‫זימון‬ ‫אמנות יהודית עכשוית‬ ‫דוב אברמסון | קן גולדמן | אריק וייס‬ ‫משכן לאמנות ע"ש חיים אתר‪ ,‬עין חרוד‬ ‫{ זימון }‬ ‫משכן לאמנות ע"ש חיים אתר‪ ,‬עין חרוד‬ ‫קטלוג זה יוצא לאור עם התערוכה‬ ‫זימון‪ :‬אמנות יהודית עכשוית‬ ‫משכן לאמנות ע”ש חיים אתר‪ ,‬עין חרוד‬ ‫סתיו ‪ 2010‬תשע”א‬ ‫אמנים‪:‬‬ ‫דוב אברמסון‬ ‫קן גודלמן‬ ‫אריק וייס‬ ‫תערוכה‬ ‫מנהלת‪ :‬גליה בר אור‬ ‫אוצרת התערוכה‪ :‬דבורה ליס‬ ‫מסגור ותלייה‪ :‬מור טבנקין‬ ‫מינהלה‪ :‬אילה בשור‪ ,‬רחל לצטר‬ ‫רישום‪ :‬אילה אופנהיימר‬ ‫חינוך‪ :‬שושן מדינה‪ ,‬רחל זיידל‬ ‫קטלוג‬ ‫עורכת‪ :‬דבורה ליס‬ ‫עיצוב והפקה‪ :‬סטודיו דוב אברמסון‬ ‫צילום‪ :‬אילן לורנצי‬ ‫תרגום מעברית לאנגלית‪ :‬שרה פריידמן‬ ‫כל המידות בסנטימטרים‪ ,‬גובה ‪ x‬רוחב‬ ‫© כל הזכויות שמורות תשע”א‪2010 ,‬‬ ‫זימון‬ ‫אמנות יהודית עכשיוות‬ ‫דוב אברמסון | קן גולדמן | אריק וייס‬ {6} ‫פתח דבר‬ ‫גליה בר אור‬ ‫“אין יוצרים רוחניות מאדמת טרשים”‪ ,‬כך טען חיים אתר מייסד משכן לאמנות עין חרוד‬ ‫בכינוס של מרכזי תרבות בקיבוץ ב‪ .1944-‬עוד כשישוב הקבע של עין חרוד עמד בבנייתו‬ ‫על גבעת קומי‪ ,‬הוא החל ללקט חפצי קודש וחול מתפוצות ישראל במטרה לכנסם לאוסף‬ ‫בעין חרוד‪.‬‬ ‫מימיה הראשונים של עין חרוד עסק חיים אתר בסיתות מצבות קבורה‪ ,‬ציור תפאורות חג‬ ‫להתכנסויות החברים בחדר האוכל ‪ ,‬עיצוב טקסי אבלות וימי זיכרון‪ .‬בכל אלה התבסס‬ ‫על דפוסי מסורת יהודיים עממיים בהשראת העולם שבו התעצבה תפיסת עולמו‪ ,‬עיירת‬ ‫הולדתו זלטופול שבאוקראינה‪ .‬מנורות החנוכה שאסף בשווקי הארץ‪ ,‬כלי קודש לבית‬ ‫ולבית הכנסת ומגזרות נייר‪ ,‬שמשו לו מקור השראה בלתי נדלה‪ .‬תוך שהוא יוצק‪ ,‬כפי‬ ‫שנהג לומר‪“ ,‬יין ישן בכלים חדשים”‪ .‬בית גידולם של רוב רובם של מייסדי הקיבוץ היה‬ ‫במשפחות חסידיות בעיירות מזרח אירופה ואת פנייתם לחיי קיבוץ בארץ ישראל ראו‬ ‫כמהפכה בתוך היהדות‪ ,‬בהלימה לערכיה העמוקים כפי שתפסו אותם ופרשו אותם‬ ‫בהווייתם החדשה בארץ ישראל‪ .‬הסופר דוד מלץ‪ ,‬מהפעילים המרכזיים בהקמת משכן‬ ‫לאמנות עין חרוד‪ ,‬שנולד בבנדין למשפחת חסידי קוצק ולמד בישיבת הרבי מסוחצ’וב‬ ‫התייחס לכך בניסוחו הענייני‪“ :‬באנו לכאן בדרך של מהפכה‪ ,‬של מלחמה ומרד בעצמנו‪,‬‬ ‫ויש‪ ,‬בכל זאת יש לנו‪ ,‬אוצרות רוח אשר מהם יניקתנו” (‪ .)1929‬ניתן לראות את תפאורות‬ ‫החג שיצרו אמני הקיבוץ בדורות הראשונים כהשתקפות אותם אוצרות רוח ‪ -‬כסוג של‬ ‫יודאיקה המשקפת דיאלוג חי ומחדש עם המקורות‪ ,‬ספרות ההשכלה והתרבות בארץ‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫כאשר הוקם משכן לאמנות עין חרוד בשלהי שנות ה‪ 30-‬שולבו בתצוגת האמנות פריטי‬ ‫יודאיקה וחברי הקיבוץ תרמו חפצים יקרים ללבם שנטלו עמם מבית הוריהם למסע‬ ‫לארץ ישראל‪ .‬בטיוטה הראשונה לחוברת פרסום של משכן לאמנות עין חרוד השתקפה‬ ‫}‪{7‬‬ ‫החרדה לא רק לחיי אדם אלא גם לגורל אוצרות הרוח היהודית באירופה‪“ :‬לעינינו‬ ‫הולכים ונהרסים מרכזי היהדות אשר הם מושרשים זה מאות שנים בלבה של אירופה‪.‬‬ ‫ערכי תרבות נעקרים ממקומותיהם והולכים לאבדון‪ )...(.‬אסור גם להפקיר את ערכי הרוח‬ ‫שנצטברו לדורותיהם במשכנות ישראל”‪( .‬נחום בנארי ‪.)1939‬‬ ‫בניין הקבע של המשכן לאמנות נחנך ביום שמחת תורה‪ ,‬כ”ב בתשרי תש”ט (‪)25.10.1948‬‬ ‫ומייסדיו הגדירו את מקומו כ”בית גנזים לאוצרות הרוח היהודית”‪ .‬למעלה משבעים שנה‬ ‫מוצג אוסף יודאיקה במשכן לאמנות עין חרוד בצד אוספי אמנות‪ ,‬ציור ופיסול‪ ,‬ומהווה‬ ‫נדבך משמעותי בתפיסת המוזיאון‪.‬‬ ‫אלא שבניגוד לאגפיו העכשוויים של המוזיאון‪ ,‬תצוגת היודאיקה התבססה בעיקרה על‬ ‫תצוגת קבע ואף שהוצגו בה לפרקים תערוכות מיוחדות לא הצליח המוזיאון לבסס מהלך‬ ‫משמעותי של תצוגה המתדיינת עם תכניו ומשמעותו של אוסף היודאיקה‪.‬‬ ‫דבורה ליס‪ ,‬אוצרת היודאיקה‪ ,‬החלה לעבוד חלקית במוזיאון זמן קצר לאחר שעלתה‬ ‫לארץ מניו יורק והצטרפה כחברה לקיבוץ הדתי שלוחות שבעמק הירדן‪ .‬לאחר שעסקה‬ ‫בתחומים שונים של עבודת המוזיאון היא מתמקדת באחרונה בניסיון לקשור את אגף‬ ‫היודאיקה לשאלות רלוונטיות של הזמן באמצעות תערוכות אמנות עכשווית המשולבות‬ ‫באוסף הקבע‪.‬‬ ‫בתערוכה “זימון” מציגים שלושה אמנים שחיים את השיח הפנימי של החברה הדתית‪,‬‬ ‫מנהגים‪ ,‬שפה ועולם משמעויות‪ .‬שלושת האמנים‪ ,‬דב אברמסון‪ ,‬קן גולדמן ואריק וייס‪,‬‬ ‫יוצרים יצירה עכשווית‪ ,‬רעננה חיה ובועטת‪ ,‬מתמודדים עם מה שבין חול לחג‪ ,‬גוף ורוח‪,‬‬ ‫אמור ועשה‪ .‬הם שואלים שאלות‪ ,‬תוקפים בעיות מתוך עמדה ביקורתית‪ ,‬מעלים חיוך‪,‬‬ ‫מתדיינים עם עולם שהוא עולמם והוא נגיש גם לחברה הסובבת‪.‬‬ ‫באחרונה ניכרת צמיחה של מגמות לאמנות בבתי ספר דתיים‪ ,‬מתרבים הסטודנטים‬ ‫הדתיים הלומדים בבתי ספר גבוהים לאמנות ורבים מהם עוסקים בנושאים יהודיים‪.‬‬ ‫המשכן לאמנות‪ ,‬עין חרוד באוצרותה של דבורה ליס מבקש לפתוח את הדיון למרחב‬ ‫הנושאים שמעסיקים את האורתודוכסיה ‪ -‬המהפכה שמחוללות הנשים‪ ,‬ההתמודדות‬ ‫עם האחר‪ ,‬להקרין את הדיון המורכב במעגלי החברה כולה‪.‬‬ ‫באמנות הישראלית במשך עשרות שנים לא נשמע כמעט קולם של אמנים דתיים ונושאים‬ ‫יהודיים נדחקו מסיפורה המרכזי‪ .‬התערוכה זימון אכן פותחת שער‪ ,‬ויש בתכנון תערוכות‬ ‫נוספות‪ ,‬שיעמיקו התמודדות בנושאים אלה בשיח האמנות הישראלית העכשווית‪.‬‬ ‫}‪{8‬‬ ‫זימון‬ ‫אמנות יהודית עכשווית‬ ‫קן גולדמן | דוב אברמסון | אריק וייס‬ ‫משכן לאמנות עין חרוד‬ ‫“זימון” פירושו‪ :‬הזמנה להצטרף אלינו‪ ,‬הנמצאים‪.‬‬ ‫במסורת היהודית‪ ,‬כששלושה גברים יושבים ובוצעים פת לחם ואוכלים‪ ,‬חייבת להיות‬ ‫הזמנה פורמלית ‪“ -‬זימון” לפני ברכת המזון‪.‬‬ ‫מנהג ה”זימון” מבוסס על העיקרון שהמשתתפים בארוחה מוזמנים לקיים מעין טקס‬ ‫קדוש המכניס את כל הנוכחים לאווירה המתאימה‪.‬‬ ‫הזמנתי שלושה אמנים לאגף היודאיקה לחלוק אתנו המבקרים את המושגים המוכרים‬ ‫לכולם ולשתף אותנו בחוויה האישית שלהם‪ .‬כל אמן נטוע במסורת היהודית ומצוי‬ ‫בהלכותיה‪ ,‬אך נותן לה פרשנות חדשנית‪ .‬כל אחת מהעבודות מבטאה את המסר באופן‬ ‫הומוריסטי‪ ,‬מעט פרובוקטיבי ובקריצת עין שובבה‪ .‬אמנים אלו ספוגים מסורת יהודית אך‬ ‫הם גם מהלכים חופשי בשבילי העולם הלא דתי של האמנות והעיצוב‪ .‬שניים מהאמנים‬ ‫מגיעים מהתחום של העיצוב הגרפי ואחד הוא מעצב תעשייתי‪ .‬העבודות שלהם הן‬ ‫הכלאה בין פנימיות יהודית מובהקת ובין הידע המקצועי שרכשו‪ .‬התפילה‪ ,‬לימוד‬ ‫המקורות והטקס היהודי מהווים מקור בלתי נדלה של השראה ורעיונות לעבודותיהם‪.‬‬ ‫שלושת האמנים גדלו והתחנכו בבתים אורתודוכסיים מודרניים ולמדו בבתי ספר דתיים‪.‬‬ ‫שלושת האמנים הכירו ביניהם לאחרונה ומיד מצאו מעין חיבור הקושר אותם אחד לשני‪.‬‬ ‫אנשים המצויים במסורת ובטקסים היהודיים יכולים ביתר קלות לרדת לסוף דעתם של‬ ‫האמנים‪.‬‬ ‫קן גולדמן ‪ -‬בן ‪ ,51‬בעל תואר ראשון באמנות ותואר שני בעיצוב תעשייתי‪ .‬בשנת ‪1982‬‬ ‫סיים את לימודיו באוניברסיטת פראט בניויורק‪ ,‬עלה לארץ לקיבוץ שלוחות בעמק בית‬ ‫שאן שבו הוא מתגורר‪ .‬כיום הוא מעצב מוצרים לשתי חברות בארה”ב‪.‬‬ ‫}‪{9‬‬ ‫זימון‬ ‫דוב אברמסון ‪ -‬בן ‪ ,35‬עלה לארץ מארה”ב ב‪ .1983-‬סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב‬ ‫גרפי בבצלאל ב‪ . 2002-‬היום יש לו סטודיו לעיצוב בירושלים‪.‬‬ ‫אריק וייס ‪ -‬בן ‪ , 45‬הצבר היחיד בין השלושה‪ ,‬גר בכפר אדומים‪ .‬סיים את לימודיו ב‪1991‬‬ ‫בויצ”ו חיפה‪ .‬עובד ‪ 20‬שנה כמנהל קריאייטיב‪/‬ארט דיירקטור במשרדי שיווק ופרסום‪.‬‬ ‫התערוכה מוצגת באגף היודאיקה במשכן לאמנות‪ ,‬האגף היחיד שבו מוצגת תערוכת‬ ‫קבע‪.‬‬ ‫מייסדי המשכן הציבו כמטרה את איסוף חפצי היודאיקה שהינם חלק בלתי נפרד‬ ‫מאוסף המשכן‪ ,‬הם ראו במסורת היהודית בסיס לתרבות ולאמנות הישראלית ההולכת‬ ‫ומתפתחת בארץ‪ .‬כממשיכי דרכם של המייסדים יש כיום במשכן גישה חדשה הדוגלת‬ ‫בהצגת אמנות יהודית עכשווית ורלוונטית‪.‬‬ ‫“זימון” נותן לנו נקודת מבט עכשווית ודרך התבוננות שונה על חפצים יהודיים מסורתיים‪.‬‬ ‫העבודות מוצגות בתוך ועל יד התצוגה הקבועה ומתאפשר “דושיח” ביניהן‪.‬‬ ‫היהודי שחי במאה ה‪ 19‬במזרח אירופה רכש תשמישי קדושה כדי שיוכל להדר בהם את‬ ‫המצוות שאהב וכיבד‪ .‬עיצוב החפצים היה מושפע באופן ישיר מהסביבה שבה חי‪ .‬מגדלי‬ ‫הבשמים מפולין מזכירים בצורתם את צריחי המגדלים בערים שבהן התגוררו יהודים‪.‬‬ ‫יהודים שחיו בצפון אפריקה הושפעו‪ ,‬בעיצוב החנוכיות‪ ,‬מהאדריכלות המורית שהיתה‬ ‫נפוצה במקומות מגוריהם‪.‬‬ ‫כל חפץ עשוי עפ”י ההלכה‪ ,‬למרות השוני בסגנונו שמושפע מארץ מוצאו‪.‬‬ ‫אריק‪ ,‬דוב וקן יוצרים באותה רוח‪ ,‬הבנה ותשוקה לחוויה היהודית‪ .‬הטקסט היהודי הוא‬ ‫הבסיס ליצירתם אבל השפה היא אמנות עכשווית‪.‬‬ ‫בתערוכה זו מעיזים האמנים לשאול שאלות‪ ,‬להאיר הארות ולחדש ובד בבד להשלים‬ ‫עם המסורת של בית אבא‪ .‬האמנות שלהם היא מסע אישי שדרכו הם מבררים ומגבשים‬ ‫לעצמם את הזהות היהודית והקשר האישי לאלוהים‪.‬‬ ‫אריק‪ ,‬קן ודוב נותנים לנו הזדמנות ייחודית לגלות מחדש את הטקסט היהודי ולהצטרף‬ ‫לשיח המתעורר בעקבות עבודותיהם‪.‬‬ ‫דבורה ליס‬ ‫אוצרת התערוכה‬ ‫תורגם מאנגלית ע"י רחל זיידל‬ ‫} ‪{ 10‬‬ ‫ליפסטיק על ספר תורה‬ ‫דוד שפרבר‬ ‫מקובל לחשוב שהעולם היהודי בעבר היה נעדר אסתטיקה ושיצירה חזותית לא היתה‬ ‫חלק אינטגרלי ממנו‪ ,‬לפחות עד העת המודרנית‪ .‬יש אמנם אמת חלקית בטענה הזאת‪,‬‬ ‫אך ההכללה הגורפת חוטאת לאמת‪ .‬למעשה‪ ,‬התפיסה הגורפת הזאת ניזונה מהגישה‬ ‫הנפוצה בקרב אנטישמים באירופה‪ ,‬שעל פיה יהודים הם בני אדם פגומים‪ ,‬קורבנות של‬ ‫תנאי חייהם ועבדים לספר‪ ,‬ועל כן אין בכוחם ליצור אמנות ‪ -‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬טען המלחין‬ ‫הגרמני ריכרד ואגנר במסה "היהדות והמוזיקה"‪ ,‬שפורסמה בשם בדוי בשנת ‪ 1850‬ושוב‬ ‫בשמו המלא ב‪ .1869‬התפיסה הזאת הופנמה על ידי הוגי הציונות וקיבלה ביטוי ברור גם‬ ‫בדבריו של הוגה הדעות הציוני מרטין בובר‪.‬‬ ‫התרבות היהודית‪ ,‬מעצם טבעה‪ ,‬עוסקת בריטואלים המהווים חלק מחיי היומיום‪ ,‬ועל כן‬ ‫נוצרו בה עשרות טיפוסים של כלים וחפצים מותאמי תרבות‪ .‬על אלה אמנם מוכלת לרוב‬ ‫ההגדרה של אּומנות ויודאיקה‪ ,‬ולא אמנות‪ ,‬אבל עובדה היא שחשיבה אסתטית ברוח‬ ‫הזמן והמקום תפסה בדרך כלל חלק מרכזי בעבודות העיצוב הללו‪ .‬גם בעת המודרנית‪,‬‬ ‫כפי שציין החוקר קלמן בלנד בספרו ‪ ,The Artless Jew‬לא התכחשו הוגים יהודים למופעים‬ ‫ויזואליים‪ ,‬אך בד בבד גם לא נכנעו להבניות המודרניות של האמנות כדת בפני עצמה‪.‬‬ ‫יודאיקה טוויסט‬ ‫ביצירה היהודית העכשווית אפשר לזהות מגמה ברורה של שימוש במוטיבים ובחפצי‬ ‫יודאיקה‪ ,‬הזרתם ושילובם כחלק ממכלול של יצירה עכשווית‪ .‬אחד הזרמים הבולטים של‬ ‫המגמה הזו ראוי לכינוי "יודאיקה טוויסט"‪ .‬מאז שלהי שנות ה‪ ,60‬וביתר שאת במהלך‬ ‫שנות ה‪ ,80‬תפסו פריטי היודאיקה מקום של ממש ביצירתם של אמנים יהודים בישראל‬ ‫ובחו"ל‪ .‬ודוק‪ :‬יודאיקה‪ ,‬ולאו דווקא "יידישקייט"‪ .‬בשדה היצירה העכשווית פריטים אלה‬ ‫הציעו לא פעם מוטיב רדיקלי‪ ,‬חתרני‪ ,‬שנשזר במוקדים המרכזיים של שיח האמנות‪.‬‬ ‫} ‪{ 11‬‬ ‫זימון‬ ‫"מפנה היודאיקה"‪ ,‬כפי שכינתה את המהלך החוקרת יעל גילעת‪ ,‬נוגע לא רק לשימוש‬ ‫במוטיבים ובפריטי יודאיקה‪ ,‬כי אם גם להזרתם במסגרת המכלול שבו הם משובצים;‬ ‫מכלול שבו הפואטיקה של הייצוג החזותי נכרכת עם הפוליטיקה של הזהות התרבותית‬ ‫והמגדרית‪ .‬קריאה כזו של היצירות מאתגרת את מה שנחשב לתרבות גבוהה עלידי‬ ‫הצגתה של תרבות פופולרית כאמנות‪ ,‬שהרי תשמישי קדושה נתפסים כחלק מן התרבות‬ ‫העממית הפולקלוריסטית‪ ,‬והנה‪ ,‬במקום לייחס להם קדושה והוד‪ ,‬הם זוכים לייצוג‬ ‫ביקורתי‪.‬‬ ‫פרקטיקת השילוב של מוטיבים מתחום היודאיקה ביצירה העכשווית‪ ,‬אם כן‪ ,‬מתבטאת‬ ‫בין היתר ביצירת אובייקטים חדשים‪ ,‬המתכתבים עם האובייקט המסורתי ומתיקים אותו‬ ‫מתפקידו הריטואלי המקורי אל שדה האמנות‪ .‬קל להבחין בחלקה של הפרקטיקה הזו‬ ‫בשיח הפולקלורי הענף של זמננו‪ ,‬המכוון לריבוי קולות ולהעצמה של הלאקנוני‪ .‬כך‪,‬‬ ‫לצד הפריה של השיח הקנוני עלידי הארת אספקטים מהתרבות העממית והעברתם‬ ‫למרכז השיח‪ ,‬מובטחת גם נראּות למה שאינו מוגדר מעצם טיבו‪ ,‬זה שעובר בין התחומים‬ ‫ודורש הגדרה מחדש פעם אחר פעם‪.‬‬ ‫מגמה זו של שילוב פריטים ומוטיבים של יודאיקה בעולם האמנות אינה נפרדת מן‬ ‫השינויים שחלו בעולם היודאיקה עצמו‪ .‬למעשה‪ ,‬מאז ראשית שנות ה‪ 30‬של המאה ה‪20‬‬ ‫שלטה בכיפת עיצוב המוצר היהודי מגמה מודרניסטית שהתאפיינה בעיצוב נקי‪ ,‬פשוט‬ ‫ופונקציונלי‪ .‬ואולם‪ ,‬בשנות ה‪ 80‬החלה לחדור לתחום זה מגמה פוסטמודרנית‪ .‬מגמה זו‪,‬‬ ‫ציינה למשל חיה פרידברג‪ ,‬מאופיינת ביוצרים המבקשים להנכיח את משמעותו של הכלי‬ ‫ואת הרושם שהוא מעורר‪ ,‬ולאו דווקא את עיצובו הפונקציונלי‪ .‬פריטי היודאיקה‪ ,‬אם כן‪,‬‬ ‫נמצאים בתנועה אף הם‪ :‬לא עוד אובייקטים לשימוש גרידא‪ ,‬כי אם פריטים המייצרים‬ ‫אורח חיים וסמלי זהות‪.‬‬ ‫מטבע הדברים‪ ,‬מגמה זו הרחיקה והבחינה את המוצר מן המסורת האסתטית היהודית של‬ ‫ימים עברו‪ .‬יתר על כן‪ ,‬במסגרת מגמה זו נגוז לחלוטין המתח בין חפץ ריטואלי לאובייקט‬ ‫אמנותי‪ .‬אמנים רבים אף עוסקים במוצהר בשילוב בין פרקטיקות תרבותיותדתיות ובין‬ ‫אמנות‪ ,‬ויצירתם מערבבת בין הדיסציפלינות‪ .‬ההבחנה המקובלת בין חפץ ריטואלי‬ ‫לאמנות מאבדת משמעות‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬הדיכוטומיה המקובלת בין אובייקט שימושי לחפץ אמנותי אינה חד‪-‬משמעית‬ ‫מלכתחילה‪ .‬לא פעם עולה היצירה העכשווית כאלטרנטיבה פוסטמודרנית ושימושית‬ ‫לאובייקט המסורתי‪ ,‬ולחלופין‪ ,‬כחפץ ריטואלי חדש‪ ,‬תואם זמן ותרבות‪.‬‬ ‫מגמת ה"יודאיקה טוויסט"‪ ,‬אם כן‪ ,‬אינה מהפכה כי אם המשך של מגמה קיימת‪ :‬היצירה‬ ‫היהודית הפלסטית לאורך הדורות עוסקת בעיצוב מוצר ‪ -‬תשמישי מצווה‪ ,‬תשמישי‬ ‫קדושה וכלים מותאמי תרבות‪ .‬גם הנסיונות לאמץ אובייקטים איקוניים טעונים או לערער‬ ‫על טבואים והנחות סימבוליות ואסתטיות יכולים להתפרש כחלק ממגמה שאינה נפרדת‬ ‫מן היצירה היהודית בעבר‪ .‬השיח ההלכתי עצמו מנהל דיאלוג עם המציאות המתחדשת‪,‬‬ ‫} ‪{ 12‬‬ ‫ליפסטיק על ספר תורה‬ ‫על מגמותיה וצרכיה‪ ,‬ומעלה בכך מגוון דיונים הלכתיים ופתרונות הלכתיים ‪ -‬משעון‬ ‫השבת ועד מצוות העירוב‪ ,‬מצוות השמיטה והיתר המכירה‪.‬‬ ‫גם תחום עיצוב המוצר מקיים דיאלוג עם האסתטיקה והפואטיקה של ההלכה המשתנה‬ ‫תדיר‪ .‬אמנים שונים עוסקים בתימות הללו ומפלרטטים עם גבולות החוק ההלכתי‪,‬‬ ‫אף שבחינה מדוקדקת של יצירתם‪ ,‬תגלה לא פעם התייחסות דיאלוגית למושגים‬ ‫ולקריטריונים הלכתיים‪ ,‬כמו גם תובנות עמוקות ביחס למהות החוק היהודי‪.‬‬ ‫ואולם‪ ,‬אין לבלבל בין מגמה זו לבין המתחולל בשדה האמנות הישראלית בכללותו‪.‬‬ ‫"יודאיקה טוויסט" היא בראש ובראשונה שדה חתרני תוסס שיש בו נקודות דמיון רבות‬ ‫לטיפול הנפוץ של האמנות הישראלית בתימות יהודיות‪ ,‬אך למרות נקודות הדמיון הללו‪,‬‬ ‫היצירה היהודית הקנונית בישראל‪ ,‬היא על פי רוב יצירה מתריסה‪ ,‬המעלה את שאלת‬ ‫תוקפה של המסורת‪ .‬ה"יודאיקה טוויסט" מסיטה את הדיון דווקא לשאלות הנוגעות‬ ‫בעיצובה של המסורת‪.‬‬ ‫תרי"ג נרות‬ ‫ברוח הדברים הללו‪ ,‬שלושת היוצרים המציגים בתערוכה "זימון"‪ ,‬באים מתחום הגרפיקה‬ ‫או עיצוב המוצר‪ ,‬אך פועלים בזירת  האמנות‪.‬‬ ‫במשך שנים נתפסה הגרפיקה בישראל כתחום שאינו מתחבר לשדה האמנות הגבוהה‪,‬‬ ‫ומבקרים נזפו לא פעם באמנים שהעבירו עקרונות מתחום הגרפיקה ליצירתם‪ .‬עבודותיו‬ ‫של דוב אברמסון משדדות את הדיכוטומיה הזאת‪ .‬אברמסון בא מתחום העיצוב הגרפי‪,‬‬ ‫ובמקביל פועל בזירת האמנות‪ .‬הבעתו החזותית אינה אילוסטרטיבית בלבד – היא מכוונת‬ ‫גם להיגד שאינו מתיימר לאייר‪ ,‬להסביר או להנכיח נושא‪ ,‬אלא לקיים דיון עצמאי במהות‬ ‫העניין ובחוויה שלו‪ .‬יצירתו של אברמסון עוסקת לא פעם בבדיקת הגבולות שבין קודש‬ ‫לחול‪ ,‬ובעיקר בהלכה היהודית על גבולותיה ורבדיה השונים‪ .‬העיסוק בהלכה ובמצוות‬ ‫נוגע במהותו של העולם היהודי‪ ,‬שכן "עול מצוות" ‪ -‬לטוב ולמוטב ‪ -‬הוא נושא ראשון‬ ‫במעלה בכל דיון בתרבות היהודית‪ .‬עיסוק אמנותי זה משלב עיון ביקורתי עם מחויבות‬ ‫תרבותית עמוקה ‪ -‬עולם היהדות נבחן בכלים הנובעים מהשיח הכולל של הפוסט‪-‬‬ ‫מודרנה‪ ,‬ואי לכך עולים נושאים העומדים על הפרק בשיח התרבות הכללי‪.‬‬ ‫המפגש שיוצר אברמסון בין אמנות להלכה מעלה שאלות אודות מחויבות יומיומית‪,‬‬ ‫על מגבלותיה ותפארתה‪ ,‬ובחירה חופשית ביחס לעולם המצוות‪ ,‬וכן דילמות כגון‬ ‫הרלבנטיות של ההלכה והאפשרות לקיום אישי נאות שלה‪ .‬לא פעם עושה אברמסון‬ ‫שימוש בטכניקה של פרגמנטציה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬שבירה ופירוק של השלם לגורמיו‪ .‬השבירה‬ ‫הזו מדגישה מקטעים ומאפשרת נראּות לחלקים שאמנם מרכיבים את השלם‪ ,‬אך בדרך‬ ‫כלל נותרים שקופים‪.‬‬ ‫} ‪{ 13‬‬ ‫|‬ ‫דוד שפרבר‬ ‫זימון‬ ‫במיצב הקומוניקטיבי "נר מצווה" ‪ -‬יצירה הכלולה באוסף המוזיאון היהודי בניו יורק‬ ‫ מבקש אברמסון להציב אלטרנטיבה חזותית למניין המצוות ‪ -‬על גבי שולחן מוצבים‬‫‪ 613‬נרות נשמה‪ ,‬שעל כל אחד מהם מצוינת מצווה אחת ממניין המצוות‪ .‬על כל נר‬ ‫מודבקת תווית‪ ,‬ועליה סמלים המציגים את פרטי המצווה (ראו תמונה בעמ' ‪ .)38‬במעשה‬ ‫זה יצר האמן טרנספורמציה ממדיום המילה הכתובה‪ ,‬שבו השתמשו מוני המצוות בימי‬ ‫הביניים‪ ,‬למדיום חזותי‪ .‬הנכחת המצוות בחפצים (נרות) מעוררת רצון לשלוח יד‪ ,‬למיין‬ ‫ולברור את הנרותמצוות‪ .‬אופן ההצגה יוצר גם תחושה של פרגמנטציה‪ ,‬שכן כל מצווה‬ ‫עומדת בפני עצמה‪ .‬תחושה זו עומדת בסתירה למגמתם של מוני המצוות וספרי ההלכה‬ ‫הקלאסיים‪ ,‬שיצרו קודקס שלם ומחייב‪ .‬‬ ‫"וידוי"‪ ,‬עבודה נוספת של אברמסון היא קסילופון בעל ‪ 22‬קלידים‪ ,‬שעל כל אחד מהם‬ ‫חרוטה מילה מתפילת הווידוי‪ ,‬הנאמרת בזריזות בבתי כנסת בכל יום אך מקבלת מקום‬ ‫מרכזי ואף ניגון מיוחד בתפילת יום הכיפורים (ראו תמונה בעמ' ‪ .)36‬ההכאה על חטא‪,‬‬ ‫שמתבטאת במנהג של הכאות אגרוף קלות על החזה בעת אמירת התפילה ביום כיפור‪,‬‬ ‫מומרת בעבודה בהכאה בקלידים‪ ,‬המייצרת ניגון חדש של שמחה ותיקון‪.‬‬ ‫עבודותיו של אברמסון נובעות משיח אמנותי פלורליסטי במהותו ונסמכות על התפיסה‬ ‫של מות היוצר והמחבר‪ .‬העבודות נוקטות במעין עמדה נייטרלית‪ ,‬אקט היוצר מצע פתוח‬ ‫ורחב ומאפשר אתגור של נושא לחיוב או לשלילה באופן הנתון לשיפוטו של הצופה‪ .‬כך‬ ‫הופכים היוצר‪ ,‬היצירה ומבטו של הצופה לצלעות שונות המתחברות לכדי ישות אחת‬ ‫ היצירה המושגית עצמה ומשמעותה‪ .‬הטקטיקה הזאת נשענת על התובנה שהמתח בין‬‫קודש לחול ובין הדתי לחילוני אינו מתח המבדיל בין ישויות שונות בלבד‪ ,‬אלא מתח‬ ‫אימננטי פנימי‪ ,‬שלו כוח להפרות את האדם (המאמין והלא המאמין) עצמו‪.‬‬ ‫חקרני וחתרני‬ ‫האופן שבו ה"יודאיקה טוויסט" מקרבת את האמנות היהודית העכשווית אל תמות והלכי‬ ‫רוח המוכרים מהספרות‪ ,‬הקולנוע והתיאטרון היהודי המודרני הוא מעניין‪ .‬במחקר‬ ‫כבר עמדו על כך שהיצירה היהודית המודרנית ‪ -‬ממנדלי מוכר ספרים‪ ,‬שלום עליכם‪,‬‬ ‫יצחק בשביסזינגר ועד וודי אלן והאחים כהן ‪ -‬ניחנה לא פעם ברוח ביקורתית וחתרנית‪,‬‬ ‫לעתים קרובות תוך שימוש באלמנטים קומיים ובהומור עצמי‪ .‬מגמות הומוריסטיות‬ ‫אפשר לזהות גם במסורת היהודית מהעבר‪ .‬עלפי המסופר בתלמוד הבבלי‪ ,‬החכם‬ ‫התלמודי רבה היה פותח את שיעוריו בישיבה ב"מילי דבדיחותא"‪ .‬חוקר הקבלה יהודה‬ ‫ליבס הדגים את השימוש בהומור וצחוק גם בספרות הזוהר‪ .‬לדעת הזוהר‪ ,‬תפקידם של‬ ‫הלוויים בבית–המקדש לא היה רק תפקיד של משוררים‪ ,‬אלא גם של "בדיחי דמלכא" ‪-‬‬ ‫בדחני מלכו של עולם‪ .‬אפילו "עקידת יצחק"‪ ,‬המיתוס המכונן והרציני‪ ,‬מתקשר בספר‬ ‫הזוהר להומור ולצחוק‪ .‬ליבס מתאר זאת כך‪" :‬בנסיון העקדה ‪[ -‬על‪-‬פי פרשנותו של ליבס‬ ‫לתפיסת הזוהר] היה על אברהם להוכיח שיש לו חוש הומור‪ .‬בעל חוש הומור היה מבין‬ ‫} ‪{ 14‬‬ ‫ליפסטיק על ספר תורה‬ ‫מיד שהכול יסתיים בטוב‪ .‬אירוע העקדה הטרגי והנורא‪ ,‬השיא של חיל ורעדה [‪ ]...‬הופך‬ ‫אפוא בזוהר למעין מתיחה‪ ,‬תעלול של הומור שחור במיוחד [‪."]...‬‬ ‫עבודותיו של קן גולדמן‪ ,‬מעצב הפועל בזירת האמנות‪ ,‬מתחברות לא פעם למגמות אלה‪.‬‬ ‫היצירות מחברות קצוות שאינם נתפסים לרוב כחלקים במכלול הרמוני‪ .‬הן ניחנות ברוח‬ ‫שטות‪ ,‬בשובבות ובמבט משועשע מחד גיסא‪ ,‬ומאידך גיסא טומנות בחובן דיאלוג חי עם‬ ‫עולם מסורתי רב רבדים ‪ -‬דיאלוג שאינו נמנע ממבט חקרני‪ ,‬חתרני ומערער‪ .‬כך נבחנים‬ ‫אצלו נושאי זהות‪ ,‬מגדר‪ ,‬ופולחן במבט מחודש‪.‬‬ ‫מעיל לספר תורה שעליו הטביע גולדמן נשיקות בליפסטיק אדום‪ ,‬רומז למנהג המקובל‬ ‫לנשק את ספר התורה בבית הכנסת בשעה שהוא חולף על פני הציבור בדרכו אל‬ ‫הבימה וחזרה ממנה (ראו תמונה בעמ' ‪ .)27‬האקט הקומי ברור‪ ,‬אך מעבר לכך העבודה‬ ‫מהדהדת את העובדה שבבית הכנסת המסורתי כמיהתן של נשים לספר התורה אינה‬ ‫יכולה להתממש‪ ,‬שכן הן רשאיות לצפות בו רק מאחורי מחיצה‪ .‬הפן הארוטי שבטביעת‬ ‫השפתיים על פני הבד מזכיר אמנם את המטאפורה הנפוצה של יחסי כנסת ישראל‬ ‫והתורה‪ ,‬אך גם את העובדה שמאז ומעולם תשמישי מצווה מטקסטיל לבית הכנסת‬ ‫(פרוכות‪ ,‬מעילים לספר תורה וכו') נוצרו בידי נשים‪ ,‬לא פעם תוך שימוש חוזר באריגי‬ ‫בגדי נשים שבלו‪ .‬כך מכניס גולדמן לשיח ההלכתי את שאלת הארוטיקה המוטמעת‬ ‫בתשמישי המצווה‪ .‬בנושא זה כתב אחד מחשובי פוסקי ההלכה האשכנזים במאה ה‪:16‬‬ ‫"דבגדי צבע [של] אשה מביאים לידי הרהורים ואם כן עשויין ליצר הרע ואין ראויין‬ ‫לתשמישי קדושה"‪.‬‬ ‫דבקות וכמיהה‬ ‫תצלומים של מעין מומיה או גולם מכוסים בנייר דבק לבן (ראו תמונה בעמ' ‪ ,)52‬וגם‬ ‫תצלום של יד שנייר הדבק הלבן הכרוך עליה מאזכר רצועות  תפילין (ראו תמונה‬ ‫בעמ' )‪ ,‬מאפיינים מאוד את המבע האלוסטרטיבי של אריק וייס‪ .‬על נייר הדבק הודפסו‬ ‫המילים "ובו תדבק" עם ניקוד וטעמים‪ ,‬כמקובל בדפוסי התנ"ך‪ .‬העבודות הללו נידונו‬ ‫ארוכות במאמר שפרסמו חוקרת האמנות גל ונטורה והארכיאולוגית וההיסטוריונית‬ ‫של האמנות רוני אמיר בכתב העת המקוון "היסטוריה ותיאוריה‪ :‬הפרוטוקולים"‪ ,‬שיוצא‬ ‫על ידי היחידה  להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל‪ .‬החוקרות משוות את עבודתיו של וייס‬ ‫לתפיסה שעמדה ביסוד יצירת המומיות המצריות ולאחריהן יצירות נוצריות‪ ,‬ואף‬ ‫משוות את העבודות לתפיסות עולם שונות ולאיקונוגרפיה תואמת ביצירה הפמיניסטית‪.‬‬ ‫למעשה מצאו החוקרות פער גדול בין התפיסה העתיקה לבין התפיסה שעולה מעבודתו‬ ‫של וייס‪" :‬בעוד המצרים קידשו את החזרה הכפייתית כהגנה מפני החידלון‪ ,‬אמנים‬ ‫עכשוויים רבים מנסים בתזזיות לזכות בחמשעשרה דקות התהילה הנובעות מחידוש‬ ‫מתמיד"‪ .‬לדבריהן‪ ,‬וייס אמנם מנסה להמחיש את ממד התיקון הטמון בדבקות באל‪,‬‬ ‫אלא שלמעשה  ה"חימת" המופיע ביצירתו מעלה תהיות בנוגע לתוצאות הדבקות הזו‪,‬‬ ‫ש"עוקדות את האדם בכוח אמונתו ונדמות כממיתות אותו במקום להחיותו"‪  .‬‬ ‫} ‪{ 15‬‬ ‫|‬ ‫דוד שפרבר‬ ‫זימון‬ ‫יצירה נוספת של וייס ממשיכה את אותו מהלך‪ :‬זהו תיק לספר תורה מאוסף המשכן לאמנות‪ ,‬עין‪-‬חרוד‪ ,‬שנכרך‬ ‫בנייר דבק עם ההדפס "ובו תדבק" (ראו תמונה בעמ' ‪ .)55‬גליל הדבק היומיומי חובר לטקסט המקודש‪ ,‬אבל‬ ‫שניהם גם יחד אוסרים את ספר התורה ויוצרים מעין מטפורה לדבקות ולכמיהה‪ ,‬שיכולות גם לייצר צמצום‪,‬‬ ‫סגירות ואפילו מחנק‪.‬‬ ‫"זימון" מוצגת באינטראקציה עם תצוגת הקבע באגף היודאיקה של המוזיאון‪ .‬אמנם היצירות בתערוכה הן‬ ‫בטבורן מושגיות‪ ,‬קונספטואליות‪ ,‬אך למרות זאת הן מתחברות באופן ישיר לעולם היצירה היהודית הפלסטית‬ ‫לאורך הדורות‪ ,‬שעסק‪ ,‬כאמור‪ ,‬בעיצוב מוצר ‪ -‬תשמישי מצווה‪ ,‬תשמישי קדושה וכלים מותאמי תרבות‪ .‬עבודות‬ ‫אלה מקיימות דיאלוג עם האסתטיקה והפואטיקה של עולם ההלכה והמחשבה של יהדות זמננו‪ .‬לצד הומור‬ ‫ופלרטוט עם גבולות החוק‪ ,‬מתגלה שם לא פעם התייחסות דיאלוגית למושגים ולקריטריונים הלכתיים‪ ,‬כמו גם‬ ‫תובנות ביחס למהות המנהג‪ ,‬החוק והמשפט היהודי‪ .‬המגמה המודגמת בתערוכה משתייכת לא פעם לשיח‬ ‫ניאומסורתי‪ ,‬וכמעט תמיד לשיח פוסטחילוני‪ .‬שיח המצליח ללכוד הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות‪ ,‬ולא‬ ‫מבקש להחליף אחת באחרת‪ .‬לוז התערוכה אם כן‪ ,‬הוא עולם של דימויים הבוחנים את היהדות בעין ביקורתית‪,‬‬ ‫אך מתוך זיקה עמוקה‪" .‬אהבה שאינה מקלקלת את השורה"‪.‬‬ ‫} ‪{ 16‬‬ ‫זימון‬ { 18 } { 19 } ‫קן גולדמן‬ ‫ טכניקה מעורבת‬,2010 ,‫שחרית‬ Ken Goldman Shacharit, 2010, mixed media { 20 } ‫קן גולדמן‬ ‫עמוד שדרה‪ ,2008 ,‬טכניקה מעורבת‬ ‫‪Ken Goldman‬‬ ‫‪Spine, 2008, mixed media‬‬ ‫} ‪{ 21‬‬ ‫קן גולדמן‬ ‫מגדל בשמים‪ ,2010 ,‬טכניקה מעורבת‬ ‫‪Ken Goldman‬‬ ‫‪Spice box, 2010, mixed media‬‬ ‫} ‪{ 22‬‬ ‫קן גולדמן‬ ‫מגדל בשמים‪ ,2010 ,‬טכניקה מעורבת‬ ‫‪Ken Goldman‬‬ ‫‪Spice box, 2010, mixed media‬‬ ‫} ‪{ 23‬‬ ‫קן גולדמן‬ ‫כסף ונר‬,‫ עצם‬,2003 ,‫נר להבדלה‬ ‫ עין חרוד‬,‫אוסף המשכן לאמנות‬ Ken Goldman Havdalah Candle Holder, 2003, Bone, silver, candle Collection of Museum of Art, Ein Harod { 24 } ‫קן גולדמן‬ ‫ פליז‬,1998 ,‫מגדל בשמים‬ ‫ עין חרוד‬,‫אוסף המשכן לאמנות‬ Ken Goldman Spice box, 1998, brass Collection of Museum of Art, Ein Harod { 25 } ‫קן גולדמן‬ ‫ סטן ובד כותנה‬,2010 ,‫מפה לחלה‬ Ken Goldman Hallah cover, 2010, satin and cotton { 26 } ‫קן גולדמן‬ ‫ טכניקה מעורבת‬,2006 ,‫עורב‬ Ken Goldman Raven, 2010, mixed media { 27 } ‫קן גולדמן‬ ‫ חלוקי נחל ודיו‬,2004 ,‫אבני קדיש‬ Ken Goldman Kaddish Stones, 2006, stones { 28 } ‫קן גולדמן‬ ‫מעיל לספר תורה‪ ,2005 ,‬טכניקה מעורבת‬ ‫‪Ken Goldman‬‬ ‫‪Torah mantle, 2006, mixed media‬‬ ‫} ‪{ 29‬‬ ‫קן גולדמן‬ ‫ דשא סינטטי וניקל‬,2010 ,‫כתר תורה לשבועות‬ Ken Goldman Torah Crown for Shavuot, 2010, artificial grass and nickel { 30 } ‫קן גולדמן‬ ‫ צילום‬,2008 ,‫כתר תורה‬ Ken Goldman Torah Crown, 2008, photograph { 31 } ‫קן גולדמן‬ ‫ לשוניות של פחיות‬,2010 ,‫עטרה ממוחזרת‬ Ken Goldman Recycled Atarah, 2010, beer can tabs { 32 } ‫קן גולדמן‬ ‫חלד‬-‫ פלדת אל‬,2008 ,‫פמוטים‬ Ken Goldman Wing Candlesticks, 2008, stainless steel { 33 } ‫קן גולדמן‬ ‫ אבן‬,2009 ,‫חלום יעקב‬ Ken Goldman Jacob’s Dream, 2009, stone { 34 } ‫קן גולדמן‬ ‫יהודים עם קרניים‪ ,2010 ,‬טכניקה מעורבת‬ ‫‪Ken Goldman‬‬ ‫‪Jews with Horns, 2010, mixed media‬‬ ‫} ‪{ 35‬‬ ‫קן גולדמן‬ ‫ חימר ושעווה‬,2005 ,‫מעפר לעפר‬ Ken Goldman From Dust to dust, 2005, clay and wax { 36 } ‫קן גולדמן‬ ‫ עץ‬,2010 ,‫טוטם‬ Ken Goldman Totem, 2010, wood { 37 } ‫דוב אברמסון‬ ‫ אלומיניום ועץ‬,2009 ,‫ הניגון‬:‫וידוי‬ Dov Abramson Vidduy: The Musical, 2009, aluminum and wood { 38 } ‫דוב אברמסון‬ ‫ כסף‬,2009 ,)‫תורה ועבודה (יד לספר תורה‬   Dov Abramson Torah & Avodah (Torah Pointer), 2009, silver { 39 } ‫דוב אברמסון‬ ‫נר מצווה ‪ 613 ,2003,‬נרות נשמה‪ ,‬תויות בהדפס דיגיטלי על נייר ‬ ‫‪Dov Abramson‬‬ ‫‪Mitzvah Candle, 2003, digital print on paper‬‬ ‫} ‪{ 40‬‬ ‫דוב אברמסון‬ ‫הדפס דיגיטלי על נייר‬,2009 ,‫ויגש‬ Dov Abramson Vayigash (Every Man for Himself), 2009, digital print on paper { 41 } ‫דוב אברמסון‬  ‫ צילום‬,2006 ,?‫יש לנו מניין‬ Dov Abramson Do We Have a Minyan?, 2006, photograph { 42 } { 43 } ‫דוב אברמסון‬ ‫ הדפס דיגיטלי על נייר‬,2005 ,‫שעות זמניות‬   Dov Abramson Temporary Hours, 2005, digital print on paper { 44 } ‫אריק וייס‬ ‫ פח מגלוון‬,2010 ,‫קופת צדקה‬ Arik Weiss Charity Box, 2010, galvanized metal { 45 } ‫אריק וייס‬ ‫ ניקל‬+ ‫ פרספקס‬,2008 ,‫חנוכיה‬ Arik Weiss Hanukah Menorah, 2008, perspex and nickel { 46 } ‫אריק וייס‬ ‫ ניקל‬+ ‫ פרספקס‬,2008 ,‫חנוכיה‬ Arik Weiss Hanukah Menorah, 2008, perspex and nickel { 47 } ‫אריק וייס‬ ‫ פליז‬,2007,‫קידוש טו גו‬ Arik Weiss Kiddush To Go, 2007, brass { 48 } ‫אריק וייס‬ ‫ פליז‬,2007,‫שבת טו גו‬ Arik Weiss Shabbat To Go, 2007, brass { 49 } ‫אריק וייס‬ ‫ פח‬,2004 ,‫הדרך לאלוהים‬ Arik Weiss The Way to God, 2004, metal { 50 } ‫אריק וייס‬ ‫ פח‬,2004 ,‫ תפילין‬- ‫עצור‬ Arik Weiss Phylacteries Stop, 2004, metal { 51 } ‫אריק וייס‬  ‫ עץ‬,2010 ,‫אור זרוע‬ Arik Weiss Or Zaruah, 2010, wood { 52 } ‫אריק וייס‬ ‫ אבן‬,2007,‫עול מצוות‬ Arik Weiss The Weight of the Commandments, 2007, stone { 53 } ‫אריק וייס‬ 2008 ,”‫צילום ”ובו תדבק‬ Arik Weiss Ye Shall Cleave, 2008, photograph { 54 } ‫אריק וייס‬ ‫ פרט‬,‫ צילום‬,2008 ,”‫”ובו תדבק‬ Arik Weiss Ye Shall Cleave, 2008, photograph ,detail { 55 } ‫אריק וייס‬ ‫ חותמות גומי‬,2010 ,‫נתנה תוקף‬ Arik Weiss Netaneh tokef, 2010, stamps { 56 } ‫אריק וייס‬ 2010 ,”‫מיצב ”ובו תדבק‬ Arik Weiss Ye Shall Cleave, 2010, installation { 57 } essence of Jewish custom, practice and law. The trend exemplified in the exhibition is often affiliated with neo-traditional discourse, and nearly always with post-secular discourse. The result succeeds in capturing complex hybrids of religion and secularism, without seeking to replace one by another. The nexus of the exhibition, then, is a world of imagery subjecting Judaism to critical scrutiny yet with profound attachment to it: “A love which does not get out of hand”. { XIII } Adherence and yearning Photographs showing what looks like a mummy or golem wrapped all around in white masking tape (fig. p. ??), and a photograph of a hand similarly wrapped with the same white tape, reminiscent of phylactery thongs (fig. p. 52), are typical of Arik Weiss’ illustrative gaze. The tape is imprinted with the biblical phrase (Deut.10:20) “thou shalt adhere to Him”, as it appears in standard Hebrew printed Bible, that is, marked with diacritics and the symbols indicating the tune for reading the weekly Biblical portion in the synagogue. Another work by Weiss pursues the same idea: a Torah case, from the collection of the Museum of Art, Ein Harod, bound all around with masking tape and bearing the biblical quote “thou shalt adhere to Him.” The roll of tape – a prosaic article in daily life – has been attached to the sacred text, binding the Torah scroll and creating a metaphor for adherence and yearning, which can also lead to shrinking away, withdrawal and even strangulation. Weiss’ works are discussed at length in an article by art scholar Gal Ventura and archaeologist and art historian Roni Amir, in the online journal History & Theory: The Protocols, published by Bezalel’s department of history and theory. The two scholars compare Weiss’ work first to the making of mummies in ancient Egypt and, later, to Christian art; they go on to situate his work in relation to feminist theories and their respective iconographies. They noted the underlying conceptual differences between the ancient practice of mummification and the one inspiring Weiss’ work: “While the Egyptians sanctified compulsive repetition as protection against annihilation, many contemporary artists try somewhat dizzyingly to gain their `fifteen minutes of glory` by unceasing innovation.” According to them, the “life-in-death” theme in Weiss’ work, despite his attempt to demonstrate the repair inherent in Jewish religious adherence, in fact undermines the result of adherence “which binds the believer to the altar, as a sacrifice, by sheer strength of belief, and seems to kill off the believer instead of giving life.” Zimmun is exhibited alongside the Museum’s permanent Judaica collection. Although the pieces in Zimmun are essentially conceptual, they nevertheless relate directly to the Jewish visual world preoccupied for many generations, as mentioned, with product design in the form of ceremonial objects and culture-adapted utensils. These works enter into dialogue with the aesthetics and poetics of the halakha and the thought of contemporary Judaism. Alongside their humor and flirting with the boundaries of the law, the exhibits often reveal a deeply engaged interest in halakhic concepts and requirements, as well as insights into the { XII } cinema and theater. Scholars have pointed out that modern Jewish creativity – from “Mendele Mokher Seforim” to Sholem Aleichem, Isaac Bashevis Singer to Woody Allen and the Coen brothers – is often critical and even subversive, frequently employing comic elements and self-humor. Use of humor can also be found in Jewish sources from the more distant past: the Babylonian Talmud tells us that the sage Rabba would begin his lectures in the academy with “words of levity.” Kabbalah scholar Yehuda Liebes has demonstrated the function of humor and comedy in the Zohar literature as well; the task of the Levites in the Temple was not limited to the singing of psalms, according to the Zohar: they were also “the king’s jester,” that is, they were charged with amusing God, King of the Universe. Even the Binding of Isaac, that deathly serious episode in the Jewish constitutive myth, has a grain of humor in it, in the Zohar’s reading, according to Liebes’s interpretation: “In the Binding of Isaac, Abraham had to prove that he possessed a sense of humor. Anyone with a sense of humor would have understood immediately that all would end well. The tragic, terrible Binding, when awe and trembling reach a climax […[ therefore becomes in the Zohar a kind of gag, a prank of decidedly macabre humor […].” The works of Ken Goldman, an industrial designer who is also an artist, also manifest this approach. His pieces connect various ends not usually perceived as constituting a harmonious whole. His lighthearted approach trains an amused gaze on the subjects treated and, at the same time, maintains a running dialogue with the multilayered world of Jewish tradition. The critical gaze doesn’t hold back: it is inquisitive, subversive and irreverent. In this way, issues of identity, gender, and ritual are all subjected to renewed scrutiny. Goldman’s Torah mantle imprinted with kisses of red lipstick alludes to the custom of kissing the Torah scroll in the synagogue, as it is carried from the pulpit, past the congregants and back again (see fig. p. 27). The comic aspect of the artistic act is clear, but beyond that, it also recalls to us that in the traditional synagogue, women’s yearning for the Torah scroll remains permanently unsatisfied, since they are permitted only to peek at it, from behind the partition. The erotic aspect of imprinting lipstick kisses, while evoking the familiar metaphor of the love-relationship between the Torah and the Jewish people, refers also to traditional realia in which ceremonial textiles for the synagogue (ark cover curtains, Torah scroll mantles, etc.) were made by women, often from the women’s own worn-out garments. Goldman thus introduces the latent eroticism of ceremonial objects into halakhic discourse. This very issue was already addressed in a responsum by one of the most prominent Ashkenazi halakhic authorities in the sixteenth century: “A woman’s colored garments inflame men’s imagination and provoke carnal thoughts; therefore, they are not appropriate for use in ceremonial objects.” { XI } fragmentation, that is: breaking up the whole into its parts, thereby emphasizing certain segments and enhancing visibility of those pieces which, although they make up the whole, usually remain transparent. In his communicative installation “Mitzvah Candle”, courtesy of the Jewish Museum in New York, Abramson presents a visual alternative to the numerical total of the Biblical commandments. On a table stand 613 memorial candles, each marked with one commandment. On each candle is a sticker bearing symbols related to the ritual associated with that particular commandment (see fig. p. 38). The artistic act has transformed the medium of the written word that served in medieval times to calculate the sum total of Biblical injunctions, into a visual medium. Reifying the commandments as tangible objects, i.e. the candles, awakens a desire to touch, arrange and classify the candle-commandments. This mode of presentation also evokes a sense of fragmentation, since each individual injunction stands on its own. This conflicts with the very aim of classical halakhists, who collected the individual commandments into a comprehensive, binding codex. “Confession”, also by Abramson, is a xylophone with 22 keys, each engraved with one word from the alphabetical list of sins making up the confessional prayer recited daily in the synagogue, but is better known as one of the high points in the liturgy for the Day of Atonement, when it is recited to a special tune (see fig. p. 36). The physical aspect of confession – symbolized by the custom of lightly tapping one’s breast with a fist while reciting the prayer – is replaced in the piece by tapping the xylophone keys, thereby creating a new tune of joy and repair. Abramson’s works stem from an essentially pluralistic artistic approach, and draw upon the notion of the death of the creator and the author. By assuming an ostensibly neutral perspective, the works open an expanse for challenging a subject, either positively or negatively, depending on the viewer’s judgment. Creator, artwork and viewer’s gaze thus all become planes joined together to make a single entity – the conceptual work itself and its meaning. This tactic is grounded in the insight that tension between sacred and mundane, religious and secular, obtains not just between external entities but is an internal, immanent tension, with power to inspire believers and non-believers alike. Well-versed yet subversive It is interesting to observe how the “Judaica Twist” draws contemporary Jewish art closer to themes and patterns of thought already familiar to us from modern Jewish literature, {X} adapted utensils. Adopting highly-charged icons, and questioning symbolic and aesthetic taboos and assumptions, can likewise be regarded as inherent to Jewish visual creativity of the past. In fact, halakhic discussions of problems raised by an ever-changing reality and its needs have yielded a variety of halakhic solutions – from the Shabbat clock to the eruv (circumscribing the area in which carrying is permitted on the Sabbath) to shemitta (fallow year) laws, including fictive sale of the land to a gentile. Product design is another area engaging the aesthetics and poetics of self-renewing halakha. Different artists flirt with testing the boundaries of halakhic rulings; however, a closer examination of their work will often reveal a keen interest in halakhic concepts and criteria, as well as profound insights into the nature of Jewish law. But we should not confuse this trend with what is happening in Israeli art in general. “Judaica Twist” is a lively, subversive field with some overlap with the way Jewish themes are generally treated in Israeli art. Yet, despite some similarities, canonical Jewish art in Israel generally takes a provocative stance and challenges the very validity of tradition. 613 Candles In this same spirit, the three artists whose work is displayed in the Zimmun exhibition were trained as graphic artists or industrial designers, yet are active on the art scene. For a long time, graphic design was perceived in Israel as having no bearing whatsoever on fine art; critics often gave artists a slap on the wrist for borrowing principles from graphics and applying them to their artwork. The works of Dov Abramson deconstruct this dichotomy: Abramson works in graphic design and is also an artist. His visual expression is not merely illustrative; it is also directed towards an utterance that does not pretend to illustrate, explain or reify a topic. His work seeks, rather, to maintain an independent discussion about essence and experience. Abramson’s work often tests the boundaries between sacred and mundane, especially in the multi-layered world of halakha. His engagement with the body of Jewish law touches upon the very essence of Judaism: the centrality of “the yoke of the commandments” in any discussion of Jewish culture. This kind of artistic activity integrates critical study with a profound cultural commitment: Judaism is scrutinized with tools deriving from general postmodernist theory; hence, this art raises acute general cultural issues too. Abramson’s confrontation of art and halakha poses questions about daily commitment, its limitations and beauty, and about freedom of choice in the world of Jewish observance. Dilemmas are raised as to the relevance of halakha and appropriate personal halakhic observance. Abramson frequently employs the technique of { IX } The “Judaica turn”, as the move was termed by art historian Yael Guilat, includes both the use of Judaica motifs and objects as well as their defamiliarization within the more general context in which they are inserted. In this context, a poetics of visual representation is inseparable from politics of cultural and gender identity. This reading of the works challenges the very notion of high culture by presenting popular culture as art. Ritual objects are customarily regarded as popular, folkloristic culture, yet now, instead of imbuing them with sanctity, they are subjected to critical representation. The practice of integrating motifs from traditional Judaica into contemporary artworks creates new objects, which then enter into a dialogue with the traditional object and displace it from its original ritual function to the domain of art. It is easy to perceive this practice in today’s folklore theory, striving as it does for multivocity and empowerment of the non-canonical. Thus, alongside enriching canonical discourse by illuminating aspects of popular culture and relocating them to the center, visibility is ensured to what, by its very nature, is not defined: that which remains in flux between different fields and demands redefinition time after time. The new trend of integrating Judaica objects and motifs into the art world is inseparably linked to changes that have taken place in the world of Judaica itself. In fact, from the early 1930’s on, the production of Jewish ritual objects was dominated by a modernist tendency toward clean, simple and functional design. However, in the 1980’s, a postmodernist move appeared, characterized, as noted for example by Haya Friedberg, by creators seeking to impart meaning to the utensil and the impression it evokes, rather than to its functional design. Judaica objects are thus in flux too; no longer mere utensils for practical use, they now become objects generating a way of life and its symbols of identity. This trend naturally distanced and differentiated its products from the Jewish aesthetic tradition of the past. Moreover, the move dissipated the pervasive tension between ritual object and art object. Indeed, many artists now explicitly address the interface of religiocultural practices and art, with their work blurring the dividing line between the disciplines: the accepted distinction between ritual object and artwork loses its meaning. In fact, the acknowledged dichotomy of practical object / art object had never been absolute; contemporary works are often set up as a postmodernist, practical alternative to the traditional object, or, alternatively, as a new ritual object, suited to its period and culture. The “Judaica Twist”, then, is less revolution than continuation of existing practices, for Jewish visual creativity has always engaged in product design – of ceremonial objects and culture- { VIII } Lipstick on Torah Scroll David Sperber It is commonly believed that the Jewish world of the past was devoid of aesthetics, and that visual creation was not an integral part of it, at least until the modern period. This claim is partially true, but the sweeping generalization distorts the real picture. In fact, the assumption derives from the antisemitic opinion which was so pervasive in Europe, namely, that Jews are defective human beings, victims of their living conditions, and in bondage to their books; hence, they lack the strength to create art. This was claimed, for instance, by German composer Richard Wagner, in his essay “Judaism in Music” (published in 1850 under a pseudonym and again in 1869, this time under the author’s full name). This perception was internalized by early Zionist thinkers and was expressed, for example, by philosopher Martin Buber. Jewish culture, by its very nature, engages in rituals that form part of Jewish daily life; consequently, many types of culture-adapted utensils and objects were created over time. Although these are usually categorized as Judaica craft rather than fine art, these designs in fact prominently manifest aesthetic principles grounded in the spirit of a given time and place. In modern times too, as noted by Kalman Bland in his study The Artless Jew, Jewish thinkers did not deny visual presentation yet neither did they succumb to modernist constructs of art as a religion unto itself. Judaica Twist A clear trend can be discerned in contemporary Jewish creativity: making use of Judaica motifs and objects by subjecting them to defamiliarization and integrating them into the general context of contemporary art. A noteworthy stream engaging in these practices merits the name “Judaica Twist”. Since the late 1960’s, and even more so during the 1980’s, Judaica objects have assumed a significant place in the work of Jewish artists in Israel and abroad. Note: Judaica, not necessarily Yiddishkeit. In contemporary art, these objects often suggest radical, subversive motives intertwined with important art-theoretical issues. { VII } Arik Weiss, our show’s only Sabra, lives in Kfar Adumim. Arik graduated from Wizo Haifa in 1991, and has been working for the past twenty years as a creative art director in marketing and design offices. The show is situated in the Judaica wing, the museum’s only permanent exhibition space. The Museum’s founders considered Jewish ceremonial objects integral to the museum collection and looked to Jewish tradition as a foundation for the new Israeli culture which they wished to create. In order to maintain the vision of the museum founders, the museum has established a new agenda and direction for the Judaica wing - the exhibition of contemporary and relevant Jewish art shows. Zimmun offers a contemporary perspective on Jewish culture and Religion. It offers us a new way of looking at traditional objects and exploring Jewish ideas. The works of the show are exhibited side by side with the objects from the permanent collection, thus creating a dialogue between them. The 19th century Jew from Eastern Europe who lovingly obtained an object to glorify his ritual did it with a love respect and understanding of his religion. His ceremonial object was directly influenced by the cultural heritage of his home and environment. The spice boxes from Poland were inspired by the towers of nearby cities. Similarly, the elaborately designed horseshoe arches of the North African chanukiyot echo the Moorish architecture familiar to North African Jews from their own neighborhood buildings. Each item is constructed in keeping with the strict requirements of Jewish law, but they remain distinct from each other by reflecting the local fashions, styles, and traditions of their geographical origins. Arik, Dov and Ken all create with that same inner understanding and sweet passion for the Jewish experience. While Jewish texts serve as the basis for their creations, their language is that of contemporary art. In this exhibition these artists dare to ask questions, innovate, and challenge social mores, while trying to make peace with the customs of their homes. Their artwork is a vehicle for their own personal journeys; through it they seek out and forge their Jewish identities and their personal relationships to God. Arik, Ken, and Dov offer us a unique opportunity to rediscover Jewish texts and to join the conversation that their art inspires. Dvora Liss Curator { VI } Zimmun Zimmun is an invitation to join us. Traditionally, when three Jewish men eat together and “break bread” a formal invitation or zimmun must be issued before the Grace after Meals. This custom is based on the principle that participants should be formally invited to take part in a sacred ritual so that the proper mood may be established. I have invited three emerging Jewish artists to the Judaica wing to share their unique interpretations of their own experiences of Judaism. Each artist is grounded in Jewish tradition and offers fresh interpretations of age old traditions. Their works are provocative, humorous, whimsical, and sometimes irreverent. These artists are steeped in Jewish tradition but walk freely in the secular realm of art and design as well. Two come from the professional world of graphic design and one is an industrial product designer and artist. Their works result from the hybridization of their inner Jewish self with the technically savvy skills they have acquired in their professional lives. Prayer, Talmud study, and Jewish ritual serve as constant sources of inspiration for these artists. All three were raised in Modern Orthodox homes and were educated in religious institutions. They have met only recently and found kindred spirit in each other. The revival of Jewish tradition is integral to their art, but they also retain the spirit and humour that motivates and permeates their work. Their art can only be fully understood by people acquainted with the ceremonies and rituals to which they allude. Ken Goldman has a B.A. in Fine Arts and an M.A. in Industrial design. After graduating from the Pratt Institute in New York in 1982, Ken moved to Kibbutz Shluchot in the Beit Shean valley. He currently designs for two American design firms. Dov Abramson was born in the U.S. in 1975 and moved to Israel in 1983. He graduated from the graphic design department of the Bezalel Academy of Art & Design in 2002. Dov founded his own design studio in Jerusalem. {V} The groundbreaking ceremony for the permanent building of the Museum of Art was held on Simhat Torah, 22 Tishrey 5709 (25 October, 1948); its founders designated it a "repository of Jewish culture." For over seventy years the Judaica collection of the Ein Harod Museum of Art has been on display alongside exhibitions of contemporary painting and sculpture, thereby constituting an important part of the Museum's conceptual approach. However, until now, the Judaica exhibition, unlike the Museum's contemporary wings, consisted mainly of the permanent exhibition; although special exhibitions were shown too from time to time, the Museum did not achieve its purpose of mounting an exhibition that would engage in meaningful dialogue with the content and values of the Judaica collection. Dvora Liss, Judaica curator, began working part-time at the Museum shortly after making aliya from New York and joining the religious kibbutz of Sheluhot, in the Jordan Valley. After devoting time to the Museum's various activities, Dvora now focuses on linking the Judaica wing to relevant issues for our time, by integrating exhibitions of contemporary art on Jewish themes into the permanent collection. Zimmun, features three artists who experience the inner discourse of religious society: its customs, language, and meanings. The works of the three artists – Dov Abramson, Ken Goldman, and Arik Weiss – reflect a contemporary, fresh and lively spirit, as they grapple with the fine line between sacred and mundane, body and spirit, word and deed. They pose questions, engage with problems in a critical spirit, and raise a smile as they try to come to terms with their own world - one that is accessible to others as well. Recently there has been a discernible proliferation of art tracks in religious schools; the number of observant students majoring in art is on the rise, with many of them addressing Jewish themes. The Ein Harod Museum of Art, under the curatorship of Dvora Liss, seeks to open up the discussion on a broad spectrum of topics currently preoccupying religious Jewry, such as the women's revolution and coming to terms with the Other, in order to project the complex discussion outwards, to society at large. The voice of religious artists has barely been heard in Israeli art over the past decades, and Jewish themes were marginalized by the central narrative as told by Israeli art. Zimmun indeed marks an initial rapprochement, and additional exhibitions are being planned which will deepen the engagement of current Israeli artistic discourse with Jewish themes. { IV } Galia Bar Or Foreword "You can't produce spirituality from rocky soil," asserted Haim Atar, founder of the Museum of Art, Ein Harod, at a gathering of the kibbutz cultural coordinators in 1944. While the permanent site of kibbutz Ein Harod on Givat Qumi was still under construction, Haim began collecting ritual objects and other artifacts from the Jewish Diaspora, for a permanent art collection at Ein Harod. From Ein Harod's earliest days, Haim Atar chiseled tombstones, painted scenery for kibbutz events, and directed memorial services and ceremonies. For his work he drew upon practices and traditions of Jewish folk art, inspired by the world that shaped his own perspective: the town of Zlatopol, in the Ukraine, where he was born. The Hanukka menorot he picked up at markets all over Israel, ritual objects used in the home and synagogue, and paper cutouts all served him as inexhaustible source of inspiration for pouring "old wine into new vessels," as he liked to put it. Most of the kibbutz founders were raised in Hasidic homes in the towns of Eastern Europe; for them, turning to kibbutz life in Eretz Israel marked a revolution within Judaism, in accordance with its most profound values as they understood and interpreted them in their new lives in Eretz Israel. Author David Meltz, one of the driving forces behind the foundation of the Ein Harod Museum of Art, born in Bedzin, Poland, to a family of Kotzker Hasidim, and educated at the yeshiva of the Sochaczewer rebbe, put it succinctly: "We came here rebelling against ourselves; yet we have not lost the cultural heritage of our past" (1929). The festival sceneries painted by kibbutz artists in those early years reflect those cultural treasures, and may be regarded as engaged Judaica, entering into a lively, ongoing dialogue with the classical Jewish sources, Haskalah (Jewish Enlightenment) literature, and the culture of Eretz Israel. Upon the founding of the Ein Harod Museum of Art in the late 1930s, the art exhibition incorporated Judaica items, with kibbutz members contributing cherished objects they had brought with them from their parents' home upon embarking on the journey to Eretz Israel. The first draft of the Ein Harod Museum of Art's brochure reflected fear not only for human life but also for the fate of the Jewish cultural treasures in Europe: "We are witnessing the ongoing destruction of centers of Jewish life that have been rooted in the heart of Europe for hundreds of years. Cultural assets are being uprooted, to be lost forever … We must not also abandon the cultural assets that have been accumulated by the Jews in Israel for generations" (Nahum Benari, 1939). { III } ‫ עין חרוד‬,‫משכן לאמנות ע"ש חיים אתר‬ This catalogue is being published in conjunction with the exhibition Zimmun: Jewish Contemporary Art Museum of Art, Ein Harod, Mishkan Le’Omanut, Autumn 2010 Artists Dov Abramson Ken Goldman Arik Weiss Exhibition Director: Galia Bar Or Curator: Dvora Liss Framing and hanging: Mor Tabenkin Registration: Ayala Oppenheimer Administration: Ayala Bessour, Rachel Lester Education: Shoshan Medina, Rachel Zeidel Catalogue Editor: Dvora Liss Design and production: www.dovabramson.com Photography: Ilan Lorenzi English version: Sara Friedman All measurements are given in centimeters, height preceding width © 2010 All rights reserved { Zimmun } Zimmun Jewish Contemporary Ar t Dov Abramson | Ken Goldman | Arik Weiss Museum of Art, Ein Harod