ספר היצירות של הקורס "ספרות ורפואה" מחזור רביעי תשע"ד

‫הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר‬
‫ספר היצירות של הקורס‬
‫"ספרות ורפואה"‬
‫מחזור רביעי‬
‫תשע"ד‬
‫)‪Limor Shreibman-Sharir (editor‬‬
‫‪Literature and Medicine‬‬
‫‪2014‬‬
‫כל הדמויות ביצירות הן פרי דמיונם של המחברים‪ ,‬וכל דמיון לאנשים חיים או מתים אינו אלא‬
‫פרי המקרה‪.‬‬
‫כל הזכויות שמורות למחברים ©‬
‫~‪~2‬‬
‫על קורס "ספרות ורפואה"‬
‫דבר הדיקן – פרופ' יוסף מקורי‬
‫סטודנטים יקרים‪,‬‬
‫בכל שנות כהונתי כדיקן הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר‪ ,‬הנהגתי תכנית להרחבת חינוכם‬
‫של הסטודנטים לרפואה והפנייתם גם לאפיקים הומניסטים‪ .‬לימודי האנטומיה אינם‬
‫מספיקים בכדי להכשיר את הרופא ההומניסט שהפקולטה רואה לנגד עיניה‪ ,‬ולכן פרחי‬
‫הרפואה נדרשים לבחור בשלושה קורסים הומניים מתוך מגוון רחב‪ .‬ואכן קורס ספרות‬
‫ורפואה‪ ,‬פרי תכנונה של ד"ר לימור שריר‪ ,‬מצא את מקומו הטבעי במסגרת ההכשרה‬
‫ההומניסטית שאותה אני מנהיג‪.‬‬
‫כולי תקווה שהחוויה האינטלקטואלית של קורס ספרות ורפואה תלווה אתכם לאורך‬
‫השנים ותהווה נידבך חשוב בחינוכו של הרופא העתידי‪.‬‬
‫בברכה‪,‬‬
‫פרופ' יוסף מקורי‬
‫~‪~3‬‬
‫ד"ר לימור שרייבמן‪-‬שריר – מתכננת ומרכזת הקורס‬
‫עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי‬
‫המקצועות ההומאניים ולהתמקד במדע‪.‬‬
‫הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת‬
‫על מפגש בין אדם לאדם‪ ,‬בין הרופא לחולה‪ .‬התמקדות במדע גורמת כיום לתחושה‪,‬‬
‫שהרופא שבוי במודלים ביו‪-‬רפואיים‪ ,‬שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק‪:‬‬
‫הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה והרופא עצמו רואה לפעמים את אברי הגוף‬
‫שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ ,‬מחקרים מדברים על שחיקה ותסכול מתמשך של רופאים כתוצאה ממרוץ אחרי‬
‫ידע‪ :‬התחרות בעולם האקדמי‪ ,‬כתיבת מאמרים מקצועיים‪ ,‬אשר לכשעצמם ממעטים לעסוק‬
‫ברגשות ובחוויות אישיות‪ ,‬ותפקידים ביורוקרטים שנוספו על עבודת הרופא מעצימים את‬
‫תחושתו שלעתים הינו שבוי בעולם מנוכר‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הרופא לעתיד מפתח אמנם‬
‫מיומנות ספציפית בתחומו אך עבודתו התובענית מונעת ממנו מלהיפתח לעולמות אחרים‪,‬‬
‫לעתים עד כדי צרות אופקים‪.‬‬
‫דווקא בעידן הקדמה והטכנולוגיה הולך הרופא ומתרחק מהחולה‪.‬‬
‫על חשיבות הדיאלוג האנושי מדבר מרטין בובר בספרו "אני‪-‬אתה"‪ .‬הגותו מיוסדת על‬
‫ההנחה שבני האדם עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף‬
‫ש"האדם נעשה אני באתה"‪ .‬הווה אומר‪ :‬אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר‬
‫בכל יכולתו "אתה‪.‬‬
‫~‪~4‬‬
‫שואל מרטין בובר‪ " :‬כלום יכול הרופא העסוק מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח‬
‫הדרוש להגשמתו הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו‬
‫מאתה למקרה עלום שם ‪ −‬ל"לז"?‬
‫אם נחשוב על כך‪ ,‬דווקא בעולם העתיק‪ ,‬בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס כמו גם בימי‬
‫הביניים בימיהם של איבן סינא והרמב"ם היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע‬
‫השונים ובה בעת בכתיבה ובפילוסופיה ‪.‬‬
‫בעולם מתגברת כיום הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של "היות‬
‫אדם"‪ .‬אחד התהליכים הבסיסיים ביותר במהלך הזה הוא פיתוח הדיאלוג רופא‪-‬חולה‬
‫באמצעות לימוד מדעי הרוח בבתי הספר לרפואה‪ ,‬תהליך שהוא מתקדם בארה"ב שם נלמד‬
‫תחום ה‪( medical humanities -‬הומנות ורפואה) כחלק מתכנית הלימודים‪.‬‬
‫אני עצמי בוגרת הפקולטה לרפואה על שם סאקלר ורופאה בהכשרתי‪.‬‬
‫בזמני‪ ,‬החינוך בבית הספר לרפואה התבסס על מקצועות הרפואה והמדע בלבד‪ ,‬והחינוך‬
‫ההומניסטי נעדר כליל מתכנית הלימודים‪ .‬עם השנים התקרבתי למדעי הרוח והפכתי‬
‫סופרת – עובדה שפתחה בעולמי צוהר אל עולם היצירה רחב האופקים ופיתחה בי את‬
‫הכושר להתבונן באדם מפרספקטיבה רחבה ושלמה יותר‪ .‬דווקא בעזרת היחשפותי‬
‫לטקסטים ספרותיים למדתי להבין ולהתעמק ברגשות ובתחושות אנושיים ולהיות ערה‬
‫לכאבו של אדם ולסבלותיו‪.‬‬
‫התנסותי ברפואה ובספרות הביאה אותי לרעיון ליצור שילוב מעניין של שני התחומים כדי‬
‫להעשיר את חינוכם של הסטודנטים לרפואה‪ ,‬כך שבוגר הפקולטה לרפואה יהיה לא רק‬
‫רופא אלא גם אדם‪ .‬וכך נולדה במוחי תכנית לימודית‪-‬ייחודית ‪ −‬קורס ספרות ורפואה‪,‬‬
‫~‪~5‬‬
‫שבמסגרתו אני חושפת את הסטודנטים לטקסטים ספרותיים כגון אלה שעיקרם דו‪-‬שיח‬
‫אנושי‪ :‬סיפורת המעודדת דיאלוג עם קוראים רבים וסיפורים על רופאים ועל מחלות‪,‬‬
‫שירה החשופה לפרשנויות שונות‪ .‬לימוד מעין זה נועד לשכלל‪ ,‬לדעתי‪ ,‬את יכולתם של‬
‫הסטודנטים לרפואה להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם עדיין לא נתקלו במציאות ואף‬
‫מהווה עבורם מעין אתנחתא להרהור ולתהייה‪ ,‬לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה‬
‫הגדולה‪.‬‬
‫פרופ' יוסף מקורי‪ ,‬הדיקן שנודע כמטביע את חותמו על מצוינותו של הרופא העתידי‪,‬‬
‫הוציא את תכניתי לפועל ואף הואיל לפתח את קורס ספרות ורפואה גם לסטודנטים‬
‫מפקולטות אחרות‪ .‬גישתו זו עולה בקנה אחד עם גישתה של אוניברסיטת תל‪-‬אביב לחינוך‬
‫פלורליסטי‪ ,‬אינטגרטיבי ואינטרדיסציפלינרי‪.‬‬
‫קורס ספרות ורפואה התקבל בהתלהבות על ידי הסטודנטים באוניברסיטת תל‪-‬אביב‬
‫ולסטודנטים לרפואה התווספו אכן סטודנטים ממדעי הרוח והחברה‪ ,‬ממדעים מדויקים‬
‫והנדסה‪ ,‬ממדעי החיים ואומנויות‪ .‬כך שהחינוך הפלורליסטי איננו רק סיסמה אלא מתבצע‬
‫הלכה למעשה‪.‬‬
‫בברכת הצלחה בהמשך הדרך‪,‬‬
‫ד"ר לימור שרייבמן‪-‬שריר‬
‫~‪~6‬‬
‫תוכן עניינים‬
‫על קורס "ספרות ורפואה" ‪3.............................. ................................ ................................‬‬
‫דבר הדיקן – פרופ' יוסף מקורי ‪3................. ................................ ................................‬‬
‫ד"ר לימור שרייבמן‪-‬שריר – מתכננת ומרכזת הקורס ‪4..................... ................................‬‬
‫עיניים בשמים ‪ /‬אלכס גרינברג‪ ,‬רפואה ‪51 ....................................... ................................‬‬
‫אחרית ביקור ‪ /‬אורן מגן‪ ,‬ביולוגיה ‪51 ............................................. ................................‬‬
‫אנשים טובים באמצע הדרך ‪ /‬אביתר נעמני‪ ,‬רפואה ‪15 ...................... ................................‬‬
‫ָאהֲבָ ה שנזדמנה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬כלכלה ‪11 ........................................ ................................‬‬
‫ערגה ‪ /‬עילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪14 .................. ................................ ................................‬‬
‫פגישה בין חברים ‪ /‬שרה סלוצקי ‪ ,‬רפואה ‪11 .................................. ................................‬‬
‫שלושה ילדים ‪/‬גיל ברקוביץ‪ ,‬רפואה ‪12 .......................................... ................................‬‬
‫אגוצנטריות כחלק מהגדרת הזהות הגברית ‪ /‬שלומית אוקון‪ ,‬פסיכולוגיה ‪34 ........................‬‬
‫קופץ מגגות ‪ /‬שירה צדוק ‪33 ......................... ................................ ................................‬‬
‫סיפור החיים שלי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת ‪41 ..................... ................................‬‬
‫מילות אהבה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ‪43 ................................... ................................‬‬
‫הגבירה בעלת המבע העצוב ‪ /‬עילום שם‪ ,‬מדעי החיים ורפואה ‪42 ......................................‬‬
‫להסתובב עם חור בלב ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪15 ............................... ................................‬‬
‫כיסופים לאהובה ‪ /‬ספיר אלעזר‪ ,‬ביולוגיה ‪14 .................................. ................................‬‬
‫"רמי וג'וליה" ‪ /‬כרמל הלוי‪ ,‬רפואה ‪15 ............................................ ................................‬‬
‫ההפתעה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הפקולטה למדעי החיים ‪55 .......................... ................................‬‬
‫אהובי השיכור ‪ /‬גנית עומר‪ ,‬מדעי המוח ‪55 ..................................... ................................‬‬
‫חלל חיצון ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪51 ................ ................................ ................................‬‬
‫אּם ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬כלכלה ‪52 .......................... ................................ ................................‬‬
‫סיפור קצר על פרידה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות ‪15 ............................ ................................‬‬
‫חושים של אהבה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ורפואה ‪11 ................... ................................‬‬
‫ציקלותמיה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות ‪13 .......................................... ................................‬‬
‫גוף ונפש ‪33 .................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫זיכרונותיה של נערה עם הפרעות אכילה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪34 ...............................‬‬
‫החלום ‪ /‬אמיר עבד אלחי‪ ,‬ביולוגיה ‪33 ............................................ ................................‬‬
‫מחשבות אחוזות ‪ /‬עילום שם‪ ,‬רפואה ‪21 ......................................... ................................‬‬
‫~‪~7‬‬
‫גם אני איש של חורף ‪ /‬עילום שם‪ ,‬רפואה ‪23 ................................... ................................‬‬
‫"השיגעון בעידן התבונה" על הרצאה בקורס ‪ /‬פלורנסיה אונטוריני‪ ,‬כלכלה ‪21 .....................‬‬
‫מבט לתוך הנפש ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסה ‪22 ....................................... ................................‬‬
‫מישהו יכול לעזור לי? ‪ /‬הדס לאופר‪ ,‬פסיכולוגיה ‪555 ...................... ................................‬‬
‫נסיכה ‪ /‬גיל ילין‪ ,‬פסיכולוגיה ותקשורת ‪554 ..................................... ................................‬‬
‫שערת נפש ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪553 ............................................. ................................‬‬
‫‪ 33‬שבועות ‪ /‬עילום שם‪ ,‬הוראה ‪552 .............. ................................ ................................‬‬
‫תום עידן התקשורת הסלולארית? ‪ /‬אריאל טאוב‪ ,‬הנדסת חשמל ‪551 ..................................‬‬
‫גוף ונפש בראי הרפואה ‪ /‬ענת פיוטרו‪ ,‬פסיכולוגיה וביולוגיה ‪552 .......................................‬‬
‫ספרות ורפואה בהתכתבות עם רפואה וספרות ‪ /‬אורית שלומזון‪ ,‬המדרשה לתארים‬
‫מתקדמים‪ ,‬סאקלר ‪513 .................................. ................................ ................................‬‬
‫אבחון סומא‪ /‬עופר שמיר‪ ,‬פסיכולוגיה ‪511 ...................................... ................................‬‬
‫ילד שקוף ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪535 ............... ................................ ................................‬‬
‫אני‪ ,‬הם וכל השאר ‪ /‬ענבל ליבוביץ‪ ,‬פסיכולוגיה ‪531 ........................ ................................‬‬
‫רפא נפשי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬ביולוגיה ‪531 ............................................ ................................‬‬
‫לאט לאט אבל בטוח ‪ /‬עילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ומדעי המחשב ‪545 ..................................‬‬
‫"ריטלין ואני" ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬ביולוגיה ‪544 ...................................... ................................‬‬
‫"חתול בשק" ‪ /‬מאת רוזי ורד מנדלבאום ‪ -‬פסיכולוגיה ‪543 ................ ................................‬‬
‫עסקה עם השטן ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪515 ............................... ................................‬‬
‫סונטה על מחלתך ‪ /‬גל פרי‪ ,‬פסיכולוגיה ‪514 .................................... ................................‬‬
‫ימי שוטטויות בלתי פוסקות‪ /‬נועה אורן‪ ,‬התוכנית המשולבת‪511 ...................................... .‬‬
‫מכתב פרידה מהרחם ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪513 ............................... ................................‬‬
‫הדרך לפסגה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪551 .................................... ................................‬‬
‫בדידות ‪ /‬ליאה דביטשוילי‪ ,‬הנדסת חשמל ומדעי המחשב ‪554 ...........................................‬‬
‫בית משוגעים ‪ /‬חגי צפריר‪ ,‬הנדסה ‪555 ........................................... ................................‬‬
‫הרעיון ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪553 ............................................ ................................‬‬
‫אבא ‪ /‬עילום שם‪ ,‬אדריכלות ‪511 ................... ................................ ................................‬‬
‫יוני ‪ /‬עומר עזריאל‪ ,‬החוג לפסיכולוגיה ‪511 ..................................... ................................‬‬
‫לבד ‪ /‬עומר שמרת‪ ,‬מדעי הרפואה ‪512 ............................................ ................................‬‬
‫דם מורעל ‪ /‬דנה ברנד‪ ,‬מדעי החיים ‪534 .......................................... ................................‬‬
‫עולם הרפואה ביצירותיו של ש"י עגנון ‪ /‬עופר דואר‪ ,‬הנדסה מכאנית ‪531 ...........................‬‬
‫חיים ומוות ‪532 ............... ................................ ................................ ................................‬‬
‫אל מול הקיר ‪ /‬מאיר‪ ,‬אדריכלות ‪525 .............. ................................ ................................‬‬
‫~‪~8‬‬
‫עליות ומורדות ‪ /‬רועי בן בצלאל‪ ,‬מדעי החיים ‪524 ........................... ................................‬‬
‫התפכחות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪522 ........................................ ................................‬‬
‫העיר שלי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ואלקטרוניקה ‪153 ................. ................................‬‬
‫פרוטוקול תדריכים לדיסקציה מעבדה מס' ‪ / 5‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪153 ..............................‬‬
‫שעון הכיס ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת ‪153 ............................ ................................‬‬
‫משפחה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪151 ................. ................................ ................................‬‬
‫"מציצים" ‪ ,OMH /‬מדעי החיים ‪115 ............................................. ................................‬‬
‫"צומת" ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪114 ................. ................................ ................................‬‬
‫ניכסת לך צאן ברזל ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪112 ........................... ................................‬‬
‫סבא שלי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסה ‪135 ................ ................................ ................................‬‬
‫סרט קצר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות ‪131 ........................................... ................................‬‬
‫מרדף הילדות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת מכונות ‪132 .............................. ................................‬‬
‫אפילו המוות לא הפריד ביניהם ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪144 ................. ................................‬‬
‫המדוזה ‪ /‬אביב זהרוני‪ ,‬הנדסה ‪143 ................. ................................ ................................‬‬
‫אימא והסרטן ‪ /‬אודי בן דור‪ ,‬מדעי החיים ‪111 ................................. ................................‬‬
‫הרפואה ביצירותיו של ש"י עגנון ‪ /‬אורי איל‪ ,‬ביולוגיה ‪111 ............... ................................‬‬
‫אל מול האולם ‪ /‬אור סידי‪ ,‬פסיכולוגיה ‪151 ..................................... ................................‬‬
‫בָ אֵ ל נ ִַׂשים ִׂמבְ טַ חֵ נּו? ‪ /‬אורי לנצ'יצקי‪ ,‬הנדסה ‪155 ............................. ................................‬‬
‫בדיקה בלתי גופנית ‪ /‬אורן זרגרי‪ ,‬רפואה ‪115 ................................... ................................‬‬
‫שיר "رثاء صخر‪ -‬קינת צחר" ‪ /‬אלא בדארנה‪ ,‬ביולוגיה ‪111 .............. ................................‬‬
‫החושך ‪ /‬אלונה דוליננקו‪ ,‬מדעי החיים ‪111 ..................................... ................................‬‬
‫תמיד אהבתי אגדות ‪ /‬אלין אסמר‪ ,‬ביולוגיה ‪112 ............................... ................................‬‬
‫היבט הביקורתי על היחסים בין מטפל למטופל דרך יצירות ספרות ‪ /‬מקרסקי אסיה‪,‬‬
‫פסיכולוגיה ‪134 ........................................... ................................ ................................‬‬
‫"צ'כוב – סופר ורופא" ‪ /‬אריק אברמוב‪ ,‬הנדסת חשמל ומדעי המחשב ‪133 .........................‬‬
‫לרוץ אל האושר – על היתרונות הפסיכולוגיים שבריצה ‪ /‬בועז שרקי‪ ,‬פסיכולוגיה ‪123 .........‬‬
‫פעימה אחרונה ‪ /‬דולב דולברג‪ ,‬רפואה ‪122 ..................................... ................................‬‬
‫אלינור ריגבי ‪ /‬דור בן מלך‪ ,‬מדעי המוח ‪351 ................................... ................................‬‬
‫אפילוג (סונטה שייקספירית) ‪ /‬דניאל בר מאיר‪ ,‬הפקולטה להנדסת חשמל ‪351 .....................‬‬
‫פרידה ‪ /‬דפנה בר שדה‪ ,‬אדריכלות ‪353 ........................................... ................................‬‬
‫חירות לא באה בקלות ‪ /‬הילה פיטרו‪ ,‬פסיגכולוגיה ‪353 ..................... ................................‬‬
‫ביקורת ‪ /‬הראל בריס‪ ,‬רפואה ‪355 ................... ................................ ................................‬‬
‫סיפורים קצרים ‪ /‬עומר הרשקוביץ‪ ,‬מדעי החיים ‪315 ......................... ................................‬‬
‫~‪~9‬‬
‫הטבע והאדם ‪ /‬חזי בובה‪ ,‬ביולוגיה ‪311 .......................................... ................................‬‬
‫מהד‪ .‬הד ‪ /‬חן אהרון‪ ,‬מדעי החיים ‪312 ............................................ ................................‬‬
‫אדמה ‪ /‬טל בלומברג מנדל‪ ,‬אדריכלות ‪335 ...................................... ................................‬‬
‫מרחב טראומה \ ‪ / 5:5‬טל ניסים‪ ,‬אדריכלות ‪331 .............................. ................................‬‬
‫מכתב לג'ורג' ‪ /‬טלי בר און‪ ,‬רפואה ‪345 .......................................... ................................‬‬
‫מיומנו של אוהד ‪ /‬יאיר סימנה‪ ,‬הנדסת מכונות ‪343 ........................... ................................‬‬
‫הקרון ‪ /‬גונר יערה‪ ,‬אדריכלות ‪341 .................. ................................ ................................‬‬
‫"הגירת הוריי עודנה מכה גלים בדפנותיי" ‪ /‬לודה גלפנד‪ ,‬מדעי המוח ‪315 ..........................‬‬
‫שתי דקות ‪ /‬לילך אריאלי‪ -‬עטר‪ ,‬פסיכולוגיה ‪314 ............................. ................................‬‬
‫סיפור קצר ‪ /‬לירן פליטמן‪ ,‬ביולוגיה ‪313 ......................................... ................................‬‬
‫עולם ההנדסה ‪ /‬מוראם פוקרא‪ ,‬הנדסת חשמל ‪351 ........................... ................................‬‬
‫אני סופר עד שלוש ‪ /‬מורן דגן‪ ,‬אדריכלות ‪351 ................................. ................................‬‬
‫איקס‪-‬עיגול ‪ /‬מרינה חייפץ‪ ,‬הנדסת חשמל ואלקטרוניקה ‪353 ............................................‬‬
‫המילה הראשונה ‪ /‬מרק פונירוב‪ ,‬הנדסה ‪311 ................................... ................................‬‬
‫חוויותיי מהקורס ספרות ורפואה ‪ /‬נופר ציפורי‪ ,‬מדעי החיים ‪313 ......................................‬‬
‫חרוט "לעד" ‪ /‬סתיו רווה‪ ,‬רפואה ‪335 ............................................. ................................‬‬
‫תיאטרון ורפואה‪ :‬צ'כוב ואיבסן ‪ /‬עדי חיל‪ ,‬פסיכולוגיה ‪331 .............. ................................‬‬
‫'סיפורי סבתא' ‪ /‬תום פורת‪ -‬וילנצ'יק‪ ,‬אדריכלות ‪332 ........................ ................................‬‬
‫געגועים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות ‪323 ............................................ ................................‬‬
‫פשר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪321 .............. ................................ ................................‬‬
‫אדמה ‪ /‬עילום שם‪ ,‬מדעי המוח ‪455 ............... ................................ ................................‬‬
‫להתאבל בלי בושה ‪ /‬נירה נ‪ ,.‬הפקולטה למדעי החיים ‪451 ............... ................................‬‬
‫האמת שלי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪455 ...................................... ................................‬‬
‫ברבור‪ ,‬ברבור ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי המוח ‪451 .................................. ................................‬‬
‫רגע ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪455 ................ ................................ ................................‬‬
‫הזקנה במסדרון ‪ /‬רועי כהן‪ ,‬הנדסת חשמל ומדעי המחשב ‪451 ...........................................‬‬
‫הצד השני של השולחן ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪451 ............................. ................................‬‬
‫חייה של היפוכונדרית ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪415 ....................... ................................‬‬
‫מלאך המוח ואני ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪413 .............................. ................................‬‬
‫התקף ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה סוציולוגיה ‪415 ............................. ................................‬‬
‫בדר שאכר א‪-‬סיאב ‪ /‬חביב ג'ובראן‪ ,‬מדעי החיים ‪412 ....................... ................................‬‬
‫אלפי שניות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪431 ..................................... ................................‬‬
‫רצועה צולבת ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪433 ......................................... ................................‬‬
‫~‪~10‬‬
‫ליד מיטתה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪445 ............................................. ................................‬‬
‫שעון בלי מחוגים ‪ /‬קרן טאוב‪ ,‬פסיכולוגיה – ביולוגיה (מדעי המוח) ‪445 ............................‬‬
‫סיפור על איש אמיץ‪ /‬ירדן יניב‪ ,‬הנדסה ‪441 ..................................... ................................‬‬
‫זיכרון של בדיקה בלתי נשכחת ‪ /‬עילום שם‪ ,‬מדעי המוח ‪415 .............................................‬‬
‫סגירת מעגל ‪ /‬עדי גלעדי‪ ,‬אדריכלות ‪414 ........................................ ................................‬‬
‫הלידה שבקצה המנהרה‪ ,‬מיומנה של אימא טרייה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬בית הספר לאדריכלות‪411 ..‬‬
‫חלום עם רגליים ופה ‪ /‬יעל רקוץ'‪ ,‬מדעי החיים ‪455 .......................... ................................‬‬
‫ימים של שלג ‪ /‬נטלי ויניקוב – מדעי החיים ורפואה ‪454 ................... ................................‬‬
‫ים ‪ /‬בעילם שם‪ ,‬מדעי הרפואה ‪452 ................ ................................ ................................‬‬
‫מונית הקסם ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות ‪413 ....................................... ................................‬‬
‫עם רדת החשכה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪411 .............................. ................................‬‬
‫חוק החולה שנוטה למות ‪ /‬מסאלחה סמר‪ ,‬מדעי החיים ‪412 ............... ................................‬‬
‫בדידות רדיו‪-‬אקטיבית ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪425 ...................... ................................‬‬
‫עוד יום במשרד ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי המוח ‪153 ................................ ................................‬‬
‫שגרה ‪ /‬טל בן ארי‪ ,‬הנדסה ומדעי המחשב ‪155 ................................. ................................‬‬
‫מבחן החומוס ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת ‪151 ....................... ................................‬‬
‫זו שאיש לא מעז לומר את שמה‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ומדעי המוח ‪155 ........................‬‬
‫עיניים ירוקות נוצצות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪152 ............................... ................................‬‬
‫סוף ‪ /‬סיון צור‪ ,‬התוכנית המשולבת ‪113 .......................................... ................................‬‬
‫הלבטים שלא מרפים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪113 ............................... ................................‬‬
‫"עסקה של פעם בחיים ובמוות" ‪ :‬השתלת איברים‪ ,‬משמעות הקיום ומה שבינהם ‪ /‬יעקב (גל)‬
‫כהן‪ ,‬רפואה ‪135 ........................................... ................................ ................................‬‬
‫בחדר הדיסקציה ‪ /‬עילום שם‪ ,‬רפואה ‪131 ....................................... ................................‬‬
‫הכל התחיל מכדורגל ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות ‪135 .......................... ................................‬‬
‫ארץ עוץ במבט אמריקאי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסה ‪145 .......................... ................................‬‬
‫הקרב על יעל ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ‪144 ................................ ................................‬‬
‫קוקיות ‪ /‬רפואה‪ ,‬בעילום שם ‪115 ................... ................................ ................................‬‬
‫שתי פנים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות ‪113 .......................................... ................................‬‬
‫מקצוע ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪115 .......................................... ................................‬‬
‫חופש הביטוי או הסתה? ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הפקולטה להנדסה ‪113 ..........................................‬‬
‫רק בדיקה ‪ /‬בעלום שם‪ ,‬הנדסה ‪155 ................ ................................ ................................‬‬
‫מכונת הזמן ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪151 .................................... ................................‬‬
‫שמים מנצנצים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסה ‪152 ....................................... ................................‬‬
‫~‪~11‬‬
‫זכרונות מאדיס ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪115 ................................ ................................‬‬
‫מי בוחר את מסלול חיינו? ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ואלקטרוניקה ‪113 ..........................‬‬
‫עוד יום במשרד ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ‪115 ............................. ................................‬‬
‫חירות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪131 .................... ................................ ................................‬‬
‫חמש דקות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪133 ...................................... ................................‬‬
‫"הבחורה עם הקוקר הבלונדיני" ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪132 .........................................‬‬
‫סיפור קצר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪123 ...................................... ................................‬‬
‫החלק החסר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪121 ........................................... ................................‬‬
‫רסיסים מ"גהה" ‪ -‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪123 .............................. ................................‬‬
‫השיבה הביתה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪555 ........................................ ................................‬‬
‫מנגינת החיים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת ‪551 ...................... ................................‬‬
‫אני יפה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות ‪551 ............................................. ................................‬‬
‫יונה והתשובה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪551 ................................. ................................‬‬
‫אלף מילים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪553 ...................................... ................................‬‬
‫היפוקרטס ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת ‪511 ............................ ................................‬‬
‫חלום בלהות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת ‪515 ......................... ................................‬‬
‫זמן שאבד ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪535 .............. ................................ ................................‬‬
‫‪ 1:55‬בבוקר‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪534 ..................................... ................................‬‬
‫בשדרה ובאר ‪ /‬מ‪.‬זורע ‪533 ............................ ................................ ................................‬‬
‫האושר במאה ה‪ / 15 -‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ואלקטוניקה ‪545 ....................................‬‬
‫הינשוף שנולד מלך ‪ -‬סיפור ילדים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪544 ............................................‬‬
‫אהבת אב ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪542 ............... ................................ ................................‬‬
‫ָאלִׂ יָה וְ קוֹץ בַ ה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסה ‪511 ......................................... ................................‬‬
‫"על גאווה וגברים" ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬ביולוגיה ‪511 .............................. ................................‬‬
‫אי שם ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬החוג להנדסת חשמל ‪513 ................................ ................................‬‬
‫סיפור קצר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪512 ....................................... ................................‬‬
‫הרהורי בוקר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪553 ................................... ................................‬‬
‫סיפור קצר‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪554 ........................................ ................................‬‬
‫נעורים של קיץ ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪552 ................................. ................................‬‬
‫טובת המטופל ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות ‪513 .................................... ................................‬‬
‫רפואה ויצירה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ‪515 ................................. ................................‬‬
‫שעת צהריים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪535 ........................................... ................................‬‬
‫על הכתיבה ‪ /‬שחר ‪531 ................................. ................................ ................................‬‬
‫~‪~12‬‬
‫שנה שלמה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת ‪535 ........................... ................................‬‬
‫שאלת משמעות החיים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכלוגיה ‪533 ...................... ................................‬‬
‫אני‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪521 ......................... ................................ ................................‬‬
‫עולם ומלואו ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪524 ................................... ................................‬‬
‫שפויים ‪ /‬טל גורודסקי‪ ,‬התוכנית המשולבת ‪521 ............................... ................................‬‬
‫חלוקים ‪ /‬אריאל אקרון‪ ,‬מדעי החיים ‪522 ........................................ ................................‬‬
‫זִׂ כָרוֹן כְ אֵ ב ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪155 ....................................... ................................‬‬
‫הפיליפינית ‪ /‬בן עופר‪ ,‬משפטים ‪151 .............. ................................ ................................‬‬
‫התאונה‪ ,‬השיקום ושינוי הכיוון ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬ביולוגיה מורחב ‪155 ....................................‬‬
‫מלחמה ושלום ‪151 .......................................... ................................ ................................‬‬
‫דוד וגוליית ‪ /‬מאיר בטאן‪ ,‬הנדסה ‪155 ............................................ ................................‬‬
‫לבד ‪ /‬יובל נאמן‪ ,‬רפואה ‪115 ......................... ................................ ................................‬‬
‫תמיד חברים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה ‪115 ........................................... ................................‬‬
‫פצעי מלחמה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬כלכלה ‪114 ......................................... ................................‬‬
‫החובשת ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ‪115 ......................................... ................................‬‬
‫הרופא – נלחם בכאב ‪ /‬עילום שם‪ ,‬רפואה ‪135 ................................. ................................‬‬
‫ממלכת אי‪-‬הוודאות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ‪135 ...................... ................................‬‬
‫התמודדות עם התפוצצות האוכלוסין על פני כדור הארץ ‪ /‬קונסטנטין ברסטיז'בסקי‪ ,‬הנדסת‬
‫חשמל ומדעי המחשב ‪135 ............................. ................................ ................................‬‬
‫מונה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת ‪132 .................................... ................................‬‬
‫יאיר לפיד ‪ /‬פלורנסיה אונטוריני‪ ,‬כלכלה ‪143 ................................... ................................‬‬
‫קישורית לקורס ספרות ורפואה ‪141 ................... ................................ ................................‬‬
‫תמונות מקורס ספרות ורפואה ‪145 ..................... ................................ ................................‬‬
‫~‪~13‬‬
‫אהבה‬
‫~‪~14‬‬
‫עיניים בשמים ‪ /‬אלכס גרינברג‪ ,‬רפואה‬
‫יש משהו בשמים‬
‫מפחיד ומאיים‪.‬‬
‫יש משהו בשמים‬
‫שגורם לי להשתומם‪.‬‬
‫יש משהו בעיניים‬
‫משתק ומהפנט‪,‬‬
‫יש משהו בעיניים‬
‫שגורם לי לרצות לחבק‪.‬‬
‫וכשהעיניים מביטות בשמים‪,‬‬
‫קורה דבר מדהים ‪−‬‬
‫אני מתאהב בהן כל כך‬
‫שהכול כואב לי מבפנים‪.‬‬
‫אני רואה לך בעיניים‬
‫שהשמיים מתקדרים‪,‬‬
‫אני רואה לך בעיניים‬
‫עננים אפורים וכבדים‪.‬‬
‫~‪~15‬‬
‫אני רואה לך בעיניים‬
‫את הגשם הכבד‪,‬‬
‫כל כך הרבה עצב‬
‫נמצא אצלך בלב‪.‬‬
‫וכשאת מביטה בשמים‬
‫את רואה הכול שחור‪,‬‬
‫השמים האפילו‬
‫ואת מרגישה רק את הכפור‪.‬‬
‫ופתאום אני רואה‬
‫קרן אור אחת קטנה‪,‬‬
‫היוצאת מבין עינייך‬
‫כשבי את מביטה‪.‬‬
‫ואז אני יודע‬
‫שהתקווה עוד לא אבדה‪,‬‬
‫השמים יתבהרו‬
‫כי אהבתנו חזקה‪.‬‬
‫~‪~16‬‬
‫אחרית ביקור ‪ /‬אורן מגן‪ ,‬ביולוגיה‬
‫קמוט לחי‪ ,‬בשפתיים קלויות‬
‫הוא רופס‬
‫מתכלה‬
‫בקצב תקתוק המכשירים‬
‫אשר למראשותיו‪.‬‬
‫תיק‪-‬תק‪,‬‬
‫שעון החול של החיים‬
‫לא יתהפך עבורו שנית‪.‬‬
‫ובינות לצחור סדיני המחלקה‪,‬‬
‫גופו הצהבהב מבצבץ‬
‫בוהק‬
‫סטיק לייט ישיש‬
‫מאותת ומכוון ‪−‬‬
‫סוף הדרך זה כאן‪.‬‬
‫~‪~17‬‬
‫מעלעל ברישומים‪,‬‬
‫בודק המינונים‪.‬‬
‫זה מכבר‬
‫קיימתי את כל הגינונים‬
‫ומאחר‬
‫שאין עוד טעם לשאת דברים‪,‬‬
‫אני פונה לדלת‪.‬‬
‫כבד ועייף אני פוסע‬
‫וזקן‬
‫בכמה שנים‪.‬‬
‫אך בטרם אחצה את הסף‬
‫אני מתקבע‪,‬‬
‫ממוסמר‪.‬‬
‫אדם זקן‪,‬‬
‫מה יש לו בחייו‬
‫כתב אבידן‬
‫ומה אני‬
‫~‪~18‬‬
‫ומה ביכולתי‬
‫ולו בכדי‬
‫שיקום בו דבר מה‪.‬‬
‫בצעד ספקני‬
‫אני מהדס‪ ,‬מהסס לעברו‬
‫ומעז‬
‫להניח מבט בעיניו ‪−‬‬
‫חומות‪ ,‬חכמות‪,‬‬
‫סופגות‬
‫את עיניי בשקיקה‪,‬‬
‫בשתיקה‪.‬‬
‫אני מרפה‬
‫את שידי אוחזת‬
‫ופושט את חלוק הטלית‬
‫המגן‪ ,‬החוצץ‬
‫מעליי‪.‬‬
‫ידי מתרככת‬
‫נשלחת‪ ,‬מטפטפת‬
‫~‪~19‬‬
‫לעבר כתפו‪.‬‬
‫חלוצת מגע‬
‫ומתוך ישותו הקמלה‬
‫מסדקי פניו‬
‫נובט חיוך‪.‬‬
‫~‪~20‬‬
‫אנשים טובים באמצע הדרך ‪ /‬אביתר נעמני‪ ,‬רפואה‬
‫אנשים טובים באמצע הדרך‪,‬‬
‫מושיטים ידם לעזרה‬
‫כאילו זאת הפעם הראשונה‪.‬‬
‫ושוב חוזר הניגון‪,‬‬
‫ומוצאים עצמם שואלים‪,‬‬
‫מדוע אנו נכווים ונרמסים‪,‬‬
‫מדוע אנשים טובים יש רק באמצע בדרך?‬
‫~‪~21‬‬
‫ָא ֲהבָה שנזדמנה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬כלכלה‬
‫הַ ְרגָשָ ה עִׂ לָאִׂ ית‪.‬‬
‫תּוחים‪,‬‬
‫כְ מ ֹו ריחוף בְ שָ מַ יִׂם פְ ִׂ‬
‫ְשלֵווֹת ע ֹול ִָׂמים‪.‬‬
‫וְ הָ ַרגְ ַליִׂם אֵ ינָן נוֹגְ עוֹת בְ קַ ְרקַ ע‪.‬‬
‫אַ ְך כְ שֶׁ קָ ֵרב אליי ּובָ א‪,‬‬
‫הַ לֵב ָאץ וְ נ ְִׂמ ָרץ בַ חֶׁ זְ קָ ה‪,‬‬
‫כְ מ ֹו סֶׁ כֶׁר בַ תֻּכִׂ י שֶׁ תֵ כֶׁף נִׂפְ ַרץ‪,‬‬
‫הַ מַ יִׂם ג ֹוע ֲִׂשים בָ אוֹן ּובְ עַ צְ מָ ּה‪.‬‬
‫אֹרן‪,‬‬
‫תָ ִׂמיר כְ מ ֹו עֵ ץ הָ ֶׁ‬
‫מֵ צֵ ל עליי בִׂ ְשעַ ת צָ ָרה‪.‬‬
‫ֹלא חוֹשֶׁ שֶׁ ת‪ ,‬בְ טּוחָ ה‪,‬‬
‫עֲטּופָ ה בִׂ ְש ִׂמיכָה ַרכָה‪.‬‬
‫פִׂ תְ אוֹם הַ כֹל מַ תְ ִׂחיל לְ הִׂ תְ חַ בֵ ר‪,‬‬
‫ּומתַ ְחזְ ִׂקים‪.‬‬
‫ּוטים נ ְִׂקשָ ִׂרים מתלכדים ְ‬
‫הַ ח ִׂ‬
‫~‪~22‬‬
‫אַ ְך לְ פֶׁ תַ ע‪ ,‬קריסה‪.‬‬
‫חּוטים ַד ִׂקים וְ אֵ ינָם עָ ִׂמ ִׂידים‪,‬‬
‫הַ ִׂ‬
‫חּוטים נִׂפְ ָר ִׂמים‪,‬‬
‫הַ ִׂ‬
‫אֲחָ ִׂדים נ ְִׂק ָרעִׂ ים‪.‬‬
‫~‪~23‬‬
‫ערגה ‪ /‬עילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫פיללתי שיבוא עם שקיעה‪,‬‬
‫אני אחכה‪ ,‬ערגה‪,‬‬
‫שיתמסר וכולו יסב אליי‪,‬‬
‫שיחמוד קימור ותפח‪,‬‬
‫שייגמע בשמים לירכיי‪,‬‬
‫שישקוד על כל טפח‬
‫ובלילה הוא סוער‪,‬‬
‫הלמות חייו בחזהו מכות‪,‬‬
‫"את גוהרת עליי ואני תחתייך"‪,‬‬
‫ודמותי נשקפת מעיניו הבורקות‬
‫באגממנון קליטמנסטרה טבחה‪,‬‬
‫כשהיה ערום נעצה בו סכין‪,‬‬
‫אך אל נא תישמר מפני בערוותך‪,‬‬
‫כי הלילה את כעסיי ארכין‬
‫עם עלות חמה רוגע‪,‬‬
‫מתרגש ומתייזע‪,‬‬
‫נאנק ומשתטח‪,‬‬
‫"נעים הוא גנך"‬
‫נאנק‪,‬‬
‫ונחייך‬
‫~‪~24‬‬
‫פגישה בין חברים ‪ /‬שרה סלוצקי ‪ ,‬רפואה‬
‫בצלצול החמישי היא כבר חשבה לנתק‪ .‬עמוד המחברת עליו כתבה את כל מה שתכננה להגיד‬
‫היה מונח לפניה על השולחן‪ ,‬ופתאום נראה לה מגוחך כמו כל הרעיון הזה‪ .‬היא החלה להושיט‬
‫את היד לאט לעבר מכשיר הטלפון‪ ,‬כמו בתחרות מול הגורל ‪ −‬אם לא תספיק לנתק עד שמישהו‬
‫יענה‪ ...‬אז אולי זה דווקא רעיון לא כל כך נורא‪.‬‬
‫תמיד הייתה מנסה את אלוהים (למרות שלא אהבה לקרוא לו ככה‪ .‬רק ברגעים מסוימים) עם‬
‫משחקי גורל כאלה‪ ,‬מחפשת איזה הגיון או יד מכוונת‪.‬‬
‫הקול מהצד השני היה מתוק ומוכר‪" .‬ערב טוב‪ ,‬מי על הקו?"‬
‫פתאום הבינה שגם הרדיו עדיין פועל‪" .‬שלום"‪ ,‬אמרה‪ ,‬אבל זה לא היה הקול שלה‪ .‬זה היה קול‬
‫צרוד ומהוסס‪" .‬אני‪ ..‬לא כיביתי את הרדיו‪ ,‬כמה זה נורא?" הקול מהצד השני היסס גם כן‪.‬‬
‫"תראי‪ ...‬זה בוודאי מאד גרוע‪ ,‬כי עכשיו אני שומעת את עצמי פעמים‪ "..‬היא האדימה‪ .‬מזל‬
‫שאף אחד לא רואה ‪ −‬הרי ברור שזה לא טוב‪ ,‬אז למה בכלל לשאול ‪ −‬והנמיכה את הרדיו‬
‫שממנו שמעה את עצמה עונה‪" :‬בטח‪ -‬בטח‪ ,‬כבר מכבה" ‪.‬‬
‫השדרנית חזרה למתיקות הרגילה שלה‪" :‬אז אולי תספרי לנו על עצמך‪ "? ..‬והיא החלה לדבר‪.‬‬
‫הכול היה רשום ומתוכנן‪ ,‬היא אפילו אמרה את כל זה לפני כמה שעות לגאלה‪ ,‬הפודלית הקטנה‬
‫שלה‪" .‬שמי טטיאנה‪ ,‬אני בת ‪ – ,"11‬מאיפה זה הגיע? היא לא התכוונה לומר את גילה המדויק‪.‬‬
‫היא לקחה אוויר והמשיכה‪" .‬אני לבד‪ .‬זאת אומרת‪ "..‬שוב לקחה אויר‪" -‬לגמרי לבד‪ .‬אין לי‬
‫משפחה‪ .‬אני‪ ..‬אני מאד אוהבת לאסוף סיפורי חיים של אנשים‪ .‬אני פוגשת אנשים ו‪ ..‬רושמת לי‪.‬‬
‫יש סיפורים מרתקים"‪ .‬פתאום הרגישה צורך להצדיק את עצמה‪" ,‬לא להאמין איזה סיפורים יש‬
‫לאנשים‪ .‬אז אני פוגשת אנשים בפארק למשל‪"..‬‬
‫~‪~25‬‬
‫הקול של המנחה הפך גבוה מאוד‪ " :‬אז מה בעצם את עושה עם כל אוסף הסיפורים הזה?‬
‫אוספת אותם לאיזו מטרה? לשם מה? "‬
‫"אני‪ ..‬אני‪ ,‬למשל‪ ,‬פוגשת מישהו‪ ,‬חברה‪ ,‬למשל‪ .‬אז אני מספרת לה‪ .‬אני גם‪ ..‬אני גם צופה‬
‫בכלבה שלי‪ .‬זה כל כך מעניין‪ ,‬שהרבה פעמים אני פשוט רוצה לכתוב את מה שאני רואה‪" ..‬‬
‫פתאום הרגישה שעברה את הגבול‪" ,‬טוב‪ ,‬אולי רק אוהבי חיות יבינו אותי"‪.‬‬
‫הקול הגבוה והמתוק רצה להתקדם‪" .‬אז‪ ..‬למה בעצם התקשרת אלינו‪ ..‬איך אמרת שקוראים‬
‫לך?‬
‫"טטיאנה" – אמירת השם הרגישה כמו מאמץ עילאי‪" ,‬והתקשרתי כדי‪ ..‬הייתי רוצה להכיר‪,‬‬
‫לפגוש‪ ,‬לשוחח‪ ..‬מישהו מעניין‪ ,‬שרוצה לדבר‪ ,‬שרוצה חברה‪ .‬אני‪ ..‬אני אספר על עצמי קצת‪ .‬אני‬
‫מתגוררת בבת‪-‬ים‪ .‬אבל אין עיר שלא גרתי בה בישראל‪ .‬תמיד חשבתי שאם אשנה מקום‪ ,‬אשנה‬
‫אווירה‪ ,‬אולי באמת ישתנה משהו‪"..‬‬
‫"וזה עבד בשבילך?"‬
‫"טוב‪ ,‬לא‪ ..‬לא כל כך"‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬בוודאי השתנו דברים!" הקול המתוק לא היה מרוצה‪" .‬שכנים‪ ,‬אווירה‪ ,‬סביבה!"‬
‫טטיאנה לקחה אוויר‪" .‬כן‪ ,‬כן‪ .‬זה כן‪ .‬שכנים‪ ..‬אז‪ ..‬אני כבר הרבה מאד שנים בישראל‪ .‬עולה‬
‫ותיקה‪ .‬ממוסקבה"‪ .‬היא לקחה את הדף הצהוב עם ההערות שלא רצתה לשכוח להגיד‪ .‬פתאום‬
‫שמה לב שהקול שלה מאד צרוד‪ ,‬ושהיא צריכה לעצור כל כמה מילים כדי לקחת נשימה‪ .‬היא‬
‫בטח נשמעה כל כך זקנה‪" .‬אני הייתי רופאה‪ ,‬עבדתי עד ש‪ ..‬בעצם עד שבעלי נפטר‪ ,‬לפני חמש‪-‬‬
‫עשרה שנים"‪ .‬היא המשיכה ברצף בלי לאפשר לקול הגבוה להתערב ולשאול ולחטט‪" .‬ומאז‬
‫אני ‪ ..‬כל המשפחה שהייתה לנו הם בחוץ לארץ‪ .‬ואני פה לבד‪ .‬עם הכלבה שלי‪ .‬והייתי שמחה‬
‫לחברה"‪.‬‬
‫המנחה זיהתה את ההפסקה והחלה לסכם‪" :‬אז זוהי טטיאנה‪ ,‬בת‪"?...‬‬
‫~‪~26‬‬
‫"‪ ,"11‬היא נאלצה לחזור על זה‪.‬‬
‫"טטיאנה בת ‪ 11‬מבת ים‪ ,‬מעוניינת להכיר אנשים כדי לשוחח ולהיפגש‪ .‬מי שמעוניין להכיר את‬
‫טטיאנה‪ ,‬מאזור בת ים‪ ,‬הטלפון הוא?"‬
‫היא שבה וחזרה על המספר‪" .‬באמת אשמח‪ .‬כמובן‪ ,‬מישהו בערך בגילי‪ .‬לדבר‪ ..‬לשתף‪ .‬בגילי‬
‫כבר אין לי המון ציפיות"‪.‬‬
‫"תודה לטטיאנה מבת ים‪ .‬מי שמעוניין לשוחח ולהכיר‪ ,‬מוזמן להתקשר‪ .‬ועכשיו נגלה מיהו‬
‫המאזין הבא בתכניתנו פגישה בין חברים ברדיו רק"ע‪."...‬‬
‫השיחה נותקה‪ .‬טטיאנה קמה בכבדות כדי להרתיח מים בקומקום‪ .‬זה לא היה אופייני לה‪,‬‬
‫להיחשף ככה‪ .‬מה חשבה לעצמה? מצד שני ‪ −‬מי יידע? כבר עשר בלילה‪ ,‬מי בכלל שמע את‬
‫זה‪ ...‬גאלה ניגשה אליה עם מבט מוכיח וזנב מקשקש ‪ -‬הגיע הזמן לסיבוב בפארק‪.‬‬
‫תוך כדי הליכה היא חשבה שאולי לא טוב שיצאה עכשיו‪ .‬אולי בדיוק עכשיו מישהו יחליט‬
‫להתקשר‪ .‬והיא לא תדע‪ ,‬וכל זה לשווא‪.‬‬
‫היא האיצה את צעדיה‪ ,‬נחושה לסיים את הסיבוב הקבוע מהר יותר‪ ,‬להספיק לשמוע את‬
‫הצלצול האחרון כשהמפתח בתוך הדלת‪ ,‬לפרוץ הביתה‪ ...‬ולגלות שהשיחה נותקה‪ .‬ולהתענג על‬
‫האירוניה הטראגית‪ ,‬או הטרגדיה הקומית‪ ,‬או מה שזה לא יהיה‪ .‬היא כבר יכלה לשמוע את‬
‫הטלפון מצלצל בראשה‪ ,‬וכמעט רצה הביתה‪ ,‬מתנשפת בשניים וחצי גרמי המדרגות‪ .‬כשעמדה‬
‫מול הדלת‪ ,‬בחושך (לא בזבזה זמן על הדלקת אורות) אימצה את אוזניה‪ .‬האם היא שומעת‬
‫צלצול? כשהחלה לסובב את המפתח במנעול‪ ,‬עשתה זאת לאט במיוחד‪ .‬אולי עכשיו יצלצל?‬
‫ואז עוד יהיה לה זמן להתמהמה וכמעט לפספס את השיחה הגורלית‪ .‬או לפספס‪.‬‬
‫היא פתחה את הדלת‪ ,‬ונשארה עומדת מחוץ לבית כמה דקות‪ .‬הפודלית הסתכלה עליה בחוסר‬
‫הבנה וטיפסה למקומה הרגיל על הספה‪ .‬טטיאנה נאנחה‪ .‬רגל אחת‪ ,‬ועוד אחת‪ .‬היא בתוך הבית‪.‬‬
‫היא החליטה לחכות עד שתים עשרה‪ .‬זאת נראתה שעה הגיונית‪.‬‬
‫~‪~27‬‬
‫בינתיים הכינה לעצמה כוס תה‪ .‬שתיים סוכר‪ .‬כל החיים הקפידה לשתות בלי סוכר‪ ,‬אפילו‬
‫האמינה לעצמה שזה טעים‪ .‬לפני כמה שנים כל המאמץ לשמור על הבריאות התחיל לאבד את‬
‫המשמעות‪ ,‬והיא אפילו זוכרת את היום שבו ערבבה את כפית הסוכר הראשונה בתה‪ .‬וטעמה‪.‬‬
‫ואז הוסיפה עוד אחת‪ ,‬ותהתה כמה כוסות תה בזבזה כל חייה בלי ליהנות מהן באמת‪.‬‬
‫את התה שתתה מול הטלפון‪ ,‬בוהה בנקודה כלשהי מעליו‪ .‬אם בעלה היה חי‪ ,‬היה אומר לה‬
‫בטח "טנייצ'קה‪ ,‬למה את מחכה‪ ,‬הרי ברור שאדם הגיוני יתקשר מחר ולא היום‪ .‬לכי לישון‬
‫בינתיים"‪ .‬אבל הוא לא חי‪ ,‬והיא ישבה וחיכתה‪ .‬וממילא לא יכלה להירדם‪ .‬שחזרה בראש את‬
‫כל השיחה‪ ,‬כל מה שאמרה‪ ,‬ואפילו להיזכר בזה הביך אותה‪ .‬היא בטח נשמעה נורא‪ .‬זקנה‬
‫ומוזרה‪ .‬מי בכלל ירצה לדבר איתה‪.‬‬
‫בשתיים עשרה נכנסה למיטה‪ .‬את השעון המעורר כיוונה לשבע‪ ,‬כדי לא לפספס‪ ,‬אם במקרה מי‬
‫שיחליט להכיר אותה יהיה טיפוס של בוקר‪.‬‬
‫היא לא ידעה כמה זמן שכבה ערה‪ .‬ניסתה לדמיין את כל הסיטואציות האפשריות שבהן תפספס‬
‫אותה השיחה המיוחלת‪ .‬איך כמעט ולא תשמע אותה מבעד לקול שואב האבק‪ ,‬או שבדיוק תצא‬
‫לדואר‪ .‬ולמרות שלא התכוונה לחשוב כך‪ -‬דמיינה איך תמות כאן במיטתה בלילה והטלפון‬
‫יצלצל כל הבוקר ואיש לא יענה‪.‬‬
‫בבוקר קמה‪ .‬היא הייתה בחיים‪ ,‬והטלפון עדיין לא צלצל‪.‬‬
‫~‪~28‬‬
‫שלושה ילדים ‪/‬גיל ברקוביץ‪ ,‬רפואה‬
‫שלושה ילדים‪,‬‬
‫שלוש נדנדות‪.‬‬
‫לכל צבע סיפור משלו‪,‬‬
‫צהוב‪ -‬חייכני‬
‫אדום‪ -‬מנצח‬
‫ורק הכחול‪ -‬נשאר לבדו‪.‬‬
‫הם חזרו מהגן‪ ,‬אכלו צהריים‬
‫למדו אותיות חדשות‬
‫ובארבע יצא כל אחד מביתו‪,‬‬
‫נפגשו מול שלוש נדנדות‪.‬‬
‫צהוב חייכני‪ ,‬צוחק‪ ,‬מתנדנד‬
‫תמימות נקייה של ילדות‪.‬‬
‫אדום מתאמץ‪ -‬גבוה‪-‬גבוה‬
‫כאילו שזו תחרות‪.‬‬
‫ורק הכחול‪ ,‬עומד לו בשקט‪,‬‬
‫~‪~29‬‬
‫תומן הוא רגליים בחול‬
‫מטה ומעלה מתנדנדים הילדים‬
‫והוא לבדו‪ .‬לא יכול‪.‬‬
‫עלו לבית ספר‪,‬‬
‫שלוש מחברות‪-‬‬
‫לכל צבע מקצוע אחר‪,‬‬
‫שלושה ילדים‪,‬‬
‫מכירים מהגן‬
‫לכל ילד סיפור לספר‪.‬‬
‫צהוב‪ ,‬יודע לקרוא ולכתוב‬
‫אדום‪ ,‬תרגילים בחשבון‬
‫ושוב הכחול נשאר מאחור‬
‫רוצה רק ללכת לישון‪.‬‬
‫כי אמש‪ ,‬אחרי שחזרו מבית ספר‪,‬‬
‫כל ילד לבית אחר‬
‫~‪~30‬‬
‫שיעורים לא היה לו זמן להכין‪,‬‬
‫כי את הבית צריך לסדר‪.‬‬
‫אמא שותה ואבא הלך‬
‫כשכחול היה בן שלוש‪.‬‬
‫מאז הוא גדול‪ -‬ילד בוגר‬
‫שעושה‪ ,‬לבדו‪ ,‬את הכל‪.‬‬
‫התחילו תיכון‪,‬‬
‫רק שתי מגמות‬
‫הין הם שלושה הילדים?‬
‫צהוב‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫אדום‪ ,‬מחשבים‬
‫וכחול‪ ...‬מנקה משרדים‪.‬‬
‫הגיעו לבקו"ם‬
‫שלושה חיילים‬
‫לכל חייל כומתה לראשו‪,‬‬
‫צהוב‪ ,‬מפקד‬
‫אדום‪ ,‬צנחנים‬
‫~‪~31‬‬
‫וכחול‪ ,‬קרוב לביתו‪.‬‬
‫אך זהו הרגע‬
‫בו הכל משתנה‪-‬‬
‫נקודת הפתיחה היא שווה‪.‬‬
‫נדנדה ומחברת‪ ,‬זה לא משנה‪-‬‬
‫כולם ירוקים בצבא‪.‬‬
‫וככה קרה ששלושה ילדים‪,‬‬
‫גדלו ולמדו הם ביחד‪.‬‬
‫מתחילים שלב חדש בחיים‪,‬‬
‫וכחול איבד את הפחד‪.‬‬
‫עברו השנים‪,‬‬
‫גדלו הילדים‪,‬‬
‫התחתנו והפכו לאבות‪,‬‬
‫גברים צעירים‪,‬‬
‫עם שלושה ילדים‬
‫~‪~32‬‬
‫עומדים מול שלוש נדנדות‪.‬‬
‫צהוב חייכני‪ ,‬צוחק‪ ,‬מתנדנד‬
‫תמימות נקייה של ילדות‪.‬‬
‫אדום מתאמץ‪ -‬גבוה‪-‬גבוה‬
‫כאלו שזו תחרות‪.‬‬
‫כחול מתנדנד מעלה ומטה‬
‫מנופף לאביו בידו‪.‬‬
‫משחק לו בנחת ללא תחושת פחד‪-‬‬
‫כי לעולם לא יהיה לבדו‪.‬‬
‫~‪~33‬‬
‫אגוצנטריות כחלק מהגדרת הזהות הגברית ‪ /‬שלומית אוקון‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫אני כותבת מתוך חוויה חוזרת ונשנית שלי ושל חברות קרובות במערכות יחסים‪ .‬חוויה של‬
‫ניגוד בין התחושה שאנו כנשים משקיעות באופן טבעי בקשר‪ ,‬באחר‪ ,‬בצרכיו וברצונותיו‪ ,‬מול‬
‫הניסיונות המתישים לגרום לאחר להכיר בצרכינו‪ ,‬רצונותינו ובחשיבות הקשר כעומד בפני‬
‫עצמו ולא רק כמשרת צרכים‪ .‬כמובן שקיימים יוצאים מן הכלל ושהדינאמיקה הבין‪-‬אישית‬
‫משתנה בשלבים שונים של הקשר‪ ,‬אך אנסה לבדוק איך המבנה החברתי על פי ניתוח פסיכולוגי‬
‫תורם לשוני הזה‪.‬‬
‫הגישה היחסית בפסיכואנליזה התפתחה לאחר פרויד‪ .‬זוהי גישה שמתייחסת לאדם כקיים תמיד‬
‫בתוך מערכת יחסים וביחס לאדם אחר‪ .‬זאת‪ ,‬בשונה מגישות שהיו קיימות עד לשלב זה‬
‫והתייחסו וטיפלו ביחיד כיחידה בודדת‪ .‬לכן‪ ,‬לפי גישה זו‪ ,‬כל ניתוח של אינדיבידואל נעשה‬
‫בהקשר של שניים‪ ,‬של קשר‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬ההקשר בו נעשה הניתוח הופך להיות הקשר‬
‫פסיכולוגי‪-‬חברתי בשונה מההקשר הפסיכולוגי‪-‬אישי‪.‬‬
‫ננסי צ'ודרו‪ ,‬סוציולוגית העוסקת בפסיכואנליזה מודרנית‪ ,‬הגיעה לתחום הפסיכואנליזה מתוך‬
‫התעניינותה במרכיבים האישיותיים והנפשיים המייצרים את הקטגוריות החברתיות התרבותיות‪.‬‬
‫היא קשורה למסורת פמיניסטית שחיפשה תיאוריה כוללת‪ ,‬המסבירה את אי השוויון בין‬
‫המינים‪.‬‬
‫צ'ודורו כתבה על נושא הזהות הנשית והגברית ועל האימהות‪ ,‬תוך שהיא מבחינה בין זהות‬
‫עצמית נשית )‪ (Self-in-Relation‬עצמי המצוי בקשר‪ ,‬לבין זהות עצמית גברית‬
‫)‪(Relatedness‬עצמי המבוסס על נפרדות‪ .‬לטענתה‪ ,‬כל הבנה של תהליכים חברתיים‬
‫ותרבותיים מחייבת הבנה פסיכואנליטית של האישיות‪.‬‬
‫צ'ודרו‪ ,‬בשונה מפרויד‪ ,‬מתייחסת לשני שלבים מרכזיים בהתפתחות האדם‪ .‬הראשון ‪ -‬גיבוש‬
‫זהות בסיסית והשני ‪ -‬הערכה חברתית‪ .‬היא מפרידה את הניתוח עבור ילדים וילדות ומראה‬
‫~‪~34‬‬
‫שקיים תהליך שונה של גיבוש זהות והערכה חברתית עבור כל מגדר‪ .‬אתמקד בתהליך של הילד‬
‫כדי להבין איך האגוצנטריות ושלילת הזולת הופכת לחלק בסיסי מההגדרה העצמית הגברית‪.‬‬
‫בניתוח הקלאסי של התסביך האדיפלי ע"פ פרויד‪ ,‬הופך הילד לנפרד על ידי יצירת גבולות מול‬
‫הדמות המטפלת מתוך איום הגוף הגברי של האב וחרדת הסירוס‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬דפוס הקשר‬
‫והחיבור עתידים להתבסס על תשוקה לאובייקט שימלא את החסר – חיבור שימלא את‬
‫הנפרדות‪.‬‬
‫צ'ודרו מציעה שבשלב הראשון‪ ,‬שלב גיבוש הזהות הבסיסית‪ ,‬מתרחש תהליך נפרדות הדרגתי‬
‫שבו הילד מבין שהוא נפרד מהדמות המטפלת‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬הקשר הראשוני עם הדמות‬
‫המטפלת משנה את אופיו‪ ,‬את ביטוייו ואת אופניו‪ ,‬אך לא את הדפוס הבסיסי‪ .‬כך שדפוס‬
‫הקשרים והחיבור שבהמשך לא יהיו שונים באופן מהותי מדפוס הקשר והחיבור לפני ההיפרדות‬
‫הראשונית‪ .‬למעשה על פי ניתוח זה‪ ,‬הקשר הראשוני לא נגדע אלא משנה צורה‪ ,‬ונוכחות הקשר‬
‫תמיד תהיה חלק מהילד גם לאחר ההפרדות‪.‬‬
‫מכיוון שהתהליך שבו אדם הופך לאדם נפרד בעל מרכז כובד עצמאי הוא תהליך שבו הקשר‬
‫הראשוני מופנם אל תוך ה"אני"‪ ,‬ההגדרה של ה"אני" כנפרד מה"אחר" הינה מלאכותית ע"פ‬
‫ניתוח זה‪ .‬הקשר הראשוני הוא הקונטקס שממנו אדם מבין מה זה ה"אני" ולפיכך‪ ,‬הדיאלוג מול‬
‫האחר הוא מי שאנחנו‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬הבסיס של מי שאנחנו איננו יחידה עצמאית אינטרסנטית‪ ,‬אלא קשרים לאנשים אחרים‪.‬‬
‫מתוך זה התעצבנו‪ .‬תובנה זו מעוררת שאלה לגביי דימוי האינדיבידואל שהחברה המערבית‬
‫חוגגת‪ ,‬וניתוח זה נותן אלטרנטיבה לדמות אדם שמהותה היא "אני לעצמי ובשבילי"‪ .‬בעוד‬
‫שהאינדיבידואל מזוהה עם ה"גברי"‪ ,‬מה שמזוהה עם ה"נשי" הוא למעשה ה"אנושי"‪.‬‬
‫התייחסות לאחרים והתחשבות בהם‪ ,‬הכרה באחר ושבירת הדיכוטומיה בין האישי לבין‪-‬אישי‪.‬‬
‫התהליך‪ ,‬בפועל‪ ,‬שבו ילד מגבש זהות בחברה כיום‪ ,‬נעשה לרוב כשהאם היא הדמות המטפלת‬
‫ונוכחות האב מועטת‪ .‬מכיוון שהדרך של הילד להגדיר עצמו כבן היא על דרך השלילה‪" :‬אימא‬
‫~‪~35‬‬
‫היא לא בן" ניתן להבין כי בלב ההתפתחות הגברית קיים קונפליקט‪ .‬אין דמות קרובה ומנחמת‬
‫להגיד עליה‪" -‬אני כמוהו"‪ ,‬מכיוון שגם נוכחות אינטימית קרובה של גבר בדמות מטפל או גנן‬
‫איננה דבר נפוץ כיום (מעניין לציין בהקשר זה כי רוב הדמויות הגבריות הנערצות הן יתומות –‬
‫סופרמן‪ ,‬באטמן‪ ,‬פיטר פן‪ ,‬ספיידרמן‪ ).‬התמונה המצטיירת היא כי הבסיס להגדרת הזהות‬
‫הגברית הוא שלילת הנשיות‪ ,‬בעוד שהחיוב של הגבריות נעשה דרך מודלים רחוקים ולא קיימים‬
‫של פנטזיה‪ .‬וזהו הקונפליקט – הגדרה עצמית על דרך השלילה ותלות במקביל‪ .‬הילד נאלץ‬
‫להגיד לעצמו‪":‬אני לא היא"‪ ,‬אך עדיין להישאר מאוד קרוב אל האם ולהיות תלוי בה‪ .‬מתוך‬
‫ניתוח זה ניתן להבין מדוע אגוצנטריות ושלילת הזולת הינה חלק מהזהות הגברית‪.‬‬
‫בסיום השלב הראשון מגיע הילד לשלב השני בהתפתחות‪ ,‬שלב ההערכה החברתית‪ .‬בשלב זה‬
‫הפצע שיצר הקונפליקט עובר‪ ,‬למעשה‪ ,‬התאמה‪ ,‬כך שבמרחב החברתי ישמש כיתרון‪ .‬במרחב‬
‫החברתי הגבריות היא הנחשבת והמבוקשת‪ ,‬ומכאן קצרה הדרך להבנת האגוצנטריות כחוזקה‪,‬‬
‫גם בקשרים בין‪-‬אישיים‪ .‬היכולת להתכחש לכך שאנחנו תמיד נמצאים במרחב בין‪-‬אישי ולא‬
‫לקחת בחשבון את ההשפעה ההדדית של בני האדם היא "גברית"‪ ,‬מהווה יתרון ונחשבת‬
‫כחוזקה‪.‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬כשהגבריות האגוצנטרית נחשקת כיום ומהווה יתרון‪ ,‬לתהליך שבו ילד הופך‬
‫ל"בן" ומנכס לעצמו את הגבריות יש מחיר נפשי ורגשי כבד ‪ -‬דרישה לשים חיץ וגבול‪ ,‬שסע בין‬
‫בנים לאמותיהם ושלילת הזולת‪ .‬ניתן לומר כי זהו ניסיון להפטר מה"נשי" שבפנים‪ ,‬ניסיון שהוא‬
‫לא באמת אפשרי ויוצר מלחמה פנימית כואבת‪.‬‬
‫הפתרון ארוך הטווח מתייחס ל"הורות אחרת"‪ ,‬מודל המתאפשר על ידי שינוי התנאים‬
‫החברתיים כך שתהיה הורות שוויונית ובה דפוסים שונים של הורות‪ ,‬מבחינת הצגת התפקידים‬
‫לילדים ומבחינת הדימויים והלגיטימציה שהדפוסים השונים מקבלים ומועברים לילדים‪.‬‬
‫בפועל‪ ,‬תיקון דרך ההורות יתאפשר על ידי נוכחות פיזית קשובה ורגשית של האב בנוסף לזו של‬
‫האם‪ .‬דבר זה יאפשר לבנים הגדרה עצמית שאינה על דרך השלילה והחסך‪ ,‬ויאפשר לבנות‬
‫להזדהות גם עם הערכים ה"גבריים"‪.‬‬
‫~‪~36‬‬
‫מודל זה מאפשר נשיות וגבריות מורכבת ואפשרויות הזדהות עם האם ועם האב בשני המגדרים‪.‬‬
‫כמו כן הוא מאפשר תהליך של גיבוש זהות‪ ,‬כך שבכל אדם תהיה גם מהזהות הגברית וגם‬
‫מהנשית‪ .‬באופן זה תהיה אפשרות לשלב בנפש מרכיבים שונים‪ ,‬כך שייווצר מצב של ריבוי‬
‫מגדרים‪ .‬זאת‪ ,‬לעומת המודל הקיים שהוא בינארי ודיכוטומי ‪ -‬גבר או אישה‪ .‬המודל של "הורות‬
‫אחרת" טוען כי עושר בין‪-‬מגדרי חשוב להתפתחותנו כבני אדם ושובר את הנוקשות המגדרית‪,‬‬
‫בכך שהוא מתייחס למגדר בתור משהו מרובה המאפשר השתנות לאורך החיים‪ .‬כך נוצר מרחב‬
‫שהוא פחות מגביל‪ ,‬מדיר ופוצע‪.‬‬
‫מעבר להשלכות החיוביות באשר לתהליכי עיצוב הזהות‪ ,‬מודל זה טומן בחובו אפשרות לשוויון‬
‫מגדרי‪ .‬זו לא קריאה לנטישת המגדר או להשגת שוויון מגדרי דרך דומות‪ ,‬אלא הבנה שהשוויון‬
‫קיים בריבוי ושהתשתית לשוויון היא בהבדלים ובמפגש בין השונויות‪ .‬משמעות השוויון‬
‫לפיכך‪ ,‬היא פירוק ההיררכיה והדומיננטיות של דפוסים כואבים בזהות המגדרית‪ ,‬כך שיתאפשר‬
‫מרחב סובלני בעל מגוון רב של ישויות‪.‬‬
‫~‪~37‬‬
‫קופץ מגגות ‪ /‬שירה צדוק‬
‫קרני השמש קורצות לי מבעד לווילון הלבן‪ .‬אני קם‪ ,‬נשען על אדן החלון‪ ,‬ומשקיף על הגגות‬
‫האדומים שנחשפים בפניי‪ .‬גווני ירוק ואדום מרקדים מול עיניי ואני נפעם למראה האושר‬
‫המרטיט הזה‪ .‬הבוקר הזה נראה כל כך רגיל בעיניי‪ ,‬אך זה מה שגם עושה אותו כל כך מיוחד‪.‬‬
‫אמש חגגנו חצי שנה בדירה החדשה‪ .‬הדירה שלנו‪ .‬הערתי את האישה בנשיקה שמרמזת שהיום‬
‫התחיל וצריך לקום‪ .‬היא מחייכת אליי ואני מחייך אליה חזרה את חיוך השמש שלי‪ .‬כך היא‬
‫מכנה את אלפי החריצים שמעטרים את עיניי ומספרים בלי מילים כמה שנים כבר עברו‪.‬‬
‫ליטפתי את פניה ולחשתי שאני אוהב‪ .‬כולי מסופק‪ ,‬מחויך‪ ,‬לא מאמין שזו שקרעה לי את הלב‪,‬‬
‫קוראת לי עכשיו אהובי‪ .‬התארגנו ללא מילים לעוד יום שגרתי‪ :‬קפה‪ ,‬פקקים‪ ,‬החתמת כרטיס‪,‬‬
‫ארוחת צהריים‪ ,‬החתמת כרטיס‪ ,‬פקקים והביתה‪ .‬בערב נספר חוויות‪ ,‬נאכל ארוחה משותפת‪,‬‬
‫נשב מחובקים מול הסדרה הקבועה‪ ,‬עד שנרדם גמורים‪ ,‬זה בזרועותיה של זו‪.‬‬
‫רגע לפני שאני מכבה את האור‪ ,‬זוגתי מספרת על ההוא שהציע להיא נישואים‪ .‬זו כבר הפעם‬
‫השלישית בשבועיים האחרונים שהיא מספרת על טבעות ויהלומים‪" .‬השעון שלי מתקתק"‪ ,‬היא‬
‫אומרת‪ ,‬חצי בצחוק חצי באמת‪ ,‬ואני‪ ,‬אני רק נזכר באותה שיחה עם אמי לפני שנים‪ ,‬השיחה‬
‫ששינתה את חיי‪.‬‬
‫הכול התחיל אי שם באמצע כיתה ז'‪ ,‬מספר שבועות לפני ליל המדורות‪ ,‬ל"ג בעומר‪ .‬כבר‬
‫בתחילת חופשת הפסח‪ ,‬נהגנו להתאסף מדי יום ליד שער בית הספר‪ ,‬בנים ובנות‪ ,‬עם עגלות‬
‫ש"שאלנו" מהסופרמרקט השכונתי‪ ,‬מחפשים אחר קרשים ברחבי העיר‪ ,‬תרים אחר מקומות‬
‫חדשים‪ ,‬מרימים כל אבן‪ ,‬הופכים כל סלע‪ ,‬חורשים את אתרי הבניה ואת הפרדסים‪.‬‬
‫~‪~38‬‬
‫עם רדת החשיכה היינו מטמינים את השלל במרתף בית הספר‪ ,‬סופרים את הקרשים ומהללים‬
‫את המדורה הגדולה שעתידה להבנות‪ .‬אולם‪ ,‬בעוד החברים היו שקועים במשימת האיסוף‪ ,‬אני‬
‫רק חשבתי על הילדה עם הצמה‪ .‬לא הכי יפה בכיתה‪ ,‬לא הכי חכמה ולא הרקדנית הכי טובה‪,‬‬
‫אבל בעיניי היא הייתה הכי מיוחדת‪ .‬בכל לילה‪ ,‬לפני שהייתי מתייאש ומתחיל לספור כבשים‪,‬‬
‫הייתי צורב בדמיוני את התמונה של אותה ילדה עם צמה וחושב איך אני גורם לה להיות שלי‪.‬‬
‫הימים עברו‪ ,‬הקרשים נערמו‪ ,‬והפרפרים בבטן רק הלכו והתרבו‪.‬‬
‫ליל המדורה הגיע‪ ,‬ואני נערכתי אליו כחתן ביום חופתו‪ .‬התקלחתי ארוכות‪ ,‬משכתי את השיער‬
‫לאחור וריססתי על עצמי בושם למכביר‪ .‬נשקתי לאמי ואמרתי "נפגש בבוקר"‪ .‬היא שלחה אלי‬
‫מבט נוקב‪" ,‬לא‪ ,‬אדוני היקר"‪ ,‬היא אמרה‪" ,‬בחצות אתה בבית ואין על זה ויכוח"‪ .‬הרגשתי איך‬
‫כל חדרי הלב שלי מתכווצים‪ ,‬ואיך ברגע אחד כל התכנונים שתוכננו במהלך השבועות‬
‫האחרונים יורדים לטמיון‪" .‬אבל אימא‪ "...‬ניסיתי להשפיע‪" ,‬כולם יהיו‪ ,‬גם הבן של ההיא והבת‬
‫של ההוא"‪ .‬אך לא היה בזה די כדי לשכנע‪ ,‬ה"לא" היה מוחלט‪ .‬התחננתי וייבבתי‪ ,‬אך דבר לא‬
‫עזר‪ ,‬אימא זרקה רק עוד משפט אחד‪'" :‬מה‪ ,‬ואם הם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?"‪ .‬כמובן‬
‫שלא‪ ,‬עניתי בלבי‪ ,‬ובעיניים אדומות פתחתי את הדלת ויצאתי בטריקה‪.‬‬
‫את המדורה זיהיתי בקלות‪ .‬ענקית‪ ,‬זהובה ומפוארת‪ .‬בהיתי בה‪ ,‬באש הכחולה‪-‬כתומה‪ .‬חצי‬
‫מחממת חצי שורפת‪ ,‬חצי מושכת חצי מכשפת‪ ,‬ותהיתי לעצמי‪ ,‬איך זה שהיא מעולם לא ניצחה‬
‫את המים‪ .‬שמענו מילים של זמר שכבר מת מזמן ואכלנו מרשמלו עם חול ותפוחי אדמה‬
‫שרופים‪ .‬הוספנו קרש ועוד קיסם ואז גם כיסא מעץ ושולחן‪ .‬חצי הזדמנות עברה ועוד לא ראיתי‬
‫את הילדה עם הצמה‪ .‬כל כך רציתי לצייר לה שביל של חלב‪ ,‬להסביר על הדּובה ולסמן את‬
‫הצפון עם הכוכב‪ .‬אך לא היה זכר לאף ילדה ואף צמה‪ .‬הצצתי בשעון ונבהלתי‪ ,‬הכרכרה עומדת‬
‫להפוך לדלעת‪ .‬נפרדתי לשלום ורצתי מהר לביתי‪ .‬כזה אני‪ ,‬ילד טוב שלא מורד לעולם‪.‬‬
‫~‪~39‬‬
‫מאז אותו לילה גורלי‪ ,‬השנים זלגו כמו מים‪ ,‬יום רדף לילה שרדף יום‪ ,‬ואני חושב על הנשים‬
‫שהיו בחיי ועל זו שאתי היום‪ .‬אמי כבר לא מחכה מול הדלת שאחזור‪ ,‬ואת האהובה מהתיכון‬
‫השארתי מזמן מאחור‪ .‬היו עוד שתיים או שלוש שאת שמן אינני זוכר‪ ,‬ועוד אחת חצופה שעליה‬
‫אני לא רוצה להאריך ולספר‪.‬‬
‫ועכשיו‪ ,‬האישה שאתי ואני שוכבים "כפיות" במיטה‪ .‬היא בחלומה השביעי‪ ,‬ואני מהרהר על מה‬
‫שאמרה לפני שנרדמה‪ .‬נשימותיה עולות וכשהן יורדות‪ ,‬מכבידות על לבי כמו סלע‪ .‬הרכבת שלי‬
‫נוסעת ללא מעצורים‪ ,‬אפשר ממש לשמוע את שקשוק המסילה‪ ,‬נוגעת לא נוגעת בגלגלים‪.‬‬
‫החיים ממשיכים‪ ,‬משפחה‪ ,‬חברים‪ .‬האם להמשיך לתחנה הבאה‪ ,‬או שאולי זה הכול עד לכאן?‬
‫ואיך יודעים מה לעשות היום ומה יוליד מחר? מחכה לאות‪ ,‬לסנה שיבער‪ ,‬יאמר לי להשיל את‬
‫נעליי וירמז מה מספר אלוהים על עתידי ועליי‪ .‬כמו בסרט נע‪ ,‬אני צופה בפרקים נבחרים בסדרה‬
‫על חיי‪ .‬מעביר לפרק הבכורה‪ ,‬אי שם בשלהי שנות השמונים לפני עידן האינטרנט‪ ,‬הסמארטפון‬
‫ושאר המסכים‪.‬‬
‫התחלתי כמו כולם‪ ,‬צווחן‪ ,‬בכיין ועם יותר מדי שיער‪ .‬האחות הכריזה‪ 3.355" :‬ק"ג‪ ,‬ולמי שתהה‬
‫מדובר בתינוק ממין זכר"‪ .‬הרופא התבדח עם אמי ואמר‪" :‬הראש הזה הוא ראש הממשלה של‬
‫המחר"‪ .‬בכל פורים חיפשו אותי לגיבור העל התורן‪ ,‬ובכל אחר צהריים שיחקתי כדורגל עם מי‬
‫שרק היה מוכן‪ .‬כמו כל חברי לשכבה בגיל מצוות עליתי לתורה ושמעתי את אבא מברך "ברוך‬
‫שפטרנו" עם הרבה כוונה‪ .‬כמו כולם חשבתי שסיינפלד יותר מצחיק מחברים‪ ,‬שקרבי זה הכי‪,‬‬
‫וש‪ MTV -‬צריך להיות הערוץ הלאומי‪ .‬כמו כולם עבדתי בחופש הגדול במסעדת מזון מהיר‪,‬‬
‫וכדי להרשים את המלכה של הכיתה קניתי גיטרה חשמלית‪ .‬כמו כולם הוצאתי רישיון‪ ,‬תעודת‬
‫זהות ובגרות‪ .‬אמנם התעודה לא הייתה מהמזהירות‪ ,‬אך הספיקה כדי שאוכל להיות מהנדס‬
‫ולהפוך את אימא לגאה באימהות‪ .‬כמו כולם התגייסתי לצה"ל‪ ,‬למרות שפחדתי פחד מוות שלא‬
‫אחזור‪ .‬כמו כולם טסתי להודו ולתאילנד כדי לשכוח את כל מה שהאחרים מתעקשים לזכור‪.‬‬
‫~‪~40‬‬
‫כמו כולם אני אזרח שומר חוק שעובר מדי פעם באור אדום‪ ,‬כמו כולם גם אני אוהב בשר אבל‬
‫חושב שצריך לשחוט פחות‪ .‬כמו כולם מצביע בבחירות‪ ,‬למרות שיודע שמדובר בעוד שקרן‬
‫אחד שיחליף שקרן אחר‪ .‬כמו כולם מנסה לעמוד בזמנים אבל תמיד מאחר‪.‬‬
‫כמו כולם אני אציע נישואים לאישה שאתי‪ ,‬כמו כולם אני אביא ‪ 1.3‬ילדים ואקנה להם את כל‬
‫מה שלא היה לי‪ .‬כמו כולם אני אלך כל יום למשרד ואתהה על כל הדברים שיכולתי להיות‪ .‬כמו‬
‫כולם אני אשבר בגיל ‪ 45‬ואנסה לשבור מוסכמות‪.‬‬
‫מתפתל במיטה‪ ,‬חצי סיבוב לימין‪ ,‬חצי לשמאל‪ ,‬משתדל לא להעיר‪ ,‬לא להזיז אותה‪ ,‬גם לא‬
‫ליפול‪ .‬מחשבות עוברות בקצב מהיר‪ ,‬בוהה באישה‪ ,‬בתקרה‪ ,‬בשעון על הקיר‪ .‬חושב על בית‪,‬‬
‫משפחה‪ ,‬כלב‪ ,‬שמות לילדים‪ ,‬ואז אני מבין שכל חיי אני קופץ מגגות של אחרים‪.‬‬
‫~‪~41‬‬
‫סיפור החיים שלי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת‬
‫הילדות היא תקופה מיוחדת מאוד‪ ,‬המעלה בכל אחד מאיתנו סוגי זיכרונות‪ .‬חלק מהאנשים‬
‫יכולים לתאר את תקופת הילדות שלהם כתקופה של חופש ומרחב‪ .‬כילדים אנחנו מאפשרים‬
‫לעצמנו להתנהג בדרך שלנו והחיים עשויים לעבור עלינו במשחק ובהנאה‪.‬‬
‫אני חוויתי את הילדות שלי מזווית אחרת‪ .‬ילדותי עברה עליי במקום של חוסר אפשרויות‪,‬‬
‫במקום צר ומוגבל אשר כילדה הגדרתי אותו כ"בית כלא פנימי"‪ .‬הייתי עצורה בתוך עולמי‬
‫הפנימי ולא יכולתי לראות את היופי שמסביב‪ .‬הלכתי כעיוורת בשביל החיים ולא הייתי מוכנה‬
‫לפקוח את עיניי‪ .‬כל כך נסגרתי בתוך עולמי עד שכמעט ולא היה בי העוז ליצור קשרים עם‬
‫האנשים שסביבי‪ .‬דבר כל כך טריוויאלי עבור רובינו ‪−‬התקשורת והיחסים עם הסביבה‪ −‬היו‬
‫עבורי עניין של חיים ומוות אשר עטפו את לבי בתחושות קשות של פחד וחרדה‪.‬‬
‫כלפי חוץ שידרתי לסביבה שאינני מעוניינת בקשר עם איש אבל עמוק בתוכי‪ ,‬זעק לבי לדבר‬
‫הפשוט אך המסובך הזה ‪ -‬האהבה‪ .‬הרי בסך הכול כולנו רוצים את אותו הדבר‪ .‬כולנו שואפים‬
‫לאהוב ולהיות נאהבים‪ ,‬ולבנו נלחם רבות לשם כך‪ ,‬אפילו אם איננו מודעים לכך תמיד‪ .‬אף על‬
‫פי כן‪ ,‬אפילו עם האנשים הקרובים לי ביותר – הוריי‪ ,‬שמרתי על מרחק‪ .‬לא אפשרתי להם‬
‫להתקרב אליי‪ ,‬לא נתתי להם פתח לחיבוק ולנשיקה‪ .‬המצב הגיע לידי כך‪ ,‬שאת אימי חיבקתי‬
‫לראשונה רק בגיל ‪.51‬‬
‫תמיד הבטתי באלו המוקפים באלפי חברים‪ ,‬ה"קולים" שבחבורה‪ ,‬המצחיקים והאהובים‪,‬‬
‫כשלבי נקמץ מקנאה‪ .‬לא הבנתי למה דווקא אני חיה בתוך הבועה השחורה הזאת ללא פתח‬
‫מילוט‪ .‬למה אינני מסוגלת להרגיש שייכות לסביבה שלי‪ ,‬לדבר ולצחוק עם כולם‪ ,‬פשוט להיות‬
‫חלק מהם‪ ,‬להיות מי שאני ללא פחדים וחששות‪.‬‬
‫למזלי החיים בהחלט האירו לי פנים ולקחו אותי למסע של הרפתקאות וגילויים חדשים‪,‬‬
‫שאחריהם לא הייתי יותר אותה יפית ביישנית‪ .‬הם הובילו אותי בדרך קסומה של תובנות‬
‫~‪~42‬‬
‫מדהימות‪ .‬הם לא השאירו אותי במקום אחד אלא סחפו אותי למערבולת של הפתעות וחוויות‪,‬‬
‫שהותירו את לבי נרגש ומוקיר תודה עצומה‪ .‬כך‪ ,‬צעד אחר צעד‪ ,‬יחד עם הוריי התומכים‪,‬‬
‫הצלחתי לשבור את החומה העבה שביצרה את לבי ולהיות מי שאני היום‪ .‬אדם שמסתכל קדימה‬
‫ולא מוותר לעצמו‪ ,‬למרות כל החששות והפחדים‪ .‬אדם שנלחם על כמיהותיו וחלומותיו‪ ,‬אדם‬
‫שהולך בדרך הלב ובדרכה של האהבה‪.‬‬
‫כבר לא נותר מקום לאותה יפית קטנה והביישנית‪ .‬יפית שלא מדברת ולא יוצרת קשר‪ ,‬יפית‬
‫שחייה את חייה בתוך בית סוהר פנימי‪ ,‬כבולה בתוך פחדיה‪ .‬הייתי אדם שלא ידע להביע אהבה‬
‫ולא ידע לקבל אותה‪ .‬היום אני גאה ללכת בדרכי האהבה ולהביע אותה‪ .‬חיי תמיד עברו עליי‬
‫במילה "לא"‪ .‬למדתי להגיד "כן"‪ ,‬למדתי לקפוץ ראש אל תוך החיים‪ ,‬אל תוך מרכז מגרש‬
‫המשחקים‪ ,‬ולא לשבת ביציע‪ .‬כל ילדותי התבוננתי על החיים מבחוץ‪ ,‬והיום אני יכולה להגיד‬
‫שאני בפנים‪ ,‬שאני חיה‪.‬‬
‫במסע הזה למדתי את החיים‪ ,‬לתור אחר חלומותיי ולא לוותר‪ .‬בילדותי חשבתי שהחיים צבועים‬
‫בשחור אבל היום גיליתי עד כמה הם צבעוניים‪ .‬למדתי לפקוח את עיניי ולפתוח את לבי אל‬
‫הקסם של החיים‪ .‬נפתחה בפניי האפשרות להיות מי שאני בוחרת להיות‪ ,‬למדתי להיות שייכת‬
‫לעולם ולהיסחף אל תוך משחק החיים‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬אני עדיין פוסעת במסלול החיים מתוך השקט שלי‪ ,‬אך זהו לא אותו השקט‪ .‬זהו שקט מלא‬
‫כוח ועוצמה‪ .‬אינני ה"בולטת" בחבורה או האחת שתקפוץ להביע את דעתה‪ ,‬אך אני האחת‬
‫שתקשיב‪ ,‬האחת שתרגיש ותבין‪ .‬כיום המהות שלי היא שמנחה אותי‪ ,‬אני מי שאני בדרך‬
‫המיוחדת שלי ואינני צריכה להיות מישהי מסוימת‪ .‬זה היופי הטמון בכל אחד מאתנו‪ .‬כי העולם‬
‫רוצה ואף דורש מאתנו להיות אנחנו עצמנו‪ .‬הוא מבקש מאתנו שנלך בדרך הלב שלנו‪ ,‬על פי‬
‫האמת העמוקה שבנו‪.‬‬
‫הבנתי כמה כוח טמון בכל אחד מאיתנו ובכולנו יחדיו‪ .‬אותו כוח שהיה חסום בפניי כשהייתי‬
‫מנותקת מהסביבה ומהחיים‪ .‬אותו כוח שפקח את עיניי והראה לי את היופי והעוצמה של‬
‫~‪~43‬‬
‫החיים‪ .‬כי כל אחד מאיתנו הוא צבע ייחודי ומיוחד שהגיע לעולם כדי לזהור במלוא ייעודו‬
‫וכשאנחנו מתאחדים יחד אנחנו אור לבן‪ ,‬הזורח בכל עוצמתו‪ .‬כל אחד מאיתנו הוא ניצוץ קטן‬
‫אך כל כך גדול‪ ,‬שבלעדיו המערכת השלמה לא פועלת במיטבה‪.‬‬
‫הבנתי עד כמה אורו של כל אחד ואחד נחוץ בעולם הזה‪ ,‬ללא יוצא מן הכלל‪ ,‬עד כמה היקום‬
‫מחכה בקוצר רוח לבקיעת האנשים מהבועה הכובלת‪ ,‬לפקיחת עיניהם אל החיים האמיתיים‪ ,‬אל‬
‫המימוש העצמי והגשמת החלומות‪.‬‬
‫למדתי שבעצם הניסים תמיד נוכחים‪ ,‬אלה רק אנחנו שצריכים להיות נוכחים בהם‪ .‬ומהמקום‬
‫הזה הכול נראה אחרת והבלתי אפשרי הופך לאפשרי‪.‬‬
‫אחד הדברים שלמדתי בחיים הוא שכל דבר שנראה לנו כבלתי אפשרי ושאין סיכוי שנצליח‬
‫להשיגו ‪ −‬דווקא זה המקום שבו אנחנו צריכים להילחם ולא לוותר‪ .‬אם לבנו מורה זאת לנו‬
‫ומעלה בתוכנו את התשוקה לרצון ולחלום הזה ‪ −‬סימן שזה המקום הנכון עבורנו‪ .‬כי חלומות‬
‫מתגשמים אם הולכים דרך הלב‪ .‬ולא צריך להיבהל אם הדבר מכביד עלינו‪ ,‬אלא צריך לתור אחר‬
‫לבנו‪ ,‬כי הוא יודע את הדרך לאמת והוא המצפן החזק ביותר להגשמת חלומנו‪ .‬עלינו לתת‬
‫לעצמנו להאמין בחיים ולחוות אותם במלוא עוצמתם‪ ,‬לתת להם להקיף את נפשנו‪ ,‬לתת לעצמנו‬
‫לגלות אותם ולרקוד במקצבם‪ .‬החלומות הם כמו הכוכבים‪ ,‬אולי לעולם לא ניגע בהם‪ ,‬אך אם‬
‫נלך בעקבותיהם‪ ,‬הם יובילו אותנו לייעוד שלנו‪.‬‬
‫החיים מתרחשים כאן ועכשיו וכל עוד זורמת בתוכנו עוצמתם‪ ,‬אנחנו יכולים להרגיש‪ ,‬לחוות‪,‬‬
‫ללמוד‪ ,‬להתפתח‪ .‬וכאן טמון היופי הקסום שלהם – עצם קיומם‪ .‬וגם אם עולים בדרכנו‬
‫מכשולים‪ ,‬עלינו תמיד לזכור שאלו אבני דרך בעלי בינה משלהם‪ ,‬שעוזרים לנו ללמוד ולצמוח‬
‫גבוה יותר‪ .‬הסוד טמון דווקא ביכולת לאהוב את אותם האבנים שבגללם מעדנו‪ .‬כי רק אדם‬
‫שצועד ומועד בדרכו‪ ,‬לומד בסופו של דבר ללכת‪.‬‬
‫~‪~44‬‬
‫בחיים ישנן שתי בחירות‪ :‬ללכת דרך החושך ולהתכופף כנגד כל מכשול הנקרה בדרכנו ‪ −‬ובכך‬
‫לחסל כל אפשרות לנס להתממש ‪ −‬או לאסוף את עצמנו בידיים ולהיות חזקים‪ .‬עם האמונה‬
‫האבסולוטית ונתינת הסמכות לחיים‪ ,‬עלינו לצעוד בהתאם לקצבם ללא שאלות וטענות‪ ,‬ובכך‬
‫לסלול את הדרך כדי שהנס יתממש בחיינו‪ .‬זאת הדרך היחידה לגרום לדברים לעבוד‪ .‬זאת הדרך‬
‫היחידה לשנות דברים‪ .‬זאת הדרך לבחור בחיים – ובכך לפתוח את דלתותיהם‪.‬‬
‫למדתי שכאשר דבקים באמת‪ ,‬מסתדרים הדברים מעצמם‪ ,‬ודווקא כאשר אנו משחררים את‬
‫הבעיה ולא מחזיקים בה בכוח ומתנגדים לקיומה – העננים אט‪-‬אט מתפוגגים ומאפשרים‬
‫לשמש שהייתה תמיד מאחוריהם‪ ,‬לגלות את פניה ולזהור בכל עוצמתה‪ .‬הדברים הטובים אכן‬
‫לוקחים זמן ודורשים מאמץ ולא קשה ליפול לייאוש ולחוסר אמונה‪ .‬אך הבנתי שאם מתמידים‬
‫בדרך‪ ,‬החיים לא משאירים אותנו בצד והם בהחלט יכולים להפתיע בקסם שלהם ובדרכיהם‬
‫הבלתי צפויות – עלינו רק לפקוח את עינינו ולפתוח את אוזנינו לאפשרויות החיים‪ ,‬לכאן‬
‫ועכשיו ולמה שסובב אותנו‪ .‬כי ככל שנחכה למשהו זמן ממושך יותר‪ ,‬כך גם נדע להעריך יותר‬
‫את אותו הדבר הנכסף‪ ,‬שהרי כל דבר ששווה שיהיה בידינו‪ ,‬שווה גם את ההמתנה לו‪ .‬הבנתי עד‬
‫כמה חשוב לפקוח את עיניי לאוצרות שכבר מצויים בידי‪ ,‬כי רק אדם המודע לחומר הבנייה‬
‫שיש בידיו יכול לבנות ארמון פאר אפילו מחול ומקש‪ .‬לכן היום אני לומדת להעריך הרבה יותר‬
‫את מה שיש וליהנות ממנו‪ ,‬לומדת להסתכל על מה שיש ולהילחם על מה שאין‪.‬‬
‫האהבה ‪ -‬כל חיי הסתגרתי מפניה אך היום למדתי לנצח קשיים בדרכיה‪ .‬אני לא נשברת‪ ,‬יש לי‬
‫אמונה‪ .‬אני לומדת להעריך כל דקה ודקה‪ ,‬כי שום דבר לא מובן מאליו‪ .‬היום אני אומרת תודה‬
‫על החיים שיש לי ולא חשוב מה היה בעבר‪ .‬אני יודעת שזה היה יכול להיות אחרת‪ .‬החיים‬
‫עוברים עלינו מבלי שאנו שמים לב אליהם והרבה פעמים אנחנו מפספסים את הטעם האמיתי‬
‫שלהם – את המבט החם של אדם אהוב‪ ,‬את המילה המעודדת‪ ,‬את החיבוק התמים‪ ,‬את הנשיקה‬
‫~‪~45‬‬
‫האוהבת‪ .‬ורק כשמכה בנו המכה אנו נזכרים להעריך‪ .‬רק אז אנו נזכרים להודות ורק כשמאוחר‬
‫מדי אנו מבינים פתאום ביתר בהירות מה באמת חשוב לנו‪.‬‬
‫לכן הבנתי שאת החיים צריך פשוט לחיות‪ ,‬לחוות כל רגע מהם ולא לקחת שום דבר כמובן‬
‫מאליו‪ .‬לצחוק ולבכות מכל הלב‪ ,‬לשמוח‪ ,‬לכאוב ולאהוב עד הסוף – ופשוט להיות עם מה‬
‫שיש‪ .‬לא לחסוך אף "אני אוהב אותך" ולא לוותר על אף הזדמנות להיות ולחוות‪.‬‬
‫היום אני מודה על החיים שחוויתי גם עד לפני שלוש שנים‪ .‬כי החושך שבו הייתי שרויה שנים‬
‫כה רבות פקח את עיניי לעולם אחר‪ .‬דווקא בדרך הזו למדתי לאהוב‪ ,‬להתמסר מכל הלב‪,‬‬
‫להתחבר ולהרגיש את הסובבים אותי‪ .‬רק כך הבנתי באמת את משמעות החיבור ואת כוח‬
‫האהבה‪ .‬דווקא מהמקום של הבדידות שבה חייתי גיליתי את העוצמה המרפאת והבלתי נתפסת‬
‫שיש בחיבור עם האנשים‪ .‬שהרי האור זורח הרבה יותר ברור וחזק מתוך החושך‪ ,‬ודרכו גיליתי‬
‫כי רק בחיבור‪ ,‬בתקשורת עם הסובבים ובתחושת השייכות לעולם‪ ,‬אפשר לאחות את הלבבות‬
‫השבורים ולהפוך כל חלום למציאות החיים‪ .‬לא הייתי מגיעה לתפיסת החיים שלי כיום ללא‬
‫המסע שחוויתי בחיי‪ .‬הסיוט הכי גדול שלי ‪ −‬הסגירות‪ ,‬הפחד וחוסר תחושת השייכות הפכו‬
‫להיות למתנה של חיי‪.‬‬
‫המסע שלי לא נגמר ולעולם גם לא יסתיים‪ .‬החיים תמיד ימשיכו להציב מכשולים בפניי אך‬
‫דווקא בזה מצוי היופי שלהם – כל מכשול הוא הזדמנות חדשה למדרגה גבוהה יותר ולדרגת‬
‫חופש חדשה‪ .‬יש לי עוד הרבה דברים לגלות ולפתוח בחיי‪ .‬דברים שלא ידעתי עליהם‪ .‬יש עוד‬
‫הרבה גבולות שעליי לחצות בעצמי ולגלות פתיחות חדשה שלא הייתה קיימת בי‪.‬‬
‫כל חיי חלמתי שאוכל להיות כמו האנשים הסובבים אותי – לדבר בחופשיות‪ ,‬לצחוק ולשתף –‬
‫לא הבנתי למה דווקא אני חייה בתוך הבועה השחורה הזאת ללא פתח מילוט‪ .‬למה אינני‬
‫מסוגלת להרגיש שייכות לסביבה שלי‪ ,‬לדבר ולצחוק עם כולם‪ ,‬פשוט להיות חלק מהם‪ ,‬להיות‬
‫מי שאני ללא פחדים וחששות‪ .‬היום אני מבינה‪ .‬לבי מתרחב מהכרת תודה על הזכות שניתנה לי‬
‫~‪~46‬‬
‫להכיר עולם אחר ועל האפשרות שהוענקה לי לגלות את עצמי מחדש‪ ,‬על כך שהחיים לא‬
‫השאירו אותי באותה הנקודה ללא המוצא‪ .‬וזה משהו שאין לו מחיר‪.‬‬
‫~‪~47‬‬
‫מילות אהבה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל‬
‫כמו יּובָ ל המצפה לענן‪,‬‬
‫כמו נמל שממתין ָלסַ פן‪,‬‬
‫אך בה בעת לא יכול לו בשעת סערה ‪−‬‬
‫כך בדיוק אני בלעדייך‪ ,‬נערה‪.‬‬
‫חולם לכרוך את גופי בגופך‪,‬‬
‫ללטף את פנייך‪ ,‬לנשק את מצחך‪,‬‬
‫ללחוש על אוזנך מילות אהבה‪,‬‬
‫ובין שקיעה לזריחה לממש תאווה‪.‬‬
‫גלי לי את רזייך‪ ,‬שתפי ברגשות‪,‬‬
‫הסירי חומותייך‪ ,‬תני ללב להשתטות‪,‬‬
‫אלומת תפילותיי נושאת את שמך‪,‬‬
‫השיר לך לנצח‪ ,‬הניגון – לקולך‪.‬‬
‫אשוט איתך לאן שתוביל הרוח‪,‬‬
‫העוגן הּו ָרם‪ ,‬המפרש מתוח‪,‬‬
‫בואי נפליג אל האופק‪ ,‬נשכח מקיום הזמן‪,‬‬
‫אם לכך תסכימי – לעד אהיה לך נאמן‪.‬‬
‫~‪~48‬‬
‫הגבירה בעלת המבע העצוב ‪ /‬עילום שם‪ ,‬מדעי החיים ורפואה‬
‫הנה היא נעמדת שם שוב‪,‬‬
‫הגבירה בעלת המבע העצוב‪.‬‬
‫כל בוקר שעולה מפיח בה תקווה‬
‫וכשהערב יורד‪ ,‬מצטנפת בתוגה‪.‬‬
‫הנה היא נעמדת שם שוב‪,‬‬
‫על אף שיודעת כי לא ישוב‪.‬‬
‫נשיאים מתכנסים‪ ,‬משרתים את בכייה‬
‫דמעות שמים צורבות את עורה ככוויה‪.‬‬
‫הנה היא נעמדת שם שוב‪,‬‬
‫מלאת כמיהה לזה‪ ,‬האהוב‪.‬‬
‫מחכה שרחש הגלים יספר לה הסוד‪:‬‬
‫מדוע לא תראהו עוד?‬
‫~‪~49‬‬
‫להסתובב עם חור בלב ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫להסתובב עם חור בלב‬
‫להיות במקום אחד‪ ,‬אבל להרגיש באחר‪.‬‬
‫לדבר‪ ,‬להגיב‪ ,‬לצחוק‪ ,‬ללמוד‬
‫לדעת שזה רק כדי לשרוד‪.‬‬
‫לנסות להתרכז‪ ,‬לדחוף אותך החוצה מהמחשבות בכוח‬
‫להתייאש‬
‫ולצאת לנשום אוויר‪.‬‬
‫אוויר שרק מחזק את הגעגוע‪.‬‬
‫לסחוב אותך לכל מקום‪ .‬בטוב‪ ,‬ברע‪.‬‬
‫לרצות לשמוח איתך‪ ,‬לרצות לבכות לך‪.‬‬
‫מעל הכל לרצות לשכוח‪ ,‬להשלים‪ ,‬להחלים‪.‬‬
‫להיות בחברה ולהרגיש לבד‪ .‬כי אף אחד לא מבין‪.‬‬
‫אז הפסקתי לנסות להסביר‪ ,‬גם ככה אי אפשר במילים‪.‬‬
‫להכנס למיטה בלילה ולא להרדם‪ .‬לבהות בטלוויזיה במשך שעות‬
‫~‪~50‬‬
‫רק שלא יחזרו המחשבות‪.‬‬
‫לקוות שלא תופיעי שוב בחלומות‬
‫להתעורר אחרי לילה של זיכרונות‪.‬‬
‫עניין שבשגרה‪ ,‬להתהלך עם חור בלב‪.‬‬
‫לנסות לחייך‪.‬‬
‫לחייך באמת‪ ,‬מבפנים‪.‬‬
‫להסביר להיגיון שככה יהיה טוב יותר‪ ,‬חייב להיות‪.‬‬
‫הראש משתכנע‪ ,‬אבל הלב לא‪.‬‬
‫מאבק תמידי‬
‫לכתוב‪ ,‬לא לכתוב‪.‬‬
‫מה איתך‪ .‬את מאושרת‪ .‬את מבינה‪ .‬את ממשיכה‪.‬‬
‫אין פה שאלה‪.‬‬
‫ההשלמה קשה‬
‫אולי בלתי אפשרית‪.‬‬
‫לקבל החלטות בלעדייך‬
‫לנסות לעשות בחירות‪,‬‬
‫~‪~51‬‬
‫כאלה שהמשמעות שלהן בעבר הייתה ‪ −‬אנחנו‬
‫והיום כבר לא‪.‬‬
‫לעבור ברגע מהתפכחות‪ ,‬מהבנה‬
‫ממחשבה צלולה‪ ,‬מהפנמה‬
‫לחוסר אונים‪ ,‬לאי ודאות‬
‫למרחק‪ ,‬לריק שממלא אותי‪.‬‬
‫לפתח חסינות‪ ,‬או לפחות עמידות‬
‫לשירים‪ ,‬למכתבים‪ ,‬לתמונות‪ ,‬למקומות‬
‫לחשוב שהתקדמתי קצת‪,‬‬
‫עשיתי צעד‪.‬‬
‫ולהישבר‪.‬‬
‫להישבר מהדברים ששכחתי לחסום ממך‪.‬‬
‫שיר שפעם בכלל לא הבנתי שמזכיר לי אותך‬
‫מקום שלא חשבתי שיש לו משמעות מיוחדת לגבינו‬
‫משהו שמצחיק רק אותי‪ ,‬ואף אחד לא מבין‪ .‬חוץ ממך‪.‬‬
‫להפנים שזה לא כמו שהיה‬
‫~‪~52‬‬
‫שאין ברירה אחרת‬
‫ששום מחווה הירואית כבר לא תתקן אותנו‪.‬‬
‫חייבים להמשיך‪.‬‬
‫ככה זה מרגיש‬
‫לחיות עם חור בלב‪.‬‬
‫~‪~53‬‬
‫כיסופים לאהובה ‪ /‬ספיר אלעזר‪ ,‬ביולוגיה‬
‫בשמלה לבנה‪ ,‬שיערך מתבדר ברוח‪,‬‬
‫את פוסעת לקראתי‪ ,‬נאווה וענוגה‪.‬‬
‫מלטף אני את עורך הצחור‪ ,‬נושק לשפתייך‪.‬‬
‫אך לא היה זה אלא חזיון תעתועים‪.‬‬
‫כל שנותר לי הוא האשליה המהתלת בי‪,‬‬
‫והזיכרון אותו אנצור לעד‪.‬‬
‫עתה העלטה היא שאופפת את חיי‪.‬‬
‫המחלה הנוראה שגדעה‬
‫את אהבתנו הגדולה והטהורה‬
‫והותירה לב דואב וחלול‪ ,‬יגון ותוגה‪,‬‬
‫נפש מיוסרת ומלאת כיסופים‬
‫וערגה לך‪ ,‬אהובתי היקרה‪.‬‬
‫בכל יום שעובר הכאב הולך ומתעצם‪.‬‬
‫לא אחזה עוד בזיו פנייך‪ ,‬לא אריח את ניחוחך‬
‫ולא אשמע את צחוקך‪.‬‬
‫ניצבת מול התופת איתנה וגיבורה‪,‬‬
‫עד כי נמוגו כל כוחותייך‬
‫ונקעה נפשך מלהילחם‪.‬‬
‫בדמי ימייך נכנסת בשערי השאול‪.‬‬
‫~‪~54‬‬
‫המחלה שהכתה כרעם ביום בהיר‪,‬‬
‫כסופה שהחריבה עיר שלמה‪,‬‬
‫ניפצה את עולמי כשלקחה לי אותך‪ ,‬אהובה‪,‬‬
‫לקחה את ציפור נפשי‪ ,‬את בבת עיניי‬
‫והותירה אותי ריק‪,‬‬
‫ללא כל חלום וללא כל תקווה‪.‬‬
‫היי שלום אהובה!‬
‫~‪~55‬‬
‫"רמי וג'וליה" ‪ /‬כרמל הלוי‪ ,‬רפואה‬
‫"זה היה רעיון טיפשי"‪.‬‬
‫"אבל למה את אומרת את זה? בשביל מה זה טוב?"‬
‫"כי זה נכון‪ ,‬זה טיפשי‪ .‬זה‪ ...‬זה לא מה שאנשים נורמאלים אמורים לעשות"‪.‬‬
‫"נו אז מה את רוצה? את גם ככה לא נורמאלית"‪.‬‬
‫"יופי‪ ,‬חכמולוג‪ .‬כי זה הזמן המושלם לבדיחות שלך! זה היה רעיון טיפשי וחוץ מזה זה בטח‬
‫לא יעבוד‪.‬‬
‫אתה יודע איך מפעילים את הדבר הזה בכלל?"‬
‫"נו באמת‪ ,‬ג'וליה‪ ,‬זה לא מדע טילים! אפילו את יודעת איך להפעיל את זה"‪.‬‬
‫"אפילו? מה זה אמור להביע?"‬
‫"נו‪ ,‬די עם זה כבר‪ ,‬שוב את עם הסקפטיות שלך"‪.‬‬
‫"אני‪ ,‬אה?! תמיד אני! שוב אתה והטיפשות שלך!"‬
‫"אווח!" רמי נאנח‪" ,‬זו בדיוק הסיבה שבגללה צריך לעשות את זה וזהו"‪.‬‬
‫ג'וליה השתתקה‪ .‬העיניים שלה רצו‪ ,‬עייפות וחסרות מנוחה‪ ,‬בין האקדח המונח על השולחן‬
‫לבין מבטו של בעלה‪ ,‬שהיה מפוקס על נקודה כלשהי ברצפה‪ ,‬מסרב להצליב מבט עם אשתו‪.‬‬
‫שניהם ודאי לא דמיינו את זה ככה‪ .‬זה לא שאף אחד מהם ציפה להחליף לשני חיתול או‬
‫להאכיל אותו בכפית או משהו‪ ,‬אך ודאי שלא דמיינו את הרגע האבסורדי הזה‪.‬‬
‫~‪~56‬‬
‫ובאמצע כל המצב ההזוי הזה ג'וליה עצמה לכמה שניות את העיניים‪ ,‬נזכרת לרגע איך ישבה‬
‫ליד רמי כשלקחו את כל השכבה בגימנסיה לראות את "רומיאו ויוליה" בהיכל התרבות‪ .‬איך‬
‫החזיקו ידיים בחושך‪ ,‬איך רמי גלש לאט מתחת לחצאית שלה‪ ,‬והלב דפק מהר‪ .‬היא אפילו לא‬
‫זוכרת חצי מההצגה‪ .‬בסוף מישהו מאחורה צעק "ששש!" כזה רועש שהיא קפצה במושבה‬
‫ומיהרה למתוח את החצאית עד הברכיים ולחייה בערו מבושה ומהתרגשות‪ .‬בעצם היא כן‬
‫זוכרת שהיה למחזה סוף מאד רומנטי ושהיא הייתה מאוהבת עד הגג‪.‬‬
‫'ילדה אידיוטית'‪ ,‬היא חושבת לעצמה‪.‬‬
‫כבר כמה שנים שהם חושבים על הרעיון הזה‪ ,‬ונדמה כאילו אין זמן נכון מעכשיו‪ .‬הדלק בדיוק‬
‫עלה‪ ,‬והשכנים מלמעלה עומדים להתחיל שיפוצים‪ ,‬המנוי לעיתון נגמר בדיוק החודש‬
‫והילדים‪ ...‬הילדים כולם גדלו‪ .‬אפילו אוהד כבר רחוק ביבשת אחרת‪ ,‬רואה עולם אחרי הצבא‪.‬‬
‫אין מה לחכות‪ .‬זה התזמון המושלם‪.‬‬
‫היא תשקר אם תאמר שבלילה‪ ,‬ממש לפני שהיא הולכת לישון‪ ,‬היא לא מפנטזת על להריח את‬
‫הראש של הנכד הראשון שלה‪ .‬אבל מי יודע כמה תאלץ לחכות‪ ,‬ומי יודע אם יש בשביל מה‬
‫בכלל?‬
‫זה היה אחרי מהדורת חדשות עם כמות רגילה של אלימות‪ ,‬לקראת סופו של חודש עם כמות‬
‫רגילה של חובות‪ ,‬אחרי הכמות הרגילה של הויכוחים בינה לבין בעלה בארוחת הערב‪ .‬הם אכלו‬
‫חביתה וסלט באותו יום‪ ,‬כך נדמה לה‪.‬‬
‫~‪~57‬‬
‫היא לא בטוחה אם היא הייתה זו שאמרה זאת ראשונה או שזה היה רמי‪ .‬אבל מה שכן‪ ,‬היא די‬
‫בטוחה ששניהם חשבו את זה בסתר‪ ,‬בצורה כזו או אחרת‪.‬‬
‫היא לא יכלה לסבול את זה יותר‪ ,‬את העלבון הצורם הזה לכל מערכת היחסים ולמשפחה‪ .‬אם‬
‫תשאלו את ג'וליה‪ ,‬היא תאמר לכם שאהבה מתה ברגע שרבים על כסף או על כבוד‪ .‬רמי‪,‬‬
‫מצידו‪...‬לרמי פשוט נמאס לקום בבוקר‪ ,‬אם תשאלו לדעתה‪.‬‬
‫"אז‪ "...‬היא לוקחת נשימה עמוקה‪ ,‬מנסה להחזיר לעצמה קצת פוקוס‪" ,‬אז מי עושה את זה?"‬
‫"מה זאת אומרת?"‬
‫"זאת אומרת שהבאת רק אחד‪ ,‬רמי! אמרנו שנסיים את זה יחד‪ ,‬אבל הבאת רק אחד! מישהו‬
‫צריך לירות קודם בשני ורק אחר כך בעצמו"‪.‬‬
‫הם השתתקו‪.‬‬
‫"אני לא יכול‪ ,‬ג'וליה‪ ..‬נו את יודעת שאני לא יכול"‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬ואני כן? זו אשמתך‪ ,‬אתה זה שהביא את האקדח‪ ,‬בעיה שלך! שום דבר אתה לא יכול‬
‫לעשות כמו שצריך"‪.‬‬
‫"חכמה גדולה להגיד את זה עכשיו באמת! אולי תעשי משהו את לשם שינוי?"‬
‫~‪~58‬‬
‫"אז תמשיך לדבר ככה ואולי באמת לא תהיה לי בעיה להיות זאת שיורה בך"‪.‬‬
‫רמי חייך‪ .‬בשנייה הראשונה ג'וליה רצתה להעיף סטירה לאיש הזה שאיתו חלקה את חייה ב‪41-‬‬
‫השנים האחרונות‪ .‬ואז היא חייכה‪ .‬אפילו את זה הם לא יכולים לעשות כמו שצריך‪ .‬היא הייתה‬
‫טיפשה אז בגימנסיה‪ ,‬בהצגות ובמועדוני הריקודים אליהם היו מתגנבים‪ ,‬עם הבקבוק בורבון‬
‫שמישהו תמיד היה משיג מהסליק של ההורים והמבטים עד אמצע הלילה‪ .‬וגם עכשיו‪ ,‬אולי‪,‬‬
‫היא טיפשה קצת‪ ,‬היא חושבת‪ .‬אבל היא רוצה לתת לה למות‪ ,‬לאהבה הזו‪ ,‬שגססה ועברה‬
‫הלוואות ופשיטת רגל ושני אירועי לב‪ .‬בעיקר כי אין לה אומץ לראות את החיים נוזלים ממנה‬
‫לאט‪-‬לאט‪.‬‬
‫והאקדח באמצע‪ ,‬ורמי וג'וליה שותקים‪ .‬רוצים לדבר‪ ,‬ובו זמנית לא מעוניינים להחליף מילה‬
‫ביניהם‪ ,‬לא עכשיו‪ ,‬לא אף פעם‪ .‬אף אחד מהם לא מספיק אמיץ כדי לחיות‪ ,‬ולא מספיק אמיץ‬
‫כדי למות‪ ,‬והם תלויים שם כמו בובה עלובה על חוט‪ ,‬מחכים למשהו שיגאל אותם מהציפייה‬
‫למעשה‪ .‬שלפתע האדמה תרעד והבית ייפול ואולי הכול ככה יסתדר מעצמו‪ .‬מחכים‬
‫שהאיראנים סוף‪-‬סוף יטילו פצצה וכל התמונות על הקירות והמגנטים על המקרר והם‪ ,‬הכול‬
‫יתפרק לחלקיקים קטנים של אבק ופסולת‪ ,‬ייעלם ולא ישאיר שום זכר לחיים או למציאות יפה‬
‫יותר שפעם הייתה פה‪ .‬מחכים לראות מי יישבר ראשון‪.‬‬
‫רמי נושם עמוק‪ ,‬ממלא את הריאות באוויר ואז מוציא הכול לאט‪ .‬לא הייתה מזיקה לו סיגריה‬
‫עכשיו‪ .‬כבר שנים שהוא מת לסיגריה‪ ,‬אבל גם את זה היא לקחה לו‪ ,‬הג'וליה הזו‪ .‬והוא אהב‬
‫אותה פעם‪ ,‬הוא חושב‪ .‬הוא אהב אותה עם שמלת כלה ובבית יולדות וביום הראשון של הילדים‬
‫בכיתה א'‪ ,‬ואין לו מושג מתי הכול ככה‪...‬כבה‪ .‬התנוון‪ ,‬כן‪ ,‬זו המילה‪ .‬אבל כשהוא מסתכל עליה‬
‫עכשיו‪ ,‬שפתיים קמוצות וקמטים של כעס שחורשים את המצח‪ ,‬הוא כבר לא מצליח לראות‬
‫שמלת כלה או מדי גימנסיה או כלום‪ ,‬בעצם‪ .‬כשהוא מסתכל עליה עכשיו הוא רואה כלום‪ ,‬ואם‬
‫תשאלו אותו‪ ,‬הוא יגיד לכם שהאהבה מתה כשהפעם היחידה שאתה באמת רואה את אשתך היא‬
‫בזמן שהיא מסתירה לך את הטלוויזיה‪.‬‬
‫~‪~59‬‬
‫ובדיוק כשנראה כאילו הוא קיבל על עצמו החלטה כלשהי‪ ,‬בדיוק בשנייה בו נפתח הפה‬
‫והשפתיים מתעקלות לכדי הגייה של צליל‪-‬‬
‫"חמישה לשמונה"‪ ,‬אומרת ג'וליה‪ ,‬מפנה את מבטה במהירות לשעון הקיר הישן הזה שהאימא‬
‫הפולנייה שלו הביאה‪ .‬כמה היא שונאת את השעון הזה‪ .‬כמעט כמו שהיא שנאה את האישה‬
‫הנוראית הזו‪.‬‬
‫"כן‪ ,"...‬רמי מכחכח בגרון‪" .‬שנדליק חדשות?" הוא בוחן את פניה של אשתו‪ ,‬והם מחליפים‬
‫מבט שאת משמעותו איבד כבר מזמן‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אולי‪ ,‬לא יזיק לשמוע קצת‪"...‬‬
‫היא מושיטה את היד לשלט ומדליקה את הקופסה הישנה‪.‬‬
‫וכששניהם יושבים שם מול הקריינית המאוסה ההיא‪ ,‬אחד ליד השני‪ ,‬בעצם הכול כמעט אותו‬
‫דבר‪ ,‬רק מלבד היד והחצאית‪ ,‬והלב הדופק‪ ,‬או העובדה שהם לא יושבים בהיכל התרבות אלא‬
‫בסלון שראה יותר מריבות אולי מכל סלון אחר בעולם‪ .‬מעבר לכל זה‪ ,‬לפעמים לרגע‪ ,‬ג'וליה‬
‫יכולה לעצום עיניים ולדמיין שזה כמעט אותו דבר‪.‬‬
‫אבל יש בורבון בארון‪ ,‬ותמיד יש את מחר‪.‬‬
‫~‪~60‬‬
‫ההפתעה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הפקולטה למדעי החיים‬
‫ענת התקשתה להירדם‪ .‬הרוח החורפית הלמה בתריסי חדר השינה והשמיעה גניחות צורמות‪.‬‬
‫איתן בעלה עדיין לא נכנס למיטה‪ .‬היא התכרבלה וניסתה למצוא תנוחה נוחה‪ ,‬אך השינה הייתה‬
‫ממנה והלאה‪ .‬דלת חדר השינה הייתה פתוחה במקצת והיא הבחינה באור הבוקע מן המטבח‪.‬‬
‫שוב שכח מישהו לכבות את האור‪ ,‬חשבה והניפה את רגליה מחוץ לשמיכה‪ ,‬כשהיא רועדת‬
‫מקור‪ .‬רגליה גיששו אחר נעלי הבית‪ .‬בכוח ההרגל‪ ,‬מצאה עצמה צועדת תחילה לעבר חדרם של‬
‫שני בניה‪ ,‬דן ואורי‪" .‬יש ילדים שמתכסים בשמיכות‪ ,‬ואצלנו השמיכות מתכסות בילדים"‪,‬‬
‫חשבה‪ .‬היא הקשיבה לנשימות הרכות של הילדים וכיסתה כל אחד מהם‪ ,‬כשהיא תוחבת את‬
‫קצות השמיכה למזרן‪.‬‬
‫ענת צעדה לעבר המטבח ונעצרה‪ .‬בעלה פסע בין המטבח לדלת הכניסה‪ ,‬מחזיק את הטלפון‬
‫בידו ולוחש "איפה את"? ענת הטתה אוזן‪ ,‬אך איתן דיבר בלחש לתוך הטלפון‪ .‬בזווית העין‪,‬‬
‫ראתה אותו מתיישב על הספה בסלון החשוך‪.‬‬
‫היא הציצה בשעונה‪ .‬השעה הייתה אחת וחצי לפנות בוקר‪ .‬ענת הרגישה תחושה משונה של אי‬
‫נוחות בבטנה‪ .‬עם מי איתן מדבר בשעה כזו? ועוד עם אישה‪ ,‬כנראה‪.‬‬
‫היא חזרה למיטה ושכבה מכורבלת על צדה‪ .‬איתן ירד למשרדו שבמרתף הבית‪ .‬ענת עצמה‬
‫עיניים‪ ,‬אך נשארה ערה ושקטה‪ ,‬מצפה לבואו של איתן לחדר השינה‪ .‬לבסוף הרדים אותה מטח‬
‫הגשם‪.‬‬
‫השעון העיר את ענת בצלצול צורם‪ .‬ידה החליקה על המיטה‪ .‬איתן לא ישן לצידה‪ .‬היא ירדה‬
‫למרתף‪ ,‬שם מצאה אותו ישן על הספה במשרדו‪ .‬היא העירה אותו ושאלה בטון חד‪" :‬למה לא‬
‫הגעת למיטה אתמול"?‬
‫~‪~61‬‬
‫"עבדתי כל הלילה מול הקולגה שלי בחברה בארצות הברית ונרדמתי על הספה"‪ ,‬השיב‪ .‬ענת‬
‫העירה את הילדים‪ ,‬הכינה להם בזריזות כריכים לבית הספר והתכוננה בחופזה לצאת לעבודתה‪.‬‬
‫"ביי אורי‪ ,‬ביי דן"‪ .‬פיזרה נשיקות חפוזות על ראשי הילדים ומיהרה לצאת‪.‬‬
‫הימים הבאים העמיקו את החשדות‪ .‬איתן חזר בשעות מאוחרות ולא תמיד השיב לטלפון‬
‫כשענת התקשרה אליו‪ .‬ענת התענתה בשאלות שהעלו דמעות בעיניה‪ .‬מה המסתורין הזה?‬
‫שאלה את עצמה‪ .‬האם יכול להיות שלאיתן יש קשר עם אישה? האם רק לי נדמה שטוב ובטוח‬
‫לנו בקשר הזוגי? איתן הוא החבר הכי טוב שלי‪ ,‬חשבה‪ .‬מעולם לא היו בינינו סודות ושקרים‪.‬‬
‫ביום שישי בבוקר לקח איתן לקח את תיקו וזרק לעבר ענת‪" .‬אני יוצא לפגישות עבודה"‪.‬‬
‫"מתי תחזור"?‬
‫"אחר הצהרים‪ .‬אני לא אספיק לקנות בסופר‪ .‬תוכלי להביא עיתון"?‬
‫ענת לא השיבה ופניה הביעו מורת רוח‪" .‬הכול נופל עליי‪ .‬אתה פחות עסוק ממני‪ ,‬מה כל כך‬
‫דחוף לך לעבוד ביום שישי עד כדי כך שלא תוכל לקנות לפחות כמה מצרכים? אתה זוכר שיש‬
‫לנו אורחים הערב"?‬
‫"זוכר‪ .‬יש לי פגישות עם אנשים שיכולים לקבוע רק בימי שישי"‪ ,‬אמר ונראה כמי שרק רוצה‬
‫להימלט משאלותיה של אשתו‪.‬‬
‫בשש בערב התקשרה ענת ללא הרף לטלפון של איתן וחשה שהכעס עולה ומבעבע בה‪" .‬מה‬
‫קורה איתך?" צעקה למשיבון של הטלפון‪ .‬אני תקועה באמצע ההכנות‪ ,‬ואת דן צריך להסיע‬
‫למסיבת כיתה‪ .‬לאן נעלמת? מי חוץ ממך עובד ביום שישי בשש בערב"?‬
‫איתן חזר הביתה בשבע ופיו מלא בתירוצים‪" .‬שכחתי את הטלפון באוטו‪ ...‬לא שמעתי‬
‫שהתקשרת‪ ,‬נגמרה לי הסוללה"‪.‬‬
‫~‪~62‬‬
‫ענת החמיצה פנים ולא ענתה‪ .‬כשהגיעו האורחים‪ ,‬רותי ואלי‪ ,‬איתן קיבל את פניהם במצב רוח‬
‫מצוין‪ .‬ענת השתדלה לכבוש את מצב רוחה הרע‪ .‬היא ישבה שקטה ומיעטה לדבר‪ .‬רותי נכנסה‬
‫איתה למטבח‪.‬‬
‫"מה קורה לך? שאלה‪ .‬את נראית מצוברחת"‪ .‬ענת היססה לרגע ובפיה כבר היה מוכן תירוץ‪.‬‬
‫במחשבה שנייה‪ ,‬הרהרה‪ ,‬רותי היא חברתי הטובה ביותר‪ .‬את אשתף בחשדות שלי אם לא‬
‫אותה?‬
‫השתיים הסתודדו במטבח וענת סיפרה לה על התנהגותו המוזרה והמסתורית של איתן‪" .‬אני‬
‫שומעת אותו מסתודד בטלפון בלילות‪ ,‬שלשום הוא בכלל לא ישן במיטה המשותפת ובבוקר‬
‫מצאתי אותו ישן במשרדו שבמרתף‪ .‬היום‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬איתן יצא בבוקר‪ ,‬לא ענה לטלפונים שלי‬
‫וחזר בשבע בערב מ'פגישות עבודה'‪ .‬זה לא נראה לך חשוד? אני פוחדת אפילו להגדיר לעצמי‬
‫את משמעות הדברים‪ ,‬אבל אני לא מפסיקה להתעסק בזה בראשי‪ .‬יכול להיות שאיתן בוגד בי"?‬
‫"איתן?" צחקה רותי‪" ,‬הגבר הכי משפחתי שאני מכירה‪ .‬הוא מעריץ אותך‪ .‬אין לך ממה‬
‫לחשוש"‪.‬‬
‫"תגידי"‪ ,‬לחשה רותי‪" ,‬יום ההולדת שלך יחול בעוד ‪ 55‬ימים‪ ,‬לא? יכול להיות שהוא מכין לך‬
‫הפתעה ולכן הוא נוהג בסודיות"?‬
‫"אוי‪ ,‬לא חשבתי על זה‪ .‬איזו גולם אני‪ .‬איתן המתוק‪ .‬נו טוב‪ ,‬אתן לו לקשקש בסודיות ובבוא‬
‫היום אראה מופתעת"‪.‬‬
‫השתיים חזרו לסלון עם מגשי הכיבוד‪ .‬שני הגברים שוחחו בהתלהבות על חדרי כושר ותזונה‬
‫נכונה‪.‬‬
‫הימים נקפו‪ .‬ענת הרגיעה את החשדות בליבה‪ .‬איתן ניהל שיחות סודיות רבות‪ ,‬תוך שהוא‬
‫מסתגר במשרדו שבמרתף או יוצא לחצר לדבר בפרטיות‪ .‬באחד הימים‪ ,‬עם צאתו לפגישות‬
‫~‪~63‬‬
‫עבודה‪ ,‬ניקתה ענת את חדרו ומצאה תדפיס כרטיס אשראי ובו ציון חשבון על שני כרטיסי‬
‫טיסה‪.‬‬
‫'נו'‪ ,‬חשבה‪' ,‬גיליתי את התעלומה‪ ,‬אך לא אקלקל לאיתן‪ .‬כל הכבוד לו על היזמה'‪.‬‬
‫ההפתעה שיפרה מאוד את מצב רוחה‪ .‬היא נרגעה והתייחסה לאיתן בחביבות רבה‪.‬‬
‫למחרת סיפר לה איתן‪ ,‬כי הוא טס לנסיעת עסקים בת שלושה ימים ברומא‪" .‬אני צריך להיפגש‬
‫עם בעל מפעל"‪ ,‬אמר לה‪ .‬ענת הנהנה ובסתר בדקה את מזג האוויר ברומא‪ ,‬כדי להחליט מה‬
‫לארוז לנסיעה‪.‬‬
‫יום הנסיעה הגיע ואיתן עדיין לא אמר דבר‪ .‬ענת התפלאה מאוד‪ .‬מתי הוא מתכוון לגלות לי על‬
‫הנסיעה? חשבה בלבה‪.‬‬
‫"להסיע אותך לשדה התעופה?" שאלה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אין צורך‪ .‬אקח מונית"‪.‬‬
‫זרעי חוסר הנוחות נבטו שוב בלבה‪ ,‬עד אשר גמלה בה החלטה‪ .‬בבוקר הטיסה המיועדת‪ ,‬נפרדה‬
‫לשלום מאיתן‪ ,‬נטלה את תיקה ויצאה מן הבית‪ .‬בדרכה לעבודה התקשרה למנהלת שלה‪,‬‬
‫השתעלה לתוך הטלפון ודיווחה כי היא חולה ותיעדר מהעבודה היום‪ .‬ענת נסעה לשדה‬
‫התעופה‪ ,‬כרכה את צעיפה על ראשה והסתתרה מאחורי עציץ גדול באולם הנוסעים‪.‬‬
‫כעבור כשעה‪ ,‬זיהתה ענת את איתן יוצא ממונית וגורר את מזוודתו‪ ,‬תוך שהוא משוחח בטלפון‬
‫ומציץ בשעונו‪ .‬ענת התכווצה מאחורי העציץ והרכיבה את משקפי השמש‪ .‬לא היה בכך צורך‪.‬‬
‫איתן אפילו לא הסתכל לכוונה‪.‬‬
‫איתן ישב על אחד הכיסאות באולם הנוסעים ונראה כממתין‪ .‬מעת לעת שוחח בטלפון‪ ,‬תוך‬
‫שהוא מתבונן לעבר דלת הכניסה‪ ,‬דרכה עברו נוסעים רבים‪.‬‬
‫~‪~64‬‬
‫דקות אחדות לאחר מכן נראתה דמות אישה‪ ,‬גוררת אף היא מזוודה קטנה‪ ,‬אשר נחפזה לעברו‬
‫של איתן‪ .‬השניים התחבקו והתנשקו ממושכות‪ .‬איתן כרך את זרועו כל כתפיה והרכין את ראשו‬
‫כדי להיטיב לשמוע את דבריה‪ .‬ממקום מחבואה‪ ,‬יכולה הייתה ענת לראות את פיו נפער בחיוך‪.‬‬
‫נשימתה של ענת נעצרה בחזה‪ .‬האישה עמדה צמודה לאיתן‪ ,‬גבה לענת‪ ,‬אשר חשה חולשה בכל‬
‫גופה‪ .‬רגליה כמעט קרסו תחתיהן והיא התקשתה לזוז ממקומה‪.‬‬
‫'אני חייבת לדעת מי האישה שנמצאת עם בעלי'‪ ,‬חשבה‪.‬‬
‫ענת התקרבה מעט‪ ,‬נבלעת בתוך קבוצת תיירים קולנית כדי לקבל תצפית טובה יותר‪ .‬האישה‬
‫הסתובבה כדי להוציא משהו מתיקה וענת ראתה את פניה‪.‬‬
‫זו הייתה רותי‪ ,‬חברתה הטובה‪.‬‬
‫~‪~65‬‬
‫גנית עומר‪ ,‬מדעי המוח ‪/‬אהובי השיכור‬
‫ואתה ניצב לפניי‬
‫מבושם מבית המרזח‬
‫ולא תדע מהו שמי‬
‫מי עובר‪ ,‬מי חבר‪ ,‬מי אורח‪.‬‬
‫בתוך מקלטי הצנוע‬
‫מתנודד ונע הפרוע‪,‬‬
‫מזמזם לו שירי ערב רב‬
‫בין פתלי שעריי בסתיו‪.‬‬
‫בין שברי המילים היפות‬
‫נשק צווארי המלוח‪.‬‬
‫מחפש גם הערב מקום‬
‫הגנה מפני הרוח‪.‬‬
‫חבקני אהובי השיכור‬
‫חבקני עד בוקר‪ ,‬עד אור‬
‫כי עם שחר‪ ,‬עם ציוץ הציפור‬
‫אעלם גם אני כמו הדרור‪.‬‬
‫~‪~66‬‬
‫חלל חיצון ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫אבל אני יודעת‪.‬‬
‫אני מודעת להתרחקות הכוכבים זה מזה‪,‬‬
‫בקצותיה המרוחקים ביותר של הגלקסיה‪.‬‬
‫כאילו היו נווטים עיוורים‪ ,‬סחופים בים‪,‬‬
‫שוקעים בכחול הקר עד צווארם‪.‬‬
‫אני מודעת להבדל שבין ננס לבן‪ ,‬קורץ‪,‬‬
‫לבין ענק אדום‪ ,‬גמלוני‪.‬‬
‫אני מודעת לסוסים הדוהרים‪,‬‬
‫לעיניהם הפקוחות של אלי השמש‪.‬‬
‫אמנם לא ביקרתי שם‪ ,‬אך כפות רגליי מוטבעות זה מכבר בחול הארגמני‪,‬‬
‫אצבעותיי עטויות אינספור טבעות‪,‬‬
‫ראשי עטור זרים רבי‪-‬שכבות‪.‬‬
‫צלעותיי כבר נסדקו מהיעדר הכוח‪,‬‬
‫וריאותיי התמלאו עד אפס מקום‬
‫בלגימות קרירות של ִׂריק‪.‬‬
‫~‪~67‬‬
‫אבל אני יודעת‪.‬‬
‫בפנים‬
‫יש חלל חיצון‬
‫אימתני ולא מוכר‪,‬‬
‫כוחות זרים מושלים בו‪,‬‬
‫מניעים כוכבים מתים במסלולי התנגשות‪.‬‬
‫וערפיליות‪,‬‬
‫עשרות ערפיליות‪,‬‬
‫למלוא העין‪.‬‬
‫והכול קורס לתוך עצמו‪,‬‬
‫לא יכול לברוח ממרכז הכובד של עצמו‪,‬‬
‫נבלע על ידי עצמו‪,‬‬
‫ולבסוף נפלט החוצה‪.‬‬
‫הכול אני יודעת‪ .‬ובכל זאת נשארת ריקה‪.‬‬
‫~‪~68‬‬
‫אּם ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬כלכלה‬
‫ראיתי אותך‬
‫עומד כעץ איתן‬
‫בפינת החדר‬
‫ולבי כאב‪,‬‬
‫רטט‪,‬‬
‫החסיר פעימה‪,‬‬
‫שתת דם‪.‬‬
‫לעולם לא תדע‬
‫כמה רציתי‬
‫לחוש את ידיך‪,‬‬
‫לטעום את שפתיך‬
‫ולתת לך‬
‫את כולי‪.‬‬
‫עיניך החומות‬
‫החמות‬
‫~‪~69‬‬
‫פגשו בעיניי‬
‫ולא נותר לי‬
‫אלא לתהות‬
‫מה אם‪.‬‬
‫~‪~70‬‬
‫סיפור קצר על פרידה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות‬
‫בגיל תשע עשרה התאהבתי בפעם הראשונה‪ .‬זו הייתה אהבה צעירה מאד אך גם גדולה מאד‬
‫שעיצבה את נשמתי‪ .‬בגיל עשרים נאלצתי לוותר עליה‪ .‬זה היה קשה‪ .‬נשמתי לא יכלה לעמוד‬
‫באובדן‪ .‬הפרידה הייתה כל כך קשה שלא הצלחתי להיפרד בפעם אחת‪ ,‬ולמעשה נפרדנו שלוש‬
‫פעמים‪ .‬יש אנשים‪ ,‬רציונאליים ממני‪ ,‬שיגידו שלהיפרד שלוש פעמים ודאי קשה יותר מלהיפרד‬
‫פעם אחת‪ .‬אני יכולה להעיד מתוך ניסיון אישי‪ ,‬על אף שקשה להסביר זאת‪ ,‬שנדרשו שלושה‬
‫ניסיונות בטרם הצלחתי להיפרד מאהובי‪ .‬מלבד אותם אנשים רציונאליים‪ ,‬אני בטוחה שיש גם‬
‫לא מעט אנשים שיבינו את המתמטיקה החדשה שאני מציעה‪ .‬כנראה שאלו אותם אנשים שחוו‬
‫פרידה דומה‪ .‬אחרי הכל‪ ,‬אני לא הראשונה‪ ,‬ואף לא האחרונה שנפרדה מאהוב לבה‪ .‬אפשר‬
‫להגיד שזה כמו לכבות שריפה ‪ −‬לפעמים לא מספיק דלי מים אחד‪ ,‬אבל דלי אחד וזרם חלש‬
‫של מים הם כל מה שיש בסביבה‪.‬‬
‫השלב הראשון התחיל עם מילות הפרידה‪ .‬זו לא הייתה שיחה ארוכה‪ .‬מסתבר שהוא פחד‬
‫מהתגובה שלי‪ ,‬אך אני לא הייתי מפחידה כלל‪ .‬סיכמנו שנהייה חזקים וננתק קשר מכל סוג‪.‬‬
‫הרעיון מאחורי זה היה למנוע פיתויים‪ ,‬מפני שבשלב זה אש האהבה עוד בערה בעוצמה‪ .‬חשבנו‬
‫שהפתרון יהיה להתנהג בצורה ברורה ומוחלטת‪ ,‬אך כפי שניתן לנחש אסטרטגיה זו לא צלחה‪.‬‬
‫אמנם הצלחנו לנתק קשר באופן מוחלט‪ ,‬אך רק לתקופה מסויימת‪ .‬בכל אופן‪ ,‬לאחר שנאמרו‬
‫הדברים הללו אמרנו שלום ונפרדנו בנשיקה‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה שנפרדנו‪.‬‬
‫השלב הבא היה התפרקות‪ .‬שלב זה מתאפיין בבכי‪ ,‬בחוסר שינה ובתחושת עצב עמוק ואובדן‪.‬‬
‫קיבלתי הרבה חום ותמיכה מכולם‪ .‬חוץ ממנו כמובן‪ .‬הייתי מאוד בודדה‪ .‬המילים המנחמות‬
‫והחיבוקים החמים שקיבלתי לא הצליחו לשפר את הרגשתי אפילו במעט‪ .‬הייתי מאוד עסוקה‬
‫בניסיון להבין איך לעבור לפאזת חיים שבה אני אדם לעצמי‪ .‬חשבתי הרבה על אהובי‪ ,‬אבל‬
‫בסופו של יום לא הייתי צריכה להתחשב בו‪ .‬זה היה מוזר וקשה לעיכול‪ .‬חוויה מוזרה נוספת‬
‫הייתה להתרגל לישון לבד שוב‪ .‬כשהיינו יחד הייתי נרדמת לצדו‪ ,‬לפעמים אף היינו נרדמים‬
‫~‪~71‬‬
‫חבוקים‪ .‬בלילות הראשונים לאחר שנפרדנו שינתי הייתה קלילה מדי וחסרת מנוחה‪ .‬הייתי‬
‫חולמת על הפיזיות המוחשית של היותי לבד במיטה‪ .‬כשהתעוררתי‪ ,‬הסיוט התערבב עם‬
‫המציאות ונוכחתי לגלות שאני אכן לבד‪.‬‬
‫השלב הבא התאפיין בהתכנסות עצמית מצד אחד ובסטטיות מהצד האחר‪ .‬החיים עברו לידי‪,‬‬
‫ואני בפאסיביות הנחתי להם לעבור‪ .‬הרגשתי שאני זקוקה למנוחה‪ .‬אני מניחה שנכנעתי לחוסר‬
‫האונים שנכפה עלי‪ .‬חשתי חסרת אונים מכיוון שלא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להחזיר את‬
‫אהובי‪ .‬גם לעזור לעצמי לא ידעתי כיצד‪ .‬הבנתי שאני צריכה להמתין למשהו‪ .‬למרות שלא‬
‫ידעתי מהו הדבר שלו אני ממתינה‪ ,‬המתנתי בסבלנות‪ .‬זו הייתה תקופה עם הרבה מאד שקט‪.‬‬
‫השקט הופרע ברגע‪ .‬יש לציין‪ ,‬שהרגע הזה לא שייך לאף שלב‪ .‬זאת מכיוון שהוא לא תרם‬
‫לתהליך הפרידה‪ .‬להיפך‪ ,‬הוא אפילו הביא לנסיגה‪ .‬מדובר ברגע שבו אני נשברת ומתקשרת‬
‫אליו ואנחנו נפגשים‪ .‬כשאנחנו נפגשים אנחנו מרגישים קרובים כמו פעם‪ ,‬כאילו מעולם לא‬
‫נפרדנו‪ ,‬כאילו מעולם לא ניתקנו קשר‪ .‬פתאום הכל נראה ברור ופתיר‪ .‬העולם שוב נראה הגיוני‪.‬‬
‫אבל מה שברור לי‪ ,‬לא היה ברור לאהובי‪ .‬אני שואלת אותו שאלות פשוטות והוא עונה תשובות‬
‫הפוכות ממה שציפיתי‪ .‬בתסכול גדול אנחנו נפרדים בפעם השנייה‪.‬‬
‫השלב הבא הוא שלב האשליה‪ .‬אני משלה את עצמי שהתגברתי עליו ומתחילה לחפש אהוב‬
‫חדש‪ .‬אבל אהובי שהשאיר חלל‪ ,‬השאיר אותו מסומן‪ .‬זו הייתה טריטוריה שלו‪ ,‬ולא היה דבר‬
‫שיכולתי לעשות בנידון‪ .‬כל ניסיון שעשיתי היה מלאכותי מאוד והרגשתי שאני משקרת לעצמי‪.‬‬
‫אני לא מאמינה ולא האמנתי בקללות אבל הרגשתי מקוללת‪ .‬הרגשתי חזקה אך מנוטרלת וחסרת‬
‫שליטה בחיי‪ .‬מפאסיבית הפכתי לפסימית‪.‬‬
‫בשלב הבא אני עושה אידיאליזציה לאהובי‪ .‬חשבתי עליו כל הזמן‪ .‬יש לציין שלאורך כל תהליך‬
‫הפרידה‪ ,‬ובשלב זה בפרט‪ ,‬הייתי משוכנעת בתיאורית הנשמות התאומות‪ .‬תיאוריה זו אומרת‬
‫שלכל אדם יש אדם אחר אחד בלבד המיועד לו‪ .‬אני חשבתי שאהובי הוא המיועד‪ .‬אחרי זמן רב‬
‫שלא התראינו‪ ,‬הרגשתי את אותם רגשות חמים בעוצמה מחודשת‪ .‬האמנתי מעומק נשמתי‬
‫~‪~72‬‬
‫שלמרות שנפרדנו‪ ,‬הוא המיועד ולכן תאורטית אנחנו חייבים לחזור להיות ביחד‪ .‬אפשר לומר‬
‫שאלו לא מחשבות בריאות במיוחד‪ ,‬אך אלו הן בהחלט מחשבות אופטימיות‪ .‬שוב האמנתי‬
‫במשהו‪.‬‬
‫במקביל לאופטימיות עולה גם חשש‪ .‬החשש שמא אני משתגעת או לפחות הופכת חסרת היגיון‪.‬‬
‫חששתי שמא הפכתי אובססיבית מדי‪ .‬התפצלתי לשניים‪ .‬מצד אחד הפכתי למאמינה גדולה‬
‫באהבה‪ ,‬מצד אחר לא האמנתי בעצמי‪ .‬וכך‪ ,‬בכל פעם שחשבתי על אהובי עלה חיוך מהוסס‪ .‬אני‬
‫מתחילה להתבייש באהבה שלי שהפכה למחלה‪.‬‬
‫בשלב הבא מאסתי בעצמי‪ .‬כל כך הרבה מחשבות עליי ועל עצמי‪ .‬לו רק יכולתי להתרחק‬
‫מעצמי‪ ,‬אולי אפילו לברוח‪ .‬המחשבות הטרידו אותי‪ .‬ניסיתי להפטר מהן אך הן השתלטו עליי‬
‫יותר ויותר‪ .‬המחשבות הפכו לרעש גדול‪ .‬לפעמים הרעש היה כה גדול שלא יכולתי לתפקד‪.‬‬
‫שוב הייתי חסרת אונים‪.‬‬
‫ואז לפתע אהובי ואני נפגשנו בפגישה מקרית ואני רואה אותו מולי‪ .‬פתאום הוא היה כל כך‬
‫נוכח ומוחשי‪ .‬הנה הוא מולי‪ ,‬ואנחנו נוגעים‪ .‬הנה העיניים‪ ,‬הנה הידיים‪ ,‬הנה השפתיים‪ .‬הרגשתי‬
‫מסוחררת לחלוטין אבל זה לא היה סחרור של אופוריה‪ .‬זה היה סחרור מזעזע ומבחיל‪.‬‬
‫העיניים היו אותן עיניים אך לא אותו מבט‪ .‬הידיים היו אותן ידיים אך לא אותו חיבוק‪ .‬השפתיים‬
‫היו אותן שפתיים אך לא אותה נשיקה‪ .‬כל אותם מקומות בגופו שהייתי מניחה בהם את ראשי‬
‫הפכו זרים‪ .‬הרגשתי נורא‪ .‬כמו שהוא לא היה הוא‪ ,‬גם אני לא הייתי אני‪ ,‬לא יכולנו להיות מה‬
‫שהיינו‪ .‬חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן והאכזבה הייתה גדולה‪ .‬ולמרות שהאכזבה נורתה בי‬
‫כמו חץ התנהגתי כפי שמתנהגים כשחלום מתגשם‪ .‬ניסיתי לחבק את הרגע ולנשום עמוק‪ .‬הייתי‬
‫מאוד נוכחת‪ ,‬אך ככל שנכחתי יותר‪ ,‬הרגע הפך מזויף יותר‪ .‬הנוכחות הפכה לשקר גדול‪ .‬הוא‬
‫היה כל קרוב אך מעולם לא הרגשתי מרוחקת יותר‪ .‬לא הכרתי את אהובי‪ ,‬וכך בלי שהתכוונו‪,‬‬
‫נפרדנו בפעם השלישית והאחרונה‪.‬‬
‫~‪~73‬‬
‫מאז ועד היום לא ראיתי את אהובי לשעבר‪ .‬לא שמעתי ממנו ואני לא יודעת עליו דבר‪ .‬אני לא‬
‫יודעת היכן הוא ומה הוא עושה‪ .‬אני לא יודעת האם הוא בסדר‪ .‬אני יודעת שאני עכשיו ממש‬
‫בסדר‪ .‬הלב שלי נרפא לחלוטין ואני יכולה שוב להתאהב‪.‬‬
‫שלוש הפרידות היו הכרחיות‪ .‬בזכותן לא נשארה לי צלקת כפי שקורה להרבה לבבות שבורים‬
‫אחרים‪ .‬החרטה היחידה שלי היא על כך שלאחרונה זיכרון הפרידות מוחק לאט לאט את כל מה‬
‫שהיה לפני‪ .‬אני זוכרת שבגיל תשע‪-‬עשרה התאהבתי בפעם הראשונה‪ .‬זו הייתה אהבה צעירה‬
‫מאוד אך גם גדולה מאוד שעיצבה את נשמתי‪.‬‬
‫מעבר לכך‪ ,‬איני זוכרת דבר‪.‬‬
‫~‪~74‬‬
‫חושים של אהבה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים ורפואה‬
‫על אף שנשיקת הקסם מבוששת לבוא‪,‬‬
‫לעד לא תעקר ממני‪.‬‬
‫לבי ונשמתי ‪ -‬כמו פצע הם‪.‬‬
‫ואני תוהה לעצמי ‪-‬‬
‫היכן הם כל אותם חושי אהבה?‬
‫ראיתי איך‪,‬‬
‫הפנים שאינם‪,‬‬
‫מאגמי המים נבטים אליי‪.‬‬
‫צבעי ארגמן ‪ -‬נעלמו הם‪,‬‬
‫שחור נותר‪ .‬רק שאול‪.‬‬
‫נמוג הוא קסם החיים‪ .‬נמוג‪.‬‬
‫שמעתי איך‪,‬‬
‫צליליו שנדמו‪,‬‬
‫עוד בוקעים מראשי‪.‬‬
‫שאון השחוק ‪ -‬נעלם הוא‪,‬‬
‫~‪~75‬‬
‫בכי חרישי מתנגן‪ .‬רק עצב נוגה‪.‬‬
‫נמוג הוא קסם החיים‪ .‬נמוג‪.‬‬
‫נזכרתי איך‬
‫נהגת את גופי לעטוף‬
‫עם מגע ידיך החמות‪.‬‬
‫רוך ואהבה ‪ -‬נעלמו הם‪,‬‬
‫פצע נורא‪ .‬רק קיפאון וכאב‪.‬‬
‫נמוג הוא קסם החיים‪ .‬נמוג‪.‬‬
‫הרחתי איך‬
‫גופך הטהור‬
‫מבשם שוב את זכרוני‪.‬‬
‫ריחות האביב ‪ -‬נעלמו הם‪,‬‬
‫קהות חושים‪ .‬רק אבק מלחמה‪.‬‬
‫נמוג הוא קסם החיים‪ .‬נמוג‪.‬‬
‫על אף שנשיקת הקסם מבוששת לבוא‪,‬‬
‫~‪~76‬‬
‫לעד לא תיעקר ממני‪.‬‬
‫לבי ונשמתי ‪ -‬כמו פצע הם‪.‬‬
‫ואני תוהה לעצמי ‪-‬‬
‫היכן הם כל אותם חושי אהבה?‬
‫~‪~77‬‬
‫ציקלותמיה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות‬
‫"אתה לבדך מגן לעצמך‪ ,‬אתה לבדך הדרך‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬רסן את עצמך כמו סוחר המרסן סוס אציל"‬
‫דרשה בודהיסטית‬
‫קטעי יומן‬
‫בכתב ידך‪ ,‬חרטת באדום "‪ "HELL‬על החזה‪ .‬אמרת שחומר הגלם שלך הוא עץ‪ ,‬לא רגשות‪.‬‬
‫אתה יודע לטפל בו ולהפוך אותו לכיסא‪ .‬תהית איך אפשר להישען על אהבה? רגשות הן חומר‬
‫המתמצק והופך לתופעה מדברת‪ .‬הדרך הכי טובה לאהוב היא להפסיק לפחד ולאהוב‪ .‬ראשית‬
‫תאהב את עצמך ואחר כך תאהב אותי‪ .‬תאהב אותי ותפגע בי‪ .‬אי אפשר אחרת‪ ,‬זו חוויה אחת‪,‬‬
‫קוהרנטית‪ ,‬מושלמת‪ .‬זה היקום שאנחנו בוראים‪.‬‬
‫אהבנו כמו שצריך לאהוב‪ .‬אני חב לך תודה‪ .‬אני מתפתח‪ .‬וכשאני מתפתח אני בהכרח מאושר‪.‬‬
‫הסתייע בידי‪ ,‬לעיתים בנוכחותך‪ ,‬להבין‪ .‬האם אתה יכול להעיד על עצמך דבר דומה? למרות‬
‫שתחושותיי בעניינך הוקהו‪ ,‬מקננת בעמקי לבי התחושה שלמרות הכול אני אוהב אותך‪ .‬אבל‬
‫לפני כן‪ ,‬אני אוהב את עצמי ‪ −‬ולכן‪ ,‬אם תמשיך בסירובך לא נוכל להיות ביחד‪.‬‬
‫***‬
‫אנקדוטה בעניין פרידה מרכוש‪:‬‬
‫~‪~78‬‬
‫פרצו לבית הדודה‪ ,‬עקרו את הכספת מהקיר‪ .‬בפנים היו מונחים עגילי הזהב שסבתא הבריחה‬
‫מגרמניה ומטבעות זהב שסבא הבריח מפולין‪ .‬האוטו החדש של אבא נגנב‪ .‬נהרס לי הטלפון‪,‬‬
‫התמונות בזיכרון נמחקו‪ .‬בכל המקרים נגרם צער או לכל הפחות אי נוחות כתוצאה מאובדן‬
‫רכוש‪ .‬האם ניתן להתעלות מעל האינסטינקט של מתן משמעות? מה הצורך ברכוש הזה? מה‬
‫מגדיר אותי? האם אני יכול להיות בכל יום מישהו אחר?‬
‫***‬
‫התחלת טיפול‪ .‬אמרת שלא אכיר אותך‪ .‬אבל לא השתנית‪ ,‬אתה עוד ‪ .HELL‬אתה עוד מפחד וזה‬
‫בסדר‪ .‬ביקשתי שתהיה ערב ולא אחראי לאושר שלי והבטחת להשתדל‪ .‬זה מספיק בשבילי‪ ,‬אם‬
‫תשתדל ‪ −‬תצליח‪ ,‬אני יודע‪ .‬האהבה מתפקעת מבעד לפוטנציאל אנושי חד פעמי‪ .‬בוא נממש‬
‫אותו ונצליח‪.‬‬
‫***‬
‫לתחושתי‪ ,‬לא זאת בלבד שאתה אינך מסוגל להתמודד עם מערכת יחסים‪ ,‬היא אף גורמת לך‬
‫נזק‪ .‬וגם לי‪ .‬אנחנו אוהבים ונאהבים‪ ,‬אין סיבה לא לחוות את העולם הזה כהוויתו ובכל זאת‪ ,‬זו‬
‫רכבת הרים‪ ,‬אני רוצה לרדת ולא יכול‪ .‬לא אוכל להתמודד עם זה‪ .‬יוטב לשנינו בנפרד‪.‬‬
‫***‬
‫אזמין את הספר המאגד את חלופת המכתבים בין וינסנט ואן‪-‬גוך לאחיו תיאו‪ .‬אתחיל להאזין‬
‫למוזיקה קלאסית‪ .‬אהיה משה גרשוני‪ .‬אני רוצה להשתגע‪ .‬אני רוצה בחברתו‪ .‬אני רוצה לגעת‬
‫בשיגעון‪ .‬חשבתי שאציל אותו ופתאום זה הטיפול שלי‪ .‬אני אגואיסט‪ ,‬לא משוגע‪.‬‬
‫***‬
‫מזה שלושה שבועות התמונות והחפצים שלך מביטים עלי מבעד לקיר‪ .‬אני עוקר אותם ושם‬
‫בארגז‪ .‬מחביא מתחת למיטה‪ .‬איך אוכל להתקדם אחרת? אני ניצב בחרדה על מול הקיר‪.‬‬
‫~‪~79‬‬
‫העיניים שלך בוהות בי מבעד לכל אותם סדקים שפערו המסמרים שדפקת‪ .‬הטיח שהתקלף‬
‫מחייך בזלזול‪ .‬אטייח את הכל‪ .‬הקיר לבן‪ ,‬קיר זיכרון‪.‬‬
‫***‬
‫אין מופשט בלי דימוי‪ .‬אנחנו לא מסוגלים לחשוב על מה שלא קיים‪ .‬אנחנו לא מסוגלים לחלום‬
‫על דבר מלבד על מה שיש‪ .‬מילים הן סורגים‪ .‬המופשט הגבוה ביותר הוא כלום‪ .‬אל תנסו‬
‫לחשוב על כלום אלא תנסו לא לחשוב כלום‪.‬‬
‫***‬
‫אנחנו ביחד‪ .‬כל בוקר אני מתעורר איתך‪ .‬אנחנו יושבים זה לצד צד בכיתה ובלילה הולכים‬
‫לישון ביחד בנפרד‪ .‬אתה מגיח בחלום‪ ,‬מעיר אותי ועוזב‪ .‬עוזב ולא מפנה מקום‪ .‬הנוכחות‬
‫הפאסיבית‪-‬אגרסיבית שלך עוצרת אותי‪ .‬אתה מונע מהכל להתממש‪ .‬אני יודע‪ ,‬גם אני מגיע‬
‫לבקר אותך לעתים תכופות‪ .‬אתה הראשון שלי ואני הראשון שלך‪.‬‬
‫***‬
‫אני אוהב אותך‪ ,‬מעולם לא הפסקתי‪ .‬האם כבר נזכרת שאתה אוהב אותי? אם לא‪ ,‬זה עשוי‬
‫להעציב אותי כאן ועכשיו אבל בפרספקטיבה של חיים שלמים זה לא נורא ‪ -‬אתה ואני נחיה את‬
‫חיינו ביחד‪.‬‬
‫***‬
‫לא התראינו חודשים‪ .‬קניתי לך יומן‪ .‬קנית לי ספר‪ .‬הקראתי לך מילים‪ .‬הצעת שנתחתן והסכמתי‪.‬‬
‫תחבושת מכסה את החזה שלך‪ .‬הסרת את ה‪ HELL-‬מהחזה ואני מפחד‪.‬‬
‫***‬
‫סיפרתי להוריי שאני מתחתן‪ .‬עם גבר‪ .‬הם שמחו‪.‬‬
‫***‬
‫~‪~80‬‬
‫הכול בסדר ויחד עם זאת‪ ,‬מעל לכל מרחפת תחושת מועקה‪ .‬אתה פוגע בי‪ .‬עושה בניגוד לרצוני‪,‬‬
‫מבלי להתחשב בי‪ .‬איני יכול לסמוך עלייך‪ .‬אתה מדבר בעבור התודעה‪ ,‬אתה מתיימר לגלם‬
‫אותה אבל אינך מסוגל לחוות את המציאות כהווייתה‪ .‬אינך מסוגל לעשות דבר בלי סמים‪.‬‬
‫בקשת שאטפל בכלב ואתה תדאג לילד‪ .‬זה לא אפשרי להתמסר לדבר אחד ולא לדבר אחר‪ .‬אי‬
‫אפשר להתמסר באופן לא שווה לדברים שבאחריותך‪ .‬כולך בהוויה של ילד‪ .‬כל עוד לא הסרת‬
‫אחריות מדבר ‪ -‬אתה נושא באחריות‪ .‬אתה‪ ,‬היצירה שלך‪ ,‬העבודה שלך‪ ,‬החברים שלך‪,‬‬
‫המשפחה שלך‪ ,‬אני‪ ,‬אנחנו ‪ -‬כל זה לא מובן מאליו‪ .‬אני לא מטיף לסגפנות אלא לשיקול דעת‪.‬‬
‫***‬
‫למרות הכול‪ ,‬אני מחייך‪ .‬אני נזכר שעצרת לתת לי נשיקה במקלחת‪ .‬נהוג לסיים ב"אני אוהב‬
‫אותך"‪ ,‬אבל כבר אמרתי את זה‪.‬‬
‫***‬
‫אמש נערכה מסיבת האירוסין שלנו‪ .‬הכול התנהל לפי התכנית‪ ,‬מבול טלפונים שוטף את אוזניי‪.‬‬
‫אני טובע‪ .‬אני לא יכול לנשום‪.‬‬
‫***‬
‫חשבתי שהוא שצריך צריך טיפול אז נרשמתי לטיפול זוגי‪ .‬כשסיימנו‪ ,‬שאלתי אותו מה דעתו‬
‫והוא ענה‪" :‬אתה צריך טיפול‪ ,‬תראה אותך‪ ,‬איך אתה יושב על הספה‪ ,‬רועד‪ ,‬כמעט הקאת"‪ .‬הוא‬
‫רץ אחריי וביקש סליחה‪ .‬אמרתי שאני אוהב אותו‪ .‬אני אומר תודה לדיכאון‪ .‬אני מחבק את‬
‫הדיכאון‪ .‬העצב מעצב‪.‬‬
‫***‬
‫לא העצב מעצב‪ ,‬אלא המחשבה‪ ,‬האנליזה‪ ,‬יכולת השיפוט העצמי‪ .‬העצב הוא חומר‪.‬‬
‫***‬
‫~‪~81‬‬
‫אני לא בטוח באהבה שלנו‪ .‬אני לא בטוח באהבה שלך אליי‪ .‬אני לא בטוח באהבה שלי אליך‪.‬‬
‫אני לא בטוח במקום שלי‪ .‬אני מעיק‪ ,‬אנחנו צריכים מתווכים‪ ,‬אני מנסה לעכב אותך‪ .‬זו‬
‫האטמוספרה שלי‪ .‬בזה מהול האוויר שאני נושם‪ .‬כל תנועה‪ ,‬מגע או מילה נהפכים למשא אדיר‬
‫שנערם על כתפיי והולם בי בזה אחר זה עד שאיני יכול לשאת אותו‪.‬‬
‫***‬
‫מכתב פרידה בלי תוכחה‪:‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬כשאני חושב על העתיד שלנו‪ ,‬אני מנסה להניח בצד את ה"אני צודק" ובוחן את‬
‫התחושות שאתה מעורר בי‪ .‬אני חושב על האיש שרציתי לחיות איתו‪ .‬אמרת שאני לא עומד‬
‫בקצב שלך‪ ,‬אני לא רוצה‪ .‬לא אעבור את זה שוב‪ ,‬הסערה לא שככה ואני חוזה את הבאה אחריה‪,‬‬
‫זה לא צודק‪ ,‬זה לא מגיע לי‪.‬‬
‫אתה משתדל לכאורה‪ ,‬אני לא מאמין לך‪ .‬בכל פעם שניפגש לא תראה דבר מלבד את עצמך‪.‬‬
‫אתה מפחד שאני צודק‪ .‬לכן אנחנו פה‪ ,‬ומצד שני אתה פרייאר‪ ,‬איש חופשי ובדיכוטומיה הזו‬
‫אתה מבקש ממני לפעול‪ .‬לא להיות פגיע‪ ,‬לא להעיק‪ ,‬לא לעכב‪ .‬לא רוצה‪.‬‬
‫זו לא הייתה מסיבת אירוסין ואהבה‪ ,‬אלו לא האירוסין ואהבה שלנו‪ .‬זו לא האטמוספירה‬
‫לטיפול זוגי‪ .‬אתה נקרא להשתמש במנגנון ההדחקה שלך‪ .‬השתמש בו פעם נוספת! הפעם‬
‫אסגור את הדלת בנחישות כך שלא תשמיע עוד חריקות‪.‬‬
‫שנהיה מאושרים‪,‬‬
‫להתראות‪,‬‬
‫אוהב עד שאספיק‪,‬‬
‫איל‪.‬‬
‫~‪~82‬‬
‫גוף ונפש‬
‫~‪~83‬‬
‫זיכרונותיה של נערה עם הפרעות אכילה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫מאז שאני זוכרת את עצמי אנשים מסתכלים עליי‪ .‬מחמיאים‪ ,‬ולפעמים מעירים הערות‪ .‬בוהים‪,‬‬
‫לפעמים בציפייה‪ .‬בזיכרון ילדות מוקדם מאוד‪ ,‬אני הולכת עם אבי ברחוב ומרגישה מבטים‪,‬‬
‫בעיקר מגברים מבוגרים‪ .‬אז‪ ,‬זה הבהיל אותי‪ .‬היום אני מכורה לזה‪ .‬אני מחפשת את המבטים‪.‬‬
‫מחפשת לראות אם מסתכלים‪ .‬נעימה לי תשומת הלב‪.‬‬
‫תמיד השקעתי במראה שלי‪ .‬עוד בבית‪-‬הספר היסודי הלכתי עם חולצות‪-‬בטן‪ ,‬שיער פזור‪,‬‬
‫תכשיטים גדולים‪ ,‬איפור‪ ...‬היה לי חבר אחר בכל שנה; אני זוכרת את החבר מכיתה ג'‪ .‬איך הוא‬
‫הציע לי חברות בפינת המחשבים של הכיתה‪ .‬הייתי ילדה מקובלת‪ .‬בנים התעניינו בי כל הזמן‪.‬‬
‫בכיתה ו' משהו השתנה‪ .‬פסיכולוגים יקראו לזה "תפנית"‪ .‬אני זוכרת את האירועים שהובילו‬
‫אליה בצורה בהירה מאוד‪ .‬סבתא שלי נפטרה‪ ,‬ואימא שלי ילדה בן יומיים לאחר מכן; תינוק‬
‫קטן ועקום‪ ,‬צורח ולא‪-‬נינוח; ואני התגעגעתי לסבתא‪ .‬בעיקר היה חסר לי הבישול שלה‪,‬‬
‫והתיאבון שהוא היה מעורר בי‪ .‬עד היום אני מסתחררת מהמגוון‪ :‬עוגיות‪ ,‬פחזניות‪ ,‬עוגות‬
‫שכבות‪ ,‬דייסות מורכבות ועשירות‪ ,‬תבשילים מרהיבים בצבעוניותם‪ .‬בכל שבוע‪ ,‬כשהייתה‬
‫מגיעה לבקר‪ ,‬הייתה סוחבת עמה סירים וקופסאות חד פעמיות עמוסות להתפקע במגוון של‬
‫מאכלים מהבילים‪ .‬את התינוק החדש שנאתי‪.‬‬
‫ואז הגיעה עוד מכה‪ .‬בן שחיבבתי מהכיתה‪ ,‬אחד שאני זוכרת עד היום ועדיין קצת מחבבת‪ ,‬קרא‬
‫לי שמנה‪ .‬זה היה חדש לי‪ .‬אף פעם לפני כן לא חטפתי קללה מבן; חזרתי הביתה באותו יום‪,‬‬
‫מוטרדת‪ .‬נכנסתי לחדר‪ ,‬נשארתי בו עד הלילה‪ ,‬ודילגתי על ארוחת הערב‪ .‬אמא שלי‪ ,‬שהייתה‬
‫עסוקה אז כל‪-‬כולה בתינוק‪ ,‬נכנסה לחדר והתעמתה איתי‪ .‬למה לא אכלתי‪ ,‬היא שאלה‪.‬‬
‫אני לא זוכרת את זה‪ ,‬אבל כנראה שאז החלטתי להפסיק לאכול‪ .‬הימים הראשונים מעורפלים‬
‫בזיכרוני‪ :‬מה חשבתי‪ ,‬מה עשיתי‪ ...‬אבל תשומת הלב המחודשת של אימא‪ ,‬שהייתה כמו קרן‬
‫~‪~84‬‬
‫שמש מחלון פתוח– חמימה‪ ,‬בהירה‪ ,‬מרגיעה– זכורה לי בבהירות‪ .‬התגעגעתי לסבתא‪ ,‬אבל‬
‫החיים היו הגיוניים שוב‪ .‬הייתי חזקה ובשליטה‪.‬‬
‫את השנה שלאחר מכן אני זוכרת במעומעם‪ :‬היו ימים שבהם אכלתי תפוח ירוק אחד בלבד‪.‬‬
‫בימים אחרים הייתי מסתגרת בחדר וממלאת מחברות על גבי מחברות במתכונים של אוכל‬
‫משובח שידעתי שלעולם לא אוכל‪ .‬פיתחתי שליטה מוחלטת במה אכניס לפי‪ .‬הייתי כל כך‬
‫טובה בזה‪ ,‬שזה הפתיע והפחיד אותי‪ .‬לפעמים‪ ,‬כשהרעב היה חזק ממני‪ ,‬הייתי פותחת את‬
‫המקפיא‪ ,‬שמה לי בקערה כמה קוביות קרח ואוכלת אותם לאט וברעש של פיצוח‪ .‬זה גרם לי‬
‫הנאה רבה‪ .‬בבית הספר הייתי נוהגת לזרוק את ארוחת הצהריים שלי‪ ,‬בתירוץ זה או אחר‪,‬‬
‫ולהתעניין בפרטי פרטים במנה שכל אחת מחברותיי אוכלת‪ .‬אלינה כמעט תמיד אכלה סנדוויץ'‬
‫עם גבינה לבנה‪ ,‬זיתים‪ ,‬טונה ושלוש פרוסות של עגבנייה‪ .‬שיר ויתרה על הטונה‪ ,‬אבל התעקשה‬
‫על גבינה צהובה בתוך לחמניית השומשום שלה‪ ,‬שנחתכה תמיד לשתי חתיכות‪.‬‬
‫רגעים שזכורים לי יותר היו רגעים קשים‪ ,‬שעדיין אני לא מצליחה להבין‪ .‬הייתי הולכת לחדר‬
‫השינה של ההורים‪ ,‬נועלת את הדלת ומורידה את כל בגדיי‪ .‬הייתי מתבוננת במראה הגדולה‬
‫שלהם במשך שעות ורואה ילדה שמנה ומכוערת‪ .‬שנאתי את המראה הזאת‪ ,‬שלכדה כל נים‬
‫בעורי החיוור‪ ,‬השמן‪ ,‬העולה על גדותיו‪ .‬היא הייתה הוכחה חוזרת לכך שלא הייתי מספיק‬
‫חזקה‪ .‬התביישתי והסתרתי את עצמי עם בגדים רחבים‪ ,‬גדולים‪ ,‬מטשטשים‪.‬‬
‫אבל היו גם דברים טובים‪ .‬ההורים לא הפסיקו ליזום איתי שיחות‪ .‬דאגו לי ודיברו עליי‪.‬‬
‫ולפעמים גם צעקו‪ .‬מהרגע שנכנסתי הביתה‪ ,‬הייתי הנושא העיקרי שבו הם התעסקו‪ .‬אהבתי את‬
‫זה; אף בן לא קילל אותי שוב‪.‬‬
‫בשלב מסוים‪ ,‬התקשיתי לעשות פעילות פיזית‪ .‬היה משחק כזה‪ ,‬שהיינו משחקות בו בבית‬
‫הספר‪ ,‬שכולו התנהל בקפיצות‪ :‬שתי בנות היו עומדות האחת מול השניה‪ .‬הראשונה הייתה‬
‫קופצת עם רגליים פסוקות‪ ,‬והשנייה קופצת ביניהן‪ .‬כולנו שיחקנו בו‪ ,‬והתלווה לו גם שיר‬
‫ומחיאות כף‪ .‬הייתי מבקשת מהחברות שלי לשחק בו שוב ושוב‪ .‬לא כי נהניתי ממנו‪ ,‬אלא כי‬
‫~‪~85‬‬
‫חשבתי שככה אוכל "לשרוף יותר קלוריות" – ביטוי שקראתי בספר או נתקלתי בו בטלוויזה‪.‬‬
‫אחרי תקופה מסוימת‪ ,‬לא יכולתי לשחק עוד במשחק הזה יותר מכמה דקות‪ .‬התנשפתי אחרי‬
‫כמה קפיצות‪ ,‬והתיישבתי לנוח‪.‬‬
‫ואז הגיעו הפסיכולוגים‪ .‬שנאתי את הפגישות איתם‪ ,‬הארוכות‪ ,‬שלא הבנתי‪ .‬פגישה אחת אני‬
‫זוכרת טוב מאחרות‪ .‬הגעתי אליה בליווי ההורים‪ ,‬והפסיכולוגית‪ ,‬שהייתה אישה מבוגרת‬
‫ונוקשה‪ ,‬צעקה עליי‪" :‬אבל למה את פשוט לא אוכלת?!" התחלתי לבכות‪ ,‬ויותר לא חזרנו‬
‫אליה; ההורים החליטו לשלוח אותי לתזונאית שהם הכירו באופן אישי‪ ,‬והעריכו אותה מאוד‪.‬‬
‫היא הייתה נעימה ואימהית‪ .‬הקול שלה תמיד היה חלש‪ ,‬והיא אמרה מילים יפות‪ .‬היא ניסתה‬
‫גישה אחרת משאר הפסיכולוגים‪ ,‬והבטיחה שתבנה לי תפריט שלא אשמין אם אוכל אותו‪ .‬אני‬
‫זוכרת שהחלטתי שהיא שקרנית‪ .‬היא רק מנסה לגרום לי להשמין‪ ,‬ידעתי‪ .‬נתתי לקול הלחישה‬
‫המתעניין והנעים שלה לשטוף אותי‪ ,‬אבל לא הקשבתי לאף מילה‪.‬‬
‫ואז הגיעה עוד "תפנית"‪ .‬אחרי כמה פגישות שבהן "לא התקדמתי" ‪ −‬כך אמרה התזונאית ‪−‬‬
‫החליטה לנסות גישה אחרת‪ .‬ישבנו זו מול זו‪ .‬ילדה עייפה וחלשה אך נחושה‪ ,‬ואישה חכמה‬
‫וכריזמתית‪ ,‬נעימה ולחשנית‪ ,‬שבפעם הראשונה הרימה את הקול‪ .‬היא צעקה עליי‪ .‬צעקה שאם‬
‫לא אתחיל להקשיב לה ולאכול את מה שבתפריט היא תאשפז אותי כבר בשבוע הבא‪ .‬היא לא‬
‫סתם צעקה‪ ,‬אלא צווחה‪ .‬זה נמשך הרבה מאוד זמן‪ ,‬והיא איימה‪ ,‬הפחידה‪ ,‬קולה היה זועם‬
‫ובלתי מתפשר‪" .‬את הורגת את עצמך‪ ...‬את עושה לעצמך נזק בלתי הפיך‪ ...‬את תיכנסי לאשפוז‬
‫כפוי ויאכילו אותך דרך הווריד‪."...‬‬
‫יום למחרת צעדתי לבית הספר‪ .‬תחנת האוטובוס הייתה ממוקמת כשתי דקות הליכה מביתי‪,‬‬
‫לאחר עלייה מתונה‪ .‬פתאום הרגשתי שאני חייבת לשבת‪ .‬תחושה כזו של אפיסת כוחות לא‬
‫הרגשתי עד אז מעולם‪ .‬ניסיתי להתיישב לאט‪ ,‬וקרסתי על המדרכה‪ .‬ניסיתי להזיז את האיברים‬
‫ולא הצלחתי‪ .‬הבוקר החשיך‪ ,‬ואני ידעתי שהאיום של התזונאית מתממש‪ .‬אני עושה לעצמי נזק‬
‫בלתי הפיך‪ .‬אני הורגת את עצמי‪ .‬יאשפזו אותו ויאכילו אותי דרך הווריד‪.‬‬
‫~‪~86‬‬
‫מאותו הרגע‪ ,‬הכל השתנה‪ .‬פסיכולוגים יקראו לזה "תהליך החלמה"‪ .‬לאט ובזהירות‪ ,‬חזרתי‬
‫לאכול; עקבתי אחר התפריט שהתזונאית הרכיבה לי בקנאות ובאדיקות‪ ,‬ולא פספסתי אף לא‬
‫אגוז אחד שרשמה‪ .‬בהתחלה זה הרגיש רע‪ .‬ואסור‪ .‬אבל לאט לאט הגיעה הקלה‪ ,‬שפוגגה את‬
‫האשמה‪ .‬הרעב חזר אליי‪ ,‬ואיתו גם תחושת המרץ והרצון לזוז ולשחק‪ .‬השיער הפסיק לנשור‪.‬‬
‫הציפורניים גדלו שוב‪ .‬חזרתי להיות ילדה‪ .‬ילדה שמחה‪ .‬אפילו התחלתי לחבב את האח הקטן‬
‫שלי‪ ,‬שעד אז לא החזקתי על הידיים אפילו לא פעם אחת‪.‬‬
‫הלוואי ויכולתי לספר שמאז ועד היום לא סבלתי עוד מהפרעות אכילה‪ .‬תקופות קלות יותר‬
‫וקלות פחות עברו עליי‪ .‬הרתיעה מאוכל עדיין קיימת‪ ,‬אבל אני כבר לא מבועתת ממנו כמו פעם‪.‬‬
‫פחד אחד גדול ועיקרי נשאר איתי מהתקופה החשוכה ההיא‪ ,‬ולפעמים כשאני מסתכלת במראה‪,‬‬
‫אני נושמת עמוק‪ ,‬ומצלמת את עצמי‪ ,‬מפחדת שעדיין חלק קטן בי לא רואה טוב‪ ,‬משקר לי‪,‬‬
‫מאיים להחזיר אותי אחורה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬היום אני מה שהתזונאית וודאי תכנה אישה‬
‫"מאוזנת"‪ .‬לא מעיזה להשמין‪ ,‬אבל מרשה לעצמי לטעום מהכול‪ .‬מעדיפה לאכול סלט‪ ,‬אבל‬
‫אומרת כן לפרוסת לחם‪ .‬מתגעגעת לסבתא‪ ,‬אבל נהנית גם מהחברה של אחי‪ .‬בקבוצת סיכון‪,‬‬
‫אבל בריאה‪.‬‬
‫~‪~87‬‬
‫החלום ‪ /‬אמיר עבד אלחי‪ ,‬ביולוגיה‬
‫אני כותב את השורות האלה כדי לא לשכוח את החלום‪ .‬אני רק יכול לקוות שבכל פעם‬
‫שאתייאש‪ ,‬אאבד תקווה או אפקפק בעצמי‪ ,‬אוכל לחזור למשפטים קצרים אלה שיציפו אותי‬
‫בתחושת השליחות‪ ,‬כפי שקורה לי ברגעים אלה‪.‬‬
‫בחלומי נוצר גשר בין הדורות‪ .‬בהליכה שנראתה לא יותר ארוכה מטיול קצר גמעתי מרחק של‬
‫מאות שנים רבות‪ .‬בכל הכיוונים חלפו רגעים מהעבר‪ .‬פרצופים שלא הכרתי מייצרים את‬
‫המאורעות שעליהם למדתי‪.‬‬
‫כשירדתי מהגשר הרחתי ריח של ים‪ .‬השמים היו זרועי כוכבים שרואים רק כשמתרחקים מהעיר‪.‬‬
‫כשהסתכלתי לצדדים ראיתי בתי אבן צנועים‪ .‬מכוניות‪ ,‬עמודי חשמל ורעשי העיר שהאוזן רגילה‬
‫אליהם התחלפו בעצים‪ ,‬גגות קש ועשן מיתמר מבעד לארובות בצידי הבתים‪ .‬מתי אני? חשבתי‬
‫לעצמי וצחקתי על חוש ההומור טעון השיפור שהוליד את השאלה‪.‬‬
‫החלטתי להתקדם לעבר אחד הבתים שבפתחו ישב גבר קירח בעל זקן עבות‪ .‬אה‪ ,‬יווני! חשבתי‬
‫לעצמי‪ .‬מבט קצר על בגדיו אימת את הניחוש‪ .‬התקרבתי‪ .‬השולחן הקטן שמחוץ לביתו אשר‬
‫מולו ישב‪ ,‬היה עמוס בכלי זכוכית מלאים בנוזלים‪ ,‬מלקחיים בגדלים שונים‪ ,‬יריעות בד וגולת‬
‫הכותרת ‪ −‬עלוקות‪ .‬רופא?‬
‫מיותר לציין שהוא הופתע למראי לא פחות משהופתעתי מהטוניקה שלגופו‪ .‬כשהתקרבתי‬
‫למרחק המאפשר שיחה‪ ,‬הוא שאל האם באתי לבקש שיטפל במחלתי‪ ,‬כשהבעת רחמים מעורבת‬
‫בשעשוע מרוחה על פניו‪ .‬מבט חטוף על "רובוט הדה‪-‬וינצ'י" של ימי הקדם‪ ,‬שהיה פרוש על‬
‫שולחנו‪ ,‬גרם לי לבלוע רוק‪ .‬הצלחתי לסרב בנימוס‪.‬‬
‫"אם כך‪ ,‬מה אתה רוצה?" שאל היווני‪.‬‬
‫~‪~88‬‬
‫התשובה שלי לא הייתה טובה במיוחד‪ .‬למזלי כל האירוע היה פרי מוחי‪ ,‬כך שכל ההתרחשויות‬
‫היו מוטות לטובתי מלכתחילה‪" .‬אני מהעתיד" פלטתי‪.‬‬
‫הוא צחק‪ ,‬סקר אותי מכף רגל ועד ראש פעם נוספת ואמר‪" :‬יכולתי לנחש שזו תהיה תשובתך"‪,‬‬
‫תוך שהבעת פניו חזרה לצורתה הרחמנית‪-‬משועשעת‪.‬‬
‫הוא הציע לי לשבת‪ .‬התיישבתי מולו‪" .‬מה שמך?" שאל‪ .‬עניתי לו ושאלתי לשמו‪" .‬היפוקרטס"‪,‬‬
‫ענה‪" .‬הי‪ ..‬היפ‪ ..‬היפוקרטס?!" מלמלתי בהתרגשות‪.‬‬
‫"כן"‪ ,‬ענה‪.‬‬
‫פתאום זה היכה בי‪ .‬אני יושב מול אבי הרפואה המערבית‪ .‬האדם שעומד מאחורי כל רופא‬
‫ורופא וכל תגלית מדעית מצילת חיים‪.‬‬
‫הייתי המום‪ .‬בהיתי בו במבט טיפשי גם כשראיתי בבירור שאני גורם לו אי‪-‬נוחות‪.‬‬
‫"הוא אפילו לא יודע"‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬בין רגע התמלאתי רצון לספר לו על כל התגליות‬
‫המדהימות‪ ,‬ההבנה והידע‪ ,‬היופי והאלגנטיות של מדע הרפואה כפי שאני מכיר אותו‪.‬‬
‫כל כך הרבה דברתי רציתי להגיד (והכול בעת ובעונה אחת) עד כי לא הצלחתי להוציא הגה‬
‫מפי‪.‬‬
‫"תרצה לשתות מים?" שאל היפוקרטס מתוך אי נוחות ורצון להניע את השיחה "הקולחת"‪" .‬כן‪,‬‬
‫תודה"‪ ,‬עניתי‪ .‬הוא קפץ במהירות ונכנס לביתו‪ .‬אני מניח שהוקל לשנינו‪ .‬זה נתן לי זמן לחשוב‬
‫איך אצליח להוכיח לו שאני לא משוגע‪' .‬אה!' חשבתי‪' ,‬אני אספר לו עובדות מחייו‪ .‬כך הוא‬
‫בטוח יאמין לי‪ .‬איזה מזל שראיתי את 'בחזרה לעתיד'‪ .‬איזה מזל שאני קורא ערכים רנדומליים‬
‫בוויקיפדיה כשמשעמם לי'‪ .‬הוא חזר ושם על השולחן קערית עם מים עכורים‪ .‬התעלמתי‬
‫~‪~89‬‬
‫מהמראה המטריד של המים והתחלתי לזרוק לאוויר כל פרט שזכרתי מחייו‪ .‬הוא היה המום‪.‬‬
‫כשסיימתי‪ ,‬שתק היפוקרטס דקה או שתיים‪ .‬כשסוף‪-‬סוף הצליח לפתוח את פיו אמר שתי‬
‫מילים‪" :‬ספר לי"‪.‬‬
‫סיפרתי לו‪ .‬דיברתי במשך שעות‪ .‬על חיידקים ועל וירוסים‪ ,‬על ניתוחים ועל השתלות‪ ,‬על‬
‫הרדמה ועל שיכוך כאבים‪ ,‬על חיסונים‪ ,‬הפרייה מלאכותית והדמייה‪ .‬כל פסגות מדע הרפואה‪,‬‬
‫כל מה שידעתי‪ .‬היפוקרטס הקשיב‪ ,‬כמעט בלי להוציא מילה‪ .‬הוא קרן מפליאה והתרגשות‪.‬‬
‫אפשר היה להבין אותו‪ ,‬כמובן‪ 1155 .‬שנים של תגליות מדעיות מהעתיד פתאום התגלו בפניו‪.‬‬
‫ואני‪ ,‬עם כל פרט שהוספתי ועם כל מבט מלא תדהמה שקיבלתי בתגובה‪ ,‬התמלאתי גאווה‪.‬‬
‫כאילו אני הוא זה שגילה את כל הדברים הנפלאים‪.‬‬
‫לא אשכח את הרגע שבו היפוקרטס פרץ בבכי כשסיפרתי לו שגם כעבור כל השנים האלה‪,‬‬
‫רופאים בכל העולם חוזרים על השבועה שלו‪ .‬שנינו התרגשנו‪ ,‬כי הבנו את המשמעות‪ .‬במהלך‬
‫הדורות‪ ,‬הרפואה השתנתה ללא היכר‪ .‬לא נותר זכר לשיקויים שתפסו כמעט את כל השולחן‬
‫שלידו ישבנו‪ .‬הידע שלנו לגבי גוף האדם‪ ,‬המחלות התוקפות אותו והדרכים להתמודד איתן‬
‫התעצם ללא שיעור ואפילו ילד הלומד שיעור טבע ביסודי‪ ,‬בקי בנושאים אלו יותר מהאדם הזקן‬
‫שישב מולי ואשר הקדיש את חייו לרפואה‪ .‬אך הכוח המניע לא השתנה‪ .‬הצורך לסייע לבני אדם‬
‫ברגעים הכי כואבים ומפחידים שלהם‪ .‬המוטיבציה להתמיד בכך‪ ,‬למרות הקושי הפיזי והנפשי‪.‬‬
‫וכמובן‪ ,‬תחושת השליחות‪ .‬כל אלה מאחדים את הרופאים מהיפוקרטס ועד לזמננו ואף שלא‬
‫נפגשו מעולם הם חולקים את הקשר המיוחד הזה‪.‬‬
‫סיימנו את השיחה לפנות בוקר‪ .‬עייף‪ ,‬הסתכלתי לכיוון ממנו הגעתי לפני מספר שעות‪ .‬במרחק‬
‫ראיתי את הגשר מופיע והבנתי שהגיע זמני לחזור‪ .‬זה לא היה קל‪ .‬הלילה הזה קירב ביני לבין‬
‫אדם שחי אלפי שנים לפני שנולדתי‪ .‬האדם הפשוט הזה עם המלקחיים והעלוקות שמגלם‬
‫התחלה צנועה של מפעל אדיר‪ .‬לא ידעתי איך להיפרד‪ .‬שנינו קמנו בו זמנית ולחצנו ידיים‪ .‬הוא‬
‫אמר‪" :‬תודה"‪.‬‬
‫~‪~90‬‬
‫"לא‪ ,‬תודה לך"‪ ,‬השבתי‪.‬‬
‫הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הגשר‪ .‬כעת‪ ,‬כל יופיו של האי קוס התגלה אל מול עיניי‪.‬‬
‫שדות חיטה ומרעה‪ ,‬מי הים‪ ,‬סירות דייג קטנות‪ ,‬עצים ובתי עץ שהלכו והתרחקו ממני‪ .‬חציית‬
‫הגשר בדרך חזרה נראתה ארוכה יותר ומעייפת‪ ,‬אך כשהנחתי את כף רגלי על מפתן דלתי בצדו‬
‫השני‪ ,‬התעוררתי רענן‪ .‬הייתי מעט עצוב על כך שכל זה היה רק חלום אבל רגע אחר כך חשתי‬
‫פרץ אדיר של מוטיבציה ושל רצון לעזור‪ ,‬כדי לסייע לאנשים ברגעים הקשים שלהם‪ .‬לחצוץ‬
‫בינם לבין מחלה ומוות‪ .‬והמילים היחידות שעליהן יכולתי לחשוב באותו רגע היו‪:‬‬
‫אני רוצה להיות ניצב בפני מורי בדרכי הרפואה‪.‬‬
‫אני ערג לבוא בברית הרפואה ולקיימה‪.‬‬
‫ביושר לב רוצה אני להימנות עם דור הרופאים דרוכי‪-‬מעש ואמוני‪-‬ייעוד‪.‬‬
‫לעזרת אדם הדווי רוצה אני לבוא‪.‬‬
‫מוכן אני להיות מופקד יומם וליל‪ ,‬לעמוד מימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה‪.‬‬
‫מרחם אימי חפצתי לשמור חיי אדם‪ ,‬שלומם היה חרדת ראשי כל הימים‪.‬‬
‫אם גר‪ ,‬נוכרי ואם אזרח‪ ,‬אם נקלה ואם נכבד‪ ,‬תנו לי לעזור לחולה באשר הוא חולה‪.‬‬
‫מתוך אהבת אנוש תנו לי להשכיל ולהבין את נפש החולה‪ ,‬שאוכל לשובב את רוחו בדרכי‬
‫תבונות‪.‬‬
‫אל תמהרו לסרבני‪ ,‬שקלו במאזני החוכמה הצרופה‪ ,‬בכור הניסיון‪.‬‬
‫אם רק יאפשרו לי אשמור אמון‪ ,‬לא אגלה סוד ולא אלך רכיל‪.‬‬
‫תנחו אותי מעגלי הרפואה שיחכם ליבי לבריאות הרבים להעלות ארוכה למדווי העם‪.‬‬
‫לא ארפה ותרבה חכמתי כי חיי אלו ומהם תוצאות החיים‪.‬‬
‫דברי הברית קרובים אלי בפי ובלבבי לעשותם‪ ,‬אמן כן אעשה‪.‬‬
‫אגביר את פועלי ואגיע להיות חלק ממורשת הרפואה‪.‬‬
‫~‪~91‬‬
‫מחשבות אחוזות ‪ /‬עילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫זו שעה בה שיוויתי‪,‬‬
‫אף יזרע עצבים‪,‬‬
‫יהא גוף עוד פח זבל‪.‬‬
‫עד עמקי מחשכים‪.‬‬
‫כך בעת התרוקנות‪,‬‬
‫ואני לא השכלתי‪,‬‬
‫יאבד גם רקב‪,‬‬
‫להבחין לב משכל‪.‬‬
‫שעלה בקולות‪,‬‬
‫והפח נערם‪,‬‬
‫ראש מרובב‪.‬‬
‫ואזל ממילים‪.‬‬
‫ובין גידים ושרירים – מחשבות‪.‬‬
‫נותר נאחז‬
‫משורטטות בשורות‪,‬‬
‫באחרוני הצלילים‪.‬‬
‫אחוזות‪,‬‬
‫אך אני לעתים שוב נותר‪,‬‬
‫בנימים סופיים‪.‬‬
‫תר‬
‫אחר הרופא‪ ,‬הבורר גוף מנפש‪.‬‬
‫והמוח גדול‪,‬‬
‫כי ברגעים אחרונים‪,‬‬
‫הוא שימציא המזור‪,‬‬
‫יפקוד על שרירים‪.‬‬
‫לרקבון גוף עם נפש‪.‬‬
‫~‪~92‬‬
‫גם אני איש של חורף ‪ /‬עילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫גם אני איש של חורף‪,‬‬
‫כי עם שוך החמה‪,‬‬
‫דממה קרה‪,‬‬
‫לוטפת לגוף‪,‬‬
‫המיוזע מחימה‪.‬‬
‫ומה גדול הוא העונג‪,‬‬
‫כשהים שוב משיק‬
‫לזהב של החול;‬
‫ובאופק הקו‪,‬‬
‫ִׂמטַ ְשטֵ ש לאינסוף‪.‬‬
‫וכשאגל מלוח על מצח בוהק‪,‬‬
‫נותן מקומו לשטף מתוק‬
‫של גשם ראשון‪,‬‬
‫אז לנפש מזור‪,‬‬
‫עד יפציע מלקוש‪.‬‬
‫ונדמה לפעמים‪ ,‬כשהחורף‬
‫קפא‪,‬‬
‫כל זרזיף הוא מטר‪,‬‬
‫והקרח נותר‪.‬‬
‫ופנים מתחוורות‪,‬‬
‫כי בפנים זו השמש‬
‫שעודנה כבוייה‪,‬‬
‫עת נשארת שלכת‪.‬‬
‫~‪~94‬‬
‫"השיגעון בעידן התבונה" על הרצאה בקורס ‪ /‬פלורנסיה אונטוריני‪ ,‬כלכלה‬
‫בכל סוגי הכתיבה מתוארת התעסקות במצבי נפש‪ .‬בין שיגעון‪ ,‬מחלות נפש וכו'‪ .‬מצבים נפשיים מתוארים‬
‫בכתיבה ובמוזיקה‪.‬‬
‫פרופ' משה קוטלר‪ ,‬מנהל בית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה סיפר על מוסדות שהחזיקו חולים קשים וכרוניים‪.‬‬
‫עד לפני ‪ 15‬שנה‪ ,‬היו בתי חולים ששטפו את החולים עם צינור בחוץ‪ .‬הסיפור "תעודת הצטיינות"‪ ,‬הוא הסיוט‬
‫של כל מי שעובד במסגרת כזאת‪ ,‬שבה לעתים האימה הופכת למציאות‪.‬‬
‫המרצה סיפר על בית החולים "אלישע"‪ .‬הוא תהה איך חמישה אנשים יכולים לקבל סיפוק בלהכות חולים‪ .‬כמה‬
‫רוע ואיזה צרכים לא מסופקים יש לאנשים שעושים דברים כאלו‪.‬‬
‫סיפור שזעזע את תפיסת העולם של פרופ' משה קוטלר‪ :‬לפני שני עשורים הוא ניהל בית חולים‪ .‬הוא קיבל‬
‫מכתב קצר ברוסית‪ .‬אחת מהעוזרות שלטה ברוסית והיא עמדה להקריא את המכתב‪ ,‬ובאמצע כמעט התחרטה‬
‫‪ −‬היה מדובר בחולה שרוצה להודות לרופא על הטיפול המסור שגרם להחלמתו‪ .‬הטיפול הטוב היה עיסוי של‬
‫אזורים אינטימיים בגוף‪ .‬בתיק הדבר לא היה מפורט‪.‬‬
‫הוא קרא לרופא ושאל על מה מדובר‪ .‬הרופא ענה שהייתה דלקת באיזור‪ ,‬שעליה מורחים לידוקאין (חומר‬
‫השכיח אצל רופאי השיניים)‪ .‬הוא שאל אם זה רשום בתיק‪ ,‬כי הוא אכן ציין את העובדה שמרח את המשחה‬
‫עקב דלקת‪ .‬הפער בין הרישום בגיליון והיעדר הרישום הקודם העלה שאלה‪ ,‬עד כי חשכו עיניו של פרופ' משה‪.‬‬
‫מסתבר שחמישה חולים הסובלים מפיגור התלוננו על הרופא‪ .‬לבסוף‪ ,‬לאחר שהסיפור הלך והסתבך‪ ,‬שלח‬
‫הרופא יד בנפשו‪ .‬הוא נראה כאדם חיובי‪ ,‬אך לפעמים מסתתרים רבדים השוכנים במקומות חשוכים‪ .‬זוהי‬
‫'אפלת הסיוטים'‪.‬‬
‫פרשה נוספת התרחשה בבית חולים "איתנים"‪ .‬מחלקה שלמה בחרה שיטות טיפול קיצוניות בחולים‬
‫אוטיסטיים‪ .‬מדובר במודל של טיפול התנהגותי‪ .‬אם המטופל עושה משהו טוב הוא מקבל אסימון ואם לא ‪−‬‬
‫מטפלים בו בסנקציה‪ .‬במצב כזה יש לפקוח היטב את העיניים‪ .‬ב"איתנים" הגיעו התלונות מסטודנטים‬
‫לרפואה‪ .‬לולא הם – היה הדבר נעלם מעיני ההנהלה‪.‬‬
‫~‪~95‬‬
‫בבית חולים "נווה יעקב" החזיקו חולים בתקציב נמוך מאוד‪ .‬גם שם התבצעו טיפולים לא הולמים‪.‬‬
‫איך ניתן להגדיר מחלת נפש? ההגדרה היא‪ :‬תחושות או מצבי מצוקה שנגרמים מהתנהגויות או מרגשות‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬דיכאון‪ .‬מה נורמטיבי ומה לא נורמטיבי? התשובה בעייתית‪ ,‬כי בכל תרבות יש נורמות אחרות‪.‬‬
‫בציור של בית החולים הפסיכיאטרי "סאן רמו"‪ ,‬שאותו צייר ואן גוך שהיה מאושפז שם‪ ,‬מופיעות אמבטיות‬
‫לטיפול בחולי נפש‪ .‬תרופות חדשות נגד פסיכוזה נכנסו לפני ‪ 55‬שנה‪ .‬פעם טיפלו בדיכאון באמבטיות קרח‪,‬‬
‫דבר שלימים הפך למקלחות קרח‪ .‬היו מורידים את רמת האינסולין כדי להחזיר אנשים לעברם‪ .‬טיפול בחשמל‬
‫יכול להיות הפרוטוטייפ של מיתוס‪ ,‬משום שזה טיפול יעיל מאוד ‪ −‬למעלה מ‪ ,21%‬לעומת טיפולים‬
‫קונבנציונליים נגד דיכאון‪ ,‬שיעילים רק ב‪ 55%-‬מהמקרים‪.‬‬
‫יחסי רופא‪-‬מטופל הם נושא מרכזי ברפואה‪ ,‬והינם חיוניים לשם מתן טיפול רפואי ברמה גבוהה‪ .‬מרבית בתי‬
‫הספר לרפואה והאוניברסיטאות‪ ,‬מלמדים סטודנטים לרפואה עוד בטרם דרכה כף רגלם בבתי חולים‪ ,‬כי חשוב‬
‫לשמור על מערכת יחסים מקצועית עם המטופלים‪ ,‬להימנע מפגיעה בכבודם‪ ,‬ולכבד את פרטיותם‪.‬‬
‫ביחסים ביניהם‪ ,‬הרופא נמצא במעמד גבוה מהמטופל‪ ,‬משום שלרופא יש את הידע והמוניטין‪ ,‬ובדרך כלל הוא‬
‫נפגש עם המטופל בסביבה הטבעית לרופא ‪ −‬בקליניקה או בבית החולים שבו הוא עובד‪ .‬רופא חייב‪ ,‬לכל‬
‫הפחות‪ ,‬להיות מודע לחוסר השוויוניות במטרה ליצור קשר ולהפיק את המרב מהתקשורת עם המטופל‪.‬‬
‫היחסים בין הרופא למטופל נעשים מורכבים יותר גם בשל סבלו של המטופל ויכולתו המוגבלת להקל על‬
‫עצמו‪ .‬כתוצאה מכך הוא מגיע למצב של ייאוש ותלות ברופא‪.‬‬
‫במצבים כמו שנסקרו בשיעור‪ ,‬אנחנו מזועזעים עוד יותר לשמוע על התנהגות לא נאותה של רופא ביחס‬
‫למטופל‪ ,‬בעיקר כאשר המטופל לוקה בנפשו ויכולת ההגנה שלו מפני הרופא נמוכה עוד יותר‪ .‬אנחנו רוצים‬
‫להאמין שכאשר אנחנו מגיעים למפגש עם רופא או משאירים בן משפחה למעקב צמוד של רופא‪ ,‬הוא במקום‬
‫מוגן‪.‬‬
‫~‪~96‬‬
‫למרות כל מבחני ההתנהגות‪ ,‬עדיין יש כבשים תועות בין כל הרופאים המצוינים שמסיימים את לימודיהם‪.‬‬
‫נשאלת השאלה כיצד ממגרים תופעות אלו‪ ,‬בעיקר בעידן המודרני שבו יש הידרדרות במעמד הרופאים‪ .‬לאט‪-‬‬
‫לאט היחס אליהם הופך להיות כמו אל בעל מקצוע אחר שנבחן לפי התוצאות שהוא מביא‪ ,‬במקרה זה‪ :‬ריפוי‬
‫חולים או הקלה על סבלם‪.‬‬
‫מטופל חייב לבטוח בכישוריו של רופאו וחייב לחוש שהוא יכול להתוודות בפניו‪ .‬יצירת מערכת יחסים טובה‬
‫עם המטופל חשובה עבור מרבית הרופאים וכמובן שיש לזה חשיבות ענקית עבור יכולת הריפוי של המטופל‪.‬‬
‫בהתמחויות רפואיות כמו פסיכיאטריה ורפואת משפחה‪ ,‬יצירת קשר טוב עם המטופלים חשובה עוד יותר‪.‬‬
‫איכות יחסי רופא‪-‬מטופל חשובה לשני הצדדים‪ .‬ככל שהיחסים מכילים כבוד הדדי‪ ,‬ידע‪ ,‬אמון וערכים‬
‫משותפים‪ ,‬כך כמות ואיכות המידע על המחלה שתועבר בין הרופא לחולה תהיינה טובות יותר‪ ,‬ובכך ישתפרו‬
‫הדיוק באבחון והידע של החולה על מחלתו‪.‬‬
‫ניתן לנתח את יחסי הרופא והמטופל מנקודת המבט של ערכי האתיקה הרפואית ‪,−‬עד כמה מושגות‬
‫המטרות של אי גרימת נזק ועשיית הטוב ביותר למטופל‪ .‬בחברות שונות‪ ,‬בתקופות שונות ובתרבויות שונות‬
‫ניתנה עדיפות לערכים שונים‪ .‬למשל‪ ,‬במהלך ‪ 35‬השנים האחרונות ניתן בטיפול הרפואי בעולם המערבי דגש‬
‫הולך גובר לאוטונומיה של המטופל בקבלת החלטות‪.‬‬
‫ניתן לנתח את היחסים והתהליך במונחי כוח וחברה או במונחי עסקות כלכליות‪ .‬במהלך המאה האחרונה‪,‬‬
‫במקביל להידרדרות מעמד הרופא‪ ,‬ניתן למערכת הרפואית מעמד נכבד יותר ויותר‪ ,‬והשליטה על הגישה‬
‫לתרופות מרשם הופקדה בידיהם כאמצעי של בריאות הציבור‪ .‬שליטה זו מייצגת ריכוז כוח ויש בה יתרונות‬
‫וחסרונות למטופלים מסוימים בתנאים מסוימים‪ .‬סיבוך נוסף אירע ב‪ 11-‬השנים האחרונות כאשר מחירי‬
‫הטיפולים הרפואיים התייקרו‪ ,‬וחברת ביטוח או מוסד ממשלתי דורשים לעתים קרובות לקחת חלק בקבלת‬
‫ההחלטות מסיבות שונות‪ ,‬ובכך לצמצם את חופש הבחירה של נותני השירות הרפואי ושל המטופלים בדרכים‬
‫רבות‪.‬‬
‫~‪~97‬‬
‫בחלק מהמצבים ‪ −‬לדוגמה במחלקה בבית חולים ‪ −‬יחסי רופא‪-‬מטופל מורכבים הרבה יותר‪ ,‬ואנשים רבים‬
‫נוספים מעורבים כאשר מישהו חולה‪ .‬קרובי משפחה‪ ,‬שכנים‪ ,‬אחיות‪ ,‬צוות טכני‪ ,‬עובדים סוציאליים ואחרים‪.‬‬
‫לכן לא תמיד ניתן לשמור על יחסיי רופא‪-‬חולה "נקיים"‪ .‬אך מי דואג לאלה שאין להם משפחה וחברים‬
‫שיטפלו בהם‪ ,‬או לכאלה המאושפזים תקופות ארוכות כמו בתחום מחלות הנפש?‬
‫לפי דעתי רוב האנשים שהולכים ללמוד רפואה עושים זאת מתוך מסירות ואהבת אדם‪ .‬ובכל זאת מסתננים‬
‫לתוכם אנשים שערכיהם לא עולים בקנה אחד עם ערכי החברה‪ .‬הם מנצלים מצבים מסוימים ומשפילים חולים‪.‬‬
‫אפשר להבין את הכוח שאותם רופאים חשים מול החולים‪ .‬לפעמים הם הכול בשבילם‪ :‬איש סוד‪ ,‬מטפל ורופא‪,‬‬
‫כך שהם מנצלים לרעה את יחסי הכוחות‪ .‬יכול להיות שככל שהפסיכולוגיה תתקדם יהיה ניתן לאתר מוקדם‬
‫יותר אנשים אלו‪ .‬אולי בעזרת אמצעים טכנולוגיים כמו מצלמות וכו' יהיה ניתן למנוע מצבים כאלו‪ .‬אך כל עוד‬
‫אדם נשאר אדם‪ ,‬לנצח יהיו פה ושם כבשים תועות‪.‬‬
‫~‪~98‬‬
‫מבט לתוך הנפש ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסה‬
‫על כף יד אחת‪ ,‬ניצבים להם הרבה חלומות‬
‫לנו נראה ‪ −‬הכל פשוט ומושלם ‪.‬‬
‫אם ניפגש ונביט פנימה לתוך הנפשות‪,‬‬
‫נתחיל להפנים ולשפוט את העולם ‪.‬‬
‫חולמים! ובונים ארמונות‪,‬‬
‫שוכחים מאלה שאין להם חלום ‪.‬‬
‫חוויה שונה מכולן‪ ,‬רגש חושף רגשות‪.‬‬
‫בהוסטל נפגשים ומבינים מה זה אדם ‪.‬‬
‫נפש מול נפש‪ ,‬שוכחים מהמוגבלות‬
‫מדברים בשפת סימנים‪ ,‬לא דמיינו שנבין לעד‪.‬‬
‫מתלכדים ביחד‪ ,‬יוצרים חברות‬
‫שבוע ועוד שבוע ‪ ,‬נוצר המרקם ‪.‬‬
‫לפעמים שמח‪ ,‬ולפעמים קודר‬
‫אך בפנים‪ ,‬פנימה נוצץ היהלום ‪.‬‬
‫קשה להם‪ ,‬אין מוצאים לזה דרך התמודדות‪,‬‬
‫ומהם לומדים הרבה‪ ,‬איך לחיות בשלווה ‪.‬‬
‫~‪~99‬‬
‫עת לפענח ולפרק את שני העולמות‪,‬‬
‫מבינים שישנה משמעות שונה‪ ,‬לפרח האדום ‪.‬‬
‫חלומותיהם פשוטים‪ ,‬ואפילו אין להם הרבה דאגות‪,‬‬
‫פשוט חיים כמו "כולם" ‪.‬‬
‫~‪~100‬‬
‫מישהו יכול לעזור לי? ‪ /‬הדס לאופר‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫שלום‪ ,‬אני יודעת שזה אולי קצת מוזר לפנות אל אנשים ככה סתם דרך האינטרנט ולבקש עזרה או עצה‪ .‬פשוט‬
‫בכל פעם שניסיתי למצוא אוזן קשבת אצל אנשים‪ ,‬נתקלתי באוזניים אטומות ובמבטים שופטים‪ .‬עכשיו‪,‬‬
‫כשנתקלתי בפורום הזה‪ ,‬אני חושבת שאולי הגעתי למקום הנכון‪ .‬קוראים לי דינה ואני חושבת שמשהו לא‬
‫בסדר איתי‪ .‬מאז שהייתי ילדה קטנה‪ ,‬מאז שאני זוכרת את עצמי‪ ,‬היו לי טקסים משלי והתנהגויות מיוחדות‬
‫שגרמו לי להיות שונה מילדים אחרים‪.‬‬
‫תמיד הרגשתי אחרת‪ .‬כאילו כולם בצד אחד‪ ,‬מתנהגים בצורה מסוימת‪ .‬חושבים‪ ,‬משחקים‪ ,‬מרגישים ואוהבים‬
‫בצורה מסוימת‪ ,‬ואני מן הצד השני‪ ,‬מנסה לחצות את הקו המפריד הזה שנמצא ביני ובין כל העולם‪ ,‬ופשוט לא‬
‫מצליחה לעשות את הצעד שיעביר אותי לשם‪...‬‬
‫כשהייתי ממש קטנה‪ ,‬נראה לי שזה היה כשהייתי עוד בגן‪ ,‬ממש אהבתי צבעים‪ .‬אהבתי לשחק עם צבעים‪,‬‬
‫ללבוש הרבה צבעים‪ ,‬להסתכל על צבעים‪ ,‬להתבונן בהם‪ .‬הייתי בוהה בצבעי הרמזורים שמתחלפים‪ ,‬בפרחים‬
‫עם עלי כותרת צבעוניים ובשלטי חוצות גדולים‪ ,‬אבל כעבור כמה שנים משהו בי השתבש‪ .‬כל האהבה שלי‬
‫לצבעים התחילה לתפוס תפנית קצת שונה‪ ...‬יש שיגידו תפנית קצת מוזרה‪ .‬התחלתי להאמין‪ ,‬שיש משהו יותר‬
‫גדול מאחורי הצבעים‪ .‬התחלתי להאמין שלצבע יש משמעות‪ .‬פתאום לא יכולתי להסתכל על אף אחד‬
‫מהצבעים שנמצאים ביסוד האש‪ :‬אדום‪ ,‬כתום או ורוד‪ ,‬הרגשתי כאילו הם מכילים בתוכם איזושהי יכולת‬
‫נסתרת שיכולה לפגוע בי‪ ,‬לשרוף אותי‪.‬‬
‫מחשבה זו הייתה מתחילה בראש ואז מתפשטת אצלי בכל הגוף‪ .‬הייתי מתחילה לרעוד‪ .‬היה נעשה לי חם‪,‬‬
‫כאילו בערתי‪ .‬באותו זמן התחלתי להאמין שהצבעים כחול‪ ,‬ירוק‪ ,‬חום ולבן הם צבעים ניטראליים והשתמשתי‬
‫בצבעים האלו כדי לנטרל את צבעי האש המאיימים‪ .‬למשל‪ ,‬אם במקרה ראיתי צבע שהוא צבע של אש הייתי‬
‫צריכה מיד להסתכל על צבע ניטראלי ‪ ,‬ולא חשוב איזה‪ ,‬כדי לבטל את צבעי האש ולהינצל מהחשש לפגיעה‪.‬‬
‫זה היה מן טקס כזה ששמר עלי מפגיעה‪ .‬הגעתי למצב שלכל מקום שאליו הלכתי הייתה בידי חתיכה קטנה של‬
‫שטיח ירוק כדי לנטרל את ההשפעות של כל צבע אש שאני עלולה להיתקל בו‪...‬‬
‫~‪~101‬‬
‫התבגרתי‪ .‬הגעתי לחטיבה‪ .‬האמנתי שזה ייעצר שם‪ .‬אבל זה לא קרה‪ .‬כשהגעתי לבית הספר החדש תקף אותי‬
‫דחף חזק ובלתי נשלט לתלוש שערות מראשי ולאכול אותן‪ .‬זו הייתה מן פעולה חוזרת‪ ,‬טקסית‪ ,‬שלא יכולתי‬
‫לשלוט בה‪ ,‬ולא הייתי מצליחה להירגע עד שלא עשיתי את זה‪ .‬לאחר שנה‪ ,‬בערך בגיל ‪ ,53‬כבר הייתה לי קרחת‬
‫במרכז הראש‪ .‬זה לא ממש עזר לי מבחינה חברתית‪ ,‬אז למדתי איך לתלוש את השערות בכל פעם ממקום אחר‪.‬‬
‫כשהגעתי לגיל ‪ 51‬הייתי בטוחה שיש לי סרטן הערמונית‪ ,‬אפילו שעדיין לא ידעתי מה זה‪ .‬דאגתי לגבי זה‬
‫במשך שבועות עד שגיליתי שאין לי בכלל ערמונית‪.‬‬
‫אצל בנות בגילאים אלו‪ ,‬נושאים של בגדים‪ ,‬אופנה ואירועים חברתיים תופסים מקום מרכזי מאוד בחיים‪ .‬בכל‬
‫מעבר עונה‪ ,‬כשמעבירים בגדי חורף לקיץ או להיפך‪ ,‬היה לי מן טקס מרגיע כזה‪ ,‬של סידור הארון‪ .‬הייתי‬
‫מארגנת את החפצים ואת הבגדים שלי שוב ושוב‪ .‬הייתי מוציאה את כל הבגדים מהארון‪ ,‬מורידה את כל‬
‫הספרים מהמדפים ומכניסה ומסדרת אותם שוב‪ .‬מוציאה‪ ,‬מכניסה‪ ,‬מוציאה ומכניסה‪ .‬היה לי קשה לעצור את‬
‫עצמי‪ ,‬רציתי שהכול יהיה סימטרי‪ ,‬לפי צבעים ולפי גדלים‪ .‬אם אימא שלי הייתה מנקה או מזיזה משהו‪ ,‬אפילו‬
‫רק טיפה‪ ,‬הייתי מתחילה להסתחרר‪ ,‬להתעצבן ולאבד שליטה‪ .‬הייתי מוציאה את הכול ומסדרת מחדש כמו‬
‫שרק אני יודעת וכמו שאני אוהבת‪ ...‬זה היה מרגיע אותי‪.‬‬
‫תמיד ניסיתי להסתיר את "המצב" שלי‪ .‬לא הייתי באף חוג‪ ,‬לא הצטרפתי לאף תנועת נוער‪ ,‬ובאופן כללי הייתי‬
‫נמנעת מאירועים חברתיים‪ .‬אם הייתי חייבת להיות באחד כזה והצלחתי להיות "ילדה טובה" ולהתנהג כמו‬
‫שצריך‪ ,‬כמו שכולם מתנהגים‪ ,‬הייתי חשה הקלה עצומה כשהגעתי הביתה ונרגעתי עם כל הטקסים הקטנים‬
‫שלי‪.‬‬
‫התבגרתי‪ .‬התחלתי ללמוד‪ .‬קיוויתי שזה ייעצר שם‪ .‬יש שאומרים שאוניברסיטה אמורה להיות התקופה הכי‬
‫טובה בחיים שלך אבל עבורי זה היה פרק הזמן הגרוע ביותר‪ .‬הפרפקציוניזם הרגיל שלי יצא לגמרי משליטה‬
‫בשעת כתיבת עבודות וחיבורים‪" .‬טוב" לא היה טוב מספיק עבורי‪ .‬הייתי מוחקת משפטים שוב ושוב עד‬
‫שהייתי מוחקת את כל העבודה והייתי צריכה להתחיל אותה מחדש‪ .‬עם הזמן‪ ,‬ועם המשך הלימודים בתואר‪,‬‬
‫המחיקה הפכה ספק הרגל‪ ,‬ספק טקס בלתי נשלט שבו הייתי מתחילה לכתוב משהו ומהר מאד מוחקת אותו‪.‬‬
‫ניסיתי מאוד להפסיק אבל פשוט לא יכולתי‪ .‬את התואר‪ ,‬אם תהיתם‪ ,‬לא סיימתי‪.‬‬
‫~‪~102‬‬
‫התבגרתי‪ .‬התחתנתי‪ .‬הפעם הייתי כבר בטוחה שזה ייעצר שם‪ .‬את הבעל הראשון שלי "הברחתי" די מהר כי‬
‫הוא לא יכול היה להסתגל לטקסי הסדר והניקיון שהייתי חייבת לקיים בבית‪ .‬שני הבעלים שבאו אחריו לא‬
‫הבינו למה אפילו רשימה לסופר אני כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת‪ .‬כל אחד מהם לא החזיק מעמד יותר‬
‫מחצי שנה‪ .‬הייתי במצב די רע‪ ,‬גלשתי לטירוף‪ ,‬לסקס ולסמים‪ ,‬ועזבתי גם את זה‪ .‬לקח לי הרבה זמן לנסות‬
‫להשתלט על המחשבות הבלתי נשלטות שהיו צצות באופן חוזר וקבוע בראשי‪.‬‬
‫עכשיו אני נשואה כבר חמש שנים ומתמודדת עם מה שיש‪ .‬עם מי שאני‪ .‬בעלי מבין שקשה לי‪ ,‬שאני משתדלת‪,‬‬
‫אבל הוא לא באמת יודע או מבין עד כמה קשה לי לשלוט בעצמי לפעמים‪ .‬אני עובדת רק ‪ 55‬שעות בשבוע‬
‫מחוץ לבית‪ ,‬לזה אני עוד מסוגלת‪ .‬בשאר הזמן אני בבית‪ ,‬מסדרת‪ ,‬מארגנת‪ ,‬אבל לא אכפת לי‪ .‬אף פעם לא‬
‫הצלחתי להחזיק מעמד בעבודה יותר מכמה חודשים‪ ,‬מקסימום שנה‪ .‬מה שמציק לי הוא שאני יודעת שאסור לי‬
‫לכפות את הרעיונות והמחשבות "המשוגעות" שלי על בעלי‪ .‬אז אני שומרת עליהם בסוד בגלל שאני יודעת‬
‫שחלקם קצת מוגזמים‪.‬‬
‫כשגרתי לבדי הבית היה מקום בטוח‪...‬המקום שלי לעשות את הדברים שלי בדרך שלי‪ ,‬המקום שבו לא הייתי‬
‫מרגישה שונה מאף אחד‪ ,‬כי רק אני הייתי שם וראיתי רק את עצמי שם‪...‬עכשיו‪ ,‬כשאני בבית עם בעלי‪ ,‬הבית‬
‫עדיין בטוח יותר מאשר העולם שבחוץ ‪,‬אבל קשה לי‪ .‬קשה לי מאוד לנסות להיות מאופקת‪ ,‬לבצע את הטקסים‬
‫הקטנים שמרגיעים אותי בסתר‪ .‬קשה לי לא לשתף את האדם שאיתו אני נמצאת‪ ,‬שאיתו אני חיה‪ ,‬במה שעובר‬
‫עלי‪ ,‬במה שאני חושבת‪ ...‬אני פוחדת שהוא לא יבין ואולי אפילו יברח כמו אלה שלפניו‪ .‬אני מרגישה שעכשיו‬
‫זה הזמן‪ ,‬זו עכשיו ההזדמנות שלי להיות כמו כולם‪ ,‬להיות בצד השני‪ ,‬לעשות את הצעד הזה שלא העזתי‬
‫לעשות כל החיים ולעבור לצד שבו נמצאים כולם‪ ,‬שבו כל האנשים "הנורמאליים" נמצאים‪ .‬אבל אני לא יודעת‬
‫כמה זמן עוד אצליח להחזיק ככה ואם יהיו לי את הכוחות להחזיק את הרגליים במקום‪ ...‬אני מקווה שמישהו‬
‫מכם יענה לי‪ ,‬כי נראה לי שאני הולכת ומשתגעת בשקט‪.‬‬
‫~‪~103‬‬
‫נסיכה ‪ /‬גיל ילין‪ ,‬פסיכולוגיה ותקשורת‬
‫"אין בחיים האלה שום בחירה! אני לא רוצה להיות כאן!" היא עמדה בפתח המחלקה הפסיכיאטרית בעוד‬
‫אמה מושכת את ידה בחוזקה‪ ,‬מנסה בכל כוחה לגרור אותה פנימה‪.‬‬
‫סתיו‪ .‬בת ‪ 54‬וחצי‪ .‬מטר חמישים וחמישה ס"מ‪ 35 .‬ק"ג בלבד‪ .‬שבר כלי שאין ביכולתו להילחם‪ -‬לא באמה ולא‬
‫בחברתה הטובה ביותר בתקופה האחרונה ‪",‬אנה"‪.‬‬
‫"תוותרי על זה‪ ,‬אימא‪ ,‬אני לא רוצה" היא המשיכה והתחננה‪ .‬אך האם‪ ,‬מותשת גם היא‪ ,‬משוועת לעזרה‪ ,‬הייתה‬
‫נחושה בדעתה לגרום לה לעשות את הצעד הראשון בדרך להחלמה‪ .‬ניגשתי אליהן וניסיתי להרגיע את סתיו‪,‬‬
‫אך היא בתגובה השיבה במבט מזוגג‪ .‬עיניה היו פקוחות אך היא לא ראתה אותי‪ .‬היא לא ראתה דבר מלבד‬
‫הדרך בה היא רוצה לצעוד‪ .‬משהו במבט העיקש הזה שבה אותי כבר מן הרגע הראשון‪.‬‬
‫הבטתי בה‪ :‬ילדה צעירה‪ ,‬קפוצה‪ ,‬אטומה ונוקשה‪ .‬שיערה השחור והדליל מהודק לראשה ופוני ארוך מכסה את‬
‫עינייה כאילו מבקשת שיסתיר לה את העולם‪ .‬חתכים עמוקים נגלו לעיניי‪ ,‬מכסים את רגליה וידיה‪ ,‬סימן‬
‫לניסיונות ההיעלמות הרבים שכשלו‪ .‬דמעות זלגו מעיניה שהיו כבר אדומות ועייפות מרוב בכי‪ .‬צפיתי מן הצד‪,‬‬
‫כועסת על העולם‪ .‬שואלת את עצמי – מדוע? מדוע הילדה הזו לא מקבלת את עצמה? מאין השנאה התהומית ‪,‬‬
‫התסכול וההרס העצמי? תהיתי האם המצב הזה אשר גורם לנו או לזולתנו צער וקושי רב כל כך יכול להוליד‬
‫מתוכו איזושהי קרן אור חיובית?!‬
‫כמה ימים לאחר מכן הגעתי למחלקה וראיתי אותה עם קבוצת ילדים בשיעור אמנות‪ .‬הוטלה עליהם משימה‬
‫לצייר את העולם‪ .‬ניגשתי אליה בסקרנות רבה והבטתי ביצירתה‪ .‬היא צבעה דף נייר לבן בטוש שחור‪ .‬צבעה‬
‫את כולו‪ .‬שאלתי "זה העולם?" היא ענתה‪" :‬העולם שחור אבל אתם מנסים לחשוב אחרת"‪ .‬בחדר שררה דממה‬
‫שהרגישה נצחית‪ .‬כאב לי‪ ,‬הייתי המומה מהתשובה ההחלטית שלה‪ .‬נזכרתי במראות לא קלים שהספקתי לחוות‬
‫במהלך עבודתי והגעתי למסקנה שהיו מקרים קשים משל סתיו‪ ,‬אך משהו בנערה הזו ריתק אותי‪ .‬חשבתי על‬
‫הפער הגדול בין הרדידות הקיימת בעיסוק האובססיבי של סתיו במראה החיצוני לבין העומק והשאלות‬
‫הקיומיות שהיא מציבה בפניי דרך קבע‪.‬‬
‫~‪~104‬‬
‫ברגעי פתיחות אמיצים סיפרה לי סתיו על המועקות‪ ,‬הצומות‪ ,‬הקשיים והפגיעה העצמית‪" .‬תתארי לעצמך מתח‬
‫בלתי נסבל‪ ,‬אי שקט שאוכל אותך מבפנים‪ ,‬מין שילוב של מועקה עם חוסר יכולת לסבול את עצמך‪ .‬אז אין‬
‫חברים‪ ,‬אין אימא‪ ,‬אין מוזיקה מרגיעה‪ ,‬אין שום דבר בעולם שיכול לעזור לך להיפטר מההרגשה הזו‪ .‬רק‬
‫לחתוך‪ .‬כך‪ ,‬בלי לחשוב‪ ...‬ולאחר מכן השקט המרגיע‪ ,‬השחרור מהמחשבות הבלתי פוסקות על מי אני‪ ,‬מה אני‬
‫רוצה ומה בכלל החיים האלה‪ .‬רק לשבת‪ ,‬להסתכל על הפצעים ולהרגיש ריקה"‪.‬‬
‫מילותיה של סתיו נחרטו בי כמו החתכים שיצרה על גופה והמחשבה עליה המשיכה ללוות אותי גם מחוץ‬
‫לכותלי בית החולים‪ .‬רציתי כל כולי בהחלמתה ועקבתי בדריכות אחר כל צעד שעשתה‪ .‬למרות הקושי הרב‬
‫שחוותה היא נשארה במחלקה‪ ,‬המשיכה בתכנית הטיפולית ועלתה במשקל כנדרש‪ .‬אך‪ ,‬דווקא כשהחלה‬
‫להיראות היא בעצם החלה להיעלם‪.‬‬
‫פעמיים בשבוע היה עליי לשקול אותה כדי לעקוב אחר התקדמותה‪ .‬העלייה על המשקל לוותה בכאב עמוק‬
‫שזעק מתוך עיניה‪ .‬פעמים רבות בכתה בזמן שפשטה את בגדיה ועלתה על המכשיר שהפך את חייה לסיוט‪.‬‬
‫ברור היה כי האמביוולנטיות הקיימת בה תסכלה אותה‪ .‬חלק ממנה שאף לעלות במשקל כדי לסיים את התהליך‬
‫ולהשתחרר לביתה‪ ,‬אך חלק ממנה התנגד‪ ,‬התגעגע לתחושת הרעב ולסיפוק מהשליטה שבהרעבה העצמית‪.‬‬
‫"אני לא יכולה לראות את המספרים האלה‪ ,‬אני לא יכולה לסבול את עצמי ככה"‪ ,‬הייתה אומרת לי בעצב‪.‬‬
‫"אני שונאת את ההרגשה של האוכל בתוכי‪ ,‬שונאת להסתכל במראה ולראות איך הוא משנה לי את הגוף‪ .‬אני‬
‫לא מפחדת למות‪ ,‬השלמתי כבר עם העובדה שאני לא מצליחה לחיות‪ ...‬הגיהינום זה פה‪ ,‬מקסימום אגיע לגן‬
‫עדן"‪.‬‬
‫הקשבתי לסתיו בשקיקה‪ ,‬הערכתי כל פרט מידע שהסכימה לחלוק‪ .‬הייתה לה חזות שברירית אך מטעה‪ ,‬כוחות‬
‫הלוחמה שלה וההתנגדות לטיפול היו מהעזים שידעה המחלקה‪ .‬לכן‪ ,‬שמחתי בכל הזדמנות שבה הסכימה‬
‫לקיים שיחה וחיזקתי כל מבט ששלחה לעברי‪ .‬הרגשתי כי היא מפחדת להכניס אותי אל עולמה‪ ,‬שלא אשפוט‬
‫אותה על מה שאראה שם‪ .‬אך‪ ,‬ידעתי שאם תסכים לסדוק מעט את חומות ההגנה שבנתה ייתכן ואוכל להקל על‬
‫סבלה‪.‬‬
‫~‪~105‬‬
‫ככל שעברו הימים‪ ,‬רגעי השיתוף הפכו מעטים והשקט השתלט על ההוויה‪ .‬הדיכאון צבע את כל תחושותיה‬
‫והיא חוותה תקופות של החרפה בעוצמת הדחפים לפגיעה העצמית‪ ,‬ניתוק חברתי ובעיקר כעס‪ .‬ההתנתקויות‬
‫שלה הפכו תכופות‪ ,‬תחושות של בדידות וחוסר ערך הציפו אותה וגרמו לימים שלמים של שתיקה והתפרצויות‬
‫התקפי חרדה‪ .‬עצבות נוראית וקודרת העיבה על כל התקדמותה במחלקה ומנעה ממנה לזקוף לזכותה כל הישג‪.‬‬
‫באותם רגעים‪ ,‬כאשר המצוקה הייתה בלתי נסבלת עבורה‪ ,‬הייתה נסגרת בחדרה‪ ,‬אוטמת את אוזניה ומתנועעת‬
‫הלוך ושוב עד שהייתה מתישה את עצמה‪ .‬התרופות לא הרגיעו גם הן וניסיונות ההתקרבות לסתיו כשלו‪ .‬היא‬
‫החליטה לעזוב את המחלקה ללא המלצה רפואית‪ .‬נאמר לה שאם תרד במשקל תאלץ לשוב לאשפוז‪ .‬אך סתיו‬
‫מעולם לא הגיבה לאיומים בצורה המצופה ממנה ‪ −‬האנורקסיה רק הידקה את אחיזתה‪ .‬ימים שלמים סירבה‬
‫לאכול וניזונה ממים בלבד‪ .‬אמה נקרעה בין האושר והסיפוק שבלראות את סתיו מחייכת לבין ההבנה שבתה‬
‫שוב נמוגה אל מול עיניה‪ .‬העובדת הסוציאלית התלבטה פחות‪ .‬ברור היה לה כי סתיו זקוקה לאשפוז ולכן נקבע‬
‫תאריך למשפט בגין המשך הטיפול‪ .‬באופן סימבולי‪ ,‬נקבע המשפט בתאריך יום ההולדת של אחיה הקטן ניר‪.‬‬
‫בבוקר יום המשפט עסקו סתיו ואמה בהכנת הבית למסיבה‪ .‬עצובות וכואבות נשפו אוויר מלא חששות אל תוך‬
‫הבלונים‪ .‬במשפט החליט השופט כי ברשות סתיו חודש ימים בלבד לשוב למשקל תקין בכוחות עצמה ואם לא‬
‫תעשה זאת תאושפז‪ .‬אמה של סתיו מיהרה הביתה‪ ,‬השתוקקה לספר על ההזדמנות הגדולה שקיבלו ועל תכנית‬
‫הפעולה שגיבשה‪ .‬אך מנגד לאופטימיות הרבה של האם ניצבה סתיו‪ .‬כואבת‪ .‬מסוגרת‪ .‬החלטית בדעתה‪.‬‬
‫בעקשנותה האופיינית סירבה להאמין לדברי האם‪ .‬הפחד מאשפוז חוזר אטם את אוזניה והקשיח את לבה‪.‬‬
‫דווקא ביום ההולדת של אחיה‪ ,‬שהוא יום כל ההתחלות והתקוות‪ ,‬קפצה סתיו מחלון ביתה שבקומה השמינית‬
‫אל מותה‪ .‬כנראה שהחתכים כבר לא סיפקו את תחושת הרוגע שלה ייחלה‪.‬‬
‫הבשורה על כך הציפה אותי בתחושות קשות‪ .‬מיהרתי הביתה‪ ,‬התיישבתי על המיטה והושטתי את ידי אל עבר‬
‫ספר של דליה רביקוביץ‪ .‬פתחתי את השיר "הנסיכה" וקראתי בקול רם‪" :‬ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה‬
‫ברוח השואגת‪ ,‬ברוח השקטה‪ ,‬בדשא הרחב‪ ,‬בשמש הזהב‪ ,‬תמיד היא מחפשת את מותה"‪ .‬המילים מעולם לא‬
‫היו כה מלאות משמעות וכה כואבות עבורי‪.‬‬
‫~‪~106‬‬
‫נזכרתי במילים של סתיו ביום קבלתה למחלקה‪ " :‬אין בחיים האלה שום בחירה"‪ .‬דווקא היום נראה כי בחרה‪,‬‬
‫בחרה בעולם שבו האמינה שיהיה לה טוב יותר‪.‬‬
‫~‪~107‬‬
‫שערת נפש ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫השערות שעל גופי הן השערות שבנפשי‪ .‬מה מסתירות הן?‬
‫אני אומר קח דקה לחשוב‪ ,‬בלי מוסיקה (לרוב)‬
‫אגלגל לעצמי סיגריה ואנגן משהו ברקע‬
‫השפם נשרף לפתע כשהדלקתי את הסיגרה עליה דיברתי‪...‬‬
‫אני כבר לא חושב‪ ,‬רגע‪ ,‬על ניצוצות המצת כבר סיפרתי?‬
‫אז מה עם השערות שבנפשי? האם נשרפות הן גם כן?‬
‫והאם הניצוץ או הברקים צלקות הם ?‬
‫לא‪ ,‬שאלות מחורבות כמו ספינות קרב במצולות‪,‬‬
‫זכרון של משט שהביא לשקיעתן עכור ומלוכלך כים קבורתם‪.‬‬
‫אני עונה‪ ,‬השיער אינו מוסתר ואינו מוסתר‬
‫הוא אם לא מה‬
‫אכנס לתוכה‪ ,‬אנסה לטפס‬
‫אולי גם אני עם ברק אפגש‪.‬‬
‫אך האם הייתה זו באמת בחירה?!‬
‫~‪~108‬‬
‫‪ 83‬שבועות ‪ /‬עילום שם‪ ,‬הוראה‬
‫אימא‪ ,‬שלום‪ .‬זה אני‪ ,‬הילד שלך‪ .‬אני כביכול כבר קיים‪ ,‬אבל מצד שני עוד לא‪ .‬נו‪ ,‬את מבינה‪ .‬את לא מכירה‬
‫אותי‪ ,‬עוד אין לי שם‪ .‬וגם שם האב ממש לא ברור‪ .‬את לא יודעת אם אני בן או בת‪ .‬את אפילו לא ממש יודעת‬
‫מה לעשות אתי‪ ,‬כשאגיע לעולם‪.‬‬
‫אבל אני מכיר אותך ממש מצוין‪ .‬אני חי בך כבר ‪ 33‬שבועות ויומיים‪ .‬אני נוצרתי בך באחת עשרה וחצי בלילה‪,‬‬
‫ברגע ששמת את הנייד על השידה שלך‪ ,‬סיימת את הטיפה האחרונה של התה עם הלימון‪ ,‬והתכרבלת בשמיכה‪,‬‬
‫מוכנה לשינה‪ .‬לא הערתי אותך‪ .‬נוצרתי לעצמי וישבתי ברחם בשקט כמו עכבר בקופסה‪ .‬ובכן‪ ,‬מה עוד אפשר‬
‫לצפות מאוסף תאים חסרי משמעות? למרות הגנים הטובים והפוטנציאל ליצירת מתמטיקאי גדול‪ ,‬מנתח או‬
‫מורה בבית ספר יסודי‪ ,‬עדיין אין שם כלום‪.‬‬
‫לאחר עשרים ואחד ימים‪ ,‬כשהלכת לעבודה בבוקר סגרירי‪ ,‬על הגשר‪ ,‬עם כוס קפה וסיגריה‪ ,‬עטופה בצעיף צמר‬
‫ממנו נודף ניחוח הבושם האהוב עליך‪ ,‬החל לבי לפעום ‪ .‬אמיתי‪ ,‬חזק‪ ,‬אנושי מאוד‪ ,‬התחיל להזרים טיפה אחת‬
‫קטנה של דם בגוף שלי‪ ,‬שדמה לראשן של צפרדע יותר מאשר לבובת תינוק מחנות צעצועים‪.‬‬
‫אז‪ ,‬על הגשר‪ ,‬עדיין לא חשבת עליי ורק כאשר הקפה ששתית נשפך פתאום לנהר‪ ,‬התחלת לחשוש שאולי לא‬
‫בכדי חלמת לאחרונה חלומות מוזרים‪.‬‬
‫אבל אני לא אשם‪ ,‬אימא‪ ,‬זה ההורמון המגעיל ההוא‪ ,‬גונדוטרופין כוריוני‪ ,‬הורמון שאני מייצר בכל הכוח‪.‬‬
‫בגללו חשת כל הזמן בחילה ובו בזמן השתוקקת לעוגיות עם קינמון‪ ,‬שמהן קנית ארגז שלם‪ .‬למעשה זה אני‬
‫שהשתוקקתי לעוגיות‪ ,‬אבל עדיין לא יכולתי לבקש‪.‬‬
‫האם את זוכרת את יום חמישי הנורא של תחילת ספטמבר? עמדת מול דלת מפחידה של מרפאת נשים‪.‬‬
‫המרפאה עדיין הייתה סגורה‪ .‬עמדת מחוץ לדלת‪ ,‬מעשנת ובוכה‪ .‬אני תמיד חש כשאת בוכה‪ .‬נכנסת פנימה‬
‫וחשבתי לעצמי‪' :‬זהו‪ ,‬הכול נגמר‪ .‬זה הסוף‪ .‬מפה לא יוצאים בחיים'‪.‬‬
‫"גברתי‪ ,‬את רוצה לסיים את ההיריון? אני מבינה אותך נכון?"‪ ,‬שאלה הרופאה החביבה‪.‬‬
‫~‪~109‬‬
‫"כן‪ ,‬זה הריון לא מתוכנן ‪ ...‬רומן חפוז ‪ ...‬אני לא מוכנה ‪ ...‬אני לא נשואה ‪ ...‬אני לא יודעת מה לעשות ‪"...‬‬
‫סליחה‪ ,‬אפשר להפריע? אימא! מה אתה עושה? זה אני! אני שלך‪ ,‬אני כאן ‪ ,‬תראי ‪ −‬יש לי לב! תראי איך הוא‬
‫פועם! לב אמיתי‪ ,‬אנושי! אימא‪ ,‬תראי!‬
‫אף אחד לא שומע אותי ‪.‬‬
‫"גברתי‪ ,‬הפלות מבוצעות בהרדמה כללית‪ .‬זה לא יכאב בכלל‪ .‬את לא תחושי דבר"‪.‬‬
‫היא מסבירה את הליך ההפלה‪ .‬הוא נמשך רק רבע שעה‪ ,‬ללא סיבוכים‪ .‬דימום קל לאחר מכן ותו לא‪ .‬וכשהיא‬
‫תסיים לדבר ‪ -‬אני אפסיק לחיות‪ .‬זה הכול‪ .‬איזה ביש מזל‪.‬‬
‫אצלך‪ ,‬גברת חביבה‪ ,‬אולי לא יהיו סיבוכים‪ .‬את לא תחושי דבר‪ .‬ואנחנו עם אימא – יהיו הרים של סיבוכים‪ .‬אני‬
‫לא אחיה‪ ,‬ואימא תמשיך לסבול כל חייה כי לא הצילה אותי‪ .‬ולבכות‪ ,‬ולעשן בבוקר וללכת לעבודה‪ ,‬ולבכות‪.‬‬
‫"אני לא יודעת מה לעשות‪ .‬אני לא רוצה‪ ,‬לא יכולה ללדת תינוק עכשיו‪ .‬אני צריכה לחשוב"‪.‬‬
‫"גברתי‪ ,‬את לא חייבת לקבל החלטה היום‪ .‬בואי נקבע פגישה ונשוחח בעוד יומיים‪ .‬אני אתמוך בך בכל‬
‫החלטה שלך‪ .‬תרצי שנעשה בדיקת אולטרסאונד? אולי זה יעזור לך לקבל את ההחלטה הנכונה?"‬
‫סליחה על הפרעה שוב‪ .‬אימא‪ ,‬תסכימי! את חייבת לראות את זה – וזהו! אהבה ממבט ראשון! אני מבטיח‪,‬‬
‫תסכימי! בואי‪ ,‬תראי! הנה ידיים‪ ,‬הנה רגליים‪ ,‬הנה לב שפועם בחוזקה כי אני מתרגש‪ ,‬מתרגש מאוד!‬
‫אני זוכר שכשיצאנו מדלתות המרפאה‪ ,‬את כבר כמעט לא בכית‪ .‬הלכת נינוחה ברחובות המוכרים‪ ,‬הצצת‬
‫בחלונות הראווה ולבסוף פנית לפארק‪.‬‬
‫זה הספסל האהוב עליך? אני גם אוהב אותו מאוד‪ ,‬באמת אוהב‪ ,‬אימא‪ ,‬רק בבקשה אל תלכי יותר למרפאה‬
‫הנוראה הזאת‪ ,‬טוב ?‬
‫הדלקת סיגריה‪ ,‬אבל לא עישנת וזרקת אותה לפח‪ .‬תודה‪ ,‬אימא‪ .‬אני אהיה הילד הכי חמוד והכי ממושמע‪.‬‬
‫בכנות‪ .‬מבטיח‪.‬‬
‫~‪~110‬‬
‫את יודעת‪ ,‬החיים ברחם הם לא תענוג גדול‪ .‬רק הוויטמינים – צרה צרורה! את יודעת איך הזנב מגרד לי‬
‫בגללם? אבל מה נעשה? אומרים שחייבים לקחת אותם‪.‬‬
‫ומה תגידי על מעקב הריון? לא‪ ,‬כמובן‪ ,‬זה יותר נחמד ממרפאת הנשים‪ .‬אבל הם פשוט לא נותנים לך לגדול‬
‫בשקט! בשבוע השניים עשר עשו סקירה כדי לבדוק אם הכול אצלי בנוי נכון‪ .‬הם אמרו שהכול מצוין‪ ,‬פרט‬
‫לקפל עור עבה מידי בצוואר‪ .‬הם אומרים‪ ,‬עורף עבה‪ .‬אז מה? אז עבה‪ .‬בטח בגלל העוגיות שבלעת בלי הכרה‬
‫בתחילת ההיריון‪ .‬הם אומרים שאי אפשר לקבוע בוודאות‪ ,‬אבל אולי יש לי תסמונת דאון‪ .‬בוקר טוב אליהו!‬
‫הם לומדים שם משהו בכלל באוניברסיטאות?‬
‫ואת שוב בכית‪ .‬דמיינת איך את משוטטת עמי בפארק‪ ,‬מסיעה את כיסא הגלגלים שלי ואני יושב לי עם חיוך‬
‫טיפשי וריר ניגר מסנטרי‪ .‬כן‪ ,‬אולי יש לי תסמונת דאון ואני לא גאון גדול‪ ,‬אבל אני יודע שאת אימא שלי ואני‬
‫אוהב אותך מאוד‪ .‬ואז שוב חשבת על הפלה ועל הדלת הנוראה של מרפאת הנשים ההיא‪.‬‬
‫אני ממש לא נעלב‪ ,‬אימא‪ .‬רק שזה היה מפחיד עד מאוד כשלפתע הופיע חוד מחט עצום שהחל לשאוב את‬
‫המים שבהם אני שוחה‪ .‬בדיקת מי שפיר ‪ -‬זה לא קילו של צימוקים‪ .‬במיוחד כשאתה עובר‪ .‬לא סיפרת לי‬
‫שמדובר בזוועה‪.‬‬
‫"גברתי‪ ,‬תוצאות בדיקת מי השפיר אישרו כי לתינוק שלך יש סט כרומוזומים רגיל‪ .‬תרצי לדעת את מינו של‬
‫התינוק?"‬
‫"לא‪ ,‬אני רוצה להיות מופתעת‪ .‬אני כל כך שמחה שהכול בסדר!"‬
‫אני בן! וכן ‪ ,‬אני בריא! ואין לי תסמונת דאון! ואם היה לי‪ ,‬מה היית עושה אז‪ ,‬אימא?‬
‫בסדר‪ ,‬אימא‪ ,‬שכחנו‪.‬‬
‫אימא‪ ,‬את יודעת‪ ,‬אני לא כל כך מחבב מוסיקה קלאסית‪ .‬אבל את קראת במקום כלשהו שאם במהלך ההיריון‬
‫תאזיני לשופן או לבאך‪ ,‬הילד יהיה חכם‪ .‬כן‪ ,‬בטח‪ ,‬גם אם הוא ימות משעמום‪ .‬לי אישית מתאים יותר רוק כבד‪.‬‬
‫אבל זה ככל הנראה עניין של טעם‪ ,‬אימא‪ .‬אגדל חכם בכל מקרה ולעולם לא אעזוב אותך בשעת צרה‪ .‬אם תרצי‪,‬‬
‫~‪~111‬‬
‫אקשיב למוצרט לפחות שש שעות ביום עד שאתפגר (חלילה וחס)‪ .‬רק לטפי את בטנך לעתים קרובות יותר‬
‫ושוחחי עמי‪ ,‬בסדר?‬
‫ואני מבטיח לא למצוץ את האגודל‪ ,‬לא לחטט באף ולא ללפף את חבל הטבור סביב רגליי כדי לא להעציב‬
‫אותך‪ .‬אבל תנסי להבין אותי‪ ,‬אימא‪ .‬אני יושב פה בבידוד‪ ,‬ואינני עושה דבר מלבד לשתות ולהשתין‪ ,‬להשתין‬
‫ולשתות‪ .‬זה לא "זמן תרבות"‪ .‬לפחות שיחברו לכאן חשמל או משהו‪ .‬לפעמים אני כל כך רוצה לשחק כדורגל‪,‬‬
‫אבל אין כדור‪ ,‬אז אין ברירה ואני בועט במה שיש‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬אימא‪ ,‬אני אלך לישון קצת ‪ .‬אני תשוש‪ ...‬אם לומר את האמת‪ ,‬מאז אתמול איני חש בטוב‪ .‬אז אלך לי‬
‫לנמנם‪.‬‬
‫"גברתי‪ ,‬בבקשה תשכבי במיטה הזאת‪ ,‬אנו חייבים לחבר אותך למוניטור עוברי כדי לבדוק שהכול בסדר‪ .‬העדר‬
‫של תנועות עובר במשך ‪ 14‬שעות זה דבר מדאיג מאוד"‪.‬‬
‫"אבל לא כואב לי‪...‬ואין לי צירים‪ .‬מה קרה עם התינוק שלי? הוא בדרך כלל כל כך פעיל‪ .‬אני מפחדת"‪.‬‬
‫"בואי נראה מה קורה במוניטור‪."..‬‬
‫אימא‪ ,‬איני יכול לזוז‪ .‬אני חושב שאני מת‪ .‬אין לי מספיק חמצן ‪ .‬נשאר כאן מעט מאוד חמצן‪ .‬אני רוצה לקחת‬
‫נשימה עמוקה‪ ,‬אבל הריאות שלי מלאות מים‪ .‬סביבי בוץ שחור‪-‬ירוק‪ .‬אימא‪ ,‬אני רוצה לנשום‪ .‬אימא‪ ,‬תעזרי לי‪.‬‬
‫"גברתי ‪ ,‬קצב הלב של התינוק שלך יציב ‪ ,‬אבל מאוד מהיר ‪ 521 -‬פעימות לדקה‪ .‬גם תרשים הדופק נראה לא‬
‫תקין‪ .‬אני מאוד מודאג שהילד במצוקה‪ .‬אני ממליץ לך ללדת היום‪ ,‬כמה שיותר מוקדם‪ ,‬בניתוח קיסרי"‪.‬‬
‫"אבל כל כך רציתי להימנע מניתוח קיסרי‪ ...‬הרי זה ניתוח מסוכן‪ ,‬לא?"‬
‫"כן‪ ,‬זה ניתוח מעט מסוכן‪ ,‬הוא נמשך כ‪ 41-35-‬דקות‪ ,‬אבל נכון לעכשיו זוהי הדרך המהירה ביותר שתשמור על‬
‫הילד שלך בריא"‪.‬‬
‫"כמובן‪ .‬למען בריאותו של הילד אסכים לניתוח קיסרי‪ .‬אם אין ברירה אחרת‪ .‬אולי ננסה קודם זירוז לידה?"‬
‫~‪~112‬‬
‫אימא‪ ,‬נראה לי שאני הולך למות‪ .‬אני רואה רק שחור‪ ...‬חבל שלא ראינו אחד את השני‪ .‬השלייה הטיפשית הזו‬
‫לגמרי איבדה עניין ‪ .‬אין לי מספיק חמצן‪ .‬כל כך נדוש‪ ,‬אבסורדי‪ .‬אחרי כל מה שעברנו‪ ,‬אחרי מוצרט‪ ,‬באך‬
‫והוויטמינים לנשים בהריון‪ .‬ועדיין יש לי כל כך הרבה לספר‪ ...‬איך אני הולך לבית הספר‪ ,‬איך אשפוך תה על‬
‫הנייד שלך‪ ,‬אקשקש בצבעים על תמונה יקרת ערך של צייר גרמני ידוע שקיבלת במתנה ממכר ותיק‪ .‬הלב שלי‬
‫נקרע מצער‪ ,‬אימא‪ .‬שלום‪ .‬סלחי לי שלא יכולתי להיוולד ללא סיבוכים‪ ,‬כמו כולם‪ .‬עכשיו אקח נשימה עמוקה‬
‫וריאותיי תתמלאנה בבוץ ירוק‪.‬‬
‫"גברתי ‪ ,‬קצב הלב של התינוק שלך ירד לשישים פעימות לדקה‪ .‬אם לא נבצע ניתוח קיסרי דחוף‪ ,‬הילד שלך‬
‫עלול למות"‪.‬‬
‫"אני מסכימה‪ ,‬אני מסכימה! רק בבקשה‪ ,‬מהר‪ .‬אולי עדיין יש לו סיכוי!"‬
‫"מצב חרום! קריאה לצוות מיילדות להתייצב מייד בחדר הניתוח לניתוח קיסרי דחוף! אני חוזר ואומר ‪ −‬מצב‬
‫חרום! צוות החייאה טיפול נמרץ ילדים לחדר הניתוח לניתוח קיסרי דחוף!"‬
‫"שושי‪ ,‬נראה לך שהוא ישרוד?"‬
‫"אני לא בטוחה‪ ,‬יכול להיות שהמוח שלו נפגע‪ .‬אלוהים יודע כמה זמן הוא היה ללא חמצן‪."...‬‬
‫"שושי‪ ,‬מה הדבר היחיד שלא עושים בטנק?"‬
‫"לא מפליצים ‪ ,‬בוס"‪.‬‬
‫"כל הכבוד!"‬
‫"סכין! מפשק! סכין! חילוץ! קלם לחבל הטבור‪ ,‬מהר!"‬
‫"הוא כל כך חיוור‪ ,‬נראה ממש רע‪"..‬‬
‫"תתפרו את הרחם בבקשה‪ .‬איזה יום‪ ,‬לכל הרוחות!"‬
‫~‪~113‬‬
‫אימא‪ ,‬כמה שזה כואב! כואב‪ ,‬נורא כואב! משהו התפוצץ בחזי! האור כה חזק‪ ,‬ומישהו צובט את גופי ללא‬
‫רחמים! אימא‪ ,‬מחדירים צינור היישר לגרוני!‬
‫החזה שלי כואב‪ ,‬אימא! כה כואב שאני‪...‬נראה לי‪ ,‬עומד לצעוק!‬
‫אהההה!‬
‫~‪~114‬‬
‫תום עידן התקשורת הסלולארית? ‪ /‬אריאל טאוב‪ ,‬הנדסת חשמל‬
‫אחת המהפכות הגדולות שידע עולם התקשורת באמצע שנות ה‪ 35-‬של המאה הקודמת היא התפתחותה של‬
‫טכנולוגיית התקשורת הסלולארית‪ .‬טכנולוגיה זו מתאפשרת על ידי טלפונים סלולאריים המתקשרים זה עם זה‬
‫באמצעות תחנות בסיס‪ ,‬הפרושות בשטח גיאוגרפי נרחב‪ .‬תחנת בסיס היא תחנה אחת מתוך מערך שלם של‬
‫תחנות‪ .‬תפקידה הוא לבצע קישור בין המנויים השונים בשטח שאותו היא מכסה‪.‬‬
‫התקשורת הסלולארית תרמה תרומה ניכרת להפיכת העולם כולו לכפר גלובלי ואף גרמה לשינויים‬
‫מרחיקי לכת בפן החברתי‪ .‬היא הביאה לאינטראקציות בין בני אדם במגוון רחב של אפליקציות כגון‪ :‬שיחות‬
‫טלפון ווידיאו‪ ,‬תיבות קוליות ומסרונים‪.‬‬
‫עם התפתחותה של התקשורת הסלולארית‪ ,‬נשמעו קולות שונים בנוגע להשפעותיה הבריאותיות של הקרינה‬
‫האלקטרומגנטית‪ ,‬הנפלטת מתחנות הבסיס ומהטלפונים הסלולאריים‪.‬‬
‫מאז תחילת השימוש הנרחב בטלפונים סלולאריים נערכו מחקרים רבים‪ ,‬אשר בדקו את הקורלציה בין חשיפה‬
‫לקרינה סלולארית לבין מחלות שונות‪ ,‬בעיקר מחלת הסרטן‪ .‬נשאלת השאלה האם צודקים הטוענים כי‬
‫השפעותיה של הקרינה הסלולארית מגבירה את הסיכויים לנזקים בריאותיים ובפרט לחלות בסרטן או שמא‬
‫מדובר בהנחות חסרות בסיס מדעי‪-‬רפואי‪ .‬התשובה לכך‪ :‬תלוי את מי שואלים‪.‬‬
‫מחד גיסא‪ ,‬אלו הטוענים כי הקרינה הסלולארית מסוכנת מציגים דוגמאות של מקרים ומחקרים אפידמיולוגים‬
‫המוכיחים כי קיימת השפעה ישירה על בריאות האדם ועל תפקודי הגוף‪ .‬חוקרים אלו טוענים כי חשיפה ארוכת‬
‫טווח לקרינה סלולארית עלולה לגרום לסרטן בהסתברות גבוהה‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬חוקרים אלו טוענים כי גם‬
‫חשיפה לקרינה סלולארית ברמות נמוכות‪ ,‬הרבה יותר נמוכות מהתקנים המחמירים‪ ,‬גורמת לנזק בריאותי‬
‫ותחלואה עודפת על אף שקרינה זו היא קרינה בלתי מייננת והשפעתה הוודאית היחידה על הרקמות היא‬
‫חימום‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬השפעתה של הקרינה הסלולארית בולטת במיוחד בקרב אנשים הרגישים לקרינה בלתי‬
‫מייננת‪ .‬חשיפה לקרינה זו תביא בפרק זמן קצר להופעתם של סימפטומים כגון‪ :‬כאבי ראש‪ ,‬בעיות ריכוז‬
‫וזיכרון‪ ,‬עייפות ובלבול‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬איכות חייהם של אנשים אלו מתדרדרת ומונעת מהם לתפקד בצורה‬
‫נורמטיבית‪.‬‬
‫~‪~115‬‬
‫בעיה נוספת שמציגים מתנגדי החשיפה לקרינה סלולארית היא החשיפה לקרינה זו במרחבים סגורים‪ .‬הם‬
‫טוענים כי בעיית החשיפה לקרינה סלולארית במרחבים פתוחים בטלה בשישים לעומת החשיפה במרחבים‬
‫סגורים‪ .‬במרחבים סגורים כגון‪ :‬מעליות‪ ,‬מקלטים‪ ,‬חניונים ומכוניות עוצמת הקרינה הסלולארית עולה באופן‬
‫משמעותי עקב רמת קליטה נמוכה של המכשירים הסלולאריים‪ ,‬דבר המתבטא בעוצמת שידור גבוהה מאוד‪.‬‬
‫הבעיה הולכת ומחריפה כאשר במרחבים אלו נמצאים עמנו אנשים נוספים‪ .‬אפילו אם אנשים אלו נמצאים רחוק‬
‫מאיתנו‪ ,‬הם עדיין יספגו את הקרינה הסלולארית באופן פסיבי עקב הימצאותם של מכשירים סלולאריים‬
‫במרחבים הסגורים‪ .‬במקרים אלו המתנגדים ממליצים בתוקף להרחיק את המכשיר הסלולארי מהגוף ולהפסיק‬
‫לאלתר את השימוש בו‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬גישתם של המתנגדים אינה עולה בקנה אחד עם הצהרותיהם של מפעילי המכשירים הסלולאריים‪ .‬אלה‬
‫גורסים באופן חד משמעי כי הקרינה הסלולארית איננה מהווה נזק בריאותי וממהרים להצהיר בריש גלי כי‬
‫האנטנות והמכשירים הסלולאריים עומדים בתקנים המחמירים ביותר‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הם מציגים נתונים ומחקרים‬
‫שבוצעו ע"י רופאים מומחים בתחום‪ ,‬הקובעים כי הקרינה הסלולארית איננה גורמת לנזק בריאותי וכי עד היום‬
‫לא נמצאו השפעות שליליות של התקשורת הסלולארית על בריאות הציבור‪.‬‬
‫יש שיטילו ספק במחקרים ובממצאים אלו ויטענו כי מומנו מכיסם הפרטי של מפעילי הסלולאר ובאופן מכוון‬
‫סילפו עובדות מדעיות ומחקרים‪ ,‬כדי להונות את הציבור ולהכשיר עוד ועוד אנטנות‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬חברות‬
‫הסלולאר אינן גוף ניטראלי‪ ,‬מכיוון שהאינטרס המובהק שלהם הוא כלכלי ולכן אסור להם לייעץ ולפרסם‬
‫מחקרים ומסקנות לציבור‪ .‬הגוף היחיד שיכול לספק מחקרים ומסקנות לציבור בצורה אובייקטיבית הוא גוף‬
‫בלתי תלוי וללא כוונות רווח‪ ,‬אשר יקדם ויבצע מחקרים אודות ההשפעות הבריאותיות של הקרינה‬
‫הסלולארית‪ ,‬לרבות השימוש בטלפון הסלולארי‪.‬‬
‫הראיה לכך שלחברות הסלולאר יש אינטרס כלכלי היא בהצעות המפתות שלהן כלפי הציבור‪ .‬חברות‬
‫הסלולאר מוכנות לשלם בנדיבות לבעלי דירות בבתים משותפים בעלי מיקום אסטרטגי עבור הצבת האנטנות‬
‫הסלולאריות שלהם‪ .‬הן מסבירות את הצורך בריבוי אנטנות במסווה של דאגה וטוענות שככל שמספר רב יותר‬
‫של אנטנות בגגות של בתים ובמבנים שונים ברחבי הארץ יקטין את הקרינה הסלולארית שפולטים מכשירי‬
‫הסלולאר‪ .‬הסיבה האמיתית לכך שחברות הסלולר מעוניינות בהצבתן של מספר רב יותר של אנטנות‪ ,‬היא‬
‫~‪~116‬‬
‫הגדלת נפח התעבורה על תשתית הרשת הסלולארית ומכירה של שירותי תוכן ואינטרנט מתקדמים‪ .‬ריבוי‬
‫אנטנות סלולאריות יאפשר לספק את אותם השירותים‪ ,‬כך שחברות הסלולאר יוכלו לגבות יותר כסף מהלקוחות‬
‫שלהם וכל זאת על חשבון החשיפה לקרינה סלולארית של אותם אנשים הגרים בקרבת האנטנות הללו‪.‬‬
‫האחריות הכבדה והמסר המרגיע שמשדרות חברות הסלולאר באשר לביטחון הציבור החשוף לקרינה‬
‫הסלולארית‪ ,‬משמשת ברוב המקרים כאורים ותומים עבור הציבור שאינו מודע באופן ישיר לכלל המחקרים‬
‫שהתפרסמו מאז השימוש במכשירים הסלולאריים‪ .‬לכאורה‪ ,‬נראה שאותן חברות סלולאר אשר מעוניינות‬
‫להגדיל את שיעור הרווח שלהן על חשבון חשיפת הציבור לקרינה סלולארית‪ ,‬אינן מביאות בחשבון את הנזקים‬
‫הכלכליים והתדמיתיים שעלולים להיגרם להן בעקבות ריבוי תביעות פוטנציאליות מצד לקוחות‪ ,‬אשר עלולים‬
‫לחוות נזקים בריאותיים בעקבות חשיפה ממושכת לקרינה הסלולארית‪ .‬חברות הסלולר מצדן יכולות לטעון‬
‫באמצעות סוללת עורכי דין‪ ,‬כי שום מחקר וגוף מקצועי האמון על נושא זה טרם הצביע בצורה גורפת וחד‬
‫משמעית כי חשיפה לקרינה סלולארית מובילה באופן ישיר לנזקים בריאותיים ולמחלת הסרטן‪.‬‬
‫כיום‪ ,‬השימוש במכשירי הסלולאר הולך ונעשה נפוץ מאוד והאוכלוסייה המשתמשת בהם נחשפת לרמות‬
‫גבוהות יותר של קרינה ולמשך זמן רב יותר מאשר בעבר‪ .‬אחת הסיבות המרכזיות לכך טמונה בפרסום‬
‫האינטנסיבי של חברות הסלולאר בכל אמצעי התקשורות הקיימים והירידה המתמדת בעלויות‪ ,‬אשר הביאו‬
‫לשימוש עודף במכשירים ובתשתיות סלולאריות‪.‬בעבר סברו הטכנולוגים כי מכשירי הסלולאר ישמשו לשיחות‬
‫קצרות ממקומות בהם אין תקשורת קווית‪ ,‬אבל השימוש במכשירים סלולאריים לצורך שיחות עולה כיום על‬
‫השימוש בתקשורת קווית‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬הופעתם של הטלפונים החכמים ‪ -‬הסמארטפונים בשנים האחרונות‪,‬‬
‫שינתה את הפונקציונליות של מכשירי הסלולאר ללא היכר‪ ,‬בכך שהם מהווים למעשה מחשב לכל דבר‪.‬‬
‫מכשירים אלו הגבירו למעשה את הדרישה לשירותי תוכן מתקדמים וביניהם הגלישה באינטרנט באמצעות‬
‫המודם הסלולארי הנמצא בתוך המכשירים‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬נראה שיהיה מאד קשה לדמיין את חיינו ללא מכשירי הסלולאר‪ ,‬על אף הקולות הטוענים כי החשיפה‬
‫לקרינה סלולארית גורמת לאיום ממשי על בריאותנו‪ .‬השימוש בהם נעשה לרוב גם כשיש אפשרויות תקשורת‬
‫אחרות ונראה כי אנו מתמכרים לכך כמו אנשים המתמכרים לעישון סיגריות‪ .‬בנוסף‪ ,‬הפונקציונליות והנוחות‬
‫של מכשירי הסלולר דוחקים את המחשבות לגבי הנזק הבריאותי ומגבירות את השימוש בהן‪ .‬הטענות של‬
‫~‪~117‬‬
‫המתנגדים לשימוש בתקשורת סלולארית לוטות כעת בערפל‪ ,‬כיוון שלא ברור באופן חד משמעי האם קיים‬
‫קשר ישיר בין החשיפה לקרינה הסלולארית לבין נזקים בריאותיים ובפרט למחלת הסרטן‪ ,‬כך שרק בטווח‬
‫הארוך נוכל לדעת האם טענותיהם היו מוצדקות‪ .‬נראה כי מוקדם מדי להספיד את עידן התקשורת הסלולארית‪,‬‬
‫על אף שרב הנסתר על הגלוי באשר להשלכותיה הבריאותיות של הקרינה הסלולארית‪.‬‬
‫~‪~118‬‬
‫גוף ונפש בראי הרפואה ‪ /‬ענת פיוטרו‪ ,‬פסיכולוגיה וביולוגיה‬
‫בעבודה זו אבקש לבחון את יחסי הגומלין בין הגוף והנפש‪ ,‬הבאים לידי ביטוי ביחסי רופא‪-‬חולה‪ .‬אנסה‬
‫להפריד את המחלה עצמה מן ההוויה שלה‪ ,‬מהאדם הנושא אותה ומהאדם המטפל בה‪ ,‬מאישיותם ומעולם‬
‫הערכים שלהם‪ .‬אעשה זאת תוך סקירה של הספר "המחלה" שכתבה עידית כנפי‪ ,‬דוקטור לספרות עברית‪,‬‬
‫(הוצאת כרמל)‪ ,‬שבו היא חושפת את יומנה המתעד את תהליך המאבק שלה ושל בעלה במחלת הסרטן‪ ,‬נוסף‬
‫על תיאור תהליכי המחלה‪ .‬בחירה בנושא זה הינה כמעט בלתי נמנעת עבורי‪ ,‬לנוכח היותי סטודנטית בתואר‬
‫המשולב ‪ −‬ביולוגיה ופסיכולוגיה‪ .‬לכל אורך שנות ילדותי והתבגרותי נתתי אמון מועט מאוד במקצועות הרוח‬
‫והפסיכולוגיה‪ ,‬והאמנתי בעיקר בכוחם של המדעים ובאמת המוחלטת שלהם (הייתי טובה יותר במקצועות‬
‫ה"ריאליים" מאשר ב"הומניים"‪ ,‬ולכן אולי זה יצר אצלי העדפה כזו)‪ .‬בתחילת דרכי כסטודנטית אמנם עוד לא‬
‫בחרתי מקצוע לחיים‪ ,‬אך ידעתי שאני שייכת למדעים‪ .‬בחרתי בלימודים שיאפשרו להמשיך לתואר שני‬
‫בלימודי המוח‪ ,‬או להצטרף לתכנית ה‪ 4-‬שנתית לרפואה‪ .‬כשנחשפתי לקורסים השונים בפסיכולוגיה‪ ,‬נגלו בפני‬
‫יחסי הגומלין בין שתי הישויות ‪ −‬הגוף והנפש‪ ,‬שמזינים זה את זה‪ ,‬ובעלי השפעה הדדית אחד על השני‪ .‬כמו‬
‫כן‪ ,‬עמדתי על המקום המיוחד שיש לכל אחד מהם בחיי הפרט‪.‬‬
‫הקדמה‬
‫רבים יסכימו כי יחסים בין רופא למטופל אינם דומים ליחסים בין כל בעל מקצוע אחר ללקוח (בין עו"ד ובין‬
‫מרשו‪ ,‬בין בעל עסק ובין המעוניין לרכוש ממנו וכו'‪ .)..‬בריאותו של אדם היא בעלת חשיבות מכרעת‪ ,‬ומשפיעה‬
‫על כל תחומי החיים שלו‪ .‬לכן נוכל לראות בספרות לא מעט תיאורים של הרופא‪ ,‬האמון על שמירת הבריאות‬
‫וטיפול במחלות‪ ,‬כ"מלאך החיים"‪ ,‬ככל יכול‪ .‬לאורך ההיסטוריה נתפס כ"חצי אלוהים"‪ .‬רבים ספגו הערצה‬
‫רבה לדמותו‪ ,‬ואמונה עיוורת ביכולתו‪ .‬עם התפתחות המדע‪ ,‬והגישה שהגוף והנפש מופרדים במהותם (הראשון‬
‫מהותו היא חומר והשני ‪−‬רוח)‪ ,‬התגבש המודל הביו‪-‬רפואי‪ ,‬המציע כי על הרפואה לעסוק בגוף‪ ,‬בפיזיולוגיה‬
‫בלבד‪ ,‬וכן מציע דרכי טיפול המבוססים על אמונה דטרמיניסטית‪ ,‬על מחקר ביולוגי‪ ,‬ועל סטטיסטיקות‪ .‬כך‬
‫שעל פי מודל זה‪ ,‬העקרונות הם אוניברסלים (ברשות הרבים)‪ .‬בהינתן עקרון רפואי מסוים‪ ,‬הוא יהיה נכון עבור‬
‫כל בני האדם‪ .‬כמו כן‪ ,‬הוא מתאפיין בין השאר בפטרנליזם ‪ -‬הרופא הוא המומחה‪ ,‬ויש בידיו ידע שאין‬
‫~‪~119‬‬
‫למטופלים‪ ,‬הוא היחיד שיכול לקבל את ההחלטה הנכונה‪ ,‬ולכן המטופל הוא בשליטתו‪ .‬הרופא קובע מה יש‬
‫למטופל ומה שיטת הטיפול המתאימה‪ .‬על המטופל לציית לרופא אם ברצונו להבריא‪.‬‬
‫בשנות ה‪ ,15-‬עם התפתחות הגישה המערכתית בביולוגיה (התא הוא חלק מרקמה‪ ,‬והרקמה היא חלק מאיבר)‪,‬‬
‫החלו המומחים עצמם להבין כי גישה זו יכולה להיות גם מיושמת על הרפואה‪ ,‬מכיוון שאמנם הרפואה עוסקת‬
‫רק בפיזיולוגיה‪ ,‬אך הפיזיולוגיה היא חלק מהאדם השלם שלו יש נפש מורכבת‪ ,‬והאדם הזה הוא חלק מחברה‪,‬‬
‫כך שכל הרמות הללו הן באינטראקציה ומשפיעות אחת על השניה‪ .‬קיימים רבדים רבים שאינם חומריים ועדיין‬
‫רלוונטים להבנת גורמי המחלה‪ .‬אם כך‪ ,‬במקום עקרונות רפואיים אוניברסליים החלו לשים דגש על הבדלים‬
‫בין אישיים‪ ,‬ועל התאמת הטיפול לכל אדם בנפרד‪ ,‬בהתחשב בייחודיות שלו מהרמה הביולוגית ועד לרמת‬
‫הסביבה שבה חי ומצב רוחו‪ .‬בגלל המורכבות הרבה‪ ,‬לא כל המידע נמצא בידי הרופא או יכול להתגלות‬
‫בבדיקות מעבדה‪ .‬חלק מהידע‪ ,‬דוגמת מצב רוח ואורח חיים‪ ,‬מצוי אצל המטופל‪ .‬דבר זה חייב מעבר‬
‫מפטרנליזם לשיתוף פעולה של הרופא והמטופל בבחירת הטיפול‪ ,‬המטפל‪ ,‬ועוד‪ .‬התפתחות של מגמה חדשה‬
‫המנסה להחזיר לקדמת הבמה את הקשר האישי בין הרופא למטופל‪ ,‬כדי להעלות את סיכויי הריפוי ולהפחית‬
‫טעויות רפואיות‪ .‬כיום כל מוסד רפואי שמכבד את עצמו מצהיר בראש חזונו שהוא רואה את תפקידו כמיישמו‬
‫ומטמיעו של המודל החדש "הביו‪-‬פסיכו‪-‬חברתי"‪ .‬אמנם בפועל‪ ,‬הוא לא תמיד מיושם‪ .‬ההבנה הזאת והטמעת‬
‫המודל החדש‪ ,‬מביאה עמה השלכות רבות שחלקן מיטיבות עם המטופל והטיפול‪ ,‬וחלקן טומנות בחובן קשיים‬
‫רבים הן מצדו של הרופא והן מצדו של המטופל בהתמודדות עם המחלה‪.‬‬
‫הרופא מאבד מהאלוהות שלו‪ .‬האמנם?‬
‫ספרה של עידית כנפי מתאר היטב‪ ,‬מבין השורות‪ ,‬את ההשלכות של התמורות החלו ביחסי הרופא‪-‬מטופל‪ .‬ניתן‬
‫להבחין לאורך כל הספר‪ ,‬בתחושות קשות של כעס ובגידה שחשה עידית כלפי הרופאים במהלך הטיפול‬
‫בבעלה‪ .‬מעין משבר אמון שחל אצל המטופלים כלפי עולם הרפואה‪ .‬הבנה מצערת שאין אמת אחת‪ ,‬אין טיפול‬
‫אחד שמוביל בודאות להחלמה‪ ,‬הרופא אינו יודע‪-‬כל‪ .‬על אף כל המידע הזורם למטופל ולמשפחתו על יתרונות‬
‫וחסרונות הטיפולים‪ ,‬על תופעות הלוואי‪ ,‬הסיכונים‪ ,‬והסיכויים להצלחה‪ ,‬יש תחושה קשה ומבעיתה של חוסר‬
‫וודאות‪ .‬הקורא עצמו‪ ,‬לא יכול שלא לחוש הזדהות עם אותן תחושות‪ ,‬ולרכוש את אותו כעס ראשוני כלפי‬
‫הרופאים ‪ −‬איך הם לא שמו לב קודם?! למה יעקב (החולה) צריך להיות המאבחן של עצמו?!‪ ,‬מדוע אין‬
‫~‪~120‬‬
‫תיאום בין דעות הרופאים‪ ,‬והמלצותיהם על טיפול מתאים? ומדוע יעקב עצמו צריך להיות המתאם בין‬
‫הרופאים‪ ,‬ולהחליט על הדרך הכי "נכונה" לטיפול בו?‬
‫"ב‪ 2‬במרס ‪ 1551‬נקבעה פגישה עם האונקולוג‪ .‬זו הפעם הראשונה שאני רואה את ד"ר ש'‪...‬בציפיה לתורנו הוא‬
‫חולף ועובר‪ ,‬גבר בשנות ה‪ 15-‬שלו‪ ,‬ממושקף‪ ,‬גבוה‪ ,‬מוצק‪ ,‬זקוף‪ ,‬תספורת קצרה‪ ...‬הוא מסביר פנים ועונה‬
‫בקיצור ובנחרצות‪ ...‬הוא מציג במשפטים קצרים ובטון ענייני את אפשרויות הטיפול שעומדות בפני יעקב‪:‬‬
‫אחת מהן היא להשתייך לקבוצות הניסוי בה יש חלוקה בין מי שמקבלים כימותרפיה אגרסיבית ואלה‬
‫שמקבלים כימותרפיה מתונה‪ .‬רותי סיפרה שמנסיונה קבוצת ניסוי מטופלת טוב יותר‪ .‬אבל הרי מדובר בניסוי‪,‬‬
‫ולא בהצלחה‪ .‬האפשרות האחרת היא להשתייך לקבוצת טיפולים רגילה שמקבלת טיפול אגרסיבי‪ ...‬במה‬
‫לבחור?"‪.‬‬
‫הרופא מעל הכל הוא אדם‪.‬‬
‫לכל אורך הסיפור על המחלה‪ ,‬נחשפת בפני הקורא "גלריה של רופאים"‪ :‬כאלה המבינים ותומכים‪ ,‬ולצדם‬
‫רופאים ערלי לב ואדישים‪ .‬אחיות רגישות וקשובות וכאלו שממהרות ובעלות פנים נוזפות‪ .‬תיאורם הנרחב של‬
‫הרופאים‪ ,‬בניסיון להבין אולי את מניעהם‪ ,‬אולי את קווי אישיותם‪ ,‬מהווה חלק נכבד בכתיבת יומנה של עידית‪.‬‬
‫דבר זה מחדד אצל הקורא מצד אחד הערכה רבה לרופאים‪ ,‬שבפני עצמם מהווים חלק גדול בתהליך הטיפול‪,‬‬
‫אך גם הבנה עמוקה שהרופאים גם הם "חולים"‪ ,‬ושדרכי ההתמודדות שלהם עם הסבל האנושי הנגלה אליהם‬
‫באופן כה תדיר הינן מגוונות‪ .‬ד"ר ש' מתואר כאדם "מחודד" (כך הוא מעיד על עצמו)‪ ,‬כוונתו בזה היא שאין‬
‫הוא נוהג להסתיר מהמטופלים את האמת המרה‪" .‬עזב אותי עכשיו פציינט שטען שאני מחודד מדי‪ ,‬ואמרתי‬
‫שכזה אני‪ ,‬ואם זה לא מוצא חן בעניו שיעבור לרופא אחר"‪" .‬מי בכלל תקף אותך? כנראה כך הוא מרגיש‬
‫בנוכחותינו‪ ".‬הוא ממעיט להביט בעיני החולה ולגלות אמפתיה למצבו‪ .‬הוא נוטה להציג את ה"עובדות‬
‫היבשות"‪ ,‬באופן ניטרלי לגמרי וחסר רגישות כביכול‪ .‬אך בניתוח מעמיק יותר‪ ,‬נראה כי גם העברת המידע‬
‫בצורה "ניטראלית"‪ ,‬אינה חפה לגמרי מסובייקטיביות‪ .‬דווקא הניטרליות של ד"ר ש' נתפסת אצל יעקב ואשתו‬
‫כמעבירה מסרים סמויים‪ ,‬הוא יוצר רושם שלילי אצלם ‪ −‬נתפס כבר מהתחלה כמי ש"רואה שחורות"‪ ,‬שאינו‬
‫מנבא החלמה ליעקב‪ .‬לעומת ד"ר ש'‪ ,‬ד"ר ג' מתואר כאדם המקשיב לכל מטופל בסבלנות רבה‪ ,‬משרה תחושה‬
‫של חסד‪ ,‬ואומר את הדברים כשחיוך חם נסוך על פניו‪ .‬ד"ר א"ה מתוארת כאישה אופטימית‪ ,‬מאמינה מעל הכל‬
‫~‪~121‬‬
‫בשיפור איכות החיים של החולה בסרטן‪ ,‬בשמירה על נפש בריאה וחיונית‪ .‬ד"ר ה"ש מתוארת כאישה רגשנית‬
‫ואמפטית שאף פרצה בבכי תמרורים כשראתה את יעקב בימיו האחרונים‪.‬‬
‫תקשורת רופא‪-‬חולה‪.‬‬
‫סיפורה של עידית מלמד אותנו כי בסופו של דבר‪ ,‬כולנו חלק מהיקום ולחוקיו עלינו לציית‪ .‬הרופאים‪ ,‬העובדים‬
‫ולמעשה חיים בסביבה הדינאמית והסוערת של בית החולים‪ ,‬עומדים בפני קונפליקטים‪ ,‬מכאובים‪ ,‬בעיות ואי‬
‫וודאות‪ ,‬אך עם זאת רובם חשים סיפוק גדול ומשמעות בחיים‪ .‬האתגר הלא פשוט שעומד בפני הרופאים הוא‬
‫לראות את האדם העומד מולם ‪ −‬לא רק את גופם אלא גם את נפשם‪ .‬הם אמורים מצד אחד לטפל בגוף בצורה‬
‫הטובה ביותר‪ ,‬מתוך הידע שרכשו לאורך שנות לימודיהם וניסיונם‪ ,‬ומצד שני להיכנס לנבכי נשמתו של האדם‪,‬‬
‫החולה‪ ,‬העומד מולם‪ .‬המטופלים‪ ,‬גם הם בעלי תפקיד חשוב בטיפול במחלתם‪ ,‬הפרשנות האישית שנותנים‬
‫לסימפטומים הפיזיולגים‪ ,‬יכולה לפגוע באופן בלתי מודע בדיווח מהימן שלהם‪ .‬טיפוח כוחות הנפש‪ ,‬תמיכה‬
‫משפחתית וחברתית ושמירה על אורח חיים נטול לחצים ומלא חיוניות‪ ,‬עד כמה שניתן‪ ,‬יכולים גם הם להשפיע‬
‫באופן חיובי על הטיפול‪ .‬כמו כן‪ ,‬אני מאמינה שהעובדה שאין לקבל את עמדתו של הרופא כ"תורה מסיני"‪,‬‬
‫יכולה להעכיר את היחסים ביניהם‪ ,‬אך יכולה גם להעמיק אותם באמצעות ההבנה שגם הרופא הוא אדם‪ ,‬גוף‬
‫ונפש‪ .‬אינטראקציות רופא‪-‬מטופל הן חשובות לאין שיעור במהלך הטיפול במחלה‪ .‬כל פגישה עם מומחה‬
‫שנוקט בגישה שונה מקודמו‪ ,‬מניבה התייחסות אחרת של המטופל כלפי מצבו‪ ,‬ומשפיעה על תפקודו‪ .‬שימת‬
‫דגש על דרכי תקשורת‪ ,‬על הבנה ועל אמפתיה של שני הצדדים יכולה אולי להוביל אותנו לעולם רפואי איכותי‬
‫עוד יותר‪.‬‬
‫~‪~122‬‬
‫ספרות ורפואה בהתכתבות עם רפואה וספרות ‪ /‬אורית שלומזון‪ ,‬המדרשה לתארים מתקדמים‪ ,‬סאקלר‬
‫בקורס התוועדנו למערכת יחסים דואלית בין עולם הספרות לבין עולם הרפואה‪ .‬עולם הרפואה מכיל בתוכו את‬
‫סיפורו של החולה ולעתים אף את סיפורו של הרופא‪ ,‬ואילו סיפורים רבים אליהם התוודענו בקורס‪ ,‬מתארים‬
‫בדרכים שונות חלקים מעולם הרפואה‪ .‬ענר שלו סיפר בספרו "החומר האפל" על תהליך המוות של אמו‪,‬‬
‫שאותו הקביל לתהליך הנטישה שלו בקיבוץ כינרת‪ .‬לימור שריר סיפרה על חלופת המכתבים בין ג'וזפה‪,‬‬
‫סטודנט נכה כתוצאה ממחלת הפוליו‪ ,‬לכומר קתולי בספרה "אלוהים ואלווירה"‪ .‬הספר מתאר את מחלת‬
‫הפוליו ואת התקפי החום בצורה ציורית האופיינית לדייגים‪ ,‬והמוות של אחותו של גו'זפה ממחלת הלוקמיה‬
‫מתואר במוטיבים מנופי הטבע‪.‬‬
‫מירה מגן תיארה כיצד הרגישה כאחות את אוזלת ידה של הרפואה כאשר התקשתה לעזור לחולים‪ ,‬לעומת‬
‫תהליך הכתיבה‪ ,‬שבו הצליחה לקצוב את מידת הצער והאושר של הבריאות והחולי‪ .‬לדעת מירה גם הספרות‬
‫וגם הרפואה נכנסים לנשמתו של האדם בניסיון להבין מהו ומהיכן בא‪ ,‬והם אינם מתייחסים אל כולם כאל אחד‪.‬‬
‫פרופ' אבי עורי דיבר על עולם השיקום בתנ"ך ‪ −‬בשירת דבורה נכתב‪" :‬עד שקמתי דבורה‪ ,‬שיקמתי אם‬
‫בישראל" (שופטים ה‪.)1 ,‬‬
‫ריצ'רד השלישי הופיע במחזותיו של שייקספיר כנכה‪" :‬עקום‪ ,‬פגום‪ ,‬עשוי לחצאים‪ ,‬נכה ומכוער"‪ .‬המשורר‬
‫אלכסנדר פופ היה חולה שחפת וגיבן וכתב בפואמות שלו על נכותו ועל טיוליו ברחבי אנגליה לשם חיפוש‬
‫מרפא‪ .‬פרופ' יוסי יזרעאלי הציג את המחזה "הדוד ווניה"‪ ,‬שבו מציב צ'כוב את הרופא מול עצמו‪ ,‬מראה את‬
‫מגבלות הרופא ואת מגבלותיו של צ'כוב בחייו האישיים כרופא‪ .‬הוא מתאר את שהביא הרופא הבוקר מהבית‬
‫מול מה שהביא המטופל מהבית ומה קורה באינטראקצית רופא‪-‬חולה‪ .‬הכוח שמעניק הרופא דרך האנושיות‬
‫שלו הוא הציר המרכזי של המקצוע שלו‪ .‬הרופא והחולה ‪ −‬שניהם מול הלא ידוע‪ .‬או‪-‬אז החולה מרגיש פחות‬
‫בודד‪.‬‬
‫צ'כוב דן בשאלה כיצד להפוך את שני צדי המתרס בין הרופא והחולה – לאחד‪ .‬פרופ' דן לאור הציג את‬
‫"שירה"‪ ,‬הרומן של עגנון שבו פוגש פרופ' הרסט את בן דמותו של ד"ר שאול אדלר‪ ,‬נוטל את ידו ומשתחווה‬
‫~‪~123‬‬
‫לו‪ ,‬כמחווה לחוקר האולטימטיבי ברמה המוסרית הגבוהה ביותר‪ ,‬שעשה את הניסויים הרפואיים על גופו‪ .‬א"ב‬
‫יהושע סיפר על ספרו "מולכו"‪ ,‬שבו הציג את סוגיית הגוף והנפש שלדעתו אינה מספיק מפותחת ברפואה‪.‬‬
‫גיבור הספר מולכו לא מצליח להתמודד עם המוות של אשתו מסרטן ולכן לא מצליח ליצור קשר רומנטי חדש‪.‬‬
‫לדעת עידו נתניהו "אין קשר מיוחד בין ספרות לרפואה מלבד השפעה הדדית"‪ .‬עמוס עוז‪ ,‬ביצירתו "סיפור על‬
‫אהבה וחושך"‪ ,‬רושם תיאור של מחלת הדיכאון של אמו מנקודת ראותו כילד‪ .‬יוסי שריד סיפר בספרו "זה‬
‫הניתוח שלי" על הגידול שהתגלה בראשו ועל חשיבותו של הכאב‪ .‬הסופר דן בניה סרי ציטט את עמוס עוז‪:‬‬
‫"כל מעשה כתיבה כמוהו כחבישת פצעים"‪ .‬הכותב מצפה ממעשה הכתיבה לחבוש את פצעיו‪ ,‬בדומה לחולה‬
‫המגיע אל הרופא ומצפה ממנו לחבוש את פצעיו‪ .‬שניהם מייחלים לריפוי‪ .‬חיים באר הדגיש את המשותף בין‬
‫סופרים לרופאים ‪ −‬שניהם זקוקים ליכולת הקשבה‪ ,‬הסופר זקוק לדמות הספרותית שיצר והרופא לחולה‪,‬‬
‫ושניהם זקוקים למגע‪ ,‬האחד לגעת בדמות הספרותית והאחר – בחולה‪ ,‬ועל שניהם להיות לא שיפוטיים‪,‬‬
‫הסופר כלפי הדמויות שלו והרופא כלפי החולים שלו‪ .‬לכן לא מקרי שרופאים הם סופרים‪ ,‬אלה נוגעים בדמויות‬
‫מנייר ואלה בדמויות בשר ודם‪ .‬פרופ' ניסים מזרחי דן בסוגיית מחלה (‪ – )Visible‬הפרעה כלשהי בתפקודו של‬
‫האורגניזם מסיבה מוגדרת הניתנת לזיהוי באמצעות סימפטומים מסוימים – מול חולי (‪ ,)Invisible‬חוויה‬
‫סובייקטיבית של אי‪-‬נוחות‪ ,‬כאב‪ ,‬מצוקה וסבל הנובעים מהמחלה‪.‬‬
‫בקורס באה לידי ביטוי באופן עמוק נקודת מבטה של הספרות כמכילה גם את עולם הרפואה‪ .‬הוצגה נקודת‬
‫מבטם של סופרים‪ ,‬משוררים והוגי דעות על האופן שבו הם או הדמויות הספרותיות שלהם רואים את עולם‬
‫הרפואה בראי הספרות‪ .‬בדבריי אלה ברצוני להשלים שיח זה מצדו האחר‪ ,‬ולדון על נקודת מבטה של הרפואה‬
‫כמכילה את עולם הספרות‪ .‬הפילוסוף והבלשן הרוסי ‪ Mikhail Bakhtin‬תרם תרומה משמעותית לתיאוריה‬
‫הספרותית‪ 1.‬לדעתו‪ ,‬כל טקסט הוא דיאלוג‪ .‬בלי נוכחים לטקסט אין משמעות‪ .‬תפקיד הרופא אינו רק לקלוט‬
‫סיפור באופן פאסיבי‪ ,‬אלא לספק נקודת ראות נפרדת‪ ,‬משהו ש‪ Arthur Frank-‬מתאר כמרחק קריטי‪ 2.‬הרופא‬
‫‪1‬‬
‫‪Kleinman AM. The illness narratives: suffering, healing, and the human condition. New-York, NY: Basic‬‬
‫‪Books 1988in Borrell-Carrio F., Sucbman A.L., Epstein R.M., The biopsychosocial model 25 years later:‬‬
‫‪principles, practice, and scientific inquiry, Annals of family medicine;2004:2:6‬‬
‫‪2‬‬
‫‪Frank A. Just listening: narrative and deep illness. Families systems and health 1998;16:197-216 in‬‬
‫‪Greenhalgh T. Primary health care theory and practice.BMJ Books 2007‬‬
‫~‪~124‬‬
‫מספק את הסקרנות והמרחק הקריטי המתאים על מנת לאפשר לסיפור המטופל להיות מסופר על ידו‪ .‬עם‬
‫התקדמות הזמן ויצירת הסביבה הבטוחה של המרפאה‪ ,‬יכולים מטופלים לספר את סיפוריהם הכואבים‬
‫והקשים‪ .‬כפי שאמר ‪ ,Michael Balint‬התלונות הרפואיות לעתים פותחות את הדלת לאג'נדה החבויה של‬
‫המטופלים‪ 3.‬גם תפיסתו של הפסיכולוג הנרטולוג ‪ Jerome Bruner‬מעוגנת בהפרדה שבין האמת הסיפורית‬
‫(‪ )Narrative truth‬הנובעת מסיפור טוב ובין האמת הלוגית דדוקטיבית (‪ )Logico-deductive‬הנובעת‬
‫משיטה מדעית‪ 4.‬האמת הלוגית דדוקטיבית היא רפואית מוכחת (‪ ,(EBM‬מרכיב מכריע של טיפול טוב‪ .‬באותה‬
‫מידה‪ ,‬מכריעה ההכרה באמת הסיפורית ובתגובה האמפטית לסיפור המטופל‪ ,‬ובמיוחד לחלקים בסיפור שבו‬
‫הוא מכיר בבעיה האישית שלו ובניסיונותיו ההרואיים לנסות ולפתור את הבעיה‪ .‬הצטברות של מפגשי רופא‪-‬‬
‫מטופל לאורך זמן מכוננת יותר מכל הקשבה לסיפור מתמשך‪ .‬אם סיפור המטופל נפרש‪ ,‬כפי שמכנה ‪,Frank‬‬
‫בצורה כאוטית (‪ ,)Chaos narrative‬הקשבה מאפשרת לשני הצדדים לבנות יחד סיפור חדש שיכול להתפתח‬
‫לטוב או לרע ולהיות בעל משמעות למטופל‪ ,‬כפי שסיפור צריך להיות מסופר‪ .‬הרופא שאומר למטופל "תיכנס‬
‫אליי בעוד כמה שבועות כדי לספר לי מה קורה"‪ ,‬אינו מזמין את המטופל לאבחנה‪ ,‬פרוצדורה או מרשם‪ ,‬אלא‬
‫מזמין אותו בפשטות לספר פרק נוסף בסיפור שלו‪ ,Rita Charon .‬רופאה נרטולוגית‪ ,‬טוענת כי ניתן להשוות‬
‫את מקצוע הרפואה לקריאת טקסט‪ 5.‬המטופל מספר סיפור והרופא חייב להיות מסוגל להקשיב ולהבין את‬
‫הסיפור‪ .‬אך גם באופן אלגורי מחלה היא טקסט שצריך שייקרא‪ .‬הרופא הסקנדינבי ‪Karl Edward‬‬
‫‪ Rudebeck‬טען שככל שהמחלה מסובכת יותר‪ ,‬רבת‪-‬גורמים ומתמשכת‪ ,‬חשובה יותר התפיסה הספרותית‬
‫במפגש הרפואי‪ 6.‬מאפייני התפיסה‪ .5 :‬ראיית המחלה ומאמצי החולה להתמודד איתה כסיפור בהמשכים‬
‫המשולב בסיפור הרחב של חייו‪ .1 .‬הכרת המטופל כמספר הסיפור‪ ,‬כנושא (‪ )Subject‬ולא נשוא (‪)Object‬‬
‫העלילה‪ ,‬וכקובע את ההיגיון שבמחלה‪ .3 .‬אמון מצד המטופל לספר את הסיפור הקשה והחושפני שלו‪.‬‬
‫מחויבות אתית מצד הרופא להאזין לסיפור‪ .‬משמעות התבוננות במפגש הרפואי לפי גישת הנרטיב היא כי‬
‫‪3‬‬
‫‪Balint M. The doctor, his patient and the illness. London: Routledge 1946‬‬
‫‪Bruner J. Act of meaning. Cambridge: Harvard University Press 1990‬‬
‫‪5‬‬
‫‪Charon R. Narrative medicine: form, function and ethics. Annual of Internal Medicine 2001; 134:83-87‬‬
‫‪6‬‬
‫‪Heath I. The mystery of general practice. London Nuffield Provincial Hospital Trust 1997 in Greenhalgh T.‬‬
‫‪Primary health care theory and practice.BMJ Books 2007‬‬
‫‪4‬‬
‫~‪~125‬‬
‫סיפורו של המטופל (‪ )the patient's story‬הוא בה בעת גם הצהרה על חווית מסלול חייו העכשווי‬
‫(‪ (Illness‬וגם נתונים‪ ,‬שעל בסיסם ניתן להגיע לאבחנה ותכנית טיפול (‪ .(Disease‬סיפור החולה חשוב וקריטי‬
‫לטיפול בו‪ .‬הוא מביא לידי ביטוי את ההקשר של חייו‪ ,‬משפחתו‪ ,‬עבודתו‪ ,‬עמדותיו ואופן תפיסתו את המחלה‪.‬‬
‫הרופא מכיר את התסמינים‪ ,‬ואילו החולה מכיר את סיפור חייו האישי‪ ,‬ורק כאשר יחברו את שני הסיפורים ניתן‬
‫יהיה לטפל באדם החולה‪.‬‬
‫~‪~126‬‬
‫אבחון סומא‪ /‬עופר שמיר‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫בחלל ההמתנה אני לא יודעת מה יש לי‪ .‬עננה שחורה מתפשטת בראשי‪ ,‬מכסה את הרקיע שלי‪ ,‬מחביאה את‬
‫השמש‪ ,‬מערפלת את חושיי‪ .‬ידיי שמוטות לצדי הגוף‪ ,‬כבדות ומכבידות‪ .‬מבעד לערפילים‪ ,‬קולות עמומים של‬
‫צעדים מתנקזים לתוך אוזניי ומסמנים לי שנחמה קלה מגיעה‪ .‬אמי מתקרבת ובידיה תה חם להגיש לי‪" .‬אולי‬
‫התשובה בידיו‪ .‬בואי נחכה לאבחון"‪ ,‬היא אומרת לתוך עיניי הנבובות‪ .‬אחרי שורה ארוכה ומתישה של בדיקות‬
‫מכל סוג ומין‪ ,‬ציפיתי לאבחון הזה בקוצר רוח‪.‬‬
‫"אני מסתכל על התוצאות של הבדיקות‪ ,‬ואת בסדר גמור"‪ ,‬הוא אמר באדישות תוך שהוא בוהה בצג המחשב‬
‫שלו‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת בסדר גמור? אני לא מסוגלת לתפקד!"‪ .‬לבי פועם בכעס‪ ,‬מאיים לבקוע מבעד לחזי ולהלום‬
‫במומחה שיושב מולי‪ .‬הוא מסתייג ומתנצל על חוסר הרגישות‪.‬‬
‫"אני חושב שאולי הבעיות שלך‪ :‬הכאבים‪ ,‬הבחילות‪ ,‬העקצוצים‪ ,‬השרירים התפוסים‪ ,‬הזעת היתר; נובעות כולן‬
‫ממקור אחד‪ .‬אני לא חושב שהוא בגוף‪ ,‬אלא בנפש‪ .‬בראש שלך יש מקום שמתרגם את הכאב הנפשי לכאב‬
‫פיזי"‪.‬‬
‫הוא טוען שאני משקרת או שאני משוגעת? אני לא יודעת‪ .‬אני לא מסוגלת להגיב‪ .‬שפתיי נדבקו זו לזו‪ .‬אני‬
‫מזיעה ומצומררת‪ .‬הקירות בחדר נראים לי מחוספסים והאורות מעומעמים‪ .‬הוא מפנה אותי למומחה אחר‪.‬‬
‫בחלל ההמתנה אני עדיין לא יודעת מה יש לי‪ .‬הראש והבטן מהדהדים בכאבים עזים לסירוגין‪ ,‬כמו רמזור‬
‫מקולקל‪ .‬הצלקת מגרדת ומזכירה לי שהיא שם‪ .‬אמי לא שם איתי‪ .‬אני קמה לשתות כוס מים קרים‪ ,‬כמו שהיא‬
‫תמיד מנחה אותי לעשות כאשר אני לחוצה‪ .‬אני לא מצליחה להיזכר כיצד הגעתי לכאן‪ ,‬אלא רק שאני צריכה‬
‫להיות כאן‪ .‬אני מזיעה‪.‬‬
‫המומחית מבקשת שאספר על עצמי‪ ,‬אך עוצרת אותי כשאני מתחילה לפרט את ההיסטוריה הרפואית שלי‪.‬‬
‫"אני רוצה לשמוע עלייך"‪.‬‬
‫"אבל הבעיה שלי היא גופנית‪ .‬על מה אספר אם לא על זה?"‪.‬‬
‫"עזבי את זה‪ .‬בואי נדמיין שאין לך גוף"‪.‬‬
‫~‪~127‬‬
‫אגלי הזיעה נוטפים ממני על הרצפה‪ .‬אני שומעת את הטפטוף האיטי והעקבי כקולות תוף מהדהדים ומתחילה‬
‫להרגיש את קרסוליי טובעים בבריכת הזיעה שנוצרה תחתיי‪.‬‬
‫"אני לא מבינה מה את רוצה ממני!"‪ ,‬אני פונה אליה בתחינה‪.‬‬
‫"התנתקי מהתפיסה הזאת‪ .‬אני לא כאן‪ .‬את כאן עם עצמך ואת מבקשת מעצמך לפתוח את לבך ולהוציא החוצה‬
‫את מה שיש שם!"‪.‬‬
‫החדר מתחיל להסתובב סביבי‪ .‬בעצם‪ ,‬אני מתחילה להסתובב‪ .‬אני מנסה לשחות הרחק מלב המערבולת‬
‫שנוצרה בבריכה סביבי‪ ,‬אך כוחותיי אוזלים‪ ,‬ידיי קורסות ואני נבלעת‪.‬‬
‫אני מקיצה בחלל המתנה‪ ,‬עוד לא יודעת מה יש לי‪ .‬אני כל כך עייפה‪ .‬נראה לי שאני כאן כבר הרבה זמן‪ .‬אני‬
‫מנסה לאגור כוחות מחודשים‪ ,‬אך שני שעונים התלויים זה לצד זה על הקיר מטרידים את מנוחתי‪ .‬מדוע יש‬
‫למומחית הזאת צורך בשני שעונים על הקיר? אחד לא מספיק כדי לסמן את השעה? תקתוק השעונים מתואם‬
‫בצורה מושלמת‪ ,‬או כך לפחות נדמה לי‪ .‬זה מדהים אותי‪ .‬אפשר היה לחשוב שהם מחוברים ביניהם או שהאחד‬
‫מהדהד את השני‪ .‬גבר נאה וחסון שהתקרב אליי קטע את חוט מחשבתי‪.‬‬
‫"אני מצטער‪ ,‬אבל המומחית לא תוכל לקבל אותך היום‪ .‬אני יודע שחיכית זמן רב‪ ,‬אך האמיני לי ‪ −‬כל השעות‬
‫שבעולם שוות את ההמתנה אליה"‪.‬‬
‫אני לא חשבתי כך‪ .‬אני לא אחכה לה עוד‪ .‬אלך לחפש אבחון במקום אחר‪ .‬שמעתי על מומחה שנמצא ממש‬
‫מעבר לנהר‪ .‬אולי הוא יוכל לקבל אותי עכשיו‪.‬‬
‫הגעתי לחלל ההמתנה‪ ,‬שוב‪ ,‬ואין לי מושג מה יש לי‪ .‬לבי פועם בחוזקה מההליכה לכאן ואני שוב מזיעה‪ .‬אני‬
‫לחוצה‪ .‬אני לוקחת מספר נשימות‪ .‬שואפת אוויר דרך האף ונושפת דרך הפה‪ .‬יחד עם האוויר חודר לאפי גם‬
‫ריח מתוק‪ .‬מזכירתו של המומחה מכניסה לחדר צלחת של מאפים טריים וחמים ומניחה אותה על גבי שולחן‬
‫הקפה‪ ,‬שהיה עד עתה מכוסה בכתבי עת מצהיבים‪ .‬ריח המאפים טוב‪ ,‬נעים‪ ,‬מנחם‪ ,‬מרגיע‪.‬‬
‫אמי נכנסת עכשיו לחדר והיא מכסה את כתפיי בצעיף‪ .‬מעליו היא מניחה את ידיה החמות והמלטפות‪ .‬חיוך‬
‫עולה על שפתיי ואני זוכה לרגע קטן של שמחה‪ .‬הלוואי שלא יקראו לנו עדיין לפגוש את המומחה‪ .‬אני רוצה‬
‫למתוח ולהאריך את הרגע הטוב הזה ככל שאוכל‪" .‬אתן מוזמנות להיכנס"‪.‬‬
‫~‪~128‬‬
‫"טוב‪ ,‬נראה לי שהפתרון פשוט מאוד – כדורים נגד כאבים‪ ,‬כדורים נגד בחילות‪ ,‬כדורים נגד הזעת יתר‪,‬‬
‫כדורים נגד התכווצות השרירים"‪ ,‬אומר המומחה‪.‬‬
‫"וזה יבריא אותי? אני לא אצטרך לקחת אותם כל החיים?" אני מקשה‪.‬‬
‫"לא אמרתי את זה‪ .‬את תצטרכי לקחת אותם בכל זמן שתרגישי את התחושות שאת מרגישה‪".‬‬
‫"אז מה זה יעזור? זה לא שקול להדבקת פלסטר? אני כבר עכשיו עמוסה לעייפה בכדורים נגד כל אחד‬
‫מהשדים הרעים האלה‪ ,‬אבל הם לא עוזרים‪ .‬הם רק שוברים את רוחי מרוב תופעות לוואי‪ .‬הם לא נוגעים‬
‫בשורש הבעיה"‪ .‬אני מדברת בייאוש‪ .‬גם ממנו לא תבוא הישועה‪.‬‬
‫"גברתי‪ ,‬אני לא חושב שיש שורש לבעיה‪ .‬לא לכל בעיה יש שורש‪ .‬התחושות הפיזיות שלנו הן מה שהן"‪.‬‬
‫אמי מחליטה לקחת תפקיד פעיל בשיחה‪" .‬אתה לא חושב שאלו סימפטומים של מחלה כלשהי? אינך סבור‬
‫שיש כאן חוט שמקשר בין כל החלקים?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫אני חוזרת להוביל את המתקפה‪" .‬אני לא מבינה! אני רוצה להבין מה נטפל אליי‪ .‬מה יש לי‪ .‬מה השם של‬
‫הדבר הזה"‪ .‬לבי חוזר לפעום בחוזקה‪ .‬אני מרגישה שהזעם‪ ,‬שכבר הפך להיות בי בן בית לאחרונה‪ ,‬רושף דרך‬
‫עיניי ומתוך גרוני‪.‬‬
‫"הרצון העז שלך להבין‪ ,‬כמו גם חוסר היכולת שלך להבין‪ ,‬שניהם פועל יוצא של התחושות הגופניות שלך‪"...‬‬
‫"די כבר! שיגעת אותי!"‪ ,‬קטעתי אותו‪" .‬הלב שלי פועם בהלמות מוות‪ .‬הוא מאיים לבקוע החוצה‪ .‬כואבת לי‬
‫הבטן‪ .‬אתה מכאיב לי!"‪.‬‬
‫"לא אני משגע אותך‪ ,‬אלא הלב שלך משגע אותך! לא אני מכאיב לך‪ ,‬אלא הבטן שלך מכאיבה לך!" הוא‬
‫מתפרץ‪.‬‬
‫אני הולכת למות‪ .‬הלב מכה כל כך חזק‪ .‬קשה לי לנשום‪ .‬האוויר לא מצליח להגיע לריאות‪ .‬הזיעה שוטפת אותי‬
‫והחום של הזעם מוחלף בקור של המוות‪ .‬הראייה מיטשטשת‪ .‬הראש נופל כבד ואיתו כל הגוף‪ ,‬על הקרקע‪.‬‬
‫בחלל ההמתנה עכשיו‪ ,‬השקט מנצח‪ .‬האבחון לא הגיע‪ .‬אני לא רואה יותר מניין יוכל לבוא‪ .‬החדר בו אני יושבת‬
‫הוא כל כך לבן‪ ,‬אבל עיניי צופות דווקא בחושך המרחף כאן כיער עבות של פיסות בד שחורות‪ ,‬קרועות‪,‬‬
‫~‪~129‬‬
‫הגלויות רק לי‪ .‬האנשים כאן רגועים להחריד‪ ,‬אדישים למצבם‪ ,‬לא מבינים את גודל האכזבה שעלולה להתגלע‬
‫מבעד לדלת הלבנה שבסוף המסדרון‪.‬‬
‫את סיפור ההיסטוריה הרפואית שלי כבר הבאתי לרמה של שירה‪ ,‬אך הדקלום שלו הפסיק להעניק לי מזור מזה‬
‫זמן רב‪ .‬אחרי שסיימתי את המופע שלי בפני המומחית‪ ,‬היא פתחה את פיה והחלה לומר בביטחון‪:‬‬
‫"אני חושבת שיש לך הפרעה סומטופורמית‪ .‬גם הסימפטומים הגופניים וגם הנפשיים שתיארת בפניי יכולים‬
‫לנבוע מההפרעה הזאת‪ .‬זו הפרעה שמקורה בחוסר איזון כימי בנתיבי התקשורת בין תאים שונים באזורים‬
‫מסוימים במוח‪ .‬אני רושמת לך כדור שאת תיקחי למשך מספר חודשים‪ ,‬פעם ביום‪ .‬אני אהיה איתך במעקב‬
‫לגבי תחושותייך בעקבות הטיפול‪ .‬באופן כללי‪ ,‬אין לו כמעט תופעות לוואי‪ ,‬וגם אלו שיש אינן מפריעות‬
‫לתפקוד‪ .‬אני מניחה שתתחילי להרגיש טוב יותר‪ ,‬לאט לאט‪ ,‬תוך שלושה שבועות"‪.‬‬
‫אני יושבת מולה ובוהה בה בעיניים פעורות‪ .‬ייתכן שגם פי פעור‪ .‬מטען עצום של כאב‪ ,‬תסכול וזעם הוסר‬
‫מלבי‪ .‬היא נתנה לי אבחון‪ .‬אבחון שהוא שלי‪ ,‬אבל הוא לא אני‪ .‬אין האשמות‪ ,‬אין דידקטיות‪ ,‬אין בלבולי שכל‪.‬‬
‫"וזה הכל? כדור אחד?" אני מצליחה להביא את עצמי לדבר‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אחד"‪.‬‬
‫~‪~130‬‬
‫ילד שקוף ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫הוא היה ילד מוזר‪ .‬קשה היה להגדיר במדויק מה בו שונה אך משהו בהתנהגותו שידר ריחוק שיצר איזושהי אי‪-‬‬
‫נוחות אצל הסובבים אותו‪.‬‬
‫כבר בגיל הגן ניכרו בו הניצנים של הבידוד החברתי‪ .‬הוא ישב לבדו בארגז החול ושיחק עם עצמו‪ ,‬בזמן שבני‬
‫גילו כבר רדפו ורבו זה עם זה‪.‬‬
‫החברים והמשפחה הרגיעו את האם הדואגת‪:‬‬
‫"לילד יש בסך הכול עולם פנימי עשיר"‪.‬‬
‫"חברים בני גילו משעממים אותו"‪.‬‬
‫"הוא עדיין קטן‪ ,‬מי צריך חברים בגיל הזה?"‬
‫אך האם הרגישה בלבה‪ ,‬לב של אמא‪ ,‬כי משהו אינו כשורה‪ .‬היא ניסתה להזמין שכנים וחברים עם ילדיהם‬
‫הקטנים לביתה ולעודד משחק משותף‪ ,‬אולם נראה היה כי בנה סובל ממפגשים אלו והיא הניחה לו‪ ,‬לעת עתה‪.‬‬
‫הוא החל לקרוא והסתגר שעות ארוכות בחדרו עם הספרים‪.‬‬
‫"תשמחי שיש לך ילד שאוהב לקרוא"‪ ,‬הגיבו כולם לחרדותיה‪.‬‬
‫היא רשמה אותו לחוג כדורגל‪ ,‬בתקווה שישתלב ויהיה "אחד מהחבר'ה"‪ .‬היא קיוותה שיחזור אדום ומזיע אך‬
‫הוא רק חמק לחדרו מיד שהגיע וחזר לקרוא את אותם ספרי מדע גדולים שהשאיל בספרייה‪.‬‬
‫כל שבוע יצא בדיוק בשעה היעודה מחדרו‪ ,‬לבוש בבגדי הכדורגל שדאגה לגהץ ולהניח על מיטתו‪.‬‬
‫רק לאחר חודשיים התברר לה בשיחה אקראית עם המאמן כי הוא יושב על הספסל כל זמן האימון‪ ,‬אוסף‬
‫כדורים שעפו מפעם לפעם וחולם‪.‬‬
‫~‪~131‬‬
‫ניסיונותיה לשוחח עמו עלו בתוהו‪.‬הוא לא הגיב גם שצעקה ובכתה לאחר אותו מפגש אומלל‪ .‬הוא חיכה‬
‫בסובלנות עד שהתפרצותה שככה ואז חזר לחדרו בשקט‪ .‬היא לא הניחה שוב את בגדי הכדורגל המגוהצים על‬
‫מיטתו והנושא לא עלה יותר‪.‬‬
‫בכיתה ישב לבדו‪ ,‬בספסל האחרון ליד הקיר‪.‬הוא לא הראה עניין בנעשה בכיתה או בכל פעילות חברתית‪.‬‬
‫לחבריו לכיתה פנה רק אם זה היה בלתי נמנע‪ ,‬ולא הגיב לניסיונות המורים לדובבו‪.‬‬
‫חבריו נטו בתחילה לצחוק עליו וללעוג לו‪ ,‬אך כשנענו במשיכת כתפיים אדישה‪ ,‬פעם אחר פעם ‪ ,‬הניחו לו‬
‫ופשוט התעלמו ממנו‪.‬לא היה כל הבדל מבחינתם בינו מלבין העציץ שניצב בקצה החדר‪ .‬לעתים היה נדמה כי‬
‫העציץ חיוני יותר‪.‬‬
‫כך חלפו השנים‪.‬יואב עבר מביה"ס היסודי לחטיבה ולתיכון‪ .‬ציוניו היו מהגבוהים ביותר בכיתה‪ .‬הוא המשיך‬
‫להתבודד ולא הראה כל רצון ליצור קשר עם בני גילו או עם בנות המין השני‪.‬‬
‫בהפסקות נשאר לבדו במקומו‪ ,‬קורא ספר או סתם בוהה באויר‪ .‬בסיום הלימודים שירך את דרכו לביתו‪ ,‬ומייד‬
‫לאחר ארוחת הצהריים נכנס לחדרו‪.‬‬
‫אימו ניסתה לדחוק בו להזמין‪ ,‬לצאת ולהצטרף לפעילויות חברתיות‪ ,‬אך כשראתה כי הוא עושה זאת מתוך סבל‬
‫ויתרה אף היא‪.‬‬
‫בצבא שירת כאיש מחשבים ביחידה מבוקשת‪ .‬יכולתו האנליטית יוצאת הדופן סללה את דרכו אל תפקיד זה‪,‬‬
‫שאיפשר לו להתחבא מאחורי המסך ולעשות את עבודתו בשקט‪.‬‬
‫גם כששובח על ידי מפקד היחידה בשל ביצועיו יוצאי הדופן ‪ ,‬הגיב במשיכת כתפיים‪ ,‬וללא צל של חיוך‪.‬‬
‫תגובותיו חסרות הרגש ‪ ,‬כמו גם הימנעותו הכמעט מוחלטת מחברת חבריו ליחידה‪ ,‬הקנו לו תדמית של בחור‬
‫קר ויהיר והם הפסיקו להזמינו להצטרף אליהם למסיבות או לטיולים‪.‬‬
‫לאחר הצבא עקר לדירה משלו ‪,‬למרות מחאות אמו‪ ,‬והחל מיד לעבוד באחת מחברות המחשבים שעטו על‬
‫בוגרי היחידה המבוקשת‪.‬‬
‫~‪~132‬‬
‫הוא עשה את כל המוטל עליו‪ .‬הגיע בזמן לעבודה ועזב בזמן‪ ,‬כאשר בין לבין הוא לא זז מכסאו‪ .‬את ארוחותיו‪,‬‬
‫מתוך קופסאות ארוזות בקפידה על ידי אם אוהבת‪ ,‬אכל ליד המחשב‪ .‬את התוכנה עליה עבד שלח בסיום כל‬
‫יום עבודה אל הממונים אליו באמצעות הדואר האלקטרוני‪ .‬אם היו להם השגות‪ ,‬שאלות או בקשות‪ ,‬הם ענו לו‬
‫בדוא"ל חוזר‪.‬‬
‫כעבור כמה שנים נפטרה אמו‪ .‬אותה אם שדאגה לו כל חייו‪ ,‬והרגישה ברגש של אימא‪ ,‬כי משהו עם בנה‬
‫אהובּה אינו כמו כולם‪ .‬גם אם התאבל בלבו‪ -‬לא הפגין דבר כלפי חוץ‪ .‬מיד בתום השבעה התייצב לעבודה‪ .‬הוא‬
‫לא החסיר ימי עבודה ולא נטל חופשות‪ .‬דו"חותיו הגיעו בקביעות לממונים עליו‪.‬‬
‫כאשר מנהלו הישיר התחלף‪ ,‬איש לא הרגיש בחסרונו או בחיסרון הדו"חות הקבועים‪ .‬הייתה זו תקופה של‬
‫ארגון מחדש בחברה‪ ,‬ושינויים בכוח האדם היו עניין יומיומי‪.‬‬
‫גם שכניו לא חשו דבר‪ .‬הוא היה שכן שקט ודמי ועד הבית שולמו לשנה מראש‪.‬‬
‫רק לאחר שאחד משכניו לבניין התלונן על ריח בלתי נסבל העולה מדירה מספר ‪ ,13‬פרצו כבאים את דלת‬
‫הדירה‪ .‬הם גילו אותו שוכב על הרצפה בסלון‪ ,‬בתנוחה בלתי טבעית‪.‬על ידו עדיין ניצב הסולם‪ ,‬ממנו החליק‬
‫וסביבו שברי זכוכית המנורה אותה רצה להחליף‪.‬‬
‫מהקיר הנגדי השקיפה תמונה גדולה של אישה מבוגרת‪ ,‬מחייכת חיוך אוהב‪.‬‬
‫על השולחן המסודר מצאו הכבאים רק פתק מצהיב ומהוה שקופל ויושר עשרות פעמים עד שכמעט נקרע‪.‬‬
‫בכתב יד ילדותי נכתב בו‪:‬‬
‫" סליחה אימא‪ ,‬אבל אם יקרה לי משהו פעם‪ ,‬תכתבי על המצבה שלי רק את זה‪:‬‬
‫"ילד שקוף (לכולם חוץ מאימא )"‪.‬‬
‫ה"ילד השקוף" שבסיפור הינו אחד מכ‪ 5%-‬באוכלוסיה הסובלים מהפרעת אישיות סכיזואידית‪.‬‬
‫~‪~133‬‬
‫)‪.)Schizoid personality disorder; SPD‬‬
‫כמה "אנשים שקופים" יש סביבכם? ומיהו השקוף שלכם?‬
‫אנשים הסובלים מהפרעת אישיות סכיזואידית הם אנשים מנותקים הן מיחסים חברתיים‪ ,‬והן מהיכולת להביע‬
‫טווח רחב של רגשות בתוך סיטואציות בינאישיות (ניתן לומר‪ -‬מנותקים מאנשים אחרים‪ ,‬וגם מנותקים מעצמם‬
‫ומהתחושות שעולות בהם כאשר הם במגע בינאישי)‪ .‬הניתוק הזה מתבטא בלפחות ‪ 4‬מתוך המאפיינים הבאים‪:‬‬
‫‪‬‬
‫סכיזואידים לא מעוניינים בקשרים בינאישיים‪ ,‬ולא שואבים שום הנאה מקשרים כאלה‪ .‬ההתנתקות‬
‫יכולה להיות כה בסיסית‪ ,‬שאפילו קשרים משפחתיים לא מעוררים בהם עניין או הנאה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫כאשר יש להם בחירה‪ ,‬סכיזואידים תמיד יבחרו בפעילות שמאפשרת להם להיות לבד ולעבוד לבד‪ ,‬ולא‬
‫יבחרו במקצוע או בפעילות שדורשת שיתופי פעולה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫גם ברמה המינית‪ ,‬סכיזואידים לא מביעים כמעט שום עניין בהתנסויות מיניות עם אנשים אחרים‪.‬‬
‫לעיתים הם פותרים את הבעיה הזו בכוחות עצמם (על ידי סיפוק עצמי‪ ,‬או על ידי סיפוק באמצעים שאינם‬
‫דורשים רמה גבוהה של קשר‪ ,‬כמו פנייה לשירותי מין בתשלום)‪ ,‬ולעיתים הם פשוט מוותרים על החוויה הזו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫באופן כללי‪ ,‬סכיזואידים לא כל כך נהנים מפעילויות‪ .‬יש להם טווח מצומצם של דברים שהם עושים‪,‬‬
‫הרבה פעמים מתוך הרגל או אינרציה‪ ,‬והם לא מחפשים פעילויות שיסבו להם יותר הנאה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫לסכיזואידים אין בדרך כלל חברים קרובים‪ .‬אם יש אנשים בהם הם בוטחים ונמצאים איתם בסוג מסוים‬
‫של קשר‪ ,‬בדרך כלל אלה קרובי משפחה מדרגה ראשונה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫לא מגיבים‪ ,‬ונראים אדישים לביקורת או למחמאות שהם מקבלים מאחרים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫ברמה הרגשית הם נראים קרירים ומנותקים‪ .‬אנשים מבחוץ יגידו שנראה שלא אכפת להם מכלום‪ ,‬הם‬
‫לא מגיבים לא לאירועים חיוביים ולא לשליליים‪ ,‬נראה שהכול "עובר לידם"‪.‬‬
‫~‪~134‬‬
‫אני‪ ,‬הם וכל השאר ‪ /‬ענבל ליבוביץ‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫אני מכיר אותם‪ ,‬הקולות האפורים‬
‫יושבים אצלי‪ ,‬בין חדרים‬
‫מעשנים לי את המחשבות ואת הדחפים‬
‫ובלילות‪ ,‬הם חוגגים הם חוגגים‬
‫בין חדרי לבי הנטושים‪.‬‬
‫אני מכיר אותם‪ ,‬בחלוקים הלבנים‬
‫עומדים מולי‪ ,‬בין הדפים‬
‫נותנים תווית למחשבות ולדחפים‬
‫ובלילות‪ ,‬הם ישנים הם ישנים‬
‫הרחק‪ ,‬מחדרי לבי המוצנעים‪.‬‬
‫אני מכיר אותם‪ ,‬המבטים המשונים‬
‫מופנים אליי‪ ,‬ללא מילים‬
‫מתלחשים הם על מחלות ועל הרגלים‬
‫ובלילות‪ ,‬כבר שוכחים‪ ,‬כבר שוכחים‬
‫~‪~135‬‬
‫וחדרי לבי עוד גלמודים‬
‫את הכול אני מכיר וגם יודע‬
‫את הקולות‪ ,‬את הרופאים‪ ,‬את הבריאים והחולים‬
‫רק לדבר אחד בכל יום מתגעגע‬
‫לשאת ולהכיל את העולם המתעתע‬
‫לנשום לרווחה בין חדרי לבי‬
‫המשתגע‪.‬‬
‫~‪~136‬‬
‫רפא נפשי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬ביולוגיה‬
‫בוכה בזעקה גדולה‪,‬‬
‫כמה עוד אזעק? כמה עוד אקרא?‬
‫זולגות דמעות בצירוף כיסופים‪,‬‬
‫לימים עברו‪ .‬ימים עליזים ויפים‪.‬‬
‫ניחוח עתיק שמזכיר נשכחות‪,‬‬
‫מביטה בקופסת המזכרות‪.‬‬
‫תמונות‪.‬‬
‫שירה‪.‬‬
‫קופסת האהבה‪.‬‬
‫צעירים‪ ,‬עליזים‪ .‬כל כך מאוהבים‪.‬‬
‫כה רך לשון ומתק שפה‪,‬‬
‫שבית את לבי בשירה כה יפה‪.‬‬
‫פתאום בלבי כאב חד‪,‬‬
‫אנקת כאב‪ ,‬מרגישה לבד‪.‬‬
‫בי שוב גואות‪ ,‬עולות הדמעות‪,‬‬
‫חולף לו הזמן‪ ,‬ימים‪ ,‬שבועות‪.‬‬
‫~‪~137‬‬
‫חלפו תשעה ירחים ונשמה הגיעה לאויר העולם‪,‬‬
‫משפחה‪ ,‬חברים‪ .‬אותנו באו לבקר כולם‪.‬‬
‫ואתה התבודדת והחלו הסודות‪,‬‬
‫התעלמתי‪ ,‬הדחקתי‪ ,‬לא רציתי לגלות‪.‬‬
‫הפכת סלע‪ .‬קר‪ ,‬אדיש ומנוכר‪,‬‬
‫הגבר שאת לבי שבר‪.‬‬
‫את לשונך כבר לא נוצר‪,‬‬
‫זורק חפצים ואת הכול שובר‪.‬‬
‫משפתיך המתוקות רק שקרים ומרמה‪,‬‬
‫ומה שנותר לא מביא עמו שום תקווה‪.‬‬
‫האמת יצאה לאור‪.‬‬
‫יגון‪.‬‬
‫כלימה‪.‬‬
‫רעד ברגליי‪ ,‬בכל גופי‪.‬‬
‫מדוע אתה? מדוע לי?‬
‫~‪~138‬‬
‫תמימות שאבדה ונותרו מסיכות‪,‬‬
‫כל אחת בצבע אחר‪ ,‬אותן לובשת בכל מקום‪.‬‬
‫מביטה במראה ומנסה למצוא את אותה נערה‪,‬‬
‫עדינה‪ ,‬שברירית וכה תמימה‪.‬‬
‫לדאבוני איננה שוכנת בי עוד‪,‬‬
‫ולה כל כך כמהה‪.‬‬
‫אלוקים! רפא נפשי!‬
‫הצלקות מרובות מדי‪ .‬משתקות‪.‬‬
‫נתקני מהשורש‪ ,‬עקור את היסוד‪,‬‬
‫מעוך וכרות‪ .‬לא יכולה עוד‪.‬‬
‫נתק את העבר‪ ,‬נתק את המחר‪,‬‬
‫כי זה הוא זר שאת לבי שבר‪.‬‬
‫מארון התרופות רקחתי מרפא לחיים‪,‬‬
‫תהיי אמיצה! נפשך עוד רגע קט בשמיים‪.‬‬
‫קול קטן קורא לי "אמאמאמא"‪.‬‬
‫לרצפה נפל שיקוי הקץ‪.‬‬
‫~‪~139‬‬
‫מה את עושה? אנוכית!‬
‫אולי לא היום‪.‬‬
‫אולי לעולם‪.‬‬
‫ילדי הקטן‪ ,‬התום והטוהר שבך‪,‬‬
‫דמעה של אושר‪ .‬מבקשת סליחה‪.‬‬
‫אנא אלוקים רק עוד בקשה‪,‬‬
‫הסר את הענן השחור שחג מעליי ללא הפסקה‪.‬‬
‫רפא מכאובי‪ .‬רפא נפשי‪.‬‬
‫אנא אלוקיי‪,‬‬
‫רפאני‪.‬‬
‫~‪~140‬‬
‫לאט לאט אבל בטוח ‪ /‬עילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ומדעי המחשב‬
‫לי הסתכלה על הבחור בעל העיניים הטובות שהסתובב בחדר‪ ,‬סידר את התרופות‪ ,‬ניקה את השולחן‪ ,‬פתח את‬
‫החלון והביא לה את הספר למיטה‪ .‬היא חייכה אליו‪ .‬איזה מזל היה לה ‪ −‬להיתקל דווקא בו‪ ,‬כאילו מישהו שלח‬
‫אותו להיות שם‪ ,‬בדיוק בזמן ובמקום הנכון‪.‬‬
‫"מה להביא לך לשתות?" שאל באנגלית עם מבטא ספרדי כבד‪.‬‬
‫"אני בסדר"‪ ,‬היא ענתה‪.‬‬
‫עברו שבועיים מאז ראתה את דמותו‪ .‬מתוך הטשטוש שהייתה שרויה בו זיהתה את חוסנו וגודלו והבינה שהיא‬
‫לא תמות‪ .‬לא ביום הזה‪ .‬הוא נשא אותה בידיו עד שהגיעו לבקתה שלו‪ .‬הוא טוען שהיו אלו עשר דקות‪ ,‬אבל‬
‫לה הן נדמו כשעתיים לפחות‪ .‬אולי היו אלו ההזיות שסבלה מהן‪ ,‬אשר שיבשו לגמרי את דעתה‪ .‬היא זוכרת את‬
‫מילותיו שנאמרו ברגע שהניח אותה על המיטה‪ ,‬אותה מיטה עליה היא שוכבת עכשיו‪" :‬אל תדאגי‪ ,‬אני רופא‪,‬‬
‫אני אטפל בך"‪.‬‬
‫איך בדיוק הגיעה למצב הזה? ילדה טובה ואחראית‪ ,‬בעלת שכל ישר‪ ,‬ששירתה כקצינה בצבא‪ .‬איך זה קרה לה?‬
‫אולי הייתה תמימה מדי‪ ,‬סמכה יותר מדי על אנשים‪ .‬דווקא כשטיילה עם זוג הישראלים‪ ,‬עליהם סמכה יותר‬
‫מכולם‪ ,‬הגיעה למצב המסוכן הזה‪ .‬הטיול החל ביומיים של נופים מרהיבים‪ ,‬עוצרי נשימה‪ ,‬שלא ניתן לתארם‬
‫במילים‪ .‬ביום השלישי לטיול החלה להרגיש מעט ברע‪ ,‬מין חולשה כזו בגוף‪ .‬הזוג הישראלי נשאר איתה באותו‬
‫היום במחסה‪ ,‬בתקווה שתחלים לאחר יום מנוחה‪ .‬יום למחרת הרגישה גרוע יותר‪ .‬אבל היא לא רצתה שכל‬
‫הטיול יתקלקל בגללה‪ ,‬אז אזרה את כל הכוחות ואמרה שהיא מסוגלת להמשיך‪ .‬הם התחילו את המסלול‪,‬‬
‫שדווקא באותו יום היה פתלתל ולא פשוט בכלל‪ .‬לי הרגישה איך הכוחות שלה אוזלים לאט‪-‬לאט‪ .‬הזוג התקדם‬
‫לפניה‪ ,‬מדי פעם קוראים לה "לי?" והיא עונה "כן‪ ,‬הכול בסדר‪ ,‬אני פה"‪ ,‬עד שברגע מסוים כבר לא שמעה ולא‬
‫ראתה אותם יותר‪ .‬היא התיישבה על האדמה והקיאה שוב ושוב‪ .‬לבסוף נשכבה שם ללא יכולת לזוז‪.‬‬
‫"איזו יפה היית כשראיתי אותך"‪ ,‬אמר לה אלחנדרו אחרי כמה ימים‪ ,‬כשכבר הייתה מסוגלת לשמוע ולהבין מה‬
‫קורה סביבה‪.‬‬
‫~‪~141‬‬
‫"ממש יפה"‪ ,‬צחקה לי‪" ,‬מלאה בקיא ושפוכה כמו איזה סמרטוט"‪.‬‬
‫"יפהפייה"‪ ,‬התעקש אלחנדרו‪.‬‬
‫לפני שלוש שנים עזב אלחנדרו הכול‪ ,‬את הדירה השכורה במרכז בואנוס איירס‪ ,‬את המשרה הטובה שלו כרופא‬
‫בבית החולים‪ ,‬את ההורים והחברה שלחצו עליו שכבר יתחתן ויקים משפחה‪ .‬הוא הלך לגור בבקתה מבודדת‬
‫שנמצאת במרחק של שלושה קילומטרים מהכפר הכי קרוב‪ .‬רק שם הוא הרגיש סוף‪-‬סוף חופשי‪ ,‬נטול דרישות‬
‫או ציפיות‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬לפני שבועיים בערך‪ ,‬כשהיה בדרכו חזרה מהכפר לעבר הבקתה‪ ,‬ראה את הבחורה הזו שרועה על הרצפה‪,‬‬
‫מעולפת לחלוטין‪ .‬היה ברור שהיא לא מקומית‪ .‬היא נראתה אבודה וכל כך חסרת אונים‪ .‬הוא אסף אותה‬
‫בזרועותיו ולקח אותה לביתו‪ .‬מיד הבחין שכל התסמינים שלה מעידים על כך שנעקצה על ידי יתוש מקומי‬
‫מסוכן‪ .‬במרפאה שבמרכז הכפר‪ ,‬הוא ידע‪ ,‬יש תרופה שתשיב אליה את בריאותה תוך יום‪-‬יומיים‪.‬‬
‫בלילה ישן על מזרן ליד מיטתה‪ ,‬ובכל כמה דקות קם כדי לוודא שהיא בסדר‪ .‬למחרת התחיל ללכת לכיוון‬
‫הכפר‪ .‬אבל משהו עצר אותו לפתע‪ ,‬והוא חזר לבקתה‪ .‬אולי הייתה זאת הדאגה להשאיר אותה לבד? כך שכנע‬
‫את עצמו‪ .‬הוא אמר לעצמו שעדיף שיישאר איתה‪ ,‬כי מסוכן להשאיר אותה לבד‪ .‬אך בלבו חשש ממה שעומד‬
‫לקרות‪ .‬הוא ייתן לה את התרופה ותוך יום‪-‬יומיים היא תתאושש‪ .‬אז ייקח אותה לכפר‪ ,‬ושם תעלה על‬
‫האוטובוס לעיר הקרובה ותמשיך בטיולה‪ .‬אולי אפילו תחזור לביתה ‪ −‬מי יודע איפה‪ .‬הוא גם ידע שאם לא‬
‫יביא לה את התרופה‪ ,‬כמעט בטוח שבטיפול מסור ומתמשך היא תבריא תוך כמה שבועות‪.‬‬
‫עברו שבועיים מאז אותן מחשבות‪ ,‬ולי עדיין נמצאת בבקתתו‪ .‬הוא פותח את החלון‪ ,‬מסדר את התרופות‪ ,‬מנקה‬
‫את השולחן‪ ,‬מביט בחיוך שלה‪ .‬היא מתאוששת יפה‪ ,‬לאט‪-‬לאט‪.‬‬
‫לי סומכת על אלחנדרו בעיניים עצומות‪ .‬הוא מטפל בה מהבוקר ועד הלילה‪ ,‬כמעט לא זז ממנה‪ .‬הוא יוצא‬
‫מהבקתה אך ורק כשהוא הולך לקנות עוד אוכל‪ .‬הבעיה שהיא לא יכולה ליצור קשר עם המשפחה‪ .‬אלחנדרו‬
‫הסביר לה שהטלפון או האינטרנט הקרובים ביותר נמצאים במרחק של ‪ 55‬שעות נסיעה מהכפר‪ ,‬ושהוא לא‬
‫יכול לעזוב אותה לכל כך הרבה זמן‪ .‬בטח דואגים לה בבית‪ ,‬אבל עדיף שתבריא כמו שצריך ולא תסתכן רק‬
‫בשביל להודיע להם שהיא בסדר‪.‬‬
‫~‪~142‬‬
‫אלחנדרו יודע שבכפר יש טלפון אחד‪ .‬טלפון ציבורי שמכניסים לתוכו מטבעות וממנו ניתן להתקשר‪ .‬הוא גם‬
‫יודע שהמשפחה של לי בוודאי מחפשת אותה‪ ,‬ושהדבר הנכון הוא לתת לה את התרופה ולעזור לה ליצור קשר‬
‫עם המשפחה‪ .‬הוא יעשה את הדבר הנכון‪ ,‬מבטיח לעצמו אלחנדרו‪ .‬הוא יעשה את זה בקרוב‪ ,‬כשהיא תבריא‪.‬‬
‫הוא אפילו יספר לה את האמת‪ ,‬את כל האמת ‪ −‬מההתחלה ועד הסוף‪.‬‬
‫עד שזה יקרה‪ ,‬הוא מקווה‪ ,‬אולי כבר לא תרצה לעזוב‪.‬‬
‫~‪~143‬‬
‫"ריטלין ואני" ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬ביולוגיה‬
‫הכרנו בגיל ‪ .15‬הכרות מהוססת‪.‬‬
‫הרבה שנים חשבתי לגשת אליו‪ ,‬אבל הייתי גאה מדי‪" .‬טוב לי לבד"‪ ,‬אמרתי‪" ..‬מי צריך את זה בכלל‪" ,"..‬לא‬
‫מתעסקת בשטויות כאלו"‪ ,‬אני אמצא לי עיסוקים אחרים‪ .‬ומצאתי‪ .‬לא כאלו שהועילו לי מאוד אבל מה כבר‬
‫ידעתי‪ ,‬דברים שרואים מכאן לא רואים משם‪ .‬אז ברחתי ממנו‪.‬‬
‫במשך שנתיים לא חשבתי עליו‪ ,‬וגם לא הייתי צריכה‪ .‬היו לי דברים אחרים על הראש‪ ,‬שלא כללו את העזרה‬
‫שלו‪.‬‬
‫בכלל‪ ,‬רוב מערכות היחסים מתחילות ממה שאתה רואה מסביב – אם יש את זה לחברים שלך אז זה כנראה‬
‫"נורמאלי" וגם אתה פתאום רוצה‪ .‬לא משנה אם אתה צריך או לא‪ .‬אבל הייתי בסביבה שונה‪ .‬סביבה שבה לא‬
‫רוצים ולא צריכים ולא מדברים על זה‪ .‬אז בינתיים ה"לבד" הזה היה מעולה לי‪.‬‬
‫הסתיימו שנתיים‪ .‬יצאתי אל החיים האמיתיים‪ ,‬חדורת מוטיבציה לכבוש את העולם‪ .‬הייתה לי מטרה באופק‬
‫ומשוכות בדרך‪ .‬ידעתי בדיוק איפה כל אחת מהן נמצאת ואיך לעבור אותן‪ .‬הגעתי אל המשוכה הראשונה‪-‬‬
‫נתקעתי‪ .‬לא הצלחתי לעבור אותה לבד‪.‬‬
‫אני מרגישה שכולם מסביבי קופצים ומתקדמים ואני יושבת שם‪ ,‬בוהה בקיר‪ .‬שוכחת‪-‬לא שוכחת שגם אני‬
‫צריכה לעבור אותו‪ .‬האשליה הזאת שהייתה לי בראש שארוץ‪ ,‬ארוץ‪ ,‬ארוץ‪ ,‬אקפוץ ואצליח לעבור כל משוכה‬
‫בקלילות וחינניות התנפצה לי בפנים‪ .‬ועוד במשוכה הראשונה!‬
‫כאן הבנתי שאני צריכה עזרה‪" ,‬פוש" קטן מלמטה‪" ,‬סולם גנבים" שיעביר אותי לצד השני‪ .‬ברגע הזה נזכרתי‬
‫בו‪.‬‬
‫אחי הקטן הכיר אותו שנים רבות‪ .‬הפגישו ביניהם כבר כשהיה ביסודי‪ .‬הוא היה חבר נאמן מאוד שלו‪ .‬לפעמים‬
‫יש ביניהם ריבים‪ ,‬אבל באופן כללי הם תמיד יחד‪ .‬ומה שטוב למשפחה‪ -‬למה שלא יהיה טוב גם לי?‬
‫~‪~144‬‬
‫הרגשתי שאני צריכה מישהו כמוהו שיחזיר אותי לקרקע יציבה ויעזור לי להשיג את המטרות שלי‪ .‬ואיזה‬
‫מטרות אלו היו‪...‬‬
‫בפעם הראשונה היה היסוס‪ .‬שומעים על זה מחברים‪ ,‬בבית הספר‪ ,‬לפעמים אפילו חוטאים ובשקט בשקט‪,‬‬
‫בחדרי חדרים‪ ,‬גם בודקים באינטרנט כדי לדעת קצת יותר‪ .‬ואני סקרנית גדולה‪ .‬הייתי חייבת לדעת יותר‪.‬‬
‫ואז זה קרה‪ .‬חשבתי על זה הרבה מראש‪ ,‬תכננתי איך יהיה‪ ,‬מה הסיטואציה הכי מתאימה‪ ,‬איך אגיב‪ .‬אנחנו‬
‫נתאים? ומה אחרי? הרבה חששות‪ ,‬מפחיד לקפוץ למים‪ .‬בסוף קפצתי‪ .‬והאמת ‪ −‬הייתה חוויה‪.‬‬
‫התחלנו ממינונים נמוכים כדי להכיר אחד את השני‪" ,‬לבדוק את השטח"‪ ,‬עד שהגענו לשלב שבו אני מכירה‬
‫אותו ויודעת בדיוק מתי אני צריכה אותו איתי ומתי מסתדרת גם לבד‪.‬‬
‫לפני כל מפגש אני מכינה הכול לקראתו‪ ,‬מסדרת את החדר‪ ,‬מכינה קפה‪ .‬השולחן צריך להיות מסודר כמו שאני‬
‫אוהבת‪ .‬אני לא שוכחת כוס מים‪ .‬הוא אוהב הרבה מים‪.‬‬
‫בינתיים ירח דבש‪ .‬אני והוא כמו שני אפונים בתרמיל‪ .‬רק דברים טובים אני מקבלת ממנו‪ .‬מרגישה הגשמה‬
‫עצמית עצומה כשאנו יחד‪.‬‬
‫כמובן שחלק מהחברים שלי לא כל כך אוהבים אותו‪ .‬טוענים שהם לא סומכים על טיפוסים כמוהו‪ ,‬שהוא‬
‫השפעה רעה במסווה של עזרה לטווח קצר‪ .‬שהוא ממכר ומפתח תלות של אנשים בו‪ .‬ושבכלל‪ ,‬אני צריכה‬
‫לעמוד לבד ולא להסתמך על אחרים‪ .‬אבל מה הם יודעים? טוב לנו ביחד‪.‬‬
‫כשאני צריכה אותו הוא ישר בא‪ ,‬בעצם לא ישר‪ ...‬לוקח לו ‪ 15‬דקות‪ -‬חצי שעה להגיע אבל את האיחורים שלו‬
‫אני כבר מכירה‪ .‬אני כבר לא מתעצבנת ומתרגשת מהם כמו פעם‪.‬‬
‫ופתאום הוא מגיע ‪ −‬אופוריה זמנית‪.‬‬
‫הכול אפשרי‪ ,‬יש לי זמן לכל דבר‪ Step by step .‬אנחנו נצליח הכול ביחד‪ .‬הרגשה מדהימה של כוח‬
‫ואפשרויות בלתי נדלות‪.‬‬
‫~‪~145‬‬
‫ואז הכול נרגע‪ .‬יושבים‪ ,‬נרגעים במבט רציני וממוקד‪ .‬יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות‪ ,‬נותר רק ליישם‬
‫את זה‪ .‬יש לנו כמה שעות עכשיו ביחד אז "בוא ניגש לעבודה"‪.‬‬
‫בינתיים ירח הדבש שלנו נגמר והחלו להופיע סדקים בקשר שלנו‪ .‬מאדישות ועד חרדות‪ ,‬אפאטיות וחוסר‬
‫תיאבון‪ .‬אני לא מצליחה לישון בלילה‪ .‬כשהייתי איתו לא יכולתי להיות עם אף אחד אחר‪ .‬הוא כילה אותי‬
‫לגמרי‪ .‬אפילו לטלפון לא עניתי כשהיינו ביחד‪.‬‬
‫החברות אומרות‪" :‬בואי ניפגש"‪.‬‬
‫"לא יכולה‪ ,‬אני עסוקה"‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬רק קפה"‪.‬‬
‫"לא אני איתו‪ ,‬אני לא יכולה לעזוב אותו עכשיו‪ .‬או שהוא לא יכול לעזוב אותי עכשיו‪ ...‬בקיצור אנחנו ביחד!‬
‫אז לא‪ .‬אולי אחר כך‪ ..‬כשהוא ילך"‪.‬‬
‫זהו‪ .‬הפכנו לאחד הזוגות המעאפנים האלו שנשארים בבית בשישי בלילה‪.‬‬
‫היינו ביחד במינונים מוגדרים‪ .‬ידעתי את החסרונות ואת היתרונות שלו והיינו בסדר‪ .‬מערכת יחסים של תן וקח‪.‬‬
‫בינתיים טוב לי יותר משרע לי‪ .‬אבל כמו שכולנו יודעים‪ ,‬זה לא נמשך לנצח‪.‬‬
‫הגיע הפיצוץ‪ .‬רגע אחד של יותר מדי ביחד‪ .‬אני לא יודעת אם זאת הייתה הסביבה שהייתה נפיצה מבחינתי‬
‫באותו הרגע‪ ,‬אולי לא הרגשתי כמו שצריך באותו היום‪ ,‬אולי הבאתי לתוך הזוגיות שלנו יותר מידי רגשות‬
‫מבחוץ במקום לבוא עם ראש נקי‪ .‬אולי רק בבית אנחנו מסתדרים כמו שצריך ולא הייתי צריכה להביא אותו‬
‫איתי ללימודים באותו היום‪ ...‬כבר ידעתי שהוא לא כל כך מסתדר עם החברים שלי לספסל הלימודים‪ ,‬אבל‬
‫ניסיתי‪ .‬בכל אופן ‪ −‬התפוצצתי‪ .‬הרגשתי שאני כבר לא אני‪ ,‬שהרגשות שלי הם לא הרגשות שלי‪ .‬הוא הכתיב לי‬
‫באותו הרגע מה אני חושבת‪ ,‬איך אני מרגישה ומה אני אומרת‪.‬‬
‫~‪~146‬‬
‫נפרדנו‪ .‬הייתי חייבת קצת זמן בלעדיו‪ .‬זמן להיות אני שוב‪.‬‬
‫לא היה זמן מתאים יותר כי בדיוק הגיע מישהו אחר במקומו ‪ −‬הקיץ‪ .‬אף פעם לא דגלתי ב ‪ rebounds‬אבל‬
‫הפעם זה לא יכול היה להגיע בתזמון טוב יותר‪.‬‬
‫קיץ סחף אותי‪ .‬אהבה ממבט ראשון‪ .‬יצאנו לטיולים‪ ,‬הלכנו לים‪ ,‬ראינו שקיעות ואפילו הוא בא איתי להורים‪,‬‬
‫והרבה! את הריטלין לא לקחתי אף פעם כדי שיכיר את ההורים‪ .‬הם ידעו עליו ותמכו מאוד בקשר‪ .‬אם הוא‬
‫עושה לי טוב הם מרוצים‪ .‬אבל לא היה שום צורך להפגיש בינו לבינם‪.‬‬
‫קיץ סחף אותי‪ .‬סוף‪-‬סוף חופש אמיתי‪ .‬אושר צרוף‪ .‬רק טוב הוא עשה לי‪ ,‬נשף אוויר חם על פניי‪ ,‬חיבק אותי‬
‫בחמימות‪ ,‬לא איכפת לו מה לבשתי (יותר קצר ‪ −‬יותר טוב)‪ ,‬אי אפשר להיות לידו מבלי להרגיש הקלה‪,‬‬
‫חופשיות‪ ,‬שהכל קצת יותר ורוד‪ .‬הדאגות פתאום מתגמדות‪ ,‬או אפילו נשכחות לגמרי‪ .‬מדי פעם הוא העיק‬
‫מעט‪ ,‬הקשה לנשום‪ ,‬הכביד‪ .‬הייתי לוקחת כמה שעות כדי לברוח ממנו למקומות אחרים אבל אז הוא חזר‬
‫להיות כמו שהוא ‪ −‬מושלם‪ .‬רציתי שיישאר‪.‬‬
‫אבל (ותמיד יש אבל) כמו כל דבר טוב ‪ -‬זה לא נמשך לעד‪.‬‬
‫הוא היה יכול להיות הרבה יותר מריבאונד אבל כמו שכבר ידעתי עליו לפני ‪ -‬הוא לא אמין‪ .‬הולך ובא‪ ,‬הולך‬
‫ובא‪ .‬לא נשאר אף פעם‪.‬‬
‫הקיץ חלף לו‪ ,‬עזב אותי‪ ,‬השאיר אותי בשגרה העגומה והאפרורית והרגשתי שוב לבד‪.‬‬
‫מי שחיכה לי בבית‪ ,‬אסף אותי בזרועותיו ולחש לי שהכול יהיה בסדר כי את התקופה הזו אנו נעבור יחדיו –‬
‫היה הריטלין‪ .‬הוא תמיד שם כשאני צריכה אותו‪ .‬ממקד אותי‪ ,‬מקדם אותי ועוזר לי להגשים חלומות‪.‬‬
‫אפילו מעלים עין מרומנים חולפים עם הריבאונד כשהוא מגיע לארץ לאחר מסעותיו בארצות אחרות‪.‬‬
‫הרבה דברים רעים אומרים עליו‪ ,‬אבל הרבה דברים רעים אומרים על כל דבר‪ .‬בינתיים אנחנו בסדר‪ ,‬אפילו את‬
‫הסיפור הזה שלנו כתבנו ביחד‪.‬‬
‫נראה לי שאנחנו נהיה ביחד עוד הרבה שנים כי בחורה כמוני צריכה אחד כמוהו‪ .‬לפעמים אפילו שניים‪.‬‬
‫~‪~147‬‬
‫"חתול בשק" ‪ /‬מאת רוזי ורד מנדלבאום ‪ -‬פסיכולוגיה‬
‫"כולם אומרים לי שאולי הייתי חתול בגלגול קודם‪ .‬להרבה חתולים יש צבעים שונים בעיניים‪ .‬חבל שאלוהים‬
‫לא השאיר אותי חתול גם בגלגול הזה"‪ .‬הסתכלתי בייאוש על עין ימין הירוקה ועין שמאל החומה של גיל ולא‬
‫ידעתי מה לומר‪ .‬כבר חודשיים שגיל נמצא במחלקה הסגורה אחרי עוד ניסיון אובדני כושל‪ .‬הפעם היו אלו ‪155‬‬
‫כדורי אופטלגין שהתעקשו לעשות את דרכם חזרה במעלה הגרון ולהשאיר את גיל לעוד כמה רגעים בחיים‬
‫שהוא כל כך לא אוהב‪ .‬המשכתי לטבוע בתוך עין שמאל החומה ולחשוב מה כבר אפשר לומר לבחור שבגיל‬
‫‪ 13‬מאס בחיים ובטוח שכל פעימה נוספת בחזה היא סוג של עונש לא מצחיק שמישהו החליט להעניק לו‪.‬‬
‫"אתה לא חושב שיש סיבה לזה שבכל פעם מחדש משהו משאיר אותך בחיים? מישהו כנראה רוצה אותך‬
‫כאן"‪ .‬ניסיתי לשכנע אותו ובעיקר את עצמי שיש סיבה מוצדקת לכל הסבל שהבן אדם הזה עובר‪ .‬אבל גיל‬
‫המשיך בשלו‪" .‬אני צריך למצוא דרך בטוחה‪ ,‬בלי טעויות‪ .‬משהו מהיר שלא כואב אבל שבטוח יעשה את‬
‫העבודה‪ .‬נראה לך שבירייה בראש מרגישים כאב‪ ,‬או שזה מהיר מדי?"‬
‫בפעם הראשונה שראיתי את גיל הייתי מופתעת לטובה‪ .‬סוף‪-‬סוף בן אדם במחלקה שאפשר לתקשר איתו‪ .‬לא‬
‫רק זה‪ ,‬הוא אפילו די צעיר‪ ,‬ולמען האמת גם נראה לא רע בכלל‪ .‬מי יודע? אולי ביקום מקביל הייתי פוגשת‬
‫אותו בבר ומתחילה לצאת איתו‪" .‬אז למה אתה כאן‪ ,‬גיל"? לא הצלחתי להתאפק ושאלתי את השאלה‬
‫המקוממת הזו‪ .‬כבר למדתי שכאן עדיף לתת למידע לזרום מהמטופלים בטבעיות ולא להעלות את זה בכוח‪.‬‬
‫"למה? תשאלי את הפסיכיאטרים שהרסו לי את החיים‪ .‬לולא כל הכדורים האלו שקלקלו כל חלק בי‪ ,‬כנראה‬
‫שלא הייתי כאן עכשיו"‪.‬‬
‫"אבל הייתה סיבה שבגללה התחלת עם הכדורים מלכתחילה‪ ,‬לא"? התקשיתי להרפות‪" .‬איזה שטויות‪ .‬היה לי‬
‫דיכאון בגיל ‪ 51‬אז אימא שלי החליטה לשלוח אותי לפסיכיאטר וככה גמרה אותי‪ .‬אם לא הייתי מתחיל לקחת‬
‫את כל הזבל הזה‪ ,‬הכול כבר היה מאחורי היום‪ .‬את יודעת מה זה להיות שנתיים בטיפול בדיבור בגלל תופעות‬
‫הלוואי המסריחות האלו? את יודעת מה זה לא להצליח לישון מעייפות אלא רק בכוח? זה נורא‪ .‬זה פשוט נורא‪.‬‬
‫והכי נורא שאני משועבד לזה עכשיו‪ ,‬אי אפשר להפסיק‪ .‬תראי‪ ,‬תראי מה קרה לאורי כי הוא הפסיק"‪.‬‬
‫~‪~148‬‬
‫אורי‪ ,‬חולה סכיזופרניה בן ‪ 13‬שחזר השבוע למחלקה רק כמה ימים אחרי ששוחרר‪ ,‬הסתובב ליד דלפק האחים‬
‫עם שמיכה כרוכה סביב גופו וצעק‪" :‬אני מלכת היופי! אני הגברת הכי יפה בעולם! אתם חומדים אותי‪ .‬תודו‬
‫שאתם חומדים אותי!"‪ .‬האחים חשפו חצי חיוך לכיווני עם תנועת יד של "זה מה יש"‪" .‬אני לא רוצה להפוך‬
‫לכזה‪ ,‬ואני גם לא רוצה לקחת כדורים יותר‪ .‬הלוואי והייתי מקבל עכשיו התקף לב וגומר עם הכול"‪.‬‬
‫מדי פעם אני מנסה להבין מה כבר היה צריך אדם לעבור בחיים כדי להגיע למצב כזה‪ .‬אולי זה האח התאום‬
‫המושלם שתמיד קיבל את כל המחמאות במקומו‪ ,‬אולי ההתעללות הקשה וההשפלות שעבר בחטיבה‪ ,‬אשר‬
‫הותירו בו טראומה שהוא אפילו אינה מודע לה‪ ,‬ואולי‪ ,‬בצורה הכי פשוטה שיש‪ ,‬גיל לא שמח כי הוא לא מוכן‬
‫להסתפק במה שיש לחיים הללו להציע לנו במנות כל כך קטנות‪.‬‬
‫"אז מה אתה הולך לעשות כשתשתחרר?" הייתי שואלת אותו בכל פעם שהרגשתי את חוסר האונים שקיים בו‬
‫כשהסתכל סביבו והבין שאמנם משחקים כאן בינגו ‪ −‬אבל זה ממש לא "מגדלי הים התיכון‪".‬‬
‫"מה אני יכול כבר לעשות? בטח ישימו אותי באיזה הוסטל עם כל מיני מבוגרים שצורחים ויתנו לי לעבוד‬
‫באיזו עבודה מפגרת בשביל שכר סמלי‪ .‬תגידי לי את‪ −‬זה משהו ששווה לצפות לו? אפילו חברה לא תהיה לי‬
‫אף פעם"‪.‬‬
‫"למה אתה אומר את זה? זה לאו דווקא נכון"‪ .‬התכוונתי לכל מילה שאמרתי‪.‬אמנם ידעתי שכל דקה שבה הוא‬
‫לא רץ וזורק את עצמו מהחלון היא נדירה‪ ,‬אבל זה לא סתר את העובדה שבאמת ובתמים האמנתי שהוא אחד‬
‫האנשים היותר מעניינים‪ ,‬אינטליגנטים ועמוקים שהכרתי‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬בחייך‪ ,‬מי תרצה מישהי כמוני? לא רק שאני קוקו – גם ילדים אני לא אוכל להביא‪ .‬אני לא מצליח לתפקד‪.‬‬
‫איך אפשר לרצות להיות עם מישהו שלא יכול לתת לך את הדברים הכי בסיסיים שיש? למה שבן אדם ייקח את‬
‫זה על עצמו? ועזבי את זה‪ ,‬את מי אני בכלל מעניין"‪.‬‬
‫"אותי"‪ .‬הרגשתי את המילה כבר יוצאת מעצמה הרבה לפני שהצלחתי לעצור אותה‪" .‬הייתי יושבת לדבר איתך‬
‫כל יום אם הייתי יכולה"‪ .‬הסתכלתי אל תוך עין ימין הירוקה‪ .‬היא נראתה זוהרת‪.‬‬
‫~‪~149‬‬
‫לאחר שלושה חודשים בתוך המחלקה הוחלט לשחרר את גיל ולהעביר אותו להוסטל‪ .‬אימא שלו חיכתה‬
‫במסדרון מחויכת יחד עם העובד הסוציאלי שאני יכולה כמעט להישבע שלבש בגדי חג‪ .‬רק גיל יצא מחדרו‬
‫סחוט‪ ,‬טרוד ובעיקר מותש‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬מתרגש?" החזקתי את עצמי מלקפוץ עליו בחיבוק ענק‪" .‬אם הייתי יודע מה זה להתרגש אולי הכול היה‬
‫אחרת"‪ ,‬אמר במונוטוניות האופיינית לו והחל לצעוד ולהתרחק לעבר מסדרון היציאה‪ .‬מהרדיו בדלפק האחים‬
‫בכניסה החל להתנגן "‪ "mad world‬בביצוע ‪.R.E.M‬‬
‫גיל עצר‪ ,‬הסתובב וצעק לעברי‪."isn’t that ironic?" :‬‬
‫חייכתי אליו ונפנפתי בידי לשלום‪.‬‬
‫ארבע דקות בדיוק עברו עד שאזעקה נשמעה ברחבי המחלקה‪ .‬זה עניין די שגרתי‪ .‬בכל פעם שאחד המטופלים‬
‫מתפרע ומהווה סכנה כלשהי לעצמו או לאחרים מופעלת האזעקה‪ ,‬והצוות רץ כדי לתת זריקת הרגעה‪ .‬לפעמים‬
‫גם קושרים את המטופל ומובילים אותו לאיזולאטור‪.‬‬
‫אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שההתנהלות הזו תהיה טבעית לצפייה בשבילי‪ ,‬הייתי אומרת שזה נשמע‬
‫כמו בדיחה לא מצחיקה‪ .‬אבל הפעם זו לא הייתה אזעקה רגילה‪ .‬אני ידעתי‪ .‬זה קשור אליו‪ .‬רצתי אל מחוץ‬
‫למחלקה כששאר המתנדבים מנסים לעצור אותי ללא הצלחה‪ .‬אני לא יודעת להסביר איך‪ ,‬אבל ידעתי בדיוק‬
‫לאיפה אני רצה‪ .‬כמו כוח לא ברור שמושך אותך מבלי שתבין למה‪.‬‬
‫ושם‪ ,‬קצת מחוץ לכניסת בית החולים‪ ,‬באמצע כביש סואן‪ ,‬ניצב לו גיל מתחת לגלגלי אוטובוס גדול‪ .‬מסביב‬
‫הייתה המולה שלמה‪ .‬האימא צעקה על העובדים על שלא החזיקו אותו חזק מספיק‪ .‬בגדי החג של העובד‬
‫הסוציאלי היו מגואלים בדם‪ .‬התקרבתי עוד לאט‪-‬לאט‪ .‬ברקע שמעתי אנשים שמפצירים בי להתרחק אבל זה‬
‫נשמע לי רחוק ולא חשוב‪ .‬לא הבנתי איך כולם מצליחים לפספס את מה שאני רואה עכשיו מול עיניי‪.‬‬
‫גיל‪ ,‬עם שתי עיניים צבעוניות שמוטות ודם שזולג ממצחו‪ ,‬סוף‪-‬סוף מחייך‪.‬‬
‫~‪~150‬‬
‫עסקה עם השטן ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫"יתגדל ויתקדש שמה רבא‪"...‬‬
‫"אמן"‪ ,‬לחשה‪.‬‬
‫הרב המשיך‪ .‬למילים לא הייתה משמעות בעיני אן‪ ,‬אבל נעימתן הרגיעה אותה‪ .‬אם היה עכשיו לצדה היה בוחר‬
‫בשיר הכי לא הולם שהיה מעלה על דעתו באותו הרגע ומתחיל לשיר‪ .‬היא עמדה שם מוקפת אנשים חסרי חוש‬
‫הומור‪ ,‬מתחננת שיעמוד לצדה וילחש באוזנה את כל ההלצות שהיה לוחש אם לא היה עטוף בשק שחור וקבור‬
‫באדמה‪ .‬היא ניסתה לדמיין איך היה מחקה את האנשים הזרים שעמדו סביבה ומה היה מספר עליהם‪ .‬השמש‬
‫החלה לרדת והעולם הפך כתמתם‪ ,‬ואן הרגישה איך כל רגע שעובר מוסיף להרחיק אותו ממנה‪ .‬כשהגיעה‬
‫לביתה היא פשטה את בגדיה‪ ,‬לבשה את אלה ששכח אצלה‪ ,‬נכנסה למיטתה ונרדמה מיד‪.‬‬
‫כשהתעוררה בבוקר פרצה בבכי שלא פסק עד ששוב הגיע הלילה‪ ,‬לא נשאר בה עוד כוח והיא שבה ונרדמה‪.‬‬
‫כשהתעוררה בבוקר שלמחרת התיישבה במיטתה‪ ,‬שיערה פרוע ורך‪ .‬אור השמש הציף את חדרה שקיבל גוון‬
‫זהוב מרהיב‪ ,‬מעבר לחלון חדרה הרוח שיחקה ברכות עם המוני העלים הירקרקים שעל העץ שאהבה‪,‬‬
‫והציפורים צייצו‪ .‬זה היה הרגע שבו הבינה מה באמת אירע‪.‬‬
‫אן הרבתה להשתטות מאז שהייתה זאטוטה‪ .‬היא אהבה שאלות ולא אהבה להשיב עליהן ברצינות‪ .‬הוא אהב‬
‫לשאול אותה שאלות והיא‪ ,‬מאוהבת‪ ,‬ענתה לו לרוב ברצינות תהומית שלא הייתה אופיינית לה‪ .‬הם צעדו אל‬
‫ביתו והוא אחז בידה‪ .‬הם שתקו‪" .‬מה קורה?" שאל‪ ,‬והיא לא השיבה‪" .‬את מוכנה להפסיק להתנהג מוזר?"‬
‫והיא נעמדה שם‪ ,‬בוחנת את הרחוב המוזנח‪ ,‬מסתכלת איך הרמזור מתחלף לירוק‪ ,‬על אריתראי רכוב על‬
‫אופניים שעובר את הצומת ועל האיש השיכור שעבר לידם ומלמל דברים לא ברורים‪ .‬אז שבה והסתכלה עליו‬
‫ועיניה מלאו דמעות‪" .‬אני מצטער"‪ ,‬אמר‪" .‬אני יודעת" ענתה‪ .‬הם עמדו והסתכלו זה על זה רגעים ארוכים‪.‬‬
‫"יכולנו לעשות את זה אחרת‪ .‬אנחנו עדיין יכולים"‪ ,‬לחשה וקולה נקרע‪ .‬הוא הרפה מידה‪" .‬זה לא יהיה אחרת!"‬
‫אמר בכעס‪ .‬בצעדים קטנים ומהירים עזבה את המקום שבו עמדו‪ ,‬עד שלא היה עוד באופק‪ .‬הוא המשיך לביתו‪,‬‬
‫כועס‪ ,‬לא מבין למה תמיד כל כך קשה‪ .‬אחרי דקות ארוכות הוא שלח לה הודעה‪ .‬שאל איפה היא‪ .‬היא שלחה‬
‫את הכתובת הקרובה שמצאה סביבה‪ .‬הוא הגיע לשם תוך מספר דקות‪ .‬היא הזעיפה פנים והוא אמר לה שהוא‬
‫~‪~151‬‬
‫אוהב שהיא כועסת‪ .‬היא אמרה לו שהיא פשוט אוהבת‪ .‬הוא הביט בה רגע ארוך‪ ,‬עיניו מלאות צער‪ .‬הוא נשק‬
‫לה ברכות על שפתיה‪ ,‬הביט בה עוד רגע קצר והלך‪ .‬זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו‪ .‬אילו היה יודע שזו‬
‫הפעם האחרונה‪ ,‬אולי היה אומר לה‪ ,‬רק הפעם‪ ,‬שגם הוא‪.‬‬
‫הוא צעד אל ביתו‪ ,‬מנסה לנער את המחשבות ואת פניה מדמיונו‪ .‬הוא הצטער על שהכאיב לה‪ .‬הדרך לביתו‬
‫הייתה קצרה והוא העדיף שתתארך‪ .‬בדרך כלל אהב להגיע לחדרו‪ ,‬למקום מוכר ונוח‪ ,‬אבל הפעם רצה להלך‬
‫ברחובות וקיווה שחשכת הרחוב תיקח אותו למקום אחר‪ .‬הוא ראה ספסל עץ והתיישב עליו‪ .‬הוא השעין את‬
‫זרועותיו על ברכיו‪ ,‬הרכין את ראשו וניסה לחשוב‪.‬‬
‫הוא חשב על ילדותו שהייתה חסרת דאגות‪ ,‬על האישה שייחל שתיכנס יום אחד אל חייו ותגרום לו לחייך‪ ,‬הוא‬
‫חשב על כמה הוא לא רוצה שיגיע מחר ויצטרך לקום מהמיטה אל טרדות היום‪ .‬הוא רצה שיהיה פשוט יותר‪.‬‬
‫הוא נשען לאחור והסתכל על הבניינים הישנים סביבו‪ ,‬מושחרים מרוב חזזיות ופיח ונשם עמוק‪ ,‬שונא ואוהב‬
‫את האזור הזה של העיר‪ .‬הוא הבחין באחד החלונות באיש זקן עומד ליד החלון וניסה להבין אם עליו הוא‬
‫מסתכל או שרק נדמה לו‪ .‬לפתע חש שראשו כואב‪ .‬ראייתו הטשטשה והוא נתקף בחילה‪ .‬הוא נזכר באן ולבו‬
‫החל להלום בחוזקה‪ .‬זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרגיש כך‪ ,‬אך זה היה מפתיע ועוצמתי יותר‪ .‬הוא רצה‬
‫שמישהו יהיה לידו ויחבק אותו‪ .‬הוא היה עייף‪ .‬הוא רצה לאהוב שוב‪ .‬הוא נשמט ונפל מן הספסל עליו ישב‪.‬‬
‫האיש שראה אותו מן החלון היה זה שחייג ל‪ 101-‬ולהם לא נותר לעשות דבר‪ .‬זו הייתה מפרצת‪ .‬טרדות היום‬
‫לא הגיעו בבוקר שאחרי‪ .‬האישה שהייתה צריכה להגיע אל חייו נשארה אלמנה עוד לפני שנפגשו‪ .‬ילדותו‬
‫הפכה לחסרת עתיד‪ .‬אם היה יכול לחשוב‪ ,‬היה חושב שהכול היה לשווא‪.‬‬
‫לאחר שנפרד ממנה‪ ,‬ישבה אן על ספסל אחר במרחק שני רחובות ממנו ונזכרה כמה טוב היה בהתחלה‪ .‬רק לפני‬
‫כמה שבועות הם הלכו יד ביד והוא הצחיק אותה עד דמעות‪ .‬היא נזכרה במבט שלו כשהאמין בה ותלה בה‬
‫תקוות‪ ,‬כמה מתוק ותמים היה המבט הזה‪ .‬היא פלטה אנחה חרישית כשנזכרה איך היה קורא לה בלילות מלאי‬
‫תשוקה‪ .‬היא רצתה לדאוג לו והתפללה שיהיה מאושר‪ .‬היא נזכרה איך הוא שר לה כששכבו במיטה ואיך‬
‫התלונן על אנשים שמציינים דברים מובנים מאליהם ועל אנשים מלאי חשיבות עצמית‪ .‬היא רצתה להגיד לו‬
‫שהוא מושלם כמו שהוא‪ .‬היא רצתה לספר לו עד כמה היא אוהבת אותו וידעה שלעולם לא תצליח לחלץ מפיה‬
‫~‪~152‬‬
‫את המילים המתאימות‪ .‬היא רצתה להיות לידו ולחבק אותו‪ .‬היא רצתה לראות אותו רק עוד פעם אחת ודי‪.‬‬
‫הדמעות זלגו מעיניה ותחושת מגע שפתיו על שפתיה עוד פיעמה בה‪ .‬התעורר בה געגוע אינסופי אליו‪.‬‬
‫היא החליטה ללכת לדירתו‪ .‬בדרכה היא כמעט ולא הבחינה בסובב אותה‪ .‬רק האמבולנס שדהר במהירות‬
‫כשכמעט הגיעה לביתו הצליח לחדור מבעד למחשבות שאפפו אותה‪ .‬היא הגיעה לדירתו ודפקה על הדלת‪ .‬היא‬
‫דפקה שוב ושוב אך לא הייתה תשובה‪ .‬היא ירדה בצעד תשוש במדרגות שלא זכרה שטיפסה בהן כמה רגעים‬
‫קודם לכן ויצאה אל הרחוב‪ .‬היא חיפשה אותו בעיניה‪ ,‬קיוותה לראות אותו מתקרב‪ ,‬אולי רק עצר לקנות חפיסת‬
‫מסטיקים או בקבוק מים‪ .‬המכונית שלו עמדה שם והיא הציצה לתוכה‪ .‬היא דמיינה אותו יושב שם והיא יושבת‬
‫לידו‪ .‬היא דמיינה אותו מציץ ומביט בה‪ ,‬בודק מה היא עושה‪ .‬היא דמיינה אותו מניח יד על ירכה‪ .‬לבה הלם‬
‫בחזּה בחזקה כשהיא צעדה אל מכוניתה ונסעה חזרה לדירתה‪ .‬אן שכבה ערה במיטתה‪ ,‬גופה כואב ודמעות‬
‫זולגות מעיניה‪.‬‬
‫היא הייתה נותנת הכול כדי לראות אותו שוב‪ .‬אז התיישבה‪ ,‬הניחה את המחשב על ברכיה וכתבה "עסקה עם‬
‫השטן‪ :‬אוותר על כל חושיי כולם כדי להרגיש ולו לרגע את אהבתו‪ .‬על החתום‪ ,‬אן"‪ .‬גם אילו רצה השטן בכל‬
‫מאודו‪ ,‬כבר לא יכול היה להיענות לבקשתה‪ .‬בין ערות לשינה היא דמיינה אותו שוכב לידה‪ ,‬מלטף אותה ומניח‬
‫את ראשו קרוב לשלה‪ .‬זה היה הלילה האחרון לפני הבשורה המרה‪ .‬בשארית כוחותיה היא הלכה ללוויה‪.‬‬
‫"יתגדל ויתקדש שמה רבא‪"...‬‬
‫"אמן"‪ ,‬לחשה‪.‬‬
‫חלפו יומיים‪ .‬היא ישבה במיטתה באור הזהוב המציף את חדרה‪ .‬זה היה הרגע שבו הבינה מה באמת אירע‪.‬‬
‫היא ישבה במיטתה וידעה שהוא עדיין חי‪ ,‬חי בתוכה‪ .‬ולתמיד‪ .‬כל עוד היא נושמת ‪ −‬הוא חי‪ .‬היא זו שמתה‪ .‬כל‬
‫עוד היא נושמת ‪ -‬אין בה עוד רוח חיים‪.‬‬
‫~‪~153‬‬
‫סונטה על מחלתך ‪ /‬גל פרי‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫לזכר סבתי‬
‫קשה לי לראות אותך כך‪,‬‬
‫סובלת באיפוק כה רב‪,‬‬
‫בין הסלון למטבח‬
‫צועדת ממזרח למערב‪.‬‬
‫הכאב הוא עצום‪ ,‬אני יודעת‬
‫ואין רגע של הפוגה או מנוח‪,‬‬
‫נשימתך לאטה גוועת‬
‫וידיי חסרות כוח‪.‬‬
‫חוסר האונים נוכח הכאב‬
‫חוזר ומזכיר אוזלת יד אנוש‪,‬‬
‫חוזר ושובר את הלב‬
‫הופך נשימה לרעל הר ֹוש ‪.7‬‬
‫רק שי אחד לי נותר לתת –‬
‫שיר של אהבת אמת‪.‬‬
‫‪ 7‬רֹוש הוא סוג צמח רב‪-‬שנתי בעל פרחים רעיל ממשפחת הסוככיים‪.‬‬
‫~‪~154‬‬
‫ימי שוטטויות בלתי פוסקות‪ /‬נועה אורן‪ ,‬התוכנית המשולבת‪.‬‬
‫אותו קיץ היה לוהט ומהביל‪ .‬דומה היה שהכול צבוע בגוונים אפורים וקודרים‪ .‬אפילו המוסיקה הפכה להיות‬
‫מלנכולית‪ .‬היו אלה ימי שוטטויות בלתי פוסקות‪ ,‬גם בחוץ וגם במחשבות‪.‬‬
‫בוקר יום ד' אחד חשתי צורך לבעוט בכול‪ .‬התרוממתי נחושה ‪ −‬אין טעם לבעוט באוויר‪ ,‬ולכן יצאתי מהבית‪.‬‬
‫לרגע אחד עמדתי‪ .‬עדיין לא ידעתי לאן אלך‪ ,‬ולבסוף בחרתי לפנות ימינה‪ ,‬ללא יעד מוגדר‪ .‬בסוף ההליכה‬
‫התעייפתי ונעמדתי בתחנת אוטובוס מרובת קווים‪ .‬החלטתי לטפס במדרגות האוטובוס השלישי שיעצור‬
‫בתחנה‪ ,‬כך סתם‪ .‬לא היה לי יעד מוגדר ורק חיפשתי לבעוט‪.‬‬
‫הבחירה הסתברה כבלתי מוצלחת‪ .‬ברגע שנפניתי לשלם לנהג‪ ,‬שמעתי קול צווחני קורא לי‪" :‬יעל‪ ,‬יעל‪ ,‬הבת‬
‫של יפה"‪ .‬תחילה לא הסתובבתי‪ ,‬אבל מכיוון שהנהג פתח בנסיעה‪ ,‬נאלצתי ללכת לכיוון המושבים‪" .‬יעל‪ ,‬יעל‪,‬‬
‫בואי לפה"‪.‬‬
‫ניגשתי‪ .‬הייתה זו רבקה‪ ,‬חברתה של סבתי‪ .‬ישר ומייד פצחה זו בחקירה פולנית בגין מעשיי על האוטובוס‪.‬‬
‫"לאן את הולכת? למה את לא בלימודים? את רעבה? כמה את שוקלת? לאן פנייך? את מי תפגשי? לא לומדים‬
‫היום?" וחוזר חלילה‪ .‬חשתי סחרחורת ובחילה‪ ,‬התנצלתי ועקפתי אותה בזהירות‪ .‬פניתי לנהג כדי לשכנע אותו‬
‫לעצור ולהוריד אותי באמצע הדרך‪ ,‬העיקר לצאת משם‪" .‬אני מכירה את הדרך"‪ ,‬הבטחתי‪" ,‬אני יודעת איך‬
‫להגיע לכביש המהיר‪ ,‬תן לי בבקשה לרדת!"‬
‫הצלחתי‪ .‬בחוץ היה שקט מאוד‪ .‬התחלתי ללכת בשביל הלא סלול‪ ,‬לכיוון לא נודע‪ .‬תוך כדי הליכה דימיתי כי‬
‫יפה יותר בצד השמאלי‪ ,‬המוריק גם באמצע הקיץ‪ .‬היה נעים‪ ,‬מוצל וקריר‪ .‬הרגשתי חופשייה‪ .‬הפלגתי בחלומות‬
‫בהקיץ על גברים לובשי גלביות מתקופת המקרא‪ .‬הם היו שחורי תלתלים‪ ,‬לוחמים‪ ,‬מוצקים‪ ,‬אמיצים‪ .‬בין‬
‫הרהור למחשבה אבדה דרכי‪ .‬בדמיוני הסתחררתי לעבר בית עשוי ביסקוויטים ושוקולד המגודר בסוכריות על‬
‫מקל‪ .‬והנה אני בתוך תנור מפוטם של סבתא מרשעת‪ .‬אני‪ ,‬די לי באגדות ילדים מאיימות כדי לפתח חרדה‪.‬‬
‫התחלתי לרוץ‪ .‬הייתי חייבת לברוח‪ .‬הגברתי את הקצב‪ ,‬התרכזתי רק בנשימות והדחקתי את המחשבות‪ .‬חלפתי‬
‫על פני שורות ארוכות של עצים‪ .‬ריצה‪ ,‬עצים‪ ,‬חושך‪ .‬לפתע הרגשתי שאני מרחפת‪ ,‬עולה מעלה ומגיעה אל‬
‫~‪~155‬‬
‫הצמרות‪ .‬נסקתי‪ .‬הפחד שאחז בי עד לפני כמה רגעים נסוג‪ .‬כעת חשתי שהייתי פה פעם‪ ,‬שהמקום מוכר לי‪,‬‬
‫שאני די קרובה הביתה‪ .‬מכוח המחשבה המשכתי לרוץ‪ ,‬עד שהתחלתי להרגיש דקירות קטנות ומכאיבות בצדי‬
‫הבטן‪ .‬שניות ספורות לאחר מכן התקשיתי לנשום‪' .‬למה תמיד את עושה שטויות?' חשבתי‪' .‬בוקר‪ ,‬אין כאן אף‬
‫אחד‪ ,‬והרי זה לא היה הכרחי‪ ,‬הרי לא באמת רדפו אחרייך‪ .‬למה המשכת לרוץ?' עצרתי‪ .‬התחלתי לסדר את‬
‫הנשימה כמו באיזו תכנית ספורט בטלוויזיה‪ .‬מתחתי ידיים למעלה‪ ,‬נשמתי עמוקות‪ ,‬ואז שחררתי את כל‬
‫האוויר‪ ,‬ואיתו את הגוף כלפי מטה‪ ,‬ושוב נמתחתי‪ ,‬נשמתי ושחררתי‪ .‬כך עמדתי באמצע החורשה הקטנה‪,‬‬
‫התנשפתי בהיסטריה והופעתי בהצגה פרי יצירתי‪.‬‬
‫סיימתי את המופע החושפני והמשכתי ללכת‪ ,‬כשהשעון מורה על אמצע היום‪ .‬לא ייתכן שאני רחוקה ממקום‬
‫מגוריי‪ .‬הספק שאיני יודעת היכן אני השתלט על מּוכרות המקום‪ .‬כל רעש הפך בלתי אפשרי‪ ,‬כל זרד‪ ,‬כל ענף‬
‫שנשבר תחת רגליי הדהד בשאון איום‪ ,‬מה לעזאזל עובר עליי? נדמה לי ששמעתי מכונית‪" .‬האם שמעתי‬
‫מכונית?" שאלתי את עצמי בקול רם ובטון ילדותי‪" .‬האם אני קרובה לכביש? למקום מוכר?"‬
‫המשכתי ללכת בעקבות רעשים שלרגעים התעממו‪ ,‬ונראה היה כאילו הם פרי המצאת דמיוני בלבד‪ .‬לרגעים‬
‫אחרים היה נדמה שהגעתי למקום מקורם‪ .‬הבטתי על הקרקע ומצאתי עצמי עומדת על שביל מסומן‪ .‬אם רק‬
‫הייתי שמה לב לכך קודם‪ ,‬אולי היה נחסך ממני לחץ מיותר‪ .‬אחרי חמש דקות לכל היותר‪ ,‬הגעתי לסוף השביל‪,‬‬
‫כשלפניי הכביש הראשי המוביל לרמת אייל‪ .‬הבטתי סביב‪ ,‬ומייד ידעתי איפה אני‪ .‬נשמתי נשימת רווחה גדולה‬
‫‪ −‬בחורשה הזאת ביקרתי עשרות פעמים בילדותי‪ .‬נמצאתי במרחק עשרים דקות רכיבה על אופניים מהבית‪.‬‬
‫לחינם נחרדתי מה"יער הנורא"‪.‬‬
‫יחד עם תחושת ההקלה‪ ,‬גם קצת התביישתי בעצמי‪ .‬נעמדתי על השביל ומיצמצתי בעיניי בעקבות המעבר‬
‫מהחורש החשוך אל אורו הבוהק של אמצע היום הקיצי והאביך‪ .‬בעודי שעונה על עמוד חשמל מחליד‪ ,‬חשבתי‬
‫על תכניות להמשך היום‪ .‬אולי אסע לים? הגלים מרגיעים‪ ,‬והזמן עובר מהר ובנועם‪ .‬מצד שני‪ ,‬אחרי המפגש עם‬
‫רבקה והבריחה מהאוטובוס‪ ,‬לא הייתי מוכנה להסתכן שוב‪ .‬לא ידעתי לאן לפנות‪ ,‬וכך עמדתי וספרתי את כל‬
‫המכוניות האדומות שפנו לרמת אייל ואת כל מוניות ה"סקודה" הלבנות שהמשיכו קדימה לעבר שדה התעופה‪.‬‬
‫שוב חשתי סחרחורת ‪ −‬הפעם‪ ,‬מכל המכוניות שמניתי בעקשנות‪ .‬ברגע זה כבר לא התחשק לי לבעוט‪ ,‬אלא רק‬
‫לנוח על כורסה תחת המזגן‪ .‬למה בכלל יצאתי היום מהבית? התיישבתי על החצץ ולא ידעתי מה לעשות‪ .‬כל‬
‫~‪~156‬‬
‫העניין הדיף ריח של תרגיל "מרפי"‪ .‬הרי ברגע שאקום ואלך לכל כיוון כלשהו‪ ,‬משהו יהיה חייב להתקלקל‪.‬‬
‫אוף‪ .‬משהו בחיי חייב להשתנות!‬
‫החלטתי לקחת אוטובוס הביתה‪ .‬הייתי לגמרי לבד בתחנה‪ .‬חיכיתי בשקט‪ ,‬אדוות רוח אחר צהרים קלילה נגעה‬
‫בפניי‪ .‬היה לי נעים‪ .‬האוטובוס הראשון שהגיע לתחנה היה שלי‪ .‬הוא לא היה עמוס מדי‪ ,‬אך היו בו אנשים‬
‫מעניינים שאפשר להתבונן בהם‪ .‬אולי חזרו מהשוק של פתח תקווה‪ .‬היה שם איש אחד שהכרתי‪ ,‬מנהל המתנ"ס‬
‫העירוני‪ .‬כשהיינו קטנים‪ ,‬בעידן שבו ילדים היו מבקרים פעמיים בשבוע בספרייה‪ ,‬הוא היה האדם הכי שנוא‬
‫עלינו‪ .‬תמיד היה בודק לכל הילדים את התיקים בכניסה לספרייה‪ ,‬שמא‪ ,‬חלילה‪ ,‬הוחבא בתיק אוכל שיוכנס‬
‫לספרייה‪ .‬באותם ימים חשבתי שזה די מטומטם‪ .‬אם כבר‪ ,‬עדיף לבדוק תיקים ביציאה‪ ,‬כדי לוודא שכלום לא‬
‫נלקח מהספרייה‪ .‬אני עצמי חזרתי משם יותר מפעם עם ספר עודף שלא יוחזר לעולם‪.‬‬
‫האוטובוס הסתובב בחדות‪ ,‬ופתאום הבחנתי בשכנתו לספסל של מנהל המתנ"ס העירוני‪ .‬פניה היו שטופי‬
‫דמעות‪ .‬היא בכתה בשקט‪ ,‬ולא טרחה לנגב את פניה‪ .‬עשר דקות חלפו מאז הבחנתי בה לראשונה‪ ,‬והיא הייתה‬
‫עדיין שטופת בכי‪ .‬העלתי בדעתי מספר אסוציאציות זוועתיות בקשר למצבה‪ .‬אחר כך שוב חזרתי אל עצמי ואל‬
‫חיפושיי‪ .‬חשבתי על אפס צרותיי‪ ,‬וגם על מספרם הרב מדי של פחדיי‪ .‬החלטתי להשתדל לחשוב יותר ורוד‬
‫ויותר חיובי‪ ,‬וגם מדי פעם ללכת לבית ספר‪ .‬סתם כך‪ ,‬כי זה היה זמן קבלת החלטות‪ .‬זה היה גם זמני לרדת‬
‫מהאוטובוס‪.‬‬
‫בתחנה עמדו חמישה סטודנטים נלהבים‪ .‬הם דיברו על הפגנה שמתקיימת כרגע בתל אביב‪ ,‬והציעו לי ולאדם‬
‫נוסף שהיה בתחנה לבוא ולהפגין עמם בעד ערכים שהזדהיתי איתם מאוד‪ .‬סירבתי ‪ −‬עבר עליי יום ארוך ובטח‬
‫ומחכים לי בבית‪ .‬גם נותרו עוד מחשבות רבות שעליי להרהר בהן‪.‬‬
‫~‪~157‬‬
‫מכתב פרידה מהרחם ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫לרחם היקר שלי‪,‬‬
‫לא האמנתי שיגיע היום שבו אחוש צורך לכתוב לרחם שלי‪ .‬יום שבו אמצא את עצמי יושבת במרפסת דירתי‬
‫הקטנה בצהרי יום שישי אביבי‪ ,‬בהיר ונעים‪ ,‬הדף והעט מונחים לפניי והמילים זורמות לנמען ‪ −‬הרחם‪.‬‬
‫אם מישהו היה אומר לי זאת לפני כמה שנים‪ ,‬אני מניחה שהייתי צוחקת בביטול‪ .‬כעת אני חשה רגשות רבים‪,‬‬
‫רגשות עזים שאינני מוצאת להם ביטוי ופורקן‪ .‬אני מרגישה שאיש לא מבין אותם ולכן עולה בי צורך להעלותם‬
‫על הכתב‪.‬‬
‫אני כותבת לך‪ ,‬רחם יקר שלי‪ ,‬כי בעוד כמה ימים תיכרת מגופי בהליך כירורגי‪.‬‬
‫איפה להתחיל? איך לתאר מה עובר בראש ובלב? אולי עדיף שאתחיל מההתחלה‪.‬‬
‫הרומן בינינו התחיל בסביבות גיל ‪ 51‬וחצי‪ .‬היית קיים בגופי לפני כן‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬אך לא היינו מודעים זה‬
‫לנוכחותו של זו‪ ,‬וכל אחד מאיתנו חי את חייו בנפרד‪ ,‬אמנם באותו גוף אך ללא שיתוף פעולה יוצא דופן‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬כמה חודשים לאחר בת המצווה שלי‪ ,‬קיבלתי את הווסת הראשונה‪ .‬לא אשכח לעולם את היום הזה ‪−‬‬
‫אני מניחה ששום אישה אינה שוכחת אותו‪ .‬רצתי לחדר של אימא שלי‪ ,‬שבדיוק נחה את מנוחת הצהריים‪,‬‬
‫והערתי אותה בהתרגשות‪" :‬אימא‪ ,‬אימא‪ ,‬נראה לי שקיבלתי מחזור! ככה קוראים לזה‪ ,‬נכון? שיוצא דם‬
‫מהפושפוש? מה זה אומר‪ ,‬אימא?"‬
‫כמוני שמחה גם אימא שלי‪ .‬היא אמרה לי שעכשיו אני הופכת לאישה‪ .‬היא הסבירה שמרגע זה‪ ,‬בכל חודש‪,‬‬
‫במחזוריות מדויקת‪ ,‬הגוף שלי יתכונן מחדש להיכנס להריון‪ .‬כל הקונספט נראה לי מעט תמוה‪ ,‬אך גם מלהיב‪.‬‬
‫מאותו רגע הרגשתי את נוכחותך בחיי‪ .‬בכל חודש הזכרת לי שאתה כאן כדי להישאר‪ ,‬ואני התחלתי להתבגר‬
‫ולהפנים את הנשיות שבי‪ .‬היום מצחיק אותי להיזכר איך אני וחברותיי דיברנו על טמפונים והרגשנו כל כך‬
‫בוגרות‪ .‬ואיך צחקנו על הנשים בפרסומות ל"אולוויז"‪ ,‬שתמיד לובשות לבן ומפזזות בריקודים דווקא בימי‬
‫הווסת‪ .‬אני נזכרת בימים הללו בחיוך ‪ −‬התום של הילדות מעלה בי נוסטלגיה נעימה‪.‬‬
‫~‪~158‬‬
‫התבגרנו ביחד‪ ,‬אתה ואני‪ .‬ליווית את ההתבגרות שלי בזמן שהפכתי לאישה‪ .‬גדלתי‪ ,‬השתניתי וכמוני גם מידת‬
‫החזייה והיקף המותניים‪ .‬המחזור החודשי לא לווה בהתרגשות מדי חודש מחדש‪ ,‬אבל אני ידעתי שאתה שם‪,‬‬
‫מחכה לשעת הכושר‪ .‬התוודעתי אליך עוד כמה פעמים‪ ,‬פה ושם‪ ,‬בביקורים אצל רופא הנשים‪ .‬חשבתי עליך‬
‫כשהתחלתי לקחת גלולות למניעת הריון‪ ,‬וגם כשהפסקתי לקחת אותן לזמן‪-‬מה‪ .‬חלפת בראשי כשרופא‬
‫המשפחה המליץ על חיסון לוירוס הפפילומה‪ .‬המשכתי לגדול ואתה בתוכי‪ .‬הגענו עד הלום‪ ,‬אתה ואני יחד‪.‬‬
‫אני בת ‪ 35‬וגרה בתל אביב בדירת סטודיו קטנה ומתוקה‪ ,‬שבה למדתי להרגיש בבית‪ .‬בינתיים אני גרה‬
‫בשכירות‪ ,‬אבל אולי יום אחד יהיה לי כסף לקנות בית‪ .‬אני מנסה לבנות לעצמי שם בחברת יחסי הציבור שבה‬
‫אני עובדת‪ .‬אתה יודע‪ ,‬בתחום יחסי הציבור פוגשים אנשים נוצצים מדי יום וקל לחוש רגשי נחיתות‪ .‬בדרך כלל‬
‫אני מרוצה ממה שיש לי‪ :‬שיער חום שקצוץ לקארה אופנתי‪ ,‬עיניים ירוקות‪ ,‬גובה ממוצע ושני קילו מיותרים‬
‫שנשבעתי להיפטר מהם אחרי החגים בעזרת דיאטה‪ .‬אני חיה את החיים התל אביביים‪ ,‬לעתים נהנית מהם‬
‫ולעתים נגעלת מהריקנות ומחוסר התוכן המאפיינים אותם‪ .‬אני מחפשת את האחד ‪ −‬נראה לי שאני כבר בשלה‪.‬‬
‫חוזרת להורים בכל יום שישי בערב לארוחה (גם אתה לא היית מפספס יום שישי אחד של הקוסקוס של אימא‬
‫שלי ‪ −‬מדובר בגן עדן שמונח בצלחת)‪ .‬בסך הכל ‪ −‬הכל בסדר‪ ,‬אני חושבת‪ .‬החיים במסלול הנכון‪.‬‬
‫או לפחות היו במסלול הנכון‪ ,‬עד שהגיע יום האבחנה‪.‬‬
‫זה היה מין יום כזה שהתחיל לגמרי רגיל‪ .‬יום שבו אתה לא מאמין שבבוקר עדיין חשבת שהכול ימשיך כמו‬
‫שהיה עד עכשיו‪ .‬יום שבו שתית קפה ואפילו טבלת בו ביסקוויט‪ .‬ואתה לא מבין איך זה יכול להיות שרק לפני‬
‫שעתיים שתית את הקפה שלך ואכלת את הביסקוויט שלך בכזאת שלווה ולא היה לך מושג בכלל מה עומד‬
‫לקרות? ואתה לא מאמין שפעם התבאסת מזה שנתקעת בפקק‪ ,‬או שאימא שלך חפרה לך בטלפון‪ ,‬או שקיבלת‬
‫ציון גרוע במבחן‪ .‬אתה לא מאמין‪ ,‬כי פתאום הדברים האלה נראים כל כך שוליים והיית נותן הכול כדי לחזור‬
‫לימים בהם אלו היו הצרות שלך‪ .‬השמים נופלים בלב שלך‪ ,‬והעולם בחוץ כמנהגו נוהג‪ .‬מכוניות צופרות‪,‬‬
‫ציפורים מצייצות‪ .‬אנשים מתחבקים ברחוב ואומרים‪" :‬מה קורה‪ ,‬אחינו?" יש רוח בשמים‪ ,‬ועננים‪ ,‬וסבתא עם‬
‫שקיות הולכת ברגל בחזרה מהשוק וחברות עושות שופינג בבוגרשוב‪ .‬ואתה רק חושב ‪ −‬איך הם ממשיכים‬
‫בחייהם כרגיל כשעולמי חרב עליי ברגע אחד?‬
‫~‪~159‬‬
‫יש לך מזל‪ ,‬הם אומרים לי‪ .‬אבחון מוקדם הוא דבר כל כך נדיר‪ .‬ועוד אין שום גרורות‪ .‬כל כך הרבה מזל יש לך‪.‬‬
‫את לא שמחה? את תחיי‪ .‬תחיי חיים טובים ומלאים‪ .‬אנחנו נציל אותך‪ ,‬נשמור עליך במעקב‪ ,‬והצלקת של‬
‫הניתוח תהיה קטנטונת ובקושי יראו אותה‪ .‬אנחנו יודעים‪ ,‬זה מאוד קשה‪ .‬אבל היום יש כל כך הרבה‬
‫אפשרויות‪ :‬אימוץ‪ ,‬אם פונדקאית‪ ...‬הרבה פתרונות‪ .‬את תהיי בסדר גמור‪.‬‬
‫אני מבינה את כל מה שאומרים‪ .‬זה נכון‪ .‬יש היום הרבה אפשרויות‪ .‬אבל אף אחד לא מבין‪ .‬האם מרוב אסירות‬
‫תודה על כך שלא אמות‪ ,‬אין מקום לבטא צער על האובדן שאני חווה? אני שמחה‪ ,‬באמת שאני שמחה‪ .‬אפילו‬
‫מאושרת שאין סכנה לחיי‪ .‬שניתן להוציא את הגידול בשלמותו‪ .‬שאין תהליך גרורתי שמסכן את חיי במקומות‬
‫אחרים בגופי‪ .‬אני יודעת שעליי לחוש הקלה‪ .‬כאשר מסתכלים בפרספקטיבה שכזאת‪ ,‬נראה שכריתת רחם היא‬
‫מחיר הגיוני‪.‬‬
‫אבל אני חשה שכולם מסביבי כל כך מתרכזים בחיים‪ ,‬עד שהם לא נותנים לי הזדמנות לבטא את הרגשות‬
‫האמיתיים שלי‪ .‬כי האמת היא שאני עצובה וכואבת‪ .‬אני רוצה לכאוב את האובדן שלך בחיי‪ .‬אתה תחסר לי‪.‬‬
‫כבר ‪ 35‬שנים שאנו ביחד‪ .‬אני מרגישה שאיש לא מבין אותי‪ ,‬אבל אולי אתה תבין‪.‬‬
‫רחם יקר שלי‪ ,‬אפילו אם אמצא דרך עקיפה להביא ילדים לעולם‪ ,‬איך ארגיש בבוקר שלאחר הניתוח? איך‬
‫ארגיש כשאתעורר? האם ארגיש את חסרונך? האם יהיה מין חלל ריק כזה בבטן‪ ,‬או שהכול ירגיש כרגיל? אני‬
‫תוהה לעצמי האם אחוש בחסרונך ברמה הפיזית‪ .‬אני יודעת שארגיש שאבד לי חלק מהעצמיות שלי‪ ,‬מהנשיות‬
‫שלי‪ .‬אפילו חבריי הקרובים לא יוכלו להבחין בהבדל מבחינה חיצונית‪ .‬אראה בדיוק אותו דבר‪ .‬אבל נראה לי‬
‫שארגיש פחות אישה‪ .‬פחות שלמה‪ .‬פחות מכילה‪ .‬הכלה זאת תכונה כל כך נשית‪ ,‬נכון? אתה גם חושב כך?‬
‫נשים "מכילות" כל כך הרבה יותר מגברים‪ .‬מכילות רגשות‪ .‬מכילות מחשבות‪ .‬מכילות את משפחתן וחבריהן‪.‬‬
‫אתה‪ ,‬רחם שלי‪ ,‬האיבר שהוא הדוגמה המובהקת להכלה של אישה ‪ −‬אתה נותן את האפשרות להכיל חיים‬
‫חדשים בתוך הגוף! זה דבר כל כך מדהים‪ .‬האם אוכל להרגיש כה נשית בלי איבר שכזה בתוכי? לפעמים אני‬
‫באמת לא יודעת‪ .‬האם ארגיש ואתנהג אחרת?‬
‫והאחד שלי‪...‬הוא עדיין לא הגיע אבל אני מרגישה שעוד מעט אכיר אותו‪ .‬זה חייב להיות ככה‪ .‬והוא יהיה‬
‫מדהים ואני אוהב אותו והוא אותי‪ .‬אבל איך אספר לו שאיני יכולה לשאת את ילדו? איך אפשר להפיל כזאת‬
‫~‪~160‬‬
‫"פצצה" על מישהו כשרק מתחילים לצאת? אבל אם לא מספרים על ההתחלה זה כמו הונאה‪ .‬ומה אם הוא לא‬
‫יוכל להתמודד עם זה?‬
‫כשכל האנשים סביבי מטיפים לי להיות אסירת תודה‪ ,‬האם הם חושבים על כל התחושות האלה? הם מתנהגים‬
‫כאילו אין מקום לעצב‪ ,‬כאילו אין מקום להתאבל על אובדן חלק אינטגרלי ממני שיילקח ממני בקרוב‪.‬‬
‫ואני יודעת שהחיים חזקים מהכול‪ .‬איני משנה את בחירתי לעבור את הניתוח‪ .‬אבל אני רוצה רק רגע‪ ,‬רגע אחד‬
‫קטן כדי להיפרד‪ .‬להיזכר ברגעים שלנו יחד‪ .‬לכאוב אותך‪ .‬להקדיש לך דקה‪ ,‬להגיד לך תודה על כל מה שעברנו‬
‫יחד‪ ,‬ותודה שהיית חלק מחיי‪ .‬אני אתגעגע אליך‪ .‬בעצם‪ ,‬אני כבר מתגעגעת‪ .‬הניתוח בעוד כמה ימים‪ .‬אתה‬
‫לחוץ? אני בטוחה שיטפלו בך יפה‪ .‬תהיה רגוע ותסמוך על הרופאים‪ ,‬הם כבר ידעו מה לעשות‪ .‬מקווה שאתה‬
‫גם תתגעגע אליי ותחשוב עליי‪ .‬מקווה שהיה לך נעים בתוכי‪.‬‬
‫אוהבת אותך ומכירה תודה‪,‬‬
‫אני‪.‬‬
‫~‪~161‬‬
‫הדרך לפסגה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫אולי אכבוש עוד הר‪.‬‬
‫הפסגה תהיה לרגליי‪,‬‬
‫הנחישות תדבק בי‪,‬‬
‫לא אסיר את עיניי‪.‬‬
‫אצעד קדימה‪,‬‬
‫אמשיך עד כלות כוחי‪,‬‬
‫אנסה להתעלם מרחשי לבי‪.‬‬
‫אולי יהיה מכשול‪.‬‬
‫משוכה תעמוד בדרכי‪,‬‬
‫אך לא אפול‪,‬‬
‫זה לא ישבור את רוחי‪.‬‬
‫תמיד לדעת להמשיך‪,‬‬
‫תמיד להתגבר‪,‬‬
‫למצוא את הדרך‬
‫~‪~162‬‬
‫למלא את החסר‪.‬‬
‫אולי יעמוד מולי אחר‪.‬‬
‫הוא יתחרה על מקומי‪,‬‬
‫יגדל ויתרבה‪,‬‬
‫ואני אשאר בגפי‪.‬‬
‫ואולי אעצור‪.‬‬
‫אביט סביבי‪,‬‬
‫אבין שאני כאן לבדי‪.‬‬
‫והכול יהיה שונה‬
‫ולא מוכר‪.‬‬
‫אני לעצמי‬
‫אהיה זר‪.‬‬
‫אך אני עומד איתן‪,‬‬
‫לא מפגין חולשה‪,‬‬
‫להיות ראשון זוהי‬
‫מטרתי היחידה‪.‬‬
‫~‪~163‬‬
‫בדידות ‪ /‬ליאה דביטשוילי‪ ,‬הנדסת חשמל ומדעי המחשב‬
‫כשאתה מוקף אדם‪,‬‬
‫אך אין מגע בין העולמות‪.‬‬
‫כשאתה מפסיק לסמוך על אנשים‪,‬‬
‫מצפה לאכזבות‪.‬‬
‫כשההתחלה מבשרת את הסוף‪.‬‬
‫כשאתה מנסה להגיד דבר‪-‬מה‪,‬‬
‫אך אין מקשיב‪.‬‬
‫כשמסביבך יש קול אך אתה אינך‪,‬‬
‫כמו פגישה שלא נועדה להיות‪.‬‬
‫כשאתה סופר את שניות הדקה‪,‬‬
‫את דקות השעה‪,‬‬
‫ועוד ועוד‪,‬‬
‫~‪~164‬‬
‫בציפייתך לבוא ניצוץ התקווה‬
‫אשר יעטוף אותך‪,‬‬
‫יחבק את החלל סביבך‪,‬‬
‫ויעלים ממך את המצב המאוס‪,‬‬
‫הנתעב מכול ‪−‬‬
‫הבדידות‪.‬‬
‫~‪~165‬‬
‫בית משוגעים ‪ /‬חגי צפריר‪ ,‬הנדסה‬
‫הכריות הדוקות‪ ,‬הקול המום‪ ,‬אורי מורח משהו חום‪.‬‬
‫אורי דופק את הראש בקיר‪ ,‬נלקח בכוח על ידי אח לא זהיר‪.‬‬
‫ירח מלא‪ ,‬אח גדול אומר לאורי‪" :‬חסר לך אם תגלה"‪.‬‬
‫אורי זועק‪" :‬לא עוד"‪ ,‬אך הפעם זה לא יעבוד‪.‬‬
‫אורי הולך לעבור את הניתוח‪ ,‬ניתוח ראש פתוח‪.‬‬
‫אורי חוזר רגוע ושקט‪ ,‬יושב במקום ובוהה בעט‪.‬‬
‫האחות באה‪ ,‬רגועה ושלווה‪ ,‬אומרת לאורי ברכה‪.‬‬
‫אורי עונה לה במבט חסר הבעה‪.‬‬
‫התפרים יורדים‪ ,‬האחות מרגיעה‪.‬‬
‫אורי לא זוכר מה קרה‪ ,‬מסתכל בראי ולא יודע מי זה מי‪.‬‬
‫יושב על הדום‪ ,‬מביט מעבר לחלון‪ ,‬מעבר לחלום‪.‬‬
‫מה הביא אותו עד הלום‪.‬‬
‫אף אורח לא מגיע‪ ,‬אורי רגש לא מביע‪.‬‬
‫אורי מפסיק לאכול‪ ,‬לספר הוא לא יכול‪.‬‬
‫~‪~166‬‬
‫האח הלא זהיר מזיע ‪ −‬מה אם מישהו יגיע?‬
‫במוחו נמלך הרעיון‪ ,‬אסור לו לחכות ולו עוד יום‪.‬‬
‫הגיע הזמן של אורי לישון‪.‬‬
‫הכר מונח בזהירות‪ ,‬האח מבין את הטעות אך לא מוכן לשלם את העלות‪.‬‬
‫אורי מושך בסדין‪ ,‬האח את מלוא משקלו מרכין‪.‬‬
‫עולה אבק מתוך מאבק‪ ,‬אורי הולך ונחנק ‪.‬‬
‫בוקר עלה‪ ,‬האח מתנשם בהקלה‪.‬‬
‫~‪~167‬‬
‫הרעיון ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫בינתיים‪ ,‬הכול עבד ממש נהדר‪ .‬הרייטינג היה בשמים‪ ,‬מנכ"ל הערוץ היה מבסוט‪ ,‬ואפילו התרופות‬
‫הפסיכיאטריות שחולקו למשתתפים היו חוקיות‪ ,‬יחסית‪ ,‬כך שהפעם לא נראתה באופק עילה לתביעה משפטית‪.‬‬
‫י'‪ ,‬המפיק הנודע של התכנית‪ ,‬ידע שהוא שיחק אותה הפעם‪.‬‬
‫הוא האמין ברעיון שלו מהרגע שצץ במוחו באותו חלום מבריק‪ .‬טוב‪ ,‬זה לא היה בדיוק רעיון מקורי שלו‪.‬‬
‫ב‪ Bedlem-‬בלונדון‪ ,‬לפני יותר מ‪ 455-‬שנה כבר חשבו על זה כאשר הציגו את המאושפזים‪ ,‬או יותר נכון‬
‫האסירים‪ ,‬בפני ההמון בתשלום‪ .‬אבל עם האפשרויות הטכנולוגיות של היום והמניפולציות הרגשיות שפיתחו‬
‫בדקדקנות מפיקי תכניות ריאליטי מכל העולם‪ ,‬אפשר באמת לקחת את זה למקומות חדשים ומסעירים‪ ,‬כך ידע‬
‫י'‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬לקח זמן לשכנע את המנכ"ל וההנהלה‪ ,‬שהסתכלו עליו במבט המום בהתחלה‪ ,‬אך עם הזמן הבינו שזה‬
‫בדיוק הצעד הבא המתבקש לאחר שכל שאר המוסכמות כבר נפרצו בעונות הקודמות‪ .‬לסבית‪ ,‬אתיופיות וגזען‪,‬‬
‫ערבים ודתיים‪ ,‬אף צופה כבר לא יפתח את הטלוויזיה בשביל לצפות בהם משתלחים אחד בשני בעידודו‬
‫ובהכוונתו של האח הגדול‪ .‬לא‪ ,‬הם הבינו שצריך משהו חדש‪ ,‬משהו שישבור את הגבולות המכופפים שעוד‬
‫נותרו‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬הליהוק לא היה קל במיוחד‪ ,‬אך בסוף הדיירים המושלמים גויסו‪ .‬חלקם אולי חשבו שהחשיפה תעורר‬
‫מודעות בקרב הציבור להפרעה ממנה סבלו‪ ,‬תנפץ חלק מהסטיגמות ואולי אף תעזור לאחרים הסובלים‬
‫מההפרעה להכיר בה או לפנות לטיפול‪ .‬אחרים היו פשוט זקוקים נואשות לתרופות ולטיפול הפסיכולוגי‬
‫שהובטח שיוצמדו לתכנית בחינם‪.‬‬
‫~‪~168‬‬
‫הקלסטרופוב‪ ,‬שפנה אליהם לאחר שראה את המודעה שפורסמה בכניסה לקליניקה בה טופל‪ ,‬לוהק ראשון‪.‬‬
‫הוא סיפר להם ששמע דברים על נפלאים על טיפול בחשיפה וקיווה שאולי החשיפה האינטנסיבית בתכנית‪,‬‬
‫המתרחשת במקום סגור‪ ,‬תעזור לו להתגבר על פחדיו‪ .‬הם כמובן ידעו שעיקר החשיפה היא לא בדיוק מהסוג‬
‫הזה‪ ,‬אבל שמחו לשתף איתו פעולה‪ .‬פגישתם המאולתרת התקיימה בלובי של הבניין‪ ,‬לאחר שסירב לעלות‬
‫אליהם לקומה ה‪ 13-‬במעלית‪ .‬אך הם לא ציפו לתגובתו ברגע כניסתו לבית‪ ,‬כשהבין שהדלת שנסגרה מאחוריו‬
‫הותירה אותו כלוא וחנוק‪ .‬התקף החרדה שהופיע מייד לא שכך גם לאחר כמה שעות ולמרות שהעורכים‬
‫התאמצו מאוד לערוך את הקטע‪ ,‬הוחלט לחתוך אותו לגמרי ולהוציא את הדייר מהבית‪.‬‬
‫גם הסכיזופרן לא השתלב בקלות במשחקם של המפיקים‪ .‬הוא התעלם לגמרי מהאח הגדול בכל פעם שזה דיבר‬
‫אליו‪ ,‬וטען שהוא יודע שהקולות האלו הם רק בראש שלו ולא אמיתיים‪ .‬חוסר שיתוף הפעולה שלו היה כה‬
‫חמור‪ ,‬שבשלב מסוים השתעשעו בהפקה ברעיון להפסיק לתת לו את התרופות הפסיכיאטריות‪ .‬גם את נושא‬
‫קיומן של מצלמות בכל חדר ובכל פינה הוא לא קיבל בהבנה רבה‪ .‬הוא היה משוכנע שעוקבים אחרי כל צעד‬
‫שלו‪ ,‬צופים בו‪ ,‬ומתכננים את מהלכיו ופעולותיו נגד רצונו‪ .‬הוא כמובן קלע בול‪ ,‬אך הוא לא נרגע גם‬
‫כשהסבירו לו את זה‪ .‬גם חוסר האינטראקציה שלו עם שאר המשתתפים צרם מאוד להפקה‪ ,‬שכמובן דאגה לכך‬
‫שהוא יודח במהירות‪.‬‬
‫האנורקסית‪ ,‬נערה צעירה‪ ,‬אמנם נכנסה לבית די בהיסוס‪ ,‬בעיקר מהחשש שהמצלמה מוסיפה ‪ 55‬קילו‪ ,‬אבל‬
‫כשהבינה שכך השתחררה מהניג'וסים של בני משפחתה וחבריה בקשר למראה ולמשקל שלה‪ ,‬החליטה שהיא‬
‫הולכת להישאר כאן עד הסוף‪ .‬וכך‪ ,‬כמעט מיד‪ ,‬הפכה לחביבת הדיירים‪ ,‬היחידה שלא רבה על רשימת הקניות‬
‫בסופר ואף פעם לא השתתפה בקרבות הצרחות בין הדיירים בנושא הקבוע‪" :‬מי נגע לי באוכל"‪ .‬להיפך‪ ,‬היא‬
‫אפתה ובישלה לכל בני הבית שלל הפתעות טעימות‪ ,‬עוגות מושחתות ופסטות הטובעות ברוטב שמנת‪ ,‬מבלי‬
‫לטעום אפילו פירור‪.‬‬
‫~‪~169‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬את הסובל מהפרעה אובססיבית‪-‬קומפולסיבית הדיירים חיבבו פחות‪ .‬כל לילה‪ ,‬אחרי שכולם כבר‬
‫פרשו לישון‪ ,‬הוא היה מסתובב בכל הבית‪ ,‬בודק שוב ושוב שהדלת נעולה ושהגז סגור‪ .‬אבל הסיבה העיקרית‬
‫להיותו בלתי‪ -‬פופולארי הייתה העניין עם השירותים‪ .‬הוא היה מבלה שם שעות ‪ −‬בבוקר‪ ,‬בערב ואחרי כל‬
‫ארוחה‪ ,‬בשטיפה אינטנסיבית של ידיו שוב ושוב‪ ,‬תוך מלמולי ספירת הפעמים‪ ,‬עד שידיו הפכו פצועות‬
‫ומדממות‪ .‬הוא ניסה להסביר את עצמו‪ ,‬וסיפר לאחרים שהוא יודע שזה לא רציונאלי‪ ,‬אבל החרדה חזקה ממנו‪.‬‬
‫המחשבות הנוראיות על המחלות‪ ,‬הזיהומים והאסונות שעשויים להתרחש לא מניחות לו והוא פשוט לא יכול‬
‫לנהוג אחרת‪ .‬אמנם שאר הדיירים ידעו דבר או שניים על חרדה‪ ,‬אבל הלחץ של הפיפי בבוקר והתור הארוך‬
‫שהשתרך לפני דלת השירותים הכריעו אותם והוא הודח בסבב הבא‪.‬‬
‫האודישן של הנרקיסיסט הותיר את המפיקים מבולבלים למדי‪ .‬על הכתב‪ ,‬הוא היה דמות מושלמת לבית‪.‬‬
‫במשך שלוש שעות הוא דיבר על עצמו ללא הפסקה‪ .‬על הישגיו הרבים‪ ,‬הצלחותיו‪ ,‬מעריציו‪ ,‬יופיו וחכמתו‬
‫הרבה‪ .‬הוא היה מתנשא ויהיר‪ ,‬אך משהו בעיניו הסגיר תחושות קשות וחוסר ביטחון עצמי מוסווה‪ .‬בהדרגה הם‬
‫הבינו שהם ראו כבר את הדמות הזאת בכל העונות הקודמות ובעצם בכל תוכנית ריאליטי שמכבדת את עצמה‬
‫וששודרה בשנים האחרונות‪ .‬עקב החלטתם לרענן את העניינים הפעם‪ ,‬הם החליטו לוותר עליו‪.‬‬
‫הסובל מהפרעה ביפולרית הגיע למשרדי הערוץ בעיצומה של פאזה מאנית‪ .‬מלא אנרגיה ומרץ הוא הסתער‬
‫פנימה למשרד‪ ,‬מבלי לדפוק‪ ,‬ופתח במונולוג שוצף בו תיאר את התכניות הרבות והגרנדיוזיות שלו‪ .‬הוא תכנן‬
‫לכתוב ספר על חוויותיו בבית תוך כדי התכנית‪ ,‬כך סיפר‪ ,‬וכשתיגמר התוכנית להפיק סרט תיעודי על מה שעבר‬
‫בבית‪ ,‬תוך מעקב אחר סיפור חייהם של שאר הדיירים‪ .‬כאשר המפיק עצר אותו לרגע‪ ,‬ושאל אם הוא בטוח‬
‫שהוא יסתדר בבית ולאחר התכנית‪ ,‬שכן חוסר הפרטיות והחשיפה לפעמים מטרידים חלק מהאנשים‪ ,‬הוא‬
‫התרגז מאוד והתלונן שמנסים לערער אותו‪ .‬המפיקים כמובן הכניסו אותו לתכנית‪ ,‬הם לא יוותרו על הזדמנות‬
‫כזו לדרמה ועל דמות כה בולטת‪ ,‬אך הם קצת חששו מהעובדה שהוא לא נטל ליתיום‪ ,‬התרופה שהרופאים‬
‫~‪~170‬‬
‫רשמו לו‪ .‬הוא סיפר להם שהליתיום מונע ממנו לחוות את המאניה‪ ,‬בה הוא חש מלא אנרגיה ופורה מבחינה‬
‫יצירתית‪ ,‬מסתפק ב‪ 4-‬שעות שינה בלילה‪ ,‬והוא פשוט לא מסוגל לסבול שצד זה שלו יילקח ממנו‪.‬‬
‫על השלב הדיכאוני בהפרעה שלו מיאן לדבר‪ ,‬והמפיקים‪ ,‬שלא הבינו במה כרוכה הפרעה זו‪ ,‬החליטו שהם ראו‬
‫מספיק כדי להחליט להכניסו‪ .‬אך תוך שבועיים מכניסתו לבית מצבו הדרדר מאוד‪ .‬בהדרגה‪ ,‬אכל פחות ופחות‬
‫וישן יותר ויותר שעות מהיממה‪ ,‬עד מצב שבו כלל לא קם מהמיטה‪ .‬הוא הפסיק לדבר עם שאר הדיירים ועם‬
‫אנשי ההפקה‪ ,‬הלך והתנתק מהעולם ושקע לחלוטין בתוך עולמו הפנימי‪ .‬המפיקים דנו בלהוציא אותו מהבית‬
‫ותהו אם חצו כאן את הגבול‪ ,‬אך באופן לא מפתיע‪ ,‬לפני שהגיעו להחלטתם כבר מאוחר מידי‪ .‬צופה אחד עירני‬
‫שצפה בערוץ השידור הישיר התקשר בבהלה ב‪ 3-‬לפנות בוקר כדי לדווח על מה שהוא רואה‪ ,‬אך עד‬
‫שהפרמדיקים הגיעו לבית כבר לא היה מה לעשות‪ .‬שאר המשוגעים פונו מהבית והוחזרו למוסדות ולבתי‬
‫החולים‪.‬‬
‫ורק הנורמאלים בבית מוסיפים לשבת מול המסכים‪ ,‬יושבים וצוחקים‪ .‬וצוחקים‪ .‬וצוחקים‪.‬‬
‫~‪~171‬‬
‫אבא ‪ /‬עילום שם‪ ,‬אדריכלות‬
‫הטלפון מצלצל‪ ,‬אני חושבת‪ ...‬אולי אני רק חולמת?! לא‪ ,‬לא‪ ...‬זה בטוח הטלפון‪ .‬אני עוד ישנה אבל‬
‫המחשבות כבר רצות בלי אף אחד שישלוט בהן‪ .‬אני יודעת מי מתקשרת ומה היא רוצה לספר לי‪ ,‬אין לי שום‬
‫דרך להסביר את זה בצורה הגיונית אבל אני יודעת‪ ,‬אני בטוחה בזה‪ .‬מרימה את השפופרת ומורידה אותה חזרה‬
‫כדי להפסיק את הצלצול הנוראי הזה‪ .‬קלינג‪ ,‬השפופרת מגיבה לטריקה‪.‬‬
‫הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני שש שנים‪ ,‬שנתיים אחרי שאושפז‪ .‬לא שלפני זה באתי יותר מדי‬
‫לראות אותו‪ .‬לכל ביקור קדם מסע שכנועים מצד אימא שהתעקשה ש"אבא זה אבא"‪" ,‬לא משנה כלום" טענה‬
‫ששכנעתי את עצמי שהיא לגיטימית לחלוטין עבור כל משפחה‪ .‬שטויות‪ .‬אבל אחרי הביקור ההוא לא הייתי‬
‫מסוגלת יותר‪ ,‬לא בגלל שקרה משהו‪ ,‬להיפך‪ ,‬לא קרה מספיק‪ .‬הפעם‪ ,‬הפעם אבא אפילו לא ידע שאני נמנעת‬
‫לדבר על הדבר שתמיד נמנעתי לדבר עליו‪ .‬הוא כלל לא היה מודע לעובדה שדבר כזה קיים‪ .‬איך אדם יכול לא‬
‫להיות מודע לעובדה שדבר כזה קיים? לא‪ ,‬אלצהיימר זאת לא סיבה מספיק טובה עבורי‪ ,‬אפילו לא קרובה‪.‬‬
‫הוא סתם שכב שם‪ ,‬לא מודע‪ ,‬עם חיוך מגוחך‪ ,‬ומלמל‪ ,‬כאילו לעצמו‪ .‬אימא אמרה שהוא היחיד שהיא ראתה‬
‫שם שחייך ומשום מה הייתה נראית מאוד גאה בזה‪ .‬היא גם הייתה היחידה שהבינה מה הוא אומר‪ ,‬אבל לא‬
‫ממש הצליחה להסביר לי‪ .‬היא אמרה שהוא מנסה להסביר שהוא מרגיש לכוד‪ ,‬או אבוד‪ ,‬או משהו בסגנון‪ .‬הוא‬
‫לא השתמש במשפטים הגיוניים‪ ,‬רק במילים בודדות ששימשו אזכור לדברים שהוא חווה עם אימא‪ .‬בגלל זה‬
‫רק היא הבינה אותו‪ .‬בעצם‪ ,‬היא פחות הבינה מה הוא ניסה להגיד ויותר הבינה מה הוא הרגיש‪ ,‬כי היא זכרה‬
‫מה הוא הרגיש אז‪ ,‬מזמן‪ ,‬כשזאת הייתה המציאות ולא רק המציאות של אבא‪ .‬היא אמרה שאפשר לראות עליו‬
‫שהוא מרגיש בדיוק את מה שהוא הרגיש אז‪ ,‬ומסיבה לא ברורה הוסיף לרגשות האלו חיוך‪ .‬אני לא הצלחתי‬
‫לגרום לעצמי להסתכל עליו מספיק זמן כדי להחליט אם יש משהו במה שהיא אומרת או שהיא סתם הצליחה‬
‫לשכנע את עצמה להאמין במה שהיא רצתה להאמין‪ ,‬שהוא עדיין שם איפשהו‪.‬‬
‫אימא לא ידעה‪ ,‬זאת לא הייתה אשמתה‪ .‬זאת לא הייתה אשמתה‪ .‬לא אשמתה‪ .‬הייתי בת ‪ 11‬ובדיוק סיימתי‬
‫לארוז לקראת מעבר הדירה השנתי כשהיא דפקה בפאניקה על הדלת‪ ,‬בוכה‪ ,‬הרוסה‪ .‬היא הייתה מבועתת מזה‬
‫ששום דבר אף פעם כבר לא יהיה כמו שהיה‪ .‬היא רצתה לדבר איתי‪ ,‬להבין מה עבר עלי ואיך לעזאזל‬
‫~‪~172‬‬
‫ממשיכים מפה‪" .‬אני עוזבת אותו"‪ ,‬היא אמרה עוד לפני שהספקתי לעכל את הסיטואציה‪ ,‬אבל הרבה אחרי‬
‫שארובות העין שלי כבר הבינו את העניין לאשורו‪ .‬אני ידעתי שהיא רוצה לעזור וזאת כנראה הייתה הפעם‬
‫הראשונה שידעתי שיש מישהו בצד שלי‪ ,‬אבל משום מה הרגע הזה היה יותר קשה לי מכל אלו שקדמו לו‪.‬‬
‫צעקתי עליה שתשתוק וברחתי מהדירה‪ ,‬משאירה אותה לבד עם הארגזים‪ .‬עברו חודשיים עד שהסכמתי לדבר‬
‫איתה שוב‪ ,‬עד שהיא הסתכלה עלי במבט מלא רחמים ואמפטיה שלא ראיתי ממנה לפני אותו רגע שגרם לי‬
‫להיקרע מבפנים‪ .‬אני עדיין לא יודעת איך הצלחתי להשאיר פנים חתומות שהבהירו לה שאם היא רוצה לשמור‬
‫איתי על קשר היא לא תעלה את הנושא הזה לעולם‪ .‬יותר מזה‪ ,‬אני לא יודעת מה הייתי עושה‪ ,‬איך הייתי‬
‫מסוגלת לחיות בלעדיה אם היא כן הייתה מעלה‪ .‬היא לא העלתה‪.‬‬
‫"אני לא יכולה"‪ ,‬עניתי לו בדמעות‪ .‬עוד לא עברה שנה מאז שסיימתי את הצבא אבל פתאום הרגשתי כמו אישה‬
‫מבוגרת‪ .‬היו לו זיפים משערות לבנות בעיקר שגרמו לו להיראות פחות מכובד מבדרך כלל‪ .‬חשבתי על זה‬
‫שבמהלך החודש הקרוב הזיפים יהפכו לזקן‪ ,‬וגיביתי זאת במחשבה שזה מוזר שזה מה שרץ לי בראש כרגע‪.‬‬
‫הוא הרגיע אותי ואמר שהוא יודע ושהוא שאל רק כי היא הייתה רוצה שהוא ישאל‪ .‬בקושי יכולתי להוציא‬
‫צליל כלשהו‪ ,‬בטח שלא "לשאת כמה מילים על ענת"‪ ,‬כדבריו‪ .‬אימא שלה לא אמרה לי כלום‪ ,‬רק חיבקה אותי‬
‫חיבוק שאמר שהיא יודעת שמכל האנשים פה אני היחידה שבאמת מבינה כמה כואב לה עכשיו‪ .‬אני לא יכולה‬
‫לספור את כמות הפעמים ששניהם התעוררו עצבניים כי אני וענת ניסינו להכין ארוחת בוקר אבל לא הגענו‬
‫למדף הגבוה במקרר והפלנו איזו קערה או שברנו כמה ביצים והתחלנו לצחוק בקול‪ ,‬את כמות הפעמים‬
‫שההורים שלי התעוררו בדיוק מאותה סיבה‪ ,‬את כמות הפעמים שהכנתי ארוחת בוקר בלי לשבור כלום מאז‬
‫הפעם האחרונה שזה קרה‪.‬‬
‫נהג שיכור מזדיין! ‪ 15‬עוד לא היה לה! צעקתי בלב אבל הרגשתי שכולם מסביבי שמעו‪.‬‬
‫אני מרימה את הטלפון ומתחילה לחייג כמו בכל יום לפני שאני הולכת לישון כדי לספר לענת על היום הנוראי‬
‫הזה שעבר עלי ומתחילה לבכות כשאני מבינה שכבר אין אף אחד בצד השני שיענה‪" .‬על מה את מדברת‪ ,‬אני‬
‫יותר בצד השני מאשר אי פעם הייתי"‪ ,‬אני מדמיינת אותה אומרת ומצחקקת לעצמי בין הדמעות‪ .‬מעניין איך‬
‫היא הייתה מגיבה אם הייתי מספרת לה‪ ,‬אם היא הייתה יודעת למה היו לי כל כך הרבה מצבי רוח לא מוסברים‬
‫ולמה כבר שנים לא הסכמתי שתבוא אלי הביתה‪ ,‬כש"הביתה" עוד היה הבית של ההורים‪.‬‬
‫~‪~173‬‬
‫"הלו?" בוקע קול מהטלפון‪' .‬ענת'? אני חושבת לחלקיק שנייה‪" .‬הלו‪ ,‬שרון?"‪ .‬אימא‪ .‬יכול להיות שחייגתי את‬
‫המספר שלה בלי לשים לב? "שרון את שם? כן‪ ,‬אני שומעת את משיכות האף שלך"‪ ,‬אני יודעת שכואב לך ואם‬
‫את רק צריכה מישהו שיהיה על הקו עכשיו אז אני פה‪ ,‬לא צריך לדבר"‪ .‬נשארנו על הקו‪ ,‬מקשיבות אחת‬
‫לשנייה בלי להגיד כלום במשך זמן שנראה כשעה וחצי לפחות‪" .‬תודה רבה אימא‪ ,‬אני מרגישה יותר טוב‬
‫עכשיו‪ ,‬לילה טוב"‪ ,‬זה מה שרציתי להגיד‪" .‬ביי‪ ,‬אימא"‪ :‬זה מה שיצא כשפתחתי את הפה‪ .‬בימים הבאים‬
‫השיחות שלנו היו דומות לזו והכילו בעיקר שתיקות לא מביכות‪ ,‬לאט‪-‬לאט נוספו מילים לשתיקות‪ .‬חודש‬
‫לאחר השיחה הראשונה‪ ,‬שעות ספורות לאחר גילוי המצבה‪ ,‬נגמרו השתיקות ונשארו רק מילים‪ ,‬מילים שלא‬
‫נגמרו‪.‬‬
‫הטלפון שוב מצלצל‪ ,‬אני מתיישבת על המיטה עם עיניים עצומות ומצמידה אותו לאוזן בלי כוונה להגיד כלום‪.‬‬
‫בצד השני הייתה אחותי הקטנה‪ ,‬בוכה‪ ,‬מנסה להגיד משהו בלי להצליח‪ .‬ברור‪ ,‬בה הוא לא נגע‪.‬‬
‫ידעתי שאני לא אבכה‪ ,‬הייתי בטוחה בזה‪ ,‬ועדיין‪ ,‬הרגש שאמור להופיע אצל אדם שאינו פגום רגשית במצב‬
‫הזה‪ ,‬כל כך לא נמצא כאן‪ ,‬עד שזה כבר הפתיע אותי‪.‬‬
‫"שרון‪ ,"...‬אני שומעת את אחותי ממלמלת בקושי אחרי חצי דקה של שקט‪ .‬אחותי הקטנה‪ ,‬אני חושבת‪ ,‬זה‬
‫פתאום מאוד מוזר לי שככה אני בוחרת לתאר אותה‪ ,‬הרי שנים שאף אחד לא הצמיד לאם לשלושה‪ ,‬עורכת‬
‫הדין גברת גרינברג את התיאור "קטנה"‪ .‬בטח שלא אני‪ ,‬שמעולם לא פניתי אליה באף כינוי מלבד "יעל"‪.‬‬
‫"שרון‪ ,"...‬היא אומרת שוב ללא תגובה מצדי‪.‬‬
‫"זאת אימא‪ ,‬היא‪ ...‬היא‪"...‬‬
‫"הייתה תאו‪"...‬‬
‫טריקה‪.‬‬
‫~‪~174‬‬
‫יוני ‪ /‬עומר עזריאל‪ ,‬החוג לפסיכולוגיה‬
‫יוני רכן מעל מיטת בית החולים והאזין בריכוז לנשימותיו של אביו‪ .‬רטובות היו‪ ,‬מבעבעות‪ ,‬כמו הקולות‬
‫הנשמעים בשעה שילד סקרן‪ ,‬השותה מיץ בקשית‪ ,‬משתעשע בהזרמת אוויר בחזרה אל הכוס‪.‬‬
‫מנהל המחלקה‪ ,‬שביקש להסביר את משמעותם של צלילים אלה‪ ,‬אמר ליוני במהלך ביקור הרופאים האחרון כי‬
‫זאת "הנשימה האופיינית ביותר לפגיעה במרכזים הנמוכים של המוח"‪.‬‬
‫מאז הספיק יוני‪ ,‬שסבלנותו לשפתם המכאנית של רופאים כאלה ואחרים התפוגגה זה מכבר‪ ,‬לנסח לעצמו את‬
‫הדברים בכמה ניסוחים אלטרנטיביים‪ ,‬פשוטים‪ ,‬שהבהירו לו טוב יותר את טיבם העמוק‪ :‬חרחורי גסיסה‪.‬‬
‫פרפורי פרידה‪ .‬טיפותיו האחרונות של המיץ הטעים העובר בקשית‪ ,‬הנושק לשפתי הילד הסקרן‪.‬‬
‫רצה לומר לו‪ :‬המוות בא‪ ,‬אבא‪.‬‬
‫אך ידע שהוא אינו שומע‪.‬‬
‫רצה לומר לו‪ :‬המוות הזה‪ ,‬שהזכרת כל כך הרבה‪ ,‬מבלי משים – הנה הוא בא‪ ,‬עכשיו‪ .‬האם אתה זוכר‪ ,‬אבא‪,‬‬
‫כמה פעמים נשאת את שמו?‬
‫כיצד הרעמת בקולך‪ ,‬מישיר מבט אל עיניה המבוהלות של בתך הקטנה‪" :‬על גופתי המתה‪ .‬על גופתי המתה‬
‫תצאי הערב"‪.‬‬
‫"על גופתי המתה את נפגשת עם האפס הזה‪ ,‬את שומעת?"‪.‬‬
‫~‪~175‬‬
‫ועוד פעם אחת‪ ,‬בלתי נשכחת‪" :‬מתחתנים? מתחתנים? את יכולה לעשות מה שאת רוצה‪ ,‬אני לא שם שקל‪.‬‬
‫רוצה כסף לשמלה? על גופתי המתה‪ .‬תצטרכי לחפור את הקבר שלי כדי להוציא לי את האשראי מהכיס"‪.‬‬
‫נו‪ ,‬אבא‪ .‬בתך נשואה היום‪ ,‬ואם לומר את האמת – די באושר‪ .‬אתה‪ ,‬לפי שעה‪ ,‬עוד חי‪ .‬במרירות אין קץ‪.‬‬
‫יוני אחז בבסיס המתכת של הכיסא שעליו ישב וקירב אותו אל המיטה‪ ,‬כאילו קיווה שכך ייטיב אביו לשמוע‬
‫את מחשבותיו‪ .‬עכשיו חפר במרץ במאגרי זיכרונותיו המאובקים‪ ,‬ממהר לחבר שבריר לשבריר ולתאר באוזני‬
‫עצמו את מגוון ההזדמנויות‪ ,‬שבהן נופף אביו באותו מושג מעורפל מול ילדיו המשתאים‪ .‬הנה‪ ,‬עולים עוד‬
‫כמה‪" :‬תשמעו‪ ,‬זה פחד מוות" (נכנס ראשון לדירה אחרי שחזרו מחופשה בטבריה‪ ,‬ומגלה שמישהו פרץ פנימה‬
‫בהעדרם)‪" ,‬תמות נפשי עם פלישתים" (מנסה לטגן צ'יפס בשמן עמוק‪ .‬נכווה קלות‪ .‬ממשיך) וגם‪ ,‬כאחד האדם‪,‬‬
‫"אני מת ל‪( "...‬תופס את אימא בישבן‪ ,‬מועך אותו‪ ,‬מחניק צחקוק למראה מבטה הזועף)‪.‬‬
‫ובעיקר‪ :‬יוני בן שש עשרה‪ ,‬יושב מול אביו שמעלעל בעיתון סוף השבוע‪ .‬אימא מבשלת משהו טעים במטבח‪.‬‬
‫הוא שואף אוויר מלוא ריאותיו (ובדרך חוזר ומריח במלוא תשומת הלב את ניחוחות תבשילי האם‪ ,‬מקווה‬
‫שיהיה בהם די על מנת לפייס את אביו בעוד מספר רגעים)‪ .‬אחר כך הוא מדקלם את המלל הקצר ששינן כל‬
‫אותו הבוקר‪" :‬אבא‪ .‬החבר ההוא‪ ,‬שאני רוצה לנסוע איתו לאילת‪ .‬הוא לא בדיוק חבר‪ .‬אני יוצא איתו‪ .‬אני אוהב‬
‫אותו"‪.‬‬
‫אימא מניחה צלחת בכיור‪ ,‬ועוד אחת‪ ,‬כמבקשת להבליע ברעש קרקושי הכלים את הדממה מחרישת האוזניים‬
‫שבסלון‪.‬‬
‫אבא של יוני מניח את ראשו בתוך ידו השעונה על השולחן ומשפשף את מצחו‪ .‬להפתעתו של יוני‪ ,‬הוא אינו‬
‫מרים את קולו‪ .‬הוא לא אומר דבר‪ .‬חולפים כמה רגעים‪ ,‬ויוני מתחיל להקפיץ את רגלו השמאלית בעצבנות‬
‫מתחת לשולחן‪ .‬פיו יבש‪ .‬הוא נושך את שפתו התחתונה‪ ,‬מציץ בזהירות באביו‪" .‬אבא"‪ ,‬הוא אומר‪.‬‬
‫~‪~176‬‬
‫"או‪-‬קיי‪ ,‬יוני"‪ ,‬משיב האב במהירות פלאית‪" .‬או‪-‬קיי‪ ,‬עכשיו מספיק"‪.‬‬
‫יוני נכנס לחדרו וסוגר את הדלת אחריו‪ .‬הוא מתיישב על קצה המיטה‪ ,‬אבל לא מסוגל להמשיך לשבת‪ .‬הלוך‬
‫ושוב‪ ,‬הוא צועד לאורכו של החדר‪ .‬אחר כך נצמד לדלת‪ ,‬מטה את אוזנו אל חור המנעול‪ .‬קשה להבין את‬
‫הנאמר במטבח‪ :‬המים זורמים בכיור‪ ,‬הוריו מהמהמים באיפוק‪ .‬הוא חוזר להלך‪ .‬מבלי להשגיח בכך‪ ,‬הוא‬
‫מתחיל לומר לעצמו שוב ושוב‪ ,‬בקול שקט‪" :‬או‪-‬קיי‪ ,‬עכשיו מספיק"‪.‬‬
‫ואז נשמע קול נפץ‪ .‬כלי זכוכית נשבר‪ .‬הוא נוגע בידית הדלת‪ ,‬אך עוצר בעצמו ואינו פותח אותה‪ .‬הוא רוכן‪,‬‬
‫מתאמץ שוב להקשיב‪ .‬אימא אומרת משהו בשקט‪ .‬אבא צועק‪ .‬גלי הקול מפלחים את חלל המטבח‪ ,‬טסים דרך‬
‫הסלון‪ ,‬משתחלים בחור המנעול וצורבים צלקת בעור התוף של יוני‪" :‬מה את לא מבינה?! מת‪ ,‬מת‪ .‬אני מעדיף‬
‫ילד מת"‪.‬‬
‫רגע של שקט‪ .‬מחזור נשימותיו הכבדות של האב נקטע פתאום‪ ,‬ויוני מקיץ מהרהוריו‪ .‬המרכזים התחתונים‪,‬‬
‫משהו קורה איתם? מי יודע‪ .‬הוא מביט באביו בחשש‪ .‬מרחיק את כסאו בבהלה ונעמד על רגליו‪ .‬אולם אז פולט‬
‫האב שיעול בלתי רצוני‪ ,‬ותזמורת קולות האוויר היוצא והנכנס חוזרת להתנגן בחדר‪.‬‬
‫לבו של יוני פועם במהירות‪ .‬הוא אוזר אומץ ומקרב מחדש את הכיסא למיטה‪ .‬קרוב כל כך‪ ,‬אבא‪ ,‬המוות‪ .‬הוא‬
‫כבר עובר לידך‪ ,‬נוגע בך ברפרוף ואז עוזב‪ .‬מניח יד כחלחלה על כתפך‪ ,‬על לחייך‪ .‬דוחף אצבע לגרונך‪ ,‬יד‬
‫שלמה לריאותיך עמוסות הכיח – ויוצא ברגע האחרון‪ .‬למה? ככה‪ .‬סתמי הוא המוות‪ ,‬רוצה יוני לומר לו‪ .‬ארצי‬
‫הוא‪ .‬לא נשגב‪ ,‬לא רחוק – כפי שלימדת אותי אתה‪.‬‬
‫מאז אותו אחר צהריים מחניק‪ ,‬על שברי הצלחת שבו‪ ,‬והצעקה הנוראה ודלת החדר שלא נפתחה עוד שעות‬
‫ארוכות‪ ,‬ליווה המוות את יוני בכל אשר הלך‪ .‬הוא מעלה כעת בעיני רוחו עוד זיכרון אחד‪ ,‬חטוף‪ ,‬בטרם יסתלק‬
‫אביו ותשדורת המחשבות אליו תיפסק‪ .‬זהו יום שבת קיצי‪ ,‬בבריכת השחייה השכונתית‪ .‬יוני עומד במים‬
‫הרדודים‪ ,‬שעון על דופן הבריכה‪ .‬מחוץ למים‪ ,‬על הרחבה‪ ,‬צועד לאטו בחור‪ .‬הוא מלקק גלידה‪ .‬רגליו ארוכות‪,‬‬
‫~‪~177‬‬
‫בטנו מסותתת‪ .‬לגופו בגד ים שחור‪ ,‬הדוק‪ ,‬בגזרת תחתון‪ .‬הוא מחייך לכיוונו של יוני‪ .‬יוני מחייך בחזרה‪.‬‬
‫חמימות מציפה אותו – חטופה‪ ,‬מסחררת – אך גוועת בן רגע‪ .‬הוא מתמלא קדרות באחת‪ .‬הוא מנתק את מבטו‬
‫מעיני הבחור‪ ,‬משפיל ראשו‪ ,‬קופץ שפתיו‪ ,‬נועל לסתותיו‪ .‬המנגנון פשוט‪ :‬הוא אינו מסוגל להתבונן ביופי הזה‬
‫מבלי להיזכר שהתשוקה הזו‪ ,‬המחייה אותו לרגע קט‪ ,‬היא גם זו שהופכת אותו למיותר‪ ,‬לבלתי רצוי‪ .‬למת‬
‫מהלך‪ .‬הוא מנסה להתגבר על הכוחות המושכים את מבטו מטה‪ ,‬זוקף את צווארו‪ ,‬ושב ומסתכל בחיוכו של‬
‫הבחור – רק כדי לחזור ולגלות שזהו קרב אבוד מראש‪ :‬הוא אינו יכול שלא לראות את השיניים הצחורות‬
‫מצהיבות בהילוך מהיר‪ ,‬ואז מרקיבות‪ ,‬נושרות‪ ,‬מותירות חניכיים חשופים בתוך פה עטור קמטים‪ .‬הוא סורק את‬
‫גופו של הבחור‪ ,‬ואינו יכול לא לדמיין כיצד התפיחה הנאה שבבגד הים ההדוק מצטמקת לה‪ ,‬מידלדלת‬
‫והולכת‪ ,‬הופכת לפיסת בשר מיותרת שיש לחתלה או להחדיר בה קטטר‪ ,‬כדי לאפשר לה שימוש אחרון‪.‬‬
‫הוא מביט בשמש ששולחת את קרניה אל מי הבריכה הכחולים‪ ,‬וכבר רואה אותה שוקעת‪.‬‬
‫הוא מביט בדשא ורואה אותו מצהיב‪.‬‬
‫הוא טובל את כל גופו בתוך המים‪ ,‬ומחכה‪ .‬ומחכה‪ .‬מרגיש את החנק הקל‪ ,‬עד שאינו יכול יותר‪ ,‬ואז צף בחזרה‬
‫על פני המים‪ .‬הבחור נעלם‪.‬‬
‫הפסקה נוספת בנשימותיו של האב‪ .‬אחריה חרחור אחר‪ ,‬לא מוכר‪ ,‬מקוטע ובלתי סדיר‪ .‬יוני נעמד על רגליו‪.‬‬
‫מכשיר מצפצף‪ .‬הוא פונה לאחור‪ ,‬מתכוון לצאת אל המסדרון‪ ,‬לקרוא למישהו‪ .‬אבל הצפצוף עושה את שלו‪,‬‬
‫וצמד נמרץ של רופא ואחות מקדים אותו ונכנס אל החדר‪ ,‬גורר אחריו עגלה ועליה אוסף של מכשירים בוהקים‪.‬‬
‫הם מסלקים את יוני מהחדר‪ ,‬ועטים על מיטת אביו‪.‬‬
‫~‪~178‬‬
‫לבד ‪ /‬עומר שמרת‪ ,‬מדעי הרפואה‬
‫מראה הוא דבר מתעתע‪ .‬ממבט בלבד‪ ,‬ניתן לחשוב ש"המרכז לבריאות הנפש" שבחדרה הוא מקום נעים‪,‬‬
‫מטופח‪ ,‬מושקע‪ .‬מכובד‪ .‬מכבד‪ .‬הקירות צבועים בסגול‪ ,‬המרצפות חדשות וחדישות‪ .‬אפילו פקידות הקבלה‬
‫מסבירות פנים‪ .‬בחוץ יש דשא נחמד עם כסאות נוח‪ ,‬שולחן‪ ,‬אפילו שתי נדנדות‪ .‬פסטורלי‪ .‬העיניים כמעט‬
‫מבקשות מהמוח לאשפז את הגוף בכפייה‪ .‬טוב‪ ,‬אם העיניים מבקשות דברים מהמוח – ועוד דברים כאלה‪ ,‬אולי‬
‫באמת נדרש אשפוז קצר‪...‬‬
‫אחת הבעיות – יסביר לך כל סטודנט לרפואה בשנתו הראשונה ללימודים – היא שכל שהעין קולטת הן קרני‬
‫אור באורך גל של ‪ 455‬עד ‪ 155‬ננומטר‪ .‬מי שמפענח את הפיזיקה למתקדמים הזאת הוא המוח‪ .‬והמוח – יספר‬
‫לך סטודנט לרפואה בשנתו השנייה – מסביר את ה"עכשיו" לפי ה"אתמול"‪ .‬ואתמול‪ ,‬כשהוא ראה מקום‬
‫מטופח‪ ,‬צבוע יפה‪ ,‬פסטורלי‪ ,‬הוא לא היה בבית משוגעים‪ .‬בעצם‪ ,‬הוא אף פעם לא היה בבית משוגעים‪ .‬אז איך‬
‫ידע כיצד לפענח נאמנה את מה שמנסות קרני השמש המוחזרות אליו מן הקירות והדשאים לספר לו? הוא לא‬
‫ידע‪ .‬ובעצם‪ ,‬למה הוא צריך לדעת? הרי בין כה וכה הוא לא מאושפז כאן‪.‬‬
‫אני כן‪ .‬ולא‪ ,‬לא נעים לי כאן‪ .‬וכן‪ ,‬הייתי רוצה להיות בבית‪ .‬אז למה אני בכל זאת כאן? כי אלוהים החליט‪ .‬אה‪,‬‬
‫שכחתי לספר‪ :‬אני לא אדם מאמין‪ .‬בכלל לא‪ .‬אתאיסטית בכל רמ"ח איברי‪ .‬לכל היותר‪ ,‬מאמינה במפלצת‬
‫הספגטי המעופפת‪ .‬וואו‪ ,‬אני נשמעת משוגעת‪ .‬טוב‪ ,‬מתאים לפרופיל‪ ...‬בכל אופן‪ ,‬איך בן אדם לא מאמין יכול‬
‫לספר שאלוהים החליט להכניס אותו ל"מרכז לבריאות הנפש‪ ,‬חדרה"? אולי כי הוא בן אדם משכיל‪ ,‬ששמע‬
‫פעם או פעמיים על המושג "דימוי"‪ .‬כן‪ ,‬אני בן אדם משכיל‪ .‬יש שיאמרו "נטרפה עליה דעתה" – אבל אין‬
‫שיאמרו "נבערת מדעת"‪.‬‬
‫האמת היא שאלוה‪ ...‬סליחה‪ ,‬פרופ' חכמילביץ'‪ ,‬יאמר לבטח שנטרפה עליי דעתי‪ .‬כלומר‪ ,‬אם הוא לא חושב כך‬
‫– או לפחות לא טוען שכך – אזי הוא שצריך להיות כאן במקומי‪ .‬כי הוא זה שהכניס אותי לכאן‪ .‬כלומר‪ ,‬לא‬
‫פיזית‪ .‬הוא בסה"כ די חלש‪ ,‬וגם כבר לא כל‪-‬כך צעיר‪ .‬וצריך להיות צעיר וחזק בשביל להזיז אותי בניגוד‬
‫לרצוני‪ .‬אני הרי משוגעת‪ ,‬אתם יודעים‪.‬‬
‫~‪~179‬‬
‫אגב‪ ,‬לחכמילביץ' קוראים‪ ,‬בתעודת הזהות‪ ,‬יענקלביץ'‪ .‬אבל אני החלטתי לקרוא לו חכמילביץ'‪ ,‬יען כי הוא‬
‫חכם‪ .‬כלומר‪ ,‬בעיני עצמו‪ .‬ודאי היה שמח לו ידע שזהו שמו במדינתי‪ .‬כי הוא כסיל דיו כדי לא להבין שהדבר‬
‫נאמר בלשון סגי נהור‪.‬‬
‫ודאי תהיתם מדוע אני בטוחה כל‪-‬כך שהוא בטוח כל‪-‬כך שהוא חכם‪ .‬ובכן‪ ,‬מפני שכאמור‪ ,‬אני חושבת שאני‬
‫חכמה‪ .‬ומפני שכך‪ ,‬אני מאמינה לעצמי כשאני מעריכה שאדם שמרשה לעצמו לשלוח אנשים למאסר‪-‬בית‪-‬‬
‫חולים "לטובתם"‪ ,‬חייב לחשוב שהוא מספיק חכם כדי לעשות את זה‪ .‬חכם יותר מהם‪ ,‬מן הסתם‪ .‬לפחות‬
‫בנושא הזה‪ .‬אה‪ ,‬נזכרתי‪ ,‬אלוהים‪ :‬חכמילביץ' הוא אלוהים‪ .‬שוב‪ ,‬בעיני עצמו‪ .‬כי אף אדם צנוע לא יחשוב‬
‫שהוא רשאי להחליט עבור מישהו אחר‪ .‬לא אם אותו "מישהו אחר" עבר את גיל ההתבגרות‪ ,‬לפחות‪ .‬ואני‬
‫עברתי אותו‪ .‬מזמן‪ .‬לצערי‪ .‬למה "לצערי"? לא יודעת‪ .‬נראה לי שצריך להיות משוגע בשביל לרצות להזדקן‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬אולי גם צריך להיות משוגעת בשביל לדבר על "להזדקן" כשאת בת ‪ .31‬מה תעשו לי? תכניסו אותי לבית‬
‫משוגעים?‬
‫אז למה אני כאן‪ ,‬בעצם? לא יודעת‪ .‬אבל חכמילביץ' אומר שאני סכיזופרנית‪ ,You see .‬פעם הייתי סוכנת‬
‫חשאית של השב"כ‪ .‬הבעיה היא שהחלטתי "להשתנקר" – להוציא סוד‪ ,‬ואפילו בלי להכניס יין לפני כן ‪ -‬כי‬
‫החבר'ה של "השירות" עשו דברים שהם לא היו רוצים שתדעו שהם עושים‪ .‬לא אומר לכם אם השמאל לא היה‬
‫אוהב את זה או הימין‪ .‬כי אז אאבד חצי מכם‪ .‬וכחולת נפש מדופלמת – יש בי צורך עז לתשומת לב‪ .‬בקיצור –‬
‫עוד לפני שהספקתי לומר משהו למישהו‪" ,‬החבר'ה הטובים" התחילו לעקוב אחרי ולמרר לי את החיים‪ .‬ריקון‬
‫חשבונות בנק‪ ,‬חסימת כרטיסי אשראי‪ ,‬איומים – אתם יודעים‪ .The usual ,‬הבעיה היא שאימא ואבא שלי‬
‫התחילו לשים לב לזה שאני שמה לב‪ .‬והם לא ידעו למה לעזאזל אני מנסה לשים לב‪.‬‬
‫זה די הגיוני‪ .‬התפקיד שלי היה כל‪-‬כך סודי‪ ,‬שלא סיפרתי להם אף‪-‬פעם שיש לי איזשהו קשר לביטחון המדינה‪.‬‬
‫מבחינתם‪ ,‬אני מזכירה במשרד עורכי דין‪ .‬נכון‪ ,‬זה היה קצת מבאס – לשבת בארוחות שישי ולשמוע את‬
‫סיפוריו ההרואיים של אחי הקרדיולוג מבלי שאוכל לספר על הפעם ההיא שבה מנעתי פיגוע‪ .‬מבלי שאוכל‬
‫לומר‪ :‬היי‪ ,‬אני דווקא לא מזכירה! לא שיש לי בעיה עם מזכירות‪ .‬אבל לכו תגידו לאמא פולנייה להתגאות בבת‬
‫~‪~180‬‬
‫המזכירה שלה‪ .‬במיוחד כשיש לה את האופציה הבלתי‪-‬ניתנת לריסון לומר‪" :‬הבן שלי? הבן שלי קרדיולוג!"‪,‬‬
‫כשעל פניה נמרח לו חיוך כל‪-‬כך רחב‪ ,‬שהוא כמעט עושה סיבוב של ‪ 355‬מעלות מסביב לפרצופה הקורן‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬אני מתפזרת‪ .‬בכל אופן‪ ,‬כשהבת המזכירה שלך יוצאת לרחוב ובוהה בו – לכאורה ללא סיבה‪ ,‬ובפועל‪,‬‬
‫כדי לגלות האם יש אחריה מעקב – במשך ‪ 3‬דקות; כשהיא בודקת לפחות ‪ 3‬פעמים בשבוע כל טלפון בבית –‬
‫לכאורה בלי היגיון‪ ,‬ובפועל כדי לבדוק שלא מצותתים לה (וכדי להוציא את מכשיר ההאזנה ממנו בפעמיים‬
‫שבהן היא כן מצאה אותו); כשהיא הורסת ‪ 5‬זוגות נעלי עקב – לכאורה כי היא לגמרי משוגעת‪ ,‬ובפועל כדי‬
‫לבדוק שאין שם מכשיר איתור; כשכל זה קורה‪ ...‬את מתחילה לתהות האם לא כדאי לה לראות "פסיכיאטור"‪.‬‬
‫וכשהיא אומרת לך שהיא לא צריכה שום "פסיכיאטור" – כלשונך – יש היגיון בכך שתחליטי להיות גיבורה‬
‫ותחשבי על אשפוז בכפייה‪ .‬וכשמגיע היום ואת ובעלך האהוב עושים את הצעד הקשה מכל – להודות שיש‬
‫משהו בעייתי בבת שלכם (אבל זה בסדר‪ ,‬על המכה הנוראה מכל – היותה של הבת מזכירה – כבר התבשרתם‬
‫לפני די הרבה שנים) – ואת לוקחת אותה ל"מרכז לבריאות הנפש‪ ,‬חדרה"‪ ,‬את רק נרגעת ומבינה שעשית את‬
‫הצעד הנכון כשהיא מספרת לך שלא הבנת‪ .‬היא בכלל הייתה סוכנת שב"כ כל השנים האלה‪ ,‬ושעכשיו השירות‬
‫רודף אחריה‪.‬‬
‫חכמילביץ' דווקא ניסה לברר‪ .‬הוא חייב‪ ,‬מתוקף המקצוע שלו‪ .‬שלא ישללו לו את הרישיון בעוון רשלנות‬
‫רפואית‪ ,‬שזה‪ ,‬בעיקרון‪ ,‬תיאור מדויק של תפקודו כפסיכיאטר לאורך השנים‪ ,‬אבל לזה אין הוכחות‪ .‬מקסימום‬
‫"משוגעים" שמתעקשים שהם דווקא בסדר‪ .‬לא מרגש‪ .‬בכל אופן‪ ,‬הוא התקשר – הקשיבו הקשיבו – למחלקת‬
‫כוח אדם בשב"כ‪ .‬שאל אם עבדה בשירות מישהי בשם דנה לייבוביץ' (וזה הרגע המצער שבו אני נאלצת לגלות‬
‫לכם שלשם המשפחה שלי ולשם המשפחה של חכמ‪ ...‬יענקלביץ' יש סיומת דומה)‪ .‬הם אמרו שלא‪ .‬זה לא‬
‫מפתיע‪ ,‬כמובן‪ .‬קודם כל‪ ,‬כי הם לא יאמרו "כן"‪ ,‬על עובדת בשירות הביטחון הכללי‪ .‬כלומר‪ ,‬יש גבול לחוסר‬
‫הסודיות‪ ,‬גם בעידן הגלובלי עם ספר הפנים ותוכנת ה"מה נשמע?" ואתרי ההיכרויות לסוכנים‪/‬סוכנות‪ .‬אבל אם‬
‫זה היה רק בגלל זה – הייתי מתקשרת לשם בעצמי‪ ,‬בנוכחותו‪ ,‬ו"מסדרת" את העניין‪.‬‬
‫הבעיה היא שהייתי סוכנת דווקא די מוכשרת‪ ,‬ונכנסתי עמוק עמוק לתוך המרתפים החשוכים של השירות‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬לא פיזית‪ .‬אני בכלל לא יודעת אם קיימים כאלו‪ .‬אבל התפקיד שלי היה סודי ביותר (והרבה מעבר לזה‪,‬‬
‫אבל אפילו לגלות לכם מה שמו של הסיווג המדויק יהיה "פגיעה בביטחון המדינה" – תדמיינו את זה עם קצת‬
‫~‪~181‬‬
‫פאתוס‪ ,‬כן?)‪ ,‬ולכן רק מעטים ידעו שאני והשירות "אחוקים"‪ .‬ככה שלא מפתיע שהמזכירה הנחמדה – זאת‬
‫שיש לה אמא מאוכזבת – לא מצאה אותי ברשימות‪.‬‬
‫ולכן גם לא נפלתי מהרגליים כשגיליתי שיעשו הכל כדי למנוע ממני לספר לעולם את הסיפור שלי‪ .‬ולא‪ ,‬לא רק‬
‫בגלל שרירי ה‪ Hamstrings-‬האימתניים שלי‪ .‬אלא גם‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬בגלל שידעתי מה אני עומדת לספר‪ .‬וידעתי‬
‫עד כמה בשב"כ לא אוהבים‪ ,‬בלשון המעטה‪ ,‬את הרעיון‪ .‬או את הסיכוי לראיון‪ .‬איתי‪ .‬בתקשורת‪" .‬בלי סודות"‪,‬‬
‫אבל הפעם לא עם אלפי‪ ,‬אלא עם דנה‪.‬‬
‫או‪-‬קיי‪ ,‬או‪-‬קיי – אבל מה אכפת להם‪ ,‬לאנשים שעבדתי איתם יותר מעשר שנים (!) – לספר לחכמילביץ' שאני‬
‫לא משוגעת? שאני כן הייתי סוכנת? טוב‪ ,‬ברור שאיכפת להם‪ .‬חוץ מזה שעצם הסיפור עצמו – "היא היתה‬
‫סוכנת אצלנו‪ ,‬והתחילה 'להסתכל לצדדים' כי רדפנו אחריה וסגרנו לה ת'חשבונות וצותתנו לה באופן לא חוקי"‬
‫– לא בדיוק יתרום לסיכוי שלהם לקבל תעודת יושר ממשטרת ישראל‪ .‬ויש עניין נוסף‪ :‬טוב להם שאני כאן‪.‬‬
‫פחות בזבוז משאבים על מעקבים והאזנות‪ .‬פחות סיכוי שאספר משהו לאיזה עיתונאי‪ .‬ופחות – הרבה פחות –‬
‫סיכוי שמישהו בכלל יאמין למילה שיוצאת לי מהפה‪.‬‬
‫עד מתי אני אהיה כאן? עד שיאמינו לי! כן‪ ,‬בטח‪ .‬הרי במקרה כזה אני והמשיח נצא מכאן רכובים יחדיו על‬
‫החמור‪ ,‬מחובקים‪ .‬אני אשאר כאן עד שימאס לי כל‪-‬כך ואחליט "להודות" שאני סכיזופרנית‪ ,‬ושבעצם אני‬
‫בסה"כ מזכירה במשרד עורכי דין‪ .‬מובן שלא יבקשו ממני לתת את שם המעסיק שלי באותו משרד דמיוני – כי‬
‫הם בטוחים לחלוטין שהוא‪-‬הוא המעסיק האמיתי שלי‪ .‬הם אפילו לא מעלים על דעתם שלא‪ .‬בטח שלא‬
‫חכמילביץ'‪ .‬הרי אם קיימת אופציה שבאמת עבדתי בשב"כ‪ ,‬קיימת גם אופציה שהוא קצת דביל (ו"סליחה על‬
‫הצרפתית שלי")‪ .‬ועם זה הוא לא יוכל לחיות‪ .‬הוא ישתגע‪.‬‬
‫אז מתי יימאס לי בעצם? לא יודעת‪ .‬מן הסתם כבר נמאס לי‪ .‬הסגול על הקירות‪ ,‬הדשא עם הנדנדות‪ ,‬האווירה‬
‫הפסטורלית‪ ...‬זה לא אמיתי‪ .‬כלומר‪ ,‬הקירות באמת סגולים‪ ,‬הדשא הוא דווקא לא סינתטי (אם כי יתכן שהדשא‬
‫של השכנים הלא‪-‬משוגעים ירוק יותר)‪ ,‬והנדנדות אפילו מתנדנדות‪ ,‬כמו מצב הרוח של חלק מהאנשים כאן‪.‬‬
‫אבל הבדידות‪ ,‬הבדידות אוכלת אותי‪ .‬שלא לדבר על המחשבה שמישהו אומר לי מה לעשות‪ .‬הפתרון בוודאי‬
‫נראה לכם טריוויאלי‪" .‬נו‪ ,‬תעשי ת'הצגה כבר ותעופי משם!"‪ .‬אבל הוא לא טריוויאלי לגאוותנית שכמוני‪ .‬אם‬
‫~‪~182‬‬
‫בכלל אני חולת נפש‪ ,‬זה בגלל החשיבות היתרה – כך יאמרו – שאני מקדישה לגאווה העצמית שלי‪ .‬אני?‬
‫משוגעת? שהתוודתה? אני לא יכולה בכלל לשאת את המחשבה‪ .‬חוץ מזה – זה רק יגרום להם לחשוב עוד‬
‫יותר שהחכמה זורחת להם מהקצה הדיסטאלי של צינור העיכול (כן‪ ,‬למדתי איזה דבר מה רפואי כאן‪ .‬שזה די‬
‫הגיוני‪ ,‬בהתחשב בשהייתי ‪ 14‬שעות עם רופאים)‪ .‬אם זה בכלל אפשרי‪ .‬כלומר‪ ,‬שהם יחשבו שהם חכמים יותר‬
‫משחשבו קודם – לא שחכמה תזרח מהקצה הדיסטאלי של צינור העיכול‪ .‬כאילו‪ ,‬מה‪" ,‬איבדתם את זה"?!‬
‫בעצם‪ ,‬אולי אני לא צריכה שיימאס לי‪ ,‬אולי אני לא צריכה לעשות את ההצגה‪ .‬אולי אני אברח‪ .‬כן‪ ,‬אני אברח!‬
‫היי‪ ,‬הייתי סוכנת שב"כ‪ ,‬אני יודעת לקפוץ מעל גדרות! ולזייף דרכון (לא חשבתם שיתנו לי לצאת מהארץ‬
‫בכזאת קלות‪ ,‬נכון?)‪ ,‬ולטוס לזימבבואה ולהתפרנס שם מלקרוא בקלפים‪ ,‬ולהתחתן עם אבראהים המקומי‬
‫וללדת לו ‪ 1‬ילדים וכבשה‪ .‬כן‪ ,‬אני יכולה! או שלא‪ .‬אמרתי לכם – אני לא משוגעת‪ .‬תודו שלא האמנתם לי עד‬
‫רגע זה ממש‪ .‬אז עכשיו כשאתם לצידי סוף‪-‬סוף‪ ,‬אולי תגידו לי אתם מה אני יכולה לעשות? אה‪ ,‬אין לכם רעיון‬
‫טוב יותר?‬
‫לעזאזל‪ .‬ולחשוב שכל השנים האלה שיקרתי כל‪-‬כך הרבה – למה עכשיו אני לא יכולה להוציא מהפה איזה‬
‫שקר קטנטן ולצאת מפה סוף‪-‬סוף‪ ,‬רון בלב ומרשם לריספרדל ביד? אבל אני לא יכולה‪ .‬לא כרגע‪ .‬כנראה שכמו‬
‫כל פולנייה טובה‪ ,‬אני צריכה לסבול עוד ועוד עד שסוף‪-‬סוף אעשה את הצעד הנכון‪ .‬אני כבר אשב לי כאן לבד‬
‫בחושך‪ .‬אוי‪ ...‬חכמילביץ' בא‪ .‬הוא בטח ידליק את האור‪ ,‬הרשע הזה‪ .‬טוב‪ ,‬אני לא אגרום לכם לראות את הפנים‬
‫שלו‪ .‬אני לא עד כדי כך רעה‪ .‬סוכנת שב"כ‪ ,‬אבל בן אדם‪ .‬כלומר‪ ,‬סוכנת שב"כ לשעבר‪ .‬כלומר‪ ,‬כזאת שאף אחד‬
‫בעצם לא יספר לכם שהיתה סוכנת שב"כ‪ .‬כלומר‪ ,‬כזאת שעוד תראה את הפרצוף הזה של הפסיכיאטר הזה די‬
‫הרבה‪.‬‬
‫אם יום אחד תשבו בתחנת האוטובוס וגברת זקנה – כלומר‪ ,‬לפחות בת ‪ – 45‬תספר לכם שהיא היתה פעם‬
‫סוכנת מאוד מאוד חשאית בשב"כ‪ ,‬ושזרקו אותה לבית משוגעים בגלל שרצתה לספר את האמת‪ ,‬ושהיא נשארה‬
‫שם המון זמן למרות שידעה ששקר לבן וקטן יוציא אותה משם – תדעו שהיא לא משוגעת‪ .‬כלומר‪ ,‬יש הרבה‬
‫משוגעות שיכולות לדבר אתכם‪ ,‬אבל מה הסיכוי שבדיוק זה יהיה הסיפור של אותה גברת מגונדרת שתפגשו‬
‫בתחנת האוטובוס‪ ,‬ושזו לא תהיה אני? וכאמור‪ ,‬כפי שסיכמנו כבר‪ ,‬אני לא משוגעת‪ .‬לעזאזל‪ ,‬למה אני מרגישה‬
‫כל הזמן צורך עז לומר את זה?‬
‫~‪~183‬‬
‫דם מורעל ‪ /‬דנה ברנד‪ ,‬מדעי החיים‬
‫מֻּרעָ ל‪ָ ,‬דם לִׂ בִׂ י ‪ /‬וְ נַפְ ִׂשי ָלנֶׁצַ ח עו ֵֹדנָה תָ מַ ּה‪.‬‬
‫ָדם ְ‬
‫ַארגָמָ ן שוֹצֵ ף בְ תוֹכִׂ י ‪ /‬עֵ ת חָ צִׂ יתִׂ י גְ בּולוֹת הַ ְדמָ מָ ה‪.‬‬
‫נְהַ ר‪ְ -‬‬
‫הֵ ֶׁדי‪-‬הֵ ִׂדים שֶׁ ל צְ לִׂ ילִׂ ים ‪ /‬עַ ל‪-‬גַבֵ י רּוחַ קו ֵֹדר נִׂשָ אִׂ ים‪.‬‬
‫ּושחֹ ק‪ ,‬זִׂ יכְ רוֹנוֹת יַלְ דּותִׂ י ‪ /‬עַ תָ ה עָ טּו ֲעלָטָ ה דו ְֹממָ ה‪.‬‬
‫בֶׁ כִׂ י ְ‬
‫ְראּות הָ ע ֹולָם בְ עֵ ין מַ ְחשַ בְ תִׂ י ‪ /‬קָ פְ ָאה כְ עֵ ין הַ מַ צְ ֵלמָ ה‪.‬‬
‫חּושים ‪ /‬כִׂ צְ לָלִׂ ים לְ אוֹר הַ חַ מָ ה‪.‬‬
‫נִׂיטַ ְש ְטשּו וְ נָגוֹזּו ִׂ‬
‫מֻּרעָ ל‪ָ ,‬דם לִׂ בִׂ י ‪ /‬בְ נֹ ְטלִׂ י תְ רּופָ ה ֹלא נְכ ֹונָה‪.‬‬
‫ָדם ְ‬
‫~‪~184‬‬
‫עולם הרפואה ביצירותיו של ש"י עגנון ‪ /‬עופר דואר‪ ,‬הנדסה מכאנית‬
‫בעבודה זו אתייחס לדמותו של הרופא המופיעה בשלוש יצירותיו של עגנון‪ .‬היצירה הראשונה‪" :‬שירה"‪,‬‬
‫השנייה‪" :‬הרופא וגרושתו" והשלישית‪" :‬אורח נטה ללון"‪ .‬שלוש היצירות נכתבו בערך באותה תקופה‪.‬‬
‫"שירה" בתקופת המאורעות (‪ ,)5235-5232‬ה"רופא וגרושתו" ב‪ 5245-‬ו"אורח נטה ללון "ב‪ .5232-‬בשלוש‬
‫היצירות דמות הרופא פושטת ולובשת צורה‪ .‬הרופא הוא דמות רבת פנים וגוונים‪ .‬אין אצל עגנון רופא בעל‬
‫אפיון קבוע‪ .‬בכל יצירה אנחנו רואים צדדים אחרים של אישיות הרופא‪ ,‬דבר זה מצביע על כתיבתו רבת הפנים‬
‫והגוונים של עגנון‪.‬‬
‫ברומן "שירה" (שכתיבתו לא הושלמה) מופיע בפרק ט' גיבור הרומן‪ ,‬מנפרד הרבסט‪ .‬מדובר בפרופסור‬
‫להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים המנדטורית‪ ,‬אשר נפגש באחד מהטיולים שערך מעת לעת‬
‫ברחביה‪ ,‬עם שאול אדלר‪ ,‬רופא שהקדיש את חיו לחקר מחלת המלריה (שמו של ד"ר אדלר אינו מצוין ביצירה‪,‬‬
‫אך הדמות אותנטית כמו שאר דמויותיו של עגנון וניתן בקלות לזהותה)‪.‬‬
‫שאול אדלר אינו רופא רגיל‪ ,‬אלא חוקר‪-‬מדען שמוכן להקריב את גופו לטובת המדע‪.‬‬
‫הוא מקדיש את חיו לחקר מחלת המלריה‪ ,‬שאליה הוא נחשף בסיירה לאונה בשנים ‪ ,5214-5215‬בתקופה‬
‫הקולוניאלית‪.‬‬
‫לימים עולה ד"ר אדלר לישראל וממשיך במחקריו הרפואיים‪ .‬ד"ר אדלר הוא רופא הרואי‪ ,‬המוכן לסכן את‬
‫גופו (עורך ניסויים על גופו ‪ −‬מזריק לעצמו את חיידקי המלריה) תוך סיכון חייו‪ .‬גם בא"י הוא מסתכן יחד עם‬
‫שני רופאים נוספים ביניהם חיים שיבר (לימים ייקרא בי"ח שיבא על שמו) בניסיון לחקור את מחלת קדחת‬
‫המערות‪ .‬הוא אף מאבד באופן זמני את ראייתו ומסכן את בריאותו כדי למצוא מזור למחלה‪ .‬במפגש בין ד"ר‬
‫אדלר לפרופסור הרץ ‪ ,‬מפגין הפרופסור במחווה של נשיקה לידיו של הד"ר‪ ,‬את הערצתו לפועלו ואת הכבוד‬
‫שהוא רוכש לו‪ .‬מכאן ניתן להסיק שפרופסור הרץ‪ ,‬גיבורו הראשי של עגנון ביצירה "שירה"‪ ,‬מבטא‪ ,‬באמצעות‬
‫מחווה זו‪ ,‬את גישתו של עגנון למקצוע הרפואה‪ .‬תכלית הרופא היא להשליך את חייו מנגד כדי למצוא מזור‬
‫למחלות‪ .‬גישה זאת היא דוגמה ומופת לפעילות מדעית בכלל ויש בה מן ההיבט האוניברסלי‪.‬‬
‫~‪~185‬‬
‫דמות מופת זו‪ ,‬המיוצגת ע"י ד"ר אדלר‪ ,‬מזכירה רופא ומדען גדול ביהדות – הרמב"ם‪ ,‬איש אשכולות שהקדיש‬
‫את חייו כרופא למען חוליו והיה מסור להם בצורה מעוררת השתאות‪ .‬כמו כן‪ ,‬טיפל באופן שווה בעניים‪,‬‬
‫עשירים יהודים וגויים‪ ,‬וכנראה שימש לעגנון כמקור השראה‪.‬‬
‫בסיפור "הרופא וגרושתו"‪ ,‬הרופא הוא גיבור היצירה‪ .‬הקורא נחשף לאופיו‪ ,‬תכונותיו תפקודו המקצועי‪ ,‬יחסו‬
‫לסובבים אותו ובמיוחד לאשתו ולמטופליו‪.‬‬
‫שלא כמו ביצירה "שירה" ובסיפור "אורח נטה ללון"‪ ,‬בהן דמות הרופא רק מאוזכרת‪ ,‬בסיפור "הרופא‬
‫וגרושתו"‪ ,‬כל העלילה נכתבת מנקודת מבטו של הרופא‪ .‬הסיפור מסופר בגוף ראשון ומנקודת מבטו‪ .‬דמותו‬
‫עגולה ומורכבת‪.‬‬
‫הרופא (הוא נטול שם‪ ,‬דבר המעורר תמיהה‪ .‬מדוע עגנון לא בחר לו שם?) מתאהב באחות בבית החולים‬
‫ששמה דינה‪ .‬הוא מציע לה נישואין באופן חפוז‪ ,‬אך הנישואין עולים על שרטון משום שיש פגם בעברה של‬
‫דינה ‪ −‬היה לה רומן עם גבר אחר‪.‬‬
‫מרגע שנודע לו על עברה של ארוסתו (מפיה)‪ ,‬מצבו הנפשי הולך ומידרדר וכעבור שלש שנים הם מתגרשים‪.‬‬
‫מה טיב הרופא שאותו רצה עגנון לתאר ביצירה זו?‬
‫כבר בתחילת הסיפור נגלית לקורא דמות של רופא הרחוקה מלהיות אידיאלית‪ ,‬הרואית או מופתית‪ .‬מתגלה לנו‬
‫אדם עם חולשות רבות‪ .‬הוא בחר במקצוע כדי להתעשר ולצבור כבוד‪ ,‬יחסו לחוליו אינו אנושי והוא מעיד על‬
‫עצמו שכאשר הוא נקרא לטפל בחולה מסוכן‪ ,‬הוא ממהר להסתלק מהמקום‪.‬‬
‫גם יחסו ללבלר‪ ,‬שהיה מאהבה של אשתו‪ ,‬אינו מקצועי‪ .‬הוא מרשה לו לעשן ולשתות ולפני שהלבלר משתחרר‬
‫מבית החולים הוא מתוודה בפניו שהוא בעלה של דינה ושהלבלר הרס את חייהם‪ .‬הרופא‪ ,‬בעצם‪ ,‬מאשים אותו‬
‫בהרס נישואיו בעוד החולה מאושפז בבית החולים‪.‬‬
‫יחסו לארוסתו מעיד כי הוא נכה מבחינה רגשית‪ .‬הוא מתייחס אליה כאל רכושו הפרטי ומציג את עצמו כאחד‬
‫שהעז להציע לה נישואין ואין ספק שתעתר לו בגלל היותו רופא‪.‬‬
‫~‪~186‬‬
‫הוא מייחס את עצבותה לערכים החשובים לו‪ ,‬כמו כסף ומעמד‪ ,‬ואינו מעלה בדעתו שלעצבות עשויות להיות‬
‫סיבות עמוקות יותר‪.‬‬
‫מבחינה מקצועית‪ ,‬לפנינו תיאור של רופא שכלל אינו מסור לעבודתו‪ ,‬וכאדם הוא חסר רגישות ואנושיות‪.‬‬
‫דמותו אירונית‪ ,‬משום שכרופא עליו לטפל בחולים אך בפועל הוא חולה בעצמו והוא זה שגורם גם למחלתה‬
‫של אשתו‪ .‬הוא אינו מתמסר לזולת ומתגלה כאגואיסט שמתעסק בעצמו וברגשותיו‪ ,‬במקום לנסות ולהבין את‬
‫עצבותה של אשתו‪.‬‬
‫בסיפור "אורח נטה ללון" עורך עגנון ביקור בעיר הולדתו ומתאר דמויות מעיירתו‪ .‬אחד מהאנשים שהוא פוגש‬
‫הוא ד"ר קובה‪ ,‬שמספר לו תוך כדי הצצה בתמונות‪ ,‬כי הוא נוסע להביא את אשתו ולהתארח אצלו‪ .‬הוא מסביר‬
‫שהתגרשו‪ ,‬אך הוא עדיין אוהב אותה‪.‬‬
‫כאשר עגנון שואל אותו מדוע התגרש ממנה‪ ,‬מספר לו הרופא את סיפורו‪ ,‬שאותו יכתוב מאוחר יותר כיצירה‪:‬‬
‫"הרופא וגרושתו"‪.‬‬
‫הרופא אצל עגנון משול לקב"ה‪ ,‬כאשר השם ד"ר קובה מכיל את אותיות השם‪.‬‬
‫הרופא הראוי הוא זה שלוקח את מידות האל‪ ,‬נוהג בחמלה ובאנושיות ומתנהג למטופליו כפי שאלהים מתנהג‬
‫עם ברואיו‪.‬‬
‫עגנון הציג בשלוש יצירותיו טיפוסים מגוונים ושונים של רופאים‪.‬‬
‫המודל האידאלי של הרופא המיוצג ביצירה "שירה"‪ ,‬מעיד על השאיפה של עגנון למעין שלמות‪ ,‬שניתן למצוא‬
‫אותה באופן די נדיר בעולמנו‪ .‬הרופא ביהדות הוא שליח האל ולכן מידותיו חייבות להיות נעלות‪.‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬גם האל לא יוצא תחת ידיו של עגנון ללא ביקורת‪ ,‬על רקע נטישתו את עמו בזמן השואה‪ .‬במימד‬
‫הסמלי‪ ,‬דינה שננטשת ע"י בעלה באמצעות הגט‪ ,‬היא המקבילה לכנסת ישראל ולבקעים בקשר בינה לבין‬
‫הקב"ה‪.‬‬
‫~‪~187‬‬
‫הרופא המצוי הוא אדם בעל חולשות כמו כל בני האדם ולוקה בהרבה חסרונות‪ .‬הוא לא תמיד מבצע את‬
‫תפקידו באופן ראוי‪ ,‬ולעתים סוטה בהתנהגותו המקצועית משבועת הרופא‪.‬‬
‫תעלומת אי מתן השם לרופא בסיפור "הרופא וגרושתו"‪ ,‬אמנם נפתרת בסיפור "אורח נטה ללון"‪ ,‬שם מוזכר‬
‫ד"ר קובה אשר שמו מכיל את שם הקב"ה‪ ,‬אך היא יוצרת סתירה‪ :‬הרופא ביצירה רחוק מאוד ממידות האל‪.‬‬
‫ללמדנו‪ ,‬שאין דבר מושלם וגם האל טועה מדי פעם ונוטש את עמו‪ .‬אך אח"כ הוא מצר על כך ומכה על חטא!‬
‫~‪~188‬‬
‫חיים ומוות‬
‫~‪~189‬‬
‫אל מול הקיר ‪ /‬מאיר‪ ,‬אדריכלות‬
‫הם נראו כמו חומת בטון‪ .‬עומדים וכורעים ביציבות‪ ,‬ללא פנים‪ ,‬שורות שורות‪ .‬ממתינים‪ .‬לא הרבה עובר בראש‬
‫ברגע הזה‪ ,‬רק טעם יבש של חוסר אונים‪ .‬זה כמו סתימה אצל רופא השיניים ‪ −‬לא נעים ולא בשליטתך‪ .‬דריכת‬
‫נשקים אחידה נשמעה לפי פקודה‪ .‬החיים מבוססים על מוזיקת קצב‪ ,‬אבל אני טיפוס של ג׳אז‪ .‬אני חושב שאולי‬
‫זה בסדר‪ ,‬שזה לטובה‪ ,‬כי באמת לא טוב היות האדם לבדו‪ ,‬ובכלל אף פעם לא הייתי מסוגל לדרוך את הנשק‬
‫ביחד עם כולם‪ .‬ואיך אפשר לסבול אדם כזה שרק מזכיר לך את מה שתמיד ניסית לשכוח‪ .‬אותך‪ .‬ואת מי‬
‫שיכולת להיות‪ ,‬אם היית מסוגל להיות לבד דקה‪.‬‬
‫הייתי באתר הבנייה כשקיבלתי את כתב האישום‪ .‬מרישי פלדה חדים הונפו על רקע תכלת ואני החזקתי פלס‬
‫בידי כשהשליח הרזה מסר לי את המכתב‪ .‬בוהק לבן בידי המאובקת‪ .‬הוא התרחק משם‪ .‬תחבתי אותו לכיס‬
‫האחורי‪ ,‬דחוק ביחד עם פס המדידה‪ ,‬והמשכתי לבחון בידיי את יציקת הבטון האחרונה‪.‬‬
‫בהפסקת הצהריים הוצאתי את המכתב מהכיס ובחנתי אותו‪ ,‬טביעות אצבעות שחורות על לובן נייר ממשלתי‪.‬‬
‫משרד התובע הפדראלי מודיע לי על פתיחה בהליכי משפט נגדי‪ ,‬בגין סירוב ההתמסדות השלישי שלי‪ ,‬והרי‬
‫מלאו לי ‪ 31‬שנים היום‪ .‬ציפיתי לבואו של המכתב הזה‪ ,‬וידעתי מה העונש המירבי על העבירה‪ .‬ידעתי גם‬
‫שאהיה הראשון להיענש בגינה‪ .‬סיימתי את יום העבודה ויצאתי אל חניית האתר‪ ,‬שם ציפו לי צוותי טלוויזיה‬
‫ורדיו במקרופונים שלופים‪ ,‬יורים בי שאלות‪ ,‬האשמות‪ ,‬מבטי בוז וגועל‪ ,‬מילים גסות‪ .‬נכנסתי אל הרכב ונסעתי‬
‫משם‪ ,‬עולה דרך מחצבת השיש אל ביתי שבראשה‪ .‬ראיתי את חזית הבית המוכרת‪ ,‬נגלית לעיניי בפעם‬
‫האחרונה‪ .‬קודם קווי הגג האופקיים‪ ,‬קורעים פתח שחור משורטט בשמיים האדומים‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬כמעט בלתי‬
‫נראים‪ ,‬צריחי הזכוכית התמירים‪ ,‬דרכם נכנס אור ואוויר אל פנים הבית‪ .‬קומת הסטודיו השקופה במסגרת בטון‬
‫גסה‪ ,‬כאילו מרחפת מעל סלון פתוח‪ ,‬משמאלם מלבן פלדה דקיק‪ ,‬אנכי‪ ,‬המכיל בתוכו את המדרגות‪ .‬שערי‬
‫הברזל נסגרו אחריי וכיביתי את המנוע‪ .‬נכנסתי ישר אל המטבח והדלקתי את להבת הגז המרכזית‪ ,‬ועליה הנחתי‬
‫פלטת ברזל כבדה ששימשה לצליית בשר‪ .‬המשיבון הראה ‪ 51‬הודעות חדשות‪.‬‬
‫~‪~190‬‬
‫״אדון נכבד‪ ,‬מדברים ממשרד הזיווג‪ ,‬זוהי אזהרה שלישית ואחרונה לפני הוצאה לפועל‪ .‬עליך להגיע לזיווג‬
‫שנקבע לך להיום בשעה ‪ 3:11‬בבוקר עם הגברת נורה סמית׳‪ .‬אם לא תופיע‪ ,‬תהיה זו הפעם השלישית שסירבת‬
‫להתמסד‪ .‬לא תוכל להמשיך להתקיים מעבר לגיל ‪ 31‬לבד‪ ,‬וניאלץ לפעול נגדך במלוא חומרת הדין ובכל‬
‫האמצעים העומדים לרשותינו‪ .‬כל טוב ויום הולדת שמח״‪.‬‬
‫לא המשכתי לשמוע את יתר ההודעות‪ ,‬וניתקתי את הטלפון‪ .‬מחבת הברזל התחילה לעלות עשן והנחתי עליה‬
‫את נתח הבשר השומני שהפשרתי כמו בכל יום הולדת‪ .‬קול תסיסה הפך את הבשר מאדום ולבן לאפור ומפויח‪.‬‬
‫ריח מתוק עלה באוויר‪ .‬כעבור דקה הפכתי את נתח הבשר והנחתי עליו בעדינות חתיכת חמאה צרפתית‬
‫צהבהבה‪ ,‬בזקתי פלפל שחור ומלח ים ירקרק שהפך גבישים שקופים במגע עם מיצי הבשר‪ .‬כיביתי את הלהבה‬
‫והעברתי את האומצה לפלטת עץ עבה‪ .‬מזגתי כוס יין אדום כהה ופרסתי את הבשר בסכין חדה‪ .‬בחתך נראה‬
‫הבשר כטבעת אש אדומה בוהקת משוישת בגידי שומן‪ .‬נהניתי מן המחזה כדקה ארוכה לפני שהגשתי את‬
‫המזלג לפי‪ ,‬כמו שרק נידון למוות יכול‪ ,‬מתפעל מארכיטקטורת העולם סביבי לפרטיה הקטנים‪.‬‬
‫אחרי שאכלתי מזגתי עוד כוס יין ופרשתי לסטודיו‪ .‬ישבתי מול ערימת מכתביה של ג׳יין ופרשתי בפניי את‬
‫האחרון שבהם‪ .‬קראתי בשנית את מילות השכנוע שלה‪ ,‬שאפסיק במאבקי הטיפשי ואלך לסדר את חובי לחברה‬
‫במשרד הזיווג‪ ,‬ושזה לא שווה למות בשביל העיקרון האגואיסטי שלי‪ .‬היא כתבה ארוכות ונמרצות על כך‪,‬‬
‫אבל ידעתי שהיא מבינה‪ ,‬ורק מפחדת לתת למחשבה זו להשתלט עליה ולרוקן משמעות מזויפת מחייה‪,‬‬
‫משמעות שהענקתה הייתה פרויקט חייהם של מרבית האנשים שחיים סביבנו ‪ −‬לא משהו שזורקים סתם ככה‪.‬‬
‫למרות כניעתה המודעת לחוקי הפדרציה‪ ,‬ג׳יין הייתה היחידה שאי פעם הבינה אותי‪ ,‬והאדם היחיד שהייתי‬
‫קרוב אליו‪ .‬היא הייתה קרובה לענישה בעצמה מוקדם יותר השנה‪ ,‬והתחתנה ברגע האחרון‪ .‬תמכתי בהחלטתה‬
‫למרות שידעתי שלא אוכל לקבלה בעצמי‪ ,‬אבל לחלוטין תמכתי בה‪ .‬אם יש בכוחך להשלים עם רוע הגזירה‪,‬‬
‫מוטב כך‪ .‬הפדרציה היא לא גוף לשאת איתו במשא ומתן‪ ,‬ובגידה בה משמעותה בידוד מוחלט‪ ,‬או גרוע מכך‪.‬‬
‫אין יוצאי דופן ואין לאן לברוח‪ .‬בילדותי בפרבר קטן ליד הים מדי פעם בפעם נפוצו שמועות על אדם או אישה‬
‫שהעזו למרוד‪ ,‬מלווים בסיפורי זוועה על גורלם‪ .‬פעם סופר על נגר אחד‪ ,‬בעל ידי אומן ועדינות שנתקלים בה‬
‫~‪~191‬‬
‫לעיתים נדירות‪ ,‬שמצא דרכים חדשות ומופלאות לבנות בעץ‪ .‬לאט ובעבודה קשה קנה לו קהל לקוחות נאמן‬
‫וקטן של אנשים שהעדיפו אותו על פני כל נגרי הפדרציה המתוכנתים‪ .‬במהרה זומן בצו מילואים דחוף לבניית‬
‫מדפים בשל הצורך הדוחק של ארגון קלסרי המשרדים הממשלתיים בבית מלאכה בחלקה הצפוני של המדינה‪,‬‬
‫מרחק ‪ 35‬שעות נסיעה מכל ציוויליזציה‪ ,‬בהנחה שהשלג נמס‪ .‬השלג בדרך כלל לא נמס‪.‬‬
‫הנחתי מולי נייר מכתבים חלק והוצאתי מכיסי עט נובע‪.‬‬
‫״ג׳יין היקרה‪,‬‬
‫פשעתי נגד החברה שאנו חיים בה‪ ,‬על פי הגדרתם‪ .‬על פי הגדרתי יהיה זה פשע מזוויע כנגד עצמי אם אכנע‪.‬‬
‫אני חושב לפעמים שאולי הייתי צריך להתחנך אחרת‪ ,‬ותוהה מה השתבש שם בדרך‪ ,‬שגרם לי לאמץ חשיבה כה‬
‫שונה על החיים מזאת שהתפתחה במשך מאות בשנים‪ .‬מפחידה אותם המחשבה שאדם יכול להחליט לבדו את‬
‫ההחלטות המכריעות בחייו‪ ,‬בפרט‪ ,‬אם ועם מי לבלות את זמנו‪ .‬אבל האמת שאהבתי פעם אחת‪ .‬גדלנו יחד ליד‬
‫הים‪ ,‬אני והיא‪ .‬לפני שהוא יובש בעקבות המחסור בשטח נדל״ני‪ .‬עוד היה חול לבן‪ ,‬אני זוכר‪ ,‬והיינו מטיילים‬
‫בו ברגליים יחפות‪ ,‬גרגרים דקים בין בהונותינו‪ .‬ביום קייצי אחד הגענו בהליכה למקום הקבוע שלנו‪ ,‬התפשטנו‬
‫ונכנסנו למים‪ .‬צפנו בהם באיטיות ובשקט והעולם עמד מלכת‪ .‬שום דבר מלבדנו‪ ,‬החוף והשמים‪ .‬כשהחשיך‬
‫הדלקנו מדורה ואכלנו סרטנים שמצאנו שם בשפע‪ .‬נרדמנו חרישית ליד האש‪ ,‬נותנים ללילה החם לעטוף‬
‫אותנו‪.‬‬
‫למחרת התעוררנו לפנות בוקר מרעש מכני‪ .‬ג׳יפ שחור עצר לידו וקרע אותה ממני ללא מילים‪ ,‬טריקת דלת‬
‫והג׳יפ נסע‪ .‬כל העניין ארך כ‪ 55-‬שניות‪ ,‬ומאז לא ראיתי אותה שוב‪.‬‬
‫מסתבר שהוריה גידלו ירקות באופן פיראטי בגינה קטנה בתוך הבית בו הם חיו‪ ,‬עבירה חמורה כנגד איגוד‬
‫החקלאים של הפדרציה‪ ,‬כמו שידוע לך‪.‬‬
‫כשחזרתי לעיר ראיתי שלט מכירה על ביתה‪ .‬והבטחתי לעצמי שלא אכנע לחוקי הפדרציה‪ ,‬ובוודאי שלא אשא‬
‫אחרת לאשה‪.‬‬
‫אני מאחל לך שתגיעי למיצוי מחייך אלה‪ ,‬בדרך זו או אחרת‪.‬‬
‫~‪~192‬‬
‫היי שלום״‪.‬‬
‫למחרת עמדתי מול חומת הרובים וחיי לא עברו לנגד עיניי‪ .‬דריכת הרובים האחידה הדהדה בראשי כתזכורת‬
‫לחברה שאני משאיר מאחוריי ‪ −‬אחידה‪ ,‬משוכפלת‪ ,‬מקדשת מחשבה קולקטיבית ומונוטונית‪ .‬חסרת סבלנות‬
‫כלפי השונה‪ ,‬האינדיבידואל האמיתי‪ ,‬זה שמציב מראה אל מול אותם חולשות מודחקות שנמצאות בכל אחד‬
‫ואחד מאיתנו‪.‬‬
‫הפקודה הבאה ניתנה‪ .‬הקנים היטיבו את כינונם אליי‪ .‬עצמתי עיניים והרגשתי את החול והמים‪ .‬ריח מדורה עלה‬
‫באפי‪ .‬ראיתי את החוף מתרחק ונשארתי רק אני‪ ,‬צף ומתרחק לאיטי‪ ,‬הרחק מקו מגדלי הבטון‪.‬‬
‫~‪~193‬‬
‫עליות ומורדות ‪ /‬רועי בן בצלאל‪ ,‬מדעי החיים‬
‫הדלתות נפתחות‪ ,‬אנשים נכנסים‪ ,‬לוחצים על כפתור ומגיעים ליעדם‪ .‬כך פועלות מעליות בבתי מגורים‪ ,‬בבנייני‬
‫משרדים‪ ,‬בבתי מלון ובבתי חולים‪ .‬אלה גם חייה של המעלית בבית החולים הישן בחיפה‪ .‬כבר ‪ 41‬שנה היא‬
‫פותחת דלתות‪ ,‬מעלה ומורידה‪ ,‬ומקבלת לתוכה אנשים‪.‬‬
‫בשונה ממעלית אחרת בבנין משרדים אקראי‪ ,‬המעלית בבית החולים חווה את נוסעיה בכל כאביהם‪,‬‬
‫חששותיהם ושמחותיהם‪.‬‬
‫בכל יום ‪ −‬אם בחורף או אם בקיץ‪ ,‬אם בחג או אם ביום חול ‪ −‬היא עושה את מסעותיה בין הקומות‪ .‬מולה‬
‫נראות הקומות כמו עולמות נפרדים‪ ,‬שונים ועצובים‪ .‬האנשים הנמצאים באותה הקומה מציגים מראה אחר‬
‫מאלה הנמצאים מטרים ספורים מעליהם או מתחתם‪.‬‬
‫בקומת הכניסה רואה המעלית בית קפה‪ ,‬חנות ספרים קטנה ואת חדר המנקים‪ ,‬ממש כפי שהעולם נראה בחוץ ‪−‬‬
‫בריא‪ ,‬נושם וחי‪ ,‬כאשר הטרגדיות הקשות ביותר הן ספל קפה שנשפך או יום מכירות לא מוצלח בחנות‬
‫הספרים‪.‬‬
‫חמישה מטרים למעלה משם רואה המעלית את מה שאיש לא רוצה לראות על גופו שלו או על יקיריו‪ .‬אנשים‬
‫מדממים‪ ,‬חבושים‪ ,‬נאנקים מכאב ובוכים‪ ,‬מחכים ומתחננים לטיפול רפואי מהרופאים ומהאחיות‪ .‬זוהי קומת‬
‫חדר המיון‪ .‬כמו שהמעלית מופתעת בכל פעם מחדש נוכח המראות השונים בתכלית מהקומה שמתחת‪ ,‬כך‬
‫מופתעים גם האנשים שהגיעו לחדר המיון ביום בהיר אחד‪ ,‬ללא כל התראה מוקדמת‪.‬‬
‫במעלה המסע נתקלת המעלית בקומת המחלקה האורתופדית‪ ,‬בקומת המחלקה הכירורגית ובקומת המחלקה‬
‫הנוירולוגית‪ .‬לקומה החמישית המעלית תמיד שמחה להגיע‪ .‬אליה היא מסיעה גברים לחוצים ונרגשים‪,‬‬
‫~‪~194‬‬
‫האוחזים בידן של נשים נרגשות גם הן‪ ,‬שבטנן גדולה ונפוחה‪ .‬כמה ימים לאחר מכן מסיעה אותם המעלית‬
‫בחזרה לקומת הכניסה כשאיתם בעגלת תינוק נמצא עוד אדם קטן‪.‬‬
‫כשהמעלית מגיעה לקומת המחלקה האונקולוגית שבקומה השישית‪ ,‬היא כבר יודעת למה לצפות‪ .‬חדריה של‬
‫הקומה אינם פונים אל המעלית‪ ,‬כך שהיא איננה רואה את המתרחש‪ ,‬אלא רק את האנשים המגיעים אליה‬
‫ויוצאים ממנה כשפניהם כבר אומרות הכל ‪ −‬האם הם חולים או האם הבריאו‪.‬‬
‫***‬
‫אישה בהירת שיער בשם הלנה לחצה על הכפתור‪ ,‬נכנסה אל המעלית ובן זוגה מיכאל נכנס מייד אחריה‪ .‬הם‬
‫הביטו זה בזו נבוכים‪ ,‬המומים ומפוחדים‪ ,‬נוכח המצב החדש שפקד את חייהם‪ .‬עיניהם האדומות‪ ,‬המעידות על‬
‫שטף דמעות שרק מחכה להתפרץ‪ ,‬יכלו להעיד על הבשורה שזה עתה קיבלו‪.‬‬
‫הם חזרו מפגישה עם הרופא הבכיר ביותר במחלקה‪ ,‬פרופסור מוסינזון‪ ,‬שבישר להם על תוצאות הביופסיה של‬
‫הגידול שהתגלה בשדּה הימני של הלנה‪.‬‬
‫בני הזוג ניסו להסתיר זה מזו את הבעות פניהם‪ ,‬שכאילו קפאו מרגע הבשורה ועד דקות ארוכות לאחר מכן‪.‬‬
‫רק המעלית שבודדה אותם מחלל הקומה השישית יכלה לקרוא ולזהות את הבעות פניהם‪ ,‬את מבטם ואת‬
‫תחושותיהם האמיתיות‪.‬‬
‫המעלית בבית החולים יודעת הכול‪ .‬שנים רבות היא מכניסה אליה מאות ואלפי אנשים מדי יום‪ ,‬ועם ניסיון‬
‫עשיר כשלה היא יודעת לזהות את אשר חשים הנוסעים בה‪.‬‬
‫~‪~195‬‬
‫היא גם יודעת לקרוא את מחשבותיהם של הנכנסים‪ ,‬מזהה את האופטימים והפסימים מביניהם‪ ,‬חשה במצוקות‬
‫משפחות החולים‪ ,‬ומבינה את פשר שתיקתם כאשר הם עולים ויורדים יחד במעלית‪.‬‬
‫ניתן לשער שניסיונה הרב של מעלית בית החולים מאפשר לה כיום אפילו לזהות ולאבחן מצבים רפואיים‬
‫שונים‪ ,‬הן של חולים והן של רופאים ואחיות ובני משפחות החולים‪ ,‬שבסך הכל באים לבקר את אהובם החולה‬
‫ולא יודעים שאולי הם הבאים בתור להיות מטופלים בעצמם‪.‬‬
‫***‬
‫מעלית בית החולים היא מכשיר שלמד בעל כורחו את בני האדם‪ ,‬את כל העובר על נפשם ועל גופם‪ .‬אך אין‬
‫ביכולתו של המכשיר לדבר‪ ,‬לתת עצה או לנחם‪.‬‬
‫הדבר היחיד שהמעלית יכולה לעשות הוא לעצור באחת הקומות‪ ,‬בטעות כביכול‪ ,‬מתוך המלצה או רמיזה‬
‫לנוסעיה באיזו קומה עליהם לרדת כדי לשפר את מצבם הרפואי‪.‬‬
‫הלנה ומיכאל לחצו על קומת הכניסה כדי לשבת בבית הקפה של בית החולים‪ .‬הם רצו לנוח מעט ביחד‪,‬‬
‫להחליף עוד מבטים ולדבר‪ ,‬בניסיון לעכל את הבשורה ולחשוב על העתיד הקרוב‪.‬‬
‫אך המעלית נעצרה לפתע בקומה השלישית‪ .‬מולם היה מוצב השלט‪" :‬כירורגית א'" וחץ הורה ימינה‪.‬‬
‫מיכאל לחץ שוב בתנועה תקיפה על כפתור קומת הכניסה‪ .‬הוא לא רצה לראות אילו מחלקות יש לבית החולים‬
‫להציע‪ ,‬למרות שידע שאלה המקומות בהם יבלה את התקופה הקרובה עם אהובתו‪.‬‬
‫~‪~196‬‬
‫המעליות אינן מכירות רק את המורדות שבחיינו‪ ,‬את הקשיים ואת הפחדים‪ .‬הן גם יודעות לזהות מתי מצבו של‬
‫אדם משתפר‪ ,‬גופנית ונפשית‪.‬‬
‫המעלית הגיעה לקומת הכניסה‪ .‬מיכאל והלנה יצאו במהרה כמו שני אנשים ששהו במקום סגור הרבה חודשים‬
‫ובכל אותו זמן ציפו לצאת אל סביבה מוכרת ונעימה יותר‪ .‬מייד אחריהם נכנסו למעלית זוג הורים צעירים ובנם‬
‫הקטן‪.‬‬
‫המעלית זיהתה בקלות את ההתרגשות ואת תחושת ההקלה ששררו על פניהם של ההורים שבנם החלים ממחלה‬
‫קשה‪ .‬אילו רק היו יודעים מה יש למעלית לספר להם‪ ,‬אפילו לא היו צריכים להיפגש עם פרופסור מוסינזון כדי‬
‫שיספר להם על השיפור במצבו של בנם‪.‬‬
‫כמה שעות לאחר מכן נכנס פרופסור מוסינזון בעצמו אל המעלית‪ .‬בסוף יום העבודה עשה את דרכו אל החניון‬
‫של בית החולים‪.‬‬
‫הוא התבונן במראה‪ .‬עיניו היו אדומות כעיניו של איש שלא ישן יממות שלמות‪ .‬הבעת פניו הייתה לחוצה‬
‫ומרוגשת ‪ −‬נראה שדבר‪-‬מה העסיק אותו‪.‬‬
‫אם הלנה ומיכאל היו מצטרפים אליו למסע לחניון בית החולים‪ ,‬היו אלה יכולים לחשוב שבשורתו הקשה‬
‫להלנה גרמה להבעת הפנים הזאת‪ .‬ואם היו אלה הוריי הילד שהחלים‪ ,‬היו אלה עשויים לחשוב שהפרופסור‬
‫נרגש לאחר שיחתו איתם‪.‬‬
‫אך המעלית יודעת שהאמת שונה‪ .‬המעלית מכירה היטב את פרופסור מוסינזון‪ .‬כבר ‪ 33‬שנה הוא נוסע בה מדי‬
‫יום ביומו‪.‬‬
‫~‪~197‬‬
‫היא יודעת לזהות כאשר הוא רגוע‪ ,‬מרוצה מטיפול מוצלח בחולה או סתם שבע רצון ממעמדו כרופא בכיר‬
‫במחלקה האונקולוגית‪ .‬היא אף יודעת לזהות מתי הוא שרוי בעצב כי אחד ממטופליו נפטר‪ .‬או אז הוא מרגיש‬
‫אומלל וחסר אונים‪ ,‬מאוכזב מעולם הרפואה שלא נותן מענה לכול‪.‬‬
‫כעת הבחינה המעלית בהבעה חדשה שלא הכירה אצלו קודם‪ .‬עיניו האדומות ומבטו השמוט של פרופסור‬
‫מוסינזון סיפרו סיפור אחר‪.‬‬
‫בתקופה האחרונה הוא חווה פרידה מאשתו האהובה ‪.‬‬
‫כן‪ ,‬מעלית בית החולים יודעת הכול‪ .‬היא מאבחנת בתבונה ויודעת לזהות בנקל עליות ומורדות‪.‬‬
‫~‪~198‬‬
‫התפכחות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫יום ראשון הוא היום האהוב עליי‪ .‬ידוע לי שאני בעמדת מיעוט‪ ,‬אך בכל שבוע צצה לה מחדש שמחה קלה‬
‫לאיד‪ ,‬כשאני נזכר ששאר האנשים משכימים קום אל ריטואל מקהה חושים ובלתי מנוצח ‪ −‬ואני ממשיך לישון‪.‬‬
‫נהגתי לחוש אי נוחות מהאגוצנטריות שבבסיס ההנאה שלי‪ ,‬אך גידופי הקנאה הפסאודו‪-‬היתוליים שספגתי מדי‬
‫פעם בפעם השקיטו את המצפוניות היתרה הזו‪ .‬עודני צעיר מכדי להתנצל‪.‬‬
‫באותו בוקר יום ראשון‪ ,‬הקול של אבא חדר את עננת השינה הכבדה שלי‪" .‬אלון? אלון?" הוא קרא‪ ,‬ואני‬
‫מלמלתי מילות בהלה של בוקר שהתחיל מוקדם מדי‪" .‬הירגע‪ ,‬לא קרה דבר"‪ ,‬הוא אמר בעודי מושיט יד מתוחה‬
‫יתר על המידה אל זוג המשקפיים הנעלמות שלי‪" ,‬אני רק צריך עזרה לכמה רגעים"‪.‬‬
‫התחלתי להתעשת‪ .‬אבי הוא מאותם טיפוסים ספק מיושנים ספק בעלי חשיבות עצמית גבוהה מדי‪ ,‬שלא ששים‬
‫לבקש עזרה‪ .‬עברו שלושה שבועות מהרגע שהתעקש לתקן בעצמו את הצנרת באמבטיה‪ .‬לבסוף אמי נשברה‬
‫וקראה לעזרה מקצועית יותר ממה שיכול היה לבצע בעלה קלינאי התקשורת‪.‬‬
‫"החזק את התחבושת לרגע"‪ ,‬הוא אמר והושיט בהיסוס את ידו הנפוחה והסמוקה‪" ,‬עליי לצאת לעבודה בעוד‬
‫כמה דקות"‪ .‬הבטתי באותה יד משונה והשתדלתי להרפות את שרירי הפנים ולא להפגין צל צלה של הבעה‪,‬‬
‫שמא ישתרבבו להם הפתעה או גועל‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה שחזיתי ביד החשופה של אבא בזמן התקף‬
‫שיגדון‪ .‬העור ‪ −‬שנדמה כעומד להתבקע מהאמה השדופה שתפחה מאוד ‪ -‬הבהיל אותי‪ .‬היד נראתה כמכבידה‬
‫על גופו החסון‪ ,‬שלפתע נעשה שברירי‪ .‬מיקדתי את מבטי בתחבושת כמי שמבצע פעולה טכנית סבוכה‪,‬‬
‫וביצעתי את הפעולה בעדינות‪ ,‬שבלטה על רקע התנועות המגושמות של ידו השנייה‪ .‬אבא פקד עליי לקשור‬
‫בחוזקה ונענע את ראשו בשביעות רצון מלאת ביטחון‪ .‬הוא טפח על שרוולו המופשל‪ ,‬ופיזר את פתיתי הבד‬
‫הקטנים שנותרו מהתחבושת ודבקו בחולצתו המגוהצת לעילא‪ .‬הוא הזדקף‪.‬‬
‫"יופי‪ ,‬ילד"‪ ,‬מלמל אל חלל האוויר מבלי להביט אליי‪ ,‬ויצא מן החדר‪.‬‬
‫~‪~199‬‬
‫ישבתי על המיטה‪ ,‬עדיין רכון מעט קדימה‪ .‬בשנה שעברה אבי החל לסבול מכאבים חדים ועזים בכף הרגל‪,‬‬
‫ששיתקו אותו לחלוטין‪ .‬הוא מיעט להופיע בסלון הבית ובמטבח‪ ,‬ואני חששתי לבקרו בחדר השינה‪ ,‬שמא‬
‫ייתפס באומללותו‪ .‬עבר זמן לא מועט עד שאובחנה בו מחלת השיגדון‪ ,‬ומאז ההתקפים חוזרים ושבים‪ ,‬ובכל‬
‫פעם תוקפים גפה אחרת‪" .‬זו דלקת מפרקים כרונית"‪ ,‬אמי הייתה מספרת לכל המעוניין‪" ,‬שנחשבת כמחלתם‬
‫של העשירים"‪ .‬בבית אימא לא הייתה מתאפקת מלהוסיף‪" :‬לא יכולת להידמות לעשירים בדברים אחרים מלבד‬
‫מחלות?"‪ .‬אבא היה מתכווץ ממבוכה בכל פעם מחדש וכך גם אני ‪ −‬כיצד יכול אדם לשמור על ערך עצמי‪,‬‬
‫בעודו נאלץ להתנצל על הסבל האישי שלו? על מחלה המאכלת את גופו שלו? ריחמתי עליו ומיד הייתה‬
‫תופסת אותי תחושת אשמה על כך שאני מעז לרחם‪ .‬הייתי מביט במי שהיה המלאך השומר שלי‪ ,‬שכל ילדותי‬
‫הרגשתי עטוי שריון הגנה בנוכחותו‪ ,‬והדמות שניצבה מולי הייתה של אדם תשוש וחלש‪ ,‬שמאבד את עצמאותו‬
‫ונעשה זקוק לי‪ .‬מילא להזדקק לשירותיו של רופא‪ ,‬עורך דין‪ ,‬חייט‪ ,‬או כל בעל מקצוע המיומן במלאכתו‪ ,‬אך‬
‫להזדקק לי?‬
‫ההזדקקות הזו זרה לי‪ .‬אבי שואב הנאה רבה ביותר מעצמאותו‪ .‬כילדים‪ ,‬ולא פחות כבוגרים‪ ,‬גם אני ואחי‬
‫שאבנו מכך הנאה לא מבוטלת‪ .‬לאחר שסיים את לימודיו האקדמיים‪ ,‬החל אבי לעבוד בבית החולים "קפלן"‪.‬‬
‫הייתי רך בשנים והתרגשתי מהמקום הגדול‪ ,‬הלבן והמכובד‪ ,‬שאבי היה חלק ממנו‪ .‬לאחר שנים רבות כשכיר‪,‬‬
‫הגשים את חלומו משכבר הימים והקים קליניקה פרטית‪ .‬אבי אינו דוגל בביזור סמכויות ושלט בממלכה הקטנה‬
‫שלו בהנאה לא מבוטלת‪" .‬אבא שלי מנהל"‪ ,‬אמרתי לשאר הילדים‪ ,‬שהתרשמו עד מאוד מהאיש עם החליפה‬
‫המצוחצחת שפיזר סביבו פירורי הילה‪.‬‬
‫הוא ידע תשע עשרה שנים טובות עד קריסתה הכלכלית של הממלכה‪ ,‬שאליה התוודענו אני ואחי בעקיפין‪.‬‬
‫אבא ממעט להישיר מבט לאנשים ולספר חוויות שאינן קשורות במסעדה המהוללת האחרונה שבה ביקר‪ .‬את‬
‫רוב שעותיו החל לבלות בבית‪ ,‬ואת יתר זמנו כילה בריצה אל חוף הים ובחזרה‪ .‬את חזונו המפואר להצלחה‬
‫כלכלית החליפה תקווה נואשת להצלחה בהחזר חובות מפוארים‪ .‬צרבה אותי הבושה בשמו‪ ,‬ואולי בשמי‪ ,‬בכל‬
‫פעם שנשאלתי לשלומו ולמצבו‪.‬‬
‫~‪~200‬‬
‫הוא החל לעבוד כשכיר בקליניקה קטנה מחוץ לעיר‪ ,‬ובמשך שנים היה חוזר הביתה בכל אחר צהריים‪ ,‬כשעל‬
‫פניו מרוחה ארשת חשיבות מזויפת‪ .‬אבא היה גדוש בסיפורים על העבודה המקצועית והמהוקצעת שהוא‬
‫מבצע‪ ,‬והפליג בתיאורי מחמאות ובגילויי הערכה שקיבל‪ .‬לפני כשנה נסגרה הקליניקה והוא פוטר יחד עם כל‬
‫שאר עובדי המקום ‪ −‬כך סיפר‪ .‬אבל מספר חודשים לאחר מכן נסעתי במכוניתי ליד הקליניקה הסגורה והבחנתי‬
‫כי המקום פועל כתמול שלשום‪ .‬בגיל שישים וארבע גיבור הילדות שלי החל לסור לראיונות עבודה בזה אחר‬
‫זה‪ ,‬ואיני יכול לא לדמיין מה עבר בראשם של הצעירים בשנות העשרים לחייהם‪ ,‬שישבו איתו בחדר ההמתנה‪.‬‬
‫הדלת נטרקה ברעש מחריש אוזניים‪ .‬לרעש הזה הייתי זקוק כדי להתעורר לחלוטין‪ .‬ידעתי שאני היחיד בבית‬
‫כרגע‪ ,‬ואיש אינו עתיד לחזור בשעות הקרובות‪ .‬אבי יצא אל הקליניקה הקטנה בבני ברק‪ ,‬שקיבלה אותו‬
‫לעבודה במשרה חלקית‪ .‬אמי יוצאת מוקדם בבוקר מהבית לעבודתה כפיזיותרפיסטית ב"בית גיל הזהב"‪.‬‬
‫מעולם לא הבנתי מה גורם לאדם לבחור למשש למחייתו את גופם החלוש של קשישים‪ ,‬אך אימא תמיד נראתה‬
‫מסופקת ואני חדלתי להציק בשאלות חסרות תועלת‪ .‬אחי הצעיר‪ ,‬דקל‪ ,‬מבלה את ימיו במדינות מזרח אסיה כבר‬
‫קרוב לשנתיים‪ .‬פעם אחת יחידה הגיע דקל לביקור‪ ,‬שבו השקיעו הוריי את מיטב מרצם וכספם כדי שיוצף‬
‫געגועים לארץ ואליהם‪ .‬אבל דקל חזר לפיליפינים בקלות בלתי נסבלת‪.‬‬
‫נשמע צליל שקשוק צרור מפתחות כבד ליד דלת הבית‪ ,‬טריקה ופסיעות איטיות‪ .‬באבחה מהירה קמתי ממיטתי‬
‫הנוחה מדי והלכתי לכיוון הסלון‪ ,‬מתאושש מהסחרחורת הקלה‪ .‬כבר במסדרון הבחנתי באבא השעון על כיסא‬
‫במטבח‪ ,‬עיניו מושפלות לרצפה‪ .‬ראשו לא הורם כשהתקרבתי אליו‪ ,‬ונראה היה שלא הבחין בי‪" .‬אבא?" קראתי‬
‫והערתי אותו מהזיותיו‪" ,‬הכול בסדר?" ומיד הרגשתי מגוחך לשאול אדם שנראה שפוף ומדוכא האם הכול‬
‫בסדר‪.‬‬
‫"אתה זוכר את אלונה?" הוא שאל‪ ,‬עדיין רכון‪" ,‬הקלינאית עם השיער המתולתל שהעסקתי?" וודאי שזכרתי‬
‫אותה‪ ,‬היא הייתה הקלינאית הצעירה ביותר אצל אבא שלי והקסימה אותי בחיוכה כשהייתי נער מתבגר‪.‬‬
‫~‪~201‬‬
‫"היא נפטרה‪ .‬סרטן"‪.‬‬
‫הרגשתי שהאיברים הפנימיים שלי מתכווצים‪ .‬לקחתי שאיפה עמוקה וניסיתי למצוא דבר מה הגיוני לומר‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי מתחקר את אבא בשאלות קצרות ויבשות על הגידול ממנו סבלה ועל הטיפולים שביצעה‪ .‬גיל‬
‫‪ ,31‬סרטן צוואר הרחם‪ ,‬כימותרפיה‪ ,‬כריתה‪ ,‬גרורות‪ ,‬אשפוז‪ ,‬לפתע פתאום‪ .‬הם לא התראו כבר כמה שנים‪ ,‬דבר‬
‫מפתיע בהתחשב בעובדה שאבא נראה כמי שפורק לחתיכות‪ .‬בסדר הוא לא‪ .‬גם אני לא‪ .‬הדהד בראשי שהעלמה‬
‫הייתה מבוגרת ממני בשש שנים בסך הכול‪ ,‬והרי אנשים בגילנו לא מתים‪ .‬ניסיתי לדמיין את החוויה המפוקפקת‬
‫של השתתפות בהלוויה של אדם בן גילי‪ ,‬ואחזה בי בעתה ששיתקה את הדמיון‪ .‬הנה אני נשאב אל ההתעסקות‬
‫הממכרת בעצמי‪ ,‬ואת מותה של אלונה הופך לקדימון למותי שלי‪ .‬אבא הזדקף וקטע את התפלשותי באבל הזוי‪.‬‬
‫הוא עצם את עיניו באמצעות ידו עטופת התכריכים‪ ,‬שנראו מגושמים ומטופשים‪" .‬היא הייתה בת חסותי"‪ ,‬הוא‬
‫אמר‪" ,‬לימדתי אותה הכול‪ ...‬היא עקפה אותי"‪ .‬התיישבתי לידו‪ ,‬בוהה במרצפת וממתין שיגאל אותי מהשיחה‬
‫הזו‪.‬‬
‫יום ראשון ארור‪.‬‬
‫~‪~202‬‬
‫העיר שלי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ואלקטרוניקה‬
‫בערבים‪ ,‬בתום יום העבודה‪ ,‬אני חוזרת לדירתנו הקטנה‪ .‬העיר מציבה בפניי שתי אפשרויות חזרה מברודווי‬
‫פינת ‪ ,21‬שם עבדתי‪ ,‬לדירתנו שב‪.Mid-Town-‬‬
‫כל יום אני מתווכחת עם עצמי מחדש איך נכון לי לעשות את הדרך הזו‪ .‬כל יום אני חידתית לעצמי‪ .‬עושה‬
‫רשימות‪ ,‬שואלת שאלות‪ ,‬מפתחת ציפיות‪ .‬מה יחכה לי אם אבחר במסלול אחד ואיזו הפתעה אפגוש במסלול‬
‫האחר?‬
‫לפעמים אני בוחרת לרדת בתחנת ה‪ Subway-‬של‪ .Pennsylvania Station-‬אז אני חוצה בצעידה חפוזה‬
‫את השדרה שביעית‪ ,‬את ה‪ ,Avenue of America-‬את ‪ ,Broadway‬את החמישית‪ ,‬את ‪ ,Madison‬את‬
‫‪ Park‬ואת ‪.Lexington‬‬
‫אני אוהבת את ההליכה הרגלית בתום יום העבודה‪ .‬יש בה משהו מדיטטיבי‪ ,‬אף שהיא נעשית בשעת ערב‬
‫צפופה ובכרך העמוס ביותר בעולם‪ .‬לכאורה הכול צפוי בדרך הזו‪ .‬אני יודעת מראש מה אראה בכל פיסת‬
‫מדרכה‪ ,‬לאחר חציית כל שדרה‪ .‬נראה כי אי אפשר להפתיע אותי‪ ,‬שהרי כל פינה בעיר הזו כבר מוכרת לי‪.‬‬
‫אני יודעת באיזה אופן יהנהן לי לשלום מוכר הפרחים ההודי‪ ,‬מאיפה ייפלט אל הרחוב ריח‬
‫המעדנייה המגרה ביותר והיכן נמצא ה‪ take away-‬הסיני הכי טעים בעיר‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬בכל יום אני סקרנית‬
‫מחדש לדעת כמה מעוף ויצירתיות יושקעו בסידור חלון הראווה השבועי ואילו פריטים חדשים ישולבו‬
‫בוויטרינה המעוצבת של חנות כלי הכתיבה השכונתית‪.‬‬
‫~‪~203‬‬
‫הרוח מצליפה בתוך "מנהרות הרוח" הנוצרות בין הכבישים והשדרות הארוכות‪ .‬בתוך תוכי אני מבקשת לעצמי‬
‫את הרוח המלוחה של הים‪ ,‬של הבית‪ ,‬רוצה אל השרוולים המופשלים‪ ,‬רוצה את הסנדלים המוכתמים זפת‪.‬‬
‫במקום כל אלו אני מוצאת את עצמי פוסעת ברחוב חשוך על מדרכות מוכתמות‪ .‬כל כך מאושרת‪.‬‬
‫במסלול השני‪ ,‬הקצר יותר‪ ,‬אני יוצאת מהרכבת התחתית ב‪ Lexington-‬פינת שלושים וארבע‪ .‬הבחירה הזו‬
‫אינה מותירה זמן למחשבות‪ .‬ה‪ Empire State Building-‬מלווה אותי בדרכי ושומר לי על העננים‪ .‬ראשו‬
‫עטוף בקרם קצפתי‪ ,‬דובדבן האנטנה מהבהב בשפתו הבינארית‪ .‬אני מטפסת אל הרחוב מתוך מחילות התחנה‪,‬‬
‫ניתקת מהארץ ומרחפת בשמיים‪.‬‬
‫וגם בדרך הזו אני מאושרת‪ ,‬כל כך מאושרת‪.‬‬
‫בימים החופשיים שלי אני מטיילת ברחבי העיר‪ ,‬מחפשת בה פינות שעדיין לא גיליתי‪ .‬מנהג שאימצתי לעצמי‬
‫הוא לחצות את ה‪ Washington Square-‬באלכסון‪ .‬כך אני אוהבת‪ .‬סופרת את צעדיי ומקשיבה לנקישות‬
‫עקביי על הריצוף המיושן‪ .‬מנסה למצוא בהם מנגינה שתמשיך ותתנגן בי במשך היום‪ .‬אני מתקרבת לאנשים‪,‬‬
‫כמעט מצוטטת לשיחות‪ .‬שואפת את הריחות ‪ −‬ריח מתקתק של עשב מגולגל בפילטרים תוצרת עצמית מציף‬
‫ועולה‪.‬‬
‫במרכז הכיכר ניצבת קבוצת נשים שחורות‪ .‬הן שרות מוסיקה שחורה‪ ,‬מנענעות את גופן בתפילה קצבית‬
‫כאחוזות טראנס‪ ,‬ממגנטות את העוברים ושבים אל חזיותיהן הגדושות ואל ישבניהן הענקיים‪.‬‬
‫מטרים ספורים מהן שרות נשים בהירות שירי עם איריים ומלוות את עצמן בנקישות עקבים ובמחיאות כף‬
‫קצביות‪.‬‬
‫~‪~204‬‬
‫קבוצה מקומית של נערי שכונות מתופפת בתופים אפריקאים כבדים‪ ,‬רקדני ‪ break dance‬מוכשרים להפליא‪,‬‬
‫עטורים בתסרוקות משומנות‪ ,‬סובבים את גופם שלוש מאות שישים מעלות בגמישות פתלתלה‪.‬‬
‫אני עושה את דרכי ברגל עד לרחוב ‪ .Bleeker‬מחפשת לי מקום קטן בווילג' שאפשר לשבת בו באמצע היום‬
‫ולשמוע מוסיקה טובה ושקטה‪ .‬מקום שלא יהיה המוני או רועש‪ ,‬שאפשר לכתוב בו ולארגן את המחשבות‪.‬‬
‫תפאורת העיר ניו יורק עשויה בעיקר מאנשים‪ .‬גברים ונשים‪ .‬הגברים יכולים להיות צהובים מלוכסנים‪ ,‬כהים‬
‫מקורזלים‪ ,‬קלועי צמות או קרחים‪ ,‬שעירים‪ ,‬חבושים בשטריימל או בטורבאן‪ .‬הנשים יכולות להיות שחורות‪,‬‬
‫בלונדיניות‪ ,‬מקורזלות באופן טבעי או עטורות בלונד שהוא העתק מדויק של כוכבת הוליוודית תורנית‪ .‬הן‬
‫יכולות ללבוש שמלות רחבות‪ ,‬תפורות מבדים אפריקאים ססגוניים‪ ,‬או גלימות בהדפס פרחוני‪ .‬הן יכולות‬
‫לחשוף כתפיים‪ ,‬ברכיים‪ ,‬עורף וצוואר‪ ,‬והן יכולות לכסות כל סנטימטר מגופן‪.‬‬
‫בסקיצות הנרשמות קשה לי לכתוב את כולם‪ .‬הם באים והולכים‪ ,‬קרבים ונמוגים‪ .‬אני מנסה לתהות על קנקנם‬
‫של אחדים‪ ,‬מאגדת אותם לקבוצות‪ ,‬חוץ מהקבוצות האתניות הגלויות‪ .‬מנסה למתוח בהם מכנים משותפים‪,‬‬
‫לחתוך בהם קבוצות נוספות‪ .‬יודעת שכמו בכל מקום בעולם גם פה יש בודאי חכמים וטיפשים‪ ,‬ישרים ורמאים‪,‬‬
‫פגועים ונפגעים‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬עם החודשים החולפים מתמלא לו הבלוק הצהוב ברישומים סוריאליסטיים‪ .‬כאלו שההיגיון הבריא אומר‬
‫כי אינם יכולים להתרחש ובכל זאת הם קורים פה‪ ,‬בניו יורק‪.‬‬
‫תשע וחצי בתחנת ה‪ Subway-‬ב‪ Madison-‬ושלושים ארבע‪ .‬איש נמוך‪ ,‬שמן ומיוזע‪ .‬כרסו הררית‪ ,‬מפלי‬
‫שומן מיוזעים משתפלים מעל בוקסר בלוי‪ .‬פלג גופו העליון עירום‪ .‬הוא עומד באמצע הכביש הסואן‪ ,‬אוחז‬
‫בקומפרסור ענקי וקודח את הכביש‪" .‬מצלמים פה סרט?!"‪ .‬בלאומילך המשוגע קם לתחייה ברחובות ניו‪ -‬יורק‪.‬‬
‫~‪~205‬‬
‫איש שרוע על המדרגות היורדות ל‪ .Subway-‬כבר שלושה ימים שהוא שוכב שם‪ ,‬שלושה ערבים שאני רואה‬
‫אותו בדיוק באותו המקום‪ ,‬על אותה המדרגה ובאותה התנוחה‪ .‬אולי הוא מת? אולי קפא מקור? איש לא ניגש‪,‬‬
‫איש אינו מפריע לו‪ .‬ככה זה פה‪.‬‬
‫בית דירות בווילג'‪ .‬מדרגות החרום הברזליות חותכות את החזית‪ ,‬אלכסון ועוד אלכסון‪ .‬בחור צעיר עומד על‬
‫האדנית מחוץ לחלונות דירתו ומנגן בסקסופון‪ .‬לבוש בתחתוניו‪ ,‬חצי ערום‪ .‬הוא לא לבד‪ .‬מיליוני מטורפים‬
‫מסתובבים בעיר הזו‪ ,‬חלק עירומים מבחוץ‪ ,‬חלק עירומים מבפנים‪ ,‬הם יכולים לנהל עם עצמם דיאלוג קולח‬
‫במשך שעות‪ ,‬הם יכולים להיות נורמאליים מקסימום עשר דקות ביום‪ .‬הם יכולים להביא ילדים לעולם‪ .‬הם גם‬
‫יכולים לגדל אותם בתוך הטרוף הפרטי שלהם‪.‬‬
‫על המדרכה מול התור למעבורת היוצאת לסטייטן איילנד רוקד ילד בן ארבע לצלילי מוסיקה שבוקעת מטייפ‬
‫נייד גדול ממדים‪ .‬המוסיקה צועקת‪ ,‬צורמת‪ ,‬משתקת‪ .‬הוא אינו קשוב לה כלל‪ .‬נראה כאילו אין קשר בין‬
‫הצלילים אשר לכאורה מרקידים אותו לבין הקצב הפנימי הסואן שצומח מתוכו‪.‬‬
‫אישה זקנה‪ ,‬שערה צבוע בכחול ואסוף בקוקיות‪ ,‬מחייכת לעצמה ושואלת את הקבצן לשמו של החתול‬
‫המתכרבל בזרועותיו‪ .‬חברו הנובר בפח האשפה תר אחר פחיות שתייה משומשות ששוויין עשרים וחמישה‬
‫סנט‪ .‬הוא מסלק אותה כדי שלא תפריע לשכנו‪ .‬זמרת אופרה בדימוס שואגת עליו בקול אלט מצמרר‪ ,‬איש שחור‬
‫וגדול משליך לעברם ארגז‪.‬‬
‫ימי ניו יורק שלנו מתחילים ללבוש שגרה‪ .‬עדיין אנחנו נרגשים לקראתה מדי בוקר ולמרות שהיא עדיין מאיימת‬
‫בזרותה‪ ,‬איננו נרתעים לחפש אחר קרבתה‪ .‬היא לופתת אותנו בחוזקה ואנחנו נסערים בה‪.‬‬
‫מאז שהגענו מנסה האיש שלי לגונן עליי במצבים של חוסר בהירות או חוסר שקט‪ .‬הוא עוטף אותי‪ ,‬מבאר לי‪,‬‬
‫מתרגם לי‪ ,‬מפשר לי‪ ,‬עושה הכול כדי שלא אמלט אל תוך שתיקותיי‪ .‬ישנם ימים בהם אני שותקת עמו‪ .‬העיר‬
‫הזו עושה אותי שותקת יותר מערים אחרות והכי קשה לי ללכת לאיבוד בשתיקותיהם של אחרים‪ .‬העיר הזו‬
‫~‪~206‬‬
‫מארגנת אותי בתוכה על פי רצונותיה ואינה מתחשבת כלל בדרישותיי‪ .‬היא מצליחה להפר בי את השלווה‪.‬‬
‫נראה שלעולם לא תהיה העיר הזו מובנת לי מתוכה ועד קצותיה‪.‬‬
‫העיר הזו גורמת לי להתאהב בה יום‪-‬יום מחדש‪ .‬מה יש בה שאני נופלת שדודה בקסמיה? מה יש בה שלא‬
‫מפסיק להתחדש לי להקסים לי? הנה אני יושבת בה ומוסיפה להתגעגע אליה ואני יודעת אני מצויה בעיר‬
‫אהבתי הגדולה‪.‬‬
‫וגם היום‪ ,‬בכל פעם שאני ממריאה אליה‪ ,‬אני נמלאת בחגיגיות ובקסם‪ .‬כמו לפני האהבה‪.‬‬
‫~‪~207‬‬
‫פרוטוקול תדריכים לדיסקציה מעבדה מס' ‪ / 5‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫"הגופה שוכבת על הבטן‪ .‬שקית החול מתחת לבית החזה‪ ,‬הידיים שמוטות לצדדים‪".‬‬
‫("תדריכים לדיסקציה‪ ,‬מעבדה מס' ‪ ,5‬אוניברסיטת תל אביב‪ ,‬החוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה‪ ,‬הפקולטה‬
‫לרפואה ע"ש סאקלר)‬
‫חלק א‪ :‬הגופה שוכבת על הבטן‬
‫תחילה דימיתי עצמי נשרף ועשן גופי מיתמר אל על במעלה ארובת הקרמטוריום‪ .‬לאחר מכן נאסף בקפדנות אל‬
‫אגרטל כהה ומבריק ומפוזר אל הים התיכון‪ .‬שוקע אט‪-‬אט‪ ,‬במערבולת אקראית אל הקרקעית עד שלא יהיה‬
‫ניתן להבחין בין חול הים לעפרי‪ .‬מתחבר אל גרגיריו הקטנטנים של החול משל הייתי אחד משלהם‪ .‬פוגש את‬
‫גרגירי האפר של אהובתי הנצחית‪ ,‬רבקה היפה‪ ,‬ששקעה אף היא בדרכה האחרונה אל מצולות הים התיכון‬
‫והותירה אותי לבדי‪.‬‬
‫ואז החלו להתעורר בי הספקות‪ .‬האם כך הייתה רוצה רבקה‪ ,‬אם ידעה את שאירע לה באותו יום מקולל של ה‪-‬‬
‫‪ 13‬בינואר‪ ,‬היום בו נלקחה ממני אהבתי בשל האבחנה הלקויה של רופא מתחיל?‬
‫את רבקה אמנם מאוחר מדי להציל‪ ,‬אבל אם אוכל במותי לסייע לרופא פלוני או חוקר אלמוני בעבודתם‪ ,‬כך‬
‫חשתי‪ ,‬תגול מליבי אבן עצומה ותשקע הימה יחד עם הבכי והתסכול על מותה של רבקה‪.‬‬
‫שקלתי בלבי את ההחלטה הכבדה‪ .‬ימיי היו ספורים‪ .‬ידעתי שהמפגש הקרוב עם בורא עולם מבושש להגיע‬
‫בעיקר בזכות שלל התרופות שהוזרקו לי בצינורות פלסטיק דקים אל מחזור הדם‪ 3 ,‬פעמים ביום‪ 1 ,‬ימים‬
‫בשבוע‪ .‬מראות בית החולים השיבו אותי ‪ 55‬שנים אחורה ליום מותה של רבקה‪ .‬זכרונות ממשיים להחריד‬
‫מהיום הנורא ההוא הציפו את תודעתי‪ ,‬יומם ולילה‪ ,‬בחלום ובמציאות‪ .‬באותם ימים אחרונים‪ ,‬הרביתי לחשוב‬
‫על רבקה ולדמות אותה מייעצת לי על דרך הפעולה הנכונה ביותר בעיניים נבונות ודיבור נחרץ‪.‬‬
‫~‪~208‬‬
‫דעתי הייתה צלולה אך גופי כשל בשל מחלת סרטן המעי הגס‪.‬‬
‫לבסוף החלטתי ללכת עם תחושת הבטן החזקה שלי ולבחור לתרום את גופתי למדע‪.‬‬
‫אחרי שהסדרתי את הפן הבירוקראטי בהסכם לקוני שמזכיר חוזה שכירות‪ ,‬חשתי התרוממות נפש של ממש‪.‬‬
‫ידעתי בכל מאודי שרבקה הייתה משבחת אותי על ההחלטה הטובה ומחייכת אלי את החיוך שהפיל אותי‬
‫ברשתה ‪ 45‬שנה קודם לכן‪.‬‬
‫חלק ב‪ :‬שקית החול מתחת לבית החזה‬
‫השעה הייתה שעת לילה מאוחרת‪ .‬שכבתי במארב של ‪ 11‬שעות שלא נגמר בואדי מבעוק‪.‬‬
‫חיכינו לאויב המצרי‪ .‬מימיני אבנרי‪ ,‬משמאלי מרקוביץ'‪ .‬מסביבי החול המדברי של סיני‪ ,‬וכאילו זה לא מספיק‬
‫תחת חזי שקית חול תפוחה שעזרה לעגן את הנשק בשקע שבחזי הדואב בשעה שאני אוחז את מתפסי הרובה‬
‫בידי האחרת‪ .‬ימינה ושמאלה הלאה‪ ,‬פזורים ברווחים רחבים‪ ,‬שלשות סדורות של חבריי לפלוגת המילואים של‬
‫הצנחנים‪ .‬יגעים‪ ,‬עייפים‪ ,‬רעבים וצמאים‪.‬‬
‫ברגעים קשים אלה ניסיתי להיאחז בחוזקה בזיכרון המתוק של הערב שקדם ליום בו נקראתי להתייצב‬
‫למילואים‪ ,‬הערב בו פגשתי אותה‪.‬‬
‫זה היה במסיבה ביתית בדירתו של חברי מוטי‪ ,‬בערב תל אביבי טיפוסי בשנות ה‪ .15-‬לא הכרתי אותה‪ ,‬אבל‬
‫ראיתי אותה בעבר בנסיבות דומות‪ .‬היא לבשה שמלה כחולה קצרה והייתה מאופרת קלות‪ ,‬שערה משוך לאחור‬
‫בסרט בצבע תואם‪ ,‬מסיט את שערה הבלונדיני מפניה הסמוקות‪ .‬היא הקרינה סביבה הילה של מסתורין כמו‬
‫מזמינה את המתבונן להכיר‪.‬‬
‫~‪~209‬‬
‫אחרי כמה בקבוקי בירה וכמה שאיפות של סיגרית מריחואנה שמנמנה‪ ,‬אזרתי אומץ וניגשתי אליה‪ .‬היא חייכה‬
‫אליי את החיוך הכובש שלה ולרגע התבלבלו לי המילים וכמעט שנסוגתי אחורנית למקומי‪ ,‬נבוך מהיופי‬
‫העצמתי שהיא הקרינה‪ .‬לבסוף הצלחתי לשחרר כמה מילות נימוס ולפתוח בשיחה‪.‬‬
‫אני לא יודע אם היה זה יופייה או השיחה הקולחת‪ ,‬אבל הזמן עבר לי במהירות ולפתע מצאתי עצמי איתה‪,‬‬
‫לבד‪ ,‬כשרידים אחרונים למסיבה יושבים על ספה אדומה ומסתכלים זה בעיניה של זו‪ .‬היא חייכה אלי את‬
‫החיוך הכובש שלה ונישקה אותי‪.‬‬
‫את הלילה סיימנו במיטה בדירתי שברחוב אלנבי‪ ,‬עירומים ומחובקים‪ .‬היא הניחה את ראשה הבלונדיני על‬
‫השקע שבחזי‪ ,‬בדיוק באותו מקום בו הייתה מונחת כת הנשק שלי במארב בואדי מבעוק כמה שעות לאחר מכן‪.‬‬
‫כשאור השמש הראשון עלה נקראתי להתייצב למילואים‪.‬‬
‫חלק ג' – הידיים שמוטות לצדדים‬
‫כשחזרתי מהמלחמה נפגשנו שוב‪ .‬ככל שהזמן חלף‪ ,‬נפגשנו יותר‪ .‬וככל שנפגשנו יותר‪ ,‬התאהבנו יותר‪.‬‬
‫במלאות ‪ 1‬חודשים למלחמה הצעתי לרבקה להינשא לי‪.‬‬
‫בערב קיצי ונעים בחודש יולי‪ ,‬לקחתי אותה עמי לטיול רגלי ברחובות תל אביב‪ .‬כיתתנו רגלינו שעות ברחובות‬
‫העיר – עוצרים מדי פעם רק כדי להתענג על טעמו של ארטיק‪ ,‬לשתות כוס קפה בבית קפה שכונתי או לדבר‬
‫עם מכר שפגשנו באקראי‪ .‬כאילו במקרה‪ ,‬פילסתי את דרכינו לעבר דירתו של מוטי‪ ,‬בה הכרנו אני ורבקה‬
‫לראשונה‪ .‬כשהגענו לבניין הדירות הישן הצעתי שנקפוץ אליו לביקור הפתעה‪.‬‬
‫ואכן היה זה ביקור הפתעה‪ .‬את הדירה שחזרתי בדיוק רב כשם שנחרטה בזיכרוני בערב שבו הכרנו לראשונה‪.‬‬
‫~‪~210‬‬
‫התיישבנו על הספה האדומה‪ ,‬אורות החדר היו עמומים‪ ,‬בלונים אדומים נתלו מהתקרה ושיר של הביטלס‬
‫התנגן בעצלתיים בפטיפון‪ .‬רבקה החלה לבכות בדמעות של התרגשות‪ .‬אמרתי לה את שעל לבי והבטחתי לה‬
‫את השמים‪ ,‬את הירח ואת הכוכבים‪ .‬את כל שתבקש אי פעם‪ ,‬אם רק תואיל להינשא לי‪.‬‬
‫היא נעתרה מיד‪.‬‬
‫שלושה חודשים לאחר מכן אצבעות ידיי אחזו באצבעות ידיה הלבנות והעדינות בעת שקידשתי אותה לכלתי‬
‫בנוכחות משפחותינו וחברינו הקרובים‪.‬‬
‫השנים חלפו ונולדו לנו ילדים‪ ,‬הילדים גדלו והקימו בעצמם משפחות‪ .‬רבקה‪ ,‬אהבת חיי‪ ,‬הייתה הסלע בחיי‬
‫משפחתנו‪ .‬העוגן ברגעי המשבר‪ ,‬היד התומכת והכתף היציבה‪ .‬מדי יום הודיתי לבורא עולם ששלח לי את‬
‫האישה ששינתה את חיי‪.‬‬
‫את ערוב ימינו בילינו כזוג אוהבים צעירים‪ .‬כפנסיונרים ללא עבודה וללא ילדים במעוננו‪ ,‬התמסרנו לאהבה‬
‫שלנו והשקענו את כל מרצינו בלצבור חוויות משותפות ולמצות את החיים‪ .‬את מרבית חסכונותינו השקענו‬
‫ביאכטה קטנה שבה שטנו ברחבי העולם‪.‬‬
‫את רבקה איבדתי ב‪ 13-‬בינואר‪ ,1553 ,‬כ"ה בשבט התשס"ג בשעה ‪ 51:41‬בבית החולים מאיר בכפר סבא‪ .‬סיבת‬
‫המוות הרשמית הייתה שבץ אבל סיבת המוות האמיתית הייתה קלות דעתו של הרופא ששלח אותה לדרכה עם‬
‫מרשם לאקמול יממה קודם לכן‪ ,‬כשהחלה לחוש בכאבי ראש עזים ופתאומיים‪.‬‬
‫לאחר מכן גופתה נשרפה‪.‬‬
‫לאחר מכן פיזרתי את אפרה בים התיכון‪.‬‬
‫לאחר מכן היה רק חושך ועצב בעולם הזה עבורי‪.‬‬
‫~‪~211‬‬
‫והנה שוב אני באותו בית החולים‪ ,‬רק כעת מצידו השני של המתרס‪ .‬ברגעיי האחרונים אני מדמה את רבקה‬
‫ניגשת אלי‪ ,‬עם חיוכה הרחב‪ ,‬לוחשת ברכות באוזני "ליל מנוחה"‪ ,‬ונושקת לי על מצחי‪ ,‬כמו מחזקת אותי‬
‫בהחלטתי‪.‬‬
‫באותו רגע עילאי אני חש את נפשי השלוה עולה השמיימה‪ ,‬אוחזת בידיה של רבקה‪ ,‬בעוד גופי נשאר מאחור‪,‬‬
‫מעניק ידע והשראה לרופאים וחוקרים‪ ,‬כמצווה עליהם במותי – הצילו חיים‪.‬‬
‫~‪~212‬‬
‫שעון הכיס ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת‬
‫מאז היום שבו צפיתי לראשונה בסרט "עליסה בארץ הפלאות"‪ ,‬ידעתי שאני רוצה אחד כזה‪.‬‬
‫אני מניחה שהייתי בערך בת שמונה‪ ,‬שרועה על הספה בחדר הטלוויזיה‪ ,‬מרותקת למרקע ומהופנטת לקלטת‬
‫וידאו מתוך ספריית הקלטות הצנועה של משפחתי‪ .‬את העטיפה אני זוכרת בבירור‪ -‬פלסטיק לבן מכוסה דף‬
‫צבעוני עם שלל דמויות בצבעי ורוד‪ ,‬כחול‪ ,‬לבן ואדום‪ ,‬כותרת צהובה שמתנוססת מעל ראשיהם‪ ,‬ומעליה ‪−‬‬
‫הסמל המפורסם של אולפני וולט דיסני‪.‬‬
‫עד היום אני בטוחה למדי שלא הבנתי מה באמת התרחש שם‪ ,‬אבל משהו בדמויות היה חדש עבורי‪ ,‬שונה‬
‫ומפתיע‪.‬‬
‫אם יבקשו ממני היום לנסות ולהיזכר בעלילה‪ ,‬כנראה שאכשל‪ .‬אבל אם יבחנו אותי בנושא הסטיילינג של‬
‫הדמויות והחפצים האישיים שלהם‪ ,‬יש סיכוי שאפילו אוכל להסב קצת נחת למר וולט דיסני‪ ,‬עליו השלום‪.‬‬
‫ופה אני מבקשת להתמקד באחת הדמויות המסוגננות ביותר ששבו אותי בקסמיהן‪ -‬הארנב הממהר ושעון הכיס‬
‫המהפנט שלו‪ ,‬שהוסיף כל כך הרבה משמעות וגוון לדמות שלו‪ .‬אני חושבת שמעולם לא נחשפתי לחפץ הזה‬
‫לפני כן‪ ,‬מאחר שהכרתי רק שעוני יד בנאליים‪ .‬באותו הרגע שבו ראיתי את שעון הכיס לראשונה‪ ,‬חשבתי‬
‫לעצמי שאם גם לי יהיה אחד כזה‪ ,‬אהיה מיוחדת‪ ,‬ולא בנאלית כמו שאר בני האדם המתהלכים סביבי עם שעוני‬
‫היד המשעממים שלהם‪.‬‬
‫עברו כמה שנים‪ ,‬ומסתבר שהחלום לא הרפה‪.‬‬
‫נחָ תי בבייג'ין שבסין‪ ,‬יחד עם ניקול‪ ,‬חברתי הטובה‪ .‬היעד היה מונגוליה‪ ,‬אבל היו לנו יומיים להעביר בעיר עד‬
‫שתצא הרכבת לאולן בטר‪ .‬לא בזבזנו זמן ויצאנו לשוטט ברחובות‪ ,‬שהיו מלאים‪ ,‬כיאה לסין‪ ,‬בדוכנים עמוסי‬
‫צעצועים‪ ,‬בגדים‪ ,‬תכשיטים‪ ,‬כובעים‪ ,‬תיקים וכל חפץ אפשרי ופטריוטי שהוא כולו מכף רגל ועד ראש ‪MADE‬‬
‫‪ .IN CHINA‬מכיוון שכל הטיול היה לפנינו‪ ,‬לא רצינו להתפתות ולקנות שטויות שאחר כך נצטרך לסחוב‬
‫~‪~213‬‬
‫איתנו ולכן הסכמנו שננצל את ההזדמנות לחפש רק אביזרים שיועילו לנו להמשך הטיול‪ .‬ניקול רצתה למצוא‬
‫לה כובע‪ ,‬ואני חשבתי ששעון יהיה רעיון לא רע‪.‬‬
‫בפינת אחד הרחובות ישבה לה גברת סינית‪ ,‬ולפניה‪ ,‬מונחת על שרפרף נמוך‪ ,‬מזוודה פתוחה‪ ,‬כמעט ועולה על‬
‫גדותיה מכמות השעונים הססגוניים המונחים בתוכה‪ ,‬עטופים בשקיות צלופן שקופות ומרשרשות‪ ,‬כאילו היו‬
‫בונבוניירות‪ .‬חשבתי שזה מקום לא רע להתחיל בו את החיפוש‪ ,‬והתחלתי לנבור בערימה המפוארת‪ .‬אמנם‬
‫המזוודה הייתה מלאה ועמוסה‪ ,‬אך לא עבר זמן רב עד שמצאתי אותו‪ .‬שעון כיס מוזהב‪ ,‬עם תבליט דרקון על‬
‫מכסהו ושרשרת ארוכה שאפשר לחבר למכנסיים‪ .‬בחלקו העליון של השעון היה כפתור קטן שאפשר את‬
‫פתיחתו‪ ,‬ובפנים הסתדרו להם‪ ,‬שחור על גבי לבן‪ ,‬שניים עשר מספרים עוקבים‪.‬‬
‫ניקול הסתכלה עליי בתמיהה‪ ,‬על מנת לוודא שאני אכן עושה את מה שהיא כנראה קיוותה שלא אעשה‪ .‬אבל‬
‫החלום הישן לא הותיר מקום לספק‪ ,‬גם כאשר הוא בדמות שעון סיני מכוער ומוגזם בצבע זהב בוהק‪" .‬אל‬
‫תדאגי‪ ,‬זה יהיה שימושי"‪ ,‬הבטחתי‪ .‬וכך היה‪.‬‬
‫בהמשך מסענו יחד ברחבי מונגוליה‪ ,‬לא נשאר איש אדיש למראה שעון הכיס שלי‪ .‬מקומיים‪ ,‬תיירים‪ ,‬ילדים‬
‫ומבוגרים‪ .‬שעון הכיס משך תשומת לב בכל מקום‪ .‬בכפר‪ ,‬בעיר‪ ,‬באוטובוס המקומי ואפילו על הסוס בטיול‬
‫שטח‪ .‬הוא שימש כדרך נפלאה לפתוח בשיחה או לשבור את הקרח עם אנשים חדשים שזה עתה הכרנו‪ .‬המפגש‬
‫של הסביבה עם שעון הכיס בעל הזהות הישנה‪ ,‬היה גורם מפתיע ומסקרן בכל מפגש מחדש‪.‬‬
‫אבל השעון שלי‪ ,‬כמו כל חפץ איכותי שיוצר בסין‪ ,‬עבד על זמן שאול‪ ...‬אחרי פחות משלושה שבועות נדם‪ .‬גם‬
‫החלפת סוללה לא הועילה‪ .‬האכזבה הייתה גדולה‪ ,‬ואני וניקול נותרנו שבורות‪.‬‬
‫האמת שבעיקר אני‪.‬‬
‫בשבוע האחרון שלנו במונגוליה עצרנו לבקר באחד המקדשים ששכן בכפר בו לנו באותו הלילה‪ .‬הסתובבנו‬
‫בחצרות המקדש‪ ,‬שהיה מוקף חומה גבוהה‪ ,‬ומבעד ליציאה האחורית ממתחם המקדש הבחנו בנשים מקומיות‬
‫שמוכרות את מרכולתן לתיירים המזדמנים‪ .‬מתוך סקרנות ניגשנו קרוב כדי לראות מה מונח על השולחנות‪.‬‬
‫בעודנו חולפות על פני אחד השולחנות‪ ,‬הבחנתי לפתע בשעון כיס‪ .‬שעון חדש‪ ,‬יפה‪ ,‬בעל סגנון מיוחד‪ ,‬ובעיקר‬
‫~‪~214‬‬
‫תקין‪ .‬הסתכלנו זו על זו והתחלנו לצחוק‪ .‬מה הסיכוי שבמקום הכי נידח במונגוליה יימצא הדבר אשר ברגע זה‬
‫ישמח אותי יותר מכל?‬
‫לאחר מיקוח ממושך ושימוש יצירתי בשפת הסימנים ובמחשבון מקומי‪ ,‬השעון היה שלי‪ ,‬ולא הייתה מאושרת‬
‫ממני‪.‬‬
‫השעון המשיך לטייל איתי במשך ‪ 1‬חודשים נוספים בנפאל‪ ,‬קמבודיה‪ ,‬תאילנד‪ ,‬בורמה והודו‪ .‬בקיץ האחרון‬
‫חזרנו יחד להודו‪ ,‬לסיבוב הופעות נוסף‪ ,‬ושמחתי לגלות שהקסם שלו לא פג‪ ,‬והוא עדיין יוצר עניין רב סביבו‪.‬‬
‫מדהים אותי בכל פעם מחדש לגלות כמה השפעה יכולה להיות לחפץ כל כך קטן עליי‪ ,‬על הסובבים אותי‪,‬‬
‫ויותר מכך‪ ,‬על הקשר שלי עם הסביבה‪ .‬אני שואלת את עצמי איך חפץ פשוט כמו שעון‪ ,‬שכל אחד מכיר ונחשף‬
‫אליו (גם התושבים בכפרים הנידחים ביותר במונגוליה) יכול לייצר דיאלוג ולפתח שיחה בין שני אנשים זרים‬
‫לחלוטין‪ ,‬שאפילו אינם דוברים את אותה השפה‪.‬‬
‫נראה כי הפתיחה המיוחדת של השעון שלי והדרך שבה היה תלוי על מכנסיי הזכירה לכל אחד קטע מסרט ישן‬
‫או תקופה אחרת‪ ,‬שאולי רצה גם הוא להיות חלק ממנה‪.‬‬
‫הרי כבר התרגלנו לכך ששעון הוא חפץ שעונדים על היד‪ ,‬ולא חפץ שמצוי בתוך הכיס‪ .‬אם נסתכל סביב היום‪,‬‬
‫נבחין שהולך ופוחת מספר האנשים העונדים שעון על ידם‪ .‬בעידן בו הטלפון הנייד המצוי בכל כיס החליף את‬
‫שעון הכיס‪ ,‬מי צריך גם שעון על היד? ואולי בעוד מספר שנים שעון היד לא יהיה פרקטי עוד וייעלם לחלוטין‪,‬‬
‫ובמקומו יגיע עיצוב חדש יותר התואם את צרכינו החדשים‪ .‬אולי יהיה זה שעון מובנה בתוכנו‪ ,‬כדי שלא יציק‬
‫לנו על היד או יכביד עלינו‪ .‬על מצחנו יתנוססו ספרות המורות על השעה הנוכחית‪ ,‬ובלחיצה קלה על האף הן‬
‫אפילו יזהרו בחושך‪ .‬בעידן הרשתות החברתיות‪ ,‬כל אחד יוכל להסתכל על הסובבים אותו ולדעת מה השעה‪,‬‬
‫ואפילו לתת לו "לייק" אם אהב את עיצוב הספרות על מצחו‪.‬‬
‫חשבתי לעצמי שאולי‪ ,‬בעצם‪ ,‬טמון הקסם של השעון הישן בעובדה שהוא מסמל עבור כל אחד מאיתנו את‬
‫הזמן החולף‪ ,‬את הקמט שנוסף על הפנים‪ ,‬את האנשים שהיו איתנו ואינם עוד‪ ,‬את הפרדס שהיום הוא אזור‬
‫תעשייה מפותח עם בניינים גבוהים‪ ,‬את הילדות‪.‬‬
‫אולי אם הייתי צופה שוב בסרטו של וולט דיסני הייתי מבינה את כל מה שלא יכולתי להבין אז‪ ,‬כילדה קטנה‬
‫~‪~215‬‬
‫שבסך הכול צופה בקלטת ומתלהבת מצבעים ססגוניים ומדמויות מפתיעות‪.‬‬
‫כי בעצם לכולנו ‪ −‬מונגוליים‪ ,‬ישראלים‪ ,‬סיניים‪ ,‬אירופאים או אמריקאים‪ ,‬לכולנו יש איזה תקווה קטנה בלב‬
‫שנצליח לנצח את הזמן‪ ,‬לגרום לו לעצור‪ ,‬כדי שנוכל להספיק רק עוד קצת‪...‬‬
‫~‪~216‬‬
‫משפחה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫יום אחד רבקה נפטרה‪ .‬בשקט‪ ,‬בלי טקס‪ .‬מותה צוין במודעת אבל קטנה במספר עיתונים‪ ,‬ובשלט על דלת‬
‫הבניין שבו גרה בעשר השנים האחרונות‪ ,‬בו ועד הבית מביע בשם הדיירים השתתפות בצער המשפחה‪ .‬אף‬
‫אחד מהדיירים לא הגיע לשבעה‪ .‬השכן שגר מולה שקל אם לבוא‪ ,‬אבל החליט שהשבעה מיועדת לבני‬
‫המשפחה ואותם הרי הוא לא מכיר‪ ,‬ובכל מקרה הוא עמוס בעבודה השבוע‪.‬‬
‫השבעה הייתה צנועה‪ ,‬מספר מצומצם של קרובי משפחה רחוקים שגרים מספיק קרוב‪ ,‬כך שכללי הנימוס‬
‫מחייבים שלא יוכלו להסתפק בשיחת טלפון מנחמת‪ .‬הגיעו שניים משותפיה לעבודה בעבר‪ ,‬שאיתם היא עבדה‬
‫במשך יותר משלושים שנה‪ .‬בשנים שעברו מאז יציאתה לפנסיה הם שמרו איתה על קשר‪ ,‬כלומר כללו אותה‬
‫בתפוצת איחולי "שנה טובה" לרגל ראש השנה‪.‬‬
‫רבקה עלתה מהונגריה לבדה‪ ,‬והתחתנה בגיל צעיר מאוד כדי שתוכל ליצור לעצמה משפחה‪ .‬כל השנים היה לה‬
‫חשוב לשמור על משפחתה‪ ,‬לשמור על קשר עם ילדיה ונכדיה‪ ,‬והם מצידם שמחו לבוא לבקר‪ .‬גם בביתה הישן‪,‬‬
‫הגדול‪ ,‬שבו הילדים יכלו לשחק ולרוץ בין החדרים‪ .‬גם בדירתה הקטנה‪ ,‬הצנועה‪ ,‬אליה עברה לאחר שפרשה‬
‫מעבודתה כשכבר לא יכלה לממן את הבית הישן‪ .‬גם בבית החולים‪ ,‬בו בילתה את השבועיים לפני מותה‪ .‬היא‬
‫הייתה מאוד מבוגרת‪ ,‬ולכולם היה ברור שזה עניין של זמן‪ .‬שלושת הילדים חילקו ביניהם את הימים ושעות‬
‫הביקור‪ ,‬ודאגו שלא תישאר לבדה‪.‬‬
‫הדירה הקטנה שבבעלותה נמכרה‪ ,‬ושוויה חולק בין שני הבנים והבת שעל אף חוסר הנעימות הכרוכה בדבר‪,‬‬
‫שמחו לקבל את הכסף‪ .‬הם ניחמו את עצמם במחשבה שירושת הסבתא מממנת את רווחת הנכדים‪ ,‬וודאי היא‬
‫הייתה רוצה בכך‪ .‬סבב האירוח של ארוחות השישי‪ ,‬שנשמר בהקפדה כל עוד רבקה הייתה בחיים‪ ,‬המשיך עוד‬
‫חודשיים‪-‬שלושה עד שלאט לאט דעך ולבסוף פסק לחלוטין‪.‬‬
‫שנתיים לאחר מותה של רבקה‪ ,‬לביתו של ליאור‪ ,‬בנה הבכור‪ ,‬נשלח מכתב‪ .‬כתובת השולח הייתה באנגלית‪,‬‬
‫והעידה על כך שהמכתב נשלח מפילדלפיה‪ ,‬ארצות הברית‪ .‬את המכתב כתבה אישה בשם ולרי‪ ,‬שהציגה את‬
‫עצמה כאחותה של רבקה‪ .‬היא חולה מאוד‪ ,‬כך כתבה‪ ,‬וזקוקה להשתלת כבד‪ .‬לצערה לא נמצא תורם מתאים עד‬
‫~‪~217‬‬
‫כה‪ ,‬ואם לא ימצא בקרוב היא חששה מההשלכות‪ .‬לכן כמוצא אחרון היא פונה למשפחת אחותה‪ ,‬איתה לא‬
‫דיברה מעולם‪ ,‬ואולי ביניהם ימצא לה תורם‪.‬‬
‫ליאור היה משוכנע שהעניין כולו הינו טעות‪ .‬הרי אימו מעולם לא סיפרה על אף אחות‪ ,‬ואחות עם שם לועזי‬
‫שכזה! לא ייתכן‪ .‬ודאי היא טעתה‪ ,‬שלחה את המכתב לכתובת הלא נכונה‪ ,‬ורק במקרה הגיע המכתב לבנה של‬
‫רבקה אחרת מזו שעליה מדובר‪ .‬מבלי לספר על כך לאף אחד‪ ,‬הוא זרק את המכתב לפח וכבר למחרת שכח‬
‫ממנו לגמרי‪.‬‬
‫חודש לאחר מכן‪ ,‬הגיע מכתב נוסף‪ .‬שוב מאותה הכתובת‪ ,‬שוב מאותה האישה‪ ,‬שוב באותו הנושא‪ .‬המילים‬
‫הכתובות ביד חזקה אך קצת רועדת הביעו חשיבות ודחיפות‪ .‬ליאור החליט שעליו לכתוב לה חזרה‪ ,‬וכך גם אם‬
‫אינו יכול לעזור לפחות יאמר לה כי מכתבה הגיע לידיים הלא נכונות‪ .‬בעזרת אשתו‪ ,‬שידעה לכתוב אנגלית טוב‬
‫יותר‪ ,‬הוא ניסח מכתב תשובה‪.‬‬
‫עברו עוד חודשיים‪ ,‬וליאור אמר לעצמו שאותה ולרי בטח קיבלה את מכתבו והבינה שנפלה טעות‪ ,‬ועכשיו‬
‫שולחת את בקשתה לעזרה אל הכתובת הנכונה‪ .‬הוא תהה לעצמו האם מכתבה של ולרי יספיק להגיע ליעדו‬
‫האמיתי בזמן‪ ,‬בטרם יהיה זה מאוחר מדי‪ .‬אך הוא מיד ביטל את המחשבה‪ ,‬זה אמנם עניין מצער‪ ,‬אך אין זה‬
‫עניינו‪.‬‬
‫עד שהגיע בדואר מכתב נוסף‪ .‬ליאור התפלא‪ ,‬אולי היא לא קיבלה את מכתבו למרות הכל‪ .‬הוא כבר חשב לזרוק‬
‫את המכתב ישר לזבל‪ ,‬אך הסקרנות גברה עליו והוא התיישב לקרוא‪ .‬עשר דקות לאחר מכן קרא לאשתו‪ ,‬ונתן‬
‫לה לקרוא את המכתב‪ .‬הוא הרגיש שעליו להתייעץ עם מישהו‪ ,‬הוא לא מסוגל להתמודד עם זה לבד‪ .‬היא קראה‬
‫בדממה‪ ,‬וכשסיימה התיישבה על המיטה לידו ואמרה שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן‪ .‬ליאור שתק לרגע‪ ,‬ואז‬
‫ציין כי מדובר כאן בחיי אדם‪ .‬אשתו סירבה בנחרצות‪ ,‬והודיעה שאינה מוכנה להמשיך לדון בנושא‪ .‬זה עניין‬
‫יקר‪ ,‬ומסובך‪ ,‬וההשלכות הן כבדות וזה פשוט מסוכן מדי‪ ,‬אמרה‪ ,‬ואין סיבה לקחת על עצמנו עול כזה‪ ,‬שאינו‬
‫שלנו‪ .‬ליאור הנהן‪ ,‬לקח את המכתב והשליך אותו לפח‪ .‬שניהם הלכו לישון ולא הזכירו אותו שוב‪.‬‬
‫~‪~218‬‬
‫למחרת ליאור לא חזר הביתה‪ ,‬וגם לא ביום שאחריו‪ .‬הוא לא השאיר פתק‪ ,‬לא סיפר לאף אחד על כוונתו‪ .‬חלפו‬
‫שבועיים‪ ,‬ולליאור לא היה זכר‪ .‬עד שצלצל הטלפון בביתו‪ ,‬ואשתו שמעה מרופא מותש על אודות הניתוח‬
‫שהסתבך ועל קריסת המערכות ועל ההחיאה שכשלה‪ ,‬ובית החולים מוסר את תנחומיו‪.‬‬
‫"שלום ליאור‪,‬‬
‫לא‪ ,‬זו אינה טעות‪ .‬אני מניחה שמעולם לא שמעת עלי‪ ,‬לא ידעת על קיומי‪ .‬גם הילדים שלי לא יודעים שיש להם‬
‫בני דודים בארץ רחוקה‪ .‬אני ואחותי לא דיברנו שנים‪ ,‬וגם כשדיברנו‪ ,‬לא סיפרנו על כך לאף אחד‪ .‬אבל זו לא‬
‫טעות‪ ,‬אני אכן דודתך‪.‬‬
‫שתינו היינו בהונגריה באותה תקופה גורלית‪ .‬שתינו הצלחנו לשרוד‪ .‬אבל רבקה תמיד ידעה מה היא רוצה‬
‫לעשות‪ ,‬מי היא רוצה להיות‪ ,‬ואני הייתי אבודה‪ .‬היא התכוונה לעלות לארץ ישראל ברגע שתוכל‪ ,‬ואני לא‬
‫ידעתי מה עוד אפשרי בעולם הזה‪ ,‬ולא ידעתי איך לחיות בלעדיה‪ ,‬אז תכננתי לנסוע איתה‪.‬‬
‫כמה ימים לפני מועד ההפלגה המתוכנן‪ ,‬פגשתי את ג'ון ברכבת‪ .‬הוא היה חייל אמריקאי שבא לעזור בסוף‬
‫המלחמה‪ .‬יפה תואר במדי צבא‪ ,‬אותם מדים שלמדנו לזהות כמקור לביטחון‪ .‬ויתרתי על כל התוכניות שהיו לי‬
‫לפני כן‪ ,‬והתכוננתי במקום לחזור עם ג'ון לארצות הברית‪ ,‬להתחתן ולהקים משפחה‪.‬‬
‫וכך היה‪ .‬חזרתי איתו לאמריקה‪ ,‬ארץ שכולה הבטחה אחת גדולה‪ .‬הבטיחו לי להיות חופשיה‪ ,‬להיות יהודיה‬
‫גאה‪ .‬אבל כבר לא היה צורך‪ ,‬כי ג'ון היה נוצרי אדוק‪ ,‬ולאחר כמה שנות נישואים ולפני שנולד בני הבכור‪,‬‬
‫המרתי את דתי‪ .‬רבקה‪ ,‬למרות שמעולם לא הייתה דתיה (אתה זוכר זאת בוודאי)‪ ,‬לעולם לא סלחה לי על כך‪.‬‬
‫בתגובה למכתבי שבישר על החתונה המשמחת‪ ,‬היא ענתה לי במכתב נוקב וחריף‪ .‬היא כתבה שאיבדתי את‬
‫עצמי‪ ,‬שביישתי את משפחתי‪ ,‬שהפכתי את קורבן הדם לקורבן שווא‪ .‬זה היה המכתב האחרון שקיבלתי ממנה‪.‬‬
‫המשכתי לשלוח לה מכתבים‪ ,‬אבל לא קיבלתי תשובה‪ ,‬ואחרי כמה זמן הפסקתי לנסות‪.‬‬
‫היום אני חולה‪ ,‬חולה מאוד‪ .‬אף אחד מבני משפחתי שנמצא כאן‪ ,‬בארצות הברית‪ ,‬אינו תורם מתאים‪ .‬ללא‬
‫השתלה לא אזכה לחיות חודש נוסף‪ .‬אני פונה אליך כמוצא אחרון‪ .‬אני יודעת שלא הייתי בסדר‪ .‬הייתי צריכה‬
‫~‪~219‬‬
‫ליצור קשר לפני שנים‪ ,‬ובמיוחד כשרבקה נפטרה‪ ,‬הייתי צריכה לספר לכם שיש לכם עוד משפחה‪ .‬לא עשיתי‬
‫זאת‪ ,‬מתוך אנוכיות ונקמנות‪ .‬הכעס על רבקה‪ ,‬שסירבה להכיר בי‪ ,‬לא עזב אותי‪ ,‬ומנע ממני לפנות אליכם‪ .‬אבל‬
‫עכשיו אני זקוקה לכם‪ ,‬ועל אף שלא מגיע לי‪ ,‬אני נאלצת לבקש עזרה גדולה מאוד ויקרה מאוד‪ .‬אם תוכל לטוס‬
‫אלי‪ ,‬לפילדלפיה‪ ,‬לכתובת המצורפת‪ ,‬לבדוק אם אתה מתאים לתרום‪ ,‬ואם כן – לעבור את הניתוח‪ ,‬אהיה חייבת‬
‫לך את חיי‪.‬‬
‫ממני‪ ,‬ולרי‪".‬‬
‫~‪~220‬‬
‫"מציצים" ‪ ,OMH /‬מדעי החיים‬
‫ליאונרדו הוא מה שרבים מכנים "מאהב איטלקי אמיתי"; מסוקס‪ ,‬חצוף‪ ,‬גנדרן‪ .‬שיערו משּוך במּוס לאחור‪ ,‬גוון‬
‫עורו שחום‪ ,‬על רעמתו גאוותו‪ ,‬צווארו עמוס בשרשרת כסופה‪ ,‬כפתורי חולצתו במצב סגירה חלקית המצביע‬
‫על קמצוץ (או יותר?) של הקפדה כפייתית‪ .‬להשלמת המראה הוא נועל מוקסינים מצוחצחות למשעי‪ ,‬ולסיכומו‬
‫של טירזון‪ ,‬עונד רכיב של 'פרארי' כשעון ("טאגוֹר" בעיצוב אישי)‪.‬‬
‫אך אבוי‪ ,‬לא אגזים אם אומר כי בשעת חלוקת "התכונות השונות"‪ -‬ביניהן קסמו האישי של כל אדם ואדם‪,‬‬
‫נראה כי הבוֹרא היה כלל לא מרוכז‪ ,‬שכן אצל העלם הנ"ל הקסם ניכר ובאופן מופרז! אין זו רק דעתי הפרטית‬
‫בלבד‪ ,‬אלא ניתן להסיק זאת על סמך עובדות נחרצות ובדיעבד‪ .‬הבחור נוהג לתחזק‪ ,‬וזאת ללא פניות‪ ,‬מנהג‬
‫לפיו יש להקפיד לסּור חזרה לביתו בסוף כל יום בחברת עלמה שלא דומה כלל לעלמה מהיום הקודם‪ .‬וכך‪,‬‬
‫ערב‪ -‬ערב ללא ויתור עצמי או הפסקות‪ ,‬היה מנפח מלוא ריאותיו ופוכר בידיו‪ -‬חס ושלום שלא יתרחש מקרה‬
‫בו יחזור בידיים ריקות; הרי "מה יאמרו השכנים?"‪ -‬ודאי חושב לעצמו‪" ,‬עונש" שכזה כמוהו להסעיר את קורת‬
‫רוחו וגרוע מכך‪ -‬עלול חלילה ליצור תהום בין האמת ובין שמו‪ .‬אך אני‪ ,‬השכן בקומה שמעל‪ ,‬השכלתי להבחין‬
‫בתרגיל המהולל של אותו רב ‪" −‬עאלק" ‪ −‬שגל‪ .‬רוצה להכריז‪" :‬לא פסטה‪ ,‬לא פיצה ובטח שלא מגף"‪ ,‬בדיה‬
‫גדולה הוא! הרי באמתחתו בדיוק שבע גברות שונות כמספר הימים בשבוע וכל מטרתו היא להתל בזיכרוננו‪,‬‬
‫הדיירים‪ ,‬כדי שנחשוב שמספרן האמיתי בעצם שקול למעלת הריבוע‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬בחלוף ימות השבוע שוכחים דיירי בניין יחזקאל ‪ 13‬את ההיא של יום א'‪ ,‬בעוד זו נוכסה ליום די קבוע; אך‬
‫ראו זה פלא! אני‪ ...‬שרבים מכנים אותי גרוטסקי‪ ,‬בור רב‪-‬גולש ומין סוד מהלך‪ ,‬לא נכנעתי למשחקיו של זה‪.‬‬
‫אודה שתחילה לא קפצה מיד התרמית כבהרף עין‪ ,‬נפעמתי גם אני בעצמי וחשבתי‪" -‬היימצאו מים כיין"? ובכל‬
‫זאת‪ ,‬כשחוזר חלילה ומתחיל לו שבוע ניתן להבחין ‪ −‬זאת כל פעם מחדש ‪ −‬באותה גברת שמתאפרת מעט‬
‫אחרת‪ ,‬לפעמים משנה איזו תסרוקת ולעיתים רק עוסקת בדש‪ .‬וכך בהסתכלות ממושכת ובבידוד הימים יכולתי‬
‫לומר בסבירות דיי גבוהה שמדובר באותה הגברת רק בשינוי האדרת‪ .‬שבועות רבים בחנתי כל עלמה ועלמה‬
‫מחבורת "הָ שֶׁ בַ ע"‪ ,‬סיווגתיה יום ליומה ואף הכינותי טבלה מחושבת היטב בעלת שבע עמודות ושורות למכביר‬
‫~‪~221‬‬
‫אליהן בכל שבוע הוספתי פרטים ‪ −‬את תבניות האיפור‪ ,‬אורך השיער‪ ,‬צבעו וגווניו‪ ,‬עיצוב ציפורני הידיים‬
‫וסגנון משיכת ריסי העיניים‪ .‬גיליתי שמדובר בפסיכופט אמיתי ‪ −‬הרי עבור מה טרחה עצומה זו? העניין‬
‫כפייתי! וכך‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬בעודי שוקד לילות כימים על אותה טבלה ארורה‪ ,‬תר להדלקת כל סוג של נורה‪ ,‬עלו‬
‫ברוחי שאלות מהותיות בהקשר של "מי אתה ליאונרדו? מי אתה בעצם רוצה להיות?"‪.‬‬
‫צנחתי אחורנית‪ .‬לא רב‪ ,‬לא שגל‪ ,‬מה רב‪ ,‬מה שגל‪ ...‬עם או בלי קשר להתרופפותי הנ"ל לצורך דיוק ופיענוח‬
‫אמיתי‪ ,‬אף בניתי מכשיר משוכלל; פריט מיוחד המסוגל לתצפת ביעילות מרובה אחר כל מען אליו האחר יצעד‪.‬‬
‫כל זיע‪ ,‬תנועה ותזוזה של מי מהם השניים הפכו מתועדים‪ ,‬כך שלבסוף ניתן היה להעריך את תנועותיה של‬
‫האורחת הן בפוגשה את השכנים והן את מעלליה בחדרי חדרים ‪ −‬וההבדל‪ ,‬חברים‪ ,‬זועק לשמים‪" .‬יש פה‬
‫גברות שבכל שבוע מתבקשות ללהטט בין דמויות"‪ ,‬סיכמתי‪ .‬ובעודי עובד ושוקד תחת המחקר פרטים נוספים‬
‫מתגלים ובראשי כמו מתפוצצים‪ .‬השכלתי לפענח דפוסים מתוחכמים ‪ −‬מדובר בתכנית מחושבת ורבת‬
‫מימדים‪ .‬עם זאת‪ ,‬תופעות לוואי הן לרוב נחלתם של הכלל‪ .‬וכך‪ ,‬במרוצת הזמן‪ ,‬צץ לפתע עניין חמור שאף גרם‬
‫לי לחוש פשוט מחּולל‪ .‬מקרה שקרה כך בעת שקידותיי‪ ,‬איך פיספסתיו? שכן ניתן היה בו להבחין ואף די‬
‫בֶׁ נָקַ ל‪ -‬אחת השכנות ממולי‪ -‬ממש ברחוב נהלל!‬
‫כה קרובים‪-‬רחוקים הם חייהם של השכנים בכרך‪ ,‬הנה‪ ,‬העלמה שממול‪ ,‬עם תספורת "פוני"‪ ,‬בקצה הבניין‬
‫השכן מביטה בי בכזה עניין משתאה! וממש כמוני‪ -‬מרגלת אחריי באובססיביות‪ ,‬כך נראה‪ ,‬בוחנת אותי ובין‬
‫היתר מנהלת רישומים במכשיר אלקטרוני‪ .‬ואני? אני בשלי ממשיך‪ ,‬אבל בתוכי חושב "איזו חוצפנית מחוצפת‬
‫ואיזו חוצפה‪ ,‬שתתחיל להתעסק בחיים משל עצמה!"‪.‬‬
‫***‬
‫"שלום תלמידיי החדשים!" בירכה אסנת המורה‪"' .‬הנה הגעתם סוף סוף לכיתה י'"‪ ,‬היא מוסיפה‪" ,‬אני אהיה‬
‫המחנכת שלכם‪ .‬עכשיו‪ -‬ברצוני להטיל משימה‪ :‬בציון שמכם וכתובתכם המלאה‪ ,‬ארצה במטותא שתספרו לי‬
‫על איזו חוויה"‪.‬‬
‫והנה אני כותבת‪:‬‬
‫"גלית גלאון‪ ,‬נהלל ‪ ,11‬תל אביב‪.‬‬
‫~‪~222‬‬
‫"ארצה לספר על מקרה מוזר שנשקף מחלוני‪ ,‬שבו הגיבור הינו השכן בבניין שממול ‪ −‬ואיך אומרים? הבחור‬
‫נוהג באופן "מעט" חולני; כבר תקופה ארוכה שהוא מתנהל בצורה משונה‪ .‬בכל יום‪ ,‬בשעה קבועה‪ ,‬יורד הוא‬
‫לקומת הכניסה‪ ,‬נראה שמחכה שם זמן שמסגרתו כמוסה‪ .‬אחר עולה בגרם המדרגות לביתו בחזרה ומתחיל‬
‫מתצפת לחלון שמתחתיו עם איזה אינסטרומנט שבנה‪ .‬בביתו‪ ,‬כך גיליתי‪ ,‬מבצע רישומים ואז חוזר למכשיר‬
‫וחזרה לכיתּובים‪ .‬כך לילות שלמים הרוטינה חוזרת ובתדירות די מפוארת‪ .‬תחילה חשדתי שמדובר במציצן‬
‫ממדרגה ראשונה ואף התחבטתי בשאלת אזעקת המשטרה‪ .‬אך עדיין‪ ,‬גם היום‪ ,‬אין אני מבינה מדוע הוא חש‬
‫צורך כה עז להביט ולחקור תוככי דירה ריקה שאיננה מאוכלסת כבר למעלה משנה?"‬
‫~‪~223‬‬
‫"צומת" ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫כביש מהיר‪ .‬מימין ומשמאל הרבה גורדי שחקים ואורות בוהקים‪ .‬בימים הוא סואן ומשמש כנתיב תחבורה‬
‫מרכזי‪ ,‬ובאמצע הלילה כמעט ריק לגמרי‪ ,‬משמש נתיב חזרה הביתה לאחרוני הבליינים‪.‬‬
‫יום שלישי‪ .‬פעמיים כי טוב‪.‬‬
‫באותו הלילה נסעו בני הזוג ניסים וחווה חזרה מהאירוע המרגש בחייהם‪ ,‬חתונת בתם הבכורה‪ .‬גם אחרי‬
‫שהאירוע הסתיים והאורחים התפזרו‪ ,‬הצ'קים נאספו‪ ,‬והחתן והכלה עזבו במכונית הכלולות‪ ,‬הם לא יכלו‬
‫להפסיק להתרגש מהמאורע‪ .‬הם היו עדיין מטושטשים מההשפעה המשולבת של האלכוהול והמתח‪.‬‬
‫ניסים‪ ,‬אב המשפחה שלא רגיל לשתות בדרך כלל‪ ,‬הפריז בשתייה באותו היום ברוח החגיגה והחליט לנהוג בכל‬
‫מקרה‪.‬‬
‫יפתח‪ ,‬שוטר בתפקידו‪ ,‬נשלח לאותו הכביש המהיר באותו לילה כדי להוריד נהגים שיכורים מן הכביש‪ .‬היה זה‬
‫חודש קשה בשבילו‪ ,‬לאחר שאיבד את אביו שאותו כה העריץ‪ ,‬ולכן לבקשתו קיבל את ההצבה בכביש המהיר‪,‬‬
‫משימה שנחשבת יחסית טכנית ופשוטה‪ ,‬לעומת משימות בעלות אופי אחראי יותר‪.‬‬
‫היה זה לילה קריר‪ .‬יפתח‪ ,‬שהיה עטוף במעיל מעל למדי המשטרה הכחולים‪ ,‬עישן סיגריה בדיוק כששם לב‬
‫לאור בוהק מרחוק המתקרב אליו במהירות‪.‬‬
‫הכביש היה ריק מנוסעים באותה השעה‪ ,‬כמעט לפנות בוקר‪ ,‬ולא ניתן היה לפספס את המהירות המופרזת של‬
‫הרכב המתקרב שדוהר על הכביש‪ ,‬ונראה כי מפעילו לא פיכח לחלוטין‪.‬‬
‫יפתח הפעיל את הכרוז וקרא לאוטו לעצור בצד‪ ,‬תוך שהוא מאותת עם הפנס הצהוב המשטרתי‪.‬‬
‫ניסים הבחין במשטרה‪ ,‬ולאחר שהמשיך כמאה מטרים נעצר בצד‪ .‬הוא היה בטוח ששום דבר רע לא הולך‬
‫לקרות‪ .‬שום דבר לא יהרוס את השמחה שלו‪ .‬יהיה בסדר‪.‬‬
‫הוא יצא מן הרכב והחל לצעוד בשולי הכביש לקראת השוטר‪ ,‬כאילו מפגין ביטחון של מישהו שאין לו מה‬
‫להסתיר‪ ,‬ועשה הכול כשורה‪.‬‬
‫~‪~224‬‬
‫"אדוני‪ ,‬הכנס לרכב בבקשה"‪ ,‬פנה אליו השוטר‪.‬‬
‫ניסים נכנס לרכב‪.‬‬
‫"רישיון בבקשה"‪ ,‬פנה יפתח אל ניסים‪.‬‬
‫"עשינו משהו לא בסדר‪ ,‬אדוני השוטר?"‬
‫"מהיכן אתם חוזרים?" שאל יפתח‪.‬‬
‫"מהחתונה של בתי הבכורה"‪ ,‬השיב ניסים שהיה הגאה באבות באותו הרגע‪ .‬אשתו מיד שלפה מתא הכפפות‬
‫את ספר התמונות של החתן והכלה שצולם לפני החתונה‪ ,‬והחלה לדפדף‪ .‬בני הזוג הסיחו את דעתו של יפתח‬
‫ובין שלושתם החלה להתפתח שיחה‪.‬‬
‫יפתח‪ ,‬שהיה משועמם באותו הערב מהמשמרת‪ ,‬והיה רגיל באותה הצבה להיתקל בנערים שיכורים שעושים‬
‫דרכם מבילוי לילי‪ ,‬פתאום גילה סימפטיה לבני הזוג המבוגרים‪ ,‬והמפגש היה שובר שגרה עבורו‪ .‬הוא ראה‬
‫עליהם שזה הרגע המאושר בחייהם‪ .‬הם היו לבושים בבגדים חגיגיים שנראו כאילו לא מתאימים לאישיותם‬
‫הבלתי אמצעית והחמימה‪.‬‬
‫היה נראה כאילו זה באמת מאורע חריג בשבילם להיות באותה עיר גדולה‪ ,‬בשעה לא קונבנציונאלית כזאת‪.‬‬
‫ריח האלכוהול נדף מפיו של ניסים‪ ,‬ולא ניתן היה לפספס שהוא שתוי‪.‬‬
‫יפתח הוציא את מכשיר הנשיפה‪ ,‬לאחר כמה דקות שיחה‪ ,‬והתכוון להושיט אותו לניסים כדי שיעבור את‬
‫הבדיקה של רמת האלכוהול בדם‪.‬‬
‫ניסים ידע שלא יעבור אותה‪ ,‬ופנה אל יפתח‪" .‬תחשוב על אביך בסיטואציה כזאת‪ ,‬תחשוב על החתונה שלך‪ .‬זה‬
‫היום המאושר בחיינו‪ ,‬אני מתחנן אדוני השוטר‪ ,‬אני הרי לא שיכור‪ ,‬ואנחנו לא רחוקים מהבית‪ .‬אף אחד לא‬
‫ידע‪ .‬אני מתחנן"‪.‬‬
‫~‪~225‬‬
‫באותו הרגע לא יכול היה יפתח שלא להיזכר באביו המנוח‪ ,‬ולראות קווי דמיון בין השניים ‪ −‬גם הגיל וגם‬
‫החמימות ששידר ניסים‪ .‬פניהם הקורנות של בני הזוג נגעו ללבו‪ .‬לא היה מדובר בעוד בני נוער שיכורים‬
‫שדוהרים על הכביש מבחינתו‪ .‬היה מדובר באירוע חד פעמי וחריג‪ ,‬בכביש ריק ‪,‬לפנות בוקר‪ ,‬באמצע השבוע‪.‬‬
‫בשביל הפרוטוקול פנה יפתח אל ניסים‪" :‬שתית רק כוס אחת אדוני‪ ,‬וכבר עברו כמה שעות‪ ,‬נכון?"‬
‫ניסים השיב‪" :‬כן‪ .‬כן‪ .‬כן‪ ,‬אדוני השוטר‪ ,‬אשתי חווה ואני נשארנו אחרונים במקום החתונה‪ ,‬וברכנו את‬
‫האורחים שעזבו את האירוע‪ ,‬זוג אחרי זוג‪ .‬עברו הרבה שעות מהכוסית האחרונה"‪.‬‬
‫יפתח ידע והריח שהוא משקר‪ ,‬ולמרות זאת הכניס חזרה את מכשיר הנשיפה לניידת‪.‬‬
‫"אתם יכולים לנסוע‪ ,‬שיהיה לכם לילה שקט ומזל טוב‪ ,‬תשמרו על עצמכם"‪.‬‬
‫בני הזוג התרגשו ולא האמינו שניצלו מהבדיקה‪ ,‬הם החלו להשיב אל השוטר‪" :‬תודה רבה אדוני השוטר‪ .‬זה‬
‫היום המאושר בחיינו‪ ...‬תודה רבה‪ .....‬אנחנו אסירי תודה!"‬
‫יפתח הוסיף והשיב‪" :‬אתם יכולים לנסוע‪ ,‬בסך הכול עשיתי את עבודתי"‪.‬‬
‫הוא ידע שעבר על הכללים‪ ,‬הוא ידע שהוא מסכן את בטיחותם ושעשה מעשה חמור שהעלים עין‪ ,‬אבל הוא‬
‫פשוט לא היה מסוגל לתת לניסים‪ ,‬ההורה המאושר‪ ,‬לעשות את הבדיקה ולשלול לו את הרישיון ביום שכזה‪.‬‬
‫הוא החל לתרץ לעצמו שהכביש ריק‪ ,‬ונוסף על כך הרי ניסים הוא בן אדם מבוגר שקול ובעל ניסיון‪ ,‬שיגיע‬
‫בבטחה הביתה‪ ,‬ושהעלמת העין היא עניין חד פעמי‪ ,‬שאף אחד לא יידע עליה‪.‬‬
‫באותו הזמן בדיוק‪ ,‬כבכל לילה‪ ,‬הלכה לה זקנה חסרת בית ברחובות עם עגלה מלאה בקבוקים ל ִׂמחזור‪ .‬בגדיה‬
‫היו מוזנחים‪ ,‬ופניה מלוכלכות‪ .‬באותו לילה קריר היא הרגישה שהיא לא יכולה לעמוד בשגרת החיים‬
‫המשפילה הזאת יותר‪ ,‬ושהיא דועכת אט אט‪.‬‬
‫היא הרגישה שגופה בוגד בה‪ ,‬ושהיא לא תוכל לשרוד את החורף‪ .‬השעות והימים היטשטשו בשבילה‪ ,‬והיה‬
‫נראה שהיא עושה זאת ללא הפסקה‪ 14 ,‬שעות ביממה‪ 1 ,‬ימים בשבוע‪ .‬אוספת עוד בקבוק‪ ,‬ועוד בקבוק‪ ,‬בשביל‬
‫עוד כמה אגורות‪ ,‬בשביל מטרה לא מטרה‪.‬‬
‫~‪~226‬‬
‫היא הייתה בודדה‪.‬‬
‫יפתח קיבל קריאה ממכשיר הקשר המשטרתי על תאונה שהתרחשה מתחת לגשר שמצטלב עם הכביש המהיר‬
‫עליו הוצב‪.‬‬
‫הוא היה הקרוב מהשוטרים במחוז לאזור התאונה ונקרא להגיע להגיש סיוע ראשוני‪.‬‬
‫באותו רגע הייתה לו את ההרגשה שמדובר בבני הזוג ושהוא עשה את הטעות הגדולה בחייו כשאפשר להם‬
‫לנסוע‪.‬‬
‫זאת הייתה אחת מאותן הרגשות שיש לנו כשאנחנו יודעים שגרמנו למשהו רע‪ ,‬והקול הפנימי שלנו לא מטעה‬
‫אותנו‪.‬‬
‫הוא שאל‪" :‬האם ישנם נפגעים במקום?"‪ ,‬והשיבו לו מהמוקד במכשיר הקשר‪" :‬ישנם ‪ 3‬הרוגים במקום‪ ,‬מכונית‬
‫אחת התהפכה‪ ,‬מדובר באנשים מבוגרים"‪.‬‬
‫יפתח השוטר הגיע למקום התאונה‪ ,‬בהמשך אותו כביש מהיר בדיוק מתחת לגשר שמצטלב מפלס אחד מעל‪,‬‬
‫מעין צומת‪.‬‬
‫הכביש במפלס העליון היווה חיבור בין שתי שכונות מעל אותו כביש מהיר שבו נסעו בני הזוג חזרה מחתונת‬
‫בתם‪.‬‬
‫במקום היו כבר אמבולנסים‪ ,‬ויפתח היה הכוח המשטרתי הראשון שהגיע‪.‬‬
‫הוא הבין שלא טעה כשראה את המכונית של בני הזוג הפוכה בצד הכביש‪.‬‬
‫הוא נבהל‪ ,‬נפל על ברכיו ונעתקה נשימתו‪ .‬הוא לא הצליח באותו הרגע לבכות‪ ,‬לצעוק‪ ,‬או להגיב בצורה‬
‫כלשהי‪ .‬חייו נעצרו באותה השנייה והמחשבות שלו נעצרו‪ .‬כאילו הדלק נגמר באותו הרגע‪.‬‬
‫~‪~227‬‬
‫הוא הבין שהוא אשם באותו אירוע‪ .‬אם היה מוריד את בני הזוג מהכביש כל התאונה היה נמנעת‪ ,‬ולמרות שהיה‬
‫שולל את רישיון האב היה מציל את חייהם ואת חיי ההרוגה השלישית‪ ,‬אותה זקנה חסרת בית שהסתובבה‬
‫באזור‪ .‬אותה זקנה שכל תכלית חייה הסתכמה באיסוף בקבוקים ומחזורם‪.‬‬
‫יפתח קם על רגליו והחל לרוץ‪ ,‬ולרוץ‪ ,‬ולרוץ‪ ,‬ולרוץ‪ ,‬ולרוץ‪ ,‬ולרוץ‪ ,‬ולרוץ ולרוץ‪.‬‬
‫מאז אותו היום הוא לא נראה יותר‪ ,‬ומבחינת המשטרה ובני משפחתו היעלמותו נותרה בגדר תעלומה‪.‬‬
‫***‬
‫למעשה‪ ,‬בפועל הייתה המציאות הייתה שונה‪ ,‬והשתלשלות האירועים הייתה קצת אחרת‪.‬‬
‫מה שיפתח לא ידע‪ ,‬הוא שבאותו הערב החליטה אותה זקנה לשים קץ לחייה‪ .‬היא מאסה בשגרת החיים‬
‫המשפילה‪.‬‬
‫היא הלכה באותו הכביש שמחבר בין שתי השכונות‪ ,‬טיפסה על המעקה המוגבה‪ ,‬וקפצה אל מותה אל הכביש‬
‫המהיר שהיה ניצב מתחת‪.‬‬
‫בדיוק באותה השנייה‪ ,‬חצו בני הזוג עם מכוניתם‪ ,‬לרוע מזלם‪ ,‬את אותו הקטע בכביש המהיר‪ ,‬כאשר מלמעלה‬
‫גופה של הזקנה נחת על השמשה הקדמית של הרכב‪ .‬באותו הרגע מותם היה בלתי נמנע‪ .‬לאף אחד מהשלושה‬
‫לא היה סיכוי‪.‬‬
‫ניסים איבד את השליטה על הרכב‪ ,‬לא הבין מה קורה‪ ,‬בלם בפתאומיות‪ ,‬רכבם התהפך והשלושה נהרגו במקום‪.‬‬
‫יום רביעי‪ .‬שלוש פעמים לא כי טוב‪.‬‬
‫~‪~228‬‬
‫ניכסת לך צאן ברזל ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫ניכסת לך צאן ברזל‬
‫הלא היית זו את שנתת מבשרך‬
‫עשית לך בגד שרד‪ ,‬חוצץ כנגד העולם‬
‫שניעורת אליי מתוך המולת הקרב‬
‫למדת להשקיט דכי מכאובייך‬
‫שדאית אל תוך חדרי‬
‫ביצרת שערייך מול מתנות בשר ודם‪.‬‬
‫שהרעדת טפחותיי‬
‫וביקשת לך קצת דם‪.‬‬
‫פרחת בערבות כשראיתיך לראשונה‬
‫חוד לשונך כלהב מתהפך הושלם‪.‬‬
‫ללא עלי כותרת ופירות סרק‬
‫מכחולך צבעני סומק כשאותך פגשו עיניי‬
‫איכה תצאי עתה אל הפרדס לתעות ברוח?‬
‫ארובות לבי שוצפות ביובלי שירייך‬
‫קיצצת בנטיעותיי‪ ,‬קיוויתי לך בערב יום‬
‫אל אסדת חיי שבה יונה‪.‬‬
‫היית כור מחצבתי‪ ,‬מכורתי‪ ,‬כלום לא ברור לך?‬
‫מדוע זה תסוגי כשמנעול הנפש זע?‬
‫גליתי אל עצמי‪ ,‬שריד טלוא מן החלום‪.‬‬
‫~‪~229‬‬
‫סבא שלי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסה‬
‫סבא שלי חולה‪ .‬הוא שוכב במיטתו‪ ,‬מכוסה עד צוואר ושותק‪.‬‬
‫הטלוויזיה כבויה והעיתון מונח בנחת ליד המיטה‪ .‬לעיתים הוא גורר את רגליו הכבדות לשירותים‪ .‬רגליים‬
‫דקיקות‪ ,‬שבריריות‪ ,‬ששוקלות טון וחצי‪.‬‬
‫נדמה כאילו השלים עם הבלבול‪ .‬תחילה נעלב כשהעמדנו אותו על טעותו ועכשיו הוא מחייך חצי חיוך נבוך‬
‫וממשיך הלאה‪ .‬כבר לא מתעקש לפתור את אי ההבנה‪.‬‬
‫מהאישיות הקורנת‪ ,‬הכריזמטית‪ ,‬נמוגה החזית ונשאר הלב‪ .‬חיוך גדול‪ ,‬מסביר פנים‪ ,‬גם כשהוא לא מזהה את‬
‫העומד מולו‪ .‬ואנשים מתמסרים‪ ,‬מתמכרים לו ושוכחים בעצמם שהוא לא זוכר‪.‬‬
‫מסתבר כי גם מתחת לכל השכבות וניסיון החיים‪ ,‬שוכן אדם אוהב‪ .‬מאיר פניו לכל מאן דהוא‪ ,‬מזמין להתארח‬
‫בביתו‪ ,‬מוזג יין‪.‬‬
‫‪ ,he's got the whole world in his hand‬מתנגן השיר‪ .‬וסבא שלי באמת החזיק את כל העולם בכפות‬
‫ידיו הגדולות‪ ,‬המשורטטות‪ ,‬וידע לפצח‪ ,‬מבין האגוזים שניתנו לו‪ ,‬את האגוזים המובחרים ביותר‪.‬‬
‫סבא שלי נולד בבומביי כשעוד קראו לה בומביי‪ .‬מומבאי תגיע לאחר כעשרים שנה‪ ,‬יחד עם הרמת הראש‬
‫ההודית וזקיפת הקומה לאחר השחרור מהכיבוש האנגלי‪ .‬זיכרונות ילדות קולוניאליסטים על משרתים ומרוצי‬
‫סוסים מתערבבים עם סיפורי משפחה אקזוטיים על רומנים אסורים עם מהראג'ות והתמכרות לאופיום‪ .‬מכל‬
‫אלה נותרו כיום רק מבטא מצחיק וחיבה לתה עם חלב‪.‬‬
‫חייו‪ ,‬שהנצו בטלנובלה‪ ,‬הפכו לסרט הרפתקאות עם התבגרותו והתפתחות תשוקתו לתעופה‪ ,‬והוא צץ ומופיע‬
‫בכל האירועים החשובים בהיסטוריה שלנו‪ ,‬כמו פורסט גאמפ מעופף‪ .‬פה הוא מקים את חיל האוויר עם עזר‬
‫‪230‬‬
‫ויצמן‪ ,‬ושם הוא מלווה את אייבי נתן בטיסתו למצרים‪ .‬הנה הוא בוושינגטון‪ ,‬מארגן את הרכבת האווירית‪ ,‬והנה‬
‫מטיס את ראשי המדינה המחופשים‪ ,‬במשימות חשאיות למדינות שכנות‪ .‬נדמה שכל תולדות הישות הציונית‬
‫כרוכה בסיפור חייו‪.‬‬
‫גם זיכרונות הילדות שלי ספוגים בריח של קארי‪ .‬הקארי‪ ,‬כמו בן דודו המזרח תיכוני‪ ,‬העמבה‪ ,‬נספג בריח‬
‫הבגדים ובריח העור‪ .‬וכדי להסוותו (ואולי גם מגנדרנות גרידא) נהג סבי להחביא פרחי יסמין בכיס חולצתו‪,‬‬
‫וריח התבלינים האקזוטיים והפרחים‪ ,‬ריחות אוריינטליים ממולדתו הרחוקה‪ ,‬התערבבו ווצרו את הריח שהוא‬
‫רק שלו‪.‬‬
‫והטווס שהיה‪ ,‬משתקף עדיין בצל האדם שהפך להיות‪ .‬הוא חוזר ומתגלח‪ ,‬גם כשאינו צריך‪ .‬החולצה תמיד‬
‫מסודרת בתוך המכנסיים‪ .‬גם כשהוא שוכב במיטה‪ .‬גם כשהוא מסרב להחליף את בגדיו במשך שלושה ימים‪.‬‬
‫הזקנה החלה לנגוס בו כבר לפני שנים‪ .‬לפני הבלבול והשכחה הגיע פחד משינויים‪ ,‬פחד מאובדן שליטה‪,‬‬
‫ממכשירי חשמל‪" .‬מחשבים הם לדחויים חברתית"‪ ,‬הכריז‪ .‬הוא הפסיק לחפור במעי המכוניות של ילדיו והחל‬
‫ללוות אותם למוסך‪ .‬מאוחר יותר כבר לא עשה אפילו את זה‪.‬‬
‫המחלה (או אולי הזקנה) מותירה אותו עירום ועריה‪ .‬הוא לא מתחבא מאחורי כללים חברתיים‪ ,‬שעדיין חלים‬
‫עלינו‪ .‬אנשים הפכו להיות שקופים בעיניו‪ .‬טובים או רעים‪ ,‬שחורים או לבנים‪ .‬יתכן וזו הסיבה שהכלב תפס‬
‫חלק כל כך רחב בלבו‪ .‬הוא חד מימדי‪ ,‬נותן אהבה עצומה ותמיד‪ ,‬תמיד צריך שידאגו לו‪.‬‬
‫כשהוא רואה את הכלב‪ ,‬עיניו אורות‪" .‬חמוד מאד"‪ .‬והכלב‪ ,‬ככלב‪ ,‬מתמסר לליטוף ורץ להביא כדור‪" .‬באמת‬
‫חמוד מאד"‪ ,‬הוא אומר ומגניב לו עוגייה‪.‬‬
‫‪231‬‬
‫"האכלת את הכלב?" חוזר ושואל אבל לא מצליח לאכול בעצמו‪ .‬הכלב‪ ,‬כמו בעליו‪ ,‬לא אוכל‪ ,‬למרות שפע‬
‫האוכל המוגש לו‪ .‬אצל הכלב‪ ,‬האינסטינקטים החייתיים יגברו והוא יאכל כדי לשרוד‪ .‬האדם‪ ,‬האדם הזה‪ ,‬סופו‬
‫שירעב למוות‪.‬‬
‫אוכל תמיד היה אמצעי הביטוי השגור בפיו‪ .‬אוכל מביע אהבה‪ ,‬אוכל פותח את הלב ומרומם את מצב הרוח‪ .‬לא‬
‫פלא אפוא‪ ,‬שאיש "אל על"‪ ,‬שניסה‪ ,‬טעם ולמד בכל העולם‪ ,‬פתח מסעדה‪ .‬ניסה להעביר מנפשו העולה על‬
‫גדותיה לאחרים‪ .‬המסעדה‪ ,‬כמוה כאדם שהוא‪ ,‬הביאה חוויות חדשות ומרגשות לעם היושב בציון‪ .‬וכמוהו‪,‬‬
‫כעבור שלושים שנה‪ ,‬התעייפה‪ ,‬הזדקנה ודעכה‪ .‬אבל היצר הבסיסי‪ ,‬להאכיל את אהובייך‪ ,‬נותר על כנו‪.‬‬
‫בארוחות שישי‪ ,‬הוא יושב איתנו‪ .‬הוא אינו שומע ואינו מקשיב‪ .‬רק האינסטינקט הבסיסי שלו ‪ −‬להאכיל‪ ,‬לא‬
‫נחלש‪ .‬הוא מוזג לנו שתיה ובוצע חלה‪ ,‬לכולם‪ ,‬גם למי שלא רוצה ‪.‬‬
‫דדי‪ ,‬קוראים לו ילדיו‪ .‬דדי‪ ,‬אנחנו‪ ,‬הנכדים‪ ,‬חוזרים אחריהם‪ .‬דדי‪ ,‬מצטרפים החברים‪ .‬והוא ‪ −‬האבא של כולם‪,‬‬
‫זורח מאושר וממהר לפטמנו כאמא אווזה‪.‬‬
‫המחלה הסירה את כל המעצורים וההתחבטויות הטמונות בו אבל גם את הנימוס‪ .‬ונושא האוכל‪ ,‬כחרב פיפיות‪,‬‬
‫הופך ממושא התשוקה לגורם הדחיה העיקרי בחיים‪ .‬אדם נמדד על פי משקלו והיקף מתניו‪ .‬רזון הוא הצלחה‪,‬‬
‫כח רצון‪ ,‬ניצחון האדם על הפחמימות‪ .‬לשמנים אסור להופיע בטלוויזיה‪ ,‬לצחוק ברחוב‪ ,‬לאחוז במשרה‬
‫מכובדת‪ .‬זה שמן וזאת שמנה‪ .‬יתכן וזה טיעון מתבקש כשסופה של המחלה הזו בדעיכה ממושכת המובילה‬
‫להרעבה עצמית איטית‪.‬‬
‫הוא לא זוכר‪ .‬בכל כמה רגעים הוא חוזר ושואל את אותן השאלות‪ .‬לעיתים משהו נתפס בזיכרון אבל לרוב‪ ,‬אני‬
‫חושבת‪ ,‬הוא אפילו לא מחכה לתשובה‪.‬‬
‫‪232‬‬
‫בכל כמה דקות הוא קורא לאשתו‪ ,‬סבתא שלי‪ ,‬כדי לוודא שהיא לידו‪ .‬הוא חושש שתיעלם ושואב את שלוותו‬
‫מהידיעה שהיא קרובה‪.‬‬
‫חמישים שנות זוגיות הפכו אותם לישות אחת‪ .‬יין ויאנג‪ ,‬הם משלימים זה את זו‪ .‬ועכשיו‪ ,‬האריה הזקן מפנה את‬
‫כסאו והלביאה תופסת את מקומו‪ .‬כמו בטבע‪ ,‬גם פה אין ואקום‪ .‬ככל שהוא נחלש‪ ,‬כך היא עולה וצומחת‪.‬‬
‫מובילה‪ ,‬מנהיגה‪ ,‬קובעת‪ .‬על פיה יישק דבר‪ .‬באופטימיות ללא אח ורע‪.‬‬
‫והוא משחרר אחיזה‪ ,‬תחילה בקושי ואחר כך באמון מלא בה‪" .‬צולל חופשי ללא מצנח"‪ ,‬כתב מאיר אריאל‪.‬‬
‫ואנחנו חרדים לשלומה‪ .‬הן הנפשי והן הפיזי‪ .‬מקשיבים דרוכים לכל שיעול‪ ,‬לכל פריחה‪ .‬מזנקים לעזור עם כל‬
‫מפרק כואב‪ .‬מה הוא יעשה אם תיפגע? מה נעשה אנחנו? אף אחד מאיתנו לא רוצה להתחלף איתה וגם לא‬
‫מסוגל‪.‬‬
‫"הוא חושב שאם יתאמץ מספיק‪ ,‬שנות השבעים ישובו"‪ ,‬צוחקת הסבתא‪.‬‬
‫הוא מתעקש להחזיר את כולנו‪ ,‬ילדיו ונכדיו‪ ,‬להיות ילדים‪ .‬הוא מבקש‪ ,‬כמעט מתחנן‪ ,‬שנישאר לישון אצלם‪,‬‬
‫מציע עזרה כלכלית‪ ,‬מוודא שאכלנו‪ .‬בדאגתו האוהבת הוא מנסה להשתמר כזכר האלפא שהיה וכבר איננו‪.‬‬
‫לסבא שלי היה את הסולם הכי גבוה בשכונה אם לא בכל העיר‪ .‬הוא גבוה ויפה‪ ,‬איש העולם הגדול‪ .‬כולם תמיד‬
‫הסתכלו עליו בהערצה‪ .‬רוקד עם הנשים ושותה עם הגברים‪.‬‬
‫החברים שלו מנסים לשמור על תהילתו הקודמת‪ .‬מביטים בו וחושבים על עצמם‪ .‬עד כמה הם התרפטו והאם‬
‫הם ייכנעו לדעיכה איטית ומביכה (בואו נשים את הדברים על השולחן) כשלו‪.‬‬
‫ובכל יום שישי‪ ,‬כשאני עולה במדרגות לביתם‪ ,‬עולה בי החשש שמא לא יזהה אותי כבר‪ .‬ישכח את שמי‪ .‬היום‬
‫הזה יגיע אבל בכל פעם אני נושאת תקווה שעוד לא יבוא הרגע‪ .‬עוד לא‪ ,‬שיגיע מאוחר יותר‪.‬‬
‫‪233‬‬
‫והיום הוא עדיין זוכר‪ .‬מחבק אותי בגאווה‪" .‬איזה מזל יש לי שהילדים שלי אוהבים אותי"‪.‬‬
‫"איזה מזל שיש לי אישה כזאת" הוא חוזר ומנשק אותה‪.‬‬
‫נותן המון המון אהבה‪ ,‬כי זה מה שנותר לו לתת‪" .‬איזה מזל שיש לי ילדים יפים כל כך"‪.‬‬
‫‪234‬‬
‫סרט קצר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות‬
‫הקדמה‬
‫תמיד רציתי לצלם סרט קצר‪ .‬חשוב שיהיה קצר‪ .‬אני מאמינה שיכולת הריכוז של מרבית האנשים נמוכה לפחות‬
‫כמו שלי‪ .‬לכן‪ ,‬אם לא יהיה קצר‪ ,‬הוא פשוט לא יהיה (או שיהיה‪ ,‬אבל ארוך ומשעמם)‪.‬‬
‫מאיפה מתחילים?‬
‫מקצב התקדמות הדברים לאחרונה‪ ,‬אני לא בטוחה שלבסוף אצלם‪ .‬אתם שואלים מה הסיבה? אז זהו‪ ,‬שאני לא‬
‫ממש יודעת להסביר‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬יש לי דמיון בריא וזמן לא באמת חסר לי (אמנם אני מאוד עסוקה בעבודה‬
‫בזמן האחרון אבל אני משוכנעת שאוכל לפנות מספר שעות בשבוע לטובת הסרט)‪.‬‬
‫לאחרונה גם השגתי את העזרים המתאימים לביצוע המשימה‪ ,‬או שמא עליי לדייק ולומר שמדובר בעזר אחד‬
‫בלבד‪ :‬מצלמת וידאו שהעלתה לא מעט אבק בחלקו הגבוה והאחורי של הארון (אותו חלק ערירי ונשכח זה‬
‫שתמיד נוטים להתעלם ממנו באלגנטיות כשעושים סדר בחדר)‪ .‬היא אמורה לשרת אותי נאמנה‪ .‬אמנם למצלמה‬
‫שלי אבדה הסוללה אבל משיטוטיי האחרונים באינטרנט גיליתי שעלותה של סוללה חדשה המתאימה למצלמה‬
‫שלי אינה חורגת ממאה וחמישים ‪ ,₪‬סכום שלכל הדעות אוכל לעמוד בו‪.‬‬
‫ובעצם‪ ,‬אם יש זמן‪ ,‬דמיון ועזרים מקצועים‪ ,‬מה עוד חסר כדי שאתחיל לצלם את הסרט שלי? לפעמים אני לא‬
‫מבינה מדוע איני יכולה פשוט להתחיל לצלם ככה סתם‪ ,‬בלי כל סיבה מיוחדת‪ .‬האם אני חוששת שמא התוצר‬
‫הסופי לא יהיה משביע רצון? האם דעתם השלילית של המבקרים מפחידה אותי עד כדי כך? הרי ידוע שאיני‬
‫מצפה בשום אופן לזכות בעקבותיו באוסקר וגם הכרה בתחרות סרטים קצרים מטעם מתנ"ס העירייה אינה‬
‫פקטור מבחינתי‪ .‬אז בכל זאת? מה מונע ממני לדבוק במשימה? מהיכן עליי להתחיל?‬
‫‪235‬‬
‫חלומות באספמיה‬
‫אולי עליי לשכור את שירותיו של מפיק מקצועי‪ .‬מישהו שיודע לקחת את שלל הרעיונות הפזורים במוחי‬
‫ולכווצם לתכנית עבודה סדורה וברורה‪ .‬הוא (או היא) יוכלו לערוך אודישנים לכלל השחקנים‪ ,‬לוודא שאתרי‬
‫הצילום פנויים ובאותה הנשימה גם לשמור על איזון תקציבי מופתי!‬
‫ואם כבר מפיק מקצועי‪ ,‬מדוע לא לצרף לנבחרת גם במאית מדופלמת‪ ,‬נער מים‪ ,‬מלבישה‪ ,‬שלושה צלמים‪,‬‬
‫אנשי סאונד‪ ,‬עוזרות ועוזרים מכל הסוגים וגם ציוד מהמתקדמים ביותר?!‬
‫אוי‪ ,‬שוב אני חולמת בהקיץ‪...‬‬
‫עכשיו אתם מבינים מדוע עד היום לא התחילו הצילומים? כן‪ ,‬כן‪ ,‬כזו אני‪...‬‬
‫"אבו עלי"‬
‫היא הסבתא היחידה שנשארה מכל הסבתות והסבים שהיו לי‪ .‬סבא יושקא נפטר שהייתי בת שנה‪ ,‬ויש לי זיכרון‬
‫אחד בלבד ממנו – "אבו עלי"‪ .‬הוא היה שם על פניו שמיכה דקה ועושה לי פרצופים בעודו אומר "אבו עלי"‪.‬‬
‫לא יודעת איך‪ ,‬אבל אני זוכרת שחייכתי וצחקתי‪ .‬אך למרות זאת‪ ,‬סרט באורך של כחצי שעה עד שעה אינו יכול‬
‫להישען על זיכרון ילדות רחוק ומעומעם‪.‬‬
‫סבא פריצי היה חבר אמיתי (בשבילי הוא עדיין חבר אמיתי היום וכנראה שכך יהיה גם עד סוף ימיי)‪ .‬על סבא‬
‫פריצי יש לי הרבה זיכרונות ולא מעט שאלות פתוחות שהייתי שואלת אותו לו רק הייתי יכולה‪ .‬אך למרות‬
‫שהוא יכול למלא את חלל הסרט בקלות איני מעוניינת לעשות סרט שבו השחקן הראשי אינו עמנו עוד‪ .‬אותה‬
‫הסיבה נכונה גם כלפי סבתא מנצי‪ ,‬שהלכה לעולמה לא מזמן (ואליה גם הרגשתי פחות קרובה)‪.‬‬
‫ויש את האחרונה מבין הסבתות והסבים‪ ,‬שמה אירן והיא בשבילי יותר זוהרת מכל אולסטאר‪ ,‬סלב‪ ,‬ידוענית או‬
‫כוככבת אי שם בביצת הקולנוע ההוליוודית‪.‬‬
‫חלופה ראשונה לעלילה – תל אביב‪ ,‬רחוב ארלוזרוב ‪545‬‬
‫‪236‬‬
‫רק לפני כשנה הצלחנו סוף סוף לרכוש את הדירה בארלוזרוב מידי הבעלים‪ ,‬כך שכעת הדירה היא בבעלות‬
‫מלאה של סבתי‪ .‬עד לפני כשנה‪ ,‬היא הייתה דיירת מוגנת בדמי מפתח (מושג שהולך ונעלם ובטח מוכר למי‬
‫שגר פה בשנות החמישים והשישים‪ ,‬אז המדינה איפשרה לאלו שידם לא הייתה משגת ברכישת דירה לקנות‬
‫"זכות" על הדירה למשך ימי חייהם‪ ,‬אבל זה סיפור אחר ולא ניגע בו כעת) ומאחר והיא כבר אינה צעירה‬
‫(סבתא תחגוג ‪ 35‬אביבים באביב הקרוב) והדירה בקומה שנייה‪ ,‬עלה בנו החשש כיצד תוכל להסתדר כאשר‬
‫כבר לא תצליח ללכת בקלות‪.‬‬
‫רק לאחר משא ומתן ארוך וסאגות משפטיות הצלחנו לרכוש את הדירה וללא ספק להקל מעט במישור‬
‫המנטאלי גם על סבתא וגם על הוריי‪.‬‬
‫ככל שהתבגרתי נקשרתי יותר ויותר לדירה‪ .‬יש בה כל כך הרבה זיכרונות נעימים ומרגשים (לא מעט מהם גם‬
‫מסבא שלי ז"ל) שפשוט לא ראיתי כיצד משפחתי ואני יכולים לוותר עליה‪.‬‬
‫יש בה ריח מוכר ונעים‪ ,‬היא תמיד נראית לי מרוהטת בטוב טעם ונקייה‪ .‬על אף שהשיפוץ האחרון בוצע בה‬
‫בהיותי בת ‪ ,1‬סבתי מטפחת אותה כך שכל מי שנכנס אליה מחמיא ודואג לשבח עד כמה מצבה נראה טוב‪.‬‬
‫בכל פינה בדירה הזו אני יכול למצוא פינת נוסטלגיה שיכולה לגרום לי להיתקע למשך חמש דקות ולהתענג על‬
‫השנים שהיו ולהתגעגע אליהם‪.‬‬
‫כש אני חושבת על הסרט‪ ,‬זה נראה לי מאוד טבעי ונכון פשוט לעשות אותו כאשר סבתא עוד בדירה (ובחיים)‬
‫ולקשור את סיפורה עם הסיפור של משפחתי ושלי וכך גם על תהליך ההתבגרות שלי‪.‬‬
‫‪237‬‬
‫חלופה שנייה לעלילה – המסע לארץ ישראל‬
‫סבתא שלי לא הייתה פרטיזנית גיבורה‪ .‬לשמחת כולנו היא גם לא סבלה במחנה ריכוז (על אף שמשפחתה‬
‫הגרעינית נרקבה שם‪ ,‬כך שזו נחמה פורתא)‪ .‬היא לא הגיעה לארץ ישראל לפני שהוקמה ולא הקימה פה חומה‬
‫ומגדל‪.‬‬
‫סבתא עלתה לארץ בשנת ‪ 5242‬ועשתה זאת על ידי מסע מפרך ומייגע על סיפונה של ספינה עמוסת עולים‬
‫חדשים מכל קצוות הים התיכון‪ .‬הפלגה זו‪ ,‬שמוצאה היה בנמל מרסיי והייתה אמורה לעגון בחופי תל אביב‬
‫לאחר כארבעה ימים‪ ,‬ארכה לבסוף כחודש שלם!‬
‫מזג האוויר היה סוער מדי והספינה‪ ,‬שבימים רגילים העבירה סחורות פשוטות ולא ‪ 155‬עולים רעבים על‬
‫מיטלטלהם (שתמיד איני זוכרת את שמה למרות שאמרו לי אותו כנראה כבר יותר מחמישים פעם)‪ ,‬פשוט לא‬
‫הייתה בנויה למסע (ומשא) שכזה‪.‬‬
‫אמנם לא שמעתי הכול‪ ,‬אבל כנראה ששמעתי מספיק – על ההקאות‪ ,‬על ריח הצואה והשתן‪ ,‬על האוכל שפג‬
‫תוקפו (כנראה עוד לפני שהספינה עזבה את מוצאה) וגם על הספינות האחרות שנקראו לסייע אך מסיבות לא‬
‫ידועות פשוט נמנעו מלחלץ את הספינה שעליה היו סבתי ועוד ‪ 522‬עולים‪.‬‬
‫אז תגידו לי אתם‪ ,‬סיפור שכזה אפשר לשכוח? אפשר שלא לספר אותו לאחרים? לי תמיד הוא נשמע מבחיל‬
‫מצד אחד אך הרואי מצד שני‪ .‬מי ששרד את שיט התענוגות הזה כנראה נועד לגבורות‪.‬‬
‫!‪Ready? Action‬‬
‫אז מחר אלך לרכוש לי את לוח האקשן‪/‬קאט המפורסם ואתחיל לצלם את הסרט שעליו אני חושבת יותר ויותר‪.‬‬
‫לשם התחלה אבצע את כל התפקידים בעצמי‪ .‬אכתוב את התסריט‪ ,‬אערוך‪ ,‬אביים‪ ,‬אצלם‪ ,‬אביא לעצמי כוס מים‬
‫וגם אהנה מחברתה של סבתא שלי ‪ −‬שהיא הגיבורה האמיתית של הסרט‪.‬‬
‫‪238‬‬
‫מרדף הילדות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת מכונות‬
‫תקופת הסתיו הייתה מאז ומתמיד שלווה ורגועה יחסית בקרב שוכני‪-‬היער‪ .‬מדובר בזמן מנוחה קצר אך נחוץ‬
‫לאחר ימי הקיץ הארוכים‪ ,‬היבשים ועמוסי החום והפעילות‪ .‬בדיוק זמן ההכנה אשר נדרש לפני בוא גשמי‬
‫החורף הקפואים והלילות הלא‪-‬נגמרים שבהם חיות הטרף תרו בחושך אחר הקורבן התמים הבא שייספק את‬
‫רעבונם‪.‬‬
‫לתקופה זו היה קצב משלה‪ .‬בניגוד לרעש תופי הגשם או תזמרות כלי הזיעה והנשיפה של הקיץ‪ ,‬אשר נהגו‬
‫להחריש כל צליל אחר ולבסס את שלטונם הבלתי‪-‬מעורער במאפייני היער‪ ,‬הסתיו ניכס לעצמו את השקט‬
‫באופיו הכה ביישני‪ .‬שקט כה עמוק עד כי המאזין מיטיב הלכת יכול היה לשמוע את לחשושי העלים ברוח‪,‬‬
‫בעודם לובשים את מיטב מחלצותיהם בעבור המסיבה שעתידה להיות הלוויתם‪ .‬העלים אשר תמיד ניחנו בחוש‬
‫אופנתי משובח ועקבו באדיקות אחר האופנות האחרונות סיפקו תמונה פסטלית כתומה ועדינה (למרות שפה‬
‫ושם ניתן היה להבחין בצבעיהם המתריסים של אלה אשר סירבו להיפרד מהצבע הירוק אשר הוגדר כ"שייך‬
‫לעונה שעברה")‪.‬‬
‫דמדומי הערב התאימו באופן מושלם לתפאורה עצלה זו‪ ,‬מפזרים את גווניהם על האדמה כמעט בליטוף‪,‬‬
‫צובעים את העצים בצבעים חמים אשר להם אין הם רגילים באזורים אלה של העולם‪ .‬שעה זו של היממה‬
‫הייתה מאז מתמיד מנומנמת‪ ,‬שעה שבה הדרים תחת השמש התחפרו במחילותיהם ואילו חובבי הלבנה עוד‬
‫לא הספיקו להתמתח ולנכס את היער לעצמם‪.‬‬
‫שלוות המקום אשר נבנתה על‪-‬גבי רבבות של עונות ואינספור שקיעות לא הייתה ברת‪-‬הפרה או הפרעה ‪ −‬כך‬
‫פחות בחרו להאמין שוכני‪-‬היער השונים‪.‬‬
‫‪239‬‬
‫הירייה חתכה את דממת הטבע באופן פתאומי‪ ,‬ופצעה את השלווה הכה שבירה של המקום‪ .‬ברגע אחד נפגע כל‬
‫הסדר אשר התבסס על שיווי‪-‬משקל עתיק יומין‪.‬‬
‫השמים התמלאו בנוצות ובציפורים מבוהלות אשר קרעו את דפי התווים המוכרים ופצחו בשיר חדש של בהלה‪,‬‬
‫והקרקע רחשה ורעדה ממנוסתן של מאות זוגות רגליים‪ .‬שועל קטן אשר מפאת הסקרנות היה שותף רק באופן‬
‫חלקי למעשי הסובבים אותו‪ ,‬הציץ אל הכיוון המשוער ממנו הגיעה הירייה‪.‬‬
‫לפני שיצריו הטבעיים זירזו אותו לחבור לאימה המשותפת‪ ,‬הוא הספיק לראות ילד קטן פורץ מבין השיחים‪,‬‬
‫ילד אנושי ללא כל צל של ספק‪.‬‬
‫זמן רב הוא כבר נס מרודפו‪ ,‬והמרדף הותיר בו את סימניו‪ .‬הבגדים אשר פעם היו צבעוניים עד כדי‬
‫גיחוך‪ ,‬התמלאו באדמה‪ ,‬אבק וחורים‪ .‬האיורים השמחים והפשוטים אשר אפיינו את לבושו כבר לא היו ניתנים‬
‫לזיהוי‪ .‬בין שלל החורים ניתן היה להבחין כי גם גופו‪ ,‬בדומה לבגדיו‪ ,‬חטף לא מעט מזעמם של שיחי היער‬
‫אשר רטנו על ההפרעה‪ .‬חתכים ושריטות במצבי הגלדה שונים בלטו בכל חלק אשר נחשף לאוויר‪ .‬החבורות‬
‫שעל עורו ככל הנראה ניסו לשוב ולהחזיר את הצבעוניות המוכרת ונעו בטווח שבין צהוב לסגול‪.‬‬
‫קו אדמדם איתר את פניו הצעירות והמבוהלות‪ ,‬יורד מצדו השמאלי של מצחו‪ ,‬כמעט ועד צווארו‪ ,‬חתך עמוק‬
‫יותר מהממוצע אשר ודאי ישאיר את חותמו אם לא יטופל במהרה‪ ,‬עדות נוספת לתלאות אשר עמן התמודד‪.‬‬
‫הירייה האחרונה הייתה קרובה‪ ,‬עוברת רק סנטימטרים ספורים מכתפו השמאלית ומתחפרת עמוק בתוך גזעו‬
‫של עץ בא‪-‬בימים‪.‬‬
‫הוא ידע כי אינו יכול להמשיך ולהסתמך על מזלו‪ ,‬אשר שפר עליו עד עכשיו‪ .‬הכדור הבא עלול להיקבר בבשרו‬
‫ולקבור אותו עמו‪.‬‬
‫‪240‬‬
‫ימים ולילות רבים הוא מנסה לחמוק מרודפו‪ ,‬משתמש בכל תרגיל אשר הכיר ובכל תכסיס שרק למד על‪-‬מנת‬
‫להטעותו‪ ,‬אך הכל לשווא‪ .‬כמו קרא את מחשבותיו‪ ,‬התעלם הרודף מכל הטעייה ועבר כל מכשול‪ ,‬לאט אך‬
‫בעקביות צימצם את הפער שביניהם‪.‬‬
‫אך הילד המשיך לרוץ‪ ,‬לחתוך דרך צמחיית היער‪ ,‬מודע לכך שבסופו של דבר העימות בלתי‪-‬נמנע‪ ,‬מודע לכך‬
‫שאויבו חמוש בידע ובשנים אשר אינן עומדות לרשותו‪.‬‬
‫העייפות המצטברת נתנה את אותותיה בשריריו אשר זעקו לחמצן אך יותר מכל פגעה בנפשו שלאחרונה החלה‬
‫לשכנעו להאט את הקצב ולהיכנע לרחמיו של הרודף האלמוני‪ .‬מאמונתו הבלתי‪-‬מתפשרת כבר כמעט לא נותר‬
‫שום זכר‪ .‬הוא לא יכול היה לשקר עוד לעצמו שלמרות הכל הוא לא ייתפס‪ .‬רק הרצון לחיות‪ ,‬המלובה‬
‫ברפלקסים העמוקים ביותר שלו‪ ,‬השאירו אותו על הרגליים‪ .‬לשנייה שקל למצוא מחסה מאחורי אחד מאותם‬
‫עצים עבי‪-‬כרס‪ ,‬אך ירייה נוספת אשר פילחה את האוויר שלידו‪ ,‬הבהירה כי לא נותר לו עוד זמן מנוחה בחייו‪.‬‬
‫הוא לא הבין‪ .‬הוא היה בודד‪ ,‬אומלל‪ ,‬עייף ומבולבל‪ .‬הרי רק לפני ימים בודדים שיחק עם חבריו במשחקים‬
‫נטולי כל דאגות ומטרות‪ ,‬מלבד מטרת הרגע‪ .‬הוא עדיין זכר את תחושת האכזבה שמילאה אותו כאשר אמו‬
‫קראה לו לחזור‪ ,‬תחושה רגעית אשר נמוגה במהרה בחמימות המזמינה של הבית‪ ,‬עם קולותיו וריחותיו‬
‫המוכרים‪ ,‬שהבטיחו לו שתמיד הכל ישאר בסדר‪ .‬מתי התחיל המרדף הזה? הוא לא זכר את ההתחלה‪ ,‬אך הנה‬
‫הוא כאן‪ ,‬עמוק בתוככי יערות זרים‪ ,‬נמלט על חייו‪.‬‬
‫ידו התרוממה לגובה פניו וליטפה את סנטרו‪ ,‬האם באמת עברו רק ימים ספורים? הזקנקן הלא‪-‬מגולח העיד‬
‫אחרת‪ .‬זקן? ממתי לילדים בגילו יש זקן?‬
‫הגילוי המרעיש הותיר אותו עומד במקומו במרכזה של קרחת יער קטנה‪ ,‬תר אחר הסבר במוחו‪ .‬בדיוק לרגע‬
‫כזה קיווה רודפו‪ .‬הנער לא הבחין בו בעודו פוסע באיטיות בטוחה מבעד לשיחים‪ ,‬כשעל כתפיו תלוי בנחת‬
‫‪241‬‬
‫רובה‪ .‬רגע כזה היה כל אשר נדרש ונותר לו רק להרים את הרובה לגובה עיניים‪ ,‬לייצבו בעמדת ירי ולסחוט את‬
‫ההדק בפעם האחרונה‪.‬‬
‫אך הירייה הצפוייה לא הגיעה‪ .‬במקום זה‪ ,‬הניח האיש יד מסוקסת על כתפו של הנער‪ .‬המגע המפתיע העיר‬
‫אותו ממחשבתו העמוקה וגרם לו לקפוץ אחורה‪ .‬מהר מאוד מצא עצמו שוכב על גבו‪.‬‬
‫נראה כי המרדף נגמר‪ ,‬אך אולי לפחות לפני הסוף הוא יזכה להבין את הסיבות‪.‬‬
‫"אתה לא מתכוון לירות בי?"‬
‫האיש הזר נראה נבוך אך חייך במהרה‪" .‬איזו סיבה יש לי לירות בך‪ ,‬מה בדיוק אני אקבל מכך?"‬
‫"את חיי‪ ,‬או יותר נכון את מותי"‪.‬‬
‫האמירה האחרונה העלתה חיוך רחב עוד יותר על פניו‪" .‬ומה בדיוק אני אעשה במותך? איני זקוק לו"‪.‬‬
‫הנער על הרצפה הוכה הלם‪" .‬אינו זקוק למותי? האם לא הייתה לכל זה שום משמעות?" הוא חשב‪.‬‬
‫"אם כך‪ ,‬לשם מה כל טרחת המרדף?"‬
‫"לשם המרדף כמובן"‪ ,‬ענה האיש המבוגר בפנים מלאות רצינות‪.‬‬
‫‪242‬‬
‫הנער שהחל להתעצבן עמד למחות על טירוף זה‪ ,‬אך דבר‪-‬מה בפניו של האיש גרם לו לבלום את פיו‪ .‬האיש‬
‫הזר אשר עמד מעליו לא עוד נראה לו זר‪ ,‬כי אם מוכר עד כדי גיחוך‪ .‬בגדיו המוכתמים מאבק הדרכים והבלויים‬
‫משיחי היער‪ ,‬תנוחתו בעודו עומד מעליו ומחייך ‪ −‬החיוך הזה‪ ,‬איפה הוא ראה אותו בעבר?‬
‫רגע לפני שעמד לשאול את הזר על מקורו‪ ,‬הבחין בצלקת אשר התחילה ליד עינו השמאלית ונמשכה ממש עד‬
‫סנטרו‪ .‬בשלב זה‪ ,‬הוא כבר הבין‪.‬‬
‫"אני שמח שהבנת" ענה הזר המוכר וחייך את חיוך ילדותו הרחוקה‪.‬‬
‫‪243‬‬
‫אפילו המוות לא הפריד ביניהם ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫כבר שנה בלי סבא וסבתא‪ .‬כמעט התרגלתי‪ .‬רק כמעט‪ .‬יוצא לי לחשוב מפעם לפעם על מה שהיה‪ ,‬על הדרך‬
‫שעברנו יחד‪ .‬הרגשות עדיין חזקים‪ .‬הקשר היה חזק כל כך שאולי אף פעם לא אתרגל לגמרי לעובדה שהם‬
‫אינם‪ .‬הם היו אנשים יוצאי דופן עם סיפור חיים גדוש‪.‬‬
‫בילדותי סבא וסבתא טיפלו בי ובאחותי לא פחות מאשר הורינו טיפלו בנו‪ .‬אמא ואבא עבדו ואנחנו בילינו לא‬
‫מעט שעות אצל סבא יעקב וסבתא דבורה‪ .‬הם שמרו עלינו‪ ,‬הכינו לנו אוכל‪ ,‬שיחקו איתנו‪ ,‬למדו איתנו ועשו כל‬
‫מה שהורים עושים‪ .‬הם השקיעו הרבה בנכדים הצעירים שלהם‪ .‬סבא היה כבר בן ‪ 11‬כשאני נולדתי‪ .‬בדרך כלל‬
‫נוצר קשר חלש יותר עם סבא מבוגר ‪ −‬אך לא עם סבא שלי‪ .‬כשגדלתי והגעתי לגיל ‪ 53‬היינו הולכים יחד לבית‬
‫הכנסת בימי החופשה שלי‪ .‬רק אז סבא התחיל ללכת עם מקל הליכה ‪ −‬לפני כן התבייש‪ .‬תמיד סיפר על סבא‬
‫שלו‪ ,‬בפולין‪ ,‬שהיה מחזיק את המקל ביד בתור קישוט ולא הסכים שיחזיקו לו את היד‪ .‬סבא הלך עם סבא שלו‬
‫בדיוק כפי שאני הלכתי עם סבא שלי‪ .‬גם בגילו המבוגר היה עצמאי מאוד ורק בגיל ‪ 33‬הפסיק לעבוד‪.‬‬
‫כעבור שנים מספר‪ ,‬כשסיימתי את התיכון והתחלתי ללמוד בישיבה‪ ,‬אימא סיפרה לי שסבא הפסיק ללכת בכל‬
‫יום לבית הכנסת‪ .‬בחורף בקושי הלך‪ ,‬בקיץ קצת יותר‪ .‬הוא נאבק ללכת כמה שיותר‪ .‬לא אהבתי לשמוע שלסבא‬
‫קשה‪ ,‬אבל כבר לא הייתי בבית והישיבה הייתה רחוקה‪ .‬הוא רצה שאני אמשיך בחיי‪ .‬התגאה לראות אותי לומד‬
‫ומאוחר יותר לובש מדים של גולני‪ .‬אחת לשלושה שבועות‪ ,‬כשחזרתי הביתה‪ ,‬השתדלתי לבקר את סבא וסבתא‬
‫כמה שיותר‪ ,‬להנעים את זמנם ולעזור להם במה שניתן‪ .‬בשנים האלו‪ ,‬של הישיבה והצבא‪ ,‬חל המפנה‪ .‬הם שהיו‬
‫כל כך חזקים וטיפלו בנו למרות גילם‪ ,‬נחלשו לפתע ואנחנו התחלנו לטפל בהם‪.‬‬
‫אימא דואגת להם זה שנים רבות‪ ,‬אבל לפתע נזקקו סבא וסבתא לטיפול צמוד הרבה יותר‪ .‬פתאום הם יצאו‬
‫מהבית רק לשמחות ולאירועים משפחתיים או כדי ללכת לרופא‪ .‬הוצמדה להם מטפלת והם החלו לבלות אצל‬
‫‪244‬‬
‫רופאים באופן תדיר‪ .‬הם שכבו רוב היום במיטה וקמו רק כדי לאכול או ללכת לשירותים‪ .‬ההידרדרות המשיכה‬
‫ככל שהזמן עבר‪.‬‬
‫יום אחד אמרה אימא שסבתא נפלה והיא בבית חולים‪" ,‬כנראה שברה עצם ביד"‪ .‬סבתא אובחנה אז כחולת‬
‫דמנציה‪ .‬אימא עברה תקופה קשה‪ .‬היא כמעט לא חזרה הביתה‪ ,‬וישנה ליד מיטת אמּה בבית החולים‪ .‬היא לא‬
‫נתנה לאף אחד להחליף אותה ותמיד לקחה הכול על עצמה‪ .‬אלה היו ימים של חופשה קצרה מהישיבה‪ .‬בכל‬
‫יום ביליתי כמה שעות בבית חולים וביקרתי את סבא שנשאר עם המטפלת בבית‪ .‬סבא לא הפסיק לשאול‬
‫שאלות‪ ,‬ויחד עם אחותי דאגנו לקחת אותו לבקר את סבתא בבית החולים עד שהשתחררה‪ .‬מאז החלה החרפה‬
‫נוספת‪ .‬מדי פעם בפעם סבא וסבתא חזרו להתאשפז בבית החולים ואמי עשתה לילות כימים ליד מיטתם‪.‬‬
‫בשנה שעברה התחלתי ללמוד באוניברסיטה וחזרתי לגור בבית‪ .‬מכאן ואילך הפכתי לשותף פעיל בדאגה לסבא‬
‫ולסבתא‪ .‬כמעט בכל יום הלכתי לביתם או לבית חולים כדי לבקר ולהביא דברים‪.‬‬
‫יום אחד סבתא אושפזה בבית החולים והרופאים אמרו ש"מצבה קשה" וש"כדאי לקרוא לכל המשפחה כדי‬
‫שיפרדו ממנה"‪ .‬העיניים שלה היו עצומות והיא לא הגיבה ‪ −‬קריסת מערכות‪ .‬פתאום עברו לי מחשבות בראש‪,‬‬
‫שאולי עדיף לה שלא תחיה‪ .‬גם כך היא סובלת מכאבים ובקושי חיה‪ .‬הרגשתי רע עם המחשבות האלה‪ ,‬אבל‬
‫אולי זה באמת עדיף? מעולם לא חשבתי כך‪ ,‬תמיד רציתי שתחיה כמה שיותר‪ .‬זה היה הרגע הכי קשה עבורי‪,‬‬
‫מעולם לא חשבתי על המוות שלה כדבר מוחשי כל כך‪.‬‬
‫להפתעת כולם‪ ,‬כעבור כמה ימים של השלמה עם המוות פקחה סבתא עיניים‪ .‬הרופאים אמרו שהגוף שלה‬
‫התחיל לתפקד מחדש‪ .‬כולם שמחו‪ .‬לפעמים כשמצפים לרע מכול וקורה ההיפך הגמור‪ ,‬השמחה גדולה יותר‪.‬‬
‫כשהיא יצאה מהמצב הקריטי‪ ,‬התחלתי לחשוב האם זה טוב יותר שהיא חיה‪ .‬היא סבלה מהדמנציה ואנחנו לא‬
‫באמת ידענו מה עובר עליה‪ ,‬והאם היא מבינה מה קורה מסביבה‪ .‬עניין אותי האם היא הרגישה בקיומי ובקיומם‬
‫‪245‬‬
‫של שאר בני המשפחה ואם היא הצליחה לזהות מי עומד מולה‪ .‬הרגשת חוסר האונים הטרידה אותי ולא‬
‫הרפתה‪.‬‬
‫דבר נוסף שעורר בי מחשבות היו הרופאים והצוות במחלקה הפנימית‪ .‬הם עבדו מסביב לשעון‪ ,‬כמעט בלי‬
‫הפסקות‪ ,‬חלקם נראו תשושים ‪ −‬ובכל זאת עשו עבודה טובה והסבירו פנים לחולים‪ .‬כך התחזקה בי התחושה‬
‫שגם אני רוצה להיות רופא‪.‬‬
‫מהר מאוד התברר שסבתא לא תוכל להישאר בבית‪ .‬השאירו אותה עוד זמן קצר בבית החולים אבל אנו נדרשנו‬
‫למצוא עבורה מוסד סיעודי בהקדם האפשרי‪.‬‬
‫בהתחלה היא שהתה בבית חולים סיעודי ומאוחר יותר עברה לבית אבות‪ .‬סבא שנשאר בבית תמיד רצה ללכת‬
‫לבקר והתאכזב מאוד כשאמרו לו ש"היום אי אפשר‪ ,‬אולי מחר"‪ .‬הראש שלו צלול מאוד‪ ,‬אבל גם הוא נחלש‬
‫מאוד ומתקשה לתפקד‪ .‬כשאמרו לו שנוסעים לבקר בבית האבות הוא הפך לאיש אחר‪ ,‬עם הרבה כוחות ושמחת‬
‫חיים‪.‬‬
‫העובדת שמטפלת בסבא חלתה והתקשתה לעבוד‪ .‬הרופא לא הצליח לאבחן משהו מיוחד ושלח אותה לבדיקות‬
‫בבית חולים‪ ,‬שם גילו שהיא חולה בלוקמיה‪ .‬עכשיו היינו צריכים לדאוג לשלושה אנשים‪ .‬הכנסנו גם את סבא‬
‫לאותו המוסד שבו שהתה סבתא‪.‬‬
‫נראה שטוב לו יותר כשהוא איתה‪ .‬את המוסד עצמו לא אהב‪ .‬הוא לא אהב להיות עם עוד אנשים חולים‪ .‬תמיד‬
‫אמר שהכי טוב בבית‪ .‬אבל הוא היה מוכן להקריב את פרטיותו כדי להיות קרוב לאשתו‪.‬‬
‫כמה שבועות עברו וביום שישי אחד אמרה לי אחותי‪" :‬בוא נלך לשם לפני שבת ונתפלל עם סבא‪ ,‬אחר כך‬
‫נחזור ברגל"‪ .‬התארגנו מהר ויצאנו‪ .‬להפתעתנו לא לקחו את סבא לבית הכנסת‪ .‬ברור לי שאם זה תלוי בו‪ ,‬אין‬
‫‪246‬‬
‫סיכוי שהיה בוחר להישאר בחדר‪ .‬האחות אמרה‪" :‬סבא נאנח הרבה וקצת מפריע לאחרים"‪" .‬אני מבטיח‬
‫שישמור על השקט"‪ ,‬אמרתי‪ .‬עזרו לי לקחת אותו‪.‬‬
‫סבא ישב במשך כל התפילה למרות כאביו ולא הפריע לאיש‪ .‬כשכולם שרו "לכה דודי" ניכר היה עד כמה הוא‬
‫מרוצה שהגעתי לשם כדי להתפלל יחד איתו‪ .‬התפילה נגמרה ושוב חזרו האנחות והתלונות על הכאבים‪ .‬אני‬
‫שמח שלפחות למשך שעה עזרנו לו לשכוח‪ .‬נשארנו איתם קצת לארוחת השבת‪ .‬את המשמעות של אותו יום‬
‫הבנתי רק לאחר כמה ימים‪.‬‬
‫ביום רביעי לקחו את סבתא ולאחר מכן גם את סבא לבית החולים‪ .‬בלילה סבא נפטר‪ .‬אמרו לנו שהאחות מצאה‬
‫אותו ללא דופק‪ .‬הלוויה התקיימה אחר הצהריים ולי היה קשה לעכל‪ .‬ימי השבעה התחילו ועדיין לא הבנתי‬
‫שסבא כבר לא איתנו‪.‬‬
‫אימא ואחותה ישבו שבעה ולא היה מי שיבקר את סבתא‪ .‬הבטחתי שאבקר אותה אחרי הלימודים ביום ראשון‪.‬‬
‫שכחתי‪ .‬חזרתי הביתה ועמדתי להיכנס לחנייה‪ .‬אלך מחר‪ ,‬מה כבר יכול לקרות? אמרתי לעצמי‪ .‬משהו בתוכי‬
‫אמר לי שאני חייב לחזור‪ .‬החלטתי שאלך בכל זאת‪.‬‬
‫ישבתי עם סבתא במשך שעה וחצי‪ .‬רק אני דיברתי‪ .‬היא החזיקה בידי והנהנה‪ .‬ראיתי שכאשר אני עוזב את ידה‬
‫היא משמיעה קול ומושכת את היד אליה‪ .‬קיוויתי שזה אומר שהיא מרגישה שאני איתה ומזהה אותי‪ .‬בכיתי‬
‫וחיבקתי אותה ולא יכולתי לעזוב‪.‬‬
‫ביום שני בבוקר‪ ,‬במהלך השבעה‪ ,‬התקשרו להודיע שגם סבתא נפטרה‪ .‬הבנו שהקשר ביניהם היה כל כך חזק‬
‫שכאשר סבא נפטר‪ ,‬סבתא כבר לא יכלה לחיות בלעדיו‪ .‬הם נפרדו רק לחמישה ימים‪.‬‬
‫‪247‬‬
‫המדוזה ‪ /‬אביב זהרוני‪ ,‬הנדסה‬
‫מנחם כץ בהה באקווריום השקוף‪ .‬בתוך המים הכחולים והצלולים שייט לו יצור קטן ובוהק‪ .‬לרגעים נדמה כי‬
‫היצור איננו שולט כלל בתנועתו‪ ,‬אלא רק נסחף בתוך מיכל הזכוכית מלא המים שבו חי כבר קרוב לשנה‪.‬‬
‫מזה אחד עשר חודשים חוקר מנחם את מחזור החיים של המדוזה הקטנה שבאקווריום‪ .‬כשמצא את המדוזה‬
‫במעמקי הים התיכון‪ ,‬קילומטרים ספורים מחופי הריביירה האיטלקית‪ ,‬התקשה להסתיר את התלהבותו‪ .‬הייתה‬
‫זו עוד אחת מאותן גיחות לים‪ ,‬שבמסגרתן עקבו מנחם ועמיתיו מהמכון לביולוגיה ימית אחר התפתחות‬
‫האלמוגים בשונית המלאכותית שהקימו‪ ,‬אך הפעם נתקלו ביצור המשונה הזה‪.‬‬
‫צלצול הטלפון קטע את מחשבותיו של מנחם‪ .‬לפני שהרים את השפופרת‪ ,‬הציץ בשעונו‪ .‬השעה הייתה תשע‬
‫דקות לפני חצות‪ ,‬לפי שעון ישראל‪ ,‬ובאיטליה מקדימים בשעה‪" .‬רופאים הם עם דייקן"‪ ,‬חשב לעצמו מנחם‬
‫והרים את הטלפון‪ .‬מאז אותה תאונה נוראית שעבר אברהם‪ ,‬אביו‪ ,‬ממנה עדיין לא התעורר‪ ,‬מתקשר ד"ר דניאל‬
‫אלון בכל לילה‪" .‬לילה טוב"‪ ,‬ענה מנחם‪" ,‬יש חדש?" שאל‪" .‬לצערי לא"‪ ,‬ענה הרופא‪" ,‬אין שינוי‪ .‬מערכות‬
‫גופו ממשיכות להדרדר בהדרגה"‪ .‬מנחם נאנח קלות‪" .‬תודה רבה‪ ,‬ד"ר‪ ,‬לילה טוב"‪.‬‬
‫השיחות הקצרות הללו חוזרות ונשנות כבר קרוב לשנה‪ .‬בחודשים הראשונים היה מנחם צמוד למיטת אביו‪.‬‬
‫בכל אותם רגעים בהם שהה מנחם בחדר הקטן‪ ,‬שבו אושפז אביו‪ ,‬לא יכול היה להתמודד עם מראהו של אביו‬
‫המחובר למכונות ההנשמה‪ .‬העובדה שחייו של אביו תלויים כעת במכונות ההחייאה ובזונדה הייתה עבורו‬
‫קשה מנשוא‪ .‬בכל לבו קיווה מנחם שיצליחו הרופאים בעבודתם‪ ,‬ואביו יחזור לחייו באחת‪ ,‬ממש כפי שנדמה‬
‫שנפרד מהם‪.‬‬
‫בחלוף שלושה חודשים קיבל מנחם את הקידום שלו ייחל במשך זמן רב‪ .‬כביולוג ימי‪ ,‬המעבר למכון התת‪-‬ימי‬
‫באיטליה היה צעד משמעותי מאוד עבורו‪ .‬בתחילה‪ ,‬כשקרא שוב ושוב את המכתב מהמכון האיטלקי‪ ,‬המזמין‬
‫אותו להצטרף לשורותיו‪ ,‬התקשה מנחם להסתיר את הססנותו נוכח מצבו של אביו‪ .‬הוא נועץ רבות בעמיתיו‬
‫לעבודה‪ ,‬בחבריו הטובים וברופאים‪ ,‬ולבסוף החליט‪" ,‬החיים חייבים להימשך"‪.‬‬
‫‪248‬‬
‫בשבועות שלאחר מכן הלכו ופחתו הופעותיו של מנחם בבית החולים‪ .‬כבר בשבוע שלפני מעברו לאיטליה לא‬
‫פקד את מיטת אביו כלל‪ .‬את הקשר שנשאר עם אביו חב מנחם רבות לד"ר דניאל אלון‪ ,‬הרופא המסור שמטפל‬
‫באביו ומטלפן אליו בכל לילה‪ ,‬תשע דקות בדיוק לפני חצות‪ .‬עד מהרה החל מנחם להתרגל לשיחות הללו‪,‬‬
‫והוקיר על כך תודה לרופא‪ ,‬על אף העובדה שחש פעמים רבות שהרופאים אינם מבצעים את עבודתם‪" .‬אין‬
‫שינוי"‪ ,‬היה צמד המילים שחזר עליהן הרופא כל לילה‪" .‬אין שינוי"‪ ,‬חשב לעצמו מנחם‪ .‬לרגעים חשב שמוטב‬
‫שהמצב אינו מחמיר‪ ,‬ולרגעים אף חשב שהריחוק הגיאוגרפי הופך מעט את המצב ליותר נוח‪.‬‬
‫בחודש האחרון חלה הרעה במצבו של אברהם כץ‪ ,‬כשמערכות גופו החלו להפסיק לתפקד‪ .‬שיחות הטלפון עם‬
‫הרופא התארכו‪ ,‬כשזה ניסה להסביר למנחם את מצבו המורכב של אביו‪ .‬מנחם הקשיב למונחים הרפואיים‪,‬‬
‫מקורם ספק מלטינית‪ ,‬ספק מיוונית‪ ,‬שהיו שזורים במשפטיו של הרופא והעניקו להם מצלול שרק הפך אותם‬
‫למובנים פחות‪ .‬ניכר היה שהרופא באמת מבין את מה שקורה בגופו של אביו‪ ,‬אך בעיני מנחם היו אלה הסברים‬
‫חסרי טעם‪ .‬חרף היותו ביולוג‪ ,‬אכפת היה לו מדבר אחד בלבד‪ :‬הוא רצה לדעת האם אביו סובל‪.‬‬
‫תשובת הרופא לא הייתה חד‪-‬משמעית‪ .‬הצוות הרפואי לא ידע לקבוע במדויק האם אכן מרגיש אברהם כץ חסר‬
‫ההכרה את קריסת מערכות גופו‪ .‬משהבין מנחם שייתכן וזהו המצב‪ ,‬טרדה את מוחו מחשבה ולא נתנה לו‬
‫מנוח‪.‬‬
‫מנחם כץ רצה לגאול את אביו מייסוריו‪.‬‬
‫יקר היה לו אביו‪ ,‬וחשוב מכל עבור מנחם היה למנוע ממנו סבל או כאב‪ .‬עוד לפני ההדרדרות במצב סבור היה‬
‫מנחם שהרופאים לא יצליחו להקיץ את אביו מהתרדמת שהיה שרוי בה‪" .‬אל תהיה פסימי‪ ,‬אנו עושים כל‬
‫שביכולתנו"‪ ,‬אמר לו הרופא פעמים רבות‪" .‬אינני פסימי‪ ,‬כי אם רציונלי"‪ ,‬חשב לעצמו מנחם‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬משנודע לו שגופו של אביו חדל אט אט מלתפקד‪ ,‬רצה מנחם לעשות הכול כדי להפסיק את סבלו‪ .‬באחת‬
‫השיחות העלה בפני הרופא את מחשבתו לנתק את אביו ממכונות ההחייאה‪ .‬מעברו השני של הקו שררה‬
‫שתיקה ארוכה‪" .‬אני מצטער‪ ,‬מנחם"‪ ,‬השיב הרופא כעבור מספר שניות‪" ,‬אין ביכולתי לעשות זאת"‪.‬‬
‫השיחות הבאות היו לדיונים מתמשכים‪ ,‬חלקן אף הפכו ויכוחים‪ ,‬וכולן נפתחו במילים "אין שינוי"‪ .‬בכל אחת‬
‫מהשיחות הללו דבק הרופא בסירובו‪.‬‬
‫‪249‬‬
‫לא מורא שמיים ולא החוק במדינת ישראל‪ ,‬שרואה ברופא כמי שמסייע למותו של החולה‪ ,‬היו אלה שהניאו את‬
‫ד"ר אלון‪ .‬הייתה זו רק שורה קצרה‪ ,‬אותה שינן הרופא לפני שנים רבות‪ ,‬ועליה חזר מדי יום ביומו‪" :‬אשמור על‬
‫החולים מאי צדק ולעולם לא אזיק להם"‪ .‬משפט זה‪ ,‬מתוך הנוסח המקורי של שבועת היפוקרטס‪ ,‬שעל קיומה‬
‫נשבע הרופא בסיום לימודיו‪ ,‬הוא שמכוון אותו בכל צעד בעבודתו‪.‬‬
‫למרות דעתו של מנחם‪ ,‬לא הרשה לו צו מצפונו של הרופא להסב נזק במכוון לחולה שלו‪" .‬זהו לא עצם‬
‫תפקידו של הרופא"‪ ,‬אמר בשיחות הטלפון פעמים רבות‪" ,‬אינני יכול‪ ,‬מבחינה מוסרית ומצפונית לפגוע בחולה‪,‬‬
‫מה גם שאני סבור שנוכל לשפר את מצבו"‪.‬‬
‫מחאותיו של הרופא לא הצליחו לגרום למנחם לשנות את דעתו‪ .‬בראש מעייניו הייתה הפסקת סבלו של אביו‪.‬‬
‫כשחשב על אחד עשר החודשים האחרונים‪ ,‬הרגיש מנחם מחוייב להביא להפסקת סבלו של אביו‪ ,‬ולו רק כדי‬
‫לפצות על כך שלא ביקר אותו בכל הזמן הזה‪ .‬זכותו של אביו למות בכבוד וללא סבל הייתה חובתו שלו כבנו‪.‬‬
‫במאבקיו עם הרופא נזכר מנחם במראה של אביו המונשם‪ ,‬חסר היכולת לדבר‪ ,‬לאכול‪ ,‬ללכת‪ ,‬לשבת‪ ,‬לחשוב‪.‬‬
‫חוסר האונים של אביו מעולם לא הניח את דעתו של מנחם‪ ,‬שהיה נחרץ בדעתו שמותו של אביו ייטיב עימו‪.‬‬
‫הלילה הייתה שיחת הטלפון קצרה‪ .‬כמנהגו פתח הרופא את דבריו בצמד המילים "אין שינוי"‪ .‬כבר רגיל היה‬
‫מנחם לשמוע את הביטוי הזה כמעט בכל לילה‪ .‬הלילה הוא הודה לרופא וניתק את השיחה לפני שהפכה לעוד‬
‫ויכוח עיקש‪ .‬אף על פי שלא הסכים עם הרופא בעניין העקרוני של הארכת חיי אביו‪ ,‬העריך מנחם את מסירותו‬
‫הרבה‪ .‬לעתים נדמה היה לו שעקשנותו של הרופא להמשיך להאריך את חיי אביו גימדה את האכזבה שחש‬
‫מהמערכת הרפואית ואת תחושתו הקשה שממילא המצב אבוד‪ .‬מבלי משים הצליח הרופא האיתן בדעתו‪,‬‬
‫בעצם עקשנותו‪ ,‬להפיח במנחם תקווה ששיחת הטלפון למחרת תיפתח במילים "יש שינוי"‪.‬‬
‫מנחם השיב את מבטו לעבר המדוזה הקטנה שנסחפה באיטיות באקווריום‪ .‬קיומן של מדוזות בחופי הים‬
‫התיכון אינו גילוי מרעיש‪ ,‬אך המדוזה מהזן שמצאו מנחם וצוותו בחופי הרביירה האיטלקית היא מראה נדיר‬
‫למדי באזורים אלו‪ .‬מזה אחד עשר חודשים עוקב אחר התפתחותה‪ ,‬ודואג להאכילה במזון ייחודי‪ ,‬בכמות‬
‫ספורה ומחושבת היטב‪ ,‬ובזמנים קבועים‪ .‬הוא תהה האם גם אביו נמצא תחת משטר האכלה שכזה‪.‬‬
‫‪250‬‬
‫הוא התבונן ביצור קטן ופרימיטיבי‪ ,‬העשוי כמעט כולו מים‪ ,‬שלא יכול לדבר או ללכת‪ ,‬לשבת או לחשוב‪.‬‬
‫מחשבותיו שוב נדדו אל המראה שלא יכול היה להוציא מראשו‪ ,‬המראה של אביו המחובר למכונות‪ .‬תאונה‬
‫נוראית הפכה את אביו‪ ,‬מהאדם הבריא‪ ,‬החזק ומלא שמחת החיים שהיה‪ ,‬ליצור שאינו מסוגל לתפקד כלל‬
‫בכוחות עצמו‪.‬‬
‫בחודשים האחרונים נדמה שגדילתה של המדוזה נעצרה‪ .‬מצבה לא שונה מזה של השבוע שעבר‪ ,‬או מזה‬
‫שבשבוע לפניו‪.‬‬
‫"אין שינוי"‪ ,‬כתב מנחם בפנקסו‪ .‬הוא הישיר מבט לעבר המדוזה ומחה דמעה מעינו‪.‬‬
‫‪251‬‬
‫אימא והסרטן ‪ /‬אודי בן דור‪ ,‬מדעי החיים‬
‫אתחיל ואומר שאני מתגעגע אלייך מאוד‪ .‬הרבה מאוד דברים השתנו‪ ,‬חלקם לטובה‪ ,‬רובם לרעה‪ ,‬ואני מצטער‬
‫מאוד על הרבה מהם‪.‬‬
‫הבטחתי לך שאני אשמור על כולם‪ ,‬ואהיה כאן כשאת כבר לא תוכלי להיות‪ ,‬אבל זה לא פשוט‪.‬‬
‫אני זוכר שכהשתחררתי מהצבא‪ ,‬וחזרתי הביתה אחרי שלא ראיתי אותך כמה שבועות‪ ,‬הבחנתי מיד שמשהו לא‬
‫בסדר‪ .‬הבטן שלך הייתה נפוחה ואת חשבת שזאת בעייה שולית כמו קלקול קיבה שלא מרפה‪ ,‬אבל שבוע לאחר‬
‫מכן התוצאות של הבדיקות הגיעו‪.‬‬
‫סרטן שחלות בדרגה ‪( 3‬מתוך ‪ ,)4‬שדורש טיפול מיידי‪ .‬באותו היום כשחזרתי מבית החולים שבו אושפזת‪,‬‬
‫נכנסתי לחדר‪ ,‬סגרתי את הדלת‪ ,‬ומבלי לשים לב הייתי עם הראש כפוף כלפי מטה על המיטה‪ .‬תחושה של כעס‪,‬‬
‫מהול בחלחלה השתלטה עלי‪.‬‬
‫מילים כמו‪" ,‬איך"‪ ,‬ו"למה"‪ ,‬התעופפו לי בראש‪ ,‬ואחרי מעט זמן התחלתי לחשוב קדימה‪ ,‬כי אני תמיד הבחור‬
‫הרציונלי‪ ,‬שנמצא עם הרגליים על הקרקע ותמיד פונים אליו כשמחפשים תשובה‪" ,‬מה עכשיו?"‪.‬‬
‫תמיד פניתי אליך כשהגעתי למבוי סתום‪ .‬את היית הסלע שלי‪ ,‬העוגן שמחבר אותי ומחזיר אותי‪ .‬את כל החיים‬
‫שלך הקדשת למשפחה‪ ,‬גם כמפרנסת‪ ,‬גם כמחנכת‪ ,‬גם כעקרת בית‪ ,‬ועשית את כל זה ללא הינד עפעף‪ ,‬כאילו‬
‫דרך החיים הזאת היא ברורה מאליה‪ ,‬סיבה לדבר אחר‪ .‬לעולם לא התפשרת על הסטנדרטים הגבוהים שהצבת‪,‬‬
‫ותמיד שמרת על איכות החיים שלנו ‪.‬‬
‫בהתחלה הכל נראה היה נורמאלי‪ .‬הלכת לטיפולים עם אבא‪ ,‬סבלת את הכימותרפיה‪ ,‬את בדיקות הדם‪ ,‬ואת כל‬
‫בדיקות הגופניות‪ .‬ושמרת הכל לעצמך‪ ,‬כי "הילדים לא צריכים לראות את הסבל הזה"‪.‬‬
‫‪252‬‬
‫לאחר כמה שבועות‪ ,‬הרופא הודיע לנו שהטיפול עשה את עבודתו‪ ,‬וכעת ניתן לנתח‪ .‬כמובן שאין הבטחות‪,‬‬
‫והניתוח היה מאוד מסוכן‪ ,‬אבל הכרחי‪ .‬כתבת לי מכתב והנחת אותו בכספת‪" ,‬למקרה ש‪ ,"...‬ועדיין לא אמרת‬
‫כלום‪ .‬שמרת הכול בפנים‪.‬‬
‫ההמתנה בזמן הניתוח הייתה אחת החוויות הקשות בחיי‪ ,‬כי ישנם סיכויים רבים שמשהו רע יקרה‪ ,‬וככל‬
‫שחושבים עליהן‪ ,‬כך החרדה גדלה‪.‬‬
‫אבל את‪ ,‬איתנה וחזקה כמו שאת תמיד‪ ,‬צלחת את הניתוח‪ ,‬והחיוך שהתפשט על פניי בחדר ההתאוששות לא‬
‫ירד במשך הרבה זמן‪.‬‬
‫התקופה שלאחר מכן הייתה "ורודה"‪ ,‬וכמעט ששכחתי שאת חיה בזמן שאול‪ ...‬שאת לא ניצלת מדבר‪ ,‬אלא רק‬
‫ניצחת בקרב אחד‪ ...‬כי המלחמה הזאת היא לא אחת שמנצחים בה‪.‬‬
‫ואז התחילו שוב כאבי הבטן וההקאות‪ ,‬והבדיקות הראו שהסרטן שלח גרורות למערכת העיכול ולהבטן‬
‫התחתונה‪ ,‬ובעקבות זאת נוצרה חסימת מעיים‪.‬‬
‫חשבתי שהחיים עם סרטן הם קשים כמו שהם‪ ,‬אבל התוספת הארורה הזאת הפילה אותי מהרגליים‪ .‬עברת‬
‫ניתוח שני‪ ,‬במטרה להוציא גרורות ככל שניתן‪ ,‬ובנוסף – להתקין "סטומה" בבטן‪ .‬עברו בי צמרמורות כשראיתי‬
‫אותך בפעם הראשונה אחרי הניתוח‪ .‬שקית שקופה‪ ,‬שדבוקה לבטן‪ ,‬ובמרכזה בולט גוש אדום‪ ,‬רירי ומאיים‪ .‬אני‬
‫לא נרתע בקלות מאיברים פנימיים‪ ,‬במיוחד לא אחרי מה שלמדתי במהלך התואר‪ ,‬אבל כשה"דבר" הזה היה‬
‫עלייך‪" ,‬חלק" מאימא שלי‪ ,‬כל ההכנות וההגנות שלי לא עזרו במאומה‪ .‬הייתי בהלם‪.‬‬
‫לדעתי אנשים רגילים היו נכנעים בנקודה זו‪ ,‬כי מי מסוגל להסתכל למטה‪ ,‬על הבטן‪ ,‬לראות את קצה המעי‬
‫שלהם פולט שאריות מזון‪ ,‬ולדעת שעוד מעט כשהשקית תתמלא‪ ,‬צריך לעשות "החלפה"‪ .‬אני מודה שלא היה‬
‫קל לראות אותך עושה את זה ‪ ,‬שלא לדבר על איך זה הרגיש‪ .‬השילוב של המראה‪ ,‬הריח החריף והאופייני‪,‬‬
‫וה"טקס" השלם המלווה את הפעולה‪ ,‬יכולים לעורר בחילה עזה באדם מהרחוב‪.‬‬
‫‪253‬‬
‫אבל לא אצלך‪ .‬את ראיתי בזה עוד מטלה‪ ,‬ללא רגש‪ ,‬ללא רתיעה‪ ,‬כי זה מה שצריך לעשות כדי להמשיך לחיות‪,‬‬
‫ולהיות לצידנו‪.‬‬
‫זה מדהים‪ ,‬אבל בניגוד לציפיות הרופאים‪ ,‬המצב השתפר‪ ,‬ואת המשכת בקיום הזה‪ ,‬ללא ויתורים‪ .‬נהנת ושמחת‬
‫איתנו בחגים‪ ,‬בימי ההולדת‪ ,‬ועשית הכל כדי שתהייה תחושה שהכל בסדר‪ ,‬שאנחנו משפחה רגילה ושמחה‪.‬‬
‫מאושרת אפילו‪...‬‬
‫ואז הגיעה החסימה השנייה‪ ,‬והיא תפסה אפילו אותך לא מוכנה‪ .‬כי מה הסיכוי שהסרטן יהיה נבזי ורשע כל כך‪.‬‬
‫לא מספיק לו הנזק שהוא גרם עד היום? הייתכן עוד?‬
‫הרופאים‪ ,‬המומים ונבוכים‪ ,‬הסבירו שנוצרו גידולים על המעי הדק ‪.‬‬
‫אני חושב שידעת בשלב זה שהסיכויים נגדך גדלים‪ ,‬והסיכויים להצלחה מתאדים‪ .‬אבל לא‪ ,‬החלטת לא לוותר‪.‬‬
‫בצעד חריג וחסר תקדים‪ ,‬החלטת על ניתוח שני‪ ,‬ליצירת "סטומה" חדשה‪ .‬והמחשבה היחידה שהייתה בראשך‪,‬‬
‫היא "קדימה" ו"אין לי זמן לבזבז"‪.‬‬
‫אחרי הניתוח הזה כבר ידעתי למה לצפות‪ ,‬לאימא חזקה שמחייכת בלי הפסקה‪ ,‬ומרגיעה אותי כשצריך‪ .‬אבל‬
‫כשראיתי את הבטן שלך‪ ,‬ידעתי‪ .‬כך אי אפשר לחיות‪ .‬עם ‪ 1‬חורים בבטן ושקית שתלויה‪ ,‬ידעתי שזהו שלב‬
‫מכריע‪.‬‬
‫ובאמת‪ ,‬בתקופה שבאה אחר כך‪ ,‬הייתה לי הרגשה של כדור שלג שמתגלגל‪ ,‬ולא ממתין לאף אחד שיעצור‬
‫בעדו‪.‬‬
‫מצב הרוח שלנו‪ ,‬שהיה רעוע גם כך‪ ,‬נשבר בנו‪ .‬כי כשאת נשברת והתחלת לבכות‪ ,‬בכינו איתך‪.‬‬
‫‪254‬‬
‫לאחר הניתוח השני‪ ,‬היה לך קשה ללכת‪ ,‬והעברת את מרבית יומך בסלון על הכסא או במיטה‪ .‬הבצקת לא‬
‫איחרה לבוא‪.‬‬
‫הרופאים לא הנידו עפעף ומיד החלו בטיפול של תחבושות לחץ שונות‪ ,‬וניסו תכשירים שונים כדי להקל על‬
‫הצריבה ועל הדלקות שנוצרו בעור הבטן‪.‬‬
‫לאחר שלשה חודשים מייסרים‪ ,‬ה"סטומה" החדשה כשלה‪ ,‬בגלל התקדמות המחלה‪ ,‬ואת אושפזת במחלקת‬
‫הגינקו‪-‬אונקולוגית‪ ,‬ללא תאריך שחרור מוגדר‪.‬‬
‫כאשר הרופא האחראי אמר שמעכשיו אי אפשר יותר לאכול‪ ,‬וצריך לקבל את המזון דרך הווריד‪ ,‬התנגדנו‪.‬‬
‫"למה?" "מה זאת אומרת ?"‪ ,‬אך הכל לשווא‪ .‬את כמובן הסכמת מיד‪ ,‬למרות שזה דרש פעולה ניתוחית קטנה‬
‫של התקנת ה"פורט" באמצע החזה‪.‬‬
‫וכך היית‪ ,‬פצע מהסטומה הראשונה בצד שמאל של הבטן‪ ,‬סטומה לא תקינה בצד ימין של הבטן‪ ,‬פורט‬
‫שמבצבץ מהחולצה ומחובר לשקית המזון‪ ,‬וקטטר מידי פעם‪ ,‬כי לקום מהמיטה היה משימה קשה מדי לגוף‬
‫החלש שלך‪.‬‬
‫להשאיר אותך לבד במחלקה לא היה אופציה‪ ,‬ולמרות הלימודים שלי‪ ,‬השירות הצבאי של אחי הקטן‪ ,‬ושגרת‬
‫החיים של אבא‪ ,‬החלטנו שלושתנו שאת לא נשארת שם סתם כך‪ .‬עשינו סבב של משמרות‪ ,‬כך שתמיד יימצא‬
‫לידך אדם אוהב ואכפתי‪ ,‬שידבר‪ ,‬שישמע‪ ,‬ושיעזור ככל האפשר‪.‬‬
‫אני חייב להודות שמעולם לא הרגשתי קרוב יותר אלייך‪ ,‬וגם אם התעקשת שאלך לישון בבית כי למחרת היום‪,‬‬
‫אני צריך ללכת ליום לימודים ארוך‪ ,‬חייכתי והבטחתי שהכול יהיה בסדר‪ .‬שאת חשובה לי יותר מכול‪.‬‬
‫התקופה אחרונה הייתה עבורי הקשה מכול‪ ,‬כי מחוסר התזונה‪ ,‬מחשבותייך היו מעורפלות‪ ,‬ולא שלטת על מה‬
‫שאמרת‪ .‬באותה נקודה הבנתי שאת אימא אני לא אפגוש יותר‪ ,‬שהיא הייתה ואיננה‪.‬‬
‫‪255‬‬
‫התוודיתי שאני אוהב אותך יותר מכל אדם אחר בעולם‪ ,‬ושתמיד אזכור את כל מה שעשית עבורי ועבור‬
‫המשפחה הקטנה שלנו‪ .‬שבוע לאחר מכן לבך נדם‪.‬‬
‫ולבי התנפץ לרסיסים‪.‬‬
‫‪256‬‬
‫הרפואה ביצירותיו של ש"י עגנון ‪ /‬אורי איל‪ ,‬ביולוגיה‬
‫שמואל יוסף עגנון חי בין השנים ‪ .5331-5215‬הוא היה מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה וחתן פרס נובל‬
‫לספרות‪ .‬לשונו של עגנון ייחודית ומבוססת על מרכיבי לשון שמקורם במסורת היהודית‪ .‬חלק מן המילים בהן‬
‫השתמש השתלבו בשפת היום‪-‬יום עד לימינו‬
‫מיצירותיו של עגנון ומעדויות שונות על חייו‪ ,‬ניתן לראות כי הוא חקר רבות בנושאי רפואה ופסיכולוגיה‪ ,‬הוא‬
‫אף עסק בקשר שבין מחלות נפשיות למחלות פיזיות‪ ,‬כפי שנראה ב"סיפור פשוט"‪ .‬בנוסף‪ ,‬ניכר יחסו מלא‬
‫הכבוד של עגנון לדמות הרופא החוקר שמקריב עצמו למען הידע והאמת‪.‬‬
‫הבריאות והחולי מופיעים תכופות בסיפורי עגנון‪ .‬ראשית‪ ,‬בסיפור הקצר "הרופא וגרושתו" אשר יצא לאור‬
‫בשנת ‪ ,5245‬כחלק מ"על כפות המנעול"‪ ,‬בעיצומה של מלחמת העולם השניה שזרעה הרס רב באירופה מחד‪,‬‬
‫אך בתקופה זו ממש התקדמה הרפואה מאוד‪ ,‬דרך אינספור חידושים רפואיים בעקבות הנסיבות‪ ,‬הידוע מכל‪-‬‬
‫האנטיביוטיקה‪ ,‬כמו כן שופרו חיסונים והוטעמה ההקפדה על תנאי הגיינה‪ .‬גם בתחום הפסיכיאטריה התחוללו‬
‫שינויים בתקופה זו‪ ,‬בעקבות מלחמות העולם‪ ,‬כך לדוגמא‪ ,‬נעשה שינוי מהותי בדרכי טיפול שנחשבו בזמנו‬
‫עממיים לטיפולים של רפואת נפש מודרנית‪.‬‬
‫הסיפור מתרחש בוינה שבאוסטריה‪ .‬באופן אירוני‪ ,‬כשנתיים טרם יציאת הסיפור לאור נפטר זיגמונד פרויד‪ ,‬אבי‬
‫הפסיכואנליזה‪ ,‬אשר חי את מרבית חייו בוינה‪ .‬מעניין כי גיבור הסיפור מתמודד עם בעיות נפשיות‬
‫פסיכואנלטיקאיות וייתכן כי מיקום הסיפור הוא אזכור לאותן התפתחויות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שאפיינו‬
‫את התקופה‪.‬‬
‫הסיפור מוצג מנקודת מבטו של הרופא‪ .‬במהלכו‪ ,‬הוא מספר על התהליך הנפשי שעבר בתקופת נישואיו לידיד‪.‬‬
‫ניתן לראות בידיד זה כמעין דמות פסיכולוג‪ ,‬שכן‪ ,‬המדבר מציג בעיות נפשיות שהתעוררו במהלך נישואיו‪.‬‬
‫הסיפור מתאר את היחסים המורכבים בין הרופא וזוגתו‪ ,‬הוא מחזר אחריה ומעוניין בה אך ברגע ששומע בוידוי‬
‫שהיתה עם אחר לפניו‪ ,‬הקנאה שלו הופכת לאובססיה שמחריבה את סיפור האהבה בינהם‪ .‬הרופא מוצג כקנאי‬
‫פתולוגי‪ ,‬פרנואיד‪ ,‬כאשר קנאה זו היא זו שמביאה בסופו של דבר לחורבן נישואיו‪ .‬בסיום הסיפור הקצר‪ ,‬דינה‪,‬‬
‫‪257‬‬
‫אשתו‪ ,‬מבקשת גט‪ .‬עם זאת‪ ,‬האפיזודה האחרונה בסיפור מראה שהרופא אינו שלם עם מתן הגט הזה‪ ,‬על אף‬
‫התנהגויותיו‪.‬‬
‫כבר מתחילת הסיפור ניתן לראות שלרופא‪ ,‬הדובר‪ ,‬יש צורך במרפא‪ ,‬הוא חולה כשלעצמו ודורש תשומת לב‪.‬‬
‫הוא אדם אובססיבי שהופך מרופא לחולה‪ ,‬הוא האנטי‪-‬תזה לאיך שרופא צריך להתנהל‪ ,‬לפי עגנון‪ .‬יש כאן‬
‫דמות רופא שמקצועו הוא טיפול בחולים‪ ,‬באחרים‪ ,‬אך עם זאת מצריך טיפול בעצמו‪ .‬לא ברור מיהו הרופא‬
‫ומיהו החולה‪ .‬הוא מתאר את מושא אהבתו בתחילת הסיפור כטהורה‪ ,‬זכה ומושלמת‪ ,‬היא אחות במקצועה‬
‫והיא אהובה על הכל‪" .‬כשנכנסתי לשמש בבית החולים מצאתי אחות רחמנית בחורה בלונדינית‪ ,‬שהיתה אהובה‬
‫על הכל וכל החולים סיפרו בשבחה"‪ .‬פרק א'‬
‫כבר בפגישתם הראשונה מציע לה הרופא להנשא לו והיא נענית‪ ,‬אך מספרת כי היתה בעבר במערכת יחסים‬
‫מסוימת עם בחור אחר‪ .‬על סמך דבריו גרידא‪ ,‬לא נראה כי עובדה זו מטרידה את הדובר‪ ,‬אך המשך השתשלות‬
‫האירועים מעידה אחרת‪ .‬כך למשל‪ ,‬במהלך החופה הוא מעלה בדעתו סיפור על חתן שהביא את מחזריה‬
‫הקודמים של כלתו לחופה על מנת לביישה‪ .‬הרופא מזדהה עם החתן שבסיפור‪ ,‬דרך אותה ההזדהות ניתן‬
‫להבחין בתחושותיו התת הכרתיות‪ -‬כפייתיות כלפי כלתו‪ ,‬הטלת אשמה עליה ורצון בנקמה בה‪" .‬כמה מכוער‬
‫אותו האיש וכמה מכוער אותו המעשה‪ .‬אבל אני‪ ,‬חביב היה עלי אותו אדם ואותו מעשה יפה היה בעיניי"‪ .‬פרק‬
‫ה'‪.‬‬
‫במשך שנת הנישואים הראשונה של הזוג‪ ,‬על פי המסופר‪ ,‬ניתן להבחין בקנאה פתולוגית אותה הזכרתי‬
‫בהתחלה‪ .‬כבר לאחר החופה מדמיין בראשו את מחזרה הקודם של אשתו כאילו הולך בחדר שלידם ולאחר מכן‬
‫"מכאן ואילך לא זז אותו אדם מעיני‪ ,‬בפני אשתי ושלא בפני אשתי‪ .‬אם ישבתי עם עצמי הגיתי בו‪ ,‬ואם שחתי‬
‫עמה הזכרתי אותו‪"..‬‬
‫דמותו של אותו המחזר לקחה חלק מהותי בחיי הנישואים של הזוג‪ ,‬על אף שככל הנראה לא היה לדינה כל‬
‫קשר אל אותו המחזר בכל תקופת נישואיהם‪ .‬המחשבה על המחזר ועל הבגידה שעלולה להתרחש היא זו‬
‫שהכתיבה את דינאמיקת חיי הנישואים בין הזוג‪.‬‬
‫‪258‬‬
‫סופו של הסיפור הוא בגירושיהם של הזוג‪" .‬בנים לא היו לנו‪ ,‬שחששתי להוליד בנים שמא יהיו דומים לו‪ ..‬כך‬
‫נפטרנו זה מזה‪ ,‬כדרך שנפטרין כלפי חוץ"‪.‬‬
‫באופן אירוני‪ ,‬אותה קנאה חולנית למאהבה הקודם של אשתו מובילה את הרופא להיות חולה בנפשו‪ ,‬הוא‬
‫מוטרד מנוכחות מחזרה הקודם ללא הפסקה‪ .‬ההתגלות הזו מפתיעה במיוחד‪ ,‬שכן הסיפור מסופר מנקודת‬
‫מבטו של הרופא‪ ,‬הוא לא מייפה את קנאתו המוגזמת כלפי אשתו‪ ,‬הוא מודע לחלוטין למצבו הנפשי בעקבות‬
‫נישואיו ולתפקידו בהתפרקותם‪.‬‬
‫לאורך סיפוריו השונים‪ ,‬ניתן לראות כי עגנון משתעשע בין חולי נפשי‪ ,‬פיזי וחולי מטאפורי‪ .‬דוגמא לכך נראית‬
‫ב"מדירה לדירה"‪ ,‬שם סביר מאוד להניח כי מחלתו של המספר היא הבדידות‪ .‬יש סימביוזה בין התינוק החולה‬
‫והזנוח לבין המספר שסובל מבדידות‪ .‬החלמתם של המספר והתינוק מגיעה כשהמספר נעשה מודע לצורך‬
‫האמיתי שלו‪ ,‬הצורך בקשר אנושי‪ .‬התנאי לרפואה‪ ,‬לפיכך‪ ,‬הוא היכולת להתבונן בייסוריו של הזולת והיכולת‬
‫להעניק לו חום ואהבה‪ .‬בהתאם לכך‪ ,‬המספר ב"מדירה לדירה" נגאל ממצוקתו רק כשהוא מבין שהצורך‬
‫האמיתי שלו אינו המוות אלא ליצור קשר אנושי עם הזולת‪ ,‬צורך שמקבל פתרון בדמות התינוק‪ .‬כל הקולות של‬
‫החיים השוקקים‪ ,‬שקודם לכן הטרידו אותו כל כך‪" ,‬נתרופפו והלכו‪ ,‬חוץ מבת קולו של תינוק שהייתה מחליקה‬
‫על אוזני"‪ .‬בסיפור הזה אנחנו עדים למעשה לסיפורו של אדם שהתרחק מכל מה שהוא אנושי‪ ,‬ומגולם ברעש‬
‫שהביות יוצרות‪ ,‬וכשהוא מבין שזוהי הרקמה האנושית‪ ,‬הוא מפסיק לשמוע רעש‪ .‬אירוני במיוחד שמי שעורר‬
‫אצלו את השינוי הוא התינוק שהוא מסמל את החיים‪ ,‬שהם ההיפך מהמוות שהוא שאף לו קודם לכן‪.‬‬
‫ב"תמול שלשום" "בין כך לכך הביאו רופא‪ .‬בדק הרופא את החולה וכתב לו סמים לשתיה ושמן לסיכה נטל‬
‫שכרו והלך לו‪ .‬ודרך הילוכו אמר שיחזור ויבוא ואם יש צורך יחזור ויבוא ויכתוב לו סמים אחרים‪ ,‬כמעשהו של‬
‫רופא זה כך מעשהו של רופא אחר שקראו אחריו‪ .‬זה אחרי זה לא הועילו לחולה לא בבדיקותיהם ולא‬
‫בתרופותיהם"‪ .‬זה רופא שלא עוזר‪ ,‬אלא רק יוצא ידי חובה‪ .‬עגנון זיהה כאן סוג של רופא‪ ,‬שלא עוזר לחולה‬
‫אבל נוטל את שכרו‪.‬‬
‫התייחסות משמעותית נוספת לדמות הרופא בסיפורי עגנון מגיעה מיצירתו "שירה"‪ .‬הרופא המתואר בסיפור‬
‫אינו נזכר בשמו‪ ,‬אך פרטי מידע מהסיפור מעידים על דמות האדם עליו היא מבוססת‪ -‬ד"ר שאול אדלר‪ ,‬אשר‬
‫‪259‬‬
‫היה רופא חוקר שעשה רבות למען הרפואה‪ ,‬על אף הסכנות הכרוכות בכך‪ .‬הגיבור בסיפור פוגש ברחוב בפרופ'‬
‫המוכר לו‪ ,‬מסופר עליו "בעצמו ובגופו בחן את המחלה ואת רפואתה ומתוך שניהם חלה וכמעט שמת בה"‪.‬‬
‫כאשר רואה אותו גיבור הסיפור‪ ,‬הרבסט‪ ,‬הוא "שחה לפניו ונטל את ידו ונשקה והלך לו"‪ .‬דרך תגובת הגיבור‬
‫אנחנו עדים להע לאה על נס של עגנון את הרופא החוקר‪ ,‬המדען אשר לא נמנע מסיכונים באשר הם על מנת‬
‫לחתור ולהגיע אל האמת‪ .‬בולטת פה במיוחד ההוקרה לדמות החוקר מדעי אשר נטל על עצמו את הסיכון של‬
‫פגיעה בגופו ואף אפשרות למותו‪ ,‬זה מציג הלכה למעשה את תפיסת עגנון לגבי שאול אדלר ואולי אפילו את‬
‫התפיסה של עגנון לגבי הדרך בה רופאים צריכים לנהוג‪.‬‬
‫לאורך סיפוריו של עגנון מצאתי התייחסויות חוזרות על רופאים שאינם יודעים את מלאכתם לדידו של עגנון‪.‬‬
‫הוא עושה השוואה בוטה בין דמות הרופא המצויה לבין דמות הרופא האידאלי‪ ,‬שאמור לרפא‪ .‬בסיפור פשוט‬
‫נאמר "יש שהאפיסו דעתו של החולה לשעה קלה והאריכו תחלואיו לימים הרבה יש שתיקנו בדבר אחד‬
‫וקילקלו בדברים הרבה"‪ ,‬כאמור‪ ,‬ההתייחסות במרבית המקרים היא אל הרופא כאל "רופא אליל"‪ .‬חלק מועט‬
‫מאוד מהרופאים בסיפורי עגנון תופסים מקום כמו הרופא בסיפור "שירה"‪ .‬תפיסתו של עגנון היא שהיחס‬
‫האנושי החומל שלהם והלא מתנכר של הרופא לחולה הוא החשוב ביותר‪ .‬בהתאם לכך‪ ,‬הרופא שמוצג‬
‫ב"שירה" בולט במיוחד בהשוואה ליתר הרופאים בסיפוריו של עגנון‪ ,‬שהינם במידה מסוימת‪ ,‬חולים בעצמם‪.‬‬
‫עגנון משבח ומדבר בחיבה ובכבוד למקצוע הרפואה ואת הצורך שיש בכבוד עבור מקצוע זה‪ .‬לעומת היחס‬
‫המאוד מכבד ומחבב שמתגלה בדברי עגנון הרשמיים הללו‪ ,‬אם נעקוב על כלל התייחסויותיו של עגנון‬
‫לדומויות הרופא אנחנו נראה שהיחס הוא ציני למדי‪ .‬מאידך‪ ,‬למרות היחס המזלזל שנראה שהוא רוכש‬
‫לרופאים שהם דמויות בסיפוריו כאשר הוא מתאר אותם כחבורת "רופאי אליל" שתרופותיהם לא מועילות‪ ,‬יש‬
‫להם חשיבות רבה בעיניהם‪ ,‬ונראה כי הילת המקצוע שורה עליהם‪ .‬עגנון מעריך ומכבד רופאים ככלל‪ ,‬כבעלי‬
‫המקצוע של הצלת האחר‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוא מדגיש לאורך יצירותיו את ההבדל הרב שיש בין רופא שיוצא ידי‬
‫חובה‪ ,‬לא עוזר אך נוטל את שכרו לעומת הרופא שמקריב את כל כולו‪ -‬ואף את בריאותו לטובת האחר‪ ,‬לטובת‬
‫הרפואה‪.‬‬
‫‪260‬‬
‫בבליוגרפיה‬
‫‪http://www.encyclopedia.com/doc/1G2-3468301630.html‬‬
‫שמואל יוסף עגנון‪ ,‬על כפות המנעול‪ ,‬הוצאת שוקן‪ ,‬תש"ך ‪.5212‬‬
‫שמואל יוסף עגנון‪ ,‬שירה‪ ,‬הוצאת שוקן‪ ,‬תשל"א‪ ,‬עמ' ‪.135-131‬‬
‫פרופ' דן לאור‪.‬‬
‫‪261‬‬
‫אל מול האולם ‪ /‬אור סידי‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫באותו הערב‪ ,‬עם יציאתה מבית האופרה‪ ,‬היא הבינה באופן סופי שגורלה נחרץ מראש‪ .‬המלחמות שערכה מול‬
‫עצמה כל השנים האלה; המשחקים המנטליים של "מה אם?" ‪ −‬כולם התפוגגו והתייתרו פתאום‪ .‬נותרו רק‬
‫היא‪ ,‬כלי עץ‪ ,‬כלי מתכת וערימת תווים הקוראים בשמה‪ .‬מעולם לא היה לה כלל סיכוי נגד כוח הטבע הזה‪,‬‬
‫שנכנס בה עוד בילדות‪.‬‬
‫המוסיקה תמיד הייתה שם‪ .‬תמיד‪ .‬אין זה ייתכן שהיה משהו לפניה‪ .‬הרי בשל המוסיקה לא היה לה צורך בדיבור‬
‫עד גיל שלוש‪ .‬לכל צורך ילדי היה צליל מסוים‪ ,‬אותו היא לימדה עצמה להפיק מהגוף‪ .‬כאשר בסופו של דבר‬
‫היא החלה לדבר‪ ,‬היא עשתה כן דרך שירים‪ ,‬אותם לימדה אותה סבתא כאשר ישבו ימים על גבי ימים‪ ,‬שעות על‬
‫גבי שעות‪ ,‬תחת עץ המנגו‪ ,‬בניסיונות להפיג את חששותיה כי נכדתה הראשונה עלולה להיות אילמת‪.‬‬
‫משחר ילדותה השכילה אמה להבין את חשיבות המוסיקה‪ ,‬ולקחה את ילדתה הקטנה בכל הזדמנות לצפות‬
‫במחזות‬
‫זמר‪ ,‬לראות‬
‫סרט‬
‫מוסיקלי‬
‫חדש‪ ,‬ללכת‬
‫לישון‬
‫בלילה‬
‫לצלילי‬
‫קלטת‬
‫שירים‬
‫חדשה‪ .‬והיא? מהופנטת‪ .‬בולעת בתאווה ובשקיקה כל פיסת מידע שיש לעולם המופלא הזה להציע‪.‬‬
‫בגיל‬
‫שש‬
‫נפרש‬
‫בפניה‬
‫העולם‬
‫האינסטרומנטלי‪ .‬ארסנל‬
‫כלי‬
‫הנגינה‬
‫החל‬
‫להצטבר‪ :‬פסנתר‪ ,‬קלרינט‪ ,‬סקסופון‪ .‬המורה למוסיקה של בית הספר היסודי‪ ,‬שהתחילה להכניס אותה כזמרת‬
‫קטנה להקלטות באולפנים‪ ,‬כבר הודיעה שמדובר בכישרון פנומנלי‪ .‬צמד מילים גדולות שלא הבינה את פשרן‪,‬‬
‫“שמיעה אבסולוטית"‪ ,‬נזרקו לאויר‪ .‬והיא‪ ,‬מה היא יודעת? היא פשוט עושה את מה שהיא אוהבת‪ .‬הלא מי היה‬
‫שם בשבילה ברגעים הקשים שמלכת הכיתה עשתה עליה חרם? מתי כספי‪ .‬מי היה היחידי שהצליח להעלות‬
‫חיוך על פניה כשהאלימות געשה ורחשה סביבה בבית הספר התיכון? שלמה גרוניך‪ .‬כל תגלית מוסיקלית‬
‫חדשה הייתה בבחינת חבל הצלה מהעולם האכזרי שתסס סביבה‪ ,‬שהרי וולפגאנג אמדאוס מוצארט לא מפלה‬
‫בין שמנים ורזים‪ ,‬בין מקובלים ולא מקובלים‪.‬‬
‫אולם כאשר משפחתה החלה להבחין בכוח ובהשפעתה של המוסיקה עליה ועל כל פן בחייה; כשהמורה‬
‫לקלרינט זרקה פתאום את המשפט המבהיל "היא צריכה להיות מוסיקאית!"; אז כבר היה ברור שהתחביב‬
‫‪262‬‬
‫הנחמד הפך ל"סיוטה" של כל משפחה אשכנזית – הילדה תהיה מוסיקאית! לא רופאה‪ ,‬לא עורכת דין‪ ,‬אפילו‬
‫לא אדריכלית‪ .‬מוסיקאית‪ ,‬השם ישמור! עד מהרה החלו להנחיל בה את המנטרות המוכרות והידועות לכל ‪-‬‬
‫'מוסיקה היא לא מקצוע'‪' ,‬יש לך כזה ראש על הכתפיים – לא חבל?'‪' ,‬זה יכול להישאר תחביב'‪ .‬והיא הרי‬
‫ילדה טובה שעושה מה שאומרים לה‪ .‬כיצד יכולה הייתה לאכזב כך את הוריה? איך לא חשבה על כך‬
‫בעצמה? מובן שמוסיקה היא לא מקצוע‪ .‬כיצד יכלה לדמיין את עצמה כאמן רעב ללחם בשם האמנות כל ימי‬
‫חייה? היא לא תהיה מוסיקאית‪ .‬מה פתאום! בכלל‪ ,‬פסיכיאטריה ופסיכולוגיה הם תחומים מאוד‬
‫מעניינים‪ ,‬והפרנסה יחסית בטוחה וקבועה‪ .‬כן‪ .‬היא תהיה פסיכולוגית! מוסיקה היא לא מקצוע‪ .‬פסיכולוגיה‬
‫מעניינת ומוסיקה היא לא מקצוע‪.‬‬
‫וכמו הילדה הטובה שהיא‪ ,‬כך גם המשיכה לתפקיד מבוקש וסודי בצבא‪ ,‬וכולם היו מרוצים‪ .‬אולם אז חלה‬
‫תפנית בלתי צפויה בשביל שנסלל עבורה‪ .‬מי שמתואר כ"ויואלדי של עולם הקלרינט"‪ ,‬שמנגן כל כך מהר עד‬
‫כי נדמה כי עשן עולה מאצבעותיו‪ ,‬הגיע לארץ הקודש‪ .‬לאחר שיעור בן חמישים דקות הציע לה‪ ,‬ילדה בת‬
‫שמונה עשרה‪ ,‬מלגה מלאה ללימודים אצלו בארצות הברית‪ .‬תואר ראשון בחינם‪ .‬כל הדרך הביתה היא‬
‫התקשתה לסגור את פיה הפעור‪ .‬כשסיפרה למשפחתה בנשימה עצורה מה בדיוק התרחש‪ ,‬נענתה‪ ,‬כצפוי‪ ,‬כי‬
‫“מוסיקה היא לא מקצוע"‪ .‬לאחר שיחות ארוכות והתלבטויות קשות‪ ,‬ולאחר ש"ויואלדי" הסכים להמתין לסיום‬
‫שירותה‪ ,‬החליטה הילדה להגשים את חלומה ולעשות תואר ראשון במוסיקה‪ ,‬טרם חזרתה למסלול האקדמי‪-‬‬
‫פסיכולוגי‪.‬‬
‫חלפו להן ארבע שנים‪ .‬על אף פקפוקים מבית הילדה מישראל הפכה למצטיינת דיקן בלימודי המוסיקה‪ ,‬פיתחה‬
‫אובססיה ארוכת‪-‬שנים ללאונרד ברנשטיין ו"סיפור הפרברים"‪ ,‬וחזרה לארץ הקודש בעודה משננת את‬
‫המנטרות שהונחלו לה לאורך השנים‪ .‬כשהחלה להיות בין נגני הקלרינט הפופולריים בישראל והקריירה שלה‬
‫צברה תאוצה‪ ,‬היא המשיכה לדקלם לעצמה ולאחרים‪" ,‬אבל מוסיקה היא לא מקצוע‪ .‬אני אהיה פסיכולוגית‬
‫ילדים עם הכנסה יציבה"‪ .‬ללא ידיעתה‪ ,‬לחיים היו תכניות אחרות עבורה‪.‬‬
‫ראשית כל‪ ,‬היא גויסה לשורותיו של תיאטרון מוביל‪ .‬כאשר ראו יודעי‪-‬דבר כי טוב‪ ,‬היא נשלחה להיות נגנית‬
‫ראשית בהצגה הפופולרית ביותר של התיאטרון הלאומי‪ .‬החל מיום תחילת החזרות‪ ,‬עלה בה שוב החיוך‬
‫התמים‪ ,‬של אותה הנאה צרופה של פעם‪ ,‬ואותן מחשבות מרגיזות ותמימות חזרו לקנן בה‪" :‬אולי בכל‬
‫‪263‬‬
‫זאת‪ ?...‬אולי אני צריכה להיות מוסיקאית? אנשי מקצוע חושבים שאני מוכשרת‪ ,‬ובסך הכל אני די‬
‫מצליחה‪ ."...‬אותן מחשבות‪ ,‬שנתחבו אל מעמקי התודעה במשך שנים‪ ,‬המשיכו להציץ ולנופף לה לשלום‬
‫בתכיפות הולכת וגוברת‪ ,‬גוררות עמן תסכול מלימודי הפסיכולוגיה אשר לא ענו על ציפיותיה‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר מכן‪ ,‬צצה לה הזדמנות ליהנות שוב מיצירת המופת של ברנשטיין‪" ,‬סיפור הפרברים"‪ ,‬בביצוע‬
‫הפקה אמריקנית בסיבוב הופעות בין‪-‬לאומי‪ .‬כראוי לאובססיה‪ ,‬היא מצאה את הדרך לבלות את ההצגה בבור‬
‫התזמורת‪ .‬נגן כלי הנשיפה הראשי הושיב אותה לצידו‪ ,‬וההצגה החלה‪.‬‬
‫כלי המיתר הפליגו להם בין צלילים ואוקטבות‪ .‬כלי ההקשה ביצעו את תפקידיהם הכמעט‪-‬בלתי‪-‬אפשריים‬
‫באופן מושלם‪ .‬נגני כלי הנשיפה החליפו כלים במהירות הבזק‪ .‬השחקנים שעל הבמה שרו כמו ציפורי שיר‪ .‬היא‬
‫הכירה כל פסיק בפרטיטורה בעל פה‪ .‬עם דמעות בעיניה היא מילמלה את מילות השירים יחד עם הזמרים‪,‬‬
‫ותופפה בשתי ידיה את המקצבים הא‪-‬סימטריים יחד עם התזמורת‪ .‬שעתיים וחצי שחלפו כהרף עין הותירו‬
‫אותה בתחושת התעלות חוץ‪-‬גופית‪ .‬צלילי הבס שרטטו עד אותו הרגע בכל מאודם‪ ,‬אשר יצרו ויברציות בגופה‬
‫שלה ועברו דרכו אל הקהל‪ ,‬כמו מוטטו כל חומת התנגדות בגופה ובנפשה‪.‬‬
‫האולם החל להתרוקן לאיטו‪ .‬הנגנים מיהרו לארוז את כליהם ולעזוב את הבור‪ .‬היא נותרה שם‪ .‬זרוקה בכסאה‪,‬‬
‫מרוקנת מתוכן ואנרגיה‪ ,‬לבדה בתוך אולם האופרה רחב הידיים‪ .‬לבדה עם מחשבותיה מי היא אל מול האולם‪,‬‬
‫ומי היא אל מול העולם‪ .‬כשהבחינה לפתע בצלילו המונוטוני של המטאטא‪ ,‬מנקה את רסיסי הערב‪ ,‬חטפה את‬
‫חפציה ויצאה במהרה החוצה‪ .‬בזווית העין היא הבחינה באותו נגן כלי הנשיפה שאירח אותה לצידו באדיבות‬
‫יוצאת‪-‬דופן‪ .‬עם גוש גדול בגרון‪ ,‬הצליחה בקושי להוציא משפט אחד ויחיד מפיה‪" .‬קשה לי להסביר מה קרה‬
‫לי כאן הערב‪ ,‬אבל אני יכולה לומר לך דבר אחד – הערב הזה יהיה הערב ששינה את חיי"‪.‬‬
‫באותו הערב‪ ,‬עם יציאתה מבית האופרה‪ ,‬היא הבינה באופן סופי שגורלה נחרץ מראש‪ .‬המלחמות שערכה מול‬
‫עצמה כל השנים האלה; המשחקים המנטליים של "מה אם?" ‪ −‬כולם התפוגגו והתייתרו פתאום‪ .‬נותרו רק‬
‫היא‪ ,‬כלי עץ‪ ,‬כלי מתכת וערימת תווים הקוראים בשמה‪ .‬מעולם לא היה לה כלל סיכוי כנגד כוח הטבע הזה‪,‬‬
‫שנכנס בה עוד בילדות‪.‬‬
‫‪264‬‬
"When love comes so strong
There is no right or wrong
Your love is
Your life"
.‫ סטיבן סונדהיים‬,‫לאונרד ברנשטיין‬/"‫מתוך "סיפור הפרברים‬
265
‫בָ אֵ ל נַשִׂ ים מִׂ בְ טַ חֵ נּו? ‪ /‬אורי לנצ'יצקי‪ ,‬הנדסה‬
‫"דיוֹס‪ִׂ ,‬דיוֹס‪"....‬‬
‫ִׂ‬
‫"מה זה? מה היא צועקת שם?"‬
‫הנשים של חדר שבע לא ידעו מנוחה כבר מספר לילות‪ .‬בכל פעם היה זה משהו אחר שהטריד את שנתן‪.‬‬
‫"היא לא צועקת‪ ,‬היא נאנחת‪ .‬דיוס זה האלוהים שלה"‪ ,‬אמרה מיכל‪ ,‬אישה צעירה כבת ‪ 35‬ששכבה על המיטה‬
‫האמצעית בחדר‪ ,‬בניסיונה להסביר את קריאות הכאב של עובדת זרה מסלבדור ששכבה באחת המיטות לצד‬
‫החלון‪" .‬זה כמו שההיא מהחדר ליד כל הזמן צועקת 'גאד'‪ .‬זה סתם‪ ,‬זה אלוהים"‪.‬‬
‫"אלוהים ישמור"‪ ,‬נאנחה האישה המבוגרת‪ ,‬יוכבד‪ .‬צוות המחלקה בחר למקמּה דווקא בחדר זה‪ ,‬ודווקא לצד‬
‫העובדת הזרה‪ .‬וההיא‪ ,‬מהרגע שיצאה מחדר הניתוח אל גן העדן של המורפיום‪ ,‬לא פסקה מלדבר עם הבורא‪.‬‬
‫אלו היו החיים תחת אור הפלורנסט של חדר טיפוסי במחלקת הריאות‪ .‬בחדר לא גדול במיוחד‪ ,‬הצטופפו להן‬
‫ביחד חמש נשים‪ ,‬מיטותיהן מופרדות רק בוילון‪ .‬בינתיים גבר מבוגר כבן שבעים יושב מחוץ לחדרן‪ ,‬עם אשתו‬
‫על מיטה במסדרון‪ .‬הוא מחכה לשעה שלוש בצהריים‪ ,‬אז אולי ישתחרר אחד המטופלים אל ביתו ותתפנה‬
‫עבורו מיטה באחד החדרים‪.‬‬
‫"מי לחצה על הכפתור?" האחות העייפה הופיעה בדלת ושאגה‪.‬‬
‫"אני‪ ,‬בטעות‪ .‬זזתי ממקומי וזה נלחץ לי‪ ,‬אני מצטערת"‪ ,‬אמרה דניאלה בת ה‪ ,41-‬המאושפזת בשל שיעול‬
‫טורדני‪.‬‬
‫"סליחה‪ ,‬את יודעת אולי מתי הצילום שלי?" שאלה פנינה‪ ,‬ששכבה על המיטה הקרובה ביותר לדלת‪ ,‬את‬
‫האחות‪.‬‬
‫האחות העיפה לעברה מבט והפטירה‪" :‬כשזה יקרה‪ .‬למה? את ממהרת לאנשהו?" ויצאה את החדר‪.‬‬
‫‪266‬‬
‫"יש כל מיני אחיות‪ " ,‬חשבה לעצמה פנינה‪" .‬יש כאלו שהן מתוקות‪ ,‬וכאלו כל‪-‬כך מקולקלות‪ .‬עייפות‪,‬‬
‫ממורמרות‪ ,‬רק מלהביט בהן את נהיית חולה"‪.‬‬
‫זה כמה ימים פנינה הייתה מאושפזת במחלקה‪ ,‬שאותה כינתה "השבי הסורי"‪" .‬רק כדי שקופת החולים תכסה‬
‫את עלות הבדיקה‪ " ,‬אמרה לה חברתה‪ ,‬הנשואה לרופא‪ .‬והרי כשזה מגיע למחלות‪ ,‬לכל חבר וחברה יש מומחה‬
‫מספר אחד שהם יודעים להמליץ עליו‪ ,‬וכל אחד מצויד בשלל עצות‪ .‬פנינה לא תשכח לעולם את החבר‬
‫שהבטיח לה שאין לה מה לדאוג‪ ,‬כי היא נמצאת בידיים טובות‪ ,‬במחלקה מצוינת‪" .‬איך אני יודע? הרי גם אמי‬
‫וגם דודתי נפטרו במחלקה הזאת"‪.‬‬
‫ופנינה‪ ?...‬עד לרגע זה היא לא מבינה מה היא עושה כאן‪ .‬עם הנשים החולות‪ ,‬במקום הנוראי הזה‪ .‬לעולם לא‬
‫תרגיש נקייה "בצפיפות המשתעלת" הזו‪ ,‬ולו גם שפכה על עצמה בקבוקים שלמים של חומר חיטוי‪ .‬איך היא‬
‫בכלל מצאה את עצמה מאושפזת במחלקה? היא השתעלה ופנתה לרופא‪ ,‬זה הקשיב ולא מצא כלום‪" .‬לכי‬
‫לשלום‪ ,‬הכל בסדר גמור"‪ ,‬אמר לה‪ .‬אבל פנינה היא טיפוס חשדן‪ ,‬ולכן היא חזרה אל הרופא‪" .‬בסדר‪ ,‬נעשה‬
‫צילום‪ " ,‬הסכים עמה‪ .‬פנינה קבעה תור במכון‪ ,‬במועד המוקדם ביותר שהתפנה עבורה‪ ,‬ועשתה צילום חזה‪.‬‬
‫הרופא אמנם אמר שעם התוצאות אפשר לחזור לרופא משפחה‪ ,‬ואולי זה מה שפנינה הייתה עושה‪ ,‬לולא‬
‫הבחינה בפניה של הטכנאית שהלבינו ברגע שראתה את הצילום והזעיקה מיד רופא‪" .‬עם בריאות לא משחקים‪,‬‬
‫" חשבה פנינה ופנתה למיון‪ ,‬שם הודיעו לה כי הם מאשפזים אותה אצלם‪ ,‬למספר בדיקות ולמעקב‪.‬‬
‫"דיוֹס‪ִׂ ,‬דיוֹס‪ "....‬קולה של העובדת הזרה מילא את חלל החדר‪.‬‬
‫ִׂ‬
‫"זה נראה כאילו כואב לה‪ ,‬אולי נקרא לאחות?" הציעה כוכבה‪ ,‬מטופלת נוספת בחדר‪.‬‬
‫כוכבה היא אישה מיוחדת‪ .‬תואמת בדיוק את הגדרתו של מילון אבן שושן‪" :‬פולניה‪ ,‬קלישאה"‪ .‬שני בניה‬
‫עורכי דין‪ ,‬בתּה מסיימת את לימודיה במנהל עסקים‪ .‬היא מספרת ללא הרף עד כמה היא רוצה שיתחתנו עם‬
‫רופאים‪ .‬לא משנה באיזה אופן‪ .‬אפילו הבנים עם רופאים‪ ,‬והבת עם רופאה‪ .‬העיקר שיהיה דוקטור ברפואה‪ .‬וכך‬
‫לא חדלה לספר לרופאים‪ ,‬עד שמאסו בסיפוריה‪" .‬הרופא הוא אלוהים"‪ ,‬היא הצהירה בחדר‪ ,‬מבלי שאיש ביקש‬
‫לשמוע‪" .‬הוא קובע גורלות‪ ,‬מי לחיים ומי למוות"‪.‬‬
‫‪267‬‬
‫"כנראה שאת רופאי המחלקה הזאת היא עוד לא ממש פגשה‪ " ,‬חשבה לה פנינה‪ .‬בטח לא את הרופא אליו‬
‫הופנתה במיון ושסיפר לה שיש לה נוזל בריאה בכמות רבה‪ ,‬וטוב באמת שנזכרה סוף סוף להגיע לבית החולים‪.‬‬
‫כשהעזה לשאול אותו מה גורם להצטברות נוזל ולמה הוא חושב שהוא מצטבר‪ ,‬הצביע על הדיפלומה‬
‫המכובדת שלו‪ ,‬תוך שהוא נוזף בה "מה? את לא מבינה? את לא יודעת?"‪ .‬והרופאה הנחמדה שניקרה לה את‬
‫הנוזל מהריאות כדי לשלוח לבדיקה‪ ,‬לא חדלה לדבר עם האחות ברוסית על הא ועל דא‪" .‬גם כן אלוהים"‪,‬‬
‫חשבה לה פנינה‪.‬‬
‫למחרת בבוקר נקבע לה צילום ריאות‪ .‬חבל רק שהרופא שכח לעדכן אותה שבבית חולים‪" ,‬תכף" זה שעה‬
‫וחצי‪ ,‬ו"על הבוקר" זה כשמחלקים ארוחת צהריים‪.‬‬
‫לבסוף באה הגאולה ואחת האחיות הודיעה לה שאפשר ללכת לצילום‪" .‬אבל צריך סניטר וזה לוקח זמן‪ ,‬אבל‬
‫אולי הבן שלך ייקח אותך? זה ממש לא מסובך‪ .‬זה פה למטה‪ ,‬ימינה‪ ,‬קצת שמאלה‪ ,‬יורדים במעלית‪ ,‬עולים חצי‬
‫קומה‪ ,‬ומסתובבים שלוש פעמים"‪ .‬מזל שתמיד אחד מבניה של פנינה היו איתה ובנה ליווה אותה אל הבדיקה‪.‬‬
‫שם כמובן ישבו לחכות כשלוש שעות תמימות‪.‬‬
‫בשש בבוקר אורות הפלורנסט הבזיקו מעל ראשה של פנינה וקטעו את שנתה‪ .‬מסדר הבוקר כבר החל והאחיות‬
‫עברו ממיטה למיטה‪ ,‬מחליפות משמרת ברעש גדול‪ .‬הרופא שנזף בה אתמול לא הגיע‪ .‬הוא ערך ביקור רופאים‬
‫במחלקה אך לא נכנס לחדרה‪ .‬רופאה צעירה וחייכנית נכנסה אל החדר‪ .‬עברה בין כל המטופלות אחת‪-‬אחת‪,‬‬
‫והתעדכנה בגיליונות החולים‪ .‬לא היו לה חדשות טובות לבשר לפנינה‪ .‬תוצאות הבדיקה הראשוניות הגיעו‪,‬‬
‫ובצילום רואים בבירור‪ .‬כמה קשה היה לה להוציא את המילה עצמה מהפה‪ .‬בעדינות רבה בישרה לה הרופאה‬
‫הצעירה את הפענוח‪ .‬ואז ביקשה מבנה לצאת מהחדר‪ ,‬כדי שתוכל להמשיך את הביקור אצל המטופלות‬
‫האחרות‪.‬‬
‫שני בניה וכלתּה של פנינה הגיעו באותו היום ולא משו ממיטתה‪ .‬במיטה שלידה אושפזה מטופלת חדשה‪,‬‬
‫זקנה‪ ,‬ונדמה היה שבכל שיעול שלה היא פולטת ריאה שלמה‪" .‬אימא‪ ,‬את חייבת לפלוט את הליחה לכוס‪ ,‬הם‬
‫צריכים את זה"‪ ,‬גערה בה בתּה‪.‬‬
‫‪268‬‬
‫בחדר מספר ארבע גבר הלך לעולמו‪ .‬בני משפחתו הגיעו כדי להיפרד‪ .‬הם צעקו ובכו‪ .‬לפנינה ולמשפחתה‪,‬‬
‫שעברו ממילא יום קשה מנשוא‪ ,‬זה היה יותר מדי‪.‬‬
‫שני רופאים בכירים עמדו מחוץ לחדר ושוחחו‪.‬‬
‫"זה תמיד ככה‪ .‬אחד מת‪ ,‬בטח עוד אחד ימות בימים הקרובים"‪.‬‬
‫"כולם פה חולים קשים‪ ,‬אי אפשר להציל את כולם"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬זה בלתי אפשרי"‪.‬‬
‫"תסלחו לי"‪ ,‬פנתה פנינה אל אחד הרופאים‪ ,‬שהתעלמו מהמטופלים הרבים שמסביבם שהקשיבו לשיחתם‪.‬‬
‫"כן?" פנה אחד הרופאים אליה‪" .‬קרה משהו?"‬
‫"זה לא בסדר שאתם מדברים ככה"‪.‬‬
‫"אתם החולים‪ ,"...‬נאנח הרופא הבכיר‪" .‬אתם רוצים לשמוע רק סיפורי הצלחה‪ .‬ישנם כישלונות‪ ,‬אתם מבינים?‬
‫אנחנו לא אלוהים"‪.‬‬
‫את זה אנחנו כבר מתחילים להבין‪.‬‬
‫בהמשך השנה הופנתה פנינה לניתוח‪ ,‬כדי למנוע הצטברות הנוזל בריאה‪ .‬בפגישה עם המנתח הוא שאל אותה‪:‬‬
‫"יש לך ביטוח פרטי?"‬
‫"יש"‪ ,‬ענתה פנינה‪.‬‬
‫"אז עדיף יהיה להתנתח באופן פרטי"‪.‬‬
‫לפנינה ולבניה היה קשה להתווכח‪ .‬כן‪ ,‬הרופא הוא אולי אלוהים‪ .‬אבל אלוהים‪ ,‬כך מסתבר‪ ,‬מקבל שיקים‪.‬‬
‫‪269‬‬
‫בדיקה בלתי גופנית ‪ /‬אורן זרגרי‪ ,‬רפואה‬
‫האם קולות הנשימה נטולי צרידות וצפצופים‬
‫האם הנשימה עמוקה וסדורה‬
‫כי נשימת יתר‬
‫לא רק שאינה מספקת די חמצן לרקמות הגוף‬
‫היא גם אינה מפנה די פסולת המצטברת בתאים‪.‬‬
‫האם גלגלי העיניים נעים לפי פקודה‬
‫האם האישונים מתרחבים כהלכה בתגובה לאור‬
‫כי אישונים צרים‬
‫אינם מיטיבים לזהות נוף יפה‬
‫ומתבוננים בחוסר חמלה אל האיש העומד לפניהם‪.‬‬
‫האם תנועת המעיים שקטה וחלקה‬
‫והקיבה מפרקת ומעכלת את כל שעבר בה באותו יום נוקשה‬
‫כי תנועת מעיים רגזנית‬
‫כמו אחרי אכילת מזון מזוהם‪ ,‬או ריב מר עם אדם קרוב‬
‫עלולה להותיר צלקות קטנות באיברים פנימיים רגישים‪.‬‬
‫‪270‬‬
‫וכך נותר רק להאזין ללב הפועם בעצמיותו‬
‫כאילו מכתיב את קצב כל הדברים כולם ‪-‬‬
‫את זריחת השמש‬
‫את המחזור החודשי‬
‫את החלפת הצבעים ברמזורים‬
‫את קריאת מספרך בתור לרופא‬
‫בהמתינך לביצוע‬
‫בדיקה גופנית‪.‬‬
‫‪271‬‬
‫שיר "رثاء صخر‪ -‬קינת צחר" ‪ /‬אלא בדארנה‪ ,‬ביולוגיה‬
‫המשוררת אלח'נסאא ‪:‬‬
‫שמה המלא הוא תמאדר בנת עמר‪ ,‬שנולדה בשנת ‪ 111‬ונפטרה בשנת ‪ .554‬כונתה "אלח'נסאא" ‪ .‬נולדה בחצי‬
‫האי ערב בתקופת "הבערות" (הג'אהיליה)‪ .‬היא נחשבת לאחת המשוררות הערביות הגדולות והמפורסמות‬
‫ביותר בכל הזמנים‪.‬‬
‫הרקע לכתיבת השיר "קינת צח'ר "‬
‫היו למשוררת שני אחים‪ ,‬מעאויה וצח'ר‪ ,‬אשר היו בעלי תכונות אציליות הראויות למנהיגים ולראשי שבטים‪.‬‬
‫צח'ר היה האהוב עליה כי היה בר לבב‪ ,‬ישר‪ ,‬נאמן לה‪ ,‬צדיק ועדין נפש‪.‬‬
‫אחרי מותו לא הייתה מסוגלת להבליג על הכאב והצער‪ ,‬הפכה לאומללה ועצובה‪ ,‬התאבלה עליו ולא חדלה‬
‫להתאבל עליו עד מותה‪ .‬לאחר מותו כתבה שיר קינה לאחיה‪.‬‬
‫בתים מתוך השיר בשפה הערבית ‪:‬‬
‫ين ُع ّوار أَم َذ َرفَت إِذ َخلَت ِمن أَهلِها الدا ُرً‬
‫ك أَم بِـال َع ًِ‬
‫قَـذىً بِـ َعينِ ًِ‬
‫َكـأَنً عَـيني لِ ِذكرا ًهُ إِذا َخطَ َرت فَـيضً يَـسي ًُل عَلى َ‬
‫ين ِمدرا ُرً‬
‫الخد ًِ‬
‫ب أَستا ُرً‬
‫ي ال َعبرى َوقَد َولَ َهت َودونَـ ًهُ ًِمـن َجدي ًِد التُر ًِ‬
‫صخرً ِه ًَ‬
‫تَبكي لِ َ‬
‫ض ّرار‬
‫صخرً َو ُحقً لَها إِذ رابَـها الـدَه ًُر إِنً الدَه ًَر َ‬
‫تَـبكي ُخناسً عَلى َ‬
‫صرفِ ًِه َحولً َوأَطوار‬
‫صرفِها ِعبَرً َوالـدَه ًُر فـي َ‬
‫ال بُـدً ِمـن مـيتَةً في َ‬
‫ن ُع ّوا ًُر َأم َذ َر َفت إِذ َخ َلت ِمن َأًهلِها الدا ُرً‬
‫ك َأم بِـالعَي ًِ‬
‫َقـذىً بِـعَين ِ ًِ‬
‫‪272‬‬
‫האם שְ בָ ב לִׂ כְ לּוְך נכנס אל תוך עיניי או מגרעת כלשהי‪ ,‬או שעיניי שפכו דמעות כאשר הבית התרוקן מדייריו?‬
‫המשוררת כואבת את מותו של אחיה‪ ,‬ותוהה מדוע היא ממשיכה לבכות כל הזמן‪ .‬האם הסיבה היא גורם חיצוני‬
‫או עצב פנימי כתוצאה ממותו של אחיה‪ ,‬אשר גרם לרגש הבדידות?‬
‫בבית הזה המשוררת משוחחת עם עצמה ונוזפת בעצמה ‪ .‬היא מביעה את אהבתה לאחיה צח'ר‪ ,‬ואומרת שאין‬
‫ביכולתה לראות אף אחד מעבר לאחיה‪ ,‬והיא רואה שהקיום ריק ובודד מהאנשים אחרי מות צח'ר‪ .‬כל זה בכדי‬
‫להקל על עצמה את הייסורים‪ ,‬העינויים הקשים‪ ,‬והסבל הרב‪.‬‬
‫َكـ َأنً عَـيني ل ِ ِذكرا ًه ُ إِذا َخ َط َرت َفـيضً يَـسي ًلُ عَلى َ‬
‫ن ِمدرا ُرً‬
‫الخدي ًِ‬
‫כשאני נזכרת בו עיניי זלגו בשפע דמעות כשיטפון על לחיי‪.‬‬
‫זיכרונות וייסורים על מי שעזבני והשאיר בלב ייסורי אהבה‪ .‬כאשר היא נזכרת בו עיניה מזילות דמעות כמו‬
‫הנהר שעולה על גדותיו‪ ,‬המשוררת מדמה את דמעותיה לשיטפון‪.‬‬
‫بِ َأستا ُرً‬
‫ي العَبرى َو َقد َو َلهَت َودو َنـ ًه ُ ِمـن َجدي ًِد التُر ً‬
‫صخرً هِ ًَ‬
‫تَبكي ل ِ َ‬
‫אנוכי מרבה לבכות מעוצמת הכאב והייסורים ועדיין קברו רטוב ולח‪.‬‬
‫דמעותיה של המשוררת זלגו ללא מעצור‪ ,‬והיא מרגישה כאב רב בעקבות מותו של אחיה‪ ,‬ובמיוחד כאשר לא‬
‫עבר זמן רב ממותו‪ ,‬וקברו עדיין טרי‪ .‬כל עוד היא נזכרת בו הכאב ממשיך ומתעצם‪.‬‬
‫ض ّرار‬
‫صخرً َو ُحقً َلها إِذ رابَـها الـدَه ًُر إِنً الدَه ًَر َ‬
‫تَـبكي ُخناسً عَلى َ‬
‫זכותה של ח'נסא לבכות את אחיה בכך אסונות זמן הכאיבו לה‪.‬‬
‫המשוררת מצדיקה את העצב העז שפוקד אותה בכך שהגורל הכאיב לה מאד כאשר אחיה נפטר‪ ,‬והשאיר‬
‫אותה בודדה‪.‬‬
‫המשוררת משתמשת במטאפורה‪" :‬הכאיב לה הגורל"‪.‬‬
‫صرف ِ ًهِ َحولً َو َأطوار‬
‫صرفِها ِعبَرً َوالـدَه ًُر فـي َ‬
‫ال بُـدً ِمـن مـيتَةً في َ‬
‫‪273‬‬
‫אֵ ין מָ נוֹס מִׂ המוות אשר בו יש לקח והזמן משתנה ומתפתח‪.‬‬
‫המשוררת אומרת שהמוות הוא אסון וצרה‪ .‬אין ביכולתם של בני האדם להימלט ממנו‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הגורל‬
‫משתנה והופך את האושר לכעס‪ .‬המשוררת מנחמת את עצמה באומרה כי אין מנוס מהמוות בחיינו‪.‬‬
‫נקודת המבט האישית‪:‬‬
‫המשוררת חוזרת על אותם אלמנטים‪ :‬הדמע‪ ,‬העין והקבר‪ .‬אלה אלמנטים חיצוניים שבאמצעותם מביעה את‬
‫העצב בצורה ישירה ביותר‪ .‬המשוררת חודרת אל רגשותיו של הקורא‪ ,‬כדי שזה יזדהה עם רגשותיה‪ .‬היא גם‬
‫מנסחת לקח‪" :‬אין מנוס מהמוות למרות שהוא כואב"‪.‬‬
‫‪274‬‬
‫החושך ‪ /‬אלונה דוליננקו‪ ,‬מדעי החיים‬
‫ערב יום שישי‪ .‬רוח קרירה של חודש דצמבר שטפה את פניי‪ .‬נעמדתי בפתח כניסה חשוך של בניין דירות‪ ,‬מול‬
‫קניון בת ים‪ .‬לבי פעם בחוזקה‪ .‬עורי סמר כעורו של ברווז ורגליי התאבנו‪ .‬הרגשתי שהחושך הולך ומתכנס‬
‫סביבי ולוחץ על צלעותיי‪ ,‬נשימותיי הלכו ונעשו כבדות‪ .‬התבוננתי לתוך החשכה והצללים האפורים פתאום‬
‫קיבלו צורה‪ .‬פחדתי עד מוות וביקשתי את נפשי לצרוח‪ ,‬לברוח‪ .‬אבל קפאתי על מקומי‪ ,‬לא הצלחתי לעשות‬
‫צעד אחד קדימה או אחורה‪ .‬הוצאתי מהתיק את מכשיר הטלפון וסימסתי רק שתי מילים‪" :‬אני פה!"‬
‫בצהרי אותו יום שישי‪ ,‬ישבתי על הספה לאחר יום עבודה מתיש‪ .‬הטלפון צלצל‪ .‬הרמתי אותו תוך שאני מחייכת‬
‫לעצמי‪ .‬סוף סוף הגיע הצלצול שאני מחכה לו זה יותר מחודש ימים‪ .‬אנה‪ ,‬חברת ילדות שלי‪ ,‬חזרה מאוקראינה‬
‫והתקשרה אליי‪.‬‬
‫"מה קורה איתך?" שאלתי‪" ,‬הגעת לפני שבועיים ולא התקשרת"‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬מה שלומך?" השיבה בקול שקט‪.‬‬
‫"אני בסדר"‪ ,‬השבתי‪" .‬אבוא לבקר‪ .‬את עדיין בבת ים?"‬
‫"כן‪ ,‬אבל לא אוכל לראות אותך‪ .‬אני לא מסוגלת‪"...‬‬
‫שתקתי במבוכה‪ .‬לראשונה‪ ,‬מזה עשר שנים שאני מכירה את אנה‪ ,‬היא לא מעוניינת לראות אותי‪ .‬הרי היא כמו‬
‫אחות בשבילי‪ .‬חלקתי איתה את המשכורת הצבאית שלי‪ 155 ,‬ש"ח‪ ,‬כדי שתוכל לקנות אוכל לתינוק שלה‪ .‬אנה‬
‫היא אם חד הורית כבר מגיל שבע‪-‬עשרה‪ ,‬ללא בית משלה‪ ,‬ללא עבודה וללא שום תמיכה מאיש‪.‬‬
‫"אני מצטערת‪ .‬אני לא רוצה להפריע לך"‪ ,‬עניתי לה‪.‬‬
‫"אלונה‪ ,‬את יכולה לבוא אליי"‪ ,‬השיבה בקול רועד‪" ,‬אבל את צריכה לדעת שאני חולה‪ .‬עולמי התהפך"‪.‬‬
‫"מה קרה? במה אוכל לעזור לך?" שאלתי‪.‬‬
‫"לא פשוט‪ .‬תבואי ותראי את הכול בעצמך‪ .‬להתראות!"‬
‫‪275‬‬
‫הנחתי את הטלפון על השידה‪ .‬מחשבות רבות עלו בראשי‪ .‬מה כבר יכול לקרות? אנה חזרה זה עתה‬
‫מאוקראינה‪ ,‬ליתר דיוק מזפדניה‪ .‬כך האוקראינים נוהגים לקרוא לחלק המערבי של המדינה‪ .‬כילידת אוקראינה‬
‫נזכרתי פתאום בכל מה שידעתי על זפדניה‪ .‬זו מדינה בתוך מדינה‪ ,‬שתושביה אמנם מדברים בשפה הדומה‬
‫לשלנו‪ ,‬אבל בדיאלקט קצת שונה‪ .‬גם המנהגים שלהם שונים‪ .‬אנה לא סיפרה הרבה על חייה שם‪ ,‬אבל הצלחתי‬
‫לדלות ממנה מעט סיפורים על עברה‪ .‬הבנות מתחתנות כבר בגיל שלוש‪-‬עשרה עם בחורים שהוריהן בחרו‪.‬‬
‫החיים הם חיי כפר‪ ,‬עובדים מבוקר עד ערב‪ .‬כבר מגיל שש‪ ,‬הילדות עובדות במשק הבית ועוזרות להוריהן‪.‬‬
‫בגיל עשר הילדים נשלחים לעבודה כדי לעזור בפרנסת הבית‪ .‬נזכרתי שאנה סיפרה לי שסירבה להתחתן‪ ,‬מרדה‬
‫וברחה מהבית בגיל ארבע‪-‬עשרה‪ .‬כעבור שבועיים הגיעה לבית דודתה שבעיר אחרת‪ .‬לעולם לא סיפרה איך‬
‫שרדה את אותם שבועיים ימים ללא כסף‪ ,‬אוכל ובגדים חמים‪ ,‬בטמפרטורה של מינוס ארבע מעלות‪.‬‬
‫המחשבות הטרידו את מוחי‪ :‬אולי פצעו אותה‪ ,‬דקרו‪ ,‬שפכו חומצה על פניה‪ ...‬העיקר שהיא בחיים‪ ,‬חשבתי‬
‫לעצמי‪ .‬את כל השאר אפשר לרפא‪.‬‬
‫האור בכניסה נדלק‪ .‬שירכתי את רגליי במעלה המדרגות לקומה הראשונה‪ .‬הדלת נפתחה‪ ,‬והיא נעמדה בפתח‪.‬‬
‫ריח מוזר עלה מגופה‪ .‬הבטתי בעיניה וראיתי שאישוניה גדולים מהרגיל והם קבועים במקומם‪ .‬עיניה לא הגיבו‬
‫לאור‪ .‬נכנסתי לביתה ואמרתי‪" ,‬אנה‪ ,‬שלום‪ .‬מה קרה לך?"‬
‫"את רואה משהו שונה בי?" ענתה במקום לברך אותי‪.‬‬
‫הבטתי בה שוב ואמרתי‪" ,‬לא‪ ,‬לא רואה כלום"‪.‬‬
‫בחורה גבוהה נכנסה למטבח ובירכה אותי לשלום‪ .‬זאת הייתה ידידה משותפת שלנו‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬לנה‪ .‬גם את פה?!" שאלתי כמשתוממת‪.‬‬
‫שתינו פנינו אל אנה והבטנו בה במבט שואל‪.‬‬
‫היא התיישבה על הכיסא ואמרה‪" ,‬אימא שלי תבוא‪...‬היא‪ ...‬תדבר‪...‬אל תפחדו‪ "...‬מילותיה היו קטועות‬
‫ומבולבלות‪ .‬מיד הבנתי שמשהו לא בסדר איתה‪.‬‬
‫‪276‬‬
‫התיישבנו שלושתנו במטבח וחיכינו בדממה לאמּה ורה‪ .‬בחלוף דקות ספורות היא נכנסה בכבדות לדירה‪,‬‬
‫התנשמה ארוכות והתיישבה מולנו‪ .‬מעיניה‪ ,‬שריצדו הלוך ושוב על פניה של אנה‪ ,‬ניכרה דאגה הרבה‪.‬‬
‫"אימא‪ ,‬זה‪ ...‬בסדר‪ ",‬אמרה אנה‪" .‬להם מותר לבוא‪ .‬להם מותר לספר"‪.‬‬
‫"הטילו על אנה קללה"‪ ,‬אמרה ורה בעיניים דומעות‪ .‬בחודש שעבר‪ ,‬ביום שישי ב‪ 53-‬בנובמבר‪ ,‬היא ברחה‬
‫לבית הקברות ורצה בין המצבות כשהיא צועקת בלי הפסק‪" ,‬אני ערפדה! אני ערפדה!" השכנים הצליחו‬
‫להכניס אותה הביתה וניסו להרגיע אותה‪ ,‬אך ללא הצלחה‪ .‬אשפזנו אותה בקליניקה פרטית לטיפול פסיכיאטרי‪.‬‬
‫ארבעה סניטרים החזיקו אותה‪ ,‬אבל היא המשיכה לצרוח ולהתנגד‪ .‬את אחד מהם היא אפילו נשכה בידו והוא‬
‫נזקק לארבעה תפרים‪ .‬פתאום היא הרימה את ראשה והתחילה לדבר בשפת הילדות שלה‪ ,‬שכיום אני מבינה‬
‫אבל כמעט שלא מדברת‪ ,‬בדיאלקט מערבי באוקראינית‪.‬‬
‫"לא‪ .‬את מבינה‪ .‬אני ראיתי שטן‪ ...‬הרגשתי שחם לי אחרי זה קר‪ ...‬יונים שחורות באו עליי"‪ ,‬התפרצה אנה‬
‫לדברי אמּה‪ .‬לפתע רכנה על ברכיה והתחילה למלמל ללא הפסקה ובמהירות רבה‪" ,‬אלוקים תרחם‪ ,‬אלוקים‬
‫תרחם"‪.‬‬
‫אמּה הרימה אותה מהרצפה והושיבה אותה על הספה‪ .‬נבהלתי‪ .‬היצור שנפל והתגלגל על הרצפה בבכי ומלמל‬
‫משהו לא ברור היה שונה מאנה שהכרתי‪ .‬יצור מפוחד‪ ,‬מכווץ המגמגם בשפה מוזרה מילים ללא משמעות‪.‬‬
‫כעבור חצי שעה נרגעה‪" .‬את ערפדה?" שאלה אותי‪ ,‬וביקשה שאראה לה את שיניי‪ .‬נשבעתי לה שאיני ערפדה‪,‬‬
‫אבל היא לא השתכנעה‪ ,‬אלא רק לאחר שנישקתי את הצלב ואמרתי לה שלערפדים אסור לגעת בצלב‪.‬‬
‫"אני רואה שלאנה יש בנייה של ציפורניים מאקריל‪ .‬רק שלא תזיק לעצמה"‪ ,‬לנה הצטרפה לשיחתנו‪.‬‬
‫"אנה‪ ,‬אוריד לך אותן‪ .‬את צריכה מילוי‪ ,‬בושה להסתובב ככה"‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫היא הסתכלה עליי במבט שכולו הסכמה‪ .‬אולם לא היה בביתם אציטון‪ .‬לנה ואני יצאנו לקניון לקנות אציטון‪.‬‬
‫"לנה‪ ,‬מה את חושבת?" שאלתי בדאגה‪" .‬מה לכל הרוחות קרה לה? ראית פעם דבר כזה?"‬
‫"לא‪ .‬מעולם לא ראיתי מישהו שמשתגע תוך יום אחד"‪.‬‬
‫‪277‬‬
‫חזרנו לביתה והתחלנו להסיר מאצבעותיה את ציפורני האקריל שלה‪ ,‬תוך שאנו שואלות אותה שאלות‪.‬‬
‫תשובותיה של אנה היו חסרות היגיון‪" .‬אתן לא מבינות‪ ...‬בעלי שקרן‪ .‬הוא משהו אחר לגמרי‪"...‬‬
‫כעבור שעתיים עזבתי את ביתה וחזרתי הביתה‪ .‬שבועיים אחר כך התקשר בעלה והודיע שהיא מאושפזת בבית‬
‫חולים לחולי נפש‪" .‬היא לקחה את אלכס בן השנתיים לטיול ביום חורפי כמעט ללא בגדים ובלי נעליים‪ ",‬סיפר‬
‫בקול חנוק‪" .‬הילד חלה בדלקת ריאות‪ .‬מצאתי אותם ברחוב אחרי שעות של חיפושים‪ .‬אני צריך לסיים עכשיו‪,‬‬
‫הילד לבד"‪.‬‬
‫"חכה‪ ,‬אבל מה אמרו הרופאים?" שאלתי בדאגה‪.‬‬
‫"סכיזופרניה"‪ ,‬השיב נמרצות וניתק‪.‬‬
‫אין דבר שהוא גרוע יותר ממחלת נפש‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬מחלה שפוגעת בנפש האדם‪ .‬האישיות‪ ,‬החופש‪,‬‬
‫המחשבות‪ ,‬הזיכרונות‪ ,‬החיוך – הכול נמחק‪ .‬מחלה שהיא הרבה יותר גרועה מכל מחלת גוף‪ .‬בכל מחלה גופנית‬
‫אפשר להילחם‪ ,‬אבל אי אפשר להחזיר את זיק החיּות שבעיניים‪ ,‬את הרצון לחיות‪ .‬אנה אבדה לי‪ ,‬נפלה לפי‬
‫באר שחורה ואינסופית שקירותיה סגרו עליה‪.‬‬
‫כיום אנה אינה אלא גוף ריק מתוכן‪ .‬נפש חלולה‪ .‬אני מדברת אליה‪ ,‬ואין מענה‪ .‬בחלומות שלי הסיוטים שבים‬
‫ועולים‪ ,‬ואני כמשותקת‪ .‬אני רואה גוף נטוש ללא בעלים‪ .‬אנה בנתה לה עולם סגור משלה – אין יוצא ואין בא‪.‬‬
‫"תתעוררי! "תתעוררי!" אני זועקת לה בקול אילם‪.‬‬
‫‪278‬‬
‫תמיד אהבתי אגדות ‪ /‬אלין אסמר‪ ,‬ביולוגיה‬
‫תמיד אהבתי א ג ד ו ת‪ .‬גמעתי אותן בזו אחר זו כי רציתי להגיע לסוף הטוב‪" :‬הם תמיד חיו באושר‬
‫ועושר עד עצם היום הזה "‪.‬‬
‫רציתי שאצלי הכול יתנהל כמו ב א ג ד ו ת ‪ ,‬ייחלתי לכך‪ ,‬ואת אשר ייחלתי בא לי לבסוף‪.‬‬
‫אני בת בכורה להורים שאהבו אותי אהבה ללא מיצרים‪ ,‬אך פחות אהבו זה את זו‪ .‬אימא שלי אישה יפה‬
‫וחכמה‪ ,‬אך זה לא הספיק ‪ −‬היא היתה צריכה לשמוע את זה מאבא שלי‪ .‬ואבא? אבא לא אמר ‪ .‬הוא‬
‫סיפר סיפורים מצחיקים ומעניינים אך מעולם לא החמיא לה ‪.‬‬
‫הם היו עסוקים בסוג של תקשורת שלמדתי לתעב ‪ −‬לריב ‪.‬‬
‫פעמים רבות תהיתי מה לעשות ואיך להגיב? הייתי עסוקה בלנסות למצוא את שביל הזהב כיצד להרגיע את‬
‫הורי‪ ,‬כיצד אוכל להציל את המשפחה כך שאחי‪ ,‬אחותי הקטנה ואני לא נפגע?‬
‫ואז‪ ,‬ממש כמו באגדות‪ ,‬קרה הבלתי ייאמן ‪ −‬אימא‪ ,‬אשר מעולם לא ביקרה בבית חולים‪ ,‬אובחנה כחולת‬
‫סרטן‪ ,‬ואבא‪ ,‬אדם בריא וחזק‪ ,‬לקה בהתקף לב והובל לניתוח לב פתוח‪ .‬כשזה קרה זה כאב וצרב כמו לפקוח‬
‫את העיניים במי הים ‪.‬‬
‫אף אחד לא סיפר לי כמה קשה זה לפקוח את העיניים אחרי שנות שינה‪ .‬רואים המון דברים‪ ,‬זה שורף כל כך ‪.‬‬
‫דמעות מלאו את עיניי‪ ,‬וחשתי איך חיי וחיי משפחתי משתנים לבלי היכר ‪.‬‬
‫כשבועיים אחרי ראש השנה האזרחית החדשה‪ ,‬בעשרים לינואר אלפיים ושלש עשרה‪ ,‬היינו בדרכנו לפגישה‬
‫עם המנתח‪ ,‬פרופסור בעל שם עולמי‪ ,‬אשר אימא עמלה קשות וללא לאות כדי לאתר אותו ‪.‬‬
‫‪279‬‬
‫אימא עוברת ניתוח ‪ −‬כל המשפחה התגייסה לתמוך‪.‬‬
‫אימא סיפרה כי היא זכתה בהגרלה ‪ −‬היו לה שישים אחוז סיכויי החלמה‪.‬‬
‫ואבא? אבא עבר ניתוח מציל חיים בראשון לחודש מרץ באותה שנה‪.‬‬
‫היה מאד קשה ‪ -‬נדרשים מאמצים כבירים כדי לשכוח את הרגעים שבהם אבא‪ ,‬שקודם היה גברי ומלא‬
‫חיים‪ ,‬שכב חיוור וחסר אונים אחרי ‪ 5‬שעות ניתוח מעקפים‪ .‬התחושות היו קשות מנשוא‪ .‬הוא שכב‬
‫ביחידה לטיפול נמרץ בליווי אחי‪ ,‬אחותי ואני‪ ...‬ללא נוכחות אימא‪.‬‬
‫דומני שזאת היתה הפעם הראשונה שבה אבא התמודד ללא נוכחות אמי לצדו‪.‬‬
‫"אימא‪ ,‬את חסרה כאן ועכשיו"‪ ,‬מלמלנו שלושתנו‪ .‬אבא היה מודע לעובדה זו‪ .‬הוא לא דיבר והסבל‬
‫שלו גבר‪.‬‬
‫מחלתו של אבא לצד התגלותה של מחלה מאיימת על החיים אצל אימא‪ ,‬עוררו שיטפון אדיר של חסד גם‬
‫מחברים וגם מזרים‪ .‬הוצפנו בטלפונים‪ ,‬בהצעות לעזרה ובכסף ‪ −‬נתינה לשם נתינה‪.‬‬
‫לא יכולתי לסבול את המחשבה להפוך אובייקט לרחמים‪ .‬הערכתי את הדאגה‪ ,‬והבנתי שהאנשים צריכים‬
‫לתרגם את צערם ודאגתם לנו לביטויים מעשיים‪ .‬קבלת החסד תעזור להם להרגיש יותר טוב‪ ,‬וכמובן‪ ,‬תעזור‬
‫גם לנו‪.‬‬
‫לא דמיינתי שכך יהיו החיים ‪ . . .‬הכינו אותי למשהו אחר ‪.‬‬
‫החיים הפכו לרציניים מאוד‪ ,‬כמו לצעוד בתוך ערפל רעיל‪ .‬הייתי חייבת להמשיך לנשום ולשרוד כי ידעתי‬
‫בתוך תוכי שהכול יסתדר ממש כמו ב א ג ד ו ת‪.‬‬
‫‪280‬‬
‫מוות וחולי היו תמיד מושגים מעורפלים‪ ,‬רחוקים ולא שייכים‪ ,‬דברים שקרו לאנשים אחרים‪ .‬פתאום נאלצתי‬
‫להתמודד עם מילים ומושגים שאינם שייכים לחיי הצעירים‪ .‬אני כבר שולטת במונחים של ביופסיה‪,‬‬
‫כימותרפיה‪ ,‬מעקב וטיפול ביולוגי‪ .‬אני נחשפת לאנשים ממקצועות הרפואה והסיעוד ויותר מתמיד אני מודעת‬
‫היום לחשיבות קידום ההבנה בין המטופלים והמטפלים ‪.‬‬
‫המטופל (החולה ) נתון לשליטה מלאה בידי המטפל (הרופא ) ‪ −‬אם באמצעות בדיקות‪ ,‬אבחנות‬
‫והטיפול הרפואי הניתן‪ ,‬בעוד המטפל נותן למטופל תחושת תמיכה נפשית‪ ,‬הבנה‪ ,‬אמפטיה ובטחון לצד‬
‫הפן המעשי הטיפולי‪.‬‬
‫תוך כדי המפגש עם אותם מקרים קשים חווים המטופלים והמטפלים תהליכים פנימיים אשר הם‬
‫לוקחים איתם לכל החיים‪ .‬בדברי התודה אשר כתבה אמי למנתח ולבית החולים בתום אשפוזה‪ ,‬ניתן‬
‫לחוש את החוויה הפנימית אשר תלווה אותה לנצח ‪.‬‬
‫נתלשנו מהמציאות שלנו לאשפוזים‪ ,‬טיפולים‪ ,‬תרופות וכימותרפיה ‪ .‬התחלנו לחיות מציאות חדשה ‪ −‬חיים‬
‫מתוך פחד וחוסר וודאות‪.‬‬
‫עם סיום תהליך הטיפול האינטנסיבי במחלה של אימא ובמחלה של אבא‪ ,‬התחיל תהליך ארוך וממושך‬
‫שארך שנים‪ ,‬של התמודדות עם המחלה שהייתה‪ .‬בתהליך זה קיים תמיד צל ספק לגבי חזרתה או החמרתה‬
‫של הבעיה ‪.‬‬
‫בתהליך זה נדרשת התמודדות נפשית ארוכת טווח לחזרה לשגרת החיים ומציאת משמעות מחודשת‬
‫לקיום ‪ .‬דווקא כאשר העשיה המשימתית האינטנסיבית מסתיימת ‪ ,‬צצות להן המחשבות ‪ ,‬החששות‬
‫והחרדות ביתר שאת ‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬עדיין לא הנחנו למציאות הזו לגבור עלינו ולהרוס את חיינו‪ .‬לא הרשנו למחלה הבלתי צפויה לגזול‬
‫מאיתנו את שמחת החיים שלנו‪ ,‬את תקוותינו ואת חלומותינו לעתיד‪.‬‬
‫‪281‬‬
‫הרגשתי שהוצבנו בחזית‪ ,‬כדי להוכיח שאנחנו חזקים‪ .‬איך נוכל‪ ,‬אם כן‪ ,‬להודות שאנחנו עצמנו פוחדים? דרך‬
‫שמירה על פנים אמיצות וחיוביות‪ ,‬למדנו לדחות מחשבות שליליות ולא להניח להן לשלוט בחיינו‪ .‬נשארנו‬
‫אנשים שמחים וחיוביים‪ ,‬והכוח שלנו עזר גם לאנשים היקרים לנו‪ ,‬אימא ואבא‪ ,‬להתמודד‪.‬‬
‫איבדתי את חיי הקודמים‪ .‬העדפתי להתרגל מהר למצב החדש לטובת כולם‪ .‬זכור לי היטב הרגע‬
‫במהלך ההתמודדות המכאיבה שבו התגבשה אצלי המשאלה לפעול לשיפור יכולת ההתמודדות של‬
‫משפחתי ולמלא את החלל שהיה קיים באותה עת‪.‬‬
‫יד ביד עם אחי ואחותי‪ ,‬ובתמיכתה של המשפחה‪ ,‬בחרנו ליצור מציאות אחרת‪ .‬לצד רגעים של דיכאון‪,‬‬
‫עצב ובהייה באוויר‪ ,‬לקחנו את הדבר הנורא שקרה וחיפשנו דרכים להמשיך ‪.‬‬
‫לא להאמין‪ ,‬אך על אף או בזכות המחלה‪ ,‬למדנו ליהנות מהמציאות החדשה שלנו; התגלותה של מחלה‬
‫המאיימת על החיים מציבה אתגר מורכב ליציבות הרגשית וליחסים בין אנשים שצריכים לחיות יחד‪ .‬למחלה‬
‫היו השפעות חיוביות במישור הבין אישי‪ ,‬ויצאו ממנה הרבה דברים טובים‪ .‬בילינו הרבה יותר זמן יחד‪,‬‬
‫והנישואין של הוריי התחזקו‪.‬‬
‫בעמידה המשותפת מול השלכות המחלה‪ ,‬מערכת היחסים שלהם העמיקה והפכה למשמעותית יותר ‪ −‬היה‬
‫בכך כדי להקל על הסבל הנפשי של שניהם ולתת משמעות ותקווה לעתיד‪.‬‬
‫כמו ב א ג ד ו ת‪ ,‬הקערה התהפכה על פיה ‪.‬‬
‫‪282‬‬
‫משמעות החיים מתעצמת במצבי איום‪ .‬או אז מתברר עד כמה החיים מיוחדים‪ ,‬שוב הם לא נראים כל כך‬
‫קטנוניים‪ .‬אתה לא רוצה למות‪ ,‬אתם רוצה לחיות! העולם נפלא‪ ,‬וכדאי לחיות בו! הקטנוניות נעלמת מעל פני‬
‫השטח וערכם של החיים מתגלה לעיניך‪.‬‬
‫הרי החיים מטבעם הם סדרת משברים ומאבקים בלתי פוסקים‪ .‬למי איכפת אם יש בהם בעיות לפעמים? למי‬
‫אכפת אם הם קשים ומכאיבים? למי אכפת לסבול? החיים שווים את זה‪ .‬החיים עצמם כל כך טובים‪ ,‬שהם‬
‫שווים את הכול במטרה להעריך מחדש את מופלאות קיומינו ולחוות שמחה אמיתית כשאנו מתרוממים מעבר‬
‫לקטנוניות היומיומית‪ ,‬כמו קבלת המצב ופרשנות מחודשת למצב לשיפור איכות החיים‪ ,‬וכך אנו מסוגלים‬
‫להמשיך לחוש בשמחה שהחיים מציעים לנו‪ ,‬בכל רגע ורגע ‪.‬‬
‫זו היתה האגדה האישית שלי‪ .‬תמיד אהבתי א ג ד ו ת‪ ,‬ואהבתי במיוחד את האגדה שלי‪.‬‬
‫‪283‬‬
‫היבט הביקורתי על היחסים בין מטפל למטופל דרך יצירות ספרות ‪ /‬מקרסקי אסיה‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫הקורס "ספרות ורפואה" של ד"ר לימור שריר דן בשאלות רבות ומעמיקות הנוגעות לספרות ורפואה‪ .‬בין היתר‬
‫הושם דגש רב על יחסי רופא‪-‬חולה ועל החיבור שבין כתיבה ורפואה‪ .‬ברצוני להתמקד בסוגיית היחס שבין‬
‫מטפל למטופל כפי שהיא משתקפת ביצירות ספרות שונות‪ .‬כמו שציינתי‪ ,‬השאלה היא מורכבת‪ ,‬נוסף על היותה‬
‫בעלת היבטים שונים‪ .‬אחד מהם קשור באופן הדוק לשאלת היחס מטפל‪-‬מטופל‪ .‬ממבט ראשון השאלה יכולה‬
‫להיראות פשוטה וחד משמעית‪ ,‬אם כי בפועל היא אמביוולנטית‪ .‬מחד נראה לנו ברור ומקובל שיחסו של‬
‫הרופא אמור להיות אישי‪ ,‬חם ואמפטי‪ .‬אך קיים גם היבט ביקורתי הטוען שיחס אישי מדי של המטפל עלול‬
‫לפגוע לפעמים במהלכו התקין של הטיפול הרפואי בכלל ובטיפול פסיכיאטרי בפרט‪ .‬בעבודה זו ברצוני לנסות‬
‫לחקור את השורשים של ההיבט הביקורתי ולראות כיצד מתבטאת הסוגיה ביצירות ספרות שונות‪.‬‬
‫להלן רעיונות שביטאו אורחים ומרצים בקורס "ספרת ורפואה" באשר לסוגית מטפל‪-‬מטופל‪ .‬הרצאתו של‬
‫פרופסור רון מרגולין עסקה בדמות הרופא כאלוהים‪ .‬פרופסור מרגולין הדגיש את הכוח העצום שיש למטפל‬
‫ביחס למטופל‪ .‬העליונות של הרופא מטילה עליו אחריות גדולה ומעוררת שאלות מוסריות וחברתיות רבות‪.‬‬
‫האם מצב זה אכן עוזר לטיפול או עלול לפגום בהיבט האתי שבו?! הסופרת מירה מגן הסבירה בהרצאתה את‬
‫הפן האינטימי שיש ביחסי רופא‪-‬חולה‪ .‬לטענתה עבודת הרופא כרוכה בפגישות עם בני אדם‪ ,‬ישנו צורך לחדור‬
‫לעולמו הפנימי של חולה כדי שהטיפול יהיה יעיל‪ .‬פרופסור יוסי יזרעאלי הדגיש בהרצאתו את הצורך להפוך‬
‫את מרחב הקליניקה לאנושי יותר על ידי יצירת אינטרקציה מתמדת בין המטפל לחולה‪ .‬לטענתו ישנה סכנה‬
‫שבעולם הסטרילי ובעידן הטכנולוגי של היום יאבד הקשר האנושי הזה‪ .‬הסופר א‪.‬ב‪ .‬יהושע דיבר על הקשר‬
‫ההדוק בין גוף לנפש‪ .‬לדבריו לא ניתן לרפא את הגוף מבלי להתייחס לנפש‪ .‬צריך שילוב של שתי הגישות על‬
‫מנת לתת טיפול מיטבי‪ .‬הסופר חיים באר השווה את עבודתו של הרופא לעבודתו של הסופר בכך שתפקידם‬
‫של שניהם הוא להקשיב לחולים ולגיבורים‪ .‬העניין של המגע הכמעט פיזי בגיבורים מהווה סמל לקשר האישי‬
‫עם המטופל‪ .‬חיים באר הציג את דמותו של הרופא כאנושית‪ .‬פרופסור נסים מזרחי סיכם את הקורס תוך שימת‬
‫דגש על סוגיית האמפתיה‪ ,‬היכולת להתייחס למצבו של האחר‪ ,‬כאלמנט חיוני לא רק ברפואה אלא גם בחברה‬
‫באופן כללי‪ .‬ניתן לראות בכל הרעיונות תמיכה בגישה האישית של הרופא כלפי המטופל שלו‪.‬‬
‫‪284‬‬
‫אם נתבונן בסוגיה מנקודת מבט פסיכולוגית‪ ,‬ממנה אני מגיעה‪ ,‬נדמה כי אי אפשר שלא להזכיר את עבודתיו של‬
‫פרויד‪ ,‬המנסות לחקור את שאלת היחסים בין מטפל למטופל‪ .‬פרויד טבע את המושג העברה‬
‫(‪ .)Transference‬תופעה זאת מתבטאת בכך שרגשותיו הסמויים והמודחקים של המטופל כלפי הדמות‬
‫המשמעותית בחייו מועתקות אל דמות המטפל‪ .‬כל התהליך מתרחש באופן לא מודע כמובן‪ ,‬כך שהמטפל‬
‫מקבל מקום יותר רחב ומשמעותי בתודעתו של המטופל‪ )Freud, 1946( .‬תופעה שאף מעניינת יותר‬
‫מהקודמת היא תופעת ההעברה הנגדית‪ ,‬אשר מתארת את התגובה הלא‪-‬מודעת של המטפל כלפי המטופל‪,‬‬
‫שבאה לידי ביטוי כהזדהות רגשית של המטפל עם המטופל שלו‪ .‬ניתן לפרש את תופעות ההעברה וההעברה‬
‫הנגדית כמכשולים משמעותיים בתהליכי טיפול‪ .‬הרי ייתכן שהמטפל עלול לאבד את האובייקטיביות שלו‪,‬‬
‫שמהווה חלק בלתי נפרד מן הקוד הרפואי ומשפיעה על יעילות הטיפול‪ .‬בשלב מסוים פרויד מגיע למסקנה‬
‫שתהליכים אלו הם חלק בלתי נפרד ממהלך הטיפול‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬העברה עשויה לסייע לטיפול והיא משחקת‬
‫תפקיד מרכזי וחיוני במערכת היחסים שבין מטפל למטופל‪ .‬עוד מציין פרויד שהתופעה עשויה להפוך לכלי‬
‫השימושי והיעיל ביותר של הפסיכואנליזה‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬נדמה כי הסכנה והקושי הטמונים בגישה אישית יתר על המידה לא זוכים להתייחסות בקרב האסכולות‬
‫התומכות ביחס אישי בין המטפל למטופל‪ .‬ישנו גבול מאוד דק בין יחס אישי שעשוי לסייע למטופל לזה‬
‫שעלול להזיק להליך התקין של הטיפול‪ .‬לא במקרה קיימת דעה שעל מנת לשמר אוביקטיביות נחוצה לא יטפל‬
‫פסיכולוג בבני משפחתו‪ .‬לא במקרה חל איסור על סטודנטים לפסיכולוגיה לראיין את בני משפחותיהם ולבצע‬
‫ניתוח אנליטי של ראיונות אלו‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬לא במקרה גורס החוק לזכויות החולה באופן ברור וחד משמעי‬
‫שיחסים מיניים בין מטפל למטופל אינם אתיים ומהווים ניצול של החולה אשר נמצא במקום פגיע יחסית‬
‫למטפל‪ ,‬שהינו בעל השפעה רבה על החולה‪ .‬מדברים אלו עולה כי רופאים‪ ,‬כמו גם פסיכולוגים‪ ,‬עמודים בפני‬
‫דילמה קשה‪ ,‬בה הם נאלצים ללכת על החבל הדק שבין היחס התומך והחם כלפי מטופל לבין יחס שעלול‬
‫להפוך למסכן ולא אתי‪ .‬יתכן כי היחס האישי כלפי המטופל הינו פריבילגיה בלעדית של בני משפחתו של‬
‫המטופל? אולי עדיף לא להסתכן ולהשאיר לרופא רק את המחויבויות המקצועיות שלו? ברצוני לבחון את‬
‫השאלות הללו תוך התבוננות ביצירות ספרותיות שדנות בסוגיה זאת‪.‬‬
‫‪285‬‬
‫נדמה כי מקרים בהם אנשי רפואה משתמשים בסמכותם לרעה צצים חדשות לבקרים‪ .‬דוגמאות לכך ניתן למצוא‬
‫גם בספרות‪ .‬כך למשל‪ ,‬מופיעה דוגמא לתופעה בסיפור "תעודת הצטיינות" של לימור שריר‪-‬שרייבמן‪ .‬הסיפור‬
‫עוסק ביחס הברוטלי והסדיסטי של אח בבית חולים פסיכיאטרי‪ .‬מתואר מקרה של אונס במחלקה סגורה‪.‬‬
‫המטופלת שמתוארת בסיפור משמשת לסיפוק דחפיו המיניים של המטפל שנשאר לעבוד במוסד ואף מקבל‬
‫תעודת הצטיינות על יעילותו המקצועית‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬נראה כי קיים רצון סדיסטי להכניע את חסר הישע ובכך‬
‫להרגיש שליטה ועליונות‪ .‬הסיפור מעורר תהיות רבות על דמות המטפל והמטופל‪ .‬נשאלת שאלה ‪ −‬מי באמת‬
‫חולה כאן?! אולם מעבר לכך עולה שאלה נוספת‪ ,‬איך ניתן להתגונן בפני התופעה הקשה והכואבת כאשר קשה‬
‫לזהות פושע אח מצטיין של בית חולים כפושע נסתר‪.‬‬
‫הדוגמא הבאה ממחישה אף יותר את האמביוולנטיות הרבה שיש בסוגיה זאת‪" .‬ענוג הוא הלילה" הוא ספרו‬
‫של הסופר האמריקאי פרנסיס סקוט קי פיצג'רלד (‪ )Fitzgerald‬שפורסם ב‪ .5234-‬הספר הינו אוטוביוגרפי‬
‫ועוסק בסיפורו של הרופא והפסיכואנליטיקאי‪ ,‬דיק דייבר‪ ,‬שנשא למטופלת שלו‪ ,‬ניקול‪ ,‬שכילדה עברה‬
‫טראומה קשה‪ :‬אביה הטריד אותה מינית‪ .‬עם התפתחות העלילה מוצא את עצמו דיק ביחסים רומנטיים עם‬
‫המטופלת שלו‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬תוך כדי שיחה עם אחותה של המטופלת מחליט דיק אף להנשא לה‪ .‬נראה כי‬
‫ההחלטה להנשא למטופלת מושפעת במידה מסוימת מתחושת התאהבות‪ ,‬אך במידה רבה‪ ,‬נראה כי גם הלחץ‬
‫הפסיכולוגי שמופעל עליו על ידי משפחתה של ניקול משפיע על ההחלטה‪ .‬סיבה נוספת ואף חשובה יותר‪ ,‬היא‬
‫יומרנותו של דיק‪ ,‬בהיותו פסיכולוג צעיר ומוצלח‪ ,‬להשתמש ביחסים שלו עם המטופלת לשם קידום המקצועי‬
‫בתחום הפסיכולוגיה‪ .‬במידה רבה‪ ,‬הוא מתייחס אליה כאל "פרויקט מקצועי" שלו‪ .‬במתח הזה שבין רגשותיו‬
‫האמיתיות כלפי ניקול לבין יומרנותו המקצועית טמונה הטרגדיה העמוקה של דמותו‪ .‬בספר מודגשת ביקורת‬
‫על מערכת היחסים שבין מטפל למטופלת‪ ,‬שגורמת בסופו של דבר לטרגדיה האישית של דיק ולהדרדרות‬
‫הפיזית והנפשית שלו‪ ,‬בעוד שניקול מחלימה‪ .‬בין הנושאים המגוונים שבאים לידי ביטוי בספר‪ ,‬נראה כי אחד‬
‫החשובים שבהם הוא המחיר הכואב של היחסים שהם על גבול האתיות‪ .‬בספר אכן רואים עד כמה הגבול הוא‬
‫דק ולעתים לא ניתן לזיהוי מיידי‪ .‬למרות הרגש האותנטי של דיק‪ ,‬למרות כוונותיו הכנות‪ ,‬לא ניתן לטהר‬
‫לחלוטין את היחסים האלה מהניצול‪ ,‬מהתלותיות ומהפתולוגיה שטמונים בהם‪.‬‬
‫‪286‬‬
‫כאמור‪ ,‬בקורס דיברנו רבות על החשיבות של היחס החם והאמפתי של הרופא כלפי החולה‪ .‬חשוב ואף הכרחי‬
‫להבין עד כמה היחס הזה חשוב ומסייע למהלך הטיפול התקין והמוצלח‪ .‬עבודתי מנסה לבחון את הנקודה דרך‬
‫המבט הביקורתי ולטעון שלמרות היתרונות שיש ביחסים האישיים בין מטפל ומטופל‪ ,‬חשוב שנהיה מודעים‬
‫גם לבעייתיות שבהם‪ .‬הן הרופאים והן פסיכולוגים מתחילים חייבים להתמודד עם סוגיית הגבול הדק שעלול‬
‫להפוך את היחסים הללו לבלתי מוסריים‪ .‬לכן כאשר הגבול מטושטש קיימת סכנה רבה שעלולה לפגוע קשות‬
‫בהליך הטיפול וגם לגרום לתוצאות בלתי הפיכות שפוגעות בשני הצדדים‪ .‬המודעות של הרופאים לנושא זה‬
‫היא חיונית והכרחית‪.‬‬
‫ביבליוגרפיה‪:‬‬
‫פיצג’רלד‪ ,‬פ‪ .‬סקוט‪ .‬ענוג הוא הלילה‪ .‬תל‪-‬אביב ‪ :‬עם עובד‪ ,‬תשמ"ו ‪.5235‬‬
‫שרייר‪ ,‬לימור‪" .‬תעודת הצטיינות"‪ .‬דיונות זהב והכסף‪ .‬ירושלים‪ :‬הוצאת כרמל‪ .1553 ,‬ע"מ ‪.35‬‬
‫‪Freud, Sigmund. An Autobiographical Study. London : Hogarth Press and the‬‬
‫‪Institute of Psycho- Analysis, 1946.‬‬
‫‪287‬‬
‫"צ'כוב – סופר ורופא" ‪ /‬אריק אברמוב‪ ,‬הנדסת חשמל ומדעי המחשב‬
‫הקדמה‬
‫מלבד היותו קלאסיקון בספרות הרוסית והעולמית‪ַ ,‬אנְטוֹן פַ אבלוֹבִׂ יץ' צֶׁ 'כוֹב היה גם רופא‪ .‬ביצירותיו‪ ,‬הוא הביע‬
‫תיאור מבוסס מדעית של הסבל הפיזי והנפשי של האדם והצליח לצייר את עולמו הפנימי של החולה האנוש‬
‫באופן ריאליסטי ויוצא דופן‪ ,‬כל זאת בעזרת הידע והניסיון שצבר בלימודיו באוניברסיטה ובמסגרת פעילותו‬
‫הרפואית‪ .‬שילוב מושלם של חשיבה מדעית וכישרון ספרותי סייעו לסופר להבין את הפסיכולוגיה האנושית‬
‫באופן עמוק יותר ולהציג את עולמו הפנימי של גיבוריו בצורה נכונה‪.‬‬
‫רפואה בחייו של צ'כוב‬
‫צ'כוב התחיל את לימודיו בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת מוסקבה בשנת ‪ ,5312‬שם למד תוך הקפדה על‬
‫נוכחות בהרצאות וביצוע מטלותיו המעשיות כראוי‪ .‬כמו כן‪ ,‬על מנת לפרנס את משפחתו בתקופת לימודיו‪,‬‬
‫עבד ככתב בעיתון הומוריסטי‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,5334‬הוא קיבל אישור עבודה כרופא‪.‬‬
‫בתקופת פעילותו כרופא מקומי בעיירות הקטנות‪ ,‬צ'כוב צפה בחייה של האוכלוסייה המקומית מקרוב –‬
‫איכרים‪ ,‬אנשי האליטה המקומית ובעלי הקרקעות‪ .‬מהמולת החיים האלה‪ ,‬הסופר שאב עלילות לסיפוריו כגון‬
‫"בגלות"‪" ,‬כירורגיה"‪" ,‬פגר"‪" ,‬צפירה"‪" ,‬בת אלביון"‪" ,‬מכשפה" ואחרים‪.‬‬
‫היכרותו הקרובה של צ'כוב עם הרופאים המקומיים נתנה לו אפשרות לשקף את חייהם במספר יצירות נפלאות‬
‫– בסיפורים "אויבים"‪" ,‬צרה"‪" ,‬הנסיכה"‪ ,‬במחזה "הדוד ואניה" ועוד‪.‬‬
‫אחת הנקודות החשובות בחייו של צ'כוב‪-‬רופא היא כאשר התפשטה ברוסיה מגיפה חמורה של כולרה‪ .‬צ'כוב‬
‫התנדב לקחת על עצמו תפקיד של תברואן וארגן את המאבק במגיפה במחוזו‪ .‬העבודה הקשה של הרופאים‬
‫המקומיים הניבה תוצאות צפויות – מוקדי הזיהום בודדו במהרה ומגפת הכולרה שככה‪.‬‬
‫‪288‬‬
‫למרות השקעת הכוחות העצומה במאבק נגד כולרה‪ ,‬כתב צ'כוב באחד ממכתביו‪" :‬לעולם לא היה לי קיץ טוב‬
‫יותר מזה‪ .‬אהבתי את זה מאוד ורציתי לחיות‪"...‬‬
‫רופאים אחרים כיבדו את צ'כוב‪ ,‬וגם הוא העריך מאוד את הקולגות שלו‪ .‬למרות זאת‪ ,‬צ'כוב ראה בין הרופאים‬
‫גם אנשים בורים ואנשים גסים‪ ,‬בדיוק כמו במקצועות אחרים‪ .‬הוא לא סלח לרופאים על התשוקה לרכושנות‪,‬‬
‫אשר לדעתו הייתה פגם של החברה כולה‪ ,‬הבנויה על עקרון של קניה‪-‬מכירה‪ ,‬יותר מאשר פגם של הפרט‪ .‬ניתן‬
‫לראות התייחסויות ואזכורים של תכונות אלה בהרבה מן הדמויות ביצירותיו של צ'כוב‪ ,‬כאשר מטרתו היא‬
‫לעורר ביקורת אצל הקורא‪ ,‬ונוסף על כך גם הבנה‪.‬‬
‫צ'כוב – סופר או רופא?‬
‫צ'כוב הקדיש זמן רב לפרקטיקה הרפואית‪ .‬הוא עשה זאת במשך כל חייו‪ ,‬גם כאשר כבר היה סופר מפורסם‪ ,‬עד‬
‫שלקה במחלה קשה‪.‬‬
‫ראוי לציין את הצד הזה של חייו‪ ,‬שכן הוא איננו מואר מספיק‪ .‬כמו כן‪ ,‬ביוגרפים מסוימים טוענים כי אחרי‬
‫שהתפרסם כסופר‪ ,‬הוא עסק ברפואה הפרקטית כבדרך אגב ובצורה חובבנית‪ ,‬וכי העבודה כרופא היוותה נטל‬
‫עבורו‪.‬‬
‫באחד ממכתביו של צ'כוב לקולגה שלו‪ ,‬אלכסיי סובורין‪ ,‬כתב הסופר‪" :‬הרפואה היא אשתי‪ ,‬ספרות היא‬
‫הפילגש"‪ .‬אמירה זו עוררה ביוגרפים מסוימים לומר כי צ'כוב אהב את הספרות‪ ,‬בעוד שהרפואה הכבידה עליו‪.‬‬
‫אף על פי כן‪ ,‬אמירה זו הוצאה מהקשרה‪ ,‬ובפועל צ'כוב התכוון לכך שיספיקו לו הכוחות לשני התחומים ואף‬
‫אחד מהם לא ייפגע מכך‪.‬‬
‫האם הרפואה הפריעה לצ'כוב‪-‬הסופר? התשובה איננה חד משמעית‪ ,‬מכיוון שהרפואה גם הפריעה וגם עזרה‪.‬‬
‫מצד אחד‪ ,‬הרפואה גזלה את זמנו והייתה כרוכה במאמץ רב שהותיר לו זמן מועט לעסוק בספרות‪ .‬מאידך‪,‬‬
‫הרפואה עזרה לצ'כוב‪ ,‬מכיוון שכפי שהוא בעצמו התוודה‪ ,‬הפרקטיקה הרפואית העשירה אותו בהבנה מדעית‬
‫של הפסיכולוגיה ובצדדים האינטימיים של עולמו הפנימי של האדם‪.‬‬
‫‪289‬‬
‫הידע ברפואה היווה מקור בלתי נדלה ליצירותיו‪ .‬ברבים מסיפוריו מועלים נושאים הקשורים לרפואה‪ .‬צ'כוב‬
‫יצר גלריה שלמה של דמויות ייחודיות של רופאים – לעיתים קרובות גסות‪ ,‬בורות ואדישות‪ ,‬אך גם רגישות‪,‬‬
‫פגיעות ונטולי זכויות‪ .‬הפרדוקס הוא שבזמן שפעמים רבות תיאר את הרופאים בצורה נלעגת‪ ,‬תוך שימוש‬
‫באירוניה עצמית‪ ,‬צ'כוב התעקש להראות את המהות ההומנית של המקצוע הרפואי‪ ,‬וקרא לרופאים להתייחס‬
‫למטופלים בהקשבה ובסבלנות‪ .‬במידה רבה‪ ,‬הודות לצ'כוב הופיע בספרות הרוסית והעולמית אב טיפוס של‬
‫הרופא‪-‬האינטיליגנט‪ ,‬הרופא‪-‬ההומניסט והסגפן‪.‬‬
‫רפואה ביצירותיו של צ'כוב‬
‫צ'כוב‪ ,‬הסופר‪-‬הפסיכולוג הגדול‪ ,‬תמיד התעניין בצורה מיוחדת בפסיכיאטריה‪ ,‬כאשר לדעתו כל סופר צריך‬
‫להיות מודע לעולמה‪.‬‬
‫צ'כוב תיאר את רגשותיהם ואת חוויותיהם של גיבוריו ברמת פירוט עמוקה ביותר‪ ,‬וכן תיאר את‬
‫הפסיכופתולוגיה של האדם בדייקנות של תיאור קליני‪ .‬עם זאת תיאורה של נפש בריאה ונפש חולה לעולם לא‬
‫הייתה המטרה של צ'כוב‪ ,‬אלא שימשה לו חומר ליצירתיות הספרותית וכן כלי לחשיפה של התופעות‬
‫המכוערות של המציאות שבה חי‪ .‬ניתן לייחס את האמור לעיל‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬ליצירות "חדר‪-‬חולים מספר ‪,"5‬‬
‫"הנזיר השחור"‪ ,‬המחזה "איוונוב" ועוד‪.‬‬
‫מחלה גופנית בתיאור האומנותי של צ'כוב‬
‫"ביצירותיו של צ'כוב"‪ ,‬כותב רופא צרפתי בשם אנרי ברנר דוקלו‪ ,‬אשר הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו‬
‫לנושא "אנטון צ'כוב – רופא וסופר"‪" ,‬ישנן דמויות רבות של אנשים חולים‪ .‬מופיעים תיאורים של מקרים‬
‫ספציפיים‪ ,‬וכן תצפיות קליניות‪ .‬אך לא הפרטים הפתולוגיים הם אלה שמעוררים עניין‪ ,‬אלא היכולת של צ'כוב‬
‫בכמה משיחות‪ ,‬בכמה מילים‪ ,‬אפילו ללא שימוש בטרמינולוגיה מדעית‪ ,‬לתת אפשרות לקורא בעל השכלה‬
‫רפואית לזהות את התסמינים של המחלה ולבצע אבחנה‪ .‬לו הסופר לא היה רופא בעצמו‪ ,‬היה עושה בדיוק את‬
‫ההיפך‪ :‬מכנה את המחלה בשמה‪ ,‬בלי לרדת לפרטים‪ ,‬או שהיה לוקח ידיעון כלשהו על הפתולוגיה ולוקח משם‬
‫תסמינים משונים‪ ,‬ללא שום הבנה בהם‪ ,‬כפי שעשה הסופר אמיל זולא‪ .‬לא מספיק לסופר לראות אנשים‪ ,‬הוא‬
‫צריך לדעת לתצפת ולקלוט את התכונות הכי חשובות שלהם‪ .‬זה בדיוק מה שצ'כוב נהג לעשות ‪ −‬הוא נמנע‬
‫‪290‬‬
‫מלציין את האבחון של המחלה‪ ,‬ולרוב החליף טרמינולוגיה רפואית בביטויים הלקוחים מהדיבור המקומי‪ .‬זה‬
‫משקף את הסגנון של צ'כוב‪ :‬תיאור מדויק ואובייקטיבי של פרטים אופייניים‪ ,‬מבלי להראות במפורש את יחסו‬
‫של המחבר"‪.‬‬
‫לשם תיאורו של החולה‪ ,‬צ'כוב לעולם לא נהג לרדת לפרטים‪ ,‬כפי שנהגו לעשות א‪.‬ס‪ .‬טורגנב‪ ,‬ל‪.‬נ‪ .‬טולסטוי‬
‫ואחרים‪ .‬סגנונו של צ'כוב התבסס על תיאור נוף או אדם על ידי משיחות תמציתיות בודדות בלבד‪ ,‬אך כאלה‬
‫שאופייניות רק לאותו הנוף או האדם‪ .‬צ'כוב השתמש באותו סגנון כדי לתאר חולה‪ .‬כך למשל‪ ,‬כאשר צ'כוב‬
‫מתאר מורה הלוקה בשחפת‪ ,‬הוא איננו מצייר דמות של איש כחוש עם כתמים אדומים על פניו ועיניים‬
‫מבריקות‪ ,‬כפי שהיה מקובל לעשות על ידי סופרים אחרים‪ ,‬אלא הוא מתאר את המחלה בצורה הבאה‪" :‬החולה‬
‫נלאה בעת שלבש חליפה חגיגית‪ .‬כאשר הביאו לחולה מגפיים‪ ,‬לא נותרו לו הכוחות למשוך אותם על רגליו‪,‬‬
‫והוא נאלץ לשכב ולשתות מים"‪.‬‬
‫לסיכום‬
‫צ'כוב אינו סופר מן המניין‪ ,‬והיותו רופא יצרה שילוב נדיר של כישרון אמנותי‪ ,‬ידע מדעי וניסיון מעשי‪ ,‬אשר‬
‫יחד עם היכולת הייחודית של הסופר‪-‬הרופא להבין את חייו של האדם הפשוט ושל החברה שמסביב‪ ,‬אפשרו‬
‫לסופר ליצור דמויות אמיתיות עד מאוד ביצירותיו‪ ,‬ולגרום לקורא להאמין לכתּוב‪ .‬שני הצדדים באישיותו של‬
‫צ'כוב – רופא נאמן ואמן מוכשר – קיננו בו זה לצד זה במשך חייו‪.‬‬
‫ביבליוגרפיה‪:‬‬
‫המאמר‪" :‬תפקידה של הרפואה בחייו של צ'כוב"‪ ,‬ל‪ .‬מורוזוב‪ ,‬פרופסור לספרות‬
‫‪http://www.usrp.ru/usrp-2008/filologiya-filosofiya-i-sotsialnye-nauki/1292-rol‬‬‫‪meditsiny-v-zhizni-a-p-chekhova‬‬
‫המאמר‪" :‬רפואה ביצירותיו וחייו של צ'כוב"‪ ,‬א‪ .‬גולוסוב‪ ,‬עיתונאי‬
‫‪291‬‬
‫‪http://www.listock.ru/imp_5604‬‬
‫ראיון עם א‪ .‬מיקולינה‪ ,‬מומחית הספרות הרוסית – "רפואה ביצירותיו וחייו של צ'כוב"‪:‬‬
‫‪http://gippokrat.com/anton-chehov.htm‬‬
‫"אנטון צ'כוב"‪ ,‬וויקיפדיה בשפה הרוסית‪:‬‬
‫‪http://ru.wikipedia.org/wiki/%D0%A7%D0%B5%D1%85%D0%BE%D0%B2,_%D0%90‬‬
‫‪%D0%BD%D1%82%D0%BE%D0%BD_%D0%9F%D0%B0%D0%B2%D0%BB%D0%BE%D‬‬
‫‪0%B2%D0%B8%D1%87‬‬
‫"צ'כוב ורפואה"‪ ,‬מאמר של ד‪ .‬סמוסלדובה‪ ,‬סטודנטית לרפואה באוניברסיטה רוסית‪:‬‬
‫‪http://apchekhov.ru/mychekhov/st004.shtml‬‬
‫יצירות של צ'כוב באתר המוקדש לספרות הרוסית‪:‬‬
‫‪http://www.lib.ru/LITRA/CHEHOW/‬‬
‫ביוגרפיה של צ'כוב‪ ,‬באתר המוקדש לסופר‪:‬‬
‫‪http://www.antonchehov.ru/chbiography/‬‬
‫‪292‬‬
‫לרוץ אל האושר – על היתרונות הפסיכולוגיים שבריצה ‪ /‬בועז שרקי‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫מאז שחר ההיסטוריה עוסקים בני האדם בריצה‪ .‬אבותינו הקדמונים נאלצו לרוץ כדי לשרוד‪ .‬הריצה שימשה‬
‫אותם הן כדי לרדוף אחר ציד ואויבים והן כדי לברוח מסכנות‪ ,‬כגון טורפים‪ ,‬שיטפונות ושודדים ( ‪Lieberman‬‬
‫‪ .)et al., 2009‬עם התפתחות האדם החלו להשתנות הגורמים לריצה‪ .‬ידוע הסיפור אודות פידיפידס שבשנת‬
‫‪ 425‬לפנה"ס עבר את כל הדרך מהעיר מרתון ועד אתונה ‪ −‬מרחק של כ‪ 45-‬ק"מ – בריצה‪ ,‬על מנת לבשר על‬
‫הדיפת הפולש הפרסי‪ .‬על‪-‬פי המסורת נפח את נשמתו מיד לאחר מסירת ההודעה‪ .‬בימינו אנו‪ ,‬למרות שאין עוד‬
‫צורך בריצות לשם הישרדות או מסירת הודעות‪ ,‬אנו עדים לעלייה בכמות האנשים המשקיעים את מיטב זמנם‬
‫ומרצם בריצות ארוכות מתוך בחירה‪ .‬מדוע הם עושים זאת? מה גורם לאנשים לעזוב את הנוחות של ביתם‪,‬‬
‫להתעלם כמעט לחלוטין ממזג אוויר בעייתי וממכשולים שונים ולרוץ?‬
‫הסיבות לכך רבות ומגוונות‪ .‬לריצה יתרונות פיזיולוגיים‪ ,‬רפואיים ואף אסתטיים רבים‪ .‬היא מסייעת לשמור על‬
‫משקל גוף תקין‪ ,‬מחזקת רבים משרירינו ומשפרת ביצועי סיבולת לב‪-‬ריאה ( ‪Blair, Kohl, & Barlow‬‬
‫‪ .)1993; Lee et al., 2011‬בנוסף על כך‪ ,‬מחקרים רבים מצביעים על כך שלריצה יתרונות פסיכולוגיים‬
‫שערכם לא יסולא בפז‪ ,‬ובכך אדון ברשימה זו‪.8‬‬
‫מחקרים רבים מראים כי לריצה השפעה חיובית על הרגש ( ‪Anderson & Brice, 2011; Fontaine‬‬
‫‪ .)2000; Raglin, 1990‬במחקר שדה משנת ‪ 1551‬השוו צמד חוקרים מספר מדדים אצל רצים חובבים לפני‬
‫ואחרי ריצה‪ .‬נמצא כי לאחר הריצה הראו הנבדקים שיפור מובהק בחיות‪ ,‬בחשיבה חיובית וברוגע וכן ירידה‬
‫במדדי עייפות‪ ,‬וזאת ללא תלות במהירות הריצה (‪ .)Szabo & Abraham, 2013‬כמו כן‪ ,‬ריצה ידועה‬
‫כפעולה הגורמת להפחתת חרדה ודיכאון‪ ,‬ואנשים שעוסקים בריצה באופן קבוע הם בעלי סיכוי נמוך יותר‬
‫ללקות במחלות אלו (‪.)Brené et al., 2007‬‬
‫‪8‬‬
‫חלק מהכתוב ברשימה זו מתבסס על מאמרים מדעיים וחלק על ניסיוני האישי כרץ חובב למרחקים ארוכים‪.‬‬
‫‪293‬‬
‫השפעותיה הפסיכולוגיות החיוביות של הריצה עשויות לפעול דרך מגוון מנגנונים שאותם אבקש לתאר‬
‫בקצרה‪:‬‬
‫תאוריית הלמידה‬
‫ציפייה (אפקט פיגמליון)– ייתכן שהציפייה של הרצים לחוש הרגשה טובה לאחר סיום ריצה היא בבחינת‬
‫נבואה המגשימה את עצמה‪ ,‬והיא זו שמחוללת את התחושות הטובות שעליהן הם מדווחים לאחר העיסוק‬
‫בפעילות זו‪.‬‬
‫התניה קלסית ‪ -‬סיבה אפשרית נוספת להרגשה הטובה במהלך הריצה ובסיומה‪ ,‬על פי תאוריות הלמידה‪ ,‬היא‬
‫התניה קלסית בין ריצה וסיומה לבין הרגשה טובה‪ ,‬התניה שנוצרה אצל הרצים בפעמים הקודמות בהן הם לקחו‬
‫חלק באותה פעילות‪ .‬עקב התניה זו‪ ,‬חשים הרצים הרגשה טובה בכל מהלך ריצה ובסיומה‪ ,‬ובכך מתחזקת‬
‫אותה התניה‪.‬‬
‫גם ציפייה וגם התניה קלסית הן למעשה סוג של אפקט פלסבו (‪.)Stewart-Williams & Podd, 2004‬‬
‫כלומר‪ ,‬השיפור בהרגשה של הרץ לא נוצר עקב התערבותם של משתנים חיצוניים אלא עקב ניסיון העבר שלו‬
‫ואמונתו‪ .‬תאוריות אחרות יגרסו שאין כך הוא הדבר ושישנה גם השפעה של גורמים נוספים‪.‬‬
‫התאוריה הנוירו‪-‬ביולוגית‬
‫ניורוטרנזמיטרים והורמונים ‪ -‬על פי התאוריה הנוירו‪-‬ביולוגית השינויים במצבי הרוח שבני‪-‬אדם חשים במהלך‬
‫ולאחר ריצה הם כתוצאה מהפרשות חומרים מסוימים במוח‪ .‬בזמן ריצה מתרחשת פעילות במוח אשר מווסתת‬
‫בצורה שונה‪ ,‬בהשוואה למצב מנוחה‪ ,‬את הפרשת הנוירוטרנזמיטרים (כגון‪ :‬דופמין‪ ,‬סרוטונין ונוראדרנלין)‬
‫וההורמונים (כגון‪ :‬אנדורפין וקורטיזול) האחראיים על מצב הרוח (‪ .)Meeusen & De, 1995‬במחקר‬
‫מסוים נמצא כי בזמן ריצה (כמו גם בזמן מדיטציה) ישנה עלייה בהפרשת ההורמון ביתא‪-‬אנדורפין ועלייה‬
‫בפעילות מערכת ה‪ CRH -‬האחראית בין השאר על הפרשתו של הורמון הקורטיזול ( ‪Harte, Eifert‬‬
‫‪ ,)&Smith, 1995‬כל אלה מסייעים גם הם לשיפור במצב הרוח‪.‬‬
‫‪294‬‬
‫"‪ – "runner's high‬תופעה זו מתארת את תחושת האופוריה שחשים אצנים לאחר פעילות גופנית והיא‬
‫מיוחסת להפרשה גדולה יותר של ממריץ טבעי בשם ‪ Phenylethylamine‬המיוצר על ידי הגוף‪ .‬במחקר‬
‫שנערך בבריטניה ובדק את רמות ה‪ Phenylethylamine -‬בשתן של ‪ 15‬מתנדבים ‪ 14‬שעות לפני ריצה‬
‫מתונה ולאחריה מצא כי לאחר הריצה רמת ה‪ Phenylethylamine -‬הייתה גבוהה יותר ב‪Szabo, ( 11%-‬‬
‫‪ .)Billett, & Turner, 2001‬עקב העובדה שלסובלים מדיכאון ישנה נטייה לרמת ‪Phenylethylamine‬‬
‫נמוכה‪ ,‬ניתן להבין כיצד הריצה מהווה פעולה אנטי דיכאונית‪.‬‬
‫שינה טובה יותר – כאמור‪ ,‬במהלך ולאחר ריצה ישנה הפרשה רבה יותר של הנוירוטרנזמיטר סרוטונין‪.‬‬
‫ניורוטרנזמיטר זה גורם‪ ,‬בין השאר‪ ,‬לתחושה של הרפיה ומשפר את היכולת להירדם ( ‪Lowry, Lightman‬‬
‫‪ .)& Nutt, 2009‬אמנם‪ ,‬בטווח המידי לאחר ריצה ישנה תחושה של ערנות וחיות אך לאחר מכן עקב שחרור‬
‫הסרוטונין הגוף מגיע למצב של רגיעה וכך מתאפשרת שינה חזקה ואיכותית יותר‪ .‬מכיוון שמחסור בשעות‬
‫שינה פוגם במצב הרוח (‪ )Cartwright, 2010‬ניתן לייחס גם גורם זה ליתרונות הפסיכולוגיים הטמונים‬
‫בריצה‪.‬‬
‫התאוריה החברתית‬
‫קשרים חברתיים ‪ −‬רבים מהעוסקים בריצה עושים זאת במסגרת קבוצתית‪ ,‬ובכך הם מרחיבים את המעגל‬
‫החברתי שלהם‪ .‬הפעילות הגופנית המאומצת שכרוכה בריצה מייצרת תחושה של שותפות גורל בין חברי‬
‫הקבוצה ומחזקת את קשרי החברות ביניהם‪ .‬ידוע כי קשרים חברתיים ואינטימיים תורמים לירידה ברמת דיכאון‬
‫(‪.)Hanson, Saunders, & Kistner, 1992‬‬
‫תאוריית המסוגלות העצמית ‪ −‬יתכן שתחושת המסוגלות העצמית של האדם עקב הצלחה בהתמודדות עם‬
‫אתגרים מגבירה את אמונתו ביכולותיו ובכך מפחיתה את אחד הסימפטומים המרכזיים בדיכאון‪ ,‬תחושת חוסר‬
‫ערך עצמי‪ .‬על עצמי אני יכול להעיד שכל פעם שאני מצליח לרוץ מרחק שאותו טרם הצלחתי לרוץ בעבר‪ ,‬אני‬
‫‪295‬‬
‫חש שאין יעד או מטרה שאציב לעצמי ולא אצליח להשיגם‪ .‬הרי רק לפני מספר שנים לא רב‪ ,‬הייתי בעל משקל‬
‫עודף‪ ,‬עישנתי שתי חפיסות סיגריות בכל יום וכל פעילות גופנית‪ ,‬אפילו הקלה ביותר‪ ,‬גרמה לי לתחושת‬
‫תשישות בלתי נסבלת ואילו היום אני מסיים ריצת מרתון ללא כל קושי מיוחד‪.‬‬
‫התאוריה הקוגניטיבית‬
‫מדיטציה ‪ -‬מנגנון אפשרי נוסף הוא שבזמן ריצה האדם נכנס למצב של מעין מדיטציה ומנקה את ראשו‬
‫מדאגות היום‪-‬יום‪ .‬כאחד שסובל מבעיות קשב וריכוז‪ ,‬במהלך היום מחשבות רבות מתרוצצות בראשי ללא‬
‫הרף‪ .‬אך במהלך ריצה ישנו רגע מסוים שבו המחשבות כמו פוסקות ומאפשרות למוחי מנוחה וחידוש אנרגיות‪.‬‬
‫בספרו מעורר ההשראה "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" מתאר זאת הרוקי מורקמי כך‪" :‬כשאני רץ‬
‫אני מתכוון להרהר בנהר‪ .‬אני מתכוון להרהר בעננים‪ .‬אבל למעשה אינני מהרהר בשום דבר‪ .‬אני רק מוסיף לרוץ‬
‫בתוך הריק הקטן והנינוח תוצרת‪-‬בית שלי‪ .‬בתוך השתיקה המוכרת שלי‪ .‬וזה דבר מלבב‪ ,‬תגידו מה שתגידו"‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬נמצא כי ההשפעות ההורמונליות המתרחשות בזמן ריצה דומות לאלו המתרחשות בזמן מדיטציה‬
‫(‪.)Harte, Eifert, &Smith, 1995‬‬
‫לסיכום‪ ,‬אין ספק שריצה על בסיס קבוע היא מתכון בטוח לחיים טובים יותר הן מבחינה פיזיולוגית והן‬
‫מבחינה פסיכולוגית‪ .‬טוב יעשה כל אחד אם יקדיש כמה שעות בשבוע לפעולה זו‪ .‬כמובן שההתחלה עלולה‬
‫להיות קשה וגם במהלך הדרך צצים מכשולים רבים ולעיתים אף פציעות‪ ,‬אך בסופו של דבר‪ ,‬גם הפעילות‬
‫עצמה וגם אורח החיים הנלווה לה (כגון‪ :‬תזונה נכונה‪ ,‬שינה רבה יותר וכיו"ב) משפרים ללא היכר את איכות‬
‫החיים‪.‬‬
‫‪296‬‬
‫ביבליוגרפיה‬
Anderson, R.J., & Brice, S. (2011). The mood-enhancing benefits of exercise: Memory
biases augment the effect. Psychology of Sport & Exercise, 12, 79–82.
Blair, S.N., Kohl, H.W., & Barlow, C.E. (1993). Physical fitness and all-cause
mortality: A prospective study of healthy men and women. Journal of the American
Collage of Nutrition, 12, 368-371.
Brené, S., Bjørnebekk, A., ÅBerg, E., Mathé, A. A., Olson, L. & Werme, M. (2007).
Running is rewarding and antidepressive. Physiology & Behavior, 92(1-2), 136-140.
Cartwright, R.D. (2010). The twenty-four hour mind: The role of sleep and dreaming in
our emotional lives. New York, NY, US: Oxford University Press, pp. 208.
Fontaine, K.R. (2000). Physical activity improves mental health. Physician and Sportsmedicine, 28(10), 83-84.
Hanson, R. F., Saunders, B.E. & Kistner, J. (1992). The relationship between
dimensions of interparental conflict and adjustment in college-age offspring. Journal
of Interpersonal Violence, 7(4), 435-453.
Harte, J.L., Eifert, G.H. & Smith, R. (1995). The effects of running and meditation on
beta-endropin, corticotropin-releasing hormone and cortisol in plasma, and on mood.
Biological psychology, 40, 251-265.
Lee, D., Sui, X., Ortega, F.B., Kim, Y.S., Church' T.S., Winett, R.A. & Blair, S.N.
(2011). Comparison of leisure-time physical activity on cardiorespiratory fitness as
297
predictors of all-cause mortality in men and women. British Journal of Sports
Medicine, 46, 504-510.
Lieberman, D.E, Bramble, D.M., Raichlen, D.A. & Shea, J.J. (2009). Brains, Brawn,
and the Evolution of Human Endurance Running Capabilities. The First Humans –
Origin and Early Evolution of the Genus Homo Vertebrate Paleobiology and
Paleoanthropology, pp 77-92.
Lowry, C. A., Lightman, S. L. & Nutt, D. J. (2009). That warm fuzzy feeling: Brain
serotonergic neurons and the regulation of emotion. Journal of Psychopharmacology,
23(4), 392-400.
Meeusen, R., & De, M.K. (1995). Exercise and brain neurotransmission. Sports
Medicine, 20, 160-188.
Raglin, J.S. (1990). Exercise and mental health: Beneficial and detrimental effects.
Sports Medicine, 9, 323-329.
Stewart-Williams, S., & Podd, J. (2004). The placebo effect: Dissolving the expectancy
versus conditioning debate. Psychological Bulletin, 130, 324-340.
Szabo, A. & Abraham, J. (2013). The psychological benefits of recreational running: A
field study. Psychology, Health & Medicine, 18(3), 251-261.
Szabo, A. Billett, E. & Turner, J. (2001). Phenylethylamine, a possible link to the
antidepressant effects of exercise?. Br J Sports Med, 35, 342-343.
298
‫פעימה אחרונה ‪ /‬דולב דולברג‪ ,‬רפואה‬
‫האגם היה שקט במיוחד באותו יום‪ .‬הסירה התנדנדה קלות במים הרגועים‪ .‬פכפוך קל נשמע מדי כמה רגעים‬
‫אשר הסגיר את הדגים המתחבאים במעמקים‪ .‬החכה השעונה על קצה הסירה חיכתה בשלווה מופתית לרגע‬
‫המתאים‪ .‬רוח מרגיעה ליטפה את פניי וקרני השמש בצבצו מבין העננים וטפחו בחינניות על עורפי החשוף‪.‬‬
‫"איזה יום מושלם לדיג"‪ ,‬חשבתי לעצמי ובירכתי על מזלי הרב‪ .‬מצדי להישאר כאן כל היום‪ .‬לפתע החלה‬
‫החכה להימתח‪ .‬התקרבתי לבדוק מה נפל ברשתי והתחלתי למשוך כלפי מעלה‪ .‬הרגשתי בהתנגדות קלה‬
‫למשיכה שלי ומשכתי בחזרה‪.‬‬
‫"אסף‪..‬אסף‪ "..‬שמעתי קול חרישי קורא בשמי‪.‬‬
‫"מי זה? אני קצת עסוק פה‪ .‬עוד רגע אחד"‪ ,‬עניתי‪.‬‬
‫"אסף‪ ...‬צריכים אותך"‪ ,‬המשיך הקול לקרוא ברקע‪" ,‬אסף!"‬
‫התעוררתי בבהלה‪" .‬צריכים אותך שוב בבית החולים"‪ ,‬אמרה אשתי בקול עייף ודרוך‪ .‬בזווית של העין קלטתי‬
‫את השעון מראה ‪ .5:41‬לעזאזל‪ ,‬שעתיים של שינה יאלצו להספיק גם הפעם‪" .‬הטלפון שלך לא הפסיק לצלצל‪.‬‬
‫צריכים אותך דחוף"‪ ,‬היא הוסיפה ומסרה לי את הטלפון‪" .‬תחזרי לישון רינתי‪ ,‬אני אגיע כשאגיע" אמרתי בעודי‬
‫מכסה אותה ומנשק בעדינות‪ .‬התגלגלתי מהמיטה בקושי רב‪ .‬בטלפון חיכו לי אין ספור הודעות‪ .‬מקרה דחוף‪,‬‬
‫החולה יציב כרגע אך זקוק לניתוח מסובך ביותר וכו'‪ .‬וכמובן שאני היחיד באזור שמסוגל לבצע את הניתוח‪,‬‬
‫אין ספק שמשתלם להיות מומחה‪ ,‬התמרמרתי לעצמי‪.‬‬
‫לא עברו ‪ 1‬דקות וכבר הייתי במכונית בדרכי לבית החולים‪ .‬תוך כדי הנסיעה תהיתי לעצמי איך הגעתי למצב‬
‫הזה‪ .‬האם ידעתי למה אני נכנס אז בגיל ‪ 14‬כשהתחלתי ללמוד רפואה‪ .‬אז הכל נראה ורוד‪ ,‬האידיאליזם נשפך‬
‫ממני לכל הכיוונים ורק חיכיתי להזדמנות לעשות שינוי בעולם‪ .‬ותראו איפה אני עכשיו‪ .‬באוטו ב‪ 1-‬בלילה‪,‬‬
‫נוסע ברחוב שומם‪ .‬כלב אין פה‪ .‬בדיוק לפני יומיים פגשתי את כל החבר'ה ב"על האש"‪ .‬דניאל סיפר שהוא‬
‫קיבל קידום לשותף במשרד עורכי דין‪ .‬עידו טס לניו יורק עוד שבועיים להתמחות בחברת ייעוץ השקעות‬
‫‪299‬‬
‫כלשהי ששכחתי את שמה‪ .‬מעניין מה הם עושים כרגע ב‪ 1-‬בלילה‪ .‬ישנים עמוק ובלב שלם ‪ −‬זה מה שהם‬
‫עושים‪ .‬שתי דרכים התפצלו להן ביער צהוב ואני הייתי צריך לבחור דווקא את הארוכה והמפותלת ביותר‪.‬‬
‫נכנסתי לחניון‪ .‬יצאתי מהמכונית והתחלתי להתקדם בצעדים בטוחים אל עבר המטרה‪ .‬תוך כדי שאני צועד‬
‫תכננתי כבר בראש איך אגש לניתוח‪ ,‬באיזה מספר להב אשתמש והרצתי את שלבי הניתוח בראש‪ .‬הרגשתי‬
‫שהעיניים שלי כבדות והגוף עייף‪" .‬אתה חייב להתעורר"‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬אין זמן לשטויות עכשיו‪ .‬כבר הגעתי‬
‫כמה מטרים מחדר הניתוח כשניגשה אליי אישה צעירה‪" .‬אתה ד"ר כספי? אסף כספי? אתה זה שאמור לנתח‬
‫את בעלי?" היא שאלה בקול חנוק‪ .‬הפנים שלה היו נפולות‪ ,‬שיערה מפוזר ועיניה נפקחו לרווחה כאילו היא‬
‫מחכה רק לקבל פיסת מידע קטנה ככל שתהיה על מצבו של בעלה השוכב על מיטת החולה‪ .‬הלחץ ניכר בכל‬
‫גופה‪ .‬היא כססה את ציפורניה בקדחתנות תוך כדי שהיא טופחת בכפות רגליה על גבי רצפת בית החולים‪.‬‬
‫"אתה חייב להציל אותו‪ .‬הוא עוד לא בן ‪ !45‬אני לא יכולה לאבד אותו‪ .‬אתה חייב לעזור‪ ,‬דוקטור!" היא‬
‫מיררה בבכי‪.‬‬
‫"או הנה אתה"‪ ,‬קרא ד"ר ליבון מן החדר הסמוך‪" .‬קדימה‪ ,‬אין לנו זמן לבזבז‪ ,‬בוא תעזור פה ד"ר כספי"‪.‬‬
‫"אנחנו נטפל בבעלך‪ ,‬גברתי"‪ ,‬קראתי לאישה ומיהרתי לתוך החדר‪ .‬בפנים חיכו עוד שישה רופאים‪ ,‬ארבע‬
‫אחיות ורופא מרדים‪ .‬החולה היה מורדם ובעל דופק סדיר‪ .‬בשנייה אחת כל המבטים הופנו אליי‪ .‬גם אחרי ‪15‬‬
‫שנה של ניסיון ומאות ניתוחים עדיין תמיד קיים אותו רגע של לחץ כשכל האחריות מונחת על כתפיי וכולם‬
‫מחכים לשמוע מה אני מתכוון לעשות‪ .‬שום דבר לא מכין אותך להתמודד עם מצבים כאלה‪ .‬רק לפני פחות‬
‫משעה שכבתי במיטה וחלמתי על דיג בנהר והנה אני פה הולך לבצע את אחד הניתוחים המסובכים ביותר‬
‫שקרדיולוג יכול לחשוב עליהם‪.‬‬
‫איך הגעתי בכלל לקרדיולוגיה‪ ,‬אתם ודאי שואלים את עצמכם‪ .‬אני שכילד התעלפתי למראה טיפה של דם‪ .‬אני‬
‫שתמיד נשארתי מאחורי הקווים בזמן שהשאר התבלטו‪ .‬אני שהייתי ילד חסר ביטחון‪ ,‬שהתבגר לאט‪ ,‬שפחד‬
‫להביע את דעתו ולספוג ביקורת‪ .‬אולם‪ ,‬תמיד הייתי שאפתן‪ .‬תמיד ידעתי שאגדל להיות מישהו חשוב‪ .‬בכל‬
‫מסגרת שבה השתתפתי תמיד הצטיינתי‪ .‬כשהיה לי חלום ידעתי שאם אתמיד מספיק אני אשיג אותו‪ ,‬וכך בדרך‬
‫כלל קרה‪ .‬בלימודי הרפואה לקח לי קצת זמן עד שהבנתי מה אני רוצה להיות‪ .‬מצאתי לי חלום חדש‪ .‬ומשם עד‬
‫להשגתו הדרך היתה סלולה ולא היה איש בכל העולם שיכול היה לעצור אותי‪.‬‬
‫‪300‬‬
‫ועכשיו אני זה שעומד בחדר הזה וכולם מסתכלים עליו‪ .‬אני זה שמקבל את ההחלטות – לטוב או לרע‪ .‬הלב‬
‫שלי הלם בחוזקה‪ .‬חשבתי על האישה הדאוגה בכניסה לחדר הניתוח‪ .‬כמה פעימות נותרו ללבו של בעלה‬
‫לפעום? אני מחזיק את חייו בידיי‪ .‬אני זה שקובע את גורלו לטובה או לרעה‪ .‬פעמים רבות אנו הרופאים‬
‫שוכחים שמדובר באנשים שאנו מטפלים בהם‪ .‬הקושי והלחץ הרבים בהם אנו מצויים‪ ,‬השעות הלא הגיוניות‪,‬‬
‫מסיחים את דעתנו מן העובדה שאנו לא רק מבצעים כאן עבודה ותו לא‪ .‬אנו לא רק מעבירים כאן פס ייצור של‬
‫תיקון פצעים והרכבת חלפי חילוף‪ .‬אנחנו אחראיים על בני אנוש‪ .‬על אנשים עם פחדים‪ ,‬מכאובים‪ ,‬רצונות‬
‫ודאגות‪ .‬אנשים שרוצים לחזור למשפחותיהם‪ .‬לפעמים יש להם ילדים שלא רוצים לאבד הורה‪ .‬כאשר‬
‫מתחשבים בכל זה מתקבל מימד נוסף לעצם ההליך הכירורגי‪ ,‬התוצאה בסופו של דבר תגרום לשינוי בחייהם‬
‫של הרבה מאוד אנשים‪ .‬עם ההבנה הזאת ידעתי שעליי לקחת אוויר ולהתמקד במטרה‪.‬‬
‫"תני לי סקלפל מספר ‪ ,"4‬קראתי לאחת האחיות והתחלתי בניתוח‪ .‬חילקתי הוראות לכל אחד מחברי הצוות‬
‫בחדר‪ .‬ההליך היה מורכב ביותר ודרש השתתפות של כולם‪ .‬ביד בוטחת ביצעתי חתך ראשוני בחזה ופתחתי‬
‫אותו באמצעות המפסק‪ .‬נאבקתי במשך שעות לשמור על המטופל יציב‪ .‬הצוות כולו פעל בתיאום מושלם‪.‬‬
‫לאחר כשעה מתחילת הניתוח הפסיק לבו של החולה לפעום‪" .‬דפיברילטור! עכשיו!" קראתי‪" .‬אני לא מתכוון‬
‫לאבד את החולה הזה"‪ .‬בקור רוח ומקצועיות הצלחנו לייצבו ולסיים את המשבר‪ .‬כעבור ‪ 1‬שעות של עבודה‬
‫מאומצת החלק הקשה היה כבר מאחוריי‪ .‬המטופל התייצב והניתוח הוגדר כהצלחה‪ .‬האחות הספיגה את‬
‫שאריות הדם מן החתך ולבסוף סגרתי את החתך הארוך בתפר אלגנטי‪.‬‬
‫יצאתי מחדר הניתוח‪ ,‬שם חיכתה האישה‪ ,‬דרוכה יותר ממקודם וחיכתה לידיעות לגבי בעלה‪" .‬הוא יהיה בסדר‬
‫גמור"‪ ,‬אמרתי‪ ,‬תוך שאני משחרר חיוך המלווה בהקלה מטורפת‪" .‬הניתוח עבר בהצלחה‪ .‬הוא נח עכשיו‪ .‬את‬
‫יכולה להיכנס לראות אותו"‪ ,‬המשכתי‪ .‬האישה היתה מאושרת‪ .‬פניה הוארו בשנייה אחת והיא לא יכלה להפסיק‬
‫להודות לי‪ .‬הרגשתי תחושת סיפוק מטורפת‪ .‬אחרי כל המאמץ שמחתי שהניתוח הסתיים בהצלחה‪ .‬הורדתי את‬
‫החלוק ועשיתי את דרכי חזרה הביתה‪ .‬בדרך חזרה כבר לא חשבתי על עידו או דניאל שסביר להניח שהם עדיין‬
‫ישנים במיטתם‪ .‬הפעם חשבתי על הבחירות שעשיתי ועל הדרך שבה הלכתי והבנתי שכנראה שהכול היה‬
‫לטובה‪ .‬ואשר לבחור ששכב עד לא מזמן על שולחן הניתוחים – כנראה שיעברו להן עוד כמה שנים עד שלבו‬
‫יחליט לפעום את פעימתו האחרונה‪.‬‬
‫‪301‬‬
‫אלינור ריגבי ‪ /‬דור בן מלך‪ ,‬מדעי המוח‬
‫יום שני הראשון של חודש ינואר היה קר במיוחד‪ .‬עננים כבדים עמדו בשמיים אך לא הורידו גשם‪ .‬רוח היכתה‬
‫בפניי בעודי פוסע‪ ,‬ידיי תחובות בכיסי המעיל‪ ,‬במורד הרחוב המוביל מביתי אל הים‪ .‬ירדתי אל החול‬
‫והתקדמתי עד לקו המים‪ .‬הבטתי אל האופק‪ .‬שמש כתומה זהרה באור חיוור מבין העננים בדרכה לשקוע‬
‫ולהכריז על סיומו של יום נוסף‪ .‬הסרתי את תיק הגב הקטן מעל כתפיי והתחלתי בסדרת תרגילי החימום‬
‫הקבועה שלי‪ .‬נפטרתי מהמעיל ותחבתי אותו לתיק יחד עם הנעליים‪ .‬כל כך אהבתי את מגע הרגליים היחפות‬
‫בחול הרך עד שלא ויתרתי על הריצה ברגליים יחפות גם בימים הקרים ביותר של החורף‪ .‬התחלתי לרוץ דרומה‬
‫ובנייניה הלבנים של תל אביב חלפו על פניי באיטיות ובשקט‪ .‬דמיינתי באילו צבעים נפלאים היו הבניינים‬
‫נצבעים אלמלא היה האובך האפור חוסם את קרני השמש האחרונות‪ .‬באוזניות החל להתנגן השיר "אלינור‬
‫ריגבי" של הביטלס ואני זמזמתי את המילים יחד עם פול‪ .‬החוף היה ריק מאדם‪ .‬רצתי קרוב לקו המים‪ ,‬סוטה‬
‫מעט מ די פעם כדי לחמוק מקצפם של הגלים הגדולים הנשברים על החוף‪ .‬נקודה קטנה וכהה נראתה באופק‪.‬‬
‫הנקודה הלכה וגדלה עד שהתבררה כדמות אדם היושבת בחוף ומביטה אל הים‪ .‬ככל שהתקרבתי נחשפו יותר‬
‫ויותר פרטים‪ .‬הייתה זו בחורה צעירה‪ ,‬שיערה כהה מעט וחלק‪ ,‬לבושה במעיל אדום גדול שהיה נראה לי מוכר‪.‬‬
‫התקרבתי עוד קצת ופרופיל הפנים לא השאיר מקום לספק‪ .‬זו הבחורה שיושבת לבדה בקצה השורה בשיעורי‬
‫המוזיקה‪ .‬רק אתמול ראיתי אותה‪.‬‬
‫קורס המוזיקה הועבר באוניברסיטה בימי ראשון לקראת ערב‪ .‬הוא נערך באולם גדול‪ .‬גדול בהרבה מלהכיל את‬
‫מספר הרשומים לקורס‪ .‬הנוכחים נהגו לשבת בקבוצות קטנות מפוזרות באזור המרכזי של האולם‪ .‬אני הייתי‬
‫יושב תמיד במקום קבוע ‪ −‬כמה שורות לפני הסוף‪ ,‬קרוב למרכז השורה‪ ,‬אבל אף פעם לא ממש במרכז‪ .‬גם‬
‫לבחורה במעיל האדום היה מקום קבוע‪ .‬תמיד בכיסא האחרון של השורה‪ ,‬צמוד לקיר‪ ,‬לבדה‪ .‬הייתי בוהה בה‬
‫לפעמים‪ ,‬תוהה מה הסיבה של אדם לבחור לשבת במכוון במקום הרחוק ביותר שיוכל מהשאר‪.‬‬
‫האטתי את ריצתי עד כדי עצירה מוחלטת כשני מטרים ממנה‪" .‬היי"‪ ,‬אמרתי‪ .‬היא לא ענתה‪ ,‬לא הסיטה מבט‪.‬‬
‫התיישבתי לידה‪" .‬לא קר לך?"‪ .‬שתיקה‪ .‬עיניה היו עצובות‪ .‬היה נדמה כאילו עוד רגע ודמעה בורחת ומתגלגלת‬
‫‪302‬‬
‫על לחיה‪ ,‬אך הלחיים נשארו יבשות‪ .‬רגליה היו מקופלות לפנים‪ ,‬ידיה מחבקות את הברכיים‪ .‬מבטה היה נעוץ‬
‫באופק ורמז שהיא מהורהרת‪ ,‬אך לא רמז במה‪ .‬ישבתי לידה זמן מה‪ ,‬אולי דקה‪ ,‬אולי עשרים‪ .‬כל אותו הזמן‬
‫היא נשארה קפואה ושקטה‪ ,‬והביטה אל השמש השוקעת לאיטה באופק‪ .‬הקור החל לחדור ולקרר את שריריי‬
‫שהתחממו מעט מהריצה‪ .‬קמתי‪ .‬תהיתי אם לומר "להתראות"‪ ,‬אך הנחתי שאין בכך טעם והמשכתי לרוץ‬
‫דרומה‪ .‬לא יכולתי שלא להביט לאחור כל כמה צעדים אל דמותה המתרחקת והופכת לנקודה קטנה באופק‪.‬‬
‫ביום חמישי של אותו שבוע נשבר הקור והתמעטו העננים הכבדים שכיסו את השמים בימים האחרונים‪ .‬שוב‬
‫ירדתי באותה הדרך אל הים‪ .‬החול היה מעט חמים יותר‪ ,‬השמש השוקעת בוהקת יותר‪ .‬אורה כבר אינו נחסם על‬
‫ידי העננים וצבע את רצועת החוף בצבעים אדמדמים בהירים ורכים‪ .‬רוח קרירה ציננה את גופי המיוזע בעודי‬
‫רץ דרומה‪ .‬קצת אחרי שמגדל האופרה חלף משמאלי התחלתי לסרוק את האופק‪ .‬נקודה קטנה וכהה הופיעה‬
‫מרחוק‪ .‬ידעתי במי מדובר‪ .‬היא ישבה שם באותה התנוחה‪ ,‬באותו מעיל אדום‪ .‬מבטה העצוב מקובע קדימה‪.‬‬
‫התיישבתי לידה כמקודם‪" .‬היי‪ .‬מוזר שלא נפגשנו פה לפני‪ .‬אני רץ כל שני וחמישי באופן קבוע‪ .‬תמיד קצת‬
‫לפני שהשמש שוקעת‪ .‬את תמיד מגיעה לצפות בשקיעה מכאן? יפה כאן‪ .‬אני מאוד אוהב שקיעות‪ .‬הרבה יותר‬
‫מזריחות‪ .‬אנחנו לוקחים את אותו הקורס‪ .‬מוזיקה‪ .‬את מזהה אותי?"‪.‬‬
‫אמרתי את המשפטים עם הפסקות קצרות ביניהם‪ ,‬לא יודע למה‪ .‬אולי מתוך תקווה שהיא תשחיל איזו תגובה‬
‫באחת ההפסקות‪ ,‬אבל ידעתי שזה לא יקרה‪ .‬היא נשארה אדישה לנוכחותי ולמילותיי כאילו לא ישבתי שם‬
‫באמת‪ .‬מבטה בשמש‪ .‬פניה קפואות בעצבות האופיינית להם‪ .‬ישבנו כך בשתיקה במשך כמה דקות‪ .‬רעש הגלים‬
‫היה נשמע לי חזק מתמיד‪ .‬פתאום הבעת פניה הקודרת השתנתה לחיוך רחב‪ ,‬כאילו נזכרה במשהו מצחיק‪.‬‬
‫לשנייה היה נדמה לי שראשה מסתובב מעט לעברי אך הוא נשאר במקומו והחיוך שעל פניה נעלם באותה‬
‫מהירות שהגיע‪ .‬את מקומו תפסה אותה הבעה מוכרת‪ .‬הבטתי עוד זמן מה בפניה וחיפשתי לשווא רמזים‬
‫לתנועות נוספות‪" .‬אני צריך לזוז"‪ ,‬אמרתי‪ .‬לאחר דקה קמתי והמשכתי בריצתי דרומה‪ .‬תחושה משונה מילאה‬
‫אותי‪.‬‬
‫מדרגות האולם היו רחבות ונמוכות‪ .‬טיפסתי בהן עד השורה השלישית לפני הסוף‪ ,‬התקדמתי לתוך השורה‬
‫ונעצרתי קצת לפני מרכזה‪ .‬התיישבתי‪ .‬התחושה המשונה המשיכה ללוות אותי בעוצמות משתנות במהלך כל‬
‫סוף השבוע‪ ,‬ולקראת השיעור הפכה נוכחת יותר אך עדיין הייתה קשה להגדרה‪ .‬כאילו לא התגבשה מספיק כדי‬
‫‪303‬‬
‫לפרוץ את מחסום מעמקי נפשי ונשארה קבורה שם‪ ,‬שולחת שלוחות מתעתעות‪ .‬האולם היה דליל באנשים‬
‫באופן מיוחד‪ .‬העפתי מבט אל עבר קצהו‪ ,‬הבחורה לא ישבה שם‪ .‬המרצה הגיע והכריז שבשיעור היום ניגע‬
‫ביחסים המורכבים שבין טקסטים שונים למנגינה‪ .‬חייכתי‪ .‬מסתבר שלא רק יחסים בין אנשים הם מורכבים‪.‬‬
‫כמה דקות לאחר תחילת השיעור היא נכנסה לאולם בשקט‪ ,‬טיפסה כמה מדרגות‪ ,‬הלכה עד לסוף השורה‬
‫והתיישבה בלי להרים ראש‪ .‬לא יכולתי להפסיק להסתכל לעברה ולבחון את תנועותיה המעטות‪ ,‬את הבעת‬
‫פניה הקפואה‪ .‬מוחי החל לרקום תסריטים שונים ומשונים אודות קורותיה של הבחורה המסתורית‪ ,‬תסריטים‬
‫שהתחלפו והשתנו בזה אחר זה‪ .‬פעם היא בורחת מגורל אכזר‪ ,‬פעם היא מחכה לאהובה שעזב‪ ,‬פעם היא חולה‬
‫במחלה סופנית‪ ,‬פעם היא סתם בחורה רגישה שאוהבת שקיעות‪ ,‬כמוני‪ .‬המחשבות הציפו את מוחי ודברי‬
‫המרצה כאילו נשארו עומדים בחלל ‪..." −‬בשירם המופתי של הביטלס 'אלינור ריגבי' ניתן להבחין בניגוד‪,‬‬
‫שאינו פחות ממבריק‪ ,‬בין מילות השיר לבין המנגינה שנבחרה ללוות אותן‪ .‬השיר מספר על חייהם הבודדים‬
‫והעצובים של אנשים שקופים‪ ,‬כאשר אפילו מותם הוא מוות בודד‪ .‬מנגד עומדת המנגינה המונוטונית שלא‬
‫מתחזקת או נחלשת‪ ,‬ממהרת או מאטה‪ .‬נשארת אדישה כמעט לחלוטין לסיפורם העצוב של גיבוריה שלה‪,‬‬
‫דוהרת כמו רכבת מתחילת השיר ועד סופו‪ ."...‬כמה דקות לפני סוף השיעור‪ ,‬בעוד המרצה מדבר על דוגמא‬
‫נוספת‪ ,‬קמה הבחורה מכיסאה ועוזבת את האולם בשקט‪.‬‬
‫באותו ערב יצאתי לרוץ‪ .‬המחשבות לא איפשרו לי לחכות למחר‪ .‬רצתי מהר מהרגיל‪ ,‬כאילו אני מאחר לפגישה‬
‫חשובה‪ .‬היא ישבה שם במקום הקבוע‪ .‬אותו מעיל‪ ,‬אותו מבט חלול ומרוחק‪ .‬התקרבתי והסדרתי מעט את‬
‫נשימתי‪ .‬התיישבתי לידה בשקט‪ .‬ישבנו שניים‪ ,‬זה לצד זו‪ ,‬שותקים‪ .‬הרוח הייתה קלילה ונעימה‪ ,‬קרני השמש‬
‫האחרונות מלטפות‪ .‬עצמתי את עיניי‪.‬‬
‫לחץ קל הופעל על כתפי השמאלית‪ .‬פקחתי לאט את עיניי לגלות שהשמש כבר שקעה וחושך תפס את מקומה‪.‬‬
‫גופה היה מכופף מעט לעברי‪ ,‬ראשה מונח קלות על כתפי‪ ,‬שערה גולש על גבי‪ .‬לבי הלם וצמרמורת עברה‬
‫בגופי‪ .‬כמה זמן ישבנו כך? הזמן איבד משמעותו‪ .‬פתאום הרימה את ראשה‪ ,‬קמה והחלה ללכת לכיוון הטיילת‬
‫המוארת‪ .‬הלכתי בשקט בעקבותיה‪ .‬היא הגיעה לטיילת והרימה את ידה‪ .‬מונית עצרה בקרבת מקום‪ .‬היא עלתה‬
‫עליה והתרחקה בלי להביט לאחור‪.‬‬
‫‪304‬‬
‫לא נרדמתי כל הלילה או לפחות כך הרגשתי‪ .‬אולי לקראת הבוקר מוחי נכנע ושקע למצב בין שינה לעירות‬
‫וזרם המחשבות הומר לזרם חלומות צלולים‪ ,‬אבל אולי גם לא‪ .‬שחזרתי פעם אחר פעם את פרטי המפגש‬
‫האחרון שהיה זכור לי במעורפל למרות שקרה רק לפני כמה שעות‪ .‬היום שלמחרת התנהל בערך כמו הלילה‬
‫שקדם לו ‪ −‬ספק ער ספק ישן‪ ,‬ספק חושב ספק חולם ‪ −‬ולווה בגלים של התרגשויות לא ברורות שהחלו‬
‫במעמקי הבטן וגאו עד ללב ובחזרה‪ .‬היום חלף על פניי כאילו לא היה שם כלל וכל אותו הזמן אני חיכיתי‬
‫שהשמש שבשמים תסיים כבר את תפקידה ותתחיל להיעלם בים‪ .‬השעה המיוחלת התקרבה ואני התחלתי‬
‫לארגן את התיק לריצה בים‪ .‬עזבתי את ביתי וצעדתי אל עבר החוף‪ .‬האוויר היה קר משציפיתי ועמד מבלי לזוז‪.‬‬
‫דילגתי על החימום ואפילו על הסרת הנעליים שלרגליי ורצתי דרומה‪ .‬ככל שהתקרבתי לבי הלם יותר ויותר‬
‫חזק‪ .‬חלפתי על פני מגדל האופרה ותפסתי את מקום הישיבה הקבוע‪ .‬הוא היה ריק‪ .‬האטתי את קצב הריצה‬
‫והתחלתי לסרוק את האופק‪.‬‬
‫החוף היה ריק מאדם‪ .‬הגעתי למקום והצצתי בשעון‪ .‬הקדמתי קצת‪ .‬גם השמש הייתה גבוהה מעט ממקומה‬
‫הרגיל במפגשינו הקודמים‪ .‬התיישבתי והסדרתי את נשימתי‪ .‬מבטי קפץ ימינה ושמאלה‪ ,‬גם אחורה לפעמים‪.‬‬
‫השמש ירדה מעט בינתיים‪ ,‬והעידה על השעה באופן מוחשי יותר וכואב יותר מהשעון הדיגיטלי שלזרועי‪ .‬היא‬
‫כנראה עסוקה במשהו אחר‪ ,‬הנחתי‪ .‬הרי לא הגיוני שמישהו יהיה כל יום באותה השעה באותו מקום ספציפי‪.‬‬
‫אנחנו לא כמו השמש‪ .‬טיפשי מצידי לחשוב כך‪ .‬אירועי החיים המשתנים והלא צפויים לא מאפשרים לנו זאת‪.‬‬
‫הבטתי בשמש ונזכרתי שמדענים אומרים שגם היא יום אחד תפסיק לזרוח‪ .‬דמיינתי את עצמי מגיע לריצת‬
‫השקיעה הקבועה שלי ומגלה שהשמש לא טרחה להופיע‪ .‬המחשבה העלתה חיוך קטן על שפתיי‪ .‬המתנתי עד‬
‫שהחשיך‪ ,‬ארזתי את חפציי והתחלתי לצעוד חזרה‪ ,‬תוהה לעצמי היכן היא עכשיו ומה היא עושה‪.‬‬
‫בהמשך אותו שבוע יצאתי לרוץ כל ערב‪ .‬כל ערב השמש עמדה לה בשמיים וחיכתה לי‪ .‬כל ערב הבחורה‬
‫במעיל האדום לא‪ .‬עדיין‪ ,‬בכל פעם‪ ,‬נותרה תקווה קטנה בלבי וכשחלפתי על פני מגדל האופרה סרקתי את‬
‫האופק הריק מאדם‪ .‬תהיתי האם סוף סוף ברחה מגורלה האכזר‪ ,‬או האם אהובה האובד שב אליה‪ ,‬או אולי‬
‫הפסידה למחלתה הסופנית לאחר המאבק הממושך‪ .‬אולי הפסיקה להתעניין בשקיעות? לא ידעתי מה הסיבה‬
‫אבל סירבתי להיפרד מהתקווה למצוא אותה פתאום‪ ,‬יושבת ובוהה במבט עצוב בים‪.‬‬
‫‪305‬‬
‫לשיעור המוזיקה הבא הגעתי כמה דקות קודם‪ .‬אט אט החלו להצטבר באולם הסטודנטים הקבועים‪ .‬הסתובבתי‬
‫ביניהם ושאלתי האם מישהו מכיר את הבחורה במעיל האדום שיושבת תמיד לבדה בקצה השורה‪ .‬כולם השיבו‬
‫לי במבט תמוה שהם לא יודעים על מי אני מדבר‪ .‬באותו ערב יצאתי שוב לים‪ .‬לא מיהרתי‪ ,‬לא רצתי ולשם‬
‫שינוי גם לא הייתה בי ציפייה לראותה‪ .‬ידעתי שאיננה עוד‪ .‬נעמדתי במקום בו ישבה בדרך כלל‪ .‬הבטתי בים‬
‫השקט‪ .‬הרוח הייתה קלילה ונעימה‪ ,‬קרני השמש האחרונות ליטפו‪ .‬עצמתי את עיניי‪ .‬דמיינתי את קולה בפעם‬
‫הראשונה‪ ,‬הוא לחש את שמי‪ .‬שמתי אוזניות והתרחקתי מהמקום תוך כדי שאני מזמזם עם הביטלס את "אלינור‬
‫ריגבי"‪.‬‬
‫‪306‬‬
‫אפילוג (סונטה שייקספירית) ‪ /‬דניאל בר מאיר‪ ,‬הפקולטה להנדסת חשמל‬
‫בחלומותיי שכבתי במיטתך‪,‬‬
‫את ישנה‪ ,‬אך אני רוצה להתעורר‪.‬‬
‫אני דוחף אותך וצועק לעברך‪,‬‬
‫המציאות סביבי מתחילה להתפורר‪.‬‬
‫אנו כבר לא בטיפול נמרץ‪,‬‬
‫את שוכבת בחדר המתים‪.‬‬
‫חלוק לבן מבשר על גורל נחרץ‪,‬‬
‫גרון צרוד נאנק בצרחת אימים‪.‬‬
‫כעת במיטתך נושם גוף יחיד‪,‬‬
‫מישהו גנב אותך בשנתי‪.‬‬
‫הפצע עוד לא הגליד‪,‬‬
‫אל תתנצלי‪ ,‬אהובתי‪.‬‬
‫יוצא מבית החולים כבד בצעדיי‪,‬‬
‫בכיתי מעט כשאמרת "יקירי‪ ,‬עדיף לך בלעדי"‪.‬‬
‫‪307‬‬
‫פרידה ‪ /‬דפנה בר שדה‪ ,‬אדריכלות‬
‫הפסיקה בעניין סגירת בית החולים התקבלה ביום שמשי למדי‪ ,‬באמצע חודש פברואר‪ .‬בימים כאלה דני אוהב‬
‫לומר לי שהשמש "שקרנית"‪ .‬אני חושבת שהוא שמע את זה פעם בתחזית‪ .‬הכינוי הזה‪ ,‬המרמז לכך שהשמש‬
‫מנסה להתל בנו‪ ,‬בני האדם‪ ,‬די משעשע אותי‪ .‬הוא משקף את דרכו של האדם להטיל אחריות‪ ,‬שכן אין השמש‬
‫אשמה בדבר‪ ,‬אלא אנחנו האשמים‪ .‬אשמים בכך שאנו מצפים ממנה להעניק לנו את כל שיש לה לתת ‪ −‬גם אור‬
‫וגם חום‪.‬‬
‫ביום ה‪ 35-‬לסגירה החלטתי ללכת לבקר את החללים הירקרקים שכל תוכנם פונה בחופזה‪ ,‬ונותרה מהם רק‬
‫קליפתם‪ .‬כמו חללי מלחמה שהפסידו בקרב על זכותם להתקיים‪ ,‬וגופותיהם נותרו ריקות מתוכן‪ .‬קיוויתי‬
‫שאהיה עצובה‪ ,‬שארגיש שפרק משמעותי בחיים שלי הגיע אל קיצו‪ .‬אולי סוף סוף‪ ,‬במקום ההוא‪ ,‬אצליח‬
‫להגיע לסגירת המעגל שכל כך ייחלתי לה‪ .‬דני הציע להצטרף אליי‪ ,‬ואני סירבתי‪ .‬פרידה היא איננה פרידה אלא‬
‫אם ארגיש בודדה לאחריה‪.‬‬
‫הגעתי לתחנה המרכזית בעיר‪-‬שאין‪-‬בה‪-‬אחדות‪ ,‬מסוג המקומות שגם ילדים וגם מבוגרים חשים בהם לא בנוח‪.‬‬
‫התחנה הייתה מלאה בחרדים לבושי חליפות שחורות‪ ,‬ערבים עטויי כאפיות‪ ,‬ילדים מקבצי נדבות‪ .‬עשרות‬
‫דמויות שכל אחת מהן משקפת עולם ומלואו‪ ,‬וכל אחת מהן שונה ממני שנות אור‪ .‬תהיתי לעצמי איך הילדה‬
‫שהייתי יכלה להרגיש פה שייכת אי פעם‪ .‬גם היום‪ ,‬כמו פעם‪ ,‬הזדרזתי לצאת מהתחנה‪.‬‬
‫ידעתי בדיוק איזה קו עליי לקחת‪ ,‬ומאיזו תחנה הוא יוצא‪ .‬חציתי את הכביש והתיישבתי בתחנת האוטובוס‪ .‬אני‬
‫זוכרת שפעם אימא התבדחה ואמרה שהספסל כבר תפס את צורת הישבנים שלנו‪ ,‬ואני התאמצתי להבין מה‬
‫כוונתה‪ ,‬שכן בעיניי הספסל נותר כפי שהיה – רצועת פלסטיק כתומה ושטוחה‪ ,‬ותו לא‪ .‬וכך‪ ,‬בכל פעם שבה‬
‫המתנו לאוטובוס בתחנה‪ ,‬היה זה האתגר הסודי שלי – לאתר את חותמי על גבי הספסל‪ .‬כמו אז‪ ,‬גם היום‬
‫התקשיתי למצוא את טביעת ישבני המדויקת‪ ,‬ולכן התיישבתי במיקום אקראי‪ ,‬כשפניי פונות אל מבנה התחנה‬
‫המרכזית‪.‬‬
‫‪308‬‬
‫התבוננתי במבנה ממנו נחלצתי לפני כמה רגעים‪ ,‬המצופה בצורה לא אחידה באבנים‪ ,‬שנראות כאילו הונחו‬
‫עליו בצורה מקרית‪ ,‬ללא כל רעיון העומד מאחורי העמדתן‪ .‬אולי זו דרכו של האדריכל לסמן לי שגם הוא‪,‬‬
‫כמוני‪ ,‬מרגיש שהעיר הזו היא אוסף של אנשים‪ ,‬מקבץ זהויות‪ ,‬מערום של רגשות שגובבו זה על זה‪ ,‬ללא סיבה‬
‫או הצדקה‪ ,‬ללא מטרה‪ .‬כל אבן על גבי המבנה מנסה לחלוש על האבנים שסביבה‪ ,‬ולהכריז בריש גלי‪ :‬אני‬
‫הייתי כאן קודם‪ ,‬הקיר הזה שלי‪.‬‬
‫האוטובוס הגיע וקטע את הרהוריי‪ .‬לקחתי את הקו המוביל לשכונה הישנה‪ .‬הייתה זו שכונת עוני‪ ,‬ובה‬
‫משפחות מרובות ילדים הצפופות בשיכונים שנבנו בשנות החמישים כדי לאכלס את יהודי העלייה ההמונית‬
‫שלאחר קום המדינה‪ .‬היום התגוררו בה בעיקר משפחות של בני מיעוטים וחרדים‪ ,‬שהתקיימו מקצבאות‬
‫הביטוח הלאומי‪ ,‬ולא עלה בידיהן לשכור דירה במקום טוב יותר‪.‬‬
‫בשלב מסוים לא נותרה ברירה‪ ,‬ושכרנו שם דירה‪ .‬כסף לא היה לנו‪ ,‬והאחים של אימא עזרו לשלם את‬
‫השכירות‪ .‬הם קראו לזה "הלוואה"‪ ,‬ואני עמוק בלב ידעתי שהלוואה היא הלוואה רק אם הכסף מוחזר בסופו‬
‫של דבר‪ .‬התקופה בשכונה הישנה הותירה בי זיכרונות איומים יותר מכל זיכרון אחר שנטמע בלבי בימים ההם‪.‬‬
‫הייתי ילדה מבית ממוצע‪ ,‬בת יחידה‪ ,‬בין המוני ילדים שגדלו עם חסכים עצומים ופרקו את זעמם עליי‪ ,‬השונה‬
‫מהם‪.‬‬
‫אחרי כמה חודשים חזרתי לגור אצל סבתא בעיר‪-‬שיש‪-‬בה‪-‬הכל‪ ,‬ואימא נשארה לגור בדירה שבשכונה הישנה‪.‬‬
‫המגורים אצל סבתא זכורים לי כחוויה מהנה‪ .‬רק היום אני מבינה את הטראגיות שבעניין – משפחה צעירה של‬
‫שלוש נפשות‪ ,‬זוג הורים וילדה קטנה‪ ,‬שכל אחד מהם גר במקום אחר‪ .‬הכל בגלל המחלה הארורה‪.‬‬
‫ירדתי בתחנה‪ ,‬וצעדתי דרך שביל הזיכרונות שלי אל עבר השער הנעול של בית החולים‪ .‬הגעתי לגדר המוכרת‬
‫וטיפסתי מעליה‪ .‬הכרתי כל פרצה שהייתה בחומה וכל פינת מסתור בחצר הענקית‪ ,‬במשך שנים היה זה מגרש‬
‫המשחקים הפרטי שלי‪ .‬מצאתי חלון שבור‪ ,‬ודרכו נכנסתי אל הבניין‪.‬‬
‫‪309‬‬
‫נזכרתי בפעם היחידה בחיי בה הייתי בבית חולים ריק‪ ,‬בעיר קוניטרה‪ ,‬בשטח המפורז שבין ישראל לבין סוריה‪.‬‬
‫אני ודני טיילנו שם פעם בטרקטורונים‪ ,‬ושתינו לימונדה על גג המבנה‪ .‬בית החולים של קוניטרה נטוש כבר‬
‫כמה עשורים‪ ,‬והספיקו לצמוח בו צמחים מבין המרצפות‪ .‬באחד החדרים אפילו ראיתי עץ עבה גזע‪.‬‬
‫תמיד האמנתי שגם למבנים יש נשמה‪ .‬הם סופגים ואוגרים את ההתרחשויות שבהם‪ ,‬וכשכל כך הרבה נפשות‬
‫אובדות בין קירות מבנה אחד‪ ,‬המבנה עצמו ישדר יתמות ושכול‪ .‬זו התחושה שתמיד מלווה אותי בבתי חולים‪.‬‬
‫אימא אומרת שבתי חולים הם כמו בתי תמחוי‪ .‬אנשים מגיעים אל בתי התמחוי מתוך מקום של חולשה וחוסר‬
‫אונים‪ ,‬ושם הם מקבלים מרפא לרעב שלהם‪ ,‬כך גם בבתי החולים‪.‬‬
‫הלכתי בעקבות השילוט לחדר המיון‪ ,‬שם התגלה לראשונה שמשהו לא בסדר‪ .‬זה היה יום שבת‪ .‬טיילנו באתרי‬
‫הקודש של העיר‪-‬שאין‪-‬בה‪-‬אחדות‪ ,‬כשפתאום אבא התחיל להתפתל מכאבים ולהקיא‪ .‬אני לא בדיוק יודעת מה‬
‫קרה‪ ,‬אני רק זוכרת שנבהלתי מאוד‪ ,‬ושאמבולנס בא לקחת אותו אל בית החולים‪ .‬והאנשים‪ ,‬האנשים הנוראיים‬
‫האלה שתמיד נראים כמו אוסף של צללים שחורים‪ ,‬המונים מהם הקיפו אותנו‪ ,‬והציעו לי ולאימא להתפלל‬
‫לשלומו של אבא‪.‬‬
‫חדר המיון היה גדול יותר משזכרתי‪ .‬זה מוזר‪ ,‬שכן בדרך כלל ילדים זוכרים מקומות בקנה מידה גדול יותר‬
‫מהמציאות‪ ,‬והרי אז הייתי ילדה‪ .‬אבא התמוטט אחרי שבדק אותו הסטאז'ר‪ .‬הוא קם ממיטת המיון‪ ,‬עשה‬
‫שלושה צעדים‪ ,‬והתעלף‪ .‬ראשו נחת על מרצפת שצבעה היה כהה יותר משאר המרצפות שסביבה‪ ,‬כאילו הייתה‬
‫ותיקה מהן ויותר מנוסה‪ .‬במשך השעות הארוכות שבילינו שם באותו היום‪ ,‬ניסיתי למצוא עוד מרצפת שדומה‬
‫לה‪ ,‬אך לא הייתה כזו בכל חדר המיון‪ .‬והנה‪ ,‬היום‪ ,‬כל המרצפות הן בעלות גוון זהה לחלוטין‪ ,‬אולי המרצפת‬
‫הותיקה שלי הוחלפה באחת חדשה‪ ,‬צעירה ממנה‪.‬‬
‫החלטתי להמשיך בסיור הרפאים שלי‪ ,‬בעקבות דרכו האחרונה של אבא‪ .‬פניתי לכיוון חדרי הניתוח‪ .‬בחרתי את‬
‫החדר השני משמאל‪ ,‬ודחפתי את דלת הנירוסטה‪ .‬כשנכנסתי‪ ,‬היה בו ריח מוזר‪ ,‬מעין ערבוביה של ריחות‬
‫מתכתיים‪ ,‬כמו סגסוגת של פלדת כלי הניתוח וברזל הדם‪ .‬שמחתי שאבא היה כאן תחת הרדמה מלאה‪ ,‬כי היתה‬
‫לו רגישות יתרה לריחות‪ .‬הריח פלט אותי מהר לכיוון התחנה הבאה שלי – המחלקה הכירורגית‪.‬‬
‫‪310‬‬
‫נכנסתי לאחד החדרים במחלקה‪ .‬אבא שהה בה במשך זמן קצר מאוד‪ ,‬כך שלא זכרתי איזה מבין החדרים הרבים‬
‫היה החדר שלו‪ .‬אימא היתה פה במהלך כל השבוע שלאחר הניתוח‪ ,‬ישנה על כיסא‪ .‬אני זוכרת שאחרי הניתוח‪,‬‬
‫סבתא לקחה אותי לבית החולים‪ .‬היא קנתה לאבא שוקולדים שאני בחרתי בחנות של בית החולים‪ .‬כשנכנסנו‬
‫לחדר‪ ,‬התבוננתי באבא שלי‪ ,‬הכל יכול‪ ,‬והרגשתי שמולי שוכב אדם זר‪ .‬הוא היה כל כך חלש ושברירי‪.‬‬
‫התבוננתי באימא שלי‪ ,‬מלאת החיים‪ ,‬ופניה היו בגוון בהיר שלא הכרתי‪ .‬היא נראתה כמו בובת חרסינה בעלת‬
‫עיניים פעורות ונטולות הבעה‪ .‬אני חושבת שאז כבר הבנתי‪ ,‬שמהרגע הזה החיים שלי עומדים להשתנות‪.‬‬
‫בחדר הריק הבטתי דרך החלון המאובק אל עבר החצר‪ ,‬שהגשמים האחרונים הצמיחו בה עשב בר שגדל פרא‪.‬‬
‫חשבתי כמה יפה הטבע הזה שמולי‪ ,‬מלא החיים‪ ,‬וכמה שבור ומלוכלך החלון שמפריד ביני לבינו‪ .‬בזווית העין‬
‫ראיתי שהשמש מתקרבת לקו האופק‪ ,‬והבנתי שכדאי להזדרז‪.‬‬
‫לא הרבה זמן אחרי הניתוח‪ ,‬התגלו סיבוכים‪ ,‬ואבא הועבר לפנימית ג'‪ .‬חדר הטיפול הנמרץ הפך לחדר הפרטי‬
‫שלו‪ ,‬וכך גם כינינו אותו‪" ,‬החדר של אבא"‪ ,‬באופן טבעי לחלוטין‪.‬‬
‫פסעתי לתוך החדר של אבא‪ .‬מיד כשנכנסתי‪ ,‬הרגשתי את הריח‪ .‬הריח של אבא היה שם‪ ,‬ברור ומהדהד לי בתוך‬
‫הנחיריים‪ .‬למען האמת‪ ,‬אני כבר לא בטוחה אם הריח הוא הריח של אבא שלפני המחלה‪ ,‬או שאחרי המחלה‬
‫דבק באבא ריח בתי החולים‪ .‬ייתכן והריח שממלא עכשיו את הלב שלי‪ ,‬הוא בסך הכל ריח של חומרי חיטוי‬
‫יחד עם חולי‪ ,‬והריח האמיתי של אבא לא שרד אפילו את הקרב מול ריח חדרי הניתוח‪.‬‬
‫נשכבתי על הרצפה בחדר של אבא‪ ,‬עצמתי את עיניי‪ ,‬וחשבתי‪.‬‬
‫חשבתי על הסרטים בהם צפינו יחד‪ ,‬שכובים במיטת הברזל שלו‪ ,‬חשבתי על הצ'יפסים שהיה גונב מארוחות‬
‫הילדים שלי‪ ,‬ומפציר בי לא לגלות לאימא‪ ,‬חשבתי על הסיפורים מבית הספר ועל העבודות שהכנתי לו בשיעורי‬
‫האמנות‪ ,‬חשבתי על הבדיחות שאהב לספר‪ ,‬על הניצוץ שלו בעיניים‪ ,‬שעליו שמר גם ברגעים קשים‪.‬‬
‫חשבתי על אבא שלי האהוב‪ ,‬והבנתי כמה הוא השתדל‪ ,‬ואיך הוא עשה הכל כדי להגן עליי מפני המחלה שלו‪.‬‬
‫‪311‬‬
‫ההודעה על פטירתו של אבא התקבלה ביום שמשי למדי‪ ,‬באמצע חודש פברואר‪ .‬אז עוד לא ידעתי שלפעמים‬
‫גם השמש שקרנית‪ ,‬ולא הרהרתי בנטייתם של בני האדם להטיל אחריות‪ .‬טרם למדתי פרידה מהי‪ ,‬ולא הבנתי‬
‫שלא כל סיפור בחיים זוכה לסגירת מעגל‪.‬‬
‫‪312‬‬
‫חירות לא באה בקלות ‪ /‬הילה פיטרו‪ ,‬פסיגכולוגיה‬
‫הגעתי אליכם היום כדי לספר לכם קצת על חירות‪.‬‬
‫אתחיל מהסוף‪ :‬ראיתי שהזמן עובר‪ ,‬וחירות לא יצאה מחדרה לאכול את ארוחת הבוקר‪ .‬כמו תמיד צעקתי‬
‫בקול רם האם היא התעוררה‪ ,‬אך היא התעלמה כבדרך כלל‪ .‬אז יצאתי מהמטבח והלכתי עד לחדרה‪ .‬פתחתי את‬
‫הדלת וראיתי את גופה הרפוי תלוי מהנברשת‪ .‬אמרתי לעצמי שיכולתי למנוע את זה‪ ,‬אם רק הייתי מקשיבה לה‪,‬‬
‫מקשיבה לה באמת‪.‬‬
‫הכל התחיל לפני כשנה‪ .‬חירות רבה עם זוהר‪ ,‬מי שהיתה אמורה להיות חברתה הטובה ביותר‪ ,‬כי היא מאסה‬
‫בכל העלבונות שזוהר הטיחה כלפיה‪ .‬עכשיו אתם מבינים מדוע אמרתי אמורה להיות חברתה הטובה ביותר?‬
‫תמיד היא נהגה להעליב אותה‪ ,‬עוד בצעירותן‪ ,‬ואני‪ ,‬לצערי‪ ,‬בכל פעם מחדש צידדתי בזוהר ולא בחירות‪ .‬נהגתי‬
‫להגיד לחירות שהיא מביאה את זה על עצמה‪ ,‬כי היא לא מספיק טובה‪ ,‬ובגלל זה אין לה חברים‪ ,‬ואף אחד לא‬
‫רוצה להיות איתה‪ .‬היא היתה צריכה לשמוח שזוהר המושלמת היתה החברה היחידה שהיתה לה‪ .‬איך אפשר‬
‫להסתדר בתיכון לבד? גם ככה לא אהבו אותה‪ ,‬רק זוהר התיחסה אליה‪ .‬אז מה אם חירות היתה צריכה לתת לה‬
‫את הסיכומים של כל שיעור‪ ,‬הכל כדי לשמור על זוהר לצידה‪ .‬אך ממש בתחילת השנה שעברה חירות כבר לא‬
‫יכלה יותר‪ ,‬והיא אמרה לזוהר שהיא אינה מוכנה שהיא תמשיך לנצל אותה‪ .‬זוהר כעסה‪ ,‬יותר נכון רתחה‪ ,‬אילו‬
‫היא היתה סיר לחץ‪ ,‬היא היתה מתפוצצת‪ .‬מי יכול היה לנחש שהריב הזה עוד יחזור אלינו כמו בומרנג‪.‬‬
‫כולם אהבו את זוהר‪ .‬היא היתה שחקנית נהדרת‪ ,‬אפילו אני נפלתי בפח‪ .‬זוהר תמיד קיבלה את כל מה שהיא‬
‫רצתה‪ ,‬וידעה לסובב את כולם על האצבע הקטנה שלה‪ .‬עוד מהגן כולם נהרו אחריה כמו זבובים לאשפה‪,‬‬
‫הילדים‪ ,‬המורות‪ ,‬ההורים – של הילדים לא של המורות‪ .‬אולי גם הם‪ ,‬אם הם היו פוגשים אותה‪ .‬אני זוכרת‬
‫שכאשר היא וחירות היו בגן‪ ,‬חירות סיפרה לי יום אחד אחרי שחזרה מהגן שזוהר קיללה את הגננת‪ ,‬והגננת‬
‫המשיכה להתמוגג ממנה‪ .‬היא לא אמרה להתמוגג‪ ,‬בכל זאת היא היתה בת חמש‪ ,‬אבל זהו המסר שהועבר‪ .‬אני‬
‫כמובן אמרתי לחירות שזוהר היא ילדה וכשהיא תגדל היא לא תעשה דברים כאלה‪ .‬מה שאני מנסה להסביר‬
‫‪313‬‬
‫לכם זה שזוהר היתה קרן השמש של בית הספר‪ ,‬כולם העריצו אותה‪ ,‬אבל הכול היה הצגה אחת גדולה‪ .‬מי יכול‬
‫היה להאמין שבילדה אחת עצור כל כך הרבה רוע‪ ,‬ולמטרה שהיא תפנה אליה את החיצים‪ ,‬לא יהיה לאן‬
‫לברוח‪.‬‬
‫זוהר דאגה להמריד את כל השכבה נגד חירות‪ .‬כיום חרם זה לא מה שהיה בזמני‪ .‬היום שולטות הרשתות‬
‫החברתיות‪ ,‬שההורים לא טורחים לבדוק מה הילדים שלהם עושים שם‪ .‬בזמני אם היו מציקים לילדים בבית‬
‫הספר‪ ,‬כולם נהגו להגיד שזה חלק מלהיות ילד ושהם צריכים להתמודד עם זה‪ ,‬לאסוף את עצמם בידיים‪ .‬אבל‬
‫היום ההצקות הן לא רק בשטח בית הספר‪ .‬הן גם בטלפון‪ ,‬בהודעות טקסט ובאינטרנט‪ .‬הילד סובל בביתו‪ ,‬ואף‬
‫אחד לא יודע‪ .‬אני משערת שבמשך זמן רב חירות פחדה לספר לי שכולם פגעו בה‪ ,‬אולי היא פחדה שאני אנתק‬
‫אותה מהאינטרנט‪ ,‬והרי איך יכול ילד בימינו לחיות ללא אינטרנט?!‬
‫אתם בטח שואלים את עצמכם איך נודע לי על כך‪ .‬יום אחד חירות חזרה נסערת מבית הספר‪ .‬או אז היא פלטה‬
‫בפני שהיא "מוחרמת"‪ .‬בבית הספר אף אחד לא מתייחס אליה‪ ,‬היא יושבת לבד‪ ,‬ואין לה עם מי להיות‬
‫בהפסקות‪ .‬בכל פעם שהיא מתקרבת לבת אחרת‪ ,‬היא מפנה את גבה אל חירות ומתעלמת ממנה‪ .‬כאשר היא‬
‫ניגשת לקבוצת בנות‪ ,‬הן משתתקות ומחכות שהיא תלך‪ ,‬ורק אחרי שהיא מתרחקת הן קודם כל פורצות בצחוק‬
‫ואז ממשיכות לדבר‪ .‬בפייסבוק אף אחד אינו מאשר את בקשות החברות שלה‪ ,‬אך כותבים לה על ה"קיר"‬
‫קללות ועלבונות ‪ −‬שהיא לוזרית ושתעזוב את בית הספר‪ ,‬כי אף אחד לא רוצה אותה שם גם ככה‪ ,‬משום‬
‫שהיחידות שמוכנות לדבר איתה הן המורות‪ ,‬וגם זה כי משלמים להן על כך‪ .‬לצערי‪ ,‬לא הייתי רגישה‪ ,‬וזה‬
‫בלשון המעטה‪ .‬אמרתי לה "חירות‪ ,‬קחי את עצמך בידיים! אם אף אחד לא אוהב אותך זה באשמתך‪ .‬לא יכול‬
‫להיות שכולם טועים ואת היחידה שבסדר‪ .‬אם אף אחד לא אוהב אותך‪ ,‬סימן שאת לא בסדר ולא כל האחרים"‪.‬‬
‫אני עוד כעסתי כשקיבלתי טריקת דלת בפנים אחרי שלל פניני החוכמה שלי‪.‬‬
‫מאז השיחה החינוכית שניהלנו‪ ,‬שיחת אימא ובת משמעותית‪ ,‬עברו כמה חודשים‪ .‬בזמן הזה חירות לא סיפרה‬
‫כלום על "יחסי" החברה שלה‪ ,‬ואני לא שאלתי ‪ −‬אם היא לא מספרת לי כלום‪ ,‬סימן שכלום לא קורה והכל‬
‫בסדר‪ .‬היא הקשיבה לי ולקחה את עצמה בידיים‪ ,‬אבל אז בשאננותי קיבלתי שיחת טלפון מטרידה ממנהלת בית‬
‫‪314‬‬
‫הספר‪ ,‬שאמרה שבבית הספר כותבים בכל מקום דברים רעים על חירות‪ .‬על השולחנות‪ ,‬על הכיסאות‪ ,‬על קירות‬
‫השירותים ועל כל דבר שאפשר לקשקש עליו בטוש‪ ,‬כתוב "חירות באה בקלות"‪ .‬המנהלת דרשה ממני‬
‫להשתלט על בתי הסוררת‪ ,‬ואיך אני לא משגיחה עליה כשהיא הולכת ונותנת מחסדיה לאחרים‪ .‬המנהלת‬
‫השתמשה במילים פחות ציוריות‪ .‬חירות משפיעה לרעה על חברותיה לספסל הלימודים‪ ,‬מה גם שבגלל‬
‫הכתובות האלה המנקים מתלוננים שהם צריכים לעבוד שעות נוספות‪.‬‬
‫אחרי ההטפה ממנהלת בית הספר נכנסתי לחדר של חירות בצעקות‪ .‬האשמתי אותה שבגללה חושבים שאני אם‬
‫לא טובה‪ ,‬ובמה חטאתי שקיבלתי בת כמוה‪ .‬חירות אמרה שזוהר דאגה להפיץ את הכל כשלב חדש בהתקפות‬
‫שלה‪" .‬זוהר כל כך מקסימה ומנומסת‪ ,‬היא לא מפלצת כמו שאת מציגה אותה‪ ,‬היא בסך הכל ילדה"‪ ,‬סיננתי‬
‫לעברה‪ .‬יצאתי מהחדר‪ ,‬אך לא לפני שאמרתי לה עד כמה אני מאוכזבת ממנה‪.‬‬
‫זה היה הדבר האחרון שאמרתי לה‪.‬‬
‫למחרת בבוקר נכנסתי לחדרה של חירות‪ ,‬כי לא שמעתי את השעון המעורר מצלצל‪ ,‬והייתי בטוחה שהיא שוב‬
‫שכחה להפעיל אותו‪ .‬אז ראיתי אותה תלויה מהנברשת‪ .‬אחר כך ראיתי דף על המיטה‪ .‬אני אקרא לכם את מה‬
‫שהיה כתוב‪" :‬נמאס לי מהכל ומכולם‪ .‬כן‪ ,‬מכולם! לא שלמישהו יהיה אכפת שאני כבר לא פה‪ ,‬בטח ימצאו‬
‫מישהו אחר להציק לו‪ .‬אבל זו תהיה כבר הבעיה שלו‪ .‬שלום עולם אכזר‪ .‬לא‪ ,‬זה סיום נדוש מדי‪ .‬אז אני אסיים‬
‫במשפט אחר‪ :‬חירות לא באה בקלות!"‪.‬‬
‫אתם בטח שואלים את עצמכם "ומה עם זוהר?"‪ .‬היא נשארה בדיוק כפי שהייתה‪ ,‬מושלמת כלפי חוץ ורקובה‬
‫מבפנים‪ .‬יש יותר מדי זוהר בעולם‪ ,‬אם אחת נעלמת מופיעות אחרות במקומה‪ ,‬כמו מפלצת מיתולוגית שכורתים‬
‫את ראשה והיא מצמיחה שלושה ראשים במקום זה שנכרת‪ .‬הגעתי אליכם היום כדי לספר לכם קצת על חירות‪.‬‬
‫אני עוברת מבית ספר לבית ספר ומספרת שוב ושוב את אותו הסיפור‪ ,‬כדי שאימהות אחרות לא יאבדו את‬
‫החירות שלהן‪.‬‬
‫‪315‬‬
‫ביקורת ‪ /‬הראל בריס‪ ,‬רפואה‬
‫"כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב‪ ,‬היה הכרוז יוצא ואומר‪ ,‬צאו לחפור‪.‬‬
‫וכיון שלא היו יודעים מי ימות באותו שנה מאנשי הדור ההוא‪ ,‬חפרו כל אחד ואחד‪ ,‬כדי שלא ימות ויצטרכו‬
‫אחרים לחפור בשבילו ולקברו‪ .‬והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר‪ ,‬וישן בתוכו‪.‬‬
‫ולמחר הכרוז יוצא וקורא‪ ,‬יבדלו חיים מן המתים‪ .‬וכל שהיה בו נפש חיים‪ ,‬היה עומד ויוצא ומכסה את חברו‪.‬‬
‫וכל שנה היו עושין כן‪".‬‬
‫(עפ"י מדרש רש"י‪ ,‬מסכת תענית דף ל')‬
‫שנה‪:‬‬
‫אני כבר יודעת איך זה יראה‪ ,‬כאילו קראתי את התסריט מראש‪ .‬הוא יזמין אותי להיכנס בדלת‪ ,‬ויציע לי קפה‪.‬‬
‫אסרב בנימוס‪ ,‬עצבנית ודרוכה מכדי להכניס משהו לפה‪ .‬הוא יוציא את המעטפה‪ ,‬ישלוף מתוכה צרור דפים‬
‫נוקשה‪ ,‬יסתכל לי עמוק בעיניים באמפתיה שחוקה‪ ,‬ידבר קצת על סטטיסטיקות ויגיד לי שהוא חזר‪ .‬ידקלם כמה‬
‫משפטים של פורצ'ן קוקיז על רוח חזקה ועל קני סוף‪ ,‬ואני אדע ‪ −‬בסיבוב הזה זה הוא שינצח‪.‬‬
‫למה אף אחד לא אמר לי שגם אחרי שאנצח בקרב‪ ,‬המלחמה לא מסתיימת?‬
‫האמת‪ ,‬אולי הם דווקא כן אמרו‪ ,‬ואולי הייתי צריכה לנחש לבד‪ .‬מדד חמש השנים‪ ,‬כמו החושך בקצה המנהרה‪.‬‬
‫כשהשתחררתי מהמחלקה‪ ,‬ניגשה אליי אולגה כדי לקבוע תאריכי ביקורת‪ ,‬מדי שנה‪ ,‬חמש שנים קדימה‪.‬‬
‫אחריהם את תהי נקייה‪ ,‬היא הבטיחה במבטא רך ועם ר' מתגלגל‪ .‬היא מחייכת כשאני מזינה את התזכורות‬
‫בסלולארי‪ .‬אני חושבת שהיא רואה בזה סימן של אופטימיות‪ ,‬של ציפיה קדימה‪ .‬אבל בתוך הראש רצה תמונה‬
‫אחרת ‪ −‬המכשיר מזמזם על שידת הלילה‪ ,‬מזכיר את הפגישה‪ .‬ואני מתה‪ ,‬קרה ולא שומעת‪.‬‬
‫‪316‬‬
‫מחר‪ .‬מחר תעבור שנה‪ .‬מחר תעבור שנה שלה ייחלתי‪ .‬שנה שלה ייחלתי במשך כל הקרבות ההם‪ ,‬ההקאות‬
‫ההן‪ ,‬הייאוש ההוא‪.‬‬
‫מדפדפת ביומן באאוטלוק‪ ,‬כל הישיבות שאחרי מחר מסומנות באפור‪ ."maybe" ,‬אולי‪.‬‬
‫מה עושים בערב שלפני היום שמודיעים לך על מותך הקרוב?‬
‫הולכים לישון מוקדם? אוכלים ג'אנק פוד? תופסים ראש?‬
‫אולי אסע לתל אביב‪ ,‬לראות את השקיעה? זה הרי יהיה כה סימבולי‪ ,‬השמש הטובעת צורבת באדום את העיר‬
‫השוקעת‪ .‬אוף‪ ,‬אין לי כוח למחשבות האלו‪.‬‬
‫ולמה כשמשהו רע קורה אני מתחילה לחשוב בהולוודית‪ ,‬בקלישאות בנאליות מסרטים חסרי מעוף? זו רק אני‪,‬‬
‫או שלכולם קשה לבכות אם אין פסקול של כינורות דביקים ותמונה של דמעה מתגלגלת על לחיי?‬
‫שנתיים‪:‬‬
‫מחר אני בטוחה‪ ,‬שמעתי את זה בקול שלו כשהתקשר לוודא שאגיע לפגישה‪ .‬הוא כאן‪ ,‬הוא חזר והוא ינצח‪.‬‬
‫אמא רצתה לבוא איתי‪ ,‬הזמינה אותי לישון אצלם‪ .‬להיות שוב הילדה הקטנה שלהם‪ .‬אבל אני את הסוד כבר‬
‫חשפתי‪ −‬אבא לא באמת מסוגל לגרש מפלצות‪ ,‬והאופטימיות של אימא היא כמו מייקאפ‪ :‬לא מצליחה להסתיר‬
‫את הקמטים והדאגה ליד העיניים‪.‬‬
‫‪317‬‬
‫מסתכלת סביבי‪ ,‬מתגעגעת לנורמליות‪ ,‬לבנאליות‪ .‬איך אפשר לחיות עם שעון החול מעל הראש?כולם סביבי‬
‫בזוגיות‪ ,‬ואני יודעת ‪ −‬אף בחור רציני לא מחפש בחורה עם דד ליין‪.‬‬
‫ובנתיים הלבד הזה‪.‬‬
‫הריק שעוטף אותי נכנס לי אל תוך הראש ואני כמו בטרנאס מפסיקה לחשוב‪ ,‬נותנת לידיים לזוז מעצמן‪.‬‬
‫מרפרפות‪ ,‬מוציאות מהמדף ספר בישול איטלקי שלא ידעתי שיש לי‪ .‬כנראה נדב שכח‪ .‬שמן הזית צורב עגבניה‬
‫שעוד לא הבשילה‪ ,‬סיר הפסטה משחרר נשימות אחרונות המתעבות בכבדות על קצה הכף‪ .‬מסתכלת על תאריך‬
‫התפוגה של ממרח הזיתים‪ .‬אפילו הוא ישאר פה אחרי‪.‬‬
‫הדלקתי נרות‪ ,‬מזגתי כוסות יין (באמת‪ ,‬למה מזגתי שתיים?)‪ ,‬ושמתי ניל יאנג ברקע‪ .‬הסעודה האחרונה‪.‬‬
‫שלוש שנים‪:‬‬
‫אמיר הודיע לי שהוא בא איתי‪ ,‬ולא יעזור כלום‪ .‬ניסיתי למחות‪ ,‬אבל לא באמת רציתי לנצח בוויכוח‪ .‬מסתכלת‬
‫עליו‪ ,‬החיוך הכנה‪ ,‬העורק הפועם ברקה‪ .‬עדיין לא מבינה מה הוא עושה איתי‪ .‬כשאני מסתכלת על הירוק‬
‫בעיניים החומות שלו‪ ,‬על הקרחת שמבצבצת מתחת לשיערות שלו‪ ,‬תחושה חמימה מתפשטת ומחבקת‪.‬‬
‫מחממת את הלב מבפנים‪ .‬ואז תחושה חמוצה ממלאת את הקיבה ואני נזכרת‪ ,‬ה"פוראבר אבר אפטר" שלנו‬
‫יהיה כל כך קצר‪ .‬עתיד שרובו עבר‪.‬‬
‫אני יודעת שהוא זומם משהו‪ ,‬אני רואה את גלגלי השיניים של המחשבה רצים מתחת למצח שלו‪ .‬הוא מוציא‬
‫שני כרטיסי טיסה‪ ,‬ונציה‪ .‬עוד שבוע‪ .‬עכשיו יש לך למה לחכות‪ ,‬הוא קורץ‪.‬‬
‫‪318‬‬
‫אני רצה לשירותים‪ ,‬מקיאה‪ .‬עתיד? המילה הזו כבדה עלי‪.‬‬
‫נראה לי שגם ההווה‪.‬‬
‫אובך תל אביבי חונק אותנו בכניסה לבית החולים ואנחנו עומדים בשתיקה במעלית העולה בסערה השמימה‪.‬‬
‫מסתכלת על עצמי מסתכלת על עצמי במראה‪ ,‬וחושבת עלי ביקום מקביל‪ .‬מי יהיה שם איתי‪ ,‬מעבר למראה?‬
‫אולי מלכה לב אדום‪ ,‬שתלמד אותי שקודם כואב‪ ,‬ורק אז נדקרים?‬
‫אמיר שואל אם להישאר מחוץ למשרד‪ ,‬אני אומרת שלא אכפת‪ ,‬והוא מבין ונכנס איתי‪ .‬ושוב המעטפה‪ ,‬ושוב‬
‫קריאת גזר הדין‪ .‬הגמר הגדול‪ .‬ושוב אופטימיות זהירה‪ ,‬ומיצי קיבה‪ ,‬ואמפתיה מלאכותית שמחממת כמו שמש‬
‫בחורף‪.‬‬
‫ארבע שנים‪:‬‬
‫האמת שטוב שהתזכורת בפלאפון צלצלה‪ ,‬לא שמתי לב‪ .‬כבר עברה שנה? שיט! לא הספקתי כלום‪ .‬לא‬
‫מתאימה לי הביקורת הזו עכשיו‪ ,‬תקועה באמצע ההכנות‪ ,‬העבודה‪ ,‬החיים‪ .‬מתלבטת אם להזכיר לאמיר‪,‬‬
‫מחליטה שלא‪.‬‬
‫הוא זכר לבד‪.‬‬
‫מעבירה את זה בנונשלאנט‪ ,‬כמו תור לקוסמטיקאית‪ .‬החרדה אמנם עמוק בפנים‪ .‬אך היא זורה שיבה‪ ,‬חוצבת‬
‫קמטים בזוויות העינים‪.‬‬
‫‪319‬‬
‫במקלחת‪ ,‬מתחת למים הלוהטים אני סוגרת עפעפיים‪ ,‬ופוגשת אותו‪ .‬מסתכלת לפחד בעיניים‪ ,‬הנמסיס הותיק‪.‬‬
‫שומעת את עצמי אומרת לו "אפילו אל תחשוב על זה! בדיוק כשהכל מסתדר‪ ,‬לא מתאים‪ .".‬והוא שם‪ ,‬בשחור‬
‫לבן צרפתי של המאה הקודמת‪ ,‬מגחך מתחת לשפם ויונק בקולניות מהסיגר שלו‪" .‬עוד נראה"‪ ,‬הוא אומר‪,‬‬
‫ופולט עשן שמסתיר את עיניו האדומות‪.‬‬
‫בדרך לשם אמיר ואני יצאנו לארוחת בוקר‪ .‬לשבת בבית קפה בבוקר המאוחר ולהסתכל על האנשים סביבנו‪.‬‬
‫תוהים בקול מי יכול לשבת בבית קפה באחת עשרה בבוקר? נזכרתי שבתור ילדה הייתי מדובבת את היושבים‬
‫בבית הקפה‪ ,‬תופרת להם דיאלוגים‪ ,‬רוקמת להם סיפור חיים‪ .‬תמיד סיפורים טראגיים‪ ,‬כולם תמיד מתו בסוף‪.‬‬
‫מסתכלת מסביב‪ ,‬מחפש ילדה קטנה ודרמטית שתדובב את החיים שלי‪ .‬אולי היא תרחם עלי ותשכתב את‬
‫העלילה למשהו סתמי‪ ,‬עם משכנתה‪ ,‬אסיפות הורים ומריבות משפחתיות בליל הסדר?‬
‫אמיר צובט אותי בכניסה לבית החולים‪ ,‬אני דורכת לו על האצבעות ביציאה מהמעלית‪ .‬רגע פצפון של אושר‪.‬‬
‫סליחה‪ ,‬מישהו יכול בבקשה להקפיא את הזמן? כן‪ ,‬כן‪ .‬אם רק תוכל לעצור אותו ממש עכשיו זה יהיה נהדר!‬
‫אותו המשרד‪ ,‬הקרחת גדלה‪ .‬גם השקים מתחת לעיניים‪ .‬כשנחזור הביתה אמיר ואני נצחק על זה‪ .‬אמיר יחקה‬
‫את המבטא שלו‪ .‬אני אסתרק כמוהו‪ ,‬קווצות שיער משוכות על הקרקפת‪.‬‬
‫ושוב החיוך העייף‪ ,‬ושוב הוא מוציא את המעטפה‪ ,‬ושוב הלב פועם‪ .‬בום בום‪.‬‬
‫בום‪.‬‬
‫חמש שנים‪:‬‬
‫טלפון מצלצל על שידת לילה‪ ,‬מזכיר‪ :‬ביקורת‪.‬‬
‫‪320‬‬
‫סיפורים קצרים ‪ /‬עומר הרשקוביץ‪ ,‬מדעי החיים‬
‫סיפור קצר‬
‫חיים לקח את סיוון לחוף חבצלת‬
‫החוף הכי יפה לשים בו מחצלת‬
‫הוא חתך אבטיח‪ ,‬שם גבינה מלוחה‬
‫שטף שזיפים ותפוח ירוק קליפה‬
‫העמיס גם בירות ושתייה בצידנית‬
‫קרא לילדות בשמות דנה וגלית‬
‫דנה לקחה בובה‬
‫וגלית לא צריכה כי היא כבר גדולה‬
‫הדרך עמוסה בחוויות‬
‫בעיקר כאלה משפחתיות‬
‫גלית צעקה ודנה בכתה‪ ,‬חיים צחק וסיוון נאנקה‬
‫"איזה סיוט לקחת חופשה"‪.‬‬
‫כשהגיעו לחוף פרשו יריעה‪ ,‬כי לא מצאו את המחצלת בדירה‬
‫שמו רמקולים בומבסטיים שהשמיעו טרנסים כבדים‬
‫כי חיים אומר שזה משפר לו את החיים‬
‫סיוון פתחה ספר רב מכר קליט‬
‫והילדות חפרו מנהרה תת קרקעית‬
‫פתאום קרה דבר מוזר‬
‫ממש נעשה קר‬
‫עננים התכנסו והשמש ברחה‬
‫הים החל לקבל צורה‬
‫‪321‬‬
‫ואז ההמולה‬
‫כולם על החוף אורזים חפצים‬
‫צעקות מאחורה ומלפנים‬
‫דנה מבולבלת מכל הסיפור‬
‫מביטה סביב בחוסר הבנה גמור‬
‫מהחוף היא שומעת פתיחה של מכוניות‬
‫ואנשים מבוגרים רצים על נפשם‬
‫שלא תפגע טיפה בפרצופם‬
‫ממשיכה היא להסתכל סביב‬
‫פתאום ראתה דבר מלהיב‬
‫בחור ממש בין כל הבלאגן יושב ולא ער לעניין‬
‫הטיפות החלו להתעצם‬
‫והוא עדיין חולם‬
‫באושר ובשלווה הוא מסתכל על האופק‬
‫עם קוקו חצי מפוזר‬
‫וזקן לא מגונדר‬
‫ממש לא מתרגש מהשינוי הלא משוער‬
‫דנה הלכה לכיוונו והוא אף הנהנן בראשו‬
‫כשהגיעה אליו קיבלה מתנה‬
‫שעד היום היא שומרת בארנקה‬
‫דנה כבר גדולה‬
‫אשת קריירה מצליחה‬
‫אבל כל יום בשעת בהלה‬
‫או כשמוצאת עצמה לחוצה‬
‫היא פותחת את אותו השי‬
‫‪322‬‬
‫ונזכרת בזיכרון ילדות ראשון‬
‫של האיש המסתורי שלא פחד מהשיטפון‪.‬‬
‫שומר‬
‫בשער רפואת שיניים‪ ,‬ממש בכניסה‪ ,‬עומד שומר שאת שמו אני לא זוכר‪ .‬כבר שנתיים הוא מחייך אליי בכל פעם‬
‫שאני בא‪ ,‬לא לוקח חופש וגם לא ימי מחלה‪ .‬תמיד מביט בצורה מביכה וממלמל איזו אמרה‪ ,‬לא בטוח על מה‪.‬‬
‫אני מראה לו את התיק‪ ,‬והוא מדפדף בין הדפים‪ ,‬מחפש איזה חומר נפץ ממש ברווחים‪ .‬הוא מכיר אותי כבר‬
‫תקופה ותמיד מבקש לראות תעודה‪ ,‬תמיד אני נענה‪ ,‬הרי זהו תפקידו והוא שומר לדוגמא‪ .‬נקרא לו שאול רק‬
‫לשם הפשטות‪ .‬הוא תמיד דרוך לכל שטות‪ .‬אחרי השער‪ ,‬במעלה המדרגות‪ ,‬אני לפעמים חושב כאלה מחשבות‪,‬‬
‫מאיפה הוא בא ולאן הוא חוזר‪ ,‬איך אף פעם לא עצרתי לשיחה‪ ,‬הרי אני לא באמת ממהר‪ .‬עולים לי בדרך מיני‬
‫שרעפים על חייו ומיהו באמת מבפנים‪ .‬אם תשאלו את דעתי‪ ,‬שאול הוא אדם בודד שקם כל בוקר עם הזריחה‪,‬‬
‫מכין תמיד את אותה ארוחה‪ ,‬קם ועומד על המשמר וחוזר הביתה אחרי שנגמר‪ ,‬מכין עוד פעם חביתה ונרדם‬
‫באותה תנוחה‪ ,‬אני חושב שהוא מאמין‪ ,‬לא דתי חרדי‪ ,‬רק מסורתי‪ .‬אדם מסור לעבודה ואם תשתנה לו השגרה‬
‫הוא יהיה בהזיה‪ .‬הוא יכרע על ברכיו ויצרח‪" :‬איזה באסה‪ ,‬היום הלך"‪.‬‬
‫יום בהיר אני צועד לכניסה‪ ,‬פתאום לנגד עיניי‪ ,‬מה זה? שומר אחר ממש מלפניי‪ ,‬אחד כזה גדול שמדבר בנייד‪,‬‬
‫גם לא בודק את התיק וגם לא מסורק‪ .‬לא מעניין את החדש האם אתה מרצח או פרחח‪ ,‬לא מהנהן ולא זורק‬
‫אמרה‪ ,‬ממש כאילו נכפתה עליו המשימה‪ .‬חולפים הימים ובכל פעם פוגש את אותו גדול מימדים תמיד בנייד‬
‫בשיחה‪ ,‬עם אוזניות כאלה נגד קרינה‪ ,‬שקוע ושוכח לבדוק את באי הכניסה‪.‬‬
‫יום בהיר נוסף‪ ,‬ממש במקרה‪ ,‬אני עובר דרך שער אחר‪ ,‬ונגלה לפני מחזה מצמרר‪ .‬אותו שומר גלמוד‪ ,‬שאול‪,‬‬
‫מההתחלה בודק תיקים בלי אפליה‪ ,‬ממש לכל אחד הוא פותח את התיק ומחטט כאילו השער שייך לו והוא‬
‫עומד להתמוטט‪ .‬התעצבנתי ורתחתי‪ :‬איזה בוגד! איך הוא עוזב ככה אחרי תקופה ארוכה ועוד לשער שנמצא‬
‫‪323‬‬
‫ממש ליד הבריכה! פתאום נפל האסימון‪ ,‬זה בגללי העזיבה‪ .‬הוא ראה שנרשמתי לבריכה וחשב‪ :‬הופה‪ ,‬הנה‬
‫הזדמנות‪ ,‬עכשיו אחרי העייפות הוא יכנס לשער מזדחל‪ ,‬ואני לשיחה אשתחל‪.‬‬
‫אז הנה לך שאול היקר‪ ,‬בפעם הבאה אני נענה ‪ −‬לא רק לפתוח תיק ולהראות תעודה אלא גם לשאול לשלומך‪.‬‬
‫‪324‬‬
‫הטבע והאדם ‪ /‬חזי בובה‪ ,‬ביולוגיה‬
‫בנוגע לדברים רבים שהיו קשורים לחייו‪ ,‬הוא לא היה בטוח‪ .‬אך בדבר אחד לא היה לו ספק – הוא אהב את‬
‫הים‪ .‬הוא לא היה זקן‪ ,‬כפי שניתן היה לצפות מהתבוננות על פניו השזופות‪ ,‬שעליהן היו חרוטים קמטים‬
‫המספרים את סיפורו‪ ,‬אך גם לא צעיר‪ .‬הוא היה גבוה – כפי שגבר צריך להיות‪ ,‬ושרירי – כפי שצפוי מאדם‬
‫שהים חישלו‪ .‬בהתבוננות בעיניו ניתן היה לראות בהן ים‪ .‬וכדרכו של כל חי‪ ,‬גם הוא נפטר‪.‬‬
‫בשנים שהוא היה חולה‪ ,‬היא טיפלה בו‪ .‬היא לא עזבה את בעלה לרגע מאז שחזר מהים כשבגופו מחלה של‬
‫ארץ רחוקה‪ ,‬שמנעה ממנו לחזור אל הכחול הגדול שכל‪-‬כך אהב‪ .‬וכשהגיע היום הצפוי‪ ,‬שבו אדם נושף את‬
‫נשיפתו האחרונה‪ ,‬היא הייתה שם‪.‬‬
‫"כפי שהיה בחייך‪ ,‬גם במותך – "‪ ,‬היא אמרה לו ברגעיה הראשונים כאלמנה‪" ,‬מקומך הוא בים"‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬אחרי שנים רבות שבהן הייתה על יד מיטתם‪ ,‬החליטה לקחת את בעלה המנוח ולהחזירו הביתה‪.‬‬
‫רבים חשקו בה‪ ,‬כשגילו שבעלה חולה והולך למות‪ ,‬אך היא לא מעולם לא מכרה את סירת הדיג שלהם לאחר‪.‬‬
‫ועכשיו‪ ,‬משנפטר‪ ,‬רבים הושיטו עזרה כדי שתוכל לצאת להפלגה‪ .‬חלק כיסו את גופתו‪ ,‬והעמיסו אותה על‬
‫הסיפון‪ ,‬בזמן שאחרים סיפקו מים ומעט מזון לדרך‪.‬‬
‫בעלה נפטר בשעות הבוקר‪ .‬בצהרי היום היא הפליגה‪.‬‬
‫"מעולם לא הייתי זמן רב כל‪-‬כך לבדי בים"‪ ,‬היא חשבה לעצמה לפנות ערב‪ ,‬בשעה שהשמש צבעה את האופק‬
‫בצבע אדום בוהק‪ ,‬שהפריד בין הכחול הגדול שלמטה‪ ,‬שהיה מקושט בניצוצות זהובים‪ ,‬והכחול הגדול‬
‫שלמעלה – שניתן היה להבחין בו כבר במספר קטן של כוכבים סקרניים שלא יכלו לחכות עוד לרדת החשיכה‪.‬‬
‫היא הייתה פה כבר בעבר‪ ,‬כשהם היו צעירים‪ .‬הם היו בדרכם לראות לוויתנים‪ ,‬שהיו מגיעים לפנות בוקר‬
‫לנקודה מיוחדת בים כדי להזדווג בעונה זו של השנה‪ .‬מקום זה היה מיוחד גם בשבילה‪ ,‬שכן שם הוא ביקש את‬
‫ידה‪ .‬לא במקרה בחרה בנקודה זו כמקום מנוחתו התמידית של בעלה‪ ,‬שהתלווה אליה שוב לאותה נקודה‬
‫מיוחדת‪ ,‬הפעם ללא רוח‪-‬חיים‪.‬‬
‫‪325‬‬
‫השקט היפהפה שליווה אותה באותן שעות ארוכות בים נקטע בן רגע‪ ,‬כששמעה קריאות לעזרה‪ .‬בין הגלים‬
‫הזהובים היא הבחינה בראשו של אדם‪ ,‬וללא היסוס היא הפנתה את סירתה לכיוונו והעלתה אותו אל הסיפון‪.‬‬
‫"תודה"‪ ,‬הוא לחש תוך שהוא מתנדנד על הסיפון‪" ,‬כבר התחלתי לאבד תקווה שאי פעם אראה נפש חיה במקום‬
‫השומם הזה"‪.‬‬
‫היא ידעה שהים אינו שומם עוד כשהייתה ילדה‪ .‬הוא מלא ביצורים חיים‪ .‬חלקם גדולים‪ ,‬כדוגמת הלוויתן‪ ,‬שעל‬
‫אף גודלו נע במים בחן שלא היה מבייש את ציפור השיר הקלילה ביותר‪ ,‬וחלקם קטנים וחמקמקים עד כדי כך‪,‬‬
‫שלא ניתן לראותם אלא בלילה – כשהם רבים וזוהרים כמו הכוכבים הפרושים מעליהם‪ .‬היא בחרה שלא לספר‬
‫זאת לאדם הזר‪ ,‬ובמקום זאת נתנה לו לשתות מן המים שארזה לדרך‪.‬‬
‫בזמן ששתה לרוויה היא בחנה את האדם שמולה‪ :‬בגדיו היו בלויים‪ ,‬ועל פי מכנסיו הרפויים היא הבינה שאיבד‬
‫משקל רב‪ ,‬על אף שפניו נשארו שמנות כשל ילד‪ .‬שיער ראשו היה ארוך ומבולגן אך על פניו לא נראתה אף לא‬
‫שיערה אחת‪ .‬הוא היה מיובש ומורעב והיא הרגישה צורך לדאוג לו ולהאכילו‪ ,‬כפי שמרגישה אם המניקה את‬
‫ילדה הפעוט‪ .‬לא שידעה על בשרה כיצד מרגישה אם‪ ,‬שהרי יחסיה הטובים עם בעלה מעולם לא הניבו פרי‬
‫רחם‪.‬‬
‫הוא לקח מהפירות שהציעה ותחב אותם לפיו‪ .‬הוא אכל כל כך מהר עד שנאלץ להשתעל לאחר שבלע אותם‪,‬‬
‫וכשחייך אליה העסיס האדום עדיין נותר על שיניו‪.‬‬
‫"אני אוהב פירות"‪ ,‬הוא אמר‪" ,‬למשפחתי יש חלקת אדמה גדולה ואנחנו מגדלים שם עצי פרי כבר כמה דורות‪.‬‬
‫עבר זמן רב מאז שהייתי שם לאחרונה‪ .‬אני מתגעגע לאותה אדמה‪ ,‬אך יותר מכל"‪ ,‬הוא הביט לה בעיניים וחייך‬
‫חיוך אדום‪" ,‬אני מתגעגע לבשר"‪.‬‬
‫"אני מצטערת"‪ ,‬היא אמרה‪" ,‬לא הבאתי איתי בשר להפלגה‪ .‬אני מגיעה ליעדי מחר בבוקר ועד רדת החמה כבר‬
‫אהיה שוב בבית‪ .‬לא – "‪.‬‬
‫"זה בסדר"‪ ,‬הוא קטע אותה‪" ,‬מחר"‪.‬‬
‫‪326‬‬
‫השמש נעלמה לה בזמן שהאיש נרדם על הסיפון‪ .‬היא הדליקה לפיד שהאיר את הכלים המשמשים לדיג ושכבה‬
‫על יד בעלה המכוסה והביטה מעלה‪ ,‬אל הכוכבים הרבים שהשקיפו חזרה על הסירה הירוקה ששטה לה בתוך‬
‫השחור האינסופי בקצב קבוע ואיטי‪ .‬לפתע חשה בכאב עז בראשה ועיניה נעצמו‪.‬‬
‫היא חלמה שהיא שוב צעירה‪ ,‬במיטתה‪ .‬היא התעוררה לריחות של תבשילים‪ ,‬והלכה בעקבותיהם אל תוך‬
‫המטבח‪ .‬שם היא ראתה את בעלה‪ ,‬שלא הבחין בה מאחוריו והמשיך בבישוליו‪ .‬היא פסעה אליו באיטיות‬
‫וקראה בשמו‪ .‬כשהסתובב‪ ,‬לא היה זה הוא שעומד מולה אלא האדם‪ ,‬ששיניו היו מחודדות ומוכתמות מדם‪.‬‬
‫הוא אחז כדור בידיו‪ .‬לפתע‪ ,‬הכדור עלה בלהבות והתפורר ביניהן‪ .‬היא חשה בכאב רב בין רגליה ונשימתה‬
‫נעתקה‪ .‬כהרף עין היא פקחה את עיניה‪.‬‬
‫הוא היה מעליה‪ ,‬עירום כביום היוולדו‪ ,‬עיניו היו שטופות דם וידיו אחזו בחוזקה בצווארה‪ .‬היא התפתלה אך‬
‫כובדו לא אפשר לה להתחמק‪ .‬בעיניים דומעות‪ ,‬היא כיווצה את כף ידה לאגרוף והיכתה בפניו‪ .‬דם החל לנזול‬
‫מאפו השבור‪ .‬הוא סטר לה‪ ,‬משך את הסדין שמימינו וניגב את פניו האדומות‪ .‬משראה את שמתחת לסדין‪,‬‬
‫נתקף בהלה וסר לאחור‪.‬‬
‫היא ניצלה את פחדו של האנס כדי לשוב ולהתרומם על רגליה ונסה במהרה לצדה המואר של הסירה‪ ,‬שם חיכה‬
‫לה הצלצל של בעלה‪ ,‬שלאורכו ריצדה השתקפות הלהבה שמעליה‪ .‬היא אחזה אותו בידיה וכיוונה אותו אל‬
‫עבר האורח הלא רצוי‪ ,‬שהחל לרוץ אליה‪.‬‬
‫"רד מהסירה שלי!" צעקה‪ ,‬וזרקה עליו את הצלצל‪.‬‬
‫זעקת הכאב של האיש הייתה חדה כמו הצלצל שננעץ בבטנו‪ .‬שיווי המשקל שעליו התקשה לשמור מרגע‬
‫עלייתו על הסירה הופר‪ ,‬והוא נפל אל עבר הגאיה של הסירה‪.‬‬
‫היא נפלה על הסיפון כתוצאה מהפנייה החדה‪ ,‬ונפגעה קלות בראשה‪ .‬כשחזרה להכרה מספר דקות לאחר מכן‪,‬‬
‫היא ראתה אותו דומע מולה‪ ,‬נשען על דופן הסירה‪ ,‬שואף ונושף בכאב‪ ,‬ומבטנו המדממת משתלתל לו החבל‬
‫שקשור אל הצלצל שנותר נעוץ שם‪ .‬כשניסתה לעמוד שוב על רגליה‪ ,‬התנפצה הסירה שמתחתיה‪.‬‬
‫"שרטון"‪ ,‬היא חשבה לעצמה בזמן שמים החלו למלא במהרה את הסיפון‪" ,‬אני חייבת לברוח מכאן"‪.‬‬
‫‪327‬‬
‫היא אחזה בגלגל ההצלה שעל הסירה‪ ,‬והלבישה אותו על גוף בעלה הרטוב‪ .‬כל העת היא הבחינה בניסיונותיו‬
‫הכושלים של האדם להשתחרר מהחבל שקיבע אותו אל הסירה השוקעת‪.‬‬
‫כשהשמש זרחה שוב‪ ,‬לא היה כל זכר לסירה ולאדם שהטביע אותה‪ .‬היא צפה לה במשך שעות יחד עם בעלה‬
‫המנוח וצפתה בים הופך מאדום לכחול‪ .‬לפתע שמעה שירה מוכרת‪ .‬אלה היו לוויתנים‪ ,‬שבאו ללוות אותו אל‬
‫המצולות‪.‬‬
‫היא שחררה אותו מגלגל ההצלה וצפתה בו שוקע בחן אל ביתו החדש‪ .‬דמעות זלגו מעיניה‪.‬‬
‫"גאיה"‪ ,‬היא יכלה לשמוע אותו קורא לה בשמה‪" ,‬אני אוהב אותך"‪.‬‬
‫‪328‬‬
‫מהד‪ .‬הד ‪ /‬חן אהרון‪ ,‬מדעי החיים‬
‫חלמתי לזכור‪ .‬קור‬
‫אך קפאתי לשכוח‪ .‬כוח‬
‫לחמתי לבחור‪ .‬חור‬
‫ונמלאתי מנוח‪ .‬נוח‬
‫יכולתי להיעלב‪ .‬לב‬
‫אך ביקשתי לשמוח‪ .‬מוח‬
‫חשבתי לשבור‪ .‬בור‬
‫נפלתי אל האמת‪ .‬מת‬
‫נפרדתי ממך‪ .‬חה‬
‫צחקתי לעצמי‪ .‬מי‬
‫אני שאספוד לאובדן‪Done .‬‬
‫בחרתי בך ללא הינד‪ .‬נד‬
‫נשטפתי בטוב‪ .‬ללא הד‬
‫עצמתי עיניים ‪ .‬נעים‬
‫‪329‬‬
‫אדמה ‪ /‬טל בלומברג מנדל‪ ,‬אדריכלות‬
‫באסל וראנה נוסעים איתי באוטו‪ .‬הם זרים‪ .‬הם בני עשרים וקצת ואינם משתייכים לשנתון שלי‪ .‬שניהם מנצרת‪,‬‬
‫שניהם מאותה הכיתה‪ ,‬מאותו התיכון‪.‬‬
‫הם הופתעו לפגוש זה את זה באוניברסיטה‪ .‬היא לא האמינה שתתקבל ללימודים ושמרה את תכניותיה בסוד‪.‬‬
‫באסל עבר מנצרת לכפר סמוך‪ ,‬אל בית החלומות שבנו שם הוריו‪ .‬הוא מספר על בית מרשים המונח בקצה הר‪,‬‬
‫משקיף על ואדי ומוקף עצי פרי שהוריו נטעו בידיהם‪ ,‬ביניהם תפוז‪ ,‬אשכולית‪ ,‬לימון‪ ,‬חרוב וכרם זיתים‪ .‬ויש‬
‫עוד‪ ,‬אבל באסל לא מכיר את שמם בעברית‪.‬‬
‫בין העצים שתלו צמחי תבלין שמספקים את כל צרכם‪ ,‬הוא מדגיש‪ .‬תבלינים לא קונים‪ ,‬הוא אומר‪ .‬תבלינים רק‬
‫קוטפים‪ .‬כך לימדו אותו הוריו‪.‬‬
‫באסל אומר שישמח לארח אותי בבית הוריו‪ .‬ראנה מבטיחה שתכין לכבודי את סלט הטבולה שלה‪.‬‬
‫במסגרת הלימודים כבר למדתי על שכונות במזרח ירושלים כשועפת וג׳אבר מוכאבר ועל שיכונים נשכחים‬
‫ברחבי הארץ‪ ,‬וכעת אנחנו יורדים מהאיילון ותיכף ניכנס לבת ים הסמוכה לביתי‪ ,‬אבל בה לא ביקרתי כבר תשע‬
‫עשרה שנים‪.‬‬
‫אני נוהגת וזאת תהיה בשבילי פגישה עיוורת עם שכונת רמת יוסף‪.‬‬
‫סוף אוקטובר‪ ,‬החמסינים חלפו ורוח קלה מנשבת אבל עוד לא סתיו‪ .‬החורף מתאחר ומציף מחדש את בעיות‬
‫המים ואת סכנת הבצורת המרחפת תמיד מעלינו‪ .‬אבי‪ ,‬זיכרונו לברכה‪ ,‬בן למשפחת חקלאים רבת מעללים‪,‬‬
‫העביר לי את הדאגות האלה בתורשה‪ .‬הוריו עלו בעלייה הראשונה והתיישבו בראשון לציון וסבא שלי נטע‬
‫פרדסים וזרע מקשות אבטיחים‪.‬‬
‫אבי שבחר באקדמיה והיה לפרופסור לביוכימיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב‪ ,‬לא שכח מעולם‬
‫את שורשיו החקלאיים‪ .‬לצד עולם המחקר התובעני‪ ,‬ימיו הארוכים בין קירות המעבדה והניסיון האינסופי‬
‫‪330‬‬
‫למצוא תרופה למחלת הסרטן‪ ,‬הקפיד לשמר את תחביבו הישן‪ :‬חקלאות‪ ,‬גן ירק זעיר וגינון בחצר הבית‬
‫המשותף בו גדלתי‪.‬‬
‫לעולם לא אשכח את סלט הירקות הקצוץ שהיה רוקח‪ .‬הרכב הירקות היה קריטי כרכיבים בניסוי מעבדתי‪ .‬כך‬
‫גם מידות החיתוך הזעירות של כל ירק וירק‪ .‬הרכב הירקות נקבע על פי עונות השנה‪ .‬נוסחאות נסתרות היו לו‬
‫והתיבול בשמן זית‪ ,‬לימון‪ ,‬מלח‪ ,‬פלפל ובצל ירוק לעולם לא יישכח‪ .‬את הירקות כולם גידל לצד החנייה בבית‬
‫המשותף‪.‬‬
‫בחלל האוטו שוררת דממה ואני מוחה את עיני בגב כף היד‪.‬‬
‫״הגענו״‪ ,‬לוחש באסל‪ .‬אנחנו מצטרפים לסיור באיחור קל‪ ,‬חולפים על פני מוזיאון האמנות שיועד להיות‬
‫טבורה של שכונת רמת יוסף‪ ,‬בקצה המזרחי המוזנח של בת ים‪.‬‬
‫השכונה הוקמה לפני כשישים שנה‪ .‬מאז לא שופצה והיעדר יד אוהבת ומטפחת ניכר בכל פינה‪ .‬טיח שנשר‪,‬‬
‫סורגים מחלידים‪ ,‬חלונות מנותצים ‪ −‬אך כל זה אינו צורם כמו האדמה העלובה עליה אנו פוסעים‪ .‬כמהופנטת‪,‬‬
‫אני לא מסוגלת להרים את מבטי ממנה‪ .‬אני צועדת בעקבות המנחה אך איני שומעת עוד את דבריה‪ ,‬רק‬
‫מתבוננת באדמה‪ .‬זאת אדמתו של אף אחד; שטח הפקר מוזנח שגולש אל סלוני הבתים‪ ,‬מעקר לבלוב של‬
‫אהבה‪ ,‬מונע רוך ונתינה‪ ,‬מסרס עדינות וחמלה‪ ,‬זועק עזובה וייאוש‪.‬‬
‫כאן גדלים ילדים חסומים וגסים‪ ,‬מסוגרים ומחוספסים‪ .‬זאת אדמתו של הממסד המזניח; אדמה נטושה חסרת‬
‫תקווה ושנואה‪ ,‬שורצת חרקים‪ ,‬נחשים ועקרבים בקיץ ומוצפת שלוליות עכורות בחורף‪ .‬אדמה מעוקרת‪,‬‬
‫מלוכלכת ועצובה; אדמה דהויה‪ ,‬מצחינה וצרובה‪ .‬אדמה ששום דבר טוב לא יצמח ממנה‪.‬‬
‫אדמת ייאוש‪.‬‬
‫איך מדינה אשר בה קרקעות הם משאב יקר המציאות ‪ -‬מדינה שנלחמה ועודנה נלחמת מלחמה עקובה מדם על‬
‫אדמותיה ‪ -‬מזניחה כך את שטחיה?‬
‫הצורך בשינוי קיצוני זועק מכל פינה‪.‬‬
‫‪331‬‬
‫נערים חסרי מעש יושבים בגינה‪ ,‬מעשנים נרגילה‪ .‬הם צוחקים למראנו‪ ,‬מופתעים מן הנוכחות הזרה הפולשת‬
‫למרחבם‪ .‬אחריהם חולפת על פנינו קבוצת תלמידים צעירים עם ילקוטים על גבם‪ .‬הם ממהרים לבתיהם‬
‫ובצעדיהם הנחפזים הם מנסים לחצות במהירות את האדמה הזנוחה‪ .‬דבר אין בה מלבד צחנת צרכי חתולים‪.‬‬
‫סירחון ממלא את הנחיריים‪.‬‬
‫אני נמלטת אל הזיכרונות‪.‬‬
‫מדי שנה בתקופה זו נהג סבא שלי לבקר אותנו ובכל שבוע היה מביא עמו על כתפו שק תפוזים גדול‪ .‬מעולם‬
‫לא הבנתי כיצד הצליח האיש הצנום בעל השיער הלבן להעלות את השק במעלה המדרגות אל ביתנו‪ .‬הוא היה‬
‫מניח את שק היוטה על הרצפה במטבח‪ ,‬מוציא תפוזים אחדים שנותרו מחוברים לגבעול ולעלים‪ ,‬אוחז בידו‬
‫אולר ששלף‪ ,‬מקלף את הקליפה הריחנית בחתיכה אחת וממלא את האוויר בניחוח משכר של תפוזים טריים‬
‫שליווה את ילדותי‪ .‬הקפדנו לזלול את הפלחים הכתומים‪ ,‬לעתים רק כדי שלא לאכזבו‪.‬‬
‫תמיד בעונה זו של השנה הדיפו כפות ידיו של אבא שלי ריח קליפות הדרים‪.‬‬
‫פעם תהיתי מדוע לא מכינים בושם הדרים מן הקליפות‪.‬‬
‫הסיור בשכונה נמשך ואני ממשיכה להפליג בזיכרונות‪.‬‬
‫אני נזכרת בפסקת הפתיחה בספר "ענבי זעם" מאת ג׳ון סטיינבק; בתאורים החושניים של האדמה‪ ,‬משפטים‬
‫עוצמתיים שלעולם לא אשכח‪ :‬״אל הארץ האדומה של אוקלהומה ואל מקצת הארץ האפורה שלה‪ ,‬באו‬
‫הגשמים האחרונים בעדנה‪ ,‬ולא פרצו אפיקים באדמה החרבה״‪.‬‬
‫אני נזכרת במשפחות האמריקניות שנעקרו מאדמותיהם בשנות השבר הכלכלי הגדול והבצורת ובמסע הנדודים‬
‫שלהם בחולות המדבר של אוקלהומה‪.‬‬
‫אחר כך שבים אליי התיאורים האפוקליפטיים של הארץ המושחתת בספר ״הדרך״ של קורמרק מקארתי‪.‬‬
‫‪332‬‬
‫מתפתח דיון אקדמי בין חבריי הסטודנטים אבל מחשבותיי מתעופפות להן הרחק משם‪ ,‬אל ״שיר האדמה״‬
‫מאת גוסטב מאהלר‪ .‬זאת אחת מהיצירות האהובות עליי‪ ,‬ובאוזניי כבר מתנגנים צליליו הנוגים של השיר‬
‫השישי‪ ,‬האחרון‪ ,‬שיר הפרידה‪.‬‬
‫אני מנסה להסיט את מבטי מן האדמה הנגועה‪ ,‬אך איני מצליחה‪ .‬אם אבא שלי היה רואה את החרפה הזו‪ ,‬ודאי‬
‫היה עושה משהו‪ .‬ומה אני עושה?‬
‫אחר כך אני מהרהרת עד כמה טעונה המילה אדמה‪ .‬מיטב הסכסוכים שלנו וכמה מן העקובים שבהם‬
‫מתחוללים סביב אדמות‪ :‬סכסוכי בעלות על קרקעות עם הבדואים‪ ,‬עם הערבים‪ ,‬עם הנדל"ניסטים‪ .‬יותר מאוחר‬
‫יאמר באסל שערבים נקשרים לאדמה וישראלים ‪ −‬לנדל״ן‪.‬‬
‫אני מביטה לשמים ואין סימן לסתיו או לגשם‪ .‬אבא היה נאנח עכשיו‪ .‬אני נאנחת‪ .‬כל שאני רואה מולי הוא‬
‫אדמת ייאוש‪.‬‬
‫בדרך הביתה אני חושבת על החיבור‪ :‬דם‪ ,‬אדם ואדמה‪.‬‬
‫כעבור שבועות אחדים אני מתייצבת בכיתה ומציגה את החזון שלי עבור אדמות השיכון העלובות‪ .‬כך כתבתי‬
‫אז וצירפתי למילים תמונה צבעונית של אשכול ענבים אדומים בשיאו של קיץ‪:‬‬
‫זאת אדמתנו‪ ,‬כברת ארץ מטופחת להפליא שממלאה את הלב באהבה ובשמחה; רגבי אדמה ריחניים שמקדמים‬
‫את פנינו בשובנו מיום עבודה מפרך‪ .‬אדמה שהיא מקור לגאווה ולסיפוק‪ ,‬קרקע פוריה לגיבוש חברתי והעמקת‬
‫שורשים‪ ,‬ליצירת קשרים חדשים וחברויות‪ .‬אדמה שמושכת את הילדים ואת הנוער מן המחשב ומן הסמרטפון‬
‫לעבודת כפיים יצירתית משותפת‪ ,‬למפגשים ממשיים ולהתנסות ביצירת שפע חקלאי‪ .‬אדמה שמצמיחה חיטה‬
‫ללחם‪ ,‬שעורה לבירה‪ ,‬זיתים לשמן וגפנים ליין‪ .‬אדמה שקושרת את האדם לאדמה‪ ,‬לארץ ולמולדת‪.‬‬
‫האדמה הטובה‪.‬‬
‫‪333‬‬
‫* * *‬
‫הטקסט נכתב בעקבות סיור שהיווה חלק מלימודי הסטודיו במהלך השנה החמישית ללימודי אדריכלות‪:‬‬
‫סטודיו לתכנון נוף‪ ,‬בהנחיית אדריכלית הנוף חווי ליבנה‪ .‬בשונה מקודמיו‪ ,‬לא עסק הסטודיו בתכנון מבנים אלא‬
‫במה שביניהם‪ :‬בשטחי האדמה הציבוריים הפתוחים‪.‬‬
‫עד היום נהגנו לתכנן כך בניין‪ ,‬אוסף בניינים‪ ,‬מתחם‪ ,‬או עיר ‪ −‬להתבונן תחילה על המבנה ורק לאחר מכן‬
‫להתרכז בסביבתו‪.‬‬
‫התנסות זו שינתה את ההסתכלות שלי על הסביבה ועל האדריכלות כולה‪.‬‬
‫במסגרת הפרויקט נתבקשנו לתכנן מחדש את השטחים הפתוחים הנרחבים שבין בנייני הרכבת בשכונת רמת‬
‫יוסף בבת ים‪ ,‬שיכונים שנבנו בשנות החמישים והשישים מתוך חזון מעט רומנטי של עיר גנים‪ ,‬אשר בנייניה‬
‫שתולים באדמה וסביבם שטחים ירוקים נרחבים‪.‬‬
‫טופולוגיה זו יושמה גם ברמת אביב הירוקה‪ ,‬במעוז אביב ועוד‪ ,‬והשטחים הציבוריים בהם היו לאבן שואבת‬
‫למשפחות בעלות משאבים וכיום הם מלבלבים‪ ,‬מטופחים ומושכים ומעלים את ערך הבתים‪.‬‬
‫בשכונות נחותות כרמת יוסף בבת ים המצב עגום‪.‬‬
‫לפני שניגשתי למלאכת התכנון שוטטתי רבות בשכונה‪ ,‬וספגתי ממנה את הכאב עד תומו‪.‬‬
‫בתום הלימודים הצגתי את פרויקט החקלאות העצמית בשכונת רמת יוסף בבת ים‪ .‬קראתי לו ״האדמה הטובה״‪.‬‬
‫‪334‬‬
‫מרחב טראומה \ ‪ / 5:5‬טל ניסים‪ ,‬אדריכלות‬
‫הפרויקט שלי מתקיים על חורבות שכונת מנשיה בתל אביב‪ .‬מנשיה‪ ,‬שהחלה את דרכה כשכונה ערבית מעבר‬
‫לחומותיה הפרוצות של יפו נהרסה כמעט כליל ב‪ .5243-‬תושביה גורשו‪ ,‬בתיהם גולחו ושטחה הופקע לטובת‬
‫עיריית ת"א שרקמה חלומות גדולים ורבים בנוגע לעתיד שטח השכונה ‪" −‬הסיטי"‪.‬‬
‫בשכונה הזאת שוכן מסגד מנוכר מקהילתו ודולפינריום‪ ,‬או לפחות מה שנשאר מאותו מבנה שנזנח לאורך‬
‫השנים‪ ,‬ובינהם מתקיים דיאלוג שיכול רק לרמז על מה שקרה\ קורה שם‪.‬‬
‫גלגולים רבים עברה מנשיה‪ ,‬אך בשטח‪ ,‬מוחשית‪ ,‬כמעט ואין לה זכר‪ .‬רק אותו מסגד על שם חסן‪-‬בק עומד לו‬
‫איתן‪ ,‬מנותק מהכל‪ ,‬כאילו לא צריך להיות שם‪ .‬מולו ניצב הדולפינריום‪ ,‬בודד לא פחות‪ ,‬מצולק מפיגוע טרור‪,‬‬
‫מוזנח ובעיקר נטוש‪ .‬במרחב הזה הם מתקיימים יחד‪ ,‬רוצים לגלות לנו על היסטוריה של הרס‪ ,‬של מלחמה‪ ,‬של‬
‫קונפליקט בין קהילות‪ .‬ומאידך‪ ,‬מחשבות על פיתוח‪ ,‬תכנון והולדת החדש‪.‬‬
‫המרחב להגדרתי‪ ,‬הוא מרחב מצולק הנותר כפצע פתוח מכיל את כל האנורמליות שהצטברה לאורך השנים‬
‫מאוסף של טראומות שונות‪ ,‬מרחב הספוג כולו בסיפורים‪ .‬זיכרונות על אותם משפחות שבנו להם בית‪ ,‬שגורשו‬
‫ונאלצו להתחיל מחדש‪ ,‬המסגד שנותר בדד אל מול ההרס והחורבן‪ ,‬וממשיך לפעול עד היום גם כאשר אין‬
‫סביבו קהילה מחבקת‪ ,‬ניצב כאי בודד מוקף בים של כבישי וחניונים‪ .‬מלון הדיוויד אינטרקונטיננטל בהוד והדר‬
‫לצדו והדולפינריום כנגדו‪ ,‬רק ממחישים עד כמה אותו מרחב הוא יוצא דופן‪ ,‬מצולק‪ ,‬עוטה עליו שכבות‬
‫שכבות‪ .‬זהו מרחב של טראומה‪.‬‬
‫‪335‬‬
‫לכן‪ ,‬לאחר ההבנה שהמרחב מנקז אליו אוסף של טראומות שונות אשר נספגו בשטח לאורך השנים‪ ,‬החלטתי‬
‫להתמודד עם השוני‪ ,‬עם הקיצון שמרחב שכזה מייצר‪ ,‬ללכת איתו‪ ,‬ולא לנסות לכפות עליו מרקם חדש‪ ,‬לחשוף‬
‫את השכבות ולא לכסות‪.‬‬
‫מאחר שהגדרתי את השטח כמרחב טראומתי ניסיתי לחזור ולהבין לעומק מהו המושג טראומה ואיך ניתן‬
‫להתמודד עמו‪ .‬טראומה הינה חוויה אישית‪ ,‬ומאחר והמרחב מרובה בצלקות שהותירו טראומות שונות‪ ,‬נשאלת‬
‫השאלה איך אני חווה מרחב בעל מטענים‪ ,‬בעודי מגיע עם מטענים מה"בית"?‬
‫אותם מטענים מה"בית" שייכים לאותה מציאות חברתית קיימת המקבעת בנו נורמות קבועות‪ ,‬כאשר המטענים‬
‫המדוברים משתייכים למציאות הקיימת של החברה לתוכה אנו גדלים‪ ,‬הלא היא המציאות הישראלית‪-‬ערבית‪,‬‬
‫מציאות מורגלת הפרדות‪ .‬נורמת ההפרדות הפכה לדבר שבשגרה‪ ,‬ודווקא במונוטוניות שהשגרה מכתיבה‬
‫נוצרת קהות אשר אינה מאפשרת לנו לאתגר את תפיסת המציאות התבניתית שלנו‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬שמתי לעצמי למטרה לייצר מרחב שיביא את האדם להרהר על המציאות הקיימת וזאת על ידי שאלת‬
‫שאלות על יחסים ומפגשים בין אדם לעצמו‪ ,‬בין אדם לאדם ובין אדם למרחב‪ .‬התכנון הינו תכנון המייצר‬
‫סיטואציות המתעמתות עם הפעלת החושים שלנו‪ ,‬אך מאתגרות אותם‪ ,‬מובילות לחידוד החושים על ידי חוויית‬
‫גירויים "שגרתיות" תוך כדי חידוד החושים באמצעות כלים בלתי שגרתיים‪ ,‬המתבטאים בארגון חלל עשיר‬
‫אשר בו זמנית ממחיש מס' דרכים לא קונבנציונליות לחוויית חלל‪.‬‬
‫כהחלטה תכנונית ראשונה החלטתי להשאיר את המסגד כא‪-‬נורמלי‪ ,‬מנותק מכל הקשר וסביבה‪ .‬המרחבים‬
‫והחללים שאבחר לייצר יתקיימו לצדו‪ ,‬יתמודדו איתו‪ .‬וכך אכן היה כאשר החלטתי ליצור במרחב תערוכה‬
‫אינטראקטיבית שתתרחש בפביליונים אותם פיזרתי בשטח בסמוך למסגד‪ .‬התערוכה תתבסס על מציאות של‬
‫הפרדות‪ ,‬אותה מציאות ערבית‪-‬ישראלית שבה אנו חיים‪ ,‬כאשר עדויות של סיפור מנשיה יהוו טריגר מוביל‬
‫למהלך המציג א‪-‬נורמליות לאופן בו אנו חווים גירויים‪ .‬חוויית הגירויים מנקודת מבט בלתי שגרתיות יאתגרו‬
‫ויעוררו מחדש את תפיסת המציאות החיצונית באופן סובייקטיבי‪.‬‬
‫‪336‬‬
‫האקט הבא היה העברת הטראומה על ידי הריק‪ .‬טראומה הינה אובדן הרצף ההתפתחותי‪ ,‬איזשהו בקע‪ ,‬תהום‪,‬‬
‫אשר מתבטאת בשטח כדיסאינטגרציה של המרחב‪ .‬מרחב שיישאר ברובו עירום יוכל להפוך את הטראומה‬
‫לחלק אינטגרלי של מה שאנחנו‪.‬‬
‫לאחר מכן הגיע שלב חשיפת השכבות ‪ −‬הורדת השטח בנטייה והצבת ביתנים ליד המסגד‪ .‬תכנון מרחב‬
‫המייצר שיח חזותי חדש המאפשר מצד אחד מעצם היותו שונה באופיו ומרקמו וביחסים הנוצרים בתוכו אזכור‬
‫לטראומה הקיימת‪ .‬הנצחת האנורמליה‪ .‬בנוסף להטיית השטח‪ ,‬הטיית הביתנים‪ ,‬פעולה נוספת המובילה לערעור‬
‫הקרקע‪ ,‬ובכך המחשת הטראומה‪ .‬אותם ביתנים ייצרו במרחב חללים אשר יביאו לידי ביטוי מגוון גירויים אשר‬
‫יאתגרו ויעוררו מחדש את תפיסת המציאות החיצונית‪ ,‬ילחצו על מתגי ההפעלה שלנו‪ ,‬יפעילו את חושינו‪,‬‬
‫ימחישו את הא‪-‬נורמליות הספוגה במקום וכך יאפשרו לעבד את המידע מתוך הסביבה ולקלוט ולפרש את‬
‫המציאות באופן סובייקטיבי וחדש‪.‬‬
‫להלן תמונות מהפרויקט אשר ימחישו את השלבים התכנוניים שאותם תיארתי וכמו כן גם את השלבים הבאים‪:‬‬
‫‪337‬‬
‫אם כן‪ ,‬לאחר שהיה לי כיוון ברור‪ ,‬חזרתי שוב להגדרת מושג הטראומה‪ .‬איך אותם מטענים עמם אנו מגיעים‬
‫מה"בית" ישפיעו בסופו של דבר על חווית המרחב של הסובייקט? הלא אדם מפרש את המרחב מנקודת מבטו‬
‫ועל פי המטענים שהוא מגיע עמם‪ ,‬ולכן ניסיתי להבין אילו אסוציאציות יעברו בראשם של האנשים שיחוו את‬
‫אותו מרחב‪.‬‬
‫מבוגרים? מה הם רואים?‬
‫‪338‬‬
‫לוחמה בשטח בנוי‪ .‬מרחב המפקיע את הנוף מידינו לטובת נוכחות צבאית‪ ,‬אך בעת שהמקום ננטש הופך למעין‬
‫קריית מתים‪.‬‬
‫אולי בונקר? לוקח בעלות על הקרקע‪ ,‬המבנה האולטימטיבי להגנה‪ ,‬נוכחות בלתי מתפשרת‪ ,‬ומעט אלימה‬
‫לסביבה‪.‬‬
‫או לחלופין‪ ,‬חורבות? המגלות את שנותר לאחר ההרס‪.‬‬
‫וכיצד ילדים יחוו מרחב שכזה?‬
‫מרחב המעורר סקרנות ומעודד משחק על שיפועי הגגות עליהן ניתן לטפס‪ ,‬וחיפוש אחר מקומות מחבוא‪.‬‬
‫המרחב האסוציאטיבי שנוצר הוא מצד אחד הקשה על החברה ומצד שני כלי מפתח להתמודדות‪ .‬באופן כזה‬
‫הוא מייצר הזדמנות להרחבה תודעתית‪ .‬לתת לאנשים הזדמנות לחשוב‪ ,‬לראות גם את מה שאני בוחר לא‬
‫לראות‪.‬‬
‫המרחב והביתנים אותם הוא מכיל עשוי כולו מבטון‪ .‬אבל למה בטון? הבטון כחומר ‪ −‬נצחי כמו הטראומה‪,‬‬
‫מזוהה עם הבניה הארצישראלית‪ ,‬השימוש בו שם מראה לדמותנו‪ .‬הבטון מייצר לזיכרון עקבות‪ ,‬השארת‬
‫עקבות שישארו הרבה אחרי שהסכסוכים בגללם נבנו‪ ,‬כבר נשכחו בדפי ההיסטוריה‪ .‬הבטון‪ ,‬והקיפול והחירור‬
‫שביצעתי בו מהווים את ההטבעה‪ ,‬ובאופן כזה גם את ההנצחה‪.‬‬
‫ככל שהתקדמתי בשלבי התכנון במהלך התמקדתי ופיתחתי לעומק ביתן מבין הפביליונים שפיזרתי בשטח‪ ,‬לו‬
‫קראתי ביתן הדיאלוג‪ ,‬בו מוצגת עדות נבחרת מסיפורי מנשיה‪ .‬שימוש בעדות ככלי המאפשר להתמודד עם‬
‫הטראומה על ידי הצבת בן אדם אל מול זהות שם ופנים‪ .‬הביתן עצמו מתמקד במציאות הישראלית ערבית‪-‬‬
‫מציאות של היפרדות‪ .‬הדבר מתקשר לתכנית הביתן‪ -‬אני מתחיל מסלול לבד‪ ,‬אך המשך החלל מספק חוויה של‬
‫ביחד‪ ,‬שכן את הביתן חוצה לכל אורכו קיר המפריד בין שני אנשים ההולכים במסלול זה לצד זה כאשר שמיעת‬
‫עדות מלווה את ההליכה‪ .‬הקיר משחק בדרגות של חשיפה‪ .‬לעתים אני רואה את האדם ההולך לצידי ולעיתים‬
‫אני רק שומע‪ .‬בסוף החלל‪ ,‬אותו קיר פוער פתח המשמש כשולחן המציב שני אנשים זה מול זה‪ .‬השולחן‬
‫כמראה‪ .‬כדי לנצל את מהות הביתן אני מבין שאני צריך עוד מישהו לחוויה‪.‬‬
‫‪339‬‬
‫לפרויקט‪ ,‬שעליו עמלתי סמסטר שלם‪ ,‬קראתי‪.5:5 :‬‬
‫‪ 5:5‬למה? כדי להסתכל החוצה‪ ,‬דרושה התבוננות פנימית‪ ,‬לשים מראה לעצמי ומנגד‪ ,‬לשים מראה אל מול‬
‫האחר‪ .‬דיבור על דיאלוג ‪ −‬אני צריך את העיניים שלך בשביל ללמוד משהו על עצמי‪.‬‬
‫‪340‬‬
‫מכתב לג'ורג' ‪ /‬טלי בר און‪ ,‬רפואה‬
‫המסתורין שאופף את דמותך‬
‫גורם לי לתהות‪ ,‬לטוות‬
‫לבדות‬
‫פרטים אודות עברך‪.‬‬
‫כפות הידיים הגדולות רומזות על שמץ אבהות‬
‫האם ליטפו הן ילד‪ ,‬נכד?‬
‫או שסייעו בטריפת תענוגות החיים‬
‫כפי שמעידות סיכות ששודכו ללבך‪.‬‬
‫ספר לי על התחושה‬
‫נוכח ההמולה סביבך‬
‫כולם חושפים‪ ,‬בודקים‬
‫חופרים‬
‫אל עמקי נשמתך‪.‬‬
‫מדוע החלטת לחצות אל עברו השני של האוקיינוס האטלנטי‬
‫‪341‬‬
‫משל היה הרוביקון‬
‫ולו רק בשביל לחתום על טופס הויתור‬
‫מרגשות האשם‪.‬‬
‫אך כל זאת ועוד כבר לא אדע‪,‬‬
‫תודה ג'ורג'‪ ,‬על שתרמת את גופתך למדע‪.‬‬
‫‪342‬‬
‫מיומנו של אוהד ‪ /‬יאיר סימנה‪ ,‬הנדסת מכונות‬
‫כששואלים אוהד כדורגל למה הוא אוהד את קבוצתו‪ ,‬לעולם לא תשמעו תשובה חד משמעית‪ .‬כי אין כזאת‪.‬‬
‫כאוהד מכבי חיפה בכדורגל מעולם לא הצלחתי להבין למה אני אוהב כל כך את הקבוצה‪.‬ואם לומר את האמת‪,‬‬
‫לא בחרתי בקבוצה‪ ,‬הקבוצה בחרה בי‪ .‬בסביבה שבה גדלתי לאהוד את מכבי חיפה היה באופנה ואני‪ ,‬שלא‬
‫תמיד שוחה בזרם יחד עם כולם‪ ,‬בחרתי דווקא הפעם ליישר קו‪ .‬בעשור האחרון‪ ,‬להיות אוהד מכבי חיפה היה‬
‫מתגמל למדי; הקבוצה ניצחה ברוב המשחקים‪ ,‬לקחה אליפויות וגביעים והעפילה לטורנירים הנחשבים‬
‫באירופה‪.‬‬
‫מכבי חיפה‪ ,‬פעם מועדון צנוע מהכרמל‪ ,‬הפכה תחת ניהולו המופתי של יעקב שחר לאימת הליגה הישראלית‪.‬‬
‫במהלך השנים פיתחתי זהות ורגשות אמתיים כלפי הקבוצה ‪,‬כך שהיא נהייתה חלק ממי שאני היום‪ .‬בתור חובב‬
‫כדורגל מושבע מעולם לא הייתי אוהד שרוף שהולך פיזית אחרי הקבוצה לכל מקום וכל משחק‪ .‬כמובן שראיתי‬
‫את כל המשחקים בטלוויזיה ומדי פעם אפילו הלכתי למשחקים חשובים ויוקרתיים‪ ,‬שכן החוויה במשחקים‬
‫האלו תמיד הייתה יוצאת דופן; אצטדיון מלא עד אפס מקום‪ ,‬כולם שרים וקופצים ואין שמחה טובה מזו‪.‬‬
‫השנה היא שנת ה‪ 555-‬למועדון‪ .‬שנה עם ציפיות‪ ,‬שנה שלא תחזור על עצמה‪ .‬שנה שבה נתמודד על תואר‬
‫האליפות ובו בזמן נתחיל את המעבר לבית החדש שנבנה בחלקה בדרומי של העיר ‪ −‬אצטדיון על שם "סמי‬
‫עופר" (שתרם כמה עשרות מיליונים מכיסו הפרטי)‪ .‬פרויקט אדיר ממדים בעלות של חצי מיליארד שקל ותכנון‬
‫שמגיע לפרטים הקטנים ביותר‪ .‬שנת ה‪ 555-‬למועדון‪ ,‬אצטדיון חדש ומפואר וקבוצה שנראית רעבה לתארים‪.‬‬
‫הציפייה ומסע התעמולה סביב הקבוצה הביא אותי לחשיבה שאולי דווקא השנה‪ ,‬לראשונה בחי‪,‬י נרכוש מנוי‬
‫שנתי לכל משחקי הליגה הביתיים של הקבוצה‪ .‬ולמרות שאני גר בתל אביב ואין לי דרך להתנייד עד חיפה או‬
‫בכלל זמן פנוי‪ ,‬החלטתי לשדרג את סטטוס אוהד הקבוצה ולהמשיך קדימה עם ההחלטה‪ .‬מכאן‪ ,‬הדרך למנוי‬
‫הייתה קצרה‪ .‬רתמתי חבר ילדות שגם הוא אוהד הקבוצה להצטרף אליי למנוי‪ ,‬שכן השמחה כפולה פי שתיים‬
‫אם יש לך עם מי לקפוץ ולעודד כשאתה צופה במשחק‪ .‬עברו מספר ימים והגיע הרגע בוא אנו סוף סוף בשלב‬
‫בו מזמינים את המנוי‪ .‬אני זוכר שהתרגשתי כמו ילד קטן שאבא שלו לוקח אותו למשחק בפעם הראשונה‪ .‬אבל‬
‫‪343‬‬
‫אבא שלי מעולם לא לקח אותי למשחק‪ .‬בכלל‪ ,‬המשפחה מעולם לא הבינה מאין הגיעה אותה אהבה מוזרה‬
‫לכדורגל‪ ,‬הרי מלבדי אין אף אחד במשפחה‪ ,‬אפילו המורחבת‪ ,‬שאוהב כדורגל ואוהד קבוצה כלשהי בפרט‪.‬‬
‫כל עונה‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬מתחילה במשחקים המוקדמים של הטורנירים באירופה ועונת ה‪ 555-‬של המועדון‬
‫התחילה מצוין במשחקים אלו‪ .‬הקבוצה הביסה קבוצות לא מוכרות ממקומות נידחים באירופה‪ ,‬הפרשנים‬
‫היללו‪ ,‬האוהדים התרגשו וחשבנו שהשנה זה הולך לקרות ‪ −‬האליפות חוזרת לכרמל‪ .‬אבל אז התחילה הליגה‪,‬‬
‫משחק ראשון‪ ,‬אנחנו מגיעים מוקדם‪ ,‬לוקחים את המנוי מהקופות ונכנסים פנימה‪ .‬תמיד כשאני נכנס לאצטדיון‬
‫אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה‪ .‬יש משהו מאוד עוצמתי באצטדיון הומה אדם שמעודד‪ ,‬קופץ ושר כל‬
‫הזמן‪ .‬תחילת המשחק והקבוצה שלנו לא נראית טוב‪ ,‬לא מחוברת‪ ,‬לא אותה קבוצה שראינו לפני שבועיים‬
‫במסגרת האירופאית‪.‬‬
‫אנחנו לא מבינים מה קורה‪ ,‬זאת לא הקבוצה שלה ייחלנו‪ ,‬זאת לא הקבוצה שראינו קודם‪ .‬המשחק מסתיים‬
‫בניצחון שלנו‪ ,‬איכשהו ניצחנו את המשחק‪ .‬מה שלא ידענו‪ ,‬שזה המשחק היחידי שננצח בזמן בקרוב‪ .‬במשחק‬
‫הבא היכולת הלא טובה כבר באה לידי ביטוי גם בתוצאה‪ ...‬הקבוצה מפסידה‪ .‬אנחנו מנסים להבין מה קורה‪,‬‬
‫זאת לא מכבי חיפה שהייתה אמורה להיות העונה‪ .‬אנחנו מתיימרים להיות המועדון הכי גדול בארץ‪ ,‬וכמצופה‬
‫ממועדון כזה עליו לנצח כמעט בכל המשחקים‪ .‬המשחק הבא היה נגד מכבי תל אביב‪ .‬המשחק‪ ,‬ב‪-‬ה' הידיעה‪,‬‬
‫של הכדורגל הישראלי‪ .‬מכבי תל אביב היא האלופה הנוכחית‪ ,‬וזה המשחק שיכתיב לאן פניה של מכבי חיפה‬
‫מיועדות השנה‪ .‬משחקים בין שני הקבוצות הללו היו הרבה מעבר ליריבות ספורטיבית; משחקים על היוקרה‪,‬‬
‫על התהילה‪ ,‬על "מי הקבוצה הטובה בישראל"‪ ,‬מי המועדון המפואר בארץ‪ .‬הכל תלוי במשחק אחד‪ .‬מבחינת‬
‫האוהדים זה משחק של להיות או לחדול‪ ,‬שום תוצאה מלבד ניצחון לא תתקבל מבחינתנו‪ .‬כמה ימים לפני‬
‫המשחק אנחנו כבר מרגישים את ההתלהבות גוברת בקרבנו‪ ,‬הסביבה מתחילה לדבר על מה יקרה‪ .‬ההימורים‬
‫וההתערבויות בין החברים כבר לוקחים חלק נכבד בכל שיחה‪ ,‬המשחק הופך בקלות לשיחת היום‪.‬‬
‫יום המשחק מגיע‪ ,‬ההתרגשות בשיאה‪ ,‬כבר כמה ימים שאנחנו מדברים רק על המשחק הזה‪ ,‬מנתחים כל‬
‫סטטיסטיקה‪ ,‬מדברים על הרכבים ומערכים‪ .‬אני בלימודים ולא מרוכז‪ ,‬קורא כל פיסת מידע אינטרנטית על‬
‫המשחק הזה‪ .‬הציפייה פשוט לא מניחה לי‪ ,‬אלה ימים שרופים מבחינתי‪ ,‬ימים שבהם אני לא מתייחס לכלום‬
‫‪344‬‬
‫מלבד ההמתנה למשחק הכל כך חשוב שיגיע בערב‪ .‬אני סופר את השעות‪ ,‬עוד שעה ועוד שעה עוברות‪ ,‬ושעת‬
‫הערביים כבר מתחילה לבצבץ בשמיים‪ ,‬שיא היום מתקרב‪ .‬כל הנסיעה מתל אביב לחיפה אנחנו שומעים‬
‫תכניות ספורט ברדיו‪ ,‬פרשנים שונים שמונעים מאינטרסים שונים מציגים כל מיני דעות ופרשנויות שונות שאין‬
‫להתייחס אליהם ברוב המקרים‪ ,‬אבל אנחנו שומעים אותם בכל זאת‪ .‬בכניסה לחיפה הפקקים כבר מתחילים‪,‬‬
‫רוב המכוניות עם צעיפים ירוקים‪ ,‬גם שלנו‪ .‬בדרך כלל לפני משחק חיפוש החנייה הוא הוא חלק בלתי נפרד‬
‫מהזמן שיש לקחת בחשבון בשביל לא לפספס את תחילת המשחק‪ ,‬אבל לנו יש מקום קבוע שתמיד איכשהו‬
‫פנוי‪.‬‬
‫אנחנו מתקרבים לעבר האצטדיון וכבר שומעים את קול האוהדים הולך וגובר‪ .‬המשטרה פרוסה בכוחות‬
‫גדולים‪ ,‬פרשים והמון שוטרים סמויים‪ .‬ככה זה במשחקי כדורגל בארץ‪ .‬השוטרים בכל מקום כדי למנוע‬
‫התפרעויות‪ .‬איכשהו נוכחות המשטרה גורמת למן חוסר נוחות‪ ,‬אבל לנו זה כבר לא משנה‪ ,‬ריח המשחק כבר‬
‫באוויר ושום דבר לא יוציא אותנו מהאווירה‪ .‬בכניסה לאצטדיון אנחנו עוברים בידוק‪ ,‬נראה כאילו הבודקים‬
‫יודעים את מי לחפש ורוב הקהל עובר בדיקה מהירה ולא פולשנית‪ .‬עוברים כמה שערים וזהו‪ ,‬אנחנו בפנים‪.‬‬
‫הדשא הירוק בשילוב פנסי אור עוצמתיים זוהר אלינו במן אמירה מזמינה ‪ −‬ברוכים הבאים‪ ,‬הוא מסמן לנו‪.‬‬
‫אנחנו עולים במעלה המדרגות אל עבר המקומות הקבועים שלנו ובדרך אני מתמרמר לעצמי ונזכר כמה‬
‫האצטדיון הנוכחי "קריית אליעזר" ישן ועלוב‪ .‬כל נוכחות בו פשוט מבאסת אותי‪ ,‬הזווית צפייה בלתי אפשרית‪,‬‬
‫באמצע היציע יש טריבונה מיותרת שמסתירה חלק מהצד השמאלי‪ ,‬הכיסאות צפופים‪ ,‬לא נוחים ובלי מרווח‬
‫לרגליים והמתקן כולו מיושן ומוזנח‪ .‬אבל זה בסדר‪ ,‬נסבול את האצטדיון‪ ,‬במיוחד כי עוד השנה אנחנו עוברים‬
‫לאצטדיון חדש‪ ,‬מרהיב‪ ,‬מפואר‪ ,‬מהמתקדמים באירופה‪ .‬נותרו עשרים דקות לתחילת המשחק ואנחנו מנסים‬
‫לנחש כל תרחיש אפשרי‪ .‬אני כמובן בצד האופטימי של האוהדים שחושב שננצח את המשחק ‪ −‬תמיד מאמין‪.‬‬
‫מהצד השני יש את הפסימיים שאולי הם יותר מציאותיים בעונה הזאת‪ .‬אלה טוענים שפשוט אין לנו סיכוי‪ .‬אני‬
‫לא אוהב את לשמוע אותם‪ ,‬הם חסרי אמונה‪ .‬תמיד חייבים להאמין שאפשר‪ ,‬אחרת מה הטעם להגיע בכלל‬
‫למשחק‪ .‬אנחנו סופרים את הדקות והזמן מתקרב‪ ,‬שחקני שתי הקבוצות כבר עולים על הדשא‪ ,‬מכבי חיפה‬
‫בתלבושת‬
‫הירוקה‬
‫לבנה‬
‫המסורתית‬
‫שלה‬
‫ומכבי‬
‫תל‬
‫אביב‬
‫בתלבושת‬
‫הצהובה‪.‬‬
‫כל קבוצה מתפרשת על הדשא לפי המערך שלה‪ ,‬השופט באמצע המגרש וכולם מחכים לשריקת הפתיחה‪.‬‬
‫‪345‬‬
‫השופט שורק והמשחק מתחיל‪ ,‬מכבי תל אביב משתלטת על המגרש‪ ,‬היא פשוט קבוצה טובה יותר‪ .‬בתחילת‬
‫המשחק אנחנו שרים ומעודדים‪ ,‬אך ככל שהזמן עובר ומכבי תל אביב משתלטת יותר ויותר על המשחק‪ ,‬אנחנו‬
‫האוהדים מתחילים לאבד סבלנות‪ .‬אומרים שמגרש כדורגל זה מקום שבאים אליו בשביל לפרוק אגרסיות‪ ,‬אצלי‬
‫אישית זה לא המצב‪ ,‬אני מגיע ליהנות מחוויית כדורגל טובה‪ .‬מעידוד ושירה עוברים לצעקות שמהר מאוד‬
‫מדרדרות לקללות לעבר השחקנים והמאמן‪ .‬מכבי חיפה נראית לא טוב‪ .‬עוברות ‪ 41‬דקות והשופט שורק לסיום‬
‫המחצית‪ ,‬התוצאה תיקו אפס‪ .‬עם איך שחיפה משחקת‪ ,‬אנחנו מאמצים בשתי ידיים את התוצאה ומקווים‬
‫למחצית שניה טובה יותר‪.‬‬
‫אני עדיין אופטימי וחושב שמחצית הבאה מכבי חיפה תעשה שינוי ותעלה טובה יותר‪ .‬אולי שיחת מוטיבציה‬
‫תשנה להם את הגישה‪ ,‬אולי חילוף מקצועי במערך ואולי הם יתנו קצת יותר‪ -‬רק בשביל כל הקהל שהגיע‬
‫לצפות בהם‪ .‬חמש דקות לאחר תחילת המחצית השניה כל האופטימיות מתפוצצת לי בפנים‪ .‬מכבי תל אביב‬
‫יוצאת להתקפה מסודרת‪ ,‬ההגנה שלנו מתקשה לעמוד בקצב‪ ,‬כמו ברוב המחצית הראשונה‪ ,‬רק שהפעם מכבי‬
‫תל אביב יורה את הכדור אל תוך רשת השער‪ .‬אחת אפס למכבי תל אביב‪ .‬קשה לנו לראות את זה‪ ,‬במיוחד‬
‫במשחק בית שלנו‪ .‬לאחר עשר דקות מכבי חיפה מתחילה להתעורר ויוצאת להתקפה נגדית‪ ,‬החלוץ המפוקפק‬
‫שלנו מקבל מסירה מדויקת מחוליית הקישור ועומד לבד מול השער‪ ,‬אך בעיטה מרושלת לידיים של השוער‬
‫מונעת מחיפה לחזור למשחק‪ .‬המשך המשחק כבר לא מעניין‪ .‬כנראה הודחק החוצה ונשכח‪ .‬המשחק הסתיים‬
‫בשלוש אפס מוחץ למכבי תל אביב‪ .‬אחרי תשע שנים שמכבי תל אביב לא ניצחה את מכבי חיפה בביתה ‪−‬‬
‫העונה זה קרה‪.‬‬
‫היום אנחנו בשלהי העונה; חיפה כבר לא תרוץ לאליפות‪ .‬כל שנשאר זה ללקט נקודות משאר משחקי העונה‪,‬‬
‫להחזיר מעט מהכבוד של המועדון ולהתכונן לעונה הבאה‪ .‬גם המעבר לאצטדיון החדש נדחה לשנה הבאה ‪−‬‬
‫כנראה הבינו שלא זו הדרך לחנוך בית חדש‪ .‬ואני‪ ,‬שבפעם הראשונה עושה מנוי‪ ...‬סולח‪ ,‬מבין‪ ,‬מקווה שבשנה‬
‫הבאה נחזור לנצח‪ .‬המועדון מעל הכל‪ ,‬מכבי חיפה עוד תחזור לגדולתה‪.‬‬
‫‪346‬‬
‫הקרון ‪ /‬גונר יערה‪ ,‬אדריכלות‬
‫לונדון קיבלה את פנינו כשהיא קרירה ואפרורית‪ ,‬רוב השבוע טיפטף גשם דק ושמש כמעט ולא נראתה‪.‬‬
‫"אני לא מאמינה שבארץ קיץ עכשיו‪ ,‬כולם בים‪ ,‬ורק אנחנו פה‪ ,‬עטופות עם מעיל ומגפיים"‪ ,‬אמרתי לאימא‪.‬‬
‫שבוע ימים שוטטנו אימא ואני ברחובות העיר הגדולה‪ ,‬סורקות את השווקים ואת החנויות‪ ,‬מציצות לגלריות‬
‫של אמנים אוונגרדים‪ ,‬פוקדות בתי קפה קטנים ומתלבטות באיזה מן המוזאונים הגדולים לבקר‪ .‬אני התמקדתי‬
‫בשוקי הפשפשים הפרושים לאורכה של העיר ואימא לא פיספסה אף פארק‪ ,‬מתענגת על משטחי הדשא‬
‫הירוקים ומתלהבת מכל סנאי המקפץ בין העצים‪.‬‬
‫את הבוקר האחרון לשהותנו בעיר הקדשנו לקניות‪ .‬עננים כבדים היו תלוים בשמים‪ ,‬מאיימים להוריד מבול בכל‬
‫רגע‪ .‬בעוד אנחנו מביטות בחלונות הראווה המקושטים‪ ,‬מטח גשם כבד התחיל לרדת‪ .‬נסנו על נפשנו אל בית‬
‫הקפה הקרוב לתפוס בו מחסה והתנחלנו ליד שולחן קטן שעמד ליד החלון‪ ,‬ממתינות לקנקן תה אנגלי עם חלב‬
‫חם בצד שהוזמן ממלצרית אדומת שיער וסמוקת פנים‪ .‬ברגע אחד התמלא הרחוב בים של מטריות‪ ,‬שמרחוק‬
‫נראו כמו שדה פטריות צבעוני הנע ונד לכל הכיוונים‪.‬‬
‫מבעד לחלון נשקף בנין תחנת הרכבת הגדולה של העיר‪ ,‬בנין ישן‪ ,‬שחור מפייח אך הדור‪ ,‬שידע זמנים יפים‬
‫יותר‪ ,‬כמו גברת זקנה שמבעד קמטוטי פניה נראים שרידי יופיה ורומזים כמה יפה הייתה פעם‪ .‬דלתות התחנה‬
‫היו פעורות‪ ,‬פולטות ובולעות את ההמון המתרוצץ‪.‬‬
‫"הייתי פה פעם‪ ,‬זו התחנה ממנה יצאתי לנסיעה ההיא‪ ,‬וגם אז זה היה באמצע הקיץ וגשם חזק ירד"‪ ,‬אמרה‬
‫אימא וחייכה לעצמה‪.‬‬
‫"על איזה נסיעה את מדברת?" שאלתי בפליאה‪.‬‬
‫"סיפור קצת מצחיק"‪ ,‬ענתה במבוכה‪" ,‬הייתי אז כמעט בגילך"‪.‬‬
‫זו הייתה נסיעתה הראשונה לחו"ל‪ ,‬סטודנטית מהטכניון שבקושי הצליחה להצטרף למשלחת חילופי‬
‫הסטודנטים‪ .‬רק שנתיים קודם לכן הייתה צריכה לשכנע את אסיפת הקיבוץ שיאשרו לה לצאת ללימודים‪" ,‬את‬
‫‪347‬‬
‫צעירה מדי"‪ ,‬אמרו לה‪" ,‬את עוד צריכה להוכיח את עצמך‪ ,‬וגם אין לנו צורך במהנדסי מחשבים"‪ .‬כתחליף‬
‫הציעו לה ללמוד הוראה בסמינר הקרוב‪ .‬והנה שוב הייתה צריכה להתחנן בפני מזכירות הקיבוץ להעניק לה‬
‫חופשה מיוחדת כדי שתוכל להצטרף למשלחת‪.‬‬
‫בילדותה בקיבוץ הייתה בה תמיד התשוקה לנסוע רחוק‪ ,‬לראות מה יש מאחורי ההרים שסגרו על העמק‪ .‬עבורה‬
‫תל אביב הייתה כמו ניו יורק ונסיעה לחו"ל הייתה משולה לטיסה לירח‪ ,‬עד כדי כך זה הייה חלום רחוק ובלתי‬
‫אפשרי להשגה‪.‬‬
‫משלחת הסטודנטים אליה הצטרפה פוזרה בין אוניברסיטות שונות באנגליה והיא נשלחה לאוניברסיטת‬
‫"רדינג"‪ ,‬אוניברסיטה קטנה ולא יוקרתית כמו אחיותיה "קמברייז" או "אוקספורד"‪ ,‬אך יתרונה מצוי בקרבתה‬
‫ללונדון‪ ,‬מרחק של שעה נסיעה ברכבת‪.‬‬
‫"רדינג" התגלתה כעיר פועלים אפורה ומשמימה‪ .‬מכון המחקר שבו הוצבה שוכן מחוץ לעיר והיא התגוררה‬
‫במעונות הסטודנטים שהיו בתוך טירה עתיקה שעמדה בראש גבעה ובלב אזור חקלאי‪ .‬המראה שנשקף מחלון‬
‫חדרה הזכיר לה את נוף השדות שבעמק‪ ,‬מראה שגרם לה געגועים אל חדרה שבקיבוץ‪.‬‬
‫למטה‪ ,‬בתחתית הגבעה‪ ,‬עמדה תחנת רכבת קטנה ובה פאב ששימש את הסטודנטים כמקום מפגש‪ ,‬חנות‬
‫מכולת ודואר ובו הטלפון היחיד ממנו היה ניתן ליצור קשר עם העולם‪ .‬בשל חופשת הקיץ מעונות הסטודנטים‬
‫היו ריקים כמעט ורק כמה סטודנטים זרים בודדים מלאו את המסדרונות הארוכים והאפלים‪.‬‬
‫תחושת הבדידות הייתה רבה‪ .‬בערבים הייתה יוצאת לפעמים עם יתר הסטודנטים לפאב למטה‪ ,‬אך רוב הזמן‬
‫בילתה לבדה בחדרה‪ .‬על מנת להפיג את הבדידות ואת השיעמום החלה לנסוע ללונדון‪ .‬בהתחלה רק בסוף‬
‫השבוע‪ ,‬ובהמשך כמעט בכל ערב‪ .‬מיד בגמר יום העבודה במכון מיהרה אל תחנת הרכבת הקטנה‪ ,‬עולה על‬
‫רכבת ללונדון‪ .‬היא חקרה את העיר הגדולה ברגליה‪ ,‬בהתחלה באזור הקרוב לתחנת הרכבת ועם הזמן‪,‬‬
‫כשבטחונה הלך וגבר‪ ,‬העיזה להרחיק גם לאזורים אחרים‪ ,‬אך תמיד הקפידה לחזור מוקדם‪ .‬קיץ היה ושקיעת‬
‫השמש הייתה מאוחרת מאוד‪ ,‬כך שניתן לה מספיק זמן לעשות את הדרך מתחנת הרכבת הקטנה שליד המכון‪,‬‬
‫אל המעונות שבראש הגבעה באור אחרון של יום‪.‬‬
‫‪348‬‬
‫ערב אחד החליטה להישאר מאוחר יותר בעיר ולחזות במיוזיקל שנחשב אז להיט ענק‪" ,‬פנטום האופרה"‪.‬‬
‫בקופה ביררה את זמן גמר ההצגה‪ ,‬חישבה ומצאה שעדיין ישאר לה מספיק זמן להגיע מאולם ההופעות אל‬
‫התחנה ולעלות על הרכבת האחרונה היוצאת לרדינג‪ ,‬בחצות בדיוק‪ .‬היא ביקשה מאחד הסטודנטים שימתין לה‬
‫בפאב‪ ,‬כך שלא תעשה את הדרך אל המעונות בחושך לבדה‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬בסוף ההצגה מיהרה החוצה והצליחה להגיע אל התחנה הגדולה חמש דקות לפני שהרכבת האחרונה‬
‫יצאה לדרכה‪ .‬מתנשפת עלתה על הקרון האחרון שהיה הקרוב ביותר לכניסה אל התחנה‪ .‬בניגוד לרכבות‬
‫העמוסות שהיו יוצאות בשעות מוקדמות יותר‪ ,‬הרכבת האחרונה הייתה כמעט ריקה‪ .‬היא סקרה את שכניה‬
‫לקרון‪ .‬חבורת נערים שחזרו כנראה מבילוי לילי בעיר ונראו שיכורים מעט מילאו את הקרון ברעש צחוקם‬
‫העליז‪ .‬יתר הנוסעים היו מבוגרים שישבו כל אחד על ספסל בודד‪ ,‬מכונסים בתוך עצמם‪ ,‬קוראים עיתון או‬
‫מנמנמים קלות‪.‬‬
‫הרכבת נעה באיטיות על המסילה‪ ,‬עוצרת בכל פעם בתחנה אחרת‪ .‬נוסע אחד או שניים ירדו ונוסעים חדשים לא‬
‫הצטרפו‪ .‬לאט לאט החל הקרון להתרוקן‪ ,‬ובאחת התחנות כאשר הרכבת עצרה‪ ,‬נשמע ברמקול קול הכרוז‬
‫שמילמל משפט קצר באנגלית בלתי מובנת‪.‬‬
‫מהר מאוד מצאה עצמה לבדה בקרון‪ ,‬כאשר מעט הנוסעים שעדין נותרו עמה קמו ועברו לקרון הבא‪ .‬בלחץ‬
‫הביטה בקרון הריק‪ ,‬קמה בהיסוס והחליטה גם היא לעבור לקרון השני‪ .‬כשפתחה את דלת המעבר בין הקרונות‬
‫הופתעה לגלות שגם הקרון הבא ריק מנוסעים‪.‬‬
‫בעוד היא עומדת וחוככת בדעתה מה לעשות‪ ,‬הרכבת שכבר יצאה מהתחנה נעצרה שוב‪ ,‬נשמעו כמה חריקות‬
‫צורמות וחושך מצרים השתרר בקרון‪ .‬בבהלה גיששה דרכה באפילה אל כיון דלת הקרון הבא‪ ,‬ומה גדולה‬
‫הייתה תדהמתה כשגילתה שהקרון עומד בודד בתוך ים של חשכה והרכבת שרק דקה לפני הייתה מחוברת אל‬
‫הקרון הולכת ומתרחקת אל האופק‪ .‬גשם זלעפות ירד בחוץ‪ ,‬מכסה על אפילה גדולה‪ ,‬אורות של בתים רחוקים‬
‫נצנצו מבעד למסך המים שניתך בעוז‪ .‬קולות רכב נוסע נשמעו בחשכה‪ ,‬מסמנים שכביש כלשהו עובר בקרבת‬
‫המסילה‪.‬‬
‫‪349‬‬
‫היא הסתכלה בפחד מטה מבעד לדלת הקרון הפתוחה‪ ,‬רציף לא נראה לנגד עיניה‪ ,‬הקרקע נראתה לה רחוקה עד‬
‫מאוד‪ ,‬ולקפוץ החוצה פחדה‪ .‬בעודה מדמיינת לעצמה כיצד היא מבלה לבדה את הלילה בקרון החשוך‪ ,‬ראתה‬
‫לפתע אור פנס מתנדנד מרחוק‪ ,‬מאיר איש עטוף במעיל ענק‪ ,‬הצועד לאיטו לצד המסילה המבודדת‪ .‬מתוך‬
‫מצוקתה התחילה לצעוק ולנפנף בידיה מבעד לפתח הקרון‪ .‬למרות החושך ורעש הגשם‪ ,‬נראה שהאיש שהיה‬
‫מחובר אל הפנס הבחין בתנועה החשודה העולה מן הקרון הנטוש והחל לצעוד לקראתה‪.‬‬
‫מבעד לאור הפנס שהחזיק בידו‪ ,‬הבחינה בזקן גדול שעטף פנים לא צעירות‪ ,‬כנראה שומר הלילה של המסילה‪,‬‬
‫חשבה בלבה‪ ,‬והמשיכה לצעוק אליו ולנפנף על מנת להיות בטוחה שלא יאבד בה עניין וישנה כיוון‪ .‬כשעמד‬
‫לידה‪ ,‬ראשו הגיע בקושי אל רצפת הקרון‪ .‬הוא הרים מבטו מעלה ופתח בנאום במבטא קוקני כבד‪ ,‬היא לא‬
‫הבינה דבר וגם הוא כנראה לא הבין מה שניסתה להסביר לו באנגלית רצוצה‪ .‬לפתע‪ ,‬עזב את המקום בצעד‬
‫מתנדנד והחל להתרחק בתוך החושך והגשם שלא פסק לרגע‪.‬‬
‫אחרי דקות מעטות הם חזרו שניים‪ ,‬עטופים במעילים ואוחזים בידיהם בסולם קטן‪ ,‬אותו הניחו בזהירות ליד‬
‫הפתח ועזרו לה לרדת‪ .‬כך צעדו שלושתם‪ ,‬היא‪ ,‬שני השומרים והסולם הקטן לאורך המסילה עד שהגיעו‬
‫רטובים לקרון מואר ששימש כנראה כמחסה לשומרים‪ ,‬שם הגישו לה מגבת וכיבדו אותה בתה‪.‬‬
‫אימא השתתקה והביטה החוצה לעבר התחנה‪.‬‬
‫"ככה נשארת איתם בקרון עד הבוקר"‪ ,‬הצעתי סוף לסיפור‪.‬‬
‫"לא"‪ ,‬חייכה אימא‪" ,‬הסוף היה הרבה פחות דרמטי‪ ,‬הם פשוט הזמינו לי מונית שלקחה אותי ישירות למעונות‬
‫הסטודנטים"‪.‬‬
‫אימא קמה ממקומה ודחפה את המטרייה לתיק‪" .‬בואי"‪ ,‬אמרה בחיוך‪" ,‬עוד לא גמרנו לבזבז את כל הכסף‬
‫והחנויות נסגרות עוד מעט"‪ .‬בחוץ הגשם פסק וקרן שמש אחרונה האירה בהססנות את המדרכה הרטובה‪,‬‬
‫הרחוב התמלא אנשים ממהרים‪ ,‬אורות חלונות הראווה החלו להדלק ואנו פילסנו דרכנו בין ההמון‪ ,‬גולשות‬
‫במורד הרחוב ומתרחקות מתחנת הרכבת הגדולה עד שזו נעלמה מאחורי עיקול הכביש‪.‬‬
‫‪350‬‬
‫"הגירת הוריי עודנה מכה גלים בדפנותיי" ‪ /‬לודה גלפנד‪ ,‬מדעי המוח‬
‫השנה היא שנת ‪ .6991‬אני יושבת במרכז הסלון ובוחרת‬
‫בקפידה את הצעצועים שיכנסו לארגז‪ .‬לילדה בת שבע זו‬
‫נראית אחריות אדירה‪" .‬לא צריך לקחת את הכול‪ ,‬בישראל‬
‫כבר נקנה את כל מה שרק תרצי"‪ ,‬אני שומעת את קולה של‬
‫אמי מהמטבח‪ ,‬ושוב מתחילה לדמיין את החיים שמחכים לנו במדינה החדשה‪" .‬מעניין איך האנשים שם"‪,‬‬
‫חשבתי לעצמי‪" .‬מה הם לובשים? מה הם אוכלים? גם שם יורד השלג מהבוקר?"‬
‫כעבור שלושה ימים עשרות ארגזים ותקוות מילאו את הבית‪ .‬אבא‪ ,‬שעבד כמהנדס ספינות במפעל הראשי‬
‫בעיר‪ ,‬לא קיבל משכורת מזה שלושה חודשים‪" .‬גם אצלי‪ ,‬במשרד הבריאות הודיעו הבוקר שיהיה עיכוב"‪,‬‬
‫שמעתי בערב את הוריי מדברים ביניהם‪ .‬אפילו אני‪ ,‬בגילי‪ ,‬ידעתי לדקלם שחוסר היציבות הכלכלית‪ ,‬יחד עם‬
‫האנטישמיות הגואה‪ ,‬לא מותירות לנו הרבה ברירות‪" .‬זה הזמן לעלות לארץ ישראל"‪ ,‬היה המשפט שחזר על‬
‫עצמו שוב ושוב בבית‪ .‬מדהים‪ ,‬בעיניי‪ ,‬איך אנשים מקבלים החלטה אמיצה שכזו‪ .‬הוריי‪ ,‬אשר נולדו באוקראינה‬
‫והכירו אחד את השנייה כבר כשהיו בני שתיים עשרה‪ ,‬ביססו את כל חייהם במדינה זו‪ .‬מילא לעזוב את מקום‬
‫העבודה הנוח והאהוב‪ ,‬את העמיתים לעבודה‪ ,‬למכור את הבית בו גדלנו כולנו‪ ,‬את הרכוש‪ .‬אבל לעזוב את סבא‬
‫שלי? את חברי הילדות? את המקום שהתרגלת לקרוא לו "בית" במשך כל כך הרבה שנים? את כל מה שבנית‬
‫עד לאותה הנקודה בחייך‪ ,‬ופשוט להתחיל מאפס? להגיע למקום בו אפילו "שלום" אינך יודע לומר? כל כך‬
‫הרבה אמונה צריך‪ .‬אמונה עיוורת ששם הכל יסתדר‪ ,‬ששם יהיה טוב יותר‪ .‬ששם הילדים יוכלו לגדול בשקט‪.‬‬
‫לגדול בלי לפחד‪ .‬בלי לחשוש‪ .‬לקבל את החינוך הטוב ביותר‪ .‬להגשים חלומות‪ .‬כך נראה הזיכרון האחרון‬
‫מהבית בו נולדתי‪ ,‬בעיר ניקולייב‪ .‬אוסף של תקוות‪ ,‬ארגזים‪ ,‬זיכרונות וגעגוע‪.‬‬
‫‪ 51‬באפריל‪ .5225 ,‬עד היום אני זוכרת את סדר הישיבה במטוס‪ .‬ישר רצתי לתפוס את המקום שליד החלון‪.‬‬
‫המטוס ההוא היה הדבר הכי גדול שראיתי מימיי‪ .‬כל כך הרבה דברים שמעתי על ארץ ישראל וכל הטוב שיש‬
‫לה להציע‪ ,‬שאפילו במטוס הענק הזה כבר התחלתי להרגיש שהגענו אל היעד‪ .‬עוד לפני שהמטוס הספיק‬
‫להמריא‪ .‬בזמן שאחותי ואני לא מפסיקות לבחון את מדי הדיילים ואת מסכי הטלוויזיה‪ ,‬שמעתי את הוריי‬
‫‪351‬‬
‫מתלבטים לאיזו עיר כדאי להגיע‪" .‬ברור שצריך להגיע לחיפה‪ .‬את כל חיי הקדשתי לים ולספינות"‪" .‬אתה יודע‪,‬‬
‫אנחנו כבר לא בני עשרים! נצטרך ללמוד את השפה במהירות ולמצוא עבודה‪ .‬תזכור את מה שהברונפמנים‬
‫אמרו לנו בשיחת הטלפון האחרונה‪ .‬במרכז הארץ יהיו לנו יותר אפשרויות תעסוקה‪ ,‬וזה מה שחשוב כרגע"‪.‬‬
‫בזמן ההמראה‪ ,‬אבא ואמא עוד הספיקו להחליף ביניהם מבטים מודאגים‪ .‬ופתאום זה נחת‪ ,‬עליי‪ .‬שוב‪ .‬הפרידה‬
‫מסבא שלי‪ ,‬לפני העלייה למטוס הייתה כנראה הפעם הראשונה שבה לבי נשבר‪ .‬המחזה קורע הלב‪ ,‬בהשתתפות‬
‫כולנו‪ ,‬אינו עוזב אותי עד היום‪ .‬כנראה שרק אז הבנתי את המשמעות‪ .‬את כובד ההחלטה‪ .‬הרי אהבנו את סבי‬
‫אהבה גדולה‪ ,‬ומעולם לא נפרדנו לפרק זמן העולה על כמה ימים‪ .‬בכל סוף שבוע היה מגיע אלינו או שאנחנו‬
‫היינו הולכים לבקרו‪ ,‬בבית המוכר והאהוב‪ ,‬בו אמי בילתה את כל ימי ילדותה‪ .‬הוא זה שהקפיד לקחת אותי‬
‫מהגן בכל יום שלישי‪ ,‬והוא גם זה שתמיד עשה איתי תחרויות ריצה‪ ,‬ותמיד הפסיד‪ ,‬תמיד בכוונה‪ ,‬רק כדי לתת‬
‫לי ליהנות מהניצחון‪ .‬מעניין‪ .‬מעניין איך דברים יראו עכשיו‪ ,‬כשמרחק של ‪ 1678‬קילומטר יפריד בינינו‪.‬‬
‫הימים הראשונים בארץ זכורים לי במעורפל‪ .‬הגענו אל העיר חולון ובפרק זמן של שבוע‪ ,‬הספיקו הוריי למצוא‬
‫עבודה ודירה‪ ,‬לשלב אותנו במסגרות החינוך‪ ,‬ולהגיע לשני השיעורים הראשונים באולפן‪ .‬הכול היה כל כך‬
‫שונה בארץ החדשה‪ .‬מזג האוויר‪ ,‬הטעמים‪ ,‬הבתים‪ ,‬הבגדים‪ ,‬ואפילו הרעש שהגיע מהרחוב היה זר לי‪ .‬בכל‬
‫בוקר דאגו הוריי ללוות אותי עד הכיתה בבית הספר‪ .‬ומעולם לא עזבו לפני שנשקו לי ואמרו‪" :‬אנחנו אוהבים‬
‫אותך ותמיד איתך‪ ,‬גם כשקשה"‪ .‬היה לי מזל גדול שמכל הכיתות בשכבה‪ ,‬נכנסתי דווקא לכיתה א' ‪ .3‬בכיתה זו‬
‫הוצמדתי לאלונה‪ ,‬ילדה דוברת רוסית‪ ,‬שעלתה לארץ כמה שנים לפניי‪ .‬בזכותה עוד איכשהו הצלחתי לעקוב‬
‫אחר סדר היום בכיתה‪ .‬להבין מתי הצלצול מסמל הפסקה ומתי מעבר לשיעור אחר‪ .‬להבין איזה שיעור מתחיל‬
‫עכשיו‪ ,‬ומהן המטלות שניתנו בו‪ .‬להבין מה מבקשת המורה‪ ,‬ומה מבקש הילד שיושב מימיני‪ .‬את שעות הערב‬
‫אני זוכרת יותר מכול‪ .‬שעות ארוכות היינו נאבקות‪ ,‬אני ואמי‪ ,‬בהכנת שיעורי הבית‪ .‬עם מטלות החשבון‬
‫הסתדרנו מצוין‪ .‬המשימות בלשון ובתנ"ך‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬דרשו מאיתנו עבודה אינסופית‪ .‬אני זוכרת שבאותה‬
‫התקופה הייתי מזהה מדי פעם תסכול עמוק בעיניה של אמי‪ .‬כמה קשה היה לה לראות אותי נאבקת ככה‬
‫בשיעורים ובשפה‪ ,‬ערב אחר ערב‪.‬‬
‫‪ 51‬ביוני‪ .5223 ,‬ציון הדרך בהבשלת תהליך הקליטה בארץ‪ ,‬התרחש באסיפת ההורים בכיתה ג'‪ .‬לאחר שבשנים‬
‫הקודמות התרגלנו‪ ,‬אני ואמי‪ ,‬לשמוע מהמורים שעם כל ההשקעה והמאמץ‪ ,‬עדיין קשה לי‪ ,‬באסיפה זו התרחש‬
‫‪352‬‬
‫דבר שונה לחלוטין‪ .‬גלי‪ ,‬המחנכת‪ ,‬העבירה לידינו את התעודה שלי‪ ,‬ובישרה כי אני המצטיינת הכיתתית‬
‫מבחינה הישגית‪ .‬את הדמעות שהחלו לזלוג מעיניה של אמי לא אשכח לעולם‪ .‬לראשונה היא קיבלה אישור‬
‫תקף שהעלייה ארצה‪ ,‬על כל קשייה‪ ,‬הייתה החלטה נכונה‪ .‬לפתע כל אותם הערבים בהם ישבנו יחד אל מול‬
‫המחברות והמילון הצטמצמו כולם לכדי אותו רגע מיוחד ועוצמתי‪ .‬כמה פשוט היה‪ ,‬ככה משמעותי‪.‬‬
‫במרוצת השנים‪ ,‬הוריי הצליחו למצוא עבודה מספקת‪ ,‬לקנות דירה‪ ,‬ולשפר את העברית‪ .‬במקביל‪ ,‬אנו‪ ,‬הילדים‪,‬‬
‫התחלנו לסלול את דרכינו כאן בארץ‪ .‬על אף המרחק הפיזי הגדול‪ ,‬הקשר הרגשי עם סבי האהוב נותר הדוק‬
‫וחם‪ .‬מדי שבוע התכנסנו יחד בסלון לשיחת הטלפון הקבועה‪ .‬החלפנו עמו חוויות‪ ,‬כאילו לקילומטרים אין כל‬
‫משמעות‪ .‬אחותי הגדולה סיימה את לימודיה‪ ,‬התחתנה‪ ,‬וילדה שני ילדים מקסימים‪ ,‬שעבורם‪ ,‬אגב‪ ,‬רוסית כבר‬
‫אינה השפה שהתחילו לגלגל על הלשון‪ .‬בשונה ממנה‪ ,‬וממני‪.‬‬
‫גם אני עברתי הרבה מאז אותה אסיפת הורים בכיתה ג'‪ .‬נעתי בין כיתות‪ ,‬צבא‪ ,‬קורס קצינים‪ ,‬טיול‬
‫ואוניברסיטה‪ .‬ישראלית לכל דבר‪ .‬אבל לפעמים אני מרגישה שהוריי עדיין נמצאים שם‪ ,‬על מסלול ההמראה‪,‬‬
‫בתווך בין המדינה שהייתה למדינה שתהיה‪ .‬עד היום המחשבה על עליית הוריי ארצה‪ ,‬כשהם מלאי תקוות‪,‬‬
‫שחלקן ככל הנראה כבר לא יתגשמו‪ ,‬מהדהדת בי באופן קבוע‪ .‬קשה לי לאמוד איזה חלק מהשאפתנות שבי‬
‫ניזון מאותן תקוות קמאיות של הוריי‪ ,‬אך אין בי ספק כי הוא קיים‪.‬‬
‫‪ 15‬בדצמבר‪ .1554 ,‬כעבור שמונה עשרה שנה מיום העלייה ארצה‪ ,‬אני יושבת בשיעור "ספרות ורפואה"‪,‬‬
‫מקשיבה להרצאתו של עמוס עוז‪ ,‬המספר אודות משפחתו‪" .‬זהו סיפור על מהגרים‪ ,‬הסיפור של כולנו"‪ .‬במהלך‬
‫ההרצאה הוא בוחר לצטט את יהודה עמיחי‪" :‬הגירת הוריי עודנה מכה גלים בדפנותיי"‪.‬‬
‫שומעת‪ ,‬מחייכת לעצמי‪ ,‬ומזדהה עם כל מילה‪.‬‬
‫‪353‬‬
‫שתי דקות ‪ /‬לילך אריאלי‪ -‬עטר‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫"איה! שוב נרדמו לי הרגליים"‪ ,‬היא מסננת לטליה‪ .‬טליה רוצה לעשות את מה שהיא עושה בכל פעם שאלינור‬
‫קמה מישיבה מזרחית ולתת לה מכות נמרצות ברגליים‪ ,‬שגוררות מאלינור תגובות נזעמות‪ .‬היום היא עוצרת את‬
‫עצמה‪ ,‬ונמנעת מלעשות כך‪ .‬אלינור לא יכולה שלא לשים לב כי טליה לא מגיבה וחושבת אילו עוד דברים‬
‫ייראו שונה הפעם‪ .‬טליה אמרה לה בדיוק בשנה שעברה ש"כל הטקסים של הבית ספר תמיד אותו דבר‪ .‬אותם‬
‫שירים‪ ,‬אותם קטעי קריאה‪ ,‬אותם ילדים במקהלה‪ ,‬פשוט משעמם כבר"‪ ,‬ואלינור הייתה עונה לה ש"איך שעדי‬
‫המורה מסיימת לדבר אנחנו רצות לתפוס את המקום של הקלאס לפני שהילה תופסת אותו"‪ .‬היום ידעה‬
‫שהשירים ישמעו אחרת‪ ,‬ושלא כמו בשנים הקודמות‪ ,‬לא חיכתה שהנאום של עדי יסתיים‪ .‬בתחילת השבוע‬
‫הזכירה המורה עדי‪ ,‬בסוף היום וכדרך אגב‪ ,‬שביום רביעי צריך לבוא עם חולצות לבנות לטקס‪ ,‬והזכירה שאם‬
‫מישהו מהתלמידים מעוניין להקריא משהו אישי בטקס הוא מוזמן לעשות כן‪ .‬היא חששה מהיום הזה וחיכתה‬
‫לו בו זמנית‪ .‬מצד אחד הוא הזכיר לה את הכאב והשכול‪ .‬מצד שני‪ ,‬הוא הזכיר לה יותר מכל את הוויתו‪ ,‬לה‬
‫התגעגעה כל כך‪.‬‬
‫רז ואורי קוטעים את רצף מחשבותיה ומתחילים לצחקק‪ .‬מיכל‪ ,‬שעומדת שתי שורות לפניה‪ ,‬מכסה את פניה‬
‫בידיה וצועקת לרז‪" :‬איכס‪ ,‬יא מגעיל!"‪ .‬אלינור יודעת שרז שוב פעם עשה גרעפס‪ ,‬ויודעת‪ ,‬כמו בכל שנה‪,‬‬
‫שהוא ינסה לעשות את זה שוב עוד דקה‪ ,‬בשיא הדממה הרועמת‪ .‬רז מביט לרגע אחורה ופוגש במבטה בחטף‪,‬‬
‫מעוות פניו במבוכה ומסתובב חזרה למקומו‪ .‬אולי בכל זאת‪ ,‬היא חושבת לעצמה‪ ,‬לאור הנסיבות המיוחדות‪,‬‬
‫הוא יימנע ממעשי הקונדס שלו הפעם‪ .‬אלינור רואה בעיני חבריה את חוסר האונים‪ .‬היא יודעת שגם הם לא‬
‫מרגישים בנוח עם נוכחותה ולא יודעים איך להתנהג מולה בימים האחרונים‪ .‬בבוקר ניסתה להימנע מכך‪,‬‬
‫וביקשה מהוריה שיקחו אותה לטקס של הגדולים‪ .‬אביה אמר כי זה לא מתאים לילדים וכי עדיף שתלך לטקס‬
‫של בית הספר ואולי תוכל להצטרף אליהם בשנה הבאה‪ .‬עדי המורה עומדת מצדה הימני כבר מתחילת הטקס‬
‫ומביטה בה בחשדנות מהולה ברחמים ואלינור חשה שכולם מחכים לרגע שבו תבכה‪ .‬לרגע‪ ,‬היא הרגישה‬
‫שהיא במבחן בו כל התשובות לא נכונות ‪ −‬אם תבכה הם יגידו שהיא ילדה קטנה ואם לא תבכה יגידו שהיא לא‬
‫רגישה‪ .‬רגע לפני הצפירה‪ ,‬כפי שציפתה‪ ,‬עדי פונה אליה ושואלת אותה אם הכל בסדר‪ .‬השאלה הפרה את‬
‫‪354‬‬
‫דממת ההמתנה ומשכה מבטים לא רצויים לאלינור‪ ,‬והיא רק רצתה להיבלע עמוק יותר בין מרצפות החצר‪.‬‬
‫כולם מחכים שזה יתחיל כדי שזה יגמר‪ ,‬ואלינור יודעת שברגע שזה נגמר‪ ,‬הכל רק יתחיל‪ ,‬יעלה ויצוף מחדש‪.‬‬
‫"שששש!" מיכל גוערת ברז‪ ,‬ושתי הדקות שמרגישות כמו נצח לכולם מתחילות‪ .‬הרעש העמוק מפלח את‬
‫הדממה וגורם לכל החצר להזדקף בבת אחת‪ .‬אלינור נוטלת לריאותיה שאיפה ארוכה‪ .‬נראה שהיא מתכננת‬
‫להחזיק אותה בפנים במהלך שתי הדקות הבאות‪ .‬ראשה מוטה מעט מטה‪ ,‬העיניים פונות לעורף של אורי‪ ,‬אך‬
‫הן לא רואות דבר באמת‪ .‬מבטה מופנה פנימה אל הזיכרון‪ ,‬ואחורה אל העבר‪.‬‬
‫"רני! רד למטבח‪ ,‬תיכף קידוש!"‪ ,‬היא שומעת את אמה קוראת לרן‪" .‬שתי דקות אמא‪ ,‬רק מסיים פה משהו‬
‫ובא"‪ .‬אלינור סגרה את המחשב וירדה לפינת האוכל‪ ,‬וכולם ישבו וחיכו לרן‪" .‬נו רד כבר רן!" הייתה זו אלינור‬
‫הפעם שצעקה לכיוון גרם המדרגות הלולייניות המובילות לקומה השנייה‪ .‬זה לקח הרבה יותר משתי דקות‪,‬‬
‫אבל בסוף רן ירד וכולם נעמדו ואבא התחיל להקריא את תפילת השבת מהסידור‪ .‬בעודו מחזיק בכוס היין‬
‫באוויר‪ ,‬המשפחה מקשיבה לאבא במלוא הכוונה‪ .‬כולם עומדים בדממה ומביטים לחלל באין מפריע‪ ,‬ובאלינור‬
‫מתפשטת תחושה משתקת‪ .‬רק העיניים מרצדות סביב‪ .‬היא הרגישה כאילו כולם מדברים לעצמם‪ ,‬אבל שמישהו‬
‫הנמיך את הווליום עד הסוף‪ .‬התחושה הזו ליוותה אותה הלוך ושוב במחשבותיה‪ ,‬תחילה בחצר בית הספר‬
‫ובחזרה בשולחן השבת‪ ,‬מביטה לרגע אחד בשטיח החולצות הלבנות‪ ,‬וברגע השני בחיוכו העייף של רן‪ .‬לרגע‬
‫פקחה את עיניה שוב‪ ,‬והנה‪ ,‬היא רואה אותו מולה‪ ,‬היכן שהיה העורף של אורי לפני כמה רגעים‪ .‬היא הביטה בו‬
‫ללא תנועה בעודה אוחזת בדף המקופל שבתוך כיס מכנסיה‪ .‬היה זה דף מיומנה האישי שאותו כתבה בימים‬
‫שאחרי האירוע‪ ,‬ותיכננה להקריא במהלך הטקס‪ ,‬אך כעת חשבה אולי להימנע מכך‪ .‬בפעם העשרים וכמה היא‬
‫הקריאה את הקטע בלבה‪ ,‬ספק משננת לעצמה‪ -‬ספק מספרת לרן‪:‬‬
‫"זה היה יומיים אחרי חופש סוכות‪ .‬שמענו בחדשות שחייל נהרג מאש כוחותינו בפעילות בצפון‪ .‬אבא הסביר‬
‫לי שזה כשחייל מת בגלל שהצבא שלנו הרג אותו בטעות‪ .‬אימא ידעה שרן נמצא בצפון כי בדיוק בקידוש הוא‬
‫אמר שהוא הולך להיות בבסיס ליד איפה שהיינו בטיול השנתי כשנפלתי ועיקמתי את הרגל‪ .‬אימא ישר שלחה‬
‫את היד לטלפון אבל רן לא ענה לה ואבא הרגיע אותה שהוא בטוח שהכל בסדר עם רן ובטח הוא תיכף יתקשר‬
‫וירגיע אותה‪ .‬יום אחרי זה‪ ,‬כשהאנשים מהצבא של רן באו ודיברו עם אימא ואבא‪ ,‬אימא ישר התחילה לצעוק‬
‫לפני שהם בכלל התחילו לדבר ואני חשבתי שזה ממש לא מנומס ושאם אני הייתי עושה את זה אימא הייתה‬
‫‪355‬‬
‫כועסת עליי‪ .‬אבל לאנשים זה לא הפריע והם רק המשיכו לעמוד בדלת וחיכו שאימא תפסיק‪ .‬אחרי זה הם‬
‫סיפרו לה על מה ששמענו בחדשות‪ ,‬אבל אמרו שזה לא היה רן‪ .‬חשבתי שלא שמעתי טוב כי מנגו הסתובבה‬
‫לידי ונבחה כי היא בטח רצתה לרדת למטה‪ ,‬אבל גם אימא הרימה את הראש שלה לרגע והפסיקה לבכות‪ ,‬אז‬
‫הבנתי שזה כנראה באמת לא היה רן ונרגעתי כי נהיה לי כואב בגרון וכמעט בכיתי‪ .‬ואז הם אמרו לה שרן היה‬
‫זה שירה בחייל השני‪ ,‬ואני חשבתי שזה ממש מוזר שרן יעשה דבר כזה‪ .‬הוא תמיד מציק לי וצובט אותי או‬
‫תופס לי בשרוך של הטרנינג ומושך אבל הוא לא מרביץ אף פעם אז בטוח שזה היה בטעות‪ .‬אבל אימא אומרת‬
‫שעל טעויות משלמים וחשבתי שבטח היא תעניש את רן עכשיו להרבה זמן ובטח גם יפטרו אותו מהצבא‪ ,‬שזה‬
‫לא טוב מצד אחד אבל מצד שני זה גם קצת כיף בשבילי כי זה אומר שהוא יוכל להישאר בבית עם לינוי שעדיין‬
‫לא יכולה להישאר לבד בבית כי היא עוד קטנה‪ ,‬ואמא תוכל להסיע אותי לחוגים ולחברות‪ ,‬משום שתיכף נהיה‬
‫קר ולא נעים לי לנסוע באופניים עם המעיל‪ .‬האיש השמן קם וראה שאני מנסה להקשיב אז ברחתי לחדר שלי כי‬
‫פחדתי שהוא יצעק עליי‪ .‬הוא נראה כמו איציק המורה לחשבון‪ ,‬וכשאיציק מתעצבן זה נורא מבהיל אותי‪ .‬הוא‬
‫הלך אחריי לחדר ולא הבנתי מה הוא רוצה‪ ,‬אז כשהוא נכנס אמרתי לו שלא עשיתי כלום ובכלל לא שמעתי על‬
‫מה הם מדברים כי מנגו הפריעה לי‪ .‬הוא לא אמר כלום ורק ליטף לי את הראש ואמר לי להיות חזקה ולעזור‬
‫לאימא ואבא וגם אמר שרן היה ילד טוב‪ .‬אמרתי לו שאני יודעת אבל שלפעמים אימא מתעצבנת עליו כי הוא‬
‫חוזר הביתה מאוחר ביום שישי בלילה ואז הוא לא מתעורר לארוחת בוקר ביום שבת והאיש רק חייך חיוך מוזר‬
‫ויצא מהדלת עם האנשים האחרים‪ .‬בתיה השכנה עמדה בדלת אחרי שהם יצאו והחזיקה את הפנים שלה‬
‫בידיים‪ .‬היא ראתה אותי עומדת במסדרון ובאה וחיבקה אותי ולא אמרה כלום‪ .‬שאלתי אותה למה כולם‬
‫מחבקים אותי והיא אמרה שלא משנה מה יקרה‪ ,‬רן תמיד ישאר אחי הגדול וישמור עליי מלמעלה‪ ,‬אז אמרתי‬
‫לה שזה נכון‪ ,‬שהחדר שלו בקומה השנייה אבל בשבוע שעבר עברתי לחדר אורחים שליד החדר של רן ועכשיו‬
‫הוא יכול לשמור עליי באותה קומה‪ .‬היא חייכה כמו שהאיש שדומה לאיציק חייך ולא אמרה כלום‪ .‬אנשים באו‬
‫והלכו‪ ,‬והיו הרבה טלפונים וגם סבתא באה לבד את כל הדרך מחיפה‪ .‬בהתחלה חשבתי שהיא מחזירה את רן‬
‫הביתה‪ ,‬אבל אחרי שעתיים כשהיא הגיעה לבד היא סיפרה לי שרן לא יחזור הביתה‪ ,‬ולא יקבל עונש מאימא על‬
‫מה שהוא עשה‪ .‬היא אמרה שהוא כבר העניש את עצמו‪ .‬אני לא אמרתי מילה ורק בכיתי"‪.‬‬
‫‪356‬‬
‫הצפירה נגמרה וכולם חזרו לשבת‪ .‬שתי הדקות האחרונות העלו באלינור תחושה חזקה כאילו הכפילו את עצמן‬
‫השנה פי כמה מאשר שנה שעברה‪ .‬כל באי הטקס התיישבו סביבה‪ ,‬ורק היא נשארה לעמוד מול אחיה הגדול‪,‬‬
‫כי חששה שאם תזוז הוא יעלם כלעומת שבא‪ .‬בסופו של דבר כאב לה מדי‪ ,‬והייתה חייבת לשבת‪ .‬הוא ניחם‬
‫אותה בקריצה‪" ,‬ניפגש שוב באותו מקום בשנה הבאה?"‪ .‬אלינור שאלה אותו אם זה חייב להיות תמיד מאחורי‬
‫העורף של אורי‪ ,‬והוא רק צחק והשיב‪" :‬דובונית קטנה שלי‪ ,‬אל תהיי עצובה"‪ .‬אלינור משכה בכתפיה וענתה לו‬
‫שהיא לא קטנה בכלל‪ ,‬היא כבר בכיתה ה' ‪ ,1‬וחזרה בדממה לשבת ישיבה מזרחית ליד טליה‪.‬‬
‫‪357‬‬
‫סיפור קצר ‪ /‬לירן פליטמן‪ ,‬ביולוגיה‬
‫הרהורים על 'השירה המרפאת' בעקבות שיח המשוררים בקורס או מחשבות אקזיסטנציאליסטיות של‬
‫סטודנטית בתקופת מבחנים‪.‬‬
‫מזה מספר ימים לא חשתי בטוב‪.‬‬
‫בתחילה התייחסתי בביטול מה למיחושיי כאל המבשרים המתבקשים של תקופת המבחנים הקרבה‪ .‬זה מכבר‬
‫הייתי רגילה לסחרחורות ובחילות בעלות נטייה מעניינת להיעלם ברגע הנחת העט מידיי במבחן האחרון‪.‬‬
‫אולם שלוש שנים של לימודים אינטנסיביים ללא חופשה אמתית החלו לתת בי אותות פיזיולוגיים של ממש‪,‬‬
‫והפעם התווספו להם הרהורים קיומיים מתישים וגם תחושה חדשה‪ ,‬מטרידה‪ ,‬של חוסר ממשות‪ .‬זו נבעה ללא‬
‫ספק מפרקי הזמן הארוכים של שקידה על החומר – ימים שלמים לעיתים‪ ,‬בהם לא דיברתי עם נפש חיה‪.‬‬
‫וכך עברו עלי הימים; ספונה היטב בתוך חדרי‪ ,‬ראשי תחוב עמוק בספרי עיון וסיכומי שיעור ומטריצות‬
‫מורכבות להחריד‪ .‬עוצרת מדי כמה רגעים רק כדי להביט דרך החלון לעבר פס השמים הדק שנדחק בין הנוף‬
‫העירוני הצפוף‪ ,‬ומדמה עצמי לאותו שרץ קפקאי מוכה גורל ההולך ומתנתק במהירות מפחידה מהוויה‬
‫האנושית שבחוץ‪.‬‬
‫״את לומדת קשה מדי״‪ ,‬קבע אבא ערב אחד אחרי שהתעקש לקפוץ לביקור חולים‪ ,‬מגניב מבט לעבר גבב‬
‫הספרים האדיר שנערם על שולחני לקראת מבחן מפלצתי במיוחד‪ ,‬״אולי תצאי קצת לבלות?" ״אין זמן״‪,‬‬
‫עניתי מכנית‪ .‬ובאמת‪ ,‬סטודנט שרוצה לסיים את שנתו השלישית בלימודי ביולוגיה ולהישאר בחיים כדי לספר‬
‫על זה‪ ,‬חייב לכפות על עצמו מידת מה של בידוד חברתי ושינון מאומץ של חומר‪ .‬ברגעי הצלילות שכנעתי את‬
‫עצמי שמיגרנות משתקות‪ ,‬חרדות מעוררות בחילה והתפרצויות בכי ספונטניות הן חלק מהחוויה‬
‫הסטודנטיאלית הזו שכולם מדברים עליה‪ ,‬תופעות לוואי חולפות של תקופת המבחנים המהלכת אימים על כל‬
‫סטודנט ממוצע‪.‬‬
‫‪358‬‬
‫ברם‪ ,‬קשה היה במיוחד להימלט מתחושות של חוסר תוחלת ובדידות תהומית בעודך יושב בספרייה בגפך‬
‫בפעם המי‪-‬יודע‪-‬כמה‪ ,‬עיניך משוטטות בין ספר מאובק אחד למשנהו ופיך מהודק היטב כדי שחלילה לא‬
‫תימלט בטעות איזו קריאת ייאוש ותפר את השקט המכביד‪ ,‬המביך‪ .‬לא פעם מצאתי עצמי נאבקת ברצון עז‪,‬‬
‫חייתי ואנושי גם יחד‪ ,‬להשמיע קול‪ ,‬להיתקל עין בעין עם סטודנט מדוכא אחר רק כדי לבטל את תחושת חוסר‬
‫הממשות‪ ,‬לבסס קיימותי ויהי מה‪ .‬אבל נדמה שחבריי לספסל הלימודים אינם חולקים עמי את הרגש‪ ,‬אפם‬
‫תחוב עמוק בספר והם יוצאים מגדרם ממש שלא לבוא במגע עם בן אנוש אחר‪ .‬כל מאמציי ליצור קשר‪-‬עין עלו‬
‫בתוהו‪ ,‬אפילו דחיפה מכוונת של הקלמר מהשולחן ברעש גדול ופיזור תכולתו לכל עבר לא זיכוני בהרמת‬
‫ראש‪.‬‬
‫"אם עט נופל בספרייה‪ ,‬וכולם מעמידים פנים שלא שמעו אותו‪ ,‬האם השמיע קול?" התגנבה המחשבה לראשי‪.‬‬
‫לרגע אחד אפילו חשבתי לשתף את הספרנית הקשישה בהרהוריי הפילוסופיים בהיעדר שותף ראוי אחר‪ ,‬ומיד‬
‫זנחתי את הרעיון כשנתקלתי במבטה החודר‪ ,‬שכאילו מאשים אותי במחשבות קולניות מדי‪ .‬באנחה קטנה‬
‫(שלוותה בעוד מבט מזרה אימים מצידה)‪ .‬שבתי לטייל בחוסר עניין בין המדפים‪ ,‬מוציאה ספר אחד ומחזירה‬
‫אחר‪ .‬ספר אחד תפס את עיניי‪ .‬את כריכתו המהוהה עיטרה אמרה מסתלסלת בלטינית‪,Esse Est Percipi :‬‬
‫להיות זה להיות נתפש‪ .‬אנחה נוספת התמלטה בלי כוונה מפי ומיהרתי להתחבא מאחורי מדף ספרים גבוה‬
‫במיוחד‪" .‬אכן"‪ ,‬חשבתי בעצב בעודי משתופפת מאחורי כרכים חמש עד תשע של "האנציקלופדיה השלמה‬
‫לחיות הבר"‪" ,‬בודדה וקשה היא תקופת המבחנים"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫כשסוף סוף החלטתי ללכת לרופא כדי למצוא מזור לכל הפחות למכאוביי הפיזיים‪ ,‬הוא בדק אותי בקפידה‪,‬‬
‫המהם לעצמו‪ ,‬דקר קצת פה ושם ולבסוף קבע נחרצות‪" :‬הפציינטית סובלת ממקרה קל עד בינוני של נוירוזה‬
‫נואוגנית עם קורטוב אקזיסטנציאליזם מודרני"‪ .‬נדתי בראשי כמבינת דבר לשמע הדיאגנוזה והוספתי כבדרך‬
‫אגב‪" :‬עד כמה זה חמור?"‬
‫‪359‬‬
‫"זה מסתובב עכשיו הרבה"‪ ,‬ענה הרופא‪" .‬הטיפול פשוט למדי; נתחיל עם ‪ 15‬מ"ג עמיחי בשילוב ‪ 35‬מ"ג‬
‫גולדברג‪ .‬אם את חשה בחילה‪ ,‬נסי ‪ 55‬מ"ג רחל בשילוב רביקוביץ' אבל לא יותר מפעם ביום‪ .‬אחרי שבוע‬
‫תתחילי ‪ 51‬מ"ג אבידן ו‪ 51-‬שלונסקי ופן‪ .‬אני רושם לך גם מנה יפה של ‪ 15‬מ"ג אלתרמן‪ .‬אבל לא הטור‬
‫השביעי‪ ,‬זה מעלה לחץ דם‪ .‬ננסה שמחת עניים יחד עם כוכבים בחוץ שיסתור את החומציות‪ ,‬לקחת אחרי‬
‫האוכל‪ ,‬פעמיים ביום"‪.‬‬
‫"מ״ג?" תהיתי בקול‪ .‬״מילות גהה״ ענה הדוקטור בקוצר רוח‪ .‬והוסיף‪ :‬״אני מבקש להקפיד על המינונים‪.‬‬
‫תופעות לוואי אפשריות – צהלות אושר ספונטניות‪ ,‬נאקות מלאות רגש ודגדוג קל בנחיריים״‪.‬‬
‫עזבתי את הרופא מבולבלת אך מאוששת במקצת ופניתי מיד לבית המרקחת הקרוב‪ ,‬שם הגשתי ביד רועדת את‬
‫המרשם לרוקח‪ .‬הרוקח הציץ במרשם‪ ,‬הציץ בי‪ ,‬ונאנח‪" .‬אני לא מבין את הכתב של הדוקטור‪ ...‬כאן למשל הוא‬
‫רושם 'נתן משהו'‪ .‬האם הכוונה לזך או יונתן? אני אמור לנחש? אחד טוב כנגד חרדה קיומית והשני בכלל‬
‫לטיפול בצרבת"‪.‬‬
‫לעת ערב התחלתי בטיפול עם מנה הגונה של עמיחי‪ .‬כמו גלולה גדולה מדי‪ ,‬בניסיון הראשון המילים קצת‬
‫נתקעו בגרון‪ .‬נחנקתי‪ ,‬בלעתי והמשכתי הלאה‪ .‬עם גולדברג כבר ירד חלק‪ ,‬כאותו סירופ שיעול מתוק ודביק‬
‫שאהבתי בילדותי‪ .‬כעבור שעה קלה כבר לא יכולתי להפסיק‪ .‬בשקיקה גמעתי את המילים המיטיבות‪,‬‬
‫המרפאות‪ ,‬עוצרת לרגע רק כדי להתענג על מצלול יפה במיוחד‪ .‬כל חרוז אלתרמני היה כזריקת מורפין בשבילי‪,‬‬
‫כל משל אבידני ככדור הרגעה‪ .‬לצד לאה הילכתי יחפה ותמה בשדה הרטוב וייחלתי לימים של סליחה ושל‬
‫חסד; עם נתן צעדתי באור ובגשם בשדרות העיר המסורקת בין כל הדברים שנולדו שנית‪ .‬רגע לאחר מכן‪,‬‬
‫שיכורה מאהבה ויין ליקטתי כוכבים עם אלכסנדר ומיד אחר כך נתתי קולי בשיר עם רחל‪ ,‬במרומי עגלה עמוסת‬
‫אלומות‪.‬‬
‫‪360‬‬
‫עד מהרה שב הסומק ללחיי‪ ,‬ובעיניים מתלחלחות הבטתי לעבר שמי השקיעה האדומים שפתע התרחבו‬
‫ופרצו סדקים בוערים בין הבניינים‪ ,‬בעוד זוויות פי רוטטות בחדווה אילמת‪.‬‬
‫מתמכרת לתחושה חדשה זו של עליצות פרועה‪ ,‬בעוד רגשות הניכור והחרדה מתאדים כלא היו‪ ,‬זרקתי את‬
‫הזהירות לכל הרוחות‪ .‬מתעלמת מאזהרותיו של הדוקטור‪ ,‬המשכתי לצרוך עוד ועוד שירה טהורה‪ ,‬מזוקקת‪,‬‬
‫הישר לתוך הוריד‪ .‬ידעתי היטב שאני מסתכנת במנת יתר אבל להפסיק לא יכולתי‪ .‬נדמה היה שמתוך השירים‬
‫עצמם נשלחת יד דמיונית ואוחזת בידי‪ ,‬והלב איים לפקוע מרגש‪ ,‬ממשמעות‪ ,‬מתוחלת‪.‬‬
‫כשזרחה השמש כבר גוועו הדי מילותיה של גולדברג ואיתם גם הקדחת שאחזה בי‪ .‬כעבור ימים מספר ניגשתי‬
‫לרופא לבדיקה חוזרת‪ ,‬עיניי טרוטות מקריאה ולבי קל עליי כפי שלא היה ימים רבים‪ .‬הרופא בחן אותי בעיון‪,‬‬
‫צקצק קצת בלשונו בחוסר סיפוק וקבע‪" :‬החולה סובלת ממקרה אקוטי של היפר‪-‬פואטיקה מלווה במליצות‬
‫יתר‪ ,‬דרגה ‪."4‬‬
‫"והטיפול?" שאלתי‪ ,‬נושאת עיניי אל הרופא בציפייה‪ ,‬קצת מקווה‪ ,‬קצת חוששת‪ .‬הדוקטור השתהה רגע‬
‫לשרבט דבר מה ביומנו‪ ,‬ואז נעמד‪ ,‬ליווה אותי אל הדלת ונפרד ממני בחיוך‪" :‬שום דבר שקצת דקסמול לא‬
‫יפתור"‪.‬‬
‫‪361‬‬
‫עולם ההנדסה ‪ /‬מוראם פוקרא‪ ,‬הנדסת חשמל‬
‫עולם ההנדסה הוא עולם מופלא‪ ,‬מלא אתגרים ויצירתיות‪ .‬לעולם הזה הגעתי מתוך בחירה‪ ,‬עניין ורצון‪ .‬במשך‬
‫ארבע השנים האחרונות לחיי למדתי נושאים שונים בתחום ההנדסה‪ ,‬היו נושאים שעוררו בי עניין רב וכאלה‬
‫שפחות אהבתי‪ .‬אולם המסקנה אליה הגעתי שבתחום ההנדסה אני רוצה להתמחות ולהתמקצע ובפרט הנדסת‬
‫חשמל‪ .‬הצירוף הזה "הנדסת‪-‬חשמל" מעורר אצל רבים אסוציאציות של רתיעה ואפילו בהלה‪ ,‬מאחר שנתפס‬
‫כתחום מורכב במיוחד וקשה ללמידה ולעיסוק בהמשך‪ .‬אצל רבים הוא מעורר תמיהה במיוחד לאור הידיעה על‬
‫בחורה שלומדת אותו‪.‬‬
‫גיליתי שהציפייה מנשים היא להתעניין בעולם הנפש‪ ,‬החברה או הבריאות וכי עולם המספרים והחומרים‬
‫הקשיחים נועד לגברים‪ .‬לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי "שונה"‪ ,‬הן בקרב קבוצת השווים שלי והן‬
‫במשפחה‪ ,‬במיוחד שכל בני משפחתי עוסקים בתחומי הטיפול והחינוך‪ .‬השונות הזו הביאה אותי דווקא‬
‫להזדהות מהירה וחזקה יותר עם התחום ולגיבוש ועיצוב זהות של "מהנדסת"‪ .‬גורם זה וגורמים אחרים כגון‬
‫ההשקעה הרבה שהמקצוע דורש‪ ,‬שעות הלמידה ארוכות ושנות הלימוד הרבות‪ ,‬דחפו במקצוע ההנדסה לעמוד‬
‫בסולם העדיפות שלי ולתפוס נתח משמעותי בחיי‪ .‬עם הזמן ובאופן לא מודע עולמי הפך לעולם צר ומוגבל‬
‫לתחום אחד בלבד‪ ,‬התעניינתי בכתבות מהתחום‪ ,‬עקבתי ביוטיוב אחר סרטונים הקשורים לניסויים ולגילויים‬
‫והוקפתי בחברים מהתחום‪ .‬אותו עולם היה רחב בפנים ומלא עניין‪.‬‬
‫באופן מקרי לחלוטין‪ ,‬בשנה האחרונה מצאתי את עצמי עוברת בין מדפי הספרייה למדעי החברה והספרייה‬
‫לעבודה סוציאלית‪ ,‬וזאת לאחר שהתבקשתי על ידי אחותי לסייע לה ולהשאיל עבורה ספרים מהספריות‪.‬‬
‫באותה תקופה אחותי למדה לתואר שני מחקרי בעבודה סוציאלית ובצעה מחקר במחלקה האונקולוגית במרכז‬
‫הרפואי שניידר בו עבדה כעובדת סוציאלית דאז‪ .‬המחקר שלה עסק ברווחה הסובייקטיבית ( ‪Subjective‬‬
‫‪ )well being‬של הורים לילדים חולי סרטן מהמגזר הערבי המוסלמי ובחן את הקשר בין משאבים אישיותיים‬
‫‪362‬‬
‫(התמודדות דתית) ומשאבים סביבתיים (תמיכה חברתית) לרווחתם הנפשית של ההורים‪ .‬המשאבים נבחנו‬
‫בהקשר התרבותי של החברה הערבית המוסלמית‪ ,‬אשר מהווה אוכלוסיית מיעוט ונחשבת לייחודית מבחינת‬
‫הערכים והתפיסות‪ .‬חיפשתי ספרים בנושאי בריאות וחולי‪ ,‬רווחה נפשית‪ ,‬דת ורוחניות‪ ,‬תמיכה חברתית‪ ,‬מצבי‬
‫לחץ והשפעתם הפסיכולוגית‪ ,‬דרכי התמודדות ועוד נושאים רלוונטיים שתמיד ייחסתי להם חשיבות מעטה‬
‫ודילגתי עליהם במהרה‪ .‬להפתעתי‪ ,‬מצאתי את עצמי מדפדפת בספרים ובחומרים ומתעניינת בתכנים שהם‬
‫מכילים‪ .‬לצד זאת ובאופן מקרי גם כן‪ ,‬ליוויתי את אחותי לביקור במחלקה האונקולוגית וצפיתי מהצד בעבודה‬
‫שעשתה עם הילדים המטופלים והוריהם‪ .‬ובמשך תקופה הייתי שותפה לתהליך ארוך ועמוס קשיים רגשיים‪,‬‬
‫הנובעים בעיקר מאופי האוכלוסייה ומאופי העבודה המעורבת רגשית‪.‬‬
‫חשיפה זו היוותה עבורי חלון לעולם חדש הזר לי‪ ,‬עולם המכיל בתוכו רגש‪ ,‬כאב‪ ,‬עזרה‪ ,‬תקווה ואנשים‪ .‬תהיתי‬
‫לגבי אופי העבודה הנכנס עמוק אל תוך האנשים‪ ,‬מכיר אותם מקרוב ומבפנים‪ ,‬נוגע ברגשותיהם‪,‬‬
‫במחשבותיהם‪ ,‬בדאגות ובכאב שלהם‪ ,‬מדבר אליהם במעמקיהם‪ ,‬מלווה אותם ברגעים הכי קשים בחייהם‪,‬‬
‫ברגעי המשבר ומנסה לסייע להם אולי על ידי ליווי הקניית דרכי התמודדות או פשוט הקשבה והכלה‪ .‬הביקור‬
‫במחלקה האונקולוגית גרם לי למערבולת של רגשות ועורר בי תמיהה לגבי סגנון העבודה‪ .‬ניסיתי לחפש את‬
‫הנוסחה‪ ,‬את המתכון אותו מאמצים אנשי מקצוע בתחומים האלה כדי לעזור לאחרים מחד‪ ,‬ומאידך לשמור על‬
‫עצמם מפני הצפות רגשיות‪ .‬לדעתי זה הוא הילוך על חבל דק לאור החוויות הקשות‪ ,‬רגעי המשבר‪ ,‬המראות‬
‫הקשים והצער הרב של האנשים אותו הם חולקים יחד‪.‬‬
‫בתקופה הזו‪ ,‬שבה ליוויתי את אחותי בעבודתה‪ ,‬גיליתי שהעולם "החדש" שנחשפתי אליו לא פחות מורכב‬
‫מעולמי המוכר‪ .‬יש בו את הקושי והמורכבות שלו‪ ,‬ולצד זאת יש בו עניין רב כדי לספק את הכמיהה לעוד ידע‬
‫והתמחות ומקצועיות‪ .‬כנראה שלכל תחום יש את הצד המעניין שלו‪ .‬לעתים‪ ,‬כאשר אני קוראת על גדולי‬
‫ההיסטוריה‪ ,‬אני מגלה שרבים מהם שילבו בין תחומי עניין רבים‪ ,‬לדוגמא "אבן סינא" היה פילוסוף‪ ,‬מדען‪,‬‬
‫רופא ופסיכיאטר‪ .‬הפילוסופים של יוון‪ ,‬ובראשם אפלטון ואריסטו‪ ,‬שילבו בין פילוסופיה‪ ,‬כתיבה‪ ,‬מתמטיקה‪,‬‬
‫שפה ופוליטיקה‪ .‬עובדות אלו מתחברים אליי לאחת ההרצאות בקורס הנוכחי‪ ,‬שבה התארח פרופסור‬
‫במתמטיקה שהיה חובב טיפוס הרים וסופר באותה עת‪.‬‬
‫‪363‬‬
‫במחלקה האונקולוגית‪ ,‬לאחר שכאב לי ממראה הקרחות‪ ,‬נפלו עיניי על המכשיר אליו מחוברים הילדים וראיתי‬
‫את עצמי שם‪ ,‬מחוברת באיזה חוט או צינור עדין לילד החולה ‪ −‬כי את המכשיר הזה אנו המהנדסים פיתחנו ‪−‬‬
‫וגיליתי שהחיבור הוא אכן אפשרי וכנראה שכל העולמות מחוברים יחדיו בחוט נסתר שאפשר לגלות אותו רק‬
‫כאשר משחררים את המחשבה מהמסגרות המוגדרות בהן התקבענו ומאפשרים לעצמנו להכיר עוד‪ ,‬להכיר את‬
‫האחר להיחשף ל"מוזר" מבלי לחשוש‪.‬‬
‫‪364‬‬
‫אני סופר עד שלוש ‪ /‬מורן דגן‪ ,‬אדריכלות‬
‫הסיפור נכתב בהשראת הסרט "ג’ון קיו"‪.‬‬
‫אני סופר עד שלוש‪ ,‬לוקח נשימה עמוקה‪ ,‬עוצם את העיניים‪ ,‬מקווה להתעורר מהסיוט הזה‪ ,‬פוקח אותן ‪ −‬הוא‬
‫לא נעלם ‪ .‬מנסה להתרגל אליו‪ ,‬להבין איך אוחזים אותו‪ ,‬הידיים רועדות‪ ,‬אט אט נעלמת התחושה ברגליי‪,‬‬
‫המילים האחרונות שאמרה לי עדיין מהדהדות באוזניי‪ ,‬לא מרפות‪" :‬תעזור לו לעזאזל! תעשה משהו"‪ ,‬אני‬
‫משתדל לא להביט בשעון ‪ −‬משחק הכדורסל שלו היה אמור להיות בעוד שעה‪ .‬אני מתיישב‪ ,‬מרגיש שרגליי‬
‫כבר לא יכולות לשאת אותי‪ ,‬פיסה אחר פיסה הוא הולך ונעלם‪ ,‬ריקנות אופפת הכול‪ ,‬אני לא כל כך בטוח איך‬
‫הגעתי לפה‪.‬‬
‫"ידיים למעלה או שאני יורה" ‪ −‬האם המילים האלו באמת יצאו מפי כרגע?‬
‫אני מתבונן באולם ההמתנה‪ :‬רופא בכיר‪ ,‬שלושה סטז’רים‪ ,‬אישה הריונית מבוהלת אוחזת בידו של בעלה‬
‫בחוזקה‪ ,‬נערה בנעלי עקב מוטלת על הרצפה‪ ,‬עיניה נפוחות‪ ,‬מדממת‪ ,‬לצדה טיפוס מפוקפק‪ ,‬עושה רושם שבן‬
‫זוגה‪ .‬איש לא מעז להוציא מילה‪ ,‬דממה הרסנית‪ ,‬משתקת‪ ,‬מתפשטת בחדר‪.‬‬
‫מה אתה רוצה מאיתנו? מרשה לעצמו אותו רופא לשבור את הדממה‪ .‬מבטו תקיף‪ ,‬ידיו נותרו יציבות‪ ,‬עיניו לא‬
‫מביעות מאום מהבעתה שוודאי חש כרגע ‪.‬‬
‫פי ‪ 3‬מגודלו של לב רגיל!‬
‫בוקר אחד אתה מתעורר‪ ,‬לעוד יום שגרתי‪ ,‬מתלבט מה לאכול לארוחת בוקר‪ ,‬חושב מה ללבוש‪ ,‬באיזה נתיב‬
‫כדאי לך לנסוע היום לעבודה‪ ,‬מגיע לעבודה‪ ,‬ממהר לצאת בזמן כדאי להספיק לצפות במשחק של הבן שלך‪,‬‬
‫‪365‬‬
‫מגיע בזמן כדאי לתת לו את כובע המזל ששכח בבית ‪ −‬הרי הוא לא יכול לשחק בלעדיו ‪ −‬ואז זה קורה‪,‬‬
‫המציאות שלך מתפצלת לשניים לנגד עינייך‪ ,‬החיים כפי שהכרת לפני אותו רגע התפוררו לרסיסים‪.‬‬
‫איפה אני?‬
‫בפעם הבאה שאני פוקח את עיני הכול אפוף כאוס‪ .‬אני לא בטוח מה מתרחש‪ ,‬אני מרגיש שאני אמור לדעת מה‬
‫לעשות‪ ,‬אך נותרתי קפוא במקומי ‪.‬‬
‫ניחוח חזק של חומרי ניקוי באוויר מזכיר לי כמה אני שונא בתי חולים‪ ,‬התחושה הזו שהניקיון האובססיבי‬
‫מנסה לחפות על הזוועות שמתרחשות מתחת לפני השטח‪ ,‬לטאטא את החולי מתחת לשטיח‪.‬‬
‫אחרי שעות של המתנה מורטת עצבים הדלת נפתחת‪ ,‬רופא צעיר מתקדם לעברנו ‪ -‬אני עדיין מנסה להיזכר‬
‫בתווי פניו אך לשווא ‪ −‬הם נותרו בדמיוני בלבד‪ .‬הדבר היחיד שנותר לי ממנו הוא אותו משפט שאמר לי‪,‬‬
‫שמאז לא הפסיק להדהד במוחי‪" :‬לבן שלך יש לב מוגדל‪ ,‬הוא זקוק להשתלת לב דחופה‪ ,‬אתם תאלצו להפקיד‬
‫‪ 11‬אלף דולר על מנת לרשום אותו כממתין לתרומה בדחיפות המרבית"‪.‬‬
‫מעתה ואילך מדובר במסע מפרך דרך שרשרת בירוקרטית אינסופית בניסיון להשיג את סכום הכסף הדמיוני‬
‫הזה אך לשווא ‪ −‬לאחר מאבק מייאש רק שליש מהסכום היה בידינו‪ .‬נותרנו חסרי אונים אל מול מערכת‬
‫משומנת שלא הותירה לנו סיכוי‪ ,‬שלא הותירה לו סיכוי‪ .‬בסופו של דבר לבית החולים נמאס לחכות שנצליח‬
‫לגייס את הסכום‪ ,‬פשוט נמאס להם‪ ,‬נמאס להם מהבן שלי‪ ,‬אז החליטו לשחרר אותו מבית החולים‪.‬‬
‫תמיד חשבתי שזו קלישאה כשאנשים תיארו בכזו הירואיות כיצד הקרקע מתפוררת ממש מתחת לרגליים שלהם‬
‫אבל באותו רגע‪ ,‬באותו יום ראשון בבוקר בחדר ‪ E3‬בבית החולים הרגשנו כיצד אנחנו שוקעים באדמה‬
‫‪366‬‬
‫הטובענית הזו שמתפוררת מסביבנו ‪ −‬רק שעוד לא היינו מוכנים לשקוע‪ ,‬אני לא אקבור את הבן שלי! הבן‬
‫שלי יקבור אותי‪.‬‬
‫"אני מעוניין ששמו של בני יכנס לרשימת המועמדים להשתלה עד השעה ‪ 1‬בערב היום‪ ,‬אחרת בן הערובה‬
‫הראשון יהרג"‪ ,‬אלו הדרישות שאני מציב בפני המשטרה‪ .‬אני מתבונן מחוץ לחלון ומרגיש כמו בתוך סרט‪.‬‬
‫הרחבה שמחוץ לבית החולים מוקפת שוטרים‪ ,‬כולם חמושים ‪ ,‬כולם שם בגללי ‪.‬‬
‫צלצול טלפון מעיר אותי מחלום ‪ −‬פקח המשטרה מבטיח שהוא לצידי‪ ,‬שיעשה הכל כדי להכניס את הילד‬
‫לרשימת התרומה ‪ .‬בעודי משוחח עמו בטלפון דעתי מוסחת ואינני מבחין בצלף המשתלשל מהתקרה ‪.‬‬
‫ירייה מפלחת את החלל‪.‬‬
‫לפני שאני מצליח להבין מה קורה‪ ,‬אני מצליח להתנפל על הצלף ולהדוף אותו‪ .‬האקדח שלו בידי‪ .‬אני יוצא‬
‫עמו החוצה כשאקדחו בידי אך כעת האקדח צמוד לרקתו של הצלף ‪.‬‬
‫המחזה שמתגלה לעיניי מותיר אותי פעור פה ‪ −‬המוני מפגינים ניצבים מחוץ לבית החולים‪ ,‬כולם נמצאים שם‬
‫כדי להביע תמיכה בילד שלי‪ .‬אני דורש שבני יובא לבית חולים זה לאלתר‪ .‬המשטרה נענית לדרישות ומבטיחה‬
‫להכניס את הילד לרשימת המועמדים להשתלת לב‪.‬‬
‫אני מתיישב על רצפת חדר ההמתנה מיואש מתמיד‪ .‬מקטעים מחיינו‪ ,‬מחייו ומהחיים שיהיו לו חולפים מול‬
‫עיניי‪ .‬אני מחליט שאין זמן להתמהמה ומבקש מהמנתח לקחת את לבי ולהשתיל אותו בגופו של בני‪.‬‬
‫שתיקה מפלחת את החדר‪ ,‬כל יושבי החדר מוכים תדהמה‪ .‬המנתח וחבורת המתמחים הצעירים ממטירים עלי‬
‫טענות כנגד הרעיון‪ ,‬אך איני מתכוון לוותר‪ ,‬הילד שלי יחיה ‪.‬‬
‫‪367‬‬
‫בחדשות מדווחים על תאונה קטלנית איי שם בדרום הארץ‪ ,‬משאית מתנגשת ברכב פרטי‪ ,‬הקורבן ‪ -‬עורכת דין‬
‫צעירה ומבטיחה‪ ,‬תורמת איברים‪.‬‬
‫בעודי מהדק את האקדח אל רקתי‪ ,‬מנסה לדמיין את פניה בפעם האחרונה‪ ,‬דניס מתפרצת אל החדר‪" .‬תוריד את‬
‫האקדח!" היא צועקת‪" ,‬זה נגמר! מצאו לו לב! לילד שלנו!"‪.‬‬
‫הם מצאו לו לב‪.‬‬
‫אני מתעורר לבוקר שבת שטוף שמש‪ ,‬שלושתנו במיטה (הוא אוהב להתגנב למיטה שלי ושל דניס בלילה‪ ,‬שלא‬
‫ירגיש בודד)‪ ,‬שלושת המוסקטירים ‪ −‬כך אנחנו קוראים לעצמנו‪ .‬אני מביט החוצה‪ ,‬רק לפני חצי שנה‬
‫השתחררתי מהכלא‪ ,‬וכל השנתיים האחרונות נדמות כחלום בלהות‪ .‬הוא מביט בי‪ ,‬מבחין בהיותי מהורהר‪,‬‬
‫נושק למצחי ולוחש‪" :‬תודה אבא"‪.‬‬
‫ולי רק נותר לתהות לעצמי‪ ,‬מה היה קורה אם לא הייתי לוקח את החוק לידיי והייתי מפקיד את חיי בני‬
‫ביד י אלו האמורים לדאוג לו? מערכת הבריאות? הממשלה? בתי החולים? העובדים הסוציאלים? כרית‬
‫שנוחתת על פניי מסיחה את דעתי‪" .‬קרב כריות אבא! אתה מפסיד!" מטיח בני לעברי‪ ,‬ושלושתנו‬
‫מתגלגלים מצחוק על המיטה‪.‬‬
‫‪368‬‬
‫איקס‪-‬עיגול ‪ /‬מרינה חייפץ‪ ,‬הנדסת חשמל ואלקטרוניקה‬
‫אני מוחק משבצת נוספת בלוח השנה‪.‬‬
‫לוקח טוש אדום עבה ומצייר איקס גדול ובולט על יום נוסף‪ .‬זה הטקס החדש שלי‪ .‬בזמן האחרון כל יום חדש‬
‫יקר יותר מקודמו‪ ,‬אך ייחודיותו דוהה‪ .‬האיקסים מחזיקים אותי קשור לתאריכים‪ ,‬לתחושת הזמן הרגילה שאני‬
‫כבר מתחיל לאבד‪ .‬שלשום‪ ,‬אם להאמין ללוח השנה‪ ,‬הייתי אמור לקבל את תעודת אמצע השנה‪ .‬ואתמול הייתי‬
‫יכול‪...‬‬
‫התודעה שלי מסרבת לתפקד בצורה ספונטנית‪ ,‬קוטעת בצורה גסה את חוט המחשבה‪ .‬כאילו שלפתע מישהו‬
‫מנתק את זרם החשמל ומשאיר אותי בעלטה‪ ,‬לתהות כיצד יכול היה להסתיים חלום זה או אחר‪ .‬העייפות‬
‫המתמדת לוחצת אותי למעמקי הסדינים של בית החולים‪ .‬הכאב ההמום בכל גופי מכריח אותי להשתוקק‬
‫"לניתוק מהחשמל"‪ .‬דקירה חדה מעל למרפק ימין‪ ,‬מזכרת מהניתוח האחרון ‪ −‬אחד מרשימה ארוכה‪ ,‬מזכירה‬
‫לי שעודי בחיים‪ .‬ביקורים סדירים של צוות האחיות לא נותנים לשכוח שאני אסיר במחלקה‪ .‬זה מקנה לי תקווה‬
‫קלושה וחוסר אונים מוחלט‪.‬‬
‫הדלת זזה הצידה‪ ,‬מפנה מקום למשגיח שלי‪ .‬הוא מחייך אלי בפיו הסדוק‪ ,‬מניף את השוט המלופף סביב‬
‫אגרופו‪" ...‬תתחיל לשיר‪ "...‬הוא אומר‪ .‬לא‪ ,‬כמובן שזה לא מה שקרה‪ .‬הרופא נכנס לחדרי בצעדים נמרצים‪ .‬פניו‬
‫כאילו מוסתרים במסכה‪ ,‬כזאת שהזכירה לי שדים יפניים‪ .‬בתנועות קוסם הוא החל להוציא ממעמקי החלוק‬
‫שלו כלים משונים וחדים‪ .‬העיניים שלו‪ ,‬כאשר הפנה אותן אלי‪ ,‬נראו כמו פחמים ירוקים מעשנים‪" .‬איזה מזל‬
‫שהגעת אלינו"‪ ,‬הוא אומר‪ " ,‬עכשיו אתה תהיה כמו חדש"‪.‬‬
‫לא‪ ,‬שוב טעיתי‪ ...‬זאת הייתה ביקורת שגרתית‪ ,‬שום דבר מיוחד‪ .‬צוות בית החולים מסתובב בין המחלקות כמו‬
‫חבורת זבובים עייפה‪ .‬לאט מדי‪ ,‬הרבה יותר לאט מהתולעים שמכרסמים אותי מבפנים‪ .‬אני תפוח גדול ורקוב‪,‬‬
‫לעולם כבר לא אגדל להיות עץ‪ .‬מצד שני‪ ,‬אף אחד גם לא יקטוף ויאכל אותי‪.‬‬
‫שאלו אותי משהו‪ .‬הנדתי את ראשי כדי לחזור למציאות‪ ,‬אך כבר עזבו אותי‪ ,‬התשובה שלי סיפקה אותם‪ .‬אם‬
‫לחזור אחורה בזמן‪ ,‬ממש טיפה‪ ,‬עדיין יהיה קשה להצביע על הרגע שבו הפסקתי לדבר‪ .‬אני אפילו לא בטוח‬
‫‪369‬‬
‫שאינני מסוגל לדבר‪ .‬כל מה שאני יודע הוא שאני כל הזמן מותש‪ ,‬זהו בזבוז זמן‪ .‬הזמן היקר שלי! מילה אחת‬
‫יכולה לקחת איקס שלם! ניסיתי להיזכר בפעולות שצריך לעשות כדי לסובב את הראש‪ .‬למצוא עם העיניים את‬
‫לוח השנה שלי‪ .‬עוד מעט כבר לא אזכור את החשיבות שלו עבורי‪ .‬ברגע שאוודא שהאיקסים אינם מסודרים‬
‫בשורה ישרה‪ ,‬אינם תומכים זה בזה‪ .‬רעש חזק של מכונות פועלות היכה באוזני‪ ,‬כנראה של אלו שמחזיקות את‬
‫התפוח הנאכל מחובר לעץ החיים‪ .‬הזבובים השילו את מעטפת העייפות‪ ,‬והחלו להתרוצץ סביבי בדאגה‪.‬‬
‫המצב התייצב‪ .‬לא הצלחתי לחוש זאת‪ ,‬זה מה שהרופא אמר להוריי‪ .‬הדבר הראשון שהחלטתי לעשות הוא‬
‫לבדוק‪ .‬אחר כך אולי כבר לא יישאר כוח‪ .‬לכן‪ ,‬מיד עכשיו‪ .‬המשבצות היו מחוקות‪ .‬אבל לא על‪-‬ידי‪ .‬בתוכי‪,‬‬
‫כמו שני לוחות טקטוניים‪ ,‬התנגשו הכרת‪-‬התודה וקינאה‪ .‬תודה שלא שכחתם‪...‬תודה‪ ,‬לכל הרוחות‪ ,‬שחייתם‬
‫את הימים האלו במקומי! כאילו שמישהו ביקש ממכם! מי ישיב לי אותם‪ ,‬אה? תודה‪ ,‬על שאתם כאן‪ .‬אני‬
‫שומע‪ ,‬איך אתם‪ ,‬פעם אחר פעם‪ ,‬שואלים את הרופאים אם ניתן לרפא אותי‪ .‬תודה שאתם לא מוותרים‪ .‬אפילו‬
‫מתי שאתם נתקלים בעיניים ריקות ובפעם נוספת מקבלים את אותה התשובה‪" .‬זאת תרופה ניסיונית‪ ,‬היא עוד‬
‫לא נוסתה על בני אדם"‪" ,‬זה מסוכן מידי!"‪ .‬לעזאזל! מה יכול להיות מסוכן יותר ממה שכבר קורה?! תזריקו‬
‫לי כל מה שמתחשק לכם! אני עכבר המעבדה הקטן והמתולע שלכם! אני מוכן למות לטובת המדע! נו‬
‫בבקשה‪ ,‬תיקחו אותי!‬
‫יד קרה נחה לי על המצח‪ .‬התקרה התעקמה‪ ,‬התקמטה והחלה להסתובב כמו מערבולת‪ .‬אחר כך‪ ,‬הכול הפך‬
‫אפור‪ ,‬כאילו ציור עיפרון מרושל‪ .‬מתוך הערפל הציצה מעבדה‪ ,‬כמו שיש רק בקריקטורות‪ .‬על‪-‬יד השולחן‬
‫ישבה לבורנטית מגובנת‪ ,‬על תג השם כתובת משעשעת‪":‬סטטיסטיקה"‪ .‬מנחיר אפה‪ ,‬גדולה ומרושעת‪ ,‬איימה‬
‫בכל רגע לטפטף נזלת‪ .‬הלבורנטית משכה אותה למקומה המוכר בצורה קולנית במיוחד‪ .‬היא הושיטה את ידה‬
‫לעבר כלוב עם עכברים‪ ,‬תפסה עכבר אחד‪ ,‬ללא שום העדפה‪ ,‬והזריקה לו חומר מבעבע‪ .‬חלק מהעכברים הגיבו‬
‫לניסוי מיד‪ .‬חלק התנפחו והם החלו לרחף לאט לעבר התקרה‪ ,‬כדי להצטרף ללהקה שכבר נאספה שמה‪.‬‬
‫אחרים התקמטו והתכווצו והחוקר‪ ,‬שנראה נגעל מהתוצאה‪ ,‬השליך אותם לערימה ההולכת וגודלת על הרצפה‪.‬‬
‫היו גם כאלו שהפכו לשלוליות פרוותיות‪ ,‬הם הזיזו את הרגלים באופן נמרץ כדי לעזוב את זירת הפשע‪ .‬על‬
‫הקיר‪ ,‬מול לשולחנו של החוקר‪ ,‬היה תלוי שעון ענק‪ .‬היה קל לראות שהזמן במעבדה זז בצורה לא אחידה‪.‬‬
‫לפעמים הוא נמרח‪ ,‬ואז נזלת הלבורנטית‪ ,‬בתור התגרות‪" ,‬נמרחה" גם כן‪ .‬לפעמים הוא האיץ קדימה‪ .‬בדרך‬
‫‪370‬‬
‫כלל‪ ,‬בין קפיצות בקצב הזמן‪ ,‬עובדי המעבדה היו יוצאים להפסקת צהריים‪ .‬הם שלפו מתיקי העור שלהם‬
‫שטרות שסדרו ביסודיות בחבילה‪ ,‬ועם רעש דוחה בלסו אותם‪ .‬נחנקו מעט‪ ,‬הסמיקו וחזרו לעכברים חסרי‬
‫הפנים‪.‬‬
‫מה היה קורה לו לעכברים האלו היו שמות? מה‪ ,‬אם אלו היו חיות הבית האהובות של מישהו? מה אם מישהו‬
‫היה דורש מהלבורנטית המנוזלת לקח אחריות כל פעם שהניסוי נכשל? עד כמה היו מקפידים יותר החוקר‪,‬‬
‫מנהל המחלקה ומנהל הפרויקט‪ ,‬לבדוק את החומרים הניסיוניים שייצרו? האם הלבורנטית "סטטיסטיקה"‬
‫עדיין הייתה מושיטה יד עיוורת ותופסת עכבר מהכלוב האינסופי לו ידעה שיש לו סוף? לשבריר שניה היה‬
‫נדמה לי שלעכברים בכלוב יש פנים אנושיות‪.‬‬
‫נשמעה חבטה‪ .‬אחד העכברים שהתנפח והחל לצוף לעבר התקרה התפוצץ פתאום‪ ,‬ממש כמו בלון הוא חג‬
‫מספר פעמים באוויר והתרסק על שעון הקיר הענקי‪ .‬הזכוכית נתזה לכל עבר‪ .‬יחד איתה‪ ,‬כמו שעווה חמה‪,‬‬
‫החלו לזלוג המספרים‪ .‬עובדי המעבדה נבהלו והחלו באינטנסיביות ותאוות בצע בעניים לגרד את המספרים‬
‫הנוזלים מהרצפה‪ .‬כל ההתעסקות החלה להתרחק ממני‪ ,‬התכווצה לנקודה‪ ,‬והפכה למשהו לא אחר מאשר‬
‫האישון שלי‪.‬‬
‫קשה לומר כמה זמן נדרש לי להחזיר לעצמי את השליטה על חוש הראייה והשמיעה‪ .‬התאמצתי מאוד לא‬
‫לאבד משדה הראייה את משבצות לוח השנה‪ .‬נראה לי שלא נוספו איקסים חדשים‪ .‬ראיתי את פניהם של הוריי‬
‫מסתכלים עליי מלמעלה‪ .‬לראשונה מאז שאושפזתי בבית החולים הזה הם חייכו‪" .‬יש לך צ'אנס קטן‪ ,‬קיבלו‬
‫אותך לתכנית"‪ ,‬הם אמרו‪ .‬אימא דפדפה את לוח השנה לסוף השנה והקיפה בטוש אדום את היום האחרון של‬
‫דצמבר‪ .‬אבא הוסיף לעיגול ארבעה קווים‪ ,‬כך שנוצרה מטרה‪" .‬הנה המטרה שלך‪ ,‬בן! קדימה לדרך!"‪.‬‬
‫‪371‬‬
‫המילה הראשונה ‪ /‬מרק פונירוב‪ ,‬הנדסה‬
‫זו הייתה שעת לילה מאוחרת‪ .‬האנושות נטשה את הרחובות עבור החושך‪ ,‬לעשות בהם כרצונו‪ .‬שעה אשר בה‬
‫אור השמש היכה‪ ,‬מלא בעצמו‪ ,‬ולא הפריע למשמרת אחיו הרחוקים לזהור בנחת בשחקים‪ .‬דלתות העיר היו‬
‫נעולות והחלונות מוגפים בציפייה לערב שקט בבית‪ .‬חיות הלילה שחיכו בסבלנות לתורן הפרו את הדממה‬
‫היחסית של העיר בקריאות שאין בהן מילים או שפה‪ ,‬רק לחן‪ ...‬והוא התיישב בכיסאו‪.‬‬
‫שעות אלה תמיד היו הפוריות ביותר מבחינתו‪ ,‬בזמן שמרבית האנשים כיבו את מחשבתם והפקירו את נפשם‬
‫לשינה‪ ,‬דוקא בשעות הללו מוחו רץ כאחוז תזזית‪ ,‬נע ונד‪ ,‬מאיים לפרוץ מתוך ראשו ולרוץ אל עבר הגבעות‪ .‬עד‬
‫כה מוחו נשאר נטוע במקומו‪ ,‬אולי עקב הפשרה שהושגה בכך שניתנה לו אפשרות חופשית להתבטא על הנייר‬
‫ואולי בגלל חוסר‪-‬יכולתו לרוץ היות ורגליים עוד לא היו לו‪ .‬כך או כך הוא לא התכוון לקחת את הסיכון וכל‬
‫אימת שהיה מרגיש כי מוחו מתייצב על קו הזינוק היה מייד מתיישב על הכיסא‪ ,‬נוטל דף ועט ושוקע עמוק‬
‫בתוך הכתיבה‪.‬‬
‫לא הייתה סיבה שלילה זה ירגיש שונה‪ ,‬אחרי הכל מי הוא שייצור אפליה בין עלטה אחת לקודמתה‪ ,‬וכך בחיוך‬
‫קט התיישב הוא על כיסאו‪ ,‬לקח דף ועט והצמיד את הדף אל השולחן‪ .‬ואת העט אל הדף‪...‬‬
‫דבר לא קרה‪.‬‬
‫כתם דיו קטן ושחור אשר מקורו בנקודת המגע בה העט דקר את הדף הלך והתרחב עד אשר מחשש שיחרוג‬
‫מגבולותיו וילכלך את שולחנו קטע את המגע ביניהם‪.‬‬
‫הוא התבונן בעיגול הדיו‪ ,‬מנסה להוציא ממנו מילה נסתרת כלשהי‪ ,‬אולי בשפה שלא היה מודע עד עכשיו כי‬
‫הוא מכיר‪ ,‬אך העיגול היה ככל עיגול‪ ,‬נטול מילים בדיוק כפי שהוא נטול פינות‬
‫‪.‬‬
‫‪372‬‬
‫כאות היזדהות עם טיפת הדיו זיעה החלה להיווצר על פניו‪ ,‬מבטו עוקב אחר הפעילות אשר לנגד עיניו‪ ,‬יד ימינו‬
‫שעונה על השולחן‪ ,‬אוחזת בעט‪ ,‬ואילו ידו השמאלית תופפה בעצבנות ברורה על שולחן העץ‪ ,‬משמיעה רעשים‬
‫אשר מוזיקאים רבים היו מכנים אותם כ"חסרי כל קצב או משמעות"‪.‬‬
‫דבר כדבר זה מעולם לא קרה לו‪ ,‬שמוחו שלו יבגוד בו כך‪" ...‬למה?!" הוא שאל בייאוש‪ ,‬מודע לעובדה‬
‫שתשובה הוא לא יקבל‪.‬‬
‫השאלה המשיכה להטריד אותו זמן רב‪ ,‬וכל אותו זמן הוא ניסה למצוא את אותה מילה חמקמקה‪ ,‬שבה הוא‬
‫הוא יתחיל את סיפורו הערב‪ ,‬אך המילה פעלה כאהובה מרוחקת ולא טרחה להגיע לפגישה המיועדת‪ ,‬מותירה‬
‫אותו לבד בגשם‪ ,‬מבכה את טיפשותו‪.‬‬
‫אט אט החל להבין כי המילה כבר לא תבוא אליו בכזו קלות‪ ,‬לא עוד יוכל הוא לעמוד מחוץ לדלתות מוחו עם‬
‫זרועות פרושות לרווחה בציפייה לתוצאות מיידיות אשר מקורן מעולם לא הטריד אותו‪ .‬היה עליו לחדור פנימה‬
‫בעצמו‪ .‬בידיעה זו צלל פנימה אל נבכי נפשו וסמטאות ראשו‪ ,‬תר אחר אותו מקום אשר ידע איך הוא נראה וזכר‬
‫כי כבר ביקר בו בעבר אך לא ידע את הדרך אליו‪.‬‬
‫מימין ומשמאל נגלו לעיניו הפעורות הזיות נפלאות‪ ,‬מצדו האחד מראות ותמונות אשר חשב כי הצליח כבר‬
‫לשכוח‪ ,‬ואילו מצדו השני זיכרונות ממאורעות אשר עדיין לא נטלו חלק בחייו‪ .‬הפיתוי להאט את צעדיו ולפנות‬
‫לחיבוק החמים של הנוסטלגיה או הידע המבריק של העתיד היה אדיר‪.‬‬
‫למרות כל זאת לא עצר‪ ,‬ולא סטה מדרכו אשר נבחרה בקפידה על ידי הגורל והמזל‪ ,‬הוא המשיך לחפש אחר‬
‫אותו מקום קטן אשר תמונתו הפכה לאט לאט יותר ויותר מוחשית‪ ,‬הוא כמעט הרגיש שהוא כבר נמצא שם‪...‬‬
‫הוא עצר במקומו‪.‬‬
‫‪373‬‬
‫לנגד עיניו נתגלתה לפתע פתאום מנהרה‪ .‬העובדה כי מנהרות מטבען נוטות להיות נטועות במבנה כזה או אחר‬
‫ולא מרבות לטייל לא הטרידה את מנוחתו‪ .‬לחוקי הטבע לא היה כאן סנגור ראוי ולהיגיון החולה לא נמצא‬
‫הרופא המתאים‪ .‬מנהרה זו אשר מעולם לא טרח לזכור או לשכוח אך ידע כי בקצהה השני תהיה חנות קטנה‪,‬‬
‫חנות אשר בה יוכל לקנות את אותה מילה חמקמקה במחיר הצנוע של עשירית משפייותו‪.‬‬
‫אך משהו היה לא בסדר‪.‬‬
‫דבר‪-‬מה אשר הפריע לו ולא תאם את זיכרונו המדוייק מהפעם האחרונה אשר בה ביקר פה‪ ,‬הפעם אשר הייתה‬
‫גם הפעם הראשונה‪...‬‬
‫הפקיד הסתכל לכיוונו‪" ,‬אפשר לעזור לך‪ ,‬אדוני? באת לקנות משהו‪ ,‬או שאתה רק מסתכל"?‬
‫"לא תודה‪ ,‬אני אסתדר"‪ ,‬בעיקום קל של פניו הוסיף‪" :‬זו לא כזו חנות גדולה‪ ,‬לא גדולה כפי שציפיתי לפחות"‪.‬‬
‫"אנחנו משתדלים להביא רק את הטוב שבטוב‪ ,‬אדוני‪ ,‬אנחנו לא עוסקים כאן בשטויות"‪.‬‬
‫"אני מניח שאתה צודק‪ ,‬אחרי הכל‪ ,‬אלו הן האפשרויות שלי לחיים לא כן? וכולן פה"?‬
‫"יש עוד מספר מדפים בקומה השנייה אך לא תרצה לבזבז את זמנך עליהם‪ ,‬הם עוסקים ברובם בטבח‪,‬‬
‫פוליטיקה ובהריגת חפים מפשע‪ ,‬אה‪,‬וגם פיסול נופים"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬ולא היינו רוצה בזה‪ ...‬מה זה הדבר ההוא בפינה? זה עם הקורי עכביש וכל המילים עליו‪ ,‬זה נראה כמו‬
‫מילון"‪.‬‬
‫‪374‬‬
‫"זו היא מוזה‪ ,‬אדוני"‪.‬‬
‫"מוזה? חשבתי שמוזה תהיה הרבה יותר מטופחת‪ ,‬למה היא מסתתרת ככה? הרי בודאי אנשים רבים היו רוצים‬
‫בה"‪.‬‬
‫"דוקא תתפלא אך לא כל כך‪ ,‬הרוב לא משקיע את הזמן מעבר לארון התצוגה שמקדימה‪ ,‬יש לנו בימים אלה‬
‫מבצע יפה הכולל הבטחה לקריירה קצרה אשר בה כולם ישמעו עליך‪ ,‬מלווה בשנים ארוכות בהן אף אחד לא‬
‫יקשיב לך‪ .‬או שאולי תרצה פשוט להיוולד עם הכל‪ ,‬אני מוכן לעשות לך גם הנחה על העצלנות‪ ,‬רק תתחייב‬
‫שלא תנסה יותר מיי להשקיע"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬אני בטוח שרק אתם מרוויחים מהמבצעים הללו‪ ,‬דוקא אשמח לכתוב איזה שיר קצר או סיפור שישאר‬
‫אחרי כשאלך"‪.‬‬
‫"האם תרצה לקחת אותה"?‬
‫"כן כן‪ ,‬תארוז לי אותה יפה‪ ,‬אני לא רוצה שתתקמט כשאני אגיע לעולם"‪.‬‬
‫"אל דאגה אדוני‪ ,‬הכול יהיה בסדר‪ ,‬אתה תקבל אותה מוכנה וארוזה יפה לכשתגיע לגיל המתאים‪ ,‬ועד אז‬
‫המחיר ינוקה משפיותך‪ ,‬בהצלחה עם הלידה"‪.‬‬
‫"תודה‪ ...‬רגע‪ ,‬מה אמרת מקודם על שפיותי"?‬
‫"אני רואה את הראש שלו!"‬
‫‪375‬‬
‫"מי זה"?‬
‫"זה הרופא‪ ,‬אדוני"‪.‬‬
‫"כבר? אבל אני לא מוכן‪ ,‬לא הספקתי עדיין להתלבש כייאות"‪.‬‬
‫"אל תדאג אדוני‪ ,‬הם לא ישימו לב לכך"‪.‬‬
‫"באמת? אתה בטוח? עולם מוזר‪ ...‬טוב נו‪ ,‬אם אתה אומר‪"...‬‬
‫ניעור מהזיכרון‪ ,‬שוב הוא ניצב מול אותה מנהרה אשר הובילה אל אותה חנות קטנה‪ ,‬עדיין מוטרד מאותו דבר‬
‫קטן ושונה אשר לא יכל לשים עליו את אצבעו‪.‬‬
‫הוא התקרב לפתח‪ ,‬ולעינייו נתגלה שלט אשר לא ראה מקודם‪.‬‬
‫"האור בקצה המנהרה כבה עקב קיצוצים בתקציב"‪.‬‬
‫הוא התיישב על הדשא (או שאולי זה היה אספלט)‪ ,‬ולראשונה בחייו הבין כי לא נשאר לו דבר ממהותו‪ .‬חשוף‬
‫ועירום ברגשותיו כביום היוולדו‪ ,‬הוא בכה והתייפח‪ ,‬לאחר מכן שתק‪ ,‬ואז שב ובכה‪ ,‬וכך המשיך עד אשר מרוב‬
‫דמעות גרונו הפך ניחר והצמא המוחשי דרש ממנו לחזור אל מחוץ לגבולותיו הדמיוניים של מוחו‪ ,‬על מנת‬
‫להרוות את גופו במים‪ .‬לא היה בו רצון להתווכח לכן כך אכן עשה‪ ,‬מוצא את עצמו עדיין בכיסא‪ ,‬מול אותו דף‬
‫אשר כעת נוסף על כתם הדיו‪ ,‬נוספו לו כתמים קטנים ולחים‪.‬‬
‫‪376‬‬
‫הוא נטל דף חדש‪ ,‬השתיק את מוחו אשר הטריד אותו עם סיפורים שטותיים על חנויות קטנות ומנהרות‬
‫ארוכות‪ ,‬והחל לכתוב‪...‬‬
‫"זו הייתה שעת לילה מאוחרת‪ ,‬האנושות נטשה את הרחובות‪"...‬‬
‫‪377‬‬
‫חוויותיי מהקורס ספרות ורפואה ‪ /‬נופר ציפורי‪ ,‬מדעי החיים‬
‫"ספרות ורפואה"‪ ,‬איזה מן קורס זה? אני זוכרת שחשבתי לעצמי קצת לפני תחילת ההרשמה‪ .‬השילוב בין‬
‫השניים‪ ,‬אני חייבת לציין‪ ,‬נשמע לי מוזר‪ .‬מעניין מה ילמדו בו‪ ,‬האם נתמקד בתחום הרפואה‪ ,‬נשמע סיפורים של‬
‫רופאים‪ ,‬נלמד לכתוב סקירות ספרות רפואיות? או שמא נתמקד דווקא בצד הספרותי‪ ,‬נקרא שירים‪ ,‬סיפורים‪,‬‬
‫נדון בהם וניתן פרשנויות שונות‪ ,‬קצת כמו בשיעורי ספרות רגילים? או שאולי‪ ,‬אולי בכלל ינסו לשלב לנו בין‬
‫שני הדברים? מה שבטוח‪ ,‬האופציה הזאת נשמעה הכי פחות הגיונית‪.‬‬
‫הרי מה הקשר בין עולם הרפואה המדויק‪ ,‬המדעי‪ ,‬הקונקרטי‪ ,‬בו לדמיון ולחופש כמעט ואין ביטוי‪ ,‬לבין עולם‬
‫הספרות‪ ,‬העולם הדמיוני‪ ,‬הפרוע‪ ,‬שבו דווקא חופש הביטוי והדמיון שולטים ביד רמה‪ ,‬עולם אשר נתון‬
‫לפרשנויות הכלל‪ .‬ובכן‪ ,‬את ההבדל בין שני העולמות קל מאוד לראות‪ ,‬ולכאורה נראה כאילו אין אפילו מכנה‬
‫משותף אחד ביניהם‪ ,‬הרי מה הקשר בין העולם הכל כך מציאותי כמו הרפואה‪ ,‬לבין עולם שמשמש עבור רבים‪,‬‬
‫סופרים וקוראים כאחד‪ ,‬דווקא כבריחה מהמציאות ‪ −‬העולם הספרותי?‬
‫כעת‪ ,‬כבוגרת הקורס‪ ,‬ולאחר סמסטר שלם שבו נחשפתי לסוגיות רפואיות ושילובם בעולם הספרותי‪-‬אמנותי‪,‬‬
‫הגעתי למסקנות ותובנות רבות‪ ,‬על חלקם אפרט בהמשך‪ ,‬אך בעיקר הגעתי להבנה חשובה אחת‪ :‬ספרות‬
‫ורפואה‪ ,‬אשר לכאורה נראים כשני עולמות מנוגדים‪ ,‬הם למעשה‪ ,‬שני עולמות המשלימים זה את זה‪ ,‬שזורים זה‬
‫בזה בצורה יפה‪ ,‬ומעטים האנשים שעוצרים לרגע ומסוגלים לראות זאת‪ .‬אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי‪.‬‬
‫בקורס הגענו להרבה מאוד תובנות‪ ,‬וראינו‪ ,‬חלקנו לראשונה‪ ,‬כיצד סוגיות רפואיות משתלבות מאוד יפה‬
‫בשירה‪ ,‬בסיפורים‪ ,‬בקטעים אמנותיים‪ .‬ראינו כיצד דילמות ומקרים רפואיים מועלים על הכתב‪ ,‬דווקא כדי‬
‫לעורר מחשבה נוספת על הנושא‪ ,‬לגרום לקוראים להתחבט באותן השאלות‪ ,‬ולעורר אמפתיה מצד הקהל‪.‬‬
‫ראינו גם כי הרופא עצמו‪ ,‬בהרבה מאוד מהמקרים‪ ,‬מחפש שלווה והפוגה מהמציאות איתה הוא מתמודד יום‬
‫יום‪ ,‬דווקא בעולם הספרותי היפה‪ ,‬אם בקריאה‪ ,‬ואם בהעלאת מחשבותיו על הדף‪ .‬רבים מהרופאים‪ ,‬אך לאו‬
‫‪378‬‬
‫דווקא רק הם‪ ,‬למעשה כל העוסקים בתחום הרפואה‪ ,‬מחפשים מפלט דווקא בעולם אשר שונה כל כך מעבודתם‬
‫היומיומית‪ ,‬ואצל היצירתיים שבינהם הדבר יכול להתבטא ביצירות דגולות‪ ,‬משל היו סופרים מלידה‪.‬‬
‫היופי בעולם הספרותי‪ ,‬כפי שאכן ידעתי קודם‪ ,‬רק התעצם מולי עוד יותר במהלך הקורס‪ .‬יש כוח עצום שנמצא‬
‫בידיו של הכותב‪ .‬הכותב מסוגל בסיפוריו לחרוץ גורלות‪ ,‬לשמח‪ ,‬להכאיב‪ ,‬ולשלוט לחלוטין על רגשותיו של‬
‫הקורא בזמן הקריאה‪ ,‬ולפעמים גם אחריה‪ .‬הרי סיפורים רבים נועדו להותיר מוסר השכל גם זמן רב לאחר‬
‫קריאתם‪.‬‬
‫אחת ממטרות הקורס לפי הבנתי‪ ,‬הינה לעורר מודעות לגבי סוגיות רפואיות ודילמות אתיות בקרב רופאים‬
‫לעתיד‪ ,‬לפתוח אותם כלפי עולם שאת הצדדים הפחות נעימים שלו בדרך כלל מזניחים‪ .‬ועל כן הקורס הזה‬
‫מאוד חשוב‪ .‬מעבר להזדמנות שניתנה לסטודנטים לעצור לרגע את שגרת הלמידה והשינון‪ ,‬ולהתחיל לחשוב‬
‫בזכות עצמם‪ ,‬ניתנה גם ההזדמנות להסתכל על הדברים מהצד האמנותי‪ .‬כמה נפלאה ומרגשת יכולה להיות‬
‫היצירה‪ ,‬כמה מעמיקה‪ ,‬ואיזו יכולת עצומה לעורר תהיות ומחשבות גלומה בה‪ .‬כעת ניתן לעצור ולהעריך זאת‪.‬‬
‫אני סטודנטית לביולוגיה‪ ,‬ולכאורה אין לי שום קשר לעולם הספרותי‪ .‬אבל אני מודה שתמיד נמשכתי מעט‬
‫לעולם הזה ‪ −‬היכולת לעוף על כנפי הדמיון‪ ,‬לשקוע בספר טוב‪ ,‬ולסיים לקרוא אותו כשחיוך מרוח על שפתיי‬
‫‪ −‬אכן הרגשה נהדרת‪ .‬להתפלסף ולדון אחר כך על משמעות הספר‪ ,‬על הגיבורים‪ ,‬לגלות רמזים נסתרים במהלך‬
‫העלילה‪ ,‬ואם הספר ממש מותח‪ ,‬לחזור ולקרוא שוב מההתחלה‪ ,‬כדי להבין את כל הפרטים‪ ,‬וכיצד הם תורמים‬
‫להתפתחות העלילה ‪ −‬זוהי ספרות טובה בעיניי‪.‬‬
‫ההרצאות‪ ,‬הסיפורים‪ ,‬קטעי הקריאה והדיונים‪ ,‬כולם היו מעניינים‪ ,‬לחלקם התחברתי יותר‪ ,‬לחלקם פחות‪ .‬אך‬
‫בסופו של דבר חלקם הגדול השאיר תובנות‪.‬‬
‫ברצוני להתייחס כאן דווקא להרצאה אחת ספציפית שריגשה אותי עד מאוד‪ ,‬והשאירה אחריה חותם מאוד‬
‫גדול‪ .‬מדובר על ההרצאה על "מחלות הנפש בראי הספרות"‪ .‬אני חייבת להודות שלפני המידע שנחשפתי אליו‬
‫בהרצאה‪ ,‬כמעט ולא נתקלתי בסיפורים אודות הנושא‪ ,‬וגם אם במקרה נתקלתי לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת‬
‫כמו אחרי ההרצאה‪ ,‬אחרת כנראה הייתי זוכרת‪ .‬ברוב הפעמים‪ ,‬גם אם לא בכוונה‪ ,‬אנו מתייחסים אל חולי הנפש‬
‫כאל אנשים שצריך לנדות מהחברה‪ ,‬להתעלם מהם‪ ,‬לסגור אותם במוסדות‪ ,‬שלא נראה ולא נשמע אותם‪ ,‬כאילו‬
‫‪379‬‬
‫אינם קיימים‪ .‬מדי פעם ופעם עולות להן בעיתונים כתבות שערורייתיות על המתרחש בבתי החולים לחולי נפש‪.‬‬
‫הציבור מזדעזע‪ ,‬בעקבות הלחץ החברתי יש תחקיר‪ ,‬ואחר כך ‪ −‬עולם כמנהגו נוהג‪.‬‬
‫ההרצאה ששמענו‪ ,‬והקטע האמנותי בו הציג השחקן לבטים של עובד בבית החולים היו מזעזעים עד מאוד‪.,‬אני‬
‫סבורה כי רבים כמוני הזדעזעו לשמוע את הסיפור וזה השאיר להם הרבה נקודות למחשבה‪ .‬לפי דעתי‪ ,‬בדיוק‬
‫בגלל זה הרצאה זו היא מהחשובות ביותר‪ .‬בתור רופאים לעתיד הרצאות מסוג זה הן הרות גורל ומסוגלות‬
‫לשנות את פני הרפואה בעתיד‪ .‬חשוב לחנך דור של רופאים שמודע לבעייתיות הנובעת מיחסי רופא‪-‬חולה‪,‬‬
‫כאשר החולים הם למעשה אנשים מוגבלים בנפשם וחסרי שליטה על כל המתרחש בחייהם‪ ,‬דור אשר ידע ויבין‬
‫בבוא העת כיצד להתמודד עם הבעיות הנלוות לכך‪ .‬כמו כן גם הדיון על הביקור בבית החולים הפסיכיאטרי‬
‫בסבב ההתמחות‪ ,‬וההלם שביקור כזה משאיר בפעם הראשונה אצל רופא צעיר הוא אנושי וראוי לציון‪ .‬אלו הן‬
‫סוגיות שמתלבטים בהן רבים מן הסטודנטים בבואם להחליט איזה מקצוע ללמוד‪ ,‬ובאיזה תחום להתמחות‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬מאוד נהניתי מהקורס "ספרות ורפואה"‪ .‬הסיפורים‪ ,‬קטעי המשחק והדיונים שאחריהם‪ ,‬הם יותר‬
‫מהכרחיים עבור סטודנטים לרפואה ובמקצועות הקרובים לתחום‪ ,‬על מנת שישכילו להבין מבעוד מועד עם‬
‫איזה סוגיות הם עשויים יום אחד להתמודד‪ ,‬וידעו כיצד להתמודד עם הדברים בצורה הטובה ביותר‪.‬‬
‫נוסף על כך‪ ,‬למדתי לפתח נקודת מבט יצירתית‪ ,‬לדעת להקדיש זמן לקריאת ספרים‪ ,‬להעביר ביקורת כשצריך‪,‬‬
‫ולפתח דיון על יצירות בכיוונים פילוסופיים שונים‪ ,‬דבר אשר רובנו כמעט ולא התנסה בו קודם‪ .‬השקפת עולמי‬
‫בהחלט השתנתה לאחר קורס זה‪ .‬צברתי ידע רב וחשיבה עצמאית‪ ,‬וזוהי צידה משמעותית לדרך‪ .‬מעתה‪,‬‬
‫כשנקרא יצירות ספרותיות ונתלבט ביננו לבין עצמנו בפרשנויות‪ ,‬נוכל תמיד להיזכר בקורס זה‪.‬‬
‫כפי שכתבתי קודם‪ ,‬היו לי תהיות רבות כיצד משתלבים שני העולמות זה בזה‪ .‬אני שמחה לגלות שטעיתי וכי‬
‫שילוב בין השניים הוא יותר מאפשרי ‪ −‬פשוט צריך לדעת היכן לחפש אותו‪ .‬ההיחשפות לצד זה של עולם‬
‫הרפואה‪ ,‬הפן שלא כולם מכירים‪ ,‬הצד היותר יצירתי והחופשי‪ ,‬מראה כי ניתן בעצם להנות מכל העולמות‪ ,‬ניתן‬
‫להיות סטודנט לרפואה ועדיין לדון בסוגיות יצירתיות‪ ,‬וניתן להיות סופר ולדון בסוגיות רפואיות‪ .‬שני הדברים‬
‫לא שוללים זה את זה‪ ,‬אלא משלימים אחד את השני בצורה הרמונית למדי‪ .‬וכל העוסק בשני התחומים‪ ,‬למשל‬
‫"רופא ביום‪ ,‬סופר בלילה" מרוויח מכל הכיוונים‪.‬‬
‫‪380‬‬
‫חרוט "לעד" ‪ /‬סתיו רווה‪ ,‬רפואה‬
‫היה זה עוד בוקר שישי שגרתי בדרכי למחלקת שיקום נפגעי ראש בבית החולים תל השומר‪ .‬כהרגלי‪ ,‬האזנתי‬
‫לתכנית הרדיו האהובה עליי‪ .‬הבטתי במראה על טור המכוניות המשתרך לאיטו מאחור‪ .‬צפירות הנהגים‬
‫הממהרים החרישו את אוזניי‪ .‬חשבתי לעצמי‪ ,‬כיצד קורה שדווקא ביום שישי‪ ,‬היום החופשי בשבוע‪ ,‬אצה‬
‫לכולם הדרך‪ .‬סגרתי את חלונות הרכב בניסיון להדוף את הקולות החודרים פנימה‪ ,‬ושקעתי בהאזנה לשיר‬
‫הבוקע מהרדיו‪.‬‬
‫כאשר התקרבתי לכניסה הצפונית של בית החולים‪ ,‬נשמע קול סירנות האמבולנסים וחדר אף את החלונות‬
‫הסגורים‪ .‬לפתע‪ ,‬שעטה מימיני ניידת טיפול נמרץ של מד"א‪ .‬פיניתי את הדרך‪ ,‬וכך עשו גם רבים מסביבי‪.‬‬
‫האזנתי בקשב רב לסיפור חייה של הגברת‪ ,‬שעלתה זה עתה לשידור‪.‬‬
‫ניידת האמבולנס המשיכה לפלס את דרכה ונכנסה לבית החולים בשעטה‪ ,‬כאשר נהגים רבים מנצלים את הנתיב‬
‫שזה עתה נפתח כמשה החוצה את ים סוף ומעביר את בני ישראל בחרבה‪.‬‬
‫החניתי את רכבי וכחובשת פעילה במד"א‪ ,‬מיהרתי לסייע‪ .‬שאלתי את מתנדב הנוער הצעיר שעמד בפינה‪,‬‬
‫שהביט בחשש וביראת כבוד בחברי הצוות הבוגרים והמנוסים ממנו‪ ,‬אם יש צורך בעזרה נוספת‪ .‬המתנדב‪,‬‬
‫שעמד קפוא במקומו‪ ,‬לא השיב לשאלתי ונראה נסער‪ .‬פילסתי את דרכי בין קבוצת הסקרנים שהקיפה את צוות‬
‫המטפלים‪ ,‬ולפתע הבחנתי בגוף המוטל על הקרקע‪ ,‬ובנצנוץ המתכתי של הצמיד המוכר החובק את פרק ידו של‬
‫חיים‪.‬‬
‫כיוון שסבא וסבתא שלי צעירים יחסית‪ ,‬לא הייתה לי מעולם אינטראקציה ישירה‪ ,‬משמעותית וממושכת עם‬
‫עולם הזקנה‪ ,‬טרם ההגעה למחלקה‪ .‬מובן שיצאנו להתנדבויות שונות עם קשישים במסגרת התיכון‪ ,‬אך הן היו‬
‫קצרות למדי ולא אפשרו לי חשיפה ממושכת ולמידה אמיתית ועמוקה על עולם הזקנה על כל רבדיו‪ .‬כאשר‬
‫הגעתי למחלקה לראשונה‪ ,‬הזהירה אותי האחות האחראית שבחרתי באחת מהמחלקות הקשות ביותר בבית‬
‫‪381‬‬
‫החולים‪ .‬היא הסבירה שלמעט הבעיות הרפואיות הקשות‪ ,‬מהן סובלים המטופלים ורמות התקשורת השונות‬
‫בהן אתקל‪ ,‬מטופלים קשישים רבים אינם מסבירי פנים לזרים ונוטים להתפרצויות זעם אלימות‪ .‬אל המחלקה‬
‫הגעתי כאשר חשש גדול מלווה אותי‪ ,‬שמא לא אצליח להגיע ללבם של הקשישים‪ .‬האם אצליח לקנות את‬
‫אמונם למרות החשדנות הראשונית? האם אצליח למצוא תחומי עניין משותפים איתם? האם אדע לתקשר‬
‫כראוי ולבנות מערכות יחסים קרובות המושתתות על אמון וחיבה הדדית?‬
‫לאחר ארבע שנים של התנדבות‪ ,‬באחד הימים‪ ,‬משנפתחו בפניי דלתות המתכת הכבדות של המעלית המובילה‬
‫למחלקה‪ ,‬נזכרתי בפעם הראשונה שבה לבשתי את חלוק המתנדבים הכחול של ארגון י‪.‬ע‪.‬ל (יד עזר לחולה)‪.‬‬
‫לאחר שהגשתי את ארוחת הבוקר‪ ,‬וקיימתי שיחת עדכון קצרה עם הצוות המטפל‪ ,‬נודע לי כי הגיע לפני כמה‬
‫ימים מטופל חדש למחלקה‪ ,‬אשר עבר אירוע מוחי‪.‬‬
‫בכל פעם שמגיע מטופל חדש למחלקה‪ ,‬מציף אותי שוב אותו חשש שליווה אותי אז‪ ,‬ביום ההוא‪ ,‬שבו נפתחו‬
‫בפניי לראשונה דלתות המתכת הכבדות המובילות למחלקה‪.‬‬
‫כשנכנסתי לחדר ומגש ארוחת הבוקר בידיי‪ ,‬הבחנתי בכך שהוא ער‪ ,‬אך שוכב בתנוחה עוברית כשגבו מופנה‬
‫אל הכניסה לחדר ואליי‪.‬‬
‫ניגשתי אל מיטתו והצגתי את עצמי‪" :‬שלום חיים‪ ,‬אני סתיו‪ ,‬מתנדבת כאן במחלקה‪ .‬מה שלומך?"‪ .‬חיים סובב‬
‫את ראשו לעברי בחוסר חשק וענה בגמגום‪" :‬אני עייף‪ ,‬תני‪ ,‬תני‪ ,‬תני לי לישון‪ .‬לא רוצה פה אנשים"‪" .‬הבאתי‬
‫לך את ארוחת הבוקר חיים‪ ,‬יש לנו כאן מעדן וניל‪ ,‬דייסה‪ ,‬לחם‪ ,‬זיתים‪ ,‬גבינה לבנה וגבינה צהובה‪ ,‬אותה‬
‫שמרתי במיוחד בשבילך"‪ .‬התיאור המפורט‪ ,‬תשומת הלב והטון האימהי‪ ,‬שינו דבר מה בגישתו של חיים‬
‫שהזדקף במיטתו‪" .‬במה נרצה להתחיל‪ ,‬חיים?"‪ ,‬שאלתי‪ ,‬מתוך ידיעה איזו תשובה אקבל‪" .‬תני לי‪ .‬אני רוצה‬
‫לבד"‪ ,‬אמר‪ ,‬ואימת את השערתי‪ .‬זה מעין פרדוקס שכזה‪ ,‬בגיל הזקנה‪ ,‬פרדוקס המזכיר בעיניי בדיוק את אותם‬
‫הגילאים שבו פעוט מתחיל ללכת ולעשות פעולות בכוחות עצמו‪ .‬מחד‪ ,‬הוא מעוניין בתשומת לב של סביבתו‬
‫‪382‬‬
‫הקרובה‪ ,‬בנוכחות אנושית סביבו ובגבולות שהיא מציבה‪ ,‬ומאידך‪ ,‬מעוניין להוכיח שהוא עצמאי ועומד בזכות‬
‫עצמו‪ .‬לאחר שהחל חיים ללגום בעצמו מקערת הדייסה‪ ,‬הניח אותה בצד‪ .‬הצעתי לסייע לו‪ ,‬אך הפעם‪ ,‬לא‬
‫נתקלתי בהתנגדות‪ .‬כך‪ ,‬כף אחר כף‪ ,‬סיים חיים את הדייסה‪ .‬בשלב זה‪ ,‬הרגשתי שהוא פתוח יותר בפניי‬
‫ושההאכלה יצרה בינינו קרבה מיוחדת‪ ,‬שלא הייתה קודם לכן‪ .‬שאלתי את חיים על שהותו במחלקה והבנתי‬
‫מדבריו שהוא משועמם רוב היום‪ .‬מלבד בדיקות‪ ,‬ביקורי רופאים ומספר פעמים שבהן לוקחים אותו לחדר‬
‫הריפוי בעיסוק‪ ,‬הוא נמצא לבד במחלקה כיוון שילדיו אינם מרבים לבקר אותו‪ .‬עוד סיפר‪ ,‬כי הגיע למחלקה‬
‫כתוצאה מפציעה קשה שנגרמה לו כקצין בכיר בצבא‪ .‬מניסיון העבר ידעתי כי ייתכן שחלק מהפרטים‬
‫האובייקטיביים שחיים מוסר לי אינם נכונים (הרי ידוע לי כי הגיע למחלקה בעקבות אירוע מוחי ולא בעקבות‬
‫פציעה‪ ,‬וכי לא היה קצין בצבא)‪ ,‬אך השנים הרבות במחלקה לימדו אותי לזהות בשיחות מסוג זה‪ ,‬מתוך כלל‬
‫הפרטים הנכונים‪ ,‬והפחות נכונים‪ ,‬תחושות ורגשות טהורים‪ ,‬אותם קשה לזייף‪ .‬מהשיחה עם חיים‪ ,‬עלתה בעיקר‬
‫תחושת בדידות עמוקה ועצב על מצב התלות אליו נקלע‪.‬‬
‫לאחר שסיים חיים לאכול‪ ,‬יצאנו לטיול במחלקה ובמרפסת‪ .‬כאשר הסעתי את חיים‪ ,‬הבחנתי שהוא ממעט‬
‫באינטראקציה עם הצוות המטפל ועם מטופלים אחרים ומסובב את ראשו כשהוא נתקל באדם חדש‪ .‬כאשר‬
‫הגענו למרפסת‪ ,‬שאלתי את חיים מה היה הופך את שגרת יומו במחלקה לטובה יותר‪ .‬אט אט‪ ,‬הצטרפו לשיחה‬
‫מטופלים אחרים‪ ,‬אשר העידו על המחסור במשחקי חברה ובפעילויות חברתיות‪ .‬על אף שחיים הסתגר בעצמו‪,‬‬
‫כאשר הצטרפו לשיחה אנשים נוספים‪ ,‬הבחנתי בכך שהסכים עם הרעיון‪ .‬בעקבות השיחה‪ ,‬ולאחר שליוויתי את‬
‫חיים לחדרו על מנת להתקלח ולהתכונן לצוות הריפוי בעיסוק‪ ,‬ניגשתי לחדר ריפוי בעיסוק ושוחחתי על‬
‫הדברים עם האחראית‪ .‬חילקנו יחד את המטופלים לקבוצות לפי יכולת קוגנטיבית‪ ,‬והתאמנו פעילות אמנותית‬
‫מתאימה ליכולותיה של כל קבוצה‪.‬‬
‫בדרכי הביתה‪ ,‬המשיכה לקנן במוחי המחשבה אודות שלב זה בחייו של אדם‪ ,‬שלב הזקנה‪ .‬אילו קונוטציות יש‬
‫לה‪ ,‬לזקנה? כיצד חש אדם מזדקן ומהן החוויות העוברות עליו?‬
‫‪383‬‬
‫מאותו היום‪ ,‬הפכתי לחברתו הטובה ביותר של חיים במחלקה‪ .‬הוא היה מצפה לבואי בבוקר יום שישי‪,‬‬
‫ולארוחת הבוקר שאהב‪ ,‬אותה הכנתי במיוחד עבורו‪ .‬השיחות בינינו העשירו אותי וסיפקו לי נקודת מבט שונה‬
‫ומעניינת בסוגיות שונות‪ .‬חיים פתח בפניי את עולמו‪ ,‬וחלק עמי את חוויותיו‪ ,‬סודותיו‪ ,‬ורגשותיו העמוקים‬
‫ביותר‪ .‬כאב רב ניכר בפניו כאשר סיפר לי‪ ,‬כשסנטרו רוטט אודות אחיו התאום‪ ,‬ברוך‪ ,‬שנספה בשואה‪ .‬מדבריו‬
‫של חיים ומהבעות פניו ותנועות גופו‪ ,‬ניכר כי ברוך היווה חלק מרכזי בחייו‪ ,‬מעין נפש תאומה‪ ,‬ושררה ביניהם‬
‫אהבת נפש עמוקה‪ .‬בתקופה קשה זו עבד ברוך במפעל גרמני לתכשיטים‪ .‬כאשר היה נהיר לאחים כי ייתכן‬
‫ותיפרדנה דרכיהם‪ ,‬סיכן עצמו ברוך‪ ,‬והכין לחיים צמיד עור ובו פיסת זהב‪ ,‬עליה חרט את המילה‪" :‬לעד"‪.‬‬
‫אהבה חסרת גבולות זו היא שהביאה את ברוך לשדל אותו לקפוץ מן הרכבת בדרך אל מחנות ההשמדה‪ ,‬ובכך‬
‫ציווה לו חיים‪.‬‬
‫אני עומדת בבית העלמין‪ ,‬מתבוננת במסך המציג את שמות הנפטרים‪ .‬אני נזכרת במראהו של חיים‪ ,‬המוטל על‬
‫הרצפה ובצמיד המנצנץ‪ ,‬בנהג הדורס המשוחח עם השוטרים ובצוות המטפלים שאינו מאמין כיצד הצליח‬
‫מטופל לצאת את גבולות ביה"ח בקלות בלתי נסבלת שכזו‪ .‬השם "חיים אייזנברג" מרצד על המסך‪ ,‬ודמעות‬
‫מציפות את עיניי‪ ,‬מטשטשות אט אט את האותיות ההולכות ונמסות ככל שעיניי מתמלאות בהן‪ .‬כאב חד מפלח‬
‫את גופי והעצב מחלחל לתוכי‪ .‬למרות גילו המופלג‪ ,‬מסרבת אני לקבל כי חיים איננו עוד בין החיים‪.‬‬
‫‪384‬‬
‫תיאטרון ורפואה‪ :‬צ'כוב ואיבסן ‪ /‬עדי חיל‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫בחרתי להתייחס להרצאתו של פרופ' יזרעאלי כיוון שדיבר על המפגש בין החולה לרופא‪ ,‬ועל עמודי התווך‬
‫במפגש זה‪ .‬מתוך חוויה אישית חלקתי על עמדתו ועל כך ארחיב בהמשך‪.‬‬
‫פרופ' יזרעאלי פותח את הרצאתו בסיפור משלו‪ ,‬לפיו פגש רופא שהכיר בנסיבות קודמות (שסבבו סביב טיפול‬
‫במחלה כמובן) ומששאל לשלומו‪ ,‬ענה לו הרופא "כל עוד אני בצד הנכון של השולחן‪ ,‬הכל בסדר"‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫הוא שמח על שנשאר בעמדתו כרופא ולא "חצה" אל התפקיד השני ‪ −‬החולה‪ .‬בעשותו כך‪ ,‬גם "צמצם" את כל‬
‫החולים באשר הם תחת דמות אחת ממוצעת‪ .‬היכולת לראות כל חולה בפני עצמו היא קשה‪ ,‬אך הכרחית ‪ −‬אין‬
‫חולה אחד כחולה אחר‪.‬‬
‫על טענתו זו התרעם יזרעאלי‪ ,‬וטען שהיא מעידה על נתק‪ ,‬על התנשאות ועל חוסר הבנה‪ .‬לטענתו על הרופא‬
‫להבין שלמעשה כולנו מצויים על רצף ‪ −‬כולנו חולים‪ ,‬והשאלה כמה "מתקדמת" המחלה‪.‬‬
‫כמו כן טוען פרופ' יזרעאלי שמכל האומנויות‪ ,‬הטובה מכולן לבחינת דמותו של הרופא היא הדרמה‪ ,‬כיוון שזו‬
‫האמנות הגבוהה והמוקדמת ביותר‪ .‬מלבד זאת‪ ,‬הדרמה היא גם הקיצונית ביותר‪ ,‬מה שהופך אותה במובן‬
‫מסוים לבת בריתה של הרפואה (המתרחשת בסביבה של מצבי קיצון אף היא)‪ .‬בהרצאתו עסק בדמות הרופא‬
‫דרך יצירותיהם של איבסן וצ'כוב‪.‬‬
‫במחזהו של איבסן‪" ,‬אויב העם"הרופא‪ ,‬דוקטור שטוקמן‪ ,‬חוזר לעירו לאחר שהייה בהתנדבות בצפון הרחוק‪.‬‬
‫עצם ההתנדבות מביעה על חלוציות במקצוע הרפואה‪ .‬הוא מבלה במקומות קשים‪ ,‬מבחינת האקלים והחיים‪,‬‬
‫אך הוא רואה בכך שליחות‪ .‬בעירו הוא הופך להיות הרופא העירוני שאחראי על התברואה בעיר‪ ,‬ועורך דגימות‬
‫של המים מפעם לפעם‪ .‬בעיר יש מרחצאות מרפא אשר מהוות את מקורות המחייה של העיר‪ .‬באחת הבדיקות‬
‫מבחין ד"ר שטוקמן כי המים מזוהמים‪ .‬הוא מוצא את עצמו בין ראש העיר (אחיו) לבין אביה של אשתו‪,‬‬
‫המזהם את המים‪ .‬מחד‪ ,‬יודע שטוקמן שאם ילשין על אביה של אשתו יאבד את משרתו‪ ,‬ואם לא יעשה כן ‪−‬‬
‫יאלץ ראש העיר לסגור את המרחצאות ויאבד את מעמדו בעיני תושבי העיר‪ .‬מאידך קיים המצפון הרפואי‪.‬‬
‫‪385‬‬
‫בסופו של דבר הרופא תופס את עצמו כמייצג הקדמה‪ ,‬דבר אשר לא מאפשר לו לעבור בשתיקה על העניין‬
‫(במקביל‪ ,‬גם אצל אנשי העיר ישנה העדפה לשמור את סוד המרחצאות המזוהמים כדי לשמור על פרנסתם)‪.‬‬
‫מכאן הופך ד"ר שטוקמן ל"אויב העם"‪ .‬הוא יוצא למערכה מול כל העיר‪ ,‬ומתפתחים בקרבו רגשות עליונות‬
‫בשם מדע הרפואה‪ .‬מבחינה מקצועית הוא צודק‪ ,‬אך מבחינה חברתית הצדק אינו מוחלט‪ .‬לבסוף‪ ,‬ד"ר שטוקמן‬
‫מגורש עם האמת שלו‪.‬‬
‫דמותו של ד"ר שטוקמן פוגשת דילמות חברתיות שרלוונטיות גם להיום‪ ,‬האם רופאים (כמובילי דעת בחברה)‬
‫יעזו‪ ,‬למשל‪ ,‬להתקומם נגד חברת תרופות?‬
‫במחזה נוסף של איבסן‪'" ,‬האישה מן הים"‪ ,‬מצטיירת דמות רופא מעט אחרת‪ .‬הלידה‪ ,‬אשת הרופא‪ ,‬פוגשת‬
‫דמות של מלח (לא ידוע האם הוא אמיתי או לא) והם מדברים כל הזמן על הים‪ .‬לבסוף זורק המלח טבעת שלה‬
‫למים ומכריז שכעת הם נשואים לים‪ .‬תרחיש זה קורה לאחר שאיבדה את ילדה הראשון והיחיד והיא שקועה‬
‫בדיפרסיה קיומית‪ .‬היא מתגעגעת לתחתית הים ‪ −‬זו סוג של אובדנות במושגים קיומיים‪ .‬פרט לדיכאון‪ ,‬היא‬
‫לוקה בסוג נוסף של חולי‪ :‬אם היא לא רואה את האנשים מולה‪ ,‬היא לא זוכרת כיצד הם נראים‪ ,‬הכל נמחק לה‬
‫כמו כתב על המים‪.‬‬
‫בעלה הרופא עומד מול החולי הזה‪ ,‬שלא מתועד בשום ספר רפואה‪ .‬איבסן לוקח את דמותו של הרופא‪ ,‬דמות‬
‫המייצגת ידע ואמורה לספק מרפא לכל מחלה‪ ,‬אך כשהמחלה קיימת בביתו הוא אינו יודע כיצד לטפל בה‪.‬‬
‫במרכז ההתרחשות כאמור עומד עניין אבדן הילד‪ ,‬דבר שלא ניתן לרפאו‪ ,‬שהוא מעבר לגבולות הידע הרפואי‪.‬‬
‫ה"תרופה" היחידה שעומדת לרשותו של הרופא היא אנושיותו‪ ,‬אהבתו‪.‬‬
‫המלח חוזר ומכריח את הלידה לבחור בינו ובין בעלה‪ .‬הרופא מעניק לה את אהבתו ומשחרר אותה‪ .‬עצם‬
‫המעשה האנושי הזה‪" ,‬שולה" אותה ממצולות ים הדכאון בו היא שורה ומעודדת אותה להתעמת עם החיים‪.‬‬
‫כעת אעבור לתאר דמות רופא נוספת מנקודת מבטו של צ'כוב (שהיה עצמו רופא שהתנדב לעבוד עם חסרי‬
‫אמצעים)‪.‬‬
‫‪386‬‬
‫במחזה "הדוד וואניה" מגיע הפרופסור לבית חברים לבלות כמה ימים באחוזה מחוץ לעיר‪ .‬המחזה מתחיל‬
‫בפגישה בין אסטרוב (הרופא) לבין האומנת של הבית‪ ,‬שבה הוא שואל אותה‪ :‬כמה שנים היא מכירה אותו?‬
‫מה יזכרו מאתנו הדורות הבאים? אסטרו ממשיך להתלונן ומספר לה שעבד בבית חולים שדה בצפון סיביר‬
‫ו"נפל מהרגליים"‪ ,‬מעומס העבודה‪ .‬הוא מספר על מקרה שבו מת לו מטופל בין הידיים ובעקבות ההתרחשות‪,‬‬
‫על תחושת הכישלון המוחלט שתקפה אותו‪ .‬לכן‪ ,‬כששאל אותה כמה שנים היא מכירה אותה‪ ,‬הוא ביקש‬
‫קלסתרון ולא היסטוריה‪.‬‬
‫צ'כוב נותן לנו את דמות הרופא אל מול עצמו‪ ,‬לא מול כלכלה‪ ,‬חברה ופוליטיקה‪ ,‬אישה וכדו'‪ .‬כל שיש לו הוא‬
‫רפואה והוא מרגיש את אבסורד וגבולות הרפואה‪ .‬ההסכם הקיים בין המטופל לרופא‪ :‬אינני קוסם‪ ,‬אני בעל‬
‫מגבלות‪ .‬עם המגבלות האלה ננסה ליצור דיאלוג שיקל עליך לשאת את המשא‪.‬‬
‫פרופ' יזרעאלי הדגיש את הכוח שיש לאנושיות כציר מרכזי במקצוע הרפואה‪ .‬מדובר על שתי "דמויות" יחד‬
‫כנגד המחלה והחושך‪ ,‬ומבטל את ההפרדה בין הרופא והחולה‪ .‬מה שמשותף להם הוא הקושי‪ ,‬ודרכו הם‬
‫יכולים לפעול ביחד‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬הדבר החשוב ביותר שיש באמתחתו של הרופא הוא אנושיותו‪ .‬חשוב שידע לשמור על החוויה‬
‫המשותפת עם כל חולה ו"יחצה" את השולחן לצדו השני‪.‬‬
‫אך האם זה מה שאנחנו כחולים תמיד רוצים? כשישבתי בהרצאה והאזנתי לטענה זו של פרופ' יזרעאלי נזכרתי‬
‫במפגש שהיה לי עצמי עם רופאת משפחה‪ .‬בביקור זה אצל הרופאה ביקשתי לבדוק האם יש מקור רפואי‬
‫לעייפות חריגה שחשתי מזה זמן רב‪ .‬הרופאה "ראיינה" אותי על חיי האישיים‪ ,‬אך לא כראיון רפואי שמטרתו‬
‫"איסוף נתונים" אלא כראיון חודרני שכלל שאלות אישיות שלא היו במקומן‪ .‬לאחר שגיבשה דעתה על המקרה‬
‫שלפניה‪ ,‬טענה הרופאה שאין לדבר מקור רפואי בדרך כלל ושאלה (בנימה מזלזלת) מה ארצה לעשות (שאלה‬
‫שהותירה אותי מעט חסרת מילים כיוון שאין החולה צריך לספק את הפתרון או דרכי הבדיקה)‪.‬‬
‫לאחר זמן מה חזרתי אל אותה הרופאה כדי לקבל את תוצאות הבדיקות הרפואיות‪ .‬השעה היתה תשע בבוקר‪,‬‬
‫ואחד הדברים הראשונים שהיא מצאה לנכון להעלות בפני זו התהיה האם אינני אדם עובד כך שאני יכולה‬
‫להרשות לעצמי להגיע אליה למרפאה בשעות כאלו‪.‬‬
‫‪387‬‬
‫מחד‪ ,‬שני מפגשים אלו מתכתבים עם דמות הרופא ממחזהו של איבסן‪" ,‬אויב העם"‪ ,‬בכך שהרופאה למעשה‬
‫נטלה לעצמה את הרשות לשאול שאלות ולקבוע אמיתות שהן מעבר לסמכויותיה כרופאה (בדיוק כפי שד"ר‬
‫שטוקמן רואה עצמו כנעלה ודבק באמת המוחלטת שלו)‪ .‬כלומר‪ ,‬הדבר מתאים לטענתו של פרופ' יזרעאלי‬
‫בדבר חשיבות אנושיותו של הרופא‪ .‬אך מאידך בעשותה כך‪ ,‬למעשה גם "חצתה" את גבולות השולחן‪ ,‬מבלי‬
‫שציפיתי או רציתי בכך‪.‬‬
‫כתלמידת פסיכולוגיה‪ ,‬אני נחשפת בתחומים שונים (כגון למידה וקוגניציה) לצורך שלנו כבני אדם ללמוד דבר‬
‫מה בכדי לדעת לצפות אותו‪ ,‬כדי שנוכל להתנהל בעולם מתוך ביטחון שאנו יודעים כיצד לנהוג במצבים‬
‫שונים‪ .‬ב"סטינג" הזה של רופא וחולה יש חשיבות יתרה ל"משחק התפקידים" וליכולת הניבוי שלנו כחולים‬
‫את הסיטואציה‪ .‬במובן הזה אני מטילה ספק בחשיבות "חציית השולחן" כפי שקורא לה יזרעאלי‪ ,‬כיוון שבמצב‬
‫של חולי‪ ,‬הטומן בחובו קשיים‪ ,‬חששות ואי וודאות‪ ,‬לא בטוח שנכון יהיה לרופא לפעול בשיתוף מתוך קשייו‬
‫שלו‪ ,‬המשותפים לאלה של החולה‪ .‬קשר שכזה עלול להכביד על החולה‪ ,‬שרואה ברופא דמות סמכותית‬
‫שבאמתחתה כלים מסוימים וקוד התנהגות ברור המספק נחמה בצורת דיאגנוזה ופרוגנוזה‪.‬‬
‫אין ספק שאנושיות היא מעלה שחובה שתהיה בארגז הכלים של כל רופא‪ ,‬אך כאשר מדובר בשאלת "חציית‬
‫השולחן לצד השני"‪ ,‬יש לשאול האם נכון לחצות? ואם כן‪ ,‬מה יהיה ה"מסלול" הטוב ביותר לחצייה?‬
‫‪388‬‬
‫'סיפורי סבתא' ‪ /‬תום פורת‪ -‬וילנצ'יק‪ ,‬אדריכלות‬
‫סבתא שלי הינה גברת דעתנית מאוד‪ .‬טובת מראה להפליא‪ ,‬צעירה ברוחה ולמרות מרום גילה מחוברת ומודעת‬
‫היטב לעולם הקדמה‪ .‬כמו כן‪ ,‬היא יודעת לרטון על ההתפתחויות ועל ההישגים החדשים של טכנולוגיות‬
‫חדשות לבקרים‪ ,‬אשר לדעתה מסיטים את תשומת הלב מהישגים קודמים ראויים‪.‬‬
‫אבל היא 'זורמת'‪ .‬זורמת לקראת השינויים של מחר‪ .‬לפני הכול‪ ,‬הייתי מגדירה אותה בראש ובראשונה כאישה‬
‫תל אביבית בכל רמ"ח אבריה‪ .‬סיפוריה על תל אביב מהווים לי השראה ומקור לגאווה לוקאלית‪.‬‬
‫סבתא הגיעה ארצה עם אמה ואחותה הקטנה בשנת ‪ 5233‬ממש "ברבע לשואה"‪ ,‬לדבריה‪ .‬את הדרך הארוכה‬
‫עשו באניית פאר בעלת ארובה גדולה שעגנה בנמל תל אביב‪ .‬אביה שהגיע ארצה מעט לפניהן חיכה על החוף‬
‫קרוב למזח‪" .‬כן"‪ ,‬אומרת סבתא‪" ,‬נמל תל אביב היה נמל שוקק חיים‪ ,‬אניות באו והפליגו‪ .‬אניות משא נשאו את‬
‫התפוזים‪ ,‬את הזהב ואת שאר הסחורות והפליגו בהמוניהן לרחבי אירופה‪ .‬והיום? מה אני כבר רואה היום?"‬
‫שואלת סבתי בקול רוטן וכועס‪" ,‬היום נמל תל‪-‬אביב הינו מתחם מסיבות ובילויים‪ ,‬ומרוב בתי קפה לא רואים‬
‫את היער! אניות‪ ,‬לבטח‪ ,‬אין ברקע"‪.‬‬
‫הנמל נדד עם בוא השנים דרומה לעיר אשדוד ויחד עמו כל הסוורים שהפעילו אותו‪ .‬אותם סוורים יוצאי‬
‫סלוניקי‪ ,‬שהיו במשך שנים ארוכות שכנים של משפחת סבתי בשכונת פלורנטין הקטנה‪ .‬בשכונת פלורנטין‬
‫חוותה סבתי ילדות מאושרת‪" .‬שכונה" אז לא הייתה מילה גסה או מעליבה‪ ,‬אלא סוג של השתייכות מיוחדת‬
‫מאוד‪ .‬סוג של "לוקאל פטריוט"‪.‬‬
‫השכונה הייתה בעלת אוכלוסייה מעורבת‪ .‬יהודים יוצאי סלוניקי ובוכרה מחד ואשכנזים יוצאי פולין‪ ,‬הונגריה‬
‫ובכלל יוצאי אירופה המזרחית מאידך‪ .‬כולם חיו בשכנות טובה וברעות‪.‬‬
‫"דלתות פתוחות‪ ,‬מרפסות פתוחות‪ ,‬חיי רחוב הומים"‪ ,‬סבתי נאנחת‪" ,‬איפה פלורנטין של פעם"‪ ,‬היא מסננת‪.‬‬
‫‪389‬‬
‫צחקתי‪ .‬היא מצחיקה אותי‪ .‬מעניין מה היא יודעת על פלורנטין של ימינו‪...‬‬
‫כשהגיעה העת "לכבוש" את ספסל הלימודים כדבריה‪ ,‬נוצרה בעיקר בעיני הוריה בעיה‪ .‬כיוון ששכונת‬
‫פלורנטין שויכה אז לעיריית יפו הערבית‪ ,‬כל ילדי השכונה היהודים למדו בבתי הספר ששכנו באזור נווה‪-‬צדק‬
‫על גבול יפו‪ .‬אבא שלה‪ ,‬סבא רבא שלי‪ ,‬הצליח לעקוף את הגזרות הנ"ל ולהביא לכך שסבתי ואחותה ילמדו‬
‫בבית הספר היוקרתי "ביאליק" ששכן אז בנווה‪-‬שאנן‪ ,‬ברחוב לוינסקי‪ .‬וכך סבתי מבכה את השכונה כיום‪:‬‬
‫"כשאני רואה את הריסות בית הספר‪ ,‬ואת הגן שנטעו על הריסותיו – גן לוינסקי‪ ,‬אני רואה עיר אחרת"‪ .‬היא‬
‫מצרה על המצב ובה בעת כואבת על הריסת האתמול הרחוק שלה‪ .‬רחוב לוינסקי שהיה מאוכלס משפחות וחיי‬
‫קהילה תוססים‪ ,‬התכסה כולו בעין שחורה‪" .‬גם התיכון המפואר שלי‪' ,‬גימנסיה הרצליה'‪ ,‬נהרס לטובת בניית‬
‫מגדל 'כלבו‪-‬שלום' ולטובת מסלולי דרך‪ .‬הבניין העתיק שבו למדו כל גדולי האומה‪ ,‬הלך"‪ .‬אני מקשיבה‬
‫לסבתי‪ .‬הפעם אינני רואה כעס וטינה אלא עצב בעיניה‪.‬‬
‫בגיל ‪ 51‬הכירה סבתי את סבי‪ .‬האם ידע שהיא בת ‪ ?51‬כנראה שלא‪ .‬אהבתם הייתה כה גדולה שאף לא חיכו ולו‬
‫רגע נוסף והתחתנו‪ .‬הזוג הצעיר הקים יחד בית באותה שכונה צנועה‪ -‬שכונת פלורנטין שוקקת החיים‪ ,‬אך‬
‫לבסוף‪ ,‬למרות הערגה הגדולה של סבתי לאזור זה נדדו גם הם בסופו של דבר צפונה‪ .‬במהלך השנים גם שכונת‬
‫פלורנטין ננטשה בהדרגה מדייריה ומתושביה הוותיקים‪ .‬אותם תושבים שחיו בצפיפות ואחווה החלו עם קום‬
‫המדינה לחפש מקום מרווח וחיים של נוחות‪.‬‬
‫כשמגדירים את מקום מגוריה הנוכחי של סבתי כ"הצפון הישן" היא נעלבת באופן אישי‪ .‬ברחוב פנקס מספר‬
‫‪ ,15‬דירה ‪ ,3‬בקומה הרביעית‪ ,‬נושבת רוח נעימה‪ .‬שתינו יושבות במרפסת ומסתנוורות מהשמש‪" .‬אמצע ינואר‬
‫וחם‪ ,‬את מבינה?" שוב מתעצבנת סבתי‪ ,‬הפעם על מזג האוויר הים תיכוני‪ .‬מתבוננות באלבומים ובתמונות‬
‫ישנות‪ ,‬סבתי נזכרת ומחייכת‪.‬‬
‫מול הבית החדש‪ ,‬מול המרפסת עם תריסול האסבסט שהיה אז באופנה‪ ,‬עמד פעם פרדס גדול שהסב לה אושר‬
‫רב‪ .‬היא מספרת שמדי פעם רועה היה מגיע עם עדרו וזה היה מחזה מרנין‪ ,‬מלא באושר אמיתי‪ .‬בשכונת‬
‫פלורנטין בילדות נעוריה לא צמחו עצים‪ ,‬רק עציצים‪ .‬היום היא שוב רעבה לירוק‪.‬‬
‫‪390‬‬
‫היום בו רובינשטיין הקבלן קנה את הפרדס מול הבית שבו היא מתגוררת והחל בעבודות הקמה של שלושה‬
‫מגדלי דירות צהובים‪ ,‬היה יום עצוב בשבילה‪ .‬היא טוענת שגנבו לה את השמש‪ ,‬שחסמו לה את קו האופק‪,‬‬
‫ויתרה מזאת‪ ,‬היא מתאוננת שברווח הצר הקיים בין המגדלים נושבת תדיר רוח פרצים קרה המורגשת היטב‬
‫בדירתה כולה‪ .‬בקטע הדרך הזה של רחוב פנקס סבתי טוענת כי החורף מקדים לבוא והקיץ מאחר להפציע‪.‬‬
‫באופן כללי סבתי מבכה את כל המגדלים שצצו בסביבת מגוריה‪.‬‬
‫"מגדלי בבל" היא מכנה אותם‪ ,‬וחרדה לגורלם (או אולי לגורלנו אנו?) משום שהם באמת מגרדי שחקים וכך‬
‫מהווים את האנטיתזה לחיי השכנות הקלאסיים לדעתה בהם ישנו מגע אנושי והתחככות יום‪-‬יומית בעיקר בשל‬
‫אופי המבנים דאז‪.‬‬
‫סבתא אומרת "שאנחנו מתקדמים יותר מכל העמים וכל אחד רוצה להראות ששלו יותר גדול"‪ .‬מעניין אם היא‬
‫צודקת‪ ,‬אני תוהה‪.‬‬
‫כדי לרדת לסוף דעתה של סבתי אני שואלת‪" :‬סבתא‪ ,‬מה היית רוצה שלא ישתנה לך לעולם בעיר הזאת שאת‬
‫כל כך אוהבת?" היא עונה לי‪" ,‬כמו שנאמר בתורתנו הקדושה ‪' −‬והדרת פני זקן'‪ ,‬ילדה שלי"‪ .‬חייכתי‪.‬‬
‫הכוונה אינה רק עבור בני האדם‪ .‬ישנו גם היחס למקום‪ ,‬לסביבה ולמבנים שהם אבני היסוד בעיר הזאת‪.‬‬
‫"שיכבדו אותם‪ ,‬שישמרו אותם!" היא אומרת תוך שהיא מביטה לכיוון הים ולעבר רחוב אלנבי וכמעט‬
‫מתייפחת‪.‬‬
‫"אבל סבתא‪ ,‬ישנם כיום פרויקטים רבים בחסות העירייה העוסקים בכל מתווה השימור המבני ההיסטורי"‪ ,‬אני‬
‫מקשה‪" .‬נכון‪ ,‬היום אני באמת אסירת תודה לאחראים לכך שבניין העירייה המקורי נשמר בכיכר ביאליק‪.‬‬
‫במתחם זה עבדתי כתלמידה בחופש הגדול‪ ,‬ממש דלת ליד לשכתו של ראש העיר המיתולוגי ישראל רוקח‪ .‬וכן‬
‫כמובן תודה גדולה על שימור בית ביאליק הסמוך‪ ,‬העומד על תילו"‪.‬‬
‫‪391‬‬
‫"אבל אני לא סולחת"‪ ,‬היא לא מוותרת‪" .‬לא סולחת על הריסת קולנוע מוגרבי! אחח‪ ...‬מה שהם עשו‪ ...‬את‬
‫מכירה בכלל את קולנוע מוגרבי ילדונת?" היא שואלת אותי בתיבול זרזיף של עוקצנות‪ .‬הובכתי‪ .‬לסבתי‬
‫תמונות אותנטיות רבות של הקולנוע באזור משולש הרחובות אלנבי‪ ,‬בן יהודה ופינסקר ורק לאחר עיון בהן אני‬
‫מצליחה לקבל מושג כלשהו לשם דמיון של דבריה‪.‬‬
‫מבנה מיוחד במינו היה בית הקולנוע הזה‪ ,‬עם גרם מדרגות רחב שהוליך לשעריו‪ ,‬וכיכר מוגרבי עצמה‪ ,‬עם‬
‫מבנה השעון בראשה‪ .‬מקום מפגש המוני של העיר‪ ,‬שבו נרקמו אהבות‪ ,‬לצד פרידות עצובות‪ .‬שם חגגו‬
‫הצעירים‪ ,‬ולא רק התל אביבים‪ ,‬אלא גם כל אלו האחרים שבאו בשעריה של העיר‪ .‬שם נפרדו חיילים שיצאו‬
‫להגן על המולדת מאהוביהם‪ ,‬ולשם גם חזרו עטורי ניצחון‪ ,‬שם חגגו עצמאות‪ ,‬היא מספרת‪.‬‬
‫"ומה אני רואה היום? במקום כיום מוצב חניון בתשלום"‪ .‬על אותו צעד פרקטי מתבקש ונדרש סבתי מתלוננת‪.‬‬
‫אין נוסטלגיה ואין יחס‪" .‬כנראה שאני ומוגרבי זה וינטג'"‪ ,‬היא מתפייטת בגיחוך מהול בעצב‪.‬‬
‫לפתע רוח פרצים קרה הגיחה מבין חרך מגדלי רובינשטיין הצהובים‪" .‬שניכנס?"‪ ,‬שאלה‪.‬‬
‫אני אוהבת את הדרך ואת הנוסח שבהם סופרו דבריה של סבתי אודות אהבתה לעיר תל‪ -‬אביב‪ .‬את הדרך‬
‫העצובה והמתגעגעת שבה היא בעצם מבכה את האובדן האורבני‪ ,‬שהיה מנת חלקו של דור תש"ח ושל דור‬
‫טרום המדינה‪.‬‬
‫כשחשבתי על נושא למטלת הסיום בקורס לא יכולתי שלא לחשוב על סבתא רחל האהובה‪.‬‬
‫השילוב בין לימודי הארכיטקטורה‪ ,‬המקצוע העתידי שלי‪ ,‬לבין ראיית העבר של האנשים בדמותה‪ ,‬יכולים‬
‫ליצור תובנות מעניינות בהקשר של חיבור מבנה‪-‬היסטוריה‪.‬‬
‫‪392‬‬
‫געגועים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות‬
‫חופים הם לפעמים געגועים ל‪..‬‬
‫מי יודע לפענח את הצופן של הגעגוע? אותה צביטה הפורטת על מיתרי הלב‪ ,‬אותה כמיהה מכמירה הבוזקת‬
‫שברי עננה על מחשבותינו‪ ,‬אותה תחושה בלתי נשלטת להיות במקום אחר‪ ,‬או עם מישהו אחר‪ .‬בכל פרידה‬
‫טמון זרע הגעגוע‪.‬‬
‫הים הרחב הנפרד מהגלים‪ ,‬הרוח העזה הנפרדת מהצפרירים של הבוקר‪ ,‬העלים הנפרדים מהעצים בבוקר‬
‫השלכת‪ ,‬המלחין שהגה וכתב תווים מלבו ונפרד מהם לרשות הרבים‪ ,‬הסופרים והמשוררים שמתעוררים‬
‫לקראתה של המוזה וחורטים אותיות ומילים על גיליונות הנייר ומפליגים למרחקים‪ .‬האימא הנפרדת מבנה‬
‫החייל‪ ,‬הנערה המנופפת לאהובה מבעד לרכבת כשהוא נותר על הרציף‪ .‬ככל שאנו מתבגרים וצוברים שנות‬
‫חיים‪ ,‬מתגברים אצלנו הגעגועים‪.‬‬
‫אנו מתגעגעים לנעורינו‪ ,‬ליופיינו‪ ,‬למרצנו‪ ,‬לבריאותנו‪ .‬כל אלה אינם עוד כפי שהיו פעם‪ .‬אנו מתגעגעים לעברנו‬
‫‪ −‬לאחר שהשנים קישטו את פניו והעלימו את מגרעותיו והפכו אותו למשהו שלם ונכסף ‪ .‬הגעגועים מציפים‬
‫אותנו למקרא ידיעה בעיתון על מישהו מוכר‪ ,‬מישהו שעיצב אותנו והשפיע עלינו כשאנו מדפדפים באלבום‬
‫התמונות של חיינו‪.‬‬
‫כשפוגשים באקראי חבר ילדות שלא ראינו שנים‪ ,‬אנו חולקים פרץ של געגועים משותפים למה שהיה ואיננו‪.‬‬
‫תחילתו של הגעגוע בתחושה של החמצה‪ .‬אילו רק יכולנו להספיק לשהות זמן נוסף בחברתם של אלה שהלכו‬
‫מאתנו‪ ,‬גם אם לזמן קצוב‪ .‬או "אילו היינו משכילים לקבל החלטה שונה מזו שקיבלנו בשעתה"‪ .‬המחשבה‬
‫גואה והגל המתפתח בתוכו צובר תאוצה וכוח ומסתער על מחשבותינו הלא מוגנים‪ ,‬ובקלות יתרה הוא כובש‬
‫חלקות נרחבות‪.‬‬
‫אנו מתירים לגעגוע לפעפע בתוכנו‪ ,‬לחרוט כתובות קעקע ברבדים רבים של הגיגנו ורגשותינו‪ .‬לעתים הוא‬
‫מנצל את רפיוננו ומעמיק חדור לנפשנו עד כדי פציעה של ממש‪ ,‬המדממת ימים ארוכים‪ ,‬עד להגדלתה‪ .‬אבל‪,‬‬
‫‪393‬‬
‫במפתיע אנו אוהבים את הגעגועים‪ .‬הם משיבים אלינו קטעי זיכרונות ומראות נשכחים‪ .‬הם מביאים לנחירינו‬
‫רוחות רחוקות ודהויות‪ ,‬הם משיבים לאוזנינו צלילים עלומים‪ ,‬הם נותנים פורקן לחוויות שחווינו ואשר טרם‬
‫הופנמו עד תומן‪ .‬הם מציפים לתודעתנו שאלות‪.‬‬
‫לפעמים נדמה שיש דמיון בין געגוע לעובר הנקלט ברחם אמו ומתחיל להתפתח‪ .‬גם הגעגוע נשתל‪ ,‬אך בנפש‬
‫שלנו וטיפין טיפין גדל ומפתח לו חיים משלו‪ .‬לא פעם הוא מכתיב לנו מסלול חשיבה‪ ,‬מתווה עלילות‬
‫לחלומותינו‪ ,‬מפעיל בשלט רחוק את עצבינו‪ .‬ברצותו מלטף את זיכרוננו ומשרה בנו תחושות של נועם‬
‫והתרפקות‪ .‬ברצותו מסעיר‪ ,‬מאפיל ומערבל את הטובים ואת הרעים שבחזיונותינו‪.‬‬
‫יחסים דו ערכיים מתנהלים בינינו ומבין געגועינו‪ .‬אנו אוהבים אותם ומוטרדים מהם‪ .‬שוחרים את קרבתם‬
‫ובורחים מפניהם‪.‬‬
‫אני מתגעגעת לשירים וללחנים של אריק איינשטיין שלא הספיק לכתוב‪ .‬אני מתגעגעת לשני האלונים‪,‬‬
‫לשלומית אלוני ולעזריה אלון ‪ −‬הם יחסרו לי בנוף האנושי של המדינה‪ .‬אני מתגעגעת לסבי‪ ,‬שנפטר בהיותי‬
‫בת ‪ .55‬אני מתגעגעת לביקורים שלא הספקתי לבצע‪ ,‬לימים שהתחלתי לנהוג וכבר לא יכולתי לנהוג אל ביתו‪.‬‬
‫אני מתגעגעת לימים ששמר עלי‪ ,‬לימים שישנתי אצלו‪ .‬אף יותר אני מתגעגעת לסבתי‪ ,‬שלא הספקתי להכיר‪ .‬אני‬
‫מתגעגעת לאישה שאנשים סביבי מתגעגעים אליה אף יותר‪ .‬כאשר הגעגועים מציפים‪ ,‬עולות השאלות מה‬
‫הייתה אומרת על בחירת מסלול חיי‪ ,‬כיצד היינו בוחרות לבלות‪ ,‬האם היינו מבלות‪ .‬אט אט עולה בי הרצון‬
‫להיוולד מעט יותר מוקדם‪ ,‬על מנת שיהיו בי כל אותם זיכרונות משותפים עם הסבתא שמעולם לא הכרתי‪.‬‬
‫הגעגוע מחזק ומעצב אותי‪ ,‬למרות שמעולם לא פגשתי בה‪ .‬הגעגוע של קרוביי‪ ,‬מקנים לי את ההרגשה שאכן‬
‫הכרתי אותה‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אני מודה שאני טיפוס נוסטלגי‪ .‬אוהבת להתרפק על זיכרונות ילדותי‪ ,‬ואף מתגעגעת‪ .‬אוהבת את הבית שלי‪,‬‬
‫את המדרכות המוכרות‪ ,‬את השבילים ואת המעברים בין הבתים והחצרות ‪.‬מתגעגעת לפרחי ההיביסקוס‬
‫האדומים‪ ,‬לאדניות הפורחות ולמתיקות ריחן הנדבקות באוויר בין העצים‪ .‬יש כנראה משהו במושג שורשים‪.‬‬
‫בית הוריי מחכה לי שם תמיד בפינה‪ .‬הטקסים ב"יד לבנים" מול ביתי הם אותם הטקסים‪ .‬עכשיו כשאני יושבת‬
‫וכותבת אני מנסה לארוז ולארגן בצורה מסודרת‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬את הגעגועים‪.‬‬
‫‪394‬‬
‫אחד הבילויים האטרקטיביים עליי היה לצפות ולחזות בזיקוקי הדינור ביום העצמאות‪ ,‬מהרחבה מול הבית‪.‬‬
‫ברקע אני רואה את שלל האורות המאירים את הרחוב הראשי‪ ,‬מילות השירים של שלמה ארצי "פתאום קם‬
‫אדם‪ "..‬שנצרבו אצלי חזק‪ .‬ויש בהם סוג של עצבות מתוקה וזיכרון של ערב חשוך במרפסת עם אחותי‪.‬‬
‫והמטבח‪ ,‬המקום המנחם ביותר עלי אדמות‪ ,‬טורי עוגות השמרים שעמדו על השיש‪ .‬אצלנו במשפחה ובכלל‬
‫בדור של הוריי‪ ,‬דיברו אל הילדים דרך האוכל‪" :‬הרי חשוב שילד יאכל טוב"‪ ,‬תקופה שבה מילים כמו אורגני‪,‬‬
‫עוד לא נבראו‪ .‬האוכל היה מזון נחמה או מזון לנשמה‪ .‬אימהות הרגישו אימהות אם עמדו שעות ובישלו ומלאו‬
‫פלפלים‪ .‬ומה מצב הרוח של הילד היום? מה שלום הדימוי העצמי שלו? הכל בסדר‪ ,‬או יהיה בסדר‪ .‬אני לא‬
‫באמת מתלוננת‪ .‬האוכל הזה חימם את ליבנו כשחזרנו‪ ,‬אחותי ואחי‪ ,‬מבית הספר‪ ,‬מהטיול השנתי‪ ,‬מהצבא או‬
‫מהבילויים‪ .‬אני שמחה על כך שיש בביתי מסורת של מאכלי משפחה‪ ,‬אבל אני עוד יותר שמחה להיווכח שיש‬
‫במשפחתי עוד ערוצי תקשורת‪.‬‬
‫אני מסתכלת על עיצוב הבית‪ ,‬שנעשה על ידי אמי‪ ,‬על הצבעים השולטים בו‪ .‬הלבן הוא השולט ומסביב נועם‬
‫ורוגע‪ .‬תמיד פרחים לבנים באגרטלים גדולים בפינת האוכל‪ .‬ביום שבת בבוקר‪ ,‬כשהיינו קטנים‪ ,‬עשינו רונדלים‬
‫ופטרולים כדי שאימא תקום ותארגן לנו תכניות‪ .‬אז עוד לא היו אטרקציות‪ ,‬בטח לא פינת ליטוף‪ ,‬ג'ימבורי‬
‫והפעלות‪ .‬אני מסתכלת על החדר שלי כילדה וכמתבגרת ‪ −‬פוסטרים‪ ,‬גרביים ובגדים שמוטים‪ .‬דיסקים‬
‫ואוזניות‪ ,‬כי כל ילדה צריכה לפתח טעם מוסיקלי‪ .‬כריות רכות ובובות בצבעים שונים‪ ,‬כי שום חדר של בנות‬
‫בישראל לא היה שלם בלעדיהן‪ .‬כן‪ ,‬שמרתי גם מחברות מכיתה א' ומכיתה ב'‪ .‬הלוואי שהיו ממציאים מכונת‬
‫זמן‪ ,‬ואז הייתי מתקנת את השטויות הרבות שעשיתי‪ ,‬או לפחות זוכה לעשות אותן בשנית‪.‬‬
‫נראה שהעבר הרחוק נראה הרבה יותר יפה מהעבר הלא רחוק‪ .‬כנראה האדם נוטה לשכוח את הזיכרונות הפחות‬
‫טובים שלו‪ .‬ככה זה עם נועם‪ ,‬החבר הראשון שלי‪ .‬עכשיו אני זוכרת רק חברות טובה‪ ,‬ורק אם אני ממש חושבת‬
‫על זה היטב‪ ,‬אני נזכרת בקטעים הפחות טובים שלו‪.‬‬
‫אני רוצה שגם העתיד יראה ורוד‪ ,‬כלומר במשמעות של טוב יותר‪ .‬אני רוצה לעמוד בתוך אותו עולם אליו‬
‫הוכנסתי פתאום‪ ,‬ללא כל הודעה מוקדמת‪ ,‬ולהבין מה אני רואה סביב‪ ,‬מה אני אמורה לעשות‪" .‬נו תתחילי כבר‬
‫‪395‬‬
‫לחיות ומפסיק לחשוב על מה את צריכה כל הזמן"‪ ,‬כך אומרת לי האישיות הביקורתית שלי‪ .‬הרי בטוח לפסוע‬
‫על אבנים מוכרות‪ ,‬במקומות בהן דרכתי כילדה‪ ,‬ואני כבר בת ‪.13‬‬
‫אני פוסעת בזיכרונות געגוע וחושבת מה שונה כעת? בסך הכל גבהתי‪ ,‬גדלתי‪ ,‬עברו אי אילו שנים‪ .‬לא השתנו‬
‫בהרבה החברים הטובים‪ ,‬בצבא התבגרתי‪ .‬אבל אני מתגעגעת לילדות‪ ,‬לתמימות‪ ,‬כמה פשוט לראות הכל דרך‬
‫עיניים ילדותיות‪ .‬נזכרת במעשי הקונדס שנשכרו בדרכי‪ .‬כמהה לתחושת החופש‪ ,‬לא לדאוג לכלום‪.‬‬
‫ובאמת‪ ,‬מה יעשה האדם ללא הגעגוע? "חופים הם לפעמים געגועים לנחל‪ .‬ראיתי פעם חוף שנחל עזבו עם לב‬
‫שבור של חול ואבן‪ .‬והאדם והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות‪ ,‬ממש כמו חוף" (נתן‬
‫יונתן)‪.‬‬
‫‪396‬‬
‫פשר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫"סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים‬
‫אלא אם כן הוא צופה אל העתיד‬
‫זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו‪,‬‬
‫אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו"‪.‬‬
‫ויקטור פרנקל‪ ,‬מתוך "האדם מחפש משמעות"‬
‫יום מקפיא‪ .‬כמרבית הימים במחנה‪ .‬הבלוקים מכוסים שלג‪ .‬הם אינסופיים‪ .‬האופק איננו נראה‪ .‬הרוח חזק וחודר‬
‫מבעד לעצמות‪ .‬הוא מקפיא לא רק את גופו של האדם אלא את נשמתו‪ ,‬המאבדת את החום ואת הרוך אשר היו‬
‫בה‪ .‬הנפש כבר אדישה למחזות הקשים ותחושת הריקנות משתלטת עליה‪ .‬באותו היום‪ ,‬האדם נעמד באמצע‬
‫הדרך‪ ,‬מופתע‪ .‬גבו מופנה אל הצריף‪ ,‬והוא בוחן את סביבתו לאחר שחש תחושה חמימה‪ ,‬לא ברורה‪ .‬האדם‬
‫מזהה סימני עקבות בשלג אשר היו מוכרים לו‪ .‬מעין חותם ייחודי אשר נראה לו כשביל שיוצרת סירת מפרש על‬
‫פני מי נהר‪ .‬שביל ההולך ומתפוגג אך מושך ומעניין‪ .‬שביל הנראה כממשיך אל השדה הקרוב מעבר לגדרות‬
‫התיל‪ ,‬אל מחוץ למחנה‪ .‬האדם תוהה על מקור העקבות‪ ,‬שכן נדמה שכמו שמים זורמים באין מפריע דרך גדרות‬
‫התיל והגדר החשמלית וחוצים אותן‪ ,‬כך גם העקבות‪ .‬אלו עקבות דומים אך גם שונים ממה שהאדם מכיר‪.‬‬
‫העקבות שהוא מכיר נגמרים תמיד באותו מקום‪ ,‬באותו אופן‪ .‬באופן סופי‪ .‬אך לא הפעם‪ .‬בעודו מסתכל עליהם‬
‫עולות בדמיונו תמונות מחיי היום יום שנקטעו; ביתו הקט מלא בניחוח מתוק של ריבה‪ ,‬ילדים במכנסיים‬
‫קצרים רצים יחפים אחרי כדור‪ .‬תמונות של הוריו הגאים בסיום לימודיו‪ ,‬הנשיקה הראשונה‪ ,‬השמלה הלבנה‬
‫של אהובתו‪ ,‬צעדיו הראשונים של בנו הבכור‪ .‬ערבי שמחה וצחוק מתגלגל עם חברים שטעמו מעט יותר‬
‫מהמותר מבקבוק הזכוכית המלא בנוזל אדום עמוק‪ .‬תמונות של חיים‪.‬‬
‫לפתע חש את כבדות נחת זרועו של זקיף הס‪.‬ס‪ .‬הוא על הרצפה‪ .‬הקור חודר כל פיסה בגופו‪ ,‬הוא נבעט בחוזקה‬
‫בבטנו ובפניו‪ .‬החמימות היחידה שהאדם מרגיש כעת היא הדם שזולג מליבת גופו החמה על פניו ונוזל ומכתים‬
‫את השלג הלבן‪ .‬החמימות הזו מדגישה את נוקשות גופו והאדם מרגיש שאינו יודע היכן ממוקמים איבריו‪ .‬הוא‬
‫‪397‬‬
‫מנסה לפקוח עיניים כדי לאתר אותם‪ .‬האדם מתפכח באיטיות וקולות עמומים ומוכרים לו היטב מתקרבים אליו‬
‫והוא מנסה להרחיקם‪ ,‬מסרב לשמוע‪ .‬הצעקות המעורפלות הופכות למילים‪ .‬שמות של חיות עדר‪ .‬גידופים‪ .‬הן‬
‫קוראות לו לחזור לעבודה‪ .‬הכל נגדע‪ .‬לרגע דעתו של הזקיף מוסחת על ידי קצין בכיר‪ ,‬גופו מקשיח ונמתח‬
‫והוא מושיט את יד ימינו בהצדעה נמרצת‪ .‬ברגע זה‪ ,‬מספיק האדם לאסוף את איבריו שהרגיש שרחוקים ממנו‬
‫ואינם שייכים לו וחומק משם בצעדים כבדים אך מדודים‪ .‬צעדים שמטרתם היעלמותו‪ .‬הוא ממהר לנקות את‬
‫הדם הזולג מאפו ואת הבוץ מבגדיו המרופטים ומחפש מילוט מעיניו הרודפות של הזקיף‪ .‬גופו שורף מכאב אך‬
‫הליכתו זקופה‪ ,‬שהרי כל הפגנת חולשה סופה ברור‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר ההגעה למחנה‪ ,‬כבר בעצירת הרכבת ברמפה‪ ,‬מבין כל אסיר את חוקי המקום החדש‪ .‬אין מה‬
‫להפסיד‪ .‬כל קניינו נלקח‪ ,‬ראשו מגולח והוא ניצב עירום‪ .‬הדבר היחיד אשר נותר בבעלותו החלקית הם חייו‬
‫העלובים‪ .‬ובעת שאלו ריקים מתוכן או חסרי מטרה‪ ,‬האסיר יאבד את אנושיותו ואת רצונו הבסיסי ביותר‪,‬‬
‫ובפעם הראשונה הוא לא יחוש צער כאשר הוא עומד על סף תהום המוות‪ .‬הוא ייחל למוות‪ .‬אך לא האדם‪.‬‬
‫האדם הוא עדיין חי‪ .‬הוא עדיין איננו חולה‪ ,‬הוא לא מוזלמן‪ ,‬עדיין אינו עלוב‪ .‬המעטפת עור ועצמות אך הליבה‬
‫חמה‪ ,‬והיא משוועת למטרה‪ ,‬למוצא‪ .‬מעבר לגדר‪ ,‬משפחתו נמצאת במקום מוגן‪ .‬מתפללים לאיחודם‪ .‬כאשר‬
‫האדם מעלה במחשבותיו את האיחוד‪ ,‬הוא מוצף תחושת חמימות שמחה המשככת כל כאב‪ ,‬כל צער‪ .‬הוא‬
‫מתמלא גאווה ונחישות‪ .‬הוא מתמלא חיים‪ .‬דמותה של אשתו כמעט אמיתית‪ ,‬היא מתבוננת בו במבט מעודד‪.‬‬
‫בציפייה‪ .‬מבטה זוהר ובוהק כמו השמש העולה‪ .‬עיניה בורקות‪ ,‬פניה יפות‪ .‬כל קמט על פניה מספר את סיפורם‬
‫המשותף‪ .‬סיפור של חברות‪ ,‬של צחוק‪ ,‬של שיתוף‪ .‬ברגעים אלו חש האדם את האמת עליה כתבו משוררים כה‬
‫רבים‪ ,‬אהבה‪ .‬הוא מתמלא כוחות‪ ,‬גופו כאילו נולד מחדש‪ .‬הוא מחליט שוב להמשיך לחיות‪ .‬זו היא התכלית‬
‫של כל נשימה באפו‪ ,‬של כל הצלפה על גבו‪.‬‬
‫האדם חיש חוזר לעבודתו; עבודת פרך‪ ,‬אשר מעטים יועדו לה‪ .‬פינוי גופותיהם של האסירים המתים לבורות‬
‫מחוץ למחנה‪ .‬אלו שמשפחתם כבר איננה‪ ,‬שראו את ילדיהם ואת נשותיהם מובלים למקומות שמהם חוזרים רק‬
‫בעגלות הללו‪ .‬אין סוף לגופות‪ .‬המשא כבד‪ .‬המראות מזכירים בני אנוש‪ .‬הוא מתרכז בפעולות‪ .‬הריח אינו נתפס‬
‫כי האדם אינו יכול להכיל את משמעותו‪.‬‬
‫‪398‬‬
‫לעת ערב‪ ,‬האדם מפלס את דרכו ומדשדש בחשיכה‪ ,‬כשהוא מדלג מעל אבנים גדולות ומתבוסס בבוץ המכביד‬
‫על רגליו ומקשה עליו בנשיאת העגלה המטלטלת מצד לצד‪ .‬הזקיף המפקח אינו חודל מלצרוח ולהאיץ באדם‬
‫ובאסירים‪ .‬בחסות הצרחות והרעש פונה אחד האסירים אל האדם‪ .‬פניו של האסיר נפולות ומילותיו אינן‬
‫ברורות‪ .‬סבר פניו של האסיר מעיד על הרעות אשר הוא עומד לבשר‪ .‬לאחר מספר רגעים פונה האסיר אל האדם‬
‫ואומר בקול עבה‪ ,‬קול מתאמץ ורועד‪" :‬הם אינם"‪ .‬האדם לא מבין את פשר הדברים ולכן מאיץ בחברו לחזור‬
‫על דבריו בבירור‪" :‬הם אינם‪ ,‬משפחתך נתפסה"‪ .‬חושך‪ .‬גופו של האדם מתפרק‪ .‬בן‪ -‬רגע אופסים כוחותיו והוא‬
‫מט לפול‪ .‬נשימתו נעתקת‪ ,‬לבו נקרע ומסרב להאמין‪ .‬צרחות הזקיף אינן נשמעות עוד לאדם‪ ,‬כאביו והקור‬
‫מתפוגגים כלא היו‪ ,‬רגליו רועדות וגופו מתנדנד‪ .‬ברגע אחד מאבד האדם את חייו מבלי לנפוח את נשמתו‪ .‬הוא‬
‫אינו מגיב לפקודות הזקיפים‪ ,‬הוא איננו חש את המכות הקשות היורדות על גבו ועל פניו על ידי השוט הקשיח‬
‫שמונף שוב ושוב על ידי הזקיף‪ .‬בעיני רוחו של האדם עולים פניהם של בני משפחתו‪ .‬הוא מנסה לזעוק את‬
‫שמותיהם אך לא מצליח להפיק קול‪ .‬שמותיהם נמחקו כמו שמות של רבבות אחרות‪ .‬רק הזיכרון של עיניהם‬
‫משקף את הנשמה הזועקת לצדק ושואלת על משמעות מותם‪ .‬ידיו מגששות אחר שפתיו‪ .‬הפנים שלו שורפות‪.‬‬
‫הפצעים שעל פניו מתערבבים עם הדמעות האילמות‪.‬‬
‫שני אסירים מרימים אותו בכוח‪ .‬מנסים להעמידו על רגליו‪ .‬האדם רואה בזוית עינו את אותן עקבות שחזה בהן‬
‫בצהריי היום‪ .‬פתאום‪ ,‬שוב אותה תחושה חמימה‪ .‬כאילו קפא ונשטף במי נהר נעימים של יום קיץ‪ .‬הצער‬
‫והכאב נוטשים אותו‪ ,‬והגוף שוב צעיר‪ ,‬איתן וחסון‪ .‬חיוך עולה על שפתיו והוא מתחיל ללכת‪ .‬הזקיף נאלם דום‬
‫למראה עצמת כוחותיו של האדם וצועק לו לעצור‪ .‬האדם אינו שומע‪ .‬הוא מתחקה בבטחון אחר העקבות‪ .‬הוא‬
‫מסתכל על פסיעותיו ומבחין בכך שנעליו‪ ,‬הישנות והמרוטות‪ ,‬מתאימות בצורה מושלמת לחותם שהשאירו‬
‫העקבות על השלג‪ .‬הוא מבחין כי כל עקבה נמצאת במרחק מושלם מזו שלפניה ואחריה‪ .‬אך דרכו של האדם‬
‫נראית לו לפתע כה ברורה וצפויה‪ .‬נראה כאילו הייתה ידועה מראש‪.‬‬
‫‪399‬‬
‫אדמה ‪ /‬עילום שם‪ ,‬מדעי המוח‬
‫פוסעת על אדמה לחה‪ ,‬ספוגה בגשם‪ ,‬וריח החיים נשאף לראותיי‪.‬‬
‫מטיילת בנחלתו של סבא‪ ,‬ומשתעשעת בזיכרונות ילדותו‪.‬‬
‫לעתים אובדת דרכי במשעולים ובגבעות‪,‬‬
‫אך הפחד מסופה של דרך הוא המאיים מכול‪.‬‬
‫אדם עשוי מדם ומאדמה‪ ,‬לבו פועם כמנגינה‪.‬‬
‫כשהלב עוצר המנגינה נפסקת והצלילים נמוגים‪.‬‬
‫שנים של אושר חלפו כרוח‪ ,‬וקול ניגון ענוג נשמע‬
‫עד החריקה שהגיעה‪ ,‬ובעקבותיה אדמה צחיחה‪.‬‬
‫סבא נלקח לבית של חולים בו משקים‪ ,‬עודרים‪ ,‬חורשים‪,‬‬
‫כדי להשיב את תמצית החיים‪.‬‬
‫אך האדמה יבשה והדרכים בהן הלכתי הצטמצמו‪.‬‬
‫המנגינה של החיים העניקה צליל של שקט קורע לב‪ ,‬מקפיא דם‪.‬‬
‫סבתא המטופלת בכימותרפיה לא מורשית להתקרב‪,‬‬
‫כי בדמה מסתובב פרוק רגליים‪.‬‬
‫‪400‬‬
‫למרות שסבתא נמצאת הכי עמוק אצל סבא בלב‪,‬‬
‫כל עוד הוא פועם‪.‬‬
‫תוך חודש סבא נעלם‪.‬‬
‫במוות הנשמה מתעופפת אל על‪ ,‬ובדרכה חולפת על פני אלו השבות‪.‬‬
‫ואף שזיכרון גבולותיו של הגוף עדיין מהדהד‪ ,‬איש הופך לחלקת קבר‪.‬‬
‫סבא לימד אותי למות‪ ,‬אבא לימד לקבור‪.‬‬
‫יום אחד כולנו נתאחד עם הארץ‪.‬‬
‫‪401‬‬
‫להתאבל בלי בושה ‪ /‬נירה נ‪ ,.‬הפקולטה למדעי החיים‬
‫מטרת הסיפור שלי אינה לחנך או לנזוף במישהו‪ .‬ברצוני רק להעביר מסר ‪ −‬כל אחד מפרש בדרכו את אבדן‬
‫יקירו ומתמודד בצורה אחרת עם האבל‪.‬‬
‫איך מתמודדים נכון עם הכאב של אבדן מישהו יקר? מי קובע באיזה מצב מותר להרגיש כאב? האם תחושת‬
‫הכאב חייבת להיות זהה אצל כולם? אני תוהה מהן התשובות לשאלות אלו מכיוון שאנשים מסוימים שופטים‬
‫את אופן ההתמודדות שלי עם האבדן ואפילו לועגים לה‪ .‬מה שנשאר לי לעשות בתגובה ‪ −‬להתבייש ברגשות‬
‫הכנים והאמיתיים שלי‪.‬‬
‫לפני ‪ 55‬שנים הלכנו אני ואמי לבית מחסה לחיות‪ ,‬כדי לבחור חתול לאימוץ‪ .‬היו שם כמה חתולים בוגרים‬
‫ואחד צעיר‪ .‬לצעיר הייתה פרווה לבנה עם שני כתמים שחורים על הראש וזנב שחור‪ .‬גור יפהפה שלא הפסיק‬
‫לצעוק "מיאו!" כשראה אותנו‪ .‬מהמגע הראשון היה ברור לנו שהוא שלנו‪ .‬הסדרנו את כל ענייני האימוץ‬
‫והלכנו הביתה עם בן משפחה חדש‪ .‬השם שהחלטנו לתת לו היה מוטי‪ ,‬כי הוא היה מותק ואימא שלי‪ ,‬עקב אי‬
‫ידיעת השפה‪ ,‬חשבה שהשם "מוטי" אכן מגיע מהמילה "מתוק"‪ ,‬ולא מ"מרדכי"‪ .‬לומר את האמת‪ ,‬גם אני לא‬
‫ידעתי שכך הדבר‪.‬‬
‫קיבלנו את ההחלטה להביא חתול בלי להודיע לאבא‪ ,‬כי ידענו שהוא לעולם לא יסכים‪ .‬כשהוא חזר הביתה‬
‫באותו היום הוא כעס נורא‪ .‬אבל לנו לא היה אכפת‪ .‬אחרי שנים של סקנדלים ומכות‪ ,‬כמה ימי כעס מצדו לא‬
‫נראו כמו סוף העולם‪ .‬ומכיוון שכבר לא היינו במדינה שבה לגבר מותר הכול‪ ,‬הוא לא היה מעז שוב להרים יד‪.‬‬
‫לא‪ ,‬לא היה לנו אכפת מה דעתו על כל זה‪ .‬הרי לא התייחסנו אליו כאל אבא‪ ,‬אלא כאל איש רע שבגד באמנו‪.‬‬
‫מוטי היה מקור האור בבית‪ .‬כל אחד מבני הבית אהב את מוטי‪ .‬הוא היה האח הרביעי שלנו‪ ,‬הצעיר‪ .‬ורק אבא‬
‫לא סבל אותו‪ .‬כל הזמן צילמנו תמונות שלו‪ .‬היינו חוגגים לו יומולדת‪ ,‬שכן על פי תעודת האימוץ יום הולדתו‬
‫חל ב‪ 1-‬לפברואר‪ .‬עברנו איתו המון‪ :‬שלוש דירות‪ ,‬ריבים וסקנדלים בבית‪ ,‬ניסיונות גירושים של ההורים‪ ,‬סיום‬
‫תיכון‪ ,‬שירות צבאי שלי ושל אחותי ועוד‪ .‬אני עברתי איתו את הפרידה הקשה והכואבת מהחבר הראשון שלי‪,‬‬
‫והוא היה אחד הנושאים המרכזיים בדייטים שלי עם החבר הנוכחי‪ .‬כשמישהו היה חולה או סבל מכאבים‬
‫‪402‬‬
‫מקומיים‪ ,‬הוא היה מגיע ומתיישב עם כל משקלו (והוא היה בעל משקל רציני כי סבתא אהבה לפנק אותו באחד‬
‫הדברים שהוא הכי אהב לאכול – לחם לבן!) בדיוק במקום הכואב‪ .‬אני לא יודעת אם הכאב היה נחלש כי מוטי‬
‫היה מרפא אותו או כי זה היה כל כך נעים שהכאב היה נשכח‪ .‬מוטי גם אהב מאוד אורחים ואהב להיות במרכז‬
‫העניינים‪ .‬היה מצחיק לראות איך הוא מתיישב ובוהה באורח‪ ,‬כאילו מנסה להבין מיהו‪ ,‬מה מטרת ביקורו‪ ,‬האם‬
‫הגיע כחבר או כאויב‪ ,‬והאם הביא לו משהו טעים‪.‬‬
‫לפני חודש וחצי בערך‪ ,‬אחי שם לב לנפיחות ברגלו של מוטי ומיד קרא לי ולאימא‪ .‬כשראיתי את הגוש‪ ,‬הדבר‬
‫ראשון שחשבתי עליו היה‪" :‬אל תלחיצי אותם!"‪ ,‬ואמרתי להם שזה נראה כמו נפיחות ממכה‪ .‬אימא כבר‬
‫החווירה ועיניה נמלאו דמעות‪" .‬לא יכול להיות! לא הוא!"‪ ,‬היא קראה‪ .‬אמרתי לה‪" :‬חכי‪ ,‬בואי לא נסיק‬
‫מסקנות‪ .‬נלך מחר לווטרינר ונראה מה הוא יאמר‪ ".‬ורק אחי נשאר עם סימן שאלה על פניו‪ .‬ילד מתבגר‬
‫שמעולם לא חווה צרה מסוג זה‪ .‬אם לומר את האמת‪ ,‬גם אני מעולם לא נאלצתי להתמודד עם מחלה של מישהו‬
‫קרוב‪ ,‬שלא לדבר על מוות‪.‬‬
‫למחרת בבוקר נסענו עם אחותי ועם מוטי במונית לווטרינר‪ .‬מוטי לא אהב את הנסיעות האלה‪ .‬הוא היה צועק‬
‫ומיילל כל הדרך למרפאה לצורך קבלת חיסונים‪ .‬נכנסנו לווטרינר‪ .‬לאחר שמישש את הגוש‪ ,‬החל הווטרינר את‬
‫הסברו בהבעת פנים של מישהו שיודע משהו שאנחנו לא‪ .‬אני זוכרת רק קטעים מההסבר‪ .‬הוא דיבר על גידול‬
‫על עצם‪ ,‬הזכיר תאי עצב‪ ,‬כלי דם‪ ,‬גידים ובערך כל רקמה שיש שם‪ ,‬אמר שיבצע את הניתוח להסרת הגידול‬
‫בעוד מספר שעות‪ ,‬ישלח לביופסיה כדי לקבל תוצאות בעוד מספר ימים‪ ,‬ובערב נוכל לקחת את מוטי הביתה‪.‬‬
‫נסענו שתינו במונית הביתה‪ ,‬בלי מוטי‪ ,‬ובכינו‪ .‬סבתא‪ ,‬שפתחה לנו את הדלת‪ ,‬שאלה בקול מודאג‪" :‬איפה מוטי‬
‫שלנו?" הסברתי את המצב‪ .‬לא העזתי להתקשר לאימא וגם לא הפסקתי לבכות‪ .‬חשבתי‪" :‬איך אני אגיד לה‬
‫שלמוטי יש סרטן?!" כשחזרה מהעבודה סיפרתי לה‪ ,‬והיא בכתה עד הערב – עד שהוא חזר איתנו הביתה‪.‬‬
‫גילחו לו את הפרווה היפיפייה שלו באזור הניתוח‪ ,‬וכל הפצע דימם‪.‬‬
‫בימים הבאים הרגשתי כמו אימא לתינוק חולה‪ .‬ישנתי איתו והתעוררתי כשצעק מכאבים על כל ניסיון שלו‬
‫לקום‪ .‬עזרתי לו לזחול‪ ,‬האכלתי אותו מהיד‪ ,‬הגשתי לו מים‪ .‬כשהיה צריך לשירותים והיה מנסה לזחול לכיוון‬
‫קופסת החול‪ ,‬הייתי נושאת אותו בידיי כדי שלא יתאמץ‪.‬‬
‫‪403‬‬
‫אחרי כמה ימים הוא התחיל להחלים‪ .‬איזה אושר היה לראות אותו הולך באופן עצמאי לשירותים‪ .‬כולנו היינו‬
‫מריעים לו על כל ביקור בארגז חול‪ .‬ואז הגיע היום השמיני אחרי הניתוח‪ ,‬והווטרינר התקשר אליי‪ .‬אני תוהה‬
‫אם הייתי מעדיפה לקבל את החדשות האלה לא דרך הטלפון‪ ,‬אבל אני מניחה שהרופא לא רצה להתמודד עם‬
‫עוד משפחה שבוכה מולו‪ .‬מעניין איך אונקולוגים המטפלים בבני אדם מגישים חדשות כאלה‪ .‬בעצם‪ ,‬אני לא‬
‫רוצה לדעת‪.‬‬
‫הווטרינר אמר שמדובר בסרקומה עם אינדקס מיטוטי גבוה‪ ,‬שלב ‪ 4‬של המחלה‪ .‬הסביר שטיפולים כימותרפיים‬
‫לא יאריכו את חייו ביותר ממספר חודשים וחבל להעביר אותו דרך הסבל הזה גם בחודשיו האחרונים‪ .‬התחלתי‬
‫לבכות כפי שלא בכיתי מעולם‪ .‬הווטרינר המשיך להסביר מהצד השני של הקו על עוד כל מני דברים‪ ,‬משהו על‬
‫כריתת רגל ושגם זה לא יעזור‪ ,‬וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שנותרו לנו מספר חודשים עם מוטי‪ .‬כשהבין‬
‫שאינני מגיבה להסברים שלו‪ ,‬אמר שידבר איתי מאוחר יותר שוב אחרי שאירגע‪.‬‬
‫לאחר ביקור אחרון אצל הווטרינר לשם הוצאת התפרים‪ ,‬החלטנו שלא נתאבל עליו כבר מעכשיו‪ .‬ובאמת‪ ,‬איך‬
‫אפשר להתאבל על מישהו שחי? הוא חזר לעצמו לחלוטין‪ ,‬ניקה את הפצע שהיה נראה שחור מרוב דם קרוש‪,‬‬
‫וכמעט לא היה זכר לניתוח‪ .‬ובתקופה קשה זו אפילו אבא החל לחבב את מוטי ואף טען שטוב שיש אותו ולפי‬
‫דעתו צריך שתהיה חיה בבית‪ .‬המהפך הזה היה מדהים‪ ,‬רק חבל שהגיע כל כך באיחור‪.‬‬
‫ב‪ 1-‬לפברואר חגגנו למוטי יומולדת – ‪ 55‬שנים‪ ,‬מספר עגול‪ .‬הזמנו סושי וכולם האכילו אותו בדגים מהרולים‬
‫שלהם‪ .‬כבר באותו יום שמנו לב שהוא לא אוכל הרבה‪ ,‬אבל הדחקנו את המחשבה‪ ,‬ואחותי אפילו דרשה‬
‫שנפסיק להמציא‪ .‬כמו שאומרים‪ ,‬כל אחד מתמודד בדרכו‪ .‬ולמרות זאת‪ ,‬המצב אכן החל להתדרדר‪ .‬הוא הפסיק‬
‫ללכת לאכול ולשתות בכוחות עצמו והיה חיוור‪ .‬כעבור יומיים החלו ההקאות‪ .‬היה ברור לנו שצריך לקחת אותו‬
‫לווטרינר להרדמה כדי שלא יסבול עוד‪ ,‬אך היה קשה לקבל החלטה‪ .‬לאחר יומיים נוספים‪ ,‬בבוקר‪ ,‬בדרכי‬
‫למבחן אחרון שלי לסיום התואר‪ ,‬ניגשתי למוטי‪ ,‬נישקתי אותו וביקשתי ממנו בדמעות‪" :‬בבקשה תעשה הכול‬
‫לבד! אל תיתן לנו לקבל את ההחלטה הקשה"‪ .‬ואז יצאתי‪.‬‬
‫זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו‪ .‬שעה לאחר המבחן אימא שלחה הודעה שמצבו של מוטי מחמיר‬
‫וצריך ללכת לווטרינר‪ .‬לאחר מספר דקות אחותי התקשרה ואמרה שאנחנו חייבות ללכת היום‪ .‬ביקשתי שנדחה‬
‫‪404‬‬
‫למחרת בבוקר כי לא הייתי מוכנה לזה עדיין‪ .‬מחשבה אגואיסטית מאוד‪ ,‬אני יודעת‪ ,‬אבל הייתי צריכה להיות‬
‫איתו עוד קצת‪ ,‬עוד כמה שעות‪ ,‬לישון לצידו עוד לילה אחד‪.‬‬
‫אז קבענו שנלך למחרת‪ .‬ואבל פתאום התקשרה אימא‪ ,‬ובבכי הודיעה שמוטי נפטר‪...‬‬
‫הגעתי הביתה‪ ,‬ושכבתי לצידו זמן מה‪ .‬ארגנו לו קבורה מסודרת‪ ,‬מסתבר שזה קיים בארץ‪ .‬נסעתי כשגופתו‬
‫בידיי מכוסה בשמיכות‪ .‬לא הפסקתי לחשוב לעצמי‪" :‬איזה מתוק! עשה הכול לבד!" הנחנו אותו בקבר‪.‬‬
‫זהו‪...‬האור של מוטי כבה‪.‬‬
‫מי שלא חווה אבדן חיה לא יכול להבין שזה כמעט‪ ,‬אם לא בדיוק‪ ,‬כמו אבדן אדם יקר‪ .‬במקרה של בני אדם אף‬
‫ניתן לומר שהם גם מאכזבים‪ ,‬בוגדים ומשקרים‪ .‬ואין זה כך במקרה של חיה‪ .‬מוטי לא ידע שקר ובגידה מהם‪.‬‬
‫מוטי החזיר אהבה תמורת אוכל ומיטה לישון בה‪ .‬מוטי לא שפט ולא לעג‪.‬‬
‫אז שיגידו מה שיגידו‪ ,‬אבל אני מתגעגעת אליו נורא ובוכה עליו אפילו ברגעים של כתיבת סיפור זה‪ .‬נשמתו‬
‫נעלמה ולא תשוב‪ .‬הוא לא יחזור לא בעוד חודש‪ ,‬ולא בעוד שנה‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬אין‪ ,‬אין דרך אחת להתמודד עם הכאב‪ .‬ולא‪ ,‬הכאב אינו מורגש באופן זהה אצל כל אחד‪ .‬ולכן‪ ,‬מותר‬
‫להתאבל על מישהו יקר‪ ,‬לא משנה אם הוא אדם או חיה‪ .‬אין לזה שום חוקים ושום הגבלות‪ .‬ולאלה ששופטים‬
‫ולועגים‪ ,‬מקווה שלא תצטרכו לחוות כאב על אבדן יקירכם‪ ,‬כי את החור בלב שום דבר לא ימלא‪ .‬ואתם יודעים‬
‫מה? אין לי גם במה להתבייש!‬
‫מוקדש למוטי המתוק שלי ‪51/51/1554 – 55/51/1554‬‬
‫‪405‬‬
‫האמת שלי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫כל אחד רוצה לפרוח‪ ,‬אבל אני רוצה להישמר‬
‫כל אחד רוצה לברוח‪ ,‬אבל אני רוצה להישאר‬
‫טוב לי במקום שלי‬
‫להיות תמיד מי שאני‪.‬‬
‫ואם רוח חזקה תבוא‪ ,‬אסגור את חלוני‬
‫במקום לפרוש מפרש ולהפליג‪ ,‬אתכנס בתוך עצמי‬
‫כי טוב לי במקום שלי‬
‫להיות תמיד מי שאני‪.‬‬
‫כשהכול משתנה מסביב‪ ,‬אני בשלי נשאר‬
‫משתדל לא להישבר‪ ,‬למרות שכוחי נגמר‬
‫אבל טוב לי במקום שלי‬
‫להיות תמיד מי שאני‪.‬‬
‫ואת שיש לי לספר‪ ,‬אני שומר בתוך תוכי‬
‫וכשקשה או קצת כואב‪ ,‬אני בוכה לי בחדרי‬
‫אילו רק היה לי טוב במקום שלי‬
‫הייתי יכול להיות באמת מי שאני‪.‬‬
‫‪406‬‬
‫ברבור‪ ,‬ברבור ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי המוח‬
‫"אימא‪ ,‬אני ציפי‪ .‬לא פֵ יי ָג ֶׁלה‪ .‬את שומעת?"‪ ,‬אומרת אימא לסבתא‪" .‬צי‪-‬פי"‪.‬‬
‫סבתא מחייכת ושותקת‪ .‬היא מפנה מבטה ועוקבת אחר תנועות ידיה של כריסטי‪ ,‬המטפלת שלה‪.‬‬
‫אנחנו ארבע סביב שולחן הפורמייקה‪.‬‬
‫כריסטי מקפלת ניירות עטיפה של מסטיקים‪ ,‬ועושה מהם כובעונים משולשים קטנים‪ .‬אחר כך היא דוחסת את‬
‫הכובעונים זה לתוך זה‪ ,‬יוצרת צורות‪ .‬צמידים‪ ,‬כוס מרובעת לעטים‪ ,‬מאפרה שאיש לא יאפר לתוכה‪...‬‬
‫פעם – למעשה‪ ,‬עד לפני שנתיים – סבתא עשתה הכול בעצמה‪ ,‬מבישול ועד אמנות‪ .‬הבית עמוס מפות וכריות‬
‫שתפרה ב"זינגר" שלה‪ .‬אפילו את השמיכה המקופלת על רגליה סרגה סבתא בעצמה‪ .‬אך עיקר גאוותה היה על‬
‫הג ֹובְ ֵל ִׂנים שלה‪ .‬תמונות שרקמה בסבלנות אין‪-‬קץ‪ ,‬שמתארות עולם הרמוני ונעים ‪ −‬מדשאות ירוקות‪ ,‬מעיינות‬
‫ואגמים‪ ,‬איילים וסוסי פרא‪.‬‬
‫בג ֹובְ ֵל ִׂנים הזכירה סבתא לסבא שהוא הנסיך שלה והיא הנסיכה שלו‪ .‬ולא משנה כמה קשים החיים‪ ,‬יש מקום‬
‫שבו הם רוקדים יחד במרכז הרחבה של אולם מפואר‪ .‬סבתא חזרה וסיפרה אין‪-‬ספור פעמים את סיפור‬
‫היכרותם‪ ,‬ופעם אחר פעם תיארה בעיניים נוצצות איך חיזר אחריה בעקשנות וקנה לה תכשיטים ושמלות‪ .‬היא‬
‫תמיד התגאתה בכך שהיה בעל הטעם הטוב ביותר‪ ,‬והבחור היפה ביותר שפגשה‪.‬‬
‫אבל לפני שמונה שנים סבא מת‪ ,‬וסבתא לאט‪-‬לאט התעייפה‪ .‬כבר לא היה לה בשביל מי לבשל ולכבס ולתפור‬
‫ולרקום זכרונות‪ .‬לפני שלוש שנים‪ ,‬ביום השנה למותו של סבא‪ ,‬היא שכחה להתקשר להזמין אותנו‪.‬‬
‫לאחר שאימא דיברה איתה בטלפון‪ ,‬הכריזה בסערה שהיא נוסעת לסבתא כי "משהו לא בסדר איתה"‪ .‬אני‬
‫ואחותי נסענו איתה‪ .‬שתיקה שררה במהלך כל הנסיעה שנמשכה כנצח‪ .‬על אף שניסיתי להדוף אותן‪ ,‬לא הרפו‬
‫ממני מחשבות מטרידות על הנורא מכל‪ .‬כשהגענו לביתה‪ ,‬קיבלה סבתא את פנינו בשיער פרוע ובחלוק פתוח‪,‬‬
‫שתחתיו לא לבשה כלום‪ .‬סבתא? סבתא שלי? זאת שאפילו למכולת הייתה הולכת מאופרת ומסורקת? לא‬
‫יכולתי לתפוס את זה!‬
‫‪407‬‬
‫תוך שנה אבד לסבתא זיכרון המילים ובעקבותיו – זיכרון הגוף‪ .‬פעולות פשוטות והכרחיות כבר לא ידעה‬
‫לעשות‪ .‬וכשרצתה לבקש עזרה‪ ,‬יצאו מפיה מילים בודדות‪ ,‬ולפעמים רק הברות קטועות‪ .‬בהתחלה הייתה‬
‫מביטה בי במבט מלא בושה ואשמה‪ .‬אחר כך הפכה לחסרת סבלנות‪ ,‬ואני התחלתי להרגיש את הבושה‬
‫והאשמה במקומה‪ .‬אילו רק יכולתי לעצור את ההידרדרות‪.‬‬
‫הייתי אז בסוף השירות הצבאי‪ ,‬והחלו להציף אותי מחשבות באשר למה אעשה בהמשך‪ ,‬מה אלמד‪ .‬התחלתי‬
‫להתעניין בנוירולוגיה‪ ,‬בתפקודי המוח‪ ,‬וביליתי שעות בקריאת מאמרים באינטרנט על מחלות ניווניות‪ .‬אימא‪,‬‬
‫שותפה סמויה לתשוקתי לנצח את המחלה‪ ,‬חגגה כשהכרזתי שהתקבלתי לחוג למדעי המוח‪ .‬אני זוכרת שאפילו‬
‫סבתא שמחה כשסיפרתי לה‪ ,‬למרות שאני כמעט בטוחה שלא הבינה במה מדובר‪.‬‬
‫"פֵ יי ָג ֶׁלה"‪ ,‬אומרת סבתא שוב‪ ,‬ואימא קמה במהירות מכיסאה‪ .‬היא מסתובבת בסלון הקטן הלוך ושוב‪ ,‬ממלמלת‬
‫לעצמה‪" :‬נמאס לי‪ ,‬נמאס לי‪ "...‬בדרך היא מחליקה קמט דמיוני במפה הצרה והארוכה שעל השידה‪.‬‬
‫פֵ יי ָג ֶׁלה הייתה האחות התאומה של סבתא‪ .‬הן היו כמעט זהות‪ ,‬אך סבתא‪ ,‬שנולדה כמה דקות לפני פֵ יי ָג ֶׁלה‪,‬‬
‫הייתה מעט יותר גבוהה וחזקה‪ .‬כך ניתן להבחין ביניהן בתמונות שסבתא שומרת במזוודה מתחת למיטה‪.‬‬
‫תמונות צהבהבות עם שוליים מתפוררים‪ .‬תמונות משם‪...‬‬
‫כשהיינו קטנות‪ ,‬התגנבנו פעם אחותי ואני לחדר השינה של סבא וסבתא‪ ,‬נעלנו את הדלת‪ ,‬ושלפנו את המזוודה‪.‬‬
‫היו בה תמונות‪ ,‬כמה מכתבים וצמה שחורה מגולגלת בתוך מטפחת‪ .‬אחותי כבר למדה בבית הספר וניסתה‬
‫לקרוא באחד המכתבים‪ .‬אני הצמדתי לראשי את הצמה הארוכה ועליה קשרתי את המטפחת‪ .‬שתינו צחקנו‬
‫בשקט‪ .‬אני מהמילים המשונות שאחותי קראה מתוך המכתב‪ ,‬ואחותי – מה"תחפושת" שלי‪.‬‬
‫"מה אתן עושות שם?"‪ ,‬סבתא דפקה בדלת‪ .‬מיהרנו להחזיר הכול למזוודה‪ ,‬אבל סבתא גילתה‪...‬‬
‫" ְמ ִׂשי ֶׁגע ֶׁנע!" – צעקה על שתינו‪ ,‬ואחר כך בכתה‪ .‬סבא לקח אותנו לטיול בשדרה‪ ,‬ושם סיפר לנו איך פֵ יי ָג ֶׁלה‬
‫וסבתא היו ילדות קטנות והתחבאו מהנאצים במרתף של בית‪ .‬זה היה בחורף‪ ,‬והיה קר ולא היה מה לאכול‪ .‬הוא‬
‫סיפר איך סבתא טיפלה בפייגלה עד שהגיעו לארץ באנייה‪ ,‬ואיך בארץ הפרידו ביניהן‪ .‬לאחר כמה שנים בארץ‪,‬‬
‫פייגלה מתה‪.‬‬
‫‪408‬‬
‫"סבתא קראה לאימא שלכן ציפורה"‪ ,‬אמר לנו ‪" ,‬כי פייגלה בעברית זה ציפור"‪.‬‬
‫פייגלה – ציפור‪ְ .‬מ ִׂשי ֶׁגע ֶׁנע – משוגעות‪.‬‬
‫היום סבתא היא ה" ְמ ִׂשי ֶׁגע ֶׁנע"‪ ...‬אני מסתכלת עליה‪ ,‬על הפנים שנהיו חלקות‪ .‬ללא האיפור‪ ,‬בשיער לבן וקצר‬
‫כמו פלומה‪ ,‬היא נראית זקנה וילדה גם יחד‪ .‬מבטה נראה מהורהר‪ .‬מה עובר לה בראש? אני כל‪-‬כך רוצה‬
‫שתדבר אליי כמו פעם! כל‪-‬כך רוצה לספר לה שאני לומדת באוניברסיטה‪ ,‬ושיש לי חבר‪ ,‬ושאני אוהבת לרקוד‬
‫כמו שהיא אהבה בצעירותה‪ .‬ולבקש ממנה שתלמד אותי להכין את כל המאכלים הטעימים שהייתה מכינה אז‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬בזמן שרק התחלתי לבקר בבבית הספר היסודי ולמדתי לקרוא‪ ,‬ביקשה סבתא שאקריא לה סיפור‪ .‬אני‬
‫זוכרת את היום שבו הלכתי בהתרגשות לבחור במיוחד ספר בספרייה‪ .‬בחרתי בסיפור שבו ילדה כבת עשר‬
‫מחפשת את סבתּה חולת האלצהיימר‪ ,‬לאחר שזו יוצאת יום אחד מביתה והולכת לאיבוד‪ .‬אמנם היה זה ספר‬
‫ילדים‪ ,‬אך עד היום זכור לי התיאור הכואב והברור של תחושת חוסר האונים של הסבתא‪ ,‬של אדם שעולמו‬
‫ומוחו מלאים‪ ,‬ויום אחד הכול פשוט נמחק‪ .‬סבתא הקשיבה בריכוז‪ ,‬וכשסיימתי לקרוא הרימה את מבטה אליי‬
‫ושאלה‪" :‬גם כשאני אהיה זקנה ואשכח‪ ,‬תבואי לחפש אותי אם אלך לאיבוד?"‪ .‬חיבקתי אותה חזק והבטחתי‬
‫לה שתמיד אשמור עליה‪ .‬מי יכול היה להעלות בדעתו שאותו הסיפור שבחרתי אז בתמימות יהפוך למציאות‬
‫שלנו‪...‬‬
‫איך זה יכול להיות שהרפואה מתקדמת במרץ‪ ,‬פורצת מחסום אחר מחסום‪ ,‬אבל נעצרת חסרת‪-‬אונים מול‬
‫המחלה של סבתא?‬
‫"סבתא"‪ ,‬אני מתיישבת לידה ‪" ,‬מי זאת פייגלה?"‬
‫"תעזבי"‪ ,‬אומרת אימא בקול שטוח‪ .‬גבה מופנה אלינו‪ ,‬ופניה בוהות בגובלן שמעל לשידה‪" .‬אולי יותר טוב‬
‫ככה‪ .‬שהיא לא יודעת מי אני או מי את‪ ,‬שהיא חושבת שהיא ילדה ושאני אחותה‪ ,‬פייגלה"‪.‬‬
‫וכמו כדי לאשר את מחשבותיה של אימא‪ ,‬סבתא מרימה יד רועדת ומצביעה עליה‪.‬‬
‫"פייגלה!" היא קוראת בשמחה‪.‬‬
‫‪409‬‬
‫אימא מסתובבת אלינו‪ .‬פניה שטופות דמעות‪" .‬אני לא יכולה יותר"‪ ,‬היא פולטת ובורחת מהחדר‪ .‬מעבר לדלת‬
‫הסגורה של האמבטיה אני שומעת את הבכי החנוק של אימא‪.‬‬
‫אבל סבתא לא מוותרת‪" .‬פייגלה"‪ ,‬היא חוזרת ואומרת‪ ,‬וידה עוד מצביעה לעבר המקום בו עמדה אימא עד‬
‫לפני רגע‪.‬‬
‫סוף‪-‬סוף אני קולטת‪.‬‬
‫"אימא!" אני שואגת בהתלהבות‪" ,‬בואי מהר!"‬
‫אימא באה בריצה‪.‬‬
‫"סבתא‪ ,‬פייגלה זה ברבור‪ ,‬נכון?" אני שואלת‪ ,‬וסבתא נדבקת בהתלהבות שלי ועונה בקול‬
‫חזק‪" :‬יָא‪ ,‬יָא‪ ,‬פייגלה‪ ,‬ברבור!"‬
‫אימא מסתכלת על אותה נקודה שעליה מצביעה סבתא‪ .‬שם‪ ,‬בלב אגם רקום תכלת‪ ,‬שט ללא ניע ברבור‪...‬‬
‫וכאילו לא די בכך‪ ,‬נוסעת היד של סבתא באוויר ומצביעה על שולחן הפורמייקה‪ ,‬שם מסיימת כריסטי את‬
‫קיפולי הנייר האחרונים‪.‬‬
‫"כריסטי‪ ,‬את יודעת מה הכנת?" שואלת אימא‪ ,‬וכריסטי מרימה אליה עיניים‪ .‬אימא לא מחכה‪ ,‬ועונה בעצמה‪:‬‬
‫"הכנת ברבור!" וכמו סבתא‪ ,‬היא מסיעה את ידה הלוך ושוב מהשולחן לגובלן‪ ,‬וחוזרת בחיוך‪" :‬הנה ברבור‪,‬‬
‫והנה ברבור‪"...‬‬
‫‪410‬‬
‫רגע ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫דמנציה‪ .‬דמנציה‪ .‬הייתי צריך לחזור על זה שוב‪ ,‬כאילו היה איזשהו סיכוי שאשכח את המילה הזאת שפירושה‪:‬‬
‫ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם‪ ,‬דבר המאפיין קבוצת מחלות המתרחשות לרוב במהלך‬
‫תקופת הזקנה‪ .‬המכנה המשותף למחלות האלו הוא ירידה בתפקוד קליפת המוח והידרדרות מנטאלית‬
‫וקוגניטיבית‪ ,‬הגורמת לסובל ממנה לליקויים משמעותיים בתחום החברתי והתעסוקתי‪ .‬השכיחה במחלות האלו‬
‫היא האלצהיימר‪.‬‬
‫הלם לא היה שם‪ .‬דמנציה היא לא גידול שמכה בך כרעם ביום בהיר‪ ,‬אלא קיר רטוב שאתה בוחר להתעלם ממנו‬
‫עד שהוא מתמוטט ‪ .‬ענבל הפנתה את מבטה אליי‪" .‬אתה יכול ליפול"‪ ,‬הוא אמר לי‪" ,‬אני אתפוס אותך" ‪ .‬צינה‬
‫קלה חלפה בגופי‪ ,‬נעלתי את הדלת?‬
‫"באופן טבעי הזיכרון של אביך ילך וידעך‪ .‬הטיפול בחולים מהסוג זה מצריך המון סבלנות וסיוע מקצועי‪ .‬אם‬
‫אין באפשרותכם להיות צמודים אליו כל שעות היממה‪ ,‬אני חושש שמוסד הוא האפשרות היחידה "‪.‬‬
‫כן‪ ,‬כן‪ ,‬נעלתי את הדלת‪ ,‬בוודאות ‪ .‬בתוך הראש שלי כבר ראיתי איך אני זורק עליו כיסא‪ .‬תכניס את אבא שלך‬
‫למוסד! כאילו שלהרוג את השליח ישפר את המצב‪" .‬תודה לך דוקטור"‪ ,‬קמתי ויצאתי בלי לחכות לענבל ‪.‬‬
‫אני לא זוכר איך הגעתי הביתה‪ .‬סובבתי את הידית והדלת נכנעה ‪ .‬לא נעלתי את הדלת‪.‬‬
‫"אבא?" קראתי‪" ,‬אתה בבית?"‪ .‬עברתי בכל החדרים ליתר בטחון ‪ .‬הוא לא כאן‪ .‬הרגשתי שהקיר הרטוב‬
‫מתמוטט עלי בבת אחת‪ .‬ניערתי את ראשי במשך כמה שניות בניסיון נואש לחשוב בצלילות‪ .‬לפתע שמעתי את‬
‫הדלת נפתחת‪" .‬אבא?!" צעקתי וטסתי לסלון‪" .‬לא‪ ,‬זאת אני"‪ ,‬ענבל ענתה‪" ,‬איפה אבא שלך?"‬
‫‪411‬‬
‫רציתי לענות לה‪ ,‬אבל הפה שלי היה כל כך רטוב שלא הצלחתי לומר דבר‪ .‬הלכתי למטבח ושתיתי ישירות‬
‫מהברז‪" .‬איתן‪ ,‬מה קרה? איפה אבא שלך "? שאלה ענבל‪.‬‬
‫" לא נעלתי את הדלת"‪.‬‬
‫"תתאפס על עצמך‪ ,‬אנחנו יוצאים לחפש אותו"‪ .‬לאישה הזאת היה קור רוח של חוקר שב"כ‪ .‬נכנסנו לאוטו‬
‫והתחלנו לנסוע בלי לדעת לאן‪ .‬לאחרונה אבא לא הרבה לצאת מהבית‪ .‬עצרנו ליד הסופר‪ ,‬במקום שאבא נהג‬
‫לשחק בכל יום דומינו עם שאר ותיקי השכונה‪.‬‬
‫"איתן!" קרא מנחם‪ ,‬החבר הוותיק של אבי‪ ,‬שנהג לבקר אותו מדי יום ביומו עד שהזיכרון של אבי החל‬
‫להתרופף ומאז לא שמענו ממנו‪ .‬הוא קם וחיבק אותי בעצמה‪ .‬הליכתו הקלושה עם המקל הייתה יכולה‬
‫להטעות בקלות ‪ −‬כוח רב היה בזרועות האלו‪ .‬הרגשתי שהוא רצה להגיד משהו בחיבוק העצמתי הזה‪ .‬משהו‬
‫שגברים אמיתיים לא אומרים בקול‪.‬‬
‫"אני מבין שאבא שלי לא היה כאן"‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫"שלמה?" הוא ענה‪" ,‬לא ראיתי אותו מאז‪ "...‬הוא הרכין את ראשו מעט‪" ,‬מאז הפעם ההיא בדירה שלכם‪ ,‬קרה‬
‫משהו?"‪.‬‬
‫"הוא יצא כשלא היינו"‪ ,‬עניתי‪.‬‬
‫מנחם נאלם‪ .‬מה כבר היה יכול לומר‪ .‬אולי חשב על הבן‪-‬אדם שסחב אותו חמישה קילומטר על הגב בתעלה‪,‬‬
‫כשחטף כדור באגן‪ ,‬ושעכשיו מחפשים אותו כמו ילד קטן שהלך לאיבוד בחוף הים ‪.‬‬
‫"תודה לך בכל מקרה"‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫"בהצלחה ילד"‪ ,‬הוא אמר‪" ,‬אל תדאג‪ ,‬אתה תמצא אותו"‪.‬‬
‫כשנכנסתי לאוטו ראיתי מרחוק את מנחם עדיין עומד ומביט לעברי‪ .‬אולי חשב עדין על אבי‪ ,‬אולי קצת על‬
‫עצמו ועל האגן הדפוק שלו‪ .‬שלוש שעות‪ .‬החושך מגיע מוקדם בדצמבר‪ ,‬ומה אם קר לו? ומה לבש בכלל‬
‫‪412‬‬
‫כשיצא? השוטר בתחנה אמר שהם צריכים תמונה ומאפיינים חיצוניים בולטים כלשהם‪ .‬הוא אמר שבדרך כלל‬
‫הם לא מפרסמים פרטים או מתחילים בחיפושים לפני שחלפו ‪ 43‬שעות מרגע ההיעלמות‪ ,‬אבל לאור הסכנה‬
‫הנשקפת לחייו בשל מצבו הבריאותי‪ ,‬הם יתחילו בחיפושים תכף ומייד‪ .‬סכנה הנשקפת לחייו ‪ .‬נסענו הביתה‬
‫כדי לשלוח תמונה לתחנה‪.‬‬
‫כשפתחתי את הדלת הוא ישב ליד החלון‪" .‬אריה! בוא לפה‪ ,‬תראה את שרה'לה מדירה ‪ ,3‬יש לה טאליה כמו‬
‫לאליזבת טיילור"‪.‬‬
‫אריה היה אחיו הבכור של אבי‪ .‬הוא טבע למוות בגיל ‪ .55‬שרה'לה באמת הייתה השכנה מדירה ‪ ,3‬אחר כך היא‬
‫הייתה אשתו ואחר כך אימא שלי‪ .‬היא הלכה לפני ‪ 1‬שנים‪ .‬לא שאלתי לאן הוא הלך‪ ,‬כרגע זה כבר לא היה‬
‫חשוב‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬אני רוצה לעשות משהו לפני"‪ ,‬רצתי לחדר והבאתי את המצלמה שלי‪ .‬גבר בן ‪ ,11‬מעט כפוף‪ ,‬יושב על‬
‫שרפרף ליד החלון ומציץ מחריץ בתריס על המנקה של הבניין ‪ .‬ניגשתי אליו מאחור‪ ,‬התכופפתי על ברכיי‬
‫וחיבקתי אותו בעצמה‪.‬‬
‫"אתה סוטה זקן‪ ,‬אבא"‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫"אני ג'נטלמן בכל רמ"ח איברי"‪ ,‬הוא ענה ‪.‬‬
‫הודעתי לענבל והיא אמרה שהיא כבר עולה‪ .‬עכשיו יצאה מהאוטו‪" .‬מה אתה אומר על זאת‪ ,‬אבא‪ ,‬קוזינה אה?"‬
‫"איך אתה מדבר?!" הוא הסתובב אליי זועף‪" ,‬זאת האימא של הילדים שלך!"‬
‫צחקתי בקולי קולות‪ ,‬כמו שלא צחקתי המון זמן ‪ .‬ענבל פתחה את הדלת‪" ,‬קדימה‪ ,‬תתלבשו‪ ,‬נלך לאכול בחוץ‬
‫היום‪".‬‬
‫"רגע!" ענינו יחד‪" ,‬היא עוד לא סיימה לנקות"‪.‬‬
‫‪413‬‬
‫אבא הלך לאימא אחרי שנה וחצי ‪ .‬התעוררתי בבוקר וגופו על המיטה נראה כמו בתצלום ישן‪ .‬הלך לישון‬
‫ופשוט לא קם‪ ,‬עם חיוך קל בזווית הפה‪ .‬במשך כל התקופה הזו לא שאלתי אותו לאן הוא נעלם ביום ההוא‬
‫בחודש דצמבר‪.‬‬
‫חודשיים אחרי שאבא הלך ישבתי בבית קפה קטן‪ ,‬לא רחוק מהדירה‪ .‬מלצרית חיננית בשנות ה‪ 15-‬לחייה‬
‫שלחה בי מבטים חשודים אך חסרי פיתוי‪ .‬תוך כדי שאני בורר תמונות לתצוגה הקרובה שלי באנטוורפן היא‬
‫אזרה אומץ ופנתה אליי‪" .‬סלח לי‪ ,‬אבל יכול להיות שאתה הבן של שלמה?"‬
‫לא ידעתי אם להיות מוחמא או מבויש מכך שמישהו ראה דמיון ביני לבין גבר ישיש‪ ,‬אך אין ספק שאבי היה‪,‬‬
‫לכל הדעות‪ ,‬אדם נעים למראה ולא אחת ציינו אנשים את הדמיון הרב בינינו‪.‬‬
‫"כן"‪ ,‬עניתי ותהיתי כיצד הכירה הבחורה הצעירה הזו את אבי‪.‬‬
‫"ידעתי! אתם כל כך דומים‪ ,‬אי אפשר לטעות"‪ ,‬היא אמרה‪" ,‬הוא כזה מקסים‪ ,‬באמת זכית‪ .‬תוכל למסור לו ד"ש‬
‫מאפרת? אני מקווה שהוא זוכר אותי"‪.‬‬
‫"בשמחה ‪ ,‬אבל לא נראה לי שהוא ישמע אותי‪ ,‬הוא מת"‪ ,‬עניתי‪ .‬לעתים ענבל הפצירה בי שאני חסר טאקט‪.‬‬
‫המלצרית החיננית נחתה על הכיסא מולי‪ ,‬כולה תדהמה‪ .‬מתוך מאגר המילים שלה הצליחה לדוג כמה מילים‬
‫ולחבר אותן למשפט‪" :‬אני מצטערת לשמוע‪ ,‬לא הכרתי אותו יותר מדי‪ ,‬רק בשתי הפעמים שהוא היה כאן"‪.‬‬
‫"על מה בדיוק דיברתם? " שאלתי‪.‬‬
‫"הוא קרא לי שרה והיה כזה ג'נטלמן‪ .‬היה חורף וירד גשם‪ ,‬ברקע ניגנו את 'גשמי מארס' של טום ז'ובים ואלה‬
‫רג'ינה‪ .‬הוא הציע לי לרקוד ואני לא סירבתי‪ .‬עם הסינר‪ ,‬בתוך בית הקפה"‪.‬‬
‫הופתעתי שהזאטוטה הזאת הכירה את השמות האלה בכלל‪ .‬היה לו טעם טוב‪ ,‬לאבא שלי‪.‬‬
‫"בפעם השנייה הוא חזר עם זר פרחים ושאל אם הוא יכול לבקש את ידי מאבי"‪.‬‬
‫צחקנו בקולי קולות‪ ,‬כמו שלא צחקנו המון זמן‪.‬‬
‫‪414‬‬
‫הזקנה במסדרון ‪ /‬רועי כהן‪ ,‬הנדסת חשמל ומדעי המחשב‬
‫שלום לכם שם למעלה‪,‬‬
‫אני הזקנה במסדרון‪.‬‬
‫זוכרים ?‬
‫מכאובי זקנתי שקופים לכם‪,‬‬
‫קולי גס באוזניכם‪,‬‬
‫נחסם באטימות לבכם‪.‬‬
‫המסדרון צר מלהכיל‬
‫וכשערוותי נחשפת‪,‬‬
‫הביטו במראה‪.‬‬
‫אולי אז תבחינו‬
‫בערוות נשמתכם הגסה‪.‬‬
‫ימינו ספורים והאופק משחיר‪,‬‬
‫כבודנו‪-‬כבודכם נרמס עד עפר‬
‫והמלאכים בלבן טורחים להקל‪,‬‬
‫כנפיהם קצוצות‪ ,‬מטים לנפול‪.‬‬
‫‪415‬‬
‫ואני את שלי אמרתי‬
‫וכשאנוח על משכבי בשלום‬
‫הלוואי ויהיו דבריי אלה חקוקים בלבכם‪,‬‬
‫כי בידכם להקל‪.‬‬
‫‪416‬‬
‫הצד השני של השולחן ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫באותו בוקר חש מנחם חרדה עוצמתית שלא חווה מעודו‪ .‬נכון שכל ביקור אצל רופא המשפחה שלו לווה אצלו‬
‫בחששות ובחוסר נוחות‪ ,‬אפילו במפגשים שגרתיים לחלוטין‪ ,‬אולם הפעם התחושה הייתה אחרת‪ .‬החשש היה‬
‫ממשי מאי פעם‪ .‬תוצאות ביופסיית הריאה שביצע בשבוע שעבר הגיעו‪ ,‬וד"ר כץ זימן אותו כדי לבשר לו על‬
‫הממצאים‪.‬‬
‫כשנכנס מנחם לחדרו של ד"ר כץ‪ ,‬שטח בפניו הרופא את התוצאות הקשות‪ ,‬ללא שיחת חולין ומבלי להכביר‬
‫במילים‪" :‬מצאנו לך סרטן ריאות בדרגה ‪ ,3‬צריך להתחיל בטיפולים באופן מיידי"‪ .‬על אף שמנחם לא הופתע‬
‫מהתוצאות‪ ,‬למספר שניות נעתקו המילים מפיו‪ ,‬וכשהתאושש שאל את הרופא מה משמעות הגילוי ואילו‬
‫טיפולים יצטרך לעבור‪ .‬ד"ר כץ הסביר בפרוטרוט שמבין ארבע דרגות חומרה של סרטן הריאות‪ ,‬דרגה ‪ 3‬הינה‬
‫דרגה נמוכה מהרמה הקשה ביותר ומשמעותה‪ :‬התפשטות של הסרטן לאיברים סמוכים‪ .‬כמו כן‪ ,‬הוא הוסיף‬
‫שמניסיון העבר‪ ,‬הטיפול שעליו הוא ממליץ הוא שילוב של טיפולי הקרנה וכימותרפיה‪ .‬מנחם סמך בעיניים‬
‫עצומות על ד"ר כץ‪ ,‬וללא התמהמהות השיב שיסכים לבצע כל טיפול שנדרש‪ .‬בסיום המפגש הקצר שארך‬
‫כעשר דקות בלבד‪ ,‬הגיש הרופא את המסמכים למנחם והשניים סיכמו להיפגש פעם נוספת בעוד מספר‬
‫שבועות‪.‬‬
‫בצאתו מהמרפאה‪ ,‬שלף מנחם סיגריה מהחפיסה שבכיסו והחל לעשן‪ .‬הוא לא שכח את הפצרות הרופא‬
‫שיפסיק לעשן‪ ,‬שחזרו על עצמן גם במפגש האחרון‪ ,‬אולם מהפעם בה ראה את ד"ר כץ מעשן בעצמו התייחס‬
‫להפצרות אלו בביטול‪ .‬כל הדרך חזרה לביתו היה טרוד מנחם במחשבות על מצבו ועל התקופה הקשה שנכונה‬
‫לו‪ ,‬אך בעיקר הטריד אותו הריחוק שחווה בפגישה עם הרופא שלו‪ .‬מנחם העריך מאוד את ד"ר כץ מהבחינה‬
‫המקצועית‪ ,‬אבל תמיד חש בחוסר רגישות והתעניינות אמיתית בשלומו‪ .‬במפגש האחרון תחושה זו התגברה‪,‬‬
‫שכן הרופא בישר לו בשורה כה מרה בתמציתיות‪ ,‬באופן מנוכר וחסר אמפתיה‪ .‬בפעם הזו‪ ,‬יותר מתמיד‪ ,‬זקוק‬
‫היה מנחם לכתף תומכת אמיתית‪ .‬בחמש השנים האחרונות‪ ,‬מאז שהתאלמן מאשתו האהובה רחל‪ ,‬חש מנחם‬
‫בבדידות‪ .‬הקשר עם שני בניו שעברו להתגורר בארה"ב היה רופף והוא נפגש אתם רק בחגים‪ .‬עם מכריו‬
‫הספורים המעיט להיפגש בתקופה זו‪ ,‬כך שלא היה לו עם מי לחלוק את תחושותיו וחששותיו‪.‬‬
‫‪417‬‬
‫למרות זאת‪ ,‬מנחם היה אדם חזק‪ ,‬והוא השקיע כל מאמץ כדי לנצח את המחלה הארורה ולהבריא‪ .‬הוא גם שקל‬
‫להפסיק עם העישון הכפייתי שלו‪ .‬כעבור יומיים הגיע לבית החולים לטיפול הראשון‪ ,‬שם פגש באחות אירנה‬
‫שניגשה אליו ובאדיבות רבה ליוותה אותו במהלך כל אותו יום מפרך‪ .‬מנחם היה תשוש מאוד לאחר יום‬
‫הטיפולים ולא היה מסוגל אף להכין ארוחת ערב‪ .‬כשחזר לביתו הלך לישון‪ .‬כעבור שלושה ימים חזר לבית‬
‫החולים‪ ,‬ושוב עבר את סבב ההקרנות‪ ,‬כשאירנה מלווה אותו‪ .‬פרוצדורה זו חזרה על עצמה פעמיים בשבוע‬
‫וככל שהתקדמו הטיפולים שאב מנחם עידוד‪ ,‬בעיקר מצוות המחלקה האונקולוגית המסור ובמיוחד מהאחות‬
‫אירנה‪ ,‬כלפיה חש חיבה מיוחדת‪.‬‬
‫לאחר ארבעה שבועות מתחילת הטיפולים נקבע למנחם תור למעקב‪ .‬אל המפגש הזה הוא הגיע ללא ציפיות‬
‫לחדשות מרעישות‪ .‬כמו כן‪ ,‬בשל יחסו המנוכר של ד"ר כץ הרגיש מנחם כמי שאולץ לבוא‪ .‬בשונה מהרגלו‪,‬‬
‫יצא ד"ר כץ מחדרו כדי להזמין את מנחם פנימה‪ .‬הוא שאל לשלומו בנימה ידידותית וסייע לו להתיישב ‪ -‬אמנם‬
‫מחוות קטנות ואנושיות‪ ,‬אך כלל לא שגורות כשמדובר היה בד"ר כץ‪ .‬כשהתיישבו השניים שאל הרופא בשנית‬
‫לשלומו של מנחם‪ ,‬ביקש לדעת כיצד הוא מתמודד עם הטיפולים הקשים ואף לשמוע חוויות מהימים שחלפו‬
‫בין ימי הטיפולים‪ .‬מנחם המופתע ‪ −‬מעולם לא ראה את ד"ר כץ כל כך סקרן לגבי מצבו ‪ −‬השיב בקצרה על‬
‫שאלותיו וסיפר שמצבו טוב וכי הוא מקווה לבשורות טובות‪ ,‬אולם הרופא לא הרפה וביקש לשמוע עוד כמי‬
‫שלהוט להקשיב‪.‬‬
‫מאחר שמנחם לא ציפה ליחס הזה‪ ,‬החלו לעלות במוחו חשדות שמא תוצאות בדיקת המעקב מעידות על‬
‫החמרה במצבו‪ ,‬ולכן מנסה הרופא להקל עליו את הבשורה המרה‪ .‬מנחם שאל את רופאו מה אמור להביע היחס‬
‫המיוחד‪ ,‬מה השתנה‪ ,‬שהרי בפגישתם הקודמת לא זכה ממנו לאמפתיה‪ .‬ד"ר כץ חייך אל מנחם‪ ,‬הרגיע אותו‬
‫ומסר שתוצאות בדיקת המעקב מעניקות תקווה לאופטימיות‪" .‬אם כך‪ ,‬מה גרם לשינוי ביחס?" התעקש ושאל‬
‫מנחם‪.‬‬
‫ד"ר כץ הנבוך השתהה‪ ,‬ולבסוף חשף בפניו כי לפני יומיים נשלחה אשתו לסדרת בדיקות בשל חשש לסרטן‬
‫ריאות‪" .‬עדיין לא התקבלו התשובות"‪ ,‬אמר‪" ,‬אך מאותו היום חשתי מועקה כבדה המלווה אותי ואת אשתי‪.‬‬
‫אני רופא קרוב ל‪ 15-‬שנה‪ ,‬אך מעולם החולי לא נגע בי כל כך"‪ .‬מנחם הנרגש סיפר שאותה תחושה חש אף הוא‬
‫ביום שנודע לו על גילוי המחלה‪ ,‬אך הוא החליט לנצח את המחלה‪ .‬הוא הוסיף שאת הכוח להמשיך הוא שואב‬
‫‪418‬‬
‫דווקא בבית החולים‪ ,‬מהצוות שסביבו שדואג לחזק אותו‪ .‬בסיום דבריו‪ ,‬הודה ד"ר כץ כי התעודד מעט וביקש‬
‫ממנחם‪ ,‬אם הדבר איננו קשה מדי‪ ,‬להגיע ולהתארח בביתו לארוחת ערב‪ ,‬כדי לספר לאשתו על התהליך שהוא‬
‫עובר‪ .‬מנחם הסכים מייד‪.‬‬
‫למחרת בערב הגיע מנחם לביתו של ד"ר כץ‪ .‬הארוחה החלה תוך תחושת מבוכה של כל הנוכחים‪ ,‬שהתפוגגה‬
‫עד מהרה כאשר מנחם החל לתאר את שגרת יומו מאז נודע לו על המחלה‪ .‬הזוג כץ היה סקרן לדעת פרטים‬
‫רבים ושאל את מנחם על ההתמודדות ועל מקור האופטימיות‪ ,‬ומנחם מצדו עודד אותם לשוחח עמו על‬
‫החששות‪ .‬מנחם הזדהה מאוד עם בני הזוג‪ ,‬סיפר על הבדידות שחש ביום קבלת התוצאות‪ ,‬והתוודה שלכן נעתר‬
‫בשמחה לבקשת ד"ר כץ להתארח בביתם‪ .‬בסיום הארוחה‪ ,‬שנמשכה כארבע שעות‪ ,‬הבטיח מנחם לשמור על‬
‫קשר עם בני הזוג‪.‬‬
‫כעבור שבוע החליט מנחם להגיע למרפאתו של ד"ר כץ ללא התראה מוקדמת ולהתעניין בשלום בני הזוג‪ .‬הוא‬
‫המתין מחוץ לחדר עד שהרופא יצא ללוות את אחד המטופלים‪ .‬כשד"ר כץ הבחין במנחם‪ ,‬ביקש את סליחתם‬
‫של המטופלים האחרים והזמין את מנחם לחדרו‪ .‬ראשית שאל אותו הרופא מה מצבו‪ ,‬ומנחם הסביר את מטרת‬
‫ביקורו‪ .‬עיניו של ד"ר כץ קרנו‪ .‬הוא הודה למנחם מעומק הלב על ההתעניינות ועדכן אותו כי תוצאות הבדיקה‬
‫של אשתו שללו את החשש לסרטן‪ .‬לאחר מכן קירב ד"ר כץ את כסאו למנחם‪" .‬אני חייב להתוודות בפניך"‪,‬‬
‫אמר‪" ,‬המפגש איתך שינה לחלוטין את גישתי למקצוע הרפואה‪ .‬הדברים שהטחת בי על חוסר האמפתיה היו‬
‫נכונים וכנים‪ .‬לפני זמן קצר חשבתי שתפקידי כרופא הוא להיות איש המקצוע שמבשר לחוליו את הבשורות‬
‫ותו לא‪ ,‬אך בזכותך הבנתי שתפקיד לא פחות חשוב הוא להיות אוזן קשבת למטופלים‪ ,‬ללוות אותם ולסייע‬
‫להם בחוויותיהם ובחששותיהם‪ .‬הבנתי ששנינו ‪ −‬המטופל והרופא ‪ −‬נמצאים למעשה באותו הצד של‬
‫השולחן"‪.‬‬
‫‪419‬‬
‫חייה של היפוכונדרית ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫יש תסריט שכל הזמן רץ לי בראש‪ .‬אני מקבלת טלפון ממספר לא מזוהה‪ .‬זאת הפקידה מ"מכבי" שאומרת‪:‬‬
‫"קיבלנו את תוצאות הבדיקות שלך‪ .‬כדאי שתבואי מהר‪ ,‬הרופא מצפה לך"‪ .‬כשאני נכנסת למשרד שלו הוא‬
‫פשוט מסתכל עליי בפנים חתומות‪ ,‬מסמן לי לשבת ומאותו רגע הכול משתנה‪.‬‬
‫אני יודעת שיום אחד זה יקרה ‪ −‬שאני אהיה חולה‪ .‬חולה‪-‬חולה‪ .‬חולה כל כך שהמחלה תהפוך להיות כל חיי‪,‬‬
‫דבר שמגדיר אותי‪ .‬שיראו את המחלה שלי בעיניים של כל מי שמביט בי‪ .‬אולי אני אצליח לעבוד מהבית‪ ,‬אולי‬
‫גם זה לא‪ .‬אולי אני כבר אהיה נשואה עם ילדים‪ ,‬ואולי לא‪ .‬ואולי יום אחד אני פשוט אשאר לבד‪ .‬אני והמחלה‪.‬‬
‫כמובן שאף פעם לא היו חסרות לי סיבות להאמין בזה‪ .‬כל הזמן שומעים סיפורים‪ .‬בעיתונות‪ ,‬בספרות‪,‬‬
‫בקולנוע‪ ,‬סיפור על חבר של חבר של דוד של אבא שפתאום גילה שנשארו לו שלושה חודשים‪ .‬סתם ככה‪ .‬אם‬
‫החולי והכאב הם בכל מקום‪ ,‬בכל בית ובכל סלון‪ ,‬אז למה לא אצלי? במה אני מיוחדת?‬
‫כנראה שזה התחיל באמת כשהייתי בת ‪ .54‬במשך כמה ימים היו לי כאבי בטן שבאו והלכו‪ .‬לא משהו דרמטי‪,‬‬
‫אבל גם לא נעים‪ .‬בהתחלה לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות‪ .‬הנחתי שזה וירוס או משהו אחר מהסוג שילדים‬
‫חושבים עליו‪ ,‬ושעוד מעט זה יעבור‪ .‬יום אחד שכבתי על הספה‪ ,‬ובזמן שניסיתי להתגבר על הכאב כדי להיכנס‬
‫להתקלח‪ ,‬התחילה כתבה בחדשות על ילד עם סרטן מסוג כלשהו בבטן‪ .‬בגיל הזה סרטן היה שווה מבחינתי‬
‫מוות‪ ,‬דבר שאין לו תרופה ואין ממנו דרך חזרה אל חיים נורמאליים‪ .‬תחילת הסוף‪ .‬הכתבת ראיינה את ההורים‬
‫ושאלה על התהליך שעברו עם המחלה ועל הגילוי שלה‪ .‬הם סיפרו שהילד התחיל להתלונן על כאבים עזים‬
‫בבטן‪ .‬בהתחלה הם האמינו שזה וירוס ושזה יעבור‪ ,‬ממש כמו שאני בטיפשותי האמנתי‪ .‬שזה כלום‪ ,‬שאין סיבה‬
‫להילחץ‪ .‬לאחר כמה ימים הוא התעורר באמצע הלילה‪ ,‬נאנח מכאב‪ .‬הם נסעו לבית‪-‬חולים‪ ,‬שם מצאו גידול‬
‫שאחרי סדרה של בדיקות נמצא כממאיר‪ .‬הילד‪ ,‬שהיה קירח לגמרי‪ ,‬רזה ובעל מראה חולני‪ ,‬אמר שהוא מאמין‬
‫שיהיה טוב בסוף‪ .‬שיבריא ויחיה חיים ארוכים‪ .‬הוא היה אופטימי‪ ,‬אבל אני לא‪ .‬נכנסתי לפאניקה‪ .‬צעקתי‬
‫להורים שלי שייקחו אותי לבית‪-‬חולים עכשיו‪ .‬משהו לא בסדר‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אני מרגישה את זה‪ .‬הם ניסו להרגיע‬
‫אותי אבל שום דבר לא עזר‪.‬‬
‫‪420‬‬
‫תוך רבע שעה היינו בדרך לבית החולים‪ .‬במיון שאל אותי הרופא מה הבעיה‪ .‬אמרתי לו שיש לי סרטן בבטן‪.‬‬
‫הוא נראה מופתע ושאל מה אני מרגישה‪ .‬עניתי לו שכואבת לי הבטן מאוד‪-‬מאוד כבר המון‪-‬המון זמן ושאני‬
‫בטוחה שיש לי סרטן‪ .‬הוא רק חייך ופנה להורים שלי‪ .‬לא שמעתי על מה הם דיברו אבל בסוף הוא אמר לי‪:‬‬
‫"אל תדאגי‪ ,‬מתוקה‪ .‬אני בטוח שהכול בסדר"‪ .‬הוא נגע לי בבטן ושלח אותי לכמה בדיקות‪.‬‬
‫כשהודיעו לי שאין לי סרטן הייתי המומה‪ .‬אני לא בטוחה אם הייתי שמחה או מאוכזבת‪ .‬הבדיקות האלה‪,‬‬
‫המדעיות והאובייקטיביות‪ ,‬שללו באופן מוחלט את מה שהרגשתי בבירור בתוך תוכי‪ .‬לא האמנתי שההרגשה‬
‫העמוקה הזאת‪ ,‬החותכת‪ ,‬שמשהו לא בסדר בגוף שלי‪ ,‬יכולה להיות לא נכונה‪ .‬בחרתי לא להאמין לבדיקות‪.‬‬
‫בדרך הביתה מבית החולים ישבתי במושב האחורי ובכיתי בשקט‪ .‬התאמצתי שאימא ואבא לא ישימו לב‪ ,‬כי‬
‫ידעתי שהם לא יבינו‪ .‬כשיצאנו מהאוטו אימא שלי ראתה את העיניים הנפוחות והאדומות ואת עקבות הדמעות‬
‫שנותרו על הלחיים‪ .‬היא שאלה אותי מה קרה‪ ,‬ולמה אני לא שמחה שהכול בסדר‪ .‬רציתי להסביר לה שאם‬
‫הרופא היה לפחות מוצא את הגידול‪ ,‬הייתי יכולה להתחיל בטיפול ולהלחם במחלה‪ .‬אבל עכשיו אני חסרת‬
‫אונים‪ ,‬שאני בטוחה שזה מאוד קשה לעבור כימותרפיה‪ ,‬הקרנות או ניתוחים‪ ,‬אבל לפחות הייתי מרגישה שאני‬
‫עושה משהו ולא מחכה בחוסר מעש שהמחלה תתפשט עד שיהיה מאוחר מדי‪ .‬אבל מחוסר יכולת לדבר בלי‬
‫לבכות שוב‪ ,‬ובעיקר מחוסר יכולת להתמודד עם התגובה שלה‪ ,‬עניתי בקול חנוק שאני פשוט עייפה‪ ,‬כי זה היה‬
‫יום ארוך‪.‬‬
‫מאז אותו יום אני‪ ,‬מבחינתי‪ ,‬חולה‪ .‬אני יודעת את זה‪ .‬עולם הרפואה רק צריך להדביק את הפער‪.‬‬
‫בגיל ‪ 53‬התגייסתי לצבא‪ .‬הייתי בטוחה שאחרי כל תהליך הבדיקות הרפואיות והמיונים הם לא ירצו אותי‪ ,‬שהם‬
‫ימצאו איזה בליטה משונה‪ ,‬או יקבלו תוצאות בדיקות לא הגיוניות שבעקבותיהן ישחררו אותי מהשירות‪ .‬זה לא‬
‫קרה‪ ,‬ואני הייתי באוטובוס בדרכי לבסיס "ניצנים" כדי להתחיל את הטירונות‪ .‬כל הדרך רק קיוויתי שארגיש‬
‫טוב ושאחזיק מעמד‪ .‬לקראת סוף השבוע הראשון התחלתי להתרגל למסגרת החדשה והרגשתי שהיא אפילו‬
‫יכולה להיות טובה בשבילי ‪ −‬אולי הצבא ירפא אותי‪ .‬לרוע המזל‪ ,‬התעוררתי ביום חמישי בבוקר בהרגשה ש‬
‫הלב שלי דופק חזק בקצב מוזר ולא סדיר‪ .‬הוצאתי את הסטופר מהתיק וניסיתי לתזמן את הפעימות‪ ,‬אבל הייתי‬
‫לחוצה מדי כדי לעקוב אחרי הזמנים‪ .‬נעלתי מהר את הנעליים ורצתי לכיוון המרפאה‪ .‬למרות שביררתי איפה‬
‫‪421‬‬
‫היא נמצאת כבר ביום הראשון לטירונות‪ ,‬לקח לי הרבה זמן למצוא אותה בין הדמעות והלחץ‪ .‬כשהגעתי סוף‪-‬‬
‫סוף למרפאה הערתי את החובש בצעקות ואמרתי לו שאני חייבת להגיע לבית חולים‪ ,‬כי יש לי בעיה בלב‪ .‬הוא‬
‫נתן לי מים וביקש שאנשום עמוק‪ .‬הוא לא הסכים לשחרר אותי לבית חולים‪ ,‬אמר שהכול בסדר איתי ושאני‬
‫צריכה להצטרף למחלקה שלי‪ .‬לא האמנתי שהוא יכול למנוע ממני לראות רופא כשאני כל כך זקוקה לו‪ .‬אני עד‬
‫היום לא מאמינה‪ .‬אחרי שעה של ריבים‪ ,‬אליהם הצטרפה בשלב כלשהו גם המפקדת שלי‪ ,‬אמרו לי שישפטו‬
‫אותי אם לא אלך עכשיו לעזור בתורנות מטבח‪ .‬מה יכולתי לעשות ‪ −‬הלכתי‪ .‬למחרת דרשתי ללכת לקב"ן ותוך‬
‫שבועיים כבר שיחררו אותי רשמית מהצבא‪ .‬לא יכולתי להיות חלק ממסגרת שלא נותנת לי את האפשרות‬
‫להרגיש בטוחה ולדאוג למחלות שלי‪.‬‬
‫מאז אני עובדת בעבודות מזדמנות ובעיקר משתדלת לדאוג לעצמי‪ ,‬להכות את המחלה לפני שהיא מכה אותי‪.‬‬
‫כל ערב אני עושה בדיקת גוף מקיפה‪ .‬כל נקודת חן חשודה או גבשושית בעור שלא הייתה שם קודם מזכה‬
‫בביקור אצל רופא העור‪ .‬כל חולשה‪ ,‬כאב ראש‪ ,‬כאב בטן‪ ,‬צלצול באוזניים‪ ,‬ימים של חוסר תיאבון או תיאבון‬
‫מוגבר‪ ,‬נדודי שינה‪ ,‬חוסר ריכוז ‪ −‬כולם גוררים זימון תור לרופאת המשפחה‪ .‬אני שמה לב לכך שאיננה לוקחת‬
‫אותי ואת הבעיות שלי ברצינות‪ .‬היא כבר בקושי מסתכלת עליי כשאני באה‪ .‬שואלת מה קרה‪ ,‬מקלידה כמה‬
‫אותיות במחשב ואומרת לי לחזור אליה עוד חודש אם זה לא יעבור‪ .‬בשלב הזה היא כנראה גם לא תשים לב אם‬
‫ישב לי על האף גידול שגודלו ככל הראש שלי‪.‬‬
‫אני חושבת ששוב הגיע הזמן להחליף רופא‪ .‬אולי הוא יבין מה הבעיה‪.‬‬
‫‪422‬‬
‫מלאך המוח ואני ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫לאבא שלי הוציאו גידול מהמוח ולאמא שלי היה אירוע מוחי‪ .‬המילים ברורות‪ ,‬המשפט קוהרנטי‪ ,‬המשמעות‬
‫מבעיתה‪ .‬מעולם לא הייתי אדם של מילים גדולות; ואפילו את המשפט הזה‪ ,‬כפי שנגלה תיכף יחדיו‪ ,‬אפשר‬
‫לפרק לחתיכות קטנות ומבעיתות פחות‪ .‬אם המלאך היה יודע יכול להיות שהוא היה כועס‪ ,‬אבל המלאך הוא‬
‫דאגה אחת פחות לעת עתה‪ .‬לא הייתי אומרת שהוא חיזר אחריי בשיטתיות‪ ,‬אבל הפעמיים שנפגשנו הספיקו לי‬
‫ולו לכל החיים‪ ,‬במלוא מובן המושג‪.‬‬
‫הכרתי אותו לראשונה כאשר הייתי בשלהי כיתה י"ב‪ ,‬לקראת סיום התיכון‪ .‬על אף הגיל שאינו מאוד צעיר‪,‬‬
‫מסיבה לא ברורה אני זוכרת זאת במעורפל‪ .‬ערב אחד ההורים שלי ביקשו מאחיי וממני לרדת לסלון‪ .‬אף אחד‬
‫מאיתנו לא חשד בדבר‪ ,‬וירדנו והתיישבנו‪ ,‬סקרנים אך רגועים‪ .‬אימא סיפרה שאבא הולך לעבור ניתוח‪ .‬במסגרת‬
‫בדיקות וסריקות שהוא עבר בעקבות תחושות נימול בידיים‪ ,‬הסתבר שיש לו גידול בחלק האחורי של המוח‪,‬‬
‫קצת מעל העורף‪" .‬הגידול שפיר"‪ ,‬היא מיהרה להרגיע‪ .‬את הימים מורטי העצבים של ההמתנה לתוצאות ה‪-‬‬
‫‪ MRI‬הגורלי הם חסכו מאיתנו‪" .‬הבדיקה שאבא עשה לפני שבוע הייתה הבדיקה המלחיצה והמכריעה‪ .‬היו‬
‫כמה ימים קשים של המתנה לתוצאות"‪ .‬אבל עכשיו הם רגועים כי הגידול שפיר ואפשר לנתח‪ .‬הם סיפרו לנו‬
‫את כל הפרטים הללו בנינוחות מפתיעה‪ .‬אני זוכרת שכעס הציף אותי על כך שהסתירו ממני דברים כה חשובים‪.‬‬
‫אבל ידעתי בלבי שהייתי עושה אותו דבר במקומם‪ ,‬ורק המחשבה על ימים חרדים שכאלו העבירה בי רעד‬
‫וחלחלה‪ .‬הניתוח היה זמן מה לאחר מכן‪ .‬התמונה של העורף של אבא עם חתימתו המסולסלת של המלאך‬
‫שזורה בתפר הגדול תישאר אצלי בראש לעד‪ .‬עם זאת‪ ,‬עד היום קשה לי להיזכר באותם ימים ולשחזר תחושות‬
‫של פחד או של עצבות‪ .‬לפעמים זה מרגיש כאילו התמודדתי עם זה יותר מדי בקלות‪ .‬אז עוד לא ידעתי‬
‫שהכעסתי אותו‪ .‬אבל אז עוד לא הכרתי אותו לעומק‪ ,‬ולא ידעתי שמלאך המוח זוכר הכל‪.‬‬
‫לאחר כמה שנים נפגשנו שוב‪ .‬הייתי בצבא‪ ,‬וכהרגלי מידי ערב התחלתי את הנסיעה הפקוקה מהבסיס לכיוון‬
‫הבית‪ .‬פתאום אימא התקשרה‪ .‬תוך כדי שעניתי לה‪ ,‬נזכרתי שהיא התקשרה גם מוקדם יותר‪ ,‬בצהרי אותו היום‪,‬‬
‫אבל לא עניתי לה כי הייתי עמוסה בעבודה (למרות העומס‪ ,‬העובדה שהיא צלצלה בצהריים לא הייתה שגרתית‬
‫‪423‬‬
‫בעיניי‪ ,‬והצד הפסימי שבי הריץ מיני ספקולציות)‪ .‬עניתי לה‪" .‬לא להיבהל"‪ ,‬היא פתחה‪ .‬אז נבהלתי‪" .‬אני בבית‬
‫חולים"‪.‬‬
‫היא סיפרה שבצהרי היום‪ ,‬במהלך אירוע במקום עבודתה‪ ,‬היא החלה לומר דברים מבולבלים ולא זכרה דברים‬
‫פשוטים כמו טיפול השיניים שעברה יום קודם או הנסיעה לצפון עם אבא שתוכננה לאותו ערב‪ .‬היא סיפרה‬
‫שתיכף ומיד הסיעו אותה לבית החולים‪ ,‬אשפזו אותה‪ ,‬והתקשרו לאבא‪ .‬עד שאבא הגיע‪ ,‬המצב חזר לקדמותו‬
‫והיא חזרה למודעות מלאה‪ .‬היה כלא היה‪" .‬בגלל זה התעקשתי להתקשר אלייך בעצמי‪ ,‬שתאמיני שהכול‬
‫בסדר"‪ .‬לכאורה הכול באמת היה בסדר‪ .‬היא עברה בהצלחה את כל הבדיקות הנוירולוגיות‪ ,‬נבחרת הרופאים‬
‫המומחים שטיפלו בה במסירות ניסו להסביר לנו על אותה תופעה מוזרה של "אובדן זיכרון זמני" ועל הסיבות‬
‫להופעתה‪ ,‬ואבא ניסה למצוא סיבות לכך שדבר כזה יקרה דווקא לה ולשכנע בהן אותנו ואת עצמו‪ .‬הפעם היה‬
‫נדמה שדווקא היא מתמודדת עם האירוע בקלילות מה‪ ,‬בניגוד לכולנו‪ .‬לאחר כמה ימים היא שוחררה הביתה‪,‬‬
‫והשגרה שבה לביתנו‪ .‬אבל אני לעולם לא אשכח את אובדן העשתונות שחשתי בעודי נוהגת ושומעת את‬
‫מילותיה של אימא כמו מתוך סיוט‪ .‬לעולם לא ירפה ממני זיכרון תחושת האימה שלפתה אותי ושרפה לי את‬
‫הגרון‪ .‬אני זוכרת כל צעד מחניית בית החולים עד אליה‪ ,‬וכל רגע ורגע ליד מיטתה‪ .‬המלאך ביקר‪ ,‬ידעתי‪ .‬נכנס‬
‫מהדלת ויצא מהחלון והלך מבלי לומר שלום‪.‬‬
‫כמה חודשים לאחר מכן‪ ,‬בחודש יולי חם כרגיל‪ ,‬התחלתי לחוש כאבים לא מוכרים באזור העורף והעצמות‬
‫שמאחורי האוזניים‪ .‬לאחר זמן מה ניגשתי לרופאת המשפחה ומשם הופניתי לנוירולוג‪ .‬הבדיקה הנוירולוגית‬
‫הבסיסית הייתה תקינה‪ ,‬והנוירולוג ניסה לאתר את מקור הכאב‪ .‬המילה "טראומה" נזרקה לאוויר‪ .‬המילה "לא"‬
‫נזרקה באופן אוטומטי על ידי מטופלת שחייה רק מחייכים אליה‪ ,‬באמת שרק מחייכים‪ .‬טראומה? שאלתי את‬
‫עצמי בתימהון‪ .‬אך האסימון לא אחר ליפול‪ .‬ידעתי – הוא חזר‪ .‬וכמו שנפל האסימון כך הבליח במוחי רעיון‪,‬‬
‫שעל פי הממצאים ועל פי הבדיקות הצלחתי להסתיר מהמלאך עד היום‪ .‬שיערתי בנפשי שאם אשמור עליו‬
‫מקרוב‪ ,‬אוכל לשמור על אחרים מרחוק‪ .‬והמוח שלי‪ ,‬כפי שהנפש שלי יודעת היטב‪ ,‬מצטיין בכפייה ומצטיין‬
‫בכבילה‪ .‬כמו שכל מחשבה מסתובבת לה במוח שלי ככדור שלג במדרון ללא תחתית‪ ,‬כך נצליח – המוח ואני –‬
‫לכפות את עצמנו גם עלייך‪ .‬וכך אשמור עליך קרוב ולא אתן לך לפגוע באף אחד אחר‪ .‬להיכנס יהיה לך קל‪,‬‬
‫‪424‬‬
‫אבל לצאת – אף אחד עוד לא הצליח‪ .‬כמו מעכב אלוסטרי שנקשר לאנזים‪ ,‬אני אתקע אותך ואהפוך אותך ללא‬
‫פעיל‪ .‬אתה שלי עכשיו‪ ,‬מלאך יקר‪ .‬רק שלי ושלי‪ .‬וכשאתה איתי‪ ,‬אתה לא עם אף אחד אחר‪ .‬אם יש לך משהו‬
‫להגיד‪ ,‬תגיד אותו לי‪ .‬ואם יש לך משהו לעשות‪ ,‬תעשה אותו לי‪ ,‬ורק לי‪.‬‬
‫שמרתי לך מקום‪ ,‬אמרתי לו‪ .‬ממש כאן‪ ,‬בין המוח הקטן לטונסילות הצרבלריות‪ .‬אני יודעת שזה מה שאתה‬
‫רוצה‪ .‬אני יודעת שבדרך כלל אתה מעדיף מוחות קטנים של תינוקות‪ ,‬אבל אתה יכול להיות רגוע כי אצלי‬
‫תשרוד הרבה יותר זמן‪ .‬בהתחלה הוא לא היה בטוח‪ ,‬אמר שהוא לא רוצה להיות המלאך שלי‪ .‬נעתרתי‬
‫לבקשתו‪ :‬אני אקרא לך ה‪ malformation-‬שלי‪ .‬הוא אהב את זה‪ .‬אבל כמו בכל מערכת יחסים‪ ,‬גם שלנו‬
‫התחילה עם חבלי לידה‪ .‬לקח לו הרבה זמן למצוא את מקומו‪ .‬הוא לא נתן לי רגע אחד של שקט‪ .‬היה נודד‬
‫מהעורף לרקות ומהחלק האחורי של הקרקפת אל מאחורי האוזניים‪ .‬ללא ידיעתי‪ ,‬הוא כרת ברית עם פיית‬
‫הקיבה‪ ,‬וביחד הם היו זוממים מזימות נגדי ומאגפים אותי כשלא הייתי מוכנה‪ .‬הוא הכי אהב להציק לי בזמן‬
‫שאני נוהגת‪ ,‬ובסיום כל נסיעה היינו רבים שעות‪ .‬בדרך כלל הייתי מוותרת מראש ונותנת לו לנצח‪ .‬לא היה‬
‫אכפת לי להפסיד; לא היה לי אגו אבל הייתה לי מטרה‪ .‬בריבים הקשים במיוחד‪ ,‬הוא היה פותח צירים לאורך‬
‫חריצי המוח ומציב כוחות יומם וליל‪ .‬הוא תמיד ידע מתי לתקוף‪ :‬הופך את הראש שלי לגוש עופרת כבד‬
‫באמצע מבחן קשה‪ ,‬מקשה עליי לשיר כשאני לבד באוטו‪ ,‬מפריע לי ללעוס כשאני רעבה‪ .‬ובריבים הקשים‬
‫האלה הייתי משיבה מלחמה‪ .‬לוחצת חזק על הרקות‪ ,‬מעסה את העורף כדי שינוע באי נוחות‪ ,‬שולחת את צבא‬
‫האיבופרופן‪ .‬פעם אחת השתמשתי בנשק יום הדין והלכתי לעשות בדיקת ‪ .MRI‬זה הבהיל אותו מאוד והוא‬
‫השתתק לזמן מה‪ ,‬שכב רדום בתחתית העורף‪ .‬לאחר כמה שבועות הוא חזר‪ .‬אני לא יודעת איך הגיע השינוי‪,‬‬
‫ואם זה בא ממני או ממנו‪ .‬אבל עם הזמן הוא התרגל והתחיל להרגיש בטוח בעצמו‪ .‬הוא למד להיות צפוי כמו‬
‫שאני אוהבת‪ ,‬ואני למדתי להקשיב לו גם ברגעים הקשים ולתת לו את המרחב שהוא צריך‪ .‬אני נתתי לו להציק‬
‫לי מדי בוקר‪ ,‬והוא נתן לי לישון בשקט בלילה‪.‬‬
‫ההרגל היה טוב לשנינו‪ .‬לא חזרתי אל הנוירולוג‪.‬‬
‫וכך אני והמלאך נשארנו ביחד‪ ,‬וכולנו חיים בסוג של אושר עד עצם היום הזה‪.‬‬
‫‪425‬‬
‫התקף ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה סוציולוגיה‬
‫תמיד הגדרתי את עצמי כאדם בריא‪ ,‬אולי בריא יותר מכל האנשים שאני מכירה‪ .‬אם הייתי נשאלת על מצבי‬
‫הבריאותי בהשוואה לאחרים‪ ,‬הייתי עונה‪ :‬מצוין‪ .‬אני לומדת‪ ,‬עובדת‪ ,‬מתאמנת‪ ,‬אוכלת בריא ושומרת על עצמי‪.‬‬
‫ממש מודל לאדם בריא ‪ −‬כך לפחות חשבתי על עצמי‪.‬‬
‫ואז התחילו ההתקפים‪ .‬אני לא באמת יודעת מה הסיבה ‪ −‬אולי חטפתי מכה חזקה בראש‪ ,‬אולי מדובר בחוסר‬
‫שינה ואולי זה קשור לתזונה‪ .‬ואולי‪ ,‬בעצם‪ ,‬לא הייתה לי שום שליטה על זה‪ .‬יכול להיות שזה קרה ללא סיבה‪,‬‬
‫כמו כל הדברים שקורים‪ ,‬ושאותם אנחנו לא יכולים להסביר‪ .‬כמו להיתקל ברחוב במישהו שלא ראית שנים‬
‫ובמקרה חשבת עליו ממש עכשיו‪ .‬כמו לזכות בלוטו‪ .‬למה דווקא אני? לא יודעת‪ ,‬זה המצב‪.‬‬
‫דמיינו לעצמכם שבאמצע היום אתם מתחילים להרגיש ישנוניים‪ .‬אבל ממש ישנוניים‪ .‬אתם לא מצליחים‬
‫להתרכז במה שאתם עושים ‪ −‬אם בדיוק קראתם מאמר אתם עוברים על אותה שורה שוב ושוב‪ ,‬ושום דבר לא‬
‫נקלט‪ .‬בהרצאה אתם שומעים את המילים‪ ,‬אבל אין להן שום משמעות‪ .‬זה נשמע כמו מצב די נפוץ‪ ,‬גם אני‬
‫באותו הרגע לא חושבת לעצמי שמשהו מוזר‪ .‬טוב‪ ,‬אז אני קצת עייפה‪ .‬הולכת להכין קפה‪ ,‬לשטוף פנים‪ ,‬ללעוס‬
‫מסטיק‪ .‬ואז אני רוצה לקום‪ ,‬רק שמשום מה זה לא קורה‪ .‬אני עדיין יושבת‪' .‬נו? למה את לא קמה?' עוברת‬
‫מחשבה בראשי‪' .‬קדימה‪ ,‬תלכי כבר! מה עוצר אותך?!'‪ .‬אבל אני עדיין לא קמה‪.‬‬
‫בשלב הזה אני מתחילה להבין שמשהו לא בסדר‪ .‬העיניים נעצמות‪ ,‬אני נאבקת לפתוח אותן ולא מצליחה‪ .‬הן‬
‫נפתחות לשנייה‪ ,‬ואז שוב נסגרות‪ .‬כאילו יש לי משקולות על העפעפיים‪ .‬אני רוצה להרים את היד‪ ,‬לשפשף את‬
‫העיניים‪ ,‬אבל היד לא מתרוממת‪ .‬הראש כבד ונופל אחורה‪ ,‬או הצידה‪ ,‬או למטה‪ ,‬תלוי לאיזה כיוון אני נשענת‬
‫עם הגוף באותו הזמן‪.‬‬
‫"הכל בסדר?" שואלים אנשים מסביבי‪' .‬לא'‪ ,‬אני רוצה לענות‪ .‬אני פותחת את הפה‪ ,‬אבל שום דבר לא יוצא‪ .‬אני‬
‫מנסה שוב‪ ,‬ומשתחררת אנקה‪' .‬תעני להם כבר!'‪ ,‬אני צועקת על עצמי בראש‪ .‬צליל קטן נשמע מפי "אה‪...‬‬
‫אה‪...‬א‪ ...‬אני‪ ."...‬בראשי חולפות המילים בסערה‪' :‬אני לא יודעת מה עובר עליי‪ ,‬תעשו משהו! תעזרו לי!'‪,‬‬
‫אבל שום דבר לא יוצא מהפה‪ .‬אני מרגישה חסרת שליטה‪ ,‬חסרת אונים‪ .‬אנשים מביאים לי כוס מים‪ ,‬ואני לא‬
‫‪426‬‬
‫יכולה להגיד שאני לא צמאה‪ .‬קר לי‪ ,‬אני רוצה שמיכה‪ ,‬ואני לא מסוגלת לבקש‪ .‬כואב לי בתנוחה הזאת‪ ,‬לא נוח‬
‫לי‪ ,‬ואני לא מסוגלת לזוז‪.‬‬
‫בפעמים הראשונות לוקחים אותי ישר לבית החולים‪ .‬ההורים בהיסטריה‪ ,‬החברים לא מבינים‪ ,‬הרופאים‬
‫מוטרדים‪ .‬שולחים אותי לבדיקת ‪ ,CT‬מכניסים לי עירוי לדם‪ ,‬עושים כל מיני בדיקות נוירולוגיות‪ .‬אני שוכבת‪,‬‬
‫לא מתפקדת‪ ,‬לא מגיבה‪ .‬ובראש מתרוצצות המחשבות‪ ,‬כאילו כלום‪ .‬אחרי שעתיים‪-‬שלוש זה עובר‪ .‬שואלים‬
‫אותי שאלה ואני מצליחה לענות‪ .‬הגמגום מתחיל להיעלם‪ ,‬התזוזה נעשית יותר ויותר קלה‪ .‬הראש פחות כבד‪.‬‬
‫אני עדיין קצת חלשה‪ ,‬אבל זה לא נורא‪ .‬אני מסבירה מה עבר עליי‪ ,‬צוחקת‪ ,‬מגיבה ומשתפת פעולה עם‬
‫הרופאים‪ .‬אני שוב אני‪ .‬ואז עובר חודש‪ ,‬כבר שכחתי מכל העניין ‪ −‬ופתאום שוב אותו סיפור‪ .‬אחרי הפעם‬
‫השלישית כבר לא הולכים לבית חולים‪ ,‬פשוט לוקחים אותי למיטה ואני מחכה עד שזה נגמר‪ .‬וכך שוב ושוב‪,‬‬
‫כמעט כל חודש‪.‬‬
‫עוברים הימים‪ ,‬אני עושה עוד בדיקות‪ ,‬ושום דבר לא עולה‪ .‬עוד ‪ ,MRI‬שהרעש שלו בהתחלה היה בלתי נסבל‬
‫אבל היום כבר התרגלתי אליו‪ .‬עוד ‪ ,EEG‬שמציק ברגע הראשון כשמחברים את החוטים החשמליים עם הג'ל‬
‫הקריר והלא נעים‪ .‬עוד בדיקות דם‪ ,‬עוד מחטים‪ .‬עוד פעם להטריח את ההורים להפעיל קשרים ולקבוע לי עוד‬
‫בדיקה נדירה ויקרה‪ ,‬שכנראה לא תראה שום תוצאות‪.‬‬
‫אני מתחילה לעשות ניסויים קטנים על עצמי‪ ,‬לחפש סיבות‪ .‬אולי זה קשור למחזור? לא‪ ,‬זה אף פעם לא קורה‬
‫במועד קבוע‪ .‬אולי זה קשור לבשר אדום? אבל הפעם לא אכלתי בשר‪ .‬אולי לא ישנתי מספיק? אבל הפעם‬
‫ישנתי שמונה שעות‪ .‬לאט לאט נגמרים הרעיונות‪.‬‬
‫בשלב כלשהו נמאס לי‪ .‬נמאס מהרופאים‪ ,‬מהבדיקות‪ ,‬מכל ההתעסקות הזאת‪ .‬אז פעם בחודש אני מרגישה קצת‬
‫רע‪ ,‬מה הביג דיל? ההתקפים הפכו להיות חלק מהחיים שלי‪ .‬ההורים כבר לא דואגים‪ ,‬בעבודה פשוט מניחים לי‬
‫להישען על הקיר בצד ולחכות שזה יעבור‪ .‬זה בעיקר בזבוז זמן וחוויה לא נעימה‪ ,‬אבל אני עדיין חיה כרגיל‪,‬‬
‫בריאה רוב הזמן‪ .‬אז למה להתעסק בזה?‬
‫ובדיוק כשאני מתחילה להזניח את הבדיקות ולשכוח מהעניין מתרחש עוד התקף‪ ,‬רק שהפעם בסיטואציה קצת‬
‫פחות נוחה‪ .‬מול אנשים זרים‪ ,‬או מול אנשים שלא סיפרתי להם‪ ,‬ואני חווה את הדאגה ואת הלחץ כמו בהתחלה‪.‬‬
‫‪427‬‬
‫או שההתקף מתרחש בזמן נהיגה‪ ,‬ופתאום זה מסוכן‪ .‬העיניים נסגרות מעצמן‪ ,‬הגוף לא פועל‪ ,‬ואיך אני יוצאת‬
‫מזה?! ואני מבינה שאי אפשר להזניח את העניין‪.‬‬
‫באיזה שהוא מקום הייתי מעדיפה להתייחס להתקפים כאל משהו טבעי‪ ,‬משהו שסתם קורה לי אחת לכמה זמן‪,‬‬
‫כמו כאב ראש או צינון‪ .‬אבל עמוק בפנים אני יודעת שמשהו לא בסדר‪ .‬אני לא מאמינה שהתקפים כאלה קורים‬
‫סתם‪ .‬אני מאמינה שכמו שהמטרה של הכאב היא לשדר שמשהו לא בסדר‪ ,‬כך גם ההתקפים אמורים לאותת על‬
‫משהו‪ .‬משהו לא בסדר איתי‪ ,‬ואני לא יודעת מה‪.‬‬
‫ואני מפחדת‪ .‬אני מפחדת ממה שיכול לקרות בזמן התקף‪ ,‬אני מפחדת שזה יחמיר‪ ,‬אני מפחדת שאני לא אוכל‬
‫לחיות את החיים שלי כמו שאני חיה אותם היום‪ .‬אני מפחדת מהמוות‪ .‬אני מפחדת שאני לעולם לא אדע ממה‬
‫הם נגרמים‪ .‬אני מפחדת שזה לא אמיתי‪ ,‬שזה פסיכוסומטי‪ .‬אני מפחדת שהרופא יסתכל עליי ויאמר‪" :‬היא‬
‫ממציאה"‪ ,‬כי אין שום סימן לכך שמשהו לא בסדר במוח שלי‪ .‬אני כבר לא בטוחה מה מפחיד אותי יותר‪,‬‬
‫שיחשבו שאני שקרנית או שתימצא בעיה אמיתית‪.‬‬
‫ויותר משקשה לי עם הפחדים שלי‪ ,‬קשה לי עם הפחדים של אחרים‪ .‬קשה לי עם הפחד של ההורים‪ ,‬של‬
‫החברים‪ .‬קשה לי כשדואגים לי‪ .‬אני בן אדם עצמאי ביום‪-‬יום‪ ,‬אז איך זה שדווקא אני מאבדת את השליטה על‬
‫הגוף שלי? איך דווקא אני הופכת ברגע אחד לכל כך תלויה בסביבה?‬
‫עמוק בפנים גם קשה לי כשלא דואגים לי‪ .‬קשה לי עם ההתרגלות למצב מצד האנשים הקרובים אליי‪ .‬אני לא‬
‫רוצה שהם ידאגו‪ ,‬אבל אני צריכה שהם ידאגו‪ .‬שידחפו אותי‪ ,‬שלא יתנו לי לברוח‪ .‬לפעמים בא לי לצעוק‬
‫עליהם‪" :‬תתעוררו! אתם לא מבינים שזה מסוכן?! אל תתנו לי להפסיק עם הבדיקות‪ ,‬תכריחו אותי!"‪ .‬אבל אני‬
‫לא עושה את זה‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫למרות הכול‪ ,‬אני מנסה להיות אופטימית‪ .‬אני אומרת לעצמי שיהיה בסדר‪ ,‬ואולי באמת יהיה בסדר‪ .‬אני לא‬
‫יכולה לדעת מה יקרה‪ .‬הרי מה שקורה לי בהתקפים האלה די משקף את המציאות ‪ −‬אני יכולה לחשוב כמה‬
‫מחשבות שאני רוצה בתוך הראש‪ ,‬אבל אין לי שליטה על כלום‪ .‬אז אני פשוט ממשיכה‪ ,‬ומקווה שאולי יום אחד‬
‫יגלו מה יש לי‪ .‬אולי יום אחד תהיה לזה תרופה‪ .‬אולי יום אחד אני אוכל לחזור ולהעיד על עצמי שאני האדם‬
‫הכי בריא שאני מכירה‪ .‬אני מקווה‪ ,‬וממשיכה‪.‬‬
‫‪428‬‬
‫בדר שאכר א‪-‬סיאב ‪ /‬חביב ג'ובראן‪ ,‬מדעי החיים‬
‫בדר שאכר א‪-‬סיאב הוא אחד המשוררים המפורסמים בעולם הערבי במאה העשרים ונחשב לאחד ממייסדיה‬
‫של השירה החופשית בספרות הערבית‪ .‬הוא נולד בכפר ג'יקור ליד העיר בצרה שבעיראק בשנת ‪ .5215‬בשנת‬
‫‪ ,5255‬כשהיה בן ‪ ,31‬התחילו להופיע אצלו סימפטומים של מחלת ה‪Amyotrophic Lateral Sclerosis-‬‬
‫(‪ – )ALS‬מחלת העצבים המוטורית‪ ,‬ושלוש שנים לאחר מכן הוא נפטר‪ ,‬לאחר תקופה קשה מאוד של כאבים‬
‫וסבל שניתן להבחין בהם דרך היצירות שכתב בתקופה הזו‪.‬‬
‫בשנות החמישים והשישים מחלת העצבים המוטורית לא הייתה מספיק ידועה ונפוצה‪ ,‬והרופאים לא אבחנו את‬
‫א‪-‬סיאב כלוקה במחלה זו‪ .‬עד עכשיו מחלה זאת היא חשוכת מרפא כיוון שמקורה אינו ידוע‪ ,‬אבל בזכות‬
‫יצירות השירה שכתב‪ ,‬המתארות את הסימפטומים שסבל מהם‪ ,‬אפשר להסיק שהוא לקה במחלה זו‪.‬‬
‫הסימפטומים של מחלת העצבים המוטורית הם‪ :‬חולשה והתנוונות הגוף‪ ,‬עוויתות ו”קפיצות” בשרירים‪ ,‬בעיקר‬
‫בשרירי הידיים והרגליים (הגוררים קשיי הליכה ונפילות)‪ ,‬שיתוק ודיכאון‪ .‬תוחלת החיים של הלוקים במחלה זו‬
‫היא בין שנתיים עד שלוש שנים‪ .‬אציג כמה מהסימפטומים מהם סבל המשורר ועליהם כתב בשיריו‪:‬‬
‫‪ ‬חולשה והתנוונות הגוף ‪:‬‬
‫غداً أموت‬
‫אֲמּות מַ חַ ר‬
‫ولن يظل من قواي‬
‫וְ לא יּותַ ר ְמעוֹזִׂ י‬
‫ما يظل من خرائب البيوت‬
‫כְ מו ְשא ֲִׂריוֹת בַ תִׂ ים הַ רּוסִׂ ים‬
‫أفيق أجمع الندى من الشجر‬
‫הַ ְשכם בַ בַ וקֶׁ ר כְ ַדי לְ קַ בֵ ץ ִׂטיפות טַ ל ְמעַ ל הָ עֵ צִׂ ים‬
‫في قدح ليقتل السعال والهُزال‬
‫בְ תוֹך כוֹס כְ ַדי לְ הֲרוֹג אֶׁ תְ הַ ִׂשיעול וְ החיוורון‬
‫أهكذا السنون تذهب ؟‬
‫הַ אֵ ם ָככָה הַ שַ נִׂים חולְ פוֹת ?‬
‫أهكذا الحياة تنضب ؟‬
‫מתייבשים ?‬
‫ִׂ‬
‫הַ אֵ ם ָככָה הַ חַ יִׂים‬
‫‪429‬‬
‫أحس أنني أذوب ‪ ،‬أتعب‬
‫חַ ש שֶׁ ַאנִׂי נַמֵ ס‪ִׂ ,‬מתְ עַ ייף‬
‫أموت كالشجر‬
‫חַ ש ִׂשַאנִׂי אֲמּות כְ עֵ ץ‬
‫( دار جدي )‬
‫(בית סבי )‬
‫*****‬
‫קטעים ומשפטים אחרים ‪:‬‬
‫أشاجع غاب عنها لحمها ( المعبد الغريق)‬
‫אֶׁ צְ בַ עותיי נִׂעְ לָם ְמעַ לֵיהֶׁ ן הַ בַ שַ ר (הבית‪-‬מקדש שטבע)‬
‫صفائح تحتها جثث بال جلد ( المعبد الغريق)‬
‫ִׂשכְ בוֹת ִׂמתַ ְחתֵ יהָ גופוֹת ללא עוֹר (הבית‪-‬מקדש שטבע)‬
‫ألكتب قبل موتي‬
‫أو جنوني أو ضمور يدي ( المعول الحجري)‬
‫כדאי לְ ציין לְ פְ נֵי מותִׂ י‬
‫חולשתָ ידיי (אֵ ת מאבן)‬
‫ְ‬
‫לִׂ פְ נֵי ִׂשגְ ע ֹונִׂי וְ לִׂ פְ נֵי‬
‫‪ ‬עוויתות וקפיצות בשרירים (רעידות)‪:‬‬
‫أصابت ضلوعي الرعشة‬
‫( سفر أيوب رقم ‪) 2‬‬
‫صحراء من الدم تعوي ترجف مقرورة‬
‫ְרעידות חש בִׂ צְ לַעותַ יי‬
‫(ספר איוב מס' ‪) 1‬‬
‫ִׂמ ְדבָ ר ְמ ַדם זו ֵֹרם רועֵ ד וקַ פוא‬
‫تُنهيه الرعشة‬
‫הרעִׂ ָידה‬
‫תַ עֲצוֹר אוֹתִׂ ֹו ְ‬
‫( حنين في روما )‬
‫(געגועים ברומא )‬
‫‪430‬‬
‫קשיי הליכה ונפילות ‪:‬‬
‫سريراً نمت فيه أنثً منه اآلهً بعد اآلهً‬
‫ִׂמזְ רוֹן שֶׁ שַ כַבְ תִׂ י ֲעלַיו צַ ַרח ְמכאבִׂ ים‬
‫هويت في ثقلً‬
‫ًُ‬
‫مشيت ثم‬
‫ًُ‬
‫وعكازاً عليه‬
‫מַ קֵ ל שֶׁ בו נִׂעז ְַרתְ י בְ הַ לִׂ יכָתִׂ י וְ נַפַ לְ תִׂ י בְ כְ בִׂ ָידה‬
‫( القن والمجرة )‬
‫(הַ לּול וְ כוכַבֵ י הַ ֶׁלכֶׁת )‬
‫لكني أعجز عن سير ‪ -‬وياله ‪ -‬على قدمي‬
‫وسريري سجني ‪ ،‬تابوتي‬
‫בְ ַרם תַ שּוש ְמ ֶׁלכֶׁת –אוי לי בַ ֶׁרגֶׁל‬
‫ִׂמיטָ תִׂ י היא מעצרי (בית מעצר)‪ ,‬ארוני (ָארון מתים)‬
‫منفاي إلى األلمً‬
‫מּורחַ ק לְ כְ אֵ ב‬
‫ְ‬
‫وإلى العدمً !!‬
‫לַסוֹף !!‬
‫( عكاز في الجحيم )‬
‫(מַ קֵ ל בגִׂ יהנוֹם )‬
‫في نفس شاعر يموت عمرُه‬
‫בְ נַפש ֹו של ְמשו ֵֹרר חֲייו נִׂסְ תיימּו‬
‫يبعث ًُر ‪ ،‬ويُقب ًُر ؟‬
‫يمشي على عكازةً ويعث ُرً‬
‫أيامه إلى رداه سفر‬
‫( من درم )‬
‫יִׂפַ זר‪ ,‬י ְִׂטמוֹן‬
‫בִׂ עִׂ זִׂ ָרת מַ ְקלו ילֵך‪ ,‬יִׂתָ קֵ ל ויִׂפוֹל‬
‫יַמַ יו חולפים‬
‫(מ‪-‬דרם )‬
‫‪431‬‬
‫‪‬‬
‫שיתוק ונכות ‪:‬‬
‫يشمت جاري‬
‫ًُ‬
‫فهنا ال‬
‫לא ָארשֶׁ ה לְ שְ ֵכנִׂי לשמוח לְ כִׂ אֵ בִׂ י‬
‫أو تهتف عاهرة مرّت من نصف الليل على داري ‪:‬‬
‫א ֹו לְ אִׂ יזֶׁשֶׁ הִׂ י ז ֹונֶׁה ח ֹולֶׁפֶׁ ת בְ חֲצוֹת עַ ל יַד בֵ יתִׂ י לקרוא‪:‬‬
‫" بيت المشلولً هنا ‪" .‬‬
‫"כָאן גַר הַ ָנכֶׁה‪".‬‬
‫( عكاز في الجحيم )‬
‫(מַ ִׂקל בַ גִׂ יהנוֹם)‬
‫ل خطاي ‪( . . .‬عكاز في الجحيم)‬
‫فإن الداءً يش ًّ‬
‫ًّ‬
‫أحال ظهري‬
‫הַ מַ חָ לָה מֵ תִׂ ישָ ה אֶׁ ת צַ ע ֲַדיי ‪( ...‬מַ ִׂקל בַ גִׂ יהנוֹם)‬
‫הִׂ ִׂמ ָירה אֶׁ ת גַבִׂ י‬
‫عمود ملحً ‪. .‬‬
‫לְ עַ מּוד מֶׁ לַח‬
‫أو عمود جمرً‬
‫או עמַ ּוד גִׂ חַ לים‬
‫أحرّك األطراف ال تطيعني‬
‫مشلولة‬
‫مات الدم الف ّوار فيها‪ ،‬أطفئ الشباب‬
‫אִׂ נַסה להַ ניע את אֶׁ יבַ ריי הם לא נענים‬
‫מושתקים‬
‫ְעּורי‬
‫הַ ַדם הַ תוסֵ ס שבהם הוא נְדוֹם‪ ,‬נִׂכְ בּו נ ַ‬
‫( سفر أيوب )‬
‫(ספר איוב)‬
‫كيف أمشي !‬
‫איך אֵ לֶׁך!‬
‫ُخطايً مزقها الداء‪ ،‬كأني عمود ملحً يسير‬
‫( جيكور أمي )‬
‫מַ ֲחלַתִׂ י קַ ְרעָ ה אֶׁ ת צַ עֲדיי‪ ,‬הַ פַ כְ תִׂ י לְ עַ מּוד מֶׁ לַח ִׂמתִׂ הַ לֵך‬
‫(ג'יקור אמי)‬
‫‪432‬‬
‫דיכאון ‪:‬‬
‫ניתן להבחין דרך השירה שלו תסמיני דיכאון שנבעו מהמחלה שתקפה את גופו‪.‬‬
‫خذيني فإن صخور الكآبةً‬
‫קחנִׂי סְ לְ עִׂ י הַ ִׂדיכאוֹן‬
‫تش ًّد بروحي إلى قاعً بحرً‪.‬‬
‫מו ְֹשכוֹת בְ נַפְ ִׂשי לְ קַ ְרקַ עֵ י הַ יַם‬
‫( خذيني )‬
‫ְ(קחִׂ ינִׂי )‬
‫خذيني فإني حزين‬
‫ְקחנִׂי ֲאנִׂי עֲצּוב‬
‫وال تتركيني على الدرب وحدي أسير إلى المجهلً‬
‫( خذيني )‬
‫ַאל תַ ְשאִׂ ירנִׂי לְ בַ ִׂדי בַ ֶׁד ֶׁרך אֶׁ לֶׁך אֵ ל הֹלא יַדּוע‬
‫ְ(קחִׂ ינִׂי )‬
‫فما قيمة العمر أقضيه أمشي‬
‫מָ ה עֶׁ ֶׁרך החַ יִׂ ים ָאשֶׁ ר‬
‫بعكازة في دروب الهرم‬
‫כָל הַ זְ מָ ן ֲאנִׂי ה ֹולֵך עֵ ם מַ קֵ ל בַ ֶׁד ְרך לַזִׂ ְקנָה‬
‫( درم )‬
‫(דרם )‬
‫רוב השירים שכתב א‪-‬סיאב בתקופה הזו תיארו את מחלתו ואת הסבל הגדול שחווה‪ .‬הוא אף העניק לאחד‬
‫מספריו את השם איוב‪ ,‬דבר המדגיש את הסבל הרב שלו‪ ,‬אותו השווה אותו לסבלו של איוב (על פי סיפור‬
‫שהוזכר בתנ"ך וגם בקוראן)‪.‬‬
‫ולהלן שני שירים אשר מתארים את סבלו‪ ,‬שהביאו אותו למצב של התחננות ובקשה מאלוהיו להמתת חסד‪:‬‬
‫شهورً طوالً وهذي الجراحً‬
‫חו ָֹד ִׂשים אֲרוכִׂ ים בכאלה פְ צָ עִׂ ים‬
‫ِّ‬
‫تمزقً جنبيً مثلً ال ُمدى‬
‫קו ַֹרעַ ת אֶׁ ת מוֹתְ נִׂי כְ חֶׁ ֶׁרב‬
‫وال يهدأ الدا ًُء عند الصباحً‬
‫וְ ֹלא תְ ְשכַחֵ נִׂי הַ מַ חָ לָה לְ קַ ָראת הַ שַ חַ ר‬
‫ل أوجاعه بالردى‬
‫وال يمسح اللي ًُ‬
‫וְ הַ ַליְל אֵ ינּו ְמ ַנ ֶׁגב צְ ַרחוֹתַ יי בְ מַ וות‬
‫‪433‬‬
‫( سفر أيوب )‬
‫منطرحاً أمام بابك الكبيرً‬
‫(ספר איוב )‬
‫שָ רּועַ ֲאנִׂי מּול ֶׁדלְ תֵ ך הַ גְ דולָה‬
‫أصرخ في الظالم أستجيرً ‪. . .‬‬
‫ּומבַ קֵ ש עִׂ זְ ָרה‬
‫אֶׁ צְ ַרח בְ חַ ִׂשיכָה ְ‬
‫في ظلمة البحار والفيافي‬
‫בְ צלְ מַ וֵות הַ יַם וְ הַ ִׂמ ְדבָ ר‬
‫وفي متاهة الشكوك والجنون‬
‫ּומעַ ְרבולֶׁת הַ חָ שַ ד וְ הַ ִׂשיגָעוֹן‬
‫ִׂ‬
‫تعبت من صراعي الكبير ‪. .‬‬
‫הִׂ תְ עֲייפְ תי ְמלִׂ הִׂ תְ ָנגֶׁד‬
‫منطرحاً أصيح أنهش الحجار ‪:‬‬
‫שָ רּועַ אֶׁ צְ ָרח‪ ,‬אֵ נְגוֹס אֳבָ נִׂים‬
‫أريد أن أموت يا إله!‬
‫( أمام باب هللا )‬
‫ר ֹוצֳה לַמּות אֱֹלהִׂ ים‬
‫(מול דלת אֹלהים )‬
‫‪434‬‬
‫אלפי שניות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫יוצא ליום‪ ,‬בוקר‪.‬‬
‫מחמם קפה שחור‪,‬‬
‫יוצא ליום שמש בנעליים קרות‪.‬‬
‫הרגליים דוחפות‪ ,‬הידיים מושכות‪,‬‬
‫הלב לא מפסיד אף פעימה‪.‬‬
‫סתם יום של אדמה‪.‬‬
‫משמרת מתחילה‪ ,‬חושך‪.‬‬
‫אין זמן‪ ,‬אור לבן‪.‬‬
‫רץ‪ ,‬בודק‪,‬‬
‫חותם!‬
‫הרגליים דוחפות‪ ,‬הידיים מושכות‪,‬‬
‫הלב לא מפסיד אף פעימה‬
‫אין זמן‪ ,‬אין‪.‬‬
‫‪435‬‬
‫ככה באמצע‪ ,‬לא נוח‪ ,‬כואב‪.‬‬
‫ואולי‬
‫זה לא יום רגיל‪.‬‬
‫מנסה להמשיך והכאב מתחזק‪.‬‬
‫וכבר אין ברירה‪ ,‬צריך בדיקה‪.‬‬
‫יושב בתור ומחכה‬
‫במסדרון חצי ריק‬
‫מסומן בירוק מיושר ודהוי‪,‬‬
‫והלב עוד דופק‪.‬‬
‫ואני כבר טובע‪.‬‬
‫מרגיש כמו בפעם הראשונה‪,‬‬
‫בגיל ‪ 4‬אצל רופא השיניים‪.‬‬
‫אבוד‬
‫בתוך האור המסנוור‪,‬‬
‫מחכה שהכאב יבוא‬
‫ויתפזר‪.‬‬
‫‪436‬‬
‫עם מחט קטנה הסם מתפשט‪,‬‬
‫כמו שיכור על הדשא הראש מסתובב‪.‬‬
‫והרופא מעלי מחטא את השטח‪,‬‬
‫חותך בין צלעות‪,‬‬
‫ואת הרגעים לאלפי שניות‪.‬‬
‫והראש השיכור משתוקק להירדם‪,‬‬
‫לא לזכור‬
‫איך חודר לחזה בלחץ‬
‫צינור‪.‬‬
‫אני מצגת בדיון?‬
‫הראש מנסה לברוח הכי רחוק שיש‪.‬‬
‫כאב לא היה שם‪,‬‬
‫רק נשאר לי חלום‬
‫שממשיך להזכיר‬
‫חוסר אונים שאולי יחזור‪.‬‬
‫‪437‬‬
‫רצועה צולבת ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫רצועה צולבת על צווארך‪,‬‬
‫כאב עמוק‪.‬‬
‫תעזרי לה‪ ,‬תעלי על המדרגה‪,‬‬
‫תגיעי אל הצלב‪,‬‬
‫אבא יעזור עם המסמרים‪.‬‬
‫זה בסדר‪ ,‬זה נורמאלי‪,‬‬
‫אבל זה לא יעבור‪.‬‬
‫גם לאבא כואב‪.‬‬
‫רצועה הדוקה‬
‫מהדקת את שלך‪,‬‬
‫מעיקה על‬
‫העולמות הפנימיים שלך‪.‬‬
‫עכשיו נגבי את הדם‪.‬‬
‫רדי במדרגות‪.‬‬
‫החביאי את הרצועה‪.‬‬
‫‪438‬‬
‫הגיע הזמן ללכת‪,‬‬
‫ללבוש את החיוך‪ ,‬לראות אנשים‪.‬‬
‫אם נתקלת באדם‬
‫עם רצועה מבצבצת‬
‫עזרי לו מהר‪ ,‬דוקטור‪,‬‬
‫לפני שיראה את שלך‪.‬‬
‫‪439‬‬
‫ליד מיטתה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫החלטתי לנקוט בגישה שונה מעט במסגרת כתיבת העבודה‪ .‬רציתי לכתוב יצירה שונה מהרגיל באמצעות כלים‬
‫שאיננו רגילים להשתמש בהם (במקרה זה ההייקו יפני)‪ .‬במהלך הסמסטר נפטרה סבתי‪ .‬חשבתי על כל אותה‬
‫תקופה שבה שכבה בבית החולים וניסיתי לתמצת את תחושותיי ומחשבותיי באותה העת לכדי שיר קצר‪:‬‬
‫ליד מיטתה‬
‫החולה‪ ,‬המשפחה‬
‫חיים או מוות‪.‬‬
‫ההיייקו היא צורת שירה שמקורה ביפן‪ ,‬ומורכבת משלוש שורות בעלות חמש הברות‪ ,‬שבע הברות‪ ,‬ושוב‬
‫וחמש הברות‪.‬‬
‫זוהי צורת שירה שאליה נחשפתי בזמן טיולי באסיה‪ .‬טיילתי ברחבי היבשת במשך עשרה חודשים‪ ,‬מתוכם‬
‫שלושה חודשים ברכיבה על אופניים כשאוהל על גבי‪.‬‬
‫ביקרתי ולנתי במנזרים ובכפרים שמעטים הגיעו אליהם‪ ,‬ושם למדתי ושאבתי רבות מהתרבות המקומית‪.‬‬
‫השיר שכתבתי משקף בעיניי את עולם הרפואה ואת המקרה האישי שלי ‪ −‬ההתמודדות עם חיים ומוות‪.‬‬
‫לעתים טועים לחשוב שהתמודדות זו היא של החולה בלבד‪ .‬בשירי‪ ,‬חשוב היה לי להדגיש את משפחתה של‬
‫החולה‪ ,‬שלטעמי (ומהתנסותי האישית)‪ ,‬מהווה חלק חשוב ואינטגרלי מתהליך הטיפול‪ ,‬מהפרידה ומעבודתי‬
‫כרופא בעתיד‪.‬‬
‫‪440‬‬
‫שעון בלי מחוגים ‪ /‬קרן טאוב‪ ,‬פסיכולוגיה – ביולוגיה (מדעי המוח)‬
‫אליס קירבה את כוס הקפה המהבילה אל פיה‪ .‬ריח הקפאין כבר היה עמוק באפה‪ ,‬כשחתיכת גבס לבנה נחתה‬
‫לפתע במרכז הכוס‪ .‬היא בהתה בהפתעה במשקה המחּולל‪.‬‬
‫"מצטער‪ ,‬זה פגע בך?" שאל שאּול שהציץ מעבר למקדחה‪.‬‬
‫רגע אחד הביטה בו בפה פעור מעט‪ .‬ריח הקפה שעדיין עמד באפה עורר בה תסכול‪ .‬לבסוף התעשתה והניחה‬
‫את הכוס על השיש המאובק‪" .‬שטויות"‪ ,‬חייכה‪" ,‬אני כבר אשתה את הקפה שלי בעבודה"‪.‬‬
‫היא דילגה מעל פועל אחר שמישש בתוך הקיר את מסלולו של כבל חשמלי‪ ,‬הקיפה ערימה של שברי קיר‬
‫והגיעה אל הדלת‪" .‬יום נעים"‪ ,‬בירכה את הפועלים ויצאה‪ ,‬בזמן שניקתה שאריות גבס מבגדיה‪.‬‬
‫דן כבר חיכה לה ליד הדלת‪ ,‬לבוש חלוק‪ .‬הוא שתה את הקפה שלא עלה בידה לשתות‪ .‬הוא לא הצליח להתאפק‬
‫מלצחוק כשראה אותה מנערת את הפתיתים הלבנים מכתפיה‪.‬‬
‫"עדיין חושבת שזה רעיון טוב לשפץ דירה בבניין מיועד להריסה?" שאל ולקח ממנה את המפתח‪.‬‬
‫"נמאס לי לחיות בחורבה‪ ,‬דן‪ .‬תזכור לנעול אחריהם?"‬
‫הוא הנהן בחיוך ונכנס פנימה‪ .‬מרחוק עוד שמעה אותו מגחך ‪" :‬בשביל מה לטרוח‪."...‬‬
‫היא משכה בכתפיה וירדה במדרגות‪ .‬הבניין היה מיועד להריסה מזה שמונה שנים‪ .‬השלט הענק שעמד בחזית‬
‫ודיווח לעוברים ושבים שזמנו של בניין זה קצוב‪ ,‬הצל על החנייה שלה כבר שנתיים רצופות‪ ,‬מאז שנכנסה‬
‫לדירה‪ .‬אבל המטבח הקטן‪ ,‬השירותים הצרים‪ ,‬והחלון שנפתח הישר אל הסלון של השכנים – אלו היו שם כל‬
‫‪441‬‬
‫יום מחדש‪ ,‬מורטים את עצביה בזה אחר זה‪ .‬דן יכול ללעוג לה‪ ,‬אבל בעוד כמה שבועות יסתיימו השיפוצים‬
‫ויהיה לה מקום לתנור‪ .‬גם חלון שמשקיף אל הנוף יהיה לה‪ ,‬כמו שתמיד רצתה‪.‬‬
‫***‬
‫"אז איך מתקדמים השיפוצים?" שאלה דינה בחיוך‪ .‬היא נעמדה בכניסה לחדר ההלבשה בדיוק כשאליס חילצה‬
‫את ראשה מהחולצה הכחולה‪" .‬מתקדם טוב"‪ ,‬חייכה אליס והחלה לאסוף את שיערה‪" ,‬אני מקווה שבקרוב כבר‬
‫אזמין לקפה ועוגה"‪.‬‬
‫"או‪ ,‬עוגה!" ‪ −‬דינה חיכתה שאליס תסיים והגישה לה את הקלסר‪" .‬פיזרת כל כך הרבה הבטחות על המטבח‬
‫החדש‪ ,‬שאין לך ברירה אלא לקיים!"‬
‫הן יצאו משם ביחד לעבר האחיות‪" .‬אני צריכה קפה"‪ ,‬נזכרה אליס‪" .‬תתחילי במסדרון המערבי?"‬
‫"הו לא‪ ,‬הסניטרים דיווחו לי שמר קרייטמן סובל מבעיות במעיים‪ ,‬והוא תמיד נבוך מדי מולי‪ .‬אני אקח את‬
‫המזרחי"‪.‬‬
‫אליס נאנחה‪ ,‬ודינה צחקה בתגובה‪" :‬אל תדאגי‪ ,‬אני בטוחה שרמונה תשמח לספר לך סיפורים גם אם אני אהיה‬
‫זו שלוקחת לה דם"‪.‬‬
‫דינה פנתה לעבר המסדרון המזרחי ואליס נותרה לבדה‪ .‬היא הכינה קפה פושר כדי שתוכל לשתות אותו‬
‫בלגימה‪ ,‬בעודה מהרהרת ברמונה‪ .‬דווקא קיוותה לעבור דרכה בקרוב‪ .‬רמונה הייתה זקנה נמוכה ומלאת‬
‫חשיבות עצמית‪ .‬היא הגדירה את עצמה כקוראת בקפה‪ ,‬בכוכבים‪ ,‬בכף היד‪ ,‬בתווי הפנים ובעצם‪ ,‬במה לא‪ .‬פעם‬
‫הייתה אחות שחשבה שמדובר בשיטיון‪ ,‬עד שבני משפחתה של רמונה הרגיעו אותה שכך היא הייתה תמיד‪.‬‬
‫בעוד שרוב האחיות התקשו שלא לגלגל עיניים אל מול שטף הפרשנויות והתחזיות‪ ,‬אליס מצאה את הרגעים‬
‫‪442‬‬
‫בחדרה של רמונה כהפוגה נעימה כנגד העולם הקדחתני שבחוץ‪ .‬היה זה חדר שכמו לא היה שייך באמת לבית‬
‫החולים הגריאטרי‪.‬‬
‫עיגול כהה הציץ אליה מתחתית הכוס‪ .‬הקפה נגמר‪ ,‬המשמרת מתחילה‪.‬‬
‫***‬
‫"מר קרייטמן‪ ,‬איך עבר עליך הבוקר?"‪ ,‬היא נכנסה בחיוך עליז לחדר החשוך‪ ,‬והסיטה בעדינות את הווילונות‪.‬‬
‫קרייטמן‪ ,‬בעברו סגן ראש העיר‪ ,‬היה כבר בן ‪ .23‬באופן כואב למדי‪ ,‬ככל שהרבה גופו לבגוד בו‪ ,‬כך נראה‬
‫שהתחדדה המודעות העצמית שלו‪ ,‬ואיתה הבושה הגדולה שבמצבו‪.‬‬
‫"עדיף שתישארי ליד החלון"‪ ,‬הוא נהם בקול צרוד וחייך במבוכה‪.‬‬
‫"שכחת עם מי אתה מדבר‪ .‬אין שום סיכוי שתצליח להפתיע אותי"‪ ,‬חייכה‪ ,‬ובתנועה מיומנת‪ ,‬כמעט לא‬
‫מורגשת‪ ,‬שלפה את סיר הלילה ממקומו ופנתה לחדר הרחצה הסמוך‪.‬‬
‫"אני מצטער"‪ ,‬נשרך אחריה קולו הנבוך; אבל היא הקפידה לצחוק בקול משוחרר‪" .‬מר קרייטמן‪ ,‬אני רק שמחה‬
‫שהצנרת עובדת! עכשיו תספר לי‪ ,‬איך מתקדמות ההכנות לחתונה?"‬
‫היא הקשיבה להסברים המגומגמים על החתונה של נכדתו בזמן שבהתה בזרם הקולח השוטף את הסיר‪ .‬לאחר‬
‫מכן שטפה את ידיה בסבון ויצאה אליו עם מגבת נייר‪" .‬נשמע נהדר‪ ,‬מה קרייטמן‪ .‬אבל בשביל שתוכל באמת‬
‫לצאת מכאן בסוף השבוע אנחנו צריכים למדוד חום ולדאוג שתשתה מספיק‪ .‬כמה זמן היציאות הן מימיות?"‬
‫"הו"‪ ,‬הוא האדים קלות‪" ,‬זה קרה רק עוד כמה פעמים בלילה‪ .‬זה לא כואב"‪.‬‬
‫‪443‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬זה רק לביקורת"‪ ,‬היא הוציאה את המדחום מהמגירה ורכנה אל אוזנו‪ .‬הוא בהה בחלון‪" .‬זו החתונה‬
‫של רוזי"‪ ,‬מלמל‪.‬‬
‫"אל תדאג"‪ ,‬היא ניערה את המדחום וחייכה‪ ,‬מקפידה ליצור איתו קשר עין‪" .‬אתה בסדר‪ .‬נעקוב אחריך טוב‬
‫ביומיים הקרובים‪ ,‬ואם יהיה צורך ניתן לך עירוי‪ .‬כבר קישטנו בשבילך את כיסא הגלגלים‪ .‬הוא יצא כל כך יפה‬
‫עד שהעמדנו אותו ליד עמדת האחיות‪ ,‬כדי שכולם יראו‪ .‬נעשה הכול כדי שתשתמש בו‪ .‬בינתיים‪ ,‬אולי תספר לי‬
‫איזה שיר רוזי מתכננת לשיר אחרי החופה?"‬
‫***‬
‫לרמונה היא הגיעה רק בשעה האחרונה של המשמרת‪ .‬היא מצאה אותה שעונה על ההליכון ליד החלון‪ ,‬בוהה‬
‫בחיוך עצל בנוף המתנמנם‪ .‬אליס צפתה בה מהדלת והביטה בארוחת הערב שנחה על המגש‪ ,‬מבלי שנגעו בה‪.‬‬
‫"את לא רעבה?"‪ ,‬שאלה‪ .‬רמונה הסתובבה אליה בחיוך מופתע‪" .‬הנה את!"‪ ,‬היא החלה לצעוד לכיוון המיטה‪.‬‬
‫"תהיתי איך ויתרת עליי היום"‪.‬‬
‫"לעולם לא"‪ ,‬הבטיחה אליס‪ .‬היא סייעה לה להתיישב במיטה‪ ,‬וקירבה אליה את המגש עם האוכל‪ .‬רמונה‬
‫בהתה בו בחוסר רצון‪ ,‬אך הרימה את הכפית‪" .‬אני מניחה שאוכל יעזור לחלומות בלילה"‪ ,‬אמרה כמו לעצמה‪,‬‬
‫ושיטחה את גבעת הפירה שבצלחתה‪.‬‬
‫"שמעתי שהילדים של רבקה היו פה אתמול‪ ,‬אספו את הגלויות והכול"‪ ,‬אמרה רמונה מבלי להרים את מבטה‪.‬‬
‫"קארמה טובה‪ .‬ילדים טובים היא גידלה‪ ,‬רבקה"‪ .‬היא נאנחה בעצב‪.‬‬
‫אליס בחנה בדממה את הרטט הקל שעבר בקמטים השקועים‪" .‬רבקה מתה בשיבה טובה‪ ,‬רמונה‪ .‬היא היתה‬
‫מבוגרת ממך כמעט בעשור"‪.‬‬
‫‪444‬‬
‫רמונה הכניסה את הכפית אל פיה ובלעה באטיות‪" .‬את אף פעם לא היית טובה בזמנים‪ ,‬אליס"‪.‬‬
‫אליס שתקה‪ ,‬אולי הייתה זקוקה להסבר נוסף‪ .‬אבל רמונה‪ ,‬שלא כהרגלה‪ ,‬לא הכבירה במילים‪ .‬אחרי כמה‬
‫רגעים של שקט החליטה אליס לרומם את האווירה‪" .‬שמעת שקרייטמן יוצא עוד יומיים לחתונה של נכדתו?‬
‫הוא הולך להיות אורח הכבוד"‪ ,‬סיפרה בעליצות‪.‬‬
‫רמונה שיחקה מעט בפירה שנותר בצלחתה‪" .‬בתנאי שיצליח להחזיק מעמד‪ .‬שמעתי אותו בלילה משתעל כמו‬
‫שחפן‪ .‬הוא כבר לקראת הסוף‪ .‬אבל כמובן קשה לדעת את זה בלי שעון"‪ ,‬קרצה רמונה‪.‬‬
‫כמעט בהיסח הדעת שלחה אליס מבט בשעון המוזהב שעל פרק ידה‪ .‬רק אז שמה לב לאבק הלבן שדבק בו‪.‬‬
‫היא קירבה אותו לאוזנה בחשש‪ .‬כלום‪ .‬השעון נדם‪ .‬באמת אין לי שעון‪ ,‬חשבה בעגמומיות‪.‬‬
‫היא רצתה לספר לרמונה שמצבו של מר קרייטמן דווקא משתפר‪ ,‬כשהמכשיר הסלולרי שבכיסה צלצל‪ .‬היא‬
‫הביטה בבלבול בשמו של שאול על הצג‪" .‬אני מתנצלת‪ ,‬אחזור בקרוב"‪ ,‬נפרדה מרמונה ויצאה‪.‬‬
‫***‬
‫"מה קרה?"‪ ,‬דינה ראתה את ההבעה על פניה והגישה לה כוס קפה‪ .‬אליס בדיוק ניתקה את הטלפון‪ .‬היא לקחה‬
‫את הקפה בהיסח דעת‪ ,‬תוך שהיא מנידה בראשה בתסכול‪" .‬המשפצים המהוללים שלי החליטו שצריך להחליף‬
‫את כל הצנרת‪ .‬זה הולך לעלות לי ביוקר"‪ ,‬נאנחה והניחה את הקלסר על הדלפק‪ .‬היא תופפה באצבעותיה‬
‫בעצבנות ומלמלה לעצמה‪" ,‬ברור שצריך להחליף את הצנרת‪ .‬הבניין הזה בקושי עומד ברוח"‪ .‬היא הרימה את‬
‫עיניה אל דינה‪" .‬את חושבת שאני משוגעת? זה משוגע לשפץ דירה בבניין שכבר שמונה שנים מיועד‬
‫להריסה?"‬
‫‪445‬‬
‫דינה חככה בדעתה‪" .‬את שואלת אם לא שווה להשקיע במשהו‪ ,‬שגם ככה לא יישאר ב ‪"? -‬‬
‫דבריה נקטעו על ידי קול אזעקה קצוב‪ ,‬והן הנמיכו את כוסות הקפה באופן אינסטינקטיבי‪ .‬אחראית המשמרת‬
‫חלפה על פניהן בריצה‪" .‬זה קרייטמן‪ ,‬הוא קורס"‪ ,‬צעקה‪ .‬הן רצו בעקבותיה‪ ,‬משאירות מאחור את המשפט‬
‫הקטוע‪ ,‬תלוי באוויר לצד כיסא הגלגלים המקושט‪.‬‬
‫‪446‬‬
‫סיפור על איש אמיץ‪ /‬ירדן יניב‪ ,‬הנדסה‬
‫"ירדן! טל! קומו עכשיו!"‬
‫אימא צעקה לנו מלמטה‪ .‬הקול שלה היה כועס ומפוחד‪.‬‬
‫מיד ידעתי‪ .‬קרה משהו רע‪.‬‬
‫כשירדתי במדרגות כבר ידעתי שזה קשור לסבא‪.‬‬
‫"אנחנו נוסעים לסבא וסבתא‪ .‬קרה משהו לסבא"‪.‬‬
‫אני וטל נכנסנו לחדר של אימא ואבא כדי לשמור על יהלי‪ ,‬אחותנו התינוקת‪.‬‬
‫טל שאלה אם אני חושבת שהוא מת‪ .‬אמרתי שאני לא יודעת והיא התחילה לבכות‪.‬‬
‫היא בכתה ובכתה בלי סוף‪ ,‬ואני רק חזרתי בראשי על המשפט‪ :‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪.‬‬
‫בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא‬
‫מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא‬
‫לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה‬
‫שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת‪ .‬בבקשה שהוא לא מת ‪.‬‬
‫לא בכיתי‪ .‬האמת שאפילו קצת צחקתי‪.‬‬
‫אני לא יודעת למה‪ ,‬אבל ככה זה תמיד כשקורים דברים רעים‪.‬‬
‫כשאימא אמרה לי שחושבים שיש ליונתן תסמונת טורט‪ ,‬צחקתי כמה דקות ברצף‪.‬‬
‫כשראיתי את אימא בוכה כמו מטורפת בעודה צופה בטלוויזיה בבנייני התאומים קורסים‪ ,‬חשבתי על זה‬
‫ששבוע לפני כן אכלנו שם במסעדה בקומה העליונה‪ .‬ושהיה מאוד יקר‪ .‬ובכלל‪ ,‬אלה שני הבניינים האהובים‬
‫עליי בעולם‪ .‬ואז יצאתי מהחדר כדי לא להעליב אותה והתחלתי לצחוק‪.‬‬
‫וגם עכשיו חשבתי שאולי סבא מת וקצת צחקתי‪.‬‬
‫‪447‬‬
‫לא יכולתי לסבול את כל הפחד הזה שהיה בחדר של אבא ואימא‪ .‬היה לי קשה לנשום‪.‬‬
‫התקשרתי לאבא והוא אמר שהם עוד כמה דקות בבית‪ ,‬ואז נדבר‪.‬‬
‫התאמצתי לא לחשוב עד שהם יחזרו‪.‬‬
‫כששמענו את הדלת נפתחת‪ ,‬רצנו למטה‪ .‬אבא ואימא נכנסו עם סבתא‪ .‬היא הסתכלה עליי ועל טל וחייכה‪.‬‬
‫העיניים שלה היו רטובות והיא נראתה מאוד עייפה‪.‬‬
‫"הוא מת‪ ,‬סבא דויד מת"‪.‬‬
‫טל שוב פרצה בבכי ואני חיבקתי את סבתא‪ .‬רציתי להקיא‪.‬‬
‫ישבנו למטה בחדר הטלוויזיה וסבתא כל הזמן אמרה "הוא היה כל‪-‬כך אמיץ‪ .‬סבא שלכם היה כל‪-‬כך אמיץ"‪.‬‬
‫אימא הסתובבה בסלון ועשתה הרבה טלפונים‪ .‬ואז יונתן ורוני חזרו מהקייטנה‪.‬‬
‫אימא ביקשה שאני אספר ליון‪ .‬הרגשתי שזאת צריכה להיות אני‪.‬‬
‫עליתי אליו לחדר‪ .‬הוא שיחק במחשב ואני התיישבתי על הפוף שלו‪.‬‬
‫"יון‪..‬סבא‪...‬הוא‪ ...‬נפטר"‪.‬‬
‫יונתן הסתכל עליי וחייך לרגע‪ .‬אולי הוא חשב שאני צוחקת‪ .‬אבל אחרי שנייה הוא כבר הבין‪.‬‬
‫הוא התיישב עליי והתחיל לבכות‪ .‬טמן את ראשו עמוק‪-‬עמוק בתוכי‪ .‬הרגשתי את הרטיבות מתפשטת לי על‬
‫הבגדים‪.‬‬
‫נורא קיוויתי שגם אני אבכה קצת‪.‬‬
‫אימא נכנסה לחדר והפנים שלה היו אדומות‪ .‬היא הסתכלה עליי ועל יון ואמרה "סבא שלכם היה כל‪-‬כך אמיץ"‪.‬‬
‫שאלתי איך הוא מת‪ ,‬והיא אמרה שהוא חיכה שסבתא תצא מהבית‪ .‬הוא לא רצה שהיא תראה אותו מפסיד‬
‫בקרב האחרון של המחלה שלו‪ .‬ואז פשוט כך‪ ,‬הפסיק לנשום‪.‬‬
‫אחרי שיונתן נרגע‪ ,‬ירדתי שוב למטה‪ .‬ראיתי שרוני כבר יודעת והיא הייתה נראית שלווה להפליא‪ .‬כאילו שזה‬
‫ברור שהמוות הוא חלק מהחיים‪ .‬ושזה בסדר‪ .‬והיא עדיין לא הייתה בת שבע אפילו‪.‬‬
‫‪448‬‬
‫עמדתי במטבח ואבא שאל אותי אם אני יודעת איך הוא מת‪ .‬אמרתי שאימא סיפרה לי‪ .‬הוא אמר "זה נורא"‪.‬‬
‫אימא שמעה אותנו ואמרה לו‪" :‬צחי‪ ,‬היא לא יודעת"‪.‬‬
‫התחננתי שיספרו לי‪ ,‬אפילו שבפנים כבר ידעתי את התשובה‪ .‬הוא התאבד‪.‬‬
‫שאלתי איך‪.‬‬
‫אקדח‪.‬‬
‫יצאתי אל החצר והתחבאתי בין השיחים‪ .‬דמיינתי שאני צופה בסרט‪ .‬בסרט היה איש זקן‪ .‬זקן וחולה‪ .‬פעם הוא‬
‫היה מלך העולם‪ .‬פעם הוא חי כמו מלך‪ ,‬אומרים שלא היה אוהב חיים גדול ממנו‪ .‬ועכשיו‪ ,‬מה נשאר ממנו?‬
‫איש חולה‪ .‬לא יכול ללכת לבד‪ .‬לא להתקלח לבד‪ .‬לא לעשן‪ .‬לא לשתות‪ .‬אשתו‪ ,‬שכל החיים ראתה בו את‬
‫המשענת שלה‪ ,‬החליפה איתו תפקידים בעל כורחה‪ .‬היא גררה אותו לעשרות רופאים‪ .‬וכולם משקרים‪.‬‬
‫אתה בסדר! אתה תהיה בסדר‪ ,‬אתה שומע?‬
‫לא יכלה לסבול את המחשבה שיאלץ לשבת בכסא גלגלים‪ .‬התביישה‪ .‬כאבה‪ .‬הכול חייב לחזור להיות בסדר‪.‬‬
‫מיום ליום מצבו התדרדר‪ .‬הוא לא יכול יותר‪ .‬לא יכול לראות את אשתו משתגעת‪ .‬לא מורידה לעולם את‬
‫משקפי השמש השחורות שלה‪ .‬שלא יראו את העיניים הנפוחות‪.‬‬
‫לוקח את האקדח‪ .‬נושם נשימה עמוקה‪ .‬האצבע סוחטת באיטיות את ההדק‪.‬‬
‫וזהו‪.‬‬
‫התחלתי לבכות‪ .‬בכיתי עד שכאב לי הראש‪ ,‬ואז נכנסתי בחזרה הביתה‪.‬‬
‫הגיעו אלינו כל מיני אנשים‪ .‬משפחה‪ ,‬חברים של ההורים‪ ,‬חברים של סבתא וסבא‪.‬‬
‫כולם בכו כל הזמן והיה מאוד עצוב‪ .‬אני‪ ,‬כרגיל‪ ,‬לא בכיתי‪.‬‬
‫מאז שבכיתי בין השיחים לא בכיתי יותר בגלל סבא‪ ,‬אפילו לא פעם אחת‪ .‬ועברה שנה וחצי‪.‬‬
‫כולם נראו חלשים וחסרי אונים‪ .‬זה הרגיש לי מאוד מוזר‪ .‬כל חיי הייתי רגילה שכולם תומכים בי ודואגים לי‪.‬‬
‫ועכשיו כולם נראו יותר חלשים ממני‪ .‬בגלל שלא בכיתי‪ ,‬הרגשתי שאני צריכה להיות התומכת הפעם‪.‬‬
‫‪449‬‬
‫אז הסתובבתי וחיבקתי‪ ,‬ושמתי יד על הכתף‪ ,‬וליטפתי‪ ,‬וחייכתי‪.‬‬
‫כל מבט אוהב ששלחתי‪ ,‬כל חיוך מנחם‪ ,‬כל נגיעה וכל חיבוק הגבירו יותר ויותר את הדחף שלי להקיא‪.‬‬
‫יצאתי להסתובב לבדי בעיר‪ .‬התקשרתי לחברות שלי וסיפרתי להן‪ .‬הייתי הנתמכת לקצת‪ ,‬וזה היה נעים‪.‬‬
‫ישבתי ברחוב וחשבתי על סבא‪ .‬חשבתי על איך החיים ייראו מעכשיו‪ .‬האמת שהעדפתי לא לחשוב על זה‪ ,‬אבל‬
‫לא הצלחתי‪.‬‬
‫חשבתי על כל המכתבים שהוא כתב לי‪ ,‬וכל הדברים שהוא הכין לי‪ ,‬וכל הטיולים שעשה לי‪.‬‬
‫הוא היה הסבא הכי משקיען בעולם‪ .‬אפילו שלא הכרתי כל‪-‬כך הרבה סבים‪ ,‬אני יודעת שהוא היה במקום‬
‫הראשון במשקיענים‪.‬‬
‫אני חושבת שבערך מגיל עשר‪ ,‬הקשר שלנו החל להתרופף‪ .‬זה לא הפריע לי כל‪-‬כך‪ .‬נראה לי שזה גם לא הפריע‬
‫לו‪ .‬הרי כל הזמן נולד לי עוד אח או אחות קטנים שימלאו את המקום שפעם היה שלי‪,‬‬
‫הנכדה הראשונה שלו‪.‬‬
‫היה לי עצוב שלא שמרתי על המקום שלי אצל סבא‪ .‬הוא באמת היה איש מיוחד‪ ,‬כולם חשבו כך‪ .‬גם לפני‬
‫שהוא מת‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬חשבתי לעצמי שאולי עדיף ככה‪ .‬כי אם המצב בינינו היה אחרת‪ ,‬אז כנראה עכשיו היה לי הרבה יותר‬
‫עצוב‪ .‬ואז גם אני‪ ,‬ביחד עם כולם‪ ,‬הייתי מסתובבת בבית עם עיניים חלולות ורטובות‪ ,‬ופנים אדומות‪.‬‬
‫ואז חשבתי שזה בטח נורא מפחיד להרוג את עצמך‪.‬‬
‫והאקדח בטח נורא קר על הפנים‪.‬‬
‫והאצבע בטח נורא רועדת על ההדק‪.‬‬
‫סבא שלי היה כל‪-‬כך אמיץ‪.‬‬
‫‪450‬‬
‫זיכרון של בדיקה בלתי נשכחת ‪ /‬עילום שם‪ ,‬מדעי המוח‬
‫למרות שעברו כבר שנים‪ ,‬אני זוכרת זאת כאילו אתמול זה קרה‪ .‬אני זוכרת איך במשך כל השבוע שקדם לאותו‬
‫יום חשבתי רק על זה‪ .‬אני יודעת ‪ −‬זה נראה כמו עניין פעוט ושולי‪ ,‬ומובן שהיום אני לא מקנה לעניין כל‬
‫חשיבות‪ ,‬אך בזמנו זה נראה לי כמו הר‪ ,‬כמו בריקאדה גדולה שמונעת מעבר של כל מחשבה אחרת‪.‬‬
‫אני זוכרת מה חשבתי‪ .‬כל הרעיון די הטריד אותי‪ ,‬אם לומר את האמת‪ .‬חשבתי על כך כשאנחנו ילדים מלמדים‬
‫אותנו לשמור על עצמנו ועל גופנו‪ ,‬שהגוף שלנו הוא שלנו ומותר רק לנו‪ .‬והנה פתאום מתגנבת לה לחיי‬
‫סיטואציה שכזו‪ ,‬והמחשבה על הפרת האיזון העדין הזה נראתה לי קשה מנשוא‪ .‬זה הרגיש לי כל כך חשוף‪:‬‬
‫להסיר כך את כל ההגנות ולהישאר רק אני ועצמי ותו לא‪.‬‬
‫ואז הגיע היום ויצאתי אל הלא נודע‪ .‬אחרי נסיעה קצרה ומתוחה הגעתי למרפאה וניגשתי לדלפק המזכירה ‪−‬‬
‫בחורה צעירה ששיערה אסוף ולחייה סמוקות‪ .‬היא נראתה עסוקה ומוטרדת‪ ,‬אבל דווקא כשהרימה את מבטה‬
‫אליי היא חייכה‪" .‬זה שם"‪ ,‬הצביעה על הדלת בסוף המסדרון בלי לשאול כלל למעשיי‪" .‬רק קחי מספר"‪.‬‬
‫הושטתי את ידי אל מתקן הפלסטיק האדום ושלפתי פתק‪ .155 .‬קימטתי אותו ופניתי ללכת‪.‬‬
‫הקירות היו מכוסים בטפט בהיר ואור הניאון היה בוהק מדי‪ .‬הלכתי במסדרון הצר והרגשתי שאני מזיעה מעט‬
‫בכפות הידיים‪ .‬היה די עמוס בחדר ההמתנה‪ .‬מצאתי לי כיסא פנוי והתיישבתי בשקט‪ .‬ברקע היה מין זמזום של‬
‫עומס התרחשות מסביב‪ ,‬ללא יכולת מאין נובע הרעש‪ ,‬או מה נאמר בכל אחת מהשיחות הקטנות שאפפו אותי‪.‬‬
‫מולי ישבו שלוש נשים שכרסיהן בין שיניהן‪ ,‬ונראה היה כאילו בכל רגע לפחות אחת מהן עומדת להתפקע‪,‬‬
‫והנה כבר נשמע את הבכי החדש הזה‪ .‬על‪-‬ידי ישבה בחורה צעירה שדיברה בטלפון הנייד בקצב מהיר ובשפה‬
‫זרה‪ .‬במשחקיה ישבו ילד וילדה וציירו ציורים בצבעי פנדה‪" .‬בא לי ללכת"‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ ,‬ומיד התעשתי‪.‬‬
‫נראה לי ילדותי להילחץ מזה כל כך‪ ,‬הרי כולם עושים את זה‪ .‬ומדובר ברופאים‪ ,‬למען השם‪ ,‬אנשי מקצוע שכל‬
‫חייהם נתקלים במקרים חמורים אף משלי‪ .‬אני רק עוד מטופלת‪ .‬אני לא מיוחדת וזו סתם בדיקה שגרתית‪" .‬אני‬
‫אחת מאלף"‪ ,‬ניסיתי לשכנע את עצמי‪ .‬זה סתם רגע קטן וחסר חשיבות‪ .‬אבק ברוח‪.‬‬
‫‪451‬‬
‫המשכתי לסרוק את חדר ההמתנה‪ .‬אישה מבוגרת בחליפה הדורה ישבה מולי וקראה מגזין תוך כדי שנענעה את‬
‫רגלה מבלי משים‪ .‬מימינה ישבה אם צעירה וילדתה הקטנה לידה‪" .‬זה נורא נחמד להיות מוקפת בכל כך הרבה‬
‫נשים"‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ .‬יש בזה משהו מאוד מעצים‪ .‬ואז פתאום הבנתי שאני דווקא מרגישה טוב‪ ,‬אני מרגישה‬
‫אישה‪ .‬אני מרגישה אחראית לעצמי‪ .‬פתאום נמלאתי ביטחון שהשד לא נורא כל כך‪.‬‬
‫'לפעמים'‪ ,‬המשכתי לטוות את חוט המחשבה‪' ,‬לא חושבים מספיק על האדם הקטן שבצד השני של השולחן‪.‬‬
‫מדברים הרבה על המחלה ועל המצב ‪ −‬איך מטפלים בהם ואיך לקחת את התרופה הנכונה בזמן הנכון ובמינון‬
‫הנכון‪ .‬ומדברים על הרופא הכול יכול‪ ,‬על כמה הוא מקצועי ומוכשר ומדבר מהר וברהיטות וכותב בכתב לא‬
‫מובן שמות ארוכים ומוזרים באנגלית‪ .‬אבל מה עם מחשבה קטנה וטורדנית של מטופלת צעירה וביישנית?‬
‫האם גם לכך יש מי שנותן את הדעת?'‬
‫ובעוד אני שקועה במחשבות שכאלו‪ ,‬הופיע המספר ‪ 155‬על המסך‪ .‬לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי‪ .‬זהו‪ ,‬מה‬
‫שיהיה ‪ −‬יהיה‪ .‬הושטתי יד קרה לידית הדלת‪ ,‬עשיתי צעד גדול פנימה וסגרתי אחריי את הדלת‪.‬‬
‫היום נראה לי טיפשי להיות מוטרדת מדבר שולי ופעוט שכזה‪ ,‬אבל אז הדברים נראו לי אחרת‪ ,‬גדולים‬
‫ומפחידים כל כך‪ .‬ככה אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי אצל רופא הנשים‪.‬‬
‫***‬
‫עוד יום רגיל ורגוע בעבודה‪ .‬הגעתי קצת מוקדם מהרגיל‪ ,‬כך שהספקתי לקבל את המטופלת הראשונה אפילו‬
‫לפני השעה שנקבעה לה‪ .‬התורים זרמו בקצב ובכל פעם שנפתחת הדלת‪ ,‬נכנס עולם ומלואו‪ .‬אני מנסה לתת‬
‫לכל מי שנכנסת את ההרגשה כאילו עכשיו היא הדבר היחיד שחשוב פה‪ ,‬בחדר הזה‪ .‬שאני מקשיבה‪ ,‬שאני לא‬
‫אשפוט‪ ,‬שאני רוצה בטובתה‪ ,‬שאני כאן כדי לעזור לה‪ .‬מאז שהייתי סטודנטית צעירה לרפואה תמיד הבטחתי‬
‫לעצמי לא לשכוח את המטופל‪ ,‬כי רפואה היא קודם כל אנשים‪ .‬אני תמיד מנסה לחשוב על עצמי כמטופלת‪ ,‬כי‬
‫הרי לפעמים גם אני כזו‪ ,‬כמו כולם‪ .‬אני מנסה להזכיר לעצמי כמה חשש יש ברגע הזה‪ ,‬בביקור אצל הרופא‪.‬‬
‫‪452‬‬
‫כמה רגשות יש במפגש הזה‪ ,‬כמה שמחה‪ ,‬תקווה ואופטימיות‪ ,‬אבל לפעמים גם עצב וכאב‪ .‬אני מנסה ככל‬
‫שביכולתי להנעים את חוויות המטופלים שלי‪.‬‬
‫הזמן עובר בעצלתיים והמטופלות ממשיכות לזרום לחדר‪ .‬לא היו מקרים חריגים‪ ,‬אבל לפעמים כשאין חדשות‬
‫מדובר בחדשות טובות‪ .‬כמה פרצופים חדשים‪ ,‬כמה ותיקים ‪ −‬כולם מעניינים‪ ,‬עם כולם אפשר לשבת לשיחה‬
‫שלמה‪ ,‬אבל כל מה שיש זה רק כמה דקות ספורות ומדודות‪ .‬והנה כבר נכנסת המטופלת הבאה‪ .‬כמה חבל‬
‫שהזמן יקר ומוגבל כל כך‪ .‬אפילו על מחשבות כאלה אין לי זמן לבזבז‪.‬‬
‫הקצב גבוה והעייפות מתחילה להציק‪ .‬בין לבין אני מתעדכנת קצת בשלום הילדים ובשלומו של החצי השני‬
‫והאהוב‪ ,‬ובהפסקות המעטות כבר מתחילה לתכנן את המשך הערב בבית‪ ,‬תחת הכובעים האחרים של‬
‫התפקידים אותם אני ממלאה בחיים – כרעיה ואם וחברה ואחות וכל הקשרים בהם אני נוטלת חלק‪ ,‬אשר‬
‫דורשים תחזוקה‪ .‬אך בכל פעם שנפתחת הדלת לחדרי אני מקפידה להשאיר את כל אלו מאחור ופשוט‬
‫מקשיבה‪ ,‬לפעמים זה כל מה שצריך‪ ,‬אני אפילו לא נדרשת לשאול שום דבר‪ .‬לפעמים אנשים פשוט יאמרו את‬
‫אשר על לבם‪ ,‬את מה שמפריע‪ ,‬כואב ומציק ‪ −‬אם רק יהיה להם למי‪ .‬אני משתדלת להיות האוזן הקשבת הזאת‪,‬‬
‫ולגייס את כל הידע שצברתי בלימודים קשים ובעבודה מסורה במרפאה ולעזור‪ .‬אני פה כדי לעזור ‪ −‬אני אף‬
‫פעם לא שוכחת את זה בכל פעם שנכנסת מטופלת חדשה לחדר‪.‬‬
‫השעה כבר כמעט ערב והתור האחרון שלי להיום כבר מתקרב‪ .‬הידית מסתובבת ולחדר נכנסת נערה צעירה‪,‬‬
‫שיערה פזור ומבטה מעט נבוך‪" .‬בואי תיכנסי"‪ ,‬אני מסמנת לה ומצביעה על הכיסא‪ .‬היא נראית קצת מוטרדת‬
‫ולחוצה‪" .‬איך אני יכולה לעזור לך?"‪ .‬היא קצת מזכירה לי אותי‪ .‬פתאום אני נזכרת שלפני שנים גם לי הייתה‬
‫פעם ראשונה‪ .‬מי יודע‪ ,‬אולי כבר אז הבנתי שזאת השליחות שלה נועדתי‪ .‬אולי גם היא תהיה יום אחד במקומי‪.‬‬
‫‪453‬‬
‫סגירת מעגל ‪ /‬עדי גלעדי‪ ,‬אדריכלות‬
‫בוקר‪ .‬עולה על הרכבת מבנימינה לכיוון תל אביב‪ .‬יש לי בדיוק ‪ 11‬דקות כדי לנמנם‪ .‬לא ישנתי כל הלילה‪ .‬הילד‬
‫לא נותן מנוחה‪ ,‬יש איזה וירוס שמשתולל בגן ומדביק כל נפש חיה‪ .‬רק חסר לי שאני אדבק בזה‪ .‬נרדמת‪.‬‬
‫חולמת על שדות מוריקים בעמק מתוק‪ ,‬הילד מתרוצץ אחר הכלב‪ ,‬תמונה פסטורלית של אושר‪ ,‬ולפתע הכול‬
‫מתהפך‪ .‬השמים לוכדים את האדמה והאדמה בולעת את הילד הזועק לעזרתי‪ .‬מנסה לרוץ אליו אך רגליי‬
‫לכודות‪ .‬מתעוררת בבהלה‪" .‬גברתי‪ ,‬את בסדר?" שואלת אותי שכנתי למושב‪" .‬כן‪ ,‬בסדר‪ ,‬לא ישנתי הלילה‪.‬‬
‫תודה"‪ .‬איפה אני? אה‪ ,‬עדיין בקרון‪ .‬חולפת על פני תחנת ת"א‪-‬אוניברסיטה‪ .‬עוד שנייה צריכה לרדת‪ .‬הסיוטים‬
‫הללו אשר פוקדים אותי לאחרונה די מדאיגים‪ .‬אין מה לעשות‪ ,‬הם יחלפו – הם תמיד חולפים‪.‬‬
‫חדר‪ .‬יותר נכון מעבר‪ .‬אין תקציב שאשב בחדר‪ .‬עברנו לא מזמן לקומה וטוענים שהכול עוד ישתנה‪ .‬אני אקבל‬
‫חדר פרטי‪ .‬מתחילה לעבור על הניירת העצומה שעל שולחני ונזכרת באיזה שלב נטשתי את עבודתי אמש‪.‬‬
‫הייתם מאמינים שיש רק בן אדם אחד בכל הארגון הגדול הזה שמטפל בפניות הציבור? וכן‪ ,‬זו אני‪ .‬נעים מאוד‪,‬‬
‫טלי ברגר‪ .‬אמונה על ניסוח התגובות הרשמיות של קופת חולים גדולה בארץ‪ .‬ומה ההכשרה שלי? כישרון‪.‬‬
‫אבא רצה שאהיה רופאה‪ ,‬שאמשיך את המוסד אותו הקים‪ ,‬מרפאת ילדים בלב שכונת טלביה בירושלים‪ .‬אבי‬
‫היה רופא מוכר וכל ירושלמי בהווה ולשעבר שמע עליו או פקד את חדרו‪ .‬ובצדק‪ ,‬התור למרפאתו היה "כאורך‬
‫הגלות" כך אימא‪ ,‬מזכירתו‪ ,‬הייתה נוהגת לומר בעגה הונגרית‪ .‬ומעניין למה‪ .‬אבא היה גבר נאה וכל נשות העיר‬
‫היו עולות אליו לרגל עם ילדיהם‪" :‬דוקטור הבן שלי עם חום מזה שבוע‪ ,‬מה לעשות? דוקטור‪ ,‬הילדה שלי לא‬
‫מפסיקה לבכות‪ ,‬אני אובדת עצות!" וכל מיני סיפורים שמטרתם המרכזית הייתה להיכנס לחדרו‪ .‬את קירותיו‬
‫קישטה תמונה אחת בלבד‪" ,‬הטאג' מהאל"‪ ,‬מזכרת מסיור משלחת של רופאים מהארץ לפני כך וכך שנים‪.‬‬
‫מלבד התמונה צעקו הקירות מלובן‪ .‬ובכלל‪ ,‬המראה הכללי של מרפאתו לא הזכירה מרפאות ילדים רגילות‪ .‬אבי‬
‫שייך לאסכולה של פעם‪ .‬יקה‪ ,‬גרמני‪ ,‬כזה שמאמין שרופא נועד לרפא ולא לרצות את האימא ולהגיד שיהיה‬
‫בסדר‪ .‬אבל לגבי האימהות‪ ,‬זה כבר סיפור אחר‪ .‬עם השנים הבנתי שלהן הוא נתן טיפול מיוחד‪" :‬חמודי‪ ,‬צא‬
‫רגע מהחדר‪ ,‬אימא תכף תבוא"‪.‬‬
‫ואימא שלי הייתה בכל הזמן הזה מחוץ לחדרו‪ .‬הביטה בעיני הילד התורן‪ ,‬שמעה ונשארה‪.‬‬
‫‪454‬‬
‫אני בחרתי ללמוד פסיכולוגיה‪ ,‬בעיקר כדי לעצבן את אבי‪ ,‬אבל גם כדי להבהיר לו בדרכי שלי שלא עוד‪ .‬להיות‬
‫רופא זה לא אומר להיות אלוהים‪ ,‬ודין וחשבון זהו חלק ממערכת שכוללת את בני האדם‪ ,‬כולל רופאים‪ .‬ולמרות‬
‫כל זאת‪ ,‬נשאבתי בלא רצוני לעולם הזה – מקבלת תלונות על רופאים‪ ,‬או כמו שאני נוהגת לכנותם "קופים"‪,‬‬
‫מתנצלת בשם הוד רוממותם על התנהגותם ומבטיחה שלא יחזור הדבר בשנית‪ .‬פיתחתי אלגוריתם למענה על‬
‫מכתבים אלה‪ .‬תלוי אם זה גבר‪ ,‬אישה‪ ,‬ישיש או קשישה‪ .‬תלוי אם הרופא הבריז‪ ,‬הרגיז‪ ,‬או הכעיס‪ .‬האם נדרש‬
‫פיצוי‪ ,‬שיפור או רק סנגור‪ .‬ולאחר שהאלגוריתם הושלם כמו שצריך‪ ,‬אני חותמת‪" :‬בברכה‪ ,‬טלי ברגר"‪,‬‬
‫ומוסיפה את התאריך‪ .‬בסופו של יום מוצלח‪ ,‬הכוונה ליום בלי הפרעות‪ ,‬אני משלימה כעשרה מסמכים כאלו‪.‬‬
‫היום היה יום פחות מוצלח בלשון המעטה‪ .‬צלצול טלפון אחד שהפריע לפיצוח האלגוריתם הרביעי לקראת‬
‫לקוח מאושר יותר‪ ,‬צלצול טלפון שתחילה לא ממש התייחסתי אליו משום שהייתי כה מרוכזת‪ .‬עניתי תוך כדי‬
‫הגהה של המשפט האחרון‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬מדברת טלי איך אפשר לעזור?"‬
‫"טלי‪ ,‬מדבר עידו מחדר מיון הלל‪-‬יפה‪ .‬אנחנו צריכים שתגיעי תיכף ומייד"‪.‬‬
‫ניתוק‪ .‬הגוף שלי קפא‪ ,‬קור עז פילח את כל גופי ופשוט לא יכולתי לזוז‪ .‬הטלפון הראשון שעשיתי היה למעון‪.‬‬
‫אין מענה‪ .‬קמתי‪ ,‬אחוזת אדרנלין בכל גופי‪ .‬רצתי‪ ,‬יותר נכון טסתי כאילו חיברו אותי למנוע סילון‪ .‬הבוסית שלי‬
‫חלפה על פניי‪ .‬צעקתי לה‪" :‬לא עכשיו"‪.‬‬
‫תופסת מונית‪" .‬סע הכי מהר שאתה יכול!"‪ .‬יושבת בתוך מונית בדרך להלל‪-‬יפה‪ .‬המחשבה שהבן שלי מונח‬
‫שם בחוסר ישע גורמת לי כמעט לעילפון‪ .‬מה קרה? איך קרה? "תיסע יותר מהר"‪ ,‬אני נובחת על הנהג‪ .‬הזמן‬
‫לא זז‪ ,‬פקק שלא קשור לכלום‪ ,‬תאונת דרכים‪ .‬יופי‪ ,‬זה מה שחסר לי עכשיו‪ .‬פותחת ווי‪-‬נט‪ .‬אולי שם הספיקו‬
‫לעדכן‪ .‬כלום‪ .‬נוסעים‪ ,‬יודעת שהנוכחות שלי לא תעזור‪ ,‬אך בכל מקרה אני חייבת להבין מה קורה‪ .‬מתקשרת‬
‫לבית החולים‪" .‬הרופא עידו עכשיו בניתוח"‪ ,‬המזכירה אומרת‪ .‬הסרט שרץ לי בראש מתחבר לחלום הנוראי‬
‫מהבוקר‪ .‬איזו אדמה מעיזה לבלוע לי את הילד?! ילד אחד יש לי‪ .‬למה רוצים לקחת לי אותו? כל כך הרבה‬
‫שנים חיכיתי לילד הזה‪ ,‬ואיזה ילד ‪ −‬פני ירח עם תלתלים אדמוניים‪ ,‬שובב לא קטן אך ילד טוב‪ .‬קיבלתי אותו‬
‫‪455‬‬
‫מתנה מחבר שהציע לי שנעשה ביחד ילד כדי להגשים לי את החלום‪ .‬החבר כמובן לא בתמונה‪ ,‬ע"פ רצונו‪,‬‬
‫והילד לא מבקש לפגוש אותו‪ .‬אני מניחה שיום אחד זה יקרה‪.‬‬
‫בית חולים‪ ,‬קירות עירומים‪ ,‬אנשי צוות בחלוקים לבנים‪ .‬מבעד לקירות שומעת זעקות של חולים‪ .‬ניגשת לדלפק‬
‫במיון‪" .‬שלום‪ ,‬אני טלי ברגר‪ ,‬אמרו לי לבוא לפה דחוף"‪ .‬האחות מביטה בי במבט סמכותי ולוקחת אותי לחדר‬
‫‪" .553‬הבן שלך הגיע לפה היום לאחר שבלע קוביית משחק‪ .‬הוצאנו לו את החפץ מחלל הבטן ועכשיו הוא‬
‫מורדם ומונשם‪ .‬ד"ר עידו יגיע לכאן עוד מעט‪ .‬הוא נמצא בניתוח ויעדכן אותך בכל הפרטים"‪.‬‬
‫"הוא יהיה בסדר?"‬
‫"המצב שלו יציב"‪ .‬לפתע אני מרגישה יד אוחזת בכתפי‪ .‬מסתובבת אחורה ורואה את הגננת‪ ,‬עיניה נפוחות‬
‫מדמעות‪" .‬אני כל כך מצטערת‪ ,‬זה אף פעם לא קרה לי‪ ,‬יונתן שיחק בפינה עם עוד ילדה‪ .‬לא השגחתי עליהם‬
‫ולפתע הילדה רצה אלי ואמרה לי שהוא כחול"‪ .‬היא התחילה להתייפח ולבכות שוב‪" ,‬תפסתי אותו ורצתי לבית‬
‫חולים כמה שיותר מהר‪ ,‬ניסו להשיג אותך מהגן אבל אמרו לי שהפלאפון שלך היה סגור"‪.‬‬
‫נתתי לה טישו שהיה לי בתיק‪ .‬משום מה לא בכיתי‪ .‬הרגשתי שאני צריכה לתפוס פה פיקוד ולנחם אותה‪ .‬לילד‬
‫לא הייתה לי דרך לדאוג‪ .‬מונשם ומורדם הוא חיכה לי‪ .‬כל השובבות שלו התנקזה כעת בתלתליו האדומים‪ .‬פניו‬
‫היו חיוורות ושקטות‪ .‬נראה שטוב לו בחלום הזה‪ .‬התיישבתי בכיסא מולו והרגשתי שכל ההמולה והרעש‬
‫שסביבי מתנקזים לריק גדול‪ .‬שקעתי לתוך עולמי ולא הסרתי מבט מיונתן‪.‬‬
‫לילה‪ ,‬שרועה בתוך חלל הכיסא‪ ,‬קצת מנומנמת‪ ,‬קצת אפטית‪ .‬הרופא עידו נכנס לעוד בדיקה‪ .‬מספר פעמים‬
‫במהלך היום אמר לי ש"ככל הנראה יהיה בסדר והמוח לא נפגע"‪ .‬הבנתי כמה המשפט "יהיה בסדר" מעצבן‬
‫אותי‪ ,‬ופתאום נזכרתי בסגנון הדיבור של אבי למטופליו‪" .‬יהיה בסדר" לא היה אחד המשפטים שנהג לומר‪.‬‬
‫אני לא מאמינה שאני אומרת את זה‪ ,‬אבל הבנתי שאני רוצה את הרופא ההוא‪ ,‬עם היד הסמכותית והראש‬
‫העיקש‪ ,‬את אבי‪.‬‬
‫‪456‬‬
‫הלידה שבקצה המנהרה‪ ,‬מיומנה של אימא טרייה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬בית הספר לאדריכלות‬
‫לאחר עשרה שבועות שבהם הסתובבתי עם הידיעה שאני בהריון‪ ,‬החלטתי להפסיק לשמור בבטן‪.‬‬
‫התחושה מוזרה ‪ −‬כאילו שמישהו החליט למעני שמתפתח בתוכי משהו ושאני חלק מהגלגל המדהים של‬
‫החיים‪ .‬אימא טבע בחרה אותי כדי לשאת את העובר הזה‪ ,‬אלוהים בחר את הנפש התועה של תינוקי כדי‬
‫שתנבוט במיוחד בבטני‪ ,‬ומספר רופאים ואחות אחת אמרו שזה חיובי‪.‬‬
‫הפער הגדול הוא בלתי נסבל‪ .‬אני מרגישה כרגיל‪ ,‬נראית כמעט כרגיל‪ ,‬אבל ריקה מבפנים‪ .‬לא מרגישה כלום‪,‬‬
‫לרגעים מתרגשת‪ ,‬אך גם זה באופן חיצוני‪" .‬ההוא שלצידי"‪ ,‬כמובן מרגיש אחרת‪ ,‬הרי לאורך כל תשעת‬
‫החודשים הוא יתרגש עם הבטן ההולכת וגדלה‪ ,‬אך לעולם לא יחוש זאת באמת מבפנים‪.‬‬
‫אני מסתכלת על עצמי במעין חוויה חוץ גופית‪ :‬מישהי שהולכת ומשתנה בקצב אטי‪ ,‬גם גופה וגם לבה צועדים‬
‫אט‪-‬אט במבוך ההיריון‪ ,‬ואילו כל מי שסביבי כבר הרחק מלפנים‪ ,‬רץ לו בבטחה‪ ,‬רואה כבר את הסוף הטוב‬
‫ומוחה דמעה‪.‬‬
‫"רגע! חכו לי! אני זו שמובילה את כל העסק המוזר הזה! ואני לא שם! אף אחד לא שם לב?! עצרו רגע! כל‬
‫לובשי החלוקים הלבנים‪ ,‬כל הסבתות הנרגשות‪ ,‬כל מרימי הגבה‪ ,‬כל החברות המפרגנות‪ ,‬כל הדודים המחבקים‬
‫וגם אתה‪" ,‬ההוא שלצדי"‪ ,‬חכה! "‬
‫אני בוהה בשני הפסים שצוחקים עליי מהמקלון‪ ,‬אבל לא מצליחה להיכנס לתוך חווית ההיריון‪ .‬אני לא‬
‫בבדיקות‪ ,‬לא בבטן שאמורה להתנפח‪ ,‬לא בקניות‪ ,‬בשמות‪ ,‬בשעות השינה שעתידות ללכת לעזאזל‪ ,‬לא בעובדה‬
‫שחיי עומדים להשתנות ובטח לא בכך שבסוף השבועות האלה ‪ −‬שנספרים בצורה אבסורדית ‪ −‬יש לידה‪ .‬גוף‬
‫חי ייצא מתוכי לאוויר העולם‪ ,‬יקרא "אימא" ואני אחבק ואדמע‪.‬‬
‫אני מנסה לדמיין את עצמי ביום שאחרי הלידה ולא מצליחה‪ .‬נתחיל מזה ששאלות כאלה תמיד מתחילות אצלי‬
‫ב"מי אני בכלל לעזאזל?"‪ ,‬אבל אם מדלגים על השאלה הזו ויוצאים מנקודת הנחה שיש לי מושג מלא מי אני‬
‫‪457‬‬
‫‪ −‬שהרי אם לא הייתי יודעת‪ ,‬לא הייתי מביאה ילד לעולם ‪ −‬עולה השאלה המורכבת יותר‪" :‬מי אהיה אז?‬
‫ביום שאחרי הלידה? כשהכותרת "אימא" כבר תתנוסס על כל בלון הליום רענן?"‪.‬‬
‫"ההוא שלצדי" היה מוכן לאבהות הרבה לפניי‪ .‬אני זו שנגררה מאחור וביקשה עוד זמן… ולמרות שהחלטתי‬
‫להפסיק לקחת את הצוררות הקטנות שממתינות לי ליד המיטה ומשבשות לי את כל המערכת ההורמונאלית‪,‬‬
‫למרות שהחלטתי שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא של חיי‪ ,‬עדיין נמשכו להן התלבטויות ורגעים ארוכים של‬
‫מחשבות שהנה – שנה בקריירה שלי מתפספסת‪ ,‬חיי החברה שלי מתפוגגים‪ ,‬הזוגיות שלי עומדת בפני סכנה‪...‬‬
‫ובין מחשבה להרהור נמשכות הריצות התכופות לשירותים‪ ,‬שממחישות היטב שאני כבר עמוק בתוך זה ואין‬
‫מקום לחרטה…‬
‫כל שק המחשבות מדירות השינה ממשיך לחיות בקצב משלו לצד ההתפתחות של הגברת הקטנה שבבטני‪.‬‬
‫אני מנסה להרגיע את עצמי‪ .‬הרי בעלי יהיה איתי ואני אישה חזקה ופעלתנית; ויש לי מלא ניסיון‪ ,‬הרי נולדה לי‬
‫אחות קטנה ‪ 1‬שנים אחריי ואני הייתי ממש אימא בשבילה… והרי כל מערך הסבים והסבתות כבר עומד על קו‬
‫הזינוק ומחכה לשיחת הטלפון המורה לטוס ל"איכילוב"… הרי אני אהיה תקתקנית‪ ,‬לא כמו אלה ש"לוקחות‬
‫הכול כבד"‪ ,‬לא יוצאות מהבית וטובעות בתוך הר של חיתולים; ובטח הגברת לא תקום הרבה בלילות‪ ,‬הרי יהיו‬
‫לה הגנים שלי ‪ −‬ואני ישנה מצוין‪.‬‬
‫"קחי אוויר" ‪ −‬זו העצה שאני נותנת לעצמי לשבועות הקרובים‪" .‬תנשמי עמוק‪ ,‬תיהני מהחוויה…"‪ .‬קל להגיד‬
‫אבל קשה ליישם ברגע שמגיע "התקף הורמונאלי"‪.‬‬
‫לא האמנתי שזה יגיע‪ ,‬עד עכשיו הייתי נטולת הורמונים ועצבים; ופתאום‪ ,‬כמו לבה רותחת‪ ,‬הם עולים במעלה‬
‫רגליי‪ ,‬דרך האגן‪ ,‬חלל הבטן‪ ,‬החזה‪ ,‬הכתפיים‪ ,‬הסנטר ‪ −‬ממלאים כבר את כל גופי ופורצים דרך ארובות‬
‫העיניים ‪ −‬הורמונים סוררים‪ ,‬הורמוני צעצוע משתלטים על חיי‪.‬‬
‫כשנגמר התקף הזעם‪ ,‬תוך כדי ניגוב העיניים וגרירת הרגליים לעבר האמבט המפנק‪ ,‬חולפת בראשי הדאגה שגם‬
‫ל"הוא שלצדי" כבר בטח נמאס‪ ,‬הרי איך הוא יכול לסבול כזו נוראית ואיומה‪ ,‬שבוכה‪ ,‬נרדמת‪ ,‬צועקת ורצה כל‬
‫כמה רגעים לשירותים?‬
‫‪458‬‬
‫אני נותנת למים לשטוף את היום הנורא‪ ,‬היום הראשון להתקף ההורמונים שבאו לבקר אותי‪ -‬ובגדול ! " לא‬
‫יכולתם להתחיל בקטן?! למשל מבכי קטן על קלמנטינה שלא מתקלפת‪ ,‬סיר שלא מתנקה או דלת שאיננה‬
‫נפתחת?! הייתם חייבים לבוא במלוא עוצמתכם ? "‪.‬‬
‫אני סוגרת את הזרם‪ ,‬ומתפנקת במגבת הרכה‪ .‬מבעד לדלת האמבטיה‪ ,‬אני שומעת את המפתח מסתובב בדלת‪.‬‬
‫הוא חזר !‬
‫אני סוחטת את השיער‪ ,‬מחייכת ומודה בלב ‪ −‬מזל שהוא האבא של הגברת‪ ,‬כי אם הייתה תלויה רק באמה‬
‫האבודה‪ ,‬לא הייתה מגיעה רחוק …‬
‫"ההוא שלצידי" אמנם תומך ונאמן לכל אורך הדרך‪ ,‬אבל גופי שלי כבר שכח את מקומו‪ .‬שוב ושוב אני‬
‫מרגישה שהבטן היקרה שלי בוגדת בי‪ ,‬הולכת וגדלה לה ללא התראה מראש‪ .‬היא אולי הסממן הבולט ביותר‬
‫לכך שזוהי הפעם הראשונה בחיי שאין לי כל שליטה על התהליך‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אני מודה‪ ,‬כבר מהבטן‪ ,‬גברת יקרה‪ ,‬את שולטת בי ללא עוררין! ואני נותנת לך להוביל‪ ,‬לגדול בקצב שלך‪,‬‬
‫באופן בו טוב לך לגדול ‪ ,‬לפתח את האישיות שלך ללא כל הפרעה מצידי; ובניסיון נואש נוסף לאחוז בחבל‬
‫הטבור מצדו השני‪ ,‬מנסה לקחת כדורי ברזל‪ ,‬לישון כמה שעות טובות ולחלום עלייך‪ .‬אני מודה ‪ −‬את‬
‫המנצחת! ואני זו שצריכה ללמוד לוותר‪.‬‬
‫אני‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬לא אקבע לגברת הקטנה מתי לצאת‪ .‬זה הזמן שלי לעבור את השיעור הראשון בהורות‪ .‬ואולי‬
‫עדיף כך‪ ,‬אולי טוב יותר שההיריון יימשך ויימשך‪ ,‬כי המחשבות על סיומו מעוררות בי חרדות בלי סוף‪ ,‬לא‬
‫ברור לי איך באורח פלא האוצר שבבטני אמור לצאת‪.‬‬
‫אבל הגיע הזמן שאפנים‪ ,‬כי הרי כמה שאני לא חושבת על זה‪ ,‬קוראת על זה‪ ,‬מכינה את גופי‪ ,‬שותה תה פטל‪,‬‬
‫יושבת על גיגיות חמות‪ ,‬מרחיבה‪ ,‬מהדקת‪ ,‬הולכת‪ ,‬מתגלגלת ‪ −‬אני מתחילה לעכל את הלא הגיוני‪ −‬התינוקת‬
‫הקטנה שלי תצא מגופי‪ ,‬אם ארצה זאת או לא‪.‬‬
‫ככל שאני חוקרת וקוראת‪ ,‬החרדות והציפייה משתלבים אלה באלה‪" .‬ההוא שלצידי" מתעניין איך היא תראה‪,‬‬
‫למי תהיה דומה‪ ...‬אך אני לא חושבת על כך אפילו לרגע ‪ −‬אותי מעסיקה יותר מכל ההליכה לקראת הלא נודע‪.‬‬
‫‪459‬‬
‫אם רק הייתי יודעת את רמת הכאב‪ ,‬התחושה‪ ,‬השתלשלות העניינים מהרגע שארגיש לחץ בבטני ועד לרגע‬
‫ש"ההוא שלצידי" יחתוך את חבל הטבור‪ ,‬הכול היה פחות מלחיץ והלידה הייתה מצטיירת כאירוע פחות‬
‫טראומתי ‪...‬‬
‫ואכן‪ ,‬אחרי שבועות של ציפייה‪ ,‬כעסים‪ ,‬בכי והתרגשות – זה קרה ! הרגע המיוחל הגיע במלוא עוצמתו‪!...‬‬
‫מלא בכאב‪ ,‬באושר‪ ,‬בצרחות‪ ,‬באהבה ועוד קצת כאב‪ ...‬וכך‪ ,‬בין רגע‪ ,‬השתנו חיי לבלי הכר!‬
‫מעתה השיחות יעסקו רק בחיתולים ובעגלות‪ ,‬שעות השינה יצטמצמו וכל יציאה מהבית תהפוך למבצע צבאי‪.‬‬
‫אבל כל אלו מתגמדים לעומת האהבה שנכנסה לחיי‪ ,‬אהבה שמעולם לא הכרתי ושממלאת את הלב‪ ,‬עד שנראה‬
‫כי הוא עומד להתפוצץ מרוב אושר‪ .‬כך מתחילה לה התקופה הכי משמעותית בחיי‪ .‬מעתה ועד עולם יש לי‬
‫שותפה קטנה‪...‬‬
‫אני אימא‪.‬‬
‫‪460‬‬
‫חלום עם רגליים ופה ‪ /‬יעל רקוץ'‪ ,‬מדעי החיים‬
‫כשהייתי בת חמש עלתה לראשונה הסדרה "אי‪ -‬אר" לשידור‪ .‬היא שודרה בימי שני בשעה ‪ .15:55‬אני זוכרת‪,‬‬
‫כי ביקשתי מאבא שלי רשות להישאר ערה עד מאוחר ולצפות בזה יחד איתו‪ .‬הוא הרשה לי‪ ,‬כי מעבר לעובדה‬
‫שהייתי ילדה טובה‪ ,‬הייתה זו התכנית העלילתית הראשונה שתיארה את עולמם הפנימי של רופאים בחדר‬
‫המיון‪ .‬בהתחשב בכך שאבא רופא שיניים לילדים‪ ,‬שנהג לחזור מאוחר בערבים עם סיפורים מרתקים ועם כפות‬
‫ידיים מדיפות ריח לטקס‪ ,‬היה זה זמן איכות משובח‪ .‬כך היינו יושבים כל שבוע‪ .‬היה משהו מרתק לא רק‬
‫במקרים שהגיעו לחדר המיון או באינטראקציות בין הרופאים‪ ,‬אלא בקצב ובדרך בה התנגנו באוזניי ההחלטות‬
‫הרפואיות‪.‬‬
‫"מה המקרה? ילדה בת ‪ 51‬קרסה באמצע שיעור ספורט‪ ,‬סובלת מדימום פנימי בכבד וחוסר תפקוד חלקי בצד‬
‫ימין של הגוף‪ .‬תפנו לי את טראומה ‪ .3‬אתה נותן לי אולטימאטום? אני המנהל החדש שלכם‪ ,‬כדאי שתשים את‬
‫החרא שלך בצד‪ ,‬תעשה את העבודה שלך ותכבד את מי שעומד מולך‪ .‬תפנו לאחור‪ .‬תטענו ל‪ .155-‬שיט‪ .‬הוא‬
‫לא מגיב‪ .‬תטענו ל‪ .115-‬מבצעת את החתך הראשוני מתחת לקלביקולה‪ .‬אני לא רוצה אפידורל‪ ,‬בבקשה‪35 .‬‬
‫מ"ג אפינפרין‪ .‬אתה רוצה דופאמין? מתי התחלת לחוש לחץ בחזה? מחכה לייעוץ פסיכולוגי לחדר ‪ ,453‬ניפגש‬
‫אח"כ בקפיטריה‪ .‬זמן המוות‪ .51:32 :‬ניסינו להחיות אותו אבל הלב שלו כבר לא עמד בזה‪ ,‬אני מצטערת"‪.‬‬
‫בהתחלה הייתי צריכה אותו לידי‪ .‬לא הבנתי הרבה מהמקרים או מהבחירות של הרופאים כשזה נגע לדרכי‬
‫הטיפול‪ ,‬שלא לדבר על כך שהכול קרה נורא מהר‪ ,‬ואז הייתי שואלת את אבא‪ .‬לפעמים‪ ,‬הוא הבין שאולי אני‬
‫לא מבינה מה זו רעלת הריון‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬ונהג להסביר לי בפרוטרוט‪ ,‬בעיקר אם ידע שהנושא ריתק אותי‪ ,‬כדי‬
‫שאשכיל‪.‬‬
‫עם השנים‪ ,‬מצאתי את עצמי צופה בסדרה זו לבד‪ .‬אבא היה בעבודה או עבד על איזו חוות דעת משפטית או‬
‫התכונן לסמינר כחלק מיום עיון‪ .‬התבגרתי‪ .‬היו אלה עונות חדשות או פרקים ישנים‪ ,‬וזה לא באמת שינה את‬
‫ההתלהבות להמתנה לצפייה בסדרה‪ .‬נאלצתי להבין לבד‪ ,‬בקצב שלי ועם הכלים שהיו ברשותי‪ ,‬מה קורה‬
‫כשהכבד קורס ואילו סוגי סרטן יש‪ ,‬עד כמה הסגל הרפואי מצוי בקשר עם היחידה הפסיכולוגית או עם אנשי‬
‫צוות המעבדות‪.‬‬
‫שאלתי את עצמי שאלות הנוגעות להחלטות רפואיות קליניות‪ ,‬למרות שלא הבנתי כלל מהי‬
‫‪461‬‬
‫המשמעות של להיות רופאה‪ .‬שאלתי את עצמי‪ :‬לו הייתי רופאה‪" :‬האם הייתי עוזרת למטופל להגשים את‬
‫משאלתו ולשים קץ לחייו כאשר הוא סובל מכאבים עזים?"‪" ,‬האם הייתי נותנת לרופא אחר לטפל בבני‬
‫משפחתי ועד כמה הייתי מתערבת בטיפול או בתהליך קבלת ההחלטות?"‪" ,‬מה קורה אם חלילה מתאהבים‬
‫במטופל?" או אולי השאלה החשובה‪" :‬היכן עובר הגבול בין חיי האישיים והאהבה שבנתינה‪ ,‬לבין חיי‬
‫המקצועיים?"‪.‬‬
‫לפעמים‪ ,‬אבי ואני הצלחנו למרות עומס המטלות‪ ,‬להתיישב מול המרקע ולצפות יחד בסדרה‪ .‬אבי כהרגלו‪ ,‬היה‬
‫עונה על חלק מהשאלות‪ ,‬ולעתים היה משאיר את הבעיות לא פתורות‪ ,‬ובכך מותיר לי חומר רב למחשבה‪.‬‬
‫תמיד חשבתי שהרצון והיכולת לעזור ולטפל באחרים עומדים מעל לכל; מעבר לחיים האישיים‪ ,‬המשפחתיים‪,‬‬
‫החברתיים‪ .‬ואולי באיזשהו מקום‪ ,‬אני עדיין מאמינה שזה נכון‪ ,‬ולכן אני נמלאת חשש אם אוכל להגשים את‬
‫המצופה ממני‪ .‬גדלתי לשני הורים עם לב רחב‪ ,‬כשהנתינה היא חלק בלתי נפרד מההוויה היומיומית שלהם‪.‬‬
‫תמיד היה לי ברור שאופן הטיפול שבו אבחר להשתמש בחיי המקצועיים יהיה כזה שיאפשר למטופלים‬
‫ולבעיותיהם לחלחל לתוך חיי האישיים‪ .‬הטמעתי את זה באופן כמעט עיוור‪ ,‬עד כדי כך שהייתי כועסת כשאבא‬
‫היה שואל אותי אם אני באמת רוצה להיות רופאה‪" .‬מה זאת אומרת‪ ,‬אם אני רוצה בזה?! ברור שכן! מגיל‬
‫צעיר אני מדמיינת וחולמת על זה‪ .‬בחדר יולדות עם נשים הרות‪ .‬בחדרי ההמתנה בשיחות עם המשפחה‪ .‬תולה‬
‫את הבגדים בלוקרים של אנשי הסגל"‪.‬‬
‫תמיד הבנתי וידעתי גם מניסיונו של אבא‪ ,‬שלא קל להיות רופא‪ ,‬ושלא תמיד ישנה הכרת תודה לעבודתו‪ .‬אתה‬
‫נע בין ה"לבד" וה"ביחד"‪ ,‬כיחיד וכחלק מצוות ומערכת‪ ,‬בין רגעי שקט ספורים לבין רגעים אינטנסיביים‬
‫וכואבים ‪ −‬המלווים‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בחוסר סבלנות או סובלנות‪ ,‬עודף ביקורתיות ודעתנות‪ .‬האגו משתחל לו כאילו‬
‫היה אטום גז הכרחי באוויר האטמוספרי; יש מחסור לא הגיוני בשעות שינה כשהעבודה נמשכת על פני כל‬
‫הימים; יש להתעדכן באופן תמידי בספרות מקצועית ובכתבי עת מדעיים; ותמיד ישנה ההרגשה שמי שמקריב‬
‫יותר למען המערכת‪ −‬מצליח יותר‪.‬‬
‫בשנתיים האחרונות הגברתי את תרגולי היוגה בשילוב עם לימודי הביולוגיה‪ ,‬עבודתי כמלצרית ואימוני כוח‬
‫וסיבולת לב‪-‬ריאה‪ .‬מעבר לעובדה שאני מאמינה בריבוע הקסם הזה (שגם אליו לקח לי זמן רב להגיע) היה לי‬
‫‪462‬‬
‫חשוב ללמד את עצמי כיצד לשלב את מציאת השקט הפנימי תוך הוויה אינטנסיבית‪ ,‬קדחתנית ועמוסת עוגנים‬
‫(שהרי זה אחד המאבקים האינסופיים של מטפלים שלא מוכנים לוותר על סדרי העדיפויות האישיים שלהם)‪.‬‬
‫ככל שהתקדמתי בתואר‪ ,‬כך נאלצתי לתמרן בין השאיפה להצליח בלימודים לבין הרצון להתפתח ברמה אישית‬
‫(על אף שזה לא סותר) או במילים פשוטות‪ :‬בין הצורך להיות בשליטה ולהתמודד עם פחדים וחרדות‪ ,‬לבין‬
‫תחושת אי הוודאות בנוגע לעתידי המקצועי‪.‬‬
‫אני חושבת שרק עכשיו אני מבינה למה אבא מתכוון‪ ,‬כששאל אותי בכל פעם מחדש‪ ,‬אם אני באמת רוצה‬
‫ויכולה להיות רופאה‪ ,‬אם אני מוכנה לקבל את העובדה שאצטרך להפקיד את ילדיי בידי בן זוגי‪ ,‬בני משפחתי‬
‫או מטפלת‪ ,‬שאחמיץ אירועים משפחתיים‪ ,‬שלא אקום לתרגולי יוגה בבקרים בשל משמרת לילה ארוכה‬
‫במיוחד‪.‬‬
‫אומר בכנות שכיום אינני יודעת אם אני מוכנה לוותר על השקט המערכתי שסיגלתי לעצמי‪ ,‬ומאידך‪ ,‬אני יודעת‬
‫בבירור שייעודי הוא להעניק ולטפל באחרים‪.‬‬
‫המשחק הדואלי היומיומי שמתנהל לי בראש‪ ,‬מעבר לעובדה שהוא מכאיב‪ ,‬מבעית ולעתים משתק‪ ,‬הוא כנראה‬
‫חיוני‪ .‬לעת עתה אני מקבלת אותו‪ ,‬כי אני מאמינה שלכל דבר יש זמן משלו‪ .‬אך ביום מן הימים אצטרך לבחור‪.‬‬
‫לבחור כיצד לחבר בין שני העולמות הללו‪ ,‬ההופכים אותי לאדם שלם‪.‬‬
‫‪463‬‬
‫ימים של שלג ‪ /‬נטלי ויניקוב – מדעי החיים ורפואה‬
‫הסיפור הזה איננו חידה על החיים ועל המוות‪ ,‬תהייה על גורל והבנה או על התבגרות ותקווה‪ .‬זהו סיפור פשוט‬
‫על ילד‪ .‬ילד בשם פיטר‪.‬‬
‫פיטר היה ילד רגיל‪ ,‬ובתור שכזה עונת השנה האהובה עליו הייתה החורף‪ .‬ולא בגלל שזאת העונה שתמיד‬
‫מחכים לה כל הילדים‪ ,‬העונה שבה כל הרחובות מתמלאים בשלג פריך שחורק מתחת למגפיים וממלא בשמחה‬
‫את לבבותיהם של חבריו בזמן שהם מחליקים על המזחלות מהמדרון או משחקים בכדורי שלג‪ .‬לא בגלל שזאת‬
‫העונה שחוץ מחופשת החורף הארוכה‪ ,‬יש בה אינספור ימי שלג‪ ,‬ימים שבהם הכבישים חסומים והילדים זוכים‬
‫להישאר בבית‪ ,‬להתחמם ליד האח או לשחק בחוץ ולהרגיש מאושרים כמו שרק ילדים יכולים‪ .‬ואפילו לא בגלל‬
‫שבעונה זו חל החג האהוב ביותר על כולם ‪ −‬חג המולד‪ ,‬שמקשט את הבתים והרחובות בשלל אורות צבעוניים‬
‫ובעצי אשוח ירקרקים‪ ,‬המדיפים ניחוח רענן של חופש‪.‬‬
‫זו היתה העונה האהובה על פיטר מפני שבכל יום‪ ,‬בזמן שהלך לביתו מבית הספר ברחובות הקרים של העיירה‬
‫הקטנה שבה התגורר עם משפחתו בצפון אנגליה‪ ,‬הוא היה מחכה לרגע שבו יכנס לבית‪ ,‬יסיר בזהירות את‬
‫מגפיו הלחים משלג‪ ,‬יניח אותם על השטיחון שליד הדלת וייכנס לחדר הגדול שבו הייתה מחכה לו אמו‪ ,‬האנה‪.‬‬
‫בחיוך רחב על פניה קיבלה אותו אמו‪ ,‬בצביטה בלחי‪ ,‬ובשוקו חם‪-‬חם שבתוכו צפו חתיכות מרשמלו קטנות‬
‫כמו עננים לבנים ורכים‪ .‬טעמם היה כה מתוק וממכר עד כי פיטר זכר אותו גם היום‪ ,‬כאילו רק אתמול היה ילד‬
‫והתמזל מזלו לטעום את טעם העננים בפעם הראשונה‪.‬‬
‫היום‪ ,‬כשהוא נזכר ברגעים מאושרים אלה‪ ,‬שבהם אמו הייתה שם לצידו ‪ −‬דואגת‪ ,‬חמה ואוהבת‪ ,‬הוא נזכר גם‬
‫ברגעים שבהם הוא כמעט איבד אותה לנצח‪.‬‬
‫זה קרה כשפיטר היה בן ‪ 1‬וחצי‪ .‬הוא חזר הביתה מבית הספר‪ .‬בחוץ נערם השלג כמו בכל שנה בחודשי החורף‪.‬‬
‫באותו יום לימדה אותם גברת פיוני‪ ,‬מחנכת הכיתה‪ ,‬כיצד נוצרים עננים ומאיפה מגיע השלג שמכסה כל‬
‫סנטימטר של אדמה בחוץ‪ .‬פיטר חיכה כל היום כדי לספר על כך לאמו‪ .‬הוא נכנס הביתה חיש מהר‪ ,‬הוריד את‬
‫‪464‬‬
‫המגפיים‪ ,‬הניח אותם על השטיחון בכניסה וצעק תוך כדי ריצה לחדר הגדול‪" :‬אמא‪ ,‬אמא תנחשי מה למדנו‬
‫היום ב‪"....‬‬
‫המראה שהתגלה לפניו הפחיד אותו יותר מכל דבר אחר שחווה עד אז‪ .‬אמו היתה מוטלת על הרצפה ללא ניע‪,‬‬
‫ולידה כוס התה האהובה עליה‪ ,‬מנופצת לרסיסים‪ .‬פיטר עמד המום ולא הצליח לזוז‪ .‬אחרי מספר שניות התעשת‬
‫והכריח את עצמו להרים את שפורפרת הטלפון ולצלצל למוקד החירום‪ ,‬בדיוק כמו שלימד אותו אביו שסמך‬
‫על בנו הקטן ורצה להכין אותו למצבי חירום‪ .‬מייד לאחר מכן הוא התקשר לאביו‪ ,‬תומס‪ ,‬שעבד במשמרת יום‬
‫במוקד מכבי האש וסיפר לו את אשר ארע‪ .‬כעבור רבע שעה הגיע האמבולנס‪ .‬פיטר ראה אותו מרחוק והתפלל‬
‫בכל לבו שעדיין לא מאוחר מדי‪ .‬חמש דקות אחר כך נכנס אביו הביתה‪ .‬הוא רץ אליו‪ ,‬חיבק אותו חזק והבטיח‬
‫לו שהכול יהיה בסדר‪.‬‬
‫כשהחובשים התחיל לטפל באמו מחוסרת ההכרה הם דיברו ביניהם במילים ארוכות שנשמעו לפיטר לא‬
‫הגיוניות‪ ,‬כמו קוד נסתר שמבינים רק הרופאים המשתמשים בו כדי לא להפחיד אותו ואת אביו בחדשות רעות‪.‬‬
‫אחרי כשעה הם כבר היו בבית החולים‪ .‬הם לא משו מהאנה לרגע ופיטר חיכה שאמו תפקח את עינייה ותאמר‬
‫לו שכל זה היה רק סיוט ושעוד רגע הוא יתעורר‪.‬‬
‫בית החולים נראה כמו עולם אחר‪ .‬בזמן שהאדמה‪ ,‬העצים והספסלים בחוץ היו מכוסים בשלג לבן ואוורירי‪,‬‬
‫היו הקירות בפנים לבנים והמצעים על מיטות החולים העניקו הרגשה של פחד‪.‬‬
‫הרופא‪ ,‬ד"ר מנינגס‪ ,‬היה אדם טוב לב ונעים סבר‪ ,‬אבל פיטר ראה בו את התגלמות החרדה‪ ,‬שכן גורלה של אמו‬
‫היה מונח בידיו‪ .‬כשהוא הגיע למיטתה‪ ,‬אביו יצא לקנות להם משהו לאכול‪.‬‬
‫"היי בחור קטן‪ ,‬שמי ד"ר מנינגס‪ .‬איפה אבא שלך?" שאל הרופא בחביבות‪.‬‬
‫"הלך לקנות אוכל"‪ ,‬ענה פיטר בעגמומיות‪.‬‬
‫"למה שלא תקרא לו ותלך לשחק עם שאר הילדים בחדר המשחקים בסוף המסדרון?" אמר הרופא בחיוך‪.‬‬
‫"אני לא רוצה לשחק‪ ,‬אני רוצה לדעת מה קרה לאמא שלי"‪ ,‬ענה פיטר בתקיפות‪.‬‬
‫‪465‬‬
‫"אני חושש שאצטרך לדבר קודם עם אביך ביחידות‪ ,‬בחור קטן‪ .‬בינתיים‪ ,‬בית החולים רכש כמה מכוניות‬
‫חדשות עם שלט שמחכות רק לך‪ .‬כל מה שאתה צריך לעשות זה ללכת לחדר המשחקים שבסוף המסדרון והן‬
‫תהיינה שלך להיום"‪ ,‬אמר הרופא בקריצה ובנימה שהיתה צריכה לשכנע ילד בן ‪ 1‬וחצי‪.‬‬
‫פיטר החליט לא להתווכח‪" .‬טוב ד"ר מנינגס‪ ,‬תודה‪ ,‬אני כבר קורא לאבא"‪ ,‬הוא אמר בחיוך מעושה‪.‬‬
‫הוא מצא את אביו עומד ובוהה בעצב במכונת החטיפים‪" .‬אבא‪ ,‬הגיע רופא לבדוק את אמא והוא אמר שהוא‬
‫רוצה לדבר איתך"‪ ,‬אמר לו‪.‬‬
‫תומס הודה לבנו הקטן ושם פעמיו לכיוון החדר שבו שכבה אשתו‪ .‬פיטר חיכה דקה‪ ,‬התגנב בשקט ונעמד‬
‫מאחורי דלת החדר שהיתה פתוחה קמעה‪.." .‬אני חושש שהמצב לא טוב‪ ,‬מר קרי‪ ,‬אחרי צילומי הסי‪.‬טי‪.‬‬
‫והאם‪.‬אר‪.‬איי גילינו גידול סרטני בכבד וגרורות במספר איברים נוספים‪ .‬אשתך כנראה סבלה מהסרטן מזה זמן‬
‫רב‪ .‬אני משער שגופה היה כה עייף מהמלחמה במחלה עד שהיא איבדה את הכרתה ונפלה‪ .‬ידוע לך אם זה קרה‬
‫לה בעבר?"‬
‫קולו של אביו היה שבור‪" .‬אני‪ ..‬אני לא ידעתי‪ ..‬אני לא יודע‪ ,‬היא לא אמרה לי דבר‪ ..‬איך זה יתכ‪ ..‬מה‪ ..‬מה‬
‫יקרה עכשיו?"‬
‫ד"ר מנינגס דיבר בקול יציב ורגוע‪" .‬מר קרי‪ ,‬אנחנו נעשה את כל שביכולתנו כדי לעזור לאשתך‪ .‬ניקח אותה‬
‫לניתוח במהרה וננסה להוציא כמה שיותר מהרקמה הסרטנית‪ .‬אין לי פרוגונוזה בטוחה בשבילך כרגע‪ .‬נדע‬
‫יותר אחרי שנראה את המצב מקרוב"‪.‬‬
‫"מה אומר לפיטר?" אמר תומס בחוסר אונים‪.‬‬
‫"אני חושב שלא כדאי לספר לו בשלב זה‪ .‬עוד מוקדם לדעת מה יהיה ולא כדאי להדאיג אותו‪ ,‬הוא כל כך‬
‫קטן"‪ ,‬ענה ד"ר מנינגס בדאגה כנה‪.‬‬
‫כשפיטר שמע את השיחה הוא הרגיש כאילו בטנו התמלאה בקרח‪ .‬הוא לא הבין עד הסוף את משמעות המילה‬
‫"סרטן" אבל הוא ידע שזה לא סימן טוב‪ .‬הוא הכריח את עצמו לרוץ לחדר המשחקים‪ ,‬תפס את הצעצוע‬
‫הראשון שראה והחל להעמיד פנים שהוא משחק‪ .‬חצי דקה לאחר מכן נכנס אביו לחדר והתיישב לצידו‪.‬‬
‫‪466‬‬
‫למראית עין הוא נראה בסדר‪ ,‬אבל כשפיטר הסתכל מקרוב בעיניו ראה שנפשו נשברה לרסיסים‪ .‬הוא רצה לנחם‬
‫ולחבק אותו‪ ,‬אבל הרגיש שאסור לו לגלות ששמע את שיחתו עם הרופא‪ .‬לכן הם דיברו על הצעצועים ועל בית‬
‫הספר ועל השלג בחוץ‪.‬‬
‫כמה שעות לאחר מכן נלקחה אמו של פיטר לניתוח ואביו הסביר לו שהרופאים לוקחים את אמא כדי שיוכלו‬
‫לרפא אותה ולהחזיר אותה אליהם בריאה ושלמה כאילו דבר לא קרה‪ .‬פיטר העמיד פנים שהוא מאמין לו וחייך‬
‫כאילו איננו יודע דבר‪.‬‬
‫ואז הם חיכו‪ .‬וחיכו עוד ועוד כאילו הזמן עצר מלכת‪.‬‬
‫מלבד הפחד‪ ,‬בית החולים הוא ביתה של הציפיה המתמדת‪ ,‬שעם הזמן הופכת לקשה מכל‪ .‬או אז מכרסם חוסר‬
‫הוודאות את הגוף מבפנים‪ ,‬עד שלא נותר עוד כוח לעמוד על הרגליים‪.‬‬
‫מקץ זמן שנדמה כנצח יצא ד"ר מנינגס מחדר הניתוח‪ .‬הבעת פניו היתה רצינית‪ ,‬אך לא הסגירה כל רגש‪.‬‬
‫"מר קרי"‪ ,‬פנה הרופא לתומס‪" ,‬הניתוח הסתיים בהצלחה יחסית‪ .‬הוצאנו את כל הרקמה הסרטנית שהצלחנו‬
‫להגיע אליה‪ ,‬הוצאנו את כל הגרורות ואת רוב הגידול המקורי‪ ,‬ואנחנו מאמינים שנשארה רקמה סרטנית מעטה‬
‫בגופה של אשתך ולכן נמשיך את הטיפול עם כימותרפיה‪ .‬היה לה מזל ‪ −‬למרות שהסרטן שהה בגופה זמן רב‬
‫ויצר גרורות‪ ,‬מספרם היה מועט‪ ,‬יחסית‪ ,‬כך שהצלחנו להסיר את כולם‪ .‬אני מאמין שהיא תוכל לצאת מזה‪".‬‬
‫תומס ופיטר הרגישו כיצד המתח שפעם בהם משתחרר אט‪-‬אט עם כל מילה של הרופא‪ .‬השמחה מילאה את‬
‫לבו של תומס והוא לא יכול היה לשלוט בעצמו וחיבק את ד"ר מנינגס בחוזקה‪.‬‬
‫"תודה לך"‪ ,‬אמר בהתרגשות‪" ,‬החזרת את האור לחיי‪ ,‬לעולם לא אשכח זאת‪".‬‬
‫ד"ר מנינגס החזיר לו חיוך עייף ואמר‪" :‬אם תרצו לראות אותה היא נמצאת בטיפול נמרץ‪ .‬אני לא חושב שהיא‬
‫עדיין בהכרה‪ ,‬אבל היא צריכה להתעורר בקרוב‪ .‬אני מאוד מקווה שאני צודק והכול יהיה בסדר"‪.‬‬
‫כשהרופא הלך התחבקו פיטר ואביו זמן רב‪ .‬הם בכו בהקלה‪ ,‬פורקים את הלחץ שהצטבר בבטנם במהלך‬
‫תקופת ההמתנה הארוכה‪.‬‬
‫‪467‬‬
‫אחרי שנרגעו אמר פיטר‪" :‬שמעתי את השיחה שלך עם ד"ר מנינגס על מה שקורה לאמא‪ .‬דיברתם בחדר לפני‬
‫הניתוח‪ .‬לא רציתי לומר לך כדי שלא תכעס"‪.‬‬
‫תומס הופתע מאוד ואמר‪" :‬אני לא כועס‪,‬ילדון‪ ,‬אני מופתע שהגבת בכזאת בגרות‪ .‬לא רציתי לספר לך כי‬
‫חשבתי שלא תדע כיצד להתמודד עם זה‪ .‬אתה רק בן ‪ 1‬וחצי‪ ,‬מתי הספקת להתבגר כל כך?"‬
‫"אני בן ‪ 1‬ו‪ 5‬חודשים אבא‪ ,‬אני כבר לא ילד קטן! " אמר פיטר‪ ,‬והרגיש פתאום הרבה יותר מבוגר ממה שהיה‬
‫באמת‪.‬‬
‫חצי שעה לאחר מכן‪ ,‬הלכו פיטר ואביו לבקר את אמו בטיפול נמרץ‪ .‬היא היתה מחוברת לצינורות שקופים‬
‫ולמכשירים גדולים ורועשים‪ ,‬ועדיין לא פקחה את עיניה‪ .‬הם התיישבו לצידה ותומס תפס את ידה וליטף אותה‬
‫בעדינות‪ ,‬כאילו ניסה להעביר לה את כל אהבתו במגע אצבעותיו‪ .‬עפעפיה החלו לנוע‪ .‬היא פקחה את עיניה‬
‫וחייכה למראה שני הגברים שלה והחיוכים שנחו על פניהם‪.‬‬
‫"כל כך דאגתי‪ ",‬אמר תומס‪" ,‬חשבתי שאני לא אספיק להגיד לך שוב כמה אני אוהב אותך‪ ,‬וכמה יפה נראתה‬
‫עלייך השמלה האדומה שלבשת לחגיגות החורף בשבוע שעבר‪ .‬ושאני מעריך את כל מה שאת עושה בשביל‬
‫פיטר‪ .‬את אמא נהדרת ורעיה נפלאה ולעולם לא הייתי מחליף אותך באף אחת אחרת ‪ −‬את כל מה שאני צריך‬
‫בחיים האלה כדי להיות מאושר"‪ .‬הוא סיים את דבריו ונשק לה ברכות‪.‬‬
‫"אתה לא צריך להחליף אותי‪ ,‬כי אני כאן ואני לא מתכוונת ללכת לשום מקום בקרוב"‪ ,‬אמרה האנה והביטה בו‬
‫במבט החם והאוהב שכה אפיין אותה‪.‬‬
‫"ומה איתך‪ ,‬חמודי?" היא שאלה את בנה‪" ,‬איך עבר עליך היום?"‬
‫פיטר חייך מאוזן לאוזן וענה‪" :‬למדתי היום איך נוצר שלג‪ .‬את רוצה לשמוע?"‬
‫‪468‬‬
‫ים ‪ /‬בעילם שם‪ ,‬מדעי הרפואה‬
‫זה קרה בשבת בבוקר‪ .‬השמים היו נקיים ונטולי עננים‪ .‬השמש הזורחת חיממה את החול הרך‪ .‬אני ואחי שיחקנו‬
‫בפיראטים‪ .‬ישבתי על מזרן הים שלי והשקפתי על החוף ועל הרוחצים מסביב‪ .‬אחי רדף אחרי ילדים אחרים‬
‫שצפו סביבו במים‪ ,‬הפיל וגירש אותם‪ .‬אמרתי לו שיפסיק להפחיד אותם‪ ,‬אבל הוא הניף בידו והשיב‪" :‬ככה‬
‫פיראטים עושים"‪ .‬לאחר כמה דקות האזור סביבנו התרוקן מאדם‪ .‬אולי בגללו‪ ,‬ואולי בגלל שהגיעה שעת‬
‫הצהריים‪ .‬השמש בערה וההורים קראו לנו לבוא לאכול‪ .‬אבל לנו זה לא שינה ‪ −‬נשארנו‪.‬‬
‫בינתיים אחי טיפס על המזרן הצף שלנו והתיישב מאחוריי‪ .‬המים היו רגועים ולא היו גלים‪ .‬חתרנו ודמיינו‬
‫שאנחנו בלב ים סוער‪ ,‬בתוך ספינת פיראטים בעלת דגל שחור שמתנוסס על תורנה‪ ,‬ועליו הדפס של גולגולת‪.‬‬
‫אחי החליט שיש לו רטייה על עין אחת כמו שיש לכל פיראט‪ ,‬ולי יש תוכי ירקרק כחיית מחמד‪ .‬בסיפון יש צוות‬
‫שלם ובו טבח ומלצרים הדואגים לארוחת מלכים ‪ −‬שלוש מנות וקינוח‪ .‬יש צוות ניקיון‪ ,‬יש כאלו שתפקידם‬
‫לדוג דגים‪ ,‬ויש אחרים הדואגים לשאר העניינים השוטפים‪.‬‬
‫החלטנו לנווט את הספינה לכיוון האוצר האבוד‪.‬‬
‫האגדה שאותה הכרנו סיפרה כי שלפני מאה שנים מצא הפיראט הגדול אוצר‪ ,‬אך החליט להחביאו משום‬
‫שבלבו ידע שצוות הספינה שלו מתכוון למרוד בו‪ .‬הוא לא טעה‪ .‬למזלו‪ ,‬ימים ספורים לפני פרוץ המרד הספיק‬
‫לקבור את האוצר בחוף אי מבודד ומוסתר‪ ,‬ולצייר מפה שאותה החביא בבקבוק‪ ,‬כדי שיוכל לחזור לאוצרו‬
‫ברגע שיוכל‪ .‬הפיראט הגדול נעלם ואבדו עקבותיו‪ .‬מעולם לא הצליחו לגלות מה עלה בגורלו ובגורל האוצר‪.‬‬
‫במשך מאות שנים חלפו בין הפיראטים שמועות רבות בנוגע לבקבוק ולמפה‪ ,‬אך האוצר טרם נמצא‪ .‬האגדה‬
‫סיפרה שהאי שבו טמון האוצר ממוקם באזור מסוכן‪ ,‬מוקף כרישים ויצורים ימיים מבעיתים‪ .‬החוף נשמר על‬
‫ידי חיות טורפות קדומות ומסוכנות‪ ,‬אשר מחכות לבואו של הפיראט‪.‬‬
‫‪469‬‬
‫לאחר זמן‪-‬מה התמתחנו והתחלנו לחתור לכיוון החוף‪ .‬זו הייתה משימה לא פשוטה‪ ,‬כיוון שנסחפנו עמוק אל‬
‫תוך הים‪ .‬החוף היה רחוק מאוד‪ ,‬וקשה היה להבחין ברוחצים שנחו על קו המים‪ .‬לא דאגנו‪ .‬ידענו כי פיראטים‬
‫מנוסים יצליחו להתגבר בנקל על המכשול‪.‬‬
‫הים החל לגעוש והגלים עלו וגבהו‪ .‬את אחי לא הפחיד כמעט שום דבר‪ .‬הוא אמר שלא אדאג‪ ,‬אבל פחדתי‬
‫מעט‪ .‬ניסיתי לחתור ולעזור לו‪ ,‬אך אחרי כמה דקות נשימותיי הפכו לכבדות והרגשתי שאני מתעייף‪ .‬הידיים‬
‫החלו לכאוב ולשרוף‪ .‬הבחנתי בדגיגונים ובמדוזות במים שמתחתינו‪ ,‬ואחי המשיך לחתור‪ .‬אינני יודע כמה זמן‬
‫חתרנו ‪ −‬איבדתי את תחושת הזמן‪ .‬אט אט‪ ,‬המים נרגעו‪ ,‬והצלחנו לכוון את המזרן לכיוון החוף ולהתקדם‬
‫לעברו‪ .‬רק כשהתקרבנו לחוף והרוחצים כבר לא נראו קטנים כנמלים‪ ,‬הצלחתי להסדיר את נשימותיי הכבדות‪.‬‬
‫ניגבתי דמעה שזלגה מבלי שהתכוונתי ומבלי שאחי הבחין בכך‪ .‬חשבתי על ההורים ועל אחותי הקטנה ‪ −‬לפני‬
‫שנכנסנו למים בנינו סביבה חומת חול גדולה‪ .‬דמיינו שהיא הנסיכה ושאם נצליח להציל אותה נקבל עבורה את‬
‫פרס מטבעות הזהב‪.‬‬
‫כשכבר היינו קרובים מאוד לחוף‪ ,‬הבחנו לפתע בדג גדול ומוזר למראה‪ .‬הוא היה פצוע ולא הצליח לשחות‪.‬‬
‫שמעתי את אחי אומר שזה כריש‪ ,‬כריש פצוע‪ .‬בלי להסס הוא קפץ למים כדי לנסות לעזור לו‪ .‬אחד הרוחצים‬
‫שעמד על שפת המים ראה את המתרחש וקרא לשאר האנשים בחוף‪ .‬לא הייתי מרוכז ופתאום אחי נעלם‪ .‬לא‬
‫הצלחתי להבין לאן‪ .‬סרקתי את המים בעיניי וקראתי בשמו‪.‬‬
‫אחרי כמה דקות ראיתי אותו יוצא מהמים ותוך כך גורר את הכריש‪ .‬חייכתי‪ .‬הוא תמיד היה אמיץ‪ .‬רגע אחד‬
‫אחר כך הבחנתי בפצע גדול ברגלו‪ .‬הוא צלע ומהפצע ניגר דם‪ ,‬אך הוא כלל לא התייחס לכך‪ .‬הוא חייך ופניו‬
‫האירו משמחה ומסיפוק ‪ −‬הוא ניצח כריש‪ .‬הרוחצים הסקרנים התקבצו סביבו וניסו להבין מאין הגיע הכריש‬
‫וכיצד נסחף לחוף‪ .‬הוא סיפר את הסיפור בהתלהבות ובהתרגשות לכל מי שעמד מסביב‪.‬‬
‫‪470‬‬
‫לפתע פניו הפכו לבנות‪ .‬החיוך על פניי התחלף בהבעת אימה‪ .‬באותה שנייה הוא התמוטט‪.‬‬
‫כולם היו עסוקים בכריש ואף אחד לא שם לב לאחי‪ .‬לרגע אחד קפאתי ולא ידעתי מה לעשות‪ .‬רצתי אליו‬
‫וניסיתי להעירו‪ .‬מסביב החלה המולה‪ ,‬אבל אני לא שמעתי דבר‪ .‬מבעד לעיניי נראה הכל בהילוך איטי‪ ,‬כמו‬
‫בסרטים‪ .‬אחת הנשים החלה לצעוק באימה‪ ,‬המציל רץ להביא את ערכת העזרה הראשונה‪ ,‬אמי זעקה בבהלה‪,‬‬
‫ואבי החזיק את אחי בחוסר אונים וביקש מהסובבים לבוא ולעזור‪ .‬מהצד ראיתי את אחותי‪ ,‬עדיין בתוך חומת‬
‫החול‪ ,‬יושבת בשקט‪ ,‬לא מבינה לאן נעלמו כולם ואז פורצת בבכי‪ .‬המים החלו שוב לגעוש והגלים נשברו‬
‫בפראות‪ ,‬ואני לא ידעתי מה לעשות‪ .‬המציל הנשים את אחי‪ ,‬צוות המרפאה רץ לכיוונם‪ ,‬ואני עדיין עמדתי שם‪,‬‬
‫קפוא במקום‪ ,‬רוצה לצרוח ולצעוק ואין מי שמקשיב‪.‬‬
‫התעוררתי בבהלה‪ ,‬מזיע כולי‪ .‬נדרשו לי כמה רגעים כדי להבין איפה אני‪ ,‬ושהכל היה בעצם רק חלום‪ .‬הסדרתי‬
‫את הנשימה ‪ −‬דבר שלא היה כל כך פשוט‪ .‬ככה זה כשאתה כבר לא ילד‪ ,‬אלא בשנות השמונים לחייך‪.‬‬
‫הסתכלתי סביבי‪ .‬חדר בבית חולים‪ .‬השכן במיטה שלצדי נאנק מכאבים‪ .‬יש לו סרטן ריאות והוא מונשם‪ .‬כבר‬
‫נתנו לו את מינון המורפין הגבוה ביותר שניתן לתת‪ ,‬אך ללא הועיל‪ .‬הסטתי ממנו את המבט ובהיתי בתקרה‪.‬‬
‫חשבתי על אחי‪ ,‬שלא שרד את אותו יום בים‪ .‬הכריש הפצוע‪ ,‬רגע לפני שנפלט אל החוף‪ ,‬פצע אותו אנושות‬
‫והוא איבד דם באופן מהיר מאוד‪ .‬לא ניתן היה לעשות הרבה באותה תקופה‪ ,‬לא היו האמצעים שיש כיום‪.‬‬
‫חשבתי על אחותי‪ .‬היא נמצאת בבית החולים הזה‪ ,‬במחלקה הסיעודית‪ .‬יש לה אלצהיימר‪ ,‬והיא כבר לא יכולה‬
‫לטפל בעצמה‪ .‬היא לא זוכרת הרבה מהשנים האחרונות‪ .‬היא לא זוכרת את בעלה והילדים‪ ,‬היא לא זוכרת את‬
‫הטיולים שטיילה‪ ,‬את האנשים שפגשה בדרך‪ .‬אני גם לא יודע אם היא זוכרת אותי‪ .‬הייתי רוצה להאמין שהיא‬
‫כן זוכרת‪ ,‬שהחיוך והעיניים הנוצצות שאני רואה כשאני בא לבקרה מעידות על הכרה מסוימת‪ ,‬אך לעולם לא‬
‫אדע‪.‬‬
‫אני שוכב במיטה וחושב על כמה עצוב שהגוף כבר לא כמו פעם‪ ,‬וגם הנפש עברה לא מעט במהלך השנים‪.‬‬
‫שגרת יומי כוללת עכשיו בדיקות מקיפות ונטילת כדורים‪ .‬העצמות חורקות וכל תזוזה מיותרת מכאיבה‪ ,‬שלא‬
‫‪471‬‬
‫לדבר על התגובות האיטיות והקושי בפעולות בסיסיות‪ .‬כל יום זהה ליום שקדם לו‪ ,‬הזמן עובר אך דבר לא‬
‫נראה כמתקדם‪ .‬לעיתים משתלטת עליי תחושת תסכול מהמצב ומחוסר היכולת לצאת ממיטת בית החולים‪,‬‬
‫ועולים בי זיכרונות רבים מאירועי העבר ומילדותי‪ .‬אני מנסה להיזכר בתווי פניו של אחי‪ ,‬בחיוך שלו באותו יום‬
‫כשגבר על הכריש‪ ,‬אך הזיכרון מעורפל‪ .‬הוא איננו כשהיה‪ .‬אך המחשבה שזו דרכו של העולם מעודדת אותי‪.‬‬
‫זוהי דרכו של הטבע ואלה החיים ועלינו להעריך אותם גם ברגעים הקשים‪.‬‬
‫השכן במיטה לידי מחרחר‪ ,‬מנסה לנשום כהלכה‪ .‬הוא נעשה חיוור‪ ,‬והמוניטור המציג את המדדים שלו לא‬
‫מבשר טובות‪ .‬הצפצופים הופכים מהירים יותר‪ .‬אור אדום נדלק ואפשר לשמוע אותו נאבק לנשימה אחרונה‪.‬‬
‫החדר מוכה דממה בן רגע‪ ,‬ורק צפצוף צורם ורצוף ממלא אותו‪.‬‬
‫‪472‬‬
‫מונית הקסם ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות‬
‫״כמה אני חייב לך?״ שאל הנוסע בנימה עניינית‪ .‬״שלושים שקלים חדשים‪ ,‬אדון״‪ ,‬ענה אבנר והישיר את מבטו‬
‫אל הנוסע במראת המונית‪ .‬האדון יצא מהמונית תוך כדי אמירת ״תודה״ זריזה‪ ,‬כבדרך אגב‪ ,‬ואבנר המשיך לו‬
‫לדרכו‪.‬‬
‫בבת אחת התרוקן המושב האחורי ואבנר שב להיות האדון של המונית‪ .‬אבנר חיבב את שלב הביניים בין‬
‫הנוסעים‪ .‬בזמן הזה יכול היה לפתוח את החלון כרצונו‪ ,‬ליהנות ממשב הרוח על שיערו‪ ,‬להגביר את הווליום‬
‫ולשיר בקול עם שירי הרדיו שבקעו מהרמקולים הישנים‪ .‬אך יותר משחיבב את תחושת האדנות הזו אהב את‬
‫ההתרגשות שבנסיעה‪ .‬כנהג מונית לא ידע מה יוליד יום‪ .‬הוא אהב את חוסר הוודאות‪ :‬מי יהיה הנוסע הבא‬
‫שייכנס למונית? איזה מטען יכניס עמו?‬
‫לא תמיד היה אבנר נהג מונית‪ .‬בשנות ה‪ 35-‬המאוחרות לחייו החליט שהגיע הזמן לשינוי ובחר בהסבה‬
‫מקצועית‪ .‬לא היה מדובר בהארה בעקבות אסון אישי‪ ,‬אלא תובנה שנבנתה לאורך שנים רבות‪ .‬אבנר היה‬
‫מהנדס במקצועו‪ .‬למעשה‪ ,‬לפני שעשה הסבה‪ ,‬נודע כיוצר מוכשר ‪ −‬הוא תכנן פרויקטים שזכו לפרסום עולמי‪.‬‬
‫אך למרות הפרסום לא הצליח לחוש סיפוק אמיתי מהמקצוע‪ .‬הוא לא הצליח להתנער מהתחושה שעמיתיו‬
‫מנסים להתחבב עליו באופן צבוע‪ ,‬כי אין אמת בלבם ‪ −‬יצירתם הייתה חיקוי של עבודת אחרים ומה שהניע‬
‫אותם היה תאוות בצע‪.‬‬
‫לעומתם היה אבנר נאמן לעצמו תמיד‪ .‬למרות הפרסום מעולם לא הפך למתנשא וליהיר‪ .‬הוא סירב להידמות‬
‫לשותפיו האחרים‪ .‬במהלך השנים הרגיש שהעבודה הופכת לפחות ופחות משמעותית עבורו‪ .‬הערכתו לעמיתיו‬
‫הלכה ופחתה עד כי בסופו של יום לא היה מוכן להתפשר עוד על ערכיו האישיים‪ ,‬למרות שידע כי המחיר לכך‬
‫כבד ‪ −‬אבדן עבודתו‪ .‬אבנר התחבט בדילמה ולבסוף בחר בשינוי‪ .‬הרעיון להפוך לנהג מונית צץ במוחו‬
‫כשתהה כיצד יוכל לפגוש ולהכיר אנשים חדשים‪ ,‬לגעת בהם וללמוד מהם עוד על נפש האדם‪ .‬בהיבט זה‬
‫ההסבה הייתה הצלחה גדולה הרבה יותר ממה שאבנר יכול היה לצפות‪.‬‬
‫‪473‬‬
‫אבנר חווה חוויות רבות כנהג מונית‪ ,‬פגש רבבות נוסעים וכבר ידע לסווג כל נוסע שנכנס למוניתו מהרגע‬
‫שפתח את החלון ושאל‪" :‬לאן?"‪ .‬הוא סיווג את נוסעיו לשלושה סוגים‪" :‬הנוסע הלחוץ"‪" ,‬הנוסע הפטפטן"‬
‫ו"הנוסע האבוד"‪ .‬האדון האחרון היה שייך‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬לזן השלישי‪.‬‬
‫"הזן האבוד" היה האהוב ביותר על אבנר‪ .‬יש משהו קסום באדם הסומך על נהג המונית שלו כי ייקח אותו‬
‫למחוז חפצו בעיניים עצומות‪ .‬זהו אחד האלמנטים היחידים של תמימות שנשארו בעולמנו המודרני‪ .‬לעומתו‪,‬‬
‫"הנוסע הפטפטן" היה מורכב יותר‪ .‬הוא נחלק לשניים‪ :‬הסוג הראשון היה "הפטפטן המשתף"‪ ,‬זה שנכנס‬
‫למונית ופותח במונולוג על אודות תולדות חייו‪ .‬לעתים המונולוג היה מרתק ומסקרן ולעתים משעמם ומייגע‪.‬‬
‫אבנר תמיד נדהם מעוצמת הצורך של האדם לשתף ומעד כמה בודדים הם האנשים בעולמנו‪ .‬הסוג השני היה‬
‫"הפטפטן המתעניין"‪ ,‬זה שמהרגע שנכנס למונית ועד שיצא ממנה לא הפסיק לשאול שאלות‪ .‬לפעמים אבנר‬
‫הרגיש שהכניס למונית סוכן שב״כ שתוקף אותו בשאלות‪ ,‬ולפעמים הרגיש שהכניס פסיכולוג שמנתח את נפשו‬
‫פנימה‪.‬‬
‫"הנוסע הלחוץ" היה הגרוע מכולם‪ .‬הוא "רק צריך להגיע"‪ .‬הוא בלחץ‪ .‬לא מפסיק להתבונן בשעון‪ .‬לבוש‬
‫חליפה ומשוחח בסלולארי‪ .‬משלם ויוצא‪ ,‬לא מחכה לעודף‪ ,‬לא אומר תודה‪ .‬מתנהג כאילו הנהג הוא רובוט‬
‫שנועד רק לשרת אותו‪ ,‬לא בן אדם שווה ערך או שווה שיחה‪.‬‬
‫אבנר הבחין בגברת לצד הדרך‪ .‬הוא נעצר לידה באלגנטיות ופתח את החלון‪.‬‬
‫״לאן את צריכה גברת?״ שאל‪.‬‬
‫״שאול המלך ויצמן ‪ −‬כמה?״ השיבה הגברת‪.‬‬
‫״עניין של עשר דקות‪ ,‬אני אשים לך מונה‪ .‬הדרך פנויה בשעות כאלה״‪ ,‬ענה באדיבות‪.‬‬
‫‪474‬‬
‫הגברת לא השיבה‪ ,‬לא חייכה ונכנסה למושב האחורי במונית‪' .‬טוב'‪ ,‬חשב לעצמו לפני שהתחיל בנסיעה‪,‬‬
‫'כנראה שהתשובה חיובית'‪.‬‬
‫תוך כדי הנסיעה התבונן אבנר במראה על המושב האחורי וניסה לאבחן את הנוסעת‪ :‬האם היא שייכת‬
‫לקטגוריית "הנוסע הלחוץ"? אולי "האבוד"? בטוח שלא "הפטפטן"‪.‬‬
‫״בדרך לבית המשפט?״ ניסה לפתוח בשיחה‪.‬‬
‫״לא״‪ ,‬השיבה לו‪.‬‬
‫השתרר שקט‪" .‬הנוסע הלחוץ"‪ ,‬החליט אבנר בלבו‪ .‬ללא ספק‪ .‬לא מתעניין‪ ,‬לא משתף‪.‬‬
‫לפתע נשמעה יבבה מהמושב האחורי‪ .‬הוא התבונן במראה והבחין בדמעות בעיניה של הנוסעת‪.‬‬
‫״לבית החולים?״ פלט מבלי להתכוון‪.‬‬
‫הנוסעת הישירה אליו מבט שאמר‪" :‬כן"‪.‬‬
‫״אני מצטער״‪ ,‬מלמל אבנר‪.‬‬
‫״אל תצטער״‪ ,‬אמרה הנוסעת וקולה נשמע רהוט באופן מפתיע‪ ,‬״ככה זה בחיים״‪.‬‬
‫״למה את מתכוונת?״ שאל‪.‬‬
‫‪475‬‬
‫״החיים ‪ −‬אתה לא יכול לתכנן אותם‪ .‬הם תמיד יפתיעו אותך‪ .‬לפעמים לטובה ולפעמים לרעה‪ ,‬אבל הם אף‬
‫פעם לא צפויים״‪.‬‬
‫'משתפת'‪ ,‬אמר אבנר בלבו‪ .‬לא תמיד הרושם הראשוני הוא נכון בהכרח‪.‬‬
‫הנסיעה הגיעה לסופה‪ ,‬ואבנר חנה במפרץ המוניות הסמוך לבית החולים‪.‬‬
‫״אז כמה אני חייבת לך?״ שאלה הנוסעת‪.‬‬
‫״את לא חייבת לי‪ .‬לא צפוי‪ ,‬נכון? אבל לטובה"‪.‬‬
‫‪476‬‬
‫עם רדת החשכה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫"להתראות‪ ,‬עולם אכזר"‪ ,‬היא שרבטה‬
‫על נייר עיתונים ישן‪-‬נושן‪.‬‬
‫היא ידעה כי אלו מילות פרידה‪,‬‬
‫הכאב הנפשי כבר נמוג מזמן‪.‬‬
‫"זיכרו כי תמיד אהבתי אתכם"‪ ,‬היא רשמה‪,‬‬
‫ואת פני הוריה ציירה ליד‪.‬‬
‫היא ידעה כי אלו מילות פרידה –‬
‫והעט בידה כבר כמעט לא רעד‪.‬‬
‫"אני כל כך מצטערת"‪ ,‬היא כבר בכתה‪,‬‬
‫והדמעות הכתימו את הדף האפור‪.‬‬
‫היא ידעה כי אלו מילות פרידה –‬
‫את מעט שנותיה היא עזבה מאחור‪.‬‬
‫"הטיפול הוא יקר"‪ ,‬היא ידעה‪,‬‬
‫והוריה נותרו כמעט ללא אגורה‪.‬‬
‫‪477‬‬
‫היא ידעה כי אלו מילות פרידה –‬
‫היא תקל עליהם‪ ,‬וכבר אין בה מורא‪.‬‬
‫"ועל אחי תשמרו"‪ ,‬היא כתבה לבסוף‪,‬‬
‫אף על פי שידעה כי הרגע נולד‪.‬‬
‫הוא כבר לא יספיק להציל אותה‬
‫ובשעת צהריים – החושך ירד‪.‬‬
‫‪478‬‬
‫חוק החולה שנוטה למות ‪ /‬מסאלחה סמר‪ ,‬מדעי החיים‬
‫מבוא‬
‫עבודה זו עוסקת בשאלת ההתנגשות והקשר בין "חוק החולה שנוטה למות" לבין "חוק זכויות החולה" ו"חוק‬
‫יסוד כבוד האדם וחירותו"‪.‬‬
‫מטרתם של חוקי היסוד היא לשריין הגנה על זכויות יסוד קיומיות ולמנוע ככל האפשר פגיעה בזכויות היסוד‬
‫של הפרט‪ .‬זאת‪ ,‬תוך שאיפה להופכן חסינות מפני כל פגיעה‪ ,‬אלא אם היא הכרחית ‪ −‬ובאופן המזערי ככל‬
‫האפשר‪ ,‬ושלא ניתן בלעדיה (מידתיות)‪.‬‬
‫מנגד ניצב "חוק החולה שנוטה למות"‪ ,‬המאפשר את הפגיעה החמורה ביותר בזכות היסוד "קדושת החיים"‪,‬‬
‫ומבקש להשיג מטרה דחופה אשר מאפשרת לאדם למות בכבוד‪.‬‬
‫מוות מתוך רחמים‪/‬המתת חסד בין המותר והאסור‬
‫במשך השנים ביקשו אנשים רבים מביהמ"ש לסייע להם לסיים את חייהם‪ .‬לפני שחוקק "חוק החולה הנוטה‬
‫למות" נתלו העתירות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כאשר הדגש היה על המושג‪" :‬למות בכבוד"‪.‬‬
‫‪479‬‬
‫כאשר אדם בוחר בעצמו מתי לסיים את חייו מתנגש הדבר עם החוק הפלילי‪ ,‬שעל פיו אסור לסייע במעשה או‬
‫במחדל שיביא למותו של אדם‪.‬‬
‫בתי המשפט לא קיבלו את הטענה של "המתת חסד" והרשיעו בהריגה או בגרימת מוות‪ ,‬אבל בתי המשפט‬
‫הפגינו אמפתיה לנסיבות והם הביעו זאת במתן הקלה בעונש‪ .‬הם פסקו עונשים קלים מתוך חמלה‪.‬‬
‫התפתחות הפסיקה‬
‫פסק דין שפר‪ :155/33‬פסק הדין היחידי של בית המשפט העליון‪ .‬בפס"ד זה יש סקירה על תפיסת ההלכה‬
‫היהודית בנושא ומנגד על הפסיקות בארה"ב ובהולנד‪ .‬בסופו של דבר ניסה ביהמ"ש להגיע למסקנה המשלבת‬
‫את תפיסת היהדות ואת תפיסת הדמוקרטיה‪.‬‬
‫רוב פסקי הדין בארץ נוגעים לאנשים החולים במחלת ניוון שרירים מסוגים שונים (בעיקר מחלת ‪ .)ALS‬במחלה‬
‫מהסוג הזה לא מדובר בהצלת חיים‪ ,‬שכן אין תרופה למחלה זאת וחיבור של החולים למכונת הנשמה הוא אקט‬
‫שרק מאריך את חייהם ואת סבלם עד שכל השרירים מתנוונים והחולה מת‪ .‬החולים שלא רצו להגיע למצב זה‬
‫ביקשו מהצוות הרפואי לא לחבר אותם בבוא היום למכונת הנשמה‪ .‬על הצוות הרפואי מוטלת חובה מוסרית‬
‫וחוקתית לחבר למכונת הנשמה‪ .‬אי חיבור למכונת הנשמה יכול להיחשב כגרימת מוות ברשלנות או כמחדל‪.‬‬
‫החולים פנו לביהמ"ש העליון (עתירה לבג"צ) בבקשה להורות לרופאים שלא לחבר אותם בבוא היום למכונת‬
‫הנשמה‪ .‬ביהמ"ש התחמק מלדון בבקשת העותר הראשון עד שהוא נפטר (ניכר כי ביהמ"ש לא רצה לדון‬
‫בסוגיה זו)‪ .‬גם במקרה של העותר השני התחמק ביהמ"ש העליון וקבע שיש לפנות לביהמ"ש המחוזי‪.‬‬
‫‪480‬‬
‫בנימין אייל ‪ :25/5545‬חלה בניוון שרירים ‪ ALS‬והחליט שאינו מוכן להיות מחובר למכונת הנשמה‪ .‬הוא פנה‬
‫לביהמ"ש המחוזי וביקש פסק דין הצהרתי שבו ביהמ"ש יורה לצוות הרפואי לא לחבר אותו למכונת הנשמה‪.‬‬
‫לאחר כמה דיונים הפנה ביהמ"ש המחוזי את המקרה לפרקליטות ושאל האם יעמידו את הרופאים לדין במקרה‬
‫שייענו לבקשת החולה ולא יחברו אותו‪ .‬הפרקליטות השיבה שבנסיבות הקיימות הם לא יעמידו את הרופאים‬
‫לדין‪ .‬לאור זאת קבע השופט שחלק מזכות האדם על גופו היא גם לסרב לטיפול‪ ,‬ואפשר לסרב גם לטיפול מציל‬
‫חיים‪ .‬השופט התיר לרופאים להחליט‪ ,‬תוך התחשבות ברצונו של החולה במסגרת השיקולים שלהם‪ .‬במקרה זה‬
‫העניק השופט לרופאים לגיטימציה לשקול בחיוב שלא לחבר אותו למכונת הנשמה‪.‬‬
‫השופט טלגם (ז"ל) פיתח את ההלכות בנושא הזה ובמקרים שהגיעו לפניו הוא העביר בהדרגה את ההחלטה‬
‫לידי המטופל‪ .‬הוא לקח את זה צעד אחד קדימה ואמר שחלק מזכות החולה על גופו היא גם לסרב לטיפול ‪−‬‬
‫ויש לכבד זאת‪ .‬אם חולה מסרב לטיפול מציל חיים (כמו חיבור למכונת הנשמה) יש לכבד את סירובו ורופא‬
‫שלא יבצע את הטיפול לא יואשם בגרימת מוות ברשלנות‪.‬‬
‫גישה זאת שונה במקרה של התאבדות‪ :‬סיוע להתאבדות הינו כל מעשה או מחדל המסייעים לאדם לסיים את‬
‫חייו‪ .‬אם מהלך המחלה הוא זה שמוביל למותו של אדם ומנגד לא עוצרים את המהלך הטבעי הזה‪ ,‬אין הדבר‬
‫נחשב לסיוע להתאבדות‪.‬‬
‫לאחר מס' פסיקות בארץ לא הייתה אחידות כיצד לנהוג בחולים‪ .‬מקרה שהשפיע מאוד על החקיקה בנושא היה‬
‫המקרה של איתי ארד‪.‬‬
‫‪481‬‬
‫איתי ארד‪-‬קופ"ח כללית‪ :553534/23 ,1141/21,‬איתי ארד היה טייס בחיל האוויר ובשנות ה‪ 45 -‬המאוחרות‬
‫לחייו הוא חלה במחלת ‪ .ALS‬המחלה התקדמה במהירות‪ .‬האיש רצה לחיות אבל הוא לא היה מעוניין שיחברו‬
‫אותו למכונת הנשמה‪ .‬בשלב כלשהו ביקש פסק דין הצהרתי‪ .‬השופט טלגם נתן פסק דין הצהרתי ואמר שאם‬
‫זהו רצונו של האיש ‪ −‬יש לכבד אותו ולא להנשימו‪ .‬השופט טלגם הוסיף ואמר שגם אם יחברו אותו למכונת‬
‫הנשמה‪ ,‬יש לנתק אותו בהמשך על פי רצונו של החולה‪ .‬כאן מדובר מצד אחד בהמתת חסד אקטיבית‪ ,‬שכן‬
‫מדובר בניתוק אקטיבי של המכונה‪ .‬מאידך‪ ,‬אם נחשוב על מהות הפעולה‪ ,‬אנו בעצם מאפשרים לתהליך הרגיל‬
‫של המחלה להמשיך‪ .‬יש פה מימד פסיבי‪ .‬זהו מעין "בן כלאיים"‪ ,‬כי מצד אחד יש אקט אקטיבי ומצד שני ‪−‬‬
‫אקט פסיבי‪ .‬חשוב להבין שמבחינה מוסרית קשה מאוד לאדם לבצע את הפעולה הפיזית של ניתוק מכונת‬
‫ההנשמה משקע החשמל ‪.‬‬
‫במקרה של איתי ארד הוא חובר למכונת הנשמה וביקש שינתקו אותו מהמכונה‪ .‬איתי חזר לבימ"ש והשופט‬
‫טלגם נתן שוב פסק דין קצר ונוקב מאוד על כך שרצונו של איתי ארד הוא לא להיות מחובר למכונת הנשמה‬
‫ויש לכבד את רצונו ולנתק אותו ממנה (ולדאוג לאמצעים אחרים כדי שלא יסבול)‪.‬‬
‫לאחר פסק הדין הוא נותק מהמכונה ומת‪ .‬הארץ הזדעקה על כך שבוצעה המתת חסד אקטיבית ושר הבריאות‬
‫דאז‪ ,‬משה בניזרי‪ ,‬כינס ועדה שדנה בנושא‪ .‬הוועדה כללה תתי ועדות (משפטית‪ ,‬פילוסופית‪ ,‬דתית ורפואית)‬
‫ובסופו של דבר הגיעו לנוסח שהפך להצעת החוק‪" :‬החולה הנוטה למות"‪.‬‬
‫‪482‬‬
‫מקור הקושי בטיפול בחולה הנוטה למות ‪ −‬ניסיון להבין את החשיבה מאחורי חקיקת החוק‬
‫היה ברור שהנושא רגיש מאוד‪ .‬המטרה הייתה להגיע לקונצנזוס שרוב הציבור יקבל אותו ויהיה מוכן ללכת‬
‫איתו‪.‬‬
‫הנוסח שהתקבל לבסוף היה כדלקמן‪" :‬חולה שהתקיימו בו כל אלה‪ :‬החולה סובל מבעיה רפואית חשוכת‬
‫מרפא‪ ,‬תוחלת חייו ‪ −‬אף אם יינתן לו טיפול רפואי ‪ −‬אינה עולה על שישה חודשים‪ ,‬רופא אחראי קבע כי‬
‫החולה הנוטה למות"‪.‬‬
‫חשוב לשים לב שהאוכלוסייה המוגדרת היא מאוד מצומצמת‪ .‬לגבי האוכלוסיות שלא נכנסות ל"חוק החולה‬
‫הנוטה למות" יש עד היום מחלוקת גדולה מאוד‪.‬‬
‫מהו מקור הקושי בטיפול בחולה הנוטה למות?‬
‫‪ .6‬יש לזכור כי מהות עבודתו של רופא היא הצלת חיים‪.‬‬
‫‪ .2‬עבור רופאים רבים הסיטואציה של המתת חסד היא קשה וגורמת לתחושת כישלון‪.‬‬
‫‪ .3‬קשה למטפל לדבר עם החולה והמשפחה על מוות‪.‬‬
‫‪ .4‬ישנם ערכים אתיים המתנגשים עם נושא המתת החסד‪ ,‬כמו למשל קדושת החיים‪.‬‬
‫‪483‬‬
‫השאלות שבפניהן ניצב הרופא המטפל בחולה הנוטה למות‪:‬‬
‫‪ .6‬אילו טיפולים לתת לחולה? אילו טיפולים לא לתת לו?‬
‫‪ .2‬האם לבצע פעולות החייאה?‬
‫‪ .3‬האם מותר להפסיק טיפול? אם כן‪ ,‬באילו תנאים?‬
‫‪ .4‬מה עושים במקרה של חילוקי דעות?‬
‫‪ .5‬מי צריך להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות?‬
‫"חוק החולה הנוטה למות" קובע כי הטיפול שאותו יש להעניק למטופל הינו "טיפול פליאטיבי"‪ ,‬כלומר‪ ,‬מתן‬
‫טיפול נגד כאבים ‪ −‬טיפול שיקל על סבלו‪ .‬זו הפעם הראשונה שחוק מחייב מתן טיפול לכאבים‪ ,‬גם אם יש‬
‫סיכון כלשהו לחייו של החולה‪ .‬בראש העדיפויות עומד הרצון למנוע ממנו סבל‪ .‬יש לזכור שמדובר בחולה‬
‫העונה על הקריטריונים של חולה הנוטה למות (אין לו מרפא והוא צפוי למות תוך ‪ 5‬חודשים)‪.‬‬
‫לדאוג "שהחולה לא יסבול" זוהי אמירה משמעותית מאוד בחוק‪.‬‬
‫‪484‬‬
‫בהתנגשות בין קדושת החיים מצד אחד לאיכות החיים מצד שני‪ ,‬מי שמחליט הוא החולה‪ :‬הרצון שלו‬
‫והאוטונומיה שלו והם שיכריעו (יש חולים שרוצים להמשיך לחיות וצריך לכבד את רצונם)‪.‬‬
‫נקודת המוצא (שהיא החזקה שלנו)‪ :‬אנשים רוצים לחיות‪ .‬אנשים נאחזים בחיים גם במצבים קשים מאוד ולכן‬
‫אם אין ידיעה ברורה שאומרת אחרת ‪ −‬החזקה היא כי הוא רוצה לחיות‪.‬‬
‫החזקה היא שאדם רוצה לחיות אלא אם הוכח אחרת‪.‬‬
‫איך מוכח אחרת? אם הוא בעל כשרות זה יהיה לפי הבעת רצונו המפורשת‪ .‬אם הוא אינו כשיר יש מס' דרכים‬
‫ללמוד על רצונו‪:‬‬
‫א‪.‬‬
‫אם הוא נתן הנחיות רפואיות מקדימות‪ ,‬כלומר כתב בכתב מה רצונו‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫הוא קבע מיופה כוח היודע את רצונו‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫אם אין הוראות מקדימות ואין מיופה כוח תתכנס ותחליט על כך ועדה הממונה ע"י "חוק החולה הנוטה למות"‪.‬‬
‫קיימת חובה לתת טיפול רפואי מקל‪ .‬כאשר המטופל צלול הוא זה שמחליט בין איכות החיים להארכת החיים‬
‫(מובן שבתוך מסגרת הגבולות המותרים בחוק)‪ .‬חשוב לזכור שהחוק יוצא מתוך נקודת הנחה של "חזקת‬
‫החיות"‪ ,‬כלומר חזקה על כל אחד מאיתנו שהוא רוצה לחיות אלא אם כן הוכח אחרת‪ .‬כדי לצאת מחזקה זו‬
‫צריכה להיות הוכחה שהחולה לא רוצה לחיות‪.‬‬
‫‪485‬‬
‫יש מס' דרכים לעשות זאת‪ :‬חולה שהוא בעל כשרות יכול לומר‪/‬להביע את רצונו בכל צורה מפורשת‪ .‬ע"פ‬
‫החוק אדם נחשב כשיר מגיל ‪ ,51‬אלא אם כן יש החלטה רפואית הקובעת כי האדם איננו כשיר‪( .‬למשל‪ :‬סנילי‪,‬‬
‫מעורפל הכרה‪ ,‬חולה נפש‪ ,‬צמח וכו')‪.‬‬
‫אם כך‪ ,‬איך יודעים מה האדם רוצה? לנוכח חזקת הרצון לחיות‪ ,‬מה צריכה להיות רמת הוודאות שלנו כדי‬
‫להוציא אדם מחזקת החיות? איך קובעים מהו רצונו של האדם?‬
‫אם יש הנחיות רפואיות מקדימות‪ ,‬או החלטה של מיופה כוח שמונה מראש‪ ,‬או שהיתה בעניין ישיבה של‬
‫וועדת אתיקה מיוחדת ‪ −‬אז אין בעיה‪ .‬במקרה כזה יש ידיעה ברורה לפי אחת משלושת האפשרויות הללו (זו‬
‫רמה א'‪ ,‬וברמה הזו הרצון קובע)‪.‬‬
‫אם אין בידינו החלטה ברמת שכנוע גבוהה (רמה א') עח האדם הוציא עצמו מחזקת החיות עוברים לרמת‬
‫שכנוע ב'‪ :‬אדם קרוב‪.‬‬
‫יש הגדרה מיהו אדם קרוב‪ .‬אדם קרוב לא חייב להיות איש משפחה (למשל חברים במשך ‪ 15‬שנה‪ ,‬זוג‬
‫הומוסקסואלים שחיו יחד וכדומה)‪ .‬אדם קרוב הוא זה שמכיר את הלך הרוח של החולה‪ .‬אם יש הצהרה של‬
‫אדם קרוב אז אין בעיה (ברמה ב' ההחלטה תהיה של הרופא האחראי תוך התחשבות בהצהרתו של האדם‬
‫הקרוב)‪ .‬אם אין הצהרה אבל יש אפוטרופוס ‪ −‬זהו שלב ג'‪.‬‬
‫אם החולה צלול והוא בעל כשרות‪ ,‬קובע החוק כי יש לכבד את רצונו ולהימנע מטיפול רפואי בו‪ .‬החוק מוסיף‬
‫ואומר שיש לשכנע אותו לקבל את הטיפולים הבסיסיים (או לפחות המקלים) אבל אם הוא איננו מעוניין אזי‬
‫‪486‬‬
‫ההחלטה בסופו של דבר היא שלו‪ .‬עניין זה מתיישב מצוין עם "חוק זכויות החולה" הקובע כי‪" :‬אין לכפות על‬
‫אדם טיפול ללא הסכמה מדעת"‪.‬‬
‫החולה הסופני‬
‫השופט גורן בפרשת אייל הגדיר מחלה סופנית‪" :‬מחלה סופנית היא מחלה שע"פ התפתחות מדע הרפואה‬
‫דהיום‪ ,‬אין לה כל אפשרות של ריפוי או עיכוב והשהיית התפתחותה השלילית‪ .‬מדובר במחלה המחמירה מיום‬
‫ליום אשר הליך החמרה זה אינו הפיך"‪.‬‬
‫השופטת סירוטה בה‪.‬פ ‪ ,113/25‬פלוני‪-‬עיריית ת"א‪-‬יפו קובעת כי‪" :‬הקביעה מתי חולה הוא סופני היא נקודת‬
‫הארכמידס האמיתית"‪ .‬היא מביאה הגות פילוסופים לפיהם‪" :‬ברגע שאדם בא לעולם‪ ,‬הוא זקן דיו כדי למות"‬
‫(ציטוט מהפילוסוף היידגר)‪ .‬ובמובן הפילוסופי ‪ −‬כולנו חולים במחלות סופניות‪.‬‬
‫מה שאסור לעשות בשום תנאי (לא לאדם כשיר ולא לאדם לא כשיר) הוא המתה במעשה‪ .‬אסור לעשות שום‬
‫דבר שגורם למוות במישרין! המתה אקטיבית אסורה גם אם האדם ביקש (אסור גם לסייע בהתאבדות)‪ .‬אסור‬
‫גם להפסיק טיפול רפואי רציף‪.‬‬
‫יש הבדל בין טיפול רציף לטיפול רפואי בדיד‪ :‬טיפול בדיד משמעו שמעורבת פעילות רפואית חדשה (למשל‬
‫דיאליזה‪ ,‬החלפת שקית אינפוזיה)‪ .‬טיפול רציף זהו טיפול ללא הפסקה‪ ,‬כמו למשל מכונת הנשמה‪ .‬החוק קובע‬
‫‪487‬‬
‫כי אסור להפסיק טיפול רפואי רציף ולא משנה אם האדם בעל כשרות או לא‪ .‬החוק מתיר רק להימנע מלחדש‬
‫טיפול‪.‬‬
‫ההפרדה בין טיפול רציף לבדיד היא ייחודית לישראל‪ .‬השאלה הכי משמעותית בהקשר הזה היא שאלת‬
‫ההנשמה‪ :‬אם הנשמה היא טיפול רציף אזי בעצם אין אפשרות לנתק אנשים ממכונות‪ .‬מה יש לעשות במקרים‬
‫שבהם רוצים לחבר אדם באופן זמני? ניסו לחשוב על דרך להפוך טיפול רציף‪ ,‬כמו הנשמה‪ ,‬לטיפול מחזורי‬
‫בדיד ‪ −‬וזאת ע"י הגדרת זמן מראש‪.‬‬
‫מה קורה כשחולה הנוטה למות נאחז בחיים?‬
‫כפי שמכבדים את רצונו של אדם לא לעבור הליך רפואי כך יכובד רצונו של אדם החפץ לעבור הליך רפואי‪ .‬כל‬
‫זאת "בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנהוגים מעת לעת במערכת הבריאות בישראל"‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫החוק מסייג זאת (למשל‪ ,‬לא יבוצע טיפול אם הוא נמצא במסגרת משאבים מוגבלים כגון השתלת כליה‬
‫נוספת)‪.‬‬
‫גבולות ההימנעות מטיפול‬
‫"חולה בשלב סופי"‬
‫‪488‬‬
‫מצב סופי הינו מצב גרוע יותר מחולה הנוטה למות‪ .‬חולה בשלב סופי מוגדר בחוק כ"מצוי במצב שיש לו כשל‬
‫מערכות‪ ...‬ותוחלת חייו אינה עולה על שבועיים"‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬מערכות חיוניות בגופו כשלו ותוחלת חייו‪ ,‬אף אם יינתן לו טיפול רפואי‪ ,‬אינה עולה על שבועיים‪.‬‬
‫אם אין החלטה‪/‬הוכחה אחרת אזי האדם בחזקת רוצה לחיות‪.‬‬
‫חובת יידוע‪:‬‬
‫רופא חייב להודיע לחולה כי הוא מוגדר כנוטה למות ועליו להודיע לו על האפשרות לעדכן הנחיות רפואיות‬
‫מקדימות או ייפוי כוח שנתן‪ .‬סעיף זה בחוק נועד לאפשר לאדם את הזכות להחליט כיצד הוא רוצה להיות‬
‫מטופל בסוף חייו‪.‬‬
‫מוות מוחי‬
‫הרבנות הראשית פסקה חד משמעית שע"פ ההלכה היהודית נקבע המוות אך ורק בדרך אחת והיא הפסקת‬
‫הנשימה באופן בלתי הפיך‪ .‬הפסקת הנשימה באופן בלתי הפיך יכולה להיות מוכחת על ידי הפסקת פעולת הלב‬
‫ועל ידי הפסקת פעולת המוח (מוות מוחי)‪ .‬לאור זאת‪ ,‬כאשר נוטלים לב פועם מאדם שמת מוות מוחי הדבר‬
‫אינו נחשב כרצח‪.‬‬
‫‪489‬‬
‫חשוב לציין שהרבנות הראשית קבעה תנאים למוות המוחי‪:‬‬
‫‪ .6‬מכל הבדיקות שמקובל לעשות יוסיפו בדיקה מכשירנית אובייקטיבית שתוכיח את הרס המוח‪.‬‬
‫‪ .2‬בצוות שקובע את המוות המוחי יהיה חבר רופא שמקובל על הרבנות הראשית (הוא נקרא "רופא אמון")‪.‬‬
‫מדובר ברופאים שעוברים הכשרה ערכית על ידי הרבנות (לא בהכרח רופא דתי)‪ .‬דרישה זאת זכתה להתנגדות‬
‫חריפה מצד נציגי ההסתדרות הרפואית ובמשך שנים היו ויכוחים מרים בעניין‪ .‬הדבר גרם לכך שהרבנות‬
‫הראשית נמנעה מלצאת בראש חוצות ולתמוך בתרומת איברים‪ ,‬הכל בגלל המחלוקת על קביעת המוות‪.‬‬
‫יש תנאים לקביעת מוות מוחי – נשימתי‪:‬‬
‫א‪.‬‬
‫חייבים לדעת מה סיבת הפגיעה כדי לקבוע מוות מוחי‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫קיימת הוכחה של בדיקת קלינית והוכחה של בדיקה מכשירנית (כאן רואים שהחוק קיבל את הדרישה של‬
‫הרבנות)‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫דרישה כי יישללו מצבים רפואיים שעלולים להטעות (למשל מצב של היפו תרמיה = קיפאון יעשה רושם של‬
‫מוות מוחי וזה עלול להטעות)‪.‬‬
‫ישנם תנאים מקדימים עוד לפני שמגיעים לקביעת המוות המוחי‪.‬‬
‫‪490‬‬
‫כעת מגיע שלב שבו צריך להודיע למשפחה‪ .‬הרופא המטפל ימסור הודעה לבני משפחה שניתן לאתרם במאמץ‬
‫סביר‪ .‬ההגדרה "מאמץ סביר" היא מעורפלת ונתונה לפרשנות‪ .‬היום היכולת לאתר אנשים גבוהה מאוד וצריך‬
‫שיהיה מקרה חריג ביותר כדי שיוכלו לטעון כי לא איתרו את בני המשפחה‪.‬‬
‫במקרה של חשש למוות מוחי קובע החוק כי "ישמע את דעתם בדבר רצון המטופל"‪ .‬הכוונה היא שהצוות‬
‫הרפואי ישמע את דעת המשפחה‪ ,‬אשר תאמר מה היה רצון המטופל‪.‬‬
‫נוסף על כך קובע החוק כי "אם נקבע מוות מוחי וקביעה זו מנוגדת לדתו או להשקפת עולמו של המטופל לפי‬
‫מידע שהתקבל מבני משפחתו‪ ,‬לא ינותק המטופל ממכשיר ההנשמה ולא יופסק הטיפול התומך ישירות בטיפול‬
‫הנשימתי בו עד להפסקת פעולת הלב"‪.‬‬
‫אנחנו עדיין מצויים בתהליך‪ .‬תהליך זה מקשה על הציבור להבין את הסיטואציה של מוות מוחי‪ .‬אחת הסיבות‬
‫היא שמוות מוחי מתרחש במהירות‪ .‬לא מתרחש קונספט של מוות רגיל (האיש לא נראה מת ‪ −‬הוא נראה ישן‪,‬‬
‫הגוף חם‪ ,‬הלב פועל)‪ .‬יש קושי גדול להפנים את המושג של מוות מוחי ולכן קיימת זהירות רבה בעניין זה‪ .‬אין‬
‫רצון להתעמת עם המשפחות בשעת צערן‪ .‬נוסיף לזה את העניין ההלכתי – חלק מסוים ביהדות החרדית מתנגד‬
‫לקביעת הרבנות הראשית ומציית לפסיקת הרב אלישיב‪ ,‬הקובעת כי כדי לקבוע מוות על הלב לחדול מפעולה‬
‫‪ −‬אפילו אם הלב פועל רק בזכות המכונות‪ .‬קביעה זאת סותמת את הגולל על נושא ההשתלות (כמו כן‪ ,‬אסור‬
‫לנתק אנשים ממכונות)‪.‬‬
‫‪491‬‬
‫סיכום‬
‫ההתפתחויות הטכנולוגיות מציבות בעיות שלא התמודדנו איתן בעבר ולכן יש לנהוג בזהירות בעניין‪ ,‬כאשר‬
‫נושא האתיקה הרפואית צף כל הזמן‪.‬‬
‫נראה שהחשש הידוע מפני "המדרון החלקלק" הינו לא פחות חשוב‪ .‬הבעיה מתעוררת כאשר "טוב מותי‬
‫מחיי"‪ .‬האם מדיניות משפטית תתמוך‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬בקביעה כי מותו של חולה עדיף מאי התקיימותו?‬
‫מאידך‪ ,‬הצלחה כזאת היא אומנם הישג לפרט אך מאידך‪ ,‬הפסד עצום לכלל‪ .‬ברגע שהחברה נלחמת על קבלת‬
‫השונה (החולה) כשווה ובית המשפט יכריע שהשונה ‪ −‬שונה הוא‪ ,‬ההשלכה היא שהחברה מכירה בכך‬
‫שאנשים חולים הם אנשים מיוחסים‪/‬נחותים ואולי מותם‪/‬חייהם שווים פחות‪ .‬האומנם?‬
‫לימוד החומר וכתיבת העבודה לא השאיר אותי אדישה‪ ,‬לאור העובדה כי בני חורין אנו אך גם ייצורי אלוקים‬
‫אנחנו!‬
‫היום אני מבינה שהשאלות הן רבות והתשובות‪ ,‬אם יש כאלה‪ ,‬תמיד תהינה כואבות‪.‬‬
‫הרבנות הראשית פסקה חד משמעית שע"פ ההלכה היהודית המוות נקבע אך ורק בדרך אחת והיא הפסקת‬
‫הנשימה באופן בלתי הפיך‪ .‬הפסקת הנשימה באופן בלתי הפיך יכולה להיות מוכחת על ידי הפסקת פעולת הלב‬
‫ועל ידי הפסקת פעולת המוח‪.‬‬
‫‪492‬‬
‫הפוסקים חלוקים בשאלה אם מניעת המשך הייסורים בחולה הנוטה למות מצדיקה הימנעות מטיפול מאריך‬
‫חיים‪ .‬אבל במצב שטוב מותו של חולה מחייו מחמת ייסורים אין כלל דין הצלה ולכן אין חיוב להאריך חיים‬
‫ולהצילו‪.‬‬
‫בתנ"ך (אליהו‪ ,‬יונה וחוני המעגל) מותר לאדם להתפלל על עצמו כדי שהקב"ה ימיתו‪ .‬גם בכתבי חז"ל נמצאות‬
‫דוגמות לכך שחכמים ביקשו רחמים על חולה גוסס ‪ −‬כדי שימות‪.‬‬
‫ערך החיים הוא אין סופי‪ ,‬מוחלט ובלתי ניתן לחלוקה וליחסיות‪ .‬יש להאריך חיי כל חולה בכל מצב ובכל תנאי‬
‫גם כשתוחלת החיים שלו קצרה ביותר‪ ,‬גם אם החולה סובל סבל רב וגם אם זה נעשה נגד רצונו‪.‬‬
‫אין להבדיל בין סוגי טיפולים שונים‪ ,‬אלא חייבים להמשיך לטפל בחולה בכל מצב ובכל האמצעים העומדים‬
‫לרשות הרופא כל עוד החולה מוגדר כחי!‬
‫דת האיסלאם מתירה לאדם להתפלל על עצמו כדי שהקב"ה ימיתו‪ ,‬וזאת כדי לגאול אותו מיסורים‪.‬‬
‫גם באיסלאם מוסכם על כולם שאין להתיר להרוג אדם כדי למנוע את יסוריו! סבלנות היא ערך מקודש‪ ,‬סבל‬
‫ממעשי ידיו של האדם‪ .‬ייסורים בחייו גואלים את האדם מייסורים בעולם הבא‪ .‬הקב"ה נתן חיים והוא ייקח‬
‫אותם‪ .‬יש לערך החיים חשיבות גדולה יותר מערך מניעת היסורים‪.‬‬
‫‪493‬‬
‫חולה שהיה רוצה לסיים את חייו הוא "כופר"‪ .‬הרי גם אם במצב של להימנע מלתת טיפול‪-‬זוהי כפירה‪ .‬הרי‬
‫הגבול לא ברור!‬
‫באילו נסיבות? מי מחליט? מתי ? איך?‬
‫בשל הקושי לענות על שאלות אלו‪ ,‬לעניות דעתי טוב נעשה אם נאמין כי "ה' נתן – ה' ייקח"‪.‬‬
‫הרי האמונה עצמה בגורל ‪ −‬היא לכשעצמה תרופה רוחנית אין סופית ומבשרת הקלה לחולה גם ברגעיו‬
‫הסופיים הקשים!‬
‫ביבליוגרפיה‬
‫חקיקה‬
‫חוק יסוד כבוד האדם וחירותו‪.‬‬
‫חוק החולה הנוטה למות‪,‬התשס"ו‪.1551-‬‬
‫חוק זכויות החולה‪ ,‬תשנ"ו‪.5225-‬‬
‫חוק מוות מוחי‪-‬נשימתי‪,‬תשס"ח‪.1553-‬‬
‫‪494‬‬
‫פסיקה‬
‫בנימין אייל‪.25/5545‬‬
‫שפר ע"א ‪.155/33‬‬
‫איתי ארד‪-‬קופ"ח כללית(לא פורסם) ‪.1141/21,553534/23‬‬
‫פס"ד רייבי נ' וייגל‪.‬‬
‫מאמרים‬
‫נוסחת "היאזון הראו"‪ ,‬עו"ד אהובה טיכו‪ ,‬מדור משפט רפואי‪.1551,‬‬
‫הבסיס ההלכתי להצעת "חוק החולה הנוטה למות"‪ ,‬פרופ' אברהם שטינברג‪.‬‬
‫חסד המוות‪,‬מגזין‪.‬‬
‫מקורות נוספים‬
‫חוזר מנכ"ל‪,‬הטיפול בחולה הנוטה למות ‪.55/25‬‬
‫דו"ח הועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות‪.‬‬
‫מקורות אלקטרוניים‪:‬‬
‫אתר נבו‪.‬‬
‫אתר "דאר אלפקה אלאסלאמי –תרגום "פסקי הלכה אסלאמיים"‪.‬‬
‫‪495‬‬
‫בדידות רדיו‪-‬אקטיבית ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫מערבולת צבעים וקול שריקה חד‪ .‬אני שוכבת על גבי‪ ,‬מקשיבה ומתבוננת‪.‬‬
‫השמים הם רקיע של צורות לא מוגדרות ושל כוכבים נופלים‪ .‬במבט שני אני מזהה גופות שרופות שנופלות‬
‫במהירות מופרזת‪ .‬הן מפיצות קרינה רדיו‪-‬אקטיבית ירוקה‪ ,‬שהופכות את השמים לרקיע מוות רדיו‪-‬אקטיבי‪.‬‬
‫גופות חדשות מתחילות לנשור באיטיות‪ ,‬כמצליחות להתגבר על כוח המשיכה האדיר‪ .‬אני מנסה לזהות אותן‪.‬‬
‫מרחוק אני מצליחה לזהות כמה מהאנשים שהכרתי בעבר‪ ,‬ביניהם אישה יפת תואר שהייתה שרה לי פעם‬
‫ולצלילי קולה הייתי נרדמת‪ .‬אני מזהה גופה גדולה שעל בטנה עיטור אדום ובתוכו עין שחורה דומעת ‪ −‬היה‬
‫זה האדם שהרג אותי לפני שנים רבות‪ ,‬עיניו פקוחות עדיין ופיו פעור‪.‬‬
‫פעם אחת‪ ,‬כשדמעות בעיניי‪ ,‬ניסיתי לשים קץ לחיי וחרטתי על ידי יער מוזר ובו נהר שהכיל את דמי‪ .‬אבל‬
‫הצלתי את עצמי ברגע האחרון וחזרתי לחיים‪ .‬אפילו צלקות לא נותרו מהיער ומקווי המתאר של הנהר‪ .‬האירוע‬
‫הזה שינה את חיי וגרם לי להבין שברגעים הכי קריטיים בחיים‪ ,‬כשאתה צריך לקחת את ההחלטות הכי‬
‫גורליות‪ ,‬אתה בעצם לבד‪ .‬גם עכשיו אני מבינה את זה ‪ −‬כאן לבד‪ ,‬על הגבעה הזאת‪ ,‬כשהשמים זורקים לאדמה‬
‫את כל מי שאי פעם הכרתי או אהבתי‪.‬‬
‫אני גלמודה‪ ,‬זרה לכל מה שנופל מהשמיים לתוך בתי חרושת משונים‪ .‬אני קוראת להם בחלשים‪ .‬בתוך שדה‬
‫אפר עצום נבנו מיליוני בחלשים כדי לקלוט את כל הגופות שנופלות מהשמים‪ .‬המראה מדהים‪ .‬כאילו כל גופה‬
‫יודעת באיזה בית חרושת תוכל לנוח על משכבה בשלום‪.‬‬
‫אי שם בשמים נמצאים אבי ואמי‪ .‬הם לא מפגינים סימני אהבה ביניהם‪ .‬מה זאת אשמתו אחי הקטן שיש כל כך‬
‫הרבה שנאה בעולם הזה? ומה אשמתה של אחותי שעמדה להתחתן בחודש הבא?‬
‫הפכתי לחסרת רגשות‪ .‬פעם ציפיתי לעולם שונה משדה של בחלשים משונים‪ ,‬עולם שבו צמחים וחיות‪.‬‬
‫‪496‬‬
‫אבל בעולם הזה לא נותר עוד סימן לחיים‪.‬‬
‫האם יכול להיות שכל העולם הזה הוא פרי דמיוני? אני מתבוננת על הגופות ותוהה מה יש בבחלשים האלו‪ .‬מה‬
‫נעשה שם לגופות הללו? אם אין חיים אז סביר להניח שאין אף אחד שם‪.‬‬
‫אני קמה ממקומי כדי לבדוק‪ .‬השמיים מתחילים להחליף את צבעם באיטיות‪ .‬האם זו זריחה או שקיעה בעולמי‬
‫ההזוי? אני יורדת מהגבעה בלי לדעת את התשובה‪ .‬מולי ניצבים אינספור בחלשים‪ ,‬שנבנו בדיוק רב וללא כל‬
‫רגשות ‪ −‬עם רגשות אי אפשר לדייק בדברים‪.‬‬
‫הערפל רובץ בין הבחלשים וצבעו משונה ביותר‪ .‬הוא מרחף באיטיות בין המפעלים ומשגיח על עבודתם‪ .‬או‬
‫שאולי בעצם לא אכפת לו מכל המוות מסביב‪.‬‬
‫אני מרגישה בודדה כניצבת על פסגה שאף אחד לא הצליח להגיע אליה‪ ,‬או כמונחת בתוך ליבת כדור הארץ‪.‬‬
‫שום דבר כאן לא קשור לחוקי הטבע שאותם למדתי באוניברסיטה‪ .‬הרוח נושבת לכיוון אחד והערפל הרקוב נע‬
‫לכל כיוון שהוא בוחר‪ .‬אני חשה את כוח הכובד‪ ,‬אך לגופות לוקח זמן כדי להגיע לבתי החרושת‪.‬‬
‫אני מתחילה להבין מדוע הגיוני מאוד שזהו באמת עולמי‪ .‬הרי תמיד שנאתי חוקים ואהבתי דברים הקשורים‬
‫לאי ודאות ‪ −‬דברים צפויים נמאסים על נפשו של אדם בסוף הדרך‪.‬‬
‫עמוסת מחשבות אני צועדת לעבר הבחלשים‪ .‬כשאני מתקרבת מתברר לי שמפעלי המוות צבועים בצבעים‬
‫בהירים ושמחים‪ .‬האם בעולמי מוות הוא דבר משמח? אני מסתכלת בין הבחלשים ומבחינה בדמויות בתוך‬
‫הערפל‪ .‬הן אינן ברורות‪ ,‬מתרוצצות‪ .‬אני מצליחה לזהות עיניים בצבע ארגמן המאירות מתוך הערפל הרקוב‪ .‬הן‬
‫בוהות בי ונעצרות‪ .‬אני נבהלת‪ ,‬מאיטה את צעדיי אך ממשיכה להתקדם ‪ −‬אחרי הכל‪ ,‬מדובר בעולמי שלי‪.‬‬
‫לזוג העיניים מצטרף עוד זוג ואחריו עוד ועוד‪ .‬וכך‪ ,‬תוך רגעים ספורים‪ ,‬מתמלא הערפל הרקוב בנקודות‬
‫‪497‬‬
‫ארגמניות‪ .‬אני נעצרת‪ .‬הרוח עדיין נושבת מבין בתי החרושת‪ ,‬מלטפת את גופי הרועד וממשיכה בדרכה‪ .‬מבין‬
‫הנקודות אני שומעת לחישות‪ ,‬אך איני מצליחה להבין כלום‪ .‬הדבר היחיד שאני מצליחה לשמוע הן פעימות‬
‫לבי‪ ,‬שמתחזקות עם כל פסיעה קדימה‪.‬‬
‫באותו רגע צץ במוחי הבחור שאהבתי‪ .‬פניו מאירות בתוך ראשי והן מרגיעות את נפשי כפי שעשו תמיד‪ .‬האם‬
‫יש אהבה בעולמי? אני תוהה לרגע‪ ,‬בתוך מערבולת הפחד‪.‬‬
‫זוג עיניים מהגוניות מתחיל לנוע לעברי‪ .‬אני נזכרת בחלום שחלמתי‪ ,‬שבו לבש אהובי חליפה שחורה ורקדנו‬
‫מחובקים‪ .‬העיניים מתקרבות לעברי ומתוך הערפל מגיחה לעברי צורתו של שד‪ .‬הוא מסתכל לעברי ואני‬
‫מתבוננת בו בחזרה‪ ,‬רועדת מפחד‪ .‬הוא דומה מאוד לבן אדם; נמוך קומה‪ ,‬עיניו המעוגלות מאירות יתר על‬
‫המידה‪ .‬מגולח‪ ,‬לבוש בגלימה סגולה‪.‬‬
‫תמונתו של אהובי צצה שוב במוחי‪ .‬לרגע אחד אני שוכחת מהשד המוזר שמולי ונרגעת‪ .‬השד שם לב לכך‪,‬‬
‫מסתכל לעברי ומחייך‪ .‬הוא מישיר את מבטו אליי וקורא בקול רם ואדיש לחבריו‪ .‬השדים האחרים מצטופפים‬
‫סביבי‪ ,‬נועצים בי את מבטיהם ומתלחששים ביניהם‪.‬‬
‫ואז הם קוראים לשד אחר‪ ,‬שנראה זקן מאוד‪ .‬הוא פונה אליי‪.‬‬
‫"שלום"‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬אני מבין ששרדת מלחמה‪ .‬יפה מאוד‪ .‬לפי החלטת הבוס אנחנו נאפשר לך לקחת בן אדם‬
‫אחד"‪.‬‬
‫***‬
‫נזכרתי באדם השמן שירד מהשמים ועד כמה רציתי כל חיי לראות אותו סובל‪ ,‬ולו מעט‪ .‬נזכרתי בכאב שגרם לי‪.‬‬
‫הוא הרי הרג אותי‪ .‬הוא האיש שרציתי להרוג‪' .‬אבל בעצם הוא כבר מת'‪ ,‬חשבתי לעצמי‪' ,‬מה הטעם?'‬
‫הזקן כאילו קרא את מחשבותיי‪" .‬האנשים שנופלים מהשמים"‪ ,‬אמר לי בהיסוס‪" ,‬עדיין חיים"‪.‬‬
‫‪498‬‬
‫חשבתי לעצמי שאני רוצה להיות לבד‪ ,‬אז עדיף כבר להרוג את השמן‪" .‬שמו של הבחור שאני רוצה לקחת הוא‬
‫רומאנופ"‪ ,‬הודעתי‪.‬‬
‫ביקשתי שנצעד לעבר המפעלים‪ .‬השדים נדחקו ביניהם ויצרו שביל שהוביל למפעלים‪ .‬צעדנו ביחד וכל‬
‫העיניים הארגמניות ננעצו בנו מבעד לערפל הרקוב‪ ,‬שאט אט התחיל לכסותם‪.‬‬
‫הגענו למפעל‪ .‬את תשומת לבי משך הכיתוב הבולט‪ :‬ב‪.‬ח‪.‬ל‪.‬ש‪ ,‬שהיה כתוב באותיות גדולות ועבריות‪.‬‬
‫שאלתי את הזקן מה פשר הכיתוב‪.‬‬
‫"בית חרושת לגופות שרופות"‪ ,‬ענה באדישות‪.‬‬
‫נכנסנו עמוק יותר בין המפעלים‪ .‬זה היה די מפליא שנוח לנשום בערפל הרקוב שריחף לכל הכיוונים‪ .‬אמנם‬
‫הראייה הייתה קצת מוגבלת‪ ,‬אבל סמכתי על הזקן שייקח אותי לאן שצריך‪ .‬הגענו לדלת המפעל‪" .‬הבחור‬
‫שרצית נמצא כאן"‪ ,‬הוא אמר‪" ,‬את יכולה להרים אותו בידיים או לגרור אותו מחוץ לערפל‪ ,‬ואז הוא יחזור‬
‫להיות נורמלי"‪.‬‬
‫הודיתי לו‪ ,‬לקחתי נשימה עמוקה מכל הריקבון החולני ונכנסתי‪.‬‬
‫בפנים הכל היה צבוע באדום כהה‪ ,‬כאילו צבעו את הקירות בדם‪ .‬על דלת שחורה היה כתוב‪" :‬כאן נחים‬
‫באמת"‪.‬‬
‫פתחתי את הדלת ונכנסתי‪.‬‬
‫על מיטות מסודרות כמו בבית חולים שכבו הגופות‪ .‬הן חייכו באופן מוזר והיו נטולי קרינה‪ .‬חלקן כוסה‬
‫בשמיכות‪ .‬התחלתי לחפש את האדם שרציתי‪ .‬עיניי בהקו משנאה‪ .‬חשתי התלהבות מהידיעה שאני הולכת‬
‫להשיג את נקמתי‪.‬‬
‫הוא שכב בסוף החדר‪ ,‬שמן כמו פעם‪ ,‬וחייך באופן ערמומי‪ .‬התקרבתי אליו באיטיות ואמרתי לעצמי‪' :‬שעת‬
‫הנקמה החלה'‪ .‬זאת הייתה הרגשה עילאית‪.‬‬
‫‪499‬‬
‫הוא דמה מאוד לשור שהיה פעם זועם ועכשיו הוא חסר אונים‪ .‬דחפתי בעוצמה את גופו שנפל לרצפה‪ ,‬החזקתי‬
‫ברגליו ומשכתי אותן בכוח‪ ,‬אך הוא לא זז‪ .‬משכתי יותר בכוח רב יותר‪ .‬נעליו נחלצו ואני נהדפתי לאחור‬
‫ופגעתי במיטה שממול‪.‬‬
‫התאוששתי מהמכה והסתכלתי לעבר המיטה‪ .‬מאחוריה היה ציור של אישה המחזיקה ילדה ויושבת על נדנדה‬
‫באמצע יער המכוסה שלכת שובת לב‪ .‬התמונה הזכירה לי את האישה ששרה לי פעם‪ .‬לרגע שכחתי מהשמן‬
‫ורציתי לבדוק אם זאת היא אשר מתחת לשמיכה השחורה‪ .‬ניגשתי אליה והרמתי את השמיכה מעל פניה‪.‬‬
‫להפתעתי זאת לא הייתה האישה‪ ,‬אלא האיש שכל חיי אהבתי‪ .‬החיוך שלו היה מהפנט ושיערו היה פרוע מעט‪.‬‬
‫התבוננתי בחיוכו ובפניו המקסימות וחשבתי שחבל כל כך שאין אהבה בעולמי‪ .‬אם הייתה אהבה בעולמי הייתי‬
‫מצילה אותו והיינו חיים באושר‪ ,‬בדיוק כמו באגדות‪.‬‬
‫אך אין סיפורי ילדים בעולמי‪ .‬בעולמי יש דברים שצריך לעשות‪.‬‬
‫כיסיתי את פניו בחזרה ושבתי למלאכתי‪ .‬זרקתי את נעליו של השור והשקעתי את כל כוחי כדי להזיז אותו‪.‬‬
‫גררתי את גופו הענק בין המיטות‪ .‬הדרך לדלת נראתה אינסופית‪ .‬חלפתי על פני שלוש מיטות ונעצרתי כדי‬
‫להשיב את נשימתי‪.‬‬
‫גררתי עוד כמה מיטות ושוב עצרתי‪' .‬מה את עושה?' עצרה אותי מחשבתי שלי‪' ,‬את באמת מאמינה שיש עולם‬
‫שאין בו אהבה?' גררתי את השמן עוד קצת ושוב עצרתי‪' .‬יקירתי'‪ ,‬שב הקול הפנימי העדין והתריע‪' ,‬לא‬
‫לימדתי אותך שנקמה היא דבר נורא? לא סיפרתי לך שצריך למחות את השנאה שבלבנו?'‬
‫האמנם יש אהבה בעולמי? האמנם נשארה בלבי אהבה? לא ידעתי לענות על השאלות האלו אך פעימות לבי‬
‫שוב התחזקו‪ ,‬כאילו היו הדבר היחידי שהצלחתי לשמוע‪ .‬החזקתי את ראשי בין ידיי והרגשתי את נשמתי‬
‫נקרעת לגזרים‪.‬‬
‫התיישבתי בחולשה ליד השור השמן וחשתי את הדמעות על לחיי‪ .‬לראשונה בחיי הרגשתי מין חום שנשפך‬
‫ללבי‪ .‬לא היה זה רגש מעולמם אלא דבר חדש מעולמי‪ ,‬דבר שייחד רק אותו‪' .‬אולי בעצם האהבה נמצאת‬
‫בעולמי ולא בעולמם'‪ ,‬חשבתי לעצמי‪.‬‬
‫‪500‬‬
‫החום התפשט לאיברי גופי‪ .‬הסתכלתי לעבר האיש שרציתי להרוג וכבר לא היה לי אכפת לי מהסבל שהיה‪.‬‬
‫החום הזה היה שווה את כל הסבל בכל העולמות‪' .‬עכשיו את מבינה את הדברים שלימדתי אותך'‪ ,‬אמר הקול‬
‫הפנימי העדין והנחוש‪' ,‬זה הזמן להחיש את צעדייך לעבר אהבתך'‪.‬‬
‫קמתי ורצתי בהתלהבות כפי שרצתי בילדותי‪ ,‬כשאבי היה חוזר מהעבודה ומיהרתי לחבק אותו לפני אחותי‬
‫הבכורה‪ .‬הסרתי את השמיכה מעל אהובי‪ .‬הוא לבש את אותה חליפת ערב שחורה שהופיעה בחלומי‪ .‬חייכתי‪,‬‬
‫הרמתי אותו והשענתי אותו על גופי‪ .‬יצאתי מהבחלש ומבעד לערפל הרקוב שבדרך לחשתי לו שאם גורלי הוא‬
‫להיות איתו‪ ,‬בעולם זה או אחר‪ ,‬הרי שזה הגורל הטוב ביותר שאדם יכול לקבל‪.‬‬
‫כשיצאתי מהערפל התחזק קול השריקה ואהובי פקח את עיניו הכחולות כים שאליהן כל כך התגעגעתי‪ .‬חלק‬
‫מהגופות צברו תאוצה חזקה יותר מהגופות האחרות ונפלו ארצה במהירות‪.‬‬
‫השריקה הפכה לחדה יותר‪ .‬הגופות סטו ממסלולן ובמקום להיכנס לתוך הבחלשנים הן פגעו אחת בשנייה‬
‫בקול פיצוץ מחריש אוזניים‪ .‬אהבת חיי נפלה מידיי וכל מה שהספקתי לראות היה חיוכו של אהובי‪ ,‬חיוך‬
‫שנטמע עמוק בנשמתי‪.‬‬
‫אוזניי כאבו ונפלתי לידו‪ .‬העיניים הארגמניות התרוצצו במהירות וכל הבחלשים נהרסו‪ .‬הערפל מילא את כל‬
‫העולם ועיניי נעצמו מעצמן‪.‬‬
‫***‬
‫אני פוקחת את עיניי ומוצאת את עצמי שוכבת במיטה‪.‬‬
‫אני מסתכלת על גופי‪ .‬הוא שלם‪ .‬אני מסתכלת על מיטתי ומוצאת אותו שוכב ומסתכל אליי עם החיוך המקסים‬
‫שלו ‪.‬‬
‫"אני אוהב אותך"‪ ,‬הוא לוחש‪.‬‬
‫‪501‬‬
‫שפתיו מתקרבות לעברי ונושקות לשפתיי‪.‬‬
‫אני מסתכלת עליו וחושבת כמה בת מזל אני על שיש לי אותו‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬יש אהבה בעולמי‪.‬‬
‫"לא תאמין מה חלמתי"‪ ,‬אני מתחילה לספר לו‪.‬‬
‫‪502‬‬
‫עוד יום במשרד ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי המוח‬
‫עוד יום התחיל‪ ,‬כאילו שבעבודה הזו יש בכלל הבדל בין יום ולילה‪ .‬גם ככה עובדים כל הזמן‪ .‬הוא קם מהמיטה‬
‫והחל להתארגן‪ .‬מקלחת‪ ,‬ארוחת בוקר‪ .‬אין טעם להתגלח כי זה לא באמת משנה‪ ,‬אף אחד לא יכול לראות אותו‬
‫מלבד כמה אנשים בודדים‪ ,‬שיש להם דברים יותר חשובים על הראש מאשר לבחון את המראה של העומד‬
‫מולם‪ .‬הוא לבש את החליפה השחורה שלו‪ ,‬תמיד אותה חליפה שחורה‪ ,‬שחורה מכף רגל ועד ראש‪ ,‬ולקח את‬
‫כלי העבודה שלו‪ ,‬כלי מלא עוצמה‪ ,‬יותר מכל רובה או נשק שיש בעולם‪ .‬כי התנועה הסופית שלו מכריעה‬
‫בסופו של דבר איך כל מקרה יסתיים‪ :‬לחיים או למוות‪.‬‬
‫כל יום עבודה מתחיל אותו הדבר‪ .‬מקבלים את הרשימה המעודכנת‪ ,‬עוברים על השמות החדשים שהצטרפו‬
‫אליה ומחליטים מה מצבם ובאיזו רשימה להכניס אותם‪ .‬כל יום ממשיכים מהנקודה שבה הפסיקו אתמול‪ .‬כל‬
‫יום מחדש עם הרשימה המקוללת הזו‪ ,‬רשימה שלא נגמרת ושלעולם לא תגמר‪.‬‬
‫לקראת שמונה בערב הוא החליט שהוא חייב קצת הפסקה‪ ,‬איזו כוס של וויסקי איכותי‪ ,‬כזה שיגרום לו לשכוח‬
‫קצת את עצם העובדה שכמעט כל השמות שכתב היום נכתבו ברשימה של אלו שלא מקבלים עוד הזדמנות‪,‬‬
‫כאלו שימותו‪ .‬פאב פינתי ואפלולי נראה כמו רעיון מעולה‪ .‬אף אחד מהעובדים האחרים לא ייתקל בו שם‪ .‬אין‬
‫לו כוח לאף אחד מהם‪.‬‬
‫הוא נכנס אל הפאב וביקש מהברמן מנה משולשת של הוויסקי הכי איכותי והכי חזק שיש לו‪ ,‬ושישאיר את‬
‫הבקבוק‪ .‬הברמן הסתכל עליו בפליאה‪" .‬אתה יודע שהבקבוק הזה עולה בערך שלושת אלפים דולר?"‪ ,‬שאל‪.‬‬
‫הוא חייך אל הברמן וענה‪" :‬אל תדאג‪ ,‬אם יש משהו אחד חיובי בעבודה שלי‪ ,‬זה שכסף אף פעם לא מהווה‬
‫בעיה"‪ .‬הברמן מזג את המשקה אל הכוס והניח את הבקבוק לידה‪" .‬מעולם לא קרה לי שמישהו כמוך נכנס‬
‫לכאן ועשה הזמנה כזו‪ .‬רוצה לספר לי קצת על העבודה הזו‪ ,‬שבה כסף הוא לא בעיה?"‪.‬‬
‫לא אמורים לספר לאנשים על העבודה‪ .‬זה יכול ליצור בעיות‪ ,‬כי תמיד מכירים מישהו שהופיע פעם ברשימות‬
‫או שמופיע כרגע‪ .‬אבל אחרי היום שעבר עליו הוא החליט לנסות לספר בכל זאת‪ ,‬אולי בצורה קצת ציורית‪ ,‬כדי‬
‫שלא יהיו בעיות עם הבוסים‪" .‬אז ככה"‪ ,‬הוא לגם מהכוס והניח אותה על הדלפק‪" .‬בכל יום אני מקבל רשימה‬
‫של שמות‪ .‬שתבין‪ ,‬אני לא מחליט מי נכנס לרשימה הזו‪ ,‬אלו החלטות שמגיעות מלמעלה‪ .‬אני מסתכל על‬
‫‪503‬‬
‫הרשימה ונותן לשאר האנשים שיושבים איתי לראות אותה‪ .‬הם שם בשביל לתת את הדעה שלהם‪ ,‬לתת עצה‪ .‬זה‬
‫נכון שבסופו של דבר אנחנו עושים הצבעה דמוקרטית‪ ,‬אבל יש לי זכות וטו‪ .‬אני זה שרושם אחר כך את‬
‫השמות ברשימה של אלו שמקבלים הזדמנות שנייה‪ ,‬או ברשימה השנייה ‪ −‬של אלו שימותו‪ ,‬אז לרוב כמעט‬
‫כולם מצביעים כמוני‪ .‬ואז עוברים על הרשימה‪ ,‬שם אחר שם‪ ,‬ובכל פעם שמקריאים שם נכנס "המלאך השומר"‬
‫של אותו שם‪ ,‬עטוף כולו בלבן‪ ,‬ומנסה להסביר לנו בלהיטות למה דווקא לשם הזה מגיעה הזדמנות שנייה‪ .‬למה‬
‫דווקא הוא זכאי יותר מאחרים לקבל את ההזדמנות הזאת‪ .‬ואז מצביעים‪ ,‬ואני רושם את השם באחת הרשימות‪,‬‬
‫וזהו‪ .‬אין ערעור‪ ,‬אין ניסיון שני‪ .‬ברגע שרשמתי את השם‪ ,‬זה הסוף‪ ,‬לכאן או לכאן‪ .‬אגב"‪ ,‬הוא הרים את ראשו‪,‬‬
‫"אם אנחנו כבר מדברים ואני מספר לך דברים‪ ,‬אז איך קוראים לך? סתם שאדע"‪.‬‬
‫הברמן היה מעט המום‪ .‬הוא שאל מתוך נימוס‪ ,‬כי זה מה שברמנים עושים‪ .‬הוא לא חשב שהוא יקבל תשובה‬
‫ובטח לא תשובה כזו כבדה‪" .‬קוראים לי דין"‪ ,‬הוא התעשת‪" ,‬ואני חייב לשאול‪ ,‬אם ככה ‪ -‬אז למה בעצם אתה‬
‫עושה את זה? איך הגעת לעבודה הזו?"‪ .‬זו כבר תשובה שקשה לתת‪ ,‬הוא חשב לעצמו‪ .‬לך תסביר משהו כזה‬
‫למישהו שלא נמצא במערכת‪ ,‬שלא מכיר‪ .‬אבל מילא‪ ,‬גם ככה אחרי שתיים‪-‬שלוש כוסות וויסקי שיקול הדעת‬
‫לא במצב כזה טוב‪" .‬תראה‪ ,‬אני התחלתי כמו המלאכים השומרים האלו שסיפרתי לך עליהם מקודם‪ .‬רק רציתי‬
‫לעזור ולעשות טוב‪ .‬אבל יום אחד קראו לי למשרדים‪ ,‬שם למעלה‪ ,‬והבוס אמר לי שהוא החליט לשים אותי‬
‫בתפקיד הזה‪ ,‬בלי הסברים בלי בקשות‪ ,‬פשוט אמר שזה מה שהחליט וזהו‪ .‬ואין דבר כזה לומר "לא" לבוס‪,‬‬
‫פעם אחרונה שמישהו אמר לו "לא"‪ ,‬נוח היה צריך לבנות תיבה‪ .‬חשבתי לעזוב את התפקיד אבל הבוס היה‬
‫מתעצבן עליי‪ .‬הוא זה שמחליט מתי מישהו אחר ייכנס לתפקיד שלי ומתי אני עובר לתפקיד אחר‪ .‬חוץ מזה‪,‬‬
‫תפקיד אחר אומר שאני צריך לחזור ללבוש לבן כמו המלאכים מקודם‪ ,‬והם זוכרים טוב מאוד את ההחלטות‬
‫שלי ותמיד מסתכלים עליי בצורה עקומה כזו‪ .‬הם יודעים שזאת לא אשמתי באמת‪ ,‬אבל עדיין ‪ −‬הם ביקשו ואני‬
‫לא נתתי להם‪ ,‬אי אפשר לעבוד ככה‪ .‬אז אני מעדיף כבר להישאר איפה שאני"‪ .‬פתאום שם לב לשעה ונבהל ‪−‬‬
‫איזו הפסקה הוא עשה לעצמו‪ ,‬הוא לא יכול להרשות לעצמו פיגור כזה בעבודה‪ .‬הוא החליט לשלם ולרוץ‬
‫משם‪ .‬הוא שילם פי שניים ממחיר הבקבוק‪ ,‬לשמח קצת את דין‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬הוא הראשון שהתעניין מה קורה‬
‫איתו מאז שהתחיל את העבודה הזו‪ .‬אז יאללה‪ ,‬לעבודה‪ .‬עוד יום עבר‪.‬‬
‫‪504‬‬
‫למחרת‪ ,‬כשהגיע למשרד‪ ,‬הוא ראה חבילה על השולחן ופתק מהמזכירה שלו‪" :‬איזה בחור בשם דין השאיר את‬
‫זה‪ ,‬הוא אמר שהוא מקווה שזה קצת ישעשע אותך ובעיקר הודה לך על הטיפ"‪.‬‬
‫הוא פתח את החבילה וראה שם חתיכת עץ עתיקה עם חריטה שנראית מקצועית לחלוטין‪ ,‬שעליה ציטוט שהוא‬
‫מכיר‪ ,‬ציטוט שלא אהב‪ ,‬אבל אין סיבה שדין יידע את זה‪ .‬ציטוט מהתנ"ך‪ ,‬או ממה שבני האדם עשו לתנ"ך עם‬
‫השנים כדי לכפות את הרצונות שלהם עליו‪:‬‬
‫ָארץ לְ הָ ִׂמית‬
‫ל־רבִׂ יעִׂ ית הָ ֶׁ‬
‫ּושאוֹל יוֹצֵ את לְ ַרגְ לָיו וַיִׂ נָתֵ ן לָהֶׁ ם שָ לְ טָ ן עַ ְ‬
‫"וָ אֵ ֶׁרא וְ הִׂ נֵה סּוס י ְַר ְק ַרק וְ הָ ֹרכֵב עָ לָיו ְשמ ֹו מָ וֶׁת ְ‬
‫ָארץ"‬
‫בַ חֶׁ ֶׁרב ּובָ ָרעָ ב ּובַ ֶׁדבֶׁ ר ּובְ חַ יַת הָ ֶׁ‬
‫חזון יוחנן ו'‪ ,‬ח' הברית החדשה‬
‫לאחר שקרא את הציטוט שנית גיחך ואמר לעצמו‪" :‬יש בזה משהו‪ .‬אפילו האוטו שלי בצבע כזה"‪ .‬ואז הוא‬
‫הניח את המתנה בצד וחזר לקרוא את כמויות החומר הבלתי נגמרות על השולחן שלו‪ ,‬את ההסברים המדויקים‬
‫לגבי כל אחד מהשמות ברשימה‪ .‬דפיקה חזקה בדלת הקפיצה אותו‪ .‬לאחר שהתעשת‪ ,‬לחץ על הכפתור שפותח‬
‫את הדלת‪ .‬נכנס בחור שמחזיק שלט קטן‪ ,‬מאלו ששמים על השולחן‪" .‬הבאתי לך את השלט לשולחן עם השם‬
‫והתפקיד באנגלית‪ ,‬כמו שביקשת"‪ ,‬אמר השליח‪ .‬פתאום הוא נזכר שהוא באמת ביקש את זה כאשר נכנס‬
‫לתפקיד‪ ,‬לפני מה שנראה כמו אלפי שנים‪ .‬מדהים שלא משנה איפה אתה נמצא בעולם ‪ −‬אפילו שלט קטן לוקח‬
‫זמן רב להשיג גם בארגון גדול‪ ,‬בגלל הבירוקרטיה‪ .‬הוא הושיט את היד כדי לקחת את השלט מהשליח בלי‬
‫לומר מילה‪ .‬גם ככה הוא עסוק מדי בדפים שלו ואין לו זמן לדבר עם שליחים‪ .‬הוא בכלל חשב לשים את‬
‫המתנה שהוא קיבל מדין בתור שלט על השולחן במקום השלט שהתעכב‪ ,‬הרי מה כבר ההבדל‪ ,‬אבל החליט‬
‫שאולי זה לא ראוי‪ .‬אז הוא הניח את השלט במקומו המתאים בשולחן‪ ,‬וקרא אותו בתשומת לב כדי לוודא שאין‬
‫בו שגיאות כתיב‪:‬‬
‫‪Dr. Joe Black, PhD – Chairman of the Emergency Transplant Committee‬‬
‫‪505‬‬
‫שגרה ‪ /‬טל בן ארי‪ ,‬הנדסה ומדעי המחשב‬
‫אני עדיין מתקשה להאמין למראה עיניי‪...‬‬
‫כל כך יפה פה ופסטורלי‪...‬‬
‫מסביבי ירוק‪ ,‬השמיים כחולים‪ ,‬האגם צבוע בגוונים של תכלת וטורקיז‪ ,‬ההרים המושלגים באופק‪ ...‬אין מילים‬
‫בפי לתאר את ההרים המושלגים‪ ...‬מדהים‪...‬‬
‫רק אשמח אם מישהו ישתיק את הצלצול המעצבן הזה‪...‬‬
‫מישהו? מישהו שומע אותי? תשתיקו בבקשה את הצלצול הזה‪ ,‬הוא מפריע לי!‬
‫מ‪...‬מה?‬
‫אה‪...‬זה היה רק חלום‪...‬‬
‫וזה כמובן השעון המעורר שמצלצל‪ .‬מה השעה? שש וחצי‪...‬‬
‫נהדר‪ ...‬שגרה‪.‬‬
‫מה לעשות? לחזור לישון ולקום עוד ‪ 1‬דקות?‬
‫רצוי שלא‪ ...‬בפעם האחרונה שעשיתי את זה‪ ,‬קמתי אחרי שעה ונאלצתי לצאת בריצה מהבית בלי לצחצח‬
‫שיניים ולהסתרק‪.‬‬
‫אם כך‪ ,‬כדאי שאתחיל להתארגן‪ .‬מקווה שאספיק לאוטובוס של חמישה לשבע‪.‬‬
‫כמובן שהאוטובוס חולף על פניי ברגע שאני מגיע לתחנה‪.‬‬
‫מה השעה? עשרה לשבע!‬
‫נכון‪ ,‬גבירותי ורבותי‪ .‬ישראל‪ ,‬שנת ‪ .1554‬האוטובוס של חמישה לשבע מגיע לתחנה בעשרה לשבע‪ .‬גאוני!‬
‫לא פעם תהיתי מדוע התחבורה הציבורית במדינת ישראל איננה מפותחת כמו זו שבמדינות אירופה‪ .‬מעבר‬
‫לעובדה שאין רכבת תחתית (שזו שערורייה בפני עצמה)‪ ,‬בלונדון‪ ,‬למשל‪ ,‬כשרשום שהאוטובוס מגיע לתחנה‬
‫בשעה חמישה לשבע – הוא מגיע בחמישה לשבע! לא מוקדם יותר‪ .‬לא מאוחר יותר‪ .‬ככה תחבורה ציבורית‬
‫במדינה מפותחת אמורה להיראות!‬
‫‪506‬‬
‫טוב‪ ,‬זה מה יש‪ ,‬עם זה אאלץ להסתדר‪ .‬כדאי שאבדוק מתי מגיע האוטובוס הבא‪...‬‬
‫שבע ועשרה‪ .‬יש זמן‪ .‬מזל שיש מקום לשבת בתחנה‪ .‬אולי אפילו אעצום עיניים לכמה דקות‪...‬‬
‫אני עדיין מתקשה להאמין למראה עיניי‪...‬‬
‫אני אוכל באגט שרק לפני מספר דקות יצא מהתנור‪ ,‬על גדות נהר הסיין‪ .‬ומולי – מגדל אייפל‪ .‬חלום!‬
‫"קו‪ ...114 ...‬לכיוון‪ ...‬תל אביב‪ ...‬אוניברסיטה"‪.‬‬
‫מה? מאיפה זה הגיע?‬
‫"קו‪ ...114 ...‬לכיוון‪ ...‬תל אביב‪ ...‬אוניברסיטה"‪.‬‬
‫רגע‪ ...‬נהג! נהג!‬
‫תודה רבה‪ .‬אני מתנצל‪ ...‬נרדמתי‪ ...‬שיהיה לך יום טוב!‬
‫אני שואב נחמה מהעלייה לאוטובוס‪ ,‬כשאני רואה שיש עוד אנשים מלבדי שנאלצים לקום בשעות כאלה‪.‬‬
‫חלקם לשגרת יום מהנה יותר‪ ,‬אחרים לשגרת יום קשה יותר‪ ...‬בסופו של דבר‪ ,‬שגרה זו שגרה‪.‬‬
‫יופי‪ ,‬מצאתי מקום‪ .‬אמנם לא ליד החלון‪ ...‬אבל אסתפק בזה‪...‬‬
‫אני עדיין מתקשה להאמין למראה עיניי‪...‬‬
‫אני יושב במקדש אנגקור בקמבודיה‪ ,‬צופה בזריחה‪ .‬מדהים‪ ,‬אין לי דרך לתאר את זה‪ .‬פשוט חלום‪.‬‬
‫"סליחה‪"...‬‬
‫מה? מי דיבר אליי?‬
‫"סליחה‪ ,‬אני צריכה לרדת בתחנה הבאה"‪.‬‬
‫אה‪ ,‬סליחה גברתי‪ ...‬כן‪ ,‬בבקשה‪.‬‬
‫הרסה לי חלום מדהים‪ ...‬טוב‪ ,‬לפחות עכשיו אוכל לשבת ליד החלון‪ .‬איפה אני בכלל? רחוב המסגר! יופי‪ ,‬יש‬
‫עוד זמן לישון‪.‬‬
‫‪507‬‬
‫אני עדיין מתקשה להאמין שאני רואה את הקרנבל של ריו דה ז'נרו!‬
‫האנשים‪ ,‬התלבושות‪ ,‬קצב הסמבה!‬
‫כולם נראים כל כך שמחים‪ .‬זה מחזה מדהים‪ ,‬בהתחשב בעובדה שאחוז העוני בעיר הזאת הוא בין הגבוהים‬
‫בעולם‪ .‬מי אמר ששמחה היא פונקציה של כסף?‬
‫"בחורצ'יק‪ ,‬תחנה אחרונה"‪.‬‬
‫מה? מה עכשיו?‬
‫"אדוני הצעיר‪ ,‬תחנה אחרונה‪ ,‬אתה צריך לקום"‪.‬‬
‫אה‪ ...‬סליחה‪ ,‬ישנתי חזק‪ ...‬ופספסתי את התחנה שלי‪ ,‬מסתבר‪ .‬טוב‪ ,‬אלך ברגל כמה דקות‪ ,‬לא נורא‪ ,‬אולי ככה‬
‫אצליח להתעורר‪.‬‬
‫מה השעה? תשע‪.‬‬
‫מצוין‪ ,‬הגעתי לכיתה בזמן‪ .‬נותרו כמה מקומות פנויים‪ ,‬נותר לי רק לבחור‪ ...‬זה לא שהבחירה שלי איננה ברורה‬
‫מאליה‪ ,‬כמובן‪ .‬הרי מאז ומתמיד העדפתי לשבת בצד‪ ,‬במיוחד כשאני נכנס לשיעור שבו אינני מכיר אף לא‬
‫סטודנט אחד‪ .‬יש מקום פנוי ליד הקיר‪ .‬מעולה‪.‬‬
‫"אלפרד‪ ...‬אלפרד!"‬
‫"כן‪ ,‬אדוני‪"...‬‬
‫"תביא לי בבקשה עוד כוס יין‪ .‬אה‪ ,‬ובייגל עם סלמון מעושן"‪.‬‬
‫"מייד‪ ,‬אדוני"‪.‬‬
‫וואו‪ ,‬אני עדיין מתקשה להאמין‪ ...‬אני יושב על גדות הבריכה שלי‪ ,‬בבית הפרטי שלי‪ ,‬ומדבר אל המשרת האישי‬
‫שלי‪ .‬בדיעבד‪ ,‬אני שמח שעשיתי תואר בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה ומדעי המחשב‪.‬‬
‫בזכות התואר‪ ,‬החלטתי לקחת סיכון ולהקים חברת סטארט‪-‬אפ ("חברת הזנק"‪ ,‬בעברית) בתחום רשתות בענן‪.‬‬
‫המזל שיחק לטובתי‪ ,‬אחרת ‪"( Google‬גוגל"‪ ,‬בעברית) לא הייתה שומעת על החברה‪ ,‬ומחליטה לרכוש אותה‬
‫בעשרה מיליארד דולרים‪ .‬ועכשיו – אני מיליארדר‪ .‬שיושב על גדות הבריכה שלו‪ .‬בבית הפרטי שלו‪ .‬עם משרת‬
‫אישי‪ .‬מרחק יריקה מחוף הים‪ .‬חלום‪.‬‬
‫‪508‬‬
‫"טוב‪ ,‬הפסקה עשר דקות"‪.‬‬
‫מה? איפה אני?‬
‫אה‪ ...‬באוניברסיטה‪ .‬נהדר‪ .‬ולצערי‪ ,‬אני עדיין סטודנט‪ .‬לא‪ ,‬אני לא מיליארדר‪ .‬ולא מיליונר‪ .‬יש בארנק שלי‬
‫עשרה שקלים‪ ,‬בקושי‪...‬‬
‫אני לא מאמין שישנתי כל השיעור‪ .‬כדאי שאלך לקנות קפה‪ .‬כוס קפה מחזיקה אותי בדרך כלל עד סוף היום‪.‬‬
‫מצוין‪ ,‬היום נגמר‪ .‬מדהים איך הזמן טס‪ .‬ולשמחתי הרבה לא נרדמתי שוב‪.‬‬
‫עכשיו רק להגיע לאוטובוס בזמן‪ ...‬או שלא‪ ...‬כמובן שהאוטובוס חולף על פניי‪ .‬למזלי תדירות האוטובוסים‬
‫בשעה זו גבוהה מאוד‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬רק הגעתי לתחנה‪ ,‬וכבר מגיע אוטובוס‪.‬‬
‫האוטובוס ריק‪ ,‬איזה יופי! זו הסיבה שאני מעדיף את האוטובוס שיוצא מהאוניברסיטה על פני האוטובוס שאני‬
‫לוקח מידי בוקר‪ .‬אני יכול לשבת איפה שרק ארצה!‬
‫זה לא שהבחירה שלי איננה ברורה מאליה‪ .‬כהרגלי‪ ,‬אבחר במושב הראשון אחרי מרכז האוטובוס‪ ,‬האזור שבו‬
‫החלק האחורי של האוטובוס מחובר לחלק הקדמי שלו על ידי חוליות שנראות כמו אקורדיון‪ .‬אמנם העיגול‬
‫המעצבן שברצפת האוטובוס עושה רעש בכל פנייה ברגע שעשרים אנשים עומדים עליו‪ ,‬אבל יש הרבה מקום‬
‫לרגליים‪ ...‬פשרה!‬
‫שעה וחצי נסיעה‪ ...‬ההשפעה של הקפה פגה לשם שינוי‪ ...‬אשים אוזניות‪ ,‬ואעצום עיניים‪...‬‬
‫שאגות הקהל מחרישות אוזניים!‬
‫הם אוהבים אותנו! הם באמת אוהבים אותנו!‬
‫זו הייתה השנה שלנו ללא ספק‪ .‬שלושה אלבומי פלטינה‪ ,‬הופעות בכל רחבי העולם‪ ,‬הביקורות מהללות‪ .‬פרס‬
‫להקת השנה‪ ,‬פרס אלבום השנה‪ ,‬פרס שיר השנה‪ ,‬והיד עוד נטויה‪.‬‬
‫עשיתי את הבחירה הנכונה כשהחלטתי להשקיע בגיטרה במקום בלימודים‪ .‬חלום!‬
‫‪509‬‬
‫איפה אני? בראשון לציון‪ ....‬נבהלתי‪ ...‬חשבתי ששוב פספסתי את התחנה‪.‬‬
‫נו‪ ...‬על מי אני עובד‪ ...‬קהל? הופעות? לא בזמן הקרוב‪...‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬מה תכניותיי להיום? אולי אנוח‪ ,‬אראה סרט טוב‪ ...‬בעצם‪ ,‬עדיף שלא‪ .‬בכל זאת‪ ,‬אין לי ברירה אלא‬
‫לסיים את מטלותיי לאוניברסיטה‪ .‬מחר תאריך ההגשה לתרגיל אחד‪ ,‬והתרגיל הבא ליום חמישי‪.‬‬
‫מותק‪ ,‬אני בבית!‬
‫אף אחד לא עונה‪ ,‬כרגיל‪.‬‬
‫מיטתי היקרה‪ ,‬התגעגעתי אלייך! את כל כך נוחה!!‬
‫עבר עליי עוד יום ארוך וקשה‪ ...‬לא קל להיות סטודנט‪ .‬השגרה שוחקת‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬אני חוזר לדירה ריקה‪ .‬זה מתסכל‪...‬‬
‫הלוואי והייתה בת זוג שיכולתי לחלוק עמה את רגשותיי‪ ,‬את מחשבותיי‪ .‬בת זוג שתנחם‪ ,‬תלטף‪ ,‬תתמוך בי‬
‫ברגעים הקשים‪ ,‬תהיה שם בסופם של ימים ארוכים‪.‬‬
‫האמת‪ ,‬הייתי מוותר על הכול כדי שזה יתגשם‪ .‬על נסיעות לחו"ל‪ ,‬על הכסף שאקבל לאחר שאמכור את החברה‬
‫שהקמתי‪ ,‬על הקריירה המוזיקלית הלא קיימת שלי‪...‬‬
‫מה השעה? שש וחצי‪ ...‬מוקדם‪ .‬אני חושב שאעצום עיניים לכמה דקות‪ ...‬כמה דקות‪ ,‬לא יותר‪...‬‬
‫רק שמישהו בבקשה ישתיק כבר את הצלצול המעצבן הזה!‬
‫מישהו?!‬
‫מ‪ ...‬מה? זה השעון המעורר!‬
‫איפה אני? מה השעה? שש וחצי‪ ...‬בבוקר!‬
‫וואו‪ ...‬לא יאומן שכל זה היה חלום‪...‬‬
‫"טל‪ ,‬תחזור לישון"‪ .‬הקול המוכר של אשתי היקרה והאהובה‪ .‬תענוג לאוזניים!‬
‫"יום שבת היום!"‬
‫"מה עובר עליך? תפסיק לנשק אותי!"‬
‫‪510‬‬
‫"רציתי לומר לך תודה"‪.‬‬
‫"תודה? על מה?"‪.‬‬
‫"על שיש לי אותך"‪.‬‬
‫"אין על מה‪ .‬עכשיו תחזור לישון‪ .‬ותחבק אותי!"‪.‬‬
‫"בשמחה‪ ,‬מתוקה שלי"‪.‬‬
‫חלום‪.‬‬
‫רק שלא אתעורר באמצע‪...‬‬
‫‪511‬‬
‫מבחן החומוס ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת‬
‫אז כמו שכולם יודעים‪ ,‬להיות רווקה בעיר הגדולה זה לא עניין פשוט‪ .‬השעון הביולוגי נושף בעורפנו‪ ,‬אבא‬
‫ואימא קוראים אחד לשני סבא וסבתא‪ ,‬ככה סתם בלי שום סיבה‪" .‬אנחנו מתאמנים"‪ ,‬הם אומרים‪ .‬גם שוק‬
‫הרווקים כבר לא אטרקטיבי כמו פעם‪ ,‬ולפעמים יש הרגשה שבאיזה מקום שם בדרך‪ ,‬במהלך המהפכה‬
‫הטכנולוגית של המאה ה‪ ,15-‬איבדנו את הגברים שלנו‪ .‬הגברים הקשוחים והמחוספסים‪ ,‬פועלי הבניין‪ ,‬שישבו‬
‫על קורות גורדי השחקים של ניו יורק ואכלו ארוחת צהריים‪ ,‬התחלפו בגברים המודרניים‪ ,‬שלעיתים נראה כי‬
‫הם מתחרים במין הנשי על הידע באופנה‪.‬‬
‫למזלי הרב יום אחד הגיע אליי אביר חלומותיי‪ .‬במפגש רגעי בתחנת האוטובוס הוא הגיע אליי‪.‬סוף‪-‬סוף מצאתי‬
‫את האחד‪ .‬אימא‪ ,‬את יכולה להירגע‪ .‬קחי את האחיות ותתחילו לחפש שמלה‪ .‬אבא‪ ,‬שבור את החסכונות ‪ −‬אני‬
‫צועדת לחופה‪.‬‬
‫אחרי שלשנינו היה ברור שהקשר הזה יגיע רחוק‪ ,‬החלטנו לעשות את הצעד‪ .‬אולי זה הצעד החשוב מכל‪ ,‬שבו‬
‫את מחליטה לוותר על הניסיונות הפתטיים להראות‪ ,‬להוכיח‪ ,‬להרשים ופשוט להתנהג כמו שאת ‪ −‬בחורה‬
‫פשוטה מבית טוב‪ ,‬ילדה‪-‬טובה‪-‬ראש‪-‬העין‪ ,‬ובתוך כל הפלצנות האופפת אותנו מכל עבר בעיר הגדולה‪ ,‬לקחת‬
‫חתיכה יפה של פיתה‪ ,‬לדחוף לתוך צלחת חומוס חמה עם גרגרים וביצה קשה ולנגב בסיבוב‪ .‬להתחבר‬
‫למקורות‪ .‬זהו למעשה הטקס הארצישראלי האולטימטיבי שיחשוף את פרצופו האמתי של בעלי לעתיד‪ ,‬ויוכיח‬
‫לי שהוא אכן האחד שלו חיכיתי‪ ,‬האביר על הסוס הלבן‪ ,‬עם קצת חומוס על הסנטר‪.‬‬
‫אחרי יום עבודה קצר בשישי אנחנו נפגשים‪ .‬שנינו נרגשים לקראת הצעד ומודעים היטב לחשיבות האירוע‪.‬‬
‫למרות זאת אף אחד מאתנו לא מדבר על זה‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬זה רק חומוס‪ .‬אז הנה אנו צועדים יד ביד עם חיוך‬
‫טיפשי מרוח על פנינו אל החומוסייה שבקצה הרחוב‪ ,‬מתיישבים ומחכים למנה‪ .‬בינתיים המון מחשבות‬
‫עוברות לי בראש‪ -‬זה הרגע‪ ,‬זאת השעה‪ ,‬עכשיו אני אדע אם הוא באמת האחד של חיי‪ ,‬הרי באכילת חומוס‬
‫נמדד האדם; האם הוא יאכל בדּוך או בסיבוב? יערבב את הגרגירים עם החומוס או יאכל בנפרד? ישים חריף‬
‫או לא? כל כך הרבה חששות‪ ,‬כל כך הרבה מחשבות‪ .‬והנה מגיעה צלחת החומוס‪ ,‬ומונחת על השולחן לפנינו‬
‫‪512‬‬
‫ולידה קערה עם כמות פיתות שיכולה להאכיל מדינת עולם שלישי‪ .‬כל הסצנה נראית כאילו נלקחה מסרט‪,‬‬
‫בהילוך איטי‪ ,‬ונדמה שכל האנשים מסתכלים עלינו ומחכים לראות מה יקרה‪ .‬שנינו מסתכלים האחד על‬
‫השנייה‪ ,‬וברגע אחד משפילים את מבטינו לצלחת ומתכננים את הצעד הבא‪.‬‬
‫לפתע הוא עושה את זה‪ ,‬את הצעד הראשון‪ ,‬בדיוק את מה שהייתי מצפה מהגבר שלי ‪ −‬יוזם‪ ,‬מוביל‪ ,‬מלא‬
‫ביטחון‪ ,‬ובקיצור‪ ,‬גבר אמתי‪ .‬והנה זה מגיע‪ ,‬אט אט הוא מושיט את ידו‪ ,‬אבל רגע ‪ −‬הוא מושיט את ידו למזלג‪.‬‬
‫מזלג? למה מזלג? מה עם הפיתה? זה בהחלט צעד שלא ציפיתי לו‪ .‬הרגעי‪ ,‬בלי להילחץ‪ ,‬קחי נשימה עמוקה‪.‬‬
‫אז הוא מורח את החומוס על הפיתה עם מזלג‪ .‬מקובל‪ ,‬תמיד רציתי בחור אסתטי ומנומס‪ ,‬אני יכולה לחיות עם‬
‫זה‪ .‬אבל רגע‪ ,‬מה הוא עושה? הוא בכלל לא מתקרב לפיתה‪ ,‬הוא לוקח קצת מהחומוס עם המזלג ואוכל‪ ,‬בלי‬
‫פיתה ובלי כלום‪ ,‬כאילו היה זה קרפצ'יו בקר או כבד אווז קצוץ מלווה בברוסקטות וירקות חתוכים במסעדת‬
‫שני כוכבי מישלן בפריז‪ .‬אני לא מאמינה‪ ,‬הוא עושה את זה שוב‪ ,‬אני חושבת שאני מתחילה לאבד את זה‪ .‬הוא‬
‫מוותר על כל ריטואל הניגוב‪ ,‬על כל המשמעות האמתית של אכילת החומוס‪.‬‬
‫אבל אני לא מוותרת בקלות‪ ,‬לשוק הרווקות אני לא חוזרת כל כך מהר‪ .‬אני מחליטה לעשות צעד‪ ,‬ועם היד אני‬
‫מקרבת אליו את צלחת הפיתות ואומרת‪" :‬קח פיתה‪ ,‬מאמי‪ ,‬אתה לא רוצה?"‬
‫שתיקה‪ .‬הלב דופק‪ .‬זיעה נוטפת‪ .‬הזמן עוצר מלכת‪ .‬לפתע הוא זורק מילים לחלל‪ ,‬כאילו מדובר במשפט חסר‬
‫משמעות‪" :‬אני לא אוכל חומוס עם פיתה‪ ,‬אני אוהב לאכול את זה ככה‪ ,‬רק עם המזלג"‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬תעצרו הכול‪ .‬תפסיקו את המהומות בסוריה‪ ,‬תשכחו מהאיום האיראני‪ ,‬תעזבו את הויכוח על מי הוא‬
‫באמת אבו שוקרי המקורי‪ .‬הבחור אוכל חומוס בלי פיתה‪ .‬בלי פיתה?! הרי מהו החומוס בלי הפיתה? זה כמו‬
‫לאכול המבורגר בלי לחמנייה‪ ,‬שווארמה בצלחת‪ ,‬לזרוק את כל הקרמבו ולאכול רק את העוגייה‪ .‬זהו מעשה‬
‫שלא יעשה‪ ,‬וכן‪ ,‬על זה תקום ותיפול מערכת היחסים בינינו‪ .‬הרי בתוך עידן הפייסבוק‪ ,‬הטוויטר‪ ,‬האייפון‬
‫והטאפאס בר‪ ,‬זה הדבר היחיד שעוד מזכיר לנו שמוצאו של גבר אמתי הוא מהאדם הקדמון‪ ,‬ושהוא עדיין‬
‫מחובר לאינסטינקטים החיתיים שבו‪ .‬על גבר אמתי לאכול מאכלים שאינם דורשים סכין ומזלג ומשאירים אותו‬
‫שבע‪ ,‬נוטף טחינה או עמבה ומחייך בפה מלא פטרוזיליה‪ .‬בעידן של היום‪ ,‬דמותו של הגבר ה"חדש"‪,‬‬
‫‪513‬‬
‫המטרוסקסואל המודרני כביכול‪ ,‬מאיימת על עצם דמותו של הגבר הישראלי‪ ,‬ומובילה אותנו לעידן שבו גברים‬
‫אוכלים חתיכות דג עטופות באורז עם זוג מקלות‪ ,‬ומתארגנים ליציאה יותר זמן מבת זוגם‪.‬‬
‫ודווקא הוא‪ .‬כבר בניתי לנו בדמיוני בית במושב עם שלושה ילדים וכלב‪ .‬דווקא הוא אוכל חומוס עם מזלג‪ .‬מה‬
‫יהיה הדבר הבא? הוא ירצה לעצב את הבית בסגנון הפנג שוואי? לשבת בבית בשישי לערב גבינות ויין‬
‫ולהאזין ל"לה בוהם" של פוצ'יני? מצטערת מותק‪ ,‬יש לי עקרונות וקווים אדומים‪ .‬אני אשאר עם גבר שבערב‬
‫שבת ישב מול הטלוויזיה וירעיד את הבית בצעקות בזמן שליאו מסי יפרק עוד שוער אומלל‪ ,‬ומולו מונחת כוס‬
‫גולדסטאר וצלחת גרעיני חמניות קלויים במלח‪.‬‬
‫ובחזרה לחומוסייה‪ .‬בזמן שאני רואה איך חלומותיי מתנפצים לנגד עיניי‪ ,‬הוא ממשיך להתענג עם המזלג שלו‬
‫בחומוס שלי‪" .‬וואו‪ ,‬החומוס הזה ממש טעים‪ ,‬למה את לא אוכלת‪ ,‬מאמי‪ ,‬את לא רעבה?"‬
‫"לא! אני לא רעבה! הוצאת לי את כל החשק לאכול‪ ,‬עוד לא הבנת? ולא רק זה‪ ,‬גם עשית לי פדיחה מול כולם‪.‬‬
‫מכירים אותי פה‪ ,‬עוד מישהו עלול לחשוב שאני אוכלת חומוס עם מזלג‪ ,‬אלוהים ישמור! "‬
‫זה לפחות מה שרציתי לומר‪ .‬אבל במקום זה אמרתי‪" :‬לא‪ ,‬פתאום תקף אותי איזה כאב בטן‪ ,‬בחילות‪ ,‬אל‬
‫תשאל‪ ,‬אולי מהמחזור‪ .‬לא כל כך בא לי עכשיו‪ .‬שמע‪ ,‬אני חושבת שאני אלך לדירה לנוח קצת לפני שאני‬
‫מתעלפת פה מול כולם‪ ,‬אני אדבר אתך אחר כך"‪.‬‬
‫פשוט קמתי והלכתי‪ ,‬כי יש דברים שפשוט לא נועדו להיות‪ .‬סה לה וי מותק‪ .‬הייתה תקופה נפלאה‪ ,‬אבל אני לא‬
‫יכולה להמשיך מערכת יחסים עם גבר רכרוכי‪ .‬שיהיו לך חיים נפלאים ונתראה בשמחות‪.‬‬
‫ישבתי לנוח קצת על ספסל ברחוב וניסיתי לעכל את החוויה הקשה שעברתי‪ .‬הייתי קצת עצובה ומאוכזבת‪ ,‬אך‬
‫סמוכה ובטוחה שעשיתי את הצעד הנכון‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬בזמן ששקעתי במחשבות‪ ,‬הוא עבר שם‪ .‬איזו שלמות ‪ −‬כתפיים רחבות‪ ,‬ידיים שריריות‪ ,‬גבוה‪ .‬לובש ג'ינס‬
‫ונועל מגפי "בלנסטון" ‪ −‬גבר אמתי‪ .‬ולדובדבן שבקצפת ‪ −‬הוא מחזיק בידו מנת פלאפל עם הרבה טחינה‬
‫‪514‬‬
‫שנוזלת על זיפיו‪ ,‬ובכלל לא אכפת לו שהוא מתלכלך‪ .‬הוא פשוט נוגס בה בתענוג ונהנה מהחוויה‪ .‬הוא בטח לא‬
‫אוכל חומוס במזלג‪.‬‬
‫הוא הגיע אליי‪ ,‬אביר חלומותיי‪ .‬סוף‪-‬סוף מצאתי את האחד‪.‬‬
‫אימא‪ ,‬את יכולה להירגע‪ ,‬קחי את האחיות ותתחילו לחפש שמלה‪ ,‬אבא‪ ,‬שבור את החסכונות‪ ,‬אני צועדת‬
‫לחופה‪.‬‬
‫‪515‬‬
‫זו שאיש לא מעז לומר את שמה‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה ומדעי המוח‬
‫מזה שלושה חודשים שאנחנו יוצאים‪ .‬במשך תקופה ארוכה קודם לכן‪ ,‬לא הייתה לי זוגיות‪ .‬אני מהלכת על‬
‫עננים‪ .‬אתמול פגשתי לראשונה את חבריו הטובים במסיבת יום הולדת חגיגית‪ .‬התרגשות רבה אחזה בי כבר‬
‫משעות אחר הצהריים‪ .‬מזמן לא ציפיתי כך למפגש חברתי עם זרים‪ .‬התאמצתי בכל כוחי להראות ייצוגית‪,‬‬
‫לנהוג בנימוס כלפי המארחת ולפזר מחמאות בדיוק במינון הנכון‪ .‬חשוב מאוד לומר שלום לכולם‪ ,‬להשתלב‬
‫בשיחה‪ ,‬לחייך הרבה‪ ,‬אך מבלי להראות מתאמצת יתר על המידה‪ .‬ידוע לכל עד כמה גדולה מידת ההשפעה של‬
‫חברים על קבלת החלטות בחיים‪.‬‬
‫ההכרות הראשונית עברה בשלום והמארח‪ ,‬באדיבותו‪ ,‬ערך לנו סיור בבית‪ .‬מלמלתי לעצמי את שמות כל‬
‫הזוגות במעין מנטרה סדורה‪" :‬רועי וגלית‪ ,‬שלומי וסמדר‪ ,‬לירן ואביגיל‪ "..‬שחלילה לא אשכח‪ ,‬או גרוע מכך‪,‬‬
‫אתבלבל‪ .‬שיחות החולין בעיצומן ואני משתדלת להישיר מבט ולדבר רק דברי טעם‪ .‬לרוב‪ ,‬הרושם הראשוני‬
‫שאדם יוצר מלווה אותו אחר כך שנים רבות‪.‬‬
‫תוך זמן קצר מצאתי עצמי בעיצומה של חקירה נוקבת‪ .‬שאלות כדוגמת‪" :‬מה את לומדת?"‪" ,‬מעניין מה אפשר‬
‫לעשות עם זה?"‪" ,‬יש לך תכניות חלופיות במידה שלא תעמדי במטרותייך?" הומטרו עליי כסכינים חדות‪ .‬תוך‬
‫כדי ניסיוני לענות באופן נהיר‪ ,‬קוהרנטי ומבלי לגמגם‪ ,‬הרגשתי רטט בכיס המסמן לי על שיחה נכנסת‪.‬‬
‫התעלמתי ממנו‪ .‬יהיה לא מנומס לקטוע את השיחה‪ ,‬על אחת כמה וכמה שיחה שיכולה להכריע את הכף עבורי‪.‬‬
‫שיתפתי את כולם בהישגיי‪ ,‬בתכניותיי לעתיד ובמאמצים שאני עושה כעת כדי שיום אחד אוכל ליהנות מפירות‬
‫עמלי‪ .‬בעודי מסנגרת על בחירותיי בחיים‪ ,‬אחד החברים בא לעזרתי ותפס את רשות הדיבור‪ .‬תהיתי לעצמי עד‬
‫כמה הייתה בולטת מצוקתי‪ ,‬והאם כולם שמו לב ללחיי המאדימות‪.‬‬
‫אנחת רווחה‪ .‬השיחה נותבה מחדש ויכולתי לקחת נשימה‪ .‬המבוכה החלה להתפוגג‪ .‬התפניתי לשלוף את‬
‫המכשיר הסלולארי מכיסי‪ .‬בטח אמי הדואגת התקשרה לברר איך היה‪ ,‬ניחשתי‪ .‬לרגע אחד לא יכולתי להעלות‬
‫על דעתי שעל הצג יופיע שמו של רופא הנשים שלי‪" .‬שיחה שלא נענתה מד"ר הרשמן"‪.‬‬
‫תעוקה בלב‪ .‬לחץ בבית החזה‪ .‬אני מרגישה איך הדופק שלי מאיץ ומסרב להירגע‪ .‬גלי חום שוטפים אותי ואני‬
‫חשה איך פניי מחווירות וגופי קופא‪ .‬כל כך הרבה מחשבות עוברות בראשי בבת אחת עד כי אינני מסוגלת‬
‫‪516‬‬
‫לחשוב דבר‪ .‬זה תמיד קורה ברגע שאת הכי פחות מצפה לו‪ .‬כשכל הקלפים מתחילים להסתדר בשורה‪ ,‬מעיבה‬
‫התחושה שמשהו לא כשורה‪ .‬מגיל צעיר ידעתי שזה יקרה‪ .‬הכנתי את עצמי לרגע הזה‪ .‬לפחות כך חשבתי‪.‬‬
‫השעה ‪ 11:55‬בלילה‪ .‬אני מוקפת בזרים‪ .‬המשכתי לבהות בצג המכשיר מספר רגעים עד שהחלטתי לבדוק את‬
‫פשר העניין‪ .‬יצאתי למרפסת‪ .‬קור אימים אחז בי‪ .‬חייגתי לתא הקולי‪ .‬המזכירה האלקטרונית דרשה שאקיש את‬
‫הסיסמה הסודית‪ .‬פעול טריוויאלית שנדמתה באותם רגעי חוסר וודאות‪ ,‬בעוד ידי רועדת ללא הרף‪ ,‬למשימה‬
‫קשה עד בלתי אפשרית‪.‬‬
‫לאחר מספר רגעי חוסר אונים‪ ,‬אזרתי אומץ והאזנתי לדבריו‪" :‬שלום הגר‪ ,‬הגיעו תוצאות בדיקת הפאפ שלך‬
‫ויש צורך בהמשך בירור‪ .‬אבקש שתתקשרי מחר למשרד ותקבעי תור עוד השבוע"‪ .‬נשארתי לעמוד במקום‪.‬‬
‫ניסיתי לעכל את הבשורה‪ .‬הרגשתי כיצד תחושת שיתוק איומה מתפשטת בגופי‪" .‬אבל אני רק בת ‪ ,"11‬חשבתי‬
‫לעצמי‪" .‬זה לא אמור לקרות‪ .‬לא עכשיו‪ .‬לא ככה‪ .‬לא לפני שהספקתי לחיות"‪ .‬לפתע נקטעו מחשבותיי‪ .‬בן זוגי‬
‫קרא לי פנימה‪" ,‬למה את עומדת פה בקור כלבים הזה‪ ,‬כנסי פנימה‪ ,‬עוד תהיי חולה!"‪ .‬אולי אני כבר חולה‪,‬‬
‫חשבתי לעצמי‪.‬‬
‫"המחלה"‪ .‬זו שאיש לא מעז לומר את שמה בבית‪ ,‬כאילו אזכורה בלבד מידבק‪ .‬סבא שלי‪ ,‬זיכרונו לברכה‪ ,‬נלחם‬
‫בה שלוש עשרה שנה עד שאזלו כוחותיו והוא הובס במלחמה‪ .‬בדרך איבד רגל‪ ,‬עין‪ ,‬יכולת דיבור ובעיקר את‬
‫כבודו‪ .‬אבי נהג לספר לי איזה גיבור הוא היה‪ ,‬איך למרות כל הקשיים מעולם לא ביקש עזרה‪ ,‬כיצד התעקש‬
‫בכוחותיו האחרונים לעשות הכול לבדו והתאמץ עד כלות לא להראות חולשה‪ .‬הייתי בת ארבע כשנפטר‪.‬‬
‫הזיכרון שלי ממנו הוא אותו ביקור אחרון בהוספיס‪ ,‬בעודו שכוב על מיטה‪ ,‬קטוע רגל ורטייה על עינו‪ .‬הוא אחז‬
‫בידי בחוזקה מבלי לומר מילה‪ .‬ה"מחלה" ניצחה גם את סבתא במערכה מהירה של מספר שבועות בלבד לפני‬
‫זמן לא רב‪.‬‬
‫נכנסתי פנימה‪ ,‬כולם כבר מסובים לשולחן‪ .‬לא אכלתי כל היום מהתרגשות וציפייה לאותה ארוחה‪ ,‬כמו גם‬
‫מהפחד לפגוע במארחת‪ .‬החלטתי להניח למחשבות כרגע‪ .‬אני צריכה להשקיע בניסיון להפוך את הערב‬
‫להצלחה מסחררת‪ ,‬כדי שחבריו ירעיפו שבחים לעברי ויישבו בקסמיי‪.‬‬
‫‪517‬‬
‫גדשתי את הצלחת באוכל מכל טוב‪ .‬טיפת תיאבון לא נותרה בי‪ .‬סביבי החליפו חוויות והלצות‪ ,‬עסקו‬
‫בפוליטיקה‪ ,‬בכלכלה המתפרקת וב"לאן המדינה שלנו מדרדרת"‪ .‬ניסיתי להקשיב‪ ,‬לומר דברי טעם ולהביע‬
‫דעה‪ .‬ככל שנאבקתי יותר להשתלב‪ ,‬כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה‪ :‬סרטן‪.‬‬
‫"תתאים לי קרחת?"‪" ,‬אולי כובע אופנתי או פאה"‪" ,‬תמיד תהיתי איך זה להיות בלונדינית‪ ."..‬ניסיתי לעלוץ‬
‫בלבי כדי לא לפרוץ בבכי‪" .‬אחוזי ההחלמה היום ממש גבוהים‪ ,‬במיוחד אם הגילוי מוקדם"‪" .‬רגע‪ ,‬מה מהו‬
‫גילוי מוקדם? כמה מוקדם הוא צריך להיות?"‪ .‬הסתכלתי על בן זוגי הטרי שישב לידי ותהיתי‪ ,‬האם יישאר‬
‫לצידי? ואם כן‪ ,‬האם ירגיש כלוא? או גרוע מזה‪ ,‬האם יחוש רחמים כלפיי? האם ארצה אותו לצידי? ומה יהיה‬
‫אחר כך? אם יראה אותי בשפל המדרגה‪ ,‬לעולם הדברים לא ישובו להיות כפי שהיו‪.‬‬
‫המחשבות לא נתנו מנוחה‪ .‬לא יכולתי עוד לעצור בעדן‪ .‬מהו ערך העיסוק המתמיד בעתיד? מה הטעם לדוש‬
‫בלי סוף בתכניות ולדאוג ללא הרף מזוטות חסרות חשיבות? פתאום הפחד הגדול ממה יחשבו עליי חבריו או‬
‫מדעתה של המארחת נראה אווילי עד כדי גיחוך‪ .‬החשש מאפשרויות העסקה מעטות או ממינוס קטן בבנק‬
‫נראה לפתע כה שולי‪ .‬הכול התגמד בן רגע ונראה כי הפך חסר משמעות‪.‬‬
‫ואז זה היכה בי‪ .‬ילדים‪" .‬מה אם לא אוכל ללדת?" אם יהיו גרורות ייתכן ויאלצו לכרות לי את הרחם‪ .‬שמעתי‬
‫בזמנו שניתן להקפיא ביציות‪ .‬מאחסנים אותן בקירור במשך שנים תמורת תשלום‪ .‬אם כן‪ ,‬פונדקאות היא‬
‫אופציה‪ .‬גם אימוץ אפשרי‪ .‬אולי אפילו עדיף‪ .‬מי צריך גנים חולים?‬
‫"תרצי עוגה?"‪ ,‬לרגע הופרע קו מחשבתי‪" .‬לא תודה"‪ ,‬השבתי‪" ,‬אכלתי המון‪ ,‬הכול היה מצוין"‪ .‬המשכתי‬
‫לחייך בחוזקה‪ .‬איש לא שם לב כלל לסומק בלחיי ולאי השקט בגופי‪ .‬למרות הרעש החזק‪ ,‬המוזיקה והצחוק‬
‫המתגלגל‪ ,‬לא שמעתי כלום‪ .‬הקולות בראשי לא פסקו לרגע קט‪ .‬הכול הרגיש כל כך מיותר‪" .‬מה אני עושה פה?‬
‫מה לעזאזל אני עושה פה?"‪ ,‬ומאידך‪" :‬לאן יש לי ללכת? לאן הולכים כשחולים?"‪ .‬הרגשתי אבודה‪ .‬הרגשתי‬
‫בודדה‪ .‬הרגשתי שהתקרה קורסת והקירות מטים לנפול‪ .‬הבנתי שעכשיו זו רק ההתחלה של מסע מפרך ולא‬
‫ידוע‪" .‬תתחילי להתרגל למצב החדש"‪ ,‬אמרתי בלבי‪ .‬מהיום תאלצי לחוש לא שייכת עוד פעמים רבות‪...‬‬
‫‪518‬‬
‫עיניים ירוקות נוצצות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫מהרגע הראשון שהיא נכנסה למשרד שלי ידעתי שאני בצרות‪ .‬היא הייתה יפיפייה‪ .‬צעירה בשנות השלושים‬
‫לחייה‪ ,‬מטר שבעים‪ ,‬רגליים ארוכות‪ ,‬חזה שופע‪ .‬היה לה פרצוף עגלגל עם אף קטן ושפתיים ורודות וחיוך מלא‬
‫אור כמו השמש‪ .‬שיערה הגלי היה חום ומבריק והוא גלש במורד כתפיה ונגמר בגובה העכוז‪ .‬היא לבשה שמלה‬
‫שחורה קצרה‪ ,‬מגפי עור שחורות עד הברכיים ומשקפי שמש חומות מפלסטיק‪ .‬כשנכנסה לחדר האוויר כולו‬
‫הריח מפרחים‪ ,‬קוקוס וקינמון‪ .‬היא התיישבה מולי והסירה את המשקפיים‪ .‬ראיתי את העיניים שלה‪ ...‬אוי‪,‬‬
‫העיניים שלה‪ .‬הייתי יכול לדבר עליהם שעות‪ .‬היו לה עיניים ירוקות מהממות ששאבו וכבשו אותך‪ .‬עיניים‬
‫שגרמו לך להאמין באלוהים‪ ,‬כי מי עוד מלבדו יכול ליצור משהו כל כך מושלם?‬
‫קראו לה מאיה‪ .‬היא הופנתה אלי על ידי רופאת המשפחה שלה‪ ,‬לאחר שזאת גילתה גוש מדאיג בשד שמאל‪.‬‬
‫ניסיתי לשמור על סבר פנים חמור כשביקשתי ממנה להוריד את השמלה‪ ,‬אולם כשהורידה את החזייה הייתי‬
‫צריך לנשוך את הלשון כדי לא לחייך‪ .‬היא הייתה היצור הכי יפה שאי פעם ראיתי‪ .‬התחלתי למשש אותה‬
‫בעדינות‪ ,‬בהתחלה באזור בית השחי ומשם התחלתי לנוע לאט לכיוון הפטמה‪ .‬ואז הרגשתי אותו‪ .‬בערך בגודל‬
‫של אפונה‪ .‬אותו יצור נבזי ישב לו במרכז השד‪ .‬ניסיתי להזיז את המזיק הקטן וראיתי שהוא תקוע במקומו‪.‬‬
‫הוצאתי את האולטראסאונד וראיתי שמדובר במסה סולידית‪ .‬היא הביטה בי‪ .‬חייכתי אליה והבטחתי שהכול‬
‫יהיה בסדר‪.‬‬
‫התחלתי לשאול אותה על היסטוריה רפואית‪ ,‬מחלות‪ ,‬תרופות‪ ,‬סרטן במשפחה‪ ,‬חבר יש? הסברתי שנצטרך‬
‫לעשות ביופסיה‪ ,‬להוציא חתיכה קטנה מהגוש ולהסתכל עליו במיקרוסקופ ורק ככה נוכל לדעת במה מדובר‪.‬‬
‫אמרתי לה שאני יכול לקרוא לפתולוג ושנבצע את הבדיקה כאן ועכשיו או שהיא יכולה לקבוע תור בעצמה‪.‬‬
‫היא אמרה שהיא סומכת עליי‪.‬‬
‫‪519‬‬
‫אחרי הבדיקה רציתי להציע לה לשתות אתי כוס קפה אבל פחדתי‪ .‬פחדתי שהיא תדחה אותי אבל לעצמי‬
‫אמרתי שזה לא אחראי מבחינה רפואית ‪ −‬שאני אפגע באמון שלה במערכת ושאני עלול לאבד את העבודה‬
‫שלי‪ .‬שכנעתי את עצמי שיש לי זמן ושאחרי שאודיע לה שהבדיקה חזרה שלילית – זה יהיה הרגע הנכון‪.‬‬
‫‪+++‬‬
‫היא חזרה אלי כעבור שבוע‪ .‬באה לבד‪ .‬לבשה מכנסי ג'ינס וחולצה מכופתרת‪ .‬השיער שלה היה אסוף‪ .‬עיניה‬
‫היו ירוקות כמו שתי אבני הברקת הגדולות בעולם‪ .‬מתחתם ניכרו עיגולים שחורים‪ ,‬שהעידו כי לא ישנה כבר‬
‫כמה ימים‪ .‬היא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי‪.‬‬
‫התחלתי את השיחה כששאלתי לשלומה‪ .‬היא סיפרה לי איך היא מרגישה‪ ,‬פיזית ומנטלית‪ .‬ואז סיפרתי לה על‬
‫התוצאות‪ .‬החדשות היו לא טובות אבל עדיין הייתה תקווה‪ .‬סרטן‪ ,‬אבל כפי הנראה לא פולשני‪ .‬היא בכתה‬
‫כשסיפרתי לה‪ .‬רציתי לחבק אותה‪ ,‬לנשק אותה‪ .‬במקום זה חייכתי והבטחתי שהכול יהיה בסדר‪.‬‬
‫התחלתי להסביר לה על סרטן‪ ,‬על הפרוצדורות ועל הסיכויים‪ .‬אמרתי שאני ממליץ לעבור כריתה מלאה של‬
‫השד ושמכיוון שהסרטן עדיין לא התפשט‪ ,‬יש סיכוי טוב שהוא לא יחזור‪ .‬אמרתי לה שאני יכול לקרוא למנתח‬
‫ושנבצע את הניתוח עוד היום‪ ,‬כאן ועכשיו‪ ,‬או שהיא יכולה לקבוע תור בעצמה‪ ,‬לבקש חוות דעת שנייה‪,‬‬
‫להתייעץ עם מישהו‪ .‬היא אמרה שהיא סומכת עליי‪.‬‬
‫אחרי הבדיקה רציתי להציע לה לצאת אתי לארוחת ערב וסרט‪ ,‬אבל פחדתי‪ .‬פחדתי שהיא תדחה אותי אבל‬
‫אמרתי לעצמי שזה לא אחראי מבחינה רפואית ‪ −‬היא צריכה להתכונן לניתוח שלה‪ ,‬היא צריכה לישון טוב‪,‬‬
‫להיות רגועה‪ .‬שכנעתי את עצמי שיש זמן ואחרי הניתוח‪ ,‬כשנראה שהכול בסדר ‪ −‬זה יהיה הרגע הנכון‪.‬‬
‫‪+++‬‬
‫‪520‬‬
‫אחרי שבוע הגעתי לבקר אותה בחדרה‪ .‬היא שכבה במיטה‪ ,‬לבושה בכותונת בית חולים‪ .‬יד ימין שלה הייתה‬
‫מחוברת למוניטורים ויד שמאל לשקית עירוי‪ .‬היא הייתה רזה משזכרתי ואחד השדיים שלה היה חסר‪ .‬עיניה‬
‫היו ירוקות כמו העלים של העצים בפרדס התפוזים שליד בית נעוריי‪ .‬היא הייתה יפיפייה‪.‬‬
‫בחנתי את הצלקת שלה‪ .‬שאלתי איך היא מרגישה ומה היא זוכרת‪ .‬שאלתי איך היא מתמודדת עם השינוי‬
‫הגופני והאם היא כבר עשתה תכניות לניתוח שחזור השד‪ .‬שאלתי אם כואב לה ואם היא צריכה משהו ואז‬
‫סיפרתי לה את החדשות‪ .‬הניתוח עבר בהצלחה‪ .‬כל התצלומים שנעשו לאחר הניתוח מעידים שהסרטן נעלם‬
‫ובדיקות הדם תומכות באבחנה ‪ −‬אבל עדיין יש דרך לפנינו‪ .‬עלינו לדאוג שהסרטן לא ישוב‪ .‬חייכתי אליה‬
‫והבטחתי שהכול יהיה בסדר‪.‬‬
‫הסברתי על המשך הטיפול‪ .‬אמרתי שנעשה כימותרפיה ורדיותרפיה כדי לוודא שהסרטן לא חוזר ושנקבע‬
‫בדיקות ממוגרפיה וביופסיות תקופתיות כדי לעקוב אחרי המצב‪ .‬הסברתי על תופעות הלוואי‪ ,‬על בחילות‬
‫הקאות‪ ,‬איבוד שיער ומשקל‪ .‬היא הביטה בי בעצב‪ .‬שאלתי אותה אם היא רוצה לדבר עם מישהו‪ ,‬אם היא רוצה‬
‫חומרים לקריאה‪ ,‬אם היא רוצה לחשוב על זה‪ .‬היא אמרה שהיא סומכת עליי‪.‬‬
‫אחרי הבדיקה רציתי להציע לה לעזוב הכול‪ ,‬לעלות אתי על מטוס ולברוח ביחד לדרום אמריקה‪ .‬אבל פחדתי‪.‬‬
‫פחדתי שהיא תדחה אותי אבל לעצמי אמרתי שזה לא אחראי מבחינה רפואית ‪ −‬היא צריכה להתרכז כרגע‬
‫בטיפול שלה וכל הסחת דעת יכולה לעלות לה בחייה‪ .‬היא צריכה מישהו אמין‪ ,‬שיהיה זמין כלפיה יום ולילה‬
‫לשאלות ועזרה ובמערכת יחסים כזאת כל צעד רומנטי רק יסבך את המצב‪ .‬שכנעתי את עצמי שיש זמן ואחרי‬
‫הכימותרפיה‪ ,‬כשנראה שהסרטן נעלם סופית‪ ,‬זה יהיה הרגע הנכון‪.‬‬
‫‪+++‬‬
‫‪521‬‬
‫אחרי שבוע קראתי לה בדחיפות למשרד שלי‪ .‬היא הייתה רזה מאוד‪ .‬הפרצוף העגלגל שלה הפך לצר‪ .‬היו לה‬
‫לחיים ועיניים שקועות כמו לניצולה ממחנה השמדה‪ .‬השיער החום והיפה שלה נעלם לחלוטין והקרקפת שלה‬
‫נצצה באור הפלורוסנט הלבן‪ .‬החזה השופע שלה התכווץ וצד אחד שלו היה חסר לחלוטין‪ .‬היא אפילו נראתה‬
‫נמוכה יותר‪ .‬היא לבשה שמלה אפורה ישנה‪ ,‬שנראתה גדולה עליה בכמה מידות ונעלה נעלי ריצה ישנות‪ .‬אבל‬
‫העיניים שלה ‪ −‬היו לה עיניים ירוקות כמו דשא רטוב מטל של בוקר‪ .‬היא הייתה כל‪-‬כך יפיפייה‪.‬‬
‫שאלתי אותה איך היא מסתדרת עם הטיפול ועם תופעות הלוואי ואז הסברתי לה למה קראתי לה‪ .‬בדיקות הדם‬
‫האחרונות שלה מראות שיכול להיות שהסרטן חזר‪ .‬שלחתי אותה לחדר הצילומים‪ .‬היא הצטלמה ואני חיכיתי‬
‫לה במשרד‪ .‬לבסוף פענחתי את התוצאות מולה‪ .‬הסרטן חזר‪ .‬גרורה אחת שפספסנו התפשטה אל המוח‬
‫והתחילה להתרבות‪ .‬הגידול חסין לכימותרפיה ונמצא במקום שלא מאפשר ניתוח‪ .‬נתתי לה מבט עצוב‬
‫והסברתי שאין הרבה מה לעשות ‪ −‬לא נשאר לה עוד הרבה זמן‪.‬‬
‫אמרתי לה שיש רופא שמתמחה במצבים של סוף החיים‪ .‬אני יכול לבקש ממנו שיפנה אליה‪ .‬היא הביטה בי‬
‫בעצב‪ .‬באכזבה‪ .‬אמרה שהיא לא מעוניינת‪ .‬היא לא בכתה‪ ,‬אבל העיניים הירוקות שלה נצצו‪ .‬רציתי לרדת על‬
‫ברכיי ולבקש ממנה שתינשא לי‪ .‬כל כך אהבתי אותה באותו רגע‪ .‬אבל לא עשיתי את זה כי ידעתי שעכשיו‬
‫מאוחר מדי‪ .‬היא בטחה בי ואני אכזבתי אותה ונתתי לה למות‪ .‬היא קמה ויצאה מהמשרד שלי‪ .‬זו הייתה הפעם‬
‫האחרונה שראיתי אותה‬
‫‪522‬‬
‫סוף ‪ /‬סיון צור‪ ,‬התוכנית המשולבת‬
‫הוא פוקח את עיניו ורואה אור לבן‪ .‬קולות שונים מסביבו מתערבבים לכדי קונצרט לא מובן‪ .‬מתוך הדיס‪-‬‬
‫הרמוניה‪ ,‬הוא שומע קולות צפצוף בקצב די קבוע‪ .‬עוברות מספר דקות עד שהוא מבין היכן הוא נמצא‪.‬‬
‫"קצב הלב בסדר‪ ,‬לחץ דם קצת גבוה‪ ,‬פגיעה בכבד"‪ ,‬אומר הרופא שעומד ליד מיטתו‪.‬‬
‫הוא מנסה לשחזר את מאורעות הימים האחרונים ולהבין איך הוא הגיע לכאן‪ .‬מסיבה מסוימת‪ ,‬עליה הוא עדיין‬
‫לא יכול להצביע‪ ,‬ראשו ריק לגמרי מזיכרונות‪ .‬לאחר מאמץ רב‪ ,‬מאורעות הימים האחרונים מתחילים להופיע‬
‫מולו – משל צפה בסרט על חייו‪.‬‬
‫"אני אוהב אותך"‪ ,‬הוא שומע את עצמו אומר‪" .‬מעולם לא אהבתי מישהי בצורה כזו‪ .‬אני מרגיש שאת האדם‬
‫היחיד שמכיר אותי‪ .‬נכנסת עמוק אל תוך לבי‪ ,‬תום‪ .‬אני כבר לא זוכר איך נראו חיי בלעדייך"‪.‬‬
‫קצב הצפצוף מתגבר מעט‪ .‬הוא רואה את האחות מציצה לכיוונו וחוזרת להסתכל על הטפסים עליהם היא‬
‫משרבטת ללא הפסקה‪.‬‬
‫יד מלטפת את ראשו‪ .‬נשיקה קלה על מצחו‪" .‬אני אוהבת אותך"‪ ,‬אומרת תום‪ .‬הם הולכים יד ביד בין אילנות‬
‫ירוקים‪ .‬ריח האגם הסמוך מגיע אל חוטמו והם נהנים יחד מהיום הקייצי והנעים שאופף אותם‪ .‬תום פורשת‬
‫שמיכה על הדשא ומפזרת את תכולת סל הפיקניק שהביאה – בקבוק יין‪ ,‬שתי כוסות‪ ,‬קערת פירות ובמבה‪.‬‬
‫"במבה ויין – אף אחד לא מכיר אותי טוב יותר ממך‪ ,‬תום"‪.‬‬
‫תום מחייכת ומעיפה אליו מבט תכול‪ ,‬עמוק – אותו מבט שחדר אל לבו בפעם הראשונה שראה אותה‪ .‬עברו‬
‫בסך הכל חודשיים מאז ראה אותה לראשונה‪ .‬הוא עבר פרידה קשה וחברים שכנעו אותו להתאוורר‪ .‬הוא הלך‬
‫למסיבה במועדון תל‪-‬אביבי‪ ,‬אך מצב רוחו היה מדוכדך לאין שיעור‪ .‬הוא לא האמין שהמסיבה הזו תצליח‬
‫לאחות את השבר שנוצר בלבו לאחר שבת זוגו עזבה‪.‬‬
‫למורת רוחם של חבריו‪ ,‬הוא בילה את השעה הראשונה של המסיבה ביושבו ליד הבר‪ .‬האישה היחידה איתה‬
‫הסכים לדבר הייתה הברמנית שהגישה לו בירה אחרי בירה‪ .‬בעודו בוהה באוויר‪ ,‬דלת הכניסה נפתחה ודרכה‬
‫‪523‬‬
‫נכנסה אישה יפהפייה‪ ,‬לבושה בשמלת קטיפה כחולה‪ ,‬נעלי עקב שחורות שגרמו לה להיראות כמו בלרינה‬
‫ושרשרת עדינה עם אבן כחולה ונוצצת‪ .‬שערה היה אסוף וחשף תווי פנים מושלמים‪ .‬הוא הביט בה והיא‬
‫החזירה לו מבט תכול‪ ,‬עמוק‪.‬‬
‫קצב הצפצוף ממשיך להתגבר‪ .‬האחות עוזבת את המסמכים ומתחילה ללכת לכיוונו‪ .‬עם דמותה הגוהרת מעליו‬
‫ומעל המכשירים שלצד מיטתו‪ ,‬הוא שוקע חזרה אל הזיכרונות‪.‬‬
‫תום צוחקת‪ .‬לצחוק שלה יש יכולות תרפויטיות‪ .‬הוא מסתכל עליה בהערצה ונהנה‪ .‬נהנה מהעובדה שהיא שלו‪.‬‬
‫נהנה מהרגע בו הוא נמצא‪ .‬נהנה מהחום הקייצי ויותר מכך‪ ,‬מהחום שהיא משרה עליו‪.‬‬
‫התמונה מתערפלת והוא מוצא את עצמו ישוב במשרד מרווח מול אדם בחליפה‪" .‬אתה כבר לא משקיע‬
‫בעבודה‪ .‬לפני כמה שבועות‪ ,‬הסתובבת במשרד עם מצב רוח נורא ולא הצלחת להתרכז מספיק כדי לעבוד‪.‬‬
‫ועכשיו? עכשיו אתה מרחף מרוב אושר ועדיין לא מצליח להתרכז מספיק כדי לעבוד‪ .‬אי אפשר להמשיך כך‪.‬‬
‫אני מבקש ממך לארוז את חפציך‪ .‬אתה מפוטר"‪.‬‬
‫קצב הצפצוף ממשיך להאיץ‪ .‬מבעד לעיניים כמעט עצומות‪ ,‬הוא רואה את האחות מחברת חומר שקוף למתקן‬
‫העירוי שמחובר אל ידו‪ .‬היא מסובבת את הטפטף והטיפות מתחילות לטפטף במורד הצינור המוביל אל ורידו‪.‬‬
‫הוא מרגיש צריבה קלה כאשר החומר נכנס אל גופו‪ .‬עוברות מספר דקות וקצב הצפצוף מאט‪ .‬האחות נושמת‬
‫לרווחה וחוזרת לטפסים בעמדתה‪.‬‬
‫הוא מגיע הביתה‪ .‬תום עומדת ליד השיש ומורחת שוקולד על פרוסת לחם‪ .‬היא מסתובבת למשמע צעדיו‪" .‬מה‬
‫אתה עושה בבית כל כך מוקדם?"‪ ,‬היא שואלת‪ ,‬אך היא מבינה את מהות הביקור המוקדם כאשר היא רואה את‬
‫הארגז בידיו של תום‪.‬‬
‫"מה קרה בעבודה?"‬
‫"פוטרתי"‪ ,‬הוא עונה‪.‬‬
‫תום מביטה אל הרצפה במבוכה‪ .‬היא נושכת את שפתה כדי לשמור על שתיקה‪.‬‬
‫‪524‬‬
‫"לא נורא"‪ ,‬הוא אומר לה‪" .‬אולי ננצל את ההזדמנות וניסע לטיול‪ .‬הודו? ארגנטינה? תאילנד? ניו זילנד? מה‬
‫את אומרת‪ ,‬אהובתי? מאז שהכרתי אותך‪ ,‬אני רק רוצה אותך לידי כל הזמן‪ .‬עכשיו אני יכול! בואי ניסע‪,‬‬
‫אהובתי! אני אזמין כרטיסים!"‬
‫"אני חייבת לעבוד"‪ ,‬היא אומרת בקול המשלב זעף ובלבול‪" .‬אני לא יכולה לעזוב הכול ולנסוע איתך‪ .‬אני‬
‫אבדוק מתי אני יכולה לקחת חופש מהעבודה ואז נוכל להתחיל לתכנן‪ .‬קודם כל‪ ,‬אתה צריך להתאושש‬
‫מהפיטורין האלה‪ .‬אתה צריך לחשוב מה השלב הבא‪ .‬העובדה שפוטרת מחברה כזאת גדולה תהיה כתם שחור‬
‫בקורות החיים שלך‪ .‬אני הולכת‪ .‬אחזור מאוחר יותר"‪.‬‬
‫הוא מרגיש את לבו דופק מהר‪ .‬הוא מתגעגע אליה‪ .‬למה היא לא יושבת ליד מיטתו עכשיו? למה היא לא‬
‫מחזיקה את ידו ומלטפת את ראשו?‬
‫הדלת נטרקת ותום מופיעה בפתחה‪ .‬דמעות זולגות במורד לחייה‪ .‬הוא מסתכל עליה בחוסר הבנה‪.‬‬
‫"מה קורה‪ ,‬אהובתי? למה את בוכה?"‬
‫"אני צריכה לדבר איתך"‪ ,‬היא אומרת‪.‬‬
‫"זה לא נשמע טוב‪ ,‬תום‪ .‬אל תלחיצי אותי"‪.‬‬
‫קצב הצפצוף מאיץ‪.‬‬
‫"אני מבקשת שתקשיב לי בלי לענות‪ .‬אני רוצה להגיד את אשר על לבי‪ .‬אל תקשה עליי‪ ,‬בבקשה‪ .‬כבר כמה‬
‫ימים שלא טוב לי‪ .‬חיכיתי כדי לראות אם זה ישתפר‪ ,‬אבל זה לא‪ .‬עכשיו‪ ,‬עם הפיטורין האלה‪ ,‬אני לא יכולה‬
‫לסמוך עליך‪ .‬אני יודעת שאני חלק מהסיבה שפיטרו אותך‪ .‬אתה כבר לא מרוכז בגללי ואני לא צריכה את‬
‫האחריות הזו על הכתפיים שלי‪ .‬נחמד לי איתך‪ ,‬אבל עם הזמן אתה הופך לאובססיבי וזה מלחיץ אותי‪ .‬אני לא‬
‫אוהבת אותך בצורה חסרת גבולות כזאת‪ .‬אני לא יכולה להמשיך להיות מושא הערצה‪ .‬בסך הכל רציתי לצאת‬
‫עם בחור נחמד‪ .‬אני עוזבת‪ ,‬ואני מבקשת שלא תנסה ליצור קשר איתי בשבועות הקרובים‪ .‬אני צריכה לחשוב‬
‫ורצוי שגם אתה תיקח כמה ימים להירגע ולעשות 'חושבים' עם עצמך‪".‬‬
‫קצב הצפצוף מאיץ והוא שומע צעדי ריצה סביבו‪.‬‬
‫‪525‬‬
‫"תום‪ ,‬בבקשה! אל תלכי! אני מבטיח שאפסיק!"‬
‫"אני צריכה זמן"‪.‬‬
‫הצפצוף פועם עוד ועוד ללא הרף‪ .‬חלוקים לבנים‪ ,‬מכשירים מצפצפים‪ ,‬מזמזמים ופולטים נתונים‪.‬‬
‫"תום‪ ,‬אני אוהב אותך! איך את יכולה לוותר עלינו בקלות כזו? אני לא מצליח להבין! אני בסך הכל רוצה‬
‫שיהיה לך טוב‪"...‬‬
‫"אתה רוצה שיהיה לי טוב ואתה שוכח את עצמך בדרך‪ .‬זו בדיוק הבעיה‪ .‬אתה חייב להירגע מהאובססיביות‬
‫הזו"‪.‬‬
‫"תום‪ ,‬אל תלכי!"‬
‫תום רצה החוצה והדלת נטרקת‪.‬‬
‫קצב הצפצוף מאיץ‪.‬‬
‫"אנחנו מאבדים אותו!"‪ ,‬הוא שומע את אחד הרופאים מסביבו אומר‪.‬‬
‫"איך המצב הדרדר מהר כל כך?"‪ ,‬אומר רופא נוסף‪.‬‬
‫"אני לא יודע"‪ ,‬אומר הרופא הראשון‪ ,‬מסובב את הטפטף ומגביר את קצב טפטוף התרופה‪.‬‬
‫הוא יושב על הספה בסלון‪ ,‬מול טלוויזיה שחורה ודוממת‪ .‬הדמעות לא מפסיקות לנזול מפניו‪ .‬הוא לא מבין‬
‫איך עולמו קרס בין רגע‪ .‬הוא לא מבין איך הוא איבד את הכול בבת אחת‪.‬‬
‫קצב הצפצוף מאיץ והרופאים מביטים אליו בדאגה‪ .‬העולם סביבו מתחיל להסתחרר ולהיטשטש‪.‬‬
‫הוא קם מהספה והולך לכיוון המקלחת‪ .‬הוא פותח את הארון ומוציא מתוכו חפיסת כדורי שינה‪.‬‬
‫קצב הצפצוף מאיץ עוד יותר‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים דפיברילטור באופן מיידי!"‪ ,‬אומר אחד הרופאים‪.‬‬
‫‪526‬‬
‫הוא פותח את חפיסת הכדורים‪ ,‬מוציא את הכדורים בזהירות ומפזר אותם על השיש‪ ,‬סמוך לצלחת עם פרוסת‬
‫הלחם והשוקולד‪ ,‬שאותה תום השאירה מאחור‪.‬‬
‫הוא מרגיש שני עצמי מתכת קרים על חזהו‪ .‬שוק חשמל עובר בגופו‪.‬‬
‫הוא מוזג מים אל תוך כוס גדולה‪.‬‬
‫"לא עוזר‪ .‬להגביר מתח‪ ,‬שוק חשמלי נוסף!"‪ ,‬הוא שומע את אחד הרופאים אומר‪.‬‬
‫הוא מרגיש את הזרם עובר בגופו‪.‬‬
‫הוא מכניס את חופן הכדורים אל פיו ובולע‪.‬‬
‫הוא שומע צפצוף מתמשך‪ ,‬עוצם את עיניו ונפרד מהעולם‪ .‬ומתום‪.‬‬
‫‪527‬‬
‫הלבטים שלא מרפים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫הייתי בשנתי הראשונה כרופא מומחה בבית חולים בדרום הארץ‪ .‬בבית החולים ההוא‪ ,‬שהספיק לגדול‬
‫ולהתפתח בשנים האחרונות‪ ,‬נתקלתי בהרבה מקרים ייחודיים‪ ,‬שספק אם הייתי יכול להיות עד לכמותם במקום‬
‫אחר‪ .‬מקרה אחד ספציפי נצרב בזיכרוני‪ ,‬ואני יודע שהוא לא ירפה ממני לעולם‪.‬‬
‫באחד הבקרים החמים של חודש אוגוסט הגיע אליי בחור צעיר עם בעיה חמורה בכבד‪ .‬הוא בקושי תפקד‪,‬‬
‫והעביר את ימיו במיטת חוליו‪ .‬משפחתו הקיפה אותו בכל רגע נתון‪ .‬האם בכתה רבות‪ ,‬האב בעיקר הסתובב ליד‬
‫המיטה במשך שעות בלי לומר דבר‪ .‬גם אחיו של הבחור היו לצדו בכל רגע פנוי‪ .‬משפחתו לא משה ממיטתו‪.‬‬
‫הצער והדאגה ניכרו בכל תו בפניהם‪.‬‬
‫לאחר בירורים ארוכים ובדיקות מקיפות‪ ,‬הגענו בבית החולים למסקנה כי הדבר היחיד שעשוי להציל אותו הוא‬
‫השתלת כבד‪ .‬המשפחה הייתה שבורה‪ ,‬אך אפשרות ההשתלה הפיחה בהם תקווה‪ .‬הוריו ואחיו של החולה עשו‬
‫בדיקות התאמה‪ ,‬כדי לבדוק אם הם יכולים להיות התורמים‪ .‬אתם יכולים רק לדמיין עד כמה קשה היה לי לבשר‬
‫להם שהם אינם מתאימים‪.‬‬
‫יומיים לאחר מכן‪ ,‬הגיעו בני המשפחה לבית החולים מוקדם בבוקר‪ ,‬דבר שהפך עבורם כמעט להרגל‪ .‬אולם‬
‫הפעם התלוותה אליהם גם בחורה צעירה‪ ,‬שנראתה כבת ‪ ,52‬לכל היותר בת ‪ .15‬הבחורה הייתה רזה ושברירית‪.‬‬
‫היו לה עיני שקד חומות ושיערה היה ארוך וכהה‪ .‬היה די במבט מהיר בעינייה כדי להבחין בפחד ובחשש‬
‫שקיננו בה‪ .‬האם ניגשה אליי בהחלטיות וקבעה‪" :‬אתה צריך לבדוק אותה‪ .‬היא בת הדודה שלו‪ .‬אולי היא תהיה‬
‫תורמת מתאימה"‪ .‬מיד הבחנתי שמשהו אינו כשורה‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬אנשים שרוצים לתרום איבר מגופם מגיעים‬
‫לבדיקה חדורי מוטיבציה‪ ,‬ומתפללים שאודיע להם כי הם יכולים להיות תורמים‪ .‬אולם הפעם‪ ,‬אותה בת דודה‬
‫צעירה נראתה מפוחדת‪ ,‬ממש אחוזת אימה‪ .‬ניסיתי להחליף עמה כמה מילים תוך כדי השיחה עם המשפחה‪.‬‬
‫השיחה הייתה קשה ומרוחקת‪ ,‬ולא נראה שהדבר נבע מפערי השפה‪ .‬הבנתי שהמקרה הזה לא הולך להיות‬
‫שגרתי‪.‬‬
‫‪528‬‬
‫הסכמתי לערוך את הבדיקה והתחלתי מיד בהכנות עבורה‪ .‬לפני כל דבר אחר‪ ,‬הייתי נחוש בדעתי לדבר עם‬
‫הבחורה ביחידות‪' .‬משהו כאן מריח לא טוב'‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ ,‬והפעם לא התכוונתי לצחנה הרגילה של מסדרון‬
‫בית החולים‪.‬‬
‫לפני שהבדיקה החלה‪ ,‬הודעתי לבני המשפחה כי עליהם לצאת מהחדר‪ .‬מייד נתקלתי בסירוב עיקש‪" .‬מדוע הם‬
‫אינם מניחים לי לבצע את הבדיקה כראוי?" תהיתי ביני לבין עצמי‪ .‬שוב היה הדבר חשוד בעיניי‪ .‬לבסוף‪ ,‬לאחר‬
‫הפצרות חוזרות ונשנות‪ ,‬הם הסתלקו והותירו אותי לבד עם הבחורה השותקת‪ .‬ניסיתי לפתח שיחה‪ ,‬ליצור קשר‬
‫אישי‪ ,‬אבל הבחורה השיבה בלחש ותשובותיה היו קצרות ומונוטוניות‪ .‬היא עשתה כל שביכולתה כדי לא‬
‫להישיר אליי מבט‪ ,‬זאת למרות כל ניסיונותיי ליצור קשר עין‪ .‬החלטתי להעלות את הנושא במישרין‪ ,‬הרי אין‬
‫טעם ללכת סחור‪-‬סחור‪.‬‬
‫שאלתי אותה מדוע היא הגיעה לכאן‪ .‬היא ענתה שמשפחתה רוצה שהיא תתרום חלק מהכבד שלה‪ ,‬ולכן היא‬
‫הגיעה‪ .‬כששאלתי אותה מה היא עצמה רוצה‪ ,‬השתררה בחדר דממה‪ .‬שאלתי אותה למה היא לא אומרת להם‬
‫שהיא אינה מעוניינת לעשות זאת‪ .‬הבהרתי לה שהיא אינה חייבת לתרום‪ ,‬ושאסור לאף אדם לאלץ אותה או‬
‫ללחוץ עליה‪ .‬היא פרצה בבכי‪ ,‬ולראשונה הבהירה לי את המצב לאשורו ‪ −‬המשפחה יודעת שהיא אינה רוצה‬
‫לתרום‪ .‬זה לא שבן הדוד לא חשוב לה‪ ,‬היא פשוט מפחדת ומרגישה שהיא לא מסוגלת לעבור ניתוח‪ .‬היא‬
‫שקלה זאת בכובד ראש‪ ,‬והיא יודעת מהן ההשפעות והסכנות‪ .‬היא פשוט כל כך צעירה והיא אינה מרגישה‬
‫מוכנה לניתוח כזה‪ ,‬אך המשפחה המורחבת איימה שאם היא לא תתרום‪ ,‬היא תנודה מהמשפחה לעד‪ ,‬וייתכן‬
‫שאפילו תישקף סכנה לחייה‪.‬‬
‫בכנות‪ ,‬לא ידעתי מה לעשות‪ .‬במקצוע הרפואה אתה אף פעם לא יודע למה לצפות ‪ −‬כל יום מגיעים אנשים‬
‫אחרים עם סיפורים שונים‪ .‬זה היופי ברפואה‪ ,‬אבל זה גם מה שתופס אותך לא מוכן‪ .‬למקרה כזה לא הכינו אותי‬
‫בכל שנות הלימודים בפקולטה לרפואה ‪ −‬שש שנות לימוד ושנה של סטאז'‪ ,‬והתמחות ארוכה ומפרכת שכללה‬
‫תורניות אין קץ במשך קרוב ל‪ 5-‬שנים‪.‬‬
‫במשך כל אותם רגעים התרוצצו בראשי הרהורים רבים ‪ −‬מה עליי לעשות? האם יהיה זה נכון לבצע את‬
‫הבדיקה? או שמא עליי לגשת לבני המשפחה ולבשר להם שאיני מוכן לערוך את הבדיקה למי שאינה באמת‬
‫‪529‬‬
‫רוצה לתרום את איבריה? לרגע החלטתי שזה מה שאעשה‪ ,‬אך שנייה לאחר מכן נמלכתי בדעתי ‪ −‬כיצד אני‬
‫עוזר בכך לבחורה? אמנם לא אערוך את הבדיקה שעלולה להוביל אותה לניתוח בו יילקח חלק מהכבד שלה‪,‬‬
‫דבר הכרוך בסכנות בריאותיות מובהקות עבורה‪ ,‬אך בעצם אסכן אותה בצורה אחרת‪ ,‬שהרי משפחתה עלולה‬
‫לנקום בה על כך‪ .‬מנגד‪ ,‬אם אערוך את הבדיקה והיא אכן תימצא כתורמת מתאימה‪ ,‬אקח איברים מבחורה‬
‫שאינה רוצה לתרום את איבריה‪ .‬זה מנוגד לחוק‪ ,‬ומעבר לכך‪ ,‬זה מנוגד למצפון שלי‪.‬‬
‫החלטתי לערוך את הבדיקה‪ .‬במשך כל הבדיקה שררה דממה בחדר‪ ,‬והמתח היה ניכר‪ .‬ניסיתי לעבוד כרגיל‪,‬‬
‫אבל גם הרופא המקצועי ביותר לא יכול לנטרל את רגשותיו לחלוטין‪ .‬המשכתי‪ .‬הייתי חייב לסיים את הבדיקה‬
‫הזאת‪.‬‬
‫בזמן ההמתנה לתוצאות ניכר מתח באוויר‪ .‬לאחר שהתוצאות התקבלו יצאתי אל בני המשפחה והודעתי להם כי‬
‫התשובה שלילית ‪ −‬הבחורה אינה יכולה להיות התורמת‪ .‬האם פרצה בבכי‪ ,‬האב הלך הצידה‪ .‬רק אני הצלחתי‬
‫לראות את ההקלה שהבחורה הצעירה חשה וניסתה להסתיר‪.‬‬
‫אומר לכם את האמת‪ :‬הבדיקה יצאה חיובית‪ .‬הבחורה הייתה תורמת מתאימה‪ .‬שיקרתי למשפחה‪ .‬היה זה‬
‫השקר הראשון שלי בתור רופא מומחה‪ ,‬והשקר הזה מעסיק אותי עד היום‪ .‬האם נהגתי כראוי?‬
‫החולה שנזקק להשתלה נפטר כמה חודשים לאחר מכן‪ .‬לא נמצא לו תורם מתאים‪ .‬אך מצבו התדרדר במהירות‪,‬‬
‫וייתכן שגם השתלה לא הייתה מועילה לו‪ .‬מה היה קורה אילו לא הייתי משקר? אולי שניהם היו חיים היום‪,‬‬
‫ואולי שניהם היו מתים‪ .‬אני מניח שלא ניתן לדעת‪ .‬לעולם לא תהיה לי תשובה‪ ,‬ולעולם אשאר עם הלבטים‪.‬‬
‫‪530‬‬
‫"עסקה של פעם בחיים ובמוות" ‪ :‬השתלת איברים‪ ,‬משמעות הקיום ומה שבינהם ‪ /‬יעקב (גל) כהן‪ ,‬רפואה‬
‫ההתעסקות בסוגיית ההשתלות ריתקה עד כדי כך שיזמתי פגישת העשרה עם פרופסור בר אילן בנושא‪ .‬הרגשתי‬
‫כי הרקע שיש לי על הנושא הוא פחות ממספק לקראת מפגש מסוג זה והרגשתי שעליי לגבש דעה לפני‬
‫המפגש‪.‬‬
‫בבואי לנתח את הסוגיה אני מפרק אותה ל"עסקה" בין שני צדדים‪ ,‬התורם והמושתל‪ ,‬בה מעורב מתווך‬
‫(הרופא) ואפוטרופוס מטעם התורם (משפחתו)‪ .‬נניח שהשלב הראשון בעסקה‪ ,‬הוא חתימתו של התורם על‬
‫"אופציה" שתנאי פקיעתה הינם מותו המוחי‪ .‬זוהי הפעם הראשונה שגורם המוות מקבל ביטוי בסוגיה‪ .‬המוות‪,‬‬
‫אשר נותן לחיים את משמעותם בכך שהוא מגביל את משך מסענו על הכדור‪ ,‬העסיק את האדם מאז ומעולם‬
‫וההתעסקות הזו היא שמביאה את התורם לממש את האופציה הזו‪ ,‬הידועה בשם "כרטיס אדי"‪ .‬חתימה זו‬
‫עשויה להיות תוצר של חשיבה אלטרואיסטית‪ ,‬אך סביר יותר בעיניי שבמרבית המקרים היא תולדה של אחד‬
‫הרצונות האנושיים העמוקים ביותר‪ ,‬רצונו של האדם למצוא משמעות לחייו‪.‬‬
‫האדם לא אוהב את הרעיון שהוא כאן "סתם"‪ ,‬שהוא מערכת ביולוגית ותו לא ושתכלית חייו אינה שונה בהרבה‬
‫מתכלית חייה של פרה או של בעל חיים אחר‪ .‬משמעות הביטוי "מותר האדם מן הבהמה" היא שישנו יתרון‬
‫לחיים אנושיים על פני חיים בהמיים‪ ,‬אך זאת לאחר שהושמטה ממנו המילה "אין"‪ ,‬שבה השתמש קהלת‬
‫בטקסט המקורי‪ .‬ההשמטה של המילה הזו מבטאת רצון עמוק של האדם להעניק משמעות יתרה לחיים‬
‫תבוניים‪ .‬רצון זה הוא במידה רבה גורם להולדתן של דתות‪ ,‬למחקר המדעי ואם להפריז ‪ −‬אף להתקדמות המין‬
‫האנושי ברוב תחומי החיים‪ .‬ההתעסקות בשאלה האם אכן נעלים חיינו מחייו של אורגניזם אחר או שמדובר‬
‫ב"אגוטריפ" של בני האנוש מרתקת אותי‪ ,‬אך לא בה עוסקת היריעה‪ .‬לצורך הדיון אסתפק בתשובה‬
‫האינטואיטיבית שאכן כן‪.‬‬
‫בבואו לחתום על הכרטיס‪ ,‬מבקש התורם להעניק משמעות למותו ע"י הצלת חיי אנוש אחרים‪ ,‬בכך מוענקת‬
‫משמעות לחייו והשתתפותו במרוץ לחיפוש משמעות אינה פוסקת‪ .‬בחתמו על המסמך‪ ,‬התורם נותן בטחונו‬
‫‪531‬‬
‫(וממנה)‪ ,‬בידיעה או לא בידיעה*‪ ,‬בשני גורמים נוספים בעסקה‪ :‬הרופא‪ ,‬שתפקידו בעסקה מורכב משני חלקים‪,‬‬
‫הן בהכרזה כי מתקיימים "תנאי פקיעתה של האופציה" והן בהוצאה לפועל של "העסקה"‪ ,‬והמשפחה‪ ,‬שהיא‬
‫האפוטרופוס בשלב זה ולה ניתנת הזכות להטיל וטו על ביצועה‪ .‬הצד השני בעסקה‪ ,‬המועמד להשתלה‪ ,‬הוא‬
‫לכאורה המעניין פחות שכן הוא אינו אקטיבי‪ .‬הוא הגיע ל"עסקה" בעל כורחו והוא נתון בסיטואציה‬
‫שהמורכבות הפסיכולוגית שלה פוטרת אותו‪ ,‬לטעמי‪ ,‬משיפוט של ההתנהלות המוסרית שלו במהלכה‪ .‬הפטור‬
‫הזה עתיד לייצר אצלי קונפליקט‪ ,‬שאליו אשוב בהמשך‪.‬‬
‫לרופא (כמובן שאין מדובר ברופא בודד) שתי משימות קשות לאין שיעור‪ .‬ראשית‪ ,‬עליו לבצע אבחנה מדויקת‬
‫ולהכריז כי התורם נמצא במצב של "מוות מוחי"‪ .‬שנית‪ ,‬משעשה זאת וקיבל את אישורה של המשפחה‪ ,‬בחלק‬
‫מהמקרים עליו ליטול חלק פעיל בהפסקת החיים ה"נחותים"‪ .‬על מנת להבהיר את דבריי אני מביא במאמר‬
‫מוסגר הסבר של המונחים השונים**‪ .‬התובנה החשובה ביותר שהגעתי אליה נוגעת למשימתו הראשונה של‬
‫הרופא‪ :‬קביעת המוות‪ .‬מושג המוות הוא מונח פשוט לכאורה‪ ,‬אך חשוב לציין שנושא קביעת המוות היה‬
‫מורכב מאז ומתמיד וההתעסקות בסוגיית ההשתלות מפגישה אותנו עם זווית מאד מתעתעת שלו‪ .‬כשאנו‬
‫קובעים כי האדם מת מוות מוחי‪ ,‬אנו אומרים כי אדם שלבו פועם וזיפי פניו ממשיכים לצמוח הוא מת‪ .‬מבלבל‪,‬‬
‫לא?‬
‫כדי להתמודד עם סוגיית המוות עלינו לשאול את עצמנו מהם חיים‪ .‬אמרתי כבר קודם שאינטואיטיבית אנו‬
‫רואים בעצמנו ישות נעלית‪ .‬הדתיים יאמרו שהאדם הוא נזר הבריאה‪ ,‬משום שהקדוש ברוך הוא נפח בנו נשמה‬
‫מאפו והחילונים יאמרו שמקור עליונותו ביתרונו התבוני על שאר הבריות‪ .‬אין ברצוני לנסות להפריך אף אחד‬
‫מהטיעונים‪.‬ויתרה מכך‪ ,‬לטעמי אין מרחק גדול ביניהם‪ .‬רוצה לומר כי החלק האלוקי שבנו‪ ,‬החלק הרוחני שבנו‬
‫מתגלם בתבונתנו‪ ,‬בהכרתנו את המציאות וביכולתנו להסיק מסקנות לגביה ולפעול על פי ערכים של "טוב"‪,‬‬
‫מושג שהבנתו הבסיסית טבועה ברובנו‪ .‬גם אם הנשמה שבנו שוכנת בכל גופנו בעודנו חיים‪ ,‬מקורה ונקודת‬
‫החיבור שלה לצינור התבונה‪ ,‬האלוקי אם תרצו‪ ,‬הוא במוחנו‪ .‬כאשר אדם נמצא במצב של מוות מוחי‪ ,‬מתנתק‬
‫הצינור הזה ואותן הכרה ותבונה‪ ,‬שהיוו את המקור לנשגבות חיי אדם זה אינם עוד‪ .‬במצב זה‪ ,‬ובלבד כאשר‬
‫הוא בלתי הפיך‪ ,‬מתקיים לטעמי לחלוטין המשפט בגרסתו המקורית "מותר האדם מן הבהמה‪ ,‬אין"‪.‬‬
‫כסטודנטים לרפואה במפגש הראשון עם הנושא‪ ,‬בטרם אנו מגבשים דעתנו בנושא ובטרם אנו מביעים תרעומת‬
‫‪532‬‬
‫על דעתם של אחרים‪ ,‬עלינו להבין כי המושג מוות מוחי הינו מושג מדעי‪ ,‬שגובש על ידי רופאים בבואם‬
‫להתמודד עם סוגיית ההשתלות ועם סוגיית הנטל הכלכלי שבטיפול בפגועי מוח בעלי סיכויי החלמה אפסיים‪.‬‬
‫ככזה‪ ,‬הוא נתון לחשדנות מתמדת מצד הסביבה‪ .‬תיאוריות מדעיות‪ ,‬מוצלחות ככל שיהיו בתיאור המציאות‪,‬‬
‫תמיד ממשיכות לעמוד למבחן‪ .‬הפיזיקה של ניוטון אמנם הספיקה כדי לשים את ניל ארמסטרונג על הירח‪,‬‬
‫אבל נכשלת בניבוי התנהגותן של מערכות המתקרבות למהירות האור‪.‬‬
‫מובן שעל רופאים להימנע מטעויות בקביעת מוות מוחי ככל האפשר אך מעבר ל "חובת הזהירות הכללית"‬
‫מוטלת על הרופא חובה אתית להימנע מטעויות‪ ,‬שמקורן ברצונו להציל את החיים שנראים יותר כ"ברי הצלה"‪.‬‬
‫על מנת להתמודד עם הסוגיה הזו עליו להכיר את הבעיה ואת הרצונות הפנימיים הללו‪ .‬אני מעריץ את אלו‬
‫המתמודדים עם סוגיות מסוג זה באופן יומיומי‪.‬‬
‫באשר למשפחות‪ ,‬הרושם שלי מהמפגש עם בתה של התורמת היה כי בחתימתה על הכרטיס הותירה האם‬
‫צוואה שהקלה על המשפחה את ההתמודדות עם הטרגדיה‪ .‬יש משהו נוראי בצפייה באחד מיקירי לבך מוטל‬
‫במיטה כשאינו מגלה סימנים אנושיים‪ .‬כבני אנוש המצב הזה עשוי להיות אף מוזר ומורכב לנו יותר ממוות‬
‫מוחלט של קרוב‪ .‬בתוך ים הבלבול הזה‪ ,‬היותה של האם חתומה על כרטיס‪ ,‬יחד עם אמונה שלמה בצוות‬
‫הרפואי שהתייחס אליהם באופן חם‪ ,‬על פי עדותה של הבת‪ ,‬הביא לכך שהמשפחה פעלה ללא ספקות ועברה‬
‫את התהליך "על אוטומט"‪ .‬התרומה מקילה בעיני את ההתמודדות גם ביום שאחרי‪ ,‬כאשר מות היקיר מקבל‬
‫משמעות במתן חיים לאדם נוסף או אף למספר אנשים כפי שקורה בדרך כלל‪ .‬ומכאן שמהתרשמותי‪ ,‬חתימתו‬
‫של אדם על כרטיס אדי עשויה להקל על בני משפחתו את ההתמודדות עם מצב עתידי בו ילקה במוות מוחי‪ ,‬לא‬
‫עלינו‪.‬‬
‫הזווית ממנה מתבוננים המועמדים להשתלה על הסוגיה היא זווית שאינני מתיימר להבין ואני מפלל שאיש‬
‫מאיתנו לא יזכה להבינה (אני מפלל שאף אדם לא יהיה באף אחת מהעמדות בסוגיה למעט עמדת הרופא‪ ,‬שגם‬
‫בה ספק אם ארצה להיות)‪ .‬הרצון לחיים ולהישרדות הוא רצון חזק שלעיתים מכשיר עבור האדם אמצעים‬
‫‪533‬‬
‫שעשויים להיראות לא כשרים בפסיכולוגיה של ‪ .steady state‬לכן ‪ ,‬בבואנו לבחון התנהגותו של אדם‬
‫שחוט חייו הולך ונפרם‪ ,‬עלינו לגלות סובלנות כלפי חריגות מסוימות מתחומי ה‪ .Public Reason -‬על אף‬
‫זאת‪ ,‬אומר רק שמעט הזדעזעתי כשהמושתלת תיארה בפנינו איך במהלך ההמתנה נותרה אופטימית‬
‫ובמחשבותיה "זימנה" לעצמה ריאות צעירות‪ ,‬ובכך‪ ,‬שלא במודע יש להניח‪ ,‬בעצם ייחלה למותו של ילד קטן‪.‬‬
‫רצה הגורל וזמן מה לאחר מכן הושתלו בחזה ריאות של נער צעיר‪ ,‬לאחר שהלה היה מעורב בתאונת דרכים‬
‫בדרך לבית הספר‪ .‬האם רונדה ביירון אכן צודקת בספרה "הסוד" ולמחשבותינו אכן יש השפעה על המציאות?‬
‫הערות‪:‬‬
‫*לטעמי קיימים פערים גדולים מדי ברמת הבנת הסוגיה בקרב החותמים על כרטיס אדי‪ .‬חלק מהפער נובע‬
‫מהבדלים טבעיים בין האנשים‪ ,‬אך יש לשאוף לצמצמו ככל הניתן על ידי הסברה איכותית‪.‬‬
‫**תרומת איברים נחלקת באופן גס לתרומה מן החי ולתרומה מן המת‪ .‬תרומות מן החי אפשריות במקרה של‬
‫חלק מהאיברים הזוגיים (כליות לדג') או באיברים שלרקמות שלהם יכולת שחזור טובה (לדג'‪ ,‬תרומת אונת‬
‫כבד)‪ .‬תרומות מן המת‪ ,‬כמו שהשם מרמז‪ ,‬מתבצעות לאחר מותו של התורם‪ .‬עם זאת‪ ,‬השתלתם של מרבית‬
‫האיברים (בעיקר החיוניים) מתאפשרת רק במצב בו הלב והמערכת הסירקולטורית עדיין פועלים‪ .‬איך ייתכן‬
‫הדבר? תרומות אלו מתבצעות כאשר התורם נמצא במצב קליני המכונה "מוות מוחי"‪ .‬מצב זה הינו פגיעה‬
‫מוחית חמורה שעשויה להיגרם כתוצאה מחבלת ראש‪ ,‬מכשל באספקת דם‪/‬חמצן למוח או משבץ‪ .‬האבחנה‬
‫הקלינית העיקרית בין מצב זה לבין תרדמת וגטטיבית (מונח המוכר לנו יותר הוא‪":‬צמח"‪-‬איני אוהב הן את‬
‫הגרסה הלועזית והן את הגרסה העברית) הוא היעדר יכולת נשימה עצמאית בשל מות גזע המוח‪ ,‬חלק המוח‬
‫האחראי על הפעולות הבסיסיות ביותר‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬בעוד שישנם אירועים נדירים של החלמה ספונטנית‬
‫ממצבי תרדמת וגטטיבית‪ ,‬מעולם לא תועדה החלמה ממצב של מוות מוחי‪ .‬האדם שנמצא במוות מוחי מוחזק‬
‫בחיים על ידי מכונת הנשמה ולבו עדיין פועם‪ .‬במקרה שינותק מהמכשירים הוא ימות תוך זמן קצר‪ .‬אם לא‬
‫ינותק‪ ,‬ניתן יהיה להחזיקו במצב זה במשך ימים ספורים ולאחריהם הוא ימות מסיבות רפואיות שאותן אין צורך‬
‫לפרט‪.‬‬
‫‪534‬‬
‫בחדר הדיסקציה ‪ /‬עילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫בין הגופות יש ריח‬
‫של אכזבות וכמיהות‪,‬‬
‫בין הגופות עוברים תלמידים‪,‬‬
‫של שמחה וצחוק‪,‬‬
‫חותכים ומסתכלים‪,‬‬
‫של אהבה שהתממשה‬
‫מבתרים ומציצים‪,‬‬
‫וכזאת שסרחה‪.‬‬
‫אבל שוכחים‪.‬‬
‫בין הגופות יש ציפייה‬
‫בין הגופות יושב אני‬
‫לעתיד שכבר לא יבוא‪,‬‬
‫והריח הוא שלי‪.‬‬
‫לעבר שהיה זה לא מכבר‪,‬‬
‫הציפייה היא אני‬
‫להווה מונח על ספסל‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪535‬‬
‫הכל התחיל מכדורגל ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות‬
‫עם השחרור החלטתי שאני טס לדרום אפריקה‪ ,‬בער בי החשק הזה לראות ולחוות על בשרי את ה"דבר הזה"‬
‫שכולם מדברים עליו כל הזמן ‪ −‬הגביע העולמי (המונדיאל) ‪ .‬ארזתי הכל‪ ,‬דיברתי עם חבר תושב המקום‪,‬‬
‫השגתי כמה כרטיסים למשחקים ועליתי על מטוס‪.‬‬
‫לא שיערתי שאני בדרך לחוויה שהיא ממש מעבר לכדורגל‪...‬‬
‫צבעים‪ ,‬ריחות‪ ,‬רעש‪ ,‬אוכל‪ ,‬בירה והמון אנשים! כל שנייה בחוויה הזאת היא שניה שאני רוצה לנצור ולחוות‬
‫שוב‪ .‬אבל אין מה לעשות‪ ,‬גם לזה יש סוף וזה ממש קרוב להיגמר‪.‬‬
‫וכשחשבתי שאני עומד לחזור ארצה‪ ,‬ליומיום הכל כך מייגע ושוחק‪ ,‬פגשתי כמה חבר'ה טובים‪ ,‬ישראלים‬
‫כמובן‪ ,‬שבלעדיהם כל המסע שלי לא היה מתאפשר‪ .‬אחרי כמה שיחות וכמה כוסות קפה טובות על הגזייה‬
‫הבנתי שחברים שלהם גם כן באפריקה והם עומדים לצאת לטייל בתוך מספר ימים‪ .‬אחרי כמה היסוסים‬
‫והתלבטויות החלטתי שאני הולך על זה‪ .‬משהו בתוכי גרם לי לשים את החששות בצד ולהנו מהרגע והמקום‪.‬‬
‫נפגשנו בדרבן‪ ,‬במזרחה של מדינת דרום אפריקה‪ .‬אזור הלינה שלנו בעיר לא היה מאיר פנים במיוחד ורצינו‬
‫לעזוב את המקום במהרה‪ .‬תחילה ניסינו לעלות על אוניית סחורות למדגסקר (כן ‪...‬לתפוס טרמפ עם אונייה)‬
‫וכשזה התברר כלא אפשרי פשוט לקחנו מונית מקומית ל"סוואזילנד" ממלכה בצפון דרום אפריקה‪ .‬מיותר‬
‫לציין כי על אף שהם היו חבר'ה טובים בראש שלי‪ ,‬החששות לא הרפו אבל יצר הסקרנות והרצון לראות עוד‬
‫ולחוות חוויות עלה על כל דבר‪.‬‬
‫הגענו לסוואזילנד ושם לראשונה הבנתי שאנחנו באמת באפריקה‪......‬‬
‫עד לאותו הרגע בדרום אפריקה כל העוני וסגנון החיים "האפריקאי" או ה"לא מערבי" היה יחסית מתוחם ולא‬
‫הייתי איתו במגע‪ ,‬בסוואזילנד לראשונה הכל התפרץ‪ .‬בתחילה כשירדתי מהמונית שירות עם שאר החבר'ה זה‬
‫היה קצת קשה לעיכול‪ ,‬בייחוד העובדה שאנחנו הלבנים היחידים וכולם נועצים בנו מבט‪ .‬תחושה לא נעימה‬
‫שאתה כל הזמן השונה‪ ,‬הלא קשור‪ .‬הבנתי לאט לאט שהם בסדר (לפחות רובם‪ )...‬והם לא רוצים להרע לנו או‬
‫‪536‬‬
‫משהו בסגנון ואנחנו פשוט צריכים להבין את זה וליהנות‪ .‬אותה הסתכלות על כל דבר כ"עוני" התחלפה בהבנה‬
‫בהרבה מקרים שזהו אורך החיים המקומי ואותו חשש מזה שאנחנו השונים גם כן התחלף בחוסר אכפתיות‬
‫ובהבנה שגם להם כנראה לא כך כך אכפת‪.‬‬
‫כמה ימים של התארגנות בהוסטל וישראלי נוסף שנקרא לנו בדרך החליט להצטרף ל"חבורה" שלנו‪ ,‬ויחד‬
‫המשכנו צפונה‪.‬‬
‫היעד הראשון היה מוזמביק‪ .‬הרגשת הניכור עדיין ליוותה אותנו אך התווסף לה גם אי הוודאות וחששות‬
‫חדשים‪ .‬אך אנחנו כמו כל "הישראלים"‪ ,‬יש לנו יעד ‪ ,‬ואנחנו נגיע אליו! במוזמביק הכל נהייה יותר קיצוני‪,‬‬
‫המבטים‪ ,‬תחושת העוני‪ ,‬האוכל המוזר ‪ ,‬החיים שלהם! הכול היה לנו כך כך חדש ולא מוכר‪ ,‬עד כי הדבר ערער‬
‫אותנו‪ .‬שעות שהפכו לימים התגלגלנו במוניות שירות וזאת כדי להגיע לחופים המיוחלים אשר שמענו עליהם‬
‫כה רבות‪ .‬בדרך ספגנו ריחות‪ ,‬הכרנו אנשים נורא נחמדים‪ ,‬ישבנו ליד תרנגולות ואכלנו גם כמה דברים מוזרים‪.‬‬
‫החופים היו מדהימים‪ ,‬האוכל היה מצוין והאנשים היו שמחים‪ .‬אבל אחרי כמה ימים התשוקה להמשיך ולראות‬
‫עוד הכריעה‪ ,‬וכך עשינו ‪ .‬תחילה עלינו לצפון מוזמביק ומשם למלאווי (אין צורך לציין את מאות הקילומטרים‬
‫שגמענו ביום על גבי משאיות סחורה ואת כמויות הרום ששתינו)‪ .‬הגענו למלאווי בלילה וזה לא היה סימפטי‬
‫כלל‪ .‬מזלנו שהיינו חמישה ישראלים בעלי יותר מדי ביטחון לפעמים‪ .‬מיד עלינו על מונית לעיר הבירה כדי‬
‫לבלות שם את הלילה‪ .‬אחרי נסיעה מייגעת והסתבכות כספית עם הנהג הגענו להוסטל שקיבל אותנו נפלא‪.‬‬
‫מותשים אך מרוצים המשכנו למחרת לכיוון אגם מלאווי‪ ,‬לכיוון היעד הבא שלנו‪( .‬נסיעה‪ ,‬שעות‪ ,‬אוכל ‪...‬וחוזר‬
‫חלילה‪)...‬‬
‫הגענו לאגם‪ ,‬מקום מאוד שקט ממש כמו ציור‪ .‬דייגים אפריקאים‪ ,‬ילדים מתרוצצים (מבקשים כסף אבל ממש‬
‫חמודים) איים קטנים במרכז ושקיעות מרהיבות‪ .‬כמה ימים רגועים עם החבורה הזו הגיעו לסיומם במקום‬
‫הנפלא הזה‪ .‬אין ספק שלא יכלנו למצוא מקום טוב יותר מזה לסיים את החלק הזה של המסע שלנו‪ .‬החלטנו‬
‫להתפצל ואני והבחור שפגשנו בדרך המשכנו לזמביה והשאר עלו צפונה‪.‬‬
‫בשעות הבוקר המוקדמות הגענו שנינו למעבר הגבול של זמביה‪ .‬למרות שהתאקלמנו כבר‪ ,‬הבנו שמעכשיו זה‬
‫רק שנינו‪ .‬בזמביה הלכנו ישר לספארי (אחרי הכל אנחנו באפריקה)‪ ,‬ועל המונית שרות פגשנו זוג בריטים אשר‬
‫‪537‬‬
‫בילינו איתם יחד מספר ימים‪ .‬זה היה הזמן בו הבנתי שאני מפסיק לישון בחדרים והחלטתי לקנות לעצמי אוהל‬
‫שאיתו הסתובבתי בכל שאר הטיול‪ .‬לאחר כמה ימים של נחת ומנגד גם קצת אקשן בספארי החלטנו לרדת‬
‫דרומה לכיוון מפלי ויקטוריה‪ .‬אם יש משהו שאפשר להסתכל עליו בלי סוף אלו המפלים האלו‪ ,‬הרעש‪ ,‬הצבע‬
‫הכחול העמוק עם הלבן השוצף‪ ,‬הטיפות שמרטיבות אותך כמו גשם כבד והעוצמה הזאת‪ ,‬שפשוט לא ניתנת‬
‫לתיאור לא בצילום ולא במילים‪ ,‬אלא רק להיות שם ולהרגיש אותה‪ ,‬נפלא!‬
‫בזמביה האנשים היו נורא נחמדים וחייכנים‪ ,‬והאוכל המקומי היה מצוין ומיוחד יותר מבשאר המדינות עד כה‪,‬‬
‫אך היות והבחור השני היה צריך לעזוב‪ ,‬החלטנו להמשיך הלאה למרות שנהינו מאוד‪.‬‬
‫חצינו את הגבול דרומה לבוטצוואנה‪ ,‬אני והישראלי השני המשכנו כל אחד לדרכו ‪ −‬הוא הביתה ואני לבדי‪.‬‬
‫דווקא בתוך הלבד הזה הייתה לי סוף סוף הזדמנות להכיר אנשים חדשים‪ .‬תחילה פגשתי בחור ספרדי (משוגע)‬
‫איתו ישר התחברתי ויחד מצאנו עוד דרום קוריאני ושלושתינו נסענו יחד לשוט ולטייל ב"דלתא הגדולה"‬
‫במערב בוטצוואנה‪ .‬ב"דלתא" (שנקראת גם דלתא אוקוונגו) זה סיפור אחר כל מה שהכרנו‪ .‬שם אתה תלוי‬
‫בחסדיו של המשיט שלך (מקומי שגדל שם ויודע מה הוא עושה) ובחסדי בעלי החיים שנמצאים במים או‬
‫חוצים אותם‪ .‬פעם אחת נתקלנו בעדר פילים שלא שמח לראות אותנו והחל לנהור לכיוונינו‪ ,‬אך למזלנו‬
‫המשיט היה בעל נסיון‪...‬‬
‫שלושה ימים בג'ונגלים ובטבע המרתק הזה הספיקו לנו‪ .‬היעד הבא שלי היה נמיביה‪ ,‬לשם כבר המשכתי לגמרי‬
‫לבד‪ .‬כמה ימים נוספים של בירוקרטיה בבוטצוואנה והשגתי ויזה‪ .‬מיד לקחתי את התיק ועליתי על אוטובוס‬
‫ראשון לכיוון הגבול‪ .‬בדרך על אחד מהטרמפים‪ ,‬כבר ירד החושך והבנתי שאני לא אספיק גם בשום מצב‬
‫למעבר גבול בזמן‪ .‬אז מתוך מחשבה של טירוף (היום כנראה זה היה גדול עליי) פתחתי אוהל בצד הכביש‬
‫באמצע המדבר‪ .‬נכנסתי אליו ומהר סגרתי אותו בלי מחשבה על מה שיש בחוץ‪ .‬כל הלילה הייתי מלא חששות‬
‫אבל כשקמתי בבוקר הכל עבר‪ ,‬קיפלתי את האוהל ועליתי על הטרמפ הראשון שהצלחתי להשיג (עם מקומיים‬
‫כמובן ועם תשלום סמלי)‪.‬‬
‫‪538‬‬
‫עברתי את הגבול והנה אני בנמיביה‪ .‬הארץ שבה גרמנית זו שפת האם (כן‪ ,‬זה מוזר)‪ .‬הבנייה בערים המרכזיות‬
‫היא בסגנון עיירות גרמניות ומסביבה הכול מדבר וחול‪ .‬החוויה פה הייתה שונה משאר המדינות בהן הייתי עד‬
‫כה‪ .‬הקולוניאליזם הורגש במלוא הכוח אך זה השתלב עם המקומיות ועם פני השטח המדבריים‪.‬‬
‫טיילתי לאורכה ולרוחבה של המדינה‪ ,‬כל הזמן בטרמפים‪ .‬בדרך פגשתי זוג אחיות דרום אפריקאיות אליהן‬
‫הצטרפתי למספר ימים‪ .‬ההיכרות איתן הייתה מרתקת‪ .‬הדעות‪ ,‬השפה‪ ,‬תחומי העניין‪ ,‬כל אלה התבררו לי‬
‫כמאוד דומים לשלי‪ .‬אחרי כמה ימים איתם המשכתי לבדי‪ .‬התפעלתי מהחולות הנודדים‪ ,‬מהאנשים המקומיים‬
‫השחורים דוברי הגרמנית‪ ,‬מהבנייה הכל כך עדינה וחסרת כל קשר למקום הכל כך גס והקשה הזה‪.‬‬
‫פגשתי שוב את זוג הבריטים איתם טיילתי בזמביה‪ .‬יחד נסענו למספר מקומות ונחלים מרהיבים ביופים וראינו‬
‫שקיעות שאין לתאר במילים‪ .‬אחרי שבועיים בנמיביה ושבוע וחצי לפני החזרה לארץ נפרדתי מהם בתחנת דלק‬
‫בתקווה לתפוס טרמפ חזרה ליוהנסבורג לסיים את הטיול אצל בני דודים שלי‪ .‬עם המזל שלי מצאתי זוג מבוגר‬
‫שהיה לו מקום בתא מטען הפתוח מאחור בשבילי‪ 5155 .‬ק"מ שכבתי בתא מטען עם הפנים לשמים הכחולים‬
‫ועם חיוך ענקי הגעתי ליעד‪ .‬משם עייף אך ממש מבסוט חזרתי הביתה‪.‬‬
‫אולי אני כמו כל ישראלי בגיל שלי‪ ,‬מסיים צבא‪ ,‬חוסך כסף‪ ,‬טס לטייל‪ ,‬חוזר לארץ ומתחיל את החיים‪.‬‬
‫אחרי שלושת החודשים האינטנסיביים הללו ומלאי החוויות וההרפתקאות משהו בי השתנה‪ .‬ההסתכלות שלי‬
‫אל אנשים אחרים‪ ,‬ההערכה למה שיש לי ולמה שאין‪ ,‬האהבה הכל כך גדולה בלשבת מול השמש השוקעת‪,‬‬
‫החברים והמשפחה שלי שכל כך התגעגעתי אליהם בזמן שהייתי לבד‪ ,‬וההבנה שאני יכול להסתדר יותר טוב‬
‫ממש שחשבתי שאני יכול בסיטואציות מוזרות ואף קשות‪.‬‬
‫אני לא יודע אם לקרוא לחוויה הזאת מבגרת‪ ,‬אבל אין ספק שזאת הייתה חוויה בלתי נשכחת שהשאירה בי טעם‬
‫של עוד‪...‬‬
‫‪539‬‬
‫ארץ עוץ במבט אמריקאי ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסה‬
‫מאז ומתמיד‪ ,‬ארץ עוץ הייתה מפלט נפשי בשבילי‪ .‬בכל פעם שהרגשתי מועקה קטנה‪ ,‬עצמתי עיניים ודמיינתי‬
‫עצמי בשדותיה הצבעוניים והריחניים של ארץ עוץ‪ ,‬מטייל בקפיצות ומנתר משמחה‪ .‬מגוון הצבעים‪ ,‬הריחות‬
‫והקולות בדמיוני שיפר מיידית את מצב רוחי‪ .‬עצם הידיעה שישנה ארץ כזאת המשולה לגן עדן‪ ,‬שאפשר לבקר‬
‫בה בדמיון‪ ,‬מרגיעה אותי ומחזירה את החיוך לפניי‪.‬‬
‫מיד כשהתבקשתי לבחור נושא לכתוב עליו‪ ,‬ידעתי שארץ עוץ היא הנושא‪ .‬אומנם התלבטתי רבות מאחר שלא‬
‫ידעתי מה לכתוב עליה‪ ,‬אבל לפחות היה לי כיוון‪.‬‬
‫נחשפתי לארץ עוץ לראשונה כילד צעיר‪ ,‬כשצפיתי בסדרה מצוירת בשם "הקוסם מארץ עוץ" בטלוויזיה‬
‫החינוכית‪ ,‬ונהנתי מכל רגע שבו דורותי נאבקה בכוחות הרוע למען החברים שלה ולמען מימוש רצונה בחזרה‬
‫הביתה לקנזס‪ .‬עם הזמן סדרת הטלוויזיה התחלפה בסדרת הספרים של פרנק באום‪ ,‬ובחודשים האחרונים‬
‫הסדרה הזו הפכה לסדרת חיפושים רציניים אחר מקורותיה של ארץ עוץ ‪.‬‬
‫המחקר לא היה קל מאחר שרוב הספרות הייתה באנגלית‪ ,‬אך מה שהקשה יותר את המשימה היה הנגישות‬
‫לספרות המקצועית‪ .‬היה קשה מאוד למצוא את הספרים בספריות בארץ ורוב המחקר התפתח סביב ספרים‬
‫ומאמרים שהצלחתי למצוא באינטרנט ‪.‬‬
‫מקריאת הספר "הקוסם מארץ עוץ"‪ ,‬שאלות רבות עולות בראש‪ .‬אחת מהן היא שאלת הנוף של ארץ עוץ‪ .‬מצד‬
‫אחד הסופר‪ ,‬באום‪ ,‬מתחיל לספר על קנזס‪ ,‬מקום היוולדה של דורותי‪ ,‬במילים מסתוריות‪ ,‬אפלוליות ואפלות‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬לאורך כל הספר הוא מעצב את דמותה של דורותי סביב השאיפה והכמיהה לחזור לשם‪ ,‬לקנזס‪.‬‬
‫במקביל‪ ,‬באום בונה ומעצב את אדמת ארץ עוץ כארץ בעלת מאפיינים אוטופיים רבים‪ ,‬ולמרות הכל דורותי לא‬
‫חושבת עליה בכלל כאפשרות למקום מגורים‪ ,‬או כתחליף אפשרי לקנזס‪ .‬מתוך זה נשאלת השאלה‪ ,‬כיצד‬
‫‪540‬‬
‫האפיונים השונים של המקום והנוף של הגיבורים בסיפור "הקוסם מארץ עוץ" משתקפים באפיוני הצלחתם‬
‫ומנבאים את עתידם? זו הייתה אחת השאלות שהכי עניינו אותי בחיפושיי בתחום‪.‬‬
‫ל‪.‬פ‪ .‬באום‪ ,‬הסופר של "הקוסם מארץ עוץ"‪ ,‬התלבט רבות לגבי שאלת השפעת הנוף על הדמויות‪ ,‬וזאת רואים‬
‫במהלך הסיפור‪ ,‬בכך שההשפעות השתנו מדמות לאחרת‪ .‬אמונתו האישית של הסופר התנגשה עם הפטריוטיות‬
‫שלו כלפי ארץ המוצא שלו‪ ,‬אמריקה‪ .‬את ההתנגשות הזו‪ ,‬פותר באום באופן יצירתי ביותר‪.‬‬
‫באום מעביר רעיון מקורי שאם אתה אמריקאי במקור‪ ,‬אז זהו מיקומך ורק באמריקה תמצא את ייעודך‪ .‬בכך‬
‫מבטא באום את הפטריוטיות שלו כלפי אמריקה‪ .‬אך אם היית תושב של כל מקום אחר בעולם‪ ,‬ארץ עוץ‬
‫במקרה זה‪ ,‬עליך לעזוב את ביתך ולחפש מקום חדש בו תוכל להגשים את עצמך‪ ,‬כי רק במקום חדש תוכל‬
‫להתנתק מעברך הפסיבי ולפתח "קריירה" מצליחה‪ .‬ובזה הוא מביע את אמונתו האישית‪.‬‬
‫באום משאיר מקום רחב להתלבטות בנוגע לשאלת הזהות בהציגו שני מקומות הפוכים בתכליתם‪ ,‬קנזס וארץ‬
‫עוץ‪ .‬הראשון כדיסטופיה אפלולית‪ ,‬שבסרט (‪ )5232‬מוצגת בסצינת צילום שחור‪-‬לבן המעיד כל קדרותו של‬
‫המקום‪ .‬חוסר הצבע בסצינה מעיד על חוסר הצבע בחייה של דורותי ובכך על הדלות באושרה‪ .‬לעומת השני‪,‬‬
‫ארץ עוץ‪ ,‬המוצגת כיותר מאוטופיה‪ ,‬כגן עדן על פני האדמה‪ .‬בהשוואה לקנזס‪ ,‬הסצנות בארץ עוץ מוצגות‬
‫בצבעים מלאים ומוצלחים במיוחד יחסית לתקופה‪ ,‬ובעצם היה אחד הסרטים הצבעוניים הראשונים‪ .‬צבעים‬
‫אלה מחזקים את תחושת האוטופיה והאושר שמייצגת ארץ עוץ‪.‬‬
‫מאפיין זה‪ ,‬של ניגודיות בין סצינות שונות בסרט ובספר של באום‪ ,‬חוזר על עצמו גם לגבי שותפיה של דורותי‬
‫למסע בארץ עוץ‪ ,‬כאשר בהתחלה בפרק ‪ 3‬כאשר דורותי פוגשת לראשונה בדחליל‪ .‬הוא מתואר כאומלל‪ ,‬חסר‬
‫ישע‪ ,‬חסר מוח ותלוי על עמודים באמצע שדה תירס רחב וזהוב כמדבר‪ .‬בפרק ‪ ,1‬בחברתו של הדחליל‪ ,‬דורותי‬
‫פוגשת איש הפח ‪ −‬חלוד‪ ,‬משותק וחסר לב‪ ,‬באמצע ג'ונגל מאיים‪ .‬ולבסוף בפרק ‪ 5‬פוגשת החבורה‪ ,‬אחרי‬
‫שאיש הפח מצטרף גם הוא‪ ,‬את האריה החלש‪ ,‬הפחדן‪ ,‬חסר האומץ‪ ,‬המנסה להכפיף את כוחו על כלבה הנאמן‬
‫של דורותי‪ ,‬טוטו‪ .‬כאמור‪ ,‬כל אחד משלושת החברים השותפים למסע‪ ,‬נמצא חסר ישע בנופו הטבעי‪ .‬דורותי‬
‫מצרפת אותם למסעה בטענה שבהגיעם לארץ עוץ‪ ,‬יוכלו להשתחרר כל אחד מנופו‪ ,‬מקומו הטבעי ומקבעונו‬
‫‪541‬‬
‫ולממש את ייעודו‪ .‬הדחליל כחכם בעל מוח‪ ,‬איש הפח כרגיש בעל לב והאריה כאמיץ בעל כוח‪ .‬מצבם של‬
‫הדחליל‪ ,‬איש הפח והאריה‪ ,‬לא שונה ממצבה של דורותי כשהייתה בקנזס‪ .‬ארץ שממה‪ ,‬קודרת וחסרת צבע‪.‬‬
‫איוון שוורץ‪ ,‬אחד מחוקרי ארץ עוץ בעלי השם‪ ,‬טוען שבאום בכתיבתו סיפור כזה מנסה לעורר את רוח‬
‫ה"אמריקניות" בלבם של צעירים אשר יודעים בתוך תוכם שזוהי לא ארצם המקורית‪ .‬וכך בדיוק עלינו להתייחס‬
‫לספר‪ ,‬במיוחד לאחר שבמבוא‪ ,‬באום כותב שמטרתו היא לכתוב סיפור ראשון שישאיר פיות ושדונים‪,‬‬
‫הרלוונטיים לספרות הפנטזיה האירופאית‪ ,‬מחוץ לתמונה‪ ,‬ולהתחיל מורשת חדשה של פנטזיה אמריקאית‪.‬‬
‫בספר באום טומן את הטענה שלו ואת הוכחתה‪ ,‬שהדחליל‪ ,‬איש הפח והאריה‪ ,‬למרות ניתוקם מנופם הטבעי‬
‫ומארץ מולדת‪ ,‬מצליחים לפרוח בארצות אחרות‪ ,‬ובמקרה של השלישייה‪ ,‬להפוך למלכים בעיר האזמרגד‪,‬‬
‫באדמת המערב וביער המערבי‪ .‬אך דורותי‪ ,‬בת קנזס‪ ,‬כן חוזרת לביתה – וזוהי הצלחת משימתה‪ .‬שוורץ מוסיף‬
‫שהמקרים האלה הם התגלמותו של "החלום האמריקני"‪ .‬סיפורי העם מלאים בשוטים‪ ,‬בכסילים ובטיפשים‬
‫שיוצאים לחפש את מזלם ועד סוף דרכם הופכים להיות מלכים‪ .‬הדחליל מגשים בהופכו לשליטה של עיר‬
‫האזמרגד את "החלום האמריקני" של אדם פשוט מהכפר‪ ,‬מהשדה במקרה זה‪ ,‬שמגיע אל העיר הגדולה‬
‫ו"מצליח בגדול"‪ .‬אותו חלום אמריקני שהתפתח בעוצמה באותה תקופה של יציאת הספר‪ ,‬בשנת ‪. 5255‬‬
‫טורבר לעומתו‪ ,‬חוקר אחר של ארץ עוץ‪ ,‬טוען את ההיפך הגמור בכך שבאום דווקא מנסה לשכנע צעירים לא‬
‫להישאר בארצם ולהסתובב בעולם כדי לחפש את ייעודם‪ ,‬כמו שקרה עם שלושת חבריה של דורותי‪ .‬הוא מחזק‬
‫את טענתו בכך שלמרות חזרתה של דורותי בספר הראשון "הקוסם מארץ עוץ" לקנזס באמריקה‪ ,‬היא חולמת‬
‫לעזוב שוב לארץ אחרת‪ ,‬וכך עושה בספר השלישי "עצמה מלכת עוץ"‪.‬‬
‫למרות הניגוד הרב בין טענותיהם של טורבר ושוורץ‪ ,‬שניהם יצאו מנקודת הנחה שלבאום הייתה כוונה אחת‬
‫ויחידה‪ ,‬פטריוטיות או ניתוק מהמקורות‪ ,‬אך אם נחשוב על האפשרות שלבאום היו משברים אישיים בעניין‪,‬‬
‫לפי הביוגרפיה שלו‪ ,‬באום האיש עצמו היה מעורער ולא בטוח מספיק בדעותיו האישיות כלפי האמריקניות‬
‫שלו ‪ −‬הוא עזב את עיר הולדתו כמה וכמה פעמים כדי לנסות הזדמנויות עבודה במקומות אחרים ללא הצלחה‬
‫ניכרת‪ ,‬אך לבסוף חזר לשם והגשים את עצמו‪ ,‬כסופר ילדים‪ .‬טענותיהם של שוורץ וטורבר מתחברות לטענה‬
‫אחת שתלויה במקום היוולדך‪ ,‬אמריקה או מקום אחר‪ .‬וכך יהיה קשה מאוד לדבר על כוונה אחת שחוזקה‬
‫‪542‬‬
‫בפעילותם של כל הדמויות‪ ,‬כי כאמור‪ ,‬כל דמות היא מנוף אחר‪ ,‬ובעקבות זאת הצלחתה ועתידה היה שונה‬
‫בספרו של באום‪.‬‬
‫נראה שבספרו מציג באום תיאוריה עמומה לגבי פטריוטיות וחשיבות החזרה הביתה – מכאן המשפט הכי‬
‫מצוטט מהסרט ‪" −‬אין כמו בבית"‪ .‬המקום בו אתה נולד קובע את הצלחתך אך ורק אם אתה בוחר להעמיד‬
‫אותו במבחן ולהתרחק ממנו‪ ,‬לצאת להרפתקה‪ .‬החבורה של דורותי לא יכלה להגיע למעמד אליו הגיעה ‪ −‬כל‬
‫אחד מלך על ממלכה ‪ −‬אם הם היו נשארים במקום הולדתם‪ .‬אמנם האוצר הוא במולדת‪ ,‬אך לא כשנשארים בה‬
‫פסיביים‪ .‬באום מוכיח שכדי להגיע לנקודות השיא של הדמויות‪ ,‬צריך לעקור אותן מהשורשים‪ ,‬שיגיעו למאבק‬
‫פוליטי או נפשי‪ ,‬ובשלב הסופי לחזור הביתה ורק כך יוכלו להגיע להגשמה עצמית‪.‬‬
‫טענה נכונה ואיתנה‪ ,‬רק אם אתה נולד במקום שהוא לא חלק מאמריקה‪ ,‬ארץ עוץ במקרה זה‪.‬‬
‫‪543‬‬
‫הקרב על יעל ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל‬
‫מבוא‬
‫אנחנו משפחה בשיא פריחתה‪ 4 .‬בנות נהדרות‪ ,‬שהקטנה בהן‪ ,‬יעל‪ ,‬בת ‪ ,1‬כבר עצמאית לחלוטין‪ .‬אנו מרגישים‬
‫חזקים ומאורגנים לקראת המשימות העומדות בפנינו‪ .‬אנו שמחים בחלקנו ושלמים עם מעשינו‪ ,‬מאמינים‬
‫שהבית המשפחתי חזק‪ ,‬איתן ויציב יותר מתמיד‪.‬‬
‫על בסיס הנתונים הללו נשמע "הרעם"‪.‬‬
‫ערב יום ראשון ‪11/3/5225‬‬
‫אני חוזר מהעבודה עייף מאוד‪ ,‬בערך בשעה ‪ 52:55‬בערב‪ .‬כמה מילים עם רות והכל נמשך בדרך השגרתית‬
‫הרגילה‪.‬‬
‫יעל אצל חברות‪ .‬בדמדומים יעל חוזרת הביתה ומתאוננת על כאבי בטן‪ .‬היא מספרת שנפלה בגן וקיבלה מכה‬
‫בבטן‪ .‬רות מתעניינת יותר‪ ,‬ומחליטה על סמך דרישה של יעל ללכת לרופא‪ .‬רות חוזרת ואומרת שהרופא בדק‬
‫ולא מצא שום דבר מיוחד‪ .‬עם זאת הבחין‪ ,‬בבדיקה ידנית‪ ,‬בבליטה כלשהי‪ .‬הערב נמשך כרגיל‪ ,‬מתארגנים‬
‫לשינה‪ .‬יעל ממשיכה להתאונן ורות מחליטה לתת לה אקמול‪.‬‬
‫יעל הולכת לישון‪ .‬בינתיים רות מציעה לקחת מכתב מד"ר שורק במקרה ונעלה לבית החולים‪ .‬בערך ב‪11:35-‬‬
‫יעל מגיעה לחדרנו ומתאוננת על כאבים‪ .‬מחליטים לנסוע לבית החולים‪.‬‬
‫מגיעים למיון הכללי‪ .‬יעל נראית במיטבה‪ ,‬שתי צמות שנותנות לדמות הקטנה שלה ייחוד מושכות מיד את‬
‫תשומת לב האחיות‪.‬‬
‫‪544‬‬
‫בדיקה ראשונית של הרופא התורן מגלה כבד מוגדל‪.‬‬
‫מופנים למיון ילדים עוד בלילה לבדיקה נוספת‪ .‬במיון ילדים בדיקות נוספות‪ .‬יש הרגשה שהרופא מוטרד‪.‬‬
‫נלקחת בדיקת דם ראשונית וצילום רנטגן ראשון ודאגות ראשונות מתחילות לקונן בראש‪.‬‬
‫רות עם יעל במיון ילדים‪" .‬מתבשרים" על אשפוז‪ .‬מוכנים ש"נרד" ללילה לעין חרוד‪ .‬מגיעים ב‪ 1:55 -‬והולכים‬
‫לישון‪.‬‬
‫בוקר ‪ 15/3/5225‬יום שני‬
‫רות נוסעת ללימודים‪ .‬אני עולה לבית החולים ב‪ .1:35 -‬מגיעים למחלקת ילדים – מתאשפזים‪ .‬כבר בבדיקות‬
‫בבוקר מדגישים שמדובר בכבד מוגדל ומתחילים להתייחס "יפה מדי" לטעמי‪.‬‬
‫יעל לא סובלת במיוחד אבל מתאוננת על כאבים‪ .‬בשלב מסוים של היום "מבשרים" לי‪ ,‬שצריך לעשות בדיקת‬
‫מח‪ -‬עצם‪ .‬ברור לי שיעל הולכת לסבול בצורה רצינית‪ ,‬היא אוחזת חזק בידי – ומכיוון שאני לא מסוגל להישאר‬
‫בחדר‪ ,‬אני "מנתק" את עצמי ממנה ומחכה מחוץ לחדר‪.‬‬
‫קולות הבכי העולים מהחדר מבשרים על סבל אמיתי‪ .‬חיבוק אדיר‪ ,‬ואני עוטף אותה אל עצמי והיא נרגעת מעט‪.‬‬
‫חוזרים למיטה‪ .‬שנינו מנסים לנמנם – עקבות הלילה האחרון‪ .‬שיחה ראשונה עם הרופא מלווה בהסבר על כך‬
‫שהכבד בגודל בלתי סביר‪.‬‬
‫אני בשלב זה משוכנע שמדובר ב"דאגה מיותרת"‪ ,‬ומאמין שהרופאים טועים‪ .‬רות מגיעה מהלימודים‪ .‬מקבלת‬
‫דיווח כללי מאוד‪ .‬יעל ממשיכה להתאונן על כאבים בבטן‪ .‬רות נשארת ללילה יום ב'‪.‬‬
‫‪545‬‬
‫בוקר יום שלישי ‪11/3/5225‬‬
‫אני מגיע בערך ב‪ 5:35 -‬להחליף את רות‪ .‬מבין שהלילה יעל ישנה מעט וסבלה מכאבים בבטן‪ .‬רות חוזרת‬
‫הביתה לנוח‪.‬‬
‫יעל ואני מנמנמים ומחכים לבדיקה חשובה – איזוטופים‪ .‬הזמן חולף ובשעה ‪ 51:55‬בערך רות חוזרת להחליף‬
‫אותי‪.‬‬
‫בשעות שבין ‪ 51:55‬ל‪ 55:55-‬מתחילה להתברר התמונה הקודרת‪.‬‬
‫בבדיקת האיזוטופים מגלים ש"משהו" יושב מתחת לכבד ומרים אותו כלפי מעלה‪ ,‬ולכן הכבד נראה מוגדל‪.‬‬
‫לאחר מכן יעל עוברת צילום בסורק (‪ )C.T‬ואז ממקמים את ה"משהו" הרע שיושב בחלל הבטן‪ .‬בינתיים יעל‬
‫כבר עם אינפוזיה ועם זונדה‪ .‬מתחילים לשמוע מושגים שעוד ילוו אותנו זמן ממושך‪.‬‬
‫ב‪ 53:55-‬אני מוזמן לד"ר שורק‪ ,‬וברור לי שאם אני מוזמן הרי שיש "בשורה"‪ .‬ואכן ד"ר שורק אומר שאין מנוס‬
‫וחייבים לנתח‪.‬‬
‫אני חושב על משמעות ניתוח לילדה‪ .‬מתלבט אם הכול נעשה בשיקול דעת‪ ,‬והאם אנחנו במקום הטוב ביותר‪.‬‬
‫מבשר לבנות הגדולות שיעל אמורה לעבור ניתוח בטן הלילה או מחר בבוקר‪.‬‬
‫בשעה ‪ 53:55‬אני עולה לבית החולים להחליף את רות‪ .‬מתחבקים‪ ,‬משוחחים מעט‪ ,‬מוודאים ששנינו יודעים את‬
‫כל המידע שהצטבר עד עכשיו‪ .‬אני מבין מרות שהיא עברה "חוויות" קשות עם יעל בשעות האחרונות –‬
‫נפרדים בנשיקה‪.‬‬
‫‪546‬‬
‫לילה יום ג' ‪13/3/5225‬‬
‫יעל סובלת‪ ,‬זה הדבר הבסיסי שנגלה לפניי‪.‬‬
‫לראשונה אני חש שלילדה המושלמת שלי קורה משהו שחורג לגמרי מכל תכנון שהוא‪ .‬יעל אוחזת בידי ולא‬
‫מוכנה שאשאיר אותה לבד‪ ,‬בעיקר בזמן הבדיקות‪.‬‬
‫הבטן מתקשה‪ .‬רופאים מתחילים לבדוק‪ ,‬מבשרים לי שכירורג יבוא לבדוק את הבטן‪ ,‬ויתכן שבלילה כבר יערך‬
‫הניתוח‪.‬‬
‫מגיע טופס הסכמה‪ .‬אני חותם עליו בלי היסוס‪ ,‬כאשר לפני מונחת הילדה שהיא כל כך שלי‪ .‬מתחיל לכאוב את‬
‫כאבה אבל מקווה שהסבל הוא זמני בלבד‪.‬‬
‫לאחר סדרת בדיקות במשך הלילה‪ ,‬עובר עם יעל ל"כירורגית ילדים" (משעה ‪ .)4:55‬יעל סובלת כאבי תופת‪,‬‬
‫חורקת שיניים ומתגברת‪ .‬יושב ומסתכל עליה‪ .‬מחשבות מתחילות להציף‪.‬‬
‫בינתיים כבר יודע שב‪ ,5:35 -‬אור ליום רביעי‪ ,‬יעל נכנסת לחדר ניתוח‪.‬‬
‫עדיין עם שתי צמות שקוקיות בקצותיהן‪ .‬אותה תסרוקת ששני יצרה לראש התמים הזה ביום ראשון‪ .‬עיניים‬
‫עצומות‪ ,‬ריסים ענקיים‪ ,‬מצח גבוה – פנים כל כך חמודות ויפות ניבטות אלי מבין הסדינים והצינורות‪.‬‬
‫אני חושב על כך שזו הילדה היחידה שהייתה לי הזכות ללוות מינקות עד היום‪ .‬ניתן לומר שאת כל שלוש‬
‫הבנות הראשונות רות גידלה כמעט לבד‪ .‬את יעל גידלנו ביחד‪ .‬אני "מחובר" אליה והיא אליי‪ .‬אני מאמין שיעל‬
‫‪547‬‬
‫היא כל מה שזוג הורים היה מצפה מילדה‪ .‬יפה‪ ,‬נבונה‪ ,‬בריאה‪ ,‬מתעניינת בכל הנעשה‪ ,‬מלאת חיים‪ .‬מבחינתי‬
‫(לפחות) – מושלמת‪.‬‬
‫לרגע מתגנבת אליי המחשבה‪ ,‬שהיושב במרומים אמר שאם הכול כל‪-‬כך טוב‪ ,‬מוכרחים לשים איזה מכשול‬
‫בדרך כדי לחזור למציאות‪.‬‬
‫אני עדיין לא נותן לעצמי לחשוב על הרע שמצפה לנו‪.‬‬
‫ב‪ 5:55-‬נכנס ד"ר סיפלוביץ' (המנתח הראשי) ומסביר במילים פשוטות שכנראה מדובר ב"גידול ממאיר"‪ .‬אם‬
‫עד עכשיו הדברים נדחקו‪ ,‬הרי שדבריו של הד"ר ממקמים בראש שלי את אותם פרטים שהיו חסרים לי‪ ,‬כדי‬
‫לסדר את המחשבות‪ .‬הראש עובד מהר – אני יודע שרות צריכה להגיע וצריך לעדכן אותה בפרטים‪ .‬רות מגיעה‪,‬‬
‫ומיד מכניסים את יעל לחדר ניתוח‪.‬‬
‫בוקר יום ב' ‪13/3/5225‬‬
‫ההמתנה‬
‫יודעים שיעל על שולחן הניתוחים‪ .‬דמעות ראשונות‪ ,‬הרגשה קשה‪ .‬משלב שבו היינו בטוחים שהשלמנו את‬
‫היצירה הזו ששמה יעל‪ ,‬מתחילים לחשוב כיצד נקבל את הילדה הנהדרת שלנו לאחר הניתוח וכל המשתמע‬
‫ממנו‪ .‬יושבים חבוקים והמחשבות משתוללות‪ .‬אני מאמין שהמלך הרע הזה שעומד ליפול עלינו "תופס" אותי‬
‫ואת רות בשיא פריחתנו כמעט‪ .‬כל מה שתכננו ביחד ולחוד עומד להתגשם בדיוק בהתאם לתכניות‪ ,‬וגם אם היו‬
‫סטיות קטנות מהדרך שבנינו ומהמטרות‪ ,‬הרי שהן לא הפריעו להשגת היעדים‪ .‬אנחנו מוצאים את עצמנו כזוג‬
‫וכמשפחה חזקים הרבה יותר מתמיד‪ .‬הבנות נהדרות‪ .‬המשפחה הרחבה גם היא הרבה יותר מלוכדת מאשר‬
‫בשנים שעברו‪ .‬עדיין לא נותנים לעצמנו להיתפס לגרוע ביותר‪ .‬ממתינים בקוצר רוח לסיום הניתוח‪.‬‬
‫‪548‬‬
‫"הבשורה"‬
‫ב‪ 2:51-‬יוצא אחד המנתחים ומבשר שהוצא גידול ממאיר עם אחת הכליות מגופה של יעל‪.‬‬
‫מכה אדירה !‬
‫ברור לי מהשנייה הראשונה שאני הולך לקרב חיי‪ .‬אני אומר לעצמי – נפתחה המלחמה על יעל ואני הולך לנצח‬
‫בה‪ .‬אני לא מוכן לרגע לוותר על היצירה הנפלאה הזאת‪ ,‬שהיא כל כולה שלי‪ .‬המחשבות מתרוצצות במהירות‬
‫אדירה‪ .‬רות בזרועותיי‪ ,‬וכל מה שיש בינינו מתרכז בידיים שעוטפות אותה‪ ,‬בדמעות שפורצות ובידיעה שלי‪,‬‬
‫שמעכשיו אנחנו ביחד הולכים רק קדימה‪.‬‬
‫אני מנסה להשתלט על דמעותיי‪ .‬אך הלב נקרע‪ ,‬מנסה לחשוב שמישהו למעלה ראה משפחה שכמעט כל יעד‬
‫או אתגר הושגה על ידה‪ ,‬והחליט שמוכרחים לשבש את הדרך של אותה משפחה‪ .‬קשה להבין איך ולמה זה‬
‫הגיע אל פתח ביתנו‪.‬‬
‫לרגע אנו מבינים שאם כבר נגזר עלינו הרי שלמזלנו יעל נפלה‪ ,‬קיבלה מכה ובאורח מקרי לחלוטין נתגלה‬
‫הגידול והוצא מבטנה‪ .‬יתכן וכל עיכוב שהוא היה גורם למצב הרבה יותר גרוע‪ .‬אני מנסה לברור מכל המצב‬
‫החמור אליו נקלענו גם כמה נקודות שיכולות בהמשך הדרך להקל במקצת ‪ :‬לפי דברי ד"ר סיפלוביץ' הגידול‬
‫היה ממוקד והוצא במלואו‪ .‬מסתבר שזוהי נקודה חשובה ביותר להמשך הדרך‪ .‬בדיקת מח‪ -‬העצם מבשרת‬
‫שהכול תקין‪ .‬בדיקת השתן מבשרת שהכול תקין‪ .‬כל זה כמוהו כהבזק אור בכל התמונה החשוכה שאליה‬
‫נקלענו‪.‬‬
‫אנחנו יושבים עדיין חבוקים‪ ,‬מנסים לעכל וממתינים לראות את יעל‪.‬‬
‫‪549‬‬
‫קוקיות ‪ /‬רפואה‪ ,‬בעילום שם‬
‫השעון המעורר צלצל בצלצולו המחריש אוזניים‪ ,‬אבל אותה זה לא הטריד‪ ,‬היא כבר שכבה במיטתה דקות‬
‫ארוכות‪ ,‬שנדמו כשעות‪ .‬בחצי אוזן‪ ,‬שמעה את אמה מהקומה התחתונה‪ ,‬קוראת לה שתתעורר בצווחות שיכלו‬
‫להעיר מתים‪ ,‬ועיוותה את פרצופה‪ .‬לבה נצבט בקרבה‪ ,‬שהרי אימא כבר החלה את יומה יחד עם התרנגולים ועם‬
‫פועלי האשפה‪ .‬בטח כבר סיימה לתלות את הכביסה‪ ,‬לארגן את המהומה שהשאירו אחיה וחבריו בליל אמש‪,‬‬
‫להכין לה את ארוחת הבוקר ואת הפתק המסורתי שתמיד הייתה מוסיפה‪ .‬פעם‪ ,‬בימיה הראשונים בפקולטה‬
‫לרפואה‪ ,‬מנהג זה הביך אותה‪ .‬היא חשה שהוא ילדותי עבורה‪ .‬ובמיוחד התביישה‪ ,‬כשהבחורה הגבוהה וארוכת‬
‫הצמה הבהירה‪ ,‬שהתיישבה לידה באולם ההרצאות‪ ,‬חטפה מידה את הפתק והחלה לקרואו בקול‪" .‬מקסים!‬
‫איזו אימא משקיענית! בחיי‪."..‬‬
‫אני לא מאמינה שאני שוב בבית‪ ,‬היא חשבה לעצמה‪ .‬לפני כשבוע חזרה לבית הוריה‪ ,‬לאחר מריבה נוראית עם‬
‫ירון‪ ,‬בעלה‪ ,‬וכמובן שגם היום תיאלץ לפגוש אותו שוב במחלקה‪ .‬היא שיוותה לעצמה את פגישתם‪ :‬הוא יהנהן‬
‫בנימוס וכך גם היא‪ ,‬הם הרי רופאים‪ ,‬מקצועיים ומאופקים‪' .‬אולי אשאר במיטה‪ ,‬אכריז על יום של חופש‪ ,‬וכל‬
‫הטלפונים שבעולם לא יצליחו להוציא אותי אל מחוץ לשמיכה הזאת!' היא גיחכה לעצמה‪ .‬הוריה כמובן לא‬
‫ידעו שהיא וירון נפרדו‪ ,‬היא סיפרה שהוא במילואים ושאינה רוצה לישון לבדה בדירה ששכרו ליד בית‬
‫החולים‪ .‬כשאמרה זאת לאמה‪ ,‬היא הנידה בראשה כמבינה‪ ,‬אך מנגד‪ ,‬הרימה גבתה בשאלה‪ ,‬כפי שעשתה תמיד‬
‫כשחשדה שמשהו לא כשורה‪" .‬קמצוץ של שקר והאף שלי מיד מריח‪ -‬אימא יודעת הכל והכל צריך לספר‬
‫לאמא!" כך נהגה לומר לה בילדותה‪ .‬טוב‪ ,‬אימא היא לביאה וניחנה בכישורים של בלש‪ .‬כך הצליחה להרחיק‬
‫מעל ילדיה את לכלוך השכונה המוזנחת‪ .‬ואולי באמת אימא תדע את התשובה‪ ,‬אורנה חשבה לעצמה‪ .‬לרגע קט‬
‫אפילו חלפה במוחה המחשבה לספר לה את שאירע‪ .‬את השתיקות שהשתררו בבית‪ ,‬את עצבנותו של ירון‪.‬‬
‫לספר לה על כך שהוא מתנדב לתורנויות נוספות בתואנה ש"הם זקוקים לכסף עכשיו"‪ .‬אבל היא תפסה את‬
‫המילים בטרם התגלגלו מלשונה אל חלל המטבח‪ ,‬ובזריזות אופיינית לה עטפה אותן‪ ,‬גילגלה ושילחה חזרה אל‬
‫מעמקי גרונה החנוק‪.‬‬
‫‪550‬‬
‫וכי כיצד תבין אימא? הרי כל חייה הוקדשו כדי שהיא‪ ,‬אורנה‪ ,‬תהיה מאושרת‪ .‬היא חזרה על כך שוב ושוב‪.‬‬
‫"נשארתי פה רק כדי שאתם תהיו מאושרים‪ .‬אני רציתי ללמוד עיצוב אופנה‪ ,‬ואפילו נתנו לי את האישור כדי‬
‫ללמוד באוניברסיטה של חיפה"‪ ,‬היא אמרה במלעיל ולא במלרע‪: ,‬אבל אני את הילדים שלי לא יעזוב בחיים‬
‫כפרה שלי‪ ,‬אתם הכול בשבילי"‪ .‬היא אף הגדילה והוסיפה "כי איזו אימא תעזוב את הילדים שלה?" היא נהגה‬
‫למתוח חיוך מריר‪" ,‬אני לא קוקייה‪ ,‬מטילה ביצים בקינים זרים"‪ .‬אורנה נאנחה לעצמה‪ ,‬אימא האהובה‪ ,‬לא‬
‫מכירה את העולם האמיתי‪ .‬כמה אימהות וכמה קוקיות היא‪ ,‬אורנה‪ ,‬רואה במחלקה‪ ,‬אימא אפילו לא הייתה‬
‫מעלה בדעתה‪.‬‬
‫אבל הימים נוקפים וכבר חלף שבוע מאז ששבה הביתה‪ .‬אימא אומנם תמימה‪ ,‬אבל ממש לא טיפשה וכבר‬
‫החלה להגניב מבטים שואלים לאורנה כשחזרה אתמול מעוד יום ארוך במחלקה‪ .‬היא הייתה מותשת וביקשה‬
‫רק מקלחת חמה ושינה‪ .‬היא החליטה שתספר לה הכול מחר‪ ,‬מחר תסביר הכל‪ .‬היא נכנסה לאמבט ופתחה את‬
‫ברז המים החמים‪ .‬החדר כבר נמלא אדים שסימאו את עיניה‪ .‬היא שכבה לה באמבט החם והוא מצדו ערסל‬
‫אותה לתוכו‪ .‬היא הרגישה שהיא צפה בתוך ריק גדול ומרגיע‪ ,‬נותנת לגוף רק לפעום ולנשום‪ ,‬לשאוף ולנשוף‪.‬‬
‫היא החלה להתאמן על שתאמר מחר לאימא ולאבא‪.‬‬
‫"אימא‪ ,‬אבא‪ ,‬ירון ואני כנראה נפרדים‪ ,‬וזאת מכיוון שאני אינני יכולה להרות"‪ .‬היא תעצור ותיתן להם רגע‬
‫לעכל את המידע‪ ,‬ומיד לפני שיוכלו לשאול דבר מה‪ ,‬תמשיך‪" .‬אני מבינה שקשה לכם‪ ,‬זה מצב לא פשוט‪ ,‬וכל‬
‫אחד אחר היה בוודאי מרגיש כפי שאתם מרגישים"‪ .‬היא תשפיל מבטה‪" ,‬אתם צריכים להבין שעשינו את כל‬
‫שיכולנו"‪ ,‬היא תאמר באסרטיביות אך יחד עם זאת באמפטיה‪" ,‬אבל זהו מקרה קלאסי של אי‪-‬פריון לא מוסבר‪.‬‬
‫תבינו‪ ,‬עשינו את כל הבדיקות‪ ,‬ואין כל בעיה אנטומית או תפקודית במערכות הרלוונטיות‪ ,‬כמובן שניסינו‬
‫טיפולי ‪ .IVF‬סליחה"‪ ,‬היא תעצור ותסביר בלשון קלה יותר‪" ,‬כמובן שניסינו טיפולי הפריה‪ ,‬אך הם כשלו"‪.‬‬
‫"וכעת"‪ ,‬היא תזדקף כדי לנסות לנסוך בהם רוגע ותקווה‪" ,‬אין מנוס‪ ,‬אלא לחשוב על האפשרויות העומדות‬
‫לפנינו מעתה ואילך‪ .‬ירון איננו מעוניין באימוץ‪ ,‬ועל כן נלך כל אחד לדרכו"‪.‬‬
‫כן‪ ,‬כך היא תגיד להם‪ ,‬בדיוק כפי שלמדה לבשר בשורות קשות אחרות‪ ,‬הרי מחלקה פנימית היא לא מקום שבו‬
‫הרופאים מחלקים צמר גפן מתוק מלופף סביב מקלות מעץ והאחיות‪ ,‬לדאבונה‪ ,‬אינן מרחפות בין המיטות‬
‫ומרעיפות חיוכים לרוב‪ .‬היא כבר התרגלה להיות שליח בשורות רעות‪ .‬היא הפנים שלעד יחקקו בזיכרון של‬
‫‪551‬‬
‫אחרים‪ ,‬כשייכים לרגע החשוך ביותר בחייהם‪ .‬היא כל כך התרגלה למעמד זה עד שהרגישה שהוא דבק בה‪,‬‬
‫הרעיל את לבה ואולי גם את רחמה? השקט שהיה בלבה בעת שבישרה היום לאם שבנה בן ה‪ 15-‬הועבר‬
‫לטיפול נמרץ הטריד אותה עד מאוד‪.‬‬
‫היא החלה להרגיש מסוחררת ומטושטשת‪ .‬המים החמים והעייפות עירפלו את הכרתה‪ .‬היא נשאבה לפתע‬
‫לזיכרונות ילדות‪ .‬היא‪ ,‬אורנה‪ ,‬הילדה היחידה בשכונה שאסרו עליה לצאת בצהריים החוצה לשחק עם כולם‪,‬‬
‫לבושה בימי חול בהידור‪ ,‬בגרבי תחרה שאמה גרבה לה ובנעליים מצוחצחות‪ .‬היא הייתה הילדה בכיתה שבכל‬
‫יום נשלחה לחוג אחר במתנ"ס ‪ −‬נגינה‪ ,‬ריקוד‪ ,‬אמנות‪ .‬אימא ואבא האמינו שילד חייב תעסוקה‪ ,‬אחרת יסתובב‬
‫"ברחוב"‪ ,‬ויגדל להיות "עבריין לא עלינו"‪ .‬אימא תמיד טענה שאורנה היא משהו מיוחד‪" .‬את‪ ,‬בינתי‪ ,‬את תעשי‬
‫מה שתרצי‪ ,‬תלמדי באוניברסיטה‪ ,‬ואל תתחתני מהר כמוני"‪ .‬ואבא תמיד הוסיף שבכפר של סבא‪ ,‬סבא היה‬
‫המשכיל היחיד בסביבה‪ ,‬היחיד שידע קרוא וכתוב! הוא כתב מכתבים ואיגרות לכל הכפרים בסביבה עבור‬
‫התושבים‪ .‬כמה הם שמחו כשהתקבלה לבית הספר לרפואה‪ ,‬וכמה נרגשים היו בטקס סיום הלימודים‪ .‬אימא‬
‫הסתובבה עם חזה נפוח‪ ,‬ואבא ענוב בעניבה אחריה‪ ,‬חייך באיפוק‪ .‬נכון‪ ,‬הם לא נראו כמו שאר ההורים‪ ,‬הם היו‬
‫מעט כפופים מכולם‪ ,‬אבל הם היו לבטח הכי אהובים‪.‬‬
‫נקישה על הדלת הזכירה לה שעליה לצאת מהאמבט‪" .‬אני יוצאת‪ ,‬הכל בסדר"‪ .‬היא קמה ויצאה מהאמבט‪,‬‬
‫מטפטפת טיפות של מים על הרצפה‪ .‬היא התנגבה‪ ,‬התלבשה ויצאה‪ .‬הלכה אל חדרה‪ ,‬אותו חדר ילדות‪ ,‬ונזכרה‬
‫בשיר של הזמר ההוא‪ ,‬נדמה לה שקוראים לו בנאי‪" ,‬הילד בן שלושים‪ ,‬יש לו חום גבוה‪ ,‬הוא ישן בחדר‬
‫נעוריו"‪ .‬לחזור בגיל שלושים לחדר נעוריה‪ ,‬היה נדמה לה נורא יותר מאשר מחלה או חום גבוה‪ .‬הכישלון היה‬
‫צורב‪ ,‬חודרני ומתפשט כמו גידול ממאיר‪ .‬כבר מזמן הבינה שכישלון הוא חלק מהחיים‪ ,‬בית החולים מבהיר לך‬
‫זאת במהרה‪ .‬כמו שאמר להם ראש המחלקה‪" :‬ביום שתבינו שכישלון בעבודה שלנו הוא בלתי נמנע ‪ −‬וכולם‬
‫נאספים לאבותיהם ‪ −‬ביום הזה תהפכו לרופאים"‪.‬‬
‫היא ירדה מטה אל הקומה התחתונה‪ ,‬התיישבה על הספה ופנתה אליהם‪" ,‬אימא‪ ,‬אבא‪ ,‬ירון ואני כנראה נפרדים‪,‬‬
‫וזאת בגלל שאינני יכולה להרות"‪ .‬היא עצרה ונתנה להם רגע לעכל את המידע‪.‬‬
‫‪552‬‬
‫שתי פנים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות‬
‫זה נגמר‪ .‬הוא מת‪ .‬סצנה של סדרת טלוויזיה קופצת לי לראש‪ .‬דממה בחדר‪ .‬הרופא מכריז על שעת המוות‪,‬‬
‫‪ .time of death 8:52‬אבל אין דממה‪ .‬קולות מכשירים‪ ,‬אחיות וסטאז׳רים מסתובבים חסרי אונים‪ .‬עיניים‬
‫מתחילות לפזול לכיווני‪ .‬גם הם כבר הבינו‪ .‬להמשיך עוד? לעשות כאילו אני לא מוותר? אבל הוא מת‪ .‬בזה אין‬
‫לי ספק‪ .‬מה אני עושה עכשיו? עוד לא איבדתי אף אחד אף פעם‪ .‬הראש מתחיל להיות מוצף‪ .‬מי זה הבחור שעל‬
‫השולחן? מה הוא עושה? יש לו משפחה‪ ,‬ילדים? מי יודיע להם‪ ,‬אני? לא‪ .‬לא אני‪ .‬אני לא רוצה‪ .‬זו אשמתי?‬
‫יכולתי להציל אותו? עשיתי משהו לא נכון?‬
‫כל העיניים כבר עליי‪ .‬מנהל המחלקה באינטרקום שואל אם יש למה לבוא‪ .‬תבוא‪ ,‬בטח‪ ,‬יש קפה ועוגיות‪ .‬לא‪,‬‬
‫פרופסור אין סיבה לרדת‪ ,‬הוא מת‪ .‬ניתוק‪ .‬חם לי‪ .‬צמרמורת מתחילה לטפס במעלה עמוד השדרה וכאב חזק‬
‫בבטן דוחף בחילה אימתנית‪ .‬אסור‪ .‬אסור שיראו אותי ככה‪ .‬צא עכשיו‪ ,‬בהליכה רגועה‪ .‬עשית הכל נכון‪ .‬אין‬
‫זמן‪ ,‬מהר לשירותים‪ .‬מבטים‪ .‬בקרוב כולם ידעו‪ .‬מוות זה תמיד סיפור גדול‪ ,‬ועוד מוות ראשון‪ .‬תא פנוי‪ .‬אסלה‪.‬‬
‫הגעתי בזמן‪ .‬תעמוד‪ .‬תקום‪ .‬אין זמן עכשיו‪ .‬המים קרים על הפנים‪ .‬זה טוב‪ .‬אני חיוור‪ .‬מישהו נכנס‪ .‬משיכת אף‪.‬‬
‫טופח לי על השכם‪ ,‬ולוחץ אותה‪ .‬זה קורה לכולם‪ ,‬אל תיקח את זה קשה‪ .‬אל תיקח את זה קשה?! בא לי לשבור‬
‫לך את האף עכשיו‪ .‬כן‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬עשיתי מה שיכולתי‪ .‬חיוך קטן‪ .‬יש התקהלות במסדרון‪ .‬המשפחה הגיעה‪.‬‬
‫אחות תופסת את זרועי‪ .‬המנהל מחכה לך בחדר‪ .‬מהר‪ ,‬תריץ את כל הניתוח‪ ,‬הוא ישאל על הכול‪ .‬אני חושב‬
‫שאני בסדר‪ .‬לא עשיתי דבר רע‪ .‬נכון אולי רופא מיומן ממני היה יכול להצליח יותר‪ ,‬אבל זו לא אשמתי שאני‬
‫עוד חדש‪ .‬זאת המשפחה‪ .‬הם עוד לא יודעים‪ .‬מלאי תקווה‪ .‬פתאום זה מכה בי‪ .‬הוא מת‪ .‬והם יישארו לבד‪ .‬הם‬
‫יישארו לבד ואני? מה אני עושה? חושב על עצמי? תתבייש! תתבייש!‬
‫הוא עומד בחדר ובוחן את הגבר‪ .‬את החתך שעשיתי בבטנו‪ .‬שומע שנכנסתי‪ .‬עשית עבודה יפה פה‪ ,‬לא היה לו‬
‫סיכוי‪ .‬זה אמור לעודד אותי? הוא מת‪ .‬המשפחה שלו עוד לא יודעת‪ .‬אבל אני עשיתי עבודה טובה‪ .‬יופי‪ .‬הוא‬
‫רוצה שאני אודיע למשפחה‪ .‬תגיד לא‪ .‬תגיד שאתה לא יכול‪ .‬כן‪ ,‬אני אעשה את זה‪ .‬דממה‪ .‬את זה לא מלמדים‬
‫אותך בבית הספר לרפואה‪ .‬לעבוד עם חולים זה קל‪ .‬הם חולים ואני יכול לעזור‪ .‬כולם יוצאים מרוצים‪ .‬די בטוח‬
‫‪553‬‬
‫שלא היה שיעור בשם "בשורה למשפחה"‪ .‬כדאי לעשות כזה‪ .‬הייתי מציץ בסיכום עכשיו‪ .‬שוב סצנה קופצת‬
‫לראשי‪ .‬הרופא הולך בהילוך איטי למשפחה‪ .‬העיניים נפגשות‪ .‬האם כבר הבינה ומתחילה לצנוח באיטיות‪ ,‬הבן‬
‫תופס אותה ומנחם בזמן שהרופא מסביר שהם עשו כל מה שיכלו‪.‬‬
‫מספר לא מוכר‪ .‬כן‪ ,‬זו אני‪ .‬מה היא רוצה למכור לי עכשיו‪ .‬נמאס מהשיחות האלה כבר‪ .‬בית חולים? מה היא‬
‫אמרה? הלב צונח‪ .‬לא‪ .‬זו טעות‪ .‬אני לא מבינה‪ .‬מה קרה?! איפה הוא?! זה לא קורה‪ .‬ניתוק‪ .‬שחור‪ .‬אני דבוקה‬
‫לכסא‪ .‬הכו ל כבד‪ .‬הלב דופק בחוזקה‪ .‬זה לא קורה לי עכשיו‪ .‬מה עושים‪ .‬למי להתקשר‪ .‬חייבת להגיע לבית‬
‫החולים‪ .‬הם בטח חושבים שהשתגעתי‪ .‬אין זמן להסביר‪ .‬איפה הארנק‪ .‬אני אקח מונית זה הכי מהר‪ .‬הוא בסדר‪.‬‬
‫הוא יהיה בסדר‪ .‬כמה מדרגות יש בבניין הזה?! אני אתקשר אליו הוא יענה‪ ,‬יגיד שהכול בסדר ואין מה לדאוג‪.‬‬
‫זה מה שהוא תמיד אומר‪ .‬הקו דומם‪ .‬מונית‪ .‬לאיכילוב‪ .‬מהר בבקשה‪ .‬קדימה‪ .‬מבטים נפגשים במראה‪ .‬אל‬
‫תשאל‪ ,‬פשוט תיסע‪ .‬הוא מבין‪ .‬אנחנו טסים‪ .‬הוא בסדר‪ .‬כולם בבתי קפה‪ .‬כולם מטיילים‪ .‬למה זה קורה לי?‬
‫בבקשה רמזור‪ ,‬בבקשה תתחלף‪ .‬הם התקשרו רק אליי? מה אני אגיד לכולם? הודעה זה הכי טוב‪ .‬גם ככה אין‬
‫לי תשובות לכלום‪ .‬כמובן שהם יתקשרו אליי‪ .‬מפגרת‪ .‬מה עשית‪ ,‬מפגרת? סתם הדאגת את כולם‪ .‬הוא בסדר‪.‬‬
‫כן‪ ,‬התקשרו מבית החולים‪ ,‬אני עכשיו בדרך‪ .‬לא יודעת‪ ,‬אתקשר כשאדע‪ .‬ביי‪ .‬לא‪ .‬לה אני כבר לא עונה‪ .‬לא‬
‫מסוגלת‪ .‬לאן עכשיו? למיון‪ .‬המון אמבולנסים‪ .‬ככה זה תמיד? קרה משהו? שמור את העודף‪ .‬זה בטח פה‪ .‬הוא‬
‫בסדר‪ .‬לא לדאוג‪ .‬הם יגידו שהוא בסדר‪ .‬לאן ללכת? איפה הוא? התקשרו גם אליהם‪ .‬הם לא בוכים‪ .‬הם לא‬
‫בוכים‪ .‬הוא בסדר‪ .‬עוד לא יודעים? איך יכול להיות שלא דיברו איתכם? מי אחראי פה? אני רוצה לדעת מה‬
‫קורה‪ .‬תשבו‪ .‬מישהו ייגש אליכם ברגע שנדע‪ .‬הם בחדר ניתוח עכשיו‪ .‬פקידה חצופה‪ .‬מה את רגועה כל כך‪.‬‬
‫הפרעתי לך לשתות קפה? אני באמת מצטערת‪ .‬לעזאזל‪ .‬שילכו לעזאזל כולם‪ .‬הוא בסדר‪ .‬הוא כל כך חזק‪ .‬יש‬
‫לנו טיסה בסוף החודש‪ .‬הוא הבטיח שניסע‪ .‬הבטיח‪ .‬הזמן לא זז‪ .‬הם פשוט עוברים על פנינו‪ .‬הראש מוצף‪.‬‬
‫הראש שמוט‪ .‬יד על הכתף‪ .‬היא כבדה‪ .‬אל תשים יד על הכתף‪ .‬הוא בסדר! מה אם הוא לא? מה אם הוא מת?‬
‫אני אהיה לבד‪ .‬אני לא יכולה לבד‪ .‬אנחנו טסים בסוף החודש‪ .‬ומה אם הוא פצוע קשה? זהו‪ ,‬נגמרו החיים‪ .‬אני‬
‫אצטרך לטפל בו כל החיים‪ .‬חצופה‪ .‬זה מה שאני‪ .‬הוא בניתוח ואני חושבת על עצמי‪ .‬רק תחיה‪ .‬אני אטפל בך‬
‫כל החיים‪ .‬רק תחיה‪ .‬כמה זמן עבר? זה סימן טוב או רע? הטלפון לא מפסיק לצלצל‪ .‬אני לא עונה‪ .‬לא מסוגלת‬
‫‪554‬‬
‫עכשיו‪ .‬הוא היה מתמודד הרבה יותר טוב ממני‪ .‬למה הוא עושה לי את זה? הוא יודע שאני לא יכולה לעמוד‬
‫בזה‪ .‬להיות חזקה עכשיו‪ .‬להתפלל‪ .‬רק שיהיה בסדר‪ .‬תעיפו את הידיים שלכם ממני‪ .‬יש דיבורים ליד החדר‪.‬‬
‫רופא יוצא‪ .‬הוא נראה רגוע‪ .‬אבל חיוור‪ .‬אנשים יוצאים‪ .‬הם לא בוכים‪ .‬בסדר‪ .‬הכול בסדר‪ .‬הם בטח היו בוכים‬
‫אם לא‪ .‬למה אף אחד לא בא אלינו? עוד רופא מגיע‪ .‬הוא נראה בכיר יותר‪ .‬בטח מנהל מחלקה‪ .‬למה הוא פה?‬
‫הוא חזר‪ .‬הרופא הראשון‪ .‬עכשיו הוא יגיד שהכול בסדר ואני אנשום‪ .‬הוא בא‪ .‬הוא צעיר‪ ,‬הרופא‪ .‬הוא נראה‬
‫מפוחד‪ .‬הוא לא מחייך‪ .‬למה אתה לא מחייך?‬
‫‪555‬‬
‫מקצוע ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫לאוריה טל מזעקי‪ ,‬האור שממלא אותי בחום ובהשראה‪ ,‬שתזכי להגשים את עצמך ולהפוך את העולם לטוב‬
‫יותר‪.‬‬
‫כאשר רצה הנער להיות אמן אמרה לו אמו‪ :‬״כדאי שתהיה רופא!״‬
‫ישב הילד‪ ,‬חשב ואז ענה‪:‬‬
‫״אמנות ורפואה הם מקצועות דומים‪,‬‬
‫בזכות שימוש נבון בחושינו מתקיימים‪.‬‬
‫לשניהם נחוצים רגישות וכישרון‬
‫בין אם אוחזים באזמל‪ ,‬מכחול או עיפרון‪.‬‬
‫העין בוחנת בחיפוש אחר הנסתר‬
‫בגוף החולה או בגוש החימר‪,‬‬
‫האוזן הרגישה תאזין היטב‬
‫לצלילי המנגינות ולפעימות הלב‪.‬‬
‫הרופא מסייע בשמירת הנשמה בגוף‬
‫והיצירה מלמדת את הנשמה לעוף‪.‬‬
‫אדם העובר קשיים ופרידות‬
‫מחפש נחמה בכל מיני מקומות‪,‬‬
‫לעתים איש מקצוע על כורסא יאזין‬
‫או יצירה אמנותית באנרגיות תזין‪.‬‬
‫אז נכון‪ ,‬ברפואה חשוב לזכור ולשנן‬
‫‪556‬‬
‫הרבה פרטים‪ ,‬איברים‪ ,‬מה יש ומה אין‪,‬‬
‫אך נחוצה יצירתיות בפתרון הבעיות‬
‫שגמישות ובהירות מחשבתית דורשות‪.‬‬
‫נאמר לסיכום‪,‬‬
‫כי לרשותם של רופאים וגם של אמנים‪,‬‬
‫משלל ההתמחויות ומכל הסוגים‪,‬‬
‫עומדים כלים רבים‬
‫ליצור יצירתם ולהשפיע על רבים‪.‬‬
‫ובשיתוף פעולה אם לא נוותר‬
‫אולי נוכל ליצור עולם טוב יותר?״‬
‫האימא הקשיבה‪ ,‬חייכה ואז סיכמה‪:‬‬
‫״ליצן רפואי! לזה אני מסכימה!״‬
‫‪557‬‬
‫חופש הביטוי או הסתה? ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הפקולטה להנדסה‬
‫בעבודתי זו בחרתי לדון בנושא אקטואלי‪ ,‬אשר כבש בסערה את השיח הציבורי‪ ,‬את המרחב הוירטואלי ואת‬
‫הרשתות החברתיות לאחרונה ‪ −‬שימוע לפני פיטורין שנערך למורה אדם ורטה‪ ,‬מתיכון אורט גרינברג בטבעון‪.‬‬
‫כידוע‪ ,‬אדם ורטה זומן לשימוע שלפני פיטורין לאחר שתלמידה מכיתתו כתבה מכתב לשר החינוך‪ ,‬שבו טענה‬
‫כי מר ורטה טען בפני התלמידים בכיתתו כי הוא "שמאלני קיצוני"‪ ,‬וכי "מדינת ישראל אינה של היהודים‪ ,‬כי‬
‫אם של הפלסטינים"‪ .‬עוד טענה כי מר ורטה אמר כי "צה"ל אינו צבא מוסרי" וכי בעבר‪ ,‬בעת ששהה בכנס‬
‫פוליטי בחו"ל‪ ,‬כאות מחאה‪ ,‬הוא צעק "ויוה פלסטין"‪ .‬במכתבה סיפרה כי קיים איסור על מורים להביע עמדה‬
‫פוליטית‪.‬‬
‫ראשית כל‪ ,‬אבקש להזים שמועה אשר לפיה קיים חוזר מנכ"ל מטעם משרד החינוך האוסר על מורים להביע‬
‫דעה פוליטית‪ .‬עיון באותו חוזר מנכ"ל מגלה כי האיסורים הקיימים הם רק על קריאה לתמיכה בתנועה‬
‫פוליטית‪ ,‬על מניפולציה לשכנוע בעמדתך‪ ,‬או על אמירות גזעניות או כאלה המסיתות לאלימות‪.‬‬
‫בהליך השימוע הוצע למר ורטה להתפטר "לטובתו ולטובת המערכת"‪ .‬כאמור‪ ,‬מר ורטה סירב בנימוס להצעה‬
‫מכיוון שלטענתו‪ ,‬חובתו כלפי תלמידיו גדולה מחובתו כלפי המערכת‪.‬‬
‫בעניין זה‪ ,‬יותר מכול הדאיגה אותי שתיקתו הרועמת של שר החינוך‪ ,‬מר שי פירון‪ .‬כידוע‪ ,‬השר פירון היה‬
‫בעברו מורה ואף מנהל בבית ספר תיכון‪ ,‬ולאחרונה אף מנסה לערוך רפורמה מקיפה במערכת החינוך ולעבור‬
‫ל"למידה משמעותית" כלשונו‪ .‬אחד הדברים שמר פירון מנסה לשנות במסגרת הרפורמה הינו מעמד המורה‪.‬‬
‫במהלך מסיבת העיתונאים שבה הכריז השר פירון על הרפורמה במערכת החינוך‪ ,‬אמר השר‪ ,‬בין היתר‪ ,‬כי "חל‬
‫שינוי במעמד המורה כגיבור תרבות השותף לעיצוב הזהות בישראל ‪.‬מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה‬
‫להתחמק מעיסוק בשאלות של זהות ושורשים‪ .‬צריך להפסיק לפחד מלדבר על חינוך וערכים‪ .‬חברה דמוקרטית‬
‫ופלורליסטית שיש בה כבוד לריבוי דעות מחויבת לשיח ערכי"‪ .‬כיצד דברים אלו מתיישבים עם שתיקתו של‬
‫השר לנוכח השימוע שלפני פיטורין שנערך למר ורטה?‬
‫‪558‬‬
‫במהלך השימוע שנערך למר ורטה הוא הכחיש את הטענות שהעלתה התלמידה במכתב‪ ,‬חידד ודייק בטענות‬
‫בהם האמת קצת סולפה‪ ,‬והבהיר את עמדותיו מאחורי המעשים שטענה התלמידה שהוא עשה‪ .‬כחיזוק לדבריו‪,‬‬
‫הפיצו תלמידיו עצומה בהם הם מכחישים את דברי אותה תלמידה‪ .‬הם טוענים כי בשיעוריו תמיד התנהל דיון‬
‫פתוח ופלורליסטי‪ ,‬שבו היה מקום לכל דעה‪ .‬עוד טענו תלמידיו כי מעולם לא השמיע מר ורטה בשיעוריו‬
‫עמדות קיצוניות‪.‬‬
‫במהלך הימים האחרונים צפיתי בראיון שערך מר עודד קוטלר עם התלמידה בתכניתו "שש עם"‪ .‬התלמידה‬
‫כמובן טענה את אותן הטענות שהעלתה במכתב‪ ,‬חזרה וטענה כי למורים אסור להביע עמדה פוליטית‪ ,‬ואף‬
‫טענה כי היא אינה מתחרטת וכי היא עומדת מאחוריה דבריה בלב שלם‪ .‬מה שעניין באותו הראיון הייתה‬
‫שאלתו של מר קוטלר אל התלמידה‪ :‬אם היה מדובר בדעות אחרות‪ ,‬אם למשל מר ורטה היה טוען כי על‬
‫המדינה לבנות בשטחים אלפי יחידות דיור באופן מיידי‪ ,‬האם בכל זאת היית כותבת את המכתב לשר החינוך?‬
‫תשובתה של התלמידה סיכמה למעשה את מניעיה ואת כל האידיאולוגיה הזחוחה העומדת מאחוריה‪.‬‬
‫בתשובתה ענתה התלמידה (וכל הכבוד לה על כנותה האמיצה) כי אם אלו היו הדעות של מר ורטה לא הייתה‬
‫לה כל בעיה איתן וכי במקרה כזה לא הייתה מגיבה כפי שהגיבה וכמובן שלא פונה במכתב שכזה לשר החינוך‪.‬‬
‫האם למורה מותר ואף רצוי להביע בכיתה עמדה פוליטית ימנית אך אסור לו להביע עמדה פוליטית שמאלנית?‬
‫האם כל האידיאולוגיה (שכאמור‪ ,‬מתבססת על טעות) כי "למורה אסור להביע עמדה פוליטית" בטלה בשישים‬
‫כאשר דעתו הולמת את דעת התלמידים? משכך‪ ,‬ניתן וראוי להסיק כי כל הקובלנות כנגד המורה הן לא אחרות‬
‫מאשר רדיפה פוליטית מהסוג הנחות ביותר‪ .‬הן מאירות באור פוליטי את העובדה כי מי שעומד מאחורי‬
‫התלמידה ותומך בה (ואף פרסם את מכתבה והילל אותה בדף הפייסבוק שלו) הוא לא אחר מחבר הכנסת‬
‫לשעבר מיכאל בן ארי‪ ,‬שהתנועה בה היה חבר (כ"ך) הוגדרה כארגון טרור והוצאה מחוץ לחוק‪ ,‬וכי בראש רשת‬
‫אורט עומד המנכ"ל מר צבי פלג‪ ,‬שהתפקד למפלגת "הבית היהודי"‪.‬‬
‫בתקווה כי בעתיד הלא רחוק יהיו לי ילדים משלי‪ ,‬ובתקווה כי בבוא הימים אשלח אותם לבית הספר‪ ,‬מדאיגה‬
‫אותי‬
‫המחשבה‬
‫כי‬
‫זהו‬
‫הכיוון‬
‫אליו‬
‫שועטת‬
‫בדהרה‬
‫עיוורת‬
‫מערכת‬
‫החינוך‪.‬‬
‫האם ניתן לפטר מורה בישראל על סמך מכתב בודד מתלמידה אחת? האם ארצה לשלוח את ילדיי לבית ספר‬
‫‪559‬‬
‫שבו מורים מפחדים להביע דעה שונה מהדעה המוכתבת להם ע"י משרד החינוך? האם ארצה שילדיי ילמדו‬
‫חצאי אמיתות ולא יתמודדו עם האמת השלמה? האם אין מקום לדיון פורה ופלורליסטי בכיתה? האם כל‬
‫משמעותה של מערכת החינוך היא הזנת תכנים למוחותיהם של התלמידים? האם תפקידו של המורה הוא‬
‫להוות כלי המעביר את התכנים של משרד החינוך ורק אותם? האם אין מקום לביקורת כלפי המדינה וגופיה‬
‫במערכת החינוך?‬
‫לשמחתי‪ ,‬הרוב השפוי לא נשאר דומם הפעם‪ .‬כ‪ 155-‬הורים ותלמידים הפגינו כנגד החלטת רשת אורט וכנגד‬
‫מה שהם כינו "סתימת פיות" ובעד החופש של מורים ותלמידים להביע את דעותיהם‪.‬‬
‫נוסף על כך‪ ,‬חתמו תלמידים רבים על עצומה הקוראת לרשת אורט לחזור בה מהחלטתה‪.‬‬
‫לבסוף נודע למר ורטה (אם כי באמצעות הרדיו‪ ,‬ומגורמים חיצוניים) כי ייערך לו שימוע חוזר וכי הפעם יהיה‬
‫נוכח בשימוע נציג מטעם משרד החינוך‪.‬‬
‫אבקש לסיים בדברים אשר כתב השר פירון כתגובה למכתב שנשלח אליו (בעניין אחר) על ידי מורה‪" :‬זה לא‬
‫ילך אם לא נבין שגננות ומורים הם חוד החנית של החברה הישראלית‪ .‬זה לא רק שכר‪ .‬זה קודם כל מעמד‬
‫תרבותי‪ ,‬וההבנה שאתם‪ ,‬המחנכים גיבורי התרבות שלנו‪ .‬וכדי שזה יקרה צריך (גם) לשחרר אתכם‪ ,‬לאפשר לכם‬
‫ליזום‪ ...‬אסור שמורים יהיו רק סוכנים של העברת חומר‪ .‬הם צריכים להיות גם גדולים ברוח‪ ,‬קשובים‪ ,‬מעוררי‬
‫השראה‪ ,‬סמכותיים אך מאפשרים‪ .‬ויש הרבה מורים כאלה‪ .‬שרוצים‪ ,‬שחולמים‪ ,‬שיודעים מה נכון‪ .‬אבל ‪ -‬צריך‬
‫לתת להם תחושה שהם 'שלנו'‪ ,‬שאנחנו מבינים את גודל המשימה וקשיי השעה‪ .‬שאנחנו רוצים לתת להם‬
‫'חופש'‪ .‬ולא‪ .‬מורה טוב הוא לא מורה מפנק‪ .‬מורה טוב הוא לא מורה ש'מקל' על התלמידים‪ .‬מורה טוב דורש‬
‫ומבקש‪ ,‬דוחף‪ ,‬מעורר סקרנות‪ ,‬מטיל משימות מורכבות‪ ...‬מורים יקרים‪ ,‬אתם חוד החנית של החברה ואתכם‪,‬‬
‫יחד‪ ,‬נגדיר את הלמידה מחדש‪ .‬נאפשר לכם להביא את המיטב והנעלה שהתהליך החינוכי לכיתה שלכם למען‬
‫העתיד של כולנו"‪.‬‬
‫כולי תקווה כי דבריו אלו של שר החינור יהיו נר לרגליהם של מקבלי ההחלטות במערכת החינוך וכי השיח‬
‫הציבורי‪ ,‬מדינת ישראל בכלל ומערכת החינוך בפרט יצעדו בבטחה לעבר קידום שיח פלורליסטי‪ ,‬ריבוי דעות‪,‬‬
‫וכיבוד דעתו של האחר‪.‬‬
‫‪560‬‬
‫רק בדיקה ‪ /‬בעלום שם‪ ,‬הנדסה‬
‫"היי אימא"‪ ,‬זאת התחילה כמו עוד שיחה רגילה‪.‬‬
‫"מה איתך ילדה שלי? הכל טוב? "‬
‫"יכול להיות טוב יותר‪ .‬אסף ואני נפרדנו אתמול‪ ,‬הוא אמר לי שהוא לא רואה אותי כבת זוג שלו לחיים‪ .‬את‬
‫מבינה‪ ,‬אימא?! חצי שנה אנחנו ביחד‪ ,‬ועכשיו‪ ,‬פתאום זה לא מתאים לו‪ .‬נמאס לי‪ ,‬ובמקביל אני צריכה גם‬
‫ללמוד לכל המבחנים האלה! מבחן ועוד מבחן‪ ,‬ועכשיו גם אסף‪ .‬וזה לא שמישהו משלם לי את החשבונות‪ ,‬אני‬
‫גם צריכה לעבוד‪ .‬נמאס לי‪ ,‬אימא‪ .‬אני זקוקה לחופשה‪ .‬מה איתך‪ ,‬אמא?"‬
‫"אל תדאגי‪ ,‬יפה שלי‪ ,‬אסף הפסיד‪ .‬והכל לטובה‪ .‬עוד קצת וכל המבחנים מאחוריך‪.‬‬
‫"ואני‪ ,‬אני בסדר‪ ,‬בעבודה הכל רגיל‪ ,‬גם אבא וכולם בסדר"‪ ,‬היא ענתה בשקט והיסוס‪.‬‬
‫"יופי אמוש‪ ,‬את נשמעת קצת אחרת‪ .‬הכל בסדר?"‪.‬‬
‫"קצת לחוצה‪ ,‬זה הכל‪ .‬אתמול התקשר אליי טולי‪ ,‬רופא המשפחה"‪.‬‬
‫למה שטולי יתקשר אליה? חשבתי‪.‬‬
‫"לפני חודש עשיתי בדיקות כלליות‪ ,‬הוא לא רצה לפרט יותר מדי אבל הוא זימן אותי לבדיקת קולונוסקופיה‬
‫דחופה"‪.‬‬
‫דממה‪ .‬לצערי‪ ,‬ידעתי מיד מה פשר הבדיקה‪ .‬חושדים שיש לאימא סרטן‪ .‬אפילו במחשבה קשה לי לבטא את‬
‫המילה הזו‪ .‬סרטן‪ .‬מיד הדמעות פורצות‪ .‬ומנגד המחשבה שאני צריכה להיות חזקה‪ .‬אסור שאימא תרגיש שאני‬
‫בוכה‪ .‬מנסה ככל שניתן לייצב את קולי ועונה‪" :‬למתי נקבעה הבדיקה?"‬
‫"תור דחוף ליום רביעי‪ ,‬עוד שבוע בדיוק"‪.‬‬
‫החרדה כה גדולה‪ :‬הדופק עולה‪ ,‬כמעט ואיני נושמת‪ ,‬אני חשה בחילה‪.‬‬
‫"טוב אימא‪ ,‬אם הרופא לא אמר לך כלום‪ ,‬נחכה לבדיקה‪.‬זה לא בהכרח אומר שהבדיקות שעשית לא היו בסדר‪,‬‬
‫אולי הוא בדק את ההיסטורה המשפחתית והחליט לזמן אותך לבדיקה שגרתית מיוזמתו"‪ .‬אני אומרת‪ ,‬כל כך‬
‫‪561‬‬
‫רוצה להאמין לעצמי‪ ,‬אך לא מסוגלת‪" .‬מתי בבפעם האחרונה נבדקת?"‪ ,‬שאלתי‪.‬‬
‫"כשאימא שלי נפטרה‪ ,‬אז נבדקנו יחד כל האחים‪ .‬לפני ‪ 53‬שנה"‪ ,‬היא עונה‪.‬‬
‫"באמת אמא‪ ,‬איזה חוסר אחריות"‪ ,‬אני אומרת‪ .‬אך מיד תופסת את עצמי ושות קת‪.‬‬
‫"את צודקת‪ ,‬בובה"‪ ,‬היא עונה‪" .‬הכול יהיה בסדר‪ .‬אל תדאגי‪ .‬מתי המבחן הבא שלך?" היא מעבירה נושא‪.‬‬
‫אני כבר מזמן לא איתה‪ .‬הדופק מהיר‪ ,‬מועקה בחזה‪" .‬מממ‪ ...‬ביום חמישי"‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬מתוקה שלי‪ .‬תמשיכי ללמוד‪ .‬שיהיה בהצלחה"‪.‬‬
‫אנחנו מנתקות את השיחה‪ .‬כן‪ ,‬ברור‪ ,‬אני כבר חוזרת ללמוד למבחן‪ .‬אני המומה‪ .‬קשה לי לחשוב‪ ,‬אני מפחדת‬
‫להרגיש‪ .‬שנייה אחת אני כועסת‪ ,‬למה היא תמיד דואגת כל כך לכולם‪ ,‬אך את עצמה תמיד שוכחת‪ .‬מדובר‬
‫בבריאות שלה‪ ,‬זה החיים שלה והחיים שלנו‪ .‬למה כל כך קשה להיבדק אחת לשנה‪ ,‬כמו שמומלץ‪ ,‬בעיקר לאור‬
‫ההיסטוריה המשפחתית‪ .‬שניה אחרי‪ ,‬אני חושבת שזה לא הזמן לכעוס‪ .‬אני שוקעת בפחד ובעצבות נוראית‪.‬‬
‫אימא שלי‪ ,‬החברה הכי טובה שלי‪ ,‬אין יום שעובר בלי שאנו מדברות‪ ,‬אין החלטה שאני מקבלת בחיים מבלי‬
‫לשקלל את דעתה‪ .‬למה זה קורה לנו? למה זה קורה לי? היא כל כך צעירה‪ ,‬רק בת חמישים וחמש ותמיד‬
‫אוהבת ועוזרת לכולם‪.‬‬
‫אני כועסת על עצמי שבמחשבה אני כבר מספידה אותה‪ .‬זה גורם לי להיזכר בסבא ובסבתא שלי‪ ,‬הורי אימי‪,‬‬
‫שניהם נפטרו מסרטן המעי‪ .‬אומרים שזו מחלה גנטית‪ .‬גם דוד שלי חלה במחלה הארורה הזאת‪ .‬הדמעות לא‬
‫מפסיקות לרדת‪ .‬הרע מכול עומד לנגד עיניי‪ .‬ואם הרופא יגיד שנותרה לה רק עוד שנה‪ .‬ואולי פחות‪ .‬אני לא‬
‫רוצה לחשוב ולא מסוגלת להפסיק‪ .‬אני חושבת עליי‪ ,‬מי ילווה אותי לחופה? מי ילווה אותי לחדר לידה?‬
‫הילדים שלי אולי לא יזכו לסבתא‪ .‬ואז כועסת על עצמי – ששוב העברתי את הנושא אליי‪ .‬אני חושבת על אימא‬
‫ועל הסבל שהיא תצטרך לעבור‪ .‬אני מתפרקת ובוכה‪ .‬נרגעת ומנסה בכוח לחשוב חיובי‪ .‬בכל זאת עדין לא‬
‫יודעים כלום‪ .‬אולי המחלה רק בראשיתה – אומרים שיש סיכויי החלמה של ‪ 25%‬בשלבים הראשונים של‬
‫המחלה‪ ,‬ואולי בכלל הכל בסדר ‪ −‬הרי אם זה היה ודאי‪ ,‬הרופא לא היה מזמן אותה לבדיקה אלא מודיע לה על‬
‫המחלה‪ .‬אני נרגעת והולכת לישון‪.‬‬
‫‪562‬‬
‫במהלך השבוע כולו‪ ,‬אני נעה בין שגרה למועקה‪ .‬לא רוצה לספר‪ ,‬לא רוצה לשתף ומנגד כבר לא יכולה להכיל‪.‬‬
‫מבחינתי‪ ,‬לספר ולשתף זה להודות במצב‪ .‬אני לא רוצה רחמים‪ .‬עוטה על עצמי מעטה של שגרה‪ ,‬מנסה לשדר‬
‫עסקים כרגיל‪ .‬מנסה בכל שנייה של ריכוז להמשיך וללמוד למבחנים‪ .‬אך הראש לא צלול‪ ,‬וכל צחוק ומחשבה‬
‫מלווים בפחד ועצב‪ .‬יום רודף יום‪ ,‬וכך עובר לו אחד השבועות הקשים בחיי‪.‬‬
‫השעה חמש ושלושים‪ .‬בדיוק לפני שעה אימא נכנסה לבדיקה‪ .‬הבדיקה אמורה היתה לקחת חצי שעה‪ .‬אני‬
‫לחוצה ומפחדת שהעיכוב מבשר על הרע מכל‪ .‬כל שנייה שעוברת נראית לי כנצח‪.‬‬
‫הטלפון מצלצל‪ .‬זה אבא‪ .‬אני מפחדת לענות אך עונה מיד‪" .‬נו‪ ,‬אבא‪ ,‬מה קורה? איך עברה הבדיקה?"‪.‬‬
‫"בדיוק עכשיו יצאנו מהרופא‪ ,‬אימא מתאוששת מההרדמה"‪.‬‬
‫"נו ומה הרופא אמר?"‪ ,‬שאלתי בחשש כבר‪.‬‬
‫"הכול היה בסדר‪ .‬הבדיקה היתה קשה והתארכה קצת מעבר לרגיל‪ ,‬אבל התוצאות מעודדות‪ .‬מצאו לאימא‬
‫במעי שלושה פוליפים קטנים שהוסרו במהלך הבדיקה‪ .‬ככל הנראה הפוליפים הם שגרמו לדימום בצואה‪ ,‬ולכן‬
‫תוצאות הבדיקה השגרתית היו לא טובות‪ .‬הפוליפים נשלחו לבדיקת מעבדה כדי לבדוק האם הם ממאירים‪.‬‬
‫אבל על פניו נראה שהכל בסדר‪ ,‬אני אדבר איתך מאוחר יותר‪ .‬אנחנו עדין קצת עסוקים פה"‪.‬‬
‫זאת הייתה אזעקת שווא‪ .‬אבן כה גדולה נגולה מעל לבי‪ .‬לראשונה בחיי אני כל כך מתחברת לפתגם הזה‪ ,‬חשה‬
‫כל מילה ומילה בפתגם בצורה כה פיזית‪ .‬אני יושבת עם עצמי ונושמת‪ .‬פשוט נושמת‪ ,‬ככה בחופשיות‪ ,‬בלי‬
‫לחשוב "על מה אם‪ ..‬ואולי‪ ."..‬לנשום‪ ,‬ככה בשלווה‪ ,‬כבר לא נראה פעולה כל כך טריוולית‪ .‬פתאום‪ ,‬כל הדברים‬
‫שרק לפני שבוע ייחסתי להם כל כך הרבה חשיבות‪ :‬לימודים‪ ,‬הממוצע של התואר‪ ,‬המטלה שקיבלתי בעבודה‪,‬‬
‫החשבונות שצריך לשלם‪ ,‬בחור שאני מכירה כמה חודשים‪ ,‬ריבים של שותפים‪ ,‬הקילו שעליתי‪ ,‬פתאום הכול‬
‫נראה כל כך זניח‪ .‬אני חושבת עם עצמי‪ ,‬כמה זמן בחיים אני משקיעה במתח‪ ,‬לחץ‪ ,‬כעס ומרמור‪ .‬אני חושבת‬
‫שיש לי כל כך הרבה בעיות‪ ,‬אבל לא מבינה שדברים ברגע יכולים להיות גרועים הרבה יותר‪ .‬בשניה החיים‬
‫יכולים להשתנות לחלוטין‪ .‬ברור לכולנו‪ ,‬שקיבלנו תמרור אזהרה‪ .‬אימא מבטיחה לעצמה שמעתה היא תקפיד‬
‫כל שנה להיבדק‪ ,‬כנדרש‪ .‬ואני‪ ,‬אני רק מקווה שאצליח להעריך את כל הטוב שיש לי בחיים‪ :‬המשפחה‬
‫המדהימה‪ ,‬שאיתי תמיד בטוב ורע‪ .‬החברים והחברות שאיתם תמיד כיף לצחוק ולבלות‪ .‬העבודה‪ ,‬שמאתגרת‪,‬‬
‫מעניינת ומתגמלת כל יום מחדש‪ .‬אבל בעיקר‪ ,‬להודות על הזכות שנפלה בחלקי ובחלק סובביי‪ .‬הזכות לקום‬
‫‪563‬‬
‫בכל בוקר בריאים‪ ,‬עם היכולת לממש את כל שאיפותינו ומטרותינו ובעיקר ליהנות מהדרך‪ .‬מאחלת לעצמי‬
‫שאדע להתמקד ביש ולא באין‪ .‬אבל בעיקר שאדע להפנים ולהעריך את כול הטוב בחיי‪ ,‬לא רק עכשיו‪ .‬גם‬
‫במשבר הבא‪.‬‬
‫אני חוזרת ללמוד‪ .‬בכל זאת יש לי מבחן מחר‪.‬‬
‫‪564‬‬
‫מכונת הזמן ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫זה תופס אותנו כשאנחנו לא מוכנים או לא באמת חושבים על כך‪ ,‬התחושה הזו שמעבירה גלי חום בכל הגוף‪,‬‬
‫כשאנחנו בנסיעה באוטובוס‪ ,‬בשיעור‪ ,‬בעבודה או סתם תוך כדי צפייה בטלוויזיה‪.‬‬
‫טעם מוכר‪ ,‬שיר שמתנגן ברדיו‪ ,‬ריח של בושם‪ ,‬של עלים או של גשם ‪ ...‬התחושה הזו ‪ ...‬זו שזורקת אותנו‬
‫אחורה במכונת הזמן הבלתי נראית וגורמת לנו‪ ,‬לפעמים רק לרגעים בודדים‪ ,‬להרגיש שאנחנו ביקום מקביל בו‬
‫הזמן עצר מלכת‪.‬‬
‫יש את הרגעים השמחים‪ ,‬הנוסטלגיים‪ ,‬שמעלים חיוך על הפנים‪ .‬אנחנו מזמזמים את השיר‪ ,‬שואפים את הריח‬
‫עמוק עמוק לתוכנו‪ ,‬ממהרים לנצור את הרגע לפני שיחלוף ‪ ,‬נזכרים "שפעם היה לנו טוב" לפני שהשגרה‪,‬‬
‫הלימודים‪ ,‬העבודה וכל מה שבאמצע ‪ −‬קרו‪.‬‬
‫השבוע זה קרה גם לי‪ .‬בביקור משפחתי בעיר הולדתי טבריה‪ ,‬הרגשתי אותה פתאום מגיעה בירידות בכניסה אל‬
‫העיר‪ ,‬ברגע הזה שכל הכנרת נפרשת לרגלייך‪ ,‬הלב מתחיל לפעום כאילו גילה שקיים‪ ,‬בראש מתחיל להתנגן‬
‫שירו של שלמה ארצי "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח הייתי חלק מהנוף – היום אני אורח" ‪ .‬אכן‪ ,‬היום‬
‫אני אורחת שעזבה אי שם באמצע שנות ה‪ 25-‬כילדה שהוריה החליטו שטוב יותר יהיה לחיות במקום אחר‪,‬‬
‫שבו התעסוקה מאפשרת יותר‪ ,‬הילדים מקבלים חינוך טוב יותר ובכלל "הכול טוב יותר"‪ .‬באותם רגעים‬
‫הרגשתי שהכול חוזר אליי‪ .‬הריחות המוכרים‪ ,‬המראה של האצטדיון‪ ,‬גשר הולכי הרגל‪ ,‬ואיך אפשר בלי הפיצה‬
‫השכונתית – "פיצה ויצמן"‪ ,‬זו שהיינו מחכים לה בכל מוצאי שבת עם מיץ ענבים – גולת הכותרת של הבילוי‬
‫המשפחתי המסורתי‪ ,‬הטעם המוכר‪ ,‬הישן‪ ,‬הענוג‪ .‬באותם רגעים לא הייתי טרודה בתקופת המבחנים ובכמות‬
‫חומר הלימוד שיש לי להספיק וללמוד‪ ,‬במשמרות העבודה‪ ,‬במגורים בעיר ללא הפסקה ובשכר הדירה‪ .‬באותם‬
‫רגעים הייתי מרוכזת כל כולי באותה ילדה בת ‪ 55‬שרק רוצה שמוצאי שבת יגיע‪ ,‬שעוצרת בדרכה מבית הספר‬
‫‪565‬‬
‫בשדה החרציות שצמוד לבניין המגורים כדי להריח ולהשתעשע עם החברים מהשכונה‪ ,‬שבימי החורף נהנית‬
‫לפתוח את המטריה החדשה שאבא קנה ופסגת שאיפותיה היא לטייל בגשם‪ ,‬בין הטיפות‪.‬‬
‫ויש את הרגעים שבהם אנו נעצרים‪ ,‬הלב נכמר והגרון נחנק‪ ,‬הרגעים האלה שגורמים לנו להיות במקום בו‬
‫סבלנו‪ ,‬נפגענו‪ ,‬בכינו ונעצבנו – שיר ישן שמזכיר את האהוב שעזב‪ ,‬ריח של בישול שמזכיר את סבתא שהלכה‬
‫לעולמה‪ ,‬מזג אויר קודר שמזכיר תקופה קשה בצבא‪ .‬באותם רגעים אתה מרגיש שניצחת ניצחון קטן‪ ,‬שהצלחת‬
‫לעבור את הקושי‪ ,‬הסבל והצער‪ ,‬שהיום אתה חכם יותר‪ ,‬מבין יותר‪ ,‬מחושל יותר‪ .‬שהיום הבחירות שלך‬
‫בדיעבד בטוח היו טובות יותר‪ ,‬שהיית נמנע מלדרוך על כל אותם מוקשים שהחיים זימנו‪ .‬המבט המפוכח של‬
‫היום הוא זה שגורם בסופו של דבר להתנער מהרגע הקטן והעצוב הזה ולהמשיך קדימה‪ ,‬כי אין הרבה ברירות‬
‫‪ −‬החיים מחכים שם בחוץ‪.‬‬
‫אם הייתה בידינו ההזדמנות לנצור את כל הרגעים האלה‪ ,‬השמחים‪ ,‬העצובים‪ ,‬המרגשים‪ ,‬המאכזבים‪,‬‬
‫המפתיעים‪ ,‬ולאגד אותם בסרט‪ ,‬סרט בהילוך איטי שבו נוכל להריץ קדימה את הקטעים הקשים ולהתענג‬
‫ולהתעכב על הרגעים המאושרים‪ ,‬לשבת ברגיעה ולנתח כל סיטואציה לאשורה‪ ,‬לרשום לנו בצד מסקנות‬
‫בדומה לדו"ח מעבדה שבו יש הנחות‪ ,‬ממצאים‪ ,‬ניתוח הממצאים ודיון ‪ −‬אני מניחה שעקומת הלמידה שלנו‬
‫הייתה במגמת עלייה‪ .‬היינו מסתובבים בעולם עם גב זקוף‪ ,‬חסרי פחד ומורא‪ ,‬מבינים שהחלק הקשה מאחורינו‬
‫ושאנו יכולים לכל מכשול שיופיע בדרכנו‪.‬‬
‫עד שזה יקרה ותימצא מכונת הזמן המתאימה‪ ,‬סרט על דיסק קשיח או משקפיים אופטיות שיחזירו אותנו בזמן‬
‫לתחנות חיינו ‪ −‬נצטרך לחיות עם התחושה הממכרת הזו ולקוות לטוב‪ ,‬לשאוף שהזיכרון הטוב שלנו יפעל‬
‫לטווח הארוך והפחות טוב ‪ −‬לטווח הקצר‪ ,‬לקוות שכמו בלמידה למבחן יהיה חלק של שינון‪ ,‬חלק של שאלות‬
‫פתוחות וחלק של שאלות אמריקאיות שבהן הסעיף "כל התשובות נכונות" – הוא בהחלט אופציה‪.‬‬
‫התחושות האלה חיברו אותי לשאלה‪" :‬מה היית מייעצת לילדה שהיית לפני שנים?" ‪ .‬התשובה מגיעה‬
‫מהעצמי העמוק שלי‪ ,‬וככל שהפכתי בדבר‪ ,‬המסקנה הברורה הייתה מספר אמיתות פשוטות וטריוויאליות‬
‫שכמו שנאמר בעגה הצבאית "נכתבו בדם"‪:‬‬
‫‪566‬‬
‫‪ .5‬גלי את עצמך‪ ,‬לאט‪ ,‬בקצב שלך‪ ,‬בלי הנחות ובלי מסכות‪.‬‬
‫‪ .1‬הזמן באמת מרפא הכול‪ :‬לב שבור‪ ,‬כישלון במבחן‪ ,‬אכזבה מחברים קרובים‪ ,‬בחירה לא נכונה‪.‬‬
‫‪ .3‬תמיד יש דרך חזרה – החיים הם לא כביש ללא מוצא ‪ ,‬תמיד ניתן לעשות סיבוב פרסה‪.‬‬
‫‪ .4‬תיהני מכל רגע‪ ,‬תנצלי כל יום – יום שעובר לא חוזר‪.‬‬
‫‪ .1‬תודי לאלוהים ‪ ,‬לבודהה או ליקום על מה שיש ‪ ,‬וכן‪ ,‬גם על מה שאין‪.‬‬
‫‪ .5‬הכי חשוב‪ :‬תאהבי את עצמך‪ ,‬כי אף אחד לא יאהב אותך כמו שאת יכולה ומסוגלת‪.‬‬
‫טריוויאלי? כבר אמרתי‪ .‬פשוט? כן‪ ,‬כבר נכתב‪ .‬יחד עם זאת אני מאמינה בכל לבי שהיישום והביצוע הלכה‬
‫למעשה הם לא כאלה פשוטים‪ ,‬בטח לא כשהחיים שלנו משודרים בשידור חי‪ .‬חכמת ה"בדיעבד" היא חכמה‬
‫ששמורה למתי מעט‪ ,‬אם בכלל‪.‬‬
‫ואולי זה טוב שאין לנו את מכונת הזמן‪ ,‬הרי אם נודה על האמת‪ ,‬אוסף הרגעים האלה הוא זה שהביא אותנו עד‬
‫הלום‪ ,‬הוא זה שעיצב את מי שאנחנו היום‪ ,‬את האישיות שלנו – על הטוב ועל הרע‪ ,‬על הגלוי והנסתר‪ .‬אולי‬
‫חלק גדול מהלמידה של חיינו מושתת על טעויות העבר‪ ,‬בדיוק כמו בניסוי מדעי‪ ,‬לגלות ולקלף רבדים‬
‫מהאישיות שלנו כדי להיות אנשים טובים יותר‪ ,‬שיתרמו לעצמם ולאחרים מהידע ומניסיון החיים שלהם‪,‬‬
‫שבזכות אותם רגעים ואותה למידה שמגיעה מיד או בדיעבד לאחריהם – העולם יהיה מקום טוב יותר‪.‬‬
‫אין ספק ‪ ,‬שמי שימציא את מכונת הזמן יזכה בתהילת עולם‪ ,‬בפרסום מקיר לקיר‪ .‬אנשים יעמדו בשערי‬
‫המכונה‪ ,‬נרגשים‪ ,‬חדורי מוטיבציה‪ ,‬ממש כמו בפתיחת סניף "איקאה" או במכירת חיסול ברשת אופנה יבקשו‬
‫לקחת חלק במאורע ההיסטורי‪ ,‬לקבל פיסה של חיים שחלפו‪ ,‬להיות לרגע צעירים‪ ,‬להתאחד מחדש עם אהוב‬
‫ישן ‪ ,‬לחבק את זה שאבד ‪ ,‬להגיד את המילה הנכונה ולהחזיר את כל השאר‪ .‬כמו בכל מאורע חגיגי‪ ,‬יהיו את‬
‫אלה שיפחדו לגעת‪ ,‬יימנעו מלחזור אל תקופה חשוכה שעברה‪ ,‬וכמובן יהיו את הספקנים שירימו גבה ויתהו‬
‫איך כולם לא מבינים שמה שמתרחש אינו אלא אחיזת עיניים‪.‬‬
‫‪567‬‬
‫ואני? לאיזה קבוצה אני משתייכת? פה אבחר בתשובה "כל התשובות נכונות"‪ :‬אשמח לחזור לרגעים‬
‫המשמחים‪ ,‬להימנע מאלה שקצת פחות ואהיה ספקנית כי כנראה יש סיבה למה עדיין לא המציאו מכונת זמן‬
‫שכזו ‪.‬‬
‫ובינתיים‪ ,‬עד שאצטרך לבחור תשובה אחת ברורה‪ ,‬אני אמשיך לחכות לאותה התחושה שתתפוס אותי בכל זמן‬
‫שתבחר לה ‪ ,‬מצפה לעתיד לבוא ולנושא החיבור הבא שלי‪ " :‬היום את בגיל ‪ – 15‬מה היית מייעצת לאישה בת‬
‫ה‪ 35-‬שהיית ‪. "?..‬‬
‫‪568‬‬
‫שמים מנצנצים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסה‬
‫שמים מנצנצים‪ ,‬שלג צחור‬
‫עם רדת חשיכה אנו מרגישים את הכפור‪.‬‬
‫מבט למעלה חושף שמים בהירים‪,‬‬
‫אך הלילה מתקרב‪.‬‬
‫על חיוכך מרוח אודם‪ ,‬על עינייך מסקרה‪,‬‬
‫תזכרי אותי עד נשימתך האחרונה‪.‬‬
‫כשתצחקי אשאל לסיבה‪,‬‬
‫'הזמן חולף במהרה'‬
‫בואי אליי עכשיו‪,‬‬
‫הבוקר כבר כאן‪.‬‬
‫שרידים פזורים‪,‬‬
‫סיגריות ומשקאות משכרים‪.‬‬
‫אל תשאלי אותי מדוע‪.‬‬
‫תסתכלי לכיוון מזרח‪ ,‬שם השמש עלתה‪.‬‬
‫אל תחשבי על המחלה הארורה‪.‬‬
‫את תישארי עמי תמיד‪,‬‬
‫והפצע לעולם לא יגליד‪.‬‬
‫‪569‬‬
‫ראי‪ ,‬לעולם יש חוש הומור‪,‬‬
‫שמים מנצנצים‪ ,‬שלג צחור‪.‬‬
‫כאילו הכול ממשיך להתקיים‪,‬‬
‫גם כשאת עוד אינך‪.‬‬
‫‪570‬‬
‫זכרונות מאדיס ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫אם תביט מקרוב‪ ,‬תבחין בהם ‪-‬‬
‫ילדי היבשת‪,‬‬
‫ילדיו של אף‪-‬אחד‪.‬‬
‫דקיקים‪ ,‬שבורים‪ ,‬מדממים מוגלה‪,‬‬
‫סוחבים על גבם הקטן את הקללה‪.‬‬
‫לא די במבט אחד‪.‬‬
‫עצור‬
‫התקרב‬
‫אל תחשוש‪.‬‬
‫אם תדע לראות את הלב‬
‫תגלה כי‬
‫מתחת לתחבושות‪ ,‬לפצעים‪ ,‬לעיניים השבורות‬
‫מסתתר ילד‬
‫שחולם להיות‪.‬‬
‫ילדי היבשת יודעים לשיר ולרקוד‪,‬‬
‫‪571‬‬
‫צחוקם מהדהד עם הרוח‪.‬‬
‫הם יודעים שכבר אין מקום לדמעות‪,‬‬
‫הם אטמו את הלב הפתוח‪.‬‬
‫אם תביט מקרוב‪ ,‬תבחין כי‬
‫ילדי היבשת‪,‬‬
‫ילדיו של אף‪-‬אחד‪,‬‬
‫דומים לילד שהיית אתה‬
‫סומכים עליך בעיניים עייפות‪ ,‬שתסיר מגבם את הקללה‪.‬‬
‫‪572‬‬
‫מי בוחר את מסלול חיינו? ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ואלקטרוניקה‬
‫אמרה השגורה בפי רבים היא שהטיול הארוך לאחר השירות הצבאי "משנה את החיים"‪ .‬אמרה זו‪ ,‬כוונתה‬
‫לעיצוב התודעה של הישראלי הצעיר בעזרת תקופת חיים השונה בתכלית מאופי השגרה הצבאית‪ .‬הקוטביות‬
‫במקרה זה‪ ,‬היא אשר קובעת את גבולות הגזרה של סולם החופש אותו לומדים הצעירים‪ :‬מצדו האחד מציאות‬
‫כובלת‪ ,‬קבועה מראש וכמעט בלתי ניתנת לערעור‪ ,‬ומצדו השני מציאות ליברלית‪ ,‬ללא כל פיקוח רמה ממונה‪,‬‬
‫הניתנת לבחירה‪.‬‬
‫את קצהו של הסולם המצדד בחופש הבחירה המוחלט מייצג עבורי זיכרון מהטיול שלי באיי הפיליפינים לאחר‬
‫שסיימתי את שירותי הצבאי‪ .‬אותו יום היה יום שבו הייתי מוכן להישאר לנצח‪ .‬יום שבו לא הייתה משמעות‬
‫לזמן‪ .‬יום שבו החלטתי לנוח מהדילוג בין איי הפלא הקטנים המרכיבים את אוצר הטבע הנקרא ארכיפלג‬
‫בקוויט (‪ .)The Bacuit Archipelago‬ישבתי בבית הקפה שאותו פקדתי כדרך קבע‪ ,‬ובין שלל השיחות‬
‫שערכתי עם אנשים שהזדמן להם לשבת בסביבתי‪ ,‬בלטה שיחה אחת‪ .‬השיחה התקיימה ביני לבין אישה יפנית‬
‫במגפי גומי‪ .‬היא הייתה בולטת בנוף‪ :‬מלבד העובדה שנעלה מגפיים כאשר כפכפים הם המנעל הנפוץ ביותר‬
‫בפיליפינים‪ ,‬שררו בה שלווה ונינוחות יוצאי דופן‪ .‬היא גוללה בפניי את סיפור חייה‪ ,‬תיארה את הדרך שעברה‬
‫החל מטוקיו ועד לבית הקפה בו ישבנו‪ .‬בית קפה זה‪ ,‬הסתבר‪ ,‬נוהל על ידה והוצע למכירה‪ .‬ההצעה הייתה‬
‫מפתה מאוד‪ ,‬ולכן כשנסתיימה השיחה הפלגתי בדמיוני וצפיתי בהמשך חיי‪ ,‬בו אני רוכש את בית הקפה ונשאר‬
‫לגור באותו הכפר‪ ,‬על חוף טרופי בצבעי לבן וטורקיז‪ ,‬ללא דאגות‪ ,‬ציפיות או אכזבות‪ .‬האין זהו גן עדן?‬
‫בבואי לבחון את השפעת אותו טיול על חיי‪ ,‬הגעתי למסקנה שכמעט ולא הייתה לו השפעה‪ .‬הקוטביות בהחלט‬
‫ניכרה‪ ,‬אך לא הזיזה את אותה נקודה בה מיקמתי את עצמי על הסולם מלכתחילה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬לא הייתה‬
‫ברורה לי הסיבה שבגינה מיקמתי את עצמי באותה נקודה בסולם‪ ,‬ואף יותר מכך – היכן אני ממוקם? האם אותן‬
‫החלטות שביצעתי במהלך חיי נבעו מבחירתי החופשית‪ ,‬או שאני תוצר של פס הייצור אותו מכתיבה החברה‬
‫של ימינו?‬
‫‪573‬‬
‫בניסיון לענות על השאלה‪ ,‬מניתי את אבני הדרך בחיי שסללו את דרכי אל סיום התואר הראשון בהנדסת חשמל‬
‫ואלקטרוניקה‪ :‬בתיכון היה לי חשוב מאוד להצטיין כיוון שידעתי שהצטיינות זו תצייד אותי במפתח שיפתח‬
‫עבורי את הדלת למוסד אקדמי מכובד‪ .‬בצבא חשקתי בתפקיד שיקנה לי את היכולת לקבל החלטות‬
‫משמעותיות‪ ,‬כאשר ההתערבות של רמה ממונה בהחלטותיי תהיה מצומצמת ככל שניתן‪ .‬כתוצאה מכך סיימתי‬
‫קורס קצינים והתקדמתי במעלה הסולם הפיקודי‪ .‬החלטתי להפסיק לצמוח בכיוון זה כאשר הבנתי שהמשך‬
‫ההתקדמות יגבה מחיר כבד מחיי המשפחה שאני עתיד לבנות‪ .‬מיד לאחר תום השירות הצבאי וטיול שארך‬
‫שלושה חודשים התחלתי את לימודי התואר הראשון‪ .‬בחירה נוספת שנבעה מכך הייתה המקצוע שברצוני‬
‫ללמוד‪ .‬עמדו לנגד עיניי שיקולים כלכליים והנושאים בהם מצאתי עניין‪ ,‬והחלטתי ללמוד הנדסת חשמל‬
‫ואלקטרוניקה‪ .‬ההחלטה הייתה מהירה‪ ,‬אך הולידה בהמשך דרך לא פשוטה כלל‪ .‬והנה‪ ,‬בעוד מספר ימים אסיים‬
‫את התואר הראשון בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה‪ ,‬עליו שקדתי ארבע שנים ארוכות‪ ,‬שבמהלכן תהיתי לא פעם‬
‫האם המאמץ אכן משתלם‪ .‬סיום התואר הוא ציון דרך חשוב במסלול חיי המותיר רושם רב על אנשים השואלים‬
‫אותי לעיסוקי‪ .‬גם העובדה שהייתי מפקד פלוגה בשירותי הצבאי מעוררת התפעלות‪ .‬אם כן‪ ,‬במבט ראשון‪ ,‬בכל‬
‫אבן דרך שציינתי ביצעתי בחירה חופשית‪ .‬אך לאחר בחינה נוספת‪ ,‬המסלול דומה מאוד למסלול של אחרים‪.‬‬
‫נראה שמתחת לכל נוצות האינדיבידואליזם אנו דומים זה לזה יותר מאשר אנו שונים זה מזה‪.‬‬
‫האם ההחלטות שביצעתי היו לחלוטין שלי‪ ,‬או שנתקבלו במסגרת תהליך ההרכבה של אותו פס ייצור חברתי‬
‫ותרבותי? מהי מידת השפעת המסלול הידוע והטוב השגור בפי ההורים‪ ,‬הסבים והסבתות ושאר מורי הדרך על‬
‫ההחלטות האינדיבידואליות של האנשים הצעירים בעיצוב חייהם? הרי כיום אנו מבוהלים משיעבוד ומתלות‪.‬‬
‫אנו נדרשים להיות הגיוניים‪ ,‬תכליתיים ומודעים לזכויותינו‪.‬‬
‫תשובה אחת לשאלות אלו ניתן למצוא בניסוי הקונפורמיות של חוקר הפסיכולוגיה החברתית סולומון אש‪,‬‬
‫שהתבצע בשנת ‪ .5215‬אש הושיב שבעה אנשים בחדר‪ ,‬כאשר מתוכם אדם אחד היה הנבדק‪ ,‬וששת האחרים‬
‫היו משתפי פעולה עם החוקר‪ .‬המטלה הייתה פשוטה‪ :‬לאנשים הוצגו שלושה קווים אנכיים באורכים שונים‪,‬‬
‫ועליהם היה לומר איזה מהקווים הוא הדומה ביותר לקו נוסף שהוצג‪ .‬הנבדק נדרש לענות לפני האחרון‪ ,‬לאחר‬
‫ששמע את תשובותיהם של חמשת האנשים שלפניו‪ .‬כאשר משתפי הפעולה ענו טעות זהה‪ ,‬הנבדק נטה לענות‬
‫‪574‬‬
‫כמוהם‪ .‬כאשר נשאלו הנבדקים מדוע ענו כפי שענו‪ ,‬סיפרו רובם כי ידעו שהם עונים תשובה שגויה‪ ,‬אך לא רצו‬
‫להיות שונים‪ .‬חלק מהנבדקים הטילו ספק ביכולת השיפוט שלהם ואחרים אף טענו שהשתכנעו על ידי הרוב‪.‬‬
‫האתגרים בהם עומד כל אינדיבידואל בחברה מורכבים עשרות מונים מהמטלה הפשוטה בניסוי אש‪ .‬מחקרים‬
‫נוספים תולים את רמת הקונפורמיות במעמד החברתי ובעונש שהחברה מטילה על הנונקונפורמיסטים‪ ,‬עונש‬
‫שעלול לבוא לידי ביטוי אף בדחייה שלהם אל מחוץ לחברה‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬אנו מאמצים לעצמנו דפוסי‬
‫התנהגות קונפורמיסטיים‪ ,‬כאשר המדד העיקרי לטיב ההחלטות שלנו הוא לרוב כיצד החלטה זו נתפשת בעיני‬
‫השאר‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬ברוב המקרים אנו כלל לא עושים זאת במודע‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬הפסיכולוג אלברט בנדורה‪,‬‬
‫בספרו "יסודות חברתיים של חשיבה והתנהגות‪ :‬תיאוריה קוגניטיבית חברתית"‪ ,‬טוען שלמרות שהסביבה‬
‫מצמצמת במידה ניכרת את חופש הבחירה של האדם‪ ,‬האדם הוא פרואקטיבי מטבעו‪ ,‬בעל יכולת לווסת את‬
‫התנהגותו ואינו מושפע מהסביבה בלבד‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬נותרת השאלה מהי מידת הפרואקטיביות של האדם לעומת הקונפורמיסטיות שבו‪ .‬לדעתי‪ ,‬על כל אדם‬
‫להשיב על כך בעצמו‪ ,‬במלוא הכנות ותוך הסתכלות פנימית עמוקה‪ .‬אני במידה רבה קונפורמיסט‪ ,‬ואף משתדל‬
‫לעשות זאת תוך הצטיינות בשביל הזהב הנבחר‪ .‬אך לאחרונה‪ ,‬כאשר היעד אליו מוליכה אותי דרכי מתבהר‪ ,‬אני‬
‫מרבה לחשוב על אותה יפנית במגפיים‪ .‬אני מעריץ את הנונקונפורמיסטיות האמיצה שגרמה לה לחיות את חייה‬
‫במקום שונה בתכלית ממקום הולדתה‪ ,‬להינשא לאדם זר ולגור בכפר בו החשמל מיוצר על ידי גנרטור מקומי‪.‬‬
‫אני מצטער בשבילה שהיא שילמה על כך מחיר כבד‪ :‬התנתקות כמעט מוחלטת מהוריה ומגורים הרחק מילדיה‬
‫הבוגרים‪ .‬אך יותר מכל אני מקנא בשלוותה‪ ,‬כיוון שאני מבין שרק כשברשותו שלווה כזו יכול אדם לחוש שלם‬
‫עם עצמו ולהעיד על כך שהוא מאושר‪ .‬כשאני מתרפק על הזיכרון של אותו יום שבו פגשתי אותה ומנסה לתאר‬
‫את חיי במקרה שבו רכשתי את בית הקפה‪ ,‬אני מבין לבסוף שאלו לא באמת החיים שאני מייחל לעצמי‪.‬‬
‫ההליכה נגד הזרם איננה מתאימה לכל אחד‪ ,‬והקונפורמיסטיות‪ ,‬על כל מגרעותיה‪ ,‬מייצרת לאדם מסגרת‬
‫ומנתבת אותו למסלול בטוח‪ ,‬שלרוב הוא הנכון‪ .‬כל שנותר לי הוא לקוות שכאשר אהיה בגילה‪ ,‬גם בי תקנן‬
‫אותה שלווה‪.‬‬
‫‪575‬‬
‫עוד יום במשרד ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל‬
‫אמצע הלילה‪ ,‬הגשם היורד ברחובות לונדון מפליא זעמו בגג הרעפים של הדירה בקומה השלישית‪.‬‬
‫"לעזאזל‪ ,‬הבטחתי לעצמי לא להסתכל על השעון"‪ ,‬חושב בליבו מייקל‪ .‬עוד לילה טרוף שינה מצפה לו‪,‬‬
‫הראשון מני רבים שעברו עליו‪ ,‬מאז אותו לילה ארור‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אין ברירה צריך לקום"‪ ,‬זה מה שהוא אומר לעצמו בכל בוקר כבר למעלה מחמש שנים‪.‬‬
‫זהו עוד בוקר אפרורי ברחובותיה המטופחים של שכונת ווסט'הנד‪ ,‬בצפון לונדון‪ .‬שכונה הידועה בזכות‬
‫המשפחות המבוססות המתגוררות בה‪.‬‬
‫מייקל מתכונן לעוד יום עבודה‪ ,‬בעודו בוחש בכוס הקפה שהכין לעצמו‪" .‬הקפה הזה צריך להשאיר אותי ער ‪55‬‬
‫שעות‪ ,‬נחזיק אצבעות‪ "...‬בעודו לוגם את כוס הקפה המהביל‪ ,‬נשמעת טריקת דלת‪ ,‬כוס הקפה נשמטת מידיו‬
‫של מייקל ומתנפצת לרסיסים‪" .‬אולי אני צריך להוריד את מינון הקפה"‪.‬‬
‫לאחר שסיים לאסוף את שברי כוס הזכוכית‪ ,‬מתחיל מייקל להתלבש‪ .‬מציץ בחטף במראה‪ ,‬שיערו החום‪ ,‬מפוזר‬
‫מעט‪ ,‬זיפים קצוצים מעטרים את פניו החטובות‪ .‬עד לפני חמש שנים לא היה מרשה לעצמו לצאת מהבית לא‬
‫מגולח‪ ,‬אך הרגלי ההגיינה שלו השתנו מאז אותו לילה‪ .‬בעודו מתכונן לצאת מביתו הטלפון מצלצל‪.‬‬
‫"מייקל‪ ,‬מדבר ג'ון‪ ,‬משהו דחוף קרה‪ ,‬מתי אתה מגיע למשרד?" לחץ הדם של מייקל עולה‪ ,‬פרצופו מאדים‪.‬‬
‫"מה קרה? מה כל כך דחוף?"‬
‫"אתה יודע שאני לא יכול לדבר על זה בטלפון‪ .‬פשוט תגיע לכאן מיד"‪ ,‬עונה לו ג'ון‪.‬‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר‪ ,‬בדיוק התכוונתי לצאת‪ ,‬אגיע בעוד חצי שעה"‪.‬‬
‫‪576‬‬
‫"בדיוק מה שחסר לי‪ ,‬עוד מקרה חירום‪ ,‬זה הולך להיות יום ארוך‪"...‬‬
‫בצאתו מביתו לוקח מייקל נשימה עמוקה‪ ,‬הוא תמיד אהב את ריח הגשם הטרי‪ ,‬ואת רוח הבוקר הקרירה‬
‫הנושבת על פניו‪.‬‬
‫בחלוף ‪ 15‬דקות הגיע מייקל למשרדו‪ ,‬אשר בבניין קומות ישן‪ .‬מעטים יודעים כי בבניין זה ממוקם המטה של‬
‫יחידה סודית של שירותי הביון הבריטי‪ .‬מייקל מחזיק בתפקיד רגיש ביחידה‪ ,‬ומשמש למעשה כיד ימינו של‬
‫ג'ון‪ ,‬מפקד היחידה‪.‬‬
‫"בוקר טוב מייקל‪ ,‬מה שלומך?" מקבלת את פניו פקידת הקבלה קייט‪.‬‬
‫"בסדר גמור‪ .‬עוד יום במשרד‪ "...‬עונה לה מייקל‪ ,‬כשחיוך ציני עולה מזוית פיו‪ .‬מייקל צועד במסדרונות‬
‫היחידה כשגבו זקוף‪ ,‬כתפיו הרחבות רפויות‪ .‬הוא מקרין ביטחון רב‪ .‬למרבה האירוניה הוא חייב את קידומו‬
‫המטאורי למה שקרה באותו לילה נורא‪ .‬הוא פוגש את ג'ון‪.‬‬
‫"מייקל בוא ניכנס לחדר הישיבות‪ ,‬האירוע כבר מתגלגל‪ ,‬כל שנייה קובעת"‪ .‬ג'ון מתהלך הלוך ושוב בחדר‬
‫הישיבות‪ ,‬העצבנות מורגשת על פניו‪" ,‬רבותיי‪ ,‬היום בשעה ‪ 54:55‬המחתרת האירית החלה במבצע חשאי‪ .‬אנו‬
‫חושדים כי מדובר במבצע לחיסול אחד מבכירי השלטון הבריטי‪ ,‬אנו לא יודעים בוודאות במי מדובר‪ ,‬אך אנו‬
‫חושדים כי מדובר בראש הממשלה‪ .‬מיותר לציין שאנו נעשה כל שניתן על מנת לסכל ניסיון חיסול שכזה"‪.‬‬
‫"איפה אנו עומדים מבחינת הערכות שלנו?" שואל טים‪ ,‬אחד הסוכנים הבכירים ביחידה‪ ,‬ויריבו המושבע של‬
‫מייקל‪.‬‬
‫‪577‬‬
‫"בידינו מידע מודיעיני מדויק על הפעולה המתוכננת"‪ ,‬עונה ג'ון‪ .‬דממה דקה שוררת החדר‪ .‬שנים רבות הארגון‬
‫מנסה לאסוף מודיעין על המחתרת האירית‪ ,‬אך ללא הצלחה‪.‬‬
‫"הצלחנו להחדיר מרגל לשורות המחתרת באירית"‪ ,‬מילים אלו מכות בתדהמה את כל הנוכחים החדר‪.‬‬
‫"מדוע המידע הזה לא הגיע אלינו? " זועק טים‪ ,‬ומכה באגרופו על השולחן‪ .‬הוא רותח מזעם‪ ,‬והוא ממש לא‬
‫מנסה להסתיר זאת‪.‬‬
‫"אתה ידעת על זה מייקל?" שואל טים‪ .‬מייקל לא מספיק להשיב‪ ,‬וטים מיד משגר לעברו עקיצה‪.‬‬
‫"שאלה טיפשית‪ ,‬ברור שידעת‪ ,‬אתה הרי חביבו של ג'ון"‪.‬‬
‫"זה מספיק‪ ,‬טים"‪ .‬מתערב ג'ון‪" ,‬זה לא הזמן לסגור חשבונות אישיים"‪ .‬כולם ביחידה ידעו כי מייקל מהווה‬
‫סדין אדום עבור טים‪ ,‬בעיקר בשל העובדה שלמייקל אין ניסיון מבצעי‪ ,‬בניגוד לשאר הבכירים בארגון‪.‬‬
‫הנוכחים בחדר נעים בכסאם בחוסר נוחות‪ .‬הם יודעים כי הסיבה שלא עודכנו בדבר המרגל‪ ,‬הוא בשל החשד‬
‫כי אחד מהם העביר מידע למחתרת האירית‪.‬‬
‫"אני מבקש מכל הנוכחים כאן לתדרך את הסוכנים שבאחריותם בדבר המצב החדש שנוצר‪ .‬ראש הממשלה‬
‫נמצא כעת בביקור בכמה מדינות בדרום אמריקה‪ ,‬ייתכן כי החיסול יתבצע על‪-‬ידי שכיר חרב מקומי‪ .‬עלינו‬
‫להיות מוכנים לכל האפשרויות‪ .‬זהו‪ ,‬זה כול מה שהיה לי להגיד‪ .‬חזרו לעבודתכם‪ .‬בהצלחה!"‬
‫‪578‬‬
‫המידע החדש הפתיע את מייקל‪ .‬למרות מה שאמר טים‪ ,‬הוא לא עודכן מבעוד מועד בהתפתחות המפתיעה‪.‬‬
‫הוא הרגיש כי משהו רע עומד לקרות‪ ,‬אך ניסה להתעלם מהרגשה זו‪.‬‬
‫מייקל נכנס אל משרדו‪ ,‬מנסה לעכל את המידע החדש שנחת עליו כרגע‪ .‬הוא החל להסתובב בחדר‪ ,‬לוקח את‬
‫קנקן המים ומוזג לכוס הארוכה שפינת השולחן‪ .‬לפתע הטלפון שבמשרדו מצלצל‪ ,‬ההרגשה הרעה שקיננה בו‬
‫קודם רק הולכת וגוברת‪ .‬מייקל מרים את השפורפרת ושמע קול מוכר מעברו‪" ,‬מייקל‪ ,‬זה אני"‪ ,‬עונה לו הקול‬
‫מעברו השני של הקו‪ .‬מייקל מיד מזהה את הקול‪ .‬זהו אביו‪ .‬הוא לא דיבר איתו מאז אותו אירוע נורא‪.‬‬
‫"איך השגת את המספר הזה?"‬
‫"זה לא חשוב עכשיו‪ ,‬יש לי את הדרכים שלי‪ ,‬אתה יודע"‪.‬‬
‫"יודע יותר מדי טוב"‪ ,‬אומר בלבו מייקל‪.‬‬
‫"אתה יודע מה אני עומד לבקש ממך‪ ",‬אומר לו אביו‪ .‬אביו של מייקל הוא אחד הבכירים במחתרת האירית‪,‬‬
‫סוכנות הביון הבריטית אפילו לא מכירה את זהותו‪.‬‬
‫"שכח מזה‪ ,‬אני עדיין מתאושש מהפעם הקודמת שעזרתי לך‪ .‬לא אעשה זאת‪ .‬לא אבגוד במדינתי בשנית!"‬
‫"מייקל‪ ,‬אני מפציר בך‪ ,‬זה חשוב‪ .‬לא אנסה לשכנע אותך‪ .‬אני יודע שתקבל את ההחלטה הנכונה‪ .‬אם תחליט‬
‫לבצע את הדבר הנכון‪ ,‬איש הקשר שלנו יפגוש אותך ליד אצטדיון הכדורגל בלונדון"‪.‬‬
‫מייקל הניח את השפורפרת‪ .‬הוא קרוע כעת בין הנאמנות למדינתו‪ ,‬לבין הנאמנות למשפחתו‪ .‬אך למרות הכול‪,‬‬
‫הוא ידע בתוכו כי אין לו ברירה‪ ,‬עליו להענות לבקשת אביו‪.‬‬
‫‪579‬‬
‫הוא צריך לחדור למשרדו של ג'ון‪ ,‬לפרוץ למחשבו ולמצוא את שמו של המרגל שהצליח הארגון להחדיר‬
‫לשורות המחתרת האירית‪.‬‬
‫מייקל מתקרב למשרדו של ג'ון בהססנות‪ .‬הוא יודע שיש לו משימה לבצע‪ .‬הוא מתחיל לדבר עם מזכירתו של‬
‫ג'ון‪ ,‬מנסה לפלרטט איתה במטרה להסיח את דעתה‪ .‬הוא רוצה לברר את הלו"ז של ג'ון‪ ,‬על מנת שיוכל לחדור‬
‫למשרדו באין מפריע‪ .‬מייקל מבחין בפתק המוצמד למסך המחשב של המזכירה‪" ,‬פגישה עם השר לענייני‬
‫מודיעין בשעה ‪."51:55‬‬
‫"זו ההזדמנות שלי "‪ ,‬חושב בלבו מייקל‪ .‬הוא מסיים את שיחתו עם המזכירה‪ ,‬וממהר חזרה למשרדו‪ .‬מייקל‬
‫ממתין לשעה ‪ ,51:55‬נע הלוך ושוב במשרדו בחוסר סבלנות‪ .‬השעה ‪ 51:55‬ומייקל מנצל את ההזדמנות ופורץ‬
‫את דלת משרדו של ג'ון‪ .‬האוויר במשרדו של ג'ון חם ומחניק‪ .‬מייקל מתחיל להזיע‪ ,‬אגלי זיעה נוטפים על לחיו‪.‬‬
‫הוא עייף‪ ,‬יותר מדי עייף מהמצב הבלתי אפשרי שנקלע אליו‪ .‬לפתע דמות נוספת נכנסת למשרדו של ג'ון‪.‬‬
‫"מייקל‪ ,‬מה אתה עושה פה?" מייקל קופא במקומו‪ ,‬זהו טים‪ .‬פרצופו ההמום של מייקל יותר ממרמז לטים על‬
‫מה שמתרחש‪ .‬לטים היו חשדות כבר תקופה ארוכה‪ ,‬הוא מעולם לא האמין לגרסתו של מייקל בקשר למאורעות‬
‫אותו לילה‪ ,‬הוא תמיד האמין כי מייקל הוא הבוגד ולא רוג'ר‪ .‬רוג'ר היה חברו הטוב של מייקל‪ ,‬וסוכן בכיר‬
‫בארגון‪ .‬רוג'ר גילה לפני חמש שנים כי מייקל מעביר מידע למחתרת האירית‪ ,‬ובא להתעמת עם מייקל באותו‬
‫לילה‪ .‬למייקל לא הייתה ברירה והוא נאלץ להרוג את רוג'ר‪ .‬לאחר מכן הציג את גרסתו שלו למהלך האירועים‬
‫וטען כי רוג'ר הוא הבוגד‪ ,‬והוא נאלץ להורגו לאחר שהתעמת איתו‪ .‬כולם בארגון קנו את גרסתו‪ ,‬פרט לטים‪.‬‬
‫כעת מגלה טים כי הוא צדק‪.‬‬
‫"תמיד ידעתי שאתה הוא הבוגד"‪ ,‬מטיח בו טים‪.‬‬
‫"איך יכולת? אלמנתו של רוג'ר עדיין חושבת שהוא בגד במדינתו!"‬
‫מייקל נזכר כי במגירה במשרד של ג'ון יש אקדח‪ .‬הוא מוציא אותו ומכוונו לעבר טים‪ .‬טים לא חמוש‪ ,‬הוא לא‬
‫‪580‬‬
‫ציפה שיפגוש מישהו שינסה להורגו בתוך בניין ההארגון‪ .‬טים מסתכל בעיניו של מייקל‪ ,‬לא מתחנן ולא מבקש‬
‫ממנו שיחוס אליו‪ ,‬רק נועץ בו את עיניו‪" .‬קדימה‪ ,‬בוגד עלוב‪ ,‬תירה כבר!" מייקל מתקשה ללחוץ על ההדק‪.‬‬
‫לפתע נשמעת יריייה‪ ,‬מייקל מתמוטט‪ ,‬כדור מדויק פגע בלבו‪.‬‬
‫"הפגישה הסתיימה מוקדם מהצפוי"‪ ,‬אומר ג'ון‪ ,‬ומחייך לעבר טים חיוך ממזרי‪.‬‬
‫"התכנית שלנו הצליחה ‪ −‬חשפנו את הבוגד"‪ ,‬אומר טים‪ .‬ניתן לראות את אנחת הרווחה על פניו‪.‬‬
‫"צדקת לכל אורך הדרך‪ ,‬זה לא יישכח כשיצטרכו לבחור את מחליפי"‪ ,‬אומר לו ג'ון‪.‬‬
‫‪581‬‬
‫חירות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫היא בחרה לצעוד לבדה‬
‫היו שאמרו שפיללה בעוצמה‪,‬‬
‫למרות שאחרים תהו מדוע‪,‬‬
‫אמרו שתקוותיה היו גלות של המתנה‪,‬‬
‫מיאנה להביט נכוחה‬
‫אבל בוקר סתיו אחד הפציע בנו‬
‫תלתה מבטה מעלה ברקיע‪.‬‬
‫והיא אינה‪.‬‬
‫לא היה לה אח ורע‬
‫העצים‪ ,‬כך אומרים‪ ,‬עמדו עדים‬
‫השמיים רעמו בדממה‪ ,‬הניחו לשקט להלום‬
‫לא צורך בדרך ארץ‪ ,‬בהבל הבלים‬
‫אבל מי שראה את המעשה אמר‬
‫רק יהב עז לדרור‪ ,‬לחופש‬
‫כי בא על מקומו בשלום‪.‬‬
‫מחבלי המריונטה הכובלים‬
‫היא פרשה זרועותיה‪ ,‬מפתח כנפיה‬
‫שאפה אליה את השחר העולה‪ ,‬את השמש‬
‫וחּומה‬
‫כמהה הייתה להיות ציפור‪,‬‬
‫לעוף הרחק באבחת כנף‪ ,‬אל אופקים לא ידועים‬
‫ובתנועת תחינה מאושרת פתחה כפיה‬
‫היא ריחמה על העשבים‪ -‬בשירתם‬
‫ונעלמה‪.‬‬
‫לעולם יישארו נטועים‬
‫כמהה הייתה להיות שלהבת‪,‬‬
‫לשרוף בכוח במחולה הבודד‬
‫ועל שהצליח לטעת ביתו באוויר‬
‫בערה קנאתה באד‪.‬‬
‫‪582‬‬
‫חמש דקות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫אני יושבת בחדר ההמתנה‪ ,‬במגדל המאה‪ ,‬משקפי שמש כהות עוטות את עיניי‪ ,‬קר לי ואני מחבקת את ברכיי‬
‫ומתכנסת ככדור‪ ,‬מנסה לבודד עצמי מהסביבה‪ .‬את המעטפה אני מחזיקה בין הברכיים חזק שלא תשמט‪ .‬זהו‬
‫יום שישי בבוקר והחדר מלא באנשים‪ .‬שיחה קולנית בין שני גברים צעירים על הפריימריז במפלגת העבודה‬
‫אמש‪ ,‬מתרברבים כאילו הם‪-‬הם‪ ,‬שגרמו למהפך‪ .‬ילדה כבת שנתיים צועדת סביב סביב עם עגלת בובה‪ .‬לדלת‬
‫הרופא שמולי מוצמדת מימין לוחית‪ :‬רופא בית חולים איכילוב‪ .‬אין שם‪.‬‬
‫הרופא ביקש שאמתין חצי שעה עד שהטיפות ירחיבו את האישונים במידה מספקת‪ ,‬ואז יקרא לי שוב‪ .‬אני‬
‫ממתינה כבר כארבעים דקות‪ ,‬עוקבת אחר תנועת האנשים לחדר וממנו‪.‬‬
‫אני מתוחה‪ .‬מגלגלת במחשבותיי את השבועיים האחרונים‪.‬‬
‫בביקורי לפני שבועיים‪ ,‬נכנסתי לאותו החדר שבו ישב‪ ,‬מאחורי שולחן רחב‪ ,‬רופא בית חולים איכילוב‪ .‬אחר‪.‬‬
‫כבן גילי‪ ,‬פניו משדרות דריכות וענייניות‪ .‬מסרתי לו את הכרטיס המזהה שלי והוא הנהן בראשו‪ ,‬מבקש שאפרט‬
‫את סיבת בואי‪.‬‬
‫לאחרונה אני רואה נקודה שחורה בשדה הראייה‪ ,‬אמרתי‪ .‬כמו חרק שחור העוקב אחר תנועות עיניי‪.‬‬
‫"מעין עכירות? לכלוך?" שאל‪.‬‬
‫"לא"‪ ,‬עניתי‪" ,‬נקודה"‪.‬‬
‫"הבזקים"?‬
‫"לא"‪.‬‬
‫"באיזו עין?" שאל‪.‬‬
‫היססתי‪ .‬לא בדקתי זאת‪ .‬את הנקודה אני רואה מול שדה הראייה הימני‪" .‬אולי ימין"‪ ,‬אמרתי‪" .‬איני בטוחה"‪.‬‬
‫"מעבר לכך?"‬
‫"רואה מצויין‪ .‬אין משקפיים"‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬בואי נבדוק"‪.‬‬
‫‪583‬‬
‫"את רואה ‪ ,"5/5‬פסק בסיום בדיקת חדות הראייה‪" .‬כעת נזליף טיפות מרחיבות אישונים ובעוד חצי שעה נבצע‬
‫בדיקה מלאה"‪.‬‬
‫הבדיקה המלאה היתה מעט לא נעימה‪ .‬ישבתי מול המכשיר‪ ,‬ראשי מקובע‪ ,‬והתבקשתי להתמקד בנקודות‬
‫שונות‪ .‬הרופא‪ ,‬עיניו בתוך המכשיר מצידו השני‪ ,‬קרוב באופן מביך קמעה‪ ,‬עקב בריכוז‪ .‬אחר כך הוחדרה עדשה‬
‫לתוך עיני הימנית‪ ,‬החשודה‪ .‬בסיום הבדיקה הרופא ביקש שאשב בחזרה בכיסא אשר מולו‪.‬‬
‫"הלכלוך שאת רואה"‪ ,‬פתח הרופא‪.‬‬
‫"נקודה"‪ ,‬תיקנתי‪.‬‬
‫"זוהי תופעה אופיינית להתנתקות הזגוגית מדפנות העין"‪ ,‬המשיך‪" ,‬התגבשות של הג'לי המקיף את העין‪ .‬זה‬
‫קורה בדרך כלל בגיל מבוגר‪ ,‬נניח שישים‪ ,‬אולם גם בגילך זה יתכן‪ ,‬הנה אני רואה מספר לכלוכים כבר מגיל‬
‫עשרים ותשע‪ .‬חיים עם זה ומתרגלים לזה‪ .‬המוח לומד להתעלם בהדרגה‪ .‬קצת כמו להשלים עם זה שאני‬
‫קירח"‪.‬‬
‫חייכתי‪.‬‬
‫"הגיעי לביקורת בעוד שבועיים ובכל מקרה של החמרה‪ ,‬כגון הופעת כתמים‪ ,‬הבזקים‪ ,‬תחושת מסך מול שדה‬
‫הראייה‪ ,‬פני מיד לחדר מיון לבדיקת עיניים"‪.‬‬
‫הבנתי‪" .‬תודה"‪ ,‬סיכמתי‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬אבל יש גם בעיה"‪ ,‬המשיך‪" ,‬מצאתי א‪-‬סימטריה בולטת בקיעורי דסקיות העין שלך‪ ,‬על כן נצטרך‬
‫לשלול גלאוקומה ואני מבקש שתבצעי בדיקות שדה ראייה ו – ‪ .OCT‬אחר כך תחזרי שוב לבדיקת רופא‬
‫עיניים"‪ ,‬הוא הרחיב‪ ,‬אך מחשבתי כבר נדדה‪.‬‬
‫אספתי את חפציי ויצאתי‪ .‬לא ידעתי מהי גלאוקומה‪ .‬גיגלתי "גלאוקומה"‪ .‬בראייתי המטושטשת מן הבדיקה‪,‬‬
‫זיהיתי את המילים‪ :‬מחלה‪ ...‬זקנה‪ ...‬נזק בלתי הפיך לעצב הראייה‪ ...‬שדה הראייה ההיקפי קטן‪ ..‬עד לעיוורון‬
‫מוחלט‪...‬‬
‫‪584‬‬
‫עיוורון? נדהמתי‪ .‬חשתי את לבי ההולם ואת החרדה המציפה אותי‪ .‬יצאתי מהמרפאה והשמש הכתה בי‪,‬‬
‫אישוניי עדיין מורחבים מהבדיקה וראייתי מעורפלת ביותר‪ ,‬התחלתי לצעוד אל ביתי‪.‬‬
‫מחשבות רבות התערבלו בראשי‪ .‬מה לי ולזה? תמהתי‪ .‬מה לי ולמחלות הזקנה האלו? אני אמנם בת שלושים‬
‫ותשע‪ ,‬אולם בכל כוחי מדמה את עצמי לצעירה‪ ,‬נאבקת בקולות הפנימיים המתנגדים לכך‪ .‬לאחרונה נראה היה‬
‫שהגעתי להכרעה‪ .‬זה מכבר חזרתי לאוניברסיטה והתחלתי ללמוד פסיכולוגיה‪ ,‬מתוך הבהוב פנימי עקבי‪ ,‬אך‬
‫גם דק ומרפרף‪ ,‬שיכולה אני לשנות את מקצועי גם בגילי‪ .‬שאין זו גזירת גורל להמשיך ולעסוק במקצוע אותו‬
‫בחרתי בגיל עשרים ואחת‪ ,‬ושאיני מזהה בו עוד את עצמי‪ .‬מקצוע‪ ,‬שעם השנים‪ ,‬צמצם את נפשי והותיר אותי‬
‫רעבה לרוח‪ .‬והנה ‪ −‬הגוף מתעמר בי‪ .‬מקניט אותי‪ .‬מה חשבת לעצמך‪ .‬איך אוכל ללמוד באוניברסיטה אם‬
‫אתעוור? תהיתי‪ .‬האם ספרי הלימוד זמינים בכתב ברייל?!‬
‫הכרתי בכך שמחשבותיי מרחיקות לכת ואינן רציונליות‪ ,‬אולם לא יכולתי להפסיקן‪.‬‬
‫חשבתי על הסרטן שאובחן אצל גיסתי‪ ,‬בת גילי‪ ,‬רק לפני חודש וחששותיי התעצמו‪ .‬האם אנחנו באמת‬
‫צעירות? האם באמת הכול עוד פתוח בפניי?‬
‫הגעתי הביתה וקרסתי על המיטה בבכי‪.‬‬
‫את השבועיים הבאים העברתי בבדיקות‪ ,‬בחדרי המתנה מלאים בבני הגיל השלישי‪ .‬מסתייגת מעצם נוכחותי‬
‫בחדרים האלו‪ .‬לא נעלמה מעיניי‪ ,‬הרואות עדיין‪ ,‬ההשפעה הנפשית‪ ,‬המערערת‪ ,‬שיש לכך על הנרטיב הפנימי‬
‫שלי‪.‬‬
‫עברה שעה ואני כמהה שיגיע כבר תורי‪ .‬רופא בית החולים איכילוב הבטיח שיפענח עבורי את הבדיקות‪ .‬אני‬
‫מעבירה את המעטפה מיד ליד‪ .‬מחשבת כמה אנשים נכנסים אל הרופא ביום עבודה‪ ,‬כמה פנים שונות‪ ,‬כמה‬
‫‪585‬‬
‫ריחות גוף‪ ,‬כמה קולות‪ ,‬כמה סגנונות דיבור‪ .‬זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי עבור הרופא‪ ,‬וודאי עבורי‪ .‬אני‬
‫חשה מיזנתרופית‪ .‬תוהה כמה אנשים מקבל פסיכולוג ביום‪ .‬אולי בכל זאת עיסוק בפסיכולוגיה לא יתאים לי‪.‬‬
‫מהחדר יוצאת באיטיות אישה עבת בשר‪ ,‬כבת שבעים‪ ,‬נשענת על הליכון‪ ,‬ונתמכת על ידי המטפלת הפיליפינית‬
‫שלה‪ .‬היא שהתה בחדר זמן ארוך וממושך‪ .‬אני משערת שהיא התקשתה לעקוב אחרי הוראות הרופא‪ ,‬בבדיקה‬
‫המורכבת הזו‪.‬‬
‫הנה מופיע המספר שלי על המסך ואני נכנסת אל החדר במהירות‪.‬‬
‫"וואו‪ ,‬זו לא היתה חצי שעה"‪ ,‬איני מתאפקת ומעירה‪.‬‬
‫הוא מביט בי‪ ,‬מיואש‪" .‬כשקובעים תורים של חמש דקות לחולה‪ ,‬משלים גם את החולים וגם את עצמנו"‪ ,‬הוא‬
‫עונה‪.‬‬
‫אני חשה את תסכולו ומתחרטת שהעליתי את הנושא‪.‬‬
‫"בואי עשי כעת מאמץ לעקוב אחר הוראותיי בדיוק ובמהירות"‪ ,‬הוא מבקש‪ ,‬נמרץ‪" ,‬אחרת אנשים ימתינו כאן‬
‫עוד שעות רבות"‪.‬‬
‫אנחנו ניגשים לבדיקה מול המכשיר‪ .‬אני מתאמצת לעקוב אחר הוראותיו‪ .‬הוא מסיים את בדיקת עין ימין ונכשל‬
‫בהכנסת העדשה לעין שמאל‪ ,‬ומנסה שוב‪ .‬הבדיקה כואבת ולא נעימה‪.‬‬
‫"אז מה את עושה?" הוא שואל‪ ,‬אולי בנסיון להרגיע אותי ולזרז את מהלך הבדיקה‪.‬‬
‫"אני מהנדסת תעשייה וניהול"‪.‬‬
‫‪586‬‬
‫"יפה מאוד"‪ ,‬הוא עונה‪ ,‬ואני מזהה הערכה בקולו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל אני עושה עכשיו שינוי והתחלתי ללמוד פסיכולוגיה"‪ ,‬אני ממשיכה‪.‬‬
‫"פסיכולוגיה?" נשמע שהוא תמה על הבחירה הזו‪ ,‬כמו מאוכזב‪" .‬רגע‪ ,‬ואיפה למדת הנדסת תעשייה?‬
‫בשנקר?"‬
‫"לא‪ ,‬באוניברסיטת תל אביב‪ .‬גם עסקתי בכך הרבה שנים‪ ,‬בהיי‪-‬טק"‪.‬‬
‫השיחה לא נעימה לי ואני חשה כמתנצלת‪.‬‬
‫"ויש לך ילדים?"‬
‫"כן‪ ,‬שניים"‪.‬‬
‫"יפה מאוד‪ ,‬רגע‪ ,‬הביטי שוב למעלה‪ .‬לא לזוז"‪.‬‬
‫נדמה שהוא מבחין במשהו‪.‬‬
‫אחרי דקה או שתיים הבדיקה מסתיימת והוא מזמין אותי לשבת מולו‪ ,‬בשולחן הרחב‪.‬‬
‫"הנקודה שאת רואה"‪ ,‬הוא פותח‪" ,‬זהו חור ברשתית עין שמאל‪ .‬הוא נוצר כתוצאה מהיפרדות גלגל העין‬
‫מהדפנות‪ .‬החור קיים כפי הנראה כבר מספר חודשים כי הצטלק כבר בשוליו ועל כן אין צורך בכל פעולה‬
‫נוספת‪ .‬רק הגיעי לביקורת בעוד עשרה ימים"‪.‬‬
‫‪587‬‬
‫אני מהנהנת‪ .‬מעכלת‪ .‬חור? עין שמאל? מתפלאת ביני לבין עצמי‪ .‬תוכל כעת לפענח עבורי את תוצאות‬
‫הבדיקות? אני מושיטה לו את המעטפה העבה ביד רועדת‪ .‬אתה תראה שם בורות גדולים ולא סימטריים‪ ,‬אני‬
‫מזהירה אותו‪.‬‬
‫הרופא עוצר אותי‪" ,‬בואי פשוט תני לי לראות‪ ,‬מאין המסקנות הללו? אינך רופאה"‪.‬‬
‫אני פורצת בבכי‪.‬‬
‫"מה קרה עכשיו?" הוא מתפלא‪ ,‬נבוך‪ .‬נדמה שזה מעל לכוחותיו גם לתמוך בי עכשיו‪ ,‬כשהזמן דוחק‪.‬‬
‫אני מנסה לאסוף את עצמי‪ .‬מודעת לזמן הקצר‪" .‬אני פשוט מאוד דואגת"‪ ,‬אני עונה‪" ,‬אני מחכה כבר ימים‬
‫ארוכים לתוצאות"‪.‬‬
‫הוא מעיף מבט בתרשימים של שדה הראייה‪ ,‬אותם תרשימים שאני ובן זוגי שקדנו בנסיון לפענח‪ ,‬ופוסק מייד‪:‬‬
‫"שדה ראייה מצויין"‪ .‬אחר כך הוא מעיף מבט בתמונות ה‪" .OCT -‬כן‪ ,‬יש א‪-‬סימטריה‪ ,‬אבל זה כנראה מולד‪.‬‬
‫אין כלל לחץ תוך עיני‪ .‬אין שום דבר‪ .‬לסיכום"‪ ,‬הוא ממהר ואומר‪" ,‬אין כל בעיה‪ ,‬אין גלאוקומה‪ ,‬תשכחי‬
‫מהסיפור הזה"‪ ,‬הוא אומר בהבלטה‪" .‬בואי נמצא את מה שיש‪ ,‬ולא נמציא את מה שאין"‪.‬‬
‫אני מחייכת בהקלה‪ .‬חשה חיבה לרופא הצעיר שיושב מולי‪.‬‬
‫בואי לביקורת בעוד שנה‪.‬‬
‫אני מודה לו ויוצאת במהירות מהחדר‪.‬‬
‫הפעם לא אשוב ברגל‪ .‬השמש מסנוורת מדיי‪ .‬אני מתקשרת לתחנת המוניות‪" .‬חמש דקות"‪ ,‬עונה לי הסדרן‪.‬‬
‫‪588‬‬
‫"הבחורה עם הקוקר הבלונדיני" ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫כשהייתה ילדה‪ ,‬חלמה ליאור להיות סופרת‪ .‬כפי שקורה לרוב הילדים לאחר המפגש הבלתי נמנע והמעט אכזרי‬
‫עם המציאות‪ ,‬גם היא בסופו של דבר נטשה את חלום הילדות לטובת מקצוע יותר "מעשי"‪ ,‬כפי שהוריה אהבו‬
‫להדגיש‪.‬‬
‫ליאור בחרה בלימודי הנדסה אך הבטיחה לעצמה כי לא תעזוב את עולם הכתיבה שהמשיך לחיות בה לילות‬
‫כימים‪ .‬בשעות הערב המאוחרות היא הייתה מתיישבת מול המחשב ומחכה להשראה פתאומית שתציף אותה‬
‫במילים ותציל אותה מהשקט המעיק שמילא את סביבתה‪ .‬מדי פעם‪ .‬לילי‪ ,‬כלבתה שהייתה מגזע קוקר ספאניל‬
‫בצבע דבש וחברתה הנאמנה לחיים‪ ,‬נכנסה לחדר ונעצה בליאור מבט נוקב המשדר חוסר סבלנות‪ ,‬כנראה תוהה‬
‫מתי תגיע השעה לצאת לטיול הקבוע מסביב לבניין‪ .‬אז ליאור הייתה נוטשת את התקווה כי המילים יתחילו‬
‫לזרום‪ ,‬לוקחת את הרצועה ומגשימה לפחות את חלומותיה של לילי‪.‬‬
‫טקס זה התרחש כמעט בכל ערב‪ ,‬וכשיצאה עם לילי לסיבוב הקבוע‪ ,‬ליאור הסתכלה מסביבה ותהתה האם‬
‫ייתכן שקיים‪ ,‬אולי‪ ,‬איש מסתורי שמסתכל עליהן מהחלון‪" .‬הנה הבחורה עם הקוקר הבלונדיני"‪ ,‬האיש‬
‫המסתורי עשוי היה לחשוב‪" ,‬לפעמים היא צוהלת‪ ,‬לפעמים עצבנית וכועסת‪ .‬אני חושב שפעם בכתה‪ .‬היא‬
‫נראית כממהרת אם כי לעיתים משתהה‪ ,‬לבושה ברישול בשעות הלילה המאוחרות אך צועדת בבקרים על‬
‫עקבים גבוהים בצעדים מיומנים‪ .‬מעולם לא שכחה את אוזניות נגן המוסיקה שכיסו את אוזניה"‪.‬‬
‫מחשבות אלו העניקו לליאור את האפשרות להתבונן בדמותה כאדם זר‪ ,‬ושאלות רבות על אודות זהותה‬
‫ומהותה הציפו אותה מיד‪" .‬מי היא הבחורה עם הקוקר הבלונדיני?" שאל הצופה המסתורי‪ .‬לפעמים‪ ,‬גם ליאור‬
‫תהתה מי היא‪.‬‬
‫לפני כמה שנים עברה ליאור תקופת דיכאון ארוכה‪ .‬החיים נראו לה קודרים‪ .‬למרות זאת‪ ,‬מעולם לא הרגישה כל‬
‫‪589‬‬
‫כך מחוברת לעצמה‪ .‬רק בתקופות אלה היה נהיר לליאור מי היא‪ ,‬מהם רצונותיה ומהי משמעות חייה‪ .‬למרות‬
‫שהתשובות לכל השאלות הללו היו פסימיות במיוחד‪ ,‬היא הרגישה כנה עם עצמה‪ ,‬כאילו שניחנה ביכולת‬
‫לראות את שנסתר מאחרים‪ .‬החיים היו ריקים‪ ,‬אבל ההתרחשות בתוכה הייתה כסערה‪.‬‬
‫מאז עברו שנים ושינויים רבים חלו בחייה‪ .‬לפחות לפני השטח‪ ,‬השינוי היטיב עמה והימים הריקים מלאי‬
‫הדיכאון‪ ,‬שבהם הייתה מסתגרת בחדרה‪ ,‬הוחלפו בשגרה יומיומית עמוסה ופרודוקטיבית‪ .‬באוניברסיטה היא‬
‫קיבלה ציונים טובים והעבודה שעסקה בה נראתה מושלמת בעיני האחרים‪ .‬היא חשה שהיא מתאימה ללימודים‬
‫ואפילו מתוגמלת כספית‪ .‬למרות זאת היא חשה לעתים כי החיים שניהלה היו עבורה מעין כלוב זהב‪ ,‬נוצץ‬
‫מבחוץ ומחניק מבפנים‪.‬‬
‫השגרה העמוסה של ליאור הייתה עבורה הדבר שהחזיק אותה מחוץ למערבולת המחשבות‪ ,‬התסביכים‬
‫והדיכאון‪ .‬באופן אירוני‪ ,‬ככל ששגרת החיים הפכה לסוערת‪ ,‬השתלטה עליה ריקנות‪ .‬היא חששה כי יום אחד‬
‫עולמה יתמוטט‪.‬‬
‫ליאור נהגה לכתוב כדי לשמור על הקשר עם נפשה‪ .‬כאשר המילים זרמו לתוך המחשב היא הרגישה כי החלק‬
‫הטוב ביותר שלה‪ ,‬החלק האמיתי שעדיין חי בה‪ ,‬מגיע לידי ביטוי‪ .‬דרך הכתיבה היא ניסתה להשלים את‬
‫החיפוש אחר עצמה אשר התחיל אז בימים הרחוקים מלאי הדיכאון‪ ,‬ולהתמודד עם השאלות שהפחידו אותה‬
‫מאוד‪ .‬ליאור חששה במיוחד מהעתיד‪ .‬היא ידעה כי עוד כמה חודשים יגיע הרגע שבו היא תסיים את הלימודים‬
‫ותצטרך לקבל את ההחלטות שיעצבו את חייה באופן משמעותי‪" .‬לאחר הלימודים מתחילים החיים האמיתיים‪,‬‬
‫ליאור‪ ,‬חיים של מבוגרים"‪ ,‬כך כולם אמרו לה‪ ,‬ומשפטים כאלו רק העמיקו את תחושת חוסר הודאות שלה‪.‬‬
‫למרות זאת‪ ,‬אולי באופן פרדוקסלי‪ ,‬ליאור חששה אף יותר מאותן ההחלטות שכבר קיבלה בעבר‪ .‬המחשבות‬
‫בנוגע לאותן בחירות אבודות שאותן כבר לא תוכל לשנות‪ ,‬אותם מסלולים אחרים שבהם בחרה שלא לצעוד‪,‬‬
‫הוציאו אותה משלוותה‪ .‬כשהייתה בטיפול למדה כי מאחורי כל החלטה עומד מנגנון הגנה אשר תפקידו‬
‫לשכנע את האדם כי בחירותיו הן הנבונות והכדאיות ביותר‪ .‬היה לה עצוב לחשוב כי מנגנון זה מונע ממנה‬
‫להכיר את האמת שמאחורי ההחלטות שעצבו את חייה עד היום‪ .‬היא הרגישה כי היא חיה בשקר שתפקידו‬
‫‪590‬‬
‫לייפות את המציאות‪ ,‬אך מצד שני‪ ,‬הוקירה תודה למנגנון הזה ‪ −‬גלגל ההצלה שנשלח אליה כשהרגישה טובעת‬
‫בים של חרטות‪.‬‬
‫גם הערב ישבה מול מסך המחשב ונתנה דרור למחשבותיה באמצעות המקלדת‪ .‬התלבטויות‪ ,‬שאלות ולעתים‬
‫גם תשובות צצו בראשה ללא הפסקה והציפו אותה‪ .‬שוב נפלה קורבן לשטף הלבטים הפנימיים שמנעו ממנה‬
‫למצוא את המילים הראויות שיבטאו את רגשותיה‪.‬‬
‫כמו בכל ערב‪ ,‬לילי נכנסה לחדר‪ ,‬הסתכלה עליה בעינייה החומות והעמוקות והתחננה במבט נואש לסיבוב‬
‫בשדרה‪" .‬את רוצה לצאת‪ ,‬אה?"‬
‫לילי הרימה את האוזניים וקשקשה בזנבה בהתלהבות‪ .‬ליאור כיבתה את מסך המחשב וחשבה כי יש דברים‬
‫יותר דחופים כעת מאשר למצוא את עצמה‪ .‬היא לקחה את הרצועה‪ ,‬את האייפוד‪ ,‬הניחה את האוזניות של נגן‬
‫המוסיקה על הראש ויצאה מהבית‪.‬‬
‫עידו סגר את הווילון וחייך לעצמו‪ .‬גם היום הבחורה עם הקוקר הבלונדיני עברה מתחת לבניין שבו התגורר‬
‫כבר כמה חודשים‪ .‬כמעט בכל ערב התבונן בה מטיילת עם הכלב שלה אך חיכה לרגע הנכון כדי להתקרב‪ .‬הוא‬
‫לא היה בטוח מה היה אומר לה אילו היה פוגש בה וחשש כי כל אינטראקציה פוטנציאלית הייתה מציגה אותו‬
‫באור מטופש או לפחות קצת מוזר‪ .‬לפני כמה שבועות פגש אותה בשדרה כשחזר מהמכולת והוא התלבט האם‬
‫לפנות אליה‪ .‬אולי לשאול אותה מה השעה‪ ,‬אולי ללטף את הכלב‪ ,‬אולי להזמין אותה לקפה‪ .‬בסופו של דבר‬
‫הוא החליט לחצות את הכביש ועל ידי כך למנוע את המפגש ואת האכזבה שוודאי היה מביא עמו‪ .‬הוא ידע כי‬
‫החלטתו לא הייתה אמיצה אך הוא העדיף לדחות את מועד הפגישה ולהמשיך לצפות בבחורה דרך חלון דירתו‬
‫שבקומה הראשונה‪.‬‬
‫כשעידו עבר לדירתו‪ ,‬היא משכה את תשומת לבו דווקא בגלל הכלב שנהגה לטייל איתו‪ .‬כשהיה ילד גם לו היה‬
‫קוקר ספניאל בצבע דבש ומראה זנבו המקשקש הזכיר לו זיכרונות ישנים‪ .‬ככל שהזמן חלף‪ ,‬תשומת הלב‬
‫‪591‬‬
‫עברה מהכלב לבחורה שטיילה עמו באופן קבוע‪ .‬היא סקרנה אותו והוא לא הבין מדוע‪ .‬היה בה משהו‬
‫אניגמטי‪ ,‬כמו חידה שלא ניתן לפתור‪ .‬אפילו כשחייכה היה בה משהו מאוד מלנכולי‪ ,‬כמו צל תמידי שליווה‬
‫אותה‪ ,‬כאילו האור שבתוכה כבר כבה מזמן‪.‬‬
‫היא פסעה לרוב בצעדים קלילים‪ .‬עידו אהב לנסות ולנחש את פרטי הלבוש בהם תבחר למחרת היום‪ .‬הוא למד‬
‫להכיר אותה‪ ,‬וגילה דרך הדמעות והחיוכים כי לבושה שיקף רגשות פנימיים ועמוקים שהתרחשו בתוכה‪ .‬הערב‬
‫לבשה בגדים כהים ורחבים‪ ,‬שעמדו בניגוד מוחלט לעקבים הגבוהים‪ .‬גם היום האוזניות הגדולות שתמיד היו‬
‫מונחות על ראשה השמיעו מרחוק לחן מוכר שהתנגן שוב ושוב‪" .‬מי היא הבחורה עם הקוקר‬
‫הבלונדיני?"‪ ,‬תהה עידו‪.‬‬
‫הוא לא ידע כי היא הייתה עסוקה‪ ,‬ממש ברגעים אלו‪ ,‬באותה השאלה בדיוק‪.‬‬
‫‪592‬‬
‫סיפור קצר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫אני מתעוררת עם ציוץ הציפורים בשעה שהשחר עולה‪ .‬הוא עוד ישן במיטה‪ ,‬ישן את השינה העמוקה שלו‪.‬‬
‫מוזר שציוצי הציפורים הרועשים אינם מצליחים להעיר אותו משנתו ‪ −‬הציפורים מצייצות בכזו התלהבות‬
‫שאינני יכולה להישאר אדישה לכך ואני מיד מתעוררת‪ .‬הוא כמובן עוד ישן כמו סלע בשעות האלה‪ ,‬כשהשמים‬
‫עוד סגלגלים כחלחלים כאלה‪ .‬אני אוהבת להתבונן בציפורים דרך חלון המרפסת בדירה הקטנה שלנו בשעות‬
‫האלה‪ ,‬לפני שהשמש עולה‪ .‬לפעמים זה נדמה כאילו הציפורים מעירות גם את השמש‪ ,‬לא רק אותי‪.‬‬
‫עוד כמה שעות הוא יתעורר‪ .‬הוא בדרך כלל מתעורר מציוץ מיוחד ומוזר‪ ,‬אשר בוקע מציפור שחורה‪ ,‬מבריקה‬
‫ומרובעת שמונחת לו ליד המיטה‪ .‬אני משתדלת לא להעיר אותו לפני הציפור השחורה‪ ,‬אחרת הוא קם עצבני‬
‫ונרגן‪.‬‬
‫מאז שהיא עזבה הבחנתי שהוא אינו ישן על הצד שלה של המיטה‪ .‬אני מציצה לחדרו בשקט‪ ,‬משתדלת לשמור‬
‫על דממה‪ .‬בכל זאת‪ ,‬יום שבת היום ‪ −‬זה היום היחידי שבו הוא נשאר איתי בבית‪ .‬לרוב אנחנו מבלים יחד את‬
‫הבוקר‪ ,‬ואני לא רוצה שהוא יקום עצבני‪.‬‬
‫לפני כמה ימים הוא צעק עליי ומיד ברחתי מתחת למיטה ואז מצאתי המון צילומים שלה מפוזרים על ריצפת‬
‫השומשום שלנו‪ .‬הותקפתי בערגה כלפיה‪ ,‬לחיוך שלה ולידיים הלבנות והארוכות שלה‪ .‬הוא מצידו קרא וביקש‬
‫שאצא מתחת למיטה אבל אני לא הסכמתי‪ .‬הוא אפילו ניסה לפתות אותי בחטיף‪ ,‬אך אני מצידי נשארתי‬
‫בעמדתי‪.‬‬
‫"בטי?" הוא קורא לי‪ .‬אני רצה אליו במהירות‪ ,‬אושר מציף אותי והוא מחבק אותי בחיבוק חם של בוקר‪" .‬בוקר‬
‫טוב‪ ,‬מתוקה שלי‪ ,‬איך ישנת?"‪ ,‬הוא שואל אותי ואני מסתכלת לו עמוק בתוך העיניים העצובות שלו‪ ,‬מנסה‬
‫להוציא חיוך משפתיו‪" .‬נצא לטיול קצר לפארק? מה דעתך?"‪ .‬אני הולכת אחריו לכל מקום שהוא הולך‪" .‬אני‬
‫איתך פה לתמיד"‪ ,‬אני חושבת לעצמי‪ .‬מבחינתי זה רק אני והוא‪.‬‬
‫‪593‬‬
‫העזיבה שלה השאירה בו צלקת‪ .‬האור בעיניו כבה‪ .‬הוא כבר אינו אותו דבר‪ .‬הוא מתמתח במיטה ואני קמה‬
‫והולכת למטבח ומחכה שיכין לי את ארוחת הבוקר‪ .‬הם נפגשו בפארק ליד הספסל שנמצא בפסגת הגבעה‬
‫שבאמצע הפארק ‪ −‬זאת התשובה שנתן בכל פעם שנשאל איך הם נפגשו‪ .‬אני נכנסתי לחייהם לאחר שנה של‬
‫זוגיות‪.‬‬
‫אני שומעת אותו מתלבש ומצחצח שיניים ויוצא מהחדר למטבח‪ .‬שנינו אוכלים בדממה‪ .‬לפעמים הוא מספר לי‬
‫סיפורים אבל לא תמיד אני מבינה על מה הוא מדבר‪ ,‬אז אני פשוט מסתכלת ומקשיבה כי אני יודעת שזה עוזר‬
‫לו‪ .‬כל אחד מסיים את הצלחת שלו ואנחנו יוצאים לחדר המדרגות‪ .‬טל השכן בדיוק יוצא עם שקיות זבל‪.‬‬
‫"אהה אורי מה נשמע?" טל אומר ונותן לו תפיחה על השכם‪.‬‬
‫"בסדר גמור‪ ,‬טל‪ ,‬מה שלום האישה והילדים?"‬
‫"טוב‪ ,‬טוב‪ .‬תבוא בשישי לארוחה? כבר לא רואים אותך"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני אבדוק אם אימא שלי לא תכננה כלום"‪.‬‬
‫"יופי‪ ,‬מה שלום הקטנה?" טל מפנה את מבטו אליי‪ .‬אני מסתכלת על אליו ואז אל אורי‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬לא ראית אותי כמה ימים וכבר נהייתי זר?" טל מתלוצץ‪ .‬הם נפרדים לשלום‪ ,‬ואנחנו ממשיכים לרדת‬
‫במדרגות החוצה‪ ,‬אל המדרכה‪ .‬אנחנו עוברים ליד הרחוב שבו היא הייתה לוקחת אותי להסתפר כל קיץ‪ .‬פעם‬
‫אחת אורי לקח אותי להסתפר‪ ,‬אבל אצל ספר אחר‪ .‬היא ממש לא אהבה את התספורת החדשה‪ .‬אותי זה לא‬
‫עניין‪.‬‬
‫אנחנו מגיעים לפארק אבל הוא עסוק בטלפון‪ .‬הוא פחות מתייחס אליי מאז שהיא איננה אז אני הולכת לדשא‬
‫לשחק עם האחרים‪ .‬אנחנו רצים ומשתובבים‪ ,‬ואז אני מעיפה מבט אחורה לראות איפה הוא והוא עדיין עם‬
‫המבט למטה אל מסך הטלפון‪ .‬אני ממשיכה בשלי‪ .‬השמש על פניי זורחת‪ ,‬הציפורים שרות בעצים הרחוקים‬
‫ופתאום הוא צועק‪" :‬בטי‪ ,‬בואי אלי"‪ .‬אני רצה אליו‪ .‬זנב מקשקש‪ ,‬לשון בחוץ‪" .‬אני רק רוצה להגיד לך שאת‬
‫החברה הכי טובה שלי‪ ,‬למרות שאני רחוק ועצבני‪ .‬את תמיד כאן‪ ,‬אוהבת ומבינה"‪.‬‬
‫‪594‬‬
‫החלק החסר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫הוא מסתכל עליי כתצרף‪.‬‬
‫את המסגרת‬
‫הוא מרכיב מההיסטוריה‪,‬‬
‫את החלקים הברורים‬
‫הוא מלקט מבדיקות הדם‪.‬‬
‫הוא אינו עוצר להפסקות‬
‫חלק ואחריו חלק‪.‬‬
‫מתחיל מההיקף‬
‫ומתקדם פנימה‪.‬‬
‫הרכבת השמים‪,‬‬
‫שם כל הצבעים דומים‬
‫היא מלאכת מחשבת‬
‫והיא שמורה לטובים ביותר‪.‬‬
‫אך בשביל התמונה הכללית‬
‫הוא נזקק לפרטים‬
‫שאותם לא ישיג‬
‫ממבט חטוף‪.‬‬
‫‪595‬‬
‫התצרף לעולם לא יושלם‬
‫אם לא ישאל לתחביביי‪.‬‬
‫אם לא ישאל לשלום סובביי‪.‬‬
‫אם לא ישאל לשלומי‪.‬‬
‫כי לשורש הבעיה‪,‬‬
‫קלה ככל שתהיה‪,‬‬
‫לא ניתן להגיע‬
‫מצמרת העץ‪.‬‬
‫צריך לחפור‬
‫ולהתעמק‬
‫ולהתעניין‪,‬‬
‫ושיהיה אכפת‪.‬‬
‫מטופל הוא מכלול‪,‬‬
‫לא של סימפטומים‪,‬‬
‫לא של כאב‬
‫או של אי נוחות‪.‬‬
‫‪596‬‬
‫מטופל הוא קודם כל‬
‫אדם‬
‫עם כאבים ואי נוחות‬
‫והרבה מעֶׁ בר‪.‬‬
‫את החולה הזה‬
‫הוא כבר לא יציל‪.‬‬
‫עדיף שיתחיל‬
‫מלהציל את עצמו‪.‬‬
‫‪597‬‬
‫רסיסים מ"גהה" ‪ -‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫הזיכרון הכי חד שלי מ"גהה" הוא הפעם הראשונה בה נכנסתי למחלקה הסגורה‪ ,‬אז היה נדמה לי שנכנסתי‬
‫לעולם אחר‪ ,‬עולם סוריאליסטי‪ .‬היינו חמישה מתנדבים וזו הייתה הפעם הראשונה של כולנו במחלקה סגורה‪.‬‬
‫ברגע שעברנו את הדלתות הנעולות תמידית ואת השומר שיושב בכניסה למחלקה‪ ,‬הדבר הראשון שנתקלנו בו‬
‫הוא תמהיל ריחות מחניק של ריח גוף‪ ,‬של אקונומיקה‪ ,‬של שתן ושל חדר אוכל‪ .‬הריח הזה עולה בנחיריי גם‬
‫עכשיו‪ ,‬בעודי מעלה את זיכרונותיי על כתב‪ ,‬ממרחק של שנה‪.‬‬
‫עוד לפני שהספקנו להתרגל לריח‪ ,‬הבחנו בדמויות בודדות מסתובבות במסדרון שמחבר בין הכניסה ובין‬
‫המחלקה עצמה‪ .‬לא היה לנו שום מושג כיצד להתנהג ומה לעשות עם עצמנו‪ ,‬אז פשוט אמרנו שלום מנומס‬
‫לאנשים שנתקלנו בהם‪ .‬חלקם אמרו שלום בחזרה‪ ,‬חלקם קיללו אותנו בחזרה‪ ,‬חלקם בהו בנו בעיניים מנותקות‬
‫וחלקם היו שקועים כה עמוק בעולם הפנימי שלהם‪ ,‬וכלל לא שמו לב לקיומנו‪ .‬הבחנו מיד שאת הכניסה‬
‫למחלקה עצמה מעטרים חדרי האיזולאטור‪ ,‬החדרים בהם קושרים למיטה מטופלים לא רגועים‪ .‬המראה זעזע‬
‫אותי‪ ,‬והציף בזיכרוני קטעי סרטים על "בתי המשוגעים" נוראיים‪ ,‬בהם קושרים מאושפזים ומתעללים בהם‪.‬‬
‫המראה של אנשים קשורים למיטה בחדר בידוד היה אחד הדברים שתרם לתחושת הסוריאליזם אשר אפפה את‬
‫החוויה הזו‪ .‬למען האמת‪ ,‬כלל לא עלה על דעתי שעדיין משתמשים בשיטות כאלה‪ .‬מאוחר יותר הבנתי שזה‬
‫פחות נורא ממה שזה נראה ונעשה על מנת למנוע מהמטופל לפגוע בעצמו או באחרים וכשאין ברירה אחרת‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬מפגש מוחשי ראשון עם אדם שקשור למיטה בחדר קטן ובוהה בתקרה‪ ,‬הינו מטלטל ללא ספק‪.‬‬
‫לא הצלחתי להיפטר מהתחושה הזו‪ ,‬שבעצם נכנסתי לאחד מאותם סרטים על "בתי משוגעים" ישנים‪ ,‬במשך‬
‫כל אותו הביקור‪ ,‬בייחוד כאשר נכנסנו ללב המחלקה‪ ,‬היכן שהתרכזו רוב המאושפזים‪ .‬ראיתי אנשים שהיו‬
‫שונים מכל מה שהכרתי‪ ,‬חלקם הציגו היגיינה לקויה‪ ,‬חלקם היו במצבים קטטוניים שונים‪ ,‬חלקם דיברו‬
‫לדמויות שרק הם יכלו לראות‪ ,‬אבל מה שהיה משותף כמעט לכולם ומה שנצרב עמוקות בזיכרוני‪ ,‬הוא המבט‬
‫האבוד בעיניהם‪ ,‬מבט של מישהו שהעולם החיצוני מאיים ומבלבל מדי עבורו‪ ,‬ולכן הוא נסוג פנימה אל תוך‬
‫עולם משלו‪ .‬האנשים האלה‪ ,‬שבראייתי היו כה שונים ממני‪ ,‬היוו למעשה את ה"אחר" עבורי‪ .‬הם היו כל מה‬
‫שאני לא‪ ,‬הם היו מסתוריים‪ ,‬והם היו גם מפחידים‪ .‬לאחר מספר דקות במחלקה התחלנו לעורר תשומת לב‪,‬‬
‫‪598‬‬
‫יותר ויותר אנשים החלו להתקרב אלינו ולהקיף אותנו‪ .‬אני רק רציתי לצאת משם כמה שיותר מהר‪ ,‬הרגשתי‬
‫שהכול סוגר עליי ולא רציתי שהם יתקרבו אליי‪ .‬אני חושבת שבעיקר פחדתי מהלא מוכר‪ ,‬ממש כמו שמפחדים‬
‫מהחושך כיוון שלא יודעים מה הוא מכיל‪ .‬אכן‪ ,‬עד שהתחלתי להתנדב ב"גהה" אנשים הסובלים ממחלות נפש‬
‫קשות היו זרים בשבילי‪ ,‬וזה היה עולם שלא הכרתי ולא הייתי חלק ממנו‪.‬‬
‫סיימנו את סבב ההיכרות במחלקה והתמקמנו בחצר המחלקה‪ ,‬חלק מהמטופלים החלו לגשת אלינו ולשוחח‬
‫עמנו‪ .‬אחד המטופלים הראשונים עמם שוחחתי היה למעשה "האב‪-‬טיפוס" של אדם המאושפז במחלקה סגורה‬
‫במוסד לבריאות הנפש‪ ,‬כפי שזה הצטייר בעיניי‪ ,‬בהשפעת התרבות הפופולארית‪ .‬ראשית כל הוא טרח לעדכן‬
‫אותי שהוא מצולם בכל עת‪ ,‬באמצעות עשרות מצלמות שמתעדות כל רגע בחייו‪ ,‬וכיוון שאני משוחחת עמו גם‬
‫אני אצולם‪ .‬בהמשך הוא הסביר לי שהסיבה היחידה לכך שהוא מאושפז היא העובדה שהוא נרדף על ידי אנשי‬
‫השב"כ‪ ,‬אשר מנסים לחסלו‪ .‬השיחה עמו רק הגבירה את תחושת הסוריאליזם של החוויה הזו‪ ,‬כיוון שהיה לי‬
‫קשה מאוד להאמין כמה קצר המרחק בין תדמית "בית המשוגעים" שיוצרת התרבות הפופולארית‪ ,‬למקום‬
‫המאוד ממשי שהייתי בו‪ .‬למעשה‪ ,‬ממש יכולתי להרגיש כאילו "נדבקתי" קצת מהמאושפזים במחלקה‪,‬‬
‫התחלתי להבין כיצד זה מרגיש כאשר נדמה פתאום שהמציאות מתחילה "לזייף"‪ .‬בעת שהייתי במקום יכולתי‬
‫להזדהות מעט עם תחושת הניתוק מהמציאות שאפיינה אותו‪ .‬היה נדמה לי שהמחלקה היא מעין מרחב שבו‬
‫חוקי המציאות לא לגמרי תקפים‪ ,‬וכל מי שנכנס אליו יכול היה לחוש זאת‪.‬‬
‫את ביקורינו הראשונים במחלקה עשינו בליווי מתנדבים וותיקים יותר שכבר התנדבו במקום שנה או יותר‪.‬‬
‫בביקורים ראשונים אלה הרגשתי כאילו נכנסתי לעולם אחר וחדש לי‪ ,‬ושמחתי על נוכחותם של המתנדבים‬
‫הוותיקים‪ ,‬כיוון שהם היוו עבורי מעין קישור בין העולם "הנורמאלי" שלי‪ ,‬לעולמם של המטופלים‪ .‬בשלב הזה‬
‫עדיין עשיתי הפרדה דיכוטומית ביני ובין המאושפזים‪ ,‬כאמור‪ ,‬הם היו "האחר"‪.‬‬
‫ככל שעבר הזמן התחלתי להיכנס לעומקו של העולם הזה‪ ,‬התחלתי להכיר את האנשים ואת סיפוריהם והחשש‬
‫ותחושת הזרות החלו להתפוגג‪ .‬התחלתי לחוש בנוח בסביבת המאושפזים‪ ,‬ואף לחפש את קרבתם‪ .‬נהניתי‬
‫מהאינטראקציה ומהשיחות עמם‪ ,‬גם כיוון שהיו להם סיפורים מעניינים לספר וגם כיוון שחשתי שאינני מבזבזת‬
‫את זמני לריק‪ ,‬ושלעשייה שלי יש חשיבות‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬לעתים רבות חשתי גם תסכול בעקבות האינטראקציה‬
‫עם המטופלים‪ .‬למשל‪ ,‬כאשר מטופל עם סכיזופרניה המשיך לחזור על אותם תכנים פרנואידיים חסרי היגיון‪,‬‬
‫‪599‬‬
‫שיחה אחר שיחה‪ ,‬וכבר לא ידעתי האם יש טעם לשיחותיי עמו או שאני רק משתפת פעולה עם הדלוזיות שלו‪.‬‬
‫מתוקף אופי המקום‪ ,‬מגיעים אליו אנשים בשלב מאוד קשה של המחלה‪ ,‬כשהקשר שלהם למציאות מעוות‬
‫לחלוטין לעתים‪ ,‬או אנשים שמאושפזים כבר שנים ללא תקווה לשינוי במצבם‪ .‬כך שלא מעט פעמים יש‬
‫תחושה של אוזלת יד‪ ,‬שפשוט אין מה לעשות‪ .‬במקרים כאלה‪ ,‬למדתי להסתפק גם בדברים שנראים קטנים‬
‫וחסרי משמעות לכאורה‪ ,‬אך בעיניי היו מאוד חשובים ומרגשים ‪ −‬מטופלת במצב קשה שלרוב מדברת רק‬
‫מתוך הדלוזיות שלה‪ ,‬שמצליחה לענות על השאלות בטריוויה יותר טוב מכולם‪ ,‬או מטופל שנמצא בשטף‬
‫דיבור אסוציאטיבי תמידי‪ ,‬שמגלה ידע ורגישות גדולה למצבה של מטופלת אחרת‪ .‬מעבר לכך‪ ,‬הכרתי גם‬
‫מקרים שהפיחו בי תקווה ועוררו בי התפעלות‪ .‬למשל‪ ,‬יצא לי לשוחח עם מאושפז גם בתחילת אשפוזו וגם‬
‫לקראת שחררו‪ ,‬והתחושה שלי הייתה שפשוט שוחחתי עם שני אנשים שונים ‪ −‬לא הצלחתי לזהות באדם‬
‫השלוו‪ ,‬מלא התובנה והקוהרנטי ששוחחתי עמו לקראת שחרורו‪ ,‬את האדם ההיסטרי שלא הפסיק לצעוק בקולי‬
‫קולות על פצצות אטום‪ ,‬מלחמות וסוף העולם שהגיע למחלקה‪.‬‬
‫ההתנסות שלי ב"גהה" שברה לחלוטין את התפיסה הדיכוטומית עמה הגעתי להתנדבות‪ .‬אני כבר לא רואה‬
‫"חולי נפש" ו"נורמאליים"‪ ,‬כעת אני רואה פסיפס של אנשים שונים‪" ,‬נורמאליים" יותר או פחות‪ ,‬כשמי בכלל‬
‫מחליט מה זה "נורמאלי"?‬
‫ההתנדבות שלי ב"גהה" אפשרה לי לתקשר באופן בלתי אמצעי עם אנשים המתמודדים עם פגיעות נפשיות‪,‬‬
‫ובכך להכיר אותם בתור בני האדם שהם‪ ,‬ולהוציא אותם מהקופסא שתייגתי אותם אליה‪ .‬עם התקדמות‬
‫ההתנדבות חלחלה בי ההבנה שהאנשים שאני מדברת איתם היו פעם במקום שאני נמצאת בו בחיים‪ ,‬ושזה לא‬
‫בלתי סביר שאני אגיע בשלב כלשהו למקום שבו הם נמצאים‪ .‬ההבנה הזו הייתה מבהילה עבורי‪ ,‬אך אני‬
‫מאמינה שהיא גם תרמה לי רבות‪ ,‬ושזו אחת הסיבות שהצלחתי ליצור קשרים משמעותיים ב"גהה"‪.‬‬
‫אלה רסיסי הזיכרונות שנותרו לי מ"גהה"‪ ,‬מהחוויה הכי "משוגעת" ומשמעותית שלי‪.‬‬
‫‪600‬‬
‫השיבה הביתה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫"אימא!" קראה הילדה הקטנה ורצה אל זרועותיהם של הוריה‪ .‬הילדה הקטנה רצה הלוך וחזור‪ ,‬טובלת את‬
‫רגליה היחפות במים שהקיפו עץ יחיד שנראה כאילו צף על פניהם‪ .‬כבשים תועות שסרחו מהעדר עיטרו את נוף‬
‫השקיעה שהביאה אל סיומו את אותו יום שבת קיצי‪.‬‬
‫ספונה בידיו הגדולות של אביה נישאה אל המכונית‪ ,‬ורגע לפני שעצמה עיניים הביטה בפעם אחרונה בעץ‬
‫והביעה משאלה‪ .‬וכידוע‪ ,‬משאלות של ילדות קטנות חייבות להתגשם‪.‬‬
‫שנים רבות אחר כך‪ ,‬רבות מספיק בשביל לשכוח‪ .‬שנים רבות בשביל לשנות ולהשקיט ולערער‪ .‬הילדה הקטנה‪,‬‬
‫שכבר לא הייתה קטנה כל כך‪ ,‬שמעה על מקום רחוק ונהדר‪ ,‬אחר וגדול ושונה‪ ,‬שכאילו התנהל לפי ספר חוקים‬
‫שונה‪ .‬היא לא ידעה הרבה אבל היא ידעה שהיא רוצה להגיע לשם‪.‬‬
‫אז כמו כל הילדים הקטנים שכבר לא היו קטנים כל כך גם היא ארזה תיק‪ ,‬ונפרדה מהחברים ואמרה שלום‬
‫להורים‪ .‬ועוד שלום‪ ,‬ועוד להתראות אחד ועלתה על המטוס שיקח אותה הרחק משם‪.‬‬
‫המטוס המריא‪ ,‬גומע את הדרך בעוד היא גומעת את הנופים‪ .‬בהתחלה את הערים ואז את ההרים ולבסוף את‬
‫הים‪ .‬ככל שהתרחקה כך הלכו הבתים וקטנו עד שנעלמו לגמרי‪ .‬זה היה מוזר להיות רחוקה כל כך מהבית שאי‬
‫אפשר לראות‪ .‬אבל מוזר זה לא בהכרח דבר רע‪.‬‬
‫לעתים נדירות הרגישה בבית‪ .‬היה מקום שהיא קראה לו בית‪ ,‬אך חשוב לזכור כי בית שייך לבן אדם באותה‬
‫מידה שאדם שייך לבית‪ .‬וכשאדם לא מרגיש שייך‪ ,‬ארבעה קירות לא יספיקו כדי לעורר את הקסם הזה שאדם‬
‫מרגיש עמוק עמוק בבטן כשהוא יודע שהגיע הביתה‪ .‬את אותה תחושת הקלה מהולה ברוגע ששוטפת אותך‬
‫כשאתה יודע שהגעת‪ .‬שעכשיו מותר להסיר מעליך את התיק הכבד ואת הבגדים הלוחצים ואת ההגנות ואת‬
‫המסכות ואת מראית העין ופשוט להיות מי שאתה‪ .‬כל זאת בהנחה שאתה כבר יודע מי אתה‪.‬‬
‫‪601‬‬
‫היא תמיד הייתה קצת שונה‪ ,‬קצת אחרת‪ ,‬קצת לא כמו כולם‪ .‬וכשכולם כמו כולם ורק את לא‪ ,‬איך את יכולה‬
‫להרגיש שייכת?‬
‫אבל היא ידעה‪ ,‬או קיוותה‪ ,‬מאז אותו יום שבת קיצי‪ ,‬שיש מקום שהיא תוכל לקרוא לו הבית שבו היא תהיה‬
‫שונה בין שונים‪.‬‬
‫המטוס נחת בחריקת בלמים והיא התעוררה בבהלה‪ .‬אירוני שהצליל הראשון ששמעה במסעה לחופש היה‬
‫צליל של עצירה‪ ,‬אך היא לא ייחסה לדבר חשיבות‪ ,‬אלא פשוט שמחה שהבלמים עובדים והטיסה עברה‬
‫בשלום‪.‬‬
‫היא לא ידעה מה צופן לה המחר‪ ,‬ובניגוד לכל הציפיות של כל אלה שהכירו אותה‪ ,‬ובניגוד לכל הדאגות של כל‬
‫אלה שאהבו אותה‪ ,‬לא פחד או מועקה הציפו אותה‪ ,‬כי אם רוגע‪.‬‬
‫לאחר הטיסה הכה ארוכה כיתתה רגליה אל ההוסטל‪ ,‬מלמלה כמה מילים לפקיד שבכניסה וקרסה אל המיטה‬
‫הפנויה היחידה שנותרה בחדר‪.‬‬
‫בעוד אור חדש מציף את החדר הצפוף‪ ,‬היא פקחה עיניים וירדה לאזור המשותף‪ .‬וברגע שכף רגלה נגעה‬
‫ברצפתה של קומת הקרקע‪ ,‬הרגישה כאילו חצתה לעולם מקביל‪ .‬אנשים מכל העולם‪ ,‬כולם בגיל שלה‪ ,‬שלא‬
‫הכירו אחד את השני עד לפני הבוקר יושבים אחד עם השני‪ ,‬צוחקים‪ ,‬נרגעים ומתכננים את כל ההרפתקאות‬
‫שצופן להם היום‪ .‬אף אחד לא מיהר‪ ,‬או כעס‪ ,‬הרים את הקול או התנשא מעל זה שישב לצדו‪.‬‬
‫היא הכניסה מים לקומקום ועוד לפני שהספיקו לרתוח כבר ישבה בין סקוטית‪ ,‬נורווגית ואנגלייה ששכנעו‬
‫אותה להצטרף אליהן במסלול שאותו הן תכננו לצלוח באותו היום‪ .‬כעבור שעה קלה היא כבר הייתה על‬
‫האוטובוס‪ ,‬שקועה בשיחה על ישראל‪ ,‬צבא ובית‪ ,‬חברים ואוכל‪.‬‬
‫הן התחילו את המסלול ועיניה כאבו מרוב יופי‪ .‬יופי בגדלים וגוונים וצבעים שלא ראתה מימיה‪ .‬עם כל צעד‬
‫נגלתה עוד פיסת הוד ועל כל שעל נחבאה עוד חתיכת פאר שיד אדם מעולם לא שינתה‪.‬‬
‫‪602‬‬
‫היא לא רק ראתה יופי‪ ,‬היא גם הרגישה אותו‪ .‬היא הרגישה אותו באוויר ששאפה לריאותיה שהיה יותר צלול‬
‫מכל אוויר שאי פעם נשמה‪ ,‬ושמעה אותו בציוץ של ציפורים שהיו שונות מכל ציפור שהכירה‪ ,‬בריח העצים‬
‫שסבבו אותה ובמגע האדמה שעליה נחה כדי לאכול את ארוחת הצהריים‪.‬‬
‫כך עברו השבועות‪ .‬הם עברו ברוגע ובהרמוניה‪ .‬היא ראתה יופי בכל מקום אליו פנתה‪ ,‬כל כך הרבה יופי עד‬
‫שלעתים תכופות הייתה צריכה להזכיר לעצמה כמה יופי יש סביבה וכי אסור לה לקחת כלום כמובן מאליו‪.‬‬
‫ערב השלושים ואחד בדצמבר הגיע‪ ,‬והיא יצאה לחגוג עם האנשים שבחרה להקיף עצמה בהם באותו יום‪ .‬היא‬
‫קצת התרגשה וחששה לקראת הערב הזה‪ .‬היא מעולם לא חלקה נשיקה עם מישהו בדיוק במעבר השנה והיא‬
‫חשדה‪ ,‬מעבר לציניות‪ ,‬שאולי יש משהו קסום בנשיקה הזאת‪ ,‬שהיא בדיוק בין לבין‪.‬‬
‫כל העיר הרגישה שונה‪ ,‬ולמרות שכבר טיילה בה מספר פעמים בימים האחרונים הרגישה כאילו היא צועדת בה‬
‫לראשונה‪ .‬את אורות הרחוב הרגילים החליפו אורות צבעוניים שנמתחו מעמוד לעמוד‪ .‬את כולם מילאה כל כך‬
‫הרבה שמחה‪ .‬אנשים בירכו אותה בברכת שנה טובה‪ ,‬הם רקדו ושרו ושמחו כל כך שאי אפשר היה שלא‬
‫לשמוח יחד איתם‪.‬‬
‫הם רקדו ושרו ושמחו אל תוך הלילה והשעה שתיים עשרה באה וחלפה‪ .‬הם שתו לחיים וצעקו ‪happy new‬‬
‫‪ ,year‬אבל לה לא היה עם מי לחלוק את הנשיקה של חצות‪.‬‬
‫היא חזרה למלון מותשת‪ ,‬ושם בכניסה ישב הבחור האיטלקי שהכירה כמה ימים קודם‪ .‬זה שאיתו החליפה‬
‫קודם מבט‪ ,‬ואז מילה ואז צחוק‪ .‬והוא הזמין אותה לשבת לידו בזמן שהוא מסיים את הסיגריה‪ ,‬והסיגריה‬
‫התחלפה בשיחה והשיחה התחלפה בשתיקה והשתיקה התחלפה בנשיקה‪ .‬אבל זו לא הייתה נשיקה רגילה‪ ,‬זאת‬
‫הייתה נשיקה שסימנה את מעבר השנה הפרטית שלה‪.‬‬
‫‪603‬‬
‫את הימים שחלפו הם בילו יחד‪ ,‬כל רגע שרק יכלו‪ .‬היה נדמה שרק הם קיימים בעולם‪ .‬את ימיה מילאו הפתקים‬
‫שהשאיר לה על הכרית‪ ,‬ומילות האהבה באיטלקית שלחש לה באוזן‪ ,‬הבדיחות שהם חלקו והרגעים האחרונים‬
‫בכל יום‪ ,‬בהם פשוט הניחה את ראשה על כתפו ונסחפה בחלומותיה‪.‬‬
‫אבל רגעים‪ ,‬כך למדה‪ ,‬גם אם הם חובאים בתוכם שלמות פשוטה שכזו‪ ,‬נוטים לחלוף‪.‬‬
‫את הסוף סימנה חריקת הבלמים של המונית שתיקח אותה לשדה התעופה‪ .‬ובעיניים דומעות היא נפרדה‬
‫לשלום מהבחור האיטלקי‪ .‬והם אמרו עוד שלום ועוד להתראות‪.‬‬
‫היא עלתה על מטוס שייקח אותה הביתה ולראשונה מאז אותו ערב קיצי היה לה שקט גם מבפנים כי החכמה‪,‬‬
‫כך למדה‪ ,‬היא לא להשתיק את כל מי שסביבה‪ ,‬אלא להצליח להשקיט את הזמזום הפנימי הזה שלא נותן מנוח‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬פתחה את דלת ביתה והביטה פנימה‪ .‬זה לא היה מקום גדול אבל כשאדם מרגיש שייך‪ ,‬אין ארבע קירות‬
‫שימנעו מלעורר את הקסם הזה שאדם מרגיש עמוק עמוק בבטן כשהוא יודע שהגיע הביתה‪.‬‬
‫ותמיד כששאלו אותה עם מי טיילה והיא השיבה שלא טיילה עם מישהו נוסף‪ ,‬צפתה בעיניהם בעוד שאלו‬
‫אותה‪ :‬איך טיילת לבד? איך עשית זאת? והיא צחקה והסבירה (למרות שידעה שהם לא יצליחו להבין)‬
‫שלמרות שלא טיילה עם עוד מישהו היא לא בילתה רגע אחד לבדה‪ .‬היא למדה לספור עד עשר בצ'כית ולכתוב‬
‫את שמה בתאילנדית‪ ,‬היא נחה בספרדית‪ ,‬אכלה בצרפתית‪ ,‬למדה לצחוק בסקוטית‪ ,‬לשיר בגרמנית ולאהוב‬
‫באיטלקית‪.‬‬
‫ומעל הכול‪ ,‬למדה איך לשמוח בעברית‪.‬‬
‫‪604‬‬
‫מנגינת החיים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת‬
‫צעד ועוד צעד‪ ,‬פוסע אל הארץ המובטחת‪.‬‬
‫אתה הנחת את התו הראשון‪ ,‬כאן בארץ‪,‬‬
‫והמנגינה החלה ונבנתה‪ ,‬תו אחר תו‪.‬‬
‫תחילה בגמגום ובהיסוס ‪9 −‬פיאנו פיאניסימו‪,‬‬
‫לאחר מכן ‪10‬בקרשנדו גדול ‪ −‬הולך ומתגבר‬
‫ואט אט בעוז ובביטחון ‪11‬פורטה פורטיסימו‬
‫לאחר כל המכשולים כבר אינך עלה נידף ברוח‪.‬‬
‫וברקע ציוץ הציפורים ושירת המקהלה‪,‬‬
‫כולם מקדמים את פניך‪,‬‬
‫העצים מלבלבים לכבודך‪.‬‬
‫פעימות הלב הולמות כתופים‬
‫ובבטן פרפרים מרחפים‪.‬‬
‫ואתה נתקל בחבלי לידה רבים‪,‬‬
‫בבליל של מילים וצלילים‪,‬‬
‫‪ 9‬פיאניסימו (‪ :)Pianissimo‬הוראה מוסיקלית כתובה לנגן או לשיר את המוסיקה בעדינות רבה וברכות רבה ככל האפשר‪.‬‬
‫‪ 10‬קרשנדו )‪ (Crescendo‬הגברת הדרגתית של עוצמת הנגינה‪.‬‬
‫‪ 11‬פורטיסימו (‪ :)Fortissimo‬הוראה כתובה לנגן או לשיר את המוסיקה בעוצמה גבוהה מאוד‪.‬‬
‫‪605‬‬
‫בשפה שאינה מוכרת‪.‬‬
‫אך לבך טוב עליך‪.‬‬
‫רוקד‪ ,‬מפזז‪ ,‬והחיוך על פניך‪.‬‬
‫‪12‬אלגרו ‪ −‬הקצב מתגבר‬
‫ואתה הולך‪ .‬פוסע‪ .‬אץ‪ .‬רץ‪,‬‬
‫נכנס למכונית האדומה המקרטעת בדרכך למפעל הנעליים והאימום בידיך‬
‫טרטור המכונות מעפיל על צחוק הילדים המתגלגל במגרש הכדורגל הסמוך‬
‫ואתה עובד מבוקר עד ליל בלי שים לב בתבנית של ‪13‬אוסטינטו שאינה נגמרת‪.‬‬
‫לאן אתה רץ? במרוצת הזמן לא עוצר להביט לצדדים או לאחור‬
‫אלא רק קדימה – רחוק‪.‬‬
‫אבל לאן מובילה הדרך? מהו התו הבא?‬
‫והינך שותק‪.‬‬
‫ואתה לובש את המדים‪ ,‬נועל את הנעליים השחורות‪,‬‬
‫שורך את השרוכים בפזיזות‪ ,‬יוצא בחיפזון‬
‫וטורק את הדלת אחריך בחוזקה כמו רוח פרצים‪.‬‬
‫‪ 12‬אלגרו (‪ :)Allegro‬הוראת מקצב המתארת מהירות 'מארש' (תהלוכה) זריז‪ ,‬בטווח של ‪ 021-061‬פעימות לדקה‪.‬‬
‫‪ 13‬אוסטינטו‪ :‬חזרה (עקשנית) על תבנית מלודית או ריתמית‪.‬‬
‫‪606‬‬
‫רוחות הקרב וקולות המלחמה הולכים ומתקרבים ואופפים אותך‬
‫בכאוס מוחלט אתה מלווה את החיילים‪,‬‬
‫מנסה לצפות מי יהיה הבא שיילקח‪.‬‬
‫מוכן ודרוך לכול מקרה שלא יהיה‪.‬‬
‫ואחד נופל‪ .‬ואתה באומץ לב רץ אליו ומושיט את ידך לעזרה‬
‫ולפתע עוד אחד נופל ועוד שניים בזווית של העין‪.‬‬
‫זה נחבל בראשו‪ ,‬זה בבטן‬
‫והדם לא מפסיק להקיז‪.‬‬
‫ואתה חובש כל פצע וחבלה‪.‬‬
‫מה עובר בראשך באותם הרגעים כשברקע צעקות מתחננות לעזרה?‬
‫מי קודם? מי אחרי?‬
‫חיי מי חשובים יותר?‬
‫שמא הקצין הבכיר?‬
‫או המילואימניק שזה עתה נולד לו בן?‬
‫זה בראש או זה בבטן?‬
‫האם מוות בקרב הוא נעלה יותר?‬
‫‪607‬‬
‫איך מתמודדים עם המוות בעיניים? עם תחושת ההצלחה והכישלון?‬
‫עדיין אובדן‬
‫כל כך הרבה תהיות ושאלות‬
‫ואין מענה‪ .‬אתה דומם‪.‬‬
‫ופתאום‪ .‬יום אחד‪ .‬בצהריי היום‪ .‬לבך נדם‪ .‬פסק‪ .‬עמד מלכת‪.‬‬
‫כמו אבן באמצע הדרך‬
‫בלי שום תמרור או אזהרה‬
‫אתה אינך עכשיו‪.‬‬
‫דווקא אתה שהצלת נפשות רבות כל כך‬
‫את עצמך לא הצלת‪.‬‬
‫איך נכנעת בכזו פשטות?‬
‫מדוע לא נאבקת?‬
‫ושתיקתך רועמת‪.‬‬
‫וכולם מתכנסים בסלון ‪.‬‬
‫בתחילה‪ ,‬שקט מחריש אוזניים ‪ −‬נאלמו כולם‪,‬‬
‫ורק תקתוק שעון הזמן נשמע‬
‫‪608‬‬
‫וקוקיית העץ שמגיחה מדלתה מבשרת על חלוף עוד שעה‪.‬‬
‫היכן המנגינה?‬
‫האם זו נדמה עם לבך?‬
‫ואט אט התווים חוזרים –‬
‫תחילה בכי וזעקה‪14 -‬דיסוננס צורב אוזניים‪.‬‬
‫הוא‪ .‬היה‪.‬‬
‫היה? ולא יהיה‪.‬‬
‫הלך לבלי שוב‪.‬‬
‫ואז פרץ ספונטני של מילים אודותיך‬
‫כולם מדברים בשמך בהרמוניה מופלאה‪.‬‬
‫ואתה נאלם‪.‬‬
‫מתבוננת בעוד תמונה‬
‫ועיניך הגדולות מסתכלות אליי דרכה‪,‬‬
‫החיוך הענוג נישא על פניך‬
‫ואני מנסה לדלות עוד פרטים אודותיך‬
‫‪ 14‬דיסוננס‪ :‬אקורד בעל מרווחים בלתי‪-‬שגרתיים‪ ,‬שעלולים להישמע לא נעימים לאוזן האנושית‪ .‬מבחינה פיזיקאלית‪ ,‬גלי‬
‫קול מסוימים נוטים "להתנגש" עם גלי קול בתדירויות מסוימות‪.‬‬
‫‪609‬‬
‫לספק תשובות לשאלותיי‪.‬‬
‫פוסעת במשעולי לבך‬
‫אך הדרך נגמרת‪.‬‬
‫למה הלכת ככה בדמי ימיך?‬
‫כל כך הייתי רוצה להכיר אותך‪ ,‬סבא יקר‬
‫רק לשמוע לראשונה את קולך‪.‬‬
‫אילו רק יכולת לעצור מדי פעם את מקצב החיים‪,‬‬
‫ליהנות מהמנגינה הערבה‪,‬‬
‫אולי היית עוד פה ואנו יכולנו ליהנות ממך‪.‬‬
‫המנגינה איננה תמה והיא עודנה נמשכת‬
‫כל ולד שנולד מוסיף עוד תו‪.‬‬
‫האם המנגינה נעימה לאוזניך?‬
‫סבא יקר‪ ,‬האם אתה שומע?‬
‫מדוע שותק אתה לאור שאלותיי?‬
‫אתה שאהבת את המוסיקה ואת החיים אינך פה‬
‫אבל אנחנו ממשיכים לנגן את מנגינת חייך‬
‫‪610‬‬
‫כאן בארץ‪ ,‬תו אחר תו‪.‬‬
‫האם אתה מחייך שם למעלה?‬
‫לו היית פה‪ ,‬האם היית גאה בי?‬
‫ענה לי‪ ,‬סבא יקר‪.‬‬
‫‪611‬‬
‫אני יפה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות‬
‫כשהוריי נתנו לי את שמי‪ ,‬הם לא העלו על דעתם כמה משמעותי יהיה הוא עבורי‪ ,‬במיוחד כשהחלו להדרדר‪,‬‬
‫עד מצבם הקשה היום‪ .‬נולדתי לפני ‪ 51‬שנים ושלושה חודשים‪ .‬התינוקת היפה בבית החולים‪ ,‬כך טוענים הוריי‬
‫שבחרו עבורי את השם בעל המחויבות הכבדה ‪ −‬יפה‪ .‬כבר בגיל צעיר מאוד הרגשתי ששמי אינו משקף את‬
‫המציאות‪ .‬מרבית חיי הייתי ילדה שמנה‪ .‬תמיד נהגו להחמיא לי במילים כמו "חיננית"‪" ,‬יפת עיניים" או‬
‫"חביבה"‪ .‬מחמאות אלו‪ ,‬פעם אחר פעם‪ ,‬גרמו לי להרגיש את רחמי הסובבים אותי כסכינים הדוקרות את‬
‫השומן סביב בטני וירכיי ללא הפסק‪.‬‬
‫החלטתי לשים קץ לחיי‪ .‬אני יושבת כעת מול ערימה של כדורים ומנסה לשחזר כיצד הגעתי לרגע הזה‪ .‬אני כבר‬
‫לא שמנה‪ ,‬כך טוענים אחרים‪ ,‬עם זאת כשאני מביטה בצללית המופיעה בראי אינני מרגישה מסופקת‪ .‬הבחורה‬
‫שעומדת שם לעולם לא תראה רזה בעיניי‪ .‬אני תוהה מה היה צריך לקרות אחרת? מי אשם? מה יכול היה‬
‫להיעשות?‬
‫כילדה לא הפריע לי המראה החיצוני כל כך‪ .‬חשבתי שכינויי הגנאי שהופנו כלפי ככל הנראה מופנים גם כלפי‬
‫בנות אחרות סביבי‪ .‬לעיתים אף נהנתי מתשומת הלב שקיבלתי‪ .‬עד שהכינויים הפכו למעשי התעללות בלתי‬
‫נסבלים‪ .‬הלעג הפך לבלתי פוסק‪ .‬הנסיונות החוזרים ונשנים לגרום לגופי למעוד או להשפיל אותי בכל דרך‬
‫קיימת הפכו לשגרת יומם של בני כיתתי‪ .‬התפללתי שזה יפסק‪ .‬סבלתי‪ .‬לא סיפרתי לאיש‪ .‬התביישתי‪ .‬התביישתי‬
‫מאוד‪.‬‬
‫כשהתבגרתי מעט והגעתי לגיל שבו בנים החלו להתעניין בבנות‪ ,‬והן לחפוץ בתשומת לבם‪ ,‬הרגשתי כה בודדה‬
‫שלעתים קרובות דמיינתי כיצד כל בנות כיתתי הופכות לשמנות בדיוק כמוני‪ ,‬ולעולם לא אצטרך להיות שונה‬
‫מהן‪ .‬הרגשתי שההתעללויות שחוויתי כילדה אולי עדיפות על המצב שבו אינני נראית עוד‪ .‬ההתעלמות ממני‬
‫הייתה גורפת‪ .‬לא עניינתי איש‪ .‬לא רצו בחברתי‪ .‬לא ידעתי איך לגרום להם לרצות‪ .‬הבנתי שלא אוכל להשתלב‬
‫באמת כל עוד המראה החיצוני שלי לא ישתנה מהותית‪ .‬עמוק בלבי ידעתי שזו הדרך היחידה להיות מאושרת‪,‬‬
‫על אף נסיונותיהם החוזרים ונשנים של הקרובים אליי‪ ,‬והוריי בפרט‪ ,‬לגרום לי לקבל את עצמי ולאהוב את מי‬
‫שאני‪ ,‬בלי קשר למראה החיצוני‪.‬‬
‫‪612‬‬
‫החלטתי שאני חייבת לקחת אחריות על חיי ולעשות שינוי‪ .‬בשבועות הראשונים הפסקתי לאכול כשאנשים‬
‫רואים אותי‪ .‬התביישתי‪ .‬אכלתי רק כשאני לבד‪ ,‬שכן אם איש לא רואה את הפחממה נכנסת לפי‪ ,‬זה כאילו לא‬
‫נכנסה‪ .‬זה פשוט לא נחשב‪ .‬הייתי מסתתרת במקומות מבודדים‪ ,‬מחכה שהוריי לא יהיו בבית ובורחת מבית‬
‫הספר כדי לאכול מבלי שאיש ישים לב‪ .‬זה לא היה קשה בהתחשב בעובדה שלא הייתי המקובלת שבשכבת‬
‫גילי‪ ,‬בלשון המעטה‪ .‬איש מעולם לא שם לב להיעדרי כפי שלא הבחינו בנוכחותי‪.‬‬
‫בשלב מסוים הפסקתי לאכול‪ .‬פיתחתי שיטות להחביא את האוכל ולסלקו מיד בתום הארוחה וכן המצאתי‬
‫שקרים בנוגע לארוחות שמעולם לא נבראו‪ .‬אנשים החמיאו לי כל הזמן על הירידה במשקל‪ .‬זה נתן לי‬
‫מוטיבציה להמשיך‪ ,‬אם כי לא ראיתי ולו שינוי קל כשהבטתי במראה‪ .‬הרגשתי טוב‪ .‬רציתי עוד‪ .‬עוד הרבה‪.‬‬
‫אכילה ומזון העסיקו אותי בכל דקה שבה הייתי ערה‪ .‬גם בחלומות‪ ,‬אבל המחשבות הבלתי פוסקות בנוגע‬
‫לחישוב קלוריות בכל ביס שקרב לשפתיי היו בלתי נסבלות אך גם בלתי נמנעות‪ .‬כעסתי על עצמי בכל פעם‬
‫שאכלתי‪ .‬הייתי מלקה את עצמי שבועות על פרוסת עוגה מיותרת‪ .‬מחד קינאתי באלה שאכלו‪ .‬קינאתי מאוד ‪−‬‬
‫אלוהים יודע כמה אני אוהבת לאכול‪ .‬ומאידך‪ ,‬ככל שהתקדמתי במסלול ההרזיה‪ ,‬ככל שהצלחתי להתגבר על‬
‫החשק ולדחות את הסיפוקים‪ ,‬הרגשתי שאני טובה יותר מהם‪ .‬חזקה יותר‪ .‬כל התמודדות כזו נתנה לי עוד כוח‬
‫להמשיך‪.‬‬
‫בשלב מסוים זה הפסיק‪ .‬המספרים במשקל חדלו מלרדת‪ .‬הייתי חרדה מה עלול לקרות אם אפסיק לרדת‬
‫במשקל‪ .‬ואז הגיע הפתרון‪ .‬כל פירור שחדר לגופי‪ ,‬עזב אותו כעבור זמן קצר מאוד‪ .‬לפני שיספיק להחריב‬
‫ולהרחיב את גופי‪ .‬היו שיטות רבות לכך וכולן היו ממכרות‪ .‬התחושה של אחרי לא השתוותה לשום תחושה‬
‫שחוויתי לפני‪ .‬אבל זה לא הספיק‪.‬‬
‫כעת איבדתי כוחות‪ ,‬פיזיים ונפשיים גם יחד‪ .‬הרגשתי שאינני יכולה לשאת את משקל גופי‪ ,‬אך עם זאת אינני‬
‫מרוצה ממראהו‪ .‬איבדתי חשק לקום בבוקר‪ ,‬לצאת מהמיטה‪ ,‬לחיות‪ .‬בחירת הבגדים בבוקר הפכה סיוט עבורי‪.‬‬
‫מה יעשה אותי רזה? כיצד אוכל להסתיר את השומן העודף בכפות ידיי? תחושת הריקנות היא בלתי נסבלת‪.‬‬
‫איש לא יכול להבינה‪.‬‬
‫‪613‬‬
‫חברות מעולם לא היו לי‪ .‬לא חברות אמיתיות‪ ,‬לפחות‪ .‬ככל שרזיתי אמנם עלה אט אט מעמדי החברתי‪ ,‬אולם‬
‫הביטחון העצמי לא עלה כלל‪ .‬תמיד הרגשתי שמביטים בי וצוחקים על השומן ברגליי‪ .‬כל לחשוש הרגיש‬
‫כאילו מדמיינים אותי עירומה לחלוטין‪ ,‬מרופדת היטב‪ .‬לא יכולתי באמת להשתלב‪ .‬לא כך‪ .‬זו אולי הסיבה שאף‬
‫אחד מ"חבריי" לא שם לב שהגעתי למצב שבו אני היום ‪ −‬הגעתי ליום שבו החלטתי לשים קץ לחיי‪.‬‬
‫הוריי מוכשרים בהדחקה‪ .‬מעולם לא הצליחו להתמודד עם המציאות‪ .‬העדיפו לחשוב שהכול בסדר‪ .‬אפשר‬
‫להאשים אותם? הפכתי לשקרנית כה מעולה‪ ,‬שפעמים רבות האמנתי בעצמי לשקריי‪ .‬אני יודעת שאם הם היו‬
‫יודעים הם היו דואגים‪ ,‬משום כך המשכתי והצלחתי להרדימם בכל פעם מחדש‪ .‬וכך‪ ,‬השאלות בנוגע לירידתי‬
‫במשקל פסקו לחלוטין בשלב מסוים‪ .‬אולי בשלב שבו הייתי צריכה את עזרתם יותר מכול‪.‬‬
‫אז מה הטעם לחיות? חיים שכאלה הם בלתי נסבלים‪ .‬אני שונאת את עצמי‪ .‬שונאת את המחלה שלי‪ .‬שונאת את‬
‫המצב הנורא שבו אני נמצאת‪ .‬אינני יכולה לחזור יותר לאחור‪ .‬אינני מסוגלת‪ .‬כולי תקווה שהוריי יוכלו לסלוח‬
‫לי על המעשה הקרב ובא‪ .‬או לפחות לסלוח לעצמם‪ .‬הם לא אשמים‪ .‬הם תמיד רצו בטובתי‪ .‬האשמים הם‬
‫הילדים האכזריים שקראו לי בשמות גנאי בכל ילדותי‪ .‬למעשה‪ ,‬אלה מרבית הילדים שאיתם גדלתי‪ .‬האשמים‬
‫הם הבנים הצעירים שהיו בסביבתי בנעוריי‪ .‬אלה שלא הצליחו לראות מעבר לעודפי השומן שהקיפו אותי‪ .‬אלה‬
‫שדחו אותי בזה אחר זה‪ ,‬בלי לתת לי לנסות ולהראות מה יש בי מעבר‪.‬‬
‫ה"חברות" שלי אשמות לא פחות‪ .‬התחרותיות הזו‪ ,‬המירוץ הבלתי פוסק אחר המראה המושלם העסיק לא רק‬
‫אותי‪ .‬להן היה סיכוי יותר טוב מראש‪ ,‬הן קיבלו יתרון גנטי‪ .‬הן מעולם לא הבינו את הקושי‪ .‬הדיבורים הבלתי‬
‫פוסקים על דיאטות‪ ,‬רק כי הן רוצות בטובתי‪ ,‬נצרבו בראשי לנצח‪ .‬האשמים הם הפרסומאים ואנשי התקשורת‬
‫שדחפו לעולמי‪ ,‬לאן שלא הסתכלתי‪ ,‬דמויות לחיקוי שמבנה גופן אינו בר השגה‪ .‬אני יכולה לשבת פה ולהעלות‬
‫עוד אינספור אשמים‪ .‬אני יכולה להטיח האשמות כמעט בכל מי שהכרתי בחיי‪ .‬זה לא ישנה‪ .‬המסקנה היא שכל‬
‫העולם אשם‪.‬‬
‫ואילו הוריי ‪ −‬הם אשמים רק בדבר אחד‪ .‬בדבר שככל הנראה חרץ את גורלי המר‪ .‬בדבר שלעולם לא יכלו‬
‫לנחש שכך יעשה‪ ,‬אולם הביא אותי למקום הנמוך ביותר שבו אני נמצאת היום‪.‬‬
‫הם אשמים אך ורק בשם המחייב שהם בחרו לי ‪ −‬יפה‪ .‬כי מעולם‪ ,‬ולו לרגע‪ ,‬לא הרגשתי כזאת‪.‬‬
‫‪614‬‬
‫יונה והתשובה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫כשנוח שלח את היונה לראות "הֲקַ לּו המים?"‪ ,‬הוא ידע שאם קלו‪ ,‬אזי היונה תעוף למקום שבו גדלה ושם‬
‫תישאר‪ ,‬כי הרי מבחינתה היא שבה לביתה‪ .‬את זה‪ ,‬אהרון חברי הטוב ואני‪ ,‬לא ידענו‪ ,‬עת שהבחנו ביונה‬
‫הצחורה שבורת הכנף ואספנו אותה לחיקנו‪ .‬אהרון‪ ,‬זריז מחשבה וידיים‪ ,‬רץ כאיילה לביתו והביא סכין גדול‬
‫וחד תער‪ .‬הבטתי בו‪ ,‬מופתע ונחרד למראה הסכין‪ ,‬אך למראה פניי המבוהלות הסביר לי אהרון שבכוונתו לגלף‬
‫סד מענף עץ זית‪ ,‬וזאת בכדי לתמוך את כנפה השבורה של יונתנו‪ .‬ימים ולילות רבים סעדנו את היונה היפה‬
‫שהייתה לחברתנו – השקינו‪ ,‬האכלנו והרעפנו עליה את אהבתנו‪ ,‬עד שהחלימה‪ .‬כשחשבנו שהגיע הזמן‪ ,‬בבוקר‬
‫שבת אביבי‪ ,‬יצאנו לשדה הפתוח הצמוד לבית אהרון‪ .‬אהרון הניף ידיים בטוחות לעבר השמים‪ ,‬מראהו כמראה‬
‫אדם מתפלל‪ ,‬פתח את כפותיו‪ ,‬לחש דבר מה‪ ,‬ושילח את היונה‪ .‬תחילה היא נופפה בכנפיה מקרטעת‪ ,‬עפה מעט‪,‬‬
‫ונחתה בכבדות‪ .‬לאחר מכן ניסתה שוב‪ ,‬ושוב ניסתה‪ ,‬כשאנו מעודדים אותה בקריאות רמות‪" :‬עופי! עופי!‬
‫עופי לשמיים!"‪ ,‬עד שחזר אליה כושר התעופה וזו המריאה ועפה מעבר לאופק‪ .‬מאושרים היינו אהרון ואני‪,‬‬
‫וגם מאוכזבים‪ :‬קיווינו שתחזור אלינו‪ ,‬הרי אצלנו קיבלה אוכל‪ ,‬מים ואהבה‪ .‬כל אותו ערב ישבנו וחיכינו לה‪,‬‬
‫אך היונה לא שבה‪ .‬נפרדנו לאחר שהחלטנו שבפעם הבאה‪ ,‬כשהיא תבוא‪ ,‬נקשור סרט אדום לרגלה‪ ,‬וכך נוכל‬
‫לזהות את היונה שלנו מרחוק‪.‬‬
‫אהרון היה ילד יהודי‪ ,‬כמוני‪ ,‬שחור שיער ושחום עור‪ ,‬וכבר בהפסקה הראשונה ביומנו הראשון בבית הספר‬
‫מצאנו עצמנו נאבקים בחו ל הרך שבחצר‪ ,‬עד לצלצול‪ .‬אני כבר לא זוכר מה הייתה סיבת המריבה‪ ,‬אך כבר‬
‫מסופו של אותו יום נהיינו לחברים‪ .‬הוא גר עם משפחתו‪ ,‬אביו‪ ,‬אמו ואחותו‪ ,‬בשכונה בה התגוררו יהודים‬
‫רבים‪ ,‬בפאתי הכפר‪ .‬אני ומשפחתי התגוררנו בשכונה מעורבת (קרי‪ ,‬יהודים ומוסלמים)‪ ,‬מרחק הליכה לא רב‬
‫מביתו של אהרון‪ .‬אנחנו‪ ,‬ככל שנמצא לנו הזמן להיות ביחד‪ ,‬טיילנו בחוץ‪ ,‬בין השדות לגבעות החול‪.‬‬
‫את היונה הפצועה מצאנו ביחד‪ .‬אהרון תפס אותה‪ ,‬ולאחר שעמד על מצבה נתן אותה בין ידיי‪ ,‬מלמד אותי שיש‬
‫להחזיק בעדינות‪ ,‬כך שהיא תנוח בין כפות ידיי‪ ,‬רגועה‪ ,‬ושלא תחוש כל איום‪ .‬הוא חבש אותה ובה בעת ליטף‬
‫ודיבר אליה‪ ,‬מרגיע את עיניה המפוחדות‪ ,‬בעוד אני תוהה מאין כל החכמה הזאת לילד בן גילי‪ ,‬עשר‪ .‬כל הזמן‬
‫הזה מבטו לא זע מהיונה‪ .‬כה ממוקד היה‪ ,‬שנראה הדבר כי הצליח לחדור למוחה של החיה הפצועה ונפשו‬
‫‪615‬‬
‫התמזגה עם נפשה‪ .‬לפתע‪ ,‬משב רוח עטף אותנו‪ .‬קסום היה אותו הרגע‪ ,‬אך גם מבהיל במקצת‪ ,‬וצמרמורת‬
‫עברה בגופי‪ .‬אמי לימדה אותי שבכל פעם שאני מרגיש פחד או אי נוחות‪ ,‬עליי לעצום עיניים ולקחת נשימה‬
‫עמוקה‪ ,‬כל כך עמוקה שאוכל לטעום את האוויר‪ .‬היא האמינה שכאשר אדם נושם עמוקות וברוגע‪ ,‬נשמתו‬
‫הופכת אחת עם האדמה‪ ,‬ומכיוון שהאדמה מחזיקה בידה את כוח החיים – לא יפחד עוד‪ .‬וכך עשיתי‪ .‬עצמתי‬
‫עיניי‪ ,‬נשמתי עמוקות‪ ,‬נשימה ועוד נשימה‪ ...‬טעמתי את האוויר‪ .‬למרות שעשיתי זאת עשרות פעמים לפני אותו‬
‫יום ומאות פעמים אחריו‪ ,‬טעם משונה היה לאוויר באותו רגע‪ .‬טעם מתוק‪ ,‬של אהבה וחמלה‪ .‬פקחתי את עיניי‪,‬‬
‫והבטתי פעם נוספת באהרון‪ .‬מראהו זה נחרט בזיכרוני‪ ,‬ועד היום אין בפי הסבר לאשר ראיתי‪ .‬אהרון חברי עמד‬
‫לידי‪ ,‬וזוהר בוהק אך עדין עטף את גופו‪ .‬לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי‪ .‬גופו קרן ואני‪ ,‬קפוא במקומי‪ ,‬לא‬
‫הצלחתי להוציא מילה‪ .‬כל אותו הזמן אהרון לא חדל מלהסתכל על היונה‪ ,‬ונראה היה שזו נכנסה לתרדמת‪.‬‬
‫אהרון אמר מילים שלא הבנתי את פשרם‪ .‬מילים משפת התנ"ך שאנחנו‪ ,‬דוברי ערבית בשפת היום יום‪ ,‬מכירים‬
‫רק משיעורי התורה‪ .‬לאחר זמן מה‪ ,‬הרים אהרון את ראשו והישיר מבטו אליי‪ .‬הזוהר שעטף אותו החל פג‪ ,‬ואני‪,‬‬
‫כאילו נשמתי שבה לגופי לאחר שטיילה בעולם אחר‪ ,‬רציתי לשאול אותו את פשר הדבר שזה עתה קרה‪ .‬האם‬
‫נמנה הוא עם ל"ו צדיקים? האם נביא? או שאולי מלאך הוא? לא יכולתי‪ .‬פחדתי‪ .‬פתחתי את פי והמילים‬
‫היחידות שהצלחתי להוציא היו שאני מצטער על הריב ההוא‪ ,‬ביום הראשון בבית הספר‪ .‬אהרון חייך ואמר‬
‫שהיונה הלבנה הזאת מביאה לנו שלום ואנחנו כבר חברים‪ .‬כל אותו הלילה לא עצמתי עין‪.‬‬
‫למחרת היום שבו שחררנו את היונה רצתי לבית הספר כדי לפגוש את אהרון‪ .‬רציתי לשאול אותו האם היונה‬
‫באה לבקרו בלילה‪ ,‬שכן אולי התגעגעה אלינו‪ ,‬מטפליה ואוהביה‪ .‬אך לא מצאתיו בשום מקום‪ .‬לפתע‪ ,‬הבחנתי‬
‫בהתקהלות ילדים יוצאת דופן והתרגשות רבה ולא שגרתית‪ .‬הקולות גברו אך לא הצלחתי להבין את פשרם‪.‬‬
‫בעוד עיניי משוטטות‪ ,‬מחפשות את אהרון חברי בין ההמון‪ ,‬בא אליי חבר מהכיתה ואמר גלויות ובפשטות‪:‬‬
‫"אהרון מת! כל משפחתו‪ ,‬אבא‪ ,‬אמא והאחות‪ .‬אכלו דגים מקולקלים‪ ,‬כך אמא אמרה לי"‪.‬‬
‫"מה? מה? מה?"‪ ,‬גנחתי והרגשתי שאין בי כוח לעמוד על רגליי‪ .‬עיניי הוצפו דמעות‪ ,‬ומסוחרר צנחתי אל‬
‫החול‪ .‬הצלצול נשמע‪ .‬כולם נכנסו לכיתות ואני‪ ,‬בוהה‪ ,‬רפה ויבש‪ ,‬יצאתי החוצה מבית הספר‪ ,‬מבעד לפרצה‬
‫בגדר‪ .‬שוטטתי ברחובות ומבלי להתכוון רגליי נשאו אותי לבית סבתי‪ .‬שם סבתא מקבלת אותי תמיד במאור‬
‫פנים ואצלה‪ ,‬תמיד‪ ,‬יש ממתקים ומאפים טעימים‪ ,‬מעשי ידיה‪ ,‬שהשפעתם כמו תרופה לשיפור מצב הרוח‪.‬‬
‫‪616‬‬
‫בבית סבתי מצאתי את סבי קורא בספר‪ .‬מאוכזב ואומלל הבטתי בו‪ ,‬שותק ועצוב‪ ,‬ומשהרים את ראשו התבונן‬
‫בי ארוכות ואמר‪" :‬רחץ פניך‪ ,‬שתה מים‪ ,‬הרבה‪ ,‬ובוא שב פה על ידי‪ ,‬סבתא תבוא עוד מעט"‪ .‬עשיתי כמצוותו‪,‬‬
‫התיישבתי על ידו והוא קרב את הספר אליי‪ ,‬כדי שנקרא בו יחד‪ .‬הספר היה פתוח ועיניי נפלו על הפסוק "עוד‬
‫ארבעים יום ונינווה נֶׁהְ פָ ֶׁכת"‪ .‬סבא הסביר‪" :‬אני לומד בספר 'יונה'‪ ,‬ביקשו ממני לקרוא אותו בבית הכנסת‪,‬‬
‫הפטרה‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬ובכדי שהקריאה תהיה טובה על שליח הציבור להתכונן ולהבין את מה שהוא קורא‪ .‬ראה‪,‬‬
‫הפסוק הזה הוא כל נבואת יונה‪ .‬בכלל‪ ,‬הספר נכתב עליו‪ ,‬גוף שלישי‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬וגם הנבואה הזו לא התגשמה‪.‬‬
‫אז מה טעם שסיפור זה ישתלב בספר התנ"ך? שני טעמים‪ .‬אחד‪ ,‬שהאל רחום וחנון ויש לזכור‪ ,‬שתמיד יש‬
‫תקווה ומקום לתשובה‪ ,‬כי אנשי נינוה לא רק היו בבחינת "מודה ועוזב" אלא הם גם היכו על חטא‪ .‬הטעם השני‬
‫בספר הוא סיפורו של יונה‪ ,‬שהרי הסיפור לא נגמר בתשובה של אנשי נינווה‪ ,‬אלא בהכרה של הנביא ושלנו‬
‫שמה שחשוב זה השליחות ולא השליח‪.".‬‬
‫מחיתי את עיניי הדומעות בכפות ידיי‪ ,‬ובקול מרוסק אמרתי‪" :‬סבא‪ ,‬אהרון חבר שלי‪ ,‬מת‪ .".‬סבא שתק זמן מה‪,‬‬
‫ואחר שאל‪" :‬מה היה אהרון הכי הרבה?"‬
‫"רחמן"‪ ,‬עניתי‪.‬‬
‫סבא רכן ליטף את ראשי המתולתל‪ ,‬ובלחישה אמר‪" :‬ובכן‪ ,‬זו הייתה שליחותו ואתה חברו‪ ,‬המשך"‪.‬‬
‫ניחמתי‪ ,‬הסכמתי‪.‬‬
‫‪617‬‬
‫אלף מילים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫הם החליטו להיפגש בקצה סמטת האביבים‪ ,‬באיזור התעשייה בנתניה‪ .‬לפני כשבוע התרחשה שריפה בנגרייה‪,‬‬
‫תוצאה של קצר חשמלי במקרר ישן‪ ,‬וכעת ניתן היה לדבר מאחוריה בלי שאף אחד ישמע‪ .‬האיזור היה נטוש‬
‫לחלוטין‪ ,‬מלבד כמה חתולים שהסתובבו בחוסר מעש מסביב לנגרייה‪ .‬הם היו רגילים להאכלות קבועות מהנגר‬
‫הנחמד‪ ,‬וכנראה שעוד לא נפל להם האסימון שהם לא יקבלו יותר אוכל‪ .‬מאחורי הנגרייה הייתה רחבת חול‪,‬‬
‫מעין איזור חנייה נוסף על החנייה מקדמת הנגריה‪ ,‬וכעת הקיפו אותה קירותיה המפוחמות של המבנה המט‬
‫ליפול‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬זה כתוב מזעזע‪ ,‬היא חשבה לעצמה‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬היא גם תהתה למה היא חשבה מלכתחילה שהיא תהיה‬
‫מסוגלת ליצור משהו סביר‪ .‬היא הרי מעולם לא הייתה הטיפוס היצירתי‪ .‬אז נכון‪ ,‬היא ידעה להישאר בתוך‬
‫הקווים בשיעורי יצירה‪ ,‬ואת התואר המכובד הזה מעולם לא ייקחו ממנה‪ ,‬אבל עדיין‪ .‬אולי חשוב שכל אדם‬
‫יבחן את השאיפות שלו‪ ,‬לא כולם יכולים לגעת בשמים‪ .‬גם להיות בינוני זה בסדר‪ .‬בעודה אוצרת מחשבה זו‪,‬‬
‫היא המשיכה לכתוב‪.‬‬
‫הורשיאק הגיע במיצובישי שחורה ישנה‪ ,‬יצא מהרכב‪ ,‬הדליק סיגריה ונשען על המכונית‪ .‬לרגע הוא הרהר‪,‬‬
‫בתור צופה מבחוץ‪ ,‬בסיטואציה שבה הוא נמצא‪ .‬הוא חשב לעצמו‪ ,‬כמה קלישאתית העמידה שלו ‪ −‬מדליק‬
‫סיגריה בעודו לבוש בג'קט עור משופשף‪ ,‬בזמן שהוא מחכה לשותפתו לפשע‪ .‬הורשיאק הרגיש כמו דמות‬
‫בסרט מתח ישן‪ ,‬או תחילתו של סיפור קצר מסעיר‪.‬‬
‫באמת? לרמוז על היות התוכן חלק מסיפור קצר‪ ,‬בתוך העלילה עצמה? היא החליטה בינתיים לא לשנות דבר‪,‬‬
‫ולהמשיך לכתוב‪ .‬אם היא תנסה להגדיר מראש מהי הפואנטה של הסיפור‪ ,‬היא תשאר דוממת במקום‪ .‬אז היא‬
‫המשיכה לכתוב‪ .‬היא כתבה‪ ,‬וכתבה‪ ,‬וכתבה‪ ,‬ופתאום עיניה נדדו לשורה הרת הגורל בתחתית מעבד התמלילים‪:‬‬
‫"‪ 5535‬מילים"‪ .‬אבוי‪ ,‬חשבה‪ .‬היא קראה שוב את מה שכתבה‪ ,‬ניסתה להחליט מה ראוי להימחק‪ ,‬ומה להשאיר‪.‬‬
‫‪618‬‬
‫סימונה נרגעה קצת‪ .‬היא כבר לא כעסה על הורשיאק‪ .‬כעת‪ ,‬היא כבר לא חושבת שהפדנטיות שלו עלולה לפגוע‬
‫בהזדמנות שלה לשים את ידיה על המיליונים האלו‪ ,‬היא יודעת שכנראה דבר אחר מקנן בלבו‪ .‬היא שוב רואה‬
‫בהורשיאק את אותו הילד בן ה‪ 55-‬ששבר את ידו והחל לבכות‪ .‬היא רואה את הילד שביקש ממנה לא לספר‬
‫לשאר הילדים שהוא בכה‪ ,‬שלא ידעו שגם הוא לפעמים חלש‪ .‬כנראה שזו לא הייתה הסיבה שבגינה נהיו‬
‫חברים‪ ,‬כנראה שהיו להם סיבות אחרות‪ ,‬אבל זו הסיבה שהוא נשאר החבר הכי יקר לה‪.‬‬
‫"מאמי!" היא צעקה לבן זוגה הנחמד שבמקלחת‪.‬‬
‫"יש לך רעיון איך אני מעבירה במקסימום חמש שורות את הרעיון שגבר מאוהב באישה‪ ,‬מבלי שהוא אומר לה‬
‫שום דבר במפורש?"‬
‫"מה?"‬
‫"מה‪' ,‬מה'? לא שמעת‪ ,‬או שאין לך מושג מה לענות לי?"‬
‫"לא שמעתי"‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬נדבר כשתצא"‪.‬‬
‫הבחור הנחמד יצא‪ ,‬והיא שאלה אותו שוב את אותה השאלה‪.‬‬
‫"יש לי מטלת סיום בקורס‪ .‬אני צריכה לכתוב סיפור קצר‪ ,‬עד ‪ 5555‬מילים‪ .‬כתבתי וכתבתי‪ ,‬ובניתי דמויות‪,‬‬
‫ותיארתי‪ .‬הבעיה היא‪ ,‬שהגעתי לסוף‪ .‬אין לי פואנטה‪ .‬רציתי להראות שהוא מאוהב בה‪ ,‬אבל גם רציתי שזה לא‬
‫יהיה ברור מדי‪ .‬אני רוצה שידעו שהורשיאק‪"..‬‬
‫"הורשיאק‪"?..‬‬
‫"כן‪ ..‬יש בעיה?"‬
‫"מה זה השם הזה?"‬
‫"נו‪ ,‬תתמקד!"‬
‫"טוב‪ ,‬תמשיכי"‪.‬‬
‫‪619‬‬
‫"רציתי שידעו שהורשיאק הוא בחור ממש קּול‪ ,‬שלא יהיה ספק שהוא עושה את מה שהוא עושה רק מאהבה‪.‬‬
‫רציתי לכתוב סיפור רומנטי על שני חברי ילדות ששודדים ‪ 35‬מליון דולר"‪.‬‬
‫"אולי הפאנץ' שלך יהיה שהם בעצם באיזו סיטואציה מפתיעה‪ ,‬כמו שמגלים בסוף הסרט 'ספרות זולה' שהם‬
‫בעצם באמצע השוד?"‬
‫"לא‪ ..‬זה טרנטינו מובהק‪ ..‬אני רוצה סיפור אהבה‪ .‬אני רוצה שידעו שסימונה לא אוהבת ללכת עם עקבים‪,‬‬
‫ושהורשיאק נמוך קומה‪ ,‬או לפחות בעל גובה ממוצע‪ .‬הפרטים חשובים‪ ,‬אין ערך לפאנץ' בלעדיהם"‪.‬‬
‫הורשיאק מבין יותר טוב מכולם כמה חשוב לשמור על חומה‪ ,‬מפני שאסור שאנשים ידעו שניתן לפגוע בך‪.‬‬
‫ידיעה כזו נותנת לאנשים אחרים כוח עליך‪ .‬הורשיאק וסימונה הבינו‪ ,‬בצורה שרבים אחרים לא ידעו לעולם‪ ,‬כי‬
‫לבני אדם יש נטייה טבעית לרצות לשלוט בסובבים אותם‪ ,‬להתאים את הסביבה אליהם‪ .‬אם אחד מגלה על‬
‫חולשותיו של אדם אחר‪ ,‬הוא ינצל זאת‪ ,‬גם אם בצורה לא מודעת‪ .‬ההבנה הזו‪ ,‬שהייתה משותפת לשניהם‪,‬‬
‫איפשרה להם לחשוף את חולשותיהם אחד לשנייה‪ .‬סימונה החלה לחשוב שהורשיאק פשוט מפחד‪ .‬התנהגות‬
‫שכזו אינה אופיינית לו‪ .‬לאורך כל שנות החברות שלהם‪ ,‬תמיד היו נכנסים לצרות יחד‪ ,‬כל פעם אחד מן השניים‬
‫היה גורר את השני להרפתקאות והתמרדויות‪ .‬אבל כעת‪ ,‬עיניו של הורשיאק הציגו משהו שונה‪.‬‬
‫היא נכנסה לשירותים ובעודה שוטפת ידיים הוא צעק אליה‪" :‬למה לא שטפת את הכלים שבהם אכלת?"‬
‫"בגלל שאתה לא תמיד עושה אצלי כלים‪ ,‬ולא התחשק לי‪ ,‬אז הרשיתי לעצמי לא לעשות"‪ .‬היא הרהרה לשנייה‬
‫ואז הוסיפה‪" :‬וגם היית באמצע המקלחת אז לא רציתי לגנוב לך מים חמים"‪ .‬הוא כמובן הגיב בגיחוך "כן‪ ,‬אני‬
‫בטוח שזו הסיבה"‪.‬‬
‫"למען האמת‪ ,‬כשהנחתי את הכלים בכיור והחלטתי שלא בא לי לשטוף אותם‪ ,‬אמרתי שכשתשאל‪ ,‬וידעתי‬
‫שתשאל‪ ,‬אגיד לך שזה בגלל שהתקלחת באותו הזמן‪ ,‬ובעצם לא שטפתי כלים למענך‪ .‬העניין הוא שבטעות‬
‫‪620‬‬
‫שכחתי מהת כנית שלי לשקר לך‪ ,‬ואמרתי שלא התחשק לי‪ .‬כי בעצם‪ ,‬גם אם לא הייתה לי בעיה לעשות כלים‪,‬‬
‫עדיין הייתי נמנעת מזה כדי לא להקפיא אותך‪ .‬חבל‪ ,‬סתם פיספסתי הזדמנות לצאת בסדר"‪.‬‬
‫הוא צחק בקול רם‪ ,‬חשב שהיא שנונה‪ .‬היא אוהבת שהוא חושב שהיא שנונה‪ ,‬ותמיד מופתעת לקבל את‬
‫התגובות האלו כאשר היא בכלל לא ניסתה להיות שנונה והיא בכלל לא מצפה לזה‪ .‬היא החליטה להפסיק את‬
‫הכתיבה באותו הערב‪ .‬אולי ההשראה תגיע בהזדמנות אחרת‪ .‬בימים שלאחר מכן‪ ,‬כששכבה במיטה וניסתה‬
‫להרדם‪ ,‬הי א חשבה על הורשיאק וסימונה‪ .‬כל לילה‪ ,‬הייתה מתחילה מן הנקודה בה הפסיקה‪ ,‬ובנתה לאט לאט‬
‫את עולמם‪ .‬היא החליטה שהיא רוצה להיות סופרת‪ .‬היא החליטה שהיא תכתוב רומן עתידני דיסטופי‪ ,‬ודרך‬
‫יחסיהם של השניים‪ ,‬תצליח לעביר מסר מורכב על כמה שערכים ומוסר הם שבריריים וזמניים‪ .‬היא החליטה‬
‫שהספר צריך להכתב בשני חלקים‪ ,‬והשקיעה זמן רב (מדי) כשניסתה להחליט כיצד תתאר לאט לאט את החיים‬
‫כפי שהורשיאק וסימונה מכירים‪ ,‬המתרחשים בעתיד הרחוק‪ .‬היא החליטה שבעתיד הרחוק הזה‪ ,‬כל מה‬
‫שמגדיר את המציאות שלנו ‪ −‬המוסדות‪ ,‬ההרגלים‪ ,‬הערכים‪ ,‬החוקים והאמונות‪ ,‬כבר לא קיימים באותה הצורה‪.‬‬
‫אחרי כל לילה שכזה‪ ,‬הגיע היום שבו התיישבה מול המחשב‪ ,‬אך כלום לא יצא‪ .‬במשך שבועיים זיגזגה בין‬
‫עולם עתידני עשיר‪ ,‬מתואר לפרטי פרטים‪ ,‬שהתקיים בחיות רבה במוחה‪ ,‬שבו גם הקשרים הזוטרים ביותר בין‬
‫דמויות משנה רכשו לעצמם היסטוריה מכובדת‪ ,‬לבין המציאות ‪ −‬חדר העבודה המבולגן שלה‪ ,‬שבו היא‬
‫יושבת ובוהה במחשב‪ ,‬כותבת ומוחקת‪ ,‬כותבת ומוחקת‪.‬‬
‫"מאמי‪"...‬‬
‫"כן‪ ,‬יקירה?"‬
‫"ויתרתי‪ ,‬נראה לי שאני אבטל את הרישום לקורס"‪.‬‬
‫‪621‬‬
‫היפוקרטס ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת‬
‫בכל בוקר יש לי תחרות עם עצמי‪ .‬אני מנסה להגיע בכמה שפחות צעדים מהמיטה לחדר האמבטיה‪ ,‬מנסה‬
‫לשבור שיא אישי בגילוח מהיר ושותה את התה במספר הלגימות הנמוך ביותר‪ .‬זה ילדותי‪ ,‬אני יודע‪ ,‬אבל זה‬
‫מעביר לי את הדקות הארוכות עד ההגעה לחדר הניתוח‪ .‬כמו בכל בוקר‪ ,‬אני צועד את שבע מאות עשרים‬
‫ושלושה הצעדים מביתי וחושב על הניתוחים המתוכננים לי באותו יום ובאיזו סבירות יקראו לי לאיזה מקרה‬
‫דחוף‪ .‬אולי איזו אישה צעירה תחבוט ראשה בזכוכית באיזו תאונת דרכים‪ ,‬אולי איזה ילד יבלע צעצוע ויזדקק‬
‫לניתוח דחוף או שאולי אפילו יתמזל מזלי ויתרחש איזה פיצוץ בתחנה המרכזית‪ .‬אין לדעת מה יפרוץ מבעד‬
‫לדלתות חדר המיון ויעשה דרכו לחדר הניתוח‪ .‬כמובן שאיני מאחל תחלואות לאף אדם‪ ,‬אבל אם חלילה דבר‬
‫שכזה יקרה‪ ,‬כדאי שאני אהיה זה שפנוי להשתתף בפעולות ההחייאה‪.‬‬
‫אני מגיע לשער‪ ,‬מעביר כרטיס רופא ומהנהן לשומר‪ .‬אני נכנס לחצר בית החולים‪ ,‬חוצה את הדשא המרכזי‪,‬‬
‫מתפתל בשבילים בין פסלים המוקדשים לתורמים כאלה ואחרים ומגיע לבניין המרכזי‪ .‬לא קשה לי לטפס‬
‫במעלה שלושים ושש המדרגות עד לקומה הרביעית שבה נמצא משרדי ואני מעדיף זאת על שיחות החולין‬
‫הסתמיות במעלית‪ .‬אם הייתי חפץ בעדכון שוטף על מצב גמילת החיתולים של נכד כזה או אחר‪ ,‬הייתי נשאר‬
‫בבית ומקשיב לאשתי היקרה‪ ,‬שפרטים זניחים שכאלה הם כל עולמה‪ .‬את מעילי אני תולה על כיסא במשרד‪,‬‬
‫תוך כדי שאני משתדל מאוד לא לתלות אותו באותו האופן בו נתלה אתמול‪ .‬אמנם זה מפריע לי‪ ,‬אך נוכחתי‬
‫לדעת כי רוב האנשים אינם שמים דעתם על המיקום המדוייק והמיטבי להנחת מעילם וכי הקפדה שכזו נחשבת‬
‫למיותרת ואף מגוכחת בעיני רוב האנשים‪ ,‬שטורחים לציין זאת בפניך תוך כדי הרמת גבה ומבט בוחן‪.‬‬
‫בדרכי לחדר הניתוח אני עובר כהרגלי באשפוז ומתעדכן במצב כל המנותחים שעוד לא שוחררו‪.‬‬
‫"מצבו של מר כהן טוב מאוד‪ ,‬בטח ישתחרר היום או מחר‪ .‬גם גברת שביט ומר שושן מתקדמים יפה"‪ ,‬מעדכנת‬
‫אותי הרופאה התורנית הצעירה‪.‬‬
‫"מה עם גברת פרימן?" אני שואל‪.‬‬
‫"אין שינוי‪ ,‬היא בכאבים ולא מגיבה לשום דבר‪ ,‬כרגיל"‪ ,‬עונה הרופאה‪.‬‬
‫‪622‬‬
‫בעלה מסתובב ונותן בנו מבט‪ ,‬כמו שאשתי הייתה נותנת בי פעם כשהתאכזבה מדבר מה שעשיתי או לא‬
‫עשיתי‪ .‬מאז שפגשה אשתי את המאהב שלה‪ ,‬היא לא טורחת לתת בי מבטים כעוסים‪ .‬אני יודע בדיוק מיהו‬
‫ואפילו הייתי נוכח כשהכירו לראשונה‪ .‬אבל אני מוותר‪ ,‬כי ממילא זוהי מלחמה שבה לא אנצח ואולי עדיף‬
‫שתהיה מאושרת עם אדם אחר שהוא לא אני‪.‬‬
‫"שימי עין"‪ ,‬אני מצווה על הרופאה וממהר לחדר הניתוח‪.‬‬
‫א ת טקס שטיפת הידיים מכיר כל רופא היטב‪ .‬אמנם איני המנתח ואין צורך בשטיפת ידיים כה יסודית אך אני‬
‫עושה זאת בכל מקרה‪ .‬מרגיע אותי לספור את השניות‪ ,‬להרגיש את קצות אצבעותיי מתחת למים הזורמים‪,‬‬
‫להריח את ריחות החיטוי החריפים ולדעת כי בקרוב המקום השקט הזה יהפוך לבליל של צלילים‪ ,‬צפצופים‪,‬‬
‫דיבורים וצעקות‪.‬‬
‫אני מחליף מספר מילים עם צוות הניתוח ומשוחח מעט עם הפציינט‪ ,‬שואל אותו מספר שאלות בנוגע לאורח‬
‫החיים‪ ,‬הרגלים אסורים וחטאים קטנים‪ ,‬ומנסה להעריך את כנות תשובותיו‪ .‬אני יודע כשהפציינט משקר לי‪ ,‬אני‬
‫רואה זאת בעיניו‪ .‬אך בשעת השין‪ ,‬בעומדם מול הבורא‪ ,‬נוטים רוב החולים לומר את האמת ולא להסתיר אף‬
‫פרט‪.‬‬
‫ברגע שהמחט פוצעת את עורו הדקיק בזרועו של פלוני‪ ,‬חדר הניתוח משתתק לגמרי‪ .‬צלילים עמומים של‬
‫מכשירי הדופק נותנים מקצב קבוע המלווה את טפטוף חומר ההרדמה‪ .‬הנוזל השקוף מחלחל לו דרך סבך‬
‫הצינורות ומגיע עד למזרק שם עובר אל מבוך צינורות סבוך עוד יותר – כלי הדם‪ .‬אני סופר את השניות עד‬
‫ששריריו הופכים רפים ועיניו מתהפכות ומתגלגלות בראשו ואני יודע בדיוק את הרגע בו צונח פלוני אל תוך‬
‫עצמו ומוסר לי את גופו‪ .‬הקלות שבה נכנס אדם למצב חסר אונים שכזה מפתיעה ומסקרנת אותי גם היום‪.‬‬
‫כפרח רפואה צעיר לא האמנתי למראה עיניי כאשר חזיתי באדם חסון למדיי הופך בן רגע לחסר כל שליטה‬
‫ונתון לגמרי לרחמיו של הצוות‪.‬‬
‫אני בוחן את מצב המנותח‪ ,‬בודק שבעתיים שהוא מוכן בדיוק למשימה שלפניו והמנתח מתחיל במלאכתו‪.‬‬
‫בעודו חותך ומקצץ‪ ,‬מחפש ומחטט‪ ,‬מחלק הוראות וצועק‪ ,‬אני שומר על פלוני‪ .‬אני מוסיף לצינורות חומר כזה‬
‫או חומר אחר שלעתים ממריץ את קצב לבו ולעתים מאט‪ ,‬לעתים מעמיק את תרדמתו ולעתים מקרבו אל פני‬
‫‪623‬‬
‫השטח‪ .‬כל זמן הניתוח פלוני ואני הולכים יחדיו על חבל דק ונזהרים שלא ליפול אל עומק התהום‪ .‬לא תמיד‬
‫הוא שומר על שיווי המשקל‪ ,‬פעמים רבות עליי להושיט אליו יד‪ ,‬לתפוס אותו ובשארית כוחותיי ולהחזיר אותו‬
‫מן העבר השני‪ .‬לרוב הפציינטים חוזרים אך לעתים נדירות הם נופלים מטה וגם אם אני עצמי הייתי חוצה אל‬
‫העבר השני לא הייתי מצליח לשכנע אותם לחזור‪.‬‬
‫המנתח מסיים את מלאכתו ואני מוסיף חומרים שונים שמושכים את פלוני מעלה חזרה אל עולם החיים‪ .‬אט אט‬
‫הוא חוזר אל גופו‪ ,‬מזיז אצבעותיו ופולט אנחה קלושה‪.‬‬
‫"פלוני? אתה שומע אותי? היית בניתוח‪ .‬הכל בסדר? אתה שומע?" אני צועק‪.‬‬
‫פלוני נאנח שוב ואני נושם לרווחה‪ .‬ניצחתי גם הפעם‪.‬‬
‫האחיות ואני מלווים אותו להתאוששות‪ ,‬חולפים על כל שאר הפלונים שעברו ניתוח באותו יום‪ ,‬ונעצרים‬
‫במקום פנוי לשיכון זמני של פלוני שלי‪ .‬אני בודק אותו שוב ושוב ושואל אותו אם הוא שומע אותי‪ .‬לבסוף הוא‬
‫מהנהן ונאנח‪ .‬הוא עדיין מטושטש‪ ,‬אך לדעתי בהחלט אפשר להכתיר את הניתוח כהצלחה‪.‬‬
‫כל אותו יום אני ממשיך וצובר הצלחות שכאלה‪ .‬חולה אחר חולה אני זורק לתהום ומחזיר בחזרה ואין דבר‬
‫משכר מזה‪ .‬אני מנצח שוב ושוב ובכל פעם מרגיש שלבי שלי כמעט מחסיר פעימה‪.‬‬
‫באחת מתהלוכות הניצחון שלי‪ ,‬בדרכי מחדר התאוששות‪ ,‬אני קופץ רגע לאשפוז‪ .‬הפרצופים כבר הספיקו‬
‫להשתנות אבל גברת פרימן עוד במיטתה‪ .‬בעלה לצידה מלטף את ידה אך אני יודע שהיא כלל לא מרגישה את‬
‫ידו‪ .‬בחוץ כבר מזמן החשיך‪ ,‬אך הוא לא עוזב אותה‪.‬‬
‫אני עובר חולה חולה‪ ,‬בודק מצבם‪ ,‬מתעדכן לשלומם ועושה דרכי אליהם‪.‬‬
‫"מה שלומה?" אני שואל בשקט אך הוא לא עונה‪" ,‬אני רק מוסיף לה קצת מהתרופה הזו‪ ,‬שלא יכאב"‪ .‬מר‬
‫פרימן מושך בכתפיו בייאוש ואני מזריק לה בעדינות את המינון הנדרש‪.‬‬
‫אני ממשיך לעבור בין כל החולים עד לאחרון שבהם ובכך מסיים את משמרתי‪ .‬אני חוזר למשרדי‪ ,‬לובש את‬
‫מעילי ועושה דרכי הביתה‪ .‬את שלושים ושש המדרגות אני יורד באיטיות יחסית‪ ,‬שלא אפול‪ ,‬ועד שאני מגיע‬
‫לשער היציאה כבר החלו מחשבותיי לנדוד‪ .‬אני סופר את שבע מאות עשרים ושלושה הצעדים עד ביתי ויודע‬
‫‪624‬‬
‫שבדיוק בעוד שלוש שעות וארבעים ושבע דקות ליבה של גברת פרימן יאט עד כדי עצירה ושריריה יהפכו‬
‫רפויים‪ .‬נשמתה של גברת פרימן תעזוב את קליפת גופה החולה ותעלה השמיימה דרך אישוניה שייפקחו‬
‫לרווחה‪.‬‬
‫היא לא תכאב עוד ולא תילחם‪.‬‬
‫היא תוכל לנוח‪ .‬היא תהיה חופשייה‪.‬‬
‫‪625‬‬
‫חלום בלהות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת‬
‫הכל התחיל בכיתה ד'‪ .‬נפגשנו לראשונה במסדרונות בית החולים "כרמל" בחיפה‪ .‬מבלי להרגיש הוא חמק לו‬
‫ונכנס ללבי‪ ,‬עבר את המחיצות שבניתי בשנות חיי המעטות והתמקם במקום נוח ובטוח עמוק בפנים‪.‬‬
‫הובהלתי לבית החולים על‪-‬ידי אימי לאחר מפגש אצל רופא המשפחה‪ ,‬שחשד שמדובר בדלקת קרום המוח‪.‬‬
‫אני זוכרת את עצמי בוחנת כל פרט ופרט מסביבי בקפידה‪ ,‬במבט חשוד במטרה לצפות את שעתיד לקרות לי‬
‫בדקות הקרובות‪.‬‬
‫על אף הפחד‪ ,‬חוסר הוודאות והלחץ שבו הייתה שרויה‪ ,‬אמי לא הורידה לרגע את מעטה האופטימיות‬
‫והשלווה‪ ,‬וניסתה להשרות תחושה שמה יהיה – יהיה בסדר‪ .‬לא עברו כמה דקות וכבר החלו הבדיקות‪ .‬לאחר‬
‫התייעצות בין אנשי הסגל‪ ,‬הוחלט לקחת דגימת מח עצם מעמוד השדרה‪ .‬בשלב זה כבר לא הייתי מעורבת‬
‫והלחץ בעיניה של אמי ניכר לחלוטין‪" .‬יש ילדים שתוך שעה קמים ורצים במחלקה‪ ,‬אין סיבה לחשוש‪ ,‬גברתי"‪,‬‬
‫אמרה המתמחה במיון הילדים‪ .‬כבר אז למדתי שאין להבטיח הבטחות שאינך בטוח שתוכל לקיימן‪.‬‬
‫עברו שעתיים‪ ,‬יום‪ ,‬שבוע ואני מרותקת למיטה‪ ,‬לא מסוגלת לעמוד על רגליי ובטח שלא לרוץ כפי שהבטיחה‬
‫המתמחה‪ .‬בין דקירה לדקירה ובין סבב רופאים אחד לשני‪ ,‬אני מרגישה אותו מתחיל לנבוט בתוכי‪ .‬לאט לאט‬
‫עולה מלבי ומגיע אל התודעה‪ .‬הימים עוברים‪ ,‬המשמרות מתחלפות ואני מבינה שאין עוד טעם לתהות ולחפש‬
‫כיוונים אחרים ושלגמרי נשבתי בקסמו‪ .‬היה לי ברור שהוא איננו הולך לשום מקום‪ ,‬ושאני והוא זה לנצח‪ .‬אני‬
‫מדברת על לא אחר מאשר על החלום‪ .‬אני אהיה רופאה‪.‬‬
‫השנים חולפות להן‪ ,‬ואני בחטיבת הביניים‪ ,‬יודעת לדקלם את איברי מערכת העיכול‪ ,‬מצטיינת בכל המקצועות‬
‫המדעיים ולא שוכחת לרגע לטפח את החלום הקטן שהשתלט לו על רצונותיי‪ .‬אני זוכרת את עצמי מספרת‬
‫בגאווה ובביטחון גמור בכל מפגש משפחתי‪" :‬אני אהיה הרופאה הראשונה במשפחה!"‪ .‬לצד גיחוכים על שם‬
‫משפחתי 'המזרחי' וחוסר הקשר ללימודי רפואה‪ ,‬היו הנהונים רבים והסתודדויות שאמרו ללא הרף‪" :‬היא‬
‫תגדל‪ ,‬תבין דברים אחרת והדעות שלה עוד ישתנו פעמים רבות"‪.‬‬
‫‪626‬‬
‫אך אני‪ ,‬כיאה לבת של אב כורדי‪ ,‬נשארתי איתנה בדעתי וככל שקיבלתי יותר ביקורות רק התעצמה בתוכי‬
‫תחושת המסוגלות שיום יבוא ואוכיח לכולם שאלו לא היו עוד קפריזות של ילדה קטנה‪ ,‬אלא שזהו חלום חיי‬
‫ואעשה למענו הכול‪.‬‬
‫עם הגיעי לתיכון בחרתי במגמת פיזיקה וכימיה כדי להעלות את סיכויי להתקבל לבית ספר לרפואה‪ .‬אלו‬
‫זכורות לי כשלוש שנים עמוסות ומתישות עם אין ספור שיעורים פרטיים ודמעות‪ .‬למרות הקשיים נשארתי‬
‫נחושה בדעתי‪ ,‬ניסיתי כל העת לצייר את חלומי לנגד עיניי ולשכנע את עצמי שיום יבוא והכול ישתלם‪.‬‬
‫מהר משחשבתי‪ ,‬היה עליי לבחור באיזה נתיב ארצה לשרת בצבא‪ ,‬בצורה המשמעותית ביותר עבורי‪ .‬המחשבות‬
‫הראשונות היו על קורס חובשים ואף שקלתי את מסלול העתודה‪ .‬אך כל המחשבות האלו התבררו כחסרות‬
‫משמעות‪ ,‬שכן לצבא יש צרכים משלו‪ .‬כנגד רצוני גויסתי לקורס מש"קיות ת"ש‪ .‬ניסיתי לשכנע את עצמי שזה‬
‫רק לטובה‪ ,‬ושאולי יש עוד שיעור אחד או שניים שעליי ללמוד לפני שאני נכנסת לשגרת החיים בעולם‬
‫הרפואה‪ .‬ואכן‪ ,‬למדתי רבות‪ .‬למדתי להעריך את כל מה שיש לי‪ ,‬ולהודות כל יום להוריי המדהימים שלא חסכו‬
‫ממני דבר גם כשלא היה וחינכו אותי ואת אחיותיי להיות אנשים טובים יותר ולעזור לאחר בכל הזדמנות‪.‬‬
‫עם השחרור ידעתי לאן מועדות פני ‪ −‬פסיכומטרי‪ .‬שלושה חודשים בהם השקעתי את כל כולי בלמידה והכל‬
‫בגדר ההקרבה שאני מוכנה לשאת ומקבלת את זה באהבה גדולה והבנה שאין דרך אחרת‪.‬‬
‫כעבור שנה מיום השחרור‪ ,‬במהלכה שיפרתי בגרויות ונבחנתי במועד פסיכומטרי נוסף‪ ,‬בהחלטה של רגע‪,‬‬
‫החלטתי לקחת פסק זמן מהעולם ולהתנתק‪ .‬לנסוע לכמה חודשים בדרום אמריקה‪ .‬ולבד‪ .‬בשביל הנפש בעיקר‪,‬‬
‫על מנת לצבור כוחות להמשך המסע המפרך שעומד בפניי‪ ,‬ואני רק בתחילת דרכו‪ .‬פגשתי אנשים מרתקים‬
‫שבשגרה דרכינו לעולם לא היו מצטלבות‪ ,‬אנשים שעמדו לצדי ברגעים הקשים ביותר שחוויתי והעצימו בעיניי‬
‫את כוחה של הנתינה‪ .‬נתינה מעצם היותנו בני אדם שחולקים הוויה מסוימת בקצה השני של העולם‪ .‬במהלך‬
‫שהותי שם התגלה לי טפיל במעיים וניצבתי לראשונה בפני חוסר האונים של הרפואה במדינות המתפתחות‪.‬‬
‫בעקבות מחסור באמצעים מצבי הלך והתדרדר עד שלא יכולתי ללכת בכוחות עצמי ונלקחתי לבית חולים באי‬
‫סמוך‪ .‬לאחר החלמה ארוכה הבטחתי לרופא שטיפל בי במסירות חסרת גבולות‪ ,‬שיום יבוא ואחזור להציל חיים‬
‫בארצו בתמורה לכך שהציל את חיי‪.‬‬
‫‪627‬‬
‫עם חזרתי לארץ ניגשתי שוב למלאכת שיפור הציונים ובמקביל נרשמתי לאוניברסיטאות‪ .‬משלב זה נכנסה לחיי‬
‫האורחת הבלתי רצויה – הציפייה‪ .‬אין רגע שהיא לא שם בועטת במלוא העוצמה‪ ,‬מזכירה לי בכל הזדמנות‬
‫שהשנים הבאות של חיי תלויות בקביעת חתך הקבלה‪ .‬כל יום נפתח בבדיקת תיבת הדואר‪ .‬כעבור כחודש ימים‬
‫של לילות טרופי שינה קיבלתי את המכתבים מהאוניברסיטאות‪ ,‬שמבשרים לי אחד אחד‪ ,‬שכנראה השנה כל‬
‫המאמצים עלו בתוהו‪ ,‬ושאוכל לנסות את מזלי בשנה הבאה‪ .‬אין מילים שיוכלו לתאר את שהתחולל בקרבי‪.‬‬
‫החלום היקר שלי מעולם לא הרגיש כל כך קרוב עד שפתחתי את סדרת המכתבים והוא חמק לו והסתגר‬
‫במגירות ליבי‪.‬‬
‫שבוע התאבלתי‪ .‬הייתי חסרת חשק לצאת מביתי ולענות לשאלות של קרוביי המתעניינים‪ .‬הרגשתי שאין בכוחי‬
‫להתמודד עם מבטי הרחמים והעצות שאומרות לי שוב‪ ,‬שאולי החלום שלי קצת יומרני‪ ,‬ושאולי כדאי לחפש‬
‫תחום עניין אחר‪ .‬הם לא הבינו שזה חזק ממני‪ ,‬שזו תחושת שליחות ואהבת אמת‪ .‬גורלי הוא להיות חלק מעולם‬
‫הרפואה ולעזור לאנשים בשעותיהם הקשות ובמצוקה הכי עמוקה‪ ,‬ואין שום דבר שאוכל לעשות נגד זה‪.‬‬
‫המחשבה הזו שרפה אותי מבפנים וכילתה את כל שאר החלומות שבתוכי‪ .‬הכל התגמד מול חלומי היקר‪ ,‬הכל‬
‫הפך שולי ולא חשוב‪ .‬אבל כנראה שכשיש חלום חייבת להיות גם דרך שתוביל אותי אליו‪ .‬היא אולי מפותלת‬
‫ומלאת מכשולים‪ ,‬ואולי יש סיבה שעליי לצעוד דווקא בדרך הזאת מסיבות שאינן ידועות לי אבל אני בדרך‪ .‬יום‬
‫יבוא ואגיע‪.‬‬
‫במשך שלוש שנים הייתי שבויה במעגל הקסמים של רישום‪ ,‬דחייה ואבל‪ .‬הרגשתי שאין ביכולתי לשאת זאת‬
‫יותר ושעליי לעשות תפנית ולנסות דרך שונה‪.‬‬
‫נרשמתי לאוניברסיטה לתואר במדעי הרפואה‪ .‬בער בי הרצון ללמוד ולהכיר את העולם שהולך להיות כל חיי‪,‬‬
‫גם אם כרגע מדובר בזווית קצת שונה‪ .‬הבטחתי לעצמי שאתן את המקסימום בלימודים על מנת להגדיל את‬
‫סיכויי להתקבל ללימודי הרפואה המיוחלים‪ .‬וכך היה‪ .‬חיי הפכו לריק מלבד הלימודים‪ .‬חברים‪ ,‬משפחה‬
‫ותחביבים נדחקו לשוליים‪ .‬ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה להוכיח מהן יכולותיי‪ ,‬כי במידה וגם השנה לא‬
‫אתקבל‪ ,‬אאלץ להגשים את חלומי באיטליה‪.‬‬
‫‪628‬‬
‫לפני כשבוע שלחתי בפעם האחרונה את טפסי ההרשמה‪ ,‬ומאז הצפייה האימתנית חזרה לחיי‪ .‬בהדרגה‪ ,‬אני‬
‫מתחילה להיפרד ממנה מתוך ההכרה שזו השנה האחרונה שבה אנחנו נפגשות באותו המעמד‪ .‬כולי תקווה‬
‫שמשנה הבאה תחליף אותה ציפייה מסוג אחר‪ ,‬לחלומות חדשים‪.‬‬
‫עברו כמעט ‪ 55‬שנה מאז נפגשנו לראשונה‪ .‬והרגש עדיין עוצמתי כאילו רק אתמול סחפת אותי בסערה‪,‬‬
‫ברגעים הקשים ביותר הזכורים לי מילדותי‪ .‬לאורך השנים‪ ,‬גם החלומות הקטנים מתחילים לתפוס נפח ולא‬
‫פעם עולות המחשבות על ילדים ומשפחה‪ .‬האם ההקרבה תשתלם? האם לא בזבזתי את חיי בניסיונות שווא?‬
‫בחלומותיי ומחשבותיי כבר הפכת לעתים לחלום בלהות שבו רציתי שמישהו יעיר אותי ויביא לסיומך‪ .‬למרות‬
‫זאת‪ ,‬אין בי חרטה על הדרך שעברתי ואני אסירת תודה על היום שבו נפגשנו‪ .‬נתת לחיי תכלית‪ .‬ומה אני‬
‫בלעדיך? עיצבת את חיי ואת דמותי‪ .‬אילו רק יכולתי להסביר זאת לכל הסובבים אותי שאינם מבינים איך חלום‬
‫יכול להיות כה עוצמתי עד שאני אעשה הכל למענו‪ ,‬מבלי לחשוב פעמיים‪ .‬המענה היחיד לאותם תוהים הוא‬
‫משפט שרופא אחד אמר לי‪" :‬כשאתה יודע‪ ,‬אתה יודע"‪ .‬והוא צדק‪ .‬אני יודעת‪.‬‬
‫אני מרגישה זאת בעצמותיי‪ ,‬קרוב מאי פעם‪ .‬אני והחלום שלי במרחק נגיעה‪ .‬מעולם לא היינו קרובים יותר‪.‬‬
‫המלחמה שלי הולכת להגיע לקיצה בקרוב‪ ,‬כולי תקווה רק שיהיה לה סוף טוב‪.‬‬
‫‪629‬‬
‫זמן שאבד ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫היא היתה שם לגמרי לבדה‪ .‬הבית היה מסודר ומאורגן למשעי‪ .‬החתולה שלה התהלכה לכבודי‪ ,‬לאות קבלת‬
‫פנים‪ .‬נכנסתי בדממה‪ ,‬לא כל כך ידעתי מה נהוג לומר במצבים כאלה‪ .‬הזקנה ניסתה להיות חביבה והציעה לי‬
‫מזון ושתייה‪ .‬הסכמתי לשתות כוס מים‪ ,‬והענקתי לה את השי הצנוע שאותו נתבקשתי לתת‪ .‬קירות הבית היו‬
‫גדושים בתמונות של ילדים ונכדים‪ .‬תהיתי באשר למקום הימצאם וכיצד הותירוה בודדה‪ .‬רציתי שיהיו פה‪ ,‬ולו‬
‫כדי לשבור את הדממה‪ .‬החפצים היפים מחרסינה שהונחו בסדר מופתי בפינת הסלון שבו את עיניי‪ .‬מעליהם‬
‫הונח אורלוגין גדול המתקתק תיק‪-‬תק‪ ,‬תיק‪-‬תק‪ .‬ברירה רבה לא נותרה בידי‪ ,‬ונאלצתי להתגבר על הבושה‪.‬‬
‫פתחתי בשיחה ושאלתיה לשלומה‪ .‬היא ענתה שהיא מרגישה מצויין והיא מודה על כל מה שקיבלה מהאל‪.‬‬
‫שאלתי אם תהיה מעוניינת לספר על זיכרונותיה מן השואה‪ .‬היא אמרה שאין לה כל רצון כזה‪ ,‬והיא מעדיפה‬
‫להתרכז בחיים‪ ,‬בהווה ובעתיד‪ ,‬ולא בעבר‪ .‬הניצחון שלה‪ ,‬לדבריה‪ ,‬הוא הקיום שלה ושל המדינה‪ .‬היא נראתה‬
‫כל כך חזקה ואיתנה‪ ,‬מלאה בשמחת חיים בצורה מעוררת קנאה בקרב בני גילה‪ .‬ולמרות זאת‪ ,‬חשתי שמשהו‬
‫חסר לה‪ .‬החתולה שבה וביצעה סריקה מהירה‪ ,‬כאילו מבקשת לגונן על הזקנה‪ ,‬מוודאת כי אינני טורדת את‬
‫מנוחתה חלילה‪ .‬השתיקה היכתה שוב‪ ,‬והשעון כהרגלו‪ ,‬מתקתק‪ ,‬תיק‪-‬תק‪ ,‬תיק‪-‬תק‪ .‬שאלתי אותה מה היא עושה‬
‫בימים וכיצד היא מעבירה את הזמן‪.‬‬
‫היא השיבה שהיא קוראת הרבה‪ ,‬יושבת תחת השמש ומבשלת‪ .‬עיסוקים‪ ,‬לדבריה‪ ,‬היו לה בשפע‪ .‬מה כן חסר‬
‫לה‪ ,‬תהיתי לעצמי‪ .‬היא קטעה אותי ושאלה על אודותיי‪ ,‬התעניינה באיזו מסגרת היא זכתה לביקורי‪ .‬סיפרתי‬
‫שנשלחתי מטעם בית הספר‪ ,‬על מנת לארח חברה לניצולי שואה‪ ,‬כחלק מהנצחת הזיכרון‪ .‬להפתעתי‪ ,‬היא לא‬
‫התעניינה בזה‪ ,‬אלא התעניינה בי‪ ,‬בחיי ובמשפחתי‪ .‬סיפרתי לה כל אשר נאותה לשמוע‪ .‬נדמה היה כי היא‬
‫משתוקקת לשמוע את מוצא פי‪ ,‬וגמעה כל פיסת מידע שרק הייתי מוכנה לחלוק עמה‪ .‬שמחתי על הקשב‬
‫שהפגינה והרגשתי שעצם השיחה איתה משמחת אותה יותר מכפי שיכולתי לדמיין‪ .‬לאחר שסיימתי לספר על‬
‫עצמי שמעתי צפצוף‪ ,‬ותוך דקה הונחו על השולחן עוגיות חמות בטעם קינמון‪ ,‬שמילאו את החדר בניחוח‬
‫נפלא‪ .‬היא הפצירה בי שאוכל‪ ,‬ואמרה כי לא תהיה מוכנה לקבל סירוב‪ .‬לאחר מכן היא ביקשה שנצפה יחד‬
‫בתכניות טלוויזיה‪ .‬נעניתי לבקשתה‪ .‬מבחינתי הייתה זו הקלה של ממש‪ .‬צפינו בסדרה בטלוויזיה‪ ,‬ולאחר מכן‬
‫עזבתי את ביתה‪ .‬כעבור שבוע שבתי‪ ,‬ואותו תרחיש נשנה במדויק‪ .‬החתולה הפוסעת לעברי‪ ,‬השמחה הגדולה‬
‫‪630‬‬
‫שעל פני הזקנה‪ ,‬העוגיות‪ .‬כעת‪ ,‬המבוכה נעלמה‪ .‬לאחר שהרגשתי שהיא בוטחת בי‪ ,‬שאלתי על משפחתה‪.‬‬
‫חששתי מהצעד הזה‪ ,‬אך ידעתי שאני חייבת לדעת מדוע היא כל כך כמהה לנוכחותי למרות שעל המדף ראיתי‬
‫תמונות של אנשים צעירים וחייכנים ושיערתי כי הם בני משפחתה‪.‬‬
‫היא ענתה שיש לה משפחה ענפה והחלה מונה את כל ילדיה ונכדיה בשמותיהם‪ .‬לא יכולתי שלא להבחין‬
‫בעצב ובגעגוע שבעיניה‪ .‬שאלתי היכן הם והיא השיבה‪" :‬ילדיי עסוקים בהצלת חיי אדם‪ .‬כרגע אני יכולה‬
‫להסתדר לבד‪ ,‬אך כשאצטרך אני בטוחה שהם יהיו פה בשבילי"‪" .‬למה את מתכוונת?" שאלתי‪" .‬שני ילדי הם‬
‫רופאים בטיפול נמרץ‪ ,‬ועובדים מסביב לשעון‪ .‬גם את ילדיהם הם ממעטים לראות‪ .‬הנשים שלהם מגדלות את‬
‫הילדים והם כמעט שלא חוזרים הביתה‪ .‬הם עושים ככל שביכולתם ואני גאה בהם מאוד"‪" .‬זה בטח כבוד גדול‬
‫מאוד עבורך"‪ ,‬השבתי‪ .‬תהיתי בכל זאת מה הטעם בהצלת חיי אנשים כאשר הם בעצם נוטשים את אמם‪ .‬האם‬
‫היא אינה חשובה להם? הרי הבדידות מהווה גזר דין מוות עבורה‪ .‬עוברים ימים ואיש לא דורש בשלומה‪ .‬אלו‬
‫מן חיים אלו?! שתינו שתקנו‪ ,‬והשעון‪ ,‬תיק‪-‬תק‪ ,‬תיק‪-‬תק‪" .‬ומתי הם באים לבקר?" שאלתי בחוצפה‪" .‬הם באים‬
‫אחת לכמה חודשים‪ ,‬אך לעיתים צץ ניתוח דחוף או אירוע חמור וזה מתבטל‪ .‬כשזה קורה אני מבינה ומתפללת‬
‫לשלום החולה"‪.‬‬
‫כמה גדּולה יש באישה הזו‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ ,‬אישה שעברה את קשיי השואה‪ ,‬עלתה לארץ‪ ,‬הקימה משפחה (על‬
‫הבעל כבר לא העזתי לשאול) וכעת נותרה לגמרי לבדה מול פגעי החיים‪ .‬ראיתי את הגעגועים הנשקפים‬
‫מעיניה‪ .‬לאחר שצפינו בתכניות טלוויזיה‪ ,‬והלכתי לדרכי‪ .‬חזרתי לבית ספר ולשגרת חיי‪ ,‬אך לא יכולתי‬
‫להתעלם מבדידותה של שרה‪ ,‬שבעיניי כבר לא היתה הזקנה‪ ,‬אלא אישה שעברה רבות בחייה ונותרה‬
‫בבדידותה‪ .‬חשתי שגם אם אחלוק את הסיפור עם אנשים נוספים‪ ,‬אף אחד לא יוכל להבין את הקושי של שרה‪.‬‬
‫בשבוע השלישי חזרתי ושוב‪ ,‬אותו ריטואל המפגש‪ .‬החתול‪ ,‬העוגיות‪ ,‬השיחה‪ ,‬ותכניות הטלוויזיה‪ .‬אולם‬
‫הפעם‪ ,‬חשתי כי עליי לעשות מעשה‪ .‬הבחנתי בספר הטלפונים של שרה בשמו של בנה (אותו זכרתי‬
‫מהסיפורים)‪ ,‬ולידו מספר טלפון‪ .‬באותו הערב צלצלתי אליו‪ .‬הוא לא ענה‪ .‬כך במשך שבוע‪ .‬כמובן‪ ,‬חשבתי‬
‫לעצמי‪ ,‬רופא בטיפול נמרץ‪ .‬אין פנאי לשיחות מיותרות‪ .‬כתבתי לו בהודעה מי אני‪ ,‬והבעתי את רצוני לנהל עמו‬
‫שיחה קצרה בנוגע לאמו‪.‬‬
‫‪631‬‬
‫כעבור מספר שעות הוא התקשר‪ .‬עניתי‪" :‬שלום‪ ,‬מדברת תמר‪ .‬אני יודעת שזה לא ענייני ואבין אם תבחר‬
‫להתעלם ממה שאומר לך‪ ,‬אך אני מרגישה שזוהי פשוט חובה מוסרית עבורי"‪.‬‬
‫"אוקי‪ ,"..‬הוא ענה‪.‬‬
‫"תראה‪ ,‬כבר מספר שבועות אני מבקרת תכופות את שרה‪ .‬היא אישה מדהימה‪ .‬אך אני מרגישה שמשהו חסר לה‬
‫בחיים‪ .‬אתם‪ .‬היא עברה את השואה‪ ,‬התגברה על הזיכרון הקשה‪ ,‬בנתה חיים‪ ,‬בנתה משפחה‪ .‬למרות זאת היא‬
‫נותרה לבדה‪ .‬היא אוהבת אתכם ולא מבקרת אתכם אפילו במקצת על עבודת הקודש שאתה ואחיך עושים‪ .‬אתה‬
‫מוכרח להבין‪ ,‬כשם שהאורלוגין בביתה דופק תיק‪-‬תק‪ ,‬ככה גם דופק שעון החיים שלה‪ .‬את הזמן אין להשיב‬
‫וכך גם את הרגעים שלכם עמה"‪.‬‬
‫הוא הוכה בהלם‪ .‬שררה שתיקה‪ .‬הוא הודה על השיחה ואמר שהוא מוכרח לחזור לניתוח דחוף‪ .‬שבוע לאחר‬
‫מכן הגעתי לביתה‪ .‬היא קרנה מאושר לאחר שזכתה לשיחת טלפון מהבן שלה‪ ,‬שהתקשר לדרוש בשלומה‪ .‬האם‬
‫זוהי ההשפעה של השיחה שיזמתי? תהיתי‪ .‬מי יודע כמה זמן לא זכתה לשיחה שכזו; אם לשפוט לפי פניה‬
‫הקורנות היא זכתה לשיחה כזו לפני זמן רב מאוד‪ .‬חשבתי לעצמי‪ ,‬מה הטעם בשיחה? זה לא מחליף מגע‬
‫אנושי‪ .‬ומה עם ביקור קצר? איך אפשר לזנוח כך אם מבוגרת? לא רציתי לשפוט‪ ,‬אך גם לא יכולתי להימנע‬
‫מכך‪.‬‬
‫וכך המשכתי לבקר את שרה מידי שבוע‪ .‬החודשים עברו‪ ,‬ויום אחד פקדתי את ביתה‪ ,‬דפקתי בדלת ולא היה‬
‫מענה‪ .‬התקשרתי לבנה‪ ,‬שהפעם ענה במהירות‪ .‬שאלתי היכן שרה‪ ,‬והוא השיב שהיא מאושפזת בטיפול נמרץ‪.‬‬
‫מיהרתי לבית החולים כשאני על סף דמעות‪ .‬בראשי חלפו המפגשים שלנו והזיכרונות שהיא חלקה עמי‪.‬‬
‫כשהגעתי לבית חולים ראיתי את כל בני משפחתה והתמונות הפכו מוחשיות‪ .‬כולם יחד עמדו סביב מיטתה‪.‬‬
‫פרצתי בבכי‪ .‬הם לא ידעו מי אני‪ .‬הרגשתי כנטע זר אך ידעתי שבתוך תוכי שרה רוצה אותי לצדה‪ .‬התחלנו‬
‫לשוחח‪ .‬סיפרתי לבני משפחתה עלי ועל הקשר שלי עם שרה‪ ,‬הרגשתי כיצד כל הסיפורים מתחברים‪ .‬סיפרתי‬
‫להם עד כמה היא התגעגעה אליהם‪ ,‬כמה קשה לה בלעדיהם‪ ,‬וכמה היא בודדה‪ .‬ציינתי שאין אין בה טיפת כעס‬
‫כלפיהם‪ ,‬למרות שהיא חיה לגמרי לבדה‪ ,‬והם ממעיטים לבקר‪ .‬ראיתי את העצב וההחמצה על פניהם של בניה‪,‬‬
‫שרק התרוצצו סביבה כשהם מוודאים שהיא מקבלת את הטיפול הרפואי הטוב ביותר‪ .‬לו הייתם באים לבקר‬
‫‪632‬‬
‫אותה‪ ,‬חשבתי‪ ,‬כל זה יכול היה להימנע‪ .‬אחרי כל השנים האלה של נתינה אינסופית היא נותרה לבדה‪ .‬דווקא‬
‫כשהיא פחות מודעת למצבה‪ ,‬התכנסו כולם סביבה והגשימו את כמיהתה העזה אליהם‪.‬‬
‫האירוניה שבחיים‪ ,‬חשבתי‪ ...‬הבנים של שרה התעסקו ללא הרף במדדים הרפואיים שלה‪ .‬רק ברגעים הקשים‬
‫הללו החלה לחלחל בהם ההכרה שאולי לא עשו מספיק ולכן ניסו לפצות על כך בטיפול הרפואי האובסיסיבי‪.‬‬
‫הרי המדדים לא ישתנו מידי דקה‪ .‬האהבה שעטפה אותה היתה ניכרת מהרגע שנכנסתי לחדרה‪ .‬לא משתי‬
‫ממיטתה למשך מספר ימים‪ ,‬למרות שהוריי כעסו מאוד‪ .‬גם המחנכת והנהלת בית ספר הגיעו לבית החולים‬
‫וניסו לדבר על לבי שאחזור ללימודים‪ .‬סירבתי בתוקף‪ .‬לאחר מספר ימים מורטי עצבים שרה התעוררה‪ ,‬והייתה‬
‫חלשה מאוד‪ .‬כשהתעוררה‪ ,‬כולם כבר עזבו ורק אני נותרתי‪ .‬מיד ברגע שפקחה את עיניה קראתי לבנה שהיה‬
‫במשמרת‪ .‬הוא שמח כל כך‪ .‬קשה לתאר זאת במילים‪ .‬אני הרגשתי שתפילותיי נענו ושכולי תקווה שהיא תמשיך‬
‫להיות איתנה ותישאר בחיים עוד תקופה ארוכה‪ .‬קיוויתי שאולי דווקא מתוך הכאב והסבל תצמח הישועה‬
‫שאליה היא כל כך השתוקקה‪...‬‬
‫‪633‬‬
‫‪ 0:77‬בבוקר‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫בוקר‪ ,‬השעה ‪ .1:55‬אני לבד‪ ,‬השעון המעורר מצפצף כבר ‪ 1‬דקות וצריך לקום‪ .‬אני לא יכול לקום‪ ,‬לא רוצה‪.‬‬
‫מכוון מחדש את השעון להתרעה בעוד ‪ 55‬דקות‪ .‬אני חושב לעצמי‪ ,‬למה בעצם לקום? הרי אני יודע איך היום‬
‫הזה יתחיל ואיך הוא יסתיים‪ .‬אני אקום מהמיטה‪ ,‬אצחצח שיניים‪ ,‬אכין כוס קפה‪ ,‬אצא מהדירה לכיוון תחנת‬
‫האוטובוס‪ ,‬אעלה על קו ‪ 33‬ואסע לאוניברסיטה‪ .‬שם אכנס לשיעור בקורס מבוא לא נחוץ‪ ,‬אשב באיזה כיסא‬
‫בשורה שמאלית‪ ,‬הרחק ככל האפשר מהלוח‪ ,‬ואתחיל לבהות בתקרה‪ .‬מדי פעם ארים את היד לשאול שאלה‪,‬‬
‫כך המרצה יחשוב שאני לא לגמרי לא מרוכז בשיעור ובסוף היום אחזור הביתה‪ .‬היום אינו מסתיים‪ ,‬צריך‬
‫להתחיל את משמרת הערב שלי‪.‬‬
‫אני מלצר במסעדת בוטיק בת"א‪ ,‬מלצרתי שם עוד לפני שהתחלתי ללמוד וכנראה שגם אמלצר גם בסוף‬
‫התואר‪ .‬הרי איזה חברת היי‪-‬טק כיום תרצה להעסיק בוגר תואר ראשון בלי ניסיון מעשי? לרוב חברות גדולות‬
‫כאלה מעדיפות לקדם אנשים בעלי ידע מינימלי‪ ,‬אך עם ניסיון מעשי מובהק‪ .‬כלומר‪ ,‬למה בעצם נרשמתי‬
‫ללימודי השכלה גבוהה‪ ,‬כאשר אין לי יתרון יחסי על פניהם? נוסף על כך‪ ,‬נניח וכן מחפשים בוגרי השכלה‬
‫גבוהה ‪ −‬בגלל שקיים היום אינפלציה של בוגרים בתחום‪ ,‬ישנה תחרות מאוד גדולה על מספר משרות‬
‫מצומצם‪ .‬לכן ‪ ,‬בהתחשב למצב‪ ,‬עדיף לי להישאר כאן‪ ,‬במקום שאני מכיר‪ ,‬עד שאוכל להסתדר‪ ,‬ואמצא עבודה‬
‫חדשה‪ .‬אך למרות זאת‪ ,‬אני מתחיל לאבד את הסבלנות שלי כלפי הלקוחות‪ .‬הם לא מבינים שאת התלונות‬
‫שלהם צריך להעביר לאחראי ולא אליי? אני בסך הכל מגיש להם את מה שהם ביקשו‪ .‬טוב‪ ,‬באמת צריך לקום‪.‬‬
‫בלי ששמתי לב עברה לה כבר חצי שעה מאז שהשעון צלצל והאוטובוס רק מגיע פעם בשעה‪ ,‬אני לא רוצה‬
‫לאחר לשיעור‪ .‬ואולי עדיף להבריז היום?‬
‫כל כך קשה לקום מהמיטה‪ ,‬העפעפיים כל כך כבדות‪.‬הן מרגישות שכאילו כל אחת שוקלת ‪ 55‬קילוגרם לפחות‪.‬‬
‫לא‪ ,‬לא! צריך לקום‪ ,‬חייבים לקום! יש היום תרגול חזרה‪ .‬המבחן יתקיים עוד שבועיים והחסרתי כל כך הרבה‬
‫פעמים‪ .‬במקרה כי טוב הייתי נוכח בשבעה שיעורים הסמסטר‪ .‬אם ארצה שיהיה לי סיכוי מינימאלי לעבור את‬
‫המבחן הזה‪ ,‬כדי לי ללכת לפחות לשיעור של היום‪ .‬לפחות כך אוכל לנסות לדלות קצת מידע לגבי מבנה‬
‫‪634‬‬
‫המבחן‪ .‬אולי גם המתרגל ירמוז על שאלות שעלולות להופיע‪ .‬אולי אפילו אצליח לקבל סיכומים טובים ללמוד‬
‫מהם‪.‬‬
‫צהריים‪ ,‬זה היה טעות לבוא היום‪ .‬יכולתי להישאר בבית‪ .‬המתרגל לא חידש דבר וגם אפילו לא רמז על מבנה‬
‫הבחינה‪ .‬פשוט היה בזבוז זמן‪ .‬אני תקוע בשגרה הזו כבר הרבהנמאוד זמן‪ .‬מאז שהתחלתי את לימודי התואר‪.‬‬
‫השגרה הזו היא מהסוג הזה שאתה נמצא במנהרה חשוכה‪ ,‬הולך הרבה זמן‪ ,‬מסתכל קדימה ואין אור בקצה‪.‬‬
‫ואתה מתקדם ומתקדם ומצפה שהנה‪ ,‬תיכף נראה ניצוץ קל שיעיד שיש לזה סוף‪ .‬אבל לא‪ ,‬הכל חשוך‪.‬‬
‫אני מקבל הודעת טסקט מג'סיקה‪ ,‬״היי‪ ,‬מה קורה?״ עם תוספת ציור לב‪.‬‬
‫ואני חושב לעצמי‪ :‬לא דיברתי איתה המון זמן‪ ,‬אולי שנה שלמה‪ .‬ובכל השנים מאז שהכרתי אותה לראשונה‪,‬‬
‫היה לה תמיד בן זוג‪ .‬למה גם היא הוסיפה ציור של לב? זה לא מתאים לה‪.‬‬
‫החלטתי לשמור על פאסון‪ .‬שלחתי לה בחזרה‪ :‬״הכל מצוין‪ ,‬מה איתך?"‪ ,‬סמיילי מחייך‪.‬‬
‫״ יופי…״ ענתה‪.‬‬
‫לאחר מספר הודעות הגיעה שיחת טלפון‪ .‬הצעתי לה להיפגש איתי הערב כדרך אגב‪ ,‬כידיד שרוצה להתעדכן‬
‫בחייה‪ .‬בכל זאת‪ ,‬שנים שלא ראיתי אותה פנים מול פנים‪ ,‬רק שיחות רנדומליות כמו זו‪ ,‬בהודעות קצרות‪ .‬היא‬
‫הסכימה‪ .‬סיכמנו להיפגש במסעדה החדשה שכולם מדברים עליה‪ .‬המסעדה של שני איילי‪ ,‬כוכב תכנית‬
‫הריאליטי הפופולרית‪ :‬״מלחמת השפים״‪ .‬מאוד התחברתי לסגנון הבישול שלו‪ ,‬ומסתבר שגם היא התחברה‬
‫אליו‪ .‬זו הייתה הזדמנות ראשונה של שנינו לטעום קצת מהמתכונים שאנו רואים רק בטלוויזיה‪.‬‬
‫‪635‬‬
‫ערב‪ ,‬קר מאוד‪ ,‬אופייני לעונת החורף אך מזל שלא יורד גשם‪ .‬אני מחכה מחוץ למסעדה חצי שעה‪ .‬הקדמתי‬
‫קצת‪ ,‬וכך אוכל לחשוב ולתכנן את המשך הערב‪ .‬במחשבותיי אני מריץ סיטואציות על איך אני מקבל את פניה‪,‬‬
‫על איזה נושאי שיחה מעניינים נוכל לדבר‪ ,‬והכי חשוב‪ ,‬איך‪ ,‬בעדינות‪ ,‬אצליח לגורם לה להסביר לי מה פשר‬
‫היחס החמים שהיא הפגינה כלפיי היום‪.‬‬
‫שוב הודעת טקסט מג'סיקה‪ ,‬״אני ממש מצטערת על האיחור‪ ,‬התעכבתי בעבודה אבל אהיה שם בעוד ‪ 1‬דקות‪,‬‬
‫אני רק צריכה למצוא חניה״‪.‬‬
‫אני משיב לה ״זה בסדר גמור‪ ,‬אין לחץ״‪.‬‬
‫חמש דקות עברו וכמו דיוק של שעון שוייצרי‪ ,‬הנה היא‪ ,‬מעבר לפינה‪ .‬בחורה בגובה ממוצע‪ ,‬בעלת תווי פנים‬
‫אסייתים עדינים‪ ,‬אביה הכיר את אמה כאשר בילה במזרח לאחר שחרורו מצה״ל‪ .‬מכוסה במעיל גשם שחור‬
‫ואלגנטי‪ ,‬שיערה השחור והחלק מתנפנף לו ברוח‪ .‬באמת שזמן רב עבר מאז ראיתי אותה פנים מול פנים‪,‬‬
‫שכחתי כמה היא יפה‪ ,‬שכחתי שפעם היו לי כלפיה רגשות‪ .‬האם הם מתחילים לצוף חזרה?‬
‫״היי״‪ ,‬אומרת לי בחיוך‪" ,‬עוד כמה שעות יום הולדת נכון?״‬
‫״כן!״ עניתי לה בטון מופתע‪ ,‬״איך את זוכרת?״‬
‫״זה לא במקרה שדווקא היום שלחתי לך הודעה״‪ .‬היא לא הסכימה לפרט יותר‪.‬‬
‫״אז בואי ניכנס‪ ,‬קר בחוץ״‪ ,‬אני עונה בחצי חיוך‪.‬‬
‫פניתי אל המארחת‪ ,‬בחורה בלונדינית שהתעסקה יותר בפלאפון שלה מאשר בתור של האנשים שהלך והתמלא‪.‬‬
‫היא הובילה אותנו אל השולחן‪ .‬תוך כמה דקות ניגש אלינו המלצר בחיוך ותוך הפגנת כישורי הידע בתפריט‬
‫‪636‬‬
‫המליץ לנו על המנות המיוחדות שלהם‪ .‬כמובן שראיתי הכל מבעד לחזות המזוייפת שלו‪ .‬ברור שהוא רצה‬
‫שאזמין את מנת הבית‪ ,‬הרי היא המנה הכי יקרה בתפריט‪ .‬אך בגלל שהיא כאן איתי בערב היום הולדת שלי‪,‬‬
‫הרשתי לעצמי להוריד מעט מן המגננות שלי‪ ,‬למוטט מעט מחומות הציניות שלי‪ .‬הסכמנו והזמנו את המלצות‬
‫המלצר‪ ,‬הן היו אמינות מספיק‪ .‬חזרנו לנהל דו שיח‪ .‬המשכנו לדבר שעות‪ ,‬גם אחרי שסיימנו את המנות והזמנו‬
‫חשבון‪ .‬ואז הלכנו וטיילנו ברחוב‪ ,‬סתם בלי איזשהו יעד ללכת אליו‪ .‬הלכנו כי לא רצינו להיפרד זה מזו‪ .‬יש‬
‫משהו בה‪ ,‬חשבתי‪ .‬משהו שהיא משדרת‪ ,‬משהו שמשרה תחושה חמימה כזו‪ ,‬גם בערב חורפי קר‪.‬‬
‫למרות המעיל החם שהיא לבשה ראיתי שעדיין קר לה‪ .‬החלטתי לחבק אותה‪ .‬היא הסתכלה בשעון ואז בעיניי‪,‬‬
‫ואמרה‪ :‬״לא שמנו לב אבל כבר ‪ 51‬עכשיו‪ .‬זה רשמית היום הולדת שלך‪ ,‬מזל טוב״‪.‬‬
‫התנשקנו‪.‬‬
‫שוב בוקר‪ 1:55 ,‬אך הפעם אני לא לבד‪ .‬היא לידי‪ ,‬ישנה שנת ישרים‪ ,‬כל כך יפה‪ ,‬כל כך רגועה‪ ,‬אני מסוגל‬
‫להישאר כאן ורק להסתכל עליה נושמת‪ .‬כנראה משהו ממנה דבק בי מאז שהתחלנו לצאת יחד‪ .‬למדתי להעריך‬
‫כל רגע‪ ,‬כל דקה‪ ,‬כל שנייה‪ .‬אשקר אם אומר כי נגמרו הבקרים בהם איני רוצה לקום‪ ,‬אך בזכותה ימים אלו‬
‫נעשו קלים יותר‪ .‬פתאום המחשבות על העתיד שגרמו לי מצוקה נעשו פחות רלוונטיות‪ .‬כל עוד היא כאן לצדי‪,‬‬
‫תומכת בי ומעודדת אותי‪.‬‬
‫היא הראתה לי שאם ממשיכים ללכת בחושך‪ ,‬כל עוד זה נעשה עם ביטחון עצמי אפשר בהחלט לראות את‬
‫האור בקצה המנהרה‪.‬‬
‫‪637‬‬
‫בשדרה ובאר ‪ /‬מ‪.‬זורע‬
‫הולכים בשדרה‪ ,‬על פנינו חולפים‬
‫עוברי אורח תרי‪-‬תענוג‪.‬‬
‫והעיר בליל‪-‬קיץ היא קלילה וזורמת‪,‬‬
‫ולחות‪ ,‬וגם משהו חנוק‪.‬‬
‫כשלפתע פתאום‪ ,‬מן תחושה מנוכרת‬
‫וגופי מבקש לעצור‬
‫ועל סף נפילה‪ ,‬בספק בהלה‬
‫"אחוז בי"‪ ,‬והיתר שחור‪.‬‬
‫ובפנים‬
‫כטיפות‬
‫נמהלים אורות‬
‫במעמקי העילפון הכהה‪.‬‬
‫באדום וכתום‬
‫הם הופכים אותו‬
‫חלום‪,‬‬
‫‪638‬‬
‫מרצדים הם בזוהר נוגה‪.‬‬
‫כשנסחפתי אני בחדוות הריקוד‬
‫וגפיי סירבו להיעתר‬
‫אז ידעתי כי מעדתי‪,‬‬
‫ומן הבאר בה טבעתי‬
‫הגיעה עת להתעורר‪.‬‬
‫יקיצה מעומעמת‬
‫ומחט חדה‪,‬‬
‫נתתי ארבע מבחנות‪ ,‬ופנכה‪.‬‬
‫באור הניאון הלבן‬
‫בהקו פצעי הנרקומן‬
‫ששכב במיטה הסמוכה‪.‬‬
‫בשדרה אחרת הלכנו‬
‫בדרכנו הביתה‪,‬‬
‫‪639‬‬
‫עטיתי כותונת חולים‪.‬‬
‫עוברי אורח ספורים חלפו על פנינו‪,‬‬
‫עטויי פרצופים חלולים‪.‬‬
‫אורות העיר השחוקים נהפכו באחת‬
‫לאור שחר קריר חלופי‪.‬‬
‫כשהשמים הכחילו‪,‬‬
‫תהיתי מה היה אילו‬
‫נותרתי כלואה בגופי‪.‬‬
‫‪640‬‬
‫האושר במאה ה‪ / 12 -‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל ואלקטוניקה‬
‫האושר הינו במידה רבה המצאה של המאה ה‪ .15-‬במאות הקודמות‪ ,‬לא היה האדם הממוצע פנוי לעסוק‬
‫בסוגיות קיומיות‪ ,‬וודאי שלא בסוגיית האושר‪ ,‬וזאת משום שקיומו היה תלוי בפרי עבודתו‪ .‬אולם‪ ,‬מאז החלה‬
‫המאה הנוכחית‪ ,‬וחדרה הפסיכולוגיה לתחומי החיים השונים‪ ,‬הלך ותפס האושר מקום מרכזי בחיינו‪ .‬אחד‬
‫השינויים המהותיים שהשפיעו על האושר שלנו קשור דווקא למקום העבודה‪.‬‬
‫המאה ה‪ 52-‬הייתה המאה של התיעוש והייצור ההמוני‪ .‬מפעלי הענק שהחלו לקום בערי עולם משכו זרם בלתי‬
‫פוסק של אנשים שקיוו למצוא עבודה לאורף פס הייצור הבלתי נגמר‪ .‬למרות הזדמנויות התעסוקה הרבות‬
‫שהביא עימו עידן התיעוש‪ ,‬המפעל לווה בתנאי עבודה קשים שכללו שעות עבודה ארוכות‪ ,‬היעדר מנוחה‪,‬‬
‫חוסר אכפתיות כלפי צרכי העובד מצד ההנהלה והבעלים‪ ,‬זוהמה והתפרצויות של מחלות‪ .‬מי שהיטיב לתאר‬
‫מציאות זו היה הסופר האמריקאי ‪ Upton Sinclair‬שספרו ‪ The Jungle‬עוסק בחוסר התקווה שאפיינה את‬
‫חיי העובד בעידן התעשייתי‪ .‬בתיאורו את התנאים ששרו במפעלים דאז כתב ‪:Sinclair‬‬
‫לא היו להם ציפורניים‪ -‬הם נשחקו בעבודה‪ ,‬מפרקיהם היו נפוחים‪ ,‬כך שאצבעותיהם נפרסו כמניפה‪ .‬היו‬
‫אנשים שעבדו בחדר הבישול‪ ,‬בלב הקיטור והצחנה‪ ,‬מתחת לאור מלאכותי‪ .‬בחדרים הללו החיידקים של‬
‫השחפת היו יכולים לשרוד במשך שנתיים והאספקה של חיידקים אלו נתחדשה מדי שעה‪...‬‬
‫כשם שהזוהמה אפיינה את המפעל המודרני‪ ,‬היא אפיינה גם את העיר המודרנית‪ ,‬שכן גם מחוץ לכותלי המפעל‬
‫היו חייו של הפועל אפופים אובך‪ ,‬עוני ודוחק‪.‬‬
‫אך כפי שכותב סטפן צוויג בספרו "העולם של אתמול"‪ ,‬היה זה דווקא המפעל שהוליד את התנועות‬
‫הסוציאליסטיות אשר חרטו על דגלם את מלחמתו של הפועל ואת זכותו למנת אושר‪ .‬שהרי המפעל ליקט יחד‬
‫מאות אנשים וכלא אותם בתנאים דומים‪ .‬מתוך הכלא הזה פרצה התודעה המעמדית של הפועלים‪ ,‬אשר עתידה‬
‫הייתה לשנות את מהלך ההיסטוריה‪.‬‬
‫‪641‬‬
‫במקביל לתנועות הסוציאליסטיות שפרחו באירופה‪ ,‬היה זה הזרם הפרוגרסיבי בארה"ב של סוף המאה ה‪52-‬‬
‫שהתחייב אף הוא לשיפור מציאות חייו של האדם הממוצע‪ .‬חוקרים‪ ,‬אנשי חברה‪ ,‬אנשי תרבות‪ ,‬אקדמאיים‬
‫ועוד חברו יחד כדי לשנות את מציאות חייהם של הפועלים‪ .‬גני ילדים הוקמו‪ ,‬תכניות עירוניות שנועדו לנקות‬
‫את פני העיר הונהגו‪ ,‬בעלי מפעלים נתבקשו לקחת את פועליהם תחת חסותם ולדאוג לתנאי מחייה הוגנים‪.‬‬
‫האחריות של התעשיינים כלפי פועליהם השתרשה לתרבות הכלכלית האמריקאית ושרדה עד למשבר הכלכלי‬
‫של ‪.5212‬‬
‫בשנת ‪ 1554‬קשה לנו לדמיין כיצד נראו חייהם של אותם פועלים פשוטים וכדי לעוף על משק כנפי ההיסטוריה‬
‫אין לנו אלא להיעזר בתיאורים ספרותיים של אותה התקופה‪ .‬לו היה אדם מסוף המאה ה‪ 52-‬נכנס לחברת ההיי‪-‬‬
‫טק בה אני מועסק‪ ,‬וודאי היה חושב שהגיע לגן עדן‪ .‬פס הייצור ההמוני נעלם ואת מקומו תפסו חללי עבודה‬
‫פתוחים ומאווררים לצד שלחנות כתיבה מעוצבים‪ ,‬כיסאות מרופדים‪ ,‬מסכי מחשב‪ ,‬שולחן ביליארד ואף פופים‬
‫בשלל צבעים‪ .‬העשן נמוג‪ ,‬הזוהמה נסתלקה ועמם גם חוסר התקווה‪ .‬אך איני יכול שלא לשאול האם לא מודבר‬
‫רק בחזות? האם שינויים אלו אינם קוסמטיקה? הייתכן כי גם אני‪ ,‬עובד היי טק בשנת ‪ ,1554‬שבוי כמו אותו‬
‫הפועל?‬
‫מהפכת המידע והטלפונים החכמים הובילו לכך שאין רגע בו איני זמין לקבלת הודעות מן הממונים שכוללות‬
‫משימות חדשות‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬עליי תמיד להיות זמין ומוכן לקבל על עצמי מטלות חדשות‪ .‬ניתן לומר כי‬
‫המושג "שעות עבודה" איבד ממשמעותו‪ .‬כמו תורן בבית החולים‪ ,‬אני מצופה לעבוד מכל מקום ובכל שעה‪.‬‬
‫למרות שאני יושב במשך היום על פוף רך‪ ,‬אני יושב עליו עשר ואף אחד עשרה שעות ביום‪ .‬כאשר יצא הפועל‬
‫משערי המפעל בשנות ה‪ ,15-‬היה חופשי לעשות ככל העולה על רוחו‪ .‬אני לעומת זאת לעולם איני עוזב את‬
‫שערי המפעל‪ ,‬המפעל נותר בכיסי‪ .‬נכון שאינני עובד לצד מכונות ענק הפולטות פיח וחום במשך שמונה שעות‬
‫ביום‪ ,‬אך במקום זאת אני יושב אל מול מסך המחשב למשך חמש עשרה שעות ביום‪ .‬נכון שמשכורתי אינה ברת‬
‫השוואה לזו לה זכה הפועל‪ ,‬אך מה טוב כל הכסף הזה אם אין לי הזמן ליהנות ממנו?‬
‫וכאן הגענו לסוגיה מהותית נוספת בכל הקשור לאושר‪ .‬התרגום של האושר בימינו לעושר‪ .‬כיום נדמה‪ ,‬כי מי‬
‫שמרוויח משכורת גבוהה יותר‪ ,‬חיי בדירה בקומה גבוהה יותר ונוסע ברכב יוקרתי‪ ,‬מצא את הדרך אל האושר‪.‬‬
‫אך האם באמת הדרך אל העושר הינה הדרך אל האושר? אם נבחן לרגע את מטבע הלשון האמריקאי‬
‫‪642‬‬
‫‪ ,Shopping is therapy‬ניתן לחשוב כי אכן כסף הוא חזות הכל‪ .‬באמצעות הכסף נוכל להשכיח את מכאובי‬
‫הנפש‪ ,‬לספק את צרכיה ויוצא בזאת – להיות מאושרים‪ .‬אך האמת היא כי זהו אושר מוגבל‪ ,‬אושר זמני שמשך‬
‫הסיפוק ממנו קצוב מראש‪ .‬זו הסיבה לכך שאנו מוצאים עצמינו חוזרים מדי יום‪ ,‬שבוע או חודש לאותו מרכז‬
‫הקניות ולאותן החנויות‪ .‬ייתכן וכאן טמונה הגאונות של המשפט ‪ -shopping is therapy‬זהו טיפול שאינו‬
‫נגמר לעולם‪ ,‬מסע קניות שאורכו כאורך החיים‪.‬‬
‫המאה העשרים היא אמנם "המאה של האושר"‪ ,‬אך יותר מכך היא המאה של הניסיון להבין מהו האושר‪ .‬פרויד‬
‫אמר כי האושר נובע משני גורמים‪ ,‬עבודה ואהבה‪ .‬מבחינת העבודה‪ ,‬כפי שקבעתי קודם לכן עבדים היינו‬
‫ועבדים נותרנו‪ .‬מבחינת האהבה‪ ,‬נדמה שרובינו אוהבים כסף ואת מה שניתן להשיג באמצעותו‪ .‬אך זהו האושר‬
‫הזמני והקצוב שאין לו באמת תוחלת חיים‪.‬‬
‫לפני מספר חודשים הודיע המילון אוקספורד האנגלי כי הוא מוסיף את המילה ‪ Selfie‬להגדרותיו‪ ,‬אותה תמונה‬
‫או פורטרט עצמי שמצולם בפלאפון ומיד מופץ דרך רשת האינטרנט‪ .‬לרוב‪ ,‬תמונות אלו מציגים אותנו ברגענו‬
‫המאושרים‪ ,‬או המאושרים כביכול‪ .‬תמוה בעיניי‪ ,‬שבעוד שהמילון הוסיף מילה מהמאה ה‪ 15-‬הוא טרם הגדיר‬
‫את המילה של המאה ה‪ .15-‬על פי אותו המילון‪ ,‬ההגדרה לאושר היא שביעות רצון והנאה‪ .‬אך אלו מילים‬
‫נרדפות ולא הגדרה מילונית‪.‬‬
‫האם הגענו אל שוקת שבורה? האם נעביר גם את המאה הנוכחית ללא הגדרה לאושר‪ ,‬לדבר שכל העת אומרים‬
‫לנו שיש למוצאו ולחבקו?‬
‫לא בהכרח‪ .‬ייתכן שאל לנו לחפש את ההגדרה לאושר במילון או אצל פרויד ואפילו לא אצל מפורסמים‪ .‬ייתכן‬
‫ולכל אחד מאתנו הגדרה אחרת למושג אושר והבנה אחרת אודות התהליך דרכו ניתן להשיג את האושר‪ .‬ולכן‬
‫אסיים ואומר‪ ,‬כי בעיניי האושר נובע מהגשמה עצמית וממימוש הפוטנציאל‪ .‬בין אם זה בעבודה‪ ,‬בכתיבה‪,‬‬
‫בספורט או אפילו ביחסי משפחה‪ .‬באמצעות עשייה אשר נשאב ממנה סיפוק ותחושת הזדהות עם התוצר שלה‪.‬‬
‫באמצעות תא משפחתי שיטופח ונוכל להיות גאים ושלמים איתו‪ .‬בכוחם של כל אלו להביא אלינו במהרה את‬
‫הדבר הקרוי אושר‪.‬‬
‫‪643‬‬
‫הינשוף שנולד מלך ‪ -‬סיפור ילדים ‪ /‬בעילום שם‪,‬‬
‫רפואה‬
‫הארנב חשב‬
‫שהינשוף הוא מלך‬
‫בזכות הכתר שהנוצות יצרו על קודקודו‪.‬‬
‫בוקר אחד‪ ,‬ביער קטן‬
‫בקע ינשוף מהביצה‪.‬‬
‫הנמר שיער‬
‫שהינשוף הוא מלך‬
‫ומרגע שיצא‬
‫בגלל שיש לו כנפיים מיוחדות‬
‫מהביצה‪,‬‬
‫שמרחוק כמו גלימה נראות‪.‬‬
‫כל תושבי היער ידעו שהוא מלך‪.‬‬
‫ואחותו הינשופית חשבה תמיד‬
‫אבא שלו לא היה מלך‬
‫שהינשוף מלך‬
‫ואימא שלו לא הייתה מלכה‬
‫בגלל שהוא חושב שהוא ה"מילייך"‬
‫ואף אחת מאחיותיו לא הייתה נסיכה‪.‬‬
‫(ככה היא אהבה להגיד)‪.‬‬
‫ורק אמא ינשופה‬
‫ולכן אף אחד לא הבין איך‬
‫חיבקה את הינשוף הקטן‬
‫רק בקע הינשוף‬
‫וידעה‬
‫ובין כל החיות כבר יש הסכמה‬
‫שהוא מלך‬
‫שמלך חדש נולד בממלכה‪.‬‬
‫כי יש לו לב מיוחד‬
‫בלי החברים‬
‫שאין כזה לאף אחד‪.‬‬
‫שבדרך צוחקים ונהנים‪.‬‬
‫הינשוף גדל והלך לגן גורים‬
‫ומאז אותו יום‪,‬‬
‫שם הוא למד לשיר‪ ,‬לשחק ולצייר ציורים‪.‬‬
‫כשהלך לגן וגם כשחזר‪,‬‬
‫לקח הינשוף את הצב‬
‫ויום אחד‪ ,‬בדרך הביתה הוא ראה‬
‫על הגב‬
‫שחברו הצב‬
‫והם עפו במהרה‬
‫הולך מאחור לבד‪.‬‬
‫אל הגן ובחזרה‪.‬‬
‫לעצמו חשב שאולי‬
‫בגלל שהבית שלו על הגב‪,‬‬
‫לוקח לו המון המון זמן‬
‫הגיע חג פורים‪,‬‬
‫להגיע אל אימא צבה ואל אבא צב‬
‫וכל הינשופים בגן‬
‫חזרה מהגן‪.‬‬
‫תכננו להתחפש לדבורים‪.‬‬
‫לינשוף זה עשה בלב קצת לא נעים‪,‬‬
‫ואז שאל החזרזירון‬
‫לחשוב על הצב הולך כך כל יום לבד‬
‫את הינשוף הקטן‬
‫‪645‬‬
‫ואולי אפילו בודד‬
‫אם יוכל אולי להתחפש איתם גם‪.‬‬
‫לשבת כל היום בבית‪ ,‬בלי אף חבר‬
‫כל הינשופים אמרו שזה יהיה לא אמין‬
‫ולנסות להפוך מגולם ‪-‬‬
‫אם החזיר ילבש תחפושת של דבורים‪.‬‬
‫למשהו אחר‪.‬‬
‫ורק הינשוף שנולד מלך‬
‫וכך כל יום‬
‫בלי כתר או גלימה‬
‫הלך הינשוף אל חברו‪,‬‬
‫ראה את החזיר נעלב ומתעצב‪,‬‬
‫בדק שחם לו ונעים‬
‫וזה עשה לו כואב בלב‪.‬‬
‫וכדי לעודד אותו‬
‫מסר לו דרישת שלום מכל החברים‬
‫אז הוא אמר לחזיר‬
‫וסיפר לו על כל מה‬
‫שלא משנה איזו תחפושת יבחר‪,‬‬
‫שבאותו יום קרה‪.‬‬
‫הוא יתחפש איתו ביחד‬
‫ואז‪,‬‬
‫כדי שיהיה מאושר‪.‬‬
‫יום אחד‪,‬‬
‫וכשהזחל הפך לגולם‬
‫כשיהנשוף הלך לווטרינר‪,‬‬
‫והפסיק לבוא לגן‪,‬‬
‫התברר שכמו שאמא ינשופה חשבה ‪−‬‬
‫הינשוף חשב שזה בטח קשה‬
‫לינשוף באמת יש לב מיוחד‬
‫‪646‬‬
‫ובין צד אחר לצד אחד‬
‫ואין כזה לאף אחד‬
‫לינשוף יש פתח‪.‬‬
‫והלב עושה אותך חכם ורגיש ואוהב‬
‫ולכן אני יודעת‬
‫והווטרינר אמר‬
‫שלמרות שזה כואב‬
‫שאת הינשוף שנולד מלך‬
‫אתה תתגבר‬
‫צריך מיד לנתח‪.‬‬
‫ואחרי הניתוח‬
‫תהיה מלך אפילו יותר"‪.‬‬
‫אחרי כמה ימים‪,‬‬
‫הלך הינשוף לבית החולים‬
‫והוא קצת התרגש‪ ,‬ובעיקר פחד‬
‫כשהניתוח נגמר‪,‬‬
‫ולכן אמא ינשופה ואבא ינשוף‬
‫הינשוף שכב במיטה‬
‫לא השאירו אותו לרגע לבד‬
‫ולמרות שהלב שלו תוקן‬
‫וממש לפני שנכנס לניתוח‪,‬‬
‫הייתה לו הרגשה לא טובה‪.‬‬
‫אמא ינשופה נתנה לו נשיקה ואמרה ‪-‬‬
‫הוא היה עייף‪,‬‬
‫אבל לא הצליח לישון‬
‫"נולדת מלך‬
‫עם לב מיוחד‬
‫‪647‬‬
‫וגם רעב‪,‬‬
‫ופיזר בחדר אבקת פרחים‪,‬‬
‫אבל לא היה לו תיאבון‪.‬‬
‫כדי שלינשוף יהיה נעים‪.‬‬
‫וכאב לו הלב‪.‬‬
‫והינשוף שנולד מלך חייך‬
‫והרגיש פתאום טוב‪.‬‬
‫הינשוף שנולד מלך עצם את העיניים‬
‫וכשפקח אותן‪,‬‬
‫קצת בזכות המרק‪ ,‬הציורים‬
‫נכנס לחדר הצב‪,‬‬
‫ואבקת הפרחים הנעימה‪,‬‬
‫שהביא לו ציורים‬
‫שהביאו לו החברים‪.‬‬
‫ממנו ומהארנב‪.‬‬
‫אבל בעיקר בזכות הלב שלו‪,‬‬
‫ואחריו נכנס החזיר‪,‬‬
‫שמאז שהינשוף בקע‬
‫שהביא לינשוף מרק‬
‫מהביצה‪,‬‬
‫שאמא חזירונת הכינה בסיר‪.‬‬
‫הוא תמיד ידע‬
‫כמה טוב להיות טוב לאחרים‪,‬‬
‫ואחרון חביב‪,‬‬
‫כמה נעים להיות מוקף חברים‬
‫בא הזחל‪ ,‬שהפך לגולם‪,‬‬
‫ולהרגיש אהובים‪.‬‬
‫שעכשיו הוא כבר פרפר‪,‬‬
‫‪648‬‬
‫אהבת אב ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫הרי הוא תמיד חלם לעוף כמו ציפור‪,‬‬
‫חופשי‪ ,‬נודד‪ ,‬צונח‪ ,‬עולה‪ ,‬בכיף‪,‬‬
‫תמיד רצה לטעום טעם החופש‪,‬‬
‫והנה ההזדמנות שלו סוף סוף‪ ,‬לעוף‪.‬‬
‫הוא חשב לעצמו‪ ,‬אני חייב מהר לקפוץ‪,‬‬
‫מעל לגג אל ערימת התבן הרך‪,‬‬
‫לפני שהתבן יהפוך למזון של הפרה‪,‬‬
‫הרי תמיד הוא חלם לעוף‪.‬‬
‫אני חייב לקפוץ מהר‪ ,‬הוא חשב לו‪,‬‬
‫לפני שהפרה היחידה של אביו‬
‫תאכל הכול‪ ,‬והמזון יהפוך לרות‬
‫ולפני שהריח שלו באוויר ינדוף‪.‬‬
‫הזמן עובר‪ ,‬והוא רואה את אמו‪,‬‬
‫אוספת הרות‪ ,‬אותו על הגג שמה‪,‬‬
‫כדי לייבש‪ ,‬ולחמם בו הבית בחורף‪,‬‬
‫על הגג ממנו הוא רוצה לעוף‪.‬‬
‫לקפוץ ולעוף הוא רוצה‬
‫כמו טייס שצונח‪ ,‬עם מה ששמע מבן דודו‪ ,‬מצנח‪,‬‬
‫אך הוא יקפוץ בלי כלום‪ ,‬חופשי‪ ,‬כמו טייס גרמני‪,‬‬
‫הרי הוא ילד אמיץ‪ ,‬ובאהבתו לטייס שרוף‪.‬‬
‫‪649‬‬
‫הוא אכן ילד אמיץ‪ ,‬אך אומץ לבו בוגד בו‪,‬‬
‫מול מקל אביו‪ ,‬אותה חתך מהעץ בגינה‪.‬‬
‫גם הוא תמיד רצה שיהיה לו מקל‪,‬‬
‫אך לא הצליח לחתוך מהעץ יותר מענף‪.‬‬
‫אם אביו יידע שהרס לו את ערימת התבן‪,‬‬
‫אותה הוא בנה על דמות הפירמידה של אלג'יזה‪,‬‬
‫פירמידה שמעולם לא ראה‪ ,‬אך מבן דודתו עליה שמע‪,‬‬
‫הוא ידע שאביו ישלח בו את מקלו‪ ,‬בלי להניף עפעף‪.‬‬
‫כל היום הרעיון בראשו הדהד‪ ,‬וגם נדנד‪,‬‬
‫ופירמידת התבן קראה לו לקפוץ מעליה‪,‬‬
‫הוא כמעט שמע לקריאתה‪ ,‬אך הוא לא יקפוץ‪,‬‬
‫עד רדת הלילה‪ ,‬כאות לאומץ לבו העצום‪ ,‬וכציפור הוא יעוף‪.‬‬
‫בלי מצנח הוא יקפוץ באומץ מעל לגג‪,‬‬
‫אך מאביו הוא מאוד פוחד‪ ,‬וימתין‪ ,‬עד שבשנתו הוא ישקע‪,‬‬
‫וקול נחירותיו באוויר יעלה‪ ,‬מעל לארובה של התנור‪,‬‬
‫ארובת התנור אשר בו אמו מבשלת מחלב הפרה ופרי הענף‪.‬‬
‫הוא יקפוץ על התבן לפני שהפרה תאכל אותו‪,‬‬
‫ולפני שיהפוך לחלב מאכל ולרות חימום‪,‬‬
‫והנה הגיע הרגע המובטח‪ ,‬והאב בשנתו שקע‪,‬‬
‫הוא הסתנן אל הגג‪ ,‬למזלו גם הירח ישן‪ ,‬בלי להניף עפעף‪.‬‬
‫הירח מסגיר הגנבים‪ ,‬היה נדיב עמו‪ ,‬כהרגלו‪,‬‬
‫הרי הוא חברו הטוב‪ ,‬תמיד משוחח עמו‪,‬‬
‫‪650‬‬
‫מבלה הלילות בחברתו‪ ,‬והוא תמיד שם בשבילו‪,‬‬
‫וחלם על יום בו ירכב עליו לתוך ים החשיכה בלי סוף‪.‬‬
‫הוא קפץ‪ ,‬אך מהר גילה שהירח בו בגד‪,‬‬
‫ושאביו האכיל את הפרה בתבן‪ ,‬ורגלו באדמה פגעה‪,‬‬
‫וקול צעקותיו חזק מנחירות אביו‪ ,‬ושאביו אוהב אותו‪,‬‬
‫אוהב אותו כמו אמו‪ ,‬ומעינו זרם הדמעות עף‪,‬‬
‫הוא קפץ‪ ,‬שבר רגלו‪ ,‬כאב לו‪,‬‬
‫אך הוא גילה שאביו אוהב אותו‪ ,‬ובוכה לכאבו‪,‬‬
‫נשא אותו בין זרועותיו‪ ,‬ורץ עמו לבית המרפא‪,‬‬
‫פתאום העולם שונה‪ ,‬פתאום האושר הוא בלי סוף‪.‬‬
‫הוא היה אומלל כי גילה שהירח בגד בו‪,‬‬
‫הוא היה אומלל כי בת דודתו אמרה שהוא הולך בזמן שנתו‪,‬‬
‫אך הוא היה מאושר כי גילה שאביו אוהב אותו‪,‬‬
‫והוא היה מאושר כי מימש את חלומו‪ ,‬ועף‪.‬‬
‫‪651‬‬
‫ָא ִליָה וְקֹוץ בַּה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסה‬
‫בימים רחוקים היו שתי ילדות‪ ,‬אשר למדו באותה כיתה א' ביישוב נידח‪ ,‬באזור מדברי כמגדל השן‪ .‬הכול‬
‫התרחש בשלהי המאה הקודמת‪ .‬שתי הבנות היו חברות וקרובות זו לזו‪ ,‬ממש כתאומות סיאמיות‪ ,‬פיקחות‬
‫להפליא‪ ,‬בולטות בחכמתן ובידע שלהן‪ .‬הן היו דינמיות ופעלתניות וניחנו ביופי ססגוני‪ ,‬עד ששאר הבנות קינאו‬
‫בהן‪ .‬מסביבן תמיד היה רחש בשל הייחוד שלהן‪ ,‬שגרם לשאר הבריות לעשות שמיניות באוויר כדי להיות‬
‫במחיצתן‪ .‬הן משכו אש ותשומת לב מירבית‪ ...‬ויהי היום ואחת התלמידות קינאה בהן קינאה עיוורת לעשות‬
‫מעשה‪ .‬תלמידה דחויה אשר מבנה גופה המסורבל עמעם את מאור עינה ובהמשך גרם לה תסכול ויגון עמוק‪.‬‬
‫התלמידה המכוערת סיפרה לאימּה אודות המתרחש בכותלי בית הספר בכלל ובכיתה בפרט‪ .‬האימא והבת לא‬
‫השלימו עם העובדה ששתי החברות והססגוניות ממשיכות להוביל‪ ,‬להצליח ולהיות בחוד החנית בכל צעד‬
‫ושעל שהן עושות‪ .‬הן כיכבו בכל הזדמנות‪ ,‬ובכל אשר טמנו את ידן הן בלטו‪ .‬בכל פעילות ובכל אשר עשו ראו‬
‫ברכה בעמלן‪ ,‬ומחיל אל החיל הן טיפסו למרומים ללא מתחרות‪ ,‬וכל בנות גילן שקעו במחשבה כיצד שתי‬
‫הבנות מבריקות ומבליחות בכל אשר עשו‪.‬‬
‫לקראת תום שנת הלימודים‪ ,‬פנתה אמה של הבת הקנאית לבתה והודיעה לה שאו‪-‬טו‪-‬טו היא תגאל אותה‬
‫מייסוריה ותשים קץ לתהילת שתי הבנות החכמות והיפות‪ .‬האימא רקמה בלבה מזימה וקנוניה במטרה להפר‬
‫את הסטטוס קוו‪ ,‬ואת האיזון הנובע מהפערים שאינם ניתנים לגישור בין שתי הקטינות החברות לבתה‬
‫המתוסכלת‪ .‬מה עשתה? היא גמרה אומר והחליטה לפנות למכשפה הידועה לשמצה‪ ,‬אשר מתגוררת בעיירה‬
‫מעבר לקו הירוק‪ ,‬סמוך לשכם‪ .‬היעד שלה היה לכשף את שתי הבנות ולהיפטר מהן פעם אחת ולתמיד‪.‬‬
‫לעת עתה‪ ,‬שתי הקטינות התמימות לא ידעו מה מחכה להן והן המשיכו כל העת להתבלט בקסמן וביופין‪,‬‬
‫והמשיכו להדהים את הבריות בכושרן ובחדות לשונן ובד בבד המשיכו שאר בנות כיתתן לשקוע בקנאתן‪.‬‬
‫המכשפה הקשיבה קשב רב לאימא‪ ,‬בעודה סוקרת בפניה את מעלליה‪ .‬המכשפה אירחה את האימא בחדר אפל‬
‫וחשוך להחריד‪ ,‬כאשר קולה של האימא הדהד בחלל שכאילו ירדה עליו עלטה רבתי‪ .‬זה היה חדר גדוש‬
‫בחפצים ביזאריים‪ ,‬ובציורים שונים ומשונים‪ .‬כל פרט העיד על רוע ושטנה‪ .‬מסביב לטבור החדר דלקה מדורה‬
‫‪652‬‬
‫ענקית והעשן הסמיך מילא כל פינה במרחב החשוך‪ .‬רק אש המדורה האירה את החדר המפחיד‪ .‬בין לבין‪ ,‬פנתה‬
‫האימא למכשפה בתחנונים ובבכי מר ומלאכותי באומרה‪" :‬תצילי את הבת שלי"‪.‬‬
‫המכשפה‪ ,‬בקולה המפחיד והצרוד והזורע אימה בימים כתיקונם‪ ,‬ענתה‪" :‬אל דאגה‪ ,‬אל דאגה"‪ .‬היא ענתה תוך‬
‫כדי נפנוף ידיה וזרועותיה לצדדים בטכניקה אופיינית וטיפוסית למכשפות באומרה לאימא‪" :‬כן‪ ,‬דברי והוציאי‬
‫אשר על לבך מן המסד ועד הטפחות"‪ .‬האימא סקרה בפניה את אשר מציק לה ולבתה‪ ,‬תוך שהיא מוציאה‬
‫משרווליה תמונה משותפת של שתי הקטינות החברות וביקשה ממנה בלי בושה לנפץ את החברות הזו‪ ,‬ולגרום‬
‫להן אבדון טוטלי או לחליפין להעיף אותן לגלות בטריטוריה לא נודעת לנצח נצחים‪ .‬היא הוסיפה ושאלה אם‬
‫באפשרותה להמיר את צורתן לצפרדעים קטנטנים ועלובים‪.‬‬
‫בתום דברי האימא‪ ,‬המכשפה החלה לדקלם מילים והיגדים מוזרים ונעצה מבטיה בגג החדר כאילו היא מנהלת‬
‫דיאלוג עם השדים שריחפו בחלל החדר המאובק והמסורבל‪ .‬לאחר מספר דקות קולה נדם‪ ,‬והשתרר שקט איום‬
‫ונורא‪.‬‬
‫לרגע נעמדה המכשפה והוציאה בקבוק אשר הכיל בתוכו רעלים וחומרים מסוכנים‪ ,‬תוך שהיא מדריכה את‬
‫האימא כיצד להשקות את שתי הקטינות התמימות לגימה אחת שתהפוך אותן לצפרדעים ממשיים‪ .‬האימא‬
‫נטלה את הבקבוק מידי המכשפה ונעלמה בזריזות אל עבר היישוב שלה‪ .‬היא המתינה כל העת בדריכות כדי‬
‫לבצע את זממה‪ .‬היא תכננה וכלכלה את צעדיה עד בואו של היום למחרת‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬בתום יום הלימודים‪ ,‬החליטה האימא לאסוף את שתי הקטינות יחד עם בתה‪ ,‬תוך כדי שידולן לעלות‬
‫עמן לטרמפ‪ .‬הבנות נענו להזמנה בשמחה‪ ,‬כי האימא הציעה להן ממתקים טעימים‪ .‬במהלך הנסיעה‪ ,‬האימא‬
‫פנתה לסמטה נידחת ונטושה‪ ,‬שבימים כתיקונם אין דורכת בהן רגל אדם‪ .‬האימא הציעה לשתי הבנות לשתות‬
‫מהבקבוק שקיבלה מהמכשפה‪ .‬הבנות לגמו מהבקבוק בצימאון ומיד הפכו לצפרדעים‪.‬‬
‫האימא צחקה צחוק מנצחים‪ ,‬והחלה לדקלם מילים של שמחה בשחצנות וביוהרה‪" :‬יש! יש! יש! מטופשות‬
‫כמותכן‪ ,‬מכוערות ובזויות‪ ,‬כך עושים למי שעולל לבתי נדודי שינה וימים קשים‪ ,‬כך תישארו עד סוף ימיכן"‪.‬‬
‫האימא ובתה עזבו את המקום ונסעו רחוק‪ ,‬עד שהגיעו לאזור ימי סמוך לנחלים‪ .‬באחד הנחלים זרקה האימא‬
‫את שני הצפרדעים ללא חמלה ובלי רחמים וטסה מן המקום במהירות שיא‪.‬‬
‫‪653‬‬
‫כל העת‪ ,‬שתי המשפחות של שתי הקטינות המתינו לבנותיהן‪ ,‬אך ללא הועיל‪ .‬משראו שאין תקווה‪ ,‬פנו לתחנת‬
‫המשטרה והודיעו על היעדרותן של שתי הקטינות‪ .‬אנשי המשטרה ומתנדבים החלו לסרוק את המקום‬
‫בחיפושים קדחתניים אולם ללא תוצאות‪ ,‬ממש כאילו בלעה אותן האדמה‪.‬‬
‫ההורים ההמומים שקעו בצער וביגון עמוק‪ ,‬בין ייאוש לתקווה‪ ,‬ודאגו לגורלן של שתי הילדות החמודות‪.‬‬
‫כעבור עשר שנים שני הצפרדעים הפכו את עורם וקיבלו צורה של בני אנוש ושבו לקדמותן‪ ,‬בנות יפות‬
‫כמקודם‪ ,‬כי פג תוקפו של הכישוף‪ .‬הבנות יצאו מן הנחל והתחילו לנבור ולחפש באומרן‪" :‬איפה אנחנו? מה‬
‫קרה לנו?"‬
‫מיד הן ראו יישוב מאוכלס והחלו לצעוד בצעדי ענק לעבר היישוב‪ .‬הן נקשו על הדלתות ונשאלו "מי אתן?‬
‫ומאיפה באתן? ומה מבוקשכן?"‪ .‬הן סיפרו את אשר עברו וחוו‪ .‬התושבים ההמומים הזעיקו את אנשי המשטרה‬
‫שלקחו אותן לחקירה‪ .‬התברר שהן הבנות שנעלמו עקבותיהן לפני עשור‪ .‬המשטרה איתרה את ההורים של‬
‫הקטינות והזמינו אותם לשיחה דחופה‪ ,‬שבה בישרו להם אודות התעלומה ששינתה את אורח חייהם ודחקה‬
‫אותם לחיים קשים מנשוא‪ ,‬בצער ובנדודי שינה במהלך עשור שלם‪ .‬לפתע נכנסו הבנות לחדר ומיד החלו זעקות‬
‫של שמחה מלווים בחיבוקים ובבכי קורע לב‪.‬‬
‫הבנות סיפרו את סיפורן בפני הנוכחים‪ ,‬ובו זמנית‪ ,‬המשטרה איתרה את האימא הרשעית ואת בתה שכישפו את‬
‫הבנות‪ ,‬ועצרו אותן‪ .‬כל העת‪ ,‬התקשורת סיקרה את האירוע ובבואן לבית המשפט‪ ,‬צעקו לעברן בגידופים‪,‬‬
‫בעודן מכוסות מפני ההמון שהמתין להן‪.‬‬
‫בית המשפט גזר עליהן ‪ 15‬שנות מאסר בפועל‪ ,‬ושתי הבנות שבו לחייך לאחר שהגיעו מבירא עמיקתא לאיגרא‬
‫רמא!‬
‫‪654‬‬
‫"על גאווה וגברים" ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬ביולוגיה‬
‫האולפן לא זר לו‪ ,‬עוד כשהיה ילד קטן היה נוהג אביו לקחת אותו איתו לעבודה‪ .‬בעודם פוסעים לאורך‬
‫המסדרונות הארוכים ופוסחים על הדלתות המרובות היה לבו מתמלא בגאווה‪ ,‬כל העיניים נשואות לעברם ‪−‬‬
‫אין צורך לא בכתוביות ולא במליץ על מנת להבין את טיב הרגשות הרוקמים עור וגידים בלבבות כל הסובבים‪.‬‬
‫אביו מתיישב על כיסא מגיש החדשות הבכיר‪ ,‬נותן מרפקו השמאלי במסעד‪ ,‬ובין רגע עוטה ארשת פנים של‬
‫"אני בבית‪ ,‬חממי ת'פינג'אן"‪ .‬הגיעה השעה‪ ,‬שניות ספורות לפני השעה שמונה בערב‪ .‬אט אט האטמוספרה‬
‫בחדר החדשות נהיית דחוסה‪ ,‬חונקת‪ ,‬אינה מותירה שבב של אוויר מלבדו‪ .‬הטלפרומפטר נותן אותותיו‪ ,‬שלוש‬
‫ארבע ו‪...‬מתחילים!‬
‫*‬
‫עוד לפני שסיים את לימודיו התיכוניים ידע היכן הוא רוצה לראות עצמו בחייו הבוגרים‪ ,‬לשם כך הפציר באביו‬
‫והלה לא איכזב כמצופה‪ .‬לשם משימות מן הסוג המדובר מעולם לא נדרש אביו להכביר במילים או בתחנונים‪.‬‬
‫כשלושה שבועות לאחר מכן הגיע צו הגיוס ועמו זימון למיונים לתפקיד הנחשק באולפני גל"צ‪ .‬הדרך הייתה‬
‫סלולה והסוף ‪ −‬במרחק נגיעה‪.‬‬
‫בתקופת שירותו הצבאי לא התקשה להתבלט על רקע הקולגות שלו שנחנו במידה לא מבוטלת של הילה אפורה‬
‫ומוסר עבודה מן הסוג השורר במיטב המשרדים הממשלתיים‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬לא יהיה צודק לטעון שהוא זכה מן‬
‫ההפקר‪ .‬ללא צל של ספק היה גלום בו כשרון רב‪ ,‬אך מעלתו הרמה ביותר הייתה נעוצה בחריצות ובהתמסרות‬
‫האבסולוטית שלו למלאכתו‪ .‬מעולם לא הקל ראש ובטח שלא נתן דעתו לצד הקליל של הדברים‪ ,‬בין אם מדובר‬
‫בקונפליקט העשור‪" :‬בפלה או וופלה?"‪ ,‬או‪" :‬האם ראוי שערוץ הקבלה יגיש תכנים חינוכיים?" הוא תמיד‬
‫שקד על משימותיו ועמל על תחקיריו בהשקעה בלתי נדלית‪ ,‬כאילו נמצא על תקן שליח ציבור הנאור‪.‬‬
‫עם שחרורו מצה"ל קיבל פניות מרובות מאולפני האקטואליה‪ ,‬שניסו לכבוש את לבו של יורש העצר הצעיר‬
‫והמוכשר‪ .‬אך הוא מיאן לקבלן מבלי לחשוב פעמיים‪ .‬עם כל הגאווה‪ ,‬היראה והערצה שרחש לאביו‪ ,‬לא חדל‬
‫לקנן בתוכו החשש כי שם משפחתו מהווה פקטור עיקרי הניכר בהצעות אלו‪ .‬על רקע תובנות אלו‪ ,‬הגדיל‬
‫‪655‬‬
‫לעשות ושינה את שם משפחתו‪ ,‬לא עוד יקרא פייגלבאום‪ .‬מעכשיו‪ −‬בר‪ ,‬שם פשוט ללא עבר מאחוריו‪ .‬על מנת‬
‫להפוך את הקערה על פיה הבין כי עליו להתחיל מן המקום הנמוך ביותר‪ ,‬אך לפחות כך יידע שכל השגיו הם‬
‫בזכות עצמו בלבד ולא בזכות קטיף הפירות המתוקים של אביו‪ .‬כך מצא עצמו מפרסם קורות חיים באתרי‬
‫חיפוש עבודה‪ ,‬בעודו מעדן וגורע מהישגיו‪ .‬לאחר אינספור חיפושים ולא מעט ראיונות עבודה מתישים ‪−‬‬
‫המטרה הושגה‪ .‬החל מיום שני הקרוב יתחיל לעבוד באולפני הערוץ המקומי דימונה‪ ,‬בתור מגיש הפינה‬
‫הבידורית‪" :‬אתנחתה קומית‪ .‬כי מגיע לנו‪.".‬‬
‫מה שעתיד לבוא איש לא יכל היה לצפות‪ .‬השנים נקפו ‪ −‬ולא היו אלו שנים של חסד עבורו‪ .‬כנגד כל הציפיות‬
‫לא הצליח למצוא לעצמו מהלכים מנצחים בקרב הקהל המיועד‪ .‬אף לא שביב מהקסם שחשב שנטמע בו לא‬
‫בא לידי ביטוי‪ ,‬ומהגשה להגשה‪ ,‬המצב רק הלך והחמיר‪ .‬תחילה היה מסקר פעלולים מורכבים המבוצעים על‬
‫ידי עוללים שנשלחו על ידי הורים גאים‪ ,‬לאחר מכן נדרש לסקר חיות בית מבצעות פעלולים מורכבים פחות על‬
‫כלי נשיפה ולבסוף‪ ,‬מצא עצמו מדווח על מתכונים מומלצים היישר מבית אשת הנשיא‪ .‬כך‪ ,‬עם סיקורים שלא‬
‫הביאו לידי ביטוי את מעלותיו ויכולותיו הרבות‪ ,‬המשיך עם כוח האינרציה ללא כל סימן להתקדמות כלשהי‬
‫בחייו המקצועיים‪ ,‬או בכלל‪.‬‬
‫התפנית הרעה לא ראתה התקדמות בציר בודד‪ .‬במקביל לקריירה שלו‪ ,‬שחוותה ניוון כרוני ללא קורטוב של‬
‫תקווה‪ ,‬נאלץ לראות את אביו עובר תהליך דומה‪ .‬הרוחות השתנו‪ ,‬והמזלות חדלו מלהיטיב עם אביו‪ .‬לאורך כל‬
‫השנה החולפת ראה כיצד רבבות של מגישי חדשות צעירים‪ ,‬עם תסרוקות מהונדסות וביגוד מלא תכונה‬
‫וחיוניות‪ ,‬נוגסים ותופסים לעצמם חלק גדול יותר ויותר בעוגה שאפה אביו במו ידיו‪ .‬השיא של ירידה חדה זו‬
‫לא איחר לבוא כאשר נשלח אביו בגילו המפולג לסקר את המאורע המכונן בתולדות הקולינריה הישראלית ‪−‬‬
‫אפיית ה"זיווה" הארוכה ביותר בעולם‪ .‬למחרת‪ ,‬החליט אביו לשים קץ לעינוי המתמשך ולעוגמת הנפש שאין‬
‫מילים לתאר את גודלה‪ .‬פייגלבאום הבכיר לא יונמך לכתיבת מכתב התפטרות וכמובן שלא יסבר את אוזני‬
‫הבריות בנימוקים והסברים‪ .‬לא‪ .‬הוא פשוט יחדל מלהגיע לאולפן‪.‬‬
‫‪656‬‬
‫כפי שימהרו לגלות‪ ,‬החלטתו זו לקטוע את חייו המקצועיים תקבל משמעות נוספת‪ .‬החודשים הספורים‬
‫שהמשיך אביו לסחוב את החיים כמשא כבד על כתפיו‪ ,‬היו רווים בלא מעט יגון וסבל‪ .‬לאור מצבו הבריאותי‬
‫ההולך ומחמיר נדרש אביו להיסעד על ידי בנו‪ ,‬אשר לשם כך עבר לגור עמו בביתו הצנוע בדימונה‪ .‬השילוב של‬
‫הנתונים הפיזיולוגיים יחד עם רגשות המרמור והטינה ששררו בבית הקטן והחנוק הכריע את הכף‪ .‬לאחר‬
‫חודשים ספורים נעתקה נשמתו של אביו במהלך שנתו‪ .‬רק כחצי יממה לאחר מכן‪ ,‬כאשר חזר ממהדורה נוספת‬
‫של פינתו‪ ,‬גילה בנו את גופתו הקרה‪.‬‬
‫כשהוגש לידו דוח הנתיחה שלאחר המוות קרא אותו בקפידה מספר פעמים‪" :‬הסיבה הרשמית‪ :‬דום לב"‪ .‬לא‬
‫כך היו הדברים‪ ,‬הרופאים גרסו "דום לב"‪ ,‬בנו גרס "באסה"‪.‬‬
‫*‬
‫החיים הכבידו על לבו‪ .‬הגיגים על חייו של אביו לפני מותו לא הפסיקו לקנן בנפשו‪ .‬מחשבה אחת הייתה‬
‫טורדנית במיוחד ‪ −‬האין הגאווה הרגה את אביו? שכן אם היה מוותר על גאוותו‪ ,‬היה נשאר באולפן שהיווה‬
‫את משאת נפשו‪ .‬כך עברו להם ימים שנהפכו לחודשים ומנגנון ההדחקה הבלתי מודע שלו עבד שעות נוספות‬
‫בניסונות להעלים את הדימיון הברור לאביו המנוח שכה פחד ממנו‪ .‬הרי כל פעולותיו מרגע שהשתחרר היו כדי‬
‫להכחיד כל זכר למורשת אביו‪ .‬אך אולי בעצם ההכחדה חטא גם הוא בחטא הגאווה שנראה כתורשתי ולא פסח‬
‫על אף דור? הוא לא עצר אף לא לרגע כדי להגות בדברים‪ .‬חייו המשיכו על אותו מסלול מוכר מראש‪ ,‬תחקירים‬
‫חסרי תכלית‪ ,‬בדידות שהתכסתה במסירות לעבודה וחוסר שביעות רצון שתירץ לעצמו בשגרה‪ .‬בטוח שחייו‬
‫שונים בתכליתם מאלה של אביו ואף סופם יהיה טוב יותר‪.‬‬
‫*‬
‫מהדורת החדשות בערוץ המקומי דימונה נפתחה‪ ,‬ולאחר דיווח מדוקדק על מוקדים אפשריים בארץ‪ ,‬שבהם‬
‫ניתן להיתקל באליל הנוער העולמי שנוחת בישראל‪ ,‬מגיש החדשות הצעיר עם התסרוקת הבוהקת הישיר מבט‬
‫קודר אל המצלמה ופתח‪:‬‬
‫"אנו מצטערים לדווח על פטירתו של הקולגה אמיר בר‪ ,‬מגיש הפינה הקומית‪ .‬הרופאים גורסים‪ :‬גאווה"‪.‬‬
‫‪657‬‬
‫אי שם ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬החוג להנדסת חשמל‬
‫אי שם המרחבים‬
‫אלפי עורבים שחורים‬
‫שאיש אינו נשם‪,‬‬
‫משרים בי ביטחון‪,‬‬
‫שולחים אליי תווים‪,‬‬
‫בתכלת הם יוצרים‬
‫החופש הוא אי שם‪.‬‬
‫אותות של ניצחון‪.‬‬
‫קוראות לי בשובן‬
‫חיוך עליי נרשם‪,‬‬
‫אינסוף מפרשיות‪,‬‬
‫חולף בי כמשב‪.‬‬
‫יוצרות שם פס לבן‬
‫התובנה‪ ,‬ההגשמה‬
‫הומות מעשיות‪.‬‬
‫מגיעה מאי שם‪,‬‬
‫לכאן ולעכשיו‪.‬‬
‫‪658‬‬
‫סיפור קצר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫היא הסתכלה עליו וידעה‪.‬‬
‫השק"ם הצבאי הרעוע היה מלא באנשים אבל מבטה היה שקוע בו‪ .‬הוא היה גבוה ושזוף‪ ,‬מדיו דהויים ועל‬
‫כתפיו החסונות היה תלוי הנשק‪ .‬היא בהתה בו במשך כמה דקות כנראה ולא שמה לב שליאורה קוראת לה‪.‬‬
‫"בואי‪ ,‬עמליה מה את חולמת שוב? ההפסקה נגמרה צריך לחזור ללשכה"‪.‬‬
‫היא קמה לאט‪ ,‬מגניבה מבט אחרון לעברו‪ ,‬מתלבטת אם להגיד משהו‪ ,‬אבל ביישנותה ניצחה אותה‪ ,‬כמו בכל‬
‫פעם‪ .‬היא כעסה על עצמה בשקט וחזרה למשרד‪.‬‬
‫"ראית משהו מעניין‪ ,‬עמליה?" שאלה ליאורה בסקרנות השמורה לרכילאית הגדולה בבסיס‪.‬‬
‫"לא"‪ ,‬הפטירה עמליה‪" ,‬סתם‪ ,‬חשבתי מה אעשה בסוף השבוע כשאחזור לנהלל"‪.‬‬
‫עמליה היתה הפקידה של מפקד הפלוגה‪ .‬שערה היה חלק כמו משי‪ ,‬בהיר כמו חמניה‪ ,‬וכמעט תמיד קלוע‬
‫בצמה ארוכה‪ .‬עיניה הירוקות היו ספק חולמניות ספק עצובות ולרוב היתה שקועה בעצמה ובמחשבות‪.‬‬
‫הבחורים בבסיס חיזרו אחריה ללא הרף אך היא לא מצאה בהם עניין‪.‬‬
‫היא ישבה בלשכה והתעסקה במיון המכתבים של מפקד הפלוגה כשהוא נכנס‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬אני גל פלג‪ .‬יש לי פגישה עם המפקד"‪.‬‬
‫היא שתקה לזמן שנראה לה כמו נצח עד שהתעשתה ואמרה‪" :‬כן‪ ,‬סליחה‪ ,‬אני אבדוק אם אתה יכול להיכנס‬
‫אליו"‪.‬‬
‫בזמן שהוא ישב בחדר של מפקד הפלוגה הסתובבה עמליה חסרת שקט בחדר ומלמלה לעצמה על איך שתמיד‬
‫כשמישהו מוצא חן בעיניה היא מתנהגת בטיפשות ילדותית ובכלל‪ ,‬למה שבחור כזה יביט לכיוונה‪.‬‬
‫‪659‬‬
‫כשיצא מהחדר אמר לה‪" :‬תודה על הקפה‪ ,‬עמליה"‪ .‬היא חייכה חיוך נבוך ותהתה איך הוא יודע את שמה‪ .‬גל‬
‫כנראה הבין על מה היא חושבת ומיד הוסיף‪" :‬רשום לך על התג"‪ ,‬והצביע לעבר חולצת המדים שלה עליה‬
‫נתפרה סיכה עם שמה‪.‬‬
‫היא חייכה שוב ובראשה חשבה שהיא מפספסת את ההזדמנות האחרונה להכיר אותו‪.‬‬
‫ואז אמר‪" :‬אחרי שהכנת לי קפה כל כך טוב אני חושב שזה רק הוגן אם תתני לי להזמין אותך לקפה בהזדמנות‪.‬‬
‫אני חדש בבסיס אז זה גם יהיה נחמד מצדך אם תראי לי את הסביבה"‪.‬‬
‫עמליה ענתה שהיא תשמח והוא חתם בחצי הצעה‪-‬חצי פקודה‪" :‬אחכה לך ליד מגורי הבנות הערב ב‪."15:55‬‬
‫הוא חיכה לה ב‪ .15:55-‬היא הגיעה עם שיער פזור‪ ,‬טי שירט לבנה וג'ינס וגל חשב לעצמו שבחיים לא ראה‬
‫בחורה כל כך יפה‪ .‬הם ישבו ודיברו עד הבוקר‪.‬‬
‫היה נדמה שיש להם הכול במשותף‪ .‬עמליה בחיים לא הרגישה כל כך בנוח עם מישהו‪ ,‬כל המבוכה נעלמה תוך‬
‫דקות‪ ,‬היא הרגישה שהיא מישהי אחרת‪ ,‬מישהי קלילה ובטוחה בעצמה‪.‬‬
‫זו היתה התאהבות ענקית‪ ,‬מיידית‪ ,‬כזו שחודרת לעצמות‪ ,‬כמו נפש שנוגעת בבשר‪ .‬זאת הייתה הפעם הראשונה‬
‫שעמליה חוותה אהבה כל כך הדדית‪ .‬הוא הבין כל נים בנפשה‪ ,‬והיא אותו‪ .‬היא הרגישה שהיא הלכה שנים‬
‫בשביל ארוך‪ ,‬סוחבת שק כבד מאוד‪ ,‬ופתאום מגיע מישהו שלוקח את אחת מהידיות שלו וסוחב אותו איתה‪.‬‬
‫היא ראתה את בבואתה דרך עיניו המאוהבות‪ ,‬ואהבה את מה שראתה‪.‬‬
‫הם בילו כל דקה פנויה ביחד‪ .‬כשהלכו בבסיס יד ביד היה נדמה להם שהם מרחפים כמה סנטימטרים מעל‬
‫האדמה‪ .‬כשהיה שואל אם היא רוצה ללכת לסרט היתה עונה לו שהיא מרגישה שהחיים שלה כשהוא לצידה‬
‫טובים מכל סרט‪ ,‬עוצמות שאפשר להרגיש רק באהבה ראשונה‪.‬‬
‫עיניה נצצו כשהיו צוחקים על "הבלדה על עמליה וגל" של אתניקס‪ .‬כל ערב היה משביע אותה שלא תעזוב‬
‫אותו בשביל ג'ימי ג'ונס‪ ,‬והיא היתה משביעה אותו שכמו בשיר‪ ,‬לא משנה מה‪ ,‬הוא תמיד יחכה לה בנהלל‬
‫ויבנה לה בית על ההר‪.‬‬
‫‪660‬‬
‫היא הסתכלה עליו וידעה‪.‬‬
‫גל קּודם למפקד הפלוגה‪ ,‬היא הגיעה לטקס קבלת הדרגות שלו וראתה את הפקידה בלשכה‪ ,‬חשבה על זה‬
‫שהייתה בגילה כשהם הכירו‪ .‬היא נראתה לה פתאום ילדה‪ .‬עמליה חשבה על השנים שעברו יחד‪.‬‬
‫נזכרה איך בערב קיץ לאחר שחרורה הוא הבטיח שיסעו לאוסטרליה כשהוא ישתחרר‪" ,‬אבל יחד עמי לא כמו‬
‫בשיר‪ ,‬שום ג'ימי ג'ונס אה?"‪.‬‬
‫כחמישה חודשים לפני שחרורו הצפוי ונסיעתם לאוסטרליה קרתה ההתקלות בבילעין‪ .‬גל היה מפקד הצוות‪ .‬הם‬
‫יצאו שבעה וחזרו חמישה‪ .‬שבועיים הוא לא ישן‪ ,‬וכשכבר היה נרדם‪ ,‬היה צורח מתוך שינה‪" .‬אני לא יכול‬
‫לעזוב את הצוות שלי עכשיו‪ ,‬עמי‪ ,‬את חייבת להבין‪ .‬ניסע לאוסטרליה בשנה הבאה"‪ .‬כך עברה שנה ועוד שנה‬
‫שהפכו לשש שנים‪ ,‬ועמליה ידעה שנאמנותו לחייליו ולמדינה לא תיתן לו לעזוב‪.‬‬
‫היא עמדה בטקס והקשיבה למפקד החטיבה מדבר על האומץ של גל‪ ,‬על ההקרבה שלו למען חייליו‪ .‬הוא סיפר‬
‫איך חייליו של גל ילכו אחריו באש ובמים‪ ,‬על המנהיגות הטבעית שלו ועל הקסם האישי‪ .‬לא בכדי גל היה‬
‫מפקד הפלוגה הצעיר ביותר אי פעם‪.‬‬
‫מי כמוני יודעת‪ ,‬חשבה עמליה בראשה‪ .‬היא הסתכלה בגבר הנאה‪ ,‬בעלה‪ ,‬ונזכרה ברגע ההוא כשראתה אותו‬
‫בשק"ם‪ .‬נזכרה ביום חתונתם‪ ,‬כמה שמחה הייתה כשהוריה ליוו אותה לחופה ועיניה נפגשו עם עיניו‪ ,‬כמה‬
‫ידעה שהיא שלו והוא שלה לנצח‪ .‬כשנעמדה לצידו בחופה לחש לה‪" :‬אני הגבר הכי בר מזל בעולם‪ ,‬עמי‪ ,‬אני‬
‫עדיין מרגיש לפעמים שהכל חלום ומקווה שלא אתעורר ממנו"‪ .‬עיניה נצצו מבכי כששבר את הכוס‪ ,‬והיא‬
‫חשבה בלבה שלא כל אדם זוכה למתנה הזו מהיקום‪ ,‬הזכות להרגיש אהבה בכאלו עוצמות שמורה למעטים‪.‬‬
‫מפקד החטיבה העניק לגל את הדרגות וטפח לו על הכתף בחוזקה‪.‬‬
‫גל חייך את החיוך הנעים שלו‪ ,‬עמליה התבוננה מקצה החדר ובלבה ידעה שהוא יהיה אבא מקסים‪ .‬לאחר‬
‫שכולם סיימו לברך אותו הוא ניגש אליה‪.‬‬
‫"תודה על התמיכה שלך‪ ,‬עמי‪ ,‬בלעדייך לא הייתי עושה את זה"‪.‬‬
‫‪661‬‬
‫הוא ידע שהימים הארוכים שהוא בשטח ללא יכולת ליצור איתה קשר מדירים שינה מעיניה‪ .‬כשהיה שוכב עם‬
‫חייליו במארב היה מדמיין אותה מסתובבת בבית חסרת שקט‪ ,‬כמו בפעם הראשונה שראה אותה בלשכת‬
‫המפקד‪.‬‬
‫היא לא אמרה דבר ורק הסתכלה עליו בעיניה הירוקות‪ ,‬האוהבות‪.‬‬
‫"את יודעת שהייתי רוצה להיות יותר בבית‪ ,‬אבל אני חייב לשמש דוגמא אישית‪ ,‬במיוחד בתקופה כזאת‪ .‬איך‬
‫אוכל להסתכל לאימהות של החיילים שלי בעיניים אם לא ארגיש שעשיתי הכל כדי שיחזרו בשלום?"‬
‫היא חיבקה אותו באהבה ולחשה באוזנו‪" :‬אני בהריון‪ ,‬גול"‪.‬‬
‫היא הרגישה אותו מנשק את צווארה ודמעות חמות נקוו מעיניו לעורפה‪.‬‬
‫"אני מבטיח שאהיה יותר בבית‪ ,‬עמי‪ ,‬מבטיח"‪.‬‬
‫היא הסתכלה עליו וידעה‪.‬‬
‫הגזרה בה פעלה הפלוגה שלו התחממה בשבועות האחרונים‪ .‬הקטיושות נורו לעבר הגבול הצפוני ללא הרף‪.‬‬
‫"תשמור על עצמך"‪ ,‬היא אמרה כשיצא מבעד לדלת‪.‬‬
‫"אני אוהב אותך‪ ,‬עמליה‪ ,‬וגם אותך קטני‪ .‬אל תצא משם לפני שאני חוזר"‪ .‬הוא נשק לבטנה ויצא‪.‬‬
‫היא תחכה לו גם בגלגול הבא‪.‬‬
‫‪https://www.youtube.com/watch?v=vxfcOyvGbPs‬‬
‫‪662‬‬
‫הרהורי בוקר ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫בהתחלה חשבתי לעצמי כמה בורים הם אותם אנשים המהלכים בחוץ‬
‫והם אינם יודעים שכל העולם ומלואו ישן בין זרועותיי‪.‬‬
‫אך באותו הבוקר התעוררנו כשני זרים‪.‬‬
‫הרווח הקטן שבינינו הפך לתהום של מחשבות‪.‬‬
‫מצאתי עצמי מסתכל על האישה שלצדי וכבר לא הייתי בטוח שאני רוצה בה‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬הייתי משוכנע כי אינני רוצה‪.‬‬
‫איזו זכות יש לי להרהר האם עדיין חושק אני בדבר‪,‬‬
‫לאחר שהצהרתי שבזאת חשקה נפשי?‬
‫בכל זאת תהיתי‪.‬‬
‫ולמרות כל זאת לא יכולתי לשאת את התהום שנפערה בינינו‪.‬‬
‫בתנועה כמעט בלתי מורגשת החלקתי לעברה וכרכתי זרועותיי סביבה‪.‬‬
‫העולם ומלואו התפנק בין זרועותיי‪.‬‬
‫חזק הוא כוחו של הרגל‪.‬‬
‫ומכל אותן מחשבות שחלפו בראשי רק מחשבה אחת לא הצלחתי לנער‪.‬‬
‫עליי לשאול אותה תיכף כשהיא תתעורר‬
‫לאן זה נעלם?‬
‫לאן נעלם הלבן כשהשלג נמס?‬
‫‪663‬‬
‫סיפור קצר‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫הרכב נעצר מול שער שלושים ושתיים בנמל התעופה בן גוריון‪ .‬שלפתי שטר מתא המאות שבארנקי‪.‬‬
‫"תודה רבה דויד"‪ .‬התעקשתי לכנותו 'דויד' במלרע ולא 'דויד' במלעיל‪ ,‬לא מתוך קרירות או ריחוק חלילה‪,‬‬
‫אלא מתוך הכבוד שרחשתי לשם‪.‬‬
‫הושטתי לו את הכסף‪.‬‬
‫"בוא ידידי‪ ,‬אלווה אותך פנימה"‪ .‬הוא פתח את דלת המושב שלידי‪ ,‬גרר החוצה את הצ'לו ואת תיק היד וטרק‬
‫את הדלת אחריו‪ .‬הוצאתי את רגלי מהאוטו‪ ,‬אוחז במקל בידי הימנית‪ ,‬ובעודי מתרומם‪ ,‬ידו החמה של דויד כבר‬
‫לפתה את ידי השמאלית‪.‬‬
‫"מרקוס יחכה לך שם?" הוא שאל‪.‬‬
‫"בודאי‪ ,‬הוא יקבל את פני כשאנחת"‪.‬‬
‫נכנסנו לטרמינל‪ .‬אין כמו הריח הזה‪ ,‬של מסעות‪ ,‬געגועים ושיבות מרגשות‪.‬‬
‫פסענו מספר צעדים ונעמדנו מול דלפק‪ .‬מפאת העדר התור‪ ,‬הבנתי שהגענו למקום הנכון‪ .‬ריח חריף של הבושם‬
‫"אנג'ל" עלה בנחיריי‪ .‬כבר התגעגעתי למירה שלי‪ .‬מירה טוענת שיש לה פוביה של ממש משהייה באיזורים‬
‫שבהם הטמפרטורה נמוכה מאפס‪ .‬בכך היא גוזרת עלי לנסוע ליעדים ארקטים אלה בגפי‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬להֶׁ לְ סִׂ ינ ְִׂקי?" שאל קול רווי בתשישות של משמרת לילה ארוכה‪ .‬הנהנתי‪ ,‬והושטתי את הדרכון‪ .‬תקתוקי‬
‫מקלדת נמרצים נשמעו‪.‬‬
‫"תרצה לשלוח מזוודה?"‬
‫"לא‪ ,‬יש לי תיק יד אחד וצ'לו‪ .‬אשמח אם אוכל לקחתם איתי למטוס"‪ .‬תקתוקים נוספים‪.‬‬
‫‪664‬‬
‫"למזלך המטוס ריק‪ ,‬אוכל להושיב את הצ'לו במושב שלידך"‪ .‬היא נשמעה מרוצה מרעיון האנשתו של כלי‬
‫הנגינה שלי‪.‬‬
‫"אעריך זאת מאוד"‪.‬‬
‫"הנה‪ ,‬שני כרטיסי עלייה למטוס‪ :‬אחד על שמך‪ ,‬ואחד ל'מיסטר צ'לו'‪ .‬הדיילת תאסוף אותך מן הכניסה לחדר‬
‫השיקוף הביטחוני‪ .‬טיסה נעימה!"‪ .‬חייכתי לעברה‪ .‬התאכזבתי קלות שלא הבחינה כי הצ'לו שלי היא נקבה‪.‬‬
‫לקחתי את הדרכון והכרטיסים והמשכנו‪ ,‬דויד ואני‪ ,‬במסע לאיזור השיקוף‪ .‬עייף מן הדרך‪ ,‬הבנתי שאני כבר זקן‬
‫מדי לנסיעות הללו‪.‬‬
‫"הגענו"‪ ,‬אמר דויד‪ ,‬העביר לידיי את הצ'לו‪ ,‬וחיבק אותי חיבוק חם‪.‬‬
‫"תודה רבה דויד‪ ,‬מה הייתי עושה בלעדיך?"‪.‬‬
‫נפרדנו זה מזה‪ ,‬ונשארתי לחכות לדיילת‪ .‬החרדה המלווה תמיד עם לכתו של דויד החלה לאפוף אותי‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬אוֹלְ לִׂ י?"‪ .‬הנהנתי‪ .‬היא אחזה בידי והוליכה אותי את שארית מסעי‪ ,‬עד למטוס‪.‬‬
‫***‬
‫מרקוס א כן קיים את הבטחתו וחיכה היכן שקבענו‪ .‬הדרך עברה בשתיקה‪ .‬מאז שהחליט לעזוב את ישראל‪,‬‬
‫ואותי ביחד איתה‪ ,‬כמעט ולא התראינו‪ .‬הוא טען שהחום והלחות התוקפניים‪ ,‬והעדר הגשמים החצוף‪ ,‬לא‬
‫הותירו לו ברירה‪ .‬רק פיני שחי את רוב חייו בארץ יוכל להבין את הצימאון הבלתי נלאה לגשם‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬במכונית‪ ,‬כשקיר של קרח וכפור ניצב ביננו ואנו לועסים נמרצות סוכריות ליקריש של "פַ אצֶׁ ר"‪ ,‬התאוויתי‬
‫יותר מכל לסביח של עוֹבַ ד‪.‬‬
‫"הגענו הבייתה‪ ,‬אח גדול"‪ ,‬אמר אחי הקטן בעברית עם מבטא פיני ובחביבות מאולצת‪ .‬יצאנו מהרכב‪ ,‬רוח‬
‫קפואה של מינוס עשרים וחמש מעלות סתרה בפניי‪ .‬דלתות המכונית נטרקו‪ .‬הוא נאנח אנחה קולנית במיוחד‪,‬‬
‫‪665‬‬
‫כנראה כדי להדגיש את גודל ההקרבה שבאירוחי‪ .‬הוא לקח את מיטלטליי ואמר‪" :‬בוא נעלה‪ ,‬סוניה ממתינה‬
‫לנו‪ .‬היא הכינה מרק דגים נפלא"‪.‬‬
‫עלינו לדירת החורף שלהם‪ .‬הדלת נפתחה בחריקה עוד לפני שהגענו לפתחה‪ .‬אישה רכה ועדינה חיבקה אותי‪.‬‬
‫"הֶׁ יי הֶׁ יי"‪ ,‬היא אמרה‪ ,‬אחזה בידי הפנויה מן המקל‪ ,‬והובילה אותי פנימה‪.‬‬
‫נכנסנו‪ ,‬והסרנו מיד נעליים‪ .‬ריח העץ הנפלא והמרגיע מיד השכיח ממני כל מורת רוח‪.‬‬
‫סוניה אחזה בידי ואמרה לי בפינית‪" :‬בוא‪ ,‬יקירי‪ ,‬אתה בטח מאוד עייף מהנסיעה‪ .‬יש מים חמים במקלחת‪,‬‬
‫חיממתי כבר את הסאונה והשארתי מגבת נקייה על המיטה שלך"‪ .‬לא היו להם ילדים‪ ,‬והמיטה שבחדר הנוסף‬
‫הייתה מיועדת לשימושי הבלעדי‪.‬‬
‫התמקמתי בחדרי‪ ,‬התיישבתי על המיטה‪ ,‬ומתחתי את רגליי‪.‬‬
‫"די‪ ,‬מרקוס‪ ,‬בלי פרצוף חמוץ בבקשה‪ ,‬זה אחיך‪ ,‬תהיה נחמד"‪ ,‬היא אמרה לו בלחישה‪.‬‬
‫"תפסיקי עם זה‪ ,‬הוא שומע הכל"‪ .‬חייכתי לי בחדרי‪ ,‬מתנחם בעובדה שאחי הקטן עדיין מכיר אותי‪.‬‬
‫יצאתי מחדרי והתיישבתי לשולחן‪" .‬זה מריח נפלא‪ ,‬סוניה"‪.‬‬
‫לחם שיפון טרי‪ ,‬חמאה מלוחה ומרק דגים מנחם נאכלו בשקיקה‪ .‬השקט סביב השולחן היה נינוח וחמים‪,‬‬
‫בשונה מזה ששרר במכונית שעה קלה קודם לכן‪.‬‬
‫"קיטוֹס פָ ליוֹן ס ֹו ְניָה"‪ ,‬תודה רבה‪.‬‬
‫כשגמרנו לאכול‪ ,‬קמתי בכבדות מן הכיסא‪ִׂ ,‬‬
‫פסעתי לכיוון חדרי‪ ,‬מסתייע בקיר המסדרון המכוסה בטאפט מחוספס‪ ,‬צנחתי למיטה ושקעתי מיד בשינה‬
‫עמוקה‪ ,‬מלאה בריח עץ ונעימות בבטן‪.‬‬
‫***‬
‫‪666‬‬
‫אוחז בצ'לו ובמקל‪ ,‬פסעתי בצעדים מדודים‪ .‬הקור היה מפלח‪ ,‬והתקשיתי לזוז מרוב שכבות בגדים‪ .‬ניגנתי‬
‫בראשי את המנגינות כדי לוודא שאני זוכר אותן בעל פה‪.‬‬
‫חריקת בלימה של אופניים הקפיאה אותי במקומי‪.‬‬
‫"ַאנטֶׁ ְקסִׂ י!"‪ ,‬סליחה‪ .‬נשמע קול נעים של בחורה צעירה‪.‬‬
‫"אני כל כך מצטערת‪ ...‬כנראה דיוושתי מהר מדי"‪ ,‬היא אמרה‪ .‬קולה היה יציב מאוד והיא לא התנשפה כלל‪ ,‬מה‬
‫שהעלה בי את החשד שהדיווש היה איטי ביותר‪" .‬אני נינה‪ .‬בוא‪ ,‬אעזור לך"‪.‬‬
‫קרקושים של שרשרת אופניים על עמוד ברזל החרישו את אוזניי‪.‬‬
‫ככל הנראה‪ ,‬היא כבר הבינה לבד לאן עליי להגיע‪ ,‬ומיד שילבה בידי יד עדינה ודקה מאוד‪ .‬תהיתי כיצד בחורה‬
‫כה שברירית מתנדבת לעזור לי בסחיבות‪ ,‬אבל חשתי כה עייף‪ ,‬זקן ומסורבל‪ ,‬שאפילו לא העליתי על דעתי‬
‫לשאול אותה על כך‪ .‬סילקתי מיד את המחשבה המביכה שנערה כזו חשה חזקה ממני‪.‬‬
‫היא סיפרה לי בדרך שהיא סטודנטית לרפואת שיניים‪ ,‬שהיא מאורסת‪ ,‬ושהיא מתגוררת עם כלבתה‪ ,‬בעלה‬
‫לעתיד וחתולה‪ ,‬בסדר הזה ממש‪ .‬הבנתי שהיא מבוגרת מכפי שהסקתי תחילה‪.‬‬
‫"הגענו‪ ,‬תסתדר מכאן?"‬
‫"כן‪ ,‬אני מכיר את המקום היטב‪ .‬תודה רבה‪ ,‬את מלאך"‪.‬‬
‫"היה לי לעונג‪ .‬מוֹי מוֹי!"‬
‫בכניסה למועדון כבר חיכה לי סטפן‪ .‬הוא מיד שאב אותי פנימה לעולם של ריח עשן סיגריות ושל משקאות‬
‫אלכוהוליים‪ ,‬של צחוקם של פינים שתויים ושל צלילים משכרים‪.‬‬
‫***‬
‫‪667‬‬
‫דויד חיכה לי ליד פכפוך המזרקות שבאולם מקבלי הפנים‪ .‬הרחתי את האפטרשייב שלו הרבה לפני שחובקתי‬
‫בחיבוק הדוב הגדול שלו‪.‬‬
‫נכנסנו לרכב‪ .‬ברדיו נשמע השיר "גיטרה וכינור" של אריק איינשטיין‪ .‬הופתעתי לגלות שאני דומע‪ .‬נזכרתי‬
‫בנסיעותיי כגבר צעיר‪ ,‬כשעוד מחאו כף עם הנחיתה בארץ ושרו "הבאנו שלום עליכם"‪ .‬אח‪ ,‬כמה זקן אני‪.‬‬
‫היה בי צורך עז להתהלך קצת‪ .‬ייתכן כי גופי חש שעליו להסתגל לשינוי הטמפרטורות‪ .‬ביקשתי מדויד שיעצור‬
‫מעט לפני הבית‪ ,‬בשדרות ירושלים‪ .‬הוא היה נבוך ומבולבל וניסה להניא אותי מכך‪ ,‬אך הייתי נחוש בדעתי‪.‬‬
‫דויד עצר בקרן הרחוב‪ .‬מסרתי לידיו את פאקט המרלבורו שקניתי לו‪ ,‬ושילמתי לו על הנסיעה‪.‬‬
‫"התגעגעתי אליך ידידי‪ ,‬כמה טוב שחזרת!"‬
‫חיבקתי אותו חזק חזק‪ ,‬ובעזרתו העמסתי על גופי את כל המשא שלקחתי עמי‪ ,‬שכעת נוסף עליו משקל עודף‬
‫של מתנות שסוניה שלחה למירה שלי ושל ממתקים פיניים לילדים הכבר‪-‬לא‪-‬ילדים שלי‪.‬‬
‫התחלתי לפסוע לאיטי‪ ,‬מתענג על הרוח המלטפת בקרירותה‪ ,‬על קולות הרחוב הסואן‪ ,‬על ריחות המאפייה‬
‫השכונתית ועל תחושת הביטחון שמתלווה למוכרּות הנעימה‪ .‬משאי הכבד לא הטריד אותי‪ ,‬וחשתי קלילות כפי‬
‫שלא חשתי ימים‪.‬‬
‫לאחר עשרים ושישה צעדים‪ ,‬הסתובבתי ‪ 25‬מעלות שמאלה‪ ,‬וכאשר הרגשתי בטוח‪ ,‬חציתי את הכביש‪.‬‬
‫חריקה צורמת וסומרת שערות נשמעה‪ ,‬ואחריה צפירה חזקה‪.‬‬
‫"תסתכל לאן אתה הולך יא חתיכת דביל!"‪ ,‬הנהג צעק לעברי מהחלון‪.‬‬
‫לא השבתי‪ ,‬המשכתי ללכת‪ ,‬מנסה לא לאבד את הספירה‪.‬‬
‫לאחר שחשתי את שפת המדרכה‪ ,‬חייכתי לעצמי‪ ,‬תוהה בלבי מי העיוור מבינינו‪.‬‬
‫‪668‬‬
‫נעורים של קיץ ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫היה זה לילה חמים של סוף אוגוסט‪ .‬לילה צלול‪ ,‬זרוע כוכבים‪ .‬הים היה שקט ושטוח כיציקת בטון‪ .‬החוף‪ ,‬שבו‬
‫דניאל מיעט לבקר מאז הפכו הוא ובני משפחתו ל"אנשי צלע ההר" כלשונם‪ ,‬כבר היה גדוש אנשים‪ .‬המסיבה‬
‫הייתה בעיצומה‪ .‬זה זמן רב שדניאל לא השתתף במסיבה‪ ,‬לא כל שכן מסיבת פתיחת שנת הלימודים עם בני‬
‫כיתתו הישנה מחיפה‪ .‬היה משהו מאולץ במסיבות‪ ,‬כך סבר‪ .‬בגיל חמש עשרה ההרכב החברתי משולל ההקשר‬
‫הבית ספרי גרם לאנשים להתנהג בצורה משונה‪ .‬מזויפת‪ .‬הנוף הכללי נראה כסדרת מעגלים חוזרים של ילדים‬
‫המנסים מאוד להישמע ולהתנהג לא כמו הילדים שהם‪ ,‬ומשנגמרו נושאי השיחה האחרים‪ ,‬חזרו הילדים לדבר‬
‫על הנושא היחיד שהיווה מזור לחוסר ביטחונם ולשתיקותיהם המביכות‪ :‬בית הספר‪.‬‬
‫הסיבה היחידה בגללה הגיע דניאל הייתה בת דודתו מיקה‪ .‬היא התעקשה שיגיע‪ ,‬הוא נעתר‪ ,‬וכעת התהלך‬
‫בגמלוניותו האופיינית‪ ,‬גורר רגליים ארוכות על פני תלוליות החול‪ .‬המדורה‪ ,‬שנראתה מרחוק כנקודת אור‬
‫כתומה‪ ,‬הפכה שופעת פרטים עם כל צעד שעשה‪ .‬העצים הפכו לערימת גחלים שחורה ורק הילדים הטובים‬
‫שעוד לא פנו‪ ,‬וכנראה לא ייפנו‪ ,‬לשתות הערב‪ ,‬התעניינו עדיין באש וכיצד יש לתחזק אותה‪ .‬רון ליפמן בחן את‬
‫הלהבות ברצינות השמורה למהנדסים מודאגים ופנה לבסוף לחבריו‪ ,‬כאילו יצאו לכבוש פסגת הר לא נודעת‪:‬‬
‫"עוד שתי רפסודות"‪ .‬מאחורי עננת הגיצים שעלתה לאוויר זיהה לבסוף דניאל את שיערה החום של מיקה‪.‬‬
‫ראשים רבים הסתובבו שעה שפילס את דרכו בין הקהל והסיבה הייתה ברורה‪ :‬בשנה האחרונה גבה דניאל בלא‬
‫פחות מ ‪ 53‬סנטימטרים וקומתו הנוכחית עמדה על ‪ 511‬סנטימטרים‪ .‬דניאל הניח את ידו על כתפה של מיקה‪,‬‬
‫וזו הסתובבה אליו ומיד נתלתה על צווארו ונשקה על לחיו‪ .‬כשגופה לחוץ כנגד גופו נחמץ מעט לבו של דניאל‬
‫על המהירות בה הפכה הילדה בעלת השיער החום והעיניים הכחולות לאישה השופעת אותה חיבק כעת‪ .‬הימים‬
‫בהם שכבו על הדשא בכליל וספרו כוכבים בשמים עברו‪ ,‬מפנים את מקומם לשיחות כפויות עם ילדים שנראו‬
‫לו זרים כעת‪ ,‬כשברקע הבציר האחרון של מצעדי הפופ היישר מאמריקה‪.‬‬
‫השלב של הערב‪ ,‬שבו מתחילות להיווצר מדורות אלטרנטיביות‪ ,‬מעין חלוקה תת ז'אנרית חברתית‪ ,‬הגיע‪ .‬דן‬
‫מירון החל בונה באמצע המעגל שבו עמדו מדורה קטנה‪ .‬מיכאל הלוי תיחקר את דניאל האם הוא מנצל את‬
‫קומתו לטובת כדורסל‪ ,‬ויוליה בלומין‪ ,‬כצמחונית מושבעת‪ ,‬התעניינה באורח החיים של משפחתו בכליל‪.‬‬
‫‪669‬‬
‫תשובותיו הקצרות והענייניות של דניאל רק הקדימו את חזרתם הבלתי נמנעת של הנוכחים לדבר על ענייני בית‬
‫הספר‪ .‬שירה ערמוני העבירה בקבוק פלסטיק מלא וודקה‪ ,‬ומהר מאוד תחושת השכרות רוממה את רוחו של‬
‫דניאל‪ ,‬שהחל מרגיש פחות ופחות קשור לאנשים הסובבים אותו‪ .‬לפתע קלט דניאל בזוית עינו נצנוץ על קו‬
‫החוף‪ .‬הנקודה עלתה מעלה ומטה‪ ,‬יוצרת קוים כתומים ולאחר מכן מעגלים על רקע הים השחור‪ .‬דניאל חמק‬
‫מהמעגל‪ ,‬לקח עמו כוס פלסטיק מלאה וודקה‪ ,‬והתקדם אל קו המים‪ .‬ככל שהתקרב תווי המתאר של הילדה‬
‫הפכו ברורים יותר‪ .‬היא החזיקה בידה קרש דק שהוציאה מהמדורה וכעת ציירה באוויר עיגולים קטנים‪ .‬הוא‬
‫זיהה אותה מיד‪ .‬זו הייתה אנה בלומין‪ ,‬אחותה הקטנה של יוליה הצמחונית‪ ,‬שלמדה שנה מתחתם‪ .‬משהבחינה‬
‫בו הפסיקה מיד לשחק עם המקל‪ .‬מקריאת שפת גופה הבחין דניאל שהיא נבוכה‪.‬‬
‫"אנה‪ ,‬נכון?" הוא שאל‪.‬‬
‫"כן‪ .‬ואתה?"‬
‫"דניאל‪ .‬למדתי עם אחותך פעם"‪.‬‬
‫החום שבו הגה את שמה נסך בה ביטחון מחודש‪ .‬היא חזרה להניע את המקל ואז הפסיקה באחת‪.‬‬
‫"דניאל רימון‪ ,‬לא?"‬
‫דניאל השיב בחיוך‪.‬‬
‫"אתה גבוה בצורה מפלצתית‪ .‬מה אתה אוכל?!"‬
‫"באמת שאין לי מה להגיד‪ .‬אני לא חושב שהטופו והסלטים אצלנו בבית עשו את הטריק‪ .‬נראה לי שאני‬
‫מאומץ"‪.‬‬
‫הוא אהב את העובדה שהיא בחרה לתאר את גובהו כמפלצתי‪ .‬משום מה התואר העניק לו ביטחון‪.‬‬
‫"מה את עושה פה?" שאל דניאל‪.‬‬
‫"אני פה עם יוליה"‪ ,‬השיבה‪" .‬ההורים שלנו בחו"ל‪ .‬אז באתי איתה‪ .‬לא הכי קשורה‪"...‬‬
‫"נראה לי שאני עוד פחות ממך"‪ ,‬השיב דניאל בחיוך‪.‬‬
‫‪670‬‬
‫היא חייכה אליו חיוך קטן‪ .‬הוא הציע לה לשתות‪ .‬היא הסכימה ושניהם החלו ללכת לאורך החוף‪ .‬אנה סיפרה‬
‫לדניאל שהוריה נסעו לאוקראינה בניסיון לעזור לדודה ולדודתה לעלות לישראל‪ .‬הם עצמם‪ ,‬כך הבין‪ ,‬עלו לפני‬
‫שבע שנים בלבד מעיירה קטנה השוכנת לחופי הים השחור‪ ,‬לא רחוק מאודסה‪ .‬דניאל לא ידע אם היו אלה‬
‫הפרטים החדשים על חייה של אנה‪ ,‬או שפשוט הבחין בכך רק כעת‪ ,‬אך לאנה היה עדיין שמץ של מבטא‪ .‬משהו‬
‫באופן בו מרחה יתר על המידה תנועות מסוימות וכן האופן שבו לשונה נשמעה כבדה יותר כאשר הגתה את‬
‫האות למ"ד‪ ,‬גרם לה להיראות שונה‪ ,‬זרה‪ ,‬ועל כן מרתקת ומסקרנת‪ .‬כשעברו את מחיצת הסלעים שהוצבה‬
‫לאורך החוף סיפרה לו אנה שאמה מלמדת אותה פסנתר מגיל ארבע‪ .‬היא מורה קשוחה והיא מעולם לא ויתרה‬
‫לה‪ .‬היא סיפרה לו שהיא מנגנת את הפנטזיה ברה מינור של מוצרט‪ .‬אך כמו במקרים רבים אחרים‪ ,‬אנה הבינה‬
‫שאמה רוצה בהצלחתה יותר משהיא עצמה רצתה בה‪ .‬תחרויות פסנתר מעולם לא עניינו את אנה‪ .‬כל שרצתה‬
‫זה ליהנות מהמוזיקה‪ ,‬אך לנגן ארבע שעות ביום גרם לה להרגיש ש"הפדל קשור לה לרגל‪ ,‬והכיסא דבוק לה‬
‫לתחת"‪ .‬דניאל הסביר מצדו לאנה על החיים בכליל‪ ,‬מקום מקסים ומוזר‪ ,‬על המיתולוגיה ההודית‪ ,‬על‬
‫ההיסטוריה של המזרח ועל כך שאביו לא נמצא זמן רב בבית משום שהוא חבר במשלחת משרד החוץ‪ ,‬העוזרת‬
‫לחקלאים בבוצוואנה לטעת פרדסים‪.‬‬
‫הוודקה נגמרה ודניאל ראה שאנה מעט שיכורה‪ .‬הוא נתן מבט לאחור ‪ −‬הם היו רחוקים מאוד מהמסיבה‪.‬‬
‫כשהסתובב חזרה אנה הייתה קרובה אל גופו‪ .‬היא העלתה את כפות ידיה אל פניו והורידה את פיו אל פיה‪.‬‬
‫מגעה היה רך ונחוש בו זמנית ודניאל התענג עליו‪.‬‬
‫"שכבת פעם עם מישהי?" היא שאלה‪.‬‬
‫דניאל‪ ,‬נבוך ומופתע מהשאלה‪ ,‬השיב בשלילה‪ .‬אנה סיפרה לו שלפני שנה היא שכבה עם נער בן שבע עשרה‬
‫שהיה תלמיד של אמה‪ .‬היא אמרה שהם נהנו יחד‪ ,‬עד שהוא התחיל להתייחס אליה כמו לילדה‪ .‬אנה ידעה‬
‫שהוא צודק‪ ,‬היא פשוט חשבה שהוא ילד הרבה יותר ממנה‪ .‬כשהם נפרדו היא לא הצטערה‪ .‬אנה השכיבה את‬
‫דניאל על החול‪ ,‬עלתה עליו והחלה לנשק אותו שוב‪ .‬דניאל הופתע מהאופן הטבעי שבו ידע מיד מה עליו‬
‫לעשות‪ .‬הוא החליק את ידיו מתחת לחולצתה‪ ,‬בזמן שאנה פתחה את רוכסן מכנסיו‪ ,‬ואחר‪ ,‬הורידה את מכנסיה‬
‫ותחתוניה ונשכבה לצדו‪ .‬התחושה הרגישה לדניאל חדשה ומוכרת בו זמנית‪ .‬הוא שקע בצווארה החלק‬
‫והחיוור‪ ,‬מתפעל מעדינות העור שמאחורי אוזנה הימנית‪ .‬אנה כיוונה את פיה אל אוזנו ולחשה‪:‬‬
‫‪671‬‬
‫"תאט‪ .‬ותיזהר‪ .‬אני לא רוצה ילדים‪ .‬בבקשה"‪.‬‬
‫כשדניאל התעורר אנה לא הייתה לצדו‪ .‬הוא הרגיש שראשו כואב וטעם מריר על לשונו‪ .‬לפי צבע השמים‬
‫המעוננים השעה הייתה בסביבות שש‪ ,‬ובים נראו גלים הולכים ומתחזקים עם הרוח הגוברת‪ .‬היה לו קר והוא‬
‫חשב שאתמול נראה רחוק מאוד‪ .‬כשחזר דניאל אל המדורה ראה את רון ליפמן ואת חבריו בשקי שינה ליד‬
‫המדורה המרכזית‪ ,‬בה עדיין בערו להבות קטנות‪ .‬הוא לא ראה את אנה בשום מקום‪ .‬הדבר היחידי שראה היה‬
‫השלט המכריז "חוף בת גלים"‪ ,‬שנותר מאיר מהלילה‪ ,‬ותחתיו יושבת מיקה‪ .‬כשהתקרב ראה שהיא ערנית‬
‫לחלוטין ומחייכת אליו‪.‬‬
‫"כואב לי הראש"‪ ,‬הוא אמר‪.‬‬
‫מיקה החזירה לו בחיוך‪" :‬החנות שלך פתוחה"‪.‬‬
‫‪672‬‬
‫טובת המטופל ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬אדריכלות‬
‫חדר הכוננות‪ ,‬קמתי מהצלצול של הביפר‪ .‬היא התעוררה‪ .‬הדופק שלי עלה לפתע במהירות‪ ,‬לבשתי את החלוק‬
‫בזריזות ויצאתי‪ .‬קמתי מעט במהירות לאחר שעות ארוכות של עבודה עם רגעים קצרים של מנוחה‪ .‬לאחר כמה‬
‫שניות הסחרחורת עברה‪ .‬לבשתי בזריזות את החלוק ונהרתי למסדרון‪ .‬הדרך לחדר ההתאוששות הרגישה‬
‫ארוכה מהרגיל והדופק שלי המשיך לעלות‪ ,‬לא בטוח אם זה פחד או התרגשות‪ .‬אני מתחיל לשחזר את כל‬
‫התהליך שוב ושוב‪ ,‬יודע שאין סיכוי שפיספסתי משהו‪ .‬אני יודע שחשבתי על כל האפשרויות‪ .‬למרות זאת‪,‬‬
‫עדיין ממשיך בלולאת מחשבות אינסופית‪ ,‬כל הדרך שלא נגמרת אל החדר שלה‪.‬‬
‫זה נס שהיא בכלל בחיים‪ .‬התאונה הייתה קטלנית כמעט לכל המעורבים‪ .‬התרסקות מטוס באזור לא מיושב‪,‬‬
‫מרוחק מכל נפש חיה‪ .‬טיסה של כמה שעות בודדות‪ ,‬כזאת שנהפכת לשגרת היומיום‪ ,‬כמו נסיעה קצרה‬
‫לסידורים‪ ,‬מסתיימת בצורה כל כך טראגית‪ .‬אנחנו כל כך גאים וסומכים בעיניים עצומות על הטכנולוגיה‬
‫הבטוחה שלנו שאנחנו שוכחים שלפעמים היא זו שמביאה לאסונות הכי גדולים‪ .‬הבאנו את עצמנו למקום שבו‬
‫אנחנו כל כך מסתמכים עליה‪ ,‬שכאשר היא קורסת אנחנו חסרי אונים‪ .‬קצת אירוני בהתחשב שאנחנו יצרנו‬
‫אותה מלכתחילה‪ .‬כשל באחת המערכות במטוס גרמה לאיבוד שליטת הטייס ולהפקרתם של הניצולים באמצע‬
‫שום מקום‪ ,‬ללא דרך להודיע מה קרה להם‪ .‬חלקם נהרגו במקום‪ ,‬חלקם נאלצו לשרוד שלושה לילות בשטח עם‬
‫פציעות חמורות שדורשות טיפול מיידי‪ .‬רוב הניצולים לא שרדו לבסוף מאיבוד דם‪ ,‬זיהומים ומתנאי השטח‬
‫הקשים‪ .‬רק מעטים הצליחו להישאר בחיים‪ ,‬והיא ביניהם‪.‬‬
‫האמת‪ ,‬זה לא הפתיע אותי ‪ −‬תמיד הייתה עקשנית‪ .‬מעולם לא הסתפקה במילה "לא" כתשובה‪ .‬היא תמיד‬
‫התבלטה באסרטיביות נדירה גם במקרים חסרי תקווה‪ .‬מהמבריקות ביותר אצלנו ובתחומה בכלל‪ .‬האסרטיביות‬
‫שלה היא זו שהביאה אותה לאותה טיסה‪ ,‬אשר הייתה אמורה לקחת אותה אל אחד המקרים המורכבים‬
‫והמרתקים ביותר בקריירה שלה‪ .‬לא שהייתי צריך תמריץ להצילה כמובן‪ ,‬אך גם לא יכולתי לסבול את‬
‫המחשבה שהיא לא תשרוד בגלל כשרונה‪ .‬לא זה התגמול על עבודה קשה‪ ,‬שכללה ברובה הצלת חייהם של‬
‫אנשים רבים נוספים‪.‬‬
‫***‬
‫‪673‬‬
‫"יש היום המון מחקרים חדשים בנושא‪ ,‬אני אעבור על כולם בלי יוצא מן הכלל"‪ ,‬אמרתי לה‪" .‬אין סיבה שלא‬
‫נמצא פיתרון‪ ,‬את מוקפת במיטב המוחות כאן‪ .‬כולל אותי‪ ,‬כמובן"‪ ,‬קרצתי‪ .‬היא חייכה‪.‬‬
‫עם כל התפתחות התחום בשנים האחרונות‪ ,‬ניתנות לרופאים אפשרויות שבעבר נחשבו לכמעט קסם‪ .‬הרבה‬
‫אנשים חסרי כל היו מתפללים לכאלו נסיבות רפואיות‪ .‬זהו אחד מבתי החולים המובילים במדינה‪ ,‬עם המימון‬
‫הכי גדול והציוד הכי חדיש‪ .‬היא תהיה בסדר‪.‬‬
‫"דוקטור‪ ,‬היא נכנסת להתקף"‪ ,‬קראה לי האחות באיפוק מקצועי מהול בדאגה‪ .‬אנחנו מנסים לייצב את גופה‬
‫ובו זמנית למגר את כל הזיהום שהתפשט‪ .‬הסיכויים נראים קלושים‪ .‬במשך שעות ארוכות אנחנו נלחמים נגד‬
‫הטבע במיטב הטכנולוגיה אשר כושלת בכל קרב אל הבלתי נמנע‪ .‬אם רק היא הייתה מגיעה יום מוקדם יותר‬
‫אלינו‪ ,‬הייתי מצליח להשתלט על הכל‪ .‬אם רק היא לא הייתה עולה על הטיסה הזאת מלכתחילה היינו יושבים‬
‫עכשיו בבית קפה‪ .‬למה לעזאזל היא הייתה צריכה להתעקש לטוס לשם? זה לא שהייתה חסרה לה עבודה‬
‫והערכה כאן‪ .‬אני חייב להתרכז‪ ,‬קטעתי את קו מחשבותיי‪ .‬עכשיו אני הרופא שלה ותו לא‪ .‬הכול בידיים שלי‪.‬‬
‫השחרור מן הרגשות‪ ,‬ההיגיון היומיומי וההתמסרות אל המכאניות הרפואית הזו ‪ −‬לשם רופאים נושאים את‬
‫עיניהם‪ .‬היכולת לחשוב ברגע האמת כמו מחשב אשר מפרק את כל הגוף‪ ,‬מזהה את מקור הבעיה‪ ,‬פותר אותה –‬
‫והכל בזמן קצוב‪ .‬קר ככל שזה נשמע‪ ,‬אין זמן לחשוב על כל המרכיבים שעושים את המטופל ששוכב מולי‬
‫לאנושי‪ .‬בן כמה הוא‪ ,‬היכן הוא גר‪ ,‬האם יש לו משפחה‪ ,‬מהן המטרות והשאיפות שלו‪ .‬גם את מרכיבי‬
‫האנושיות שלך עלייך לשכוח‪ .‬רעב‪ ,‬עייפות‪ ,‬רגשות אישיים‪ .‬אתה חייב לנקות את הראש מכל "ההפרעות"‬
‫האלו‪ .‬כמעט כמו אחוז דיבוק של מכונה‪ ,‬עלייך להתייחס רק לנתונים החשובים באמת באותו הרגע‪ .‬דופק‪,‬‬
‫חמצן‪ ,‬פעילות עצבים‪ ,‬קריסת איברים – כולם חלקים בפאזל הגדול ומכונה לא מתמהמהת‪ .‬היא מקבלת נתונים‪,‬‬
‫מנתחת אותם ומספקת פתרון מיידי‪ .‬כל פתרון אשר יביא להצלת המטופל הוא בהכרח נעלה על אחד שלא‪.‬‬
‫"ניסינו הכל"‪ ,‬אמר האסיסטנט שלי בתסכול לאחר שעה נוספת‪ .‬הסתכלתי עליו‪ ,‬הסתכלתי על המוניטורים‬
‫ובחזרה אליו‪ .‬נאלצתי להשלים עם הבלתי נמנע‪" .‬כן‪ ,‬אין עוד ברירה"‪.‬‬
‫***‬
‫‪674‬‬
‫בעודי מתקרב לדלת‪ ,‬קלטתי בזווית העין את מבטי עמיתיי לעבודה‪ .‬הם שמחים לראות מישהו משלהם זוכה‬
‫לבשר למטופל‪ ,‬שנדמה היה שגורלו כבר נקבע לרעה‪ ,‬שניצל‪ .‬הצלחת ניתוח כה מסובך בתרחיש חסר סיכוי‪,‬‬
‫הייתה מזכה כל רופא בתחושת ניצחון‪ .‬הסיפוק האולטימטיבי‪ .‬כמובן שכאן המצב סבוך יותר‪ .‬מה הטעם בכל‬
‫המאמץ אם זו התוצאה? היא לא תחזור לעולם להיות מי שהייתה‪ .‬מה נשאר מנפש האדם שהצלת לאחר‬
‫שהמחיר הוא לקיחת מטרת חייו? האם זה מה שהוא יעדיף?‬
‫נכנסתי לחדר‪ .‬נדמה היה שכל התחושות והמחשבות שהדחקתי בזמן הניתוח צפו כולם בבת אחת‪ ,‬מתנגשים‬
‫חזיתית עם קור הרוח שניסיתי לאזור‪ .‬בנקודה הזו הדופק שלי היה כל כך גבוה שלא הייתי בטוח שאני לא עובר‬
‫התקף לב‪ .‬היא שכבה על הגב‪ ,‬מסתכלת לכיוון החלון‪ .‬הבנתי שעליי להירגע‪ ,‬בתור הרופא המטפל שלה אחרי‬
‫הכול‪ .‬יכולתי כבר להניח שהיא התעוררה והבינה את תוצאות הניתוח‪ .‬ידענו מראש היכן הייתה הבעיה וקיווינו‬
‫בכל כוחותינו שלא נצטרך להגיע לנקודה שהגענו אליה‪ .‬ידה הבריאה הייתה מעל השמיכה והשנייה‪ ,‬מתחתיה‪.‬‬
‫השמיכה נתנה את האשליה שנמצאת שם גם היד השנייה‪ ,‬אך שנינו כבר ידענו שאין שם כלום‪.‬‬
‫"סמכתי עלייך שזה לא יקרה"‪ ,‬אמרה בשקט‪.‬‬
‫"ניסינו את כל האפשרויות‪ ,‬זו הייתה האחרונה שנשארה‪ .‬כל כך רציתי שכל הטיפולים יצליחו אבל הגעת למצב‬
‫קריטי‪ .‬הייתי צריך לקחת החלטה"‪ ,‬אמרתי בניסיון להישאר מאופק‪ ,‬כשבעצם נקרעתי מבפנים בין ההיגיון‬
‫להצלתה לבין משמעות הפתרון בשבילה‪.‬‬
‫"אני לעולם לא אנתח יותר"‪ ,‬אמרה בחנק‪ .‬היה נדמה כי שברון הלב ממלא את כל החדר וממנו נשפך לשאר‬
‫החדרים שראו אותה בעבר במלוא הדרתה‪.‬‬
‫"גם אני הגעתי להחלטה"‪ ,‬המשיכה בקול שקט ונמוך‪" ,‬אני נפרדת ממך"‪.‬‬
‫‪675‬‬
‫רפואה ויצירה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬מדעי החיים‬
‫מה לרופא ולסופר או משורר? כאשר אנו מנסים להבין מהי יצירה ספרותית אנו תוהים בעיקר על המסר שניסה‬
‫הכותב להעביר אלינו‪.‬‬
‫אנו יוצאים למסע של רגשות ותחושות שמנסה הכותב להעביר אלינו בזכות ניסיונו וחוויות שהוא משלב לכדי‬
‫אמנות ופונה לקהל הרחב‪ ,‬על מנת שיקבל מניסיון זה ויוכל להיווצר קשר ביניהם‪.‬‬
‫לא תמיד מצליח הכותב להעביר אלינו את הניסיון בעזרת כתביו‪ .‬הדבר דומה לרופא הנפגש עם מטופליו‬
‫ומנסה‪ ,‬על ידי ניסיונו וכישוריו‪ ,‬להרכיב יצירה שהיא האבחנה ולהעביר את המסר‪ ,‬שמטרתו היא הטיפול‪.‬‬
‫כאשר מצליח הרופא להעביר את המסר‪ ,‬המטופל יתמיד בטיפול עד להחלמתו‪ ,‬על פי רוב‪ .‬מאידך‪ ,‬כאשר‬
‫המטופל לא מקבל עליו את ניסיון הרופא או בעצם את המסר ממנו‪ ,‬מה יעלה בגורל הטיפול?‬
‫בעידן הדיגיטלי של ימינו‪ ,‬כל אדם מגיע לרופא רק לאחר שהתייעץ כבר עם ״דוקטור גוגל״ או עם ״פרופסור‬
‫ויקיפדיה״‪ .‬לא רק זאת‪ ,‬אלא בביטחון מלא ובדעה נחרצת באשר לאבחנה ולפרוגנוזה שיינתנו לו על ידי הרופא‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬מגיע המטופל לרופא בציפייה לקבל את התרופה שעליה ״ד״ר גוגל״ המליץ בחום במקום לקבל את‬
‫המסר שיצר הרופא המטפל במיוחד בשבילו לאחר ביצוע הערכה מקיפה ומותאמת אישית‪.‬‬
‫כאשר נשוב ונחשוב על הכותב ויצירתו‪ ,‬האם אנו רואים מצב בו מגיע הקורא כשהוא כבר בעל דעה מסוימת על‬
‫הסיפור טרם קריאתו? ואף מנסה הוא להתווכח עם הכותב לגבי המסר אותו הוא מנסה להעביר מניסיונו?‬
‫הרי לא רואים אנו אנשים תולשים דפים או מוחקים שורות מיצירות קיימות ומחליפים אותן בשלהם או של‬
‫אחרים‪ .‬היוצר הוא זה שבעזרת ניסיונו יודע מהו המסר שהוא בוחר להעביר ביצירתו‪.‬‬
‫‪676‬‬
‫היוצר לא יפנה לרשת האינטרנט כדי לבחור מסר‪ ,‬אלא המסר נבנה מתוך ניסיונו האישי‪ ,‬בין אם מדובר‬
‫במציאות או בבידיון מוחלט‪.‬‬
‫בחברה המערבית שבה אנו חיים‪ ,‬כאשר ניתן לפנות לרופא שני ואף שלישי לטובת חוות דעת נוספת ואף‬
‫לדרוש לראות רופא מומחה‪ ,‬עלינו לזכור שהרופא שטיפל בנו מלכתחילה הרכיב לנו אבחנה‪ .‬בעזרת ניסיונו‬
‫והידע שרכש‪ ,‬מחבר הרופא נקודה לנקודה‪ ,‬קו אל קו ונדבך אל נדבך עד שמתחוורת לו התמונה הכוללת שהיא‬
‫‪-‬היא המסר אותו הוא מעביר אלינו בתור אבחנה וטיפול‪.‬‬
‫ייתכן ויהיה זה מסר ורוד‪ ,‬אופטימי ומעודד‪ ,‬וייתכן כי יהיה זה מסר שחור משחור המבשר את הגעת יום הדין‪.‬‬
‫בשני המקרים‪ ,‬זהו המסר שנוצר בשבילנו‪ ,‬״קהל הקוראים״‪ .‬אין אין זהו מסר שביכולתנו להשיבו לספרייה‬
‫כאילו היה זה ספר לא רצוי‪ .‬להפך‪ ,‬מדובר במסר שעלינו מוטלת האחריות לעבדו ולתרגמו לידי עשיה על מנת‬
‫שנוכל להמשיך הלאה‪ ,‬להבריא וליהנות ממסר אחר שנכתב על ידי סופר או משורר‪.‬‬
‫אני אמנם סטודנט שנה ג׳ למדעי החיים‪ ,‬אך אני מתכוון להמשיך לימודיי בתחום הרפואה בסוף התואר‪ .‬מטרתי‬
‫הייתה לקבל נקודת מבט יותר אנושית על עולם הרפואה מאשר קורסים שמטרתם היא העברת ידע מדעי זה או‬
‫אחר‪.‬‬
‫בהמשך לימודיי תמיד אזכור את הצד והפנים האנושיות של התחום ולא רק את החלק המדעי והמעשי של‬
‫יצירת אבחנה מבדלת וקביעת טיפול בצורה מכנית‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬חשוב היה לי לקחת דווקא את הקורס ספרות ורפואה בתור חווייתי הראשונה בתחום זה‪.‬‬
‫ההרצאה שהביאה אותי יותר מכל לחשוב על עניין החיבור בין הרופא לחולה הייתה ללא ספק הרצאתו של‬
‫א‪.‬ב‪ .‬יהושע‪ .‬במשך כל שנותיי כתלמיד במערכת החינוך לא חשבתי מעולם על משמעות היצירה הספרותית‬
‫לעומת כתיבה אחרת‪ ,‬ודאי שלא באופן בו גרם לי א‪.‬ב‪ .‬יהושע לחשוב ולהבין את ההבדל ומשמעותו‪ .‬כאשר‬
‫‪677‬‬
‫ניסינו בכיתה להקביל את דבריו לרפואה‪ ,‬מיד חשבתי על הקשר האינטימי שיכול להיווצר בין רופא וחולה‪,‬‬
‫אשר ישפיע על מוכנות החולה לקחת חלק פעיל בריפוי ולא להפסיק את הטיפול טרם הושלם‪.‬‬
‫הרצאתו של יוסי שריד הוסיפה לשפוך אור על הנושא עבורי כששמענו על התהליך האבחנתי ועל הטיפול‬
‫מנקודת מבטו של המטופל‪ .‬הבנתי יותר את המשמעות והחשיבות באופן העברת המסר‪ ,‬כך שיתאים למטופל‬
‫הספציפי תוך התייחסות למאפייניו האישיים במטרה שייקח חלק פעיל ומודע בתהליך החלמתו‪ ,‬זאת מתוך‬
‫ההבנה שעליו מוטלת האחריות להצלחת הטיפול‪.‬‬
‫לנו‪ ,‬המגיעים מעולם המדע‪ ,‬ברורות השפה והלשון השגורות בפי מדענים ורופאים‪ .‬אך עבור אדם מהרחוב‪,‬‬
‫קבלת בשורה כזו יכולה להיות לא מובנת במלואה‪.‬‬
‫אותו אדם עלול לחשוב שהגיעה שעתו ואין מזור‪ ,‬או לחילופין לחשוב שאין הוא זקוק לטיפול כלל מפני ש ״זה‬
‫כבר יעבור לבד״ ו״יהיה בסדר״‪ .‬מכאן נובעת חשיבות דרך העברת המסר ולא רק ההגעה לאבחנה ולצורת‬
‫הטיפול‪.‬‬
‫על הרופא מוטלת האחריות למציאת הדרך הנכונה להעברת המסר לכל חולה‪ ,‬כך שיהיה שותף פעיל ומלא‬
‫בתהליך הריפוי וההחלמה‪.‬‬
‫בחרתי לסיים בשיר שהבשיל במוחי בנושא זה ‪:‬‬
‫היה זה יום ראשון רגיל למדי ‪−‬‬
‫השמש האירה אל תוך חלוני במלוא הדרה‪.‬‬
‫ציוץ הציפורים העלה חיוך על פניי‬
‫לרגע משכיח ממני את הצרה‪.‬‬
‫התיישבתי לשולחן העבודה‬
‫‪678‬‬
‫העט בידי‪ ,‬הנייר כבר מוכן‪.‬‬
‫רעד קל עבר בידי הארוכה‬
‫והנה המילים נכתבות מעצמן‪.‬‬
‫זה לא מכבר שאני משורר‬
‫״מרפא לבבות עצובים ושבורים״‬
‫(כך נכתב על כריכתו של של הספר)‬
‫אך אני אינני מאמין למילים‪.‬‬
‫״שיברון לב״ – כך קבעו הרופאים‬
‫כאשר היא הפסיקה להגיב לעולם‪.‬‬
‫״תן לה זמן ותמיכה כדי להחלים –‬
‫אהבה‪ ,‬ואולי גם חיבוק פה ושם״‪.‬‬
‫ומאז‪ ,‬בכל יום‪ ,‬נכתבות המלים‪,‬‬
‫בכל יום נולדת יצירה חדשה‪.‬‬
‫הם חושבים שאני מציל המונים –‬
‫אז מדוע אינם עוזרים לאישה ?‬
‫‪679‬‬
‫שעת צהריים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫שעת צהריים‪ ,‬על כיסא הנדנדה ‪−‬‬
‫הוא יושב לבדו‪.‬‬
‫ממלמל לעצמו‪ ,‬כאילו רוח רעה אוחזת בו‪.‬‬
‫שעות נוקפות‪ ,‬כמוהן הדמעות‪.‬‬
‫באה השמש‪ ,‬עולה הלבנה‪.‬‬
‫שחר עלה‪ ,‬על כיסא הנדנדה ‪−‬‬
‫הוא הקיץ משנתו‪.‬‬
‫מסית קווצת שערו ממצחו‪ ,‬מנגב את לחיו‪.‬‬
‫אורז חפציו‪ ,‬מאגד ניירותיו‪.‬‬
‫זוהי עת לבשורה‪ ,‬אוי! הבשורה‪.‬‬
‫דהויה השעה‪ ,‬על כיסא הנדנדה ‪−‬‬
‫הוא מנסה‪.‬‬
‫מנסה לעכל‪ ,‬ממאן לקבל‪.‬‬
‫‪680‬‬
‫יד רשעים מעליו מרחפת‪ ,‬זוממת‪ ,‬מאיימת‪.‬‬
‫היא רוצה בכשרונו‪ ,‬כמהה בזהותו‪.‬‬
‫שעת דמדומים‪ ,‬על כיסא הנדנדה ‪−‬‬
‫אין הוא לבדו‪.‬‬
‫מצפונו בתוכו נובר ומסכם‪.‬‬
‫מחשב את נפשו‪ ,‬תוהה על דינו‪.‬‬
‫בוהה‪ .‬תוהה‪ .‬מבכה‪.‬‬
‫בחלוף הימים‪ ,‬וירחים לא רבים ‪−‬‬
‫שחר עלה‪ ,‬רק על כיסא הנדנדה‪.‬‬
‫‪681‬‬
‫על הכתיבה ‪ /‬שחר‬
‫שמחתי לשמוע במהלך הקורס את הסופרים והמשוררים‪ .‬חלקם (כמו עמוס עוז‪ ,‬למשל) עוררו בי רצון לכתוב‬
‫ודבריהם נשמעו לי כמו משפטי פתיחה לספרים‪ ,‬או סיפורים בפני עצמם‪ .‬התחברתי גם לשאלה שעלתה בכיתה‬
‫על הקשר שבין כאב וכתיבה ‪ −‬אני מאמינה שיש קשר מאוד גדול בין השניים‪ .‬אני מאמינה שיש משהו בכל‬
‫סוגי האמנויות שבאים כדי למלא חלל אצלנו‪ ,‬כדי לעזור לנו ליצוק משמעות או לתת משמעות נוספת לדברים‬
‫שאנחנו עושים‪.‬‬
‫כשהייתי קטנה חלמתי להיות סופרת‪ .‬אני מאמינה בכתיבה כאמנות‪ ,‬בכתיבה כנחמה‪ ,‬בכתיבה כדרך להיכנס‬
‫לעולם של אחרים‪ ,‬גם אלה לא היו קיימים מעולם‪ .‬אני אוהבת לשמור דברים ‪ −‬בעיקר מילים שכתבתי‪ .‬רובן‬
‫במשפטים בודדים‪ ,‬בפסקאות ללא סוף ולפעמים גם בלי התחלה‪ .‬אולי יום אחד אני אהפוך אותן למשהו‪ ,‬אבל‬
‫בינתיים אני נהנית לקרוא אותן ולהיזכר בדמויות השונות שכולן הן משהו ממני‪.‬‬
‫קטעים קצרים שכתבתי‪:‬‬
‫חלק א'‬
‫פרחים צהובים‬
‫השעון וכוסית המשקה הריקה מונחים על הארונית ליד המיטה שלך‪ .‬אתה הולך לישון באלכסון על המיטה‬
‫היותר מדי גדולה שלך‪ .‬לקחת כדור בגלל כאב הראש שחטפת בגלל הכדור שלקחת בגלל‪ ...‬אתה אפילו לא‬
‫יודע בגלל איזה מהם‪ .‬אתה מגיע לרופאה פעם בכמה חודשים וכשהיא שואלת אותך בגלל מה באת אתה אפילו‬
‫לא יודע מהיכן להתחיל‪ .‬אז יש לך כדור לבוקר וכדור לערב‪ ,‬אחד עם הארוחה ואחד לאחריה‪ .‬הם בגדלים‬
‫ובצבעים ולך זה לא משנה‪ .‬את כולם אתה פשוט בולע עם חצי כוס מים‪ .‬כולם בזמן האחרון אומרים לך לשתות‬
‫יותר מים‪ .‬ולאכול יותר בריא‪ .‬הכולסטרול מרקיע שחקים ולחץ הדם כבר לא מה שהיה פעם והקילו‪-‬שניים‬
‫עודפים כבר הפכו לעשרים‪ ,‬שלושים‪ .‬אבל אתה על המאתיים גרם גרעינים‪ ,‬הקפה עם אחד סוכר והחלב‬
‫‪682‬‬
‫שמכסה בדיוק‪ ,‬ועל משקה המלכים עם שלוש קוביות הקרח לא תוותר לעולם‪ .‬זה לא רק שאלה של זמן‪ ,‬אתה‬
‫מתעקש‪ ,‬אלא גם של איכות חיים‪" ,‬ויש דברים שלא מוותרים עליהם"‪ .‬על הלפתן מבית אימא שאתה חולם עליו‬
‫ומלקק את השפה‪ ,‬על קוביות הסוכר הקטנות והשמן עם הקצת צ'יפס שאבא שלך היה מכין‪ ,‬מעט לפני שהגלגל‬
‫התהפך ואתה הפכת להיות האחראי בין שניכם‪.‬‬
‫בתור בן יחיד זה תמיד היה תלוי בך ועד הרגעים האחרונים סעדת אותו ממש לבדך‪ .‬המחשבה על בית החולים‬
‫גורמת לך להרהר אם לקחת החלטות נכונות‪ ,‬מצטער שרק עכשיו‪ ,‬לאחר מעשה‪ ,‬יש לך אוזניים קשובות שיעזרו‬
‫להכריע‪ .‬חוץ מלמצפון השקט שלך עכשיו זה כבר לא משנה‪ .‬האדמה היא אותה אדמה‪ .‬בלי פרחים צהובים‪,‬‬
‫אתה מבקש‪ .‬הם עושים לך חררה‪ .‬היא מבטיחה לך שהיא תדאג לשמים כחולים ולפרחים לבנים ואדומים‬
‫וכתומים וסגולים‪ .‬רק לא צהוב‪ ,‬כמו שביקשת‪ .‬אף פעם לא אהבת במיוחד צהוב‪ ,‬ובמודע אתה לא יודע להסביר‬
‫למה‪ .‬בלי שאתה מודה בזה‪ ,‬צהוב מזכיר לך דברים שכולם רוצים לשכוח‪.‬‬
‫אתה מתעורר בלילות שטוף זיעה‪ ,‬אחרי עוד חלום של בלהות‪ .‬הספרות בשעון הדיגטלי בוהקות בצבע אדום‬
‫ומראות שאפשר עוד לחזור לישון‪ .‬אם תצליח‪ .‬להירדם זה כבר לא קל כמו פעם‪ .‬חשבונות‪ ,‬ילדים‪ ,‬החלטות‬
‫מהעבר‪ ,‬כדורים‪ ,‬בריאות‪ .‬החיים האמיתיים‪ ,‬כמו שקוראים להם‪ ,‬הם ממש לא לונה פארק‪ ,‬אבל לא היית מחליף‬
‫אותם בשל אף אחד אחר ובוודאי שלא היית מוכן לחזור לימי בית הספר היסודי העליזים שבהם התרוצצת בין‬
‫צריפי העץ היבשים‪ .‬היית ילד שקט וביישן וכשאתה צועק על הנהג שבדיוק חתך אותך אתה יודע שאותו ילד‬
‫כבר מזמן נעלם‪ .‬יש לך סיפורים מכאן עד לשם ואתה מספר אותם שוב ושוב עד שהם כבר ידעו לספר אותם‬
‫בעצמם‪ .‬שיהיה להם מה לספר שהם יראו את התמונות שלך‪ .‬יש לך כמה עוד בשחור לבן‪ ,‬עם החולצה שאהבת‬
‫והאישה שאהבה אותך‪ .‬אהבה כמו בספרים‪ .‬מזמן לא קראת ספר מההתחלה עד הסוף‪ ,‬לפחות בטלוויזיה יש‬
‫כמה סרטים טובים‪ .‬אתה רואה את כל הסרטים של צ'רלי צפלין בשחור לבן בלי קול וחושב שהנה פעם הסתדרו‬
‫טוב מאוד בלי צבע‪ .‬חולצה שחורה או ירוקה זה כבר כל כך לא משנה לך‪ .‬סדין לבן או אפור‪ ,‬אתה בכל מקרה‬
‫ישן לבד‪ .‬רק דבר אחד‪ ,‬אם זה לא קשה יותר מדי‪ ,‬אתה מבקש ‪ −‬שמים כחולים‪ ,‬ועליך‪ ,‬אם אפשר‪ ,‬בלי פרחים‬
‫צהובים‪.‬‬
‫‪683‬‬
‫חלק ב'‬
‫אבנים מדברות‬
‫כשמעירים לך אתה מחליט לשבת על האבן של אבא ומרגיע את כולם שלסבא לא יהיה אכפת‪ .‬אתה יושב‬
‫ונאנח‪ ,‬כולם עומדים ומספרים כמו בארוחה המשפחתית על מה חדש‪ .‬אתה מסתכל בגאווה ועם צביטה בלב על‬
‫מה שהילדים שלך כן ואתה לא היית וכבר לא תהיה‪ .‬כולם יודעים שהתרככת עם השנים‪ .‬את הכעס והנוקשות‬
‫החליפו האדישות‪ .‬כל השנים חסכת ועכשיו אתה מחפש איפה לתת‪ .‬אז נעליים חדשות ועוד מעיל‪ ,‬מתנה לנכד‬
‫והמעדן שהוא אוהב‪ .‬ופתאום חיבוק‪.‬‬
‫כולם ממהרים לעזוב את השקט של האבנים ואתה נשאר כמה שאפשר כדי להסתובב בין כולם‪ .‬אתה אוהב‬
‫ללמוד מהתאריכים ומהשמות‪ .‬מנסה לדמיין מי היה האיש שהאבן שלו נשארה בלי מילים וכמה אהבה לזאת‬
‫שיש עליה תמיד פרחים טריים‪ .‬תמיד אהבת היסטוריה ובשנים האחרונות זה הרבה יותר מאהבה‪ .‬אתה מבין‬
‫שההיסטוריה היא החיים שלך‪ .‬היא הערכים שעליהם גדלת‪ ,‬היא השמחות והעצב והכעס‪ .‬היא אהבות שלא‬
‫מתממשות‪ ,‬היא שורות קוד ואנשים שכתבת‪ .‬סיפורים על העבר כשטיילת בין הרים ושטחים פתוחים‪ .‬היית‬
‫לוקח תרמיל‪ ,‬קצת שימורים וספר‪ ,‬ויוצא ברגל לחקור ולראות‪ .‬היית שותה בצימאון את הנוף וכשהיו נגמרים‬
‫המים היית מתענג על המחשבה של קרטיב לימון בסוף הדרך החמה‪.‬‬
‫חלק ג'‬
‫שקט‬
‫אתה מתייחס אליו בצחוק שחור כמו אל כל פיסה של מחלה‪ .‬אתה צוחק‪ ,‬גם אם רק בחצי פה‪ ,‬כשאתה מחלק‬
‫את הירושה‪ .‬מהוריך נשארה לך רק קופסת פח קטנה של תמונות‪ .‬תמונות של ילדות‪ ,‬של קרובי משפחה שלא‬
‫זכית להכיר וגם של אנשים שאתה לא יודע מי הם וכבר אין מי שייתן לך תשובה‪ .‬אז עכשיו אתה רוצה לתת‬
‫כמה שיותר תשובות לילדים‪ .‬שכמה שיותר ממך יישאר אצלם‪ .‬שכשיסתובבו ברחובות ירושלים יחשבו עליך‪.‬‬
‫שכשיסתכלו על התמונות ידעו מי הבחור הצעיר שעומד לצדך‪.‬‬
‫‪684‬‬
‫רוב מי שאתה מכיר מפחד מהמוות‪ .‬האחרים אדישים אליו ואתה רק מחכה לדעת איך הוא מרגיש‪ .‬אם באותו‬
‫רגע אתה יודע שזה הסוף‪ .‬אם תלך בכאב גדול או בשלווה שאתה מחפש ולא מצליח למצוא אחרת‪ .‬אם תהיה‬
‫לבד‪ ,‬כמו שאתה בחייך‪ ,‬או שזרים ינשמו איתך את הנשימות האחרונות‪ .‬אתה לא מצפה שתפגוש את החברים‬
‫מהעבר‪ .‬אתה לא מאמין בעולם אחר ולמרות כל הביקורת אתה לא רואה איפה יכול להיות מקום טוב יותר‪.‬‬
‫‪685‬‬
‫שנה שלמה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת‬
‫שנה שלמה הבטתי עלייך‬
‫חיוך רחב‪ ,‬צחוק מתגלגל ועיניים עצובות‪.‬‬
‫שנה שלמה של מחשבות‬
‫על מה בוער שם מתחת‪ ,‬על מה שהעיניים לא מספרות‪.‬‬
‫איך חיוך כזה יכול להיות לא אמיתי‪.‬‬
‫האם יש משהו שאפשר להגיד‪ ,‬משהו שאפשר לעשות‪.‬‬
‫שנה שלמה הבטתי מהצד‬
‫על כל הנאומים המוכנים בראש ויתרתי מזמן‪.‬‬
‫את היית‪ ,‬לא היית‪ ,‬דעכת לתוך עצמך‪ ,‬נשארת שם לבד‪.‬‬
‫שנה שלמה עברה‬
‫בדרך נעלמנו אנחנו‪ ,‬איבדנו אותך‪ ,‬איבדנו אותנו‪.‬‬
‫איבדנו את כל מה שהיית יכולה להיות וכבר לא תהיי‪.‬‬
‫שמועות רצות‪ ,‬אנשים הולכים וההפנמה ‪ −‬היא איטית מהכל‪.‬‬
‫רסיסי משפטים‪ ,‬שברי מחשבות‪.‬‬
‫דברים שרציתי לומר‪ ,‬שרציתי לשאול‪.‬‬
‫‪686‬‬
‫האם היה משהו שיכולתי לעשות ולא עשיתי?‬
‫האם הייתה לי הזדמנות?‬
‫האם עצמתי עיניים בזמן שקראת לעזרה?‬
‫האם עשינו טעות?‬
‫שנתיים אחרי‪ ,‬לפעמים זה מכה בי‪ ,‬מעין תחושת מועקה שמסרבת להרפות‪.‬‬
‫מחשבות עלייך‪ ,‬על מה שהיה‪ ,‬על מה שהיה יכול לקרות‪.‬‬
‫לרגע אחד העיניים שוב עצובות‪.‬‬
‫הפעם אלו העיניים שלי‪.‬‬
‫רגע אחרי‪ ,‬אני נרגעת‪.‬‬
‫את בטח צוחקת‪ ,‬מחייכת‪.‬‬
‫עכשיו זה כבר חיוך אמיתי‪.‬‬
‫‪687‬‬
‫שאלת משמעות החיים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכלוגיה‬
‫"עצם המאבק על הפסגות‪ ,‬די בו כדי למלא לבו של אדם‪ .‬עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר"‪.‬‬
‫אלבר קאמי‬
‫טקסטים רבים שקראתי מעלים בי את השאלה על משמעות החיים‪ .‬רוב הטקסטים העכשוויים מתייחסים‬
‫לשאלה זו באופן סקפטי וחושפים את ייאושו הגדול של האדם מתשובותיהם של פילוסופים‪.‬‬
‫איני מתיימרת להעלות תשובה לשאלה‪ .‬רבים לפני התיימרו והעלו חרס בידם‪ .‬באומרי רבים‪ ,‬אני כולל את אנשי‬
‫הדת‪ ,‬את המדענים‪ ,‬ואת הפילוסופים‪ .‬ובכל זאת ברצוני להעלות את השאלה שוב‪ ,‬מתוך מקום של התלבטות‪,‬‬
‫הרהור ותמימות‪.‬‬
‫אמנם לא חוויתי את מלחמת העולם השנייה על בשרי‪ ,‬אך הזוועות שסופרו לי בכל אמצעי תקשורת הספיקו לי‬
‫די ויותר‪ .‬זוועות אשר עזרו למחוק כל פריט טקסטואלי בעל פן של חיוביות ותקווה שנכתב לפני כן‪ .‬מלחמת‬
‫העולם השנייה מחקה כל אופציה פשוטה לגאולה‪ ,‬או חלום תמים של אוטופיה אפשרית בעולם‪ .‬לא נותר עוד‬
‫מה לפתח מהתיאוריות האופטימיות מדי של הנאורות‪ .‬הכל התנפץ להיסטוריה בפנים‪ .‬אין אנו פונים לדרך של‬
‫גאולה‪ ,‬קדמה או התפתחות‪ ,‬אלא לדרך מהירה ותלולה של אבדון‪.‬‬
‫התקדמות והתפתחות הטכנולוגיה מעלה בנו ניצוץ של תקווה‪ ,‬אך הפילוסופיה הפוסט מודרנית ממהרת לפסול‬
‫ולמחוק אותו‪ ,‬בערעורה החד‪-‬משמעי על יכולתו של האדם לפתח תיאוריית מוסר אפשרית‪ ,‬או חשיבות‬
‫להפרדה בין טוב לרע‪ .‬לא נשאר מפלט לאדם הפוסט מודרני מצלילה עמוקה במעמקי הייאוש וחוסר‬
‫המשמעות‪ ,‬אלא אם כן הוא מבטל את הצורך בשאילת השאלה המדוברת‪.‬‬
‫עצם השאלה הפך לצורך מיידי בהכרת האדם‪ ,‬אך האם צורך זה הינו חלק מטבעו? אם אכן כן‪ ,‬אז הגענו לקץ‬
‫ההיסטוריה עליו דיבר פוקויאמה‪ ,‬או לקץ הפילוסופיה עליו דיבר הגל‪ .‬אם לאו‪ ,‬ישנו צורך בהמצאת שאלה‬
‫חדשה‪ ,‬או התעמקות בשורשי השאלה‪ ,‬למציאת מקור ההתלבטות האנושית‪ .‬פילוסופים פוסט מודרניים רבים‬
‫‪688‬‬
‫יעלו את הספק בצורך להימצאות שאלה כזו‪ ,‬אך בעיניי‪ ,‬ספק וערעור כזה יחסוך מהאדם את הצורך בחיים‬
‫באופן כללי‪ .‬ושוב אנחנו חוזרים לשאלה הפילוסופית החשובה ביותר בעיני קאמי ‪ −‬למה לי לא להתאבד?‬
‫בשנת ‪ 5241‬מפרסם אלבר קאמי מסה פילוסופית בשם "המיתוס של סיזיפוס"‪ ,‬שהוא עצמו קורא לה "מסה על‬
‫האבסורד"‪ .‬המסה מבוססת על סיפור מהמיתולוגיה היוונית‪ ,‬בו האלים תופסים את סיזיפוס בזמן ניסיונו‬
‫להערים עליהם‪ ,‬ומטילים עליו עונש – בייסורים רבים הוא חייב לגלגל אבן ענקית אל פסגת ההר‪ ,‬אך ברגע‬
‫שהוא כמעט ומצליח במשימתו‪ ,‬האבן נופלת‪ ,‬והוא חייב להתחיל את הכול מהתחלה‪ .‬כך התפתחה האימרה‬
‫"עבודה סיזיפית" כסמל לעבודה קשה וחסרת משמעות שלא נגמרת אף פעם‪ .‬קאמי הופך את המטבע‪ ,‬ומציג‬
‫את סיזיפוס כאדם חכם‪ ,‬שמבין את אי‪-‬צדקתם של האלים‪ ,‬ובז להם‪ .‬הוא מבין שלעבודה שלו אין סוף ואין‬
‫משמעות‪ ,‬אך בכל זאת מבצע אותה בצייתנות‪ ,‬ובזאת קורא תיגר על האלים‪.‬‬
‫כך מציג קאמי במסה הזו את האבסורדיות של הקיום‪ .‬סיזיפוס במקרה הזה מייצג "כל‪-‬אדם"‪ ,‬החי על פני‬
‫האדמות‪ .‬חייו של "כל‪-‬אדם" זה הם ניסיון לגלגל את האבן אל ההר‪ ,‬והניסיון הזה מיועד לכישלון מראש‪ ,‬כי‬
‫לא משנה מה האדם יעשה‪ ,‬בסופו של הדרך מחכה לו רק מוות‪ ,‬ולכן אין למעשיו שום משמעות‪ .‬המשמעות‬
‫היחידה שיכולה להיות לאדם‪ ,‬הוא המודעות לחוסר‪-‬המשמעות הזאת‪ ,‬כמו במקרה של סיזיפוס‪ .‬בכך שהאדם‬
‫מודע לחוסר‪-‬המשמעות של מעשיו‪ ,‬ובכל זאת מבצע את תפקידו‪ ,‬רק כך הוא יכול לעקוף את גורלו ולנצח את‬
‫האלים‪.‬‬
‫איני חפצה בערעור על מקום האלים‪ ,‬ואיני חפצה בקריאת תיגר על החלטתם לברוא לי עולם סיזיפי ולהכריח‬
‫אותי לחיות בו באופן סיזיפי‪ .‬אין ביכולתי להשתחרר מהמעגליות הזו של שאילת שאלה וערעור עליה‪ ,‬ושוב‬
‫ערעור על הערעור‪ .‬דקארט הקדים אותי‪ ,‬ושפינוזה ערער גם עליו‪ .‬המעגליות הפילוסופית של משמעות החיים‬
‫היא אינסופית ובכל זאת שבתה פילוסופים רבים‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אך אם נתייחס לשאלה מבחינה רגשית יותר‬
‫ורחוקה מתיאוריות פילוסופיות‪ ,‬נוכל לגלות מטרות רבות ומשמעויות רבות לחיים‪ ,‬אשר יערערו על שאלת‬
‫ההתאבדות‪ .‬משמעויות כמו אהבה‪ ,‬אחווה‪ ,‬תקווה‪ ,‬כבוד הדדי ודמוקרטיה‪.‬‬
‫‪689‬‬
‫אמנם הפילוסופיה מצפצפת על משמעויות אלה‪ ,‬אך הפילוסופיה הזו‪ ,‬היא עצמה שבחרה להתרחק מהעולם‬
‫ולהתגורר במגדל השן‪ .‬אין דבריי מתייחסים לכל הפילוסופים‪ .‬חשוב להזכיר שפוקו‪ ,‬למשל‪ ,‬התייחס לעצמו‬
‫כפילוסוף של הרחוב‪ ,‬מאחר שהוא הצטרף למאבקי הסטודנטים בשנות השישים‪ ,‬ובכל זאת התייחס לערכים‬
‫כאלה‪ .‬אך פוקו עצמו כמה תקף את רעיון ההומניזם בחדרי חדרים ובמגדל השן‪ ,‬כאשר לא היה עם הסטודנטים‬
‫שלו במחאות ברחובות‪.‬‬
‫בשונה מכל המוזכר לפני כן‪ ,‬מחובתי גם להתייחס למפנה של סוף שנות השמונים בפילוסופיה ‪ −‬אחד המפנים‬
‫המפתיעים ביותר בתולדות הפילוסופיה‪ .‬זהו מפנה קיצוני ביותר בפילוסופיה הפוסט מודרנית‪ ,‬שטוען‬
‫שבעקבות מות האל (ניטשה) ומות האדם (פוקו)‪ ,‬ישנו צורך עז בחזרה לתיאולוגיה ולאמונה בדתו של הנוצרי‪.‬‬
‫מהלך זה בוצע בידי עמנואל לוינאס וז'אן לוק מריון‪ .‬לוינאס שואל את השאלה‪ ,‬איך האדם המודרני‪ ,‬עם כל‬
‫הפילוסופיה התבונית שלו‪ ,‬הגיע לכאוס כזה אחרי מלחמת העולם השנייה? תשובתו הייתה ‪ −‬פשוט חזרה‬
‫לאמונה‪ .‬המהלך המפתיע מנסה להחזיר אותנו לחשיבה התיאולוגית‪ .‬מריון מציע שעל מנת לשקם את‬
‫הסובייקט אנו חייבים להבין מחדש את הרעיון של ישו ו"מה ששנוא עליך על תעשה לחברך"‪ .‬הוא מציע‬
‫שבתוך החיים החילונים יכניסו את דמותו של ישו ואת הערכים שהוא הנחיל‪.‬‬
‫אך האם זהו באמת הפתרון?‬
‫האם פתרון ייאושו של האדם הוא בחזרה לאמונה?‬
‫אפשר לטעון שההיסטוריה מחולקת לארבע תקופות מרכזיות לפי סוגי התשובות על שאלת משמעות החיים‪.‬‬
‫התקופה הראשונה היא תקופת הכישוף‪ ,‬כאשר התשובות לכל בלבול והתלבטות היו תשובות מאגיות בעזרת‬
‫אלילים ומכשפים‪ .‬התקופה השנייה אופיינה בתשובות דתיות‪ ,‬כאשר לכל התלבטות בלתי פתירה ניתן היה‬
‫לענות ב"אלוהים"‪ .‬במאה ה‪ ,55-‬המדע התחיל להשריש שורשים ולהחליף את תשובות הדת‪ ,‬אך גם המדע‬
‫התחיל להשתנות ולהתחלף בטכנולוגיה מכאנית‪ .‬התשובות המכאניות הן אלה שהרחיקו את האדם מהקסם‪,‬‬
‫והסירו את הקסם מהעולם‪ .‬האדם כבר לא שונה מכל רובוט או מכונה אחרת שאפשר לעצב ולקבוע לה עבר‪,‬‬
‫‪690‬‬
‫הווה ועתיד‪ .‬אפשר לטעון שלוינאס ומריון ניסו להחזיר את הקסם לעולם‪ ,‬אך האם החזרת הקסם חייבת להיות‬
‫דרך חזרה בהיסטוריה?‬
‫תחומי התרבות השונים‪ ,‬ניסו להתמודד עם השאלה המדוברת בדרכים שונות מהפילוסופיה‪ ,‬דרכים שלעתים‬
‫אף היו יותר מועילות‪ .‬אולי ניתן ללמוד מהן?‬
‫האמנות למשל‪ ,‬בחרה לבצע סוג מסוים של דקונסטרוקציה והרס כל אשר נבנה לפניה דרך הסופרמטיזם של‬
‫מליבוויץ'‪ ,‬אך מהר מאוד בחרו האמנים העכשוויים לשלב בין האמנות הקלאסית למודרנית‪ ,‬ופיתחו אמנות‬
‫חדשה שמצליחה לחיות עם מגוון התשובות הניתנות‪ .‬הספרות עשתה תנועה דומה‪ .‬אחרי שדוסטויבסקי בחר‬
‫לבצע דקונסטרוקציה של הכתיבה‪ ,‬התחילו סופרים עכשוויים לשלב את ההרס עם הבנייה של הספרות‬
‫הקלאסית‪ .‬התוצר של סופרים כאלה‪ ,‬מתבטא למשל בספרו של פטריק דה‪-‬וויט‪" ,‬האחים סיסטרז"‪ ,‬כתגובת נגד‬
‫לספרו של דוסטויבסקי‪" ,‬האחים קרמאזוב"‪ .‬בעיניי‪ ,‬זהו פיתרון אפשרי ואף יכול לפתור את שאלת‬
‫הפילוסופיה‪ .‬הפיתרון החדש חייב להיות תגובת נגד לטכנולוגיה המכאנית מצד אחד‪ ,‬אך גם משלב את‬
‫התשובות של התקופות הקודמות‪ ,‬הכישוף‪ ,‬הדת והמדע‪ .‬האומנם ישנה דרך לדעת אם זוהי תשובה אפשרית?‬
‫אני בספק רב‪.‬‬
‫‪691‬‬
‫אני‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫אני‪,‬‬
‫שלא קוטפת פרחים‪,‬‬
‫שנמנעת מלבקר אחרים‪,‬‬
‫שמזהירה מרמיסת רמשים‪.‬‬
‫אני‪,‬‬
‫שמסתייגת מקווים חדים‪,‬‬
‫שמוותרת על התקשטות בצבעים נועזים‪,‬‬
‫שפוסלת התבשמות בריחות צורמים‪.‬‬
‫אני‪,‬‬
‫של תכלת‪,‬‬
‫של שבירת אור‪,‬‬
‫של טבע וקיום טהור‪.‬‬
‫‪692‬‬
‫חותכת‪,‬‬
‫גוזרת‪,‬‬
‫מחריבה עור‪.‬‬
‫חושפת‪,‬‬
‫קוטמת‪,‬‬
‫מפרידה בשר בקור‪.‬‬
‫מנתקת‬
‫קיים מקיום‪,‬‬
‫אותיות ממשמעותן‪,‬‬
‫מעשה ‪ −‬מרגש וזמן‪.‬‬
‫‪693‬‬
‫עולם ומלואו ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫השכם בבוקר‪ ,‬בטרם זרחה לה השמש במלוא זוהרה‪ ,‬התיישב האדון על קצה מיטתו והביט בחלון‪ .‬שרוולו‬
‫הארוך הספיק בדיוק כדי לנגב את שארית טיפות הטל שהצטברו מן הלילה הקריר שחלף‪ .‬בוקר אביבי טיפוסי‪.‬‬
‫העצים הירוקים האירו לו פנים וקידמו את פניו לשלום‪ .‬כמעט ויכול היה לחוש במגע הקטיפה של השושנים‬
‫האדומות‪ ,‬וריחן מילא את נשמתו‪ .‬היום יהיה יום טוב‪ .‬הוא הזדקף מן המיטה‪ ,‬מתח את שריריו הקפוצים והחל‬
‫את יומו‪ .‬זרם המים מן האמבט הדהד בדירה בעודו פונה למטבח לשתות מעט מים‪ .‬בעודו שוקע באמבט‬
‫המהביל נתקף געגוע‪ ,‬ונזכר בימים בהם הייתה סוניה מקדמת את פניו בבקרים מסוג זה‪ .‬מלטפת את פניו‬
‫המקומטות‪ ,‬שופתת את הקומקום‪ .‬אך לא עוד‪ .‬היא הייתה האור של חייו‪ ,‬ומזה שלוש שנים חיפש את אותו‬
‫האור‪ ,‬חיפש את פניה בין קרני השמש הבוהקות‪.‬‬
‫מי האמבט זלגו ושטפו את רצפת החדר ‪ −‬הוא לא שם לב שבילה זמן רב בהרהורים‪ .‬הגיע הזמן לחזור‬
‫למציאות‪ ,‬חשב בלבו‪ ,‬והרים עצמו מן האמבט הצחור‪ .‬המגבת עטפה אותו ברכות נעימה‪ .‬בגדיו המתינו לו‪,‬‬
‫תלויים על קולב עץ שחוק‪ .‬בכל פעם מחדש החולצה המשובצת גרמה לו לחייך‪ .‬מה לא עבר איתה‪ ,‬ועדיין היא‬
‫פה‪ ,‬ניצבת לצדו‪ .‬השעון הראה שבע ועשרים‪ ,‬זה זמן טוב לצאת אל הרחוב‪ .‬בעודו צועד בשביל הגישה לכיוון‬
‫הכיכר נתקל בשכנה‪ .‬הוא הנהן לה לשלום וחיוך קפוץ היה משוך על שפתיו‪ ,‬היא בירכה אותו בברכת בוקר‬
‫טוב‪.‬‬
‫שני ילדיה עזבו את הבית‪ .‬כבר לא נותרו צעירים בשכונה‪ ,‬חשב לתומו‪ .‬חבל‪ .‬קולות המכוניות השועטות בכביש‬
‫העכירו את השקט‪ .‬הוא נכנס לבית המאפה ונופף לשלום למאיר‪ .‬כל יום הוא פוקד את המקום‪ .‬נחמד שם‪ .‬כמה‬
‫נשים הקדימו אותו בתור‪ ,‬והוא המתין בסבלנות תוך האזנה לשיחתן הקולחת‪ .‬קולן הרם מילא את החלל‪ ,‬הן לא‬
‫נראו שלוות במיוחד והחליפו מהלומות מילוליות ביניהן‪ .‬למה לבזבז מילים לריק‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬חבל‪ .‬מאיר‬
‫הבחין בו וחייך אליו חיוך רחב‪.‬‬
‫"בוקר טוב אדון חיים! מה בשבילך היום? קפה ופחזנית כמו תמיד?"‪.‬‬
‫‪694‬‬
‫הוא הנהן בחיוב ולחץ את ידו‪ .‬צליל המטבעות בארנקו נעם לאוזניו‪ ,‬בעוד ידו רועדת מעט ומחפשת אחר‬
‫הסכום המדויק‪ .‬השנים עושות את שלהן‪ ,‬אין ספק‪ .‬המלצרית החביבה הגישה לו את הספל ולצדו פחזנית‪,‬‬
‫בדיוק כמו שאהב‪ .‬היא שאלה אם הוא ירצה דבר מה נוסף והוא הניד ראשו לשלילה‪ .‬כותרת עיתון הבוקר לא‬
‫האירה פנים במיוחד‪ .‬הוא רפרף בין העמודים בעודו לוגם‪ ,‬מחכה שתצוד את עיניו ידיעה מעניינת‪" .‬הלילה‬
‫יתרחש ליקוי חמה"‪ ,‬בישרה כותרת קטנה‪ .‬נחמד‪ .‬השעון הראה שמונה ושלושים‪ .‬הוא יצא את המקום והחל‬
‫צועד לגן העירוני‪.‬‬
‫בשעה כזו של היום לא ניתן למצוא יותר מדי אנשים בגן‪ ,‬מספר קשישים המלווים במטפליהם ואמהות‬
‫המטיילות עם פעוטות בין השבילים‪ .‬השקט חזר‪ .‬הוא יכול היה לשמוע את מחשבותיו שלו‪ .‬על הנדנדה ממול‬
‫ישב ילדון חביב‪ ,‬זהוב שיער ומלא לחיים‪ .‬אמו אוחזת בשלשלאות ודוחפת באיטיות את הנדנדה‪ .‬החיוך שעלה‬
‫על שפתיו של הפעוט מילא את עולמו פתאום‪ .‬כל כך קטן ושברירי‪ ,‬וכל דחיפה של הנדנדה ממלאת אותו‬
‫אושר‪ .‬הלוואי ויכול היה גם הוא ליהנות מכל דחיפה שחייו זימנו לו‪ ,‬חשב‪ .‬חבל‪ .‬כמה סיפוק שואבים הילדים‬
‫התמימים מן הדברים הקטנים שבחיים‪ ,‬היכן אבדה לו התמימות הזו‪ ,‬ניסה להיזכר‪ .‬האם השירות הצבאי‬
‫במלחמה גזל זאת ממנו? ייתכן‪ ,‬אך לא חשב כי זה המצב‪ .‬הרי שם חש את הסיפוק האדיר ביותר‪ ,‬את תרומתו‬
‫לעולם‪ .‬שם הכיר את סוניה‪ .‬אולי אלה הן עשרות השנים שחולפות בדרך ומלמדות אותך דבר או שניים‪,‬‬
‫מנפצות את הבועה הנעימה שסובבת אותך? יתכן‪ .‬יתכן שהייתה זו סוניה שלקחה איתה את התמימות של‬
‫שניהם וכעת נהנים ממנה היושבים אי שם‪ .‬כדור התנגש ברגלו ושם קץ להרהוריו‪ .‬ילדונת התקרבה אליו‬
‫בצעדים קלילים‪" .‬סליחה?"‪ ,‬אמרה בקול קטן ועיניה הביטו לקרקע‪" ,‬הכדור"‪ .‬הוא התגלגל מתחת לרגליו‪ .‬הוא‬
‫התכופף קמעה‪ ,‬אחז בו ומסרו לילדה‪ .‬עיניה הבורקות נתלו בעיניו‪" .‬תודה!"‪ ,‬אמרה בהתלהבות והמתינה עוד‬
‫שניות אחדות בטרם רצה בחזרה לאמה‪" .‬אימא‪ ,‬האיש לא אמר בבקשה!" היא קראה בקול‪ ,‬והוא גיחך קלות‬
‫בינו לבין עצמו‪ .‬היום המשיך בשלו‪ ,‬השעות המשיכו לחלוף‪ ,‬אך בגן העירוני נראה שהזמן עוצר מלכת‪ .‬ילדים‬
‫מתחלפים‪ ,‬עגלות נעות הלוך וחזור‪ ,‬קולות צחוק ובכי נשמעים מכאן ומכאן‪ ,‬עולם כמנהגו נוהג‪ .‬הוא החל‬
‫לחוש ברעב המתגבש בבטנו וקם מן הספסל‪ ,‬צועד אט‪-‬אט בחזרה לכיכר‪.‬‬
‫בדרכו חלף על פניהם של ניצה ויוסף‪ .‬אוחזים היו זו בידו של זה‪ ,‬מחליפים מילים ביניהם‪ ,‬שלווים‪ .‬הוא נשק‬
‫על לחיה של ניצה וחיבק את יוסף‪" .‬מה שלומך?" שאלה ניצה‪ .‬הוא חייך אליה‪ .‬מדי פעם היה נתקל בהם‬
‫‪695‬‬
‫בשיטוטו היומי‪ .‬הוא שמח לראותם‪" .‬תצטרף לארוחת צהריים?" הציע יוסף‪ ,‬אך האדון הצביע לכיוון האחר‪,‬‬
‫מסמן שהוא כבר הולך‪ .‬הם נפרדו לשלום והמשיכו איש איש בדרכו‪ .‬הצעדים חזרה לביתו נראו לו רבים יותר‪,‬‬
‫ארוכים יותר‪ .‬השקט שציפה לו בדירתו כבר לא קוסם פתאום‪ .‬צפירות הרכבים נדמו לו לפתע לסימפוניה‬
‫נהדרת‪ .‬מצחיק‪ .‬הוא טיפס במדרגות‪ ,‬ארבע עשרה במספר‪ .‬הדלת חורקת מעט‪ ,‬כבר שבועות שהוא מתעצל‬
‫לשמנה‪ .‬חבל‪ .‬הלחם הלבן נפרס לפרוסות‪ ,‬ואת גבינת השמנת הוציא מן המקרר‪ .‬בזמן שהמתין לרתיחת המים‬
‫בקומקום סחט שלושה תפוזים ולגם מן המיץ‪ .‬פתאום הרגיש כי גרונו ניחר‪ .‬שריקת הקומקום נשמעה‪ .‬עד כמה‬
‫אהב את השריקה הזו‪ .‬השקט הפך כבר בלתי נסבל‪ .‬הוא הדליק את הטרנזיזטור הישן ומנגינת השירים החלה‬
‫להקל על תחושתו הלא נעימה‪ .‬הארוחה מוכנה‪ .‬מרח לו בנדיבות מן הגבינה‪ ,‬סעד עד אשר שבע‪.‬‬
‫הגיעה שעת צהריים‪ .‬הוא פשט את בגדיו ולבש את כותנתו‪ .‬המיטה הייתה קרה כפי שעזבּה‪ .‬גם קרני השמש‪,‬‬
‫שכעת זרחה במלוא עוצמתה‪ ,‬לא חיממו דיין‪ .‬הוא הצטנף לו תחת השמיכה‪ .‬בעודו שוכב ומביט מן החלון‪,‬‬
‫ראה את העיר נפרשת לנגד עיניו‪ ,‬את הילדים הקטנים גודשים שוב את הגן העירוני‪ ,‬את האמהות האוחזות בהם‬
‫ואת הסוחרים והרוכלים המזמינים לקוחות‪ .‬הוא נזכר בחיוכו של הילדון הקטן זהוב השיער ובמבטו התמים‪.‬‬
‫לפתע הבין היכן איבד את תמימותו‪ .‬כן‪ .‬היה זה כאשר נאלם קולו‪ .‬לעולם לא ישכח את התקופה בה איבד את‬
‫כושר הדיבור‪ .‬קרן אור דקה פגשה את עיניו‪ .‬מוזר‪ .‬משום מה זיכרון זה לא העציבו באותו הרגע‪ ,‬לא‪ .‬יהיה מצבו‬
‫אשר יהיה‪ ,‬הוא מביט מעבר לחלון ורואה עולם ומלואו שם בחוץ‪ .‬ייתכן ותמימותו אבדה‪ ,‬אך הוא חש כי קולו‬
‫עודנו נשמע למרחקים‪.‬‬
‫‪696‬‬
‫שפויים ‪ /‬טל גורודסקי‪ ,‬התוכנית המשולבת‬
‫היה זה יום חורף שטוף שמש חמים‬
‫ארור הוא הצלצול שהביא את הבשורה‬
‫מעבר לקו שאון ואצלי דומיה!‬
‫אוהד כבר אינו בין החיים‪.‬‬
‫איך זה שנלקח? והוא רק בדמי ימיו‬
‫והאימא צועקת‪" :‬בן אהוב חזור"!‬
‫מנסה להיזכר איך החיוך היה מרוח על פניו‪.‬‬
‫צר לי עליך‪ ,‬אחי אוהד‪.‬‬
‫את שתכננו יחדיו כבר לא נגשים‪,‬‬
‫אותנו פה השארת ‪ −‬להאמין מתקשים‪,‬‬
‫לבנו פצוע‪ ,‬הכאב הוא חד‪.‬‬
‫את ריח העפר לא אשכח‬
‫מעדר בידיים‪ ,‬קדיש באוזניים ‪−‬‬
‫סערה בתוכי‪ ,‬אך בחוץ ‪ −‬הרוח שכך‪.‬‬
‫‪697‬‬
‫השנים עוברות והמשכנו בחיים‪,‬‬
‫אין זה פשוט‪ ,‬מנסים לשאוב כוח‪,‬‬
‫עם כל יום שעובר מנסים לא לשכוח‬
‫אך כשבך נזכרים‪ ,‬מרגישים שוב שפויים‪.‬‬
‫קשה להשלים עם אותה הפרידה‪,‬‬
‫האם זה עודנו חלום רע מאתמול?‬
‫הלוואי ויהיה לו סוף טוב‪,‬‬
‫כמו לכל אגדה‪.‬‬
‫‪698‬‬
‫חלוקים ‪ /‬אריאל אקרון‪ ,‬מדעי החיים‬
‫"ומה השם?"‬
‫"קליין"‪.‬‬
‫"פיין?"‬
‫"קליין"‪.‬‬
‫הנהון‪ .‬תקתוק‪ .‬הנהון‪.‬‬
‫"ומה שמה של אשתך?"‬
‫הגשם בחוץ כבר הפסיק‪ ,‬אך חומת עננים אפורים הסתירה את השמש השוקעת‪ .‬עיניו סרקו את החלון המלוכלך‬
‫בחדר הקבלה ונדדו אל המסדרון הארוך‪ ,‬שנדמה שאין לו סוף‪ .‬הדלת נסגרה כמו חלום בהקיץ‪.‬‬
‫"איילת"‪.‬‬
‫‪699‬‬
‫"או‪-‬קיי‪ ,‬מר קליין‪ .‬אתה מוזמן לשבת‪ ,‬אני אקרא לך כש‪ "..‬לפתע קולה נדם‪ ,‬והיא הביטה במסך המחשב‬
‫שמולה‪ ,‬עיניה נעוצות בשורות שחורות על רקע לבן‪ .‬אימה קטנה התגנבה לעיניה וגוון קולה השתנה‪ .‬היא‬
‫אמרה בחצי אדישות‪" :‬אני כבר אקרא לך"‪ ,‬וחזרה אל הטלפון המהבהב שלצדה‪.‬‬
‫רועי קליין התרחק באיטיות‪ ,‬לא מבחין בניואנסים של המזכירה הצעירה שמולו (אולי לא רוצה להבחין)‬
‫והתיישב בחדר הקבלה השומם‪ .‬מסדרון המיון משך את מבטו‪ .‬במוחו דמיין שזהו הטרמינל בשדה התעופה‪,‬‬
‫ומבטו חיפש בים החלוקים הלבנים והכחולים‪ .‬שדה ראייתו התרחב ובדמיונו ראה את עצמו יושב שפוף בחדר‬
‫ההמתנה‪ ,‬מובס‪ .‬אמנם לא היה בטוח מה מתרחש סביבו‪ ,‬אבל הוא כבר ידע שמשהו השתבש‪ .‬רועי שקם היום‬
‫בבוקר‪ ,‬רועי של לפני שיחת הטלפון‪ ,‬רועי שסחב על גבו את כל הדאגות‪ ,‬הפחדים‪ ,‬האכזבות‪ ,‬האושר‪ ,‬הכמיהה‬
‫וכל מה שהגדיר אותו‪ ,‬נעלם‪ .‬לא בטוח איזה קרב עומד להתחיל פה‪ ,‬אך רועי כבר סמוך ובטוח שהוא בצד‬
‫המפסיד‪.‬‬
‫הדלת של חדר המבקרים נפתחה במהירות ודוקטור אייל בן ציון צעד במהירות‪ ,‬כאילו מסתער לקרב‪ .‬שערו‬
‫הנסוג למרות גילו הצעיר ושקיות שחורות מתחת לעיניו הצביעו שישן שינה טרופה בימים האחרונים‪.‬‬
‫במציאות‪ ,‬הוא לא ישן לילה מלא כבר שנים‪ .‬חלוקו היה לבן אך בלוי‪ .‬כתמים עכורים של מה שהיה דם לפני‬
‫זמן רב עיטרו את שרוולו‪ .‬חזותו המרשימה בעבר נדמה וקמלה לה‪ ,‬ובן ציון נדמה לחצי מהגבר שהיה בעבר‪.‬‬
‫מאז היה נער העומד ליד מיטת אמו הגוססת חלם להיות רופא‪ .‬בתחילה רצה להציל אותה‪ ,‬ולאחר לכתה רצה‬
‫להציל את כל האמהות של כל הנערים בכל בתי החולים‪ .‬היום הוא רצה לישון‪ .‬רק לישון‪ .‬רופא הוא סוכן זמן‪,‬‬
‫אמר לעצמו‪ .‬בני אדם באים לקנות את זמנם אצלו‪ ,‬והוא נותן עוד יום ועוד יומיים ועוד שנה ועוד שנתיים‪ ,‬אך‬
‫המוות תמיד מגיע ולוקח‪ .‬את הזקנים הוא נושא בידיו‪ ,‬מערסל אותם בזרועותיו הדקות‪ .‬את המבוגרים הוא‬
‫‪700‬‬
‫מפתיע‪ ,‬מוליך אותם בשבילים שהם חשבו שלא יראו מעולם‪ .‬את הצעירים הוא קוטף‪ ,‬תמיד קוטף‪ ,‬ואת‬
‫העוללים מערסל בזרועותיו הדקות‪ ,‬מסיים משהו שעוד לא התחיל‪.‬‬
‫לפעמים הוא מקנא במבושרי המוות הקטנים שלו‪ .‬בן אדם אחד פחות לדאוג לו‪ .‬כבר לא צריך להסתכל לצדדים‬
‫כשחוצים את הכביש‪ .‬פחות מתנה אחת לקנות בחג‪ .‬מספר טלפון אחד שירד מהזיכרון‪.‬‬
‫בן ציון התקרב לעמדת המזכירות והתלחש עם האחות הצעירה שמולו‪ .‬ממרחק שכזה רועי קליין לא יכול היה‬
‫לשמוע את השיחה המתנהלת‪ .‬ראשו של בן ציון הנהן‪ .‬הוא הצביע עם עטו על חתיכת דף שהונחה מולו ושוב‬
‫הנהן‪ .‬האחות הצביעה לכיוונו של קליין‪ ,‬שמיהר בתגובה להסיט את ראשו‪ ,‬בדומה לילד שנתפס כשהוא מעתיק‬
‫בבחינה‪ .‬בן ציון הנהן בשנית‪ ,‬לקח את הקלסר שהיה מונח על השולחן‪ ,‬והתקדם לכיוונו של רועי‪ .‬רועי חשב‬
‫על בריחה‪ ,‬אך רגליו כשלו‪ .‬וגם לו היה בורח‪ ,‬לאן היה הולך? מי היה לוקח אותו?‬
‫הגשם החל לרדת בחוזקה‪ ,‬וברקים עיטרו את שמי הבוקר האפרוריים‪ .‬צליל עמום של מוסיקה הזדנב לחדר‬
‫ההמתנה‪.‬‬
‫"מר קליין‪ ,‬אני‪"..‬‬
‫"מצטער"‪ ,‬רועי כמעט השלים את משפטו‪.‬‬
‫‪701‬‬
‫"מצטער להגיד לך ש‪ "..‬כמעט אמר גם כן‪ .‬מחשבותיו של בן ציון השתוללו‪ .‬הוא ניסה להיזכר ב"מדריך‬
‫למבשר"‪ ,‬שחולק בתקופת לימודי הרפואה שלו‪ .‬תתכונן להרגיש רע‪ .‬תיצור קשר עין‪ .‬בלי מונחים רפואיים‪.‬‬
‫לדבר בשלבים‪ .‬לאט‪ .‬לא לאט מדי‪ .‬לתת למסר לשקוע‪ .‬תהיה סימפטי‪ .‬תנחם‪ .‬תשקר‪ .‬שקרים לבנים‪.‬‬
‫הכול נשכח‪.‬‬
‫"חוששני שיש לי בשורות רעות‪ "..‬שקט‪" .‬אשתך איילת נפגעה קשה מאוד והגיעה לכאן במצב אנוש‪ .‬ניסינו כל‬
‫מה שאפשר אך הנזק היה נרחב ולא הצלחנו לייצב את מצבה‪ .‬היא נפטרה זמן קצר לפני הגעתך"‪ .‬שקט‪" .‬אני‬
‫מאוד מצטער"‪.‬‬
‫שקט‪ .‬שקט‪ .‬שקט‪ .‬שקט‪ .‬שקט‪ .‬שקט‪ .‬שקט‪.‬‬
‫דממה‪.‬‬
‫"אני‪ "..‬רועי גמגם‪" .‬מה קרה?"‬
‫"איילת הגיעה אלינו בשעה שבע‪"..‬‬
‫"איפה היא?" רועי קטע אותו‪" .‬איפה היא? אני רואה לראות אותה"‪.‬‬
‫‪702‬‬
‫"יש בן משפחה שתוכל להתקשר אליו? מישהו שיוכל להגיע?"‬
‫שקט‪ .‬הגברים החליפו מבטים זה עם זה‪.‬‬
‫"איילת בסדר?"‬
‫"מה?"‬
‫סיר לחץ החל לשרוק בראשו‪.‬‬
‫"אשתי בסדר? אני רוצה לראות אותה"‪.‬‬
‫דממה‪.‬‬
‫אייל של פעם היה מנסה בכל כוחו להזדהות עם המטופל‪ ,‬לנחם ולרכך את הבשורה‪ .‬אייל של היום רצה כבר‬
‫לסיים עם זה‪ ,‬מה ש"זה" לא יהיה‪ .‬הוא ניסה לדמיין את "המדריך למבשר" הישן שלו‪ ,‬ותהה בינו לבין עצמו‬
‫האם המילה "כנות" הייתה כתובה בו או לא‪.‬‬
‫‪703‬‬
‫"מר קליין‪ ,‬אשתך נפצעה בתאונת דרכים לפני כמה שעות‪ .‬היא הגיעה לפה מחוסרת הכרה ולאחר איבוד דם‬
‫קריטי היא‪ "...‬שקט‪" .‬היא נפטרה בשעה שמונה חמישים ושלוש"‪.‬‬
‫"אני‪ "..‬מילים ברחו מרועי קליין כמו חיות מיער בוער‪ .‬שפתו התחתונה רעדה והדבר הבא שיצא מפיו היה‬
‫סדרה של מלמולים וחצאי מילים‪ .‬לבסוף הצליח לומר בקול חנוק וחלש‪" :‬איפה היא?"‬
‫בן ציון הסיר את משקפיו וניגב אותן על שרוולו‪.‬‬
‫השריקה בראשו התגברה‪.‬‬
‫"אני יכול לדבר איתה?"‬
‫פיצוץ‪.‬‬
‫לפתע זינק רועי קליין בריצה לעבר מסדרון חדר המיון‪ .‬מיטה מתקפלת שהייתה בדרכו נהדפה ומעט החולים‬
‫שהיו במסדרון פינו לו דרך‪ ,‬אדישים למתרחש‪ .‬אייל חצי הלך חצי רץ לעמדת הקבלה והתקשר למאבטחי בית‬
‫החולים‪ .‬לאחר מכן נשלח גם הוא‪ ,‬כמו טיל שנורה‪ ,‬למסדרון הארוך‪ .‬המיון נדמה למבוך של הרס ובלבול‪ .‬ניתן‬
‫לראות את שבילי בריחתו של רועי בכיסאות שהופלו‪ ,‬במבחנות שנשברו במנוסתו‪ ,‬בפרצופים המבולבלים של‬
‫אנשי הצוות‪ .‬במשך כמה דקות לא ניתן היה למצוא את רועי קליין‪ ,‬ותנועה ערה של מחפשים ומאבטחים‬
‫נרשמה במסדרונות בית החולים‪ .‬מחשבותיו של אייל בן ציון נדדו לגופה הקרה והמרוסקת במרתף העבש‬
‫‪704‬‬
‫שכולם קראו לו "חדר המתים"‪ .‬הוא ניסה לדמיין את המפגש בין האהובים שהופרדו בחדר זה‪ ,‬אך כל מה‬
‫שהצליח לחשוב עליו היה גופתו שלו על מגש ההזזה שמחליק החוצה מהקיר‪.‬‬
‫התקהלות ליד חדר ‪ 131‬במחלקה ב' אותתה לדוקטור בן ציון ששם נמצא המבושר שלו‪ .‬הוא כבר ידע את כל‬
‫הסיפור עוד לפני שסיפרו לו‪ .‬אנשי האבטחה כבר החלו להרחיק את הצופים המסוקרנים מהכניסה‪ ,‬ונחיל‬
‫רופאים זרם פנימה והחוצה‪ .‬בתוך שלולית הדם שהשתלטה על החדר נמצא פתק מקומט‪ ,‬מה שכנראה אמור‬
‫היה בעיניו להיות מכתב התאבדות אך לבריות נדמה כאוסף קשקושים אדמדם‪ .‬למעט המילה "את" היה הפתק‬
‫לא קריא‪.‬‬
‫בעוד שאייל של פעם היה בוודאי מרחם על רועי קליין המסכן‪ ,‬תוהה מה היה יכול לעשות ואיך להוציא את כל‬
‫התמונות האלה מהראש‪ ,‬אייל של היום מרחם על מי שצריך לנקות את חתיכות המוח‪.‬‬
‫‪705‬‬
‫זִכָרֹון כְאֵ ב ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫כְ אֵ ב‪,‬‬
‫בַ ְקבּוק מַ הְ בִׂ יל‪,‬‬
‫ֲמּורים לִׂ ְשרֹף‪.‬‬
‫מַ יִׂם ֹלא א ִׂ‬
‫עִׂ ּוָרוֹן‪,‬‬
‫מָ אוֹר כָבּוי‪,‬‬
‫עֵ י ָניִׂם אֲמּורוֹת לִׂ ְראוֹת‪.‬‬
‫חֹ ם ָרטֹב‪,‬‬
‫אֵ ם שוֹאֶׁ לֶׁת‪,‬‬
‫כֵיצַ ד תִׂ הְ יֶׁה עִׂ ּוֵר? מָ אוֹר עֵ ינָי אַ תָ ה‪.‬‬
‫ִׂשתּוק‪,‬‬
‫ִׂמטָ ה ְקבּועָ ה‪,‬‬
‫תְ רּופָ ה מָ ָרה‪.‬‬
‫ח ֲָרטָ ה‪,‬‬
‫ִׂמפְ לֶׁצֶׁ ת ְמעֻּּוֶׁ תֶׁ ת‪,‬‬
‫חַ יָבִׂ ים לְ הַ סְ תִׂ יר צַ לָקוֹת‪.‬‬
‫זִׂ כָרוֹן‪,‬‬
‫אֵ ם בְ טּוחָ ה בָ עִׂ ּוָרוֹן‪,‬‬
‫הוֹרּות מַ הִׂ י‪.‬‬
‫‪706‬‬
‫הפיליפינית ‪ /‬בן עופר‪ ,‬משפטים‬
‫"מה אתה עושה בחיים?" שאלה החולה במיטה הסמוכה בחדר‪ .‬קולה היה גבוה והיא דיברה במבטא ניכר‪.‬‬
‫פניה היו חרוכות מקמטי הבעה והיא נראתה לו כאישה נמרצת וקשת יום ממוצא פיליפיני‪ .‬הוא התקשה להעריך‬
‫את גילה‪" .‬את מתכוונת‪ ,‬כשאני באמת בחיים?"‪ ,‬הוא שאל וחייך לעברה את החיוך הבטוח‪-‬בעצמו שלו‪" .‬או‪,‬‬
‫אתה עדיין בחיים"‪ ,‬היא השיבה לו‪" ,‬וכל עוד אתה כאן בחדר אני אדאג שזה יישאר ככה‪ .‬אתה איש טוב‪ ,‬איש‬
‫טוב"‪.‬‬
‫זו הפעם הראשונה מזה זמן רב ששמע שהוא איש טוב‪ .‬בשבועות האחרונים התפוצצה פרשייה כלכלית גדולה‬
‫בחברת ההשקעות אשר בראשה עמד‪ ,‬והוא אולץ לפרוש ממנה בלחץ הדירקטוריון‪ .‬הוא אמנם לא היה טייקון‬
‫המוכר לכל אדם ברחוב‪ ,‬אך כשהרופאים שמעו שהוא נכנס לאשפוז במחלקה כמעט כולם ידעו היטב במי‬
‫מדובר‪ .‬גם אלו שלא הכירו אותו הבינו מהר מאוד עם מי יש להם עסק לאחר ששמעו את עמיתיהם מגחכים על‬
‫שיחות הטלפון שקיבלו בטרם אשפוזו‪ .‬לבנה‪ ,‬המזכירה שליוותה אותו בעשרים השנים האחרונות‪ ,‬דאגה‬
‫להתקשר ולבקש ("בכל לשון של בקשה") מהאחיות שידאגו לו לחדר אשפוז פרטי‪ .‬ומיטה מיוחדת‪ .‬וטלוויזיה‪.‬‬
‫ואת האחות "הכי טובה שיש לכם"‪ .‬ואם אפשר לשאול‪ :‬מותר להביא אחות פרטית לבית החולים? כך היא‬
‫המשיכה עם רשימת הדרישות המיוחדות‪ .‬העומס בבית החולים לא אפשר לאחיות לסדר לה דבר ממבול‬
‫הבקשות הזה‪ ,‬ודאי שלא בעיצומה של עונת השפעת‪ .‬הן בקושי עמדו על הרגליים והיחס המועדף שדרשה‬
‫לבנה היה הדבר האחרון שהן רצו להתמודד עימו‪ .‬הן סירבו לה בנימוס‪ .‬ואז בתקיפות‪ .‬ובטלפון השלישי הן‬
‫פשוט הפנו אותה להנהלה וטרקו‪ .‬לבנה לא ויתרה והרימה עוד טלפונים‪ .‬לבסוף היא התקשרה להנהלת בית‬
‫החולים (חבר של חבר של מר אלשטיין השיג לה את המספר) והתכוננה להפעיל את כל הטריקים שהיא יודעת‬
‫כדי לשכנע אותם לתת למר אלשטיין היקר ללבה טיפול וי‪.‬איי‪.‬פי כמו שהיא האמינה שמגיע לו‪.‬‬
‫אלא שגם בהנהלת בית החולים היא קיבלה‪ ,‬למורת רוחה‪ ,‬את אותן התשובות‪ .‬היא אמרה שזה לא הוגן‪ ,‬ושהיא‬
‫שמעה שלתורמים האחרים של בית החולים תמיד נותנים את מה שהם רוצים‪ .‬כשהבינה שדבר לא יעזור‪,‬‬
‫‪707‬‬
‫נשברה וצעקה ברוגז שהיא מופלית לרעה רק בגלל הסיקור של הפרשייה האחרונה ששם את מר אלשטיין ללעג‬
‫בעיתונות הכלכלית‪.‬‬
‫כעת אלשטיין היה צריך להסביר לאישה זרה במה הוא עוסק‪" .‬הייתי מנהל בחברת השקעות"‪ ,‬הוא השיב‪ ,‬כפי‬
‫שהיה רגיל להציג את עצמו‪" .‬אתה לנהל? איפה? בן שלי בביאליק רוגוזין"‪ ,‬השיבה הפיליפינית‪ ,‬ועכשיו כבר‬
‫היה בטוח במוצאה‪ ,‬גם בגלל המבטא הניכר‪ ,‬וגם משום שראה בזווית עינו יצירת אוריגמי מסורתית של ברבור‬
‫מעל הטלוויזיה שלה‪" .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ .‬לא מנהל בית ספר"‪ ,‬אמר לאט‪" ,‬מנהל כסף"‪ ,‬המשיך והחווה בידו סימן‬
‫של ספירת שטרות‪" .‬אווו‪ ,"..‬היא צחקה בחום‪ ,‬ואז הפנתה אליו מבט שואל‪" :‬לנו אין בכלל‪ .‬איך שנינו מקבל‬
‫אותו חדר"?‬
‫איך באמת‪ ,‬הוא חשב לעצמו‪ ,‬לבנה הזאת לא מסוגלת לסדר כלום בעצמה‪ .‬אבל לפתע הוא שם לב לחום שבקע‬
‫מהפיליפינית ולרוגע שהיא השרתה עליו וחשב שאולי זה רעיון לא רע שהם נפלו זה על זו‪" .‬ככה יצא"‪ ,‬אמר‬
‫והחווה לעברה בידיו סימן של 'זה מה יש'‪ .‬היא שוב צחקה ואמרה‪" :‬אני לדאוג לך"‪.‬‬
‫אשתו השנייה עזבה את הבית לפני ארבעה חודשים‪ ,‬והילדים היו עם אשתו הראשונה בארצות הברית‪ .‬יהיה‬
‫נחמד שלפחות מישהו ידאג לו‪ ,‬כי עד עכשיו לא ניגשו אליו רופא או אחות‪.‬‬
‫"מאיפה את?" הוא הסתקרן‪" .‬משפחה שלי פיליפינים"‪ ,‬אמרה בגאווה והצביעה על הלב שלה‪" ,‬אני פה‬
‫מטפלת בילד‪ ,‬שמשפחה של ילד בתל אביב" המשיכה בעברית שבורה‪" .‬אני גם מתל אביב"‪ ,‬אמר‪" ,‬אולי אנחנו‬
‫שכנים"‪ .‬היא צחקה ואמרה "אני גרה בחדר של המשפחה‪ ,‬בפילכובסקי ‪ ."5‬הוא לא האמין לצירוף המקרים‪.‬‬
‫"מה? אני גר בפיליכובסקי ‪ !54‬אנחנו שכנים‪ ,‬לא ייאמן"‪.‬‬
‫"לא ראיתי אותך אף פעם"‪ ,‬היא השיבה מופתעת‪" .‬כל היום במשרד"‪ ,‬הוא ענה‪ ,‬ובראשו חשב‪ :‬כל היום‬
‫במשרד וכל זה בשביל מה? כדי שיזרקו אותי בסוף כמו כלב‪ .‬ושאקבל התקף לב בזמן אכילת נקניקים בפגישה‬
‫‪708‬‬
‫עסקית‪ ,‬שנועדה להציל את מה שנותר מהכבוד העצמי שלי‪ .‬נדמה היה לו שאחרי כל‪-‬כך הרבה ארוחות‬
‫במסעדות פאר ודיבורים על עולם העסקים‪ ,‬שום דבר כבר לא יפתיע אותו‪ .‬אלא שההתחמקויות האלגנטיות‬
‫ותעלולי הלשון הדיפלומטיים של שני חבריו הוותיקים עמם עבד בראשית דרכו נחרטו לו היטב בזיכרון‪ .‬הוא‬
‫רק ביקש מהם שיצרפו אותו כיועץ זמני באחת מחברות הבת הקטנות שלהם‪ ,‬שיעזרו לו לשקם את עצמו‬
‫בשעתו הקשה‪ .‬הם החלו לסרב בנימוס ולהסביר לו שכרגע זה לא הזמן המתאים‪ .‬מר אלשטיין התכוון להזכיר‬
‫לאחד מהם כיצד סייע לו בראשית הקריירה‪ ,‬אבל אז העביר את הנקניק מהמזלג לעבר פיו‪ ,‬חש בלחץ עצום‬
‫בחזה והתעורר בבית החולים‪ .‬זמן קצר לאחר שפקח את עיניו הוא הבחין בפרחים לצד כרטיס ברכה‪ ,‬שעליו‬
‫נחתם שמם של שני החברים שסעדו עמו‪ ,‬וחשש שמא יקבל התקף לב נוסף מרוב עצבים‪.‬‬
‫לפתע הוא ראה מעבר לדלת אישה נכה עם קביים‪ .‬היא נאבקה כדי ללכת‪ .‬נקישות הקביים ברצפה הדהדו‬
‫בראשו וגרמו לו להמשיך להרהר‪ .‬תחילה נתמלא רחמים על האישה הצעירה שאין ביכולתה ללכת לבדה‪ .‬אחר‬
‫כך מחשבותיו נדדו‪ ,‬שוב‪ ,‬אל עצמו‪ .‬באיזה מצב הוא יצא מבית החולים? כמה זמן יצטרך להישאר פה? מי יגיע‬
‫לבקר אותו? וכמה משעשע שהוא והפיליפינית של השכנים מתראים דווקא כאן‪ ,‬מיטה ליד מיטה‪ ,‬שווים‪ .‬ואולי‬
‫האשפוז הזה הוא בכלל הזמן שלו לחשבון נפש‪ .‬לתכנן מה יקרה עם החיים שלו כשהוא ייצא משם‪.‬‬
‫"רוצה ענבים?" הפיליפינית הושיטה לעברו קערה‪" .‬הו‪ ,‬תודה"‪ ,‬הוא אמר ולקח ענף שלם‪ .‬היא הייתה המומה‬
‫מהנונשלנטיות שבה לקח ענף שלם‪ ,‬אבל לא ראו את זה על פנייה המחייכות‪.‬‬
‫"תגידי‪ ,‬מה המצב עכשיו בפיליפינים?" התעניין מר אלשטיין‪.‬‬
‫האחות נכנסה לחדר בהליכה מהירה והפריעה את שיחתם‪" .‬שלום מר אלשטיין‪ ,‬שלום רוזי‪ ,‬מה שלומכם‬
‫היום?"‪ ,‬היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה‪" ,‬יש לי הודעה אחת לכל אחד מכם‪ .‬נתחיל איתך‪ ,‬מר אלשטיין"‪.‬‬
‫"תקראי לי אבי‪ ,‬אני מבקש"‪.‬‬
‫‪709‬‬
‫"אבי"‪ ,‬היא אמרה בקוצר רוח‪" ,‬הודיעו לי שיש מקום בשבילך לשבוע הקרוב בחדר פרטי‪ ,‬כמו שביקשת בזמנו‬
‫דרך לבנה‪ .‬התפנה בנס‪ ,‬אתה באמת בר‪-‬מזל‪ .‬יכול להיות שרק בשבוע הבא ייכנס שותף נוסף‪ .‬אתה רוצה‬
‫שנעביר אותך בינתיים?"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ .‬תשאירו אותי כאן‪ ,‬זה ממש בסדר‪ ,‬אנחנו מתגבשים פה"‪ ,‬ענה מר אלשטיין והביט בעיניה של רוזי‬
‫במבט מלא הבנה‪ ,‬המתקיים בין שתי נפשות שבתודעתן נקלטה העובדה שהן תבלנה עוד זמן רב ביחד‪.‬‬
‫"אין בעיה"‪ ,‬השיבה האחות‪" ,‬כפי רצונך"‪ .‬היא צעדה צעד גדול לעבר המיטה של רוזי ואמרה לה באנגלית‪:‬‬
‫"רוזי‪ ,‬חדשות טובות‪ .‬את משתחררת מחר"‪.‬‬
‫‪710‬‬
‫התאונה‪ ,‬השיקום ושינוי הכיוון ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬ביולוגיה מורחב‬
‫‪ 55.4.1551‬בסביבות השעה ‪ .55:55‬סיור שגרתי על גדר המערכת‪ ,‬סמוך לגבול ישראל‪-‬סוריה‪ .‬הנוכחים‪ :‬אני‪,‬‬
‫מפקד צוות בתותחנים‪ ,‬חייל שלי ונהג שמגיע אלינו מהחטיבה הצפונית‪ .‬משמאלנו הר הבנטל‪ .‬עברנו לא מזמן‬
‫את מעבר קונטרה‪ .‬הכול שקט‪ ,‬רגוע‪ ,‬טיפות של גשם דופקות על גג הג'יפ‪ .‬מרחבים עצומים פתוחים לפנינו ורק‬
‫רעש המנוע ברקע‪ .‬מי ידע שבעוד כמה דקות החיים ישתנו? מי יכול היה לדמיין מה מצפה לי?‬
‫מצחיק לאן החיים יכולים לקחת אותנו‪ .‬יום אחד אתה קם בבוקר עם כיוון מסוים‪ ,‬עם תכניות כאלה ואחרות‬
‫להמשך היום ולהמשך החיים בכלל ויום אחרי הכול משתנה‪ .‬אומרים שלפעמים דברים לא שגרתיים‪ ,‬קיצוניים‪,‬‬
‫כואבים ובעיקר קשים מעצבים ומחזקים אותך‪ ,‬אבל מי ידע עד כמה?‬
‫התאונה‪:‬‬
‫"אמא'לה! לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא!!" זה מה שאני זוכר שהנהג צעק‪ ,‬בזמן שאיבד שליטה על הג'יפ מסוג "סופה"‪ .‬הכול‬
‫קרה תוך שניות‪ .‬בתוך רגע אנחנו מתנגשים בעץ‪ ,‬שהיה חלק משדרת עצים שמלווה את כל הציר ומתהפכים על‬
‫הצד‪ .‬עשן עולה מהמנוע‪ ,‬הטיפות מטפטפות ואני תקוע!‬
‫אני ישבתי לצד הנהג‪ .‬התנגשנו עם הצד הימני של הרכב‪ ,‬כך שאני ספגתי את המכה העיקרית‪ .‬את הכאבים‬
‫שהרגשתי אי אפשר לתאר במילים‪ .‬הנהג הצליח לצאת מהרכב‪ ,‬לא נפצע כלל אבל היה בטראומה‪ .‬הוא התהלך‬
‫ליד הרכב ללא כל טעם‪ ,‬ומלמל דברים לעצמו‪ .‬החייל שלי‪ ,‬שישב מאחור‪ ,‬יצא עם שריטות קלות‪ ,‬ואני הייתי‬
‫תקוע בלי יכולת לזוז בתוך הרכב‪ ,‬לא מרגיש את הרגליים כמעט‪ ,‬ומנסה להתקשר ולדווח לחמ"ל על האירוע‪.‬‬
‫אחסוך את התיאורים על מצב הגפיים התחתונות באותו רגע‪ .‬מיד הבנתי שהמצב לא מזהיר‪.‬‬
‫רכב אזרחי שעבר במקום עצר במקרה לידנו‪ ,‬עזר לנו ובעיקר לי‪ .‬עדיין לא חילצו אותי אבל ניסו להרגיע‪.‬‬
‫כמה דקות אחר כך הגיע האמבולנס של החטיבה ובו שני חובשים‪ ,‬חברים שלי שהתחילו את השירות איתי‪,‬‬
‫ועוד רופאה‪ .‬אחרי שניסרו חלק מהרכב הצליחו לחלץ אותי‪ ,‬העבירו אותי לאמבולנס ומשם במצב בינוני לבית‬
‫‪711‬‬
‫חולים זיו‪ .‬המג"ד הגיע בדיוק כשעליתי לאמבולנס‪ .‬הוא דיבר איתי וביקש להתקשר להורים בשבילי‪ .‬התחננתי‬
‫שלא יתקשר אליהם‪ .‬רק אני אספר להם‪.‬‬
‫אני לא אשכח את הנסיעה הזאת באמבולנס‪ ,‬סיוט אחד שלא נגמר‪ .‬שלוש זריקות של מורפיום ושום דבר לא‬
‫עוזר‪ .‬החברים שלי חסרי אונים באמבולנס ללא יכולת לעזור לי‪ .‬הכאבים מתחילים להתגבר ולהיות כבר בלתי‬
‫נסבלים‪ ,‬לאחר שהאדרנלין נרגע ודועך‪.‬‬
‫הגעתי לבית חולים ונכנסתי מייד לצילומים‪ .‬בין לבין (אני באמת לא יודע איך הצלחתי) התקשרתי להורים שלי‬
‫כדי לספר להם‪ .‬התקשרתי לאבא‪( .‬להתקשר לאימא זאת לא הייתה אופציה‪ .‬קשה והיסטרי מדי)‪ .‬זאת הייתה‬
‫שיחה קצרה‪ ,‬שבה כל מה שאמרתי הוא שהכול בסדר ורק שברתי את הרגל‪ .‬לא תיארתי ולא הוספתי שום פרט‪,‬‬
‫למרות שאני מניח שהם הבינו שהכול לא בסדר‪ .‬בפועל‪ ,‬שברתי ופרקתי את ירך ימין ואת האגן‪ .‬רגל שמאל‬
‫הייתה מרוסקת‪ ,‬אך ללא שברים‪ ,‬בעיקר כף הרגל‪ ,‬זאת נוסף על עוד הרבה מכות‪ ,‬חתכים ופציעות בשאר‬
‫מקומות בגוף‪ ,‬שהפכו לזניחים באותו הזמן‪ .‬כמו בסרטים‪ ,‬בזמן שמעבירים אותי לניתוח‪ ,‬ההורים שלי נכנסו‬
‫יחד עם אחותי והספיקו להגניב מבט אחד לפני‪.‬‬
‫יומיים אשפוז בבית חולים זיו‪ ,‬עוד שבוע בתל השומר והלאה לבית חולים לוינשטיין לאשפוז של חודשיים‬
‫וחצי ולהתחלת השיקום‪ .‬זהו תהליך ארוך‪ ,‬קשה ומייגע‪ .‬אני זוכר שכשיצאתי מהניתוח‪ ,‬הדבר הראשון שאמרתי‬
‫לאימא שלי‪ ,‬הוא שתגיד לרופא ולכולם‪ ,‬שאני אחזור לשחק כדורגל וכדורסל ולא משנה מה‪ .‬חשוב להבין שאני‬
‫ללא ספורט זה לא מסתדר‪.‬‬
‫השיקום‪:‬‬
‫בימים הראשונים אתה בעיקר מתאקלם במקום‪ ,‬עובר סדרה של בדיקות‪ .‬בהמשך‪ ,‬סדר היום כולל טיפול‬
‫פיזיותרפיה בבוקר‪ ,‬אחריו עוד טיפול הידרותרפיה ברצף ובשעות אחר הצהרים‪-‬ערב‪ ,‬אתה מגיע לעוד "אימון"‬
‫עצמי‪ .‬כמעט חודשיים על כיסא גלגלים‪ ,‬ועוד חודש על קביים‪ .‬לומד ללכת מהתחלה‪ ,‬בהתחלה רק במים‬
‫עמוקים כחלק מטיפול ההידרותרפיה‪ ,‬ובהמשך גובה המים משתנה‪ ,‬וזאת כדי להפעיל עוד משקל על הרגל‪.‬‬
‫‪712‬‬
‫אני לא יכול לשכוח יום ספציפי אחד‪ ,‬בזמן ביקור של הקצין שלי‪ .‬באותו זמן הלכתי עם הליכון אבל בלי אישור‬
‫דריכה על רגל שמאל‪ .‬אני מגיע לטיפול של הפיזיותרפיה‪ ,‬ושם המטפלת אומרת לי שהיום ננסה לדרוך על‬
‫הרגל‪ .‬נעבור לקביים ונשלב את רגל שמאל בתהליך‪ .‬אמנם‪ ,‬רגל ימין ספגה את השבר ואת הפציעה‬
‫המשמעותית יותר כביכול‪ ,‬אבל רגל שמאל הייתה הבעייתית‪ .‬התחושה נפגעה‪ ,‬הנפיחות הייתה קיצונית‪ ,‬ובכל‬
‫הזמן הזה לא הייתי מסוגל שיגעו בה‪ .‬בטיפול באותו יום‪ ,‬בזמן שהקצין שלי איתי‪ ,‬הצלחתי סוף‪-‬סוף‪ ,‬אחרי‬
‫כמעט חודשיים‪ ,‬לדרוך על הרגל‪ .‬זה נשמע אולי סתמי‪ ,‬אבל בשבילי זאת הייתה עוד הצלחה בדרך להצלחה‬
‫הסופית‪.‬‬
‫אתה מוצא את עצמך מתרגל ועושה דברים שמהצד נראים הכי פשוטים וקלים אבל אתה לא מצליח לעשות‬
‫אותם‪ ,‬כמו ליישר רגל ולהתרומם מהמיטה לבד‪ .‬אני בכלל לא מדבר עדיין על לדרוך או ללכת‪.‬‬
‫אבל עם הרבה התמדה‪ ,‬רצון‪ ,‬אמונה ובעיקר עזרה ענקית מהמטפלים‪ ,‬מהחברים ובעיקר מהמשפחה שלי‪ ,‬שהיו‬
‫לצדי בכל יום ובכל זמן שרק ניתן‪ ,‬הצלחתי!‬
‫השתחררתי מלוינשטיין (המשכתי להגיע לשם לטיפולים חמש פעמים בשבוע‪ ,‬למשך חודשיים נוספים) וחזרתי‬
‫הביתה‪ .‬לאט‪-‬לאט המצב השתפר‪ ,‬אך לצבא כבר לא חזרתי‪ .‬הכי חשוב‪ ,‬מצאתי את עצמי חצי שנה אחר כך‬
‫משחק כדורגל וכדורסל‪ ,‬רץ‪ ,‬קופץ ועושה הכול‪ ,‬כמו בזמן שלפני התאונה‪ .‬הכאבים קיימים‪ ,‬יש עוד מוגבלויות‬
‫בתנועה ובטווחים אבל זה לא משהו שאמור להפריע לי‪.‬‬
‫שינוי הכיוון‪:‬‬
‫שנה עברה‪ ,‬ועשיתי קורס מדריכי חדר‪-‬כושר‪ .‬כן אני‪ 15 .‬אחוזי הנכות שמשרד הביטחון העניק לי ממש לא‬
‫הפריעו לי‪.‬‬
‫‪713‬‬
‫כך הגעתי למקום אחר לגמרי ממה שיכולתי לשער שאלך אליו‪ .‬תמיד חשבתי שבטח אלך ללמוד משפטים‪,‬‬
‫מנהל עסקים‪ ,‬כלכלה ‪ −‬כל מיני מקצועות שיש בהם כסף‪ ,‬כביכול‪ .‬לאחר התאונה‪ ,‬השיקום‪ ,‬העבודה בתור‬
‫מאמן כושר‪ ,‬העזרה לאנשים בעלי בעיות כאלה ואחרות‪ ,‬ובעיקר לאחר השיקום שעברתי‪ ,‬הבנתי שיש לי כיוון‬
‫חדש בחיים‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬עברתי קורס של שיקום לב וכלי דם שבסופו עשינו סטאז' במחלקת שיקום לב בבית חולים מאיר‪.‬‬
‫שם הבנתי שזה הכיוון שאני רוצה ללכת אליו‪.‬‬
‫אמנם הטיפול שעברתי‪ ,‬הצוות שהכרתי‪ ,‬וכל המסגרת שליוותה אותי הייתה ממקום של פיזיותרפיה‪ ,‬אבל אני‬
‫אימצתי אליי את הכיוון של השיקום‪ .‬איך לקחת בן אדם שמגיע עם "צרה" כלשהי‪ ,‬ולהרים אותו למקום אחר‬
‫וטוב יותר‪ .‬נרשמתי ללימודים אקדמאיים באוניברסיטת תל אביב‪ ,‬במסלול ביולוגיה דו חוגי‪ ,‬בפקולטה למדעי‬
‫החיים‪ .‬מבחינתי‪ ,‬זה שלב ראשון מתוך שניים‪ ,‬כאשר ארשם בסיום התואר הראשון לתואר שני בפיזיולוגיה‪.‬‬
‫השאיפה הסופית שלי היא לעבוד בשטח‪ ,‬בבתי חולים‪ ,‬ויום אחד לנהל מכון לשיקום לב ריאה ושיקום מגוון‬
‫נוסף של פציעות‪.‬‬
‫כאחד שעבר שיקום‪ ,‬שיודע איך זה להיות במקום הכי נמוך שאפשר‪ ,‬אני בטוח שאוכל לגשת לאנשים בצורה‬
‫הנכונה‪ ,‬בצורה תומכת ומבינה ובגישה שיודעת לזהות ולהבין את המצוקות של המטופלים‪.‬‬
‫‪714‬‬
‫מלחמה ושלום‬
‫‪715‬‬
‫דוד וגוליית ‪ /‬מאיר בטאן‪ ,‬הנדסה‬
‫סיפור דוד וגוליית הוא סיפור קלאסי של חלש מול חזק‪ ,‬שהפך עם השנים למטאפורה עבור ניצחונות לא‬
‫סבירים‪ .‬הסיפור התרחש באזור השפלה של ארץ ישראל‪ ,‬בראשית ימיה של ממלכת ישראל הקדומה‪ .‬השפלה‬
‫היא רכסים ועמקים המשתרעים ממזרח למערב‪ ,‬הממוקמת בין רכס הרי יהודה ממזרח למישור החוף ממערב‪.‬‬
‫לשפלה הייתה חשיבות אסטרטגית‪ ,‬כיוון שהיוותה מעבר וגישה להרי יהודה המאוכלסים‪ .‬כלומר‪ ,‬צבא כובש‬
‫צריך לעבור דרך השפלה ועל כן‪ ,‬אבטחת השפלה כמוה כאבטחת הממלכה כולה‪ .‬ואכן‪ ,‬סיפור הקרב של דוד‬
‫וגוליית‪ ,‬הוא שיאו של מאבק סטאטי‪" ,‬מלחמת חפירות" נוסח העת העתיקה‪ ,‬בין צבא ישראל‪ ,‬המגן על‬
‫ממלכתו‪ ,‬לבין צבא הפלשתים‪ ,‬הפולש ממישור החוף להרי יהודה דרך השפלה‪.‬‬
‫צבא בראשות שאול‪ ,‬מלך ישראל‪ ,‬מתחפר ברכס הרים צפוני ואילו צבא הפלשתים מתחפר ברכס הרים דרומי‬
‫יותר‪ ,‬כאשר ביניהם מפריד עמק האלה‪ .‬שני הצבאות מביטים אלה באלה במשך שבועות ומחכים שהצד השני‬
‫יעשה את הטעות ויפתח במתקפה‪ ,‬תוך שהוא יורד אל העמק החשוף לפגיעת הארטילריה והקשתים של הצבא‬
‫השני‪ .‬הקרב עומד במבוי סתום ונדרשת הכרעה‪ .‬בעת העתיקה הייתה מסורת מלחמה שנקראה‪" :‬קרב יחידים"‪.‬‬
‫הייתה זו דרך ליישב סכסוכים מבלי לשפוך דם רב בקרב משמעותי‪ .‬קרב בין שני לוחמים‪ ,‬אשר המנצח בו‬
‫זוכה במטרות הקרב כולו‪ .‬כדי לפרוץ את הקיפאון‪ ,‬הפלשתים שלחו את הלוחם החזק ביותר שלהם‪ .‬אדם עצום‬
‫בשם גוליית‪ .‬גובהו הוא "שש אמות וזרת" שהם שני מטרים ועשרה סנטימטרים בקירוב‪ .‬הוא עטוי מכף רגל‬
‫ועד ראש בשריון ארד נוצץ ומצויד בחרב‪ ,‬כידון ורומח‪ .‬גוליית פונה לצבא הישראלי‪" :‬בחרו לכם איש‪ ,‬וירד‬
‫אליי‪ ...‬תנו לי איש‪ ,‬ונלחמה יחד" (שמואל א' י"ז ‪ .)3-55‬איש מלוחמי ישראל לא מוכן להילחם בו – הרי לוחם‬
‫שיתנדב למשימה‪ ,‬כאילו ביקש משאלת מוות‪ .‬ואילו דוד‪ ,‬נער צעיר‪ ,‬רועה צאן‪ ,‬ניגש לשאול המלך ומבקש‬
‫לצאת למשימה ולהילחם בפלשתי‪" :‬אל ייפול לב אדם עליו‪ ,‬עבדך ילך‪ ,‬ונלחם עם הפלשתי הזה" (שמואל א'‪,‬‬
‫י"ז‪ .)31 ,‬שאול מסרב לשלוח אותו לקרב‪" :‬כי נער אתה‪ ,‬והוא איש מלחמה מנעוריו" (שמואל א'‪ ,‬י"ז‪ .)31 ,‬דוד‬
‫אינו מרפה ומצליח לשכנע את מלכו לשלוח אותו לקרב‪ .‬שאול מציע לדוד לעטות שריון ומגיש לו את השריון‬
‫שלו‪ ,‬אך דוד מסרב להצעתו‪" :‬לא אוכל ללכת באלה‪ ,‬כי לא ניסיתי" (שמואל א'‪ ,‬י"ז‪ .)32 ,‬דוד רוכן ארצה‪,‬‬
‫מרים חמש אבנים‪ ,‬שם אותן בתיק הרועים שלו ומתחיל לצעוד במורד ההר‪.‬‬
‫‪716‬‬
‫גוליית רואה את דוד מתקרב וקורא לעברו באופן מתגרה‪" :‬לכה אליי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת‬
‫השדה" (שמואל א'‪ ,‬י"ז‪ .)44 ,‬גוליית מזהה שדוד אינו חמוש אלא במקל רועים‪ .‬בעלבונו הוא קורא אליו‪:‬‬
‫"הכלב אנוכי‪ ,‬כי אתה בא אליי במקלות" (שמואל א'‪ ,‬י"ז‪ .)43 ,‬דוד מניח אבן בכף הקלע‪ ,‬מסובב אותה‪,‬‬
‫ומשחרר אבן בדיוק מדהים היישר אל בין עיניו של גוליית הנופל מחוסר הכרה‪ .‬דוד רץ אליו‪ ,‬נוטל את חרבו‬
‫וכורת את ראשו‪ .‬הקרב הוכרע והפלשתים נסים על נפשם‪.‬‬
‫קרב זה היווה אות‪ ,‬מופת וסמל לעם היהודי‪ ,‬אך גם לחלשים והנדכאים בעולם כולו‪ .‬דוד החלש‪ ,‬נער אדום‬
‫שיער‪ ,‬מביא גאולה לעמו ומנצח כנגד כל הסיכויים גיבור מלחמה עצום מימדים‪ ,‬אדם אשר חונך לקרב‪ .‬סיפור‬
‫המפיח תקווה ואמונה לכל אדם או קהילה הנמצאים מול סכנה קיומית כנגד אדם או גוף גדול‪ ,‬חזק ועשיר מהם‪.‬‬
‫סיפור הנותן סיכוי לניצחון וגאולה כנגד כל הסיכויים‪ .‬אך האם יש בסיפור זה אמת? האם סיפור זה מבטא את‬
‫המציאות לאשורה? אבקש בחיבור זה להציג פן אחר של הסיפור המקראי ולספק הסבר אפשרי אחד אך שונה‬
‫להשתלשלות המקרה‪ ,‬תוצאותיו ובעיקר לסיבות שכך נגמר קרב אפי זה‪.‬‬
‫בלוחמת העת העתיקה היו שלושה סוג לוחמים‪ :‬פרשים ‪ −‬גברים על סוסים וכרכרות‪ .‬לוחמי חי"ר שנלחמו‬
‫בקרב יבשה כשהם נושאים חרבות וסוג מסוים של שריון‪ .‬ארטילריה ‪ −‬קשתים וקלעים‪ .‬הקלעים נשאו נרתיק‬
‫עור עם שני חבלים ארוכים מחוברים אליו‪ ,‬והניחו את הקלע בתוך הנרתיק‪ ,‬היו מסובבים אותו בתנועה סיבובית‬
‫לצד גופם‪ ,‬ולבסוף משחררים את אחד החבלים כך שהקלע נורה קדימה לעבר המטרה‪ .‬דוד היה קלע‪ .‬חשוב‬
‫להבין שזהו נשק בעל עוצמה רבה‪ ,‬בניגוד למה שאנו מרבים לחשוב‪ .‬הקלע מבצע כשבעה סיבובים בשנייה‬
‫בטרם הוא נורה‪ .‬עם שחרורו‪ ,‬מהירות הקלע היא כ‪ 31-‬מטרים לשנייה‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬האבנים בעמק האלה‬
‫מורכבות מבריום גופריתי‪ -‬חומר בעל צפיפות חומר גבוהה מאוד‪ .‬מומחים שביצעו חישוב בליסטי של קלע‬
‫כזה‪ ,‬הגיעו למסקנה כי האבן שנורתה מקלעו של דוד נעצרה בעוצמה זהה לזו של קליע בקוטר ‪ 41‬מילימטר‬
‫הנורה מאקדח‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ ,‬על פי מקורות היסטוריים אנו יודעים כי קלעים מנוסים יכלו לפגוע ולנטרל מטרה במרחק של כמעט‬
‫‪ 155‬מטר ואפילו לפגוע בציפור במעופה‪ .‬עוד נאמר‪ ,‬כי הקלעים היו הכוח המכריע נגד לוחמי החי"ר בקרבות‬
‫השונים וגוליית היה לוחם חי"ר‪ .‬משמע‪ ,‬כשדוד התקרב לגוליית ויידה את האבן לעברו הייתה לו ציפייה מלאה‬
‫לפגוע בגוליית ולהכריעו‪.‬‬
‫‪717‬‬
‫אנו רואים גם כי גוליית ציפה להילחם מול לוחם חי"ר‪" :‬לכה אליי ואתנה את בשרך לעוף השמיים ולבהמת‬
‫השדה"‪ .‬הביטוי "לכה אליי" כמו טוען "אנו הולכים להילחם קרב פנים אל פנים"‪ .‬נראה כי גם לשאול הייתה‬
‫ציפייה דומה לדו קרב של לוחמי חי"ר ולכן הוא מציע לדוד את שריונו‪ .‬לדוד אין כוונות כאלה‪ .‬הוא לא מתכוון‬
‫להילחם כך‪ .‬הרי הוא רועה צאן המיומן בקלע להגנה על עדריו מפני טורפים וחומסים אחרים‪ .‬בקלע חוזקו‬
‫ומבטחו‪ .‬נראה כי טקטיקה זו השתלמה לו לבסוף‪ .‬מול הענק הנישא‪ ,‬העוטה שריון במשקל ‪ 15‬ק"ג וכלי נשק‬
‫כבדים אחרים‪ ,‬אשר שימושיים רק בקרב פנים אל פנים‪ ,‬אבן אחת מדויקת להפליא וקטלנית לא פחות‪ ,‬הכריעה‬
‫את הכף לטובת דוד‪ .‬גוליית היווה מטרה נייחת וקלה לדוד‪ .‬כעת‪ ,‬האם נצחונו של דוד עדיין נראה בלתי סביר?‬
‫נקודה חשובה נוספת היא לא רק הטעות בהערכת דוד‪ ,‬אלא גם הטעות בהערכת גוליית‪ .‬רמזים רבים בטקסט‬
‫המקראי מצביעים על ליקויים בתדמיתו של הלוחם האדיר‪ .‬ראשית מצוין שגוליית מובל לעמק האלה על ידי‬
‫עוזר‪" :‬ונושא הצינה‪ ,‬הולך לפניו"‪ .‬מדוע הוא צריך עוזר שיצעד איתו אל נקודת הקרב? שנית‪ ,‬המקרא מדגיש‬
‫שגוליית נע בכבדות ובאיטיות‪" :‬הולך וקרב"‪ .‬רמז לקושי בתנועה ואולי אפילו נכות? לבסוף‪ ,‬ישנה האמרה‪:‬‬
‫"הכלב אנוכי‪ ,‬כי אתה בא אליי במקלות"? מדוע נאמר מקלות? הרי לדוד יש מקל אחד‪ .‬ובכן‪ ,‬מסתבר כי היו‬
‫הרבה השערות בקרב חוקרי הטקסט במשך השנים‪ .‬האם יש משהו פיסי לקוי בגוליית? נכתבו מאמרים המעלים‬
‫השערות בדבר גובהו של גוליית‪ .‬ההסבר הנפוץ והמוסכם ביותר לגובהו הוא מצב הנקרא "אקרומגליה"‪ .‬היא‬
‫נגרמת על ידי גידול שפיר בבלוטת יתרת המוח‪ ,‬הגורמת להפרשת יתר של הורמון הגדילה‪" .‬ענקים מפורסמים"‬
‫רבים סבלו מאקרומגליה‪ :‬האדם הגבוה בכל הזמנים‪ ,‬רוברט וודלאו‪ ,‬המשיך לגבוה עד מותו בגיל ‪ 14‬עד‬
‫שהתנשא לגובה ‪ 1.11‬מטר‪ .‬כמוהו‪ ,‬המתאבק "אנדרה הענק"‪ .‬ויש אף השערות שאברהם לינקולן סבל‬
‫מאקרומגליה‪ .‬למחלה זאת ישמספר תופעות לוואי מובהקות‪ .‬תופעה הלוואי הנפוצה היא ראייה כפולה או קוצר‬
‫ראייה קיצו ני‪ ,‬הנגרמים כתוצאה מלחץ של הגידול על עצב הראיה העובר בסמוך ליתרת המוח‪ .‬יש לשים לב כי‬
‫תיאורו של גוליית מתיישב עם תיאור אדם הסובל מאקרומגליה ואפילו יכול לעזור לנו בהבנת התנהגותו‬
‫במהלך היום הגורלי‪ :‬תזוזתו האיטית‪ ,‬התמיכה לה הוא נדרש כדי לרדת לעמק‪ ,‬לשדה הקרב‪ ,‬ואפילו ראייתו‬
‫הכפולה‪ ,‬כאשר הוא פונה לדוד בטענה שבא להלחם עמו במקלות‪ ,‬בשעה שלדוד היה מקל אחד בלבד‪.‬‬
‫הישראלים על הרכס ההררי הסתכלו מטה וחשבו שגוליית הוא יריב אימתני‪ .‬מה שהם לא הבינו הוא שהגורם‬
‫שנתן לגוליית את המראה העוצמתי גרם לו גם לחולשה‪ .‬ובכך לדעתי‪ ,‬ניתן ללמוד לקח חשוב עבורנו – מה‬
‫‪718‬‬
‫שנראה כיתרון מוחץ מסתיר לעתים חסרונות וחולשות רבים‪ .‬לא יהיה מוגזם לחשוב שכל קרבותיו של גוליית‬
‫הגיעו להכרעה ללא שפיכת דם אחת‪ .‬רק מראהו‪ ,‬המורא שהצליח להטיל‪ ,‬סיים קרבות עוד לפני שהחלו‪ .‬כאשר‬
‫בא הראשון שהיה בטוח בעצמו‪ ,‬בטוח בעוצמתו‪ ,‬הוכרע גוליית‪ .‬כמאמר הקלישאה‪ ,‬אל תסתכל בקנקן‪ ,‬אלא‬
‫במה שבתוכו ‪ −‬כך גם הסיפור המקראי מלמד אותנו‪ .‬האמן בעצמך‪ ,‬ביכולותיך‪ .‬אם מאיימים עליך‪ ,‬דע שבזכות‬
‫עוצמתך תצליח לעבור כל מכשול ואל תפחד מעוצמות היריב‪ −‬נצל אותן‪ ,‬על מנת להשתמש בהן נגדו‪.‬‬
‫‪719‬‬
‫לבד ‪ /‬יובל נאמן‪ ,‬רפואה‬
‫רעם אחד‬
‫מפלח את אוויר המדבר‪,‬‬
‫לא משאיר מקום לספקות‬
‫ההווה לא יהיה כבעבר‪.‬‬
‫כה קטן ואכזר‬
‫מפלח את אוויר המדבר‪,‬‬
‫משנה עולמות‪,‬‬
‫מנפץ חלומות‪.‬‬
‫כמו כלי נקישה‬
‫מפלח את אוויר המדבר‬
‫תרמיל חם‪,‬‬
‫אוויר קר‪.‬‬
‫עטוי גלימה שחורה‪,‬‬
‫משק כנפיו באוויר‪,‬‬
‫מחיר שלא ניתן להחזיר‪.‬‬
‫נשארתי אני לבד‪,‬‬
‫לבד ומבודד‪.‬‬
‫‪720‬‬
‫תמיד חברים ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫עידו וגיא היו חברים‪ .‬בגיל ‪ 1‬הם נפגשו לראשונה בכיתה א‪ ,‬והחברות נמשכה והתחזקה לאורך חיי‬
‫ההתבגרותם‪ .‬בכיתה יא הם חוו את הויכוח הקשה ביותר שלהם‪ ,‬בגלל בחורה כמובן‪ .‬רוני הייתה ילדה יפה‪ ,‬היא‬
‫אהבה את תשומת הלב שהבנים העניקו לה וגרמה להם לחשוב שהיא מעוניינת בהם‪ ,‬אך לא כך היה הדבר‪.‬‬
‫כאשר עידו סיפר לגיא שרוני שמה עליו עין‪ ,‬גיא מחה וגיחך ‪ −‬בעיניו עידו היה מקור חיזוריה‪ .‬המתחים הללו‬
‫נשארו באוויר עד לגיוסם לצבא‪ .‬שני החברים התגייסו לסיירת גולני‪ ,‬מלאי מוטיבציה ורצון להתבלט‪ .‬מסלול‬
‫ההכשרה איתגר אותם בכל המובנים‪ ,‬המשמעת והנורמות הנוקשות היוו מכשול לא פשוט עבורם‪ .‬לאחר תקופה‬
‫ממושכת בהכשרות‪ ,‬עידו נפצע‪.‬‬
‫אימון קרב המגע שהתקיים לכלל הסיירת היה כר פורה ללוחמי העתיד כדי לפתח את קשיחותם‪ .‬החיילים חשו‬
‫התרגשות וגאווה להפגין את יכולותיהם בלחימה‪ ,‬כאשר קריאות העידוד שהשמיעו הלוחמים בחדריהם טרם‬
‫הקרבות הלהיטו את האווירה המתוחה‪.‬‬
‫עידו חש כאב כבר בקרב הראשון שלו‪ ,‬משהו הרגיש לא תקין ברגלו הימנית‪ .‬כמובן שלא הייתה אופציה‬
‫לפרוש‪ ,‬הוא הרי יודע מה חושבים על הפורשים בסיירת‪" .‬חלביים"‪" ,‬עוקצים" היו רק חלק מהכינויים שלהם‬
‫זכו‪ .‬הקרבות המשיכו וכך גם ההידרדרות ברגלו של עידו‪ .‬לבסוף‪ ,‬לא יכל היה לעמוד ונאלץ להודיע למפקדו‬
‫שהוא מתקשה להמשיך‪" ,‬מתקשה" ולא "לא יכול"‪ ,‬הניסוח חשוב מאוד כדי שהמפקד יקבל את הרושם הנכון‪,‬‬
‫ועידו ידע זאת‪ .‬למחרת שלח הרופא הגדודי את עידו לבית החולים‪ ,‬שם נקבע שהוא סובל מקרע ברצועות וככל‬
‫הנראה לא יוכל להמשיך כלוחם מן המניין‪.‬‬
‫עידו לא האמין‪ .‬הוא רצה להוכיח את נחישותו למפקדיו וכעת ייאלץ לעבור מתפקיד לחימה לתפקיד אחר‪ .‬גיא‬
‫ועידו רצו תמיד להיות קרביים‪ ,‬הם חלמו על כך מגיל צעיר והסכנות שבשליחות הזו לא עלו כלל על דעתם‪ .‬הם‬
‫ראו עצמם כמגיני המולדת וחשו גאווה להתגייס למערך הלוחם‪ .‬עידו הועבר לתפקיד תומך לחימה ‪ −‬תצפיתן‬
‫בגבול עזה‪ .‬הוא ביקש את התפקיד מקציניו כדי שיוכל להישאר בגזרה יחד עם חבריו‪ ,‬אם לא כלוחם אז לפחות‬
‫כסוג של שומר מגן‪ .‬התצפיתנים היו "האח הגדול" של כוחות הקרקע בלחימה‪ .‬גיא סיים מסלול והוכשר כלוחם‬
‫‪721‬‬
‫בסיירת‪ ,‬כולם שמחו בשבילו‪ .‬אך שמחתו של עידו הייתה מהולה בתחושת החמצה‪ ,‬הוא לא רצה להראות זאת‬
‫לגיא כדי לא להרוס את החגיגה‪.‬‬
‫מבצע "עמוד ענן" התחיל לאחר חיסול רמטכ"ל חמאס‪ .‬המחבלים החלו לירות טילים לעבר ישובי הדרום‪ ,‬ואנו‬
‫הגבנו בהפצצות משגרי הקאסמים‪ .‬לבסוף הוחלט על כניסת כוחות בהיקף מצומצם‪ .‬הסיירת נבחרה להוביל‬
‫כוח קטן של לוחמים כדי לחטוף מספר משגרי קאסמים בעת הכנתם לשיגור‪ .‬מטרתם הייתה לתחקר אותם‬
‫בישראל ולקבל מידע על אודות מיקומם של מחסני הנשק והמפעלים לייצור רקטות‪ .‬גיא היה לוחם צעיר אך‬
‫מכיוון שעבר בהצטיינות קורס צלפים‪ ,‬הוא נבחר להצטרף לכוח‪ ,‬וחבריו קינאו בו‪ .‬הכוחות הלוחמים הגיעו‬
‫למוצב "שקד" שהיה בסיסים של התצפיתנים‪ ,‬כ‪ 3-‬ק"מ מגבול עזה‪.‬‬
‫עידו הופתע לגלות שגיא מאוייש למבצע‪ ,‬זה היה תכנון נועז שאינו מתאים ללוחמים צעירים וחסרי ניסיון‪.‬‬
‫מפקד הכוח תידרך את הכוחות ליידע אותם על האיומים בגזרה‪ ,‬על מנהרות המחבלים שעלולות לצוץ בכל‬
‫מקום‪ ,‬וחזר שוב ושוב על כך שאיננו רוצה עוד מקרה של חייל חטוף בצבא‪ .‬עידו נבחר לאייש את בלון‬
‫התצפית שהתנופף לגובה של כ‪ 455-‬מטר מעל האדמה‪,‬ממנו ניתן היה לצפות על שטח של כמה קילומטרים‬
‫בסמוך לגדר‪.‬‬
‫אך תפקידו היה שולי‪ ,‬כיוון שהכוחות זכו לליווי של מטוסים זעירים ללא טייס ששמרו על הכוח מלמעלה‬
‫במשך הביצוע כולו‪ .‬אלוף פיקוד הדרום נתן את הפקודה וכוח הסיירת החל לנוע‪ .‬האווירה הייתה מתוחה‪ ,‬כולם‬
‫חשו פחד דרוך‪ .‬גיא ידע שהוא הצעיר מכולם‪ ,‬ושזה היה המבצע הראשון שלו‪ .‬הביצוע התנהל כמתוכנן‪ .‬גיא‬
‫התמקם בתצפית והחל לסרוק את השטח‪ ,‬ושאר הכוח המשיך פנימה אל תוך היעד‪ .‬עידו שם לב שהוא מזהה‬
‫בתצפית את חברו ‪ −‬הרי שניהם היו לוחמים צעירים ועל כן קיבלו תפקיד שולי יחסית‪ .‬הכדור הראשון נורה‬
‫כאשר מפקד הכוח עבר סמוך לבית קומות‪ ,‬צרור של נשק אוטומטי שנורה מהקומה השנייה הרעיד את האוויר‬
‫‪ −‬הכוח הותקף‪ .‬גיא שמע זאת והחל להיכנס ללחץ‪ ,‬הוא היה במרחק מה משאר הכוח ולא ידע בדיוק מה‬
‫מתרחש בעת הלחימה‪ .‬נשק הצלפים של גיא סרק את השטח ביתר שאת‪ ,‬בחיפוש אחר מחבלים‪ .‬אצבעותיו‬
‫החלו מזיעות והדופק שלו התגבר‪ .‬לימודיו בקורס הצלפים הכינו אותו למצבים הללו‪ ,‬אך בשל מפקדיו‬
‫שהזהיריו מפני אירוע חטיפה‪ ,‬הוא פחד‪ .‬פליטת הכדור התרחשה כאשר גיא זיהה תנועה של גוף שרץ ממקום‬
‫הירי לכיוון בית סמוך‪ .‬הוא חשב שמדובר במחבל בורח ולפני שהחליט בינו לבין עצמו כיצד לנהוג‪ ,‬הכדור‬
‫‪722‬‬
‫נורה והגוף נפל‪ .‬עידו חש מחוץ לעניינים‪ .‬הייתה לחימה רבה אך בלון התצפית שלו לא הבחין בכך‪ .‬הוא ראה‬
‫את נקודת התצפית שממנה תצפת גיא וניסה לדמיין מה עובר לו בראש‪ .‬מפקדיו של עידו כלל לא התעניינו‬
‫בצילומים שלו‪ ,‬ההתרחשות העיקרית נראתה בצגי המסך של מפעילי המטוסים‪.‬‬
‫עידו זיהה מיד את אדם הבורח‪ ,‬וכמו כן את נפילתו‪ .‬משהו נראה לו מוזר‪ ,‬והוא החליט להתעמק בצילומים‪.‬‬
‫כעת לא היה לו ספק שהדמות הייתה אישה שהחזיקה ילדה ולכן היא נראתה בצילומים גדולת מימדים‪ .‬עידו לא‬
‫האמין כיצד נקלע למצב הזה‪ .‬ככל הנראה גיא‪ ,‬חברו הטוב הרג בטעות אישה‪ ,‬והוא היחיד שהיה עד לכך‪,‬‬
‫לפחות בשלב זה‪ .‬מחשבותיו התרוצצו במוחו‪ .‬הוא לא ידע מה לעשות בצילומים הללו‪ ,‬כיוון שאם צריך לפעול‬
‫אז עכשיו זה הזמן‪ .‬גיא הבין לאחר כמה דקות את גודל הטרגדיה‪ .‬הוא הביט דרך הכוונת של נשקו בגופה‬
‫ששכבה על הרצפה‪ ,‬וחש פחד‪ .‬הוא לא ידע כיצד לפעול‪ .‬חייו התהפכו בין רגע‪ ,‬ובכל זאת החליט לא לספר על‬
‫כך לאיש‪ .‬הלחימה הייתה סבוכה‪ ,‬כך שניתן היה לומר בתחקיר כי האישה מתה מכדור תועה של אחד‬
‫המחבלים‪ .‬כמו כן‪ ,‬גיא קיווה שלא יהיה תיעוד לאירוע‪ ,‬כיוון שהוא התרחש בשולי הלחימה‪.‬‬
‫הכוח לא הצליח לבצע את המשימה‪ ,‬אך פגע במספר מפגעים‪ .‬בהגיעם למוצב "שקד"‪ ,‬עידו תפס את גיא ולקח‬
‫אותו לצד‪ .‬הוא זיהה מיד את מצבו הקשה‪ ,‬הרי הם הכירו שנים ארוכות ומעולם לא הגיעו לנקודת קיצון‬
‫שכזאת‪ .‬עידו שאל את גיא מה בדיוק קרה שם‪ ,‬וציין שהוא היחיד שראה זאת‪ .‬גיא זיהה מיד את ההזדמנות‬
‫ורצה לשכנע את עידו להסתיר את הקלטת הזו‪ ,‬ואמר שהוא כבר ידאג להסבר חלופי בתחקיר‪ .‬אך עידו שיכנע‬
‫אותו לספר בתחקיר את האמת לאמיתה‪ .‬בעקבות התחקיר גיא נשלח לכלא הצבאי לחצי שנה‪.‬‬
‫לאחר עשרים שנה הם ייזכרו במקרה המצער‪ ,‬וגיא יאמר לעידו שבזכותו כעת הוא יכול לחוש שחרור ‪ −‬את‬
‫הטרגדיה לא ניתן להשיב אך עצם ההתוודות מנעה ממנו שנים של ייסורים‪ .‬הרי זה פשוט להיות חברים בעת‬
‫שגרה כשהכל נחמד‪ ,‬אך הרגעים הקשים הם אלו שבוחנים חברות אמיתית‪.‬‬
‫‪723‬‬
‫פצעי מלחמה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬כלכלה‬
‫מחול‪ .‬ריקוד שדים בין ניצוצות‪.‬‬
‫צרורות של כדורים‪ ,‬רימונים‪ ,‬צלילי ִׂנצרות‪.‬‬
‫קולות אימים‪ ,‬אש‪ .‬יורים כאילו אין מחר‪.‬‬
‫פתאום שקט‪ ,‬דממת מוות‪.‬‬
‫מביטה אל רגלי הפצועה ומתפללת‪ .‬חושך‪.‬‬
‫מתעוררת אל אורות ניאון‪ .‬רופאים ואחיות מכל עבר‪.‬‬
‫שיכוך כאב עם מורפיום ואקמול‪ .‬חיטוי‪ ,‬חבישה‪,‬‬
‫ושוב מביטה אל פאנלים לבנים בתקרה של מסדרון‪.‬‬
‫כואבת‪ ,‬שותקת‪ ,‬אוכלת‪ .‬חוזרת אל הבית וממשיכה להתפלל‪.‬‬
‫אחרי כמעט חודשיים בשדה הקרב‪ ,‬חוזרת לרחוב סואן‪.‬‬
‫ראשים‪ ,‬פנים‪ ,‬צפצוף של רכבים‪ .‬נבלעת בין ההמון‪.‬‬
‫כאב הפצע מעמיק‪.‬‬
‫אין איש יודע על קרבות‪ ,‬אין איש שומע הפגזות‪.‬‬
‫סרטים‪ ,‬פרסומות ומסכים‪ .‬כאן אלוהי הרייטינג מחליטים‪.‬‬
‫הלב מדמם‪ ,‬כאב הפצע כבר נשכח‪.‬‬
‫‪724‬‬
‫מסיבות‪ ,‬סמים‪ ,‬אורות הזרקורים‪ .‬מוזיקה מאלחשת גם חושים‪.‬‬
‫כולם כאן רוקדים‪ ,‬ורק אני זוכרת קרבות בשדה מוקשים‪.‬‬
‫מחלימה‪ .‬חוזרת אל התופת‪ ,‬כעת מרגישה שלווה‪.‬‬
‫לרגע קט‪ ,‬דיסוננס שמצמרר עובר בי ונרגע‪.‬‬
‫נשק‪ ,‬קסדה‪ ,‬אפוד‪ .‬מביטה למעלה לשמים וחושבת‪.‬‬
‫מדינה אחת בלבד‪ ,‬שני עולמות נפרדים‪.‬‬
‫מה כואב יותר מזה?‬
‫‪725‬‬
‫החובשת ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬פסיכולוגיה‬
‫האוטובוס עצר באמצע המדבר‪.‬‬
‫"זה ממש אחרי חוות היענים"‪ ,‬אמר הנהג וסגר אחריה את הדלת‪.‬‬
‫נעמי התחילה ללכת בשממה‪ ,‬מגניבה מבטים לעבר היענים‪.‬‬
‫בטח כיף להיות יען‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬חצי בצחוק חצי בעצב‪ .‬להסתובב בחווה ולא לעשות כלום כל היום‪.‬‬
‫גדר הבסיס הבהיקה בשממת המדבר‪" .‬אני למרפאה"‪ ,‬אמרה בהיסוס לשומר‪ .‬הוא סימן בידו בכיוון כללי‬
‫והמשיך לדבר עם הבחורה שעמדה לידו‪.‬‬
‫שני אמבולנסים בישרו על הכניסה למרפאה ‪ −‬בניין לבן‪ ,‬צבאי וחסר אופי‪.‬‬
‫בטרם הספיקה להיכנס‪ ,‬קפצו עליה בחור ובחורה‪ ,‬לבושים במכנסיים צבאיים ומעליהם חלוק לבן‪" .‬את חובשת‬
‫חדשה? איזה יופי! סוף‪-‬סוף חובשים חדשים!"‬
‫הם התחילו ללכת‪ ,‬והיא אחריהם‪" ,‬זה חדר הטיפולים‪ ,‬מחר נטע תסביר לך מה עושים שם‪ ,‬זה חדר חלוקת‬
‫תרופות‪ ,‬אף אחד לא באמת יושב שם‪ ,‬ואלה המגורים שלנו"‪ ,‬הסבירה הבחורה ומשכה אותה לתוך מסדרון‬
‫ארוך‪ .‬הם נכנסו לתוך החדר הראשון בסוף המסדרון‪.‬‬
‫"כאן אפי ירה לעצמו בראש"‪ ,‬אמר הבחור והחווה בידו לעבר שני חורים בתקרה‪ .‬נראה כי היה ניסיון לכסות‬
‫אותם בטיח‪.‬‬
‫הם הסתכלו עליה בציפייה‪ ,‬כאילו מחכים שתתחיל לבכות‪ ,‬או לפחות תיראה מבוהלת‪ ,‬וכשנוכחו שזה לא יקרה‬
‫המשיכו באכזבה קלה‪" ,‬הוא היה אחראי תרופות כאן במרפאה‪ .‬פעם‪ ,‬כשהחובשים עוד היו הולכים עם נשק‪.‬‬
‫הייתה לו גישה לכל הסמים שיש כאן‪ ,‬אז הוא התמסטל והתאבד"‪.‬‬
‫הקיר מחוץ לחדר שבו אפי קיפח את חייו היה מלא בתמונות שלו‪ ,‬במכתבים ובהספדים של אנשים שאהבו‬
‫אותו‪ ,‬ושסיפרו כמה צעיר היה וכמה מוצלח‪.‬‬
‫‪726‬‬
‫הסיפור באמת העציב את נעמי‪ ,‬אך הדבר היחיד שיכלה לחשוב עליו היה מה יהיה לאנשים לכתוב עליה אם‬
‫היא תמות עכשיו‪ .‬היא הרי לא עשתה כלום‪ ,‬לא השיגה כלום‪ .‬הסתובבה בעולם ללא מטרה‪ ,‬ללא תכלית‪.‬‬
‫למחרת התעוררה ללא חשק‪ ,‬ויצאה מהמגורים למרפאה‪.‬‬
‫"אני נטע‪ ,‬סמלת המרפאה‪ ,‬ואני אראה לך איך דברים עובדים פה"‪ .‬כמה שעות הלכה אחרי נטע לכל מקום‬
‫והקשיבה לה כשדיברה על חוקי המרפאה בחשיבות עצמית‪" .‬טוב‪ ,‬זה חדר הטיפולים‪ .‬את יודעת‪ ,‬המקום אליו‬
‫מגיעים החיילים כדי להתלונן על בעיות שאין להם‪ .‬זאת סיגל‪ ,‬תהיי איתה ותסתכלי מה היא עושה"‪ .‬נטע‬
‫יצאה מהחדר והשאירה אותה עם בחורה שמנמנה ונעימה שחייכה אליה‪ .‬נראה שסיגל שולטת בעניינים בקור‬
‫רוח‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬יש איזו מסיבה שאנחנו עושים‪ .‬זלמן משתחרר‪ ,‬אז אני הולכת לרבע שעה‪ ,‬תישארי פה לבד‪ ,‬טוב?"‬
‫אמרה סיגל לאחר שעה‪ .‬לבה של נעמי צנח לרצפה‪' .‬איך אני אסתדר פה לבד'? חשבה לעצמה בבעתה‪.‬‬
‫עדיין לא הספיקה סיגל לצאת‪ ,‬ולחדר נכנס חייל מילואים מלא בוץ וצנח על רצפת חדר הטיפולים‪ .‬נעמי רצה‬
‫מיד לחדר הרופא והזעיקה אותו לחדר‪ .‬כשחזרה‪ ,‬מלווה ברופא‪ ,‬החייל כבר פקח את עיניו‪ " .‬שימי לו עירוי‬
‫ליטר סיילין"‪ ,‬הפטיר לעברה הרופא ויצא מהחדר‪.‬‬
‫נעמי הסתובבה בחדר בחוסר מנוחה‪ .‬איפה הסיילין הזה‪ ,‬איך אני אפתח לו וריד עכשיו‪ .‬טוב‪ ,‬קחי את עצמך‬
‫בידיים‪ ,‬לא צריך לעשות פדיחות על היום הראשון‪ ,‬הרגיעה את עצמה‪ ,‬וניגשה לחייל החצי מעולף‪.‬‬
‫היא ניסתה להכניס את העירוי‪ ,‬לא הצליחה‪ ,‬נלחצה‪ ,‬ניסתה שוב ושוב לא הצליחה‪ .‬תחושת חרדה עטפה אותה‪.‬‬
‫היא קראה לסיגל‪ .‬היא הגיעה והכניסה את העירוי‪ " .‬לא נורא"‪ ,‬אמרה סיגל בעדינות‪" ,‬זה קורה לכולם‬
‫בהתחלה"‪.‬‬
‫"כישלון‪ ,‬אני פשוט כישלון‪ ,‬אני לא יכולה לעשות שום דבר"‪ ,‬מלמלה לעצמה נעמי באותו לילה לפני השינה‪.‬‬
‫‪727‬‬
‫"שמישהי תקום עכשיו!" נשמעה צרחה מחוץ לחדר באמצע הלילה‪ .‬נעמי יצאה מהחדר בבהלה‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים עוד חובשת לצוות כוננות‪ .‬אה‪ ,‬יופי‪ ,‬את ערה‪ ,‬בואי!" צעק אחד החובשים ומשך את נעמי‬
‫לכיוון המרפאה‪.‬‬
‫היא הספיקה לנעול נעליים ולזרוק על עצמה את המדים‪ ,‬ורצה במהירות לכיוון האמבולנס‪.‬‬
‫"יאללה‪ ,‬יאללה‪ ,‬אין זמן‪ ,‬תיכנסו כבר‪ ,‬מישהו ירה בעצמו"‪ .‬הלב של נעמי פעם בחוזקה‪ .‬מה היא עושה פה?‬
‫היא רק הגיעה למרפאה‪ ,‬היא לא תדע מה לעשות‪.‬‬
‫האמבולנס עצר מחוץ למאהל של חיילי מילואים‪" .‬זה כאן"‪ ,‬צעק אחד החיילים וכיוון אותם לאוהל‪ .‬על אחת‬
‫המיטות שכב חייל מגואל בדם‪.‬‬
‫שלושת החובשים עמדו קפואים במקום‪.‬‬
‫נעמי התאוששה ראשונה וניגשה לבחור‪ .‬הדבר הראשון שראתה היה חור כניסת כדור ברגל‪ .‬היא הוציאה חוסם‬
‫עורקים מהכיס והחלה לקשור אותו בכוח סביב רגלו של החייל‪ " .‬בבקשה תעזרי לי"‪ ,‬אמר החייל ולפת את‬
‫ידה‪ ,‬כשהבעת פחד על פניו‪" .‬הכול יהיה בסדר"‪ ,‬היא שמעה את עצמה אומרת בקול בטוח‪ ,‬מרגיע‪.‬‬
‫החובשים האחרים עזרו לשים אותו על אלונקה ולהכניס אותו לאמבולנס‪ .‬בנסיעה למרפאה הבחינה בכתם דם‬
‫שמתחיל להיווצר באזור הבטן של החייל‪" .‬יש לו עוד כדור בבטן! בואו ניסע ישר לבית החולים"‪ ,‬היא צעקה‪.‬‬
‫החייל התחיל לאבד את ההכרה‪.‬‬
‫"איך קוראים לך?" היא שאלה‪ ,‬בניסיון להשאיר אותו ער‪.‬‬
‫"מוטי"‪ ,‬הוא מלמל‪" ,‬הרגשתי שאני לא צריך לבוא למילואים האלה"‪ ,‬אמר וחצי חיוך עלה על פניו‪.‬‬
‫"עוד מעט נגיע לבית החולים והכול יהיה בסדר"‪ ,‬הרגיעה‪ .‬היא הסתכלה על מוטי‪ .‬הוא היה מחוסר הכרה‪.‬‬
‫הם רצו עם האלונקה למיון‪" .‬מישהו אחד צריך להישאר איתו‪ .‬כל השאר משוחררים"‪ ,‬אמרה האחות בכניסה‪.‬‬
‫נעמי נשארה‪ .‬הבהילו את מוטי לחדר ניתוח‪ .‬היא חיכתה בחדר ההמתנה‪.‬‬
‫הרופא יצא אחרי שעתיים‪" ,‬הוא יהיה בסדר‪ ,‬מזל שהבאתם אותו מהר"‪.‬‬
‫‪728‬‬
‫נעמי נשמה לרווחה‪.‬‬
‫בדרך חזרה לבסיס הרגישה תחושה מוזרה שעוטפת אותה‪ ,‬תחושת מלאות‪ .‬החור שנמצא עמוק בפנים ושליווה‬
‫אותה בחודשים האחרונים התחיל להתמלא‪ ,‬והריקנות שלו לא צרמה עוד‪.‬‬
‫"כל הכבוד! שמעתי שתפקדת ממש טוב באירוע"‪ ,‬אמרה נטע‪.‬‬
‫"ואני חשבתי שלא ייצא ממך כלום אחרי התקרית עם העירוי"‪ ,‬חייכה סיגל וקרצה‪.‬‬
‫כולם עמדו במועדון של המרפאה ותיחקרו את שלושת החובשים שהיו באירוע‪ .‬הם הקשיבו לשי שסיפר‬
‫בהתלהבות איך נעמי הוציאה את חוסם העורקים כאילו יש מאין‪" .‬טובה הצעירה הזאת"‪ ,‬הוא סיים את סיפורו‪.‬‬
‫נעמי חייכה והלכה לישון בחדר‪ .‬תחושת שלווה עטפה אותה‪.‬‬
‫"יאללה‪ ,‬את יכולה לצאת הביתה‪ ,‬אחלה שבוע ראשון היה לך"‪ ,‬אמרה נטע למחרת בבוקר‪.‬‬
‫נעמי עלתה לאוטובוס‪ .‬מסתבר שהייתה תחנה קרובה יותר מזו בה ירדה לפני חמישה ימים בדרך לבסיס‪.‬‬
‫אותו נהג שהסיע אותה ישב מאחורי ההגה‪" .‬אני רואה שבסוף מצאת את הדרך לבסיס"‪.‬‬
‫נוף המדבר בחלון היה שליו ויפה‪ ,‬גבעות של חול בצבע זהב‪.‬‬
‫האוטובוס עבר ליד חוות היענים‪.‬‬
‫נעמי הסתכלה עליהם וחשבה‪ :‬בטח עצוב להיות יען‪ .‬להסתובב ככה בחווה כל היום‪ ,‬ללא תועלת‪ ,‬ללא מטרה‬
‫בחיים‪.‬‬
‫היא חייכה לעצמה ונרדמה‪.‬‬
‫‪729‬‬
‫הרופא – נלחם בכאב ‪ /‬עילום שם‪ ,‬רפואה‬
‫רופא ‪ −‬נלחם בכאב‪,‬‬
‫המשורר ‪ −‬שואב ממנו את השראתו‪.‬‬
‫הראשון ‪ −‬מחזיק בפנים‪ ,‬שומר בלב‪,‬‬
‫השני ‪ −‬חושף אותו לעיני כל‪.‬‬
‫כיצד זה שני אלה‪,‬‬
‫השונים‪,‬‬
‫הנמצאים בשני קצוות הדעת וההשכלה‪,‬‬
‫שניים שאמורים להיות פרודים‪ ,‬זרים ‪−‬‬
‫כיצד זה מתקיימים הם באותה הברייה?‬
‫‪730‬‬
‫ממלכת אי‪-‬הוודאות ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬הנדסת חשמל‬
‫שעת ערבית‪ .‬הצללים התפשטו להם זה מכבר על קירות החדר‪ ,‬סוגרים עליי אט‪-‬אט‪ ,‬בעוד אני חוסה תחת הילת‬
‫מנורת הלילה שלראשי‪ .‬אני שוכב במיטה במדים מרופטים כבר יותר מיממה‪ .‬אינני מוצא את הכוחות לקום‪ .‬אני‬
‫מתחבא מהעולם באמתלה של עייפות‪.‬‬
‫"לוי‪ ,‬לוי‪ ,‬מישהו ראה את לוי?!" אני שומע את הצעקות מחוץ לחדרים‪ .‬אני מזהה את הקול הקורא לי‪ ,‬אך‬
‫בוחר להתעלם‪ .‬באיטיות אני מפנה את גבי אל דלת החדר‪ ,‬מביט ושוקע אל תוך האור של מנורת הלילה‪ ,‬מנסה‬
‫להיזכר ולהיאחז ברגע בו הכול התחיל‪.‬‬
‫קור‪ .‬קור מדברי ‪ −‬זה הדבר הראשון שאני נזכר בו‪ ,‬וכל עורי מצטמרר‪ .‬כמו כל דבר במדבר‪ ,‬גם הקור מגיע‬
‫בשקט‪ .‬הוא לא דומה לקור הצפוני שניתך בך‪ ,‬בועט ומוציא לך את האוויר מהריאות בעוד אתה מנסה להימלט‬
‫על נפשך‪ ,‬אחוז טירוף‪ .‬הקור במדבר מתיישב בשקט לידך ועוטף אותך‪ .‬חושיך מתערפלים ואתה כמו מתמסר‬
‫אליו‪" .‬לא אמרו להם שמלחמות לא עושים בחורף?" סיננתי בין שיניי‪.‬‬
‫לא הקור ‪ −‬הציניות והאדישות הן אלו שחדרו אל העצמות‪ .‬כבר מזמן הפסקנו להאמין בסיסמאות ובמטרות‬
‫גדולות‪ .‬ידענו שאנחנו לא נמצאים כאן כדי להגן על המולדת או כדי להרים את מורל העם‪ ,‬אפילו לא כדי‬
‫לשקם את כוח ההרתעה‪ .‬הבנו שאנחנו לא יותר מכלי משחק בידי פוליטיקאים שהמצפון המוסרי אבד להם‬
‫מזמן והכסא לבדו הוא שמכלכל את צעדיהם‪" .‬מה אני עושה פה?! אני אמור להשתחרר בעוד שבועיים!"‬
‫רציתי לצעוק‪ ,‬אבל במקום זאת מילאתי את פי בעשן הסיגריה ששאפתי לריאות בתקווה להתחמם‪.‬‬
‫ישבנו במעגל‪ ,‬צוות אחד שחי‪ ,‬נושם‪ ,‬אוכל וישן יחד כבר כמעט שלוש שנים‪ .‬נשענו על הציוד וניסינו לתפוס‬
‫תנומה אחרונה לפני שהכול יתחיל‪ .‬הסתכלתי על מעגלים שכנים של צוותים צעירים יותר בפלוגה‪ .‬הם היו‬
‫חסרי מנוחה והתעסקו באובססיביות בציוד‪ ,‬שאותו הם סידרו‪ ,‬קשרו ופירקו‪ ,‬רק כדי להרכיבו מחדש‪.‬‬
‫האדרנלין לא נתן להם מנוח‪ .‬לא היה הבדל רב בינם לבינינו‪ ,‬מלבד ההכרה שמהר מאוד תתחלף תחושת‬
‫האדרנלין המציף בתשישות ובאי‪-‬ודאות‪ ,‬כמו ערפל סמיך שיורד סביבך ומכביד על צעדיך עד כי אינך יודע‬
‫מאין באת ולאן אתה הולך‪.‬‬
‫‪731‬‬
‫ידעתי כי בבת אחת הכול יכול להשתנות‪ .‬כך הם פני הדברים בשדה הקרב‪ ,‬או כפי שנהגנו לכנותו‪" :‬ממלכת‬
‫אי‪-‬הוודאות"‪.‬‬
‫"שתי קטנות לתזוזה"‪ ,‬הכריז מזרחי הקצין‪.‬‬
‫זה באמת קורה‪ ,‬נכנסים‪.‬‬
‫הבזקי ההפגזות האירו את שמי הלילה‪ ,‬והדי הפיצוצים מילאו את המרחב‪' .‬הפעם זה נראה רציני'‪ ,‬חשבתי‬
‫לעצמי‪ ,‬אך מהר מאוד התבדיתי‪ .‬כשהגענו לפאתי העיר והתמקמנו בעמדה שלטת‪ ,‬קיבלנו פקודה להתכונן‬
‫לשהייה‪ .‬מנקודה זו כבר היה לי ברור שלא נתקדם‪ .‬אחרי הכל‪ ,‬המחמאות כבר חולקו וכל בעלי השררה‬
‫הצטיירו כמצביאים מוכשרים‪ .‬להיכנס ולטהר את קיני המחבלים המשליטים טרור על האזרחים עלול רק‬
‫לקלקל זאת‪.‬‬
‫במשך יומיים חיפשנו איך להעביר את השעות‪ ,‬בלי מושג מה יקרה בעוד דקה או מהו הלך הרוחות בעורף‬
‫באשר לשהייה שלנו כאן‪.‬‬
‫"לוי"‪ ,‬קרא לי מזרחי‪" ,‬אתה עובר לחולייה הרפואית‪ ,‬החובש שם 'איבד את זה' אתה מחליף אותו"‪.‬‬
‫הצטרפתי לנגמ"ש של החולייה הרפואית‪ .‬למעשה היה מדובר בתובה של טנק סורי ישן‪ ,‬כאשר הכניסה אליו‬
‫הייתה דרך כבש צר הממוקם בחלקו האחורי‪ .‬מעבר בכבש המואר אל הנגמ"ש האפל נדרשו לעיניי כמה שניות‬
‫הסתגלות‪.‬‬
‫"אהלן‪ ,‬אני החובש המחליף"‪ ,‬הצגתי את עצמי‪.‬‬
‫אט‪-‬אט ראייתי שבה אליי וזיהיתי שלוש דמויות יושבות ושותקות‪.‬‬
‫ניסיתי לפנות אליהן בשנית‪" :‬מי המפקד פה?"‬
‫הדמות בפינה הרחוקה ליד ההגאים ענתה לי בלחישה‪" :‬הקצין שהיה פה התחרפן‪ ,‬פינו אותו‪ .‬מחכים לקצין‬
‫מחליף"‪.‬‬
‫‪732‬‬
‫אחרי כמה דקות שיחה התבהרה בפניי התמונה‪ .‬הדמות שישבה במרכז הנגמ"ש הייתה יוני‪ ,‬הפרמדיק שהגיע‬
‫לפני שבוע ליחידה וכבר נדרש למלא את תפקיד האחראי הרפואי בחוליה‪ .‬שתי הדמויות שישבו ליד ההגאים‬
‫היו אסף וגלבוע‪ .‬שני טירונים‪ ,‬חודשיים בצבא‪ ,‬שסופחו לטובת התפעול של הנגמ"ש‪ .‬הם בדיוק הגיעו לעמדות‬
‫השהייה כאשר לפתע הוזעקו לפנות פצוע במצב קשה‪ .‬הם ניסו להצילו בדרכם לנקודת הפינוי אך לשווא‪.‬‬
‫הפגיעה הייתה קשה מדי‪ .‬החובש והקצין‪ ,‬גם הם חסרי נסיון קרבי‪ ,‬לא עמדו במראות וסירבו לחזור חזרה‪.‬‬
‫באותו רגע הבנתי שככל הנראה גם הקצין המחליף לא יהיה בעל נסיון קרבי עשיר ולכן עליי מוטלת האחריות‬
‫לשמור על יכולת התפקוד המנטלית של החוליה‪.‬‬
‫בשלוש וחצי לפנות בוקר האזנתי למכשיר הקשר‪ .‬בעוד חצי שעה אעיר את גלבוע שיחליף אותי‪ .‬מחוגי השעון‬
‫הזדחלו‪ .‬נדמה שהזמן עמד מלכת‪ .‬הסתכלתי בסלידה על מכשיר הקשר וקיוויתי שמישהו יקרא לנו וישים קץ‬
‫לרעש המונוטני והמרדים שלו‪ .‬מייד נתקפתי ברגשי אשמה‪ :‬הרי אם יקראו לנו זה יהיה סימן שמישהו נפצע‪.‬‬
‫כחצי שעה לאחר שגלבוע החליף אותי העיר אותי יוני‪" :‬קום‪ ,‬קום‪ ,‬קיבלנו קריאה"‪.‬‬
‫היינו בתנועה‪ .‬חבשתי קסדה ואפוד‪ ,‬דרכתי את הנשק ויוני ואני התחלנו מייד בפריסה של הציוד הרפואי‪ .‬לאחר‬
‫כמה דקות הנגמ"ש נעצר‪ .‬הכבש הורד וגל עשן מילא את הנגמ"ש‪ .‬צעקות נשמעו‪" :‬תרימו אותו פנימה‪ ,‬מהר!‬
‫מהר!" היטנו על הצד את האלונקה עם הפצוע כדי שתעבור בכבש הצר והכנסנו אותה לבטן הנגמ"ש‪.‬‬
‫הנגמ"ש התחיל לדהור לעבר נקודת הפינוי‪ ,‬בעוד אני ויוני פתחנו בסכימת הטיפול‪ .‬לא הייתה תגובה‪ .‬לא דופק‬
‫ולא נשימה‪ .‬יוני התחיל לבצע החייאה‪ ,‬בעוד אני ממשיך בסקירה של המדדים ובנסיון לזהות את גורם הפגיעה‪.‬‬
‫גזרתי את המדים וסחטתי את איברי הפצוע‪ ,‬תחילה הרגליים‪ ,‬בהתקדמות כלפי מעלה‪ .‬כשהגעתי לאיזור הפנים‬
‫ולא הבחנתי בדבר חריג‪ ,‬חששתי כי פיספסתי‪ .‬העברתי את ידי על הפנים על מנת לוודא ומשם המשכתי לעורף‬
‫וחשתי בנוזל שניגר בין אצבעותיי‪ .‬מיהרתי להוריד את הקסדה ולעיניי התגלתה הזוועה ‪ −‬החלק האחורי של‬
‫הראש נשאר בתוך הקסדה‪.‬‬
‫‪733‬‬
‫"מאה מטר לנקודת הפינוי‪ ,‬תתכוננו!" התיישבתי לאחור ובידי הקסדה‪ .‬יוני המשיך בפעולת ההחייאה‪ .‬נעצרנו‪.‬‬
‫ניסיתי להפסיק את יוני‪" .‬הוא מת‪ ,‬עזוב אותו‪ ,‬הוא מת"‪ .‬הראיתי לו את הקסדה‪ ,‬אבל יוני המשיך בנסיונות‬
‫ההחייאה כאחוז טירוף‪.‬‬
‫אני ואסף נאלצנו לגרור אותו בכוח בזמן שהרופא קבע את המוות ואנשי הרבנות הצבאית הסתערו על הנגמ"ש‬
‫והוציאו ממנו את כל מה שהדם נגע בו‪ .‬החלפנו ציוד‪ ,‬עלינו על הנגמ"ש וחזרנו פנימה‪ .‬הדרך חזרה הייתה‬
‫שקטה‪ .‬כולם חיפשו במה להתעסק‪ ,‬ונדמה כי הייתה ארוכה יותר‪.‬‬
‫בלילה ישנתי במעלה הכבש כשדם מרוח על קיר הנגמ"ש שלצדי‪" .‬לעזאזל עם הרבנות הצבאית‪ ,‬שום דבר הם‬
‫לא עושים כמו שצריך"‪ ,‬ממלמלתי לעצמי לפני שנרדמתי‪.‬‬
‫"לוי‪ ,‬לוי"‪ ,‬הקצתי‪" ,‬לוי‪ ,‬מה נסגר איתך? לא שמעת שאני קורא לך?"‬
‫מזרחי ניער אותי‪" .‬לא‪ ,‬לא שמעתי‪ .‬מצטער"‪ ,‬שיקרתי‪.‬‬
‫"קום‪ ,‬קום‪ ,‬יאללה‪ ,‬כבר מסריח פה משינה‪ .‬בעוד חמש דקות יש תדריך יציאה הביתה‪ .‬ארבעים וחמישה יום‪,‬‬
‫אתה בטח מתגעגע לחברה‪ ,‬לא?"‬
‫"כן‪ ,‬בטח מתגעגע"‪ ,‬התיישבתי ועניתי בתקווה שילך ויעזוב אותי בשקט‪.‬‬
‫מזרחי פתח את הדלת‪ .‬בדרכו החוצה הסתובב ושאל אותי‪" :‬תגיד‪ ,‬הכול טוב איתך? מה קרה שם? אתה אולי‬
‫רוצה לפגוש קב"ן או משהו?"‬
‫לרגע החוורתי‪" .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬מה פתאום"‪ ,‬עניתי מהר מדי‪" ,‬רק זה מה שחסר לי‪ .‬שיחשבו שאני משוגע"‪ ,‬הוספתי‬
‫בנסיון לעדן את התשובה‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬בכל אופן טוב שחזרת‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬טוב שאתה פה‪ ".‬חתם מזרחי וסגר מאחוריו את הדלת‪.‬‬
‫‪734‬‬
‫"ואולי באמת טוב שאני פה"‪ ,‬תהיתי לעצמי‪" ,‬כי בין כל הסבל והמוות מישהו צריך לנסות ולשמור על החיים"‪.‬‬
‫כחלק משרותי כחובש קרבי נתקלתי בסיטואציות שבהן נדרשתי לא פעם לטפל גם באותם אנשים אשר נשלחנו‪,‬‬
‫אני וחברי‪ ,‬לעצור‪ .‬פעמים רבות התחבטתי במתח הקיים בין היותי לוחם מן השורה לבין היותי חובש אשר‬
‫נשבע להושיט יד עוזרת אם לאוהב ואם לאויב‪ .‬וודאי שהדבר קשה שבעתיים תוך כדי תנאי הלחץ שבהם‬
‫הטיפול מתבצע תחת אש‪ .‬אך לבסוף‪ ,‬בכל אחד ואחד מהמקרים‪ ,‬ללא יוצא מן הכלל‪ ,‬השתדלתי לתת את‬
‫הטיפול הטוב ביותר לכל אדם‪ ,‬באשר הוא אדם‪.‬‬
‫היטיב לנסח זאת אנטואן דה סנט‪-‬אכזופרי בספרו "טייס קרב"‪ ,‬המספק הצצה לחייו ולהלכי רוחו במהלך‬
‫מלחמת העולם השנייה‪:‬‬
‫"אני מבין את משמעות חובת החסד ששיננו באוזניי‪ .‬מעשה החסד משרת את אלוהים דרך היחיד‪ .‬הוא היה‬
‫חובה לאלוהים‪ ,‬בלי קשר לבינוניותו של היחיד‪ .‬חסד זה לא השפיל את מי שזכה בו ולא כבל אותו בשלשלאות‬
‫אסירות התודה‪ ,‬מכיוון שמנחה זו לא כוונה אליו אלא לאלוהים‪ .‬ומנגד‪ ,‬מעשה החסד לא היה מעולם בגדר‬
‫הוקרת הבינוניות‪ ,‬הטפשות או הבורות‪ .‬הרופא חייב היה להקדיש את חייו לטיפול במוכה הדבר הגס שבגסים‪.‬‬
‫הוא עבד את אלוהים‪ .‬ערכו לא פחת בשל ליל השימורים שעבר עליו למראשות מיטתו של גנב‪ .‬התרבות שלי‪,‬‬
‫יורשת האל‪ ,‬עשתה כך את החסד מנחה לאדם דרך היחיד"‪.‬‬
‫‪735‬‬
‫התמודדות עם התפוצצות האוכלוסין על פני כדור הארץ ‪ /‬קונסטנטין ברסטיז'בסקי‪ ,‬הנדסת חשמל ומדעי‬
‫המחשב‬
‫בשנים האחרונות אני‪ ,‬כמו מרבית חבריי‪ ,‬מבלה את זמני בלימודי התואר‪ .‬לרוב אני מזגזג בין הלימודים‪,‬‬
‫העבודות המזדמנות והמילואים‪ .‬בכל יום‪ ,‬כשאני נוסע ברכבת ללימודים‪ ,‬אני מתבונן מסביב ושם לב לדבר‬
‫אחד שגדל עם הזמן והוא – כמות האנשים הסובבים אותי‪ .‬בעוד שאדמתנו נשארת כפי שהיא‪ ,‬אחת לכולנו‪ ,‬בני‬
‫האדם מתרבים עליה בקצב מסחרר‪.‬‬
‫בני האדם הפכו מזמן לזן השולט בכדור הארץ‪ .‬בידינו נמצאות הטכנולוגיות המאפשרות לנו לשלוט ללא‬
‫עוררין על משאבי הפלנטה שלנו‪ ,‬על גורלנו ועל גורל ילדינו‪ .‬פריצות הדרך האחרונות הביאו להצלחה רבה‬
‫בתחום המזון והבריאות‪ .‬הצלחה זו השפיעה ישירות על יכולת הישרדותם של בני האנוש ועל תוחלת החיים‬
‫שלהם‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬כמות בני האנוש על פני כדור הארץ עולה בקצב הקרוב לאקספוננציאלי‪ .‬בכל שנייה‬
‫האוכלוסייה גדלה בשני אנשים חדשים‪ .‬בכל שנה נוספים שמונים מיליון איש לאוכלוסיית כדור הארץ‪ .‬מדובר‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬בתוספת לאוכלוסייה לאחר שקלול קצב התמותה‪ .‬כל בן אדם חדש ידרוש מזון‪ ,‬מים נקיים ואנרגיה‬
‫למשך כל ימי חייו‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬התקווה של כל בן אדם היא לא להסתפק בצרכים בסיסיים אלה‪.‬‬
‫כפי שכבר הזכרתי‪ ,‬כדור הארץ הוא אחד לכולנו ולכן‪ ,‬בבוא היום הוא יגיע למקסימום קיבולת‪ ,‬לנקודה שבה‬
‫כבר לא יהיה מסוגל להאכיל את כל האנשים החיים בו‪ .‬כשזה יקרה‪ ,‬בעיית הרעב תגיע לממדים עולמיים‪ .‬לצד‬
‫הבעיה הזו‪ ,‬יצוצו גם בעיות נלוות בתחום המים‪ ,‬האנרגיה ואיכות החיים הכללית‪ .‬איני הולך להרחיב על בעיות‬
‫איכות הסביבה‪ ,‬אם כי הן מאוד מסקרנות אותי ומעסיקות את מחשבותיי באופן יומיומי‪ .‬במסמך זה‪ ,‬אדון‬
‫בעיקר בהתמודדות של בני האדם עם מספרם ההולך וגדל‪ .‬ארצה לבחון כיצד המין האנושי יכול להשתלט על‬
‫הקצב שבו הוא מתרבה‪.‬‬
‫אז מהי הבעייתיות בשליטה על האוכלוסייה העולמית? ובכן‪ ,‬בני האדם נבונים מספיק כדי להחליט החלטות‬
‫למען טובתם האישית‪ .‬הבעיה מתחילה כאשר יש צורך לעמוד באילוצים גלובליים‪ .‬כיום‪ ,‬בני האדם מתעלמים‬
‫בעקביות מכך מהעובדה כי כל אחד מהם תורם את חלקו בפיצוץ האוכלוסין‪ .‬לכן‪ ,‬אם לא ננקוט צעדים‬
‫‪736‬‬
‫משמעותיים ונמשיך להיות אדישים לבעיה‪ ,‬אנו צפויים להגיע לסף של תשעה מיליארד בני אדם כבר באמצע‬
‫המאה הנוכחית‪.‬‬
‫הבעיה מובנת‪ ,‬אך כיצד ניתן להתמודד איתה? הרעיון האינטואיטיבי הוא פיקוח ממשלתי על הילודה‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫כל מדינה תנהל מעקב אחר כמות תושביה ותכתיב‪ ,‬תוך אכיפה‪ ,‬את קצב הילודה‪ .‬כולנו שמענו על "מדיניות‬
‫הילד היחיד" בסין‪ ,‬שלפיה מותר היה לזוג הורים להביא לעולם ילד אחד לכל היותר‪ .‬יש הטוענים‪ ,‬שלולא היו‬
‫מנהיגים בסין את המדיניות הזו‪ ,‬אוכלוסייתה כיום הייתה גדולה בחצי מיליארד‪ .‬דוגמה ידועה נוספת היא‪:‬‬
‫"מדיניות הסירוס"‪ ,‬שהונהגה בהודו‪ ,‬שבמסגרתה הוצע פרס כספי לכל גבר שהתנדב לסירוס‪ .‬אך לכך התנדבו‬
‫רק אבות ממשפחות מרובות ילדים ולכן לא הושגה שום תועלת‪ .‬כצעד נואש‪ ,‬עברו ההודים לשיטה אגרסיבית‬
‫יותר והחלו להשתמש בסירוס בתור עונש לכל עבירה פלילית באשר היא‪ .‬הדבר גרר מהומות בעם ולבסוף‬
‫להפלת הממשלה‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬כשהמשטר מכתיב לאזרחים כמה ילדים עליהם להביא לעולם‪ ,‬נפתח פתח לאי הסכמה ואף‬
‫להתקוממות‪ .‬בסין לא הייתה התנגדות חריפה לרעיון זה‪ ,‬עקב המנטליות המתונה של תושביה‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬
‫אינני רואה כל דרך שבה אפשר להנהיג דבר דומה במדינה כמו ישראל‪ .‬התערבות המשטר בעניין אינטימי‬
‫שכזה‪ ,‬מדגימה לנו את ההתנגשות בין הרצון של כל אחד מאתנו להתרבות‪ ,‬לבין הרצון המשותף לשמור על‬
‫כדור הארץ‪ .‬לטעמי‪ ,‬הצורך לשמור על כדור הארץ גובר על כל רצון אינדיווידואלי‪ .‬באופן אישי‪ ,‬אני מעדיף‬
‫להביא לעולם ילד אחד פחות ובכך לעשות את חלקי למען עתיד טוב יותר‪ .‬אינני רוצה שילדיי יחיו בעולם עם‬
‫בעיית אוכלוסייה‪ ,‬בידיעה שאביהם לא פעל לפתרון הבעיה‪.‬‬
‫זה יכול להישמע מפתיע‪ ,‬אך ישנן מדינות שאוכלוסייתן הולכת ומצטמצמת‪ .‬ברוסיה‪ ,‬יפן‪ ,‬גרמניה וכן במספר‬
‫מדינות מזרח אירופה‪ ,‬האוכלוסייה מצטמצמת באופן טבעי‪ .‬הסיבות לצמצום מורכבות הן מאילוצים והן‬
‫מבחירה מושכלת של התושבים‪ .‬לאור הצמצום‪ ,‬המדינות הללו מעודדות ריבוי ילדים ומתגמלות משפחות לשם‬
‫כך‪ .‬לכאורה‪ ,‬ברמה העולמית‪ ,‬מדינות אלה מנסות להגדיל את האוכלוסייה בניגוד לטובת העולם‪ .‬ננסה לנתח‬
‫את הסיבה לילודה הנמוכה במדינות מפותחות כמו גרמניה ויפן‪ .‬המצב הכלכלי של המדינות הללו הוא טוב‬
‫והמערכת הבריאותית שלהן היא מן המפותחות בעולם‪ .‬לפיכך‪ ,‬הילודה הנמוכה נובעת‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬מבחירתם‬
‫המושכלת של ההורים‪ .‬אצרף לניתוח את אזור קארולה שבדרום‪-‬מערב הודו‪ .‬באזור זה‪ ,‬בניגוד ליתר אזורי‬
‫‪737‬‬
‫הודו‪ ,‬הילודה מאוד מתונה והאוכלוסייה יציבה‪ .‬מה מיוחד באזור זה של הודו? ובכן‪ ,‬מושרשת בו תרבות חזקה‬
‫ובה מתן השכלה לבנים ולבנות כאחד‪ .‬הדבר לא מובן מאליו בהודו‪ .‬מתוך הסקרים שנערכים בקרב הבנות‬
‫באזור קארולה‪ ,‬ניתן להבין כי בעתיד‪ ,‬מתכננות בנות אלה ללדת ילד אחד‪ ,‬לכל היותר‪ .‬על בסיס הדוגמאות‬
‫שהעליתי בפסקה זו‪ ,‬ניתן להסיק שלמדינה כדאי להשקיע בהשכלת כלל תושביה‪ .‬מערכת החינוך מבטיחה דור‬
‫של הורים שישקיעו שיקול דעת בהבאת ילדים לעולם והילודה צפויה להתמתן‪.‬‬
‫הורים בעלי שיקול דעת יכולים בהחלט להשתלט על כמות הילדים שהם מביאים לעולם‪ .‬הכלי היחיד שיש‬
‫לספק לאותם ההורים‪ ,‬כדי שיעמדו באתגר‪ ,‬הוא אמצעי המניעה‪ .‬בעולם המודרני‪ ,‬אמצעי המניעה הוכיחו את‬
‫עצמם ככלי חזק נגד הריון לא רצוי‪ .‬מחקרים מלמדים על כך שבאזורים שבהם יוצרים גישה לאמצעי המניעה‪,‬‬
‫האוכלוסייה מתחילה במהרה לנצל אותם וכמות ההריונות הבלתי רצויים יורדת‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬במדינות הלא‬
‫מפותחות‪ ,‬אמצעי המניעה אינם נפוצים ולכן הריונות מתרחשים לעיתים תכופות‪ .‬הדבר גורר‪ ,‬כמובן‪ ,‬ריבוי‬
‫ילדים במשפחות‪ .‬המסקנה המיידית היא שכלל המדינות צריכות לטפח נגישות לאמצעי המניעה‪ .‬הדבר יעניק‬
‫לתושבים את היכולת למנוע הריונות לא רצויים ובכך לממש את תכנוניהן באשר לכמות הילדים‪ .‬מדינות‬
‫אפריקה‪ ,‬דוגמת רואנדה‪ ,‬כבר פועלות להפצת אמצעים למניעת הריון בקרב אוכלוסייתן‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬על מנת להתמודד עם אוכלוסיית העולם‪ ,‬אשר הולכת וגדלה עם הזמן‪ ,‬יש צורך בנקיטת צעדים בקנה‬
‫מידה עולמי‪ .‬ללא ספק‪ ,‬את האחריות צריכות לקחת קודם כל הממשלות של המדינות‪ ,‬כי בידיהן יש את‬
‫האמצעים הכלכליים וההסברתיים‪ .‬לטעמי‪ ,‬קודם כל יש להפיץ את אמצעי מניעה ולוודא זאת‪ ,‬כי זהו צעד טכני‬
‫לחלוטין ותלוי ישירות באמצעים הכלכליים‪ .‬שנית‪ ,‬יש לבסס את מערכת ההשכלה כך שתוכל להקנות לילדים‬
‫את היכולת להפעיל שיקול דעת בהקמת המשפחה בעתיד‪ .‬לבסוף‪ ,‬במדינות שבהן קצב הילודה יצא מכלל‬
‫שליטה‪ ,‬אני מוצא לנכון לנסות שיטות של הגבלת כמות ילדים במשפחה‪ ,‬כפי שהונהג בסין‪ .‬אני רואה בכך‬
‫פתרון זמני‪ ,‬שמיועד לתת דחיפה התחלתית לצמצום האוכלוסייה בארצות הנ"ל‪.‬‬
‫הדיון שהצגתי לעיל עלול להישמע מדכא ופסימי‪ ,‬אך עלינו להכיר בבעיה הגדולה הזו ששמה‪" :‬פיצוץ‬
‫אוכלוסיית כדור הארץ" ולהפסיק להתעלם ממנה‪ .‬לשמחתנו‪ ,‬בני האדם ניחנו ביכולת ללמוד ולתכנן מהלכים‪.‬‬
‫לא נותר לנו אלא לקוות שאכן נפעל כיצורים תבוניים ונצליח לייצב את אוכלוסיית העולם‪ ,‬כדי לחיות כאן עוד‬
‫כמה מאות שנים‪...‬‬
‫‪738‬‬
‫מונה ‪ /‬בעילום שם‪ ,‬התוכנית המשולבת‬
‫מונה הייתה ילדה שמחה ומאושרת שגדלה באריתריאה למשפחה עם חמישה אחים‪ ,‬סבתא וזוג הורים‪ .‬משפחה‬
‫מאושרת שחיה את הרגע‪.‬‬
‫היא שיחקה עם בנות גילה והייתה ילדה יפה וחייכנית‪.‬‬
‫העוני והמלחמה שהיכו במדינה הבריחו את התושבים לכל מקום אפשרי על מנת לשרוד‪.‬‬
‫בשביל מונה הבובות מתו‪ ,‬העולם לא היה קיים עוד‪...‬‬
‫אביה ואמה נאחזו בחיים למען הילדים‪ .‬אחוזי חרדה וייאוש‪ ,‬שלחו את מונה בעצת חברו הטוב של אביה לארץ‬
‫ישראל‪ .‬עלי‪ ,‬החבר של האב‪ ,‬לקח את מונה תחת חסותו והבטיח שידאג לכל מחסורה‪.‬‬
‫עלי הידיד טיפל במונה כאילו הייתה בתו‪ .‬עם צרור בגדים‪ ,‬מקל נדודים‪ ,‬צידה לדרך‪ ,‬תפילה לאלוהים‬
‫ממשפחתה האוהבת ומעט כסף‪ ,‬יצאה מונה לבלתי נודע‪ ...‬המסע לארץ ישראל!‬
‫לאחר שעברו כברת דרך ארוכה‪ ,‬עשה עלי מעשה שטות וניסה לקצר את הדרך בדרכים חלופיות‪ .‬הוא נתפס על‬
‫ידיי אנשי הביטחון ונאלץ לשבת בבית כלא ארעי בגבול סודן‪ .‬עלי נאסר בחולות‪ ,‬מסביבו גדר שמקיפה אותו‬
‫ועוד כשלושים פליטים‪.‬‬
‫מונה ניסתה לברוח‪ .‬בכוחה הדל ניסתה לרוץ‪ ,‬לטפס במעלה הגבעה‪ .‬נאחזת בפחד ששיתק אותה‪ ,‬נתפסה מונה‬
‫על ידי שני חיילים מקומיים‪ .‬את מונה הם לא לקחו למעצר‪ .‬לקחו אותה לשדה‪.‬‬
‫בצחוק ערמומי ואכזרי‪ ,‬תוך התעללות נפשית ופיזית‪ ,‬הפשיטו את מונה מבגדיה‪ .‬הבכי המר לא עזר‪ .‬מונה‬
‫התחננה על נפשה‪ ,‬אך לשווא‪ .‬חסרת אונים נכנעה מונה‪ .‬הם הניחו את נשקם ואנסו אותה בזה אחר זה‪ .‬מדממת‬
‫ובוכייה איבדה מונה את עולמה‪" .‬אלוהים‪ ,‬אל תזניח אותי בחושך‪ ,‬הושט לי יד‪ ,‬הצילני נא!‪"...‬‬
‫בכוחות עילאיים‪ ,‬כשכל גופה דואב‪ ,‬הרימה מונה את גופה מהחולות והמשיכה לדדות‪...‬‬
‫נערה צעירה בחולות‪ ,‬עזובה ממשפחתה‪ ,‬ננטשה בשדות עם שיירות של פליטים‪ .‬החול‪ ,‬אותו חול לוהט ומעייף‬
‫ביום והשמים אותם שמים‪ .‬הכוכבים והירח מאירים והיא חייבת להדביק את הקצב‪ ,‬פן תישאר לבדה מאחור‪.‬‬
‫‪739‬‬
‫ושוב לצעוד ושוב לצעוד‪ .‬היא חשבה על הצריף הרעוע שהיה לה למשענת‪ ,‬על הספה המרופטת‪ ,‬על העז‬
‫והכבשה שמתחת לביתה‪ ,‬על נחיל הדבורים שזמזמו ונעמו לאוזנה‪ .‬היא הלכה בחולות‪ ,‬היא הלכה ימים‬
‫ולילות‪ .‬היא ברחה מנוגשים ועלתה על הרבה טרשים‪...‬‬
‫מונה הכירה את סלים‪ ,‬שראה את מצוקתה והחליט לקחת אותה תחת חסותו‪ .‬סלים היה עלם מתבגר גבוה‬
‫ושרירי‪ ,‬בעל עיניים גדולות ויפות‪ .‬יופייה של מונה לא נעלם מעינו‪ .‬כשראה אותה צועדת ומחייכת לעברו ניבא‬
‫לו לבו כי יום יבוא ותהיה שלו‪...‬‬
‫רסיסים של אושר הציפו את מונה‪ .‬כשסלים היה לצידה היא הרגישה בטוחה‪ .‬היא נאחזה בתפילה ואמונה‪,‬‬
‫הרגשתה השתפרה ויחד הם צעדו לארץ ישראל‪.‬‬
‫דרך הגדרות בסיני‪ ,‬בסיוע של בדואים מקומיים‪ ,‬הם נכנסו לישראל‪ .‬חבריו של סלים התגוררו במתחם התחנה‬
‫המרכזית ועם כסף שהיה לסלים בצרור הם הגיעו בהסעה למרכז הארץ‪ .‬כל הלילה הם נסעו ולפנות בוקר הגיעו‬
‫תשושים‪ ,‬חבולים‪ ,‬צמאים ורעבים‪.‬‬
‫חבריו של סלים קיבלו אותם בנשיקות ובחיבוקים‪ ,‬דאגו להם לאוכל‪ ,‬מקלחת ומזרן לישון‪.‬‬
‫מונה השאירה משפחה‪ ,‬אחים‪ ,‬הורים וחברים‪ .‬עבדה בימים ובכתה בלילות‪.‬‬
‫כשראתה שוטרים החלו רגעי ההמתנה‪ ,‬אותן דקות של עינויים‪ ,‬שמתרחשות תמיד‪ ,‬כשהיא חוששת ואינה‬
‫יכולה לעשות דבר מלבד להמתין‪ .‬הגברים היו שותים על מר גורלם‪ ,‬והנשים בוכות על אובדן חירותן‪.‬‬
‫מונה חלתה בשל תזונה לקויה‪ ,‬הפסיקה לעבוד וכל מה שנותר לה ‪ −‬נדבת ליבם של חבריה‪...‬‬
‫בביתה‪ ,‬אי שם בתחנה המרכזית הישנה‪ ,‬הביטה בחלון‪ .‬החלום לו ציפתה‪ ,‬ילדה בחולות נעזבה‪ ,‬בלבה התקווה‬
‫שאולי יום יבוא ותזכה לראות את יקיריה‪...‬‬
‫‪740‬‬
‫אחרי מנוחה‪ ,‬הבראה‪ ,‬אהבה שקיבלה והתאקלמות למקום ולחברים החדשים‪ ,‬הציעה סעידה‪ ,‬אשתו הטריה של‬
‫טלאל‪" :‬אולי נלך למועדון לשמוע שירים ולרקוד?" הרעיון היה מבריק‪ .‬רוב החברים היו זקוקים למעט חמצן‬
‫של מוזיקה אותה לא שמעו בארץ הנוכריה עבורם‪ ,‬למעט במועדון "הדגל" שהקים חסן במחתרת‪ ,‬שם שמעו‬
‫את שאהבה נפשם‪ ..‬הם שתו מעט אלכוהול זול ורקדו לצלילי שיריו של בוב מארלי ולמוזיקת רגאיי‪.‬‬
‫מונה ישבה מובכת בפינה מפני שבחייה לא רקדה עם גבר‪ .‬סלים הזמינה לרקוד‪ .‬היא התביישה ופחדה‪ ,‬רגליה‬
‫כשלו ודמעות חבויות נצנצו בעיניה‪ .‬סלים ראה את מבוכתה וביקש ממנה בקול מלטף‪" :‬מונה‪ ,‬תהיי רפויה‪,‬‬
‫תחשבי שאף אחד לא רואה אותך ושרק את ואני רוקדים‪ "...‬מונה החלה להשתחרר ורגליה נעשו קלות‪ .‬היא‬
‫החלה לרקוד ולרחף לצלילי השיר‪ ,‬הכול הפך מולה לוורוד‪ ,‬אושר עילאי הציף את גופה‪ .‬מונה לא רצתה‬
‫שהערב ייגמר‪ .‬זאת הייתה הפעם הראשונה שבה חוותה תשוקה אשר נעשתה באהבה‪ .‬אט‪-‬אט‪ ,‬עם הזמן‪,‬‬
‫התגלתה מונה בקרב חבריה כאישה חזקה וכמנהיגה‪ .‬היו בה כוח ועוצמה‪ ,‬היא הייתה מוערכת ודעתנית‪,‬‬
‫והבנות וחלק מהגברים היו מתייעצים איתה וחולקים עמה את בעיותיהם‪.‬‬
‫מונה עבדה במסעדה באחד המפעלים במרכז ת'א‪ .‬היא הייתה מנקה את הצלחות והסירים הרבים ולאחר מכן‬
‫מנקה את השולחנות ושוטפת את הרצפה‪ .‬מותשת‪ ,‬הייתה שבה כל ערב באוטובוס לבית הקטן שחלקה יחד‬
‫עם סלים ועם עוד זוג חברים‪ .‬עם הזמן‪ ,‬למדה מונה לדבר עברית‪ ,‬קלטה מהר את האופי הישראלי המחוספס‬
‫ולמדה לשלב אותו בחייה‪ .‬כשמאסה בעבודתה במטבח‪ ,‬העבודה השוחקת והסיזיפית‪ ,‬הוצעה למונה עבודה‬
‫במפעל לייצור רכיבים אלקטרוניים‪.‬‬
‫במקום העבודה קלטו את הפוטנציאל שגלום במונה ואת הערך המוסף שהיא יכולה לתת‪ .‬מנהל המפעל זימן‬
‫את מונה לשיחה והציע לה שדרוג בשכר ועבודה כאחת הפועלות‪ .‬פרץ השמחה לא איחר לבוא‪ .‬בעיניים‬
‫בוכיות מאושר הבטיחה לעשות הכול כדי להצליח‪ .‬מאושרת‪ ,‬סיפרה לסלים את מאורעות היום ויחד החליטו‬
‫לחגוג במסעדה‪ ,‬דבר שלא עשו מאז הגיעם לארץ‪.‬‬
‫‪741‬‬
‫היא השתלבה בעבודה והפכה לחלק אינטגראלי מהעובדים במפעל‪ .‬מונה הרגישה בנוח לשוחח ולשתף את‬
‫חבריה לעבודה על עברה‪ ,‬על האונס שחוותה בחולות סודן‪ ,‬על המשפחה שהשאירה באריתריאה‪ ,‬על הגעגועים‬
‫העזים‪ ,‬במיוחד אל אימה ואל אחותה הקטנה ועל העוני והדלות בהם משפחתה חיה לעומת חיי הרווחה שיש‬
‫כאן‪...‬‬
‫בכל ערב‪ ,‬לפני לכתה לישון‪ ,‬הייתה מתפללת‪ ,‬בוכה ומאמינה שהוריה ימצאו את דרכם להגיע לארץ‪ .‬מונה‬
‫הצליחה מאוד בעבודתה והמצב הכלכלי השתפר‪ .‬סלים עבד כמכונאי מצליח באחד המוסכים ובמשכורת של‬
‫שניהם הצליחו לשרוד את הכלכלה הקשה בארץ‪ ,‬לשכור דירה ולגור סוף‪-‬סוף לבד‪ .‬בבוקר הייתה מתקלחת‬
‫ומתבשמת בריחות נעימים‪ ,‬לובשת ג'ינס צמוד או שמלה אופנתית ויוצאת לעבודה‪ .‬המבטים וההערות של‬
‫הגברים לעברה עשו לה טוב‪ .‬היא ידעה שהיא שווה ומושכת‪...‬‬
‫מונה התעברה מסלים וההיריון גרם להם אושר ופחד במקביל‪ .‬אושר‪ ,‬מעצם העובדה שאהבתם הניבה פרי‬
‫מתבקש ורצוי‪ .‬ופחד‪ ,‬כי איך יגדלו את התינוק בתנאים שכל יום יכולים להשתנות? הרי הכול לא ברור והכול‬
‫זמני‪ .‬מונה עבדה עד היום האחרון להריון‪ .‬היא קיבלה גיבוי‪ ,‬עזרה ואהבה מחבריה לעבודה‪ .‬היא ילדה תינוקת‬
‫מקסימה ויפה עם עיניים שחורות וגדולות‪ .‬מונה בכתה מאושר‪ ,‬החזיקה את ידו של סלים ויחד החליטו לקרוא‬
‫לתינוקת סולטנה‪ ,‬על שם אמה שכל כך אהבה‪.‬יחד נשבעו שיעשו הכול כדי לשמור על הילדה ושלא ייחסר לה‬
‫דבר‪.‬‬
‫מונה חזרה לעבודתה‪ ,‬למקום שכל כך אהבה‪ ,‬ועם הזמן הייתה עוזרת לנשים ולנערות במצוקה‪ .‬מקום עבודתה‬
‫הקים קרן לנערות במצוקה והיא הקדישה מזמנה וממרצה‪ ,‬יעצה במילים ואם היה צורך גם דאגה לעזרה כספית‬
‫ופיזית‪ .‬בפי אנשי קהילתה היא נקראה "הקדושה"‪.‬‬
‫‪742‬‬
‫יאיר לפיד ‪ /‬פלורנסיה אונטוריני‪ ,‬כלכלה‬
‫יאיר לפיד בזמן קמפיין הבחירות‬
‫דיבר על ראש הממשלה ועל הדאגות לבורות‪.‬‬
‫טען שהכול הצגה‬
‫ופוליטיקה ישנה‬
‫והרי בסופו של דבר מעמד הביניים ימשיך לסבול‪.‬‬
‫הזהיר שלא יקצצו למתנחלים‪ ,‬לחרדים‬
‫וגם לא יעזו להתעסק עם הוועדים הגדולים‪.‬‬
‫יעלו למעמד הביניים את מס ההכנסה‬
‫והם לא יוכלו לקחת משכנתה‪.‬‬
‫אז הוא אומר לנו עד כאן‪ ,‬הגיע הזמן לשנות הרגלים‪.‬‬
‫מציע פוליטיקה חדשה בלי עזרה לחברים ישנים‪,‬‬
‫קיצוץ בממשלה המנופחת ודי להסדרים‪.‬‬
‫אך לא עבר הרבה מאז נבחר‬
‫וכבר התחיל כבוד השר‬
‫להטיל גזרות נוספות על מעמד הפועלים‪.‬‬
‫על המפלגה של בנט אמר כי זו מפלגה דתית‬
‫שבמצעּה כתוב שצריך פה מדינה הלכתית‬
‫אך לחבור אליו כדאי‬
‫כדי שראש הממשלה אולי‬
‫‪743‬‬
‫יישאר ללא ברירות לצרף אותם לממשלה ה"סולידית"‪.‬‬
‫אך לאחר שנכנסו לממשלה והתרווחו בכיסאות‬
‫שמו לב שביניהם קיימים לא מעט חילוקי דעות‬
‫אז בנט אמר בישיבה באילת‬
‫שצריך להחליט אם להמשיך לבד‪.‬‬
‫אך בינתיים ממשיכים יחדיו כדי לראות תוצאות‪.‬‬
‫‪744‬‬
‫קישורית לקורס ספרות ורפואה‬
http://www.youtube.com/watch?v=2lrlFBDliH4&feature=relmfu
745
‫תמונות מקורס ספרות ורפואה‬
‫‪746‬‬
‫פרופ' יוסף מקורי מברך את קורס ספרות ורפואה‬
‫פרופ' אהוד גזית מברך את קורס ספרות ורפואה‬
‫‪747‬‬
‫ד"ר לימור שריר ופרופ' עמוס עוז‬
‫פרופ' יוסף מקורי עם הסופר אלי עמיר‬
‫‪748‬‬
‫ד"ר לימור שריר עם פרופ' א‪.‬ב‪ .‬יהושע‬
‫דן בניה סרי‪ ,‬ד"ר לימור שריר‬
‫‪749‬‬
‫פרופ' חיים באר‪ ,‬ד"ר לימור שריר‪ ,‬פרופ' אהוד גרוסמן‬
‫מירה מגן‪ ,‬פרופ' משה קוטלר‪ ,‬ד"ר לימור שריר‬
‫‪750‬‬
‫מימין לשמאל‪ :‬יוסי שריד‪ ,‬ד"ר לימור שריר‪,‬‬
‫ופרופ' משה הדני‬
‫שיח משוררים – מימין לשמאל דניאל עוז‪ ,‬אלמוג בהר אלחנן ניר‪ ,‬ד"ר לימור שריר‬
‫‪751‬‬
‫סטודנטים בקורס ספרות ורפואה‬
‫‪752‬‬
753