1. No category

‫הגדה של פסח‬
‫עם הערות מאת‬
‫אלי' ברוך שולמן‬
‫תשע"ו‬
‫קדש‪ .‬ורחץ‪ .‬כרפס‪ .‬יחץ‪ .‬מגיד‪ .‬רחצה‪ .‬מוציא מצה‪ .‬מרור‪ .‬כורך‪ .‬שולחן עורך‪ .‬צפון‪ .‬ברך‪ .‬הלל‪.‬‬
‫א‬
‫נרצה‪.‬‬
‫אאמירת הסימנים‬
‫נראה לבאר מנהג אמירת הסימנים‪ ,‬על פי כמה הקדמות‪ .‬הנה חז"ל תקנו שאכילות הלילה תהיינה בהסיבה דרך‬
‫חירות‪ .‬ומצינו ענין הסיבה גם במקום אחר‪ ,‬בדין קביעות סעודה להוציא את חבירו בברכת המוציא או‬
‫ברהמ"ז‪ ,‬שמבואר במשנה (ברכות מב‪ ).‬שאינו יכול להוציא אלא אם כן אכלו בהסיבה‪ ,‬שכל שלא הסיבו אינו‬
‫נחשב שקבעו לאכול יחד‪ .‬וכתבו התוס' והרא"ש (שם) ועוד ראשונים שבזמן הזה הדרך לקבוע סעודה בלא‬
‫הסיבה‪ ,‬ולכן להלכה יכולים לברך להוציא אחד את חבירו בברכת המוציא וכן לברך ברהמ"ז בזימון אפילו אכלו‬
‫בישיבה‪.‬‬
‫ונראה ברור שמה שמצינו דין הסיבה לענין קביעות סעודה ומה שנאמר דין הסיבה לענין חירות הכל דבר אחד‪,‬‬
‫שזהו עצמו הטעם שהסיבה נחשבת דרך בני חורין‪ ,‬כי מנהג בני חורין לאכול אכילת קבע‪.‬‬
‫וכמו שכתבו הראשונים לענין קביעות סעודה שבזמן הזה אין לנו הסיבה‪ ,‬ודי בישיבה‪ ,‬כך כתב הרמ"א (סי'‬
‫תע"ב) בשם הראבי"ה לענין ליל פסח שכיון שבזמן הזה אין דרך בני חורין לאכול בהסביה‪ ,‬לכן אין צריך להסב‬
‫בליל הסדר‪ .‬ועל זה סומכות הנשים שאינן נזהרות בהסיבה (אף דנשי דידן חשובות הן עיי"ש)‪ .‬אבל האנשים‬
‫נהגו להסב בליל הסדר גם בזה"ז‪ ( .‬ויש שכתבו משום שכך נהגו בזמן שאכלו את הקרבן פסח‪ ,‬וכל עניני הסדר‬
‫הם בנויים על סדר אכילת הקרבן פסח‪).‬‬
‫עוד נקדים מה שמבואר בגמרא (שם עמ' ב') דגם בזמן חז"ל שלא היה נחשב אכילת קבע בלא הסיבה‪ ,‬מכל‬
‫מקום אם אמרו ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן (נלך ונאכל לחם במקום פלוני) היה נחשב על ידי זה אכילת קבע‬
‫גם אם אכלו בישיבה‪ .‬שעל ידי ההזמנה לאכול יחד במקום מסויים נעשה אכילת קבע אפילו בלא הסיבה‪.‬‬
‫והנה בליל פסח אנו רוצים לעשות מעשה להורות שאכילת לילה זה הוא בקביעות כדרך בני חורין‪ ,‬ואינה‬
‫אכילת עראי‪ .‬שזהו עיקר ענין הסיבה‪ .‬וכמש"כ הרמב"ם (פ"ז חו"מ) בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו‬
‫כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים כו' לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא‬
‫מיסב דרך חירות עיי"ש‪ .‬והרי לדעת הראבי"ה ההסיבה שאנו עושים אינה כלום‪ .‬ואיך אם כן נוכל להראות‬
‫שאנו אוכלים אכילת קבע כדרך בני חורין‪ .‬שהרי האף אמנם שבזמן הזה יכולים להוציא בהמוציא ובברהמ"ז‬
‫בישיבה בלבד‪ ,‬היינו משום שאצלינו שאין לנו הסיבה אין הישיבה סותרת לאכילת קבע‪ .‬כי אנו אוכלים אפילו‬
‫אכילת קבע בישיבה‪ .‬אבל מכל מקום גם אכילת עראי אנו עושים בישיבה‪ ,‬כי דרך אכילת עראי לא נשתנה‬
‫מזמן הגמרא‪ .‬ואם כן הישיבה שלנו אין בה הוראה לכאן או לכאן אם אכילתנו בתורת קבע או בתורת עראי‪.‬‬
‫והרי אנו רוצים בליל זה להראות ולהפגין שאנו אוכלים אכילת קבע דוקא‪ ,‬כדרך בני חורין‪.‬‬
‫ולכן אומרים הסימנים בתחילת הסדר‪ ,‬שמזמינים את עצמינו לכל אכילות הלילה‪ ,‬והרי זה כמי שאמרו "ניזיל‬
‫וניכול לחמא בדוך פלן"‪ ,‬שמועיל להחשיבו סעודת קבע אפילו בישיבה‪.‬‬
‫וראיתי הערה נכונה למעשה בשם הגר"א גנחובסקי זצ"ל‪ ,‬שהיה מורה ובא שגם הנשים שאינן מקפידות לאכול‬
‫בהסיבה‪ ,‬אבל צריכות להקפיד לאכול אכילות הלילה בישיבה על כל פנים‪ ,‬ולא בעמידה‪ .‬והסברא ברורה‪ ,‬כי זה‬
‫ודאי היה נחשב אכילת עראי גם בזמן הזה‪ ,‬וגם אינו מועיל אמירת ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כשאכל‬
‫בעמידה‪ ,‬כמבואר בגמרא (שם)‪.‬‬
‫לבישת קיטל‬
‫שמעתי טעם למנהג לבישת קיטל משום שמבואר בגמרא (תענית יא‪ ):‬שכל ח' ימי המילואים ששימש משה‬
‫בכהונה לבש חלוק לבן‪ .‬הרי שחלוק לבן הוא הבגד של זר שעושה עבודה‪ .‬ובפסח מצרים כל אחד ואחד זרק‬
‫הדם בעצמו על המשקוף וב' המזוזות‪ ,‬שהיה בזה דין מזבח כדאיתא בגמרא פסחים צ"ו‪ ,‬ואם כן בדין היה להם‬
‫ללבוש חלוק לבן‪.‬‬
‫א‬
‫מנהג המהרי"ל להביא הקערהב לפני קידוש‪ ,‬והמצות מכוסות‪ .‬אבל דעת השו"ע להביא הקערה‬
‫אחר קידושג‪.‬‬
‫בסידור הקערה‬
‫כתב הרמ"א שיהיה באופן שלא יעבור על המצוות‪ ,‬כרפס סמוך לו ואח"כ חומץ (או מי מלח) ואח"כ מצה‬
‫ואח"כ מרור וחרוסת ואח"כ ב' תבשילין‪ .‬והמקור צויין למהרי"ל‪.‬‬
‫אבל בחק יעקב העיר שבמהרי"ל לא מוזכר כל זה‪ ,‬רק שיהיה הכרפס יותר סמוך מן המצה‪ ,‬ותו לא‪ .‬ומבואר‬
‫דרק בכרפס ומצה יש קפידא כיון דבדיני קדימה דברכות הנהנין לחם קודם‪ ,‬אבל לענין מצה ומרור דגם בדיני‬
‫קדימת ברכות המוציא קודם‪ ,‬וכן כרפס ומרור דהכרפס חביב‪ ,‬אין קפידא‪.‬‬
‫ביאור הדברים‪ ,‬שכשיש שתי מצוות לפניו ועובר על א' לקיים השניה הרי יש קפידא שהוא מעביר על המצוות‪,‬‬
‫אבל רק כשאינו מנוע מהמצוה הראשונה מצד אחר‪ ,‬אבל אם הוא מנוע מהראשונה מצד דיני ברכות א"כ אין‬
‫כאן קפידא דמעביר על המצוות‪ ,‬כי העברתו אינו מחמת שמעדיף מצוה אחרת אלא מחמת המניעה של דיני‬
‫ברכות‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬בדרך כלל סדר אכילות הלילה (מצה קודם למרור‪ ,‬כרפס קודם למרור) תואם לדיני קדימה של הלכות‬
‫ברכות‪ ,‬וכיון שמנוע מצד הל' ברכות מלשנות הסדר לכן אין קפידא איך מסדר הקערה‪ ,‬דלעולם אינו נחשב‬
‫מעביר על המצוות‪ .‬אבל מה שמברך על כרפס קודם מצה זה באמת נגד סדר הקדימה דהל' ברכות‪ ,‬אלא דשרי‬
‫משום שאינו רוצה לאכול המצה עכשיו‪ ,‬אבל על כל פנים מצד דיני ברכות אין מניעה שיקדים מצוות מצה‬
‫לכרפס‪ ,‬ולכן בזה יש קפידא שיהיה הכרפס סמוך מן המצה‪ ,‬שלא לדלג על המצה כשנוטל הכרפס‪.‬‬
‫והנה הנוהגים לסדר את הקערה כמנהג האר"י נמצאים עוברים על המרור להגיע לכרפס‪ .‬וכתב בשו"ע הגרש"ז‬
‫שסומכים על סברת החק יעקב‪.‬‬
‫אכן מנהג הגר"א שהזרוע והביצה למטה מהמצות – ובזה האופן אין צריך לעבור עליהם‪ ,‬וכדעת הרמ"א‪ ,‬ועל‬
‫גבם המרור והחרוסת‪ .‬ואין שם כרפס כלל לשי' הגר"א שהרי דעתו להביא הקערה אחר טיבול ראשון‪ ,‬כמו‬
‫שיתבאר‪.‬‬
‫גהבאת הקערה‬
‫בזמן חז"ל היו מביאים השולחן אחר קידוש‪ .‬ובגמרא (ריש פרק ערבי פסחים) מבואר שזה דין כללי – גם בשבת‬
‫ויו"ט‪ ,‬ולא רק בליל פסח – שמביאים השולחן אחר קידוש‪ .‬ובראשונים נאמרו שני טעמים בזה‪ :‬א) שלא יראה‬
‫הפת בשתו‪ ,‬ב) כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבתא (כדי שתבוא הסעודה לכבוד שבת)‪.‬‬
‫וביאור ענין "כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבתא"‪ ,‬כי יש דין קידוש במקום סעודה‪ ,‬וכתבו ראשונים שהוא‬
‫נסמך על הפסוק "וקראת לשבת עונג"‪ .‬והקידוש מכריז שזה יום מיוחד של כבוד ועונג‪ ,‬וזה נותן לשבת את‬
‫אפיו המיוחד‪ .‬ועל ידי זה הסעודה נעשית סעודת שבת‪ .‬ובלי ה"קריאת עונג" של קידוש הרי זה סעודת חול‪ .‬וזו‬
‫כונת הר"ן (סוכה‪ ,‬יט‪ .‬בדפי הרי"ף)‪ ,‬שהקידוש מתקן הסעודה‪.‬‬
‫ולכן תחילה מקדש‪ ,‬ואחר כך הסעודה יכולה לבוא "ביקרא דשבתא" ונחשב קיום של עונג שבת‪.‬‬
‫אכן היום שהשולחנות גדולים‪ ,‬כתב השו"ע בהל' שבת‪ ,‬שבמקום להביא השולחן אחר קידוש‪ ,‬מכסים הפת‬
‫בשעת קידוש‪ ,‬ומגלים אותו אחר קידוש‪ .‬אבל בהל' פסח כתב השו"ע עצה אחרת‪ ,‬שמביאים הקערה אחר‬
‫קידוש‪ .‬כי הקערה בזמן הזה במקום השולחן בזמן חז"ל‪ .‬וקשה השינוי משבת לפסח‪ ,‬ולמה גם בפסח לא יביאו‬
‫הקערה קודם‪ ,‬ויכסו אותה‪ .‬וכן באמת מנהג המהרי"ל‪ .‬אבל על השו"ע קשה‪.‬‬
‫מוזגים כוס ראשוןד‪.‬‬
‫ונראה בזה‪ ,‬דהנה התוס' (שבת קיט‪ ):‬הקשו איך מביאים השולחן אחר קידוש‪ ,‬הרי שני המלאכים המלוים את‬
‫האדם מבית הכנסת צריכים לראות שולחן ערוך‪ ,‬כמבואר בגמרא‪ .‬ותירצו התוס' דהשולחן ערוך בחדר אחר‪.‬‬
‫ולפי זה בזמן הזה‪ ,‬שהשולחן לפניו‪ ,‬צריך שהפת תהיה על השלחן כשבא מבית הכנסת בשביל המלאכים‪ .‬ולכן‬
‫לא שייך העצה להביא הקערה אחר קידוש‪ ,‬אלא הפת על השולחן מתחילה‪ ,‬ומכוסה בשעת קידוש‪ .‬אבל בליל‬
‫פסח לא מצינו שיש מלאכים‪ ,‬שענין זה לא נזכר בגמרא אלא לענין שבת‪ ,‬ולכן בליל פסח כתב השו"ע להביא‬
‫הקערה אחר קידוש‪ ,‬שזה דומה יותר לדין הגמרא שמביאים השולחן אחר קידוש‪.‬‬
‫דחיוב שתיית ארבע כוסות‬
‫שנינו בגמרא (קח‪" ):‬שתאן (להארבע כוסות) בבת אחת ידי יין יצא ידי ארבע כוסות לא יצא"‪ .‬כך הגירסא‬
‫לפנינו וכן גרסו הרשב"ם‪ ,‬תוס' והרא"ש‪ .‬ופירשו דיצא ידי שמחה‪ ,‬אבל לא יצא ידי דין ארבע כוסות‪ .‬אבל‬
‫גירסת הרי"ף "ידי חירות יצא‪ ,‬ידי ארבע כוסות לא יצא"‪ .‬וכן פסק הרמב"ם (פ"ז ה"ט)‪ .‬וביאר הגרי"ז דיש ב'‬
‫דינים במצות ארבע כוסות‪ ,‬האחד דין שתיה משום חירות‪ ,‬ועוד דין סידור ההגדה (דהיינו קידוש‪ ,‬אשר גאלנו‪,‬‬
‫ברהמ"ז והלל) על הכוס‪ .‬ואם שתאן בבת אחת שלא על הסדר קיים דין שתיה דרך חירות‪ ,‬אבל לא קיים דין‬
‫סידור ההגדה על ארבע כוסות‪.‬‬
‫והמקור לזה מהגמרא (קיז‪" ):‬ארבע כוסות תקנו רבנן דרך חירות‪ ,‬הלכך כל חד וחד נעבד בה מצוה"‪ .‬הרי מבואר‬
‫בפירוש שתקנו רבנן שתיית ארבע כוסות משום חירות‪ ,‬ובנוסף תקנו לסדר מצוות הלילה על כוסות אלה‪.‬‬
‫אבל הרשב"ם (שם) אינו גורס "דרך חירות"‪ .‬גם התוס' והרא"ש נראה שאינם גורסים כן‪ ,‬דאם כן כששתאן בבת‬
‫אחת היה להם לפרש מה שאמרו בגמ' (קח‪ – ):‬לפי גירסתם – שתאן בבת אחת ידי יין יצא‪ ,‬דהכונה שיצא ידי‬
‫שתיה דרך חירות‪ ,‬ואילו הם פירשו שיצא ידי שמחה‪.‬‬
‫וכן נראה מוכח ממה שהתוס' (ריש פרק ערבי פסחים) נסתפקו אם יש חיוב שתיית ארבע כוסות לכל המסובין‬
‫כלל‪ ,‬או דילמא רק מי שאומר את ההגדה צריך ארבע כוסות כמו בקידוש והבדלה שרק המקדש והמבדיל‬
‫צריכים כוס‪ .‬גם הרא"ש (שם) דן בזה‪ .‬ואף שהרא"ש מגיע למסקנה שצריך שתיה לכל אחד‪ ,‬אבל מעצם מה‬
‫ששקלו וטרו בזה מוכח שלא גרסו "ארבע כוסות תקנו רבנן דרך חירות"‪ ,‬כי אם כן מה מקום יש להסתפק בזה‪.‬‬
‫אלא שלפי זה יש להבין‪ ,‬לאותו צד בתוס' – וכן מסקנת הרא"ש – שצריך שכל אחד ואחד ישתה ארבע כוסות‪,‬‬
‫מהו גדר חיוב זה‪ ,‬כיון שאינו משום חירות‪ .‬והרי בשביל לסדר מצוות הלילה על הכוס היה מספיק שהמקריא‬
‫יאמר על ארבע כוסות‪ .‬ודוחק לומר שהוא משום ד' לשונות של גאולה‪ ,‬דזהו רק רמז למספר ארבע‪ ,‬אבל רחוק‬
‫לומר שהוא גם עצם גדר החיוב‪.‬‬
‫עוד יש לעיין בדברי הגמ' (קח‪ ):‬הנ"ל – לגירסת הרשב"ם ותוס' והרא"ש – שתאן בבת אחת ידין יין יצא‪,‬‬
‫ופירשו דיצא ידי שמחה‪ ,‬וקשה‪ ,‬הרי לשמחה היה די בכוס אחד‪.‬‬
‫ועוד קשה כי מדברי הגמרא (קיז‪ " ):‬ארבע כוסות תקנו רבנן הלכך כל חד וחד נעבד בה מצוה" מבואר שהתקנה‬
‫הראשונה היתה לשתות ארבע כוסות‪ ,‬אלא שאחר כך ניתוסף תקנה נוספת לסדר מצוה על כל כוס וכוס‪ .‬ואם‬
‫כן כששתאן בבת אחת למה אמרו שיצא ידי יין – דהיינו ידי שמחה – לחוד‪ ,‬ולא אמרו שיצא גם ידי התקנה‬
‫הראשונה של "ארבע כוסות תקנו רבנן"‪.‬‬
‫ונראה מזה דבאמת לדעת אותם ראשונים תקנו שתיית ארבע כוסות משום שמחה‪ .‬דבשביל חשיבות הלילה‬
‫וגם כנגד ד' לשונות של גאולה קבעו שיעור ארבע כוסות לשמחה‪ .‬וזהו עצמו מה שאמרו שארבע כוסות תקנו‬
‫רבנן‪ ,‬היינו משום שמחה‪.‬‬
‫ג‬
‫ועי' פר"ח (סי' תפ"ג) בשם מהר"ש הלוי דארבע כוסות משום שמחה (ולכן אינו יוצא ביין צימוקים עיי"ש)‪ ,‬והם‬
‫מפורש כן‪.‬‬
‫וע"ע בסמוך (בענין אף הן היו באותו הנס) שיתבאר מתוך דברי הראבי"ה דרך אחרת בגדר חיוב שתיית ארבע‬
‫כוסות‪ ,‬שהוא משום פרסו"נ עיי"ש‪.‬‬
‫אף הן היו באותו הנס‬
‫בגמ' (קח‪ ).‬אמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בארבע כוסות שאף הן היו באותו הנס‪ .‬וכן מצינו שאמר ר’‬
‫יהושע בן לוי לענין נר חנוכה ומקרא מגילה‪ .‬ופירש רש"י ורשב"ם שהכונה שנעשה הנס בייחוד על ידן‪ ,‬שבשכר‬
‫נשים צדקניות נגאלו‪ ,‬וכן אסתר במגילה ויהודית בחנוכה‪ .‬אבל התוספות פירשו שאף הן היו בכלל הצרה‬
‫והישועה‪ .‬ולכאורה פירוש התוספות פשוט יותר‪ ,‬ויש לעיין למה לא ניחא להו לרש"י ולרשב"ם בפירוש זה‪.‬‬
‫עוד יש לעיין כי הגמרא לקמן מיניה (קח‪ ):‬מביאה ברייתא "הכל חייבין בארבע כוסות הללו אחד אנשים ואחד‬
‫נשים ואחד תינוקות‪ .‬א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין אלא מחלקין להן קליות ואגוזים"‪ .‬ואם כן‬
‫מה חידש ר’ יהושע בן לוי‪ ,‬הרי דין זה שנשים חייבות בארבע כוסות כבר מפורש בברייתא‪.‬‬
‫עוד יש לתמוה על מה שהרשב"ם שם פירש שתינוקות חייבים משום "שאף הן נגאלו"‪ .‬ואם טעם זה מספיק‬
‫לחייב תינוקות‪ ,‬א"כ גם נשים תהיינה חייבות מטעם זה‪ ,‬שאף הן נגאלו‪ ,‬ולמה הוצרך הרשב"ם לפרש בדברי ר’‬
‫יהושע בן לוי שנשים חייבות משום שנעשה הנס בייחוד על ידן‪.‬‬
‫ונראה ברור בזה‪ ,‬דהנה ממה שהוצרך הרשב"ם לפרש שקטנים חייבים משום שאף הן נגאלו‪ ,‬ולמה לא היה די‬
‫לו לומר שחייבים משום חינוך‪ ,‬מוכרח שהרשב"ם מפרש שהברייתא מיירי בקטנים שלא הגיעו לחינוך‪ .‬וכן‬
‫פירש הראבי"ה בהל' מגילה‪ ,‬והחק יעקב בשם מהרי"ל‪ .‬והנה ודאי חיוב זה אינו מוטל על הקטנים עצמם‪ ,‬אלא‬
‫הוא חיוב על הגדולים לתת ארבע כוסות לקטנים‪ .‬ועי' בראבי"ה שם שמבאר שכיון שאף הן נגאלו לכן מצוה‬
‫לפרסם להם את הנס‪ .‬וא" כ ממה שהברייתא כוללת את חיוב נשים ביחד עם חיוב קטנים היה אפשר לומר‬
‫שכונת הברייתא גם בנשים שחיוב על הגברים לתת להם ארבע כוסות כדי לפרסם להם את הנס‪ .‬אבל לא‬
‫שיהיה חיוב על הנשים עצמן‪.‬‬
‫ודעת רש"י ורשב"ם שזהו גופא מה שבא ר' יהושע בן לוי לחדש‪ ,‬שנשים חייבות בארבע כוסות מצד עצמן‪ .‬ואין‬
‫זה משום שאף הן נגאלו‪ ,‬כי טעם זה אינו מספיק אלא שנאמר שמצוה על הגברים לפרסם להם את הנס‪ ,‬וכמו‬
‫שמצינו בקטנים‪ .‬אבל לא שתהיינה הן עצמן חייבות בפרסום הנס לאחרים‪ .‬ועל כרחך שכונת ר' יהושע בן לוי‬
‫שבנשים יש טעם נוסף על קטנים‪ ,‬שנעשה הנס בייחוד על ידן‪ ,‬וזהו טעם לחייב אותן לפרסם את הנס לאחרים‪.‬‬
‫וביתר ביאור‪ ,‬כי מה שאף הן נגאלו מחייב שיתפרסם הנס להן‪ ,‬כמו בקטנים‪ ,‬אבל מה שנעשה הנס בייחוד על‬
‫ידן אינו מחייב יותר שיתפרסם הנס להן‪ ,‬כי אין שום טעם לומר שיותר יש חיוב לפרסם הנס להם מחמת‬
‫שהנס נעשה בייחוד ע"י אשה‪ ,‬רק הוא להיפך‪ ,‬כיון שהנס נעשה ביחוד על ידי אשה‪ ,‬זהו סיבה לחייב את‬
‫הנשים בפרסומי ניסא לאחרים‪ ,‬כי על ידי שנשים חייבות ומפרסמות את הנס מתפרסם שנעשה הנס ביחוד על‬
‫ידי אשה‪ ,‬וזהו פרסום פן נוסף של הנס שאינו יכול להתגלות על ידי חיוב האנשים‪.‬‬
‫ועי' בראבי"ה שם שיש לו שיטה אחרת‪ ,‬דגם ר' יהושע בן לוי לא נתכון אלא שאף הן נגאלו‪ ,‬ולכן מצוה לפרסם‬
‫להם את הנס‪ .‬אלא שחיוב זה מוטל על הנשים עצמן‪ ,‬היינו שהן חייבות שיתפרסם להם הנס‪ .‬וביאר בזה שיטת‬
‫הבה"ג שנשים חייבות בשמיעת המגילה ולא בקריאתה‪ .‬דהיינו‪ ,‬שאנשים חייבים לפרסם הנס לאחרים‪ ,‬וזה‬
‫מחייב בקריאה‪ ,‬אבל נשים שבעצם לא היו צריכות להתחייב במ"ע שהז"ג‪ ,‬רק מחמת שאף הן נגאלו‪ ,‬חיובן היא‬
‫לראות שתתפרסם הנס להן‪ ,‬וזהו חיוב שמיעה‪.‬‬
‫וע"ע בראבי"ה שמצדד שחילוקו של הבה"ג נכון גם בנר חנוכה וארבע כוסות‪ ,‬אלא דמכל מקום יכולה להדליק‬
‫בעצמה כמו שקוראה את המגילה לעצמה‪ .‬וכונתו סתומה‪ .‬ונראה שרצונו לומר שגם בנר חנוכה חיובן אינה‬
‫בהדלקה‪ ,‬אלא בראיה‪ ,‬שהרי אינן חייבות לפרסם הנס לאחרים אלא שיתפרסם הנס להן‪ .‬ומכל מקום אם אין‬
‫שם נר חנוכה של איש חייבת להדליק בעצמה כדי שיהיה שם נר חנוכה שתוכל לראותו‪( .‬ומכל מקום נפקא‬
‫ַקדֵ ׁש‬
‫ה‬
‫מינה במה שאינה חייבת בעצם בהדלקה לענין שאינה צריכה להשתתף בפריטי‪ ).‬ולענין ארבע כוסות צריך‬
‫לומר שכונתו שאיש חייב לשתות ארבע כוסות‪ ,‬שעל ידי זה מפרסם הנס לאחרים‪ ,‬אבל אשה אינה חייבת אלא‬
‫לשמוע מצוות הלילה על הכוס‪ ,‬ובזה מתפרסם הנס להן‪( .‬ועי' בתוס' ריש פ' ערבי פסחים שנסתפקו אם יש‬
‫חיוב שתיה לכל אחד ואחד‪ ,‬או שדי לשמוע ההגדה על הכוס‪ ,‬כמו בכל כוס של ברכה‪ .‬ולראבי"ה יהיה חילוק‬
‫בזה בין איש לאשה‪).‬‬
‫על כל פנים גם מדברי הראבי"ה למדנו ששתיית ארבע כוסות היא משום פרסומי ניסא‪ ,‬וגם שמה שאף הן היו‬
‫באותו הנס אינו מחייב אלא שהנס יתפרסם להן‪ ,‬ולא שהן יפרסמו אותו לאחרים‪ .‬אלא שהראבי"ה סובר שגם‬
‫אחרי דברי ר’ יהושע בן לוי נשאר הדבר כן‪ ,‬רק שחיוב זה שיתפרסם הנס להן מוטל על הנשים עצמן‪ ,‬וכחיוב‬
‫שמיעה במגילה‪ .‬אבל רש"י ורשב"ם סוברים שאמנם מהברייתא לבד היינו יכולים לחשוב שחיוב נשים אינו‬
‫אלא שיתפרסם הנס להן‪ ,‬דומיא דקטנים‪ ,‬אבל זהו גופא מה שחידש ר' יהושע בן לוי שנשים חייבות בעצמן‪,‬‬
‫דהיינו לשתות הד' כוסות לפרסם הנס לאחרים‪ ,‬משום שנעשה הנס ביחוד על ידן‪ ,‬וחלק זה של הנס רק הן‬
‫יכולות לפרסם על ידי שמתחייבות בשתיית ארבע כוסות‪.‬‬
‫ההרמב"ם מדמה מצות זכירת יציאת מצרים למצות זכור את יום השבת‬
‫כתב הרמב"ם (פ"ז חו"מ) מצוות עשה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר‬
‫(שמות י"ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת‪.‬‬
‫וצריך להבין כונת הרמב"ם במה שדימה מצוות זכירת יציאת מצרים למצוות זכירת שבת‪ .‬ומה בא ללמדנו בזה‪.‬‬
‫והנה שבת מלבד שהיא קדושה וקיימא מששת ימי בראשית‪ ,‬גם היא "תחילה למקראי קודש זכר ליציאת‬
‫מצרים"‪ ,‬דהיינו שהיא כלולה בפרשת "אלה מועדי השם‪ ...‬מקראי קדש" בפ' אמור‪ ,‬וראשון להם‪ .‬וכתב הגר"א‬
‫(או"ח סי' תקכ"ט) דמה שאמר ישעיה הנביא "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד"‪ ,‬הוא מיוסד על מה ששבת‬
‫היא ממקראי קודש‪ ,‬כמה שדרשו בתורת כהנים שם‪" ,‬מקראי קודש" – קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה‪,‬‬
‫וזה מקביל לכבוד (כסות נקיה) ועונג (מאכל ומשתה)‪.‬‬
‫ואותה קדושת שבת שהיא מקרא קודש יש מצוה להחילה ע"י קידוש על הכוס‪ ,‬וכמש"כ הראשונים דקידוש‬
‫במקום סעודה נלמד מן "וקראת לשבת עונג"‪ :‬במקום עונג תהיה קריאה‪ ,‬הרי למדנו ש"וקראת" הוא על ידי‬
‫קידוש‪ .‬ועל ידי זה נעשה "לשבת עונג וקדוש ה' מכובד"‪ ,‬דהיינו מקרא קודש כנ"ל‪ .‬וכן בכל המועדים‪.‬‬
‫ובזה מובן מש"כ הרמב"ן עה"פ זכור את יום השבת וז"ל שכל הטעונים קידוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת‪,‬‬
‫כגון קידוש החדש‪ ,‬וקידוש היובל עכ"ל‪ ,‬ודבריו תמוהים לכאורה‪ ,‬כי שם בקידוש החדש וקידוש יובל הקדושה‬
‫חלה ע"י הקידוש‪ ,‬ולכן מובן שהוא צריך להיות בתחילתה‪ ,‬ומה זה ענין לקידוש בשבת‪ .‬אלא על כרחך כמה‬
‫שכתבנו‪ ,‬שגם בשבת יש פנים של קדושה שחלים על ידי קידוש‪.‬‬
‫( ואפילו תימא דגם אלמלא הקידוש היא קדושה בקדושה זו אבל מצוה להחילה ע"י קידוש גם כן‪ ,‬דוגמת‬
‫קדושת בכורה‪ ,‬וכן מבואר באמת בשו"ת הרשב"א‪).‬‬
‫וזהו הענין שע"י קידוש הסעודה נעשה סעודת שבת וקיום של עונג שבת‪ ,‬וכמו שהבאנו מהר"ן‪.‬‬
‫אבל בליל פסח מלבד שהוא מקרא קודש יש עוד ענין מיוחד‪ ,‬שאינו רק זכר ליציאת מצרים – כשאר המועדים‬
‫– אלא זמן יציאת מצרים עצמה‪ ,‬ושעת הגאולה והחירות‪ .‬ולכן אף שבכל השבתות והמועדים הסעודה היא‬
‫קיום של "מקרא קדש" ושל "וקראת לשבת ענג"‪ ,‬אבל בליל פסח הסעודה היא קיום של חירות‪ .‬והדין ש"חייב‬
‫אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" מחילה דינים בסעודה‪ .‬וכמו שמפורש בדברי הרמב"ם (שם ה"ו‪-‬ז')‪:‬‬
‫ה‬
‫בשבת מתחילים‪:‬‬
‫בקר‬
‫וַ יְ ִהי עֶ ֶרב וַ יְ ִהי ֶ‬
‫ָארץ וְ כָׁל ְצבָׁ ַָׁאם‪.‬‬
‫יום הַ ִש ִשי‪ .‬וַ יְ כֻּלּו הַ ָׁׁשמַ יִ ם וְ הָׁ ֶ‬
‫יעי ְמלַאכְ ּתו אֲ ֶׁשר עָׁ ָׁשה‬
‫וַ יְ כַל אֱ להים בַ יום הַ ְש ִב ִ‬
‫יעי ִמכָׁל ְמלַאכְ ּתו אֲ ֶׁשר עָׁ ָׁשה‪.‬‬
‫וַ יִ ְׁשבת בַ יום הַ ְש ִב ִ‬
‫יעי וַ יְ ַקדֵ ׁש אותו‬
‫וַ יְבָׁ ֶרְך אֱ להים אֶ ת יום הַ ְש ִב ִ‬
‫כִ י בו ָׁׁשבַ ת ִמכָׁל ְמלַאכְ ּתו אֲ ֶׁשר ֶָׁב ָׁרא אֱ להים לַעֲ שות‪.‬‬
‫בחול מתחילים‪:‬‬
‫בותי‪.‬‬
‫סַ ְב ִרי מָׁ ָׁרנָׁן וְ ַרבָׁ נָׁן וְ ַר ַ‬
‫בורא ְפ ִרי הַ גָׁפֶ ן‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ֵ‬
‫ותיו‪.‬‬
‫רוממָׁ נּו ִמכָׁל לָׁׁשון וְ ִק ְד ָׁׁשנּו ְב ִמ ְצ ָׁ‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם אֲ ֶׁשר בָׁ חַ ר בָׁ נּו ִמכָׁל עָׁ ם וְ ְ‬
‫וַ ִּת ֶּתן לָׁנּו ה' אֱ להֵ ינּו ְבַאהֲ בָׁ ה (לשבת‪ַׁ :‬שבָׁ תות לִ ְמנּוחָׁ ה ּו) מועֲ ִדים לְ ִש ְמחָׁ ה‪ַ ,‬חגִ ים ּוזְ מַ נִ ים לְ ָׁששון‪,‬‬
‫רּותנּו‪( ,‬לשבת‪ְ :‬בַאהֲ בָׁ ה) ִמ ְק ָׁרא‬
‫(לשבת‪ :‬אֶ ת יום הַ ַׁשבָׁ ת הַ זֶה וְ ) אֶ ת יום ַחג הַ מַ ּצות הַ זֶה זְ מַ ן חֵ ֵ‬
‫אותנּו ִק ַד ְׁש ָּׁת ִמכָׁל הָׁ עַ ִמים‪( ,‬לשבת‪ :‬וְ ַׁשבָׁ ת) ּומועֲ דֵ י‬
‫יציַאת ִמ ְצ ָׁריִ ם‪.‬ו כִ י בָׁ נּו בָׁ חַ ְר ָּׁת וְ ָׁ‬
‫קדֶ ׁש ֵזכֶר לִ ִ‬
‫" בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים‪ ...‬לפיכך כשסועד‬
‫אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות"‪.‬‬
‫ואותה קדושה מיוחדת של ליל פסח – שהיא לא רק מקרא קדש זכר ליציאת מצרים‪ ,‬אלא ליל החירות עצמו –‬
‫מחילים ע"י סיפור יציאת מצרים‪ .‬וזהו שמדגיש הרמב"ם שהמצוה של "זכור את היום אשר יצאתם ממצרים"‬
‫היא דוגמת מצוות "זכור את יום השבת לקדשו"‪ .‬כי כמו שע"י "זכור את יום השבת" – אמירת קידוש –‬
‫מתקיים "וקראת לשבת עונג"‪ ,‬וחל בתחילת השבת הקדושה של "מקרא קדש"‪ ,‬ועל ידי זה נעשה הסעודה קיום‬
‫של עונג שבת‪ ,‬כך בליל פסח על ידי "זכור את היום אשר יצאתם ממצרים" – סיפור יציאת מצרים – חלה‬
‫הקדושה המיוחדת של ליל זה‪ ,‬ועל ידי זה נעשה הסעודה קיום של "להראות כאילו הוא יצא ממצרים"‪.‬‬
‫וזכר ליציאת מצרים‬
‫במשנה (פרק ערבי פסחים) נחלקו ב"ש וב"ה כשמתחיל ההלל על כוס שני‪ ,‬עד היכן הוא אומר‪ .‬שבית שמאי‬
‫אומרים עד אם הבנים שמחה‪ ,‬וב"ה אומרים עד חלמיש למעינו מים‪ .‬ובירושלמי אמר שטעמם של בית הלל‬
‫משום שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור‪ ,‬פי' דכיון שהתחיל במצוות סיפור יציאת מצרים לכן יש לו לגמרה‪,‬‬
‫ואמירת בצאת ישראל ממצרים יש בה קיום מצוות סיפור יציאת מצרים‪.‬‬
‫ועיי" ש בירושלמי שבית שמאי השיבו לבית הלל שהרי עדיין לא הגיע הזמן של יציאת מצרים עד סוף הלילה‪.‬‬
‫ולכן ראוי לאחר את אמירת "בצאת ישראל ממצרים"‪ .‬וקשה איזו טענה היא זו‪ ,‬והרי כבר בתחילת ההגדה‬
‫אומר "ויוצאנו ה' משם"‪" ,‬ואותנו הוציא משם"‪ .‬ואם כן למה סבורים בית שמאי שאין לומר על כוס שני‬
‫"בצאת ישראל ממצרים"‪.‬‬
‫אבל התירוץ ברור‪ ,‬כי שם אינו בתורת שירה‪ ,‬אלא בדרך סיפור‪ .‬אבל "בצאת ישראל ממצרים" הוא בדרך שירה‪,‬‬
‫וסוברים בית שמאי שאין לומר שירה על יציאת מצרים בתחילת הלילה‪.‬‬
‫ּוב ָׁששון ִהנְ חַ לְ ָּׁתנּו‪.‬‬
‫ּוב ָׁרצון) ְב ִש ְמחָׁ ה ְ‬
‫ָׁק ְד ֶׁשָך (לשבת‪ְ :‬בַאהֲ בָׁ ה ְ‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ְ ,‬מ ַקדֵ ׁש (לשבת‪ :‬הַ ַׁשבָׁ ת וְ ) יִ ְש ָׁראֵ ל וְ הַ זְ מַ נִ ים‪.‬‬
‫במוצאי שבת מוסיפים‪:‬‬
‫אורי הָׁ אֵ ׁש‪ .‬בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם‬
‫בורא ְמ ֵ‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם‪ֵ ,‬‬
‫יעי לְ ֵׁש ֶׁשת יְ מֵ י הַ מַ עֲ ֶשה‪.‬‬
‫חׁשְך‪ ,‬בֵ ין יִ ְש ָׁראֵ ל לָׁעַ ִמים‪ ,‬בֵ ין יום הַ ְש ִב ִ‬
‫הַ מַ ְב ִדיל בֵ ין קדֶ ׁש לְ חל‪ ,‬בין אור לְ ֶ‬
‫אבל בית הלל חולקים‪ ,‬וסוברים שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור‪ .‬דהיינו‪ ,‬דכיון שהתחיל על כוס שני‬
‫במצוות סיפור יציאת מצרים‪ ,‬יש לגמור המצוה ע"י אמירת בצאת ישראל ממצרים‪ .‬ומשמע שבלי אמירת הלל‬
‫לא נשלמה המצוה‪ .‬וקשה הרי כבר סיפר הכל‪ ,‬ומה היה חסר בקיום המצוה של סיפור אלמלא היה אומר בצאת‬
‫ישראל ממצרים‪ .‬וע"כ צריך לומר שמצוות סיפור מחייבת גם הלל‪ .‬וכן מבואר ברמב"ם בספר המצוות‪ ,‬שצריך‬
‫להאריך "בסיפור ובהודות להשם"‪ .‬ולכן לא נשלמה מצוות סיפור יציאת מצרים עד שיאמר השירה דבצאת‬
‫ישראל ממצרים‪.‬‬
‫ועיין עוד בירושלמי שמקשה‪" ,‬לא כבר הזכיר על הכוס"‪ ,‬פי' דכבר הזכיר יציאת מצרים בקידוש‪( .‬ומשמע‬
‫דנשאר בקושיא‪ ).‬ואין השאלה ברורה כ"כ‪ .‬וב"קרבן עדה" פירש שהכונה להקשות לב"ש איך אומרים "זכר‬
‫ליציאת מצרים" בקידוש‪ .‬וקשה‪ ,‬למה קשה מקידוש יותר משאר ההגדה‪ ,‬שאומר ויציאנו כו' ואותנו הוציא‬
‫משם כו' וכנ"ל‪.‬‬
‫ונראה משום דגם קידוש הוא שירה‪ .‬כי כל ברכה על היין היא מדין "אין אומרים שירה אלא על היין"‪ .‬ולכן‬
‫מקשה לבית שמאי‪ ,‬כיון דס"ל דאין לומר "בצאת ישראל ממצרים" בתחילת הלילה‪ ,‬כיון שנגאלו לבסוף‪ ,‬ואין‬
‫ראוי לומר שירה על יציאת מצרים עד סוף הלילה‪ ,‬אם כן איך אומרים "זכר ליציאת מצרים" בקידוש – בתורת‬
‫שירה‪ ,‬כיון שהוא תחילת הלילה‪.‬‬
‫אכן יש מקום לפרש – דלא כהקרבן עדה – שקושיית הירושלמי היא באמת לב"ה‪ .‬דהכונה להקשות למה ס"ל‬
‫לב"ה שצריך לומר "בצאת ישראל ממצרים" בשביל גמר מצוות סיפור‪ ,‬דצריך גם הלל‪ ,‬והרי כבר היה שירה על‬
‫יציאת מצרים בקידוש‪.‬‬
‫ולשני הפירושים יוצא – דבליל פסח הקידוש כולל שירה על יציאת מצרים‪ ,‬וזה חלק ממצוות סיפור יציאת‬
‫מצרים‪.‬‬
‫ומירושלמי זה נראה מקור למש" כ רבינו פרץ שהטעם שאין מברכין על מצוות סיפור יציאת מצרים משום‬
‫שכבר בירך בקידוש‪ ,‬והקידוש הוא גם כן חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים‪ ,‬שהרי אומר "זכר ליציאת מצרים"‪.‬‬
‫ובהגדת "מעשה נסים" (לבעל הנתיבות) הקשה שאין בזה משום סיפור יציאת מצרים‪ ,‬כיון שאינו דרך סיפור‪.‬‬
‫אבל לנ"ל הכונה כמבואר בירושלמי דיש בזה על כל פנים שירה על יציאת מצרים‪ ,‬וגם השירה על יציאת‬
‫מצרים היא חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים‪ ,‬כמבואר‪.‬‬
‫(והנה בשו"ע מצינו סתירה לכאורה‪ ,‬שפסק שבליל פסח לא יקדש קודם צאת הכוכבים‪ ,‬ולכאורה הטעם משום‬
‫שהארבע כוסות הם חלק מקיום סיפור יציאת מצרים (וכדעת הרמב"ם שארבע כוסות משום חירות) והזמן של‬
‫סיפור יציאת מצרים הוא בלילה דוקא‪ " ,‬בזמן שפסח מצה ומרור מונחים לפניך"‪ .‬אבל קשה שאם כן היה לו‬
‫להשו"ע לפסוק שצריך לשתות כוס ג' וד' קודם חצות‪ .‬וכן באמת דעת הרמ"א‪ .‬אבל השו"ע לא כתב אלא לאכול‬
‫האפיקומן קודם חצות‪ ,‬ומשמע שסובר שאילו בשתיית כוס ג' וד' אין קפידא‪ .‬ואפשר לומר שלענין מצות ד'‬
‫כוסות סמך על דברי התוס' (מגילה כא‪ ):‬דכיון שאינה אלא דרבנן מקילין בזמנה‪ ,‬אבל לענין קידוש הקפיד‬
‫משום דברי רבינו פרץ הנ"ל‪ ,‬ונתבאר שמקורם בירושלמי‪ ,‬שנוסח הקידוש עצמו מש"א זכר ליציאת מצרים הוא‬
‫חלק ממצות סיפור יציאת מצרים שהיא דאורייתא‪ .‬עוד י"ל שכונת התוס' דבדרבנן סומכים על שיטת ר"ע‬
‫שזמן הפסח כל הלילה‪ .‬ולכן אין מקפידים על חצות‪ .‬אבל קודם צאת הכוכבים ליכא מאן דאמר שיכול לאכול‬
‫הפסח‪ .‬ולכן לענין קידוש החמיר‪).‬‬
‫ז‬
‫יעי ִמ ֵש ֶׁשת יְמֵ י הַ מַ עֲ ֶשה ִק ַד ְׁש ָּׁת‪ִ .‬ה ְב ַדלְ ָּׁת‬
‫בֵ ין ְקדֻ ַשת ַׁשבָׁ ת לִ ְקדֻ ַשת יום טוב ִה ְב ַדלְ ָּׁת‪ ,‬וְ אֶ ת יום הַ ְש ִב ִ‬
‫וְ ִק ַד ְׁש ָּׁת אֶ ת עַ ְמָך יִ ְש ָׁראֵ ל ִב ְקדֻ ָׁש ֶתָך‪ .‬בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬הַ מַ ְב ִדיל בֵ ין קדֶ ׁש לְ קדֶ ׁש‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם‪ֶׁ ,‬שהֶ חֱ יָׁנּו וְ ִקיְ ָׁמנּו וְ ִהגִ יעָׁ נּו לַזְ מַ ן הַ זֶה‪.‬‬
‫שותה בהסיבת שמאלז ואינו מברך ברכה אחרונה‪.‬‬
‫זהסיבה‬
‫בגמרא (קח‪ ).‬נסתפקו אם שתי הכוסות הראשונות הן שצריכות הסיבה‪ ,‬כי זהו זמן החירות‪ ,‬אבל שתי הכוסות‬
‫האחרונות אינן צריכות‪ ,‬דמאי דהוה הוה (פי' התוס'‪ :‬שכבר אמרו גאולה לפני הסעודה)‪ ,‬או להיפך שתי הכוסות‬
‫האחרונות צריכות הסיבה‪ ,‬שבאותה שעה כאילו כבר יצאו לחירות‪ ,‬אבל שתי הכוסות הראשונות אינן צריכות‪,‬‬
‫שבאותה שעה כאילו אנו עדיין עבדים לפרעה‪( .‬ומסיקה הגמרא שעושים כשתי הסברות לחומרא‪).‬‬
‫והנה דעת הרמב"ם שעצם תקנת שתיית הארבע כוסות היא גם כן משום חירות‪ ,‬כמבואר בדברי הרמב"ם (פ"ז‬
‫חו"מ) בכל דור ודור צריך להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים‪ ...‬וכל אחד ואחד‪ ...‬חייב לשתות‬
‫בלילה הזה ארבע כוסות של יין‪ ...‬שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצד ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי‬
‫חירות‪ ...‬עיי"ש‪ .‬והוא כגירסתנו בגמרא (קיז‪ ):‬ארבע כוסות תקנו רבנן דרך חירות‪( .‬אבל הרשב"ם שם אינו גורס‬
‫"דרך חירות"‪).‬‬
‫ומעתה קשה‪ ,‬למה ה"דרך חירות" של שתיית ארבע כוסות הוא בכל הכוסות‪ ,‬ואילו ה"דרך חירות" של הסיבה‬
‫אינו אלא בשתי כוסות‪ ,‬או הראשונות או האחרונות‪.‬‬
‫ונראה לבאר החילוק על פי דברי הרמב"ם (שם הל' ט') שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת יצא ידי חירות‪,‬‬
‫ולא יצא ידי ארבעה כוסות‪ .‬והוא גירסת הרי"ף בגמרא (קח‪ .):‬והוא מבואר על פי הגמרא (קיז‪ ):‬הנ"ל שארבע‬
‫כוסות תקנו רבנן דרך חירות‪ ,‬הלכך כל חד וחד נעבד בה מצוה‪ .‬ולכן אם שתאן בבת אחת יצא ידי ענין "ארבע‬
‫כוסות תקנו רבנן דרך חירות"‪ ,‬רק שלא יצא ידי "הלכך כל חד וחד נעבד בה מצוה"‪ ,‬דהיינו קביעת הסעודה‬
‫ומצותיה על ד' כוסות‪.‬‬
‫ומבואר מזה שעיקר חיוב שתיית ארבע כוסות משום חירות אינו תלוי בסדר הסעודה ומצותיה דוקא‪ ,‬והוא‬
‫יכול להתקיים על ידי שתיית ארבע כוסות בבת אחת‪ ,‬בתחילת הלילה או בסופה‪ .‬ולכן לענין הדין חירות של‬
‫שתיית ארבע כוסות לא שייך לחלק ולומר שלא נחייב אלא כוסות הראשונות או כוסות האחרונות‪ ,‬שהרי מצד‬
‫דין חירות שבכוסות אין שם תורת כוסות ראשונות או אחרונות כלל‪.‬‬
‫מה שאין כן הדרך חירות של הסיבה הוא דין בסעודה‪ ,‬וכמו שמפורש בלשון הרמב"ם (שם הל' ז') לפיכך‬
‫כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות עיי"ש‪ .‬והוא תלוי בסדר הלילה‪ .‬אבל‬
‫לענין השותה ארבע כוסות בבת אחת שלא על הסדר – כדי לצאת ידי חירות על כל פנים – לא שייך דין‬
‫הסיבה כלל‪ ,‬שהרי אין שם לא כוסות ראשונות ולא כוסות אחרונות‪ .‬והדין הסיבה של כוס ראשון הוא דוקא‬
‫כשמקדש על כוס ראשון‪ ,‬והדין הסיבה של כוס שני הוא דוקא כשאומר את ההגדה על כוס שני‪ ,‬וכן בכולם‪.‬‬
‫ושם נאמרו חילוקים אלה בין כוסות ראשונות וכוסות אחרונות‪ ,‬שהדין הסיבה לא נאמר בסדר הסעודה‬
‫ומצותיה אלא או עד גאל ישראל דוקא או לאחריה דוקא‪.‬‬
‫ומדוייק מאד בלשון הרמב"ם (הל' ז') לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך‬
‫חירות‪ ...‬וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין‪ ...‬עיי"ש‪ .‬דקדק‬
‫הרמב"ם שלענין הסיבה כתב "כשסועד אדם בלילה הזה"‪ ,‬כי ההסיבה היא מחובת הסעודה‪ ,‬ואילו שתיית ד'‬
‫כוסות לא תלה בסעודה כלל רק כתב שחייב לשתות ד' כוסות "בלילה הזה"‪ ,‬והם הם הדברים‪.‬‬
‫ְּורחַ ץ‬
‫נוטלין ידים בלי ברכה‪.‬‬
‫כ ְַרפַ ס‬
‫ח‬
‫לוקח מן הכרפס פחות מכזית ‪ -‬כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה ‪ -‬טובל במי מלח‪ ,‬מברך "בורא‬
‫פרי האדמה"‪ ,‬ומכווין לפטור בברכה גם את המרור‪ .‬אוכל בלא הסבה‪.‬‬
‫בורא ְפ ִרי הָׁ אֲ ָׁדמָׁ ה‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם‪ֵ ,‬‬
‫יחץ‬
‫חכרפס‬
‫מבואר בגמרא (קיד‪ ):‬שהטיבול ראשון (כרפס) הוא להכירא כדי שישאלו התינוקות‪.‬‬
‫ודעת הרשב"ם שהשינוי בשני דברים‪ ,‬חדא שאוכל ירקות קודם הסעודה‪ ,‬ועוד שמטבל ב' פעמים‪.‬‬
‫והקשה תוס' הרא"ש‪ ,‬הרי הטיבול השני לא בא עד אחרי מה נשתנה‪ .‬ולכן מפרש שההיכר רק בזה שאוכל‬
‫ירקות קודם הסעודה‪.‬‬
‫וי"ל דהרשב"ם לשיטתו‪ .‬דבמשנה תנן "מזגו לו כוס שני‪ ,‬וכאן הבן שואל"‪ .‬ודעת התוס' דהכונה דכאן הבן שואל‬
‫הד' קושיות‪ .‬אבל רשב"ם מפרש דשואל על מזיגת הכוס‪ ,‬ואין חיוב שישאל הבן הד' קושיות דוקא‪ .‬רק אם אינו‬
‫יודע לשאול‪ ,‬מלמדים אותו שינויים אלה‪ .‬אבל עיקר הדין אינו אלא שישאל הבן על שינוי הלילה‪ .‬ולרשב"ם‬
‫"כדי שישאלו" אינו שישאל הד' קושיות‪ ,‬אלא שישאל על שינוי הלילה‪ ,‬ומהיכ"ת שצ"ל קודם מה נשתנה דוקא‪,‬‬
‫אלא בכל משך הלילה‪.‬‬
‫אם מביאים הכרפס עם השולחן‬
‫במשנה מבואר דאחר קידוש "מביאים לפניו מטבל בחרוסת"‪ .‬ודעת התוס' שמביאים השלחן עם הכרפס‪ .‬וזהו‬
‫המנהג שלנו שהקערה על השולחן כבר מתחילת הסדר (למנהג המהרי"ל) או על כל פנים מיד אחר קידוש‬
‫(כדעת השו"ע)‪ ,‬ויש עליו כרפס‪.‬‬
‫אבל דעת רש"י ורשב"ם שכונת המשנה שמביאים הכרפס לבד‪ .‬ואילו את השלחן אין מביאים עד אחר אכילת‬
‫הכרפס‪ .‬וזהו מנהג הגר"א שאין כרפס על הקערה‪ ,‬כי דעתו להביא הקערה אחר כרפס‪.‬‬
‫על כל פנים אחר שמביא השלחן – קודם כרפס או לאחריו – מיד מסלק אותו‪ .‬כדי שישאלו התינוקות‪.‬‬
‫ט‬
‫בוצע את המצה האמצעית לשתים‪ ,‬ומצפין את החצי הגדול לאפיקומן‪.‬‬
‫ט‬
‫מגיד‬
‫מגלה את המצות‪,‬י מגביה את הקערה ואומר בקול רם‪:‬‬
‫טיחץ‬
‫אנו נוהגים בג' מצות‪ ,‬כהרא"ש‪ .‬ודעת הרי"ף לקחת שתי מצות‪ ,‬וכן נהג הגר"א‪.‬‬
‫והענין‪ ,‬כי צריך שתי מצות ללחם משנה‪ ,‬וגם צריך מצה פרוסה משום לחם עוני‪ ,‬שדרשו "מה דרכו של עני‬
‫בפרוסה"‪ .‬ולכן דעת הרא"ש שיקח שתי מצות שלימות ללחם משנה‪ ,‬ועוד מצה פרוסה בשביל לחם עוני‪ .‬אבל‬
‫דעת הרי"ף שהפרוסה עצמה עולה ללחם משנה‪.‬‬
‫הנצי"ב ביאר דעת הרי"ף‪ ,‬דגם פרוסה נקרא לחם‪ ,‬ומה שבשבת לוקחים שלימה זה רק משום דשלימה תמיד‬
‫עדיפה‪ .‬ונהגו בולוזין שאם אחד איחר לסעודה ולא נשארו שלימות היה מברך על שתי פרוסות‪.‬‬
‫אבל יש לבאר דעת הרי"ף באופן אחר‪ ,‬דאפילו תימא דללחם משנה צריך שלימות דוקא‪ ,‬ובלא זה לא נקרא‬
‫"לחם"‪ ,‬אבל בפסח הדין של לחם עוני מחיל שם לחם גם על הפרוסה‪.‬‬
‫שיטת הרמב"ם היא שאינו בוצע המצה עכשיו כ"א לפני מוציא מצה‪ .‬והוא לשיטתו‪ .‬כי הטור כתב שצריך‬
‫להחזיר הקערה לפני אמירת ההגדה משום שצריכים לקיים דין לחם עוני – לחם שעונים עליו דברים הרבה‪,‬‬
‫כדאיתא בגמרא (לו‪ .).‬וכן מבואר בתוס' (קיד‪ .).‬אבל הרמב"ם פסק דאינו מביא הקערה עד שאומר פסח מצה‬
‫ומרור‪ ,‬בשביל אמירת מצה זו כו' מרור זה כו'‪ .‬אבל עיקר ההגדה אין צריך לומר על המצה‪ .‬וכפי הנראה ס"ל‬
‫דלהלכה לא קיימא לן כהך דרשא דלחם שעונים עליו דברים הרבה‪ ,‬אלא כאידך דרשא דמה דרכו של עני‬
‫בפרוסה‪ .‬ולכן אין סיבה לבצוע המצה עכשיו‪.‬‬
‫יאמירת ההגדה על פסח מצה ומרור‬
‫הטור כתב שצריך להחזיר הקערה בתחילת אמירת ההגדה לקיים דין "לחם עוני"‪ ,‬לחם שעונים עליו דברים‬
‫הרבה‪ .‬ובחידושי רבינו דוד (מתלמידי הרמב"ן) (פסחים קיד‪ ).‬כתב טעם אחר וז"ל "אבל בהבאה שניה הוא מביא‬
‫מה שאינו צריך עדיין‪ ,‬שהרי כשמוזג כוס שני מביאין לפניו מצה וחזרת וחרוסת וגופו של פסח בשעתו‪ ,‬כדי‬
‫שיספר ביציאת מצרים בשעה שמצה ומרור מונחין לפניו עכ"ל‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬שצריך שתהיה המצה והמרור על‬
‫השולחן בשעת אמירת ההגדה משום הדרשה של " בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש פסח מצה ומרור‬
‫מונחים לפניך"‪ .‬וכן מבואר בבהגר"א (תפ"ג ח') ובשו"ע הגרש"ז‪ .‬ומבואר מדבריהם שהדרשה הזאת אינה רק‬
‫גילוי מילתא על זמן המצוה בעלמא‪ ,‬אלא דין הוא שמצוות סיפור יציאת מצרים קשורה לפסח מצה ומרור‪,‬‬
‫והם צריכים להיות על השולחן בשעת אמירת ההגדה‪.‬‬
‫ויותר מזה מצאנו להרמב"ן בסוף ספר המצוות‪ ,‬כשסידר המצוות ששכח הרמב"ם לדעתו‪ .‬שכתב שם הרמב"ן‬
‫שהרמב"ם השמיט מצוות ברכת התורה‪ ,‬ואף שהיה אפש"ל שהיא כלולה במצוות תלמוד תורה עצמה‪ ,‬זה אינו‪,‬‬
‫שהרי מקרא ביכורים נחשבת מצוה בפני עצמה אף שנאמר על ביכורים‪ ,‬וכן מצוות סיפור יציאת מצרים‬
‫נחשבת מצוה בפנ י עצמה אף שהיא בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניו‪ .‬אלה תורף דברי הרמב"ן עיי"ש‪.‬‬
‫ולכאורה דברי הרמב"ן תמוהים‪ ,‬כי מה ענין מצוות סיפור יציאת מצרים לכאן‪ ,‬והרי אינו דומה כלל לברכת‬
‫התורה ולמקרא ביכורים‪ ,‬כי מצוות תלמוד תורה היא שמחייבת בברכת התורה‪ ,‬ואם אינו לומד אינו חייב‬
‫ַארעָׁ א ְד ִמצְ ָׁריִם יא‪.‬‬
‫הָׁ א ל ְַחמָׁ א עַ נְ יָׁא ִדי אֲ כָׁלּו ַאבְ הָׁ ָׁתנָׁא בְ ְ‬
‫לברך‪ ,‬וכן בביכורים אם לא הביא ביכורים פשיטא שאינו חייב במקרא ביכורים‪ ,‬ומה זה ענין למצוות סיפור‬
‫יציאת מצרים שהיא מצוה בפני עצמה‪.‬‬
‫ועל כרחך צריך לומר שדעת הרמב"ן שבאמת הפסח והמצה והמרור הם שמחייבים במצוות סיפור יציאת‬
‫מצרים‪ .‬ואילו לא היה לו לא פסח ולא מצה ולא מרור‪ ,‬לא היה חייב במצוות סיפור יציאת מצרים מדאורייתא‪.‬‬
‫וכמו מי שלא הביא ביכורים‪ ,‬שאינו חייב במקרא ביכורים‪ ,‬ומי שלא למד תורה‪ ,‬שאינו חייב בברכת התורה‪.‬‬
‫והרמב"ן בזה לשיטתו‪ ,‬שבמקום אחר כתב (מלחמות‪ ,‬פ"ק דברכות) שמה שאמר רבן גמליאל שאם לא אמר‬
‫פסח מצה ומרור לא יצא יד"ח הוא לאו דוקא‪ ,‬כי גם אם לא אמר הג' דברים אין צריך לחזור ולאכול עיי"ש‪.‬‬
‫ומבואר מדבריו דאילו אם היה כונת ר"ג להחמיר שלא יצא ידי חובתו כלל‪ ,‬אזי היה צריך לחזור ולאכול‪ .‬ודייקו‬
‫מזה האחרונים שסובר הרמב" ן שאמירת פסח מצה ומרור היא מדיני המצוה של אכילת פסח מצה ומרור‪,‬‬
‫והחובה שדיבר בה רבן גמליאל כשאמר שלא יצא "ידי חובתו" היא חובת פסח מצה ומרור‪ ,‬ודלא כהרמב"ם‬
‫שמבואר מדבריו שכונת רבן גמליאל לחובת מצוות סיפור יציאת מצרים‪ .‬אכן למבואר לדעת הרמב"ן הכל אחד‪,‬‬
‫שהרי נתבאר ששיטתו שמצוות סיפור יציאת מצרים עצמה היא מחובת פסח מצה ומרור‪.‬‬
‫ועיין עוד לקמן בהא דר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים כו'‪.‬‬
‫יאלחם עוני ולחם גאולה‬
‫הנה דעת הרמב"ם דכשאוכל המצה מטבלה בחרוסת‪ .‬ותמה הטור‪ ,‬שכיון שמצה מורה על גאולה וחרוסת היא‬
‫זכר לטיט הרי זה שני הפכים‪.‬‬
‫והנה בגמרא (קטז‪ ).‬אמרו ב' טעמים בחרוסת‪ ,‬ר' לוי אמר זכר לתפוח‪ ,‬ור' יוחנן אמר זכר לטיט‪ .‬וקשה לדעת ר'‬
‫לוי איך מטביל המרור בחרוסת‪ ,‬הרי המרור מורה על השעבוד ואילו החרוסת מורה על מה שהיו יולדות בלא‬
‫עצב שזה לכאורה שייך לגאולה‪.‬‬
‫ועוד קשה דאיתא בגמרא (שם) שאביי אמר שצריך לקהויי זכר לתפוח ולסמוכיה זכר לטיט‪ .‬והרי התפוח והטיט‬
‫הם גם כן שני הפכים בנושא אחד‪.‬‬
‫וגם הרמב" ם שפסק שהחרוסת היא זכר לטיט מכל מקום כתב שעושים אותה עם גרוגרות וכו' שזהו לכאורה‬
‫כאביי שצריך לקהויי זכר לתפוח וקשה כנ"ל‪.‬‬
‫ונראה שגם ר' לוי מודה שהחרוסת היא זכר לטיט‪ ,‬דהיינו קושי השעבוד וכמה שאמרו חז"ל במדרש שאין לך‬
‫עבודה קשה מעבודת לבנים‪ ,‬רק שמוסיף ר' לוי שיש בה גם זכר לתפוח שהיו יולדות בלא עצב‪ ,‬וזה שייך לקושי‬
‫השעבוד שהרי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ‪ ,‬וקושי השעבוד עצמו הביא לריבוי התולדה‪.‬‬
‫ולכן שפיר אמר אביי שצריך לקהויי ולסמוכיה שמורה על קשר שני הדברים שקושי השעבוד עצמו הביא‬
‫לריבוי תולדותם ומורה שתכלית השעבוד היה להחיות עם רב‪ ,‬לחיותנו כהיום הזה‪.‬‬
‫וזהו באמת עיקר ענין טיבול המרור בחרוסת‪ ,‬שמצד אחד הוא זכר לטיט ומורה על עוצם מרירות השעבוד‪,‬‬
‫ומצד שני החרוסת בעצם יש לו טעם מתוק‪ .‬והם הם הדברים‪.‬‬
‫והנה ענין זה מצינו במצה גם כן‪ ,‬שבתחילת ההגדה אומרים הא לחמא עניא‪ ,‬וביאר האבודרהם ושאר מפרשי‬
‫ההגדה שהמצרים היו מאכילים אותם מצה במצרים‪ .‬אבל בודאי אין זה עיקר טעם מצוות אכילת מצה שהרי‬
‫שנינו מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם כו'‪ .‬אלא שבאמירת הא לחמא עניא אנו מורים שאותו‬
‫הלחם שבשעת השעבוד היה לחם עוני‪ ,‬הוא עצמו נעשה לחם גאולים‪ .‬והמצה שבתחילת הסדר היה לחמא‬
‫עניא‪ ,‬לבסוף נעשה לחם גאולים‪ ,‬שאוכלים אותו על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה‬
‫יא‬
‫כָׁל ִדכְ פִ ין יֵיתֵ י וְ ֵייכל‪ ,‬כָׁל ִדצְ ִריְך יֵיתֵ י וְ י ְִפסַ ח יב‪.‬‬
‫ַארעָׁ א ְדיִ ְש ָׁראֵ ל‪.‬‬
‫הָׁ ַׁש ָּׁתא הָׁ כָׁא‪ ,‬לְ ָׁׁשנָׁה הַ בָׁ ָאה בְ ְ‬
‫חורין‪.‬‬
‫הָׁ ַׁש ָּׁתא עַ בְ דֵ י‪ ,‬לְ ָׁׁשנָׁה הַ בָׁ ָאה ְבנֵי ִ‬
‫מסיר את הקערה מעל השולחן‪ .‬מוזגים כוס שני יג‪.‬‬
‫וגאלם‪.‬‬
‫ושפיר אם כן מטבילים המצה בחרוסת‪ ,‬ומצא מין את מינו‪.‬‬
‫יבכל דכפין ייתי וייכל‬
‫מה שפותחים את ההגדה כך‪ ,‬נראה לפרש על פי דברי מלאך ה' לגדעון (שופטים ו') כשישראל היו לחוצים על‬
‫ידי מדין‪ ,‬וגדעון התאונן למלאך "ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת"‪ ,‬ופרש"י פסח היה‪ ,‬אמר לו אמש הקרני‬
‫אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר בצאת ישראל‪ .‬והמלאך ענה "לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין"‪,‬‬
‫ופרש"י בכח הזכות שלמדת סניגוריא על בני‪ .‬כי הגאולה בכל דור מתחיל כמו שהתחיל גאולת מצרים‪ ,‬על ידי‬
‫"ויצא משה אל אחיו"‪ ,‬שנתן עיניו ולבו להיות מיצר עמהם‪ .‬ולכן מתחילים את ההגדה עם הזמנה לכל הרעב‬
‫והנצרך‪ ,‬להיות מיצר ונושא עול עם צרת ישראל‪.‬‬
‫יגאם ההגדה נאמרת על הכוס או על המצה‬
‫במשנה (קטז‪ ).‬מזגו לו כוס שני כו'‪ .‬הטור כתב שמוזגים הכוס בתחילת ההגדה כדי שישאלו התינוקות‪ .‬ומבואר‬
‫שאלמא שאנו רוצים לעורר את התינוקות לא היה ראוי למזוג הכוס עד לבסוף‪ ,‬לפני ברכת אשר גאלנו‪ ,‬או‬
‫אולי לפני הלל שבסוף מגיד‪ .‬כי אמירת ההגדה אינה קשורה לכוס‪ .‬אבל הרמב"ם (פ"ז חו"מ ה"י) כתב שכוס שני‬
‫אומר עליו את ההגדה‪ .‬ומבואר שנחלקו הרמב"ם והטור אם ההגדה נאמרת על הכוס‪.‬‬
‫עוד מצינו שנחלקו לענין הבאת הקערה‪ ,‬שהטור כתב שמביאים אותה בתחילת ההגדה משום שצריכים לקיים‬
‫דין לחם עוני‪ ,‬שעונים עליו דברים הרבה‪ ,‬והרמב"ם כתב שאין מחזירים השולחן עד אמירת פסח מצה ומרור‪,‬‬
‫וכמו שביארנו לעיל‪ .‬ונראה שנחלקו לשיטתם‪ ,‬שהרי הבית יוסף (סי' תע"ג) הביא בשם האגור שבשעה‬
‫שמגביהים הכוס לומר לפיכך כו' מכסים המצה כדי שלא יראה בשתו‪ .‬וצריך להבין למה אינו יכול לאמרו על‬
‫שניהם‪ ,‬ואם כן איזו בושה יש כאן למצה‪ .‬ועל כרחך אתה צריך לומר שזה דבר שאי אפשר‪ ,‬כי כל שאומר על‬
‫הכוס‪ ,‬אינו אומר על המצה‪ ,‬וכן להיפך‪ .‬ומעתה להטור שאומר ההגדה על המצה משום לחם עוני‪ ,‬אם כן אינו‬
‫אומרו על הכוס‪ .‬ולהרמב"ם שאומרו על הכוס‪ ,‬אינו אומרו על המצה‪ ,‬וק"ל‪.‬‬
‫והנה דעת בעל המאור שאין איסור לשתות יין בין כוס ראשון לכוס שני‪ ,‬ואפילו באמצע אמירת ההגדה יכול‬
‫לשתות‪ .‬והרמב"ן חולק וז"ל שהוא (בעל המאור) אומר שאם רצה לשתות בתוך ההגדה הרשות בידו כדתנן בין‬
‫הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה‪ ,‬ח"ו שלא התירו אלא בין כוס וכוס‪ ,‬אבל משמזגו לו כוס שני והתחיל‬
‫במצותו לשאול עליו ולדרוש אינו רשאי להפסיק בשתיה עכ"ל‪ .‬ומבואר לכאורה שגם הרמב"ן סובר כהרמב"ם‪,‬‬
‫שאמירת ההגדה היא מצוות כוס שני‪ ,‬וזהו שכתב "שהתחיל במצותו (של כוס שני) לשאול עליו ולדרוש"‪.‬‬
‫ומכל מקום דברי הרמב"ן צריכים ביאור‪ ,‬נהי דסבירא ליה שאומר ההגדה על כוס שני‪ ,‬אבל למה מתחייב משום‬
‫כך שאסור לשתות כוס אחר בשעת אמירת ההגדה‪ .‬והרי מותר להפסיק בשיחה‪ ,‬ולמה לא יהיה מותר להפסיק‬
‫גם כן בשתיה‪( .‬ועי' בהגר"א סי' תע"ג לענין הבדלה למי ששכח להבדיל בקידוש‪ ,‬שפסק השו"ע שמבדיל על כוס‬
‫שני‪ ,‬ולא באמצע ההגדה‪ ,‬וביאר הגר"א על פי דברי הרמב"ן הנ"ל שאין לשתות כוס אחר בתוך ההגדה‪ .‬הרי‬
‫מבואר דמשום עצם אמירת ההבדלה לא היה חושש‪ ,‬כימותר להפסיק באמצע ההגדה בשיחה‪ ,‬רק לא בשתיה‪).‬‬
‫ונראה הביאור בזה‪ ,‬דהנה השבלי הלקט כתב שיגביה הכוס מתחילת אמירת ההגדה עד סופה‪ .‬ומבואר שהוא‬
‫סובר שצריך לומר ההגדה על הכוס ממש‪ ,‬דהיינו בהגבהת הכוס‪ ,‬וכמי שאומר ברכה על הכוס‪ .‬וגם הרמב"ם‬
‫שכתב שאומר ההגדה על הכוס לכאורה משמע כן‪ .‬אבל מלשון הרמב"ן לא נראה כן‪ .‬ונראה שדעתו מתפרשת‬
‫הבן שואל (ואם אין לו בן‪ ,‬אשתו שואלתויד)‪:‬‬
‫באופן אחר‪ ,‬שמה שאמירת ההגדה היא מצוות כוס שני אין הביאור שההגדה נאמרת על הכוס שבידו‪ ,‬כי לא‬
‫מצינו כן אלא בכוס של ברכה שצריך לאחוז הכוס בידו‪( .‬כי הברכה חלה בעיקר על מה שאוחז בידו‪ .‬כמבואר‬
‫בירושלמי שהביאו התוס' (ברכות לט‪ ).‬דמי שלקח תורמוס ובירך עליו ונפל מידו‪ ,‬צריך לחזור ולברך‪ .‬כי עיקר‬
‫הברכה חלה על מה שבידו‪ ).‬אבל אמירת ההגדה אינה על הכוס ממש‪ ,‬אלא על הקביעות של הכוס‪ .‬וכמו‬
‫שמצינו לדעת הטור שצריך לומר ההגדה על המצה‪ ,‬משום לחם עוני – שעונים עליו דברים הרבה‪ ,‬ולא מצינו‬
‫שצריך לאחוז המצה בידו‪ ,‬ובודאי די במה שהביא הקערה וקבע עצמו לאכול המצה‪ ,‬ומתוך קביעות זו אמר את‬
‫ההגדה‪ .‬כך על דרך זה הוא לדעת הרמב"ן לענין הכוס‪ ,‬שההגדה צריכה להיאמר מתוך מה שקבע עצמו על כוס‬
‫שני‪( .‬ודע שגם ביין שייך קביעות‪ ,‬כמבואר בסוגיא דיין בעי הסיבה‪ ,‬ברכות מג‪).‬‬
‫ועל פי זה יובנו דברי הרמב"ן‪ ,‬כי אמירת ההגדה על כוס שני מתקיימת במה שמוזג הכוס וקובע עצמו עליו‪.‬‬
‫וההגדה נאמרת על הקביעות של כוס שני‪ .‬ולכן אילו שתה כוס אחר באמצע‪ ,‬נמצא שחילק הקביעות לשתים‪,‬‬
‫ואמר את ההגדה על קביעות של שני כוסות‪ ,‬ואין זה כתיקון חכמים‪.‬‬
‫ולפי זה נראה דעל כל פנים לדעת הרמב"ן אינו נכון הסברא שכתבנו לעי' שאי אפשר לומר את ההגדה גם על‬
‫היין וגם על המצה‪ .‬כי לענין הקביעות אין שום סתירה בין קביעות על המצה לקביעות על הלחם‪ ,‬ובודאי יכול‬
‫לקבוע על שניהם‪ .‬וכל הענין דלא יראה הפת בשתו לא נאמר כ" א בכוס של ברכה שמגביה הכוס והברכה חלה‬
‫עליו‪ ,‬ונמצא מברך על הכוס ואינו מברך על הלחם‪ .‬וכן דעת האגור לענין שירה על היין‪ ,‬שמגביה היין ואומר‬
‫שירה עליו‪ ,‬והרי אינו אומר שירה על המצה‪ .‬אבל לענין הקביעות יתכן שפיר דההגדה נאמרת על הקביעות‬
‫דכוס שני‪ ,‬כמש"כ הרמב"ן‪ ,‬וגם על המצה משום לחם עוני‪ ,‬כדברי הרמב"ן‪ .‬ועיין עוד לק' בענין הגבהת הכוס‬
‫בשעת אמירת לפיכך‪.‬‬
‫ידחיוב נשים במצוות עשה שהזמן גרמא‪ ,‬ובארבע כוסות‬
‫בגמרא (קיח‪ ).‬אמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בארבע כוסות דאף הן היו באותו הנס‪ .‬ופרש"י דהנס נעשה‬
‫על ידן דבשכר נשים צדקניות נגאלו‪ ,‬וכן גבי מקרא מגילה אמרינן כן כיון שהנס היה ע"י אסתר‪ ,‬וכן לענין נר‬
‫חנוכה ע"י אשה נעשה הנס‪ .‬וכעין זה כתב רש"י שבת (כג‪( .).‬אבל עיין מגילה (ד‪ ).‬שם כתב רש"י באופן אחר‪).‬‬
‫אבל תוס' פירשו באופן אחר‪ ,‬שהיו באותו הנס שהרי גם הם נגאלו‪.‬‬
‫והנה עיין בגמרא ברכות (כ‪ ):‬שמקשה בתפילה פשיטא (שנשים חייבות)? ומתרץ כיון דכתיב ערב ובקר כו'‬
‫כמצוות עשה שהזמן גרמא דמי‪ .‬ורש"י שולל גירסא זו‪ ,‬משום שתפילה דרבנן‪ ,‬ולא שייך בה גדר מצוות עשה‬
‫שהזמן גרמא‪ .‬ומבואר דס"ל לרש" י דבמצוה דרבנן לא נאמר הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא‪.‬‬
‫אבל תוס' שם חולקים על רש"י וסבירא להו דגם במצוה דרבנן אנו פוטרים נשים ממ"ע שהז"ג‪.‬‬
‫וכשיטת רש"י כתב גם ר"ת בספר הישר (תשובות סי' ע' אות ד') לענין חיוב ג' סעודות בשבת (אלא שהוסיף גם‬
‫טעם אחר דאף הן היו בנס דהמן) וכן הוא בארחות חיים להרא"ה (דין ג' סעודות אות ב')‪.‬‬
‫ולשיטת רש"י ור"ת דבמצוה דרבנן אין לפטור נשים ממ"ע שהז"ג יקשה‪ ,‬למה לו לר’ יהושע בן לוי טעמא דאף‬
‫הן היו באותו הנס‪ ,‬והרי בלאו הכי אין לפטור נשים ממצוה דרבנן שהזמן גרמא‪.‬‬
‫ולכאורה י"ל דכונת ר’ יהושע בן לוי דאמנם נשיים חייבות במצוות דרבנן שהז"ג‪ ,‬אבל מצוה שנתקנה על נס‬
‫שלא היו הן בכלל הנס אין לחייבן‪ ,‬ולזה הוצרך ר’ יהושע בן לוי לאשמעינן דגם נשים היו בכלל הנס וממילא‬
‫דחייבות‪( .‬וכ"כ החיד"א במחזיק ברכה סי' רצ"א אות ח'‪ ).‬אלא דזה ניחא דוקא לשיטת התוס' שפירשו דאף הן‬
‫היו באותו הנס היינו שהיו בכלל הנס כמו האנשים‪ ,‬אבל לרש"י שפירש דנעשה הנס בייחוד על ידן עדיין יקשה‬
‫למה לו לר’ יהושע בן לוי טעם זה‪ ,‬והרי מהיכי תיתי לפוטרן כיון דבדרבנן לא פטרינן נשים ממ"ע שהז"ג‪.‬‬
‫והנה החינוך כתב דנשים חייבות במצוות סיפור יציאת מצרים‪ .‬והמנחת חינוך תמה ע"ז שהרי זה מ"ע שהז"ג‪.‬‬
‫ואין לומר דחייבות משום שאף הן היו באותו הנס‪ ,‬זה אינו דכבר הקשו התוס' פסחים (קח‪ ):‬דלמה אין נשים‬
‫יג‬
‫מַ ה נִ ְש ַּתנָׁה הַ ּלַיְ לָׁה הַ זֶה ִמכָׁל הַ ּלֵילות?‬
‫טו‬
‫חייבות במצוות סוכה תיפוק ליה דאף הן היו כו' והוכיחו התוס' מזה ד במצוה דאורייתא לא אמרינן אף הן היו‬
‫באותו הנס‪.‬‬
‫(לכאורה היה אפש"ל דהתוס' לשיטתם דס"ל דאף הן כו' פי' שהיו בכלל הנס כמו האנשים‪ ,‬אבל לרש"י דפי'‬
‫שנעשה הנס ביחוד על ידן‪ ,‬והרי בסוכה לא אשכחן שהיה הנס ביחוד ע"י נשים‪ ,‬ואם כן שוב אפש"ל דאפילו‬
‫במצוות דאורייתא אמרינן דאף הן היו באותו הנס‪ ,‬ויהיה ניחא אם כן שיטת החינוך דמחייב נשים בסיפור‬
‫יציאת מצרים‪ .‬אבל אין זה מספיק דעדיין יקשה למה לי בגמרא שם (צא‪ ):‬ללמוד חיוב נשים במצה ממה דמי‬
‫שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה‪ ,‬תיפוק ליה דאף הן היו באותו הנס דבשכר נשים צדקניות כו'‪.‬‬
‫וע"כ דגם לרש"י צ"ל דבמצוות דאורייתא לא אמרינן אף הן כו' ואם כן חזרה הקושיא על החינוך למקומה‪).‬‬
‫אבל יש ליישב שיטת החינוך‪ ,‬שהוא סובר שאמנם כן רק במצוות דרבנן אמרינן אף הן היו באותו הנס‪ ,‬אבל‬
‫היינו משום דרק במצוות דרבנן נוכל להחליט שהמצוה נתקנה דוקא על הנס‪ ,‬אבל במצוות דאורייתא מי יכול‬
‫לדעת כל רז סודיך‪ ,‬ואין אנו יכולים לעמוד על טעם המצוות‪ ,‬ולכן במצוה דאורייתא לא שייך כלל לחייב נשים‬
‫משום שאף הן היו באותו הנס‪ .‬אבל כל זה בשאר מצוות דאורייתא‪ ,‬אבל מצוות סיפור יציאת מצרים שעצם‬
‫תוכן המצוה מוסד על הנס בזה גם בדאורייתא אמרינן דאף הן היו באותו הנס‪.‬‬
‫ומעתה נראה ליישב מה שהקשינו על שיטת רש"י ור"ת‪ ,‬כיון דסבירא להו דבדרבנן לא פטרינן נשים ממ"ע‬
‫שהז"ג אם כן למה ליה לר’ יהושע בן לוי טעמא דאף הן היו באותו הנס‪ .‬ולמבואר י"ל דמה דבדרבנן לא פטרינן‬
‫נשים ממ"ע שהז"ג היינו במצוות חדשות כתפילה שאינן מוסמכות על שום מצוה דאורייתא‪ .‬אבל קריאת‬
‫המגילה הרי אמרו בגמרא (מגילה יד‪ ).‬שלמדו אותה ק"ו מה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא‬
‫כל שכן‪ ,‬וכתב הריטב"א שם דהוא הדין נר חנוכה נלמד מק"ו זה‪ ,‬אם כן מצוות אלו נתקנו דוגמת מצוות סיפור‬
‫יציאת מצרים‪ .‬וכן מצוות ארבע כוסות בודאי נסמכה על מצוות סיפור יציאת מצרים‪ .‬אשר לכן אילו היו נשים‬
‫פטורות ממצוות סיפור יציאת מצרים היה הדין נותן לפטרן גם ממצוות אלו שנתקנו דוגמתה‪ .‬אלא דכיון שאף‬
‫הן היו באותו הנס‪ ,‬ממילא יש לחייבן‪ ,‬וגם בסיפור יציאת מצרים חייבות מה"ט‪ ,‬וק"ל‪.‬‬
‫ולגוף שיטת החינוך י"ל עוד על פי מה שיתבאר לקמן (על דברי רבן גמליאל שכל שלא אמר שלשה דברים אלו‬
‫בפסח לא יצא ידי חובתו כו') ששיטת הרמב"ן שהפסח מצה ומרור הם שמחייבים בסיפור יציאת מצרים‪ .‬וכיון‬
‫שנשים חייבות באלה ה"ה שחייבות בסיפור יציאת מצרים‪.‬‬
‫טווכאן הבן שואל‬
‫במשנה (פסחים קטז‪ ).‬מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו‪ ,‬ואם אין דעת בבן אביו מלמדו‪ ,‬מה נשתנה כו'‪.‬‬
‫בפשוטו הכונה דהבן שואל הד' קושיות‪ ,‬ואם אין דעת בבן לשאול הד' קושיות אביו מלמדו לשאול אותן‪ ,‬והן‬
‫המפורטות בהמשך המשנה שבכל הלילות אנו אוכלים כו'‪ .‬וכן נראה דעת התוס' (קיד‪ .‬ד"ה הביאו לפניו מצה‪,‬‬
‫קטו‪ :‬ד"ה שיכיר התינוק וישאל)‪.‬‬
‫אבל הרשב"ם פי' ש"כאן הבן שואל" על מזיגת הכוס‪ ,‬ומשמע שאין צריך לשאול כי אם שאלה אחת‪ ,‬ולפי זה‬
‫ניחא בפשיטות הגמרא (קטו‪ ):‬דאביי בקטנותו שאל על עקירת השולחן ואמר לו רבה פטרת אותנו מלומר מה‬
‫נשנתה‪ ,‬והתוס' נדחקו שאביי שאל גם שאר השאלות המנויות במשנה‪ ,‬אבל לרשב"ם ניחא בפשיטות כי כל‬
‫ששואל הבן על דבר אחד משינויי הלילה כבר יצא ידי שאלה ולא גרע שאלה על עקירת השולחן משאלה על‬
‫מזיגת הכוס‪ ,‬ועל ידי זה נפטר האב מלומר מה נשתנה‪.‬‬
‫הרמב"ם כתב (פ"ח חו"מ ה"ב) וכאן הבן שואל‪ ,‬ואומר הקורא מה נשתנה כו'‪ .‬ולא פירש הרמב"ם מה היא‬
‫שאלת הבן‪ .‬וגם לא מוזכר ברמב"ם כלל שאביו מלמדו לשאול‪ .‬וברור שמה שכתב "וכאן הבן שואל" אין הכונה‬
‫ששואל הד' קושיות‪ ,‬אלא שאלה כל דהו‪ ,‬ודברי הרמב"ם נסמכים על מה שכתב בפרק הקודם (פ"ז ה"ג) "וצריך‬
‫לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים ושאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"‪ .‬ועיין עוד שם‬
‫"כיצד משנה‪ ,‬מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן כו' וחוטפין מצה זה מזה‪ ."...‬נמצא שמה שאמרה‬
‫המשנה "וכאן הבן שואל"‪ ,‬היינו שאלה אחת‪ ,‬מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות‪.‬‬
‫ונראה כי להרמב"ם מה שאמרה המשנה "ואם אין דעת בבן אביו מלמדו"‪ ,‬אינו מוסב על שאלת מה נשתנה‬
‫כלל‪ ,‬כי אם על התשובה ד"עבדים היינו"‪ .‬וכן משמע ברמב"ם שלא הזכיר כלל שהאב מורה לבן איך לשאול‪ ,‬רק‬
‫כתב (פ"ז ה"ב) " מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבך‪ .‬לפי דעתו של בן אביו מלמדו‪"...‬‬
‫עיי"ש‪ .‬ולפי זה המשנה מתחלקת לג' בבות‪ :‬א'‪ ,‬דכאן הבן שואל‪ ,‬דהיינו ששואל שאלה אחת‪ ,‬או על מזיגת‬
‫הכוס או על עקירת השולחן או על טיבול ראשון‪ ,‬או שאלה אחרת‪ ,‬שבזה עומד על כך שיש שינוי בלילה הזה‪,‬‬
‫וזהו עיקר שאלת הבן‪" :‬מה נשנתה הלילה הזה"‪ .‬ב'‪ ,‬אפילו אם אין דעת בבן לשאול אביו מלמדו שעבדים היינו‪.‬‬
‫ג'‪ ,‬דהקורא אומר מה נשתנה‪ ...‬שבכל הלילות‪...‬‬
‫וזה קרוב לשיטת הרשב"ם‪ ,‬אלא שמדברי הרמב"ם מבואר שאף שהבן שואל שאלה אחת‪ ,‬עדיין לא נפטר האב‬
‫מלשאול הד' קושיות‪ ,‬וכמפורש בדבריו דכאן הבן שואל ואומר הקורא כו'‪ .‬אבל ברשב"ם (ד"ה פתח ואמר)‬
‫מבואר דאחר שאלת הבן פותח האב ואומר עבדים היינו‪.‬‬
‫ובאמת החתם סופר (שו"ע תע"ז ס"ז) תמה על הרמב"ם מדברי הגמרא שהזכרנו לעיל שאביי שאל על עקירת‬
‫השולחן ורבה אמר לו שעל ידי זה נפטרו מלומר מה נשתנה‪ .‬ושמא הרמב"ם היתה לו גירסא אחרת שבו אמר‬
‫רבה שאביי – הקטן – נפטר ע"י שאלה זו מלשאול שאלה אחרת‪ .‬וכשיטת הרמב"ם שהבן אינו צריך לשאול‬
‫אלא שאלה אחת על שינוי הלילה‪.‬‬
‫עוד צריך להבין בדעת הרמב"ם‪ ,‬כיון שהבן שואל‪ ,‬למה יחזור האב לשאול‪ ,‬והרי עיקר טעם השאלה בפשוטו‬
‫הוא ממה שכתוב "והיה כי ישאלך בנך‪ ."...‬ורק אם אין לו בן או שאין בנו חכם לשאול‪ ,‬מבואר בברייתא (קטז‪).‬‬
‫שאשתו שואלתו או שואל את עצמו‪ .‬וכ"כ הרמב"ם בעצמו (פ"ז שם)‪ .‬ואם כן כאן שהבן כבר שאל מה נשתנה‪,‬‬
‫למה חוזר האב לשאול‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דהנה לשיטת הרשב"ם והרמב"ם יש כאן ב' עניני שאלה‪ :‬האחד‪ ,‬שאלת הבן מה נשתנה הלילה הזה מכל‬
‫הלילות‪ ,‬היינו שאלה אחת כללית על שינוי הלילה‪ .‬והשני‪ ,‬שאלת האב ששואל ד' קושיות שבהן מפורטות‬
‫מצוות הלילה‪.‬‬
‫והרי שתי שאלות אלו מקבילות לשתי שאלות שמצינו בתורה‪ :‬שאלת הבן התם ששואל "מה זאת"‪ ,‬והיינו‬
‫שאלה אחת על שינוי הלילה‪ ,‬ושאלת הבן החכם ששואל "מה העדות והחוקים‪ ,"...‬והיינו ששואל בפרטיות על‬
‫כל מצוות הלילה‪ .‬ויש לחקור במה שמבואר בברייתא דאם אין בנו יכול לשאול צריך לשאול את עצמו‪ ,‬מה‬
‫הדין אם יש לו בן תם שיכול לשאול שאלת הבן התם‪ ,‬האם נפטר האב על ידי זה מלשאול את עצמו‪ ,‬או שמא‬
‫עדיין חייב האב לשאול את עצמו את שאלות הבן החכם‪.‬‬
‫ונראה שבזה נחלקו הרשב"ם והרמב"ם‪ .‬דשניהם אמנם מפרשים שמה שאמרה המשנה "וכאן הבן שואל" היינו‬
‫שאלת הבן התם‪ ,‬ששואל שאלה אחת‪ :‬מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות‪ .‬ומתעורר הבן לזה ע"י אחד‬
‫משינויי הלילה‪ ,‬כגון מזיגת הכוס או עקירת השולחן‪ .‬אלא שהרשב"ם סובר שכל שיש לו בן תם שיכול לשאול‬
‫"מה זאת"‪ ,‬אין צריך לשאול את עצמו‪ ,‬ופותח ואומר עבדים היינו‪ .‬אבל הרמב"ם סובר שאף שהבן שואל את‬
‫שאלת התם‪ ,‬אבל האב עדיין חייב לשאול את עצמו שאלת הבן החכם‪ ,‬ולכן הקורא עדיין צריך לומר הד'‬
‫קושיות‪( .‬ואם יש לו בן חכם כ"כ ששואל הד' קושיות מדעתו פשוט דאין צריך לחזור עליהם‪).‬‬
‫אבל שיטת התוס' דלעולם מלמדים את הבן לשאול את כל הד' קושיות‪ .‬וכפי הנראה סוברים התוס' שתקנו‬
‫חכמים שכל הבנים ישאלו בנוסח הבן החכם‪.‬‬
‫מכל הלילות‬
‫טו‬
‫ֶׁשבְ כָׁל הַ ּלֵילות ָאנּו אוכְ לִ ין ָׁחמֵ ץ ּומַ ּצָׁ ה‪ ,‬הַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה ‪ -‬כלו מַ ּצָׁ ה‪.‬‬
‫ֶׁשבְ כָׁל הַ ּלֵילות ָאנּו אוכְ לִ ין ְׁשָאר יְ ָׁרקות ‪ -‬הַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה (כולו) מָׁ רור‪.‬‬
‫ֶׁשבְ כָׁל הַ ּלֵילות אֵ ין אֶ נּו מַ ְט ִבילִ ין אֲ ִפילּו פַ עַ ם אֶ חָׁ ת ‪ -‬הַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה ְׁש ֵּתי ְפעָׁ ִמים‪.‬‬
‫יוׁש ִבין ּובֵ ין ְמסֻ ִבין ‪ -‬הַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה ֻכלָׁנו ְמסֻ ִבין‪.‬‬
‫ֶׁשבְ כָׁל הַ ּלֵילות ָאנּו אוכְ לִ ין בֵ ין ְ‬
‫טז‬
‫מחזיר את הקערה אל השולחן‪.‬‬
‫המצות תהינה מגולות בשעת אמירת ההגדה‪.‬‬
‫הרמב"ם (פ"ז חו"מ) כתב דמ"ע לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר (שמות‬
‫י"ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת‪ .‬והפירוש הפשוט‬
‫בדבריו‪ ,‬דבא להביא ראיה דזכור לפעמים אינו זכירה בלב גרידא אלא דיבור והכרזה‪ ,‬כמו שמצינו אצל זכור את‬
‫יום השבת לקדשו‪ ,‬שאינה זכירה בלב אלא מצוות קידוש‪ .‬ועוד נראה‪ ,‬כי באמת צ"ע למה הרמב"ם נקט מקרא‬
‫זה דזכור את היום אשר יצאתם ממצרים למקור למצוות סיפור יציאת מצרים (ומקור הדברים במכילתא‬
‫דרשב"י)‪ ,‬ולא הקרא דוהגדת לבנך שמביא אחר כך בהמשך‪ .‬אבל נראה שבקרא זה מתחדש הדגשה מיוחדת‪,‬‬
‫שהמצוה דסיפור יציאת מצרים אינה רק לספר בנסים של יציאת מצרים‪ ,‬אלא צריך גם שיעמוד על יחודו של‬
‫לילה זה שבו יצאנו ממצרים‪ .‬ודומה למצוות זכור את יום השבת‪ ,‬שהיא מצוות קידוש‪ ,‬שאינה רק להזכיר ענין‬
‫בריאת שמים וארץ‪ ,‬אלא צריך גם להכריז על יחודו של יום השבת‪ .‬וזהו גם ההטעמה בשאלת הבן‪" :‬מה נשתנה‬
‫הלילה הזה מכל הלילות"‪ ,‬שלא די במה ששואל על המצוות המסוימות‪ ,‬אלא צריך שיעמוד על יחודו של‬
‫הלילה‪ .‬ודבר זה לא ידענו מקרא דוהגדת לבנך‪ ,‬אלא מקרא דזכור את היום אשר יצאתם ממצרים‪.‬‬
‫שוב ראיתי בשם הגר"ח (מובא במאסף אש תמיד) שאחד החילוקים בין מצוות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו‬
‫לבין מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום הוא שממצוות הסיפור לומר שהיציאה היתה בלילה הזה‪.‬‬
‫טזמרור או מרורים?‬
‫יש דיוק קצת ברמב"ם‪ ,‬דבנוסח ה"מה נשתנה" בזמן שבית המקדש קיים כתב (פ"ח חו"מ ה"ב) הלילה הזה‬
‫"מרורים"‪ ,‬ואילו בסוף הפרק כשכתב נוסח ההגדה בזמן הזה כתב‪ :‬הלילה הזה "מרור" – במקום "מרורים"‪.‬‬
‫[הצפנת פענח (קונטרס ההשלמה ע' י"ד ארבע כוסות על כל פנים) תירץ דבמצה יש שני קיומים דאורייתא‪,‬‬
‫האחד מדין הקרבן פסח‪ ,‬ועוד בזמן הבית היתה מצוה בפני עצמה דאפילו טמא ומי שהיה בדרך רחוקה היו‬
‫חייבים במרור מה"ת‪ ,‬כדמשמע במכילתא שהובא בגמרא (קכ‪ .).‬ולכן בזמן הבית היה נקרא "מרורים"‪ ,‬לשון‬
‫רבים‪ .‬אבל בזמן הבית החיוב מדרבנן הוא רק לאכול מרור בפנ"ע‪ ,‬ולכן נקרא "מרור"‪ .‬ובספר חבצלת השרון‬
‫(על עניני ליל הסדר עמ' ס"ב) תמה ע"ז דברמב"ם בספר המצוות (עשה נ"ו) מבואר דמרור הוא מדיני קרבן פסח‬
‫לבד ולכן אין אכילת מרור נמנית כמצה בפנ"ע‪ ,‬ואם אכל מרור בפנ"ע – אפילו בזמן הבית – מן התורה אינו‬
‫כלום‪ .‬וכן דעת הרמב"ן (שמות י"ב ח')‪ .‬והאחרונים ביארו דהוא מחלוקת ראשונים ותלוי בגירסאות במכילתא‬
‫הנ"ל‪].‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬דיש לעיין במה שתקנו מרור דרבנן בזמן הזה אם הוא גם כן מדיני הקרבן פסח אלא שעושים זכר‬
‫למקדש כאילו יש שם קרבן פסח‪ .‬או שמדרבנן תקנו מצוות מרור בפנ"ע‪ .‬ונראה ראיה קצת ממה שאין אומרים‬
‫זכר למקדש כשאוכלים מרור‪ ,‬ורק כשאוכלים כורך‪ ,‬דבאמת מעיקר החפצא דכורך דצ"ל עם הקרבן פסח‪ ,‬ורק‬
‫עושים זכר‪ ,‬אבל מרור הוא חיוב בפנ"ע מדרבנן (ולקמן אצל כורך נדבר עוד מזה)‪.‬‬
‫ואם כן יש לפרש לשונות הרמב"ם‪ ,‬דהנה "מרורים" הוא לישנא דקרא אבל בלשון המשנה נקרא "מרור"‪ .‬ולכן‬
‫בזמן הבית כששואל על מצוות מרור דאורייתא שואל בלשון הפסוק "מרורים"‪ .‬אבל בזמן הזה ששואל על‬
‫מצוות מרור דרבנן שאינו ענין לקרא ד"על מצות ומרורים" – שהרי הפסוק מדבר בענין הקרבן פסח‪ ,‬ומצוות‬
‫מרור בזמן הזה אינו ענין לקרבן פסח‪ ,‬אלא מצוה דרבנן בפני עצמה – שואל בלשון המשנה "מרור"‪.‬‬
‫ּובזְ רעַ נְ טּויָׁה‪ .‬וְ ִאּלּו לא‬
‫יוציאֵ נּו ה' אֱ להֵ ינּו ִמ ָׁשם ְביָׁד חֲ ז ָָׁׁקה ִ‬
‫עֲ בָׁ ִדים הָׁ יִ ינּו לְ פַ ְרעה ְב ִמ ְצ ָׁריִ ם‪,‬יז וַ ִ‬
‫ּובנֵי בָׁ נֵינּו ְמׁשֻ ְעבָׁ ִדים הָׁ יִ ינּו‬
‫בותינּו ִמ ִמ ְצ ָׁריִ ם‪ ,‬הֲ ֵרי ָאנּו ּובָׁ נֵינּו ְ‬
‫הוציא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא אֶ ת אֲ ֵ‬
‫ִ‬
‫ּתורה ִמ ְצוָׁ ה‬
‫יוד ִעים אֶ ת הַ ָׁ‬
‫לְ פַ ְרעה ְב ִמ ְצ ָׁריִ ם‪ .‬וַאֲ ִפיל ּו ֻכּלָׁנּו חֲ כ ִָׁמים ֻכּלָׁנּו נְ בונִ ים ֻכּלָׁנּו זְ ֵקנִ ים ֻכּלָׁנּו ְ‬
‫יציַאת ִמ ְצ ַריִ ם הֲ ֵרי זֶה ְמׁשֻ בָׁ ח‪.‬‬
‫יציַאת ִמ ְצ ָׁריִ ם‪ .‬וְ כָׁל הַ מַ ְרבֶ ה לְ סַ פֵ ר ִב ִ‬
‫עָׁ לֵינּו לְ סַ פֵ ר ִב ִ‬
‫מַ עֲ שֶ ה בְ ַרבִ י אֱ לִ יעֶ זֶר וְ ַרבִ י יְהוׁשֻ עַ וְ ַרבִ י אֶ לְ עָׁ זָׁר בֶ ן עֲ ז ְַריָׁה וְ ַרבִ י עֲ ִקיבָׁ א וְ ַר ִבי טַ ְרפון ֶׁשהָׁ יּו ְמסֻ ִבין‬
‫יח‬
‫יזאומרים ההגדה בנעימה‬
‫עבדים היינו כו'‪ .‬הריטב"א כתב שאומרים ההגדה "בנעימה"‪( .‬והוא סמך למנהג ישראל שפוצחים בשירה‬
‫כשפותחים "עבדים היינו"‪).‬‬
‫ונראה לבאר הדבר‪ ,‬דהנה במשנה מבואר שעיקר ההגדה הוא ג' דברים‪ :‬א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח‪ .‬ב)‬
‫דורש הפרשה דארמי אובד אבי‪ .‬ג) אמירת פסח מצה ומרור‪.‬‬
‫ויש להבין‪ ,‬למה דורשים הפרשה דארמי אובד אבי‪ ,‬שהיא פרשת מקרא ביכורים‪ ,‬ולמה לא נדרוש הפרשיות של‬
‫חומש שמות שבהם סיפור המאורעות של יציאת מצרים?‬
‫אבל הענין‪ ,‬דהנה המפרשים דנו במה נבדלת מצוות סיפור יציאת מצרים בליל פסח ממצוות זכירת יציאת‬
‫מצרים בכל יום ובכל לילה‪ .‬ונאמרו בזה כמה חילוקים פרטיים‪ ,‬אבל יסוד החילוק בדרך כלל הוא שבכל השנה‬
‫יש חיוב זכירה‪ ,‬משום שיציאת מצרים היא יסוד האמונה‪ .‬אבל בליל פסח שבו יציאנו ממצרים החיוב לספר‬
‫בדרך הלל והודיה‪ .‬וכן מבואר ברמב"ם בסה"מ שכתב דכל המרבה בסיפור "ובהלל" הרי זה משובח‪.‬‬
‫וזהו החילוק בין סיפור יציאת מצרים בחומש שמות‪ ,‬לבין סיפור יציאת מצרים בפרשת מקרא ביכורים‪,‬‬
‫דבפרשת מקרא ביכורים נאמר דרך הלל והודיה‪ .‬ולכן הטבע נוסח ההגדה על יסוד פרשת מקראת ביכורים‪.‬‬
‫וכיון שמצוות סיפור יציאת מצרים בליל פסח צריך להיות דרך הלל והודיה‪ ,‬לכן כתב הריטב"א שצריך לאמרו‬
‫"בנעימה"‪ .‬כי הלל צריך להיאמר בנעימה‪ ,‬כמבואר במסכת סופרים לענין הלל בביהכנ"ס בליל פסח‪ ,‬שצריך‬
‫לאמרו "בנעימה"‪.‬‬
‫ועי' בגמרא (מגילה יד‪ ).‬שכשתקנו מקרא מגילה דרשו "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה‪ ,‬ממיתה לחיים לא‬
‫כל שכן"‪ .‬ומשמע שיש חיוב דאורייתא לומר שירה על היציאה מעבדות לחירות‪ .‬ופרש"י שהכונה לשירת הים‪.‬‬
‫והטורי אבן הקשה שהרי לא היה זה מצוה לדורות‪ ,‬ואיך ייסדו על סמך זה מצוות מקרא מגילה לדורות‪ .‬ולכן‬
‫פירש הטורי אבן שהכונה להלל של ליל הפסח‪ .‬וגם על פירוש זה הקשו דלכאורה אינו דאורייתא‪( .‬וע"ע לקמן‬
‫אצל הלל‪ ,‬מה שביארנו בשיטת רש"י‪ ).‬ולמבואר יש לומר שמוסב על מצוות סיפור יציאת מצרים בכלל‪ .‬ומקביל‬
‫ממש לקריאת המגילה‪ ,‬שהיא גם כן מצוות סיפור המאורע בדרך הלל והודיה‪ ,‬עד כדי כך שאמר רבא שלכן אין‬
‫אומרים הלל בפורים‪ ,‬שקריאת המגילה היא ההלל‪( .‬וע"ע לקמן על הפזמון דאילו הוציאנו ממצרים‪).‬‬
‫יחאם סיפור יציאת מצרים נאמרת בהסיבה‬
‫השל"ה (מובא בחק יעקב סי' תע"ג) כתב דאין להסב בשעת סיפור יציאת מצרים כי צריך להיאמר באימה‪ ,‬והוי‬
‫כתלמיד לפני רבו שאינו מיסב‪ .‬והגר"ש קלוגר (בהגדה מעשה ידי יוצר) הקשה על זה מהמבואר כאן שהיו‬
‫מסובין בבני ברק ומספרין ביציאת מצרים‪.‬‬
‫ובתוספתא (פ"י ה"ח) איתא מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עוסקים‬
‫בהלכות הפסח כו'‪ .‬והרי בגמ' מגילה (כא‪ ).‬איתא דמימות משה עד רבן גמליאל לא היו לומדין תורה אלא‬
‫מעומד‪ ,‬ומשמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והתחילו לומדים מיושב‪ .‬ואם כן איך היה ר"ג עוסק בהלכות‬
‫הפסח בהסיבה‪.‬‬
‫יז‬
‫ָאמרּו לָׁהֶ ם‬
‫יציַאת ִמ ְצ ַריִ ם כָׁל אותו הַ ּלַיְ לָׁה‪ ,‬עַ ד ֶׁשבָׁ אּו ַתלְ ִמידֵ יהֶ ם וְ ְ‬
‫ִב ְבנֵי ְב ַרק וְ הָׁ יּו ְמ ַס ְפ ִרים ִב ִ‬
‫בותינּו ִהגִ יעַ זְ מַ ן ְק ִריַאת ְׁשמַ ע ֶׁשל ַׁשחֲ ִרית‪.‬‬
‫ַר ֵ‬
‫יתי ֶׁש ֵּתָאמֵ ר יְ ִציַאת ִמ ְצ ַריִ ם בַ ּלֵילות‬
‫ָאמַ ר ַרבִ י אֶ לְ עָׁ זָׁר בֶ ן עֲ ז ְַריָׁהיט הֲ ֵרי אֲ נִ י כְ בֶ ן ִׁש ְב ִעים ָׁׁשנָׁה וְ לא זָׁכִ ִ‬
‫ומכל זה משמע דגם סיפור יציאת מצרים (וגם העסק בהלכות הפסח בכלל מצ' יציאת מצרים כמה שדייק‬
‫הגרי"ז ממעשה זה דר"ג גופא) צ"ל בהסיבה‪ .‬דכיון שנאמר על המצה – משום לחם עוני‪ ,‬כמש"כ הטור‪ ,‬וגם‬
‫משום " בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך" וכמה שהבאנו לעיל מרבינו דוד והגר"א – וביארנו לעי'‬
‫דהיינו הקביעות של המצה‪ ,‬וזהו ע"י הסיבה דוקא‪.‬‬
‫או אפשר דכיון דההסיבה היא בשביל קביעות‪ ,‬דדרך בני חורין לאכול בקביעות – וכמה שביארנו לעיל לענין‬
‫אמירת הסימנים בתחילת הסדר – לכן כל הנעשה באותה סעודה נופל עליו לשון "מסובין"‪ ,‬אף כשלא נעשה‬
‫בהסיבה ממש‪ .‬ואם כן מש"א דהיו מסובין בבני ברק ובבית ביתוס בן זונין אפשר דאין הכונה דבשעת אמירת‬
‫הגדה היו מסובין ממש‪ ,‬אלא שאמרו ההגדה על הקביעות סעודה דליל פסח‪ .‬אבל באמת אמרו בישיבה‪ ,‬או‬
‫בעמידה‪.‬‬
‫יטמה ענין זכירת יציא"מ בכל יום לליל הסדר‬
‫הקטע הזה הוא משנה בסוף פרק ראשון של ברכות‪ .‬והמפרשים תמהו למה נכללה משנה זו בהגדה‪ ,‬והרי‬
‫המשנה אינה עוסקת במצוות סיפור יציאת מצרים בליל פסח כלל‪ ,‬אלא במצוות זכירת יציאת מצרים שאנו‬
‫מצווים עליה בכל יום ושאנו מקיימים באמירת פרשה השלישית של קריאת שמע‪.‬‬
‫ובספר "עמק ברכה" תירץ שהמעיין בנוסח ההגדה של הרמב"ם יראה שגרס "אמר להם ראב"ע"‪ ,‬ומבאר‬
‫שבאמת קשה הרי שיטת ראב"ע עצמו דזמן אכילת הפסח אינו אלא עד חצות‪ ,‬ובפשוטו לפי דעתו הוא הדין‬
‫מצוות סיפור יציאת מצרים אינה לא עד חצות (וכך כתב בשו"ת משכנות יעקב בפשיטות‪ ,‬וכן משמע בתוס'‬
‫ובר"ן שכתבו דזמן אמירת הלל לראב"ע הוא עד חצות)‪ .‬וכיון שכן יקשה‪ ,‬למה היה ראב"ע מספר עמהם בבני‬
‫ברק כל הלילה‪ .‬ומסתמה גם חבריו תמהו עליו‪ .‬ולזה אמר להם ראב"ע שאני סובר כי מצוות זכירה של כל‬
‫השנה היא בלילה גם כן‪ ,‬ולכן אני משתתף עמכם‪ ,‬לא מצד מצוות סיפור של ליל פסח – שלדעתי אינה אלא עד‬
‫חצות – אלא מצד מצוות זכירה של כל השנה‪.‬‬
‫אכן אף שהדברים מתוקים‪ ,‬אבל באמת נראה שהקושיא מעיקרא איננה‪.‬‬
‫ונקדים‪ ,‬כי הנה מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום נלמד מקרא בפ' ראה‪" ,‬וזבחת פסח‪ ...‬שבעת ימים תאכל‬
‫מצוות‪ ,‬למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים‪ ."...‬ופרש"י "למען תזכור – על ידי פסח ומצה אתה זוכר"‪.‬‬
‫וקשה‪ ,‬הרי במשנה בברכות מבואר שפסוק זה הוא המקור למצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום‪ ,‬ואילו רש"י‬
‫אומר שהזכירה היא ע"י פסח ומצה של ליל פסח‪.‬‬
‫אבל התירוץ פשוט‪ ,‬כי ודאי פשוטו של מקרא מדבר בפסח ומצה‪ ,‬שהרי מוסב על תחילת הפסוק "וזבחת‬
‫פסח‪ ...‬שבעת ימים תאכל מצות"‪ .‬אלא שממה שאמרה תורה "כל ימי חייך" – והרי ליל פסח אינו "כל ימי חייך"‬
‫– דרשו חז"ל דכלול בזה גם מצוות זכירת מצרים בכל יום ובכל לילה‪.‬‬
‫אבל עדיין אין מקרא יוצא מדי פשוטו‪ .‬שגם ע"י אכילת פסח ומצה מקיים מצוות זכירה זו‪ .‬והיינו שבאכילת‬
‫פסח ומצה מקיים המצוה של זכירת יציאת מצרים של כל השנה‪ .‬מלבד חיוב סיפור המיוחד לליל פסח‪.‬‬
‫ובאמת משתקף כאן השינוי שבין מצוות זכירת יציאת מצרים שבפסוק זה‪ ,‬שהיא מצוות זכירת יציאת מצרים‬
‫בכל יום‪ ,‬לבין מצוות סיפור יציאת מצרים הנלמדת מ"והגדת לבנך" ומ"זכור את היום אשר יצאתם ממצרים"‪,‬‬
‫שהיא מצוות סיפור יציאת מצרים דליל פסח‪ .‬כי הם שונים במהותם‪ .‬שמצוות זכירת יציאת מצרים שנאמר‬
‫בקרא דלמען תזכור‪ ,‬אף שצריך מעשה‪ ,‬אבל עיקר קיומה בלב‪ ,‬שהוא מענין אמונה‪ .‬וכשאוכל פסח ומרור וזוכר‬
‫בלבו את יציאת מצרים מקיים מצוה זו של למען תזכור‪ ,‬אף שאינו אומר שום הזכרה בפיו‪ .‬וכן כשאומר ק"ש‬
‫וכולל יציאת מצרים בפרשה שלישית ונזכר עי"ז בלבו מענין יציאת מצרים ואמונתה מקיים מצוה זו‪ .‬אבל‬
‫מצוות סיפור יציאת מצרים שבליל הפסח הוא מענין שבח והודיה‪ ,‬שלכן תיקנו לקבעה על פרשת מקרא‬
‫ביכורים‪ ,‬וכמה שביארנו לעיל ששם נאמר הסיפור דרך הודיה‪ ,‬והיא מתקיימם בסיפור בפה דוקא‪.‬‬
‫אתָך מֵ אֶ ֶרץ ִמ ְצ ַריִ ם כל יְמֵ י חַ יֶיָך‪ .‬יְמֵ י‬
‫עַ ד ֶׁש ָׁד ְר ָׁׁשּה בֶ ן זומָׁ א‪ֶׁ ,‬שנֶאֱ מַ ר‪ ,‬לְ מַ עַ ן ִּתזְ כור אֶ ת יום צֵ ְ‬
‫אומ ִרים יְמֵ י חַ יֶיך הָׁ עולָׁם הַ זֶה‪ .‬כל יְמֵ י חַ יֶיך לְ הָׁ ִביא‬
‫חַ יֶיָך הַ י ִָׁמים‪ .‬כל יְמֵ י חַ יֶיָך הַ ּלֵילות‪ .‬וַחֲ כ ִָׁמים ְ‬
‫כ‬
‫לִ ימות הַ מָׁ ִׁשיחַ ‪:‬‬
‫נמצא שגם בליל פסח‪ ,‬כשע"י אכילת הפסח והמצה זוכר בלבו את יציאת מצרים‪ ,‬מקיים בזה מצוות "למען‬
‫תזכור‪ ,"...‬שהיא מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום‪ ,‬אשר בה מדבר ראב"ע‪ ,‬שהיא מצוה לעשות מעשה שעל‬
‫ידו יזכור יציאת מצרים בלבו‪ .‬אבל מצוות סיפור יצי את מצרים המיוחד לליל פסח הוא לספר בפה דרך הלל‬
‫והודיה‪ ,‬ואינו מקיים מצוה זו על ידי אכיל פסח ומרור‪.‬‬
‫ולכן אומרים משנה זו בליל הפסח‪ ,‬כי היא נוגעת למצוות אכילת פסח ומצה‪ ,‬שעל ידם זוכר בלבו את יציאת‬
‫מצרים‪ ,‬ומקיים המצוה ד"למען תזכור"‪ ,‬כמפורש ברש"י‪ ,‬וכמו שביאר ראב"ע שהיא נוהגת גם בלילות‪.‬‬
‫ויש להוסיף עוד‪ ,‬כי באמת יש לעיין לדעת חכמים החולקים על ראב"ע וסוברים שהמצוה של "למען תזכור"‬
‫בכל השנה היא בימים דוקא‪ ,‬ולא בלילות‪ ,‬והרי פשטא דקרא מיירי באכילת פסח ומצה שהן בלילה‪ ,‬ואיך יתכן‬
‫דפשטא דקרא – דע"י אכילת פסח ומצה אתה זוכר – נוהג בלילה‪ ,‬ואילו הדרשא דכל ימי חייך נוהג ביום דוקא‪.‬‬
‫אבל באמת ניחא‪ ,‬כי חכמים לטעמייהו שהם סוברים כי ם לעתיד לבוא תנהג מצוה זו‪ ,‬ואז יהיה אור הלבנה‬
‫כאור החמה‪ .‬ובלילה דיציאת מצרים היה גם כן בחינת לילה כיום יאיר כמבואר בחז"ל‪ .‬ולכן בליל פסח מתקיים‬
‫מצוות למען תזכור בבחינה של "להביא לימות המשיח"‪ .‬אבל לראב"ע הוא לאידך גיסא‪ ,‬אף שסובר שלא תנהג‬
‫לעתיד לבוא‪ ,‬אבל הוא דעתו שנוהגת בלילה‪ ,‬ואם כן נוהגת בליל פסח כמו בכל הלילות‪.‬‬
‫כולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים‬
‫בגמרא (ברכות יב‪ ):‬שראב"ע שאל לחכמים איך אפשר שמצוות זכירת יציאת מצרים תנהג לימות המשיח‪ ,‬והרי‬
‫כתוב (ירמיהו ט"ז) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי‬
‫אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם‪ .‬והשיבו‬
‫לו‪ ,‬לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה‪ ,‬אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר‪ ,‬ויציאת מצרים טפל לו‪.‬‬
‫והנה עי' ברמב"ן על הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב ב')‪ ,‬וביאר הרמב"ן שזו מצוה למנות‬
‫חדש ראשון וממנו למנות שאר החדשים‪ ,‬חדש השני חדש השלישי כו'‪ ,‬כדי שיהיה זכר בנס הגדול של יציא"מ‪,‬‬
‫וכמו שנצטינו למנות הימים לשבת‪ .‬ואף שאנו נותנו שמות לחדשים‪ ,‬ניסן אייר כו'‪ ,‬והם שמות שעלו מבבל‪,‬‬
‫מבאר הרמב"ן וז"ל מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים‪ ,‬אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב‬
‫ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בנ"י מארץ‬
‫צפון‪ ,‬חזרון לקרוא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל‪ ,‬להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו ה' יתברך עכ"ל‪.‬‬
‫ותמוה‪ ,‬שהרי בגמרא הנ"ל מבואר שאך רק לעת"ל תיטפל זכירת יציאת מצרים לזכירת קיבוץ גלויות‪ ,‬אבל בזמן‬
‫הזה עדיין זכירת יציאת מצרים עיקר‪ .‬ואם כן למה נמנה החדשים בשמות שעלו מבבל‪.‬‬
‫ונראה כי הנה מצוות זכירת יציאת מצרים לזכור היום שיצאנו ממצרים‪ .‬כמש"כ זכור את היום אשר יצאתם‬
‫ממצרים‪ .‬אבל מצוות החדש הזה לכם למנות החדשים מניסן‪ ,‬היינו מתחילת החדש‪ ,‬שאז התחילה ההכנה‬
‫ונצטוו משכו וקחו גו' והיתה הפרישה מעבודה זרה ודם פסח ודם מילה‪ .‬נמצא שמצוות החדש הזה לכם היא‬
‫לזכור תחילת ההכנה להיגאל‪ .‬ואילו מצוות זכירת יציאת מצרים היא לזכור היום שבסופו של דבר יצאנו‬
‫ממצרים‪.‬‬
‫והנה כשאנו דנים על סוף הגאולה הרי זה לא נתקיים בעולי בבל כלל שלא הגיעה הגאולה לתכליתה ולענין זה‬
‫הנבואה של לא יאמר עוד חי ה' גו' – זכירת סוף וגמר הגאולה – שמורה לגמרי לעתיד לבוא‪ ,‬ובזמן הזה אין‬
‫לנו לזכור כי אם יציאת מצרים שהיא היתה גאולה שלימה‪ .‬ורק לעתיד תבוא תהיה יציאת מצרים טפילה‬
‫לגאולה השלימה העתידה‪ ,‬כדברי הגמרא‪ .‬אבל מצוות החדש הזה לכם היא למנות החדשים מחדש זה ועל ידי‬
‫זה לזכור התחלת ההכנה להיגאל ממצרים‪ ,‬ע"י משכו וקחו ודם פסח ודם מילה‪ .‬והתחלת ההכנה לגאולה‬
‫העתידה היתה בזמן עולי בבל‪ ,‬שזו היתה התחלת התנוצצות הגאולה‪ ,‬וכמו שאנו רואים שהרבה נבואות‬
‫יט‬
‫ּתורה לְ עַ מו יִ ְש ָׁראֵ ל‪ ,‬בָׁ רּוְך הּוא‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך הַ מָׁ קום‪ ,‬בָׁ רּוְך הּוא‪ ,‬בָׁ רּוְך ֶׁשנ ַָׁתן ָׁ‬
‫ּתורה‪:‬‬
‫ַארבָׁ עָׁ ה בָׁ נִ ים ִד ְב ָׁרה ָׁ‬
‫כְ ֶנגֶד ְ‬
‫אֶ חָׁ ד חָׁ כָׁם‪ ,‬וְ אֶ חָׁ ד ָׁר ָׁׁשע‪ ,‬וְ אֶ חָׁ ד ָּׁתם‪ ,‬וְ אֶ חָׁ ד ֶׁשאֵ ינו יודֵ עַ לִ ְׁשאול‪.‬‬
‫חָׁ כָׁם מָׁ ה הּוא אומֵ ר? מָׁ ה הָׁ עֵ דות וְ הַ חֻ ִקים וְ הַ ִמ ְׁשפָׁ ִטים אֲ ֶׁשר ִצּוָׁ ה ה' אֱ להֵ ינּו אֶ ְתכֶם‪ .‬וְ ַאף אַ ָּׁתה‬
‫אֱ מור לו כְ ִהלְ כות הַ פֶ סַ ח‪ :‬אֵ ין ַמ ְפ ִט ִירין ַאחַ ר הַ פֶ סַ ח אֲ ִפיקומָׁ ן‪:‬‬
‫הוציא אֶ ת עַ ְצמו ִמן הַ כְ לָׁל‬
‫בודה הַ זאת ָׁלכֶם‪ָׁ .‬לכֶם ‪ -‬וְ לא לו‪ּ .‬ולְ ִפי ֶׁש ִ‬
‫ָׁר ָׁׁשע מָׁ ה הּוא אומֵ ר? מָׁ ה הָׁ עֲ ָׁ‬
‫אתי ִמ ִמ ְצ ָׁריִ ם"‪ .‬לִ י‬
‫כָׁפַ ר ְב ִע ָׁקר‪ .‬וְ ַאף אַ ָּׁתה הַ ְקהֵ ה אֶ ת ִׁשנָׁיו וֶאֱ מור לו‪" :‬בַ עֲ בּור זֶה עָׁ ָׁשה ה' לִ י ְבצֵ ִ‬
‫וְ לא לו‪ִ .‬אּלּו הָׁ יָׁה ָׁׁשם‪ ,‬לא הָׁ יָׁה נִ גְָאל‪:‬‬
‫הוציָאנּו ה' ִמ ִמ ְצ ַריִ ם ִמבֵ ית עֲ בָׁ ִדים"‪.‬‬
‫ָּׁתם מָׁ ה הּוא אומֵ ר? מַ ה זאת? וְ ָאמַ ְר ָּׁת אֵ לָׁיו " ְבחוזֶק יָׁד ִ‬
‫וְ ׁשֶ אֵ ינו יודֵ עַ לִ ְׁשאול ‪ -‬אַ ְּת ְפ ַתח לו‪ֶׁ ,‬שנֶאֱ מַ ר‪ ,‬וְ ִהג ְַד ָּׁת לְ ִבנְ ָך בַ יום הַ הּוא לֵאמר‪ ,‬בַ עֲבּור זֶה עָׁ ָׁשה ה'‬
‫אתי ִמ ִמ ְצ ָׁריִ ם‪.‬‬
‫לִ י ְבצֵ ִ‬
‫יָׁכול מֵ ראׁש חודֶ ׁש? ַּתלְ מּוד לומַ ר בַ יום הַ הּוא‪ִ .‬אי בַ יום הַ הּוא יָׁכול ִמ ְבעוד יום? ַּתלְ מּוד‬
‫לומַ ר בַ עֲ בּור זֶה ‪ -‬בַ עֲ בּור זֶה לא ָאמַ ְר ִּתי‪ ,‬אֶ ָׁל א ְב ָׁׁשעָׁ ה ֶׁשיֵׁש מַ צָׁ ה ּומָׁ רור מֻ נ ִָׁחים לְ פָׁ נֶיָך‪.‬‬
‫כא‬
‫בדתו‪ֶׁ ,‬שנֶאֱ מַ ר‪:‬‬
‫בותינּו‪ ,‬וְ עַ כְ ָׁׁשיו ֵק ְרבָׁ נּו הַ מָׁ קום לַעֲ ָׁ‬
‫בודה ז ָָׁׁרה הָׁ יּו אֲ ֵ‬
‫עובדֵ י עֲ ָׁ‬
‫ִמ ְּת ִחּלָׁה ְ‬
‫בותיכֶם מֵ עולָׁם‪ֶּ ,‬ת ַרח‬
‫וַ יאמֶ ר יְ הושֻ עַ אֶ ל כָׁל הָׁ עָׁ ם‪ ,‬כה ָאמַ ר ה' אֱ להֵ י יִ ְש ָׁראֵ ל‪ְ :‬בעֵ בֶ ר הַ נָׁהָׁ ר י ְָׁׁשבּו אֲ ֵ‬
‫ַאב ָׁרהָׁ ם מֵ עֵ בֶ ר הַ נָׁהָׁ ר‬
‫להים אֲ חֵ ִרים‪ .‬וָׁ אֶ ַקח אֶ ת אֲ ִביכֶם אֶ ת ְ‬
‫ַאב ָׁרהָׁ ם וַאֲ ִבי נָׁחור‪ ,‬וַ יַעַ ְבדּו אֱ ִ‬
‫אֲ ִבי ְ‬
‫וַָׁארבֶ ה אֶ ת ז ְַרעו וָׁאֶ ֵּתן לו אֶ ת יִ ְצחָׁ ק‪ ,‬וָׁאֶ ֵּתן לְ יִ ְצחָׁ ק אֶ ת יַעֲ קב וְ אֶ ת‬
‫וָׁ אולְֵך אותו ְבכָׁל אֶ ֶרץ כְ נָׁעַ ן‪ְ ,‬‬
‫שנאמרו על שיבת ציון מבבל דרשו חז"ל גם על הגאולה העתידה‪( .‬ואפשר דעל כן קדושה שניה שקידשו עולי‬
‫בבל את ארץ ישראל קידשה לעתיד לבוא‪ ,‬ואילו קדושה ראשונה שקידשו עולי מצרים לא קידשה אלא‬
‫לשעתה‪ .‬כי העליה מבבל היתה התחלת ההכנה לגאולה השלימה‪).‬‬
‫ולכן לענין מצוות החדש הזה לכם שהיא לזכור את התחלת ההכנה לגאולה‪ ,‬כבר מאז שיבת ציון מגלות בבל‬
‫התחיל הענין של "לא יאמר עוד"‪ ,‬ומאז ההכנה לגאולה העתידה מתחילה להיות עיקר‪ ,‬וההכנה ליציאת מצרים‬
‫טפילה לה‪ ,‬ולכן מונים החדשים בשמות שעלו מבבל‪ ,‬כדברי הרמב"ן‪.‬‬
‫כאמהו ביום ההוא‬
‫לפי הס"ד דביום ההוא היינו מבעוד יום‪ ,‬מבואר שמוסב על יום י"ד‪ ,‬יום שחיטת הפסח‪ .‬ואם כן קצת קשה איך‬
‫מסיק " בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"‪ ,‬הרי אם כן אינו "ביום ההוא"‪.‬‬
‫ולכאורה צריך לדחוק כי "בעבור זה" מגלה ש"ביום ההוא" אינו יום י"ד אלא יום ט"ו‪ .‬אבל למה שביארנו לעיל‬
‫ששיטת הרמב"ן היא שמצוות פסח מצה ומרור הם המחייבים בסיפור יציאת מצרים (והוכחנו הדבר מדבריו‬
‫בספר המצוות שדימה היחס שבין מצוות סיפור יציאת מצרים ופסח מצה ומרור ליחס שבין מקרא ביכורים‬
‫וביכורים)‪ ,‬והרי לענין קרבנות הלילה הולך אחר היום‪ ,‬יותר ניחא‪ ,‬דלענין קרבן פסח בשעה שיש פסח מונח‬
‫לפניו הוא "ביום ההוא" דשחיטת הפסח‪.‬‬
‫עֵ ָׁשיו‪ .‬וָׁאֶ ֵּתן לְ עֵ ָׁשו אֶ ת הַ ר ֵש ִעיר ל ֶָׁר ֶׁשת אתו‪ ,‬וְ יַעֲ קב ּובָׁ נָׁיו י ְָׁרדּו ִמ ְצ ָׁריִ ם‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך ׁשומֵ ר הַ ְבטָׁ חָׁ תו לְ יִ ְש ָׁראֵ ל‪ ,‬בָׁ רּוְך הּוא‪ֶׁ .‬שהַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא ִח ַשב אֶ ת הַ ֵקץ‪ ,‬לַעֲ שות כְ מו ֶשָאמַ ר‬
‫ָאבינּו ִב ְב ִרית בֵ ין הַ ְב ָׁת ִרים‪ֶׁ ,‬שנֶאֱ מַ ר‪:‬‬
‫ַאב ָׁרהָׁ ם ִ‬
‫לְ ְ‬
‫ַארבַ ע מֵ אות שנה‪.‬‬
‫אתם ְ‬
‫ַאב ָׁרם‪ ,‬יָׁדע ֵּת ַדע כִ י גֵר יִ ְהיֶה ז ְַרעֲ ָך ְבאֶ ֶרץ לא לָׁהֶ ם‪ ,‬וַ עֲ בָׁ דּום וְ ִענּו ָׁ‬
‫וַ יאמֶ ר לְ ְ‬
‫וְ גם אֶ ת הַ גוי אֲ ֶׁשר יַעֲ בדּו ָׁדן ָאנכִ יכב וְ ַאחֲ ֵרי כֵן י ְֵצאּו ִב ְרכֻׁש גָׁדול‪.‬‬
‫מכסה המצה ומגביה את הכוס בידו‪ ,‬ואומר‪:‬‬
‫בותינּו וְ לָׁנּו‪.‬‬
‫וְ ִהיא ׁשֶ עָׁ ְמדָׁ ה לַאֲ ֵ‬
‫ַּלותנּו‪,‬‬
‫ֶׁשּלא אֶ חָׁ ד ִבלְ בָׁ ד עָׁ מַ ד עָׁ לֵינּו לְ כ ֵ‬
‫ַלותנּו‪,‬‬
‫עומ ִדים עָׁ לֵינּו לְ כ ֵ‬
‫אֶ ּלָׁא ֶׁש ְבכָׁל דור וָׁ דור ְ‬
‫כג‬
‫וְ הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא מַ ִּצילֵנּו ִמי ָָׁׁדם ‪.‬‬
‫כבידיעת הבורא ובחירה‬
‫הראשונים דנו כיון שהקב"ה כבר אמר לאברהם שבניו ישתעבדו‪ ,‬איך נענשו המצרים על זה‪ ,‬והרי גזר על‬
‫המצרים לעשות רע‪ .‬הרמב"ם בפרק ה' מהל' תשובה ביאר שאין ידיעת הבורא שוללת בחירה‪ .‬ובפרק ו' כתב‬
‫שלא גזר על מצרי פרטי וכל אחד ואחד מאותם המצרים אילו לא רצה להרע הרשות בידו‪ .‬ואילו הראב"ד (פ"ה‬
‫שם) כתב ש אין ידיעתו גזירה אלא היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה‪ .‬והרמב"ן‬
‫(בראשית ט"ו י"ד) כתב שהמצרים לא ידעו מהגזירה ולא עשו כדי לקיים הגזירה אלא מחמת רשעם‪.‬‬
‫והמעיין היטב יראה שאין כאן פלוגתא‪ ,‬כי כל אחד מהראשונים הנ"ל דן בשאלה אחרת‪ .‬שאלת הרמב"ם‬
‫מבוארת יותר במורה נבוכים (ח"ג פרק כ')‪ ,‬והיא מבוססת על הקביעה (שמקורה בדברי אריסטו) שמשפטים‬
‫אודות ההוה והעבר הם או אמת או שקר‪ ,‬אבל משפטים אודות העתיד אינו נופל בהם גדרי "אמת" או "שקר"‪,‬‬
‫אלא גדרי "אפשר" או "בלתי אפשר"‪ .‬ולא תיתכן ידיעה אלא במשפט שהוא אמת‪ .‬ועל פי זה שואל הרמב"ם‪,‬‬
‫אם הקב"ה יודע העתידות ידיעת אמת א"כ ידיעתו היתה צריכה להוציא אותם מגדר ה"אפשר" לגדר ה"אמת"‪,‬‬
‫והיתה שוללת כל בחירה והשתדלות‪ .‬ולמה‪ ,‬למשל‪ ,‬ציותה התורה "ועשית מעקה לגגיך"‪ ,‬והרי אם הקב"ה יודע‬
‫שהנופל יפול א"כ זהו אמת‪ ,‬וכל השתדלות למנוע את זה היא לשוא‪ ,‬שרי האמת היא שיפול‪( .‬וזו דעת חכמי‬
‫ישמעאל‪ ,‬כידוע‪ ).‬תשובתו של הרמב"ם היא בפרק ה' (וגם במו"נ)‪ ,‬ושם הוא מבאר שאין להקיש מידיעת בשר‬
‫ודם לידיעת הקב"ה‪ ,‬שאין ידיעתו כידיעתנו‪ ,‬וידיעת הקב"ה אינה מוציאה את העתידות מגדר ה"אפשר"‪ ,‬ואף‬
‫שאין ביכולתנו להבין את זה‪ .‬ובפרק ו' דן הרמב"ם מצד ידיעת הנביאים‪ ,‬וכמו אברהם שגילה לו הקב"ה שבניו‬
‫ישתעבדו‪ ,‬ומעתה אברהם הוא שיודע עתיד זה‪ ,‬וידיעת אברהם היא ידיעת בשר ודם והיתה צריכה להוציא את‬
‫אותה עתיד מגדר "אפשר" לגדר "אמת"‪ ,‬ולשלול בחירתם של המצריים‪ .‬ולזה השיב הרמב"ם שאברהם לא ידע‬
‫איזה אנשים ישתעבדו בבניו‪ ,‬וידיעתו היתה כללית ולא פרטית‪ ,‬והפרטים של מי ומי יהיו המריעים לישראל‬
‫נשארו בגדר "אפשר"‪ ,‬ולא נשללה בחירתם של כל אחד ואחד‪.‬‬
‫הראב"ד דן בשאלה אחרת‪ ,‬אם הקב"ה גזר שהמצרים ישתעבדו בישראל א"כ על כרחך הכריח אותם לעשות כן‪,‬‬
‫כדי שתתקיים הגזירה‪ .‬ולמה אם כן נענשו‪ .‬ולזה תירץ הרא"ד שהקב"ה לא היה צריך להכריח אותם‪ ,‬אלא ידע‬
‫שהם רשעים ויעשו כן מרצונם‪.‬‬
‫ואילו הרמב"ן דן למה נחשבה השעבוד לעבירה כלל‪ ,‬כיון שהיה בזה קיום רצון ה'‪ .‬ותירץ שהמצרים לא עשו‬
‫בשביל לקיים הגזירה‪ ,‬אלא מתוך רוע לב‪ ,‬ולכן נחשב לעבירה אף על פי שנתקיימה על ידי רשעתם גזירת‬
‫הקב"ה‪.‬‬
‫כגשלשה חלקי ההגדה‬
‫כא‬
‫יניח הכוס מידו ויגלה המצות‪.‬‬
‫ָאבינּו‪ֶׁ :‬שפַ ְרעה לא ָׁגזַר אֶ ּלָׁא עַ ל הַ זְ כ ִָׁרים‪ ,‬וְ לָׁבָׁ ן‬
‫צֵ א ּולְ מַ ד כד מַ ה ִב ֵקש לָׁבָׁ ן הָׁ אֲ ַר ִמי לַעֲ שות לְ יַעֲ קב ִ‬
‫ִב ֵקׁש לַעֲ קור אֶ ת הַ כל‪ֶׁ .‬שנֶאֱ מַ ר‪:‬‬
‫אֲ ַר ִמי אבֵ ד ָאבִ י‪ַ ,‬וי ֵֶרד ִמצְ ַריְמָׁ ה ַו ָׁיגָׁר ָׁׁשם בִ ְמתֵ י ְמעָׁ ט‪ַ ,‬וי ְִהי ָׁׁשם לְ גוי גָׁדול‪ ,‬עָׁ צּום ו ָָׁׁרב‪.‬‬
‫כה‬
‫במשנה מבואר שעיקר ההגדה הוא שלשה דברים‪ :‬א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח‪ ,‬ונחלקו רב ושמואל אם‬
‫הכונה לעבדים היינו או מתחילה עובדי ע"ז‪ ,‬ולכן עושים כשתי הדעות‪ .‬ב) דורש הפרשה של ארמי אובד אבי‬
‫(פרשת מקרא ביכורים)‪ .‬ג) אמירת פסח מצה ומרור‪ .‬וכתב ברמב"ם שכל זה נקרא "הגדה" – והוא מה שאנו‬
‫קוראים "מגיד"‪.‬‬
‫ואחר שאמר "מגיד" אומר הלל עד בצאת ישראל ממצרים‪ ,‬ובירושלמי מבואר הטעם משום המתחיל במצוה‬
‫אומרים לו גמור‪ ,‬פירוש‪ ,‬כיון שהתחיל במצוות סיפור יציאת מצרים על כוס שני‪ ,‬לכן גומר המצוה‪ ,‬כי מצוות‬
‫סיפור יציאת מצרים כוללת גם הלל‪ ,‬כמבואר ברמב"ם בספר המצוות שכל המרבה בסיפור "ובהלל" הרי זה‬
‫משובח‪ ,‬ולכן אומר קצת דברי הלל על כוס שני כדי לגמור מצוות סיפור יציאת מצרים‪ .‬אבל עיקר ההלל אומר‬
‫בסוף אחר גמר אכילת הפסח‪ ,‬משום ש"הפסח טעון הלל באכילתו" (כלשון המשנה בפסחים צה‪.).‬‬
‫אכן נראה לי‪ ,‬שלא רק בסוף ה"מגיד" אומרים הלל‪ ,‬אלא גם לאחר כל אחד מהשלשה חלקים הנ"ל אומר דברי‬
‫שבח והודיה מעין הלל‪ .‬והוא‪ ,‬שאחר החלק של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח"‪ ,‬אומר "והיא שעמדה לאבותינו‬
‫ולנו"‪ ,‬והם דברי שבח והלל – וראיה לדבר ממה שמגביהים אז את הכוס‪ ,‬ובדומה למה שכתב הטור שמגביהים‬
‫הכוס כשאומר הלל בסוף מגיד‪.‬‬
‫וכן אחר שגמר לדרוש פרשת ארמי אובד אבי‪ ,‬אומר "כמה מעלות טובות למקום עלינו אילו הוציאנו‬
‫ממצרים‪ ,"...‬וגם זה דברי שבח והלל‪( .‬וצריך לי עיון למה אין מגביהים גם אז את הכוס‪).‬‬
‫ואחר אמירת פסח מצה ומרור והשלמת ה"הגדה" אומר הלל ממש עד בצאת ישראל ממצרים‪.‬‬
‫כדצא ולמד‬
‫"צא ולמד" הוא לשון הבאת ראיה‪ ,‬ונמשך למה שאמר לפני כן שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו‪ .‬וצא‬
‫ולמד מדור ראשון כל כנסת ישראל‪ ,‬דהיינו יעקב ובניו‪ ,‬שעמד עליהם לבן לעקור את הכל‪ .‬ופיסקה זו באה‬
‫לגשר בין סיום החלק הראשון של מגיד (מתחיל בגנות ומסיים בשבח) לבין החלק השני של מגיד (לדרוש‬
‫הפרשה של מקרא ביכורים שבו מודים להקב"ה שהוציאנו ממצרים)‪ .‬כי החלק הראשון הסתיים ב"והיא‬
‫שעמדה‪ ...‬אלא שבכל דור ודור‪ ...‬והקב"ה מצילנו מידם"‪ ,‬שהם דברי הלל ושבח אחר החלק של "מתחיל בגנות‬
‫ומסיים בשבח"‪ ,‬שהוא החלק הראשון של ההגדה וכנ"ל‪ ,‬והחלק השני הוא לדרוש פרשת "ארמי אובד אבי"‪.‬‬
‫ובעל ההגדה מקשר ביניהם – כי צא ולמד שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו‪ ,‬שהרי ארמי אובד אבי‪,‬‬
‫דהיינו לבן שביקש לעקור את הכל‪.‬‬
‫כהלמה קבעו ההגדה על מקרא ביכורים‬
‫כאן מתחיל החלק השני של מגיד‪ ,‬לדרוש בפרשת מקרא ביכורים‪ .‬וכבר ביארנו שבחרו לדרוש בפרשה זו דוקא‪,‬‬
‫משום שעיקר מצוות סיפור יציאת מצרים בליל זה לספר הנס דרך שבח והודיה‪ ,‬וזהו עיקר ההבדל בין מצוות‬
‫סיפור יציאת מצרים בליל פסח לבין מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום‪ .‬וכן הוא בפרשה זו‪ ,‬שהמביא‬
‫ביכורים משבח ומודה על שהוציאנו ממצרים ונתן לנו ארץ זבח חלב ודבש ועכשיו מביא מראשית פרי האדמה‬
‫כו'‪.‬‬
‫ַוי ֵֶרד ִמצְ ַריְמָׁ ה ‪ָ -‬אנּוס עַ ל ִפי הַ ִדבּור‪.‬‬
‫יאמרּו אֶ ל‬
‫ָאבינּו לְ ִה ְׁש ַּת ֵקעַ ְב ִמ ְצ ַריִ ם אֶ ּלָׁא לָׁגּור ָׁׁשם‪ֶׁ ,‬שנֶאֱ מַ ר‪ :‬וַ ְ‬
‫ַו ָׁיגָׁר ָׁׁשם ‪ְ -‬מלַמֵ ד ֶׁשלא י ַָׁרד יַעֲ קב ִ‬
‫ָארץ בָׁ אנּו‪ ,‬כִ י אֵ ין ִמ ְרעֶ ה לַּצאן אֲ ֶׁשר לַעֲ בָׁ דֶ יָך‪ ,‬כִ י כָׁבֵ ד הָׁ ָׁרעָׁ ב ְבאֶ ֶרץ כְ נָׁעַ ן‪ .‬וְ עַ ָּׁתה י ְֵׁשבּו‬
‫פַ ְרעה‪ ,‬לָׁגּור בָׁ ֶ‬
‫גשן‪.‬‬
‫נָׁא עֲ בָׁ דֶ יָך ְבאֶ ֶרץ ֶ‬
‫בותיָך ִמ ְצ ַָׁריְמָׁ ה‪ ,‬וְ עַ ָּׁתה ָׁש ְמָך ה' אֱ להֶ יָך כְ כוכְ בֵ י‬
‫ִב ְמתֵ י ְמעָׁ ט ‪ -‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ְ :‬ב ִׁש ְב ִעים נֶפֶ ׁש י ְָׁרדּו אֲ ֶ‬
‫הַ ָׁשמַ יִ ם לָׁרב‪.‬‬
‫ַוי ְִהי ָׁׁשם לְ גוי ‪ְ -‬מלַמֵ ד ֶׁשהָׁ יּו יִ ְש ָׁראֵ ל ְמצֻ יָׁנִ ים ָׁׁשם‪.‬‬
‫ָארץ‬
‫ּובנֵי יִ ְש ָׁראֵ ל פָׁ רּו וַ יִ ְׁש ְרצּו וַ יִ ְרבּו וַ יַעַ ְצמּו ִב ְמאד ְמאד‪ ,‬וַ ִּתמָׁ לֵא הָׁ ֶ‬
‫גָׁדול עָׁ צּום ‪ -‬כְ מו ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ְ :‬‬
‫אתם‪.‬‬
‫ָׁ‬
‫באי בַ עֲ ִדי עֲ ָׁדיִ ים‪ָׁׁ ,‬ש ַדיִ ם נָׁכנּו‬
‫ו ָָׁׁרב ‪ -‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ְ :‬רבָׁ בָׁ ה כְ צֶ מַ ח הַ ָׁשדֶ ה נְ ַת ִּתיָך‪ ,‬וַ ִּת ְר ִבי וַ ִּתגְ ְדלִ י וַ ָּׁת ִ‬
‫ּושעָׁ ֵרְך ִצמֵ חַ ‪ ,‬וְ אַ ְּת עֵ רם וְ עֶ ְריָׁה‪ .‬וָׁאֶ עֱבר עָׁ לַיְִך וָׁ אֶ ְראֵ ְך ִמ ְתבוסֶ סֶ ת ְב ָׁדמָׁ יִ ְך‪ ,‬וָׁאמַ ר לָׁך ְב ָׁד ַמיְִך חֲ יִ י‪ ,‬וָׁאמַ ר‬
‫ְ‬
‫כו‬
‫לָׁך ְב ָׁדמַ יִ ְך חֲ יִ י‬
‫אתנּו הַ ִמצְ ִרים ַו ְיעַ ננּונּו‪ַ ,‬ו ִי ְּתנּו עָׁ לֵינּו עֲ בדָׁ ה קָׁ ָׁׁשה כז‪.‬‬
‫ַוי ֵָׁרעּו ָׁ‬
‫ולעיל הבאנו דברי הרמב"ן בספר המצוות (כשמונה ברכת התורה בין המצוות ששכח הרמב"ם) שהביא ראיה‬
‫דאין לכלול מצוות ברכת התורה במצוות תלמוד תורה‪ ,‬ממה שאין מצוות מקרא ביכורים נכללת במצוות‬
‫הבאת ביכורים‪ ,‬וכן אין מצוות סיפור יציאת מצרים נכללת במצוות פסח מצה ומרור‪ .‬ומבואר מזה דסבירא ליה‬
‫שהמחייב של סיפור יציאת מצרים הוא פסח מצה ומרור‪ ,‬כמו שהמחייב של מקרא ביכורים הוא הבאת‬
‫ביכורים‪ .‬ולפי זה יש להוסיף טעם למה בחרו בפרשת מקרא ביכורים דוקא‪ ,‬כי באמת מצוות סיפור יציאת‬
‫מצרים דומה במהותה למצוות מקרא ביכורים‪ ,‬שבשניהם יש מצוה להודות על יציאת מצרים בשעת עשיית‬
‫מצוה‪.‬‬
‫כובדמייך חיי‬
‫הנביא מדמה יציאת מצרים ללידה‪ .‬וחז"ל מפרשים ששני הדמים המוזכרים כאן הם דם פסח ודם מילה‪ ,‬והם‬
‫דמי הלידה של כלל ישראל‪ .‬כי לידה היא תהליך של ניתוק‪ .‬גם עובר יש לו חיות אבל היא מכח חיות האם‪.‬‬
‫כשהאם יושבת על המשבר מתנתקת חיות הולד מחיות האם (עי' רא"ש ערכין ז‪ .).‬וגם ביציאת מצרים כלל‬
‫ישראל היו מעורים בתרבות מצרים‪ ,‬והיו צריכים להתנתק‪ ,‬וזה היה על ידי דם מילה‪ ,‬שהוא סימן ההבדל בין‬
‫ישראל לבין העמים‪ ,‬וע"י דם פסח‪ ,‬ששחטו הע"ז של מצרים‪.‬‬
‫כזבעבודה קשה‪ ,‬בקושיא‬
‫עה" פ וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה‪ ,‬איתא בזוהר (פ' בראשית) בעבודה‬
‫קשה – בקושיא‪ ,‬בחומר – בק"ו‪ ,‬ובלבנים – בלבון הלכתא‪ ,‬ובכל עבודה בשדה – דא ברייתא‪ ,‬את כל עבודתם‬
‫– דא משנה‪ .‬שמעתי הביאור בזה‪ ,‬דאיתא בגמ' (נדה כד‪ ):‬צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא ביה טעמא דכי‬
‫מדכרי לה מדכר‪ .‬וכתב החתם סופר דזו מידה בתורה שמי שקשה לו לזכור דבר יחדש בו חידושי תורה ועל ידי‬
‫זה יזכור‪ .‬והנה כשירדו למצרים שלח יהודה לפניו ופרש"י לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה‪ .‬אבל‬
‫כשגבר קושי השעבוד והיתה סכנה שתשתכח תורה‪ ,‬אז התגברו בפלפול שעל ידי זה תתקיים‪ ,‬וזהו וימררו את‬
‫חייהם – בקושיא כו'‪.‬‬
‫כג‬
‫אתנּו הַ ִמצְ ִרים ‪ -‬כְ מו ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬הָׁ בָׁ ה נִ ְתחַ כְ מָׁ ה לו פֶ ן יִ ְרבֶ ה‪ ,‬וְ הָׁ יָׁה כִ י ִת ְק ֶראנָׁה ִמלְ חָׁ מָׁ ה וְ נוסַ ף‬
‫וירעו ָׁ‬
‫ָארץ‪.‬‬
‫גַם הּוא עַ ל שנְ אֵ ינּו וְ נִ לְ חַ ם בָׁ נּו‪ ,‬וְ עָׁ לָׁה ִמן הָׁ ֶ‬
‫לתם‪ .‬וַ יִבֶ ן עָׁ ֵרי ִמ ְסכְ נות לְ פַ ְרעה‪.‬‬
‫ַו ְיעַ נּונּו ‪ -‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬וַ י ִָׁשימּו עָׁ לָׁיו ָׁש ֵרי ִמ ִסים לְ ַמעַ ן עַ נתו ְב ִס ְב ָׁ‬
‫אֶ ת ִפתם וְ אֶ ת ַרעַ ְמסֵ ס‪.‬‬
‫ַוי ְִּתנּו עָׁ לֵינּו עֲ בדָׁ ה ָׁק ָׁׁשה ‪ -‬כְ מו ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬וַ יַעֲ ִבדּו ִמ ְצ ַרים אֶ ת ְבנֵי יִ ְש ָׁראֵ ל ְבפָׁ ֶרְך‪.‬‬
‫וַנִ צְ עַ ק אֶ ל ה' אֱ להֵ י אֲ בתֵ ינּו‪ַ ,‬וי ְִׁשמַ ע ה' אֶ ת קלֵנּו‪ַ ,‬וי ְַרא אֶ ת עָׁ נְ יֵנּו וְ אֶ ת עֲ מָׁ לֵנּו וְ אֶ ת לַחֲ צֵ נּו‪.‬‬
‫וַנִ צְ עַ ק אֶ ל ה' אֱ להֵ י אֲ בתֵ ינּו ‪ -‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬וַ יְ ִהי בַ י ִָׁמים הָׁ ַר ִבים הָׁ הֵ ם וַ יָׁמָׁ ת מֶ לְֶך ִמ ְצ ַרים‪ ,‬וַ יֵָאנְ חּו‬
‫בדה‪.‬‬
‫להים ִמן הָׁ עֲ ָׁ‬
‫בודה וַ יִ זְ עָׁ קּו‪ ,‬וַ ַּתעַ ל ַׁשוְ עָׁ ָׁתם אֶ ל הָׁ אֱ ִ‬
‫ְבנֵי יִ ְש ָׁראֵ ל ִמן הָׁ עֲ ָׁ‬
‫להים אֶ ת ְב ִריתו אֶ ת‬
‫להים אֶ ת נַאֲ ָׁק ָׁתם‪ ,‬וַ יִ זְ כור אֱ ִ‬
‫ַוי ְִׁשמַ ע ה' אֶ ת קלֵנּו ‪ -‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬וַ יִ ְׁשמַ ע אֱ ִ‬
‫ַאב ָׁרהָׁ ם‪ ,‬אֶ ת יִ ְצחָׁ ק ואֶ ת יַעֲ קב‪.‬‬
‫ְ‬
‫להים‪.‬‬
‫להים אֶ ת ְבני יִ ְש ָׁראֵ ל וַ י ֵַדע אֱ ִ‬
‫ַוי ְַרא אֶ ת עָׁ נְ יֵנּו ‪ -‬זו ְפ ִריׁשּות דֶ ֶרְך אֶ ֶרץ‪ ,‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ ַמר‪ :‬וַ י ְַרא אֱ ִ‬
‫יְארה ַּת ְׁשלִ יכֻהּו וְ כָׁל הַ בַ ת ְּתחַ יּון‪.‬‬
‫וְ אֶ ת עֲ מָׁ לֵנּו ‪ -‬אֵ לּו הַ בָׁ נִ ים‪ .‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬כָׁל הַ בֵ ן הַ יִ ּלוד הַ ָׁ‬
‫אתם‪.‬‬
‫יתי אֶ ת הַ ּלַחַ ץ אֲ ֶׁשר ִמ ְצ ַרים לחֲ ִצים ָׁ‬
‫וְ אֶ ת לַחֶ צֵ נּו ‪ -‬זֶו הַ ְדחַ ק‪ ,‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬וְ גַם ָׁר ִא ִ‬
‫מרא גָׁדל‪ּ ,‬ובְ אתות ּובְ מפְ ִתים‪.‬‬
‫וַיוצִ אֵ נּו ה' ִמ ִמצְ ַרים ְביָׁד חֲ ז ָָׁׁקה‪ּ ,‬ובִ זְ רעַ נְטּויָׁה‪ּ ,‬ובְ ָׁ‬
‫וַיוצִ אֵ נּו ה' ִמ ִמצְ ַרים ‪ -‬לא עַ ל יְ דֵ י מַ לְ ָׁאְך‪ ,‬וְ לא עַ ל יְ ֵדי ָׁש ָׁרף‪ ,‬וְ לא עַ ל יְ דֵ י ָׁׁשלִ יחַ ‪ ,‬אֶ ּלָׁא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך‬
‫ֵיתי כָׁל בְ כור בְ אֶ ֶרץ ִמצְ ַרים‬
‫ּובעַ ְצמו‪ֶׁ .‬שנֶאֱ מַ ר‪ :‬וְ עָׁ בַ ְר ִּתי ְבאֶ ֶרץ ִמצְ ַרים בַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה‪ ,‬וְ ִהכ ִ‬
‫הּוא ִבכְ בודו ְ‬
‫כח‬
‫מֵ ָאדָׁ ם וְ עַ ד בְ הֵ מָׁ ה‪ּ ,‬ובְ כָׁל אֱ להֵ י ִמצְ ַרים אֶ עֱשֶ ה ְׁשפָׁ ִטים‪ .‬אֲ נִי ה' ‪.‬‬
‫והנה ככל החזון הזה ראינו במשך שנות הגלות שדוקא במקום שהגלות היתה יותר קשה שם התגברו בכח‬
‫פלפולה של תורה ביותר‪ .‬התוספות נכתבו בזמן מסעי הצלב‪ ,‬הש"ך בזמן גזירת ת"ח ת"ט‪ ,‬פריחת התורה‬
‫בולוזין ובנותיה בזמן שלטון הצאריסטי היותר אכזרי‪ ,‬ובכל אותן תקופות קשות ראינו מתקיים דברי המדרש‬
‫הנ"ל‪ :‬וימררו את חייהם בעבודה קשה – בקושיא‪ ,‬בחומר – בק"ו‪ ,‬ובלבנים – בלבון הלכתא‪.‬‬
‫כחקידוש הבתים והבכורות‬
‫כתיב "כי לי כל בכור בבנ"י‪ ,‬ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי"‪.‬‬
‫ידועה השאלה דבמכת בכורות לקו גם הבכורות מן האב‪ ,‬שלכן אין בית אשר אין שם מת‪ ,‬ואם כן למה קדושת‬
‫בכורה היא רק בבכור מן האם‪.‬‬
‫והג"ר עקיבא איגר זיע"א תירץ דהבכורים מן האב הוכו ע"י המלאך המשחית‪ ,‬ובזה היה צריך הצלה מיוחדת‬
‫לבכורי ישראל שכיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים‪ .‬אבל הבכורים מן האב מתו ע"י‬
‫הקב"ה בעצמו‪ ,‬כמש"א אני ולא מלאך‪ ,‬שהרי רק הוא יכל להבחין בין טיפה לטיפה‪ ,‬ובזה לא היה צריך שום‬
‫הצלה מיוחדת לבכורי ישראל‪.‬‬
‫ונראה עוד בזה‪ ,‬דהנה מצינו קרבן בלא בהמה‪ ,‬דיש מנחות ונסכים‪ ,‬וגם מצינו קרבן בלא בית המקדש‪ ,‬שהרי‬
‫היו קרבנות בבמה‪ ,‬אבל קרבן בלא מזבח אי אפשר כלל‪ ,‬וזהו מעצם גדר קרבן‪ .‬ואם כן צריך להבין איזה מזבח‬
‫וְ עָׁ בַ ְר ִּתי בְ אֶ ֶרץ ִמצְ ַרים בַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה ‪ -‬אֲ נִ י וְ לא מַ לְ ָאך;‬
‫ֵיתי כָׁל בְ כור בְ אֶ ֶרץ ִמצְ ַרים ‪ -‬אֲ נִ י וְ לא ָׁש ָׁרף;‬
‫וְ ִהכ ִ‬
‫ּובְ כָׁל אֱ להֵ י ִמצְ ַרים אֶ עֱשֶ ה ְׁשפָׁ ִטים ‪ -‬אֲ נִ י ולא הַ ָׁשלִ יחַ ;‬
‫אֲ נִ י ה' ‪ -‬אֲ נִ י הּוא ולא ַאחֵ ר‪.‬‬
‫מרים‪,‬‬
‫סּוסים‪ ,‬בַ חֲ ִ‬
‫ְביָׁד חֲ ז ָָׁׁקה ‪ -‬זו הַ דֶ בֶ ר‪ ,‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ִ :‬הנֵה יד ה' הויָׁה ְב ִמ ְקנְ ָך אֲ ֶׁשר בַ ָׁשדֶ ה‪ ,‬בַ ִ‬
‫בַ גְ מַ לִ ים‪ ,‬בַ בָׁ ָׁקר ּובַ ּצאן‪ ,‬דֶ בֶ ר כָׁבֵ ד ְמאד‪.‬‬
‫רּושלַיִ ם‪.‬‬
‫ּובִ זְ רעַ נְטּויָׁה ‪ -‬זו הַ חֶ ֶרב‪ ,‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬וְ חַ ְרבו ְׁשלּופָׁ ה ְב ָׁידו‪ ,‬נְ טּויָׁה עַ ל יְ ָׁ‬
‫להים לָׁבא ל ַָׁקחַ ת לו גוי ִמ ֶק ֶרב גוי‬
‫מורא גָׁדול ‪ -‬זו גִ ּלּוי ְׁשכִ ינָׁה‪ .‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ ,‬או הֲ נִ סָׁ ה אֱ ִ‬
‫ּוב ָׁ‬
‫ְ‬
‫מור ִאים גְ דולִ ים כְ כל אֲ ֶׁשר עָׁ ָׁשה‬
‫ּוב ָׁ‬
‫ּובזְ רועַ נְ טּויָׁה ְ‬
‫ּוביָׁד חֲ ז ָָׁׁקה ִ‬
‫ּוב ִמלְ חָׁ מָׁ ה ְ‬
‫מופ ִתים ְ‬
‫ּוב ְ‬
‫ְבמַ סות ְבאתת ְ‬
‫ָׁלכֶם ה' אֱ להֵ יכֶם ְב ִמ ְצ ַריִ ם לְ עֵ ינֶיָך‪.:‬‬
‫ּובאתות ‪ -‬זֶה הַ מַ טֶ ה‪ ,‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬וְ אֶ ת הַ מַ טֶ ה הַ זֶה ִּת ַקח ְבי ְָׁדָך‪ ,‬אֲ ֶׁשר ַּתעֲ ֶשה בו אֶ ת הָׁ אתת‪.‬‬
‫ְ‬
‫היה כשעשו את הקרבן פסח? אכן חז"ל אמרו בירושלמי ששלש מזבחות היו להם‪ ,‬והם המשקוף ושתי‬
‫המזוזות‪.‬‬
‫והדברים צריכים ביאור‪ ,‬דאיך המשקוף והמזוזות של הבתים נעשו מזבח?‬
‫הנה אף שלקו עשר מכות‪ ,‬אבל היציאה היתה ע"י מכת בכורות‪ ,‬ובזה נתקיים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי‪.‬‬
‫ואחז"ל (ילקוט שמות רל"ט) שדמה להשמטת עובר ממעי אמו‪ ,‬היינו דכל כך היו מחוברים למצרים‪ ,‬כמבואר‬
‫בקראי ביחזקאל‪ .‬וזה היה ענין ה"פסיחה" – אשר פסח – דלכאורה לשון פסיחה לא שייך אלא בדבר הנעשה‬
‫בזה אחר זה‪ ,‬ופוסח על אחד‪ ,‬אבל כאן הוכו כולם כאחד‪ ,‬אלא שבני ישראל לא הוכו‪ ,‬ואיך שייך על זה לשון‬
‫"פסיחה"‪ .‬אלא שענין ה"פסיחה" היתה שכולם היו צריכים ללקות‪ ,‬כי היו ישראל מחוברים למצרים‪ ,‬והפסיחה‬
‫היתה מה שנבדלו ולא לקו בתי בנ"י‪ ,‬וזהו עצם ההבדלה דלקיחת גוי מקרב גוי‪ ,‬דע"י הפסיחה לקח את בנ"י‬
‫לעצמו‪ ,‬והובדלו על ידי זה ממצרים‪.‬‬
‫וקדושה חלה בדבר שניכר שמיוחד להקב"ה‪ .‬אמנם כל הארץ שלו‪ ,‬אבל אינו ניכר‪ ,‬אבל במקום שיש גילוי שדבר‬
‫זה שייך להקב"ה‪ ,‬הרי הוא קדוש‪.‬‬
‫ומזבח הוא מקום שניכר שמיוחד לה'‪ ,‬וייחוד זה שהוא שמקדשו‪.‬‬
‫ולכן הבתים של בנ"י היה להם דין מזבח‪ ,‬כי ע"י הפסיחה ניכר שלקחם הקב"ה לעצמו‪ ,‬וזה עצם הקדושה‪.‬‬
‫וההיכר היה בב' דברים‪ ,‬חדא בבכורות עצמם‪ ,‬שלא לקו בכורי בנ"י‪ .‬אבל זה היה בבכורים מן האם דוקא‪ ,‬כי‬
‫מה שהבכורים מן האב מתו לא היה ניכר לשום אדם‪ ,‬שרק הקב"ה יכול להבחין בין טיפה לטיפה‪ .‬אלא שהיה‬
‫ניכר על כל פנים שאצל מצרים "אין בית אשר אין שם מת"‪ ,‬ואצל בנ"י לא מתו‪.‬‬
‫נמצא שההיכר של הפסיחה‪ ,‬שבו לקח ה' את בנ"י לעצמו‪ ,‬היה בשני דברים‪ :‬בבכורים מן האם (שראו שאצל‬
‫המצרים לקו הבכורים מן האם)‪ ,‬ובבתים (שראו שאצל המצרים אין בית אשר אין שם מת)‪.‬‬
‫ולכן חלה הקדושה בבכורים מן האם‪ .‬וגם על הבתים חלה קדושה‪ ,‬ועל ידי זה נעשו מזבח‪ .‬ולכן המשקוף וב'‬
‫המזוזות שהם פתח הבית היה להם דין מזבח לקרבן פסח‪.‬‬
‫כה‬
‫ָארץ‪.‬‬
‫מופ ִתים בַ ָׁשמַ יִ ם ּובָׁ ֶ‬
‫ּובמפְ ִתים ‪ -‬זֶה הַ ָׁדם‪ ,‬כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬וְ נ ַָׁת ִּתי ְ‬
‫ְ‬
‫כשאומר דם ואש ותימרות עשן‪ ,‬עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב ‪ -‬ישפוך מן הכוס מעט יין‪:‬‬
‫ימרות עָׁ ָׁׁשן‪.‬‬
‫ָׁדם וָׁ אֵ ׁש וְ ִת ְ‬
‫ּובאתות ‪-‬‬
‫מרא גָׁדל ‪ְׁ -‬ש ַּתיִ ם‪ְ ,‬‬
‫ּוב ָׁ‬
‫ּובזְ רעַ נְ טּויָׁה ‪ְׁ -‬ש ַּתיִ ם‪ְ ,‬‬
‫ָׁדבָׁ ר ַאחֵ ר‪ְ :‬ביָׁד חֲ ז ָָׁׁקה ‪ְׁ -‬ש ַּתיִ ם‪ִ ,‬‬
‫מפ ִתים ‪ְׁ -‬ש ַּתיִ ם‪ .‬אֵ ּלּו עֶ ֶשר מַ כות ֶׁשהֵ ִביא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא עַ ל הַ ִמ ְצ ִרים ְב ִמ ְצ ַרים‪ ,‬וְ אֵ לּו‬
‫ּוב ְ‬
‫ְׁש ַּתיִ ם‪ְ ,‬‬
‫הֵ ן‪:‬‬
‫ָׁדם‬
‫ְצפֵ ְרדֵ עַ‬
‫כִ נִ ים‬
‫עָׁ רוב‬
‫דֶ בֶ ר‬
‫ְׁש ִחין‬
‫בָׁ רד‬
‫כט‬
‫ַארבֶ ה‬
‫ְ‬
‫חׁשְך‬
‫ֶ‬
‫מַ כַת ְבכורות‬
‫נותן בָׁ הֶ ם ִסמָׁ נִ ים‪:‬‬
‫הּודה הָׁ יָׁה ֵ‬
‫ַר ִבי יְ ָׁ‬
‫ְדצַ "ְך עַ ַד"ׁש ְבַאחַ "ב‪.‬‬
‫ל‬
‫כטאת אשר הותיר הברד‬
‫במכת ארבה מדגישה התורה כמה פעמים שאכלו את אשר הותיר הברד‪ .‬ואם כן היתה מכת ארבה השלמה‬
‫למכת ברד‪ .‬עוד יש דבר מיוחד במכת ארבה‪ ,‬שעד עכשיו אמר לו משה שלח את עמי‪ ,‬אבל במכת ארבה אמר לו‬
‫"עד מתי מאנת ליענות מפני‪ ,‬שלח‪ ."...‬וביאר הגרי"ז על פי דברי הרמב"ם (ריש הל' תענית) דכשבא צרה ואומר‬
‫מקרה הוא זה גורם לצרה שתוסיף‪ ,‬וזהו בחמת קרי – בחמת אותו קרי‪ .‬ומבאר הגרי"ז דעד כאן נענש על עצם‬
‫השעבוד אבל כאן נענש על שאמר מקרה הוא ומיאן להכנע‪ ,‬את"ד הגרי"ז‪ .‬ומעתה יש לבאר מה שכאן מכה זו‬
‫היתה באופן זה שהשלים את המכה הקודמת‪ ,‬כי היתה בבחינת "חמת אותו קרי"‪ ,‬שע"י שלא הכיר שהברד הוא‬
‫מיד ה' גרם שבא הארבה והשלים את מכת הברד‪.‬‬
‫לדצ"ך עד"ש באח"ב‬
‫הענין נראה לי‪ ,‬דסיפור יציאת מצרים הוא מענין תלמוד תורה‪ ,‬שכמו שבתורה נאמר ושננתם לבניך‪ ,‬כך בסיפור‬
‫יציאת מצרים נאמר והגדת לבנך‪ .‬כי הנסים של יציאת מצרים הם פינות האמונה והם גילויה של תורה‪.‬‬
‫וידוע מה דאיתא בספרים שהעשר מכות היו מקבילות לעשרת הדברות‪( .‬ובשפת אמת כתב דבר נפלא דהעשר‬
‫מכות עם הג' סימנים של ר' יהודה עם הששים מכות שמנה ר' יוסי הגלילי (עשר במצרים וחמישים על הים)‬
‫עם המאתיים וארבעים שמנה ר' אליעזר (ארבעים במצרים ומאתיים על הים) עם השלש מאות שמנה ר"ע‬
‫ַר ִבי יוסֵ י הַ גְלִ ילִ י אומֵ ר‪ִ :‬מנַיִ ן אַ ָּׁתה אומֵ ר ֶׁשלָׁקּו הַ ִמ ְצ ִרים ְב ִמ ְצ ַרים עֶ ֶשר מַ כות וְ עַ ל הַ יָׁם לָׁקּו‬
‫להים ִהוא‪ ,‬וְ עַ ל‬
‫יאמרּו הַ חַ ְרטֻ ִמים אֶ ל פַ ְרעה‪ :‬אֶ ְצבַ ע אֱ ִ‬
‫חֲ ִמ ִשים מַ כות? ְב ִמ ְצ ַרים מַ ה הּוא אומֵ ר? וַ ְ‬
‫הַ יָׁם מה הּוא אומֵ ר? וַ י ְַרא יִ ְש ָׁראֵ ל אֶ ת הַ יָׁד הַ גְ דלָׁה אֲ ֶׁשר עָׁ ָׁשה ה' ְב ִמ ְצ ַרים‪ ,‬וַ יִ ְיראּו הָׁ עָׁ ם אֶ ת ה'‪,‬‬
‫מׁשה עַ ְבדו‪.‬לא כַמָׁ ה לָׁקּו ְבאֶ ְצבַ ע? עֶ ֶשר מַ כות‪.‬‬
‫ּוב ֶ‬
‫וַ יַאֲ ִמינּו בַ יי ְ‬
‫אֱ מור מֵ עַ ָּׁתה‪ְ :‬ב ִמ ְצ ַרים לָׁקּו עֶ ֶשר מַ כות וְ עַ ל הַ יָׁם לָׁקּו חֲ ִמ ִשים מַ כות‪.‬‬
‫ַר ִבי אֱ לִ יעֶ זֲר אומֵ ר‪ִ :‬מנַיִ ן ֶׁשכָׁל מַ כָׁה ּומַ כָׁה ֶׁשהֵ ִביא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא עַ ל הַ ִמ ְצ ִרים ְב ִמ ְצ ַריִ ם הָׁ יְ ָׁתה‬
‫ַארבַ ע מַ כות? ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬יְ ַׁשּלַח בָׁ ם חֲ רון אַ פו‪ ,‬עֶ ְב ָׁרה וָׁ זַעַ ם וְ צָׁ ָׁרה‪ִ ,‬מ ְׁשלַחַ ת מַ לְ אֲ כֵי ָׁר ִעים‪ .‬עֶ ְב ָׁרה ‪-‬‬
‫ֶׁשל ְ‬
‫ַארבַ ע‪.‬‬
‫ַאחַ ת‪ ,‬וָׁ זַעַ ם ‪ְׁ -‬ש ַּתיִ ם‪ ,‬וְ צָׁ ָׁרה ‪ָׁׁ -‬שלׁש‪ִ ,‬מ ְׁשלַחַ ת מַ לְ אֲ כֵי ָׁר ִעים ‪ְ -‬‬
‫אתיִ ם מַ כות‪.‬‬
‫ַארבָׁ ִעים מַ כות וְ עַ ל הַ יָׁם לָׁקּו מָׁ ַ‬
‫אֱ מור מֵ עַ ָּׁתה‪ְ :‬ב ִמ ְצ ַרים לָׁקּו ְ‬
‫ַר ִבי עֲ ִקיבֶ א אומֵ ר‪ִ :‬מנַיִ ן ֶׁשכָׁל מַ כָׁה ומַ כָׁה שהֵ ביִא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא על הַ ִמ ְצ ִרים ְב ִמ ְצ ַרים הָׁ יְ ָׁתה‬
‫ֶׁשל חָׁ מֵ ׁש מַ כות? ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ְִ :‬י ַׁשּלַח בָׁ ם חֲ רון אַ פו‪ ,‬עֶ ְב ָׁרה וָׁ זַעַ ם וְ צַ ָׁרה‪ִ ,‬מ ְׁשלַחַ ת מַ לְ אֲ כֵי ָׁר ִעים‪ .‬חֲ רון‬
‫ַארבַ ע‪ִ ,‬מ ְׁשלַחַ ת מַ לְ אֲ כֵי ָׁר ִעים ‪ -‬חָׁ מֵ ׁש‪.‬‬
‫אַ פו‪ַ -‬אחַ ת‪ ,‬עֶ ְב ָׁרה ‪ְׁ -‬ש ַּתיִ ם‪ ,‬וָׁ זַעַ ם ‪ָׁׁ -‬שלוׁש‪ ,‬וְ צָׁ ָׁרה ‪ְ -‬‬
‫אתיִ ם מַ כות‪.‬‬
‫אֱ מור מֵ עַ ָּׁתה‪ְ :‬ב ִמ ְצ ַרים לָׁקּו חֲ ִמ ִשים מַ כות וְ עַ ל הַ יָׁם לָׁקּו חֲ ִמ ִשים ּומָׁ ַ‬
‫כַמָׁ ה מַ עֲ לות טובות לַמָׁ קום עָׁ לֵינּו!‬
‫לב‬
‫(חמישים במצרים ומאתיים וחמישים על הים) הם סך הכל תרי"ג‪ ).‬כי נסי יציאת מצרים היו בגדר תורה‪.‬‬
‫ולכן כמו שאמרו בגמרא עירובין (נד‪ ):‬הציבו לך ציונים – עשה ציונים לתורה (אשר על כן כל סוגיא בש"ס או‬
‫קבוצה של סוגיות מתחילה בסימנים) – הוא הדין המסירה של נסי יציאת מצרים צ"ל באותה צורה‪ ,‬כי היא‬
‫כמסירת התורה עצמה‪ .‬ולכן ר' יהודה היה נותן בהם סימנים‪.‬‬
‫לאניסים שנעשו על ידי משה רבינו‬
‫זהו המקום היחידי בהגדה שמזכירים את משה רבינו‪ .‬ויש לעיין ממש"כ הרמב"ם (פ"ז חו"מ) דלבן החכם‬
‫מודיעים הניסים שנעשו "על ידי משה רבינו"‪ ,‬ומשמע שזה מעיקר הסיפור‪ .‬אכן נראה שכונת הרמב"ם שם לא‬
‫לתוכן הסיפור אלא לדרגת האימות והידיעה‪ ,‬שהרמב"ם בהלכות יסודי התורה השריש שיש חילוק בין האימות‬
‫של נבואת משה לבין האימות של שאר הנביאים‪ ,‬ששאר נביאים נבואתם מתאמתת ע"י נתינת אות‪ ,‬והמאמין‬
‫על פי אות יש בלבו דופי שמא בלט או בכישוף היה‪ ,‬אבל משה רבינו האמינו בו מפני מעמד הר סני‪ ,‬והיא‬
‫אמונה מוחלטת‪ .‬והנה הנסים של יציאת מצרים הם פינות הדת‪ ,‬ויש מצוה למסרם לדורות‪ ,‬כמש"כ והגדת לבנך‬
‫גו'‪ ,‬כמו שיש מצוה למסור התורה לדורות‪ ,‬כמש"כ ושננתם לבניך‪ .‬ולכן מדגיש הרמב"ם שניסים אלה נעשו ע"י‬
‫משה רבינו‪ ,‬ולכן יש בהם דרגת האימות של התורה עצמה‪.‬‬
‫ומדוייק שהמקום היחידי בהגדה שמזכירים את משה רבינו הוא כאן‪ ,‬לענין מה שהאמינו בו‪.‬‬
‫לבדיינו‬
‫כבר כתבנו לעיל שמה שקבעו לדרוש הפרשה של ארמי אובד אבי דוקא‪ ,‬הוא משום שהחיוב בליל פסח הוא‬
‫לספר ביציאת מצרים דרך הודיה‪ .‬ולכן דורשים הפרשה של ארמי אובד אבי‪ ,‬ששם בא הסיפור דרך שבח‬
‫והודיה‪ .‬אלא שלכאורה יש לעיין‪ ,‬שהרי עיקר ההודיה שבפרשה זו היא מה שכתוב לבסוף "ויביאנו אל המקום‬
‫כז‬
‫הוציָאנּו ִמ ִמ ְצ ַרים וְ לא עָׁ ָׁשה בָׁ הֶ ם ְׁשפָׁ ִטים‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫ִאלּו ִ‬
‫ִאלּו עָׁ ָׁשה בָׁ הֶ ם ְׁשפָׁ ִטים‪ ,‬ולא עָׁ ָׁשה בֵ אלהֵ יהֶ ם‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫כוריהֶ ם‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫ִאלּו עָׁ ָׁשה בֵ אלהֵ יהֶ ם‪ ,‬וְ לא הָׁ ַרג אֶ ת ְב ֵ‬
‫כוריהֶ ם וְ לא נ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת מָׁ מונָׁם‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫ִאלּו הָׁ ַרג אֶ ת ְב ֵ‬
‫לג‬
‫ִאלּו נ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת מָׁ מונָׁם וְ לא ָׁק ַרע לָׁנּו אֶ ת הַ יָׁם‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫הזה‪ ...‬ארץ זבח חלב ודבש‪ ...‬ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה‪ ,"...‬וכל זה אין אנו אומרים בליל פסח‪,‬‬
‫דאינו ענין ליציאת מצרים‪ ,‬ואם כן במה הוא נחשב דרך הודיה?‬
‫ולזה קבעו פיוט זה כאן‪ ,‬לומר שגם אילו הוציאנו ממצרים לחוד גם כן דיינו להללו ולשבחו‪ ,‬ולכן גם מה שאנו‬
‫אומרים ארמי אובד אבי – אף שאין אנו מגיעים ל"ויביאנו אל המקום הזה" – נחשב שפיר דרך שבח והודיה‪.‬‬
‫לגמה מעבדות לחירות אמרינן שירה‬
‫כתב הבית יוסף (סי' ת"צ) בשם שבלי הלקט שהטעם שאין אומרים הלל שלם כל ז' ימי הפסח הוא על פי‬
‫המדרש דביקשו מלאכי השרת לומר שירה ואמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה‪ .‬וכן‬
‫הוא בילקוט שמעוני (אמור תרנ"ד)‪.‬‬
‫ואף שבגמרא (ערכין י‪ ):‬לכאורה מבואר טעם אחר‪ ,‬שאין אומרים הלל שלם בפסח כ"א ביום ראשון משום‬
‫שאינו חלוק בקרבנות‪ ,‬כבר ביאר על נכון הישועות יעקב שבגמרא שם מבואר דיש ב' מחייבים בהלל‪ ,‬קדושת‬
‫היום שאסור בעשיית מלאכה‪ ,‬ונס‪ .‬וטעם הגמרא שאינו חלוק בקרבנות בא לבאר למה אין לומר הלל כל ימי‬
‫הפסח מחמת קדושת היום‪ .‬אבל עדיין היה לנו לומר הלל בשביעי של פסח מחמת הנס של קריעת ים סוף‪.‬‬
‫ולזה צריך להך טעמא דמעשי ידי טובעים בים‪( .‬וצריך לפרש שמה שכתבו הב"י והילקוט למה אין אומרים "כל‬
‫ז' ימי הפסח" שהכונה למה אפילו ביום ז' אין אומרים‪).‬‬
‫ומכל מקום קשה שהרי בני ישראל אמרו שירה בשעת קריעת ים סוף‪ ,‬ועל כרחך משום שכיון שניצלו שפיר‬
‫יכלו לומר שירה‪ ,‬ואם כן גם אנו נאמר שירה מאותו הטעם‪ .‬ודוחק לחלק‪.‬‬
‫ונראה בהקדם הגמרא במגילה (יד‪ ).‬מ"ח נביאים וז' נביאות עמדו להם לישראל ולא פחות ולא הותירו על מה‬
‫שכתוב בתורה אלא מקרא מגילה כו' מאי דרוש כו' ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל‬
‫שכן‪ .‬ופרש"י דביציאת מצרים אמרו שירה על הים‪ .‬והקשה הטורי אבן הרי זה לא היה מצוה לדורות ואיך נלמד‬
‫ממנה ק"ו לקריאת המגילה שהיא מצוה לדורות‪ .‬ולכן פירש הטורי אבן שכונת הגמרא להלל של ליל הסדר‪.‬‬
‫ולכאורה רש" י שלא היה ניחא לו בפירוש זה משום שזה אינו אלא דין דרבנן‪ ,‬והגמרא הרי מבקשת ללמוד ק"ו‬
‫משירה דאורייתא‪.‬‬
‫עוד יש להבין לפירוש רש"י שהכונה לשירת הים‪ ,‬והרי שירת אז ישיר היה על נס קריעת ים סוף שהיה נס נגלה‬
‫ואיך נלמד מזה ק"ו למקרא מגילה שהיה נס נסתר‪.‬‬
‫והנה מדברי רש" י מבואר שהשירה שאמרו על הים היה על מה שיצאו "מעבדות לחירות"‪ ,‬ולא על הנס של‬
‫קריעת ים סוף עצמו‪ .‬וממקומו הוא מוכח‪ ,‬שאילו היה השירה מחמת הנס של קריעת ים סוף אם כן מה שייך‬
‫ללמוד מזה ק"ו לקריאת מגילה‪ ,‬כנ"ל‪ .‬אלא נראה דעל הנס דקריעת ים סוף לא אמרו שירה‪ ,‬כי מעשי ידי‬
‫טובעים בים‪ ,‬ולא שייך לומר שירה על נס כזה‪ .‬רק אמרו שירה על שיצאו "מעבדות לחירות"‪.‬‬
‫ואם תאמר‪ ,‬כיון שהמחייב לומר שירה היה מה שיצאו מעבדות לחירות‪ ,‬אם כן למה לא אמרו השירה מיד‬
‫כשיצאו ממצרים‪ ,‬ולמה המתינו עד שעת קריעת ים סוף‪ .‬ועוד קשה‪ ,‬שהרי כל השירה מדברת מענין המאורעות‬
‫של קריעת ים סוף‪ ,‬ולא על יציאתם מעבדות לחירות‪ .‬אבל התירוץ פשוט כי בקריעת ים סוף כתיב ויאמינו בה'‬
‫ובמשה עבדו‪ ,‬הרי ש עד אותה שעה היה חסרון בשלימות אמונתם שעדיין חששו שפרעה יחזירם‪ .‬ורק אחרי‬
‫קריעת ים סוף כשראו מצרים מת על שפת הים האמינו בה' בשלימות וידעו שאין מידו מציל ואמרו שירה על‬
‫יציאתם מעבדות לחירות עולם‪ .‬וכיון שהגיעו להכרה זו ע"י קריעת ים סוף לכן תוכן השירה כולו הוא מדבר‬
‫ִאלּו ָׁק ַרע לָׁנּו אֶ ת הַ יָׁם וְ לא הֶ עֱבֵ ָׁירנּו ְבתוכו בֶ חָׁ ָׁרבָׁ ה‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫ִאלּו הֶ עֱבֵ ָׁירנּו ְבתוכו בֶ חָׁ ָׁרבָׁ ה וְ לא ְׁש ַקע צֶ ֵרנּו ְבתוכו ַדיֵינּו‪.‬‬
‫לד‬
‫מענין קריעת ים סוף‪ .‬ומכל מקום עצם המחייב של השירה היה יציאתם מעבדות לחירות‪ ,‬כדברי רש"י‪ ,‬ושפיר‬
‫למדים ק"ו דמה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן‪.‬‬
‫וניחא מעתה קושיית הטורי אבן‪ ,‬איך לומדים קריאת המגילה לדורות משירת הים שלא היה אלא לשעה‪ .‬כי‬
‫באמת מה שאמרו שירה על הים לא היה מצוות שעה בלבד אלא מצוה לדורות לומר שירה על יציאתינו‬
‫מעבדות לחירות‪ .‬אלא שלדורות אנו אומרים את השירה הזאת על היציאה מעבדות לחירות בליל ט"ו‬
‫כשגומרין את ההלל בליל הסדר‪ ,‬שזהו השירה על שיצאנו מעבדות לחירות‪ .‬אלא שרש"י נקט שירת הים משום‬
‫שזהו המקור בתורה שצריך לומר שירה על היציאה מעבדות לחירות‪.‬‬
‫נמצא שדברי רש"י ודברי הטורי אבן משלימים זה את זה‪ ,‬כי שירת הים הוא הוא המקור לחיוב אמירת שירה‬
‫על יציאתינו מעבדות לחירות‪ ,‬והיא מצוה לדורות‪ ,‬ומתקיימת אצלינו בליל הסדר‪.‬‬
‫ומעתה מבואר איך יכלו ישראל לומר שירה על הים‪ ,‬אף שהקב"ה השתיק את המלאכים בטענת מעשי ידי‬
‫טובעים בים‪ .‬כי השירה דבני ישראל התחייבה לא מחמת הנס דקריעת ים סוף אלא מחמת היציאה מעבדות‬
‫לחירות‪ .‬מה שאין כן המלאכים כבר אמרו שירה בודאי על היציאה כבר בט"ו‪ ,‬כי אצלם לא היה חסר באמונה‪,‬‬
‫ועכשיו ביקשו לומר שירה על עצם הנס של קריעת ים סוף‪ ,‬ולזה אמר להם הקב"ה שעל נס כזה שבו מעשי ידי‬
‫טובעים בים לא שייך לומר שירה‪.‬‬
‫וניחא דברי הבית יוסף‪ ,‬כי כיון שלדורות אנו אומרים הלל על היציאה מעבדות לחירות כבר בליל ט"ו‪ ,‬אם כן‬
‫אין מקום לומר הלל בז' של פסח כ"א על עצם הנס‪ ,‬וכבקשת המלאכים לומר שירה‪ ,‬ואין לומר שירה כזאת‪,‬‬
‫כיון דמעשי ידי הקב"ה טבעו בנס זה בים‪.‬‬
‫וא" ת כיון שבכל שנה אנו רואים את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים‪ ,‬אם כן גם אנו לא נאמר שירה על היציאה‬
‫מעבדות לחירות עד ז' של פסח‪ .‬אבל זה אינו‪ .‬כי אף שבכל שנה אנו רואים את עצמינו כאילו אנו יוצאים‬
‫ממצרים‪ ,‬אבל קנין האמונה שהיה בקריעת ים סוף שעל ידה הגיעו למדריגת ויאמינו בה' ובמשה עבדו היה‬
‫קנין עולם‪ ,‬וזהו עצם השמחה של שירת הים שכתבו הפוסקים שצריך בכל יום לאמרה בשמחה עצומה‪ ,‬ולכן‬
‫גם בליל הסדר כשאנו רואים את עצמינו יוצאים מעבדות לחירות‪ ,‬הר"ז בתוקף האמונה של ויאמינו בה'‬
‫ובמשה עבדו‪ ,‬ואומרים הלל כבר בלילה הזה‪.‬‬
‫לדוהעבירנו בחרבה‬
‫מבואר על פי מש"כ בתרגום על הפסוק בשיר השירים (א‪ ,‬ט) לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי‪ ,‬ששכשעמדו‬
‫ישראל על הים הקב"ה נתגלה בכח גבורתו והוביש הים אבל הטיט לא ניגב‪ ,‬והערב רב והרשעים אמרו את הים‬
‫יכל לנגב ולא את הטיט‪ ,‬והיה רוגז דה' עליהם ורצה להטביעם בים אלמלא משה שהתפלל‪ ,‬ופתח משה וצדיקי‬
‫הדור בשירה ועברו בתוך הים ביבשה בזכות אברהם יצחק ויעקב עיי"ש‪.‬‬
‫משמע שאמרו השירה כשעברו אם הים‪ .‬וק' דכל השירה מדבר מטביעת המצרים שהיה אחר כך‪.‬‬
‫וי"ל על פי הגמ' בפסחים (קיז‪ ).‬א" ר יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן‬
‫הים‪[ .‬ופירש רשב"ם שאמרו הלל לאחר שעברו כדכתיב "הים ראה וינס" והתפללו "לא לנו" פן יעבור פרעה‬
‫וחילו אחריהם‪ ].‬ועוד שם‪ ,‬ת"ר הלל זה מי אמרו‪ ,‬ר"א אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים‪ ,‬הם‬
‫אמרו לא לנו ד' לא לנו משיבה רוח הקדש ואמרה להן למעני למעני אעשה‪.‬‬
‫מבואר שהיו ב' שירות‪ ,‬חדא כשעברו את הים אמרו הלל‪ ,‬ובאותה שעה אמרו "לא לנו ד' לא לנו" – שיעשה‬
‫הנס שלא בזכותם‪ .‬והשיבה רוה"ק למעני למעני אעשה‪ .‬ועוד אמרו שיר שבתורה – דהיינו אז ישיר – אחר‬
‫הנס‪.‬‬
‫כט‬
‫ַארבָׁ ִעים ָׁׁשנָׁה ַדיֵינּו‪.‬‬
‫במ ְדבָׁ ר ְ‬
‫ִאלּו ִׁש ַקע צֶ ֵרנּו ְבתוכו וְ לא ִספֵ ק צָׁ ְרכֵנּו ִ‬
‫ַארבָׁ ִעים ָׁׁשנָׁה ולא הֶ אֱ כִ ילָׁנּו אֶ ת הַ מָׁ ן ַדיֵינּו‪.‬‬
‫במ ְדבָׁ ר ְ‬
‫ִאלּו ִספֵ ק צָׁ ְרכֵנּו ִ‬
‫ִאלּו הֶ אֱ כִ ילָׁנּו אֶ ת הַ מָׁ ן וְ לא נ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת הַ ַׁשבָׁ ת‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫ִאלּו נ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת הַ ַׁשבָׁ ת‪ ,‬וְ לא ֵק ְרבָׁ נּו לִ ְפנֵי הַ ר ִסינַי‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫ּתורה‪ַ .‬דיֵינּו‪.‬‬
‫ִאלּו ֵק ְרבָׁ נּו לִ ְפנֵי הַ ר ִסינַי‪ ,‬וְ לא נ ַַתן לָׁנּו אֶ ת הַ ָׁ‬
‫ּתורה וְ לא ִהכְ נִ יסָׁ נּו לְ אֶ ֶרץ יִ ְש ָׁראֵ ל‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫ִאלּו נ ַַתן לָׁנּו אֶ ת הַ ָׁ‬
‫ִאלּו ִהכְ נִ יסָׁ נּו לְ אֶ ֶרץ יִ ְש ָׁראֵ ל וְ לא בָׁ נָׁה לָׁנּו אֶ ת בֵ ית הַ ְב ִח ָׁירה ַדיֵינּו‪.‬‬
‫הוציָאנּו ִמ ִמ ְצ ַרים‪ ,‬וְ עָׁ ָׁשה בָׁ הֶ ם‬
‫ּומכֻפֶ לֶת לַמָׁ קום עָׁ לֵינּו‪ֶׁ :‬ש ִ‬
‫עַ ל ַאחַ ת‪ ,‬כַמָׁ ה וכַמָׁ ה‪ ,‬טובָׁ ה כְ פּולָׁה ְ‬
‫כוריהֶ ם‪ ,‬וְ נ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת מָׁ מונָׁם‪ ,‬וְ ָׁק ַרע לָׁנּו אֶ ת הַ יָׁם‪ ,‬וְ הֶ ע ֱִב ֶירנו‬
‫ְׁשפָׁ ִטים‪ ,‬וְ עָׁ ָׁשה בֵ אלהֵ יהֶ ם‪ ,‬וְ הָׁ ַרג אֶ ת ְב ֵ‬
‫ַארבָׁ ִעים ָׁׁשנָׁה‪ ,‬וְ הֶ אֱ כִ ילָׁנּו אֶ ת הַ מָׁ ן‪ ,‬וְ נ ַָׁתן‬
‫במ ְדבָׁ ר ְ‬
‫ִבתוכו בֶ חָׁ ָׁרבָׁ ה‪ ,‬וְ ִׁש ַקע צֶ ֵרנּו ְבתוכו‪ ,‬וְ ִספֵ ק צָׁ ְרכֵנּו ִ‬
‫ּתורה‪ ,‬וְ ִהכְ נִ יסָׁ נּו לְ אֶ ֶרץ יִ ְש ָׁראֵ ל‪ּ ,‬ובָׁ נָׁה לָׁנּו אֶ ת‬
‫לָׁנּו אֶ ת הַ ַׁשבָׁ ת‪ ,‬וְ ֵק ְרבָׁ נּו לִ ְפנֵי הַ ר ִסי ַני‪ ,‬וְ ַנ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת הַ ָׁ‬
‫ונותינּו‪.‬‬
‫בֵ ית הַ ְב ִח ָׁירה לְ כַפֵ ר עַ ל כל עֲ ֵ‬
‫לׁשה ְדבָׁ ִרים אֵ ּלּו בַ פֶ ַסח‪ ,‬לא יָׁצָׁ א יְ דֵ י חובָׁ תו‪ ,‬וְ אֵ לּו הֵ ן‪:‬‬
‫ַרבָׁ ן ג ְַמלִ יאֵ ל הָׁ יָׁה אומֵ ר‪ :‬כָׁל ֶׁשּלא ָאמַ ר ְׁש ָׁ‬
‫לה‬
‫פֶ סַ ח‪ַ ,‬מצָׁ ה‪ּ ,‬ומָׁ רור‪.‬‬
‫ואם כן ניחא דהתרגום מדבר מהשיר דהלל‪ .‬וזהו גם הדגשת התרגום שעברו בזכות האבות‪ ,‬שכיון שהיה רוגז‬
‫מצד מה שאמרו הערב רב והרשעים לכן משה והצדיקים אמרו "לא לנו ה' לא לנו" – לא בזכותנו‪ ,‬וכמבואר‬
‫בגמ' הנ"ל‪.‬‬
‫(אלא דבגמ' איתא דרוה"ק השיבה למעני למעני אעשה – וכן מבואר בקרא לא לנו גו' כי לשמך תן כבוד –‬
‫ואילו בתרגום משמע שהתשובה היתה שעשה בזכות האבות‪ .‬ונראה דהכל אחד‪ ,‬כמו שאומרים בתפילה וזוכר‬
‫חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם‪ ,‬וביאר העקידה שכיון שהבטיח לאבות לכן שיהוי קיום ההבטחה נחשב‬
‫חילול השם‪ ,‬שלא יאמרו מבלתי יכולת ח"ו‪).‬‬
‫ולפי זה יש לנו תירוץ נוסף למה שהקשינו לעיל איך למדים משירת אז ישיר ק"ו למקרא מגילה‪ ,‬והרי בקריעת‬
‫ים סוף היה נס נגלה‪ .‬ולעיל תירצנו שעל הנס לא אמרו שירה משום מעשה ידי טובעים בים‪ ,‬רק אמרו שירה‬
‫על שיצאו מעבדות לחירות‪.‬‬
‫אבל למבואר י"ל עוד שעל הנס הרי כבר אמרו הלל כשעברו‪ .‬והרי מה ששבו המים לאיתנם אחר כך לא היה נס‬
‫אלא סילוק הנס‪ ,‬ול"ש על זה הלל‪ .‬אלא כשראו מצרים מת אמרו שירה על שיצאו מעבדות לחירות‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫ואין להקשות איך אמרו הלל כשעברו‪ ,‬הרי מעשה ידי כו'‪ .‬כי אמרו הלל כשעברו הם‪ ,‬קודם שטבעו המצרים‪.‬‬
‫וקשה אם כן גם המלאכים למה לא אמרו שירה על כל פנים בשעה שעברו ישראל‪ ,‬קודם שטבעו המצרים‪ .‬אבל‬
‫פשוט דהם ידעו שהמצרים יטבעו ע"י נס זה‪.‬‬
‫ואם כן יש לנו תירוץ נוסף לדברי הב"י שאין אומרים הלל בז' של פסח משום מעשי ידי טובעים בים‪ .‬והרי בנ"י‬
‫אמרו הלל כשעברו‪ .‬דבנ"י לא ידעו שמצרים יטבעו‪ .‬אבל אנחנו יודעים ודמי למלאכים‪.‬‬
‫להלא יצא ידי איזו חובה‬
‫ידוע מה שנחלקו ראשונים אם הכונה שלא יצא יד"ח פסח מצה ומרור‪ ,‬או שלא יצא יד"ח סיפור יציאת‬
‫מצרים‪ .‬שהרמב"ם (פ"ז חו"מ) כללו עם דיני סיפור יציאת מצרים‪ ,‬וגם כתב שכל זה נקרא הגדה (היינו מתחיל‬
‫בגנות ומסיים בשבח‪ ,‬ודורש כל הפרשה כולה‪ ,‬ואמירת שלשה דברים אלה)‪ .‬הרי שהוא מדיני סיפור יציאת‬
‫מצרים‪ .‬וכן מבואר במאירי‪ .‬ומאידך הרמב"ן במלחמות בפ"ק דברכות כתב שלא יצא יד"ח לאו דוקא‪ ,‬שגם אם‬
‫לא אמר הג' דברים אין צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור עיי"ש‪ ,‬ומבואר כי אילו היה לעיכובא היה צריך‬
‫לחזור ולאכול‪ ,‬הרי שדעתו שהאמירה היא מדיני פסח מצה ומרור עצמם‪ .‬וכן מבואר בפירוש רש"י וכל בו על‬
‫ההגדה‪ ,‬שכתבו שאפילו אכל פסח מצה ומרור לא יצא יד"ח דצריך שיהיה באמירה והגדה‪.‬‬
‫בותינּו אוכְ לִ ים ִבזְ מַ ן ֶׁשבֵ ית הַ ִמ ְק ָׁדׁש הָׁ יָׁה ַקיָׁם‪ ,‬עַ ל ׁשּום מָׁ ה? עַ ל ׁשּום ֶׁש ֶָׁפסַ ח הַ ָׁקדוׁש‬
‫פֶ סַ ח ֶׁשהָׁ יּו אֲ ֵ‬
‫בותינּו ְב ִמ ְצ ַרים‪ֶׁ ,‬שנֶאֱ מַ ר‪ :‬וַאֲ ַמ ְר ֶּתם זֶבַ ח פֶ ַסח הּוא לַיי‪ ,‬אֲ ֶׁשר פָׁ ַסח עַ ל בָׁ ֵּתי‬
‫בָׁ רּוְך הּוא עַ ל בָׁ ֵּתי אֲ ֵ‬
‫לו‬
‫ְבני יִ ְש ָׁראֵ ל ְב ִמ ְצ ַרים ְבנָׁגְפו אֶ ת ִמ ְצ ַרים‪ ,‬וְ אֶ ת בָׁ ֵּתינּו ִה ִּציל? וַ יִ קד הָׁ עָׁ ם וַ יִ ְש ַּתחוּו‪.‬‬
‫עוד מבואר מדברי הרמב"ן הנ"ל שהאמירה צריכה להקדים לאכילה‪ ,‬שהרי מבואר בדבריו שאילו היה הדין שלא‬
‫יצא יד"ח לגמרי היה צריך לחזור ולאכול‪ ,‬ואמאי לא יוכל להשלים האמירה אחר כך‪ .‬אלא על כרחך שהיה‬
‫פשוט לו שצריך להקדים אמירה לעשיה‪ .‬וכן מסתבר לשיטה זו שהוא מדיני קיום מצוות פסח מצה ומרור‪,‬‬
‫שהרי בודאי לפי זה אין האמירה קיום בפנ"ע‪ ,‬כי המצוה בודאי היא האכילה לבד‪ ,‬רק שהאכילה צריכה להיות‬
‫בהכרזה מקודם על שום מה הוא אוכל‪.‬‬
‫והנה בפשוטו שיטה זו של הרמב"ן שהוא מדיני הפסח מצה ומרור עצמם לא נאמרה אלא כלפי אמירה זו דרבן‬
‫גמליאל‪ ,‬אבל שאר ההגדה היא מצוות סיפור בפני עצמה‪ .‬אבל כבר ביארנו לעיל שבאמת דעת הרמב"ן אינו כן‪,‬‬
‫דעיין ברמב"ן בספר המצוות כשמנה המצוות ששכח הרמב"ם‪ ,‬כתב שהרמב"ם השמיט מצוות ברכת התורה‪,‬‬
‫ואף שהיה אפשר לומר שהיא כלולה במצוות ת"ת עצמה‪ ,‬זה אינו‪ ,‬שכמו שמקרא ביכורים נחשבת מצוה בפני‬
‫עצמה אף שנאמר על ביכורים‪ ,‬וכן מצוות סיפור יציאת מצרים נחשבת מצוה בפני עצמה אף שהיא בשעה‬
‫שפסח מצה ומרור מונחים לפניו‪ ,‬כך ברכת התורה צריכה להיחשב מצוה בפנ"ע‪ ,‬אלה תורף דבריו עיי"ש‪.‬‬
‫ולכאורה דבריו תמוהים כי מה ענין מצוות סיפור יציאת מצרים לכאן‪ ,‬והרי אינה דומה כלל לברכת התורה‬
‫ולמקרא ביכורים כלל‪ ,‬ששם התלמוד תורה היא שמחייבת בברכה‪ ,‬ואם אינו לומד אינו לברך‪ ,‬וכן בביכורים אם‬
‫לא הביא ביכורים פשיטא שאינו חייב במקרא ביכורים‪ ,‬ומה זה ענין למצוות סיפור יציאת מצרים ויחסה לפסח‬
‫מצה ומרור‪ .‬ועל כרחך לומר‪ ,‬שהרמב"ן לטעמיה במלחמות הנ"ל‪ ,‬וסובר הרמב"ן שבאמת הפסח והמצה והמרור‬
‫הם שמחייבים במצוות סיפור יציאת מצרים – ולא רק בהך אמירה דרבן גמליאל לחוד אלא בכל המצוה‬
‫דסיפור – ובאמת אם לא היה לו לא פסח ולא מצה ולא מרור לא היה מתחייב במצוות סיפור‪.‬‬
‫ואינו מבואר המקור לדין זה דרבן גמליאל‪ ,‬ולהרמב"ן מסתבר שהוא ממש"כ בעבור זה גו' בשעה שיש פסח‬
‫מצה ומרור מונחים לפניו‪ ,‬כמבואר בדבריו בסה"מ הנ"ל דמזה נלמד דמצוות סיפור תליא בפסח מצה ומרור‪.‬‬
‫אבל התוס' כתבו שהוא נלמד מקרא דואמרתם זבח פסח‪ ,‬ומצה ומרור הוקשו לפסח‪.‬‬
‫לוהדם אשר בסף‬
‫"ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף" שמות (י"ב‪ ,‬כ"ב)‪ .‬ובגמ' (פסחים צו‪ :).‬תנא ר' יוסף שלש‬
‫מזבחות היו שם על המשקוף ועל ב' המזוזות ע"כ‪ .‬היינו שנתינת הדם על המשקוף ושתי המזוזות היה לה דין‬
‫נתינת דם על המזבח‪ ,‬שהוא נצרך בכל קרבן‪.‬‬
‫ובירושלמי (פ"ט פסחים ה"ה)‪ :‬ותני כן ג' מזבחות היו לאבותינו במצרים משקוף וב' מזוזות‪ .‬אית תני ד'‪ ,‬סף‬
‫ומשקוף וב' מזוזות‪ .‬אית תני סף כלי‪ ,‬ואית תני סף אסקופה‪ .‬מ"ד סף כלי "ואת הספות והמזמרות והמזרקות"‬
‫(מלכים א' ז')‪ ,‬מ"ד סף אסקופה "בתתם ספם את ספי" (יחזקאל מ"ג)‪ .‬מ"ד כלי ניחא "מן הדם אשר בסף"‪ ,‬מ"ד‬
‫סף אסקופה מה מקיים "מן הדם אשר בסף" [כצ"ל]? מביא כלי [כצ"ל] ונותן על האסקופה וטובל ומזה ע"כ‪.‬‬
‫מבואר שנחלקו בירושלמי בביאור הכתוב‪ ,‬מהו "וטבלתם בדם אשר בסף"‪ .‬דעה אחת היא שסף הוא לשון כלי‪,‬‬
‫והכונה שלקח הדם מן הכלי ונתן על המזוזות והמשקוף‪ .‬ולפי זה היו רק שלש מזבחות – המשקוף ושתי‬
‫המזוזות‪ .‬והדעה השניה מפרשת שסף היינו אסקופת הדלת‪ ,‬ונתן דם בתוך כלי על האסקופה‪ ,‬והיה זה נחשב‬
‫כאחת מנתינות הדם‪ ,‬ונמצא שהיו שם ד' מזבחות – האסקופה‪ ,‬המשקוף‪ ,‬וב' המזוזות‪.‬‬
‫ויש להבין‪ ,‬לפי אותה דעה שד' מזבחות היו‪ ,‬כי היה דין נתינה על האסקופה‪ ,‬אם כן למה בפסוק לעיל מיניה‬
‫(שם ז') בציווי הקב"ה למשה כתוב‪" :‬ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף‪ ,"...‬ולא הזכיר נתינת‬
‫דם גם על האסקופה?‬
‫לא‬
‫אוחז המצה בידו ומראה אותה למסובין‪:‬‬
‫לז‬
‫והנה בתרגום יונתן תירגם סף "מנא דפחרא" (כלי חרס)‪ ,‬וזה תמוה‪ ,‬שאף שמבואר שסובר התרגום שסף הוא‬
‫כלי – וכאותה דעה בירושלמי – אבל מנין לו שהוא דוקא כלי חרס? ואין לומר דהוא מעצם שמעות לשון סף‪,‬‬
‫כי זה אינו‪ ,‬שהרי הקרא במלכים "ואת הספים והמזמרות‪ – "...‬שממנו למד אותו מאן דאמר בירושלמי שסף‬
‫הוא כלי – הרי מדובר בכלי זהב ע"ש‪.‬‬
‫וביאר המשך חכמה שהתרגום מדמה נתינת שם הפסח להזייה על הבית שמצינו בנגעי בתים‪ ,‬ששם מפורש‬
‫שהיה מתוך כלי חרס‪ ,‬כי נתינת דם הפסח היה משום טהרת הבית מעבודה זרה‪ ,‬ודומה לטהרה מצרעת בתים‬
‫ע"ש‪.‬‬
‫ולפי זה נמצא שבנתינת הדם על המשקוף ושתי המזוזות מלבד מה שהיה משום נתינת דם על המזבח‪ ,‬וכדברי‬
‫הגמרא‪ ,‬היה בה גם משום הזייה על הבית לטהרו מעבודה זרה‪ .‬ושני דינים היו בנתינת הדם‪ .‬ומעתה נראה עוד‪,‬‬
‫שהדין של הזייה לטהר הבית מעבודה זרה נתקיים רק במשקוף וב' המזוזות‪ ,‬כי רק שם היתה הנתינה ע"י אזוב‬
‫(שבזה דומה לטהרת מצורע)‪ ,‬אבל נתינת הדם על האסקופה אפילו למאן דאמר שהיה מדין נתינה על המזבח‬
‫אבל כיון שלא היה על ידי אזוב (רק נתן הכלי שבו קיבל הדם על האסקופה) לא היה מדין הזייה על הבית‪.‬‬
‫ואם כן י"ל עוד שעיקר האות שלא יגוף המשחית היה מצד ההזייה על הבית‪ ,‬שהיה לטהרת הבית מעבודה זרה‬
‫ועל ידי זה פסח המשחית על בתים אלה‪ ,‬ולכן גבי ציווי הקב"ה שמדבר אודות נתינת הדם לאות שלא יהיה‬
‫בהם נגף לא הזכיר כי אם הדם שעל המשקוף ועל שתי המזוזות‪ ,‬ולא הדם אשר בסף‪ .‬ורק כשמדבר אודות‬
‫שחיטת הפסח‪ ,‬שהיא עבודת הקרבן‪ ,‬וצריך נתינת דם על המזבח‪ ,‬שם מוסיף ענין הדם אשר בסף‪ ,‬כי ד'‬
‫מזבחות היו‪.‬‬
‫לזבשר אין צריך להגביה‬
‫בגמרא (קטז‪ :):‬אמר רבא מצה צריך להגביה כו' בשר אין צריך להגביה ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים‬
‫בחוץ‪ .‬ופירש הרשב”ם שבשר היינו של מיני תבשילין‪ ,‬ומבואר ש אילו בשר הקרבן פסח בזמן הבית היה מגביה‪.‬‬
‫וכן בדין‪ ,‬שהרי הרשב"ם כתב שהטעם שמגביה הוא משום חיבוב המצוה‪ ,‬ואם כן גם בקרבן פסח שייך זה‪ .‬רק‬
‫בשר השני תבשילין בזמן הזה אין להגביה שלא יהיה נראה כאוכל קדשים בחוץ‪.‬‬
‫אבל ברמב"ם כתב את ההלכה שבשר אין צריך להגביה גם לענין סדר ליל פסח בזמן הבית‪ ,‬ומבואר שדעתו גם‬
‫בזמן הבית לא היה מגביה הבשר‪ ,‬וצ"ל לדעתו שרבא אמר שני דברים‪ ,‬האחד שאין צריך להגביה הבשר של‬
‫הקרבן פסח‪ ,‬והשני שבזמן הזה אם הגביה הבשר נראה כאוכל קדשים בחוץ‪.‬‬
‫ולדעת הרמב"ם צריך לומר שמה שמגביה המצה והמרור אינו משום חיבוב המצוה‪ ,‬שאם כן למה לא יהיה צריך‬
‫להגביה גם את הקרבן פסח‪ .‬אלא מגביה המצה והמרור כדי לייחד אותם למצותם‪ ,‬כדי שיאמר "מצה זו‪ "...‬על‬
‫המצה שנתייחדה למצוה‪ ,‬וכן "מרור זה‪ "...‬על המרור שנתייחד למצוה‪ .‬אבל הקרבן פסח אין צריך להגביה‪,‬‬
‫שהוא כבר מיוחד ועומד‪.‬‬
‫ונראה שנחלקו לשיטתם‪ ,‬כי על מה שאמר רבן גמליאל כל שאמר שלשה דברים הללו כו' פי' רשב"ם "שפירש‬
‫טעמן"‪ ,‬ומבואר שגדר אמירת השלה דברים הוא משום שצריך לפרש טעם המצוות‪ .‬ולפי זה אין שום סיבה‬
‫שבשעת האמירה ייחד המצה והמרור‪ ,‬דגם אם אומר על מצה בעלמא ומרור בעלמא‪ ,‬סוכ"ס על ידי זה פירש‬
‫טעם האכילה‪ ,‬ואחר כך כשאוכל הויא אכילה בידיעת הטעם‪ .‬ולכן הוצרך לפרש דההגבהה אינה אלא משום‬
‫חיבוב המצוה‪.‬‬
‫אבל הרמב"ם הרי סובר שאמירת שלשה דברים הוא משום מצוות סיפור‪ ,‬והיינו שיקשר האמירה לפסח מצה‬
‫ומרור‪ ,‬שהפסח מצה ומרור שלפניו יהיו חלק מהסיפור‪ ,‬ואפשר שנלמד מבעבור זה‪ ,‬בשעה שיש פסח מצה‬
‫ומרור מונחים לפניו‪ .‬או כדברי התוס' מואמרתם זבח פסח הוא‪ .‬על כל פנים לפי זה מסתבר דלא די שיאמר על‬
‫מצה ומרור בעלמא‪ ,‬אלא על המצה והמרור שיוחדו למצוה‪ .‬ולזה צריך להגביה המצה והמרור‪ ,‬כדי לייחדם‬
‫למצוה‪ .‬אבל בשר הקרבן פסח כבר מיוחד ועומד וכנ"ל‪.‬‬
‫בותינּו לְ הַ חֲ ִמיץ עַ ד‬
‫מַ ּצָׁ ה זו שאנו אוכְ לִ ים‪ ,‬עַ ל ׁשּום מה? עַ ל ׁשּום ֶׁשלא ִה ְס ִפיק ְבצֵ ָׁקם ֶׁשל אֲ ֵ‬
‫ֶׁשנִ גְ לָׁה עֲ לֵיהֶ ם מֶ לְֶך מַ לְ כֵי הַ ְמלָׁכִ ים‪ ,‬הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא‪ּ ,‬וגְָאלָׁםלח‪ֶׁ ,‬שנֶאֱ מַ ר‪ :‬וַ יאפּו אֶ ת הַ בָׁ צֵ ק אֲ ֶׁשר‬
‫הוציאּו ִמ ִמ ְצ ַרים עֻגת מַ ּצות‪ ,‬כִ י לא ָׁחמֵ ץ‪ ,‬כִ י ְגרׁשּו ִמ ִמ ְצ ַרים וְ לא יָׁכְ לּו לְ ִה ְתמַ ְהמֵ ּהַ ‪ ,‬וְ גַם צֵ ָׁדה לא‬
‫ִ‬
‫לט‬
‫עָׁ שו לָׁהֶ ם‪.‬‬
‫אוחז המרור בידו ומראה אותו למסובין‪:‬‬
‫בותינּו ְב ִמ ְצ ַרים‪,‬‬
‫מָׁ רור זֶה ֶׁשָאנּו אוכְ לִ ים‪ ,‬עַ ל ׁשּום מה? עַ ל ׁשּום ֶׁשמֵ ְררּו הַ ִמ ְצ ִרים אֶ ת חַ יֵי אֲ ֵ‬
‫בד ָׁתם‬
‫בדה בַ ָׁשדֶ ה אֶ ת כָׁל עֲ ָׁ‬
‫ּובכָׁל עֲ ָׁ‬
‫ּובלְ בֵ נִ ים ְ‬
‫בדה ָׁק ָׁשה‪ְ ,‬בחמֶ ר ִ‬
‫ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬וַ יְ מָׁ ֲררּו אֶ ת חַ יֵיהם בַ עֲ ָׁ‬
‫אֲ ֶׁשר עָׁ ְבדּו בָׁ הֶ ם ְבפָׁ ֶרְך‪.‬‬
‫ָאדם לִ ְראות אֶ ת עַ ְצמו כְ ִאלּו הּוא יֶצָׁ א ִמ ִמ ְצרים‪ֶׁ ,‬שנֶאֱ מַ ר‪ :‬וְ ִהג ְַד ָּׁת לְ ִבנְ ָך בַ יום‬
‫ְבכָׁל דור וָׁ דור חַ יָׁב ָׁ‬
‫בותינּו ִבלְ בָׁ ד גַָׁאל הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך‬
‫אתי ִמ ִמ ְצ ַרים‪ .‬לא אֶ ת אֲ ֵ‬
‫הַ הּוא לֵאמר‪ ,‬בַ עֲ בּור זֶה עָׁ ָׁשה ה' לִ י ְבצֵ ִ‬
‫אתנּו‪ ,‬ל ֶָׁתת לָׁנּו אֶ ת‬
‫הוציא ִמ ָׁׁשם‪ ,‬לְ מַ עַ ן הָׁ ִביא ָׁ‬
‫אותנּו ִ‬
‫אותנּו גַָׁאל ִעמָׁ הֶ ם‪ֶׁ ,‬שנֶאֱ מַ ר‪ :‬וְ ָׁ‬
‫הּוא‪ ,‬אֶ ּלָׁא ַאף ָׁ‬
‫מ‬
‫בתנּו‪.‬‬
‫ָארץ אֲ ֶׁשר נִ ָׁׁשבַ ע לַאֲ ֵ‬
‫הָׁ ֶ‬
‫לחמצה לשמה‬
‫בדרך כלל לא מצינו ענין עשייה לשמה אלא בחפצי ותשמישי קדושה‪ ,‬כגון ספר תורה ותפילין‪ .‬וכתב הריטב"א‬
‫בסוכה שנלמד מקרבנות‪ ,‬שכל קדושה צריכה הקדשה לשמה‪ .‬אבל רוב חפצי מצוה אינם צריכים עשייה לשמה‪.‬‬
‫וכמו שאמרו בית הלל במשנה (סוכה ט‪ ).‬לענין סוכה‪ .‬אבל יש שני יוצאים מן הכלל‪ ,‬שהם צצית ומצה‪,‬‬
‫שנלמדים מקרא שצריכים עשייה לשמה‪ .‬ולענין צצית יש לבאר משום שמציינים קדושת ישראל‪ .‬ולכן כתב‬
‫השו"ע (סי' כ"ה) שיתעטף בצצית ואח"כ יניח תפילין משום דמעלין בקדש‪ .‬והשאג"א תמה דמה ענין צצית‬
‫למעלין בקדש‪ ,‬ונראה כנ"ל דהוא עילוי בקדושת ישראל‪ ,‬והולך מעילוי זה לעילוי דתפילין‪( .‬ועי' בבהגר"א שם‪).‬‬
‫אבל מה שמצה צריכה לשמה צ"ב‪ .‬ושמא יש לומר על פי מה שאומרים מצה על שום מה על שום שלא הספיק‬
‫בציקם‪ ...‬עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים‪ .‬וע"י המצה נזכרים בגילוי שכינה‪ ,‬ולכן הוי כחפצא של קדושה‪.‬‬
‫לטעל שום שלא הספיק בציקם‬
‫יש בזה שתי שיטות‪ .‬דעת הרמב"ן שגם בפסח מצרים היו אסורים בבל יראה ובל ימצא‪ ,‬ומפרש "ויאפו את‬
‫הבצק כי לא חמץ" שהכונה שהעיסה שהכינו במצרים אפו בסכות‪ ,‬משום שגורשו ממצרים ולא היה פנאי‬
‫לאפות המצות במצרים‪ ,‬והגיעו לסכות בשעה קלה בנס ויכלו שם לאפות המצות‪ .‬אבל מה שאפו מצות ולא‬
‫לחם היה "כי לא חמץ" – פירוש‪ ,‬משום שהיו אסורים בחמץ מחמת האיסור דבל יראה ובל ימצא‪.‬‬
‫אבל הר"ן סובר שבפסח מצרים לא נהג איסור בל יראה ובל ימצא‪ ,‬והיו יכולים לאפות חמץ‪ ,‬אלא שגורשו ולא‬
‫היה פנאי להחמיץ העיסה‪ ,‬ולכן אפו מצות במצרים טרם יצאו‪.‬‬
‫בספורנו יש שיטה מחודשת‪ .‬והוא‪ ,‬שביסוד הדבר מסכים עם הר"ן שיכלו לאפות חמץ‪ ,‬אלא שגורשו ולא‬
‫הספיקו לאפות‪ ,‬וגם בדרך היה שעה קלה‪ ,‬וכשהגיעו לסכות נגלה עליהם הקב"ה בעמוד אש‪ ,‬ובשעת גילוי‬
‫שכינה לא היו רוצים לעסוק בעניני אפיה וחימוץ‪ ,‬ואפו אותו מהר טרם החמיץ‪.‬‬
‫ולפי זה מדוייק לשון ההגדה – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים‪.‬‬
‫מואותנו הוציא משם‬
‫לג‬
‫יאחז הכוס בידו ויכסה המצות ויאמר‪:‬‬
‫מא‬
‫במשנה (קטז‪" ):‬בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו‪ ...‬שנאמר והגדת לבנך‪ ...‬בעבור זה עשה ה' לי‪."...‬‬
‫ובגמרא‪ :‬אמר רבא צריך שיאמר "ואותנו הוציא משם"‪ .‬ואינו מובן כל כך למה נקט רבא קרא אחר‪ .‬ומלשון‬
‫ההגדה משמע שהפסוק הראשון – בעבור זה עשה ה' לי – שנאמר בלשון יחיד‪ ,‬מורה שצריך לראות את עצמו‬
‫כאילו יצא‪ ,‬אף שהאמת שהוא עצמו לא יצא שהרי נולד הרבה אחר כך‪ ,‬מכל מקום חיובא הוא לראות בעין‬
‫דמיונו כאילו יצא‪ .‬והפסוק השני – ואותנו הוציא משם – מבאר שהטעם בזה משום שבאמת גאל אף אותנו‪,‬‬
‫שהרי גאולת מצרים היא גאולת כלל ישראל‪ ,‬ואילו לא גאלנו הרי אנו ובנינו משועבדים היינו‪.‬‬
‫אבל לשון הרמב"ם (פ"ז ה"ו) "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד‬
‫מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם"‪ .‬הרי שמביא הקרא של "ואותנו הוציא משם" לענין החיוב להראות א"ע‬
‫כאילו יצא ממצרים‪ .‬וזה שלא כנוסח ההגדה שלנו‪ .‬והקרא של "והגדת לבנך‪ ...‬עשה ה' לי‪ "...‬לא הביא הרמב"ם‬
‫כלל‪ ,‬וצ"ת‪.‬‬
‫ולהעיר שהרמב"ם בפ"ח חו"מ בסדר עשיית הלילה אינו מזכיר הפיסקה "בכל דור ודור‪ "...‬כלל‪ ,‬רק בפרק ז'‬
‫בדיני סיפור יציאת מצרים מביא הדין שצריך להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים‪ ,‬ושלפיכך צריך‬
‫לאכול הסעודה בהסיבה ועל ארבע כוסות‪ .‬ומה שאמר רבא שצריך שיאמר ואותנו הוציא משם השמיט‬
‫הרמב"ם‪ .‬אבל בנוסח ההגדה הביאו‪ ,‬וצ"ת‪.‬‬
‫מאהגבהת הכוס‬
‫בשו" ע כתב כשיגיע ללפיכך מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל‪ .‬והמקור מדברי הטור בשם‬
‫מדרש שוחר טוב‪ ,‬כדי לומר שירה על היין‪ .‬וביאר הגר"א דהלל הוא שירה‪ .‬ולפי זה פשוט שכשמגביה הכוס‬
‫לאמירת לפיכך ממשיך לאחזו במשך אמירת שני פרקי ההלל עד סוף ברכת גאלנו‪ .‬וכן משמע מלשון השו"ע‪.‬‬
‫ולפי זה לכאורה ה"ה באמירת הלל שעל כוס רביעי גם כן צריך לאחוז הכוס בידו‪ .‬וכן היה מנהג הגר"ח‪ .‬וצ"ע‬
‫שהעולם אין נוהגים כן‪.‬‬
‫באמת בערוך השולחן כתב שהמנהג במדינתו להגביה הכוס ולכסות המצות רק לאמירת "לפיכך"‪ ,‬ואחר כך‬
‫תיכף מניחים הכוס ומגלים המצות בשעת אמירת ההלל‪ .‬ויש למנהג זה מקור בהגהות מיימוניות (סדר הגדה‬
‫אות ג') וז"ל כאן נוהגים כל אחד להגביה כוסו בידו עד סוף לפיכך‪ ,‬אכן נאה לאחוז בידו עד גאל ישראל ועד‬
‫שיברך בפה"ג עכ"ל‪ .‬הרי שהביא המנהג להגביה הכוס רק לאמירת לפיכך‪ ,‬ולהניחו בסוף לפיכך‪ .‬אלא דההגה"מ‬
‫עצמו אין דעתו נוחה בזה‪ ,‬וסובר שיותר נאה שלא להניחו עד הסוף‪ ,‬וכדברי השו"ע‪.‬‬
‫וקשה בטעם מנהג זה‪ ,‬כי כיון שכל מה שמגביה הכוס הוא משום אמירת שירה על היין‪ ,‬אם כן כל שכן שיש לו‬
‫להגביהו בשעת ההלל ממש‪.‬‬
‫ונראה שהוא על פי הגמרא (לו‪ ).‬לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה‪ ,‬ופרש"י הגדה והלל‪ .‬ופשוט בכונת רש"י‬
‫משום ש גם ההלל שאומר על כוס שני הוא מכלל מצוות סיפור יציאת מצרים‪ ,‬וכמבואר בירושלמי שזהו טעמם‬
‫של בית הלל שאומר גם בצאת ישראל ממצרים גו' על כוס שני‪ ,‬שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור‪ ,‬זאת‬
‫אומרת לגמור מצוות סיפור יציאת מצרים על כוס שני על ידי אמירת אותו חלק של ההלל המדבר אודות‬
‫יציאת מצרים‪.‬‬
‫נמצא שדין לחם שעונים עליו דברים הרבה כולל ההלל שאומר על כוס שני‪ ,‬וממילא הוא בכלל דין "לחם‬
‫שעונים עליו דבריו הרבה"‪ ,‬שצריך לומר סיפור יציאת מצרים על המצה‪ .‬ואם כן אי אמרו לאמרו על הכוס‪,‬‬
‫כמבואר באגור שהביא הבית יוסף (תע"ג) שכל פעם שאוחז הכוס מכסה את מצות‪ ,‬כי אין האמירה יכולה‬
‫להיות על שניהם‪ ,‬אלא או על זה או על זה‪.‬‬
‫(אבל כשאומר את יתר ההלל על כוס רביעי כשכבר אין שם מצה וגם נגמרה מצוות סיפור יציאת מצרים‬
‫לכאורה גם לרש"י הדין נותן לאחוז הכוס‪).‬‬
‫לְ ִפיכְָׁך אֲ נ ְַחנּו חַ י ִָׁבים לְ הודות‪ ,‬לְ הַ לֵל‪ ,‬לְ ַׁשבֵ חַ ‪ ,‬לְ פָׁ אֵ ר‪ ,‬לְ רומֵ ם‪ ,‬לְ הַ דֵ ר‪ ,‬לְ בָׁ ֵרְך‪ ,‬לְ עַ ּלֵה ּולְ ַקּלֵס לְ ִמי‬
‫הוציָאנּו מֵ עַ ְבדּות לְ חֵ רּות ִמיָׁגון לְ ִש ְמחָׁ ה‪ּ ,‬ומֵ אֵ בֶ ל‬
‫בותינּו וְ לָׁנּו אֶ ת כָׁל הַ נִ ִסים הָׁ אֵ לּו‪ִ :‬‬
‫ֶׁשעָׁ ָׁשה לַאֲ ֵ‬
‫ּומ ִש ְעבּוד לִ גְאֻ ּלָׁה‪ .‬וְ נאמַ ר לְ פָׁ נָׁיו ִׁש ָׁירה חֲ ָׁד ָׁׁשה‪ :‬הַ לְ לּויָּׁה‪.‬‬
‫לְ יום טוב‪ּ ,‬ומֵ אֲ פֵ לָׁה לְ אור גָׁדול‪ִ ,‬‬
‫הלל‬
‫מב‬
‫אבל דעת הטור והשו"ע לאחוז הכוס מלפיכך עד בורא פרי הגפן‪ ,‬ונמצא אוחזו גם בשעת אמירת ההלל‪ .‬וקשה‬
‫הא מתבטל על ידי זה דין לחם עוני שצריכים לומר הלל על המצה‪ .‬ודוחק לומר שהטור והשו"ע חולקים על‬
‫רש"י וסוברים שדין לחם שעונים עליו דברים הרבה אינו כולל הלל‪ ,‬כיון שמדברי הירושלמי מוכח שגם ההלל‬
‫שאומרים על כוס שני הוא חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים‪ ,‬וכמו שנתבאר‪ .‬ולמה אם כן לא יהיה ההלל‬
‫בכלל דין לחם שעונים עליו דברים הרבה‪.‬‬
‫ולכן נראה‪ ,‬על פי מה שביארנו לעיל שדין לחם עוני אינו לומר ההגדה על המצה ממש‪ ,‬אלא בשעת הקביעות‬
‫של אכילת המצה‪ .‬וביארנו שלכן אין צריכים לאחוז המצות בידו בשעת אמירת ההגדה‪ ,‬ודי במה שהביאו‬
‫המצות אל השולחן וקבעו את עצמם לאכלם‪.‬‬
‫אבל דין שירה על היין לדעת הטור על פי המדרש הנ"ל הוא על כוס יין ממש שלכן צריך להגביה היין‪ ,‬וכמו‬
‫בכוס של ברכה שמגביה הכוס‪ .‬וכיון שאומר השירה על היין ולא על המצה מכסה המצה‪ ,‬שלא יראה בשתו‪.‬‬
‫אבל מכל מקום לענין קביעות לא בטלה הקביעות של המצה ע"י שהיא מכוסה‪ ,‬ולכן עדיין נחשב שאומר‬
‫ההגדה בשעת הקביעות של אכילת מצה‪ ,‬ומתקיים שפיר דין לחם שעונים עליו הגדה והלל‪.‬‬
‫מבמחייבי ההלל בליל הסדר‬
‫נחלקו ראשונים אם צריך לברך על אמירת הלל בליל הסדר‪ .‬דעת הרמב"ן (פסחים קיח‪ ).‬דמברך פעם אחת‬
‫בתחילת ההלל‪ .‬ואף שמפסיקים באמצע בסעודה‪ ,‬כך היתה תקנת קריאתה בהפסק‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬הר"ן והמרדכי הביאו בשם ר' האי גאון שאין לברך‪ ,‬שאין הלל זה בתורת תקנת קריאת הלל‪ ,‬אלא‬
‫בתורת אמירת שירה בעלמא‪ .‬וביאר הגרי"ז שדומה לאמירת ההלל בשעת שחיטת הפסח‪ ,‬שלא היתה בתורת‬
‫חיוב קריאת הלל‪ ,‬שהרי אמרו במשנה (פסחים סד‪ ).‬שמימיהם של כת שלישי לא הגיעו לאהבתי‪ ,‬הרי שלא‬
‫גמרו ההלל כלל וע"כ שלא היתה האמירה בתורת קריאת הלל כתקנתה‪ ,‬אלא בתורת אמירת פסוקי שירה‬
‫בעלמא‪.‬‬
‫שיטה שלישית כתב הטור בשם מהר"ם מרוטנבורק שמברך שתי פעמים‪ ,‬פעם אחת על תחילת ההלל שעל כוס‬
‫שני‪ ,‬ואחר כך כשבא לגמור ההלל על כוס רביעי מברך לפניו גם כן‪ .‬וכתב הטור שכן נהג ר' האי גאון‪.‬‬
‫ולכאורה מזדקרת סתירה בשיטת ר' האי גאון‪ ,‬כי הר"ן והמרדכי כתבו בשמו שלא לברך כלל‪ ,‬ואילו הטור כתב‬
‫בשמו לברך שתי פעמים‪.‬‬
‫והנה בהלל של ליל פסח כלולים שני ענינים‪ ,‬האחד מה שמבואר במשנה (צה‪ ).‬שהקרבן פסח טעון הלל‬
‫באכילתו‪ ,‬והשני שצריכים לומר הלל על הנס‪ .‬והדין השני יוצא מפורש מסוגיית הגמרא (ערכין י‪ ):‬שמייסד‬
‫שצריכים לומר הלל בחנוכה "משום ניסא"‪ .‬ומקשה הגמרא אי הכי פורים נמי‪ ,‬ומתרץ משום שאין אומרים הלל‬
‫על נס שבחוץ לארץ‪ .‬ועל זה מקשה הגמרא "והרי פסח"‪ ,‬שהיה נס שבחוץ לארץ ואומרים עליו הלל‪ .‬ומתרץ‬
‫שקודם שנכנסו לארץ ישראל בראשונה היו כל הארצות כשירות לומר שירה‪( .‬ועיין טורי אבן שם‪ ).‬הרי שבפסח‬
‫אומרים הלל על הנס‪.‬‬
‫לה‬
‫ברְך מֵ עַ ָּׁתה ְִועַ ד עולָׁם‪ִ .‬מ ִמזְ ַרח ֶׁשמֶ ׁש עַ ד‬
‫הַ לְ לּויָּׁה הַ לְ לּו עַ ְבדֵ י ה'‪ ,‬הַ לְ לּו אֶ ת ֵׁשם ה'‪ .‬יְ ִהי ֵׁשם ה' ְמ ָׁ‬
‫יהי ָׁל ָׁׁשבֶ ת‪,‬‬
‫גְב ִ‬
‫ְמבואו ְמהֻ ּלָׁל ֵׁשם ה'‪ָׁ .‬רם עַ ל כָׁל גויִ ם ה'‪ ,‬עַ ל הַ ָׁשמַ יִ ם כְ בודו‪ִ .‬מי כַיי אֱ להֵ ינּו הַ ַמ ִ‬
‫יבים‪,‬‬
‫יבי ִעם נְ ִד ִ‬
‫הוׁש ִ‬
‫ימי מֵ עָׁ פָׁ ר ָׁדל‪ ,‬מֵ אַ ְׁשפת י ִָׁרים אֶ ְביון‪ ,‬לְ ִ‬
‫ָארץ? ְמ ִק ִ‬
‫הַ מַ ְׁש ִפילִ י לִ ְראות בַ ָׁשמַ יִ ם ּובָׁ ֶ‬
‫יבי עֲ ֶק ֶרת הַ בַ יִ ת‪ ,‬אֵ ם הַ בָׁ נִ ים ִש ְמחָׁ ה‪ .‬הַ לְ לּויָּׁה‪.‬‬
‫מוׁש ִ‬
‫ִ‬
‫ִעם נְ ִדיבֵ י עַ מו‪.‬‬
‫לותיו‪ .‬הַ יָׁם ָׁרָאה‬
‫הּודה לְ ָׁק ְדׁשו‪ ,‬יִ ְש ָׁראֵ ל מַ ְמ ְׁש ָׁ‬
‫צרים‪ ,‬בֵ ית יַעֲ קב מֵ עַ ם לעֵ ז‪ ,‬הָׁ יְ ָׁתה יְ ָׁ‬
‫ְבצֵ את יִ ְש ָׁראֵ ל ִמ ִמ ַ‬
‫וַ יַנס‪ ,‬הַ י ְַרדֵ ן יִסב לְ ָאחור‪ .‬הֶ הָׁ ִרים ָׁר ְקדּו כְ אֵ ילִ ים‪ ,‬גְ בַ עות ‪ -‬כִ ְבנֵי צאן‪ .‬מַ ה ּלְ ָך הַ יָׁם כִ י ָׁתנּוס‪ ,‬הַ י ְַרדֵ ן ‪-‬‬
‫ָארץ‪ִ ,‬מּלְ ְפנֵי אֱ לוהַ‬
‫ִּתסב לְ ָאחור‪ ,‬הֶ הָׁ ִרים ‪ִּ -‬ת ְר ְקדּו כְ אֵ ילִ ים‪ ,‬גְבַ עות ‪ -‬כִ ְבנֵי צאן‪ִ .‬מּלְ ְפנֵי ָאדון חּולִ י ֶ‬
‫מג‬
‫הפכִ י הַ ּצּור ‪ -‬אֲ גַם מָׁ יִ ם‪ ,‬חַ ּל ִָׁמיש ‪ -‬לְ מַ ְעיְנו מָׁ יִ ם‪.‬‬
‫יַעֲ קב‪ .‬הַ ְ‬
‫אכן דעת הרמב"ן נראה שהכל אחד‪ .‬כי עיין בדבריו (שם) שכתב שלא נמנה הלל של ליל פסח בגמ' בתוך מנין‬
‫הי"ח ימים שהיחיד גומר בהם את הלל‪ ,‬משום שלא מנו שם אלא ימים שבהם היום עצמו הוא המחייב בהלל‪,‬‬
‫ואילו בליל פסח ההלל מתחייב מצד מצוות הקרבן פסח‪ .‬ובהמשך דן אם מברכים על ההלל של הסדר‪ ,‬וכתב‬
‫שבודאי צריך לברך שהרי היא שעת גאולתם‪ .‬ולכאורה דברים כסותרים זה את זה‪ .‬וצריך לומר שהכל אחד‪ ,‬כי‬
‫אמירת הלל על הקרבן פסח היא בעצמה אמירתה על שעת גאולתם‪ .‬והביאור‪ ,‬כי למשל בחנוכה אומרים הלל‬
‫על הנס‪ ,‬אף שהנס הרי אירע בעבר לפני שנים רבות‪ ,‬משום שקביעת היו"ט של חנוכה פועל שעל ידי זה‬
‫כשעומד ביום של חנוכה הרי הוא עומד בשעת הנס‪ .‬וזהו שאמרו בגמרא לענין חנוכה שקבעום ועשאום יו"ט‬
‫בהלל והודיה‪ .‬והרמב"ם כתב (ריש הל' חנוכה) שעשו אותם "ימי הלל"‪ .‬אבל בפסח הרי מצד היו"ט יאמר הלל‬
‫למחר‪ ,‬ובמה נתיחד הלילה שייחשב שעת הנס בפני עצמו‪ .‬ודעת הרמב"ן שהוא על ידי הקרבן פסח‪ ,‬כי שעת‬
‫אכילת הקרבן פסח נחשבת שעת הגאולה‪ .‬ונוכל להוסיף שהרמב"ן בזה לשיטתו‪ ,‬שהרי הוא סובר שגם מצוות‬
‫סיפור יציאת מצרים תלויה בקרבן פסח‪ ,‬כמה שביארנו לעיל (אצל ר"ג היה אומר כו')‪ ,‬וכל דיני זכירת הנס – הן‬
‫מצוות סיפור יציאת מצרים והן אמירת הלל בשעת גאולתם – נובעים ממה שפסח מצה ומרור מונחים לפניו‪.‬‬
‫אבל דעת ר ב האי גאון נראה שהם שני ענינים נפרדים‪ :‬האחד אמירת הלל על הקרבן פסח‪ ,‬והיא בתורת פסוקי‬
‫שירה בעלמא כמו בשעת שחיטת הפסח‪ .‬והשני‪ ,‬אמירת הלל על הנס‪ ,‬והיא חובת קריאה גמורה כמו בחנוכה‪.‬‬
‫(ואף שיאמר הלל גם למחר‪ ,‬צריך לומר שהלילה נחשב זמן בפני עצמו לחייב הלל על הנס‪ ,‬בנפרד מהיום‪ ,‬ושמא‬
‫באמת משום שנקבע לזמן אכילת הפסח‪ ,‬ועל ידי זה הוי זמן בפנ"ע‪ ,‬וכמו בסכות שכל יום חשיב זמן בפנ"ע‬
‫לאמירת הלל כיון שחלוק בקרבנותיו‪ ,‬כמבואר בגמרא (ערכין שם)‪ .‬אבל על כל פנים הוא דין בלילה ולא‬
‫בקרבן‪ ).‬ומה שכתב הר"ן והמרדכי בשמו שאין מברכים על הלל בליל פסח‪ ,‬מיירי כשקרא בבית הכנסת ובירך‬
‫שם‪ ,‬וכדאיתא במסכת סופרים (פ"כ) שכך מצוה מן המובחר‪ ,‬ואם כן כבר יצא ידי חובת קריאת הלל על הנס‪,‬‬
‫ובביתו אינו אומר הלל אלא משום הקרבן פסח‪ ,‬ואין זה אלא כהלל של שחיטת הפסח‪ ,‬בתורת פסוקי שירה‪,‬‬
‫ואינו מברך‪ .‬אבל מה שכתב הטור בשם רב האי גאון שמברך שתי פעמים‪ ,‬היינו כשלא קרא בבית הכנסת‪ ,‬ואם‬
‫כן בא לצאת גם ידי חובת הלל על הנס‪ ,‬והוא חיוב גמור‪ ,‬וצריך לברך כמו בחנוכה‪ ,‬ומכיון שמפסיק באמצע‬
‫(שכך נתקן) מברך שתי פעמים‪.‬‬
‫מגחלוקת ההלל‬
‫בטעם חלוקת ההלל בליל פסח‪ ,‬הנה לשיטת בית הלל במשנה שאומר עד חלמיש למעינו מים‪ ,‬ומבואר‬
‫בירושלמי שטעמם של ב"ה משום שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור‪ ,‬פירוש כיון שכבר התחיל במצוות סיפור‬
‫יציאת מצרים יש לו גם לומר בצאת ישראל ממצרים‪ ,‬שיש בה משום קיום מצוות סיפור יציאת מצרים‪.‬‬
‫וביארנו כמה פעמים שמצוות סיפור יציאת מצרים צריכה להיות דרך הלל והודיה‪ ,‬ולכן יש לסיים המגיד‬
‫בפסוקים אלה שיש בהם הלל והודיה על יציאת מצרים‪ .‬אבל ליתר ההלל ממתינים עד כוס ד'‪ ,‬משום שעיקר‬
‫ההלל בא על הקרבן פסח‪ ,‬כמבואר במשנה (צה‪ ).‬הפסח טעון הלל באכילתו‪ ,‬ולכן ממתינים עד גמר אכילת‬
‫הפסח‪.‬‬
‫אבל לדעת בית שמאי שאינו אומר בצאת ישראל ממצרים עד אחר כך‪ ,‬אם כן עדיין צריך ביאור למה מתחיל‬
‫את ההלל עכשיו כלל‪.‬‬
‫בותינּו ִמ ִמ ְצ ַרים‪ ,‬וְ ִהגִ יעָׁ נּו ַלּלַיְ לָׁה הַ זֶה‬
‫בָׁ רּוְך אתה ה' אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך העולָׁם‪ ,‬אֲ ֶׁשר גְָאלָׁנּו וְ גַָׁאל אֶ ת אֲ ֵ‬
‫בותינּו יַגִ יעֵ נּו לְ מועֲ ִדים וְ לִ ְרגָׁלִ ים אֲ חֵ ִרים הַ בָׁ ִאים‬
‫לֶאֱ כָׁל בו מַ ּצָׁ ה ּומָׁ רור‪ .‬כֵן ה' אֱ להֵ ינּו וֵאלהֵ י אֲ ֵ‬
‫ּומן הַ ְפ ָׁס ִחים‬
‫בוד ֶתָך‪ .‬וְ נאכַל ָׁׁשם ִמן הַ זְ בָׁ ִחים ִ‬
‫אתנּו לְ ָׁׁשלום‪ְ ,‬שמֵ ִחים ְב ִבנְ יַן ִע ֶירָך וְ ָׁש ִשים בַ עֲ ָׁ‬
‫לִ ְק ָׁר ֵ‬
‫אֲ ֶׁשר יַגִ יעַ ָׁדמָׁ ם עַ ל ִקיר ִמזְ בַ חֲ ָך לְ ָׁרצון‪ ,‬וְ נודֶ ה לְ ָך ִׁשיר חָׁ ָׁדש עַ ל גְאֻ ּל ֵָׁתנּו ועַ ל ְפדּות נ ְַפ ֵׁשנּו‪ .‬בָׁ רּוְך‬
‫אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬גַָׁאל י ְִש ָׁראֵ ל‪.‬‬
‫בורא ְפ ִרי הַ גָׁפֶ ן‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ֵ‬
‫מד‬
‫ושמא יש לומר כי אילו היה ממתין עם אמירת ההלל עד כוס ד'‪ ,‬הרי אז כבר נאכל הקרבן פסח‪ ,‬ולא היה ההלל‬
‫נתפס על הקרבן פסח כלל‪ .‬ולכן תיקנו שיתחיל את אמירת ההלל עכשיו‪ ,‬בעוד הקרבן פסח לפניו‪ ,‬כדי להתפיסו‬
‫על הקרבן פסח‪ .‬אבל שאר ההלל אומר אחר שגמר לאכלו‪.‬‬
‫(ועי' לק' בענין כוס חמישי‪ ,‬שנבאר שבאמת מטעם זה הלל הגדול אינו קשור לקרבן פסח כלל‪).‬‬
‫ועוד נראה שגם לבית שמאי ההלל הוא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים‪ ,‬ולכן יש להתחיל אותו על כוס שני‪,‬‬
‫כדי לקשרו למצוות סיפור‪ ,‬אלא שמכל מקום כיון שלא יצאו עד סוף הלילה יש להמתין עם אותו חלק מהשירה‬
‫המדבר אודות יציאת מצרים ממש עד קרוב לסוף‪.‬‬
‫ועי' שופטים (פרק ו') ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי וגדעון בנו חבט‬
‫חטים בגת להניס מפני מדין‪ ...‬ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו‬
‫אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין‪ .‬ופרש"י פסח היה‪ ,‬אמר‬
‫לו אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר בצאת ישראל עיי"ש‪ .‬ומדוייק שההלל הוא חלק מסיפור‬
‫יציאת מצרים‪ ,‬ולכן אביו הקריא לו את ההלל‪ ,‬שהרי מצוות סיפור יציאת מצרים היא בצורה של והגדת לבנך‪.‬‬
‫מדהטעם שמברכים על כל כוס וכוס‬
‫כתב הרי"ף שצריך לברך על כל כוס וכוס‪ ,‬כיון שכל כוס מצוה בפני עצמה‪ ,‬ואמירת ההגדה וההלל מפסקת‪.‬‬
‫וביאר הרמב"ן שכיון שבשעה אמירת ההגדה וההלל אינו רשאי לשתות‪ ,‬הרי זה הפסק‪ .‬ומשמע מדברי הרי"ף‬
‫שצריך לשני הטעמים‪ :‬מה שכל כוס נחשבת מצוה בפני עצמה‪ ,‬ומה שההגדה וההלל הם הפסק‪ .‬וצריך ביאור‬
‫מהו צירוף הטעמים בזה‪.‬‬
‫אכן המעיין היטב בדברי הרמב"ן שם יראה שיש שני אופנים של צירוף‪ .‬אופן האחד‪ ,‬כשהם מצוה אחת או‬
‫סעודה אחת‪ .‬שלכן שיחה בטילה באמצע הסעודה אינה מפסידה את הברכה‪ ,‬שהכל סעודה אחת‪ ,‬וכן אם שח‬
‫בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד אינו חוזר ומברך‪ ,‬שהכל מצוה אחת‪ .‬והאופן השני‪ ,‬כשמתחילה קבע‬
‫את עצמו לעשות הרבה מצוות ביחד‪ ,‬וכגון שקבע את עצמו לשחוט הרבה בהמות‪ ,‬שאף שכל אחת מצוה בפני‬
‫עצמה‪ ,‬אבל הקביעות מצרפם‪ ,‬וגם בזה אין שיחה באמצע מפסקת‪.‬‬
‫ולכן צריך הרי" ף לשני הטעמים לבאר שבארבע כוסות חסרים שני אלה האופנים של צירוף‪ .‬כי הצירוף של‬
‫מצוה אחת לא שייך‪ ,‬כיון שכל אחת מצוה בפני עצמה‪ .‬וגם הצירוף של קביעות לא שייך‪ ,‬שכיון שבאמצע יש‬
‫הפסק זמן שאסור לשתות‪ ,‬הרי זה מחלק את הקביעות‪ .‬נמצא שאין שם לא צירוף של מצוה ולא צירוף של‬
‫קביעות‪ ,‬ולכן צריך לברך על כל כוס וכוס‪.‬‬
‫לז‬
‫שותים את הכוס בהסבת שמאל‪.‬‬
‫ְרחַ ץ‬
‫נוטלים את הידים ומברכים‪:‬‬
‫ותיו וְ ִצּוָׁנּו עַ ל נְ ִטילַת י ַָׁדיִ ם‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם‪ ,‬אֲ ֶׁשר ִק ְד ָׁׁשנּו ְב ִמ ְצ ָׁ‬
‫מוצִ יא מַ ּצָׁ ה‬
‫מה‬
‫יִ ַקח הַ מַ ּצות ְבסֵ דֶ ר ֶשהניחן‪ ,‬הפרוסה בין שתי השלמות‪ ,‬יאחז שלשתן בידו ויברך "המוציא"‬
‫בכוונה עַ ל העליונה‪ ,‬ו"על אכילת מַ ּצָׁ ה" בכוונה על הפרוסה‪ .‬אחר כך יבצע כזית מן העליונה‬
‫השלמה וכזית שני מן הפרוסה‪ ,‬ויטבלם במלח‪ ,‬ויאכל בהסבה שני הזיתים‪:‬‬
‫ָארץ‪.‬‬
‫מוציא לֶחֶ ם ִמן הָׁ ֶ‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם הַ ִ‬
‫ותיו וְ ִצּוָׁנּו עַ ל אֲ כִ ילַת מַ ּצָׁ ה‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם‪ ,‬אֲ ֶׁשר ִק ְד ָׁשנּו ְב ִמ ְצ ָׁ‬
‫מָׁ רור‬
‫מהאם אכל יותר מכזית אם היתרון נחשב מן המצוה‬
‫הנצי"ב (מרומי שדה פסחים לט‪ ).‬והמהר"ל (גבורות ה' פרק מ"ח) נתכוונו לדבר אחד‪ ,‬שחידשו דאף שיוצא‬
‫בכזית‪ ,‬אבל כל שאוכל יותר מתקיים המצוה בכל מה שאוכל‪.‬‬
‫וזה לכאורה שלא כהרמב"ן שכתב (בסוגא דכורך) שהכזית השני של מצה נחשבת אכילת רשות ולא אכילת‬
‫מצוה‪.‬‬
‫ונראה על פי שיטתם ליישב סתירה מפורסמת בדברי הרמב"ם‪ ,‬שלענין אכילת מצה פסק (פ"ו חו"מ ה"ג) שאינה‬
‫צריכה כונה‪ ,‬ואילו לענין תקיעת שופר פסק (פ"ב שופר ה"ד) שצריכה כונה‪ .‬כי הנה המגיד משנה (הל' חו"מ‬
‫שם) חידש שאפילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כונה‪ ,‬צריך על כל פנים לדעת שהוא פסח וחייב במצה‪.‬‬
‫ונראה הביאור בזה‪ ,‬כי טעמו של הסובר מצוות אין צריכות כונה הוא משום שסתמה לשמה‪ .‬ולכן צריך שידע‬
‫על כל פנים שהוא פסח‪ ,‬כי אם אינו יודע שהוא פסח כלל אי אפשר לומר שאכילתו היא סתמה לשמה‪.‬‬
‫וזה שייך דוקא במצה‪ ,‬שכל מה שאוכל באותה לילה יכול להצטרף למצוה – כדברי המהר"ל והנצי"ב – ולכן כל‬
‫אכילת מצה בליל זה נחשבת סתמה לשמה‪ .‬אבל שונה הדבר לענין שופר‪ ,‬שצורת התקיעה היא ל' קולות‪ ,‬ואם‬
‫הוסיף קולות נוספים אינם מן המצוה‪( .‬כן נראה לי‪ ,‬אבל הנצי"ב לא חילק כן‪ ,‬עיי"ש‪ ).‬ואם כן לא שייך לומר‬
‫שכל תקיעת שופר בר"ה סתמה לשמה‪ ,‬דשמא יתקע קולת אחרים אחר כך ומהיכי תיתי שירצה לצאת בקולות‬
‫הראשונים ולא באחרונים‪ .‬ולכן אין סתמה לשמה‪ ,‬וצריך כונה באיזה קולות הוא רוצה לצאת‪.‬‬
‫כל אחד מהמסבים לוקח כזית מרור‪ ,‬מטבילו בחרוסת‪,‬מו מנער החרוסת‪ ,‬ומברך‪ .‬ואוכל בלא‬
‫הסבה‪.‬‬
‫ותיו וְ ִצּוָׁנּו עַ ל אֲ כִ ילַת מָׁ רור‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם‪ ,‬אֲ ֶׁשר ִק ְד ָׁשנּו ְב ִמ ְצ ָׁ‬
‫מוחרוסת‬
‫בגמרא (קיד‪ ).‬נחלקו חכמים וראב"צ‪ ,‬דעת חכמים שחרוסת אינה מצוה‪ ,‬ודעת ראב"צ שהיא מצוה‪ .‬ושואלת‬
‫הגמרא לדעת חכמים שאינה מצוה אם כן לשם מה מביאים אותו‪ ,‬ומתרץ הגמ' משום קפא‪.‬‬
‫עוד מבארת הגמרא לראב"צ מאי מצוה‪ ,‬ר' לוי אמר זכר לתפוח (פרש"י שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב) ור'‬
‫יוחנן אמר זכר לטיט‪.‬‬
‫בין דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם לדבריו בהל' חו"מ (פרק ז') יש כמה סתירות‪ .‬כי בפירוש המשניות כתב‬
‫שאין הלכה כראב"צ‪ .‬אבל בהל' חו"מ כתב שחרוסת זכר לטיט‪ ,‬והיינו לכאורה כראב"צ‪ .‬ועוד שבפירוש‬
‫המשניות כתב שלראב"צ צריך לברך על אכילת חרוסת‪ ,‬אבל בהל' חו"מ אף שפסק כראב"צ מכל מקום לא‬
‫הזכיר ברכה כזו‪.‬‬
‫עוד יש לרמב"ם שיטה מחודשת‪ ,‬שיש לטבל גם המצה והכרפס בחרוסת‪ .‬ומבואר שסובר שכל אכילות הלילה‬
‫צריך לטבל בחרוסת‪ .‬והראב"ד השיג עליו וכתב דזה הבל‪ .‬ובאמת שיטת הרמב"ם תמוהה‪ ,‬כי אם כל אכילות‬
‫הלילה צריכים טיבול בחרוסת‪ ,‬למה אינו מטבל גם את הקרבן פסח‪ .‬ועוד הרי לפי דעת הרמב"ם נמצא מטביל‬
‫ד' פעמים‪ ,‬כרפס ומצה ומרור וכורך‪ ,‬ובמשנה שנינו ששואלים מה נשתנה‪ ...‬שבכל הלילות‪ ...‬הלילה הזה שתי‬
‫פעמים‪.‬‬
‫עוד יש לדקדק בלשון הרמב"ם בפיה"מ שמתחילה כתב שהחרוסת זכר לטיט‪ ,‬ואחר כך ביאר שלראב"צ הוא‬
‫מצוה ומברך עליה ואין הלכה כן‪ ,‬ומשמע דמה שכתב מתחילה שהחרוסת זכר לטיט אינו דוקא לראב"צ אלא‬
‫גם לדידן דלא קיי"ל כותיה‪ ,‬וקשה דלכאורה הוא נגד הגמרא שלחכמים טעמא דחרוסת אינו משום זכר לטיט‬
‫כי אם משום קפא‪.‬‬
‫ונראה בכל זה‪ ,‬בהקדם מה שיש לדייק בלשון הרמב"ם (פ"ז הי"א) החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט‪...‬‬
‫ומביאין אותה על השלחן בליל פסח עכ"ל‪ .‬ולשון זה משמע ברור שעיקר הזכר של חרוסת אינה במה שאוכלה‬
‫כ"א בעצם הבאתה על השלחן‪ .‬וכן נראה שהבין בשו"ע הגרש"ז שכתב (סי' תע"ג סע' כ') וז"ל ותקנו שיהיה‬
‫לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותנו במצרים כו' לכך צריך‬
‫להיות על השלחן בשעה שמספר שעבוד מצרים עכ"ל‪.‬‬
‫וזה נותן מקום לומר שמה שנחלקו חכמים וראב"צ אם חרוסת מצוה או משום קפא‪ ,‬אינו אלא לענין עצם‬
‫הטיבול והאכילה‪ ,‬דלראב"צ תקנו מצוות אכילה בחרוסת זכר לטיט‪ ,‬ולחכמים אינו מטביל כ"א משום קפא‪,‬‬
‫אבל הבאת החרוסת על השלחן לכולי עלמא היא זכר לטיט‪.‬‬
‫ולפי זה מבואר לשון הרמב"ם בפיה"מ שהבאנו לעיל שמשמע מדבריו שהחרוסת היא זכר לטיט אפילו לחכמים‪,‬‬
‫כי אמנם כן הוא‪ ,‬הבאת החרוסת היא זכר לטיט לכו"ע‪ ,‬אלא שלראב"צ יש בה גם מצוות אכילה‪ ,‬מה שאין כן‬
‫לחכמים‪.‬‬
‫ולפי זה אין לנו ראיה ממה שכתב הרמב"ם בהל' חו"מ שהחרוסת היא זכר לטיט שפוסק שם כראב"צ‪ ,‬ואדרבא‪,‬‬
‫ממה שמשמע מדבריו שההבאה היא זכר לטיט ולא הזכיר שגם אכילת החרוסת היא זכר לטיט יש לדייק להיפך‬
‫שבאמת פסק הלכה כחכמים‪ .‬ולפי זה אין סתירה כלל בין מה שפסק בפיה"מ לבין מה שפסק בהל' חו"מ‪.‬‬
‫אלא שלכאורה יקשה על כל זה ממה שפסק הרמב"ם שגם המצה מטביל בחרוסת‪ ,‬והיינו על כרחך זכר לטיט‪,‬‬
‫דקפא במצה ליכא‪ ,‬ואם כן מבואר שעצם הטיבול הוא זכר לטיט‪.‬‬
‫אבל באמת נראה שאינו קשה‪ ,‬כי אף שהזכר לטיט הוא בעצם ההבאה על השלחן‪ ,‬ולא בטיבול‪ ,‬מכל מקום יש‬
‫ענין לטבל את המצה בחרוסת‪ ,‬וכן שאר אכילות הלילה‪ .‬שהרי באמת יש להבין לפי מה שנתבאר מלשון‬
‫לט‬
‫כורך‬
‫ֵ‬
‫הרמב"ם שהזכר לטיט הוא בהבאה על השלחן‪ ,‬אם כן למה לא יביא טיט ממש ויניח על השלחן‪ ,‬ויהיה בזה זכר‬
‫יותר‪ .‬אבל התירוץ ברור‪ ,‬כי דזה אינו נחשב על השלחן כלל‪ ,‬כי השלחן היינו הפסח מצה ומרור שעליהם מקיים‬
‫מצוות סיפור יציאת מצרים‪ ,‬אבל דבר המונח לפניו ואין לו שום קשר עם אכילות הלילה אינו נחשב על השלחן‬
‫כלל‪.‬‬
‫אשר על כן‪ ,‬כדי שהחרוסת תיחשב על השלחן צריכים לטבל את אכילות הלילה בחרוסת‪.‬‬
‫וא"ת אם כן למה הוצרכו בגמרא לטעמא דקפא‪ ,‬ולמה לא אמרו בפשיטות שצריך לטבל המרור מאותו הטעם‬
‫שמטביל המצה‪ ,‬כדי שהחרוסת תיחשב על השלחן‪.‬‬
‫נראה שאין זה קשה‪ ,‬שהרמב"ם מפרש הסוגיא כך‪ ,‬כי תינח המצה זהו דרך אכילתו‪ ,‬שהדרך היה לטבל לחם‪,‬‬
‫כמו שמצינו בגמרא בכמה מקומות ענין "לחם העשוי לכותח"‪ ,‬שהיו מטבילים לחמם בכותח‪ ,‬וממילא‬
‫כשמטביל המצה בחרוסת הרי זה דרך אכילה ועל ידי זה מצרף את החרוסת אל השלחן‪ .‬אבל על טיבול החזרת‬
‫היה קשה להגמרא‪ ,‬כי לא היה הדרך בזמן חז"ל לטבל ירקות כלל‪ ,‬ואם כן אין טיבול החזרת דרך אכילת ירק‪,‬‬
‫ואם כן איזה ענין יש בטיבול זה‪ ,‬כי אם אין זה דרך אכילה אינו מועיל כלל לקשר החרוסת עם השולחן‪ .‬ועל זה‬
‫מתרץ הגמרא דגם בחזרת יש מקום לטבל בחרוסת‪ ,‬משום קפא‪ ,‬ואף שאין עושים כן כל השנה (כמש"כ הרא"ש‬
‫ע"ש) אבל על כל פנים כיון שיש מקום לטיבול כזה ממילא עושים כן כדי שאכילות הלילה יהיו עם חרוסת כדי‬
‫שיחשב החרוסת על השלחן וכנ"ל‪.‬‬
‫ומה שכתבנו שדרכם היה לטבל לחם ולא ירקות‪ ,‬הדבר מפורש בירושלמי (פ"י ה"ג) דאיתא שם שלדעת ריש‬
‫לקיש הבן היה שואל בנוסח אחר ממה ששנוי במתניתין‪ ,‬שהיה שואל "שבכל הלילות אנו מטבילים אותו עם‬
‫הפת‪ ,‬וכאן אנו מטבילים אותו בפני עצמו" עיי"ש‪ .‬הרי מפורש שדרכם היה לטבל לחם (או ירק עם לחם) ולא‬
‫לטבל ירק לבד‪.‬‬
‫נמצא מהלך הדברים לפי הרמב"ם הוא כך‪ :‬הכל מודים שהבאת החרוסת אל השלחן הוא זכר לטיט‪ .‬אלא‬
‫שנחלקו חכמים וראב"צ בטעם הטיבול והאכילה‪ .‬כי לראב"צ מטביל בחרוסת משום שתקנו מצוות אכילה‬
‫בחרוסת‪ ,‬זכר לטיט‪( .‬ולכן לראב"צ מברך על אכילת חרוסת‪ ).‬אבל לחכמים אין מצוות אכילה בחרוסת‪ ,‬רק שעל‬
‫כל פנים צריך לטבל את אכילות הלילה בחרוסת כדי שיצטרף אל השלחן ויהיה נחשב על השלחן בשעת אמירת‬
‫ההגדה‪ .‬ולכן מטביל המצה בחרוסת‪ ,‬שכך היה דרכם לטבל לחם‪ .‬וגם המרור מטביל‪ ,‬אף שלא היה דרכם בכך‬
‫כל השנה‪ ,‬שכיון שעל כל פנים מועיל לקפא ממילא נחשב קצת דרך אכילה‪ ,‬ומועיל גם כן לצרף החרוסת‬
‫לאכילות הלילה‪.‬‬
‫וממילא ניחא מה שהקשנו לפי שיטת הרמב"ם שאפילו המצה מטביל בחרוסת אם כן למה אינו מטביל גם‬
‫הקרבן פסח בחרוסת‪ ,‬ולנ"ל מבואר כי דוקא המצה שדרכו בטיבול‪ ,‬וכן המרור שיש בו קפא‪ ,‬יכולים לטבל‬
‫בחרוסת‪ ,‬אבל בשר הקרבן שאין הדרך לטבלו אין שום מקום להצריך שיטבלנו בחרוסת‪.‬‬
‫(ולדעת הרמב"ם שגם הכרפס מטביל בחרוסת צ"ל דגם בשאר ירקות איכא קפא‪).‬‬
‫וכן ניחא מה ששואלים "מה נשתנה‪ ...‬הלילה הזה שתי פעמים"‪ ,‬והרי באמת מטביל ארבע פעמים‪ ,‬כרפס מצה‬
‫מרור וכורך? כי אין שואלים אלא על טיבול ירקות שלא היה דרכם בכל השנה‪ ,‬ובכל הלילות אין מטבילים‬
‫אותם אפילו פעם אחת‪ ,‬אבל על טיבול המצה וכן טיבול הכורך אינו שואל כלל כי גם בכל הלילות היו‬
‫מטבילים לחמם‪.‬‬
‫כל אחד מהמסבים לוקח כזית מן המצה השלישית עם כזית מרור‪ ,‬כורכם יחד‪ ,‬ואוכלם בהסבה‬
‫ובלי ברכה‪ .‬לפני אכלו אומר‪:‬‬
‫ֵזכֶר לְ ִמ ְק ָׁדׁש כְ ִהּלֵל‪ .‬כֵן עָׁ ָׁשה ִהּלֵל ִבזְ מַ ן שבֵ ית הַ ִמ ְק ָׁדׁש הָׁ יָׁה ַקיָׁים‪:‬‬
‫כורְך מַ ּצָׁ ה ּומָׁ רור וְ אוכֵל ְביַחַ ד‪,‬‬
‫הָׁ יָׁה ֵ‬
‫ררים יאכְ לֻהּו‪.‬‬
‫ּומ ִ‬
‫לְ ַקיֵים מַ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר‪ :‬עַ ל מַ ּצות ְ‬
‫עורְך‬
‫ׁשֻ לְ חָׁ ן ֵ‬
‫מז‬
‫מזשני תבשילין‪ ,‬ושולחן עורך‬
‫בגמרא (קיד‪ :):‬מאי שני תבשילין‪ ,‬רב הונא אמר סילקא וארוזא (סלק ואורז)‪ ,‬ופירש הרשב”ם שכל שכן מיני‬
‫בשר‪ .‬בפשוטו כונתו שמיני בשר עדיפים שהם יותר דומים לפסח וחגיגה‪ .‬וזה כדברי הר"ן (שם) שכתב שכל‬
‫האמוראים מודים לדברי רב יוסף שאמר שם ששני התבשילין הם כנגד פסח וחגיגה‪ ,‬רק שרב יוסף אמר שלכן‬
‫צריך להקפיד דוקא על שני מיני בשר‪ ,‬ורב הונא סובר שאין צריך להקפיד על זה ודי גם בסילקא וארוזא‪ ,‬אבל‬
‫בודאי שגם לרב הונא מיני בשר עדיפים‪.‬‬
‫(וראיה לזה‪ ,‬דאיתא שם שרבא הידר אחר סילקא וארוזא כיון שמינים אלה יצאו מפי רב חסדא‪ ,‬הרי שרבא‬
‫סובר כרב חסדא שיוצא בסקילא וארוזא‪ .‬ומאידך‪ ,‬רבא הוא שאמר (שם קטז‪ ):‬בשר אין צריך להגביה עיי"ש‪,‬‬
‫זאת אומרת שאינו צריך להגביה התבשיל כשאומר "פסח זה"‪ ,‬ומוכרח מזה שהתבשיל הוא על כל פנים כנגד‬
‫הפסח‪ ,‬שאם לא כן מה צריך הדבר להיאמר‪ ,‬ולמה היה עולה על הדעת להגביהו‪ .‬הרי שגם הסוברים שדי‬
‫בסילקא וארוזא מודים שהתבשילים הם כנגד פסח וחגיגה‪ .‬אבל הרי"ף גורס ש"רבה" (במקום‪ :‬רבא) הידר אחר‬
‫סלקא וארוזא‪ ,‬ולפי זה אין ראיה‪).‬‬
‫ב‪ .‬ועוד שם‪ :‬חזקיה אמר אפילו דג וביצה שעליו‪ ,‬פרש"י ורשב"ם שהחידוש של חזקיה הוא שזה נחשב שני‬
‫תבשילין‪ .‬והוא על פי המשנה בביצה (טו‪ ):‬שדג וביצה שעליו נחשבים שני תבשילין לענין עירוב תבשילין‪ .‬אבל‬
‫הר"ן כתב שאפשר שכונת חזקיה שצריך דג דוקא‪ ,‬שדומה קצת לבשר‪ ,‬אבל סילקא וארוזא לא‪ .‬וקשה אם כן‬
‫למה די בביצה שעליו‪ ,‬שאינו דומה לבשר כלל‪ .‬ושמא כיון שהוא על הדג נחשב כדג לענין זה‪ ,‬אף שלענין "שני‬
‫תבשילין" הביצה נחשבת בפני עצמה‪ .‬אי נמי די במה שאחד מהמינים הוא כעין בשר‪ ,‬כיון שאינו אלא זכר‬
‫בעלמא‪.‬‬
‫ג‪ .‬ועוד שם‪ :‬רבינא אפילו גרמא ובישולא (עצם עם מרק)‪ ,‬ופי' הר"ן דלרבינא צריך מין בשר‪ .‬ועי' בהגהות‬
‫מיימוניות (פ"ח חו"מ ס"ק ב') שלרבינא צריך שני מיני בשר‪ ,‬ולא די בגרמא וביצה‪ .‬וצ"ב אם כן איך סגי במרק‬
‫שעמו‪ .‬ושמא גם המרק חשיב מין בשר‪ .‬אי נמי כיון שהוא עם הגרמא נחשב עמו‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬אבל השו"ע (סי' תע"ג)‬
‫כתב שנהגו בזרוע וביצה‪ ,‬והגר"א שם ציין לדברי הר"ן‪ ,‬ומשמע שמפרש שהמרק אינו מין בשר‪ ,‬וכונת הר"ן‬
‫שלרבינא די במין אחד של בשר‪.‬‬
‫ובעיקר מה שכתב הר"ן שאפשר שחזקיה מצריך דג דוקא שדומה לבשר‪ ,‬אבל סילקא וארוזא לא‪ ,‬ולא כרש"י‬
‫ורשב"ם שפירשו שלא נתכוון חזקיה אלא להשמיענו שדג וביצה שעליו נחשבים שני תבשילין‪ ,‬הג"ר רפאל‬
‫מולוזבין זצ"ל (תורת רפאל סי' ע"א) כתב לתלותו במה שהביא הר"ן (פ"ד תענית) לענין סעודה המפסקת בערב‬
‫תשעה באב‪ ,‬שהיא אסורה בשני תבשילין‪ ,‬פלוגתא אם מותר לאכול דג וביצה שעליו‪ .‬כי יש סוברים שנחשב‬
‫שני תבשילין כמו שמפורש במשנה (ביצה טו‪ ):‬לענין עירוב תבשילין‪ ,‬ויש סוברים שאין זה אלא קולא מיוחדת‬
‫בעירוב תבשילין אבל בעלמא הוא נחשב תבשיל אחד‪ .‬וביאר התורת רפאל‪ ,‬שלסוברים שלמדים תבשילין‬
‫לעלמא א"כ דג וביצה שעליו הם שני תבשילין בכל מקום‪ ,‬ואם כן יקשה מה בא חזקיה להשמיענו‪ ,‬והרי משנה‬
‫היא בביצה‪ .‬וע"כ שחזקיה משמיענו שצריך דג‪ ,‬שהוא כעין בשר‪ ,‬ולאפוקי סילקא וארוזא‪ .‬אבל לסוברים שדג‬
‫וביצה שעליו הוא קולא מיוחדת בעירוב תבשילין‪ ,‬בודאי הוצרך חזקיה לחדש שגם לענין שני תבשילין בליל‬
‫הסדר מקילים כן‪.‬‬
‫מא‬
‫צָׁ פּון‬
‫אחר גמר הסעודה לוקח כל אחד מהמסבים כזית מהמַ ּצָׁ ה שהייתה צפונה לאפיקומן ואוכל‬
‫ממנה כזית בהסבה‪ .‬וצריך לאוכלה קודם חצות הלילה‪.‬‬
‫בָׁ ֵרְך‬
‫מוזגים כוס שלישימח ומברכים ברכת המזון‪.‬‬
‫אבל קשה‪ ,‬לסוברים שלמדים מעירוב תבשילין לעלמא‪ ,‬ואין שום חידוש כאן בדג וביצה שעליו שנחשבים שני‬
‫תבשילין‪ ,‬כי הוא דין המשנה‪ ,‬וכל חידושו של חזקיה אינו אלא שדג נחשב כבשר‪ ,‬אם כן למה נקט חזקיה‬
‫חידושו בציור זה של דג וביצה שעליו‪ ,‬ולמה לא אמר בפשיטות אפילו דג וביצה‪ .‬ולכאורה זה סיוע לומר שרק‬
‫בדג וביצה שעליו סגי‪ ,‬שכיון שהביצה הוא על הדג גם הוא נחשב כעין בשר‪ ,‬אבל דג וביצה הנפרדים זה מזה‬
‫לא‪ ,‬שצריך שני מינים שהם מעין בשר‪ ,‬וכדעת ההגהות מיימוני‪.‬‬
‫ד‪ .‬באוצר הגאונים (עמ' ‪ )821‬הביא מרב שרירא גאון ששני התבשילין הם כנגד שני שלוחים‪ ,‬משה ואהרן‪ ,‬ויש‬
‫נוהגין בשלשה תבשילים כנגד משה אהרן ומרים שנאמר ואשלח לפניך את משה ואהרן ומרים‪ ,‬ונוהגים בבשר‬
‫ודג וביצה כנגד סעודת לויתן וזיז שדי ושור הבר עיי"ש‪( .‬וחלק מהדברים הובאו בחק יעקב ובאליה רבה בשם‬
‫הרוקח‪ ).‬ותמוה שהרי בגמרא אמר רב יוסף שהוא כנגד פסח וחגיגה ולמה צריך טעמים אחרים‪ .‬ומשמע מזה‬
‫שסובר רב שרירא גאון שרק רב יוסף הוא שסובר כן‪ ,‬ולשיטתו שצריך שני מיני בשר דוקא‪ ,‬אבל לדעת‬
‫האמוראים שדי גם בסילקא וארוזא או דג וביצה שעליו באמת אין השני תבשילין כנגד פסח וחגיגה כלל‪.‬‬
‫אלא ש מכל מקום עצם הדבר תמוה שיביאו שני תבשילין כנגד משה ואהרן‪ ,‬וכי כך עושים זכר למשה ואהרן?‬
‫ונראה לי שאין כונת רב האי גאון שזו היא עיקר סיבת הבאת התבשילין‪ .‬אלא מה שמביא שני תבשילין הוא‬
‫משום סעודת הלילה‪ ,‬דשני תבשילין מהוה סעודה חשובה של חירות‪ ,‬וכמו שמצינו לענין סעודה המפסקת‬
‫שמטעם זה אסור לאכול שני תבשילין‪ ,‬וכאן הוא להיפך‪ ,‬שצריך סעודה של שני תבשילין דוקא‪ .‬אלא שמצא‬
‫רה"ג רמז בזה למשה ואהרן‪ ,‬ואם אוכל סעודה חשובה יותר בשלשה תבשילין יהיה רמז גם למרים‪ ,‬וגם מרמז‬
‫לסעודת לויתן דיהיה חירות מיצה"ר ומשעבוד מלכיות‪.‬‬
‫ומסתבר דגם רב יוסף ל"פ על זה אלא שמוסיף שהשני תבשילין יהיו מיני בשר שראוי שיהיה כעין הסעודה‬
‫בזמן המקדש‪.‬‬
‫מחשלש כוסות כנגד שלש כוסות של פרעה‪ ,‬וכוס של ברכת המזון‬
‫בגמרא (קח‪ ).‬אמר ר' יהושע בן לוי שנשים חייבות בארבע כוסות שאף הן היו באותו הנס‪ .‬ופירש רש"י‬
‫שהארבע כוסות הם כנגד השלש כוסות של פרעה שבחלומו של שר המשקין‪ ,‬ועוד כוס נוסף לברהמ"ז‪( .‬וכפי‬
‫הנראה נקט רש"י שהלכה כמאן דאמר ברכת המזון טעונה כוס‪ ).‬אבל בתחילת הפרק (על המשנה דאפילו עני‬
‫שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות) כתב רש"י שהארבע כוסות הן כנגד ד' לשונות של גאולה‪.‬‬
‫והסתירה כפולה‪ ,‬חדא בעצם הלימוד‪ ,‬אבל זה אינו קשה כל כך כי שני הרמזים מבוארים בירושלמי ובמדרש‪,‬‬
‫אבל יותר קשה שבראש הפרק הצריך קרא לכל הד' כוסות‪ ,‬ואילו כאן לא הצריך קרא אלא לג' כוסות‪ ,‬כי‬
‫ברהמ"ז בלאו הכי טעונה כוס‪.‬‬
‫ועוד קשה‪ ,‬שאמנם משמע שדעת רש"י כהפוסקים שברהמ"ז טעונה כוס‪ ,‬אבל גם אם ברכת המזון טעונה כוס‬
‫אבל ודאי אין צריך שכל אחד מהמסובים ישתה כוס‪ ,‬רק המברך שותה ודיו‪ ,‬כמו בכל כוס של ברכה‪ ,‬ואילו בד'‬
‫כוסות של ליל הסדר הסכמת הראשונים שצריך שכל אחד ואחד ישתה ד' כוסות‪ .‬וא"כ מה לי שברהמ"ז טעונה‬
‫כוס‪ ,‬אבל אין זה כחיוב ד' כוסות שכל אחד חייב לשתות‪ ,‬וא"כ עדיין צריך לימוד לכל הד' כוסות‪.‬‬
‫ועוד קשה למה הוצרך רש"י לבאר מהות חיוב ארבע כוסות כאן על מימרא דר' יהושע בן לוי דנשים חייבות‬
‫בארבע כוסות‪ ,‬והרי כל הפרק מדבר מארבע כוסות‪ ,‬שבתחילת הפרק תנן שלא יפחתו לו מארבע כוסות‪ ,‬ואח"כ‬
‫תנן מזגו לו כוס ראשון כו'‪ ,‬מזגו לו כוס שני כו'‪ ,‬ולמה נתעורר רש"י כאן לבאר שוב מניין אנו למדים ארבע‬
‫כוסות‪.‬‬
‫והנה באמת צריך להבין מאי שנא שבארבע כוסות יש חיוב שתיה לכל אחד ואחד‪ ,‬ובמה נבדל מכל כוס של‬
‫ברכה‪ .‬אמנם דעת הרמב"ם (פ"ז חו"מ) שהוא משום חירות‪ ,‬וגרס כן בגמרא (קיז‪ ):‬ד' כוסות תקנו רבנן דרך‬
‫חירות‪ ,‬וכן גורס בגמ' (קח‪ ):‬שתאן בבת אחת ידי חירות יצא ידי ארבע כוסות לא יצא‪ ,‬וביאר הגרי"ז דהיינו‬
‫שיצא ידי חובת שתיית ד' כוסות משום חירות‪ ,‬אבל לא יצא ידי חובת סידור מצוות הלילה על הכוס‪ .‬אבל‬
‫הרשב"ם (קיז‪ ):‬מוחק תיבות "דרך חירות"‪ ,‬וכן בשתאן בבת אחת גירסת הרשב"ם וכן תוס' והרא"ש ועוד‬
‫ראשונים שיצא "ידי יין" – דהיינו שמחת יו"ט – ולא נזכר שם ענין חירות‪ .‬וא"כ לראשונים אלה לא מצאנו‬
‫ענין שתיית ד' כוסות משום חירות‪ ,‬ולדעתם למה באמת יש חיוב שתיה לכל אחד‪ ,‬ומאי שנא מכל כוס של‬
‫ברכה שאין צריך אלא שהמברך יטעום‪.‬‬
‫ועיין לעיל (אצל כוס ראשון‪ ,‬בענין אף הן היו באותו הנס) שהבאנו דברי הראבי"ה בהל' מגילה שמתבאר‬
‫מדבריו שחיוב שתיית ארבע כוסות הוא משום פרסומי ניסא‪ ,‬ודקדקנו שגם רש"י והרשב"ם סוברים כן‪.‬‬
‫והנה זה ודאי שהפרסומי ניסא שבארבע כוסות היינו לפרסם הארבע גאולות של והוצאתי כו'‪ ,‬ולא לפרסם‬
‫הכוסות של שר המשקין‪ .‬אלא שמהארבע לשונות של גאולה לא ידענו שיש כאן כוסות כלל‪ ,‬ובודאי הפרסום‬
‫צ"ל ע"י ארבע דברים ששייכים לענין הלילה‪ ,‬ומהיכ"ת שיש כאן ענין של כוסות כדי שעל ידן נעשה הפרסומי‬
‫ניסא‪ .‬ולזה צריך להלימוד מהכוסות של שר המשקין (שרמזו ליציא"מ כמבואר במדרש)‪ ,‬שמשם למדים שיש‬
‫ענין של כוסות בליל יציאת מצרים‪ .‬אבל אחר שידענו מחלומו של שר המשקין שיש כוסות בודאי אין זה‬
‫הפרסומי ניסא‪ ,‬לפרסם הכוסות של חלומו של שר המשקין‪ .‬אלא מאחר שיש כאן ד' כוסות‪ ,‬מפרסם על ידי ד'‬
‫כוסות אלה את הד' לשונות של גאולה‪ ,‬וזהו הפרסומי ניסא‪.‬‬
‫ולכן כתב רש"י שכשאנו באים ללמוד הענין של כוסות‪ ,‬אין צריך לימוד כי אם לשלש כוסות‪ ,‬כי ברהמ"ז בלאו‬
‫הכי יש לה כוס‪ .‬ואף שבברהמ"ז בעלמא אין חיוב שכל אחד ישתה הכוס‪ ,‬רק המברך לבד‪ ,‬מה בכך‪ ,‬הרי גם‬
‫הכוסות של חלומו של שר המשקין לא היה בהם חיוב שתיה‪ ,‬ואין אנו באים ללמוד משם אלא מציאות של‬
‫ארבע כוסות בליל הסדר‪ .‬אבל עכשיו שיש מציאות של ארבע כוסות‪ ,‬יש מצוה לשתותן לפרסם הד' גאולות‪.‬‬
‫נמצא שדברי רש"י בשני המקומות צריכים זה לזה‪ .‬מהכוסות של שר המשקין למדים שיש מציאות של שלש‬
‫כוסות‪ ,‬ובצירוף כוס של ברהמ"ז יש לנו ארבע כוסות‪ .‬וחייבו כל אחד בשתיית ארבע כוסות אלה משום‬
‫פרסומי ניסא לפרסם הארבע גאולות שבארבע לשונות של והוצאתי גו'‪.‬‬
‫ועדיין צריך ביאור למה נטר רש" י לבאר ענין זה של חלומו של שר המשקין עד מימרא זו של ר’ יהושע בן לוי‬
‫שנשים חייבות בארבע כוסות‪.‬‬
‫ועוד קשה על דברי רש"י מהגמרא (קיז‪ ,):‬על דברי המשנה "מזגו לו כוס ג' ומברך עליו ברכת המזון"‪ ,‬ואומרת‬
‫על זה הגמרא שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס‪ .‬ודוחה הגמרא‪ ,‬שמא בעלמא ברהמ"ז אינה טעונה כוס‪ ,‬אבל‬
‫כאן ארבע כוסות תקנו רבנן‪ ,‬הלכך כל חד וחד נעבד בה מצוה‪ .‬הרי שאפילו אם ברהמ"ז אינה טעונה כוס מכל‬
‫מקום יש לנו סיבה לארבע כוסות‪ .‬וזה שלא כדברי רש"י שאנו למדים רק שלש כוסות‪ ,‬והכוס של ברהמ"ז אינה‬
‫אלא משום שברכת המזון טעונה כוס‪.‬‬
‫ויש לומר שהרי נתבאר שיש קיום של פרסומי ניסא בארבע כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה‪ .‬אלא שמכל‬
‫מקום אנו צריכים מקור למציאות של כוסות‪ ,‬וזהו שלמדים מכוסות פרעה‪ .‬ומעתה שמא באנשים אין צריך רמז‬
‫מג‬
‫בותי נְ בָׁ ֵרְך‪:‬‬
‫ַר ַ‬
‫ברְך מֵ עַ ָּׁתה וְ עַ ד עולָׁם‪.‬‬
‫יְ ִהי ֵׁשם ה' ְמ ָׁ‬
‫בותי‪ ,‬נְ בָׁ ֵרְך [אֱ להֵ ינּו] ֶׁשָאכלְ נּו ִמ ֶשלו‪.‬‬
‫ִב ְרׁשּות ְמ ָׁרנָׁן וְ ַרבָׁ נָׁן וְ ַר ַ‬
‫ּובטּובו ַָׁחיִ ינּו‬
‫בָׁ רּוְך [אֱ להֵ ינּו] ֶׁשָאכַלְ נּו ִמ ֶשלו ְ‬
‫ּובטּובו ַָׁחיִ ינּו‬
‫בָׁ רּוְך [אֱ להֵ ינּו] ֶׁשָאכַלְ נּו ִמ ֶשלו ְ‬
‫נותן‬
‫ּוב ַרחֲ ִמים‪ ,‬הּוא ֵ‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם‪ ,‬הַ זָׁן אֶ ת הָׁ עולָׁם כֻּלו ְבטּובו ְבחֵ ן ְבחֶ סֶ ד ְ‬
‫ּובטּובו הַ גָׁדול ָּׁת ִמיד לא חָׁ סַ ר לָׁנּו‪ ,‬וְ ַאל י ְֶחסַ ר לָׁנּו מָׁ זון לְ עולָׁם‬
‫לֶחֶ ם לְ כָׁל בָׁ ָׁשר כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪ְ .‬‬
‫יותיו אֲ ֶׁשר‬
‫ּומפַ ְרנֵס ַלכל ּומֵ ִטיב לַכל‪ּ ,‬ומֵ כִ ין מָׁ זון לְ כָׁל ְב ִר ָׁ‬
‫וָׁ עֶ ד‪ .‬בַ עֲ בּור ְׁשמו הַ גָׁדול‪ ,‬כִ י הּוא אֵ ל זָׁן ְ‬
‫בָׁ ָׁרא‪ .‬בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬הַ זָׁן אֶ ת הַ כל‪.‬‬
‫אתנּו ה' אֱ להֵ ינּו‬
‫בותינּו אֶ ֶרץ חֶ ְמ ָׁדה טובָׁ ה ְּורחָׁ בָׁ ה‪ ,‬וְ עַ ל ֶׁשהוצֵ ָׁ‬
‫נודֶ ה לְ ָך ה' אֱ להֵ ינּו עַ ל ֶׁש ִהנְ חַ לְ ָּׁת לַאֲ ֵ‬
‫ּתור ְתָך ֶׁשּלִ מַ ְד ָּׁתנּו‪ ,‬וְ עַ ל‬
‫יתָך ֶׁשחָׁ ַת ְמ ָּׁת ְב ְב ָׁש ֵרנּו‪ ,‬וְ עַ ל ָׁ‬
‫יתנּו ִמבֵ ית עֲ בָׁ ִדים‪ ,‬וְ עַ ל ְב ִר ְ‬
‫ּופ ִד ָׁ‬
‫מֵ אֶ ֶרץ ִמ ְצ ַריִ ם‪ְ ,‬‬
‫אותנּו ָּׁת ִמיד‪,‬‬
‫ּומפַ ְרנֵס ָׁ‬
‫הוד ְע ָּׁתנּו‪ ,‬וְ עַ ל חַ יִ ים חֵ ן וָׁחֶ סֶ ד ֶׁשחונַנְ ָּׁתנּו‪ ,‬וְ עַ ל אֲ כִ ילַת מָׁ זון ָׁׁשאַ ָּׁתה זָׁן ְ‬
‫חֻ ֶקיָך ֶׁש ַ‬
‫ּובכָׁל ָׁׁשעָׁ ה‪:‬‬
‫ּובכָׁל עֵ ת ְ‬
‫ְבכָׁל יום ְ‬
‫אותְך‪ ,‬יִ ְתבָׁ ַרְך ִׁש ְמָך ְב ִפי כָׁל חַ י ָּׁת ִמיד לְ עולָׁם וָׁ עֶ ד‪.‬‬
‫ָׁ‬
‫ּומבָׁ ְרכִ ים‬
‫מודים לְָׁך ְ‬
‫וְ עַ ל הַ כל ה' אֱ להֵ ינּו‪ ,‬אֲ נ ְַחנּו ִ‬
‫ָארץ הַ טובָׁ ה אֲ ֶשר נ ַָׁתן לְָׁך‪.‬‬
‫ַככָׁתּוב‪ :‬וְ ָאכַלְ ָּׁת וְ ָׁשבַ ְע ָּׁת ּובֵ ַרכְ ָּׁת אֶ ת ה' אֱ להֵ יָך עַ ל הָׁ ֶ‬
‫ָארץ וְ עַ ל הַ מָׁ זון‪:‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬עַ ל הָׁ ֶ‬
‫רּוׁשלַיִ ם ִע ֶירָך וְ עַ ל ִציון ִמ ְׁשכַן כְ בודֶ ָך וְ עַ ל מַ לְ כּות בֵ ית‬
‫ַרחֵ ם נָׁא ה' אֱ להֵ ינּו עַ ל יִ ְש ָׁרַאל עַ מֶ ָך וְ עַ ל יְ ָׁ‬
‫ָאבינּו‪ְ ,‬רעֵ נּו זּונֵנּו פַ ְרנְ סֵ נּו‬
‫ָׁדוִ ד ְמ ִׁשיחֶ ָך וְ עַ ל הַ בַ יִ ת הַ גָׁדול וְ הַ ָׁקדוׁש ֶׁשנִ ְק ָׁרא ִׁש ְמָך עָׁ לָׁיו‪ :‬אֱ להֵ ינּו ִ‬
‫רותינּו‪ .‬וְ נָׁא ַאל ַּת ְצ ִריכֵנּו ה' אֱ להֵ ינּו‪ ,‬לא‬
‫וְ כַלְ כְ לֵנּו וְ הַ ְרוִ יחֵ נּו‪ ,‬וְ הַ ְרוַח לָׁנּו ה' אֱ להֵ ינּו ְמהֵ ָׁרה ִמכָׁל צָׁ ֵ‬
‫דוׁשה וְ הָׁ ְרחָׁ בָׁ ה‪ֶׁ ,‬שלא‬
‫וָׁאתם‪ ,‬כִ י ִאם לְ י ְָׁדָך הַ ְמלֵָאה הַ ְפתּוחָׁ ה הַ ְק ָׁ‬
‫לִ ידֵ י מַ ְּתנַת בָׁ ָׁשר וָׁ ָׁדם וְ לא לִ ידֵ י הַ לְ ָׁ‬
‫נֵבוׁש וְ לא נִ ָׁכלֵם לְ עולָׁם וָׁ עֶ ד‪.‬‬
‫ולימוד להמציא מציאות של כוסות‪ ,‬שהרי יש כוסות של ברכה מצד שתקנו לסדר מצוות הלילה על הכוס‪ .‬והם‬
‫הם דברי הגמרא " ארבע כוסות תקנו רבנן הלכך כל חד וחד נעבד בה מצוה" – פירוש‪ ,‬שכדי שתהיה מציאות‬
‫של כוסות שעל ידן נוכל לפרסם הארבע לשונות של גאולה חייבו כוסות של ברכה למצוות הלילה‪ .‬אבל לענין‬
‫נשים סובר רשב"ם שלא שייך זה‪ ,‬כי נשים אינן חייבות בהגדה שהרי מצוות סיפור יציאת מצרים היא מ"ע‬
‫שהז"ג ( אבל החינוך כתב שחייבות בסיפור יציאת מצרים‪ ,‬והמנ"ח תמה עליו)‪ ,‬וכן אינן חייבות בהלל כמבואר‬
‫במשנה בסוכה שנשים פטורות מהלל (אבל תוספות כתבו שחייבות בהלל של ליל הסדר שהרי חייבות בכוס‬
‫רביעי‪ ,‬אבל רש"י אפשר שחולק על זה)‪ ,‬וגם מקידוש של יו"ט כתב בשו"ת הגרעק"א (בהשמטה לסי' א') שנשים‬
‫פטורות מן הדין‪ .‬וא"כ בנשים חסרה המציאות של שלש מהארבע כוסות‪ .‬ואיך אמר ר’ יהושע בן לוי שנשים‬
‫חייבות בארבע כוסות‪ ,‬נהי שחייבות בפרסו"נ לפרסם הארבע גאולות‪ ,‬אבל חסר אצלן המציאות של כוסות‪.‬‬
‫ולזה ביאר רש" י שגם אצלן שייך מציאות של כוסות כנגד שלש כוסות שבחלומו של שר המשקין‪ ,‬בצירוף הכוס‬
‫של ברכת המזון‪ ,‬שסובר ר’ יהושע בן לוי כמאן דאמר ברכת המזון טעונה כוס‪.‬‬
‫יעי הַ ַׁשבָׁ ת הַ גָׁדול וְ הַ ָׁקדוש הַ זֶה‪ .‬כִ י יום זֶה‬
‫ּוב ִמ ְצוַ ת יום הַ ְׁש ִב ִ‬
‫ותיָך ְ‬
‫( ְרצֵ ה וְ הַ חֲ לִ יצֵ נּו ה' אֱ להֵ ינּו ְב ִמ ְצ ֶ‬
‫ּוב ְרצונְ ָך הָׁ נִ יחַ לָׁנּו ה' אֱ להֵ ינּו‬
‫גָׁדול וְ ָׁקדוׁש הּוא לְ פָׁ נֶיָך לִ ְׁשבָׁ ת בו וְ לָׁנּוחַ בו ְבַאהֲ בָׁ ה כְ ִמ ְצוַ ת ְרצונֶָך‪ִ .‬‬
‫רּוׁשלַיִ ם‬
‫ּוב ִבנְ יַן יְ ָׁ‬
‫ירָך ְ‬
‫ֶׁשּלא ְתהֵ א צָׁ ָׁרה וְ יָׁגון וַאֲ נָׁחָׁ ה ְביום ְמנּוחָׁ ֵתנּו‪ .‬והַ ְראֵ נּו ה' אֱ להֵ ינּו ְבנֶחָׁ מַ ת ִציון ִע ֶ‬
‫ִעיר ָׁק ְד ֶׁשָך כִ י אַ ָּׁתה הּוא בַ עַ ל הַ יְ ׁשּועות ּובַ עַ ל הַ נֶחָׁ מות‪).‬‬
‫ּופ ְקדונֵנּו‪,‬‬
‫בותינּו‪ ,‬יַעֲ לֶה וְ יָׁבא וְ יַגִ יעַ וְ י ֵָׁראֶ ה וְ י ֵָׁרצֶ ה וְ יִ ָׁשמַ ע וְ יִפָׁ ֵקד וְ יִ ָׁזכֵר זִ כְ רונֵנּו ִ‬
‫אֱ להֵ ינּו וֵאלהֵ י אֲ ֵ‬
‫רּוׁשלַיִ ם ִעיר ָׁק ְד ֶׁשָך‪ ,‬וְ זִ כְ רון ָׁכל עַ ְמָך בֵ ית‬
‫בותינּו‪ ,‬וְ זִ כְ רון מָׁ ִׁשיחַ בֶ ן ָׁדוִ ד עַ ְבדֶ ָך‪ ,‬וְ זִ כְ רון יְ ָׁ‬
‫וְ זִ כְ רון אֲ ֵ‬
‫יִ ְש ָׁרַאל לְ פָׁ נֶיָך‪ ,‬לִ ְפלֵיטָׁ ה לְ טובָׁ ה לְ חֵ ן ּולְ חֶ סֶ ד ּולְ ַרחֲ ִמים‪ ,‬לְ חַ יִ ים ּולְ ָׁׁשלום ְביום חַ ג הַ מַ ּצות הַ זֶה זָׁכְ ֵרנּו‬
‫ּוב ְדבַ ר יְ ׁשּועָׁ ה וְ ַרחֲ ִמים חּוס וְ חָׁ נֵנּו‬
‫הוׁשיעֵ נּו בו לְ חַ יִ ים‪ִ .‬‬
‫ה' אֱ להֵ ינּו בו לְ טובָׁ ה ּופָׁ ְקדֵ נּו בו לִ ְב ָׁרכָׁה וְ ִ‬
‫הוׁשיעֵ נּו‪ ,‬כִ י אֵ לֶיָך עֵ ינֵינּו‪ ,‬כִ י אֵ ל מֶ לְֶך חַ נּון וְ ַרחּום אָׁ ָּׁתה‪.‬‬
‫וְ ַרחֵ ם עָׁ לֵינּו וְ ִ‬
‫רּוׁשלַיִ ם ִעיר הַ קדֶ ׁש ִב ְמהֵ ָׁרה ְביָׁמֵ ינּו‪.‬‬
‫ּובנֵה יְ ָׁ‬
‫ְ‬
‫רּוׁשלַיִ ם‪ָ .‬אמֵ ן‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬בונֶה ְב ַרחֲ ָׁמיו יְ ָׁ‬
‫דוׁשנּו ְקדוׁש‬
‫יוצ ֵרנּו ְק ֵ‬
‫בוראֵ נּו גאֲ לֵנּו ְ‬
‫ַאד ֵירנּו ְ‬
‫ָאבינּו מַ לְ כֵנּו ִ‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם‪ ,‬הָׁ אֵ ל ִ‬
‫יַעֲ קב רועֵ נּו רועֵ ה יִ ְש ָׁרַאל הַ מֶ לְֶך הַ טוב וְ הַ מֵ ִטיב לַכל ֶׁש ְבכָׁל יום וָׁ יום הּוא הֵ ִטיב‪ ,‬הּוא מֵ ִטיב‪ ,‬הּוא‬
‫גְמלֵנּו לָׁעַ ד‪ ,‬לְ חֵ ן ּולְ חֶ סֶ ד ּולְ ַרחֲ ִמים ּולְ ֶרוַח הַ ּצָׁ לָׁה וְ הַ ְצלָׁחָׁ ה‪,‬‬
‫גומלֵנּו הּוא יִ ְ‬
‫ֵיטיב לָׁנּו‪ .‬הּוא גְמָׁ לָׁנּו הּוא ְ‬
‫י ִ‬
‫ּומכָׁל טּוב לְ עולָׁם עַ ל‬
‫ְב ָׁרכָׁה וִ יׁשּועָׁ ה נֶחָׁ מָׁ ה פַ ְרנָׁסָׁ ה וְ כַלְ ָׁכלָׁה וְ ַרחֲ ִמים וְ חַ יִ ים וְ ָׁׁשלום וְ כָׁל טוב‪ִ ,‬‬
‫יְ חַ ְס ֵרנּו‪.‬‬
‫יִמלוְך עָׁ לֵינּו לְ עולָׁם וָׁ עֶ ד‪.‬‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא ְ‬
‫ָארץ‪.‬‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יִ ְתבָׁ ַרְך בַ ָׁשמַ יִ ם ּובָׁ ֶ‬
‫דורים‪ ,‬וְ יִ ְתפָׁ ַאר בָׁ נּו לָׁעַ ד ּולְ נֵצַ ח נְ צָׁ ִחים‪ ,‬וְ יִ ְתהַ ַדר בָׁ נּו לָׁעַ ד ּולְ עולְ מֵ י‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יִ ְׁש ַּתבַ ח לְ דור ִ‬
‫עול ִָׁמים‪.‬‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יְפַ ְרנְ סֵ נּו ְבכָׁבוד‪.‬‬
‫ַארצֵ נּו‪.‬‬
‫קומ ִמיּות לְ ְ‬
‫ּוָׁארנּו‪ ,‬וְ הּוא יולִ יכֵנּו ְ‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יִ ְׁשבור עֻ ּלֵנּו מֵ עַ ל ּצַ ֵ‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יִ ְׁשלַח לָׁנּו ְב ָׁרכָׁה ְמרֻ בָׁ ה בַ בַ יִ ת הַ זֶה‪ ,‬וְ עַ ל ׁשֻ לְ חָׁ ן זֶה ֶׁשָאכַלְ נּו עָׁ לָׁיו‪.‬‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יִ ְׁשלַח לָׁנּו אֶ ת אֵ לִ יָׁהּו הַ נ ִָׁביא זָׁכּור לַטוב‪ ,‬וִ יבַ ֶשר לָׁנּו ְבשורות טובות יְ ׁשּועות וְ נ ֶָׁחמות‪.‬‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יְבָׁ ֵרְך אֶ ת בַ עֲ לִ י ‪ִ /‬א ְש ִתי‪.‬‬
‫אותם‬
‫ָׁ‬
‫מור ִתי] בַ עַ לת הַ בַ יִ ת הַ זֶה‪,‬‬
‫מורי] בַ עַ ל הַ בַ יִ ת הַ זֶה‪ .‬וְ אֶ ת [ ִא ִמי ָׁ‬
‫ָאבי ִ‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יְבָׁ ֵרְך אֶ ת [ ִ‬
‫בותינּו‬
‫אותנּו וְ אֶ ת כָׁל אֲ ֶׁשר לָׁנּו‪ ,‬כְ מו ֶׁשנִ ְתבָׁ ְרכּו אֲ ֵ‬
‫ָׁ‬
‫יתם וְ אֶ ת ז ְַרעָׁ ם וְ אֶ ת כָׁל אֲ ֶׁשר לָׁהֶ ם‪.‬‬
‫וְ אֶ ת בֵ ָׁ‬
‫אותנּו ֻכּלָׁנּו יַחַ ד ִב ְב ָׁרכָׁה ְׁשלֵמָׁ ה‪ ,‬וְ נאמַ ר‪ָ ,‬אמֵ ן‪.‬‬
‫ָׁ‬
‫ַאב ָׁרהָׁ ם יִ ְצחָׁ ק וְ יַעֲ קב בַ כל ִמכל כל‪ ,‬כֵן יְבָׁ ֵרְך‬
‫ְ‬
‫ּוצ ָׁד ָׁקה מֵ אלהֵ י‬
‫בַ מָׁ רום יְ ל ְַמדּו עֲ לֵיהֶ ם וְ עָׁ לֵינּו זְ כּות ֶׁש ְּתהֵ א לְ ִמ ְׁשמֶ ֶרת ָׁׁשלום‪ .‬וְ נִ ָׁשא ְב ָׁרכָׁה מֵ אֵ ת ה'‪ְ ,‬‬
‫ָאדם‪.‬‬
‫להים וְ ָׁ‬
‫יִ ְׁשעֵ נּו‪ ,‬וְ נִ ְמצָׁ א חֵ ן וְ ֵשכֶל טוב ְבעֵ ינֵי אֱ ִ‬
‫נּוחה לְ חַ יֵי הָׁ עול ִָׁמים‪.‬‬
‫ּומ ָׁ‬
‫בשבת‪ :‬הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יַנְ ִחילֵנּו יום ֶׁשכֻלו ַׁשבָׁ ת ְ‬
‫רותיהֶ ם‬
‫יוׁש ִבים וְ עַ ְט ֵ‬
‫יקים ְ‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יַנְ ִחילֵנּו יום ֶׁשכֻלו טוב‪[.‬יום ֶׁשכֻלו ָארּוְך‪ .‬יום ֶׁשּצַ ִד ִ‬
‫יהי חֶ לְ ֵקינּו ִעמָׁ הֶ ם]‪.‬‬
‫אׁשיהֶ ם וְ נֶהֱנִ ים ִמזִ יו הַ ְשכִ ינָׁה וִ ִ‬
‫ְב ָׁר ֵ‬
‫הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יְ ַזכֵנּו לִ ימות הַ מָׁ ִׁשיחַ ּולְ חַ יֵי הָׁ עולָׁם הַ בָׁ א‪.‬‬
‫עשה ָׁׁשלום ִב ְמרומָׁ יו‪ ,‬הּוא‬
‫עשה חֶ סֶ ד לִ ְמ ִׁשיחו לְ ָׁדוִ ד ּולְ ז ְַרעו עַ ד עולָׁם‪ֶ .‬‬
‫ִמגְ דול יְ ׁשּועות מַ לְ כו וְ ֶ‬
‫יַעֲ ֶשה ָׁׁשלום עָׁ לֵינּו וְ עַ ל כָׁל יִ ְש ָׁרַאל וְ ִא ְמרּו‪ָ ,‬אמֵ ן‪.‬‬
‫דר ֵׁשי ה' לא י ְַח ְסרּו כָׁל טוב‪ .‬הודּו‬
‫דׁשיו‪ ,‬כִ י אֵ ין מַ ְחסור לִ ֵירָאיו‪ .‬כְ ִפ ִירים ָׁרׁשּו וְ ָׁרעֵ בּו‪ ,‬וְ ְ‬
‫יִ ְראּו אֶ ת ה' ְק ָׁ‬
‫מה‬
‫פותחַ אֶ ת י ֶָׁדָך‪ּ ,‬ומַ ְש ִביעַ לְ כָׁל חַ י ָׁרצון‪.‬‬
‫לַיי כִ י טוב כִ י לְ עולָׁם ַח ְסדו‪ֵ .‬‬
‫יתי צַ ִדיק ֶנ ֱעזָׁב‪ ,‬וְ ז ְַרעו‬
‫יתי גַם ז ַָׁקנְ ִּתי‪ ,‬וְ לא ָׁר ִא ִ‬
‫בָׁ רּוְך הַ גֶבֶ ר אֲ ֶׁשר יִ ְבטַ ח בַ יי‪ ,‬וְ הָׁ יָׁה ה' ִמ ְבטַ חו‪ .‬נַעַ ר הָׁ יִ ִ‬
‫ְמבַ ֶקׁש לָׁחֶ ם‪.‬יי עז לְ עַ מו יִ ֵּתן‪ ,‬ה' יְבָׁ ֵרְך אֶ ת עַ מו בַ ָׁׁשלום‪.‬‬
‫בורא ְפ ִרי הַ גָׁפֶ ן‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ֵ‬
‫ושותים בהסיבה ואינו מברך ברכה אחרונה‪.‬‬
‫מוזגים כוס של אליהומט ופותחים את הדלת‪:‬‬
‫מטכוס חמישי‪ :‬שיטת הרמב"ן‬
‫מנהג ישראל – ומובא בחק יעקב על השו"ע – למזוג כוס חמישי שלא מכוסות המסובין‪ ,‬וקוראין אותו כוס של‬
‫אליהו‪ .‬ובספר טעמי המנהגים מובא בשם הגר"א שהוא מקביל לכוס חמישי שדברו בו הראשונים‪ .‬ונראה לבאר‬
‫הענין‪:‬‬
‫תנן (קיז‪ ):‬רביעית גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר‪( .‬ובגמרא נחלקו אם ברכת השיר היינו יהללוך‬
‫או נשמת כל חי‪ .‬והרמב"ם פסק שהיא יהללוך‪ ,‬ורש"י כתב שאומרים שניהם‪ ,‬ודעת התוס' שכוללם בברכה‬
‫אחת‪ ,‬וכן המנהג הפשוט‪).‬‬
‫ובגמרא (קיח‪ ).‬רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי ר' טרפון‪ .‬כך הגירסא בספרים שלנו‪ .‬וכן‬
‫נוהגים שאומרים גם הלל הגדול‪ ,‬אלא שכוללים אותו בתוך ברכת השיר‪ .‬ויתבאר לק' (בענין ברכת השיר)‪.‬‬
‫אבל גירסת הרי"ף היא‪ :‬חמישי גומר עליו את ההלל‪ .‬וכן פסק הרמב"ם (פ"ח ה"י) וז"ל ואחר כך מוזג כוס רביעי‬
‫וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר והיא יהללוך ה' כל מעשיך כו'‪ .‬ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר‬
‫עליו הלל הגדול‪ ,‬והוא מ"הודו לה' כי טוב" עד "על נהרות בבל" עכ"ל‪.‬‬
‫ותמה הבעל המאור (שם) דאם ר' טרפון סובר דיש כוס חמישי הרי זה דלא כהלכתא‪ ,‬שהרי סתמא קתני בריש‬
‫ערבי פסחים "ולא יפחתו מארבע כוסות ואפילו מן התמחוי"‪.‬‬
‫אבל הרמב"ן (מלחמות שם) כתב לדעת הרי"ף שעל כרחך רבי טרפון אינו חולק על המשנה שאם כן היתה לה‬
‫להגמרא להדגיש זה‪ .‬אלא הכוס החמישי שדיבר בו ר"ט אינו אלא רשות‪ ,‬למי שרוצה לשתות כוס חמישי‪ ,‬ולכן‬
‫לעני אין נותנים מן התמחוי כ"א ארבע כוסות‪ .‬וכן כתבו התוס' (קיז‪ ):‬בשם ר' יוסף טוב עלם שכתב בסידורו‬
‫" ואי בעי משתיא חמרא משום אונס לומר בחמישי הלל הגדול ישתנס" (ואם רוצה לשתות יין משום אונס‪,‬‬
‫יאזור מתניו לומר הלל הגדול על כוס חמישי)‪ .‬והקשו התוס' איזה איסור יש לשתות אחר כוס ד' שיהיה צריך‬
‫היתר מיוחד ע"י אמירת הלל הגדול‪ .‬והרי כל האיסור לשתות בין כוס ג' לכוס ד' מבואר בירושלמי שהוא משום‬
‫שכרות‪ ,‬אבל אחר שגמר את ההלל מה איכפת לנו אם ישתכר‪ .‬וברא"ש משמע משום שאנו רוצים שיאריך‬
‫בסיפור כל אותו הלילה‪ .‬וקצת קשה שאם לדעת הרי"ף יש בכוס חמישי משום שכרות‪ ,‬אם כן מה מועיל מה‬
‫שיאמר עליו הלל הגדול‪ .‬סוף כל סוף ישתכר ולא יספר כל הלילה‪.‬‬
‫אכן הרמב"ן ביאר בזה‪ ,‬שאכן אסור לשתות אחר כוס ד'‪ ,‬אבל לא מטעם הרא"ש שמא ישתכר ולא יספר‬
‫ביציאת מצרים כל הלילה‪ ,‬אלא מטעם אחר‪ ,‬שלא יהיה נראה כמתחיל בקרבן פסח חדש‪ ,‬שאין נמנין על שני‬
‫פסחים‪ .‬ולכן אם בא לשתות כוס חמישי החמירו עליו לומר עליו הלל הגדול‪ .‬והביאור לפי זה שעל ידי שאומר‬
‫הלל הגדול משייך ומקשר את הכוס החמישי לקביעות של הסדר הראשון‪ ,‬ואינו נראה כמתחיל בקרבן פסח‬
‫חדש‪.‬‬
‫והרמב" ן נסתפק שמא אחר שהאריכו עליו את הדרך לומר הלל הגדול‪ ,‬כבר מותר לשתות עוד כוסות אחר כך‪.‬‬
‫"וכל מי שרוצה לשתות‪ ,‬בקריאה זו הותר לו"‪ .‬ולא החליט הדבר‪ .‬וזה צריך ביאור‪ ,‬שכיון שאינו אומר על אותם‬
‫כוסות הנוספים הלל הגדול אם כן למה יהיו מותרים‪ .‬ואיזו סברא היא זו שכיון שאמר הלל הגדול על כוס‬
‫חמישי כבר הותר בכוסות נוספים‪.‬‬
‫והנה ראינו שהרמב"ן ור' יוסף טוב עלם סוברים שכוס חמישי אינו אלא רשות‪ .‬אבל הרמב"ם כתב "ויש לו‬
‫למזוג כוס חמישי‪ ...‬וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות"‪ .‬ומשמע שהוא מצוה על כל פנים‪ ,‬רק שאינו חובה‬
‫כל כך כמו שאר הכוסות‪ .‬וכך כתב הר"ן בדעתו של הרמב"ם שכוס חמישי מצוה מן המבוחר‪ .‬וצריך לבאר גדר‬
‫הדבר‪.‬‬
‫גם יש לדייק שבשאר הכוסות כתב הרמב"ם שמברך בפה"ג ושותה (עי' פ"ח הל' א'‪ ,‬ה'‪ ,‬י')‪ .‬ואילו לענין כוס זה‬
‫החמישי לא כתב אלא ש"יש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול"‪ ,‬ולא הזכיר לא ברכת בפה"ג ולא‬
‫שתיה‪.‬‬
‫הטור (סי' תפ”א) מביא בשם ר' האי גאון מחלוקת לענין ברכת השיר שהיא הברכה שאחרי ההלל‪ ,‬למי ששותה‬
‫כוס חמישי‪ .‬שתחילה מביא בשם רס"ג שאחר ההלל של כוס ד' לא יברך‪ ,‬אלא ימתין לומר יהללוך עד אחר הלל‬
‫הגדול שעל כוס חמישי‪ .‬וטעמו ברור כדי שהברכה תחול על שניהם‪( .‬אבל מי שאינו שותה כוס חמישי הרי אינו‬
‫אומר הלל הגדול כלל‪).‬‬
‫אבל ממשיך ר' האי גאון וז"ל אבל עכשיו באו תלמידים ואמרו שעל כל כוס וכוס "צריך ברכה לאחריו כמו‬
‫לפניו" ולכן אחר ההלל דכוס ד' אומר יהללוך‪ ,‬ואחר הלל הגדול דכוס חמישי אומר נשמת וישתבח‪ ,‬באופן‬
‫שחותם על כל א' בנפרד"‪ .‬וצ"ב מה היא כונתו במה שכתב שכל כוס וכוס צריך ברכה לאחריו כמו לפניו‪ ,‬ומה‬
‫זה ענין לחתימה ההלל‪ .‬והדרכי משה והב"ח פירשו שהתלמידים הנזכרים סברו כדעת אותם ראשונים שדעתם‬
‫שכל כוס צריך בפה"ג בתחילה ועל הגפן בסוף‪ .‬אלא שאינו מובן מה זה ענין לחתימת ההלל‪ .‬ועי' בדרכי משה‬
‫שכתב שכיון שמברך על הגפן הרי הוא כפורש מכוס ד'‪ .‬והדברים טעונים ביאור‪.‬‬
‫ונראה בהקדם מה שנתבאר לעיל ששיטת הרמב"ן שאמירת ההגדה היא מצוות כוס שני‪ ,‬אבל אין הכונה‬
‫שאומר ההגדה על הכוס עצמו‪ ,‬כי אם על הקביעות של יין עיי"ש‪.‬‬
‫מעתה יש לבאר מה שכתב ר' האי גאון בדעת התלמידים‪ ,‬שכיון שמברך על הגפן אחר כל כוס וכוס צריך‬
‫חתימה בפני עצמה להלל המצרי ולהלל הגדול‪.‬‬
‫כי הנה הטעם שסוברים הנך ראשונים שצריך לברך ברכה אחרונה אחר כל כוס‪ ,‬משום שהם סוברים שאי‬
‫אפשר לברך ברהמ"ז אחת לכמה סעודות‪( .‬והוא מחלוקת רש"י ותוס' בחולין (פו‪ ):‬ובכמה מקומות‪ ,‬דעת רש"י‬
‫שכיון שהסיח דעתו צריך לברך ברהמ"ז‪ ,‬ותוס' סוברים שאין צריך‪ ,‬וביאר הרא"ש משום שברהמ"ז אחת עולה‬
‫לשתי הסעודות‪).‬‬
‫ומאותו הטעם אי אפשר לברך ברכה אחרונה אחת לכמה קבעיות‪ .‬ולכן‪ ,‬ממה שמברך ברכה אחרונה לכל כוס‪,‬‬
‫מוכח דכל אחד חשוב קביעות בפנ"ע‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬תינח אילו לא היה מברך ברכה אחרונה לאחר כוס ד'‪ ,‬היה אפש"ל דכוס ד' וכוס חמישי מהוים קביעות‬
‫אחת‪ .‬וממילא‪ ,‬אף שהדין לומר הלל על הקביעות של יין‪ ,‬כאן שני הכוסות הם קביעות אחת‪ ,‬ולכן הוא כהלל‬
‫אחד‪ .‬והיה יכול לחתום חתימה אחת לכל‪ .‬אבל כיון שמברך ברכה אחרונה על כל כוס‪ ,‬על כרחך שכל אחד‬
‫מהוה קביעות בפנ"ע‪ ,‬וממילא שכל הלל עומד בפני עצמו‪ ,‬וצריך חתימה לכל אחד ואחד‪.‬‬
‫מעתה נראה לבאר מה שכתב הרמב"ן שאסור לשתות אחר כוס ד'‪ ,‬שנראה כקובע לפסח אחר‪ .‬והרי אינו מובן‬
‫לכאורה מה ענין שתיית כוס נוסף לאכילת קרבן פסח‪.‬‬
‫מז‬
‫כי הרי שיטת הרמב"ן (במלחמות פ' ערבי פסחים כד‪ :‬בדפי הרי"ף) שאין צריך לברך ברכה אחרונה על כל כוס‪,‬‬
‫אבל המעיין שם יראה שדעתו שאין הטעם בזה משום שיכול לברך ברכה אחרונה אחת על כמה קבעיות‪ ,‬אלא‬
‫משום שהכל חשוב קביעות אחת עיי"ש‪ .‬נמצא שכל הארבע כוסות מצטרפים לקביעות אחת‪ ,‬והיא הקביעות‬
‫של הקרבן פסח‪ .‬וקביעות זו נגמרת עם הכוס הרביעי‪.‬‬
‫ולכן כל ששותה אחר כך נראה כקביעות חדשה לפסח אחר‪ .‬וזהו טעם האיסור לשתות אחר כוס ד'‪ ,‬שכתב‬
‫הרמב"ן שנראה כקובע לפסח אחר‪ .‬כי קביעות הפסח היתה על ארבע הכוסות‪ ,‬ועכשיו שקובע לכוס חמישי‬
‫נראה שקובע את עצמו מחדש לפסח אחר‪.‬‬
‫ולזה יש עצה לומר הלל הגדול‪ ,‬שאז הכוס החמישי הוא קביעות חדשה לאמירת הלל הגדול‪ .‬ולכן יש מקום‬
‫לומר שאחר שאומר הלל הגדול על כוס חמישי יכול לשתות כמה כוסות אחר כך‪ .‬שכיון שקבע עצמו להלל‬
‫הגדול‪ ,‬שזה קביעות חדשה שלא מענין הקרבן פסח הראשון‪ ,‬שמא פקע כל האיסור‪ .‬כי הארבע כוסות‬
‫הראשונים שייכים לקביעות של הקרבן פסח‪ .‬אבל הכוס החמישי היא קביעות לדבר אחר‪ .‬ושוב אפילו ישתה‬
‫אחר כך אינו נראה כקביעות לקרבן פסח נוסף‪.‬‬
‫ולבאר זה יותר‪ ,‬למה כוס חמישי נחשב קביעות אחרת‪ ,‬כי הנה ההלל של ליל פסח הוא על הקרבן פסח‪,‬‬
‫כמבואר במשנה (צה‪ ).‬שהפסח טעון הלל באכילתו‪ .‬וכן מבואר ברמב"ן (בחי' לערבי פסחים)‪ .‬אבל הלל הגדול‬
‫נראה שאינו שייך לקרבן פסח‪ .‬שהרי מתחילים אותו אחר שכבר נגמר הפסח‪ .‬ולכן היא קביעות חדשה‪.‬‬
‫שיטת הרמב"ם‬
‫נתבארה שיטת ר' יוסף טוב עלם והרמב"ן שכוס חמישי הוא רשות‪ .‬אבל שיטת הרמב"ם שיש לו למזוג חמישי‬
‫ולומר עליו הלל הגדול‪ ,‬ואינו חובה כהארבע כוסות‪ .‬ונתקשינו בגדר הדבר‪.‬‬
‫ובאמת מדברי הרמב"ם מדוייק שאין צריך לברך בפה"ג ולשתות כוס זה‪ .‬ולפי זה פשוט שאין טעם מזיגת כוס‬
‫זה למי שתאב לשתות‪ ,‬כדברי הראשונים הנ"ל‪ .‬אלא על כרחך שעצם אמירת הלל הגדול על כוס חמישי היא‬
‫מצוה‪.‬‬
‫אלא שיקשה מהמשנה שלא יפחתו לו מארבע כוסות‪ .‬ולזה הוצרך הרמב"ם לומר שכוס זה אף שהוא מצוה‬
‫אבל אינו חובה כמו שאר הכוסות‪ ,‬ואינו אלא למצוה מן המובחר‪ ,‬ולכן אין נותנים זה מן התמחוי‪.‬‬
‫ובאמת מלשון הרמב"ם משמע עוד שעל הלל הגדול אינו אומר ברכת השיר‪ .‬ודלא כדברי הטור בשם הגאונים‬
‫שמברך לבסוף (לרס"ג כדאית לי'‪ ,‬ולתלמידים כדאית להו)‪ .‬שסובר הרמב"ם שמכיון שאינו חיוב גמור לא קבעו‬
‫עליו ברכה‪.‬‬
‫ומה שאינו חיוב גמור נראה משום שחיוב הלל בליל פסח הוא משום הקרבן פסח‪ ,‬שטעון הלל באכילתו כנ"ל‪,‬‬
‫והלל הגדול אינו על הקרבן פסח‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬אלא שדעת הרמב"ם שמכל מקום יש מצוה להאריך בשיר ושבח‬
‫ליקרת הלילה‪.‬‬
‫וכיון שאין שם ברכה‪ ,‬ממילא אף שאמרו על היין – משום שאין אומרים שירה על היין – אין שם תורת כוס‬
‫של ברכה‪ .‬והחיוב טעימה בכל מקום הוא מדיני כוס של ברכה‪ ,‬כמבואר בעירובין (מ‪ ):‬דכוס של ברכה טעון‬
‫טעימה‪ ,‬ופרש"י משום שהוא גנאי לכוס של ברכה לא לטעום ממנו‪( .‬ובארבע כוסות יש גם חיוב שתיה מדין‬
‫חירות‪ ,‬לשיטת הרמב"ם‪ ).‬אבל בכוס חמישי שאינו מהארבע כוסות שתקנו משום חירות‪ ,‬וגם אינו כוס של‬
‫ברכה‪ ,‬לא שייך זה‪.‬‬
‫כוס של אליהו‬
‫ולשיטת הרמב"ם מכוון מאד הנאמר בשם הגר"א שכוס של אליהו – שאין שותים אותו אלא מוזגים אותו‬
‫לחוד – הוא כנגד כוס חמישי‪ .‬שהרי להרמב"ם אין בכוס זה חיוב שתיה‪ .‬רק מוזגים אותו בשביל אמירת הלל‬
‫הגדול‪.‬‬
‫ְׁשפְך חֲ מָׁ ְתָך אֶ ל הַ גויִ ם אֲ ֶׁשר לא יְ ָׁדעּוָך‬
‫וְ עַ ל מַ ְמלָׁכות אֲ ֶׁשר ְב ִׁש ְמָך לא ָׁק ָׁראּו‪.‬‬
‫כִ י ָאכַל אֶ ת יַעֲ קב וְ אֶ ת ָׁנוֵהּו הֵ ַׁשמּו‪.‬‬
‫ְׁשפְך עֲ לֵיהֶ ם ז ְַעמֶ ָך וַחֲ רון ַא ְפָך י ִַשיגֵם‪.‬‬
‫ִּת ְרדף ְבַאף וְ ַת ְׁש ִמידֵ ם ִמ ַּתחַ ת ְׁשמֵ י ה'נ‪.‬‬
‫הלל‬
‫לא לָׁנּו‪ ,‬ה'‪ ,‬לא ָׁלנּו‪ ,‬כִ י לְ ִׁש ְמָך ֵּתן כָׁבוד‪ ,‬עַ ל חַ ְס ְדָך עַ ל אֲ ִמ ֶּתָך‪.‬‬
‫יאמרּו הַ גויִ ם אַ יֵה נָׁא אֱ להֵ יהֶ ם‪.‬‬
‫לָׁמָׁ ה ְ‬
‫ואֱ להֵ ינּו בַ ָׁשמַ יִ ם‪ ,‬כל אֲ ֶׁשר חָׁ פֵ ץ עָׁ ָׁשה‪.‬‬
‫ָאדם‪.‬‬
‫עֲ צַ בֵ יהֶ ם כֶסֶ ף וְ זָׁהָׁ ב מַ עֲ ֵשה יְ דֵ י ָׁ‬
‫פֶ ה לָׁהֶ ם וְ לא יְ ַדבֵ רּו‪ ,‬עֵ ינַיִ ם לָׁהֶ ם וְ לא יִ ְראּו‪.‬‬
‫וא"ת למה אם כן אנו מוזגים אותו לפני הלל המצרי‪ ,‬ולכאורה אם הוא משום כוס חמישי היו צריכים למזגו‬
‫לפני אמירת הלל הגדול‪ .‬התירוץ פשוט משום שמעיקר הדין אנו נוקטים כשיטת התוס' וכוללים הלל הגדל‬
‫בתוך ברכת השיר (עי' לק' בענין ברכת השיר)‪ .‬ואם כן יהיה הפסק באמצע הברכה למזוג הכוס חמישי אז‪ .‬ומכל‬
‫מקום כדי לצאת גם ידי שיטת הרמב"ם מוזגים גם כוס חמישי‪ ,‬קודם התחלת ההלל‪ ,‬כדי שאח"כ כשאומר הלל‬
‫הגדול תוכל אמירתו להתייחס לכוס זה‪ ,‬ואף שאין שותים אותו אין בכך כלום‪ ,‬כי כוס חמישי אינו מצריך‬
‫שתיה וכנ"ל‪.‬‬
‫נכזיתא פסחא והלילא פקע איגרא‬
‫בטעם פתיחת הדלת ואמירת שפוך חמתך כאן‪ ,‬פירש בספר דבר שמואל דבר נאה‪ ,‬כי בגמרא (פה‪ ):‬מבואר‬
‫ש אחר גמר אכילת הפסח היו עולים לגגות לגמור ההלל ביחד‪ ,‬ו"פקע איגרא" (פקעו הגגות) מקול המולת‬
‫אמירתם‪ .‬ולכן עכשיו פותחים הדלת לעלות לגגי ירושלים לומר שירה‪ ,‬ורואים שאין כאן ירושלים אלא גלות‪,‬‬
‫ואומרים שפוך חמתך גו'‪ ,‬ודפח"ח‪.‬‬
‫ויתכן לומר שמשום כך חילקו ההלל‪ ,‬שרצו לקבוע עיקר ההלל אחר גמר אכילת הפסח‪ ,‬כדי שיוכלו לאמרו‬
‫ביחד על הגגות‪ ,‬והרי טרם גמר אכילת הפסח אסורים לצאת מן הבית‪ .‬ומכל מקום תחילת ההלל קבעו על כוס‬
‫שני‪ ,‬בעוד הקרבן פסח לפניו‪ ,‬שהרי ההלל נאמר על הקרבן פסח‪ ,‬כמואר במשנה (צה‪ ).‬שהפסח טעון הלל‬
‫באכילתו‪ ,‬ולכן מתחילים ההלל בעוד הקרבן פסח לפניו להתפיסו על הפסח‪ ,‬ואחר כך גומרים אותו לבסוף על‬
‫הגגות‪.‬‬
‫ולדעת בית שמאי שעל כוס ב' אין אומרים בצאת ישראל ממצרים‪ ,‬שעדיין לא יצאו‪ ,‬כמבואר בירושלמי‪ ,‬אם כן‬
‫יש טעם נוסף שעיקר ההלל נאמר בסוף הסדר‪ ,‬אחר שיצאו‪( .‬וכעין זה אמרינן בגמרא לחד מ"ד דרק ב' כוסות‬
‫אחרונות טעונים הסיבה‪ ).‬ומכל מקום מתחילים פרק א' על כוס שני‪ ,‬להתפיסו על הפסח‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫ולדעת ב"ה שאומרים בצאת ישראל ממצרים על כוס ב'‪ ,‬ומשום שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור‪ ,‬וביארנו‬
‫לעיל שמצוות סיפור יציאת מצרים מחייבת גם הלל‪ ,‬אם כן מאותו הטעם צריכים לומר עד בצאת ישראל על‬
‫כוס שני‪ ,‬כדי לגמור המצוה של סיפור יציאת מצרים‪ .‬ומכל מקום יתר ההלל אומרים לבסוף כדי לאמרו על‬
‫הגגות כנ"ל‪ ,‬וגם אפשר שראוי לקבוע עיקר ההלל בסוף הלילה דקאי על כל מצוות הלילה‪ ,‬שהרי גם אכילת‬
‫הפסח הוא זכר ליציאת מצרים‪ ,‬כדכתיב בפ' ראה "וזבח פסח‪ ...‬למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים‪,"...‬‬
‫ולכן ראוי לומר הלל אחר אכילת הפסח‪.‬‬
‫מט‬
‫ָאזְ נָׁיִ ם לָׁהֶ ם וְ לא יִ ְׁשמָׁ עּו‪ַ ,‬אף לָׁהֶ ם וְ לא יְ ִריחּון‪.‬‬
‫יְמיׁשּון‪ַ ,‬רגְ לֵיהֶ ם וְ לא יְ הַ ּלֵכּו‪,‬‬
‫יְ דֵ יהֶ ם וְ לא ִ‬
‫לא י ְֶהגּו ִבגְ רונָׁם‪.‬‬
‫עשיהֶ ם‪ ,‬כל אֲ ֶׁשר בטֵ חַ בָׁ הֶ ם‪.‬‬
‫כְ מוהֶ ם יִ ְהיּו ֵ‬
‫יִ ְש ָׁראֵ ל ְב ַטח בַ יי‪ ,‬עֶ זְ ָׁרם ּומָׁ גִ נָׁם הּוא‪.‬‬
‫בֵ ית אהרן ִב ְטחו ביי‪ ,‬עֶ זְ ָׁרם ּומָׁ גִ נָׁם הּוא‪.‬‬
‫יראי ה' ִב ְטחו ביי‪ ,‬עֶ זְ ָׁרם ּומָׁ גִ נָׁם הּוא‪.‬‬
‫יי זְ כ ָָׁׁרנּו יְבָׁ ֵרְך‪.‬‬
‫יְבָׁ ֵרְך אֶ ת בֵ ית יִ ְש ָׁראֵ ל‪,‬‬
‫יְבָׁ ֵרְך אֶ ת בֵ ית ַאהֲ רן‪,‬‬
‫יְבָׁ ֵרְך יִ ְראֵ י ה'‪ ,‬הַ ְקטַ נִ ים ִעם הַ גְ דלִ ים‪.‬‬
‫יסֵ ף ה' עֲ לֵיכֶם‪ ,‬עֲ ֵליכֶם וְ עַ ל ְבנֵיכֶם‪.‬‬
‫וָָׁארץ‪.‬‬
‫עשה ָׁׁשמַ יִ ם ֶ‬
‫ְברּוכִ ים אַ ֶּתם לַיי‪ֵ ,‬‬
‫ָאדם‪.‬‬
‫ָארץ נ ַָׁתן לִ ְבנֵי ָׁ‬
‫הַ ָׁשמַ יִ ם ָׁׁשמַ יִ ם לַיי וְ הָׁ ֶ‬
‫לא הַ מֵ ִתים יְ הַ לְ לּויָּׁה וְ לא כָׁל ירדֵ י דּומָׁ ה‪.‬‬
‫וַ אֲ נ ְַחנּו נְ בָׁ ֵרְך יָּׁה מֵ עַ ָּׁתה וְ עַ ד עולָׁם‪ .‬הַ לְ לּויָּׁה‪.‬‬
‫ּומצָׁ ֵרי‬
‫ּוביָׁמַ י אֶ ְק ָׁרא‪ .‬אֲ פָׁ פּונִ י חֶ ְבלֵי מָׁ וֶת ְ‬
‫ָאהַ בְ ִּתי כִ י ִי ְׁשמַ ע ה' אֶ ת קולִ י ַּתחֲ נּונָׁי‪ .‬כִ י ִהטָׁ ה ָאזְ נו לִ י ְ‬
‫ּובׁשם ה' אֶ ְק ָׁרא‪ :‬אָׁ נָׁא ה' מַ ּלְ טָׁ ה נ ְַפ ִׁשי‪ַ .‬חנּון ה' וְ צַ ִדיק‪ ,‬וֵאֱ להֵ ינּו‬
‫ְׁשאול ְמצָׁ אּונִ י‪ ,‬צָׁ ָׁרה וְ יָׁגון אֶ ְמצָׁ א‪ֵ .‬‬
‫ׁשּובי נ ְַפ ִׁשי לִ ְמנּוחָׁ יְ כִ י‪ ,‬כִ י ה' גָׁמַ ל עָׁ לָׁיְ כִ י‪ .‬כִ י ִחּל ְַצ ָּׁת‬
‫הוׁשיעַ ‪ִ .‬‬
‫לתי וְ לִ י יְ ִ‬
‫ְמ ַרחֵ ם‪ׁ .‬שמֵ ר ְפ ָׁת ִאים ה'‪ַ ,‬ד ִ‬
‫ַארצות הַ חַ יִ ים‪ .‬הֶ אֱ מַ נְ ִּתי כִ י‬
‫נ ְַפ ִׁשי ִממָׁ וֶת‪ ,‬אֶ ת עֵ ינִ י ִמן ִד ְמעָׁ ה‪ ,‬אֶ ת ַרגְ לִ י ִמדֶ ִחי‪ .‬אֶ ְתהַ לְֵך לִ ְפנֵי ה' ְב ְ‬
‫ָאדם כזֵב‪.‬‬
‫יתי ְמאד‪ .‬אֲ נִ י ָאמַ ְר ִּתי ְבחָׁ ְפזִ י כָׁל הָׁ ָׁ‬
‫אֲ ַדבֵ ר‪ ,‬אֲ נִ י עָׁ נִ ִ‬
‫ּוב ֵׁשם ה' אֶ ְק ָׁרא‪ .‬נְ ָׁד ַרי לַיי אֲ ַׁשּלֵם נֶגְ ָׁדה נָׁא‬
‫גְמּולוהי עָׁ לָׁי‪ .‬כוס יְ ׁשּועות אֶ ָׁשא ְ‬
‫ִ‬
‫מָׁ ה אָׁ ִׁשיב לַיי כל ַּת‬
‫ידיו‪ָ .‬אנָׁא ה' כִ י אֲ נִ י עַ ְבדֶ ָך‪ ,‬אֲ נִ י עַ ְב ְדָך בֶ ן אֲ מָׁ ֶתָך‪ִ ,‬פ ַּת ְח ָּׁת‬
‫לְ כָׁל עַ מו‪ .‬י ָָׁׁקר ְבעֵ ינֵי ה' הַ מָׁ וְ ָׁתה לַחֲ ִס ָׁ‬
‫ּוב ֵׁשם ה' אֶ ְק ָׁרא‪ .‬נְ ָׁד ַרי לַיי אֲ ַׁשלֵם נֶגְ ָׁדה נָׁא לְ כָׁל עַ מו‪ְ .‬בחַ ְצרות בֵ ית‬
‫ּתודה ְ‬
‫לְ מוסֵ ָׁרי‪ .‬לְ ָך אֶ זְ בַ ח זֶבַ ח ָׁ‬
‫רּושלַיִ ם‪ .‬הַ לְ לּויָּׁה‪.‬‬
‫ה'‪ְ ,‬בתוכֵכִ י יְ ָׁ‬
‫הַ לְ לּו אֶ ת ה' כָׁל גויִ ם‪ַׁ ,‬ש ְבחּוהּו כָׁל הָׁ אֻ ִמים‪ .‬כִ י גָׁבַ ר עָׁ לֵינּו חַ ְסדו‪ ,‬וֶאֱ מֶ ת ה' לְ עולָׁם‪ .‬הַ לְ לּויָּׁה‪.‬‬
‫הודּו לַיי כִ י טוב כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫יאמַ ר נָׁא יִ ְש ָׁראֵ ל כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫יאמרּו נָׁא בֵ ית ַאהֲ רן כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ְ‬
‫יאמרּו נָׁא יִ ְראֵ י ה' כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ְ‬
‫ָאדם‪ ,‬ה' לִ י ְבעזְ ָׁרי וַאֲ נִ י‬
‫אתי יָּׁה‪ ,‬עָׁ נָׁנִ י בַ מֶ ְר ַחב יָּׁה‪ .‬ה' לִ י‪ ,‬לא ִא ָׁירא ‪ -‬מַ ה יַעֲ ֶשה לִ י ָׁ‬
‫ִמן הַ מֵ צַ ר ָׁק ָׁר ִ‬
‫אֶ ְראֶ ה ְבשנְ ָאי‪.‬‬
‫ָאדם‪.‬‬
‫טח בָׁ ָׁ‬
‫טוב לַחֲ סות בַ יי ִמ ְב ַ‬
‫יבים‪.‬‬
‫טח ִבנְ ִד ִ‬
‫טוב לַחֲ סות בַ יי ִמ ְב ַ‬
‫כָׁל גויִ ם ְסבָׁ בּונִ י‪ְ ,‬ב ֵׁשם ה' כִ י אֲ ִמילַם‪.‬‬
‫סַ בּונִ י גַם ְסבָׁ בּונִ י‪ְ ,‬ב ֵׁשם ה' כִ י אֲ ִמילַם‪.‬‬
‫קוצים‪ְ ,‬ב ֵׁשם ה' כִ י אֲ ִמילַם‪.‬‬
‫ברים‪ ,‬דעֲ כּו כְ אֵ ׁש ִ‬
‫סַ בּונִ י כִ ְד ִ‬
‫יתנִ י לִ נְ פל‪ ,‬וַ יי עֲ ז ָָׁׁרנִ י‪.‬‬
‫ָׁדחה ְד ִח ַ‬
‫עזִ י וְ זִ ְמ ָׁרת יָּׁה וַ יְ ִהי לִ י לִ יׁשּועָׁ ה‪.‬‬
‫יקים‪:‬‬
‫קול ִרנָׁה וִ יׁשּועָׁ ה ְבָאהֳ לֵי צַ ִד ִ‬
‫יְ ִמין ה' עשה חָׁ יִ ל‪,‬‬
‫יְ ִמין ה' רומֵ מָׁ ה‪,‬‬
‫יְ ִמין ה' עשה חָׁ יִ ל‪.‬‬
‫לא ָאמּות כִ י אֶ ְחיֶה‪ ,‬וַאֲ סַ פֵ ר מַ עֲ ֵשי יָּׁה‪.‬‬
‫יַסר יִ ְס ַרנִ י יָּׁה‪ ,‬וְ לַמָׁ וֶת לא נְ ָׁתנָׁנִ י‪.‬‬
‫ִפ ְתחּו לִ י ַׁשעֲ ֵרי צֶ דֶ ק‪ָ ,‬אבא בָׁ ם‪ ,‬אודֶ ה ָׁיּה‪.‬‬
‫יקים יָׁבאּו בו‪.‬‬
‫זֶה הַ ַשעַ ר לַיי‪ ,‬צַ ִד ִ‬
‫יתנִ י וַ ְּת ִהי לִ י לִ יׁשּועָׁ ה‪.‬‬
‫אודָך כִ י עֲ נִ ָׁ‬
‫ְ‬
‫יתנִ י וַ ְּת ִהי לִ י לִ יׁשּועָׁ ה‪.‬‬
‫אודָך כִ י עֲ נִ ָׁ‬
‫ְ‬
‫אֶ בֶ ן ָׁמאֲ סּו הַ בונִ ים הָׁ יְ ָׁתה לְ ראׁש ִפנָׁה‪.‬‬
‫אֶ בֶ ן ָׁמאֲ סּו הַ בונִ ים הָׁ יְ ָׁתה לְ ראׁש ִפנָׁה‪.‬‬
‫מֵ אֵ ת ה' הָׁ יְ ָׁתה זאת ִהיא נִ ְפלָׁאת ְבעֵ ינֵינּו‪.‬‬
‫מֵ אֵ ת ה' הָׁ יְ ָׁתה זאת ִהיא נִ ְפלָׁאת ְבעֵ ינֵינּו‪.‬‬
‫הושיעָׁ ה נָׁא‪.‬‬
‫ָאנָׁא ה'‪ִ ,‬‬
‫הושיעָׁ ה נָׁא‪.‬‬
‫ָאנָׁא ה'‪ִ ,‬‬
‫ָאנָׁא ה'‪ ,‬הַ ְצלִ יחָׁ ה נָׁא‪.‬‬
‫ָאנָׁא ה'‪ ,‬הַ ְצלִ יחָׁ ה נָׁא‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך הַ בָׁ א בְ ׁשֵ ם ה'‪ ,‬בֵ ַרכְ נּוכֶם ִמבֵ ית ה'‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך הַ בָׁ א ְב ֵׁשם ה'‪ ,‬בֵ ַרכְ נּוכֶם ִמבֵ ית ה'‪.‬‬
‫בתים עַ ד ַק ְרנות הַ ִמזְ בֵ חַ ‪.‬‬
‫אֵ ל ה' וַ יָׁאֶ ר לָׁנּו‪ִ .‬א ְסרּו חַ ג בַ עֲ ִ‬
‫בתים עַ ד ַק ְרנות הַ ִמזְ בֵ חַ ‪.‬‬
‫אֵ ל ה' וַ יָׁאֶ ר לָׁנּו‪ִ .‬א ְסרּו חַ ג בַ עֲ ִ‬
‫רוממֶ ָׁך‪.‬‬
‫אֵ לִ י אַ ָּׁתה וְ אודֶ ָׁך‪ ,‬אֱ להַ י ‪ -‬אֲ ְ‬
‫רוממֶ ָׁך‪.‬‬
‫אֵ לִ י אַ ָּׁתה וְ אודֶ ָׁך‪ ,‬אֱ להַ י ‪ -‬אֲ ְ‬
‫הודּו לַיי כִ י טוב‪ ,‬כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫הודּו לַיי כִ י טוב‪ ,‬כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ברכת יהללוך‬
‫נא‬
‫עושי ְרצונֶָך‪ ,‬וְ כָׁל עַ ְמָך בֵ ית יִ ְש ָׁראֵ ל ְב ִרנָׁה יודּו‬
‫ֵ‬
‫יקים‬
‫יְהַ לְ לּוָך ה' אֱ להֵ ינּו כָׁל מַ עֲ ֶשיָך‪ ,‬וַחֲ ִסידֶ יָך צַ ִד ִ‬
‫ירוממּו וְ יַעֲ ִריצּו‪ ,‬וְ י ְַק ִדיׁשּו וְ י ְַמלִ יכּו אֶ ת ִׁש ְמָך‪ ,‬מַ לְ כֵנּו‪ .‬כִ י לְ ָך טוב לְ הודות‬
‫יׁש ְבחּו וִ יפָׁ אֲ רּו‪ ,‬וִ ְ‬
‫וִ יבָׁ ְרכּו‪ ,‬וִ ַ‬
‫ּולְ ִׁש ְמָך נָׁאֱ ה לְ זַמר‪ ,‬כִ י מֵ עולָׁם וְ עַ ד עולָׁם אַ ָּׁתה אֵ ל‪.‬‬
‫הלל הגדול‬
‫נאמנהג אשכנז על פי תוספות והרא"ש לומר יהללוך כאן בלא חתימה‪ .‬והחתימה היא לקמן בסוף ישתבח‪ .‬הבית‬
‫יוסף הציע להסיט אמירת יהללוך עד סוף ישתבח כדי לצאת מדי ספק בנוסח החתימה של ישתבח‪ ,‬אם חותם‬
‫בשל ישתבח או בשל הלל‪ .‬עי' לקמן בענין ברכת השיר באורך‪ .‬ולכל הדעות ביארנו שם שהכל ברכה אחת מכאן‬
‫עד הסוף‪ ,‬ולכן אין להפסיק בה בשיחת חולין‪.‬‬
‫נא‬
‫הודּו לַיי כִ י טוב כִ י לְ עו ָׁלם חַ ְסדו‪.‬‬
‫להים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫הודּו לֵאלהֵ י הָׁ אֱ ִ‬
‫הודּו לָׁאֲ דנֵי הָׁ אֲ דנִ ים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫לעשה נִ ְפלָׁאות גְ דלות לְ בַ דו כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ֵ‬
‫לעשה הַ ָׁשמַ יִ ם ִב ְתבּונָׁה כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ֵ‬
‫ָארץ עַ ל הַ מָׁ יְ ם כִ י לְ עו ָׁלם חַ ְסדו‪.‬‬
‫רוקע הָׁ ֶ‬
‫לְ ַ‬
‫אורים גְ דלִ ים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדונב‪.‬‬
‫עשה ִ‬
‫לְ ֵ‬
‫אֶ ת הַ ֶשמֶ ׁש לְ מֶ ְמ ֶׁשלֶת בַ יום כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫אֶ ת הַ י ֵָׁרחַ וְ כוכ ִָׁבים לְ מֶ ְמ ְׁשלות בַ ּלַיְ ָׁלה כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫כוריהֶ ם כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫לְ מַ כֵה ִמ ְצ ַרים ִב ְב ֵ‬
‫וַ יוצֵ א יִ ְש ָׁראֵ ל ִמּתוכָׁם כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ּובזְ רועַ נְ טּויָׁה כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ְביָׁד חֲ ז ָָׁׁקה ִ‬
‫נבלעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו‬
‫ביארנו לעיל שהלל הגדול אינו על הקרבן פסח‪ ,‬ולכן לדעת אותם ראשונים שאומרים אותו על כוס חמישי אין‬
‫אותו הכוס שייך לקביעות של הקרבן פסח‪ .‬ונראה להוסיף בזה ביאור‪.‬‬
‫ונקדים מה ששמעתי מהגר"מ שפירא שליט"א בשם בעל המכתב מאליהו‪ ,‬כי הנה חז"ל תקנו בנוסח התפילה‬
‫בסוף ברכת יוצר " המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם‬
‫חסדו"‪ .‬ורגילים לחשוב שהדיוק הוא מלשון "עושה"‪ ,‬שהוא לשון הווה‪ .‬אבל זה אינו‪ .‬שהרי כמו כן כתוב "לגוזר‬
‫ים סוף לגזרים"‪" ,‬למכה מצרים בבכוריהם"‪ ,‬וכל זה היה בעבר‪ ,‬ומכל מקום נוקט המשורר לשון הווה‪ ,‬כי זהו‬
‫דרך השיר‪ .‬אלא כונת מסדרי התפילה לדייק לשון "כי לעולם חסדו"‪ ,‬שפירושו שאותו חסד שהיה כשגזר ים‬
‫סוף לגזרים‪ ,‬הוא עצמו קיים לדורות‪ ,‬שבאותה מידה עושה ועתיד לעשות עמנו נסים ונפלאות‪ .‬ואותה מידת‬
‫החסד שהיתה בהכאת מצרים בבכוריהם‪ ,‬היא עצמה קיימת לנו ולבנינו לעשות פדות ונקם מצרינו‪ .‬אשר‬
‫לכאורה אם כן יקשה‪ ,‬איך הוא אומר לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו‪ ,‬והרי החסד של מעשה בראשית‬
‫הוא ענין מיוחד‪ ,‬שעולם חסד יבנה‪ ,‬ואינו שייך אחר כך‪ .‬אלא על כרחך שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה‬
‫בראשית‪" ,‬בטובו"‪ ,‬היינו באותה מידת החסד ממש של שעת הבריאה‪ .‬אלה תורף דבריו‪.‬‬
‫ומזה אנו מבינים‪ ,‬שבזה נבדל הלל הגדול מהלל המצרי‪ .‬כי הלל המצרי הוא על יציאת מצרים עצמה‪ .‬והיא‬
‫נאמרת על הקרבן פסח‪ ,‬שע"י הקרבן פסח נחשב שעת הגאולה והיציאה ממצרים‪.‬‬
‫(וכמו שאנו רואים מדברי הרמב"ן‪ ,‬שלדבריו דבריו (בחי' ע"פ ערבי פסחים) סותרים זה את זה‪ ,‬שכתב לבאר מה‬
‫שאמרו בגמרא י"ח ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל‪ ,‬ולמה לא אמרו י"ח ימים ולילה אחד‪ .‬וביאר הרמב"ן‬
‫משום שההלל של ליל פסח אינו מצד היום אלא מצד הקרבן פסח‪ .‬וקשה שהרמב"ן עצמו כתב שם בהמשך‬
‫שאומרים הלל בברכה משום שהיא שעת הגאולה‪ .‬והתירוץ פשוט שע"י הקרבן פסח הוא שנחשב שעת‬
‫הגאולה‪ .‬כי אי אפשר לומר שירה על נס כ"א בשעת הנס‪ ,‬ואינו נחשב שעת הנס כ"א ע"י קביעת יו"ט‪ ,‬או ע"י‬
‫מצוה שהיא זכר לנס‪ .‬ומצד הקביעת יו"ט של פסח הרי יאמר הלל למחר‪ .‬אלא על כרחך שהאפשרות של‬
‫אמירת הלל על הגאולה של יציאת מצרים הוא מכח הקרבן פסח‪).‬‬
‫אבל הלל הגדול אינו על יציאת מצרים‪ ,‬אלא על אותה מידת החסד שנתגלה במצרים והיא קיימת לעולם‪ ,‬ובה‬
‫אנו בטוחים שיפרקנו מצרינו תמיד‪.‬‬
‫וזהו עומק מה שנתבאר שהלל הגדול אינו שייך לקביעות של הקרבן פסח‪ ,‬שנגמר עם כוס ד'‪ .‬והיא קביעות‬
‫אחרת‪ ,‬ושייכת לגאולה שבכל דור ודור ולגאולה הסופית העתידה‪.‬‬
‫ואין אנו שותים את הכוס הזה‪ ,‬כי הוא שמור וקיים לעתיד‪ ,‬והוא כוסו של אליהו‪ ,‬שיבוא ויבשרנו הן גאלתי‬
‫אתכם אחרית כראשית‪ ,‬ואז נשתה אותו על גאולתנו ועל פדות נפשינו בב"א‪.‬‬
‫לְ גזֵר יַם סּוף לִ גְ ז ִָׁרים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫וְ הֶ ע ֱִביר יִ ְש ָׁראֵ ל ְבתוכו כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫וְ נִ עֵ ר פַ ְרעה וְ חֵ ילו ְביַם סּוףנג כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫לְ מולִ יְך עַ מו בַ ִמ ְדבָׁ ר כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫לְ מַ כֵה ְמלָׁכִ ים גְ דלִ ים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ַאד ִירים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫וַ יָׁהֲ רג ְמלָׁכִ ים ִ‬
‫מרי כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫לְ ִסיחון מֶ לְֶך הָׁ אֱ ִ‬
‫ּולְ עוג מֶ לְֶך הַ בָׁ ָׁׁשן כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ַארצָׁ ם לְ נַחֲ ָׁלה כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫וָׁ נ ַָׁתן ְ‬
‫נַחֲ לָׁה לְ יִ ְש ָׁראֵ ל עָׁ ְבדּו כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ֶׁש ְִב ִׁש ְפלֵנּו ָׁזכַר לָׁנּו כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫יִפ ְר ֵקנּו ִמּצָׁ ֵרינּו כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫וַ ְ‬
‫נתן לֶחֶ ם לְ כָׁל בָׁ ָׁשר כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ֵ‬
‫הודּו לְ אֵ ל הַ ָׁשמַ יִ ם כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו‪.‬‬
‫ּותרומֵ ם זִ כְ ְרָך‪ ,‬מַ לְ כֵנּו‪ָּׁ ,‬ת ִמיד‪ִ .‬מן‬
‫נִ ְׁשמַ ת כָׁל חַ י ְּתבַ ֵרְך אֶ ת ִׁש ְמָך‪ ,‬ה' אֱ להֵ ינּו‪ ,‬וְ רּוחַ כָׁל בָׁ ָׁשר ְּתפָׁ אֵ ר ְ‬
‫ּומ ַרחֵ ם‬
‫ּומפַ ְרנֵס ְ‬
‫ּומושיעַ ‪ ,‬פודֶ ה ּומַ ִּציל ְ‬
‫ִ‬
‫ּומבַ לְ עָׁ דֶ יָך אֵ ין לָׁנּו מֶ לְֶך גואֵ ל‬
‫הָׁ עולָׁם וְ עַ ד הָׁ עולָׁם אַ ָּׁתה אֵ ל‪ִ ,‬‬
‫צּוקה‪ .‬אֵ ין לָׁנּו מֶ לְֶך אֶ ּלָׁא אַ ָּׁתה‪ .‬אֱ להֵ י הָׁ ִראׁשונִ ים וְ הָׁ ַאחֲ רונִ ים‪ ,‬אֱ לוּהַ כָׁל ְב ִריות‪,‬‬
‫ְבכָׁל עֵ ת צָׁ ָׁרה וְ ָׁ‬
‫יותיו ְב ַרחֲ ִמים‪ .‬וַיי לא יָׁנּום‬
‫ּוב ִר ָׁ‬
‫אֲ דון כָׁל ּתולָׁדות‪ ,‬הַ ְמהֻ לָׁל ְברב הַ ִּת ְׁשבָׁ חות‪ ,‬הַ ְמנַהֵ ג עולָׁמו ְבחֶ סֶ ד ְ‬
‫נופלִ ים‬
‫סּורים וְ הַ סומֵ ְך ְ‬
‫עורר יְ ֵׁשנִ ים וְ הַ מֵ ִקיץ נִ ְר ָׁד ִמים‪ ,‬וְ הַ מֵ ִשיחַ ִאּלְ ִמים וְ הַ מַ ִּתיר אֲ ִ‬
‫יׁשן ‪ -‬הַ ְמ ֵ‬
‫וְ לא יִ ָׁ‬
‫מודים‪.‬‬
‫פּופים‪ .‬לְ ָך לְ בַ ְדָך אֲ נ ְַחנּו ִ‬
‫זוקף כְ ִ‬
‫וְ הַ ֵ‬
‫ִאּלּו ִפינּו מָׁ לֵא ִׁש ָׁירה ַכיָׁם‪,‬‬
‫נגלמה זכו המצרים לקבורה‬
‫עה"פ נטית ימינך תבלעמו ארץ כתב רש"י שהמצרים זכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק‪ .‬אכן הרשב"ם‬
‫בפסחים (קיח‪ ):‬הביא נוסח אחר‪ ,‬שהיה בשכר שאמרו אנוסה הפעם כי ה' נלחם להם במצרים‪ .‬וצ"ב איזו זכות‬
‫היא זו שעל ידי זה יזכו לקבורה‪.‬‬
‫והנה מצוות קבורה נלמדת ממה שנאמר בנסקלים‪ :‬לא תלין גו' כי קללת א' תלוי כי קבר תקברנו ביום ההוא‪.‬‬
‫וענין קללת א' תלוי מבואר בגמרא (סנהדרין מו‪ ):‬משל לשני אחים כו' כל הרואה אומר המלך תלוי‪ .‬ופרש"י‬
‫משום שהאדם הוא נברא בצלם אלקים‪ .‬וכ"כ הרמב"ן (דברים כ"א)‪ .‬ובדברי הרמב"ן שם מבואר שגם באוה"ע‬
‫שייך זה‪ ,‬ומפני כך קבר יהושע את מלכי כנען‪.‬‬
‫והנה כתב הרמב"ן (דרשת תורת ה' תמימה) שהאדם שאינו מכיר את בוראו אין בינו לבין החמור שרוכב עליו‬
‫ולא כלום‪ .‬כי לא נברא כ"א בשביל כך‪ .‬ומבואר בספרים שלכן נברא האדם בצלם א'‪ ,‬שרק על ידי זה יוכל‬
‫להמליך את הקב"ה‪ .‬וכמו שהנשר הוא מלך העופות‪ ,‬והארי מלך החיות‪ ,‬אבל א"א שהארי יהיה מלך העופות‬
‫דאין לו השתוות עמהם‪ .‬כך להבדיל להמליך את הקב"ה א"א אלא ע"י אדם שנברא בצלם ויש לו השתוות מה‬
‫כביכול עם בוראו ועל ידי זה יכול להמליכו‪.‬‬
‫וזהו שאומרים בתפילת ר"ה ויוהכ"פ כי מקדישך בקדושתך קדשת נאה לקדוש פאר מקדושים‪ .‬שכל מה שהרבה‬
‫לנו תורה ומצוות וקדשנו במצוותיו הוא כדי שנוכל להמליכו ביתר שאת‪ ,‬כי אינו דומה הפאר והשבח שנותנים‬
‫לו עם קדוש לפאר ושבח מפחותי מעלה‪ .‬וזהו "נאה לקדוש פאר מקדושים"‪.‬‬
‫והדרגה הנמוכה ביותר של הכרה בהקב"ה הוא מה שאמרו המצרים אנוסה הפעם כי ה' נלחם גו'‪ .‬שאף שבא‬
‫מתוך מהומה ופחד מות אבל סוף כל סוף היתה שם הכרה במציאות ה' ותקפו‪ .‬ועל ידי זה זכו לדרגה הנמוכה‬
‫ביותר של צלם א'‪ .‬וממילא זכו לקבורה‪ ,‬שנגעו בקצה הענין של קללת א' תלוי‪.‬‬
‫נג‬
‫ּולְ ׁשונֵנּו ִרנָׁה כֲהַ מון ַגּלָׁיו‪,‬‬
‫תותינּו ֶׁשבַ ח כְ מֶ ְרחֲ בֵ י ָׁר ִקיעַ ‪,‬‬
‫וְ ִש ְפ ֵ‬
‫ַׁשמֶ ׁש וְ ַכי ֵָׁרחַ ‪,‬‬
‫וְ עֵ ינֵינּו ְמ ִאירות כ ֶ‬
‫וְ יָׁדֵ ינּו ְפרּושות כְ נִ ְש ֵרי ָׁׁשמַ יִ ם‪,‬‬
‫וְ ַרגְ לֵינּו ַקּלות כָׁאַ יָׁלות ‪-‬‬
‫בותינּו‪ּ ,‬ולְ בָׁ ֵרְך אֶ ת ִׁש ְמָך עַ ל ַאחַ ת מֵ אֶ לֶף‪,‬‬
‫יקים לְ הודות לְ ָך‪ ,‬ה' אֱ להֵ ינּו וֵאלהֵ י אֲ ֵ‬
‫אֵ ין אֲ נ ְַחנּו מַ ְס ִפ ִ‬
‫בותינּו וְ ִע ָׁמנּו‪.‬‬
‫ית ִעם אֲ ֵ‬
‫לָׁפים וְ ִרבֵ י ְרבָׁ בות ְפעָׁ ִמים הַ טובות ֶׁשעָׁ ִש ָׁ‬
‫ַאלְ פֵ י אֲ ִ‬
‫ִמ ִמ ְצ ַרים גְ ַאלְ ָּׁתנּו‪ ,‬ה' אֱ להֵ ינּו‪,‬‬
‫יתנּו‪,‬‬
‫פד ָׁ‬
‫ּומבֵ ית עֲ בָׁ ִדים ִ‬
‫ִ‬
‫ּוב ָׁשבָׁ ע כִ לְ כַלְ ָּׁתנּו‪,‬‬
‫ְב ָׁרעָׁ ב זַנְ ָּׁתנּו ְ‬
‫ּומדֶ בֶ ר ִמּל ְַט ָּׁתנּו‪,‬‬
‫מֵ חֶ ֶרב ִהּצַ לְ ָּׁתנּו ִ‬
‫יתנּו‪.‬‬
‫ּומֵ חָׁ לָׁיִ ם ָׁר ִעים וְ נֶאֱ מָׁ נִ ים ִדּלִ ָׁ‬
‫עַ ד הֵ נָׁה עֲ זָׁרּונּו ַרחֲ מֶ יָך וְ לא עֲ זָׁבּונּו חֲ סָׁ דֶ יָך‪ ,‬וְ ַאל ִּת ְט ֵׁשנּו‪ ,‬ה' אֱ להֵ ינּו‪ָׁ ,‬לנֶצַ ח‪ .‬עַ ל כֵן אֵ בָׁ ִרים ֶׁש ִפּלַגְ ָּׁת‬
‫יׁש ְבחּו וִ יפָׁ אֲ רּו‬
‫בָׁ נּו וְ רּוחַ ּונְ ָׁׁשמָׁ ה ֶׁשנָׁפַ ְח ָּׁת ְב ַאפֵ ינּו וְ לָׁׁשון אֲ ֶׁשר ַש ְמ ָּׁת ְב ִפינּו ‪ -‬הֵ ן הֵ ם יודּו וִ יבָׁ ְרכּו וִ ַ‬
‫ירוממּו וְ יַעֲ ִריצּו וְ י ְַק ִדיׁשּו וְ י ְַמלִ יכּו אֶ ת ִׁש ְמָך מַ לְ כֵנּו‪.‬‬
‫וִ ְ‬
‫כִ י כָׁל פֶ ה לְ ָך יודֶ ה‪,‬‬
‫וְ כָׁל לָׁׁשון לְ ָך ִּת ָׁשבַ ע‪,‬‬
‫וְ כָׁל בֶ ֶרְך לְ ָך ִתכְ ַרע‪,‬‬
‫וְ כָׁל קומָׁ ה לְ פָׁ נֶיָך ִת ְׁש ַּתחֲ וֶה‪,‬‬
‫וְ כָׁל לְ בָׁ בות יִ ָׁיראּוָך‪,‬‬
‫וְ כָׁל ֶק ֶרב ּוכְ לָׁיות יְ זַמֵ רּו לִ ְִׁשמֶ ָך‪.‬‬
‫מתי ּתאמַ ְרנָׁה‪ ,‬ה' ִמי כָׁמוָך מַ ִּציל עָׁ נִ י מֵ חָׁ זָׁק ִממֶ נּו וְ עָׁ נִ י וְ אֶ ְביון ִמגזְ לו‪.‬‬
‫כ ַָׁדבָׁ ר ֶׁשכָׁתּוב‪ ,‬כָׁל עַ ְצ ַ‬
‫וָָׁארץ‪.‬‬
‫נורא‪ ,‬אֵ ל עֶ לְ יון‪ ,‬קנֵה ָׁׁשמַ יִ ם ֶ‬
‫ּומי יַעֲ רְך לְָׁך הָׁ אֵ ל הַ גָׁדול‪ ,‬הַ גִבור וְ הַ ָׁ‬
‫ּומי יִ ְׁשוֶה ּלְָׁך ִ‬
‫ִמי יִ ְדמֶ ה ּלְָׁך ִ‬
‫נְ הַ ּלֶלְ ָך ּונְ ַׁשבֵ חֲ ָך ּונְ פָׁ אֶ ְרָך ּונְ בָׁ ֵרְך אֶ ת ֵׁשם ָׁק ְד ֶׁשָך‪ ,‬כָָׁאמּור‪ :‬לְ ָׁדוִ ד‪ ,‬בָׁ ְרכִ י נ ְַפ ִׁשי אֶ ת ה' וְ כָׁל ְק ָׁרבַ י אֶ ת ֵׁשם‬
‫ָׁק ְדׁשו‪.‬‬
‫הָׁ אֵ ל ְב ַתעֲ צֻמות עֻ זֶָך‪,‬‬
‫הַ גָׁדול ִבכְ בוד ְׁשמֶ ָך‪,‬‬
‫אותיָך‪,‬‬
‫נור ֶ‬
‫נורא ְב ְ‬
‫הַ גִבור ָׁלנֶצַ ח וְ הַ ָׁ‬
‫יוׁשב עַ ל כִ סֵ א ָׁרם וְ נִ ִשא‪.‬‬
‫הַ מֶ לְֶך הַ ֵ‬
‫ׁשוכֵן עַ ד מָׁ רום וְ ָׁקדוׁש ְׁשמו‪.‬‬
‫יקים בַ יי‪ ,‬לַיְ ָׁׁש ִרים נָׁאוָׁ ה ְת ִהּלָׁה‪.‬‬
‫וְ כָׁתּוב‪ַ :‬רנְ נּו צַ ִד ִ‬
‫ְב ִפי יְ ָׁׁש ִרים ִּת ְתהַ ּלָׁל‪,‬‬
‫יקים ִּת ְתבַ ַרְך‪,‬‬
‫ּוב ִד ְב ֵרי צַ ִד ִ‬
‫ְ‬
‫ּובלְ ׁשון חֲ ִס ִידים ִּת ְתרומָׁ ם‪,‬‬
‫ִ‬
‫דוׁשים ִּת ְת ַק ָׁדׁש‪.‬‬
‫ּוב ֶק ֶרב ְק ִ‬
‫ְ‬
‫בבות עַ ְמָך בֵ ית יִ ְש ָׁראֵ ל ְב ִרנָׁה יִ ְתפָׁ אֵ ר ִׁש ְמָך‪ ,‬מַ לְ כֵנּו‪ְ ,‬בכָׁל דור וָׁ דור‪ֶׁ ,‬שכֵן חובַ ת כָׁל‬
‫ּובמַ ְקהֲ לות ִר ְ‬
‫ְ‬
‫בותינּו‪ ,‬לְ הודות לְ הַ ּלֵל לְ ַׁשבֵ חַ ‪ ,‬לְ פָׁ אֵ ר לְ רומֵ ם לְ הַ דֵ ר לְ בָׁ ֵרְך‪,‬‬
‫צּורים לְ פָׁ נֶיָך‪ ,‬ה' אֱ להֵ ינּו וֵאלהֵ י אֲ ֵ‬
‫הַ יְ ִ‬
‫לְ עַ ּלֵה ּולְ ַקּלֵס עַ ל כָׁל ִד ְב ֵרי ִׁשירות וְ ִת ְׁש ְבחות דוִ ד בֶ ן יִ ַׁשי עַ ְב ְדָך ְמ ִׁשיחֶ ָך‪.‬‬
‫ּובָארץ‪ ,‬כִ י לְ ָך נָׁאֶ ה‪ ,‬ה' אֱ להֵ ינּו‬
‫ֶ‬
‫י ְִׁש ַּתבַ ח ִׁש ְמָך לעַ ד מַ לְ כֵנו‪ ,‬הָׁ אֵ ל הַ מֶ לְֶך הַ גָׁדול וְ הַ ָׁקדוׁש בַ ָׁשמַ יִ ם‬
‫ּוגְבּורה‪ְּ ,‬ת ִה ָׁלה וְ ִת ְפאֶ ֶרת‪,‬‬
‫ָׁ‬
‫ּוׁשבָׁ חָׁ ה‪ ,‬הַ ּלֵל וְ זִ ְמ ָׁרה‪ ,‬עז ּומֶ ְמ ָׁׁשלָׁה‪ ,‬נֶצַ ח‪ ,‬גְ דֻ ּלָׁה‬
‫בותינּו‪ִׁ ,‬שיר ְ‬
‫וֵאלהֵ י אֲ ֵ‬
‫הודאות מֵ עַ ָּׁתה וְ עַ ד עולָׁם‪.‬‬
‫ְקדֻ ָׁשה ּומַ לְ כּות‪ְ ,‬ב ָׁרכות וְ ָׁ‬
‫ירי זִ ְמ ָׁרה‪ ,‬מֶ לְֶך‬
‫הודאות‪ ,‬אֲ דון הַ נִ ְפלָׁאות‪ ,‬הַ בוחֵ ר ְב ִׁש ֵ‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֵ ל מֶ לְֶך גָׁדול בַ ִּת ְׁשבָׁ חות‪ ,‬אֵ ל הַ ָׁ‬
‫נד‬
‫אֵ ל חֵ י הָׁ עול ִָׁמים‪.‬‬
‫בורא ְפ ִרי הַ גָׁפֶ ן‪.‬‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ֵ‬
‫ושותה בהסבה‪.‬‬
‫בָׁ רּוך אַ ָּׁתה ה' אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך העולָׁם‪ ,‬עַ ל הַ גֶפֶ ן וְ עַ ל ְפ ִרי הַ גֶפֶ ן‪ ,‬עַ ל ְּתנּובַ ת הַ ָׁשדֶ ה וְ עַ ל אֶ ֶרץ חֶ ְמ ָׁדה‬
‫בותינּו לֶאֱ כל ִמ ִפ ְריָּׁה וְ לִ ְשבעַ ִמטּובָׁ ּה‪ַ .‬רחֶ ם נָׁא ה' אֱ להֵ ינּו עַ ל‬
‫ית וְ ִהנְ חַ לְ ָּׁת לַאֲ ֵ‬
‫טובָׁ ה ְּורחָׁ בָׁ ה ֶׁש ָׁר ִצ ָׁ‬
‫ּוׁשלַיִ ם ִעיר‬
‫ּובנֵה יְ ר ָׁ‬
‫ירָך וְ עַ ל ִציון ִמ ְׁשכַן כְ בודֶ ָך וְ עַ ל ִמזְ ְבחֶ ָך וְ עַ ל הֵ י ָׁכלֶָך ְ‬
‫רּוׁשלַיִ ם ִע ֶ‬
‫יִ ְש ָׁראֵ ל עַ מֶ ָך וְ עַ ל יְ ָׁ‬
‫הַ קדֶ ׁש ִב ְמהֵ ָׁרה ְביָׁמֵ ינּו וְ הַ עֲ לֵנּו לְ תוכָּׁה וְ ַש ְמחֵ נּו ְב ִב נְ ָׁינָּׁה וְ נאכַל ִמ ִפ ְריָּׁה וְ נִ ְשבַ ע ִמטּובָׁ ּה ּונְ בָׁ ֶרכְ ָך עָׁ לֶיהָׁ‬
‫ּובטָׁ הֳ ָׁרה [בשבת‪ְּ :‬ורצֵ ה וְ הַ חֲ לִ יצֵ נּו ְביום הַ ַׁשבָׁ ת הַ זֶה] וְ ַש ְמחֵ נּו ְביום חַ ג הַ ַמּצות הַ זֶה‪,‬נה כִ י‬
‫ִב ְקדֻ ָׁׁשה ְ‬
‫נדברכת השיר‬
‫במשנה‪ ,‬רביעית גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר‪ .‬ובגמרא יש שתי דעות מהי ברכת השיר‪ ,‬רב יהודה‬
‫סובר שהיא ברכת יהללוך‪ ,‬ור' יוחנן סובר שהיא ברכת נשמת (המסתיימת עם ישתבח כו')‪ .‬ודעת רשב"ם ותוס'‬
‫והרא"ש והטור דר' יוחנן בא להוסיף‪ ,‬ולכן אומרים שניהם‪.‬‬
‫ודעת רשב"ם שחותמים שתי הברכות‪ ,‬שיש כאן שני חיובים נפרדים‪ .‬אבל התוס' והרא"ש כתבו בשם ר' חיים‬
‫כהן דאינו נכון לומר שתי ברכות שחתימתם בחד גוונא‪ ,‬אלא אומר יהללוך ואינו חותם‪ ,‬והלל הגדול ונשמת‬
‫וחותם‪ .‬ולכאורה אינו מובן אם אינו חותם ברכת יהללוך אם כן אינה ברכה כלל‪ ,‬ולמה אומרה‪ ,‬וגם איך‬
‫מתקיימת בזה שיטת רב יהודה‪ .‬וצריך לומר שגם ר' חיים כהן מודה שיש כאן שני חיובי ברכה‪ ,‬רק סובר שכיון‬
‫שחתימם דומה לכן יש לצרפם לברכה אחת‪.‬‬
‫(ומה שיכול לכלול פסוקי הלל הגדול בברכה זו‪ ,‬הוא משום שברכת נשמת נתקנה אחר פסוקי שבח והודיה לכן‬
‫חשיב הכל ברכה אחת‪ ,‬וזה כעין מה שכתב הרשב"ם (פסחים קד‪ ):‬לענין קריאת שמע וברכה שלאחריה‪ ,‬שהכל‬
‫נחשב ברכה אחת עיי"ש‪).‬‬
‫ויש ספק בחתימת הברכה‪ ,‬אם חותם בא"י מלך מהלל בתשבחות (כחתימת הלל)‪ ,‬כיון שהברכה מוסבת על‬
‫ההלל‪ ,‬או שחותם הבוחר בשירי זמרה כו' (כחתימת ישתבח) (עיין בטור וב"י וב"ח וט"ז)‪ .‬וכתב הבית יוסף עצה‬
‫בזה‪ ,‬שיאמרו יהללוך לבסוף‪ ,‬שאז בודאי החתימה תהיה בא"י מלך מהלל בתשבחות‪ .‬וכך פסק בשו"ע‪.‬‬
‫ולכאורה תמוה שהוא שלא כשום אחת מהדעות בראושנים‪ .‬ועל כרחך שהבית יוסף הבין כמו שכתבנו שגם לר'‬
‫חיים כהן יש שני חיובי ברכה נפרדים‪ ,‬אלא שמצרפים שתי הברכות כיון שחתימתם קרובות זו לזו‪ ,‬ואם כן אין‬
‫חילוק באופן הצירוף אם אומר יהללוך ואחר כך נשמת או להיפך‪ ,‬ולכן סובר הב"י שעדיף לומר יהללוך לבסוף‪,‬‬
‫כדי להסתלק מן הספק איך לחתום‪.‬‬
‫ובהגדות הנדפסות מצויים בדרך כלל אחד משני מנהגים‪ ,‬או מנהג הב"י והשו"ע לסיים ביהללוך ולחתום בא"י‬
‫מלך מהלל בתשבחות‪ ,‬או מנהג הראשונים לומר יהללוך (והלל הגדול) ואחר כך נשמת‪ ,‬ולחתום בחתימת‬
‫ישתבח (כדעת הט"ז)‪ .‬והרבה אינם מרגישים בזה ואומרים לפעמים כך ולפעמים כך‪ ,‬לפי ההגדה המזדמנת‬
‫לידם‪ .‬אבל למבואר אין זה טעות‪ ,‬שהרי זה יסוד סברת הב"י שלדעת ר' חיים כהן אין חילוק אם אומר יהללוך‬
‫ואחר כך נשמת‪ ,‬או להיפך‪ ,‬ולכן יש עדיפות לומר יהללוך לבסוף שבזה אין ספק איך לחתום‪ ,‬אבל על כל פנים‬
‫אין זה תרתי דסתרי אם לפעמים אומר יהללוך לבסוף‪ ,‬ולפעמים אומר יהללוך תחילה (ונוקט הכרעת הט"ז שאז‬
‫חותם כחתימת ישתבח)‪.‬‬
‫נהמעין המאורע בברכה אחת מעין שלש‬
‫נה‬
‫ָארץ וְ עַ ל ְפ ִרי הַ גֶפֶ ן‪.‬‬
‫אַ ָּׁתה ה' טוב ּומֵ ִטיב לַכל‪ ,‬וְ נודֶ ה ּלְ ָך עַ ל הָׁ ֶ‬
‫בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'‪ ,‬עַ ל הַ ארץ וְ עַ ל פְ ִרי הַ גֶפֶ ן‪.‬‬
‫נרצה‬
‫חֲ סַ ל ִסדּור פֶ ַסח כְ ִהלְ כָׁתו‪ ,‬כְ כָׁל ִמ ְׁשפָׁ טו וְ חֻ ָׁקתו‪.‬‬
‫כַאֲ ֶׁשר זָׁכִ ינּו לְ סַ דֵ ר אותו כֵן נִ זְ כֶה לַעֲ שותו‪.‬‬
‫זְָׁך ׁשוכֵן ְמעונָׁה‪ ,‬קומֵ ם ְקהַ ל עֲ ַדת ִמי מָׁ ָׁנה‪.‬‬
‫ְב ָׁקרוב נַהֵ ל נִ ְטעֵ י ַכנָׁה ְפדּויִ ם לְ ִציון ְב ִרנָׁה‪.‬‬
‫ירּושלָׁיִ ם הַ ְבנּויָׁה‪.‬‬
‫לְ ָׁׁשנָׁה הַ בָׁ ָאה ִב ָׁ‬
‫אומ ִרים‪:‬‬
‫ְבלֵיל ִראשון ְ‬
‫ּובְ כֵן ַוי ְִהי בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה‬
‫ֵאת בַ ַּל ְילָׁה‪,‬‬
‫ָאז רוב נִ ִסים ִה ְפל ָׁ‬
‫מורת זֶה הַ ַּל ְילָׁה‪,‬‬
‫ְבראׁש אַ ְׁש ֶ‬
‫גֵר צֶ דֶ ק נִ ּצַ ְחּתו כְ נֶחֱ לַק לו ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫ַוי ְִהי בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה‪.‬‬
‫ַדנְ ָּׁת מֶ לְֶך גְ ָׁרר בַ חֲ לום הַ ַּל ְילָׁה‪,‬‬
‫בירושלמי (מובא בתוס' ברכות מב‪ ).‬איתא דמזכירין מעין המאורע בברכה א' מעין ג'‪ .‬אבל דעת הרמב"ם (פ"ג‬
‫ברכות הי"ג) דהיינו דוקא בשבת ויו"ט‪ ,‬ולא בר"ח וחוה"מ‪ .‬ונראה בדעתו דכיון דבר"ח וחוה"מ אם לא הזכיר‬
‫בברהמ"ז אין מחזירין אותו‪ ,‬כיון דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל‪ ,‬כדאיתא בגמרא (שם מט‪ ):‬לכן אינו נחשב‬
‫מעיקר מטבע ברהמ"ז‪ ,‬ובברכה א' מעין ג' אין אומרים אלא מה שהוא מעיקר המטבע בברהמ"ז‪.‬‬
‫אבל הטור פסק דאפילו בר"ח וחוה"מ מזכירין בברכה א' מעין ג'‪ .‬ונראה דאזיל לטעמי' דמדברי הטור (סי'‬
‫קפ"ח) מבואר דבשבת ויו"ט גופא‪ ,‬בסעודה ג' דאי"ח לאכול‪ ,‬אין מחזירין אותו בברהמ"ז‪ .‬הרי דאינו נעשה חלק‬
‫ממטבע ברהמ"ז כ"א באותן סעודות שחייב לאכלן‪ .‬ואם כן בברכה א’ מעין ג’ – דלעולם הוי בגדר אי בעי לא‬
‫אכיל – לא יתכן שתהיה ההזכרה מעיקר מטבע הברכה‪ .‬ובכל זאת הרי הירושלמי קאמר דמזכירין של שבת‬
‫ויו"ט בברכה א’ מעין ג’‪ .‬וע"כ לדעת הטור‪ ,‬דגם מה שאינו מעיקר מטבע הברכה נכנס לברכת ברכה א’ מעין ג’‪.‬‬
‫ולכן פשיטא לי' להטור דגם בר"ח מזכיר בברכה א’ מעין ג’‪.‬‬
‫אבל סתימת הרמב"ם (פ"ב ברכות) משמע ברור דבשבת ויו"ט אם שכח בברהמ"ז לעולם מחזירין אותו‪ .‬דכיון‬
‫ד"מקרא קודש" מחייב בברהמ"ז‪ ,‬נעשה ממטבע הברכה אפילו בסעודות שאי"ח לאכול‪ .‬ולדידיה שפיר י"ל דמה‬
‫שמזכירין שבת ויו"ט בברכה א’ מעין ג’ היינו דוקא שבת ויו"ט שהם מעיקר מטבע הברכה‪ ,‬דאי בעי אכיל כו'‪.‬‬
‫אבל בר"ח וחוה"מ‪ ,‬דאינו מעיקר מטבע הברכה – משום דאי בעי לא אכיל – באמת אינו מזכיר בברכה א' מעין‬
‫ג'‪.‬‬
‫ִה ְפחַ ְד ָּׁת אֲ ַר ִמי ְבאֶ מֶ ׁש ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫וַ י ַָׁשר יִ ְש ָׁראֵ ל לְ מַ לְ אָׁ ְך וַ יּוכַל לו ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫ַוי ְִהי בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה‪.‬‬
‫כורי פַ ְתרוס מָׁ חַ ְצ ָּׁת בַ חֲ ִצי הַ ַּל ְילָׁה‪,‬‬
‫ז ֶַרע ְב ֵ‬
‫חֵ ילָׁם לא מָׁ ְצאּו ְבקּומָׁ ם בַ ַּל ְילָׁה‪,‬‬
‫ית ְבכוכְ בֵ י ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫רׁשת ִסלִ ָׁ‬
‫ִטיסַ ת נְ גִ יד חֲ ֶ‬
‫ַוי ְִהי בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה‪.‬‬
‫יָׁעַ ץ ְמחַ ֵרף לְ נופֵ ף ִאּוּוי‪ ,‬הובַ ְׁש ָּׁת ְפג ָָׁׁריו בַ ַּל ְילָׁה‪,‬‬
‫כ ַָׁרע בֵ ל ּומַ צָׁ בו ְב ִאיׁשון ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫לְ ִאיׁש חֲ מּודות נִ גְ לָׁה ָׁרז חֲ זות ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫ַוי ְִהי בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה‪.‬‬
‫ִמ ְׁש ַּתכֵר ִבכְ לֵי קדֶ ׁש נֶהֱ ַרג בו בַ ַּל ְילָׁה‪,‬‬
‫תּותי ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫פותר ִבעֲ ֵ‬
‫נוׁשע ִמבור אֲ ָׁריות ֵ‬
‫ַ‬
‫ִשנְ ָאה נָׁטַ ר אֲ גָׁגִי וְ כ ַַתב ְספָׁ ִרים בַ ַּל ְילָׁה‪,‬‬
‫ַו ְי ִהי בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה‪.‬‬
‫עור ְר ָּׁת נִ ְצחֲ ָך עָׁ לָׁיו ְבנֶדֶ ד ְׁשנַת ַל ְילָׁה‪.‬‬
‫ַ‬
‫פּורה ִת ְדרוְך ְִלׁשומֵ ר מַ ה ִמ ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫ָׁ‬
‫בקר וְ גַם ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫ָאתא ֶ‬
‫צָׁ ַרח כַׁשומֵ ר וְ ָׁשח ָׁ‬
‫ַוי ְִהי בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה‪.‬‬
‫ָׁק ֵרב יום אֲ ֶׁשר הּוא לא יום וְ לא ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫הודע כִ י לְ ָך הַ יום ַאף לְ ָך הַ ַּל ְילָׁה‪,‬‬
‫ָׁרם ַ‬
‫ׁשומ ִרים הַ ְפ ֵקד לְ ִע ְירָך כָׁל הַ יום וְ כָׁל הַ ַּל ְילָׁה‪,‬‬
‫ְ‬
‫ָּׁת ִאיר כְ אור יום חֶ ְׁש ַכת ַל ְילָׁה‪,‬‬
‫ַוי ְִהי בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה‪.‬‬
‫ְבלֵיל ֵשנִ י בחו"ל‪:‬‬
‫ּובְ כֵן וַאֲ מַ ְרּתֶ ם זֶבַ ח פֶ סַ ח‬
‫ֵאת בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫גְבּורותיָך ִה ְפל ָׁ‬
‫ֶ‬
‫אמֶ ץ‬
‫את פֶ סַ ח‪,‬‬
‫ְבראׁש כָׁל מועֲ דות נִ ֵש ָׁ‬
‫ית לְ אֶ זְ ָׁר ִחי חֲ צות לֵיל פֶ סַ ח‪,‬‬
‫גִ לִ ָׁ‬
‫ַואֲ מַ ְרּתֶ ם זֶבַ ח פֶ סַ ח‪.‬‬
‫ְדל ָָׁׁתיו ָׁדפַ ְק ָּׁת כְ חם הַ יום בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫נוצ ִצים עֻגות מַ ּצות בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫ִה ְס ִעיד ְ‬
‫וְ אֵ ל הַ בָׁ ָׁקר ָׁרץ ֵזכֶר לְ ׁשור עֵ ֶרְך פֶ סַ ח‪,‬‬
‫נז‬
‫ַואֲ מַ ְרּתֶ ם זֶבַ ח פֶ סַ ח‪.‬‬
‫דומים וְ לוהֲ טּו בָׁ אֵ ׁש בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫זועֲ מּו ְס ִ‬
‫חֻ ּלַץ לוט מֵ הֶ ם ּומַ ּצות ָאפָׁ ה ְב ֵקץ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫ַאדמַ ת מף וְ נף ְבעָׁ ְב ְרָך בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫את ְ‬
‫ִטאטֵ ֶ‬
‫ַואֲ מַ ְרּתֶ ם זֶבַ ח פֶ סַ ח‪.‬‬
‫יָּׁה ראׁש כָׁל און מָׁ חַ ְצ ָּׁת ְבלֵיל ִׁשמּור פֶ סַ ח‪,‬‬
‫כ ִַביר‪ ,‬עַ ל בֵ ן ְבכור פָׁ סַ ְח ָּׁת ְב ַדם פֶ סַ ח‪,‬‬
‫לְ ִבלְ ִּתי ֵּתת מַ ְׁש ִחית לָׁבא ִב ְפ ָׁת ַחי בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫ַואֲ מַ ְרּתֶ ם זֶבַ ח פֶ סַ ח‪.‬‬
‫ּתותי פֶ סַ ח‪,‬‬
‫ְמסֻ ג ֶֶרת סֻ ג ָָׁׁרה ְב ִע ֵ‬
‫עורי עמֶ ר פֶ סַ ח‪,‬‬
‫נִ ְׁש ְמ ֶָׁדה ִמ ְדיָׁן ִב ְצלִ יל ְש ֵ‬
‫יקד יְ קוד פֶ סַ ח‪,‬‬
‫שורפּו ִמ ְׁשמַ נֵי פּול וְ לּוד ִב ַ‬
‫ַואֲ מַ ְרּתֶ ם זֶבַ ח פֶ סַ ח‪.‬‬
‫עוד הַ יום ְבנב לַעֲ מוד עַ ד גָׁעָׁ ה עונַת פֶ סַ ח‪,‬‬
‫פַ ס יַד כ ְָׁתבָׁ ה לְ ַקעֲ ֵקעַ צּול בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫צָׁ פה הַ ּצָׁ ִפית ִ ָׁערוְך הַ שֻ לְ חָׁ ן בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫ַואֲ מַ ְרּתֶ ם זֶבַ ח פֶ סַ ח‪.‬‬
‫ָׁקהָׁ ל כִ נְ סָׁ ה הֲ ַדסָׁ ה לְ ַׁשּלֵׁש צום בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫ראׁש ִמבֵ ית ָׁר ָׁׁשע מָׁ חַ ְצ ָּׁת ְבעֵ ץ חֲ ִמ ִשים בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫עּוּצית בַ פֶ סַ ח‪,‬‬
‫ְׁש ֵּתי אֵ ּלֶה ֶרגַע ָּׁת ִביא לְ ִ‬
‫יְמינְ ָך כְ לֵיל ִה ְת ַקדֵ ׁש חַ ג פֶ סַ ח‪,‬‬
‫ָּׁתעז י ְָׁדָך וְ ָׁתרּום ִ‬
‫ַואֲ מַ ְרּתֶ ם זֶבַ ח פֶ סַ ח‪.‬‬
‫כִ י לו נָׁאֶ ה‪ ,‬כִ י לו יָׁאֶ ה‪.‬‬
‫יאמרּו לו‪:‬‬
‫דּודיו ְ‬
‫ַאדיר ִב ְמלּוכָׁה‪ ,‬בָׁ חּור כַהֲ ָׁלכָׁה‪ ,‬גְ ָׁ‬
‫ִ‬
‫לְ ָך ּולְ ָך‪ ,‬לְ ָך כִ י לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ַאף לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה‪,‬‬
‫כִ י לו נָׁאֵ ה‪ ,‬כִ י לו יָׁאֶ ה‪.‬‬
‫יאמרּו לו‪:‬‬
‫יקיו ְ‬
‫ָׁדגּול ִב ְמלּוכָׁה‪ ,‬הָׁ דּור כַהֲ ָׁלכָׁה‪ ,‬וָׁ ִת ָׁ‬
‫לְ ָך ּולְ ָך‪ ,‬לְ ָך כִ י לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ַאף לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה‪,‬‬
‫כִ י לו נָׁאֵ ה‪ ,‬כִ י לו יָׁאֶ ה‪.‬‬
‫יאמרּו לו‪:‬‬
‫ַזכַאי ִב ְמלּוכָׁה‪ ,‬חָׁ ִסין כַהֲ ָׁלכָׁה טַ ְפ ְס ָׁריו ְ‬
‫לְ ָך ּולְ ָך‪ ,‬לְ ָך כִ י לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ַאף לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה‪,‬‬
‫כִ י לו נָׁאֵ ה‪ ,‬כִ י לו יָׁאֶ ה‪.‬‬
‫יאמרּו לו‪:‬‬
‫מּודיו ְ‬
‫י ִָׁחיד ִב ְמלּוכָׁה‪ ,‬כ ִַביר כַהֲ ָׁלכָׁה לִ ָׁ‬
‫לְ ָך ּולְ ָך‪ ,‬לְ ָך כִ י לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ַאף לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה‪,‬‬
‫כִ י לו נָׁאֶ ה‪ ,‬כִ י לו יָׁאֶ ה‪.‬‬
‫יאמרּו לו‪:‬‬
‫נורא כַהֲ ָׁלכָׁה ְס ִביבָׁ יו ְ‬
‫מוׁשל ִב ְמלּוכָׁה‪ָׁ ,‬‬
‫ֵ‬
‫לְ ָך ּולְ ָך‪ ,‬לְ ָך כִ י לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ַאף לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה‪,‬‬
‫כִ י לו נָׁאֵ ה‪ ,‬כִ י לו יָׁאֶ ה‪.‬‬
‫יאמרּו לו‪:‬‬
‫יקיו ְ‬
‫עָׁ נָׁיו ִב ְמלּוכָׁה‪ ,‬פודֶ ה כַהֲ ָׁלכָׁה‪ ,‬צַ ִד ָׁ‬
‫לְ ָך ּולְ ָך‪ ,‬לְ ָך כִ י לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ַאף לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה‪,‬‬
‫כִ י לו נָׁאֵ ה‪ ,‬כִ י לו יָׁאֶ ה‪.‬‬
‫יאמרּו לו‪:‬‬
‫ָׁקדוׁש ִב ְמלּוכָׁה‪ַ ,‬רחּום כַהֲ ָׁלכָׁה ִׁשנְ ַאנָׁיו ְ‬
‫לְ ָך ּולְ ָך‪ ,‬לְ ָך כִ י לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ַאף לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה‪,‬‬
‫כִ י לו נָׁאֵ ה‪ ,‬כִ י לו יָׁאֶ ה‪.‬‬
‫יאמרּו לו‪:‬‬
‫ַּת ִקיף ִב ְמלּוכָׁה‪ּ ,‬תומֵ ְך כַהֲ ָׁלכָׁה ְּת ִמימָׁ יו ְ‬
‫לְ ָך ּולְ ָך‪ ,‬לְ ָך כִ י לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ַאף לְ ָך‪ ,‬לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה‪,‬‬
‫כִ י לו נָׁאֵ ה‪ ,‬כִ י לו יָׁאֶ ה‪.‬‬
‫אַ ִדיר הּוא י ְִבנֶה בֵ יתו בְ ָׁקרוב‪.‬‬
‫ִב ְמהֵ ָׁרה‪ִ ,‬ב ְמהֵ ָׁרה‪ְ ,‬ביָׁמֵ ינּו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫יתָך ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫אֵ ל ְבנֵה‪ ,‬אֵ ל ְבנֵה‪ְ ,‬בנֵה בֵ ְ‬
‫יִבנֶה בֵ יתו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫בָׁ חּור הּוא‪ ,‬גָׁדול הּוא‪ ,‬דָׁ גּול הּוא ְ‬
‫ִב ְמהֵ ָׁרה‪ִ ,‬ב ְמהֵ ָׁרה‪ְ ,‬ביָׁמֵ ינּו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫יתָך ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫אֵ ל ְבנֵה‪ ,‬אֵ ל ְבנֵה‪ְ ,‬בנֵה בֵ ְ‬
‫יִבנֶה בֵ יתו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫הָׁ דּור הּוא‪ ,‬ו ִָׁתיק הּוא‪ַ ,‬זכַאי הּוא ְ‬
‫ִב ְמהֵ ָׁרה‪ִ ,‬ב ְמהֵ ָׁרה‪ְ ,‬ביָׁמֵ ינּו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫יתָך ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫אֵ ל ְבנֵה‪ ,‬אֵ ל ְבנֵה‪ְ ,‬בנֵה בֵ ְ‬
‫יִבנֶה בֵ יתו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫חָׁ ִסיד הּוא‪ ,‬טָׁ הור הּוא‪ ,‬י ִָׁחיד הּוא ְ‬
‫ִב ְמהֵ ָׁרה‪ִ ,‬ב ְמהֵ ָׁרה‪ְ ,‬ביָׁמֵ ינּו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫יתָך ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫אֵ ל ְבנֵה‪ ,‬אֵ ל ְבנֵה‪ְ ,‬בנֵה בֵ ְ‬
‫יִבנֶה בֵ יתו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫כ ִַביר הּוא‪ ,‬לָׁמּוד הּוא‪ ,‬מֶ לְֶך הּוא ְ‬
‫ִב ְמהֵ ָׁרה‪ִ ,‬ב ְמהֵ ָׁרה‪ְ ,‬ביָׁמֵ ינּו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫יתָך ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫אֵ ל ְבנֵה‪ ,‬אֵ ל ְבנֵה‪ְ ,‬בנֵה בֵ ְ‬
‫יִבנֶה בֵ יתו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫נורא הּוא‪ ,‬סַ גִ יב הּוא‪ִ ,‬עזּוז הּוא ְ‬
‫ָׁ‬
‫ִב ְמהֵ ָׁרה‪ִ ,‬ב ְמהֵ ָׁרה‪ְ ,‬ביָׁמֵ ינּו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫נט‬
‫יתָך ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫אֵ ל ְבנֵה‪ ,‬אֵ ל ְבנֵה‪ְ ,‬בנֵה בֵ ְ‬
‫יִבנֶה בֵ יתו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫פודֶ ה הּוא‪ ,‬צַ ִדיק הּוא‪ָׁ ,‬קדוׁש הּוא ְ‬
‫ִב ְמהֵ ָׁרה‪ִ ,‬ב ְמהֵ ָׁרה‪ְ ,‬ביָׁמֵ ינּו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫יתָך ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫אֵ ל ְבנֵה‪ ,‬אֵ ל ְבנֵה‪ְ ,‬בנֵה בֵ ְ‬
‫יִבנֶה בֵ יתו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫ַרחּום הּוא‪ַׁ ,‬שדַ י הּוא‪ַּ ,‬ת ִקיף הּוא ְ‬
‫ִב ְמהֵ ָׁרה‪ִ ,‬ב ְמהֵ ָׁרה‪ְ ,‬ביָׁמֵ ינּו ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫יתָך ְב ָׁקרוב‪.‬‬
‫אֵ ל ְבנֵה‪ ,‬אֵ ל ְבנֵה‪ְ ,‬בנֵה בֵ ְ‬
‫אֶ חָׁ ד ִמי יודֵ עַ ?‬
‫ָארץ‪.‬‬
‫אֶ חָׁ ד אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ :‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫ְׁש ַניִם ִמי יודֵ עַ ?‬
‫ָארץ‪.‬‬
‫ְׁש ַניִם אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ְׁ :‬שנֵי לֻחות הַ ְב ִרית‪ .‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫לׁשה ִמי יודֵ עַ ?‬
‫ְׁש ָׁ‬
‫ָארץ‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי לֻחות הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫לׁשה אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ְׁ :‬ש ָׁ‬
‫ְׁש ָׁ‬
‫ַארבַ ע ִמי יודֵ עַ ?‬
‫ְ‬
‫ָארץ‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי לֻחות הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫ַארבַ ע ִאמָׁ הות‪ְׁ ,‬ש ָׁ‬
‫ַארבַ ע אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ְ :‬‬
‫ְ‬
‫חֲ ִמ ָׁשה ִמי יודֵ עַ ?‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי לֻחות הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד‬
‫ַארבַ ע ִאמָׁ הות‪ְׁ ,‬ש ָׁ‬
‫תורה‪ְ ,‬‬
‫חּומ ֵׁשי ָׁ‬
‫חֲ ִמ ָׁשה אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ :‬חֲ ִמ ָׁׁשה ְ‬
‫ָארץ‬
‫אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁש ַמים ּובָׁ ֶ‬
‫ִׁש ָׁשה ִמי יודֵ עַ ?‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי לֻחות‬
‫ַארבַ ע ִאמָׁ הות‪ְׁ ,‬ש ָׁ‬
‫תורה‪ְ ,‬‬
‫ִׁש ָׁשה אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ִׁ :‬ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה‪ ,‬חֲ ִמ ָׁׁשה חּו ְמ ֵׁשי ָׁ‬
‫ָארץ‬
‫הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫ִׁשבְ עָׁ ה ִמי יודֵ עַ ?‬
‫ַארבַ ע ִאמָׁ הות‪,‬‬
‫תורה‪ְ ,‬‬
‫חּומ ֵׁשי ָׁ‬
‫ִׁשבְ עָׁ ה אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ִׁ :‬ש ְבעָׁ ה יְ מֵ י ַׁשבָׁ ָׁתא‪ִׁ ,‬ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה‪ ,‬חֲ ִמ ָׁׁשה ְ‬
‫ָארץ‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי לֻחות הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫ְׁש ָׁ‬
‫ְׁשמונָׁה ִמי יודֵ עַ ?‬
‫תורה‪,‬‬
‫חּומ ֵׁשי ָׁ‬
‫ְׁשמונָׁה אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ְׁ :‬שמונָׁה יְ מֵ י ִמילָׁה‪ִׁ ,‬ש ְבעָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתא‪ִׁ ,‬ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה‪ ,‬חֲ ִמ ָׁׁשה ְ‬
‫ָארץ‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי לֻחות הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫ַארבַ ע ִאמָׁ הות‪ְׁ ,‬ש ָׁ‬
‫ְ‬
‫ִּת ְׁשעָׁ ה ִמי יודֵ עַ ?‬
‫ִּת ְׁשעָׁ ה אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ִּ :‬ת ְׁשעָׁ ה י ְַרחֵ י ל ֵָׁדה‪ְׁ ,‬שמונָׁה יְמֵ י ִמילָׁה‪ִׁ ,‬ש ְבעָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתא‪ִׁ ,‬ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה‪,‬‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי לֻחות הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים‬
‫ַארבַ ע ִאמָׁ הות‪ְׁ ,‬ש ָׁ‬
‫תורה‪ְ ,‬‬
‫חּומ ֵׁשי ָׁ‬
‫חֲ ִמ ָׁׁשה ְ‬
‫ָארץ‬
‫ּובָׁ ֶ‬
‫עֲ שֶ ָׁרה ִמי יודֵ עַ ?‬
‫עֲ שֶ ָׁרה אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ :‬עֲ ָׁש ָׁרה ִד ְב ַריָׁא‪ִּ ,‬ת ְׁשעָׁ ה י ְַרחֵ י ל ֵָׁדה‪ְׁ ,‬שמונָׁה יְמֵ י ִמילָׁה‪ִׁ ,‬ש ְבעָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתא‪ִׁ ,‬ש ָׁשה‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי לֻחות הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו‬
‫ַארבַ ע ִאמָׁ הות‪ְׁ ,‬ש ָׁ‬
‫תורה‪ְ ,‬‬
‫חּומ ֵׁשי ָׁ‬
‫ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה‪ ,‬חֲ ִמ ָׁׁשה ְ‬
‫ָארץ‬
‫ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫ַאחַ ד עָׁ ָׁשר ִמי יודֵ עַ ?‬
‫ַאחַ ד עָׁ ָׁשר אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ַ :‬אחַ ד עָׁ ָׁשר כוכְ בַ יָׁא‪ ,‬עֲ ָׁש ָׁרה ִד ְב ַריָׁא‪ִּ ,‬ת ְׁשעָׁ ה י ְַרחֵ י ל ֵָׁדה‪ְׁ ,‬שמונָׁה יְמֵ י ִמילָׁה‪,‬‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי‬
‫ַארבַ ע ִאמָׁ הות‪ְׁ ,‬ש ָׁ‬
‫תורה‪ְ ,‬‬
‫חּומ ֵׁשי ָׁ‬
‫ִׁש ְבעָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתא‪ִׁ ,‬ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה‪ ,‬חֲ ִמ ָׁׁשה ְ‬
‫ָארץ‬
‫לֻחות הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫ְׁשנֵים עָׁ ָׁשר ִמי יודע?‬
‫שנים עָׁ ָׁשר אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ְׁ :‬שנֵים עָׁ ָׁשר ִׁש ְבטַ יָׁא‪ַ ,‬אחַ ד עָׁ ָׁשר כוכְ בַ יָׁא‪ ,‬עֲ ָׁש ָׁרה ִד ְב ַריָׁא‪ִּ ,‬ת ְׁשעָׁ ה י ְַרחֵ י ל ֵָׁדה‪,‬‬
‫ַארבַ ע ִאמָׁ הות‪,‬‬
‫תורה‪ְ ,‬‬
‫חּומ ֵׁשי ָׁ‬
‫ְׁשמונָׁה יְמֵ י ִמילָׁה‪ִׁ ,‬ש ְבעָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתא‪ִׁ ,‬ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה‪ ,‬חֲ ִמ ָׁׁשה ְ‬
‫ָארץ‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי לֻחות הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫ְׁש ָׁ‬
‫לׁשה עֶ ָׁשר ִמי יודֵ עַ ?‬
‫ְׁש ָׁ‬
‫לׁשה עָׁ ָׁשר ִמ ַדיָׁא‪ְׁ .‬שנֵים עָׁ ָׁשר ִׁש ְבטַ יָׁא‪ַ ,‬אחַ ד עָׁ ָׁשר כוכְ בַ יָׁא‪ ,‬עֲ ָׁש ָׁרה ִד ְב ַריָׁא‪,‬‬
‫לׁשה עָׁ ָׁשר אֲ נִ י יודֵ עַ ‪ְׁ :‬ש ָׁ‬
‫ְׁש ָׁ‬
‫תורה‪,‬‬
‫חּומ ֵׁשי ָׁ‬
‫ִּת ְׁשעָׁ ה י ְַרחֵ י ל ֵָׁדה‪ְׁ ,‬שמונָׁה יְמֵ י ִמילָׁה‪ִׁ ,‬ש ְבעָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתא‪ִׁ ,‬ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה‪ ,‬חֲ ִמ ָׁׁשה ְ‬
‫ָארץ‬
‫לׁשה ָאבות‪ְׁ ,‬שנֵי לֻחות הַ ְב ִרית‪ ,‬אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ‬
‫ַארבַ ע ִאמָׁ הות‪ְׁ ,‬ש ָׁ‬
‫ְ‬
‫חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‬
‫ְדז ִַבין אַ בָׁ א ִב ְת ֵרי זּוזֵי‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪.‬‬
‫ָאתא ׁשּונְ ָׁרא וְ ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁא‪ְ ,‬דז ִַבין אַ בָׁ א ִב ְת ֵרי זּוזֵי‪.‬‬
‫וְ ָׁ‬
‫חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪.‬‬
‫ָאתא כַלְ בָׁ א וְ נ ַָׁׁשְך לְ ׁשּונְ ָׁרא‪ְ ,‬ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁא‪ְ ,‬דז ִַבין ַאבָׁ א ִב ְת ֵרי זּוזֵי‪.‬‬
‫וְ ָׁ‬
‫חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪.‬‬
‫והכָׁה לְ כַלְ בָׁ א‪ְ ,‬דנ ַָׁׁשְך לְ ׁשּונְ ָׁרא‪ְ ,‬ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁא‪ְ ,‬דז ִַבין ַאבָׁ א ִב ְת ֵרי זּוזֵי‪.‬‬
‫חּוט ָׁרא ִ‬
‫וְ ָא ָׁתא ְ‬
‫חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪.‬‬
‫חּוט ָׁרא‪ְ ,‬ד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ א‪ְ ,‬דנ ַָׁׁשְך לְ ׁשּונְ ָׁרא‪ְ ,‬ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁא‪ְ ,‬ד ַז ִבין אַ בָׁ א ִב ְת ֵרי זּוזֵי‪.‬‬
‫נּורא וְ ָׁש ַרף לְ ְ‬
‫ָאתא ָׁ‬
‫וְ ָׁ‬
‫חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪.‬‬
‫חּוט ָׁרא‪ְ ,‬ד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ א‪ְ ,‬דנ ַָׁׁשְך לְ ׁשּונְ ָׁרא‪ְ ,‬ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁא‪ְ ,‬דז ִַבין ַאבָׁ א‬
‫נּורא‪ְ ,‬ד ָׁש ַרף לְ ְ‬
‫ָאתא מַ יָׁא וְ כָׁבָׁ ה לְ ָׁ‬
‫וְ ָׁ‬
‫ִב ְת ֵרי זּוזֵי‪.‬‬
‫חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪.‬‬
‫חּוט ָׁרא‪ְ ,‬ד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ א‪ְ ,‬דנ ַָׁׁשְך לְ ׁשּונְ ָׁרא‪ְ ,‬ד ַָׁאכְ לָׁה‬
‫נּורא‪ְ ,‬ד ָׁש ַרף לְ ְ‬
‫תורא וְ ָׁׁש ָׁתה לְ מַ יָׁא‪ְ ,‬דכָׁבָׁ ה לְ ָׁ‬
‫ָאתא ָׁ‬
‫וְ ָׁ‬
‫סא‬
‫לְ ג ְַדיָׁא‪ְ ,‬דז ִַבין ַאבָׁ א ִב ְת ֵרי זּוזֵי‪.‬‬
‫חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪.‬‬
‫חּוט ָׁרא‪ְ ,‬ד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ א‪ְ ,‬דנ ַָׁׁשְך‬
‫נּורא‪ְ ,‬ד ָׁש ַרף לְ ְ‬
‫תורא‪ְ ,‬ד ָׁש ָׁתה לְ מַ יָׁא‪ְ ,‬דכָׁבָׁ ה לְ ָׁ‬
‫ָאתא הַ ׁשוחֵ ט וְ ָׁׁשחַ ט לְ ָׁ‬
‫וְ ָׁ‬
‫לְ ׁשּונְ ָׁרא‪ְ ,‬ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁא‪ְ ,‬דז ִַבין ַאבָׁ א ִב ְת ֵרי זּוזֵי‪.‬‬
‫חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪.‬‬
‫חּוט ָׁרא‪,‬‬
‫נּורא‪ְ ,‬ד ָׁש ַרף לְ ְ‬
‫תורא‪ְ ,‬ד ָׁש ָׁתה לְ מַ יָׁא‪ְ ,‬דכָׁבָׁ ה לְ ָׁ‬
‫ָאתא מַ לְ אָׁ ְך הַ מָׁ וֶת וְ ָׁׁשחַ ט לְ ׁשוחֵ ט‪ְ ,‬ד ָׁׁש ַחט לְ ָׁ‬
‫וְ ָׁ‬
‫ְד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ א‪ְ ,‬דנ ַָׁׁשְך לְ ׁשּונְ ָׁרא‪ְ ,‬ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁא‪ְ ,‬דז ִַבין אַ בָׁ א ִב ְת ֵרי זּוזֵי‪.‬‬
‫חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪.‬‬
‫ָאתא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא וְ ָׁׁשחַ ט לְ מַ לְ ַאְך הַ מָׁ וֶת‪,‬‬
‫וְ ָׁ‬
‫חּוט ָׁרא‪ְ ,‬ד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ א‪ְ ,‬דנ ַָׁׁשְך‬
‫נּורא‪ְ ,‬ד ָׁש ַרף לְ ְ‬
‫תורא‪ְ ,‬ד ָׁש ָׁתה לְ מַ יָׁא‪ְ ,‬דכָׁבָׁ ה לְ ָׁ‬
‫ְד ָׁׁשחַ ט לְ ׁשוחֵ ט‪ְ ,‬ד ָׁׁש ַחט לְ ָׁ‬
‫לְ ׁשּונְ ָׁרא‪ְ ,‬ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁא‪ְ ,‬דז ִַבין ַאבָׁ א ִב ְת ֵרי זּוזֵי‪.‬‬
‫חַ ד ג ְַדיָׁא‪ ,‬חַ ד ג ְַדיָׁא‪.‬‬