‫פרשת בהר תשע"ו‬
‫אברהם טשמן‬
‫ויקרא כה א‪-‬ד‬
‫ְש ְב ָתה הָ אֶָׁ֔ ֶרץ‬
‫ל־בנֵּ֤י י ְִש ָראל וְאָ ַמ ְר ָת אֲ ל ֶׁ֔ ֶהם ִ ֵּ֤כי ָת ֹֹ֙באו אֶ ל־הָ אֶָׁ֔ ֶרץ אֲ ֶ ַ֥שר אֲ ִנַ֖י נֹתן לָ כֶ ֶ֑ם ו ָ‬
‫מר‪( :‬ב) ַד ֵּ֞בר אֶ ְ‬
‫(א) ַוי ְַד ֵּ֤בר יְקֹ וָק אֶ ל־מ ֶֶֹׁ֔שה ְב ַ ַ֥הר ִסינַ ַ֖י לא ֹֽ ֹ‬
‫יעת ַש ַ ֵּ֤בת ַשבָ תֹון י ְִהיֶ ה לָ אֶָׁ֔ ֶרץ‬
‫ת־תבואָ ָ ֹֽתּה‪( :‬ד) ובַ ָשנָ ה הַ ְש ִב ִ֗ ִ‬
‫ְ‬
‫מר כ ְַר ֶ ֶ֑מָך וְאָ סַ ְפ ָ ַ֖ת אֶ‬
‫ְשש ָש ִנַ֖ים ִתזְ ֹ‬
‫ַש ָ ַ֖בת לַ יקֹ ָוֹֽק‪( :‬ג) ֵּ֤שש ָשנִים ִתזְ ַרע ָש ֶֶׁ֔דָך ו ַ֥‬
‫מר‬
‫‪ַ :‬ש ָ ַ֖בת לַ יקֹ וָ ֶ֑ק ָ ֹֽש ְדָך ל ֹא ִתזְ ָ ֶׁ֔רע ְוכ ְַר ְמָךַ֖ ַ֥ל ֹא ִתזְ ֹֽ ֹ‬
‫באר יוסף‬
‫‪1‬‬
‫ויקרא כה ט‪-‬י‬
‫שֹופר ְבכָל־אַ ְרצְ ֶ ֹֽכם‪( :‬י) ו ְִק ַד ְש ִ֗ ֶתם את ְשנַ ֵּ֤ת הַ חֲ ִמ ִשים‬
‫ָ ַ֖‬
‫שֹופר ְתרועָ ה בַ חֹ ֶדש הַ ְש ִב ֶׁ֔ ִעי בֶ עָ ַ֖שֹור לַ חֶֹ֑ ֶדש ְביֹום הַ כִ פ ִ ֶֻּׁ֔רים ַתע ִ ֲַ֥בירו‬
‫ַ ֵּ֤‬
‫(ט) ו ַ ְֹֽהעֲבַ ְר ֵּ֞ ָת‬
‫ל־מ ְשפַ ְח ַ֖תֹו ָת ֻּ ֹֽשבו‬
‫ְש ְב ִ֗ ֶתם ִ֚ ִאיש אֶ ל־אֲ חֻּ זָ ֶׁ֔תֹו ו ִ ְַ֥איש אֶ ִ‬
‫יֹובל ִהוא ִת ְהיֶ ה לָ ֶֶׁ֔כם ו ַ‬
‫אתם ְד ֛רֹור בָ ָ ַ֖א ֶרץ ְלכָל־יֹ ְש ֶ ֶ֑ביהָ ַ֥‬
‫וק ָר ֶ ַ֥‬
‫‪ָ :‬ש ֶָׁ֔נה ְ‬
‫ספר החינוך מצוה שלא‬
‫משרשי המצוה‪ ,‬לפי שידוע כי קול השופר תעורר לב בני אדם אם לשלום אם למלחמה‪ ,‬וענין שלוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב‬
‫הוא קשה מאד בעיני אדוניו‪ ,‬על כן לעורר לב הבריות על הענין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה בשמעם את קול השופר‪,‬‬
‫בראותם כי דבר השוה הוא בכל הארץ ושהכל עושים כן‪ ,‬נצטוינו על זה‪ ,‬שאין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים‪,‬‬
‫וכמאמר החכם‪ ,‬צער רבים נחמה‪ .‬גם העבד בעצמו מתעורר לצאת ככל העבדים מתחת ידי רבו אשר אהב‪ ,‬בשמעו קול השופר‪,‬‬
‫‪.‬ומתוך כך המצוה מתקיימת לשוב הכל ברשות אדון הכל‬
‫מגיד מישרים (לבית יוסף) פרשת מקץ‬
‫אמרי שמאי‬
‫וצ"ע מתי מסתבר לומר שצער הרבים יהי' חצי נחמה‬
‫‪2‬‬
‫ויקרא פרק כה פסוק יז‬
‫את מאֱ ֹלהֶ יָך כִ י אֲ נִ י יְקֹ וָק אֱ ֹלהיכֶם‬
‫(יז) וְל ֹא תֹונו ִאיש אֶ ת־ע ֲִמיתֹו ְויָר ָ‬
‫(אפשר לומר שה"את" בא לרבות את עמצו)‬
‫[יש להוסיף דגם צריך לא להונות עצמו במדריגות נמוכות ביומר ממה שיש לו‪ .‬זהו הביאור של עניוות‪ .‬להכיר את כחות עצמו‪.‬‬
‫ובשבוע שעבר ביארנו שבזמן ספה"ע נידונין על החשבון של האדם‪ ,‬מה הוא היה יכול לעשות‪ .‬בשביל זה צריכים מאד לדעת מה‬
‫כחנו כדי לדעת על מה נידונין‪].‬‬
‫ויקרא פרק כה פסוק כ‪-‬כא‬
‫ת־תבואָ ֹֽתנו‪( :‬כא) וְצ ִּּ֤ויתי אֶ ת־ב ְרכָתי לָ ֶֶׁ֔כם בַ ָשנָ ַ֖ה הַ ִש ִ ֶ֑שית וְעָ ָשת‬
‫ְ‬
‫יעת ִ֚הן ל ֹא נִ זְ ָ ֶׁ֔רע ו ְַ֥ל ֹא נֶאֱ סַֹ֖ ף אֶ‬
‫ֹאמ ֔רּו ַמה־נ ֹאכַ ַ֖ל בַ ָשנָ ה הַ ְש ִב ִ ֶ֑‬
‫(כ) ו ְִ֣כי ת ְ‬
‫אֶ ת־הַ ְתבואֶָׁ֔ ה ִל ְש ַֹ֖לש הַ ָש ִ ֹֽנים‬
‫ספורנו ויקרא פרק כה‬
‫(יט) ואכלתם לשובע‪ .‬שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם ז"ל אוכל קמעא ומתברך‬
‫‪:‬במעיו (תו"כ לבחוקותי כו‪ ,‬ה) ויספיקו פירות הששית גם לשביעית‬
‫‪:‬וישבתם לבטח עליה‪ .‬ולא תשאו חרפת רעב בגוים שלא תצטרכו ללכת בארצותם לקנות התבואה‬
‫‪(:‬כ) וכי תאמרו מה נאכל‪ .‬וכאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו‬
‫‪(:‬כא) ועשת את התבואה‪ .‬באופן שתשבע עין מראות ותראו שיספיק הכמות‬
‫אוצר הפרשה‬
‫‪3‬‬
‫ויקרא פרק כה פסוק לה‬
‫ְתֹושב ו ַ ַָ֖חי ִע ָ ֹֽמְך‬
‫ומטָ ה י ַָ֖דֹו ִע ָ ֶ֑מְך ו ֶ ְֹֽהחֱ זַ ְַ֣ק ָת ֶׁ֔בֹו גֵּ֧ר ו ָ ֛‬
‫(לה) ו ִ ְֹֽכי־יָמוְך אָ ֶׁ֔ ִחיָך ָ ַ֥‬
‫רמב"ן ויקרא פרק כה פסוק לה‬
‫(לה ‪ -‬לז) וטעם וחי אחיך עמך ‪ -‬שיחיה עמך‪ ,‬והיא מצות עשה להחיותו‪ ,‬שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה‪ .‬ומכאן אמרו (תו"כ פרשה ה‬
‫ג) וחי אחיך עמך‪ ,‬זו דרש בן פוטירי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים‪ ,‬אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים‬
‫שניהם מתים‪ ,‬דרש בן פוטירי‪ ,‬מוטב ישתו שניהם וימותו‪ ,‬ולא יראה אחד במיתתו של חבירו‪ ,‬עד שבא רבי עקיבא ולמד‪ ,‬וחי אחיך עמך‪ ,‬חייך‬
‫‪:‬קודמים לחיי חבירך‪ .‬וחזר ואמר וחי אחיך עמך‪ ,‬לחזק ולהזהיר‬
‫שפתי צדיק‬
‫תניא ליקוטי אמרים פרק לז‬
‫וכמ"ש [בע"ח שער כ"ו] כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו' ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז וכו' רק להמשיך אור לתקנם כו'‬
‫והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה לברר ניצוצין וכו'‪ .‬ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו ששקולה כנגד‬
‫כל המצות ובכל תלמוד ירושלמי היא נק' בשם מצוה סתם כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם מפני שהיא עיקר‬
‫המצות מעשיות ועולה על כולנה שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה' שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן ליכלל באור א"ס‬
‫ב"ה המלובש בהן ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח א'‬
‫מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו‬
‫או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה' וגם מי שאינו נהנה מיגיעו מ"מ הואיל‬
‫ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית הרי נותן חיי נפשו לה'‪ .‬ולכן אמרו רז"ל שמקרבת את הגאולה לפי שבצדק' אחת‬
‫מעלה הרבה מנפש החיונית מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחי' בכמה מצות מעשיות אחרות‪ .‬ומ"ש רז"ל שת"ת‬
‫כנגד כולם היינו מפני שת"ת היא בדבור ומחשבה שהם לבושים הפנימי' של נפש החיונית וגם מהותן ועצמותן של בחי' חב"ד‬
‫‪:‬מקליפת נוגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל וכו'‬
‫‪4‬‬
‫ל"ג בעומר‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג‬
‫נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר‪ ,‬שאומרים שאז פסקו מלמות‪ ,‬ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז‬
‫מסתפרין בו מפני כבוד השבת‪ .‬הגה‪ :‬ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו‪ ,‬אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל)‬
‫פרי חדש אורח חיים סימן תצג‬
‫ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה‪ ,‬ואי משום שפסקו מלמות‪ ,‬מה בכך‪ ,‬הרי לא נשארו אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה‬
‫זו‪ ,‬ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ רבי עקיבא שלא מתו כאלו‬
‫‪:‬ביאור הגר"א אורח חיים סימן תצג‪ :‬ומרבים כו'‪ .‬כמ"ש בסוף תענית שבו פסקו מתי מדבר‬
‫פירוש המשנה לרמב"ם מסכת תענית פרק ד‬
‫ובחרו יום חמשה עשר באב לפי שבו פסקה המגפה ממתי מדבר בשנה האחרונה מן הארבעים‪ ,‬לפי שהיה המות מתרבה בהם כל‬
‫תשעה באב‪ ,‬ובשנה האחרונה פסק‪ ,‬ונשארו מצפים עד חצי החדש ואז בטח לבם והבינו שכבר בא הרצון ונגמר החרון ונסתלק‬
‫מהם‪ ,‬לכך עשו אותו מאז יום שמחה‬
‫אהל משה פרשת קדושים‬
‫השמחה בל"ג בעומר זה הרחמים שהראה לנו הקב"ה שיש לנו הזדמנות שנייה‪ .‬זה החמלה רבה של הלוחות שניות כמו שביארנו‬
‫בעבר בשם הגאון‪ .‬אף שנגזר עלינו לאבד את תורתו של רבי עקיבא נשאר לנו החמשה תלמידים‬
‫‪5‬‬