הערות על ההגדה של פסח
הגדה של פסח עם הערות מאת אלי' ברוך שולמן תשע"ו לובשים קיטלא .ומסדרים הקערהב. קדש .ורחץ .כרפס .יחץ .מגיד .רחצה .מוציא מצה .מרור .כורך .שולחן עורך .צפון .ברך .הלל. ג נרצה. אשמעתי טעם ללבישת הקיטל משום דאיתא בגמרא (תענית יא ):דכל ח' ימי המילואים ששימש משה בכהונה לבש חלוק לבן .הרי שחלוק לבן הוא הבגד של זר שעושה עבודה .ובפסח מצרים כל אחד ואחד זרק הדם בעצמו על המשקוף וב' המזוזות ,שהיה בזה דין מזבח כדאי' בגמרא פסחים צ"ו ,ואם כן בדין היה להם ללבוש חלוק לבן. בסידור הקערה כתב הרמ"א שיהיה באופן שלא יעבור על המצוות ,כרפס סמוך לו ואח"כ חומץ (או מי מלח) ואח"כ מצה ואח"כ מרור וחרוסת ואח"כ ב' תבשילין .והמקור צויין למהרי"ל. אבל בחק יעקב העיר שבמהרי"ל לא מוזכר כל זה ,רק שיהיה הכרפס יותר סמוך מן המצה ,ותו לא .ומבואר דרק בכרפס ומצה יש קפידא כיון דבדיני קדימה דברכות הנהנין לחם קודם ,אבל לענין מצה ומרור דגם בדיני קדימת ברכות המוציא קודם ,וכן כרפס ומרור דהכרפס חביב ,אין קפידא. ביאור הדברים ,שכשיש שתי מצוות לפניו ועובר על א' לקיים השניה הרי יש קפידא שהוא מעביר על המצוות, אבל רק כשאינו מנוע מהמצוה הראשונה מצד אחר ,אבל אם הוא מנוע מהראשונה מצד דיני ברכות א"כ אין כאן קפידא דמעביר על המצוות ,כי העברתו אינו מחמת שמעדיף מצוה אחרת אלא מחמת המניעה של דיני ברכות. ולכן ,בדרך כלל סדר אכילות הלילה (מצה קודם למרור ,כרפס קודם למרור) תואם לדיני קדימה של הלכות ברכות ,וכיון שמנוע מצד הל' ברכות מלשנות הסדר לכן אין קפידא איך מסדר הקערה ,דלעולם אינו נחשב מעביר על המצוות .אבל מה שמברך על כרפס קודם מצה זה באמת נגד סדר הקדימה דהל' ברכות ,אלא דשרי משום שאינו רוצה לאכול המצה עכשיו ,אבל עכ"פ מצד דיני ברכות אין מניעה שיקדים מצוות מצה לכרפס, ולכן בזה יש קפידא שיהיה הכרפס סמוך מן המצה ,שלא לדלג על המצה כשנוטל הכרפס. והנה הנוהגים לסדר את הקערה כמנהג האר"י נמצאים עוברים על המרור להגיע לכרפס .וכתב בשו"ע הגרש"ז שסומכים על סברת החק יעקב. אכן מנהג הגר"א שהזרוע והביצה למטה מהמצות – ובזה האופן אין צריך לעבור עליהם ,וכדעת הרמ"א ,ועל גבם המרור והחרוסת .ואין שם כרפס כלל לשי' הגר"א שהרי דעתו להביא הקערה אחר טיבול ראשון ,כמו שיתבאר. נראה לבאר מנהג אמירת הסימנים ,על פי כמה הקדמות .דהנה חז" ל תקנו שאכילות הלילה תהיינה בהסיבה דרך חירות .ומצינו ענין הסיבה גם במקום אחר ,בדין קביעות סעודה להוציא את חבירו בברכת המוציא או ברהמ"ז ,דמבואר במשנה (ברכות מב ).שאינו יכול להוציא אלא אם כן אכלו בהסיבה ,דכל שלא הסיבו אינו נחשב שקבעו לאכול יחד .וכתבו התוס' והרא"ש (שם) ועוד ראשונים דבזמן הזה הדרך לקבוע סעודה בלא הסיבה ,ולכן להל כה יכולים לברך להוציא אחד את חבירו בברכת המוציא וכן לברך ברהמ"ז בזימון אפילו אכלו בישיבה. ונראה ברור שמה שמצינו דין הסיבה לענין קביעות סעודה ומה שנאמר דין הסיבה לענין חירות הכל דבר אחד, שזהו עצמו הטעם שהסיבה נחשבת דרך בני חורין ,כי מנהג בני חורין לאכול אכילת קבע. וכמו שכתבו הראשונים לענין קביעות סעודה שבזמן הזה אין לנו הסיבה ,ודי בישיבה ,כך כתב הרמ"א (סי' תע"ב) בשם הראבי" ה לענין ליל פסח שכיון דבזמן הזה אין דרך בני חורין לאכול בהסביה ,לכן אין צריך להסב בליל הסדר .ועל זה סומכות הנשים שאינן נזהרות בהסיבה (אף דנשי דידן חשובות הן עיי"ש) .אבל האנשים 1 המנהג הנפוץ שמביאים הקערה לפני קידוש ,והמצות מכוסות .דעת השו"ע להביא הקערה אחר קידושד. נהגו להסב בליל הסדר גם בזה"ז( .ויש שכתבו משום שכך נהגו בזמן שאכלו את הקרבן פסח ,וכל עניני הסדר הם בנויים על סדר אכילת הקרבן פסח). עוד נקדים מה שמבואר בגמרא (שם עמ' ב') דגם בזמן חז"ל שלא היה נחשב אכילת קבע בלא הסיבה ,מכל מקום אם אמרו ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן (נלך ונאכל לחם במקום פלוני) היה נחשב על ידי זה אכילת קבע גם אם אכלו בישיבה .שעל ידי ההזמנה לאכול יחד במקום מסויים נעשה אכילת קבע אפילו בלא הסיבה. והנה בליל פסח אנו רוצים לעשות מעשה להורות דאכילת לילה זה הוא בקביעות כדרך בני חורין ,ואינה אכילת עראי .שזהו עיקר ענין הסיבה .וכמש"כ הרמב"ם (פ"ז חו"מ) בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים כו' לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות עיי"ש .והרי לדעת הראבי"ה ההסיבה שאנו עושים אינה כלום .ואיך אם כן נוכל להראות שאנו אוכלים אכילת קבע כדרך בני חורין .שהרי האף אמנם דבזמן הזה יכולים להוציא בהמוציא ובברהמ"ז בישיבה בלבד ,היינו משום דאצלינו שאין לנו הסיבה אין הישיבה סותרת לאכילת קבע .כי אנו אוכלים אפילו אכילת קבע בישיבה .אבל מכל מקום גם אכילת עראי אנו עושים בישיבה ,כי דרך אכילת עראי לא נשתנה מזמן הגמרא .ואם כן הישיבה שלנו אין בה הוראה לכאן או לכאן אם אכילתנו בתורת קבע או בתורת עראי. והרי אנו רוצים בליל זה להראות ולהפגין שאנו אוכלים אכילת קבע דוקא ,כדרך בני חורין. ולכן אומרים הסימנים בתחילת הסדר ,דמזמינים את עצמינו לכל אכילות הלילה ,והרי זה כמי שאמרו "ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן" ,שמועיל להחשיבו סעודת קבע במקום הסיבה. וראיתי הערה נכונה למעשה בשם הגר"א גנחובסקי זצ"ל ,שהיה מורה ובא שגם הנשים שאינן מקפידות לאכול בהסיבה ,אבל צ ריכות להקפיד לאכול אכילות הלילה בישיבה על כל פנים ,ולא בעמידה .והסברא ברורה ,כי זה ודאי היה נחשב אכילת עראי גם בזמן הזה ,וגם אינו מועיל אמירת ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כשאכל בעמידה ,כמבואר בגמרא (שם). בזמן חז"ל היו מביאים השולחן אחר קידוש .ובגמרא (ריש פרק ערבי פסחים) מבואר שזה דין כללי – גם בשבת ויו"ט ,ולא רק בליל פסח – שמביאים השולחן אחר קידוש .ובראשונים נאמרו שני טעמים בזה :א) שלא יראה הפת בשתו ,ב) כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבתא (כדי שתבוא הסעודה לכבוד שבת). וביאור ענין "כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבתא" ,כי יש דין קידוש במקום סעודה ,וכתבו ראשונים שהוא נסמך על הפסוק "וקראת לשבת עונג" .והקידוש מכריז שזה יום מיוחד של כבוד ועונג ,וזה נותן לשבת את אפיו המיוחד .ועל ידי זה הסעודה נעשית סעודת שבת .ובלי ה"קריאת עונג" של קידוש הרי זה סעודת חול .וזו כונת הר"ן (סוכה ,יט .בדפי הרי"ף) ,שהקידוש מתקן הסעודה. ולכן תחילה מקדש ,ואחר כך הסעודה יכולה לבוא "ביקרא דשבתא" ונחשב קיום של עונג שבת. אכן היום שהשולחנות גדולים ,כתב השו"ע בהל' שבת ,שבמקום להביא השולחן אחר קידוש ,מכסים הפת בשעת קידוש ,ומגלים אותו אחר קידוש .אבל בהל' פסח כתב השו"ע עצה אחרת ,שמביאים הקערה אחר קידוש .כי הקערה בזמן הזה במקום השולחן בזמן חז"ל .וקשה השינוי משבת לפסח ,ולמה גם בפסח לא יביאו הקערה קודם ,ויכסו אותה .וכן באמת מנהג המהרי"ל .אבל על השו"ע קשה. ונראה בזה ,דהנה התוס' (שבת קיט ):הקשו איך מביאים השולחן אחר קידוש ,הרי שני המלאכים המלוים את האדם מבית הכנסת צריכים לראות שולחן ערוך ,כמבואר בגמרא .ותירצו התוס' דהשולחן ערוך בחדר אחר. ולפי זה בזמן הזה ,שהשולחן לפניו ,צריך שהפת תהיה על השלחן כשבא מבית הכנסת בשביל המלאכים .ולכן לא שייך העצה להביא הקערה אחר קידוש ,אלא הפת על השולחן מתחילה ,ומכוסה בשעת קידוש .אבל בליל 2 מוזגים כוס ראשוןה. פסח לא מצינו שיש מלאכים ,שענין זה לא נזכר בגמרא אלא לענין שבת ,ולכן בליל פסח כתב השו"ע להביא הקערה אחר קידוש ,שזה דומה יותר לדין הגמרא שמביאים השולחן אחר קידוש. השנינו בגמרא (קח" ):שתאן (להד' כוסות) בבת אחת ידי יין יצא ידי ארבע כוסות לא יצא" .כך הגירסא לפנינו וכן גרסו הרשב"ם ,תוס' והרא"ש .ופירשו דיצא ידי שמחה ,אבל לא יצא ידי דין ד' כוסות .אבל גירסת הרי"ף "ידי חירות יצא ,ידי ד' כוסות לא יצא" .וכן פסק הרמב"ם (פ"ז ה"ט) .וביאר הגרי"ז דיש ב' דינים במצות ד' כוסות ,האחד דין שתיה משום חירות ,ועוד דין סידור ההגדה (דהיינו קידוש ,אשר גאלנו ,ברהמ"ז והלל) על הכוס .ואם שתאן בבת אחת שלא על הסדר קיים דין שתיה דרך חירות ,אבל לא קיים דין סידור ההגדה על ד' כוסות. והמקור לזה מהגמרא (קיז" ):ארבעה כוסות תקנו רבנן דרך חירות ,הלכך כל חד וחד נעבד בה מצוה" .הרי מבואר בפירוש שתקנו רבנן שתיית ד' כוסות משום חירות ,ובנוסף תקנו לסדר מצוות הלילה על כוסות אלה. אבל הרשב"ם (שם) אינו גורס "דרך חירות" .גם התוס' והרא"ש נראה שאינם גורסים כן ,דאם כן כששתאן בבת אחת היה להם לפרש מה שאמרו בגמ' (קח – ):לפי גירסתם – שתאן בבת אחת ידי יין יצא ,דהכונה שיצא ידי שתיה דרך חירות ,ואילו הם פירשו שיצא ידי שמחה. וכן נראה מוכח ממה שהתוס' (ריש פרק ערבי פסחים) נסתפקו אם יש חיוב שתיית ד' כוסות לכל המסובין כלל ,או דילמא רק מי שאומר את ההגדה צריך ד' כוסות כמו בקידוש והבדלה שרק המקדש והמבדיל צריכים כוס .גם הרא"ש (שם) דן בזה .ואף שהרא"ש מגיע למסקנה שצריך שתיה לכל אחד ,אבל מעצם מה ששקלו וטרו בזה מוכח שלא גרסו "ארבע כוסות תקנו רבנן דרך חירות" ,כי אם כן מה מקום יש להסתפק בזה. אלא שלפי זה יש להבין ,לאותו צד בתוס' – וכן מסקנת הרא"ש – שצריך שכל אחד ואחד ישתה ד' כוסות ,מהו גדר חיוב זה ,כיון שאינו משום חירות .והרי בשביל לסדר מצוות הלילה על הכוס היה מספיק שהמקריא יאמר על ד' כוסות .ודוחק לומר שהוא משום ד' לשונות של גאולה ,דזהו רק רמז למספר ארבע ,אבל רחוק לומר שהוא גם עצם גדר החיוב. עוד יש לעיין בדברי הגמ' (קח ):הנ"ל – לגירסת הרשב"ם ותוס' והרא"ש – שתאן בבת אחת ידין יין יצא, ופירשו דיצא ידי שמחה ,וקשה ,הרי לשמחה היה די בכוס אחד. ועוד קשה כי מדברי הגמרא (קיז" ):ארבע כוסות תקנו רבנן הלכך כל חד וחד נעבד בה מצוה" מבואר שהתקנה הראשונה היתה לשתות ד' כוסות ,אלא שאחר כך ניתוסף תקנה נוספת לסדר מצוה על כל כוס וכוס .ואם כן כששתאן בבת אחת למה אמרו שיצא ידי יין – דהיינו ידי שמחה – לחוד ,ולא אמרו שיצא גם ידי התקנה הראשונה של "ד' כוסות תקנו רבנן". ונראה מזה דבאמת לדעת אותם ראשונים תקנו שתיית ד' כוסות משום שמחה .דבשביל חשיבות הלילה וגם כנגד ד' לשונות של גאולה קבעו שיעור ד' כוסות לשמחה .וזהו עצמו מה שאמרו שד' כוסות תקנו רבנן ,היינו משום שמחה. ועי' פר"ח (סי' תפ"ג) בשם מהר"ש הלוי דד' כוסות משום שמחה (ולכן אינו יוצא ביין צימוקים עיי"ש) ,והם מפורש כן. 3 ַקדֵ ׁש ו בשבת מתחילים: בקר וַ י ְִהי עֶ ֶרב וַ י ְִהי ֶ ָארץ וְ כָׁל ְצבָׁ ַָׁאם. יום הַ ִש ִשי .וַ ְיכֻּלּו הַ ָׁׁשמַ יִם וְ הָׁ ֶ כתב הרמב"ם (פ"ז חו"מ) מצוות עשה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר (שמות י"ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת. וצריך להבין כונת הרמב"ם במה שדימה מצוות זכירת יציאת מצרים למצוות זכירת שבת .ומה בא ללמדנו בזה. והנה שבת מלבד שהיא קדושה וקיימא מששת ימי בראשית ,גם היא "תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים" ,דהיינו שהיא כלולה בפרשת "אלה מועדי השם ...מקראי קדש" בפ' אמור ,וראשון להם .וכתב הגר"א (או"ח סי' תקכ"ט) דמה שאמר ישעיה הנביא "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" ,הוא מיוסד על מה ששבת היא ממקראי קודש ,כמה שדרשו בתורת כהנים שם" ,מקראי קודש" – קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, וזה מקביל לכבוד (כסות נקיה) ועונג (מאכל ומשתה). ואותה קדושת שבת שהיא מקרא קודש יש מצוה להחילה ע"י קידוש על הכוס ,וכמש"כ הראשונים דקידוש במקום סעודה נלמד מן "וקראת לשבת עונג" :במקום עונג תהיה קריאה ,הרי למדנו ש"וקראת" הוא על ידי קידוש .ועל ידי זה נעשה "לשבת עונג וקדוש ה' מכובד" ,דהיינו מקרא קודש כנ"ל .וכן בכל המועדים. ובזה מובן מש"כ הרמב"ן עה"פ זכור את יום השבת וז"ל שכל הטעונים קידוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קידוש החדש ,וקידוש היובל עכ"ל ,ודבריו תמוהים לכאורה ,כי שם בקידוש החדש וקידוש יובל הקדושה חלה ע"י הקידוש ,ולכן מובן שהוא צריך להיות בתחילתה ,ומה זה ענין לקידוש בשבת .אלא על-כרחך כמה שכתבנו ,שגם בשבת יש פנים של קדושה שחלים על ידי קידוש. ( ואפילו תימא דגם אלמלא הקידוש היא קדושה בקדושה זו אבל מצוה להחילה ע"י קידוש גם כן ,דוגמת קדושת בכורה ,וכן מבואר באמת בשו"ת הרשב"א). וזהו הענין שע"י קידוש הסעודה נעשה סעודת שבת וקיום של עונג שבת ,וכמו שהבאנו מהר"ן. אבל בלי ל פסח מלבד שהוא מקרא קודש יש עוד ענין מיוחד ,שאינו רק זכר ליציאת מצרים – כשאר המועדים – אלא זמן יציאת מצרים עצמה ,ושעת הגאולה והחירות .ולכן אף שבכל השבתות והמועדים הסעודה היא קיום של "מקרא קדש" ושל "וקראת לשבת ענג" ,אבל בליל פסח הסעודה היא קיום של חירות .וכל הדינים של "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" נאמרו מצד הסעודה .וכמו שמפורש בדברי הרמב"ם (שם ה"ו-ז') " :בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים ...לפיכך כשס ע א ם לילה הזה צריך לאכ ל לשת ת ה א מיס רך חיר ת .כל אח אח ין אנשים ין נשים חיי לשת ת לילה הזה אר עה כ ס ת של יין."... ואותה קדושה מיוחדת של ליל פסח – שהיא לא רק מקרא קדש זכר ליציאת מצרים ,אלא ליל החירות עצמו – מחילים ע"י סיפור יציאת מצרים .וזהו שמדגיש הרמב"ם שהמצוה של "זכור את היום אשר יצאתם ממצרים" היא דוגמת מצוות "זכור את יום השבת לקדשו" .כי כמו שע"י "זכור את יום השבת" – אמירת קידוש – מתקיים "וקראת לשבת עונג" ,וחל בתחילת השבת הקדושה של "מקרא קדש" ,ועל ידי זה נעשה הסעודה קיום של עונג שבת ,כך בליל פסח על ידי "זכור את היום אשר יצאתם ממצרים" – סיפור יציאת מצרים – חלה הקדושה המיוחדת של ליל זה ,ועל ידי זה נעשה הסעודה קיום של "להראות כאילו הוא יצא ממצרים". 4 יעי ְמלַאכְ ּתו אֲ ֶׁשר עָׁ ָׁשה וַ ְיכַל אֱ להים בַ יום הַ ְשבִ ִ יעי ִמכָׁל ְמלַאכְ ּתו אֲ ֶׁשר עָׁ ָׁשה. וַ י ְִׁשבת בַ יום הַ ְשבִ ִ יעי וַ י ְַקדֵ ׁש אותו וַ יְבָׁ ֶרְך אֱ להים אֶ ת יום הַ ְשבִ ִ כִ י בו ָׁׁשבַ ת ִמכָׁל ְמלַאכְ ּתו אֲ ֶׁשר ֶָׁב ָׁרא אֱ להים לַעֲ שות. בחול מתחילים: בותי. סַ בְ ִרי מָׁ ָׁרנָׁן וְ ַרבָׁ נָׁן וְ ַר ַ בורא ְפ ִרי הַ גָׁפֶ ן. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ ֶלְך הָׁ עולָׁם ֵ ותיו. רוממָׁ נּו ִמכָׁל לָׁׁשון וְ ִק ְד ָׁׁשנּו בְ ִמצְ ָׁ בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם אֲ ֶׁשר בָׁ חַ ר בָׁ נּו ִמכָׁל עָׁ ם וְ ְ וַ ִּת ֶּתן לָׁנּו ה' אֱ להֵ ינּו בְ ַאהֲ בָׁ ה (לשבתַׁ :שבָׁ תות לִ ְמנּוחָׁ ה ּו) מועֲ ִדים לְ ִש ְמחָׁ ה ,חַ גִים ּוזְ ַמנִים לְ ָׁששון, רּותנּו( ,לשבת :בְ ַאהֲ בָׁ ה) ִמ ְק ָׁרא (לשבת :אֶ ת יום הַ ַׁשבָׁ ת הַ זֶה וְ ) אֶ ת יום חַ ג הַ מַ ּצות הַ זֶה זְ מַ ן חֵ ֵ אותנּו ִק ַד ְׁש ָּׁת ִמכָׁל הָׁ עַ ִמים( ,לשבת :וְ ַׁשבָׁ ת) ּומועֲ דֵ י יציַאת ִמ ְצ ָׁריִם.ז כִ י בָׁ נּו בָׁ חַ ְר ָּׁת וְ ָׁ קדֶ ׁש ֵזכֶר לִ ִ זבמשנה (פרק ערבי פסחים) נחלקו ב"ש וב"ה כשמתחיל ההלל על כוס שני ,עד היכן הוא אומר .שבית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ,וב"ה אומרים עד חלמיש למעינו מים .ובירושלמי אמר שטעמם של בית הלל משום שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור ,פי' דכיון שהתחיל במצוות סיפור יציאת מצרים לכן יש לו לגמרה, ואמירת בצאת ישראל ממצרים יש בה קיום מצוות סיפור יציאת מצרים. ועיי" ש בירושלמי שבית שמאי השיבו לבית הלל שהרי עדיין לא הגיע הזמן של יציאת מצרים עד סוף הלילה. ולכן ראוי לאחר את אמירת "בצאת ישראל ממצרים" .וקשה איזו טענה היא זו ,והרי כבר בתחילת ההגדה אומר "ויוצאנו ה' משם"" ,ואותנו הוציא משם" .ואם כן למה סבורים בית שמאי שאין לומר על כוס שני "בצאת ישראל ממצרים". אבל התירוץ ברור ,כי שם אינו בתורת שירה ,אלא בדרך סיפור .אבל "בצאת ישראל ממצרים" הוא בדרך שירה, וסוברים בית שמאי שאין לומר שירה על יציאת מצרים בתחילת הלילה. אבל בית הלל חולקים ,וסוברים שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור .דהיינו ,דכיון שהתחיל על כוס שני במצוות סיפור יציאת מצרים ,יש לגמור המצוה ע"י אמירת בצאת ישראל ממצרים .ומשמע שבלי אמירת הלל לא נשלמה המצוה .וקשה הרי כבר סיפר הכל ,ומה היה חסר בקיום המצוה של סיפור אלמלא היה אומר בצאת ישראל ממצרים .וע"כ צריך לומר שמצוות סיפור מחייבת גם הלל .וכן מבואר ברמב"ם בספר המצוות ,שצריך להאריך "בסיפור ובהודות להשם" .ולכן לא נשלמה מצוות סיפור יציאת מצרים עד שיאמר השירה דבצאת ישראל ממצרים. ועיין עוד בירושלמי שמקשה" ,לא כבר הזכיר על הכוס" ,פי' דכבר הזכיר יציאת מצרים בקידוש( .ומשמע דנשאר בקושיא ).ואין השאלה ברורה כ"כ .וב"קרבן-עדה" פירש שהכונה להקשות לב"ש איך אומרים "זכר ליציאת מצרים" בקידוש .וקשה ,למה קשה מקידוש יותר משאר ההגדה ,שאומר ויציאנו כו' ואותנו הוציא משם כו' וכנ"ל. ונראה משום דגם קידוש הוא שירה .כי כל ברכה על היין היא מדין "אין אומרים שירה אלא על היין" .ולכן מקשה לבית שמאי ,כיון דס"ל דאין לומר "בצאת ישראל ממצרים" בתחילת הלילה ,כיון שנגאלו לבסוף ,ואין ראוי לומר שירה על יציאת מצרים עד סוף הלילה ,אם כן איך אומרים "זכר ליציאת מצרים" בקידוש – בתורת שירה ,כיון שהוא תחילת הלילה. 5 ָׁק ְד ֶׁשָך (לשבת :בְ ַאהֲ בָׁ ה ּובְ ָׁרצון) בְ ִש ְמחָׁ ה ּובְ ָׁששון ִה ְנחַ לְ ָּׁתנּו. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה'ְ ,מ ַקדֵ ׁש (לשבת :הַ ַׁשבָׁ ת וְ ) ִי ְש ָׁראֵ ל וְ הַ זְ מַ נִים. במוצאי שבת מוסיפים: אורי הָׁ אֵ ׁש .בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם בורא ְמ ֵ בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁםֵ , יעי לְ ֵׁש ֶׁשת יְ מֵ י הַ מַ עֲ ֶשה. חׁשְך ,בֵ ין י ְִש ָׁראֵ ל לָׁעַ ִמים ,בֵ ין יום הַ ְשבִ ִ הַ מַ בְ ִדיל בֵ ין קדֶ ׁש לְ חל ,בין אור לְ ֶ יעי ִמ ֵש ֶׁשת יְמֵ י הַ מַ עֲ ֶשה ִק ַד ְׁש ָּׁתִ .הבְ דַ לְ ָּׁת בֵ ין ְקדֻ ַשת ַׁשבָׁ ת לִ ְקדֻ ַשת יום טוב ִהבְ ַדלְ ָּׁת ,וְ אֶ ת יום הַ ְשבִ ִ וְ ִקדַ ְׁש ָּׁת אֶ ת עַ ְמָך י ְִש ָׁראֵ ל בִ ְקדֻ ָׁש ֶתָך .בָׁ רּוְך ַא ָּׁתה ה' ,הַ מַ בְ ִדיל בֵ ין קדֶ ׁש לְ קדֶ ׁש. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁםֶׁ ,שהֶ חֱ יָׁנּו וְ ִקיְמָׁ נּו וְ ִהגִיעָׁ נּו לַזְ מַ ן הַ זֶה. שותה בהסיבת שמאל ואינו מברך ברכה אחרונה. ְּורחַ ץ נוטלין ידים בלי ברכה. כ ְַרפַ ס ח אכן יש מקום לפרש – דלא כהקרבן-עדה – שקושיית הירושלמי היא באמת לב"ה .דהכונה להקשות למה ס"ל לב"ה שצריך לומר "בצאת ישראל ממצרים" בשביל גמר מצוות סיפור ,דצריך גם הלל ,והרי כבר היה שירה על יציאת מצרים בקידוש. ולשני הפירושים יוצא – דבליל פסח הקידוש כולל שירה על יציאת מצרים ,וזה חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים. ומירושלמי זה נראה מקור למש" כ רבינו פרץ שהטעם שאין מברכין על מצוות סיפור יציאת מצרים משום שכבר בירך בקידוש ,והקידוש הוא גם כן חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים ,שהרי אומר "זכר ליציאת מצרים". ובהגדת "מעשה-נסים" (לבעל הנתיבות) הקשה שאין בזה משום סיפור יציאת מצרים ,כיון שאינו דרך סיפור. אבל לנ"ל הכונה כמבואר בירושלמי דיש בזה עכ"פ שירה על יציאת מצרים ,וגם השירה על יציאת מצרים היא חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים ,כמבואר. חכרפס .מבואר בגמרא (קיד ):שעושים להכירא כדי שישאלו התינוקות. ודעת הרשב"ם שהשינוי בשני דברים ,חדא שאוכל ירקות קודם הסעודה ,ועוד שמטבל ב' פעמים. 6 לוקח מן הכרפס פחות מכזית -כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה -טובל במי מלח ,מברך "בורא פרי האדמה" ,ומכווין לפטור בברכה גם את המרור .אוכל בלא הסבה. בורא פְ ִרי הָׁ אֲ ָׁדמָׁ ה. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁםֵ , יחץ בוצע את המצה האמצעית לשתים ,ומצפין את החצי הגדול לאפיקומן. ט והקשה תוס' הרא"ש ,הרי הטיבול השני לא בא עד אחרי מה נשתנה .ולכן מפרש שההיכר רק בזה שאוכל ירקות קודם הסעודה. וי"ל דהרשב"ם לשיטתו .דבמשנה תנן "מזגו לו כוס שני ,וכאן הבן שואל" .ודעת התוס' דהכונה דכאן הבן שואל הד' קושיות .אבל רשב"ם מפרש דשואל על מזיגת הכוס ,ואין חיוב שישאל הבן הד' קושיות דוקא .רק אם אינו יודע לשאול ,מלמדים אותו שינויים אלה .אבל עיקר הדין אינו אלא שישאל הבן על שינוי הלילה .ולרשב"ם "כדי שישאלו" אינו שישאל הד' קושיות ,אלא שישאל על שינוי הלילה ,ומהיכ"ת שצ"ל קודם מה נשתנה דוקא, אלא בכל משך הלילה. במשנה מבואר דאחר קידוש "מביאים לפניו מטבל בחרוסת" .ודעת התוס' שמביאים השלחן עם הכרפס .וזהו המנהג שלנו שהקערה על השולחן כבר מתחילת הסדר (למנהג המהרי"ל) או עכ"פ מיד אחר קידוש (כדעת השו"ע) ,ויש עליו כרפס. אבל דעת רש"י ורשב"ם שכונת המשנה שמביאים הכרפס לבד .ואילו את השלחן אין מביאים עד אחר אכילת הכרפס .וזהו מנהג הגר"א שאין כרפס על הקערה ,כי דעתו להביא הקערה אחר כרפס. עכ"פ אחר שמביא השלחן – קודם כרפס או לאחריו – מיד מסלק אותו .כדי שישאלו התינוקות. יחץ .אנו נוהגים בג' מצות ,כהרא"ש .ודעת הרי"ף לקחת שתי מצות ,וכן נהג הגר"א. והענין ,כי צריך שתי מצות ללחם משנה ,וגם צריך מצה פרוסה משום לחם עוני ,שדרשו "מה דרכו של עני בפרוסה" .ולכן דעת הרא"ש שיקח שתי מצות שלימות ללחם משנה ,ועוד מצה פרוסה בשביל לחם עוני .אבל דעת הרי"ף שהפרוסה עצמה עולה ללחם משנה. הנצי"ב ביאר דעת הרי"ף ,דגם פרוסה נקרא לחם ,ומה שבשבת לוקחים שלימה זה רק משום דשלימה תמיד עדיפה .ונהגו בולוזין שאם אחד איחר לסעודה ולא נשארו שלימות היה מברך על שתי פרוסות. אבל יש לבאר דעת הרי"ף באופן אחר ,דאפילו תימא דללחם משנה צריך שלימות דוקא ,ובלא זה לא נקרא "לחם" ,אבל בפסח הדין של לחם עוני מחיל שם לחם גם על הפרוסה. שיטת הרמב"ם היא שאינו בוצע המצה עכשיו כ"א לפני מוציא-מצה .והוא לשיטתו .כי הטור כתב שצריך להחזיר הקערה לפני אמירת ההגדה משום שצריכים לקיים דין לחם עוני – לחם שעונים עליו דברים הרבה, 7 מגיד מגלה את המצות,י מגביה את הקערה ואומר בקול רם: ַארעָׁ א ְד ִמצְ ָׁריִםיא. הָׁ א ל ְַחמָׁ א עַ ְניָׁא ִדי אֲ כָׁלּו ַאבְ הָׁ ָׁתנָׁא בְ ְ כדאיתא בגמרא (לו .).וכן מבואר בתוס' (קיד .).אבל הרמב"ם פסק דאינו מביא הקערה עד שאומר פסח מצה ומרור ,בשביל אמירת מצה זו כו' מרור זה כו' .אבל עיקר ההגדה אין צריך לומר על המצה .וכפי הנראה ס"ל דלהלכה לא קיימא לן כהך דרשא דלחם שעונים עליו דברים הרבה ,אלא כאידך דרשא דמה דרכו של עני בפרוסה .ולכן אין סיבה לבצוע המצה עכשיו. יהטור כתב שצריך להחזיר הקערה בתחילת אמירת ההגדה לקיים דין "לחם עונ" ,לחם שעונים עליו דברים הרבה .ובשו"ע הגרש"ז הוסיף שהוא גם משום דדרשינן "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך" .וכן מפורש בחידושי רבינו דוד (פסחים קיד ).וז"ל "אבל בהבאה שניה הוא מביא מה שאינו צריך עדיין ,שהרי כשמוזג כוס שני מביאין לפניו מצה וחזרת וחרוסת וגופו של פסח בשעתו ,כדי שיספר ביציאת מצרים בשעה שמצה ומרור מונחין לפניו עכ"ל .וכן מבואר בבהגר"א (תפ"ג ח') עיי"ש .ומבואר מדבריהם דהך דרשא ד"בשעה שפסח מצה ומרור מונחין לפניך" אינו רק גילוי על זמן המצוה בעלמא ,אלא דינא הוא שמצוות סיפור יציאת מצרים קשורה לפסח מצה ומרור ,והם צריכים להיות על השולחן בשעת אמירת ההגדה. ויותר מזה מצאנו להרמב"ן בסוף ספר המצוות ,כשסידר המצוות ששכח הרמב"ם לדעתו .שכתב שם הרמב"ן שהרמב"ם השמיט מצוות ברכת התורה ,ואף שהיה אפש"ל שהיא כלולה במצוות תלמוד תורה עצמה ,זה אינו, שהרי מקרא ביכורים נחשבת מצוה בפני עצמה אף שנאמר על ביכורים ,וכן מצוות סיפור יציאת מצרים נחשבת מצוה בפני עצמה אף שהיא בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניו .אלה תורף דברי הרמב"ן עיי"ש. ולכאורה דברי הרמב"ן תמוהים ,כי מה ענין מצוות סיפור יציאת מצרים לכאן ,והרי אינו דומה כלל לברכת התורה ולמקרא ביכורים ,כי מצוות תלמוד תורה היא שמחייבת בברכת התורה ,ואם אינו לומד אינו חייב לברך ,וכן בביכורים אם לא הביא ביכורים פשיטא שאינו חייב במקרא ביכורים ,ומה זה ענין למצוות סיפור יציאת מצרים שהיא מצוה בפני עצמה. וצריכים אנו לומר שהרמב"ן יש לו שיטה מחודשת ,שבאמת הפסח והמצה והמרור הם שמחייבים במצוות סיפור יציאת מצרים .ואילו לא היה לו לא פסח ולא מצה ולא מרור ,לא היה חייב במצוות סיפור יציאת מצרים מדאורייתא .וכמו מי שלא הביא ביכורים ,שאינו חייב במקרא ביכורים ,ומי שלא למד תורה ,שאינו חייב בברכת התורה. והרמב"ן בזה לשיטתו הולך ,שבמקום אחר כתב (מלחמות ,פ"ק דברכות) שמה שאמר רבן גמליאל שאם לא אמר פסח מצה ומרור לא יצא יד"ח הוא לאו דוקא ,כי גם אם לא אמר הג' דברים אין צריך לחזור ולאכול עיי"ש .ומבואר מדבריו דאילו אם היה כונת ר"ג להחמיר שלא יצא ידי חובתו כלל ,אזי היה צריך לחזור ולאכול. ודייקו מזה האחרונים שסובר הרמב"ן שאמירת פסח מצה ומרור היא מדיני המצוה של אכילת פסח מצה ומרור ,והחובה שדיבר בה רבן גמליאל כשאמר שלא יצא "ידי חובתו" היא חובת פסח מצה ומרור ,ודלא כהרמב" ם שמבואר מדבריו שכונת רבן גמליאל לחובת מצוות סיפור יציאת מצרים .אכן למבואר לדעת הרמב"ן הכל אחד ,שהרי נתבאר ששיטתו שמצוות סיפור יציאת מצרים עצמה היא מחובת פסח מצה ומרור. ועיין עוד לקמן בהא דר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים כו'. 8 ֵיתי וְ יִפְ סַ ח. ֵיתי וְ יֵיכל ,כָׁל ִדצְ ִריְך י ֵ כָׁל ִדכְ פִ ין י ֵ ַארעָׁ א ְדי ְִש ָׁראֵ ל. הָׁ ַׁש ָּׁתא הָׁ כָׁא ,לְ ָׁׁשנָׁה הַ בָׁ ָאה בְ ְ חורין. הָׁ ַׁש ָּׁתא עַ בְ דֵ י ,לְ ָׁׁשנָׁה הַ בָׁ ָאה בְ נֵי ִ מסיר את הקערה מעל השולחן .מוזגים כוס שני. יב יאהנה דעת הרמב"ם דכשאוכל המצה מטבלה בחרוסת .ותמה הטור ,ש כיון שמצה מורה על גאולה וחרוסת היא זכר לטיט הרי זה שני הפכים. והנה בגמרא (קטז ).אמרו ב' טעמים בחרוסת ,ר' לוי אמר זכר לתפוח ,ור' יוחנן אמר זכר לטיט .וקשה לדעת ר' לוי איך מטביל המרור בחרוסת ,הרי המרור מורה על השעבוד ואילו החרוסת מורה על מה שהיו יולדות בלא עצב שזה לכאורה שייך לגאולה. ועוד קשה דאיתא בגמרא (שם) ש אביי אמר שצריך לקהויי זכר לתפוח ולסמוכיה זכר לטיט .והרי התפוח והטיט הם גם כן שני הפכים בנושא אחד. וגם הרמב"ם ש פסק שהחרוסת היא זכר לטיט מכל מקום כתב שעושים אותה עם גרוגרות וכו' שזהו לכאורה כאביי שצריך לקהויי זכר לתפוח וקשה כנ"ל. ונראה שגם ר' לוי מודה שהחרוסת היא זכר לטיט ,דהיינו קושי השעבוד וכמה שאמרו חז"ל במדרש שאין לך עבודה קשה מעבודת לבנים ,רק שמוסיף ר' לוי שיש בה גם זכר לתפוח שהיו יולדות בלא עצב ,וזה שייך לקושי השעבוד שהרי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ,וקושי השעבוד עצמו הביא לריבוי התולדה. ולכן שפיר אמר אביי שצריך לקהויי ולסמוכיה שמורה על קשר שני הדברים שקושי השעבוד עצמו הביא לריבוי תולדותם ומורה שתכלית השעבוד היה להחיות עם רב ,לחיותנו כהיום הזה. וזהו באמת עיקר ענין טיבול המרור בחרוסת ,שמצד אחד הוא זכר לטיט ומורה על עוצם מרירות השעבוד, ומצד שני החרוסת בעצם יש לו טעם מתוק .והם הם הדברים. והנה ענין זה מצינו במצה גם כן ,שבתחילת ההגדה אומרים הא לחמא עניא ,וביאר האבודרהם ושאר מפרשי ההגדה שהמצרים היו מאכילים אותם מצה במצרים .אבל בודאי אין זה עיקר טעם מצוות אכילת מצה שהרי שנינו מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם כו' .אלא שבאמירת הא לחמא עניא אנו מורים שאותו הלחם שבשעת השעבוד היה לחם עוני ,הוא עצמו נעשה לחם גאולים .והמצה שבתחילת הסדר היה לחמא עניא ,לבסוף נעשה לחם גאולים ,שאוכלים אותו על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה וגאלם. ושפיר אם כן מטבילים המצה בחרוסת ,ומצא מין את מינו. י במשנה (קטז ).מזגו לו כוס שני כו' .הטור כתב שמוזגים הכוס בתחילת ההגדה כדי שישאלו התינוקות. ומבואר שאלמא שאנו רוצים לעורר את התינוקות לא היה ראוי למזוג הכוס עד לבסוף ,לפני ברכת אשר גאלנו ,או אולי לפני הלל שבסוף מגיד .כי אמירת ההגדה אינה קשורה לכוס .אבל הרמב"ם (פ"ז חו"מ ה"י) כתב שכוס שני אומר עליו את ההגדה .ומבואר שנחלקו הרמב"ם והטור אם ההגדה נאמרת על הכוס. עוד מצינו שנחלקו לענין הבאת הקערה ,שהטור כתב שמביאים אותה בתחילת ההגדה משום שצריכים לקיים דין לחם עוני ,שעונים עליו דברים הרבה ,והרמב"ם כתב שאין מחזירים השולחן עד אמירת פסח מצה ומרור, וכמו שביארנו לעיל .ונראה שנחלקו לשיטתם ,שהרי הבית יוסף (סי' תע"ג) הביא בשם האגור שבשעה שמגביהים הכוס לומר לפיכך כו' מכסים המצה כדי שלא יראה בשתו .וצריך להבין למה אינו יכול לאמרו על שניהם ,ואם כן איזו בושה יש כאן למצה .ועל כרחך אתה צריך לומר שזה דבר שאי אפשר ,כי כל שאומר על 9 הבן שואל (ואם אין לו בן ,אשתו שואלתויג): הכוס ,אינו אומר על המצה ,וכן להיפך .ומעתה להטור שאומר ההגדה על המצה משום לחם עוני ,אם כן אינו אומרו על הכוס .ולהרמב"ם שאומרו על הכוס ,אינו אומרו על המצה ,וק"ל. והנה דעת בעל המאור שאין איסור לשתות יין בין כוס ראשון לכוס שני ,ואפילו באמצע אמירת ההגדה יכול לשתות .והרמב"ן חולק וז"ל שהוא (בעל המאור) אומר שאם רצה לשתות בתוך ההגדה הרשות בידו כדתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ,ח"ו שלא התירו אלא בין כוס וכוס ,אבל משמזגו לו כוס שני והתחיל במצותו לשאול עליו ולדרוש אינו רשאי להפסיק בשתיה עכ"ל .ומבואר לכאורה שגם הרמב"ן סובר כהרמב"ם, שאמירת ההגדה היא מצוות כוס שני ,וזהו שכתב "שהתחיל במצותו (של כוס שני) לשאול עליו ולדרוש". ומכל מקום דברי הרמב"ן צריכים ביאור ,נהי דסבירא ליה שאומר ההגדה על כוס שני ,אבל למה מתחייב משום כך שאסור לשתות כוס אחר בשעת אמירת ההגדה .והרי מותר להפסיק בשיחה ,ולמה לא יהיה מותר להפסיק גם כן בשתיה( .ועי' בהגר"א סי' תע"ג לענין הבדלה למי ששכח להבדיל בקידוש ,שפסק השו"ע שמבדיל על כוס שני ,ולא באמצע ההגדה ,וביאר הגר"א על פי דברי הרמב"ן הנ"ל שאין לשתות כוס אחר בתוך ההגדה .הרי מבואר דמשום עצם אמירת ההבדלה לא היה חושש ,כימותר להפסיק באמצע ההגדה בשיחה ,רק לא בשתיה). ונראה הביאור בזה ,דהנה השבלי הלקט כתב שיגביה הכוס מתחילת אמירת ההגדה עד סופה .ומבואר שהוא סובר שצריך לומר ההגדה על הכוס ממש ,דהיינו בהגבהת הכוס ,וכמי שאומר ברכה על הכוס .וגם הרמב"ם שכתב שאומר ההגדה על הכוס לכאורה משמע כן .אבל מלשון הרמב"ן לא נראה כן .ונראה שדעתו מתפרשת באופן אחר ,שמה שאמירת ההגדה היא מצוות כוס שני אין הביאור שההגדה נאמרת על הכוס שבידו ,כי לא מצינו כן אלא בכוס של ברכה שצריך לאחוז הכוס בידו( .כי הברכה חלה בעיקר על מה שאוחז בידו .כמבואר בירושלמי שהביאו התוס' (ברכות לט ).דמי שלקח תורמוס ובירך עליו ונפל מידו ,צריך לחזור ולברך .כי עיקר הברכה חלה על מה שבידו ).אבל אמירת ההגדה אינה על הכוס ממש ,אלא על הקביעות של הכוס .וכמו שמצינו לדעת הטור שצריך לומר ההגדה על המצה ,משום לחם עוני – שעונים עליו דברים הרבה ,ולא מצינו שצריך לאחוז המצה בידו ,ובודאי די במה שהביא הקערה וקבע עצמו לאכול המצה ,ומתוך קביעות זו אמר את ההגדה .כך על דרך זה הוא לדעת הרמב"ן לענין הכוס ,שההגדה צריכה להיאמר מתוך מה שקבע עצמו על כוס שני( .ודע שגם ביין שייך קביעות ,כמבואר בסוגיא דיין בעי הסיבה ,ברכות מג). ועל פי זה יובנו דברי הרמב"ן ,כי אמירת ההגדה על כוס שני מתקיימת במה שמוזג הכוס וקובע עצמו עליו. וההגדה נאמרת על הקביעות של כוס שני .ולכן אילו שתה כוס אחר באמצע ,נמצא שחילק הקביעות לשתים, ואמר את ההגדה על קביעות של שני כוסות ,ואין זה כתיקון חכמים. ולפי זה נראה דעכ"פ לדעת הרמב"ן אינו נכון הסברא שכתבנו לעי' שאי אפשר לומר את ההגדה גם על היין וגם על המצה .כי לענין הקביעות אין שום סתירה בין קביעות על המצה לקביעות על הלחם ,ובודאי יכול לקבוע על שניהם .וכל הענין דלא יראה הפת בשתו לא נאמר כ"א בכוס של ברכה שמגביה הכוס והברכה חלה עליו, ונמצא מברך על הכוס ואינו מברך על הלחם .וכן דעת האגור לענין שירה על היין ,שמגביה היין ואומר שירה עליו ,והרי אינו אומר שירה על המצה .אבל לענין הקביעות יתכן שפיר דההגדה נאמרת על הקביעות דכוס שני, כמש"כ הרמב"ן ,וגם על המצה משום לחם עוני ,כדברי הרמב"ן .ועיין עוד לק' בענין הגבהת הכוס בשעת אמירת לפיכך. י בגמרא (קיח ).אריב"ל נשים חייבות בארבעה כוסות דאף הן היו באותו הנס .ופרש"י דהנס נעשה על ידן דבשכר נשים צדקניות נגאלו ,וכן גבי מקרא מגילה אמרינן כן כיון שהנס היה ע"י אסתר ,וכן לענין נר חנוכה ע"י אשה נעשה הנס .וכעין זה כתב רש"י שבת (כג( .).אבל עיין מגילה (ד ).שם כתב רש"י באופן אחר ).אבל תוס' פירשו באופן אחר ,שהיו באותו הנס שהרי גם הם נגאלו. והנה עיין בגמרא ברכות (כ ):שמקשה בתפילה פשיטא (שנשים חייבות)? ומתרץ כיון דכתיב ערב ובקר כו' כמצוות עשה שהזמן גרמא דמי .ורש"י שולל גירסא זו ,משום שתפילה דרבנן ,ולא שייך בה גדר מצוות עשה שהזמן גרמא .ומבואר דס"ל לרש"י דבמצוה דרבנן לא נאמר הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. אבל תוס' שם חולקים על רש"י וסבירא להו דגם במצוה דרבנן אנו פוטרים נשים ממ"ע שהז"ג. 10 מַ ה ִנ ְש ַּתנָׁה הַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה ִמכָׁל הַ ּלֵילות? יד וכשיטת רש"י כתב גם ר"ת בספר הישר (תשובות סי' ע' אות ד') לענין חיוב ג' סעודות בשבת (אלא שהוסיף גם טעם אחר דאף הן היו בנס דהמן) וכן הוא בארחות חיים להרא"ה (דין ג' סעודות אות ב'). ולשיטת רש"י ור"ת דבמצוה דרבנן אין לפטור נשים ממ"ע שהז"ג יקשה ,למה לו לריב"ל טעמא דאף הן היו באותו הנס ,והרי בלאו הכי אין לפטור נשים ממצוה דרבנן שהזמן גרמא. ולכאורה י"ל דכונת ריב"ל דאמנם נשיים חייבות במצוות דרבנן שהז"ג ,אבל מצוה שנתקנה על נס שלא היו הן בכלל הנס אין לחייבן ,ולזה הוצרך ריב" ל לאשמעינן דגם נשים היו בכלל הנס וממילא דחייבות( .וכ"כ החיד"א במחזיק ברכה סי' רצ"א אות ח' ).אלא דזה ניחא דוקא לשיטת התוס' שפירשו דאף הן היו באותו הנס היינו שהיו בכלל הנס כמו האנשים ,אבל לרש"י שפירש דנעשה הנס בייחוד על ידן עדיין יקשה למה לו לריב"ל טעם זה ,והרי מהיכי תיתי לפוטרן כיון דבדרבנן לא פטרינן נשים ממ"ע שהז"ג. והנה החינוך כתב דנשים חייבות במצוות סיפור יציאת מצרים .והמנחת חינוך תמה ע"ז שהרי זה מ"ע שהז"ג. ואין לומר דחייבות משום שאף הן היו באותו הנס ,זה אינו דכבר הקשו התוס' פסחים (קח ):דלמה אין נשים חייבות במצוות סוכה תיפוק ליה דאף הן היו כו' והוכיחו התוס' מזה דבמצוה דאורייתא לא אמרינן אף הן היו באותו הנס. (לכאורה היה אפש"ל דהתוס' לשיטתם דס"ל דאף הן כו' פי' שהיו בכלל הנס כמו האנשים ,אבל לרש"י דפי' שנעשה הנס ביחוד על ידן ,והרי בסוכה לא אשכחן שהיה הנס ביחוד ע"י נשים ,ואם כן שוב אפש"ל דאפילו במצוות דאורייתא אמרינן דאף הן היו באותו הנס ,ויהיה ניחא אם כן שיטת החינוך דמחייב נשים בסיפור יציאת מצרים .אבל אין זה מספיק דעדיין יקשה למה לי בגמרא שם (צא ):ללמוד חיוב נשים במצה ממה דמי שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ,תיפוק ליה דאף הן היו באותו הנס דבשכר נשים צדקניות כו'. וע"כ דגם לרש"י צ"ל דבמצוות דאורייתא לא אמרינן אף הן כו' ואם כן חזרה הקושיא על החינוך למקומה). אבל יש ליישב שיטת החינוך ,שהואר סובר שאמנם כן רק במצוות דרבנן אמרינן אף הן היו באותו הנס ,אבל היי נו משום דרק במצוות דרבנן נוכל להחליט שהמצוה נתקנה דוקא על הנס ,אבל במצוות דאורייתא מי יכול לדעת כל רז סודיך ,ואין אנו יכולים לעמוד על טעם המצוות ,ולכן במצוה דאורייתא לא שייך כלל לחייב נשים משום שאף הן היו באותו הנס .אבל כל זה בשאר מצוות דאורייתא ,אבל מצוות סיפור יציאת מצרים שעצם תוכן המצוה מוסד על הנס בזה גם בדאורייתא אמרינן דאף הן היו באותו הנס. ומעתה נראה ליישב מה שהקשינו על שיטת רש"י ור"ת ,כיון דסבירא להו דבדרבנן לא פטרינן נשים ממ"ע שהז"ג אם כן למה ליה לריב"ל טעמא דאף הן היו באותו הנס .ולמבואר י"ל דמה דבדרבנן לא פטרינן נשים ממ"ע שהז" ג היינו במצוות חדשות כתפילה שאינן מוסמכות על שום מצוה דאורייתא .אבל קריאת המגילה הרי אמרו בגמרא (מגילה יד ).שלמדו אותה ק"ו מה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן, וכתב הריטב"א שם דהוא הדין נר חנוכה נלמד מק"ו זה ,אם כן מצוות אלו נתקנו דוגמת מצוות סיפור יציאת מצרים .וכן מצוות ארבעה כוסות בודאי נסמכה על מצוות סיפור יציאת מצרים .אשר לכן אילו היו נשים פטורות ממצוות סיפור יציאת מצרים היה הדין נותן לפטרן גם ממצוות אלו שנתקנו דוגמתה .אלא דכיון שאף הן היו באותו הנס ,ממילא יש לחייבן ,וגם בסיפור יציאת מצרים חייבות מה"ט ,וק"ל. י במשנה (פסחים קטז ).מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ,ואם אין דעת בבן אביו מלמדו ,מה נשתנה כו'. בפשוטו הכונה דהבן שואל הד' קושיות ,ואם אין דעת בבן לשאול הד' קושיות אביו מלמדו לשאול אותן ,והן המפורטות בהמשך משנה שבכל הלילות אנו אוכלים כו' .וכן נראה דעת התוס' (קיד .ד"ה הביאו לפניו מצה, קטו :ד"ה שיכיר התינוק וישאל). 11 אבל הרשב"ם פי' ש"כאן הבן שואל" על מזיגת הכוס ,ומשמע שאין צריך לשאול כי אם שאלה אחת ,ולפי זה ניחא בפשיטות הגמרא (קטו ):דאביי בקטנותו שאל על עקירת השולחן ואמר לו רבה פטרת אותנו מלומר מה נשנתה ,והתוס' נדחקו שאביי שאל גם שאר השאלות המנויות במשנה ,אבל לרשב"ם ניחא בפשיטות כי כל ששואל הבן על דבר אחד משינויי הלילה כבר יצא ידי שאלה ולא גרע שאלה על עקירת השולחן משאלה על מזיגת הכוס ,ועל ידי זה נפטר האב מלומר מה נשתנה. הרמב"ם כתב (פ"ח חו"מ ה"ב) וכאן הבן שואל ,ואומר הקורא מה נשתנה כו' .ולא פירש הרמב"ם מה היא שאלת הבן .וגם לא מוזכר ברמב"ם כלל שאביו מלמדו לשאול .וברור שמה שכתב "וכאן הבן שואל" אין הכונה ששואל הד' קושיות ,אלא שאלה כל דהו ,ודברי הרמב"ם נסמכים על מה שכתב בפרק הקודם (פ"ז ה"ג) "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים ושאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" .ועיין עוד שם "כיצד משנה ,מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן כו' וחוטפין מצה זה מזה ."...נמצא שמה שאמרה המשנה "וכאן הבן שואל" ,היינו שאלה אחת ,מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. ונראה כי להרמב"ם מה שאמרה המשנה "ואם אין דעת בבן אביו מלמדו" ,אינו מוסב על שאלת מה נשתנה כלל ,כי אם על התשובה ד"עבדים היינו" .וכן משמע ברמב"ם שלא הזכיר כלל שהאב מורה לבן איך לשאול ,רק כתב (פ"ז ה"ב) "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבך .לפי דעתו של בן אביו מלמדו"... עיי"ש .ולפי זה המשנה מתחלקת לג' בבות :א' ,דכאן הבן שואל ,דהיינו ששואל שאלה אחת ,או על מזיגת הכוס או על עקירת השולחן או על טיבול ראשון ,או שאלה אחרת ,שבזה עומד על כך שיש שינוי בלילה הזה, וזהו עיקר שאלת הבן" :מה נשנתה הלילה הזה" .ב' ,אפילו אם אין דעת בבן לשאול אביו מלמדו שעבדים היינו. ג' ,דהקורא אומר מה נשתנה ...שבכל הלילות... וזה קרוב לשיטת הרשב"ם ,אלא שמדברי הרמב"ם מבואר שאף שהבן שואל שאלה אחת ,עדיין לא נפטר האב מלשאול הד' קושיות ,וכמפורש בדבריו דכאן הבן שואל ואומר הקורא כו' .אבל ברשב"ם (ד"ה פתח ואמר) מבואר דאחר שאלת הבן פותח האב ואומר עבדים היינו. ובאמת החתם סופר (שו"ע תע"ז ס"ז) תמה על הרמב"ם מדברי הגמרא שהזכרנו לעיל שאביי שאל על עקירת השולחן ורבה אמר לו שעל ידי זה נפטרו מלומר מה נשתנה .ושמא הרמב"ם היתה לו גירסא אחרת שבו אמר רבה שאביי – הקטן – נפטר ע"י שאלה זו מלשאול שאלה אחרת .וכשיטת הרמב"ם שהבן אינו צריך לשאול אלא שאלה אחת על שינוי הלילה. עוד צריך להבין בדעת הרמב"ם ,כיון שהבן שואל ,למה יחזור האב לשאול ,והרי עיקר טעם השאלה בפשוטו הוא ממה שכתוב "והיה כי ישאלך בנך ."...ורק אם אין לו בן או שאין בנו חכם לשאול ,מבואר בברייתא (קטז). שאשתו שואלתו או שואל את עצמו .וכ"כ הרמב"ם בעצמו (פ"ז שם) .ואם כן כאן שהבן כבר שאל מה נשתנה, למה חוזר האב לשאול. ונראה ,דהנה לשיטת הרשב"ם והרמב"ם יש כאן ב' עניני שאלה :האחד ,שאלת הבן מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות ,היינו שאלה אחת כללית על שינוי הלילה .והשני ,שאלת האב ששואל ד' קושיות שבהן מפורטות מצוות הלילה. והרי שתי שאלות אלו מקבילות לשתי שאלות שמצינו בתורה :שאלת הבן התם ששואל "מה זאת" ,והיינו שאלה אחת על שינוי הלילה ,ושאלת הבן החכם ששואל "מה העדות והחוקים ,"...והיינו ששואל בפרטיות על כל מצוות הלילה .ויש לחקור במה שמבואר בברייתא דאם אין בנו יכול לשאול צריך לשאול את עצמו ,מה הדין אם יש לו בן תם שיכול לשאול שאלת הבן התם ,האם נפטר האב על ידי זה מלשאול את עצמו ,או שמא עדיין חייב האב לשאול את עצמו את שאלות הבן החכם. ונראה שבזה נחלקו הרשב"ם והרמב"ם .דשניהם אמנם מפרשים שמה שאמרה המשנה "וכאן הבן שואל" היינו שאלת הבן התם ,ששואל שאלה אחת :מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות .ומתעורר הבן לזה ע"י אחד משינויי הלילה ,כגון מזיגת הכוס או עקירת השולחן .אלא שהרשב"ם סובר שכל שיש לו בן תם שיכול לשאול "מה זאת" ,אין צריך לשאול את עצמו ,ופותח ואומר עבדים היינו .אבל הרמב"ם סובר שאף שהבן שואל את שאלת התם ,אבל האב עדיין חייב לשאול את עצמו שאלת הבן החכם ,ולכן הקורא עדיין צריך לומר הד' קושיות( .ואם יש לו בן חכם כ"כ ששואל הד' קושיות מדעתו פשוט דאין צריך לחזור עליהם). 12 ׁשֶ בְ כָׁל הַ ּלֵילות ָאנּו אוכְ לִ ין חָׁ מֵ ץ ּומַ ּצָׁ ה ,הַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה -כלו מַ ּצָׁ ה. ׁשֶ בְ כָׁל הַ ּלֵילות ָאנּו אוכְ לִ ין ְׁשָאר י ְָׁרקות -הַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה (כולו) מָׁ רור. ׁשֶ בְ כָׁל הַ ּלֵילות אֵ ין אֶ נּו מַ ְטבִ ילִ ין אֲ פִ ילּו פַ עַ ם אֶ חָׁ ת -הַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה ְׁש ֵּתי פְ עָׁ ִמים. יוׁשבִ ין ּובֵ ין ְמסֻ בִ ין -הַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה ֻכלָׁנו ְמסֻ בִ ין. ׁשֶ בְ כָׁל הַ ּלֵילות ָאנּו אוכְ לִ ין בֵ ין ְ טו אבל שיטת התוס' דלעולם מלמדים את הבן לשאול את כל הד' קושיות .וכפי הנראה סוברים התוס' שתקנו חכמים שכל הבנים ישאלו בנוסח הבן החכם. הרמב"ם (פ"ז חו"מ) כתב דמ"ע לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר (שמות י"ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת .והפירוש הפשוט בדבריו ,דבא להביא ראיה דזכור לפעמים אינו זכירה בלב גרידא אלא דיבור והכרזה ,כמו שמצינו אצל זכור את יום השבת לקדשו ,שאינה זכירה בלב אלא מצוות קידוש .ועוד נראה ,כי באמת צ"ע למה הרמב"ם נקט מקרא זה דזכור את היום אשר יצאתם ממצרים למקור למצוות סיפור יציאת מצרים (ומקור הדברים במכילתא דרשב"י) ,ולא הקרא דוהגדת לבנך שמביא אחר כך בהמשך .אבל נראה שבקרא זה מתחדש הדגשה מיוחדת, שהמצוה דסיפור יציאת מצרים אינה רק לספר בנסים של יציאת מצרים ,אלא צריך גם שיעמוד על יחודו של לילה זה שבו יצאנו ממצרים .ודומה למצוות זכור את יום השבת ,שהיא מצוות קידוש ,שאינה רק להזכיר ענין בריאת שמים וארץ ,אלא צריך גם להכריז על יחודו של יום השבת .וזהו גם ההטעמה בשאלת הבן" :מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" ,שלא די במה ששואל על המצוות המסוימות ,אלא צריך שיעמוד על יחודו של הלילה .ודבר זה לא ידענו מקרא דוהגדת לבנך ,אלא מקרא דזכור את היום אשר יצאתם ממצרים. שוב ראיתי בשם הגר"ח (מובא במאסף אש תמיד) שאחד החילוקים בין מצוות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו לבין מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום הוא שממצוות הסיפור לומר שהיציאה היתה בלילה הזה. יש דיוק קצת ברמב"ם ,דבנוסח ה"מה נשתנה" בזמן שבית המקדש קיים כתב (פ"ח חו"מ ה"ב) הלילה הזה "מרורים" ,ואילו בסוף הפרק כשכתב נוסח ההגדה בזמן הזה כתב :הלילה הזה "מרור" – במקום "מרורים". [הצפנת פענח (קונטרס ההשלמה ע' י"ד ארבעה כוסות עכ"פ) תירץ דבמצה יש שני קיומים דאורייתא ,האחד מדין הקרבן פסח ,ועוד בזמן הבית היתה מצוה בפני עצמה דאפילו טמא ומי שהיה בדרך רחוקה היו חייבים במרור מה"ת ,כדמשמע במכילתא שהובא בגמרא (קכ .).ולכן בזמן הבית היה נקרא "מרורים" ,לשון רבים .אבל בזמן הבית החיוב מדרבנן הוא רק לאכול מרור בפנ"ע ,ולכן נקרא "מרור" .ובספר חבצלת השרון (על עניני ליל הסדר עמ' ס"ב) תמה ע"ז דברמב"ם בספר המצוות (עשה נ"ו) מבואר דמרור הוא מדיני קרבן פסח לבד ולכן אין אכילת מרור נמנית כמצה בפנ"ע ,ואם אכל מרור בפנ"ע – אפילו בזמן הבית – מן התורה אינו כלום .וכן דעת הרמב"ן (שמות י"ב ח') .והאחרונים ביארו דהוא מחלוקת ראשונים ותלוי בגירסאות במכילתא הנ"ל]. ויש לומר ,דיש לעיין במה שתקנו מרור דרבנן בזמן הזה אם הוא גם כן מדיני הקרבן פסח אלא שעושים זכר למקדש כאילו יש שם קרבן פסח .או שמדרבנן תקנו מצוות מרור בפנ"ע .ונראה ראיה קצת ממה שאין אומרים זכר למקדש כשאוכלים מרור ,ורק כשאוכלים כורך ,דבאמת מעיקר החפצא דכורך דצ"ל עם הקרבן פסח ,ורק עושים זכר ,אבל מרור הוא חיוב בפנ"ע מדרבנן (ולקמן אצל כורך נדבר עוד מזה). ואם כן יש לפרש לשונות הרמב"ם ,דהנה "מרורים" הוא לישנא דקרא אבל בלשון המשנה נקרא "מרור" .ולכן בזמן הבית כששואל על מצוות מרור דאורייתא שואל בלשון הפסוק "מרורים" .אבל בזמן הזה ששואל על מצוות מרור דרבנן שאינו ענין לקרא ד"על מצות ומרורים" – שהרי הפסוק מדבר בענין הקרבן פסח ,ומצוות מרור בזמן הזה אינו ענין לקרבן פסח ,אלא מצוה דרבנן בפני עצמה – שואל בלשון המשנה "מרור". 13 מחזיר את הקערה אל השולחן. המצות תהינה מגולות בשעת אמירת ההגדה. יוציאֵ נּו ה' אֱ להֵ ינּו ִמ ָׁשם בְ יָׁד חֲ ז ָָׁׁקה ּובִ זְ רעַ נְ טּויָׁה .וְ ִאּלּו לא עֲ בָׁ ִדים הָׁ יִינּו לְ פַ ְרעה בְ ִמ ְצ ָׁריִם,טז וַ ִ בותינּו ִמ ִמ ְצ ָׁריִם ,הֲ ֵרי ָאנּו ּובָׁ נֵינּו ּובְ נֵי בָׁ נֵינּו ְמׁשֻ ְעבָׁ ִדים הָׁ יִינּו הוצִ יא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא אֶ ת אֲ ֵ ּתורה ִמצְ וָׁ ה יוד ִעים אֶ ת הַ ָׁ לְ פַ ְרעה בְ ִמ ְצ ָׁריִם .וַ אֲ פִ ילּו ֻכּלָׁנּו חֲ כ ִָׁמים ֻכּלָׁנּו נְבונִים ֻכּלָׁנּו זְ ֵקנִים כֻּלָׁנּו ְ יציַאת ִמ ְצ ַריִם הֲ ֵרי זֶה ְמׁשֻ בָׁ ח. יציַאת ִמ ְצ ָׁריִם .וְ כָׁל הַ מַ ְרבֶ ה לְ סַ פֵ ר בִ ִ עָׁ לֵינּו לְ סַ פֵ ר ִב ִ מַ ֲעשֶ ה בְ ַרבִ י ֱאלִ יעֶ זֶר וְ ַרבִ י יְהוׁשֻ עַ וְ ַרבִ י אֶ ְלעָׁ זָׁר בֶ ן ֲעז ְַריָׁה וְ ַרבִ י עֲ ִקיבָׁ א וְ ַרבִ י טַ ְרפון ֶׁשהָׁ יּו ְמסֻ בִ ין יז זעבדים היינו כו' .הריטב"א כתב שאומרים ההגדה "בנעימה"( .והוא סמך למנהג ישראל שפוצחים בשירה כשפותחים "עבדים היינו"). ונראה לבאר הדבר ,דהנה במשנה מבואר שעיקר ההגדה הוא ג' דברים :א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח .ב) דורש הפרשה דארמי אובד אבי .ג) אמירת פסח מצה ומרור. ויש להבין ,למה דורשים הפרשה דארמי אובד אבי ,שהיא פרשת מקרא ביכורים ,ולמה לא נדרוש הפרשיות של חומש שמות שבהם סיפור המאורעות של יציאת מצרים? אבל הענין ,דהנה המפרשים דנו במה נבדלת מצוות סיפור יציאת מצרים בליל פסח ממצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה .ונאמרו בזה כמה חילוקים פרטיים ,אבל יסוד החילוק בדרך כלל הוא שבכל השנה יש חיוב זכירה ,משום שיציאת מצרים היא יסוד האמונה .אבל בליל פסח שבו יציאנו ממצרים החיוב לספר בדרך הלל והודיה .וכן מבואר ברמב"ם בסה"מ שכתב דכל המרבה בסיפור "ובהלל" הרי זה משובח. וזהו החילוק בין סיפור יציאת מצרים בחומש שמות ,לבין סיפור יציאת מצרים בפרשת מקרא ביכורים, דבפרשת מקרא ביכורים נאמר דרך הלל והודיה .ולכן הטבע נוסח ההגדה על יסוד פרשת מקראת ביכורים. וכיון שמצוות סיפור יציאת מצרים בליל פסח צריך להיות דרך הלל והודיה ,לכן כתב הריטב"א שצריך לאמרו "בנעימה" .כי הלל צריך להיאמר בנעימה ,כמבואר במסכת סופרים לענין הלל בביהכנ"ס בליל פסח ,שצריך לאמרו "בנעימה". ועי' בגמרא (מגילה יד ).שכשתקנו מקרא מגילה דרשו "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ,ממיתה לחיים לא כל שכן" .ומשמע שיש חיוב דאורייתא לומר שירה על היציאה מעבדות לחירות .ופרש"י שהכונה לשירת הים. והטורי-אבן הקשה שהרי לא היה זה מצוה לדורות ,ואיך ייסדו על סמך זה מצוות מקרא מגילה לדורות .ולכן פירש הטורי-אבן שהכונה להלל של ליל הפסח .וגם על פירוש זה הקשו דלכאורה אינו דאורייתא( .וע"ע לקמן אצל הלל ,מה שביארנו בשיטת רש"י ).ולמבואר יש לומר שמוסב על מצוות סיפור יציאת מצרים בכלל .ומקביל ממש לקריאת המגילה ,שהיא גם כן מצוות סיפור המאורע בדרך הלל והודיה ,עד כדי כך שאמר רבא שלכן אין אומרים הלל בפורים ,שקריאת המגילה היא ההלל( .וע"ע לקמן על הפזמון דאילו הוציאנו ממצרים). יזהשל"ה (מובא בחק יעקב סי' תע"ג) כתב דאין להסב בשעת סיפור יציאת מצרים כי צריך להיאמר באימה, והוי כתלמיד לפני רבו שאינו מיסב .והגר"ש קלוגר (בהגדה מעשה ידי יוצר) הקשה על זה מהמבואר כאן שהיו מסובין בבני ברק ומספרין ביציאת מצרים. ובתוספתא (פ"י ה"ח) איתא מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עוסקים בהלכות הפסח כו' .והרי בגמ' מגילה (כא ).איתא דמימות משה עד רבן גמליאל לא היו לומדין תורה אלא מעומד ,ומשמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והתחילו לומדים מיושב .ואם כן איך היה ר"ג עוסק בהלכות הפסח בהסיבה. 14 ָאמרּו לָׁהֶ ם יציַאת ִמ ְצ ַריִם כָׁל אותו הַ ַּל ְי ָׁלה ,עַ ד ֶׁשבָׁ אּו ַתלְ ִמידֵ יהֶ ם וְ ְ בִ בְ נֵי בְ ַרק וְ הָׁ יּו ְמסַ פְ ִרים בִ ִ בותינּו ִהגִיעַ זְ מַ ן ְק ִריַאת ְׁשמַ ע ֶׁשל ַׁשחֲ ִרית. ַר ֵ יתי ֶׁש ֵּתָאמֵ ר י ְִציַאת ִמ ְצ ַריִם בַ ּלֵילות ָאמַ ר ַרבִ י אֶ לְ עָׁ זָׁר בֶ ן עֲ ז ְַריָׁה הֲ ֵרי אֲ ִני כְ בֶ ן ִׁשבְ ִעים ָׁׁשנָׁה וְ לא זָׁכִ ִ אתָך מֵ אֶ ֶרץ ִמ ְצ ַר ִים כל יְמֵ י חַ יֶיָך .יְמֵ י עַ ד ֶׁש ָׁד ְר ָׁׁשּה בֶ ן זומָׁ אֶׁ ,שנֶאֱ מַ ר ,לְ מַ עַ ן ִּתזְ כור אֶ ת יום צֵ ְ אומ ִרים יְמֵ י חַ יֶיך הָׁ עולָׁם הַ זֶה .כל יְמֵ י חַ יֶיך לְ הָׁ בִ יא חַ יֶיָך הַ י ִָׁמים .כל יְמֵ י חַ יֶיָך הַ ּלֵילות .וַ חֲ כ ִָׁמים ְ יח יט לִ ימות הַ מָׁ ִׁשיחַ : ומכל זה משמע דגם סיפור יציאת מצרים (וגם העסק בהלכות הפסח בכלל מצ' יציאת מצרים כמה שדייק הגרי"ז ממעשה זה דר"ג גופא) צ"ל בהסיבה .דכיון שנאמר על המצה – משום לחם עוני ,כמש"כ הטור ,וגם משום "בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך" וכמה שהבאנו לעיל מרבינו דוד והגר"א – וביארנו לעי' דהיינו הקביעות של המצה ,וזהו ע"י הסיבה דוקא. או אפשר דכיון דההסיבה היא בשביל קביעות ,דדרך בני חורין לאכול בקביעות – וכמה שביארנו לעיל לענין אמירת הסימנים בתחילת הסדר – לכן כל הנעשה באותה סעודה נופל עליו לשון "מסובין" ,אף כשלא נעשה בהסיבה ממש .ואם כן מש" א דהיו מסובין בבני ברק ובבית ביתוס בן זונין אפשר דאין הכונה דבשעת אמירת הגדה היו מסובין ממש ,אלא שאמרו ההגדה על הקביעות סעודה דליל פסח .אבל באמת אמרו בישיבה ,או בעמידה. יחמשנה היא בסוף פרק קמא דברכות .והמפרשים תמהו למה נכלל קטע זה בהגדה של פסח ,והרי המשנה לא מיירי במצוות סיפור בליל פסח כלל ,כי אם במצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום שמקיימים בפרשה השלישית של קריאת שמע. וב"עמק ברכה" תירץ שהמעיין בנוסח ההגדה של הרמב"ם יראה שגרס "אמר להם ראב"ע" ,ומבאר שבאמת קשה הרי שיטת ראב"ע עצמו דזמן אכילת הפסח אינו אלא עד חצות ,ובפשוטו לפי דעתו הוא הדין מצוות סיפור יציאת מצרים אינה לא עד חצות (וכך כתב בשו"ת משכנות יעקב בפשיטות ,וכן משמע בתוס' ובר"ן שכתבו דזמן אמירת הלל לראב"ע הוא עד חצות) .וכיון שכן יקשה ,למה היה ראב"ע מספר עמהם בבני ברק כל הלילה .ומסתמה גם חבריו תמהו עליו .ולזה אמר להם ראב"ע שאני סובר כי מצוות זכירה של כל השנה היא בלילה גם כן ,ולכן אני משתתף עמכם ,לא מצד מצוות סיפור של ליל פסח – שלדעתי אינה אלא עד חצות – אלא מצד מצוות זכירה של כל השנה. אכן אף שהדברים מתוקים ,אבל באמת נראה שהקושיא מעיקרא איננה. ונקדים ,כי הנה מצוות זכירת יצא"מ בכל יום נלמד מקרא בפ' ראה" ,וזבחת פסח ...שבעת ימים תאכל מצוות, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים ."...ופרש"י "למען תזכור – על ידי פסח ומצה אתה זוכר" .וקשה ,הרי במשנה בברכות מבואר שפסוק זה הוא המקור למצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום ,ואילו רש"י אומר שהזכירה היא ע"י פסח ומצה של ליל פסח. אבל התירוץ פשוט ,כי ודאי פשוטו של מקרא מדבר בפסח ומצה ,שהרי מוסב על תחילת הפסוק "וזבחת פסח ...שבעת ימים תאכל מצות" .אלא שממה שאמרה תורה "כל ימי חייך" – והרי ליל פסח אינו "כל ימי חייך" – דרשו חז"ל דכלול בזה גם מצוות זכירת מצרים בכל יום ובכל לילה. אבל עדיין אין מקרא יוצא מדי פשוטו .שגם ע"י אכילת פסח ומצה מקיים מצוות זכירה זו .והיינו שבאכילת פסח ומצה מקיים המצוה של זכירת יציאת מצרים של כל השנה .מלבד חיוב סיפור המיוחד לליל פסח. ובאמת משתקף כאן השינוי שבין מצוות זכירת יציאת מצרים שבפסוק זה ,שהיא מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום ,לבין מצוות סיפור יציאת מצרים הנלמדת מ"והגדת לבנך" ומ"זכור את היום אשר יצאתם ממצרים", שהיא מצוות סיפור יציאת מצרים דליל פסח .כי הם שונים במהותם .שמצוות זכירת יציאת מצרים שנאמר 15 בקרא דלמען תזכור ,אף שצריך מעשה ,אבל עיקר קיומה בלב ,שהוא מענין אמונה .וכשאוכל פסח ומרור וזוכר בלבו את יציאת מצרים מקיים מצוה זו של למען תזכור ,אף שאינו אומר שום הזכרה בפיו .וכן כשאומר ק"ש וכולל יציאת מצרים בפרשה שלישית ונזכר עי"ז בלבו מענין יציאת מצרים ואמונתה מקיים מצוה זו .אבל מצוות סיפור יציאת מצרים שבליל הפסח הוא מענין שבח והודיה ,שלכן תיקנו לקבעה על פרשת מקרא ביכורים ,וכמה שביארנו לעיל ששם נאמר הסיפור דרך הודיה ,והיא מתקיימם בסיפור בפה דוקא. נמצא שגם בליל פסח ,כשע"י אכילת הפסח והמצה זוכר בלבו את יציאת מצרים ,מקיים בזה מצוות "למען תזכור ,"...שהיא מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום ,אשר בה מדבר ראב"ע ,שהיא מצוה לעשות מעשה שעל ידו יזכור יציאת מצרים בלבו .אבל מצוות סיפור יציאת מצרים המיוחד לליל פסח הוא לספר בפה דרך הלל והודיה ,ואינו מקיים מצוה זו על ידי אכיל פסח ומרור. ולכן אומרים משנה זו בליל הפסח ,כי היא נוגעת למצוות אכילת פסח ומצה ,שעל ידם זוכר בלבו את יציאת מצרים ,ומקיים המצוה ד"למען תזכור" ,כמפורש ברש"י ,וכמו שביאר ראב"ע שהיא נוהגת גם בלילות. ויש להוסיף עוד ,כי באמת יש לעיין לדעת חכמים החולקים על ראב"ע וסוברים שהמצוה של "למען תזכור" בכל השנה היא בימים דוקא ,ולא בלילות ,והרי פשטא דקרא מיירי באכילת פסח ומצה שהן בלילה ,ואיך יתכן דפשטא דקרא – דע"י אכילת פסח ומצה אתה זוכר – נוהג בלילה ,ואילו הדרשא דכל ימי חייך נוהג ביום דוקא. אבל באמת ניחא ,כי חכמים לטעמייהו שהם סוברים כי ם לעתיד לבוא תנהג מצוה זו ,ואז יהיה אור הלבנה כאור החמה .ובלילה דיציאת מצרים היה גם כן בחינת לילה כיום יאיר כמבואר בחז"ל .ולכן בליל פסח מתקיים מצוות למען תזכור בבחינה של "להביא לימות המשיח" .אבל לראב"ע הוא לאידך גיסא ,אף שסובר שלא תנהג לעתיד לבוא ,אבל הוא דעתו שנוהגת בלילה ,ואם כן נוהגת בליל פסח כמו בכל הלילות. י הרמב"ן (עה"פ החדש הזה לכם) כתב שמצוה למנות החדשים מ"החדש הזה" כמו שמונים הימים משבת. והוא בכלל זכירת יציאת מצרים .אבל שמות החדשים שאנו משתמשים בהם עלו מבבל ,ואף שלכאורה על ידי זה עוקרים המצוה הנ"ל ,מבאר הרמב"ן שהוא בכלל נבואת ירמיהו "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם". ותמוה לכאורה שהרי לענין זכירת יציאת מצרים בכל יום דרשינן ימי חייך העה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח ,ומבאר הגמ' (ברכות יב ):שאין זה סותר למקרא הנ"ל כי גאולה העתידה תהיה עיקר ויציאת מצרים תהיה טפילה לה .ומבואר שאך רק לעת"ל תיטפל זכירת יציאת מצרים ,אבל בזמן הזה עדיין יציאת מצרים עיקר .וקשה אם כן למה נמנה החדשים בשמות שעלו מבבל. ונראה כי הנה מצוות זכירת יציאת מצרים לזכור היום שיצאנו ממצרים .כמש"כ זכור את היום אשר יצאתם ממצרים .אבל מצוות החדש הזה לכם למנות החדשים מניסן ,היינו מתחילת החדש ,שאז התחילה ההכנה ונצטוו משכו וקחו גו' והיתה הפרישה מעבודה זרה ודם פסח ודם מילה .נמצא שמצוות החדש הזה לכם היא לזכור תחילת ההכנה להיגאל .ואילו מצוות זכירת יציאת מצרים היא לזכור היום שבסופו של דבר יצאנו ממצרים. והנה כשאנו דנים על סוף הגאולה הרי זה לא נתקיים בעולי בבל כלל שלא הגיעה הגאולה לתכליתה ולענין זה הנבואה של לא יאמר עוד חי ה' גו' – זכירת סוף וגמר הגאולה – שמורה לגמרי לעתיד לבוא ,ובזמן הזה אין לנו לזכור כי אם יציאת מצרים שהיא היתה גאולה שלימה .ורק לעתיד תבוא תהיה יציאת מצרים טפילה לגאולה השלימה העתידה ,כדברי הגמרא .אבל מצוות החדש הזה לכם היא למנות החדשים מחדש זה ועל ידי זה לזכור התחלת ההכנה להיגאל ממצרים ,ע"י משכו וקחו ודם פסח ודם מילה .והתחלת ההכנה לגאולה העתידה היתה בזמן עולי בבל ,שזו היתה התחלת התנוצצות הגאולה ,וכמו שאנו רואים שהרבה נבואות שנאמרו על שיבת ציון מבבל דרשו חז"ל גם על הגאולה העתידה .ולכן לענין מצוות החדש הזה לכם שהיא לזכור את התחלת ההכנה לגאולה ,כבר מאז שיבת ציון מגלות בבל התחיל הענין של "לא יאמר עוד" ,ומאז ההכנה לגאולה העתידה מתחילה להיות עיקר ,וההכנה ליציאת מצרים טפילה לה ,ולכן מונים החדשים בשמות שעלו מבבל ,כדברי הרמב"ן. 16 ּתורה לְ עַ מו י ְִש ָׁראֵ ל ,בָׁ רּוְך הּוא. בָׁ רּוְך הַ מָׁ קום ,בָׁ רּוְך הּוא ,בָׁ רּוְך ֶׁשנ ַָׁתן ָׁ ּתורה: ַארבָׁ עָׁ ה בָׁ נִ ים ִדבְ ָׁרה ָׁ כְ ֶנגֶד ְ אֶ חָׁ ד חָׁ כָׁם ,וְ אֶ חָׁ ד ָׁר ָׁׁשע ,וְ אֶ חָׁ ד ָּׁתם ,וְ אֶ חָׁ ד ֶׁשאֵ ינו יודֵ עַ לִ ְׁשאול. חָׁ כָׁם מָׁ ה הּוא אומֵ ר? מָׁ ה הָׁ עֵ דות וְ הַ חֻ ִקים וְ הַ ִמ ְׁשפָׁ ִטים אֲ ֶׁשר ִצּוָׁ ה ה' אֱ להֵ ינּו אֶ ְתכֶם .וְ ַאף אַ ָּׁתה אֱ מור לו כְ ִהלְ כות הַ פֶ סַ ח :אֵ ין מַ פְ ִט ִירין ַאחַ ר הַ פֶ סַ ח אֲ פִ יקומָׁ ן: הוציא אֶ ת עַ ְצמו ִמן הַ כְ לָׁל בודה הַ זאת ָׁלכֶםָׁ .לכֶם -וְ לא לוּ .ולְ פִ י ֶׁש ִ ָׁר ָׁׁשע מָׁ ה הּוא אומֵ ר? מָׁ ה הָׁ עֲ ָׁ אתי ִמ ִמ ְצ ָׁריִם" .לִ י כָׁפַ ר בְ ִע ָׁקר .וְ ַאף אַ ָּׁתה הַ ְקהֵ ה אֶ ת ִׁש ָׁניו ֶואֱ מור לו" :בַ עֲ בּור זֶה עָׁ ָׁשה ה' לִ י בְ צֵ ִ וְ לא לוִ .אּלּו הָׁ יָׁה ָׁׁשם ,לא הָׁ יָׁה ִנ ְגָאל: הוציָאנּו ה' ִמ ִמ ְצ ַריִם ִמבֵ ית עֲ בָׁ ִדים". ָּׁתם מָׁ ה הּוא אומֵ ר? מַ ה זאת? וְ ָאמַ ְר ָּׁת אֵ לָׁיו "בְ חוזֶק יָׁד ִ וְ ׁשֶ אֵ ינו יודֵ עַ לִ ְׁשאול -אַ ְּת פְ ַתח לוֶׁ ,שנֶאֱ מַ ר ,וְ ִהג ְַד ָּׁת לְ בִ ְנָך בַ יום הַ הּוא לֵאמר ,בַ עֲבּור זֶה עָׁ ָׁשה ה' אתי ִמ ִמ ְצ ָׁריִם. לִ י בְ צֵ ִ יָׁכול מֵ ראׁש חודֶ ׁש? ַּתלְ מּוד לומַ ר בַ יום הַ הּואִ .אי בַ יום הַ הּוא יָׁכול ִמבְ עוד יום? ַּתלְ מּוד כ לומַ ר בַ עֲ בּור זֶה -בַ עֲ בּור זֶה לא ָאמַ ְר ִּתי ,אֶ לָׁא בְ ָׁׁשעָׁ ה ֶׁשיֵׁש מַ צָׁ ה ּומָׁ רור מֻ נ ִָׁחים לְ פָׁ נֶיָך. בדתוֶׁ ,שנֶאֱ מַ ר: בותינּו ,וְ עַ כְ ָׁׁשיו ֵק ְרבָׁ נּו הַ מָׁ קום לַעֲ ָׁ בודה ז ָָׁׁרה הָׁ יּו אֲ ֵ ִמ ְּת ִחּלָׁה עובְ דֵ י עֲ ָׁ בותיכֶם מֵ עולָׁםֶּ ,ת ַרח וַ יאמֶ ר יְהושֻ עַ אֶ ל כָׁל הָׁ עָׁ ם ,כה ָאמַ ר ה' אֱ להֵ י י ְִש ָׁראֵ ל :בְ עֵ בֶ ר הַ נָׁהָׁ ר י ְָׁׁשבּו אֲ ֵ להים אֲ חֵ ִרים .וָׁ אֶ ַקח אֶ ת אֲ בִ יכֶם אֶ ת ַאבְ ָׁרהָׁ ם מֵ עֵ בֶ ר הַ נָׁהָׁ ר אֲ בִ י ַאבְ ָׁרהָׁ ם וַ אֲ בִ י נָׁחור ,וַ יַעַ בְ דּו אֱ ִ ַארבֶ ה אֶ ת ז ְַרעו וָׁ אֶ ֵּתן לו אֶ ת י ְִצחָׁ ק ,וָׁ אֶ ֵּתן לְ י ְִצחָׁ ק אֶ ת יַעֲ קב וְ אֶ ת וָׁ אולְֵך אותו בְ כָׁל אֶ ֶרץ כְ נָׁעַ ן ,וָׁ ְ עֵ ָׁשיו .וָׁ אֶ ֵּתן לְ עֵ ָׁשו אֶ ת הַ ר ֵש ִעיר ל ֶָׁר ֶׁשת אתו ,וְ יַעֲ קב ּובָׁ נָׁיו י ְָׁרדּו ִמ ְצ ָׁריִם. בָׁ רּוְך ׁשומֵ ר הַ בְ טָׁ חָׁ תו לְ י ְִש ָׁראֵ ל ,בָׁ רּוְך הּואֶׁ .שהַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא ִח ַשב אֶ ת הַ ֵקץ ,לַעֲ שות כְ מו ֶשָאמַ ר לְ ַאבְ ָׁרהָׁ ם ָאבִ ינּו בִ בְ ִרית בֵ ין הַ בְ ָׁת ִריםֶׁ ,שנֶאֱ מַ ר: ַארבַ ע מֵ אות שנה. אתם ְ וַ יאמֶ ר לְ ַאבְ ָׁרם ,יָׁדע ֵּת ַדע כִ י גֵר י ְִהיֶה ז ְַרעֲ ָך בְ אֶ ֶרץ לא לָׁהֶ ם ,וַ עֲ בָׁ דּום וְ ִענּו ָׁ וְ גם אֶ ת הַ גוי אֲ ֶׁשר יַעֲ בדּו ָׁדן ָאנכִ י וְ ַאחֲ ֵרי כֵן י ְֵצאּו בִ ְרכֻׁש גָׁדול. כלפי הס"ד דביום ההוא היינו מבעוד יום ,מבואר שמוסב על יום י"ד ,יום שחיטת הפסח .ואם כן קצת קשה איך מסיק "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" ,הרי אם כן אינו "ביום ההוא". ולכאורה צריך לדחוק כי "בעבור זה" מגלה ש"ביום ההוא" אינו יום י"ד אלא יום ט"ו .אבל למה שביארנו לעיל ששיטת הרמב"ן היא שמצוות פסח מצה ומרור הם המחייבים בסיפור יציאת מצרים (והוכחנו הדבר מדבריו בספר המצוות שדימה היחס שבין מצוות סיפור יציאת מצרים ופסח מצה ומרור ליחס שבין מקרא ביכורים וביכורים) ,והרי לענין קרבנות הלילה הולך אחר היום ,יותר ניחא ,דלענין קרבן פסח בשעה שיש פסח מונח לפניו הוא "ביום ההוא" דשחיטת הפסח. 17 מכסה המצה ומגביה את הכוס בידו ,ואומר: בותינּו וְ לָׁנּו. וְ ִהיא ֶׁשעָׁ ְמדָׁ ה לַאֲ ֵ ַּלותנּו, ֶׁשּלא אֶ חָׁ ד בִ לְ בָׁ ד עָׁ מַ ד עָׁ לֵינּו לְ כ ֵ ַלותנּו, עומ ִדים עָׁ לֵינּו לְ כ ֵ אֶ ּלָׁא ֶׁשבְ כָׁל דור וָׁ דור ְ כא וְ הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא מַ ִּצילֵנּו ִמי ָָׁׁדם. יניח הכוס מידו ויגלה המצות. צֵ א ּולְ מַ דכב מַ ה בִ ֵקש לָׁבָׁ ן הָׁ אֲ ַר ִמי לַעֲ שות לְ יַעֲ קב ָאבִ ינּוֶׁ :שפַ ְרעה לא ָׁגזַר אֶ ּלָׁא עַ ל הַ זְ כ ִָׁרים ,וְ לָׁבָׁ ן בִ ֵקׁש לַעֲ קור אֶ ת הַ כלֶׁ .שנֶאֱ מַ ר: וָׁרב. אֲ ַר ִמי אבֵ ד ָאבִ י ,וַ י ֵֶרד ִמצְ ַריְמָׁ ה ַו ָׁיגָׁר ָׁׁשם בִ ְמ ֵתי ְמעָׁ ט ,וַ י ְִהי ָׁׁשם לְ גוי גָׁדול ,עָׁ צּום ָׁ כג כאבמשנה מבואר דעיקר ההגדה הוא ג' דברים :א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח ,ונחלקו רב ושמואל אם הכונה לעבדים היינו או מתחילה עובדי ע"ז ,ועבדינן כתרוייהו .ב) דורש הפרשה של ארמי אובד אבי .ג) פסח מצה ומרור .וכתב ברמב"ם דכל זה נקרא "הגדה" – והוא מה שאנו קוראים "מגיד". ואחר שאמר "מגיד" אומר הלל עד בצאת ישראל ממצרים ,ובירושלמי מבואר הטעם משום המתחיל במצוה אומרים לו מרק (גמור) ,פירוש ,כיון שהתחיל במצוות סיפור יציאת מצרים על כוס שני ,לכן גומר המצוה ,כי מצוות סיפור יציאת מצרים כוללת גם הלל ,כמבואר ברמב"ם בספר המצוות שכל המרבה בסיפור "ובהלל" הרי זה משובח ,ולכן אומר קצת דברי הלל על כוס שני כדי לגמור מצוות סיפור יציאת מצרים .אבל עיקר ההלל אומר בסוף אחר גמר אכילת הפסח ,משום ש"הפסח טעון הלל באכילתו" (כלשון המשנה בפסחים צה.). אכן נראה לי ,שלא רק בסוף ה"מגיד" אומרים הלל ,אלא גם לאחר כל אחד מהשלשה חלקים של ההגדה אומר דברי שבח והודיה מעין הלל .כי אחר החלק של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ,אומר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" ,והם דברי שבח והלל ,וכמו שאנו רואים שמגביהים אז את הכוס (ובדומה למה שכתב הטור שמגביהים הכוס כשאומר הלל בסוף מגיד) .וכן אחר שגמר לדרוש פרשת ארמי אובד אבי ,אומר "כמה מעלות טובות למקום עלינו אילו הוציאנו ממצרים ,"...וגם זה דברי שבח והלל( .וצריך לי עיון למה אין מגביהים גם אז את הכוס ).וכן אחר אמירת פסח מצה ומרור אומר הלל ממש עד בצאת ישראל ממצרים. כ "צא ולמד" הוא לשון הבאת ראיה ,ונמשך למה שאמר לפני כן שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו .וצא ולמד מדור ראשון כל כנסת ישראל ,דהיינו יעקב ובניו ,שעמד עליהם לבן לעקור את הכל .ופיסקה זו באה לגשר בין סיום החלק הראשון של מגיד (מתחיל בגנות ומסיים בשבח) לבין החלק השני של מגיד (לדרוש הפרשה של מקרא ביכורים שבו מודים להקב"ה שהוציאנו ממצרים) .כי החלק הראשון הסתיים במה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ,ומקרא ביכורים מתחיל בארמי אובד אבי .ובעל ההגדה מקשר ביניהם – כי צא ולמד שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ,שהרי ארמי אובד אבי ,דהיינו לבן שביקש לעקור את הכל. כ כאן מתחיל החלק השני של מגיד ,לדרוש בפרשת מקרא ביכורים .וכבר ביארנו שבחרו לדרוש בפרשה זו דוקא ,משום שעיקר מצוות סיפור יציאת מצרים בליל זה לספר הנס דרך שבח והודיה ,וזהו עיקר ההבדל בין מצוות סיפור יציאת מצרים בליל פסח לבין מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום .וכן הוא בפרשה זו ,שהמביא ביכורים משבח ומודה על שהוצי אנו ממצרים ונתן לנו ארץ זבח חלב ודבש ועכשיו מביא מראשית פרי האדמה כו'. 18 וַ י ֵֶרד ִמצְ ַריְמָׁ ה ָ -אנּוס עַ ל ִפי הַ ִדבּור. יאמרּו אֶ ל וַ ָׁיגָׁר ָׁׁשם ְ -מלַמֵ ד ֶׁשלא י ַָׁרד יַעֲ קב ָאבִ ינּו לְ ִה ְׁש ַּת ֵקעַ בְ ִמ ְצ ַריִם אֶ ּלָׁא לָׁגּור ָׁׁשםֶׁ ,שנֶאֱ מַ ר :וַ ְ ָארץ בָׁ אנּו ,כִ י אֵ ין ִמ ְרעֶ ה לַּצאן אֲ ֶׁשר לַעֲ בָׁ דֶ יָך ,כִ י כָׁבֵ ד הָׁ ָׁרעָׁ ב בְ אֶ ֶרץ כְ נָׁעַ ן .וְ עַ ָּׁתה י ְֵׁשבּו פַ ְרעהָׁ ,לגּור בָׁ ֶ גשן. נָׁא עֲ בָׁ דֶ יָך בְ אֶ ֶרץ ֶ בותיָך ִמ ְצ ַָׁריְמָׁ ה ,וְ עַ ָּׁתה ָׁש ְמָך ה' אֱ להֶ יָך כְ כוכְ בֵ י בִ ְמתֵ י ְמעָׁ ט -כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :בְ ִׁשבְ ִעים נֶפֶ ׁש י ְָׁרדּו אֲ ֶ הַ ָׁשמַ יִם לָׁרב. וַ יְהִ י ָׁׁשם לְ גוי ְ -מלַמֵ ד ֶׁשהָׁ יּו י ְִש ָׁראֵ ל ְמ ֻציָׁנִ ים ָׁׁשם. ָארץ ּובנֵי י ְִש ָׁראֵ ל פָׁ רּו וַ י ְִׁש ְרצּו וַ י ְִרבּו וַ יַעַ ְצמּו בִ ְמאד ְמאד ,וַ ִּתמָׁ לֵא הָׁ ֶ גָׁדול עָׁ צּום -כְ מו ֶׁשנֶאֱ מַ רְ : אתם. ָׁ באי בַ עֲ ִדי עֲ ָׁדיִיםָׁׁ ,שדַ יִם נָׁכנּו ו ָָׁׁרב -כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ רְ :רבָׁ בָׁ ה כְ צֶ מַ ח הַ ָׁשדֶ ה נְ ַת ִּתיָך ,וַ ִּת ְרבִ י וַ ִּתג ְְדלִ י וַ ָּׁת ִ ּושעָׁ ֵרְך ִצמֵ חַ ,וְ אַ ְּת עֵ רם וְ עֶ ְריָׁה .וָׁ אֶ עֱבר עָׁ ַליְִך וָׁ אֶ ְראֵ ְך ִמ ְתבוסֶ סֶ ת בְ ָׁדמָׁ יְִך ,וָׁ אמַ ר לָׁך בְ ָׁד ַמיְִך חֲ יִי ,וָׁ אמַ ר ְ לָׁך בְ דָׁ מַ יְִך חֲ ִיי אתנּו הַ ִמצְ ִרים ַויְעַ ננּונּו ,וַ י ְִּתנּו עָׁ לֵינּו עֲבדָׁ ה ָׁק ָׁׁשהכד. וַ י ֵָׁרעּו ָׁ אתנּו הַ ִמצְ ִרים -כְ מו ֶׁשנֶאֱ מַ ר :הָׁ בָׁ ה ִנ ְתחַ כְ מָׁ ה לו פֶ ן י ְִרבֶ ה ,וְ הָׁ יָׁה כִ י ִת ְק ֶראנָׁה ִמלְ חָׁ מָׁ ה וְ נוסַ ף וירעו ָׁ ָארץ. גַם הּוא עַ ל ש ְנאֵ ינּו וְ נִלְ חַ ם בָׁ נּו ,וְ עָׁ לָׁה ִמן הָׁ ֶ לתם .וַ יִבֶ ן עָׁ ֵרי ִמ ְסכְ נות לְ פַ ְרעה. וַ יְעַ נּונּו -כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :וַ י ִָׁשימּו עָׁ לָׁיו ָׁש ֵרי ִמ ִסים לְ מַ עַ ן עַ נתו בְ ִסבְ ָׁ ולעיל הבאנו דברי הרמב"ן בספר המצוות (כשמונה ברכת התורה בין המצוות ששכח הרמב"ם) שהביא ראיה דאין לכלול מצוות ברכת התורה במצוות תלמוד תורה ,ממה שאין מצוות מקרא ביכורים נכללת במצוות הבאת ביכורים ,וכן אין מצוות סיפור יציאת מצרים נכללת במצוות פסח מצה ומרור .ומבואר מזה דסבירא ליה שהמחייב של סיפור יציאת מצרים הוא פסח מצה ומרור ,כמו שהמחייב של מקרא ביכורים הוא הבאת ביכורים .ולפי זה יש להוסיף טעם למה בחרו בפרשת מקרא ביכורים דוקא ,כי באמת מצוות סיפור יציאת מצרים דומה במהותה למצוות מקרא ביכורים ,שבשניהם יש מצוה להודות על יציאת מצרים בשעת עשיית מצוה. כ עה" פ וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ,איתא בזוהר (פ' בראשית) בעבודה קשה – בקושיא ,בחומר – בק"ו ,ובלבנים – בלבון הלכתא ,ובכל עבודה בשדה – דא ברייתא ,את כל עבודתם – דא משנה .שמעתי הביאור בזה ,דאיתא בגמ' (נדה כד ):צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא ביה טעמא דכי מדכרי לה מדכר .וכתב החתם סופר דזו מידה בתורה שמי שקשה לו לזכור דבר יחדש בו חידושי תורה ועל ידי זה יזכור .והנה כשירדו למצרים שלח יהודה לפניו ופרש"י לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה .אבל כשגבר קושי השעבוד והיתה סכנה שתשתכח תורה ,אז התגברו בפלפול שעל ידי זה תתקיים ,וזהו וימררו את חייהם – בקושיא כו'. והנה ככל החזון הזה ראינו במשך שנות הגלות שדוקא במקום שהגלות היתה יותר קשה שם התגברו בכח פלפולה של תורה ביותר .התוספות נכתבו בזמן מסעי הצלב ,הש"ך בזמן גזירת ת"ח ת"ט ,פריחת התורה בולוזין ובנותיה בזמן שלטון הצאריסטי היותר אכזרי ,ובכל אותן תקופות קשות ראינו מתקיים דברי המדרש הנ"ל :וימררו את חייהם בעבודה קשה – בקושיא ,בחומר – בק"ו ,ובלבנים – בלבון הלכתא. 19 אֶ ת פִ תם וְ אֶ ת ַרעַ ְמסֵ ס. וַ י ְִּתנּו עָׁ לֵינּו עֲבדָׁ ה ָׁק ָׁׁשה -כְ מו ֶׁשנֶאֱ מַ ר :וַ יַעֲ בִ דּו ִמ ְצ ַרים אֶ ת בְ נֵי י ְִש ָׁראֵ ל בְ פָׁ ֶרְך. בתינּוַ ,וי ְִׁשמַ ע ה' אֶ ת קלֵנּו ,וַ י ְַרא אֶ ת עָׁ נְ יֵנּו וְ אֶ ת עֲ מָׁ לֵנּו וְ אֶ ת לַחֲ צֵ נּו. וַ נִצְ עַ ק אֶ ל ה' ֱאלהֵ י אֲ ֵ בתינּו -כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :וַ י ְִהי בַ י ִָׁמים הָׁ ַרבִ ים הָׁ הֵ ם וַ יָׁמָׁ ת מֶ לְֶך ִמ ְצ ַרים ,וַ יֵָאנְ חּו וַ נִצְ עַ ק אֶ ל ה' ֱאלהֵ י אֲ ֵ בדה. להים ִמן הָׁ עֲ ָׁ בודה וַ יִזְ עָׁ קּו ,וַ ַּתעַ ל ַׁשוְ עָׁ ָׁתם אֶ ל הָׁ אֱ ִ בְ נֵי י ְִש ָׁראֵ ל ִמן הָׁ עֲ ָׁ להים אֶ ת ְב ִריתו אֶ ת להים אֶ ת נַאֲ ָׁק ָׁתם ,וַ יִזְ כור אֱ ִ וַ י ְִׁשמַ ע ה' אֶ ת קלֵנּו -כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :וַ י ְִׁשמַ ע אֱ ִ ַאבְ ָׁרהָׁ ם ,אֶ ת י ְִצחָׁ ק ואֶ ת יַעֲ קב. להים. להים אֶ ת ְבני י ְִש ָׁראֵ ל וַ י ֵַדע אֱ ִ וַ י ְַרא אֶ ת עָׁ ְניֵנּו -זו פְ ִריׁשּות דֶ ֶרְך אֶ ֶרץ ,כְ ָׁמה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :וַ י ְַרא אֱ ִ ְארה ַּת ְׁשלִ יכֻהּו וְ כָׁל הַ בַ ת ְּתחַ יּון. וְ אֶ ת ֲעמָׁ לֵנּו -אֵ לּו הַ בָׁ נִים .כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :כָׁל הַ בֵ ן הַ יִּלוד הַ י ָׁ אתם. יתי אֶ ת הַ ּלַחַ ץ אֲ ֶׁשר ִמ ְצ ַרים לחֲ ִצים ָׁ וְ אֶ ת לַחֶ צֵ נּו -זֶו הַ ְדחַ ק ,כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :וְ גַם ָׁר ִא ִ מרא גָׁדלּ ,ובְ אתות ּובְ מפְ ִתים. וַ יוצִ אֵ נּו ה' ִמ ִמצְ ַרים בְ יָׁד חֲ ז ָָׁׁקהּ ,ובִ ְזרעַ ְנטּויָׁהּ ,ובְ ָׁ וַ יוצִ אֵ נּו ה' ִמ ִמצְ ַרים -לא עַ ל יְדֵ י מַ לְ אָׁ ְך ,וְ לא עַ ל יְדֵ י ָׁש ָׁרף ,וְ לא עַ ל י ְֵדי ָׁׁשלִ יחַ ,אֶ ּלָׁא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא בִ כְ בודו ּובְ עַ ְצמוֶׁ .שנֶאֱ מַ ר :וְ עָׁ בַ ְר ִּתי בְ אֶ ֶרץ ִמצְ ַרים בַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה ,וְ ִהכֵי ִתי כָׁל בְ כור בְ אֶ ֶרץ ִמצְ ַרים כה ֱשה ְׁשפָׁ ִטים .אֲ נִי ה'. מֵ ָאדָׁ ם וְ עַ ד בְ הֵ מָׁ הּ ,ובְ כָׁל ֱאלהֵ י ִמצְ ַרים אֶ ע ֶ כהכתיב "כי לי כל בכור בבנ"י ,ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי". ידועה השאלה דבמכת בכורות לקו גם הבכורות מן האב ,שלכן אין בית אשר אין שם מת ,ואם כן למה קדושת בכורה היא רק בבכור מן האם. והג"ר עקיבא איגר זיע"א תירץ דהבכורים מן האב הוכו ע"י המלאך המשחית ,ובזה היה צריך הצלה מיוחדת לבכורי ישראל שכיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים .אבל הבכורים מן האב מתו ע"י הקב"ה בעצמו ,כמש"א אני ולא מלאך ,שהרי רק הוא יכל להבחין בין טיפה לטיפה ,ובזה לא היה צריך שום הצלה מיוחדת לבכורי ישראל. ונראה עוד בזה ,דהנה מצינו קרבן בלא בהמה ,דיש מנחות ונסכים ,וגם מצינו קרבן בלא בית המקדש ,שהרי היו קרבנות בבמה ,אבל קרבן בלא מזבח אי אפשר כלל ,וזהו מעצם גדר קרבן .ואם כן צריך להבין איזה מזבח היה כשעשו את הקרבן פסח? אכן חז"ל אמרו בירושלמי ששלש מזבחות היו להם ,והם המשקוף ושתי המזוזות. והדברים צריכים ביאור ,דאיך המשקוף והמזוזות של הבתים נעשו מזבח? הנה אף שלקו עשר מכות ,אבל היציאה היתה ע"י מכת בכורות ,ובזה נתקיים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. ואחז"ל (ילקוט שמות רל"ט) שדמה להשמטת עובר ממעי אמו ,היינו דכל כך היו מחוברים למצרים ,כמבואר בקראי ביחזקאל .וזה היה ענין ה"פסיחה" – אשר פסח – דלכאורה לשון פסיחה לא שייך אלא בדבר הנעשה בזה אחר זה ,ופוסח על אחד ,אבל כאן הוכו כולם כאחד ,אלא שבני ישראל לא הוכו ,ואיך שייך על זה לשון "פסיחה" .אלא שענין ה"פסיחה" היתה שכולם היו צריכים ללקות ,כי היו ישראל מחוברים למצרים ,והפסיחה היתה מה שנבדלו ולא לקו בתי בנ"י ,וזהו עצם ההבדלה דלקיחת גוי מקרב גוי ,דע"י הפסיחה לקח את בנ"י לעצמו ,והובדלו על ידי זה ממצרים. 20 וְ עָׁ בַ ְר ִּתי בְ אֶ ֶרץ ִמצְ ַרים בַ ַּל ְילָׁה הַ זֶה -אֲ נִי וְ לא מַ לְ ָאך; ֵיתי כָׁל בְ כור בְ אֶ ֶרץ ִמצְ ַרים -אֲ נִי וְ לא ָׁש ָׁרף; וְ הִ כ ִ ֱשה ְׁשפָׁ ִטים -אֲ נִי ולא הַ ָׁשלִ יחַ ; ּובְ כָׁל ֱאלהֵ י ִמצְ ַרים אֶ ע ֶ אֲ נִי ה' -אֲ נִי הּוא ולא ַאחֵ ר. מרים, סּוסים ,בַ חֲ ִ בְ יָׁד חֲ ז ָָׁׁקה -זו הַ דֶ בֶ ר ,כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ רִ :הנֵה יד ה' הויָׁה בְ ִמ ְקנְָך אֲ ֶׁשר בַ ָׁשדֶ ה ,בַ ִ בַ ְגמַ לִ ים ,בַ בָׁ ָׁקר ּובַ ּצאן ,דֶ בֶ ר כָׁבֵ ד ְמאד. ְרּוש ַל ִים. ּובִ ְזרעַ נְטּויָׁה -זו הַ חֶ ֶרב ,כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :וְ ַח ְרבו ְׁשלּופָׁ ה בְ ָׁידו ,נְ טּויָׁה עַ ל י ָׁ להים לָׁבא ל ַָׁקחַ ת לו גוי ִמ ֶק ֶרב גוי מורא גָׁדול -זו ִגּלּוי ְׁשכִ ינָׁה .כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ ַמר ,או הֲ ִנסָׁ ה אֱ ִ ּובְ ָׁ מור ִאים גְדולִ ים כְ כל אֲ ֶׁשר עָׁ ָׁשה בְ מַ סות בְ אתת ּובְ מופְ ִתים ּובְ ִמלְ חָׁ מָׁ ה ּובְ יָׁד חֲ ז ָָׁׁקה ּובִ זְ רועַ ְנטּויָׁה ּובְ ָׁ ָׁלכֶם ה' אֱ להֵ יכֶם בְ ִמ ְצ ַריִם לְ עֵ ינֶיָך.: ּובְ אתות -זֶה הַ מַ טֶ ה ,כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :וְ אֶ ת הַ מַ טֶ ה הַ זֶה ִּת ַקח בְ י ְָׁדָך ,אֲ ֶׁשר ַּתעֲ ֶשה בו אֶ ת הָׁ אתת. ָארץ. ּובְ מפְ ִתים -זֶה הַ ָׁדם ,כְ מָׁ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :וְ נ ַָׁת ִּתי מופְ ִתים בַ ָׁשמַ יִם ּובָׁ ֶ כשאומר דם ואש ותימרות עשן ,עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב -ישפוך מן הכוס מעט יין: ימרות עָׁ ָׁׁשן. דָׁ ם וָׁ אֵ ׁש וְ ִת ְ מרא גָׁדל ְׁ -ש ַּתיִםּ ,ובְ אתות - דָׁ בָׁ ר ַאחֵ ר :בְ יָׁד חֲ ז ָָׁׁקה ְׁ -ש ַּתיִםּ ,ובִ זְ רעַ ְנטּויָׁה ְׁ -ש ַּתיִםּ ,ובְ ָׁ ְׁש ַּתיִםּ ,ובְ מפְ ִתים ְׁ -ש ַּתיִם .אֵ ּלּו עֶ ֶשר מַ כות ֶׁשהֵ בִ יא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא עַ ל הַ ִמ ְצ ִרים ְב ִמצְ ַרים ,וְ אֵ לּו הֵ ן: וקדושה חלה בדבר שניכר שמיוחד להקב"ה .אמנם כל הארץ שלו ,אבל אינו ניכר ,אבל במקום שיש גילוי שדבר זה שייך להקב"ה ,הרי הוא קדוש. ומזבח הוא מקום שניכר שמיוחד לה' ,וייחוד זה שהוא שמקדשו. ולכן הבתים של בנ"י היה להם דין מזבח ,כי ע"י הפסיחה ניכר שלקחם הקב"ה לעצמו ,וזה עצם הקדושה. וההיכר היה בב' דברים ,חדא בבכורות עצמם ,שלא לקו בכורי בנ"י .אבל זה היה בבכורים מן האם דוקא ,כי מה שהבכורים מן האב מתו לא היה ניכר לשום אדם ,שרק הקב"ה יכול להבחין בין טיפה לטיפה .אלא שהיה ניכר עכ"פ שאצל מצרים "אין בית אשר אין שם מת" ,ואצל בנ"י לא מתו. נמצא שההיכר של הפסיחה ,שבו לקח ה' את בנ"י לעצמו ,היה בשני דברים :בבכורים מן האם (שראו שאצל המצרים לקו הבכורים מן האם) ,ובבתים (שראו שאצל המצרים אין בית אשר אין שם מת). ולכן חלה הקדושה בבכורים מן האם .וגם על הבתים חלה קדושה ,ועל ידי זה נעשו מזבח .ולכן המשקוף וב' המזוזות שהם פתח הבית היה להם דין מזבח לקרבן פסח. 21 דָׁ ם צְ פֵ ְרדֵ עַ כִ נִים עָׁ רוב דֶ בֶ ר ְׁש ִחין בָׁ רד כו ַארבֶ ה ְ חׁשְך ֶ מַ כַת בְ כורות נותן בָׁ הֶ ם ִסמָׁ נִים: ְהּודה הָׁ יָׁה ֵ ַרבִ י י ָׁ ְדצַ "ְך עַ ַד"ׁש בְ ַאחַ "ב. כז ַרבִ י יוסֵ י הַ גְלִ ילִ י אומֵ רִ :מ ַניִן אַ ָּׁתה אומֵ ר ֶׁשלָׁקּו הַ ִמ ְצ ִרים בְ ִמ ְצ ַרים עֶ ֶשר מַ כות וְ עַ ל הַ יָׁם לָׁקּו להים ִהוא ,וְ עַ ל יאמרּו הַ חַ ְרטֻ ִמים אֶ ל פַ ְרעה :אֶ ְצבַ ע אֱ ִ חֲ ִמ ִשים מַ כות? בְ ִמ ְצ ַרים מַ ה הּוא אומֵ ר? וַ ְ יִיראּו הָׁ עָׁ ם אֶ ת ה', הַ יָׁם מה הּוא אומֵ ר? וַ י ְַרא י ְִש ָׁראֵ ל אֶ ת הַ יָׁד הַ גְדלָׁה אֲ ֶׁשר עָׁ ָׁשה ה' בְ ִמ ְצ ַרים ,וַ ְ מׁשה עַ בְ דו.כח כַמָׁ ה לָׁקּו בְ אֶ ְצבַ ע? עֶ ֶשר מַ כות. וַ יַאֲ ִמינּו בַ יי ּובְ ֶ כ במכת ארבה מדגישה התורה כמה פעמים שאכלו את אשר הותיר הברד .ואם כן היתה מכת ארבה השלמה למכת ברד .עוד יש דבר מיוחד במכת ארבה ,שעד עכשיו אמר לו משה שלח את עמי ,אבל במכת ארבה אמר לו "עד מתי מאנת ליענות מפני ,שלח ."...וביאר הגרי"ז על פי דברי הרמב"ם (ריש הל' תענית) דכשבא צרה ואומר מקרה הוא זה גורם לצרה שתוסיף ,וזהו בחמת קרי – בחמת אותו קרי .ומבאר הגרי"ז דעד כאן נענש על עצם השעבוד אבל כאן נענש על שאמר מקרה הוא ומיאן להכנע ,את"ד הגרי"ז .ומעתה יש לבאר מה שכאן מכה זו היתה באופן זה שהשלים את המכה הקודמת ,כי היתה בבחינת "חמת אותו קרי" ,שע"י שלא הכיר שהברד הוא מיד ה' גרם שבא הארבה והשלים את מכת הברד. כזהענין נראה לי ,דסיפור יציאת מצרים הוא מענין תלמוד תורה ,שכמו שבתורה נאמר ושננתם לבניך ,כך בסיפור יציאת מצרים נאמר והגדת לבנך .כי הנסים של יציאת מצרים הם פינות האמונה והם גילויה של תורה. וידוע מה דאיתא בספרים שהעשר מכות היו מקבילות לעשרת הדברות( .ובשפת אמת כתב דבר נפלא דהעשר מכות עם הג' סימנים של ר' יהודה עם הששים מכות שמנה ר' יוסי הגלילי (עשר במצרים וחמישים על הים) עם המאתיים וארבעים שמנה ר' אליעזר (ארבעים במצרים ומאתיים על הים) עם השלש מאות שמנה ר"ע (חמישים במצרים ומאתיים וחמישים על הים) הם סך הכל תרי"ג ).כי נסי יציאת מצרים היו בגדר תורה. ולכן כמו שאמרו בגמרא עירובין (נד ):הציבו לך ציונים – עשה ציונים לתורה (אשר על כן כל סוגיא בש"ס או קבוצה של סוגיות מתחילה בסימנים) – הוא הדין המסירה של נסי יציאת מצרים צ"ל באותה צורה ,כי היא כמסירת התורה עצמה .ולכן ר' יהודה היה נותן בהם סימנים. כחזהו המקום היחידי בהגדה שמזכירים את משה רבינו .ויש לעיין ממש"כ הרמב"ם (פ"ז חו"מ) דלבן החכם מודיעים הניסים שנעשו "על ידי משה רבינו" ,ומשמע שזה מעיקר הסיפור .אכן נראה שכונת הרמב"ם שם לא 22 ֱאמור מֵ עַ ָּׁתה :בְ ִמ ְצ ַרים לָׁקּו עֶ ֶשר מַ כות וְ עַ ל הַ יָׁם לָׁקּו חֲ ִמ ִשים מַ כות. ַרבִ י אֱלִ יעֶ זֲר אומֵ רִ :מ ַניִן ֶׁשכָׁל מַ כָׁה ּומַ כָׁה ֶׁשהֵ בִ יא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא עַ ל הַ ִמ ְצ ִרים בְ ִמ ְצ ַריִם הָׁ י ְָׁתה ַארבַ ע מַ כות? ֶׁשנֶאֱ מַ ר :י ְַׁשּלַח בָׁ ם חֲ רון אַ פו ,עֶ בְ ָׁרה וָׁ זַעַ ם וְ צָׁ ָׁרהִ ,מ ְׁשלַחַ ת מַ לְ אֲ כֵי ָׁרעִ ים .עֶ בְ ָׁרה - ֶׁשל ְ ַארבַ ע. ַאחַ ת ,וָׁ זַעַ ם ְׁ -ש ַּתיִם ,וְ צָׁ ָׁרה ָׁׁ -שלׁשִ ,מ ְׁשלַחַ ת מַ לְ אֲ כֵי ָׁר ִעים ְ - אתיִם מַ כות. ַארבָׁ ִעים מַ כות וְ עַ ל הַ יָׁם לָׁקּו מָׁ ַ ֱאמור מֵ עַ ָּׁתה :בְ ִמ ְצ ַרים ָׁל קּו ְ ַרבִ י ֲע ִקיבֶ א אומֵ רִ :מ ַניִן ֶׁשכָׁל מַ כָׁה ומַ כָׁה שהֵ ביִא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא על הַ ִמ ְצ ִרים בְ ִמ ְצ ַרים הָׁ י ְָׁתה ֶׁשל חָׁ מֵ ׁש מַ כות? ֶׁשנֶאֱ מַ רִ :י ְַׁשּלַח בָׁ ם חֲ רון אַ פו ,עֶ בְ ָׁרה וָׁ זַעַ ם וְ צַ ָׁרהִ ,מ ְׁשלַחַ ת מַ לְ אֲ כֵי ָׁר ִעים .חֲ רון ַארבַ עִ ,מ ְׁשלַחַ ת מַ לְ אֲ כֵי ָׁר ִעים -חָׁ מֵ ׁש. אַ פוַ -אחַ ת ,עֶ בְ ָׁרה ְׁ -ש ַּתיִם ,וָׁ זַעַ ם ָׁׁ -שלוׁש ,וְ צָׁ ָׁרה ְ - אתיִם מַ כות. ֱאמור מֵ עַ ָּׁתה :בְ ִמ ְצ ַרים לָׁקּו חֲ ִמ ִשים מַ כות וְ עַ ל הַ יָׁם לָׁקּו חֲ ִמ ִשים ּומָׁ ַ כַמָׁ ה מַ עֲלות טובות לַמָׁ קום עָׁ לֵינּו! כט הוציָאנּו ִמ ִמ ְצ ַרים וְ לא עָׁ ָׁשה בָׁ הֶ ם ְׁשפָׁ ִטיםַ ,דיֵינּו. ִאלּו ִ ִאלּו עָׁ ָׁשה בָׁ הֶ ם ְׁשפָׁ ִטים ,ולא עָׁ ָׁשה בֵ אלהֵ יהֶ םַ ,דיֵינּו. כוריהֶ םַ ,דיֵינּו. ִאלּו עָׁ ָׁשה בֵ אלהֵ יהֶ ם ,וְ לא הָׁ ַרג אֶ ת בְ ֵ כוריהֶ ם וְ לא נ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת ָׁממונָׁםַ ,דיֵינּו. ִאלּו הָׁ ַרג אֶ ת בְ ֵ ל ִאלּו נ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת מָׁ מונָׁם וְ לא ָׁק ַרע לָׁנּו אֶ ת הַ יָׁםַ ,דיֵינּו. לתוכן הסיפור אלא לדרגת האימות והידיעה ,שהרמב"ם בהלכות יסודי התורה השריש שיש חילוק בין האימות של נבואת משה לבין האימות של שאר הנביאים ,ששאר נביאים נבואתם מתאמתת ע"י נתינת אות ,והמאמין על פי אות יש בלבו דופי שמא בלט או בכישוף היה ,אבל משה רבינו האמינו בו מפני מעמד הר סני ,והיא אמונה מוחלטת .והנה הנסים של יציאת מצרים הם פינות הדת ,ויש מצוה למסרם לדורות ,כמש"כ והגדת לבנך גו' ,כמו שיש מצוה למסור התורה לדורות ,כמש"כ ושננתם לבניך .ולכן מדגיש הרמב"ם שניסים אלה נעשו ע"י משה רבינו ,ולכן יש בהם דרגת האימות של התורה עצמה. ומדוייק ש המקום היחידי בהגדה שמזכירים את משה רבינו הוא כאן ,לענין מה שהאמינו בו. כ כבר כתבנו לעיל שמה שקבעו לדרוש הפרשה של ארמי אובד אבי דוקא ,הוא משום שהחיוב בליל פסח הוא לספר ביציאת מצרים דרך הודיה .ולכן דורשים הפרשה של ארמי אובד אבי ,ששם בא הסיפור דרך שבח והודיה .אלא שלכאורה יש לעיין ,שהרי עיקר ההודיה שבפרשה זו היא מה שכתוב לבסוף "ויביאנו אל המקום הזה ...ארץ זבח חלב ודבש ...ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה ,"...וכל זה אין אנו אומרים בליל פסח, דאינו ענין ליציאת מצרים ,ואם כן במה הוא נחשב דרך הודיה? ולזה קבעו פיוט זה כאן ,לומר שגם אילו הוציאנו ממצרים לחוד גם כן דיינו להללו ולשבחו ,ולכן גם מה שאנו אומרים ארמי אובד אבי – אף שאין אנו מגיעים ל"ויביאנו אל המקום הזה" – נחשב שפיר דרך שבח והודיה. לכתב הבית יוסף (סי' ת"צ) בשם שבלי הלקט שהטעם שאין אומרים הלל שלם כל ז' ימי הפסח הוא על פי המדרש דביקשו מלאכי השרת לומר שירה ואמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה .וכן הוא בילקוט שמעוני (אמור תרנ"ד). 23 ואף שבגמרא (ערכין י ):לכאורה מבואר טעם אחר ,שאין אומרים הלל שלם בפסח כ"א ביום ראשון משום שאינו חלוק בקרבנות ,כבר ביאר על נכון הישועות יעקב שבגמרא שם מבואר דיש ב' מחייבים בהלל ,קדושת היום שאסור בעשיית מלאכה ,ונס .וטעם הגמרא שאינו חלוק בקרבנות בא לבאר למה אין לומר הלל כל ימי הפסח מחמת קדושת היום .אבל עדיין היה לנו לומר הלל בשביעי של פסח מחמת הנס של קריעת ים סוף. ולזה צריך להך טעמא דמעשי ידי טובעים בים( .וצריך לפרש שמה שכתבו הב"י והילקוט למה אין אומרים "כל ז' ימי הפסח" שהכונה למה אפילו ביום ז' אין אומרים). ומכל מקום קשה שהרי בני ישראל אמרו שירה בשעת קריעת ים סוף ,ועל כרחך משום שכיון שניצלו שפיר יכלו לומר שירה ,ואם כן גם אנו נאמר שירה מאותו הטעם .ודוחק לחלק. ונראה בהקדם הגמרא במגילה (יד ).מ"ח נביאים וז' נביאות עמדו להם לישראל ולא פחות ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אלא מקרא מגילה כו' מאי דרוש כו' ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן .ופרש"י דביציאת מצרים אמרו שירה על הים .והקשה הטורי אבן הרי זה לא היה מצוה לדורות ואיך נלמד ממנה ק"ו לקריאת המגילה שהיא מצוה לדורות .ולכן פירש הטורי אבן שכונת הגמרא להלל של ליל הסדר. ולכאורה רש"י שלא היה ניחא לו בפירוש זה משום שזה אינו אלא דין דרבנן ,והגמרא הרי מבקשת ללמוד ק"ו משירה דאורייתא. עוד יש להבין לפירוש רש"י שהכונה לשירת הים ,והרי שירת אז ישיר היה על נס קריעת ים סוף שהיה נס נגלה ואיך נלמד מזה ק"ו למקרא מגילה שהיה נס נסתר. והנה מדברי רש"י מבואר שהשירה שאמרו על הים היה על מה שיצאו "מעבדות לחירות" ,ולא על הנס של קריעת ים סוף עצמו .וממקומו הוא מוכח ,שאילו היה השירה מחמת הנס של קריעת ים סוף אם כן מה שייך ללמוד מזה ק"ו לקריאת מגילה ,כנ"ל .אלא נראה דעל הנס דקריעת ים סוף לא אמרו שירה ,כי מעשי ידי טובעים בים ,ולא שייך לומר שירה על נס כזה .רק אמרו שירה על שיצאו "מעבדות לחירות". ואם תאמר ,כיון שהמחייב לומר שירה היה מה שיצאו מעבדות לחירות ,אם כן למה לא אמרו השירה מיד כשיצאו ממצרים ,ולמה המתינו עד שעת קריעת ים סוף .ועוד קשה ,שהרי כל השירה מדברת מענין המאורעות של קריעת ים סוף ,ולא על יציאתם מעבדות לחירות .אבל התירוץ פשוט כי בקריעת ים סוף כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו ,הרי שעד אותה שעה היה חסרון בשלימות אמונתם שעדיין חששו שפרעה יחזירם .ורק אחרי קריעת ים סוף כשראו מצרים מת על שפת הים האמינו בה' בשלימות וידעו שאין מידו מציל ואמרו שירה על יציאתם מעבדות לחירות עולם .וכיון שהגיעו להכרה זו ע"י קריעת ים סוף לכן תוכן השירה כולו הוא מדבר מענין קריעת ים סוף .ומכל מקום עצם המחייב של השירה היה יציאתם מעבדות לחירות ,כדברי רש"י ,ושפיר למדים ק"ו דמה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן. וניחא מעתה קושיית הטורי אבן ,איך לומדים קריאת המגילה לדורות משירת הים שלא היה אלא לשעה .כי באמת מה שאמרו שירה על הים לא היה מצוות שעה בלבד אלא מצוה לדורות לומר שירה על יציאתינו מעבדות לחירות .אלא שלדורות אנו אומרים את השירה הזאת על היציאה מעבדות לחירות בליל ט"ו כשגומרין את ההלל בליל הסדר ,שזהו השירה על שיצאנו מעבדות לחירות .אלא שרש"י נקט שירת הים משום שזהו המקור בתורה שצריך לומר שירה על היציאה מעבדות לחירות. נמצא שדברי רש"י ודברי הטורי אבן משלימים זה את זה ,כי שירת הים הוא הוא המקור לחיוב אמירת שירה על יציאתינו מעבדות לחירות ,והיא מצוה לדורות ,ומתקיימת אצלינו בליל הסדר. ומעתה מבואר איך יכלו ישראל לומר שירה על הים ,אף שהקב"ה השתיק את המלאכים בטענת מעשי ידי טובעים בים .כי השירה דבני ישראל התחייבה לא מחמת הנס דקריעת ים סוף אלא מחמת היציאה מעבדות לחירות .מה שאי ן כן המלאכים כבר אמרו שירה בודאי על היציאה כבר בט"ו ,כי אצלם לא היה חסר באמונה, ועכשיו ביקשו לומר שירה על עצם הנס של קריעת ים סוף ,ולזה אמר להם הקב"ה שעל נס כזה שבו מעשי ידי טובעים בים לא שייך לומר שירה. 24 ִאלּו ָׁק ַרע לָׁנּו אֶ ת הַ יָׁם וְ לא הֶ עֱבֵ ָׁירנּו בְ תוכו בֶ חָׁ ָׁרבָׁ הַ ,דיֵינּו. ִאלּו הֶ עֱבֵ ָׁירנּו בְ תוכו בֶ חָׁ ָׁרבָׁ ה וְ לא ְׁש ַקע צֶ ֵרנּו בְ תוכו ַדיֵינּו. לא וניחא דברי הבית יוסף ,כי כיון שלדורות אנו אומרים הל ל על היציאה מעבדות לחירות כבר בליל ט"ו ,אם כן אין מקום לומר הלל בז' של פסח כ"א על עצם הנס ,וכבקשת המלאכים לומר שירה ,ואין לומר שירה כזאת, כיון דמעשי ידי הקב"ה טבעו בנס זה בים. וא" ת כיון שבכל שנה אנו רואים את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים ,אם כן גם אנו לא נאמר שירה על היציאה מעבדות לחירות עד ז' של פסח .אבל זה אינו .כי אף שבכל שנה אנו רואים את עצמינו כאילו אנו יוצאים ממצרים ,אבל קנין האמונה שהיה בקריעת ים סוף שעל ידה הגיעו למדריגת ויאמינו בה' ובמשה עבדו היה קנין עולם ,וזהו עצם השמחה של שירת הים שכתבו הפוסקים שצריך בכל יום לאמרה בשמחה עצומה ,ולכן גם בליל הסדר כשאנו רואים את עצמינו יוצאים מעבדות לחירות ,הר"ז בתוקף האמונה של ויאמינו בה' ובמשה עבדו ,ואומרים הלל כבר בלילה הזה. לאמבואר על פי מש"כ בתרגום על הפסוק בשיר השירים (א ,ט) לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, ששכשעמדו ישראל על הים הקב" ה נתגלה בכח גבורתו והוביש הים אבל הטיט לא ניגב ,והערב רב והרשעים אמרו את הים יכל לנגב ולא את הטיט ,והיה רוגז דה' עליהם ורצה להטביעם בים אלמלא משה שהתפלל, ופתח משה וצדיקי הדור בשירה ועברו בתוך הים ביבשה בזכות אברהם יצחק ויעקב עיי"ש. משמע שאמרו השירה כשעברו אם הים .וק' דכל השירה מדבר מטביעת המצרים שהיה אחר כך. וי"ל על פי הגמ' בפסחים (קיז ).א" ר יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים[ .ופירש רשב"ם שאמרו הלל לאחר שעברו כדכתיב "הים ראה וינס" והתפללו "לא לנו" פן יעבור פרעה וחילו אחריהם ].ועוד שם ,ת"ר הלל זה מי אמרו ,ר"א אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים ,הם אמרו לא לנו ד' לא לנו משיבה רוח הקדש ואמרה להן למעני למעני אעשה. מבואר שהיו ב' שירות ,חדא כשעברו את הים אמרו הלל ,ובאותה שעה אמרו "לא לנו ד' לא לנו" – שיעשה הנס שלא בזכותם .והשיבה רוה"ק למעני למעני אעשה .ועוד אמרו שיר שבתורה – דהיינו אז ישיר – אחר הנס. ואם כן ניחא דהתרגום מדבר מהשיר דהלל .וזהו גם הדגשת התרגום שעברו בזכות האבות ,שכיון שהיה רוגז מצד מה שאמרו הערב רב והרשעים לכן משה והצדיקים אמרו "לא לנו ה' לא לנו" – לא בזכותנו ,וכמבואר בגמ' הנ"ל. (אלא דבגמ' איתא דרוה"ק השיבה למעני למעני אעשה – וכן מבואר בקרא לא לנו גו' כי לשמך תן כבוד – ואילו בתרגום משמע שהתשובה היתה שעשה בזכות האבות .ונראה דהכל אחד ,כמו שאומרים בתפילה וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם ,וביאר העקידה שכיון שהבטיח לאבות לכן שיהוי קיום ההבטחה נחשב חילול השם ,שלא יאמרו מבלתי יכולת ח"ו). ולפי זה יש לנו תירוץ נוסף למה שהקשינו לעיל איך למדים משירת אז ישיר ק"ו למקרא מגילה ,והרי בקריעת ים סוף היה נס נגלה .ולעיל תירצנו שעל הנס לא אמרו שירה משום מעשה ידי טובעים בים ,רק אמרו שירה על שיצאו מעבדות לחירות. אבל למבואר י"ל עוד שעל הנס הרי כבר אמרו הלל כשעברו .והרי מה ששבו המים לאיתנם אחר כך לא היה נס אלא סילוק הנס ,ול"ש על זה הלל .אלא כשראו מצרים מת אמרו שירה על שיצאו מעבדות לחירות ,כנ"ל. ואין להקשות איך אמרו הלל כשעברו ,הרי מעשה ידי כו' .כי אמרו הלל כשעברו הם ,קודם שטבעו המצרים. וקשה אם כן גם המלאכים למה לא אמרו שירה עכ"פ בשעה שעברו ישראל ,קודם שטבעו המצרים .אבל פשוט דהם ידעו שהמצרים יטבעו ע"י נס זה. 25 ַארבָׁ ִעים ָׁׁשנָׁה ַדיֵינּו. במ ְדבָׁ ר ְ ִאלּו ִׁש ַקע צֶ ֵרנּו בְ תוכו וְ לא ִספֵ ק צָׁ ְרכֵנּו ִ ַארבָׁ ִעים ָׁׁשנָׁה ולא הֶ אֱ כִ ילָׁנּו אֶ ת הַ מָׁ ן ַדיֵינּו. במ ְדבָׁ ר ְ ִאלּו ִספֵ ק צָׁ ְרכֵנּו ִ ִאלּו הֶ אֱ כִ ילָׁנּו אֶ ת הַ מָׁ ן וְ לא נ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת הַ ַׁשבָׁ תַ ,דיֵינּו. ִאלּו נ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת הַ ַׁשבָׁ ת ,וְ לא ֵק ְרבָׁ נּו לִ פְ נֵי הַ ר ִסינַיַ ,דיֵינּו. ּתורהַ .דיֵינּו. ִאלּו ֵק ְרבָׁ נּו לִ ְפנֵי הַ ר ִסינַי ,וְ לא נ ַַתן לָׁנּו אֶ ת הַ ָׁ ִיסנּו לְ אֶ ֶרץ י ְִש ָׁראֵ לַ ,דיֵינּו. ּתורה וְ לא ִהכְ נ ָׁ ִאלּו נ ַַתן לָׁנּו אֶ ת הַ ָׁ ִאלּו ִהכְ נִיסָׁ נּו לְ אֶ ֶרץ י ְִש ָׁראֵ ל וְ לא בָׁ נָׁה לָׁנּו אֶ ת בֵ ית הַ בְ ִח ָׁירה ַדיֵינּו. הוציָאנּו ִמ ִמ ְצ ַרים ,וְ עָׁ ָׁשה בָׁ הֶ ם ּומכֻפֶ לֶת לַמָׁ קום עָׁ לֵינּוֶׁ :ש ִ עַ ל ַאחַ ת ,כַמָׁ ה וכַמָׁ ה ,טובָׁ ה כְ פּולָׁה ְ כוריהֶ ם ,וְ נ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת מָׁ מונָׁם ,וְ ָׁק ַרע לָׁנּו אֶ ת הַ יָׁם ,וְ הֶ עֱבִ ֶירנו ְׁשפָׁ ִטים ,וְ עָׁ ָׁשה בֵ אלהֵ יהֶ ם ,וְ הָׁ ַרג אֶ ת בְ ֵ ַארבָׁ ִעים ָׁׁשנָׁה ,וְ הֶ אֱ כִ ילָׁנּו אֶ ת הַ מָׁ ן ,וְ נ ַָׁתן במ ְדבָׁ ר ְ בִ תוכו בֶ חָׁ ָׁרבָׁ ה ,וְ ִׁש ַקע צֶ ֵרנּו בְ תוכו ,וְ ִספֵ ק צָׁ ְרכֵנּו ִ ּתורה ,וְ ִהכְ נִיסָׁ נּו לְ אֶ ֶרץ י ְִש ָׁראֵ לּ ,ובָׁ נָׁה לָׁנּו אֶ ת לָׁנּו אֶ ת הַ ַׁשבָׁ ת ,וְ ֵק ְרבָׁ נּו לִ פְ נֵי הַ ר ִסינַי ,וְ ַנ ַָׁתן לָׁנּו אֶ ת הַ ָׁ ונותינּו. בֵ ית הַ בְ ִח ָׁירה לְ כַפֵ ר עַ ל כל עֲ ֵ לׁשה ְדבָׁ ִרים אֵ ּלּו בַ פֶ סַ ח ,לא ָׁיצָׁ א י ְֵדי חובָׁ תו ,וְ אֵ לּו הֵ ן: ַרבָׁ ן ג ְַמלִ יאֵ ל הָׁ יָׁה אומֵ ר :כָׁל ֶׁשּלא ָאמַ ר ְׁש ָׁ לב פֶ סַ ח ,מַ צָׁ הּ ,ומָׁ רור. ואם כן יש לנו תירוץ נוסף לדברי הב"י שאין אומרים הלל בז' של פסח משום מעשי ידי טובעים בים .והרי בנ"י אמרו הלל כשעברו .דבנ"י לא ידעו שמצרים יטבעו .אבל אנחנו יודעים ודמי למלאכים. ל ידוע מה שנחלקו ראשונים אם הכונה שלא יצא יד"ח פסח מצה ומרור ,או שלא יצא יד"ח סיפור יציאת מצרים .שהרמב"ם (פ"ז חו"מ) כללו עם דיני סיפור יציאת מצרים ,וגם כתב שכל זה נקרא הגדה (היינו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ,ודורש כל הפרשה כולה ,ואמירת שלשה דברים אלה) .הרי שהוא מדיני סיפור יציאת מצרים .וכן מבואר במאירי .ומאידך הרמב"ן במלחמות בפ"ק דברכות כתב שלא יצא יד"ח לאו דוקא ,שגם אם לא אמר הג' דברים אין צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור עיי"ש ,ומבואר כי אילו היה לעיכובא היה צריך לחזור ולאכול ,הרי שדעתו שהאמירה היא מדיני פסח מצה ומרור עצמם .וכן מבואר בפירוש רש"י וכל-בו על ההגדה ,שכתבו שאפילו אכל פסח מצה ומרור לא יצא יד"ח דצריך שיהיה באמירה והגדה. עוד מבואר מדברי הרמב"ן הנ"ל שהאמירה צריכה להקדים לאכילה ,שהרי מבואר בדבריו שאילו היה הדין שלא יצא יד"ח לגמרי היה צריך לחזור ולאכול ,ואמאי לא יוכל להשלים האמירה אחר כך .אלא על כרחך שהיה פשוט לו שצריך להקדים אמירה לעשיה .וכן מסתבר לשיטה זו שהוא מדיני קיום מצוות פסח מצה ומרור, שהרי בודאי לפי זה אין האמירה קיום בפנ"ע ,כי המצוה בודאי היא האכילה לבד ,רק שהאכילה צריכה להיות בהכרזה מקודם על שום מה הוא אוכל. והנה בפשוטו שיטה זו של הרמב"ן שהוא מדיני הפסח מצה ומרור עצמם לא נאמרה אלא כלפי אמירה זו דרבן גמליאל ,אבל שאר ההגדה היא מצוות סיפור בפני עצמה .אבל כבר ביארנו לעיל שבאמת דעת הרמב"ן אינו כן, דעיין ברמב"ן בספר המצוות כשמנה המצוות ששכח הרמב"ם ,כתב שהרמב"ם השמיט מצוות ברכת התורה, ואף שהיה אפשר לומר שהיא כלולה במצוות ת"ת עצמה ,זה אינו ,שכמו שמקרא ביכורים נחשבת מצוה בפני עצמה אף שנאמר על ביכורים ,וכן מצוות סיפור יציאת מצרים נחשבת מצוה בפני עצמה אף שהיא בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניו ,כך ברכת התורה צריכה להיחשב מצוה בפנ"ע ,אלה תורף דבריו עיי"ש. ולכאורה דבריו תמוהים כי מה ענין מצוות סיפור יציאת מצרים לכאן ,והרי אינה דומה כלל לברכת התורה ולמקרא ביכורים כלל ,ששם התלמוד תורה היא שמחייבת בברכה ,ואם אינו לומד אינו לברך ,וכן בביכורים אם לא הביא ביכורים פשיטא שאינו חייב במקרא ביכורים ,ומה זה ענין למצוות סיפור יציאת מצרים ויחסה לפסח מצה ומרור .ועל כרחך לומר ,שהרמב"ן לטעמיה במלחמות הנ"ל ,וסובר הרמב"ן שבאמת הפסח והמצה והמרור הם שמחייבים במצוות סיפור יציאת מצרים – ולא רק בהך אמירה דרבן גמליאל לחוד אלא בכל המצוה דסיפור – ובאמת אם לא היה לו לא פסח ולא מצה ולא מרור לא היה מתחייב במצוות סיפור. ואינו מבואר המקור לדין זה דרבן גמליאל ,ולהרמב"ן מסתבר שהוא ממש"כ בעבור זה גו' בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניו ,כמבואר בדבריו בסה"מ הנ"ל דמזה נלמד דמצוות סיפור תליא בפסח מצה ומרור. 26 בותינּו אוכְ לִ ים ִבזְ מַ ן ֶׁשבֵ ית הַ ִמ ְק ָׁדׁש הָׁ יָׁה ַקיָׁם ,עַ ל ׁשּום מָׁ ה? עַ ל ׁשּום ֶׁש ֶָׁפסַ ח הַ ָׁקדוׁש פֶ סַ ח ֶׁשהָׁ יּו אֲ ֵ בותינּו בְ ִמ ְצ ַריםֶׁ ,שנֶאֱ מַ ר :וַ אֲ מַ ְר ֶּתם זֶבַ ח פֶ סַ ח הּוא לַיי ,אֲ ֶׁשר פָׁ סַ ח עַ ל בָׁ ֵּתי בָׁ רּוְך הּוא עַ ל בָׁ ֵּתי אֲ ֵ לג בְ ני י ְִש ָׁראֵ ל בְ ִמ ְצ ַרים ְב ָׁנגְפו אֶ ת ִמ ְצ ַרים ,וְ אֶ ת בָׁ ֵּתינּו ִה ִּציל? וַ יִקד הָׁ עָׁ ם וַ י ְִש ַּתחוּו. אבל התוס' כתבו שהוא נלמד מקרא דואמרתם זבח פסח ,ומצה ומרור הוקשו לפסח. לג"ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף" שמות (י"ב ,כ"ב) .ובגמ' (פסחים צו :).תנא ר' יוסף שלש מזבחות היו שם על המשקוף ועל ב' המזוזות ע"כ .היינו שנתינת הדם על המשקוף ושתי המזוזות היה לה דין נתינת דם על המזבח ,שהוא נצרך בכל קרבן. ובירושלמי (פ"ט פסחים ה"ה) :ותני כן ג' מזבחות היו לאבותינו במצרים משקוף וב' מזוזות .אית תני ד' ,סף ומשקוף וב' מזוזות .אית תני סף כלי ,ואית תני סף אסקופה .מ"ד סף כלי "ואת הספות והמזמרות והמזרקות" (מלכים א' ז') ,מ"ד סף אסקופה "בתתם ספם את ספי" (יחזקאל מ"ג) .מ"ד כלי ניחא "מן הדם אשר בסף" ,מ"ד סף אסקופה מה מקיים "מן הדם אשר בסף" [כצ"ל]? מביא כלי [כצ"ל] ונותן על האסקופה וטובל ומזה ע"כ. מבואר שנחלקו בירושלמי בביאור הכתוב ,מהו "וטבלתם בדם אשר בסף" .דעה אחת היא שסף הוא לשון כלי, והכונה שלקח הדם מן הכלי ונתן על המזוזות והמשקוף .ולפי זה היו רק שלש מזבחות – המשקוף ושתי המזוזות .והדעה השניה מפרשת שסף היינו אסקופת הדלת ,ונתן דם בתוך כלי על האסקופה ,והיה זה נחשב כאחת מנתינות הדם ,ונמצא שהיו שם ד' מזבחות – האסקופה ,המשקוף ,וב' המזוזות. ויש להבין ,לפי אותה דעה שהיו ד' מזבחות היו ,כי היה דין נתינה על האסקופה ,אם כן למה בפסוק לעיל מיניה (שם ז') בציווי הקב"ה למשה כתוב" :ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף ,"...ולא הזכיר נתינת דם גם על האסקופה? והנה בתרגום יונתן תירגם סף "מנא דפחרא" (כלי חרס) ,וזה תמוה ,שאף שמבואר שסובר התרגום שסף הוא כלי – וכאותה דעה בירושלמי – אבל מנין לו שהוא דוקא כלי חרס? ואין לומר דהוא מעצם שמעות לשון סף, כי זה אינו ,שהרי הקרא במלכים "ואת הספים והמזמרות – "...שממנו למד אותו מאן דאמר בירושלמי שסף הוא כלי – הרי מדובר בכלי זהב ע"ש. וביאר המשך חכמה שהתרגום מדמה נתינת שם הפסח להזייה על הבית שמצינו בנגעי בתים ,ששם מפורש שהיה מתוך כלי חרס ,כי נתינת דם הפסח היה משום טהרת הבית מעבודה זרה ,ודומה לטהרה מצרעת בתים ע"ש. ולפי זה נמצא שבנתינת הדם על המשקוף ושתי המזוזות מלבד מה שהיה משום נתינת דם על המזבח ,וכדברי הגמרא ,היה בה גם משום הזייה על הבית לטהרו מעבודה זרה .ושני דינים היו בנתינת הדם .ומעתה נראה עוד, שהדין של הזייה לטהר הבית מעבודה זרה נתקיים רק במשקוף וב' המזוזות ,כי רק שם היתה הנתינה ע"י אזוב (שבזה דומה לטהרת מצורע) ,אבל נתינת הדם על האסקופה אפילו למאן דאמר שהיה מדין נתינה על המזבח אבל כיון שלא היה על ידי אזוב (רק נתן הכלי שבו קיבל הדם על האסקופה) לא היה מדין הזייה על הבית. ואם כן י"ל עוד שעיקר האות שלא יגוף המשחית היה מצד ההזייה על הבית ,שהיה לטהרת הבית מעבודה זרה ועל ידי זה פסח המשחית על בתים אלה ,ולכן גבי ציווי הקב"ה שמדבר אודות נתינת הדם לאות שלא יהיה בהם נגף לא הזכיר כי אם הדם שעל המשקוף ועל שתי המזוזות ,ולא הדם אשר בסף .ורק כשמדבר אודות שחיטת הפסח ,שהיא עבודת הקרבן ,וצריך נתינת דם על המזבח ,שם מוסיף ענין הדם אשר בסף ,כי ד' מזבחות היו. 27 אוחז המצה בידו ומראה אותה למסובין: לד בותינּו לְ הַ חֲ ִמיץ עַ ד מַ ּצָׁ ה זו שאנו אוכְ לִ ים ,עַ ל ׁשּום מה? עַ ל ׁשּום ֶׁשלא ִה ְספִ יק בְ צֵ ָׁקם ֶׁשל אֲ ֵ ֶׁש ִנ ְגלָׁה עֲ לֵיהֶ ם מֶ לְֶך מַ לְ כֵי הַ ְמלָׁכִ ים ,הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּואּ ,ו ְגָאלָׁםלהֶׁ ,שנֶאֱ מַ ר :וַ יאפּו אֶ ת הַ בָׁ צֵ ק אֲ ֶׁשר הוצִ יאּו ִמ ִמ ְצ ַרים עֻגת מַ ּצות ,כִ י לא חָׁ מֵ ץ ,כִ י ְגרׁשּו ִמ ִמ ְצ ַרים וְ לא יָׁכְ לּו לְ ִה ְתמַ ְהמֵ ּהַ ,וְ גַם צֵ דָׁ ה לא לו עָׁ שו לָׁהֶ ם. ל בגמרא (קטז :):אמר רבא מצה צריך להגביה כו' בשר אין צריך להגביה ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ .ופירש הרשב”ם שבשר היינו של מיני תבשילין ,ומבואר שאילו בשר הקרבן פסח בזמן הבית היה מגביה. וכן בדין ,שהרי הרשב"ם כתב שהטעם שמגביה הוא משום חיבוב המצוה ,ואם כן גם בקרבן פסח שייך זה .רק בשר השני תבשילין בזמן הזה אין להגביה שלא יהיה נראה כאוכל קדשים בחוץ. אבל ברמב"ם כתב את ההלכה שבשר אין צריך להגביה גם לענין סדר ליל פסח בזמן הבית ,ומבואר שדעתו גם בזמן הבית לא היה מגביה הבשר ,וצ"ל לדעתו שרבא אמר שני דברים ,האחד שאין צריך להגביה הבשר של הקרבן פסח ,והשני שבזמן הזה אם הגביה הבשר נראה כאוכל קדשים בחוץ. ולדעת הרמב"ם צריך לומר שמה שמגביה המצה והמרור אינו משום חיבוב המצוה ,שאם כן למה לא יהיה צריך להגביה גם את הקרבן פסח .אלא מגביה המצה והמרור כדי לייחד אותם למצותם ,כדי שיאמר "מצה זו "...על המצה שנתייחדה למצוה ,וכן "מרור זה "...על המרור שנתייחד למצוה .אבל הקרבן פסח אין צריך להגביה, שהוא כבר מיוחד ועומד. ונראה שנחלקו לשיטתם ,כי על מה שאמר רבן גמליאל כל שאמר שלשה דברים הללו כו' פי' רשב"ם "שפירש טעמן" ,ומבואר שגדר אמירת השלה דברים הוא משום שצריך לפרש טעם המצוות .ולפי זה אין שום סיבה שבשעת האמירה ייחד המצה והמרור ,דגם אם אומר על מצה בעלמא ומרור בעלמא ,סוכ"ס על ידי זה פירש טעם האכילה ,ואחר כך כשאוכל הויא אכילה בידיעת הטעם .ולכן הוצרך לפרש דההגבהה אינה אלא משום חיבוב המצוה. אבל הרמב"ם הרי סובר שאמירת שלשה דברים הוא משום מצוות סיפור ,והיינו שיקשר האמירה לפסח מצה ומרור ,שהפסח מצה ומרור שלפניו יהיו חלק מהסיפור ,ואפשר שנלמד מבעבור זה ,בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניו .או כדברי התוס' מואמרתם זבח פסח הוא .על כל פנים לפי זה מסתבר דלא די שיאמר על מצה ומרור בעלמא ,אלא על המצה והמרור שיוחדו למצוה .ולזה צריך להגביה המצה והמרור ,כדי לייחדם למצוה .אבל בשר הקרבן פסח כבר מיוחד ועומד וכנ"ל. להבדרך כלל לא מצינו ענין עשייה לשמה אלא בחפצי ותשמישי קדושה ,כגון ספר תורה ותפילין .וכתב הריטב"א בסוכה שנלמד מקרבנות ,שכל קדושה צריכה הקדשה לשמה .אבל רוב חפצי מצוה אינם צריכים עשייה לשמה .וכמו שאמרו בית הלל במשנה (סוכה ט ).לענין סוכה .אבל יש שני יוצאים מן הכלל ,שהם צצית ומצה ,שנלמדים מקרא שצריכים עשייה לשמה .ולענין צצית יש לבאר משום שמציינים קדושת ישראל .ולכן כתב השו"ע (סי' כ"ה) שיתעטף בצצית ואח"כ יניח תפילין משום דמעלין בקדש .והשאג"א תמה דמה ענין צצית למעלין בקדש ,ונראה כנ"ל דהוא עילוי בקדושת ישראל ,והולך מעילוי זה לעילוי דתפילין( .ועי' בבהגר"א שם). אבל מה שמצה צריכה לשמה צ"ב .ושמא יש לומר על פי מה שאומרים מצה על שום מה על שום שלא הספיק בציקם ...עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים .וע"י המצה נזכרים בגילוי שכינה ,ולכן הוי כחפצא של קדושה. ל יש בזה שתי שיטות .דעת הרמב"ן שגם בפסח מצרים היו אסורים בבל-יראה ובל-ימצא ,ומפרש "ויאפו את הבצק כי לא חמץ" שהכונה שהעיסה שהכינו במצרים אפו בסכות ,משום שגורשו ממצרים ולא היה פנאי לאפות המצות במצרים ,והגיעו לסכות בשעה קלה בנס ויכלו שם לאפות המצות .אבל מה שאפו מצות ולא לחם היה "כי לא חמץ" – פירוש ,משום שהיו אסורים בחמץ מחמת האיסור דבל-יראה ובל-ימצא. 28 אוחז המרור בידו ומראה אותו למסובין: בותינּו בְ ִמ ְצ ַרים, מָׁ רור זֶה ֶׁשָאנּו אוכְ לִ ים ,עַ ל ׁשּום מה? עַ ל ׁשּום ֶׁשמֵ ְררּו הַ ִמ ְצ ִרים אֶ ת חַ יֵי אֲ ֵ בדה בַ ָׁשדֶ ה אֶ ת כָׁל עֲ בדָׁ ָׁתם ֶׁשנֶאֱ מַ ר :וַ יְמָׁ ֲררּו אֶ ת ַחיֵיהם בַ עֲ ב ָׁדה ָׁק ָׁשה ,בְ חמֶ ר ּובִ לְ בֵ נִים ּובְ כָׁל עֲ ָׁ אֲ ֶׁשר עָׁ בְ דּו בָׁ הֶ ם בְ פָׁ ֶרְך. ָאדם לִ ְראות אֶ ת עַ ְצמו כְ ִאלּו הּוא יֶצָׁ א ִמ ִמ ְצריםֶׁ ,שנֶאֱ מַ ר :וְ ִהג ְַד ָּׁת לְ בִ נְָך בַ יום בְ כָׁל דור וָׁ דור חַ יָׁב ָׁ בותינּו בִ לְ בָׁ ד גַָׁאל הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך אתי ִמ ִמ ְצ ַרים .לא אֶ ת אֲ ֵ הַ הּוא לֵאמר ,בַ עֲ בּור זֶה עָׁ ָׁשה ה' לִ י בְ צֵ ִ אתנּו ,לָׁ ֶתת לָׁנּו אֶ ת הוציא ִמ ָׁׁשם ,לְ מַ עַ ן הָׁ בִ יא ָׁ אותנּו ִ אותנּו גַָׁאל ִעמָׁ הֶ םֶׁ ,שנֶאֱ מַ ר :וְ ָׁ הּוא ,אֶ ּלָׁא ַאף ָׁ לז בתנּו. ָארץ אֲ ֶׁשר ִנ ָׁׁשבַ ע לַאֲ ֵ הָׁ ֶ יאחז הכוס בידו ויכסה המצות ויאמר: לח אבל הר"ן סובר שבפסח מצרים לא נהג איסור בל-יראה ובל-ימצא ,והיו יכולים לאפות חמץ ,אלא שגורשו ולא היה פנאי להחמיץ העיסה ,ולכן אפו מצות במצרים טרם יצאו. בספורנו יש שיטה מחודשת .והוא ,שביסוד הדבר מסכים עם הר"ן שיכלו לאפות חמץ ,אלא שגורשו ולא הספיקו לאפות ,וגם בדרך היה שעה קלה ,וכשהגיעו לסכות נגלה עליהם הקב"ה בעמוד אש ,ובשעת גילוי שכינה לא היו רוצים לעסוק בעניני אפיה וחימוץ ,ואפו אותו מהר טרם החמיץ. ולפי זה מדוייק לשון ההגדה – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים. לזבמשנה (קטז" ):בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו ...שנאמר והגדת לבנך ...בעבור זה עשה ה' לי."... ובגמרא :אמר רבא צריך שיאמר "ואותנו הוציא משם" .ואינו מובן כל כך למה נקט רבא קרא אחר .ומלשון ההגדה משמע שהפסוק הראשון – בעבור זה עשה ה' לי – שנאמר בלשון יחיד ,מורה שצריך לראות את עצמו כאילו יצא ,אף שהאמת שהוא עצמו לא יצא שהרי נולד הרבה אחר כך ,מכל מקום חיובא הוא לראות בעין דמיונו כאילו יצא .והפסוק השני – ואותנו הוציא משם – מבאר שהטעם בזה משום שבאמת גאל אף אותנו, שהרי גאולת מצרים היא גאולת כלל ישראל ,ואילו לא גאלנו הרי אנו ובנינו משועבדים היינו. אבל לשון הרמב"ם (פ"ז ה"ו) "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם" .הרי שמביא הקרא של "ואותנו הוציא משם" לענין החיוב להראות א"ע כאילו יצא ממצרים .וזה שלא כנוסח ההגדה שלנו .והקרא של "והגדת לבנך ...עשה ה' לי "...לא הביא הרמב"ם כלל ,וצ"ת. ולהעיר שהרמב"ם בפ"ח חו"מ בסדר עשיית הלילה אינו מזכיר הפיסקה "בכל דור ודור "...כלל ,רק בפרק ז' בדיני סיפור יציאת מצרים מביא הדין שצריך להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים ,ושלפיכך צריך לאכול הסעודה בהסיבה ועל ארבעה כוסות .ומה שאמר רבא שצריך שיאמר ואותנו הוציא משם השמיט הרמב"ם .אבל בנוסח ההגדה הביאו ,וצ"ת. לחבשו"ע כתב כשיגיע ללפיכך מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל .והמקור מדברי הטור בשם מדרש שוחר טוב ,כדי לומר שירה על היין .וביאר הגר"א דהלל הוא שירה .ולפי זה פשוט שכשמגביה הכוס לאמירת לפיכך ממשיך לאחזו במשך אמירת שני פרקי ההלל עד סוף ברכת גאלנו .וכן משמע מלשון השו"ע. ולפי זה לכאורה ה"ה באמירת הלל שעל כוס רביעי גם כן צריך לאחוז הכוס בידו .וכן היה מנהג הגר"ח .וצ"ע שהעולם אין נוהגים כן. 29 לְ פִ יכְָׁך אֲ נ ְַחנּו חַ יָׁבִ ים לְ הודות ,לְ הַ לֵל ,לְ ַׁשבֵ חַ ,לְ פָׁ אֵ ר ,לְ רומֵ ם ,לְ הַ דֵ ר ,לְ בָׁ ֵרְך ,לְ עַ ּלֵה ּולְ ַקּלֵס לְ ִמי הוציָאנּו מֵ עַ בְ דּות לְ חֵ רּות ִמיָׁגון לְ ִש ְמחָׁ הּ ,ומֵ אֵ בֶ ל בותינּו וְ לָׁנּו אֶ ת כָׁל הַ ִנ ִסים הָׁ אֵ לּוִ : ֶׁשעָׁ ָׁשה לַאֲ ֵ ּומ ִש ְעבּוד לִ ְגאֻ ּלָׁה .וְ נאמַ ר לְ פָׁ נָׁיו ִׁש ָׁירה חֲ ָׁד ָׁׁשה :הַ לְ לּויָּׁה. לְ יום טובּ ,ומֵ אֲ פֵ לָׁה לְ אור גָׁדולִ , הלל לט באמת בערוך השולחן כתב שהמנהג במדינתו להגביה הכוס ולכסות המצות רק לאמירת "לפיכך" ,ואחר כך תיכף מניחים הכוס ומגלים המצות בשעת אמירת ההלל .ויש למנהג זה מקור בהגהות מיימוניות (סדר הגדה אות ג') וז" ל כאן נוהגים כל אחד להגביה כוסו בידו עד סוף לפיכך ,אכן נאה לאחוז בידו עד גאל ישראל ועד שיברך בפה"ג עכ"ל .הרי שהביא המנהג להגביה הכוס רק לאמירת לפיכך ,ולהניחו בסוף לפיכך .אלא דההגה"מ עצמו אין דעתו נוחה בזה ,וסובר שיותר נאה שלא להניחו עד הסוף ,וכדברי השו"ע. וקשה בטעם מנהג זה ,כי כיון שכל מה שמגביה הכוס הוא משום אמירת שירה על היין ,אם כן כל שכן שיש לו להגביהו בשעת ההלל ממש. ונראה שהוא על פי הגמרא (לו ).לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה ,ופרש"י הגדה והלל .ופשוט בכונת רש"י משום שגם ההלל שאומר על כוס שני הוא מכלל מצוות סיפור יציאת מצרים ,וכמבואר בירושלמי שזהו טעמם של בית הלל שאומר גם בצאת ישראל ממצרים גו' על כוס שני ,שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור ,זאת אומרת לגמור מצוות סיפור יציאת מצרים על כוס שני על ידי אמירת אותו חלק של ההלל המדבר אודות יציאת מצרים. נמצא שדין לחם שעונים עליו דברים הרבה כולל ההלל שאומר על כוס שני ,וממילא הוא בכלל דין "לחם שעונים עליו דבריו הרבה" ,שצריך לומר סיפור יציאת מצרים על המצה .ואם כן אי אמרו לאמרו על הכוס, כמבואר באגור שהביא הבית יוסף (תע"ג) שכל פעם שאוחז הכוס מכסה את מצות ,כי אין האמירה יכולה להיות על שניהם ,אלא או על זה או על זה. (אבל כשאומר את יתר ההלל על כוס רביעי כשכבר אין שם מצה וגם נגמרה מצוות סיפור יציאת מצרים לכאורה גם לרש"י הדין נותן לאחוז הכוס). אבל דעת הטור והשו"ע לאחוז הכוס מלפיכך עד בורא פרי הגפן ,ונמצא אוחזו גם בשעת אמירת ההלל .וקשה הא מתבטל על ידי זה דין לחם עוני שצריכים לומר הלל על המצה .ודוחק לומר שהטור והשו"ע חולקים על רש"י וסוברים שדין לחם שעונים עליו דברים הרבה אינו כולל הלל ,כיון שמדברי הירושלמי מוכח שגם ההלל שאומרים על כוס שני הוא חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים ,וכמו שנתבאר .ולמה אם כן לא יהיה ההלל בכלל דין לחם שעונים עליו דברים הרבה. ולכן נראה ,על פי מה שביארנו לעיל שדין לחם עוני אינו לומר ההגדה על המצה ממש ,אלא בשעת הקביעות של אכילת המצה .וביארנו שלכן אין צריכים לאחוז המצות בידו בשעת אמירת ההגדה ,ודי במה שהביאו המצות אל השולחן וקבעו את עצמם לאכלם. אבל דין שירה על היין לדעת הטור על פי המדרש הנ"ל הוא על כוס יין ממש שלכן צריך להגביה היין ,וכמו בכוס של ברכה שמגביה הכוס .וכיון שאומר השירה על היין ולא על המצה מכסה המצה ,שלא יראה בשתו. א בל מכל מקום לענין קביעות לא בטלה הקביעות של המצה ע"י שהיא מכוסה ,ולכן עדיין נחשב שאומר ההגדה בשעת הקביעות של אכילת מצה ,ומתקיים שפיר דין לחם שעונים עליו הגדה והלל. ל נחלקו ראשונים אם צריך לברך על אמירת הלל בליל הסדר .דעת הרמב"ן (פסחים קיח ).דמברך פעם אחת בתחילת ההלל .ואף שמפסיקים באמצע בסעודה ,כך היתה תקנת קריאתה בהפסק. 30 ברְך מֵ עַ ָּׁתה ְִועַ ד עולָׁםִ .מ ִמזְ ַרח ֶׁשמֶ ׁש עַ ד הַ לְ לּויָּׁה הַ לְ לּו עַ בְ ֵדי ה' ,הַ לְ לּו אֶ ת ֵׁשם ה'ְ .י ִהי ֵׁשם ה' ְמ ָׁ יהי ל ָָׁׁׁשבֶ ת, ְמבואו ְמהֻ ּלָׁל ֵׁשם ה'ָׁ .רם עַ ל כָׁל גויִם ה' ,עַ ל הַ ָׁשמַ יִם כְ בודוִ .מי כַיי אֱ להֵ ינּו הַ מַ גְ ִב ִ נְדיבִ ים, הוׁשיבִ י ִעם ִ ימי מֵ עָׁ פָׁ ר ָׁדל ,מֵ אַ ְׁשפת י ִָׁרים אֶ בְ יון ,לְ ִ ָארץ? ְמ ִק ִ הַ מַ ְׁשפִ ילִ י לִ ְראות בַ ָׁשמַ יִם ּובָׁ ֶ מאידך ,הר"ן והמרדכי הביאו בשם ר' האי גאון שאין לברך ,שאין הלל זה בתורת תקנת קריאת הלל ,אלא בתורת אמירת שירה בעלמא .וביאר הגרי"ז שדומה לאמירת ההלל בשעת שחיטת הפסח ,שלא היתה בתורת חיוב קריאת הלל ,שהרי אמרו במשנה (פסחים סד ).שמימיהם של כת שלישי לא הגיעו לאהבתי ,הרי שלא גמרו ההלל כלל וע"כ שלא היתה האמירה בתורת קריאת הלל כתקנתה ,אלא בתורת אמירת פסוקי שירה בעלמא. שיטה שלישית כתב הטור בשם מהר"ם מרוטנבורק שמברך שתי פעמים ,פעם אחת על תחילת ההלל שעל כוס שני ,ואחר כך כשבא לגמור ההלל על כוס רביעי מברך לפניו גם כן .וכתב הטור שכן נהג ר' האי גאון. ולכאורה מזדקרת סתירה בשיטת ר' האי גאון ,כי הר"ן והמרדכי כתבו בשמו שלא לברך כלל ,ואילו הטור כתב בשמו לברך שתי פעמים. והנה בהלל של ליל פסח כלולים שני ענינים ,האחד מה שמבואר במשנה (צה ).שהקרבן פסח טעון הלל באכילתו ,והשני שצריכים לומר הלל על הנס .והדין השני יוצא מפורש מסוגיית הגמרא (ערכין י ):שמייסד שצריכים לומר הלל בחנוכה "משום ניסא" .ומקשה הגמרא אי הכי פורים נמי ,ומתרץ משום שאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ .ועל זה מקשה הגמרא "והרי פסח" ,שהיה נס שבחוץ לארץ ואומרים עליו הלל .ומתרץ שקודם שנכנסו לארץ ישראל בראשונה היו כל הארצות כשירות לומר שירה( .ועיין טורי-אבן שם ).הרי שבפסח אומרים הלל על הנס. אכן דעת הרמב"ן נראה שהכל אחד .כי עיין בדבריו (שם) שכתב שלא נמנה הלל של ליל פסח בגמ' בתוך מנין הי"ח ימים שהיחיד גומר בהם את הלל ,משום שלא מנו שם אלא ימים שבהם היום עצמו הוא המחייב בהלל, ואילו בליל פסח ההלל מתחייב מצד מצוות הקרבן פסח .ובהמשך דן אם מברכים על ההלל של הסדר ,וכתב שבודאי צריך לברך שהרי היא שעת גאולתם .ולכאורה דברים כסותרים זה את זה .וצריך לומר שהכל אחד ,כי אמירת הלל על הקרבן פסח היא בעצמה אמירתה על שעת גאולתם .והביאור ,כי למשל בחנוכה אומרים הלל על הנס ,אף שהנס הרי אירע בעבר לפני שנים רבות ,משום שקביעת היו"ט של חנוכה פועל שעל ידי זה כשעומד ביום של חנוכה הרי הוא עומד בשעת הנס .וזהו שאמרו בגמרא לענין חנוכה שקבעום ועשאום יו"ט בהלל והודיה .והרמב"ם כתב (ריש הל' חנוכה) שעשו אותם "ימי הלל" .אבל בפסח הרי מצד היו"ט יאמר הלל למחר ,ובמה נתיחד הלילה שייחשב שעת הנס בפני עצמו .ודעת הרמב"ן שהוא על ידי הקרבן פסח ,כי שעת אכילת הקרבן פסח נחשבת שעת הגאולה .ונוכל להוסיף שהרמב"ן בזה לשיטתו ,שהרי הוא סובר שגם מצוות סיפור יציאת מצרים תלויה בקרבן פסח ,כמה שביארנו לעיל (אצל ר"ג היה אומר כו') ,וכל דיני זכירת הנס – הן מצוות סיפור יציאת מצרים והן אמירת הלל בשעת גאולתם – נובעים ממה שפסח מצה ומרור מונחים לפניו. אבל דעת רב האי גאון נראה שהם שני ענינים נפרדים :האחד אמירת הלל על הקרבן פסח ,והיא בתורת פסוקי שירה בעלמא כמו בשעת שחיטת הפסח .והשני ,אמירת הלל על הנס ,והיא חובת קריאה גמורה כמו בחנוכה. (ואף שיאמר הלל גם למחר ,צריך לומר שהלילה נחשב זמן בפני עצמו לחייב הלל על הנס ,בנפרד מהיום ,ושמא באמת משום שנקבע לזמן אכילת הפסח ,ועל ידי זה הוי זמן בפנ"ע ,וכמו בסכות שכל יום חשיב זמן בפנ"ע לאמירת הלל כיון שחלוק בקרבנותיו ,כמבואר בגמרא (ערכין שם) .אבל עכ"פ הוא דין בלילה ולא בקרבן ).ומה שכתב הר"ן והמרדכי בשמו שאין מברכים על הלל בליל פסח ,מיירי כשקרא בבית הכנסת ובירך שם ,וכדאיתא במסכת סופרים (פ"כ) שכך מצוה מן המובחר ,ואם כן כבר יצא ידי חובת קריאת הלל על הנס ,ובביתו אינו אומר הלל אלא משום הקרבן פסח ,ואין זה אלא כהלל של שחיטת הפסח ,בתורת פסוקי שירה ,ואינו מברך. אבל מה שכתב הטור בשם רב האי גאון שמברך שתי פעמים ,היינו כשלא קרא בבית הכנסת ,ואם כן בא לצאת גם ידי חובת הלל על הנס ,והוא חיוב גמור ,וצריך לברך כמו בחנוכה ,ומכיון שמפסיק באמצע (שכך נתקן) מברך שתי פעמים. 31 יבי עֲ ֶק ֶרת הַ בַ יִת ,אֵ ם הַ בָׁ נִים ִש ְמחָׁ ה .הַ לְ לּויָּׁה. מוׁש ִ ִ עִ ם נ ְִדיבֵ י עַ מו. לותיו .הַ יָׁם ָׁרָאה ְהּודה לְ ָׁק ְדׁשו ,י ְִש ָׁראֵ ל מַ ְמ ְׁש ָׁ צרים ,בֵ ית יַעֲ קב מֵ עַ ם לעֵ ז ,הָׁ י ְָׁתה י ָׁ בְ צֵ את י ְִש ָׁראֵ ל ִמ ִמ ַ וַ יַנס ,הַ י ְַרדֵ ן יִסב לְ ָאחור .הֶ הָׁ ִרים ָׁר ְקדּו כְ אֵ ילִ ים ,גְבַ עות -כִ בְ נֵי צאן .מַ ה ּלְ ָך הַ יָׁם כִ י ָׁתנּוס ,הַ י ְַרדֵ ן - ָארץִ ,מּלְ פְ נֵי אֱ לוהַ ִּתסב לְ ָאחור ,הֶ הָׁ ִרים ִּ -ת ְר ְקדּו כְ אֵ ילִ יםְ ,גבַ עות -כִ בְ נֵי צאןִ .מּלְ פְ נֵי ָאדון חּולִ י ֶ מ יַעֲ קב .הַ הפְ כִ י הַ ּצּור -אֲ גַם מָׁ יִם ,חַ ּל ִָׁמיש -לְ מַ ְעיְנו מָׁ יִם. בותינּו ִמ ִמ ְצ ַרים ,וְ ִהגִיעָׁ נּו ַל ַּל ְילָׁה הַ זֶה בָׁ רּוְך אתה ה' ֱאלהֵ ינּו מֶ לְֶך העולָׁם ,אֲ ֶׁשר גְָאלָׁנּו וְ גַָׁאל אֶ ת אֲ ֵ בותינּו יַגִ יעֵ נּו לְ מועֲ ִדים וְ לִ ְרגָׁלִ ים אֲ חֵ ִרים הַ בָׁ ִאים לֶאֱ כָׁל בו מַ ּצָׁ ה ּומָׁ רור .כֵן ה' אֱ להֵ ינּו ֵואלהֵ י אֲ ֵ ּומן הַ פְ סָׁ ִחים בוד ֶתָך .וְ נאכַל ָׁׁשם ִמן הַ זְ בָׁ ִחים ִ אתנּו לְ ָׁׁשלוםְ ,שמֵ ִחים בְ בִ ְניַן ִע ֶירָך וְ ָׁש ִשים בַ עֲ ָׁ לִ ְק ָׁר ֵ נודה לְ ָך ִׁשיר חָׁ ָׁדש עַ ל גְ אֻ ּל ֵָׁתנּו ועַ ל פְ דּות נַפְ ֵׁשנּו .בָׁ רּוְך אֲ ֶׁשר ַיגִיעַ ָׁדמָׁ ם עַ ל ִקיר ִמזְ בַ חֲ ָך לְ ָׁרצון ,וְ ֶ אַ ָּׁתה ה' ,גַָׁאל י ְִש ָׁראֵ ל. בורא ְפ ִרי הַ גָׁפֶ ן. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ֵ מא מבטעם חלוקת ההלל בליל פסח ,הנה לשיטת בית הלל במשנה שאומר עד חלמיש למעינו מים ,ומבואר בירושלמי שטעמם של ב"ה משום שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור ,פירוש כיון שכבר התחיל במצוות סיפור יציאת מצרים יש לו גם לומר בצאת ישראל ממצרים ,שיש בה משום קיום מצוות סיפור יציאת מצרים. וביארנו כמה פעמים שמצוות סיפור יציאת מצרים צריכה להיות דרך הלל והודיה ,ולכן יש לסיים המגיד בפסוקים אלה שיש בהם הלל והודיה על יציאת מצרים .אבל ליתר ההלל ממתינים עד כוס ד' ,משום שעיקר ההלל בא על הקרבן פסח ,כמבואר במשנה (צה ).הפסח טעון הלל באכילתו ,ולכן ממתינים עד גמר אכילת הפסח. אבל לדעת בית שמאי שאינו אומר בצאת ישראל ממצרים עד אחר כך ,אם כן עדיין צריך ביאור למה מתחיל את ההלל עכשיו כלל. ושמא יש לומר כי אילו היה ממתין עם אמירת ההלל עד כוס ד' ,הרי אז כבר נאכל הקרבן פסח ,ולא היה ההלל נתפס על הקרבן פסח כלל .ולכן תיקנו שיתחיל את אמירת ההלל עכשיו ,בעוד הקרבן פסח לפניו ,כדי להתפיסו על הקרבן פסח .אבל שאר ההלל אומר אחר שגמר לאכלו. (ועי' לק' בענין כוס חמישי ,שנבאר שבאמת מטעם זה הלל הגדול אינו קשור לקרבן פסח כלל). מאכתב הרי"ף שצריך לברך על כל כוס וכוס ,כיון שכל כוס מצוה בפני עצמה ,ואמירת ההגדה וההלל מפסקת. וביאר הרמב"ן שכיון שבשעה אמירת ההגדה וההלל אינו רשאי לשתות ,הרי זה הפסק .ומשמע מדברי הרי"ף שצריך לשני הטעמים :מה שכל כוס נחשבת מצוה בפני עצמה ,ומה שההגדה וההלל הם הפסק .וצריך ביאור מהו צירוף הטעמים בזה. אכן המעיין היטב בדברי הרמב"ן שם יראה שיש שני אופנים של צירוף .אופן האחד ,כשהם מצוה אחת או סעודה אחת .שלכן שיחה בטילה באמצע הסעודה אינה מפסידה את הברכה ,שהכל סעודה אחת ,וכן אם שח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד אינו חוזר ומברך ,שהכל מצוה אחת .והאופן השני ,כשמתחילה קבע את עצמו לעשות הרבה מצוות ביחד ,וכגון שקבע את עצמו לשחוט הרבה בהמות ,שאף שכל אחת מצוה בפני עצמה ,אבל הקביעות מצרפם ,וגם בזה אין שיחה באמצע מפסקת. 32 שותים את הכוס בהסבת שמאל. ְרחַ ץ נוטלים את הידים ומברכים: ותיו וְ ִצּוָׁ נּו עַ ל נְ ִטילַת י ַָׁדיִם. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ,אֲ ֶׁשר ִק ְד ָׁׁשנּו בְ ִמ ְצ ָׁ מוצִ יא מַ ּצָׁ ה מב י ִַקח הַ מַ ּצות בְ סֵ דֶ ר ֶשהניחן ,הפרוסה בין שתי השלמות ,יאחז שלשתן בידו ויברך "המוציא" בכוונה עַ ל העליונה ,ו"על אכילת מַ ּצָׁ ה" בכוונה על הפרוסה .אחר כך יבצע כזית מן העליונה השלמה וכזית שני מן הפרוסה ,ויטבלם במלח ,ויאכל בהסבה שני הזיתים: ָארץ. מוציא לֶחֶ ם ִמן הָׁ ֶ בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם הַ ִ ותיו וְ ִצּוָׁ נּו עַ ל אֲ כִ ילַת מַ ּצָׁ ה. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ,אֲ ֶׁשר ִק ְד ָׁשנּו בְ ִמ ְצ ָׁ ולכן צריך הרי"ף לשני הטעמים לבאר שבארבע כוסות חסרים שני אלה האופנים של צירוף .כי הצירוף של מצוה אחת לא שייך ,כיון שכל אחת מצוה בפני עצמה .וגם הצירוף של קביעות לא שייך ,שכיון שבאמצע יש הפסק זמן שאסור לשתות ,הרי זה מחלק את הקביעות .נמצא שאין שם לא צירוף של מצוה ולא צירוף של קביעות ,ולכן צריך לברך על כל כוס וכוס. מ הנצי"ב (מרומי שדה פסחים לט ).והמהר"ל (גבורות ה' פרק מ"ח) נתכוונו לדבר אחד ,שחידשו דאף שיוצא בכזית ,אבל כל שאוכל יותר מתקיים המצוה בכל מה שאוכל. וזה לכאורה שלא כהרמב"ן שכתב (בסוגא דכורך) שהכזית השני של מצה נחשבת אכילת רשות ולא אכילת מצוה. ונראה על פי שיטתם ליישב סתירה מפורסמת בדברי הרמב"ם ,שלענין אכילת מצה פסק (פ"ו חו"מ ה"ג) שאינה צריכה כונה ,ואילו לענין תקיעת שופר פסק (פ"ב שופר ה"ד) שצריכה כונה .כי הנה המגיד משנה (הל' חו"מ שם) חידש שאפילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כונה ,צריך על כל פנים לדעת שהוא פסח וחייב במצה. ונראה הביאור בזה ,כי טעמו של הסובר מצוות אין צריכות כונה הוא משום שסתמה לשמה .ולכן צריך שידע עכ"פ שהוא פסח ,כי אם אינו יודע שהוא פסח כלל אי אפשר לומר שאכילתו היא סתמה לשמה. וזה שייך דוקא במצה ,שכל מה שאוכל באותה לילה יכול להצטרף למצוה – כדברי המהר"ל והנצי"ב – ולכן כל אכילת מצה בליל זה נחשבת סתמה לשמה .אבל שונה הדבר לענין שופר ,שצורת התקיעה היא ל' קולות ,ואם הוסיף קולות נוספים אינם מן המצוה( .כן נראה לי ,אבל הנצי"ב לא חילק כן ,עיי"ש ).ואם כן לא שייך לומר שכל תקיעת שופר בר"ה סתמה לשמה ,דשמא יתקע קולת אחרים אחר כך ומהיכי תיתי שירצה לצאת בקולות הראשונים ולא באחרונים .ולכן אין סתמה לשמה ,וצריך כונה באיזה קולות הוא רוצה לצאת. 33 מָׁ רור כל אחד מהמסבים לוקח כזית מרור ,מטבילו בחרוסת ,מנער החרוסת ,ומברך .ואוכל בלא הסבה. ותיו וְ ִצּוָׁ נּו עַ ל אֲ כִ ילַת מָׁ רור. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ,אֲ ֶׁשר ִק ְד ָׁשנּו בְ ִמ ְצ ָׁ מג מ בגמרא (קיד ).נחלקו חכמים וראב"צ ,דעת חכמים שחרוסת אינה מצוה ,ודעת ראב"צ שהיא מצוה .ושואלת הגמרא לדעת חכמים שאינה מצוה אם כן לשם מה מביאים אותו ,ומתרץ הגמ' משום קפא. עוד מבארת הגמרא לראב"צ מאי מצוה ,ר' לוי אמר זכר לתפוח (פרש"י שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב) ור' יוחנן אמר זכר לטיט. בין דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם לדבריו בהל' חו"מ (פרק ז') יש כמה סתירות .כי בפירוש המשניות כתב שאין הלכה כראב"צ .אבל בהל' חו"מ כתב שחרוסת זכר לטיט ,והיינו לכאורה כראב"צ .ועוד שבפירוש המשניות כתב שלראב"צ צריך לברך על אכילת חרוסת ,אבל בהל' חו"מ אף שפסק כראב"צ מכל מקום לא הזכיר ברכה כזו. עוד יש לרמב"ם שיטה מחודשת ,שיש לטבל גם המצה והכרפס בחרוסת .ומבואר שסובר שכל אכילות הלילה צריך לטבל בחרוסת .והראב"ד השיג עליו וכתב דזה הבל .ובאמת שיטת הרמב"ם תמוהה ,כי אם כל אכילות הלילה צריכים טיבול בחרוסת ,למה אינו מטבל גם את הקרבן פסח .ועוד הרי לפי דעת הרמב"ם נמצא מטביל ד' פעמים ,כרפס ומצה ומרור וכורך ,ובמשנה שנינו ששואלים מה נשתנה ...שבכל הלילות ...הלילה הזה שתי פעמים. עוד יש לדקדק בלשון הרמב"ם בפיה"מ שמתחילה כתב שהחרוסת זכר לטיט ,ואחר כך ביאר שלראב"צ הוא מצוה ומברך עליה ואין הלכה כן ,ומשמע דמה שכתב מתחילה שהחרוסת זכר לטיט אינו דוקא לראב"צ אלא גם לדידן דלא קיי"ל כותיה ,וקשה דלכאורה הוא נגד הגמרא שלחכמים טעמא דחרוסת אינו משום זכר לטיט כי אם משום קפא. ונראה בכל זה ,בהקדם מה שיש לדייק בלשון הרמב"ם (פ"ז הי"א) החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט... ומביאין אותה על השלחן בליל פסח עכ"ל .ולשון זה משמע ברור שעיקר הזכר של חרוסת אינה במה שאוכלה כ"א בעצם הבאתה על השלחן .וכן נראה שהבין בשו"ע הגרש"ז שכתב (סי' תע"ג סע' כ') וז"ל ותקנו שיהיה לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותנו במצרים כו' לכך צריך להיות על השלחן בשעה שמספר שעבוד מצרים עכ"ל. וזה נותן מקום לומר שמה שנחלקו חכמים וראב"צ אם חרוסת מצוה או משום קפא ,אינו אלא לענין עצם הטיבול והאכילה ,דלראב"צ תקנו מצוות אכילה בחרוסת זכר לטיט ,ולחכמים אינו מטביל כ"א משום קפא, אבל הבאת החרוסת על השלחן לכולי עלמא היא זכר לטיט. ולפי זה מבואר לשון הרמב"ם בפיה"מ שהבאנו לעיל שמשמע מדבריו שהחרוסת היא זכר לטיט אפילו לחכמים, כי אמנם כן הוא ,הבאת החרוסת היא זכר לטיט לכו"ע ,אלא שלראב"צ יש בה גם מצוות אכילה ,מה שאין כן לחכמים. ולפי זה אין לנו ראיה ממה שכתב הרמב"ם בהל' חו"מ שהחרוסת היא זכר לטיט שפוסק שם כראב"צ ,ואדרבא, ממה שמשמע מדבריו שההבאה היא זכר לטיט ולא הזכיר שגם אכילת החרוסת היא זכר לטיט יש לדייק להיפך שבאמת פסק הלכה כחכמים .ולפי זה אין סתירה כלל בין מה שפסק בפיה"מ לבין מה שפסק בהל' חו"מ. אלא ש לכאורה יקשה על כל זה ממה שפסק הרמב"ם שגם המצה מטביל בחרוסת ,והיינו על כרחך זכר לטיט, דקפא במצה ליכא ,ואם כן מבואר שעצם הטיבול הוא זכר לטיט. אבל באמת נראה שאינו קשה ,כי אף שהזכר לטיט הוא בעצם ההבאה על השלחן ,ולא בטיבול ,מכל מקום יש 34 כורך ֵ ענין לטבל את המצה בחרוסת ,וכן שאר אכילות הלילה .שהרי באמת יש להבין לפי מה שנתבאר מלשון הרמב"ם שהזכר לטיט הוא בהבאה על השלחן ,אם כן למה לא יביא טיט ממש ויניח על השלחן ,ויהיה בזה זכר יותר .אבל התירוץ ברור ,כי דזה אינו נחשב על השלחן כלל ,כי השלחן היינו הפסח מצה ומרור שעליהם מקיים מצוות סיפור יציאת מצרים ,אבל דבר המונח לפניו ואין לו שום קשר עם אכילות הלילה אינו נחשב על השלחן כלל. אשר על כן ,כדי שהחרוסת תיחשב על השלחן צריכים לטבל את אכילות הלילה בחרוסת. וא"ת אם כן למה הוצרכו בגמרא לטעמא דקפא ,ולמה לא אמרו בפשיטות שצריך לטבל המרור מאותו הטעם שמטביל המצה ,כדי שהחרוסת תיחשב על השלחן. נראה שאין זה קשה ,שהרמב"ם מפרש הסוגיא כך ,כי תינח המצה זהו דרך אכילתו ,שהדרך היה לטבל לחם, כמו שמצינו בגמרא בכמה מקומות ענין "לחם העשוי לכותח" ,שהיו מטבילים לחמם בכותח ,וממילא כשמטביל המצה בחרוסת הרי זה דרך אכילה ועל ידי זה מצרף את החרוסת אל השלחן .אבל על טיבול החזרת היה קשה להגמרא ,כי לא היה הדרך בזמן חז"ל לטבל ירקות כלל ,ואם כן אין טיבול החזרת דרך אכילת ירק, ואם כן איזה ענין יש בטיבול זה ,כי אם אין זה דרך אכילה אינו מועיל כלל לקשר החרוסת עם השולחן .ועל זה מתרץ הגמרא דגם בחזרת יש מקום לטבל בחרוסת ,משום קפא ,ואף שאין עושים כן כל השנה (כמש"כ הרא"ש ע"ש) אבל על כל פנים כיון שיש מקום לטיבול כזה ממילא עושים כן כדי שאכילות הלילה יהיו עם חרוסת כדי שיחשב החרוסת על השלחן וכנ"ל. ומה שכתבנו שדרכם היה לטבל לחם ולא ירקות ,הדבר מפורש בירושלמי (פ"י ה"ג) דאיתא שם שלדעת ריש לקיש הבן היה שואל בנוסח אחר ממה ששנוי במתניתין ,שהיה שואל "שבכל הלילות אנו מטבילים אותו עם הפת ,וכאן אנו מטבילים אותו בפני עצמו" עיי"ש .הרי מפורש שדרכם היה לטבל לחם (או ירק עם לחם) ולא לטבל ירק לבד. נמצא מהלך הדברים לפי הרמב"ם הוא כך :הכל מודים שהבאת החרוסת אל השלחן הוא זכר לטיט .אלא שנחלקו חכמים וראב"צ בטעם הטיבול והאכילה .כי לראב"צ מטביל בחרוסת משום שתקנו מצוות אכילה בחרוסת ,זכר לטיט( .ולכן לראב"צ מברך על אכילת חרוסת ).אבל לחכמים אין מצוות אכילה בחרוסת ,רק שעל כל פנים צריך לטבל את אכילות הלילה בחרוסת כדי שיצטרף אל השלחן ויהיה נחשב על השלחן בשעת אמירת ההגדה .ולכן מטביל המצה בחרוסת ,שכך היה דרכם לטבל לחם .וגם המרור מטביל ,אף שלא היה דרכם בכך כל השנה ,ש כיון שעל כל פנים מועיל לקפא ממילא נחשב קצת דרך אכילה ,ומועיל גם כן לצרף החרוסת לאכילות הלילה. וממילא ניחא מה שהקשנו לפי שיטת הרמב" ם שאפילו המצה מטביל בחרוסת אם כן למה אינו מטביל גם הקרבן פסח בחרוסת ,ולנ"ל מבואר כי דוקא המצה שדרכו בטיבול ,וכן המרור שיש בו קפא ,יכולים לטבל בחרוסת ,אבל בשר הקרבן שאין הדרך לטבלו אין שום מקום להצריך שיטבלנו בחרוסת. (ולדעת הרמב"ם שגם הכרפס מטביל בחרוסת צ"ל דגם בשאר ירקות איכא קפא). וכן ניחא מה ששואלים "מה נשתנה ...הלילה הזה שתי פעמים" ,והרי באמת מטביל ארבע פעמים ,כרפס מצה מרור וכורך? כי אין שואלים אלא על טיבול ירקות שלא היה דרכם בכל השנה ,ובכל הלילות אין מטבילים אותם אפילו פעם אחת ,אבל על טיבול המצה וכן טיבול הכורך אינו שואל כלל כי גם בכל הלילות היו מטבילים לחמם. 35 כל אחד מהמסבים לוקח כזית מן המצה השלישית עם כזית מרור ,כורכם יחד ,ואוכלם בהסבה ובלי ברכה .לפני אכלו אומר: ֵזכֶר לְ ִמ ְק ָׁדׁש כְ ִהּלֵל .כֵן עָׁ ָׁשה ִהּלֵל בִ זְ מַ ן שבֵ ית הַ ִמ ְק ָׁדׁש הָׁ יָׁה ַקיָׁים: כורְך מַ ּצָׁ ה ּומָׁ רור וְ אוכֵל בְ יַחַ ד, הָׁ יָׁה ֵ ררים יאכְ לֻהּו. ּומ ִ לְ ַקיֵים מַ ה ֶׁשנֶאֱ מַ ר :עַ ל מַ ּצות ְ עורְך ׁשֻ לְ חָׁ ן ֵ מ מד בענין שני תבשילין בגמרא (קיד :):מאי שני תבשילין ,רב הונא אמר סילקא וארוזא (סלק ואורז) ,ופירש הרשב”ם שכל שכן מיני בשר .בפשוטו כונתו שמיני בשר עדיפים שהם יותר דומים לפסח וחגיגה .וזה כדברי הר"ן (שם) שכתב שכל האמוראים מודים לדברי רב יוסף שאמר שם ששני התבשילין הם כנגד פסח וחגיגה ,רק שרב יוסף אמר שלכן צריך להקפיד דוקא על שני מיני בשר ,ורב הונא סובר שאין צריך להקפיד על זה ודי גם בסילקא וארוזא ,אבל בודאי שגם לרב הונא מיני בשר עדיפים. (וראיה לזה ,דאיתא שם שרבא הידר אחר סילקא וארוזא כיון שמינים אלה יצאו מפי רב חסדא ,הרי שרבא סובר כרב חסדא שיוצא בסקילא וארוזא .ומאידך ,רבא הוא שאמר (שם קטז ):בשר אין צריך להגביה עיי"ש, זאת אומרת שאינו צריך להגביה התבשיל כשאומר "פסח זה" ,ומוכרח מזה שהתבשיל הוא עכ"פ כנגד הפסח, שאם לא כן מה צריך הדבר להיאמר ,ולמה היה עולה על הדעת להגביהו .הרי שגם הסוברים שדי בסילקא וארוזא מודים שהתבשילים הם כנגד פסח וחגיגה .אבל הרי"ף גורס ש"רבה" (במקום :רבא) הידר אחר סלקא וארוזא ,ולפי זה אין ראיה). ב .ועוד שם :חזקיה אמר אפילו דג וביצה שעליו ,פרש"י ורשב"ם שהחידוש של חזקיה הוא שזה נחשב שני תבשילין .והוא על פי המשנה בביצה (טו ):שדג וביצה שעליו נחשבים שני תבשילין לענין עירוב תבשילין .אבל הר"ן כתב שאפשר שכונת חזקיה שצריך דג דוקא ,שדומה קצת לבשר ,אבל סילקא וארוזא לא .וקשה אם כן למה די בביצה שעליו ,שאינו דומה לבשר כלל .ושמא כיון שהוא על הדג נחשב כדג לענין זה ,אף שלענין "שני תבשילין" הביצה נחשבת בפני עצמה .אי נמי די במה שאחד מהמינים הוא כעין בשר ,כיון שאינו אלא זכר בעלמא. ג .ועוד שם :רבינא אפילו גרמא ובישולא (עצם עם מרק) ,ופי' הר"ן דלרבינא צריך מין בשר .ועי' בהגהות מיימוניות (פ"ח חו"מ ס"ק ב') שלרבינא צריך שני מיני בשר ,ולא די בגרמא וביצה .וצ"ב אם כן איך סגי במרק שעמו .ושמא גם המרק חשיב מין בשר .אי נמי כיון שהוא עם הגרמא נחשב עמו ,וכנ"ל .אבל השו"ע (סי' תע"ג) כתב שנהגו בזרוע וביצה ,והגר"א שם ציין לדברי הר"ן ,ומשמע שמפרש שהמרק אינו מין בשר ,וכונת הר"ן שלרבינא די במין אחד של בשר. ובעיקר מה שכתב הר"ן שאפשר שחזקיה מצריך דג דוקא שדומה לבשר ,אבל סילקא וארוזא לא ,ולא כרש"י ורשב"ם שפירשו שלא נתכוון חזקיה אלא להשמיענו שדג וביצה שעליו נחשבים שני תבשילין ,הג"ר רפאל מולוזבין זצ"ל (תורת רפאל סי' ע"א) כתב לתלותו במה שהביא הר"ן (פ"ד תענית) לענין סעודה המפסקת בערב תשעה באב ,שהיא אסורה בשני תבשילין ,פלוגתא אם מותר לאכול דג וביצה שעליו .כי יש סוברים שנחשב שני תבשילין כמו שמפורש במשנה (ביצה טו ):לענין עירוב תבשילין ,ויש סוברים שאין זה אלא קולא מיוחדת בעירוב תבשילין אבל בעלמא הוא נחשב תבשיל אחד .וביאר התורת רפאל ,שלסוברים שלמדים תבשילין לעלמא א"כ דג וביצה שעליו הם שני תבשילין בכל מקום ,ואם כן יקשה מה בא חזקיה להשמיענו ,והרי משנה היא בביצה .וע"כ שחזקיה משמיענו שצריך דג ,שהוא כעין בשר ,ולאפוקי סילקא וארוזא .אבל לסוברים שדג וביצה שעליו הוא קולא מיוחדת בעירוב תבשילין ,בודאי הוצרך חזקיה לחדש שגם לענין שני תבשילין בליל הסדר מקילים כן. 36 צָׁ פּון אחר גמ ר הסעודה לוקח כל אחד מהמסבים כזית מהמַ ּצָׁ ה שהייתה צפונה לאפיקומן ואוכל ממנה כזית בהסבה .וצריך לאוכלה קודם חצות הלילה. בָׁ ֵרְך מוזגים כוס שלישי ומברכים ברכת המזון. מה אבל קשה ,לסוברים שלמדים מעירוב תבשילין לעלמא ,ואין שום חידוש כאן בדג וביצה שעליו שנחשבים שני תבשילין ,כי הוא דין המשנה ,וכל חידושו של חזקיה אינו אלא שדג נחשב כבשר ,אם כן למה נקט חזקיה חידושו בציור זה של דג וביצה שעליו ,ולמה לא אמר בפשיטות אפילו דג וביצה .ולכאורה זה סיוע לומר שרק בדג וביצה שעליו סגי ,שכיון שהביצה הוא על הדג גם הוא נחשב כעין בשר ,אבל דג וביצה הנפרדים זה מזה לא ,שצריך שני מינים שהם מעין בשר ,וכדעת ההגהות מיימוני. ד .באוצר הגאונים (עמ' )821הביא מרב שרירא גאון ששני התבשילין הם כנגד שני שלוחים ,משה ואהרן ,ויש נוהגין בשלשה תבשילים כנגד משה אהרן ומרים שנאמר ואשלח לפניך את משה ואהרן ומרים ,ונוהגים בבשר ודג וביצה כנגד סעודת לויתן וזיז שדי ושור הבר עיי"ש( .וחלק מהדברים הובאו בחק יעקב ובאליה רבה בשם הרוקח ).ותמוה שהרי בגמרא אמר רב יוסף שהוא כנגד פסח וחגיגה ולמה צריך טעמים אחרים .ומשמע מזה שסובר רב שרירא גאון שרק רב יוסף הוא שסובר כן ,ולשיטתו שצריך שני מיני בשר דוקא ,אבל לדעת האמוראים שדי גם בסילקא וארוזא או דג וביצה שעליו באמת אין השני תבשילין כנגד פסח וחגיגה כלל. אלא ש מכל מקום עצם הדבר תמוה שיביאו שני תבשילין כנגד משה ואהרן ,וכי כך עושים זכר למשה ואהרן? ונראה לי שאין כונת רב האי גאון שזו היא עיקר סיבת הבאת התבשילין .אלא מה שמביא שני תבשילין הוא משום סעודת הלילה ,דשני תבשילין מהוה סעודה חשובה של חירות ,וכמו שמצינו לענין סעודה המפסקת שמטעם זה אסור לאכול שני תבשילין ,וכאן הוא להיפך ,שצריך סעודה של שני תבשילין דוקא .אלא שמצא רה"ג רמז בזה למשה ואהרן ,ואם אוכל סעודה חשובה יותר בשלשה תבשילין יהיה רמז גם למרים ,וגם מרמז לסעודת לויתן דיהיה חירות מיצה"ר ומשעבוד מלכיות. ומסתבר דגם רב יוסף ל"פ על זה אלא שמוסיף שהשני תבשילין יהיו מיני בשר שראוי שיהיה כעין הסעודה בזמן המקדש. מהבמשנה (קיז :):מזגו לו כוס ג' ומברך עליו ברהמ"ז .ובגמרא שם סברו להוכיח מזה שברכת המזון טעונה כוס. והגמרא דוחה ,כי שמא בעלמא ברהמ"ז אינה טעונה כוס ,אבל כאן ארבעה כוסות תקנו רבנן ,הלכך כל חד וחד נעבד בה מצוה. ותמוה ,איך סברה הגמרא מתחילה שהטעם שמזגו כוס ג' אינו אלא משום שברהמ"ז טעונה כוס ,אבל אם לא כן לא היה צריך כוס ,והרי מה נענה לכוס שני ורביעי שאין שם טעם זה. והנה רש"י (קח ).כתב – על מה שאמר ר' יהושע בן לוי שנשים חייבות בד' כוסות שאף הן היו באותו הנס – שג' כוסות הן כנגד הג' כוסות שבחלומו של שר המשקין ( .כי בחלומות של שר המשקין מבואר במדרש שהיה 37 בותי נְבָׁ ֵרְך: ַר ַ ברְך מֵ עַ ָּׁתה וְ עַ ד עולָׁם. י ְִהי ֵׁשם ה' ְמ ָׁ בותי ,נְבָׁ ֵרְך [אֱ להֵ ינּו] ֶׁשָאכלְ נּו ִמ ֶשלו. בִ ְרׁשּות ְמ ָׁרנָׁן וְ ַרבָׁ נָׁן וְ ַר ַ בָׁ רּוְך [אֱ להֵ ינּו] ֶׁשָאכַלְ נּו ִמ ֶשלו ּובְ טּובו ַָׁחיִינּו בָׁ רּוְך [אֱ להֵ ינּו] ֶׁשָאכַלְ נּו ִמ ֶשלו ּובְ טּובו ַָׁחיִינּו נותן בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ,הַ זָׁן אֶ ת הָׁ עולָׁם כֻּלו בְ טּובו בְ חֵ ן בְ חֶ סֶ ד ּובְ ַרחֲ ִמים ,הּוא ֵ לֶחֶ ם לְ כָׁל בָׁ ָׁשר כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדוּ .ובְ טּובו הַ גָׁדול ָּׁת ִמיד לא חָׁ סַ ר לָׁנּו ,וְ ַאל י ְֶחסַ ר לָׁנּו מָׁ זון לְ עולָׁם יותיו אֲ ֶׁשר ּומפַ ְרנֵס לַכל ּומֵ ִטיב לַכלּ ,ומֵ כִ ין מָׁ זון לְ כָׁל בְ ִר ָׁ וָׁ עֶ ד .בַ עֲ בּור ְׁשמו הַ גָׁדול ,כִ י הּוא אֵ ל זָׁן ְ בָׁ ָׁרא .בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,הַ זָׁן אֶ ת הַ כל. אתנּו ה' אֱ להֵ ינּו בותינּו אֶ ֶרץ חֶ ְמ ָׁדה טובָׁ ה ְּורחָׁ בָׁ ה ,וְ עַ ל ֶׁשהוצֵ ָׁ נודֶ ה לְ ָך ה' אֱ להֵ ינּו עַ ל ֶׁש ִה ְנחַ לְ ָּׁת לַאֲ ֵ ּתור ְתָך ֶׁשּלִ מַ ְד ָּׁתנּו ,וְ עַ ל יתָך ֶׁשחָׁ ַת ְמ ָּׁת בְ בְ ָׁש ֵרנּו ,וְ עַ ל ָׁ יתנּו ִמבֵ ית עֲ בָׁ ִדים ,וְ עַ ל בְ ִר ְ מֵ אֶ ֶרץ ִמ ְצ ַריִםּ ,ופְ ִד ָׁ אותנּו ָּׁת ִמיד, ּומפַ ְרנֵס ָׁ הוד ְע ָּׁתנּו ,וְ עַ ל חַ יִים חֵ ן וָׁ חֶ סֶ ד ֶׁשחו ַנ ְנ ָּׁתנּו ,וְ עַ ל אֲ כִ ילַת מָׁ זון ָׁׁשאַ ָּׁתה זָׁן ְ חֻ ֶקיָך ֶׁש ַ בְ כָׁל יום ּובְ כָׁל עֵ ת ּובְ כָׁל ָׁׁשעָׁ ה: אותְך ,י ְִתבָׁ ַרְך ִׁש ְמָך בְ פִ י כָׁל חַ י ָּׁת ִמיד לְ עולָׁם וָׁ עֶ ד. ּומבָׁ ְרכִ ים ָׁ מודים לְָׁך ְ וְ עַ ל הַ כל ה' אֱ להֵ ינּו ,אֲ נ ְַחנּו ִ ָארץ הַ טובָׁ ה אֲ ֶשר נ ַָׁתן לְָׁך. ַככָׁתּוב :וְ ָאכַלְ ָּׁת וְ ָׁשבַ ְע ָּׁת ּובֵ ַרכְ ָּׁת אֶ ת ה' אֱ להֵ יָך עַ ל הָׁ ֶ ָארץ וְ עַ ל הַ מָׁ זון: בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,עַ ל הָׁ ֶ ְרּוׁש ַליִם ִע ֶירָך וְ עַ ל ִציון ִמ ְׁשכַן כְ בודֶ ָך וְ עַ ל מַ לְ כּות בֵ ית ַרחֵ ם נָׁא ה' אֱ להֵ ינּו עַ ל י ְִש ָׁרַאל עַ מֶ ָך וְ עַ ל י ָׁ מרומז גאולת מצרים .ונראה דלכן יוסף חשב שע"י חלום זה יצא מבית הסהר ).ואילו הכוס של ברהמ"ז אין צריך קרא שבלאו הכי ברהמ"ז טעונה כוס[ .ומה שצריך קרא לכוס של קידוש צ"ל משום דאי לאו הכי היו יכולים לקדש על הפת ].ולכאורה הוא נגד הסוגיא הנ"ל ,שמפורש שגם אם נאמר שברהמ"ז אינה טעונה כוס אבל הכא ארבע כוסות תקנו רבנן. ובאמת כי רש"י עצמו בתחילת הפרק כתב שהארבע כוסות הן כנגד ד' לשונות ,הרי שצריך קרא גם לכוס שלישי. ויש לומר שדברי רש"י שיש רמז רק לג' כוסות ,והכוס של ברהמ"ז אינה צריכה קרא ,הם כשיטת הסלקא דעתך בגמרא שטעם כוס ג' משום שברהמ"ז טעונה כוס .ונקט רש"י כהסלקא דעתך משום שסובר שכן הוא לדינא שברהמ"ז טעונה כוס .וא"כ ניחא מה שהקשינו לעיל ,דלפי הסלקא דעתך תינח כוס ג' היא משום שברהמ"ז טעונה כוס אבל מהו הטעם לשאר הכוסות .ומעכשיו ניחא ,כי הגמרא ידעה גם מתחילה שתקנו כוסות לליל הסדר ,אלא שהיה סלקא דעתך שתקנו רק ג' כוסות ,כנגד הג' כוסות של שר המשקין ,והכוס של ברהמ"ז אינה אלא משום שברהמ"ז טעונה כוס ,וכמו שכתב רש"י .והגמרא דוחה דשמא ברהמ"ז אינה טעונה כוס ,אלא שד' כוסות תקנו רבנן ,היינו ד' ולא ג' ,וכדברי רש"י בתחילת הפרק שצריך ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה. 38 דָׁ וִ ד ְמ ִׁשיחֶ ָך וְ עַ ל הַ בַ יִת הַ גָׁדול וְ הַ ָׁקדוׁש ֶׁשנִ ְק ָׁרא ִׁש ְמָך עָׁ לָׁיו :אֱ להֵ ינּו ָאבִ ינּוְ ,רעֵ נּו זּונֵנּו פַ ְרנְ סֵ נּו רותינּו .וְ נָׁא ַאל ַּת ְצ ִריכֵנּו ה' אֱ להֵ ינּו ,לא וְ כַלְ כְ לֵנּו וְ הַ ְרוִ יחֵ נּו ,וְ הַ ְרוַ ח לָׁנּו ה' אֱ להֵ ינּו ְמהֵ ָׁרה ִמכָׁל צָׁ ֵ דוׁשה וְ הָׁ ְרחָׁ בָׁ הֶׁ ,שלא אתם ,כִ י ִאם לְ י ְָׁדָך הַ ְמלֵָאה הַ פְ תּוחָׁ ה הַ ְק ָׁ ידי הַ לְ וָׁ ָׁ לִ ידֵ י מַ ְּתנַת בָׁ ָׁשר וָׁ ָׁדם וְ לא לִ ֵ נֵבוׁש וְ לא ִנ ָׁכלֵם לְ עולָׁם וָׁ עֶ ד. יעי הַ ַׁשבָׁ ת הַ גָׁדול וְ הַ ָׁקדוש הַ זֶה .כִ י יום זֶה ותיָך ּובְ ִמ ְצוַ ת יום הַ ְׁשבִ ִ ( ְרצֵ ה וְ הַ חֲ לִ יצֵ נּו ה' אֱ להֵ ינּו בְ ִמ ְצ ֶ נּוח בו בְ ַאהֲ בָׁ ה כְ ִמ ְצוַ ת ְרצונֶָךּ.ובִ ְרצונְ ָך הָׁ נִיחַ לָׁנּו ה' אֱ להֵ ינּו גָׁדול וְ ָׁקדוׁש הּוא לְ פָׁ נֶיָך לִ ְׁשבָׁ ת בו וְ ָׁל ַ ְרּוׁש ַליִם ֶׁשּלא ְתהֵ א צָׁ ָׁרה וְ יָׁגון וַ אֲ נָׁחָׁ ה בְ יום ְמנּוחָׁ ֵתנּו .והַ ְראֵ נּו ה' אֱ להֵ ינּו בְ נֶחָׁ מַ ת ִציון ִע ֶירָך ּובְ בִ נְ יַן י ָׁ עִ יר ָׁק ְד ֶׁשָך כִ י אַ ָּׁתה הּוא בַ עַ ל הַ יְׁשּועות ּובַ עַ ל הַ נֶחָׁ מות). בותינּו ,יַעֲ לֶה וְ יָׁבא וְ ַיגִיעַ וְ י ֵָׁראֶ ה וְ י ֵָׁרצֶ ה וְ י ִָׁשמַ ע וְ יִפָׁ ֵקד וְ ִי ָׁזכֵר זִ כְ רונֵנּו ּופִ ְקדונֵנּו, אֱ להֵ ינּו ֵואלהֵ י אֲ ֵ ְרּוׁש ַל ִים ִעיר ָׁק ְד ֶׁשָך ,וְ זִ כְ רון כָׁל עַ ְמָך בֵ ית בותינּו ,וְ זִ כְ רון מָׁ ִׁשיחַ בֶ ן ָׁדוִ ד עַ בְ ֶדָך ,וְ זִ כְ רון י ָׁ וְ זִ כְ רון אֲ ֵ י ְִש ָׁרַאל לְ פָׁ נֶיָך ,לִ פְ לֵיטָׁ ה לְ טובָׁ ה לְ חֵ ן ּולְ חֶ סֶ ד ּולְ ַרחֲ ִמים ,לְ חַ יִים ּולְ ָׁׁשלום ְביום חַ ג הַ מַ ּצות הַ זֶה זָׁכְ ֵרנּו הוׁשיעֵ נּו בו לְ חַ יִיםּ .ובִ ְדבַ ר יְׁשּועָׁ ה וְ ַרחֲ ִמים חּוס וְ חָׁ נֵנּו ה' אֱ להֵ ינּו בו לְ טובָׁ ה ּופָׁ ְקדֵ נּו בו לִ בְ ָׁרכָׁה וְ ִ הוׁשיעֵ נּו ,כִ י אֵ לֶיָך עֵ ינֵינּו ,כִ י אֵ ל מֶ לְֶך חַ נּון וְ ַרחּום אָׁ ָּׁתה. וְ ַרחֵ ם עָׁ לֵינּו וְ ִ ְרּוׁש ַליִם ִעיר הַ קדֶ ׁש בִ ְמהֵ ָׁרה בְ יָׁמֵ ינּו. ּובְ נֵה י ָׁ ְרּוׁש ַליִםָ .אמֵ ן. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,בונֶה בְ ַרחֲ מָׁ יו י ָׁ דוׁשנּו ְקדוׁש יוצ ֵרנּו ְק ֵ בוראֵ נּו גאֲ לֵנּו ְ ַאד ֵירנּו ְ בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ,הָׁ אֵ ל ָאבִ ינּו מַ לְ כֵנּו ִ יַעֲ קב רועֵ נּו רועֵ ה י ְִש ָׁרַאל הַ מֶ לְֶך הַ טוב וְ הַ מֵ ִטיב לַכל ֶׁשבְ כָׁל יום וָׁ יום הּוא הֵ ִטיב ,הּוא מֵ ִטיב ,הּוא גומלֵנּו הּוא יִגְ ְמלֵנּו לָׁעַ ד ,לְ חֵ ן ּולְ חֶ סֶ ד ּולְ ַרחֲ ִמים ּולְ ֶרוַ ח הַ ּצָׁ לָׁה וְ הַ צְ לָׁחָׁ ה, ֵיטיב לָׁנּו .הּוא ְגמָׁ לָׁנּו הּוא ְ י ִ ּומכָׁל טּוב לְ עולָׁ ם עַ ל בְ ָׁרכָׁה וִ יׁשּועָׁ ה נֶחָׁ מָׁ ה פַ ְרנָׁסָׁ ה וְ כַלְ ָׁכלָׁה וְ ַרחֲ ִמים וְ חַ יִים וְ ָׁׁשלום וְ כָׁל טובִ , יְחַ ְס ֵרנּו. הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא י ְִמלוְך עָׁ לֵינּו לְ עולָׁם וָׁ עֶ ד. ָארץ. הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא י ְִתבָׁ ַרְך בַ ָׁשמַ יִם ּובָׁ ֶ דורים ,וְ י ְִתפָׁ ַאר בָׁ נּו לָׁעַ ד ּולְ נֵצַ ח ְנצָׁ ִחים ,וְ י ְִתהַ ַדר בָׁ נּו לָׁעַ ד ּולְ עולְ מֵ י הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא י ְִׁש ַּתבַ ח לְ דור ִ עול ִָׁמים. הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יְפַ ְר ְנסֵ נּו בְ כָׁבוד. ַארצֵ נּו. קומ ִמיּות לְ ְ ארנּו ,וְ הּוא יולִ יכֵנּו ְ הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא י ְִׁשבור ֻעּלֵנּו מֵ עַ ל ּצַ ּוָׁ ֵ הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא י ְִׁשלַח לָׁנּו בְ ָׁרכָׁה ְמרֻ בָׁ ה בַ בַ יִת הַ זֶה ,וְ עַ ל ׁשֻ לְ חָׁ ן זֶה ֶׁשָאכַלְ נּו עָׁ לָׁיו. הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא ִי ְׁשלַח לָׁנּו אֶ ת אֵ לִ יָׁהּו הַ נָׁבִ יא זָׁכּור לַטוב ,וִ יבַ ֶשר לָׁנּו בְ שורות טובות יְׁשּועות וְ נֶחָׁ מות. הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יְבָׁ ֵרְך אֶ ת בַ עֲ לִ י ִ /א ְש ִתי. אותם מור ִתי] בַ עַ לת הַ בַ יִת הַ זֶהָׁ , מורי] בַ עַ ל הַ בַ ִית הַ זֶה .וְ אֶ ת [ ִא ִמי ָׁ הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא יְבָׁ ֵרְך אֶ ת [ָאבִ י ִ בותינּו אותנּו וְ אֶ ת כָׁל אֲ ֶׁשר לָׁנּו ,כְ מו ֶׁשנִ ְתבָׁ ְרכּו אֲ ֵ ָׁ יתם וְ אֶ ת ז ְַרעָׁ ם וְ אֶ ת כָׁל אֲ ֶׁשר לָׁהֶ ם. וְ אֶ ת בֵ ָׁ אותנּו ֻכּלָׁנּו יַחַ ד בִ בְ ָׁרכָׁה ְׁשלֵמָׁ ה ,וְ נאמַ רָ ,אמֵ ן. ַאבְ ָׁרהָׁ ם י ְִצחָׁ ק וְ יַעֲ קב בַ כל ִמכל כל ,כֵן יְבָׁ ֵרְך ָׁ ּוצ ָׁד ָׁקה מֵ אלהֵ י בַ מָׁ רום ְיל ְַמדּו עֲ לֵיהֶ ם וְ עָׁ לֵינּו זְ כּות ֶׁש ְּתהֵ א לְ ִמ ְׁשמֶ ֶרת ָׁׁשלום .וְ נִ ָׁשא בְ ָׁרכָׁה מֵ אֵ ת ה'ְ , ָאדם. להים וְ ָׁ י ְִׁשעֵ נּו ,וְ ִנ ְמצָׁ א חֵ ן וְ ֵשכֶל טוב בְ עֵ ינֵי אֱ ִ בשבת :הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא ַי ְנ ִחילֵנּו יום ֶׁשכֻלו ַׁשבָׁ ת ּו ְמנּוחָׁ ה לְ חַ יֵי הָׁ עול ִָׁמים. רותיהֶ ם יוׁשבִ ים וְ עַ ְט ֵ יקים ְ הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא ַי ְנ ִחילֵנּו יום ֶׁשכֻלו טוב[.יום ֶׁשכֻלו ָארּוְך .יום ֶׁשּצַ ִד ִ יהי חֶ לְ ֵקינּו ִעמָׁ הֶ ם]. אׁשיהֶ ם וְ ֶנ ֱהנִים ִמזִ יו הַ ְשכִ ינָׁה וִ ִ בְ ָׁר ֵ הָׁ ַרחֲ מָׁ ן הּוא ְי ַזכֵנּו לִ ימות הַ מָׁ ִׁשיחַ ּולְ חַ יֵי הָׁ עולָׁם הַ בָׁ א. 39 רומיו ,הּוא עשה ָׁׁשלום בִ ְמ ָׁ עשה חֶ סֶ ד לִ ְמ ִׁשיחו לְ ָׁדוִ ד ּולְ ז ְַרעו עַ ד עולָׁםֶ . ִמגְדול יְׁשּועות מַ לְ כו וְ ֶ יַעֲ ֶשה ָׁׁשלום עָׁ לֵינּו וְ עַ ל כָׁל י ְִש ָׁרַאל וְ ִא ְמרּוָ ,אמֵ ן. דר ֵׁשי ה' לא י ְַח ְסרּו כָׁל טוב .הודּו דׁשיו ,כִ י אֵ ין מַ ְחסור לִ ֵירָאיו .כְ פִ ִירים ָׁרׁשּו וְ ָׁרעֵ בּו ,וְ ְ י ְִראּו אֶ ת ה' ְק ָׁ פותחַ אֶ ת יָׁדֶ ָךּ ,ומַ ְשבִ יעַ לְ כָׁל חַ י ָׁרצון. לַיי כִ י טוב כִ י לְ עו ָׁלם חַ ְסדוֵ . יתי צַ ִדיק ֶנ ֱעזָׁב ,וְ ז ְַרעו ִיתי גַם ָׁז ַקנְ ִּתי ,וְ לא ָׁר ִא ִ בָׁ רּוְך הַ גֶבֶ ר אֲ ֶׁשר יִבְ טַ ח בַ יי ,וְ הָׁ יָׁה ה' ִמבְ טַ חו .נַעַ ר הָׁ י ִ ְמבַ ֶקׁש לָׁחֶ ם.יי עז לְ עַ מו י ִֵּתן ,ה' יְבָׁ ֵרְך אֶ ת עַ מו בַ ָׁׁשלום. בורא ְפ ִרי הַ גָׁפֶ ן. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ֵ ושותים בהסיבה ואינו מברך ברכה אחרונה. מוזגים כוס של אליהומו ופותחים את הדלת: ְׁשפְך חֲ מָׁ ְתָך אֶ ל הַ גויִם אֲ ֶׁשר לא י ְָׁדעּוָך וְ עַ ל מַ ְמלָׁכות אֲ ֶׁשר בְ ִׁש ְמָך לא ָׁק ָׁראּו. כִ י ָאכַל אֶ ת יַעֲ קב וְ אֶ ת ָׁנ ֵוהּו הֵ ַׁשמּו. ְׁשפְך עֲ לֵיהֶ ם ז ְַעמֶ ָך וַ חֲ רון אַ פְ ָך י ִַשיגֵם. מז ִּת ְרדף בְ ַאף וְ ַת ְׁש ִמידֵ ם ִמ ַּתחַ ת ְׁשמֵ י ה'. מ עיין לקמן בענין כוס חמישי והלל הגדול. מזבטעם פתיחת הדלת ואמירת שפוך חמתך כאן ,פירש בספר דבר שמואל דבר נאה ,כי בגמרא (פה ):מבואר ש אחר גמר אכילת הפסח היו עולים לגגות לגמור ההלל ביחד ,ו"פקע איגרא" (פקעו הגגות) מקול המולת אמירתם .ולכן עכשיו פותחים הדלת לעלות לגגי ירושלים לומר שירה ,ורואים שאין כאן ירושלים אלא גלות, ואומרים שפוך חמתך גו' ,ודפח"ח. ויתכן לומר שמשום כך חילקו ההלל ,ש רצו לקבוע עיקר ההלל אחר גמר אכילת הפסח ,כדי שיוכלו לאמרו ביחד על הגגות ,והרי טרם גמר אכילת הפסח אסורים לצאת מן הבית .ומכל מקום תחילת ההלל קבעו על כוס שני ,בעוד הקרבן פסח לפניו ,שהרי ההלל נאמר על הקרבן פסח ,כמואר במשנה (צה ).שהפסח טעון הלל באכילתו ,ולכן מתחילים ההלל בעוד הקרבן פסח לפניו להתפיסו על הפסח ,ואחר כך גומרים אותו לבסוף על הגגות. ולדעת בית שמאי שעל כוס ב' אין אומרים בצאת ישראל ממצרים ,שעדיין לא יצאו ,כמבואר בירושלמי ,אם כן יש טעם נוסף שעיקר ההלל נאמר בסוף הסדר ,אחר שיצאו( .וכעין זה אמרינן בגמרא לחד מ"ד דרק ב' כוסות אחרונות טעונים הסיבה ).ומכל מקום מתחילים פרק א' על כוס שני ,להתפיסו על הפסח ,כנ"ל. ולדעת ב"ה שאומרים בצאת ישראל ממצרים על כוס ב' ,ומשום שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור ,וביארנו לעיל שמצוות סיפור יציאת מצרים מחייבת גם הלל ,אם כן מאותו הטעם צריכים לומר עד בצאת ישראל על כוס שני ,כדי לגמור המצוה של סיפור יציאת מצרים .ומכל מקום יתר ההלל אומרים לבסוף כדי לאמרו על הגגות כנ"ל ,וגם אפשר שראוי לקבוע עיקר ההלל בסוף הלילה דקאי על כל מצוות הלילה ,שהרי גם אכילת הפסח הוא זכר ליציאת מצרים ,כדכתיב בפ' ראה "וזבח פסח ...למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים,"... ולכן ראוי לומר הלל אחר אכילת הפסח. 40 הלל לא לָׁנּו ,ה' ,לא לָׁנּו ,כִ י לְ ִׁש ְמָך ֵּתן כָׁבוד ,עַ ל חַ ְס ְדָך עַ ל אֲ ִמ ֶּתָך. יאמרּו הַ גויִם אַ יֵה נָׁא אֱ להֵ יהֶ ם. לָׁמָׁ ה ְ ואֱ להֵ ינּו בַ ָׁשמַ יִם ,כל אֲ ֶׁשר חָׁ פֵ ץ עָׁ ָׁשה. ָאדם. עֲ צַ בֵ יהֶ ם כֶסֶ ף וְ זָׁהָׁ ב מַ עֲ ֵשה יְדֵ י ָׁ פֶ ה לָׁהֶ ם וְ לא ְי ַדבֵ רּו ,עֵ י ַניִם לָׁהֶ ם וְ לא י ְִראּו. ָאזְ ָׁניִם לָׁהֶ ם וְ לא י ְִׁשמָׁ עּוַ ,אף לָׁהֶ ם וְ לא י ְִריחּון. יְדֵ יהֶ ם וְ לא י ְִמיׁשּוןַ ,ר ְגלֵיהֶ ם וְ לא יְהַ ּלֵכּו, לא י ְֶהגּו ִבגְרונָׁם. עשיהֶ ם ,כל אֲ ֶׁשר בטֵ חַ בָׁ הֶ ם. כְ מוהֶ ם י ְִהיּו ֵ י ְִש ָׁראֵ ל בְ טַ ח בַ יי ,עֶ זְ ָׁרם ּומָׁ גִ נָׁם הּוא. ּומ ִגנָׁם הּוא. בֵ ית אהרן בִ ְטחו ביי ,עֶ זְ ָׁרם ָׁ יראי ה' בִ ְטחו ביי ,עֶ זְ ָׁרם ּומָׁ גִ נָׁם הּוא. יי ְזכ ָָׁׁרנּו יְבָׁ ֵרְך. יְבָׁ ֵרְך אֶ ת בֵ ית י ְִש ָׁראֵ ל, יְבָׁ ֵרְך אֶ ת בֵ ית ַאהֲ רן, יְבָׁ ֵרְך י ְִראֵ י ה' ,הַ ְקטַ נִים ִעם הַ גְדלִ ים. יסֵ ף ה' עֲ לֵיכֶם ,עֲ לֵיכֶם וְ עַ ל בְ נֵיכֶם. ָארץ. עשה ָׁׁשמַ יִם וָׁ ֶ בְ רּוכִ ים אַ ֶּתם לַייֵ , ָאדם. ָארץ נ ַָׁתן לִ בְ נֵי ָׁ הַ ָׁשמַ יִם ָׁׁשמַ יִם לַיי וְ הָׁ ֶ ירדי דּומָׁ ה. לא הַ מֵ ִתים יְהַ לְ לּויָּׁה וְ לא כָׁל ֵ וַ אֲ נ ְַחנּו נְבָׁ ֵרְך יָּׁה מֵ עַ ָּׁתה וְ עַ ד עולָׁם .הַ לְ לּויָּׁה. ּומצָׁ ֵרי ּוביָׁמַ י אֶ ְק ָׁרא .אֲ פָׁ פּונִ י חֶ בְ לֵי מָׁ וֶ ת ְ ָאהַ בְ ִּתי כִ י י ְִׁשמַ ע ה' אֶ ת קולִ י ַּתחֲ נּונָׁי .כִ י ִהטָׁ ה ָאזְ נו לִ י ְ ּובׁשם ה' אֶ ְק ָׁרא :אָׁ נָׁא ה' מַ ּלְ טָׁ ה נַפְ ִׁשיַ .חנּון ה' וְ צַ ִדיק ,וֵ אֱ להֵ ינּו ְׁשאול ְמצָׁ אּונִי ,צָׁ ָׁרה וְ יָׁגון אֶ ְמצָׁ אֵ . ְהוׁשיעַ ׁ .שּובִ י נַפְ ִׁשי לִ ְמנּוחָׁ יְכִ י ,כִ י ה' גָׁמַ ל עָׁ ָׁליְכִ י .כִ י ִחּלַצְ ָּׁת לתי וְ לִ י י ִ ְמ ַרחֵ םׁ .שמֵ ר פְ ָׁת ִאים ה'ַ ,ד ִ ַארצות הַ חַ יִים .הֶ אֱ מַ נְ ִּתי כִ י נַפְ ִׁשי ִממָׁ ֶות ,אֶ ת עֵ ינִי ִמן ִד ְמעָׁ ה ,אֶ ת ַר ְגלִ י ִמדֶ ִחי .אֶ ְתהַ לְֵך לִ פְ נֵי ה' בְ ְ ָאדם כזֵב. ִיתי ְמאד .אֲ ִני ָאמַ ְר ִּתי בְ חָׁ פְ זִ י כָׁל הָׁ ָׁ אֲ דַ בֵ ר ,אֲ ִני עָׁ נ ִ נְד ַרי לַיי אֲ ַׁשּלֵם נֶגְדָׁ ה נָׁא מּולוהי עָׁ לָׁי .כוס יְׁשּועות אֶ ָׁשא ּובְ ֵׁשם ה' אֶ ְק ָׁראָׁ . ִ מָׁ ה אָׁ ִׁשיב לַיי כל ַּת ְג ידיוָ .אנָׁא ה' כִ י אֲ ִני עַ בְ דֶ ָך ,אֲ נִי עַ בְ ְדָך בֶ ן אֲ מָׁ ֶתָך ,פִ ַּת ְח ָּׁת לְ כָׁל עַ מו .י ָָׁׁקר בְ עֵ ינֵי ה' הַ מָׁ וְ ָׁתה לַחֲ ִס ָׁ ֶגְדה נָׁא לְ כָׁל עַ מו .בְ ַחצְ רות בֵ ית ּתודה ּובְ ֵׁשם ה' אֶ ְק ָׁרא .נ ְָׁד ַרי לַיי אֲ ַׁשלֵם נ ָׁ לְ מוסֵ ָׁרי .לְ ָך אֶ זְ בַ ח זֶבַ ח ָׁ ְרּוש ַליִם .הַ לְ לּויָּׁה. ה' ,בְ תוכֵכִ י י ָׁ הַ לְ לּו אֶ ת ה' כָׁל גויִםַׁ ,שבְ חּוהּו כָׁל הָׁ אֻ ִמים .כִ י גָׁבַ ר עָׁ לֵינּו חַ ְסדו ,וֶ אֱ מֶ ת ה' לְ עולָׁם .הַ לְ לּויָּׁה. הודּו לַיי כִ י טוב כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. יאמַ ר נָׁא י ְִש ָׁראֵ ל כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. יאמרּו נָׁא בֵ ית ַאהֲ רן כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. ְ יא ְמרּו נָׁא י ְִראֵ י ה' כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. ָאדם ,ה' לִ י בְ עזְ ָׁרי וַ אֲ נִ י אתי יָּׁה ,עָׁ ָׁננִי בַ מֶ ְרחַ ב יָּׁה .ה' לִ י ,לא ִא ָׁירא -מַ ה יַעֲ ֶשה לִ י ָׁ ִמן הַ מֵ צַ ר ָׁק ָׁר ִ 41 אֶ ְראֶ ה בְ ש ְנָאי. ָאדם. טוב לַחֲ סות בַ יי ִמבְ טחַ בָׁ ָׁ טוב לַחֲ סות בַ יי ִמבְ טחַ בִ נ ְִדיבִ ים. כָׁל גו ִים ְסבָׁ בּו ִני ,בְ ֵׁשם ה' כִ י אֲ ִמי ַלם. סַ בּונִי גַם ְסבָׁ בּו ִני ,בְ ֵׁשם ה' כִ י אֲ ִמי ַלם. קוצים ,בְ ֵׁשם ה' כִ י אֲ ִמילַם. ברים ,דעֲ כּו כְ אֵ ׁש ִ סַ בּונִי כִ ְד ִ יתנִי לִ נְפל ,וַ יי עֲ ז ָָׁׁרנִ י. דָׁ חה ְד ִח ַ עזִ י וְ זִ ְמ ָׁרת יָּׁה וַ י ְִהי לִ י לִ יׁשּועָׁ ה. יקים: קול ִרנָׁה וִ יׁשּועָׁ ה בְ ָאהֳ לֵי צַ ִד ִ י ְִמין ה' עשה חָׁ יִל, י ְִמין ה' רומֵ מָׁ ה, י ְִמין ה' עשה חָׁ יִל. לא ָאמּות כִ י אֶ ְחיֶה ,וַ אֲ סַ פֵ ר מַ עֲ ֵשי יָּׁה. יַסר י ְִס ַר ִני יָּׁה ,וְ לַמָׁ ֶות לא ְנ ָׁתנָׁנִ י. פִ ְתחּו לִ י ַׁשעֲ ֵרי צֶ דֶ קָ ,אבא בָׁ ם ,אודֶ ה יָּׁה. יקים יָׁבאּו בו. זֶה הַ ַשעַ ר לַיי ,צַ ִד ִ ִית ִני וַ ְּת ִהי לִ י לִ יׁשּועָׁ ה. אודָך כִ י עֲ נ ָׁ ְ ִית ִני וַ ְּת ִהי לִ י לִ יׁשּועָׁ ה. אודָך כִ י עֲ נ ָׁ ְ אֶ בֶ ן מָׁ אֲ סּו הַ בונִ ים הָׁ י ְָׁתה לְ ראׁש פִ נָׁה. אֶ בֶ ן מָׁ אֲ סּו הַ בונִ ים הָׁ י ְָׁתה לְ ראׁש פִ נָׁה. מֵ אֵ ת ה' הָׁ י ְָׁתה זאת ִהיא נִפְ לָׁאת בְ עֵ ינֵינּו. מֵ אֵ ת ה' הָׁ י ְָׁתה זאת ִהיא נִפְ לָׁאת בְ עֵ ינֵינּו. הושיעָׁ ה נָׁא. ָאנָׁא ה'ִ , הושיעָׁ ה נָׁא. ָאנָׁא ה'ִ , ָאנָׁא ה' ,הַ ְצלִ יחָׁ ה נָׁא. ָאנָׁא ה' ,הַ ְצלִ יחָׁ ה נָׁא. בָׁ רּוְך הַ בָׁ א בְ ֵׁשם ה' ,בֵ ַרכְ נּוכֶם ִמבֵ ית ה'. בָׁ רּוְך הַ בָׁ א בְ ֵׁשם ה' ,בֵ ַרכְ נּוכֶם ִמבֵ ית ה'. בתים עַ ד ַק ְרנות הַ ִמזְ בֵ חַ . אֵ ל ה' וַ יָׁאֶ ר לָׁנּוִ .א ְסרּו חַ ג בַ עֲ ִ בתים עַ ד ַק ְרנות הַ ִמזְ בֵ חַ . אֵ ל ה' וַ יָׁאֶ ר לָׁנּוִ .א ְסרּו חַ ג בַ עֲ ִ רוממֶ ָׁך. אֵ לִ י אַ ָּׁתה וְ אודֶ ָׁך ,אֱ להַ י -אֲ ְ רוממֶ ָׁך. אֵ לִ י אַ ָּׁתה וְ אודֶ ָׁך ,אֱ להַ י -אֲ ְ הודּו לַיי כִ י טוב ,כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. הודּו לַיי כִ י טוב ,כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. עושי ְרצונֶָך ,וְ כָׁל עַ ְמָך בֵ ית ִי ְש ָׁראֵ ל ְב ִרנָׁה יודּו יקים ֵ יְהַ לְ לּוָך ה' ֱאלהֵ ינּו כָׁל מַ ֲע ֶשיָך ,וַ חֲ ִסידֶ יָך צַ ִד ִ ירוממּו וְ יַעֲ ִריצּו ,וְ י ְַק ִדיׁשּו וְ י ְַמלִ יכּו אֶ ת ִׁש ְמָך ,מַ לְ כֵנּו .כִ י לְ ָך טוב לְ הודות ְ יׁשבְ חּו וִ יפָׁ אֲ רּו ,וִ וִ יבָׁ ְרכּו ,וִ ַ ּולְ ִׁש ְמָך נָׁאֱ ה לְ זַמר ,כִ י מֵ עולָׁם וְ עַ ד עולָׁם ַא ָּׁתה אֵ ל. הלל הגדול מח מחכוס חמישי ,וכוסו של אליהו 42 מנהג ישראל – ומובא בחק יעקב על השו"ע – למזוג כוס חמישי שלא מכוסות המסובין ,וקוראין אותו כוס של אליהו .והענין צריך ביאור .ובס' טעמי המנהגים מובא בשם הגר"א שהוא מקביל לכוס חמישי שדברו בו הראשונים .ונראה לבאר הענין: תנן (קיז ):רביעית גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר( .ובגמרא נחלקו אם ברכת השיר היינו יהללוך או נשמת כל חי .והרמב"ם פסק שהיא יהללוך ,ורש"י כתב שאומרים שניהם ,ודעת התוס' שכוללם בברכה אחת ,וכן המנהג הפשוט). ובגמרא (קיח ).רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי ר' טרפון .כך הגירסא בספרים שלנו .וכן נוהגים שאומרים גם הלל הגדול ,אלא שכוללים אותו בתוך ברכת השיר .ויתבאר לק' (בענין ברכת השיר). אבל גירסת הרי"ף היא :חמישי גומר עליו את ההלל .וכן פסק הרמב"ם (פ"ח ה"י) וז"ל ואחר כך מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר והיא יהללוך ה' כל מעשיך כו' .ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול ,והוא מ"הודו לה' כי טוב" עד "על נהרות בבל" עכ"ל. ותמה הבעל המאור (שם) דאם ר' טרפון סובר דיש כוס ה' הרי זה דלא כהלכתא ,דהא סתמה קתני בריש ערבי פסחים "ולא יפחתו מארבעה כוסות ואפילו מן התמחוי". אבל הרמב"ן (מלחמות שם) כתב לדעת הרי"ף דעל כרחך ר"ט לא פליג על המשנה דאם כן הו"ל להגמרא לומר כן דלימא תנן דלא כר"ט כו' .אלא דהכוס החמישי דר"ט אינו אלא רשות ,למי שרוצה לשתות כוס חמישי ,ולכן לעני אין נותנים מן התמחוי כ"א ארבעה כוסות .וכן הביאו התוס' (קיז ):בשם ר' יוסף טוב עלם שכתב בסידורו "ואי בעי משתיא חמרא משום אונס לומר בחמישי הלל הגדול ישתנס" .והקשו התוס' איזה איסור יש לשתות אחר כוס ד' שיהיה צריך היתר מיוחד ע"י אמירת הלל הגדול .הא כל האיסור לשתות בין כוס ג' לכוס ד' מבואר בירושלמי שהוא משום שכרות ,אבל אחר שגמר את ההלל מאי איכפת לן אם ישתכר .וברא"ש משמע משום דבעי' שיאריך בסיפור כל אותו הלילה .וק"ק דאם לדעת הרי"ף יש בכוס חמישי משום שכרות ,אם כן מה מועיל מה שיאמר עליו הלל הגדול .סוף כל סוף ישתכר ולא יספר כל הלילה. אכן הרמב"ן ביאר בזה ,דאכן אסור לשתות אחר כוס ד' ,אבל לא מטעם הרא"ש שמא ישתכר ולא יספר ביציאת מצרים כל הלילה ,אלא מטעם אחר ,שלא יהיה נראה כמתחיל בקרבן פסח חדש ,דאין נמנין על ב' פסחים .ולכן אם בא לשתות כוס חמישי החמירו עליו לומר עליו הלל הגדול .והביאור לפי זה דע"י שאומר הלל הגדול משייך ומקשר את הכוס החמישי לסדר הראשון. והרמב" ן נסתפק שמא אחר שהאריכו עליו את הדרך לומר הלל הגדול ,כבר מותר לשתות עוד כוסות אחר כך. "וכל מי שרוצה לשתות ,בקריאה זו הותר לו" .וזה צ"ב דכיון שאינו אומר על אותם כוסות הנוספים הלל הגדול אם כן למה יהיו מותרים .ואיזו סברא היא זו דכיון שאמר הלל הגדול על כוס ה' כבר הותר בכוסות נוספים. ובאמת הרמב"ן עצמו לא החליט הדבר ,וצ"ב מהו יסוד הספק. ב .והנה ראינו דהרמב"ן וריט"א סוברים דכוס ה' אינה אלא רשות .אבל הרמב"ם כתב "ויש לו למזוג כוס ה'... וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות" .ומשמע דהוא מצוה עכ"פ ,רק דאינו חובה כ"כ כמו אינך .וכ"כ הר"ן בדעתו דהיא מצוה מן המבוחר .וגדר הדבר צריך בירור. גם יש לדייק דבשאר הכוסות כתב הרמב"ם שמברך בפה"ג ושותה (עי' פ"ח הל' א' ,ה' ,י') .ואילו לענין כוס זה החמישי לא כתב אלא שיש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול ,ולא הזכיר לא ברכת בפה"ג ולא שתיה. ג .הטור (סי' תפ”א) מביא בשם ר' האי גאון מחלוקת לענין ברכת השיר שהיא הברכה שאחרי ההלל ,למי ששותה כוס ה' .דתחילה מביא בשם רס"ג דאחר ההלל דכוס ד' לא יברך ,אלא ימתין לומר יהללוך עד אחר הלל הגדול שעל כוס ה' .וטעמו ברור כדי שהברכה תחול על שניהם( .אבל מי שאינו שותה כוס ה' הרי אינו אומר הלל הגדול כלל). 43 אבל ממשיך ר' האי גאון וז" ל אבל עכשיו באו תלמידים ואמרו שעל כל כוס וכוס "צריך ברכה לאחריו כמו לפניו" ולכן אחר ההלל דכוס ד' אומר יהללוך ,ואחר הלל הגדול דכוס ה' אומר נשמת וישתבח ,באופן שחותם על כל א' בנפרד .וצ"ב מהו כונתו במש" כ שכל כוס וכוס צריך ברכה לאחריו כמו לפניו ,ומה זה ענין לחתימה ההלל .והדרכי משה והב"ח פירשו דהני תלמידים סוברים כאותם ראשונים דס"ל דכל כוס צריך בפה"ג בתחילה ועל הגפן בסוף .אלא דאינו מובן מה זה ענין לחתימת ההלל .ועי' בדרכי משה שכתב דכיון שמברך על הגפן הוי כפורש מכוס ד' .והדברים טעונים ביאור. ונראה בהקדם מש"נ לעיל דשיטת הרמב"ן דאמירת ההגדה היא מצוות כוס שני ,אבל אין הכונה שאומר ההגדה על הכוס עצמו ,כ"א על הקביעות של יין עיי"ש. מעתה יש לבאר מש"כ ר' האי גאון בדעת התלמידים ,דכיון שמברך על הגפן אחר כל כוס וכוס צריך חתימה בפנ"ע להלל המצרי ולהלל הגדול. דהנה הטעם שסוברים הנך ראשונים שצריך לברך ברכה אחרונה אחר כל כוס ,משום דס"ל דאי אפשר לברך ברהמ"ז אחת לכמה סעודות( .והוא מחלוקת רש"י ותוס' בחולין (פו ):ובכמה מקומות ,דעת רש"י דכיון שהסיח דעתו צריך לברך ברהמ"ז .ותוס' ס"ל דאין צריך ,וביאר הרא"ש משום שברהמ"ז אחת עולה לשתי הסעודות). ומאותו הטעם אי אפשר לברך ברכה אחרונה אחת לכמה קבעיות .ולכן ,ממה שמברך ברכה אחרונה לכל כוס, מוכח דכל אחד חשוב קביעות בפנ"ע. ולכן ,תינח אילו לא היה מברך ברכה אחרונה לאחר כוס ד' ,היה אפש"ל דכוס ד' וכוס ה' הוי קביעות אחת. וממילא ,דאף שהדין לומר הלל על הקביעות של יין ,כאן שני הכוסות הוי קביעות אחת ,ולכן הוי כהלל א'. והיה יכול לחתום חתימה אחת לכל .אבל כיון שמברך ברכה אחרונה על כל כוס ,ע"כ דכל א' היא קביעות בפנ"ע ,וממילא דכל הלל עומד בפנ"ע ,וצריך חתימה לכל אחד ואחד. ד .מעתה נראה לבאר מש"כ הרמב"ן דאסור לשתות אחר כוס ד' ,דנראה כקובע לפסח אחר .דאינו מובן לכאורה מה ענין שתיית כוס נוסף לאכילת קרבן פסח. דהנה שיטת הרמב"ן (במלחמות פ' ערבי פסחים כד :בדפי הרי"ף) דאין צריך לברך ברכה אחרונה על כל כוס, אבל המעיין שם יראה דדעתו דלאו היינו טעמא משום שיכול לברך ברכה אחרונה א' על כמה קבעיות ,אלא משום שהכל חשוב קביעות אחת עיי"ש .נמצא דכל הארבעה כוסות מצטרפים לקביעות אחת ,והיא הקביעות דהקרבן פסח .וקביעות זו נגמרת עם הכוס הרביעי. ולכן כל ששותה אחר כך נראה כקביעות חדשה לפסח אחר .וזהו טעם האיסור לשתות אחר כוס ד' ,שכתב הרמב"ן שנראה כקובע לפסח אחר .כי קביעות הפסח היה על ד' כוסות ,ועכשיו שקובע לכוס חמישי נראה שבא לאכול פסח אחר. ולזה יש עצה לומר הלל הגדול ,דאזי הכוס החמישי היא קביעות חדשה לאמירת הלל הגדול .ולכן יש מקום לומר שאחר שאומר הלל הגדול על כוס ה' יכול לשתות כמה כוסות אחר כך .דכיון שקבע עצמו להלל הגדול, שהיא קביעות חדשה שלא מענין הקרבן פסח הראשון ,שמא פקע כל האיסור .כי הארבעה כוסות הראשונים שייכים לקביעות דהקרבן פסח .אבל הכוס החמישי היא קביעות לדבר אחר .ושוב אפילו ישתה אחר כך אינו נראה כקביעות לקרבן פסח נוסף. ולבאר זה ,למה כוס חמישי חשיב קביעות אחרת ,דהנה ההלל דליל פסח הוא על הקרבן פסח ,כמבואר במשנה (צה ).דהפסח טעון הלל באכילתו .וכן מבואר ברמב"ן (בחי' לערבי פסחים) שכתב דמה"ט אמרו י"ח ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל ,ולא אמרו י"ח ימים ולילה אחת ,כי ההלל דליל פסח אינו מצד היום אלא מצד הקרבן פסח. אבל הלל הגדול נראה דאינו שייך להקרבן פסח .ולכן היא קביעות חדשה .ופקע האיסור דהוספה על הכוסות, דכיון שעשה קביעות חדשה לאמירת הלל הגדול ,שוב אינו נראה כקובע לקרבן פסח. 44 ה .והנה שיטת ר' יוסף טוב עלם והרמב"ן דכוס ה' הוא רשות ,כנ"ל .אבל שיטת הרמב"ם דיש לו למזוג כו' אלא שאינו חובה כהארבעה כוסות .ונתקשינו בגדר הדבר. ובאמת מדברי הרמב"ם מדוייק דאין צריך לברך בפה"ג ולשתות כוס זה .ולפי זה פשוט דאין טעם מזיגת כוס זה למי שתאב לשתות ,כדברי הראשונים הנ"ל .אלא ע"כ דעצם אמירת הלל הגדול על כוס ה' הוא מצוה. אלא שיקשה מהמשנה דלא יפחתו לו מארבעה כוסות .ולזה הוצרך הרמב"ם לומר דאינו חובה כמו שאר הכוסות .ואינו אלא למצוה מן המובחר ,ולכן אין נותנים זה מן התמחוי. ובאמת מלשון הרמב"ם משמע עוד דעל הלל הגדול אינו אומר ברכת השיר .ודלא כדברי הטור בשם הגאונים שמברך לבסוף (לרס"ג כדאית לי' ,ולתלמידים כדאית להו) .דס" ל דכיון שאינו חיוב גמור לא קבעו עליו ברכה. ומה שאינו חיוב גמור נראה משום שחיוב הלל בליל פסח הוא משום הקרבן פסח ,שטעון הלל באכילתו ,והלל הגדול אינו על הקרבן פסח כנ"ל ,וכמש"נ לעי' מדברי הרמב"ן .וגם הרמב"ם ס"ל כן .אלא שדעת הרמב"ם דמכל מקום מצוה איכא ,להאריך בשיר ושבח ליקרת הלילה. וכיון שאין שם ברכה ,ממילא דאף שאמרו על היין ,משום דאין אומרים שירה על היין ,אבל אין שם דין כוס של ברכה .והחיוב טעימה בכל מקום הוא מדיני כוס של ברכה ,כמבואר בעירובין (מ ):דכוס של ברכה טעון טעימה. ופרש"י משום שהוא גנאי לכוס של ברכה לא לטעום ממנו( .ובארבעה כוסות יש גם חיוב שתיה מדין חירות, לשיטת הרמב"ם ).אבל בכוס ד' שאינו מהארבעה כוסות שתקנו משום חירות ,וגם אינו כוס של ברכה ,לא שייך זה. ולשיטת הרמב"ם מכוון מאד הנאמר בשם הגר"א דכוס של אליהו – שאין שותים אותו אל מוזגים אותו לחוד – הוא כנגד כוס ה' .דהרי להרמב"ם אין בכוס זה חיוב שתיה .רק מוזגים אותו בשביל אמירת הלל הגדול. ומה שאנו מוזגים אותו לפני הלל המצרי ,ולכאורה אם א יתא דהוא משום כוס חמישי היו צריכים למזגו לפני אמירת הלל הגדול .פשוט משום שאנו עושים כשיטת התוס' וכוללים הלל הגדל בתוך ברכת השיר (עי' לק' בענין ברכת השיר) .ואם כן יהיה הפסק באמצע הברכה למזוג הכוס חמישי אז .ומכל מקום לצאת ידי שיטת הרמב"ם מוזגים גם כוס ה' ,קודם התחלת ההלל. ו .ונראה לבאר יותר ענין הלל זה ,שאינו על הקרבן פסח ,ואומרים אותו בסוף הלילה. ונקדים מה ששמעתי מהגר"מ שפירא שליט"א בשם בעל המכתב מאליהו ,דחז"ל תקנו בנוסח התפילה בסוף ברכת יוצר " המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו". ורגילים לחשוב שהדיוק הוא מלשון "עושה" ,שהוא לשון הווה .אבל זה אינו .דהרי כמו"כ כתוב "לגוזר ים סוף לגזרים"" ,למכה מצרים בבכוריהם" גו' ,וכל זה היה בעבר ,ומכל מקום נקט לשון הווה ,ואין זה דיוק .אלא הכונה לדייק ממש"כ "כי לעולם חסדו" ,שפירושו שאותו חסד שהיה כשגזר ים סוף לגזרים ,הוא עצמו קיים לדורות ,שבאותה מידה עושה ועתיד לעשות עמנו נסים ונפלאות .ואותה מידת החסד שהיתה בהכאת מצרים בבכוריהם ,היא עצמה קיימת לנו ולבנינו לעשות פדות ונקם מצרינו .אשר לכאורה אם כן יקשה ,איך קאמר לעושה אורים גדולים כל"ח ,והרי החסד דמעשה בראשית הוא ענין מיוחד ,דעולם חסד יבנה ,ואינו שייך אחר כך .אלא ע"כ שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" ,בטובו" ,דהיינו באותה מידת החסד ממש דשעת הבריאה את"ד ,והדברים עמוקים. ומזה אנו מבינים ,דבזה נבדל הלל הגדול מהלל המצרי .כי הלל המצרי הוא על יציאת מצרים עצמה .והיא נאמרת על הקרבן פסח ,שע"י הקרבן פסח נחשב שעת הגאולה והיציאה ממצרים. (וכמו שביארנו במקו"א דלכאורה דברי הרמב"ן (בחי' ע"פ ערבי פסחים) סתרי אהדדי דכתב שלא אמרו י"ח ימים ולילה אחת משום שההלל דליל פסח אינו מצד היום אלא מצד הקרבן פסח ,והוא עצמו כתב שם בהמשך דאומרים הלל משום שהיא שעת הגאולה .והביאור פשוט דע"י הקרבן פסח נחשב שעת הגאולה .דא"א לומר שירה על הנס כ"א בשעת הנס ,ואינו נחשב שעת הנס כ"א ע"י קביעת יו"ט ,או ע"י מצוה שהיא זכר לנס .ומצד 45 הודּו לַיי כִ י טוב כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. להים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. הודּו לֵאלהֵ י הָׁ אֱ ִ הודּו לָׁאֲ דנֵי הָׁ אֲ דנִים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. לעשה נִפְ לָׁאות גְדלות לְ בַ דו כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. ֵ לעשה הַ ָׁשמַ יִם בִ ְתבּונָׁה כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. ֵ ָארץ עַ ל הַ מָׁ ְים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. רוקע הָׁ ֶ לְ ַ אורים גְדלִ ים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. עשה ִ לְ ֵ אֶ ת הַ ֶשמֶ ׁש לְ מֶ ְמ ֶׁשלֶת בַ יום כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. אֶ ת הַ י ֵָׁרחַ וְ כוכָׁבִ ים לְ מֶ ְמ ְׁשלות בַ ַּל ְי ָׁלה כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. כוריהֶ ם כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. לְ מַ כֵה ִמ ְצ ַרים בִ בְ ֵ וַ יוצֵ א י ְִש ָׁראֵ ל ִמּתוכָׁם כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. ּובזְ רועַ ְנטּויָׁה כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. בְ יָׁד חֲ ז ָָׁׁקה ִ לְ גזֵר יַם סּוף לִ גְ ז ִָׁרים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. וְ הֶ עֱבִ יר י ְִש ָׁראֵ ל בְ תוכו כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. וְ ִנעֵ ר פַ ְרעה וְ חֵ ילו ְביַם סּוףמט כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. הקביעת יו"ט דפסח הרי אומר הלל למחר .אלא ע"כ שאפשרות אמירת הלל על הגאולה דיצא"מ הוא מכח הקרבן פסח). אבל הלל הגדול אינו על יציאת מצרים ,אלא על אותה מידת החסד שנתגלה במצרים והיא קיימת לעולם ,ובה אנו בטוחים שיפרקנו מצרינו תמיד. וזהו עומק מה שנתבאר דאותו הלל הגדול אינו שייך לקביעות דקרבן פסח ,שנגמר עם כוס ד' .והיא קביעות אחרת ,ושייכת לגאולה שבכל דור ודור ולגאולה הסופית העתידה. ואין אנו שותים את הכוס הזה ,כי הוא שמור וקיים לעתיד ,והוא כוסו של אליהו ,שיבוא ויבשרנו הן גאלתי אתכם אחרית כראשית ,ואז נשתה אותו על גאולתנו ועל פדות נפשינו בב"א. מ עה"פ נטית ימינך תבלעמו ארץ כתב רש"י שהמצרים זכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק .אכן הרשב"ם בפסחים (קיח ):הביא נוסח אחר ,שהיה בשכר שאמרו אנוסה הפעם כי ה' נלחם להם במצרים .וצ"ב איזו זכות היא זו שעל ידי זה יזכו לקבורה. והנה מצוות קבורה נלמדת ממה שנאמר בנסקלים :לא תלין גו' כי קללת א' תלוי כי קבר תקברנו ביום ההוא. וענין קללת א' תלוי מבואר בגמרא (סנהדרין מו ):משל לשני אחים כו' כל הרואה אומר המלך תלוי .ופרש"י משום שהאדם הוא נברא בצלם אלקים .וכ"כ הרמב"ן (דברים כ"א) .ובדברי הרמב"ן שם מבואר שגם באוה"ע שייך זה ,ומפני כך קבר יהושע את מלכי כנען. והנה כתב הרמב"ן (דרשת תורת ה' תמימה) שהאדם שאינו מכיר את בוראו אין בינו לבין החמור שרוכב עליו ולא כלום .כי לא נברא כ"א בשביל כך .ומבואר בספרים שלכן נברא האדם בצלם א' ,שרק על ידי זה יוכל להמליך את הקב"ה .וכמו שהנשר הוא מלך העופות ,והארי מלך החיות ,אבל א"א שהארי יהיה מלך העופות דאין לו השתוות עמהם .כך להבדיל להמליך את הקב"ה א"א אלא ע"י אדם שנברא בצלם ויש לו השתוות מה כביכול עם בוראו ועל ידי זה יכול להמליכו. וזהו שאומרים בתפילת ר"ה ויוהכ"פ כי מקדישך בקדושתך קדשת נאה לקדוש פאר מקדושים .שכל מה שהרבה לנו תורה ומצוות ו קדשנו במצוותיו הוא כדי שנוכל להמליכו ביתר שאת ,כי אינו דומה הפאר והשבח שנותנים לו עם קדוש לפאר ושבח מפחותי מעלה .וזהו "נאה לקדוש פאר מקדושים". 46 לְ מולִ יְך עַ מו בַ ִמ ְדבָׁ ר כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. לְ מַ כֵה ְמלָׁכִ ים גְדלִ ים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. ַאד ִירים כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. וַ יָׁהֲ רג ְמלָׁכִ ים ִ מרי כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. לְ ִסיחון מֶ לְֶך הָׁ אֱ ִ ּולְ עוג מֶ לְֶך הַ בָׁ ָׁׁשן כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. ַארצָׁ ם לְ נַחֲ ָׁלה כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. וָׁ נ ַָׁתן ְ נַחֲ לָׁה לְ י ְִש ָׁראֵ ל עָׁ בְ דּו כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. ֶׁש ְִב ִׁשפְ לֵנּו ָׁזכַר לָׁנּו כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. וַ יִפְ ְר ֵקנּו ִמּצָׁ ֵרינּו כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. נתן לֶחֶ ם לְ כָׁל בָׁ ָׁשר כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. ֵ הודּו לְ אֵ ל הַ ָׁשמַ יִם כִ י לְ עולָׁם חַ ְסדו. ּותרומֵ ם זִ כְ ְרָך ,מַ לְ כֵנּוָּׁ ,ת ִמידִ .מן נ ְִׁשמַ ת כָׁל חַ י ְּתבַ ֵרְך אֶ ת ִׁש ְמָך ,ה' אֱ להֵ ינּו ,וְ רּוחַ כָׁל בָׁ ָׁשר ְּתפָׁ אֵ ר ְ ּומ ַרחֵ ם ּומפַ ְרנֵס ְ ּומושיעַ ,פודֶ ה ּומַ ִּציל ְ ִ ּומבַ לְ עָׁ דֶ יָך אֵ ין לָׁנּו מֶ לְֶך גואֵ ל הָׁ עולָׁם וְ עַ ד הָׁ עולָׁם אַ ָּׁתה אֵ לִ , צּוקה .אֵ ין לָׁנּו מֶ לְֶך אֶ ּלָׁא ַא ָּׁתה .אֱ להֵ י הָׁ ִראׁשונִים וְ הָׁ ַאחֲ רונִים ,אֱ לוּהַ כָׁל בְ ִריות, בְ כָׁל עֵ ת צָׁ ָׁרה וְ ָׁ יותיו בְ ַרחֲ ִמים .וַ יי לא יָׁנּום אֲ דון כָׁל ּתולָׁדות ,הַ ְמהֻ לָׁל בְ רב הַ ִּת ְׁשבָׁ חות ,הַ ְמנַהֵ ג עולָׁמו בְ חֶ סֶ ד ּובְ ִר ָׁ סּורים וְ הַ סומֵ ְך נופְ לִ ים ְׁשנִים וְ הַ מֵ ִקיץ נ ְִר ָׁד ִמים ,וְ הַ מֵ ִשיחַ ִאּלְ ִמים וְ הַ מַ ִּתיר אֲ ִ עורר י ֵ ִיׁשן -הַ ְמ ֵ וְ לא י ָׁ מודים. פּופים .לְ ָך לְ בַ ְדָך אֲ נ ְַחנּו ִ זוקף כְ ִ וְ הַ ֵ ִאּלּו פִ ינּו מָׁ לֵא ִׁש ָׁירה ַכיָׁם, ּולְ ׁשונֵנּו ִרנָׁה כֲהַ מון ַגּלָׁיו, תותינּו ֶׁשבַ ח כְ מֶ ְרחֲ בֵ י ָׁר ִקיעַ , וְ ִשפְ ֵ ַׁשמֶ ׁש וְ ַכי ֵָׁרחַ , וְ עֵ ינֵינּו ְמ ִאירות כ ֶ וְ יָׁדֵ ינּו פְ רּושות כְ ִנ ְש ֵרי ָׁׁשמַ יִם, וְ ַר ְגלֵינּו ַקּלות ָׁכ ַאיָׁלות - ַאחת מֵ אֶ לֶף, בותינּוּ ,ולְ בָׁ ֵרְך אֶ ת ִׁש ְמָך עַ ל ַ יקים לְ הודות לְ ָך ,ה' אֱ להֵ ינּו ֵואלהֵ י אֲ ֵ אֵ ין אֲ נ ְַחנּו מַ ְספִ ִ בותינּו וְ ִעמָׁ נּו. ית ִעם אֲ ֵ ַאלְ פֵ י אֲ לָׁפִ ים וְ ִרבֵ י ְרבָׁ בות פְ עָׁ ִמים הַ טובות ֶׁשעָׁ ִש ָׁ ִמ ִמצְ ַרים ְגַאלְ ָּׁתנּו ,ה' אֱ להֵ ינּו, יתנּו, פד ָׁ ּומבֵ ית עֲ בָׁ ִדים ִ ִ בְ ָׁרעָׁ ב ַז ְנ ָּׁתנּו ּובְ ָׁשבָׁ ע כִ לְ כַלְ ָּׁתנּו, ּומדֶ בֶ ר ִמּל ְַט ָּׁתנּו, מֵ חֶ ֶרב ִהּצַ לְ ָּׁתנּו ִ יתנּו. ּומֵ חָׁ ָׁליִם ָׁר ִעים וְ נֶאֱ מָׁ נִ ים ִדּלִ ָׁ עַ ד הֵ נָׁה עֲ זָׁרּונּו ַרחֲ מֶ יָך וְ לא עֲ זָׁבּונּו חֲ סָׁ דֶ יָך ,וְ ַאל ִּת ְט ֵׁשנּו ,ה' אֱ להֵ ינּוָׁ ,לנֶצַ ח .עַ ל כֵן אֵ בָׁ ִרים ֶׁשפִ ּלַגְ ָּׁת יׁשבְ חּו וִ יפָׁ אֲ רּו בָׁ נּו וְ רּוחַ ּו ְנ ָׁׁשמָׁ ה ֶׁשנָׁפַ ְח ָּׁת בְ אַ פֵ ינּו וְ לָׁׁשון אֲ ֶׁשר ַש ְמ ָּׁת בְ פִ ינּו -הֵ ן הֵ ם יודּו וִ יבָׁ ְרכּו וִ ַ ירוממּו וְ יַעֲ ִריצּו וְ י ְַק ִדיׁשּו וְ י ְַמלִ יכּו אֶ ת ִׁש ְמָך מַ לְ כֵנּו. וִ ְ כִ י כָׁל פֶ ה לְ ָך יודֶ ה, וְ כָׁל לָׁׁשון לְ ָך ִּת ָׁשבַ ע, וְ כָׁל בֶ ֶרְך לְ ָך ִתכְ ַרע, וְ כָׁל קומָׁ ה לְ פָׁ נֶיָך ִת ְׁש ַּתחֲ ֶוה, ִיראּוָך, וְ כָׁל לְ בָׁ בות י ָׁ וְ כָׁל ֶק ֶרב ּוכְ לָׁיות ְיזַמֵ רּו לִ ְִׁשמֶ ָך. והדרגה הנמוכה ביותר של הכרה בהקב"ה הוא מה שאמרו המצרים אנוסה הפעם כי ה' נלחם גו' .שאף שבא מתוך מהומה ופחד מות אבל סוף כל סוף היתה שם הכרה במציאות ה' ותקפו .ועל ידי זה זכו לדרגה הנמוכה ביותר של צלם א' .וממילא זכו לקבורה ,שנגעו בקצה הענין של קללת א' תלוי. 47 מתי ּתאמַ ְרנָׁה ,ה' ִמי כָׁמוָך מַ ִּציל עָׁ נִ י מֵ חָׁ זָׁק ִממֶ נּו וְ עָׁ נִ י וְ אֶ ְביון ִמגזְ לו. כַדָׁ בָׁ ר ֶׁשכָׁתּוב ,כָׁל עַ ְצ ַ ָארץ. נורא ,אֵ ל עֶ לְ יון ,קנֵה ָׁׁשמַ יִם וָׁ ֶ ּומי יַעֲ רְך לְָׁך הָׁ אֵ ל הַ גָׁדול ,הַ גִבור וְ הַ ָׁ ּומי י ְִׁש ֶוה ּלְָׁך ִ ִמי י ְִדמֶ ה ּלְָׁך ִ ְנהַ ּלֶלְ ָך ּו ְנ ַׁשבֵ חֲ ָך ּונְפָׁ אֶ ְרָך ּונְבָׁ ֵרְך אֶ ת ֵׁשם ָׁק ְד ֶׁשָך ,כָָׁאמּור :לְ ָׁדוִ ד ,בָׁ ְרכִ י נַפְ ִׁשי אֶ ת ה' וְ כָׁל ְק ָׁרבַ י אֶ ת ֵׁשם ָׁק ְדׁשו. הָׁ אֵ ל בְ ַתעֲ ֻצמות ֻעזֶָך, הַ גָׁדול בִ כְ בוד ְׁשמֶ ָך, אותיָך, נור ֶ נורא ְב ְ הַ גִבור ָׁלנֶצַ ח וְ הַ ָׁ יוׁשב עַ ל כִ סֵ א ָׁרם וְ ִנ ִשא. הַ מֶ לְֶך הַ ֵ ׁשוכֵן עַ ד מָׁ רום וְ ָׁקדוׁש ְׁשמו. יקים בַ ייַ ,לי ְָׁׁש ִרים נָׁאוָׁ ה ְת ִהּלָׁה. וְ כָׁתּובַ :רנְנּו צַ ִד ִ בְ פִ י י ְָׁׁש ִרים ִּת ְתהַ ּלָׁל, יקים ִּת ְתבַ ַרְך, ּובְ ִדבְ ֵרי צַ ִד ִ ּובִ לְ ׁשון חֲ ִס ִידים ִּת ְתרומָׁ ם, דוׁשים ִּת ְת ַק ָׁדׁש. ּובְ ֶק ֶרב ְק ִ ּובְ מַ ְקהֲ לות ִרבבְ ות עַ ְמָך בֵ ית י ְִש ָׁראֵ ל בְ ִרנָׁה ִי ְתפָׁ אֵ ר ִׁש ְמָך ,מַ לְ כֵנּו ,בְ כָׁל דור וָׁ דורֶׁ ,שכֵן חובַ ת כָׁל בותינּו ,לְ הודות לְ הַ ּלֵל לְ ַׁשבֵ חַ ,לְ פָׁ אֵ ר לְ רומֵ ם לְ הַ ֵדר לְ בָׁ ֵרְך, ְצּורים לְ פָׁ נֶיָך ,ה' אֱ להֵ ינּו ֵואלהֵ י אֲ ֵ הַ י ִ לְ עַ ּלֵה ּולְ ַקּלֵס עַ ל כָׁל ִדבְ ֵרי ִׁשירות וְ ִת ְׁשבְ חות דוִ ד בֶ ן י ִַׁשי עַ בְ ְדָך ְמ ִׁשיחֶ ָך. ּובָארץ ,כִ י לְ ָך נָׁאֶ ה ,ה' אֱ להֵ ינּו ֶ י ְִׁש ַּתבַ ח ִׁש ְמָך לעַ ד מַ לְ כֵנו ,הָׁ אֵ ל הַ מֶ לְֶך הַ גָׁדול וְ הַ ָׁקדוׁש בַ ָׁשמַ יִם ּורהְּ ,ת ִהלָׁה וְ ִתפְ אֶ ֶרת, ּוׁשבָׁ חָׁ ה ,הַ ּלֵל וְ זִ ְמ ָׁרה ,עז ּומֶ ְמ ָׁׁשלָׁה ,נֶצַ ח ,גְדֻ ּלָׁה ּוגְ ב ָׁ בותינּוִׁ ,שיר ְ ֵואלהֵ י אֲ ֵ הודאות מֵ עַ ָּׁתה וְ עַ ד עולָׁם. ְקדֻ ָׁשה ּומַ לְ כּות ,בְ ָׁרכות וְ ָׁ הודאות ,אֲ דון הַ נִפְ לָׁאות ,הַ בוחֵ ר בְ ִׁש ֵירי זִ ְמ ָׁרה ,מֶ לְֶך בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֵ ל מֶ לְֶך גָׁדול בַ ִּת ְׁשבָׁ חות ,אֵ ל הַ ָׁ נ אֵ ל חֵ י הָׁ עול ִָׁמים. נברכת השיר במשנה ,רביעית גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר .ובגמרא ב' דעות מהי בכרת השיר ,רב יהודה ס"ל דהוא יהללוך ,ור' יוחנן ס"ל שהוא נשמת .ודעת רשב"ם ותוס' והרא"ש והטור דר' יוחנן בא להוסיף ,ולכן אומרים שניהם. ודעת רשב"ם דחותמים ב' הברכות ,דיש כאן ב' חיובים נפרדים .אבל התוס' והרא"ש כתבו בשם ר' חיים כהן דאינו נכון לומר ב' ברכות שחתימתם בחד גוונא ,אלא אומר יהללוך ואינו חותם ,והלל הגדול ונשמת וחותם. ולכאורה אינו מובן אם אינו חותם ברכת יהללוך א"כ אינה ברכה כלל ,ולמה אמרו ,וגם איך מתקיים דעת רב יהודה .וע"כ דגם ר' חיים כהן מודה דיש כאן ב' חיובי ברכה ,רק ס" ל דכיון דחתימם דומה לכן יש לצרפם לברכה אחת. (ומה שיכול לכלול פסוקי הלל הגדול בברכה זו ,דכיון שברכת נשמת נתקנה אחר פסוקי שבח והודיה לכן חשיב הכל ברכה א' ,וכעין מש"כ הרשב"ם פסחים (קד ):לענין ק"ש וברכה שלאחריה ,דחשיב הכל ברכה א' עיי"ש). ויש ספק בחתימת הברכה ,אם חותם בא"י מלך מהלל בתשבחות ,כיון דקאי על ההלל ,או הבוחר בשירי זמרה כו' שהוא החתימה דישבתח ,עיין בטור וב"י וב"ח וט"ז .וכתב הב"י עצה ,דיאמרו יהללוך לבסוף ,דאזי בודאי החתימה היא בא"י מלך מהלל בתשבחות .ולכאורה תמוה דהוא דלא כמאן ,אבל זה ראיה למש"נ דגם לר' חיים כהן יש ב' חיובי ברכה נפרדים ,אלא דמצרפים ב' הברכות כיון דחתימתם בחד גונא ,ואם כן אין חילוק אם אומר יהללוך ואחר כך נשמת או להיפך ,ולכן ס"ל להב"י דעדיף לומר יהללוך לבסוף ,דאזי ליכא ספק איך לחתום .וכ"פ בשו"ע. 48 בורא ְפ ִרי הַ גָׁפֶ ן. בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,אֱ להֵ ינּו מֶ לְֶך הָׁ עולָׁם ֵ ושותה בהסבה. בָׁ רּוך אַ ָּׁתה ה' ֱאלהֵ ינּו מֶ לְֶך העולָׁם ,עַ ל הַ גֶפֶ ן וְ עַ ל פְ ִרי הַ גֶפֶ ן ,עַ ל ְּתנּובַ ת הַ ָׁשדֶ ה וְ עַ ל אֶ ֶרץ חֶ ְמדָׁ ה בותינּו לֶאֱ כל ִמפִ ְריָּׁה וְ לִ ְשבעַ ִמטּובָׁ ּהַ .רחֶ ם נָׁא ה' אֱ להֵ ינּו עַ ל ית וְ ִה ְנחַ לְ ָּׁת לַאֲ ֵ טובָׁ ה ְּורחָׁ בָׁ ה ֶׁש ָׁר ִצ ָׁ ּוׁש ַליִם עִ יר ְרּוׁש ַליִם ִע ֶירָך וְ עַ ל ִציון ִמ ְׁשכַן כְ בודֶ ָך וְ עַ ל ִמזְ בְ חֶ ָך וְ עַ ל הֵ י ָׁכלֶָך ּובְ נֵה יְר ָׁ י ְִש ָׁראֵ ל עַ מֶ ָך וְ עַ ל י ָׁ הַ קדֶ ׁש בִ ְמהֵ ָׁרה בְ יָׁמֵ ינּו וְ הַ עֲ לֵנּו לְ תוכָּׁה וְ ַש ְמחֵ נּו בְ בִ נְ ָׁינָּׁה וְ נאכַל ִמפִ ְריָּׁה וְ נִ ְשבַ ע ִמטּובָׁ ּה ּונְבָׁ ֶרכְ ָך עָׁ לֶיהָׁ בִ ְקדֻ ָׁׁשה ּובְ טָׁ הֳ ָׁרה [בשבתְּ :ורצֵ ה וְ הַ חֲ לִ יצֵ נּו בְ יום הַ ַׁשבָׁ ת הַ זֶה] וְ ַש ְמחֵ נּו בְ יום ַחג הַ מַ ּצות הַ זֶה,נא כִ י ָארץ וְ עַ ל פְ ִרי הַ גֶפֶ ן. אַ ָּׁתה ה' טוב ּומֵ ִטיב לַכל ,וְ נודֶ ה ּלְ ָך עַ ל הָׁ ֶ בָׁ רּוְך אַ ָּׁתה ה' ,עַ ל הַ ארץ וְ עַ ל פְ ִרי הַ גֶפֶ ן. נרצה ובהגדות הנדפסות מצויות ב' מנהגים ,מנהג הב"י לסיים ביהללוך ולחתום בא"י מלך מהלל בתשבחות ,ומנהג הראשונים לומר יהללוך (והלל הגדול) ואחר כך נשמת ,ולחתום בחתימת ישתבח .והרבה אינם מרגישים בזה ואומרים לפעמים כך ולפעמים כך ,לפי ההגדה המזדמנת לידם .אבל למבואר אין זה טעות ,דהרי זה יסוד סברת הב"י דלדעת ר' חיים כהן אין חילוק אם אומר יהללוך ואחר כך נשמת ,או להיפך ,ולכן יש עדיפות לומר יהללוך לבסוף דבזה ליכא ספק איך לחתום ,אבל עכ"פ אין זה תרתי דסתרי אם לפעמים אומר יהללוך לבסוף ,ולפעמים אומר יהללוך תחילה (ונוקט הכרעת הט"ז דאזי חותם כחתימת ישתבח) .ובספר ישמח אב ע"פ ערבי פסחים הארכתי יותר. נאבירושלמי (מובא בתוס' ברכות מב ).איתא דמזכירין מעין המאורע בברכה א' מעין ג' .אבל דעת הרמב"ם (פ"ג ברכות הי"ג) דהיינו דוקא בשבת ויו"ט ,ולא בר"ח וחוה"מ .ונראה בדעתו דכיון דבר"ח וחוה"מ אם לא הזכיר בברהמ"ז אין מחזירין אותו ,כיון דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל ,כדאיתא בגמרא (שם מט ):לכן אינו נחשב מעיקר מטבע ברהמ"ז ,ובברכה א' מעין ג' אין אומרים אלא מה שהוא מעיקר המטבע בברהמ"ז. אבל הטור פסק דאפילו בר"ח וחוה"מ מזכירין בברכה א' מעין ג' .ונראה דאזיל לטעמי' דמדברי הטור (סי' קפ"ח) מבואר דבשבת ויו"ט גופא ,בסעודה ג' דאי"ח לאכול ,אין מחזירין אותו בברהמ"ז .הרי דאינו נעשה חלק ממטבע ברהמ"ז כ"א באותן סעודות שחייב לאכלן .ואם כן בברכה א’ מעין ג’ – דלעולם הוי בגדר אי בעי לא אכיל – לא יתכן שתהיה ההזכרה מעיקר מטבע הברכה .ובכל זאת הרי הירושלמי קאמר דמזכירין של שבת ויו"ט בברכה א’ מעין ג’ .וע"כ לדעת הטור ,דגם מה שאינו מעיקר מטבע הברכה נכנס לברכת ברכה א’ מעין ג’. ולכן פשיטא לי' להטור דגם בר"ח מזכיר בברכה א’ מעין ג’. אבל סתימת הרמב"ם (פ"ב ברכות) משמע ברור דבשבת ויו"ט אם שכח בברהמ"ז לעולם מחזירין אותו .דכיון ד"מקרא קודש" מחייב בברהמ"ז ,נעשה ממטבע הברכה אפילו בסעודות שאי"ח לאכול .ולדידיה שפיר י"ל דמה שמזכירין שבת ויו"ט בברכה א’ מעין ג’ היינו דוקא שבת ויו"ט שהם מעיקר מטבע הברכה ,דאי בעי אכיל כו'. אבל בר"ח וחוה"מ ,דאינו מעיקר מטבע הברכה – משום דאי בעי לא אכיל – באמת אינו מזכיר בברכה א' מעין ג'. 49 חֲ סַ ל ִסדּור פֶ סַ ח כְ ִהלְ כָׁתו ,כְ כָׁל ִמ ְׁשפָׁ טו וְ חֻ ָׁקתו. כַאֲ ֶׁשר זָׁכִ ינּו לְ סַ דֵ ר אותו כֵן נִ זְ כֶה לַעֲ שותו. זְָׁך ׁשוכֵן ְמעונָׁה ,קומֵ ם ְקהַ ל עֲ ַדת ִמי מָׁ נָׁה. בְ ָׁקרוב נַהֵ ל ִנ ְטעֵ י ַכנָׁה פְ דּויִם לְ ִציון בְ ִרנָׁה. ירּוש ָׁליִם הַ בְ נּויָׁה. ָׁ לְ ָׁׁשנָׁה הַ בָׁ ָאה בִ אומ ִרים: בְ לֵיל ִראשון ְ ּובְ כֵן ַוי ְִהי בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה ֵאת בַ ַּל ְילָׁה, ָאז רוב ִנ ִסים ִהפְ ל ָׁ מורת זֶה הַ ַּל ְילָׁה, בְ ראׁש אַ ְׁש ֶ גֵר צֶ דֶ ק ִנּצַ ְחּתו כְ נֶחֱ לַק לו ַל ְילָׁה, וַ יְהִ י בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה. דַ ְנ ָּׁת מֶ לְֶך ג ְָׁרר בַ חֲ לום הַ ַּל ְילָׁה, ִהפְ חַ ְד ָּׁת אֲ ַר ִמי בְ אֶ מֶ ׁש ַל ְילָׁה, וַ י ַָׁשר י ְִש ָׁראֵ ל לְ מַ לְ אָׁ ְך וַ יּוכַל לו ַל ְילָׁה, וַ יְהִ י בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה. כורי פַ ְתרוס מָׁ חַ ְצ ָּׁת בַ חֲ ִצי הַ ַּל ְילָׁה, ז ֶַרע בְ ֵ חֵ ילָׁם לא מָׁ ְצאּו בְ קּומָׁ ם בַ ַּל ְילָׁה, ית בְ כוכְ בֵ י ַל ְילָׁה, רׁשת ִסלִ ָׁ ִטיסַ ת ְנגִיד חֲ ֶ וַ יְהִ י בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה. יָׁעַ ץ ְמחַ ֵרף לְ נופֵ ף ִאּוּוי ,הובַ ְׁש ָּׁת פְ ג ָָׁׁריו בַ ַּל ְילָׁה, כ ַָׁרע בֵ ל ּומַ צָׁ בו בְ ִאיׁשון ַל ְילָׁה, לְ ִאיׁש חֲ מּודות ִנ ְגלָׁה ָׁרז חֲ זות ַל ְילָׁה, וַ יְהִ י בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה. ִמ ְׁש ַּתכֵר בִ כְ לֵי קדֶ ׁש ֶנה ֱַרג בו בַ ַּל ְילָׁה, תּותי ַל ְילָׁה, פותר בִ עֲ ֵ נוׁשע ִמבור אֲ ָׁריות ֵ ַ ִש ְנָאה נָׁטַ ר אֲ ָׁגגִי וְ כ ַַתב ְספָׁ ִרים בַ ַּל ְילָׁה, וַ יְהִ י בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה. עור ְר ָּׁת ִנ ְצחֲ ָך עָׁ לָׁיו בְ נֶדֶ ד ְׁשנַת ַל ְילָׁה. ַ פּורה ִת ְדרוְך ְִלׁשומֵ ר מַ ה ִמ ַל ְילָׁה, ָׁ בקר וְ גַם ַל ְילָׁה, ָאתא ֶ צָׁ ַרח כַׁשומֵ ר וְ ָׁשח ָׁ וַ יְהִ י בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה. 50 ָׁק ֵרב יום אֲ ֶׁשר הּוא לא יום וְ לא ַל ְילָׁה, הודע כִ י לְ ָך הַ יום ַאף לְ ָך הַ ַּל ְילָׁה, ָׁרם ַ ׁשומ ִרים הַ פְ ֵקד לְ ִע ְירָך כָׁל הַ יום וְ כָׁל הַ ַּל ְילָׁה, ְ ָּׁת ִאיר כְ אור יום חֶ ְׁשכַת ַל ְילָׁה, וַ יְהִ י בַ חֲ צִ י הַ ַּל ְילָׁה. בְ לֵיל ֵשנִי בחו"ל: ּובְ כֵן ַואֲ מַ ְר ֶּתם זֶבַ ח פֶ סַ ח ֵאת בַ פֶ סַ ח, ְבּורותיָך ִהפְ ל ָׁ ֶ אמֶ ץ ג את פֶ סַ ח, בְ ראׁש כָׁל מועֲ דות ִנ ֵש ָׁ ית לְ אֶ זְ ָׁר ִחי חֲ צות לֵיל פֶ סַ ח, גִלִ ָׁ ַואֲ מַ ְר ֶּתם זֶבַ ח פֶ סַ ח. ְדל ָָׁׁתיו ָׁדפַ ְק ָּׁת כְ חם הַ יום בַ פֶ סַ ח, נוצ ִצים ֻעגות מַ ּצות בַ פֶ סַ ח, ִה ְסעִ יד ְ וְ אֵ ל הַ בָׁ ָׁקר ָׁרץ ֵזכֶר לְ ׁשור עֵ ֶרְך פֶ סַ ח, ַואֲ מַ ְר ֶּתם זֶבַ ח פֶ סַ ח. דומים וְ לוהֲ טּו בָׁ אֵ ׁש בַ פֶ סַ ח, זועֲ מּו ְס ִ חֻ ּלַץ לוט מֵ הֶ ם ּומַ ּצות ָאפָׁ ה בְ ֵקץ פֶ סַ ח, ַאדמַ ת מף וְ נף בְ עָׁ בְ ְרָך בַ פֶ סַ ח, את ְ ִטאטֵ ֶ ַואֲ מַ ְר ֶּתם זֶבַ ח פֶ סַ ח. יָּׁה ראׁש כָׁל און מָׁ חַ ְצ ָּׁת בְ לֵיל ִׁשמּור פֶ סַ ח, כַבִ יר ,עַ ל בֵ ן בְ כור פָׁ סַ ְח ָּׁת בְ ַדם פֶ סַ ח, לְ בִ לְ ִּתי ֵּתת מַ ְׁש ִחית לָׁבא בִ פְ ָׁתחַ י בַ פֶ סַ ח, ַואֲ מַ ְר ֶּתם זֶבַ ח פֶ סַ ח. ּתותי פֶ סַ ח, ְמסֻ ג ֶֶרת סֻ ג ָָׁׁרה בְ ִע ֵ עורי עמֶ ר פֶ סַ ח, ִנ ְׁש ְמ ֶָׁדה ִמ ְדיָׁן בִ ְצלִ יל ְש ֵ יקד יְקוד פֶ סַ ח, שורפּו ִמ ְׁשמַ נֵי פּול וְ לּוד בִ ַ ַואֲ מַ ְר ֶּתם זֶבַ ח פֶ סַ ח. עוד הַ יום ְבנב לַעֲ מוד עַ ד גָׁעָׁ ה עונַת פֶ סַ ח, פַ ס יַד כ ְָׁתבָׁ ה לְ ַקעֲ ֵקעַ צּול בַ פֶ סַ ח, צָׁ פה הַ ּצָׁ פִ ית ִ ָׁערוְך הַ שֻ לְ חָׁ ן בַ פֶ סַ ח, ַואֲ מַ ְר ֶּתם זֶבַ ח פֶ סַ ח. ָׁקהָׁ ל כִ ְנסָׁ ה הֲ ַדסָׁ ה לְ ַׁשּלֵׁש צום בַ פֶ סַ ח, ראׁש ִמבֵ ית ָׁר ָׁׁשע מָׁ חַ ְצ ָּׁת בְ עֵ ץ חֲ ִמ ִשים בַ פֶ סַ ח, 51 עּוּצית בַ פֶ סַ ח, ְׁש ֵּתי אֵ ּלֶה ֶרגַע ָּׁתבִ יא לְ ִ ָּׁתעז י ְָׁדָך וְ ָׁתרּום י ְִמינְָך כְ לֵיל ִה ְת ַקדֵ ׁש חַ ג פֶ סַ ח, ַואֲ מַ ְר ֶּתם זֶבַ ח פֶ סַ ח. כִ י לו נָׁאֶ ה ,כִ י לו יָׁאֶ ה. יאמרּו לו: ְדּודיו ְ ַאדיר בִ ְמלּוכָׁה ,בָׁ חּור כַהֲ ָׁלכָׁה ,ג ָׁ ִ לְ ָך ּולְ ָך ,לְ ָך כִ י לְ ָך ,לְ ָך ַאף לְ ָך ,לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה, כִ י לו נָׁאֵ ה ,כִ י לו יָׁאֶ ה. יאמרּו לו: יקיו ְ דָׁ גּול בִ ְמלּוכָׁה ,הָׁ דּור כַהֲ ָׁלכָׁה ,וָׁ ִת ָׁ לְ ָך ּולְ ָך ,לְ ָך כִ י לְ ָך ,לְ ָך ַאף לְ ָך ,לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה, כִ י לו נָׁאֵ ה ,כִ י לו יָׁאֶ ה. יאמרּו לו: ַזכַאי בִ ְמלּוכָׁה ,חָׁ ִסין כַהֲ ָׁלכָׁה טַ פְ ְס ָׁריו ְ לְ ָך ּולְ ָך ,לְ ָך כִ י לְ ָך ,לְ ָך ַאף לְ ָך ,לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה, כִ י לו נָׁאֵ ה ,כִ י לו יָׁאֶ ה. יאמרּו לו: מּודיו ְ י ִָׁחיד בִ ְמלּוכָׁה ,כַבִ יר כַהֲ ָׁלכָׁה לִ ָׁ לְ ָך ּולְ ָך ,לְ ָך כִ י לְ ָך ,לְ ָך ַאף לְ ָך ,לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה, כִ י לו נָׁאֶ ה ,כִ י לו יָׁאֶ ה. יאמרּו לו: נורא כַהֲ ָׁלכָׁה ְסבִ יבָׁ יו ְ מוׁשל בִ ְמלּוכָׁהָׁ , ֵ לְ ָך ּולְ ָך ,לְ ָך כִ י לְ ָך ,לְ ָך ַאף לְ ָך ,לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה, כִ י לו נָׁאֵ ה ,כִ י לו יָׁאֶ ה. יאמרּו לו: יקיו ְ עָׁ נָׁיו בִ ְמלּוכָׁה ,פודֶ ה כַהֲ ָׁלכָׁה ,צַ ִד ָׁ לְ ָך ּולְ ָך ,לְ ָך כִ י לְ ָך ,לְ ָך ַאף לְ ָך ,לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה, כִ י לו נָׁאֵ ה ,כִ י לו יָׁאֶ ה. יאמרּו לו: ָׁקדוׁש בִ ְמלּוכָׁהַ ,רחּום ַכהֲ ָׁלכָׁה ִׁש ְנַאנָׁיו ְ לְ ָך ּולְ ָך ,לְ ָך כִ י לְ ָך ,לְ ָך ַאף לְ ָך ,לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה, כִ י לו נָׁאֵ ה ,כִ י לו יָׁאֶ ה. יאמרּו לו: ַּת ִקיף בִ ְמלּוכָׁהּ ,תומֵ ְך כַהֲ ָׁלכָׁה ְּת ִמימָׁ יו ְ לְ ָך ּולְ ָך ,לְ ָך כִ י לְ ָך ,לְ ָך ַאף לְ ָך ,לְ ָך ה' הַ מַ ְמ ָׁלכָׁה, כִ י לו נָׁאֵ ה ,כִ י לו יָׁאֶ ה. אַ ִדיר הּוא יִבְ נֶה בֵ יתו בְ ָׁקרוב. 52 בִ ְמהֵ ָׁרה ,בִ ְמהֵ ָׁרה ,בְ יָׁמֵ ינּו בְ ָׁקרוב. יתָך בְ ָׁקרוב. אֵ ל בְ נֵה ,אֵ ל ְבנֵהְ ,בנֵה בֵ ְ בָׁ חּור הּוא ,גָׁדול הּוא ,דָׁ גּול הּוא יִבְ נֶה בֵ יתו בְ ָׁקרוב. בִ ְמהֵ ָׁרה ,בִ ְמהֵ ָׁרה ,בְ יָׁמֵ ינּו בְ ָׁקרוב. יתָך בְ ָׁקרוב. אֵ ל בְ נֵה ,אֵ ל ְבנֵהְ ,בנֵה בֵ ְ הָׁ דּור הּואָׁ ,ו ִתיק הּואַ ,זכַאי הּוא יִבְ נֶה בֵ יתו בְ ָׁקרוב. בִ ְמהֵ ָׁרה ,בִ ְמהֵ ָׁרה ,בְ יָׁמֵ ינּו בְ ָׁקרוב. יתָך בְ ָׁקרוב. אֵ ל בְ נֵה ,אֵ ל ְבנֵהְ ,בנֵה בֵ ְ חָׁ ִסיד הּוא ,טָׁ הור הּוא ,י ִָׁחיד הּוא יִבְ נֶה בֵ יתו בְ ָׁקרוב. בִ ְמהֵ ָׁרה ,בִ ְמהֵ ָׁרה ,בְ יָׁמֵ ינּו בְ ָׁקרוב. יתָך בְ ָׁקרוב. אֵ ל בְ נֵה ,אֵ ל ְבנֵהְ ,בנֵה בֵ ְ כַבִ יר הּוא ,לָׁמּוד הּוא ,מֶ לְֶך הּוא יִבְ נֶה בֵ יתו בְ ָׁקרוב. בִ ְמהֵ ָׁרה ,בִ ְמהֵ ָׁרה ,בְ יָׁמֵ ינּו בְ ָׁקרוב. יתָך בְ ָׁקרוב. אֵ ל בְ נֵה ,אֵ ל ְבנֵהְ ,בנֵה בֵ ְ נורא הּוא ,סַ גִיב הּוא ,עִ זּוז הּוא יִבְ נֶה בֵ יתו בְ ָׁקרוב. ָׁ בִ ְמהֵ ָׁרה ,בִ ְמהֵ ָׁרה ,בְ יָׁמֵ ינּו בְ ָׁקרוב. יתָך בְ ָׁקרוב. אֵ ל בְ נֵה ,אֵ ל ְבנֵהְ ,בנֵה בֵ ְ פודֶ ה הּוא ,צַ ִדיק הּואָׁ ,קדוׁש הּוא יִבְ נֶה בֵ יתו בְ ָׁקרוב. בִ ְמהֵ ָׁרה ,בִ ְמהֵ ָׁרה ,בְ יָׁמֵ ינּו בְ ָׁקרוב. יתָך בְ ָׁקרוב. אֵ ל בְ נֵה ,אֵ ל ְבנֵהְ ,בנֵה בֵ ְ ַרחּום הּואַׁ ,שדַ י הּואַּ ,ת ִקיף הּוא יִבְ נֶה בֵ יתו בְ ָׁקרוב. בִ ְמהֵ ָׁרה ,בִ ְמהֵ ָׁרה ,בְ יָׁמֵ ינּו בְ ָׁקרוב. יתָך בְ ָׁקרוב. אֵ ל בְ נֵה ,אֵ ל ְבנֵהְ ,בנֵה בֵ ְ אֶ חָׁ ד ִמי יודֵ עַ ? ָארץ. אֶ חָׁ ד אֲ נִי יודֵ עַ :אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ ְׁש ַניִם ִמי יודֵ עַ ? ָארץ. ְׁש ַניִם אֲ נִי יודֵ עַ ְׁ :שנֵי לֻחות הַ בְ ִרית .אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ לׁשה ִמי יודֵ עַ ? ְׁש ָׁ ָארץ לׁשה ָאבותְׁ ,ש ֵני לֻחות הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ לׁשה אֲ נִי יודֵ עַ ְׁ :ש ָׁ ְׁש ָׁ ַארבַ ע ִמי יודֵ עַ ? ְ 53 ָארץ לׁשה ָאבותְׁ ,שנֵי לֻחות הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ ַארבַ ע ִאמָׁ הותְׁ ,ש ָׁ ַארבַ ע אֲ נִי יודֵ עַ ְ : ְ חֲ ִמ ָׁשה ִמי יודֵ עַ ? לׁשה ָאבותְׁ ,שנֵי לֻחות הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד ַארבַ ע ִאמָׁ הותְׁ ,ש ָׁ תורהְ , חּומ ֵׁשי ָׁ חֲ ִמ ָׁשה אֲ נִי יודֵ עַ :חֲ ִמ ָׁׁשה ְ ָארץ אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ ִׁש ָׁשה ִמי יודֵ עַ ? לׁשה ָאבותְׁ ,שנֵי לֻחות ַארבַ ע ִאמָׁ הותְׁ ,ש ָׁ תורהְ , חּומ ֵׁשי ָׁ ִׁש ָׁשה אֲ נִי יודֵ עַ ִׁ :ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה ,חֲ ִמ ָׁׁשה ְ ָארץ הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ ִׁשבְ עָׁ ה ִמי יודֵ עַ ? ַארבַ ע ִאמָׁ הות, תורהְ , חּומ ֵׁשי ָׁ ִׁשבְ עָׁ ה אֲ נִי יודֵ עַ ִׁ :שבְ עָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתאִׁ ,ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה ,חֲ ִמ ָׁׁשה ְ ָארץ לׁשה ָאבותְׁ ,שנֵי לֻחות הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ ְׁש ָׁ ְׁשמונָׁה ִמי יודֵ עַ ? תורה, חּומ ֵׁשי ָׁ ְׁשמונָׁה אֲ נִי יודֵ עַ ְׁ :שמונָׁה יְמֵ י ִמילָׁהִׁ ,שבְ עָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתאִׁ ,ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה ,חֲ ִמ ָׁׁשה ְ ָארץ לׁשה ָאבותְׁ ,שנֵי לֻחות הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ ַארבַ ע ִאמָׁ הותְׁ ,ש ָׁ ְ ִּת ְׁשעָׁ ה ִמי יודֵ עַ ? ִּת ְׁשעָׁ ה אֲ נִי יודֵ עַ ִּ :ת ְׁשעָׁ ה י ְַרחֵ י ל ֵָׁדהְׁ ,שמונָׁה יְמֵ י ִמי ָׁלהִׁ ,שבְ עָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתאִׁ ,ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה, לׁשה ָאבותְׁ ,שנֵי לֻחות הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ַארבַ ע ִאמָׁ הותְׁ ,ש ָׁ תורהְ , חּומ ֵׁשי ָׁ חֲ ִמ ָׁׁשה ְ ָארץ ּובָׁ ֶ ֲעשֶ ָׁרה ִמי יודֵ עַ ? ֲעשֶ ָׁרה אֲ נִי יודֵ עַ :עֲ ָׁש ָׁרה ִדבְ ַריָׁאִּ ,ת ְׁשעָׁ ה י ְַרחֵ י ל ֵָׁדהְׁ ,שמונָׁה יְמֵ י ִמילָׁהִׁ ,שבְ עָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתאִׁ ,ש ָׁשה לׁשה ָאבותְׁ ,שנֵי לֻחות הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ַארבַ ע ִאמָׁ הותְׁ ,ש ָׁ תורהְ , חּומ ֵׁשי ָׁ ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה ,חֲ ִמ ָׁׁשה ְ ָארץ ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ ַאחַ ד עָׁ ָׁשר ִמי יודֵ עַ ? ַאחַ ד עָׁ ָׁשר אֲ נִי יודֵ עַ ַ :אחַ ד עָׁ ָׁשר כוכְ בַ יָׁא ,עֲ ָׁש ָׁרה ִדבְ ַריָׁאִּ ,ת ְׁשעָׁ ה י ְַרחֵ י ל ֵָׁדהְׁ ,שמונָׁה יְמֵ י ִמילָׁה, לׁשה ָאבותְׁ ,שנֵי ַארבַ ע ִאמָׁ הותְׁ ,ש ָׁ תורהְ , חּומ ֵׁשי ָׁ ִׁשבְ עָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתאִׁ ,ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה ,חֲ ִמ ָׁׁשה ְ ָארץ לֻחות הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ ְׁשנֵים עָׁ ָׁשר ִמי יודע? שנים עָׁ ָׁשר אֲ נִי יודֵ עַ ְׁ :שנֵים עָׁ ָׁשר ִׁשבְ טַ יָׁאַ ,אחַ ד עָׁ ָׁשר כוכְ בַ יָׁא ,עֲ ָׁש ָׁרה ִדבְ ַריָׁאִּ ,ת ְׁשעָׁ ה י ְַרחֵ י לֵדָׁ ה, ַארבַ ע ִאמָׁ הות, תורהְ , חּומ ֵׁשי ָׁ ְׁשמונָׁה יְמֵ י ִמי ָׁלהִׁ ,שבְ עָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתאִׁ ,ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה ,חֲ ִמ ָׁׁשה ְ ָארץ לׁשה ָאבותְׁ ,שנֵי לֻחות הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ ְׁש ָׁ לׁשה עֶ ָׁשר ִמי יודֵ עַ ? ְׁש ָׁ לׁשה עָׁ ָׁשר ִמ ַדיָׁאְׁ .שנֵים עָׁ ָׁשר ִׁשבְ טַ יָׁאַ ,אחַ ד עָׁ ָׁשר כוכְ בַ יָׁא ,עֲ ָׁש ָׁרה ִדבְ ַריָׁא, לׁשה עָׁ ָׁשר אֲ נִי יודֵ עַ ְׁ :ש ָׁ ְׁש ָׁ תורה, חּומ ֵׁשי ָׁ ִּת ְׁשעָׁ ה י ְַרחֵ י ל ֵָׁדהְׁ ,שמונָׁה יְמֵ י ִמי ָׁלהִׁ ,שבְ עָׁ ה יְמֵ י ַׁשבָׁ ָׁתאִׁ ,ש ָׁשה ִס ְד ֵרי ִמ ְׁשנָׁה ,חֲ ִמ ָׁׁשה ְ ָארץ לׁשה ָאבותְׁ ,שנֵי לֻחות הַ בְ ִרית ,אֶ חָׁ ד אֱ להֵ ינּו ֶׁשבַ ָׁשמַ ים ּובָׁ ֶ ַארבַ ע ִאמָׁ הותְׁ ,ש ָׁ ְ 54 חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא ְדזַבִ ין אַ בָׁ א בִ ְת ֵרי זּוזֵי ,חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא. ָאתא ׁשּונ ְָׁרא וְ ַָׁאכְ ָׁלה לְ ג ְַדיָׁאְ ,דזַבִ ין אַ בָׁ א ִב ְת ֵרי זּוזֵי. וְ ָׁ חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא. ָאתא כַלְ בָׁ א וְ נ ַָׁׁשְך לְ ׁשּונ ְָׁראְ ,ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁאְ ,דזַבִ ין אַ בָׁ א בִ ְת ֵרי זּוזֵי. וְ ָׁ חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא. והכָׁה לְ כַלְ בָׁ אְ ,דנ ַָׁׁשְך לְ ׁשּו ְנ ָׁראְ ,ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁאְ ,דז ִַבין אַ בָׁ א בִ ְת ֵרי זּוזֵי. חּוט ָׁרא ִ ָאתא ְ וְ ָׁ חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא. חּוט ָׁראְ ,ד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ אְ ,דנ ַָׁׁשְך לְ ׁשּונ ְָׁראְ ,ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁאְ ,דז ִַבין אַ בָׁ א בִ ְת ֵרי זּוזֵי. נּורא וְ ָׁש ַרף לְ ְ ָאתא ָׁ וְ ָׁ חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא. ׁשּונְראְ ,ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁאְ ,דזַבִ ין אַ בָׁ א ָׁ חּוט ָׁראְ ,ד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ אְ ,דנ ַָׁׁשְך לְ נּוראְ ,ד ָׁש ַרף לְ ְ ָאתא מַ יָׁא וְ כָׁבָׁ ה לְ ָׁ וְ ָׁ בִ ְת ֵרי זּוזֵי. חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא. חּוט ָׁראְ ,ד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ אְ ,דנ ַָׁׁשְך לְ ׁשּונְ ָׁראְ ,ד ַָׁאכְ לָׁה נּוראְ ,ד ָׁש ַרף לְ ְ תורא וְ ָׁׁש ָׁתה לְ מַ יָׁאְ ,דכָׁבָׁ ה לְ ָׁ ָאתא ָׁ וְ ָׁ לְ ג ְַדיָׁאְ ,דזַבִ ין אַ בָׁ א בִ ְת ֵרי זּוזֵי. חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא. חּוט ָׁראְ ,ד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ אְ ,דנ ַָׁׁשְך נּוראְ ,ד ָׁש ַרף לְ ְ תוראְ ,ד ָׁש ָׁתה לְ מַ יָׁאְ ,דכָׁבָׁ ה לְ ָׁ ָאתא הַ ׁשוחֵ ט וְ ָׁׁשחַ ט לְ ָׁ וְ ָׁ לְ ׁשּונ ְָׁראְ ,ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁאְ ,דזַבִ ין אַ בָׁ א בִ ְת ֵרי זּוזֵי. חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא. חּוט ָׁרא, נּוראְ ,ד ָׁש ַרף לְ ְ תוראְ ,ד ָׁש ָׁתה לְ מַ יָׁאְ ,דכָׁבָׁ ה לְ ָׁ ָאתא מַ לְ אָׁ ְך הַ מָׁ וֶת וְ ָׁׁשחַ ט לְ ׁשוחֵ טְ ,ד ָׁׁשחַ ט לְ ָׁ וְ ָׁ ְד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ אְ ,דנ ַָׁׁשְך לְ ׁשּונ ְָׁראְ ,ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁאְ ,דזַבִ ין אַ בָׁ א בִ ְת ֵרי זּוזֵי. חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא. ָאתא הַ ָׁקדוׁש בָׁ רּוְך הּוא וְ ָׁׁשחַ ט לְ מַ לְ אַ ְך הַ מָׁ ֶות, וְ ָׁ חּוט ָׁראְ ,ד ִהכָׁה לְ כַלְ בָׁ אְ ,דנ ַָׁׁשְך נּוראְ ,ד ָׁש ַרף לְ ְ תוראְ ,ד ָׁש ָׁתה לְ מַ ָׁיאְ ,דכָׁבָׁ ה לְ ָׁ ְד ָׁׁשחַ ט לְ ׁשוחֵ טְ ,ד ָׁׁשחַ ט לְ ָׁ לְ ׁשּונ ְָׁראְ ,ד ַָׁאכְ לָׁה לְ ג ְַדיָׁאְ ,דזַבִ ין אַ בָׁ א בִ ְת ֵרי זּוזֵי. חַ ד ג ְַדיָׁא ,חַ ד ג ְַדיָׁא. 55
© Copyright 2024