עיריית יפו בשלהי התקופת העות`מנית ושנות המנדט הבריטי

‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫עיריית יפו בשלהי התקופה העות'מאנית ושנות המנדט הבריטי‬
‫שמואל גילר‬
‫מבוא‬
‫עד חודש מאי ‪ ,1921‬כאשר הפכה ליישות עירונית עצמאית‪ ,‬הייתה תל אביב שכונה של יפו‪ .‬על אף‬
‫הניסיון לנהל אותה באופן עצמאי‪ ,‬הרי שבפועל שימש ראש עיריית יפו גם כראש עיריית תל‬
‫אביב‪ .‬המאמר שלפנינו‪ ,‬מתאר את עיריית יפו בתקופה העות'מאנית והמנדט הבריטי‪ ,‬ושופך אור‬
‫על נושא בלתי מוכר כמעט לציבור‪ ,‬וזאת על אף העובדה שיפו ותל‪-‬אביב התפתחו זו לצד זו‪ .‬מול‬
‫המידע המפורט על תל אביב‪ ,‬הרי על תולדותיה של יפו בתקופה זו‪ ,‬ידוע רק מעט‪ .‬המאמר עוסק‬
‫בראשי עיריית יפו‪ ,‬ובמערכות הבחירות בתקופה זו‪.‬‬
‫ארכיון עיריית יפו נעלם כידוע לאחר מלחמת העצמאות‪ ,‬והמידע מבוסס על זיכרונות אישיים‪,‬‬
‫מסמכים‪ ,‬ועיתונים מאותם ימים‪ .‬מקור נוסף מסתמך על בני משפחות אלביטאר ואסעיד‪ ,‬צאצאים‬
‫של ראשי העיר במשך ‪ 26‬שנה‪ ,‬המתגוררים כיום בירדן‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫בניין העירייה מימין‪ ,‬ומשמאל ארמון המושל‬
‫‪2‬‬
‫יפו היא כיום חלק בלתי נפרד מתל אביב‪ ,‬ושמה נכלל בשמה של העיר העברית הראשונה‪.‬‬
‫הנושא המובא בזאת הוא חלק מתולדות העיר המאוחדת‪ ,‬ותורם רבות להכרתה‪ ,‬ובעיקר על‬
‫התנהלותה המוניציפאלית של יפו כעיר עצמאית‪.‬‬
‫ראשיתה של עיריית יפו‬
‫ראשיתו של השלטון המקומי בארץ ישראל לאחר חקיקת 'חוק הווילאית' בשנת ‪, 1864‬שיושם‬
‫בהדרגה בתחומי האימפריה העות'מאנית‪ ,‬בעקבותיו הוקמו עיריות ומוסדות ממשל חדשים‪,‬‬
‫ומועצות מינהל (מג'לס אל אידארה)‪ ,‬שחבריהן נבחרו מקרב הנכבדים המקומיים‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫מועצה‬
‫עירונית הוקמה לראשונה ביפו בסוף ‪ .1871‬היא מנתה תחילה ארבעה מוסלמים וארבעה נוצרים‪,‬‬
‫אולם לאחר פניית הקונסולים הזרים‪ ,‬מונו גם שני נתינים זרים‪ ,‬ובעקבות פנייתו של ראש חברת‬
‫ישראל חברים ביפו לג'מאל פאשה‪ ,‬צורף אליה גם נציג יהודי‪ 2.‬הבחירות הראשונות ביפו נערכו‬
‫בשנת ‪ .1913‬חברי המועצה נבחרו בידי ‪ 700‬בוחרים‪ ,‬מהם כ‪ 25-‬יהודים‪ .‬נציגי ועד הקהילה‬
‫היהודית ביפו‪ ,‬היו דוד מויאל וניסים קורקידי‪ .‬לבחירות‪ ,‬שנערכו ב‪ 10-‬בפברואר מדי ארבע שנים‪,‬‬
‫יכלו לבחור הגברים בני ‪ 25‬ומעלה‪ ,‬בעלי נתינות עות'מאנית‪ ,‬ששילמו את מיסיהם‪.‬‬
‫הכנסות העירייה באו מגביית מיסים על יבוא נפט ויין‪ ,‬השכרת נכסים‪ ,‬וממיסים שהוטלו על‬
‫העגלות שנסעו לירושלים‪ .‬העירייה עסקה בנושאי בנייה‪ ,‬פיקוח על שווקים ועל מחירי המוצרים‬
‫הבסיסיים‪ ,‬וכן על שמירת הביטחון‪ ,‬הסדר ובריאות הציבור‪.‬‬
‫ראשי המועצה בתקופה העות'מאנית היו והבה אלדבאג‪ ,‬חוסני בק אל ארנאוט‪ ,‬שיח' סאווי‬
‫אבו ג'בן‪ ,‬השיח' סלים עלי ביבי‪ ,‬מוחמד עלי אלדג'אני‪ ,‬והאחרון עומר אלביטאר‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫הוא שימש‬
‫כראש המועצה החל משנת ‪ 1908‬ועד ‪ ,1916‬כאשר פוטר על ידי הקאימקאם התורכי בהא אל‪-‬דין‪,‬‬
‫וגורש לדמשק יחד עם ‪ 45‬ממכובדי העיר‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫בראשית תקופת המנדט נמשכה שיטת השלטון המוניציפלי העות'מאני‪ ,‬שסייעה בפיתוח‬
‫שירותים ומינהל עצמי בקרב הערבים והיהודים‪ .‬פקודת העיריות הראשונה נחקקה לקראת‬
‫הבחירות הראשונות לרשויות המוניציפליות ב‪ ,1927-‬וזכות הבחירה הוענקה לגברים‪ ,‬בעלי נתינות‬
‫מקומית‪ ,‬בני ‪ 25‬ומעלה‪ ,‬ובתנאי ששילמו מס עירוני שנתי של ‪ 1‬לא"י לפחות‪.‬‬
‫בינואר ‪ 1934‬פורסמה 'פקודת חוק העיריות' (‪ ,)Municipal Corporation Ordinance‬שפירטה‬
‫את סדרי השלטון והממשל העירוני והבחירות למועצות העירוניות‪ .‬הפקודה הסמיכה את הנציב‬
‫העליון למנות או לפטר ראשי עיריות‪ ,‬לפזר כל מועצה עירונית‪ ,‬אם נוצרו סיבות לכך‪ ,‬לשנות‬
‫גבולות שיפוט מוניציפאליים‪ ,‬לחלק את העיר לרבעים‪ ,‬ולקבוע את מספר חברי המועצה לכל‬
‫‪3‬‬
‫רובע‪ .‬החוק קבע גם את שיטת הכנת פנקסי הבוחרים‪ ,‬את התנאים לרישום בהם‪ ,‬ואת חובתו של‬
‫תושב העיר להירשם כתנאי לקבלת זכות הבחירה‪ .‬חוק הבחירות קבע תקופה של חמש שנים‬
‫לכהונת המועצה העירונית‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫בתחילת תקופת המנדט‪ ,‬מונה עאסם בק אסעיד לראשות מועצת עיריית יפו‪ ,‬וכסגנו מונה‬
‫קיסר ערקטינג'י‪ .‬בבחירות הכלליות שנערכו בשנת ‪ ,1927‬נבחר אסעיד‪ ,‬וכסגנו מונה עבדול ראוף‬
‫אלביטאר‪ ,‬שנבחרו שוב בבחירות של ‪ .1934‬עם גבור האלימות ביפו בסוף ‪ ,1938‬ב'מרד הערבי'‪,‬‬
‫פוזרה העירייה והוקמה מועצה ממונה בידי הבריטים‪ .‬לראשות העיר מונה עבדול ראוף אלביטאר‪,‬‬
‫ועלי מוסתאקים מונה כסגנו‪ .‬עבדול ראוף שירת בתפקיד עד למותו ב‪ 16-‬ביוני ‪ .1941‬אחריו מונה‬
‫לתפקיד אחיו עומר‪ ,‬שהמשיך בתפקידו עד להתפטרותו‪ ,‬ב‪ 12-‬במרס ‪ ,1945‬ופיזור המועצה‪ .‬לאחר‬
‫מכן מינו הבריטים את ד"ר יוסף הייכל‪ ,‬שהיה לראש העירייה האחרון של יפו‪ .‬עלי מוסתאקים‬
‫שירת כסגן ראש העירייה תחת עבדול ראוף‪ ,‬עומר אלביטאר וד"ר יוסף הייכל‪.‬‬
‫עיריית יפו שכנה בתקופה העות'מאנית ובראשית שלטון המנדט הבריטי‪ ,‬בבניין הצמוד לארמון‬
‫המושל (הסראיה) בכיכר השעון‪ .‬בשנת ‪ ,1937‬היא עברה למשכנה החדש בבניין שנבנה בידי בן‬
‫משפחת אסעיד בכיכר המזרקה בשדרות ירושלים‪ ,‬סמוך לאולם קולנוע 'אלהמברה'‪.‬‬
‫עומר אלביטאר ראש העירייה‪ – 1916-1908 :‬הקדנציה הראשונה‬
‫עומר אלביטאר (‪ )1946-1879‬היה בן למשפחה עשירה ביפו‪ ,‬בעלת השפעה ונכסים רבים‪ .‬בבעלותה‬
‫היו אלפי דונמים של קרקע‪ ,‬שחלקם נמכר באמצע שנות העשרים ועליהם הוקמו העיר בני‪-‬ברק‬
‫ושכונות מזרח פתח‪-‬תקווה‪ .‬אלביטאר היה חבר במועצת העירייה בשנים ‪ ,1908-1905‬וכן עסק‬
‫במסחר בקר ובעסקים אחרים‪ .‬בשנת ‪ 1908‬הוא מונה לראשות המועצה העירונית בידי‬
‫הקאימקאם עריף בק‪ ,‬שאתו קיים קשרים הדוקים‪.‬‬
‫עומר אלביטאר היה דמות פעילה בפוליטיקה העירונית והלאומית לאחר מלחמת העולם‬
‫הראשונה‪ .‬עם תחילת השלטון הבריטי הוא נאסר ונשלח לגלות במצרים‪ ,‬לאחר שנחשד בפעילות‬
‫פוליטית פרו‪-‬עות'מאנית‪ .‬הוא הורשה לחזור בתחילת שנת ‪ ,1919‬לא לפני שהוזהר להימנע‬
‫מפעילות פוליטית‪ .‬בספטמבר ‪ 1919‬נבחר לנשיא 'האגודה המוסלמית נוצרית' ביפו‪ ,‬שהייתה הגורם‬
‫הפוליטי הראשון בהתארגנות הלאומית הערבית בארץ‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫היא נוסדה ביפו ביוזמת קצין מודיעין‬
‫בריטי‪ ,‬והצטרפו אליה עשירי העיר ונכבדיה‪ .‬אגודות דומות קמו זמן קצר לאחר מכן בערים‬
‫נוספות‪ .‬ראשיהן התכנסו בדצמבר ‪ 1919‬בחיפה וייסדו את 'הוועד הפועל הערבי' שלנשיאו נבחר‬
‫מוסה קאזם חוסייני‪ .‬היה זה הגוף הייצוגי הראשון של ערביי ארץ ישראל‪ .‬עומר אלביטאר כיהן‬
‫‪4‬‬
‫כנשיא האגודה ביפו עד לסוף שנת ‪ ,1929‬כאשר הודח על ידי האגף הקיצוני‪ 7.‬כנשיא האגודה שלח‬
‫עצומות לנציב העליון‪ ,‬וכן פרסם 'קול קורא' לאזרחי בריטניה והעולם‪ ,‬ערב הדיון במועצת‬
‫המעצמות בסאן‪-‬רמו על גורל המזרח התיכון‪ ,‬שבו קרא להם להציל את ערביי ארץ ישראל‬
‫מהציונות שתמיט עליהם אסון‪ 8.‬בקונגרס הרביעי של הוועד הפועל שהתכנס ביוני ‪ 1921‬בחיפה‪,‬‬
‫נבחר עומר לשמש כסגן היו"ר‪ ,‬תפקיד אותו מילא עד לקונגרס השביעי ב‪.1928 -‬‬
‫במאורעות תרפ"א ביפו (‪ 1‬במאי ‪ ,)1921‬היה עומר אחד משלושת נכבדי העיר‪ ,‬שנקראו בהוראת‬
‫המושל למפגש עם נכבדי תל אביב להרגעת הרוחות‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫הוא השתתף‪ ,‬יחד עם ראש העירייה‪,‬‬
‫בפגישה עם נכבדים יהודים וערבים שנערכה בארמון מושל יפו ב‪ 2-‬במאי‪ .‬לאחר אספה משותפת‬
‫של נכבדי העדות ב‪ 5-‬במאי ‪ ,1921‬הוא נשלח עם קצין מודיעין בריטי לטול‪-‬כרם וקלקיליה‪ ,‬כדי‬
‫להזים שמועות שהיהודים הורגים בערביי יפו‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫כנשיא 'האגודה המוסלמית‪ -‬נוצרית'‪ ,‬היה לו חלק‬
‫נכבד בליבוי ההסתה ביפו נגד הציונות והעלייה‪ ,‬שהובילה למאורעות‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫כאשר ביקש פנחס רוטנברג‪ ,‬בשנת ‪ ,1923‬לספק חשמל ליפו מתחנתו החדשה בתל אביב‪,‬‬
‫התפלגה הנהגת יפו לשני מחנות‪ :‬ראש העירייה‪ ,‬עסאם בק אסעיד ועומר אלביטאר‪ ,‬תמכו בחיבור‪,‬‬
‫ורק לאחר מאבק פנימי סוער‪ ,‬חוברה יפו למערכת החשמל‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫שבר פנימי נוצר 'באגודה‬
‫המוסלמית‪ -‬נוצרית' ביפו בין המוסלמים לנוצרים‪ ,‬שהתנגדו לחיבור החשמלי‪ ,‬והייתה לכך השלכה‬
‫על הפוליטיקה המקומית‪.‬‬
‫עם התגבשות הפלגים בתנועה הלאומית הערבית‪' ,‬המג'לסיון' בהנהגת החוסיינים‪ ,‬ו'המוערד'ה'‬
‫(האופוזיציה) בהנהגת רג'אב נשאשיבי‪ ,‬הצטרף עומר אלביטאר לזה האחרון‪ ,‬והיה מראשי המחנה‬
‫ומנהיגו ביפו עד לאמצע שנות הארבעים‪.‬‬
‫לקראת הבחירות למועצות העירוניות ב‪ 27-‬במאי ‪ ,1927‬החריף המאבק בין המחנה החוסייני‬
‫והאופוזיציה הנשאשיבית שבא לידי ביטוי גם ב'וועד הפועל הערבי'‪ ,‬שנשלט בידי משפחת‬
‫חוסייני‪ .‬עומר אלביטאר יצא במאמר פומבי בעיתונות הערבית נגד שליטת החוסיינים "השקועים‬
‫בסכסוכים אישיים ורדיפה אחרי משרות"‪,‬‬
‫‪13‬‬
‫והפך לאויבם המושבע ויעד להתקפותיהם‪.‬‬
‫בעקבות מאורעות ‪ ,1929‬חלה התקרבות בין מוסא קאזם אל חוסייני ורג'אב נשאשיבי‪,‬‬
‫שקוממה רבים באופוזיציה‪ .‬לאחר השתלטות האגף הקיצוני על 'האגודה המוסלמית‪ -‬נוצרית'‬
‫ביפו‪ ,‬והדחתו מראשותה‪ ,‬הצטרף עומר לאופוזיציה בצפון הארץ‪ ,‬בראשות השיח' אסעד אל‪-‬‬
‫שוקיירי‪ ,‬ראש עיריית עכו‪ ,‬בכינונה של 'המפלגה הליברלית'‪ .‬השניים פרסמו ביוני ‪ 1930‬מכתב‬
‫גלוי למופתי חג' אמין אלחוסייני‪ ,‬ובו ביקשו לפרסם את פירוט הכספים שנאספו כתרומות‬
‫‪5‬‬
‫לערבים בעקבות אירועי ‪ ,1929‬וכן דרשו את ביטול המועצה המוסלמית העליונה ובחירות‬
‫חדשות‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫עאסם בק אסעיד ראש העירייה‪1938-1919 :‬‬
‫עאסם בק אסעיד (‪ )1942-1877‬אחיינו של מנהיג ערביי יפו‪ ,‬השיח' חאפז בק אסעיד‪ ,‬שהיה חבר‬
‫הפרלמנט ובעל תפקיד בכיר במינהל התורכי‪ .‬בצעירותו שירת עאסם בק כפקיד בבית המשפט‬
‫למסחר ולאחר מכן כמזכירו‪ .‬בתקופה העות'מאנית שירת כארבע שנים במועצת העירייה‪ ,‬ובשנת‬
‫‪ 1915‬הוגלה בידי השלטון התורכי לאנטליה‪ .‬הוא חזר לאחר הכיבוש הבריטי ומונה לראשות‬
‫העירייה בשנת ‪,1919‬‬
‫‪15‬‬
‫ולסגנו מונה קיסר ערקתינג'י‪.‬‬
‫אסעיד מונה בתמיכתה של משפחת‬
‫אלביטאר‪ ,‬ושימש כראש העירייה ארבע קדנציות‪ ,‬במשך ‪ 19‬שנים‪.‬‬
‫במהלך כהונתו של אסעיד‪ ,‬נתלווה אליו עומר אלביטאר במפגשים עם אישי ציבור יהודים‪.‬‬
‫בפגישות רבות המוזכרות בעיתונות התקופה‪ ,‬מופיעים השניים יחדיו‪ .‬שמואל טולקובסקי מספר‬
‫ביומנו על פגישה עם השניים בתחילת יוני ‪ ,1920‬שבה ביקש מהם למנוע את יציאת המשלחת‬
‫הערבית לפריז‪ .‬לדבריו‪ ,‬מניעת יציאת המשלחת נבעה ממאמציהם של עומר אלביטאר ועאסם בק‬
‫אסעיד‪ .‬פגישה נוספת התקיימה בביתו של טולקובסקי ב‪ 15-‬במרס ‪ ,1921‬יחד עם דיזנגוף ושלוש‪,‬‬
‫בה נדונו דרישות קונגרס ה'וועד הערבי' בחיפה‪ .‬לדברי טולקובסקי נוהלה הפגישה בצורה‬
‫ידידותית "ונראה היה כי הערבים מעוניינים להגיע להבנה"‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫עיתון 'הארץ' מדווח על נאומיהם של ראש העירייה ואלביטאר‪ ,‬לאחר מאורעות ה‪ 1-‬במאי‬
‫‪ ,1921‬שבהם הביעו את צערם על מעשי האלימות‪ .‬פגישה נוספת לשיפור היחסים‪ ,‬נערכה באדר‬
‫תרפ"ב בין נכבדי היהודים‪ ,‬המוסלמים והנוצרים בחסותם של מושל יפו וסגנו ב'קפה סגל' בתל‪-‬‬
‫אביב‪ .‬מצד היהודים נכחו בפגישה אוסישקין‪ ,‬ד"ר אידר‪ ,‬רופין‪ ,‬אחד העם ודיזנגוף‪ ,‬והמוסלמים‬
‫יוצגו על ידי השניים‪' .‬הארץ' מתאר את חילופי הברכות הידידותיות שהוחלפו בין הצדדים‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫עד למאורעות ה‪ 1-‬במאי ‪ 1921‬הייתה תל‪-‬אביב שכונה של יפו‪ .‬בעקבות המאורעות אישר‬
‫הנציב העליון את הפיכתה למועצה עצמאית ( ‪ ,) Township‬כאשר חתם על 'פקודת מועצת‬
‫עיריית תל‪-‬אביב'‪ .‬ב‪ 11-‬במאי התכנסה מועצת העיר לראשונה‪ ,‬ואילו התלות בעיריית יפו נשארה‬
‫בנושאי תכנון ובנייה בלבד‪ .‬כנציגי היהודים במועצת עיריית יפו והוועדה לבניין‪ ,‬שירתו יוסף‬
‫אליהו שלוש ומאיר דיזנגוף‪ .‬שלוש שימש כאיש הקשר בין עיריית יפו לתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫במהלך תקופת המנדט גדלה אוכלוסיית יפו‪ ,‬שהכפילה את מספרה בראשית שנות העשרים‪.‬‬
‫גידול בתקציב העירייה בראשות אסעיד‪ ,‬אפשר את הרחבת פעילותה וקידום מפעלים חיוניים‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫שופצו כבישים ישנים שנסללו בידי התורכים‪ ,‬ורחוב שדרות המלך ג'ורג' (שד' ירושלים) הוארך‪.‬‬
‫מפעל שסיפק מים זכים לחלק מתושבי העיר‪ ,‬הוקם על אדמת הביצה (הבסה)‪ ,‬ולאחריו הוקם‬
‫מפעל הביוב הראשון‪ .‬תנועת הבנייה למגורים ולמסחר גדלה בצורה ניכרת ושילשה עצמה עד שנת‬
‫‪ .1933‬תקציב העירייה שעמד בשנת ‪ 1920‬על ‪ 20,000‬לא"י‪ ,‬גדל בשנת ‪ 1935‬ל‪ 135,000-‬לא"י‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫לאחר הבחירות בשנת ‪ ,1934‬שבהן זכו אסעיד וסיעתו‪ ,‬התרחבו פעילויות העירייה‪ ,‬והיא‬
‫מנתה כמאה עובדים‪ .‬מועצת העירייה מינתה חמש ועדות‪ :‬ועדה לביוב‪ ,‬לכבישים‪ ,‬למים‪ ,‬למיסים‬
‫ולעבודות ציבוריות‪ .‬בתקופה זו היקף הבנייה גדל מאוד‪ ,‬ונסללו רחובות חדשים‪.‬‬
‫ניצחונו של אסעיד בבחירות ‪ ,1927‬וניצחונה של האופוזיציה הנשאשיבית ברוב הערים‪ ,‬הגביר את‬
‫האיבה למחנה החוסייני‪ .‬אסעיד הצטרף אליה עוד בשנת ‪ ,1923‬כאשר תמך בחיבורה של יפו‬
‫למפעל החשמל של רוטנברג בניגוד לדעת המתנגדים‪ .‬עם ייסודה של מפלגת האופוזיציה ‪' -‬מפלגת‬
‫ההגנה הלאומית' (האד'יפע)‪ ,‬הצטרף אליה עאסם‪ ,‬יחד עם האחים אלביטאר‪ ,‬והם נמנו עם חברי‬
‫הנהלתה ומנהיגיה ביפו‪ .‬ביוני ‪ 1936‬הוענק לעאסם בק אסעיד תואר כבוד ‪ C.B.E‬בידי הבריטים ‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫בפברואר ‪ 1938‬מונה עבדול ראוף אלביטאר כמ"מ זמני של ראש העירייה‪ ,‬שהחל להעדר עקב‬
‫מצבו הבריאותי‪ .‬בתקופה זו החל משא ומתן לגבי השכונות היהודיות של יפו ‪ -‬פלורנטין‪,‬‬
‫קלצ'ינסקי‪ ,‬שפירא‪ ,‬העובד‪ ,‬גבעת הרצל‪ ,‬גבעת משה א' ו‪-‬ב' ושיבת ציון‪ ,‬שהיוו עשירית משטחה‬
‫של יפו עם כעשרים אלף תושבים‪ .‬תושבי השכונות חויבו במיסים לעיריית יפו‪ ,‬אך לא קיבלו‬
‫ממנה שירותים במהלך 'המרד הערבי'‪ ,‬וזכו לשירותים חלקיים בלבד מתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫המאורעות שפרצו ביפו באפריל ‪ ,1936‬ועמן 'השביתה הגדולה'‪ ,‬עיכבו את התפתחות העיר והיו בין‬
‫הגורמים למשבר פוליטי וכלכלי‪ .‬לקראת סוף שנת ‪ 1938‬הגיע המתח לשיאו עם גבור האלימות‬
‫והשתלטות הכנופיות על העיר‪ ,‬שפגעו במינהל התקין‪ .‬המורדים הכפריים שהשתלטו על יפו‪,‬‬
‫עשקו‪ ,‬איימו והרגו בנכבדי העיר ובעשיריה‪ ,‬ורבים מהם נאלצו לעזוב את העיר‪ .‬ב‪ 3-‬בספטמבר‬
‫‪ 1938‬נעשה ניסיון לרצוח את עומר אלביטאר‪ ,‬כשעמד להיכנס למספרה בכיכר השעון‪ ,‬והוא נימלט‬
‫ללבנון‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫עאסם בק ועבדול ראוף היו גם הם נתונים לאיומים‪ ,‬ונאלצו לעזוב את הארץ‪ .‬העיר‬
‫התרוקנה מנכבדיה‪ ,‬ואת מקום ראש העיר מילא‪ ,‬באופן זמני‪ ,‬חבר המועצה חוסיין שיהאב א‪-‬דין‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫ב‪ 13-‬בדצמבר ‪ 1938‬התפטר הנוצרי אדמונד רוק מחברותו במועצת העיר והיא נותרה ללא קוורום‬
‫לישיבותיה‪ .‬השלטונות הבריטיים פיזרו את מועצת העירייה והכריזו על מינוי מועצה ממונה‬
‫בראשות עבדול ראוף אלביטאר‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫‪7‬‬
‫עאסם בק אסעיד פרש מפעילות פוליטית ונפטר ב‪ 31-‬ביוני ‪ 1942‬בבית החולים הצרפתי‬
‫בירושלים‪ ,‬בן ‪ 65‬במותו‪ .‬הוא נקבר בבית הקברות שיח' מוראד ביפו‪ .‬ראש עיריית תל‪-‬אביב ורבים‬
‫מידידיו היהודים השתתפו בהלוויה‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫עבדול ראוף אלביטאר ראש העירייה‪1941 - 1939 :‬‬
‫עבדול ראוף אלביטאר (‪ ,)1941-1883‬אחיו של עומר‪ ,‬נולד ביפו ועסק במסחר ובפרדסנות בשטחים‬
‫הנרחבים שהיו שייכים למשפחה‪ .‬הוא ואחיו חזרו ליפו בדצמבר ‪ ,1938‬לאחר גלות מאונס בלבנון‪,‬‬
‫והחזירו את הביטחון לעיר‪ ,‬לאחר שהתגברו על אנשי הכנופיות וגירשום‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫ב‪ 5-‬בינואר ‪1939‬‬
‫פורסם מינויו הרשמי כראש המועצה הממונה‪ ,‬בעיתון הממשלה‪ .‬הנציג היהודי במועצת העירייה‪,‬‬
‫היה מאיר אמזלג‪.‬‬
‫בשנתיים וחצי שבהן כיהן כראש העירייה‪ ,‬קיים עבדול ראוף יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם‬
‫ראש עיריית תל‪-‬אביב‪ ,‬ישראל רוקח‪ ,‬והוא הגיע עמו להסדר לגבי מיסי השכונות היהודיות ביפו‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫מיד עם כניסתו לתפקיד‪ ,‬התקיימה ארוחה משותפת במועדון רוטרי בתל אביב‪ ,‬שבה נוכחו דב‬
‫הוז‪ ,‬סגן ראש העירייה ונכבדים נוספים‪ ,‬שבמהלכה הכריזו הצדדים על שיתוף פעולה‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫מפגשים‬
‫נוספים התקיימו גם בשנים הבאות‪.‬‬
‫עבדול ראוף היה נתון לאיומי יריביו החוסיינים‪ ,‬ונעשו ניסיונות לפגוע בו ובבני משפחתו‪.‬‬
‫לאחר שנאלץ לעזוב את הארץ‪ ,‬בספטמבר ‪ ,1938‬נותרה רעייתו עם שלושת ילדיה בביתם ברחוב‬
‫המלך פייסל (כיום יהודה הימית)‪ .‬אנשי הכנופיות הגיעו לבית מספר ימים לאחר עזיבתו‪ ,‬אשתו‬
‫נצטוותה לצאת מהבית‪ ,‬שהועלה באש‪ ,‬והמשפחה נאלצה לעזוב את הארץ‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫ב‪ 3-‬ביוני ‪1939‬‬
‫נעשה ניסיון נוסף בידי אנשי המופתי חג' אמין אלחוסייני לרצוח אותו‪ .‬שתי פצצות נזרקו לעברו‬
‫ולעבר חבריו‪ ,‬כשישבו בבית קפה ברחוב דירהלי‪ .‬הן החטיאו את המטרה‪ ,‬והוא נחלץ בפציעה‬
‫קלה‪ .‬המתנקשים הצליחו להימלט‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫עבדול ראוף‪ ,‬יחד עם אחיו עומר‪ ,‬עמד בראש הנהגת מחנה 'האופוזיציה' הנשאשיבית שנחשבה‬
‫כמתונה‪ .‬הם השתתפו במפגשים רבים עם האמיר עבדאללה‪ ,‬שניסה לשכנעם להסכים להצעת‬
‫החלוקה של 'ועדת פיל'‪ .‬עבדול ראוף שנחשב למתון שבין האחים‪ ,‬ערך מפגשים ומגעים עם אנשי‬
‫הסוכנות היהודית‪ ,‬והיה איש הקשר בין הצדדים במהלך שנת ‪ ,1939‬לקראת דיוני 'ועידת לונדון'‪,‬‬
‫כשניסו הצדדים להגיע להבנות‪ 29.‬הוא נחשב לפרו‪-‬בריטי וקיים קשרי ידידות עם הנציב העליון‬
‫מקמייכל‪ .‬בספטמבר ‪ 1939‬נערך מפגש רב משתתפים עם הנציב בחצר בית החולים של ד"ר פואד‬
‫דג'אני (חותנו לעתיד)‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫ביקור מתועד נוסף נערך ב‪ 7-‬באוגוסט ‪ ,1940‬בעת שהנציב העליון חנך‬
‫‪8‬‬
‫את תחנת השאיבה החדשה בעג'מי‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫לאחר ההפצצה האיטלקית על תל‪-‬אביב‪ ,‬שבה נהרגו מאה‬
‫ושלושים יהודים‪ ,‬הגיע עבדול ראוף לתל‪-‬אביב‪ ,‬יחד עם כל חברי מועצת עיריית יפו‪ ,‬כדי לחלוק‬
‫כבוד לנספים ולמסור את תנחומיהם‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫במהלך כהונתו‪ ,‬הושגה הבנה בין 'הוועד המאוחד של‬
‫השכונות העבריות בשטח יפו'‪ ,‬לבין עיריית יפו‪ .‬הוועד כלל את שכונות פלורנטין‪ ,‬קלצ'ינסקי‪,‬‬
‫מטלון‪ ,‬שפירא‪ ,‬שפיר קליין‪ ,‬העובד‪ ,‬שיבת ציון‪ ,‬סומברובסקי‪ ,‬גבעת הרצל‪ ,‬גבעת משה‪ ,‬נטר ומרכז‬
‫וולובלסקי‪ ,‬וייצג אוכלוסיה של כעשרים אלף יהודים‪ .‬בעקבות 'המרד הערבי'‪ ,‬ביקש הוועד להיפרד‬
‫מיפו ולהסתפח לתל‪-‬אביב‪ ,‬אולם נתקל בהתנגדות עיריית יפו והשלטונות הבריטיים‪ .‬בעקבות זאת‬
‫ביקש הוועד כי השכונות יוכרו כמועצה מקומית בעלת סמכויות אוטונומיות‪ ,‬במסגרת עיריית יפו‪.‬‬
‫ב‪ 17-‬בדצמבר ‪ ,1940‬הגיעו הצדדים להסכם על כך שהמיסים הנגבים מתושבי השכונות היהודים‬
‫ישמשו לצורכיהם בלבד‪ ,‬בניכוי הוצאות אדמיניסטרטיביות‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫עבדול ראוף שימש כראש לשכת המסחר ביפו‪ ,‬וכיהן כיו"ר האגודה המשותפת של פרדסנים‬
‫יהודים וערבים שמנתה כאלפיים חברים‪ .‬הוא היה הנואם הראשי בכינוס רב משתתפים שנערך‬
‫בינואר ‪ 1941‬באולם 'אלהמברה' החדש‪ ,‬שבו דנו בבעיות הענף ובשיתוף פעולה‪ .‬שבוע לאחר מכן‬
‫ביקר בחגיגה ספורטיבית בראשון לציון "והשמיע דברים המעידים כי לא רק תהליך כלכלי‬
‫אובייקטיבי לפנינו‪ ,‬אלא גם תהליך חברתי סובייקטיבי"‪ .‬לדברי כתב העיתון‪" :‬עמד אותו ראוף‬
‫כעבור ימים אחדים בפני קבוצת יהודים שביקרה ביפו‪ ,‬וחזר בתוקף על דבריו 'לשכוח את העבר'‬
‫גם לאוזניים ערביות"‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫כחודש לאחר מכן חלה‪ ,‬וסגנו עלי מוסתאקים מונה כממלא מקומו‪ .‬ב‪18-‬‬
‫במאי‪ ,‬עם התגברות מחלתו‪ ,‬הגיע הנציב העליון לביתו ברחוב המלך פייסל בכדי לבקרו במיטת‬
‫חוליו‪ .‬זמן קצר לאחר מכן הועבר לאשפוז בבית החולים 'הדסה' בירושלים‪ ,‬שם נפטר ב‪ 16-‬ביוני‬
‫‪ ,1941‬בגיל ‪ .58‬הוא נקבר בבית הקברות בג'בליה (גבעת עליה)‪.‬‬
‫בהלוויתו רבת המשתתפים‪ ,‬נכחו יהודים רבים‪ ,‬ובהם ראש עיריית תל‪-‬אביב ישראל רוקח‪,‬‬
‫שהשמיע דברי הספד‪ .‬סוכן שירות הידיעות של 'ההגנה' ביפו מסר‪ ,‬שערבים רבים ציינו בפניו שהם‬
‫אינם זוכרים הלוויה כזו‪ ,‬וכי כל חברי האופוזיציה השתתפו כי "הם ראו בו את התגלמות כוחם‬
‫בביעור חברי הכנופיות הכפריים שנעשו בזמן המאורעות למושלי העיר"‪.‬‬
‫מועצת עיריית תל‪-‬אביב‪ ,‬העלה רוקח דברים לזכרו‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫‪35‬‬
‫בפתיחת ישיבת‬
‫ב‪ 23-‬ביוני הגיעו עזרא דנין ואליהו ששון‪,‬‬
‫כמשלחת מטעם הסוכנות היהודית כדי להביע תנחומים למשפחה ולמועצת העיר יפו על מותו‪.‬‬
‫הבריטים מינו את אחיו עומר לראשות העירייה‪ ,‬ומועצת העירייה החדשה החליטה להנציח את‬
‫עבדול ראוף על ידי קריאת רחוב על שמו (כיום רחוב שבטי ישראל)‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫‪9‬‬
‫עומר אלביטאר ראש העירייה‪ – 1945-1941 :‬הקדנציה השנייה‬
‫עומר אלביטאר היה המנהיג הפוליטי הבולט ביפו במחצית המאה ה‪ .20-‬הוא החל את דרכו‬
‫הפוליטית בתנועה הלאומית הפלסטינית‪ ,‬כנשיא 'האגודה המוסלמית‪-‬נוצרית'‪ ,‬שעמדה בראש מסע‬
‫ההתנגדות לציונות בשנות ה‪ .20-‬בהמשך דרכו‪ ,‬הוא חבר למחנה האופוזיציה הנשאשיבית‪ ,‬והיה‬
‫לאחד ממנהיגיו‪ .‬היה מהראשונים שיצאו בפומבי נגד המופתי חג' אמין אלחוסייני‪ ,‬והפך לאויבו‪.‬‬
‫מסיבה זו‪ ,‬ומאחר שהוא ואחיו הואשמו כמוכרי קרקעות ליהודים‪ ,‬הם הועלמו מההיסטוגרפיה‬
‫הפלסטינית‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫בקדנציה השנייה כראש העירייה‪ ,‬המשיך עומר את שיתוף הפעולה עם ראש עיריית תל‪-‬אביב‪,‬‬
‫בה החל אחיו‪ .‬ביולי ‪ ,41‬זמן קצר לאחר מינויו‪ ,‬הוא נענה לבקשתו של הרב עוזיאל להתערב‬
‫בפרשת פינוי ‪ 25‬משפחות יהודיות עניות מביתן השכור בשכונת פלורנטין‪ ,‬לאחר שבעל הבית‬
‫הערבי זכה במשפט נגדן‪ ,‬ואמנם בהתערבותו הוסדר הדבר והגירוש נמנע‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫במלחמת העולם‬
‫השנייה‪ ,‬הוא קיים מפגשים עם ראשי הערים האחרות בארץ‪ ,‬והוקמה ועדה מתמדת שטיפלה‬
‫באספקת מזון לאוכלוסייה ולחמה בספסרות‪.‬‬
‫לצד פעילותו המוניציפלית‪ ,‬המשיך עומר לכהן כחבר פעיל ב'אופוזיציה'‪ ,‬ואף הגביר את‬
‫פעילותו הפוליטית הלאומית‪ ,‬למורת רוח השלטונות הבריטיים‪ ,‬שלא ראו זאת בעין יפה‪ ,‬אך‬
‫העדיפו שלא להתעמת עמו‪ .‬הוא ראה עצמו כמי שיוכל לקבל עליו את מנהיגות ערביי ארץ‬
‫ישראל‪ ,‬עם החלשות מעמדו של רג'אב נשאשיבי‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫יחסיו היו ידידותיים עם הנציב העליון‬
‫מקמייכל‪ ,‬שהיה בדרכו להיפרד ממנו ב‪ 8-‬בספטמבר‪ ,‬כשניסו אנשי לח"י להתנקש בחייו ‪.1944‬‬
‫‪41‬‬
‫מתיחות ומאבקים בין המוסלמים לנוצרים לא פסחו על יפו ומועצת העירייה‪ .‬מורת רוח‬
‫עוררה עובדת היותו של עומר אלביטאר ראש עיר ממונה מטעם הבריטים‪ ,‬ולא נבחר ציבור‪ .‬חבר‬
‫המועצה חסן ערפה‪ ,‬החתים כמה מנכבדי העיר על דרישה להחליף את העירייה הקיימת‪ ,‬שאינה‬
‫זוכה עוד לאמון התושבים‪.‬‬
‫המחלוקות הפנימיות גברו וגרמו בשנת ‪ 1945‬למשבר במועצת‬
‫העירייה‪ ,‬לאחר שמספר חברים התפטרו ופגעו בתפקודה‪ .‬הזעזועים הפוליטיים וקשיי תפקוד‬
‫העירייה אילצו את עומר להתפטר‪ .‬ב‪ 12-‬במרס ‪ 1945‬הוא שלח בקשת התפטרות לנציב העליון‬
‫והיא התקבלה‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫הנציב מינה מועצה חדשה בראשותו של ד"ר יוסף הייכל‪ ,‬והורה על קיום‬
‫בחירות חדשות ב‪ 28-‬באפריל ‪.1947‬‬
‫עומר אלביטאר נפטר ב‪ 16-‬ביוני ‪ ,1946‬בדיוק חמש שנים לאחר מות אחיו‪ ,‬והוא נקבר לידו‬
‫בבית הקברות בג'בליה (גבעת עליה)‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫ד"ר יוסף הייכל ראש העירייה‪1947-1945 :‬‬
‫ד"ר יוסף הייכל (‪ ,)1989-1907‬ראש העיר האחרון של יפו‪ ,‬היה בן למשפחה מכובדת שמוצאה‬
‫במצרים המזרחית‪ .‬הוא למד בבתי הספר הממשלתיים בעיר‪ ,‬המשיך בבית המדרש למורים‬
‫בירושלים‪ ,‬אותו סיים בשנת ‪ ,1926‬וכשנתיים עבד כמורה ברמלה‪ .‬בשנים ‪ 1932-1929‬למד משפטים‬
‫באוניברסיטת מונפלייה בצרפת‪ ,‬ובשנת ‪ 1935‬קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת סורבון‬
‫בפריז‪ .‬לאחר שחזר ארצה‪ ,‬שירת כמפקח כללי על בתי הספר המוסלמיים‪ ,‬וכתב את ספרו 'הבעיה‬
‫הפלסטינית'‪ .‬שירות הידיעות של 'ההגנה' תיאר אותו‪" :‬רציני ומעמיק‪ ,‬ממעט בדיבור‪ ,‬וגאה‪ .‬נמנע‬
‫מלהתערב בשדרות העם ומדבר על זכויות הפועלים באהדה מהולה בבוז"‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫ד"ר הייכל‪ ,‬שמונה בידי השלטונות הבריטיים לאחר מותו של אלביטאר‪ ,‬נבחר לראשונה בידי‬
‫התושבים בבחירות אפריל ‪ .1947‬הוא היה ממתנגדיו של המופתי חג' אמין אלחוסייני‪ ,‬אך‬
‫בבחירות נתמך דווקא על ידי החוגים החוסיניים‪ ,‬שהעדיפו את התחום המוניציפלי‪ .‬העיר נחשבה‬
‫תמיד למרכז 'האופוזיציה'‪ ,‬וכל ראשי העיר שקדמו לו היו ממנהיגיה‪ .‬בבחירות ‪ 1947‬ניסו לראשונה‬
‫המפלגות החוסייניות לכבוש את העיר‪.‬‬
‫הייכל ניהל את העיר ביעילות וקידם את ענייניה‪ .‬במהלך כהונתו‪ ,‬הורחבו רשת הביוב‪ ,‬המים‪,‬‬
‫והחשמל‪ ,‬ושופצו הרחובות‪ .‬הוא הכפיל את מספר כיתות הלימוד והפך את בתי הספר לבנים‬
‫'ערפה' ו'אל עדוויה' לבנות‪ ,‬לבתי ספר תיכוניים‪ .‬הוקמו שלושה בתי ספר חדשים‪ ,‬ומספר‬
‫התלמידים גדל משבע מאות לאלפיים‪ .‬מערכת השירותים הסוציאליים התרחבה וסיפקה מזון‬
‫למשפחות נזקקות רבות‪ .‬כן הוקמו מועדוני הכשרה לבנות בהם למדו תפירה ועבודות בית‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫הייכל ביקש להכין תכנית מתאר כוללת ליפו‪ ,‬ולצורך זה נשכרו שירותיו של אחד מבכירי‬
‫האדריכלים במצרים‪ ,‬עלי מסעוד אל מליג'י‪ ,‬שהכין תכנית להרחבת העיר דרומה ומזרחה‪ .‬כוונתו‬
‫הייתה להפוך את יפו ליפה בערי ערב‪ ,‬לבנות בה אוניברסיטה‪ ,‬ולהוסיף שלושת אלפים יחידות‬
‫דיור‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫פריצת המלחמה ב‪ ,1947-‬עצרה את תכניותיו‪.‬‬
‫ב‪ 4-‬במאי ‪ ,1948‬ימים ספורים לפני כיבוש יפו‪ ,‬עזב ד"ר הייכל לירדן‪ ,‬והשאיר הודעה למושל‬
‫המחוז שהוא נוסע לעדכן את המלך עבדאללה באירועים המתרחשים‪ .‬הוא אישר לנהל משא ומתן‬
‫עם היהודים ועזב את העיר‪ .‬מתוך ‪ 11‬חברי מועצת העירייה נותר ביפו רק אחד‪ ,‬ומתוך שמונים‬
‫אלף תושבי העיר‪ ,‬נותרו בה כארבעת אלפים‪.‬‬
‫ד"ר יוסף הייכל שירת כשגריר ירדן בוושינגטון‪ ,‬פריז‪ ,‬לונדון וטייפי‪ ,‬ושימש כנציג ירדן באו"ם‪.‬‬
‫הוא נפטר בירדן בשנת ‪ .1989‬בשנת ‪ 1984‬יצא לאור ספרו הידוע 'יפו כפי שהייתה'‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫בניין העירייה החדש בשדרות המלך ג'ורג (שד' ירושלים)‬
‫עאסם בק אסעיד משמאל‪ ,‬עבדל ראוף ביטאר יושב מימין‬
‫‪12‬‬
‫עומר אלביטאר‪ ,‬שני מימין (עם הנציב העליון וראשי עיריות ירושלים‪ ,‬חיפה ות"א)‬
‫ד"ר יוסף הייכל‬
‫‪13‬‬
‫מועצת עיריית יפו בשנות ה‪( 30-‬יוסף אליהו שלוש שלישי מימין)‬
‫עאסם בק אסעיד בפתיחת תערוכת ‪ .1936‬אוסישקין לצידו‬
‫‪14‬‬
‫עבדול ראוף ביטאר נואם בפני אספת יהודים וערבים ‪1939‬‬
‫עאסם בק אסעיד לצידו של מושל יפו קמפבל ‪1920‬‬
‫‪15‬‬
‫הערות‬
‫‪ 1‬פרופ' דניאל אלעזר‪' ,‬התפתחותו של השלטון המקומי מהתקופה העות'מאנית דרך המנדט הבריטי'‪.‬‬
‫‪' 2‬חבצלת'‪ ,‬י"א בניסן תרל"ב‪10.5.1872 ,‬‬
‫‪ 3‬עלי מוסתקים‪ ,‬סגן ראש עיריית יפו‪ ,‬בכתבה ב'הארץ' ‪10.6.1941‬‬
‫‪ 4‬יוסף אליהו שלוש‪' ,‬פרשת חיי'‪ ,‬הוצאת בבל ‪ ,2005‬עמ' ‪ .169‬וגם שמואל טולקובסקי‪' ,‬תולדות יפו'‪ ,‬עמ'‬
‫‪.135‬‬
‫‪ 5‬גדעון ביגר‪' ,‬על בחירות עירוניות‪-‬אזוריות בא"י המנדטורית'‪ ,‬מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים ‪ ,24‬עמ'‬
‫‪.65‬‬
‫‪ 6‬ארכיון ההגנה‪ ,80/145/19 ,‬דו"ח אישי על עומר אלביטאר‪.‬‬
‫‪ 7‬יהושע פורת‪' ,‬ממהומות למרידה‪ ,‬התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית ‪ ,'1939-1929‬עמ' ‪.70‬‬
‫‪ 8‬גנזך המדינה‪, ,‬ארכיון המזכיר הכללי‪ call & succor 2.0.1.239 ,‬לעיתונות בריטניה‪.‬‬
‫‪ 9‬הארכיון הציוני‪ , L4/829 ,‬עדות סגן המושל מילר בפני 'ועדת הייקרפט'‪.‬‬
‫‪ 10‬גנזך המדינה‪ .‬ארכיון המזכיר הכללי‪2.0.1.239 .‬‬
‫‪ 11‬הארכיון הציוני‪ ,L4/837 ,‬פרוטוקול דוד תדהר‪ ,‬וגם ארכיון ההגנה‪ ,8018014 ,‬מכתב טולקובסקי לנציב‬
‫העליון‪.‬‬
‫‪ 12‬מרדכי נאור‪' ,‬ברכת החשמל'‪ ,‬עמ' ‪ .66‬יוסף אליהו שלוש‪' ,‬פרשת חיי'‪ ,‬עמ' ‪347‬‬
‫‪' 13‬דבר'‪ 3.1.1927 ,‬ציטוט ממכתב של עומר לעיתון 'מראת אל שארק' בשם 'אוי לחרפה'‪.‬‬
‫‪' 14‬דבר'‪17.6.1930 ,‬‬
‫‪ 15‬עפ"י אחיינו ד"ר עאסם בק אסעיד‪ ,‬המינוי נעשה בהמלצת 'האגודה המוסלמית‪-‬נוצרית'‪.‬‬
‫‪ 16‬ארכיון ההגנה‪ .‬תיק טולקובסקי ‪80/82/2‬‬
‫‪' 17‬הארץ'‪.8.5.1921 .‬‬
‫‪' 18‬הארץ'‪ 10.6.1941 .‬כתבה של עלי מוסתקים‪.‬‬
‫‪' 19‬פלסטין פוסט'‪ .24.7.1936 ,‬תואר כבוד שהוענק ע"י המלך עבור שירות לאימפריה הבריטית‪.‬‬
‫‪' 20‬הבוקר' ‪' ,7.1.1940‬פלסטין פוסט' ‪ 7.1.1940‬דיווח על גזר דין מוות למתנקש השיך מחמוד אבו‪-‬גזאללה‪.‬‬
‫‪' 21‬דבר'‪11.9.1938 ,‬‬
‫‪' 22‬פלסטין פוסט'‪14.12.1938 ,‬‬
‫‪' 23‬פלסטין פוסט'‪1.7.1942 ,‬‬
‫‪ 24‬עפ"י בנו חאלד אלביטאר‪ ,‬בסיוע מיליציה של אנשי הכפר שייך מואניס‪.‬‬
‫‪' 25‬ידיעות עירית תל‪-‬אביב' חוברת ‪ 10-11‬עמ' ‪.148‬‬
‫‪' 26‬פלסטין פוסט'‪18.1.1939 ,‬‬
‫‪ 27‬עפ"י בני משפחתו‪.‬‬
‫‪' 28‬פלסטין פוסט'‪12.6.1939 ,‬‬
‫‪ 29‬ארכיון ההגנה‪ ,‬תיקי ‪ ,47/87 CID‬דו"ח מ‪ 28.6.39-‬ו‪ 47/102 -‬מ‪9.12.39-‬‬
‫‪' 30‬פלסטין פוסט'‪13.9.1939 ,‬‬
‫‪' 31‬פלסטין פוסט'‪8.8.1940 ,‬‬
‫‪' 32‬דבר'‪11.9.1940 ,‬‬
‫‪' 33‬לא ביפו ולא בתל אביב'‪ ,‬סיפורים ועדויות משכונת שפירא‪ ,‬עמ' ‪.216‬‬
‫‪' 34‬דבר'‪16.2.1941 ,‬‬
‫‪ 35‬ארכיון ההגנה‪ ,‬תיקי הש"י‪ 105/200 ,‬עמ' ‪.137‬‬
‫‪' 36‬ידיעות עירית תל‪-‬אביב' חוברת ‪ 10-11‬עמ' ‪.148‬‬
‫‪' 37‬פלסטין פוסט'‪11.7.1941 ,‬‬
‫‪ 38‬בספרו של הלל כהן‪' ,‬צבא הצללים'‪ ,‬הם מכונים משתפי"ם פלסטינים בשרות הציונות‪ .‬בשנת ‪ 2009‬יצא‬
‫לאור‬
‫בירדן הספר 'ההיסטוריה שנשכחה על ידי ההיסטוריה' שנכתב ע"י חאלד אלביטאר‪ ,‬בנו של עבדול‬
‫ראוף‪.‬‬
‫‪' 39‬פלסטין פוסט'‪15.7.1941 ,‬‬
‫‪ 40‬ארכיון ההגנה‪ ,‬תיקי הש"י‪ ,105/200 ,‬עמ' ‪ .269‬דיווח מפגישה עם אמזלג‪ ,‬חבר עיריית יפו‪.‬‬
‫‪' 41‬פלסטיין פוסט'‪9.9.1944 ,‬‬
‫‪' 42‬פלסטין פוסט'‪13.3.1945 ,‬‬
‫‪ 43‬ארכיון ההגנה‪ ,‬תיק ש"י ‪ 235/8‬עמ' ‪.136‬‬
‫‪ 44‬ארכיון ההגנה‪ .‬תיק ‪ 105/185‬עמ' ‪,147‬‬
‫‪Mark LeVine, 'Overthrowing Geograghy', page 107 45‬‬