‫מרחשוון תשע"ה‪ ,‬נובמבר ‪2014‬‬
‫‬
‫עורך ראשון‪:‬‬
‫א‪ .‬פרשקר‬
‫‬
‫עורך נוסף‪:‬‬
‫אברהם יחיאלי‬
‫מערכת‪ :‬‬
‫ד"ר דינה פלדמן‬
‫‬
‫‬
‫חברי הוועד‪:‬‬
‫‬
‫‬
‫כתובת המערכת‪:‬‬
‫נתנאל יחיאלי‬
‫זאב דרטבה‬
‫עופר גולדרינג‪,‬‬
‫ג'נט מרמור‬
‫נתנאל יחיאלי‬
‫‬
‫גבעת הדגן‪ ,‬ת“ד ‪72‬‬
‫‬
‫אפרת ‪9043500‬‬
‫‬
‫אימייל‪:‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫עיצוב והפקה‪:‬‬
‫‪‰‬‬
‫שילה ברכץ בית אל‬
‫טל' ‪ • 02-9973875‬פקס' ‪www.birkonim.co.il • [email protected] • 02-9971022‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫‪7‬‬
‫‪9‬‬
‫‪12‬‬
‫‪14‬‬
‫‪16‬‬
‫‪19‬‬
‫‪22‬‬
‫‪24‬‬
‫‪27‬‬
‫‪29‬‬
‫‪32‬‬
‫‪34‬‬
‫‪39‬‬
‫‪41‬‬
‫‪46‬‬
‫‪47‬‬
‫‪48‬‬
‫‪49‬‬
‫‪50‬‬
‫‪51‬‬
‫‪52‬‬
‫‪54‬‬
‫נתנאל יחיאלי | דבר המערכת‬
‫ארווין גומולין | דבר ועד יוצאי פיוטרקוב בניו‪-‬יורק‬
‫נתנאל יחיאלי | נתגלתה גלופה בעברית מבית דפוס יהודי‬
‫יוסי הורן | המסע שלי לפיוטרקוב והמחברת של רייזעל גולדהירש‬
‫נתנאל יחיאלי | נמצאה תמונתו של השינדלר של יהודי פיוטרקוב‬
‫יאן שוורץ – שוודיה | ביקור בקברות אבותיי‬
‫עדית נבו – קישון | רשמים מהשבתון בפיוטרקוב ‪2014‬‬
‫לאה ומוטי גוטרמן | פיוטרקוב העיירה שלי‬
‫אדם אפטוביץ עופר גולדרינג | מכתב אל ראש העיר פיוטרקוב‬
‫ד"ר דינה פלדמן | מפגש עם אולגה ויאנוש‬
‫אנה רזודובסקה | הרצאה בספריה המרכזית בפיוטרקוב מאי‬
‫לידיה צוצינסקה | תוכנית 'זכור'‬
‫דור שלישי ומאפייניו‬
‫סיפורה של פולה זמל | שרה ורוקדת בלב שבור‬
‫שיר ערש מפיוטרקוב יולי ‪1941‬‬
‫ד"ר דינה פלדמן | בולק זינגר הצייר היהודי מפיוטרקוב‬
‫ישעיהו יחיאלי | דברים באזכרה בחולון תשע"ד‬
‫לזכר פערל (פולה) ליבסקינד ז"ל‬
‫בני עירנו שנפטרו השנה‬
‫לזכרו של ישעיהו פודלובסקי ז"ל‬
‫לזכר דודי ישראל רוז'ינסקי ז"ל מלונדון‬
‫לזכר יוסף וינדמן‬
‫לזכרה של אימי אסתר זילברשטיין ז"ל‬
‫רשימת התורמים‬
‫‪ | 4‬הדים‬
‫דבר המערכת‬
‫בחודש יולי ‪ 2014‬התקיים שבתון נוסף בפיוטרקוב בו‬
‫השתתפו יותר מ־‪ 50‬יוצאי הקהילה ובני משפחותיהם‬
‫מארצות שונות בסוף שבוע יהודי מרגש והיסטורי‪.‬‬
‫זה כבר הפך למסורת‪ ,‬בכל שנתיים מתקיים שבתון‬
‫אליו מוזמנים יוצאי הקהילה והוא מאורגן בשיתוף‬
‫פעולה מלא עם עיריית פיוטרקוב ובפרט בעזרת יצק‬
‫ביקובסקי – אחראי התרבות של העירייה‪.‬‬
‫גם השנה זכינו והיו עימנו במסע רוברט דסאו‪ ,‬אווה‬
‫ליבנה‪ ,‬ראובן רוזנבלט‪ ,‬והלל ירקוני – כולם בני הדור‬
‫הראשון שהיו בפיוטרקוב בזמן המלחמה והוסיפו‬
‫כל כך הרבה לחוויית השבתון‪ .‬ראובן רוזנבלט ארגן‬
‫סיור משפחתי שעקב אחרי המסע שלו והתחנות‬
‫השונות שהוא עבר בזמן השואה ‪ :‬לודז – פיוטרקוב‬
‫– ראוונסבריק – ברגן בלזן‪ .‬יחד איתו היו במסע יותר‬
‫מ־‪ 20‬מבני משפחתו ‪ :‬ילדים ונכדים‪.‬‬
‫במהלך השבתון נמצאו שני חפצים יקרי ערך עבורינו‪.‬‬
‫הראשון – גלופה של בית דפוס יהודי מפיוטרקוב‬
‫שלפני השואה‪ .‬הגלופה הובאה למלון שהתארחנו בו‬
‫בפלאץ טריבונל סקי ע“י פולני שסיפור שסבו מצא‬
‫אותה ושמר אותה כל השנים‪ .‬בגלופה נמצא השיר‬
‫'י־ה רבון‘ אותו נהוג לשיר בליל שבת ואכן שרנו את‬
‫השיר בליל שבת בפיוטרקוב‪.‬‬
‫הדבר השני שנמצא זה מחברת סוף שנה של ילדה‬
‫בשם רייזעל גולדהירש‪ .‬המחברת נקנתה בשוק‬
‫עתיקות שהתקיים בפיוטרקוב ביום ראשון שלאחר‬
‫השבתון‪ .‬במחברת רשומות ילדות רבות שלמדו‬
‫באותה כיתה עם רייזעל וכתבו לה מספר מילים‬
‫לכבוד סוף השנה‪.‬‬
‫שני חפצים אלו עוררו התרגשות רבה והוסיפו לחוויה‬
‫המיוחדת של השבתון‪.‬‬
‫מהם כתבות על דמויות שגדלו בפיוטרקוב לפני‬
‫המלחמה‪ .‬ד“ר דינה פלדמן עורכת תחקיר לאורך‬
‫שנים על הקהילה ועל דמויות מהקהילה והיא מביאה‬
‫לנו את סיפורם של בולק זינגר ופולה זמל‪.‬‬
‫בגיליון זה של הדים ו־‪ The Voice‬מופיעים מספר‬
‫מאמרים בפולנית‪ .‬זוהי תוצאה של שיתוף הפעולה‬
‫בין וועד יוצאי פיוטרקוב בארה“ב ובישראל ובעיקר‬
‫תוצאה של העבודה של ד“ר פלדמן שיוצרת קשרים‬
‫עם בתי הספר בפיוטרקוב‪ .‬לאחרונה החליטו עיריות‬
‫פיוטרקוב ונצרת עלית להכריז על ערים תאומות‬
‫ובמהלך חודש נובמבר ‪ 2014‬קבוצה ראשונה של‬
‫תלמידי תיכון מנצרת עלית תבקר בפיוטרקוב‬
‫ותפגוש נערים ונערות בני אותו הגיל שגרים בעיר‪.‬‬
‫אני רוצה להודות לוועד יוצאי פיוטרקוב בארה“ב‬
‫בראשות רוברט דסאו וארווין גומולין על כל‬
‫העזרה והתמיכה‪ .‬תודה גם לחברי הוועד האחרים‬
‫שמשקיעים מזמנם ומכספם ופועלים להנצחת‬
‫הקהילה‪ .‬חברי הוועד בניו־יורק השיגו תרומה של‬
‫וועדת התביעות שעזרה לנו להוציא את הגיליון‪.‬‬
‫תודה לגברת מריסה שייפלד מוועדת התביעות על‬
‫כל העזרה‪.‬‬
‫תודה לד“ר דינה פלדמן על כל התמיכה והעזרה‪.‬‬
‫תודה רבה לישעיהו יחיאלי על ההגהות לעלון‪.‬‬
‫נשמח אם תרצו להגיב או לכתוב לנו חומרים לגיליון‬
‫הבא‪.‬‬
‫ניתן לשלוח לכתובת המערכת‪:‬‬
‫נתנאל יחיאלי‪ ,‬גבעת הדגן ת“ד ‪ ,72‬אפרת‪90435 ,‬‬
‫או בדואר אלקטרוני לכתובת‪:‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫אנחנו מאחלים חורף טוב ובריא לכל יוצאי הקהילה‬
‫ובני משפחותיהם ושנה טובה!‬
‫בגיליון שלפניכם נמצאות כתבות שונות ומגוונות‪.‬‬
‫מהם כתבות בעקבות המסע והשבתון‪ .‬הן‬
‫מהמשתתפים יוצאי הקהילה והן משתתפים שהם‬
‫‬
‫תושבים פולניים מפיוטרקוב שלקחו חלק בשבתון‬
‫‬
‫בצורות שונות‪.‬‬
‫קריאה מהנה!‬
‫נתנאל‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪5‬‬
‫דבר ועד יוצאי פיוטרקוב בניו יורק | ארווין גומולין‬
‫הגיליון הדו־לשוני השנתי של הדים‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫‪O F P I O T R K O W S U RV I V O R S‬‬
‫‪‎‬ארווין נושא דברים בטקס בבית הקברות היהודי בפיוטרקוב‬
‫חברים יקרים‪,‬‬
‫עמותת פיוטרקוב טריבונלסקי‬
‫‪PTA - Piotrkow Trybunalski Association‬‬
‫ניו יורק‪ ,‬ארה“ב ווועד יוצאי פיוטרקוב בישראל‬
‫שמחים להציג בפניכם את הגיליון הדו־לשוני‬
‫השנתי השני של הדים ‪.The Voice‬‬
‫כתב העת הזה מייצג את מאמצינו המשותפים‪:‬‬
‫ליצור הוצאה דו־לשונית על מנת שיהודי התפוצות‬
‫יוכלו לתרום מאמרים באנגלית; להרחיב את קהל‬
‫הקוראים העולמי של ההוצאה הישראלית המקורית‬
‫– הדים; ולהמשיך את מורשתו של בן גלעדי ז“ל אשר‬
‫פרסם את ’‪ ’The Voice‬ומפעל חייו התרכז בהנצחת‬
‫החיים היהודיים בפיוטרקוב‪.‬‬
‫בשבע השנים האחרונות הייתה פעילות מחודשת‬
‫בקרב ניצולי פיוטרקוב וצאצאיהם מרחבי‬
‫העולם ובייחוד בישראל ובניו יורק‪ .‬פרטים בנוגע‬
‫לפעילויותינו תומצתו בגיליון התשע“ד‪.‬‬
‫בחודש יולי האחרון‪ ,‬בארגון והדרכה של נתנאל‬
‫יחיאלי‪ ,‬נערך שבתון מוצלח ומשמעותי ביותר‬
‫בפיוטרקוב אליו הגיעו מעל ‪ 60‬ניצולים וצאצאים‬
‫מישראל‪ ,‬אירופה וארה“ב‪ .‬במהלך הסיור‪ ,‬שילבנו‬
‫כוחות ודנו בפרויקטים אפשריים הכוללים‪:‬‬
‫‪ . 1‬תחזוקה ושיפוץ של בית העלמין‪.‬‬
‫‪ .2‬הצבת שילוט בבית העלמין על מנת להסביר‬
‫למבקרים את משמעותם של הקברים ואתרי‬
‫הקבורה השונים‪.‬‬
‫‪ | 6‬הדים‬
‫משמאל לימין‪‎:‬ארווין יצק ורוברט ליד המצבה ביער ראקוב‬
‫‪ . 3‬הקמת מצבת זיכרון באתר בו רוכזו משפחותינו‬
‫(‪ )Umshlagplatz‬בטרם נשלחו לטרבלינקה‪.‬‬
‫‪ . 4‬בבית הכנסת ‪ -‬להגדיל את המצג ההיסטורי של‬
‫החיים עד המלחמה‪.‬‬
‫‪ .5‬קידום פרסום של ספר על חיי היהודים בפיוטרקוב‬
‫בגטו מאת ד“ר דינה פלדמן ואנה רזדובסקה‪.‬‬
‫כל המאמצים הללו נועדו להנציח ולשמר את‬
‫המורשת המשפחתית והקהילתית שלנו‪ .‬באופן זה‪,‬‬
‫עירנו תהיה עבור יהודים המבקרים בפולין אתר‬
‫חשוב לבקר בו וללמוד על ההיסטוריה שלנו‪.‬‬
‫ועד יוצאי פיוטרקוב בניו יורק אמנם קטן ומונה‬
‫מספר חברים‪ ,‬אך זוכה לשיתוף פעולה הדוק ומטרות‬
‫משותפות עם ההנהלה הישראלית‪ .‬אני אסיר תודה‬
‫על חברותי עם נתנאל יחיאלי‪ ,‬ולאחרונה גם עם ד“ר‬
‫דינה פלדמן ורבים אחרים‪ ,‬ועל השותפות במטרה זו‪.‬‬
‫ברצוני להודות גם לחברינו בפיוטרקוב על הארגון‬
‫והדאגה שהפגינו כלפינו במהלך הסיור בחודש יולי‪,‬‬
‫ובאופן שוטף‪.‬‬
‫זכינו לקבל מענק מוועדת התביעות על מנת לאפשר‬
‫פרסום של גיליון הדים זה בעברית ובאנגלית‪ ,‬ולתמוך‬
‫בפיתוח אתר תלת־לשוני‪www.piotrkow-jc.com :‬‬
‫כל תרומה כזאת דורשת מאיתנו ומהוועד הישראלי‬
‫לשלם סכום זהה לתרומה‪ .‬על מנת לתחזק את‬
‫משימתנו אנו פונים אליכם לתרום מזמנכם וכן‬
‫לתרום לעמותה שלנו הפטורה ממס בארה“ב‪ .‬למידע‬
‫נוסף על פעילויותינו אנא שלחו לנו את פרטי הקשר‬
‫שלכם כולל כתובת דואר אלקטרוני‪ .‬בירורים נוספים‬
‫ניתן להפנות לכתובת הדוא“ל שלנו‪.‬‬
‫ברכה לשנה טובה‬
‫ארווין גומולין (גומולינסקי) ‪ -‬ניו־יורק‬
‫‪Piotrkow Trybunalski Association,‬‬
‫‪New York, USA, c/o Joseph Rosenblum,‬‬
‫‪151 Brite Avenue, Scarsdale, NY, USA 10583‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪7‬‬
‫נתנאל יחיאלי‬
‫גלופה בעברית מבית דפוס יהודי‬
‫בפיוטרקוב שהתגלתה בשבתון האחרון‬
‫ב‬
‫יום שישי ישבנו במסעדה של מלון רינק‬
‫טריבונלסקי לשיחת בוקר עם כמה‬
‫משתתפים‪ .‬שום דבר לא הכין אותנו‬
‫למה שיגיע אלינו בדקות הקרובות‪ .‬אל‬
‫בית המלון הגיע פולני תושב פיוטרקוב ובתיקו‬
‫חבילה מיוחדת‪ .‬מיכאל הוברט – תושב פיוטרקוב‬
‫הלומד אנגלית באוניברסיטה והמעורב רבות בארגון‬
‫השבתון עזר לנו לתרגם‪.‬‬
‫אותו אדם התחיל לומר שסבא שלו מצא גלופה‬
‫של בית דפוס יהודי לפני הרבה שנים‪ ,‬והמשפחה‬
‫שמרה על הגלופה מכל‬
‫משמר אצלה בבית‪ .‬עכשיו‬
‫הוא בא להחזיר את‬
‫הממצא המיוחד ליהודי הקהילה‪ .‬הוא הוציא מהתיק‬
‫חבילה עטופה ובתוכה הייתה גלופה‪ .‬הכתב כמובן‬
‫הפוך וניסיתי לקרוא את המילים ולהפתעתי הרבה‬
‫היו אלו המילים של הפיוט היהודי “י־ה ריבון“ אותו‬
‫נוהגים לשיר בזמירות ליל שבת‪ .‬התרגשתי מאוד‪ .‬זה‬
‫היה דומה לדרישת שלום מקהילת פיוטרקוב לפני‬
‫המלחמה‪ .‬הנה ממצא מוחשי שמקשר אותנו עכשיו‬
‫בשנת ‪ 2014‬לאחת הסיבות שפיוטרקוב הייתה‬
‫מפורסמת בכל העולם היהודי – בתי הדפוס‪ .‬היו אלו‬
‫רגעים מיוחדים מאוד‪.‬‬
‫‪ | 8‬הדים‬
‫‪‎‬אמיתי ונתנאל יחיאלי מנגנים בטקס בבית הקברות‬
‫שאלתי את אותו אדם האם הוא מעוניין בתשלום‪,‬‬
‫והוא ענה שהוא מעוניין בתשלום סמלי‪ .‬שילמתי לו‬
‫‪ 10‬זלוטים והיה נראה שהוא מרוצה‪.‬‬
‫חשבתי כמה סמלי לקבל גלופה כזאת ביום שישי‬
‫ובה המילים של שיר שאנחנו רגילים לשיר ביום שישי‬
‫בערב‪ .‬יחד עם מיכאל וקריסטינה (צעירה תושבת‬
‫פיוטרקוב הלומדת לימודי יהדות באוניברסיטה‬
‫בקרקוב) החלטנו לקנות דיו ולנסות להעביר את‬
‫הגלופה לדף שניתן לצלם‪ .‬קריסטינה ניסתה כמה‬
‫ניסיונות ובסוף הצליחה‪ .‬התוצאה נמצאת בתמונה‬
‫לפניכם‪.‬‬
‫‪‎‬קריסטינה ומיכאל עובדים להעביר את הגלופה לדף‬
‫בסעודת ליל שבת בהשתתפות סגן ראש העיר‪ ,‬אחד‬
‫הכמרים של פיוטרקוב ותושבים מכובדים נוספים‪,‬‬
‫סיפרתי את הסיפור והגלופה עברה בין כולם‪ .‬אחר כך‬
‫שרנו את השיר “י־ה ריבון“ וכולם התרגשו מסגירת‬
‫המעגל ההיסטורי ומתחושת ההמשכיות‪.‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪9‬‬
‫יוסי הורן‬
‫המסע שלי לפיוטרקוב‬
‫והמחברת של רייזעל‬
‫גולדהירש שנמצאה‬
‫‪‎‬תמונת‬
‫א‬
‫‪‎‬יוסי ואביטל ליד ככר צרניצקגו‬
‫בא מעולם לא סיפר בהרחבה על‬
‫עברו‪ ,‬ולכן לא ידעתי הרבה על חייו‬
‫בפיוטרקוב‪ .‬הכרנו שמות של המשפחה‬
‫הקרובה‪ ,‬וכן ידענו שהוא ברח לרוסיה‬
‫בכדי לשרוד את השואה בעוד שיתר המשפחה‬
‫נרצחה‪ .‬ידענו שהוא נולד בסביבות שנת ‪ ,1920‬אך‬
‫לא היה תאריך מדויק‪ .‬תמיד ניסיתי לדמיין כיצד‬
‫נראו חייו בזמן שגדל‪ ,‬אך היה לי מידע מועט מדי‪.‬‬
‫לצערי‪ ,‬הוא נפטר בעודי בשנות העשרים המוקדמות‪,‬‬
‫ולא זכיתי לשאול אותו שאלות שהייתי מעלה בפניו‬
‫כעת‪.‬‬
‫הפעם הראשונה בה התוודעתי לסיורים המאורגנים‬
‫לפיוטרקוב הייתה כאשר שמעתי את הרב הראשי‬
‫הבית המ‬
‫קורי‬
‫של אביו‬
‫של יוסי‬
‫שמצא י‬
‫צק‬
‫בארכיון‬
‫לישראל הרב דוד לאו מתאר סיור שבו השתתף‪.‬‬
‫לאחר מכן‪ ,‬כאשר ביקשתי ממנו פרטים לגבי האופן‬
‫בו ארגן את הסיור‪ ,‬הוא הפנה אותי לנתנאל יחיאלי‪,‬‬
‫חבר בוועד יוצאי פיוטרקוב‪ .‬נתנאל תיאר את‬
‫הסיורים הקודמים שנערכו ויידע אותי לגבי הסיור‬
‫הבא‪.‬‬
‫נתנאל הסביר כי מוטב לערוך מחקר מטרים לסיור‪.‬‬
‫הוא קישר אותי עם יאצק בדנארק‪ ,‬המומחה למחקר‬
‫בארכיוני פיוטרקוב‪ .‬המידע המבוסס היחיד שהיה לי‬
‫היה תעודת הלידה של אחיו של אבי‪ ,‬מאייר (‪,Majer‬‬
‫אבי השתמש בזהותו של אחי על מנת לברוח לרוסיה‪,‬‬
‫והמשיך להשתמש בה מאז)‪ .‬כעבור זמן לא רב שלח‬
‫לי יאצק עותקי מסמכים המציגים את ימי ההולדת‬
‫של אבי ומשפחתו‪ ,‬כמו גם של קרובים מצד סבי‬
‫ומצד סבתי‪ .‬הוא אף מצא את כתובת הבית בו גר‬
‫אבי‪ ,‬והתברר שהוא עומד על יד בית הכנסת המרכזי‪.‬‬
‫היה מרגש מאוד לגלות סוף סוף כל כך הרבה מידע‬
‫‪ | 10‬הדים‬
‫אודות משפחתו של אבי‪ .‬הצעד הבא היה לחזות בכך‬
‫בעצמי‪.‬‬
‫אביטל אשתי התלוותה אליי לסיור‪ .‬בדרך פגשנו‬
‫אנשים נפלאים‪ ,‬שגם הם יצאו למסע משלהם‪ .‬כמה‬
‫מהם היו ניצולים שהראו לנכדיהם מאין באו‪ .‬אחרים‬
‫היו ילדים של ניצולים שניסו להבין מהיכן הגיעו‬
‫הוריהם‪ .‬כולנו התאחדנו סביב המורשת המשותפת‪.‬‬
‫הייתה תחושה מדהימה כשהגענו סוף סוף‬
‫לפיוטרקוב‪ .‬לראות במו עיני את העיר בה גדל אבי‪.‬‬
‫אחד האתרים הראשונים בו ביקרנו היה בית הכנסת‬
‫המרכזי‪ .‬עבורי הייתה לכך משמעות מיוחדת לאחר‬
‫שגיליתי כי משפחתו של אבי הייתה גרה בקרבת‬
‫המקום‪ .‬הסיור המודרך בשכונה היהודית היה מעשיר‬
‫ומגוון ביותר‪ .‬בהחלט הצלחתי לחוש את הוויית‬
‫החיים של פעם‪ .‬יכולתי לדמיין את אבי הולך באותם‬
‫הרחובות בדרכו לחנות‪ ,‬למאפייה או לבית הספר‪.‬‬
‫התרשמתי מהאופן בו עיריית פיוטרקוב הייתה‬
‫מעורבת באירוע‪ .‬הם הקדישו מזמנם לשוחח איתנו‬
‫וארגנו מספר מופעי תרבות לכבודנו‪ .‬היה מרגש‬
‫לראות כי הם לא שכחו את מורשתם היהודית‪.‬‬
‫הם אפילו דאגו להביא כמה תלמידי תיכון לסייע‬
‫לנו בתרגום‪ .‬עזרתם הייתה שימושית בהחלט‬
‫והתלמידים היו מנומסים ומועילים‪.‬‬
‫כשיאצק לקח אותנו לארכיונים לנסות ולמצוא מידע‬
‫נוסף‪ ,‬נדהמתי מכמות המידע שהייתה זמינה‪ ,‬ואף‬
‫יותר מכך ממומחיותו של יאצק להתמצא בחומר‬
‫הרב‪ .‬שמחתי ביותר כאשר מצא תיעוד של תאריך‬
‫הפטירה של סבי‪ .‬כעת יש בידי תאריך פטירה מדויק‬
‫בו אוכל לומר עליו קדיש‪ .‬אני משוכנע שאבי היה‬
‫רוצה לקבל מידע זה בחייו‪ ,‬וכעת אני מסוגל להשלים‬
‫זאת עבורו‪.‬‬
‫אחד הדברים שעניינו את אשתי במיוחד בנוגע לסיור‬
‫היה הימצאותם של חפצי יודאיקה ישנים‪ .‬במהלך‬
‫הסיורים הרגליים לא ראינו חנויות לעתיקות‪ ,‬אולם‬
‫ראינו שלט המבשר על שוק פשפשים שתוכנן להיערך‬
‫ביומנו האחרון בעיר‪ .‬בדרכי לתפילת שחרית‪ ,‬לקחתי‬
‫אותה לשוק מבלי לצפות לדבר‪ .‬כאשר חזרתי מן‬
‫התפילה‪ ,‬היא הייתה נרגשת מהאוצרות הייחודיים‬
‫שמצאה‪ .‬היא הספיקה לקנות לי קופסת אתרוג ישנה‬
‫ויפהפייה‪ ,‬ועינה נחה על חבילת תמונות ומסמכים‬
‫משנות המלחמה ולפני כן‪ .‬המוכר דרש מחיר גבוה‬
‫עבור החבילה‪ ,‬אולם לאחר שעירבנו עוד חברים‬
‫מן הקבוצה והפעלנו עליו לחץ רב‪ ,‬הצלחנו להשיג‬
‫את החבילה במחיר סביר‪ .‬אחד הפריטים המיוחדים‬
‫ביותר בחבילה היה יומן של נערה צעירה‪ ,‬המלא‬
‫באיחולים מכל חבריה‪ .‬תקוותנו היא שנצליח למצוא‬
‫מישהו שקשור ליומן על מנת שיוכל לראותו בעצמו‪.‬‬
‫שבת הייתה גם היא‬
‫משמעותית עבורי‪,‬‬
‫מאחר שהייתה זו‬
‫פרשת בלק שהייתה‬
‫פרשת בר־המצווה‬
‫שלי‪ .‬לא קראתי את‬
‫במלואה‬
‫הפרשה‬
‫בבר־המצווה שלי ועל‬
‫כן החלטתי להכין‬
‫כאן את הקריאה‪ .‬זו‬
‫הייתה חוויה מרגשת‬
‫עבורי‪ .‬כמעט יכולתי‬
‫בנוכחותו‬
‫לחוש‬
‫של אבי ומשפחתו‬
‫כשהחיינו את בית‬
‫הכנסת בתפילותינו‪.‬‬
‫‪‎‬בית חדש שנבנה על מקום הבית של אביו של יוסי‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪11‬‬
‫‪‎‬העטיפה של היומן של רייזל גולדהירש‬
‫‪‎‬הדף הראשון ‪ -‬השם של רייזל גולדהירש‬
‫בטרם הטיסה חזרה הביתה‪ ,‬ערכנו סיור במחנה‬
‫ההשמדה טרבלינקה שכלל טקס קטן‪ .‬קשה לתאר‬
‫את התחושה שבביקור במקום בו כה רבים מקרוביך‬
‫עונו ונרצחו‪ .‬לנסות לדמיין מה עבר עליהם ברגעי‬
‫חייהם האחרונים‪ .‬עם זאת‪ ,‬הטקס הנוגע עזר להזכיר‬
‫לנו כי הם עודם חיים בזיכרונותינו וכי לעולם לא‬
‫ננוצח אם נאחז במורשתנו ונוקיר אותה‪.‬‬
‫לעולם לא אשכח את הסיור הזה‪ .‬הוא העניק לי צוהר‬
‫שמעולם לא היה לי להיסטוריה של משפחתי‪ .‬אני‬
‫אסיר תודה לנתנאל ולכל מי שסייע בארגון הסיור‪.‬‬
‫אני מחכה ומצפה לחזור שוב ולהראות הכל לילדי‬
‫וליתר משפחתי‪.‬‬
‫‪D. pinkusiewicz‬‬
‫‪R. jabłoński‬‬
‫‪ester blumsztejn‬‬
‫‪r. zaksówna‬‬
‫‪chaja blumsztejn‬‬
‫‪zytman g or j‬‬
‫‪b. winer‬‬
‫‪rózia (rajzla?) gomolińska‬‬
‫‪r. wajngarten‬‬
‫‪m. horowicz‬‬
‫‪tobia (tauba) gomulińska‬‬
‫‪sura chojnacka‬‬
‫‪szpigelman‬‬
‫)‪hela chojnacha (could be hinda or chaja‬‬
‫‪r. jabłoński.‬‬
‫‪szpigelman lola‬‬
‫‪h. rozenfarb‬‬
‫‪hinda chojnacka‬‬
‫‪chaja szytenberg‬‬
‫‪chana miljoner‬‬
‫‪lewkowicz r.‬‬
‫‪h. chojnacka‬‬
‫‪dwora uszerowicz‬‬
‫‪r. wajngarten‬‬
‫רשימת השמות הרשומים ביומן‪:‬‬
‫ד‪ .‬פינקודייביץ‘‬
‫ר‪ .‬ג‘בלונסקי‬
‫אסתר בלומשטיין‬
‫ר‪ .‬זקסובנה‬
‫חיה בלומשטיין‬
‫זיטמן ג או ג‘‪,‬‬
‫ב‪ .‬וינר‬
‫רוזיה גומולינסקה‬
‫ר‪ .‬ויינגארטן‬
‫מ‪ .‬הורוביץ‬
‫טוביה (טאובה) גומולינסקה‬
‫סורה חוג‘נקה‬
‫שפיגלמן‬
‫הלה (ייתכן הינדה או חיה) חוג‘נאצ‘ה‬
‫ר‪ .‬ג‘בלונסקי‬
‫שפיגלמן לולה‬
‫ה‪ .‬רוזנפארב‬
‫בינדה חוג‘נאקה‬
‫חיה סיטנברג‬
‫חנה מיליונר‬
‫לבקוביץ‘ ר‪.‬‬
‫ה‪ .‬חוג‘נאקה‬
‫דבורה אוסרוביץ‘‬
‫ר‪ .‬ויינגארטן‬
‫‪ | 12‬הדים‬
‫נתנאל יחיאלי‬
‫תגלית‬
‫ר‬
‫ובה הגדול של קהילת פיוטרקוב הושמד‬
‫במהלך המלחמה‪ .‬ארבע רכבות המונות‬
‫‪ 6,000‬איש נשלחו לטרבלינקה באוקטובר‬
‫‪ ,1942‬ויהודים רבים נוספים מבני הקהילה‬
‫נרצחו ביער ראקוב ובמחנות שונים בזמן השואה‪.‬‬
‫אלפי בני הקהילה שרדו את השואה בצורות שונות‪,‬‬
‫וביניהם רבים שחבים את חייהם לקיומם של מפעלי‬
‫הזכוכית ‘קארה‘ ו‘הורטנסיה‘ שפעלו בעיר‪ .‬התוצרים‬
‫של מפעלים אלו נשלחו לצבא הגרמני וזה נתן את‬
‫זכות הקיום למפעלים ולכאלפיים יהודים שעבדו‬
‫בהם‪ .‬רק ב־‪ 28.11.44‬החליטו הגרמנים לסגור את‬
‫המפעלים האלו ופיוטרקוב הוכרזה ‘יודן־ריין‘‪ :‬נקייה‬
‫מיהודים‪.‬‬
‫מפעלי זכוכית אלו תפקדו בזכות מנהלם ריינהורד‬
‫קריסטמן ובזכות הקשרים שהיו לרב משה חיים לאו‬
‫הי“ד ולמר חיים דוד דסאו (אביו של רוברט דסאו)‬
‫עם קריסטמן‪.‬‬
‫נמצאה‬
‫תמונתו של‬
‫ריינהורד‬
‫קריסטמן‬
‫השינדלר‬
‫של יהודי‬
‫פיוטרקוב‬
‫מספר רוברט דסאו‪“ :‬קריסטמן הוא האיש שהציל את‬
‫חיי‪ .‬שני המפעלים היו שייכים לקריסטמן ואבא שלי‬
‫היה מנהל עבודה‪ .‬הילדים עבדו ב‘הורטנסיה‘ כי שם‬
‫הייתה עבודה מתאימה גם לילדים‪ .‬ב‘קארה‘ העבודה‬
‫הייתה קשה יותר‪ ,‬שם ייצרו זכוכיות כמו חלונות‪.‬‬
‫ב‘הורטנסיה‘ ייצרו בקבוקים וכוסות‪ ,‬מזכוכיות קלות‬
‫יותר‪ .‬יום אחד הגיע קצין גרמני ושאל למה צריך את‬
‫הילד הזה פה במפעל? קריסטמן אמר לו שאני מאוד‬
‫מקצועי‪ ,‬ובכך הציל את חיי‪ .‬קריסטמן הוא השינדלר‬
‫שלנו‪“.‬‬
‫נפתלי לביא מספר בעדותו שנמצאת באינטרנט‪:‬‬
‫“במוצאי יום כיפור שנת ‪ ,1942‬הקיפו את צ‘נסטחוב‬
‫והבנו שהעיר הבאה תהיה פיוטרקוב‪ .‬בקיץ חיפשו‬
‫אנשים מקומות עבודה חיוניים כדי לקבל חסינות‪.‬‬
‫אבא שלי שידל אותי שתהיה לי עבודה במפעל‬
‫הזכוכית‪ .‬המנהל של המפעלים היה אדם הגון‪,‬‬
‫פולקעדויטשן‪ ,‬ששמו קריסטמן‪.‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪13‬‬
‫בכיכר השילוחים בפיוטרקוב הייתה‬
‫לפני המלחמה מפקדת החטיבה שהייתה‬
‫בפיוטרקוב ושם עשו טקסי השבעה‪ .‬זה‬
‫היה לפני המלחמה‪ .‬הייתי בא לראות את‬
‫זה כילד‪ .‬הגיעו אנשי דת שהשביעו את‬
‫החיילים‪ .‬הרוב היו קתולים‪ ,‬והיה מיעוט‬
‫‪‎‬סמל של הורטנסיה‬
‫גרמני‪ .‬היה פסטור שהשביע אותם‪ ,‬והיה‬
‫רב שהשביע יהודים‪ .‬נוצרו יחסים בין הפסטור ובין‬
‫אבא‪ .‬בתחילת המלחמה ניצל אבא את הקשר והוא אני מעריך שכולם שמעו על יאצק בדנרק הארכיונאי‬
‫עזר לנו בכמה דברים‪ ,‬והוא יצר את הקשר האישי עם המופלא שלנו שגר בפיוטרקוב‪ .‬לאחרונה גילה יאצק‬
‫קריסטמן‪.‬‬
‫את הבקשה לדרכון של ריינהורד קריסטמן וכך‬
‫אבא ביקש להיפגש עם קריסטמן‪ .‬הוא עזר לאבא יש לנו אפשרות לראות את הפנים מאחורי סיפור‬
‫להשיג קמח לאפיית מצות‪ .‬אבא שאל אותו אם יוכל ההצלה‪ ,‬ולראות את האדם שרבים מאתנו חבים לו‬
‫להעסיק כמה מאות יהודים במקום עשרים בעלי את חייהם!‬
‫מקצוע‪ .‬קריסטמן אמר שעליו לקבל‬
‫אישור שזה מפעל חיוני‪ .‬בהתחלה‬
‫השיג אישור לארבע מאות איש‪ ,‬אחר‬
‫כך ל־‪ 1,800‬בשני בתי חרושת‪‘ :‬קארה‘‬
‫– זכוכית שטוחה לחלונות ומראות‪,‬‬
‫והגדול יותר ‘הורטנסיה‘ – לכוסות‬
‫ולמנורות חשמל ועששיות נפט‪ .‬ב־‪1942‬‬
‫הצליחו בשני המפעלים להכניס ‪1,800‬‬
‫איש‪ .‬היו תעודות ‘תרנגול‘; תעודת‬
‫זהות ארוכה והיה עליה מוטבע הנשר‬
‫הגרמני עם צלב קרס‪ .‬קראו לזה תרנגול‬
‫ביידיש‪ .‬אנשים עמדו בתור לקבל‬
‫עבודה‪ .‬אבא שידל אותי לקבל שם‬
‫עבודה‪ .‬לא אהבתי את זה‪ .‬זאת הייתה‬
‫עבודה קשה‪ ,‬שמונה שעות על הרגליים‪,‬‬
‫לרוץ בין התנורים‪ .‬שמה עבדתי‪ .‬רבים‬
‫הצליחו להתקבל לשם‪.‬‬
‫בליל יום כיפור עשו מניין ב‘הורטנסיה‘‪,‬‬
‫באולם המרפאה שהפכו לבית‬
‫כנסת‪ .‬קריסטמן בא לתפילה‪ .‬ישראל‬
‫בלומשטיין היה החזן‪ .‬דמעות ירדו‬
‫לקריסטמן‪ .‬חודש אחרי זה חיסלו את‬
‫המחנה הזה גם‪ .‬העלו אותנו לרכבת‬
‫בקר ברמפה של הורטנסיה‪“.‬‬
‫היה גם מפעל שני בבוגאי‪ .‬שני נאצים‬
‫ניהלו אותו – אחד מהם דיטריך פישר‪.‬‬
‫המפעל עסק בנגרות עץ והוא היה‬
‫מפעל טקסטיל שהפקיעו מיהודים ליד‬
‫נהר בוגאי‪ 2 ,‬ק“מ ממרכז העיר‪ .‬הוא‬
‫קיבל אישור ל־‪ 600‬או ‪ 800‬מקומות‪.‬‬
‫‪‎‬בקשה לדרכון של ריינהורד משנת ‪1931‬‬
‫‪ | 14‬הדים‬
‫יאן שוורץ ‪ -‬שוודיה‬
‫ביקור בקברות אבותיי‬
‫שבתון ‪2014‬‬
‫ה‬
‫‪‎‬פרופסור יאן שוורץ בשבתון ‪2014‬‬
‫תכנון המקורי שלי היה שאבי‪ ,‬ניצול‬
‫פיוטרקוב‪ ,‬יצטרף אלי בשבתון ‪.2014‬‬
‫אולם כמו שאומרים ביידיש ‪‘ -‬מענטש‬
‫טראכט און גוט לאכט‘ – האדם מתכנן‬
‫ואלוהים צוחק – ומצבה של אמי הורע במקצת‪ ,‬ואבי‬
‫נדרש להישאר עימה בקופנהגן‪ .‬הוריי היו בפיוטרקוב‬
‫עם אחי ומשפחתו לפני מספר שנים‪ .‬הם ביקרו בבית‬
‫בטופולובה ‪ 5‬בו גדלו שלושת האחים שוורץ – הרש‬
‫שמיאל (הנינג‪ ,‬אבי) מוישה ארן (מונייק) ז“ל ודויד‬
‫ז“ל (האחרונים הם שני דודיי)‪.‬‬
‫שלושת האחים שרדו כעובדי כפייה בבית החרושת‬
‫בוגאיי בפיוטרקוב בין ‪ 1942‬ו־‪ ,1944‬ולאחר מכן‬
‫נאסרו במחנות ריכוז שונים עד לשחרור באפריל‬
‫‪ .1945‬לאחר שהייה ארעית במחנה פליטים על‬
‫יד מינכן אבי הצפין‪ ,‬חצה את הגבול הגרמני־דני‬
‫באופן בלתי חוקי בתחילת הסתיו ב־‪ 1946‬והצטרף‬
‫לדודתו לאה ולששת דודניו בקופנהגן‪ .‬שנה לאחר‬
‫מכן‪ ,‬אבי הצליח להביא את הדוד מונייק בספינת‬
‫דיג בלתי חוקית מהחוף הגרמני הצפוני לקופנהגן‪.‬‬
‫הדוד דויד‪ ,‬בן הזקונים‪ ,‬הגיע למאלמה‪ ,‬שוודיה בשנת‬
‫‪ 1950‬לאחר מספר שנות התאוששות בבית הבראה‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫לשחפת בצפון איטליה‪ .‬לאחר המלחמה‪ ,‬דוד מונייק‬
‫ואבי הקימו משפחות וניהלו קריירות מצליחות‬
‫כמנהלי עסקים קטנים‪ .‬דודי דויד היה מומחה‬
‫למיעוטים ולסוגיות הגירה בשוודיה‪ ,‬יועץ לראש‬
‫הממשלה השוודי אולף פאלמה‪ ,‬וייסד עיתון שוודי‬
‫‪( Invandrare&Minoriteter‬מהגרים ומיעוטים)‬
‫שיצא לאור לאורך ‪ 40‬שנה כמעט‪ ,‬עד שנת ‪.2013‬‬
‫התוכנית להשתתף בשבתון פיוטרקוב השתלבה‬
‫בתוכניות שהיו לי לנסוע לאזור לובלין ולבקר‬
‫בוורשה לצורכי מחקר‪ .‬כחוקר שפה וספרות יידיש‪,‬‬
‫הפרויקט הנוכחי שלי בנושא יצחק בשביס־זינגר דרש‬
‫ביקור בעיירות קטנות (שטעטלאך) בקרבת לובלין‪,‬‬
‫ששימשו כרקע עבור הסיפורים הפולניים של הסופר‬
‫(לדוגמה‪“ :‬הקוסם מלובלין“)‪ .‬לאחר יום ביקור ארוך‬
‫בעיירות גוראג‘‪ ,‬פראמפול‪ ,‬יאנוב‪ ,‬קרשב ובילגוראג‘‪,‬‬
‫נסעתי ארבע שעות באוטובוס לפיוטרקוב בחמישי‬
‫בבוקר‪ .‬הצטרפתי לקבוצת פיוטרקוב לבקר בטקס‬
‫בראקוב‪ .‬ישראלים צעירים שרו שירים בעברית ולוו‬
‫בגיטרה ובחליל על האוטובוס מהמלון לראקוב‪.‬‬
‫השנה הקבוצה כללה משלחת ישראלית‪ ,‬בעיקר‬
‫צעירים‪ ,‬ועוד מספר ניצולים ומשתתפים מארצות‬
‫שונות‪ .‬לאחר הטקס המרגש באנדרטאות ראקוב‪,‬‬
‫קבוצה קטנה נפגשה עם הרב של לודז‘‪ ,‬הרב שמחה‬
‫קלר‪ .‬הוא סיפר לנו שהקהילה היהודית בלודז‘‬
‫אחראית על תחזוק בתי העלמין היהודיים בכל אזור‬
‫לודז‘‪ ,‬הכולל את פיוטרקוב‪ .‬היעדר תרומות מקשה‬
‫מאוד על תחזוק בית הקברות היהודי בפיוטרקוב‬
‫שצימח צמחיה‪ ,‬כפי שראו חברי הקבוצה שביקרו‬
‫בקברות אבותיהם ביום חמישי‪ ,‬בטרם הגעתי‪ .‬אחד‬
‫מקירות בית העלמין זקוק לשיפוץ דחוף‪ .‬הרב של‬
‫לודז‘ היה מוכן לקחת יוזמה ולארגן את עבודת‬
‫השיפוץ אך הדבר ידרוש גיוס סכום נכבד של כסף‪.‬‬
‫לב השבתון היה ארוחות השבת‪ ,‬והתפילות והתכנים‬
‫ב‘די אלטע שיל‘ (בית הכנסת הישן)‪ .‬היה מרגש‬
‫להשתתף בקבלת שבת ולאחריה בארוחה בשרית‬
‫שכללה בערך ‪ 20‬דוברים בפולנית ובאנגלית‪.‬‬
‫ההזדמנות עבור עובדי הציבור והתושבים מהעיר‬
‫להצטרף לקבוצה שלנו ולחלוק סיפורים במהלך‬
‫| ‪15‬‬
‫הארוחה הייתה משמעותית ביותר‪ .‬זהו בוודאי‬
‫החלק הייחודי ביותר בשבתון פיוטרקוב‪ :‬המפגשים‬
‫הקרובים בין הפולנים והיהודים בעיר שחסרה‬
‫אוכלוסיה יהודית מאז המלחמה‪.‬‬
‫לאחר טקס הבדלה עוצמתי מלא בשירה וריקודים‬
‫ברינק‪ ,‬הכיכר המרכזית בפיוטרקוב‪ ,‬הקבוצה עברה‬
‫למסעדה בה נתנאל ומוסיקאים פולנים ניגנו שירים‬
‫יהודיים ופולנים‪ .‬ביום ראשון‪ ,‬הקבוצה נסעה למפעל‬
‫הזכוכית הורטנסיה בו שרדו מאות מיהודי פיוטרקוב‬
‫כעובדי כפייה עד לסתיו שנת ‪ .1944‬ניצול ממפעל‬
‫הזכוכית הורטנסיה‪ ,‬מר רוברט דסאו‪ ,‬סיפר על‬
‫שנתיים של סבל בהן היה בן ‪ 10-12‬ועבד מסביב‬
‫לשעון לייצר כלי זכוכית עבור הבעלים הגרמנים‪.‬‬
‫כמו סבי ושלושת בניו שעבדו בבוגאיי‪ ,‬המפעלים‬
‫הגרמניים הללו אפשרו למספר קטן מיהודי פיוטרקוב‬
‫לשרוד בעוד משפחותיהם וחבריהם – כל קהילתם –‬
‫נשלחו בקרונות בקר לטרבלינקה‪ .‬נסענו מהורטנסיה‬
‫לפסי הרכבת‪ ,‬שם השרידים של יהודי פיוטרקוב מן‬
‫המפעלים בוגאיי והורטנסיה נשלחו בקרונות בקר‬
‫לצ‘נסטוכובה‪ ,‬התחנה הראשונה שלהם בסתיו של‬
‫שנת ‪ .1944‬כמה מהם שרדו מאסר במספר מחנות‬
‫ריכוז בפולין ובגרמניה‪.‬‬
‫במהלך נסיעת האוטובוס על הכביש המהיר החדש‬
‫בין פיוטרקוב לוורשה‪ ,‬מר דסאו דיבר על העסק‬
‫המצליח שלו והיבטים נוספים של החיים באמריקה‪,‬‬
‫אליה הגיע בשלהי שנות ה־‪ .40‬אמרתי ‘זאי געזונט‘‬
‫ולהתראות לקבוצה בוורשה‪ .‬במהלך השבוע בוורשה‪,‬‬
‫השתתפתי ב‘סיור ‪ ‘VIP‬של המוזיאון היהודי‬
‫החדש‪ .‬התערוכה הקבועה של המוזיאון‪ ,‬על אודות‬
‫ההיסטוריה היהודית בפולין לאורך כמעט אלף‬
‫שנה‪ ,‬תהפוך בוודאי ליעד משמעותי עבור יהודים‬
‫המבקרים בארץ אבותינו‪ .‬המוזיאון מציג מערך‬
‫מסחרר של מולטימדיה ומצגים רב־לשוניים של‬
‫ההיסטוריה העשירה של ‘דה יידישע יידן‘ ‪ -‬היהודים‬
‫הפולנים ‪ -‬כולל אפילוג על התחיה של החיים‬
‫היהודיים־פולניים בימינו‪ .‬בכוונתי לשוב לפולין‬
‫ואי“ה להשתתף בשבתונים בעתיד לזכר הקהילה‬
‫הקדושה של פיוטרקוב טריבונלסקי‪.‬‬
‫‪ | 16‬הדים‬
‫עדית נבו ‪ -‬קישון‬
‫‪‎‬יצק ועדית מחפשים בארכיונים‬
‫רשמים‬
‫מהשבתון בפיוטרקוב ‪2014 -‬‬
‫א‬
‫ני נרגשת מאוד לכתוב את רשמיי‬
‫מהשבתון בפיוטרקוב בביטאון "הדים"‪,‬‬
‫מאחר שאבי‪ ,‬יהודה קישון (לייבל‬
‫קושינסקי) ז"ל‪ ,‬היה חבר המערכת‬
‫והירבה לכתוב בו עד לפטירתו בשנת ‪ .1996‬כל‬
‫חיי שמעתי את סיפוריו של אבי יהודה על בני עירו‬
‫פיוטרקוב וחשתי שכל אחד מהם הוא כבן משפחה‬
‫עבורו וגם עבורי‪ .‬כך הכרתי שמות כמו יעקב מלץ‪,‬‬
‫הרב לאו‪ ,‬זאב סמלסון‪ ,‬שידלובסקי‪ ,‬יחיאלי ואחרים‪.‬‬
‫‪‎‬מבט‬
‫העירבפיוטרקוב פעם בי כל השנים‪ ,‬וכשנודע‬
‫הרצוןאללבקר‬
‫לי במקרה מידידי מוטי ליבנה‪ ,‬בנה של אווה ליבנה‪,‬‬
‫ילידת העיר‪ ,‬על השבתון המתארגן לנסיעה ביולי‬
‫‪ ,2014‬החלטתי מייד להצטרף יחד עם בני‪ ,‬דור נבו‪.‬‬
‫הציפיות שלי מהביקור בפיוטרקוב היו רבות‪ .‬ראשית‬
‫קיוויתי לפגוש במשלחת מישהו שהכיר את אבי‬
‫ומשפחתו‪ .‬בנוסף חשתי רצון עז למצוא עדויות‬
‫ומידע על בני המשפחה שנספו בשואה; סבתי צירל‬
‫קושינסקי‪ ,‬ושלושת בניה – יעקב‪ ,‬זלמן ושמואל‪.‬‬
‫סבי‪ ,‬מנדל קושינסקי‪ ,‬נפטר מדיזנטריה בשנת ‪1920‬‬
‫וקיוויתי למצוא את קברו בבית העלמין בפיוטרקוב‪.‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫כמו כן רציתי לראות את הבית והרחוב בו נולד אבי‬
‫וגדל עד גיל ‪ ,25‬אז החליט לעלות לישראל ועזב‬
‫את פיוטרקוב‪ .‬אבי היה חבר בית"ר ומפקד הקן של‬
‫בית"ר בגיל ‪ .19‬כחבר בית"ר חלם לעלות לישראל‬
‫ובשנת ‪ 1939‬החליט להגשים את החלום‪ .‬הוא הגיע‬
‫לווילנה ואז פרצה המלחמה והוא נקלע לגטו וילנה‬
‫עם חברי בית"ר נוספים‪ .‬הוא הצטרף למחתרת פ‪-‬פ‪-‬‬
‫או‪ ,‬שפעלה בגטו וילנה‪ ,‬ושמה לה מטרה להילחם‬
‫בגרמנים‪ .‬מאוחר יותר עזבו חברי המחתרת את‬
‫הגטו והצטרפו לפרטיזנים שפעלו ביערות נארוץ'‪.‬‬
‫רק ב‪ 1945-‬עלה אבי ארצה‪ .‬מרבית סיפוריו של אבי‬
‫הקשורים לתקופת השואה עוסקים בחייו כפרטיזן‪,‬‬
‫בעת שלחם עם חבריו בגרמנים‪ ,‬סיפורים שמילאו‬
‫את לבי גאווה רבה‪.‬‬
‫השבתון אכן היה מרגש מאד ומרבית ציפיותיי‬
‫התמלאו‪ .‬שמחתי להכיר את נתנאל יחיאלי‪ ,‬אדם‬
‫בעל כריזמה‪ ,‬כישרונות רבים וחום אנושי רב‪ ,‬שסבו‬
‫אברהם היה חבר במערכת הביטאון "הדים"‪ ,‬באותה‬
‫תקופה בה היה אבי היה חבר המערכת‪ .‬התרגשתי‬
‫לשמוע את סיפוריהם של בני העיר ניצולי השואה‬
‫גב' אווה ליבנה ומר רוזנבלט‪ .‬גם ההיכרות עם בני‬
‫| ‪17‬‬
‫משפחותיהם ועם חברים נוספים גרמה לי לעונג‬
‫ולהתפעלות‪.‬‬
‫אנשים איכותיים ומרשימים גדלו בעיר הזו‪ ,‬פיוטרקוב‪,‬‬
‫והם הקימו משפחות איכותיות ומרשימות לא‬
‫פחות‪ .‬למדתי שפיוטרקוב הייתה מרכז תרבותי‪ ,‬דתי‬
‫ופוליטי‪ .‬רבים מבני העיר עסקו בפעילות תרבותית‪,‬‬
‫כמו נגינה על מנדולינות‪ .‬תנועות נוער רבות פרחו‬
‫בעיר‪ .‬רמת החינוך הייתה גבוהה‪ .‬הידע בעברית של‬
‫בני העיר היה מרשים‪.‬‬
‫ביקרתי ברחוב בו התגוררה משפחתו של אבי‪,‬‬
‫רחוב פרץ‪ ,‬השוכן ליד הנהר באזור היהודי‪ .‬שמחתי‬
‫לגלות רחוב עתיר צמחייה‪ ,‬עם בתים קטנים ואווירה‬
‫קסומה‪ .‬אחד השיאים של השבתון עבורי היה הביקור‬
‫בארכיון‪ .‬יאצק בנדרק המופלא הצליח למצוא את‬
‫המידע על בני משפחתי‪ ,‬ולראשונה מצאתי עדויות‬
‫על בני משפחתה של סבתי‪ ,‬תאריכי הלידה שלה‬
‫ושל הוריה‪ ,‬תעודת הנישואין שלה עם סבי מנדל‪,‬‬
‫תעודות לידה של אחיו של אבי‪ ,‬ותיעוד על גיוסו‬
‫של אבי לצבא הפולני בגיל ‪ .21‬אני ובני דור היינו‬
‫נרגשים מאוד למראה המסמכים והעדויות החדשות‬
‫על בני המשפחה‪ ,‬שלא זכיתי להכיר ואפילו לא‬
‫‪‎‬עדית נושאת דברים בטקס בבית הקברות בפיוטרקוב‬
‫‪ | 18‬הדים‬
‫לראות תמונה שלהם‪ ,‬כי לא נותרה אף תמונה‪ .‬אולי‬
‫כפיצוי – בני‪ ,‬דור נבו‪ ,‬שהוא צלם במקצועו‪ ,‬לא חדל‬
‫לצלם ולתעד את הרגעים המרגשים במהלך השבתון‪.‬‬
‫שיאים נוספים של השבתון עבורי היו הטקסים בבית‬
‫הקברות בפיוטרקוב וביער ראקוב‪.‬‬
‫לבקשת נתנאל נשאנו דברים‪ ,‬בני ואני במהלך הטקס‬
‫בבית הקברות היהודי בפיוטרקוב ואביא דברים אלו‬
‫גם כאן‪:‬‬
‫פיוטרקוב בשבילי‪ ,‬בשבילנו‪ ,‬היא לא מקום‪ ,‬היא געגוע‪.‬‬
‫היא געגוע לאין‪ .‬היא סוג של חלל‪.‬‬
‫חור שחור שבלע את ההיסטוריה המשפחתית שלנו‪.‬‬
‫אנחנו כאן בניסיון להרגיש את המשפחה המורחבת שלא הייתה לנו‪.‬‬
‫מנסים למצוא את מה שהשארנו כאן‪.‬‬
‫להגשים געגוע שמעולם לא סופק‪,‬‬
‫לפגוש את כולכם כאן‪ ,‬בני משפחתנו הפוטנציאליים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫במקום הזה עמד עץ ענק עם שורשים‪ ,‬ענפים ועלים שייצגו קהילה שלמה‪.‬‬
‫העץ נשרף ואיננו‪.‬‬
‫רק כמה עלים וזרדים צמוקים הצליחו להתרומם ולעוף מעל רוחות סוערות וגשם של אש‪,‬‬
‫להגיע לאדמה חדשה ולהשתרש בה מחדש‪.‬‬
‫אנחנו הענפים החדשים‪ ,‬הירוקים והחזקים שצמחו מאותם זרדים בודדים‪.‬‬
‫התכנסנו כאן כדי לראות ולהראות כמה גדולים ורבים הענפים של העץ‬
‫שהצמיחו אותם עלים וזרדים שנותרו אז‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אני רוצה לספר לכם על אבי יהודה קושינסקי‪ ,‬שחי כאן עד גיל ‪25‬‬
‫עם אימו צירל ושלושת אחיו‪.‬‬
‫עם משפחה מורחבת‪ ,‬בית ועסק‪.‬‬
‫הם כולם אבדו‪ ,‬לא נותר לו דבר‪.‬‬
‫הוא שרד את הגטו‪ ,‬את הניסיונות לחסלו פעם אחר פעם‪,‬‬
‫הוא הגיע ליערות נארוץ' ‪ ,‬היה לפרטיזן ולחם בגרמנים‪.‬‬
‫בשיא פעילותו הצליח באמצעים הדלים שלו ושל חבריו לפוצץ רכבת גרמנית‪.‬‬
‫בסוף המלחמה הוא אסף כוחות ועלה לבדו לישראל‪.‬‬
‫הקים משפחה לתפארת והנה אני כאן‪ ,‬בת‪ ,‬אם וסבתא גאה‬
‫שנושאת בתוכי את הכאב שלו ואת הגעגוע שלו לבני משפחתו‪,‬‬
‫געגוע וכאב שלא חלפו כל חייו ונצרבו גם בי לנצח‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אני בטוחה שהסיפור שלי‪ ,‬בדרך זו או אחרת‪,‬‬
‫הוא גם הסיפור שלכם‪.‬‬
‫זה הסיפור שלנו‬
‫זה הפצע שלנו‬
‫זה הניצחון שלנו‪.‬‬
‫אני שמחה להיות כאן ִאתכם‪,‬‬
‫לקבל מכם כוח ולהתחזק‪.‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪19‬‬
‫לאה ומוטי גוטרמן‬
‫פיוטרקוב העיירה שלי‬
‫מסע בעקבות יצחק גוטרמן ז“ל ומשפחתו‬
‫שנספתה בשואה הי“ד‬
‫א‬
‫הטקס בטרבלינקה על יד האבן של פיוטרקוב – לזכור ולא לשכוח‬
‫ם אבא‪/‬סבא יצחק ז“ל היה מציץ לרגע‬
‫והיה בין החיים הוא לא היה מאמין‬
‫למראה עיניו‪ .‬אנחנו מאמינים שכל‬
‫ה“גוטרמנים“ כמו חברינו מהעיירה‬
‫שנפטרו או נספו בשואה רווים נחת שהגענו מכל‬
‫קצוות תבל‪ ,‬לעשות שבת ולחוש ולו במעט את‬
‫הזיכרונות‪ ,‬הריחות והמטעמים שליוו אותם בעבר‪.‬‬
‫גם סבא יצחק גוטרמן לא רצה אישית בימי חייו‬
‫לחזור לעיר בה נולד וגדל‪ ,‬אך אנחנו הרגשנו שנכון‬
‫הוא עבורנו ועבור הזיכרון מדור לדור לחוות ולו‬
‫במעט את הזיכרונות והמקומות במסלול שאותו‬
‫עברו בני משפחתנו‪.‬‬
‫אנו‪ ,‬מוטי ולאה גוטרמן‪ ,‬דור שני לניצולי שואה‪ ,‬פעם‬
‫ראשונה בפולין ובפיוטרקוב‪ .‬עבורנו פולין‪ ,‬זו שואה‪.‬‬
‫זה הזיכרון מילדותנו‪ .‬סבתא רחל גוטרמן שתבדל“א‬
‫יחד עם יצחק גוטרמן ז“ל‪ ,‬יחד עם מוטי תמיד הגיעו‬
‫לטקסים‪ ,‬למפגשים ולאזכרות‪ .‬מפעם לפעם גם‬
‫ילדינו‪ :‬עידו שי או יעל הגיעו לאזכרות‪ ,‬להכיר ולכבד‬
‫את השורשים‪.‬‬
‫במהלך השנים האחרונות נחשפנו לעבודת הקודש‬
‫שנתנאל וישעיהו יחיאלי עושים לשימור הזיכרון‬
‫ושיתוף הידע‪ .‬קיבלנו המון מידע מיצק האיש והאגדה‬
‫שקירב אותנו להווי ולבית של אבא‪/‬סבא יצחק ז“ל‪.‬‬
‫בכל רגע בטיול הרגשנו שהנה זה השיא של הטיול‬
‫והעוצמות בטיול היו רבות‪ ,‬כל רגע בטיול היה מרגש‬
‫וחווייתי והצטרף לזיכרון העוצמתי הקודם‪ .‬להלך‬
‫ברחובות פיוטרקוב‪ ,‬לצעוד לכיוון הבית של סבא‬
‫יצחק בגטו‪ ,‬ברחוב ‪ ,PILSUDSKIEGO 60‬לצלם‬
‫את החלק האחורי של הבית ולדמיין שכאן סבא‬
‫יצחק התגורר עם משפחתו בצפיפות מרובה בזמן‬
‫הגטו‪ .‬צפיפות ‪ -‬כי בני משפחת גוטרמן מלוד‘ז הגיעו‬
‫גם הם לכאן‪ ,‬כי כאן התנאים היו טובים יותר‪...‬‬
‫בהמשך הרחוב לצעוד לכוון בית ‪ 97‬באותו רחוב‪,‬‬
‫ולדעת שבדירה מספר ‪ 8‬היה הבית של סבא יצחק‪,‬‬
‫ולדמיין שבמקום בית המרקחת הייתה פעם חנות‬
‫לפירות יבשים של משפחת גוטרמן‪ .‬הפער בין החיים‬
‫שהיו להם כאן‪ ,‬הביטחון אל מול תעתועי הגורל‪,‬‬
‫‪ | 20‬הדים‬
‫למצב העכשווי בו בקושי יש תמונה שנותרה ומתי‬
‫מעט ששרדו את התופת‪ ,‬מעלה סימני שאלה וחומר‬
‫למחשבה‪.‬‬
‫בבית הקברות בפיוטרקוב‪ ,‬שנוסד בתרס“ט‪ ,‬חיפשנו‬
‫את קרובנו‪ .‬לגברת המבוגרת ינינה היו רשימות‬
‫מפורטות‪ ,‬חלקיות‪ .‬ניסינו למצוא את קברו של מרדכי‬
‫גוטרמן ז“ל‪ ,‬הסבא של מוטי ולצערנו לא מצאנו‪.‬‬
‫הודות ליצק קיבלנו‪ ,‬בנוסף לחומרים קודמים שהעביר‬
‫לנו‪ ,‬תמונה נוספת של אחיו של יצחק וגילינו עד כמה‬
‫מוטי דומה לו‪ .‬איתרנו בארכיון מסמכים נוספים‬
‫כדוגמת‪ :‬תעודת הפטירה של מרדכי גוטרמן‪ ,‬אביו‬
‫של יצחק ומידע אודות מלכה רייכמן ומשפחתה‬
‫(אמו של יצחק)‪.‬‬
‫מפגש בין לאומי ישראל‪-‬פולין‪-‬קנדה‪ ,‬מוטי‪ ,‬יצק וסידני‬
‫ארץ אחד כלפי השני נוכל להתמודד עם האתגרים‬
‫והעיקר “לא לפחד כלל“‪ .‬זכינו להכיר מקרוב את ד“ר‬
‫דינה פלדמן‪ ,‬ואף לקבל בהקדשה מהמחברת הפולניה‬
‫ספר בפולנית על יהודי פיוטרקוב ובו מצוין שמו של‬
‫סבא יצחק ‪ Guterman Icek‬ברשימת העובדים‬
‫במפעל הזכוכית הורנטסייה‪.‬‬
‫בזכות ישעיהו יחיאלי‪ ,‬זכינו לחוויה עוצמתית‬
‫ומיוחדת‪ ,‬לשיר ב“טיש“‪ ,‬במלון במרכז העיר‪ ,‬שירי‬
‫חסידים כאשר בחוץ נשמעת מוסיקה פולנית‬
‫ומערבית מהפאבים‪ .‬הקולות והניגון הם הניצחון‪.‬‬
‫זו הרוח שנותנת לנו את הכוח להמשיך ולהתמודד‬
‫ולהיפגש עם אנשי העיירה לדורותיהם‪ .‬אותם חברים‬
‫מהעיירה שתמכו בסבא יצחק ז“ל‪ ,‬כשעלה לארץ‬
‫לבדו‪ ,‬לאחר ה“שואה האישית“ ובהמשך כשהוא פגש‬
‫את יעקב מלץ בתל אביב‪ ,‬כששוטט לבדו‪ ,‬ללא מקום‬
‫לינה‪ .‬יעקב מלץ דאג לצרף אותו לעליית הנוער‬
‫ומשם נשלח לקיבוץ דגניה ב‘ כדי שיוכל לבנות את‬
‫עתידו בארץ ישראל‪.‬‬
‫הטקס בבית הכנסת‪ ,‬ביום שבת בבוקר היה אחד‬
‫הרגעים העוצמתיים בשבתון‪ .‬באותו בית כנסת‪,‬‬
‫התקיימה אותה תפילה‪ ,‬באותו ניגון לפני כ־‪ 80‬שנה‪.‬‬
‫יוסי הורן‪ ,‬קורא את פרשת בר המצווה שלו‪ ,‬פרשת‬
‫בלק‪ ,‬וישעיהו נותן הזדמנות לכל מי שהיה מעוניין‬
‫להשתתף בתפילה‪ .‬מאוד ריגש אותי לשמוע את‬
‫מוטי‪ ,‬מברך באותו בית הכנסת בו התפלל אביו‪.‬‬
‫המפגש עם הפולנים בבית הכנסת לימד אותנו‬
‫שאהבה וקבלה בין אנשים היא המפתח לחיים‬
‫טובים וככל שהדבר תלוי בנו‪ ,‬אם ננהג בכבוד ובדרך‬
‫להיות בבית הכנסת‪ ,‬עם שני מניינים בעיר שסומנה‬
‫כ“נקייה מיהודים“‪ ,‬להתפלל את אותה תפילה וניגון‬
‫כמו אבותינו ולהסתובב עם כיפה בבטחה בעיר‪ ,‬זו‬
‫מוטי על רקע הבית של יצחק אביו ז“ל‪Pilsudskiego Street 97 ,‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪21‬‬
‫העוצמה והניצחון שלנו‪ .‬בני משפחתנו ועיירתנו לא‬
‫היו מאמינים שזה תרחיש אפשרי‪ ...‬להיות יהודי גאה‬
‫בכל מקום‪ .‬זהו אחד מהרגעים שהדמעות לא עוצרות‬
‫מרוב התרגשות ושמחה יחד עם העצבות‪ .‬במוצאי‬
‫אותה שבת‪ ,‬בירכנו את תפילת ההבדלה בכיכר‬
‫המרכזית של פיוטרקוב ויחד אתנו היו שותפים‬
‫פעילים חברינו הפולנים וזה היה מראה סוריאליסטי‬
‫ומצמרר כאחד‪.‬‬
‫זכינו להכיר בשבתון‪ ,‬מספר דורות לניצולי השואה‬
‫שהגיעו מכל קצוות עולם‪ .‬ראוי לציין את הדור‬
‫הראשון לניצולים ובהם את אווה המדהימה‪ ,‬ישראל‬
‫רוזנבלט עם סיפורו המיוחד‪ ,‬הלל ירקוני עם הסיפור‬
‫שלו ואת רוברט דסאו‪ ,‬איש משכמו ומעלה‪.‬‬
‫ביום ראשון‪ ,‬בבוקר היינו בשוק העתיקות של‬
‫פיוטרקוב ובו נחשפנו לעובדה שעדיין מוחזקים‬
‫אצל הפולנים‪ ,‬בבוידם‪ ,‬מזכרות ואביזרים השייכים‬
‫ליהודים‪ .‬מאוד התרגשנו כשגילינו שמוצע למכירה‬
‫יומן‪ ,‬של ילדה יהודייה בשם רייזל גולדהירש‬
‫‪ .R Goldhesz‬באותה שקית היו גם מספר תמונות‪,‬‬
‫כרטיס לרכישת לחם וכרטיס עבודה במפעל ( לכל מי‬
‫ששרד את השואה היה כרטיס דומה) יחד עם דף‪ ,‬לא‬
‫תיקני‪ ,‬מספר תורה‪ .‬ההתרגשות הייתה עצומה ויחד‬
‫עם מספר מחברי הקבוצה ניהלנו מו“מ קשיח ורכשנו‬
‫את המזכרות כולל העותקים מהפולני‪.‬‬
‫בהמשך אותו יום‪ ,‬עברנו במפעל הזכוכית בו עבדו‬
‫חלק מניצולי העיירה ומצמרר היה לראות את אותו‬
‫מבנה שעדיין קיים ולחשוב שזו הייתה פוליסת‬
‫הביטוח של הניצולים‪ .‬שמענו את הרכבת עוברת‬
‫בדיוק כמו ששמעו הניצולים את הזעקות של בני‬
‫משפחתם שקראו לעזרה בעת שנלקחו בדרכם‬
‫האחרונה‪ .‬רוברט דסאו היה שם וסיפר את הסיפור‬
‫בצורה אותנטית ובאופן שאפשר לשמר את הזיכרון‪.‬‬
‫באוטובוס לטרבלינקה אנחנו מגלים את המחברת‬
‫העתיקה של הוועד של פיוטרקוב עם ציון לגבי‬
‫גוטרמן יצחק שהופנה לדגניה ב‘ וזוהה כנכד של משה‬
‫רייכמן‪ ,‬ומופיע גם השם של הורן ואנחנו מתפעלים‬
‫ומתרגשים מהעזרה ההדדית שתמיד הייתה בקרב‬
‫אנשי הקהילה‪ .‬ישעיהו שיתף אותנו בשיחות הסלון‬
‫מבית אבא ובו למדנו על הדילמות שליוו את בני‬
‫משפחתנו לגבי החזרה לביקור בפולין‪.‬‬
‫רחל ויצחק גוטרמן בחתונה של מוטי ולאה‬
‫בסיום השבתון‪ ,‬הגענו לטרבלינקה‪ .‬הדעת לא‬
‫ועמנו‪.‬‬
‫ֵ‬
‫תופסת את אשר אירע במקום זה ליקירינו‬
‫שקט ודממה אל מול הירוק והלב מסרב להאמין‪.‬‬
‫הילכנו בין האבנים והשתתפנו בטקס על יד האבן של‬
‫פיוטרקוב בניהול משפחת יחיאלי‪ .‬כל אחד מאתנו‬
‫השתתף בטקס‪ .‬עבורנו‪ ,‬רגע השיא היה בקריאת‬
‫שמות בני המשפחה שנספו בשואה‪ .‬זו הייתה פעם‬
‫ראשונה שקראתי את שמותיהם בקול‪ ,‬בטקס רשמי‪.‬‬
‫הדמעות חנקו וכל ההתרגשות והכאב על הסבל‬
‫שעברו הנספים והניצולים פרץ החוצה‪ .‬הבכי סימל‬
‫ניצחון‪ ,‬לנו ולמשפחתנו‪.‬‬
‫תודה לכל החבורה הנפלאה בני העיירה‪ ,‬הרגשנו‬
‫חלק מהמשפחה‪ ...‬תודה מיוחדת לנתנאל ומשפחת‬
‫יחיאלי שמשקיעה בפעילות חשובה לזיכרון לדור‬
‫ההמשך‪.‬‬
‫למדנו במסע על חשיבות האהבה והסובלנות‪ ,‬לברך‬
‫ולהוקיר תודה על כל מה שיש לנו‪ ,‬ושאמונה‪ ,‬תפילה‬
‫וחשיבה חיובית מאפשרת לנו להתמודד עם הבלתי‬
‫נודע‪ .‬והגענו‪ ,‬לארץ ולומדים שהגלגל מסתובב‪...‬‬
‫והכל נכון גם לימינו‪ .‬רק אהבה תנצח‪ ,‬לזכור ולהעביר‬
‫הסיפור מדור לדור‪.‬‬
‫‪ | 22‬הדים‬
‫אדם אפטוביץ עופר גולדרינג‬
‫מכתב אל ראש העיר פיוטרקוב‬
‫תרגום תמציתי של המכתב ‪ -‬בו בקשה לקבוע לוח זיכרון‬
‫במקום בו עמד בית הכנסת הקרוי “קטן“‬
‫ניסה למבנה שבו‬
‫כבוד ראש העיר‪,‬‬
‫וע לוח זיכרון בכ‬
‫שבו ביקשנו לקב‬
‫חים היהודים של‬
‫‪,2‬‬
‫‪3.‬‬
‫‪9.‬‬
‫מכתבנו מ־‪2012‬‬
‫הנציח את האזר‬
‫מצ“ב שוב‬
‫“‪ .‬לוח זה נועד ל‬
‫סת הקרוי “קטן‬
‫כיתוב על הלוח‪.‬‬
‫כן בעבר בית הכנ‬
‫מצ“ב פרויקט ה‬
‫ש‬
‫ובשים הגרמנים‪.‬‬
‫שנרצחו ע“י הכ‬
‫קרוי “גדול“‪ ,‬אינו‬
‫פיוטרקוב‪,‬‬
‫בר בית הכנסת ה‬
‫מבנה שבו שכן בע‬
‫מר חברי המפלגה‬
‫הקיים בכניסה ל‬
‫היו “נאצים“‪ ,‬כלו‬
‫הכיתוב על הלוח‬
‫ם‪ ,‬שהרי לא כולם‬
‫יות של המרצחי‬
‫פרש את הלאומ‬
‫ולם היו גרמנים‪.‬‬
‫מ‬
‫אליסטית‪ ,‬אבל כ‬
‫צביע בפירוש על‬
‫הנאציונל סוצי‬
‫שונה להוקיע ולה‬
‫היא בראש וברא‬
‫רצחים‪ ,‬מטרתנו‬
‫מלבד הנצחת הנ‬
‫ון לאומי (‪)IPN‬‬
‫ם‪.‬‬
‫מרצחים הגרמני‬
‫זר המכון לזיכר‬
‫ה‬
‫מת להנחיות חו‬
‫מועצה לשמירת‬
‫א‬
‫ת‬
‫מו‬
‫חשובה לפולין‪,‬‬
‫הערים (‪ )ZMP‬וה‬
‫יוזמתנו הינה‬
‫ע“י ארגון ראשי‬
‫“י ראשי הערים‬
‫מקומיים‪ ,‬נתמכת‬
‫קבלה בחיוב ע‬
‫ה‬
‫ת‬
‫אל השלטונו‬
‫‪ )ROPWIM‬ונת‬
‫ם והקורבנות (‬
‫כרם של הלוחמי‬
‫זי‬
‫רים הנציחו את‬
‫שרות ערי פולין‪.‬‬
‫מקומיים ב־‪ 19‬ע‬
‫בע‬
‫נו‪ ,‬השלטונות ה‬
‫ת‪ ,‬הודות ליוזמת‬
‫מצ“ב צילומים‪.‬‬
‫ם לפרוקט הנ“ל‪.‬‬
‫שנתיים האחרונו‬
‫טים שלנו‪ ,‬הדומי‬
‫ב‬
‫דים לפי הפרויק‬
‫על מנהלת מח‘‬
‫האזרחים היהו‬
‫ביצוע הפרויקט‬
‫ספרק‪ ,‬הטיל את‬
‫ש העיר‪ ,‬מר קא‬
‫יוטרקוב סגן רא‬
‫בפ‬
‫לפנות שוב אליך‪.‬‬
‫בות‪ ,‬גב‘ פאטיק‪.‬‬
‫המליצה בפנינו‬
‫התר‬
‫רונה גב‘ פאטיק‬
‫וצאות לכך ולאח‬
‫לצערנו לא היו ת‬
‫בכבוד רב‪,‬‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫‬
‫אדם אפטוביץ‬
‫שמירת הזיכרון‬
‫מתאם‬
‫עופר גולדרינג‬
‫“ר ארגון יוצאי פ‬
‫יו‬
‫יוטרקוב בישראל‬
23 |
THE VOICE
PAMIĘCI OKOŁO 25,000 ŻYDÓW
Z PIOTRKOWA TRYBUNALSKIEGO I OKOLIC
ZAMORDOWANYCH W LATACH II WOJNY ŚWIATOWEJ
PRZEZ NIEMIECKICH LUDOBÓJCÓW
W TYM BUDYNKU ZNAJDOWAŁA SIĘ SYNAGOGA
ZBEZCZESZCZONA I ZDEMOLOWANA
PRZEZ NIEMIECKICH OKUPANTÓW
‫לזכר‬
‫ יהודי פיוטרקוב טריבונאלסקי והסביבה‬25,000‫כ־‬
‫שנרצחו בשנות מלחמת העולם השנייה‬
‫בידי המרצחים הגרמנים‬
‫בבניין זה שכן בית הכנסת‬
‫אשר הכובשים הגרמנים חיללו והשחיתו‬
IN MEMORY OF ABOUT 25,000 JEWS
FROM PIOTRKÓW TRYBUNALSKI AND THE VICINITY
MURDERED DURING THE WORLD WAR II
BY THE GERMAN GENOCIDERS
THIS BUILDING SERVED AS A SYNAGOGUE
DESECRATED AND DEMOLISHED
BY THE GERMAN OCCUPIERS
‫‪ | 24‬הדים‬
‫ראיינה והביאה לדפוס‪ :‬ד“ר דינה פלדמן‬
‫מפגש עם אולגה ויאנוש‬
‫מורה להיסטוריה ותלמידתו בפיוטרקוב‬
‫שמתעניינים בתולדות הקהילה היהודית‬
‫א‬
‫ולגה גרברה תלמידת כתה י‘ ויאנוש‬
‫בוואציק הוא המורה שלה להיסטוריה‪.‬‬
‫שניהם מבית ספר מספר ‪ 1‬בפיוטרקוב‬
‫טריבונלסקי‪ 1.‬פגשתי אותם לשיחה בבית קפה בככר‬
‫טריבונלסקי בפיוטרקוב בבוקר יום שישי ‪ 4‬ביולי‪,‬‬
‫במהלך שבתון ‪ .2014‬במהלכו שמעתי מאולגה‬
‫הרצאה מאלפת על ההיסטוריה הכללית והיהודית‬
‫של העיר פיוטרקוב‪.‬‬
‫ההרצאה התבססה על מחקר אותו ביצעה אולגה‬
‫לשם כתיבת עבודה על ההיסטוריה של יהודי העיר‬
‫פיוטרקוב‪ ,‬במסגרת תחרות עבודות בנושא יהדות‬
‫‪Boleslaw Chrobry Comprehensive Senior High School .1‬‬
‫‪No. 1 Piotrków Trybunalski‬‬
‫פולין עליה הכריזה “קרן שלום“‪ .‬עבודתה הגיעה‬
‫לגמר וזכתה בפרסים‪.‬‬
‫קיומה של התחרות הובאה לידיעתו של המורה‬
‫באמצעות “בית ספר לדיאלוג“ שהעביר בבית‬
‫הספר ב־‪ 2012‬סדנה בנושא יהודי פולין‪ 2.‬יאנוש‬
‫פנה לאולגה‪ ,‬תלמידה מצטיינת בכיתתו‪ ,‬בהצעה‬
‫להתמודד עם האתגר‪ ,‬והציע לה קודם כול לקרוא‬
‫את ספרו של בן גלעדי “סיפורה של עיר“‪ ,‬בתרגום‬
‫לפולנית‪ 3.‬אולגה מספרת כי התרשמה עמוקות‬
‫‪ .2‬התוכנית מומנה על ידי ארגון יוצאי פיוטרקוב בניו יורק‪.‬‬
‫לפרטים על התוכנית ראו‪http://www.sztetl.org.pl/en/ :‬‬
‫‪cms/news/2352,workshops-as-part-of-the-school-of‬‬‫‪/dialogue-in-piotrkow-trybunalski‬‬
‫‪B. Giladi, Opowieść o jednym mieście, Piotrków Tryb., .3‬‬
‫‪.Biblioteka Piotrków 800, 2010‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪25‬‬
‫וסיפרה לאולגה כי לפני המלחמה היא נהגה לשחק עם‬
‫ילדים יהודים מהשכונה‪ .‬בימיה זה היה מובן מאליו‪.‬‬
‫משפחתה של אולגה קיבלה בעין יפה כתיבת עבודה‬
‫על היסטוריה יהודית של העיר‪ .‬האם‪ ,‬שמלמדת‬
‫גרמנית בבית ספר כפרי באזור פיוטרקוב ושולטת‬
‫בשפות רבות‪ ,‬סייעה לאולגה במידת יכולתה‪.‬‬
‫אולגה מרגישה שהרוויחה הרבה מכתיבת העבודה‪,‬‬
‫שכן למדה לעומק על ההיסטוריה של העיר‪,‬‬
‫שהיהודים היו חלק אינטגראלי ממנה‪ .‬לדעתה חשוב‬
‫ביותר שאנשים צעירים כמוה יידעו על התקופות‬
‫הטובות שבהן חיו בעיר יהודים ופולנים‪ ,‬ועל‬
‫התקופות של הסבל הלא יתואר שהם עברו בעת‬
‫מלחמת העולם השנייה‪ ,‬אשר הביא למות מרביתם‬
‫ולקצה של הקהילה היהודית בעיר‪.‬‬
‫מהספר‪ ,‬בזכות הכתיבה האישית‪ ,‬והתחושה כי‬
‫למרות ההתנסות הקשה של גלעדי‪ ,‬כילד בגטו‬
‫פיוטרקוב וכעובד כפייה בבית חרושת ‘הוטה‘‪ ,‬הוא‬
‫שמר לאורך כל חייו על אהבתו העמוקה לעיר‬
‫ולתושביה‪ .‬בעקבות קריאת הספר קראה אולגה גם‬
‫את ספרם של נפתלי לביא – לאו‪ ,4‬זיגמונט טננבוים‪,5‬‬
‫אנה רזדובסקה‪ ,6‬חנה קראל‪ 7‬וספרים רבים אחרים‪.‬‬
‫אולגה גם חיפשה תמונות ותעודות בארכיון העיר‪,‬‬
‫גלשה באינטרנט‪ ,‬וסיירה באתרי פיוטרקוב היהודית‪.‬‬
‫מהחומר הרב שקראה משכו את לבה בעיקר סיפורים‬
‫אישיים‪ ,‬שכן בעיניה לב־לבה של ההיסטוריה הם‬
‫האנשים ורגשותיהם‪ .‬עובדות‪ ,‬תמונות ותעודות הם‬
‫רק האמצעי להגיע אל האמת האישית‪.‬‬
‫אולגה בת ה־‪ 16‬נולדה בלודז‘‪ .‬בהיותה בת תשע‬
‫עברה משפחתה לפיוטרקוב‪ ,‬מקום הולדתו של האב‪.‬‬
‫סבתא רבתא של אולגה‪ ,‬מצד האם‪ ,‬גרה ברדומסקו‪,‬‬
‫‪.4‬‬
‫‪.5‬‬
‫‪.6‬‬
‫‪.7‬‬
‫‪.Lou-Lavie N., Zraniony Lew, Kraków, Znak, 1997‬‬
‫‪Z. Tenenbaum, Gawędy o dawnym Piotrkowie, Piotrków‬‬
‫‪.Tryb., Towarzystwo Przyjaciół Piotrkowa, 1991‬‬
‫‪Rzędowska A., Hałaczkiewicz B., Historia‬‬
‫‪piotrkowskich Żydów (do 1939 r.), Piotrków Tryb.,‬‬
‫‪.Biblioteka Piotrków 800, 2008‬‬
‫‪H. Krall, Król kier znó na wylocie, Warszawa, Świat‬‬
‫‪Książki, 2006.‬‬
‫אולגה מעוניינת בקשר עם צעירים יהודים‪ .‬לפני שנה‬
‫היא הייתה בחופשה בבולגריה שם פגשה קבוצת‬
‫צעירים ישראליים ִאתם בילתה הרבה ביחד‪ .‬חוויה זו‬
‫הוסיפה לה ממד חדש ואקטואלי לידע שצברה‪ ,‬שכן‬
‫מה שחיבר בין הצעירים לא הייתה ההיסטוריה אלא‬
‫ההווה והעתיד‪ :‬מוזיקה‪ ,‬סרטים‪ ,‬פייסבוק‪ ,‬וכיוצא‬
‫באלה‪ .‬אולגה אומרת‪“ :‬להיפגש זה לא רק לשוחח‬
‫על יהודים ופולנים אלא גם לחוות ביחד את החיים‬
‫עצמם“‪.‬‬
‫‪ddd‬‬
‫יאנוש‪ ,‬המורה של אולגה להיסטוריה‪ ,‬חי בפיוטרקוב‬
‫מילדותו‪ .‬הוא זוכר כיצד כילד היה נוהג להגיע‬
‫‪ | 26‬הדים‬
‫לספרייה המרכזית כדי להחליף‬
‫מאוד‬
‫והתרשם‬
‫ספרים‪,‬‬
‫מהמבנה המיוחד‪ ,‬שהסתבר לו‬
‫כי שימש כבית הכנסת הגדול‬
‫של העיר‪ .‬בעקבות זאת הוא‬
‫חקר אתרים יהודיים נוספים‪,‬‬
‫במצבות‬
‫להתבונן‬
‫והלך‬
‫שנותרו בבית הקברות היהודי‬
‫בעיר‪ .‬הוא גם למד ומלמד את‬
‫ההיסטוריה של יהודי העיר‬
‫ונעזר רבות במקורות המידע‬
‫העשירים שעומדים לרשות‬
‫החוקרים בעיר‪ .‬יאנוש שימש‬
‫כמתאם בפרויקט של “בית‬
‫ספר לדיאלוג“‪.‬‬
‫נוכחותם של יהודים בעיר‬
‫משקפת בעיניו את ימיה‬
‫הגדולים של פולין‪ ,‬שבה חיו‬
‫קבוצות אתניות רבות כמו‬
‫משפחה גדולה‪ .‬יאנוש מרגיש‬
‫שכיום חסר משהו בחברה‬
‫הכול כך הומוגנית‪ .‬בנוסף‪ ,‬כנוצרי קתולי הוא מרגיש‬
‫קרבה גדולה ליהדות‪ ,‬שהיא המקור לכל הדתות‬
‫המונותיאיסטיות‪ .‬יאנוש ביקר בישראל והתרגש‬
‫מאוד מהמפגש עם המקומות הקדושים לנצרות בהם‬
‫יכול היה לחוש את ההיסטוריה מקרוב‪ .‬בישראל גם‬
‫התרשם מאוד מהשילוב בין מודרניות ועוצמה ובין‬
‫שימור העבר‪ .‬שיא מסעו בארץ היה הביקור ב“יד‬
‫ושם“‪ ,‬שהיה כואב ומרגש במיוחד‪ .‬יאנוש מאמין‬
‫בחשיבות המפגש הפולני – יהודי ולאו דווקא סביב‬
‫השואה‪ .‬גם הוא סבור שבמפגש יש מקום לכאב‬
‫ולסבל ויש מקום לחיים ולתקווה‪.‬‬
‫אולגה ויאנוש השתתפו בשבתון וכך יאנוש כותב‪:‬‬
‫‪SZABATON 4-5 lipca 2014 w Piotrkowie Trybunalskimzorganizowali potomkowie‬‬
‫‪piotrkowskich Żydów z USA i Izraela, wspólnie z Miastem Piotrków Trybunalski oraz‬‬
‫‪Fundacją Ochrony Dziedzictwa Żydowskiego. 4 lipca w ramach Szabatonu odbyła‬‬
‫‪się promocja książki ”Getto żydowskie w okupowanym Piotrkowie” autorstwa Anny‬‬
‫‪Rzędowskiej i Diny Feldman wydanej w ramach serii Biblioteka Piotrków 800 oraz‬‬
‫‪koncerty Sylwestra Szweda z zespołem i grupy Przygoda.pl w Miejskiej Bibliotece‬‬
‫‪Publicznej. O godz. 16.30 - Opowieść o żydowskim Piotrkowie - zaprezentowała‬‬
‫‪uczennica I LO im. Bolesława Chrobrego Olga Grabara.Wieczorem w Hotelu‬‬
‫‪Staromiejskim uczennica smakowała pyszne szabatowe koszerne posiłki połączone ze‬‬
‫‪wspólnym śpiewaniem Żydów i Polaków.‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪27‬‬
‫אנה רזודובסקה | תרגמה‪ :‬דינה פלדמן‬
‫הרצאה בפני תושבי פיוטרקוב‬
‫על “מסורת מועדי ישראל בתרבות היהודית“‬
‫בספרייה המרכזית בפיוטרקוב – מאי ‪2014‬‬
‫ה‬
‫ספרייה העירונית בפיוטרקוב טריבונלסקי‬
‫ממוקמת במבנה בית הכנסת הגדול‪ ,‬שנבנה‬
‫מחדש מהריסותיו‪ ,‬ממלחמת העולם‬
‫השנייה‪ .‬מבקרים הבאים לעיר נעוריהם‪ ,‬או של‬
‫בני משפחתם ‪ -‬ממרחק‪ ,‬תמיד מתקבלים בספרייה‬
‫בברכה‪ .‬הנהלת הספרייה עושה גם ככל יכולתה כדי‬
‫שתושביה הנוכחיים של העיר פיוטרקוב יזכרו את‬
‫ההיסטוריה הייחודית של הבניין וסביבתו‪ ,‬שהייתה‬
‫מאוכלסת במשך דורות על ידי תושביה היהודיים של‬
‫העיר‪ .‬שימור הזיכרון בספרייה מתבצע באמצעות‬
‫תערוכות‪ ,‬קונצרטים ומפגשים אותם מארגנת‬
‫הנהלת הספרייה‪ ,‬מדי פעם בפעם‪ .‬היה לי העונג‬
‫לנהל אחד ממפגשים אלו‪ ,‬שהתקיים ב־‪ 28‬במאי‬
‫‪ .2014‬הפעם התבקשתי לתת הרצאה על “מסורות‬
‫מועדי ישראל בתרבות היהודית“‪.‬‬
‫לכאורה המשימה נראית קלה ולי יש ידע בנושא‪,‬‬
‫אותו פיתחתי במהלך הזמן‪ .‬אך בפועל זו לא הייתה‬
‫משימה קלה כלל ועיקר‪ ,‬שכן ניתן‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬לדבר‬
‫בקלות על כמה מושגי יסוד‪ ,‬אבל כיצד ניתן להביא‬
‫למּודעות האנשים ולהמחיש להם את ההיבטים‬
‫החשובים ביותר בנושא? כוונתי לרגשות שמעורבים‬
‫בהווי המסורת היהודית שהתקיימה כאן‪ .‬כיצד אוכל‬
‫להעביר אליהם את הרגשות שהתעוררו אצלי כאשר‬
‫הייתה לי הזדמנות להקשיב ל“אשת חיל“‪ ,‬בזמזומו‬
‫של בן גלעדי‪ ,‬עת סיפר לי שהיה זה הפיוט שאביו‬
‫שר לאימו לפני ארוחת ליל שבת? כיצד אוכל לתאר‬
‫בשלמות את טעמו של הצ‘ולנט‪ ,‬שאכלתי בשבת‬
‫בצהרים בביתם מכניס האורחים של אלה וחיים‬
‫* אנה רזודובסקה תושבת פיוטרקוב המעורבת בנושאים‬
‫יהודיים הקשורים לעיר‪ .‬בין השאר כתבה אנה יחד עם ד“ר דינה‬
‫פלדמן ספר על הגטו בפיוטרקוב‪.‬‬
‫קמינסקי בחולון? ידעתי גם ידעתי שלא אוכל לעשות‬
‫זאת במלואו – לא במילים ולא באופן מעשי‪...‬ובכל‬
‫זאת העזתי להתגייס לאתגר‪.‬‬
‫העובדות בספרייה החליטו להעשיר את הרצאתי‬
‫באמצעות תערוכה שתציג את “לוח השנה של מועדי‬
‫ישראל“‪ .‬ביחד החלטנו שהתערוכה תהיה חלק‬
‫מהאירוע‪ .‬באמצעותה רצינו להמחיש את לוח השנה‬
‫היהודי עם שמות החגים ומועדם במהלך השנה‪ .‬גם‬
‫רצינו להראות תמונות של תשמישי קדושה‪ ,‬שקשה‬
‫(ואולי בלתי אפשרי) למצוא היום בפיוטרקוב‪ ,‬כמו‪:‬‬
‫ארבעת המינים לסוכות‪ ,‬קערת ליל הסדר‪ ,‬גביע‬
‫קידוש‪ ,‬שופר‪ ,‬מזוזה‪ ,‬סביבון‪ ,‬קופסת בשמים‪ ,‬מנורה‬
‫וחנוכייה‪ .‬הייתה גם תמונה של שולחן ארוחת ליל‬
‫שבת‪ ,‬עם שתי חלות מכוסות בכיסוי לבן מקושט‪.‬‬
‫כל התמונות והמידע לצדן עוררו עניין רב‪ .‬לפני‬
‫ההרצאה ואחריה היו מספר אנשים שהתקרבו‬
‫לתצוגה‪ ,‬כתבו הערות וצילמו‪ .‬המשתתפים קיבלו‬
‫גם כמה דפים עם מתכונים של אוכל יהודי‪ ,‬כאלה‬
‫שאפשר להכינם בקלות‪ ,‬עם מרכיבים שזמינים כיום‪.‬‬
‫לא היתה לי הזדמנות להכיר ולחוות בצורה בלתי‬
‫אמצעית את החגים והמועדים במסורת היהודית‬
‫שנכחדו מהעיר לחלוטין‪ ,‬לכן יכולתי לשתף את‬
‫הקהל רק במידע שרכשתי כאדם בוגר‪ .‬זאת תודות‬
‫לקשרים שלי עם חבריי היהודים ומקריאה מקפת‬
‫בחומר המצוי לרוב‪.‬‬
‫מאחר שמרבית הקהל היו נשים‪ ,‬החלטתי להתמקד‬
‫בתפקיד הנשים בשמירה על הכשרות‪ ,‬בשימור‬
‫המסורת היהודית‪ ,‬וביצירת אווירה יהודית בבית‪.‬‬
‫המאזינות התעניינו מאוד בכך‪ ,‬ותוך כדי הקשבה‬
‫לסיפוריי הן ניסו בלהיטות למצוא את הדמיון‬
‫‪ | 28‬הדים‬
‫למסורות מוכרות להן‪ .‬נראה כי‪ ,‬אמנם מסיבות‬
‫אחרות‪ ,‬ועם משמעויות סמליות שונות‪ ,‬לאנשים‬
‫בבתים נוצריים יש מסורות דומות‪ ,‬כמו של ארוחות‬
‫ערב מיוחדות בחגים‪ .‬בארוחות קוראים פרקים‬
‫מהתנ“ך‪ ,‬אור נרות מאיר את החדרים‪ ,‬ולמנות‬
‫המוגשות יש אופי מיוחד‪ ,‬כמסורת בלתי משתנה‬
‫במהלך מאות שנים‪ .‬יהודים‪ ,‬כנוצרים‪ ,‬מקשטים את‬
‫בתיהם עם ענפים ירוקים‪ ,‬לקראת חג השבועות‬
‫(‪ ,(Pentecost‬הנחגג בשתי הדתות‪ ,‬כל אחת בדרכה‪.‬‬
‫שתי הקבוצות מדליקות נרות בסדר מסוים –‬
‫היהודים – בחנוכייה‪ ,‬והנוצרים – בזרים ירוקי עד‪.‬‬
‫שתי הקבוצות מניחות ‪ /‬מתקינות סמלים מקודשים‬
‫על דלתות בתיהן‪ ,‬כך שכל הבא לפתחיהן יזהה את‬
‫השייכות הדתית של הדיירים‪ .‬למרות ההבדלים‬
‫המשמעותיים בתכנים‪ ,‬ניתן למצוא מספר קווי דמיון‪,‬‬
‫וזו הסיבה לכך שכה קל להגיע להבנה הדדית‪.‬‬
‫בדרך הפרשנות ובשאלות של מאזיניי יכולתי לשמוע‬
‫לא רק עניין אלא גם צער שרבות ממסורות אלה‬
‫נעלמו במשך הזמן‪ ,‬במיוחד כאשר לא נותר אף אחד‬
‫לטפח ולהוקיר אותן‪.‬‬
‫מישהו שאל אותי מדוע אני מספרת את כל אותם‬
‫סיפורים על העולם היהודי‪ ,‬שאינו קיים יותר‬
‫בפיוטרקוב‪ .‬על אף שהתרגלתי לשאלות כאלה‪,‬‬
‫עדיין אני מוצאת קושי לענות‪ .‬איך אוכל להסביר‬
‫דברים שנראים כמו מובנים מאליהם וטבעיים לי?‬
‫אני מספרת סיפורים אלו על אודות עולם שאינו‬
‫קיים עוד בדיוק מסיבה זו ‪ -‬שהיה קיים פה‪ .‬כאן‪,‬‬
‫בעירי‪ ,‬אנשים מיהרו אל תפילותיהם בבית הכנסת‪,‬‬
‫נשים ערכו שולחנות שבת והדליקו נרות‪ ,‬וילדים‬
‫שיחקו בסביבונים וחיפשו אחר האפיקומן‪ .‬אינני‬
‫יכולה ליצור מחדש עולם זה‪ ,‬אבל אני יכולה לפחות‬
‫לשמור ולשמר את זיכרונותיו‪ ,‬כמיטב יכולתי‪.‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪29‬‬
‫לידיה צוצינסקה | תרגום ד"ר דינה פלדמן‬
‫תוכנית 'זכור'‬
‫היסטוריה ותרבות פולנית יהודית –‬
‫בבתי ספר תיכונים מספר ‪ 1‬ו־‪ 2‬בפיוטרקוב טריבונלסקי‬
‫פ‬
‫יוטרקוב טריבונלסקי‬
‫מתוארת בדרך כלל‬
‫כעיר בגודל בינוני עם‬
‫היסטוריה עשירה‪ ,‬הממוקמת‬
‫במרכז פולין‪ .‬היסטוריונים‬
‫נוהגים לכנות את העיר “ערש‬
‫בית המחוקקים הפולני“‪ ,‬כביטוי‬
‫לחשיבותה הפוליטית במהלך‬
‫המאה ה־‪ .16‬העיר נודעה גם‬
‫כרבת תרבות‪ ,‬עובדה הנלמדת‬
‫בימים אלו בתוכנית “מסלול‬
‫התרבויות“‪ ,‬שמאפשר לכל אזרח‬
‫להיות מודע להיסטוריה רבת‬
‫הפנים של העיר‪.‬‬
‫התוכנית הבינלאומית “זכור‬
‫– היסטוריה ותרבות פולנית‬
‫יהודית“‪ ,‬שהחלה בבתי הספר‬
‫מספר ‪ 1‬ו־‪ 2‬בפיוטרקוב‪,‬‬
‫מהווה התפתחות טבעית של‬
‫רעיון זה‪ .‬השותפים המרכזיים‬
‫לתוכנית הינם‪– )ORE( :‬‬
‫‪OśrodekRozwojuEdukacji‬‬
‫ארגון המיצג את משרד החינוך‬
‫הפולני – ו“יד ושם“‪ .‬המטרה‬
‫המרכזית של המיזם הינה‬
‫להכשיר מורים מפולין וישראל‬
‫לארגן מפגשים של בני נוער‬
‫משתי הארצות‪.‬‬
‫* לידיה צוצינסקה מורה לאנגלית ומתאמת הפרויקט בתיכון מספר ‪ 2‬בפיוטרקוב‪.‬‬
‫המפגשים בין בני הנוער נועדו‬
‫ללמדם‪ ,‬באופן פעיל‪ ,‬סובלנות‬
‫מהי ולהראות להם כיצד ניתן‬
‫להתגבר על דעות קדומות‬
‫וסטיראוטיפים‪ .‬עבור הסטודנטים‬
‫הפולנים זו גם הזדמנות לחקור‬
‫את ההיסטוריה היהודית של‬
‫עיר הולדתם וסביבתה ועבור‬
‫הסטודנטים הישראלים – גם‬
‫את פניה האנושיות של פולין‬
‫העכשווית‪.‬‬
‫אוולינה סמבורסקה הינה‬
‫המתאמת של בית ספר התיכון‬
‫מספר ‪ 1‬ואני – לידיה – של‬
‫מספר ‪ .2‬אנו מכינות קבוצות‬
‫של תלמידים מבתי הספר שלנו‬
‫‪ | 30‬הדים‬
‫פלדמן‪ ,‬היוזמת והמלווה את‬
‫יצירת השותפות הבין עירונית‬
‫בין נצרת עילית ופיוטרקוב‪,‬‬
‫התארחנו גם בעירית נצרת‬
‫עילית ופגשנו את מר בוריס‬
‫ברודצקי‪ ,‬ראש אגף החינוך‪ ,‬ואת‬
‫ראש העיר מר אלקס גדלקין‪ ,‬וכן‬
‫עובדי עיריה רלוונטיים אחרים‪.‬‬
‫מפגש עם ראש העיר וראש אגף חינוך (צילומים ד“ר דינה פלדמן)‬
‫לקחת חלק בתוכנית‪ .‬שתינו‬
‫השתתפנו בסמינרים ובסדנאות‪,‬‬
‫שאורגנו בפולין על ידי ‪ORE‬‬
‫ו“יד ושם“ בספטמבר ‪2013‬‬
‫ואפריל ‪ .2014‬בסדנאות למדנו‬
‫על ההיסטוריה המודרנית של‬
‫ישראל‪ ,‬על היחסים בין שני‬
‫העמים בימי הביניים‪ ,‬הרנסנס‬
‫ובמלחמת העולם הראשונה‬
‫והשנייה (לרבות המרידות‬
‫שהיו בגיטאות)‪ .‬נחשפנו גם‬
‫לדמותו ופועלו של יאן קרסקי‪,‬‬
‫ולמערכי הוראה שפותחו בפולין‬
‫ב“מוזיאון להיסטוריה של יהדות‬
‫פולין“ וב“מוסד לזכרון לאומי“‪.‬‬
‫הסדנאות כללו גם לימוד על‬
‫השואה‪ ,‬על ידי “יד ושם“‪ .‬בסמינר‬
‫היתה לנו הזדמנות לפגוש מורים‬
‫מישראל‪ ,‬וביניהם היו שני מורים‬
‫מתיכונים בנצרת עילית‪ ,‬אתי‬
‫שילוח מ“אורט יגאל אלון“‬
‫ואלעד בכמן מ“אורט שרת“‪,‬‬
‫שעימם נפעל ביחד ליצירת‬
‫שיתוף פעולה בין ארבעת בתי‬
‫הספר שלנו‪.‬‬
‫מפגש נוסף עם המורים התקיים‬
‫במסגרת סמינר בישראל של‬
‫“בית הספר הבינלאומי להוראת‬
‫השואה“‪ ,‬שאירגן “יד ושם“‪,‬‬
‫במחצית הראשונה של חודש‬
‫יוני ‪ .2014‬הסמינר כלל סדנאות‬
‫שונות ולימוד נושאים על‬
‫ההיסטוריה והתרבות היהודית‪,‬‬
‫לפני במהלך ולאחר השואה‪ ,‬כולל‬
‫השחרור וגורלם של הניצולים‪.‬‬
‫במהלך הסמינר התארחנו‬
‫בנצרת עילית במחיצת המורים‬
‫הישראלים‪ ,‬ביקרנו בבתי הספר‬
‫ופגשנו את המנהלות‪ :‬סיגל ברגר‬
‫ואורנה פישר‪ .‬תודות לד“ר דינה‬
‫דינה הפגישה אותנו גם עם חנן‬
‫מישורין‪ ,‬מ“מרכז צעירים לפיתוח‬
‫הון אנושי“ ביקרנו במקום‪,‬‬
‫ולאחר מכן חנן לקח אותנו לסיור‬
‫בנצרת עילית ובנצרת‪ .‬זו היתה‬
‫חוויה מיוחדת במינה עבורינו‪,‬‬
‫במיוחד לפגוש אנשים‪ ,‬לראות‬
‫את העיר השותפה שלנו ולדבר‬
‫על התוכנית עם השותפים ואנשי‬
‫ציבור‪.‬‬
‫ההשתתפות בסמינרים‬
‫ובסדנאות בפולין וישראל‬
‫איפשרה לנו להעמיק את הידע‬
‫ההיסטורי שלנו על השואה‬
‫ונתנה לנו הזדמנות להבין טוב‬
‫יותר‪ ,‬וכן לחוות רגשית‪ ,‬את‬
‫עם חנן בתצפית מנצרת עילית על נצרת‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪31‬‬
‫ההיסטוריה של היהודים בפולין‪.‬‬
‫ההשתתפות גם היוותה השראה‬
‫לארגון פעילויות דומות עם‬
‫התלמידים שלנו‪.‬‬
‫למעשה כבר במהלך שנת‬
‫הלימודים האחרונה התחלנו‬
‫לפעול עם התלמידים שלנו‬
‫לחיבורים לתלמידים הישראלים‬
‫מנצרת עילית‪ ,‬שאמורים לבקר‬
‫בעיר בנובמבר ‪ .2014‬ביחד‬
‫עם המורים הישראלים יצרנו‬
‫קבוצה בפייסבוק‪ ,‬שמתוכה כמה‬
‫בני נוער כבר החליטו להחליף‬
‫אימיילים ולהתכתב‪ .‬קבוצות‬
‫תלמידים משני בתי הספר‬
‫השתתפו במפגש עם ד“ר דינה‬
‫פלדמן שעסק בחג החנוכה‪.‬‬
‫המפגש התקיים בחודש דצמבר‬
‫‪ 2013‬בבית הספר מספר ‪ .1‬כך‬
‫יכלו התלמידים ללמוד יותר על‬
‫החג‪ ,‬מקורותיו ודרכי חגיגתו‪.‬‬
‫דינה הציגה גם קליפים מסורתיים‬
‫ופוסט מודרניים על החג‪,‬‬
‫והראתה לתלמידים חנוכייה‪,‬‬
‫הדלקת נרות וסביבונים‪ .‬המפגש‬
‫הסתיים באכילת סופגניות‪ ,‬שהן‬
‫מוכרות לנו כסופגניות פולניות‪.‬‬
‫באפריל היו שני מפגשים‬
‫נוספים של תלמידים משני בתי‬
‫הספר ‪ -‬עם יאצק ביקובסקי‬
‫מעירית פיוטרקוב‪ .‬הוא שוחח‬
‫עם התלמידים על ההיסטוריה‬
‫של העיר‪ ,‬כולל של האזרחים‬
‫היהודים‪ .‬מר ביקובסקי גם עודד‬
‫את התלמידים לקחת חלק‪,‬‬
‫כמתנדבים‪ ,‬ב“שבתון“ המתוכנן‬
‫לשבוע הראשון של יולי ‪.2014‬‬
‫ואכן קבוצה של מתנדבים מתיכון‬
‫כמה מהמתנדבים בשבתון‬
‫מספר ‪ 1‬השתתפה ב“שבתון“‪.‬‬
‫הם עסקו בתרגום‪ ,‬הדריכו וסייעו‬
‫בארגון ובליווי עשרות האורחים‬
‫שהגיעו מישראל וארצות נוספות‬
‫לעיר הולדתם‪/‬הולדת משפחתם‪.‬‬
‫המתנדבים הביעו מחויבות‬
‫להמשך מעורבות אקטיבית‬
‫בנושא במסגרת ארגון “קשר“‬
‫– בין פולנים ויהודים‪ ,‬הפועל‬
‫בפיוטרקוב‪.‬‬
‫הפעולות המוזכרות לעיל הינן‬
‫אך שלבים ראשונים במימוש‬
‫תוכנית “זכור“ להוראת‬
‫ההיסטוריה היהודית והשואה‬
‫בעיר ובפולין‪ ,‬בשני בתי הספר‪.‬‬
‫יש בכוונתנו לארגן שיעורים‪,‬‬
‫סדנאות ותוכניות שירחיבו את‬
‫הידע של התלמידים‪ ,‬באמצעות‬
‫המורים להיסטוריה ולפולנית‬
‫ואחרים‪.‬‬
‫זו הסיבה שאנו אופטימיות‬
‫בקשר להתפתחות והתקדמות‬
‫התוכנית‪ ,‬הנתמכת על ידי‬
‫שני המנהלים שלנו‪ :‬מר הנריק‬
‫מיכלסקי מבית ספר מספר ‪1,‬‬
‫וגברת בוזינה ינובסקה מבית ספר‬
‫מספר ‪ ,2‬וכן על ידי ראש עיריית‬
‫פיוטרקוב מר קריסטוף חוניאק‬
‫ועובדי עירייה נוספים‪ ,‬שאף‬
‫תמכו בנסיעתנו לסמינר בישראל‪.‬‬
‫משאלתנו היא ליצור רגישות‬
‫ופתיחות בין תרבותית אצל‬
‫התלמידים‪ ,‬בעירם ובמחוזם‪ ,‬כמו‬
‫גם מּודעות לביטויים של חוסר‬
‫סובלנות‪.‬‬
‫אנו מקוות כי הלימוד‪ ,‬השיחה‪,‬‬
‫והחוויה של המפגש הבין־‬
‫תרבותי ישנו את עמדות‬
‫התלמידים לגבי מקום מגוריהם‪,‬‬
‫יחזקו את הקשר שלהם‬
‫להיסטוריה הרב־תרבותית של‬
‫עירם‪ ,‬ויהוו מרכיב משמעותי‬
‫בתהליכי קבלת החלטות‬
‫בעתיד‪ .‬אנו גם מקוות שתיווצר‬
‫אצל התלמידים איכפתיות‬
‫לגבי העולם סביבם‪ ,‬שלא יהיו‬
‫אדישים לביטויים של חרדת זרים‬
‫וברבריות ויהיו יותר סובלניים‬
‫ופתוחים לזולת‪ ,‬שהינו בן תרבות‬
‫או דת אחרת‪.‬‬
‫‪ | 32‬הדים‬
‫א‬
‫דור שלישי‬
‫חד הנושאים השנויים במחלוקת‬
‫במחקר האקדמי הקשור לשואה‬
‫עוסק בהשפעה על הדורות הבאים‪.‬‬
‫לפי מחקר חדש שבוצע באוניברסיטת‬
‫חיפה‪ ,‬סימנים של טראומת השואה ניתנים לזיהוי‬
‫גם אצל נכדיהם מהדור השלישי‪ .‬המחקר‪ ,‬שבוצע‬
‫על ידי ד“ר מירי שרף ופרופ‘ עפרה מייזלס מהחוג‬
‫לחינוך באוניברסיטת חיפה‪ ,‬מזהה סימנים עקיפים‬
‫לפוסט טראומה שאיננה מעובדת או בעיות במנגנוני‬
‫היקשרות בקרב בני דור שני ושלישי לשואה‪..‬‬
‫המחקר מבוסס על ראיונות עומק שבוצעו‬
‫בקרב מדגם של ‪ 196‬ישראלים בני דור שני לשואה‪,‬‬
‫הנחשבים לאנשים פעילים שאינם מאובחנים‬
‫עם הפרעות פסיכיאטריות‪ ,‬וילדיהם המתבגרים‬
‫המהווים דור שלישי‪ ,‬בגיל ‪ 18‬בממוצע‪ .‬החוקרות‬
‫אבחנו שלושה דפוסי חוויות מצוקה שעשויים לעבור‬
‫ברצף הבין־דורי‪.‬‬
‫תחילה זוהתה נטייה להתמקדות בעניינים‬
‫הקשורים להישרדות‪ .‬אנשי הדור השני שהשתתפו‬
‫במחקר העידו כי הוריהם ניצולי השואה היו עסוקים‬
‫במאבק הישרדותי‪ ,‬שבא לידי ביטוי בראיית העולם‬
‫כמקום בלתי צפוי‪ ,‬בהתמקדות באיומים ובצורך‬
‫להתכונן לקראת הלא נודע‪ .‬נבדקים ספורים העידו‬
‫על הגנת יתר מצד הוריהם‪ ,‬כשלא הותר להם כילדים‬
‫לצאת לטיולים ולבקר חברים‪ .‬נבדקים רבים העידו‬
‫כי הוריהם חששו שייפגעו או ימותו‪ .‬כתוצאה מכך‪,‬‬
‫נבדקים רבים אף פיתחו פחד מפני פגיעות ומוות של‬
‫הוריהם‪ .‬כמו כן‪ ,‬פחדים הישרדותיים באו לידי ביטוי‬
‫בהיערכות לאסון עתידי או ללא נודע‪ ,‬שהתאפיינה‬
‫באגירת חפצים‪ ,‬מאמץ להאכיל את הילד כדי שיצבור‬
‫במשקל וחיסכון בכסף‪ .‬בהמשך נמצא כי דאגה‬
‫הישרדותית זו עברה בחלק מהמקרים דור‪ ,‬ותועדה‬
‫גם בקרב מתבגרים נבדקים מהדור השלישי‪ .‬בתיאורי‬
‫המתבגרים‪ ,‬דאגות הישרדותיות של הוריהם מהדור‬
‫השני היו בעיקר מחשש מרעב ומהתפתחות מחלות‪.‬‬
‫לפי החוקרות‪ ,‬למרות שילדות שהן דור שני לשואה‬
‫חוו לרוב את החרדה מצד הוריהם כמעיקה‪ ,‬חלקן‬
‫אימצו דפוס זה הלאה ביחסן לילדיהן‪..‬‬
‫בהמשך אספו החוקרות עדויות על חוסר תמיכה‬
‫רגשית מצד הניצולים‪ ,‬לפי עדויות ילדים מהדור‬
‫השני‪ .‬היו נבדקים שטענו כי הוריהם היו חסרי יכולת‬
‫לפתח קרבה‪ ,‬חום ותמיכה‪ ,‬כשהיו זקוקים לכך‪.‬‬
‫הורים ניצולים נתפסו על ידי חלק מהילדים מהדור‬
‫השני כלא זמינים‪ ,‬קרים ומרוחקים‪ .‬ואולם‪ ,‬במחקר‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫ומאפייניו‬
‫נמצא כי למרות שאנשי הדור השני תיארו את חוויות‬
‫הריחוק מהוריהם כבעייתיות‪ ,‬חלקם העבירו דפוס‬
‫זה ביחס לילדיהם‪ .‬מבין ‪ 30‬נשים מדור שני לשואה‬
‫שהעידו כי הוריהן היו מרוחקים מהן‪ ,‬ב־‪ 20‬מקרים‬
‫גם הילדים המתבגרים תיארו חוויות דומות‪ ,‬וכך היה‬
‫גם בקרב ‪ 14‬מהילדים המתבגרים ל־‪ 30‬אבות מהדור‬
‫השני‪ ,‬שתיארו ריחוק דומה‪ .‬לבסוף איתרו החוקרות‬
‫נטייה בקרב נבדקים מהדור השני לרצות את ההורים‬
‫ולשמח אותם‪ ,‬נטייה שעברה למתבגרים מהדור‬
‫השלישי‪ .‬לפי החוקרות‪“ ,‬הצורך של ילד לדאוג להוריו‬
‫מהווה אמצעי עבורו לפתח קרבה עם ההורים‪“..‬‬
‫החוקרות קובעות כי המחקר מוסיף לראיות על‬
‫אודות מעבר בין־דורי של טראומת השואה‪ .‬ואולם‪,‬‬
‫בעוד הנרטיבים של אנשי הדור השני מתארים‬
‫מצוקות קשות‪ ,‬בקרב המתבגרים מהדור השלישי‬
‫לא נצפו תגובות התנהגותיות קיצוניות‪ .‬החוקרות‬
‫טוענות כי לממצאים השלכות באשר לבריאות‬
‫הנפש של אנשים מהדור השני והשלישי לשואה‪ ,‬וכי‬
‫על אנשי מקצוע מטפלים להיות מודעים למנגנוני‬
‫ההעברה הדורית כדי להציע התמודדות טובה יותר‬
‫עם המצוקות‪ .‬הממצאים התפרסמו בנובמבר ‪2011‬‬
‫בכתב העת ‪.Qualitative Health Research‬‬
‫| ‪33‬‬
‫מתוך כתבה בעתון‬
‫שרף מוסיפה כי “טראומת השואה כוללת‬
‫התנסויות קשות וקיצוניות‪ ,‬ויש לציין כי הניצולים‬
‫עשו כל שביכולתם‪ ,‬וחלקם גדול הצליחו לגדל ילדים‬
‫ונכדים לתפארת‪ ,‬ואני מלאת הערכה כלפיהם‪“..‬‬
‫סוגיית ההעברה הבין־דורית של טראומה נתונה‬
‫לוויכוח אקדמי‪ .‬תיעוד רפואי ראשון להשפעות‬
‫השואה על הדור השלישי הוצג בארה“ב עוד בשנות‬
‫השמונים על ידי ד“ר פריהן אראל רוזנטל‪ ,‬שהיתה‬
‫פסיכיאטרית ילדים מניו יורק‪ ,‬ובן זוגה ד“ר סטיוארט‬
‫רוזנטל‪ .‬השניים קראו לקהילת הפסיכיאטרים‬
‫לגבש גישה פסיכו־היסטורית לטיפול בילדי הדור‬
‫השלישי‪ .‬עבודה במכללת רופין מצאה לפני חמש‬
‫שנים כי הפרעות אכילה שפיתחו סטודנטיות‪ ,‬בנות‬
‫דור שלישי לניצולי שואה‪ ,‬היו קשורות להפרעות‬
‫האכילה של אמהותיהן מהדור שני‪ ,‬וקשורות לרמת‬
‫החשיפה לשואה אצל הסבא והסבתא הניצולים‪.‬‬
‫במאמר שפרסם ביוני ‪ 2008‬צוות חוקרים ישראלים‬
‫בראשות פרופ‘ אבי שגיא־שוורץ‪ ,‬מאוניברסיטת‬
‫חיפה‪ ,‬נקבע כי השפעת השואה על הדור השלישי‬
‫אינה קיימת‪ .‬כחצי מיליון ניצולי שואה עלו ארצה‬
‫מאז תום מלחמת העולם השנייה‪ ,‬וכיום מוערך כי‬
‫חיים בארץ ‪ 200‬אלף ניצולים‪.‬‬
‫‪ | 34‬הדים‬
‫הוכן לפרסום על ידי ד“ר דינה פלדמן‬
‫שרה‬
‫ורוקדת‬
‫שבור‬
‫בלב‬
‫סיפורה של פולה זמל‬
‫מבוסס על עדות באנגלית של פולה זמל ל“יד ושם“‬
‫ תיק מספר ‪ ,11597‬ועל מידע שהתקבל מהבת‬‫ויויאן באוקטובר ‪2012‬‬
‫משפחה‬
‫פולה נולדה בפיוטרקוב ב־‪ ,8.1.20‬לשעייה ניימן‪,‬‬
‫בעל חנות‪ ,‬ושרה‪ ,‬לבית פרומן‪ .‬המשפחה גרה ברחוב‬
‫גראנזרסקה )‪.21 (Garenzarska‬‬
‫פולה ניימן‪ ,‬בת ‪16‬‬
‫על הידיים בכל ערב בחזרה אליו הביתה‪ ,‬אך בבוקר‬
‫הוא החזיר אותה לסבתא‪ ,‬שלא סמכה בעניין זה על‬
‫אף אחד‪ .‬מאשתו השנייה חוה נולדו לאב חמישה‬
‫ילדים נוספים‪ :‬לייבל‪ ,‬משה‪ ,‬שלמק‪ ,‬רניה‪ ,‬יוזק‪ .‬הם‬
‫היו המשפחה שלה‪ ,‬אבל היא לא הרגישה שם בבית‪.‬‬
‫יתמות‬
‫האם נפטרה בעת לידתה והלווייתה התקיימה ביום‬
‫השנה הראשון לנישואי ההורים‪ .‬אחות האם‪ ,‬אשת‬
‫אליהו בירנבאום‪ 1,‬הבטיחה לאם שתגדל את פולה‬
‫כבתה‪ ,‬ואומנם פולה שהתה אצלה לעיתים קרובות‪.‬‬
‫הדודה היה טובה אליה ודאגה לרווחתה החומרית‪,‬‬
‫אך בפועל סבתה חווה ניימן (‪ (Neuman‬לבית‬
‫גרלייסקי (‪ ,(Galryalesky‬אם האב‪ ,‬היא זו שהייתה‬
‫לה כאמא‪.‬‬
‫שלא כמו אצל הדודה‪ ,‬אצל הסבתא חיו חיים‬
‫פשוטים‪ .‬בימי חול אכלו מרק תפוחי אדמה ובשבת ‪-‬‬
‫מרק עוף‪ .‬אצל הדודה פולה לא הרגישה מאושרת‪ .‬לא‬
‫הייתה יכולה להיות היא עצמה‪ .‬אצל סבתא כן‪ .‬פולה‬
‫זוכרת שלאחר שהאב התחתן הוא נהג לקחת אותה‬
‫‪ .1‬על פי עדות סול ניומן מ־‪ 24‬אוקטובר ‪ ,2012‬אחיה למחצה של‬
‫פולה‪ .‬אליהו ניצל‪ ,‬עלה לארץ וחי בתל אביב‪ .‬היה בעל בית‬
‫חרושת נישא מחדש ונולדו לו שני בנים‪.‬‬
‫ילדות עצובה‬
‫פולה מתארת את ילדותה כעצובה‪ .‬אמנם נראתה‬
‫כלפי חוץ כילדה מאושרת‪ ,‬כי אהבה לרקוד ולשיר‪,‬‬
‫אך בתוך הבית‪ ,‬עם עצמה‪ ,‬תמיד בכתה‪ .‬היא הרגישה‬
‫שלא היה לה עם מי לדבר על עיצבונה‪ .‬היה קשה‬
‫לחיות בתווך‪ ,‬בין המשפחות של אבא ואמא‪ .‬היא‬
‫הייתה צריכה להקשיב לדברים הסותרים של בני‬
‫משפחה רבים‪ ,‬לריבים ולביקורות‪ ,‬שהטיחו זה בזה‪.‬‬
‫שתי הסבתות גרו באותה חצר‪ .‬כשפולה שיחקה‬
‫עם הילדים הם הודיעו לה ש“סבתא רבקה מגיעה“‬
‫ואז התחבאה מפניה‪ ,‬כי הסבתא נתפסה בעיניה‬
‫כמכשפה‪ .‬סבתא ביקרה כל הזמן את דרך החינוך של‬
‫פולה‪ ,‬וכמו בני משפחה אחרים מצד האם‪ ,‬כעסה על‬
‫האב‪ ,‬שהתחתן בשנית‪ .‬הסבתא‪ ,‬אבלה על מות בתה‪,‬‬
‫בכתה בכל פעם שראתה את פולה‪ ,‬והיה קשה לשאת‬
‫זאת‪.‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪35‬‬
‫אבא‬
‫מלחמה‬
‫לאחר מות האם‪ ,‬האב הכין פורטרט של האם‪ ,‬וכן‬
‫צילום של המצבה‪ .‬אלה היו תלויים בביתו‪ .‬פולה‬
‫זוכרת שפחדה לראות את הפורטרט‪ .‬הייתה זו אמא‬
‫שלה‪ ,‬כך אמרו‪ ,‬אך אישה זרה לחלוטין‪ .‬כשהאב‬
‫התחתן שנית הוא הוריד את התמונות ושם אותן‬
‫במחסן‪ .‬לאחר מכן פולה מצאה את התמונות וציפות‬
‫רקומות עם שם האם והביאה אותן אל ביתה‪ .‬פולה‬
‫זוכרת שכשהייתה בת ‪ 13‬אבא לקח אותה להליכה‬
‫ארוכה‪ .‬שם אמר לה שהגורל שלו היה לא להתחתן‬
‫עם אמא‪ ,‬שכן חלה לפני החתונה בטיפוס‪ ,‬וזה היה‬
‫סימן מבשר רע‪ .‬הוא האמין בגורל‪.‬‬
‫כשפולה הייתה בת ‪ 19‬פרצה מלחמת העולם‬
‫השנייה‪ .‬באותה עת שהתה אצל דודתה בפאביניאצה‬
‫והחליטה לחזור לפיוטרקוב אל סבתה‪ ,‬ואל החבר‬
‫שלה יוזק‪ .‬כבר בתחילה התקיפו אותה ואת החבר‪,‬‬
‫כשהלכו ביחד לפארק והוא הובל לבית החולים‪.‬‬
‫כשהלכו להתלונן במשטרה אמרו להם שאין מה‬
‫להתלונן‪ ,‬כי בעצם לא קרה כלום שכן יוזק עדיין חי‪.‬‬
‫תנועה‬
‫בשעות הפנאי נהגה ללכת לתנועת הנוער “השומר‬
‫הדתי“‪ ,‬ארגון ציוני שהפך לביתה השני‪ .‬סבתא לא‬
‫רצתה שתלך לתנועה כי הייתה זו חברה מעורבת‬
‫מבנים ובנות‪ .‬גם כל האפוטרופוסים שלה התנגדו‬
‫לכך‪ ,‬משום שבתנועה חינכו את הילדים ללכת לארץ‬
‫ישראל והם לא ראו טעם‪“,‬שתלך למדבר ותרחץ כלים‬
‫לאחרים“‪ .‬בתנועה הכירה את שני חבריה‪ :‬החבר‬
‫הראשון הלך להכשרה בישראל‪ .‬היא הייתה אז בת‬
‫פחות מ־‪ 18‬ולא יכלה לנסוע איתו‪ .‬לכן הוא “לקח“‬
‫איתו לישראל אישה אחרת‪ ,‬בנישואין פיקטיביים‪.‬‬
‫לאחר זמן שלח אליה חבר שלו‪ ,‬שיביא אותה אליו‬
‫לארץ ישראל‪ .‬אבל באותו זמן כבר פגשה את יוזק‬
‫יבלונסקי ונשארה בפולין‪ .‬היה לה חשוב שיהיה לה‬
‫חבר כי רצתה להיות נאהבת‪ ,‬ולא רק על ידי סבתא‪.‬‬
‫פולה (משמאל) עם בת דודתה טוצ'יה גרינבאום‬
‫נישואין‬
‫ב־‪ 1941‬פולה ויוזק התחתנו ושכרו חדר בגטו‪.‬‬
‫באותה עת הגטו היה עדיין פתוח אבל היהודים‬
‫לבשו טלאי עם מגן דוד‪ .‬הגברים היו צריכים להסיר‬
‫כובעים ולרדת מהדרך‪ .‬יוזק החליט לא לחבוש יותר‬
‫כובע‪ ,‬כדי שלא יצטרך להורידו בפני גרמנים‪ .‬החתונה‬
‫שלהם התקיימה במסגרת משפחתית‪ .‬הרב חיתן‬
‫אותם בברכות וללא מסיבה‪ .‬פולה תלתה בחדר את‬
‫התמונות של אמא‪.‬‬
‫לידה‬
‫מיד לאחר הנישואין פולה הרתה אף שהיא לא רצתה‬
‫ילדים בתקופה קשה כזאת‪ ,‬כי ידעה שזה יהיה סיוט‪,‬‬
‫ולכן רצתה לבצע הפלה‪ .‬אף אחד לא הסכים לבצע‬
‫זאת‪ .‬בתה שרה‪ ,‬סרינקה נולדה ב־‪ .1942‬כשסרינקה‬
‫הייתה בת חודשיים פולה החלה לעבוד בבית חרושת‬
‫לזכוכית הוטה וזאת עשתה עד ‪.1943‬‬
‫מסתור‬
‫בסמוך ללידה התחילו בפיוטרקוב האקציות‪ .‬פולה‬
‫זוכרת את הפחד שהיה בעיר לקראת השילוחים‪.‬‬
‫ערב קודם כולם התרוצצו ממקום למקום ומצד לצד‪.‬‬
‫האוקראינים הקיפו את הגטו‪ ,‬וסגרו אותו‪ ,‬ופינו‬
‫כל יום יהודים מרחוב אחר‪ .‬היו כל הזמן צעקות‪:‬‬
‫“החוצה“‪“ ,‬החוצה“‪ .‬אנשים לקחו דברים ונדחפו‬
‫למקום האיסוף‪ .‬שם עשו סלקציה‪ :‬לאנשים צעירים‪,‬‬
‫שיכלו לעבוד‪ ,‬אמרו‪“ :‬ימינה“‪ .‬ולכל היתר‪“:‬שמאלה“‪.‬‬
‫אז כבר ידעו מה משמעות הדבר‪ ,‬שכן עובדי הרכבת‬
‫סיפרו להם מה קורה ועל כך שמי שנוסע לטרבלינקה‬
‫לא חוזר‪.‬‬
‫‪ | 36‬הדים‬
‫פולה ויוזק החליטו להסתתר בעלית גג‪ ,‬בבנין‬
‫המגורים של הוריו‪ ,‬ברחוב גארנזרסקה ‪ .4‬החותן‬
‫כיסה את המחבוא שלהם בפחמים‪ .‬מאחורי הקיר‬
‫הם שמעו כיצד החיילים מגרשים את האב‪ ,‬ואיך הם‬
‫לוקחים את האם החולה והורגים אותה‪ .‬הקולות היו‬
‫נוראים ויוזק רצה לצאת החוצה‪ ,‬אך פולה לא נתנה‬
‫לו‪ .‬התינוקת נלקחה מבעוד מועד על ידי גיסה משה‪,‬‬
‫‪2‬‬
‫אחיו של יוזק‪ ,‬שהיה שוטר במשטרה היהודית‪.‬‬
‫לשוטרים היתה אפשרות להציל את משפחתם והם‬
‫צירפו אליהם את שרה‪.‬‬
‫השוטרים חיפשו כל הזמן בבתים אנשים נוספים‬
‫למילוי המכסה‪ .‬במסתור פולה הרגישה מאובנת‬
‫מפחד‪ .‬רק שאלה כל הזמן‪“ :‬למה?“‪“ ,‬למה?“‪ .‬לאחר‬
‫שבוע הגיס בא והוציא אותם מהמסתור‪ .‬פולה‬
‫לא היתה מסוגלת ללכת כי רגליה היו משותקות‬
‫מהישיבה‪ .‬איך שיצאו מהבית ראו בפתח חיילי‬
‫גסטפו וחזרו בבהלה‪ ,‬לזמן קצר‪ ,‬למחבוא‪ .‬רק לאחר‬
‫מכן יצאו החוצה‪.‬‬
‫התקבלה החלטה אצל הגרמנים להשאיר אלפיים‬
‫עובדים יהודים ליגאליים בלבד‪ ,‬ואותם שיכנו בבלוק‪.‬‬
‫זוכרת שהייתה הרגשה קשה בקרב העניים‪ ,‬שכן רק‬
‫אנשים עשירים או בעלי קשרים יכלו להגיע לבלוק‪.‬‬
‫פולה היתה בלתי ליגאלית והסתתרה בכל פעם‬
‫במקום אחר‪ .‬בתקופה קשה זו כל בלתי ליגאלי‪,‬‬
‫שהתגלה‪ ,‬נלקח לבית הכנסת ונרצח‪ .‬השוטרים‬
‫היהודים הם שחיפשו‪ .‬פעם מצאו אותה‪ .‬אבל אחד‬
‫מהם היה הבעל של חברה שלה והשני חבר של אבא‬
‫ועזבו אותה לנפשה‪ .‬זה היה עוד נס שקרה לה‪.‬‬
‫טרבלינקה ויער ראקוב‬
‫בעת שפולה ויוזק הסתתרו‪ ,‬אביה‪ ,‬שני אחיו‪ ,‬אשתו‬
‫והילדים שולחו לטרבלינקה ושם נספו‪ .‬הסבתא‬
‫והדודות נלקחו לבית כנסת הגדול ואחר כך נרצחו‬
‫ביער ראקוב‪ .‬ניצול‪ ,‬שנמלט עירום מהרצח‪ ,‬סיפר להם‬
‫‪ .2‬משה ניצל ואשתו ריטה‪ ,‬לבית ריטנברג‬
‫‪ Rittenberg‬ניצלו וחיו בשוודיה‪.‬‬
‫‪Yosek‘s bother: Moishe, Yosek‬‬
‫‪survived and he and his wife, Rita‬‬
‫‪nee, lived in Sweden.‬‬
‫כיצד האנשים הוכרחו לכרות את קברם‪ ,‬להתפשט‬
‫ולאחר מכן ירו בהם למוות‪ .‬כשנכנסה לבית אביה‬
‫מצאה בית מלא דם‪ .‬פולה חושבת שאולי משום‬
‫שהאחים נלחמו על נפשם‪.‬‬
‫מותו של יוזק‬
‫יוזק‪ ,‬פולה והתינוקת גרו אצל משפחת הגיס‪ .‬יוזק עבד‬
‫בבית החרושת לזכוכית הוטה‪ .‬פולה עבדה בתפירה‬
‫ב“שופ“‪ .‬ומי שלא היה בתורנות שמר על התינוקת‪.‬‬
‫לאחר מכן נקבע טרנספורט נשים לסקארזיסקו‪.‬‬
‫פולה היתה ברשימה‪ .‬יוזק אמר לה שילך במקומה‬
‫והיא תישאר עם הילדה‪ .‬היא לא הסכימה לכך‬
‫וניסתה לשכנע אותו להישאר עם הילדה‪ ,‬אך הוא‬
‫עמד על שלו והתווכח איתה‪ .‬לאחר מכן שמעה ירייה‬
‫של השוטר קלטר‪ ,‬שהרגה את יוזק‪ .‬הוא נקבר בבית‬
‫הקברות בפיוטרקוב‪ .‬פולה מרגישה אשמה למותו‬
‫שכן יוזק שהלך במקומה‪ .‬זו הייתה המציאות של‬
‫אותם ימים‪.‬הזכות להישאר בחיים הייתה לעיתים‬
‫קרובות על חשבון חייו של מישהו אחר‪.‬‬
‫הוטה‬
‫המשלוחים נגמרו‪ .‬הנותרים עבדו למען הצבא‬
‫הגרמני‪ .‬הגיס לקח אתו את התינוקת לבית חרושת‬
‫לזכוכית הוטה‪ .‬באחד הימים הגיע לגטו סולומון‬
‫גומברג‪ ,‬האחראי על הבלוק‪ ,‬ופולה נתנה לו פתק‬
‫לגיסה‪ ,‬בו ביקשה שיעזור לה לעבור מה“שופ“ לבית‬
‫החרושת‪ .‬הוא הלך למוניק גרינברג‪ ,‬מנהל עבודה‬
‫בהוטה ושכנע אותו‪ .‬באתר הסלקציה‪,‬שבו שילחו‬
‫למות את כל מי שלא עבד‪ ,‬קראו לה ללכת להוטה‪ .‬כל‬
‫האחרים נרצחו‪ .‬בבית החרושת פולה עבדה במטבח‬
‫בקילוף תפוחי אדמה ושמרה על התינוקת‪ .‬הן גרו עם‬
‫נשים מבוגרות ממשפחות של אנשי המשטרה‪ .‬היו‬
‫שם כשישים בני משפחה כאלה‪.‬‬
‫רוונסבריק‬
‫כך היה עד שב־‪ 1943‬כולם שולחו לקרונות‪ .‬כל‬
‫אחד יכול היה לקחת אתו תיק קטן‪ .‬פולה מספרת‬
‫שגיסתה הייתה אופטימיסטית ולקחה איתה כריות‪.‬‬
‫בקרון פולה לקחה ממנה כרית והשכיבה בה את‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪37‬‬
‫סרינקה חולה‬
‫יום אחד הבת חלתה בדיזינטריה‪ .‬השומרת ראתה‬
‫זאת ואמרה שצריך להעביר אותה לבידוד‪ ,‬כדי‬
‫שאנשים בבלוק לא יידבקו‪“ .‬זה היה הנורא מכל‪ .‬לא‬
‫יכולתי להגיע אליה ולעזור לה‪ .‬בישלתי עבורה מרק‬
‫והעברתי אותו דרך אנשים לתת לה אבל הם לקחו‬
‫אותו לעצמם‪ .‬גם הלכתי אליה לבידוד‪ ,‬בין השומרים‬
‫והגדרות‪ .‬השומרים הרביצו לי בדרך‪ ,‬ופעם אף נפלתי‬
‫על גדר חלודה ונפצעתי בצווארי‪ .‬בסוף יכולתי‬
‫לראות אותה רק דרך החלון ולא להיכנס פנימה‪.‬‬
‫בפעמים הראשונות הילדה עוד נפנפה לי בידה אבל‬
‫לאחר מכן נעשתה אפאטית“‪.‬‬
‫מות סרינקה‬
‫פולה ובתה אביבה בהנובר‪1947 ,‬‬
‫התינוקת‪ .‬הם נסעו הלוך וחזור מבלי לדעת להיכן‪.‬‬
‫בסופו של דבר הרכבת הגיעה לרוונסבריק‪ .‬שם גילחו‬
‫את ראשי האנשים‪ ,‬לקחו את בגדיהם‪ ,‬הכניסו אותם‬
‫למקלחות‪ ,‬ונתנו להם בגדים עם מספרים‪ .‬כולם עברו‬
‫זאת גם “המכובדים“‪ ,‬כמו בת המנהל גרינברג‪“ .‬עד‬
‫היום אני זוכרת את התינוקת שלי עם הבגד הצהוב‬
‫שלה‪“.‬‬
‫בכל בוקר בשעה ‪ 5‬היה מסדר בו ספרו את האנשים‪,‬‬
‫ואחר כך הלכו לעבוד‪ .‬אנשים עסקו בעיקר בנשיאת‬
‫קורות ואבנים‪ .‬זו הייתה סתם עבודה יזומה‪ .‬כשפולה‬
‫עבדה‪ ,‬הילדה נשארה לבדה על הדרגש בבלוק‪ .‬למזלן‬
‫השומרים אהבו את התינוקת‪ ,‬שהייתה בלונדית‬
‫ויפה‪ ,‬והשאירו את פולה לעבוד בניקיון הבלוק‪,‬‬
‫שזו הייתה עבודה מפרכת‪ .‬פעמיים ביום לנקות‬
‫את הרצפה והחלונות‪ .‬פולה זוכרת במיוחד שומרת‪,‬‬
‫אסירה גרמניה‪ ,‬שהייתה נחמדה אליה בזכות סרינקה‪,‬‬
‫שהייתה אולי התינוקת היחידה בגיל זה בבלוק‪.‬‬
‫לאחר מכן פולה הועברה לעבודה בחלוקת מזון‪ :‬מרק‪,‬‬
‫וחתיכת לחם אחת‪ .‬כשנשאר‪ ,‬הנשים נהגו לחלק את‬
‫השאריות בין האנשים‪ .‬היא זוכרת שגיסתה כעסה‬
‫עליה‪ ,‬שהעדיפה לתת לזרים מאשר למשפחה‪.‬‬
‫אז יצאה הודעה שמעבירים את האנשים לברגן‬
‫בלזן‪ .‬על מנת להישאר עם התינוקת‪ ,‬פולה התחבאה‬
‫בבארק‪ ,‬ושם נשארה מספר שבועות‪ .‬במשלוח לאחר‬
‫מכן השבויים הצרפתים החזירו לפולה את התינוקת‪.‬‬
‫“היא הכירה אותי וקראה לעברי‪ :‬ממושה כוחנה‪.‬‬
‫הן הובלו ביחד לברגן בלזן‪ .‬זה היה מחנה מוות‪.‬‬
‫לא קיבלנו אוכל‪ .‬עוד ועוד אנשים מתו‪ .‬היה משמר‬
‫מיוחד שפינה את האנשים ושרף אותם‪ .‬ריח שריפת‬
‫המתים היה נורא‪ .‬התינוקת היתה מאוד חולה‬
‫וביקשה מים‪ .‬יום אחד לקחו אותה ממני‪ .‬היא עדיין‬
‫לא הייתה מתה אבל לקחו אותה אל ערימת המתים‪.‬‬
‫יש לי רגשות אשמה על כך שנתתי להם לקחת אותה‪.‬‬
‫הייתי צריכה שיהרגו אותי קודם‪ :‬מוות הוא השלווה‪.‬‬
‫האמינו לי‪ .‬זה היה נורא שלא יכולתי לעזור לה‪ .‬מאז‬
‫לא הייתי בן אדם‪ .‬לא היה איכפת לי מכלום‪ .‬רציתי‬
‫למות‪ .‬בסוף חליתי בטיפוס“‪.‬‬
‫החיים נמשכים‬
‫“הרעב במחנה החריף‪ .‬לא היה לאנשים מה לאכול‪.‬‬
‫ניצלתי בזכות אישה אחת שעבדה במטבח‪ .‬אחר כך‬
‫עבדתי במטבח בעצמי ואכלתי תפוחי אדמה ודברים‬
‫אחרים‪ .‬לא היה איכפת לי מעצמי או מכלום אבל‬
‫שרדתי‪ .‬חברות אחרות במטבח לא שרדו‪ .‬איבדתי‬
‫את כולם‪ .‬אבל החיים נמשכים‪ .‬ב־‪ 15‬באפריל ‪1945‬‬
‫הבריטים שחררו את המחנה“‪.‬‬
‫‪ | 38‬הדים‬
‫המשפחה בבת‬
‫מצווה‪ ‬של הנכדה‬
‫שרה‪ ,‬בבוסטון‪.‬‬
‫משמאל‪ :‬פולה‪,‬‬
‫חתנה דוד גולדמן‪,‬‬
‫הבת ויויאן‪ ,‬ביניהם‬
‫הנכד מייקל גולדמן‪,‬‬
‫רות ובעלה ליאון‬
‫ראלף‪ .‬באמצע‬
‫שרה גולדמן‪ ,‬ולידה‬
‫בנות הדודה אמילי‬
‫ואלינה‪.‬‬
‫האנובר‬
‫“את בעלי משה זאמל פגשתי בברגן בלזן‪ .‬רציתי‬
‫להתחתן‪ .‬לא היה איכפת לי עם מי‪ .‬כי רציתי מאוד‬
‫תינוק‪ .‬כל פעם ששמעתי מישהו קורא “אמא“ כאב‬
‫לי‪ .‬משה לא רצה להתחתן בגלל כל מה שעבר עליו‬
‫במחנות‪ .‬בסופו של דבר אנשים שכנעו אותו‪ .‬החתונה‬
‫התקיימה בהאנובר ב־‪ 1‬בינואר ‪ .1946‬למשה היה‬
‫חדר משלו ושם גרנו‪ .‬ב־‪ 17‬בנובמבר ‪ 1946‬נולדה‬
‫בתנו ויויאן אביבה וב־‪ 17‬במרץ ‪ - 1948‬בתנו רות‪.‬‬
‫בהאנובר היו לנו חיים נוחים‪ .‬קיבלנו דירה‪ ,‬מכונית‪,‬‬
‫עוזרת‪ ,‬חבילות מאמריקה של הצלב האדום‪ .‬אפשר‬
‫היה לעשות חילופין עם הגרמנים‪ ,‬במוצרים שקיבלנו‪,‬‬
‫ולשפר עוד יותר את רמת חיינו“‪.‬‬
‫ארצות הברית‬
‫רציתי לנסוע לישראל‪ .‬אבל שם פרצה מלחמה ולא‬
‫רציתי להגיע עם תינוקות למקום כזה‪ .‬בחורף ‪1950‬‬
‫יצאנו לכיוון ארצות הברית על גבי אוניית מלחמה‪.‬‬
‫בדצמבר הגענו לארה“ב‪ .‬פה קיבלנו דירה‪ ,‬והתחלתי‬
‫לעבוד בחנויות ואחר כך פתחתי חנות משלי‬
‫‪3‬‬
‫להלבשת נשים בשם‪“Pola‘s Specialty Shop“ :‬‬
‫בזמן עבודתי הבנות שהו במעון יום‪ .‬אחרי כמה‬
‫‪ .3‬החנות שינתה את מקומה פעמיים עם מעבר הדירה של‬
‫פולה בניו יורק‪.‬‬
‫מן הבעל חזר לארה“ב כדי לקחת אותנו בחזרה‬
‫לגרמניה‪ .‬אך לא הסכמתי כי לא רציתי לחיות בין‬
‫גרמנים‪ .‬לבעלי לא היה איכפת‪ .‬בגרמניה הוא חי חיים‬
‫טובים‪ ,‬וכאן היינו צריכים להתאמץ‪.‬‬
‫בארה“ב נהייתי בן אדם‪ .‬הבעל שהיה מבוגר ממני‬
‫ב־‪ 12‬שנים הוריד מערכי ובארצות הברית קיבלתי‬
‫חזרה את עצמי‪ .‬אך הייתי מלאת חרדה לגבי הבנות‪.‬‬
‫הן קיבלו מעט חופש ממני‪ .‬רציתי שהכל יתבצע‬
‫בבית‪ ,‬כשהן היו הולכות לסרט ואיחרו לצאת היו‬
‫חייבות להתקשר אלי ולומר‪ .‬תמיד חיכיתי להן בחלון‬
‫עד שחזרו‪ .‬בינתיים בעלי חלה ונפטר‪ ,‬והבנות כבר לא‬
‫היו בניו יורק‪ .‬ב־‪ 1980‬עברתי לפלורידה שם היתה לי‬
‫דירה‪ .‬הבנות היו מגיעות לביקור ואני המשכתי לדאוג‬
‫להן‪.‬‬
‫תמיד שאלתי “למה? למה כל כך נפגעתי? מה‬
‫עשיתי? למה כל אחד יכול לחיות בשלום ולמה אני‬
‫נועדתי לסבל כזה?“ מקווה שמשפחתי לא תחווה מה‬
‫שחוויתי ושכל זה לא יחזור אף פעם‪.‬‬
‫המשפחה בבת מצווה של הנכדה שרה‪ ,‬בבוסטון‪.‬‬
‫משמאל‪ :‬פולה‪ ,‬חתנה דוד גולדמן‪ ,‬הבת ויויאן‪ ,‬ביניהם‬
‫הנכד מייקל גולדמן‪ ,‬רות ובעלה ליאון ראלף‪ .‬באמצע‬
‫שרה גולדמן‪ ,‬ולידה בנות הדודה אמילי ואלינה‪.‬‬
‫פולה זמל נפטרה בפלורידה בפברואר ‪.2009‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪39‬‬
‫שיר ערש‬
‫מפיוטרקוב‬
‫יולי ‪*1941‬‬
‫לזכרן של‬
‫הנדלה ליבסקינד‬
‫גומולינסקה הי“ד‬
‫ובתה גוצ‘יה גומולינסקה‬
‫(ברברה רייכמן) ז“ל‬
‫‪1‬‬
‫המספרת על מות אמה‬
‫א‬
‫מא בוחשת את מרק תפוחי האדמה‬
‫ומבקשת ממני להביא לה אספירין‪ .‬יש לה‬
‫כאב ראש‪ .‬כל כך חם ולח וערבוב המרק‬
‫מחמם אותה עוד יותר‪ .‬פניה אדומות זוהרות ואני‬
‫מעט דואגת‪ .‬היא מגרשת אותי‪ ...‬לא! לא! אני בסדר‪.‬‬
‫אין בעיה רק חם מדי‪ .‬אני הולכת לאמבטיה למצוא‬
‫אספירין וכשאני חוזרת אני מוצאת אותה שוכבת על‬
‫רצפת המטבח‪ .‬כף הבחישה בידה‪ .‬אני צועקת‪ .‬הלה‪,‬‬
‫רגינה‪ ,‬שפירנצה‪ ,‬מנדל‪ ,‬אבא וביאנק מגיעים בריצה‬
‫* תרגמה מאנגלית והביאה לדפוס ד“ר דינה פלדמן‪ .‬אני מודה‬
‫להלן ווסט על הסכמתה לפרסם קטע זה מתוך הספר על אמה‪,‬‬
‫שייצא בקרוב לדפוס‪.‬‬
‫‪From: Price Pranalia. AWitness for Ever: The Barbara .1‬‬
‫‪Reichmann (GuciaGomolinska) story. Upcoming, 2015.‬‬
‫‪.Pp. 112-115‬‬
‫ברברה והלנה (‪)1948‬‬
‫ואנו נושאים אותה למיטה בסלון‪ .‬היא לוהטת‪ .‬אני‬
‫שוטפת אותה באלכוהול ושמה קומפרסים קרים על‬
‫פניה‪ .‬אני פותחת את החולצה כדי להניח על חזּה בד‬
‫קר ורואה את האמת המרה‪ .‬נקודות אדומות קטנות‬
‫מפוזרות על חזה שפעם האכיל וניחם את שמונת‬
‫ילדיה‪ .‬לא! זה לא יכול להיות! במשך תשעה חודשים‬
‫בדקנו את הבגדים‪ ,‬השיער והתפרים‪ .‬אף לא כינה‬
‫נמצאה‪ .‬הרתחנו וניקינו‪ ,‬הרתחנו וניקינו תשעה‬
‫חודשים‪ .‬איך זה יכול להיות? אמא לא יכולה להיות‬
‫חולה‪ .‬אנחנו פוחדים מהתפשטות הטיפוס‪ .‬כמו כל‬
‫משפחה שנפגעה במחלה זו‪ ,‬הדירה שלנו מבודדת‪,‬‬
‫כך שבשבועיים הבאים רק אני מטפלת בה בימים‬
‫וישנה איתה בלילות‪ .‬אני יודעת שזה מעמיד אותי‬
‫ֵ‬
‫בסכנה גדולה לחלות אבל אני מנסה לא לחשוב על‬
‫זה‪ .‬אבל מצבה של אמא מחמיר ואנו שוכרים אחות‬
‫נזירה מבית החולים לטפל בה‪ ...‬כאשר האחות‬
‫‪ | 40‬הדים‬
‫שהיא רוצה מבלי לבקש‬
‫רשות או לענוד סרט‬
‫זרוע מזהה‪ ...‬האחות‬
‫מרתיחה מים וזורה‬
‫בתוכם את הפריחה‬
‫ואני מוספה מעט דבש‬
‫שנשאר בכוורת הישנה‬
‫על עץ התפוח‪ .‬אבל‬
‫לאון וברברה רייכמן‪ ,‬שניהם ניצולי‬
‫אמא אינה מזיעה‪ ...‬אני‬
‫פיוטרקוב ‪ -‬בניו יורק‪1964 ,‬‬
‫ברברה בגרמניה‪1949 ,‬‬
‫מטפסת למיטה ושרה‬
‫עוזבת בערבים אני נכנסת למיטה עם אמא‪ ,‬אני לה‪ .‬שלושה שבועות עברו מאז אמא התעלפה על‬
‫ממלמלת לה מילים מרגיעות לפני שאני נרדמת‪ .‬רצפת המטבח וכף בחישת מרק תפוחי האדמה‬
‫כך לילה אחד אני אומרת‪“:‬אמא‪ ,‬אני הולכת לשיר בידה‪ .‬למרות זאת אני ממשיכה להניח עליה בדים‬
‫לך‪ .‬על פניה חיוך קטן‪ .‬אני מבינה שגם מבעד לעשן קרים והיא ממשיכה לרתוח מחום‪...‬בחצות הלילה‬
‫וערפל החום היא בטח זוכרת את ההשפלה שספגתי אמא נראתה כמתיישבת‪ ,‬היא בלעה טיפת תה‪.‬‬
‫ב“שומר הצעיר“ בנעוריי‪ .‬שרנו ורקדנו ונהנינו מאד יצאתי לחלוק את השיפור הקל עם בני המשפחה‪...‬‬
‫ואז הניק אמר לי‪“ :‬גוצ‘יה‪ ,‬יש לך ממש קול איום“‪“ .‬אמא‘לה“‪ ,‬חזרתי שוב ושוב “בבקשה תרגישי טוב‪.‬‬
‫הרגשתי מושפלת ונבוכה ומאז לא שרתי יותר‪ .‬אבל אנחנו זקוקים לך“‪ .‬אני מעבר לעייפות אך נסחפת‬
‫עכשיו אני אנסה כל דבר שיקל על אימי ואני שרה לשינה‪ .‬לפתע אני מתעוררת בבת אחת‪ .‬כבר שחר‪.‬‬
‫את השיר ”‪ ”Gadolfs Rein‬השיר שהיא תמיד שרה אני רואה קצת אור שמש ושומעת כמה ציפורים‬
‫שרות ואמא הרבה יותר בסדר‪ .‬החום שלה נשבר‬
‫לנו כילדים‪.‬‬
‫בלילה‪ .‬היא קרירה‪ .‬התה כנראה עבד‪ .‬אני מחבקת‬
‫אינני זקוקה לבגדים מפוארים‬
‫אותה ואז מבינה‪ .‬היא אינה צוננת‪ .‬היא קרה‪ .‬קרה‬
‫כקרח‪ .‬אני צועקת “אמא!“ “אמא!“ “אמא!“ כולם‬
‫אינני זקוקה לכסף‬
‫בבית באים בריצה‪ .‬אבל זה נגמר‪ .‬אמא שלי‪ ,‬האדם‬
‫לילדי הנפלאים‬
‫אני זקוקה רק ַ‬
‫היקר לי מכל בעולם‪ ,‬מתה“‪.‬‬
‫כדי לכבוש את העולם‬
‫אני שרה שיר ערש זה שוב ושוב‪ .‬חושבת שמה שאמא‬
‫שרה היא אמת‪ .‬כל זמן שיש לנו זה את זה העולם‬
‫עדיין שייך לנו‪ .‬והיא שמה את ידה הקודחת על ראשי‪.‬‬
‫האחות אומרת לי שהיא הולכת לפארק אורגוד‬
‫בנדרדינסקי ברחוב סלוביקיאגו‪ ,‬מחוץ לגטו‪“ .‬ברוך‬
‫השם שזה חודש יולי“‪ ,‬היא אומרת “פרח הטיליה‬
‫מתחיל לפרוח וזה העץ הקדוש של האם המבורכת‬
‫(מריה)“‪ .‬היא הולכת לאסוף את הפריחה להכין תה‬
‫טיליה‪ .‬זה יגרום לאמא להזיע ולהוריד את חומה‪.‬‬
‫אני מקנאה באחות על היותה חופשייה לכל מקום‬
‫הלנה וברברה (‪)1984‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪41‬‬
‫שכתוב עדות בולק זינגר ל“יד ושם“ | ערכה ד“ר דינה פלדמן | מוקדש לזכרו*‬
‫בולק זינגר‬
‫הצייר היהודי מפיוטרקוב‬
‫כפר בשלג‪ ,‬ציור של בולק זינגר‬
‫משפחה‬
‫בולק נולד ב־‪ 1‬אפריל ‪,1922‬‬
‫למשפחת בעלי עגלות‬
‫[בעליגולעס]‪ ,‬בפיוטרקוב‬
‫טריבונלסקי‪“ .‬נולדתי עם הסוסים‪,‬‬
‫חייתי וישנתי ִאתם מאז שאני זוכר‬
‫את עצמי“‪ .‬בולק היה בן בכור‬
‫לאפרים זינגר ולפרלה ניימן‪ ,‬בת‬
‫חייט‪ ,‬ממשפחת עגלונים גם היא‪.‬‬
‫אחריו נולדו‪ :‬ביילה‪ ,‬מרים‪ ,‬דוד‬
‫ומאיר‪“ .‬נולדנו קשוחים ומחוסנים‪.‬‬
‫לא היה לנו מספיק בגדים ואוכל‪,‬‬
‫והיה קר מאוד‪ .‬אך שרדנו“‪.‬‬
‫להביא את המיילדת‪ .‬הביאו‬
‫אותה אלינו עם כרכרה‪ .‬אני זוכר‬
‫שהיה בחוץ קור כלבים ובכל‬
‫לידה‬
‫“בחורף קשה אחד הייתה אימא‬
‫עם בטן [הרה]‪ .‬אמרו לי ללכת‬
‫כרטיס עולה‪ ,‬בולק זינגר‬
‫זאת גירשו את הילדים החוצה‪.‬‬
‫כשנגמרה הלידה‪ ,‬המיילדת יצאה‬
‫ובירכה אותנו במזל טוב‪ .‬אמרו‬
‫לנו להיכנס הביתה בלי להסתכל‬
‫וללכת לישון‪ .‬במשך שבוע ימים‬
‫אימא לא יצאה מהבית‪ ,‬והילדים‬
‫באו אלינו הביתה וקיבלו סוכריות‪.‬‬
‫היה גם “שולם זוכר“; הכינו‬
‫בקערה גדולה חומוס‪ ,‬מטובל‬
‫בהרבה פלפל ומלח‪ ,‬ושתו בירה‪.‬‬
‫לברית הכינו עוגת ‘לייקח‘ למניין‬
‫אנשים‪ .‬התינוק שכב בווייגלע‬
‫[עריסה] ונדנדו אותו עד שנרגע‪.‬‬
‫כך היה עם כולם‪“.‬‬
‫* תודה לאפרים זינגר על הסכמתו לפרסם‬
‫כתבה זו‪ .‬הציורים של זינגר במקור בצבע‪.‬‬
‫‪ | 42‬הדים‬
‫משפחת אמא‪ :‬סבא‪ ,‬סבתא‪ ,‬אמא‪ ,‬אבא מחזיק את אחותי‪ ,‬סבא מחזיק אותי‪.‬‬
‫למעלה אחי אימי‬
‫סוסים‬
‫אבא של בולק‪ ,‬כמו הסבא‪ ,‬היה‬
‫בעל כרכרה ושני סוסים‪ .‬כל‬
‫בוקר עמד ליד תחנת הרכבת או‬
‫בפלאץ טריבונלסקי‪ ,‬כדי להסיע‬
‫אנשים ולהוביל חביות‪ .‬בולק‬
‫זוכר כי נסיעה רגילה באותה עת‬
‫עלתה זלוטי אחד‪ ,‬אבל בנסיבות‬
‫מסוימות המחיר עלה ל־‪ ,8, 5‬ואף‬
‫ל־‪ 10‬זלוטי‪ .‬בימי שישי היה האב‬
‫מגיע עם הסוסים לשוק “לעשות‬
‫קצת כסף“‪ ,‬בעיקר מהובלות‪.‬‬
‫השבוע‪ ,‬קיבה או ראש של פרה‪.‬‬
‫זה היה מאכל אהוב על בני‬
‫המשפחה‪ .‬בבית לא היו מים והיו‬
‫מביאים אותם מהבאר‪ .‬לפעמים‬
‫היו במים בעלי חיים‪ ,‬והיה צריך‬
‫לנקות אותם‪ .‬כולם אכלו אוכל‬
‫פשוט ומועט ובכל זאת אף אחד‬
‫לא היה חולה‪.‬‬
‫לימודים‬
‫למדתי בחדר אצל המלמד הזקן‬
‫רב הירשל‪ .‬הוא בקושי ידע‬
‫את השם שלי‪ .‬ישבנו בחדר על‬
‫ספסלים והמלמד היה חצי רדום‪.‬‬
‫את הכול דקלמנו בעל פה‪ ,‬ולא‬
‫הבנו כל כך מה אנחנו אומרים‪.‬‬
‫היינו עשרים ילדים‪ ,‬דיברנו זה עם‬
‫זה והמלמד היה מתרגז ומרביץ‬
‫מכות עם הקנצ‘יק שלו על הישבן‪.‬‬
‫זה כאב מאוד אך הילדים לא בכו‬
‫ולא סיפרו על כך להורים‪ .‬לפעמים‬
‫ברחו‪ .‬לא רצינו ללכת לחדר אבל‬
‫הכריחו אותנו‪.‬‬
‫למדתי גם שלוש כיתות בבית ספר‬
‫של ה‘בונד‘‪ .‬שם לימדו לקרוא‬
‫ולכתוב ביידיש‪ ,‬ספרות‪ ,‬חשבון‪,‬‬
‫היסטוריה של פולין‪ ,‬ועוד‪ .‬אני‬
‫זוכר שהשתתפתי בהצגה על‬
‫מכירת יוסף‪ .‬בבית הספר קיבלנו‬
‫כל יום כוס חלב‪ .‬למדתי שנה‬
‫בבית ספר פולני‪ .‬אני זוכר שלכל‬
‫התלמידים הייתה קרחת‪ ,‬שפת‬
‫הלימוד הייתה פולנית‪ ,‬שרו את‬
‫ההמנון של פולין‪ ,‬ובכיתה שרר‬
‫שקט מוחלט‪ .‬פחדנו מהסרגל של‬
‫תפריט‬
‫בבית הקפידו על כשרות‪ .‬היו‬
‫כלים לפרווה‪ ,‬לבשר וחלב ‪ -‬ליום‬
‫יום‪ ,‬ולפסח‪ .‬הכלים היו עשויים‬
‫פח ומצופים באמייל לבן‪ .‬בכל‬
‫בוקר בישלו סיר גדול של מים‪,‬‬
‫עם ציקוריה ואם היה כסף שפכו‬
‫לתוך הסיר חלב וסוכר‪ .‬הביאו‬
‫גם לחם וכל אחד קיבל פרוסה‪.‬‬
‫לפעמים הייתה ריבה‪ .‬בצהרים‬
‫אכלו תפוח־אדמה עם בורשט‬
‫אדום ולפעמים הייתה קציצה‪.‬‬
‫בערב אכלו הרינג ושתו כוס‬
‫תה‪ .‬פעמיים בשבוע אכלו בשר‪.‬‬
‫לפעמים הביאו הביתה גם באמצע‬
‫אבא על כרכרה עם יוסף גובנטור‪ ,‬לידם מישיגנע רימב ולפניהם שואב המים‪,‬‬
‫ציור של בולק זינגר‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫המורה‪ .‬כך היה עד הבר מצווה‪.‬‬
‫המלחמה‬
‫יום לפני שפרצה מלחמה לא ישנו‬
‫כל הלילה‪ .‬הפולנים שרו שירים‬
‫נגד היטלר‪ .‬בשבת בבוקר התחילו‬
‫לבוא אווירונים ולהפציץ‪ .‬הרעש‬
‫של האווירונים הרג אותנו‪ .‬כבר‬
‫בבוקר ראיתי שמביאים פצועים‬
‫לבית החולים‪ .‬לא ידענו לאן‬
‫ללכת‪ .‬שמנו בעגלות מה שאפשר‬
‫לשים‪ .‬אני‪ ,‬אימי ושתי אחיות‬
‫ושני אחים‪ ,‬סבתא ואחות של‬
‫אימא עם שני בנים‪ ,‬בעלה ואח‬
‫של בעל האחות ומנהל בית‬
‫החולים היהודי פינקוס‪ ,‬שהיה‬
‫לבוש במדים של צבא‪ ,‬ועוד ילדים‪,‬‬
‫התחלנו לברוח מהעיר לסוליוב‪.‬‬
‫שם עבר הויסלה ועליו גשר‪.‬‬
‫הספקנו לעבור את הגשר ליער‪,‬‬
‫ואז הגרמנים הפציצו את הגשר‬
‫ואת העיר‪ .‬הרבה אנשים נהרגו‬
‫שם‪ .‬נסענו כל הלילה‪ .‬לפינקוס‬
‫בולק חבר ב‘גורדוניה‘‬
‫הייתה מפת דרכים וכך הגענו‬
‫לפיוסקה‪-‬ליסטקה‪ ,‬כפר יהודי‪,‬‬
‫וחיכינו שיהיה שקט‪ .‬משם‬
‫המשכנו לבורג‪ .‬כולם ברחו‬
‫מהגרמנים‪ ,‬גם הצבא הפולני‪ .‬את‬
‫הבורג עברנו עם רפסודות והגענו‬
‫לרובנה‪ .‬צבא רוסי בא לקראתנו‬
‫עם כלי מלחמה רבים‪.‬‬
‫מנהל בית החולים רץ למפקדה‬
‫והביא תעודת מעבר לוורשה‬
‫ולפיוטרקוב‪ .‬בלילה הגענו לעיר‬
‫חלם‪ .‬אכסנו אותנו בבית ספר‪.‬‬
‫זה היה ביום שישי‪ .‬בעיר היו‬
‫אוקראינים עם צלבי קרס‪ .‬באותו‬
‫שבת אחרי הצהרים – סבתא שואלת את סבא על פסוק בסידור‪.‬‬
‫ציור של בולק זינגר‬
‫| ‪43‬‬
‫לילה היה שם פוגרום ביהודים‪.‬‬
‫כולנו נשכבו על הרצפה‪ .‬פחדנו‬
‫ונשארנו ללון בחלם‪ .‬הרוסים‬
‫הביאו רכבים בצהרים והציעו‬
‫לנו לברוח לרוסיה‪ .‬רק אחד‬
‫מהמשפחה ברח‪ .‬אנחנו לא‪ .‬ביום‬
‫ראשון יצאנו מוקדם מהעיר‪ .‬אחרי‬
‫חמישה ק“מ פגש אותנו הפטרול‬
‫הראשון של הגרמנים‪ .‬הם עזבו‬
‫אותנו לנפשנו כשהילדים התחילו‬
‫לבכות אבל אחד החיילים לקח‬
‫את השעון של פינקוס‪.‬‬
‫בחזרה לפיוטרקוב‬
‫חזרנו הביתה‪ .‬הרי צריכים לאכול‬
‫אז צריכים גם לעבוד‪ .‬היודנראט‬
‫לקח אותי לכמה ימים לעבודת‬
‫כפייה בייבוש הביצות‪ ,‬ושילם‬
‫לנו על זה‪ .‬שם שמר עלינו‬
‫פולקסדויטש עם צלב קרס‪ .‬אחי‬
‫בן ה־‪ 14-15‬עבד כמה ימים אבל‬
‫הרביצו לו והוא לא רצה לעבוד‬
‫יותר‪ .‬בינתיים האימא יצאה‬
‫לקחת לחם אך לא נתנו והרביצו‬
‫לה‪ .‬למחרת יצאה יותר מוקדם‬
‫והשיגה חתיכת לחם‪ .‬גם השגנו‬
‫לחם וגם אפינו לבד‪ .‬אני זוכר‬
‫שהיה חוסר במלח‪ .‬אחר כך יצאה‬
‫הוראה לענוד מגן דוד‪ .‬כך עשינו‪.‬‬
‫לפעמים הייתי מכסה את הטלאי‪,‬‬
‫כשיצאתי מוקדם בבוקר עם‬
‫סוחרים‪ ,‬להברחת סחורות מלודז‘‬
‫לפיוטרקוב‪ .‬לקחתי סוס עם‬
‫כרכרה של הדוד שלי ונסעתי עם‬
‫הסוחרים‪ ,‬ממקום המפגש של‬
‫המבריחים בתחנת האוטובוסים‪,‬‬
‫ליד המטבח של הגרמנים‪ ,‬עד‬
‫טושין‪ .‬לא עברנו ללודז‘ כי‬
‫‪ | 44‬הדים‬
‫חיילים פולנים‪ .‬ציור של בולק זינגר‬
‫היא הייתה שייכת לרייכסטאג‬
‫פוליטיקאים פולנים פצועים קשה‪,‬‬
‫את הסוחרים בחזרה הביתה והם‬
‫שילמו לדודי ונתנו לנו לחם‪ .‬כך‬
‫היה במשך חודש חודשיים‪.‬‬
‫הוצאת אסירים להורג‪ .‬הייתי‬
‫שם שמונה ימים או יותר‪ .‬אחד‬
‫מהקרובים הלך ליודנראט‪ ,‬שילם‬
‫כופר ושחררו אותי‪ .‬כשבאתי‬
‫הביתה כולם התנשקו ובכו‪.‬‬
‫שטוטגארט‪ .‬אחר כך נשלחנו‬
‫לנירנברג‪ ,‬ואחר כך עשינו את‬
‫“צעדת המוות“‪ .‬אי אפשר לספר‬
‫את מה שעברנו בגיהינום הזה‪.‬‬
‫ב־‪ 4‬במאי ‪ 1945‬האמריקאים‬
‫שחררו אותנו‪ ,‬נישקו אותנו ונתנו‬
‫לנו אוכל‪ .‬מהאוכל אנשים רבים‬
‫מתו‪ .‬אני ניצלתי כי איש אחד אמר‬
‫לי לא לאכול בשר וסרדינים‪ ,‬אלא‬
‫תפוחי אדמה ולחם‪ .‬כך עשיתי‬
‫וניצלתי‪.‬‬
‫ופיוטרקוב ‪ -‬לגנרלגוברמן‪ .‬הבאתי אחרי חקירות‪ .‬בערב ראיתי בחצר אחרי המלחמה‬
‫מעצר‬
‫יום אחד‪ ,‬כשיצאתי מחצר הבית‪,‬‬
‫עצרו אותי גרמנים לבושי מדים‪.‬‬
‫נבהלתי מאוד‪ .‬העמידו אותי ליד‬
‫הגדר עם ידיים למעלה‪ .‬איש אחד‬
‫שאל “אתה יהודי?“ ואיש אחר‬
‫ביקש תעודת זהות‪ .‬אמרתי לו‬
‫שאין לי עדיין כי אני עוד צעיר‪.‬‬
‫הוא נכנס לחצר ועלה למעלה‪.‬‬
‫צעקתי‪“ :‬אימא‪ ,‬הוא רוצה תעודת‬
‫לידה“‪ .‬אימא פתחה את הדלת‪.‬‬
‫הגרמני לא נכנס פנימה כי היה‬
‫בלאגן בבית והוא היה אלגנטי‪.‬‬
‫אימא הביאה לו תעודת לידה‬
‫והוא ראה שאני יהודי‪ .‬האיש‬
‫היכה אותי ונפלתי במדרגות‪.‬‬
‫אימא והילדים בכו וצעקו אליו‬
‫“תעזבו אותו“‪ .‬לקחו אותי‬
‫למשטרה‪ .‬כל הדרך בקושי הלכתי‪.‬‬
‫במשטרה היה קצין פולני‪ ,‬שהיה‬
‫הראשון שנתן לי מכות‪ .‬הוא‬
‫הביא אותי לבית סוהר‪ .‬שם ראיתי‬
‫המשך המלחמה עד לשחרור‬
‫ב־‪ 1942‬התחילה הטרגדיה‬
‫האמיתית של העיר‪ .‬הייתה‬
‫מגיפת טיפוס‪ ,‬הקימו את הגטו‬
‫ואחר כך התחילו הטרנספורטים‪.‬‬
‫כל בני המשפחה שלי‪ ,‬חמישים‬
‫איש‪ ,‬נלקחו בטרנספורט‬
‫הראשון לטרבלינקה‪ .‬באותו‬
‫זמן עבדתי במפעל זכוכית אצל‬
‫הפולקסדויטש‪ ,‬שלא נתן לנו‬
‫שלושה ימים לחזור לגטו‪ .‬כשבאנו‬
‫הביתה אף אחד כבר לא היה‪.‬‬
‫ב־‪ 1943‬פינו את בית החרושת‬
‫ואני נשלחתי לעבוד במפעל הנשק‬
‫בזרא ראדום‪ .‬אני לא מסוגל לספר‬
‫מה היה שם‪ .‬עבודת פרך איומה‬
‫בחומר נפץ שאכל את הריאות‪.‬‬
‫אנשים מתו שם יום יום בהמונים‪.‬‬
‫ב־‪ 1944‬שלחו אותי לעבוד‬
‫בחפירת מנהרה בויינינגארט ליד‬
‫ב־‪ 1945‬חזרתי הביתה לפיוטרקוב‪.‬‬
‫היו לי שם עדיין קרובים רחוקים‪,‬‬
‫שלושה אחים‪ ,‬גרתי ִאתם ביחד‪.‬‬
‫אחרי תקופה נסענו בצורה בלתי‬
‫לגאלית‪ ,‬בתוך רכבת של פליטים‬
‫יוונים‪ ,‬לגרמניה‪ .‬דרך צ‘כיה הגענו‬
‫לסלפנד‪ ,‬שם שהינו תקופה‬
‫מסוימת ומשם הגענו למחנה‬
‫מעבר בגרמניה‪.‬‬
‫אסתי‬
‫במילאנו פגשתי את אסתר‪ .‬היא‬
‫הייתה עם חברה שלה‪ .‬החברה‬
‫שלה ניגשה לג‘יפ ונתתי לה‬
‫מסטיק‪ .‬שאלתי אותן אם הן‬
‫רוצות לצאת לבית קפה לרקוד‪.‬‬
‫רקדתי רק עם אסתר והבחורה‬
‫השנייה הלכה הביתה‪ .‬מיד נתתי‬
‫לאסתר את התמונה שלי‪ .‬אחרי‬
‫שבוע קבענו חתונה‪ .‬דובדבני‬
‫הוביל אותי לחופה‪ ,‬ואת אסתר‬
‫הובילו אח שלה ומכרים‪ .‬היא‬
‫השיגה שמלה לבנה‪ .‬אחרי‬
‫החתונה הבאתי את אסתר‬
‫למילאנו לשקוקה אדונה‪.‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫‪ 72‬שנה‬
‫להשמדת‬
‫יהודי פיוטרקוב‬
‫באנייה‬
‫מהשליחים ידעתי מה קורה בארץ‪,‬‬
‫שאין שם אוכל‪ ,‬שקשה וחם ושיש‬
‫מלחמה‪ .‬תכננתי לנסוע לאמריקה‬
‫לאח של אבא‪ ,‬ולאחות של סבתא‪.‬‬
‫אך אסתר אמרה שכולם נוסעים‬
‫לארץ‪ ,‬ושגם אנחנו ניסע‪ .‬אימא‬
‫שלה כבר הייתה שם ושלחה‬
‫לנו הזמנה‪ .‬לא יכולתי להשאיר‬
‫אותם והסכמתי‪ .‬ביום גשום‬
‫הכנו את החבילות ונסענו לנמל‬
‫נאפולי‪ .‬העלו אותנו לבטן האונייה‬
‫“מדקס“ עם עוד כמה חברים‪ .‬מעין‬
‫מחסן שהיו בו מיטות קומותיים‪.‬‬
‫הילד ישן בעגלה‪ .‬הוא היה בן‬
‫שלושה חודשים‪ ,‬ועדיין יונק‪.‬‬
‫אסתר התחילה להקיא והוא לא‬
‫יכול היה לאכול‪ .‬היה בלאגן‪ .‬קשה‪,‬‬
‫קשה‪ ,‬קשה‪ ,‬וכל הזמן היו מכות‪.‬‬
‫בכרתים‪ ,‬ימאי איטלקי קנה לילד‬
‫חלב והציל אותו‪ .‬בשלב מסוים‬
‫היינו צריכים לזרוק את המטען‬
‫כדי להקל על השייט‪ .‬אנשים‬
‫אסתי‪ ,‬ציור של בולק‬
‫| ‪45‬‬
‫במחנה המוות‬
‫טרבלינקה‬
‫אוקטובר ‪ – 1942‬אוקטובר ‪2013‬‬
‫"ונקיתי דמם לא נקיתי"‬
‫האחיות ביילה ומניה‬
‫התחילו לזרוק ארגזים וגם אני‬
‫זרקתי את שלי‪ .‬כך נסענו ארבע‬
‫עשרה יום‪ ,‬במחסן למטה‪.‬‬
‫ישראל‬
‫בארץ נשלחנו לנווה חיים‪ .‬היה‬
‫בלאגן‪ .‬נשים וגברים מוקמו לחוד‪.‬‬
‫זו הייתה בעיה למשפחות‪ .‬הצעתי‬
‫שניסע לאימא שלה בגב ים וכך‬
‫היה‪ .‬נסענו לשם בטרמפים ומצאנו‬
‫צריפים בתוך חול‪ .‬היו רק שלושה‬
‫בתים ותיקים‪ .‬חזרנו בטרמפ לנווה‬
‫חיים‪ .‬אחר כך רצו לשלוח אותנו‬
‫לרמלה ולא הסכמנו‪ .‬שלחו אותנו‬
‫לגב ים וגרנו בחדר של רווק אחד‪.‬‬
‫אחר כך התגייסתי לצבא‪ ,‬לחמתי‬
‫במלחמת השחרור‪ ,‬ובמלחמת יום‬
‫כיפור‪ .‬כיום אנו גרים בקרית ים‬
‫ויש לנו שני ילדים‪ ,‬אפרים ופסח‪,‬‬
‫ושישה נכדים‪.‬‬
‫בולק זינגר הלך לעולמו לפני‬
‫שלוש שנים‪ .‬יהי זכרו ברוך‪.‬‬
‫המשלוחים לטרבלינקה‬
‫נערכו במשך ‪ 8‬ימים‪:‬‬
‫‪ 14-21‬אוקטובר ‪,1942‬‬
‫ג‘‪-‬י‘ מרחשוון תש“ג‬
‫משלוח ראשון –‬
‫ד‘ מרחשוון‪:14.10.42 ,‬‬
‫סטארה־ורשבסקה [ה‘יידן־גאס‘]‪,‬‬
‫ירוזלימסקה‪ ,‬גרנצ‘רסקה‪ ,‬גם הכפרים‬
‫פשיגלוב‪ ,‬מיליוב‪.‬‬
‫משלוח שני –‬
‫ו‘ מרחשוון‪:16.10.42 ,‬‬
‫פרץ‪ ,‬זמקובה‪ ,‬ככר זמקווי‪ ,‬הכפרים‬
‫רוספשה‪ ,‬קמניצק‪ ,‬גורזקוביץ‪.‬‬
‫משלוח שלישי –‬
‫ט‘ מרחשוון‪:19.10.42 ,‬‬
‫פילסודצייגו‪ ,‬לאונרדה‪ ,‬ככר צ‘רנייצ‘יגו‪,‬‬
‫ליטבסקה‪ ,‬וייסקה‪ ,‬קריווה‪.‬‬
‫משלוח רביעי –‬
‫י‘ מרחשוון‪:21.10.42 ,‬‬
‫ככר טריבונלסקי‪ ,‬ככר נייפודלגלוצקי‪,‬‬
‫שבסקה‪ ,‬ריצ‘רסקה‪ ,‬סיירדסקה‪,‬‬
‫גרודסקה‪ ,‬פרנה‪ ,‬פיירסקה‪,‬‬
‫לייזנה־מורקה‪.‬‬
‫יהודי הבונקרים ‪-‬‬
‫כ“ג מרחשוון‪:3.11.42 ,‬‬
‫אלפי יהודים שהסתתרו ונתפסו‪,‬‬
‫הובאו לבית הכנסת ומשם נשלחו‬
‫לטומשוב ומשם לטרבלינקה‪.‬‬
‫נרצחו ביער ראקוב ‪-‬‬
‫י“א כסלו‪ 160 :20.11.42 ,‬יהודים‪.‬‬
‫י“ב טבת [‪ 542 :]20.12.42‬יהודים‪.‬‬
‫‪ | 46‬הדים‬
‫ישעיהו יחיאלי‬
‫דברים באזכרה בחולון‪ ,‬יום הזיכרון לשואה‪ ,‬תשע“ד‬
‫בפתח דבריי הקצרים ברצוני לברך את אנשי‬
‫הדור הראשון שנמצאים אתנו כאן‪ .‬עצם נוכחותכם‬
‫מחברת את כולנו לזיכרון ולאבל‪ ,‬ויחד עם זה‬
‫לשמחה ולהערצה אליכם ולכוחות ששאבתם כדי‬
‫להמשיך בחייכם ולהקים משפחות נורמאליות‪.‬‬
‫ייתן לכם הקב“ה חיים טובים לאורך ימים ושנים‪,‬‬
‫בבריאות‪ ,‬שמחה ונחת מכל אשר לכם‪.‬‬
‫“לכל איש יש שם‪ ,‬שנתן לו אלוקים ונתנו לו אביו‬
‫ואימו“ כתבה המשוררת זלדה‪ .‬לרבים מאתנו בני‬
‫הדור השני והשלישי יש משמעות מיוחדת לשורות‬
‫אלו‪ ,‬כי אנו נושאים שמות של בני משפחתנו שנספו‬
‫בשואה‪.‬‬
‫כשנולדנו‪ ,‬היה על הורינו לבחור בין שם ישראלי‬
‫מצוי ומודרני לאותה תקופה‪ ,‬ובין שם ממשיך לאלה‬
‫בא ָּבם‪.‬‬
‫שחייהם נגדעו ִ‬
‫אבי אברהם יחיאלי שיחי‘ קיים כל חייו את דברי‬
‫המשורר אורלנד‪:‬‬
‫יקה‪ֶ ,‬את נֹוף ָה ֵאלֶ ם‬
‫נֹוׂשא ִע ִּמי ֶאת ַצ ַער ַה ְּׁש ִת ָ‬
‫ֲאנִ י ֵ‬
‫ֶׁש ָּׂש ַר ְפנּו ַאז ִמ ַּפ ַחד‪,‬‬
‫היום ביקרה אצלו בתי יעל‪ ,‬ומצאה קטע ממכתב‬
‫שכתב אבי לחברו דוד פרח מרחובות‪ ,‬בתגובה‬
‫להצעתו לאבא שיסכים להרצות על השואה בבתי‬
‫ספר‪ ,‬וכך כתב אבא‪:‬‬
‫אומר כי את‬
‫באשר לי – לא אחדש מאומה – באם ָ‬
‫השואה הנני חי בכל יום‪ ,‬ואף – ללא שליטה מצדי –‬
‫גם בלילות‪.‬‬
‫הצלחתי להעביר מקצת הדברים לצאצאיי‪...‬‬
‫בזכות העברה זו‪ ,‬ילדיי נתנאל ויעל‪ ,‬אחותי רוחמה‬
‫ואני נמצאים כאן היום‪ ,‬ורבים מבני המשפחה‬
‫קשורים לסיפורי פיוטרקוב‪.‬‬
‫כשנענו הוריי לבקשת סבתי חנה‪-‬בלה קורננץ‬
‫ע“ה לקרוא לי ישעיהו‪ ,‬על שם דודי ישעיהו שנספה‬
‫בטרבלינקה שנשא את שם סבו ישעיהו הלוי‬
‫גולדהרש שנפטר ונקבר בוורשה‪ ,‬הופסק לרגע צער‬
‫השתיקה‪ ,‬בשמחת לידתי‪.‬‬
‫סבי‪ ,‬דב קורננץ ז“ל‪ ,‬סבר שלא מתאים לקרוא לילד‬
‫על שם ילד‪ ,‬והציע מיד את הפתרון להוסיף לשמי את‬
‫השם דוד‪ ,‬ולקרוא לי גם על שם דוד אימי ישעיהו דוד‬
‫ניימרק‪ ,‬שהיה תלמיד חכם ובעל בעמיו‪ ,‬ונספה עם‬
‫אשתו וילדיו כשנלקחו מוולה‪-‬קרוסטופורסקה‪ ,‬לא‬
‫הרחק מפיוטרקוב‪ ,‬אל הבלתי נודע‪.‬‬
‫שלושה רגלים יש לנו בשנה; פסח‪ ,‬שבועות וסוכות‪,‬‬
‫והם ימי שמחה ועלייה לרגל‪.‬‬
‫שלושה מועדים יש לנו בשנה‪ ,‬ימי אבל ועצב‬
‫לזיכרון קהילות פיוטרקוב והסביבה‪ .‬את עשרה‬
‫בטבת קבעה הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי‪,‬‬
‫את כ“ז בניסן קבעה הכנסת כיום הזיכרון לשואה‬
‫ולגבורה‪ ,‬ואת י“א במרחשוון קבעו ניצולי פיוטרקוב‬
‫כיום הזיכרון הפרטי לקרבנות מהעיר ומסביבתה‪.‬‬
‫בימים האלה‪ ,‬ופעמים רבות בימים שביניהם‪,‬‬
‫עולה בדמיוני דמותם של הדוד ישעיהו והדוד הגדול‬
‫ישעיהו דוד‪ ,‬הי“ד‪ .‬אם חייהם היו נמשכים‪ ,‬איך היו‬
‫נראים חייהם וחיי צאצאיהם‪.‬‬
‫אבי ואימי שיחיו זכו ב“ה ל־‪ 58‬צאצאים‪ ,‬בגימטריה‬
‫ח“ן‪ ,‬כן ירבו ושיהיו בריאים‪.‬‬
‫אם היינו זוכים שישעיהו וישעיהו דוד היו ממשיכים‬
‫בחייהם הרגילים‪ ,‬מן הסתם עשרות רבות היו יוצאים‬
‫מהם ומילדיהם‪ ,‬וחיי כולנו‪ ,‬במשפחה‪ ,‬בעם ובמדינה‬
‫היו אחרים ועשירים יותר‪.‬‬
‫אנחנו מצווים לא רק לשאת את השמות‪ ,‬אלא‬
‫למלא את מקומם ואת מקום ילדיהם שלא נולדו‪,‬‬
‫ולהמשיך לשאת באחריות הזיכרון וההנצחה‪ ,‬כמו גם‬
‫בפיתוח החיים היהודיים‪ ,‬לתפארת מדינת ישראל‪.‬‬
‫ברוכים תהיו כולכם‪.‬‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫ס‬
‫| ‪47‬‬
‫לזכר‬
‫פערל (פולה)‬
‫ליבסקינד ז"ל‬
‫בתא פערל נולדה בשנת תרע“ח (‪)1918‬‬
‫בפיוטרקוב שבפולין לר‘ בעריש וחיה‬
‫ליפשיץ‪ ,‬משפחה מיוחסת מצד אביה‬
‫(ליפשיץ והלוי איש הורביץ) ומצד אימה למשפחת‬
‫קריגר‪ .‬המשפחה השתייכה לחסידות אלכסנדר ואף‬
‫הייתה בקשרי חיתון עם בית האדמו“ר‪ .‬למשפחה‬
‫נולדו ‪ 11‬בנות‪ ,‬שתיים נפטרו לפני השואה ושתיים‬
‫שרדו את השואה ‪ -‬סבתנו ואחותה‪ .‬המשפחה‬
‫החזיקה בעסק סיטונאי לדברי סדקית‪ .‬אבי המשפחה‬
‫ישב חלק מהיום בעסק‪ ,‬ורוב היום היה עסוק בתורה‪,‬‬
‫ואילו שהכירוהו סיפרו שהיה תלמיד חכם חשוב‬
‫ובעל מידות אציליות‪.‬‬
‫את שנות האימה של השואה שרדה סבתא‬
‫בהסתתרה היא ומשפחת אחותה ואחיין נוסף אצל‬
‫משפחה פולנית‪ .‬בימי שהותה שם היא עבדה בקטיף‬
‫תפוחי אדמה אצל משפחה זו‪ .‬לאחר שעלתה לארץ‬
‫זכרה סבתא את מיטיביה ודאגה לתמוך בהם‪ ,‬ואף‬
‫לאחר שבני המשפחה נפטרו מן העולם המשיכה‬
‫ותמכה בבני משפחתם ולימדה אותנו בכך הכרת‬
‫טובה מהי‪ .‬שאר בני משפחתה בהם סבתה חוה‪,‬‬
‫הוריה‪ ,‬אחיותיה שרובן היו נשואות‪ ,‬גיסיה‪ ,‬אחייניה‬
‫ואף קרובי משפחה נוספים הסתתרו אצל האדמו“ר‬
‫מראדושיץ עם משפחת הרב לאו ומשפחות נוספות‬
‫(אז גם סבתא הייתה ִאתם)‪ .‬סבתא הייתה עם‬
‫משפחתה עד שנת תש“ב‪ ,‬לאחר מכן עברה להסתתר‬
‫אצל המשפחה הפולנית וכפי ששמעה מעדי ראייה‪,‬‬
‫נרצחו רובם ע“י חיות האדם הנאציות ביום אחד‪.‬‬
‫לפי המסופר‪ ,‬כשראה אבא של סבתא שהריגתם‬
‫ע“י הנאצים קרובה‪ ,‬הלך לבית הכנסת ושם נרצח‪.‬‬
‫בעקבותיו יצאו בני משפחה נוספים ונרצחו ושאר בני‬
‫המשפחה נרצחו כנראה בבית‪.‬‬
‫לאחר השואה התחתנה סבתא עם סבא משה‬
‫ליבסקינד והם התגוררו בלודז‘ עד שנת תש“י‪ ,‬אז‬
‫עלו לארץ עם הבת הבכורה חיה‪ ,‬שהייתה כבת ‪,3‬‬
‫ובהיריון עם התאומים דב ושושנה‪ .‬בתחילה נקלטו‬
‫ב“שער עלייה“ בחיפה‪ ,‬לאחר מספר שבועות עברו‬
‫לתקופה קצרה לירושלים שם התגוררה דודה של‬
‫סבתא (הדסה גולדשטיין) ומאז גרו ברמת גן עד‬
‫שעברה סבתא לבית אבות בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫לסבתא נולדו שלושה ילדים; חיה‪ ,‬דב ושושנה‬
‫יבל“א‪ .‬בפטירתה הניחה אחריה סבתא שלושה‬
‫דורות ונינים רבים אותם זכתה לראות‪.‬‬
‫סבתא הייתה מלאה אהבה למשפחתה ולכל‬
‫הסובבים‪ .‬הייתה מסייעת לכל נצרך‪ ,‬בני משפחה‬
‫ואף זרים גמורים‪ .‬סבתא הייתה חריפה מאין כמוה‪,‬‬
‫בתקופות מסוימות עסקה במסחר כדי לסייע‬
‫בפרנסת הבית‪ ,‬והבנתה בהליכות העולם ובבני‬
‫האדם הייתה מפותחת וחדה‪ .‬הבנה זו נבנתה אצלה‬
‫תוך התבוננות בעולם שכן מעולם היא לא למדה‬
‫באופן מסודר מלבד בימי ילדותה המוקדמים‪ ,‬וגם אז‬
‫בעיקר לימודי קודש‪.‬‬
‫גם לימודי הקודש שהיו נהוגים בתקופת ילדותה‬
‫היו מועטים ביותר לבנות‪ ,‬אולם הקפדתה על‬
‫מצוות ומנהגים שראתה בבית אביה הייתה רצינית‬
‫ואף במצבים קשים‪ .‬אף בימי זקנותה המאוחרים‬
‫כשזיכרונה (שהיה חזק ביותר בעבר) בגד בה‪ ,‬ראינו‬
‫כולנו כיצד ברכות ותפילות וקיום מצוות הייתה‬
‫זוכרת והיו חשובים לה‪ .‬כשמי ממשפחתה הרחוקה‬
‫חשב להתחתן עם לא יהודי‪ ,‬הטילה סבתא את כל‬
‫כובד משקלה כדי למנוע מצב זה “שלא יכול להיות‬
‫במשפחה שלנו“‪.‬‬
‫‪ | 48‬הדים‬
‫יזכור ה‘‬
‫את רבבות בני עירנו‬
‫פיוטרקוב טריבולנסקי‬
‫והסביבה‪ ,‬אנשים‪ ,‬נשים‬
‫וטף‪ ,‬אשר עונו ונרצחו‬
‫על קידוש השם על‬
‫ידי הצוררים הגרמנים‬
‫הנאצים‪ .‬יזכרם ה‘ לטובה‬
‫ותהי נפשם צרורה‬
‫בצרור החיים‪ ,‬בתוך‬
‫שאר קדושי ישראל‪“ ,‬כי‬
‫דורש דמים אותם זכר‪,‬‬
‫לא שכח צעקת ענוים“‬
‫בני עירנו‬
‫שנפטרו השנה‬
‫‪Members of the Piotrkow‬‬
‫‪Community Who Passed Away‬‬
‫‪This Year‬‬
‫ישעיהו פודלובסקי‬
‫‪Shaya Pudlovsky‬‬
‫מסירותה למשפחה והדאגה לכל פרט היו נפלאים‪.‬‬
‫היא זכרה מה אוהב כל אחד מנכדיה וניסתה לשמח‬
‫ככל שיכלה‪ .‬סבתא שמחה מאוד בביקור של כל אחד‬
‫מצאצאיה הרבים ועשתה ככל שביכולתה גם כשהיה‬
‫קשה לה‪ .‬סבתא הייתה גורם שקישר בין קרובי‬
‫המשפחה ששרדו את השואה ונפוצו לכל חלקי תבל‬
‫ועמדה בקשר רציף עם כולם‪ ,‬גם עם בני משפחה‬
‫בעלי קרבה רחוקה‪.‬‬
‫סבתא הייתה רחוקה מתפנוקי העולם וידעה‬
‫לעמוד במצבים קשים מאוד ללא תלונות וללא‬
‫מרירות‪ .‬למרות ייסורים שאין לשערם שעברה בימי‬
‫השואה מעולם לא הייתה מרירה ומדוכאת‪ .‬זיכרון‬
‫השואה היה בתוכה יום יום ואעפ“כ ראינוה מלאה‬
‫שמחת חיים ופעילות‪ .‬גם בשנות זקנותה לא ויתרה‬
‫על נסיעות ארוכות באוטובוסים כדי להגיע למחוזות‬
‫חפצה‪ ,‬וככל שיכלה לא הטריחה אחרים כדי להקל‬
‫מעליה‪.‬‬
‫מידותיה הנעלות‪ ,‬יראת השמים שלה‪ ,‬האהבה‪,‬‬
‫האופטימיות ושמחת החיים שלה לימדו את כל‬
‫הסובבים אותה רבות והשפיעו על כל בני משפחתה‬
‫ומכריה‪.‬‬
‫אכן פנינה הייתה בינינו‪ .‬למרות שאיננה בינינו עוד‪,‬‬
‫זיכרונה מהדהד בלבנו ואנו ממשיכים לשאוב אור‬
‫וטוב מדמותה הנפלאה והמיוחדת‪.‬‬
‫פערל (פולה) ליבסקינד‬
‫‪Perl Libskind‬‬
‫ר‘ ישראל רודזינסקי‬
‫‪Yisroel Rudzinski‬‬
‫חיים קריס‪ ,‬פריז‬
‫‪Chaim Krys, Paris‬‬
‫יהי זכרם ברוך‬
‫‪May Their Memory Be Blessed‬‬
‫‪‎‬פערל ומשה ליבסקינד בצעירותם‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫משיריו‬
‫מיין געבוירן שטאט פיעטרקאוו‬
‫כ‘בין ווידער צוריק אין מיין שטעטל‪,‬‬
‫אזוי ליב איז מיר אלץ דא און טייער‪.‬‬
‫פון דא איז מיין וויג און מיין בעטל‬
‫אוועק מיט דעם שטורעם און פייער‪.‬‬
‫לזכרו של‬
‫ישעיהו פודלובסקי ז"ל‬
‫ב‬
‫־‪ 14.2.2014‬הלך לעולמו בשיבה טובה בן עירנו‬
‫ישעיהו פודלובסקי ז“ל‪ .‬שנים רבות היה פעיל‬
‫בוועד יוצאי פיוטרקוב והשקיע רבות בהוצאת‬
‫החוברת השנתית שלנו “הדים“‪.‬‬
‫ישעיהו ז“ל היה איש ספר‪ ,‬משכיל‪ ,‬עדין ורגיש‪ .‬כל‬
‫ימיו קונן על היהדות היפה שנספתה בשואה והביע‬
‫זאת בשיריו הנוגים והמרגשים‪ .‬הוא הוציא לאור‬
‫כמה ספרי שירה ביידיש‪ ,‬בעיקר על נושא השואה‬
‫שלא נתן לו מנוח‪ .‬הוא רצה שכל העולם לא ישכח‬
‫את הזוועות שעוללו הנאצים‪ .‬בארץ התגורר בחולון‪,‬‬
‫בערוב ימיו היה בדיור מוגן בראשון לציון‪.‬‬
‫השאיר בן בקנדה – מהנדס גשרים ובת בארץ‪ .‬יהי‬
‫זכרו ברוך‪.‬‬
‫זאב דרטבה‬
‫ישעיהו בבית הדפוס‬
‫און ווידער כ‘זע דא די מויערן‪,‬‬
‫די שטומע עדות – און ווענט‪,‬‬
‫די געסעלעך שמאלע און טויערן‬
‫וואס שטייען נאך האלב אופגעברענט‪.‬‬
‫ס‘איז היינט דא באוואקסן מיט גראז שוין‪,‬‬
‫מיט מאך‪ ,‬מיט גרינעם באדעקט‪,‬‬
‫ביים דערמאנען ווערט שוואך מיר דאס לשון‬
‫פון די וואס האבן דא געלעבט‪.‬‬
‫געקומען כ‘בין ווידער צו דיר‪,‬‬
‫מיין שטעטל‪ ,‬דו ביסט אזוי אורעם‪,‬‬
‫אז אלץ זאלסט דערציילן פאר מיר‬
‫פון שחיטות‪ ,‬רציחות און קברים‪.‬‬
‫און ווידער טרעט איך אויף די שטיינער‬
‫פון גאסן‪ ,‬וואס כ‘ליב אין דער שטיל‪.‬‬
‫מיך שוין דערקענט דא נישט קיינער‪,‬‬
‫אוי ווי א מאדנע געפיל‪...‬‬
‫| ‪49‬‬
‫‪ | 50‬הדים‬
‫‪‎‬ישראל גרודזינסקי ואשתו עם מלכת אנגליה‬
‫לזכר דודי ישראל‬
‫רוז'ינסקי ז"ל מלונדון‬
‫ר‬
‫‘ ישראל רוז‘ינסקי ז“ל הוא אחד מילדיה‬
‫הקדושים של קהילת פיוטרקוב שנעקר מביתו‪,‬‬
‫מהוריו‪ ,‬מאחיו‪ ,‬מאחיותיו ומכל בני המשפחה‬
‫האחרים ביום נורא אחד‪ .‬מכאן התנהלו חייו‬
‫בהשגחה עליונה לאורך שנות המלחמה האיומה‪.‬‬
‫תחילה הועסק בעבודת פרך במפעל הזכוכית‬
‫שבפאתי העיר פיוטרקוב ולאחר מכן במפעל‬
‫התחמושת הסמוך‪ ,‬בפיקוח קאפו יהודיים ואנשי‬
‫ס‪.‬ס‪ .‬משם הוא הועבר למחנה טרזינשטאט שבצ‘כיה‪.‬‬
‫לאחר המלחמה הוא הועבר לאנגליה‪ ,‬יחד עם ‪300‬‬
‫ילדים אחרים‪ .‬באנגליה הוא התחזק בעבודת ה‘ ובגיל‬
‫‪ 22‬הוא התחתן עם ניצולת שואה שהגיעה לאנגליה‬
‫מאוסטריה‪ .‬לזוג נולדו שלושה ילדים‪ ,‬ובמרוצת‬
‫הימים הם היו להורים לילדים ולנכדים רבים‪.‬‬
‫כל המשפחה הפכה לשם דבר בכל החסידויות של‬
‫אנגליה‪ ,‬בלגיה‪ ,‬ישראל וארה“ב‪ .‬כולם הוקירו והכירו‬
‫את פעילותם הפילנתרופית והתורנית של ר‘ ישראל‬
‫רוז‘ינסקי וילדיו‪.‬‬
‫ר‘ ישראל ז“ל הותיר אחריו אלמנה‪ ,‬בן ובת‪ .‬בן‬
‫נוסף נפטר לפני כשנתיים‪ .‬לאחר מותו שרדה מאותו‬
‫דור של משפחת רוז‘ינסקי המפוארת אחותו של ר‘‬
‫ישראל‪ ,‬הצדקת אסתר זילברשטיין‪ ,‬אימא שלי ע“ה‪.‬‬
‫‪‎‬משפחת רודזינסקי בחתונה משפחתית‬
‫ישראל זילברשטיין‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫| ‪51‬‬
‫לזכר‬
‫יוסף וינדמן‬
‫‪1924-2009‬‬
‫לכל מכריי‪ ,‬חבריי ומשפחת וינדמן היקרה!‬
‫כבכל שנה בדרכי שלי אני מספרת על חמי‪ ,‬ניצול‬
‫השואה יוסף וינדמן‪ .‬כמי שחוותה את סיפורי‬
‫זוועותיו‪ ,‬אני מרגישה שיש עליי מצווה להמשיך‬
‫ולספר כשם שעשה זאת הוא בחייו‪ .‬אסור לשכוח‪.‬‬
‫חמי‪ ,‬יוסף וינדמן ז“ל נולד בעיר פשירוב שבפולין‬
‫בשנת ‪ ,1925‬להוריו מרים ואפרים וינדמן ז“ל‪ .‬הוא‬
‫ברח משבעה מחנות עבודת ‪ -‬פיוטרקוב‪ ,‬פלז‘וב‪,‬‬
‫צ‘נסטוחובה‪ ,‬לובלין‪ ,‬שיבניק‪ ,‬בוכנוולד‪ ,‬ופלוסנבורג‬
‫אותם כינה‪ ,‬שבעה מדורי גיהינום‪.‬‬
‫הנה לכם נגיעה מראיון עם חמי המתועד במוזיאון‬
‫השואה‪:‬‬
‫שאלה‪ :‬אתה אז רעב?‬
‫תשובה‪ :‬כמעט מת מרעב‪ ,‬מכרתי להם גרביים‪,‬‬
‫חולצות‪ ,‬סדינים‪ ,‬מה שרק היה ניתן‪ ,‬ובגרושים האלו‬
‫הצלחתי להשיג פת לחם‪ .‬המצב היה קטסטרופלי‪,‬‬
‫הרבה אנשים מתו מרעב‪ ,‬התנפחו‪.‬‬
‫‪ 14‬לאוקטובר ‪ ,1942‬אני נמנע מהסיפור הזה‪ ,‬לא‬
‫אוהב את התאריך הזה‪ .‬הרכבת עברה ליד המחנה‬
‫בו עבדתי‪ ,‬הייתה זו הרכבת של הגירוש עם סורגים‬
‫בחלונות‪ .‬מה אני אגיד לך‪ ,‬זה כמו שאני עומד שם‬
‫היום‪ .‬סיפרו להם שלקחו אותם לעבודות‪ ,‬אנשים היו‬
‫נאיביים‪ ,‬היו מעטים שידעו‪ .‬אני שמעתי על מחנה‬
‫טרבלינקה‪ ,‬ידעתי שזהו הסוף של ההורים שלי‪.‬‬
‫שאלה‪ :‬אתה זוכר שראית את הרכבת‪ ,‬אז היה‬
‫ברור לך שזו הפעם האחרונה שאתה רואה את‬
‫ההורים שלך?‬
‫תשובה‪ :‬ידעתי שההורים שלי הלכו‪ ,‬מאוחר יותר‬
‫סיפרו לי כי ירו באחי הקטן (מנדל מנחם ז“ל) הוא‬
‫היה חולה בטיפוס כנראה‪ ,‬ירו בו עוד לפני שהגיע‬
‫‪1‬‬
‫לקרון‪ .‬אני‪ ,‬אני ממשיך לעבוד בבית החרושת‪.‬‬
‫‪ .1‬מס העדות ‪ 03/8406‬מס קלטת ‪VD 846/847‬‬
‫וסיפור נוסף שסיפר לי‪ ,‬אחד מסיפורי הזוועה‬
‫אותם חווה‪ .‬את הסיפור הזה אפשר לכנות בכותרת‪:‬‬
‫‘לא על הלחם לבדו יחיה האדם‘‪ .‬יוסף סיפר לי את‬
‫הסיפור כשהיינו על הספה בסלון או בגינה הציבורית‪.‬‬
‫בכל הזדמנות הוא סיפר את הזוועות שעבר‪ ,‬ואני‬
‫תמיד הייתי אוזן קשבת ותמיד שם בשבילו‪ .‬יוסף‬
‫סיפר שיום אחד הוא מכר כ־‪ 100‬גר‘ לחם כדי לקבל‬
‫נעליים סגורות במקום הסנדלים אשר היו עשויים‬
‫מחתיכת קרש ורצועה דקה‪ ,‬מה שאומר כמעט להיות‬
‫יחף ולא היה ניתן לשרוד את הקור שהקפיא את דמו‪.‬‬
‫“איך אפשר?“ שאלתי‪“ .‬איך אפשר לעמוד‬
‫בסיטואציה כזו? כשמצד אחד אתה‪ ‬גווע מרעב ומצד‬
‫שני גווע מקור‪ ,‬מה עשית?“ הוא בחר למכור את‬
‫הלחם ובכך להרוויח פעמיים‪ ,‬פעם אחת שאחר יזכה‬
‫לפת לחם ופעם שנייה להתגבר על הקור העז‪.‬‬
‫חמי איבד בשואה את אביו‪ ,‬אימו‪ ,‬שתיים מאחיותיו‬
‫ואחד מאחיו שנשרפו בעודם בחיים‪ .‬ואלו שמותיהם‪:‬‬
‫מרים האם‪ ,‬אפרים האב‪ ,‬האחיות דשיה וחנה‪ ,‬והאח‬
‫מנדל מנחם‪.‬‬
‫‘לכל איש יש שם‘ ‪ -‬וינדמן אפרים ומרים ז“ל ‪ -‬ה‘‬
‫ינקום דמכם‪.‬‬
‫ניצה וינדמן (כלתו)‬
‫‪ | 52‬הדים‬
‫לזכרה של אימי‬
‫אסתר זילברשטיין ז"ל‬
‫‪1922-2014‬‬
‫א‬
‫מא נולדה בפיוטרקוב בשנת ‪ ,1922‬כבת בכורה‬
‫לחייט – ר‘ חיים יחזקאל רוז‘ינסקי הי“ד ולחנה‬
‫רחל הי“ד‪ ,‬לבית גלוגובסקי‪ .‬המשפחה התגוררה‬
‫ברח‘ פילסוצקיאגו‪ ,‬קרוב לכיכר המרכזית של העיר‪.‬‬
‫הבניין היה סמוך לביתו של רב העיר‪ ,‬הרב – משה‬
‫חיים לאו הי“ד‪ .‬במרוצת השנים המשפחה גדלה‬
‫ונוספו עוד ‪ 6‬בנות ו‪ 2-‬בנים‪ .‬הפרנסה היתה קשה‬
‫והנטל רבץ על כתפי ההורים והבת הבכורה‪ .‬כבר‬
‫בגיל ‪ ,14‬אמא נאלצה לסייע בפרנסת המשפחה‬
‫ועברה להתגורר בביתו של הרופא היהודי‪ ,‬שם‬
‫הועסקה כמטפלת בשני ילדיו הקטנים‪ .‬בשבתות‬
‫ובחגים שבה לביתה ונטלה חלק פעיל במטלות הבית‬
‫השונות‪.‬‬
‫בערב יום הכיפורים ‪ 1939‬אמא היתה בביתו של‬
‫הרופא‪ ,‬כאשר החלה הפגזה אווירית של הגרמנים‬
‫על העיר‪ .‬בעצת הרופא‪ ,‬אמא נטשה הכל והצטרפה‬
‫לאלפי צעירים מן העיר והסביבה שנסו על נפשם‪,‬‬
‫כל הדרך אל הגבול הרוסי‪ .‬שם נעצרה ע“י שלטונות‬
‫הגבול הרוסיים‪ ,‬נרשמה כפליטה ועברה לצד הרוסי‪.‬‬
‫הגעגועים למשפחה גברו והיא שבה על עקבותיה‪,‬‬
‫על מנת להיפרד מאמּה‪ ,‬מאחיה ואחיותיה‪ .‬עם גבור‬
‫ההפצצות‪ ,‬אמּה הפצירה בה לשוב ולהימלט על‬
‫נפשה‪ .‬וכך‪ ,‬אמא עזבה את פיוטרקוב עיר הולדתה‬
‫לנצח‪ .‬בצער רב חזרה שנית לגבול הרוסי‪ ,‬אלא‬
‫שהפעם השלטונות עצרו אותה בגין ריגול והיא‬
‫נשלחה לעבודות כפייה במחנה עבודה בסיביר‪ .‬כאן‬
‫שהתה בתנאים תת־אנושיים‪ ,‬במשך למעלה משלוש‬
‫שנים‪ .‬ב־‪ 1943‬הצליחה להשתחרר ולהגיע עם חברה‪,‬‬
‫בת פיוטרקוב‪ ,‬לתחום המושב היהודי בסמרקנד‪,‬‬
‫שבאוזבקיסטן‪ .‬דלות ועוני המשיכו ללוות את חייה‬
‫גם במקום זה‪ .‬באותה שנה הכירה את אבי – יצחק‬
‫זילברשטיין‪ ,‬יליד שדלץ שבפולין‪ ,‬ובקיץ אותה שנה‬
‫נישאו‪ .‬החתונה הצנועה נערכה ע“י רב מקומי‪ ,‬שניהל‬
‫את הטקס כמנהג יהודי קושטא‪.‬‬
‫עם תום המלחמה כבר נולדתי אני‪ ,‬והוריי יחד אתי‬
‫שבו לפולין על מנת לנסות ולאתר את הבתים ואת‬
‫בני המשפחה שנותרו‪ .‬בהגיענו לפולין‪ ,‬ההורים מצאו‬
‫הרס וחורבן‪ .‬איש מבני משפחתה של אמי לא נותר‪.‬‬
‫אמא שלה‪ ,‬אחים‪ ,‬אחיות‪ ,‬סבא וסבתא‪ ,‬דודים ודודות‬
‫ איש מהם לא נותר‪ .‬רק שנים מאוחר יותר הסתבר‬‫לאמא שאחיה ‪ -‬ישראל הלוי‪ ,‬שרד את המלחמה‪.‬‬
‫הוריי‪ ,‬אני ועוד אח – חיים‪ ,‬שנולד בדרך‪ ,‬עלינו‬
‫לארץ ישראל‪ ,‬באניית המעפילים גלילה‪ ,‬בשלהי‬
‫מלחמת העצמאות ‪ .1948 -‬בארץ נקלטנו במחנה‬
‫עולים ברעננה‪ .‬לאחר זמן קצר‪ ,‬עברנו להתגורר ביפו‪,‬‬
‫בעליית גג של דודה שהגיעה לארץ עוד בשנות ה־‪.30‬‬
‫משם המשפחה נדדה לבית נטוש ביפו‪ ,‬שם נולד אחי‬
‫הצעיר ‪ -‬משה חנוך‪ .‬לאחר מספר שנים המשפחה‬
‫עברה להתגורר בבת ים‪.‬‬
‫הקשר המיוחד בין שני האחים – אמא והדוד‬
‫ההתחלה של הקשר המיוחד הייתה בשנות ה־‪20‬‬
‫בפיוטרקוב‪ ,‬הקשר הסתיים בפטירת שניהם בשנת‬
‫‪ .2014‬אמא נפטרה בבת ים בישראל‪ ,‬ואילו דודי נפטר‬
‫בלונדון שבאנגליה‪.‬‬
‫אמא ‪ -‬אסתר זילברשטיין ז“ל הייתה בת בכורה‪.‬‬
‫אחרי אמא נולדו לר‘ חיים רוז‘ינסקי ולחנה רחל‪,‬‬
‫הבנות – צירל ויוטא‪ .‬אחריהן נולד הבן הראשון‬
‫– ישראל הלוי (‪ .)1927‬אחריו נולדו‪ :‬שרה‪ ,‬פערל‪,‬‬
‫פרומט‪ ,‬דאברא וואלף בער הי“ד‪.‬‬
‫לשני האחים היתומים‪ :‬אסתר וישראל‪ ,‬נודע על‬
‫קיומו של האחר רק לאחר גמר מלחמת העולם‬
‫‪THE VOICE‬‬
‫השנייה‪ .‬אמא כבר עלתה לארץ ישראל ואחיה ניצל‬
‫ממחנה טרזיינשטאט והועבר לאנגליה‪.‬‬
‫כך התנהלו חייהם‪ .‬לאמא נולדו שלושה בנים ולדוד‬
‫נולדו שני בנים ובת‪ .‬המשפחות גדלו‪ ,‬נוספו נכדים‪,‬‬
‫נינים ובני נינים וכל אחד מן האחים עסק בשלו‪.‬‬
‫אלא שהקשר בין השניים לא פסק במשך למעלה‬
‫מ־‪ 80‬שנים‪ .‬דוד ישראל נהג להגיע לישראל פעם‬
‫ופעמיים בשנה לבקר את אחותו הבכורה‪ .‬גם אמא‬
‫נסעה מספר פעמים ללונדון על מנת לבקר את אחיה‪.‬‬
‫המפגשים בין השניים היו טעונים זיכרונות ומעשיות‬
‫מבית אבא‪ .‬הוזכרו מנהגים ומועדים יהודיים‬
‫שהתקיימו בבית‪ .‬הועלה זכרם של האחים והאחיות‬
‫שנרצחו‪ .‬כל אחד סיפר על קורותיו במהלך המלחמה‬
‫ועל ההשגחה העליונה שהצילה את חייהם‪ .‬שני‬
‫האחים דאגו מאד האחד לשני‪ .‬הקשר ההדוק ביניהם‬
‫נמשך לאורך השנים‪ .‬גם בשנים האחרונות‪ ,‬בהן אמא‬
‫חלתה‪ ,‬האח נהג לבקר‪ ,‬לטלפן ולשאול לשלומה‪.‬‬
‫| ‪53‬‬
‫לפני כשמונה שנים אמא‪ ,‬הגיבורה והשורדת‬
‫האולטימטיבית‪ ,‬חלתה במחלת האלצהיימר‬
‫ולא יכלה למחלה‪ .‬אמא נזקקה להשגחה צמודה‬
‫ולמטפלת‪ .‬בשנים האחרונות מצבה הלך והדרדר‪.‬‬
‫בחודש יולי האחרון‪ ,‬אמא אושפזה בבית החולים‬
‫ושם נהגתי לבקרה ולהקל על סבלה‪ .‬שרתי לה שירים‬
‫באידיש‪ ,‬שאהבה‪ .‬בשיר האידי “ווי נעמט מען א‬
‫ביסעלע מאזל“‪ ,‬אמא הגיבה והזכירה שתי מילים ‪:‬‬
‫“מאזל“ ו“גליק“‪ .‬אלה היו שתי המילים האחרונות‬
‫ששמענו ממנה‪ .‬במהלך מלחמת “צוק איתן“‪ ,‬כאשר‬
‫נשמעה אזעקה במרומים‪ ,‬אמא נאספה אל עמה‬
‫ונפטרה בייסורים קשים‪.‬‬
‫באופן מדהים בשנה האחרונה חלה הדרדרות‬
‫משמעותית בבריאות גם של הדוד‪ .‬דוד ישראל נפטר‬
‫בלונדון ונקבר בסמוך לקבר בנו ואמא נקברה בארצנו‬
‫הקדושה‪ ,‬בסמוך לאבא ז“ל‪.‬‬
‫אשריי שזכיתי לאמא צדקת כזאת‪ .‬אשריי שזכיתי‬
‫לדוד צדיק וזך כזה‪ .‬אשריי שזכיתי לבקר ביחד‬
‫עם הדוד בפיוטרקוב וברחבי פולין‪ .‬מי יתן וירבו‬
‫זכויותיהם בפני הקב“ה ותהיה מנוחתם עדן‪.‬‬
‫יהי זכרם ברוך‪.‬‬
‫ישראל זילברשטיין‬
‫לחברנו היקר שעיה ברנדויין‬
‫לילדים מוטי וצחי‬
‫תנחומים מעומק הלב על פטירת‬
‫רעייתך ואימכם‬
‫חנה‬
‫ז"ל‬
‫נזכור אותה תמיד‬
‫עם השנינות ושמחת החיים שהייתה בה‬
‫חברי ועד יוצאי פיוטרקוב‬
‫אמא‪ ,‬אבא ושלושת הבנים‬
‫‪ | 54‬הדים‬
‫רשימת התורמים‬
‫לוועד יוצאי פיוטרקוב – תשע“ד‬
‫אנחנו מודים לכולם על התרומות‪,‬‬
‫הם אלו שמאפשרים לנו את הפעילות‬
‫‪₪50‬‬
‫קריס פינחס ‪-‬‬
‫‪₪50‬‬
‫רוזנטל יחזקאל ‪-‬‬
‫‪₪100‬‬
‫דרטבה זאב ‪-‬‬
‫‪₪100‬‬
‫אונטרמן רבקה ‪-‬‬
‫‪₪50‬‬
‫דסאו יוסף ‪-‬‬
‫‪₪50‬‬
‫גרנט ישראל ‪-‬‬
‫‪₪200‬‬
‫פלדמן בני ‪-‬‬
‫‪₪200‬‬
‫אמיתי אבישי ונעמי ‪-‬‬
‫‪₪100‬‬
‫רולניצקי דוד ‪-‬‬
‫פוזננסקי שלומית ומיכאל‪₪100- ‬‬
‫‪₪100‬‬
‫‪ ‬יחיאלי אברהם ‪-‬‬
‫‪₪100‬‬
‫יחיאלי ישעיהו ‪-‬‬
‫‪₪100‬‬
‫שרייבר רוחמה ‪-‬‬
‫‪₪50‬‬
‫ירקוני הלל ‪-‬‬
‫‪₪50‬‬
‫רוזנבלט ראובן ‪-‬‬
‫‪₪50‬‬
‫עו“ד פת משה ‪-‬‬
‫‪₪50‬‬
‫הרפז דבורה ‪-‬‬
‫‪₪50‬‬
‫קווינט רנה ‪-‬‬
‫‪₪50‬‬
‫וינדמן גלעד ‪-‬‬
‫‪₪100‬‬
‫בירנצוויג אבי ‪-‬‬
‫הנדל טובה ‬
‫‬‫טושינסקי אברהם ‪-‬‬
‫שפירא דוד ‪-‬‬
‫קמינר חנה ‪-‬‬
‫ברנדווין ישעיהו ‪-‬‬
‫ברנדווין יואל ‪-‬‬
‫מלץ בלומה ויצחק ‪-‬‬
‫צדר פולה ‪-‬‬
‫שיינברג טוביה ‪-‬‬
‫ביץ דב‪- ‬‬
‫מודריק חיים וסבינה ‪-‬‬
‫דביר שושנה ‪-‬‬
‫ברוש שרה ‪-‬‬
‫פלוטקין רבקה ‪-‬‬
‫רבין חיה ‪-‬‬
‫טושינסקי יצחק ‪-‬‬
‫גולדרינג אריה ‪-‬‬
‫וקנין לאה ‪-‬‬
‫שולץ דינקה ‪-‬‬
‫איטה בורק ‪-‬‬
‫‪₪50‬‬
‫‪₪100‬‬
‫‪₪50‬‬
‫‪₪150‬‬
‫‪₪100‬‬
‫‪₪100‬‬
‫‪₪50‬‬
‫‪₪50‬‬
‫‪₪50‬‬
‫‪₪50‬‬
‫‪₪200‬‬
‫‪₪50‬‬
‫‪₪100‬‬
‫‪₪100‬‬
‫‪₪50‬‬
‫‪₪50‬‬
‫‪₪200‬‬
‫‪₪50‬‬
‫‪₪500‬‬
‫‪₪100‬‬
‫* אנחנו מצטערים אם חלו טעויות ברשימה‬
‫* אם מישהו מעוניין לתרום לפרויקטים להנצחת המשפחה – אפשר לפנות לעופר או לנתנאל‬