‫גליון תקפג‬ ‫ערש"ק פרשת יתרו ה'תשע"ז‬ ‫בין דברות ומשפטים לברית ומזבח‬ ‫הטענה דלמעלה "אי' אלקיך ‪ -‬כל היום"‬ ‫בענין "עקימת שפתיו הוי מעשה"‬ ‫ה"משא" של תורה ש"מגהץ" את הנשמה‬ ‫פתח דבר‬ ‫בעזהי״ת‪.‬‬ ‫לקראת שבת קודש פרשת יתרו‪ ,‬הננו מתכבדים להגיש לקהל‬ ‫שוחרי התורה ולומדי׳‪ ,‬את קונטרס 'לקראת שבת' (גליון תקפג)‪,‬‬ ‫והוא אוצר בלום בעניני הפרשה מתוך רבבות חידושים וביאורים‬ ‫שבתורת נשיא ישראל ומנהיגו‪ ,‬כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש‬ ‫זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע‪.‬‬ ‫וזאת למודעי‪ ,‬שבדרך כלל לא הובאו הביאורים כפי שנאמרו‪,‬‬ ‫ואף עובדו מחדש ונערכו ע"י חבר מערכת‪ ,‬ולפעמים בעת‬ ‫העיבוד הושמט ריבוי השקו"ט בפרטי הענינים והרחבתם עם‬ ‫המקורות כפי שהם מופיעים במקורם [ובפרט במדור "חידושי‬ ‫סוגיות"‪ ,‬שמופיעים כאן רק עיקרי הדברים]‪ ,‬ויש להיפך‪ ,‬אשר‬ ‫הביאורים נאמרו בקיצור וכאן הורחבו ונתבארו יותר ע"פ‬ ‫המבואר במקומות אחרים בתורת רבינו‪ .‬ופשוט שמעומק המושג‬ ‫וקוצר דעת העורכים יתכן שימצאו טעויות וכיו"ב‪ ,‬והם על‬ ‫אחריות המערכת בלבד‪ ,‬ושגיאות מי יבין‪.‬‬ ‫ועל כן פשוט שמי שבידו הערה או שמתקשה בהבנת‬ ‫הביאורים‪ ,‬מוטב שיעיין במקורי הדברים (כפי שנסמנו על־אתר‬ ‫או בתוכן הענינים)‪ ,‬וימצא טוב‪ ,‬ויוכל לעמוד בעצמו על אמיתת‬ ‫הדברים‪.‬‬ ‫◇ ◇ ◇‬ ‫ויה"ר שנזכה לקיום היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה'"‪,‬‬ ‫ונזכה לשמוע תורה חדשה‪ ,‬תורה חדשה מאתי תצא‪ ,‬במהרה‬ ‫בימינו ותיכף ומיד ממש‪.‬‬ ‫בברכת שבתא טבא‪,‬‬ ‫מכון אור החסידות‬ ‫קובץ זה יוצא לאור לזכות‬ ‫הני לומדי ותמכי אורייתא‪ ,‬רודפי צדקה וחסד‪,‬‬ ‫ראשונים לכל דבר שבקדושה‬ ‫ה"ה האחים החשובים‬ ‫הרב החסיד ר' ישראל אפרים מנשה‬ ‫והרב החסיד ר' יוסף משה‬ ‫וכל בני משפחתם שיחיו‬ ‫ולזכות אביהם ה"ה הרב החסיד‬ ‫ר' מאיר שי'‬ ‫זאיאנץ‬ ‫ס‪ .‬פאולו ברזיל‬ ‫יהי רצון שיתברכו בכל מילי דמיטב מנפש ועד בשר‪,‬‬ ‫ובהצלחה רבה ומופלגה בכל אשר יפנו‪ ,‬תמיד כל הימים‬ ‫צוות העריכה וההגהה‪ :‬הרב לוי יצחק ברוק‪ ,‬הרב משה גורארי'‪,‬‬ ‫הרב מנחם מענדל דרוקמן‪ ,‬הרב צבי הירש זלמנוב‪ ,‬הרב שלום חריטונוב‪ ,‬הרב מנחם‬ ‫טייטלבוים‪ ,‎‬הרב אברהם מן‪ ,‬הרב יצחק נוב‪ ,‬הרב מנחם מענדל רייצס‪ ,‬הרב אליהו שוויכה‬ ‫תוכן הענינים‬ ‫מקרא אני דורש ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫בין דברות ומשפטים לברית ומזבח‬ ‫מדוע לא נזכרו לוחות הברית בפרשתנו? ‪ /‬מדוע נאמר סיפור ה' סיון רק בפרשת משפטים?‬ ‫‪ /‬ביאור הטעם לסדר הסיפורים בכתוב שהרבה פרטים אודות הנעשה קודם עשרת הדברות‬ ‫נזכרו רק בפ' משפטים‬ ‫(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ו עמ' ‪ 153‬ואילך)‬ ‫פנינים‬ ‫עיונים וביאורים קצרים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ח‬ ‫מדוע נעשו ה"שמים" כ"מצע על המיטה"? ‪ /‬מדוע לא בער ההר?‬ ‫יינה של תורה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ט‬ ‫טוענים לאדם מלמעלה‪" :‬אי' אלקיך" במשך "כל היום"?‬ ‫עשרת הדברות – בעשרה מאמרות ‪ /‬ההרגש שבשעת התפילה צריך להיות נמשך כל היום‬ ‫‪ /‬הסיבה שאין לאדם חיות בתפילה ואינו מצליח בלימודו ‪ /‬להמשיך את "הדברים האלה"‬ ‫– ב"לאמר"‬ ‫(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' ‪ 148‬ואילך‪ .‬תורת מנחם ח"ז עמ' ‪ 249‬ואילך)‬ ‫פנינים‬ ‫דרוש ואגדה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יג‬ ‫בין פרק י"ט פסוק כ' לפרק כ' פסוק י"ט ‪ /‬כבוד חבירך – "שהוא בדמות יוצרך"‬ ‫חידושי סוגיות ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יד‬ ‫בענין "עקימת שפתיו הוי מעשה"‬ ‫יפלפל בשיטת התוס' בדברי ר' יוחנן דדיבור חשיב מעשה משום דאתעביד מעשה על ידו‪,‬‬ ‫אמאי אעפ"כ עדים זוממין הוו בגדר לאו שאין בו מעשה ‪ /‬עפ"ז יבאר היטב תוכן גזירת‬ ‫חכמים לשבות בשבת אף מדיבור חולין‬ ‫(ע"פ לקוטי שיחות חי"א עמ' ‪ 80‬ואילך)‬ ‫תורת חיים ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יח‬ ‫כביסת הנשמה | וכבסו שמלותם‬ ‫(יט‪ ,‬י)‬ ‫דרכי החסידות ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬כ‬ ‫אופן לימוד החסידות והתפלה‬ ‫ה‬ ‫מקרא אני דורש‬ ‫ביאורים ופירושים בפשוטו של מקרא‬ ‫בין דברות ומשפטים‬ ‫לברית ומזבח‬ ‫מדוע לא נזכרו לוחות הברית בפרשתנו? ‪ /‬מדוע נאמר סיפור ה' סיון רק‬ ‫בפרשת משפטים? ‪ /‬ביאור הטעם לסדר הסיפורים בכתוב שהרבה פרטים‬ ‫אודות הנעשה קודם עשרת הדברות נזכרו רק בפ' משפטים‬ ‫חלק‬ ‫גדול מפרשת השבוע תופסת הפרשה דמתן תורה‪.‬‬ ‫הכתוב מתחיל ומספר (יט‪ ,‬א)‪" :‬בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים‪ ,‬ביום‬ ‫הזה באו מדבר סיני" – והיינו ראש חודש סיון (כפירוש רש"י); לאחר מכן מסופר על‬ ‫עלייתו של משה להר סיני שהיתה ביום השני – ב' סיון (פרש"י יט‪ ,‬ג) ועל מה שאמר לו‬ ‫ה' אז לומר לבני ישראל; ביום המחרת‪ ,‬ג' סיון (פרש"י יט‪ ,‬ח) שוב עלה משה‪ ,‬וכן ביום‬ ‫שלמחרתו‪ ,‬ד' סיון (פרש"י יט‪ ,‬ט) ואז אמר לו ה'‪" :‬לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו‬ ‫שמלותם‪ ,‬והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני"‬ ‫(יט‪ ,‬י‪-‬יא)‪ ,‬והיינו‪ ,‬שבימים ד' וה' סיון ("היום ומחר") יכינו העם את עצמם – וביום ו'‬ ‫סיון יהי' המעמד הגדול של מתן תורה‪ ,‬וכמו שממשיך הכתוב ומספר באריכות כיצד הי'‬ ‫בפועל‪" :‬ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וגו'" (יט‪ ,‬טז ואילך)‪.‬‬ ‫עד כאן הוא מהלך ימי ההכנה למתן תורה כפי שמפורש בכתוב; אמנם בפירוש רש"י‬ ‫מוצאים אנו דבר חידוש‪ ,‬והוא – שביום ה' סיון‪ ,‬ערב מתן תורה‪ ,‬הי' עוד מאורע שלם‬ ‫שעליו מסופר בסוף פ' משפטים‪ :‬משה בנה מזבח‪ ,‬העלו עולות וזבחו שלמים‪ ,‬ומשה‬ ‫היזה מהדם על העם וכו' ואמר להם "הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם וגו'" (כד‪ ,‬ח)‪.‬‬ ‫והיינו‪ ,‬שלאחר שבפרשתנו מסיים הכתוב לספר אודות מעמד הר סיני שבו' סיון – הרי‬ ‫לקראת שבת‬ ‫ו‬ ‫בפ' משפטים הוא חוזר ומתאר את מה שהי' קודם לכן‪ ,‬בה' סיון! ובלשון רש"י‬ ‫(פרשתנו‬ ‫יט‪ ,‬יא)‪" :‬בחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר‪ ,‬ושתים עשרה מצבה‪ ,‬כל הענין האמור‬ ‫בפרשת ואלה המשפטים – ואין מוקדם ומאוחר בתורה"‪.‬‬ ‫והדבר צריך ביאור‪ :‬מדוע "דילג" הכתוב בפרשתנו על סיפור זה ו"דחה" אותו לפ'‬ ‫משפטים?! – ואכן‪ ,‬הרבה מפשטני המקרא (ראב"ע‪ .‬רשב"ם‪ .‬רמב"ן‪ .‬אברבנאל‪ .‬ועוד) ס"ל‬ ‫שיש ללמוד הפרשיות כסדרן‪ ,‬ומה שמסופר בפ' משפטים הי' לדעתם (לא בה' סיון‪,‬‬ ‫אלא) לאחר מתן תורה; אך לשיטת רש"י המאורע שם הי' בה' סיון‪ ,‬וטעמא בעי‪ :‬מדוע‬ ‫לא הביאו הכתוב במקום המתאים לו‪ ,‬לפני מעמד הר סיני שבפרשתנו?‬ ‫[וראה אברבנאל שכתב על שיטת רש"י‪" :‬פשט הכתובים וסדרם לא יסבול הדעת הזה"‪ .‬והרמב"ן כתב‬ ‫על זה‪" :‬אין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל"]‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬ ‫הקושיא גדולה עוד יותר‪:‬‬ ‫לדעת רש"י (תשא לא‪ ,‬יח)‪ ,‬החלק הראשון של פרשת משפטים אלו הלכות ודינים‬ ‫שאמר הקב"ה למשה כאשר עלה להר סיני לאחר מתן תורה והי' שם ארבעים יום – עד‬ ‫י"ז תמוז [ומשה אמר "משפטים" אלה לישראל רק לאחר יום הכפורים‬ ‫(פרש"י יתרו יח‪,‬‬ ‫יג)]‪.‬‬ ‫ומעתה נמצא‪ ,‬שהסיפור על כריתת הברית שבה' סיון – בסוף פרשת משפטים ‪ -‬כתוב‬ ‫לגמרי שלא במקומו‪ :‬לא זו בלבד שהוא בא לאחר הסיפור על מתן תורה (בשעה שהוא‬ ‫משמש הכנה למתן תורה)‪ ,‬אלא יתירה מזו – הוא בכלל לא סמוך לסיפור מתן תורה;‬ ‫הכתוב מקדים לפניו עוד ריבוי משפטים ודינים שאמר הקב"ה בארבעים הימים שלאחר‬ ‫מתן תורה‪ ,‬עד י"ז תמוז‪ ,‬ורק אז חוזר לספר על מה שהי' כהכנה למתן תורה‪ ,‬בה' סיון!‬ ‫ג‪.‬‬ ‫וביאור הענין‪:‬‬ ‫במתן תורה נפעלו שני ענינים כלליים‪:‬‬ ‫א) הקב"ה נתן תורה – מצוות והלכות – לבני ישראל‪.‬‬ ‫ב) בני ישראל התחברו עם הקב"ה באופן של "עבדים"‪ ,‬וכמו שאמר הקב"ה למשה‬ ‫עוד במצרים‪" :‬תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג‪ ,‬יב)‪.‬‬ ‫ושני ענינים אלו הם שאמר הקב"ה בב' סיון‪ ,‬כמסופר בפרשתנו (יט‪ ,‬ג‪-‬ה)‪" :‬כה תאמר‬ ‫לבית יעקב ותגיד לבני ישראל‪ .‬אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים‪ ,‬ואשא אתכם על כנפי‬ ‫נשרים ואביא אתכם אלי‪ .‬ועתה (א) אם שמוע תשמעו בקולי (ב) ושמרתם את בריתי‪,‬‬ ‫והייתם לי סגולה וגו'";‬ ‫שאלו הם שני הענינים הנ"ל‪( :‬א) "שמוע תשמעו בקולי" – קיום המצוות וההלכות;‬ ‫(ב) "ושמרתם את בריתי" – החיבור של בני ישראל עם הקב"ה באופן של "ברית"‬ ‫לקראת שבת‬ ‫ז‬ ‫ו"שעבוד"‪.‬‬ ‫וזהו הביאור בסדר הפרשיות בענין זה של מתן תורה‪ :‬מתחילה מדבר הכתוב על‬ ‫הענין הא'‪ ,‬ורק לאחר שמסיים בו – אז ממשיך בענין הב'‪ ,‬כדלקמן‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬ ‫בפרשתנו מדבר הכתוב על מה ששייך להענין הא' שבמתן תורה – נתינת מצוות‬ ‫ודיני התורה‪:‬‬ ‫המצוות שנתן הקב"ה כהכנה למתן תורה – מצות פרישה והגבלה; מתן תורה – עשרת‬ ‫הדברות; ובסוף הסדרה באים עוד דברים שאמר הקב"ה כהמשך ישר למתן תורה‬ ‫(כ‪ ,‬יט‬ ‫ואילך)‪" :‬אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם‪ ,‬לא תעשון אתי‪ ,‬אלקי כסף ואלקי זהב‬ ‫לא תעשו לכם וגו'"‪.‬‬ ‫וכדי להשלים היריעה בענין זה‪ ,‬ממשיך הכתוב בסדרה הבאה‪ ,‬פ' משפטים‪ ,‬ומבאר‬ ‫את משפטי ודיני התורה שאמר הקב"ה בהארבעים יום שבאו כהמשך למתן תורה‪.‬‬ ‫ולאחר שמסיים הכתוב לדבר על הענין הא' ‪ -‬נתינת מצוות ודיני התורה מצד הקב"ה‪,‬‬ ‫הוא מתחיל לספר על הענין הב' – החיבור של ישראל עם הקב"ה‪ ,‬שזהו הסיפור (שבס"פ‬ ‫משפטים) אודות מה שהי' בה' סיון‪:‬‬ ‫משה כתב את "ספר הברית" וקרא אותו לפני העם והעם קיבלו ואמרו "נעשה‬ ‫ונשמע" (כד‪ ,‬ז); וכן בנה מזבח שהקריבו עליו קרבנות‪ ,‬ומהדם לקח משה וזרק על העם‬ ‫ואמר להם‪" :‬הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (כד‪ ,‬ח)‪.‬‬ ‫ה‪ .‬לפי דרכנו יתבאר בפשטות גם זה שכל הענין ד"שני לוחות הברית" – שבהן נחקקו‬ ‫עשרת הדברות ‪ -‬אינו מופיע כלל בהסדרה כאן (בהמשך לאמירת עשרת הדברות)‪ ,‬אלא‬ ‫רק בסוף פ' משפטים (ששם נאמר "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והי' שם ואתנה‬ ‫לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (כד‪ ,‬יב))‪:‬‬ ‫החידוש בנתינת הלוחות אינו בהתוכן שבהם‪ ,‬כלומר‪ :‬המטרה בהם אינה שילמדו‬ ‫מתוכם‪ ,‬אלא לוחות אלו באו כאות וכהוכחה על הקשר והחיבור של ישראל עם הקב"ה‬ ‫– ובלשון הכתוב‪" :‬לוחות העדות" (פ' תשא לא‪ ,‬יח‪ .‬לב‪ ,‬טו‪ .‬לד‪ ,‬כט‪ .‬ועוד)‪" ,‬לוחות הברית"‬ ‫(עקב ט‪ ,‬ט‪ .‬ועוד); ולכן אין מקומם בפ' יתרו‪ ,‬שכאן מדובר (בעיקר) על מצוות ודיני‬ ‫התורה‪ ,‬אלא רק בסוף פ' משפטים בהמשך להפרשה המדברת אודות הכריתת ברית בין‬ ‫הקב"ה וישראל – שבהמשך לזה בא ענין הלוחות שבהם נכתבו "דברי הברית עשרת‬ ‫הדברים" (תשא לד‪ ,‬כח)‪.‬‬ ‫פנינים‬ ‫עיונים וביאורים קצרים‬ ‫מדוע נעשו ה"שמים"‬ ‫כ"מצע על המיטה"?‬ ‫וירד ה' על הר סיני‬ ‫יכול ירד עליו ממש ת"ל כי מן השמים דברתי עמכם‪.‬‬ ‫מלמד שהרכין שמים העליונים ותחתונים והציען על‬ ‫ההר כמצע על המטה‬ ‫(יט‪ ,‬כ‪ .‬רש"י)‬ ‫לשון רש"י ״והציען על גבי ההר כמצע על‬ ‫המטה״ תמוה‪ ,‬הרי גם אם הי' כותב "מלמד‬ ‫שהרכין שמים על גבי ההר וירד עליהם" היו‬ ‫הכתובים מובנים‪ ,‬ומה ענינה של ׳הצעה׳ זו‬ ‫לפירוש הפסוק?‬ ‫ויש לומר הביאור בזה‪:‬‬ ‫מתוכן הפרשה בכללותה עולה‪ ,‬שירידתו של‬ ‫ה׳ על הר סיני הביאה לזה שההר עצמו נעשה‬ ‫קדוש‪ ,‬שלכן ״השמרו לכם עלות בהר ונגוע‬ ‫בקצהו ‪ . .‬לא תגע בו יד״‪ ,‬״לא יוכל העם לעלות‬ ‫אל הר סיני‪ ,‬כי אתה העדותה בנו לאמר‪ ,‬הגבל‬ ‫את ההר וקדשתו״ (יט‪ ,‬יב‪-‬יג‪ .‬שם‪ ,‬כג)‪ .‬ולכאורה‬ ‫תמוה‪ ,‬אם הקב״ה דיבר ״מן השמים״‪ ,‬ורק‬ ‫שהרכין שמים אלו על הר סיני – כיצד נפעלה‬ ‫קדושה בהר עצמו?‬ ‫ולכן מוסיף רש״י‪ ,‬שהשמים לא היו מונחים‬ ‫בלבד מעל הר סיני‪ ,‬אלא ש״הציען על גבי‬ ‫ההר כמצע על המטה״‪ ,‬שכאשר מציעים מטה‬ ‫במצעי'‪ ,‬הרי שוב אין מקום להפריד בין המטה‬ ‫לבין המצעים שעלי׳‪ ,‬כי הם נעשים למציאות‬ ‫אחת‪ ,‬ועד שהמצעים מאבדים מחשיבותם‬ ‫העצמית ונעשים כחלק בלתי נפרד מהמטה‪.‬‬ ‫וכן הי' גם בהר סיני‪ ,‬שהקב״ה הציע את‬ ‫השמים על ההר באופן כזה‪ ,‬שהשמים והר‬ ‫סיני נעשו למציאות אחת‪ ,‬והשמים לא נותרו‬ ‫כמציאות נפרדת העומדת על ההר‪ ,‬אלא נעשו‬ ‫ל׳מצע׳ של ההר‪ ,‬כחלק בלתי נפרד מההר‪ ,‬ולכן‬ ‫קדושת השכינה היתה גם על ההר עצמו‪ ,‬ועד‬ ‫שגם הוא נעשה קדוש‪.‬‬ ‫(ע"פ לקוטי שיחות חט"ז עמ' ‪ 224‬ואילך)‬ ‫מדוע לא בער ההר?‬ ‫וירד ה' על הר סיני‬ ‫יכול ירד עליו ממש ת"ל כי מן השמים דברתי עמכם‪.‬‬ ‫מלמד שהרכין שמים העליונים ותחתונים והציען על‬ ‫ההר כמצע על המטה‬ ‫(יט‪ ,‬כ‪ .‬רש"י)‬ ‫לכאורה צריך עיון‪ ,‬מפני מה מתרץ רש"י כאן‬ ‫סתירה המתעוררת רק מכתוב לקמן‪ ,‬הרי באם‬ ‫הכתוב כאן מובן ואינו מוקשה הי' לו לפרש דבר‬ ‫זה רק לקמן ‪ -‬בפסוק "כי מן השמים" (ואכן גם‬ ‫שם מפרש רש"י דבר זה)‪ ,‬ומדוע מביא פירושו‬ ‫כאן?‬ ‫ויש לומר הביאור בזה‪:‬‬ ‫לפני זה נאמר בכתוב "והר סיני עשן כולו‬ ‫מפני אשר ירד עליו ה' באש" (יט‪ ,‬ח)‪ .‬והיינו‪,‬‬ ‫שההר העלה עשן בלבד אך לא בער בעצמו‬ ‫באש‪ .‬ולכאורה דבר זה תמוה ביותר‪ ,‬שהרי אם‬ ‫"ירד עליו ה' באש"‪ ,‬והיינו שהאש הי' על ההר‬ ‫ממש‪ ,‬הי' ההר עצמו צריך לבעור באש ולא‬ ‫להעלות עשן בלבד?‬ ‫וזו קושיית רש"י כאן על הכתוב "וירד ה' על‬ ‫הר סיני"‪ ,‬שאין כאן קושיא רק מהכתוב לקמן‪,‬‬ ‫אלא שמהכתובים כאן כבר עולה קושיא "יכול‬ ‫ירד עליו ממש"‪ ,‬דאיך יתכן שירד ה' באש על‬ ‫ההר ממש‪ ,‬הרי באם כן הי' להר לבעור באש‪.‬‬ ‫ורק כחיזוק לקושיא זו מביא גם פסוק שממנו‬ ‫משמע שדיבור ה' הי' "מן השמים"‪ .‬וק"ל‪.‬‬ ‫(ע"פ לקוטי שיחות חט"ז עמ' ‪ 223‬ואילך)‬ ‫ט‬ ‫יינה של תורה‬ ‫ביאורים בעניני הפרשה על דרך החסידות‬ ‫טוענים לאדם מלמעלה‪" :‬אי'‬ ‫אלקיך" במשך "כל היום"?‬ ‫עשרת הדברות – בעשרה מאמרות ‪ /‬ההרגש שבשעת התפילה צריך להיות‬ ‫נמשך כל היום ‪ /‬הסיבה שאין לאדם חיות בתפילה ואינו מצליח בלימודו ‪/‬‬ ‫להמשיך את "הדברים האלה" – ב"לאמר"‬ ‫כהקדמה‬ ‫לעשרת הדברות נאמר בפרשתנו (כ‪ ,‬א) "וידבר אלקים את כל הדברים‬ ‫האלה לאמר"‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬בכל מקום שאמרה תורה "לאמר"‪ ,‬הכוונה בזה ששומע הדברים יעבירם לאלו‬ ‫שלא שמעו אותם‪ ,‬והיינו "לאמר" – לאמרם לאחרים‪ .‬ואם כן הדבר תמוה מאוד‬ ‫(ראה‬ ‫תורה אור יתרו סז‪ ,‬ב)‪ :‬הלא בשעת מתן תורה עמדו שם כל ישראל אנשים נשים וטף‪ ,‬הן‬ ‫של אותו הדור והן הנשמות של כל ישראל מכל הדורות כולם‬ ‫(שמו"ר פכ"ח‪ ,‬ו‪ .‬פרדר"א‬ ‫פמ"א ועוד)‪ ,‬ומיהו זה אשר אודותיו ציווה הקב"ה "לאמר"‪ ,‬שיאמרו ויעבירו לו את עשרת‬ ‫הדברים?‬ ‫וביאר בזה הרב המגיד ממעזריטש‬ ‫(ראה מגיד דבריו ליעקב (קה"ת תש"ע) עמ' שטו ואילך)‬ ‫שבתיבת "לאמר" רמזה תורה יסוד נפלא בענינה של התורה ופעולתה בעולם‪ ,‬אשר "על‬ ‫ידי התורה הי' יחוד וחיבור דעשרת הדברות בעשרה מאמרות"‪ ,‬והוא נרמז ב"וידבר‬ ‫אלקים את כל הדברים האלה – לאמר"‪ ,‬שעשרת הדברות חודרים ומתאחדים בעשרה‬ ‫מאמרות ("לאמר") שבהם נברא העולם‪.‬‬ ‫ויש לבאר היטב משמעותו של יסוד זה‪ ,‬מהו תוכן חיבור עשרת הדברות בעשרה‬ ‫מאמרות‪ ,‬ואשר דבר זה תלוי הוא באופן עבודתו והנהגתו של היהודי במשך היום כולו‪.‬‬ ‫לקראת שבת‬ ‫י‬ ‫עשרת הדברות – בעשרה מאמרות‬ ‫ישנם הטועים לחשוב‪ ,‬אשר ההנהגה בבית הכנסת ובית המדרש עלי' להיות על פי‬ ‫התורה‪ ,‬ואילו כאשר יוצאים לרחובה של עיר ולעסק הפרנסה‪ ,‬הנה אף שצריכים להתנהג‬ ‫על פי התורה ומצוותי'‪ ,‬מכל מקום כללות ההנהגה ברשות הרבים היא על פי "הנחות‬ ‫העולם"‪ .‬לפי טעות זו‪ ,‬הרי אמנם אוכל הוא את אשר מותר לאכול על פי תורה בלבד‪,‬‬ ‫אך אופן האכילה הוא כפי הנהוג בעולם‪ ,‬וכפי רגילות שאר בני אדם שסביבותיו‪" ,‬הנחות‬ ‫בעלי‪-‬בתים"‪.‬‬ ‫אך טעות היא זו‪ ,‬כי על יהודי לחיות על פי תורה גם בעת אכילתו‪ ,‬שתייתו‪ ,‬משאו‬ ‫ומתנו ובכל עניני הנהגתו שמחוץ לבית המדרש‪ .‬יהודי אינו מחפש לראות ולחקות‬ ‫את ההנהגות המקובלות לפי רוח הזמן‪ ,‬אלא מסתכל ומתבונן מה ראוי לעשות על פי‬ ‫"הנחות" התורה‪.‬‬ ‫כך ממשיכים את "עשרת הדברות" ב"עשרה מאמרות"‪ ,‬שגם בענינים השייכים‬ ‫לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם‪ ,‬כאכילה שתי' ושאר צרכי הגוף‪ ,‬מתנהג היהודי על‬ ‫פי "עשרת הדברות"‪ ,‬שלא זו בלבד שמציית להוראות התורה‪ ,‬אלא גם כללות התנהגותו‬ ‫עם עניני העולם המותרים היא על פי "הנחות" התורה בלבד‪.‬‬ ‫יסוד זה רמוז הוא בדברי הזהר (ויקרא יא‪ ,‬ב) על הכתוב "עשרה עשרה הכף בשקל‬ ‫הקודש" שעשרת הדברות הם כנגד עשרה מאמרות‪ ,‬כי תכליתם של עשרת הדברות היא‬ ‫שיחדרו ויקדשו את עניני העולם שנברא בעשרה מאמרות‪ ,‬כאשר היהודי נוהג בעניני‬ ‫העולם רק בהתאם להנחותי' של התורה‪.‬‬ ‫ההרגש שבשעת התפילה צריך להיות נמשך כל היום‬ ‫כאשר האדם נעשה שקוע ב"הנחות העולם" רח"ל‪ ,‬הרי על כך מיצר הכתוב‬ ‫(תהלים‬ ‫מב‪ ,‬ד) "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום אי' אלקיך"‪:‬‬ ‫בפסוק זה מתואר כיצד יהודי שרוי במרירות עצומה כל כך‪ ,‬עד שמרוב מרירות אינו‬ ‫מרגיש את רעבון הגוף כלל‪ ,‬והדמעות באות במקום הלחם‪ .‬והסיבה למרירות זו‪ ,‬היא‬ ‫"באמור אלי כל היום"‪ ,‬מלמעלה טוענים אל היהודי‪" :‬כל היום אי' אלוקיך"?‬ ‫דהנה‪ ,‬פירוש "אלקיך" היינו כחך וחיותך (ראה שו"ע או"ח ס"ה)‪ ,‬וכחו וחיותו של יהודי‬ ‫הם כפי שנאמר בעשרת הדברות (כ‪ ,‬ב) "אנכי הוי' אלקיך"‪" :‬הוי'" הוא שמו של הקב"ה‬ ‫כפי שהוא נעלה לגמרי מן העולם‪ ,‬ו"הוי'" הוא כחו וחיותו של יהודי‪ .‬ויתירה מזו "אנכי‬ ‫הוי' אלקיך"‪ ,‬שעצמותו של השי"ת "אנכי מי שאנכי דלא איתרמז לא בשום אות ולא‬ ‫בשום קוץ" (ראה לקוטי תורה פנחס פ‪ ,‬ב‪ .‬זהר ח"ג יא‪ ,‬א) הוא הוא כחו וחיותו של יהודי‪.‬‬ ‫ואף ש"אנכי הוי'" הוא "אלקיך"‪ ,‬כחו וחיותו של כל איש ישראל‪ ,‬הרי צריכים‬ ‫לקראת שבת‬ ‫אי‬ ‫לעבודה בכדי להרגיש זאת ולדעת אשר כל כחו וחיותו הם מהשי"ת‪ ,‬ודבר זה הוא בנקל‬ ‫יותר בבית הכנסת ובית המדרש בשעת התורה והתפילה‪ ,‬שהאדם עוסק בעניני קדושה‪,‬‬ ‫ואזי על ידי התבוננות המתאימה מגיע להרגש אשר השי"ת הוא כחו וחיותו‪.‬‬ ‫אך משיוצא האדם לעסוק בפרנסתו וצרכי גופו‪ ,‬שוב אינו מרגיש ש"אנכי הוי'‬ ‫אלקיך"‪ ,‬והולך אחר "הנחות העולם" למלאות רצונותיו ותאוותיו‪.‬‬ ‫ועל זאת טוענים מלמעלה‪" :‬כל היום אי' אלקיך" – אמנם בשעת התורה והתפילה‬ ‫מגיע הוא להרגשה ש"אנכי הוי' אלקיך"‪ ,‬אך היכן היא הרגשה זו "כל היום"‪ ,‬משעה‬ ‫שיוצא מבית המדרש?‬ ‫דאם הי' רוצה השי"ת שירגיש האדם זה שכחו וחיותו הם מהשי"ת רק בשעת התורה‬ ‫והתפילה‪ ,‬הי' יכול להשיג תכלית זו גם על ידי מלאכים עליונים‪ ,‬או באמצעות הנשמות‬ ‫כפי שהן תחת כסא הכבוד טרם שירדו להתלבש בגוף גשמי‪ ,‬אך תכלית ירידת הנשמה‬ ‫לגוף היא בכדי לקדש ולזכך את הגוף הגשמי ונפשו הבהמית‪ ,‬ולשם כך צריך הוא לחוש‬ ‫במשך "כל היום"‪ ,‬בשעת האכילה ושתי' ומסחר ושאר עסקים את אותה ההנחה ש"אנכי‬ ‫הוי' אלקיך" כפי שהרגיש זאת בשעת התפילה ולימוד התורה!‬ ‫הסיבה שאין לאדם חיות בתפילה ואינו מצליח בלימודו‬ ‫שקיעה זו ב"הנחות העולם"‪ ,‬והעדר ההרגש ש"אנכי הוי' אלקיך" במשך "כל היום"‪,‬‬ ‫יש לה השפעה גם על זמני התפילה ולימוד התורה‪:‬‬ ‫ישנם המתאוננים שחסרה להם חיות בעת התפילה‪ ,‬שבעת הלימוד אינם מצליחים‬ ‫לכוון ההלכה לאמתתה ויש להם ריבוי קושיות וללא תירוצים‪ ,‬וגם אינם מצליחים‬ ‫להשפיע על זולתם בענינים של תורה ומצוות‪.‬‬ ‫ועל כך נאמר (משלי יט‪ ,‬ג) "איוולת אדם תסלף דרכו – ועל ה' יזעף לבו"‪ ,‬האדם מתנהג‬ ‫באופן של "איוולת"‪ ,‬הוא שקוע ב"הנחות העולם" ודרכו בעת עסקי הגוף והפרנסה היא‬ ‫מסולפת ומעוותת‪ ,‬ולאחר כל זה‪ ,‬כאשר חסרה לו חיות בתפילה או הצלחה בלימוד‪ ,‬הרי‬ ‫"על ה' יזעף לבו"‪ ,‬שמתלונן אל השי"ת אף שהוא עצמו אשם בכך‪.‬‬ ‫הלא במשך כל היום כולו הוא "שולח" את הקב"ה למעלה מעלה‪ ,‬והוא עצמו שקוע‬ ‫בענינים נחותים‪ :‬בעת האכילה בורר לו חלק יפה‪ ,‬ואם חסר מלח במאכל אזי מוסיף‬ ‫מלח‪ ,‬והוא שקוע בתאות האכילה מבלי שיהי' ניכר עליו רישומה של התפלה‪ .‬אמנם‬ ‫מברך הוא לפני האכילה ולאחרי'‪ ,‬אך בשעת האכילה עצמה אין הפרש בינו לבין אינו‬ ‫יהודי‪ ,‬ו"מותר האדם מן הבהמה אין"‪ ,‬שעושה כל מה שלבו חפץ כבהמת בר שאין לה‬ ‫בעלים‪ .‬ומה יש לו להתפלא אשר בעת התפילה חסרה לו חיות‪ ,‬ואינו מצליח בלימוד‬ ‫התורה?‬ ‫לקראת שבת‬ ‫בי‬ ‫להמשיך את "הדברים האלה" – ב"לאמר"‬ ‫ועל כך הקדימה תורה לעשרת הדברות‪" :‬וידבר אלקים את כל הדברים האלה –‬ ‫לאמר"‪ ,‬שצריך להמשיך את עשרת הדברות ב"לאמר"‪ ,‬בעשרה מאמרות שהם כל עניני‬ ‫העולם הגשמיים‪.‬‬ ‫עבודתו של יהודי היא שאותם ה"הנחות" וההרגשים שמרגיש בעת לימוד התורה‬ ‫ובשעת התפילה‪ ,‬ייותרו גם במשך כל היום כולו‪ ,‬ואזי מקדש ומזכך את גופו ונפשו‬ ‫הבהמית‪ ,‬כאשר עוסק בכל עניני גופו ופרנסתו בהתאם ל"הנחות" של תורה‪.‬‬ ‫פנינים‬ ‫דרוש ואגדה‬ ‫בין פרק י"ט פסוק כ'‬ ‫לפרק כ' פסוק י"ט‬ ‫וירד ה' על הר סיני‬ ‫יכול ירד עליו ממש ת"ל כי מן השמים דברתי עמכם‪ .‬מלמד‬ ‫שהרכין שמים העליונים ותחתונים והציען על ההר‬ ‫(יט‪ ,‬כ‪ .‬רש"י)‬ ‫מדברי רש"י עולה שמהכתוב כאן "וירד ה' על‬ ‫הר סיני" (יט‪ ,‬כ) משמע שהקב"ה "ירד עליו ממש"‪,‬‬ ‫ונצרכים אנו לפירוש שלא כן הי'‪ ,‬אלא הכתוב‬ ‫מתפרש שדיבר מן ה"שמים" כפי ש"הציען על‬ ‫ההר"‪ .‬ומהכתוב לקמן "מן השמים דברתי עמכם"‬ ‫(כ‪ ,‬יט) משמע שהקב"ה דבר "מן השמים" ממש‪,‬‬ ‫ונצרכים אנו לפירוש שלא כן הי'‪ ,‬אלא הכתוב‬ ‫מתפרש "שהרכין שמים והציען על ההר"‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬אף שידועה השקו"ט בנוגע למקור מספר‬ ‫הפרקים והפסוקים שבחומש‪ ,‬מ"מ מכיון שנתפשט‬ ‫מספר זה בתפוצות ישראל‪ ,‬ומנהג ישראל תורה הוא‪,‬‬ ‫לכן יש לבאר רמז במספר הפרק והפסוק שבפסוקים‬ ‫אלו‪:‬‬ ‫מבואר בספרי קבלה (ל"ת להאריז"ל בראשית ב‪ ,‬כג‪.‬‬ ‫ועוד) שמספר י"ט בגימטריא אותיות המילוי דשם‬ ‫הוי' (יו"ד‪ ,‬ה"א‪ ,‬וא"ו‪ ,‬ה"א‪ ,‬בגימ' י"ט)‪ ,‬שענין‬ ‫המילוי נצרך כאשר מבטאים את האות בדיבור‪ ,‬ולכן‬ ‫מספר י"ט מורה על ענין הדיבור והגילוי ‪ -‬ספירת‬ ‫המלכות (ראה בכ"ז סידור עם דא"ח קטו‪ ,‬ב‪ .‬ועוד)‪ .‬לאידך‪,‬‬ ‫מספר כ' מורה על ספירת הכתר שהוא בחינה נעלית‬ ‫ומרוממת מכל העולמות כולם‪ .‬גם ידוע‪ ,‬שכל ספירה‬ ‫כלולה מכל הספירות‪ ,‬ובעניננו‪ ,‬גם בענין הדיבור‬ ‫(מלכות) ‪ -‬מתגלה הבחינה הכי נעלית (כתר)‪ ,‬וזהו‬ ‫"כתר שבמלכות"‪ .‬וגם בכתר כלול ענין של גילוי עד‬ ‫למטה‪ ,‬שזהו "מלכות שבכתר"‪.‬‬ ‫והשתא עולה יפה הרמז במספר הפרקים‬ ‫והפסוקים‪ :‬בפרק י"ט – ענין הדיבור והגילוי –‬ ‫מבואר שהי' כאן גילוי וירידה על ההר ממש "וירד‬ ‫ה' על הר סיני"‪ .‬אך בזה עצמו מספר הפסוק הוא‬ ‫"כ'"‪ ,‬כי כמו שמפרש רש"י‪ ,‬הי' כאן גילוי הבחינה‬ ‫הנעלית ביותר – כתר ‪" -‬הרכין שמים"‪ .‬ונמצא‪ ,‬שיש‬ ‫כאן מספר (פסוק) "כ'" – כתר – כפי שכלול ב"פרק‬ ‫י"ט" – ענין הגילוי ‪ -‬מלכות‪ .‬לאידך‪ ,‬בפרק כ' –‬ ‫כתר – מבואר שהקב"ה מרומם מהעולם ודיבר "מן‬ ‫השמים"‪ ,‬אך בזה עצמו מספר הפסוק הוא "י"ט"‪,‬‬ ‫כי‪ ,‬כמו שמפרש רש"י הי' כאן ענין הירידה והגילוי‬ ‫ "הרכין שמים"‪ ,‬והיינו שהבחינה הנעלית ביותר –‬‫כתר – נתגלתה וירדה – הרכין ‪ -‬למטה‪ .‬ונמצא שיש‬ ‫כאן מספר (פסוק) "י"ט" – מלכות ‪ -‬כפי שכלול‬ ‫ב"פרק כ'" – כתר‪.‬‬ ‫(ע"פ לקוטי שיחות חט"ז עמ' ‪)229‬‬ ‫כבוד חבירך – "שהוא‬ ‫בדמות יוצרך"‬ ‫ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה‬ ‫ערותך עליו‬ ‫הרי דברים ק"ו‪ ,‬ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על‬ ‫בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג‬ ‫בזיון‪ ,‬חבירך שהוא בדמות יוצרך‪ ,‬ומקפיד על בזיונו‪ ,‬עאכו"כ‬ ‫(כ‪ ,‬כג)‬ ‫מבואר בכ"מ (ראה לקו"ש ח"ג עמ' ‪ ,889‬ועוד) הטעם‬ ‫לזה שבעשרת הדברות נתפרשו גם דברים פשוטים‬ ‫שבין אדם לחבירו‪ ,‬כאיסור רציחה וגניבה וכיו"ב‪,‬‬ ‫בכדי להורות שגם מצוות אלו הן "בין אדם למקום"‬ ‫ודבר אחד עם "אנכי ה' אלוקיך"‪ ,‬וקיומן צ"ל לא‬ ‫רק מפני טעמם‪ ,‬אלא בעיקר מפני שכן הוא רצון ה'‪.‬‬ ‫ויש לומר שענין זה נרמז גם בדברי רש"י אלו‬ ‫(סיום פירושו על פ' מתן תורה)‪ ,‬שמפרש הטעם‬ ‫לזהירות בכבוד חבירך שאינו רק מפני שכך מובן‬ ‫בשכל אנושי‪ ,‬אלא מפני "שהוא בדמות יוצרך"‪,‬‬ ‫ובמילא אי הזהירות בכבוד חבירך היא גם אי זהירות‬ ‫ר"ל בכבודו של "יוצרך"‪ .‬ונמצא‪ ,‬שגם המצוות שבין‬ ‫אדם לחבירו – הרי מהותן היא זהירות בכבוד הבורא‬ ‫– בין אדם למקום‪.‬‬ ‫ומכיון שמרובה מדה טובה‪ ,‬הרי מובן מזה‪,‬‬ ‫שכן הוא גם באהבת ישראל וכבוד חבירך‪ ,‬שיש‬ ‫בזה משום אהבת ה' וכבוד שמים‪ ,‬שמעוררת‪ ,‬כמים‬ ‫הפנים לפנים‪ ,‬אהבת הקב"ה לישראל‪ ,‬והרמת כבוד‬ ‫וקרן ישראל‪.‬‬ ‫(ע"פ לקוטי שיחות חכ"א עמ' ‪)124‬‬ ‫די‬ ‫חידושי סוגיות‬ ‫עיון ופלפול בסוגיות הפרשה‬ ‫בענין "עקימת שפתיו‬ ‫הוי מעשה"‬ ‫יפלפל בשיטת התוס' בדברי ר' יוחנן דדיבור חשיב מעשה משום‬ ‫דאתעביד מעשה על ידו‪ ,‬אמאי אעפ"כ עדים זוממין הוו בגדר לאו‬ ‫שאין בו מעשה ‪ /‬עפ"ז יבאר היטב תוכן גזירת חכמים לשבות בשבת אף‬ ‫מדיבור חולין‬ ‫(לקוטי שיחות חי"א‪ ,‬יתרו ב)‬ ‫(וכ"ה בסנהדרין‬ ‫בשם אמאי מחשיב אותן לאו שאין בו‬ ‫סה‪" ):‬אתמר‪ ,‬חסמה בקול (כשהיתה שוחה‬ ‫מעשה‪ ,‬וי"ל דלא קאמר ר"י דעקימת פיו‬ ‫לאכול הי' גוער בה‪ ,‬רש"י) כו'‪ ,‬ר' יוחנן‬ ‫הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבורי'‬ ‫אמר חייב (משום לא תחסום שור בדישו)‪,‬‬ ‫קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה‬ ‫עקימת שפתיו הויא מעשה (והויא לי' לאו‬ ‫וכו'"‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ולכאו' דברי התוס' צריכים‬ ‫שיש בו מעשה ולוקין עליו‪ ,‬רש"י)‪ ,‬ריש‬ ‫עיון‪ ,‬דהא בגמ' קאמר להדיא דטעמא‬ ‫לקיש אמר פטור קלא לא הויא מעשה"‪.‬‬ ‫דר"י לפי שעקימת פיו גופא הוי מעשה‪,‬‬ ‫ובתוס'‪" :‬תימא דבפ"ג דשבועות אמר ר'‬ ‫ואילו לפי' התוס' אין החיוב משום עקימת‬ ‫יוחנן אומר הי' ר"י משום ר"י הגלילי כל‬ ‫השפתים הנחשבת למעשה אלא רק משום‬ ‫לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ‬ ‫מעשה הבהמה שנעשה ע"י דיבורו‪ ,‬שכיון‬ ‫מנשבע וממיר ומקלל חבירו בשם‪ ,‬והלא‬ ‫שיש כאן גם מעשה (מלבד עצם עקימת‬ ‫ר"י גופי' קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי‬ ‫השפתים) שנגרם על ידו‪ ,‬שזקפה הבהמה‬ ‫מעשה וא"כ נשבע וממיר ומקלל חבירו‬ ‫ראשה ודשה בלי אכילה – להכי חייב‪.‬‬ ‫איתא‬ ‫בבבא מציעא צ‪:‬‬ ‫לקראת שבת‬ ‫והנה‪,‬‬ ‫להלן בתוס' שם הביא הא‬ ‫דהקשו בגמ' (בסנהדרין שם) אהא דאמרינן‬ ‫דמגדף ועדים זוממים חשיבי לאו שאין‬ ‫בו מעשה לפי שחיובם ע"י הדיבור‪ ,‬וא"כ‬ ‫חזינן דעקימת שפתיו לא הוי מעשה‪,‬‬ ‫וקשה מר' יוחנן דהכא גבי חסמה בקול‬ ‫דחזינן דעקימת שפתיו הוי מעשה‪ ,‬ותירצו‬ ‫בגמ' שם דאכן עקימת שפתיו הוי מעשה‬ ‫אבל עדים זוממים העבירה אף לא בדיבור‬ ‫אלא במחשבה בלבד‪ ,‬כי "ישנם בראי'"‪,‬‬ ‫היינו כמ"ש רש"י ד"עיקר חיובא בא‬ ‫ע"י הראי' שמעידין שראו וראי' לית בה‬ ‫מעשה" (ואף שבפועל הלא זוממין הן ולא‬ ‫ראו מאומה‪ ,‬הכוונה היא שלוקין על שקר‬ ‫שהוא בעולם וגדר של ענין הראי'‪ ,‬ולכן‬ ‫נכנס בגדר מילי דמחשבה‪ .‬ועיי' גירסת‬ ‫וט‬ ‫שהלבישו התוס' כוונה זו בלשון השקו"ט‬ ‫שבש"ס דסנהדרין שם‪.‬‬ ‫ולכאורה‬ ‫עדיין צ"ע בזה‪ ,‬דהא‬ ‫לפי סברת התוס' עולה דבאמת דיבור‬ ‫כשלעצמו לא הוי מעשה (ולא שאני דיבור‬ ‫ממחשבה)‪ ,‬ואין זאת אלא שחסמה בקול‬ ‫הוי מעשה משום שעל ידו קעביד מעשה‪,‬‬ ‫א"כ מאי מתרץ הש"ס דעדים זוממים‬ ‫שאני דישנם בראי' (שהראי' עצמה "לית‬ ‫בה מעשה" כלשון רש"י הנ"ל)‪ ,‬הא סוף‬ ‫סוף אף הכא קא מתעביד מעשה עי"ז במה‬ ‫שמתחייב הנידון בעונש‪ ,‬ומאי שנא לענין‬ ‫זה בין דיבור דחסמה בקול לראי' דעדים‬ ‫זוממים‪.‬‬ ‫והנראה‬ ‫בזה‪ ,‬בהקדים קושיא על‬ ‫הרי"ף בסנהדרין ומש"כ עליו הרמב"ן‬ ‫גוף סברת התוס'‪ ,‬דלפום ריהטא נראה‬ ‫במלחמות)‪ .‬ולפום ריהטא נראה דאף‬ ‫שכוונתם שאדם ייענש על מעשה שנעשה‬ ‫גבי מגדף כוונת הש"ס לתרץ עד"ז והוא‬ ‫ע"י אחרים רק משום שהוא הי' הסיבה‬ ‫ע"פ מה דאמר כבר לעיל מיני' שם בע"א‬ ‫והגורם לזה‪ ,‬דהחוסם בקולו נענש על‬ ‫ד"ישנו בלב" (וכדפרש"י ש"עיקר חיוב‬ ‫מעשה שעשתה הבהמה רק משום שהוא‬ ‫הבא עליו תלוי בלב שמתכוין לברך השם‬ ‫גרם לה לעשות‪ ,‬ובאמת אין מקום לסברא‬ ‫שאפילו מברך את השם כל היום ואין בלבו‬ ‫כזו כי אי אפשר לענוש מלקות אלא אם‬ ‫כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר‬ ‫אדם עבר עבירה במעשה דילי'‬ ‫אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו‬ ‫קנג‪ .):‬אלא ודאי יש לפרש כוונת התוס'‬ ‫מתחייב")‪ .‬ואולם התוס' לפירושם דחיוב‬ ‫דכשאדם פועל וגורם מעשה בדיבורו‪ ,‬הנה‬ ‫חסמה בקול הוא רק משום שהדיבור גורם‬ ‫מאחר שהמעשה בא רק בסיבת דיבורו הוי‬ ‫מעשה‪ ,‬הכריחו לומר דודאי אין קושיית‬ ‫המעשה המשכיות הדיבור עצמו‪ ,‬והמעשה‬ ‫הש"ס שם מעיקרא אלא מעדים זוממים‪,‬‬ ‫הוא חלק מן הדיבור‪ ,‬שהדיבור מתארך‬ ‫שע"י עדותם נעשה מעשה שנידון בעל‬ ‫ונמשך עוד בדמות מעשה‪ ,‬מאחר שכל‬ ‫הדין בעונש‪ ,‬אבל ממגדף לא קשה ולא‬ ‫מעשה זה אינו אלא מכח הדיבור‪ ,‬ולהכי‬ ‫מידי ושפיר אפ"ל דחיובו משום דיבורו‬ ‫דיבור זה שדיבר האדם אינו דיבור גרידא‬ ‫(כלשון הש"ס בע"ב שם‪ ,‬ואין אנו צריכים‬ ‫אלא "יש בו מעשה"‪ ,‬דדיבור זה עצמו‬ ‫לענין קושיא זו לתלות בסברא דלעיל‬ ‫מכיל גם מעשה שהוא חלק והמשך שלו‬ ‫מיני' בע"א ש"ישנו בלב" כו')‪ ,‬עיי"ש‬ ‫(ומעין דוגמא לזה – מעשה של שלוחו של‬ ‫(עיי' שבת‬ ‫לקראת שבת‬ ‫זט‬ ‫אדם‪ ,‬דחשיב מעשהו של המשלח עצמו כי‬ ‫ע"א‪ ,‬ובשבת שם ואילך‪ ,‬שו"ע אדמו"ר הזקן סי'‬ ‫עשיית השליח היא המשכיות מן המינוי‬ ‫רסו ס"ד)‪ ,‬ולזה נתכוון ר' יוחנן "עקימת פיו‬ ‫שמינהו המשלח‪ ,‬ועיי' לקח טוב לר"י‬ ‫הויא מעשה"‪ ,‬פירוש דהטעם לזה שאנו‬ ‫ענגל בתחילתו)‪.‬‬ ‫מחשיבים את חסימת הבהמה שע"י קול‬ ‫והנה‪,‬‬ ‫האדם בגדר עשייתו של האדם‪ ,‬הוא מיוסד‬ ‫ידועה שיטת המגיד משנה‬ ‫(הל'‬ ‫ע"ז שגם הקול עצמו קרוב הוא לענין‬ ‫שכירות פי"ג ה"ב) דלאו שיכולים לעבור עליו‬ ‫המעשה לפי שיש בזה עקימת שפתים‬ ‫ע"י מעשה גמור‪ ,‬הנה אף היכא דעבר עליו‬ ‫גשמית ולהכי שפיר יכולה החסימה להיות‬ ‫שלא ע"י מעשה – שפיר הוי לאו שיש בו‬ ‫המשך לעקימת הפה‪ .‬משא"כ מחשבה‪,‬‬ ‫(נודע‬ ‫אף במקום שגורמת לידי מעשה הרי סו"ס‬ ‫ביהודה מהדו"ת חאו"ח סע"ו‪ ,‬מלא הרועים ערך‬ ‫אי אפשר שנחשיב את המעשה כהמשך‬ ‫לאו שאב"מ אות ח)‪ ,‬דאף כלל זה לא נאמר‬ ‫וחיבור אחד עם המחשבה שהיא מגדר‬ ‫אלא היכא דקעבר על הלאו בדיבור שהוא‬ ‫אחר לגמרי‪ ,‬והמעשה הוא דבר נפרד‬ ‫"קצת מעשה"‪ ,‬אבל אם לא הי' שם אפי'‬ ‫ממנה‪ ,‬כי הוא דבר גשמי שמחוץ לנפש‬ ‫דיבור‪ ,‬אף שיש לו מחשבת עבירה (כגון‬ ‫האדם (ודוגמא לזה בשליח שאינו שווה‬ ‫המשהה חמצו בפסח ורוצה בקיום חמצו)‬ ‫בגדרו להמשלח עד שאינו יכול להיות‬ ‫אינו לוקה‪ .‬ויש לבאר יסוד החילוק‪ ,‬כי‬ ‫נחשב כמותו‪ ,‬כך שמעשה השליח יצטרף‬ ‫באמת דיבור אף הוא קרוב לענין המעשה‪,‬‬ ‫אל המינוי שעשה המשלח להיות המשך‬ ‫שהרי יש בזה פעולה גשמית של עקימת‬ ‫ופעולה אחת עמו‪ ,‬וכגון שאין השליח בן‬ ‫הפה והבל גשמי היוצא ונפרד מן האדם‪,‬‬ ‫ברית כו' – עיי' קידושין מא ע"א)‪ .‬ולהכי‬ ‫והוא קרוב למעשה שגדרו הוא פעולה‬ ‫עדים זוממים מאחר דישנם בראי'‪ ,‬הנה‬ ‫גשמית וחיצונית (וכלשון הנוב"י "קצת‬ ‫אף שעי"ז אתעבידא מעשה אין המעשה‬ ‫מעשה")‪ ,‬ושפיר אפשר להכניסו בגדר "יש‬ ‫מצטרף על הראי' להחשיבה שיש בה‬ ‫בו מעשה"‪ ,‬מה שאין כן מחשבה הלא היא‬ ‫מעשה‪.‬‬ ‫מעשה ולוקה עליו‪ ,‬וכתבו אחרונים‬ ‫פעולה רוחנית בנפש האדם ואינה נכנסת‬ ‫כלל בגדר "יש בו מעשה" [ועיי"ע להלן‬ ‫תוספת הביאור בחילוק זה לבאר שיטת‬ ‫המגיד משנה הנ"ל]‪.‬‬ ‫ומעתה‬ ‫וע"פ‬ ‫כהנ"ל נוכל לבאר מילתא‬ ‫בטעמא מה שמצינו בדיני שביתה דשבת‪,‬‬ ‫דהנה‪ ,‬איסור מלאכה במעשה הוא דינא‬ ‫דאורייתא‪ ,‬ובירושלמי שבת פט"ו ה"ג‬ ‫אפשר ללמוד לעניננו‪ ,‬דבמה‬ ‫אשכחן דגזרו חכמים נמי לאסור דיבור‬ ‫דברים אמורים שאפשר להחשיב המעשה‬ ‫בעניני מלאכה‪ ,‬דכשם ששבת הקב"ה‬ ‫כהמשכיות אל הגורם לו – דוקא גבי דיבור‬ ‫בשבת מדיבורו בעשרה מאמרות שנברא‬ ‫הגורם למעשה‪ ,‬להיות ששניהם בגדר קרוב‬ ‫העולם כן צריך לשבות מדיבור של‬ ‫זל"ז‪ ,‬ושפיר יכול המעשה להיות נחשב‬ ‫מלאכה כו'‪ ,‬ואסמכוה אקרא דפרשתנו‬ ‫(עיי' גבי מלאכת‬ ‫"שבת לה' אלקיך – שבות כה'"‪ .‬ובאור‬ ‫המשך וחיבור עם הדיבור‬ ‫מחמר‪ ,‬דהויא מלאכה‬ ‫הנעשית בדיבור‪ ,‬ע"ז טו‬ ‫התורה להצמח צדק‬ ‫(שמות ע' ב'תשב ואילך)‬ ‫לקראת שבת‬ ‫כתב לבאר החילוק בין שביתה ממעשה‬ ‫דנאסרה מן התורה לשביתה מדיבור שלא‬ ‫נאסרה‪ ,‬כי רק דיבור של מעלה קעביד‬ ‫מעשה‪ ,‬כי הוא ציוה ונבראו‪ ,‬ולכן שבת‬ ‫ממנו הקב"ה דהוי כמו מעשה‪ ,‬משא"כ‬ ‫דיבורו של אדם שאין מתהוה ממנו מאומה‬ ‫לא חשיב מעשה‪ ,‬אלא דמ"מ אסרוהו‬ ‫חכמים כי סו"ס שבת הקב"ה מן הדיבור‬ ‫וכן צריך האדם לשבות מדיבור‪ .‬ולכאורה‬ ‫סוף הדברים דורש ביאור‪ ,‬מה מקום‬ ‫לאסור דיבור של אדם משום שביתת דיבור‬ ‫הקב"ה אחר שלא קרב זה אל זה כלל ואין‬ ‫דמיון ביניהם כנ"ל‪ .‬ולפמשנ"ת עולה יפה‪,‬‬ ‫כי סו"ס גם דיבור של אדם‪ ,‬אף דלא הוי‬ ‫מעשה‪ ,‬הרי יש איזה דמיון והשתוות בינו‬ ‫לבין המעשה‪ ,‬עד שיתכן במילי דהלכתא‬ ‫גדר של צירוף וחיבור ביניהם‪ ,‬שהדיבור‬ ‫חשיב לגורם של המעשה הנמשך ממנו‪,‬‬ ‫זי‬ ‫הדומה לאיסורי תורה‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫ואף‬ ‫שגזירת חכמים אינה רק לשבות‬ ‫מדיבור המביא ומכריח לידי מעשה‪ ,‬אלא‬ ‫כל דיבור בעניני מלאכה וחול‪ ,‬ולכאורה‬ ‫דיבור שאינו גורם למעשה אין בו צד‬ ‫השתוות כלל לדיבור של מעלה‪ ,‬ולכאורה‬ ‫אין שייך לומר ע"ז "שבות כה'"‪ ,‬זו אינה‬ ‫קושיא‪ ,‬כי סוף סוף עצם הדיבור מצד‬ ‫מהותו כשלעצמו הוא דבר הקרוב לגדר‬ ‫המעשה‪ ,‬כנ"ל שגם הוא גשמי וחיצוני‬ ‫כמעשה‪ ,‬ולהכי אף היכא שאינו פועל‬ ‫מעשה אחריו – הרי במהותו הוא דבר‬ ‫שבאפשרותו להתחבר אל המעשה ולהיות‬ ‫בגדר גורם והתחלה לו‪ ,‬וכדאשכחן‬ ‫בחילוק הנ"ל שבשיטת המגיד משנה גבי‬ ‫לאו שיש בו מעשה‪ ,‬דאף דיבור שהוא‬ ‫עצמו לא גרם כאן למעשה‪ ,‬הנה מאחר‬ ‫שדיבור בכלל הוא "קצת מעשה" והוא‬ ‫כנ"ל‪ ,‬ולהכי מקום לחכמים לאסור מאחר‬ ‫בגדר לגרום מעשה‪ ,‬שפיר הוי בגדר "יש‬ ‫שיש איזה צד השתוות‪ .‬פירוש‪ ,‬דעיקרה של‬ ‫בו מעשה" (משא"כ מחשבה שאינה בגדר‬ ‫שביתה בשבת הוא משום "כי ששת ימים‬ ‫זה כלל‪ ,‬וא"א להחשיבה "לאו שיש בו‬ ‫עשה גו' וביום השביעי שבת"‪ ,‬שביתה‬ ‫מעשה")‪ ,‬והוא הדין לעניננו דמצד זה יש‬ ‫ממעשה‪ ,‬ולהכי מדאורייתא לא נאסר אלא‬ ‫קצת השתוות בדיבור בכלל למעשה ושפיר‬ ‫מעשה ולא דיבור של אדם (שאינו בגדר‬ ‫י"ל עליו "שבות כה'"‪ .‬ועיי"ע בלקו"ש‬ ‫עושה מעשה ממש)‪ ,‬אלא שאסרו חכמים‬ ‫חי"א בשלח ג‪ ,‬ביאור הטעם דאשכחן‬ ‫גם דיבור דהוי בגדר גורם למעשה‪ ,‬כדרך‬ ‫נמי דמידת חסידות לשבות אף ממחשבה‬ ‫איסורי חכמים בכל מקום לאסור גם דבר‬ ‫בענין מלאכה‪ .‬ואכ"מ‪.‬‬ ‫חי‬ ‫תורת חיים‬ ‫מכתבי עצות והדרכות בעבודת השי״ת‬ ‫בחיי היום יום‬ ‫כביסת הנשמה‬ ‫וכבסו שמלותם (יט‪ ,‬י) ‪.‬‬ ‫הנשמה מתקמטת במשך הזמן‬ ‫בקשר לביקורו אצלי רצוני להביע ברכתי שנית שהוא וזוגתו שתחי' יאריכו ימים‬ ‫ושנים טובות‪.‬‬ ‫שנים ארוכות וטובות באמת‪ ,‬משמען אצל יהודים כאשר ממלאים אותן‪ ,‬מתוך‬ ‫מנוחת הנפש ומנוחת הגוף‪ ,‬בפעולות טובות; דהיינו כאשר ממלאים את הימים והשנים‬ ‫בפעולות הקשורות בתורה ומצוות‪ ,‬המבטאים במעשים בפועל את שלושת האהבות‪,‬‬ ‫אהבת ה'‪ ,‬אהבת התורה ואהבת ישראל‪ .‬חיים כאלו מביאים הצלחה וברכה הן בבית‬ ‫הפרטי‪ ,‬והן בביתם של הילדים והנכדים שי'‪.‬‬ ‫לפי מה שאמרתי לו בעל‪-‬פה‪ ,‬כ"ק מורי וחמי אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מסר‬ ‫פעמים רבות פתגם של הבעל שם טוב‪ ,‬שמכל דבר שיהודי רואה או שומע‪ ,‬עליו ללמוד‬ ‫מוסר השכל איך לעבוד את ה'‪ .‬מובן מאליו שגם מעיסוק‬ ‫תמידי [של מקבל המכתב‪ .‬המו"ל]‬ ‫יש ללמוד‪.‬‬ ‫כביסה או בגד לפני לבישתו הוא נקי לחלוטין ומגוהץ למשעי‪ ,‬והכל נמצא במקום‬ ‫המתאים‪ .‬אבל כאשר לובשים אותו במשך זמן‪ ,‬הרי זה נהי' מקומט‪ ,‬או מאובק או‬ ‫מוכתם‪ .‬אעפ"כ‪ ,‬לא צריך לזרוק כביסה או בגד כזה‪ ,‬אלא מוסרים אותו למכבסה או‬ ‫לניקוי יבש‪.‬‬ ‫לקראת שבת‬ ‫טי‬ ‫בעל המכבסה מכניס את הבגד לכלי או למכונה‪ ,‬שם יש טמפרטורה חמה או לוהטת‪,‬‬ ‫מים חמים‪ ,‬וכן כימיקלים שונים או סבון‪ ,‬שכל זה מסיר את האבק ואת הכתמים‪ ,‬ואחר‬ ‫כך מגהצים אותם ע"י שמניחים עליהם משא או מכבש‪ ,‬או‪-‬אז אפשר שוב ללבוש את‬ ‫הבגד‪.‬‬ ‫אותו דבר הוא עם נשמה יהודית‪ .‬כאשר הקב"ה נותן ליהודי את נשמתו‪ ,‬הן איש הן‬ ‫אשה באופן זהה‪ ,‬הנשמה נקי'‪ ,‬מגוהצת ומתאימה לכל אחד‪ ,‬כפי שאנו אומרים כל יום‬ ‫בברכות השחר‪ :‬נשמה שנתת בי טהורה היא‪.‬‬ ‫אך במשך הזמן‪ ,‬כיון שמשתמשים בה גם לעניני העולם‪ ,‬היא מתקמטת כשמשתמשים‬ ‫בה לא למה שהקב"ה רוצה‪ ,‬ויתכן שנדבק בה אבק או כתמים‪ ,‬כשלא עושים ח"ו מצוה‬ ‫שצריך לעשות‪ ,‬או שח"ו עוברים עבירה שאסור לעשות‪.‬‬ ‫המשא של תורה מגהץ את הנשמה‬ ‫מלמדת אותנו התורה‪ ,‬שאף על פי כן‪ ,‬ח"ו לא יאבדו את התקוה לנקיון הנשמה‬ ‫והתאמתה לחיים האנושיים היהודיים‪ .‬אלא יש להכניס אותה לטמפרטורה "חמה"‪,‬‬ ‫כלומר "לחמם" אותה בחום התורה ומצוות‪ ,‬ש"תתבשל" בזה ותהי' לה בזה חיות‪ .‬החום‬ ‫צריך להיות לח‪ ,‬שתהי' לה לחלוחית ודביקות לכל הדברים שבקדושה‪ ,‬שאת זה ניתן‬ ‫לפעול בעצמו ע"י תפילה לבבית‪ ,‬שעל כך נאמר‪ :‬שפכי כמים לבך; וע"י לימוד לבבי‪,‬‬ ‫כמו שכתוב‪ :‬הוי כל צמא לכו למים‪ ,‬אין מים אלא תורה‪.‬‬ ‫לכך יש להוסיף ולערב דברים שונים‪ :‬לתת צדקה‪ ,‬לשמור כשרות ומצוות אחרות‪,‬‬ ‫שע"י זה הנשמה חוזרת ונעשית נקי' לחלוטין‪ .‬ואם מניחים עלי' משא של תורה‪ ,‬אף‬ ‫שנדמה שזה נטל‪ ,‬הרי לא זו בלבד שאינו פוגע בדבר‪ ,‬אלא מגהץ אותו‪ ,‬כל דבר במקומו‪,‬‬ ‫בצורתו ותבניתו המתאימה‪ .‬כלומר‪ ,‬שע"י תורה ומצוות הנשמה נעשית מה שהיא צריכה‬ ‫להיות‪.‬‬ ‫אסיים בברכה לאריכות ימים ושנים טובות לו ולזוגתו תחי'‪ ,‬שיהי' לכם הרבה נחת‬ ‫יהודי מכל ילדיכם שיחיו‪.‬‬ ‫(תרגום מאגרות קודש ח"ד עמ' שלד – אגרות קודש המתורגמות ח"א עמ' ‪ 211‬ואילך)‬ ‫כ‬ ‫דרכי החסידות‬ ‫שיחות ומכתבים בעניני עבודת ה'‬ ‫מכ״ק אדמו״ר מוהריי״צ מליובאוויטש זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע‬ ‫אופן לימוד החסידות והתפלה‬ ‫להתבונן באיזה ענין של חסידות שישנו במוחו‪ ,‬ולחזור עליו במחשבה‪,‬‬ ‫שהוא כמו ענין הסתכלות באיזה ציור נאה אשר מאליו וממילא יתפעל‬ ‫על יופי הציור ההוא‪ ,‬הנה כמו כן כל כך יחשוב בהענין שיודעו‪ ,‬ויתבונן‬ ‫בו בהעמקת דעתו ויחזור ויתבונן עד אשר מאליו וממילא הדברי התפלה‬ ‫שאומר יוצאים מעומקא דלבא‬ ‫מי שהוא בעל שכל וחוש הנה כאשר שומע איזה‬ ‫ענין של חסידות בהכרח שיומשך לזה‬ ‫נהניתי לקרוא האמור במכתבו כי חינוכו קיבל אצל אחד מתלמידנו שי׳ ואח״כ למד‬ ‫בישיבת תורת אמת יצ״ו ונחקק אצלו התשוקה בלימוד החסידות ותפלה במתינות‬ ‫ומבקש סדר בזה‪.‬‬ ‫אינני יודע עד כמה הוא מדת ידיעתו בלימוד החסידות‪ ,‬האם יכול הוא ללמוד לעצמו‪,‬‬ ‫או שהלימוד בעצמו יכבד עליו‪ ,‬אבל בכל אופן הנה המאמרים הנדפסים בהקונטרסים‬ ‫שיש בהם מאמרים קלים בודאי ביכולתו ללמוד לעצמו‪.‬‬ ‫וטוב שיהי׳ לו חבר עם מי ללמוד שיוצרך לו להסביר לזולתו‪ ,‬דזה מה שמסבירים‬ ‫מועיל שהענין יהי׳ מובן יותר‪ ,‬דבזה שמסבירים לזולתו ומדברים בהענין הנה אז מתיישב‬ ‫הענין במוח ולב‪.‬‬ ‫ונחוץ הוא אשר אחר לימוד איזה שורות וסליק ענינא ‪ -‬לחזור עליו ("אויסריידין")‪,‬‬ ‫כמו בהלימוד דנגלה בלימוד איזה סוגיא אשר כל ענין העולה בכמה שורות מדברים על‬ ‫לקראת שבת‬ ‫אכ‬ ‫זה שוב ("רעדט מען איבער") בעל פה בקול ובניגון‪ ,‬וכן צריך להיות גם בלימוד חסידות‬ ‫אשר כל ענין הנלמד באיזה שורות צריכים לחזור עליו‪ ,‬ובסוף הפרק צריכים לחזור שוב‬ ‫("אוסריידין") את כל מה שנאמר בהפרק ההוא‪.‬‬ ‫בטח בין חביריו שי׳ בהישיבה נמצא בעלי כשרון וחוש שיכולים להבין ענין שכלי‪ ,‬כי‬ ‫מי שהוא בעל שכל וחוש הנה כאשר שומע איזה ענין של חסידות בהכרח שיומשך לזה‪,‬‬ ‫וכאשר ימצא אחד או שנים וילמוד עמהם אז בעזה״י ימצאו נחת וענג‪.‬‬ ‫כמו ענין הסתכלות באיזה ציור נאה אשר מאליו‬ ‫וממילא יתפעל על יופי הציור ההוא‬ ‫הסדר בתפלה הנה בדרך כלל כל ימי החול צריך להיות התפלה במתינות לשמוע‬ ‫פירוש המלות ולכוין בפסוק ראשון דק״ש ובפרשה ראשונה דזה אפשר רק על פי‬ ‫הקדמת ההכנה במקצת עכ"פ בברכת קריאת שמע‪ ,‬שיהי' עכ"פ איזה התעוררות לאמירת‬ ‫שמע ישראל‪.‬‬ ‫אמנם בשבת צריכים להתפלל במתינות שעה ארוכה להתבונן באיזה ענין של חסידות‬ ‫שישנו במוחו‪ ,‬ולחזור עליו במחשבה‪ ,‬שהוא כמו ענין הסתכלות באיזה ציור נאה אשר‬ ‫מאליו וממילא יתפעל על יופי הציור ההוא‪ ,‬הנה כמו כן כל כך יחשוב בהענין שיודעו‪,‬‬ ‫ויתבונן בו בהעמקת דעתו ויחזור ויתבונן עד אשר מאליו וממילא הדברי התפלה שאומר‬ ‫יוצאים מעומקא דלבא‪ ,‬אם בתהלה ושבח בפסוקי דזמרה או בבקשת רחמים בברכת‬ ‫ק״ש‪.‬‬ ‫אין צריך להביט ולהתחשב עם שום מניעה ועיכוב בעולם כלל‪ ,‬ויתנהג בהנהגתו זאת‬ ‫ללמוד בכל יום ויום שעה קבועה דברי חסידות‪ ,‬ויתפלל במתינות ויעסוק בלימוד התורה‬ ‫בהתמדה‪ ,‬והשי״ת יהי׳ בעזרו בגשמיות ורוחניות‪.‬‬ ‫ישתדל לעתים קרובות להתראות עם הרה״ג הרש״ז שי׳ [הבלין] ועם הרה״ג הר״א שי'‬ ‫[שימחוביץ‪( ,‬שניהם מישיבת תורת אמת בירושלים עיה"ק)] ולקבוע איזה זמן המוכשר להם ולו‬ ‫ללמוד איזה מאמר והעיקר לשמוע דברי התעוררות‪ ,‬וכל מה שישמע מהם יחזור עליהם‬ ‫כמה פעמים עד אשר יוחקק במוחו ויוקבע בלבבו‪ ,‬השי״ת יסיר מאתו כל מונע ומעכב‬ ‫מלימוד דברי חסידות ומהתפלה במתינות ויהי׳ בעזרו לשקוד בתורה ויראת שמים‪.‬‬ ‫ושאלתו בדבר לבישת זופעצע יכול למלאות חפצם בזה‪.‬‬ ‫יודיע מה הוא למודו בהוה בנגלה ובחסידות‪ ,‬ומהות החברים שי׳ שלו בהישיבה‪.‬‬ ‫ואיך הוא הסדר אצלו בדבר קריאת שמע שעל המיטה‪ ,‬ובדברי מקוה איך נוהגים‪.‬‬ ‫(אגרות קודש ח"ג עמ' שכ ואילך)‬ ‫הוספה ‪.‬‬ ‫מתוך הספר‬ ‫דרכי החסידות ‪ -‬ענינים‬ ‫פעולה נמשכת‬ ‫עבודת התפילה בראשית היום‪ ,‬צריכה להשאיר חותם ורושם על כל היום כולו‪.‬‬ ‫הבחינה האמיתית לפעולת התפלה היא דוקא לאחריה‪ .‬מקבץ סיפורים אודות‬ ‫המשכה של התפלה לאחרי סיום התפלה‪.‬‬ ‫לספר ביציאת מצרים‬ ‫הסבא‪ ,‬הוד כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע‪ ,‬עוד ראה חסידים של רבנו הזקן ושמע מהם‬ ‫סיפורים‪ .‬אחד מהם היה החסיד ר' צדוק מקאפוסט‪ ,‬הוא לא היה מתלמידי ה"חדרים"‪,‬‬ ‫שכן עדין היה אז אברך צעיר‪ ,‬אך ידע כיצד רוצה רבנו הזקן שיראו חסידי חב"ד‪.‬‬ ‫הוא היה חסיד של הרבי האמצעי ומקושר לרבי ה"צמח צדק"‪ .‬קראו לו "צדוק‬ ‫המתפלל"‪ ,‬שכן היה מהמאריכים בתפילה‪.‬‬ ‫ר' צדוק מקאפוסט בחר להתפרנס מטחינת רוח‪ .‬ישנה טחנת מים וטחנת רוח‪ .‬ור'‬ ‫צדוק בחר בטחנת רוח‪ ,‬כי בה עסוקים רק מספר חדשים בשנה‪ .‬כך שיוכל בזמן הפנוי‬ ‫לעסוק בתורה ועבודה‪.‬‬ ‫טחנת הרוח שלו היתה ליד ליובאוויטש ובחדשי החורף‪ ,‬כשהטחנה אינה עובדת‪,‬‬ ‫היה יושב בליובאוויטש‪ ,‬בתחילה אצל הרבי האמצעי ולאחר מכן אצל ה"צמח צדק"‪.‬‬ ‫הסבא‪ ,‬הרבי מהר"ש‪ ,‬שאל פעם את צדוק מקאפוסט‪ ,‬מדוע הוא מאריך כל כך‬ ‫בתפילה?‬ ‫ענה לו ר' צדוק‪ :‬אני מקיים מצות עשה מן התורה "לספר ביציאת מצרים"‪ ,‬בתפילה‬ ‫לקראת שבת‬ ‫גכ‬ ‫יוצאים מהמצרים וגבולים‪.‬‬ ‫למד הסבא‪ ,‬הרבי מהר"ש‪ ,‬את משמעות התשובה "לספר ביציאת מצרים"‪ :‬סיפור‬ ‫הוא הרי מלשון ספירות ובהירות‪ ,‬כלומר שהתפילה האירה לו בכל כ"ד שעות היום‪ ,‬היה‬ ‫זה כולו יום‪ ,‬היה זה אור אמיתי‪.‬‬ ‫נציין‪ ,‬כי הרבי ה"צמח צדק" קרא לר' צדוק "צדוק הבעל תפילה"‪ .‬הוא היה בעל‬ ‫הבית על התפילה‪ ,‬שכן התפילה היתה בעלת הבית עליו‪.‬‬ ‫(ספר השיחות [המתורגם] תש"א ע' לב)‬ ‫תמיד באמצע התפילה‬ ‫(כ"ק אדמו"ר שליט"א [מוהריי"צ נ"ע] לאמר להעומדים מסביב לשולחן‪ ,‬שאם עדיין לא סעדו‬ ‫סעודת יו"ט שילכו לנט"י לסעודה‪ .‬ואמר אחד‪ :‬צריכים לשאול אם הם כבר אחר התפלה‪ ,‬וענה כ"ק‬ ‫אדמו"ר‪):‬‬ ‫ומי אוחז כבר אחרי התפלה? חסידים שמלפנים היו עושים קמט בסידור‪ ,‬לסימן " עד‬ ‫כאן התפללתי היום"‪ .‬כמובן שהי' גומר את כל התפלה‪ ,‬אבל "להתפלל" הוא התפלל רק‬ ‫עד כאן‪ .‬למחר הי' מתפלל עוד חלק מהסידור ושם הי' עושה את הקמט‪.‬‬ ‫למחר לפני התפלה הי' מתבונן מה פעלה בו התפילה של אתמול‪ ,‬כאב־בטן או שובע‪.‬‬ ‫גם מכאב־בטן אין החסיד מתפעל‪ .‬הוא הי' יודע שע"ד מאכל שאם לא לועסים אותו‬ ‫כדבעי הוא גורם כאב בטן‪ ,‬ואעפ"כ ממשיכים לאכול‪ .‬וכך הוא גם בעבודה‪.‬‬ ‫געדאווענט")‪ .‬תמיד אחזו באמצע‬ ‫ַ‬ ‫("א ּפ‬ ‫החסידים בעבר מעולם לא סיימו את התפלה ָ‬ ‫התפלה‪.‬‬ ‫‪(...‬אחר הסעודה הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א [מוהריי"צ נ"ע] עוד הפעם ע"ד שחסידי קמאי עשו‬ ‫בכל יום קמט בהסידור‪ .‬שאל אחד מה יהיה באם טרם החלו בקמט הראשון‪ ,‬וענה כ"ק אדמו"ר‪):‬‬ ‫צריכים לדעת מיהו השואל את זה‪ ,‬אם זהו ה"פיקח'ל" [היצר] – הוא עובד בכל‬ ‫הכלים האפשריים‪ .‬את האחד הוא מרומם‪ ,‬את השני משפיל‪ .‬לא צריכים ליפול ברוחו‪,‬‬ ‫לא מצד שנים ‪ -‬הזקנה‪ ,‬לא מצד בריאות צריכה להיות מניעה לעבודה‪ ,‬צריכים לעשות‬ ‫אויפטאן")‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫("טאן און‬ ‫ָ‬ ‫ולפעול‬ ‫(ספר השיחות תש"ט ע' ‪)913‬‬ ‫זריעה מעבודת התפילה‬ ‫החסיד ר' בער מאסייעוו היה תלמיד של חסידי הרבי האמצעי ‪ -‬ר' שמואל ור' ברוך‬ ‫תמר'ס‪ .‬ר' שמואל היה בעל לב ור' ברוך היה בעל מוחין‪ .‬ב"יחידות" הראשונה שר' בער‬ ‫דכ‬ ‫לקראת שבת‬ ‫מאסייעוו נכנס אצל אב־הסבא‪ ,‬הרבי ה"צמח צדק"‪ ,‬אמר לו כ"ק אדמו"ר‪:‬‬ ‫הסבא [כ"ק אדמו"ר הזקן ‪ -‬בעל התניא] אמר‪ :‬מורינו הבעל שם טוב פירש את‬ ‫הפסוק "הלוך ילך ובכה" ‪ -‬כשהולכים במרירות אחרי התפילה‪ ,‬הרי "נושא משך הזרע"‪,‬‬ ‫נעשית זריעה מעבודת התפילה‪ ,‬אבל כשזה "בא יבא ברינה" ‪ -‬שאחרי התפילה מרגישים‬ ‫בהרחבה‪ ,‬מרוצים מהעבודה שלנו בתפילה‪ ,‬הרי הוא רק "נושא אלומותיו"‪ ,‬הוא נושא‬ ‫קש שדוף של חיטה‪ .‬ואמר החסיד ר' בער מאסייעוו‪ ,‬בכך שינה אותי הרבי ה"צמח צדק"‬ ‫מן הקצה אל הקצה‪.‬‬ ‫החסיד ר' חיים בער אמר שהחסיד ר' דוב מאסייעוו התפלל בלבביות כזו‪ ,‬שמי ששמע‬ ‫את תפילתו נעשה לבעל תשובה‪.‬‬ ‫(ספר השיחות [המתורגם] ה'ת"ש ע' צו)‬ ‫לכל הפחות יש בפני מי להתבייש‬ ‫החסיד ר' הלל היה נוסע בערים ובעיירות ומעורר להתפלל באריכות‪ .‬אימרה של‬ ‫החסיד ר' הלל היתה משפיעה רבות‪ ,‬והחלו להתפלל‪ ,‬אברכים ובעלי בתים פשוטים‪,‬‬ ‫חנוונים ובעלי מלאכות‪ ,‬בבית המדרש נהיה אור‪.‬‬ ‫כעבור שנה‪ ,‬כאשר החסיד ר' הלל בא שוב לאותו מקום ונכנס אליו אחד שההתעוררות‬ ‫של החסיד ר' הלל פעלו עליו‪ ,‬ושאל‪ :‬נו‪ ,‬ומה אם אני כבר מתפלל באריכות‪ ,‬כאשר על‬ ‫אחרי התפילה אין זה פועל?!‬ ‫אמר לו החסיד ר' הלל‪:‬‬ ‫זה כן פועל‪ ,‬לכל הפחות יש בפני מי להתבייש‪.‬‬ ‫(ספר השיחות [המתורגם] תש"א ע' מו)‬ ‫ההרגשה אחרי התפילה‬ ‫ר' הלל מפאריטש סיפר לאברכים אודות "יחידות" שהייתה לו אצל ה"צמח צדק"‪.‬‬ ‫באותה "יחידות" שאל ר' הלל את הרבי‪ ,‬מהו ההבדל בין תפילת שבת לתפילת חול‪.‬‬ ‫והרבי ענה לו בתפילת חול‪ ,‬ההרגשה אחרי התפילה היא כמו בעולם היצירה‪ ,‬ואילו‬ ‫בתפילת שבת‪ ,‬ההרגשה אחר התפילה היא כמו בעולם הבריאה‪.‬‬ ‫עם המענה הזה של הרבי‪ ,‬עבד ר' הלל עם האברכים שלו במשך שנתים‪.‬‬ ‫(ספר השיחות [המתורגם] תש"א ע' מד)‬