‫רחל מראני‬ ‫לשמוט‪ ,‬סיפור אהבה‬ ‫"מה שהבושה מנעה ממני לומר‪ ,‬האהבה הפצירה בי לכתוב"‪ .‬אובידיוס‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪Rachel Marani‬‬ ‫‪Letting go, a love story‬‬ ‫‪Edited by Yael Bandel-Moran‬‬ ‫עורכת‪ :‬יעל בנדל‪-‬מורן‬ ‫הספר המובא בזאת משלב בין הדוקומנטרי לדמיוני‪ ,‬בין אוטוביוגרפיה לבדיון‪ ,‬בין‬ ‫פרוזה להגות‪ .‬ולכן‪ ,‬הדברים המתוארים בו מבוססים על דברים שקרו במציאות בצד‬ ‫כאלה שהם פרי דמיונה של המחברת‪ .‬בקטעים שהם פרי דמיונה של המחברת כל‬ ‫קשר בין המסופר לבין אירועים שהתרחשו במציאות מקרי בהחלט‪.‬‬ ‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגרי מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט‬ ‫בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר‬ ‫הזה‪ .‬שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות‬ ‫מפורשת בכתב מהמחברת‪.‬‬ ‫© כל הזכויות שמורות לרחל מראני‬ ‫‪2‬‬ ‫"נזיר שהיה בדרכו להרים הרחוקים עלה בשמחה על רכב שנסע לאותו‬ ‫כיוון‪ .‬לאחר כמה ימים של דהירה קדימה‪ ,‬ודווקא לקראת ערב‪ ,‬בלב המדבר‬ ‫המחשיך‪ ,‬ביקש פתאום לעצור ולאפשר לו לרדת‪.‬‬ ‫"אבל למה" השתומם הנהג‪" ,‬אין כאן כלום מסביב! מה תעשה פה עכשיו‬ ‫לבדך?"‬ ‫"אני אשב פה בשקט ואחכה בסבלנות‪ .‬עד שגם הנשמה תגיע"‪.‬‬ ‫‪3‬‬ ‫תוכן העניינים‬ ‫‪.1‬‬ ‫החץ‬ ‫‪.2‬‬ ‫הפצירה בי לכתוב‬ ‫‪.3‬‬ ‫כישופיה של אגדה עתיקה‬ ‫‪.4‬‬ ‫פגישה על המים‬ ‫‪.5‬‬ ‫יותר מכדי כוחי לשאתו‬ ‫‪.6‬‬ ‫פתח לנו שער‬ ‫‪.7‬‬ ‫בוכה במרתפי כלאו‬ ‫‪.8‬‬ ‫לא‪ ,‬עדיין לא‬ ‫‪.9‬‬ ‫שלומי קשור בחוט אל שלומך‬ ‫‪.11‬‬ ‫כל פרידה היא‬ ‫‪.11‬‬ ‫לסגת‬ ‫‪.12‬‬ ‫כשהיה מגיע למשפט הזה היה בוכה‬ ‫‪.13‬‬ ‫בלעדיך אני חצי בן אדם‬ ‫‪.14‬‬ ‫רחל אמנו‬ ‫‪.15‬‬ ‫אפולו ודיוניסוס‬ ‫‪.16‬‬ ‫עד שהנשמה תגיע‬ ‫‪.17‬‬ ‫את באמת רוצה לשמוע את האמת?‬ ‫‪.18‬‬ ‫ושערי דמעות לא ננעלו‬ ‫‪.19‬‬ ‫הלוך רוח של אורח‬ ‫‪.21‬‬ ‫כאן ועכשיו‪ ,‬בשדות וביערים‬ ‫‪.21‬‬ ‫מעשה של אהבה‬ ‫‪.22‬‬ ‫בדיוק‪ ,‬נכון לעכשיו‬ ‫‪.23‬‬ ‫סינדרום הפרג הגבוה‬ ‫‪4‬‬ ‫‪.24‬‬ ‫שלוש מתנות‬ ‫‪.25‬‬ ‫פני הלבנה‬ ‫‪.26‬‬ ‫נניח ש‪...‬‬ ‫‪.27‬‬ ‫בעלייה‬ ‫‪.28‬‬ ‫סוד המחזורים‬ ‫‪.29‬‬ ‫סירוב לקריאה‬ ‫‪.31‬‬ ‫הקשיבי‪ ,‬למדי‪ ,‬המשיכי הלאה‬ ‫‪.31‬‬ ‫תכול שבירוקים הוא הים בסתיו‬ ‫‪.32‬‬ ‫בין חמה לצל‬ ‫‪.33‬‬ ‫תגידי מייד אם אני מפריע‬ ‫‪.34‬‬ ‫ברוך הבא‬ ‫‪.35‬‬ ‫סובב סובב הולך הרוח‬ ‫‪.36‬‬ ‫געגוע ללא שם‬ ‫‪.37‬‬ ‫אמנות השמיטה‬ ‫‪.38‬‬ ‫תרבות של מחלוקת‬ ‫‪.39‬‬ ‫השביל הזה מתחיל כאן‬ ‫‪.41‬‬ ‫לאן אנחנו הולכים‬ ‫‪.41‬‬ ‫באינטימיות‬ ‫‪.42‬‬ ‫והיה ברכה‬ ‫‪.43‬‬ ‫נהורא‬ ‫אפילוג‪ :‬אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים‬ ‫‪5‬‬ ‫פרק ‪ :1‬החץ‬ ‫לזה לא חיכיתי בכלל‪ .‬דם?‬ ‫מילא‪ ,‬שיכאב קצת‪ ...‬טוב‪ ,‬שיכאב הרבה‪ .‬אבל דם?‬ ‫כלומר‪ ,‬הגיוני שיכאב כשחץ גדול כל כך נשלף ממני‪ ,‬ואפשר אפילו לצפות‬ ‫למעט דם‪ ,‬אבל לא בכמויות כאלה‪ .‬בהתחלה היו רק כמה טיפות‪ ,‬ועכשיו‬ ‫אלה כבר קילוחים של ממש‪ ,‬כהים וסמיכים‪ .‬פורצים מתוך הפצע הפתוח‪,‬‬ ‫נוזלים לי במורד הבטן‪ ,‬ממלאים את שקע הטבור‪.‬‬ ‫וגם לא חיכיתי לחולשה הזאת‪ .‬לליאות שהולכת ומתפשטת בכל הגוף‪.‬‬ ‫נלחמת בקושי בערפל שסובב אותי‪ ,‬רק לא לאבד את ההכרה‪ .‬לא להיכנע‬ ‫ולצנוח לתוך אבקת השקט הלבן‪ .‬אבל לא‪ ...‬נראה שעוד לא‪ .‬שאני עדיין‬ ‫לא מוכנה‪ .‬ואולי אפילו להיפך‪ .‬כי משהו בי ניעור פתאום‪ ,‬נבהל עכשיו נורא‬ ‫ומתקומם‪ .‬אולי אפילו כועס על מה שקורה‪ .‬ובתוך שנייה‪ ,‬מתוך אינסטינקט‬ ‫הישרדותי אולי‪ ,‬ובכל מקרה בנחישות ובלי להסס כלל‪ ,‬אני אוחזת בחץ‬ ‫שכבר כמעט‪-‬כמעט יצא‪ ,‬מחזיקה בקצהו בשתי ידיי ונועצת אותו בחזרה‬ ‫במקומו הקבוע‪ :‬פה במרכז בית החזה‪ ,‬מעט ימינה מהלב‪.‬‬ ‫וכשאני פותחת סוף סוף את העיניים‪ ,‬מי יודע כעבור כמה זמן‪ ,‬וחוזרת אל‬ ‫החדר האפלולי ואל הכרית שעליה אני עדיין יושבת בגוו זקוף‪ ,‬נותרים בי רק‬ ‫גלי הצמרמורות המוכרים והבלבול וחוסר ההבנה‪ .‬שוב חוסר ההבנה‪.‬‬ ‫בימים הבאים לא ידעתי את נפשי ולא מצאתי לה מנוח‪ .‬מה היה פה בכלל?‬ ‫סתם ניסיון מטופש? אולי אפילו חוסר אחריות משווע? בסך הכול נתקלתי‬ ‫במקרה במורה לשעבר משיעורי הבודהיזם שלי‪ ,‬ולשאלתה אמרתי שטוב‪,‬‬ ‫תודה‪ ,‬אני בסדר‪ ,‬אבל שיש בי מין תחושת מועקה קבועה‪ ,‬כאילו נעוץ לי חץ‬ ‫בלב‪ ,‬והיא ענתה‪ :‬אז תעשי מדיטציה של דמיון מודרך ותוציאי אותו‪.‬‬ ‫‪6‬‬ ‫שבוע מאוחר יותר‪ ,‬להפתעתי‪ ,‬באמת הרגשתי שינוי מה לטובה‪ .‬בצד‬ ‫המועקה נולדה גם הקלה מסוימת‪ ,‬ושאלות חדשות לגמרי החלו להתגנב‬ ‫אלי‪ :‬באמת? זה ייתכן? יכול להיות שהחץ המכאיב הזה הוא בכלל‪...‬‬ ‫בעדי?!‬ ‫באותה תקופה בערך קרה בחיי דבר נוסף‪.‬‬ ‫על פניו כאילו כלום‪ ,‬כי בסך הכול קיבלתי לתיבת הדואר מייל ובו סיפור‬ ‫אגדה עתיק‪ .‬בהתחלה בכלל לא הבנתי אותו‪ .‬לא הבנתי על מה מדובר‬ ‫ולמה הוא נשלח אלי‪ .‬אבל לא היה אפשר להכחיש‪ :‬משהו בי רקד מייד‬ ‫בהתרגשות מטורפת‪ .‬וזה היה באמת מוזר‪ :‬כבר חוויתי בעבר את‬ ‫ההתרגשות הזאת שבה שיר או ציור נוגעים ללב‪ ,‬אבל לא ככה‪ .‬מעולם לא‬ ‫נתקלתי קודם לכן ביצירה שהתעקשה לומר‪ :‬אני המפתח להבנת חייך‪.‬‬ ‫באותו יום חזרתי וקראתי בסיפור עשר פעמים לפחות‪ ,‬ובארבע השנים‬ ‫הבאות – עשרות‪ ,‬אם לא מאות פעמים; לבדי‪ ,‬עם המשפחה‪ ,‬עם חברים‪.‬‬ ‫כמו בכתב חידה‪ ,‬ניסיתי להבין מה יש כאן שלא מפסיק להכעיס ואפילו‬ ‫להעליב אותי‪ ,‬אבל גם לעודד ולנחם‪.‬‬ ‫ולא פעם אחת גם התמרדתי‪ :‬מה כבר יכול להיות הקשר בין צמד גברים‬ ‫שחיו על שפת הכינרת לפני ‪ 1,711‬שנה‪ ,‬אהבו ורבו מעומק לבם הסוער ‪-‬‬ ‫לביני‪ ,‬כאן‪ ,‬בתל אביב של המאה ה‪?21-‬‬ ‫המעט שכן יכולתי לומר אז‪ ,‬בוודאות מסוימת‪ ,‬היה מבלבל לא פחות‪ :‬יש‬ ‫קשר בין החץ לסיפור‪ ,‬וביניהם גם לפרויקט שהקמתי וניהלתי‪" ,‬הקרן‬ ‫למצוינות בתרבות"‪.‬‬ ‫בסתיו ‪ 2111‬ייסדתי קרן שאיתרה וקיבצה אמנים ישראלים בעלי כישרון‬ ‫בולט בתחומי יצירה שונים ועזרה להם בדרכם למימוש הפוטנציאל‪ .‬החזון‬ ‫‪7‬‬ ‫כלל‪ ,‬בין השאר‪ ,‬טיפוח שגרירי תרבות מצטיינים למדינת ישראל‪ ,‬ודרכם‪ ,‬לא‬ ‫פחות חשוב‪ ,‬עידוד תפיסת המצוינות בחברה כולה ‪ -‬כפי שאני הבנתי אז‬ ‫את המושג "מצוינות"‪.‬‬ ‫במשך שש שנים הכול עבד כמתוכנן‪ ,‬ואף למעלה מזה‪ .‬הקרן הצליחה‬ ‫להעניק לרבים שמחה‪ ,‬עניין וסיפוק‪ .‬ואז‪ ,‬בשנה השביעית‪ ,‬הכול השתנה‪.‬‬ ‫לא בקרן‪ .‬אצלי‪ .‬זה התחיל בתחושה של אי נחת‪ ,‬שהלכה והתגברה עד‬ ‫שהפכה לסבל של ממש‪ .‬עד שלא יכולתי עוד‪ .‬הכאב היה פיזי – החץ הנעוץ‬ ‫ועייפות גדולה‪ .‬אבל לא פחות בעוצמתו היה גם הכאב הנפשי‪ :‬עלבונות‬ ‫תכופים‪ ,‬אכזבות‪ ,‬ובעיקר איזו תחושה עיקשת שאני נמצאת במקום שאינו‬ ‫מתאים לי‪ ,‬שזה איננו מקומי הנכון‪.‬‬ ‫והתחושה הזאת כשלעצמה‪ ,‬עצם המופרכות שבה‪ ,‬רק החריפה את‬ ‫הבלבול‪ :‬הפרויקט הלוא מצליח‪ ,‬אז איפה הבעיה? והוא מתנהל ברוחי‬ ‫ממש‪ ,‬ומה עוד אני רוצה?‬ ‫ואפילו כעס‪ :‬למה החיים לא יכולים להמשיך לזרום במסלולם הקבוע‪ ,‬כפי‬ ‫שהיו עד עכשיו‪ ,‬ומי צריך בכלל שינוי כזה?‬ ‫וגם בדידות גדולה‪ .‬כי מילא אני‪ ,‬אבל איך מתמודדים עכשיו עם עוצמות‬ ‫האכזבה של כולם סביבי‪.‬‬ ‫במאי ‪ 2111‬נענתה הנהלת הקרן לבקשתי והכרזנו על הפסקה של שנה‪,‬‬ ‫"שנת שמיטה" קראנו לה‪ .‬וכך מצאתי את עצמי בפתחו של מסע פענוח‬ ‫בלתי צפוי‪ ,‬עם שלוש שאלות שדרשו את פתרונן‪:‬‬ ‫מה מקור הקסם שמהלכים עלי שני הגברים בסיפור האגדה? מה קורה‬ ‫לקרן ולי? ומה לעזאזל רוצה ממני החץ המעיק הזה?‬ ‫‪8‬‬ ‫ולאורך כל הדרך נעצרתי שוב ושוב בתימהון ובפליאה לנוכח התשובות‬ ‫המדויקות שקיבלתי‪ ,‬ולנוכח העקשנות שבה המשיכו שלושת הנתיבים‬ ‫הרחוקים הללו להיפגש ולהשתלב זה בזה‪.‬‬ ‫‪9‬‬ ‫פרק ‪ :2‬הפצירה בי לכתוב‬ ‫איך היתה "שנת השמיטה"? כל דבר מלבד הצפוי‪...‬‬ ‫אפילו עצם כתיבת הספר הזה‪ ,‬למשל‪ .‬מעולם לא תכננתי או שאפתי לכתוב‪,‬‬ ‫אבל כשיצאתי להפסקה לא הבנתי כלום‪ .‬פשוט כלום‪.‬‬ ‫כמי שנחשבה לספקית של תשובות‪ ,‬שיודעת ומסבירה בביטחון איך עובד‬ ‫העולם כולו ‪ -‬פתאום מצאתי את עצמי בצד ההפוך‪ .‬רק עם שאלות‪ .‬לכודה‬ ‫בתוך מבוך‪ ,‬בתוך פקעת גדולה של חוטים סבוכים ומפותלים‪ ...‬חנוקה‬ ‫בתוכה בלי אוויר‪ .‬ועברו עוד כמה חודשים עד שהצלחתי סוף סוף להתרחק‬ ‫קצת ולראות‪ ,‬מדי פעם‪ ,‬את הפקעת הזאת גם מבחוץ‪ ,‬ועוד שבועות ארוכים‬ ‫חלפו עד שהתחלתי להבחין בקצוות של חוטים מבצבצים מתוכה‪ ,‬רוטטים‬ ‫כמו קצות עצבים חשופים‪.‬‬ ‫ואז הם החלו גם לבקש ממני – לא לבקש‪ ,‬ממש לדרוש‪ ,‬להתחנן‪ ,‬לפתות‪,‬‬ ‫ולא הניחו עד שאתפוס בהם איכשהו‪ ,‬חלקלקים כפי שהם‪ ,‬ואמשוך אותם‬ ‫החוצה‪ .‬וכשהצלחתי לבודד חוט אחד מתוך הפקעת‪ ,‬להביט בו בנפרד‬ ‫מהתמונה הכללית ‪ -‬חשתי הקלה גדולה‪ .‬אז המשכתי‪ .‬פתחתי מסך ריק‬ ‫במחשב‪ ,‬כאילו כותבת מייל חדש‪ ,‬והתחלתי לתעד בכתב את מה שעלה‪.‬‬ ‫בלי סדר או היגיון‪ ,‬נענית פשוט לקצה החוט הכי עקשן‪ ,‬שמתמיד לדרוש‪:‬‬ ‫עכשיו תורי! משכתי וכתבתי ושלחתי לעצמי‪ .‬ואחרי המייל העשירי בערך‬ ‫החלו החוטים הבודדים להתקשר ביניהם‪ ,‬טווים יחד בעדינות רשת חדשה‪,‬‬ ‫כמו רקמת תחרה מאווררת‪.‬‬ ‫"מה שהבושה מנעה ממני לומר‪ ,‬האהבה הפצירה בי לכתוב"‪ ,‬אמר‬ ‫אובידיוס‪ ,‬ולא היה אפשר מבחינתי לתאר טוב יותר את מאבק האיתנים‬ ‫שהתחולל בין שתיהן בקרבי‪ .‬רעיון הכתיבה עצמו‪ ,‬במצב העדין ההוא‪,‬‬ ‫‪10‬‬ ‫נשמע כמעט הזוי‪ :‬למה לי להיכנס דווקא עכשיו לשדה זר ולא מוכר ולגעת‬ ‫בנושאים רגישים? מצד שני ידעתי שלא אוכל להמשיך בחיי עד שאבין‪ .‬וגם‬ ‫לא יכולתי יותר להפסיק לכתוב‪.‬‬ ‫"אם כך"‪ ,‬הציעו אז ידידים מודאגים‪" ,‬אולי הכי טוב שתכתבי רומן? הסיפור‬ ‫שלך‪ ,‬אבל לא עלייך‪ ,‬אלא על דמות אחרת‪ ,‬בדיונית‪ .‬את הרי מדברת על‬ ‫אירועים שקרו באמת‪ ,‬עם אנשים שפועלים בינינו גם כיום‪ .‬זו סיטואציה לא‬ ‫פשוטה‪ ,‬את יודעת‪ .‬רומן יעניק לך מרחק וחופש‪ ,‬ולא תצטרכי לחשוש‬ ‫מחשיפה מוגזמת‪ ,‬שלך או של אחרים"‪.‬‬ ‫נכון‪ ,‬אבל לא‪ .‬לא בשבילי‪ .‬לא עכשיו‪.‬‬ ‫בתוך תוכי הרגשתי שאין לי ברירה‪ .‬עם כל הבלבול שאליו נזרקתי‪ ,‬אהיה‬ ‫לפחות מדויקת לגמרי עם עצמי‪ .‬כמות שאני‪.‬‬ ‫וגם זאת החלטתי‪ :‬להיענות בפתיחות לכל מה שיבוא‪" .‬חכם השביל מן‬ ‫ההולך בו"‪ ,‬הזכרתי לעצמי שוב ושוב‪ ,‬גם כשהקרן הפתיעה והחלה לסגת‬ ‫מחזית הסיפור אל הרקע ‪ -‬ומפינות שונות הלכו והתקדמו למרכז הבמה‬ ‫נושאים אחרים לגמרי‪ ,‬ממשיים כנראה לא פחות‪ :‬הים‪ ,‬הלב‪ ,‬הרוח‪.‬‬ ‫התלבטות מעניינת נוספת נגעה לציטוטים‪ .‬שפעת הציטוטים שהופיעו לפניי‬ ‫מתרבויות שונות‪ ,‬דרשו לעצמם מקום כמעט בכל פרק‪ :‬חלקי פסוקים‪,‬‬ ‫שירים‪ ,‬הגיגים פילוסופיים‪ ,‬פתגמים‪.‬‬ ‫ובאמת שלא הייתי בטוחה‪ :‬חוכמתם של אחרים היתה תמיד מקור הנאה‬ ‫והשראה עבורי באופן אישי‪ ,‬אבל האם נכון לשבץ אותם בספר‪ ,‬ככה‪ ,‬מחוץ‬ ‫להקשרם המקורי?‬ ‫עד שנזכרתי בתשובתו של יהודה עמיחי‪ .‬הוא מאוד אוהב את בתי הקברות‬ ‫בארץ‪ ,‬הפתיע את הקהל האמריקני במפגש ספרותי שהתקיים במרכז‬ ‫‪11‬‬ ‫האמנויות ע"ש קנדי בוושינגטון‪ .‬ליתר דיוק‪ :‬את הציטוטים הרבים משירתו‬ ‫שאנשים בחרו לכתוב על מצבות יקיריהם‪.‬‬ ‫"אבל איך זה יכול להיות?" קמה נסערת אשה מן הקהל‪ ,‬משוררת קרוב‬ ‫לוודאי‪" ,‬הם תמיד מצטטים רק חלק מהשיר‪ ,‬על‪-‬פי‪-‬רוב רק שורה אחת‪,‬‬ ‫ואפילו מקוטעת! זה לא מפריע לך שהדברים מוצאים מהקשרם?"‬ ‫"להיפך"‪ ,‬חייך אליה עמיחי‪" ,‬להיפך‪ .‬לפעמים אני חושב לעצמי שהנה‪ ,‬מי‬ ‫יודע‪ ,‬אולי השורה מצאה לעצמה סוף סוף את הקשרה הנכון"‪.‬‬ ‫אז זו התוכנית‪ :‬בהתחלה אספר על כישופיה של אגדה עתיקה‪.‬‬ ‫אחר כך אציג בקצרה את הקרן למצוינות‪ ,‬שבעטיה או בזכותה הכול החל‪,‬‬ ‫ואנסה להבין את הקשר ביניהן לבין החץ שבלב ואת ההחלטה לעצור את‬ ‫הפרויקט‪ .‬וגם את החוויה המפתיעה של "שנת השמיטה"‪ ,‬שהתארכה‬ ‫בסופו של דבר ליותר משלוש שנים‪.‬‬ ‫ובין לבין אתבונן לעומק בכמה שאלות נוספות‪ ,‬מהותיות בחיי‪:‬‬ ‫מהו קשר אנושי נכון? איפה המלכודות ביחסים‪ ,‬והיכן הנחמה? מי צריך לב‬ ‫שבור‪ ,‬והיכן מצוי החופש הגדול?‬ ‫‪12‬‬