שיעורי הלכה למעשה
שיעורי הלכה למעשה
בשלחן ערוך אדמו"ר הזקן
כתבי ומנהגי רבותינו נשיאינו
אדמו"רי חב"ד לדורותיהם
חלק אורח חיים
*
מאת
הרה"ת ר' שלום דובער לוין
יוצא לאור על ידי
הוצאת ספרים 'קה"ת'
ברוקלין נ.י.
770איסטערן פארקוויי
שנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים וארבע לבריאה
שיעורי הלכה למעשה
ב
ב"ה
פתח דבר
בשנה זו מלאו מאתים שנה מאז ההדפסה הראשונה של שלחן ערוך רבינו הזקן ,בשנת תקע"ד.
זה שבע שנים ,מאז קיץ תשס"ז ,זכיתי בעזהי"ת לומר שיעור שבועי הלכה למעשה ,בשלחן
ערוך אדמו"ר הזקן ,כתבי ומנהגי רבותינו נשיאינו ,אדמו"רי חב"ד לדורותיהם.
לפעמים מדובר בסיכום פרטי ההלכה שנתבארה בשולחן ערוך ,ולפעמים מדובר בבירור ההלכה
לפי מה שנתבאר במקומות אחרים בשלחן ערוך ובכתבי רבותינו.
את החלק הזה האחרון רגיל הייתי לרשום ולפרסם בקובץ הערות ובאורים.
השיעורים הקשורים לחלק אורח חיים נאספו ומתפרסמים בספר שלפנינו.
עיקר המטרה בזה ,להקל על המעיין להבין את כללות שיטת רבותינו בהלכה זו .לכן השתדלתי
לבאר הדברים בסגנון קל ומובן ,והגבלתי עצמי בכל אלה ,שלא להכנס יותר מדאי לפלפולים,
מלבד במקום שהוא נחוץ להבנת הנושא.1
*
במסגרת זו נערכו ונדפסו גם הספרים:
א( תיקוני מקוואות ,לפי תקנת רבותינו נשיאי חב"ד לדורותיהם )קה"ת תשנ"ח(.
ב( דובר שלום ,הערות וביאורים בשלחן ערוך אדמו"ר הזקן )קה"ת ,תשס"ג(.
ג( הלכות אמירה לנכרי ,משלחן ערוך אדמו"ר הזקן )קה"ת תשס"ז; תשע"ג(.
ד( תנאים ווארט אירוסין ונישואין ,לשיטת ומנהגי רבותינו נשיאי חב"ד לדורותיהם )קה"ת
תשע"א(.
ה( סדר הכנסת שבת ,מאת כ"ק אדמו"ר הזקן ,עם ביאור )קה"ת תשע"ד(.
ו( סדר מכירת חמץ ,מאת כ"ק אדמו"ר הזקן ,עם ביאור )קה"ת תשע"ד(.
*
ההערות באות כאן לפי סדר השלחן ערוך ,כמצויין בתחלת כל הערה.
הסימנים והסעיפים המצויינים בתחלת כל הערה ,מכוונות לשלחן ערוך אדמו"ר הזקן,
ובסימנים שאין בהם שלחן ערוך אדמו"ר הזקן ,הן מכוונות לשלחן ערוך המחבר.
תפילתי לפני הקב"ה ,שנזכה לעסוק כל ימינו בתורת רבותינו הקדושים ,לירד לעומק דבריהם,
וישמיעונו נפלאות מתורתם ,בגאולה השלימה והקרובה על ידי משיח צדקנו.
שלום דובער לוין
1ניתן גם לראות ,או לשמוע ,את השיעורים האלה ,בכתובת:
http://www.chabadlibrary.org/shiurim
שיעורי הלכה למעשה
ג
מפתח
מבוא ....................................................................................................................................................טז
א( מבנה חלקי השלחן ערוך ..............................................................................................................טז
ב( חושן משפט ...............................................................................................................................טז
ג( הלכות רבית ותלמוד תורה ............................................................................................................טז
ד( פסקי הסידור ...............................................................................................................................יז
ה( קונטרס אחרון ............................................................................................................................יח
ו( מהדורא בתרא .............................................................................................................................יח
ז( פסקי הסידור ..............................................................................................................................יט
ח( סדר ברכת הנהנין .......................................................................................................................יט
ט( מהדורא בתרא להלכות אמירה לנכרי ................................................................................................כ
י( מהדורא בתרא להלכות נדה .............................................................................................................כ
יא( סדר הכנסת שבת .......................................................................................................................כא
יב( חושש לדעת המחמירים ...............................................................................................................כא
יג( מנהג חב"ד בעטיפת הטלית...........................................................................................................כא
יד( מנהג אמירת למנצח יענך .............................................................................................................כא
טו( מנהג הקפות בליל שמיני עצרת .....................................................................................................כב
הלכות השכמת הבוקר .............................................................................................................................כג
א .נטילת ידים שחרית .......................................................................................................................כג
א( הישן ערום תחת השמיכה .............................................................................................................כג
ב( נטילת ידים לתפלה ......................................................................................................................כה
ג( נטילת ידים להסרת רוח רעה .........................................................................................................כז
ד( נטילת ידים להתקדש לעבודת ה'.....................................................................................................כט
ה( ברכה קודם הניגוב ......................................................................................................................לא
ו( ברכה קודם השפשוף ....................................................................................................................לב
הלכות ציצית .........................................................................................................................................לב
ב .אופני עטיפת וכיסוי הטלית .............................................................................................................לב
א( סוגי לבישת הטלית ......................................................................................................................לב
ב( כעטיפת הישמעאלים ....................................................................................................................לג
ג( כיסוי הראש ורוב גופו ..................................................................................................................לג
ד( כיסוי גופו בלבד ..........................................................................................................................לד
ה( כיסוי הראש או הצואר בלבד .........................................................................................................לה
ג .הפסק בציצית או בתפילין ..............................................................................................................לה
א( שיעור זמן ההפסק .......................................................................................................................לה
ב( פשט טליתו ותפיליו ועשה צרכיו ....................................................................................................לו
ג( הסיח דעתו מלבישתו מיד ונמלך .....................................................................................................לו
ד( נפל טליתו ..................................................................................................................................לז
ד .הציצית על הכנף ונוטפת על הקרן .....................................................................................................לז
א( תוך שלושה אצבעות ....................................................................................................................לז
ב( להרחיק מלא קשר גודל ................................................................................................................לז
ג( נקב נוסף בטלית גדול ...................................................................................................................לח
שיעורי הלכה למעשה
ד
ד( הציצית נוטפת על הקרן ................................................................................................................לח
ה( נוטפת על הקרן בטלית קטן ...........................................................................................................לט
ה .חוטי ציצית שנפסקו .......................................................................................................................מ
א( אורך הציצית והגדיל ....................................................................................................................מ
ב( מספר החוטים ..............................................................................................................................מ
ג( ציציות שנפסקו ..........................................................................................................................מא
ד( נפסק החוט באמצע הגדיל ............................................................................................................מב
הלכות תפילין .......................................................................................................................................מב
ו .ריוח בין הפרשיות בתפלין ובמזוזות ......................................................................................................מב
א( תקנת רבינו הזקן .......................................................................................................................מב
ב( גירסת ושיטת הרמב"ם והרא"ש .....................................................................................................מג
ג( תקנת רבינו הזקן בתפילין ובמזוזות .................................................................................................מד
ז .חיתול תינוקות בחדר עם ספרים ..........................................................................................................מה
א( ספרים במקום ערוה ....................................................................................................................מה
ב( ספרים במקום מטונף ...................................................................................................................מו
ג( כשהספרים על השלחן או בארון .....................................................................................................מו
ד( הכנסת תפילין לשירותים ..............................................................................................................מז
הלכות ברכות השחר ...............................................................................................................................מז
ח .צירוף אינו שומר שבת למנין ..........................................................................................................מז
א( מחלל שבת כנכרי ........................................................................................................................מז
ב( תינוקות שנשבו .........................................................................................................................מח
ג( באיסורי דברי סופרים .................................................................................................................מח
ד( צירופם למנין ............................................................................................................................מט
ה( נגיעתם ביין ..............................................................................................................................מט
הלכות קריאת שמע ...............................................................................................................................מט
ט .אכילה ומלאכה לפני שחרית ..........................................................................................................מט
א( איסור שמא ימשוך בהם .................................................................................................................נ
ב( איסור עשיית צרכיו קודם התפלה .....................................................................................................נ
ג( איסור לא תאכלו על הדם ................................................................................................................נ
ד( איסור ואותי השלכת אחר גיוך .......................................................................................................נא
ה( סיכום .......................................................................................................................................נב
הלכות תפלה ..........................................................................................................................................נב
י .טעימה קודם התפלה .........................................................................................................................נב
א( כשלא יוכל לכוין בתפלה ..............................................................................................................נב
ב( חילוק בין פת למזונות ..................................................................................................................נב
ג( המחמירים אף בטעימה ..................................................................................................................נג
יא .נוסח ברכת כהנים בתפלה ...............................................................................................................נג
א( המשולשת בתורה ........................................................................................................................נג
ב( הכתובה על ידי משה ....................................................................................................................נד
שיעורי הלכה למעשה
ה
הלכות נטילת ידים לסעודה .....................................................................................................................נד
יב .נט"י ליד שעליה מכה ותחבושת ......................................................................................................נד
א( שפיכת רביעית על כל היד ............................................................................................................נד
ב( אכילה על ידי כפפה או מזלג ..........................................................................................................נד
הלכות ברכת הנהנין ................................................................................................................................נה
יג .ספק ברכות בברכת הנהנין .............................................................................................................נה
א( חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה .................................................................................................נה
ב( ספק ברכת בפה"א או במ"מ ...........................................................................................................נו
ג( ספק ברכת המוציא או במ"מ ...........................................................................................................נו
ד( אכל דגן שלא הוסרה קליפה ...........................................................................................................נז
יד .סוגי היסח הדעת מהסעודה .............................................................................................................נח
א( סילקו השלחן או הפת ..................................................................................................................נח
ב( סילק דעתו מלאכול .....................................................................................................................נח
ג( סיכום ........................................................................................................................................נט
טו .אמירת בשכמל"ו ..........................................................................................................................ס
א( בברכה לבטלה .............................................................................................................................ס
ב( בהזכרת שם שמים לבטלה .............................................................................................................ס
ג( קבלת מלכות .............................................................................................................................סא
ד( ביום הכיפורים ובבית המקדש .......................................................................................................סב
ה( בספק ברכה ...............................................................................................................................סג
טז .ברכת תערובת שני מינים ...............................................................................................................סג
א( כשכל מין ניכר בפני עצמו ............................................................................................................סג
ב( בפת הבאה בכסנין .......................................................................................................................סד
ג( במרק שנתבשל עם המאכל ...........................................................................................................סה
ד( טיבול ביין או דבש .....................................................................................................................סה
ה( סיכום .......................................................................................................................................סו
יז .שומע כעונה ועניית אמן .................................................................................................................סז
א( מתי צריכים עניית אמן דוקא .........................................................................................................סז
ב( מתי סגי בשמיעה בלבד ................................................................................................................סז
ג( בצבור וביחיד ובזימון ..................................................................................................................סח
ד( ברוב עם הדרת מלך ....................................................................................................................סט
ה( כשהמברך כבר יצא ידי חובתו ........................................................................................................ע
יח .ברכה על הגשמים ........................................................................................................................עא
א( כשאין לו קרקע ..........................................................................................................................עא
ב( במדינות התדירות בגשמים............................................................................................................עא
אמירה לנכרי ........................................................................................................................................עא
יט .חוזה עם נכרי שותף בעסק..............................................................................................................עא
א( כשהעמותה על שם הישראל ..........................................................................................................עא
ב( כשהעסק מפורסם על שם הישראל .................................................................................................עב
ג( השכרת החנות לנכרי בהבלעה .......................................................................................................עג
שיעורי הלכה למעשה
ו
ד( כשריוח השבת לנכרי השותף .........................................................................................................עג
ה( כשריוח השבת לנכרי שאינו שותף .................................................................................................עו
הכנסת שבת ...........................................................................................................................................עו
כ.
תחינות ובקשות בהדלקת נרות שבת .................................................................................................עו
כא .נרות שבת על ידי בנות ואורחות .......................................................................................................עז
א( מבצע נש"ק ...............................................................................................................................עז
ב( בשליחות בעלת הבית...................................................................................................................עח
ג( בנות המדליקות בשלחן האכילה .....................................................................................................עט
ד( חובת גברא ................................................................................................................................עט
ה( מנהג הנשים בהפרשת חלה .............................................................................................................פ
ו( ברכה על הידור מצוה .....................................................................................................................פ
ז( אורחות ......................................................................................................................................פא
כב .משלוח פקס למקום שהוא כבר שבת ................................................................................................פב
קידוש והבדלה ......................................................................................................................................פב
כג .קידוש והבדלה בנשים וקטנים .........................................................................................................פב
א( מן התורה ומדברי סופרים ............................................................................................................פב
ב( בנשים ......................................................................................................................................פג
ג( בקטנים ......................................................................................................................................פד
כד .אוחזו בימינו ................................................................................................................................פו
א( בקידוש ובכוס של ברכה ..............................................................................................................פו
ב( בהבדלה ....................................................................................................................................פז
כה .יין מזוג ,צמוקים ,חרצנים וזגים........................................................................................................פח
א( שיעור המזיגה שבזמן התלמוד .......................................................................................................פח
ב( שיעור המזיגה הכי תחתון .............................................................................................................פח
ג( שיעור המזיגה ביינות שלנו ............................................................................................................פט
ד( שיעור המזיגה ביין חלש ומיץ ענבים ...............................................................................................פט
ה( שיעור המזיגה ביין שבשמרים ........................................................................................................צ
ו( שיעור המזיגה ביין שבחרצנים וזגים .................................................................................................צ
ז( מזיגת יין ענבים קודם תסיסה ........................................................................................................צא
ח( מזיגת יין צמוקים קודם תסיסה .....................................................................................................צא
ט( מזיגת יין חרצנים וזגים קודם תסיסה .............................................................................................צא
י( שיעור מזיגת יין ענבים קודם תסיסה ................................................................................................צב
יא( שיעור מזיגת יין צמוקים קודם תסיסה ............................................................................................צג
יב( שיעור מזיגת יין צמוקים עם דבש ..................................................................................................צד
יג( שיעור מזיגת יין ראשון ושני עם סוכר ............................................................................................צד
יד( סיכום ......................................................................................................................................צה
כו .יין ,חמר מדינה ופת ......................................................................................................................צה
א( בהבדלה ....................................................................................................................................צה
ב( הבדלה על קפה ...........................................................................................................................צו
ג( בקידוש ליל שבת .........................................................................................................................צז
שיעורי הלכה למעשה
ז
ד( בקידוש יום השבת.......................................................................................................................צח
ה( בברכת המזון .............................................................................................................................צח
מלאכות שבת ........................................................................................................................................צט
כז .ל"ט מלאכות שבת – במלאכת המשכן ..............................................................................................צט
א( סידורא דפת נקט .........................................................................................................................צט
ב( סדר עשיית בגדים ........................................................................................................................ק
ג( הכנת קלף לכתיבה ......................................................................................................................קא
ד( שאר המלאכות ...........................................................................................................................קב
ה( מלאכות שלא הוזכרו בשלחן ערוך .................................................................................................קג
כח .כפתורים חילופיים בשבת ...............................................................................................................קג
א( לא חשיבי ובטלי .........................................................................................................................קג
ב( מפתח ומטפחת המחוברים לבגד ....................................................................................................קה
ג( לולאה שבבגד שנפסק צד אחד ......................................................................................................קה
כט .ציור בשבת .................................................................................................................................קו
א( כתיבה ומכה בפטיש בציור ............................................................................................................קו
ב( ציור בשטר ובששר .....................................................................................................................קו
ל .מלאכת המנפץ .............................................................................................................................קו
א( חובט וסורק ...............................................................................................................................קו
ב( סורק שערות ופיאה נכרית ............................................................................................................קז
לא .הסרת הקליפות מהשלחן ...............................................................................................................קז
א( קליפות הראויות לבהמה ...............................................................................................................קז
ב( טלטול על ידי סכין וכיו"ב ............................................................................................................קח
ג( גרף של רעי ...............................................................................................................................קי
ד( טלטול מן הצד ............................................................................................................................קי
לב .מחיצת ואהל עראי בשבת..............................................................................................................קיא
א( אהל מחיצה ותוספת ...................................................................................................................קיא
ב( מתי אסרו מחיצת עראי ..............................................................................................................קיא
ג( מתי התירו אהל עראי .................................................................................................................קיב
ד( גגון של עגלה לילדים ומטריה .......................................................................................................קיג
ה( מוסיף על אהל ארעי ...................................................................................................................קיג
לג .צידת עכברים יתושים וחיות בית .....................................................................................................קיד
א( איסור מדברי סופרים ..................................................................................................................קיד
ב( במקום היזק או צער ..................................................................................................................קטו
ג( צידתם והריגתם ........................................................................................................................קטו
ד( גרמא וכח שני ..........................................................................................................................קטז
ה( ספק פסיק רישא ........................................................................................................................קיז
ו( פתיחת מקרר חשמלי בשבת .........................................................................................................קיח
ז( צידה ושאר מכשולים בחיות בית ...................................................................................................קיח
לד .מלאכת הטווה ............................................................................................................................קיט
א( מלאכת השזירה ........................................................................................................................קיט
שיעורי הלכה למעשה
ח
ב( משום טווה ,קושר או תיקון כלי ...................................................................................................קיט
לה .בישול ובורר בהכנת תה וקפה .........................................................................................................קכ
א( בישול אחר בישול .......................................................................................................................קכ
ב( בישול בכלי שני ........................................................................................................................קכא
ג( עירוי מכלי שני .........................................................................................................................קכא
ד( חמין לתוך צונן מועטים ..............................................................................................................קכב
ה( בורר בהכנסת השקית לכוס המים ................................................................................................קכב
ו( הוצאת שקית התה מכוס המים ......................................................................................................קכד
ז( שפיכת מי התה לכוס אחר ...........................................................................................................קכה
לו .חלה ומלח בקערת מרק בשבת ......................................................................................................קכה
א( כלי שני ...................................................................................................................................קכה
ב( בישול אחר בישול ואחר אפיה .....................................................................................................קכו
ג( מצקת ......................................................................................................................................קכו
לז .דש – בכלי וביד ,בקטניות ובאגוזים .................................................................................................קכז
א( דש וחובט ומפרק ......................................................................................................................קכז
ב( המולל מלילות ..........................................................................................................................קכז
ג( בקטניות ..................................................................................................................................קכח
ד( באגוזים ...................................................................................................................................קכח
לח .זורה ובורר ...............................................................................................................................קכט
א( החילוק בינם ............................................................................................................................קכט
ב( רוקק לרוח ...............................................................................................................................קכט
ג( בלוני אויר ממי סבון ....................................................................................................................קל
ד( זורה ברוח פיו ............................................................................................................................קל
לט .סחיטת פירות – תולדת דש ..........................................................................................................קלא
א( ביד ובכלי ................................................................................................................................קלא
ב( בזיתים וענבים ובשאר פירות ......................................................................................................קלא
ג( בתותים ורמונים ובשאר פירות .....................................................................................................קלב
ד( משקים שזבו ............................................................................................................................קלב
ה( הסוחט כדי לתבל בהן ................................................................................................................קלב
מ .סחיטה ומלבן בבגדים ובשערות .....................................................................................................קלג
א( סחיטה ומלבן ...........................................................................................................................קלג
ב( גזירת "שמא יסחוט" ..................................................................................................................קלג
ג( פסיק רישיה דלא ניחא ליה ..........................................................................................................קלג
ד( שריה וסחיטה במלבן .................................................................................................................קלד
ה( בשערות ..................................................................................................................................קלד
מא .לישת ביצים בשמן וחרוסת ביין .....................................................................................................קלה
א( בדברים שאינם בני גיבול ...........................................................................................................קלה
ב( הכנת מאכל ביצים ובצל בשבת .....................................................................................................קלו
ג( חרוסת בפסח שחל בשבת ............................................................................................................קלז
ד( גיבול דייסה רכה .......................................................................................................................קלז
ה( מנהג החרוסת בשאר השנים ........................................................................................................קלז
שיעורי הלכה למעשה
ט
מב .הנקת התינוק בשבת ....................................................................................................................קלח
א( יניקה בפה ...............................................................................................................................קלח
ב( מציצת הפירות בפה ...................................................................................................................קלח
ג( לא תאכלום – לא תאכילום ..........................................................................................................קלט
מג .הבאת תינוק לבהכ"נ ע"י נכרי .........................................................................................................קמ
א( מצוה שהתירו בה שבות דשבות ....................................................................................................קמ
ב( מרה"י לרה"י דרך רה"ר .............................................................................................................קמ
ג( ס' רבוא בכל העיר ......................................................................................................................קמ
ד( שערים מכוונים זה כנגד זה ........................................................................................................קמא
ה( עיירות שאין בהם ס' רבוא ..........................................................................................................קמב
מד .מסייע אין בו ממש ......................................................................................................................קמג
א( בניקף ובשאר איסורים ...............................................................................................................קמג
ב( מסייע ידי עוברי עבירה ..............................................................................................................קמג
ג( בשבות דשבות במקום מצוה ........................................................................................................קמד
ד( בכוס של ברכה .........................................................................................................................קמד
ה( בציצית תפלין ומצות .................................................................................................................קמה
ו( לענין ברכה ..............................................................................................................................קמה
מה .אכילת עוגיות שעליהן אותיות .......................................................................................................קמה
א( מחיקה שלא ע"מ לכתוב .............................................................................................................קמה
ב( כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה .....................................................................................................קמה
ג( בציורים שעל העוגיות ................................................................................................................קמו
ד( שבירת האותיות באכילה בפה ......................................................................................................קמו
הלכות עירובין .....................................................................................................................................קמז
מו .ב' מחיצות ולחי ..........................................................................................................................קמז
א( ב' מחיצות ולחי מכל צד .............................................................................................................קמז
ב( ב' מחיצות ופס אמה מכל צד ........................................................................................................קמז
מז .ידו הפשוטה למעלה מי' טפחים .....................................................................................................קמח
א( מתי נחשבת ידו כלמטה בארץ ....................................................................................................קמח
ב( כשלוקח מרה"י ומעבירו דרך עליו ..............................................................................................קמח
ג( דעת רבינו בקונטרס אחרון .........................................................................................................קמט
מח .סוכה מערבת בחצר ......................................................................................................................קנ
א( אם המאכל שבסוכה חשוב עירוב ...................................................................................................קנ
ב( אם הסוכה מערבת גם הנשים שבבית ..............................................................................................קנ
הלכות פסח ..........................................................................................................................................קנא
מט .דינים וחומרות במאכלי פסח .........................................................................................................קנא
א( בתערובת ובחשש חמץ ...............................................................................................................קנא
ב( מוצרי כשר לפסח ......................................................................................................................קנא
ג( קטניות ....................................................................................................................................קנב
ד( סוכר .......................................................................................................................................קנב
ה( צנון ושום ................................................................................................................................קנב
שיעורי הלכה למעשה
י
ו( קדה וקנמון ................................................................................................................................קנג
ז( היתר יום טוב אחרון של גלויות .....................................................................................................קנג
ח( שלא לזלזל ביום טוב שני של גלויות .............................................................................................קנד
הכשר כלים .........................................................................................................................................קנד
נ .הכשר השולחנות לפסח ................................................................................................................קנד
א( איסורם ע"י לחם חם מהתנור ......................................................................................................קנד
ב( מכסה על השלחן .......................................................................................................................קנה
ג( שולחנות של חמץ בבית של פסח ...................................................................................................קנו
ד( הכשר הכיור ושלחן שיש .............................................................................................................קנו
נא .היסק מבחוץ בליבון קל ................................................................................................................קנז
נב .הגעלה ברותחים שמעלין אבעבועות ................................................................................................קנז
א( כשמגיעים לנקודת הרתיחה ..........................................................................................................קנז
ב( בכלי שאינו על האש ...................................................................................................................קנז
ג( רתיחה בשעת כניסת הכלים .........................................................................................................קנח
ד( הגעלה במצקת ..........................................................................................................................קנח
ה( מחלוקת הצמח צדק ושוע"ר ........................................................................................................קנט
אפיית המצות .......................................................................................................................................קס
נג .לישת מצות ע"י שומר תומ"צ .........................................................................................................קס
א( תינוק שנשבה ............................................................................................................................קס
ב( שמורה לשם ז' ימים תאכלו מצות ..................................................................................................קס
ג( שמירה ע"י ישראל עע"ג .............................................................................................................קסא
ד( סיוע הישראל בלישה .................................................................................................................קסב
ה( מעשה מוכיח שהלישה לשם מצה .................................................................................................קסב
ו( בפנימיות נפשו לש לשם מצת מצוה ...............................................................................................קסב
נד .מצות רכות וקשות ומנהג מצה שרויה .............................................................................................קסג
א( עובי מצה עד טפח .....................................................................................................................קסג
ב( ג' מצות מעשרון קמח .................................................................................................................קסג
ג( בליעת כל כזית מצה בבת אחת .....................................................................................................קסג
ד( מנהג מצות דקות וקשות .............................................................................................................קסג
סדר של פסח .......................................................................................................................................קסד
נה .ששת המינים שעל הקערה ...........................................................................................................קסד
א( זרוע .......................................................................................................................................קסד
ב( ביצה ......................................................................................................................................קסה
ג( מרור וחזרת..............................................................................................................................קסה
ד( חרוסת ....................................................................................................................................קסה
ה( כרפס ......................................................................................................................................קסו
ו( הקערה והמפה ...........................................................................................................................קסז
נו .שיעורי הכזית בסדר של פסח.........................................................................................................קסז
א( חמשה כזיתי מצה ......................................................................................................................קסז
ב( בבת אחת.................................................................................................................................קסט
שיעורי הלכה למעשה
יא
ג( שיעור הכזיתים מצה ....................................................................................................................קע
ד( שיעור כזית מרור ......................................................................................................................קעא
ה( שיעור אכילתם בכדי אכילת פרס .................................................................................................קעב
ו( שיעורי שתיית הד' כוסות ............................................................................................................קעג
ז( סיכום ......................................................................................................................................קעג
נז.
חיוב סעודות בימים טובים ............................................................................................................קעד
בין פסח לעצרת ...................................................................................................................................קעו
נח .ספירת העומר – שמיעתה מהש"ץ ..................................................................................................קעו
א( הקהל מברך וסופר בעצמו ..........................................................................................................קעו
ב( הקהל מברך אחר השמיעה מהש"ץ ...............................................................................................קעז
ג( כששומע מהש"ץ מתכוין שלא לצאת .............................................................................................קעז
ד( כששומע ברכת הש"ץ של מנין אחר..............................................................................................קעח
נט .מקצת היום ככולו .......................................................................................................................קעט
א( לענין ספירת העומר...................................................................................................................קעט
ב( לענין שבעת ימי נדה ..................................................................................................................קעט
ג( לענין אבלות ז' ול' וימי הספירה....................................................................................................קעט
ד( לענין שבעת ימי המשתה...............................................................................................................קפ
ה( לענין פדיון הבן ..........................................................................................................................קפ
ו( לענין בר מצוה ..........................................................................................................................קפא
ז( מקצת שנה ככולה ......................................................................................................................קפא
ס .טעות בספירת העומר ,בברכה ובכוונה ............................................................................................קפא
א( טעות בכוונה ובספירה ...............................................................................................................קפא
ב( דעת הרמב"ם דסגי במחשבה .......................................................................................................קפב
ג( ברכת המזון בלב .......................................................................................................................קפג
סא .חדש בחוץ לארץ בזמנינו .............................................................................................................קפד
א( רוב התבואה נזרעת קודם הפסח ...................................................................................................קפד
ב( בשעה"ד סומכים על היחיד .........................................................................................................קפה
ג( הסוברים שנוהג רק בתבואת ישראל ..............................................................................................קפה
סב .יו"ט שש"ג לענין מצות החג ..........................................................................................................קפו
א( דינו כודאי ...............................................................................................................................קפו
ב( מצות ד' מינים ביום שני .............................................................................................................קפו
ג( סוכה ולולב בשמיני עצרת ...........................................................................................................קפז
ד( חומרות בחמץ באחרון של פסח ....................................................................................................קפז
ה( מצות עינוי ואיסור מלאכה ביום הכיפורים .....................................................................................קפז
ו( חג השבועות וחדש .....................................................................................................................קפח
ז( סיכום ......................................................................................................................................קפח
סג .מנהגי אבלות בימי הספירה ובין המצרים .........................................................................................קפח
א( בימי הספירה ............................................................................................................................קפח
ב( בין המצרים ואבלות ..................................................................................................................קפט
סד .פסח שני ,ל"ג בעומר וימי ההגבלה ..................................................................................................קצ
שיעורי הלכה למעשה
יב
א( פסח שני....................................................................................................................................קצ
ב( ל"ג בעומר ...............................................................................................................................קצא
ג( טעמי שמחת ל"ג בעומר ..............................................................................................................קצב
ד( טעם נוסף לשמחת ל"ג בעומר ......................................................................................................קצג
ה( שלושת ימי הגבלה ....................................................................................................................קצג
סה .הכשרת התנור – לשיטת רבינו הזקן ...............................................................................................קצג
א( אפיית פת חלבי בתנור בשרי .......................................................................................................קצג
ב( הכשרת תנור של לבנים ..............................................................................................................קצד
ג( הכשרתו מחלב לבישול בשר בקדרה .............................................................................................קצה
ד( החלפת המרדה מחלבי לפרווה .....................................................................................................קצה
ה( הכשרתו מבשר או חלב לפרווה ...................................................................................................קצו
ו( בתנורים שלנו ...........................................................................................................................קצו
הלכות חג השבועות ..............................................................................................................................קצז
סו .יום טבוח בזמן הזה ......................................................................................................................קצז
א( אסרו חג ..................................................................................................................................קצז
ב( ספיקא דיומא ............................................................................................................................קצז
ג( יש לו דין ודאי ..........................................................................................................................קצז
ד( שלא לחלוק במועדות .................................................................................................................קצח
ה( יום א' הוסיף מדעתו...................................................................................................................קצט
הלכות יום טוב ........................................................................................................................................ר
סז .עירובי תבשילין לאורח ולמגביה .......................................................................................................ר
א( אורח ליום טוב ושבת זה ................................................................................................................ר
ב( כשבעה"ב מזכה על ידו והוא מגביה התבשיל ...................................................................................רא
הלכות ראש השנה .................................................................................................................................רב
סח .תק"ש ולדוד אורי בר"ח אלול .........................................................................................................רב
א( יום עליית משה למרום .................................................................................................................רב
ב( קביעות הימים בשבוע ..................................................................................................................רג
ג( עלייתו למרום למחרת ירידתו ........................................................................................................רג
ד( מחלוקת רבי יוסי וחכמים ..............................................................................................................רד
ה( קביעות ימי יציאת מצרים ומתן תורה .............................................................................................רה
ו( ימי הרצון והרחמים ר"ח אלול ויוהכ"פ ............................................................................................רו
ו( ימי הרצון והרחמים ר"ח אלול ויוהכ"פ ............................................................................................רו
סט .תפוח ורימון ופרי חדש בר"ה ..........................................................................................................רז
א( מנהגינו .....................................................................................................................................רז
ב( בתחלת הסעודה ..........................................................................................................................רז
ג( זמן אכילת הרמון ........................................................................................................................רח
ד( החילוקים בין התפוח לפרי החדש ..................................................................................................רח
ה( ההפרש בין כרפס לפרי חדש ........................................................................................................רט
ע .ברכת שופר במבצעים ...................................................................................................................רט
א( מוציא את מי שאינו בקי ..............................................................................................................רט
שיעורי הלכה למעשה
יג
ב( כשהשומעים הם קטנים או נשים ....................................................................................................רי
ג( כשמברך מילה במילה עם השומעים ..............................................................................................ריא
עא .טעימה קודם תק"ש ולולב .............................................................................................................ריא
א( טעימה קודם מצוות דאורייתא .....................................................................................................ריא
ב( שתיה קודם תק"ש וברכת לולב ....................................................................................................ריב
עב .ימים שא"א בהם אבינו מלכנו ........................................................................................................ריג
א( א"מ אא"א ולמנצח יענך ..............................................................................................................ריג
ב( ימים שאין בהם תענית ................................................................................................................ריג
ג( מנחה ערב שבת וערב יום כיפור ....................................................................................................ריד
ד( מנהגינו בלמנצח יענך ואבינו מלכנו ...............................................................................................ריד
ה( מנהגינו לענין אל ארך אפים ........................................................................................................רטו
הלכות יום הכיפורים .............................................................................................................................רטז
עג .נעלי גומי ועץ ביוהכ"פ ושבת.........................................................................................................רטז
א( שתי הדעות שבשוע"ר ...............................................................................................................רטז
ב( איסור עינוי מסר הכתוב לחכמים ..................................................................................................רטז
ג( סנדל של עץ בשבת .....................................................................................................................ריז
ד( החילוק בין מנעל עור לעץ בשבת ..................................................................................................ריז
עד .חינוך קטנים ביום הכיפורים ...........................................................................................................ריח
א( גיל התחלת החינוך ....................................................................................................................ריח
ב( לא תאכילום .............................................................................................................................ריח
ג( אכילת הקטנים לפני הקידוש ........................................................................................................ריט
ד( איסור עינוי יוה"כ נמסר לחכמים ....................................................................................................רכ
ה( שני טעמי היתר אכילה קודם הקידוש ..............................................................................................רכ
ו( לא תאכילום בהגיע לחינוך ............................................................................................................רכ
ז( איסור מלאכה שביום הכיפורים ....................................................................................................רכא
עה .שיעורי אכילה ושתי' לחולה ביוה"כ ...............................................................................................רכא
א( פחות משיעור בכדי אכילת פרס ...................................................................................................רכא
ב( שיעור זמן כדי אכילת פרס ..........................................................................................................רכב
ג( ככותבת בכדי אכילת פרס ...........................................................................................................רכב
ד( שיעור שהייתו בין שתי' לשתי' .....................................................................................................רכב
ה( צירוף ב' שתיות לברכה אחרונה ...................................................................................................רכג
הלכות סוכה ........................................................................................................................................רכג
עו .כשרות הדפנות -לענין שבת וסוכה .................................................................................................רכג
א( ב' כהלכתן ושלישית אפילו טפח ...................................................................................................רכד
ב( ב' כהלכתן ושלישית אמה ...........................................................................................................רכד
ג( המחיצה הג' או הד' מד"ס ............................................................................................................רכד
ד( דפנות דעריבן ...........................................................................................................................רכד
ה( צורת הפתח .............................................................................................................................רכה
ו( גוד אסיק ..................................................................................................................................רכה
ז( פי תקרה יורד וסותם ..................................................................................................................רכה
שיעורי הלכה למעשה
יד
ח( מחיצות של שתי או ערב לבד ......................................................................................................רכה
עז .צירופי הלכה למשה מסיני בסוכה ...................................................................................................רכו
א( שיעורין חציצין ומחיצין ..............................................................................................................רכו
ב( צירוף לבוד וב' כהלכתן ושלישית טפח ..........................................................................................רכז
ג( צירוף גוד אסיק ודופן עקומה .......................................................................................................רכח
ד( צירוף דופן עקומה וחבוט רמי ......................................................................................................רכח
עח .אכילת ושתיית קבע בסוכה ...........................................................................................................רכט
א( כזית ,כגרוגרת ,ככותבת וכביצה ..................................................................................................רכט
ב( אכילת קבע וסעודה קטנה ...........................................................................................................רכט
ג( "סעודה קטנה" ו"סעודה" ..............................................................................................................רל
ד( "סעודה" ו"קביעות סעודה" .........................................................................................................רלא
ה( שתיית קבע ב"יין" ....................................................................................................................רלא
ו( בקידוש ובהבדלה .......................................................................................................................רלב
ז( ברכה על הסעודה בגשם ..............................................................................................................רלב
עט .ברכת שהחיינו בסוכה ובלולב .......................................................................................................רלג
א( ביום שני של יו"ט .....................................................................................................................רלג
ב( הקדמת שהחיינו לברכת המצוה ....................................................................................................רלד
הלכות לולב .........................................................................................................................................רלה
פ .שיעור ג' טפחים בהדס ................................................................................................................רלה
א( הדס שלא נשרו עליו ..................................................................................................................רלה
ב( הדס שנשרו עליו .......................................................................................................................רלה
הלכות חנוכה .......................................................................................................................................רלו
פא .ההדלקה בחלל הפתח...................................................................................................................רלו
א( על פתח ביתו מבחוץ ...................................................................................................................רלו
ב( בחלון הסמוך לרה"ר ..................................................................................................................רלו
ג( מקום האכילה או השינה .............................................................................................................רלז
ד( בבית הכנסת .............................................................................................................................רלז
פב .זמן הדלקת נרות חנוכה ................................................................................................................רלח
א( עד שתכלה רגל מן השוק ............................................................................................................רלח
ב( הדלקתן אחר תפלת מנחה ...........................................................................................................רלח
ג( הדלקתן קודם תפלת מעריב ..........................................................................................................רמ
ד( שידלקו חמישים דקות .................................................................................................................רמ
ה( אחר זמנה ...............................................................................................................................רמא
פג .אין לנו רשות להשתמש בהן .........................................................................................................רמא
א( משום ביזוי מצוה .....................................................................................................................רמא
ב( הדלקה מנר לנר ........................................................................................................................רמב
ג( אחר גמר זמן מצוותן ..................................................................................................................רמב
ד( מותר שמן נר חנוכה ...................................................................................................................רמג
פד .ברכת שעשה נסים בחנוכה ופורים .................................................................................................רמג
שיעורי הלכה למעשה
טו
א( בשלוש רגלים ..........................................................................................................................רמג
ב( החילוק בברכה בין חנוכה לפורים ................................................................................................רמד
ג( ברכת הרב את רבינו ..................................................................................................................רמד
ד( הלל ........................................................................................................................................רמד
פה .נר חנוכה לבנות בסמינר ..............................................................................................................רמה
א( נר לכל אחד ,מוסיף והולך ..........................................................................................................רמה
ב( אכסנאי ואורח ..........................................................................................................................רמה
ג( השתתפות בפרוטות ...................................................................................................................רמז
ד( הדלקה בחדר שינה ....................................................................................................................רמז
הלכות פורים ......................................................................................................................................רמח
פו .שהחיינו במגילה בלילה וביום .......................................................................................................רמח
א( מנהגינו לברך גם ביום ...............................................................................................................רמח
ב( ספק ברכות בשהחיינו ................................................................................................................רמח
ג( שהחיינו על היום ועל מצוות הפורים .............................................................................................רמט
ד( עיקר קריאת המגילה בבוקר ........................................................................................................רמט
פז .מחצית השקל לפני הפורים ...........................................................................................................רמט
א( זכר למחצית השקל ...................................................................................................................רמט
ב( שלוש מחציות ............................................................................................................................רנ
ג( נשים וקטנים ..............................................................................................................................רנ
מבוא
א( מבנה חלקי השלחן ערוך
"בני הגאון המחבר" כותבים בהקדמתם לשלחן ערוך
רבינו הזקן" :אור עולם מופת הדור הגאון האלהי
החריף מורינו ורבינו דוב בער נ"ע מגיד מישרים
דקהילא קדישא מיזעריטש ...משמים אסכימו על ידי'
...ויבחר בכבוד אדונינו אבינו מורינו ורבינו ז"ל ...
ואמר לו אין נבון וחכם כמוך לירד לעומקה של הלכה
לעשות מלאכה זו מלאכת הקודש להוציא לאור
תמצית ופנימיות טעמי ההלכות ...ופסק ההלכה
המתברר ויוצא מדברי כל הפוסקים עד חכמי זמנינו.
והיתה התחלתו בהיותו יושב בשבת תחכמוני במקום
תחנות של הרב הקדוש הנ"ל" .והיינו שעריכה זו
התחילה בשנת תקל"א )ראה תולדות חב"ד ברוסיא
הצארית פרק טו( ,ונמשכה במשך השנים הבאות )ראה
שם פרקים טז-יט(.
ואודות מבנה חלקי שלחן ערוך רבינו הזקן ,כותבים
"בני הגאון המחבר" בהקדמתם" :זה החיבור על אורח
חיים ...הלוח הפנים הוא ההלכות בטעמיהן ופסקי
דינים ...כדי שיהיה כל אדם קורא כדרכו ההלכה
הקבועה בטעמיה תהיה בפיו שגורה ...ובחלק היורה
דעה שבו ההוראות איסור והיתר ,שלפני המורים
יובאו פסקי ההלכה ,שינה טעמו ולשונו להיות ...סביב
הש"ע ...בירור ההלכה בטעמיה".
והיינו ,כיון שחלק אורח חיים כולל הלכות שכל אדם
צריך ללמוד לעצמו ,לידע את המעשה אשר יעשה ,לכן
לא רצה רבינו להטריח אותו ,שיצטרך האדם ללמוד
תחלה בשלחן ערוך של הבית יוסף ואחר כך ילמוד את
ההלכות בטעמיהן שבשלחן ערוך הזה ,ולכן חיבר את
כל ההלכות מקשה אחת ,הלכות בטעמיהן .משא"כ
חלק יורה דעה ,שהוא בעיקר בשביל מורי ההוראה,
לכן העדיף לכתוב את ההלכות בטעמיהן בצורת פירוש
לשלחן ערוך הבית יוסף.
ב( חושן משפט
עתה נראה באיזה אופן חיבר רבינו את חלק חושן
משפט ,אשר כיון שעיקר עניינו הוא – לפני הדיינים
היושבים בדיני תורה ,אם כן הי' מקום לכתוב גם
הלכות אלו כעין פירוש על שלחן ערוך הבית יוסף.
ומכל מקום חיבר רבינו גם את ההלכות האלו מקשה
אחת ,הלכות בטעמיהן ,כמו חלק אורח חיים.
2הלכות תלמוד תורה נדפסו בתחלה על ידי רבינו ,בשנת תקנ"ד,
בקונטרס בפני עצמו .אלא שאחר כך ,בשעה שנדפס השלחן ערוך,
נכללו הלכות אלו בחלק "הלכות הצריכות לכל אדם".
ועל כך כותבים בהמשך דבריהם בהקדמתם" :וכן
עשה גם בהלכות הצריכות לכל אדם המפוזרות בשאר
חלקי השלחן ערוך ,ליקט אחד לאחד לעשות מהם
לוחות הברית כתבנית חלק אורח חיים הנ"ל".
והטעם שעשה כן דוקא ,מונח בהגדרתם זו אשר
כותבים בהקדמתם ,אשר בחלק הזה נכללים "הלכות
הצריכות לכל אדם המפוזרות בשאר חלקי השלחן
ערוך" .והיינו שרבינו לא כתב כאן חיבור על "חושן
משפט" ,או על "שאר חלקי השלחן ערוך" ,אלא על
"הלכות הצריכות לכל אדם המפוזרות" .כי כל אותן
ההלכות שבחושן משפט ,המיועדות לדיינים היושבים
בדיני תורה ,לא כתב בהם רבינו בשלחן ערוך שלו ,אלא
אך ורק "הלכות הצריכות לכל אדם ,המפוזרות" ,את
ההלכות המפוזרות האלו ליקט רבינו מבין שאר
ההלכות.
וכיון שליקוט ההלכות הצריכות מיועד "לכל אדם",
ולא רק לדיינים היושבים בדיני תורה ,לכן חיבר גם את
חלק "חושן משפט" כולו מקשה אחת" ,כתבנית חלק
אורח חיים הנ"ל".
הלכות אלו נכתבו "כתבנית חלק אורח חיים",
ההלכות בטעמיהן מקשה אחת ,אבל לא ממש באותו
אופן; כי ההלכות שבאורח חיים נכתבו על סדר
הסימנים של שלחן ערוך של הבית יוסף ,משא"כ
ההלכות שבחושן משפט ,שהם אינם אלא ליקוט
הלכות המפוזרות בשלחן ערוך הבית יוסף ,לכן סודרו
בליקוטים מיוחדים ,מתחיל ב"הלכות הלוואה",
וסיים בהלכות שאלה.
הלכות הלוואה בשלחן ערוך הבית יוסף הן קרוב
לארבעים סימנים ארוכים ,ומתוכם בחר רבינו רק את
ההלכות הצריכות לכל אדם ,וסידרם בארבעים
סעיפים בלבד .ועד"ז בשאר ההלכות.
ג( הלכות רבית ותלמוד תורה
אמנם רואים אנו ש"בני הגאון המחבר" מדייקים
בהקדמתם ,שלא מדובר כאן בהלכות המפוזרות
ב"חלק חושן משפט" ,כי אם בהלכות המפוזרות
"בשאר חלקי השלחן ערוך" .כי באמת בהוצאה
הראשונה של השלחן ערוך ,נכללו בחלק זה גם הלכות
רבית והלכות תלמוד תורה ,2וכן נאמר בשער החלק
הזה" :שלחן ערוך מהלכות הצריכות ,מלוקטות מטור
חושן משפט ,גם מהלכות רבית ...וצירפנו לזה גם
הלכות תלמוד תורה".
שיעורי הלכה למעשה
שהרי גם הלכות רבית נצרכת בעיקר לרבנים היושבים
על מדין ,ורבינו ליקט מתוכם רק את ההלכות
הנצרכות לכל אדם.
הלכות תלמוד תורה ,נכללות בשלחן ערוך הבית יוסף
בשני סימנים ,ומתוכם ליקט רבינו את ההלכות
הנצרכות לכל אדם .אמנם עיקר ההלכות שבליקוט זה
אינן מופיעות כלל בשלחן ערוך הבית יוסף ,אלא רבינו
בירר אותם מתוך עיון בש"ס ופוסקים הראשונים,
ומהם בנה את הליקוט הזה שנקרא "הלכות תלמוד
תורה" ,כפי שביאר את ההוכחות והמקורות האלו
בקונטרס אחרון הארוך שבהלכות תלמוד תורה שלו.
יז
ד( פסקי הסידור
כשם שרבינו ליקט את ההלכות הצריכות לכל אדם
מתוך החלקים חושן משפט ויורה דעה ואבן העזר ,כך
גם ערך קונטרסי לקט הלכות הנצרכות לכל אדם –
מתוך חלק אורח חיים עצמו.
ואף שכל חלק אורח חיים הן הלכות הנצרכות לכל
אדם ,מכל מקום ערך כמה קונטרסי לקוטי הלכות
הצריכות ושכיחות יותר ,כאמור בפתיחה ל"לוח ברכת
הנהנין"" :להקל על הקורא העתקנו בקצרה הלכות
הצריכות ושכיחות במדינתינו ,וחלקנו לפרקים ,למען
ירוץ כל הקורא בו".
אין הכי נמי רוב ההלכות שבכרך הזה זה הן מחלק
חושן משפט ,ולכן נקרא בשער הכרך הזה בשם חושן
משפט ,אבל חלקן הוא מחלק יורה דעה ,ולכן מגדירים
"בני הגאון המחבר" בהקדמתם ,את החלק הזה:
"הלכות הצריכות לכל אדם המפוזרות בשאר חלקי
השלחן ערוך".
הלכות ברכת הנהנין נכללים בשלחן ערוך הבית יוסף
ביותר מששים סימנים ,ומתוכם ליקט רבינו את
"הלכות הצריכות ושכיחות במדינתינו" ,וחילקם
לשנים עשר פרקים ,כאמור בקולופון שבסופו" :והנה
זה בא לפרקים שעלו בידינו כמנין י"ב זה השער לה'
צדיקים יבאו בו".3
בדפוסים הבאים העבירו המדפיסים את הלכות רבית
ותלמוד תורה ,מחלק חושן משפט אל חלק יורה דעה,
ששם הוא מקומם האמיתי.
ארבע ליקוטים כאלה ערך רבינו ,ואחר כך הדפיסם
בסדור שלו ,בין פסקי הסדור:
לא רק מחושן משפט ויורה דעה ליקט רבינו "הלכות
הצריכות לכל אדם" .במקום אחד כותב רבינו )בהל'
הלוואה סכ"ג(" :כמו שיתבאר בהלכות אישות",
והיינו כנראה "הלכות הצריכות לכל אדם" אשר ליקט
רבינו משלחן ערוך אבן העזר.
בכמה מקומות נוספים מציין לליקוטי הלכות נוספים,
שליקט רבינו משלחן ערוך יורה דעה .כך מציין רבינו
כמה פעמים )בהל' הלואה ס"א ,ובהל' מכירה ס"ד
וס"ח ,והל' ת"ת פ"א ה"ז ופ"ג ה"ד( למה שביאר
בהלכות צדקה.
וכן מציין )בהל' רבית סע"ה ובהל' נזקי גוף ונפש ס"ט(
למה שביאר בהלכות עבודה זרה ועובדיה ,ולהלכות
כיבוד אב ואם )בהל' מכירה ס"ז( ,ולהלכות כבוד רבו
ותלמידי חכמים )בהל' מציאה סל"ד(.
ומכל אלו רואים אנו שרבינו ערך לקט הלכות הנצרכות
לכל אדם ,מתוך שלחן ערוך יורה דעה ,אבן העזר וחושן
משפט; אלא שחלקם לא הגיע לידינו )ראה תולדות
חב"ד ברוסיא הצארית פרק יח(.
3אחר כך כשנערך מחדש ונדפס בשם "סדר ברכת הנהנין"
)כדלקמן( ,נחלק לי"ג פרקים.
)א( הלכות ציצית ותפילין ,שאותן ליקט מתוך קרוב
לארבעים סימנים שבשלחן ערוך ,והן נדפסו בין פסקי
הסידור בשנת תקס"ג; אמנם כפי הנראה נכתב ליקוט
זה מספר שנים לפני כן ,ואף נדפסו לפני כן .הגיע לידינו
ליקוט הלכות אלו בכתי"ק הרה"ק מהרי"ל ,מוגה
בכתי"ק רבינו ,ובמקום אחד נכתב שם "כנדפס עד
גמירא ,ואחר כך מתחיל כאן" .והיינו שכתי"ק זה הוא
השלמה למה שכבר נדפס לפני כן – כדי להדפיסו
בשלימות .הלכות אלו )עם ההשלמות הנ"ל( נדפסו
בסידור שקלאוו תקס"ג ,4ומדובר כאן בדפוס קודם
שנדפס לפני כן )ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית
פרק יח(.
)ב( הלכות נטילת ידים לסעודה וברכת הנהנין ,נדפסו
בין פסקי הסדור בשנת תקס"ג; אמנם ליקוט זה נכתב
ונדפס מספר שנים לפני כן .הקונטרס הנדפס
המתוארך הראשון הוא משנת תקס"א ,אבל יש כמה
הדפסות בלתי מתוארכות ,שנראה שנדפסו לפני כן,
מתחיל מתקנ"ה ואילך )ראה תולדות חב"ד ברוסיא
הצארית פרק כא( .לפני הדפסתם בין פסקי הסידור,
הגיהם רבינו מחדש ,ושינה שמו "סדר ברכת הנהנין"
)במקום "לוח ברכת הנהנין"(.
4אלא שעדיין חסרים שם כמה קטעים שהושלמו ונדפסו אחר כך,
ונראה שנערכו על ידי רבינו בעת ההדפסות הבאות של סידורו.
שיעורי הלכה למעשה
)ג( סדר הכנסת שבת והלכתא רבתא לשבתא .בכותרת
שלהם נכתב" :הלכתא רבתא לשבתא ,והן קצת
אזהרות והערות להרים מכשולות ושגגות השכיחות
ומצויות" .הן נדפסו בין פסקי הסידור; אבל בכת"י
אחד הן מועתקות במהדורא קמא ,ובכת"י נוסף הן
מתוארכות משנת תקנ"ז .לפני הדפסתם בין פסקי
הסידור הגיהם מחדש )ראה תולדות חב"ד ברוסיא
הצארית פרק יח(.
)ד( סדר מכירת חמץ ומכירת בהמה המבכרת .נכתבו
ונשלחו לאנ"ש בתוך מכתב ,כאמור בהמשך דבריו
שם" :כפי המבואר בנוסח זה השלוח אליכם ,אשר
מתוכו יוכל כל אדם לכתוב שטר מכירה ...וכאשר
הארכתי בקונטרס מיוחד על כל פרטי המבוארים
בנוסח זה" .אחר כך נדפסו בסידור ,ואחר כך נדפסו
כהוספה לשלחן ערוך של רבינו )ראה מבוא ל"סדר
מכירת חמץ" ,עם ביאור ,קה"ת תשע"ד ,פרק א(.
ליקוטים אלו לא נכללו בחלק "הלכות הצריכות לכל
אדם המפוזרות בשאר חלקי השלחן ערוך" ,כיון שאת
הליקוטים האלו כבר הדפיס רבינו בסדור שלו.
אמנם ערך רבינו עוד כמה ליקוטים כאלה בחלק אורח
חיים .בכמה מקומות מציין רבינו להלכות צניעות
)מהדורא בתרא סי' ב ס"א( ,ובית הכנסת )הל' ת"ת
פ"ד ה"י והי"ב( .אלא שליקוטים אלו לא נדפסו בין
פסקי הסדור ,ולא הגיעו לידינו.
ה( קונטרס אחרון
בצמוד להלכות בטעמיהן ,צירף לפעמים רבינו
"קונטרס אחרון" ,שהוא בירור ומקור קביעת ההלכה
על ידי רבינו .קונטרס אחרון זה מופיע הן בחלק אורח
חיים ,הן בחלק יורה דעה והן בחלק חושן משפט.
אודותיו כותבים "בני הגאון המחבר" בהקדמתם:
"בחוץ חכמות תרונה בלוח השני הנקרא בשם קונטרס
אחרון ...בהרחבת הפלפול בראיות חזקות ובדקדוק
לשון הגמ' ופוסקים מדבש מתוקות".
כפי הנראה ,נכתב בדרך כלל קונטרס-אחרון זה
בסמיכות לכתיבת פנים ההלכות בשלחן ערוך שלו.
והיינו שבירר את ההלכה בקונטרס אחרון ,ולפי זה
פסק כן בפנים השלחן ערוך.
אמנם בכמה מקומות נראה שהקונטרס אחרון נכתב
אחרי כתיבת פנים השלחן ערוך ,עד שלפי הקונטרס
5ומסתבר שבהלכות נדה כתב שתים; אלא שהשניה נדפסה בין
הקונטרס אחרון .והארכתי בזה בקובץ הערות ובאורים )גליון
תתעד ע' .(95
יח
אחרון הוזקק לשנות ולתקן את האמור בשלחן ערוך.
בדרך כלל הספיק לתקן ,אבל לפעמים נראה ,שבפנים
השלחן ערוך ,כפי שהגיע לידינו ,עדיין לא הספיק רבינו
לתקן ,ונשאר כפי שנכתב לפני כתיבת הקונטרס
אחרון ,ולדוגמה:
)א( בקונטרס אחרון סי' רנג )ס"ק ד()" :וצריך למחוק
זה בפנים(" .ולמעשה ,בפנים השלחן ערוך ,כפי שהגיע
לידינו ,עדיין לא נמחקו מילים אלו.
)ב( בקונטרס אחרון סי' רעא )ס"ק ה(" :ואסור לטעום
כלום ...וכן כתבתי בפנים לטעום כלום" .אמנם בפנים
השלחן ערוך שהגיע לידינו עדיין לא תוקן ,ונדפס
"נאסר עליהם לשתות".
)ג( בקונטרס אחרון סי' תמב )ס"ק יח(" :ולכן כתבתי
כן בפנים" .אמנם בפנים השלחן ערוך לא כתב כן
בסכ"ז-ט )ראה שם ציונים רלח .רמו .רסז(.
)ד( בקונטרס אחרון סי' שמז )ס"ק א( נראה שמסתפק
במה שפסק בפנים שם ,ונתבאר לקמן סי' מז )ס"ג(.
ויתירה מזו נראה לפעמים ,שהוסיף רבינו הגהה
בקונטרס אחרון ,זמן רב אחר חיבור השלחן ערוך,
ולדוגמה:
)ה( בקונטרס אחרון יו"ד סי' קפג )ס"ק ב(" :הג"ה
ממהדורא בתרא" .והיינו ששנים רבות אחר כך ,בעת
כתיבת ה"מהדורא בתרא" לסי' קפג )כדלקמן( ,הוסיף
הגהה בקונטרס אחרון – לפי מסקנתו במהדורא בתרא
הנ"ל.
ו( מהדורא בתרא
הזכרנו לעיל את המהדורא בתרא להלכות נדה,
שאודותיו כותב כ"ק נכדו אדמו"ר הצמח צדק )שו"ת
יו"ד סי' קל(" :המהדורא בתרא שלו ,שכתב בלאדי
בזקנותו אחר חיבור השלחן ערוך שנים רבות".
מהדורא בתרא זו היא חמשה פלפולים בהלכה ,ארבע
מהן בהלכות שבת ,ואחת בהלכות נדה .5במהדורא
בתרא זו ,מבאר רבינו את יסודי ההלכות על פי הוכחות
מהש"ס והפוסקים הראשונים ,וחוזר בה בכמה
פרטים ממה שפסק בשלחן ערוך שלו.
התוכנית היתה ,כנראה ,שאחר כך יתקן רבינו את
הפסקים שבשלחן ערוך שלו – לפי מסקנתו
שיעורי הלכה למעשה
שבמהדורא בתרא זו; אלא שכנראה לא הספיקה ידו
לעשות זאת – בשלימות.
רבינו התחיל אמנם לערוך אז את השלחן ערוך שלו
מחדש ,שהם פסקי פנים השלחן ערוך במהדורא בתרא.
אך לא הגיעו לידינו אלא ארבעת הסימנים הראשונים
של מהדורא בתרא זו ,שנדפסו בתחלת השלחן ערוך
שלו ,ולפניה – פתיחה קצרה" :זאת מצאנו בכתבי
הקודש של אדמו"ר ז"ל נ"ע ,שהתחיל לחבר השלחן
ערוך מהדורא תניינא כיד ה' הטובה עליו השכיל".
מהסגנון "שהתחיל לחבר" נראה שלא הספיק לחבר
אלא לחלק קטן מהשלחן ערוך .וכן אפשר להוכיח
ממקומות אחרים ,שלא הספיק לערוך מחדש אלא את
ארבעת הסימנים האלו )ראה תולדות חב"ד ברוסיא
הצארית פרק יט(.
ומה בקשר לפרטי ההלכות שחזר בהם ממה שפסק
בשלחן ערוך שלו?
הנה את ה"שלחן ערוך" של רבינו ,ערך לדפוס הרה"ק
אחיו מהרי"ל מיאנאוויטש ,בעל ה"שארית יהודה",
והדפיסו אחרי הסתלקות רבינו בכ"ד טבת תקע"ג.
בתחלת סי' רמג הוסיף מהרי"ל הגהה על הגליון" :עי'
בקונטרס אחרון ]היא מהדורא בתרא הנ"ל[ מהרב
שחזר בו הרב".
גם בהל' נדה הוסיף הוסיף מהרי"ל הגהה כזו על
הגליון )סי' קפג ס"ק ג(" :אבל ) ...עיין בקונטרס אחרון
]היא מהדורא בתרא הנ"ל[ בהג"ה(".
במהדורה החדשה של שלחן ערוך רבינו ,צויין אצלינו
במקומות רבים ,היכן ישתנה הדין ממה שנפסק בשלחן
ערוך שלו ,על פי המבואר במהדורא בתרא שלו )ראה
תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פרק יט(.
ז( פסקי הסידור
אחרי סקירת סוגי חלקי השלחן ערוך של רבינו ופסקי
הסדור ,תבוא בזה סקירת סוגי השינויים בין פסקיו
בשלחן ערוך שלו לבין פסקיו בסדור שלו:
בשנת תקס"ג ,יותר משלשים שנה אחרי תחלת עריכת
השלחן ערוך בשנת תקל"א ,ערך ומסר רבינו לדפוס את
סידורו ,על פי נוסח האריז"ל ,שהוא הנוסח
שמתפללים בו החסידים ,ובפרט חסידי חב"ד.
באמת התחיל לערוך את נוסח הסידור שנים רבות
קודם .ישנו כתי"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ,שבו כותב
)שו"ת תורת שלום סי' ב(" :כידוע אשר כ' שנה עסק
בהנוסח ובכל שנה הי' מסדר נוסח אחר ,עד הפעם
העשרים יצא מזוכך ומבורר ומנוקה".
יט
נוסח זה התפשט בין החסידים מיד עם כתיבתו,
כמובא ברשימותיו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע )ס'
התולדות אדמו"ר הזקן ח"ב ע' " :(498בעת ההיא ...
נוסח התפלה החדש של רבינו הזקן כבר היה מפורסם
למדי )שהיו התקונים בכתב על גליונות הסדורים(".
וכבר בכתבי הפולמוס של המתנגדים בשנים הקודמות
הם דנים אודות נוסח התפלה של החסידים .וגם
בתשובותיו של רבינו למלשינות בשנת תקנ"ט משיב על
כך )אגרות-קודש אגרת נח סט"ו(" :שעל פי הקבלה
לפעמים אנו מוסיפים תיבות ומזמורים ופסוקים
מתהלים".
יש גם משמעות באיזה מקומות ,שאפשר כבר אז
הדפיס רבינו קונטרס ,שכלל את התיקונים של רבינו
לנוסח התפלה )ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית
פרקים כ-כא .לעיל סימן הקודם ס"ד(.
ומהו תוכנו של נוסח זה?
כתב על כך כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע )אגרות-קודש
ח"א אגרת יד(" :וידוע שנוסח כ"ק אדמו"ר
זצוקללה"ה הוא על פי הרוב על פי הנוסח ספרד ,דכל
קבלת האריז"ל הוא על זה הנוסח ...ולפי דעתי אפילו
כולנו חכמים כולנו יודעים את הקבלה צריכים אנו
להתפלל כמצווה עלינו בנוסח רבינו הגדול ז"ל עליו אין
להוסיף וממנו אין לגרוע".
ומפרט הדברים יותר בכתי"ק )שו"ת תורת שלום סי'
ב(" :גם מי שאינו יודע הכוונה ,מכל מקום הענין
הניצרך להתפילה על פי קבלת האריז"ל צריך כל אחד
לאומרו ,אף מי שאינו יודע הכוונה הפרטיות ...קטן
וגדול שוים בלי שום חילוק כלל".
אמנם כאן באים אנו לדון אודות פסקי הסדור ,לקוטי
פסקי הלכות אשר הוסיף רבינו הזקן בסידורו .עיקרם
של פסקי הסידור הם בנושאים הקשורים לתפלה ,אבל
נכללו בו גם כמה קונטרסי הלכות כלליים ,בהלכות
ציצית ותפילין ,נטילת ידים וברכת הנהנין ,סדר
הכנסת שבת והלכתא רבתא לשבתא ,סדר מכירת חמץ
ומכירת בהמה המבכרת .נשתדל אם כן להבין את
תוכנם של ליקוטי הלכות אלו.
ח( סדר ברכת הנהנין
בליקוטי הלכות אלו רואים אנו לפעמים שינויים ממה
שפסק רבינו בשלחן ערוך שלו .את אחד מטעמי
השינויים האלו מבאר רבינו בעצמו ,בפתיחה שהוסיף
בפתיחה לפני "סדר ברכת הנהנין" שבסידור" :ואלה
מוסיף על הראשונים ,קצת חדושי הלכות ברורות
מלוקטות מספרי הקדמונים ,שלא נקבעו בלוח
הראשון המיוסד ומשוכלל על פי דעת האחרונים".
שיעורי הלכה למעשה
והדבר עדיין דורש הסבר ,מהו החילוק בין הלוח
הראשון שמיוסד "על פי דעת האחרונים" לבין הלוח
האחרון שהלכותיו "מלוקטות מדברי הקדמונים"?
מבאר זאת בעל נכדתו ,הגאון בעל הדברי נחמי' )דברי
נחמי' או"ח סי' כא(" :שידוע שבשלחן ערוך נדחק
הרבה שלא לדחות כל דברי האחרונים ז"ל )בפרט דברי
המגן אברהם( ,משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה,
העמיד על דעתו הקדושה לחלוק עליהם ,אפילו להקל
בכל מה שלא נראה ליה )וכידוע שבפירוש שמעו ממנו
ז"ל שחוזר בו במה שנתן נאמנות להמגן אברהם יותר
מדאי(".
שמועה זו מפיו של רבינו הביאה גם נכדו בעל ה"צמח
צדק" )שו"ת או"ח סי' יח ס"ד(" :ששמעתי ממנו
בעצמו ,שיש כמה דברים שחוזר בו ממ"ש שם ,מפני
שנסמך אז יותר מדאי על המגן אברהם".
ומבואר הדבר יותר בהקדמת "בני הגאון המחבר"
לשלחן ערוך שלו" :זה החיבור ...הלכות בטעמיהן
ופסקי דינים העולים אחר הפלפול בראשונים
ואחרונים וטעמיהן ...מיוסד על פי דעת כל הפוסקים
ראשונים ואחרונים ,ובראשם הרב בעל מגן אברהם,
לא הפריז על המדה לחלוק עליהם ,רק להכריע ביניהם
בראיות צודקות יתנו עידיהן ויגידו" .אמנם "אחר רוב
שנים שהוסיף פליאות חכמה על חכמתו בעמקות
ובקיאות"" ,העמיד על דעתו הקדושה לחלוק עליהם"
במקום שהוכיח מהש"ס והפוסקים הראשונים שלא
כדעת האחרונים.
וזהו שכותב בפתיחה ל"סדר ברכת הנהנין" שבסידור:
"ואלה מוסיף על הראשונים ,קצת חדושי הלכות
ברורות מלוקטות מספרי הקדמונים ,שלא נקבעו
בלוח הראשון המיוסד ומשוכלל על פי דעת
האחרונים" ,שבלוח הראשון "לא הפריז על המדה
לחלוק" על דעת האחרונים ,משא"כ בלוח האחרון
"העמיד על דעתו הקדושה לחלוק עליהם" במקום
שהוכיח כן מדברי הראשונים – "קצת חדושי הלכות
ברורות מלוקטות מספרי הקדמונים".
ט( מהדורא בתרא להלכות אמירה לנכרי
לערך באותה תקופה כתב רבינו כמה פלפולים ארוכים
בהלכה ,שנקראו בשם "מהדורא בתרא" ,אחד מהם
הוא בהלכות "אמירה לנכרי" ,שבו מוכיח בארוכה,
ביסוד ועיקר הלכות אמירה לנכרי ,שלא כפי שפסק
בשלחן ערוך שלו על פי דעת המגן אברהם .וכך כותב
שם )מהדורה בתרא לאו"ח סי' רמג(" :ומה שכתב
המגן אברהם שם צ"ע ...דלא כהמגן אברהם ...ומ"ש
המגן אברהם שם ...זה אינו ...ועל כרחך צריך לומר
שכוונת המגן אברהם ...אבל גם זו אינה טענה
כ
מוכרחת ...ומה שכתב המגן אברהם ...זה אינו
במשמע הלשון כלל".
לפי מסקנתו במהדורא בתרא זו ,ביסודי ועקרי הלכות
אמירה לנכרי ,משתנים פרטים רבים בהלכות אלו,
המפוזרים בסימנים רבים שבשלחן ערוך שלו.
את ה"שלחן ערוך" של רבינו ,ערך לדפוס הרה"ק אחיו
מהרי"ל מיאנאוויטש ,בעל ה"שארית יהודה",
והדפיסו אחרי הסתלקות רבינו בכ"ד טבת תקע"ג.
בתחלת סי' רמג הוסיף מהרי"ל הגהה על הגליון" :עי'
בקונטרס אחרון ]היא מהדורא בתרא הנ"ל[ מהרב
שחזר בו הרב והשיב על המגן אברהם".
כאן הסתפק בהערה כללית .אמנם במהדורה החדשה
של שלחן ערוך רבינו ,צויין אצלינו במקומות רבים,
היכן ישתנה הדין על פי המבואר במהדורא בתרא שלו,
שבו חלק על מסקנת המגן אברהם .וביתר פירוט
נתבארו הדברים בספר "הלכות אמירה לנכרי" –
בשלחן ערוך אדמו"ר הזקן )קה"ת תשס"ז(.
י( מהדורא בתרא להלכות נדה
הדוגמאות הנזכרות הם ממה שפסק בשלחן ערוך שלו
לפי מסקנת המגן אברהם .אמנם לא רק בזה אנו דנים.
בהלכות נדה הרבה רבינו להסתמך על רבי יהונתן
אייבשיץ בספרו כרתי ופלתי .וגם בעיקר יסוד הלכות
"הרגשה" ו"כתמים" מסתמך על מסקנתו ב"כרתי
ופלתי".
אמנם בסוף ימיו כתב מהדורא בתרא ארוכה לסי' קפג,
המתחלת" :מה שכתבו בתשובות שב יעקב ובכרתי
ופלתי ...הנה בתוס' וחידושי רשב"א ור"ן רפ"ק דנדה
לא כתבו כן ...דהא בהדיא אמר אביי ."...והולך
ומאריך להוכיח מהש"ס והפוסקים שלא כדבריהם
בזה ,ובא למסקנא שלא כדבריהם.
גם לפי מסקנתו במהדורא בתרא זו משתנים הלכות
רבות בהלכות נדה .בהוצאה הראשונה של שלחן ערוך
רבינו ,הוסיף מהרי"ל הגהה על הגליון )סי' קפג ס"ק
ג(" :אבל ) ...עיין בקונטרס אחרון ]היא המהדורא
בתרא הנ"ל[ בהג"ה(".
כאן הסתפק בהערה כללית .במהדורה החדשה של
שלחן ערוך רבינו ,צויין אצלינו במקומות רבים ,היכן
ישתנה הדין על פי המבואר במהדורא בתרא שלו ,שבו
חלק על מסקנת הכרתי ופלתי וסיעתו .וביתר פירוט
סכמתי הדברים ב"פרדס חב"ד" )גליון 12ע' .(63
שיעורי הלכה למעשה
יא( סדר הכנסת שבת
בסוג זה הוא גם "סדר הכנסת שבת" שנדפס בסדור,
ובכת"י רשום שהוא נכתב על ידי רבינו כבר בשנת
תקנ"ז.
בשלחן ערוך שלו פסק רבינו ,כפשטות פסק שלחן ערוך
הבית יוסף ,כשיטת רבינו תם בזמן שקיעת החמה
וצאת הכוכבים.
אמנם אחר כך בא רבינו למסקנא ,להוכיח מפוסקים
רבים שאינם סוברים בזה כשיטת רבינו תם ,ועל זה
כותב ב"סדר הכנסת שבת"" :אין לסמוך כלל להקל על
פי מ"ש הרב בית יוסף בשלחן ערוך הלכות שבת בשם
יש אומרים ,והיא דעת רבינו תם וסיעתו ...כי רבינו
תם וסיעתו יחידאי נינהו נגד הגאונים הראשונים ...
ואחריהם ...וסיעתם ,ואינהו בתראי ,וחלקו על רבינו
תם ...ומה גם כי דעת זו הוא נגד החוש ופליאה
נשגבה" .וגם בדעת הבית יוסף עצמו כותב "כי כבר חזר
בו הבית יוסף בשלחן ערוך יורה דעה הלכות מילה"
)ביתר פירוט בארתי הדברים ב"סדר הכנסת שבת" עם
ביאור ,קה"ת תשע"ד(.
יב( חושש לדעת המחמירים
בנוסף לחזרות אלו בפסקי הסידור ממה שפסק בשלחן
ערוך שלו ,יש עוד סוגי שינויים ביניהם:
הגאון רבי אברהם חיים נאה )בעל קצות השלחן( ליקט
את ההלכות שבהן פסק בסידור באופן אחר ממה
שפסק בשלחן ערוך שלו ,והדפיסן בקונטרס "פסקי
הסדור" .בהקדמתו שם כותב" :פסקי הלכות
שבסידור רובם ככולם הם להחמיר יותר ממה שפסק
בשלחן ערוך ,שאיזן ותיקן ההלכה לצאת גם דעת
המחמירים".
דוגמה לדבר רואים אנו ב"הלכתא רבתא לשבתא",
שהם ארבע הלכות שנדפסו בסדור שלו ,עם "פתיחה"
קצרה" :והן קצת אזהרות והערות להרים מכשולות
ושגגות השכיחות ומצויות ,ולפי דעת הרבה מגדולי
הראשונים יש בהן איסור כרת וסקילה במזיד וחיוב
חטאת בשוגג ה' יכפר".
בכל אחת מארבעת הסעיפים מזהיר בדברים כאלו
שהתיר אותם בשלחן ערוך שלו ,וכאן מזהיר לחשוש
לדעת המחמירים – אף על פי שלא נפסק כדבריהם
בשלחן ערוך ,וכאמור שם" :שלא לסמוך על היתר
הנהוג ...ליזהר מאד ...ובעל נפש יחמיר לעצמו ...כי
אין זה היתר ברור ...ולכן צריך ליזהר במאד ...
והמחמיר תבוא עליו ברכה".
כא
בזה לא מדובר בחזרה ממה שפסק בשלחן ערוך שלו,
על פי דעת האחרונים ,כי אם זאת ,שאף שלפי ההלכה
יש לסמוך על דעת המתירים ,מכל מקום יש מקום
להחמיר לדעת האוסרים בהלכות שבת "שיש בהן
איסור כרת וסקילה במזיר וחיוב חטאת בשוגג ה'
יכפר".
יג( מנהג חב"ד בעטיפת הטלית
כל אלו הן פסקי הלכות שפסק בסידורו ,שאינו קשור
למנהג חב"ד דוקא .אמנם יש גם לפעמים בפסקי
הסדור ,שמבאר רבינו את מנהגי חב"ד:
בנוסף להלכות ציצית שבשלחן ערוך רבינו ,שכוללים
ארבעה-עשר סימנים )ח-כד( ,הוסיף רבינו בתחלת
הסדור ליקוט הלכות ציצית ,הנצרכים לכל אחד.
בהמשך הלכות אלו ,כותב רבינו ארבע אופני עטיפת
הטלית) .א( עטיפת הישמאלים ,שנוהגים להתעטף
תיכף אחר ברכת להתעטף בציצית) ,ב( מנהג עטיפת
הטלית שבימי חכמי הגמרא ועד לתקופת הרמ"א) ,ג(
"מנהג שנתפשט בינינו להגביה צדי הטלית על הכתף
מכאן ומכאן") .ד( "מנהג העולם שאין מגביהין הצדדין
על הכתפות" )נתבארו לקמן סי' ב(.
והיינו שמנהג חב"ד הוא להגביה צדי הטלית על הכתף,
ומנהג שאר החסידים הוא אשר צדי הטלית נמשכים
על גבי הידים )ועד היום כך הוא המנהג ,שבחב"ד
מגביהים את הטלית על הכתפים ,ובשאר החסידויות
נמשך הטלית על גבי הידים( .ומבאר רבינו הזקן שם,
שלפי מנהג חב"ד בעטיפת הציצית כדאי להוסיף נקב
סמוך לשפת הטלית מצדה ,כדי שיהיו הציצית נוטפות
על קרן הטלית .משא"כ לפי מנהג העולם יש לעשות
הנקב באופן אחר.
לא מדובר כאן בחזרה ממה שפסק בשלחן ערוך שלו,
ולא מדובר כאן בחומרה שרוצה להנהיג בה ,כי אם
במנהג עטיפת הטלית בעדת חב"ד.
יד( מנהג אמירת למנצח יענך
כך מוצאים אנו בפסקי הסידור ,לפני מזמור למנצח
יענך" :מנהג ספרד שבכל יום שאין בו תחנון ונפילת
אפים אין אומרים למנצח יענך".
והיינו שלמרות שמבאר רבינו בשלחן ערוך שלו )סי'
תכט סי"ב(" :בכל החדש אף שאין אומרים תחנון
אומרים למנצח יענך" .וכן פוסק בהל' ראש השנה )סי'
תרב ס"ד(" :אם אירע מילה בין ראש השנה ליום
הכיפורים אין אומרים תחנון ולא והוא רחום כו' ,אבל
אומרים אבינו מלכנו )ואל ארך אפים ולמנצח("
שיעורי הלכה למעשה
מכל מקום מנהג הספרדים )וכן הוא מנהגינו( "שבכל
יום שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח
יענך".
והטעם למנהג זה מבואר בפוסקים הספרדים ,ומובא
בדברי נחמי' )השלמה לשוע"ר סי' קלא ס"ט(" :יש
מקומות שבכל יום שאין אומרים בו תחנון אין
אומרים גם כן למנצח ,וכן הוא מנהג ספרד ...שכל
הימים שאין אומרים תחנון אינם יום צרה" .והיינו,
שכיון שהוא יום שמחה ,אין רוצים לומר בו שהוא
"יום צרה" )כדלקמן סי' עב(.
הרי גם כאן לא מדובר בחזרה ממה שפסק בשלחן ערוך
שלו ,כי אם במנהג הספרדים באמירת למנצח יענך,
ומנהג חב"ד.
טו( מנהג הקפות בליל שמיני עצרת
וכן מוצאים גם שרבינו כותב בסידורו )סדר הקפות
בשמחת תורה(" :מנהג ותיקין הוא לעשות יום שמיני
עצרת גם כן כמו בשמחת תורה ,ולהקיף בליל שמיני
עצרת שבע הקפות עם הספרים סביב התיבה בשמחה
גדולה ולרקד בפניהם ...וכן בליל שמחת תורה".
והמקור ל"מנהג ותיקין" זה הוא במשנת חסידים
)מסכת סוכה פי"ב מ"ט(" :ומנהג ותיקין הוא לעשות
יום שמיני עצרת שמחת תורה ולהקיף שבעה הקפות
עם הספרים סביב התיבה בשמחה גדולה".
ובאמת כל המנהגים שבמשנת חסידים מקורם במנהג
שהנהיג האריז"ל ,משא"כ כאן אין הוכחה ממנהגי
האריז"ל ,שהרי הוא הי' בארץ ישראל ,אשר שמיני
עצרת ושמחת תורה חלים באותו יום .אמנם עצם
הדבר שמדגיש "לעשות יום שמיני עצרת שמחת
תורה" ,מורה שיש קשר בין ההקפות ליום שמיני
עצרת.
ואעפ"י שמנהג ההקפות קשור לסיום קריאת התורה
בשמחת תורה ,משא"כ שמיני עצרת בחוץ לארץ ,שאין
מסיימים בו את קריאת התורה .נראה הטעם בזה,
שזה גופא מורה שכבר שמיני עצרת היא התחלה של
סיום קריאת התורה בשמחת תורה ,ולכן מיד בשמיני
עצרת מתחילין לשמוח בשמחת סיום קריאת התורה.
וזהו מקור וטעם מנהג חב"ד לערוך הקפות גם בליל
שמיני עצרת.
כך שבנוסף לחזרות שיש בפסקי הסידור ,לעומת פסקי
רבינו בשלחן ערוך שלו ,מהטעמים שהובאו לעיל;
ובנוסף לחומרות שיש בפסקי הסידור ,לעומת מה
שהקיל בשלחן ערוך שלו ,כמובא לעיל; בנוסף לאלו יש
גם לפעמים ,שבפסקי הסדור מוסיף ומבאר את מנהגי
חב"ד.
כב
שיעורי הלכה למעשה
שיעורי הלכה למעשה
בשו"ע אדמו"ר הזקן
חלק אורח חיים
הלכות השכמת הבוקר
סימן ד
א .נטילת ידים שחרית
א( הישן ערום תחת השמיכה
בזמנינו רגילים ללבוש ביום בגדים המיוחדים ליום
ובלילה לובשים בגדים המיוחדים לשינה .אמנם
בתקופה העתיקה לא כולם יכלו להרשות לעצמם
לישון בפיג'מה ,והיו רגילים אם כן לישון בלילה בלי
בגדים תחת הסדין .לכן מוצאים אנו בכמה מקומות
בשוע"ר את דיני הישן ערום )ראה מהדו"ב סי' א ס"ו.
סי' ב ס"ב .מהדו"ק סי' ב ס"א .סי' ד ס"ג .סי' מו ס"ז.
סי' סג ס"א .סי' עד ס"א(.
ועד שיש כמה הלכות בשוע"ר )רס"י ב( אודות לבישת
הבגדים "תחת הסדין בעודו שוכב ,בענין שלא יהיה
מעט מבשרו מגולה".
ועל זה נתבאר בשוע"ר )מהדו"ק סי' א ס"ה ,ומהדו"ב
סי' א ס"ו(" :ולפי שבנוסח זה ]מודה אני[ אין בו שום
שם מז' שמות שאינם נמחקין אין איסור לאמרו קודם
שנטל ידיו ,אף אם ישן על מטתו ערום ומסתמא נגעו
ידיו במקומות מטונפים שבגופו ...אבל אסור להוציא
דברי תורה מפיו בידים מטונפות ,אבל להרהר בדברי
תורה מותר".
וכן הוא בפסקי הסדור )בתחלתו(" :וטוב להרגיל עצמו
לומר מיד שניעור נוסח זה :מודה אני ...לפי שבנוסח
זה אין בו שם מז' שמות שאינן נמחקין אין איסור
לומר קודם נטילת ידים בעוד שאין ידיו נקיות ,אבל
להזכיר את השם בברכות או להוציא דברי תורה מפינו
אסור עד שינקה ידיו .ולהרהר בדברי תורה מותר".
בנוסף להוצאת דברי תורה מפיו בידים מטונפות ,יש
כאן גם איסור ללמוד תורה לפני ברכת התורה; אלא
שאיסור הוא דוקא בלימוד בפה ולא בהרהור )שאנו
דנים אודותיו כאן( ,כמבואר בשוע"ר )סי' מז ס"ב(:
"צריך לברך בין למקרא לבד בין למשנה לבדה בין
לתלמוד לבדו בין למדרש לבדו שהכל תורה היא ונתנה
למשה מסיני ,והמהרהר בדברי תורה אינו צריך
לברך".
כג
עוד יש בזה איסור שלישי – להוציא דברי תורה מפיו
כשלבו רואה את הערוה ,שהרי מדובר כאן בשוכב
ערום תחת הסדין ,וכמבואר בשוע"ר )סי' עד ס"א(:
"שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או
מתפלל ...ראשו ולבו של אדם הקורא או מתפלל צריך
גם כן שלא יהיו רואים את הערוה דהיינו שלא יהיה
עם הערוה תחת מכסה אחד".
ולכן מי שהולך בחלוק ארוך ,בלי אבנט ,אסור לו
להוציא ברכה או דברי תורה מפיו ,ורק כשיש לו
מכנסים מותר לו לברך וללמוד ,כמבואר בשוע"ר )סי'
צא ס"ב(" :צריך לאזור אזור בשעת התפלה ,אפילו אם
יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה ,משום שנאמר
הכון לקראת אלהיך ישראל ,אבל בשאר ברכות מותר
לברך בלא חגורה מאחר שיש לו אבנט במכנסיים ואין
לבו רואה את הערוה".
אמנם גם איסור זה אינו אלא בדיבור ולא בהרהור,
כמבואר בשוע"ר )סי' עה ס"י(" :מותר להרהר בדברי
תורה כשהוא ערום ,ואין צריך לומר כנגד ערוה אחרת,
שנאמר ערות דבר דיבור אסור הרהור מותר".
וכן נתבאר בשוע"ר )סי' עג ס"א(" :להרהר בדברי
תורה מותר אפילו כשערותו ממש מגולה ...ומטעם זה
מותר להרהר בדברים שבקדושה בשעת תשמיש,
שהרהור אינו כדיבור לענין זה".
אלא שמכל מקום מסיים )שם(" :שהרהור אינו כדיבור
לענין זה ,אע"פ שהוא כדיבור לענין להרהר במבואות
המטונפות".
וכמבואר בשוע"ר )סי' פה ס"א(" :אפילו להרהר בלבו
אסור אפילו בדברי תורה שחייב להגות בה יומם
ולילה ,ולכן כשנכנס לבית הכסא טוב לחשוב
חשבונותיו שלא יבא לידי הרהור תורה ...וכן ...בבית
המרחץ".
ולא רק בתוך בית הכסא ,אלא אף מבחוץ – כנגד בית
הכסא ,כמבואר בשוע"ר )סי' פג ס"א(" :אסור לקרות
כנגד בית הכסא ...ולכן צריך ליזהר שלא לקרות או
להתפלל או להרהר בדברי תורה בחצר כנגד בית הכסא
שיעורי הלכה למעשה
כמלא עיניו ,אף על פי שהוא סגור ואי אפשר לראות
הצואה שבו" ,הרי שהרהור אסור אף כנגד בית הכסא.6
וטעם החילוק בין בית הכסא לגילוי ערוה ,כי רק לענין
ערוה נאמר בתורה "ערות דבר ,דיבור אסור הרהור
מותר" )שוע"ר סי' עה ס"י( ,משא"כ לענין מקומות
המטונפים ,נתבאר בשוע"ר )סי' עד ס"א(" :כתוב
בתורה ושבת וכסית וכו' כי ה' אלהיך מתהלך בקרב
מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ...וגו' מכאן למדו
חכמים שבכל מקום שה' אלהינו מתהלך עמנו דהיינו
כשאנו עוסקים בקריאת שמע ובתפלה או בדברי תורה
צריך להיות המחנה קדוש שלא תהא צואה מגולה
שם" ,ולא נזכר כאן התנאי של "דיבור אסור הרהור
מותר".
שמטעם זה יוצאים חילוקים נוספים בין תורה ותפלה
כנגד הערוה לבין תורה ותפלה כנגד הצואה:
א( נתבאר בשוע"ר )סי' עה ס"ח(" :ערוה בעששית
ונראית דרך דפנותיה אסור לקרות כנגדה ...לפי
שבראיה תלה הכתוב שנאמר ולא יראה בך וגו' והרי
היא נראית".
משא"כ לענין צואה נתבאר בשוע"ר )סי' עה ס"א(:
"צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אע"פ שרואה
אותה דרך דפנותיה לפי שבצואה תלה הכתוב בכיסוי
שנאמר ושבת וכסית את צאתך והרי היא מכוסה"
)ראה גם לקמן סי' ז ס"ג(.
ב( נתבאר בשוע"ר )סי' עה ס"ח(" :ערוה ...אסור
לקרות כנגדה ואפילו היא בבית אחר ונראית דרך
עששית שבחלון ,לפי שבראיה תלה הכתוב שנאמר ולא
יראה בך וגו' והרי היא נראית".
משא"כ לענין צואה נתבאר בשוע"ר )סי' עט ס"ה(:
"אם היתה בחדר אחד והוא קורא בחדר אחר אפילו
6לפום ריהטא נראה שבתוך הבית לא שייך איסור זה ,כמבואר
בהמשך דבריו בשוע"ר )שם(" :במה דברים אמורים כשעשה
בחצירו חדר מיוחד לזה אבל אם עשה בית הכסא במחיצות של
בית או חצר אין על המחיצות אלו דין בית הכסא אע"פ שהן גם
כן מחיצות של בית הכסא) ,ו(כיון שאינן מיוחדות לו בלבד
]ו[מותר לקרות אפילו בסמוך להן ממש".
אמנם היינו דוקא נגד המחיצות שבין השירותים לשאר החדרים,
משא"כ כשעומד נגד הדלת לשירותים ,שהדלת הזאת מיוחדת
לשירותים בלבד ויש עליו דין בית הכסא" ,צריך ליזהר שלא
לקרות או להתפלל או להרהר בדברי תורה ...כנגד בית הכסא
כמלא עיניו ,אף על פי שהוא סגור".
וכן נהג תמיד הרבי בעת קריאת התורה ,בשעה שהי' מתפלל בבית
המדרש שב) 770-למעלה( ,אשר ממול בימת קריאת התורה היתה
דלת מבית המדרש לפרוזדור ,ובצד השני של הפרוזדור היתה
פינת כניסה לכמה חדרים וגם דלת לשירותים ,ובעמדו אצל בימת
כד
הפתח פתוח ביניהם והוא יושב אצל הפתח בסמוך לה
ורואה אותה מותר אם אין ריחה מגיע אליו ,לפי
שהפתח היא כסתום כיון שיש לה גיפופים מכאן ומכאן
המבדילים בין חדר לחדר .ויש מי שאוסר מי שרואה
אותה אע"פ שהיא ברשות אחרת .והעיקר כסברא
הראשונה ...ואעפ"כ טוב לחוש לדבריו".
ג( נתבאר בשוע"ר )סי' עה ס"ט(" :היתה ערוה כנגדו
והחזיר פניו ממנה עם כל גופו עד שנעשית לו מן הצד,
אע"פ שעומד בסמוך לה מן הצד תוך ד' אמות ,מותר
לקרות אצלה .ואף על פי שנאמר והיה מחניך קדוש
ולא יראה בך וגו' ומחנהו של אדם הוא ד' אמות מכל
צד כמ"ש בסי' ע"ט ,מכל מקום כיון שאמרה תורה ולא
יראה בך תלה הכתוב בראיה ולא אסר אלא ערוה
הנראית".
משא"כ לענין צואה נתבאר בשוע"ר )סי' עט ס"א(:
"היתה צואת אדם מאחריו אפילו אין לה ריח צריך
להרחיק ממנה ד' אמות שנאמר והיה מחניך קדוש
ומחנהו של אדם דהיינו חנייתו היינו ד' אמות לכל רוח
)שזהו מקומו של אדם כשישכוב ויפשוט ידיו ורגליו
כמ"ש סי' שמ"ט( חוץ מכנגד פניו ששם עיקר חנייתו
וצריך להיות מחנהו קדוש כמלא עיניו".
וכן הוא לענין ההרחקה מבית הכסא ,כמבואר בשוע"ר
)סי' פג ס"א(" :כשם שאסור לקרות קריאת שמע כנגד
הצואה מן התורה כך אסור לקרות כנגד בית הכסא ...
וצריך להרחיק מהם ד' אמות ,ולפניו כמלא עיניו
אפילו פינו ממנו הצואה".
וכן הוא גם הרהור שנתבאר לעיל שהוא אסור רק כנגד
הצואה ובמקומות המטונפים ,משא"כ כנגד הערוה
מותר להרהר בתורה.
*
קריאת התורה הי' אפשר לראות מרחוק את הדלת לשירותים.
ולכן תמיד בעת שקיבל עליה לתורה ,חיכה מלברך ברכת התורה
עד שיסגרו את הדלת שבין בית המדרש לפרוזדור ,כדי שלא יהי'
אפשר לראות מרחוק את דלת השירותים.
ואף שמעיקר הדין אפשר שאין קפידה בזה ,שהרי הדלת
לשירותים הוא בחדר נפרד )ולא בבית המדרש עצמו( ,וכמבואר
בשוע"ר )סי' עט ס"ה(" :אם היתה בחדר אחד והוא קורא בחדר
אחר אפילו הפתח פתוח ביניהם והוא יושב אצל הפתח בסמוך לה
ורואה אותה מותר אם אין ריחה מגיע אליו ,לפי שהפתח היא
כסתום כיון שיש לה גיפופים מכאן ומכאן המבדילים בין חדר
לחדר .ויש מי שאוסר מי שרואה אותה אע"פ שהיא ברשות
אחרת .והעיקר כסברא הראשונה ...ואעפ"כ טוב לחוש לדבריו".
ולכן הקפיד בזה.
שיעורי הלכה למעשה
ולכן נתבאר בשוע"ר )סי' פד ס"א(" :מרחץ ישן בבית
...שקצת מן העומדים שם הם לבושים וקצתם ערומים
...מותר להרהר שם בדברי תורה אפילו כשיש שם
ערומים ...והבית הפנימי ...אסור לענות שם אמן ולא
להרהר בשום דבר שבקדושה" .והיינו כי בבית
האמצעי עיקר איסור לימוד התורה בו הוא מחמת
האנשים הערומים העומדים שם ,ולכן מותר להרהר בו
דברי תורה ,משא"כ בבית הפנימי שחשוב מקום
מטונף ,ולכן אסור להרהר בו דברי תורה אף אם אין
שם אדם ערום.
והטעם שבית הפנימי של בית המרחץ חשוב מקום
מטונף נתבאר בשוע"ר )סי' מה ס"ג(" :בבית המרחץ
...בבית הפנימי ...אפילו בשעה שאין שם אדם ...
שזוהמתו רבה מהבל החמין שמשתמשין בו .אבל בבית
הטבילה ,אע"פ שעומדים בו ערומים ,כיון שתשמישו
בצונן אין בו זוהמא ...לכן מברכין ברכת הטבילה
במקוה".
ומזה יוצא לענין המקוואות שבזמנינו ,שאם המקוה
הוא באותו החדר של המקלחת ,גם הוא חשוב בית
המרחץ ,ואסור להרהר בו דברי תורה ,אפילו אם
ערותו מכוסה ואין שם אדם אחר.
ואם הוא בחדר נפרד ,הנה כאן נתבאר אשר "בבית
הטבילה ...כיון שתשמישו בצונן אין בו זוהמא ...לכן
מברכין ברכת הטבילה במקוה" .משא"כ בזמנינו
שמחממים את המקוה.
אבל למעשה נהוג שהנשים מברכות תמיד ברכת
הטבילה במקוה .ומסתבר שעיקר החילוק הוא,
שדוקא המקלחת שמתרחצין בה במים חמים נקראת
מקום זוהמא ,משא"כ המקוה – שרק טובלין בו.
*
נחזור לענינינו ,שאף אם נגע במקומות המכוסים ,ואף
שהוא עדיין לפני ברכת התורה ,ואף אם הוא שוכח
ערום תחת הסדין ,יכול הוא להשאר במטתו ולחשוב
דברי תורה לפני שיקום .ומכל מקום נתבאר בשוע"ר
)סי' א מהדו"ב ס"ו(" :ואעפ"כ אין לו להרהר ולא
אפילו לדבר בדברי תורה בעודו מושכב על מטתו גם
אם נטל ידיו אלא יקום ויעמוד או ישב באימה שנאמר
הכון לקראת אלקיך ישראל".
ופירוש הפשוט של הדברים האלה הוא ,שלא זו בלבד
"שאין לו להרהר" בדברי תורה ,בעודו מושכב על
7אלא שבקונטרס השלחן הגיה" :אין לו לדבר ולא אפילו
להרהר" .ולא נתברר מה הכריחו לגרוס כן .וראה הערות וציונים
להלכות תלמוד תורה )פ"ב ע' .(512
כה
מטתו לפני נטילת ידים ,אלא אפילו "אם נטל ידיו"
ליד המטה )וגם בירך ברכת התורה( ,ורוצה "לדבר
בדברי תורה בעודו מושכב על מטתו" ,לא יעשה כן,
"אלא יקום ויעמוד או ישב באימה שנאמר הכון
לקראת אלקיך ישראל".7
ב( נטילת ידים לתפלה
נתבאר לעיל ,שמי שנוגע בידיו במקומות המכוסים
שבגופו ,אסור לו להמשיך בלימודו בדיבור ,או לברך
בהזכרת השם ,עד שינקה ידיו.
האם זאת אומרת שאם נגע באמצע הלימוד במקומות
המכוסים שבגופו ,צריך ליטול ידיו לפני שממשיך
לימודו? וכן אם נגע במקומות המכוסים שבגופו ,ואחר
כך רוצה לאכול או לשתות משהו ,צריך ליטול ידיו לפני
שמברך?
נתבאר על זה בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד ס"ג(" :היה ישן
על מטתו ערום אסור להזכיר ]שום[ שם מז' שמות
שאינן נמחקין או להוציא דברי תורה מפיו עד שינקה
את ידיו בכל מידי דמנקי".
וכן הוא במהדו"ב שם )סי' ד ס"א(" :לתלמוד תורה
ולהזכרת השם בשאר ברכות ,חוץ מקריאת שמע
ותפלה ,אין צריך לחזר אחר מים ,אלא די לנקות ידיו
בכל דבר שמנקה".
וכ"ה בשוע"ר )סי' צב ס"ו(" :לתלמוד תורה די בנקיון
בעלמא בכל ענין ,אפילו יש מים מזומנים לפניו".
ובשוע"ר )סי' צז ס"ג(" :די בנקיון עפר להזכרת השם
או לדברי תורה".
וכ"ה בפסקי הסדור )סדר הנטילה ד"ה ומצוה(:
"לתלמוד תורה והזכרת השם בשאר ברכות די בנקיון
בכל דבר שמנקה".
אמנם אם הוא רוצה להתפלל או לקרות קריאת שמע
צריך הוא ליטול ידיו תחלה ,כמבואר בשוע"ר )סי' צב
ס"ג-ד(" :צריך לרחוץ ידיו במים ...ואם אין לו מים
צריך לחזר אחריהם עד פרסה".
ואפילו אם לא ברור לו שנגע במקומות המטונפים,
נתבאר בשוע"ר )סי' צב ס"ה(" :אם אינו יודע להן שום
לכלוך ,אע"פ שהסיח דעתו מהם אחר נטילת שחרית,
אין צריך לחזור וליטלן ולא לנקותן ,שסתם ידים
כשרות לתפלה כמו שכשרות לשאר ברכות .ויש
שיעורי הלכה למעשה
אומרים שהיסח הדעת פוסל לתפלה כמו שפוסל
לאכילה ,מפני שהידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום
הטינופת .וכן עיקר".
*
ומכל מקום אין בנטילת ידים זו את כל הלכות נטילת
ידים לסעודה ,כמבואר בשוע"ר )מהדו"ב סי' ד ס"א(:
"אין צריך ליטול מן הכלי ...ואפילו מים הפסולים
לנטילת ידים לסעודה ,כי מאחר שנטילת ידים לתפלה
אינה אלא משום נקיון אין צריך כלי ולא כח נותן ולא
מים כשרים ולא שאר דברים המעכבים בנטילת ידים
לסעודה".
וכ"ה בפסקי הסדור )סדר הנטילה ד"ה ומצוה(" :אך
אין צריך כלי ולא כח נותן ולא מים כשרים ולא שאר
דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה".
ובמקום שאין מים סגי גם בזה בכל מילי דמנקי,
כמבואר בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד ס"ד(" :ואם אין לו
מים כלל ,אם רוצה להתפלל מיד צריך לנקות ידיו
קודם התפלה בצרור או בעפר או בקורה או בכל מידי
דמנקי".
וכ"ה בשוע"ר )סי' צב ס"ד(" :ואם אין לו מים צריך
לחזר אחריהם עד פרסה ...ואם מתיירא שמא יעבור
זמן התפלה עד שיגיע למקום המים לא יחזר אחריהם
כלל ,רק ינקה ידיו בצרור או בעפר או בקורה או בכל
דבר שמנקה".
*
ועד היכן היא נטילת ידים זו ,הנה לענין נטילת ידים
לסעודה נתבאר בשוע"ר )סי' קסא ס"ח(" :שיעור
נטילת ידים כל היד עד הקנה של זרוע ,כשיעור קידוש
ידים שבמקדש .ויש אומרים שהקילו בנטילת ידים
ולא הצריכו אלא עד מקום חיבור האצבעות לכף היד.
וראוי לנהוג כסברא הראשונה".
אבל לענין נטילת ידים לתפלה נתבאר בשוע"ר
)מהדו"ב סי' ד ס"א( ,ובפסקי הסדור )סדר הנטילה
ד"ה ומצוה(" :וסמך לנטילה זו שנאמר ארחץ בנקיון
כפי ואסובבה את מזבחך ה' לשמיע בקול תודה וגו'.
וצריך ליטול עד הפרק דהיינו עד חבור האצבעות לכף
היד .ויקח עוד מים בכפו וישפשף כפות הידים זו בזו
לנקותם לקיים ארחץ בנקיון כפי".
8מכאן אנו לומדים ,שמה שנתבאר בשוע"ר )סי' עה ס"א(" :אסור
לקרות ולהתפלל ...כנגד שוקה ...כיון שהוא מקום צנוע באשה
ערוה היא .ויש אומרים שאפילו פחות מטפח שמגולה בשוקה
ערוה היא ,אפילו באשתו .ונכון לחוש לדבריהם" ,הכוונה היא
לשוק שתחת הברך ,שהרי החלק שעל גבי הברך נקרא ירך ושתחת
כו
והיינו שמעיקר הדין סגי בנטילת ידים עד חבור
האצבעות לכף היד; אבל כיון שלומדים זאת מהפסוק
"ארחץ בנקיון כפי" ,יקח עוד מים בכפו וישפשף כפות
הידים" .יוצא אם כן ,שלתפלה אין צריך ליטול ידיו על
הקנה של זרוע ,והיינו גב היד ,אבל מכל מקום עדיף
ליטול גם כף היד.
*
ומה הן מקומות המכוסים המצריכים נטילת ידים
לתפלה? נתבאר בשוע"ר )סי' צב ס"ז(" :מקום המטונף
הם מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי
זיעה ,וכן אם חיכך הראש כמ"ש בסי' קס"ד ,וכן צואת
האוזן וצואת האף הן טינופות ואסור ליגע בהן בתפלה
כי אם על ידי בגד".
והיינו דוקא אם מחכך הראש ,משא"כ אם רק נוגע
בשערות הראש ,בלי חיכוך ,נתבאר בשוע"ר )סי' קסד
ס"ב(" :אם חיכך בראשו וכל כיוצא בזה )אבל אם
שפשף ידיו על ראשו מלמעלה כגון לנגבה ולא חיכך בה
תוך השער בראשו ממש אין לחוש(".
ולפום ריהטא היתה נראית הכוונה בזה ,שגם הקבורת
שביד הוא מקום המכוסה ,ורק הזרוע שביד הוא מקום
המגולה .ולפי זה הנה כל פעם שמניחים תפילין ונוגעים
בקבורת להנחת תפילין של יד הי' צריך ליטול ידים
לפני התפלה .ולא ראינו נוהגים כן .והיינו כי גם
הקבורת אינה מכוסה תמיד.
וכן נראה בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד ס"ג(" :נגע במקומות
המכוסים שבאדם כגון שוק וירך 8וכיוצא בהם שיש
בהם מלמולי זיעה" .הרי שרק הרגל נקראת מקומות
המכוסים ,ולא היד.
וכן הוא בשוע"ר )סי' קסד ס"ב(" :שוק וירך ומקומות
המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה" .דוקא
הרגל ,ולא היד.
וכך נראה בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד סי"ח(" :אלו דברים
שהן צריכין נטילה במים דוקא ולא בכל מידי דמנקי
אבל אין צריך לערות על ידיו ג' פעמים ,אלו הן ...
והנוגע ברגליו ,והנוגע בגופו" .הרי שרק הנגיעה ברגל
ובגוף מצריכים נטילה ,משא"כ בידו )אפילו בקבורת(.
וכן נראה בסדר נטילת ידים לסעודה )סי"ז(" :שלא
ליגע בשוק וירך או שאר מקומות המכוסים שבאדם
הברך נקרא שוק ,ובכל מקום מדייק לכתוב "שוק וירך" ,שהם
החלק שעל גבי הברך ושתחת הברך .ואם השוק של אשה מגולה
אסור לקרות ולהתפלל כנגד שוקה.
שיעורי הלכה למעשה
לפי שיש בהם מלמולי זיעה ,וכן לא יחכך בראשו שיש
גם כן מלמולי זיעה ,וכן בצואת האף והאוזן או שאר
טנופת" ,ולא הזכיר היד.
*
ויש אומרים שזהו גם הטעם שתקנו חכמים נטילת
ידים שחרית ,כמבואר בשוע"ר )מהדו"ב סי' ד ס"א(:
"תקנו חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר ולברך על
נטילת ידים ,והטעם יש מפרשים משום קריאת שמע
ותפלה של שחרית ,לפי שהידים עסקניות הן ומן
הסתם משמשו בשינה במקומות המטונפים שבגופו".
והיינו שלענין נטילת ידים שחרית מבואר בגמרא
)ברכות ס ,ב(" :כי משי ידיה לימא ברוך אשר קדשנו
במצותיו וצונו על נטיל ידים" .ולענין נטילת ידים לפני
התפלה מבואר בגמרא )ברכות טו ,א(" :ונוטל ידיו ...
וקורא קריאת שמע ומתפלל ...דכתיב ארחץ בנקיון
כפי" .ומפרשים הם שהיא היא אותה תקנת חכמים
ליטול ידים בשחרית לפני התפלה.
ולפי שיטה זו יוצא ,שלא רק בנטילת ידים שחרית
צריך לברך על נטילת ידים ,אלא גם לפני תפלת מנחה
וערבית ,כמבואר בשוע"ר )מהדו"ב סי' ד ס"א(:
"לתפלת מנחה או ערבית צריך לחזר אחר מים עד מיל
כמו לתפלת השחר לסברא זו ,ולסברא זו צריך לברך
גם כן על נטילת ידים למנחה או לערבית ,אם אין ידיו
נקיות וצריך ליטול".
ואפשר שלפי שיטה זו ,אף מי שנטל ידיו שחרית ואחר
כך נגע במקומות המטונפים ,שצריך ליטול ידיו,
כמבואר בשוע"ר )סי' צב ס"ג(" :צריך לרחוץ ידיו
במים אע"פ שנוטל ידיו שחרית ,כיון שנגע בטינופת
אחר נטילת שחרית".
וכ"ה בפסקי הסדור )סדר הנטילה(" :אם עשה צרכיו
קודם התפלה ,או נגע במקומות המכוסים שבגוף ,או
חיכך בראשו ,אחר שנטל ידיו כראוי ובירך כבר על
נטילת ידים ,צריך ליטול ידיו שנית במים לתפלה",
אפשר שגם זה הוא בברכה.
אבל לא קיי"ל כדעה זו ,כמבואר בשוע"ר )מהדו"ב סי'
ד ס"א(" :אבל אין המנהג כן עכשיו בכל ישראל ,אלא
אין מברכין על נטילת ידים רק בשחר לבד".
וכ"ה בשוע"ר )סי' ז ס"א(" :אין צריך לברך על נטילת
ידים ,אפילו היו ידיו מלוכלכות ששפשף בהם או קנח
בהם ,ואפילו רוצה ללמוד או להתפלל מיד ,ואע"פ שאי
אפשר לו להתפלל אלא אם כן נטל ידיו במים אם יש
לו מים ,מכל מקום לא תיקנו חכמים לברך על
הנטילה".
כז
וכ"ה בשוע"ר )סי' צב ס"ג(" :ומכל מקום לא יברך על
רחיצה זו ,אם כבר בירך על נטילת שחרית".
וכ"ה בפסקי הסדור )סדר הנטילה ד"ה ומצוה(" :ואין
צריך לברך על נטילה זו".
ומה שמברכים על נטילת ידים שחרית ,הוא מחמת
טעמים נוספים שיש לתקנת נטילת ידים שחרית,
אפילו כשאינו הולך להתפלל מיד ,וכדלקמן.
ג( נטילת ידים להסרת רוח רעה
בנוסף לנטילת ידים לתפלה ,נתבאר בשוע"ר )מהדו"ב
סי' ד ס"א(" :תקנת חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר
...ולא בשביל נקיון כפים לתפלה אלא מהטעם
המפורש בזוהר )פ' וישב( ומוזכר גם כן בגמרא כדי
להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני
הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן".
והיינו אפילו אם ישן במלבושיו ולא נגע במקומות
המכוסים ,כמבואר בשוע"ר )מהדו"ב סי' א ס"ז(" :ומי
שישן במלבושיו ,מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו
במקומות מטונפים שבגופו ,הרי סתם ידים אלו
כשרות להזכיר השם בברכות ולדבר דברי תורה מדין
התלמוד והפוסקים )כמו שיתבאר בסי' ד'( ,ואין צריך
לומר ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים ,אע"פ שרוח
רעה שורה עליהן ,רק שלא ליגע באוכלין ומשקין בלבד
כמו שיתבאר שם".
והיינו מה שנתבאר בשוע"ר )מהדו"ב סי' ד ס"ב(" :וגם
בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים
ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים
בסרוגין .וגם הזהירו מאד שלא ליגע ביד קודם נטילה
לא לעין ולא לאזן ולא לחוטם ולא לפה ולא לפי
הטבעת ולא למקום הקזת דם ולא לאמה כגון מעטרה
ולמטה או לצורך זיווג ,ולא למים שבגיגית המוכנים
לנטילת ידים לכל בני ביתו שלא יטמאם בידיו ,וכן
יזהר מאד בשעת נטילת ידיו מהכלי שלא יגע במים תוך
הכלי ויטמאם כי אין המים מטהרים הידים אלא
בשפיכה ,וכל שכן שצריך ליזהר מאד שלא ליגע קודם
נטילה בשום מאכל או משקה שלא לטמאם".
וכיון שמדין התלמוד הותר "להזכיר השם בברכות
ולדבר דברי תורה" לפני נטילת ידים ,לכן נתבאר
בשוע"ר )סי' מו ס"ב(" :ברכות השחר נתקנו לברך כל
אחת בשעה שנתחייב בה דהיינו כשיעור משנתו יאמר
אלהי נשמה וכששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי
בינה וכשלובש חלוקו והוא מושכב יברך מלביש
ערומים ...וכשנוטל ידיו יברך על נטילת ידים" .הרי
שכל שאר הברכות מברכים לפני נטילת ידים שחרית,
כיון שנזהר מלנגוע בשינתו במקומות המטונפים.
שיעורי הלכה למעשה
ואף אם הוא ישן ערום ונגע במקומות המטונפים ,הרי
כבר נתבאר לעיל שלאמירת ברכות סגי במה שחוכך
ידיו בכל דבר שמנקה ואינו זקוק לנטילת ידים )וראה
דובר שלום ע' טו-ז(.
ואף שאין לדבר בדברי תורה לפני ברכת התורה ,הרי
גם לפני נטילת ידים יכול לברך ברכת התורה ואחר כך
לדבר דברי תורה.
כח
וכ"ה בשוע"ר )סי' נה ס"ח(" :שהישן נשמתו מסתלקת
ממנו ואין קדושה שורה עליו ,ואפשר שרוח הטומאה
שורה עליו אפילו כשישן ביום".
*
אמנם בזוהר החמירו גם בזה ,כמבואר בשוע"ר
)מהדו"ב סי' א ס"ז(" :אך בזוהר החמירו מאד שלא
לברך ולא ללמוד ,וכן שלא ליגע במלבושיו ,וכן שלא
לילך ד' אמות בעוד רוח הטומאה שורה על הידים
קודם נטילת ידים שחרית" .וכ"ה בפסקי הסדור
)הלכות נטילת ידים ד"ה מי שישן(.
נטילת ידים זו היא דוקא ג' פעמים בסירוגין ,כמבואר
בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד ס"ד(" :אמרו חכמים כל הישן
בלילה ששים נשימות ]כיון[ שנסתלקה ממנו נשמתו
באה רוח הטומאה ושורה על גופו ,ומיד שניעור
משינתו נסתלקה רוח הטומאה מן כל גופו ,חוץ מן ידיו
שאין רוח הטומאה מסתלק מעליהם עד שישפוך מים
על ידיו ג' פעמים על כל יד בפני עצמו ,ולא ישפוך על יד
אחת ג' פעמים רצופים אלא פעם אחת על ימין ופעם
אחת על שמאל ,וכן יעשה ג' פעמים".
וסיים בשוע"ר )מהדו"ק סי' א ס"ז(" :וכל מדקדק
במעשיו יזהר שמיד שניעור משנתו יטול ידיו ,אע"פ
שנשאר מושכב".
וכ"ה בשוע"ר מהדו"ב )סי' ד ס"ב(" :וגם בתלמוד
הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים ,ואמרו
שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסרוגין".
*
וכ"ה בפסקי הסדור )סדר הנטילה(" :ויזהר מאד
אפילו לעכב ליטול בסירוגין ,כי כן קבלו חכמי הקבלה
שאין רוח הטומאה עוברת לגמרי מכל וכל עד שיטול ג'
פעמים בסירוגין".
ולא רק כשישן כל הלילה וקם ממטתו בבוקר ,אלא
אפילו אם קם באמצע הלילה ונטל ידיו ואחר כך חזר
לישון ,כשקם משנתו בשנית צריך ליטול ידיו שוב,
כמבואר בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד סי"ד(" :המשכים
קודם עמוד השחר ונטל ידיו ...השכיב עצמו אחר כך
לישן פעם ב' שינת קבע ,דודאי שורה רוח רעה על ידיו
וצריך לערות עליהן ג' פעמים כשיקום ממטתו".
וכ"ה בפסקי הסדור )סדר הנטילה ד"ה ומכל מקום(:
"אם דעתו לישן שנית שינת קבע קודם אור היום
ויצטרך לחזור וליטול ידיו ג' פעמים בסירוגין".
ויתירה מזו ,אפילו לא השכיב עצמו אחר כך לישן פעם
ב' ,צריך ליטול ידיו בשנית כשמגיע זמן עלות השחר,
כמבואר בשוע"ר )שם(" :המשכים קודם עמוד השחר
ונטל ידיו טוב שיחזור ויערה על ידיו ג' פעמים כדינם
כשיאור היום ,מפני שאפשר שלילה היא גורמת שישרה
רוח רעה על הידים אפילו בלא שינה".
וכיון שרגיל הדבר שיקומו בימי החורף לפני עמוד
השחר ,ונוטל ידים מיד בקומו ,הנה כשמגיע זמן עלות
השחר טוב ליטול ידיו בשנית בלא ברכה; אלא שלא
ראיתי נוהגים כן.
ומטעם ספק זה הוא גם לאידך גיסא ,כמבואר בשוע"ר
)מהדו"ק סי' ד סט"ו(" :אם ישן ביום שיעור ששים
נשימות טוב שיערה על ידיו מים ג' פעמים ,מפני
שאפשר שהשינה ]היא[ גורמת שתשרה רוח רעה על
הידים ,אפילו ביום".
משא"כ כשנוגע במקומות המכוסים ,וכן בשאר דברים
הצריכים נטילה ,נתבאר בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד
סי"ח(" :אלו דברים שהן צריכין נטילה במים דוקא
ולא בכל מידי דמנקי אבל אין צריך לערות על ידיו ג'
פעמים ,אלו הן הקם מהמטה ,והיוצא מבית הכסא
ומבית המרחץ ,והנוטל צפרניו ,והחולץ מנעליו בידיו,
והנוגע ברגליו ,והנוגע בגופו בידו ,והחופף ראשו,
והנוגע בכינה ,והמשמש מטתו ,ומי שמפלה כליו ...
וההולך בין הקברות ומי שנגע במת ...והוא הדין
המלוין אותו".
אלא שמכל מקום נהגו רבים ליטול ג' פעמים בסירוגין
גם היוצא מבית המרחץ ,הנוטל צפרניו ,המלוה את
המת ,ויש נוהגים אף היוצא מבית הכסא )ראה משנה
ברורה סי' ד ס"ק לט .בדי השלחן סי' ב ס"ק כט(.
*
כמו בנטילת הידים לתפלה הנ"ל ,שנתבאר לעיל
דקיי"ל שאין מברכים על נטילת ידים זו בלבד ,כך הוא
בנטילת ידים השניה הזאת שאין מברכים עליה .ואף
שבכל אופן צריך לברך אחרי נטילת ידים בבוקר ,מכל
מקום נוגע הדבר כשקם באמצע הלילה ונטל ידיו ,וחזר
לישון שינת קבע ,שכבר הובא לעיל "דודאי שורה רוח
רעה על ידיו וצריך לערות עליהן ג' פעמים כשיקום
ממטתו" ,אך מכל מקום נתבאר בשוע"ר )מהדו"ק סי'
ד סי"ד(" :אעפ"כ לא יברך על נטילה זו".
שיעורי הלכה למעשה
וכ"ה בפסקי הסדור )סדר הנטילה ד"ה ומכל מקום(:
"ואפילו אם דעתו לישן שנית שינת קבע קודם אור
היום ויצטרך לחזור וליטול ידיו ג' פעמים בסירוגין
אעפ"כ יכול לברך על הנטילה הראשונה ולא יצטרך
לברך על הנטילה השניה".
וגם נוגע הדבר לענין נטילת ידים הראשונה שאנו
נוטלים ליד המטה ,שהיא אינה מועלת אלא להסרת
רוח הטומאה מהידים ,ולכן אין מברכים עליה – אלא
על נטילת ידים השנית ,וכדלקמן.
*
כט
ד( נטילת ידים להתקדש לעבודת ה'
כבר נתבאר לעיל שברכת על נטילת ידים שחרית לא
נתקנה עבור ב' הטעמים הראשונים הנ"ל – לידים
נקיות לתפלה ולהסרת רוח הטומאה ,כי אם עבור
הטעם השלישי – להתקדש בקדושתו כמו כהן במקדש,
כמבואר בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד ס"א(" :כל אדם הקם
ממטתו שחרית בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו צריך
לרחוץ ידיו ברביעית הלוג מים מן הכלי ...כדי לעבוד
עבודתו ולשרתו כמו כהן שהיה מקדש ידיו מן הכיור
בכל יום קודם עבודתו".
אודות שיעור נטילה להעברת רוח הטומאה מהידים,
נתבאר בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד ס"ז(" :ואין צריך
ליטול אלא האצבעות .ומיהו טוב שיטלם עד פרק
הזרוע".
וכ"ה בשוע"ר מהדו"ב )סי' ד ס"א(" :כך היתה תקנת
חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר ...להתקדש
בקדושתו של מקום ברוך הוא על ידי זריקת מים
טהורים מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור ולכך
תקנו לברך אשר קדשנו כו'".
וזהו בכל השנה ,משא"כ ביום הכיפורים נתבאר
בשוע"ר )סי' תריג ס"ב(" :ויזהר שלא יטול אלא עד
סוף קשרי אצבעותיו ...להעביר הרוח רעה מעל
הידים".
וכ"ה בשוע"ר )סי' ז ס"ב(" :שעיקר תקנת נטילת ידים
בשחר הוא כדי להתקדש ולטהר ידינו קודם עבודתינו,
כמו כהן שהיה מקדש ידיו קודם עבודתו".
זאת היא דעת רבינו כפי שנתבארה בשלחן ערוך שלו.
אבל בפסקי הסדור )סדר הנטילה ד"ה ויזהר(" :וגם
ליטול כל פרק כף היד עד חבורו לקנה הזרוע כי עד שם
הטומאה מתפשטת על הידים" .והיינו שכן הוא אף
מעיקר הדין.
וכ"ה בפסקי הסדור )סדר הנטילה(" :לפי שצריך
להתקדש בקדושתו של הקב"ה ולהעביר הטומאה מעל
ידיו על ידי זריקת מים טהורים מן הכלי ככהן שמקדש
ידיו מן הכיור ולכך מברכים אשר קדשנו כו' ...לא
תקנו לברך על נטילת ידים אלא פעם אחת בשחר בשעה
שנעשה בריה חדשה".
וכתב על זה באגרות קודש )ח"ג אגרת תקו(" :ואם כן
לכאורה גם בט"ב ויום הכיפורים צריך להיות עד קנה
הזרוע ...בת"ב ויום הכיפורים לדברי הכל נוטל רק עד
קשרי אצבעותיו ,כן הורה גם כן כ"ק מו"ח אדמו"ר
שליט"א .וראיתי הטעם )איני זוכר עתה באיזה ספר(
]הגה"ה לאחר זמן :שוב מצאתיו במקדש מלך לזהר
ח"ב קעג ,א[ כי ביום הכיפורים אין כל כך שליטה לרוח
הטומאה ,ולכן כשניעור אינה שורה אלא עד קשרי
אצבעותיו".
ונטילת ידים זו נתקנה כשקם משנתו בבוקר ,כמבואר
בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד ס"א(" :לפי שכל אדם
כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כבריה חדשה כמ"ש
חדשים לבקרים כו' שהאדם מפקיד נשמתו עייפה
והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה כדי לעבוד להשי"ת
בכל יכולתו ולשרתו כל היום כי זה כל האדם לפיכך
צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן
הכלי".
*
בנטילת ידים זו יש ספק אם יש בהם דיני נטילת ידים,
שצריך ליטול דוקא מהכלי וכו' ,ולכן נתבאר בשוע"ר
)מהדו"ק סי' ד סי"ב(" :אם שכשך ידיו לתוך כלי של
מים ג' פעמים בכלי אחד לא עלתה לו נטילה להעביר
רוח רעה מעליהן שמיד ששכשך ידיו פעם ראשונה
בתוך הכלי נטמאו כל המים שבכלי והווין כמי שופכין
ואם שכשך ידיו ג' פעמים בג' מימות מחולפים או בנהר
דקמאי קמאי אזלי להו והני אחריני נינהו יש להסתפק
אם עלתה לו נטילה להעביר רוח רעה שעליהן וטוב
שיחזור ויטלם כדינם מפני שאפשר שאין רוח רעה
מסתלקת מהידים אלא על ידי עירוי ג' פעמים מהכלי".
משא"כ אם הוא ניעור כל הלילה אינו צריך ליטול ידיו
אלא מספק ,כמבואר בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד סי"ג(:
"אם היה ניעור כל הלילה צריך ליטול ידיו ...מן הכלי
בלא ברכה כשיאור היום ,מפני שאפשר דכשתקנו
חכמים נטילת ידים בכל שחר מטעם שנתבאר בסעיף
א' לא רצו לחלק בין ישן דנעשה בריה חדשה ללא ישן
כלל".
וכ"ה בשוע"ר )סי' תצד ס"ג(" :נעורים כל הלילה ...
צריכים הם ליזהר שלא לברך על נטילת ידים בבוקר".
ובפסקי הסדור )סדר הנטילה(" :אם ניעור כל הלילה
או שהיה ישן פחות פחות מס' נשימות לא שרתה עליו
שיעורי הלכה למעשה
רוח הטומאה כלל ואינו צריך ליטול ידיו ג' פעמים ,כי
אם פעם אחת לתפלה ,ולא יברך על נטילת ידים".
אמנם באגרות קודש )ח"ג ע' ד(" :איך נוהגין כשניעור
כל הלילה באמירת ברכות ענט"י ואלקי נשמה –
הוראה לרבים שאין אומרים וכמש"כ בסדור אדמו"ר
הזקן .ומובן שאפשר לשמוע ממי שישן )הוראה בחשאי
– לאומרם .כן שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א
]מוהריי"צ נ"ע[(" .והיינו כדעת הפוסקים הסוברים
שיש לברך על נטילת ידים גם כשהי' ניכור כל הלילה.
ואפשר שגם בזה כדאי לנהוג ,כמבואר בפסקי הסדור
)סדר הנטילה ד"ה אבל(" :אם ישן יותר מששים
נשימות ,אפילו ישן שינת עראי ,צריך ליטול ידיו ג'
פעמים .ומכל מקום ימשמש במקומות המכוסים
שבגופו קודם הנטילה כדי שיברך על נטילת ידים
לדברי הכל".
והיינו שיש ספק אם סגי בששים נשימות או שצריך
שינת קבע ,וגם יש ספק כמה הוא שיעור ששים נשימות
)ראה שערי תשובה סי' ד ס"ק יז ,ובדי השלחן סי' ב
ס"ק א ,אם שיעורו כ 3-דקות או כחצי שעה( ,וכדי
שיוכל לברך על הספק ,טוב למשמש במקומות
המכוסים ,שאז יצטרך לברך גם לדעת הסוברים
שצריך לברך על נטילת ידים לתפלה )כדלעיל ס"ב(.
ועד"ז כאן בניעור כל הלילה ,כשנוהגים לברך מספק
על נטילת ידים.
*
לנטילת ידים זו אין זקוקים לג' פעמים בסירוגין ,וסגי
אף בפעם אחת ,כמבואר בפסקי הסדור )סדר הנטילה
ד"ה ואם(" :ולקידוש הידים די בפעם אחת .ומכל
מקום צריך שיזהר לשפוך רביעית על שתי ידיו כאחת,
מאחר שאינו נוטל אלא פעם אחת".
והיינו כמו בנטילת ידים לסעודה שנתבאר בשוע"ר )סי'
קסב ס"א(" :סדר נטילה מרביעית כך הוא אם שופך
כל הרביעית בפעם אחת על שתי ידיו כאחת כגון שאחר
יוצק על ידיו או שאוחז הכלי בראשי אצבעותיו ושופך
על ב' ידיו כאחד נטהרו ידיו".
ועוד נתבאר בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד ס"ב-ג(" :בנטילה
זו אין צריך שיבואו המים על ידיו מכח אדם דוקא
אלא אפילו שפשף ידיו בתוך כלי של מים עלתה לו
נטילה ...לא ימנע בשביל זה מלברך על נטילת ידים,
משום דלא פלוג רבנן ,כיון שרוחץ ידיו במים הכשרים
לנטילה".
ל
אמנם במהדו"ב )סי' ד ס"א-ב(" :על ידי זריקת מים
טהורים מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור ...אין
המים מטהרים הידים אלא בשפיכה".
וכמו בנטילת ידים לברכת כהנים ,שנתבאר בשוע"ר
)סי' קכח ס"ח(" :ואפשר שצריך גם כן מים שלא נשתנו
מברייתן ...ושיבאו המים ...מכח אדם ...וכמו
בקידוש ידים שבמקדש".
ויתירה מזו נתבאר בפסקי הסדור )סדר הנטילה ד"ה
גם(" :צריך ליזהר אפילו לעכב שיהיו מים הכשרים
לנטילת ידים לסעודה ,ושיבואו על ידיו מכח כלי ומכח
אדם ,וגם שלא ליגע בידו הנטולה בלחלוחית המים
שעל פי הכלי שנטמאה בנגיעת היד שאינה נטולה ,וכן
צריך ליזהר מדברים החוצצים וכל דבר הפוסל בנטילת
ידים לסעודה ,לפי שכל נטילה הפסולה לסעודה אין
לברך עליה בשחר".
ובשו"ת צמח צדק )או"ח סי' א( מביא הוכחות
למסקנא זו שבפסקי הסדור.
אלא שבשעת הדחק התיר לטבול במי גבאים ,כמבואר
בפסקי הסדור )סדר הנטילה(" :המהלך בדרך ואין לו
כלי ...בשעת הדחק כשאינו מצפה להיות לו כלי ומים
קודם שיעבור זמן קריאת שמע ותפלה ,מטביל במי
גבאים אע"פ שאין בהם מ' סאה ,ומברך על נטילת
ידים".
*
ומכל זה מובן אשר נטילת ידים זו צריכה להיות עם
מגבת דוקא ,שכיון שנטילת ידים זו היא בסירוגין ,הנה
אם נטילת הידים היא בלי מגבת בודאי תיגע "ידו
הנטולה בלחלוחית המים שעל פי הכלי שנטמאה
בנגיעת היד שאינה נטולה" ,דהיינו שאחר שנוגע בידו
הרטובה בידית הכלי כדי ליטול את ידו השניה ,חוזר
ונוגע בידו בלחלוחית הכלי כדי ליטול את ידו השניה
בשנית ,ואז חוזרת ידו ונטמאת מהמים שעל פי הכלי
שנטמאה בנגיעת היד.
ואם כן מובן שמה שאנו נוהגים ליטול ידים פעם אחת
ליד המטה ופעם שניה אחרי כל ההכנות; הנה הנטילה
הראשונה שהיא ג' פעמים בסירוגין ובלי מגבת מועלת
רק לטעמים הא' )נקיות הידים( והב' )להסיר רוח
הטומאה מהידים( ,ואילו הנטילה השניה במגבת היא
בעיקר לטעם הג' הנ"ל )כדי להתקדש ככהן כו'(,
שצריכה להיות באופן המועיל גם בנטילת ידים
לסעודה.
אלא שמכל מקום נוהגים אנו ליטול גם בנטילה השניה
ג' פעמים בסירוגין.
שיעורי הלכה למעשה
לא
]תמצית המבואר לעיל ,נתבאר בקצרה ב"דובר שלום"
ע' יב-ג[.
ידים שחרית ,שאין צריך לנגב הידים כדלעיל ,מכל
מקום גם בזה נוהגים לברך לפני הניגוב.
*
גם עצם ההלכה שנטילת ידים שחרית "אין צריך לנגב
הידים אחר הנטילה" ,זהו לכאורה דוקא לפי שיטת
רבינו שהובאה לעיל משלחן ערוך שלו )מהדו"ק סי' ד
ס"ב( ,שנטילת ידים שחרית "אין צריך שיבואו המים
על ידיו מכח אדם דוקא" ,דהיינו שנטילת ידים שחרית
אין לה כל דיני נטילת ידים לסעודה.
ולענין שיעור הנטילה ,נתבאר בשוע"ר )מהדו"ק סי' ד
ס"ז(" :ואין צריך ליטול אלא האצבעות ,ומיהו טוב
שיטלם עד פרק הזרוע" .והיינו הן לטעם של העברת
רוח הטומאה )כדלעיל סעיף הקודם( והן לטעם בריה
חדשה שלפנינו.
אבל בפסקי הסדור )סדר הנטילה(" :ליטול כל פרק כף
היד עד חבורו לקנה הזרוע".
והיינו כמו בנטילת ידים לברכת כהנים ,שנתבאר
בשוע"ר )סי' קכח ס"ח(" :ושיעור נטילה זו כשיעור
קידוש ידים לפני עבודה שבמקדש ,דהיינו עד הפרק
שהוא חבור היד והזרוע".
וכמו בנטילת ידים לסעודה ,לדעה הא' שבשוע"ר )סי'
קסא ס"ח(" :שיעור נטילת ידים כל היד עד הקנה של
זרוע ,כשיעור קידוש ידים שבמקדש".
וכ"ה בסדר נטילת ידים לסעודה )ס"א(" :עד הפרק
דהיינו עד מקום חבור כף היד לקנה הזרוע".
ה( ברכה קודם הניגוב
לענין נטילת ידים לסעודה נתבאר בשוע"ר )סי' קנח
סט"ז(" :ומן הדין היה ראוי לברך קודם הנטילה שכל
המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן אלא שלפעמים
אין ידיו נקיות כגון היוצא מבית הכסא לכך מברכין
לעולם אחר הנטילה שלא לחלק בין נטילה לנטילה
ועוד שגם הניגוב הוא מן המצוה".
אמנם בקשר לנטילת ידים שחרית מבואר בספר
המנהגים – חב"ד )ע' " :(2ברכת על נטילת ידים שחרית
מברכים כשהידים נגובות" .ולא הצריכו לברך קודם
השפשוף או קודם הניגוב – כדי שיהי' עובר לעשייתן.
לפום ריהטא טעם הדבר ,שבנטילת ידים שחרית אין
אנו מברכים קודם הניגוב ,כי דוקא בנטילת ידים
לסעודה "גם הניגוב הוא מן המצוה" ,מטעמים
המבוארים בשוע"ר סי' קנח סי"ז .משא"כ בנטילת
ידים שחרית ,מבואר בשוע"ר סי' ד )מהדו"ק( ס"ז:
"אין צריך לנגב הידים אחר הנטילה של שחרית ומותר
לברך ברכת על נטילת ידים בלי ניגוב" .וכיון שהניגוב
אינו מן המצוה ,הרי לא נרויח כלום באמירת הברכה
קודם הניגוב.
אמנם מפורש בשוע"ר סי' קנח סט"ז" :שגם הניגוב
הוא מן המצוה ...ואף על פי שלפעמים אין צריך ניגוב
לא רצו לחלק בין נטילה לנטילה" .והיינו שאף בנטילת
משא"כ לפי המבואר בפסקי הסדור )הל' השכמת
הבוקר סדר הנטילה(" :גם צריך ליזהר אפילו לעכב
שיהיו מים הכשרים לנטילת ידים לסעודה .ושיבואו על
ידיו מכח כלי ומכח אדם .וגם שלא ליגע בידו הנטולה
בלחלוחית המים שעל פי הכלי שנטמאה בנגיעת היד
שאינה נטולה .וכן צריך ליזהר מדברים החוצצים וכל
דבר הפוסל בנטילת ידים לסעודה .לפי שכל נטילה
הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר" .הרי לפי זה
לכאורה גם השפשוף וגם הניגוב הם חלק ממצות
נטילת ידים שחרית – כמו בנטילת ידים לסעודה.
וכיון שאפילו לפי שיטתו בשו"ע כתב שצריך לברך לפני
הניגוב – גם בנטילת ידים שחרית ,עאכו"כ לפי
המבואר בסדור שנטילת ידים שחרית דינו בכל
הפרטים כמו נטילת ידים לסעודה ,ואם כן מדוע לא
נצטרך גם בנטילת ידים שחרית לברך לפני השפשוף
ולפני הניגוב!?
שני טעמים נאמרו לחובת ניגוב הידים בנט"י לסעודה
)שוע"ר סי' קנח סי"ז(" :כל האוכל בלא ניגוב ידים
כאלו אוכל לחם טמא ...יש מפרשים שטומאה זו היא
ממים הראשונים שנטמאו מהידים אם אין בהם
רביעית ,ואף שמים השניים מטהרין את הראשונים
מכל מקום לכתחילה צריך להעביר את הראשונים
לגמרי על ידי ניגוב ...ויש מפרשים שטומאתן היא
מאיסתן שדבר מיאוס קרוי טמא כמו שאמר הכתוב
לחמם טמא וגו'".
על פי הנ"ל מובן ,שהטעם השני אינו שייך בנטילת ידים
שחרית ,שהרי אין כאן מיאוס של אכילה בלא ניגוב.
אמנם לטעם הראשון ,שהוא מחמת המים הראשונים
שנטמאו מהידים ,אם כן לכאורה אין מקום לחלק בזה
בין נטילת ידים לסעודה לבין נטילת ידים שחרית ,לפי
המובא לעיל מפסקי הסדור ,שכל הלכות נטילת ידים
לסעודה ישנם גם בנטילת ידים שחרית ,ו"כל נטילה
הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר" .וכיון שכן,
מדוע לא נצטרך לברך בנטילת ידים שחרית קודם
הניגוב?
שיעורי הלכה למעשה
ו( ברכה קודם השפשוף
האמור לעיל הוא לענין ניגוב הידים בנטילת ידים
שחרית.
אמנם בסדר נטילת ידים לסעודה )ס"ד(" :מצות
חכמים לשפשפן יפה זו בזו לטהרה יתירה .ולפי
ששפשוף זה הוא מכלל מצות נטילת ידים לכן יברך
ברכת על נטילת ידים קודם שפשוף זה ,כדי שתהא
הברכה כמו עובר לעשיית המצוה כשאר ברכות
המצוה ,אף שאינה עובר לעשייתה ממש ,שלא רצו
חכמים לתקן לברך קודם הנטילה ממש לפי שמן
הסתם אין הידים נקיות .ואם לא בירך קודם השפשוף
יברך אחר כך קודם הניגוב".
וכבר הובאו לעיל כמה טעמים לנטילת ידים שחרית:
א( מטעם שנעשה בריה חדשה ,ודינו כנטילת ידים
לסעודה .ב( מטעם נטילת ידים קודם התפלה.
בענין נטילת ידים קודם התפלה מבואר בשוע"ר
)מהדו"ב( סי' ד ס"א" :יקח עוד מעט מים בכפו
וישפשף כפות הידים זו בזו לנקות לקיים ארחץ
בנקיון כפי" .ולפי יהי' חיוב שפשוף גם בנטילת ידים
שחרית.
אלא שבאמת אינו כן ,כי הטעם שהצריכו שפשוף
בנטילת ידים לתפלה הוא כמבואר בשוע"ר שם" :צריך
ליטול עד הפרק כמו לסעודה דהיינו עד חיבור
האצבעות לכף היד ...יקח עוד מעט מים בכפו וישפשף
כפות הידים זו בזו לנקות לקיים ארחץ בנקיון כפי".
והיינו ,כיון שמצות הנטילה היא רק עד "חיבור
האצבעות לכף היד" ,וכיון שבפסוק נאמר שהרחיצה
לתפלה צריכה להיות גם "כפי" ,לכן הצריכו שפשוף
ב"מעט מים בכפו".
וכן מבואר בפסקי הסדור )שם( ,לענין נטילת ידים
לתפלה" :וצריך ליטול עד הפרק דהיינו עד חבור
האצבעות לכף היד ,ויקח עוד מים בכפו וישפשף כפות
הידים זו בזו לנקותם ,לקיים ארחץ בנקיון כפי".
משא"כ בנטילת ידים שחרית ,שמבואר בפסקי הסדור
)שם(" :ליטול כל פרק כף היד עד חבורו לקנה הזרוע
כי עד שם הטומאה מתפשטת על הידים" .אם כן שוב
אין כאן טעם להצריך שפשוף.
אמנם כל זה הוא לבאר הטעם ,שמה שהצריכו שפשוף
בנטילת ידים לתפלה אינו שייך בנטילת ידים שחרית.
אמנם כאן אנו דנים במה שהצריכו שפשוף בנטילת
ידים לסעודה ,שמבואר בסדר נטילת ידים לסעודה
ס"ד" :מצות חכמים לשפשפן יפה זו בזו לטהרה
יתירה" .וכ"ה בשוע"ר סי' קסב ס"ח" :אחר נטילת
מים שניים על ב' ידיו או רביעית בבת אחת ישפשף ידיו
לב
זו בזו" .ואם כן ,לפי המבואר בפסקי הסדור )שם(:
"שכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה
בשחר" .הרי לפי זה לכאורה גם השפשוף וגם הניגוב
הם חלק ממצות נטילת ידים שחרית – כמו בנטילת
ידים לסעודה ,ואם כן מדוע לא נצטרך גם בנטילת
ידים שחרית לברך לפני השפשוף ולפני הניגוב!?
שוב העירוני משערי תשובה רס"י ד :במחזיק ברכה
בשם אור צדיקים למהר"מ פאפרש ,שכתב בשם
מהר"מ ניגרין ,שאין רוח רעה סרה מהידים שחרית עד
אחר הניגוב ,ולפי זה לא יברך עד שינגב.
ואולי זהו גם טעם מנהגינו בזה.
*
וכיון שאנו מברכים על נטילת ידים זו אחרי ניגוב
הידים ,הרי אין לחשוש בזה להפסק בין נטילת ידים
לברכה ,רק זאת שיש להשתדל לקרב אמירת הברכה
לנטילה ,כמבואר בשוע"ר )סי' ו ס"ה(" :שהרי כל
המצות צריך לברך עליהן קודם לעשייתן ,אלא
שבנטילת ידים אי אפשר לברך קודם הנטילה לכן
נדחית הברכה עד לאחר הנטילה ,אם כן כל מה דאפשר
לקרב הברכה שתהא סמוכה להנטילה צריך לקרב ולא
להפסיק בינתיים" .ונתבאר בדובר שלום )ע' יח-ט(.
וראה גם לקמן )סי' כ(.
***
הלכות ציצית
סימן ח ס"ה
ב .אופני עטיפת וכיסוי הטלית
א( סוגי לבישת הטלית
ברכות )ס ,ב(" :כי מעטף בציצית לימא ברוך אשר
קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית" .ומזה למדו
הגאונים שצריך להתעטף בציצית כעטיפת
הישמעאלים ,וכמו בעטיפה של אבלות )שאינה נהוגה
כיום( ,שאמרו חז"ל )מו"ק כד ,א(" :כל עטיפה שאינה
כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה".
כל זאת הובא בשוע"ר )סי' ח ס"ה(" :יש אומרים
מדתקנו חז"ל לברך להתעטף בציצית מכלל דהמצוה
היא להתעטף דוקא ,וכל עטיפה שאינה כעטיפת
הישמעאלים אינה נקראת עטיפה אלא לבישה ,ולכן
צריך להתעטף בטליתו כעטיפת הישמעאלים".
ודעה השני' סוברת שאין צריך להתעטף בציצית
כעטיפת הישמעאלים ,וכמובא בשוע"ר )סי' ח ס"ו(:
"אבל יש אומרים שכל כסות של ד' כנפות אע"פ שאין
שיעורי הלכה למעשה
בה עיטוף חייבת בציצית ,שהרי נאמר בתורה על כנפי
בגדיהם וכל מלבוש ובגד במשמע ,והעיטוף אין לו
אפילו רמז בתורה כלל .ומה שתקנו חכמים לברך
להתעטף בציצית היינו לפי שהיה מנהגם לעטוף ראשם
בטליתם .ואף בימיהם לא היו מתעטפין כעטיפת
הישמעאלים אלא כדרך בני אדם שמתעטפין בכסותם
ועוסקין במלאכתם פעם בכיסוי הראש ופעם בגילוי
הראש ,לכן אף אנחנו אף שאנו מברכין להתעטף
בציצית אין אנו צריכין יותר .והלכה כסברא הב' .ומכל
מקום כדי לקיים מצות ציצית מן המובחר נכון הדבר
להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה ויעמוד כך
כדי הילוך ד' אמות".
וכל זה הוא בטלית גדול ,שאפשר להתעטף בו ,משא"כ
בטלית קטן ,אם הוא קטן מדאי מכדי להתעטף בו ,אזי
לובשים אותו על הכתף בלבד ,באופן שמכסה בו גופו
לבד ,וכמבואר בשוע"ר )סי' ח ס"ו(" :בטליתות קטנים
שלנו ...דקיימא לן דיוצאין בה ידי חובת ציצית ,אע"פ
שאין בהם עיטוף".
ואם אינו לובשו באופן שיכסה רוב גופו ,אזי לא נקרא
בגד כלל ,ואינו יכול לברך עליו ,כמבואר בשוע"ר )סי'
ח ס"ח(" :כסוי הראש בלבד בלי כסוי הגוף לכולי
עלמא לא נקרא כסות כלל".
הרי לנו כאן ארבע סוגי לבישת טלית:
א( כעטיפת הישמעאלים )שאנו לובשים בטלית גדול
אחרי הברכה(.
ב( כיסוי הראש ורוב גופו )שאנו לובשים בטלית גדול
במשך זמן התפלה(.
ג( כיסוי גופו בלבד )שאנו לובשים בטלית קטן,
ולפעמים גם בטלית גדול(.
ד( כיסוי הראש או הצואר בלבד )שפטור מציצית(.
נשתדל אם כן לברר ולבאר אופני כל אחד מהם:
ב( כעטיפת הישמעאלים
לענין "כעטיפת הישמעאלים" של אבלות )שלא נהוגה
כיום( ,מבואר במו"ק )כד ,א(" :מחוי רב נחמן עד גובי
דדיקנא" )גומות שבלחי למטה מפיו ,רש"י( .וכן נתבאר
בשוע"ר )סי' ח ס"ה(" :דהיינו לכסות הראש עם הפנים
עד גומות שבלחי למטה מפיו".
ולכאורה נראית הכוונה שיכסה בחלק העליון של
הטלית את כל פניו ,עד הלחי שלמטה מפיו .אמנם
בפסקי הסדור )הלכות ציצית ד"ה ויכסה ראשו(:
"ויתעטף כעטיפת ישמעאלים ...ואין צריך לכסות
ראשו עד פיו" .ומפרש בקצות השלחן )סי' ז בדי השלחן
לג
ס"ק יד(" :והכוונה הפשוטה היא שישים הטלית על
ראשו ואחר כך כשמשליך צד הימין על כתף שמאל
להתעטף ימשיך צד הימין של הטלית על חלק התחתון
של הפנים דהיינו זקנו וסנטרו ולחייו עד פיו ,וזו היא
עטיפת הישמעאלים".
אלא שמכל מקום מבואר בס' המנהגים )ע' :(3
"בעטיפת טלית גדול אין צריך לכסות ראשו עד פיו,
אבל נוהגין לכסות בחלקו העליון של הטלית גדול גם
העינים" .וכתב על זה רבינו באגרות-קודש )חי"ג אגרת
תצג(" :ובמה שיש מקשים שאיך אפשר שעטיפת
הישמעלים תהי' באופן שהעינים מכוסים דאי אפשר
להליכה באופן כזה ,כמדומה שאפילו בימינו כמה
מהישמעלים הולכים כזה בכמה מדינות – בשביל להגן
על עיניהם מהחול שבאויר הבא מרוחות בלתי מצויות
ואפילו רוח מצוי' ,ורואים הנעשים מתחת וגם במרחק
איזה אמות – כיון ש]ה[טלית תלוי באופן חפשי ולא
חבוש על העינים .והוא ע"ד ההנהגה שלא להביט מחוץ
לד' אמות .מנהגנו ,ע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר,
בעת העטיפה לכסות בחלקו העליון של הט"ג גם
העינים אבל אין מכסין עד הפה".
עוד נתבאר בפסקי הסדור )הל' ציצית ד"ה ויכסה
ראשו(" :ויתעטף כעטיפת ישמעאלים ,דהיינו שיכרוך
הטלית עם הב' כנפות של צד ימין סביב צוארו ויחזירנו
לאחוריו דרך צד שמאל ,וב' כנפות האחרים של צד
שמאל יהיו דרך הפנים ,ונמצאו כל הד' ציציות מצד
שמאל שתים לפניו ושתים לאחריו".
והיינו כמובא בשוע"ר )סי' ח ס"י(" :יחז]י[ר ב' ציצית
לפניו וב' ציצית לאחריו כדי שיהא מסובב במצות".
שבכל אופן שמתעטף צריכים להיות ב' ציצית לפניו וב'
ציצית לאחריו.
ואם הבגד עשוי שלא יהי' ב' ציצית מלפניו וב' לאחריו
אין בגד זה חייב בציצית ,כמבואר בשוע"ר )סי' י
סכ"ב(" :מלבושים של גלילות אשכנז וספרד שהם
פתוחים מלפניהם למעלה ומלמטה ויש להם ד' כנפות
ב' מלמעלה וב' מלמטה פטורים מן הציצית ,מפני
שעיקר מצות ציצית הוא שיהיה ב' ציצית לפניו וב'
ציצית לאחריו כמו שנתבאר בסימן ח' ,אבל באלו
המלבושים שכל הד' כנפות הם מלפניו ואי אפשר
ללבשם בענין אחר יש לומר שלא חייבה אותן התורה
כלל ,ולכן נהגו להקל".
ג( כיסוי הראש ורוב גופו
כבר הובא לעיל שלהלכה קיי"ל שאין צריך לעטיפת
הישמעאלים ,ועיקר העטיפה היא כיסוי הראש והגוף,
כמבואר בשוע"ר )סי' ח ס"ו(" :מה שתקנו חכמים
לברך להתעטף בציצית היינו לפי שהיה מנהגם לעטוף
שיעורי הלכה למעשה
ראשם בטליתם .ואף בימיהם לא היו מתעטפין
כעטיפת הישמעאלים אלא כדרך בני אדם שמתעטפין
בכסותם ועוסקין במלאכתם פעם בכיסוי הראש ופעם
בגילוי הראש ,לכן אף אנחנו אף שאנו מברכין להתעטף
בציצית אין אנו צריכין יותר".
והשיעור בזה הוא "רוב גופו" ,כמבואר בשוע"ר )סי' טז
ס"א(" :ואם הוא מתכסה בה ראשו ורוב אורך גופו
ורוב רחבו ...היא נקראת כסות וחייבת בציצית ואסור
להתלבש בה בלא ציצית".
אלא שבזה גופא יש ג' אופני העיטוף בטלית בעת
התפלה ,כמבואר בפסקי הסדור )ד"ה ברם כגון(:
"מנהג שנתפשט בינינו להגביה צדי הטלית על הכתף
מכאן ומכאן כדי שיהיה ב' ציצית לאחריו ושנים לפניו
להיות מסובב במצות ...מנהג העולם שאין מגביהין
הצדדין על הכתפות ...אמנם דרך הטוב והישר הוא
לנהוג כמנהג האריז"ל ...הגמרא ,וכן הי' המנהג עדיין
בימי רמ"א ,כמו שכתב המ"א ...להשליך כנף האחד
של ימין על כתף שמאל לאחריו ונמצא כולו מעוטף בו
עטיפה גמורה כעטיפת הישמעאלים קצת".
היינו :א( מנהג חב"ד – להגביה צדי הטלית על הכתף.
ב( מנהג העולם – שלא להגביה .ג( מנהג האריז"ל –
כעין עטיפת הישמעאלים.
לד
במצותיו וצונו על מצות ציצית" .דהיינו כהכרעת
הרמ"א שם ,ש"כן נוהגין ואין לשנות".
והעיר בזה כ"ק אדמו"ר הצמח צדק )פסקי דינים ח"ג
סט ,ג(" :עיטוף בישעי' ג' כ"ב והמעטפות ,פירש
הרד"ק כסות שמתכסים ומתעטפים בו ,ובודאי אינו
מעטף רק גופו ולא ראשו .ומצינו בעטוף לבי תהלים
ס"א ג ,יעטוף ימין ולא אראה איוב כ"ג ,הרי עטיפה
חלק אחד שהוא רק ימין נקרא גם כן עיטוף ...לכן גם
על לבישת ט"ק יש לברך להתעטף בציצית כיון שכן
נוסח הברכה" ,דהיינו שיש מקום להוכיח כדעה
הראשונה שבשו"ע.
ועד"ז העיר בביאור הגר"א )שם(" :ובנדרים מ"ט ב'
שעטני מעיל" ,דהיינו שגם במעיל שאין לובשים אותו
על הראש אמרינן בגמרא לשון "שעטני" – שפירושו
עטיפה.
אמנם בפס"ד צמח צדק כתב על זה שם" :והגר"א
הביא מנדרים )דמ"ט( שעטני מעיל .ואינה תשובה".
והיינו שהוכחת הגר"א מהאמור בגמרא שם "שעטני
מעיל" עדיין "אינה תשובה" מספקת לדברי הפוסקים
ש"עיטוף" שייך רק כשהוא על ראשו וגופו .אבל
ההוכחות שהובאו לעיל מלשונות הפסוקים הן הוכחות
חזקות יותר לדעה הראשונה שבשו"ע.
מנהג האריז"ל הנ"ל הובא גם בשוע"ר )סי' ח ס"י(:
"יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל כדי שיהיה
מסובב במצות"; אלא שאנו איננו נוהגים כן ,כמבואר
בקצות השלחן )סי' ז בדי השלחן ס"ק יד(" :בדורות
הקודמים היו הרבה נוהגין כן ,אך בזמן האחרון לא
נמצא מי שנוהג כן ,ושמעתי מרב גדול א' שהכיר את
אדמו"ר מ]ה[ר"ש ז"ל שגם הוא ז"ל לא נהג כן".
]את
הספר
"פסקי
דינים"
הדפיסו
בווילנא,
והמסדר
בדפוס הי' מתנגד ,ולא הבין כלל את תוכן דברי הצמח
צדק ,ולכן חשב לתומו אשר אדמו"ר הצמח צדק בא
לחלוק בזה על הגר"א ,ודימה בנפשו שסגנון זה אינו
מכובד נגד הגר"א ,ולכן זייף והדפיס )במקום "ואינה
תשובה"(" :ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דבריו
הקדושים" .ולפי זיוף זה אין שום משמעות והמשך
לדברים .וכל זה בא לו מחמת שלא הבין את דברי
הצמח צדק.
ובאמת יש בזה שתי דעות בשו"ע וברמ"א )סי' ח ס"ו(:
"על טלית קטן יכול לברך להתעטף אע"פ שאינו
מתעטף אלא לובשו .הגה ,וי"א שמברכין עליו על מצות
ציצית ,וכן נוהגין ואין לשנות".
"וכשהגיעו הטופסים הראשונים לליובאוויטש ,הנה
אחזו בכל האמצעים הנחוצים וחזרו והדפיסו את
העמודים האחרונים בהנוסח של הצמח צדק" )אגרות
קודש ח"ח אגרת ב'תפד([.
ובשוע"ר )סי' ח ס"ז(" :בטליתות קטנים שלנו ...לא
יברך עליו להתעטף בציצית אלא יברך אשר קדשנו
אמנם למעשה נוהגים כהרמ"א ושוע"ר ,שמברכים על
טלית קטן "על מצות ציצית".
ובג' אופני העיטוף האלה תלוי גם אופן הטלת הציצית
בטליתות אלו ,כדי שיהיו הציצית "נוטפות ותלויין על
הקרן ולא כלפי קרקע" ,כדלקמן סי' ד ס"ד(.
ד( כיסוי גופו בלבד
כך אנו נוהגים בלבישת טלית קטן ,ואז אין שייך לברך
עליו "להתעטף בציצית" ,ולכן מברכים עליו על מצות
ציצית.
לה
שיעורי הלכה למעשה
ולפעמים גם בטלית גדול מסירים אנו אותו מהראש,
ומשאירים רק על גופו ,וכמו במנהג מוצאי יום
הכיפורים לתפלת ערבית ,וכמובא בספר המנהגים )ע'
" :(59תפלת מעריב והבדלה בקיטעל וטלית ,אבל
בכובע )ולא ביארמולקע( ,והטלית על הכתפים".
ובשוה"ג שם" :מובן עפמ"כ בשער הכוונות ש"ו תפלת
מנחה ד"א :אם הי' רואה )האריז"ל( שכבר שקעה
החמה הי' מוריד הטלית בין כתפיו משום דלילה לאו
זמן ציצית הוא וכשהוא בין כתיפיו אין חשש אם הוא
לילה".
על כתפיהם סביב צוארם והולכין כך אף בחצרות
ובבתיהם מותרים לצאת כן בשבת אף לרשות הרבים
שדרך מלבוש הוא להם ,אבל אם אין הולכין כן
בבתיהם אלא כשיוצאין לחוץ מקפלין הטלית על
כתפיהם תחת הגלימא להביאה לבית הכנסת אסור
לצאת כן בשבת ואם יצא חייב ...וכן יוצא אדם בסודר
המקופל ומונח על כתפו הואיל וכך הוא דרך לבישתו
...אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו כגון במדינות
אלו ,אם רוצה להוציא סודר צריך לכסות בו ראשו
ורובו דרך מלבוש גמור".
והיינו כי דיוקו של האריז"ל שלא ללבוש טלית עם
ציצית בלילה הוא דוקא בטלית גדול ,שעיקר עניינו
להתעטף בו גם הראש ,והוא מיוחד לשם מצות ציצית,
כמבואר בשוע"ר )סי' יח סכ"ג(" :מי שהיה לבוש טלית
גדול מבעוד יום צריך לפושטו מעליו כשמתחילין ברכו,
מאחר דעכשיו אין לובשים את הטלית אלא לשם מצות
ציצית ,ואם יהיה עליו הטלית בלילה יהיה נראה כאלו
הוא סובר דלילה זמן ציצית הוא".
והמקור לזה הוא בגמרא )שבת קמז ,א(" :היוצא
בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת
...והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן ,ולא רטנין
בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת
בכך".
משא"כ הטלית קטן שהוא רק כיסוי הגוף ,בזה אדרבא
דייק האריז"ל ללובשו גם בלילה ,כמבואר בפסקי
הסדור )ד"ה והמדקדקים(" :והמדקדקים נוהגין לישן
בטלית קטן ...וכן על פי הסוד יש מצוה בלבישת טלית
קטן גם בלילה".
ולכן אם הי' רואה שכבר שקעה החמה ,הי' מוריד
הטלית בין כתפיו ,שאז אינו לובשו כטלית גדול
)שמתעטף בו גם הראש( – שאין לובשים אותו בלילה,
אלא כטלית קטן )שמכסה בו רק גופו( – שלובשים גם
בלילה.
ה( כיסוי הראש או הצואר בלבד
אם אינו לובש את הטלית באופן שיכסה רוב גופו ,אזי
לא נקרא בגד כלל ,ואינו יכול לברך עליו ,כמבואר
בשוע"ר )סי' ח ס"ח(" :אותן שאין מתכסים בטליתם
אלא הראש וסביב הצואר בלבד ,ואין מקפידין לכסות
את הגוף ,צריך למחות בידם ,דעיקר העיטוף הוא בגוף
לכולי עלמא ,ולא נחלקו בסעיף ה' אלא אם צריך גם
כן לכסות הראש בטליתו ,אבל כסוי הראש בלבד בלי
כסוי הגוף לכולי עלמא לא נקרא כסות כלל )עיין סי'
יו"ד(" .ושם מבואר )סי' י ס"כ(" :מצנפת אף על פי שיש
לה ד' כנפות פטורה שנאמר כסותך אשר תכסה בה
פרט למצנפת שאינה עשויה לכסות את הגוף אלא את
הראש בלבד".
וגם לענין שבת אינו נקרא בגד כשלובשו על הצוואר
בלבד; אלא אם כן מכסה רוב גופו ,או שזהו דרך
לבישת בגד זה ,וכמבואר בשוע"ר )סי' שא סל"ז(:
"במקומות שנהגו לקפל הטלית ולהניחה כך מקופלת
אחר כך אומרת הגמרא )שם קמז ,ב(" :האוליירין
)בלנין ,רש"י( מביאין בלרי נשים לבי בני )סדינים
שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש
לבית המרחץ ,רש"י( ,ובלבד שיתכסה בהן ראשן
ורובן" .והיינו כיון שהמגבת )בלרי נשים( אין דרך
לבישתו בכך ,וכיון שאינו נושא את המגבת לצורך
הליכתו )אלא כדי להביאן לבית המרחץ( ,לכן לא הותר
אלא כשמכסה בהן ראשו ורובו "דרך מלבוש גמור"
)ראה לקמן סי' עג ס"ד(.
ומטעם זה אינו נקרא כסות לענין ציצית ואינה חייבת
בציצית ,וכמבואר בפסקי הסדור )ד"ה אמנם תיכף(:
"כי עטיפת הראש בלי עטוף הגוף לא שמה עטיפה
לדברי הכל לענין ציצית ,ואין בה שום מצוה כלל לדברי
הכל".
***
סימן ח סכ"ד ואילך
ג .הפסק בציצית או בתפילין
כשאדם פושט טליתו לכמה שעות וחוזר ולובשו הרי זה
הפסק וצריך לחזור ולברך ,וכן כשפושט תפיליו לכמה
שעות וחוזר ולובשן הרי זה הפסק וצריך לחזור ולברך.
אך מכל מקום יש כמה חילוקים ביניהם .נשתדל אם
כן לברר ולבאר ארבעת החילוקים שבינם:
א( שיעור זמן ההפסק
לענין ציצית נתבאר בשוע"ר )סי' ח סכ"ד(" :פשטו ...
שכח או נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות אזי צריך
לחזור ולברך עליו" .ולענין תפילין נתבאר בשוע"ר )סי'
כה סכ"ט(" :מי שחלץ את תפיליו ...כמו ב' או ג' שעות
...צריך לחזור ולברך עליהם" .ולענין סוכה נתבאר
שיעורי הלכה למעשה
בשוע"ר )סי' תרלט סי"ג(" :כשיצא מן הסוכה בין גמר
אכילה ראשונה להתחלת אכילה אחרונה ושהה שם
חוץ לסוכה ולא חזר לאלתר אלא לאחר שעה ושתים
...שאז אין הברכה שבירך על אכילה הראשונה פוטרת
אכילה אחרונה כיון שהפסיק ביניהן".
וטעם החילוק בינם נתבאר באגרות קודש )ח"ג ע' רי(:
"ונ"ל הטעם ,כי מצינו שיעור הפסק בענין – משך זמן
ענין זה גופא .וכמו בתפלה וקריאת שמע דצ"ל שהה
כדי לקרוא את כולה )ראה שו"ע אדה"ז ר"ס ס"ה(.
וגם בכל הנ"ל זהו השיעור .והנה סוכה – עיקר קביעתה
הוא אכילה )עיין ט"ז סתרל"ט סק"כ( .תפילין – זמנם
ברוב העולם )שגם הנידון מהם הוא ,שאינם עליו כל
היום שהרי חולץ עתה ושלא באונס( ,הוא זמן התפלה
)ראה שו"ע רבנו סו"ס כז שם רסכ"ה וסכ"ה סו"ס לז(.
ציצית )דטלית גדול ,דבי' עסקינן( – אין זמנו קבוע,
אבל נמשך הרבה יותר מתפילין ,כי לובשו קודם
התפילין ,א"צ גוף נקי ואין בו הזהירות דהיסח הדעת
)ראה שו"ע סל"ז(".
והיינו שזמן סעודה בסוכה הוא פחות או יותר משעה,
לכן זמן ההפסק הוא שעה או שתים .זמן התפלה הוא
שעה או שתים )ראה אגה"ק שבתניא קג ,א(" :בתפלת
השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול" ,לכן
זמן ההפסק הוא "ב' או ג' שעות" .זמן הטלית הוא
יותר )בעיקר בשבת ויום טוב( ,לכן זמן ההפסק הוא
"כמה שעות".
ב( פשט טליתו ותפיליו ועשה צרכיו
הפושט טליתו ותפליו ונכנס לעשות צרכיו וחוזר ללבוש
טליתו ותפליו ,צריך לחזור ולברך על התפילין אבל לא
על הטלית ,כמבואר בשוע"ר )סי' כה ס"ל(" :אם עשה
צרכיו בינתיים ,כיון שבעת ההיא לא היה יכול להניח
תפילין ,אם כן אינו מועיל כלום מה שהיה בדעתו
לחזור ולהניחן מיד ,ולכן צריך לחזור ולברך על הנחה
שני'" .משא"כ לענין טלית נתבאר בשוע"ר )סי' כא
ס"ג(" :מותר ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא לפי
שאין זה בזוי למצוה כל כך" ,ואם כן אין זה הפסק.
ואף שנתבאר בשוע"ר )בהמשך דבריו שם(" :במה
דברים אמורים בבגד שעשוי למלבוש ואינו מיוחד
להתפלל בו ,אבל בטליתות של מצוה שלנו שאינן
מיוחדים רק להתפלל בהן אין נכון שיכנס בהם לבית
הכסא .וכן ההולך לפנות ביום הכיפורים צריך לפשוט
את הקיט"ל כיון שאינו מיוחד רק להתפלל" .מכל
מקום נראה שזה אינו אלא להידור מצוה ,כיון שהבגד
מיוחד לתפלה ,אבל מעיקר הדין אין איסור להכנס
בציצית לבית הכסא ,לכן מסתבר יותר שאין דינו דומה
בזה לתפילין דהוי הפסק בכל אופן.
לו
ובכל אופן נראה מכך לכאורה ,שאם בחור )שאינו
לובש טלית גדול( הניח תפילין בבוקר ,ואחר כך הלך
לטבול במקוה ,וחוזר ללבוש הטלית קטן והתפילין
לתפלה ,צריך לחזור ולברך על התפלין ,אבל לא על
הטלית קטן .אבל יש אומרים שיש מסורת בשם כ"ק
אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ,שגם על הטלית קטן אפשר
לברך.
ג( הסיח דעתו מלבישתו מיד ונמלך
לענין ציצית נתבאר בשוע"ר )סי' ח סכ"ה(" :הפושט
טליתו סתם ,שלא היה בדעתו כלום לא שיחזור
וילבשנו מיד ולא שלא יחזור וילבשנו מיד ,אם כשפשט
הטלית נשאר עדיין עליו טלית קטן אם כן לא הסיח
דעתו מהמצוה ,לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט
מתחלה אין צריך לברך עליו".
וכל זה הוא כשפשט טליתו סתם ,אבל אם הי' דעתו
בפירוש שלא לחזור וללבשו מיד ,נתבאר בשוע"ר )שם
סכ"ג(" :הפושט טליתו ובשעה שפושט ...לא היה דעתו
לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות ,אזי אפילו אם
אחר כך נמלך ללבשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך
עליו אפילו נשאר עליו טלית קטן".
אמנם אחר כך חזר בו רבינו ופסק בסדור )סוף הל'
ציצית(" :הפושט טליתו ...על דעת שלא לחזור
וללבשה לאלתר ואחר כך נמלך לחזור וללבשה לאלתר
אם נשאר עליו טלית קטן אינו צריך לחזור ולברך".
וביאר בפסקי דינים צמח צדק )ב ,ג(" :פסק בסידור
כהט"ז כאן ...כי ספק ברכות להקל ,דלא כמ"א דפירש
דלא איירי אלא בסתם ,אלא דאפילו הי' דעתו שלא
לחזור וללובשה לאלתר ואחר כך נמלך לחזור וללובשה
לאלתר אם נשאר עליו טלית קטן אינו צריך לחזור
ולברך".
וכל זה הוא בציצית ,משא"כ בתפילין ,כיון שבשעה
שפושט את התפילין לא נשארים עליו תפילין אחרים,
לכן נתבאר בשוע"ר )סי' כה סכ"ט(" :מי שחלץ את
תפיליו והיה בדעתו שלא יחזור להניחן עד לאחר זמן
מרובה ...ואחר כך נמלך לחזור ולהניחן מיד ,צריך
לחזור ולברך עליהם .אבל אם בשעת חליצת התפילין
היה דעתו לחזור ולהניחם מיד ,וחוזר ומניחן מיד ,אינו
צריך לחזור ולברך עליהם".
ולפי הנ"ל נראה לכאורה ,שכן הוא גם בחלץ את
תפיליו סתם ,שאין דינו כמו ב"היה דעתו לחזור
ולהניחם מיד" ,אלא כמו ב"היה בדעתו שלא יחזור
להניחן עד לאחר זמן מרובה" ,ש"צריך לחזור ולברך
עליהם".
שיעורי הלכה למעשה
ומכל מקום נראה שכל החילוק הזה הוא דוקא
כשפשט הטלית והתפילין שלא על מנת לחזור וללבשו
מיד )אלא לאחר זמן( .אמנם אם פשט הטלית על מנת
שלא לחזור וללבשו כלל )באותו יותר( ,בזה גם בטלית
הוי הפסק ,כנראה מכל דיוקי הלשונות הנ"ל )בשוע"ר
ובסדור(" :בדעתו ...שלא יחזור וילבשנו מיד ...דעתו
לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות ...על דעת שלא
לחזור וללבשה לאלתר"; משא"כ כשלא הי' דעתו
לחזור וללבשו כלל באותו יום.
ונפקא מינה מזה לענין תפלת ראש חודש ,אשר נוהגין
להסיר את התפילין לפני מוסף ,ומתפללים מוסף
בטלית בלבד; ואם שכח ופשט גם הטלית ,כיון שפשטו
על מנת שלא לחזור וללבשו כלל באותו יום ,אם רוצה
לחזור וללבשו שוב קודם מוסף; לכאורה גם לפי
האמור בפסקי הסידור צריך לחזור ולברך )או להתפלל
מוסף בלי טלית(.
ד( נפל טליתו
נתבאר בשוע"ר )סי' ח סכ"ו(" :מי שהיה לבוש טלית
ונפלה ממנו ,כשיחזור ויתעטף בה צריך לחזור ולברך,
כיון שנפלה שלא מדעתו לכן אינו מועיל כלום מה
שדעתו שיחזור וילבשנו ...ולכן כשחוזר ומתעטף בה
צריך לחזור ולברך".
אמנם לענין תפילין הובאו ב' דעות בשוע"ר )סי' כה
סל"א-ב(" :אם נשמטו התפילין ממקום הנחתן
שיתבאר בסי' כ"ז וממשמש בהן להחזירן למקומן,
צריך לחזור ולברך עליהן ,דכיון שנשמטו שלא מדעתו
אינו מועיל כלום מה שבדעתו לחזור ולהניחן על מקומן
...עכשיו נהגו העולם שאפילו אם נשמטו התפילין
ממקומן שלא בכוונה ומחזירן למקומן אעפ"כ אין
מברכין עליהם .ויש שנתנו טעם למנהגם שלא הצריכו
לחזור ולברך אלא בלובש תפילין כל היום ונשמטו
ממקומן שלא בשעת התפלה שלא היה דעתו עליהן
כלל ,אבל אנו שאין לובשין אותם אלא בשעת התפלה,
ואז מסתמא אינו מסיח דעתו מהם ,והוא מרגיש בשעה
שנשמטין ממקומן ,והוי ליה כמזיזן בעצמו ממקומן על
מנת להחזירן מיד למקומן ...אינו צריך לחזור ולברך".
ולפי זה נראה לכאורה ,שגם בטלית שנפלה ממנו ,אם
הרגיש בזה בעת נפילתה ,וניסה לתפסה כדי שלא
תיפול ,ולא הצליח; כיון שבשעה שנפלה היתה דעתו
בפירוש שלא תיפול לא הוי הפסק ,הרי זה כעין
המבואר לענין תפילין "והוא מרגיש בשעה שנשמטין
ממקומן ,והוי ליה כמזיזן בעצמו ממקומן על מנת
להחזירן מיד למקומן ...אינו צריך לחזור ולברך".
***
לז
סימן יא
ד .הציצית על הכנף ונוטפת על הקרן
נאמר בתורה )שלח טו ,לח(" :ועשו להם ציצית על כנפי
בגדיהם" .ומזה למדו חז"ל שלושה דינים:
א( שהחוטים יהיו בתוך שלושה אצבעות של שפת
הבגד.
ב( שירחיק מלא קשר גודל מן שפת הבגד.
ג( שתהא הציצית נוטפת על הקרן.
נשתדל לברר ולבאר כל אחת משלושה לימודים אלה,
ואיך אפשר לבצע אותם למעשה.
א( תוך שלושה אצבעות
במנחות )מא ,ב(" :אמר רב פפא הלכתא ד' )חוטין,
רש"י( בתוך שלש" .ופירש רש"י" :שלא יגביהנה יותר
מג' אצבעות".
ונתבאר בשוע"ר )סי' יא סי"ד(" :כשעושה הנקב
שתוחב בו הציצית לא יעשנו למעלה משלשה גודלין
משפת הבגד ,מפני שנאמר על הכנף ולמעלה מג' אין זה
כנף אלא בגד".
ופירוש הלימוד בזה הוא ,ששיעורו של בגד הוא ג'
אצבעות ,כמבואר בשוע"ר )סי' רסד סט"ו(:
"סמרטוטין ...שנפחתה מג' אצבעות אינה מקבלת
טומאה שאין שם בגד עליה".
וכיון שנאמר בתורה" :ועשו להם ציצית על כנפי
בגדיהם" )ולא על בגדיהם( ,אם כן צריך לדייק שלא
יהיו הציציות יותר משלושה אצבעות מהשפה) ,שאז
הן על הבגד ,ולא רק על הכנף( ,אלא פחות משלושה
אצבעות מהשפה )שאז אינם על הבגד ,אלא על הכנף(.
ב( להרחיק מלא קשר גודל
במנחות )מב ,א(" :אמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן וצריך
שירחיק מלא קשר גודל" .ופירש רש"י" :צריך
שיגביהנה מן השפה מלא קשר גדול שיעור הציפורן עם
בשר עד פרק ראשון".
ונתבאר בשוע"ר )סי' יא סט"ז(" :ולא יעשה הנקב
סמוך לשפת הבגד ,שנאמר על הכנף ,ואם היה סמוך
מאוד לשפת הבגד היה תחת הכנף .ולכן צריך להרחיק
הנקב משפת הבגד כשיעור שיש מן קשר אגודל עד סוף
הציפורן" .ונתפרש יותר בפסקי הסדור )הלכות ציצית
ד"ה רק שבטלית(" :שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי,
ולא בכנפי ,אלא בגובה הכנף למעלה ממלא קשר גודל
מהזוית".
שיעורי הלכה למעשה
ופירוש הלימוד בזה הוא ,שכבר נתבאר ששיעור בגד
הוא ג' אצבעות ,ושיעור של כנף הוא קשר אגודל .וכיון
שנאמר בתורה" :ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם"
)ולא בכנפי( ,אם כן צריכות הציצית להיות למעלה
משיעור קשר אגודל )על הכנף( ,ולא בתוך שיעור קשר
אגודל )בכנף(.
ואת השיעור שבזה מפרש בשוע"ר )שם(" :כשיעור שיש
מן קשר אגודל עד סוף הציפורן ,דהיינו לערך ב'
גודלין" .ולפי זה יוצא שצריך לעשות את הנקב של
הציצית בדיוק בגודל השלישי מהשפה ,לא פחות ולא
יותר.
זהו בטלית גדול שעושים בו נקב אחד ,ואילו בטלית
קטן שעושין ב' נקבים ,כמבואר בשוע"ר )סי' יא
סל"ה(" :יש אומרים שאין לעשות הציצית בבגד כמו
שאנו עושים ,אלא יעשה ב' נקבים בבגד ,ויטיל הציצית
בנקב האחד ויוציאם דרך נקב הב' ...לא יעשה כן אלא
בטלית קטן" .ולפי זה יש לעשות את ב' הנקבים בתוך
האגודל השלישי משפת הבגד ,וזה דורש התאמצות
ודיוק גדול.
והנה המקור לקביעה זו שקשר גודל הוא ב' גודלין הוא
בהפרדס לרש"י )הובא בשבלי הלקט הלכות ציצית,
ד"ה כך סדורו של ציצית(" :ושיעורו כשתי אצבעות".
אמנם הפוסקים הקשו על כך מזה ,שהרי נראה
במדידה פשוטה שקשר גודל הוא אגודל ומחצה.
ובאמת נראה שכן היא מסקנת רבינו הזקן בפסקי
הסדור ,כמובא בקצות השלחן )בדי השלחן סי' ו ס"ק
ז(" :אמנם מסידור אדמו"ר משמע דשיעור קשר אגודל
הוא פחות מגודל ומחצה ,דמבואר שם בנקרע הטלית
למעלה מהנקב שהציצית תלוי קרע מפולש )דהיינו
שיורד הקרע עד סוף הטלית( ,דאם אורך הקרע יותר
מרוחב אצבע ומחצה פסול עיי"ש ,משמע מזה דיתכן
שמלמעלה מהנקב של הציצית עד שפת הטלית לא יהי'
אפילו אצבע ומחצה ,ובע"כ דשיעור קשר אגודל הוא
פחות מאצבע ומחצה" .והיינו מ"ש בפסקי הסדור
)הלכות ציצית ד"ה אבל אם הקרע מפולש(" :והוא
שאורך הקרע יותר מרוחב אצבע ומחצה".
ולפי זה יש מקום לעשות את ב' הנקבים במשך אגודל
ומחצה השניים )יותר מאצבע ומחצה ופחות משלושה
אצבעות( ,ויש אם כן מקום מרווח יותר לעשיית ב'
הנקבים.
ג( נקב נוסף בטלית גדול
זה שנתבאר שצריך להרחיק את נקב קשר גודל
מהשפה שיעור קשר גודל ,הנה מעיקר הדין סגי
בהרחקה משפה אחת ,אבל המנהג הוא להרחיק קשר
גודל מב' השפות ,כמבואר בשוע"ר )סי' יא סי"ז(:
לח
"שיעור ...קשר אגודל שצריך להרחיק מודדין ...
משפת אורך הבגד וכן משפת רוחב הבגד".
ונתפרש יותר בפסקי הסדור )הלכות ציצית ד"ה הנקב
שמכניס(" :והרחקה זו לצאת לכל הדעות צריך להיות
מסוף רוחב הטלית שהוא לקומת המתעטף וגם מסוף
אורך הטלית שהוא לרוחב המתעטף בטלית גדול
שמתעטף בו ...ובדורות המשנה והגמרא היו עושים
הנקב סמוך לשפת הטלית מצדה".
אמנם זה שאנו מרחיקין את הנקב משתי השפות
גורמת לבעיה ,שהרי גם הקשר הראשון )שהוא תחלת
הגדיל( צריך להיות למעלה מקשר גודל מהשפה )ולא
רק הנקב בטלית( ,ובטבע הדברים ירד הקשר )שהוא
רחוק מהנקב( אל תוך קשר גודל מהשפה.
לכן תיקן רבינו הזקן לעשות נקב נוסף בטלית גדול,
ולהעביר בו את חוט השמש – אחרי הקשר הראשון,
שאז בהכרח ישאר הקשר הראשון תמיד למעלה מקשר
גודל מהשפה ,וכמבואר בפסקי הסדור )הלכות ציצית
ד"ה רק שבטלית(" :שבטלית גדול יעשה נקב אחד לבד
ויכניס בתוכו הד' חוטין ויכפלם לח' וימתחם לאורך
הטלית ,שהוא לרוחב המתעטף ,ויקשרם שם על צדי
הטלית למעלה ממלא קשר גודל מזוית הטלית ...תרד
הציצית אחר כך ממקומה למטה ממלא קשר גודל בקל
וממילא ,וטורח הוא לעיין ולהשגיח על זה תמיד
ובפרט בשעת התפלה .אזי עצה טובה לו לעשות עוד
נקב קטן סמוך לשפת הטלית שמצדה לרחבה למעלה
מקשר גודל מהזוית שלמטה ,ולהעביר שם חוט הכורך
שהוא הארוך אחר שעשה הקשר העליון כראוי ,קודם
שיתחיל לכרוך".
והטעם שצריך להעביר את החוט בנקב זה דוקא אחרי
הקשר הראשון )ולא לפניו( ,כי דוקא באופן זה אפשר
להיות בטוח שהקשר הראשון יהי' למעלה מקשר גודל
מהשפה.
ד( הציצית נוטפת על הקרן
במנחות )מב ,א(" :אמר רב גידל אמר רב ציצית צריכה
שתהא נוטפת על הקרן שנאמר על כנפי בגדיהם.
ופרש"י" :שתהא תולה ומכה על הקרן ,כלומר
שיגביהנה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת
התלויה בקרן".
ולפי פירוש זה הרי הלכה זו של רב – היא היא אותה
ההלכה הקודמת של רבי יוחנן" :צריך שירחיק מלא
קשר גודל" .אלא שרב לא אמר השיעור ,ורבי יוחנן
פירש דהיינו "מלא קשר גודל".
אמנם יש עוד פירוש בראשונים )הובא בהגהות
מיימוניות פ"א אות ב(" :כתב רא"ם וצריך לתת
שיעורי הלכה למעשה
הציצית לאורך הטלית ולא ברחבו ,דבעינן שתהא
נוטפת על הכנף ,פירוש תלוי על הקרן ,ואי הוי ברחבו
לא הוי נוטף שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי .וכן הנהיג
מורי ורבינו שי' ]הוא מהר"ם מרוטנבורג[ לדקדק בו
בטלית שיהיו הציצית נוטפות על הכנף בשעה שאדם
מעוטף בו ...והנה שוב חזר בו ]מהר"ם מרוטנבורג[
ואמר דהכל נקרא נוטף על הכנף ] ...והוכחתו לחזרתו
זו היא מפירוש רש"י הנ"ל[ רש"י פירש שתהא נוטפת
תולה ומכסה על הקרן ,כלומר שיגביה למעלה מן
השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלוי בקרן".
הרי יש לנו שתי דעות אם הציצית צריכה להיות נוטפת
על הקרן או לאו .להלכה נפסק בשו"ע )סי' יא סט"ו(:
"יש אומרים שצריך לדקדק שיתלה הציציות לאורך
הטלית ,דבעינן שתהא נוטפת על הקרן ,פירוש תלוי על
הקרן ,ואם היה ברחבו לא היה נוטף שהרי כלפי קרקע
היה תלוי" .אבל במ"א )שם ס"ק כד(" :אבל אין
קפידא כל כך לפוסלו בכך".
ובשוע"ר )סי' יא סל"ד(" :כשתולה הציצית בבגד צריך
לדקדק שיתלה בענין שיהיה הגדיל התלוי נוגע ומכה
בכנף הבגד ,ולא יהיה תלוי כלפי קרקע ,שנאמר על כנפי
בגדיהם" .וכן הוא בפסקי הסדור )הלכות ציצית ד"ה
רק שבטלית(" :וגם צריך להיות הציצית תולה ומנטפת
פירוש מגעת ומכה על קרן הזויות .ולכך לא יקשרנה על
שולי הטלית למטה שהוא אורך הטלית שנמצאת
תלויה כלפי הקרקע ולא על הקרן".
ולפי הנוהגים כדעה המצריכה שיהיו הציציות נוטפות
על הקרן ,בהכרח יש לחלק בין עשיית הנקב בשפה
הקדמית של הטלית גדול של אנ"ש לבין עשיית הנקב
בשפה הקדמית של הטלית גדול למנהג העולם .חילוק
זה נרמז כבר בהגהות מיימוניות )פ"א אות ב ,בשם
מהר"ם מרוטנבורג(" :ויש כנף שהוא תולה בו באורך
הטלית ,ויש ברחבו ,הכל לפי שמתעטפים בו" .וכן הוא
בשוע"ר )סי' יא סל"ד(" :ובב' ציצית העליונים פעמים
צריך שיהיה הגדיל תלוי לאורך הבגד ,ולפעמים
לרחבו ,והכל לפי עטיפתו".
ונתפרש יותר בפסקי הסדור )ד"ה רק שבטלית,
ואילך(" :בכנפות העליונות יש בהן חילוקים כפי
העטיפה ...שזה שנתבאר כאן בסתם שקשירת הציצית
על הכנף הוא על צדי הטלית ברחבה באין הפרש והבדל
בין כנפות התחתונות לעליונות ,זהו לפי מנהג
שנתפשט בינינו להגביה צדי הטלית על הכתף מכאן
ומכאן ...ואזי גם ציצית העליונות הקשורות על רוחב
הטלית הן נוטפות ותלוין על הקרן ולא כלפי קרקע.
אבל לפי מנהג העולם שאין מגביהין הצדדין על
הכתפות ,אם יקשור הציצית על צדי הטלית ברחבה
תהיה תלויה כלפי קרקע ולא על הקרן ,לכך צריך
לט
לקשור ב' ציצית העליונות על עליונית הטלית שהיא
ארכה למעלה ממלא קשר גודל מהזויות באורך
הטלית".
]אודות שני אופני העטיפה ,של מנהג אנ"ש ומנהג
העולם ,ראה לעיל סי' ב ס"ג[.
אמנם לפי הנראה ,עיקר החילוק הזה למנהגינו הוא
בטלית גדול שאינו ארוך כל כך עד שירד לאחוריו עד
אמצע רגליו ,משא"כ בזמנינו שבדרך כלל הטלית יורד
מאחוריו עד אמצע רגליו ,וכדי שלא יפול הטלית מעליו
מושכים אותו יותר לפניו ,אזי גם בטלית שלנו "אם
יקשור הציצית על צדי הטלית ברחבה תהיה תלויה
כלפי קרקע ולא על הקרן" ,כנראה בעליל .וכדי
שישארו הציצית נוטפות על הקרן צריך ליזהר
מלמשוך את הטלית לצד הקדמי .ואז צריך להשגיח
תמיד שלא יפול הטלית מעליו.
כל זה הוא פשוט כנראה בעליל ,וקשה לבאר זאת
בפרטיות בכתב ,אבל כל אחד יוכל לבדוק זאת בעצמו.
ה( נוטפת על הקרן בטלית קטן
בשוע"ר )סי' ח סי"ח(" :וכיון שטעם לבישת הציצית
הוא כדי לזכור המצות לפיכך הלובש טלית קטן יזהר
ללובשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות.
ואותן הלובשים אותו תחת הבגדים יזהרו שילבשו
אותו באופן שיראו הציצית תמיד שעל ידי ראייתן
יזכרו המצות תמיד".
והטעם שיש נוהגין ללבוש אותו אותו תחת הבגדים
מבואר במ"א )סי' ח ס"ק יג(" :ובכתבים ]כתבי
האריז"ל[ איתא דטלית קטן דוקא תחת בגדיו,
עיי"ש" .וכך נוהגים רוב אנ"ש ,שהטלית קטן הוא
בתוך הבגדים ,אלא שהציצית יוצאות לחוץ.
אמנם גם הם צריכים להשתדל שהציצית יהיו נוטפות
על הקרן ,וכמבואר בפסקי הסדור )הלכות ציצית ד"ה
ויש מדקדקים(" :ויש מדקדקים לעשות הנקבים
באלכסון קצת בכדי שכשתהא הציצית תלויה למטה
לשולי הבגד תהא נוטפת )פירוש נוגעת( ומכה שם תוך
מלא קשר גודל מהזוית בשולי הבגד לרחבו לחוש
לדברי המצריכים כן".
וגם בזה קשה מאד ליזהר ,שהרי הכנפות יורדות אל
תוך המכנסים ,והציצית עולים למעלה – כדי לצאת על
גבי המכנסים לחוץ ,יוצא אם כן שהציציות אינן
נוטפות על הקרן.
ומי שרוצה להשתדל בזה צריך לעשות קמט בשולי
הטלית קטן בעת לבישתו תוך המכנסים ,באופן שגם
הכנפות וגם הציציות עולות מלמטה למעלה ,ורק אז
מ
שיעורי הלכה למעשה
אפשר שהציציות יהיו נוטפות על הקרן .וכיון שהקמט
הוא בתוך המכנסים בעת לבישתו ,בודאי נשאר כך כל
זמן שהטלית קטן יורד אל תוך המכנסים.
דהיינו שיעור קשר אגודל שיתבאר לקמן בסימן זה,
וגודל א' להקשרים ,וי"ב גודלין יהיו תלוין להכשר
הציצית".
***
יוצא מכל זה שלפי הזהר יהי' אורך כל חוט בטלית
גדול 36גודלין ) 72ס"מ( ,דכשיכפלם יהי' כל חוט י"ח
גודלין ) 36ס"מ(.
סימן יב
ה .חוטי ציצית שנפסקו
א( אורך הציצית והגדיל
נאמר בתורה )שלח טו ,לח(" :ועשו להם ציצית על כנפי
בגדיהם" .ונתבאר בשוע"ר )סי' ח סי"ב(" :התורה
קראתן ציצית ,ואין לשון ציצית אלא חוטין נפרדין
כמו שערות הנפרדין ,כמ"ש ויקחני בציצית ראשי".
אמנם בפרשת תצא )כב ,יב(" :גדילים תעשה לך על
ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" .ומכאן למדו
חכמים שיהא חלק גדיל וחלק ציצית ,כמבואר בשוע"ר
)סי' יא סכ"ה(" :כתוב בתורה גדילים תעשה לך ,יכול
יעשנה כולו גדיל תלמוד לומר ועשו להם ציצית,
וציצית הם חוטין נפרדין כמו שנתבאר בסי' ח' ,הא
כיצד שיהא גדיל יוצא מהכנף וציצית יוצא מהגדיל.
ואין לגדיל שיעור מן התורה .לכן בין שכרך רוב אורך
הציצית בין שלא כרך אלא חוליא אחת כשר".
אלא שחכמים תיקנו ליופי הציצית שיהי' שליש
)ארבעה גודלין( גדיל ושני שליש )שמונה גודלין( ציצית,
כמבואר במנחות )לט ,א(" :שליש גדיל ושני שלישי
ענף" .ונתבאר בשוע"ר )סי' יא סכ"ט(" :נוי ציצית
שיהיה שליש אורך החוטין דהיינו ד' גודלין גדיל וב'
שלישין ענף .ואפילו האריך הציצית יותר מי"ב גודלין
צריך שיהיה שליש האורך גדיל .והקשרים והכריכות
ביחד הם נקראים גדיל בכל מקום ובין הכל לא יהיה
אלא שליש אורך החוטין דהיינו ד' גודלין .וברעיא
מהימנא כתוב שיהיה בין קשר לקשר כמלא רוחב
אגודל לבד מהקשרים".
יוצא אם כן שלפי הזהר יהי' הגדיל לפחות 5גודלין
)ארבעה גודלין גדיל ,וגודל אחד עבור הקשרים
שביניהם( והציצית לפחות 10גודלין ,שהם ביחד 15
גודלין )לשיעור הגרא"ח נאה הם 30ס"מ(.
כל זה הוא בטלית קטן ,אמנם בטלית אין זה מספיק,
וצריך עוד 3גודלין ,כמבואר בשוע"ר )סי' יא ס"ז(:
"אלו הי"ב גודלין מודדין לאחר שעשה כל הכריכות
והקשרים ומתחילין למדוד אותן משפת הכנף ,אבל כל
מה שמונח על הכנף אין למדוד בכלל החשבון ,ולכן
צריך שיהיה אורך כל חוט מהד' חוטין שלשים גודלין,
דכשיכפלם יהיה כל חוט מהח' חוטין ט"ו גודלין ,ב'
גודלין מנקב הטלית שבו תוחבין הציצית עד שפת הכנף
ב( מספר החוטים
מכל האמור לעיל למדנו את רק את מדת אורך
הציצית ,אבל לא את מספר החוטים בכל כנף כי
מהאמור בתורה )שלח טו ,לח(" :ועשו להם ציצית"
עדיין איננו יודעים כמה ציצית צריך; את זה לומדים
אנו מהאמור בתורה )תצא כב ,יב(" :גדילים תעשה
לך" ,ופירשו רז"ל )מנחות לט ,ב(" :גדיל שנים ,גדילים
ארבעה" .וברש"י" :כלומר אי הוה כתיב גדיל תעשה
לך משמע ב' חוטין ,דאין גדיל פחות משנים ,השתא
דכתיב גדילים משמע ארבעה" .ונתבאר בשוע"ר )סי'
יא ס"א(" :אין ציצית פחות מד' חוטין ,שנאמר גדילים
תעשה לך ,ואין גדיל פחות מב' חוטין שגודלן זה על גב
זה ,וכשהוא אומר גדילים הרי כאן ארבע".
עוד נאמר בתורה )שלח טו ,לח(" :ונתנו על ציצית הכנף
פתיל תכלת" .מכאן למדו חז"ל אשר שנים מתוך
ארבעת החוטין הנ"ל הם של תכלת ,כמבואר בשוע"ר
)סי' יא ס"א(" :מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצוי
היה מצותה שיקח ב' חוטין צבועין ]בצבע[ הנקרא
תכלת וב' חוטין שאינן צבועין ,הנקראים חוטי לבן
מפני שאין אנו מצווים לצבען ממילא נשארים
בלבנותם .ועכשיו שאין לנו תכלת צריך ליקח ב' חוטי
לבן במקום ב' חוטי תכלת ,מפני שאין ציצית פחות מד'
חוטין שנאמר גדילים תעשה לך".
מטעם זה יש נפקא מינה להלכה בין שני חוטים
הראשונים )שהם הגדיל האמור בתורה( ,לבין שני
חוטים השניים )שהם רק "במקום שני חוטי תכלת"(,
וכדלקמן.
עוד נתבאר בשוע"ר )סי' יא ס"ה(" :ד' חוטי הציצית
צריך ליתנם לטלית ולכפלם כדי שיהיו ח' חוטין,
שנאמר פתיל תכלת שיהיה כפול כעין פתילה" ]ואף
שעיקר כוונת תיבת "פתיל" – שיהיו הציצית שזורים,
כמבואר בשוע"ר )סי' יא ס"ב(" :חוטי הציצית צריכין
שזירה ,שנאמר פתיל תכלת שיהיה טווי ושזור כעין
פתילה ,ומה תכלת טווי ושזור אף לבן כן" .מכל מקום
לומדים גם זה מפסוק הנ"ל ,ש"צריך ליתנם לטלית
ולכופלן כדי שיהיו ח' חוטין"[.
ומטעם זה יש נפקא מינה להלכה בין הצד הראשון של
כל חוט )שהיא הציצית האמורה בתורה( ,לבין הצד
שיעורי הלכה למעשה
מא
הכפול של כל חוט )שהיא ה"פתיל" האמורה בתורה(,
וכדלקמן.
אף בזמן שהיה התכלת ,אלו החוטין צריכים להיות
לעולם בשלימות".
ג( ציציות שנפסקו
יוצא אם כן לדעה זו ,שיש לנו כאן ג' דינים חלוקים:
נתבאר בשוע"ר )סי' יב ס"א(" :אע"פ שכבר ביארנו
שבשעת הטלת הציצית בבגד יהיה אורך כל חוט מהח'
חוטין י"ב גודלין ,מכל מקום אם לאחר שהטיל
הציצית נפסקו כל הח' חוטין ולא נשתייר מכל חוט
וחוט מד' חוטין הארוכין אלא כדי לעשות בו עניבה...
כשר".
א( עיקר הציצית שלנו ,שהן שנים שהם ארבעה חוטי
לבן ,שיעורם י"ב גודלין בין בתחלה ובין בסוף.
וכן היא ההלכה גם לגבי הכנפות עצמן ,כמבואר
בשוע"ר )סי' יא סי"ח(" :שיעור מלא קשר אגודל
שאמרנו שצריך להרחיק הנקב משפת הבגד ,אין צריך
ליזהר בזה אלא בשעת הטלת הציצית בבגד ,אבל אם
לאחר שהטיל הציצית בבגד ניתקו מחוטי השתי או
הערב ונתרחב הנקב וירדו הציצית למטה ממלא קשר
אגודל כשר ,וכן אם לאחר הטלת ציצית בבגד נסתר
הבגד מלמטה בשפתו עד שנפחת מן השפה עד הכנף
משיעור מלא קשר אגודל כשר ,שלא הקפידה תורה על
זה שלא תהא הציצית תחת הכנף אלא בשעת עשייה";
אלא שבכנפות כשר אפילו נשתייר רק משהו ,ובציצית
הצריכו שישאר לכל הפחות כדי עניבה.
ולפעמים כשר גם בציצית אפילו לא נשתייר מהם
כלום ,כמבואר בשוע"ר )סי' יב ס"ב(" :במה דברים
אמורים שצריך להיות בחוטין הפסוקין כדי עניבה,
כשנפסקו ה' חוטין מהשמונה או יותר ,אבל אם לא
נפסקו אלא ד' חוטין מהשמונה אע"פ שלא נשתייר
מהם כלום ...אפילו אם נפסקו כל הח' חוטין וד' מהם
נפסקו לגמרי וד' חוטין אחרים שמצד הב' של הקשר
לא נשתייר בהם אלא כדי עניבה כשר ,כיון שנשתייר
מכל חוט מד' חוטין הארוכים כדי עניבה אין צריך
יותר".
והיינו שרק מעיקר ד' החוטים האמורים בתורה צריך
שישאר כדי עניבה ,משא"כ כפילת החוט ,שלומדים
מ"פתיל" האמורה בתורה ,בזה אין צורך שישאר כדי
עניבה.
זאת היא דעה הא' שבשוע"ר ,אחר כך הובאה דעה
שניה )סי' יב ס"ג(" :ויש אומרים שלעולם אין מכשירין
אפילו אם נשתייר כדי עניבה אלא אם כן נשתיירו ב'
חוטין ארוכין שלמים ,דהיינו ד' ראשים שכל אחד יש
בו י"ב גודלין ,מפני שזהו שיעור ומנין חוטי לבן בזמן
שהיה תכלת ,ולכן אף עכשיו שאנו צריכים להשלים ב'
חוטי לבן במקום ב' חוטי תכלת ,מכל מקום להשלמה
זו די בחוטין הפסוקים שיש בהם כדי עניבה ,כיון
דבשעת הטלת ציצית לבגד היו כל החוטין שלמים,
אבל ב' חוטין שהם עיקר המצוה ,והיו צריכין להיות
ב( עיקר שני חוטי הלבן שבמקום התכלת ,שיעורם
בתחלה י"ב גודלין ובסוף – כדי עניבה.
ג( כפילת שני חוטי הלבן שבמקום התכלת ,שיעורם
בתחלה י"ב גודלין ,ובסוף – כשרים אפילו נפסקו
לגמרי.
אמנם כיון שאיננו יודעים איזה חוט הוא מעיקר
הציצית ואיזה במקום התכלת ,איזה צד הוא עיקר
החוט ואיזה הוא ה"כפול" ,לכן מסיק בשוע"ר שם
שיש בזה ג' חלוקי דינים:
א( "אם נפסקו ג' ראשים מהשמונה ראשים ,אפילו
נשתייר בכל אחד מהם כדי עניבה פסול ,לפי שיש לחוש
שמא אין ב' ראשים שנפסקו יוצאים מחוט א' ארוך
אלא כל אחד ואחד מהם בפני עצמו הוא יוצא מחוט
אחד ארוך ואם כן הרי לא נשתיירו ב' חוטין ארוכין
שלמים".
ב( אם לא נפסקו אלא ב' ראשים ,אם נשתייר באחד
מהם כדי שיוכל לעשות עניבה ...כשר שהרי אפילו אם
אלו הב' חוטין שנפסקו הם יוצאין מחוט אחד ארוך
אעפ"כ לא נפסק חוט הארוך לגמרי שהרי נשתייר בו
כדי עניבה".
ג( אם לא נשתייר בשום א' מהב' ראשים שנפסקו כדי
עניבה קטנה ...אם אלו ב' הראשים יוצאים מצד אחד
של הקשר ...אפילו נפסקו ב' הראשים לגמרי ולא
נשתייר בשום אחד מהם כדי עניבה ...הרי נשתייר בכל
אחד מב' חוטין ארוכים יותר מכדי עניבה דהיינו
הראש השני השלם".
אחר שנפסקו הציצית ונפסלו ,שוב לא יועיל מה
שקושר חזרה את החוט ,אבל לפני שנפסל מועיל מה
שקושר אותו ,כמבואר בשוע"ר )סי' טו ס"ג-ד(" :ואם
ירצה לקשור בחוט שנפסק עוד חוט אחר כדי
להשלימה לי"ב גודלין הרשות בידו ...משום
דהקשירה חשובה חיבור גמור כאלו הן חוט אחד ממש.
במה דברים אמורים שהקשירה מועלת לעשותן חוט
אחד כשנקשרו קודם עשיית החוטין בבגד ,אבל אם
לאחר שהטיל החוטין בבגד נפסק חוט אחד מד' חוטין
הארוכין ולא נשתייר בו כדי עניבה בענין שהציצית
פסולה ,אין מועיל לו לתקנו על ידי שיקשור בו עוד
שיעורי הלכה למעשה
חוט ,כיון שכבר נפסלה הציצית אין מועיל לו
להכשירה".
ד( נפסק החוט באמצע הגדיל
נתבאר בשוע"ר )סי' יב ס"ו(" :כל מקום שצריך
להשתייר כדי עניבה יש אומרים שצריך להשתייר כל
הגדיל שלם ומן הענף ישתייר כדי עניבה וי"א שאפילו
אם נפסקו במקום שהם כרוכים בגדיל ולא נשתייר
בהם ממקום שנפסקו עד מקום שיוצאים מן הכנף
דהיינו התחלת הגדיל אלא כדי עניבה כשר ...ומנהג
העולם להחמיר להצריך כדי עניבה מן הענף".
כל זה בצד החוט שצריך להשאיר בו כדי עניבה,
משא"כ בצד השני של החוט ,שכשר בו אפילו נפסק
לגמרי ,בזה כשר גם אם נפסק באמצע הגדיל ,ולא
הובאה כאן דעה האוסרת גם בזה .אמנם בפסקי
הסדור פסק כדעה האוסרת גם בזה )הל' ציצית(" :אם
נפסק אפילו חוט אחד מעיקרו דהיינו על הכנף או
אפילו תוך הגדיל פסולה".
***
הלכות תפילין
סימן לב סנ"ב
ו .ריוח בין הפרשיות בתפלין ובמזוזות
א( תקנת רבינו הזקן
בקשר להגדרת פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות
שבתורה מבואר בברייתא שבירושלמי )מגילה פ"א
ה"ט( ,לגירסת התוס' )מנחות לב ,א ד"ה והאידנא(,
וספר התרומה )סי' ר( ,והרא"ש )הלכות ספר תורה
סי"ג(" :פתוחה מראשה – פתוחה ,פתוחה מסופה –
פתוחה ,פתוחה מיכן ומיכן – סתומה" .שהם שלושה
אופני עשיית הפסק בין פרשה לפרשה:
)א( פתוחה מראשה )תחלת הפרשה השניה מתחלת
באמצע השורה – יש להם דין פרשה( פתוחה ,כזה:
והיו לטטפת בין עיניך וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך
והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר
)ב( פתוחה מסופה )סוף הפרשה הראשונה מסתיימת
באמצע השורה – יש לה דין פרשה( פתוחה ,כזה:
וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך
והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם
)ג( פתוחה מיכן ומיכן )סוף הפרשה הראשונה
מסתיימת באמצע השורה וגם תחלת הפרשה השניה
מב
מתחלת באמצע השורה – יש לה דין פרשה( סתומה,
כזה:
וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך
והיה אם שמע תשמעו אל
ועל פי זה תיקן רבינו הזקן לכתוב בין הפרשיות "שמע"
– "והיה אם שמוע" בתפילין ,באופן )ג( הנ"ל,
ש"פתוחה מיכן ומיכן – סתומה".
וכמובא בקונטרס אחרון שבסי' לב ס"ק יב )שנכתב על
ידי המו"ל ,הוא הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש ,אחיו
של רבינו הזקן(" :אמר הכותב :ידוע ומפורסם לכל
הסופרים מובהקים דמדינתנו ,שהנהיג הרב להניח
ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות ,וגם
קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח
כשיעור ט' אותיות".
ואף שבברייתא זו שבירושלמי יש חילוקי גירסאות
וחילוקי פירושים ופסקים ,ואשר לכן כתבו הפוסקים
לעשות באופנים אחרים ,וכן בשוע"ר נתבאר לעשות
באופן אחר; מכל מקום חזר בו רבינו אחר כך ותיקן
באופן הנזכר ,כאמור בהמשך קונטרס אחרון הנ"ל:
"ובשעה שכתב השולחן ערוך שלו נמשך אחר דעת
הבית יוסף בשולחן ערוך שלו ,ואחר כך חזר בו".
בשעה שחזר בו רבינו כתב ביאור מפורט לשיטתו
בהלכה זו; אלא שבשעת הדפסת שוע"ר בפעם
הראשונה )תקע"ד-ו( ,לא נמצא ביאור זה שכתב,
וכאמור בקונטרס אחרון הנ"ל" :וראיתי כתוב הדור
על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול ,וחבל
על דאבדין" .וכעבור יותר משלושים שנה ,נמצא
הביאור הנ"ל ,ונדפס בשו"ת של רבינו )סי' א( ,שנדפסו
לראשונה בשנת תר"ז.
הביאור הנ"ל שנדפס בשו"ת רבינו )סי' א( לא הגיע
לידינו בשלימות ,וחסר סיומו .אמנם החלק שנדפס
מספיק הוא להבנת ביאור שיטת רבינו בזה ,באופן
שהנהיג לכל הסופרים ,וכדלקמן.
נשתדל אם כן לבאר את תמצית וסיכום הדברים:
א( גירסת ושיטת הרמב"ם.
ב( גירסת ושיטת התוספות והרא"ש.
ג( מסקנת הפוסקים ושוע"ר.
ד( גירסת ושיטת בעל התרומה.
ה( מסקנת רבינו הזקן אחר שחזר בו.
ו( מסקנת רבינו הזקן לענין מזוזות.
שיעורי הלכה למעשה
ב( גירסת ושיטת הרמב"ם והרא"ש
כתב הרמב"ם )הל' ספר תורה פ"ח ה"ב(" :פרשה
סתומה ...אם גמר בסוף השיטה ,מניח מתחלת שיטה
שנייה כשיעור הריוח ,ומתחיל לכתוב הסתומה
מאמצע השיטה".
והיינו כאופן )א( הנ"ל ,שלדעתו היא פרשה סתומה,
כיון שגורס בברייתא שבירושלמי הנ"ל" :פתוחה
מראשה – סתומה ,פתוחה מסופה – פתוחה ,פתוחה
מיכן ומיכן – סתומה" .וכמבואר בשו"ת רבינו הזקן
)סי' א(" :דפתוחה מראשה סתומה לדעת הרמב"ם,
לפי גרסתו בירושלמי".
ובאמת יש עוד אופן של סתומה לדברי הכל ,וכמבואר
ברמב"ם )שם(" :פרשה סתומה ...אם גמר באמצע
השיטה ,מניח ריוח כשיעור ,ומתחיל לכתוב בסוף
השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה" ,והיינו באופן
שנוהגים לעשות הפרשיות הסתומות בספר תורה:
)ד( סתומה מיכן ומיכן ,כזה:
מזזת ביתך ובשעריך והיה אם שמע תשמעו
אמנם בתפילין )בין פרשת שמע לוהיה אם שמע( אי
אפשר לעשות כן ,כמבואר בשוע"ר )סי' לב ס"נ; נב(:
"פרשת והיה אם שמוע שהיא סתומה בתורה ,צריכה
להיות גם כן סתומה בתפילין ...בתפילין אי אפשר
לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי
הכל ,שהרי אין כותבין לפניה כלום באותה שיטה
שמתחילין אותה בה ,שפרשת שמע מסתיימת בדף
בפני עצמו ,והיא בדף בפני עצמו".
והיינו כיון שבתפילין של ראש כל פרשה היא בדף בפני
עצמו ,ובתפילין של יד כל פרשה היא בטור בפני עצמו,
ולכן אין יכולים לעשות שסוף פרשת שמע ותחלת
פרשת והיה אם שמע יהיו באותה שורה.
וכיון שאי אפשר לעשות באופן )ד( הנ"ל ,על כן עושים
באופן )א( הנ"ל ,שגומר פרשת שמע בסוף השיטה,
ומתחיל פרשת והיה אם שמע מאמצע השיטה.
אמנם התוס' )מנחות לב ,א ד"ה והאידנא( ,וספר
התרומה )סי' ר( ,והרא"ש )הלכות ספר תורה סי"ג(
גורסים בברייתא שבירושלמי הנ"ל" :פתוחה מראשה
– פתוחה ,פתוחה מסופה – פתוחה ,פתוחה מיכן ומיכן
– סתומה" .ואם כן אי אפשר לעשות סתומה בתפילין
באופן )א( הנ"ל )פתוחה מראשה – פתוחה( .יוצא אם
כן שהדרך היחידה היא ,לעשות באופן )ג( הנ"ל
)פתוחה מיכן ומיכן – סתומה(.
אמנם גם באופן זה אי אפשר לדעת התוספות וסיעתם,
כמבואר בתוספות )שם(" :פתוחה מכאן ומכאן
מג
סתומה ,ודבר תימה הוא ...ואיך יתכן זה ,מי גרע
מפתוחה מראשה לחוד או פתוחה מסופה לחוד .ונראה
לפרש ...פתוחה באמצע ומכאן ומכאן סתומה".
והיינו שמפרש את הסיפא באופן )ד( הנ"ל ,שדוקא אם
היא "מכאן ומכאן סתומה" יש לה דין סתומה ,אבל
באופן )ג( הנ"ל )פתוחה מכאן ומכאן( יש לה דין
פתוחה.
יוצא אם כן שלדעת התוספות אי אפשר לעשות באף
אחד מארבעת האופנים הנזכרים :באופן )א( הנ"ל
)פתוחה מראשה( יש לה דין פתוחה .באופן )ב( הנ"ל
)פתוחה מסופה( יש לה דין פתוחה .באופן )ג( הנ"ל
)פתוחה מכאן ומכאן( יש לה דין פתוחה .ובאופן )ד(
הנ"ל )סתומה מכאן ומכאן( אי אפשר לעשות בתפילין,
שהרי כל פרשה היא בדף בפני עצמו )או בטור בפני
עצמו( ,ואם כן איך יעשו סתומה בתפילין לדעת
התוספות?
כתב על זה הרא"ש )שם(" :ואם סיים פרשה סתומה
בסוף שיטה יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה השלישית
והיא פרשה סתומה" ,שלדעת הרא"ש היא נחשבת
סתומה.
)ה( והיינו באופן חמישי ,כזה:
והיו לטטפת בין עיניך וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך
והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם
אמנם ברמב"ם נתבאר שבאופן זה היא נקראת פתוחה
)פ"ח ה"א(" :פרשה פתוחה ...אם גמר בסוף השיטה
מניח שיטה שניה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה
מתחלת שיטה השלישית".
הרי שאין לנו שום דרך לעשות בתפילין שתהי' סתומה
הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת הרא"ש ,כי:
)א( היא פתוחה לדעת הרא"ש.
)ב( היא פתוחה לדברי הכל.
)ג( היא פתוחה לדעת הרא"ש.
)ד( אי אפשר לעשות בתפילין כי כל פרשה היא בדף )או
בטור( בפני עצמו.
)ה( היא פתוחה לדעת הרמב"ם.
ומסכם הדברים בשוע"ר )סי' לב סנ"ב-ג(" :והנה
בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא
סתומה לדברי הכל ...אין לה תקנה ]אלא[ או לעשותה
סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כגון שיניח שיטה
שיעורי הלכה למעשה
אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב' ,או לעשותה סתומה
להרמב"ם ולא להרא"ש כגון שלא יתחילנה בראש
השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש
השיטה שאז היא סתומה להרמב"ם ...וכיון שאי
אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל נוהגין בהרבה
מדינות לעשותה סתומה להרמב"ם ,לפי שכן עיקר".
ג( תקנת רבינו הזקן בתפילין ובמזוזות
אמנם בספר התרומה )סי' ר( מביא את הברייתא
שבירושלמי הנ"ל כגירסת התוספות הנ"ל ,וכותב
שבירושלמי לא נראה כדברי התוספות ,ומסיק:
"למנהג שלנו שאנו כו' יש חלק הרבה לפני והיה אם
שמוע ,וכמו כן יש חלק בסוף ובשעריך של פרשת שמע,
אם כן הויא ליה פתוחה מכאן ומכאן דקאמר
בירושלמי דהויא סתומה".
ועל זה כותב רבינו )שו"ת שלו סוס"י א(" :והתוס'
והרא"ש ...היינו לפי גרסתן ברישא ,פתוחה מראשה
פתוחה ופתוחה מסופה פתוחה ,ואהא קשיא להו,
דאמאי פתוחה מכאן ומכאן סתומה ,דלמה יגרע
מפתוחה בראשה לבד ...מיהו בספר התרומה שם
משמע דסברת ר"ת אינה מוכרחת כל כך ,דאדרבא
פתוחה מסופה ומראשה גרעי טפי מאילו היתה פתוחה
במקום אחד מסופה או מראשה .ולכן לא תמה על
הירושלמי דאמר פתוחה מכאן ומכאן סתומה ,אפילו
לגרסת התוס' דגרסי ברישא ,פתוחה מראשה פתוחה
ומסופה פתוחה ,דלאו הא בהא תליא".
וכיון שכך יוצא לנו ,שגם לדעת בעל התרומה ,אשר
גורס בברייתא שבירושלמי כגירסת התוספות
והרא"ש ,מכל מקום גם הוא סובר שבאופן )ג( הנ"ל
)פתוחה מיכן ומיכן( יש לה דין סתומה.
וגם הרמב"ם סובר שבאופן )ג( הנ"ל )פתוחה מיכן
ומיכן( יש לה דין סתומה ,כמבואר ברמב"ם )הל' ספר
תורה פ"ח ה"ב(" :אם גמר באמצע השיטה ...יניח הכל
פנוי ,ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה ,ויתחיל
לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שניה".
ואף שנתבאר בשוע"ר )סי' לב סנ"ב(" :בתפילין אי
אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה
לדברי הכל ...אין לה תקנה ]אלא[ או לעשותה סתומה
להרא"ש ולא להרמב"ם ...או לעשותה סתומה
להרמב"ם ולא להרא"ש"; מכל מקום הרי באופן זה
של "פתוחה מיכן ומיכן – סתומה" יהי' כשר לא רק
לשיטת הרמב"ם ,אלא אף לשיטת בעל התרומה.
ואם כן ,מדוע נעשה באופן )א( הכשר לכתחלה רק
לשיטת הרמב"ם )פתוחה מראשה – סתומה( ,בשעה
שאפשר לעשות באופן )ג( הכשר לכתחלה – הן לשיטת
מד
הרמב"ם והן לשיטת בעל התרומה )פתוחה מיכן ומיכן
– סתומה(.
ובאמת היתה בתחלה דעת רבינו שלא לעשות כן,
כמבואר בשוע"ר )סי' לב סנ"ב(" :ומכל מקום יזהר
שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות ...
כיון שהריוח שבסוף השיטה הוא סימן לפתוחה
שכשאין שם ריוח אחר זולתו בשיטה שלאחריה תהיה
הפרשה שלאחריה פתוחה ,וכשאין ריוח כשיעור בסוף
השיטה היא סימן שלאחריה תהיה סתומה ,אם כן
בתפילין שביד הסופר לעשות כמו שירצה יש לו לסיים
פרשת שמע בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות
מסוף השיטה כדי להורות שפרשה שלאחריה היא
סתומה".
אמנם אחרי שנתברר שאופן זה תהי' הפרשה סתומה
– לא רק לשיטת הרמב"ם ,אלא אף לשיטת בעל
התרומה ,אזי הנהיג לעשות דוקא באופן זה ,להניח
ריוח "בסוף פרשת שמע ...וגם קודם התחלת פרשת
והיה אם שמוע" ,כדי שתהא נחשבת סתומה הן לדעת
הרמב"ם ,והן לדעת בעל התרומה – שהולך בשיטת
התוספות.
וכל זה הוא לענין תפילין ,משא"כ לענין מזוזות הובא
בקונטרס אחרון )סי' לב ס"ק יב(" :שהנהיג הרב להניח
ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות ,וגם
קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח
כשיעור ט' אותיות ...אלא שבתפילין הריוח ...כשיעור
ט' אותיות גדולות ,דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר,
ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ]ט'[ יודי"ן
סוף פרשת שמע וכשיעור ]ט'[ יודי"ן קודם התחלת
פרשת והיה אם שמוע".
וכדי לבאר זאת נקדים להביא את דעת הט"ז )סי' לב
ס"ק כו(" :והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת
ידי הרמב"ם והרא"ש ...שמניח חלק שאינו כשיעור
ריוח שבין פרשה לפרשה ,דהיינו ט' אותיות ,וכדי
כתיבת תיבה אחת ,ומתחיל בראש הדף ,דהיינו ששם
נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל ,דזה מקרי גם כן
סתומה ...ותמונה שזכרתי היא נזכרת גם כן בתשובת
ר"מ פדוואה ]סי' עז[ שם וקילסה" ,והיינו באופן
שישי:
)ו( פתוחה פחות מכשיעור מכאן ומכאן ,שבצירוף
שניהם היא פרשה סתומה ,כזה:
לטטפת בין עיניך וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך
והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה
אמנם כתב על זה בשוע"ר )סי' לב סנ"ב(" :אבל אם לא
הניח כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע ולא בהתחלת
שיעורי הלכה למעשה
פרשה שלאחריה ,אע"פ שבצירוף שניהם יחד יהא כדי
ט' אותיות ויותר ,אין מצטרפין זה עם זה ,והרי אין
כאן פ]רש[ה כלל ,כיון שאין ריוח ט' אותיות במקום
אחד .ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה ונעשה על
ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם ואפשר גם
להרא"ש ,ולכן יש לעשות כן לכתחלה כדי לצאת ידי
שניהם לפי דבריו .אבל יש לחוש לסברא הראשונה,
שלא להכניס את עצמו לספק תפילין פסולין ,שהרי לפי
סברא הא' שאין כאן פרשה כלל הן פסולין אליבא
דכולי עלמא אפילו בדיעבד".
וביאר רבינו דבריו יותר )שו"ת סי' א(" :הנה מ"ש
הט"ז ...נמשך אחר תשובת מהר"ם פדואה כמבואר
בסיום דבריו ,ומהר"ם פדואה למד מהסמ"ק הלכות
מזוזה ]סי' קנד[ ,ובסמ"ג שם ]עשין כג[ ביאר בפירוש
דברי הירושלמי ,פתוחה מכאן ומכאן סתומה ,בכהאי
גוונא שאין במקום אחד כשיעור ,וכתב דהירושלמי
דווקא לענין מזוזה אתמר ...ואם כן ,אין ללמוד משם
לתפילין ...דמהני במזוזה להכירא בעלמא ,דלא ילפינן
תפילין ממזוזה כלל".
הרי שעכ"פ לענין מזוזה מודה רבינו לדברי הט"ז דכשר
אף באופן )ו( הנ"ל ,ולכן תיקן כדבריו לענין מזוזה,
כמבואר בקונטרס אחרון )סי' לב ס"ק יב(" :שהנהיג
הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט'
אותיות ,וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע
להניח ריווח כשיעור ט' אותיות ...בין בתפילין בין
במזוזות ,אלא שבתפילין הריוח ...כשיעור ט' אותיות
גדולות ,דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר ,ובמזוזה אין
צריך להיות הריוח רק כשיעור ]ט'[ יודי"ן סוף פרשת
שמע וכשיעור ]ט'[ יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה
אם שמוע".
]בדפוסים הראשונים נדפס "כשיעור ג' יודי"ן סוף
פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת
והיה אם שמוע" .אמנם בתחלת דבריו נכתב כאן "ט'
אותיות כו' בין במזוזות" ,ואם כן גם כאן יש לגרוס
"ט' יודי"ן" ,וכן הוא המנהג להשאיר במזוזה ריוח ט'
יודי"ן כאן וכאן[.
מה
סימן מה ס"ג
ז .חיתול תינוקות בחדר עם ספרים
א( ספרים במקום ערוה
שבת )קכ ,ב(" :תניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו
הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום
הטינופת ,נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי
ויורד וטובל ...אסור לעמוד בפני השם ערום".
ולפי זה נפסק בשוע"ר )סי' מה ס"ג(" :אם יש שם ערום
אסור ליכנס לתוכו בתפילין או בשאר כתבי הקודש,
שאסור לעמוד ערום בפני כתבי הקודש )ולכן צריך
ליזהר לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הספרים
עיין סוס"י ער"ה(.
והיינו מה שנפסק בשוע"ר )סי' ערה סי"ג(" :נהגו
לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הנרות משום
ביזוי מצוה".
ואם אפילו בפני תשמישי מצוה )נרות שבת( צריך
לכסות הקטנים ,מכל שכן בפני גוף הקדושה )תפילין
וספרי קודש( שאסור לעמוד בפניהם ערומים ,כמבואר
החילוק בין תשמישי מצוה ,תשמישי קדושה וגוף
הקדושה ,בשוע"ר )סי' מב ס"ו(" :תשמישי קדושה
כגון כיס של תפילין ...גוף הקדושה ...תשמישי מצוה
כגון ציצית שופר לולב נר חנוכה" .ולפי זה הי' ראוי
ליזהר לחתל את התינוקות דוקא בחדר שאין ספרים
מגולים בו.
ובאמת יש מחלוקת הפוסקים אם ערות הקטנים
נקראת ערוה לענין זה ,כמבואר בשוע"ר )סי' עה ס"ז(:
"וכן כנגד ערות קטן אפילו בן יומו .ויש מתירין כנגד
ערות קטן כל זמן שאינו ראוי לביאה ,דהיינו עד שיהיה
בן ט' שנים ויום א' ,וכן עיקר .ולכן אין צריך לכסות
ערות הקטן בשעת ברכת המילה .ויש מי שאומר שמכל
מקום לא יאחוז המוהל הערוה בידו בשעת ברכה".
הרי שמעיקר הדין קיי"ל להתיר בערות הקטנים ,ומכל
מקום נהגו להחמיר וליזהר גם בערות הקטנים,
לכסותם בפני הספרים ובפני הנרות.
ומה שהצריך להניח עכ"פ כשיעור ט' יודי"ן )בסוף
ובתחלה( ,הוא על פי המבואר בש"ך )יו"ד סי' ערה ס"ק
ד(" :ט' אותיות ,ג' פעמים "אשר" ,כן כתב הרמב"ם.
וכתב בית יוסף אפשר דלא פסול כששייר פחות מ"אשר
אשר אשר" ,ומכל מקום יהיה כשיעור ט' אותיות
קטנות ...ומיהו יש פוסקים דסגי בריוח ג' אותיות".
ולא רק בספרים הפתוחים ומונחים על השלחן מגולים,
אלא גם בספרים סגורים המונחים בארון ,כמבואר
בשוע"ר )סי' מ ס"ב(" :וסידורים הקבועים בלוחות ...
אינן דומות לכיס ,לפי שהן מחוברות לסידור והרי הן
כסידור עצמו" .שכיון שהכריכה מחוברת לסידור הרי
הוא כסידור עצמו.
***
אלא שכאמור לעיל ,כל זה אינו אלא חומרא והידור,
שמעיקר הדין מבואר בשוע"ר )סי' עה ס"ז(" :יש
שיעורי הלכה למעשה
מתירין כנגד ערות קטן כל זמן שאינו ראוי לביאה,
דהיינו עד שיהיה בן ט' שנים ויום א' ,וכן עיקר".
ב( ספרים במקום מטונף
אמנם בחיתול תינוקות יש חשש נוסף ,של ספרים
מגולים במקום המטונף ,נתבאר בשוע"ר )סי' מג ס"ז(:
"צואה שאינה בבית הכסא מותר לילך אצלה בתפילין
שעל ראשו וזרועו אם דרך הילוכו הוא שם ,ואין צריך
להרחיק ממנה ,ולכן מותר לילך בתפילין שעל ראשו
במבואות המטונפות אע"פ שהצואה נראה לעין ואין
צריך לכסות התפילין של ראש מן הדין .ואעפ"כ טוב
לכסות בכובע".
וכל זה הוא לפי מה שפסק בשלחן ערוך שלו ,אבל
בסידור החמיר יותר ,כמבואר בפסקי הסדור )הלכות
תפלין(" :המהלך במבואות המטונפות ,או במבואות
שיש שם חזירים ,ותפילין בראשו ,כגון ההולך מביתו
לבית הכנסת כשהוא לבוש בתפילין או שמתפלל בדרך
בהליכתו או בנסיעתו בין כפרים שיש שם חזירים ואין
העגלה גבוה י' טפחים ,כגון עגלות של חורף ,צריך
לכסות התפילין שלא יראו החוצה מגולים".
ואף גם לפי מה שהובא משוע"ר להתיר מעיקר הדין,
היינו דוקא "אם דרך הילוכו הוא שם" ,משא"כ
כשספרים מונחים בארון ,ואינם דרך הילוכם ,בזה יש
איסור לכל הדעות.
אלא שגם בזה יש דעה המתרת בצואה של תינוקות
קטנים ,כמבואר בשוע"ר )סי' פא ס"א(" :קטן שיכול
לאכול כזית דגן שהם ה' מיני תבואה ,שצואת מינים
אלו מסרחת ,אפילו אינו יכול לאכלו אלא על ידי בישול
כגון דייסא וכיוצא בה ,אם אין צריך לשהות מתחלת
כזית זה עד סופו יותר ממה שגדול בינוני שוהה
באכילת פרס ממאכל זה ,צריך להרחיק מצואתו וממי
רגליו כמו משל גדול".
וכבר הובא לקמן )סי' נו ס"ה( ששיעור אכילת פרס
לדעת אדמו"ר הצמח צדק הוא 6או 7דקות ,והיינו
שאם התינוק עדיין אינו אוכל כזית דייסה בפחות מ7-
דקות לערך אין צריך להרחיק מצואה שלו ,אבל אם
התינוק הוא בן שנתיים ויותר שאוכל כזית דייסה
בפחות מ 7-דקות לערך צריך להרחיק מצואה שלו.
ג( כשהספרים על השלחן או בארון
עוד נתבאר בפסקי הסדור שם )הלכות תפלין(" :וכן
הדין לענין שאר ספרים שאם יש צואה בבית אסור
להניח הספרים מגולים ,אלא אם כן מונחים על שלחן
או דף שגבוה י' טפחים מן הקרקע ,אבל בפחות מי'
טפחים צריך לכסותם".
מו
וכיון שרוב השלחנות שבבתים שלנו הם נמוכים
מעשרה טפחים ,לכאורה יש להחמיר בחיתול
התינוקות ,מלבד בחדר שאין הספרים מונחים על
השלחן ,והספרים שבארון הם למעלה מעשרה טפחים.
ואפילו אם הספרים בארון הם למעלה מעשרה טפחים,
גם בזה יש מחלוקת הפוסקים ,כמבואר בשוע"ר )סי'
עט ס"ד(" :היתה במקום גבוה י' טפחים או נמוך י'
טפחים הרי זה רשות לעצמו ,ונקרא מחנהו קדוש,
אע"פ שיושב בצדה ורואה אותה ...ויש אומרים
שצריך שיהיה רוחב מקום ההוא ד' טפחים על ד'
טפחים ,ואז הוא מקום חשוב לחלוק רשות לעצמו,
כמו ברשויות של שבת ,ויש לחוש לדבריהם להחמיר
בשל תורה" .והרי רוב ארונות הספרים שלנו הם פחות
מארבע טפחים רוחב ,ואם כן "יש לחוש לדבריהם
להחמיר בשל תורה".
אמנם יש בזה הפרש בין אם הספרים הם במקום ערוה
או שהם במקום מטונף ,כמובא לעיל )סי' א ס"א(,
שדוקא לענין צואה מועלת חילוק רשויות ,או כיסוי
בעששית ,אף שהצואה נראית ,כמבואר בשוע"ר )סי' עו
ס"א(" :צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אע"פ
שרואה אותה דרך דפנותיה לפי שבצואה תלה הכתוב
בכיסוי שנאמר ושבת וכסית את צאתך והרי היא
מכוסה".
משא"כ לענין ערוה אין כל זה מועיל – כל זמן שהערוה
נראית ,כמבואר בשוע"ר )סי' עה ס"ח(" :ערוה
בעששית ונראית דרך דפנותיה אסור לקרות כנגדה
ואפילו היא בבית אחר ונראית דרך עששית שבחלון
לפי שבראיה תלה הכתוב שנאמר ולא יראה בך וגו'
והרי היא נראית".
ומטעם זה מודים כל הפוסקים שגם המזוזה אסורה
להיות מגולה בחדר שישנים הבעל ואשתו ,אף
שהמזוזה היא תמיד למעלה מעשרה טפחים ,וכמבואר
בשוע"ר )סי' מ ס"ה(" :אם המזוזה קבועה בפנים
בחדר יש מי שמצריך כלי בתוך כלי דהיינו לכסותה בב'
כיסוין .ואם יש זכוכית על השם די בפריסת סודר אחד
על הזכוכית .ויש מי שאומר שמזוזה כיון שקבועה
כולה בכותל ואין בה אלא נקב בלבד די שיסתום את
הנקב בחתיכת שעוה או דבר אחר שמבטלו שם ואין
צריך כלי בתוך כלי ,לפי שהכותל חולק רשות לעצמו
לכל מה שבתוכו כשאין נקב פתוח משם לבית .ואף אם
המזוזה קבוע בשפופרת מכל מקום כיון שהיא
מחוברת לכותל הרי היא ככותל .אבל סתימת זכוכית
אינה מועלת שכיון שהמזוזה נראית דרך הזכוכית
אסור כמו שאסרו ערוה בעששית משום לא יראה בך
ערות דבר ,ותשמיש המטה היא גם כן גנאי ודומה
שיעורי הלכה למעשה
לערוה וצריך סתימה גמורה שאין המזוזה נראית
מתוכה .ויש לסמוך על דבריו להקל בדברי סופרים".
מדובר כאן במזוזה גלויה שקובעים בנקב שבמזוזת
הפתח ,וגם המתירים לסתום את הנקב בחתיכת שעוה
אין זה אלא לפי שהוא מחובר לכותל" ,שהכותל חולק
רשות לעצמו לכל מה שבתוכו כשאין נקב פתוח משם
לבית" .משא"כ בספרים המונחים בארון ,אפילו הם
למעלה מעשרה טפחים נאסר לכאורה לב' הדעות
המבוארות כאן לענין מזוזה.
לסיכום:
לענין ספרים מגולים כנגד הערוה בעת חיתול
התינוקות ,הנה לדעה האוסרת ספרים מגולים בפני
ערות קטן ,לא יועיל כאן מה שהספרים גבוהים יותר
מעשרה טפחים ,אבל כבר נתבאר לעיל אשר "יש
מתירין כנגד ערות קטן כל זמן שאינו ראוי לביאה,
דהיינו עד שיהיה בן ט' שנים ויום א' ,וכן עיקר".
ולענין ספרים מגולים כנגד הצואה בעת חיתול
התינוקות ,הנה אם) :א( הספרים מונחים שם )ואינם
דרך הליכה() ,ב( הספרים הם למטה מעשרה טפחים,
)ג( התינוק אוכל כזית בפחות משיעור אכילת פרס ,אזי
אין לחתל אותו בחדר זה .ואם הספרים מונחים בארון
גבוה יותר מעשרה טפחים ,ורוחב הארון פחות מד'
טפחים ,יש בזה ב' דעות ומסיק ש"יש לחוש לדבריהם
להחמיר בשל תורה".
ד( הכנסת תפילין לשירותים
מצינו כמה אופנים שהתירו חכמים להכניס תפילין
לבית הכסא קבוע ,אמנם כל ההתירים האלו אינם
בנידון דידן ,כמבואר בשוע"ר )סי' מג ס"ה(" :וכל זה
שהתירו חכמים להכניס תפילין לבית הכסא קבוע
אפילו כשהן בכיסן הוא בבית הכסא שבשדה ,שאי
אפשר להצניען חוץ לבית הכסא שמא יטלו אותן עוברי
דרכים ,אבל בבית הכסא שבבית לא יכניסן כלל אפילו
בכיסן ,כיון שיכול להניחן במקום המשתמר".
ויתירה מזו נתבאר בשוע"ר )סי' מג ס"ו(" :ואפילו
בבית הכסא שבשדה לא התירו אלא בתפילין שאדם
לובשן כל היום והולך בהן בשדה ,ואי אפשר לטרוח
בכל פעם להשיבן לביתו וגם אי אפשר להצניען בשדה
מפני עוברי דרכים ,אבל שאר ספרים אסור להכניסן
אפילו בבית הכסא שבשדה".
ומה יעשה אם כן מי שנוסע בדרך ושקית תפילין בידיו,
וצריך ליכנס לשירותים? יניחם בכיס שני ,שיהיו כלי
בתוך כלי.
מז
ואף שהתפילין הם בין כה בתוך בתי התפילין ,ובתי
התפילין הם בתוך שקית התפילין ,ושקית התפילין
בתוך שקית הטלית ותפילין ,והשקית היא בתוך שקית
הפלסטיק ,כל זה אינו מועיל ,כמבואר בשוע"ר )סי' מ
ס"ג(" :בית שיש בו תפילין אסור ...עד ...שיכסן ב'
כיסוין כלי בתוך כלי .והוא שאין הב' מיוחד להם ,או
שהחיצון מיוחד להם והפנימי אין מיוחד להם ,ואין
צריך לומר אם שניהם אינן מיוחדים להם ,אבל אם
שניהם מיוחדים ואפילו מאה שהם מיוחדים להם
חשובים ככלי אחד ...לפיכך אותן המניחין כיס
התפילין והטלית לתוך כיס גדול הרי גם כיס הגדול
נקרא כליין המיוחד להן וצריך עוד כלי על גביו".
יוצא אם כן שאין עצה אלא שיניח את השקית בתוך
שקית פלסטיק שאינה מיוחדת לטלית ותפילין ,או
שיחזיק אותה בתוך מזוודה קטנה ,שאינה מיוחדת
לתפילין .ואז יכול להיכנס אתם לשירותים.
***
הלכות ברכות השחר
סימן נה סי"ד
ח .צירוף אינו שומר שבת למנין
א( מחלל שבת כנכרי
בשוע"ר )סי' נה סי"ד(" :עבריין שעבר על גזירת הצבור
שגזרו בנידוי וחרם או שעבר עבירה שנתחייב עליה
נידוי מצטרף למנין עשרה לכל דבר שבקדושה ,שנאמר
בעכן חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא ובקדושתו
הוא עומד ולא יצא מכלל ישראל".
ולענין מומר נתבאר בשוע"ר )סי' לט ס"א(" :אבל
מומר לכל התורה כולה אפילו לתיאבון פסול מן
התורה לדברי הכל ,שהרי הוא כנכרי לכל דבריו כיון
שיצא מן הכלל .ואפילו אם אינו אלא מומר לעבודה
זרה או לחלל את השבת בפרהסיא הוא כנכרי לכל
דבריו כמ"ש בי"ד סי' ב' .וכן אם הוא מומר להכעיס
אפילו לדבר אחד לבד הרי הוא כנכרי לכל התורה".
ואף לענין נשיאת כפים של כהן מבואר חילוק זה
בשוע"ר )סי' קכח סנ"ג(" :ואפילו מרננים אחריו
בעבירות חמורות כגון גילוי עריות ,ואפילו נודע שהרנון
הוא אמת ,ואפילו עובר ואינו חוזר בו כלל ,נושא כפיו
)חוץ מחילול שבת בפרהסיא שהוא כנכרי לכל דבר(".
ולפי זה נראה לכאורה ,שכשם שהוא כנכרי לכל דבר
לענין נשיאת כפים כן הוא כנכרי לכל דבר אף לענין
צירוף למנין ,כמבואר בפרי מגדים )סי' נה א"א ס"ק
ד(" :מומר לע"ז וחילול לשבת או להכעיס בדבר אחד
שיעורי הלכה למעשה
הרי הוא כעכו"ם ואין מצטרף .ובסי"א עבריין מצטרף
מיירי לתיאבון הא לאו הכי לא".
ולמרות כל זאת רבו המתירים לצרף למנין מחללי שבת
בפרהסיא ,מכמה טעמים )נלקטו בפסקי תשובות סי'
נה ס"ק כא הערה ,(148שלא באנו לדון בהם ,אלא
בהבא לקמן:
ב( תינוקות שנשבו
אחד מהטעמים שמביאים אחדים מהמתירים )ראה
העו"ב גליון א'לד ע' 57ואילך ,וגליון א'לה ע' 70
ואילך( ,כיון שבזמנינו הם "תינוקות שנשבו" ,ואינם
כנכרי לכל דבר .והמקור לזה הוא מ"ש הגאון בעל ערוך
לנר בשו"ת בנין ציון החדשות )סי' כג(" :פושעי ישראל
שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם ,אחר שבעו״ה
פשתה הבהרת לרוב ,עד שברובם חלול שבת נעשה
כהיתר ...ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן ,אשר לא
ידעו ולא שמעו דיני שבת ,שדומין ממש לצדוקין דלא
נחשבו כמומרים אעפ״י שמחללין שבת מפני שמעשה
אבותיהן בידיהם ,והם כתינוק שנשבה לבין עובדי
כוכבים ,כמבואר )סי׳ שפ״ה(".
אמנם לכאורה נראית דעת רבינו הזקן ,ודעת כ"ק
אדמו"ר זי"ע ,שטעם זה של "תינוקות שנשבו" אינו
מוריד מהם ההלכה של "כנכרי לכל התורה" .שכן
מבואר בשוע"ר הל' רבית )סע"ט(" :הקראי"ם אסור
אפילו להלוותם ברבית לדברי הכל ,שאף שכופרים
בתורה שבעל פה אין להם דין אפיקורס ,לענין מורידין,
לפי שאינם כופרים מדעתם אלא אבותיהם הדיחו
אותם וגדלו אותם על דתם ,והרי הם כתינוק ישראל
שנשבה ביניהם וגדלוהו על טעותם ,שאנוס הוא".
מח
הנה הלכה זו )לענין עירובין( מובאת גם בשוע"ר )סי'
שפה ס"ג(" :ישראל מומר לע"ז או לחלל שבתות
בפרהסיא אפילו אינו מחללו אלא באיסורי דברי
סופרים הרי הוא כנכרי לכל דבריו וצריך לשכור ממנו.
ואינו דומה לצדוקי שהם מחללים גם כן באיסורי דברי
סופרים בפרהסיא ,לפי שהצדוקים אנוסים הם
שמעשה אבותיהם בידיהם".
ואם כן יש לעיין ,איך תתאים הלכה זו עם המובא לעיל
משוע"ר הלכות רבית ,שדוקא לענין "מורידין" אמרינן
שהם כתינוק שנשבה ואנוס הוא.
ג( באיסורי דברי סופרים
אמנם באמת מבואר בשוע"ר שם )סי' שפה ס"א(:
"הצדוקים הם כישראל ומבטלים רשות ,ואין צריך
לשכור מהם כדי להרחיק דירתו מהם ,הואיל והם
שומרי שבת ואינם עובדים אלילים" .והיינו שמה
שמועיל אצלם "ביטול רשות" כישראל ,ואין דינם
כנכרי ,הוא כיון שהם שומרי שבת .אלא שאחר כך
שואל על זה ממה שמחללין שבת באיסורי דברי
סופרים )שהרי הם צדוקים( ,ועל זה מתרץ ,שלענין מה
"שהם מחללים גם כן באיסורי דברי סופרים
בפרהסיא" ,בזה מועיל מה שהם אנוסים .אבל אלו
שאינם שומרי שבת )אף באיסורי תורה( אינם כישראל
ואינם מבטלים רשות ,אף אם "מעשה אבותיהם
בידיהם".
וטעם החילוק בזה בין המחלל שבת רק באיסורי דברי
סופרים ,או גם באיסורי תורה ,מבואר בשוע"ר
)קונטרס אחרון חיו"ד סי' ב ס"ק ח ד"ה וכל(" :וכל זה
בעבירות המפורשות בתורה ,אבל שאינן מפורשות בה
אלא בתורה שבעל פה ,אף על פי שעובר מפני כפירתו
שאינו מאמין בה ,או אפילו בתורה שבעל פה כולה,
אינו כנכרי לענין שחיטה".
והיינו דוקא לענין רבית ,שדינו תלוי בדין "מורידין",
כמבואר שם )ס"פ(" :ואיסור רבית תלוי במי שמצווין
להחיותו ,שנאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי
אחיך עמך" .משא"כ לענין "כנכרי לכל התורה" לא
הוזכר חילוק בזה בין "מומר" לבין "תינוק שנשבה".
שמטעם זה מדגיש בשוע"ר שם וכותב "אין להם דין
אפיקורס לענין מורידין" .משא"כ לענין "כנכרי לכל
דבר" יש להם דין אפיקורס ,אע"פ שאנוס הוא ,ודלא
כדברי שו"ת בנין ציון החדשות הנ"ל )ראה בזה גם
לקמן סי' נג(.
ולכן הצדוקי שחיטתו כשרה )שוע"ר חיו"ד סי' ב
ס"קיח( ,כיון שאינו עובר אלא על איסורי דברי
סופרים .וכן לענין זימון מבואר בשוע"ר )סי' קצט
ס"ב(" :צדוקי מזמנין עליו אם חבר הוא" .ומטעם זה
מקילין בצדוקי אף לענין "ביטול רשות" – אם שומר
שבת באיסורי תורה ,ו"מעשה אבותיהם בידיהם"
באיסורי דברי סופרים.
ומה שכתב בשו"ת בנין ציון החדשות שם כותב על כך
"שדומין ממש לצדוקין דלא נחשבו כמומרים אעפ״י
שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם ,והם
כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים ,כמבואר )סי׳
שפ״ה(".
ואף שלענין שחיטה וכיו"ב סגי במה שאינו עובר על
"עבירות המפורשות בתורה" )אף בלי הטעם של
כתינוק כשנשבה( ,משא"כ לענין "ביטול רשות" גם
העובר איסורי דברי סופרים נפסל )ורק בצדוקים
מתירים מטעם "כתינוק שנשבה"(.
מט
שיעורי הלכה למעשה
ברובה ,כמבואר בשוע"ר )חיו"ד סי' ב קונטרס אחרון
ס"ק יא(" :לכל התורה ,ורובה ככולה") .וכן הוא בהל'
מציאה סל"ט(" :המומר לכל התורה כולה או רובה".
וצריך עיון ובירור איך מונים את המצות ,כדי לקבוע
אם הוא מומר לרוב דיני התורה.
מבואר הטעם בשו"ת צמח צדק חיו"ד סי' א ס"ג:
"דדוקא לענין ביטול רשות הוא דמדרבנן עשאוהו
כעובד כוכבים ,אבל לא לענין שחיטה ושאר איסורין
...כיון דשבת חמירא אין חילוק בין איסור דאורייתא
שבו לאיסור דרבנן וכמ"ש בהשו"ע א"ח סי' שפ"ה
ס"ג".
ה( נגיעתם ביין
]לפי דברים אלו יוצא שיש חילוק בדין בין הקראים
שבהל' רבית סע"ט ,שיש להם דין מומר אף לדיני
תורה ,לבין הצדוקים שבהל' שבת סי' שפה ,שיש להם
דין מומר רק לדברי סופרים .ועדיין צ"ע בזה ,שלא
מצינו שהפוסקים יחלקו ביניהם בזה[.
בכל אופן מבואר באגרת הנ"ל שיש לצרף למנין גם מי
שאינו שומר שבת ,מטעמים המובאים לעיל .עתה
נראה מה דינו לשאר ההלכות ,כמו לדוגמה לענין
נגיעתם ביין ,אם נאסר היין כמו בנגיעת הנכרי ,או שגם
בזה מתירים מטעם שהוא כתינוק שנשבה.
ד( צירופם למנין
עתה נבוא לדין צירוף מומרים למנין ,שבנושא הזה דן
באגרות-קודש )חי"א אגרת ג'תרמד(" :מענין בבית
הכנסת אשר רק פחות מעשרה הם שומרי שבת והשאר
אינם ר"ל ,ובעברו דרך שם בבקר בש"ק ,בקשוהו
להכנס ולהיות הש"ץ שלהם במנין הראשון ,כיון
שממהרים הם לעבודתם ,ובכל זה רוצים להתפלל
בצבור ,וחלק גדול אומרים קדיש וכו' ,והספק הוא
הצריך הוא להענות לבקשתם ולירד לפני התיבה ...אין
דעתי נוחה מדין קנאות שלא במקום המתאים לגמרי,
ואומרים לאדם שיחטא חטא קל בשביל להציל חבירו
מחטא חמור ...יש לצרף ,עכ"פ בתור סניף :א .הדעות
שחילול שבת בפרהסיא כאילו כו' הוא רק במלאכות
מסוימות ובפני עשרה מישראל וכו' וכו' ,וכמצוין
באחרונים לשו"ע יו"ד סי' ב' ס"ה .ב .אם לא הי' ממלא
בקשות הנ"ל נחשב הי' בעיניהם לדחי' בשתי ידים וכו'
ומעין חילול השם".
ופירוש הפשוט בזה הוא לכאורה ,שכיון שמבית
הכנסת הולכים לעבודתם ,ואינם שומרי שבת ,הנה
מעיקר הדין אי אפשר לצרפם למנין .אלא שבזה
אומרים לאדם שיחטא חטא קל )תפלה בציבור שאינם
מצטרפים למנין( בשביל להציל חבירו מחטא חמור
)שבלאו הכי לגמרי לא יתפללו(.
ומה שצירף "עכ"פ בתור סניף" ,שצריך להיות החילול
שבת "בפני עשרה מישראל" דוקא .היינו לומר ,שאף
דקיי"ל כמבואר בשוע"ר )חיו"ב סי' ב קונטרס אחרון
ס"ק י(" :בפני עשרה מישראל ,או שהדבר מפורסם
והוא ידע שיתפרסם" .מכל מקום בתור סניף יש לצרף
הדעות החולקות בזה וסוברים דהיינו דוקא
כשהחילול שבת הי' בפני עשרה מישראל.
וגם לפי דעה זו ,שהחילול שבת צריך להיות בפני עשרה
מישראל ,היינו דוקא לענין חילול שבת ,משא"כ מומר
לכל התורה כולה ,בזה אין חילוק אם הוא בפרהסיא
או לאו .ולא רק במומר "לכל התורה כולה" ,אלא אף
ויש רבנים המתירים גם בזה ,על יסוד דברי שו"ת בנין
ציון החדשות הנ"ל .אמנם כבר נתבאר באגרות-קודש
)חי"ג אגרת ד'תקפד(" :קידש על היין השייך לבעלי
האני' הנוסעת בחילול שבת בפרהסיא שהיין אסור
הוא" .וכ"ה באגרות-קודש חט"ו )אגרת ה'תקלד(:
"קדש שם על היין השייך לבעלי האני' הנוסעת בחילול
שבת בפרהסיא ,שהיין אסור בשתי'" .ובפירוט יותר
נתבארו הדברים באגרת יט מ"ח תשי"ט )שעדיין לא
נדפסה בסדרת אגרות-קודש(" :שומרים היין רק ממגע
אינם יהודים ,אבל לא ממגע הצוות ובראשם רב
החובל – שבשלחן הוא היו"ר וכו' ,וממלאכתו – הם
עניני כתיבה וכו' ,וגם ביום הש"ק" ,הרי שמגעם אוסר
היין ,אף שגם בזה מדובר כנראה בתינוק שנשבה.
***
הלכות קריאת שמע
סימן ע ס"ה
ט .אכילה ומלאכה לפני שחרית
בשוע"ר )סי' ע ס"ה(" :היה עוסק באכילה )אפילו
בסעודה קטנה( ,או שהיו עוסקים בדין )אפילו בגמר
דין( או שהיה במרחץ )ואפילו להזיע בעלמא( ,או שהיה
עוסק בתספורת ,או שהיה מהפך בעורות ,וכל כיוצא
בעסקים אלו שיש לחוש שמא ימשך בהם כמו שיתבאר
בסי' רל"ב ,צריך להפסיק ולקרות ...קריאת שמע ...
במה דברים אמורים כשהתחיל באיסור דהיינו
שהתחיל לאכול תוך חצי שעה לעלות השחר או שנכנס
למרחץ או להסתפר )או לבורסקי( להפך בעורות או
מלאכה אחרת כיוצא בהן לאחר שעלה עמוד השחר,
שקודם עלות השחר מותר ליכנס למרחץ או להסתפר
אפילו בסמוך לעלות השחר ממש כמו שיתבאר בסי'
פ"ט )אבל לאחר שעלה עמוד השחר אסור להתעסק
בצרכיו עד שיתפלל כמו שיתבאר שם .ואפשר דהוא
שיעורי הלכה למעשה
הדין לקריאת שמע שהיא קבלת מלכות שמים ,ולא
דמי לאכילה דה"ט שיתפלל על דמו]([".
והיינו שבדפוס ראשון הי' חסר סיום החצי עיגול
שבסוף הקטע ,והוספנו זאת בהוצאה החדשה – בין
חצאי רבוע ,כיון שעל פי התוכן נראה שכאן מקומו של
סיום החצי עיגול.
אמנם בהערות ובאורים )גליון א'נו ע' (166יש מי
שהעיר על זה ,שהוא "טעות" ,והוסיף וכתב :ויש
לתמוה שהכניסו סוף הסוגריים לאחר "ולא דמי
לאכילה דה"ט שיתפלל על דמו" דנראה דאין לו שחר!
וכל זה בא לו רק מחמת שלא הבין את תוכן האמור
בסעיף זה ,שנכתב על ידי רבינו הזקן בקיצור וברמז.
נ
ב( איסור עשיית צרכיו קודם התפלה
אחר כך מוסיף רבינו וכותב ,שכל זה הוא לענין
האיסור של "קודם עלות השחר" .משא"כ לענין
האיסור של "לאחר שעלה עמוד השחר" ,בזה גם מרחץ
ותספורת ושאר מלאכות נאסרו .ולא רק מטעם שמא
ימשוך בהם ויעבור זמנם ,אלא אף מטעם איסור
עשיית צרכיו קודם התפלה.
ואפשר שגם בזה יש הפרש בין איסור אכילה לבין
איסור עשיית צרכיו ,כי איסור אכילה הוא רק קודם
תפלה ולא קודם קריאת שמע ,ואילו איסור עשיית
צרכיו אפשר שהוא בין קודם תפלה ובין קודם קריאת
שמע .ועל זה ממשיך וכותב:
לכן אפרש תחלה את תוכן המשך דברי הסעיף הזה,
ובמילא יתברר מקומו הנכון של סיום החצי עיגול –
במקום שהעמדנוהו – בין חצאי רבוע )ואין כאן
"טעות" ,ואינו "תמוה" ,ויש לו "שחר"(.
אבל לאחר שעלה עמוד השחר אסור להתעסק בצרכיו
עד שיתפלל כמו שיתבאר שם )כמבואר בשוע"ר סי'
פט ס"ד" :אסור לאדם להתעסק בצרכיו קודם תפלת
י"ח בשחר כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל"(.
א( איסור שמא ימשוך בהם
ואפשר דהוא הדין לקריאת שמע )ונפקא מינה למי
שכבר התפלל לפני קריאת שמע ,באופן המבואר
בשוע"ר )סי' פט ס"ט(" :בשעת הדחק שצריך להשכים
לצאת לדרך ...יכול להתפלל משעלה עמוד השחר
קודם צאתו ...וימתין מלקרות קריאת שמע עד שיגיע
זמנה" .ומכל מקום אסור לעשות צרכיו עד שיקרא
קריאת שמע(.
זהו תוכן והמשך הדברים בסעיף זה:
בתחלה מבאר רבינו את ההלכה של "שמא ימשוך בהם
ויעבור זמן קריאת שמע" ,שהיא ההלכה שנתבארה
במשנה )שבת ט ,ב(" :לא ישב אדם לפני הספר סמוך
למנחה עד שיתפלל ,לא יכנס אדם למרחץ ולא
לבורסקי ולא לאכול ולא לדין" .ומבאר רבינו ש)הלכה
זו היא רק בתפלת המנחה ובתפלת ערבית ובקריאת
שמע של ערבית ,משא"כ( בתפלה וקריאת שמע של
שחרית ,יש בזה הפרש בין אכילה )ומלאכה( שנאסרה
סמוך לזמן תפלה – "תוך חצי שעה לעלות השחר",
לבין מרחץ ותספורת "שקודם עלות השחר מותר
ליכנס למרחץ או להסתפר ...אפילו בסמוך לעלות
השחר ממש כמו שיתבאר בסי' פ"ט".
והיינו כמו שנתבאר בשוע"ר שם )סי' פט ס"ח(" :מותר
ליכנס למרחץ ולהסתפר סמוך לשחרית ,שלא גזרו
אלא סמוך למנחה ,שהוא דבר המצוי שרוב העם
נכנסין שם ביום ,אבל בשחר דבר שאינו מצוי הוא ולא
גזרו בו".
9ואפשר שנאסרה עשיית צרכיו קודם קריאת שמע אף מטעם
שמא ימשוך ויעבור זמן קריאת שמע ,כאמור בתחלת הסעיף,
שאם התחיל להתעסק בצרכיו באיסור צריך להפסיק לקריאת
שמע ,הרי שעכ"פ אחרי עלות השחר אסור להתעסק בצרכיו קודם
קריאת שמע ,כדעת הראב"ד הל' קריאת שמע פ"ב ה"ח ,המצויין
שהיא קבלת מלכות שמים )שאף שבסי' פט שם עיקר
האיסור הוא בעשיית צרכיו קודם התפלה ,מכל מקום
אפשר דהוא הדין גם קודם קריאת שמע ,שלא יפנה לבו
לשום דבר עד שיקבל עליו מלכות שמים בקריאת
שמע.(9
ג( איסור לא תאכלו על הדם
וכל זה הוא לענין איסור עשיית צרכיו קודם התפלה,
משא"כ איסור אכילה קודם התפלה מטעם לא תאכלו
על הדם ,הוא שייך רק לפני התפלה ולא לפני קריאת
שמע .ועל זה ממשיך וכותב:
ולא דמי לאכילה )זה שנתבאר לענין "להתעסק
בצרכיו"" ,דהוא הדין לקריאת שמע" ,לא דמי לאיסור
אכילה קודם התפלה ,שבזה לא אמרינן "דהוא הדין
לקריאת שמע"(.
בשוה"ג ציון לו .ויש בזה ספק בדברי הפוסקים ,כמובא באליה
רבה סי' פט ס"ק יב וסי' רלה ס"ק ו ,המצויין בשוה"ג לסי' פט
ציון קג.
שיעורי הלכה למעשה
דהיינו טעמא שיתפלל על דמו )כמבואר בשוע"ר סי'
פט ס"ה" :אסרו חכמים לאכול או לשתות משעלה
עמוד השחר עד שיתפלל י"ח ,וסמכו איסור זה על מ"ש
לא תאכלו על הדם ,כלומר לא תאכלו קודם שתתפללו
על דמכם" ,הרי שכל האיסור הזה שייך רק בתפלה,
ולא בקריאת שמע(.
ונפקא מינה מזה למי שכבר התפלל לפני קריאת שמע,
ששוב אין לו איסור זה של אכילה ושתיה קודם קריאת
שמע.
ואף שכבר הובא לעיל האיסור לאכול אפילו בחצי שעה
קודם עלות השחר מטעם "שיש לחוש שמא ימשך
בהם" ,ומכל שכן שאסור לאכול מטעם זה אחרי עלות
השחר – קודם קריאת שמע.
הנה איסור זה של "שמא ימשך בהם" הוא רק
"בסעודה קטנה" )כאמור בתחלת הסעיף .וראה גם
לקמן סי' י ס"ב ,וסי' עא ס"א ,וסי' עח ס"ב( ,משא"כ
ב"טעימה" ,שאין חוששים בזה לשמא ימשוך .10ומכל
מקום אסור קודם התפלה מטעם "לא תאכלו על
הדם" ,משא"כ קודם קריאת שמע ,כמבואר במוסגר
זה.
ואם כן נפקא מינה מזה למי שכבר התפלל לפני קריאת
שמע ,ששוב אין לו איסור זה של "טעימה" קודם
קריאת שמע.
וכאן בא סיום המוסגר הראשון )שהכנסנו בין חצאי
רבוע(.
אחר כך מוסיף וכותב" :ויש אומרים שהעוסק באכילה
צריך להפסיק לתפלת השחר אפילו התחיל בהיתר
הואיל ואיסור אכילה קודם התפלה הסמיכוהו על לא
תעשה שבתורה שנאמר לא תאכלו על הדם לא תאכלו
קודם שתתפללו על דמכם כמו שיתבאר בסי' פ"ט".
וכאן מתחיל מוסגר שני – בהמשך למוסגר הראשון
הנ"ל:
נא
צריך גם כן לקרות קריאת שמע וברכותיה כדי לסמוך
גאולה לתפלה )משא"כ במוסגר הראשון ,דמיירי
שהתפלל אחרי עלות השחר ולפני קריאת שמע ובלי
סמיכת גאולה לתפלה ,שאז מותר לטעום קודם
קריאת שמע(.
ד( איסור ואותי השלכת אחר גיוך
כל זה היא דעת רבינו בפנים השו"ע .אמנם אחר כך
הוסיף בקונטרס אחרון:
ואפשר בלאו האי טעמא )היינו שגם באופן של המוסגר
הראשון ,שכבר התפלל לפני קריאת שמע ,שאין בזה
הטעם של "וכיון שצריך להתפלל צריך גם כן לקרות
קריאת שמע וברכותיה כדי לסמוך גאולה לתפלה(.
אסור גם קודם קריאת שמע )אפשר שמכל מקום יהי'
אסור לו לטעום עד שיקרא קריאת שמע; ודלא כפי
שנתבאר לעיל במוסגר הראשון(.
שהוא עיקר קבלת מלכות שמים ,ויש בה משום ואותי
השלכת כו' )כי אף שהובא לעיל )מסי' פט ס"ה( שעיקר
איסור האכילה קודם התפלה ,הוא מטעם "לא תאכלו
קודם שתתפללו על דמכם" ,וזה שייך רק בתפלה ולא
בקריאת שמע; מכל מקום הרי מסיים שם" :וכל
האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר
ואותי השלכת אחר גיוך אל תקרא גיוך שמשמעו כל
צרכי גופך אלא גיאך לשון גאוה אמר הקב"ה לאחר
שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים".
והרי הטעם השני הזה של "ואותי השלכת כו'" שייך
גם בקריאת שמע" ,שהוא עיקר קבלת מלכות שמים"(.
ולפי סברא זו בקונטרס אחרון ,שוב אין מקום למה
שכתב במוסגר הראשון הנ"ל" :ולא דמי לאכילה";
שהרי לפי סברא זו ,דין האכילה הוא כדין התעסקות
בצרכיו ,שאיסורו הוא בין קודם התפלה ובין קודם
קריאת שמע.
וכיון שצריך להתפלל )היינו כיון דהכא מיירי שהתחיל
סעודתו בהיתר ,יותר מחצי שעה קודם עלות השחר,
וכשמגיע זמנו צריך להפסיק בשביל התפלה(.
אלא שסברא זו בקונטרס אחרון כתב רבינו רק בלשון
"ואפשר" ,כי אפשר שהוא כאמור בפנים השו"ע,
שאיסור האכילה הוא רק קודם התפלה ,ולא קודם
קריאת שמע.11
10כמסקנת הגמרא שבת שם ,וכנפסק בשו"ע סי' רלב ס"ג .ולענין
טעימה קודם קריאת שמע יש מחלוקת הפוסקים ,כמבואר במ"א
סי' רלה ס"ק ד ,וקיי"ל להיתר מעיקר הדין ,כדלקמן סי' עא ס"א.
ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו" .ואפשר שגם כאן הוא
כן – בשני המוסגרים.
11ראה שארית יהודה )או"ח סי' ו(" :שמעתי מפי קדשו פעמים
רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול ,ודעתו היתה לחזור
אבל גם לולי הספק הוצרך רבינו להכניס שתי הערות אלו
במוסגר; שהרי שתי המוסגרים האלו הם באמצע עיקר המחלוקת
– לגבי התחיל בהיתר ,שאינו שייך לכל הדיון הנ"ל ,ובאו כאן
בתור מאמר המוסגר.
שיעורי הלכה למעשה
ה( סיכום
)א( חצי שעה לפני זמן קריאת שמע ותפלת מנחה
וערבית נאסרו הן סעודה והן מרחץ ותספורת והן
מלאכה ,מטעם שמא ימשוך ויעבור זמנם .ואילו חצי
שעה לפני עלות השחר )לפני זמן קריאת שמע ותפלת
שחרית( לא נאסרו אלא סעודה ומלאכה ,אבל לא
מרחץ ותספורת ,שהוא דבר שאינו מצוי בזמן זה ,ולא
גזרו.
)ב( מעלות השחר ואילך נאסרה עשיית צרכיו – לפני
התפלה ,שלא לפנות לבו לשום דבר עד שיתפלל .ואם
התפלל תחלה )בלא קריאת שמע( יש להסתפק אם
נאסרה עשיית צרכיו עד שיקרא קריאת שמע ,הן
מטעם עשיית צרכיו קודם קריאת שמע ,והן מטעם
שמא ימשוך ויעבור זמנה.
)ג( מעלות השחר ועד שיתפלל נאסרה אכילה ושתיה
)אפילו טעימה( מטעם לא תאכלו על הדם ,ואם התפלל
תחלה )בלא קריאת שמע( לא נאסרה טעימה עד
שיקרא קריאת שמע.
)ד( מעלות השחר ועד שיתפלל נאסרה אכילה ושתיה
)אפילו טעימה( אף מטעם ואותי השלכת אחר גיוך,
ואם התפלל תחלה )בלא קריאת שמע( יש להסתפק אם
נאסרה טעימה עד שיקרא קריאת שמע.
וכל זה הוא מעיקר הדין .ולמעשה – ראה לקמן סי'
הבא.
***
הלכות תפלה
סימן פט ס"ה
י .טעימה קודם התפלה
א( כשלא יוכל לכוין בתפלה
בשוע"ר )סי' פט ס"ה(" :אסרו חכמים לאכול או
לשתות משעלה עמוד השחר עד שיתפלל י"ח ,וסמכו
איסור זה על מ"ש לא תאכלו על הדם ,כלומר לא
תאכלו קודם שתתפללו על דמכם ...אמר הקב"ה
לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות
שמים .לפיכך מותר לשתות מים קודם התפלה אע"פ
שהם צורך הגוף ...ואפילו כל מיני אוכלים וכל מיני
משקין ששייך בהם גאוה מותר לאכלם ולשתותם
לצורך רפואה ,שאין ברפואה משום גאוה ,אבל לרעבו
ולצמאו אסור ,אלא אם כן אינו יכול לכוין דעתו
בתפלתו עד שיאכל או שישתה .ואפילו עכשיו שאין
מכוונים כל כך בתפלה מכל מקום אם רוצה לאכול
ולשתות כדי לכוין הרשות בידו".
נב
ועל פי זה נהגו היום בישיבות חב"ד ,שיש לימוד
החסידות לפני התפלה ,וכדי שיוכלו לכוין בתפלה
טועמים מיני מזונות לפני התפלה.
ומסופר בהיום יום )יו"ד שבט(" :אמי זקנתי )הרבנית
מרת רבקה נ"ע( בהיותה כבת שמונה עשרה שנה –
בשנת תרי"א – חלתה ,וציוה הרופא אשר תאכל תיכף
בקומה משנתה ,אמנם היא לא חפצה לטעום קודם
התפלה ,והיתה מתפללת בהשכמה ואחר התפלה היתה
אוכלת פת שחרית .כשנודע הדבר לחותנה אדמו"ר
הצ"צ ,אמר לה ... :בעסער עסען צוליב דאווענען ווי
דאווענען צוליב עסען ...מאמר זה אמר אאמו"ר לאחד
על יחידות ,והוסיף :און מען דארף עס טאן בשמחה".
ב( חילוק בין פת למזונות
ולפי זה הי' מותר לכאורה אף ליטול ידים ולסעוד פת.
אמנם זה נאסר מטעם נוסף )שאין בו היתר מטעם
הכוונה בתפלה( ,כמפורש במשנה )שבת ט ,ב(" :לא ישב
אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל )שמא ישכח
ולא יתפלל ,רש"י( ...ולא לאכול" .ומטעם זה נאסר
לאכול פת גם לפני תפלת שחרית ,ולא הותר אלא
טעימת מזונות.
ואף שבמשנה לא נתפרש החילוק בין לחם למזונות,
ובגמרא )שם(" :דאמר ר' יהושע בן לוי כיון שהגיע זמן
תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם
שיתפלל תפלת המנחה" .מכל מקום לא קיי"ל כוותיה,
כדאמרינן בברכות )כח ,ב(" :ולית הלכתא ...כר'
יהושע בן לוי ,דאמר ר' יהושע בן לוי כיון שהגיע זמן
תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם
שיתפלל תפלת המנחה".
וכך נפסק בשו"ע )סי' רלב ס"ג(" :והא דאסור לאכול
סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה ,אבל לטעום
דהיינו אכילת פירות מותר ,והוא הדין לאכול פת
כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע מותר" .וכן לענין
תפלת המוסף נתבאר בשוע"ר )סי' רפו ס"ד(" :מותר
לטעום אחר תפלת שחרית קודם תפלת המוספין ,כמו
שמותר לטעום קודם תפלת המנחה משהגיע זמנה,
דהיינו אכילת פירות אפילו הרבה כדי לסעוד הלב ,ופת
כביצה ולא יותר כמו שנתבאר בסי' רל"ב".
ונתבאר בגמרא )שבת ט ,ב( לא נאסרה אלא "סעודה
קטנה" )ראה גם לעיל סי' ט ס"ג לקמן סי' עא ס"א וסי'
עח ס"ב( ,דהיינו פת יותר מכביצה ,משא"כ מיני
מזונות יותר מכביצה אינה נקראת סעודת קבע לענין
טעימה קודם התפלה )אף שנקראת אכילת קבע לענין
סוכה(.
שיעורי הלכה למעשה
יוצא מכל זה ,שמשני טעמים אסור לאכול קודם תפלת
שחרית:
א( מטעם לא תאכלו על הדם ,שנתבאר בסי' פט.
ומטעם זה לחוד התירו אם אוכל כדי שתהי' לו יותר
כוונה בתפלה.
ב( לא יאכל קודם התפלה שמע ישכח )כמו במנחה
ושאר התפלות( .ומטעם זה לחוד התירו במיני מזונות
או פירות.
ועתה משני הטעמים יחד ,לא הותר אלא :א( טעימת
מיני מזונות ,ב( כדי שתהי' לו יותר כוונה בתפלה.
כך הוא הסדר בישיבות שבזמנינו.
ג( המחמירים אף בטעימה
אמנם הסדר בישיבת תומכי תמימים שבליובאוויטש,
נתבאר בקונטרס עץ החיים ,שהדפיס אז כ"ק אדמו"ר
מוהרש"ב נ"ע ,ובו גם סדר היום של הישיבה ,ושם
)פכ"ה(" :בשעה שביעית ומחצה יתאספו כולם אל
הזאל הגדול ...אחרי הנחת תפלין וקריאת שמע ואחר
שתיית טיי ,וילמדו ב' שעות רצופות עד שעה תשיעית
ומחצה" .הרי שלא ניתן לתלמידים רק שתי' ולא
מזונות.
אמנם מסופר ב"בטאון חב"ד" )גליון ח ע' טז,
מזכרונות הר"א קרסיק(" :בבקר השכם נתנו לכל
תלמיד שלשה זעגעלאך סוכר ...תה בלי הגבלה .ולאלו
שהיו חלשים ביותר נתנו על פי צו מיוחד גם מזונות.
משבע וחצי עד תשע וחצי למדו דא"ח .מתשע וחצי עד
אחד עשרה התפללו".
ומה שהצריך לקרוא קריאת שמע לפני שתיית תה ,הנה
מעיקר הדין מותרת טעימת מזונות גם לפני קריאת
שמע ,כמבואר בשוע"ר )סי' ע ס"ה(" :היה עוסק
באכילה )אפילו בסעודה קטנה( ...צריך להפסיק
ולקרות"; הרי שאף לענין קריאת שמע לא אסר אלא
בסעודה קטנה ,ולא בטעימה.
אלא שמכל מקום יש האוסרים טעימה לפני קריאת
שמע ,ויש שהחמירו גם בשתיה לפני קריאת שמע
)ותקיעת שופר ונטילת לולב( ,כדלקמן )סי' עא( .ולכן
הצריך בקונטרס עץ החיים לקרוא קריאת שמע לפני
שתיית תה.
***
נג
סימן קכז ס"ב
יא .נוסח ברכת כהנים בתפלה
א( המשולשת בתורה
בנוסח אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה כו' נדפס
תמיד בסידורי תהלת ה'" :בברכה המשולשת ,בתורה
הכתובה" .ואילו בהוצאה החדשה העבירו את הפסיק
לאחר תיבת בתורה ,על פי מכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע
שנדפס בלקו"ש חכ"ד )ע' " :(411בנוסח "בברכה
המשולשת בתורה" – הבי"ת של בתורה מוכיח –
דהפירוש שהשילוש הוא בתורה ,וראה גם כן בכתר שם
טוב – בנוגע להערותיו הוא בזה".
אמנם לפי פירוש זה בדברי אדמו"ר ,שהפסיק צריך
להיות אחרי תיבת בתורה ,אינו מובן כלל:
א( מהי ההוכחה לזה מתיבת "הבית של בתורה"? ואם
הכוונה למה שהבית כתובה בפתח )ולא בשוא( ,אם כן
מה בין זה )בתורה הכתובה( לבין "ביום השביעי"
וכיו"ב ,שגם שם כתובה הבית בפתח ,ואין מקום
להפסק אחרי תיבת ביום!?
ב( כמדומה ברור ,שאדמו"ר הי' אומר תמיד "בתורה
הכתובה" בהמשך אחד ,בלי הפסק בין התיבות .וכך
היו רגילים כולם לומר ,עד שנדפס מכתב זה ,שהי'
צריך לשנות את ההרגל .והבעיה היא ,שעדיין לא מובן
מה בדיוק כתוב במכתב הזה.
ג( גם לא מובן לפי זה ,מה שאדמו"ר מציין לכתר שם
טוב ,והרי שם לא נזכר כלל הנושא הזה של הפסק בין
התיבות "בתורה הכתובה".
אשר על כן נראה ,שמענה הנ"ל של אדמו"ר אינו קשור
כלל לפסיק שבין התיבות ,כי אם לפירוש המלות
"בברכה המשולשת".
והיינו שהשואל רצה לפרשה באופן מסויים ,שהשילוש
אינו בתורה )ראה פירוש המובא בכ"מ ,ומובא גם
בציונים של הרלוי"צ רסקין לסידור ,שהשילוש הוא
מה שבקריאת שנים מקרא ואחד תרגום אומרים
פסוקים אלו ג' פעמים( ,ועל זה משיב אדמו"ר ,כי
הבי"ת של בתורה מוכיח ,שהפירוש הוא שהשילוש
הוא בתורה )ולא בקריאת שמו"ת ,וכיו"ב(.
ואם כן מובן בפשטות מה שמציין לכתר שם טוב ,ששם
דן אודות פירוש המילה "משולשת" ,וכותב כמה
הערות בזה.
ולפי זה אין שום קשר בין מענה זה ,לבין הכנסת פסיק
בין המילים "בתורה הכתובה" )כפי ששינו בסידורים
החדשים ,על פי מכתב זה(.
שיעורי הלכה למעשה
ב( הכתובה על ידי משה
אמנם למרות כל האמור לעיל ,מסתבר יותר שצריך
להיות הפסק בין התיבות "בתורה הכתובה" ,כפי
שהעירני בזה הר"א אלאשווילי:
הפשט בתפלה זו הוא כך :א( ברכנו בברכה המשולשת
בתורה .ב( הכתובה ]ברכה זו[ על ידי משה עבדך .ג(
האמורה ]ברכה זו[ מפי אהרן ובניו כהנים עם קדושיך.
ד( כאמור ]ברכה זו[.
ואילו נפרש "בתורה הכתובה על ידי משה עבדך",
שקאי על כל התורה )ולא רק על ברכה זו( ,לכאורה
קשה ,מה פתאום מזכירים כאן את משה רבנו ,וכי מה
החידוש בזה?
אלא צריך לומר שהוא מפני שבפסוקי ברכת כהנים
נזכר שמו של משה במפורש ,כמ"ש "וידבר ה' אל משה
לאמר" ,ולכן הזכירו כאן ,כדי להוסיף במעלת ברכה
זו.
ואם נחפש נגלה ,שבכל מקום שנזכר בתפלת "יהי
רצון" שמו של משה ,הוא דוקא כששמו של משה נזכר
בתורה בהקשר לענין המדובר ,ראה לדוגמא ב"יהי
רצון" שלפני הקרבנות "על ידי משה עבדך" ,וכן ברבונו
של עולם שלאחר "ויהי אחר" .ואילו ב"אלקינו ואלקי
אבותינו" שלפני "ויהי אחר" לא נזכר שמו של משה,
אלא סתם "ככתוב בתורתך" ,כי באמת בפרשה זו שמו
של משה לא נזכר.
***
הלכות נטילת ידים לסעודה
סימן קסב סט"ו
יב .נט"י ליד שעליה מכה ותחבושת
א( שפיכת רביעית על כל היד
בשוע"ר )סי' קסב סט"ו(" :מי שיש לו מכה בידו ורטיה
עליה ואינו יכול להסירה מחמת כאב המכה ,די לו
שיטול שאר היד שלא במקום המכה ,ואין זו נטילה
לחצאין כיון שאינו יכול ליטול חציה השניה ,ודומה
למי שנקטע אצבעו שנוטל שאר היד .אמנם צריך ליזהר
שלא יגיעו המים לרטיה שלא יחזרו ויטמאו היד .ומפני
שקשה להזהר שיגיעו המים עד הרטיה ולא יפלו על
הרטיה ,לכן ישפוך רביעית כאחת על כל היד שאז לא
נטמאו המים".
והיינו כמבואר בשוע"ר )סי' קסב סי"ד(" :כששופך
מים ראשונים על ידיו צריך ליזהר שלא ישאר על ידיו
צרור או קיסם או שום דבר אחר ,לפי שאין מים שניים
מטהרים אלא מים שעל גב היד ולא המים שיצאו מהיד
נד
על גבי צרור או דבר אחר ,וחוזרים ומטמאים את היד
שהיא נוגעת בהם" .ולכן מסיק שהדרך הכי טובה היא
"לכן ישפוך רביעית כאחת על כל היד שאז לא נטמאו
המים".
אמנם כל זה הוא לפי מה שנתבאר בשוע"ר )סי' קסב
ס"א(" :אם שופך כל הרביעית בפעם אחת ...נטהרו
ידיו") .ושם ס"ו(" :ואם שופך רביעית ...שאין שם מים
טמאים כלל אין צריך ליזהר בזה כלל") .ושם ס"ח(:
"אם שפך רביעית בבת אחת אין צריך ליזהר בזה ,שמי
רביעית מי טהרה הם ואינן מתטמאין".
משא"כ לפי מסקנת רבינו שהחמיר כדעת הפוסלים גם
ברביעית ,כמבואר בסדר נטילת ידים לסעודה )ס"ב(:
"הרוצה לקיים מצות נטילת ידים לדברי הכל צריך
ליזהר לשפוך על כל יד ב' פעמים לעולם אף ששפך
רביעית ויותר ...כי המים שעל היד משפיכה הראשונה
נטמאו מהיד והמים השניים מטהרים את הראשונים.
ולכן צריך לשפוך ב' פעמים רצופים ולא יגע בכלי בידו
הלחה בין שפיכה לשפיכה פן יגע ...בלחלוחית זו שעל
הכלי שבאה ממים טמאים שעל ידו".
לפי זה לא יועיל גם אם ישפוך רביעית בבת אחת על
ידו זו שיש עליה מכה ותחבושת ,כי המים של שפיכה
הראשונה יוצאים מהיד אל הרטיה וחוזרים ומטמאים
את היד .אלא אם כן מה יעשה ,לדידן שמחמירים אף
בשפך רביעית ויותר?!
ב( אכילה על ידי כפפה או מזלג
לכאורה העצה לזה היא שילביש כפפה על ידו זאת ,או
יאכל על ידי מזלג ,וכמבואר בשוע"ר )סי' קסג ס"א(:
"אסור לאכול בלא נטילה אפילו אם רוצה לכרוך ידיו
במפה או אוכל בכף שאינו נוגע בפת גזירה שמא יגע.
ואפילו המהלך בדרך והגיע עת האוכל ולא מצא מים
אם יודע שיש לפניו מים ברחוק ד' מילין צריך להמתין
עד שיגיע לשם ,ואם יש מים לאחריו בפחות ממיל צריך
לחזור לשם אע"פ שנחוץ לדרכו .אבל אם יש ברחוק
מיל לאחריו ויותר מד' מילין לפניו ,יכרוך ידיו במפה
ויאכל פתו או דבר שטיבולו במשקה או אוכל על ידי
כף ,וכן אם הוא ספק אם ימצא מים בתוך ד' מילין".
וכיון שבנידון דידן אינו יכול ליטול ידיו כהוגן ,הרי זה
כאילו לא מצא מים ברחוק ד' מילין ,שיכול לכרוך ידו
במפה או לאכול על ידי מזלג.
אלא שגם זה לא חל לפי מסקנת רבינו לאסור בכל אופן
על ידי כף ,וגם על ידי כפפות – המחמיר כדעת
האוסרים תבוא עליו ברכה ,כמבואר בסדר נטילת
ידים לסעודה )סכ"ב(" :לאכול פת אין שום צד היתר
בעולם לא על ידי כף או סכין ולא על ידי מפה .ויש
שיעורי הלכה למעשה
מקילים למהלך בדרך ואין לפניו מים עד יותר מד'
מילין לכרוך שתי ידיו במפה ולאכול .ויש חולקים.
והמחמיר תבוא עליו ברכה" )המקור לדברי האוסרים
לאכול על ידי כפפות גם כשאין לפניו מים ,נתבאר
בדובר שלום ע' נח-ט(.
ולפי זה מה יעשה מי שיש לו מכה ותחבושת על ידו,
ורוצה להחמיר כדברי רבינו בסדר נטילת ידים
לסעודה ,שלא לאכול בכפפות בכל אופן!?
ולכאורה נראה שעדיף שיעשה שניהם ,היינו שיטול
ידיו ברביעית )וילכו המים גם על התחבושת( ,ואחר
ניגוב הידים ילביש כפפה על היד שיש בה מכה
ותחבושת ,וכך יאכל.
וכעין המבואר בשוע"ר )סי' קנט סי"ז(" :מכניס ידיו
לתוך הכלי ...נקרא נטילה בכלי ...ויש אומרים
שלעולם אינה חשובה נטילה אלא אם כן באו המים על
ידיו מכח נותן כמו שמצינו בקידוש ידים ורגלים
במקדש דכתיב ורחצו ממנו ולא בתוכו ...ויש אוסרין
אפי' בשעת הדחק ...ויש לחוש לדבריהם שלא לברך
על נטילה זו ,אלא נוטל בלא ברכה ,ויכרוך ידיו במפה
ויאכל ,שיש מי שמתיר על ידי מפה בכל מקום".
הרי שבמקום שיש דעה המתרת ,מצרף גם את דעת
הרמב"ם )הלכות ברכות פ"ו הי"ח(" :לט אדם ידיו
במפה ואוכל בהן פת" .וכך גם כאן ,שמעיקר הדין יכול
ליטול ידיו על גבי התחבושת ,כשנוטל רביעית מים
בבת אחת .אלא שאנו מחמירים כדעת האוסרים בזה.
ולכן יכול לצרף בזה את דעת הרמב"ם המתיר לאכול
בכפפות ,אף דלא קיי"ל כוותיה.
הלכות ברכת הנהנין
סדר ברכת הנהנין פ"א
יג .ספק ברכות בברכת הנהנין
א( חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה
בשוע"ר )סי' קפד ס"ב(" :מן התורה אינו חייב לברך
אחר המזון אלא אם כן שבע ממנו ,שנאמר ואכלת
ושבעת וברכת וגו' ,ומדברי סופרים לברך ברכת המזון
על כזית שהוא שיעור אכילה".
עוד נוספה תקנה מדברי סופרים ,במשנה וגמרא
)ברכות מד ,א( ,שאם אוכל מזונות או ז' מינים מברך
אחריהם ברכה מעין ג' .ועוד תקנו בזמן הגמרא ,לברך
בורא נפשות אחרי אכילת שאר המאכלים ,בתחלה
תקנו על הבשר וכיו"ב ,אחר כך גם על הירקות ואחר
כך גם על המים ,כמסופר בגמרא )ברכת מד ,רע"ב(:
"אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו על הביעה ועל
מיני קופרא )כל מיני בשר ,רש"י( בתחלה מברך שהכל
נה
ולבסוף בורא נפשות רבות וכו' ,אבל ירקא לא ,ור'
יצחק אמר אפילו ירקא אבל מיא לא ,ורב פפא אמר
אפילו מיא ...אמר ר' אשי אנא זמנא דכי מדכרנא
עבידנא ככולהו".
עוד תקנו חכמים לברך לפני האכילה ,כמובא סיכום
הדברים בסדר ברכת הנהנין )פ"א ס"א-ג(" :ומדברי
סופרים לברך לפני כל אכילה ושתיה ...על כל אוכלין
ומשקין מברכין ברכה כוללת לכמה מינים ,בורא פרי
האדמה לכל מיני פירות הארץ ,ובורא פרי העץ לכל
פירות האילן ,ושהכל נהיה בדברו לשאר כל אוכלין
ומשקין .חוץ מן היין והפת ,שהיין הוציאו מכלל פירות
האילן לברך עליו בורא פרי הגפן ,והפת הוציאו מכלל
פירות הארץ לברך עליה המוציא לחם מן הארץ ,וכל
שהוא ממין דגן ולא עשאן פת כגון מיני תבשילין של
קמח או דייסא ,אף על פי שאין נקראים לחם מכל
מקום יש בהם חשיבות שנקרא מזון ומברכים עליהם
בורא מיני מזונות".
אמנם יש חילוק גדול בין תקנת הברכות שלאחרי
האכילה – שהרי עיקר ברכת המזון מהתורה היא
בלחם ,ואחר כך תיקנו במשנה ברכת מעין ג' במזונות
וז' המינים ,ואחר כך תיקנו בגמרא ברכת בורא נפשות.
משא"כ בתקנות הברכות שלפני האכילה הי' ההיפך –
שעיקר התקנה היתה לברך שהכל נהיה בדברו על כל
האוכלין ,והוציאו מכללן פרי האדמה ,העץ ,היין,
המזונות והפת.
והנפקא מינה להלכה מחילוק זה ,מבואר בסדר ברכת
הנהנין )פ"א ס"ד(" :ועל כולם אם בירך שהכל נהיה
בדברו יצא אפילו על פת ויין" ,משא"כ בברכה אחרונה
)שם פ"א הי"ח(" :ברכת על המחיה אינה פוטרת ברכת
בורא נפשות רבות ...ברכת בורא נפשות רבות אינה
פוטרת מעין ג'".
והטעם לחילוק זה ,כי ברכת שהכל נתקנה על הכל,
אלא שהוציאו מכללן פרי האדמה והעץ והיין
והמזונות והפת – מחמת חשיבותן ,ולכן סגי בדיעבד
בברכת שהכל על הכל .משא"כ ברכת בורא נפשות לא
נתקנה מלכתחילה ,אלא על הדברים שאין בהם ברכת
מעין ג' ,ולכן אין בורא נפשות מועלת על ז' מינים ופת.
ולכן נפסק לענין ספק ברכה ראשונה )סדר ברכת
הנהנין פ"א ה"ד(" :לפיכך כל פרי שהוא ספק לו אם
פרי העץ או פרי האדמה מברך בורא פרי האדמה .ואם
אינו יודע כלל מה הוא מברך שהכל נהיה בדברו".
משא"כ לענין ברכה אחרונה נתבאר )שם פ"א סי"ט-
כ(" :כל דבר שנסתפק בברכתו אם הוא מעין ג' או
בורא נפשות רבות ורוצה לאוכלו שלא בתוך הסעודה,
יאכל עמו דבר שברכתו בורא נפשות רבות ודבר
שיעורי הלכה למעשה
שברכתו מעין ג' מאותו המין שמסתפק בו ,כגון אם
מסתפק בתבשיל אם ראוי לברך אחריו על המחיה או
בורא נפשות רבות יאכל מיני מזונות ודבר אחר
שברכתו בורא נפשות רבות בוודאי ויברך על המחיה
ובורא נפשות רבות ,ופוטר תבשיל זה ממה נפשך".
ב( ספק ברכת בפה"א או במ"מ
האמור לעיל לענין ברכת שהכל ,כן הוא גם בברכת
בורא פרי האדמה לגבי פירות האילן ,שברכת בורא פרי
האדמה כוללת כל מה שצומח ,אלא שמחמת חשיבות
פרי העץ תיקנו עליו ברכה מיוחדת – בורא פרי העץ,
ולכן מועלת בדיעבד בורא פרי האדמה גם על פרי העץ,
כמבואר בסדר ברכת הנהנין )פ"א ס"ד(" :בירך על
פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ...לפיכך כל פרי
שהוא ספק לו אם פרי העץ או פרי האדמה מברך בורא
פרי האדמה".
אמנם לגבי ברכת הפת והמזונות ,נתבאר בלוח ברכת
הנהנין )פ"א ס"ב-ג(" :והפת ...אם בירך בורא פרי
האדמה לא יצא ...וכל שהוא ממין דגן ולא עשאו פת
...מברכים עליהם בורא מיני מזונות ...ואם בירך
עליהם בורא פרי האדמה לא יצא".
ואף שהדגן עצמו ,כל זמן שלא נעשה פת ברכתו בורא
פרי האדמה ,כמבואר בסדר ברכת הנהנין )פ"א ס"ח(:
"אבל אם הוא שלם שלא הוסר קליפתו ולא נתמעך
אינו מברך אלא בורא פרי האדמה" .מכל מקום על ידי
טחינת הדגן ועשיית העיסה נשתנה לגמרי ובטלה ממנו
לגמרי ברכת בורא פרי האדמה ,כמבואר בסדר ברכת
הנהנין )פ"ז הכ"ב(" :לפי שנשתנה תאר החטים לגמרי
בטחינתם" .ולכן ברכתם לכתחלה בורא מיני מזונות,
ובדיעבד שהכל ,אבל לא בורא פרי האדמה.
ומטעם זה ,כשיש ספק על מאכל מסויים אם צריך
לברך עליו בורא פרי האדמה או בורא מיני מזונות ,אי
אפשר לברך עליו מספק בורא פרי האדמה ,אלא יברך
עליו שהכל ,וכדלקמן.
במה דברים אמורים ,כשהספק הוא רק בברכה
הראשונה ,אבל אם הספק הוא גם בברכה אחרונה –
אם לברך בורא נפשות או על המחיה ,אזי אין שום
עצה ,רק שיאכל עמו עוד דבר שברכתו בורא נפשות
ועוד דבר שברכתו על המחיה; או שיאכלו תוך
הסעודה.
ועל פי הקדמה זו נבין כמה חלוקי דינים בהלכות ספק
ברכות שבסדר ברכת הנהנין ,ונתחיל עם דין הדייסה
של האורז ,שהוא ממוצע בין חמשת מיני דגן לבין מיני
קטניות ,לכמה הלכות ,וגם לענין הברכה ,אשר
הדייסה של דגן ברכתו בורא מיני מזונות ובסוף – מעין
נו
ג' ,הדייסה של קטניות ברכתו שהכל ובסופה – בורא
נפשות ,ואילו הדייסה של אורז ברכתו בורא מיני
מזונות ובסופה – בורא נפשות.
ובמקום שיש ספק באורז אם ברכתו בורא פרי האדמה
או בורא מיני מזונות ,מבואר בסדר ברכת הנהנין )פ"א
ה"י(" :האורז אם בשלו ...ומספק ראוי לברך עליו
שהכל" ,והטעם הוא ,כי ברכת בורא פרי האדמה אינה
מועלת בדיעבד במקום ברכת בורא מיני מזונות,
וברכת בורא מיני מזונות אינה מועלת בדיעבד במקום
ברכת בורא פרי האדמה ,אבל ברכת שהכל מועלת
בדיעבד הן במקום ברכת בורא פרי האדמה והן במקום
ברכת בורא מיני מזונות ,ולכן במקום הספק יש לברך
ברכת שהכל.
משא"כ לענין דייסה של מיני דגן ,שהספק מזה הוא גם
לענין ברכה אחרונה – בורא נפשות או על המחיה,
מבואר בסדר ברכת הנהנין )פ"א ה"ח(" :ומספק זה
אומרים שאין לאכול ממנו כשיעור כי אם בתוך
הסעודה".
ג( ספק ברכת המוציא או במ"מ
בסדר ברה"נ )פ"א ה"ג(" :בירך על הפת בורא מיני
מזונות יצא ויש חולקים" .ולפי זה הי' מקום לומר,
שבמקום הספק לא יברך ברכת בורא מיני מזונות ולא
המוציא ,כי אם שהכל ,שמועיל עכ"פ בדיעבד .מכל
מקום קיי"ל שבמקום הספק יברך בורא מיני מזונות,
וכדלקמן.
וכדי להבין הלכה זו נקדים תחלה דין ברכה אחרונה
של הלחם ,אם מועלת בו בדיעבד ברכת על המחיה,
ומבואר בשוע"ר )סי' קסח ס"ח(" :שמן התורה היה די
בברכה אחת מעין ג' ,שהרי לא נאמר בתורה אלא פעם
אחת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן
לך ,ודרשו מפסוק זה לברך על המזון ועל הארץ ועל
המקדש ,ודי בברכה אחת לכולם ,אלא שחכמים תקנו
לברך על כל אחד בפני עצמו" .והיינו אף אם אכל כדי
שביעה.
ולכן גם במקום הספק נתבאר בשוע"ר )סי' קסח
סי"ב(" :ולענין הלכה יש להקל בדברי סופרים כדברי
כולם ,ובפרט בספק ברכות ,שלא לברך ברכת המזון ד'
ברכות על מה שלסברא אחת די בברכה אחת מעין ג',
כי אין כאן ספק של תורה אף אם אכל כדי שביעה
שהוא חייב בברכת המזון מן התורה ,שהרי מן התורה
די לעולם בברכה אחת מעין ג'".
אמנם בסדר ברכת הנהנין חזר בו רבינו ,וכתב )פ"ב
ה"א(" :ברכת המזון מן התורה אינה אלא כשאכל פת
כדי שביעה כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת וחכמים תקנו
שיעורי הלכה למעשה
לברך אפילו על כזית ולא תקנו אלא בלחם שדרך בני
אדם לקבוע סעודה עליו" .היינו שאם אכל כדי שביעה
חייב בברכת המזון מן התורה ,ולא סגי במעין ג'.
ולפי זה פסק שם )פ"ב סי"ב(" :ומכל מקום אם אוכל
כדי שביעה שהוא ספק של תורה )אף שמנין הברכות
הוא מדברי סופרים ,מכל מקום מאחר שמשה רבינו
עליו השלום תיקן ברכת הזן בברכה בפני עצמה לפתוח
בברוך ולחתום בברוך ראוי להחמיר בספיקה כעין
ספק של תורה( יש להחמיר שלא לאכול כי אם בתוך
הסעודה של לחם גמור".
וכל זה באכל כדי שביעה ,משא"כ אם אכל פחות מכדי
שביעה ,בזה פסק גם בסדר ברכת הנהנין )פ"ב ס"ט(:
"ולענין הלכה ...מן הדין יש לסמוך על סברא
הראשונה ,שבדברי סופרים הלך אחר המיקל".
*
ועתה נחזור לדין הספק בברכה ראשונה ,בורא מיני
מזונות או המוציא ,שגם בזה פסק בסדר ברכת הנהנין
)פ"ב ה"ט(" :ולענין הלכה ...יש לסמוך על סברא
הראשונה שבדברי סופרים הלך אחר המיקל" ,והיינו
שמעיקר הדין יברך בורא מיני מזונות ,כשאכל פחות
מכדי שביעה ,כדלקמן.
ואף שי"א שברכת בורא מיני מזונות אינה מועלת
ללחם – אפילו בדיעבד; מבאר על זה בשוע"ר )סי' קסח
סי"ב(" :וכיון שמברך ברכה אחת מעין ג' אין לו לברך
המוציא ,שלא יהיו ברכותיו סותרות זו את זו .ועוד
שברכת בורא מיני מזונות כוללת גם כן לחם גמור,
אלא שמפני חשיבותו הוציאוהו מכלל שאר מזון וקבעו
לו ברכה בפני עצמו ,וכל שאין ברור לנו שיש בו חשיבות
לחם גמור אין להוציאו מחזקתו שהוא בכלל מזון
בודאי .ואע"פ שהמברך בורא מיני מזונות על לחם
גמור לא יצא ידי חובתו הואיל ונשתנה לעילוי
וחשיבות נשתנית ברכתו ,מכל מקום בספק לחם גמור
יצא ,שספק ברכות של דבריהם להקל".
והיינו שעיקר הטעם שבמקום הספק מברכים בורא
מיני מזונות הוא כיון שגם לענין ברכה אחרונה,
במקום הספק מברכים מעין ג'.
וכיון שכבר למדנו שיש בזה הפרש בין שיטתו בשוע"ר
– שבכל ספק מברכים מעין ג' "אף אם אכל כדי
שביעה" ,לבין שיטתו בסדר ברכת הנהנין – ש"אם
אוכל כדי שביעה שהוא ספק של תורה ...יש להחמיר"
מעיקר הדין "שלא לאכול כי אם בתוך הסעודה של
לחם גמור" .אם כן מובן שכן הוא גם לענין ברכה
ראשון ,שלפי שיטתו בשוע"ר ,גם אם אכל כדי שביעה
נז
יברך מספק בורא מיני מזונות ,ולפי שיטתו בסדר
ברכת הנהנין יש להחמיר בזה מדינא.
*
וכל זה מעיקר הדין ,אבל בעל נפש יחמיר על עצמו בכל
אופן שלא לסמוך על בורא מיני מזונות במקום הספק,
כי הטעם האמור לעיל לענין ברכת בורא מיני מזונות
אינו מיושב לכתחלה ,שהרי סוכ"ס "המברך בורא מיני
מזונות על לחם גמור לא יצא ידי חובתו" .ולכן מסיים
בשוע"ר שם" :וכל בעל נפש הרוצה להחמיר על עצמו
לא יאכל ...כי אם בתוך הסעודה" .וכ"ה בסדר ברכת
הנהנין )פ"ב ס"ט(" :ולענין הלכה ...מן הדין יש לסמוך
על סברא הראשונה שבדברי סופרים הלך אחר המיקל,
אך כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול בלא נטילת
ידים והמוציא על לחם אחר תחילה".
והיינו לפי שיטתו בשוע"ר ,בין באוכל כדי שביעה ובין
באוכל בפחות מכדי שביעה ,ולפי שיטתו בסדר ברכת
הנהנין – דוקא באוכל פחות מכדי שביעה ,אבל באוכל
כדי שביעה יחמיר מעיקר הדין ,כמבואר בסדר ברכת
הנהנין )פ"ב סי"ב(" :אם אוכל כדי שביעה שהוא ספק
של תורה ...יש להחמיר שלא לאכול כי אם בתוך
הסעודה של לחם גמור".
ד( אכל דגן שלא הוסרה קליפה
אלא שלפי כל הנ"ל עדיין צריך ביאור מה שמסיים
בסדר ברכת הנהנין )פ"א ה"ח( לענין דייסה של מיני
דגן שלא נתמעכו" :אבל אם אירע שאכל שלא בתוך
הסעודה יברך בורא נפשות רבות"; וכי מה תועיל
בדיעבד ברכת בורא נפשות ,הרי כבר הובא לעיל )מפ"א
סי"ח( אשר "ברכת בורא נפשות רבות אינה פוטרת
מעין ג'"!?
ואף שכבר אכל והוא בדיעבד; לכאורה מספק לא יברך
כלל ברכה אחרונה ,שעל כל ברכה שיברך יש ספק – גם
בדיעבד.
ואולי הביאור בזה ,כמבואר לקמן )פ"ח ה"ז(" :כל
האוכלין מצטרפין זה עם זה לכזית ומברך לאחריהם
כברכת הקל שבהן כגון אכל כחצי זית מז' המינים
וכחצי זית מדבר שברכתו האחרונה הוא בורא נפשות
רבות מברך אחריהם בורא נפשות רבות".
והטעם לזה הוא ,כי כל מקום שמאיזה טעם שיהי' אי
אפשר לברך על המחיה ,הרי במילא חלה על זה ברכת
בורא נפשות ,שכן היתה התקנה מתחילה ,שכל מקום
שאוכלים דבר שאין עליו ברכה אחרונה אחרת,
מברכים עליו בורא נפשות .ואפשר שמטעם זה גם כאן
בדיעבד ,כיון שאין לו עצה אחרת ,הרי מעיקר הדין
מספקת גם ברכת הקל.
שיעורי הלכה למעשה
ואף שלכאורה גם כאן בדיעבד יש לו עצה אחרת ,וכעין
המבואר דלקמן )פ"א הי"ט(" :אם מסתפק בתבשיל
אם ראוי לברך אחריו על המחיה או בורא נפשות רבות
יאכל מיני מזונות ודבר אחר שברכתו בורא נפשות
רבות בוודאי ויברך על המחיה ובורא נפשות רבות
ופוטר תבשיל זה ממה נפשך" .ומדוע אינו מייעץ כן גם
כאן )בהלכה ח ,כשהוא שלם ולא נתמעך(?
אלא שעל זה מוסיף ומבאר כאן ,שאף כשהוא שלם
ולא הוסר קליפתו ,שודאי ברכתו בורא פרי האדמה,
מכל מקום "יש מסתפק בהם אם לברך אחריו בורא
נפשות רבות או מעין ג'" .והספק בזה הוא כמבואר
בתוס' )ברכות לז ,א ד"ה הכוסס(" :בלאחריו יש לספק
מאי מברכין ,אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה
ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה" .שהיא ברכה
בנוסח חדש שלא מצוי בדברים אחרים .ואם כן כאן
ודאי לא תועיל שום עצה בדיעבד ,כי אם ברכת בורא
נפשות .ולכן דוקא כאן מייעץ" :אבל אם אירע שאכל
שלא בתוך הסעודה יברך בורא נפשות רבות".
***
סימן קעט
יד .סוגי היסח הדעת מהסעודה
א( סילקו השלחן או הפת
מקורות הלכות אלו נתבארו בדובר שלום )ע' עג-ה(.
וכדי להקל על המעיין בסוגיא זו ,נסכם את הדברים –
הלכה למעשה:
נהוג בחתונות ,אחרי שמסיימים את הסעודה מסלקים
את השלחנות ,ומשאירים שלחן אחד או שנים לפירות
ושתיה וכיו"ב ,שאז באים שאר האורחים לשמחת חתן
וכלה וריקודים ,ואחר סיום הריקודים מברכים ברכת
המזון בשבע ברכות.
במשך זמן הריקודים ,גם אלו שאכלו את הסעודה
טועמים מהפירות והשתיה .אלא שהם צריכים לברך
על הפירות והשתיה ,הן לפניהם והן לאחריהם – לפני
ברכת המזון ,כמבואר בשוע"ר )סי' קעז ס"ו(" :ודברים
הבאים לאחר הסעודה )שהיה מנהג בימות חכמי
התלמוד שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת
ומסירים אותה ,וגם השלחנות הקטנים שלפני כל אחד
ואחד ,וקובעין עצמן לאכול פירות ופרפראות לקנוח
סעודה ולשתות יין( הרי כל מה שמביאים אז לפניהם,
אפילו דברים שדרכם לבא ללפת הפת ,טעונים ברכה
בין לפניהם בין לאחריהם ...מפני שהמוציא וברכת
נח
המזון אינן פוטרים אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה
בעוד שלא סילקו ידיהם מהפת".
במה דברים אמורים ,כשטעם אחר כך מהפירות
והשתיה ,אבל אם נמלך לאכול עוד פת – אינו חוזר
ומברך ,אפילו אוכל עמה עוד דברים הבאים מחמת
הסעודה ,כמבואר בשוע"ר )שם(" :ואע"פ שאם חוזר
ונמלך לאכול פת יש מתירין לאכול בלא ברכה ,כמו
שיתבאר בסי' קע"ט ,ואז יכול גם כן לאכול כל הדברים
שנפטרו בברכתה ,מכל מקום כל זמן שלא חזר וידיו
מסולקות הימנה ,אין שאר דברים נפטרים בברכתה
אף על פי שלא סילק דעתו מהם".
והכוונה למה שנתבאר בשוע"ר )סי' קעט ס"א(" :גמר
סעודתו והסירו הלחם וכל המאכל מעל השלחן ,או גם
השלחן עצמו כמו שהיו נוהגין בימיהם ,ורצה לחזור
לאכילתו ,אין צריך לברך בתחלה המוציא ולא ברכה
אחרת על דברים הבאים מחמת הסעודה".
וכל זה כשסילקו את השלחנות וקבעו עצמם על
הפירות ושתיה .אמנם נהוג בשמחות ,בר מצוה ,שבע
ברכות וכיו"ב ,שאחרי סיום הסעודה מסלקים את
הפת מהשלחן ומגישים מאכל ומשקה לקינוח סעודה.
מעיקר הדין הי' אפשר שגם בזה צריך לברך תחלה
וסוף ,אבל נהגו שלא לברך תחלה וסוף ,כמבואר
בשוע"ר )סי' קעז ס"ז(" :ובסעודות גדולות שרגילים
למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן בפירות ולקבוע
שתיה ,היה ראוי לברך על המשקים אע"פ שהם באים
מחמת הסעודה ,וגם ברכה אחרונה על הפירות קודם
ברכת המזון ,אלא שלא נהגו כן .ויש מי שלימד עליהם
זכות לומר ,שלא הצריכו לברך בימיהם ,אלא משום
שנראה כסעודה אחרת מה שאוכלים ושותים אחר
סילוק השלחן ,לכך אינן נפטרים בברכת הפת לא
מברכה ראשונה ולא מברכה אחרונה ,אבל כל מה
שאוכלין ושותין על השלחן שאכלו עליו הפת סעודה
אחת היא עם הפת ,ולכן נפטרים בברכותיה אע"פ
שסילקו דעתם ממנה לגמרי".
ב( סילק דעתו מלאכול
וכל זה הוא אם סילקו את הפת בסתם .אבל אם סילק
דעתו בפירוש מלאכול לגמרי ,ואחר כך רוצה לטעום
או לשתות משהו ,בזה יש חילוקי דעות וחלוקי דינים:
בשוע"ר )סי' קעז ס"ו(" :אין לנו סילוק הפת בסתם עד
ברכת המזון ,או מים אחרונים ,או שיטול כוס ברכת
המזון בידו אע"פ שלא נטל ידיו ,או שיאמר תנו כוס
ונברך ברכת המזון שאז סילק דעתו מלאכול לגמרי
)ואין צריך לומר אם אמר בפירוש שמסלק את עצמו
שיעורי הלכה למעשה
מלאכול עוד ,אע"פ שלא אמר תנו ונברך ,והוא הדין
אם גמר כן בלבו(".
אמנם מיד אחר זה מבואר בשוע"ר )שם ס"ז(:
"נפטרים בברכותיה ...ואפילו אמרו תנו ונברך ,עד
שיטלו מים אחרונים ,או שיטול כוס ברכת המזון ,כמו
שיתבאר בסי' קע"ט".
והיינו שלפי מה שכתב תחלה ,שגם אם מושכים ידיהם
מן הפת לערוך השלחן בפירות "היה ראוי לברך על
המשקים ...וגם ברכה אחרונה על הפירות" .לפי זה
נקטינן שגם אם "אמר בפירוש שמסלק את עצמו
מלאכול עוד ...והוא הדין אם גמר כך בלבו" נחשב
סילוק וצריך לברך על מה שטועם או שותה.
אבל לפי מה שסיים )שם(" :כל מה שאוכלין ושותין על
השלחן שאכלו עליו הפת סעודה אחת היא עם הפת,
ולכן נפטרים בברכותיה אע"פ שסילקו דעתם ממנה
לגמרי" ,לפי זה נקטינן "ואפילו אמרו תנו ונברך ,עד
שיטלו מים אחרונים ,או שיטול כוס ברכת המזון ,כמו
שיתבאר בסי' קע"ט".
יוצא אם כן לכאורה ,שלפי המסקנא ,אפילו אם אמר
בפירוש "תנו ונברך" ואחר כך נמלך לטעום או לשתות
אינו צריך לברך תחלה וסוף.
אבל באמת סיים כאן "כמו שיתבאר בסי' קע"ט",
והיינו שאע"פ שאין בזה ההלכה של סילוק השלחן
הנ"ל ,שצריך לברך על הכל בתחלה ובסוף ,מכל מקום
יש בזה ההלכה של סילק דעתו מלאכול ,ויש בזה כמה
חילוקי דינים ,שיתבארו בסי' קעט ,ובסדר ברה"נ פרק
ה:
אם הסיח דעתו מלאכול במעשה ,דהיינו )א( שעקר
מקומו) ,ב( או נטל הכוס) ,ג( או נטל מים אחרונים,
ואחר כך נמלך לאכול עוד ,כשחוזר לאכול פת צריך
נטילת ידים וברכת המוציא ,ואם חוזר לאכול או
לשתות שאר דברים צריך לברך תחלה וסוף ,כמבואר
בסדר ברה"נ )פ"ה ה"ב-ה(" :גמר מלאכול ועקר
ממקומו והסיח דעתו מלאכול עוד ,כשחוזר לסעודתו
צריך לחזור ולברך ,לפי שאין דרכו של אדם להתגרר
מאכילה לאכילה אלא כשיושב במקום קביעות
סעודתו ולא כשיוצא למקום אחר ] ...וכן[ אם נטל
הכוס בידו לברך ברכת המזון ...הרי זה סילוק והיסח
הדעת לגמרי לדברי הכל אפילו מאכילה ,וצריך לחזור
ולברך לדברי הכל .וגם ברכה אחרונה צריך לברך על
שאר דברים הבאים מחמת הסעודה קודם ברכת
המזון ,שכסעודה אחרת היא ,כיון שסילק דעתו
מהפת .ואם נטל ידיו מים אחרונים ,אף על פי שלא נטל
הכוס הרי זה סילוק והיסח הדעת לגמרי ,וצריך לברך
לדברי הכל".
נט
ואם לא הסיח דעתו מלאכול במעשה ,רק בלבו או
בדבור שאמר בואו נברך .אם נמלך אחר כך לאכול ,יש
בזה ב' דעות ,ולכן לא יחזור ויאכל ,ואם אכל ספק
ברכות להקל .ואם נמלך אחר כך לשתות ,יברך בתחלה
ולא בסוף ,כמבואר בסדר ברה"נ )פ"ה ה"ג(" :אם גמר
בלבו שלא לשתות עוד ואחר כך נמלך צריך לחזור
ולברך ,ואפילו לא גמר בלבו בפירוש אם אמר תנו כוס
ונברך ברכת המזון ,וכן אם אמר באו ונברך ברכת
המזון ,הרי זה סילוק והיסח הדעת משתיה ,ואם נמלך
לשתות צריך לברך בתחלה .ויש אומרים שאין חילוק
בין אכילה לשתיה ,שאפילו באכילה ואפילו בסעודת
קבע אם הסיח דעתו מלאכול עוד ואחר כך נמלך לאכול
פת או שאר דברים הבאים מחמת הסעודה צריך לחזור
ולברך .וטוב לחוש לדבריהם שלא לחזור ולאכול כלל,
אבל לא יאכל ויברך משום חשש ברכה לבטלה".
ואם לא הסיח דעתו בפירוש מלאכול ,רק סילק הפת
בסתם ,אין צריך לברך על הפירות והשתיה ,כמבואר
בשוע"ר )סי' קעז ס"ו(" :ועכשיו שאין מסלקין השלחן
אחר הסעודה קודם ברכת המזון ,אין לנו סילוק הפת".
ג( סיכום
סוג היסח הדעת
ההלכה
סילקו השלחן וקבעו על מברכין תחלה וסוף על
הפירות ועל השתיה ועל
פירות ושתיה
דברים שדרכם ללפת
הפת
משכו ידיהם מהפת כדי נהגו שאינו מברך על
לקבוע על פירות ושתיה הפירות בסוף ועל
השתיה בתחלה וסוף
סילקו הפת בסתם אינו מברך על הפירות
השתיה
ועל
בסוף
ואוכל פירות או שתיה
בתחלה וסוף
סילקו השלחן או הפת ,אינו חוזר ומברך ,אפילו
אוכל עמה עוד דברים
ונמלך לאכול עוד פת
הבאים מחמת הסעודה
הסיח מלאכול ועקר כשחוזר לאכול פת צריך
מקומו ,או נטל הכוס או נטילת ידים וברכת
מים אחרונים ,ונמלך המוציא ,ומכל שכן
שמברך תחלה וסוף על
לאכול עוד
הפירות ושתיה
אמר בואו נברך או ב' דעות אם יחזור ויברך,
הסיח דעתו בלבו ולכן לא יחזור ויאכל,
מלאכול ,ונמלך לאכול ואם אכל ספק ברכות
להקל
עוד פת
שיעורי הלכה למעשה
אמר בואו נברך ,או
הסיח דעתו בלבו
מלאכול ,ונמלך לאכול
דברים הבאים מחמת
סעודה
דינו כמו במשכו ידיהם
מהפת שנהגו שאינו
מברך ,ואם כן דינו
כנמלך לאכול עוד פת
שספק ברכות להקל
אמר בואו נברך ,או דינו כנ"ל ,ואם כן יברך
הסיח דעתו בלבו בתחלה ולא בסוף
מלאכול ,ונמלך לאכול
פירות
אמר בואו נברך ,או לפי הנ"ל לא יברך בסוף,
יברך
מקום
הסיח דעתו מלשתות ,ומכל
בתחלה
ונמלך לשתות
***
סימן רו סי"ג
טו .אמירת בשכמל"ו
א( בברכה לבטלה
בשוע"ר )סי' רו סי"ג(" :וכל מקום שהוא צריך לחזור
ולברך וברכתו הראשונה היא לבטלה ,צריך לומר
אחריה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
והמקור לזה הוא בירושלמי )ברכות פ"ו ה"א(" :אהן
דנסב פוגלא ומברך עילוי )מי שלקח עיגול לחם אחד
ובירך עליו( והוא לא אתי לידיה )כגון שנלקח ממנו
וחזר ובא לידו( צריך למברכה עילוי זמן תניינות .אמר
רבי תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד ,שלא להזכיר שם שמים לבטלה".
וכן נפסק ברמב"ם )הלכות ברכות פ"ד ה"י(" :נטל
אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל
אחר וחוזר ומברך עליו ,אע"פ שהוא מאותו המין,
וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על
ברכה ראשונה ,כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה".
ודבר זה טעון ביאור ,איך מועלת אמירת "ברוך שם
כבוד מלכותו לעולם ועד" שלא תהי' ברכתו הראשונה
לבטלה!?
ב( בהזכרת שם שמים לבטלה
ס
ואע"פ שלא נשבע ,שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה
את השם הנכבד והנורא ,ובכלל יראתו שלא יזכירו
לבטלה ,לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה
ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר
לבטלה ,כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד ,או
גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה ,כדי שלא יהא
לבטלה" )ראה הערות ובאורים גליון תתיז ע' .(66
והטעם שזה מועיל שלא תהי' הזכרת השם לבטלה יובן
על פי המבואר בשוע"ר )סי' קנו ס"ב(" :ויזהר
מלהזכיר שם שמים לבטלה ,שבכל מקום שהזכרת
השם מצויה מיתה או עניות מצויה )ופשוט לחלק בין
דין זה ובין שאלת שלום חבירו בשם שהתירו חכמים
במשנה פ"ט דברכות(".
והיינו האמור במשנה ברכות )נד ,א(" :התקינו שיהא
אדם שואל את שלום חברו בשם שנאמר והנה בעז בא
מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך
ה' ואומר ה' עמך גבור החיל" .והיינו כיון שמזכיר את
השם בקשר לשאלת שלום חבירו ,אינו נחשב הזכרת
שם שמים לבטלה.
וכן נתבאר בשוע"ר )סי' קפח סי"ב(" :שאין איסור
בדבר ,שהרי אומרים כל היום תחינות ובקשות שיש
בהן הזכרות שמות ,ולא אסרו אלא להזכיר השם
לבטלה".
וזאת היא גם כוונת הרמב"ם שכתב" :אם טעה הלשון
והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו
כדי שלא יזכר לבטלה ,כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא
לעולם ועד ,או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה ,כדי
שלא יהא לבטלה" ,שהרי הוספת ברכה גורמת
שהזכרת שם שמים לא תהי' לבטלה ,אלא כאומר "ה'
ברוך הוא לעולם ועד" וכיו"ב.
וזאת היא גם הכוונה בשוע"ר במה שכתב "וכן כל מי
שמזכיר שם שמים לבטלה"" ,צריך לומר אחריה ברוך
שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ,שהוספה זו גורמת
שהזכרת שם שמים לא תהי' לבטלה ,אלא כאומר "ה'
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"" ,שאין איסור
בדבר ,שהרי אומרים כל היום תחינות ובקשות שיש
בהן הזכרות שמות ,ולא אסרו אלא להזכיר השם
לבטלה".
בשוע"ר שם מוסיף עוד פרט אחד" :וכן כל מי שמזכיר
שם שמים לבטלה" ,היינו שגם אז צריך לומר "ברוך
שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
וכל זה בטעה והזכיר שם שמים לבטלה ,משא"כ
בטועה ומברך ברכה לבטלה ,הרי לא היתה הזכרת
השם לבטלה ,רק הברכה היתה לבטלה ,ואם כן מה
מועלת אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
והמקור לזה הוא ברמב"ם )הלכות שבועות פי"ב
הי"א(" :ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה ,אלא
אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור
מבאר זאת בשוע"ר )סי' רטו ס"ג(" :כל המברך ברכה
שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא ,והרי הוא
שיעורי הלכה למעשה
סא
כאילו נשבע לשוא ,ואסור לענות אמן אחריו .ואע"פ
שמן התורה אין איסור בהזכרת שם שמים לבטלה
אלא כשמזכירו בדברי הבאי שאין בהם צורך ,ולא
בדרך ברכה אע"פ שאינה צריכה ,מכל מקום מדברי
סופרים אסור אפילו בדרך ברכה שאינה צריכה )אבל
לצורך מותר להזכיר אפילו בדבר הרשות(".
ולענין בשכמל"ו נתבאר בשוע"ר )סי' סא סי"ד(" :צריך
להפסיק מעט בין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
לואהבת ,כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר
מצות ,כי שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם
ועד הוא לשון קבלה שאנחנו מקבלים אלהותו
ומלכותו".
כלומר ,אף שלא היתה כאן הזכרת השם לבטלה ,שהרי
בירך את מי ש"מוציא לחם מן הארץ"; מכל מקום
"מדברי סופרים אסור" ,ואין אנו מחשיבים את ברכת
"המוציא לחם מן הארץ" כברכה ,ולכן הרי זה כאילו
הזכיר שם שמים לבד )בלי הוספת "המוציא לחם מן
הארץ"( ,ו"הרי זה נושא שם שמים לשוא" ,ועל כן
מועלת אמירת בשכמל"ו ,שאז הרי זה כאילו אמר "ה'
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
ונתפרש יותר בשוע"ר )סי' סג ס"ה(" :אע"פ שלכתחלה
צריך לכוין בכל הג' פרשיות ,עיקר הכוונה היא בפסוק
ראשון שהוא קבלת מלכות שמים ,והוא הדין לברוך
שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא גם כן קבלת מלכות
שמים".
ג( קבלת מלכות
אלא שעדיין דורשת הלכה זו ביאור ,שהרי בקשר
להזכרת שם שמים לבטלה כותב הרמב"ם) :הלכות
שבועות פי"ב הי"א(" :אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם
ועד ,או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה ,כדי שלא
יהא לבטלה" .ובשוע"ר )סי' רו סי"ג( מוסיף ,שכמו"כ
יכול לומר בשכמל"ו.
משא"כ לענין ברכה לבטלה אינו מספיק מה שיאמר
"ברוך הוא לעולם ועד ,או גדול הוא ומהולל מאד
וכיוצא בזה" ,אלא כפי שכותב הרמב"ם )הלכות
ברכות פ"ד ה"י(" :וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד על ברכה ראשונה ,כדי שלא להוציא שם
שמים לבטלה" .וכאמור בירושלמי )ברכות פ"ו ה"א(:
"צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ,שלא
להזכיר שם שמים לבטלה".
ומהו אם כן טעם החילוק בין הזכרת שם שמים לבטלה
– שמספקת לזה כל הוספת ברכה שתהי' )ברוך הוא
לעולם ועד ,או גדול הוא ומהולל מאד וכיו"ב( ,לבין
ברכה לבטלה – שאינה מספקת הוספת "ברוך הוא
לעולם ועד" ,או "גדול הוא ומהולל מאד" ,אלא צריך
להוסיף דוקא בשכמל"ו!?
ונראה הטעם בזה כיון שהן "ברכה" והן "בשכמל"ו"
יש בהן תנאי של קבלת מלכות ,לכן במקום שרוצים
לתקן את הברכה לבטלה ,צריך זה להיות דוקא על ידי
ברכה כזו שיש בה הזכרת מלכות וקבלתו מלכותו ית'.
תנאי הזכרת מלכות בברכה נתבאר בשוע"ר )סי' ריד
ס"א(" :כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה,
וכל ברכות הפותחות בברוך צריך לומר גם מלכות
בפתיחתן ואם לאו לא יצא".
ואף שבשכמל"ו היא ברכה לה' ,וכמבואר בשוע"ר )סי'
סא סי"ג(" :שבשעה שביקש יעקב לגלות הקץ לבניו
נסתלקה ממנו שכינה ,אמר שמא יש בכם אחד שאינו
הגון ,פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה'
אחד ,כלומר שמע ממנו אתה ישראל אבינו כשם שאין
בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד ,מיד פתח
הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
מכל מקום יש כאן גם הזכרת מלכות" :ברוך ...
מלכותו לעולם ועד" .ולכן גם זו היא קבלת מלכותו
ית' ,וכמבואר בתניא )שער היחוד והאמונה פ"ז(:
"ובזה יובן מ"ש בזהר הקדוש דפסוק שמע ישראל הוא
יחודא עילאה ,וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא
יחודא תתאה ,כי ועד הוא אחד בחלופי אתוון ...דאין
מלך בלא עם ...כי אילו אפילו היו לו בנים רבים מאד
לא שייך שם מלוכה עליהם ,וכן אפילו על שרים לבדם,
רק ברוב עם דווקא הדרת מלך".
והיינו שאמירת שמע ישראל גו' הוא יחודא עילאה" ,כי
ה' הוא האלקים ועל הארץ מתחת אין עוד" )ואתחנן
ד ,לט( ,וכמבואר בשהיחוה"א )פ"ג(" :שכל נברא ויש
הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל ורוח
פיו שבנפעל המהוה אותו תמיד ומוציא מאין ממש
ליש".
אמנם אחרי היחודא עילאה שבאמירת שמע ,מוסיפים
ואומרים בשכמל"ו שהוא יחודא תתאה ,והיינו שגם
כאשר "העולם נראה דבר נפרד בפני עצמו" ,מכל מקום
מקבל מלכותו ית' באמירת "ברוך כו' מלכותו לעולם
ועד" ,שהוא קבלת מלכותו ביחודא תתאה.
ואפשר שכיון שתוכן שניהם היא קבלת מלכותו ית' ,הן
בברכה שצריכה להיות בה מלכות בתחלתה ,וכן
בשכמל"ו שהיא קבלת מלכותו ית' ,לכן במקום
שרוצים לתקן את הברכה לבטלה ,התיקון הזה צריך
להיות דוקא על ידי אמירת בשכמל"ו.
שיעורי הלכה למעשה
ד( ביום הכיפורים ובבית המקדש
אף שאמירת בשכמל"ו היא בעת קריאת שמע בכל
השנה ובכל מקום ,מכל מקום רואים בזה קשר מיוחד
ליום הכיפורים ולבית המקדש:
נתבאר בשוע"ר )סי' תריט ס"ט(" :ליל יום הכיפורים
ומחרתו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
בקול רם ,לפי שאמרו במדרש כשעלה משה למרום
שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם
כבוד מלכותו לעולם ועד ,והורידו לישראל וצוה להם
לאומרו בחשאי ,משל לאדם שגנב חפץ נאה מתוך
פלטרין של מלך ונתנה לאשתו ואמר לה אל תתקשטי
בו אלא בצינעא בתוך ביתך ,לכן כל השנה אומרים
אותו בלחש ,אבל ביום הכיפורים שאנו דומין
למלאכים כמ"ש בסי' תר"י ,אנו אומרים אותו בקול
רם בפרהסיא".
כיון שביום הכיפורים אנו מתדמין למלאכים ,לכן אנו
גם לובשים בו קיטל ,כמבואר בשוע"ר )סי' תרי ס"ט(:
"יש נוהגין ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום הכיפורים
כדי להיות דוגמת מלאכי השרת".
וכן לובשים מטעם זה את הטלית בליל יום הכיפורים,
כמבואר בשוע"ר )סי' יח ס"ג(" :בליל יום הכפורים
הכל נוהגין להתעטף בטלית גדול ולברך עליו מבעוד
יום ,ואין מסירין אותו בלילה ,מפני שהדבר ידוע שאין
לובשים אותו לשם מצות ציצית אלא כדי להדמות
למלאכים לובשים לבנים ומתעטפים לבנים".
ומטעם זה גם אומרים בשכמל"ו בקול רם ,להדמות
ביום זה למלאכים .ואע"פ שהובא לעיל טעם אחר
לאמירתו בלחש במשך כל השנה ,משוע"ר )סי' סא
סי"ג(" :שבשעה שביקש יעקב לגלות הקץ לבניו
נסתלקה ממנו שכינה ...התקינו לומר בחשאי" .מכל
מקום בטעם זה אין סברא לחלק בין כל השנה ליום
הכיפורים ,לכן הובא בהלכות יום הכיפורים טעם נוסף
לאמירתו ,שמקור אמירת בשכמל"ו הוא מהמלאכים,
ובזה יש טעם לחלק בין כל השנה ליום הכיפורים ,שבו
אומרים בשכמל"ו בקול רם.
והקשר בין המלאכים לאמירת בשכמל"ו ,כיון
שכאמור לעיל בשכמל"ו היא יחודא תתאה ,וזה שייך
דוקא למלאכים ,כי הנשמות הן באצילות שהיא
בבחינת יחודא עילאה ,משא"כ המלאכים שהם
בעולמות בריאה יצירה ועשי' ,הן בבחינת יחודא
תתאה ,שאומרים בשכמל"ו.
*
כל זה הוא בקשר לאמירת בשכמל"ו בקריאת שמע,
שביום הכיפורים אומרים אותה בקול רם .אמנם
סב
בנוסף לאמירת בשכמל"ו בקריאת שמע ,מזכירים
בסדר העבודה של יום הכיפורים גם את אמירת
בשכמל"ו בבית המקדש ,כאמור במשנה )יומא לה ,ב(:
"וכך היה אומר אנא השם ...והן עונין אחריו ברוך שם
כבוד מלכותו לעולם ועד".
והטעם לזה נתבאר בברייתא )שם לז ,א(" :תניא רבי
אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ,אמר להם
משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם
הבו גודל ,חנניא בן אחי רבי יהושע אומר זכר צדיק
לברכה ,אמר להם נביא לישראל בשעה שאני מזכיר
צדיק עולמים אתם תנו ברכה".
ובאמת מובאים לימודים אלו מהפסוקים גם בשוע"ר
)סי' קכד ס"ח(" :על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום
נוהגין לומר ברוך הוא וברוך שמו ,על שם הכתוב כי
שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ,ועוד אפילו כשמזכיר
צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה".
אלא שבברייתא הובאו לימודים אלו לענין :א( עניית
בשכמל"ו ,ב( במקום אמן ,ג( בבית המקדש ,ואילו
בשוע"ר הובאו לימודים אלו מהפסוקים לענין :א(
עניית ברוך הוא וברוך שמו ,ב( בנוסף לעניית אמן ,ג(
בגבולין.
ומהו טעם החילוק בזה?
אלא על פי האמור לעיל שבשכמל"ו היא קבלת
מלכותו ,אולי אפשר להבין גם חילוק זה:
בדרך כלל כשהאדם שומע ברכה צריך לענות "אמן",
ופירוש הדברים נתבאר בשוע"ר )סי' קכד ס"ט(:
"ואחר כל ברכה וברכה יענה אמן ...והכוונה שיכוין
בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין
בזה ,כי אמן הוא לשון האמנת דברים .ואמן שאחר
שאלות ובקשות כגון אמן שבקדיש וכיוצא בו יכוין על
העתיד שיאמנו דבריו ובקשותיו של זה ויקויימו
במהרה .ובברכות אמצעות של תפלה וברכת רצה ושים
שלום שחתימתן היא שבח והודאה לשמו וגם ייחול
וקיווי שיקוים דבר זה במהרה טוב לכוין גם כן באמן
ב' הענינים שאמת הוא דבר זה ושיאמנו דבריו )של זה(
ויקוים דבר זה במהרה".
ונתבאר במסכת תענית )טז ,ב(" :במה דברים אמורים
בגבולין אבל במקדש אינו כן ,לפי שאין עונין אמן
במקדש ...עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם
ועד".
והיינו שבבית המקדש כל אחד עומד קמי' מרי' ,ואז
אינו מתייחס לאשר ולאמת את מה שאמר חבירו
בברכתו ,אלא מיד ששומע את הזכרת שם השם ,או את
שיעורי הלכה למעשה
ברכת השם ,מיד מברך גם הוא את השם בנוסח קבלת
מלכותו ית' – בשכמל"ו.
סג
סימן ריב ס"א
טז .ברכת תערובת שני מינים
ה( בספק ברכה
א( כשכל מין ניכר בפני עצמו
כל זה הוא בטעה ובירך ברכה לבטלה ,אמנם במקום
אחד מוצאים אנו אמירת בשכמל"ו גם בספק ברכה,
כמבואר בשוע"ר )סי' כה סי"ד; וסכ"ג(" :ותקנו
חכמים לברך עוד ברכה אחרת על תפילין של ראש ...
ויש אומרים ...לא נתקנה ברכת על מצות תפילין
לתפילין של ראש אלא אם כן הפסיק בדיבור בין ברכת
תפילין של יד להנחת תפילין של ראש ,אבל אם לא
הפסיק בינתיים אזי עולה ברכת להניח תפילין שבירך
על תפילין של יד גם לתפילין של ראש .והמנהג באלו
הארצות כסברא הראשונה .ומכל מקום לרווחא
דמלתא טוב לומר אחר ברכת על מצות תפילין ברוך
שם כבוד מלכותו לעולם ועד ,שכן צריך לומר אחר כל
ברכה לבטלה כמו שיתבאר בסי' ר"ו".
בסדר ברכת הנהנין )פ"ג ה"א(" :תערובות שני מינין
שהן מעורבין יחד ואין ברכותיהם שוות ...אם שניהם
עיקר אם אחד מהם הוא הרוב הרי זה נחשב עיקר
והמיעוט נחשב טפל ובטל לגבי הרוב".
ולכאורה ממה נפשך ,אם חוששים שיש בזה חשש
ברכה לבטלה ,הרי יש לנו הכלל של "ספק ברכות
להקל" ,ואין מברכים אותה ,ואם מברכים אותה ואין
חוששים לספק ברכה לבטלה ,אז לאיזה צורך יש לומר
בשכמל"ו?
אלא שבשוע"ר שם נתבאר "והמנהג באלו הארצות
כסברא הראשונה" ,לברך ברכה מיוחדת על תפילין של
ראש .וכיון שכן הוא המנהג אין חוששים בזה לספק
ברכות להקל .אלא שסוף סוף יש לומר בזה "ספק
ברכות להקל" ,הנה מחמת חשש זה מוסיף וכותב
"ומכל מקום לרווחא דמלתא טוב לומר אחר ברכת על
מצות תפילין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
וכל זה בשוע"ר .אמנם אחר כך חזר בו רבינו הזקן,
ופסק בסדור שלו )שהיא מהדורה בתרא לפסק
שבשוע"ר( ,בהלכות תפילין )ד"ה אעפ"כ(" :שיש
אומרים שמברכים לעולם על של ראש על מצות תפילין
אף אם לא שח בינתים ...אין לנהוג כן לכתחלה דספק
ברכות להקל".
וטעם חזרתו בזה ביאר הגרא"ח נאה )הקדמה לפסקי
הסדור(" :בענין ספק ברכה להקל החמיר בהסדור
מאד מאד ,ואע"פ שבשו"ע פסק לברך ,חזר וכתב
בסדור שלא לברך לחשוש לדברי האומרים שאין צריך
ברכה" )והביא דוגמאות רבות לזה ב"פסקי הסדור"
סעיפים טז ,יז ,יח ,כו ,לח ,מב ,מו ,פ ,קיט(.
***
ולפום ריהטא נראה מכאן ,שגם בקוקטייל של כמה
מיני פירות שאין ברכותיהם שוות ,או בסלט ירקות
שמעורבים בו חתיכות זיתים ,הולכים אחר הרוב.
וכן היא דעת המשנה ברורה )סי' ריב ס"ק א(" :שניהם
עיקרים אלא שהאחד מרובה מחבירו ,הרוב הוא
העיקר ...ואפילו כל מין ומין עומד בפני עצמו וניכר,
נמי בתר רוב אזלינן".
עוד נתבאר בסדר ברכת הנהנין שם )פ"ג ה"ב(" :מין
דגן הואיל ונקרא מזון הוא חשוב עיקר לעולם שאפילו
רוב התבשיל דבש או מינים אחרים ומיעוטו מאחד
מחמשת המינין ...הוא נעשה עיקר ומברך עליו בורא
מיני מזונות".
ולפום ריהטא נראה מכאן ,שגם כשאוכלים סנדוויץ'
של לחם-מזונות עם מילוי בשר או דגים או גבינה,
מברכים על העיקר – בורא מיני מזונות ,ואין צריך
לברך בנפרד על המילוי ,אף שכל מין עומד וניכר בפני
עצמו.
אמנם לאידך נתבאר בשוע"ר )סי' רב סכ"ג(:
"שהמושק"ט )אגוז( והשכר אינן נבללים זה בזה ,אלא
המושק"ט עומד בעינו בתוך השכר ,אין לילך אחר רוב
שכר אלא אם כן היה מתבשל עמו" .נראה מכאן לפום
ריהטא ,שבתערובת כזו שכל מין ניכר בפני עצמו אין
לילך אחר הרוב )אלא אם כן נתבשל עמו(.
וכן היא דעת החיי אדם )כלל נא סי"ג(" :ודוקא בענין
שאין המעט ניכר .אבל אם כל אחד ניכר לעצמו ואינו
נעשה לטפל ,מברך עליו כל אחד ברכתו הראויה לו".
ולפי זה יש סתירה לכאורה בין המובא לעיל מסדר
ברכת הנהנין לבין המובא לעיל משוע"ר.
ביאר על כך במסגרת השלחן )סי' נד ס"ו(" :ומה שכתב
רז"ש ...לחלק אם נתבשל עימו אם לאו ,יש לומר דרק
במרק הוא כן ,כיון שהוא דבר לח אינו מתערב עם דבר
גוש ...ולכן אין לזוז ממנהג רוב העולם".
והיינו כפסק המובא לעיל ממשנה ברורה ,שבכל
תערובת שני מינים הולכים אחר הרוב ,אף אם כל מין
סד
שיעורי הלכה למעשה
ניכר בפני עצמו )ורק בתערובת מאכל ומשקה צריך
לברך על כל אחד מהם בנפרד(.
יש להוכיח מדבריו כדעה הראשונה או כדעה השניה
הנ"ל.
אמנם חלק עליו בלקוטי מהרי"ט )פ"ג ס"ק ד(" :לא
הבנתי שום חילוק דדבר לח לא בטל לגבי מין דגן ודבר
גוש יהי' בטל ,ולא ראיתי בשום מקום שיהי' ראי' על
זה ...ערבו יחד כדרך העולם ,צריך לברך ב' ברכות".
ב( בפת הבאה בכסנין
והיינו שמסיק בדעת רבינו הזקן ,כדעת החיי אדם,
שכל תערובת שני מינים שכל אחד מהם ניכר בפני
עצמו צריך לברך על כל אחד מהם בפני עצמו ,אלא אם
כן נתבשלו יחד ,או שנכתשו עד שאין כל מין ניכר בפני
עצמו .וכן ביאר שם בענין תערובת מין דגן עם שאר
מינים ,שאם כל מין ניכר בפני עצמו צריך לברך על כל
אחד מהם בנפרד.
וככל הדברים האלה הם חילוקי הדעות בין מחברי
דורינו ,בבואם לפרש את דעת רבינו הזקן שהולכים
אחר הרוב בתערובת שני מינים .יש המפרשים דמיירי
דוקא בנתבשלו יחד )ראה סדר ברכת הנהנין עם ביאור
הר"א אלאשווילי ,פ"ג ה"א ציון ח( ,משא"כ בקוקטייל
של כמה מיני פירות מברכים על כל אחד מהם בפני
עצמו.
ויש המפרשים דמיירי דוקא בכתושים ומעורבים ממש
שאין כל מין ניכר בפני עצמו )ראה בביאור סדר ברכת
הנהנין למהר"י גרין ,פ"ג ה"א ציון ,(6משא"כ
בקוקטייל של כמה מיני פירות מברכים על כל אחד
מהם בפני עצמו )כפירוש לקוטי מהרי"ט הנ"ל בדברי
רבינו ,וכדעת החיי אדם הנ"ל(.
ולאידך יש המפרשים ,כאופן הראשון הנ"ל ,שגם
בסלט ירקות שמעורבים בו חתיכות זיתים ,או
בקוקטייל של מיני פירות שאין ברכתם שוה ,גם בזה
הולכים אחר הרוב )ראה מ"ש בזה הרשד"ב הכהן
בלום ,הערות ובאורים גליון 1028ע' ,(74ורק
בתערובת אוכל ומשקה אין הולכים אחר הרוב
)כפירוש המסגרת השלחן הנ"ל בדברי רבינו ,וכדעת
המשנה ברורה הנ"ל(.
והיינו שזה פשוט לדברי הכל ,שאם שני המינים נכתשו
ואינם ניכרים; או ששני המינים נתבשלו יחד – ברכת
הרוב או מין הדגן פוטר את המיעוט והטפל.
וכן פשוט לדברי הכל ,שאם מאכל נתערב עם משקה,
אין הרוב ומין הדגן פוטר את המיעוט והטפל.
וכל הדיון הוא בשני מאכלים שנתערבו וכל מין ניכר
בפני עצמו ,אם ברכת הרוב ומין הדגן פוטר את
המיעוט והטפל ,או לאו .והחובה עלינו לעיין בדברי
רבינו הזקן בשלחן ערוך שלו ובסדר ברכת הנהנין ,אם
לפום ריהטא הי' נראה להוכיח מדברי רבינו ,שגם אם
כל מין ניכר בפני עצמו אזלינן בתר רוב או בתר מין דגן,
שהרי בסדר ברכת הנהנין כאן כתב בסתם שבטל ,ולא
נזכר פרט זה שאין המעט ניכר ,וגם לא פרט זה
שמבושלים או אפויים יחד ,אלא סתם וכתב:
"תערובות שני מינין שהן מעורבין יחד ואין ברכותיהם
שוות ...אם שניהם עיקר אם אחד מהם הוא הרוב הרי
זה נחשב עיקר והמיעוט נחשב טפל ובטל לגבי הרוב".
ויתירה מזו ,שהרי מקור הלכה זו הוא בשוע"ר )סי' ריב
ס"א(" :אין צריך לומר אם הטפילה מעורבת עם
העיקר כגון כל תערובת ב' מינים ...שהרוב נחשב עיקר
והמועט טפל .או בתערובת ממשות דגן שאפילו הוא
מועט נחשב עיקר .ואפילו אינו מעורב ממש עם הטפל,
אלא שנעשה על דעת לאכול שניהם יחד ...אינו צריך
לחזור ולברך".
הרי נתפרש כאן שבין אם הם מעורבים ממש )שנכתש
ונתערב( ,ובין אם אינם מעורבים ממש )שכל מין ניכר
בפני עצמו( ,תמיד מברך על הרוב או מין הדגן ,ופוטר
גם את הטפל.
אבל באמת אין זו ראיה ,ואדרבה ,אולי יש להוכיח
מכאן לאידך גיסא ,שדוקא כשנכתשו ומעורבים ממש
הולכים אחר הרוב או אחר מין הדגן .ומה שמוסיף
וכותב אחר כך "ואפילו אינו מעורב ממש עם הטפל",
הרי פירש דבריו שם" :ואפילו אינו מעורב ממש עם
הטפל ,אלא שנעשה על דעת לאכול שניהם יחד ,כגון
עיסה ממולאת בפירות ...אינו צריך לחזור ולברך".
ושם הרי מדובר שנאפו שניהם יחדיו.
ונתפרש יותר בהמשך דבריו )שוע"ר סי' ריב ס"ה(:
"תחלת עשייתם יחד באפייה או בישול ,שעל ידי זה
נעשו כדבר אחד ממש לברכה ,לענין שהעיקר פוטר את
הטפל" .שהוא דין פת הבאה בכסנין ,שנתבאר בארוכה
בשוע"ר )סי' קסח ס"ט ואילך( ובסדר ברכת הנהנין
)פ"ב ה"ז ואילך(.
והיינו שהמשך דברי רבינו הוא כך" :אין צריך לומר
אם הטפילה מעורבת עם העיקר כגון כל תערובת ב'
מינים ]שנכתשו ונתערבו ממש ,שאין כל מין ניכר בפני
עצמו[ ...שהרוב נחשב עיקר והמועט טפל .או
בתערובת ממשות דגן שאפילו הוא מועט נחשב עיקר
]כשמעורב ממש ואין כל מין ניכר בפני עצמו[ .ואפילו
אינו מעורב ממש עם הטפל ]שכל מין ניכר בפני עצמו[,
אלא שנעשה ]כלומר נאפה[ על דעת לאכול שניהם יחד,
סה
שיעורי הלכה למעשה
כגון עיסה ממולאת בפירות ...אינו צריך לחזור
ולברך".
אין מברכין עליו בורא מיני מזונות) 12כמו שנתבאר
בפ"א(".
יוצא אם כן לכאורה ,שאם לא נאפו יחד ,וגם אינם
מעורבים ממש ,שכל מין ניכר בפני עצמו ,אזי צריך
לברך על כל מין בפני עצמו.
והיינו כמבואר לעיל שם )פ"א ה"ט(" :קמח של א'
מחמשת מיני דגן ששלקו ועירבו במים או בשאר
משקים אם נעשה רך וקלוש כל כך עד שאינו ראוי אלא
לשתיה ולא לסעוד הלב כלל אינו מברך עליו אלא
שהכל".
וגם זו אינה הוכחה ,שהרי הדוגמא שמביא מ"עיסה
ממולאת בפירות" אינה רק לענין לפטור בברכה אחת
כשאוכל את שניהם יחד ,כי אם כמפורש בהמשך
דבריו" :ואפילו אינו מעורב ממש עם הטפל ,אלא
שנעשה על דעת לאכול שניהם יחד ,כגון עיסה ממולאת
בפירות ,ואז אפילו אוכל הטפל לבדו אחר שבירך על
העיקר אינו צריך לחזור ולברך".
ונתפרש יותר בהמשך דבריו )שוע"ר סי' ריב ס"ה(:
"תחלת עשייתם יחד באפייה או בישול ,שעל ידי זה
נעשו כדבר אחד ממש לברכה ,לענין שהעיקר פוטר את
הטפל אף אם אוכלו אחר כך לבד".
וכן הוא גם בסדר ברכת הנהנין שם )פ"ג ה"ז(" :נעשה
המילוי טפילה לעיסה ונפטר בברכת העיסה ...אפילו
אוכל אחר כך המילוי לבדו".
ואם כן אפשר שרק לענין זה זקוקים לתנאי הזה שנאפו
או נתבשלו יחד; משא"כ כשאוכלם יחד ,אפשר דפוטר
אף כשכל מין ניכר בפני עצמו ,ולא נאפו או נתבשלו
יחד.
ועדיין אין לנו מכאן בירור בדעת רבינו הזקן ,בתערובת
שני מינים שכל מין ניכר בפני עצמו ,אם ברכת הרוב
ומין הדגן פוטרת את המיעוט והטפל או לאו.
ג( במרק שנתבשל עם המאכל
אמנם נראה להוכיח דעת רבינו מדין מרק שנתערב ולא
נתבשל יחד ,שנתבאר בשוע"ר )סי' רב סי"ג וסכ"ג(
ובסדר ברכת הנהנין )פ"ז הי"ט(" :וכל זה במרק
שנתבשל בו המאכל או שנשרה בו עד שנתן בו טעם,
אבל אם לא נשרה בו ,אלא שעירבן לאכלם יחד ...אם
כוונתו על שניהם אין הולכים בו אחר הרוב אלא מברך
על שניהם ,תחלה על המאכל ויאכל ממנו מעט ואחר
כך שהכל נהיה בדברו על המרק .ואפילו אם המאכל
הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לפטור המרק בברכתו,
לפי שאף מין דגן עצמו שנעשה רך וראוי לשתיה כמרק
12ואפילו אם המאכל של מיני דגן נתבשל יחד עם המרק )שלא על
מנת לאכלם יחד( ,ואוכלם ביחד ,אין המאכל של מיני דגן נחשב
עיקר לפטור את המרק ,כמבואר בסדר ברה"נ )פ"ז הט"ו-ז(" :אם
עיקר הבישול בשביל המרק לבדו ...ואפילו אם אוכל גם כן
התבשיל עם המרק )כגון שעושין תבשיל משעורים או שבולת
שועל שקורין גר"יץ( ונותנים מים הרבה שאין ראוי רק לשורפו
הרי שלגבי תערובת מין דגן עם שאר מינים )כשלא
נתבשלו יחד( מפורש בדבריו ,שדוקא אם נתערב
במשקה שראוי לשתיה ,אינו נפטר בברכת מין הדגן,
משא"כ אם הי' מעורב עם שאר מאכלים ,נפטרים גם
הם בברכת בורא מיני מזונות ,אף שניכר כל מין בפני
עצמו.
יוצא אם כן ,שבדייסה של מיני דגן עם צמוקים וחלב,
ברכת המזונות פוטרת רק את הצמוקים )שאין צריך
לברך עליהם בורא פרי העץ( ,ולא את החלב )שצריך
לברך עלו שהכל( .וכן בסנדוויץ' של מזונות עם מילוי
שאינו "רך וראוי לשתיה כמרק" ,שמין הדגן נחשב
עיקר לפטור את המילוי בברכתו ,אף שכל מין ניכר
בפני עצמו.
*
וכל זה הוא לענין תערובת מין דגן עם שאר מינים,
שבזה מחלק בין משקה למאכל" ,לפי שאף מין דגן
עצמו שנעשה רך וראוי לשתיה כמרק אין מברכין עליו
בורא מיני מזונות".
משא"כ בתחלת דבריו ,לענין תערובת שאר מינים שכל
אחד ניכר בפני עצמו ,בזה לא שייך טעם הנ"ל לחלק
בין מאכל למשקה ,ולכן כתב בזה בסתם" :אין הולכים
בו אחר הרוב אלא מברך על שניהם ,תחלה על המאכל
ויאכל ממנו מעט ואחר כך שהכל נהיה בדברו" ,בין אם
המיעוט הוא מאכל ובין אם המיעוט הוא משקה.
ד( טיבול ביין או דבש
עוד יש להוכיח כן לכאורה ,מההלכה שנתבארה בסדר
ברה"נ )פ"ג ה"ט(" :מי שאוכל לפני הסעודה פת שרויה
ביין שרף ,אף על פי שעיקר כוונתו בזה על היין שרף
אלא שמפני שהוא חזק וקשה לו לשתותו לבדו שורה
בו פת ואוכלה ,אף על פי כן כיון שהוא לפני הסעודה
)שקורין זו"פ( ,אין המרק נפטר בברכת התבשיל שאינו טפל אליו
כלל כיון שעיקר הבישול בשביל המרק ...אף אם אוכל גם כן
התבשיל עמו ,ואינו טפל אליו כלל ואינו נפטר בברכתו" )ראה
באור סדר ברה"נ למהר"י גרין ,ע' .(87-88
סו
שיעורי הלכה למעשה
מן הסתם כוונתו גם כן לסעוד הלב ,ולפיכך צריך לברך
המוציא ופוטר את היי"ש הבלוע בו .וכן פת הבאה
בכיסנין ...אם שורה אותה ביין או יי"ש ושאר משקים
אין צריך לברך על המשקה הבלוע בה ולא על משקה
שעל גבה כגון שמטבל בדבש ואוכל".
ומה שנתבאר בשוע"ר )סי' תקפג ס"א(" :ויש נוהגים
לאכול תפוח מתוק מטובל בדבש ואומרים תתחדש
עלינו שנה מתוקה ויברך על התפוח ולא על הדבש ,לפי
שהדבש הוא טפל לתפוח" )וכ"ה בפסקי הסדור ,קידוש
לראש השנה(.
הרי שבתערובת מין דגן עם משקה הבלוע בו או שעל
גביו ,אף שכווונתו על שניהם ,המשקה בטל למין דגן.
ואף שנתבאר שהמשקה אינו בטל למין דגן ,היינו דוקא
כאמור לעיל דהיינו "אם נעשה רך וקלוש כל כך עד
שאינו ראוי אלא לשתיה" .משא"כ כאן ששרה הפת
במשקה או בדבש ,אין הדבש והמשקה נעשים לשתיה
– כי אם לאכול עם הפת ,ולכן הם בטלים למין הדגן.
היינו דוקא שם שעיקר הכוונה היא לאכול "תפוח
מתוק מטובל בדבש" ,והדבש אינו בא אלא למתק את
התפוח .משא"כ אם כוונתו על שניהם יחד )כמו
בתבשיל הנ"ל ,או בשורה ביי"ש הנ"ל( ,אזי אין הדבש
והיי"ש בטלים למאכל הרוב ,אלא אם כן הוא מין דגן
)אפילו מיעוט(.
וכל זה במין דגן ,משא"כ בשאר המינים ,אף אם כוונתו
על שניהם ,אין הולכם בזה אחר הרוב ,כמבואר בסדר
ברכת הנהנין )פ"ז ה"י(" :תבשיל )שהוא עשוי לאכילה(
הנעשה מתערובת דבש ומינים אחרים ...הולכים אחר
הרוב ,ואם הרוב הוא דבש הוא עיקר ופוטר את
הפירות ,אפילו אינם כתושים ומעורבים עמו אלא
עומדים בעינם בתוכו ,כיון שנתבשלו יחד ונעשו תבשיל
אחד .והוא הדין לשאר משקין" .הרי שהדבש
והמשקים שעומדים בעינם בתוכו או על גביו אינם
בטלים לתבשיל ,שאין הולכים אחר הרוב אלא אם כן
נכתשו ואינם ניכרים ,או שנתבשלו יחד.
וכתב על כך במסגרת השולחן שם )סי' נד ס"ק ו(" :וגם
מ"ש בסוס"י רד בדבש ,הוא גם כן מטעם זה ]כיון
שהוא דבר לח אינו מתערב עם דבר גוש[ ,כמו שכתב
שם והוא הדין לשאר משקין" .והיינו שמפרש ,שגם
דבש נחשב משקה שאינו מתערב עם דבר גוש )אף
שלפרקים נקפה ונקרש הדבש ,ואז תלוי הדבר בב'
הדעות שבשוע"ר סי' קנח ס"ז(.
אלא שלפי זה יש לעיין מהו טעם החילוק בין תבשיל
שעליו דבש שעומד בעינו שאין הדבש נפטר בברכת
התבשיל ,לבין מין דגן ששרה בדבש ונשאר על גבו,
שהדבש נפטר בברכת מין דגן!?
אלא ודאי החילוק הוא כאמור לעיל ,שבתערובות שני
מינים שכל אחד ניכר בפני עצמו אין הולכים אחר הרוב
אלא מברכים על כל אחד מהם בנפרד ,ואילו כשאחד
מהם הוא מין דגן נפטר הכל בברכתו – כל זמן שאינו
"רך וראוי לשתיה כמרק".
13ולפי זה לכאורה ,גם בטשולנט של תפוחי אדמה עם קצת בשר,
מברכים על מין הרוב ונפטר הבשר .ואם יש בו גם מין דגן,
מברכים עליו בורא מיני מזונות ונפטר הכל ,אפילו אם אוכלים
אותו אחר כך לבדו .אמנם נתבאר בסדר ברכת הנהנין )פ"ו ס"י(:
ה( סיכום
)א( אם שני המינים כתושים ומעורבים ממש ,הולכים
תמיד אחר רוב ,או מין דגן שהוא העיקר .ובזה מיירי
בשוע"ר סי' רד סי"ז .סי' ריב ס"א ,ובסדר ברכת
הנהנין פ"ג ה"א-ב .פ"ז ס"י.
)ב( אם שני המינים אינם כתושים ומעורבים ממש,
אבל נאפו או נתבשלו כדי לאכלם יחד ,הולכים תמיד
אחר רוב ,או מין דגן שהוא העיקר .ובזה מיירי בשוע"ר
סי' רב סי"ג וסכ"ג .סי' רד סי"ז .סי' ריב ס"ה .ובסדר
ברה"נ פ"ג ה"ז .פ"ז ה"י והי"ט.
)ג( גם בקוקטייל שנשרו יחד עד שנתן בו טעם ,דינו
כאילו נתבשלו יחד ,כמבואר בשוע"ר סי' רב סי"ג,
ובסדר ברכת הנהנין פ"ז הי"ט .ולכן נראה שמברכים
גם בזה על מין הרוב ונפטר גם הטפל.
)ד( שני מיני מאכל שנאפו או נתבשלו יחד ,ובירך על
העיקר )הרוב או מין הדגן( ואחר כך רוצה לאכול המין
השני לבדו ,אינו מברך על מין השני .ובזה מיירי
בשוע"ר סי' קסח סי"ד .סי' ריב ס"א וס"ה .ובסדר
ברכת הנהנין פ"ג ה"ז.13
)ה( קומפוט של פרי ומשקה שנתבשלו יחד ,ובירך על
הפרי ואחר כך רוצה לשתות המשקה לבדו ,הנה לדעת
הסוברים שאם שותים המשקה לבדו מברכים שהכל,
גם כאן יצטרך לברך על המשקה שהכל .ולכן יש להמנע
משתיית המשקה של הקומפוט לבדו ,או אחרי סיום
אכילת הפרי .ובזה מיירי בסדר ברה"נ פ"ז הי"ב.
)ו( מאכל ומשקה )כמו פתיתים עם חלב( שעירבן כדי
לאכלן יחד ,וכן פרי ודבש שעירבן כדי לאכלן יחד ,ולא
נתבשלו יחד ,צריך לברך על כל אחד מהם בנפרד .ובזה
"רק הבשר שבעין אינו טפל וצריך לברך עליו שהכל נהיה בדברו".
וכבר דן בזה ב"באור סדר ברכת הנהנין" )ע' .(182
סז
שיעורי הלכה למעשה
מיירי בשוע"ר סי' רב סי"ג וסכ"ג .סי' רד סי"ז .ובסדר
ברכת הנהנין פ"ז ה"י והי"ט.
בקי אינו יוצא אלא בצבור ,דהיינו שט' יהיו שומעין
ומכוונים לברכת הש"ץ ויענו אמן אחריו".
)ז( שני מיני מאכל שעירבן כדי לאכלן יחד ,וכל מין
ניכר בפני עצמו ,ולא נתבשלו יחד ,נחלקו בזה
הפוסקים ,ובדעת רבינו נראה שצריך לברך על כל אחד
בנפרד.
וכן מבואר בשוע"ר )שם ס"ו(" :כשש"ץ חוזר התפלה
יש לכל הקהל לשתוק ולכוין לברכות שמברך הש"ץ
ולענות אמן" .הרי שיש כאן תנאי שיהיו תשעה
"עונים".
)ח( סנדוויץ' מזונות עם מילוי בשר או דגים או גבינה,
וכן מזונות ששורה ביין או יי"ש או דבש ,או תערובת
פתיתי מזונות עם שאר פירות ,ברכת המזונות פוטרת
את המילוי והתערובת .ובזה מיירי בשוע"ר סי' קסח
סכ"א .ובסדר ברה"נ פ"ג ה"ט.
וכן מבואר בשוע"ר )סי' נט ס"'ד(" :ומכל מקום אינו
מוציא אלא ש"ץ את הצבור דהיינו כשיש שם ט'
השומעים ועונין אמן".
)ט( אבל מאכל מיני דגן שמערבים עם חלב או שאר
משקה ,ואפילו אם נתבשלו יחד )שלא על מנת לאכלם
יחד( ואוכלם ביחד ,אין ברכת המזונות פוטרת את
המשקה .ובזה מיירי בשוע"ר סי' רב סי"ב-ג .ובסדר
ברה"נ פ"ז והט"ו-ז והי"ט .ואם יש בתערובת זו גם
צמוקים וכיו"ב ,נפטרים הם בברכת המזונות.
)י( שוקולד בר ,שנעשה מאכל אחד שמחוברים בו
בטנים ושוקולד ,כיון שנעשו מאכל אחד ,אפשר שדינם
כמו בנתבשלו יחד ,ומברכים ברכת העיקר והרוב.
***
סימן ריג ס"ד
יז .שומע כעונה ועניית אמן
וכ"ה בשוע"ר )סי' נה ס"ז(" :צריך ליזהר שיהיו ט'
שומעין ועונין אמן אחריו".
וכ"ה בשוע"ר )סי' תקצד(" :אם אין שם תשעה שעונין
אמן אחר ברכותיו אין אדם יוצא בתפלתו" ,כי דוקא
באופן זה תיקנו חכמים את חזרת הש"ץ ,שיהיו ט'
שומעים ועונים אמן.
וכן הוא בברכות קריאת שמע וברכות השחר ,כמבואר
בשוע"ר )סי' נט ס"ד(" :ברכת קריאת שמע וכל ברכת
השחר שהן ברכות שבח והודאה ונתקנו לאמרם בפיו
או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך ,כשט'
שומעין מאחד ועונין אחריו אמן".
וכל זה הוא בחזרת הש"ץ של שמונה עשרה ,או ברכת
קריאת שמע וברכות השחר ,משא"כ בשאר ברכת
המצוות שאדם מוציא את חבירו בזה סגי בדיעבד
בשומע אף שאינו עונה אמן ,כמובא לעיל.
א( מתי צריכים עניית אמן דוקא
ב( מתי סגי בשמיעה בלבד
מבואר בשוע"ר )סי' ריג ס"ד(" :אין אדם יוצא ידי
חובתו בשמיעת הברכה אפילו ענה אמן אלא אם כן
שמעה מתחילתה ועד סופה ...ואז יוצא ידי חובתו
בדיעבד אפילו לא ענה אמן" .הרי יש לנו שני אופן
לצאת ידי חובתו :א( לכתחלה בעניית אמן .ב( בדיעבד
בשמיעת הברכה.
ולפעמים אפילו לכתחלה יכול להסתפק בשמיעה
בלבד ,כגון אם עומד באמצע התפלה במקום שאינו
יכול לענות אמן ,כמבואר בשוע"ר )סי' קד ס"ה(:
"אפילו לענות קדיש וברכו וקדושה לא יפסיק בתפלת
י"ח ,אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ,ויהיה
כעונה בפיו ,ששומע כעונה בכל מקום".
וכן מבואר בשוע"ר )סי' רא ס"ה(" :שהשומע כעונה,
ועונה אמן כמוציא ברכה מפיו" ,שהם שני האופנים
שיכול לצאת מחבירו ,על ידי שמיעת הברכה או על ידי
עניית אמן.
ולאידך גיסא יש מקומות שאין בהם עניית אמן – רק
שומע כעונה ,כגון בקריאת שמע עצמה ,שמבואר
בשוע"ר )סי' סא סכ"ה(" :אינו יוצא בשמיעה אלא
כשט' שומעין מאחד" .כאן לא נזכרים תשעה עונים –
רק "כשט' שומעין" ,והיינו כיון שקריאת שמע אינה
ברכה ,ואין שייך בה עניית אמן ,ולכן אלו שמכוונים
בצבור להוציא בקריאת שמע את מי שאינו בקי ,הרי
זה רק על ידי "שומע כעונה" בלבד.
אמנם יש אופנים שאין יוצאים אלא בעניית אמן ,ויש
אופנים שיוצאים דוקא בשמיעה ,ולא שייך בהם עניית
אמן.
נתחיל עם אלו שיש בהם תנאי שהוא דוקא בעניית
אמן ,והוא בחזרת הש"ץ ,שמבואר בשוע"ר )סי' קכד
ס"א(" :לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור ש"ץ
התפלה בקול רם שאם יש מי שאינו יודע להתפלל
ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא ...ואפילו מי שאינו
וכעין זה מוצאים גם לענין מצות אמירת ההגדה של
פסח ,כמבואר בשוע"ר )סי' תעג סכ"ד(" :בני הבית
שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית" .ואע"פ שלא שייכת
שיעורי הלכה למעשה
עניית אמן בכל זה ,מכל מקום יוצאים בשמיעתם,
שהשומע כעונה.
וכן הוא לענין אמירת ההלל שבליל הסדר ,כמבואר
בשוע"ר )סי' תפד ס"ג(" :ואחר כך אומר לפניהם מה
נשתנה וכל ההגדה ...ואחר כך הלל".
וכן הוא לענין אמירת ההלל בכל המועדים ,שתיקנו
חכמים לומר בהם הלל ,והמנהג הי' בדורות הראשונים
שהחזן הי' אומר את כל ההלל בקול ,והקהל הי' יוצא
בשמיעתו )ורק שהשומעים היו עונים "הללויה" על כל
פרק ,ובאמירת הודו גו' יאמר גו' יאמרו גו' – הקהל
עונה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" )ראה משנה
סוכה לח ,א .ברייתא סוטה ל ,ב(.
אלא שבדורות הבאים נהגו שכל אחר אומר כל ההלל
בעצמו ,מלבד פסוקי הודו גו' יאמר גו' יאמרו גו' –
שבהם עונה הקהל אחרי הש"ץ "הודו גו' חסדו",
כמבואר )לענין ליל הסדר( גם בשוע"ר )סי' תעט ס"ז(:
"אבל יכול ליתן רשות לאשתו לומר הודו ויאמר נא
ויאמרו נא ,והוא יענה אחריה הודו ,ויצא ידי חובתו
במה ששומע ממנה יאמר נא ויאמרו נא וגו'".
]ואנו נוהגים ,שמלבד מה שכל אחד עונה אחרי הש"ץ
הודו גו' ,אומר כל אחד גם את הפסוקים בעצמו )ראה
ס' המנהגים – חב"ד ע' .[(36
וכן לענין ספירת העומר )לדעת המתירים לצאת
בשמיעת הספירה מהש"ץ( ,מבואר בשוע"ר )סי' תפט
ס"א(" :אם הוא בעצמו שמע הספירה מפי חבירו ...
יצא ידי חובתו מן התורה שהשומע הוא כאומר" ,כי
גם בספירת העומר אין שייך עניית אמן ,ולכן יוצא
בשמיעה בלבד.
וכן לענין קריאת המגילה ,כשבאים לקרות המגילה,
עולה הבעל קורא על הבימה ,מברך הברכות בקול,
הקהל עונה אמן ויוצא בשמיעת הברכות .אחר כך
קורא את המגילה ,וכל הקהל יוצא בשמיעת המגילה
מפי הבעל קורא ,וכמבואר בשו"ע )סי' תרפט ס"א-ב(:
הכל חייבים בקריאתה ...אחד הקורא ואחד השומע
מן הקורא יצא ידי חובתו" ,והיינו כי גם בקריאת
המגילה אין שייך עניית אמן ,ולכן יוצא בשמיעה בלבד.
]כעין זה הוא גם בתקיעת שופר ,שהבעל תוקע עולה
לבימה ,מברך הברכות בקול ,הקהל עונה אמן ויוצא
בשמיעת הברכות .אחר כך תוקע בשופר ,וכל הקהל
יוצא בשמיעת התקיעות מהבעל תוקע; אלא שאעפי"כ
יש הפרש בינם ,כי מצות תקיעת שופר היא רק שמיעת
התקיעות ,וכאמור בנוסח הברכה "לשמוע קול שופר",
ולכן יוצא הקהל בשמיעת התקיעות ,משא"כ במצות
המגילה ,עיקר המצוה בקריאת המגילה ,וכאמור
סח
בנוסח הברכה "על מקרא מגילה" .ובזה יש הפרש בין
חובת האנשים לחובת הנשים ,שעיקר מצות הנשים
היא שמיעת המגילה ,ולכן כשהנשים מברכות על
שמיעת המגילה נוסח הברכה הוא "לשמוע מגילה",
כמבואר ברמ"א )סי' תרפט ס"ב(" :ויש אומרים אם
האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה ,שאינה
חייבת בקריאה" .משא"כ האנשים ,שעיקר המצוה
אצלכם היא "קריאת המגילה" .ומכל מקום אין שייך
בזה עניית אמן ,ועל ידי השמיעה הרי כקורא בעצמו[.
וכן הוא לענין מצות לימוד התורה ,כמבואר בשוע"ר
)הל' תלמוד תורה פ"ב הי"ב(" :וכל אדם צריך ליזהר
להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד ...
וכמו בכל המצות התלויות בדבור שאינו יוצא בהן ידי
חובתו בהרהור ,אלא אם כן שומע מפי המדבר
שהשומע כעונה בפיו" ,כי גם בתלמוד תורה אין שייך
עניית אמן ,ולכן יוצא בשמיעה בלבד.
ג( בצבור וביחיד ובזימון
אלא שבכל אלה יש הפרש ,שלפעמים אינו יכול לצאת
בשמיעה אלא בציבור ,ולפעמים דוקא בזימון
)בשלושה( ,ולפעמים אפילו ביחיד:
א( לענין ברכת המצות מבואר בשוע"ר )סי' ח סי"א(:
"אם כמה אנשים מתעטפים כל אחד בטליתו בבת
אחת כל אחד מברך לעצמו ואם רצו האחד מברך
והאחרים שומעין ועונין אמן ויוצאין בזה דשומע
כמדבר ...וכן הדין בכל ברכות המצות" .וכן נהוג
בקידוש שאחד מוציא את חבירו.
ב( לענין תפלה וקריאת שמע וברכותיה וברכות השחר
מבואר בשוע"ר )סי' נט ס"ד(" :ברכות אלו של קריאת
שמע הש"ץ ...אינו מוציא אלא ש"ץ את הצבור ...
ברכת קריאת שמע וכל ברכת השחר שהן ברכות שבח
והודאה ונתקנו לאמרם בפיו או שישמע אותן ברוב עם
שהיא הדרת מלך כשט' שומעין מאחד ועונין אחריו
אמן".
]ומכל מקום יש חילוק בזה בין תפלה לקריאת שמע,
כמבואר בשוע"ר )שם(" :ברכות אלו של קריאת שמע
הש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן אפילו מי שהוא
בקי ,ואינן דומות לתפלה שאין הש"ץ מוציא אלא מי
שאינו בקי ,לפי שהתפלה בקשת רחמים היא וצריך כל
אחד לבקש רחמים על עצמו אם יודע ,משא"כ בברכות
אלו וכיוצא בהן"[.
ולענין קריאת המגילה מבואר בשו"ע )סי' תרפט ס"ה(:
"מקום שאין מנין אם אחד יודע והאחרים אינם
יודעים אחד פוטר את כולם ואם כולם יודעים כל אחד
קורא לעצמו" .ובמ"א שם )ס"ק י(" :קורא לעצמו,
שיעורי הלכה למעשה
משמע דסבירא ליה דאין היחיד מוציא חבירו אלא
בעשרה ...כמו תפלה דבעי עשרה".
]אלא שגם לדעה זו אין דין קריאת המגילה דומה לדין
תפלה ,שהרי לענין התפלה מבואר בשוע"ר )סי' קכד
ס"א(" :לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור ש"ץ
התפלה בקול רם ,שאם יש מי שאינו יודע להתפלל
ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא ,אבל הבקי אינו יוצא
ידי חובתו בתפלת ש"ץ .ואפילו מי שאינו בקי אינו
יוצא אלא בצבור דהיינו שט' יהיו שומעין ומכוונים
לברכת הש"ץ ויענו אמן אחריו" .היינו שיש שני תנאים
שיוכל להוציא חבירו בתפלה :א( שיהי' בצבור .ב(
שיהי' השומע אינו בקי.
וגם אינה דומה לדין ברכות קריאת שמע ,שכאמור
לעיל יש בהן רק תנאי אחד ,שאינו מוציא אלא בצבור
)אף אם הוא בקי(.
משא"כ לענין קריאת המגילה לדעה זו ,מבואר בשו"ע
)סי' תרפט ס"ה(" :מקום שאין מנין ,אם אחד יודע
והאחרים אינם יודעין אחד פוטר את כולם ,ואם כולם
יודעים כל אחד קורא לעצמו" .היינו שסגי באחד משני
התנאים :א( או שיהי' בצבור .ב( או שאין השומע בקי[.
אחר כך מביא במ"א שם את הדעה הב'" :אבל ברבינו
ירוחם נתיב י"ג משמע דאפילו יחיד מוציא חבירו
במגילה אע"פ שהוא בקי ...ואם כן עדיף שיקרא אחד
לכולן משום ברוב עם הדרת מלך" .וכן נפסק בשוע"ר
)סי' ריג ס"ו(" :בברכות המצות כשכולם מקיימים
המצוה ביחד כגון שמיעת קול שופר או מגילה ,מצוה
שאחד מברך לכולם ...אבל אם רצו לקיים כל אחד
המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן הרשות בידם ,כגון
שיקרא כל אחד המגילה לעצמו אם אין שם עשרה ,או
שיתקע לעצמו ,ומכל מקום טוב שיקרא אחד לכולם
לקיים ברב עם הדרת מלך".
]ומכל מקום גם לדידן יש חילוק בקריאת המגילה ,אם
הוא בצבור או בפחות מעשרה ,כמבואר בפסקי הסדור
)סדר קריאת מגילה(" :כשקורין המגלה בצבור מברכין
לאחריה ברכה זו ]ברוך כו' הרב את ריבנו וכו'[ אבל לא
ביחיד" .והטעם הוא כנראה ,כיון שהברכה שלאחר
הקריאה לא נתקנה אלא בקריאת התורה בצבור,
בקריאת ההפטרה בצבור ,ובקריאת המגילה בצבור
)ראה גם לקמן סי' פד ס"ג( ,משא"כ בשאר ברכת
המצות שביחיד – לא תיקנו ברכה אחר המצוה – רק
לפניה ,כמבואר בגמרא )פסחים ז ,ב(" :כל המצות
מברך עליהן עובר לעשייתן"[.
ג( לענין ברכת הנהנין מבואר )סי' קסז סי"ד-ז( :רבים
שנתוועדו לאכול אחד מברך לכולם ...ואפילו הם שנים
לבד ...במה דברים אמורים ...אם אמרו נאכל כאן או
סט
במקום פלוני כיון שהכינו מקום לאכילתם הרי נקבעו
יחד ...ישיבתנו בשולחן אחד או בלא שולחן במפה
אחת חשובה קביעות ...אבל אם אינם יושבין על
שולחן אחד או מפה אחת אינן קבועים יחד ...וכל אחד
מברך לעצמו .אם בירך אחד לכולם אע"פ שנתכוין
להוציאם ידי חובתם והם נתכונו לצאת לא יצאו".
ד( ולענין ברכת המזון מבואר בשוע"ר )סי' קצב ס"א(:
"כבר נתבאר בסי' קס"ז שברכת הנהנין אינה דומה
לברכת המצות ...אין חבירו פוטרו אלא אם כן נקבעו
יחד בדבר שקביעות מועלת בו שדרכו בכך שקביעותם
מצרפתם להיות נחשבים כגוף אחד וברכה אחת
לכולם .במה דברים אמורים בברכה ראשונה שדעתם
להתחבר ולקבוע עצמן לאכול יחד אבל בברכה אחרונה
כיון שכבר אכלו והם מתפרדים זה מזה אינן מצטרפין
זה עם זה להחשב כגוף אחד שיפטרו בברכה אחת
מהם ,אלא אם כן הם משלשה ולמעלה שיש שבח
וקלוס יותר כשמצטרפין לברכה אחת לפי שהם ראוים
לזמן כלומר להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים".
ד( ברוב עם הדרת מלך
כבר הובא לעיל מהמ"א ,דקיי"ל שגם בפחות מעשרה
יכול להוציא את חבירו בקריאת המגילה .ומוסיף
ומבאר במ"א שם" :ואם כן עדיף שיקרא אחד לכולן
משום ברוב עם הדרת מלך" .והיינו דכיון דקיי"ל
שאחד יכול לקרוא לכולם אף בפחות מעשרה ,לכן
עדיף שיקרא אחד לכולם אף בפחות מעשרה.
ואף שכשהצבור מניחים תפילין ומתעטפים בציצית
אין אחד מוציא את כולם בברכתו ,מכל מקום שאני
מגילה שעדיף שאחד יוציא את כולם.
וטעם החילוק מבואר בשוע"ר )סי' ריג ס"ו(" :בברכת
המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו ,אף שכולן
מצוה אחת ,כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש
תפילין הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם כדי
לקיים ברב עם הדרת מלך ,ואם רצו כל אחד מברך
לעצמו ...כשכולם מקיימים המצוה ביחד כגון שמיעת
קול שופר או מגילה ,מצוה שאחד מברך לכולם ...וכן
אם יושבים בסוכה אחת .אבל אם רצו לקיים כל אחד
המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן הרשות בידם ,כגון
שיקרא כל אחד המגילה לעצמו אם אין שם עשרה או
שיתקע לעצמו .ומכל מקום טוב שיקרא אחד לכולם
לקיים ברב עם הדרת מלך ,אע"פ שאין חיוב בדבר,
שאין לחייב אדם שיקיים המצוה המוטלת עליו על ידי
שליח כשיכול לקיימה בעצמו .וכן בקידוש והבדלה וכל
כיו"ב" )ראה גם לקמן סי' נח ס"א(.
אלא שלכאורה היינו דוקא "אם רצו לקיים כל אחד
המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן" ,דהיינו שקורא
שיעורי הלכה למעשה
המגילה לעצמו או תוקע לעצמו או מקדש לעצמו.
משא"כ "אם יושבים בסוכה אחת" לא כתב רבינו "אם
רצו יברך כל אחד לעצמו" .ולפי הנראה מדברי רבינו,
כאשר כמה אוכלים ביחד בסוכה אחת ,אחד צריך
לברך והשאר יצאו בשמיעתם ובעניית אמן.
ובפרט בקידוש ,כאשר המקדש מברך גם לישב בסוכה,
והשומע יוצא ממנו בברכת הקידוש ,צריך לצאת ממנו
גם בברכת לישב בסוכה ,ולא יברך לעצמו.
אמנם למעשה נוהגים רבים שכל אחד מברך לעצמו
לישב בסוכה ,הן כשאוכלים ביחד בימי חול המועד,
והן כשאחד מקדש והשאר יוצאים ממנו בברכת
הקידוש ,ומברכים לעצמם "לישב בסוכה" בעת אכילת
החלה.
וכן יש רבים הנוהגים כן אף בהבדלה שבכל השנה,
אשר כל אחד מברך לעצמו ברכת בשמים ומאורי האש,
אף שנתבאר בשוע"ר )סי' ריג ס"ה(" :במוגמר שכולם
נהנים ביחד מהריח העולה ממנו ,פוטר אחד את חבירו
...וכן ברכת האור במוצאי שבת".
ועוד נתבאר בשוע"ר )סי' רחצ ס"כ(" :הביאו להם אור
לא יברכו עליו כל אחד ואחד בפני עצמו אלא אחד
מברך וכולם שומעים ויוצאים ידי חובתן ...כי ברוב
עם הדרת מלך".
והטעם להמנהג בזה הוא ,כמבואר בהמשך הסעיף
)לענין כולם קבועים יחד בסעודה ולענין כולם נהנים
ביחד(" :שאין בזה איסור ברכה שאינה צריכה ,כיון
שכל אחד חייב בברכה זו ,וגם עכשיו ששומעים הם
כעונים .מכל מקום כיון שאין מעלה בריבוי הברכות
צריך שיברך אחד לקיים ברב עם וכו' ...ואין מעלה כל
כך בריבוי הברכות".
וכן הוא לענין ברכת המצות "כשכולם מקיימים
המצוה ביחד" ,שכל החיוב שיברך אחד הוא רק
לכתחלה ,אבל אם האדם רוצה לברך בעצמו גם בזה,
מטעם מצוה בו יותר מבשלוחו ,אין בזה שום איסור.
וכעין זה מצינו גם בשאר הברכות ,שהרי בהמשך
להנ"ל נתבאר בשוע"ר )סי' ריג ס"ז(" :רבים שעושים
מצוה אחת שלימה לאדם אחד שכולם מוטלות עליו
חובה כגון שמפרישין חלה מעיסותיו ...אין רשאים
לחלק אלא צריכין לעשות ביחד כדי שיברך אחד
לכולם ...ואסור לגרום ברכה שאינה צריכה" .ומכל
מקום נתבאר בשוע"ר )סי' תנז ס"ד(" :ונהגו שמכל
עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה".
ובשו"ת צמח צדק )חיו"ד סי' רלה(" :שראית
במדינתכם מנהג חדש בהפרשת חלה ממצה שחולקים
המצות לב' או ג' חלקים ,וכל א' וא' מבני הבית מפריש
ע
חלה מחלק אחד" ,ומבאר בארוכה הטעם שמותר
לעשות כן.
ועד"ז מוצאים בכמה הלכות ,שמשתדלים בכמה
אופנים למצוא עצה שכל אחד יוכל לברך בעצמו )ראה
סי' קפג ס"י .סי' רסג סט"ו(.
ה( כשהמברך כבר יצא ידי חובתו
כל האמור לעיל הוא כשהמברך עדיין לא יצא ידי
חובתו ,משא"כ אם הוא כבר יצא ידי חובתו ועתה בא
להוציא אחרים ידי חובתם ,בזה יש חילוק בין שאר
ברכת המצוות ,שאינו יכול להוציא אחרים – אלא אם
כן אינם יודעים לברך בעצמם ,לבין קריאת המגילה
עצמה – שיכול להוציא גם את הבקיאים )ראה לקמן
סי' ע(.
שהרי לענין ברכת המצוות ,מבואר בשוע"ר )סי' ח
סי"א(" :אדם אחר שאינו מתעטף עכשיו בציצית אינו
יכול לברך כדי לפטור את המתעטף ,כיון שהוא עצמו
אין צריך לברך עכשיו ברכה .ואם המתעטף הוא בור
שאינו יודע לברך יכול לברך לו אחר אע"פ שאין צריך
עכשיו לברכה זו ,כיון שכל ישראל ערבים זה בזה אם
כן גם הוא צריך לברכה זו עכשיו ...וכן הדין בכל
ברכות המצות".
משא"כ לענין קריאת המגילה ,הנה גם אחד שכבר יצא
ידי חובתו בקריאת המגילה יכול לקרוא פעם נוספת,
ויכול גם להוציא אחרים ,אף הבקיאים .ואף שלא
שייך כאן חיוב מטעם ערבות ,שהרי השומעים הם
בקיאים ויכולים לקרוא בעצמם ,מכל מקום יכול
להוציא אחרים ידי חובתם בקריאת המגילה.
וטעם החילוק הוא ,שרק בברכות שיש בהם חשש
ברכה לבטלה ,לכן אם הוא כבר יצא ידי חובתו אינו
יכול להוציא אחרים ,אלא אם הם אינם בקיאים ויכול
לברך להם מטעם ערבות ,משא"כ בקריאת המגילה
שאין כאן חשש ברכה לבטלה )כשהם מברכים
לעצמם( ,לכן יכול לקרוא שוב ולהוציא את האחרים.
ואף שמבואר בשוע"ר )סי' תקפח ס"ו(" :אם התוקע
הוא פטור ממצוה זו אינו מוציא אחרים ידי חובתן
בתקיעתו" .מכל מקום בקריאת המגילה וכיו"ב נקרא
מחוייב במצוה ,אף שהוא יצא כבר ידי חובתו.
ולפי כל האמור לעיל ,הנה כאשר הבעל קורא כבר יצא
ידי חובתו ,אזי אחד מהשומעים מברך את ברכת
קריאת המגילה ,ואילו את קריאת המגילה עצמה
מוציא הבעל קורא את הקהל ,אף שהוא אינו מחוייב
עתה בדבר.
***
עא
שיעורי הלכה למעשה
ב( במדינות התדירות בגשמים
סימן רכא
יח .ברכה על הגשמים
א( כשאין לו קרקע
בסדר ברכת הנהנין פי"ב ה"ז )וכ"ה בלוח ברכת הנהנין
פי"א הכ"ג(" :על שמועות טובות בין שהיא טובת רבים
בין שהיא טובת יחיד כל שלבו שמח בטובתו כגון שהוא
אביו או רבו או רעו אשר כנפשו מברך הטוב והמטיב
הטוב לו ששימח לבבו והמטיב למי שנעשית לו
הטובה".
כלומר ,שאף שאין זו טובת עצמו ,רק טובת הרבים או
טובת היחיד ,מכל מקום ,כיון "שלבו שמח בטובתו"
הרי זה נחשב גם טובת עצמו ,ולכן "מברך הטוב
והמטיב הטוב לו ששימח לבבו ,והמטיב למי שנעשית
לו הטובה".
והמקור לזה הוא ברמ"א )סי' רכא ס"ב(" :ויש
אומרים דהשומע שירדו גשמים מברך הטוב והמטיב".
והקשה המ"א )שם ס"ק ב(" :וצ"ע מאי קמ"ל רמ"א
בזה".
אמנם בנחלת צבי )שם ס"ק ב( מפרש החידוש בזה "אם
שמע יש לברך הטוב והמטיב אעפ"י שאין לו ארעא".
דבריו הובאו באליה רבא ,וסיים" :דברי מ״א קצת
תמוהין בזה".
והטעם שמברך הטוב והמטיב בזה ,אף שאין זו טובתו
שלו ,מבאר כאן רבינו הזקן" :כל שלבו שמח בטובתו,
כגון שהוא אביו או רבו או רעו אשר כנפשו" ,ומכל שכן
אם היא "טובת רבים" ,נחשב הדבר כאילו הוא גם
טובתו שלו ,ולכן "מברך הטוב והמטיב ,הטוב לו
ששימח לבבו".
ומטעם זה צויין אצלינו בשוה"ג )לוח ברכת הנהנין
פי"א הכ"ג(" :כגון שירדו גשמים ואין לו קרקע .נחלת
צבי סי' רכא ס"ק א .אליה רבה שם ס"ק ד".
ויש מי שהשיג על זה וכתב )הערות ובאורים גליון
א'סא ע' " :(62מדברי אדה"ז אין להוכיח לכאן או
לכאן ,ואם כן למה נכניס ראשינו במחלוקת הפוסקים
לפסוק נגד המ"א" .וסוף דבר מסיק שם "ונראה לי,
שכשיעשו תיקונים לשו"ע אדה"ז שיוצאו הערה זו ,כי
אין ספק שזהו ברכה לבטלה כנ"ל".
ואני בעניי לא עמדתי על דעתו בזה ,הרי ברור מילולו
של רבינו הזקן ,לבאר ולהסביר הטעם שיכול לברך
הטוב והמטיב ,אף על פי שאין לו טובה בזה ,שמכל
מקום נקרא "הטוב לו ששימח את לבבו"" ,כל שלבו
שמח בטובתו" של חברו או של רבים.
ועוד מוסיף להקשות על דברי ,ממה שאדה"ז אינו
מביא את ברכת הודאת הגשמים ,כאמור ברמ"א )סי'
רכא ס"א(" :ומה שאין אנו נוהגים בזמן הזה בברכת
הגשמים משום דמדינות אלו תדירים בגשמים ואינן
נעצרין כל כך".
אלא שאחר זה מציין שם לדברי הט"ז )שם ס"ק א(:
"אפילו באותן ארצות שרגילין במטר אם נעצרו
הגשמים והיה העולם בצער ואחר כך ירדו גשמים
שצריך לברך" .ואם כן מובן שבזה מיירי גם הרמ"א
)ס"ב(" :דהשומע שירדו גשמים מברך הטוב והמטיב".
ובזה ובכיו"ב מיירי גם רבינו הזקן כאן.
סוף דבר לא עמדתי על סוף דעתו בהשגה הנ"ל.
***
אמירה לנכרי
סימן רמה סעיף ד
יט .חוזה עם נכרי שותף בעסק
א( כשהעמותה על שם הישראל
בשוע"ר )סי' רמה ס"ד(" :ישראל ונכרי שהיו שותפין
במלאכה או בסחורה בחנות ,אם התנו מתחלה בשעה
שנשתתפו שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו הן רב הן
מעט ושכר יום א' אחר השבת כנגדו לישראל בלבדו
הרי זה מותר ...ואפילו אם אחר כך נתרצה הנכרי
לחלוק עמו כל השכר בשוה אין בכך כלום ,שמתנה הוא
שנותן לו".
ושם )סט"ו(" :כל מקום שמועיל אם התנו ,אם לא
התנו בתחלה בשעה שנשתתפו יש תיקון על ידי שיבטלו
השיתוף וימחלו זה לזה התנאים שביניהם ויחזרו
להשתתף ויתנו בעת השיתוף .ואם נשתתפו בחנות ולא
התנו בתחלה יחזרו ויקחו כל אחד חלקו ויבטלו
השותפות ואחר כך יחזרו להשתתף ויתנו בתחלה .ואם
לקחו שדה בשותפות ולא התנו בתחלה יבקשו מהמוכר
שיחזור להם דמיהם ואחר כך יחזרו ויקנו ממנו קנין
חדש ויתנו בעת הקנייה".
ולפי זה יש נוהגים כן גם היום ,שאם רוצה הישראל
בעל החנות למצוא היתר שהנכרי ימכור בחנות בשבת,
או יפתח העסק בשבת ,אזי הוא מוכר למישהו את כל
העסק בחוזה רשמי ,ואחר כך קונה אותו חזרה
בשותפות עם הנכרי ,באופן המובא לעיל משוע"ר סי'
רמה ס"ד.
שיעורי הלכה למעשה
אמנם לכאורה בזמנינו שמדובר לא רק בחנות
שמוכרים בה חפצים תמורת מזומן ,אלא יש לחנות
עמותה ,חשבון בנק ,חשבונות כרטיס אשראי ,חשבון
חשמל וגז ,חשבון טלפון ,ונכרים נוספים שעובדים
בחנות ,צריכים להיות כל אלו רשומים על שם שני
השותפים.
כי אם העמותה רשומה רק על שם הישראל הרי גם
רווחי יום השבת נכנסים לקופת הישראל ,אלא שאחר
כך נותן אותם לנכרי .וכן אם חשבון הבנק ,או
חשבונות כרטיס אשראי ,רשומים רק על שם הישראל.
הגע עצמך ,אם יהי' איזשהו סכסוך אודות תשלום
מסויים של יום השבת ,בצ'יק או בכרטיס אשראי,
האם יוכל הישראל לטעון במשפט שהפסד זה אינו
שייך אליו ,אלא להנכרי עצמו שהעסק ביום השבת הי'
שייך לו בלבד!? אלא ודאי יפסוק בית המשפט
שההפסד הוא של כל העמותה ,ואם יש לעמותה טענה
נגד הנכרי שהחזיק את החנות בשבת ,תבוא אתו
העמותה לדין בנפרד .הרי שהמכירות של היום הם על
שם כל העמותה ,ששייכת בעיקר לישראל.
וכך גם אם חשבון החשמל או הגז או הטלפון רשומים
על שם הישראל לבדו ,הרי שהחשמל והגז )לחימום(
והטלפון הם מתחלה של הישראל ,שהוא נותנם ,ואף
אם הנכרי משלם לו עבור זאת אחר כך ,אין היתר לתת
לנכרי להשתמש בשבת בדברים ששייכים לישראל,
שאסור להשאיל ולהשכיר לנכרי כלים שעושים בהם
מלאכה בשבת.
הגע עצמך ,אם יהי' איזשהו סכסוך בקשר לחשמל וגז
וטלפון של יום השבת ,האם יוכל הישראל לטעון
במשפט שבזה צריכות חברת חשמל וגז וטלפון לדון עם
הנכרי בעצמו ,שהעסק הי' שייך לו ביום השבת בלבד!?
אלא ודאי יפסוק בית המשפט שההפסד הוא של כל
העמותה ,ואם יש לעמותה טענה נגד הנכרי שהחזיק
את החנות בשבת ,תבוא אתו העמותה לדין בנפרד.
ולכן נראה לכאורה ,שאם הכל רשום על שם הישראל,
אזי המכירה בשבת היא על שם הישראל ,אלא שהוא
יש לו הסכם עם הנכרי שאחר כך הוא יתחלק אתו
באופן אחר ,שבזה נתבאר דלא מהני.
ואף שלענין מכירת חמץ סגי במה שעושה קנין המועיל
על פי הלכה ,ואף אם לא כתבו חוזה רשמי; שאני
מכירת חמץ דסגי במה שהישראל מוכר להנכרי,
משא"כ כאן לענין מלאכה בשבת לא סגי במכירת
העסק לנכרי ,אלא צריך לקנות לכתחלה בשותפות כזו,
שחלק יום השבת מעולם לא הי' שייך להישראל ,שרק
באופן זה הותר .יוצא אם כן ,אשר כיון שכאן כל מעות
עב
הקניות הולכים אל הישראל ,ומהישראל באים אחר
כך אל הנכרי ,הרי בזה לא התירו חז"ל.
ויותר יש מקום להשוותו לכאורה לדין רבית ,שאף אם
לקח ראובן הלוואה בבנק על שמו ,עבור שמעון
שמשלם הקרן והרבית ,ועשה חוזה פרטי בין ראובן
לשמעון שההלוואה היא מתחלה בשביל שמעון ,מכל
מקום אסור מטעם רבית משמעון לראובן ,כי סוכ"ס
ההלוואה מהבנק היא על שם ראובן ,ומראובן מגיעים
מעות אלו אל שמעון .ועד"ז כאן בענינינו ,שמעות
הקניות באות אל חשבון הבנק של הישראל ,וממנו הם
באים אל הנכרי .וכן החשמל וגז וטלפון באים
מהחברה אל הישראל ,וממנו הם באים לידי הנכרי.
וזה אסרו חז"ל.
ויתירה מזו ,דבר רגיל הוא שבחנות יש עוד עובדים
נכרים שכירי יום ,שעובדים בעסק בשבת עבור הנכרי
ומקבלים את משכורתם של יום זה מהנכרי – שהוא
בעל העסק ביום השבת .אמנם אם הנכרי מקבל
משכורת מהקופה הכללית ,שעכ"פ כך רשום ברשות
המסים שנכרים אלו מקבלים משכורת מעמותה זו,
הרי שהנכרים הם שכירי יום של שני בעלי העמותה,
ואם כן הם עובדים בשבת גם בשליחות הישראל )כעין
זה נתבאר בשו"ת פרשת מרדכי סי' יב ,הובא בפסקי
תשובות סי' רמה ס"א(.
ב( כשהעסק מפורסם על שם הישראל
גם בלאו הכי נראה שצריך הנכרי להיות רשום כשותף
בעמותה ,באופן רשמי ומפורסם ,כמבואר בשוע"ר )סי'
רמה סי"ג(" :אף במקומות שאסורים שם להשכיר
לנכרי תנור מרחץ ורחיים מפני מראית העין ,מכל
מקום כאן כיון שהנכרי שותף עמו אין כאן מראית
העין ,שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו
ולהנאת עצמו הוא מתכוין .ומטעם זה בכל מקום
שהתירו בשותפות נכרי התירו אפילו עושה בפרהסיא
ואין חוששין למראית העין" .הרי צריך ש"הכל יודעין
שיש להנכרי חלק במלאכה זו ולהנאת עצמו הוא
מתכוין" ,ולא סגי בחוזה סודי חסוי ולא מפורסם.
ולפי ענ"ד נראה ,שאם עושים הסכם חסוי ביניהם לבין
עצמם ,אפילו אם נעשה אצל עו"ד ,אינו מועיל לפרסום
הדבר .וכעין מה שמבואר בשוע"ר )סי' רמו סי"א(:
"לפי שמפורסם לרבים שהיא בהמת ישראל ,וההפקר
וההקנאה אינן מפורסמים כלל ,ויש כאן חשש מראית
העין .ויש מתירין ...בפני שלשה ישראלים ,שעל
השלשה ישראלים יתפרסם הדבר כל מי שיודע שהיא
בהמת ישראל ,ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק".
ולכאורה ,לפי הנראה ,במכירת חנות הרשומה בכל
שיעורי הלכה למעשה
עג
המקומות האמורים על שם הישראל לבדו ,לא יועיל
לדברי הכל פרסום המכירה בפני שלשה ישראלים.
שלו ,זו לכאורה הערמה מוכחת שאינה מועלת ,שהרי
בסי"ג לא נזכר היתר כזה.
והעירוני ,שאולי יספיק שלט בכניסה ,שהחנות היא
בבעלות "רבינוביץ ואיוואנוב" .ואף אשר בשלט כזה
אין שום רמז שהעסק בשבת שייך רק לאיוואנוב .והרי
בשוע"ר )סי' רמו סי"א( מבואר שצריכה להתפרסם גם
המכירה לנכרי ליום השבת .מכל מקום היינו דוקא
בבהמת ישראל ,משא"כ בעסק של שותפות ,סגי בעצם
הידיעה שהעסק הוא בשותפות הישראל והנכרי ,שעל
זה כותב כאן בשוע"ר )סי' רמה יג(" :אין כאן מראית
העין שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה זו
ולהנאת עצמו הוא מתכוין" .ואם כן אפשר יספיק שלט
כעין הנ"ל בכניסה לחנות.
והרי לא בכדי מפורשת בשו"ע הוספה מיוחדת במינה,
שהם מסכמים ביניהם שאת כל ריוח יום הראשון
לוקח הישראל לעצמו .לאיזה צורך כל זה? אם לא כדי
שתהי' אחר כך החלוקה הגיונית? שבמקום שרווחי
יום השבת הולכים לנכרי ורווחי יום הראשון הולכים
לישראל ,הם מתחלקים שוה בשוה .משא"כ אם
רשמית – הנכרי צריך לקבל את כל רווחי יום השבת
בלבד ,ולסיבה אינה מובנת )שהיא הבנה בלתי רשמית
בינם( הוא מוותר אחר כך לישראל את כל הריווח הזה
של ימי השבת.
אמנם עדיין לכאורה יש הכרח שהשותפות הזאת תהי'
רשומה באופן רשמי ,ברישום העמותה ,בבנק ,חברות
האשראי ,חברות החשמל גז וטלפון ,ובחוזה עם
הנכרים שכירי יום שעובדים בחנות ,מהטעמים
האמורים לעיל.
ג( השכרת החנות לנכרי בהבלעה
עוד נתבאר בשוע"ר )סי' רמה סי"ג(" :אפילו אם
המלאכה מוטלת גם על הישראל ,כגון שהם שותפים
בתנור או במרחץ או ברחיים או במלאכה או בסחורה
בחנות ,אין איסור כשלא התנו מתחלה אלא כשהוא
עובד לבדו ביום אחד בחול כנגד השבת שעבד הנכרי
לבדו ונוטל כל שכר יום ההוא לעצמו ,אבל אם כל ימות
החול הם שוים בעבודה ובשכר ,יכול להשכיר כל
השבתות לנכרי בהבלעה שיעבוד לבדו ב' או ג' ימים
ויטול כל השכר לעצמו הן רב הן מעט .רק שיתן
להישראל דבר קצוב בעד ב' או ג' ימים אלו אע"פ
שהשבת בכללם אין בכך כלום ,כיון שאינו מצוה לו
שיעשה בשבת והנכרי עושה מעצמו לטובתו".
ולפי זה יש הנוהגים גם בזמנינו לעשות כן ,ואחר כך
בעת החלוקה מוחל הנכרי את כל הרווחים שלו
לישראל ,ומסתפק בשכירות שבועית שמקבל בלאו
הכי.
אמנם לכאורה אינו מועיל ,שהרי כל מה שנתבאר
בס"ד "ואפילו אם אחר כך נתרצה הנכרי לחלוק עמו
כל השכר בשוה אין בכך כלום שמתנה הוא שנותן לו",
היינו כיון שעל פי החוזה מגיע לנכרי כל רווחי יום
השבת ,ולישראל מגיע כל רווחי יום הראשון ,ולפועל
נתרצה לחלוק עמו כל השכר בשוה ,בזה נתבאר
שמועיל .משא"כ כשיש הבנה בלתי חתומה בין
הישראל לנכרי ,שכל הרווחים שלו מיום השבת הוא
מחזיר אחר כך לקופה ,ומסתפק במשכורת השבועית
והרי מטעם זה לא נזכרת אפשרות מחילה וההשתוות
זאת רק בסעיף ד ,ששם מוסיף פרט עקרי וחשוב בחוזה
– שריוח יום הראשון שייך כולו לישראל ,ורק על זה
כותב שאחר כך יכולים למחול זה לזה ולהשתוות.
משא"כ בסי"ג שכל ריוח שני הימים הוא להנכרי לבדו,
שם אינו כותב שהנכרי יכול למחול לישראל את
הרווחים שלו; שמדוע ימחול לו בחנם – אם לא
שהיתה ביניהם הבנה חסויה .ומזה נראה
לכאורה ,ששם לא תועיל מחילה זו ,שהיא הערמה
גמורה.
ואם כן בעל כרחך יצטרך הנכרי לקבל לפועל את כל
רווחי יום השבת לעצמו ,ואפשר לעשות כן רק אם
הישראל באמת מסכים לזה ,שרווחי יום השבת ילכו
לנכרי עצמו .ובדרך כלל אינו כן ,כי אם כל הרווחים
ילכו לנכרי עצמו ,למה יתאמץ הישראל שהעסק יהי'
פתוח גם בשבת?
ד( כשריוח השבת לנכרי השותף
אמנם לענ"ד נראה לכאורה ,שאם הישראל והנכרי הם
שותפים בחנות או עסק זה )באופן שהשותפות היא
רשמית ומפורסמת( ,אזי יכול הישראל להרשות לנכרי
למכור בשבת – באופן שכל הריוח הוא לנכרי .והיינו
שהנכרי יקבל )נאמר לדוגמה( 5%מכל מה שיכנס
מהמכירות ביום השבת ,והשאר יכנס לקופה הכללית
שהם שותפים בה.
ובאופן זה אין צורך במכירה וקניה מיוחדת ,ואפשר
שזה יועיל לכל הדיעות .ובהקדים:
אפילו אם הנכרי מסכים שכל מה שיכנס מהמכירות
ביום השבת יכנס לקופה הכללית שהם שותפים בה ,גם
בזה נתבאר בשוע"ר )סי' רמה ס"ח(" :ואפילו אם הם
שותפין בדבר שצריך לעשות בו מלאכה ,אם ...כל
ימות החול הם מתעסקים בשוה שניהם ביחד או זה
חצי יום וזה חצי יום או זה יום וזה יום ,לבד מיום
שיעורי הלכה למעשה
השבת שהנכרי מתעסק בו לבדו ,אזי מותר להישראל
לחלוק עמו כל השכר בשוה לדברי הכל ...מה שעובד
הנכרי בשבת לבדו הוא מתכוין לטובת עצמו בלבד כדי
להשתכר ואינו כשלוחו של הישראל שאינו עושה
בשבילו כלל ,ואף שאחר כך מגיע להישראל הנאה מזה
שחולק עמו בשוה אין בכך כלום כיון שהנכרי לא
נתכוין להנאת הישראל אלא לטובת עצמו".
אלא שבאופן זה ספק גדול אם הנכרי יסכים לזה,
שהרי במשך כל ימי השבוע הוא עובד יחד עם הישראל,
והריוח לשניהם .ומדוע אם כן יסכים לעבוד בעצמו
ביום השבת ,באופן שאינו מקבל תמורת זאת איזשהו
ריוח נוסף?
ואם ירצה הישראל לפרוע איזו תוספת לנכרי תמורת
עבודתו לבדו ביום השבת ,גם זה אסור מטעם שליחות
הנכרי ,כמבואר בשוע"ר )שם סי"ז(" :שכיון שאין
הישראל פורע כלום להנכרי בעד עבודתו בשבת לבדה,
אין הנכרי מתכוין כלל בעבודתו בשבת רק בשביל עצמו
ולא בשביל הישראל ואינו כשלוחו ,אבל אם הוא עושה
לבדו יום אחד כנגד יום השבת שעשה הנכרי לבדו ,הרי
הנכרי כשלוחו".
ולכן כתבתי אופן ההיתר בזה ,שהנכרי מקבל לעצמו
את כל הרווחים של המכירות ביום השבת ,ואז אין
הישראל פורע לו כלום בעד עבודתו בשבת ,אלא הוא
מתכוין להנאת עצמו בעבודתו בחנות בשבת ,תמורת
האחוזים שמקבל מהמכירות.
ובאופן זה מבואר בשוע"ר )שם סט"ז(" :מותר ליתן
לנכרי סחורה למכרה או מעות להתעסק בהן ,ואף
שהנכרי מתעסק בהן בשבת אין בכך כלום ,כיון
שהישראל לא צוה לו שיתעסק בשבת ,ובלבד שיקצוץ
לו שכר בעד טרחו או שיתן לו חלק מהריוח שירויח,
שאז הוא מתכוין בעסקו בשבת לטובת עצמו להרבות
בשכרו והישראל נהנה מאליו כשנוטל גם שכר שבת
בהבלעה".
ועד"ז כאן כאשר השותף הנכרי מוכר בחנות בשבת,
ומקבל לעצמו את כל הריוח שירויח ,והישראל אינו
אומר לו למכור בחנות בשבת ,אלא הנכרי מתכוין
בעסקו בשבת לטובת עצמו.
ובאופן זה לא איכפת לנו מה שחשבון הבנק והעמותה
והחשמל והגז והטלפון רשומית על שם העמותה של
שני השותפים ,הישראל והנכרי ,שהרי להיתר זה לא
הוצרכנו להתנות מתחלה ,שביום השבת שייכת החנות
או העסק הזה לנכרי זה בלבדו ,מתחלת השותפות
שלהם ,ולא איכפת לי אם גם ביום השבת שייכת
החנות או העסק הזה לשניהם יחד.
עד
]אבל עכ"פ יש לדייק בזה ,שלא יעבדו שכירי יום נכרים
בחנות או בעסק זה בשבת ,כי אם הם שכירי יום
ושכרם משתלם מקופה הכללית של החנות שבשותפות
הישראל ,הרי אזי הנכרים האלו הם גם שלוחי
הישראל ,כפשוט[.
*
ולפי זה הי' מקום להתיר לכאורה ,אף כשכל ריוח יום
השבת נכנס לקופה הכללית ,שמתחלקים בה הישראל
והנכרי ,אלא שתמורת מה שהנכרי עובד לבדו בשבת
הוא מקבל כמה אחוזים יתירים מהרווחים של יום זה.
אמנם בזה יש שני איסורים לכאורה:
)א( שאם כן יקבל הישראל שכר שבת בלא הבלעה,
שהרי הם מסכמים ביניהם על ריוח יום השבת ביחוד;
והיינו שהרווחים של כל ימי החול הם מתחלקים
בשוה ,ואילו הרווחים של יום השבת מקבל הישראל
40%מהם והנכרי מקבל 60%מהם .והרי מבואר
בשוע"ר סי' רמה סוף ס"ד ,דבכה"ג אסור מטעם שכר
שבת שלא בהבלעה.
)ב( שאם כן הרי הוא קובע מלאכתו ליום השבת ,שהרי
הוא מסכם אתו על עבודת יום השבת לחוד – כמה
אחוזים מהם מקבל הישראל וכמה אחוזים מהם
מקבל הנכרי )ראה כעין זה בשוע"ר סי' רמד סי"ב,
שלולי הטעם של הפסד מרובה ומצוה ,הי' אסור מטעם
קובע מלאכתו ליום השבת ,אף שהנכרי מקבל שכרו
באחוזים(.
ולכן כתבתי אופן ההיתר בזה ,שכל שכר יום השבת
הוא של הנכרי ,ומותר כיון שהנכרי אינו מחויב לעבוד
אז ,ועובד בשבת על דעת עצמו ולצורך עצמו בלבד ,וגם
אין בזה שכר שבת לישראל ולא קובע מלאכתו ליום
השבת.
*
אלא שכל זה מיירי דוקא כשכל הריוח של יום השבת
הוא לנכרי ,וכל זה מסובך ביותר לידע כמה מהכנסות
המכירות בשבת הם ריוח נקי וכמה הם מהוצאות
החנות .וגם ספק גדול אם יוכל הישראל להסכים לזה
שכל הרוחים מיום זה הם לנכרי בלבדו .ולכן נתבאר
כאן האופן שנראה לענ"ד מעשי ומועיל ,שהנכרי יקבל
5%מכל הכנסות המכירות של יום השבת.
נבאר זאת בדוגמה:
כל פריט שנמכר בחנות נקנה על ידי החנות במחיר שקל
אחד ,ונמכר במחיר שני שקלים .למרות זאת אין
הריוח ממכירה זו אלא 10אגורות ,שהם 5%ממעות
שיעורי הלכה למעשה
עה
המכירה בלבד ,שהרי יש לחנות הרבה הוצאות – שכר
דירה וחשמל ומכס ושאר הוצאות החנות .יוצא אם כן,
שבשעה שהפריט נמכר ,הוא כבר עלה לבעל החנות
1.90שקלים ,וכל הריוח הוא רק 10אגורות בלבד,
דהיינו 5%מהמחיר שנמכר בו.
בשעה שנשתתפו שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו
הן רב הן מעט ,ושכר יום א' אחר השבת כנגדו לישראל
בלבדו ,הרי זה מותר" .משא"כ בנידון דידן לא מיירי
שהתנו מתחלת השותפות ,שיהא שכר יום השבת לנכרי
לבדו.
יוצא אם כן ,שאם אנו רוצים שכל הריוח יהי' לנכרי,
צריך הנכרי לקבל ,לדוגמה 5% ,מכל ההכנסה
מהמכירות של יום השבת.
הנה מה שצריך שם להתנות מתחלת השותפות שיהא
שכר יום השבת לנכרי לבדו ,הוא דוקא כדי להתיר,
כאמור שם "שיהא שכר יום השבת לנכרי בלבדו הן רב
הן מעט ,ושכר יום א' אחר השבת כנגדו לישראל בלבדו
...אחר כך נתרצה הנכרי לחלוק עמו כל השכר בשוה
אין בכך כלום שמתנה הוא שנותן לו" .והיינו שמתחלה
התנו ששכר יום השבת כולו לנכרי ושכר יום א' כולו
לישראל ,כדי שאחר כך בעת החלוקה יתרצו לחלוק כל
השכר בשוה .דוקא בזה לא הותר אלא אם כן התנו
מתחלת השותפות .משא"כ כשלא התנו מתחלה – יש
בזה מחלוקת שם ס"ו.
ולמדתי היתר זה ממ"ש בשו"ת אדמו"ר הזקן )סי' ב(:
"כן יעשה כל איש ישראל שמחזיק מחיה ,יבקש לו
נכרי ויאמר לו בזה הלשון ,אם הייתי רוצה לשכור
אותך שתמכור משקה שלי בשבת הייתי נותן לך על
דרך משל מן טאפ שכר אחד טפל ומן טאפ דבש אחד
קטנה ומן טאפ יי"ש ג' קטנים על דרך משל ,עכשיו אין
אני שוכר אותך רק אני מוכר לך שיהיה המשקה שלך,
ואתה תתן לי בעד כל טאפ המעות שתקבל בעדו פחות
א' טפל מן טאפ שכר ופחות אחד קטנה מן דבש ופחות
ג' קטנים מן טאפ יי"ש על דרך משל ,וישראל יקנה לו
בלב שלם המשקה שלו בעד סך מעות שיפסוק אתו עמו
בעד כל טאפ ...גם מוכרי הערינ"ג ומלח וטאבי"ק
ינהגו למכור במכירה גמורה על דרך הנ"ל".
יצאנו למדים מזה ,שגם זה נקרא שכל הריוח הוא של
הנכרי ,שהרי המחיר שהנכרי משלם להישראל עבור
המשקה הוא יותר ממה שהישראל שילם עבורם
במחיר סיטוני ,ומכל מקום נקרא כל הריוח לנכרי,
שזהו עיקר ההיתר שם .והביאור בזה הוא ודאי כפי
שנתבאר לעיל ,שאחרי כל ההוצאות שהיו לבעל
החנות ,הרי הפריט שוה כעת הרבה יותר מהמחיר
שקנה אותו ,ואם כן יוצא שכל ה"ריוח" מזה הוא
לנכרי בלבדו.
ואף אם באמת שוה הפריט פחות מזה ,היינו פחות
מ 95%של המחיר שמקבלים מהקונה ,מכל מקום אין
זה חשוב שכר שבת .וכמו שאנו רואים בשוע"ר )רס"י
שכג(" :מותר לומר לחבירו בשבת מלא לי כלי זה
משקה פלוני והשקני ואשלם לך אחר השבת" ,שבודאי
משלם לו הקונה את המחיר המלא ,שהוא יותר ממחיר
הסיטונאי ששילם עבורו בעל החנות ,ומכל מקום אין
זה חשוב שכר שבת ,כי אנו קובעים שהמחיר ששילם
לו הקונה הוא הוא מחירו של הפריט ,ואם כן לא קיבל
המוכר שכר שבת כי אם את מחיר הפריט בלבד .וכך
גם בענינינו.
*
ואף שנתבאר בשוע"ר )שם ס"ד(" :ישראל ונכרי שהיו
שותפין במלאכה או בסחורה בחנות ,אם התנו מתחלה
אמנם בנידון דידן ,שכל הריוח של היום השבת הוא
לנכרי )היינו 5%מהמעות שנכנסים מהמכירות,
וכדלעיל( ,אין שום צורך ל"התנה מתחלת השותפות".
ואף שבהמשך ההלכה )שם סי"ב( נתבאר ,שלא הותר
להתנות שיטול הנכרי כל שכר יום השבת לעצמו ,אלא
כשיש ב' תנאים :א( שיטול הנכרי לעצמו שכר ב' או ג'
ימים ,וכנגד זה יתן להישראל שכר ב' או ג' ימים
אחרים ,כדי שיקבל הישראל שכר השבת בהבלעה .ב(
שיתנה עם הנכרי )מתחלה( שבימים אלו שכל הריוח
הוא לנכרי גם גוף התנור קנוי לנכרי ,שאז אינו נראה
כשלוחו של ישראל.
הנה כל זה לא מיירי אלא כשהנכרי נותן להישראל
שכר ב' או ג' ימים שיהי' כולו לישראל ,כנגד הימים
שהנכרי מקבל כל הרויח לעצמו .שכיון שהישראל
מקבל תמורתו ,לכן יש כאן איסור שכר שבת )שלא
הותר אלא בהבלעה( ויש כאן איסור מחזי כשליחות
)שלא הותר אלא כשהתנה שהתנור שייך לנכרי(.
וכמבואר בהמשך הסעיף שם" :דכיון שמסיק בשבת
בתנורו של ישראל ויש ריוח לישראל בהיסק השבת
שאם לא היה מסיק בשבת לעצמו לא היה מסיק
לישראל בחול הרי נראה כאלו מסיק בשבת בשביל
הישראל ובשליחותו שצוהו לעסוק בשבת".
משא"כ בנידון דידן ,שאין הישראל מקבל את כל
הריוח של יום הראשון )תמורת מה שהנכרי מקבל את
ריוח יום השבת( ,אין בזה איסור של שכר שבת ולא
איסור מחזי כשליחות.
ואף שנתבאר בשוע"ר )סי' שז ס"ט( ,שבמקום שיום
השוק הוא בשבת ,אסור ליתן לנכרי מעות לקנות לו
שיעורי הלכה למעשה
חפץ ,או ליתן לנכרי חפץ שימכור אותו ,שהרי זה
כקובע מלאכתו ליום השבת.
מכל מקום כאן אין הישראל אומר כלל לנכרי למכור
בחנות זו בשבת ,ורק שאם הנכרי השותף רוצה למכור
בשבת וליטול כל הריוח לעצמו ,אין הישראל מקפיד
בזה ,ותו לא.
ה( כשריוח השבת לנכרי שאינו שותף
ולפי תשובה זו ,הי' מקום לכאורה להתיר בזה אף
בישראל בעל חנות שאין לו שותף נכרי ,ומכל מקום
מרשה הוא לנכרי העובד אצלו שיוכל למכור ביום
השבת על דעת עצמו ,באופן שריוח יום השבת הוא
לנכרי בעצמו ,וכמו שנתבאר לעיל.
אמנם בזה אסור מטעם מראית העין ,וכמבואר
בשוע"ר )סי' רמג ס"ט(" :במקומות שאין דרך רוב
אנשי העיר להשכיר ...ולא ליתנם באריסות אלא
עוסקים בהם על ידי שכירי יום אסור להשכירם שם
לנכרי או ליתנם לו באריסות".
ולא התירו בזה אלא כשהישראל והנכרי הם שותפים
בעסק זה ,ומפורסם הדבר שהעסק הוא בשותפות
הנכרי והישראל ,וכמבואר בשוע"ר )סי' רמה סי"ג(:
"מכל מקום כאן כיון שהנכרי שותף עמו אין כאן
מראית העין ,שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה
זו ולהנאת עצמו הוא מתכוין ,ומטעם זה בכל מקום
שהתירו בשותפות נכרי התירו אפילו עושה בפרהסיא
ואין חוששין למראית העין".
ולכן לא שייך כל ההיתר הזה אלא באופן שהדבר
מפורסם שהנכרי הוא שותפו של הישראל בחנות או
בעסק זה.
ומה שנתבאר בתשובה הנ"ל היתר זה אף כשנכרי אינו
שותף בחנות זו ,וכאמור שם" :יבקש לו נכרי ויאמר לו
בזה הלשון"; שאני התם ,כפי הנהוג באותן הימים,
שהחנות עצמה אינה שייכת להישראל עצמו ,כי אם
להאדון )הפריץ( ,אשר הוא מוסר את החנות לישראל
כדי למכור בה .ובזה אפשר לא חשש רבינו למראית
העין ,כשהנכרי מוכר בה לצורך עצמו .משא"כ בחנות
של הישראל ,הרי מפורש בשוע"ר בכמה מקומות
שנאסר מטעם מראית העין – אלא אם כן הישראל
והנכרי הם שותפים והשותפות שלהם מפורסמת,
וכלשון רבינו שם" :כיון שהנכרי שותף עמו אין כאן
מראית העין ,שהכל יודעין שיש להנכרי חלק במלאכה
זו".
***
עו
הכנסת שבת
סימן רסג ס"ח
כ .תחינות ובקשות בהדלקת נרות שבת
בשוע"ר סי' רסג ס"ח" :המדליק נר של שבת ויום טוב
אחד האיש ואחד האשה חייבים לברך עובר לעשייתן
בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת או של יום טוב
כדרך שמברכים על שאר כל מצות מדברי סופרים עובר
לעשייתן .והמנהג שמברכים אחר ההדלקה לפי
שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה לשבת ותהא
אסורה להדליק .ואף ביום טוב מדליקין תחלה כדי
שלא לחלק בברכה אחת לברך אותה פעמים קודם
הדלקה ופעמים אחר כך .וכדי שתהא הברכה עובר
לעשייה אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה דהיינו
שמשימה ידה לפני הנר מיד אחר ההדלקה עד אחר גמר
הברכה ואז מסירה ידה ונהנית מן האור וזה נקרא
עובר לעשייה".
ולפי זה יוצא שאין להפסיק בין הברכה להסרת הידים
וההנאה מהאור ,כמו שאסור להפסיק בכל ברכת
המצוות בין ברכה למצוה ,כמבואר בשוע"ר )סי' ח
סכ"א-ב ,וסי' כה סי"ג ואילך ,וסי' תלב ס"ו ,וסי'
תקצב ס"ז(.
ומעולם הי' פלא בעיני מנהג הנשים לומר כמה תפלת
ותחנות בעינים סגורות ,דהוי הפסק בין ברכה לבין
הסרת הידים וההנאה מהאור .ואולי מטעם זה השמיט
בשוע"ר את המנהג לומר תפלת בקשה ,כנזכר בלקו"ש
)חט"ז ע' ;(578ומהיכי תיתי לנשים בדורינו לשנות
המנהג ולגרום חשש הפסק? ועכ"פ הי' צורך להנהיג,
לפתוח העינים ואחר כך לומר הבקשות.
העירו לי על כך חבריי ,שאפשר התחינות שאומרות
הנשים אינן הפסק כיון ששייכות להדלקת הנרות,
וכמו "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה
ומתוקה" ,שאינה הפסק בין ברכה לאכילת התפוח.
שהרי המקור לתחינה בשעת הדלקה הוא רבינו בחיי
פ' יתרו וז"ל" :ולכך ראויה האשה להתפלל לשם
יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוה מטלת
עליה שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה כי התפלה יותר
נשמעת בשעת עשיית המצוה ובזכות נר שבת שהוא
אור תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור שנאמר כי
נר מצוה ותורה אור" .ואם כן יש לזה קשר למצות
הדלקת הנרות ,ואינו הפסק כמו אמירת היהי רצון.
אמנם לענ"ד אין בזה דמיון ,שהרי אכילת התפוח היא
בשביל מה שאומרים ביהי רצון ,משא"כ כאן
שהתחינות אינן לצורך הדלקת הנרות .שהרי זה
ששיחה מענין הברכה אינה הפסק ,היינו כאשר הוא
שיעורי הלכה למעשה
צורך אכילתו או עשיית המצוה ,משא"כ כשזמן זה
הוא עת רצון לבקש בקשות אחרות שאינן מועילות
למצוה זו.
דהנה מבואר בשוע"ר )סי' קסז ס"ט( ,שגם כשאומר
תנו מאכל לבהמה הוא צורך הסעודה ואינו חשוב
הפסק לפי שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו .ולאידך
מבואר בשוע"ר )שם ס"כ( ,שאם חותך הלחם למסובין
קודם שיטעום הוי הפסק ,כיון שאינה לצורך אכילה,
שהרי אינם רשאים לטעום עד שיטעום הוא תחלה.
הרי שאין שום נפקא מינה מזה שהוא מעניינא דיומא,
אלא כיון שהתחינה אינה לצורך קיום מצות ההדלקה,
אם כן הוא הפסק.
ועד"ז מבואר לענין ברכת המצוות בשוע"ר )סי' כה
סי"ט(" :אם הפסיק בענינים שהם נצרכים לו להנחת
התפילין אין זה הפסק" .ועד"ז בסי' תלב "מענייני
צרכי הבדיקה" .ועד"ז ביהי רצון ,שהוא מועיל
לאכילה זו ,שאומר את כוונת האכילה הזאת .ולפי זה
נראה לכאורה ,כי התחנות שמבקשות הנשים אחרי
הדלקת הנרות ,על כל הדברים המעיקים על לבם ,בלי
קשר להדלקת הנרות ,לכאורה הוי הפסק.
שוב העירוני ,שאפשר דומה זה לדין נטילת ידים
שבשוע"ר )סי' קנח סט"ז( ,שכיון שמברכים אחרי
נטילת ידים ,ולא לפניה ,אין מקפידים כל כך שלא יהי'
הפסק בין נטילת ידים לברכה ,כמו בשאר ברכת
המצוות .ואף שמברכים לפני השפשוף ,השפשוף אינו
עיקר המצוה ,ואין לאסור בזה להפסיק בין ברכה
לשפשוף )ראה בזה דובר שלום ע' יח-ט .לעיל סוף סי'
א( .ועד"ז בהדלקת הנרות ,שעיקר המצווה היא
ההדלקה ,והברכה באה אחריה ,ולכן אין לדייק כל כך
במניעת ההפסק.
אמנם לענ"ד אין הדמיון עולה יפה ,שהרי מפורש
בשוע"ר )סי' רסג סי"א(" :שעיקר מצות הדלקת נר
שבת אינה ההדלקה בלבד ,אלא ההנאה והתשמיש
לאורה היא עיקר המצוה ,אלא שההדלקה היא
התחלה והכנה למצוה זו ...יכולה לברך קודם עיקר
המצוה דהיינו קודם שתהנה לאורן" .ומבואר בארוכה
בקו"א.
שוב העירוני :בנטילת ידים ההלכה היא שהברכה
"אינה עובר לעשייתה ממש" ,ואעפ"כ מברכים קודם
השפשוף "כדי שתהא הברכה כמו עובר לעשיית
המצוה" )סדר נטילת ידים לסעודה( .וכן הוא בנדו"ד,
שהברכה אינה עובר לעשייתה ממש )שהרי הברכה
נתקנה על ההדלקה ,ונאמרת אחרי ההדלקה( ,ומכל
מקום מכסים את הנר כדי שיהיה "מיקרי עובר
לעשייתן" )הלשון בקו"א(.
עז
ואף אם נבוא לחלק בין "כמו" לבין "מיקרי" ,כיון
שבנדו"ד סוף סוף עיקר המצוה הוא לאחר זה – עדיין
אין הכרח משום זה לומר שאסור להפסיק ,שהרי סוף
סוף התחילה כבר במעשה המצוה )ואפילו יותר
מהתחלה בלבד ,שהרי עשתה כל המעשה שעליו נתקנה
הברכה(.
אמנם דברים אלו אינם נראים לענ"ד ,שאיך אפשר
לבנות עולמות על דיוק של חצי מילה בסדר נטילת
ידים ודיוק של חצי מילה בקונטרס אחרון ,ולהסיק
שדין הדלקת הנרות שוה לדין נטילת ידים; בה בשעה
שרבינו מאריך ומבאר ומפרט ,שבהדלקת הנרות עיקר
המצוה היא ההנאה מהאור ,ולא מעשה ההדלקה,
ואילו בנטילת ידים עיקר המצוה היא הנטילה ,ולא
ניגוב הידים או שפשופו .ולכן כתב בסדר נטילת ידים
שזה רק "כמו עובר לעשייתן" ,משא"כ כאן בהדלקת
הנרות "מקרי" עובר לעשייתן.
וממה שנוהגות להפסיק באמירת התחנות נראה
לכאורה שהמסקנא היא שבעיקר יש לזה דין של ברכה
שאחר עשיית המצוה ,וכמו בנטילת ידים אין חוששים
בזה כל כך להפסק.
***
סימן רסג סט"ו
כא .נרות שבת על ידי בנות ואורחות
א( מבצע נש"ק
בשיחה שאמר הרבי בכ"ד אלול תשל"ד לפני הנשים
הפעילות בתמיכת ישיבת תומכי תמימים ובית רבקה,
יצא בקריאה מיוחדת ,אשר כל בנות ישראל שבכל
מקום ,תשתדלנה בקיום מצות הדלקת נרות שבת
קודש ,כולל הבנות שלפני עונת הנשואין ,מתחיל מגיל
חינוך.
ברוב ההתוועדויות שבחדשים הקרובים הרבה הרבי
לעורר ולעודד את המבצע החדש הזה.
היו כמה רבנים שכתבו לרבי ,שיש לדעתם חשש על פי
ההלכה כאשר הבנות מדליקות בעצמן בבית בברכה.
הרבי השיב לרבנים אלו ,ובנוסף לכך ,הודיע על ידי
המזכירות אל חברי הכולל ,להשתדל לברר הלכה זו על
בוריה ,איך שאין בזה שום חששות בהלכה.
עריכה זו הוטלה עלי על ידי חברי הכולל ,והרבי הורה
שהקונטרס יצא לאור באופן פרטי ,ולהדפיסו במספר
גדול ,ולשלחו לרבנים ולמוסדות חנוך לבנות .וכן
עשיתי.
שיעורי הלכה למעשה
הרבנית מרת אסתר שטרנברג עסקה אז בפרסום
המבצע ,ואף ביררה בחצרות חסידיים וליטאים
הנוהגים שגם בנות מדליקות נרות שבת בברכה.
כשדיווחה על כך לרבי השיב לה )אגרות-קודש ח"ל
אגרת יא'שצח(" :למסור העתקה (1 :למערכת
הקונטרס על דבר הדלקת הנרות (2 ,להר"ר טובי' בלוי
שי' בירות"ו" .בהתאם לזה העתקתי בקונטרס את
רשימת החצרות שבהם נהגו בזה.
כשנדפס הקונטרס "נרות שבת קודש" ,נתבקשתי על
ידי המזכירות למסור להם כמה עותקים ,וכשאחד
הרבנים כתב לרבי בנושא נש"ק ,שלח לו הרבי עותק
מהקונטרס ,וכתב לו )אגרות-קודש ח"ל אגרת
יא'תקיג(" :ובפ"ע נשלח לכת"ר קונטרס שהדפיס כאן
אחד מהרבנים הצעירים שי'".
ב( בשליחות בעלת הבית
עיקר הקושי בהלכה זו הוא המבואר בשוע"ר )סי' רסג
סט"ו(" :אם היא סמוכה על שלחן בעל הבית אינה
יכולה לברך שם ...שאין חיוב נר שבת חל עליה כלל
לפי שהיא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו".
ונתבאר יותר בקונטרס אחרון שם )סי' רסג ס"ק ה(:
"זה פשוט דבני ביתו אינם צריכים נר לכל אחד ואחד,
דאפילו בנר חנוכה אמרו איש וביתו ,והמהדרין שם
היינו משום פרסומי ניסא ,ובנר שבת לא אשכחן הידור
זה בגמרא ,אם כן אין לברך עליו כיון שאינו חיוב בדבר
מחמת עצמו".
על כך ביאר הרבי בשיחת ו' תשרי תשל"ה )שיחות
קודש תשל"ה ח"א ע' " :(34די הנהגה בפועל פון בית
הרב אז אפילו נשים קודם הנישואין האבן געבענטשט
מיט א ברכה ,וואס מסתם פירט זיך דאס פון דעם
אלטן רבי'ן אן ,ווארום דאס גייט דאך אזוי מדור לדור,
און וויבאלד דאס איז געווען אין דורות אחרונים איז
א זיכערע זאך אז מען האט דאס אייגעפירט פון פריער,
אנהויבנדיק פון דעם ראש השלשלת – וואס דאס איז
דער אלטער רבי ...איז בנוגע למעשה בפועל האט מען
מכריע געווען די צווייטע דעה".
דעה השניה הובאה בשוע"ר שם )בהמשך הסעיף(:
"ויש חולקים על זה ,וכן נתפשט המנהג במדינות אלו".
ואת דעת האוסרים והמתירים ,ביאר רבינו בקונטרס
אחרון שם; ובהקדים:
לענין בדיקת חמץ נתבאר בשוע"ר )סי' תלב ס"ח-ט(:
"ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים
ובכל המקומות ,יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת
ויעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו
ויכוין להוציאם בברכתו והם יענו אמן אחר ברכתו
עח
ויתכוונו לצאת בברכתו ויתפזרו לבדוק איש איש
למקומו ...אפילו לא שמעו כלל את הברכה מבעה"ב,
אינן צריכים לברך על בדיקתם ,כיון שהם עצמם אינם
חייבים בבדיקה זו ,ואינן בודקין אלא כדי לפטור את
בעה"ב מחיובו ,וכיון שבעה"ב בעצמו אם היה בודק גם
אותן המקומות שבני ביתו בודקין לא היה מחויב
לחזור ולברך על אותן המקומות כיון שכבר בירך פעם
אחת ,לפיכך גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם
חייבין לברך".
ואת המקור לדעה זו ביאר בקונטרס אחרון שם )סי'
תלב ס"ק ב(" :ואף שפוטר בזה הבעל הבית מחיובו,
אין בכך כלום ,כמ"ש החק יעקב סי' תל"ב והעולת
שבת סי' תקפ"ה ס"ב ע"ש" .והיינו מה שכתב בחק
יעקב )סי' תלב ס"ק יא(" :כיון דבירך בעל הבית והוא
רק חדא מצוה אין לברך שני פעמים עליה".
אמנם יש דעה הסוברת שגם בני ביתו יכולים לברך ,על
מה שהם בודקים בשאר החדרים כדי לפטור את
בעה"ב מחיובו .דעה זו נתבארה בקונטרס אחרון כאן
)סי' רסג ס"ק ה(" :מבואר מדעת הרא"ש ]פסחים פ"א
ס"י[ וטור דהם חייבים בברכה ,והטעם משום דהם
מצווים במצוה זו מדין ערבות ...ואף שהבעל הבית
נפטר בברכה אחת לכל החדרים ,מכל מקום הן
צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים
בעשייתם ,דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי
שחייבים מחמת ערבות ,שהרי המחויב מחמת ערבות
נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן
המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות,
אם כן למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב
מחמת עצמו".
שתי הדעות האלו הן גם לענין תקיעת שופר ,כמבואר
בשוע"ר )סי' תקפה ס"ח-ט(" :אם התחיל לתקוע ולא
יכול להשלים כל השלשים תקיעות יתקע אחר תחתיו
...אם בא לתקוע תחתיו מי שלא שמע ברכתו צריך
לברך קודם שיתקע ,שהרי הוא לא יצא בברכת
הראשון ...אבל אם כבר יצא ידי חובתו ,ששמע כבר
כל התקיעות בבית הכנסת אחרת ,אינו צריך לברך
קודם שיתקע ,שהרי הצבור שמעו כבר הברכה מן
התוקע הראשון".
והיינו כדעה הראשונה ,שכיון שהשומעים בעצמם כבר
יצאו י"ח ברכה ,לכן גם מי שתוקע בשבילם אינו מברך.
והמקור לזה הוא בעולת שבת שם )סי' תקפה ס"ק ב(:
"אם אין תוקעין אלא כדי להוציא השומעין והם כבר
שמעו הברכה אין צריך לחזור ולברך".
ואילו לדעה השניה הנ"ל גם כאן מברך הוא עבורם
מטעם ערבות כנ"ל .אמנם כאן יש טעם נוסף שלא
שיעורי הלכה למעשה
יצטרך לברך שוב ,אפילו לפי הדעה השניה ,וכמבואר
בקונטרס אחרון )סי' תלב ס"ק ב בהגה(" :ולא דמי
לשופר שהתוקע כבר שמע התקיעות עם הברכה,
ובברכה ההיא הוא יוצא ידי חובתו גם על תקיעות אלו
שהוא חייב לתוקעם מחמת ערבות ,שבאמצע המצוה
לא שייך הפסק".
שתי הדעות האלו הן גם לענין הדלקת נרות שבת
בברכה על ידי האורחת הסמוכה על שלחן בעל הבית,
שגם אחרי שבעלת הבית הדליקה במקום אחד בברכה,
עדיין נשאר עליה החיוב להדליק בשאר המקומות
ש"משתמשים שם צרכי אכילה" ,ואם האורחת
מדליקה שם בשביל בעלת הבית ,ורוצה לברך על
ההדלקה .הנה לפי דעה הראשונה אינה יכולה לברך,
כיון שבעלת הבית כבר בירכה על ההדלקה .ואילו דעה
השניה סוברת ,שסוכ"ס היא מדלקת שם מטעם
ערבות בשביל בעלת הבית ולכן יכולה לברך על זה.
והנה לענין בדיקת חמץ )בסי' תלב ס"ח-ט( ולענין
תקיעת שופר )בסי' תקפה ס"ח-ט( פסק רבינו
בפשיטות כדעה הראשונה ,אמנם לענין הדלקת נרות
שבת )סי' רסג סט"ו( מביא רבינו את שתי הדעות,
ומסיים אודות הדעה השניה" :ויש חולקים על זה .וכן
נתפשט המנהג במדינות אלו".
ואת טעם החילוק בין תקיעת שופר ובדיקת חמץ לבין
נרות שבת ,מבאר רבינו בקונטרס אחרון שם )סי' רסג
ס"ק ה(" :מבואר מדעת הרא"ש וטור דהם חייבים
בברכה ...ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו
בהדלקת הנרות ,כיון שיש להם על מי שיסמכו .אבל
גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג העתקתי דברי
העולת שבת והחק יעקב ,כיון שלא מצינו לאחרונים
שיחלקו עליהם בפירוש ,וגם ספק ברכות להקל ,ובפרט
שכן הוא מוכרח לדעת הש"ע כמ"ש בסימן תל"ב".
ג( בנות המדליקות בשלחן האכילה
במה דברים אמורים כאשר האורחת או הבת רוצה
להדליק בחדר אחר ש"משתמשים שם צרכי אכילה",
כגון במטבח וכיו"ב .משא"כ כשהיא רוצה להדליק
בחדר האוכל – כמו בעלת הבית ,בזה לא הובאה
בשוע"ר שום דעה להיתר ,שלא שייך בזה כל כך
הדלקה בשליחות בעלת הבית ,שהרי בחדר אוכל זה
כבר הדליקה בעלת הבית עצמה ,ושוב אין חובה עליה
להדליק שם נרות נוספים ,ואם כן אין שייך בזה חיוב
וערבות.
ומכל מקום נוהגים שהבנות מדליקות גם הן בשלחן
שבחדר האוכל .ועל זה הי' עיקר מבצע נש"ק שהכריז
עליו הרבי בשלהי תשל"ד ,שגם הבנות ידליקו בברכה.
עט
באמת מובא בשוע"ר )סי' רסג ס"י(" :ב' או ג' בעלי
בתים שאוכלין על שלחן אחד ומברכים כל אחד על
מנורה שלו ,יש מפקפקין לומר שיש כאן ברכה לבטלה
לפי שכבר יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק
הראשון ,ויש מיישבין המנהג שכל מה שניתוספה אורה
בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה
בכל זוית".
אמנם שם )ס"י( קאי בהמשך למה שנתבאר שם )ס"ט(:
"במה דברים אמורים כשאוכל שם משלו ,אבל אם
הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני ביתו של בעל
הבית ויוצא בנרו של בעל הבית ואינו צריך להשתתף
עמו כלל".
והיינו כמבואר לקמן )סי' פה( ,שלהלכה קיי"ל שכל
אכסנאי שאינו סמוך על שלחן בעל הבית מחוייב
להדליק בעצמו )או להשתתף בפריטי בנרות שמדליק
בעל הבית ,או שידליקו עליו משלו בביתו( .וכן הוא כאן
לענין שבת .ועל זה נתבאר כאן ,שאם שניהם אוכלים
בשלחן אחד ,כל אחד אוכל משלו ,הרי על שניהם חל
חיוב הדלקת נרות שבת ,ואף שהראשון כבר הדליק,
מכל מקום יכול גם השני להדליק "שכל מה שניתוספה
אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת
אורה בכל זוית".
משא"כ כשהאורחת או הבת סמוכה על שלחן בעל
הבית ,הרי מלכתחלה לא חל עליה חובת ההדלקה ,כיון
שהיא יוצאת בהדלקת בעלת הבית ,ואם כן אינה
יכולה להדליק בברכה גם מטעם שליחות וערבות ,כי
אחרי שבעלת הבית הדליקה נרות שבת בשלחן זה שוב
אין עליה שום חיוב להדליק ,ואינה יכולה לברך.
ואם כן מהו הטעם והמקור למנהג הנ"ל שכל אחת
מהבנות מדליקה בשלחן זה בברכה!?
ד( חובת גברא
ועל זה נתבאר בקונטרס נרות שבת קודש הנ"ל ,שעצם
ההלכה שאכסנאי מחוייב להדליק בעצמו )או
להשתתף בפריטי בנרות שמדליק בעל הבית ,או
שידליקו עליו משלו בביתו( ,אף שבעלת הבית מדליקה
במקום שהוא מתאכסן ,זה גופא מורה אשר הדלקת
נרות שבת היא חובת גברא ,ולא רק חובת הבית.
שבזה רואים אנו הפרש בין חיוב קביעת מזוזה על פתח
הבית ,שאם אחד מהדיירים קבע מזוזה בפתח שוב לא
חל שום חיוב קביעת מזוזה על שאר הדיירים בבית
הזה ,כיון שבבית הזה כבר נקבעה המזוזה; לבין
הדלקת נרות שבת ,שגם אחרי שבעלת הבית הדליקה
נרות שבת ,עדיין לא נפטרו בזה שאר הדיירים או
האכסנאים שאוכלים בבית הזה ,שמחוייבים הם
שיעורי הלכה למעשה
להדליק בעצמם )או להשתתף בפריטי בנרות שמדלקת
בעלת הבית ,או שידליקו עליהם משלהם בביתם( ,כיון
שחיוב ההדלקה הוא על כל אחד ואחד .וכמו לענין נר
חנוכה ,שנתבאר בר"ן )שבת י ,א ד"ה אמר רב ששת
אכסנאי(" :דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל
מי שאין לו בית פטור מן המזוזה".
אלא שמכל מקום הדלקת בעלת הבית מועלת גם לבני
ביתה והאורחות הסמוכות על שולחנה .והיינו
שבהדלקת בעלת הבית היא פוטרת את חובת גברא
שיש על כל אחד מבני הבית והסמוכים על שלחנו.
וכיון שכן הרי מובן שכל אחת מבנות הבית והאורחות
יכולה לכוין שאינה רוצה ליפטר בהדלקת בעלת הבית,
ונשארת עלי' חובת הדלקת נרות שבת בברכה .וכמו
שהוא לענין נרות חנוכה ,כמבואר במ"א )סי' תרעז
ס"ק ט( בשם מהר"ל )סי' קמה(" :ומשום ברכה
לבטלה ליכא ,כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו
ממילא חל חיובא עליה" )ראה מה שהאריך בזה
ב"נרות שבת קודש" להר"י גינזבורג ,באר שבע
תשל"ה ,ע' 26ואילך(.
וכיון שכבר בימי אדמו"ר הזקן השתדלה כל אשה
בישראל להדליק בעצמה הנרות ,עד אשר כאמור
בשוע"ר )סי' רסג סט"ו(" :וכן נתפשט המנהג במדינות
אלו" למצוא דרך איך להדליק בברכה – עכ"פ בחדר
הסמוך" ,ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו
בהדלקת הנרות ,כיון שיש להם על מי שיסמכו" – אף
בחדר האוכל ,כאשר כל אחת מהבנות והאורחות
מתכוונת שלא לצאת ידי חובתה על ידי הדלקת האם
– בעלת הבית.
ה( מנהג הנשים בהפרשת חלה
פ
נראה מתוכן הדברים שמדובר כאן שכל העיסות הן של
אדם אחד ,ואם הוא מפריש בעצמו מכל העיסות "די
בברכה אחת לכולן" .אבל כיון שחלה היא אחת
מהמצוות שנמסרו לנשים )משנה שבת לא ,ב( ,לכן
"נהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת
]בשליחות בעל הבית[ ומברכת לעצמה" .והיינו כדעה
הב' בשוע"ר סי' רסג סט"ו )לענין נרות שבת( ,וכאמור
בקו"א שם "אין למחות ולבטל המנהג שנהגו ...כיון
שיש להם על מי שיסמכו".
וכל זה הוא כשלשים הרבה עיסות גדולות ,שכל אחת
מהן חייבת בחלה "ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת
אשה אחרת ומברכת לעצמה" )וכמו בנרות שבת
שצריך להדליק בכמה חדרים ,וכל אשה מדלקת בחדר
אחר בברכה – בשליחות בעלת הבית(.
אמנם אם לשים עיסה אחת גדולה ,שמתחייבת
בהפרשת חלה אחת ,ומכל מקום יש הרבה נשים שכל
אחת רוצה לזכות במצוות ההפרשה הזאת )כמו
בהדלקת נרות שבת בשלחן האכילה ,שכולן רוצות
להדליק בה בברכה(.
בזה האריך בשו"ת צמח צדק )חיו"ד סי' רלה(:
"שראית במדינתכם מנהג חדש בהפרשת חלה ממצה
שחולקים המצות לב' או ג' חלקים .וכל א' וא' מבני
הבית מפריש חלה מחלק א' .ואיזה אנשים באו לשאול
ממעלתך איך להתנהג בזה וצוית שלא יעשו כן רק
שיצרפו כל המצות בסל ויקחו חלה א' לכולן ...
דהעיקר שאפילו בעיסה א' אם הפרישה ממנה חלק
גדול וכיוונה שלא לפוטרו לא נפטר".
וכן מסיק בתשובה נוספת )הועתקה ב"הערות" שבסוף
הכרך שם ובקובץ יגדיל תורה חט"ו סי' מג(.
והיינו שגם בעיסה אחת מכוונת המפרשת שלא לפטור
בהפרשתה את כל החלה )רק חלק אחד מהעיסה( ,ועל
ידי זה יכולה האשה השנית לזכות במצוה זו ,להפריש
בנפרד על החלק השני של העיסה ,ובברכה.
ככל הדברים האלה הוא גם במנהג הנשים בהפרשת
חלה ,שמעיקר הדין נתבאר בשוע"ר )סי' ריג ס"ז(:
"רבים שעושים מצוה אחת שלימה לאדם אחד שכולן
מוטלות עליו חובה ,כגון שמפרישין חלה מעיסותיו ...
אין רשאים לחלק אלא צריכין לעשות ביחד כדי שיברך
אחד לכולם ,שכיון שלא יצא ידי חובת מצוה זו עד
שיעשה כולם הרי לא נגמר המצוה עד שיעשה כולם
ולכן די בברכה אחת ואסור לגרום ברכה שאינה
צריכה".
ו( ברכה על הידור מצוה
ומכל מקום נתבאר בשוע"ר )סי' תנז ס"ד(" :ועכשיו
שנהגו העולם ללוש עיסות גדולות משיעור חלה ...הן
מפרישין חלה מכל עיסה ועיסה בפני עצמה .ונהגו
שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת
לעצמה ,אבל אם אדם אחד מפריש מכל העיסות די
בברכה אחת לכולן".
הגרמ"ש אשכנזי )כפ"ח גליון 1169ע' (37ביאר הלכה
ומנהג זה באופן אחר ,דהנה נתבאר בקונטרס אחרון
)סי' רסג ס"ק ה(" :בנר חנוכה אמרו איש וביתו,
והמהדרין שם היינו משום פרסומי ניסא ,ובנר שבת לא
אשכחן הידור זה בגמרא ,אם כן אין לברך עליו כיון
שאינו חיוב בדבר".
והיינו כעין האמור לעיל לענין נרות שבת ,שכל אחת
מכוונת שלא לצאת בהדלקה של בעלת הבית ,ובזה
יכולה היא להדליק בברכה.
שיעורי הלכה למעשה
מזה יש ללמוד ,שקיום הידור היא סיבה מספקת כדי
לברך ,ולכן מברכים המהדרים בנר חנוכה ,משא"כ
בשבת שאין כאן הידור לכן לא יברכו האורחות על נר
שבת שמדליקות.
ומוסיף וכותב" :למעשה ,אין אנו נוהגים כדבר רבנו
בקונטרס אחרון אלא מנהגנו שגם בנר שבת כל אחת
מדליקה בעצמה ומברכת" .שמזה יש ללמוד ,שמנהגינו
לברך על הידור מצוה ,לא רק בחנוכה )שהוא הידור
שמובא בגמרא( ,אלא אף בשבת .שהרי אחרי שעקרת
הבית הדליקה נרותיה כבר התקיימה המצוה
העיקרית )כמבואר בקו"א שם" :ולא אשכחן חיוב
שתי נרות ..סגי בנר אחד ..ששנינו הדליקו את הנר
ולא הדליקו נרות"( .ומה שהאורחות או הבנות
מדליקות נר נוסף בשליחות בעה"ב ,אין זה אלא הידור
מצוה ,ומברכות עליו )לגופה של הלכה זו ,ברכה על
הדור מצוה ,ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הדור
מצוה ע' רפב(.
אלו הם דבריו שם .אמנם באמת מסתפק רבנו בפירוש
בשאלה זו ,בקונטרס אחרון )סי' תקכז ס"ק ב( .שם
כותב רבנו בפנים ,שאם אין בעה"ב מערב בעצמו
עירובי תבשילין "יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו
משלו ששלוחו של אדם כמותו" .ובקו"א שם" :יש
להסתפק אם מותר לאדם לברך על עירוב תבשילין
שמניח לאחרים משלהם ...דהאמירה אינה מעכבת
כלל ...ואם כן אם בעה"ב הפריש דבר לעירוב תבשילין
ומצוה לאחר לברך עליו ...אין לו לברך ...דמצוה מן
המובחר לומר בדין כו'".
והיינו שבעל הבית עצמו מברך על עיקר המצוה שהיא
הפרשת דבר לעירוב תבשילין ,משא"כ השליח שאינו
מפריש ,ורק אומר בדין יהא שרא כו' ,הרי בזה
מבוארת דעה הב' )שם ס"ז(" :שלא הצריכו לפרט
ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר" ,אם
כן "יש להסתפק אם מותר לאדם לברך על עירוב
תבשילין שמניח לאחרים משלהם".
ועל כרחינו לחלק בזה בין "המהדרין" שבנרות חנוכה
לבין "מצוה מן המובחר" שבעירוב תבשילין )ראה
לקו"ש ח"כ ע' 209הערה ,14דיוק הרמב"ם בהל'
חנוכה פ"ד ה"א :והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן
המובחר(.
לאידך מוצאים אנו הלכה נוספת שאפשר לברך גם על
הידור מצוה ,והוא בשוע"ר )סי' יז ס"ג( ,שגם נשים
המתעטפות בציצית יכולות לברך אם רוצות כי
"אעפ"י שאין להם שכר גדול כמצווה ועושה מכל
מקום קצת שכר יש להם לכן יכולות הן לברך על כל
המצות שהן פטורין מהם".
פא
ואין לומר דהיינו דוקא בנשים ,שהרי מבואר בשוע"ר
)שם סי' יד ס"ה( ,שגם מי שלובש טלית שפטור
מציצית" ,אם רוצה להטיל בה ציצית ..ולברך עליו
הרשות בידו ואינה ברכה לבטלה ואע"פ שהוא פטור מן
הדבר יכול לומר וצונו להתעטף".
ועל כרחינו לחלק בין ציצית ונרות חנוכה )ולמנהגינו
גם נרות שבת( לבין עירובי תבשילין ,שמסתפק בזה.
ואולי נראית קצת דעתו הקדושה נוטה ,שגם בעירובי
תבשילין אפשר לברך ,שהרי בפנים כתב בפשיטות
"יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו משלו" ,ואינו מרמז
כלל בפנים שלא יברך על כך .ורק בקו"א כותב שיש
להסתפק אם מותר לו לברך.
ז( אורחות
כל האמור לעיל הוא בבנות בני הבית ,או הסמוכות על
שלחן בעל הבית בקביעות .משא"כ באורחות לשבת זו,
עדיין אין לנו הוכחה ש"אורח" חשוב כסמוך על
שלחנו ,שהרי אמרינן בגמרא )שבת כג ,א( שאכסנאי
חייב בנרות ,וברש"י שם פירש שהכוונה לאורח .הרי
שהאורח אינו יוצא בנרות בעל הבית.
והנה לענין נרות חנוכה נתבאר במ"א )רס"י תרעז(
בשם הרש"ל )סי' פה( ובשם מהר"י אבוהב )בב"י שם(:
"אם סמוך על שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו,
ומדינא אינו צריך להדליק".
וכן לענין נרות שבת נתבאר בשוע"ר )סי' רסג ס"ט
וסט"ו(" :אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני
ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של בעל הבית ...אם
היא סמוכה על שלחן בעל הבית ...היא בכלל בני ביתו
של בעל הבית ונפטרת בנרו".
אבל אין מכאן הוכחה ברורה לאורחת ליום אחד,
שאינה סמוכה על שלחנו בקביעות ,ואין הוכחה
שחולקים על פרש"י הנ"ל )ראה מה שנתבאר לקמן סי'
סז ס"א לענין עירוב תבשילין ,וסי' פה ס"ב לענין נרות
חנוכה(.
ומכל מקום כך נראית לכאורה משמעות המשך דברי
רבינו )שם(" :אין האורח צריך להדליק ...שמדליקים
נר שבת בבית )משלו( ...אם הוא סמוך על שלחן בעל
הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של
בעל הבית" .הרי שבאופן הראשון )שנפטר במה
שמדליקין בביתו משלו( כותב "אורח" ,ובאופן השני
)שנפטר בנרו של בעל הבית( כותב "סמוך על שלחן בעל
הבית"; נראה לכאורה שהכוונה כאן לאורח לשבת זו
בלבד ,שאוכל משלחנו של בעל הבית ,וגם הוא נעשה
כבני ביתו של בעל הבית ,כי גם הוא חשוב "סמוך על
שלחן בעל הבית".
פב
שיעורי הלכה למעשה
וכן אמנם נהוג ,שגם האורחים יוצאים בהדלקה של
בעלת הבית .היינו דקיי"ל שגם האורח לשבת אחת
דינו כבני הבית שנפטרים בהדלקת נרות שבת של בעלת
הבית.
אלא שבשלהי הקו"א הנ"ל )ד"ה ולדינא( מחלק בין
נכרי לישראל" :תנן בפ"ד דעירובין היו שנים כו'
מביאים ואוכלים באמצע ,ומשמע דזה מותר לו לומר
שיביא ...אבל על ידי נכרי ודאי אסור בכהאי גוונא ...
אע"פ שאם היה ישראל היה מותר לו להביא עד סוף
תחומו שהוא סמוך לעיר ...אלא ודאי דמה שהנכרי
מביא מחוץ לתחום העיר לתוך תחומה יש בזה איסור,
כשעושה בשביל ישראל ,אע"ג דלישראל הוי שרי כהאי
גוונא .ואלו גבי קבלת שבת אף לנכרי שרי".
כבר דנו בזה האחרונים )ראה אמירה לנכרי ,להראי"ה
דרברמדיקר ,פל"ו ס"ז( ,שיש מחמירים בזה .אמנם
ננסה לברר איך היא דעת אדה"ז בזה ,בשו"ע שלו.
נראה מכאן ,שכל האיסור האמור בשליחות )כשעושה
בזמן היתר או באופן שהוא היתר אצלו( הוא רק בנכרי
ולא בישראל .ומה שאנו צריכים לטעם הנ"ל )שבקבלת
שבת לא קבל עליו האיסורים התלויים חוץ מגופו( הוא
רק כדי להתיר לומר אף לנכרי לעשות לו מלאכה בשעה
שאינה אסורה לכל ישראל.
***
סי' רסג סכ"ה
כב .משלוח פקס למקום שהוא כבר שבת
בשוע"ר )סי' רסג סכ"ה(" :מי שקדם להתפלל ערבית
של שבת קודם שהתפללו הקהל ,אף על פי שכבר חל
עליו קבלת שבת ,יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא
קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה ,ומותר לו ליהנות
מהמלאכה בשבת ,דכיון שלחבירו מותר הוא אין
באמירתו אליו איסור כלל )ולא אסרו האמירה לנכרי
אף על פי שאינו מצווה על השבת( אלא כשאומר לו
בשעה האסורה לכל ישראל".
לפי זה יוצא לנו לכאורה ,שאין חשש לשלוח פקס
למקום שהוא כבר שבת ,שהרי עדיין אינה שעה
האסורה לכל ישראל.
אם כן יוצא לנו לפי זה לכאורה ,שאין שום חשש
לשלוח פקס למקום שהוא כבר שבת.
אמנם עדיין לא נתבררה כוונת החילוק בזה ,שהרי
מרהיטת לשון אדה"ז בפנים השו"ע נראה לכאורה
שאין חילוק בזה בין ישראל לנכרי .וגם בתחלת הקו"א
)ד"ה אבל( מביא כמה דוגמאות שאף בישראל "אסור
לומר לחבירו לעשות לו מלאכה אע"פ שלחבירו
מותר".
*
*
אמנם בקונטרס אחרון )שם ס"ק ח ד"ה והענין(
מבואר ,שיש כאן ב' איסורים ,הא' מטעם שליחות
)אפילו חבירו עושה מעצמו בשבילו( ,והב' מטעם
ממצוא חפצך )כשאומר לחבירו לעשות(.
ואף שאם משלוח הפקס הוא לצורך השולח ,אין בזה
חשש שליחות ,כמבואר בשוע"ר )סי' שז סכ"ו(:
"שאגרת זו לא הובאה בשבילו כלל ,שהרי השולח
שלחה בשביל עצמו ,ולא בשביל אותו ששלוחה אליו".
אמנם עיקר השאלה היא כאשר הפקס נשלח לצורך
אותו ששלוחה אליו ,ולא לצורך השולח עצמו .ועדיין
צ"ע בכל זה.
ומבאר שם )ד"ה ולמדו( ,שמה שאין חוששים כאן
לאיסור של שליחות הוא כיון "דהמקבל שבת מבעוד
יום על עצמו ,אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות
וסייגים השייכים לשבת ,מכל מקום לא קבל מסתמא
אלא איסורים התלויים בגופו ,אבל לא התלויים חוץ
לגופו ,כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות".
ומה שאין חוששים לאיסור ממצוא חפצך" ,כיון
שלחבירו מותר אין באמירתו כלום ,ר"ל שאין מתעסק
כלל בדבר האסור אלא בדבר המותר".
יוצא לנו לפי זה לכאורה ,שכאן בשעה שבארה"ק הוא
כבר באמצע השבת ,בודאי חל עליו גם איסור
השליחות .וכאשר חבירו שבארה"ב שולח לו פקס
למענו ,הרי זה חשוב בשליחותו ,ואסור מטעם
שליחות.
*
***
קידוש והבדלה
סימן רעא ס"א
כג .קידוש והבדלה בנשים וקטנים
א( מן התורה ומדברי סופרים
בשוע"ר )סי' רעא ס"א(" :מצות עשה מן התורה לקדש
את יום השבת בדברים ,שנאמר זכור את יום השבת
לקדשו ,כלומר זכרהו זכירות שבח וקידוש .וצריך
לזכרהו בכניסתו וביציאתו ,בכניסתו בקידוש היום
וביציאתו בהבדלה .ויש אומרים שהבדלה אינה אלא
שיעורי הלכה למעשה
פג
מדברי סופרים ,ומן התורה אין צריך לזכרהו אלא
בכניסתו בלבד".
מוזהרות בה ,הרי הן מוזהרות גם כן בזכירתו דהיינו
קידוש היום".
כאן מדובר בקידוש שאנו אומרים בתפלת ליל שבת,
באמירת "אתה קדשת את יום השביעי כו' מקדש
השבת" ,שקידוש זה הוא מן התורה .ובנוסף לכך
תיקנו חכמים לקדש גם על הכוס )כמו כמה ברכות
שתיקנו חכמים שיאמרו על הכוס ,וכדלעיל פרק כה(,
כמבואר בשוע"ר )סי' רעא ס"ב(" :ותקנו חכמים
שתהא זכירה זו על כוס של יין".
והיינו שהן לענין קידוש של שבת והן לענין קידוש של
יום טוב ,דין האשה שוה לדין האיש .אמנם לענין
הבדלה בשבת ,יש שלוש דעות :א( שהנשים חייבות
בהבדלה מן התורה ,ומדברי סופרים חייבות להבדיל
על הכוס – כמו באנשים .ב( שאינן חייבות כלל
בהבדלה ,לא מן התורה ולא מדברי סופרים ,לא
בתפלה ולא על הכוס .ג( שחייבות מדברי סופרים –
כמו באנשים .והעיקר כדעה השלישית.
כל זה הוא בקידוש ,ולדעה הראשונה הנ"ל כן הוא גם
בהבדלה .ואילו לדעה השני' ,גם ההבדלה בתפלה וגם
ההבדלה על הכוס שניהם מדברי סופרים.
ומה שתיקנו חכמים להבדיל בין בתפלה ובין על הכוס,
נתבאר בשוע"ר )סי' רצד ס"א-ב(" :כשתקנו אנשי
כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפלות
וקידושים והבדלות תקנו הבדלה בתפלה בלבדה ולא
על הכוס ,לפי שכשעלו מן הגולה היו דחוקים בעניות
ולא היה ספק ביד כולם לקנות יין להבדלה ...ואחר כך
כשהעשירו ישראל קבעוה חכמים על הכוס ,וכשחזרו
והענו חזרו חכמים וקבעוה בתפלה .וכדי שלא יהא
ההבדלה מיטלטלת תדיר על ידי עושר ועוני מתפלה
לכוס ומכוס לתפלה ,התקינו חכמים שלעולם צריך כל
אדם המבדיל בתפלה להבדיל גם על הכוס אם יוכל
למצוא".
וכל זה הוא בשבת ,משא"כ ביום טוב ,גם הקידוש
בתפלה וגם הקידוש על הכוס שניהם מדברי סופרים,
שהרי לא נאמר בתורה "זכור" אלא בשבת ולא ביום
טוב .ומכל מקום תיקנו חכמים לקדש הן בתפלה והן
על הכוס ,כדי לדמותו לקידוש של שבת .וכמבואר
בשוע"ר )סי' רעא ס"ד(" :הקידוש ביום טוב הוא
מדברי סופרים ,ואעפ"כ יש לו כל דיני קידוש של שבת
לכל דבר .אלא שאם אין לו אלא כוס אחד וחל יום טוב
בערב שבת הרי קידוש של שבת קודם לשל יום טוב,
כיון שעיקר הקידוש בשבת הוא מן התורה אע"פ שעל
הכוס הוא מדברי סופרים".
ב( בנשים
כל האמור לעיל הוא באנשים .ואילו בקשר לנשים
נתבאר בשוע"ר )סי' רעא ס"ה(" :נשים חייבות בקידוש
היום בשבת מן התורה ,וביום טוב מדברי סופרים.
ואע"פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות
ממנה ,בקידוש היום חייבות ,שנאמר זכור את יום וגו'
ונאמר שמור את יום וגו' כל שישנו בשמירה ישנו
בזכירה ,והואיל והנשים מוזהרות בשמירתו להשמר
בו מעשיית מלאכה שהיא מצות לא תעשה כל מלאכה
וגו' ,וכל מצות לא תעשה אף שהזמן גרמא נשים
כל זה נתבאר בשוע"ר )סי' רצו סי"ט(" :לדברי
האומרים שעיקר הבדלה הוא מן התורה ,שנאמר זכור
את יום השבת לקדשו זכרהו בין בכניסתו בין
ביציאתו ,כמו שנתבאר בסי' רע"א ,הרי גם הנשים
חייבות בהבדלה מן התורה כשם שחייבות בקידוש מן
התורה ,מפני שהוקש זכור לשמור כמ"ש שם .וחייבות
גם כן להבדיל בתפלה ועל הכוס כתקנת חכמים שתקנו
עליהן כמו שתקנו על האנשים ,הואיל והן חייבות
כמותם מן התורה בעיקר הבדלה .אבל לדברי
האומרים שמצות זכור אינה אלא בכניסת השבת ולא
ביציאתו ,ועיקר הבדלה אינה אלא מדברי סופרים יש
מי שאומר שהנשים פטורות ממנה כמו שהן פטורות
מכל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של
דברי סופרים .ואף שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין
אפילו בדברים שאינם אלא מדברי סופרים ,הואיל והן
שוין בדברים שהן מן התורה דהיינו זכור ושמור
השוום חכמים גם בדבריהם שתקנו בגלל זכירת השבת
או שמירתו ,אבל הבדלה אינה ענין לשמירת השבת
אלא דבר בפני עצמו הוא שתקנו חכמים להבדיל בין
קודש לחול ,ומצאו להם סמך מן התורה שנאמר
ולהבדיל בין הקדש ובין החול .ויש חולקין על זה
ואומרים שההבדלה היא מענין זכירת השבת וקדושתו
שמזכירין הבדל בין קדושתו לחול ,ולפיכך הנשים
חייבות בהם מדברי סופרים כמו שחייבות בכל
הדברים שתקנו חכמים בגלל קדושת השבת ,לפי
שתקנו דבריהם כעין של תורה שהנשים חייבות בזכור
ושמור מן התורה כאנשים .וכן עיקר .ומכל מקום יש
לחוש לסברא הראשונה".
והנפקא מינה מכל הנ"ל להלכה למעשה היא לענין
להוציא אחרים ידי חובתם ,הן לענין האשה שרוצה
להוציא את האיש ידי חובתו והן לענין האיש שרוצה
להוציא את האשה ידי חובתה:
א( לענין האשה שרוצה להוציא את האיש במצות עשה
שהזמן גרמא ,נתבאר בשוע"ר )סי' תקפח ס"ו(" :אם
התוקע הוא פטור ממצוה זו אינו מוציא אחרים ידי
חובתן בתקיעתו ,ואלו הן הפטורים נשים ועבדים מפני
שיעורי הלכה למעשה
שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ,וחרש שוטה וקטן
אע"פ שהגיע לחינוך אינו מוציא את הגדולים ידי
חובתן שחייבים מן התורה".
יוצא אם כן שלענין קידוש ,כיון שהאשה מחוייבת כמו
האיש יכולה האשה להוציא את האיש מעיקר הדין,
כמבואר בשוע"ר )סי' רעא ס"ו(" :וכיון שהנשים
חייבות בקידוש היום מן התורה כמו האנשים יכולות
להוציא את האנשים ידי חובתם .אלא שלכתחלה אין
להורות כן לשואל הלכה למעשה )שלא יבאו לזלזל
במצות(" .והיינו שאם האיש לא יקדש בעצמו ויסמוך
על אשתו שמוציאה אותו ,יבוא לזלזל במצות.
וכן הוא לענין הבדלה – לדעה הראשונה )הסוברת
שחייבת מן התורה כמו האיש( ולדעה השלישית
)הסוברת שחייבת מדברי סופרים כמו האיש( ,שכיון
שחיוב האיש והאשה שוים ,לכן יכולה האשה להוציא
את האיש ידי חובתו ,מעיקר הדין.
אמנם לדעה האמצעית ,שהאשה פטורה לגמרי
מהבדלה ,אינה יכולה להוציא את האיש שחייב
בהבדלה ,מן התורה או מדברי סופרים .כמבואר
בשוע"ר )סי' רצו סי"ט(" :אין לאיש לצאת ידי חובתו
בשמיעת הבדלה מאשה כדי לחוש לסברא הראשונה.
ועוד מטעם שנתבאר בסי' רע"א גבי קידוש היום".
והיינו שגם לדעה שהאשה מחוייבת בהבדלה כמו
האיש ,כמו בקידוש ,ויכולה להוציאה מעיקר הדין,
מכל מקום הרי כבר נתבאר )לענין קידוש( ,שאם האיש
לא יקדש ,או לא יבדיל בעצמו ויסמוך על אשתו
שמוציאה אותו ,יבוא לזלזל במצות.
ב( וגם לענין האיש שיצא ידי חובתו בשמיעת הבדלה
בבית הכנסת ,ואחר כך רוצה לחזור ולהבדיל בביתו
כדי להוציא את האשה ידי חובתה ,נתבאר בשוע"ר
)סי' רצו סי"ט(" :ומכל מקום יש לחוש לסברא
הראשונה שלא יבדיל לנשים מי שאינו צריך להבדיל
בשביל עצמו ,שכבר יצא ידי חובתו וגם אין זכרים
אחרים גדולים או קטנים שומעים ממנו אלא נשים
בלבד ,שלפי סברא הראשונה שהנשים פטורות
מהבדלה הרי זה מברך לבטלה .אבל הנשים עצמן
יכולות להבדיל לעצמן אף אם הם פטורות כמו שהן
יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא
שמקיימות שאינה ברכה לבטלה כמו שנתבאר בסי'
י"ז".
והיינו שלענין הקידוש נתבאר בשוע"ר )סי' רסט ס"ג(:
"ואעפ"כ יכול הוא לחזור ולקדש בביתו כדי להוציא
את אשתו ובניו ובני ביתו ,אם אינם יודעים לקדש
בעצמם" ,והיינו כיון שגם האשה מחוייבת בקידוש
כנ"ל.
פד
משא"כ לענין הבדלה ,לדעה זו שאינה מחוייבת
בהבדלה ,הרי דינה כמו בתקיעת שופר ,שנתבאר
בשוע"ר )סי' תקפח ס"ב(" :אע"פ שהנשים פטורות
מכל מקום אם רצו לתקוע בעצמן הרשות בידן ...וכבר
נתבאר בסי' י"]ז[ דנהגו הנשים לברך על כל מצות עשה
שהזמן גרמא על כן גם כאן יברכו הנשים לעצמן .אבל
אנשים לא יברכו להן אם כבר יצאו ידי חובתם ואינן
תוקעים רק בשביל הנשים ,לפי שהיא ברכה לבטלה,
שהרי הנשים בעצמן אינן חייבות בברכה זו שיברך זה
להוציאן ידי חובתן בברכה זו ,אלא שלהן בעצמן
הרשות בידן לברך מטעם שנתבאר שם ,אבל אחר למה
יברך בחנם".
ג( בקטנים
כבר הובא לעיל לענין תקיעת שופר ,משוע"ר )סי'
תקפח ס"ו(" :וקטן אע"פ שהגיע לחינוך אינו מוציא
את הגדולים ידי חובתן שחייבים מן התורה" .והיינו
אף שהקטן הגיע לחינוך ,שהוא חייב בתקיעת שופר
מדברי סופרים ,מכל מקום חיובו הוא רק מדברי
סופרים ,ולכן "אינו מוציא את הגדולים ידי חובתן
שחייבים מן התורה".
וכן הוא בקידוש ,שהקטן אינו יכול להוציא מטעם זה
לא את האיש ולא את האשה ,כיון שהם מחוייבים
בקידוש מן התורה ,וכמבואר בשוע"ר )סי' רעא ס"ז(:
"וקטן ...אינו מוציא את האשה ,כיון שהיא מחוייבת
מן התורה ...והוא פטור מכל המצות מן התורה".
וכן הוא באשה ,במקום שחיוב האשה הוא רק מדברי
סופרים ,אינה יכולה להוציא את האיש שחיובו הוא
מן התורה ,כמו שמצינו בברכת המזון ,שמבואר
בשוע"ר )סי' קפו ס"א-ב(" :נשים חייבות בברכת
המזון ,וספק הוא אם חייבות מן התורה ,מפני שהוא
מצות עשה שאין הזמן גרמא ,או אינן חייבות אלא
מדברי סופרים מפני שנאמר על הארץ הטובה אשר נתן
לך והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק אלא לזכרים ...
וספק של תורה להחמיר ,לענין שהן אינן מוציאות ידי
חובה את האנשים החייבים מן התורה ,כי שמא הן
פטורות מן התורה ,וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו
מוציא אחרים ידי חובתן".
וזאת אומרת ,שאם האב אינו בביתו בשבת ,והשאיר
בביתו את אשתו ואת בנו הקטן שעדיין לא מלאו לו י"ג
שנים ,לא יקדש הבן להוציא גם את אמו ,כיון שהיא
מחוייבת מהתורה בקידוש והוא אינו מחויב אלא
מדברי סופרים .אלא האם תקדש ותוציא גם את הבן.
*
שיעורי הלכה למעשה
לפי זה הי' יוצא לכאורה ,שגם האיש שקידש כבר
בתפלה ,ובא לקדש על הכוס ,כיון יצא כבר ידי חובת
קידוש מן התורה ,ואין חיובו עתה לברך על הכוס אלא
מדברי סופרים ,לכאורה לא יוכל להוציא אחרים
שעדיין לא קידשו בתפלה ,שהרי חיובם עתה הוא מן
התורה )ראה מה שדן בזה בדגול מרבבה סי' רעא(.
ונפקא מינה למעשה בבתי חב"ד ,שהבאים לסעודה
ולשמוע קידוש עדיין לא קידשו בתפלה ,וחייבים
בקידוש מן התורה .ואילו המקדש כבר קידש בתפלה,
ואינו חייב בקידוש על הכוס אלא מדברי סופרים ,ולפי
האמור לעיל ,לכאורה לא יוכל המקדש )שכבר קידש
בתפלה ,וחיובו לקדש על הכוס הוא מדברי סופרים(
להוציא את האורחים )שלא קידשו בתפלה ,וחייבים
בקידוש מן התורה(.
אמנם באמת מוצאים אנו לענין ברכת המזון ,שיש
חילוק גדול בין האשה )לדעה הסוברת שהיא מחוייבת
בברכת המזון רק מדברי סופרים( שאינה יכולה
להוציא את האיש שאכל כדי שביעה )שמחוייב בברכת
המזון מן התורה( .לבין האיש שאכל פחות מכדי
שביעה )שמחוייב בברכת המזון רק מדברי סופרים(,
שהוא יכול להוציא את האיש שאכל כדי שביעה
)שמחוייב בברכת המזון מן התורה(.
וכמבואר בשוע"ר )סי' קפו ס"ב(" :שהן אינן מוציאות
ידי חובה את האנשים החייבים מן התורה ,כי שמא הן
פטורות מן התורה ,וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו
מוציא אחרים ידי חובתן .אבל איש שאינו מחויב בדבר
מן התורה ,כגון שלא אכל כדי שביעה ,יכול להוציא
הנשים שאכלו כדי שביעה ,כמו שיכול להוציא את
האנשים שאכלו כדי שביעה ,מטעם שיתבאר בסי'
קצ"ז".
והכוונה היא למה שנתבאר בשוע"ר )סי' קצז ס"ו(:
"שנים שאכלו ושבעו ונתנו לשלישי לאכול מעט
שיצטרף עמהם לזימון ,אם אכל כזית פת יכול לברך
להם ברכת המזון ,אפי' לא אכל כדי שביעה ואינו חייב
בברכת המזון מן התורה כמותם .לפי שמן התורה אף
מי שלא אכל כלל יכול להוציא את מי שאכל ושבע.
שלא אמרו כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא
אחרים ידי חובתם אלא במי שאינו מצווה כלל ,כמו
נשים במצות שאינן נוהגות בהן ,אבל כל שמצוה זו
נוהגת בהן ,אע"פ שלא נתחייב בה עתה הוא אלא
חבירו ,נקרא הוא גם כן מחוייב בדבר מדין ערבות,
שכל ישראל ערבים זה בזה ועליו להציל חבירו מעון
ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה ...מי שאכל פת אפי'
כזית כיון שמברך על הנאת עצמו מוציא גם כן חבירו
שאכל כדי שביעה".
פה
וכן הוא גם כאן בקידוש ,שהאיש חייב הוא בקידוש מן
התורה ,אלא שכבר קידש בתפלה ואינו מחוייב בו
עתה ,ולכן יכול להוציא את חבירו בקידוש ,אף שחבירו
מחוייב עדיין בקידוש מן התורה ,שהרי "נקרא הוא גם
כן מחוייב בדבר מדין ערבות".
ואף שיש דעה האוסרת בזה בברכת המזון ,כמבואר
בשוע"ר )שם(" :ויש אומרים שמי שלא אכל כדי
שביעה אינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה וטוב
לחוש לדבריהם לכתחלה".
היינו דוקא בברכת המזון ,שיש שם לימוד מיוחד,
כמבואר בשוע"ר )שם(" :שהחכמים אמרו שמי שלא
אכל פת אינו יכול לברך ברכת המזון שאין לברך ברכת
הנהנין בלא הנאה ,וסמכו זה על מה שכתוב ואכלת
ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך ,ואפילו אם זה
שאכל ושבע אינו יודע לברך אין חבירו מברך לו ,שיש
כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל
תעשה".
משא"כ לענין קידוש והבדלה ,לא מצינו דעה האוסרת,
ומסתבר שכולם יודו ,שגם מי שקידש בתפלה יכול
להוציא בקידוש על הכוס את מי שלא קידש בתפלה,
אף שהמקדש מחוייב רק מדברי סופרים והשומע
מחוייב מהתורה.
*
והנה לפי האמור לעיל הי' נראה לכאורה ,שהקטן
שהגיע לחינוך ,שמחוייב בקידוש מדברי סופרים ,יכול
להוציא את הגדול שכבר קידש בתפלה ,שגם הוא אינו
מחוייב בקידוש על הכוס אלא מדברי סופרים )ראה
דגול מרבבה שדן בזה(.
ונפקא מינה למעשה ,בשעה שהאב אינו בבית בשבת,
ובבית נשארו הבן שהגיע לחינוך ואמו ,שלפי הנ"ל יוכל
הבן להוציא את אמו בקידוש על הכוס ,אם היא כבר
קידשה בתפלה )או שעכ"פ בירכה על הנרות בנוסח
"להדליק נר של שבת קודש" ,שאפשר גם זה הוא כמו
קידוש בתפלה( ,שהרי עתה אין חיובה בקידוש על
הכוס אלא מדברי סופרים ,והרי גם הקטן חייב מדברי
סופרים כמותה.
וכעין מה שמצינו לענין ברכת המזון בשוע"ר )סי' קפו
ס"ג(" :הקטן ...מוציא הוא את מי שלא אכל כדי
שביעה ,אפילו הוא א]יש[ ,כיון שאינו חייב מן התורה
אלא מד"ס .ואפילו אם הקטן גם כן לא אכל כדי
שביעה ,שמכל מקום הוא חייב מדברי סופרים
כמותו".
אמנם כאן נתבאר בסתם בשוע"ר )סי' רעא ס"ז(:
"וקטן ...אינו מוציא את האשה ,כיון שהיא מחוייבת
שיעורי הלכה למעשה
מן התורה ...והוא פטור מכל המצות מן התורה".
ואינו מחלק בין אם היא כבר קידשה בתפלה או לא,
שבכל אופן אינו יכול להוציא לא את האשה ולא את
האיש.
פו
***
סימן ערא סי"ח
כד .אוחזו בימינו
וטעם החילוק בינם נתבאר בשוע"ר )סי' קפו ס"ג(:
"שברכת המזון אינה דומה למגילה והלל וברכות
קריאת שמע ושאר מצות שעיקרן מדברי סופרים,
שאין הקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול ,לפי
שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי אלא
שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה סריך
כמנהגו כשיגדל ,לפיכך אינו בדין שיוציא את מי שהוא
גדול כבר ,אע"פ שחיובו אינו אלא מדברי סופרים ,כיון
שהקטן גם חיוב זה אינו חייב אלא משום להרגילו
לכשיגדל שאז יתחייב חיוב זה של דברי סופרים ,אבל
בברכת המזון מה שמחנכין את הקטן לברך אחר
אכילתו לשובע כשיגדל שהוא חיוב מן התורה ,לפיכך
כשם שהוא מוציא את הגדול שלא אכל כדי שביעה אם
הוא אכל כדי שביעה כך מוציאו אם לא אכל כדי
שביעה ,כיון שחינוכו כשלא אכל כדי שביעה מועיל לו
להרגילו כמו כשאכל )ו(יותר".
וכן נפסקה הלכה זו בשוע"ר )סי' קפג ס"א(" :עשרה
דברים נאמרו בכוס של ברכה ...מקבלו בשתי ידיו
ונותנו לימינו".
ואולי גם כאן בקידוש דומה למגילה והלל ,כי מה
שמחנכין את הקטן לקדש על הכוס מועיל להרגילו
שכשיגדל יקדש על הכוס מדברי סופרים )אחר שיקדש
בתפלה( .ולכן אולי דומה הקידוש יותר למגילה והלל,
מאשר לברכת המזון.
והטעם הנ"ל הובא בשוע"ר שם )ס"ז(" :מקבלו בשתי
ידיו להראות חביבות הכוס שהוא חושק לקבלו בכל
כחו ,וכשיתחיל לברך נוטלו בימינו לבדו ולא בב' ידיו
כדי שלא יהא נראה כמשאוי עליו ,והימין היא חשובה
יותר לכבוד הכוס".
יוצא אם כן ,שכאשר האב אינו בביתו בשבת ,בכל אופן
לא יקדש הקטן שהגיע לחינוך כדי להוציא גם את אמו
ידי חובתה ,אלא תקדש האם כדי להוציא גם את בנה
ידי חובתו.
בגמרא ובשוע"ר שם נאמרה הלכה זו בקשר לכוס של
ברכת המזון ,אמנם הלכה זו נפסקה אף לענין קידוש
והבדלה ,כמבואר בשוע"ר )סי' רעא סי"ח(" :כוס של
קידוש בין של לילה בין של יום ובין של הבדלה טעון
כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון ...ויקבלנו
בשתי ידיו ויאחזנו בימינו לבדו".
וכל זה הוא לענין קידוש ,אמנם לענין הבדלה ,לכאורה
האשה אינה יכולה להוציא את הקטן ,כיון שלפי הדעה
האמצעית הנ"ל היא פטורה לגמרי מהבדלה ואילו בנה
מחוייב מדברי סופרים .וגם הקטן אינו יכול להוציא
את האשה ,כיון שלפי הדעה הראשונה הנ"ל האשה
מחוייבת מן התורה והקטן אינו מחוייב אלא מדברי
סופרים.
וכן בהלכות הבדלה נתבאר בשוע"ר )סי' רצו ס"ב(:
"וצריך ליזהר בכוס של הבדלה בכל הדברים שצריך
ליזהר בכוס של קידוש ושל ברכת המזון כמו שנתבאר
בסי' קפ"ג וסי' רע"א".
*
ואפילו אם האשה תבדיל קודם בתפלה )או תאמר
ברוך המבדיל בין קדש לחול( ,עדיין לא יוכל הקטן
להוציא את האשה ,כפי שנתבאר לעיל לענין קידוש,
שהקטן אינו יכול להוציא את האשה בכל אופן.
ואם נכונים הדברים נצטרך לומר ,שלכתחלה יבדילו
האשה ובנה הקטן ,כל אחד לעצמו.
א( בקידוש ובכוס של ברכה
בברכות )נא ,א(" :א"ר זירא א"ר אבהו ואמרי לה
במתניתא תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ...
נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין ...אמר ר' חיננא בר פפא
מאי קראה שאו ידיכם קדש וברכו את ה'".
והטעם להלכה זו נתבאר בט"ז )סי' קפג ס"ק ב(:
"מקבלו בשתי ידיו כו' .שמעתי טעם מאבי מורי ז"ל,
כדי להראות חביבת קבלת הכוס שהוא חושק לקבלו
בכל כחו ,ואחר כך יחזיקנו ביד אחד כדי שלא יהא
נראה כמשוי עליו ,ועכ"פ הימין עיקר שהיא החשובה
יותר לכבוד הכוס".
כל זה הוא מעיקר ההלכה ,אמנם מנהגינו נתבאר
בלקוטי טעמים ומנהגים להגדה של פסח" :מנהג בית
הרב :מוזגין הכוס ...לוקחו בימינו ,מוסרו לשמאלו,
מעמידו ,דרך הורדה מלמעלה למטה ,על כף ידו
הימנית ...וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה".
והטעם לזה הוא כנראה על פי הקבלה ,וכפי שאנו
מוצאים לענין נטילת ידים ,שמבואר בסדר נטילת ידים
לסעודה )ס"ה(" :ויש לשפוך על יד ימין תחלה ואחר כך
על יד שמאל .אך על פי הקבלה יקח הכלי עם המים ביד
שיעורי הלכה למעשה
ימינו תחלה ,ויתננו לשמאלו ,וישפוך בשמאלו על ימינו
תחלה ,ואחר כך ישפוך בימינו על שמאלו".
והיינו שבדרך כלל ,כל דבר שמברכים עליו צריך לקחת
ביד ימינו ,כמבואר בשוע"ר )סי' קסז ס"ז(" :שכל דבר
שמברכין עליו צריך לאחוז בימין בשעת הברכה".
וגם יש לנו כלל שכל אדם שאדם עושה ,כמו רחיצה
ולבישה ,צריך להקדים את הימין ,כמבואר בשוע"ר
)סי' ב ,מהדו"ב ,ס"ד(" :לעולם יקדים אדם ימינו על
שמאלו בכל דבר לפי שהימין היא חשובה בכל התורה
כולה ...לכך יש לאדם גם כן לחלוק כבוד לימינו
לעולם ,ולכן כשינעול מנעליו ינעול של ימין תחילה ...
וכן כשרוחץ או סך ירחוץ או יסוך יד ימין תחילה".
וכיון שהוא נוטל את יד ימינו תחלה ,צריך להחזיק את
הכלי עם המים ביד שמאלו" ,אך על פי הקבלה יקח
הכלי עם המים ביד ימינו תחלה ויתננו לשמאלו וישפוך
בשמאלו על ימינו".
והביאור בזה הובא בשוע"ר )סי' ד ,מהדו"ק ,ס"י(:
"ולפי שטוב הוא שמן יד ימין יבואו המים על ידיו
לטהרם מטעם שנתבאר בזוהר ]ח"ב קנד ,ב[ ,לפיכך
יטול כלי של מים ביד ימינו ונותנו לשמאלו ,כדי
שישפוך מים על ימינו תחילה".
וכן הוא בקידוש ,אשר על פי הקבלה "לוקחו בימינו,
מוסרו לשמאלו ,מעמידו ...על כף ידו הימנית".
או אפשר גם שאין קבלה זו סותרת כל כך את האמור
בגמרא ,שהרי גם את האמור בגמרא "מקבלו בשתי
ידיו" אפשר לפרש דהיינו צריך ליטול בשתי ידיו – או
בבת אחת או בזה אחר זה ,היינו שנוטלו בימינו ומוסרו
לשמאלו )בשתי ידיו( ,ואחר כך מוסרו משמאלו לימינו.
ועל פי קבלה צריך להיות דוקא בזה אחר זה כנ"ל.
ב( בהבדלה
נתבאר בשוע"ר )סי' רצו סט"ז(" :כל דבר שמברך עליו
צריך לאחזו בימינו בשעת הברכה כמו שנתבאר בסי'
ר"]ו[ ,לפיכך בשעת ברכת בורא פרי הגפן צריך לאחוז
הכוס בימינו ,ויהיו הבשמים בשמאלו ,ואחר כך צריך
להחליף הכוס לשמאלו והבשמים לימינו ויברך על
הבשמים .וטוב שיהיה הכוס בשמאלו עד לאחר ברכת
בורא מאורי האש כדי שיוכל להסתכל בצפורני ימינו
כמו שיתבאר בסי' רח"צ ,ואחר כך צריך להחזיר הכוס
לימינו ולברך עליו ברכת ההבדלה שנתקנה על הכוס".
הטעם שמחזיקים את הכוס בשמאלו בעת ברכות
הבשמים והאור ,הוא כמבואר בשוע"ר )סי' רצו ס"א(:
"וסדרו ברכות אלו על הכוס אחר ברכת היין קודם
ברכת הבדלה".
פז
וכיון שסדרו ברכות אלו על הכוס ,על כן צריך להחזיק
את הכוס בידו בעת הברכות האלו .וכיון שאי אפשר
להחזיקו בימין )שהיא מחזיקה את הבשמים ,או
מסתכל בצפרני ימינו( ,מחזיקים אותו בשמאל.
אלא שכל זה הוא רק לכתחלה ,כי בשעת הדחק סגי גם
במה שהכוס עומד על השלחן אצל המברך – אפילו בעת
ברכת הקידוש וההבדלה עצמה ,כמבואר בשוע"ר )סי'
רעא סכ"ח(" :אם בשעה שקידש ...היה לפניו רביעית
יין בכלי אחד על השלחן או על הספסל אצלו מוכן
לשתות ...אף שכוס של קידוש צריך שיאחזנו בידו מכל
מקום אין זה מעכב בדיעבד".
וכן לענין כוס ברכת המזון נתבאר בשוע"ר )סי' קצ
ס"ג(" :וצריך גם כן שיהיה היין בשעת האמירה אצלו
על השלחן ,או על גבי דבר אחר באותו חדר מוכן
לשתיה ...אחיזת הכוס בידו אינו אלא מי' דברים
שנאמרו בכוס ,למצוה ולא לעכב".
ומכל שכן בשעה שמברך על הבשמים ועל האור ,דסגי
במה שהכוס עומד אצלו על השלחן.
אלא שמנהגינו לעשות כן אף לכתחלה )שכן נהג כ"ק
אדמו"ר זי"ע ,בעת ההבדלה אחרי ההתוועדויות,
במוצאי החג( ,שאחרי ברכת בורא פרי הגפן מניחים
את הכוס על השלחן ,ואחרי ברכות הבשמים ובורא
מאורי האש לוקחים שוב את הכוס על כף ימינו .ואולי
אפשר לבאר הטעם לזה ,בהקדים:
אחד מעשרת הדברים שתקנו בכוס נתבאר בשוע"ר
)סי' קפג ס"ד(" :מלא כמשמעו שיהא מלא על כל
גדותיו .ומכל מקום אם חושש שאם יהא מלא הרבה
ישפוך ויתבזה ,ומניח קצת ריקן למעלה ,אין לחוש,
שעדיין שם מלא עליו".
ומה שבעת ההבדלה שופכים מעט יין על הארץ ,נתבאר
בשוע"ר )סי' רצו ס"ה(" :ונוהגין לשפוך מעט יין
מהכוס על הארץ לסימן טוב ,שכל בית שאין יין נשפך
בו כמים אין בו סימן ברכה ,על כן עושין סימן ברכה
בתחלת השבוע .ואין בזה איסור משום ביזוי משקה
ששופכו לאיבוד ,כיון שאינו שופך אלא דבר מועט .ויש
לנהוג שפיכה זו בשעה שממלא הכוס על כל גדותיו
יערה עליו עוד מעט בענין שישפך ממנו מעט על הארץ
...גם נוהגין לשפוך על השלחן מן יין הנשאר בכוס אחר
שתיית המבדיל ,ומכבין בו הנר".
הרי שמעיקר הדין ,בהבדלה ממלאים את הכוס על
גדותיו עד שישפך ממנו ,משא"כ בקידוש וברכת המזון
אפשר להניח קצת ריקן למעלה כדי שלא ישפך ממנו.
אמנם נתבאר בהתוועדויות תשמ"ב )ח"ג ע' :(1692
"ידוע המנהג שכאשר ממלאים כוס יין לקידוש
שיעורי הלכה למעשה
והבדלה וברכת המזון ,ממלאים את הכוס על כל
גדותיו עד שישפך מעט יין .וטעם הדבר – משום סימן
ברכה ,כי כל בית שאין יין נשפך בו כמים אין בו סימן
ברכה )עירובין סה ,רע"ב(" .הרי שנוהגים כן גם
בקידוש ובברכת המזון.
ויתרה מזו ,גם בהבדלה עצמה ,הרי הובא לעיל
משוע"ר ששופכים היין על הארץ )או השלחן( רק בעת
שממלאים את הכוס ,ואחרי שתיית המבדיל .אבל
למעשה נהג כ"ק אדמו"ר זי"ע )בהבדלה שאחר
ההתוועדויות( ,שהי' מרמז שימלאוהו על גדותיו – גם
אחר ברכות הבשמים והאור.
וכיון שהכוס מלא וגדוש בעת ברכות הבשמים והאור,
הרי אם יחזיקו אז את הכוס בשמאלו ,וביד ימין יחזיק
את הבשמים ויריח בהם באותה שעה ,הרי זה יגרום
לשפיכות רבות .ואולי מטעם זה העדיפו להסתפק
בהנחת הכוס על השלחן ,בעת ברכת הבשמים והאור,
דסגי בזה כנ"ל.
***
סימן ערב ס"ו
כה .יין מזוג ,צמוקים ,חרצנים וזגים
א( שיעור המזיגה שבזמן התלמוד
מצינו כמה שיעורים למזיגת מים ביין ,הן במזיגת
המים שאחרי גמר עשיית יין גמור ,שבזה נדון כאן
בששת הסעיפים הראשונים ,והן במזיגת המים בעת
עשיית היין ,שבזה נדון בשבעת הסעיפים האחרונים.
דעות רבות נאמרו בנושא ,וכאן נתמקד לבירור שיטת
רבינו הזקן ואדמו"ר ה"צמח צדק":
השיעור הראוי למזיגה ביין חזק הוא ,שהיין יהי' חלק
אחד )רבע( והמים שלשה חלקים )שלושת רבעים(,
כמבואר בשוע"ר )סי' רד ס"י(" :שכן היה דרך מזיגת
היין בימי חכמי התלמוד שהיו יינותיהם חזקים למזגו
בג' חלקים מים".
היין הכי חזק שיוצא היום מענבים )בלי תוספת
אלכוהול מבחוץ( הוא לערך 16%אלכוהול .ומסתמא
כך הי' גם בזמן חכמי התלמוד .אלא שאת היין הזה לא
היו עושים כדי לשתותו כמו שהוא ,כי אם כדי לשתותו
על ידי מזיגת מים .והשיעור הרגיל של מזיגה זו היה,
שהרבע יהי' יין ושלושת רבעי מים.
ובאמת הי' אפשר לשתותו גם כמו שהוא ,בלי מיזוג
מים )כפי שגם כיום אפשר לשתות יין שהוא לערך 16%
אלכוהול( .מכל מקום עדיף לשתותו על ידי מזיגה,
כאמור בגמרא )שבת עז ,א(" :אמר רבא כל חמרא דלא
פח
דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא" .והיינו שעדיף
למזוג יין חזק זה שיהי' חלק אחד יין ושלושה רבעים
מים.
וכך נפסק בשוע"ר )סי' ערב ס"ו(" :יין חי ...אם הוא
חזק כל כך שראוי להמזג בשלשה חלקים מים וחלק
אחד יין ...יותר טוב למזגו" .והיינו שכשר לקדש עליו
גם בלי מזיגה ,אלא שעדיף למזגו.
יש דעה שזהו אחד מעשרת הדברים שתיקנו חכמים
בכוס של ברכה ,כמובא בשוע"ר )סי' קפג ס"ג(" :חי יש
אומרים שיתן מהיין חי לתוך הכוס ,וכשמגיע לברכת
הארץ יתן לתוכו מים ,שכל כוס של ברכה מצוה מן
המובחר שיהא מזוג כדי שיהא ערב .ולמה בברכת
הארץ להודיע שבח הארץ שיינותיה חזקים וצריכים
מזיגה".
וכן לגבי ד' כוסות נתבאר בשוע"ר )סי' תעב סי"ז(" :כל
אחד מד' כוסות הללו צריך שיהיה בו לא פחות
מרביעית יין לאחר שימזגנו ,אם הוא יין חזק שצריך
מזיגה".
ב( שיעור המזיגה הכי תחתון
כל זה הוא שיעור המזיגה לכתחלה ביין חזק הנזכר,
אבל גם כשהיין הוא פחות מרבע מברכים עליו בורא
פרי הגפן.
השיעור הכי קטן שתהי' ברכתו עדיין בורא פרי הגפן,
נתבאר בשוע"ר )סי' רד ס"ט(" :יין שמזגו במים אפילו
המים הם הרוב מברך עליו בורא פרי הגפן ,אם הוא יין
חזק שראוי לשתיה על ידי מזיגה גדולה כזו ודרך בני
אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה זו ,שאם לא כן
בטלה דעתו אצל כל אדם .ואם היין הוא אחד מששה
במים שיש במים ו' פעמים כמותו אין מברכין עליו
בורא פרי הגפן בכל ענין ,שאע"פ שיש בו טעם יין אינו
חשוב כלום בששה חלקים מים".
היינו שגם ביין החזק הנזכר ,שעשאוהו בתחלה כדי
לשתותו במזיגת מים ,השיעור הכי קטן הוא ,שאם
היין הוא חלק אחד )שביעית( והמים הם ששה חלקים
)שש שביעיות( ,לא נחשב הוא ליין ואין מברכים עליו
בורא פרי הגפן .ואם היין הוא קצת יותר משביעית,
מברכים עליו בורא פרי הגפן.
והמקור לזה הוא בע"ז )עג ,ב(" :א"ר אמי א"ר יוחנן
ואמרי לה א"ר אסי א"ר יוחנן ב' כוסות אחד של חולין
ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את
ההיתר כאילו אינו ,והשאר מים רבין עליו ומבטלין
אותו".
שיעורי הלכה למעשה
ופירש ר"י בעל התוס' )תורת הבית הארוך בית ה שער
ה קמט ,ב(" :בכוסות שוין ומזוגין כדי מזיגה על חד
תלתא מיא ,דהוה ליה יין של תרומה בטל בששה חלקי
מים ,דאע"ג דשאר האיסורין אינן בטלים בפחות
מששים ,שאני יין שמתפסד ונפגם טעמו בששה חלקי
מים".
ועל פי זה נפסק בשו"ע )יו"ד סי' קלד ס"ה(" :כמה יהא
במים ויהא בהם כדי לבטל טעם היין ששה חלקים
כנגדו".
שם ושם מדובר בביטול היין האסור במים .ומזה למדו
גם לענין ברכת בורא פרי הגפן ,כמבואר בשו"ת
מהרי"ל )סי' קמב(" :לענין יין במים הוכיח ר"י ]היא
שיטת ר"י בעל התוס' הנ"ל[ ...דחד בשיתא בטלה ולא
חשיב טעמא ,ולפענ"ד לענין ברכה נילף מיניה".
ונתבאר בשו"ת צמח צדק )סי' כז(" :הנה גבי יין מזוג
כתב אאזמו"ר ...ואם היין הוא אחד מששה במים
שיש במים ו' פעמים כמותו אין מברכין עליו בפה"ג ...
והוא מתשובת מהרי"ל ...וצריך לומר עיקר הראיה
מהא דשני כוסות שמזגן בפ"ב דעכומ"ז )ע"ג ב'( ,לפי
מ"ש הרשב"א והר"ן בשם ר"י".
ג( שיעור המזיגה ביינות שלנו
כל האמור לעיל בשיעור מזיגת היין ,היינו דוקא ביין
חזק ,משא"כ ביינות שלנו ,נתבאר דינם בשוע"ר )סי'
רד ס"י(" :ויינות שלנו שאינם חזקים כל כך משערים
בשיעור מזיגת היין שבאותו מקום ...פחות מזה מברך
שהכל".
והמקור לזה הוא בשבת )עז ,א(" :אמר רבא כל חמרא
דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ...תנן והמזוג
שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני ...יין השירוני
לחוד דרפי" .הרי שיין השירוני שאינו חזק שיעורו קטן
יותר .ומזה למדו שבכל יין שאינו חזק משערים
בשיעור מזיגת היין באופן הרגיל.
מלשון המובא לעיל משוע"ר "ויינות שלנו שאינם
חזקים כל כך משערים בשיעור מזיגת היין שבאותו
מקום ...פחות מזה מברך שהכל" ,נראה שיש שני
תנאים לאפשר מזיגת היין) :א( שיהי' יין חזק) .ב(
שיהיו רגילים למזג באותו מקום.
וכן נתבאר לפני כן בשוע"ר )סי' רד ס"ט(" :יין שמזגו
במים אפילו המים הם הרוב מברך עליו בורא פרי
הגפן ,אם הוא יין חזק שראוי לשתיה על ידי מזיגה
גדולה כזו ,ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי
מזיגה זו ,שאם לא כן בטלה דעתו אצל כל אדם" .הרי
דלא סגי במה שהוא יין חזק ,אלא צריך להיות גם דרך
בני אדם לשתותו במזיגה זו.
פט
יוצא אם כן לכאורה ,כיון שבזמנינו אין רגילים למזוג
יין לפני השתיה – אפילו ביין חזק ,לכן גם יין חזק אי
אפשר למזג במים.
לאידך נראה מלשון רבינו בכמה מקומות ,שאפילו היין
אינו חזק מכל מקום אפשר לשתות במזיגה ולברך עליו
בורא פרי הגפן ,אלא שלכתחלה לא ימזוג את היין
הזה ,כמבואר )לענין כוס של ברכה( בשוע"ר )סי' קפג
ס"ג(" :אם אין היין חזק שהוא ערב בלא מזיגה אין
צריך למוזגו כלל .ובקצת מקומות נוהגין למזוג כל יין
על פי הקבלה" .הרי שעכ"פ אפשר למוזגו במים ולברך
עליו בורא פרי הגפן ,וכן יש לעשות על פי הקבלה בכוס
של ברכה.
וכן לענין קידוש נתבאר בשוע"ר )סי' ערב ס"ז(:
"ויינות שלנו שאינם חזקים הם יותר טובים בלא
מזיגה" .הרי שעכ"פ אפשר למוזגו ולקדש עליו.
וכן לענין ד' כוסות שבליל הסדר נתבאר בשוע"ר )סי'
תעב סי"ז(" :וסתם יינות שלנו אינן חזקים ואין צריך
מזיגה כלל" .הרי שעכ"פ אפשר למוזגו ולשתות ממנו
ד' כוסות.
וכדי להשוות המדות ,אפשר כוונת רבינו ,שמה
שנתבאר בשוע"ר )סי' רד ס"ט-י(" :ודרך בני אדם
לשתותו במקום יין על ידי מזיגה זו ...משערים בשיעור
מזיגת היין שבאותו מקום ...פחות מזה מברך שהכל",
היינו כאשר :א( מדת חוזק היין במזיגה זו היא פחותה
מהמתאים ,ב( וגם אין דרך לשתותו במזיגה זו באותו
מקום; משא"כ אם מדת חוזק היין מתאימה למזיגה
זו )אף שאינו יין חזק( ,אלא שאין דרך בני אדם למזוג
היין במקום הזה ,אזי לכתחלה טוב יותר בלי מזיגה,
ואם מזגוהו במזיגה זו מברכים עליו בורא פרי הגפן.
ואם נכונים הדברים ,הרי שיין החזק שלנו )אם הוא
נקי ,שלא עירבו מים בייצורו( אפשר למזגו במים
ולברך בפה"ג ,אלא שלכתחלה עדיף בלי מזיגה ,כיון
שאין רגילים למזגו.
ד( שיעור המזיגה ביין חלש ומיץ ענבים
בכל אופן נראה מדברי רבינו ,שאף ביין שאינו חזק
כלל ,ואפילו במיץ ענבים שאין לו שום חוזק ,מכל
מקום אם רובו יין ומיעוטו מים יש לו תמיד דין יין,
שכך נראה מהאמור בשוע"ר )סי' רד ס"ט(" :יין שמזגו
במים אפילו המים הם הרוב מברך עליו בורא פרי הגפן
אם הוא יין חזק שראוי לשתיה על ידי מזיגה גדולה
כזו" ,כלומר ,שאם אינו יין חזק כלל אזי אין לברך עליו
בורא פרי הגפן ,אלא אם כן היין הוא הרוב.
ונתפרש הדבר יותר לענין יין שנתערבו בו שאר
משקים ,בשוע"ר )סי' רד ס"ח(" :יין שנתערב בו ...
שיעורי הלכה למעשה
שכר תאנים שהוא אינו מפסיד טעם היין ,הולכים אחר
הרוב ,אם הרוב יין מברכים בורא הגפן ,ואם הרוב שכר
מברכים שהכל".
וכן הוא בסדר ברכת הנהנין )פ"ז ס"ו(" :יין שנתערב
בו אחד משאר משקין ...שאינו מפסיד טעם היין
הולכין אחר הרוב .ויין שמזגו במים אפילו המים הם
הרוב מברכים עליו בורא פרי הגפן ,אם הוא יין חזק
שראוי לשתותו על ידי מזיגה גדולה כזו".
הרי שאם היין אינו חזק שראוי למזגו ,או בשאר
משקים" ,הולכים אחר הרוב".
אשר כן היא ההלכה בכל שני מאכלות או משקים
המעורבים זה בזה שהולכים אחר הרוב ,כמבואר
בסדר ברכת הנהנין )פ"ג ה"א(" :תערובות שני מינין
שהן מעורבין יחד ואין ברכותיהם שוות ...אם אחד
מהם הוא הרוב הרי זה נחשב עיקר והמיעוט נחשב
טפל ובטל לגבי הרוב".
וכן הוא בפרי מגדים )סי' רד ,אשל אברהם ס"ק טז(:
"ויינות שלנו שאינם חזקים ,כל שיש רוב מים ראוי
לברך שהכל".
ואף שיש מפקפקים בזה ,שאולי דין זה הוא דוקא
לענין תערובת יין שכר תאנים וכיו"ב ,משא"כ לענין
מזיגת מים )ראה קובץ אור ישראל גליון טו ע' סו( .הנה
ממה שכתב רבינו" :ויין שמזגו במים אפילו המים הם
הרוב מברכים עליו בורא פרי הגפן ,אם הוא יין חזק",
נראה שגם במזיגת מים יש לו דין "רוב" ,אלא שאם
הוא יין חזק אזי חשוב יין "אפילו המים הם הרוב".
יוצא אם כן לכאורה מכל הנ"ל ,שאף שבזמנינו אין
דרך למזוג היין במים לפני השתיה ,מכל מקום אם
היין חזק ,ובעת ייצור היין לא עירבוהו במים ,ואחר כך
בעת השתיה מזגוהו במים ,יש לברך עליו בורא פרי
הגפן אפילו אם המים הם הרוב .ואם היין חלש ביותר,
או שהוא מיץ ענבים ,ומזגו במים ,אזי יש לברך עליו
בורא פרי הגפן – רק אם היין הוא הרוב.
ה( שיעור המזיגה ביין שבשמרים
כל זה הוא ביין עצמו שנמזג עם מים ,אבל לפעמים
מוזגים מים עם היין שנשאר בשמרים שנשארו
בקנקנים אחרי הוצאת היין מהם ,ואזי השיעור
התחתון הוא ,שאם היין הוא חלק אחד )רביעית(
והמים הם שלשה חלקים )שלש רביעיות( ,הוא נחשב
יין ומברכים עליו בורא פרי הגפן ,ואם היין הוא קצת
פחות מרביעית אין מברכים עליו בורא פרי הגפן –
אפילו ביין חזק שבתקופת התלמוד ,כמבואר בשוע"ר
)סי' רד ס"י(" :שמרי יין שבמשמרת שנתן עליהם מים
ג' מדות ויצא מהם ד' ,שנתמצה לתוכם מדה אחת יין
צ
מהשמרים הרי זה כיין מזוג ...ולפיכך מברכים עליו
בורא פרי הגפן ,ואם יצא פחות מד' ,אע"פ שיש בהם
טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואין מברכין עליו אלא
שהכל" )ומבואר שם דהיינו ביין חזק שבימי חכמי
התלמוד ,משא"כ ביינות שלנו(.
ומקורו בב"ב )צו ,ב(" :שמרים שיש בהם טעם יין ...
רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא ...רמא תלתא
ואתא תלתא ופלגא ...תלתא עייל תלתא נפיק פש ליה
פלגא ופלגא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא".
ולפום ריהטא יש כאן סתירה מרישא לסיפא ,שפתח
ב"רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא" ,משא"כ אם
היין הוא פחות מחלק אחד )רביעית( יין ושלושה
חלקים מים לא הוי יין .וסיים "רמא תלתא ואתא
תלתא ופלגא ...ולא כלום הוא" ,משא"כ אם היין הוא
יותר מחלק אחד )שביעית( יין וששה חלקים מים הוי
יין )שהוא שיעור התחתון האמור לעיל לענין מזיגה
ביין(.
ונפסק על זה ברמב"ם )הל' ברכות פ"ח ה"ט(" :שמרים
שנתן עליהם שלשה והוציא מהן ארבעה מברך עליהן
בורא פרי הגפן שזה יין מזוג הוא ,הוציא פחות
מארבעה אע"פ שיש בהם טעם יין מברך עליהן שהכל
תחלה".
והיינו שאם הוא פחות מאחד בשלושה במים דינו
כאילו הוא אחד בששה במים ,שאז גם אם מזגו ביין
הנעשה מענבים ברכתו שהכל.
]גם מזה נראה קצת ,שקצה התחתון של מזיגת מים
ביין חזק הוא שיהי' היין יותר מאחד מששה במים,
שלכן הזכירו לענין מזיגת מים ביין שבשמרים ,שאם
הוא אחד בששה במים לאו כלום הוא ,שאז גם אם
מזגו אותו ביין הנעשה מענבים ברכתו שהכל[.
יוצא אם כן לפי זה ,ששיעור זה של חלק אחד )רביעית(
יין ושלושה חלקים מים ,ביין עצמו הוא שיעור של
לכתחלה ,שכן הוא דרך המזיגה ביין חזק ,וביין
שבשמרים הוא השיעור התחתון ,שפחות מזה אין
לברך עליו בורא פרי הגפן.
ו( שיעור המזיגה ביין שבחרצנים וזגים
מה שנתבאר לעיל בשמרי יין ,הלכה זו היא גם ביין
שעושים מחרצנים או זגים .דהיינו שאם עשו מהענבים
יין חזק )שאפשר למזגו במים עד קרוב לאחד בששה(,
וכשהוציאו מהם את היין נשארו החרצנים והזגים
בכלי ,ואחר כך נתנו בהם מים לערבם עם היין הנשאר
בחרצנים וזגים ,גם מזיגה זו דינה כמים שנתנו על גבי
השמרים ,כמבואר בשוע"ר )סי' רד סי"א(" :תמד
שעושין מחרצנים או זגים שנותנים עליהם מים דינם
שיעורי הלכה למעשה
כשמרים ,שאם לא יצא מהם יין כשיעור מזיגה
שבאותו מקום מברכים עליו שהכל .במה דברים
אמורים בחרצנים וזגים שנעצרו בקורה ,אבל אם לא
נדרכו אלא ברגל ,כיון שנשאר בהם לחלוחית יין הרבה,
אפילו נתן עליהם ג' מדות ומצא ג' או פחות מברכים
עליו בורא פרי הגפן ,שיין הוא ,והמים נבלעים בזגים
ובחרצנים ,ובמה שיוצא יש בו יין מרובה".
ולכן גם לענין יין לקידוש נזכרו שניהם יחד בשוע"ר
)סי' ערב ס"ח(" :שמרי יין או חרצנים שנתן עליהם
מים ונעשה יין מקדשים עליו ,אם ראוי לברך עליו
בורא פרי הגפן ,כמו שנתבאר בסי' ר"ד".
אלא שיש שלושה אופנים לעשות יין ממזיגת מים
בחרצנים וזגים:
)א( שעשו מהענבים יין חזק ,שאפשר למזגו במים עד
קרוב לאחד בששה כנ"ל ,ואחרי שהוציאו את היין
מהקנקנים נשאר יין הבלוע בחרצנים וזגים
שבקנקנים ,ואחר כך נתנו בהם מים למזגם עם היין
הנשאר בחרצנים וזגים .בזה אנו דנים בסעיף זה ,ובזה
דן בשוע"ר )סי' רד ס"י-יא( ,שדין היין הבלוע בשמרים
והבלוע בחרצנים וזגים שוה ,שאם היין הוא חזק והוא
חלק אחד )רביעית( יין ושלושה חלקים מים )שלושה
רביעיות( נחשב ליין.
)ב( שסחטו את המיץ מהענבים ,ואחר כך העמידו מים
בחרצנים והזגים עד שיתסוס וייעשה יין .בזה נדון
לקמן ס"ט.
)ג( שעשו מהענבים יין ,ואחרי שהוציאו את היין
מהקנקנים העמידו מים בחרצנים וזגים לייצר מהם
יין שני; אלא שמאחר וכבר נעשה בו יין הראשון אין בו
כח להתסיס את היין פעם שני' ,וכדי להתסיסו
מוסיפים דבש או סוכר .בזה נדון לקמן סי"ג.
ז( מזיגת יין ענבים קודם תסיסה
אף שנתבאר לעיל אשר היין החזק שמזגו במים
מברכים עליו בורא פרי הגפן ומקדשים עליו ,מכל
מקום אין עליו דין יין ממש אלא דין יין מזוג .אמנם
אם עירבו את המים ביין בעודו תירוש ,ואחר כך תסס
היין יחד עם המים ,אזי מקבלים גם המים דין יין
ממש.
ונוגע זה לדינא לענין עיסה שנילושה ביין ועשו ממנה
מצות לפסח ,שמבואר בשוע"ר )סי' תסב ס"ג(" :מי
פירות שנתערב בהם מים אפילו כל שהוא ,הרי אלו
מחמיצים על ידי המים שבהם חימוץ גמור שחייבים
עליו כרת ,ולא עוד אלא שהם ממהרים להחמיץ
העיסה יותר ממים לבדם".
צא
וכן הוא ביין מזוג ,משא"כ אם עירבו בו את המים
בעודו תירוש ואחר תסס ,כמבואר בשוע"ר )סי' תסב
ס"ה(" :אע"פ שמי פירות שנתערבו בהם מים אין לשין
בהם ,אף על פי כן מותר ללוש ביין ,אף שאי אפשר שלא
נתערבה בו טיפה מים בשעת הבציר ,וגם לכתחלה
רגילין לערב בו מים בשעת הבציר ...אין חוששין למים
הללו ,דכיון שנתערבו בו בעודו תירוש שלא היה עדיין
יין ,וכל שהוא תוסס הוא נתבטל ונעשה יין ,אם כן גם
המים שנתערבו בו הופג טעמן ונשתנו להיות יין ,כדרך
שנשתנה התירוש ונהפך ליין".
ח( מזיגת יין צמוקים קודם תסיסה
גם יין הצמוקים יש לו דין יין ,אם יש להם עדיין
לחלוחית כשעוצרים אותם ,וכתשו את הצימוקים
ונתנו עליהם מים ג' ימים עד שתסס ונעשה יין,
כמבואר בשוע"ר )סי' ערב ס"ז(" :יין צמוקים ,דהיינו
שכותשים ענבים יבשים ונותנים עליהם מים ושורים
אותם בהם ג' ימים ותוסס ונעשה יין ,מקדשים עליו ...
והוא שיוצא מהם קצת לחלוחית בלא שרייה
כשמעצרים אותם )שאותו הלחלוחית הוא שנכנס
במים על ידי שרייה ומהפכם ליין( .אבל אם אינו יוצא
מהם שום לחלוחית אף אם ידרכום ברגל או יעצרום
בקורה ,אלא על ידי שרייה בלבד ,אין מקדשים עליו,
ואפילו בורא פרי הגפן אין מברכים עליו".
וכיון שיין זה הוא דוקא על ידי שהוא תוסס ,לכן גם
ליין זה יש לו דין יין גמור ,ולא רק דין יין מזוג,
כמבואר בשוע"ר )סי' תסב סי"א(" :יין צמוקים דינו
כמי פירות לענין חמץ ,כי המים ששרו בהן הצמוקים
נשתנו מברייתן לאחר שנתנו בהן הצמוקין טעם יין
ונתהפכו להיות הן עצמן יין ,ולכך מותר לומר עליהן
קידוש היום כמ"ש בסימן ער"ב".
ט( מזיגת יין חרצנים וזגים קודם תסיסה
זה שאמרנו שתסיסת היין גורמת שגם המים שבו יש
להם דין יין גמור ,היינו דוקא ביין שנעשה מענבים או
צמוקים .משא"כ ביין שנעשה מחרצנים וזגים ,דהיינו
שדרכו את הענבים על ידי מכבש והוציאו מהם מיץ
ענבים ,ואחר כך נתנו מים בחרצנים וזגים עד שהיין
תסס ,כל זה אינו מועיל שיהי' לו דין יין גמור ,אלא דין
יין מזוג ,כמבואר בשוע"ר )סי' תסב סי"ב(" :במה
דברים אמורים בצמוקים שהם ענבים שלימים אלא
שנכמשו ,ועדיין כל כחם בהם כיון שלא נדרכו מעולם,
לפיכך כחם חזק להפך את המים שנשרו בהם להיות
כמו יין ממש ,אבל ענבים שנדרכו ונעצרו בגת על ידי
קורה ,ואחר כך נתן מים על החרצנים ,אפילו אם הוא
בענין שמותר לקדש עליהן ,אף על פי כן לא נתהפכו
להיות יין ממש ,אלא הרי הן כיין מזוג במים".
צב
שיעורי הלכה למעשה
עוד אופני מזיגת מים ביין שבחרצנים וזגים ,ראה גם
לעיל ס"ו ולקמן סי"ג.
תוסס ומתהפך ליין .ולכן כשעושים היין מענבים ,אף
ביין שלנו סגי בפחות מאחד בארבעה.
י( שיעור מזיגת יין ענבים קודם תסיסה
וכיון שרבינו סותם כאן ואינו מבאר השיעור ,ורק
כותב דסגי בפחות מחלק אחד )רביע( ,נראה לכאורה,
אשר כשם שנתבאר לעיל ס"ב ,שביין חזק המזוג במים
סגי אם היין הוא קצת יותר מהשביעית והמים – קרוב
לששה חלקים ,כן הוא גם ביין שלנו שעושים מענבים,
דהיינו שנותנים את המים בעודו תירוש עד שתוסס
היין יחד עם המים ,גם כאן השיעור הכי נמוך הוא
כנ"ל ,שיהי' היין יותר מאחד בששה מהמים שנתנו בו.
הטעם שיין החרצנים והזגים אינו עושה אותו ליין
ממש ,אלא ליין מזוג ,מבואר בהמשך דבריו בשוע"ר
)שם(" :שהרי אין מקדשין עליהן אלא אם כן נתן
עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה,
שהרביעית היא יין שיצא מן החרצנין לתוך המים,
והרי זה כדרך מזיגת היין שאין שותין אותו כשהוא חי
אלא מוזגין אותו ג' חלקים מים ואחד יין ,ואין כח היין
ולא כח החרצנים חזק כל כך להפך את המים להיות
כמו יין ממש ,והרי דינם כיין מעורב במים לענין חמץ".
והיינו מה שנתבאר )לעיל ס"ו( ששיעור מזיגת מים ביין
שבחרצנים וזגים הוא שהיין שבהם הוא חלק אחד
)רביע( והמים הם שלושה רביעיות; ולא כמו מזיגה
ביין חזק ,שהשיעור התחתון הוא שהיין יהי' קצת יותר
משביעית ,והמים יהיו קרוב לששה שביעיות )כדלעיל
ס"ב(.
אלא ששם מיירי במזיגת מים ביין חזק שבחרצנים
וזגים ,וכאן מיירי בייצור יין על ידי תסיסה בחרצנים
וזגים שסחטו מהם מיץ ענבים ,אשר רבינו משוה את
מדותיהם לענין זה ,שהיין שבהם יהי' לפחות חלק אחד
)רביע( והמים שלושה רביעיות.
ומכך נראה ,שטעם החילוק בין יין שעושים מהענבים
או מהצמוקים )עד שתוסס( ,לבין יין שעושים
מהחרצנים והזגים )עד שתוסס( ,כי ביין שעושים
מהענבים או מהצמוקים אין צריך לדייק שהרביעית
היא יין שיצא מהם ושלושה חלקים מים ,אלא סגי אף
בפחות מזה.
והנה נתבאר )לעיל ס"ב( ,שביין החזק ,השיעור הכי
קטן למזיגה הוא שהיין יהי' קצת יותר משביעית,
והמים קרוב לששה חלקים .ואילו ביין שלנו השיעור
הוא פחות מאחד בארבעה .ואם כן איך נתבאר כאן
שאם היין תוסס סגי שהיין יהי' פחות מאחד בארבעה,
הרי בפשטות מיירי כאן ביין שלנו!?
כבר הקשה כן ,וביאר הדברים בתוספות שבת )סי' ערב
ס"ק ט(" :וקשה דהא כתב המחבר בסי' ר"ד דהאי
שיעורא דרמא תלתא אינו אלא ביינות שלהם שהיו
חזקים ,אבל יינות שלנו אפילו רמא תלתא ואתו
ארבעה לא מברכינן עלייהו בפה"ג ...דאפשר לומר
דטעם היוצא ]על ידי תסיסה[ עדיף טפי מיין גמור
היוצא על ידי סחיטה" .והיינו שכאן לא מדובר
במזיגה ,כי אם במים שמערבים בעודו תירוש ואחר
ובאמת כתב לפי זה התוספות שבת )שם(" :יש מקום
לומר ,דאף דיין עצמו בטל באחד בששה במים ,מכל
מקום הטעם היוצא ...על ידי שריה ]ותסיסה[ אפשר
שהוא חזק מאד ואינו בטל במים ,אף ...בששה במים"
)כדלקמן סעיף הבא(.
אלא שאין לנו הוכחה שגם רבינו יסבור כן .אך מכל
מקום נראה מדבריו הנ"ל ,שאם היין הוא יותר מאחד
בששה מהמים שנתנו בו ,נחשב יין גמור ,ומברכים עליו
בורא פרי הגפן ,וכשר לקידוש ,ואינו מחמיץ )כדין מי
פירות(.
*
אמנם בשלחן ערוך )או"ח סי' רד ס"ה( הביא המחבר
רק את ההלכה של "שלשה מדות מים" .אלא שהרמ"א
הוסיף )שם(" :ובלבד שלא יהא יין אחד מששה במים".
ומזה יש לומדים ,שהמחבר אינו סובר כדעת הפוסקים
דסגי בקצת יותר מאחד מששה )כדלעיל ס"ב( ,אלא
כדעת הפוסקים דכל שהיין פחות מאחד בשלושה
משלושה רבעים אינו נחשב יין אלא קיוהא בעלמא,
כמובא בתורת הבית להרשב"א )בית ה ש"ג(" :יש מי
שאומר דדוקא שאין במזגו יתר משלשה חלקי מים,
וכמזיגת דרבא דאמר )ב"ב צו ב( כל חמרא דלא דרי על
חד תלתא מיא לאו חמרא הוא ,אבל בשנמזג יתר מיכן
לאו חמרא הוא אלא מיא ,ואף על גב דאית ביה טעם
חמרא קיוהא בעלמא הוא" )ראה אנציקלופדיה
תלמודית ע' יין ע' רמז( .ואילו הרמ"א פוסק כדעת
מהרי"ל דסגי בקצת יותר מאחד בששה.
ואף שבשלחן ערוך שם )סי' רד ס"ה( מיירי במזיגה,
וכאן מיירי ביין שתוסס ,שאפשר בזה יודו גם שאר
הפוסקים דסגי בפחות משיעור מזיגה )כמובא לעיל
מהתוספות שבת( .מכל מקום חוששים הרבנים הנ"ל,
שגם ביין תוסס יצריך המחבר שיהי' היין לפחות אחד
מארבעה.
סברה זו נזכרת גם בשו"ת צמח צדק )או"ח סי' כז
ס"א(" :אך לפי דעת כמה פוסקים ...כל שהמים הם
שיעורי הלכה למעשה
יותר מעל חד תלת אין לו דין יין ...והיינו אף שהמים
תססו".
ואף שהובא לעיל משו"ע יו"ד )סי' קלד ס"ח( שגם
המחבר הביא הלכה זו של "ששה חלקים כנגדו" ,הרי
שגם המחבר סובר דמקרי יין כל זמן שהמים הם פחות
מששה חלקים כנגד היין; היינו דוקא לענין יין נסך,
משא"כ לענין ברכה .ואינו סובר כדברי מהרי"ל )דלעיל
ס"ב( אשר "לענין ברכה נילף מיניה".
ולפי זה דייקו כמה רבנים ספרדים ,שלדעת המחבר,
היין כשר לקידוש ולהבדלה – רק אם היין שבו הוא
לפחות חלק אחד )רביע( והמים שבו הם לא יותר
משלושה חלקים ,והיינו גם כאשר נותנים את המים
לתוך התירוש ואחר כך תסס ונעשה יין ,וקראו לזה
"יין שכשר לקידוש ולהבדלה אף לשיטת הבית יוסף"
)ראה אור ישראל גליון טו ע' סה(.
]המדובר הוא ביין שמייצרים בארץ ישראל ,שהרי
החוק מרשה להוסיף בו מים בעשייתו ,לצורך קידוש
והבדלה .משא"כ בנ.י .אין החוק מרשה להוסיף בייצור
היין יותר משליש מים ) .(35%והחוק בקליפורניא אינו
מרשה כלל להוסיף מים בעשייתו .כך שהיין שמייצרים
בארה"ב אינו קשור לנושא זה[.
אמנם רבינו פסק בפשיטות לענין מזיגה ,שביין חזק
סגי בקצת יותר מאחד בששה .וכאן לענין יין תוסס
נראה מדבריו שגם ביין שלנו סגי בקצת יותר מאחד
בששה.
]כל זה מדובר כאשר תסיסת היין באה מהענבים
עצמם ,בלי הוספת חומרים אחרים כמו דבש או סוכר.
משא"כ אם הענבים חלשים מדאי ,וצריך להוסיף
חומרים אחרים להתסיסו – יתבאר לקמן סי"ב-ג[.
יא( שיעור מזיגת יין צמוקים קודם תסיסה
מה שנתבאר החילוק בין יין שעושים מענבים שסגי
עכ"פ בקצת יותר מאחד בששה ,לבין יין שעושים
מחרצנים וזגים שצריך להיות בו אחד בשלושה ,הנה
כן הוא גם ביין שעושים מצמוקים שדינו כדין יין
שעושים מענבים ,כמבואר בשוע"ר )סי' תסב סי"א-ב(:
"יין צמוקים ...נתהפכו להיות הן עצמן יין ...אבל
ענבים שנדרכו ונעצרו בגת על ידי קורה ,ואחר כך נתן
מים על החרצנים ...אין מקדשין עליהן אלא אם כן
נתן עליהם שלשה מדות מים ואחר כך מצא ארבעה".
הרי שגם ביין צמוקים סגי בפחות מאחד בשלושה.
ובאמת יש הסוברים שבצמוקים סגי אפילו אם המים
הם יותר מששה פעמים נגד גודל הצמוקים ,כמבואר
בבכור שור )ב"ב צז ,ב(" :ושמעתי מי שפקפק על מה
שנוהגין ליתן מים הרבה על הצמוקים עד שהצמוקים
צג
הם אחד מששה במים ,ואם כן היין בטל במים ,כמ"ש
שם סי' רד ס"ה .אמנם למאי דמסקינן במנחות דנ"ה,
דלכולי עלמא כגרוגרת הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן
לכמות שהיה ,משתערין לכמות שהיו קודם שנתייבשו,
אם כן הוא הדין לצמוקים ,הרי אנו רואין שאחר
שליקה או שנתמדו במים הם מתגדלים בכפל או יותר,
אם כן משתערין כך .רק צריך ליזהר שלא יתן כל כך
מים שיהיו הצמוקים אחר שנתגדלו אחד מששה
במים".
והיינו שאפילו אם המים הם יותר מששה פעמים נגד
גודל הצמוקים ,מכל מקום אם אחרי שנכנסו המים
לצמוקים חזרו ונתגדלו להיות כשיעור הענבים ,סגי
שיהיו ענבים מוגדלים אלו קצת יותר מאחד מששה
בשאר המים.
ויתירה מזו נתבאר בתוספות שבת )סי' ערב ס"ק ט(:
"דאפשר לומר דטעם היוצא מהצמוקים ]על ידי
תסיסה[ עדיף טפי מיין גמור היוצא על ידי סחיטה ...
אם כן יש מקום לומר ,דאף דיין עצמו בטל באחד
בששה במים ,מכל מקום הטעם היוצא מהצמוקים על
ידי שריה ,אפשר שהוא חזק מאד ואינו בטל במים ,אף
שהצימוקים עצמם אינם אלא בששה במים".
דעות האלו הובאו בשו"ת צמח צדק )או"ח סי' כח
ס"א(" :דהבכור שור פ"ו דב"ב )דצ"ז ע"ב( העלה רק
שצריך ליזהר שלא יתן כל כך מים שיהא הצמוקים
אחר שנתגדלו אחד מששה במים .ובספר תספות שבת
סי' ער"ב סק"ט רוצה להקל גם בזה ...המחמירים
שהביא הבכור שור שלא יהו הצמוקים קודם שנתגדלו
אחד מששה במים".
ולפי שלושת הדעות יהי' דין יין הצמוקים כדין יין
הענבים ,דסגי שהיין היוצא מהם הוא קצת יותר
משביעית ,או אפילו פחות מזה.
*
אמנם בתקופת אדמו"ר הצמח צדק היתה שמועה
בשם רבינו הזקן ,דלא סגי בהכי ,ואפילו אם הצמוקים
הם אחד בשלושה אינו מספיק להחשב יין ,וצריך שיהי'
גודל הצמוקים יותר מהיין שנעשה מהם ,כמבואר
בשו"ת צמח צדק )או"ח סי' כח(" :על דבר יין צמוקים
אם מברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשים עליו ,לפי
שאומרים בשם הגאון אאזמו"ר ז"ל שצריך שיהיו
שלשה ליטרות צמוקים לשטאף אחד יין ]דהיינו שמג'
ליטרות צמוקים יעשו רק שתי ליטרות יין ,שהוא
שטאף אחד[ .הנה לכאורה באחרונים לא נמצא חומרא
זו".
שיעורי הלכה למעשה
ואחרי שמאריך בביאור שיטות הפוסקים בזה ,מבאר
תוכן שמועה זו בדרך אפשר" :מיהו ביין השרוני דרפי
בעי רק על חד תרין ...ואם כן מי צמוקים לא עדיף מיין
השרוני,וצריך שיהי' המזיגה נגד סחיטת מיץ
הצמוקים רק על חד תרין ,ולכן צריך שיהי' ג' פונט
צמוקים .כי המיץ מהצמוקים מכל פונט יהי' ודאי רק
רביעי הפונט ואפשר פחות ,לכן מג' פונט יהי' רק ערך
ג' רביעי ליטרא או ב' שלישי ליטרא ,וכשיהיו המים
בכפליים יהי' ערך שני ליטרות וזהו משקל ]שטאף[ יין
גפן".
אלא שבתשובה הקצרה הסיק למעשה )שם סי' פב(:
"באחרונים לא מצאתי מקום לחומרא זו ...על כן אין
להורות כן לאחרים .ואילו הייתי שומע כן מכ"ק רבינו
ז"ל ,ודאי הייתי מחמיר ,אכן אני לא שמעתי כן
בפירוש ,ואין ראי' גם כן מזה היפך .ואעפי"כ מי שיוכל
להחמיר לעצמו שיהיו צמוקים כנ"ל ראוי להחמיר,
הואיל ויש אומרים כן משמו ז"ל".
יב( שיעור מזיגת יין צמוקים עם דבש
כל האמור לעיל הוא כשהצמוקים עצמם יש בכחם
להתסיס את המים לעשותם יין .אמנם אם כחם חלש
מדאי ,וכדי לעשות היין צריך להוסיף בו כח אחר
שיחזקו ויתסיסו ויעשהו יין ,על זה נתבאר בשו"ת
צמח צדק )או"ח סי' כז(" :וכל זה בסתם יין צמוקים,
אבל במדינתינו שמערבין בו דבש דבורים ועוד איזו
סממנים ,יש מקום עיון ,אפילו להמקילין ביותר מעל
חד תלת מיא ,בפחות מששה ...אף שהדבש הוא מיעוט
לגבי הצמוקים ,עכ"ז אם לא היה כח בהצמוקים לבד
ליתן הטעם יין ממש בהמים אלא על ידי סיוע הדבש
אין זה חשוב יין צמוקים כלל ...אם יש צמוקים ג'
פונט לשטאף סגי ,דהא בשיעור זה הי' טעם יין ממש
בלי הדבש ,רק שהדבש משביחו ...מסקנא דמילתא
בענין הצמוקים דבעינן שיתנו צמוקים כל כך שגם
בלתי הדבש הי' בהמים טעם ומראה יין ,אזי אע"פ
שנותנים גם כן דבש להשביחו מברכין עליו בורא פרי
הגפן".
העובדה שמזכיר כאן את השיעור "אם יש צמוקים ג'
פונט לשטאף סגי" ,שהוא השיעור הנזכר לעיל
בשמועה בשם רבינו הזקן ,מורה שבאופן זה רוצה
אדמו"ר הצמח צדק לפרש את השמועה בשם רבינו
הזקן הנזכרת לעיל ,דהיינו שאם מערבים דבש עם
הצמוקים שיחזקו ויתסיסו ויעשהו יין ,אזי הורה
רבינו הזקן שצריך ג' פונט צמוקים לשטאף אחד יין,
כי "בשיעור זה הי' טעם יין ממש בלי הדבש ,רק
שהדבש משביחו".
צד
וכן נראה גם ממה שהובא בהערות שבסוף שו"ת צמח
צדק שם )כא ,ג הערות לסי' פב-ג( ,אשר התשובה
הראשונה הנ"ל נכתבה באמצע שנת תקפ"ו ,והתשובה
השניה שלפנינו נכתבה בקיץ של אותה שנה ,ואמר על
כך אדמו"ר ה"צמח צדק" "שהוסיף לחדש בזה בסגנון
אחר" .היינו שהוא ביאור אחר בשמועה הנ"ל בשם
רבינו הזקן.
יג( שיעור מזיגת יין ראשון ושני עם סוכר
מה שנוגע יותר למעשה בהלכה זו )שבסעיף הקודם(,
מה שיש נוהגים לעשות יין שני מהחרצנים והזגים,
והיינו שאחר שעשו מהענבים יין ,והוציאו את היין
מהענבים והזגים והשמרים שנשארו בקנקנים ,נותנים
שוב מים לחרצנים וזגים הנשארים ,עד שהיין תוסס
שוב לעשות יין.
אלא שבדרך כלל אין בכח החרצנים והזגים להתסיס
את היין בשנית ,ולכן מוסיפים בו סוכר ועוד ,כדי
לחזקו ולהתסיסו ולעשות ממנו יין שני.
אשר לכאורה ,כשם שנתבאר לעיל ביין צמוקים שצריך
להיות מספיק כח בצמוקים להתסיס את היין ,ואז
אפשר להוסיף בו דבש כדי להשביחו ,מכל שכן הוא
ביין החרצנים והזגים ,היינו היין השני שעושים
מאותם ענבים ,שצריך להיות בכחם להתסיס את היין
בלי תערובת דבש או סוכר ,והדבש או הסוכר
שמוסיפים בו הוא רק כדי להשביחו.
ומה שנתבאר דסגי אם "נתן עליהם שלשה מדות מים
ואחר כך מצא ארבעה" ,היינו )א( או שמערבים ג'
חלקים מים ברבע יין שנשאר בחרצנים וזגים ,שיש לזה
דין יין מזוג )כדלעיל ס"ו() .ב( או שמעמידים היין
בחרצנים וזגים שסחטו מהם המיץ ענבים ,ועדיין יש
בכחם להתסיס את המים גם בלי תערובת חומר אחר
)כדלעיל ס"ט(.
משא"כ אם רוצים לעשות יין שני מהחרצנים והזגים,
אם אין כחם חזק כל כך ,וצריך להוסיף דברים אחרים
לחזקם ולעשותם יין ,אינו נחשב יין אלא קיוהא
בעלמא .ודוקא אם "גם בלתי הדבש הי' בהמים טעם
ומראה יין ,אזי אע"פ שנותנים גם כן דבש להשביחו
מברכין עליו בפה"ג".
ואפשר שכן הוא גם ביין הראשון ,שעושים מהענבים
עצמם ,שאם נותנים הרבה מים וסוכר וכיו"ב בתוך
תירוש קודם תסיסה ,צריך לדייק שיהי' מספיק
הענבים שיהי' בכח עצמם להפוך את המים ליין על ידי
תסיסה ,והסוכר שנותנים בו הוא רק כדי להשביחו.
*
שיעורי הלכה למעשה
יד( סיכום
)א( שיעור המזיגה שבזמן התלמוד )שייצרו יין חזק כדי
לשתותו על ידי מזיגה( הוא ,שהרבע יין ושלושת רבעי
מים .ועדיף לשתותו על ידי מזיגה דוקא.
)ב( שיעור המזיגה הכי תחתון ,ביין חזק הנזכר ,שאם
היין הוא יותר מחלק אחד בששה ,אפשר לברך עליו
בורא פרי הגפן ולקדש עליו.
)ג( שיעור המזיגה ביין שלנו שאינו חזק כל כך ,כפי
המזיגה הרגילה שביין זה .ובזמנינו אין רגילים למזוג
היין במים .מכל מקום נראה ,שאם היין מספיק חזק
למזיגה זו מברכים עליו בורא פרי הגפן.
)ד( שיעור המזיגה ביין חלש ומיץ ענבים ,אם רובו יין
או מיץ נקי אפשר לברך עליו בורא פרי הגפן ולקדש
עליו.
)ה( שיעור המזיגה הכי קטן ביין שבשמרים ,גם אם
היין חזק ובזמן ומקום שרגילים למזוג היין במים ,הוא
דוקא שהרביעית יהי' יין ושלושת רבעים מים.
)ו( שיעור המזיגה ביין שבחרצנים וזגים ,אם כבשו את
החרצנים וזגים בתחלה במכבש חזק להוציא מהם את
כל יין שבהם ,דינם כמזיגה הנ"ל ביין שבשמרים,
ששיעור המים שבו יהי' לכל היותר שלושה רבעים.
)ז( מזיגת יין ענבים קודם תסיסה מהפכת את המים
שבו שיהי' להם דין יין גמור )שאינו מחמץ( ,ולא דין יין
מזוג )שמחמץ(.
)ח( גם מזיגת יין צמוקים קודם תסיסה מהפכת את
המים שבו שיהי' להם דין יין גמור )שאינו מחמץ( ,ולא
דין יין מזוג )שמחמץ(.
)ט( משא"כ מזיגת יין חרצנים וזגים קודם תסיסה
אינה מהפכת את המים שבו ליין ,ויש לו דין יין מזוג
)שמחמץ(.
)י( שיעור מזיגת יין ענבים קודם תסיסה הוא פחות
מרבע יין ,אף ביין שלנו .יש אומרים שהיין שבו הוא
קצת יותר מחלק אחד בששה ,ויש אומרים שאף פחות
מזה הוא יין.
)יא( גם שיעור מזיגת יין צמוקים קודם תסיסה הוא
פחות מרבע יין ,אף ביין שלנו .יש אומרים שהצמוקים
יהיו קצת יותר מחלק אחד בששה ,ויש אומרים
שהצמוקים אחרי שחזרו לגודל הענבים על ידי המים
יהיו קצת יותר מחלק אחד בששה ,ויש אומרים שאף
פחות מזה הוא יין.
צה
)יב( שיעור מזיגת יין צמוקים עם דבש ,דוקא כשיש כל
כך צמוקים שיהי' בכחם לעשות היין בלי תערובת
הדבש ,והדבש הוא רק כדי להשביחו.
)יג( כן הדין גם ביין שני ,שעושים מחרצנים וזגים שעשו
מהם כבר יין ראשון ,ומערבים בו דבש או סוכר לחזקו
עד שיתסיס ויעשה יין ,צריך שיהיו כל כך חרצנים
וזגים שיהי' בכחם לעשות היין גם בלי תערובת דבש או
סוכר .ואפשר שכן הוא גם ביין ענבים שנותנים בהם
מים וסוכר וכיו"ב.
***
סימן ערב ס"י
כו .יין ,חמר מדינה ופת
א( בהבדלה
בשוע"ר )סי' רצו ס"ח-י(" :מבדילין על כל משקה
שהוא חמר מדינה ...אף שישנו ]יין[ אצל חנוני ...
במקום שהוא חמר מדינה ,וע"ד שנתבאר בסימן ער"ב,
אבל במקומות שהיין גדל שם ,שהיין הוא חמר מדינה,
אינו יכול להבדיל על שום משקה".
והיינו שאת עיקר דעות הפוסקים והמסקנא בבהגדרת
ההלכה של "חמר מדינה" ,ביאר רבינו כבר בהלכות
קידוש )סי' ערב ס"י( ,ואילו כשהגיע להלכות הבדלה
)סי' רצו ס"ח-י( כתב רק את המסקנא )כדעת
המקילים( ,והסתפק בציון למה שכבר נתבאר בסי'
ערב.
ואף שדין הקידוש על חמר מדינה שונה מדין ההבדלה
על חמר מדינה )כדלקמן ס"ג( ,מכל מקום ,עצם
הגדרתו של "חמר מדינה" שוה בשניהם ,ולכן נתבארה
בסי' ערב ,ובסי' רצו רק צוין לשם.
וכך נתבארו שתי הדעות בשוע"ר )סי' ערב ס"י(:
"מדינה או עיר שרוב יינם שכר או שאר משקים ...הרי
משקין אלו בעיר זו כמו יין ,ונקראים שם חמר מדינה
לענין כל הדברים הטעונים כוס .וכל שאין יין הרבה
גדל סביבות העיר כמהלך יום ,שאף שמצוי הרבה יין
אצל החנוני ,מן הסתם אין דרך רוב אנשי עיר זו לקנות
יין תמיד מן החנווני ,אלא קובעים רוב סעודותיהם על
שאר משקים והרי הם חמר מדינה ...ויש חולקין על
כל זה ואומרים שאינו נקרא חמר מדינה אלא אם כן
רוב השנה אין היין מצוי כלל בכל העיר אפילו אצל
החנוני ...ומנהג העולם כסברא הראשונה".
היינו שדעה הראשונה סוברת שסגי מה שאין הענבים
גדלים בסביבות העיר הזאת ,ולכן קשה להשיג בה יין
ואין דרך לקנות יין תמיד .ואילו דעה השניה סוברת
דהיינו דוקא כשאין יין מצוי כלל בכל העיר.
שיעורי הלכה למעשה
ועוד מוסיף רבינו בדעה הראשונה ,דהיינו "אף שמצוי
הרבה יין אצל החנוני" ,כי סוף כל סוף ,מחמת הקושי
להשיג יין בעיר הזאת שאין היין גדל בה ,ואין דרך רוב
אנשי העיר לקנות יין תמיד אלא קובעין רוב
סעודותיהן על חמר מדינה ,לכן נחשב השכר חמר
מדינה בעיר הזאת .וכדעה זו הוא מנהג העולם.
מקור הלכה זו הוא בפסחים )קז ,א(" :אמרי ליה מר
ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ,זימנא
חדא איקלע אמימר לאתרין ,ולא הוה לן חמרא,
אייתינא ליה שיכרא ,ולא אבדיל ובת טוות )לן מעונה,
שלא אכל ,רשב"ם( .למחר טרחנא ואייתינא ליה
חמרא ואבדיל וטעים מידי .לשנה תו איקלע לאתרין,
לא הוה לן חמרא ,אייתינא שיכרא ,אמר אי הכי חמר
מדינה הוא ,אבדיל וטעים מידי".
שתי הדעות הנ"ל בהגדרתו של חמר מדינה הובאו
ברא"ש שם )פסחים פ"י סי"ז(" :פירש רשב"ם האי
חמר מדינה הוא אין יין בעיר הזאת כי אם שכר הלכך
מבדילין בו ...ויש מפרשים כשאין יין גדול בתוך מהלך
יום סביב העיר".
והמקור למה שהוסיף רבינו" :אף שמצוי הרבה יין
אצל החנוני ...הרי הם חמר מדינה" ,הוא מה שכתב
הרמ"א )סי' קפב ס"ב ,לענין כוס של ברכת המזון(:
"ואע"ג דיין נמצא בעיר ,מכל מקום לא מקרי מצוי
לדבר זה שהוא ביוקר ,ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה
לברך עליו".
ואף שהרמ"א כתב כן דוקא לענין ברכת המזון ,ולא
לענין קידוש והבדלה )ויתבאר לקמן ס"ה שיש חילוק
ביניהם בהגדרתו של חמר מדינה( ,הנה אף המ"א פסק
כן )שם ס"ק ב(" :ובטור סי' ער"ב כתוב דאם אין יין
גדל מהלך יום סביב כל העיר מקרי אין יין מצוי ע"כ,
ואע"ג שמצוים יין הרבה אצל החנוני אין בכך כלום".
והיינו מה שכתב בטור )סי' ערב ,לענין קידוש(:
"במקום שאין יין מצוי מקדשין על השכר ושאר
משקין ,כיון שאין יין מצוי שם הוי שאר משקין חמר
מדינה .ופרשב"ם שנקרא חמר מדינה כשאין יין בכל
העיר ,ויש מפרשין דלא הוי חמר מדינה אלא אם כן
שלא יהא יין גדל מהלך יום כל סביב העיר".
וכיון שהטור מיירי בקידוש ,יש מקום לומר ,שגם מה
שהוסיף המ"א "ואע"ג שמצוים יין הרבה אצל החנוני"
קאי בזה אף לענין קידוש והבדלה .ואפשר שכן הוא אף
לדעת הרמ"א הנ"ל ,מטעם המבואר בקונטרס אחרון
)סי' ערב ס"ק א(.
אך מכל מקום לא כתב כן רבינו אלא בתור ישוב
ומקור המנהג ,אבל לא לדינא ,כמבואר בסיום דבריו
צו
)שם(" :העתקתי דעתם ...לסמוך עליהם המנהג ...
לקיים המנהג ,אבל לדינא צ"ע".
ומכל מקום ,אף לפי המנהג הזה ,אין זה מנהג מן
המובחר ,כמבואר בשוע"ר )סי' ערב סי"א(" :אם אין
יין בביתו ,אף שישנו אצל חנוני אין צריך לקדש עליו,
אלא אם כן רוצה לעשות מצוה מן המובחר ...מצוה
מן המובחר לקדש לעולם על היין".
ועל פי כל מה שנתבאר בהלכות קידוש )סי' ערב( ,כותב
רבינו את המסקנא הזאת גם בהלכות הבדלה )סי' רצו
ס"ח-י(" :מבדילין על כל משקה שהוא חמר מדינה ...
אף שישנו ]יין[ אצל חנוני אין צריך לקנותו ,ומכל
מקום מצוה מן המובחר להבדיל על היין בכל ענין ...
במקום שהוא חמר מדינה ,וע"ד שנתבאר בסימן ער"ב,
אבל במקומות שהיין גדל שם ,שהיין הוא חמר מדינה,
אינו יכול להבדיל על שום משקה".
*
והנה אף שבמקומות אלו ,שאין היין גדל שם וקשה
להשיג שם יין ,השכר נחשב שם לחמר מדינה ,מכל
מקום אם יש לו יין בביתו אין זה הידור מצוה לקדש
או להבדיל עליו ,או לברך עליו ברכת המזון.
לענין כוס ברכת המזון נתבאר בשוע"ר )סי קפב ס"ב(:
"אם יש לו יין בביתו ,שאין זה הידור כלל לברך על
שאר משקים".
לענין קידוש נתבאר בשוע"ר )סי' ערב סי"א(" :שאפילו
מי שיש לו יין יכול לקדש על חמר מדינה מן הדין ,אלא
שאין זה הידור מצוה ,וצריך לקדש על היין לכתחלה".
וכן לענין הבדלה נתבאר בשוע"ר )סי' רצו ס"ח-י(:
"אלא אם כן יש לו יין ,שאז אין זה הידור מצוה אם
יבדיל על שכר או שאר משקים ,אע"פ שהם חמר מדינה
...ונוהגין במדינות אלו להקל להבדיל במוצאי פסח על
השכר אף אם יש לו יין הרבה בביתו ,לפי שהשכר חביב
עליו אז יותר מן היין ...במקום שהוא חמר מדינה".
והיינו שאעפ"י שאם יש לו יין בביתו ,אין זה הידור
מצוה לקדש על חמר מדינה ,מכל מקום לפעמים השכר
חביב עליו )כגון במוצאי פסח שהשכר הי' אסור בשתיה
במשך ימי הפסח ,ועתה במוצאי פסח הוא חביב עליו(,
ואז נוהגים להבדיל עליו אף אם יש יין בביתו.
ב( הבדלה על קפה
לפי הלכה זו ,הנה בלילה האחרון שלפני הסתלקות
כ"ק אדמו"ר הזקן )מוצאי ש"ק ,כ"ד טבת תקע"ג(,
ובלילה האחרון שלפני הסתלקות כ"ק אדמו"ר
מוהרש"ב נ"ע )מוצאי ש"ק ,ב' ניסן תר"פ( ,כאשר מצב
בריאותם לא הרשה להם להבדיל על היין ,הבדילו על
שיעורי הלכה למעשה
הקפה ,כמסופר באשכבתא דרבי )ע' " :(97אחר כך
שאלה אצלו הרבנית תחי׳ אם ליתן לו מעט חלב או
קאפע ,ורמז על קאפע ) ...ידוע הוא שגם רבינו הגדול
אדמו"ר הזקן נ"ע עשה גם כן הבדלה על קאפע קודם
הסתלקותו ,אשר נסתלק גם כן במוצש׳׳ק כידוע(".
ואף שיש מקום לחלק בין שכר ]בירה[ שהוא חמר
מדינה ,לבין קפה ,וכמבואר בשוע"ר )סי' קפב ס"ב(:
"שכל כוס של ברכה לא תקנו אלא מיין שהוא משמח
אלקים ואנשים" .וכעין זה הוא בשוע"ר )סי' קצ ס"ב(:
"מה שהטעינו כוס ...כעין שירה הנאמרת על היין".
שזה שייך גם בשכר )בירה( שגם הוא משמח הלב
ומשכר )שיש בו אלכוהול( ,משא"כ קפה.
ומטעם זה יש הסוברים שהקפה אינו נחשב חמר
מדינה בכל אופן ,כמבואר בהלכות קטנות )ח"א סי'
ט(" :על הקאוי ...שנשאל אם מקדשין עליו ,לא
מחכמה ,דאין לקדש אלא על חמר מדינה דמרוי
ומשכר דומיא דיין".
וכן מסיק בקצות השלחן )סי' צז ,בדי השלחן ס"ק ח(:
"משקה טיי וקאפי לא שייך כלל לחמר מדינה דאין
קובעין סעודה עליהן ,אפילו במקומות שדרכם לשתות
טיי או קאפי בקביעות בקיבוץ חברים יחד".
אמנם כבר הובא לעיל שהן רבינו הזקן והן כ"ק
אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הבדילו על הקפה ,בזמן שלא
יכלו להבדיל על היין .וכן כתב האדר"ת בקונטרס עובר
אורח )שבסוף ספר ארחות חיים ,סי' רצו(" :אולם
שמעתי בשם גאונים רבים מהדור שלפנינו ,שהורו
להבדיל על כוס ט"י מתוק או כוס קפה מתוק ...ונראה
דסבירא להו דחמר מדינה נקרא כל שהוא עשוי לכיבוד
אורחים וכיו"ב".
ויותר נראה לבאר זאת על פי המבואר בשוע"ר )סי'
ערב ס"י(" :קובעים רוב סעודותיהם על שאר משקים
והרי הם חמר מדינה" ,אשר נראה שכן ההלכה
כשרגילים לקבוע על משקים אלו אף בלא סעודה,
וכעין האמור בשוע"ר )סי' ריג ס"א(" :שכר ומי דבש
...שרגילין לקבוע עליהם אף בלא סעודה" .וכן מבואר
בשוע"ר )סי' תרלט סי"ב(" :משקין שדרך לקבוע
עליהן כגון מי דבש ושכר" .וכך הוא גם בקפה או תה
שרגילין לקבוע עליהם בין בסעודה ובין שלא סעודה,
אשר לכן דינם כשכר ומי דבש להלכות המבוארים שם
ושם ,ולכן נחשבים חמר מדינה כמו שכר ומי דבש.
משא"כ שאר המשקים ששותה לצמאו או לעידון
ותענוג ,אינם חשובים חמר מדינה ,כמבואר בשוע"ר
)סי' קפב ס"ג(" :וכל זה במשקים חשובים כשכר
וכיוצא בו ,אבל משקים גרועים ,כמו מה שקורין
במדינות אלו )קווא"ס( או )בארש"ט( אין להם
צז
חשיבות יותר ממים ...לפי שאינו נקרא חמר מדינה
אלא מה שיש לו חשיבות באותה מדינה כעין חשיבות
יין בכל המדינות".
ואף שעדיין יש לחלק בין מקום שאין שם יין בריוח,
שאז נקרא השכר או הקפה בשם חמר מדינה ,לבין מי
שהוא חולה ואינו יכול לשתות יין ,שמחמת זה אינו
נחשב חמר של כל המדינה.
מכל מקום הרי בעת הסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן
וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היו ימי מלחמה ,עד
)בלאדי
הקבוע
שהוכרחו לברוח מביתם
ובליובאוויטש( ,ובודאי שאז הי' קשה מאד להשיג יין,
וגם קפה נחשב אז חמר מדינה.
ואפשר שגם בלי זה ,כל מקום שהאדם אינו יכול
להבדיל על היין ,מפני מצב בריאותו וכיו"ב ,הרי זה
חשוב כאילו אין יין בעיר ,והקפה הוא אז חמר מדינה,
שיכול להבדיל עליו.
ג( בקידוש ליל שבת
בשוע"ר )סי' ערב סי"א(" :יש אומרים שלא הוזכר
חמר מדינה אלא לענין הבדלה וברכת המזון ושאר
דברים הטעונים כוס ,חוץ מקידוש שאין מקדשין
לעולם אלא על היין ולא על שאר משקים שהם חמר
מדינה ,אף אם אי אפשר למצוא יין כלל בכל המדינה,
אלא יקדש על הפת ,וביום יוצא ידי חובתו במה
שמברך המוציא על הפת .ויש אומרים ...יכול לקדש
על חמר מדינה ...ולענין מעשה אם אין יין בעיר יקדש
בלילה על הפת לחוש לסברא הראשונה".
המקור לדעה הראשונה היא בפסחים )קז ,א(" :בעא
מיניה רב חסדא מרב הונא מהו לקדושא אשיכרא ...
ת"ר אין מקדשין אלא על היין" .והיינו שמה שהתירו
להבדיל על חמר מדינה הוא רק בהבדלה ולא בקידוש.
וכן נפסק ברמב"ם )הל' שבת פכ"ט הי"ז(" :מדינה
שרוב יינה שכר ,אע"פ שהוא פסול לקידוש ,מותר
להבדיל עליו הואיל והוא חמר המדינה".
וטעם החילוק ביניהם יש לומר ,שכיון שאפשר לקדש
על הפת לא הוצרכו חכמים לתקן שיוכל האדם לקדש
על חמר מדינה .משא"כ בהבדלה תיקנו שיוכל להבדיל
על חמר מדינה ,כיון שההבדלה אינה שייכת כלל לפת,
כמבואר בשוע"ר )סי' רצו ס"ז(" :אין מבדילין על הפת
...ואינו דומה לקידוש שמקדשין על הפת ,לפי
שהקידוש יש לו ענין להפת שאין קידוש אלא במקום
סעודה ,אבל הבדלה אין לה ענין כלל להפת" .וכ"ה
בשוע"ר )סי' קעד ס"ה(" :יין הבדלה שאינו שייך
לסעודה ,אבל יין קידוש ...שייך לסעודה ,שאין קידוש
אלא במקום סעודה".
שיעורי הלכה למעשה
והדעה השניה סוברת שגם בקידוש תיקנו שיוכל לקדש
על חמר מדינה ,כמו בהבדלה .ומה שאמרו בברייתא
"אין מקדשין אלא על היין" מיירי במקום שיש יין,
והשכר אינו נחשב חמר מדינה ,שאז אין מקדשין ,ואף
אין מבדילין ,אלא על היין.
ד( בקידוש יום השבת
אף לדעת הפוסקים שקידוש הלילה הוא דוקא על היין,
ולא על חמר מדינה ,גם הם יכולים להודות שקידוש
היום יכולים לקדש גם על חמר מדינה ,כמבואר
בשוע"ר )סי' ערב סי"א(" :אם אין יין בעיר יקדש
בלילה על הפת לחוש לסברא הראשונה ,וביום יקדש
על המשקה שהוא חמר מדינה ,שאם לא יברך אלא על
הפת איזה היכר יהיה לקידוש זה ,שאף בלא מצות
קידוש זה היה מברך על הפת".
ולפי האמור לעיל יש לבאר ההלכה כאן ,שכיון
שבקידוש היום לא שפיר לקדש על הפת ,שוב דומה
דינו קצת להבדלה ,שתיקנו חכמים שאפשר לקדש אף
על חמר מדינה.
והנה לעיל ס"א נתבאר לענין הבדלה וקידוש ליל שבת,
שאם "יש לו יין ...אין זה הידור מצוה אם יבדיל על
שכר" ,משא"כ כאן בקידוש היום נתבאר בשוע"ר )סי'
ערב סי"א(" :במדינות אלו שהיין ביוקר יש להקל
בקידוש של יום לקדש על המשקה שהוא חמר מדינה
אף אם יש לו יין בביתו ,דכיון שמברך בתחלה על כוס
חמר מדינה ואחר כך על הפת יוצא בזה לדברי הכל.
ואף שיש מי שאומר שלא תקנו שום קידוש אלא על
היין בלבד ולא על הפת ולא על חמר מדינה ,מכל מקום
אין להחמיר כל כך בקידוש של יום שאינו חיוב כל כך
כמו של לילה ,כיון שהיין ביוקר במדינות אלו .ומכל
מקום מצוה מן המובחר לקדש לעולם על היין".
והיינו ,שאף שבקידוש היום אפשר לקדש במדינות אלו
על חמר מדינה ,אף שיש יין בביתו ,ואין בזה חסרון של
"הידור מצוה" .מכל מקום יש בזה עדיין חסרון של
"מצוה מן המובחר לקדש לעולם על היין".
*
כל האמור לעיל ,שבקידוש היום יכול לקדש על חמר
מדינה ,בין אם יש יין בביתו ובין אם אין יין בביתו,
היינו בזמנים ההם ובמקומות ההם ,כיון שבמקומות
הקרים אין הענבים גדלים ,ובימים ההם לא היתה
אפשרות להביא ענבים מהמקומות החמים שבדרום
עד לעיירות שברוסיא הלבנה ,וגם לא היתה אפשרות
להביא בקבוקי יין בעגלות וסוסים ממדינות הדרום
לעיירות שברוסיא הלבנה ,נסיעה שלוקחת כמה
שבועות.
צח
מצב הדברים באותה תקופה מתואר בשו"ת צמח צדק
)או"ח סי' כו(" :שאלה .הובא לכאן מחנינו ענבים
לחים מסביבותינו קטנים ביותר וחמוצים ,גם הובא
ממאלדאווייע גדולים מעט ,וחקרתי מהיודעים איך
מוליכים אותם דרך רחוקה כזו ,ואמרו שמסירים
אותם מהאילן בעודם לא נגמרים ,כי הנגמרים ידוע
שבלתי אפשר להוליכם אפילו למקום קרוב".
וכיון שהיין אינו מצוי ברוסיא ,לכן נחשב היי"ש חמר
מדינה ברוסיא ,ולכן אפילו יש לו יין התירו לקדש
קידוש היום על היי"ש.
משא"כ במקומותינו ובזמנינו שהיין מצוי ומחירו קטן
יותר מהיי"ש ,הרי שוב היין הוא חמר מדינה ,ואם כן
בטל טעם היתר זה להמנהג לקדש על היי"ש בקידוש
היום .ועל זה כתב בקצות השלחן )סי' צז ,בדי השלחן
ס"ק ח(" :ובארץ ישראל שהוא מקום גידול היין ,אין
שום משקה נקרא חמר מדינה חוץ מן היין".
אלא שמנהג קידוש היום על המשקה נשאר בכמה
מקומות גם במדינותינו .והטעם בפשטות הוא ,כי כן
נהגו ברוסיא ,וכן המשיכו לנהוג כשבאו לארצות
הדרומיות .אבל כבר נתבאר לעיל שברוסיא מצא רבינו
הזקן ביאור למנהג זה ,משא"כ במדינותינו ובזמנינו,
שהיין נמצא לרוב ,והוא גם זול יותר מהיי"ש.
ובאמת יש סברה לומר שהקידוש על היי"ש חשוב יותר
מהקידוש על השכר ,כמבואר בשוע"ר )סי' קפב ס"ג(:
"ואפילו אינו שתיית רוב אנשי העיר אלא שותין אותו
לפרקים בלבד מפני חשיבותו ,כמו )מע"ד( במדינות
אלו ,לא נגרע מפני זה לברך ולקדש עליו ,כיון שזהו
מפני חשיבותו שהוא חשוב יותר מן השכר ,ולכן ראוי
יותר לכוס של ברכה מן השכר ,וגם הוא חמר מדינה
יותר ממנו כיון שחשוב יותר .שהרי כל מעלת היין
לכוס של ברכה אינו אלא מפני חשיבותו ...אם כן כל
משקה שחשוב יותר הוא קרוב ליין יותר".
אמנם עדיין לא מצאנו מקור שמטעם זה יועיל לקדש
על היי"ש גם בזמנינו ובמקומותינו ,אשר היין נמצא
לרוב והוא זול יותר מהיי"ש.
ה( בברכת המזון
בפסחים )קז ,א(" :ת"ר אין ...אומרים הבא כוס של
ברכה לברך אלא על היין".
וברבינו חננאל )שם(" :ת"ר אין אומרין הבא כוס לברך
אלא על היין .ואסיקנא לא אמרן אלא דלא קביע
סעודתיה עילויה ,אבל קבע לית לן בה".
שיעורי הלכה למעשה
וברשב"ם )שם(" :הני מילי דלא קבע עליה אבל קבע
עליה לית לן בה .לא גרסינן כלל" .היינו שרשב"ם אינו
גורס הוספה זו בגמרא.
וברא"ש שם )פ"י סי"ז(" :אין אומר הבא כוס של ברכה
אלא על היין ,אבל אשיכרא לא ,והני מילי דלא קבע
עילוי אבל קבע עילויה לית לן בה .רשב"ם לא גריס
דלא קבע עילויה וכו' ,דסבירא ליה כיון דברכת המזון
טעונה כוס מה תלוי בקביעת סעודה ,מיהו היכא דהוה
חמר מדינה נראה דמברכין עלויה".
וקיי"ל כרשב"ם וסיעתו ,כנפסק בשו"ע )סי' קפב
ס"א(" :כוס ברכת המזון אינו אלא של יין ולא משאר
משקים ,אפילו קבע סעודתו עליהם".
והטעם שפסקו כרשב"ם בזה ,הוא על פי מה שנתבאר
בהגהות מיימוניות )הל' ברכות פ"ז אות ס(" :כתב
ראבי"ה וז"ל ,רוב רבוותא גורסים אותו ,וכן נראה לי
שהקביעות מחשבו לברך עליו ,ואין נקרא קביעות אלא
שרגילין תמיד בכך ,כגון מקומות שאין מצוי יין",
והיינו שאף שהם גורסים בגמרא דסגי במה שקבע
סעודה על חמר מדינה ,מכל מקום סוברים דהיינו
דוקא במקום שאין יין מצוי ,שאם כן יהי' דין ברכת
המזון שוה לדין הבדלה ,שאין לברך עליו אלא אם כן
אין היין מצוי בעיר הזאת.
ומכל מקום נהגו להקל בכוס של ברכת המזון יותר
מהבדלה ,מהטעם שנתבאר ברמ"א )סי' קפב ס"ב(:
"ומה שנוהגין במדינות אלו לברך על השכר אין למחות
...דהא עיקר חמר מדינה הוא שכר ,וקובעין הסעודה
עליו ,ואע"ג דיין נמצא בעיר ,מכל מקום לא מקרי מצוי
לדבר זה שהוא ביוקר ,ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה
לברך עליו".
והיינו שזהו טעם החילוק בין ברכת המזון להבדלה ,כי
ברכת המזון הוא ב' פעמים בכל יום ,ואי אפשר לקנות
יין בכל סעודה לברך עליו ,משא"כ הבדלה היא רק פעם
אחת בשבוע ,ואם יש יין בעיר אפשר לקנות יין
להבדלה.
וכבר נתבאר לעיל ס"א ,שדעת רבינו נוטה ,שגם לענין
קידוש והבדלה יש מקום להקל "אף שמצוי הרבה יין
אצל החנוני".
***
צט
מלאכות שבת
סימן שא ס"א
כז .ל"ט מלאכות שבת – במלאכת המשכן
נאמר בעשרת הדברות )יתרו כ ,י(" :יוֹם הַ ְשּׁבִ יעִ י ַשׁבָּ ת
לה' אֱ ֶקי א-תַ ע ֲֶשׂה כָלְ -מלָאכָ ה"" .ולא נתפרש בה
איזה עשייה נקראת מלאכה ואיזה עשייה אינה נקראת
מלאכה" )שוע"ר סי' שא ס"א(.
חכמים למדו זאת )שבת מט ,ב( ממה שנאמר בתורה
)ויקהל לה ,ב-ה(ֵ " :שׁ ֶשׁת י ִָמים ֵתּעָ ֶשׂה ְמלָא ָכה וּבַ יּוֹם
הַ ְשּׁבִ יעִ י יִ ְהיֶה ָל ֶכם ֶ
עשׂה ב ֹו
קדשׁ ַשׁבַּ ת ַשׁבָּ תוֹן לה' כָּל-הָ ֶ
ְמלָאכָה יוּמָ ת ...זֶ ה הַ ָדּבָ ר אֲ ֶשׁרִ -צוָּ ה ה' לֵאמרְ .קחוּ
מֵ ִא ְתּ ֶכם ְתּרוּמָ ה לה' כּל נְ ִדיב לִ בּ ֹו יְ בִ יאֶ הָ אֵ ת ְתּרוּמַ ת ה'
ְחשׁת" ,והיינו "ממה שסמכה תורה פרשת
זָ הָ ב וָ כֶסֶ ף וּנ ֶ
שבת למלאכת המשכן ,ללמוד שאין מלאכת המשכן
דוחה את השבת ,מכאן אנו לומדים שכל מלאכה
שהיתה חשובה במשכן נקראת מלאכה לענין שבת ...
ומנין כל המלאכות שהיו במשכן הן ל"ט" )שוע"ר סי'
שא ס"א(.
ל"ט מלאכות אלו מנויות במשנה )שבת עג ,א(,
ונתחלקו לארבע קבוצות )א( סידורא דפת) .ב( סדר
עשיית בגדים) .ג( הכנת קלף לכתיבה) .ד( שאר
המלאכות.
א( סידורא דפת נקט
"תנא דידן סידורא דפת נקט" )שבת עד ,ב( ,שהם סדר
כל המלאכות הנדרשות להכנת הלחם לאכילה ,מתחיל
מהזורע והחורש ומסיים בהאופה .כל אחת מהן היתה
במלאכות המשכן .ואף שאפיית הלחם לא היתה
במלאכת הקמת המשכן ,מכל מקום היו מלאכות אלו
בהכנת הסממנים לצבוע את הצמר ואת העורות,
וכדלקמן .בחלוקה זו ישנן אחת עשרה מלאכות:
א-ד( הזורע והחורש והקוצר והמעמר ,מלאכות אלו
נדרשות להכנת הלחם .ובקשר למלאכות המשכן כותב
רש"י )עג ,א ד"ה האופה(" :כולהו קמייתא הואי
בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני" .ואף
שתכלת עשוי' מחלזון ,ושני עשוי' מתולעת ,הי' צריך
לערב בהם סממנים )מנחות מב ,ב(" :מייתינן דם חלזון
וסמנין ורמינן להו ביורה" )וראה רש"י ותוס' שם.
ורמב"ם הל' ציצית פ"ב ה"ב(.
ואע"פ שארץ המדבר אינה מצמיחה ,כתבו התוס'
)חולין פח ,ב ד"ה אלא(" :דשמא אז כשבאו שם ישראל
היה מצמיח" .ובמדרש )במד"ר פי"ט ,כו(" :באר
חפרוה שרים ...ומגדלים מיני דשאים ואילנות".
שיעורי הלכה למעשה
ויש ביאור נוסף להלכה זו ,שמסופר במדרש )שמו"ר
סוף פל"ג(" :אמר להם ]יעקב[ היו יודעין שהקב"ה
עתיד לומר לבניכם לעשות משכן אלא יהיו כל צרכיו
מוכנים בידכם ...ויש מהם שהתקינו עצמן לדברים ...
ויש מהן שלא הביאו אלא ממה שהיה מונח בידו" .ואם
כן לא זרעו את הסממנים במדבר .וביאר הפני יהושע
)שבת עה ,א(" :דמסתמא לא היו זורעין וחורשין אותן
הסממנין שהיו צריכין למשכן ,אלא שהיה מצוי בידן,
אפילו הכי כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב
...שכבר היה מצוי בידם על ידי תגרים אוה"ע או
שהוציאו ממצרים".
ה-ו( הדש והזורה .גם שני מלאכות אלו נדרשות להכנת
הלחם ,לפרק גרעיני התבואה מהמוץ ,ואחר כך לזרות
הכל ברוח ,שנושא את המוץ והסובין למקום אחר
וגרעיני התבואה נופלים במקומם ,ונפרדים זה מזה.
ולפי המובא מרש"י )עג ,א ד"ה האופה(" :כולהו
קמייתא הואי בסממנין של צבע" .על כרחינו לומר
שגם בין הסממנים היו גם כאלו זרעים ,שמפרישים
הגרעינים מהמוץ על ידי הזריה ברוח .ולענין דש
מבואר בתוס' )שבת עד ,א ד"ה אע"ג(" :שבמשכן היו
מנפצים פשתן לעשות יריעות ושאר דברים ...דהיינו
דש".
ז( הבורר" .הבורר הוא מאבות מלאכות שכן במשכן
היו בוררים הפסולת מתוך הסממנים" )שוע"ר סי' שיט
ס"א( .והיינו אחרי שזורים את הסממנים והפסולת
ברוח להפרידם ,עדיין הוצרכו לברר את שארית
הפסולת בידים .וזהו החילוק בין זורה – ברוח ,לבין
בורר – ביד פסולת מתוך אוכל.
ח( הטוחן .גם מלאכה זו נדרשת להכנת הלחם ,להוציא
הקמח מהגרעינים על ידי טחינת הגרעינים; משא"כ
בסממנים מבואר הסדר בגמרא )עד ,ב(" :בישול
סממנים דהוה במשכן" ,שהיו מבשלים הסממנים
במים ,שיקבלו המים את צבע הסממנים.14
ומכל מקום היו גם סממני צבע ,שלא היו מבשלים
אותם כך ,כי אם "טחנו נמי סמנין לצבוע" )רש"י שבת
מט ,ב ד"ה הם זרעו( .ובפרי מגדים )משב"ז סי' שכא
ס"ק י(" :הטוחן רגב עפר הוה טוחן דבמשכן סמנים
נמי הכין הוא שיש מהם כאבנים באדמה".
ק
הקמח מתוכה" )שוע"ר סי' תנד ס"א( .וכנראה היו גם
סממני צבע שהיו טוחנים ומרקידים בנפה וכברה .וזהו
החילוק בין בורר – ביד פסולת מתוך אוכל ,לבין מרקד
– בכלי המיוחד גם אוכל מתוך פסולת.
י( הלש .עיקר מלאכה זו היא בהכנת הלחם .ואילו
הצבע הוא בדרך כלל במצב נוזלי .אמנם "לשו נמי
סמנין לצבוע" )רש"י מט ,ב ד"ה הם זרעו( .ועד"ז מצינו
בעשיית דיו )רמב"ם הל' תפילין פ"א ה"ד(" :כיצד
מעשה הדיו מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל
שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט
דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה
רקיקין".
יא( האופה .על זה אומרת הגמרא )שבת עד ,ב(" :תנא
דידן סידורא דפת נקט" ,ובסממנים הי' בישול
הסממנים .ואפיה ובישול אחת היא.
ב( סדר עשיית בגדים
הקבוצה השניה היא המלאכות הנדרשות לעשיית
בגדים ,מתחיל מהגוזז את הצמר ומסיים בהתופר
והקורע .בחלוקה זו ישנן שלוש עשרה מלאכות:
יב( הגוזז צמר" .שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים
ואילים" )שוע"ר סי' שמ ס"א( .והיינו בהכנת הצמר
לאריגת היריעות למשכן )שבת עד ,ב( .ומסתמא כן הוא
גם באריגת בגדי כהונה ,שגם הם בכלל מלאכת
המשכן .ואפשר שלכן לא פירש בשוע"ר שהכוונה דוקא
ליריעות.
כל זה הוא בגזיזת צמר האילים ,ואילו בגזיזת עורות
התחשים הוא לצורך עיבוד העורות ,להסיר השערות
מהם .שמזה יש לומדים גם לגזיזת הצפרנים שאינו
צריך להם "שגם במשכן היו גוזזים עורות התחשים
אע"פ שלא היו צריכים לשערן" )שוע"ר סי' שמ ס"ב(.
בכל אופן רואים כאן ,שגם בעורות התחשים גזזו
השערות )וכ"ה לקמן במלאכת ממחק( .והקשו
המפרשים )ראה חתם סופר שבת צד ,ב( ,שזהו דלא
כמשמעות הגמרא )שבת כח ,א( "שיש בו גוונים
הרבה" ,ולכאורה הכוונה לגווני השערות ,שלא גזזו
ולא מחקו אותם .ומתרצים ,שאפשר חלוקים בזה רבי
נחמי' ורבי יהודה בברייתא שם.
ט( המרקד .גם מלאכה זו נדרשת להכנת הלחם ,לרקד
הקמח הנטחן בנפה וכברה ,כדי להפריד המורסן,
שהיא ה"קליפה דקה הנשארת בנפה אחר יציאת
יג-ד( המלבן והמנפץ .הצמר שעל האילים הוא מלוכלך
ומסובך ,ולכן צריך לנפצם )להפריד המדובקים(
וללבנם" ,שכן במשכן היו מלבנים הצמר והפשתים
14באמת היו טוחנים גם סממנים ,כדי לעשות מהם רפואות,
שמטעם זה אסרו להתרפאות בשבת "גזרה משום שחיקת
סממנים" )שבת נג ,ב .שוע"ר סי' שכח ס"א( .אלא שזה אינו קשור
למלאכת המשכן ,שהסממנים הם רק לצבע ,ולא לרפואה.
קא
שיעורי הלכה למעשה
העשוים למלאכות המשכן" )שוע"ר סי' שא סנ"ו(.
והדרך שהיו מלבנים מבואר במשנה )שבת יז ,ב(
"נותנין אונין של פשתן לתוך התנור )אגודות של פשתן
מנופץ ,ונותנין אותו בקדרה בתנור ומתלבן ,רש"י(".
טו( הצובע .שכן עשו במשכן "לצבוע תכלת ועורות
אילים" )רש"י שבת מט ,ב ד"ה הם זרעו( .והדרך שהיו
צובעים הצמר מבואר במשנה )שבת ,יז ,ב(" :את הצמר
ליורה ...כדי שיקלוט העין" )הצבע ,רש"י(.
טז( הטווה .היא טוויית החוטים מהצמר או הפשתן.
שכן הי' במשכן אשר "טוו ...את התכלת ואת הארגמן
את תולעת השני ואת השש" )שמות לה ,כה(.
הטויה עצמה אינה מספקת לעשיית החוטין ,שצריכים
גם שזירה )ראה שוע"ר סי' יא ס"ב( .וגם חוטי היריעות
שבמשכן היו שזורין "זהב תכלת וארגמן תולעת שני
ושש משזר" )תצוה כח ,ז( .ויש פוסקים הסוברים
שנכללת גם במלאכת הטויה )ראה אנציקלופדיה
תלמודית ערך טווה ס"ב( .אבל בשוע"ר )סי' שיז סי"א(
פוסק שמלאכת השזירה נכללת במלאכת הקשירה.
יז-כ( המיסך ,העושה בתי נירין ,האורג והפוצע .ארבע
מלאכות אלו הן באריגה ,שהן שתי וערב .בתחלה מיסך
את חוטי השתי )רמב"ם הל' שבת פ"ט הי"ז( .אחר כך
מכניס את החוטים הזוגיים והבלתי זוגיים לתוך חורי
הנירין )רש"י עג ,א; קה ,א ד"ה בתי נירין( ]אות ד
שבציור[ שבמסגרת בתי הנירין הזוגיים ]אות א
שבציור[ והבלתי זוגיים ]אות ב שבציור[ .אחר כך
אורגין את הערב בתוך השתי )רמב"ם שם( ]אות ה
שבציור[ ,על ידי שמעלין ומורידין את מסגרות הבתי
נירין על ידי הדוושות ]אות ג שבציור[ ,ולפעמים צריך
לפצוע ,היינו להוציא את חוט הערב מתוך השתי על
מנת להניחו כראוי )רמב"ם שם ה"כ( .ויש אומרים
שמלאכת פוצע היא ,שאחר שהשלים אריגתו חותך את
הארוג מן המשויר )ראב"ד שם(.
כא-ב( הקושר והמתיר .מלאכת קושר היא גם באריגת
היריעות שבמשכן" ,שכן אורגי יריעות שנפסקה להן
נימא קושרים אותה" )שבת עד ,ב( .אמנם מלאכת
המתיר לא היתה בעשיית היריעות ,אלא "שכן במשכן
היו צידי חלזון קושרין ומתירין ברשתותיהן ,שכל
רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימא,
ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו,
ומתיר מכאן וקושר מכאן" )גמרא שם .שוע"ר רס"י
שיז(.
כג-ד( התופר והקורע .זהו סיום מלאכת עשיית
הבגדים ,שאחר האריגה תופרים את הבגד לפי הצורך,
וגם הקריעה היתה במשכן "שכן יריעה שנפל בה דרנא
)תולעת ומנקב בו נקב קטן ועגול ,רש"י( קורעין בה
ותופרין אותה )שבת עה ,רע"א(.
ג( הכנת קלף לכתיבה
הכתיבה עצמה לא היתה במשכן על גבי קלף ,אלא על
גבי הקורות שבמשכן ,לסמן את סדר הקורות ,לסמוך
קורה לחברתה .כל מלאכות הכנות העורות במשכן היו
רק בעורות התחשים והאילים.
מכל מקום סידרה המשנה את כל המלאכות הנדרשות
לכתיבה על קלף ,מתחיל מהצד צבי ומסיים בהכותב
והמוחק .בחלוקה זו ישנן תשע מלאכות:
כה( הצד צבי" .צידה היא מאבות מלאכות שהיתה
במשכן בתחשים וחלזון" )שוע"ר רס"י שטז( .ומכל
מקום אומרת המשנה הצד צבי ,כי במשנה מדובר
בהכנת קלף מעור הצבי כדי לכתוב עליו.
כו( השוחטו" .שחיטה היא מאבות מלאכות שהיתה
במשכן באילים ותחשים" .וגם בחלזון כשמוציאים
אותו מהמים ומת היא מלאכת השחיטה.
שיעורי הלכה למעשה
כז( המפשיט .גם בזה משתוית המלאכה הן בעורות
שבמשכן והן בקלף לכתיבה.
כח( המולחו והמעבד את עורו" .המעבד את העור הוא
מאבות מלאכות שכן במשכן היו מעבדין עורות
תחשים ואילים ,והמולח את העור חייב משום מעבד,
שהמליחה היא מצרכי העיבוד" )שוע"ר סי' שכא ס"ב(.
כט( הממחק" .הממחק את העור ,דהיינו שמגרר את
הצמר או השער מעל העור עד שיחליק פני העור חייב,
והוא מאבות מלאכות שכן היו עושין במשכן בעורות
תחשים ואילים מאדמים" .בזה יש חילוק בין המחיקה
שעושין בעורות ,שרק מסירין בזה את השער מהעור,
לבין מחיקת הקלף לכתיבה ,שיש בזה כמה אופנים
בהכנת הגויל הקלף והדוכסוסטוס )שוע"ר סי' לב
ס"ט( .מכל מקום נכלל הכל במלאכת הממחק.
ל( המחתך" .המחתך את העור ומקפיד לחתכו במדה
הצריכה לו ,כגון שמקצעו לרצועות וסנדלים ,הרי זה
אב מלאכה שכן במשכן היו מחתכים עורות אילים
ותחשים במדה לעשותן מכסה לאהל" )שוע"ר סי' שיד
סט"ז( .וכן הוא במשנה כשמחתך הקלף לכתוב עליו.
ואף שכבר למדנו לעיל )מלאכה כד( אודות מלאכת
הקורע ,הנה ההפרש שבינם מבואר בשוע"ר )סי' שמ
סי"ז(" :משום קורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד
גופים רבים שנתחברו כגון קורע בגד הארוג מחוטים
הרבה אבל ...העור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור
קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה".
קב
ד( שאר המלאכות
בסוף מביאה המשנה עוד שש מלאכות שלא נכללו
בשלוש הקבוצות הקודמים ,והן המלאכות הקשורות
לבנין והבערה והוצאה:
לד-ה( הבונה והסותר .שתי מלאכות אלו היו בעשיית
המשכן ,שהקמתו היא בנין ,ופירוקו היא סתירה,
"שהיו סותרין אותו בחנייה זו ונוסעים למקום אחר
וחונים וחוזרים ומקימין אותו" )רש"י שבת לא ב ד"ה
ומשכן סותר( .ולכן נחשבת הסתירה מלאכה דוקא
כאשר הסתירה היא על מנת לבנות ,ובלאו הכי הוי
מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה )ראה שוע"ר סי'
רעח ס"ב( .אשר כן הוא בארבע מלאכות) :א( סותר על
מנת לבנות) .ב( מכבה על מנת להבעיר )יותר ממה
שהיתה בתחלה() .ג( מוחק על מנת לכתוב) .ד( קורע על
מנת לתפור .ויתירה מזו נתבאר בשוע"ר )סי' שמ ס"ד(:
"למחוק שלא על מנת לכתוב לא היה במשכן ואין זו
מעין מלאכה כלל" )ראה לקמן סי' מה ס"א(.
לו-ז( המכבה והמבעיר" .באש שתחת הדוד של
סממנין" )רש"י שבת עג ,א( .וכן הוא באפיית הלחם.
והי' מקום שיכללו שתי מלאכות אלו בקבוצה
הראשונה של "סידורא דפת נקט".
לא( המשרטט" .דרך הרצענים כשהוא בא לחתוך העור
משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך להרחיב
ולקצר החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השרטוט
וכן עשו בעורות המשכן כשחתכום ולכן שרטוט זה הוא
מאבות מלאכות וכן המשרטט אפילו הקלף או הנייר
כדי לכתוב ביושר חייב" .והיינו שהשירטוט שבמשכן
הי' לפני חתיכת העור לפי מדתו ,ואילו בהכנת הקלף
לכתיבה – השירטוט הוא אחרי חתיכתו ,כדי לכתוב
ביושר )ראה שוע"ר סי' לב ס"ח(.
אמנם מוצאים אנו שגם בתורה נתפרשה מלאכה זו
בנפרד מכל שאר המלאכות )ויקהל לה ,ג( " :אְ -תבַ עֲרוּ
משׁבתֵ יכֶ ם בְּ יוֹם הַ ַשּׁבָּ ת" .ולטעם הדבר יש ב'
אֵ שׁ בְּ כל ְ
דעות בגמרא )שבת ע ,א(" :הבערה ללאו יצאה )שאין
חייבין עליה כרת וסקילה כשאר מלאכות אלא מה
שאמור בה ,רש"י( דברי רבי יוסי ורבי נתן אומר לחלק
יצאה"" ,הבערה בכלל היתה ,ולמה יצאת ,להקיש
אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין
עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה
בפני עצמה" )שזו מדה בתורה ,כל דבר שהיה בכלל
ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כו' ,רש"י(.
וקיי"ל שלא יצאה אלא לחלק ,וגם הבערה היא
בסקילה ובכרת ובחטאת )רמב"ם הל' שבת פ"ז ה"א(.
לב-ג( הכותב והמוחק על מנת לכתוב" .הכותב והמוחק
על מנת לכתוב במקום שמחק מאבות מלאכות הן ,שכן
היו כותבין על קרשי המשכן לסימן לידע איזה בן זוגו,
ופעמים שטעה והיה מוחק מה שכתב וחוזר וכותב
במקומו" )שוע"ר סי' שמ ס"ד( .אמנם הכתיבה על
הקלף לא היתה במלאכת המשכן ,משא"כ במשנה
באה מלאכה זו בהמשך למלאכות הכנת הקלף ,כי
עיקר הכתיבה היא על הקלף.
לח( המכה בפטיש" .דרך האומנים העושים כלי מתכת
להכות בפטיש על הכלי אחר שנגמר כדי להשוות
עקמימותו בהכאה זו והכאה זו היא גמר מלאכת הכלי
והוא אב מלאכה שהיתה בכלי המשכן ...הצר צורה
בכלי ...שהכלי נגמר וניתקן על ידו הרי הוא נחשב
למלאכה ...ואין צריך לומר העושה כלי מתחילתו
שחייב משום מכה בפטיש אף אם הוא בענין שאין בו
משום בונה" )שוע"ר סי' שב ס"ה(.
והנה בעשיית המשכן עשו כלים ,ולא מנו במשנה
מלאכת עשיית כלים ,רק מכה בפטיש .ובאמת יש
מחלוקת הפוסקים אם בעשיית כלים חייבים משום
שיעורי הלכה למעשה
בונה וסותר .הסוברים שאין בנין וסתירה בכלים ,הרי
שמעשיית כלים שבמשכן לומדים את מלאכת תיקון
כלי שחייב משום מכה בפטיש .ולהסוברים שיש בנין
וסתירה בכלים יש בעשיית הכלים שתי מלאכות,
בניית כלי ומכה בפטיש .והנפקא מינה בין ב' הדעות
היא אם יש איסור בסתירת כלים )ראה שוע"ר סי' שיד
סי"ז(.
להלכה "לא אמרו שאין בנין וסתירה בכלים אלא
בבנין גרוע וסתירת בנין גרוע ...אבל העושה כלי
מתחלתו הרי זה בנין גמור וחייב משום בונה והשובר
כלי שלם הרי זו סתירת בנין גמור וחייב משום סותר"
)שוע"ר סי' שיג סי"ט(.
אמנם מלאכת מכה בפטיש היא אף בבנין גרוע" ,לפיכך
חבית של חרס ...שנשברה ודיבק שבריה בזפת מותר
לשברה בשבת ...ואין בה משום סתירה מפני שאינה
בנין גמור ,ובלבד שלא יתכוין לנקבה נקב יפה שיהא
לה לפתח נאה שאם כן הרי הוא מתקן כלי וחייב משום
מכה בפטיש" )שוע"ר סי' שיד ס"א(.
לט( המוציא מרשות לרשות" .הם העלו את הקרשים
מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרשות הרבים
לרשות היחיד ,הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע
ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים" )שבת
מט ,ב(.
ומכל מקום אומרת הגמרא )שבת צו ,רע"ב(" :הוצאה
גופא היכא כתיבה" ,ומפרש התוס' שם )ד"ה הוצאה(:
"ואע"ג שהיתה במשכן ...אי לאו דכתיב לא הוה חייבי
עלה לפי שמלאכה גרועה היא" .ומתרצת הגמרא
שלומדים זאת מהכתוב )ויקהל לו ,ו(" :איש ואשה אל
יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא
הא למדת שההבאה שהיו מביאין מביתם שהוא רשות
היחיד אל משה העומד במחנה לויה שהיא רשות
הרבים נקראת הבאה זו מלאכה" שוע"ר סי' שא ס"א(.
וגם בפסוק הזה לא הסתפקו ,ולמדו זאת מפסוק נוסף
)בשלח טז ,כט(" :אל יצא איש ממקומו זו היא אזהרה
על הוצאה שהזהיר משה שלא לצאת עם הכלי מרשות
היחיד לרשות הרבים ללקוט המן" )שוע"ר סי' שצו
ס"א( .ומבאר התוס' )שבת ב ,א ד"ה פשט(" :משום
דמלאכה גרועה היא איצטריך תרווייהו חד לעני וחד
לעשיר" .והיינו שבתרומת המשכן היו בני ישראל
העשיר התורם ,ובמן היו בני ישראל העני המלקט מן.
ולכן חילקו בין העשיר לעני גם במשנה )שבת ב ,א(:
"יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן
ארבע בחוץ כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים".
וביאר התוס' )שם(" :דאיצטריך לאשמעינן ,משום
דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרשות
קג
היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרשות היחיד
לרשות היחיד ,ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב
ולא בעה"ב מעני".
ה( מלאכות שלא הוזכרו בשלחן ערוך
בין ל"ט מלאכות המנויות במשנה ,ישנן שש מלאכות
הקשורות לטוויית ואריגת בגדים )שבת עג ,א(:
"והמנפצו ]את הצמר[ ...והטווה ,והמיסך ,והעושה
שתי בתי נירין ,והאורג ...והפוצע" .אלו הן שש
המלאכות הנעשות בצמר אחר גזיזתו מהכבשים ,כדי
להכין מהם בגדים :א( מנפץ .ב( טווה .ג( מיסך .ד(
עושה בתי נירין .ה( אורג .ו( פוצע.
אמנם פלא גדול הוא ,אשר אף אחת משש המלאכות
האלו אינה מוזכרת בשלחן ערוך – כאילו כל המלאכות
האלו ידוע מעצמו שאסור לעשותם בשבת ,עד שאין
צורך לפרשן .מלאכות אלו מבוארות ברמב"ם ,ובשאר
הספרים המבארים את ל"ט המלאכות ,אבל לא נזכר
מהם כלום בשלחן ערוך .וכך מסכם זאת במשנה
ברורה )סוס"י שדמ(" :עוד איזה אבות מלאכות שלא
נזכרו פה בשלחן ערוך ,דהיינו המנפץ והטוה והמיסך
והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני
חוטין".
ובהכרח לומר שהמחבר לא ראה בהן מלאכות
הצריכות לכל אדם ,כי אם לאורגי בגדים ,ולכן
השמיטם )וראה לקמן סי' ל וסי' לד(.
***
סימן שא
כח .כפתורים חילופיים בשבת
א( לא חשיבי ובטלי
שבת )קלט ,ב(" :אמר ר' אבין בר רב הונא אמר רב
חמא בר גוריא מתעטף אדם בכילה )שהוא כסדין
ומתעטף בו דרך מלבוש ,רש"י( ובכסכסיה )רצועות
התלויות בה ...לנטותה באהל ,רש"י( ויוצא לרשות
הרבים בשבת ואינו חושש )ולא אמרינן הך רצועות לאו
לצורך עיטוף נינהו והוה משאוי ההוא שעתא ,רש"י(.
מאי שנא מדרב הונא ,דאמר רב הונא אמר רב היוצא
בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת.
ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי )משום דשל תכלת
הן ולא בטלי והוו בה משוי ,רש"י( הני לא חשיבי
ובטלי".
לפי פירוש רש"י נראה שדוקא "תכלת" שהוא דבר יקר
אינו בטל לבגד ,משא"כ סתם ציצית בטלי לבגד ,אע"פ
שאינה מצוייצת כהלכתה ,שהיא מצוייצת רק בג'
כנפות ,ובדעתו להכשירה על ידי התקנת ציצית גם
שיעורי הלכה למעשה
בכנף הרביעי ,מכל מקום הציציות שבג' הכנפות
בטלות לבגד שהוא חשוב יותר מהם ,ורק התכלת אינה
בטלה ,כיון שהיא חשובה יותר מהבגד.
ולפי זה פשוט שגם הכפתורים החילופיים בטלים
לחולצה ומותר לצאת בהם בשבת .וכן הלולאה שעל
המעיל שנפסק צד אחד ממנו ,ובדעתו לחברו שוב אחרי
השבת ,הלולאה בטלה לבגד ,ומותר לצאת בה בשבת.
ומכל שכן שכאשר מוסרים בגד לכביסה ,שהם
מהדקים מספר לבגד ,ושכחו להסיר את המספר,
שמותר לצאת בבגד זה בשבת ,כי הנייר עם המספר
בטלים לבגד שמחובר אליו.
שיטה שני' בפירוש הגמרא היא ברמב"ם )הל' שבת
פי"ט ה"כ(" :מותר להתעטף בטלית שיש בשפתותיה
מלל ,אע"פ שהן חוטין ארוכין ואע"פ שאינן נוי הטלית,
מפני שהן בטלים לגבי הטלית ואינו מקפיד עליהן בין
היו בין לא היו .לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת
כהלכתה חייב ,מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו
ודעתו עליהן עד שישלים חסרונן ויעשו ציצית.
לפי שיטת הרמב"ם אין הכסכסים בטלים אלא מפני
ש"אינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו" ,משא"כ
הטלית שאינה מצוייצת כהלכתה אין הציצית בטלה
לטלית ,כיון ש"דעתו עליהן עד שישלים חסרונן ויעשו
ציצית" .ולפי זה מסתבר שגם הכפתורים החילופיים
אינם בטלים לחולצה ,שהרי דעתו עליהן ,שאם יפלו
איזה כפתורים מהחולצה ישלימם בכפתורים
חילופיים אלה ,ואם כן אסור לצאת בהם בשבת .וכן
הלולאה שעל המעיל שנותק צד אחד ממנו ,כיון
שבדעתו לחברו שוב אחרי השבת ,אין הלולאה בטלה
לבגד ,ואסור לצאת בה בשבת.
ומכל מקום גם לפי דעת הרמב"ם יהי' מותר לצאת
בבגד שמחובר אליו נייר עם מספר של הכביסה ,שהוא
בטל לבגד כיון שעתה אין לו בו שום תועלת "ואינו
מקפיד עליהן בין היו בין לא היו".
שיטה שלישית בפירוש הגמרא )והכי קיי"ל ,כדלקמן(
היא בתוס' )שבת קלט ,ב ד"ה ציצית(" :ציצית חשיבי
ולא בטלי ,שאינם מבוטלין ,לפי שחשובין הם בעיניו
שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית ,כך פירש ר"ח .הא
לא חשיבי ובטלי .על זה סמך רבי להניח באבנטו
רצועות התלויות בו ויש שקושרים בהם בתי שוקיים,
דבטלי דלא חשיבי כולי האי".
כאן מדובר ברצועות שבאבנט שעל המכנסים הקצרות,
שלפעמים קושרים בהן את הגרבים הארוכות שלא
יפלו ,ולפעמים אין זקוקים להן ,והן נשארים תלויים
באבנט שעל המכנסים .ומכל מקום מותר לצאת בהן
קד
בשבת ,כיון "דלא חשיבי כולי האי" ובטלות לגבי
האבנט.
והיינו שלדעת התוס' יש להקיל יותר ,שאף שיש לו
תועלת מרצועות אלו ,שמחבר בהם לפעמים הגרביים,
הרי שהוא "מקפיד עליהן בין היו בין לא היו" ,מכל
מקום הם בטלים לגבי הבגד .והרי זה דומה לכיסים
שבמכנסים ,אשר אף שכשיוצא לחוץ בשבת אין
הכיסים משמשים כלום ,מכל מקום יוצאים בהם
בשבת ,כיון שהם בטלים לגבי המעיל או המכנסים.
לפום ריהטא נראה מדברי התוס' ,טעם החילוק בין
הציצית שבטלית )שאינן בטלים( לבין הרצועות
שבאבנט )שבטלים( ,שבטלית דעתו ליתן ציצית
רביעית ובזה מחשיב בעיניו את הציצית שאינם בטלין
לטלית ,משא"כ באבנט אין דעתו להשלים על הרצועות
התלויות בו ,ולכן בטלים לגבי האבנט.
ולפי זה יוצא ,שהלולאות שעשוי לתקנם )אחר השבת(,
והכפתורים החילופיים שעשוי לתפרם במקום הנכון
)כשיפול אחד מהכפתורים( ,הרי בזה מחשיבם ואינם
בטלים לבגד ,ואסור לצאת בהם בשבת.
אמנם מתוך מה שנתבאר בשוע"ר יש להוכיח בבירור,
שמפרש את טעם החילוק בתוס' ,בין הציצית שבטלית
)שאינן בטלים( לבין הרצועות שבאבנט )שבטלים( ,כי
הציצית חשובים בעצם לעומת הטלית ,ולכן אינם
בטלים .משא"כ הרצועות ,אינם חשובים בעצם לעומת
האבנט ,ולכן בטלים .ומה שהוסיף התוס' את הטעם:
"שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית" ,היינו לומר,
שאם לא היתה דעתו ליתן בטלית ציצית רביעית ,כי
לזרקן ,היו בטלים מחשיבותם.
לפי פירוש זה יוצא ,שגם הכפתורים החילופיים וגם
הלולאות שניתקו בצדן האחד ,אינם חשובים כלל
לעומת המעיל והחולצה ,ולכן בטלים לגבי המעיל
והחולצה ומותר לצאת בהם בשבת.
*
הלכה זו מובאת מספר פעמים בשוע"ר ,בהקשרים
שונים .נתחיל עם ההלכה האמורה בגמרא ,שנתבארה
בשוע"ר )סי' יג ס"א(" :כל זמן שאין בטלית כל הד'
ציצית אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה בשבת
לרשות הרבים חייב חטאת ,לפי שהציצית התלוים בה
אין בהם מצוה והרי הם כמשאוי .ואע"פ שהן מחוברין
לטלית אינן בטלים לגבי הטלית ,מפני שהם חשובים
בעיניו ,ודעתו עליהם עד שישלים כל הד' ציצית ...אבל
אם נפסקו כל החוטין שבכל הד' ציצית ולא נשאר בהם
אפילו חוט אחד ארוך שיהיה שלם ...אין אלו חוטין
הפסוקים חשובין בעיניו לכלום ,לכן בטלין הן לגבי
שיעורי הלכה למעשה
קה
הטלית .ולפיכך מותר לצאת בהם אפילו לרשות
הרבים ,אם היא טלית ]שאולה[ שאינה חייבת בציצית,
דאם לא כן הרי אסור להתלבש בטלית שיש בו ד'
כנפות בלא ציצית".
האף )שקורין פאצילי"ש( הרי היא בטילה לגבי הכסות
אם היא תפורה לו ...אבל אם היא תפורה לחגורה
אסור לצאת בו ,שנגד החגורה היא חשובה ואינה בטלה
אליה".
הלכה זו הובאה גם בשוע"ר )סי' שא סמ"ה(" :אם
אינה מצוייצת כהלכתה הרי הן משוי ...ואם יצא חייב
חטאת ,מפני שאותן החוטין חשובין הן בעיניו ודעתו
עליהם עד שישלימם ויעשם ציצית ,ולפיכך אינם
בטלים לגבי הטלית אע"פ שהם קשורים בו קשר של
קיימא".
הרי למדנו מכאן שזה תלוי בשווי המטפחת ,אשר
לעומת החגורה היא חשובה ואינה בטלה ,ואילו לעומת
הכסות אינה חשובה והיא בטלה.
למדנו מכאן אשר "החוטין שנשתיירו שלמים שלא
נפסקו עדיין הם חשובים בעיניו ודעתו להוסיף עליהם
עוד חוטין אחרים ,ולכן אע"פ שמחוברים לטלית אינן
בטלים לגבי הטלית" .ועדיין לא ידענו מכאן אם גם
הכפתורים והלולאות ,שערכם פחות מהציצית ,אם גם
הם אינם בטלים לבגד – בשעה שבדעתו לחברם לבגד
כראוי אחר השבת.
ב( מפתח ומטפחת המחוברים לבגד
עוד נתבאר בשוע"ר )סי' שא ס"ח(" :מפתחות ...אסור
לצאת בו אפילו אם הוא מחובר וקבוע לעולם בחגורה
או בשאר מקומות מבגדיו ...ואע"פ שהמלבוש חשוב
הרבה ממנו איננו טפל למלבוש בשביל כך ...והרי זה
כאילו יוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה שחייב
חטאת מטעם זה".
והנה כאן המפתח אינו בטל לבגד "אע"פ שהמלבוש
חשוב הרבה ממנו" .ולא מדובר בדבר שדעתו לתקנו,
שהרי המפתח מחובר תמיד לבגד ,כמו הרצועות
שמחוברות תמיד לאבנט .ומהו אם כן החילוק בין
מפתח שאינו בטל לבגד לבין הרצועות שבטלים
לאבנט?
אלא ודאי החילוק הוא בפשטות ,שהמפתח ערכו רב
יותר ולכן אינו בטל ,משא"כ הרצועות אין ערכם רב
ולכן בטלים.
עוד נתבאר בשוע"ר )סי' שא סכ"ד(" :אותן עגולים
ירוקים שגזרה מלכות ]=טלאי צהוב[ שכל יהודי ישא
אחד מהם בכסותו ,מותר לצאת בהם בשבת ,שהם
בטלים לגבי הכסות" .והיינו כיון שטלאי צהוב זה אין
בו שווי מיוחד ולכן הוא בטל לגבי הבגד.
ויתירה מזו נתפרש בשוע"ר )סי' שא סכ"ג(" :אם חיבר
לכסותו דבר שאינו עשוי לתכשיט אלא להשתמש בו
שהוא דבר האסור לצאת בו אין חיבורו לכסות מתירו
לצאת בו ...במה דברים אמורים כשדבר זה שחיברו
לכסות הוא חשוב קצת נגד הכסות אבל אם אינו חשוב
כלל נגד חשיבות הכסות כגון מטפחת שמקנחין בו את
וכן הוא גם בהלכה השניה שבגמרא ותוספות הנ"ל,
שנתבארה בשוע"ר )סי' שא סמ"ו(" :אבל מותר לצאת
מעוטף בכילה שתלויין בה רצועות שמושכין אותה בהן
על גבי כלונס שעל גבי המטה ,אע"פ שהרצועות אינן
צריכין כלל לכילה כשמתעטף ויוצא בה ,מכל מקום
כיון שאינן חשובין כלל הרי הן בטלין לגבי הכילה.
לפיכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט שאינן
חשובות ובטילות לגבי האבנט .אבל אם הן של משי
הרי הן חשובות ואינן בטילות ואסור לצאת בהן .אלא
אם כן המנעלים או הבתי שוקים קשורין בהם שאז הן
משמשות ללבישתו ואינן משוי".
מכאן למדנו שזה תלוי בשווין של הרצועות ,שאם הן
רצועות זולות הן בטלות לכילה ולאבנט "אבל אם הן
של משי הרי הן חשובות ואינן בטילות ואסור לצאת
בהן".
יוצא אם כן ,שגם הלולאות והכפתורים שערכם מועט,
שהרי הם זולים מאד לעומת החולצה והמעיל ,הרי הם
בטלים לבגד אף אם בדעתו לחזור ולחברם.
ג( לולאה שבבגד שנפסק צד אחד
באמת עדיין אין לנו הוכחה ברורה מכל הנ"ל להתיר
הלולאות והכפתורים החילופיים ,אעפ"י שדעתו
לחברם לבגד באופן ובמקום הנכון ,שהרי אפשר לפרש
הלכה זו באופן שלישי ,והוא:
שני תנאים ישנם כדי להחשיב את הדבר המחובר:
א( שהוא חשוב בעצם )כמו הציצית או המפתח או
הרצועה של משי( ,ולכן אינו בטל לבגד.
ב( שאינו חשוב בעצם ,אלא שדעתו לחזור ולתקנו )כמו
הלולאה שנפסק צד אחד ממנו והכפתור החילופי(,
שדעתו זו מחשיבה אותו ,ולכן אינו בטל לבגד.
אמנם גם דין הלולאות נתפרש בשוע"ר )סי' שא
סמ"ז(" :וכן הדין בכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו
אחד מחובר לבגד ,כגון לולאות וכיוצא בהן ,אם הוא
חשוב אסור לצאת בו ,שכיון שאינו משמשת כלום
לבגד מחמת שנפסק ראשו אחד הרי הוא משוי ,ואינו
בטל לגבי הבגד כיון שהוא חשוב ודעתו עליו .אבל אם
אינו חשוב הרי הוא בטל לגבי הבגד ומותר לצאת בו".
שיעורי הלכה למעשה
הרי נתפרש כאן שאם אינה חשובה היא בטלה לבגד
ומותר לצאת בה ,אף שודאי דעתו לחזור ולחבר את
הצד הנפסק ,שבלעדו אין בו שום תועלת .וכיון
שהכפתורים החילופיות והלולאות אינם שוים כל כך,
אם כן מובן שהם בטלים לבגד שמחוברים אליו ומותר
לצאת בהם בשבת.
כל הנ"ל כתבתי בהמשך לדיון הארוך שהי' בנושא הזה
בקובץ הערות ובאורים גליונות תתקלט-מה .ולא
באתי אלא לפרש שיטת רבינו הזקן בשלחן ערוך שלו,
כפי הנראה לענ"ד.
שוב העירוני מ"קובץ שאלות ,פירושים וביאורים"
למוהרש"פ בוגומילסקי )קובץ ז ,סיון תשמ"ה(,
שהאריך בהלכה זו ,והביא מכמה ספרים הדנים בזה.
***
סימן שב ס"ה
כט .ציור בשבת
א( כתיבה ומכה בפטיש בציור
בשוע"ר )סי' שב ס"ה(" :הצר צורה בכלי העומד לציירו
אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה הרי עשה מקצת
גמר הכלי וחייב ,שאף שהציור מצד עצמו אינו חשוב
מלאכה ,מכל מקום עכשיו שהכלי נגמר וניתקן על ידו
הרי הוא נחשב למלאכה ...שחייב משום מכה בפטיש".
ולפום ריהטא לא מובן מה שכתב "שהציור מצד עצמו
אינו חשוב מלאכה" ,והרי מפורש בשוע"ר )סי' שמ
ס"י(" :הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם
כדרך שהציירים רושמים חייב משום תולדת כותב".
המקור לשני הדינים האלו הוא ברמב"ם ,וגם שם
נראית לפום ריהטא סתירה זו ,שכתב בהלכות שבת
)פ"י הט"ז(" :כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי
זה תולדת מכה בפטיש וחייב ,כיצר המנפח בכלי
זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה ...הרי
זה תולדת מכה בפטיש וחייב".
ועוד כתב שם )פי"א הי"ז(" :רושם תולדת כותב הוא,
כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא
בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום
כותב".
ואפשר לפרש בדברי הרמב"ם שבמעשה הציור חייב הן
משום ציור והן משום מכה בפטיש ,אמנם בשוע"ר
מפורש )בסי' שב(" :שהציור מצד עצמו אינו חשוב
מלאכה" ,ואיך זה מתאים אם כן עם האמור בסי' שמ?
ואולי אפשר לפרש תורף דברי רבינו הזקן בסי' שב כך:
"הצר צורה בכלי העומד לציירו אפילו לא צייר אלא
קו
מקצת הצורה ]שאז אינו חייב משום תולדת כותב ,כמו
כותב חצי אות ,מכל מקום חייב משום מכה בפטיש,
ש[הרי עשה מקצת גמר הכלי וחייב ...משום מכה
בפטיש" .והיינו שכשמצייר על הדף אינו חייב אלא
בציור מושלם – משום תולדת כותב ,ואילו כשמצייר
על הכלי חייב אפילו במקצת הציור – משום מכה
בפטיש.
ב( ציור בשטר ובששר
הלשון המובא לעיל מהרמב"ם )פי"א הי"ז( הוא:
"בכותל או בששר" ,ואילו רבינו הזקן )סי' שמ ס"י(
שינה וכתב "בשטר" ,ומהו הטעם לשינוי זה?
ואפשר הטעם לזה ,כי הלשון שברמב"ם אינו מובן
לכאורה ,שהרי "ששר" הוא סוג צבע שאינו מתקיים
ואין חיוב בכתיבתו ,כמבואר ברמב"ם )הל' שבת פ"ט
הי"ג( ובשוע"ר )סי' שכ סכ"ח( ,ומה ענינו לכאן .ולכן
גורס רבינו ברמב"ם "בכותל ובשטר" ,שהם העיטורים
שמעטרים בשטרות.
ואף אשר בכל הדפוסים של הרמב"ם נדפס "בששר".
הנה לפי הגירסה שברמב"ם הכוונה היא שמצייר
בששר על הכותל ,ששם מתקיים גם הששר .אמנם
מפשטות לשון הרמב"ם "בכותל או בששר" נראה
שחייב בששר גם על הנייר והקלף )ובכת"י" :בכוחל
ובששר"(.
***
סוס"י שג
ל .מלאכת המנפץ
א( חובט וסורק
אחרי גזיזת הצמר מהכבשים ,הם מסובכים יחדיו,
וצריך לנפצם כדי להפריד החוטים שבהם .והיא
מלאכת המנפץ.
ועד"ז גם הפשתן אחרי קצירתו ,הוא מדובק יחדיו,
ויש לנפצו כדי להפריד החוטים שבו.
ובאמת יש שני חלקים במלאכת ה"מנפץ" .שהרי
מבואר ברמב"ם )הל' שבת פ"ח הי"ב(" :המנפץ את
הצמר או את הפשתן או את השני וכיו"ב חייב".
ונתפרש יותר בפירוש המשניות להרמב"ם )שבת שם(:
"מנפץ בשבט כמו חובטו".
אמנם בפירוש הברטנורא )שם( מביא עוד פירוש:
"המנפצו ,חובטו בשבט ,אי נמי סורקו במסרק" .והיינו
שהחביטה בשבט אינה מספקת להפרדת החוטים זה
מזה ,אלא צריך גם לסורקו במסרק ,שאז נפרדים
החוטים היטב זה מזה.
קז
שיעורי הלכה למעשה
כדעה שניה זו מסכם במשנה ברורה )סוס"י שדמ(:
"הסורק צמר או פשתן או שאר דברים ,כמו שסורקין
הפשתן והצמר".
והנפקא מינה בין שני הטעמים האלו הוא לענין סריקת
פאה נכרית ,לכאורה ,שלפי הטעם השני יש מקום
לאסור בזה משום מלאכת המנפץ.
כבר נזכר )לעיל סי' כז ס"ה( שמלאכת ה"מנפץ" לא
נזכרה בשלחן ערוך .אמנם נזכרה מלאכה זו בשלחן
ערוך הלכות ציצית ,בהלכות שעטנז ובהלכות סוכה.
נראה אם כן מהי המלאכה האמורה שם.
למעשה מתירין מעיקר הדין גם בסריקת פאה נכרית,
והוא על פי המבואר באבני נזר )סי' קעא ס"ג(" :תלשן
וחיברן ושוב נתחברו וחזר וניפצן אין זה ניפוץ".
בהלכות ציצית הובאה מלאכה זו בשוע"ר )סי' יא
ס"ג(" :וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא
...ויש בעלי נפש שמחמירין על עצמן אפילו בנפוץ
הצמר ,אבל אין נוהגין כן" .הרי שלא נתפרש כאן על
איזה חלק ממלאת הניפוץ אנו דנים ,החביטה בשבט,
או הסריקה.
מלאכה זו הובאה גם בהלכות שעטנז ,שמבואר בגמרא
)נדה סא ,ב(" :שעטנז כתיב ,עד שיהי' שוע טוי ונוז".
ופרש"י )שם(" :שוע ,לשון חלק ,תרגום של חלק שעיע,
כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק" .הרי מדובר כאן
בחלק השני של מלאכת המנפץ ,שסורק הצמר במסרק
כדי להפריד החוטים זה מזה.
ובאמת נראה שאין כאן מחלוקת למעשה ,כי שני
החלקים האלו של מלאכת "מנפץ" זקוקים לנו כדי
להפוך את הצמר או הפשתן לחוטים ,וכפי שאנו
מוצאים לענין סכך ,ומובא בשוע"ר )סי' תרכט ס"ה(:
"סיככה בפשתי העץ שלא דך אותן במכתשת ,ולא ניפץ
אותן במסרק ,כשרה ...אבל אם דך אותן במכתשת,
אע"פ שלא ניפץ אותן במסרק ,פסולה מד"ס" .הרי
שלפני טווייתם זקוקים אנו לשני חלקי המלאכה :א(
לדוך אותן במכתשת .ב( לנפץ אותן במסרק .וכל אחד
מהם יש בו משום מלאכת מנפץ.
ב( סורק שערות ופיאה נכרית
כיון שהגענו לידי כך ,שגם סריקה היא מלאכת
"מנפץ" ,אם כן לכאורה יאסר עלינו מטעם זה גם
סריקת השערות בשבת .אמנם מבואר בשו"ע )סוס"י
שג(" :אסור לסרוק במסרק בשבת ,ואפילו אותו
שעושים משער חזיר ,שאי אפשר שלא יעקרו שערות",
היינו שכל האיסור הוא רק במקום שיש פסיק רישא
שיעקרו שערות ,ויתחייב משום מלאכת "גוזז"; אבל
עצם הסריקה אין בה משום מלאכת "מנפץ".
שני טעמים נאמרו לדבר הזה באבני נזר:
א( "דאין מלאכה כלל אלא על מנת לטוות" )אבני נזר
סי' קע ס"ג(.
ב( "אין במחובר משום ניפוץ כלל" )אבני נזר סי' קעא
ס"ד(.
והיינו ששערות המחוברות בראש אין בהן משום מנפץ
מטעם שהוא מחובר .ושערות שבפאה נכרית אין בהם
משום מנפץ כיון שכבר היו מנופצות ,ונתחברו שוב,
ואין ניפוץ אחר ניפוץ.
לפי כל האמור לעיל יוצא ,שמלאכה זו היא רק כשבא
לטוות צמר או פשתן אלו שמנפץ ,משא"כ כשסורק
שערות ,בין אם הם במחובר ובין אם הם בפאה נכרית,
אין בזה משום "מנפץ".
***
סימן שח ס"ס
לא .הסרת הקליפות מהשלחן
א( קליפות הראויות לבהמה
בשוע"ר )סי' שח ס"ס(" :אם אין הקליפות ראויות
לבהמה כגון קליפי אגוזים ]ו[שקדים וכיוצא בהן שהן
אסורות בטלטול כעצים ואבנים אסור להעבירן מעל
השלחן ...מנער בידיו את הטבלא או את המפה
שהקליפות מונחות עליה כבר והן ננערות גם כן ונופלות
מעליה מאליהן".
למעשה לא רגיל כל כך שישארו קליפי אגוזים ושקדים
על המפה שעל השלחן בשבת ,שהרי כבר תיקן רבינו
הזקן שלא לאכול אגוזים שעדיין לא נקלפו לפני
השבת ,כמבואר ב"הלכתא רבתא לשבתא"" :טוב
למנוע מלאכול אגוזים ולוזים בשבת אלא אם כן
הוציאם מקליפתם מערב שבת ...ולא יגע בקליפות
כלל ...יש איסור גדול בטלטולן משום מוקצה כנודע.
וקשה להזהר בכל זה".
אמנם הדבר רגיל יותר בקליפות ביצים וכיו"ב ,שגם
הם אינם ראויים לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה,
ואם כן אסורים בטלטול כמו קליפות אגוזים,
וכמבואר בשיירי כנסת הגדולה )סי' שח הגהות הטור
ס"ק ו( ובאליה רבא )סי' שח ס"ק סא(" :מכאן נראה
שאסור לטלטל קליפות הביצה שאוכלים ביום השבת
דלא חזו מאכל בהמה .ונראה שמכאן נתפשט המנהג
לרוב בני אדם לשבר הבצים תוך הכלי ונופלין שם
קליפתן".
שיעורי הלכה למעשה
והיינו כמבואר בשוע"ר )סי' שח סי"ג(" :אם שכח ונטל
בידו מוקצה גמור רשאי לטלטלו כל מקום שירצה כיון
שכבר הוא בידו .ויש מי שאוסר במוקצה גמור ,וראוי
לחוש לדבריו ,אלא אם כן במקום הפסד" .אמנם גם
לדעת האוסרים ,מותר לקלף הביצים ליד פח האשפה
ולזרוק לשם את הקליפות .משא"כ אם השאיר
קליפות הביצים על השלחן ,יהי' אסור להסירם משם,
אלא על ידי ניעור המפה ,כמובא לעיל משוע"ר לענין
קליפי אגוזים.
ומה שלא החמיר רבינו אלא שלא לאכול אגוזים
בשבת ,ולא גזר כמו כן בקליפת ביצים .הנה עיקר טעם
תקנת רבינו שלא לאכול אגוזים בשבת ,הוא כדי שלא
להכשל באיסור בורר פסולת מתוך אוכל ,כמבואר
ב"הלכתא רבתא לשבתא"" :טוב למנוע מלאכול
אגוזים ולוזים בשבת אלא אם כן הוציאם מקליפתם
מערב שבת כי הנה ...לאחר שהוסרה הקליפה אם
מונחת איזה חתיכת קליפה בין חתיכות פרי או בין
שלמים אם מסירה משם חייב חטאת וסקילה משום
בורר פסולת מתוך אוכל" .אלא שאחר כך הוסיף עוד
טעם לתקנה זו "יש איסור גדול בטלטולן משום
מוקצה".
והנה טעם בורר שייך רק באגוזים ולא בביצים .ולכן
לא תיקן רבינו אלא שלא לאכול אגוזים בשבת ,ולא
תיקן כן בביצים ,אף שלמעשה אחרי שנקלפו הקליפות
מהביצים הן מוקצה.
יוצא אם כן מכל זה ,שאם אמנם הונחו קליפי הביצים
על השלחן בשבת )כמו לדוגמה בליל פסח שקולפים
הביצה שעל הקערה ואוכלים אותה בתחלת הסעודה,
והקליפות נשארות בדרך כלל על השלחן( ,יהי' אסור
להסירם מעל השלחן אלא על ידי ניעור המפה ,כנ"ל.
וכל זה הוא בקליפי אגוזים או ביצים שאינם ראויים
לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ,ולכן הם מוקצים
מחמת גופם .משא"כ בשאר קליפות הפירות ,ועצמות
הבשר או הדגים ,מבואר בשוע"ר )סי' שח סס"ד(" :כל
דבר שהוא ראוי למאכל מין חיה ועוף המצויים מותר
לטלטלו ואפילו אינו ראוי לרוב מיני חיה ועוף ,כגון
החצב שאינו ראוי אלא לצביים ,והחרדל שאינו ראוי
אלא ליונים ,מותר לטלטלם במקום שהצביים והיונים
מצויים".
אלא שהתנאי האמור בזה "במקום שהצביים והיונים
מצויים" אינו קיים כל כך בזמנינו .ועל זה נתפרש
בשוע"ר )שם סס"ה(" :ודבר שאינו ראוי אלא לחיה
ועוף שאינם מצויים באותה העיר ,אם יש לו מאותו
מין חיה או עוף מותר לטלטל המאכל הראוי להם ,ואם
לאו אסור .ולכן אסור לטלטל העצמות במקום שאין
קח
כלבים מצויים ,כגון אם שובת בשדה או במלון שאין
שם כלב ...אסור לטלטלן בכל מקום כעצים ואבנים",
והיינו כיון שבאיזור זה לא מצויים הכלבים ,אסור
לטלטל את העצמות.
יוצא אם כן שבזמנינו ובעיירותינו אין היתר לכאורה
לטלטל קליפות וגלעינים ועצמות ,כשאין לנו כלבים
בבית ,וגם ברחוב אין הכלבים מסתובבים בעיירותינו.
ואין לומר שסומכים על כלבי-בית שיש אצל שכנים,
שהרי אין האשפה שבבית מיועדת להם כלל ,שכלבים
אלו אינם רגילים כל כך באכילת קליפות ועצמות.
ויתירה מזו נתבאר בשוע"ר )סי' שח סס"ו(" :גרעיני
תמרים במקומות שדרכם להאכילן לבהמות ...אדם
חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלם ...
שבמקומות הרבה אין מאכילים אותם כלל לבהמות,
לכן יש לו להחמיר בהם אף במקום שמאכילין".
ובמילא לא הותרו בטלטול אלא קליפות ופירות
שראויות למאכל אדם ,ואף אם אין בדעתו לאכלן מכל
מקום ראויות לאכלן ,כגון עצמות שיש בהם מוח ,או
קליפת תפוזים וכיו"ב ,שאינם מוקצה כיון שהם
ראויים למאכל אדם ,עכ"פ בדוחק .משא"כ קליפות
ועצמות שאינם ראויים לאכילת אדם ,וגם אין הכלבים
מצויים בביתו לאכול את העצמות ,אם כן נאסרו
בטלטול ,ואין היתר להסירם מעל השלחן אלא על ידי
ניעור המפה כנ"ל.
*
העצה הנזכרת של ניעור המפה ,היא מעשית בסעודות
שמכינים על גבי מפת פלסטיק ,אשר אחרי הסעודה
זורקים את כל השאריות עם מפת הפלסטיק לאשפה.
אמנם בבתים שמנורת נרות שבת מונחת על המפה שעל
השלחן ,שאי אפשר לנער את כל המפה ,אם כן מה יעשו
לקליפות אלו שהן מוקצה?
יש פוסקים המתירים באחד מג' הדרכים דלקמן; אלא
שבשוע"ר נראה שאינו מתיר באף אחד משלושה
דרכים אלה ,וכדלקמן:
ב( טלטול על ידי סכין וכיו"ב
מבואר בט"ז )סי' שח ס"ק יח(" :נראה דהוא הדין אם
מעבירן על ידי דבר אחר ,כגון שהוא מגרר אותם על ידי
סכין מן המפה דמותר ,כיון דלא נגע בהם הוה לי'
טלטול מן הצד ומותר".
אמנם בשוע"ר )שם ס"ס(" :אסור להעבירן מעל
השלחן בין בידיו בין בדבר אחר שבידיו ,כגון לגררן
בסכין וכיוצא בו ,ולא התירו טלטול על ידי דבר אחר
אלא כשדבר האסור כבר הוא מונח על דבר המותר
שיעורי הלכה למעשה
והוא מטלטל בידיו הדבר המותר והדבר האסור
מיטלטל עמו מאליו ,כגון שמנער בידיו את הטבלא או
את המפה שהקליפות מונחות עליה כבר והן ננערות גם
כן ונופלות מעליה מאליהן ...משא"כ כשמגררן בסכין
אינן מיטלטלין מאליהן אלא הוא מטלטלן על ידי
הסכין שנעשה לו כיד ארוכה".
והיינו שרק בניעור המפה מותר ,מטעם מטלטל על ידי
דבר אחר ,משא"כ בגרירה על ידי הסכין אסור ,מטעם
יד ארוכה.
*
ובתחלה הסכים גם רבינו לפסק הט"ז הנ"ל ,בהלכות
פסח ,אלא שאחר כך חזר בו רבינו בהלכות שבת,
והוכיח דלא כהיתר הט"ז ,ובהקדים:
על היתר זה של הט"ז כתב בבאר היטב )סי' שח ס"ק
לד(" :וקשה דבסי' שיא ס"ק ב אוסר הט"ז לדחוף דבר
שהוא מוקצה על ידי קנה" .והיינו מה שכתב שם
הט"ז" :נראה דאסור לדחוף על ידי קנה דבר שהוא
מוקצה ,וראיה ממ"ש בסימן תמ"ו ס"ג" .ושם כתב
הט"ז )סי' תמו ס"ק ו(" :פירוש על ידי דחיפה בקנה
דהוי כמטלטל מן הצד ושמיה טלטול כמ"ש סי' שי"א
ס"א" .וכ"ה בשוע"ר )סי' תמו סוף ס"ז(" :לא ידחפנו
בקנה ,שהרי מטלטל מוקצה שאוסר לטלטל מוקצה
אפילו על ידי דבר אחר כמו שנתבאר בסי' שי"א".
וכדי לתרץ סתירה זו בט"ז ,נתבאר בשוע"ר )סי' תמד
סי"ג(" :אסור לטלטלו אפילו על ידי דבר אחר כגון
לדוחפו בקנה ,אלא אם כן הוא צריך למקומו ,שאז
מותר לדוחפו בקנה" .דהיינו שאם דוחפו בקנה מחמת
איסור חמץ בפסח ,אין זה חשוב לצורך מקומו ואסור,
משא"כ כשדוחפו בקנה כדי להסירו מהשלחן ,חשוב
לצורך מקומו שמותר.
ועל פי חילוק זה פסק במשנה ברורה )סי' שח ס"ק
קטו(" :אם מעבירם על ידי דבר אחד ,כגון שהוא מגרר
אותם על ידי סכין מן המפה ,דמותר אם הוא צריך
להשתמש במקום שמונח שם העצמות והקליפין ,דזה
מקרי טלטול מן הצד ושרי אם הוא לצורך דבר
המותר".
אמנם כאן )סי' שח ס"ס( אסר רבינו גם במסיר את
הקליפות מהשלחן לצורך מקומו .ונתבאר יותר
בקונטרס אחרון )סי' רנט ס"ק ג(" :ומה שכתב הט"ז
סי' ש"ח סקי"ח צע"ג ...עיקר טלטולו הוא דבר
האסור ,ואינו מטלטל מן הצד של היתר אלא מטלטלו
כדרכו על ידי ההיתר ,שההיתר נעשה לו כידא
אריכתא ,דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה בסי'
תרנ"א".
קט
והיינו כמבואר בשוע"ר )סי' תרנא ס"י(" :אע"פ שאינו
נוטל ההדס והערבה בידו אין בכך כלום ,דלקיחה על
ידי דבר אחר שמה לקיחה".
ועוד כתב בקונטרס אחרון )שם(" :משמע בהדיא
דאסור לנער התבן בכוש וליטול הפגה בידים ,דאם לא
כן למה ליה כוש וכרכר שראשן חד ידחפנו בקנה או
בדבר אחר ,אלא ודאי דדוקא קתני והן ננערות
מאליהן ,אבל לא שיטלטלם הוא על ידי דבר אחר".
והיינו מה שנפסק בשו"ע )סי' שיא ס"ט(" :פירות
הטמונין בתבן או בקש המוקצים ,יכול לתחוב בהם
מחט או כוש ונוטלם ,והקש ננער מאליו" .הרי שלא
התירו "לנער התבן בכוש" ,אף שהוא צריך למקומו,
כדי שיוכל ליטול את הפירות שתחת התבן והקש.
יוצא אם כן שאין היתר להסיר את הקליפות המוקצים
מהשלחן על ידי סכין או מפית וכיו"ב.
ואף שיש כאן סתירה לכאורה מהל' פסח )סי' תמד
סי"ג( להלכות שבת )סי' שח ס"ס( ,ומהי אם כן
ההוכחה שהמסקנא היא כמבואר בהלכות שבת ,ואולי
המסקנא היא כמבואר בהלכות פסח? הנה קביעה זו,
שהלכות שבת היא מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח,
בנויה על כמה עובדות:
א( בהקדמה לשלחן ערוך רבינו כותבים "בני הגאון
המחבר" :והיתה התחלתו ...בהלכות ...פסח ...
ובמיעוט שנים ב' נגמר זה החיבור על אורח חיים" ,הרי
שהלכות שבת נכתבו אחרי הלכות פסח.
אלא שמזה עדיין אין הוכחה ברורה ,כי פשוט שבמשך
השנים הוסיף ותיקן רבינו בשלחן ערוך שלו ,כאמור
בהמשך ההקדמה הנ"ל" :ואחר רוב שנים ...התחיל
להגיה ולחדש בספרו זה מחלק אורח חיים" ,ואפשר
אם כן שהעריכה הסופית של הלכות שבת היתה לפני
העריכה הסופית של הלכות פסח.
ב( אמנם מצינו הלכה שביאר רבינו בהלכות פסח )סי'
תלב ס"ט ,ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב( ,ואחר כך חזר
בו בהלכות שבת )סי' רסג סט"ו ,ובקונטרס אחרון שם
ס"ק ה( .ואז בשעה שחזר בו בהלכות שבת ,הוסיף
רבינו שורה אחת בהלכות פסח )בסוף קונטרס הנ"ל(:
"אבל בסי' רס"ג נתבאר שיש חולקים על זה ,עיין במה
שכתבתי שם בס"ד".
נוסח זה מוכיח שהאמור בהלכות שבת היא מהדורה
בתרא )ראה בזה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פרק
טז(.
ג( בנושא נוסף )טלטול על ידי דבר אחר הנזכר לעיל(
מצינו סתירה לכאורה ,בין הלכות פסח )סי' סי"ג( לבין
שיעורי הלכה למעשה
הלכות שבת )סי' שח ס"ס( .ויחד עם זאת מצינו
בהלכות שבת )קונטרס אחרון סי' רנט ס"ק ג( ,שמבאר
ומוכיח כפסק ההלכה הנ"ל שפסק רבינו בהלכות שבת.
עצם העובדה שבהלכות פסח בא רק הפסק דין ,ואילו
בהלכות שבת ,בקונטרס אחרון ,בא להביא כמה
הוכחות לפסק זה ,מורה לכאורה שהפסק שבהלכות
שבת היא מהדורה בתרא.
ד( יש עוד כמה כמה סתירות לכאורה בין הלכות פסח
)סי' תמד סי"א ,וסי' תמו ס"ה( לבין הלכות שבת )סי'
רסא ס"ב ,וסי' שיט סכ"ט( .ועל פי הנ"ל מסתבר שגם
בזה המהדורה בתרא היא האמור בהלכות שבת )ראה
גם תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פרק טז(.
ג( גרף של רעי
עוד מוסיף במשנה ברורה )סי' שח ס"ק קטו(" :ואם
נתקבצו הרבה יחד ומאוס אליו להניחן כך על השלחן
מותר להעבירן בידים ,דהוו ליה לדידיה כגרף של רעי,
כן משמע בגמרא".
וכוונתו להאמור בגמרא )שבת קמג ,סע"א(" :עביד להו
כגרף של ריעי" .ופירש רש"י" :כשאוכל התמרים עד
שנמאסות בעיניו" .ועל פי זה נפסק בשוע"ר )סי' שח
סס"ז(" :כל הקליפין והגרעינין שאינן ראויין לבהמה
אוכל את האוכל וזורקן בלשונו לאחוריו ,ולא יזרקם
בידיו ,וגם לא יזרקם בלשונו לפניו ויסמוך בדעתו
שכשיהיו הרבה מהם לפניו וימאסו בעיניו יהיה מותר
להוציאן משם כדין גרף של רעי שיתבאר ,לפי שאין
עושין גרף של רעי לכתחלה".
אמנם משם אין ראי' ,שהרי מדובר שם בגלעינין שהיו
בפיו ,וזורקן בלשונו ונמאסו .ואם כן מהי ההוכחה
מזה לקליפות האגוזים?
ולכן נפסק בשוע"ר )סי' שח ס"ס(" :ואם אין הקליפות
ראויות לבהמה כגון קליפי אגוזים ]ו[שקדים וכיוצא
בהן שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים אסור
להעבירן מעל השלחן ,בין בידיו בין בדבר אחר
שבידיו" ,ולא הזכיר כאן שום היתר של גרף של רעי.
קי
על הרצפה ,אין זה מקומן ומפריעים לאדם ,משא"כ
כששובר את קליפות האגוזים ומניחם על השלחן,
ואחר כך רוצה לנקות את השלחן מהקליפות ,אין בזה
משום גרף של רעי.
ואף אם יאמר האדם שגם קליפת האגוזים שעל
השלחן מאוסים עליו ,והם כגרף של רעי .הרי מבואר
בשוע"ר )סי' רעט ס"ג(" :מי שהוא איסטניס והנר הוא
מאוס עליו ...ואינו יכול לסבול שיהא מונח אצלו יכול
להוציאו מעליו למקום אחר ) ...ומכל מקום אין כל
אדם יכול לומר איסטניס אני אלא מי שידוע שהוא
איסטניס(".
ולכן נאסר כאן )שוע"ר סי' שח ס"ס( בכל אופן ,ולא
הותר מטעם גרף של רעי.
ד( טלטול מן הצד
לכאורה הדרך הכי טובה להסיר הקליפות מהשלחן אל
פח האשפה היא ,כמבואר בשוע"ר )סי' רעו ס"ט(" :כל
מוקצה מותר לטלטלו בטלטול מן הצד כמו שיתבאר
בסי' שי"א ...כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו
וכיוצא בזה".
אמנם היתר זה יש לעיין בו ,שהרי נתבאר בשוע"ר )סי'
שי סט"ו(" :לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו מותר
...כגון קש ...מותר לנענע בגופו כדי שהיא צף ורך ונוח
לשכב עליו" ,הרי שהתיר רק הטלטול "בגופו שלא
בידיו" ,ולא התיר באחורי ידיו.
וכן נתבאר בשוע"ר )סי' שח סי"ד(" :מותר לישב עליו
אף אם הוא מתנענע תחתיו שטלטול כלאחר יד הוא,
ובלבד שלא יגע בו בידיו" ,הרי לא התיר אלא על ידי
גופו ,בישיבה על המוקצה )ולא באחורי ידיו(.
וכן שם )סנ"ב(" :לישב עליהם כך בלי שיגע בהם
לסדרם מותר בכל ענין ...ואף אם הם מתנענעים
תחתיו בישיבתו אין זה נקרא טלטול שטלטול כלאחר
יד הוא".
אלא שמכל מקום נתבאר בשוע"ר )סי' שלז ס"ב(:
"קרקע מרוצף באבנים וכל שכן בקרשים שאין לחוש
בו להשוואת גומות מותר לכבדו ...ואפילו יש בו
עפרורית וקליפי אגוזים וכיוצא בהם מהדברים
האסורים בטלטול מותר לכבדם מפני שהם לו כגרף של
רעי שהתירו לו להוציאו לאשפה מפני כבודו" .הרי
שגם בקליפי אגוזים התיר מטעם "גרף של רעי".
ויתירה מזו נתבאר בשוע"ר )סי' שה סכ"ד(" :פורקין
המשוי מעל גבי הבהמה משום צער בעלי חיים ,ואפילו
היה המשוי דבר שהוא מוקצה ואסור בטלטול הרי זה
מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל
מאליו ,שאין איסור טלטול מוקצה אלא בידיו כמו
שיתבאר בסי' שי"א" .וכי מדוע צריך לסלקו דוקא
בשינוי גדול כזה של הכנסת הראש וסילוקו לצד אחר
ונפילתו מאליו ,ומדוע לא יטלטלו בעליל באחורי או
באצילי ידיו?
וכתב על כך באליה רבא )סי' שח ס"ק סב(" :ויש לחלק
דבקרקע מאיסי יותר מעל השלחן" .והיינו שכאשר הם
ונתפרש יותר בשוע"ר )סי' שח סט"ו(" :כל מוקצה אינו
אסור אלא לטלטלו כדרכו בחול דהיינו בידיו ,אבל
שיעורי הלכה למעשה
מותר לטלטלו בגופו כמו שיתבאר בסי' שי"א ,וזהו
נקרא טלטול כלאחר יד ,שהוא בשינוי מדרך החול,
ולכן מותר לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן
דרך הילוכו" .הרי לא התיר כאן אלא "ברגליו ...דרך
הילוכו" ,וביאר הטעם כיון שהוא "בשינוי מדרך
החול" ,ולא סגי במה שהוא "באחורי ידיו או בין אצילי
ידיו"?
וטעם הדבר נתבאר בקונטרס אחרון )סי' רנט ס"ק ג(:
"בטלטול הקש על ידי גופו כשצריך למטה ...שלא
כדרכו ...שהוא כלאחר יד ...ומהאי טעמא נמי שרי
לעשות שביל באוצר ברגלו שמפנהו לכאן ולכאן ...
משום דהוי כלאחר יד דאין דרך טלטול בכך".
ובאמת ,גם בסי' רעו ,ששם נזכר היתר זה של "אחורי
ידיו או בין אצילי ידיו" לא כתב זאת רבינו אלא לענין,
שמטעם זה יכול לומר לנכרי לטלטל הנר ,כיון "שלא
אסרו לעשות על ידי נכרי בשבת אלא דברים שאין שום
היתר לישראל לעשות בעצמו"" ,וכיון שהישראל
בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן
הצד ...אין בכך כלום" .היינו שדוקא בזה סמכינן על
דעה המתירה בכל טלטול "באחורי ידיו".
משא"כ כשדן בעיקר הדין מה מותר לישראל לעשות,
שם לא כתב רבינו שאפשר לטלטל "באחורי ידיו" ,ורק
במקום צער בעלי חיים התירו לטלטל על ידי שינוי של
הכנסת הראש וסילוקו לצד אחר ,או "ברגליו ...דרך
הילוכו" ,כשהוא "כלאחר יד".
יוצא מכל זה שההיתר לטלטל מוקצה "באחורי ידיו"
אינו ברור כלל לדעת רבינו הזקן.
ולפי כל האמור לעיל נראה לכאורה ,שהדרך הכי
פשוטה בהסרת קליפות הביצים וכיו"ב מהשלחן הוא,
כשמסירם יחד עם שאר מיני שאריות אוכל שאינן
מוקצה ,וכמבואר בשוע"ר )סי' שח סס"א(" :ואסור
להגביה הטבלא או המפה עם הקליפות שעליה
ולטלטלה למקום אחר ...ואם יש פת על הטבלא או על
המפה שהקליפות עליה מותר להגביה עם הכל
ולטלטלה לכל מקום שירצה ,מפני שהקליפות האלו הן
בטלות לגבי הפת".
***
קיא
סימן שטו ס"א
לב .מחיצת ואהל עראי בשבת
א( אהל מחיצה ותוספת
מלאכת "בונה" אין חייבים עליה אלא כשהיא מלאכה
של "קבע"; כמו מלאכת קושר אשר "מן התורה אינו
חייב אלא על קשר של קיימא העומד להתקיים
לעולם" )שוע"ר סי' שיז ס"א( .וחכמים אסרו לעשות
"אהל עראי" ,והתירו לעשות "מחיצת עראי" ,כמבואר
בשוע"ר )סי' שטו ס"א-ג(" :אסור לעשות אהל ...
אפילו הוא עראי שאינו עשוי להתקיים ...גזרה משום
אהל קבע שהוא תולדת בונה ...וכל זה באהל שהוא גג,
אבל מותר לעשות מחיצות עראי לכתחלה בשבת".
זהו העיקר הכללי ,שחכמים אסרו לעשות "אהל עראי"
והתירו לעשות "מחיצת עראי" בשבת .אמנם בפרטיות
יותר ,יש פעמים שחכמים אסרו גם "מחיצת עראי",
ויש פעמים שהתירו גם "אהל עראי" ,וכדלקמן.
וכל זה הוא בעשיית "אהל עראי" או "מחיצת עראי"
מתחלתם ,אמנם בכל אופן התירו חכמים לעשות
"תוספת עראי" – הן באהל והן במחיצה ,וכדלקמן.
ב( מתי אסרו מחיצת עראי
נתחיל עם הגמרא )עירובין מג ,ב(" :נחמיה בריה דרב
חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום ,אמר ליה
רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער ,אמר
לו עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס ...איתיביה רב
נחמן בר יצחק לרבא נפל דופנה )של סוכה ,רש"י( לא
יעמיד בה אדם בהמה וכלים ,ולא יזקוף את המטה
לפרוס עליה סדין ,לפי שאין עושין אהל עראי בתחילה
ביום טוב ואין צריך לומר בשבת .אמר ליה את אמרת
לי מהא ואנא אמינא לך מהא ,עושה אדם את חבירו
דופן כדי שיאכל וישתה וישן ,ויזקוף את המטה ויפרוס
עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין.
קשיין אהדדי ...לא קשיא הא בדופן שלישית הא
בדופן רביעית )דבלאו הכי הוי אהל והאי תוספת
בעלמא הוא ,רש"י( .דיקא נמי דקתני נפל דופנה
)דמשמע דופן שהיא מותרת בה ורביעית לא הויא
תיקון סוכה ,רש"י( שמע מינה .אלא אדם אאדם קשיא
)הא קתני כדי שיאכל וישתה וישן אלמא למיפק ביה
חובת סוכה אוקמיה התם ,רש"י( ,אדם אאדם נמי לא
קשיא כאן לדעת כאן שלא מדעת .והא דרבי נחמיה
בריה דרבי חנילאי לדעת הוה ,שלא מדעת הוה ,רב
חסדא מיהא לדעת הוה ,רב חסדא שלא מן המנין
הוה".
וכן נפסק בשוע"ר )סי' שטו ס"ג(" :מותר לעשות
מחיצות עראי לכתחלה בשבת ,ואפילו עושה אותה כדי
שיעורי הלכה למעשה
להגן מן החמה או מן הצינה אינה כאהל בשביל כך ,וכן
אם עושה אותה בשביל הנרות שלא יכבה אותן הרוח,
ואין צריך לומר שמותר לעשות מחיצות לצניעות
בעלמא שלא יהא יושב במקום מגולה ,או כגון מחיצה
שעושין בשעת הדרשה להפסיק בין אנשים לנשים וכל
כיוצא בזה .ולעולם אין מחיצת עראי אסורה אלא אם
כן עושה כדי להתיר סוכה כמו שיתבאר בסי' תר"ל ,או
להתיר טלטול על דרך שיתבאר בסי' שס"ב ,או להתיר
שאר איסור כגון שעושה מחיצה גבוה י' טפחים בפני
הספרים בפריסת סדין או מחצלת כדי שיהא מותר
לשמש מטתו באותו חדר ,או כדי לעשות שם צרכיו
אסור לעשותה בתחלה בשבת ,לפי שבכל מקום
שהמחיצה מתרת היא חולקת שם רשות בפני עצמה ...
הרי זה כעושה אהל".
וכן לענין מחיצת אדם מבואר בשוע"ר )סי' שסב סי"ג-
ד(" :מותר לעשות מחיצה מהאנשים העומדים זה אצל
זה בפחות מג' טפחים .במה דברים אמורים שמותר
להעמידם בשבת אלא כשהם אינם יודעים שלשם
מחיצה הוא מעמידם שם".
ומה שנוגע למעשה בהלכה זו היא מה שהכהנים
רגילים ללכת אל האוהל הקדוש ,שהאוהל עצמו מוקף
במחיצות ואין בעיה לכהן שיעמוד שם; אמנם כדי
להגיע אל האהל צריך לעבור ליד הקברים ,והרי
מבואר בשו"ע )יו"ד סי' שעא ס"ה(" :אסור לקרב בתוך
ארבע אמות של מת או של קבר".
ועל כן נהגו הכהנים שעוברים בבית החיים בתוך עיגול
של אנשים שהם מחיצה מסביב לכהן ,ובין גופו של כל
אחד לחבירו יש פחות מג' טפחים – שהוא לבוד ,והוי
מחיצה כדין ,שעל מבואר בשו"ע )שם(" :אבל אם הוא
מסויים במחיצות גבוהות עשרה טפחים ...אין צריך
להרחיק ממנו אלא ד' טפחים".
וכיון שאנו זקוקים בזה לדין מחיצה ,הרי אסור לעשות
זאת בשבת ,ואם כן אין דרך לכהנים להגיע לאהל
הקדוש ביום השבת.15
ג( מתי התירו אהל עראי
בעיקרון אסרו "אהל עראי" בכל מקום ,ולא רק
כשרוצה לעשות אהל כדי להגן על עצמו מפני החמה או
הגשם ,אלא אפילו באופן המבואר בשוע"ר )סי' שטו
סי"ב(" :כשמסדרין חביות זו על זו אחת על גבי שתים
אוחז בידו העליונה ויסדר התחתונות תחתיה אבל לא
יסדר התחתונות תחלה ויניח העליונה עליהן מפני
15בשנים האחרונות גדרו במחיצות את כל המעבר אל האוהל,
וכאן אנו דנים לפני שבנו גדר זה.
קיב
שהחלל שנעשה ביניהן דומה לאהל שיש לו ב' מחיצות
וגג לפיכך צריך לעשותו בדרך שינוי מלמעלה למטה".
וכן באופן המבואר בשוע"ר )סי' שטו סי"ט(" :בגד
ששוטחין על פי החבית לכסותה לא ישטחנו על פני
כולה משום אהל אלא יניח מקצת פיה מגולה".
שני אופנים התירו לעשות בתחלה אהל עראי:
א( מבואר בשוע"ר )סי' שטו ס"ט(" :כל גג עראי שאינו
מתכוין בו לעשיית אהל שיאהיל על מה שתחתיו אלא
כדי להשתמש בו איזה תשמיש בגופו ,כגון שמשים דף
השולחן על רגליו ,אע"פ שעושה בזה גג עראי אין בכך
כלום כיון שאינו מתכוין לעשיית אהל .ומכל מקום אם
מעמיד גם מחיצות עראי תחת גג זה הרי זה דומה
לאהל ואסור לעשותו כדרכו מלמטה למעלה אלא
מלמעלה למטה דרך שינוי".
ב( עוד מבואר בשוע"ר )שם סי"ג(" :כל גג עראי שאינו
מתכוין בו לעשיית אהל לא אסרו לפורסו על המחיצות
שמעמיד תחתיו בשבת אלא כשלא היה הגג קבוע
במחיצות מבעוד יום אבל אם היה כבר קבוע בהן
מבעוד יום אלא שהיו נכפלים ומונחים מותר לפושטן
ולהעמידן בשבת כגון כסא העשוי פרקים וכשרוצים
לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח ונמתח
וכשמסירין אותו סוגרין אותו והעור נכפל מותר
לפותחו לכתחלה בשבת אף אם יש לו מחיצות תחתיו,
מפני שאינו דומה לעשיית אהל כיון שאינו עושה כלום
שהרי עשויים ועומדים הם כבר הגג עם המחיצות
מבעוד יום אלא שמותחן בשבת לישב עליהם ומטעם
זה מותר להעמיד החופה ולסלקה וכן הדף הקבוע
בכותל שמניחין עליו ספרים אף אם יש להן מחיצות".
והיינו שבאופן הראשון יש לו שני תנאים להיתר) :א(
"שאינו מתכוין בו לעשיית אהל שיאהיל על מה
שתחתיו אלא כדי להשתמש בו") .ב( אין לו מחיצות
)ובזה מותר אף אם פורסו בתחלה ,ולא הי' קבוע בהן
מבעוד יום(.
ובאופן השני יש לו שני תנאים אחרים להיתר) :א(
"שאינו מתכוין בו לעשיית אהל שיאהיל על מה
שתחתיו אלא כדי להשתמש בו") .ב( ש"כבר קבוע בהן
מבעוד יום אלא שהיו נכפלים ומונחים" )ובזה מותר
אף אם יש לו מחיצות(.
ומזה אנו באים לשולחן או כסא או מטה המתקפלים,
אשר יש בהם כל שלושת התנאים להיתר) :א( "אינו
מתכוין בו לעשיית אהל שיאהיל על מה שתחתיו אלא
שיעורי הלכה למעשה
כדי להשתמש בו") .ב( אין לו מחיצות) .ג( "כבר קבוע
בהן מבעוד יום אלא שהיו נכפלים ומונחים" .ואם כן
בודאי מותר.
ד( גגון של עגלה לילדים ומטריה
כל ההיתר הזה ,בשני האופנים הנ"ל ,הוא דוקא
כאמור באופן הראשון בשוע"ר )שם ס"ט(" :שאינו
מתכוין בו לעשיית אהל שיאהיל על מה שתחתיו אלא
כדי להשתמש בו איזה תשמיש בגופו" .וכאמור גם
באופן השני בשוע"ר )שם סי"ג(" :כל גג עראי שאינו
מתכוין בו לעשיית אהל".
משא"כ הגגון של העגלה לילדים ,שכל מטרתו הוא
להאהיל על התיקון שבעגלה ,להגן עליו מפני החמה
והמטר וכיו"ב ,בזה לכאורה אין היתר לפתוח בשבת,
אף אשר "היה כבר קבוע בהן מבעוד יום אלא שהיו
נכפלים ומונחים"; כיון שהוא מתכוין בו לאהל ,להגן
מפני החמה והמטר וכיו"ב.
אמנם באמת הדבר צריך תלמוד ,שהרי אף שבתחלת
הסעיף כותב "כל גג עראי שאינו מתכוין בו לעשיית
אהל" ,שדוקא בזה מועיל מה ש"היה כבר קבוע בהן
מבעוד יום"; מכל מקום מבואר בהמשך הסעיף
"ומטעם זה מותר להעמיד החופה ולסלקה" .והיינו
למרות שהחופה עשויה בתור אהל על העומדים תחתיה
]ואף שבודאי לא מדובר כאן בחופה של נישואין,
שאסור לערוך חופה בשבת ,כמבואר בשוע"ר )סי' שלט
ס"ה(" :ולא כונסין אשה לחופה אפילו קידשה מבעוד
יום ,מפני שעל ידי כך קונה אותה ליורשה ואסור
לקנות קנין בשבת" .מכל מקום ,כל חופה היא מה
שמחפה ומכסה כאוהל על מה שתחתי' ,ומקום מקום
מתיר גם בזה אם "היה כבר קבוע בהן מבעוד יום"[.
ולפום ריהטא נראה לכאורה שלאו רישא סיפא ולאו
סיפא רישא ,עד אשר לפי האופן הראשון אסור לפתוח
גגון של עגלה לילדים בשבת – אף ש"היה כבר קבוע
בהן מבעוד יום אלא שהיו נכפלים ומונחים" .ולפי
האופן השני מותר לפתוח את הגגון ,כי "היה כבר קבוע
בהן מבעוד יום אלא שהיו נכפלים ומונחים" .וכי מה
בין החופה שפותחים בשבת לבין הגגון שפותחים
בשבת?!
לכאורה הי' מקום לומר שבזה תלוי גם דין המטריה,
שהיא דומה לשולחן מתקפל ולכסא מתקפל .אלא
שבזה מבואר ב"תהלה לדוד" )סי' שטו ס"ק טז(:
"לענין פתיחת הפריסא"ל בשבת כבר פשוט איסורא
במדינותינו ,וכל הפותחו בשבת נחשב לפורץ גדר ...
ולא יהיו אלא דברים המותרים ואחרים נוהגין בהם
איסור חמור" .אמנם דין הגגון תלוי לכאורה בשני
האופנים הנ"ל.
קיג
אלא שבהלכות סוכה נתבארה הלכה נוספת בשוע"ר
)סי' תרכו ס"כ(" :ואם יש לדלת זו ]שבגג שעל גבי
הסוכה[ צירים שסוגר ופותח בהם ,הרי היא כפתח
גמור ומותר לסגרה ולפתחה בשבת ויום טוב ,ואין בזה
משום איסור סתירה ובנין" .והרי גם כאן הדלת הזאת
עשויה לסכך כאהל על מה שתחתיה ,ומכל מקום מותר
כיון ש"היא כפתח גמור".
ואפשר שיש הפרש בין שלחן מתקפל ,שהוא מתקפל
לגמרי ,ולא התירו בו אלא במקום "שאינו מתכוין בו
לעשיית אהל שיאהיל על מה שתחתיו אלא כדי
להשתמש בו" .משא"כ כשמחיצות עומדות על מקומן,
ואליהן מחוברת דלת שנפתחת ונסגרת ,אזי מותר
בפשיטות גם כשעשויה לסכך על מה שתחתיה.
ואם כן מובן לפי זה ,שגם הגגון של עגלת הילדים מותר
לפתוח ולסגור בשבת ,כיון שהגגון מחובר בצירים
לעגלה ,שהיא עומדת על מקומה – בין בשעה שהגגון
פתוח ובין בשעה שהוא סגור.
יוצא אם כן שאין נפקא מינה לפועל בין שני האופנים
בפירוש דברי רבינו הזקן – אודות העמדת החופה
בשבת ,שהרי הגגון שעל עגלת הילדים ,בין כה מותר
לפתוח בשבת ,כיון שהוא מחובר בצירים לדופנות
הקיימים בעגלה" ,הרי היא כפתח גמור ומותר לסגרה
ולפתחה בשבת ויום טוב".
ואילו המטריה בין כה "פשט איסורא במדינותינו ...
ולא יהיו אלא דברים המותרים ואחרים נוהגין בהם
איסור חמור".
ה( מוסיף על אהל ארעי
כל האיסורים הנזכרים ,הן באהל עראי והן במחיצת
עראי ,לא נאסרו אלא כשעושה את כל האהל או כל
המחיצה בתחלה ,וכמבואר בשוע"ר )סי' שטו ס"ב(:
"ולא אסרו אלא לעשותו בתחלה בשבת ,אבל אם היה
אהל עראי עשוי מבעוד יום מותר להוסיף עליו בשבת,
כגון אם היתה המחצלת פרוסה מבעוד יום כדי טפח
שזהו שיעור להיות נקרא אהל מותר לפורסה כולה
למחר ...וטפח שאמרו הוא חוץ מן הכריכה דהיינו
שהמחצלת כולה אף שהיא כרוכה ונתונה שם מבעוד
יום ויש בעובי עיגול כריכתה כדי טפח ויותר אף על פי
כן צריך שיהיה יוצא ממנה כדי טפח פרוס לאהל מפני
שסביב העיגול אינו נראה כאהל כלל".
]לפי זה הי' נראה לכאורה שכן הוא גם בגגון שמכסים
בו את הסוכה בעת הגשם ,שלא הותר לסוגרו ולפותחו
בשבת אלא אם כן כבר היתה "פרוסה מבעוד יום כדי
טפח ...חוץ מן הכריכה" .אמנם כבר נתבאר לעיל,
שאם הדלת שבגג שעל גבי הסכך מחוברת בצירים לגג,
שיעורי הלכה למעשה
אין צורך לזה ,כי על ידי "צירים שסוגר ופותח בהם,
הרי היא כפתח גמור ומותר לסגרה ולפתחה בשבת
ויום טוב ,ואין בזה משום איסור סתירה ובנין" .ומה
שאנו זקוקים לטפח הפרוס ,היינו דווקא במחצלת
שאינה מחוברת בצירים לגג[.
וכן מועלת פריסת טפח – גם באיסור עשיית מחיצת
עראי ,דהיינו כשמעמיד המחיצה כדי לחלוק רשות,
כמבואר בשוע"ר )שם ס"ה(" :ואפילו הספרים מגולים
...וצריך שתהא המחיצה גבוה י' טפחים וקשורה
כהלכתה כדי שתחלוק רשות בפני עצמה ,וכן בכל
מקום שרוצה לעשות מחיצה לחלק רשות אין איסור
אלא לעשותה בתחלה בשבת ,אבל אם היתה עשויה
מבעוד יום כשיעור טפח מותר להוסיף עליה בשבת,
שתוספת אהל עראי מותרת בין שטפח זה הוא
מלמעלה למטה ...ובין שטפח זה הוא מן הצד".
ולפי זה יוצא ,שגם בחצר שיש בה שלושה דפנות,
ובדופן הרביעים יש טפח ,והפתח הוא יותר מעשר
אמות ,שאסור לטלטל בה בשבת – מותר להעמיד
מחיצת ארעי בדופן הרביעית בשבת על מנת להתיר
הטלטול בחצר ,כיון "שתוספת אהל עראי מותרת ...
אפילו ...לעשות מחיצה לחלק רשות".
ובאמת הסתפק בזה ב"שמירת שבת כהלכתה" )פכ"ד
הערה קכו( ,אם היתר זה של "תוספת אהל עראי ...
לחלק רשות" ,הוא דוקא כשרוצה לחלק רשות בשביל
הספרים ,או אף כשרוצה לחלק רשות בשביל הטלטול
בשבת .אמנם כאן בשוע"ר ,אחרי שמבאר דין תוספת
אהל עראי לענין מחיצת הספרים ,מדייק ומוסיף "וכן
בכל מקום שרוצה לעשות מחיצה לחלק רשות אין
איסור אלא לעשותה בתחלה בשבת ,אבל אם היתה
עשויה מבעוד יום כשיעור טפח מותר להוסיף עליה
בשבת" .הרי שזה מועיל אף לענין טלטול בשבת
)דמיירי בה בתחלה שם(.
***
סימן שטז ס"א
לג .צידת עכברים יתושים וחיות בית
א( איסור מדברי סופרים
בשוע"ר )סי' שטז ס"א(" :צידה היא מאבות מלאכות
שהיתה במשכן בתחשים וחלזון".
מכל מקום יש בזה חילוקים בהלכה בין צידת
העכברים ,הזבובים ,היתושים ודבורים .וההפרש
ביניהם הוא הן בגדרי ההלכה והן בהלכה למעשה,
ובהקדים:
קיד
צידת ארבעה מינים אלו אינה אסורה מהתורה ,כי אם
מדרבנן .וכמה טעמים נאמרו בזה:
א( מבואר בשוע"ר )סי' שטז ס"ד(" :אין איסור צידה
מן התורה אלא בדבר שיש במינו ניצוד ,דהיינו שדרך
העולם לצוד מין זה שצד הוא ,כגון מיני חיות ועופות
ודגים שדרך העולם לצוד מינים אלו ,אבל אם צד דבר
שאין במינו ניצוד ,כגון צרעין וזבובים ויתושים וכיוצא
באלו ,שאין דרך העולם לצוד מינים אלו מפני שאין
בהם צורך ,אע"פ שהוא צד אותם לצורך פטור .אבל
אסור מדברי סופרים אפילו לצודן שלא לצורך אלא
כמתעסק בעלמא".
נזכרים כאן רק הזבובים והיתושים .ובפשטות כן הוא
גם בעכברים ,ואף שנתבאר בשוע"ר )שם סט"ז(:
"שמנה שרצים האמורים בתורה הצד אחד מהן בסתם
חייב שסתם צידתן הוא לצורך עורן" ,והרי העכבר הוא
אחד משמונת השרצים )שמיני יא ,כט( .מכל מקום
כמדומה שבזמנינו אין רגילים כלל לצוד עכברים
לצורך עורן ,כי אם כדי למנוע את הנזק שגורמים .ואם
כן לכאורה דינם עתה כדין הזבובים והיתושים ,שאין
דרך העולם לצודם מפני שאין בהם צורך.
ולענין הדבורים ,שלכאורה "יש במינו ניצוד" לצורך
הדבש ,מכל מקום יש בזה מחלוקת הפוסקים )ראה
ט"ז סי' שטז סוף ס"ק ג(.
ב( מבואר בשוע"ר )סי' שטז ס"ו(" :הפורש מצודה
ובשעת פרישתו נכנסה חיה לתוכה חייב .אבל אם
נכנסה אחר כך לתוכה פטור מפני שבשעת פרישתו אינו
ידוע אם יצוד א"ל ,אבל אסור מד"ס .ולפיכך אסור
להעמיד בשבת המצודה לצוד בה עכברים".
דין זה הוא אצל העכברים שצדים אותם במצודה ,או
שצדים אותם בקופסת דבק )שכאשר העכבר עובר שם
הוא נדבק וניצוד( .וכן ביתושים וזבובים ,שתולים
פיסק פלסטיק עם דבק ליד מנורת החשמל )שכאשר
היתוש או הזבוב עוברים לידה ונוגעים בה ,נדבקים
אליה(.
ויתבאר לקמן שאיסור זה קל הוא ,שבכמה מקומות
התירוהו לגמרי בשבת ,ולפעמים אסרוהו.
ג( מבואר בשוע"ר )סי' שטז סט"ז(" :כבר נתבאר בסי'
רע"ח שיש אומרים שאין איסור מן התורה אלא
במלאכה הצריכה לגופה דהיינו שצריך לגוף הדבר
שהמלאכה נעשית בו ...הצד אינו חייב אלא אם כן יש
לו צורך בגוף דבר הניצוד עצמו".
טעם זה שייך בכל ארבעת הסוגים שהזכרנו .אמנם
בזה ישנה מחלוקת התנאים והפוסקים ,וכאמור גם
כאן "שיש אומרים שאין איסור מן התורה" .ונתפרש
שיעורי הלכה למעשה
יותר בשוע"ר )סי' רעח ס"ג(" :מלאכה שאינה צריכה
לגופה פטור עליה ואינה אסורה אלא מדברי סופרים.
אבל יש חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין
צריכה לגופה חייב עליה מן התורה ...והחילוקים שבין
ב' הסברות אלו להלכה ולמעשה יתבארו כל אחד ואחד
על מקומו".
ב( במקום היזק או צער
אחד מהמקומות התלויים במחלוקת זו ,אם מלאכה
שאינה צריכה לגופה אסורה מן התורה או מדברי
סופרים ,הוא בדין צידה שלפנינו ,שהתירו במקום
היזק או צער – רק כשהאיסור הוא רק מד"ס ,ולא
כשהוא אסור מהתורה.
ועל זה מבאר בשוע"ר )סי' שטז סי"ז(" :ואפילו
לכתחלה מותר לצוד כל מיני רמשים שדרכן להזיק
כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם אפילו במקומות
שאינן ממיתין בנשיכתן ...ואף שכל מלאכה שאינה
צריכה לגופה פטור אבל אסור מדברי סופרים כאן
התירו חכמים לגמרי מפני חשש היזק הגוף .ואף
להאומרים שמשאצל"ג חייב עליה ואין מחללין שבת
במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף אלא
בשביל סכנת נפשות מכל מקום כאן כיון שאינו צדן
כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו להזיק שכופה
עליהן כלי או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו
לפיכך התירו".
וטעם הלכה זו הוא כיון שבמקום היזק הגוף ,שנקרא
סכנת אבר ,לא התירו בשבת אלא מלאכה מד"ס ,ולא
מלאכה האסורה מהתורה ,כמבואר בשוע"ר )סי' שכח
סי"ט(" :חולה ...אין מחללין עליו שבת על ידי ישראל
באיסור של תורה ,אפילו יש בו סכנת אבר ...ולחלל
עליו ישראל באיסורי דברי סופרים ...מותר ...אם יש
בו סכנת אבר".
ולכן כאן בצידת נחשים ועקרבים שאינן ממיתין
בנשיכתן ,לא התירו אלא באופן שאיסורו הוא רק
מד"ס; והיינו לדעת הסוברים שמלאכה שאינה צריכה
לגופה פטורים עליה מן התורה ,או מטעם שאינו צדן
כדרכו.
וכל זה הוא בנחשים ועקרבים שנושכים ומזיקים.
משא"כ לענין זבובים ויתושים שאין בהם אלא צער,
בזה ממשיך וכותב )סי' שטז סי"ח(" :וכל זה ברמשים
שדרכן להזיק ממש ,כגון נחשים ועקרבים ,אף
במקומות שאינן ממיתין בנשיכתן על כל פנים הן
מזיקין הגוף בנשיכתן וכן כל כיוצא בהן .אבל כל שאינו
מזיק הגוף אלא שמצערו בלבד ,כגון צרעה וזבוב
ויתושין ופרעושין וכיוצא בהן אסור לצודן ...ויש
מתירין לצוד ...כיון שיוכל לצערו".
קטו
וכמבואר בשוע"ר )סי' שכח סי"ט-כ( שבמקום צער,
ואפילו אם "יש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש
ממנו כל גופו" ,לא התירו מלאכה מדברי סופרים ,אלא
כשעושה את המלאכה בשינוי או אמירה לנכרי.
ודעת המתירים לצוד יתושים שיכולים לצערו ,הוא
כמבואר בשוע"ר )סי' שטז סי"ט(" :לפי שאין במינו
ניצוד ,ולכן אין צידה זו חשובה מלאכה כלל".
יוצא אם כן –
)א( צידת דבורים שמזיקים בנשיכתן ,שיוזקק לטיפול
רפואי ,התירו מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופו;
ולדעת הסוברים שמלאכה שאינה צריכה חייב מן
התורה ,לא התירו אלא כשהצידה היא בדרך מתעסק
ושינוי .ולדעת הסוברים שדבורים "אין במינו ניצוד"
)ראה ט"ז סי' שטז סוף ס"ק ג( ,מותר לצודם כדרכם,
כיון שבכל אופן איסור רק מד"ס.
)ב( צידת זבובים ויתושים שאינם מזיקים ,רק
מצערים ,אין להתיר אותם אף באיסורים מד"ס .מכל
מקום כיון שיש שני טעמים להתירו מדברי תורה) :א(
מלאכה שאינה צריכה לגופה() .ב( "לפי שאין במינו
ניצוד ,ולכן אין צידה זו חשובה מלאכה כלל" ,ולכן יש
המתירים הצידה גם ביתושים.
)ג( צידת העכברים ,שאינם מזיקים וגם לא מצערים,
אף שמפריעים ופוגמים המאכלים וכו' .בזה לא התירו
בכל אופן; אף שהם מלאכה שאינה צריכה לגופה )ויש
אומרים שאין איסורו אלא מד"ס( ,ואף אם נאמר
שבתקופתינו "אין במינו ניצוד" )ואין איסורו אלא
מד"ס( ,ואף "שבשעת פרישתו אינו ידוע אם יצוד"
)ואין איסורו אלא מד"ס( ,מכל מקום ,גם בשלושה
דרבנן לא התירוהו כשאינם מזיקים ואינם מצערים
הגוף .ולכן מסיק בשוע"ר )סי' שטז ס"ו(" :אסור
להעמיד בשבת המצודה לצוד בה עכברים".
ג( צידתם והריגתם
אחר כך ממשיך ומבאר בשוע"ר )סי' שטז סי"ט(" :וכל
זה לענין צידת הפרעוש אבל להרגו אסור לדברי הכל
אפילו הוא על בשרו ועוקצו ,שמשום צער בעלמא לא
התירו אלא צידתו ,לפי שאין במינו ניצוד ,ולכן אין
צידה זו חשובה מלאכה כלל ,אבל הריגתו היא מלאכה
גמורה אלא שאינו צריך לגופו ,ויש אומרים שפטור
עליה ,מכל מקום אסורה מדברי סופרים ולא התירוה
משום צער בעלמא ,הואיל ועיקרה מן התורה דהיינו
אם צריך לגופה".
והיינו שאפילו לפי דעת האומרים שמלאכה שאינה
צריכה לגופה פטור עליה ,מכל מקום היא חמורה יותר
שיעורי הלכה למעשה
קטז
משאר איסורי דברי סופרים" ,הואיל ועיקרה מן
התורה" ,ולכן לא התירו אותה אף במקום צער.
מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד" )וכן
הובא במ"א )סי' שטז ס"ק ט( ובשוע"ר )שם ס"ו(.
ואילו בנחשים שנושכים ומזיקים )ואין ממיתים( ,בזה
יש הפרש בין "אם רצים אחריו" או שרק "חושש על
העתיד" ,ויש הפרש בין דעת "האומרים שכל מלאכה
שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי
סופרים" לבין "האומרים שאפילו מלאכה שאינה
צריכה לגופה חייבים עליה" ,ויש הפרש בין רוצה
"הריגה הניכרת שהיא נעשית במתכוין" לבין "לדרסם
לפי תומו בהליכתו" ,כמבואר כל החילוקים האלה
בשוע"ר )סי' שטז סכ"ב(.
אמנם העיר על זה ב"תהלה לדוד" )סי' שטז ס"ק ד(:
"ומשמע דביודע ודאי שיצוד חייב ...ולכאורה לפי מה
דמבואר בסנהדרין דע"ז ע"ב דיש חילוק בין מתחיל
בשעתי' דמיקרי כחו ,ובין לא מתחיל בשעתי' דמיקרי
רק גרמא".
ולפי כל היה נראה לכאורה ,שאסור לתלות בשבת את
המצודה של היתושים ,שהוא פיסת פלסטיק עם דבק,
שתולים ליד המנורה ,וכשיתוש נוגע בה הוא נדבק
אליה ,ובסוף מת .אשר לפי כל האמור לעיל אסור,
שהרי לא התירו להרוג היתוש "משום צער בעלמא".
אמנם מכל מקום אין הדבר מוכרע ,כי אפשר שגם זה
יהי' מותר ,ולא אסרו אלא בהורגם ביד )בין אם היא
"הריגה הניכרת" ,או אפילו "לדרסם לפי תומו
בהליכתו"( ,שאז אסורה הריגה זו מן התורה )וגם
לדעת הסוברים שמלאכה אינה צריכה לגופה מותרת
מהתורה ,מכל מקום איסורה חמור יותר "הואיל
ועיקרה מן התורה".
משא"כ כשלוכדים אותה במצודה )או בדבק( ונהרגת,
שכבר הובא לעיל שאיסורו רק מד"ס "מפני שבשעת
פרישתו אינו ידוע אם יצוד" ,אפשר שבזה לא אסרו אף
אם נהרגת בצידה זו.
ואף שלענין עכברים הובא לעיל משוע"ר )סי' שטז
ס"ו(" :אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בה
עכברים" .היינו דוקא בעכברים ,שאין בזה צער ולא
התירו כלל הצידה וההריגה ,משא"כ ביתושים
וזבובים המצערים ,כבר הובא לעיל דעת המתירים
כשאין איסורו אלא מד"ס ,וכאן גם הצידה וגם
ההריגה היא מד"ס ,כי מלבד שהיא מלאכה שאינה
צריכה לגופה ,הרי בשעת פרישת המצודה אינו ידוע
אם יצוד ואם יהרוג.
ד( גרמא וכח שני
ובאמת נראה שגרימת הצידה וההריגה על ידי המצודה
וכיו"ב הוא איסור קל ביותר ,עד שלפעמים התירו
לגמרי ,ולפעמים החמירו ,וכאן במקום צער – אפשר
לומר שלא החמירו ,ובהקדים:
על ההלכה הזאת שגרימת המצודה היא רק מד"ס
מבואר בתוס' )שבת יז ,ב ד"ה אין פורסין(" :אם פירש
והיינו מה שמבואר בגמרא )סנהדרין עז ,ב(" :אמר רב
פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא
דמיא גירי דידיה הוא ומיחייב הני מילי בכח ראשון
אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא".
ועל פי זה נתבאר בשוע"ר )סי' קנט סי"ד(" :צריך
שיבאו המים על ידיו מן הכלי מכח נותן ולא מאליהם
...לפיכך צינור שדולין מים מן היאור ושופכין בו
ונמשכין ממנו המים להשקות השדה אינו יכול ליתן
ידיו לתוכו או תחתיו כדי שיקלחו המים עליהן
כשיגיעו להן ,מפני שאינן באים על ידו מכח אדם שכבר
פסק כח השופך .ואם משים ידו קרוב למקום השפיכה
...שכל זמן שהמים קרובים למקום השפיכה עדיין
מכח אדם הם באים".
וכך גם לענין מלאכת הוצאה בשבת ,נתבאר בשוע"ר
)סי' שנז ס"א(" :חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד'
אמות וסמוכה לרשות הרבים אין שופכין לתוכה מים
בשבת ...ואע"פ שאין בשפיכה זו שמחצר לרשות
הרבים איסור של תורה )אם אינו שופכן סמוך לרשות
הרבים ממש אלא ברחוק מעט בענין שיציאתן לרשות
הרבים היא מאליהן ואיננה כח שפיכתו ממש אלא כחו
הוא גורם בלבד( ומכל מקום מדברי סופרים אסור,
שמא ישפכנו לרשות הרבים".
ואף שב"חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד' אמות
וסמוכה לרשות הרבים" אסרו לשפוך לתוכה מים ,אף
כשאינו סמוך לרשות הרבים ממש ,מכל מקום "אם יש
בחצר ד' על ד' ...מותר לשפוך בה כל מה שירצה ...אף
אם רוצה להשתמש בה יותר מסאתים ...אף אם היא
מליאה מים מערב שבת" ,כיון שהוא כח שני שלו.
ובזה אנו סומכים בפתיחת דלת המקרר החשמלי ,או
דלת הבית שיש בו חימום או מיזוג אויר הפועל על ידי
"תרמוסטט" ,אף שעל ידי פתיחת הדלת נכנס אויר חם
)או קר( לבית או למקרר ,ומקדים את הדלקת החימום
או הקירור; מכל מקום מקילים בזה מטעם שהוא כח
שני ,שאינו מתייחס אליו.
ואף המחמירים במקרר חשמלי ,שלא לפתוח הדלת
אלא בשעה שהחשמל במקרר כבר פועל ,הרי גם הם
מקילים בפתיחת דלת הבית בחורף )שהחימום פועל
שיעורי הלכה למעשה
לפי תרמוסטט( ,או בקיץ )שהמיזוג אויר פועל לפי
תרמוסטט( ,מטעם שהוא רק כח שני ,שאינו מתייחס
אליו ]אלא שבזה לא סגי ,וזקוקים גם לטעם "ספק
פסיק רישא" כדלקמן[.
וכל שכן כאן ,שלא זו בלבד שהוא כח שני ,אלא גם זאת
"שבשעת פרישתו אינו ידוע אם יצוד אם לאו" ,כי
דוקא על ידי דריסת החיה על המצודה גורמת שתילכד,
וכמבואר בשוע"ר )סי' רנב ס"א(" :כשהם נוגעים בו
קופץ ומתחבר מאליו ולוכד".
וכן מוצאים אנו חילוק כעין זה לענין כיבוי שריפה,
בשוע"ר )סי' שלד סכ"ב(" :תיבה שאחז בה האור
מצדה האחד מותר ...לעשות מחיצה ...בכלי חרס
חדשים מלאים מים ,אע"פ שהם אינם יכולים לקבל
את האור ומתבקעים ומכבים את הדליקה ,לא גזרו
במקום הפסד על גרם כיבוי כזה ...האור הוא שמבקע
את הכלי ומכבה את עצמו ,והאדם הנותן מים אינו
אלא גורם בעלמא" .הרי שבמקום הפסד התירו
לכתחלה "גרם כיבוי כזה".
ועד"ז במצודה ,שאף שכבר הובא לעיל שאסרו מד"ס
לצוד במצודה ,מכל מקום אין בזה אלא איסור קל
מד"ס )שלפעמים התירוהו לגמרי( ,ואפשר שבמקום
צער של היתושים התירו את הצידה במצודה – אף
במקום שנהרגים על ידי זה .אמנם "וכי מפני שאנו
מדמין נעשה מעשה"? )גיטין יט ,א .לז ,א(.
ה( ספק פסיק רישא
הלכה זו של פסיק רישיה ולא ימות מבוארת בשוע"ר
)סי' שלז ס"א(" :כל דבר שאינו מתכוין מותר ,אפילו
אפשר בלעדיו ,כגון מטה כסא וספסל בין גדולים בין
קטנים מותר לגררן על גבי קרקע ,ובלבד שלא יתכוין
לעשות חריץ ,ואף אם נעשה חריץ מאליו אין בכך כלום
כי דבר שאינו מתכוין הוא ...אבל הגדולים מאד אסור
לגרור שבודאי עושין חריץ ופסיק רישיה ולא ימות
הוא".
וכפי שביאר הרמב"ם )הל' שבת פ"א ה"ו(" :כיצד הרי
שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת,
אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב,
שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא
המות בא בשבילו ,וכן כל כיוצא בזה".
ועל פי זה נתבאר בשוע"ר )סי' שטז ס"ד(" :צריך ליזהר
שלא לסגור תיבה או לסתום כלי שיש בה זבובים שהרי
הם ניצודים בסתימה וסגירה זו .ואף שאינו מתכוין
כלל לצידה מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא,
אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לכלי בענין
שיוכלו לצאת משם ולא יהיה פסיק רישיה .ויש מקילין
קיז
במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו שנמצא
שאין כאן צידה כלל בכיסוי זה .ויש לסמוך על דבריהם
לענין שאין צריך לדקדק ולעיין אם יש שם זבובים,
ואף אם רואה בודאי שיש זבובים מפריח מה שנראה
לעיניו ודיו ,ואינו צריך לחפש שמא נשארו עוד זבובים
שכיון שהדבר ספק אם ישנן שם אין כאן פסיק
רישיה".
והיינו שספק פסיק רישא דינו כאינו מתכוין שאינו
פסיק רישא שמותר ,כיון שהוא אינו יודע שהמעשה
שלו יביא ודאי לעשיית מלאכה.
ועל זה מקשה רבינו מההלכה שנתבארה בשוע"ר )סי'
רעז ס"א(" :נר דולק שהוא מונח קרוב אל הדלת )נגד
פתיחת הדלת ממש( בענין שכשיפתחו הדלת יוכל
לכבות אם ינשב הרוח מבחוץ ,אסור לפתוח הדלת
כנגדו שמא יכבנו הרוח .ואף שאינו מתכוון לכיבוי
ודבר שאינו מתכוין מותר ,מכל מקום כיון שאם ינשב
הרוח אי אפשר שלא יכבה ופסיק רישיה ולא ימות
הוא ,לפיכך אף בשעה שאין רוח מנשב בחוץ אסור
לפותחה שמא יתחיל לנשב מיד שיתחיל לפתוח".
הרי שהאדם אינו יודע מהרוח שמתחלת לנשב בחוץ,
ומכל מקום אסרו עליו לפתוח הדלת ליד הנר "שמא
יתחיל לנשב מיד" .והיינו שגם ספק פסיק רישא אסור.
ובאמת רואים בזה ב' דעות בפוסקים ,כמבואר
בשוע"ר )סי' שלז ס"ב(" :אסור לכבד הבית דפסיק
רישיה הוא ...ויש מתירין אפילו בשאינו מרוצף דלאו
פסיק רישיה הוא שישוה גומות" .ודעה הראשונה היא
דעת הרמב"ם )הל' שבת פכ"א ה"ג(" :ואסור לכבד את
הקרקע שמא ישוה גומות" ,היינו שמספק שמא יש
גומות בבית ,ואז פסיק רישא הוא שעל ידי כיבוד הבית
ישוה אותם ,והיינו שאסר אף ספק פסיק רישא.
ומבאר רבינו את ב' השיטות )סי' רעז קו"א ס"ק א(:
"עיין בכסף משנה פכ"א בשם הריב"ש שתמה על
הרמב"ם שכתב גבי כיבוד הבית שמא ישוה גומות אם
כן אינו פסיק רישיה עיין שם .אם כן גם על הטור וש"ע
יש לתמוה כן .אבל באמת יש לומר גבי כיבוד דהספק
הוא שמא יש גומות בבית ואי אפשר שלא ישוה והוי
ליה פסיק רישיה ,ואם כן כשאינו ידוע הוי ליה ספיקא
דאורייתא ולחומרא .ולא דמי לשאר דבר שאינו
מתכוין דספיקא הוי ושרי ,דהתם הספק הוא שמא
יעשה גומא והכא הספק הוא שמא יש כבר ואי אפשר
שלא ישוה ,ולא גרע משאר ספיקא דאורייתא .והוא
הדין כאן בנידון דידן הספק הוא שמא ברגע זו שיתחיל
לפתוח ינשב רוח בחזקה ואי אפשר שלא תכבה
כשיפתח ,ונמצא עושה איסור דאורייתא במה שפותח
שיעורי הלכה למעשה
קיח
שעל ידי כן הרוח מכבה בודאי כיון שכבר יש רוח ,והוא
לא ידע ואשם שסבור כשמתחיל שאין שם רוח...
והיינו שבעת פתיחת דלת המקרר וכיו"ב יש שתי
חששות:
ואף לפי מה שכתב הט"ז בסי' שי"ו סק"ג דספק פסיק
רישיה שרי ...היינו להתיר בשעת הספק בלבד כשאין
שם חשש ודאי כלל ,אבל אם יש לחוש שמא יהיה ודאי
ואף על פי כן יעשה מה שיעשה ,הרי זה דומה לשאר
חששות וגזירות שחששו חכמים ואינו בכלל ספק פסיק
רישיה ...וגבי פתיחת הדלת נמי יש לומר כהאי גוונא,
דאם יהיה פתוח ברוחב טפח על דרך משל חיישינן
שמא מיד כשפשט ידו לדלת לפתוח ברגע זו בתחלת
הפתיחה ינשב רוח בחוזק ,ונמצא שפתיחה ברחב טפח
היא אחר שכבר נשב בתחלת הפתיחה רוח חזק כל כך
שאי אפשר שלא יכבה כשיפתח טפח או פחות ,ונמצא
עושה איסור אחר שהוא ודאי פסיק רישיה".
א( שעל ידי פתיחת הדלת נכנס אויר חם ,ובודאי יקדים
את הדלקת הקירור של המקרר ,באיזה זמן .ועל זה
נתבאר טעם ההיתר ,כיון שהוא כח שני שאינו מתייחס
אליו ,ואין חוששים למה שמקדים את ההדלקה.
כאן בקונטרס אחרון לא הסיק רבינו אם ההלכה היא
כדעת הט"ז או לאו .וגם בסי' שטז לא כתב אלא שיש
לצרף טעם זה לדעה הראשונה המתירה מטעם אחר,
כמבואר בשוע"ר )שם ס"ד(" :ויש מקילין במקום שאם
יפתח הכלי ליטלם משם יברחו שנמצא שאין כאן צידה
כלל בכיסוי זה .ויש לסמוך על דבריהם לענין שאין
צריך לדקדק ולעיין אם יש שם זבובים ...שכיון
שהדבר ספק אם ישנן שם אין כאן פסיק רישיה" ,אבל
לא כדי לסמוך על היתר "ספק פסיק רישא" בלבד.
ו( פתיחת מקרר חשמלי בשבת
בשתי הדעות הללו תלוי גם דין פתיחת מקרר חשמלי
בשבת ,וכן פתיחת דלת הבית שפועל בו חימום או
מיזוג אויר לפי תרמוסטט ,שיש כאן "ספק פסיק
רישא" אם על ידי פתיחת הדלת וכניסת האויר )החם
או הקר( יודלק מיד המקרר או החימום או המיזוג
אויר.
באמת כבר נתבאר לעיל ,שיש שם טעם נוסף להתיר,
כיון שאינו אלא "כח שני" שמן התורה אין חייבים
עליו ,ואף שעל ידי פתיחת הדלת נכנס אויר חם )או קר(
לבית או למקרר ,ומקדים את הדלקת החימום או
הקירור; מכל מקום כניסת האויר והקדמת הדלקת
החימום או הקירור אינו אלא כח שני ,שאינו מתייחס
אליו.
אמנם עדיין זה אינו מספיק ,כי אפשר שהמקום כבר
התחמם או התקרר קצת ,ובשעה שהאדם פותח את
הדלת – מיד נדלק החימום או הקירור על ידי
התרמוסטט; שאם כן הוי כח ראשון ,כמו שהובא לעיל
מדיני נטילת ידים ושפיכת המים בחצר וכיו"ב .ובזה
סומכים על דעת הט"ז ,שזה אינו אלא ספק פסיק
רישיה ,שיש המתירים בזה.
ב( שאפשר שעל ידי פתיחת הדלת יכנס אויר חם,
שידליק מיד את הקירור של המקרר ,בעת פתיחת
הדלת ,שהוא כח ראשון .ועל זה נתבאר טעם ההיתר,
כיון שחשש זה שידליק "מיד" הוא רק ספק פסיק
רישיה ,שמותר לפי דעת הט"ז.
ואף המחמירים במקרר חשמלי ,שלא לפתוח הדלת
אלא בשעה שהחשמל במקרר כבר פועל ,הרי גם הם
מקילים בפתיחת דלת הבית בחורף )שהחימום פועל
לפי תרמוסטט( ,או בקיץ )שהמיזוג אויר פועל לפי
תרמוסטט( ,מטעם שהוא רק כח שני ,שאינו מתייחס
אליו ,ומטעם "ספק פסיק רישא" .והיינו שבשעת
הדחק כזו ,שאי אפשר ליכנס לבית בשעה שפועל בה
החימום או הקירור ,הקילו לסמוך על המתירים "כח
שני" ועל המתירים "ספק פסיק רישא".
ז( צידה ושאר מכשולים בחיות בית
בקשר לצידת חיות בית מבואר בשוע"ר )סי' שטז
סכ"ד(" :חיה ועוף הגדילים ברשותו של אדם כגון מי
שמגדל צביים בביתו או בחצירו או אווזים ותרנגולים
ויונים הצדן בשבת פטור שהרי ניצודין ועומדין הן ...
עופות הגדילים בבית שכשהן באין לכלובן בערב נוח
לתופסן שם מפני שאז אינן עשויין להשמט ולברוח,
ולפיכך אף כשהן חוץ לכלובן אינן נקראים מחוסרים
צידה כיון שלערב יבואו לכלובן מאליהן .ומכל מקום
מדברי סופרים אסור לצודן דהיינו לרדוף אחריהן עד
שיכנסו למקום שנוח לתופסן שם".
יוצא אם כן ,שאלו שמחזיקים כלב ,או שאר חיות
מחמד ,בבית ,אין בהם איסור צידה .אמנם מכל מקום
יש בזה חשש כמה מכשולים:
א( מסיים בשוע"ר )שם(" :אבל לטלטלן ביד אסור בלא
איסור צידה משום מוקצה" .והטעם מבואר בשוע"ר
)סי' שח סע"ח-ט(" :אסור לטלטל בהמה או חיה או
עוף מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים ,ואפילו עוף
שראוי לצחק בו תינוק כשבוכה אסור לטלטלו ...כל
בהמה חיה ועוף מדדין אותם ברשות היחיד דהיינו
שאוחז בצוארן ובצדדין ומסייען ומנענע רגליהן שילכו
ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ
שמוקצים הם ואסורים בטלטול ,ואע"פ שכל מוקצה
כשם שאסור לטלטל כולו כך אסור לטלטל מקצתו
שיעורי הלכה למעשה
אעפ"כ התירו לו לדדות אותם משום צער בעלי חיים
אם הבעלי חיים צריכים לכך אבל אם אינם צריכים
לכך אסור אפילו לדדות אותם .ותרנגולת ...מותר
לדחות אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס ללול אם
ברחה ממנו".
יוצא אם כן שאסור לטלטל בשבת את הכלב )או שאר
חיות מחמד( שבבית ,ואפילו כדי לשחק בו ,ולא התירו
מטעם צער בעלי חיים – אלא לדדות אותו או לדחותו
מאחוריו – כדי שיכנס למקום המיוחד לו.
ב( מבואר בשוע"ר )סי' שה סכ"ג(" :אין רוכבים על גבי
בהמה ולא נתלים עליה ולא נשענים עליה ,שאין
משתמשין בבעלי חיים כל עיקר ,שכללו חכמים כל
שימוש בבעלי חיים בכלל גזרת הרכיבה שגזרו עליה
משום שמא יבא לחתוך זמורה מאילן המחובר כדי
להנהיג בה הבהמה שרוכב עליה ,ואפילו בצדי הבהמה
אסור להשתמש כגון לשפשף התינוק בצדי גבה כדי
לשעשעו וכן להסמך לצדה".
יוצא אם כן שאסור להשתמש בכלב זה שבבית )או
שאר חיות בית( ,אף אם אינו מטלטלו ,ורק שנשען
עליו ,או שמשעין עליו את התינוק.
ג( טבעי הדבר שיוצאים לטייל עם הכלב פעם ביום ,וגם
בזה צריך להזהר ,כמבואר בשוע"ר )סי' שה סי"ט(:
"המוציא בהמה ומושכה בחבל האפסר צריך ליזהר
שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה ,מפני
שדומה כמו שנושא חבל טפח זה בידו ואינו נראה
שהוא מהאפסר שעל הבהמה .ומכל מקום אם הוציא
טפח אחד מתחת ידו לא עשה איסור אלא אם כן הוציא
ב' טפחים ,אלא שלענין מעשה צריך להחמיר שלא יצא
אפילו טפח אחד מידו .וצריך שהחבל שבין ידו לבהמה
יהיה גבוה מן הארץ טפח או יותר ,דהיינו שיזהר שלא
להניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד
כל כך באמצעו עד שיגיע בטפח הסמוך לארץ ,כדי
שתהא נראית הבהמה נמשכת בו ,שאל"כ אין נראה
שאוחז ראש האפסר בידו אלא חבל אחר".
וכיון שקשה להזהר בכל זה כשמטייל עם הכלב ,על כן
יש לדחות את הטיול עם הכלב – לפני ולאחרי השבת.
ד( בדרך כלל כשמטיילים עם הכלב פעם ביום ,עושה
הכלב את צרכיו ברחוב .ועל פי החוק חייבים לנקות
את צואתו מיד ,ולזרקו לפח אשפה .וכיון שזה אסור
בשבת ,הרי יש בזה טעם נוסף לדחות את הטיול עם
הכלב – לפני ולאחרי השבת.
***
קיט
סימן שיז סי"א
לד .מלאכת הטווה
א( מלאכת השזירה
אחת מל"ט המלאכות היא מלאכת עשיית החוטים,
שכוללת שני חלקים :טווה ושוזר )ולא נזכרה בשלחן
ערוך – ראה לעיל סי' כז ס"ה(.
אמנם רק מלאכת "טווה" היא אחת מל"ט מלאכות
השבת ,משא"כ מלאכת "שוזר" אינה נחשבת למלאכה
בפני עצמה .למרות שבהלכות ציצית והלכות שעטנז
ובמלאכת המשכן ,נחשבת גם השזירה מלאכה בפני
עצמה.
כי הנה מבואר בהלכות ציצית )שוע"ר סי' יא ס"ב-ג(:
"חוטי הציצית צריכין שזירה ,שנאמר פתיל תכלת
שיהי' טווי ושזור כעין פתילה .וצריכים שיהיו טווין
ושזורין לשם ציצית" .הרי שאנו זקוקים ללימוד
מיוחד מהפסוק ,דלא סגי בטוי' וצריך גם שזירה.
ועד"ז הוא גם בשעטנז ,שמבואר בגמרא )נדה סא ,ב(:
"שעטנז כתיב ,עד שיהי' שוע טוי ונוז" .ופירש התוס'
)שם ד"ה שוע(" :ומפרש רבינו תם ...וטוי וכן נוז ...
ופירוש נוז היינו שזור" .הרי שלפירוש התוס' גם כאן
זקוקים אנו ללימוד מיוחד ,שחלק מאיסור שעטנז הוא
לא רק בטוי' אלא גם בשזירה ,כיון שהן שני חלקים
נפרדים במלאכת עשיית החוטים.
ואם כן יפלא לכאורה ,מדוע לא נזכרה כלל מלאכת
השזירה במלאכות שבת שבמשנה )שבת עג ,א( ,ואינה
נחשבת בין ל"ט המלאכות.
ובפרט שאנו לומדים ל"ט מלאכות ממלאכת המשכן,
וגם שם נתפרשו בכתוב שני מלאכות אלו בנפרד זה
מזה :א( "טווה" )ויקהל לה ,כה-ו(" :בידיה טוו ,ויביאו
מטוה" .ב( "שוזר" )תרומה כו ,א ובכ"מ(" :שש
משזר" .ונתבאר ברמב"ם )הל' כלי המקדש פ"ח
הי"ד(" :כל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר
צריך שיהיה החוט כפול ששה ...ומקום שנאמר בו
משזר בלבד צריך שיהיה חוטן כפול שמנה" .וכן אנו
נוהגים בציצית ,שכל חוט שזור כפול שמונה.
רואים אנו מכל זה שהשזירה היא מלאכה נפרדת ,הן
במלאכת המשכן ,וכן במצוות ציצית והן באיסור
שעטנז .ומדוע אם כן אין השזירה נחשבת כלל בין ל"ט
המלאכות.
ב( משום טווה ,קושר או תיקון כלי
והנה מבואר בירושלמי פרק כלל גדול )נא ,א(" :דעביד
ממזור חייב משום טווה" ,והיינו ששתי המלאכות
שיעורי הלכה למעשה
האלו )"טווה" ו"שוזר"( נכללות במלאכה אחת
)"טווה"( .וכן מסיק במשנה ברורה )סוס"י שדמ(:
"והלוקח חוטין ושוזר אותם )שקורין איינגידרייט( גם
כן חייב משום טווה".
אמנם עדיין דבר זה צריך תלמוד ,מדוע נכללת מלאכת
השזירה במלאכת הטויה ,ומדוע לא תהי' זו גם מלאכה
בפני עצמה בשבת ,והרי הן בציצית והן בשעטנז והן
במלאכת המשכן נחשבת השזירה מלאכה נפרדת,
כמפורש בפסוקים שהובאו לעיל.
והנה נתבאר בשוע"ר )סי' שיז סי"א(" :הפותל חבלים
מכל מין שיהיה חייב משום קושר ...וכן המפריד
הפתיל חייב משום מתיר" .ומקורו מרמב"ם )הל' שבת
פ"י ה"ח( .וכמה ישובים נכתבו ליישב דברי הרמב"ם
האלו עם דברי הירושלמי הנ"ל )ראה תורת המלאכות,
מלאכת טווה ס"ק ה(.
אבל סוף כל סוף ,הן לפי דברי הירושלמי ,והן לפי דברי
הרמב"ם שהובאו בשוע"ר ,אין השזירה נחשבת
כמלאכה בפני עצמה ,אלא או שהיא נכללת במלאכת
הטויה ,או שהיא נכללת במלאכת הקשירה.
והנה עוד נתבאר בשוע"ר )סי' תקיד ס"כ-כב(" :אסור
לעשות פתילה ,דהיינו שאסור לגדלה לכתחלה ביום
טוב מפני שהוא מתקן כלי ...כשאין שאין גודלים
פתילה לכתחלה ביום טוב מפני שהוא כמתקן כלי כך
אסור להתיר קליעתה ביום טוב מפני שהוא כסותר
כלי".
ויש להבין מדוע הפותל חבל הוא חלק ממלאכת
קשירה ואילו הפותל פתילה הוא חלק ממלאכת תיקון
כלי )מכה בפטיש(!?
אפשר החילוק בינם הוא ,כי אחר קליעת הפתילה היא
מוכנה להשתמש בה והוי גמר תיקון כלי .משא"כ
חבלים שאינם חשובים גמר כלי עדיין )ראה שוע"ר סי'
תרכט ס"ו( ,אין לאסור בזה )מטעם תיקון כלי( אלא
מטעם קושר.
עכ"פ רואים אנו שלכל הדעות האלו אין השזירה
מלאכה בפני עצמה ,כי אם – או חלק ממלאכת
"טווה" ,או חלק ממלאכת "קושר" ,או חלק ממלאכת
"תיקון כלי".
***
קכ
סימן שיח ס"ט
לה .בישול ובורר בהכנת תה וקפה
א( בישול אחר בישול
בהכנת תה וקפה בשבת יש ליזהר לא להיכשל במלאכת
בישול ובמלאכת בורר.
נתחיל עם מלאכת בישול ,שאנו נזהרים שלא לשפוך
מהקומקום לתוך הכוס שיש בתוכו תה ,קפה ,סוכר
וחלב .אלא שופכים מהקומקום )כלי ראשון( לתוך כוס
ריק ונקי )כלי שני( ,וממנה שופכים את המים
הרותחים לכוס נקי שני )כלי שלישי( ,ובתוכו שמים את
התה ,קפה ,סוכר וחלב )שאינם מתבשלים בכלי
שלישי(.
ובאמת עיקר האיסור בזה הוא בשקיות תה ,שהעלים
שבה עדיין לא נתבשלו .משא"כ הקפה והסוכר והחלב
כבר התבשלו לפני השבת )החלב הנמכר בחנות הוא
מפוסטר ,וגם הקפה הנמס והסוכר מבושלים בדרך
כלל( ,והכלל הוא ש"אין בישול אחר בישול" ,אם כן
מהו החשש בשפיכת המים הרותחים מהקומקום
לתוך הכוס שבו הקפה ,סוכר או חלב?
אלא שכבר הובא בשוע"ר )סי' שיח ס"ט(" :כל דבר לח
יש בו בישול אחר בישול ...ונהגו להקל אם לא נצטנן
לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו ,אבל
אם נצטנן לגמרי נוהגין כסברא הראשונה אפילו לענין
דיעבד" .וכיון שהחלב צונן ,אם כן מחמירים שיש בו
בישול אחר בישול.
אמנם לענין הקפה והסוכר ,שהם יבשים בעת שפיכת
המים רותחים עליהם ,מבואר בשוע"ר )שם סי"א(:
"תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר
בישול אם נתבשל כבר כל צרכו ואפילו נצטנן לגמרי.
ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח כדי שיהא
נימוח שם ויהיה דבר לח" .ולפי הלכה זו אין לחשוש
בשפיכת המים רותחים מהקומקום על גבי הקפה
והסוכר ,כי בדבר יבש אין בישול אחר בישול ,אף שהוא
נימוח על ידי שרייתו בכלי ראשון ונעשה לח.
ומה שאנו מחמירים בזה הוא על פי מה שפסק רבינו
בסידורו )הלכתא רבתא לשבתא(" :אף על פי שאין
בישול אחר בישול בדבר יבש ,מכל מקום אם חוזר
ונמחה ממנו קצת יש בו משום בישול אחר בישול
בלחלוחית המחוי אם היד סולדת בו .ולכן צריך ליזהר
במאד שלא ...לשפוך בכלי ראשון שהיד סולדת בו על
צוקער כי מאחר שהצוקער נמחה יש בו משום בישול".
ומטעם זה מחמירים אנו שלא לשפוך המים רותחים
מהקומקום – לא על גבי החלב )שהוא לח( ולא על גבי
קכא
שיעורי הלכה למעשה
הסוכר )שנימוח ונעשה לח( ולא על גבי הקפה )שדינו
שוה לדין סוכר המוזכר בהלכתא רבתא לשבתא(.
ומדוע אם כן אנו מחמירים שלא להכניס התה והקפה
והסוכר לכוס הראשון )כלי שני( – אלא לכוס השני )כלי
שלישי(?
אמנם אנו מחמירים יותר מזה ,שגם אחרי שפיכת
המים רותחים לתוך הכוס הריק והנקי ,שהוא "כלי
שני" ,אין מכניסים לכוס זה את התה ,הקפה ,הסוכר
והחלב ,כי אם שופכים את המים הרותחים מהכוס
הראשון )כלי שני( לכוס שני )כלי שלישי( ,ודוקא בו
מכניסים את התה ,הקפה ,הסוכר והחלב.
ובשלמא לענין תה ,כבר נפסק במשנה ברורה )סי' שיח
ס"ק לט( ובקצות השלחן )סי' קכד ס"ז( שיש להחמיר
בכלי שני .והיינו כיון שהתה עדיין לא נתבשל,
וחוששים שהוא מדברים הרכים שמתבשלים בכלי
שני.
ב( בישול בכלי שני
ואף שכלי שני אינו מבשל ,כמבואר במשנה )שבת מב,
א-ב(" :האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן
לתוכן תבלין ,אבל נותן הוא לתוך הקערה" )דכלי שני
אינו מבשל ,רש"י(.
וכן הוא בגמרא )שם מ ,ב(" :א"ר יצחק בר אבדימי
פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי
להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני
ותן ...כלי שני אינו מבשל".
מכל מקום מחמירים אנו בזה על פי המובא בשוע"ר
)סי' שיח סי"ב(" :ויש מי שמסתפק וחושש מחיוב
חטאת גם בכלי שני שהיד סולדת בו ,מפני שיש דברים
רכים שמתבשלים גם בכלי שני ,ואין אנו בקיאין בהן
...ויש להחמיר בכולן לבד מבתבלין שהתירו חכמים
בפירוש ליתנם בכלי שני ,וכן מים ושמן כמו שיתבאר
והוא הדין לשאר משקין" )ראה לקמן סי' הבא(.
ואעפ"י שנתבאר שם שבמים ושמן ושאר משקין אין
להחמיר ,ואם כן גם בחלב אין להחמיר ,מכל מקום
מחמירים בשביל התה והסוכר והקפה ,שמא הם
"דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני".
ובאמת מתיר רבינו הזקן להכניס הסוכר בכלי שני
)הלכתא רבתא לשבתא(" :צריך ליזהר במאד שלא ...
לשפוך בכלי ראשון שהיד סולדת בו על צוקער ,כי
מאחר שהצוקער נמחה יש בו משום בישול" ,הרי שלא
החמיר בסוכר אלא בכלי ראשון – ולא בכלי שני.
ובטעם הדבר כבר דנו בכמה מקומות )ראה שבת
כהלכה פ"א ביאורים אות ט( ,ואפשר לומר בזה כמה
טעמים :א( שהסוכר דינו כתבלין שאינו מתבשל בכלי
שני .ב( כיון שהסוכר כבר נתבשל ,וכשהוא יבש אין בו
בישול אחר בישול )כנ"ל( ,וכנמס ונעשה לח אינו
מתבשל בכלי שני .ג( מה שאנו מחשיבים את הסוכר
הנמס לדבר לח הוא רק חומרה )כנ"ל( ,ומה שאנו
חוששים לבישול אחר בישול בדבר לח צונן הוא רק
חומרה )כנ"ל( ,ואיננו חוששים לשתי החומרות יחד.
משא"כ הסוכר שכבר נתבשל ,ונתפרש ב"הלכתא
רבתא לשבתא" שיש להקיל בו בכלי שני ,וגם הקפה
הנמס שכבר נתבשל ,ומסתבר יותר לדמותו לסוכר,
שבזה מתיר רבינו בכלי שני .ומדוע אם כן רגילים אנו
להחמיר שלא להכניסו אלא בכוס השני )כלי שלישי(?
מה שיהי' הטעם בזה ,הרי למעשה חוששים שגם הקפה
יהי' דינו שוה בזה לתה ,שחוששים שיתבשל בכלי שני,
ולכן אין מכניסים אותו אלא בכוס השני )כלי שלישי(.
ג( עירוי מכלי שני
באמת אין הכרח לשפוך את המים הרותחים מהכוס
הראשון )כלי שני( לכוס השני )כלי שלישי( – כשהוא
ריק ונקי ,ואחר כך להכניס בו את תה ,קפה ,סוכר
וחלב .אפשר גם להכניס את כל הנ"ל לכוס השני ,ואחר
כך לשפוך המים הרותחין מהכוס הראשון )כלי שני(
אל הכוס השני )עירוי מכלי שני( – כשכבר יש בו התה,
הקפה והסוכר ,וכמבואר בשוע"ר )סי' שיח סי"א(:
"ובכלי שני אסור לשרותו מדברי סופרים ...אבל מותר
לערות מכלי שני שהיד סולדת בו על כל דבר יבש שלא
נתבשל" .והיינו שגם עירוי מכלי שני דינו ככלי שלישי.
וכמפורש בגמרא )שבת לט ,א(" :כל שלא בא בחמין
מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת" .ובתוס' שם
)ד"ה כל(" :לפירוש ר"ת דמפרש דעירוי הוי ככלי
ראשון ,על כרחך מדיחין אותו מכלי שני" .וכן נפסק
להלכה )כמובא לעיל משוע"ר(.
ואף שסיים בשוע"ר )שם(" :מותר לערות מכלי שני
שהיד סולדת בו על כל דבר יבש שלא נתבשל חוץ ממין
דג שנקרא קולייס האספנין ומליח הישן דהיינו בשר
או דג מלוח של שנה שעברה שאלו אינם צריכים בישול
אלא מעט ועירוי זה היא גמר מלאכת בישולן וחייב
עליו משום מבשל" .ולכאורה הי' מקום לומר ,שגם עלי
התה ,שהטעם שבהם נמס על ידי הכנסתם למים
רותחין ,יש להם דין "קלי הבישול" שמתבשלים גם
בעירוי מכלי שני.
מכל מקום מבאר בחידושי צמח צדק )חידושים על
הש"ס ,מא ,ב(" :אני חושש דטייא ...כדברים שדרך
בישולם כך ...דרך בישולו על ידי עירוי .מיהו כיון
שיעורי הלכה למעשה
דקיי"ל מלח גס בכלי ראשון לא מבשל ,אף שעינינו
רואות שגם בכלי שני ימוס המלח ויהפך טעם התבשיל
למלח ועכ"ז אינו חשוב בישול ,אם כן גם טייא ,אף
שעינינו רואות שהמים מקבלים טעם הטייא י"ל אין
זה בישול" .ואם כן אין טעם להחמיר בזה בעירוי מכלי
שני.
ד( חמין לתוך צונן מועטים
כיון שנוהגים שלא להכניס את התה ,קפה ,סוכר וחלב
– אלא לכוס השני )כלי שלישי ,או עירוי מכלי שני(.
הנה בבית שרבים הם השותים קפה או תה
מהקומקום ,הכי קל לסדר ,שיהי' כוס מיוחד לשפוך
לתוכו מהקומקום ,ומכוס זה )שהוא כלי שני( ימלא כל
אחד את המים הרותחים לתוך כוסו שלו )שהוא כלי
שלישי(.
אמנם יש בזה בעיה ,כי בעת שהאדם השני בא למלאות
את הכוס הזה מהקומקום ,הכוס הזה עדיין לח
מהמים שמילא בו הראשון ,וכבר נצטננו בינתיים,
ועתה כשבא לשפוך מים רותחים מהקומקום לתוך
הכוס הזה שיש בו לחלוחית מים ,הרי זה עירוי מכלי
ראשון על גבי מים צוננים מועטים שבתוך הכוס.
מכל מקום יש מקילים בזה על פי המבואר בשוע"ר )סי'
שיח ס"כ(" :אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין
...מותר ליתן מהחמין שבזו האמבטי לתוך אמבטי
אחרת של צונן ,ואפילו מכלי ראשון מותר לערות לתוך
מים צוננים ,שלא אמרו שעירוי מכלי ראשון מבשל
אלא במערה חמין על גבי תבלין וכיוצא בהן ,שאין
החמין מתערבין ממש בתוכן אלא מכין עליהם
בקילוחן ומבשלין ,אבל מים במים שמתערבים ממש
אין כח בקלוח לבשל מים התחתונים אלא התחתונים
גוברים ומצננים את העליונים".
אלא שעדיין תלוי הדבר במחלוקת הפוסקים,
וכמבואר בחידושי צמח צדק )חידושים על הש"ס ,לט,
סע"ב(" :שטת הרשב"א סבירא ליה חמין לתוך צונן
היינו אפילו הצוננים מועטין ,משא"כ לשטת תוס'
אסור ...כיון שהחמין מרובים על הצונן אין זה נקרא
חמין לתוך צונן רק כצונן לתוך חמין ...טוב להחמיר".
ולכן יש רבנים המקילים בזה ,מחמת משמעות שוע"ר,
שלא כתב בפירוש לחלק בין צוננים מועטים לבין
צוננים מרובים .ויש רבנים המחמירים ,כיון שסיים
הצמח צדק ש"טוב להחמיר".
ולפי דעת המחמירים ,יש לנגב את הכוס כל פעם – לפני
ששופכים אליו המים רותחים מהקומקום .או
להשתמש כל פעם בכוס חדש.
קכב
ה( בורר בהכנסת השקית לכוס המים
מלאכת הבישול שנתבארה עד כה ,היא הן בתה והן
בקפה .אמנם הזהירות ממלאכת הבורר היא רק
בשקיות תה ,שיש בזה שלוש חששות של בורר,
בשלושת שלבי הכנת התה:
א( כשמכינים בזמנינו תה ,רגילים למלאות כוס מים
חמים ,ולהכניס בתוכה שקית המכילה עלי תה ,המים
החמים עוברים דרך השקית ומוציאים ממנה את טעם
התה ,והשקית מפרידה בין טעם התה שעובר למים
ובין עלי התה שנשארים בשקית ,שאותה זורקים
לאשפה .ולפום ריהטא יש בזה חשש מלאכת בורר,
שעל ידי פעולה זו מפרידים את טעם הטה )אוכל,
שנכנס למים שבכוס( מהעלים )פסולת ,שנשארים
בשקית( על ידי כלי המיוחד לכך )השקית ,שמשמשת
כמו מסננת(.
ואף שהפרדה אינה נעשית בצורה הרגילה של מסננת,
הרי גם בזה נתבאר בשוע"ר )סי' שיט סי"א(" :אוכל
ופסולת המעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול
הפסולת למטה ...או כדי שיצוף למעלה" .ומה בין זה
לנתינת שקית תה לכוס מים חמים ,שבזה נפרד טעם
התה שנכנס למים מעלי התה שנשארים בשקית!?
לפני כיובל שנים ,בשעה שהתחילו להשתמש בשקיות
תה ,כתב בזה בשו"ת מנחת יצחק )ח"ד סי' צט אות ב(:
"ליתן שק קטן עם עלי טעה לתוך מים חמין בשבת ...
אין כאן משום סינון ,והוא ,עפ"י המבואר בשו"ע )סי'
שי"ט ס"ט( ,במשמרת שיש שמרים מע"ש ,מותר ליתן
עליהם מים ,כדי שיהא צלולים לזוב ,ופירש המשנה
ברורה שם )ס"ק לג( ,עפ"י דברי הלבוש והרע"ב ,שיהיו
השמרים צלולים ,והמים יזיבו משם עם מקצת מן היין
שנשאר בלוע בו ,והטעם שאין בנתינת המים משום
בורר ,שהמים שנותן צלולים ,אף שאחר כך מתערבין
עם השמרים ,וחוזרין ומסתננין ,כיון דנתן צלולים לית
לן בה ואף שנתן שם המים כדי לקבל עמו מקצת מן
היין כנ"ל ,ואם כן הוא הדין בטעה".
והיינו שמפרש בהלכה זו ,שאם "נתן שם המים כדי
לקבל עמו מקצת מן היין" מותר ,ומזה לומד ש"הוא
הדין בטעה" ,שאם נתן השקית בתוך המים כדי
שיקלוט המים את טעם התה שבעלים "אין כאן משום
סינון".
אמנם פירושו זה בהלכה זו צריך עיון ,אשר לפום
ריהטא נראה בפוסקים ,שלא התירו לתת המים על גבי
השמרים במסננת "כדי לקבל עמו מקצת מן היין";
ומהי אם כן ההוכחה משם להתיר נתינת שקית התה
במים?
שיעורי הלכה למעשה
קכג
שהרי זהו לשון המשנה )שבת קלט ,ב(" :נותנים מים
על גבי השמרים )הנתונים במשמרת מבעוד יום ,רש"י(
בשביל שיצולו" .ופירש רש"י" :שיהו צלולין לזוב" .וכן
נפסק בשוע"ר )סי' שיט סי"ב(" :אם נתן במשמרת
שמרים מערב שבת מותר ליתן עליהם מים בשבת כדי
שיחזרו צלולין לזוב".
המים טעם היין ומוציאין אותם בשבת ושותים אתם
ואין בזה משום בורר" .הרי שלא התירו במסננת אלא
כשעושה כן כדי "שיהיו השמרים צלולים" ,משא"כ
כשעושה כן כדי שיקלטו המים את טעם היין לא התירו
במסננת ,רק שנותן בחבית" ,ומוציאין אותם בשבת
ושותים אותם".
ועדיין לא נתפרש מי יחזור להיות צלול על ידי המים
שנותנים על גבי השמרים .ונתפרש יותר בפירוש רש"י
על הרי"ף שם )נז ,ב(" :כדי שיצולו ,שיהו השמרים
צלולים ,ויזובו המים מהם" .היינו שסיבת נתינת
המים במסננת היא )לא כדי שהמים יקבלו את טעם
היין הבלוע בשמרים ,כי אם( כדי לנקות את השמרים
מהיין שבתוכו ]אף שרש"י עצמו לא כתב את פירושו
על הרי"ף ,שהרי שניהם חיו באותו זמן .מכל מקום
אחד מהראשונים ליקט מפירוש רש"י – על הקטעים
המובאים ברי"ף ,ולפעמים הוסיף בפירוש הדברים[.
ומהו אם כן מקור דבריו של המנחת יצחק שכותב
"ואף שנתן שם המים כדי לקבל עמו מקצת מן היין",
ועד שלומד מזה להתיר גם הכנסת שקית תה למים
חמים כדי שיקלטו המים את טעם תה שבעלים?
ואיך שיהי' הביאור בזה ,הרי הקיל בזה ,ולא רק
בשקית תה ,אלא אפילו במסננת שמונחים בה עלי תה,
שאפשר לתת בה מים כדי שיצאו משם המים עם טעם
התה אל תוך הכלי שתחתיו ,וכאמור בהמשך דבריו
שם" :הוא הדין בטעה ,אם נתן מים צלולין למשמרת
עם טעה מוכן מערב שבת ,ומתערבין וחוזרין ומסתננין,
לית לן בה".
ולפי זה אין ללמוד מכאן להתיר גם כשעושה כן בכדי
שהמים יקבלו את טעם היין שבתוך השמרים ,והיינו
כדי שהיין יצא מהמשמרת של שמרים כדי לתת טעם
במים – שהוא בדומה לתה שלפנינו ,שהטעם יוצא
מהשקית של עלי התה כדי לתת טעם במים.
והיתר זה התקבל על ידי פוסקי דורינו ,כמבואר
ב"שמירת שבת כהלכתה" )פ"ג סנ"ח(" :מותר להכין
כוס תה בעזרת שקית המכילה עלי תה ...ומותר לשפוך
מים רותחים על עלי תה הנמצאים במסננת".
והנה דין זה נתבאר בחידושי הר"ן )שבת קלט ,ב(:
"פירוש שכן דרכן ליתן מים בחבית שנשארו בו
השמרים לבדו ,ולא נשאר בחבית אלא קצת יין עכור,
והמים קולטין ריח היין וגם שנתערבו בהן אותן מעט
יין שנשאר בו וחזרו המים להיותן טעמן כיין ומוציאין
אותן ושותין מהן ,וקמ"ל דלאו דרך בורר הוא כלל ,כן
פירש הר' יהונתן ז"ל .ולא כמו שפרש"י ז"ל דמיירי
במשמרת".
והביא שם טעם נוסף להיתר ,בשם הגרש"ז אויערבאך
)פ"ג הערה קכה(" :דכלי המיוחד לברור לצורך מיידי
בלבד ,אפשר דאינו בכלל האיסור לברור בכלי ,ולכן
מותר לשפוך תמצית תה דרך מסננת שבפי התיון ...
וכמו שמותר לברור ביד משום טעמא דדרך אכילה
בכך" .והיינו כיון שכל דרך נתינת שקית התה במים
חמים היא אך ורק בשעת שתיית התה ,ולא קודם לזה,
אם כן הרי זה דרך אכילה ולא מקרי בורר.
אמנם לפי פירוש זה לא מיירי כלל במסננת ,כי אם
"ליתן מים בחבית שנשארו בו השמרים לבדו ...
ומוציאין אותן ושותין מהן" .הרי שגם לפירוש רבינו
יהונתן )ור"ן( לא התירו כשנותן המים במשמרת כדי
שטעם היין יצא מהמשמרת של שמרים ויכנס במים.
ואף שלא התירו דרך אכילה אלא בבורר בידו אוכל
מתוך פסולת ,וכמבואר בשוע"ר )סי' שיט ס"א(:
"הבורר אוכל מתוך הפסולת כדי לאכול לאלתר אינו
חייב אלא אם כן בורר בנפה או כברה שזהו דרך
ברירתו ...שנטילת האוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו
מיד אין זה מעין מלאכה כלל שדרך אכילה כך הוא,
שהרי אי אפשר לאכול הכל האוכל עם הפסולת ,ולא
אסרתו תורה אלא לעשותו בכלי המיוחד לכך".
משא"כ כאן שמסננים את טעם התה מהעלים על ידי
השקית שהיא מסננת המיוחדת לכך.
וכן רואים אנו בכל הפוסקים המביאים את שני
הפירושים שבמשנה ,שמחלקים בזה בפירוש ,כמבואר
בברטנורא שם )שבת פ"כ משנה ב(" :נותנים מים
בשבת על גבי שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום
כדי שיצלו ,שיהיו השמרים צלולים ,ויזוב כל יינם.
פירוש אחר ,על גבי שמרים שנשארו בחבית ,וקולטין
מכל מקום רואים אנו שבמקום שאי אפשר באופן אחר
אזי התירו גם בורר פסולת מתוך אוכל כדי לאכול
לאלתר ,שהרי מטעם זה התירו לקלוף הפירות,
כמבואר בקצות השלחן )הוספות לח"ה סו ,א(:
"ואע"פ דהוי פסולת מאוכל מכל מקום מותר ,דכן הוא
ויוצא אם כן ,שבין לפירוש רש"י )ושוע"ר( ,ובין לפירוש
רבינו יהונתן )ור"ן( ,לא התירו לתת המים בתוך
המשמרת של שמרים ,כדי שטעם היין יצא מהמשמרת
של שמרים ויכנס במים .ואם כן איך למד היתר מכאן
לענין השקיות תה?
שיעורי הלכה למעשה
דרך אכילתו ,ואי אפשר בענין אחר" )ונתבאר ב"דובר
שלום" ע' קטז(.
ואף שלא התירו שם אלא בידו ,ואילו כאן הברירה היא
על ידי שקית התה ,שהוא הכלי המיוחד לכך .אולי
אפשר שבמקום שזהו דרך ברירת התה ,בסמוך
לשתיית התה ,ואי אפשר בענין אחר ,אזי נקרא גם זה
דרך אכילתו ,אף שמפריד בין טעם התה לבין עלי התה
על ידי שקית המיוחדת לכך.
והרי זה קצת דומה לדין המבואר בשוע"ר )סי' שיט
סכ"ג(" :מים שיש בהם תולעים ...מותר לשתותן על
ידי מפה ,מפני שאין איסור בורר ומשמר אלא במתקן
הענין קודם אכילה או שתיה שיהיה ראוי לאכילה או
לשתיה שזהו דרך מלאכה ,אבל אם בשעת שתיה מעכב
את הפסולת שלא יכנוס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה
ומותר".
בכל אופן מקילין בזה ואין חוששים משום בורר ,או
מטעמו של ה"מנחת יצחק" או מטעמו של ה"שמירת
שבת כהלכתה".
ו( הוצאת שקית התה מכוס המים
ב( אף אם אין חשש בורר בהכנסת שקית התה לכוס
המים ,עדיין יש חשש בורר בהוצאת שקית התה מכוס
המים ,כי אחרי שכבר נכנס טעם התה מהשקית במים,
אם ישאיר השקית בכוס יהי' התה מדאי חזק ,ולכן
מוציא האדם את השקית מהכוס וזורקה לאשפה.
והרי זה בורר פסולת מתוך אוכל ,וכעין המבואר
בשוע"ר )סי' שיט סכ"ד(" :אם נפלו זבובים לכוס לא
יוציא הזבובים לבדן מן הכוס שהרי זה כבורר פסולת
מתוך האוכל שאסור אפילו כדי לאכול מיד".
ואף שסיים )שם(" :אלא יקח גם מן המשקה קצת
עמהם שאז אינו נראה כבורר כלל" .ועד"ז הי' מקום
להוציא את שקית התה בכפית ,יחד עם קצת משקה
התה מן הכוס.
מכל מקום חזר בו רבינו מהיתר זה ,וכתב )הלכתא
רבתא לשבתא(" :שלא לסמוך על היתר הנהוג באם נפל
זבוב או שאר פסולת לכוס או לקערה להוציאו על ידי
כף ולשאוב קצת משקה עמו כו' ,כי יש בזה חשש חיוב
חטאת ואיסור סקילה ח"ו".
וכדי ליישב חשש זה כתב בשו"ת מנחת יצחק )ח"ד סי'
צט אות ב(" :וצ"ע בנוגע להסרת השקית בעצמו ,אם
לדמות לזבוב ,או לבשר המונח ברוטב וכיו"ב".
וכוונתו בזה למ"ש בקצות השלחן )בדה"ש קכה ,יד((:
"דברים גדולים המונחים במים ...לא שייך ברירה
דלחודייהו קיימי ,והאיסור הוא רק באוכלים
קכד
מעורבים ויתושין וקסמין שיש שמשתקעים בתוך
התבשיל או המשקה ויש קצת טורח בהסרתם,
ומעשים בכל יום שלוקחים מה]רוט[ב בשר להצניע
למחר ואין בזה פקפוק".
ובזה מסתפק בשו"ת מנחת יצחק ,האם שקית תה
חשובה "גדולה" ,שעל פי האמור בקצות השלחן יש
מקום להתיר להוציאה מהרוטב ,או שהיא נחשבת
"קטנה" ,שעל פי האמור בשוע"ר ובשאר הפוסקים
אסור להוציאה מהרוטב .ונשאר בצ"ע.
ובאמת קשה מאד לדון בגדרי החילוק בין זבוב לבשר
המונח ברוטב ,שהרי כל החילוק הזה מחודש בקצות
השלחן ,ואינו מביא מקור לחילוק זה.
ומכל מקום סומכים העולם להציא את שקית התה
מכוס המים ,לומר שזה דומה יותר לבשר המונח
ברוטב ,שהתיר בקצות השלחן.
ג( אמנם יש חשש שלישי בהוצאת השקית תה מהכוס
של מים ,שבדרך כלל מחזיקים איזה זמן את השקית
באויר ,כדי שתטופנה טיפות התה מתמצית השקית אל
תוך הכוס ,והרי זה כעין המבואר בשוע"ר )סי' שיט
סי"ח(" :ובלבד שיזהר שכשיפסיק הקילוח ומתחילין
לירד ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך
הפסולת אזי יפסיק ויניחם עם השמרים שאם לא
יעשה כן הרי ניצוצות אלו מוכיחים שהוא בורר".
ועל חשש זה מבואר בשמירת שבת כהלכתה )פ"ג
סנ"ח(" :ונכון להוציא את השקית ...בעזרת כף ...ולא
יוציאה ביד ,מפני שאם ישהה את השקית אחרי
שהוציאה על גבי המים שבכוס הרי תטפנה טיפות מן
התמצית שנוצרה חזרה לתוך הכוס ,ויש בזה חשש
איסור של ברירה".
ואף שהוסיף וכתב בשוע"ר )שם(" :ואם רוצה לאכלו
לאלתר אינו צריך להניח ממנה כלום עם החלב ,וכן
המערה משקה מכלי לחבירו אינו צריך להפסיק
כשיורדין הניצוצות ,שהרי מותר לברור אוכל או
משקה מתוך הפסולת כשרוצה לאכלו או לשתותו
לאלתר כל שאינו בורר על ידי כלי אלא בידו כמו
שנתבאר ,וכאן אף שמערה מכלי לכלי מכל מקום עיקר
הברירה נעשה על ידי ידיו ,ואינו חשוב בורר בכלי אלא
כשמסננן בסודר או כפיפה וכיוצא בהן".
מכל מקום כאן בשקית תה שהמים נוטפים מתוך
הנקבים הקטנים שבשקית ,לכאורה חשוב כבורר על
ידי כלי .ולכן הצריך דוקא שיוציא השקית בעזרת כף,
שאז אין המים נוטף מהשקית בעת הוצאתה מהמים.
אמנם ב"שבת כהלכה" הביא דעת המקילים גם בזה
)ח"ב פי"ד סל"ד(" :לאידך גיסא ,מגדולי הפוסקים
שיעורי הלכה למעשה
סבורים – שכל שאינו מתכוון שטיפות אלו ירדו לכוס,
אין בהוצאת השקית כל חשש".
ועוד הביא שם )הערה עז( ,את הסברה שהובאה לעיל
מהגרש"ז אויערבאך" ,דכלי המיוחד לברור לצורך
מיידי בלבד ,אפשר דאינו בכלל האיסור לברור בכלי ...
וכמו שמותר לברור ביד משום טעמא דדרך אכילה
בכך".
ז( שפיכת מי התה לכוס אחר
אופן נוסף ישנו בהכנת התה ,שאחרי שהמים שבכוס
מקבלים את טעם התה שבשקית ,שופכים את מי התה
לכוס אחר לשתות ממנו ,ומשאירים בכוס הראשון את
השקית עם מעט מים ,כך שהניצוצות אינם נוטפים
מהשקית ,וכיון שהוא בורר ביד אוכל מתוך פסולת
)ראה דובר שלום ח"א ע' קיח( ,מותר לדברי הכל
)כמובא לעיל משוע"ר סי' שיט סי"ח(.
והיינו שאז אין נכנסים כלל לא לחשש השני של הוצאת
השקית מכוס המים ,ולא לחשש השלישי של הטיפות
הנוטפות מהשקית .אלא שעדיין צריכים אנו להיתר
הראשון שהובא לעיל משו"ת "מנחת יצחק" ,או
להיתר שהובא לעיל מ"שמירת שבת כהלכתה",
שבעצם הכנסת השקית תה למים אין חשש בורר.
והרי בין כה נוהגים לשפוך את המים החמים
)שנכנסים בו המים מהקומקום( מכוס הראשון לכוס
שני ,כדי שיהי' הכוס השני כלי שלישי ,ולא יהי' בו
חשש לבישול התה .ואם כן יכולים להחזיר אחר כך את
מי התה מהכוס השני אל הכוס הראשון ,ולשתות
מתוכו.
***
סימן שיח סי"ב
לו .חלה ומלח בקערת מרק בשבת
א( כלי שני
מבואר במשנה )שבת מב ,א-ב(" :האילפס והקדרה
שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין )דכלי ראשון
כל זמן שרותח מבשל ,רש"י( אבל נותן הוא לתוך
הקערה )דכלי שני אינו מבשל ,רש"י( או לתוך התמחוי
)כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם
מערה לקערות ,רש"י(".
ובגמרא )שבת מ ,ב(" :א"ר יצחק בר אבדימי פעם אחת
נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך
של שמן באמבטי ואמר לי טול )מן המים ,רש"י( בכלי
שני" )שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואחר כך תן
הפך לתוך אותו כלי שני ,רש"י(.
קכה
כל זה הוא לענין בישול בשבת ,משא"כ לענין איסור
והיתר ,מבואר בשו"ע )יו"ד סי' קה ס"ב(" :חום של
כלי ראשון שהיד סולדת בו מבשל ואוסר כולו ,אבל
חום של כלי שני אינו מבשל .וי"א שגם כן אינו מפליט
ולא מבליע .וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע
ואוסר כדי קליפה".
וכן מבואר בשוע"ר )סי' שיח סי"ט(" :אם עירה תחלה
מהכלי ראשון לתוך הקערה מותר ליתן אחר כך
התבלין לקערה מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל.
ואפילו להמחמירים בכלי שני לענין איסור והיתר,
שסוברים שיש בו כח להבליע ולהפליט כל זמן שהיד
סולדת בו ,מכל מקום אין בו כח לבשל אף על פי שהיד
סולדת בו .ואינו דומה לכלי ראשון שמבשל כל זמן
שהיד סולדת בו ,לפי שכלי ראשון מתוך שעומד )אצל
האש( על האור דפנותיו חמין ומחזיק חומו הרבה,
ולכך נתנו בו שיעור כל זמן שהיד סולדת בו ,משא"כ
בכלי שני שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר".
ולא רק לענין מפליט ומבליע ,אלא אף לענין בישול
בשבת מבואר בשוע"ר )סי' שיח סי"ב(" :ויש מי
שמסתפק וחושש מחיוב חטאת גם בכלי שני שהיד
סולדת בו ,מפני שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי
שני ואין אנו בקיאין בהן ,ושמא גם הלחם נקרא רך
לענין זה ומתבשל גם בכלי שני שהיד סולדת בו ,וכן יש
להסתפק ספק זה גם בשאר דברים ,ויש להחמיר בכולן
לבד מבתבלין שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי
שני ,וכן מים ושמן כמו שיתבאר ,והוא הדין לשאר
משקין" .והיינו שמפרשים שהמשנה והגמרא לא
התירו בכלי שני אלא בתבלין ומשקין ,משא"כ בדברים
הרכים )ראה גם לעיל סי' הקודם ס"ב(.
חומרא זו בדברים הרכים היא רק לענין שבת החמורה,
משא"כ לענין ספק ברכה אין חוששים לזה ,כמבואר
בשוע"ר )סי' קסח סי"ט(" :פירורי לחם ...מברך
עליהם המוציא ...אפילו אם נותנם במשקה חם שהיד
סולדת בהם ,אם הוא בכלי שני שאינו מבשל" .ובקו"א
)שם ס"ק ח(" :ועיין במרדכי בפרק כירה בשם רא"ם
להחמיר אפילו בכלי שני משום חסרון ידיעתנו ,ויש
לומר שהוא משום שבת וסקילה וחטאת כמו שכתב
הרא"ם שם ,אבל אין להחמיר כל כך בספק ברכה
שהיא דרבנן".
ולא רק לענין שבת ,אלא אף לענין אכילת מצה בליל
הסדר מבואר בשוע"ר )סי' תסא סי"ד(" :אין יוצאין
במצה המבושלת לאחר אפייתה ...במה דברים
אמורים כשנפלה לתוך כלי ראשון אבל אם נפלה לתוך
כלי שני יוצאין בה שכלי שני אינו מבשל ,ומכל מקום
יש להחמיר לכתחלה אם לא לצורך ,לפי שיש
שיעורי הלכה למעשה
מסתפקין וחוששין על הפת שמא היא מתבשלת אף
בכלי שני כמו שנתבאר בסימן שי"ח".
כיון שלענין שבת חוששין אנו לדעה זו ,לכן מחמירין
שלא לתת פירורי חלה או מלח לתוך המרק שבצלחת,
כי אף שהמרק שבו הם כלי שני ,מכל מקום חוששים
שפירורי החלה והמלח מתבשלים אף בכלי שני.
ב( בישול אחר בישול ואחר אפיה
אף שאין בישול אחר בישול בדבר יבש ,מכל מקום
במלח אנו חוששים שיש לו דין לח ,כיון שהמלח נימוס
במים והופך לדבר לח שיש בו בישול אחר בישול בצונן,
כמבואר בפסקי הסדור )הלכתא רבתא לשבתא(" :אף
על פי שאין בישול אחר בישול בדבר יבש מכל מקום
אם חוזר ונמחה ממנו קצת יש בו משום בישול אחר
בישול בלחלוחית המחוי אם היד סולדת בו ...ולכן אין
להקל במלח שלנו אף שנתבשל תחלה ,שמאחר שחוזר
ונמחה אין להקל בו".
ובפירורי חלה ,אנו חוששים לדעת האומרים שיש
בישול אחר אפיה ,כמבואר בשוע"ר )סי' שיח סי"ב(:
"יש מי שאומר שאע"פ שאין בישול אחר בישול בדבר
יבש מכל מקום יש בישול אחר אפייה או צלייה,
שהאפוי או הצלוי אם נתנו אפילו בעודו רותח בתוך
כלי ראשון שהיד סולדת בו חייב ,ולפי זה גם בכלי שני
יש להחמיר מדברי סופרים כמו שנתבאר למעלה ,ולכן
צריך ליזהר שלא ליתן פת אפוייה אפילו בקערה שהיא
כלי שני כל זמן שהיד סולדת בו".
מכל מקום נותנים שקדי מרק לצלחת המרק ,כי יש
להם דין מבושלים כבר ,ואין בישול אחר בישול בדבר
יבש .ואף שהשקדים אינם מתבשלים תחלה אלא
נטגנים ,הרי מבואר בסדר ברכת הנהנין )פ"ב הי"ב(:
"יש אומרים שאין הטיגון במחבת ]כדין הבישול ,אלא[
...כאילו נאפית בתנור ...ויש חולקים ואומרים שדין
הטיגון כדין הבישול ...אבל אם משימים לתוך
הקדירה שנטגנים בתוכה הרבה שומן הצף על פני
החלב )שקורין סמעטינע( הרי זה כמין בישול גמור".
ג( מצקת
ועדיין החובה עלינו לבאר הטעם שחוששים בזה
לבישול ,שהרי אין חוששים לבישול בשבת )אף בדברים
הרכים( אלא בכלי שני ולא בכלי שלישי ,ואילו צלחת
המרק היא כלי שלישי ,שהרי הסיר שעל האש הוא כלי
ראשון ,והמצקת כלי שני ,והצלחת כלי שלישי .אלא
שעל זה מבואר בשוע"ר )סי' תנא סכ"ח(" :הכניס כלי
ריקן לתוך כלי ראשון רותח ,ואחר שנשאבו המים
לתוך הכלי ריקן השהה מעט את הכלי ריקן בתוך הכלי
ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה ...דין
קכו
כלי זה כדין כלי ראשון ...אבל אם לא שהה בתוך הכלי
ראשון כשיעור הזה יש להסתפק בו אם דינו ככלי
ראשון עצמו או לאו ,והולכין בו להחמיר".
ובאמת מקשה על זה הצמח צדק )פס"ד קעח ,א(" :וע'
בשו"ע של רבינו ז"ל סי' תנ"א סכ"ח מדין זה ,דסבירא
לי' דבשהה מעט עד שהמים העלו רתיחה ה"ל ככלי
ראשון ,וזה כדעת אבי העזרי .וצ"ע דבהתוס' דע"ז
)דל"ג ע"ב( סד"ה קינסא מבואר דאפילו הרתיחות
עולות תוך הקערה נסתפק ר"י" .והיינו מ"ש בתוס'
)שם(" :ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש עד
שהרתיחות עולות תוך הקערה ומאותה קערה מגעילין,
ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו,
ותלה הדבר להחמיר ואסר בהן להגעיל דחשיב ככלי
שני" )ראה לקמן סימן נב(.
ולהלכה כתב הצמח צדק )שם קפג ,א(" :כלי שנתנו
לתוך כלי ראשון הרותח אצל האור ונתמלא מים
רותחים והרתיחו יפה יפה יש לו דין כלי ראשון לכל
דבר ,גם אחר שהוציאוהו מן הכלי העומד אצל האור
)רמב"ם פי"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ד( .ואם לא
שהה כל כך ,אע"פ ששהה עד שהמים שבו מעלים
רתיחות ,מכל מקום יש לחוש שמא אין דופנותיו חמין
כחום דופנות כלי ראשון ,ולפיכך יש לספק אם הוי כלי
ראשון )תוס' דע"ז דל"ג ע"ב( .וי"א דבכה"ג הוי כלי
ראשון לכל דבר ,אבל אם לא שהה כשיעור הזה יש
להסתפק אי הוה כלי ראשון או כלי שני )עמ"ש רבינו
באו"ח סי' תנ"א סכ"ח( .ולי נראה מסוגי' דשבת )דף
מ'( דבלא שהה כלל רק ששאבו בו מים רותחים מכלי
ראשון אין לו רק דין כלי שני .ומכל מקום למעשה צ"ע,
מאחר שסתמו הפוסקים דהוי ספק" )ויתבאר לקמן
סי' נב(.
היינו שמחלק לג' אופנים :א( הרתיחו יפה יפה – הוי
כלי ראשון .ב( מעלים רתיחות – י"א דהוי ככלי ראשון
ויש מסתפקים .ג( לא העלה רתיחה – יש מסתפקים
וי"א דהוי ככלי שני .ומסיק ש"למעשה צ"ע מאחר
שסתמו הפוסקים ]שוע"ר[ דהוי ספק" .ולכן נוהגים
אנו להחמיר במצקת שיהי' לה דין כלי ראשון,
ושהצלחת יהי' לה דין כלי שני ,ולכן נזהרים מלתת
בתוכה פירורי חלה או מלח.
ועדיין יש לעיין בטעם חומרא זאת ,שהרי כל הספק
המובא בשוע"ר שם ,הוא רק כשהכניס המצקת בסיר
שעל גבי האש )אלא שלא השהה אותה בתוך הסיר עד
שתעלה רתיחה( ,אמנם מחמת חשש "הגסה" איננו
מכניסין את המצקת לסיר עד שמעבירין את הסיר
מהאש ,כמבואר בשוע"ר )סי' שיח ס"ל(" :יחמיר
בהגסה ממש ,אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל
בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש" .ואם כן היכן
שיעורי הלכה למעשה
מצינו שגם בזה יש להסתפק שמא המצקת נעשית כלי
ראשון והצלחת נעשית בזה כלי שני!?
ובאמת נראה שדבר זה תלוי במחלוקת לענין הגעלה
שהובאה בשוע"ר )סי' תנא סי"ד(" :וכלי ראשון נקרא
הכלי שהרתיחו בו המים אצל האש ,אפילו אם עכשיו
בשעה שמגעילין בתוכו אינו עומד אצל האש ,הרי זה
נקרא כלי ראשון ,ומגעילין בתוכו כל כלי הצריך הגעלה
בכלי ראשון ,אם המים שבתוכו הן עדיין רותחין,
דהיינו שמעלין רתיחה כמו שיתבאר בסימן תנ"ב".
ועוד נתבארו ב' הדעות בזה בשוע"ר )סי' תנא סכ"ה(:
"ונקרא כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מן האש
כמו שנתבאר למעלה .ויש אומרים שכל כלי שנשתמש
בו איסור על ידי חום כלי ראשון כשהיה הכלי ראשון
אצל האש צריך להגעילו גם כן בתוך כלי ראשון העומד
אצל האש דכבולעו כך פולטו ,ולכתחלה יש להחמיר
ולחוש לדבריהם" )ויתבאר לקמן סי' נב(.
וכיון שהעיקר הוא כדעה הא' ,שאפילו אחר שהעבירו
מן האש חשיב כלי ראשון )ורק לכתחלה יש להחמיר
לדעה הב'( ,על כן מחמירים אנו שגם המצקת יש להם
דין כלי ראשון ,והצלחת יש לה דין כלי שני ,ולכן
נזהרים אנו שלא לתת בתוכה פירורי חלה או מלח.
***
סימן שיט ס"ט
לז .דש – בכלי וביד ,בקטניות ובאגוזים
א( דש וחובט ומפרק
מלאכת הדישה בזמן המקרא והתלמוד היתה על ידי
שור המחובר למורג-חרוץ ,שהוא לוח עץ שמתחתיו
תקועים אבנים או ברזלים ,ועליו הי' עומד האדם
הנוהג את השור על גבי הגורן ,ועל ידי זה מתפרקים
גרעיני הדגן מהשבלים ונופלים מהם .ועל זה נאמר
)ישעי' מא ,טו(" :מורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש".
וזהו הטעם שנאמר בתורה )תצא כה ,ד(" :לא תחסום
שור בדישו" ,דהיינו כשהשור הולך על גבי התבואה
לדוש את התבואה חוששים שיאכל מהתבואה ,ולכן
רגילים היו לחסום את פיה.
כל זה כשהי' גורן שבו שבלים רבים .וכשכמות
השבלים היתה קטנה יותר ,הסתפקו בחביטת השבלים
במוט ,עד שגרעיני הדגן יתפרקו ויפלו מהשבלים ,וכמו
שנאמר )רות ב ,יז(" :ותלקט בשדה עד הערב ותחבט
את אשר לקטה" .ועל זה אומרת הגמרא )שבת עג ,ב(:
"הדש והמנפץ והמנפט )שמפרק גרעינין ממנו ,רש"י(
כולן מלאכה אחת הן".
קכז
ואם היו לו רק שבלים מעטים ,אזי אפשר לפרק את
השבלים בידים ,ועל זה מבואר בשוע"ר )סי' שה
סכ"ח(" :הדש הוא מאבות מלאכות ,וכל המפרק אוכל
או משקה ממקום שנתכסה בו ...הרי זה תולדת הדש,
שהדש גם כן מפרק התבואה מהשבולת" .והחילוק בין
הדש לבין המפרק מבואר בשוע"ר )סי' שיט ס"ט(:
"המפרק ביד הוא תולדת הדש בכלי כמ"ש בסי' ש"ה".
והמקור לזה הוא ברמב"ם )הל' שבת פ"ח ה"ז(:
"והמפרק הרי הוא תולדת הדש ,וחייב" .ומבאר
בקו"א )סי' תקי ס"ק א(" :משמע ברמב"ם ...דמפרק
ביד חייב משום שהוא תולדת הדש בכלי ,כמו שהתולש
ביד הוא תולדת הקוצר בכלי ...שהדש בכלי הוא אב
והמפרק ביד הוא תולדה".
ב( המולל מלילות
כל האמור לעיל הוא במפרק ממש ביד ,משא"כ במולל
מלילות ,מבואר בשוע"ר )סי' שיט ס"ט(]" :המולל[
מלילות כדרכן בחול ,דהיינו לשפשף שבלים בכפות
ידיו כדי שיפול הזרע מהן ...אינו אלא מפרק כלאחר
יד ,כיון שאינו נוטל האוכל ומפרקו בידו ממש ,אלא
שמולל השבולת והדגן נופל ,ואין דרך לעשות כן אלא
בכלי המיוחד לדישה".
והיינו שאף שכן הוא דרך דישה בכלי ,וכמבואר
בשוע"ר )סי' תקי ס"א(" :ואילו היה עושה כן בשבת על
ידי כלי המיוחד לכך ...היה חייב משום דש" .מכל
מקום כשעושה כן בידיו הוי דש כלאחר יד ופטור,
ומסכם הדברים בקו"א )שם ס"ק א(" :דמולל השבולת
והזרע נופל מאליו הוי דש כלאחר יד ,אבל אם הי'
מפרק הזרע בידו הוי דש גמור".
במה דברים אמורים כשמולל מלילות בידו כדרכו,
משא"כ אם מולל המלילות בראשי אצבעותיו ,זהו
ודאי שינוי ,ויש המתירין לעשות זאת בשבת אפילו
לכתחלה ,ויש אוסרים ,כמבואר בשוע"ר )סי' שיט
ס"ט(" :מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו ...כיון
שאינו מפרק אלא כלאחר יד כדי לאכול )לאלתר(
מותר ,ולא גזרו משום שמא ימלול כדרכו ,מפני שאף
המולל כדרכו אינו אלא מפרק כלאחר יד ...ועל ידי
שינוי לא גזרו .ויש מחמירין שלא למלול כלל שבלים
של תבואה".
כל זה הוא בשבת ,משא"כ ביום טוב מותר לכל הדעות
למלול בראשי אצבעותיו ,ויש מתירין אף למלול בידיו
כדרכו ,וכמבואר בשוע"ר )סי' תקי ס"א(" :מותר
למלול שבלים של תבואה בידיו כדי שיפול הזרע מן
השבולת ...ואע"פ שהוא מפרק דבר מגידולו ...מכל
מקום ביום טוב כיון שאיסור הדישה לצורך אכילה
אינו אלא מדברי סופרים ,לא גזרו אלא על דישה
קכח
שיעורי הלכה למעשה
נפש יחמיר לעצמו גם במין קטניות )שקורין ארבעס(
בעודן בשרביטן ,אף שהשרביטין ראויים לאכילה ,כי
אין זה היתר ברור".
גמורה שכיוצא בה בשבת חייב חטאת .ויש חולקין על
זה ואומרים דאף ביום טוב לא התירו למלול ולפרך
אלא על ידי שינוי ,דהיינו שימלול ויפרך בראשי
אצבעותיו של ידו אחת בלבד".
ד( באגוזים
ומבאר בקו"א )סי' תקי ס"ק א(" :והא בהא תליא,
כמבואר בראשונים" .והיינו שדעה הא' שמתרת למלול
בשבת בשינוי בראשי אצבעותיו ,דעה זו מתרת למלול
האגוזים המובאים בחנויות ,הן האגוזים הגדולים והן
האגוזים הקטנים הנקראים "לוזים" ,מכונסים בתוך
קליפה קשה )כפי שאנו רואים בתמונה הימנית( .אמנם
ביום טוב אף כדרכו ,ודעה הב' שאוסרת למלול בשבת
אפילו בשינוי בראשי אצבעותיו ,דעה זו אינה מתרת
למלול ביום טוב אלא בשינוי בראשי אצבעותיו.
בשעה שקוטפים אותן מהעץ ,יש קליפה ירוקה נוספת
על גבי הקליפה הקשה )כפי שאנו רואים בשתי
התמונות האמצעיות ,הלוזים בימין והאגוזים
בשמאל( .ועל זה מבאר בשוע"ר )סי' שיט ס"ט(:
"אסור לפרק אגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך
קליפתן העליונה הירוקה ,שעל גבי קליפה הקשה
והעבה".
ג( בקטניות
ולפעמים יש קליפה נוספת ,פנימית ,דקה ,על גבי הפרי
תחת הקליפה הקשה )כפי שהוא בבוטנים וכיו"ב( .ועל
זה מבואר בשוע"ר )סי' שיט ס"ט(" :אבל מותר לשבר,
ולקלוף מהן קליפה הדקה שעל גבי הפרי תחת הקליפה
הקשה הנשברת ,שאין איסור מפרק שייך אלא בקליפה
העליונה".
סיכום :א( הדש בכלי הוי אב מלאכה .ב( המפרק ביד
הוי תולדה .ג( המולל בידיו אסור מד"ס בשבת ,ויש
מתירין ביום טוב .ד( המולל בראשי אצבעותיו ,יש
מתירין בשבת ,וביום טוב מותר לדברי הכל.
כל האמור לעיל הוא במיני תבואה ,וכן הוא לכאורה
גם בקטניות ,שהקטניות מחוברות בתוך השרביטין
)כפי שאנו רואים בתמונה השמאלית( ,שצריך לפרקן
ולהוציא מהן הקטניות ,והוא מפרק גמור .אמנם
מבואר בשוע"ר )סי' שיט ס"ט(" :אסור לפרק
השרביטין בשבת ולהוציא הקטניות מתוכן )בידים כי
זהו מפרק גמור( .והעולם נהגו היתר בדבר .ויש שלמדו
עליהם זכות כיון שעודן לחין ואף השרביטין ראויין
לאכילה אינו אלא כמפריד אוכל מאוכל ,ואין בזה
משום מפרק כמו שנתבאר בסי' ש"ה .אבל מיני
קטניות שאין השרביטין ראויין לאכילה אין היתר כלל
להוציא הקטניות מתוכם בשבת ,אלא אם כן אין
הקטניות מחוברות כלל בשרביטין ,שכבר ניתקה מהם
מערב שבת אלא שהיא מונחת כך בתוכם".
ועל זה מסיק בפסקי הסדור )הלכתא רבתא לשבתא(:
"ליזהר מאד שלא לאכול בשבת פולין )שקורין באב(
בין חיין בין מבושלים בעודם בשרביטין שלהם ,כי
מאחר שאין השרביט ראוי לאכילה יש בהם משום
מפרק לדברי הכל ,שהוא תולדת הדש וחייב חטאת
וסקילה ח"ו .ואעפ"י שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על
ידי הבישול ואינן מחוברים בו .וכן בשומשמין .ובעל
לפום ריהטא נראה כאן ,שזהו גם הטעם ש"מותר
לשבר . .הקליפה הקשה הנשברת" ,כיון שהיא איננה
הקליפה העליונה ,וכפי שהובא לעיל .ולפי זה יהי'
איסור לשבר את קליפות הבוטנים ,וכן לפצח גרעינים
)חמניות( ,כיון שזוהי הקליפה העליונה – שאין על גבה
קליפה ירוקה נוספת.
אמנם בהמשך הסעיף מבואר" :אסור לפרק אגוזים
לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן העליונה
הירוקה ,שעל גבי קליפה הקשה והעבה ,אפילו בראשי
אצבעותיו ,וטוב להחמיר מאחר שיכול לשברן ולאכלן
כך בלא פירוק" ,היינו שבקליפה הירוקה העליונה לא
יסתמך על היתר של מפרק בשינוי "בראשי
אצבעותיו"" ,מאחר שיכול לשברן ולאכלן כך בלא
פירוק" ,ואז לא חשיב דש – אף ששובר את הקליפה
הקשה יחד עם הקליפה הירוקה העליונה .ומדוע אם
כן לא יחשב זה מלאכת דש?
שיעורי הלכה למעשה
מבואר הטעם לזה בקו"א )סי' רנב ס"ק יב(" :דיכול
להוציא הפרי מהאגוז בעודו בקליפתו הירוקה ולא
חשיב מפרק ...דמיפקד פקיד הפרי בקליפה".
ומבואר יותר בחידושי צמח צדק )מו ,ד(" :נראה
מדברי רבינו סי' שי"ט ס"ט שבשבירת קליפת הקשה
של האגוזים אין שייך איסור מפרק ...ולכאורה יש
לומר הטעם ,מפרק לא שייך רק כשהאוכל מחובר
לקליפה ...משא"כ פרי האגוז אינו מיפקד פקיד רק על
דרך אוכל הנתון בתיבה ,שיש חלל ביניהם על פי רוב ...
וכן כתב אאזמו"ר ז"ל סי' ש"ה סעיף כ"ח ומדובקים
זה בזה ויפרק אחד מחבירו כו' ,משא"כ האגוז תוך
קליפתו הקשה אינו מדובק כלל .אף שבסידור גבי
פולין כתב אע"פ שכבר נתקו הפולין מהשרביט על ידי
בישול כו' ...מכל מקום יש לחלק".
וטעם החילוק בין קטניות שניתקו מהשרביט לבין
שבירת קליפת האגוזים ,מבאר בבדי השלחן )סי' קכו(:
"ונראה שרוצה לומר ,דבקטניות כיון שמתחלה הי'
מחובר יש בו דישה גם אחר שניתקו ,משא"כ באגוז
שמעיקרא הוא נפרד .עיי"ש שכתב זה בדרך לכאורה
ולא ברירא לי' מילתא".
ואולי אפשר לומר טעם נוסף לזה ,כי דישה היינו
שמפרקים הפרי מהקליפה ,משא"כ כאן שוברים את
הקליפה .ואפשר שזהו גם הטעם שלא אסרו לקלוף
פירות ,כיון שאינו מפרק הפרי מהקליפה ,כי אם קולף
ומחתך את הקליפה.
***
סימן שיט סכ"ט
לח .זורה ובורר
א( החילוק בינם
בין ל"ט המלאכות ,מונה המשנה שלוש מלאכות
הקשורות לבורר )שבת עג ,א(" :הזורה הבורר ...
והמרקד" .שואלת על זה הגמרא )עג ,ב(" :היינו זורה
היינו בורר היינו מרקד )והלא כולן מלאכה אחת הן
דמפריש אוכל מן הפסולת ,רש"י( .אביי ורבא דאמרי
תרווייהו כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא
דדמיא לה חשיב לה".
והיינו שאחר דישת התבואה ,שמנתקת את הגרגרים
מהקשים ,זורים אותם לרוח ,שהקשים קלים יותר
ועפים ברוח ,ואילו הגרגרים כבדים יותר ונופלים
במקומם ,ובזה נפרדים זה מזה ,והיא מלאכת "זורה".
ועדיין נשארים הגרגרים מעורבים בצרורות ועפר ,הנה
על זה באה מלאכת "בורר" ,שבורר הצרורות והעפר
מהגרעינים.
קכט
אחר כך טוחנים את גרגרי התבואה והופכים אותם
לקמח ,נשאר אם כן הקמח מעורב עם המורסן ,שהיא
קליפת גרגרי התבואה ,ועל זה באה מלאכת "מרקד",
שמכניסים את כל הקמח הנטחן לנפה ,שהיא מסננת
את הקמח שיורד למטה בכלי ,מהמורסן שהוא מעט
עבה יותר ונשאר בנפה.
וכך מבאר רש"י במשנה )עג ,א( את החילוק בין שלושת
המלאכות האלה" :הזורה – ברחת לרוח .הבורר –
פסולת בידיו .המרקד – בנפה".
ב( רוקק לרוח
בירושלמי )שבת פ"ז ה"ב(" :רקק והפריחתו הרוח
חייב משום זורה ,וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב
משום זורה" .וכן נפסק בשוע"ר )סי' שיט סכ"ט(:
"הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה".
אמנם בשוע"ר )סי' תמו ס"ה(" :ולא אמרו שהזורה
הוא מאבות מלאכות אלא בזורה תבואה כדי להפריש
ממנה את המוץ שהוא בורר ...אבל כשזורה כל האוכל
לרוח אין כאן איסור מן התורה".
והן שתי דעות שבפוסקים אם אנו פוסקים בזה
כהירושלמי או לא ,וכמבואר בשוע"ר )סי' תמו ס"ו
בהג"ה(" :שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה גמורה
מן התורה".
וטעם אלו שאינם פוסקים כהירושלמי ,מובא
בקונטרס אחרון )סי' תמו סוף ס"ק ג(" :דמפרר וזורה
לרוח אינו חייב מה"ת לפום גמרא דילן בשבת )דף ע"ג(
היינו זורה היינו בורר" .והיינו שלפי הבבלי אין זורה
אלא כשהיא מלאכת הבורר כנ"ל ,משא"כ ברוקק
לרוח .וקיי"ל כבבלי נגד הירושלמי.
ודעת הירושלמי היא ,שרק שתים הן מלאכות
הקשורות לבורר ,משא"כ זורה היא מלאכה בפני
עצמה ,גם כשאינה קשורה לבורר .וכמבואר בירושלמי
)שבת פ"ז ה"ב(" :הבורר והמשמר והמרקד כולהן
משום מעביר פסולת ,כל אחד ואחד חיובו בפני עצמו",
הרי שלא הזכיר כאן את מלאכת הזורה ,רק את
מלאכות הבורר והמשמר והמרקד בלבד.
אמנם בקרבן העדה )שם(" :ה"ג הבורר והזורה
והמרקד כולהון כו'" .והיינו שהוא סובר שהירושלמי
אינו חולק על הבבלי בזה ,כי גם לדעת הירושלמי
הזורה הוא חלק ממלאכות בורר .אלא שמכל מקום
לומדים אנו ממנה ,שגם אם רוקק ברוח ,או אם זורה
כל האוכל לרוח ,גם אלו הן תולדות מלאכת הזורה ,אף
שאינו מפריד בזה האוכל מהפסולת .וכיון שלדעתם
אין הירושלמי חולק על הבבלי ,לכן פוסקים בזה
כהירושלמי.
שיעורי הלכה למעשה
ומה שרבינו הזקן פוסק בסי' שיט כדעת הפוסקים
כהירושלמי ,ואילו בסי' תמו פוסק כדעת הפוסקים
דלא כהירושלמי ,כי מספק פוסק רבינו בשני המקומות
לחומרא ,ובהקדים:
ביום טוב הותרה מלאכת אוכל נפש ,ומבואר בשוע"ר
)סי' תצה ס"ג(" :וקבלו חכמים שכל מלאכות אוכל
נפש מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום
טוב הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב,
ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב אף על פי שאינו
צורך אכילה אלא צורך הנאת הגוף ,או צורך מצוה
עוברת שזמנה בו ביום".
ומבואר בקו"א )שם ס"ק ג(" :מצוה עוברת שזמנה בו
ביום .כן הוא בגמ' דשבת דף כ"ד ע"ב גבי מילה שלא
בזמנה ,דלא אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך
אוכל נפש כו' ...משום דאפשר למולו אחר יום טוב".
ולפי זה פוסק בשוע"ר )סי' תמו ס"ה( " :ואם מצא
חתיכת חמץ בביתו ביום טוב ...לא יבערנה בו ביום
אלא יכפה עליה כלי עד הערב ] ...ואף אשר[ מלאכת
השריפה הותרה לצורך אכילה ,אין אומרים שמתוך
שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה ,כיון שמן
התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב ...
יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח .ולא אמרו שהזורה
הוא מאבות מלאכות אלא בזורה תבואה כדי להפריש
ממנה את המוץ שהוא בורר ...אבל כשזורה כל האוכל
לרוח אין כאן איסור מן התורה .ולפיכך אסור לשרוף
החמץ ביום טוב מן התורה.
ונתבאר בקונטרס אחרון )סי' תמו ס"ק ג( "היכא
דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב,
כגון להשליך החמץ לנהר ,דלא דחינן יום טוב ...אף
דאיכא למימר מתוך".
הרי שחושש לחומרה לדעת הסוברים ש"יכול מן
התורה לפרר ולזרות לרוח" ,ומטעם זה אוסר שריפת
החמץ ביום טוב .ומכל מקום חושש גם לדעת
האוסרים מן התורה לזרות לרוח ,ולכן כותב בהג"ה
שם "אבל לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח אפילו
ביום טוב ,כיון שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה
גמורה מן התורה".
ג( בלוני אויר ממי סבון
לפי המובא לעיל ,מה שנפסק בשוע"ר )סי' שיט סכ"ט(:
"הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה".
אם כן כמו כן הוא גם במשחק הילדים לעשות בלוני
אויר במי סבון ,שמפזרים את הבלונים ברוח היום,
יהי' אסור מטעם זורה )אף בחצר מעורבת(.
קל
ומכל מקום יש גם סברא להקיל יותר במים ,כמבואר
בתשובות רבי עקיבא איגר )סי' כ(" :עובדא הוי דרך
הלוכי בשבת בחצר בהכ"נ פה ק"ק ליסא ראיתי לאיש
שופך מים מועטים מצלוחית דרך החלון ולחוץ לחצר
המעורבת ,ומדי השקפתי עלה על לבי שיש חשש איסור
בזה ,כיון דהרוח מפזר הטפות אחת פונה לכאן ואחת
פונה לכאן ,ודמי להא דאיתא בירושלמי ] ...ואפשר[
דהא דהעתיק הרמ"א להירושלמי היינו רק ברוקק,
דיש בזה חשש דאורייתא להרמב"ם דאדם הוי גדולי
קרקע".
אלא שלהלכה קיי"ל שרוק וכל הבא מאדם ובעל חי לא
חשיב גידולי קרקע ,כמבואר בשוע"ר )סי' שכא ס"ח(:
"כל דבר ...אינו גדולי קרקע ...כגון בשר ...גבינה
וכיוצא בה" .ולפי זה אין הפרש בין רוק למים.
גם עצם הסברא שבירושלמי מיירי ברוק דוקא אינה
מוסכמת ,שהרי מסיק בירושלמי )שבת פ"ז ה"ב(:
"רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה ,וכל דבר
שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה" .ומבואר
בתשובת רבי עקיבא איגר )שם(" :לשון הירושלמי וכל
דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה ,והיינו
דבלשון זה נכלל כל דבר אף מה שאינו גדולי קרקע".
וגם לפי זה אין הפרש בין רוק למים.
ואדרבא אפשר שזה חמור יותר מדין הרוקק ברוח
והרוח מפזר הרוק ,שהרי לגבי רוק מוסיף בשוע"ר )סי'
שיט סכ"ט(" :ולהאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה
לגופה פטור עליה אף כאן פטור אבל אסור מדברי
סופרים ,אפילו אינו מתכוין לכך אלא שהוא פסיק
רישיה ולא ימות"; משא"כ כאן בבלוני אויר ממי סבון,
הרי כל כוונתו היא לעשיית הבלונים ופיזורם ברוח.
ובאמת יש בזה גם חשש נוסף של "נולד" ,כמבואר
בשמירת שבת כהלכתה )פט"ז ס"ל והערה פא(; אלא
שאנו דנים כאן בדין זורה בלבד.
ד( זורה ברוח פיו
כותב רבינו הזקן )הלכתא רבתא לשבתא(" :נפל זבוב
או שאר פסולת לכוס או לקערה ...לא ינפח עליו ברוח
פיו עד שיצא" .והיינו כדעת הערוך וסיעתו )ערך זר(:
"ואילו נטל בידיו אוכל שיש בו פסולת או עפר ונפחו
בפיו זה הוא זורה" .ואף לדעת הפוסקים שהרוקק
ברוח אינה חשובה מלאכת זורה ,מכל מקום כאן על
ידי רוח פיו מפריש בין האוכל לבין הפסולת וחשובה
מלאכת זורה.
אלא שעל זה קשה מגמרא מפורשת )ביצה יב ,ב – יד,
א(" :המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח מיד ליד
ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי ...כיצד מנפח ...
שיעורי הלכה למעשה
א"ר אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו" ,הרי מפורש
כאן שאין איסור במפריש בין אוכל לפסולת כשמנפח
ברוח פיו.
ובאמת רואים אנו כאן חידוש גדול בשו"ע )סי' שיט
ס"ז( ובשוע"ר )סי' שיט ס"י(" :היו לו חטים שנמללו
מערב שבת מהשבלים ועדיין הם מעורבים במוץ ,לא
ינפה בקנון או תמחוי ...כדי להפרידן מן המוץ ,אלא
מנפה בידו אחת בכל כחו ,כדי שישנה מדרך החול )ולא
יבא לנפות בנפה(" .הרי שאינם גורסים בלשון הגמרא
"מנפח בידו אחת" אלא "מנפה בידו אחת" )מלשון נפה
וכברה( .והיינו שאינו מפריד בינם ברוח פיו ,כי אם
בתנועת ידו עצמה.
ומקור שני הגירסאות בגמרא זו הוא בערוך )ערך נף(:
"מנפה מיד ליד ואוכל ,פירוש מנענע מיד ליד שילך
הקליפה ,מלשון נפה .ויש אומרים מנפח בפיו שילך
הקליפה ,מלשון ויפח באפיו" .ובשתי גירסאות האלו
תלוי דין המברר ברוח פיו בין פסולת לאוכל ,אם יש
בזה משום זורה .ורבינו הזקן אוסר לברר ברוח פיו,
וגורס בגמרא "מנפה בידו אחת".
ויתירה מזו מבואר בשביתת שבת )מלאכת זורה ס"ק
יג(" :צריך לומר דמנפח דביצה אינו ברוח פיו רק רוצה
לומר שמנער" .ומביא שם מפירוש המשניות להרמב"ם
)מעשרות פ"ד מ"ה(" :מנפח ,מנער מיד ליד כמו מחליף
מיד ליד אותן החטים ,כדי שיסור מהם הפסולת".
***
סימן שכ ס"א
לט .סחיטת פירות – תולדת דש
א( ביד ובכלי
בשוע"ר )סי' שכ ס"א(" :הסוחט זיתים להוציא מהם
שמן או ענבים להוציא מהן יין חייב ,מפני שמפרק
המשקה מהפרי ,וכבר נתבאר בסי' ש"ה שכל המפרק
אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו הרי זה תולדת
הדש".
ואין הפרש אם הסחיטה היא ביד או בכלי ,שתיהן
תולדת דש וחייבין בהן מן התורה .ואף שבמלאכת
הדש אינו חייב אלא בכלי ,כמבואר בשוע"ר )סי' שיט
ס"ט(]" :המולל[ מלילות כדרכן בחול ,דהיינו לשפשף
שבלים בכפות ידיו כדי שיפול הזרע מהן ...אינו אלא
מפרק כלאחר יד ,כיון ...שמולל השבולת והדגן נופל,
ואין דרך לעשות כן אלא בכלי המיוחד לדישה".
מכל מקום בסחיטה אין הפרש בין ביד או בכלי,
כמבואר בקונטרס אחרון )סי' תקי ס"ק א(" :שכתב
הרמב"ם שם הסוחט חייב משום מפרק ,וסוחט היינו
קלא
ביד ,ובגמרא אינו חייב אלא על דריכת כו' ,ודריכת
היינו בכלי .אלא על כרחך אין חילוק בין יד לכלי".
והכוונה היא להאמור בשבת )קמה ,סע"א(" :אמר רב
חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על
דריסת ]וגירסת רש"י ורי"ף :דריכת[ זיתים וענבים
בלבד" .וברמב"ם )הל' שבת פ"ח ה"י(" :הסוחט את
הפירות להוציא מימיהן חייב משום מפרק ...ואין
חייבים מן התורה אלא על דריכת זיתים וענבים
בלבד" .הרי שאינו מחלק בין יד לכלי.
ב( בזיתים וענבים ובשאר פירות
אמנם אין חייבים מן התורה אלא על סחיטת ענבים
וזיתים בלבד ,כמבואר בשוע"ר )סי' שכ ס"א(:
"הסוחט זיתים להוציא מהם שמן או ענבים להוציא
מהן יין חייב ...אבל שאר פירות מותר לסחטן מן
התורה להוציא מימיהם".
החילוק בין סחיטת זיתים וענבים לשאר פירות הוא
גם לענין הברכה ,כמבואר בשוע"ר )סי' רב ס"י(" :כל
הפירות שסחטן להוציא מימיהם אין מימיהם חשובים
כמותם לברך עליהם בורא פרי העץ ...אלא מברך
עליהם שהכל נהיה בדברו ,כי זיעה בעלמא היא ואינה
נחשבת כגוף הפרי ,חוץ מזתים וענבים שהיוצא מהם
כמותם ,שאף שנשתנו נשתנו לעילוי ...אלא שהיין מפני
חשיבותו ...קבעו לו ברכה לעצמו והיא בורא פרי הגפן
...והשמן אין מברכין עליו בורא פרי העץ ...אלא כגון
שערבו עם איזה משקה ...בחושש בגרונו ומתכוין
לרפואה".
וטעם החילוק בין זיתים וענבים לשאר פירות לענין
מלאכת הסחיטה ,מבואר בשוע"ר )סי' שכ ס"א(:
"מפני שכל מי פירות אין עליהם תורת משקה ,אלא
היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד ,אלא תורת אוכל
עליהם ,והרי זה כמפריד אוכל מאוכל שאין בו משום
מפרק ...שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ,דהיינו
לשתות מימיהם".
אשר כן הוא גם לענין טיבולו במשקה ,כמבואר
בשוע"ר )סי' קנט ס"ד-ה(" :אין נקרא משקה בלשון
התורה אלא ז' משקים ,שהם המים והיין והשמן ...
שאר כל מי פירות ...אינו נקרא משקה לענין טומאה,
וכן לענין נטילת ידים שתקנו משום סרך תרומה
לאכלה בטהרה" .וכן הוא גם לענין סחיטה.
ואם הן פירות שאינם ראוים לאכילה אלא לסחיטה,
חייב בכל אופן ,כמבואר בשוע"ר )סי' שכ ס"ט(" :אסור
לסחוט הבוסר ,דהיינו ענבים שלא הגיעו לכפול הלבן,
אפילו לתוך האוכלין ,מפני שאינו ראוי לאכילה
וכפסולת הוא לגבי יין הנסחט ממנו".
שיעורי הלכה למעשה
ג( בתותים ורמונים ובשאר פירות
גם בשאר הפירות )מלבד ענבים וזיתים( יש הפרש בזה
בין תותים ורמונים לשאר הפירות ,כמבואר בשוע"ר
)סי' שכ ס"א(" :מדברי סופרים אסור לסחוט אפילו
תותים ורמונים ,מפני שמקצת בני אדם שיש להם
הרבה תותים ורימונים הם סוחטין אותן לשם משקה
...אבל שאר פירות שאין דרך העולם לסחטן לשם
משקה ...אין עליהם שם משקה ...אפילו מדברי
סופרים ,ומותר לסחטן בשבת ,מפני שהוא כמפריד
אוכל מאוכל ...ויש אומרים שכל הפירות אסור לסחטן
מדברי סופרים לצורך מימיהם ,שכיון שזה הסוחט
דעתו על מימיהם לשתותם ...הרי הם חשובים משקה
מדברי סופרים".
ובימינו נראה שעיקר החילוק בזה הוא בין תפוזים
ואשכוליות ,שמקצת בני אדם רגילין לסחוט אותן
למשקה ,לבין תפוחים ולימונים שאין רגילים כל כך
לסחוט אותם לשם משקה ,כמבואר בשוע"ר )סי' שכ
ס"י(" :תפוחים דינם כשאר פירות .ואפילו לימונים
אין דינם כתותים ורמונים ...לפי שאינן סוחטין
מימיהן לשם משקה אלא לצורך אוכל".
אמנם גם לדעת האוסרים לסחוט בכל הפירות ,יש
הפרש בין תותים ורמונים וכיו"ב )שרגילים לפעמים
לסחטן לשם משקה( לשאר הפירות )שאין רגילין
לסחטן לשם משקה( ,לענין כמה הלכות ,וכדלקמן:
ד( משקים שזבו
כיון שסחיטת הזיתים והענבים חייבים עליה משום
דש ,גזרו חכמים אף המשקין שזבו מאליהם ,כמבואר
בשוע"ר )סי' שכ ס"ג(" :משקין שזבו בשבת מאליהם
מזיתים וענבים אסורים עד לערב ,גזרה שמא יסחוט
בידים כדי לשתותן היום אם יהיו מותרים ,ואפילו אם
הזיתים והענבים הן עומדין לאכילה חוששין שמא
ימלך עליהן לסחטן לשם משקין כמו שהוא דרך רוב
הזיתים והענבים .אבל משקין שזבו מתותים ורמונים
וכיוצא בהן ,אם הן עומדים לאכילה המשקין מותרים,
ואין חוששים שמא ימלך עליהם למשקין ,ואם הן
עומדין למשקין ,המשקין אסורים".
ואף שסחיטת התותים והרמונים אסורה רק מדברי
סופרים ,והרי אין גוזרים גזרה לגזרה )ביצה ג ,א(,
ומדוע אם כן גזרו על המשקין שזבו מהן – כשהן
עומדין למשקין? מבואר על זה בקונטרס אחרון )סי'
רנב ס"ק יב(" :תותים ורמונים היוצא מהן אסור
כמ"ש בסי' ש"ך ,ועל כרחך צריך לומר גזירה משום
זיתים וענבים וכולה חדא גזירה היא ,כדאיתא בריש
פ"ק דביצה .ואינך אמוראי לא פליגי על רבי יצחק אלא
בביצה דלאו משקה היא".
קלב
והיינו שמטעם זה גופא אסר רבי יצחק גם את הביצה
שנולדה בשבת ,כמבואר בביצה )ג ,א(" :ר' יצחק אמר
גזרה משום משקין שזבו )וביצה נמי דמיא להו ,שזבה
ויצאת ממקום שהיתה בלועה ,רש"י( .אמר ליה אביי
משקין שזבו טעמא מאי גזרה שמא יסחוט ,היא גופה
גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה ,כולה חדא גזרה
היא )כשגזרו על משקין שזבו ,אף ביצה היתה במשמע,
רש"י(" .ושאר האמוראים חולקים על רבי יצחק
)ומבארים טעם אחר לאיסור ביצה שנולדה ביום טוב(.
ועל זה מבאר רבינו ,שמכל מקום גם הם מודים ,שהן
משקים של זיתים וענבים והן משקים של תותים
ורמונים "כולא חדא גזירה היא" ,וגם גבי ביצה
שנולדה ביום טוב ,סוברים שאין שייך לגזור שמא
יסחוט.
וכל זה הוא בזיתים וענבים ,וכן בתותים ורמונים,
משא"כ בשאר הפירות לא אסרו על המשקים שזבו
מהם ,אף אם עומדים למשקין .ונפקא מינה מזה ,שאם
חתכו תפוז לחתיכות קטנות לאכילה ,ונשאר בצלחת
קצת מיץ ,הנה אם תפוזים אלו עומדים לאכילה מותר
לשתות המיץ שנשאר בכלי ,ואם הם עומדים לסחיטה,
אסור לשתות המיץ שנשאר בכלי .משא"כ אם חתכו
אבטיח לחתיכות קטנות ונשאר קצת מיץ בכלי ,כיון
שאין דרך לסחוט אבטיח למיץ ,לכן בכל אופן מותר
לשתות המיץ שנשאר בכלי.
ה( הסוחט כדי לתבל בהן
חילוק נוסף בין תותים ורמונים שרגילין לפעמים
לסוחטן ,לבין שאר הפירות שאין רגילין לסוחטן ,הוא
לענין סחיטה כדי לתבל בהן ,וכמבואר בשוע"ר )סי' שכ
ס"ו-ז(" :מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה
שיש בה תבשיל כדי לתקן )עיין סי' תק"ה( האוכל ,שכל
משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב ואין עליו שם
משקה כלל והרי זה כמפריד אוכל מאוכל ,אבל אם אין
בה אוכל אסור לסחוט לתוכה ,אע"פ שעתיד לערב בה
אוכל ובשביל כך הוא סוחט לתוכה יין זה כדי לתקן
ולמתק את האוכל שיתן בה אחר כך ,שיאכלנו עם יין
זה ,והרי זה משקה הבא לאוכל וכאוכל הוא חשוב,
מכל מקום כיון שבשעת סחיטת היין אין בה אוכל
עדיין ואין הדבר ניכר כלל שהוא בא לתקן אוכל אסור
מדברי סופרים .וכן הדין בתותים ורמונים וכיוצא
בהם .אבל שאר פירות ,אף לדברי האוסרים לסחטן
לצורך מימיהם ,מכל מקום אם אינו סוחטן אלא כדי
לטבל המאכל במימיהם הרי זה מותר".
יוצא אם כן ,שהרוצה לסחוט לימון לתוך כלי ריקן,
כדי לשפוך אותו לתוך הסלט ,אף שבשעת סחיטתו אין
הדבר ניכר שבא לתקן האוכל ,מכל מקום כבר נתבאר
שיעורי הלכה למעשה
קלג
שהלימון יש לו דין שאר פירות ,שלא אסרו את
סחיטתו לכלי ריקן על מנת לתבל בהן.
צואה ...יזהר לקנח בקל ולא ידחוק ,פן יסחוט לכלוך
הבלוע בבגד ,שיש איסור בסחיטתו מדברי סופרים".
ומכל שכן ביין שעלה על בגדו וסוחטו באופן שהמשקה
הולך לאיבוד ,אסור מדברי סופרים.
סימן שכ סכ"א
וכיון שסחיטת הבגד שלא לצורך המשקה אינה אסורה
אלא מדברי סופרים ,לכן לא גזרו על שריית בגד
במשקים "שמא יסחוט" ,כמבואר בשוע"ר )סי' שכ
סכ"א(" :מותר לפרוס סודר על פי חבית של יין אדום
או של שמן ...לא גזרו שלא לשרות בגד במשקין שאין
מלבנים משום גזרה שמא יסחוט ויתחייב משום
מפרק ,כיון שאינו חייב אלא אם כן צריך למשקין
הנסחטין ,וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך
המשקין שיסחטו ממנו ,מפני שאינן חשובים כלום
ואין דרך כלל לעשות כן".
***
מ .סחיטה ומלבן בבגדים ובשערות
א( סחיטה ומלבן
כשהאדם סוחט מים מהבגד ,חייב משום ב' מלאכות:
א( מכבס תולדת מלבן .ב( סוחט תולדת דש .משום
מלבן חייב כמבואר בשוע"ר )סי' שא סנ"ו(" :המלבן
את הצמר או את הפשתן וכן כל כיוצא בהן ממה
שדרכן להתלבן חייב ,והוא מאבות מלאכות ,שכן
במשכן היו מלבנים הצמר והפשתים העשויים
למלאכות המשכן .והמכבס בגדים הרי הוא תולדת
מלבן וחייב .והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו
הרי זה כמכבס בגדים וחייב משום מלבן".
ומשום סוחט ,כמבואר בשוע"ר )סי' שכ סכ"א(" :בגד
שנשרה ...אסור לסחטו משום איסור מפרק שהוא
תולדת הדש כמו שסחיטת פירות אסורה משום
מפרק".
ומכל מקום יש חילוק בין איסור מלבן לבין איסור
סוחט בסחיטת הבגד ,שלפעמים אינו חייב אלא משום
מלבן ולפעמים אינו חייב אלא משום סוחט:
א( אינו חייב משום מלבן אלא במים או משקה לבן,
שמנקה את הבגד ,משא"כ ביין ומי פירות צבועים,
אינו חייב בהם אלא משום סחיטה ,כמבואר בשוע"ר
)סי' שכ סכ"א(" :שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא
בהם ,ומכל מקום בגד שנשרה אפילו במשקין שאין
מלבנין אסור לסחטו משום איסור מפרק".
ב( אינו חייב משום סוחט אלא כשצריך למשקין
הנסחטין ,משא"כ כשאינו צריך להם אינו חייב משום
סוחט ,אלא משום מלבן ,כמבואר בשוע"ר )סי' שכ
סכ"א(" :שאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן צריך
למשקין הנסחטין מהבגד ,אבל אם אינו צריך למשקין
הנסחטין ואינו סוחט אלא כדי לנקות הבגד אין זה
דומה לדישה כלל ,שהדש הוא צריך לתבואר שמפרק
מהשבלים ,לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה
אלא מדברי סופרים".
ב( גזירת "שמא יסחוט"
מה שאסור מדברי סופרים משום סוחט ,כשאינו צריך
למשקין הנסחטין ,הוא אפילו בסחיטת לכלוך הבלוע
בבגד ,כמבואר בשוע"ר )סי' שב ס"כ(" :בגד שיש עליו
איזה ליכלוך כגון טפת דם או רוק וכל שכן טיט או
אמנם במקום שיש לחשוש שיסחוט לצורך המשקה,
גזרו גם בזה ,כמבואר בשוע"ר )סי' שלה ס"א(:
"נשברה החבית לגמרי ונשפך היין לארץ לא יקלוט מן
הארץ יותר מלצורך השבת ,שמא יספוג ,דהיינו שישים
ספוג ביין הנשפך ...שמא יבא לסחוט הספוג
במתכוין".
ולא רק במשקין העשוים לשתיה הבלועין בבגד ,אלא
אף במגבת הרטובה במים ,כמבואר בשוע"ר )סי' תריג
סט"ז(" :היה מקנח במפה שאינה נגובה מן המים יש
בכאן איסור מן התורה משום סחיטה".
ואף שכבר הובא לעיל משוע"ר )סי' שב ס"כ(" :שאינו
חייב על סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין
מהבגד ...דומה לדישה ...צריך לתבואה שמפרק
מהשבלים" .מכל מקום גם כאן צריך למים שבמפה,
שהרי הלחות שבמפה יוצאת ממנה על גופו שמקנח
במפה זו ,והרי זה דומה לדישה שצריך למים היוצא
מהמפה.
וכיון שסחיטה זו אסורה מהתורה ,לכן גזרו בזה שמא
יסחוט ,כמבואר בשוע"ר )סי' תריג סט"ז(" :יש
להחמיר ,אף בנגובה מן המים שהיו עליה מבעוד יום,
גזירה שמא לא תתנגב יפה ,ויקנח בה ויבא לידי
סחיטה".
מהלכה זו יש קצת מקום עיון להיתר הנפוץ לקנח
במגבונים לחים ,שלפי האמור כאן נראה ,שאם הם
עדיין לחים אסור מן התורה ,ואם כבר נתייבשו קצת
אסור עכ"פ מד"ס .אבל למעשה נהוג להקל בזה ,עכ"פ
כשהשאירו המגבונים פתוחים עד שנתייבשו קצת.
ג( פסיק רישיה דלא ניחא ליה
אף במקום שאין לחשוש שיסחוט הבגד לצורך
המשקה ,אלא שבשעה ששורה הבגד במשקה ממילא
שיעורי הלכה למעשה
נסחט מעט ,קיי"ל שאסור ,מטעם פסיק רישיה דלא
ניחא ליה ,כמבואר בשוע"ר )סי' שכ סכ"ג(" :ספוג ...
אין מקנחין בו ,שכשאוחזו בידו הוא נסחט בין
אצבעותיו ,ואף שאינו מתכוין לכך פסיק רישיה ולא
ימות הוא".
ולכאורה הי' מקום לומר שהטעם בזה הוא כיון שהוא
זקוק למים הנסחטים מהמפה ,שמועיל לנקות יותר
את השלחן .אמנם באמת חששו בזה אפילו במקום
שהמשקים הנסחטים הולכים לאיבוד ,שאין בזה
איסור אלא מדברי סופרים ,כמבואר בשוע"ר )סי' שכ
סכ"ד(" :ברזא שמכניסין בנקב שבדופן החבית
שמוציאין בו היין וכורכין סביב הברזא חתיכת בגד או
נעורת של פשתן ופוקקים בה הנקב שבחבית אסור
לפקוק בה בשבת ...מפני שעל ידי הפקיקה נסחטין
משקין הבלועין בנעורת ופסיק רישיה ולא ימות הוא,
ואף שהמשקין הנסחטין הולכין לאיבוד מכל מקום
אסור מדברי סופרים כמ"ש למעלה .ויש אומרים שכל
שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי
סופרים ,אלא כשמתכוין לסחוט ,אבל כל שאינו מכוין
לכך אע"פ שהוא פסיק רישיה מותר כיון שאין
הסחיטה נוחה לו כלל ...והעיקר כסברא הראשונה,
שהרי ספוג שאין לו בית אחיזה אין מקנחין בו אע"פ
שאינו מתכוין לסחוט והמשקה הנסחט מהספוג הולך
לאיבוד".
ד( שריה וסחיטה במלבן
מלאכת המלבן בבגדים כוללת שני חלקים ,שכל אחת
מהן חשובה מלאכה:
א( שריית הבגד במים ,כמבואר בשוע"ר )סי' שב ס"כ(:
"בגד שיש עליו איזה ליכלוך כגון טפת דם או רוק וכל
שכן טיט או צואה ,אם נתן על מקום המלוכלך מים )או
שאר משקה המלבן( אפילו כל שהוא חייב ,אע"פ שלא
שכשך כלל ,לפי ששריית בגד זהו כיבוסו".
ב( סחיטת הבגד מהמים שבו ,כמבואר בשוע"ר )סי' שא
סנ"ו(" :והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי
זה כמכבס בגדים וחייב משום מלבן".
אמנם יש חילוק בין שני חלקים אלו ,שאין אומרים
"שרייתו זהו כיבוסו" אלא בבגד שיש בו לכלוך,
ושרייתו היא דרך נקיון ,כמבואר בשוע"ר )סי' שב
סכ"א(" :לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין עליו
לכלוך שרייתו במים זהו כיבוסו אלא כשהוא בדרך
נקיון אבל אם הוא בדרך לכלוך ...אין בזה משום
כיבוס שאינו כיבוס אלא לכלוך .ומטעם זה התירו
להולך לדבר מצוה לעבור במים בבגדיו ואין אומרים
שרייתו זהו כיבוסו לפי שזהו גם כן דרך לכלוך
קלד
כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם ואינו דרך נקיון
כלל".
משא"כ סחיטת הבגד חשובה מלבן אף בבגד נקי,
כמבואר בשוע"ר )סי' תריג ס"ח(" :ההולך לבית
המדרש ...יכול לעבור במים עד צוארו ...ובלבד
שיעשה שינוי מכל עובר במים בחול דהיינו שלא יוציא
ידיו מתחת שפת חלוקו כדי להגביה חלוקו מעט כמו
שעושין כל עוברי במים בחול ,כדי שעל ידי השינוי
יזכור שהיום אינו חול ולא יבוא לסחוט את בגדיו.
ואע"פ שבגד שרייתו במים זהו כיבוסו אע"פ שאינו
סוחטו ...משום שלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא
אם כן היה מלוכלך קודם השרייה".
הרי שכשאינו בדרך נקיון אין אומרים בו "שרייתו זהו
כיבוסו" ,אבל כשבא לסוחטם מהמים יש בו משום
ליבון ,ולכן כשעובר במים יש לחשוש "שמא יסחוט",
ולכן לא התירו לעבור במים אלא כשהולך לדבר מצוה,
ודוקא כשעושה שינוי מימי החול ,משא"כ כשאינו
הולך לדבר מצוה אסור אפילו לעבור ליד המים ,מחשש
שיפול למים וישרו בגדיו ושמא ישכח ויסחוט ,כמבואר
בשוע"ר )סי' שא סנ"ו(" :אסור לילך בשבת במקום
שיכול להחליק וליפול במים שמא ישרו בגדיו במים
וישכח ויסחוט".
אלא שבדיעבד שכבר נשרו בגדיו במים לא הצריכוהו
לפושטן מיד ,וכמבואר בשוע"ר )שם(" :ואם הלך ונפל
ונשרו בגדיו במים ,וכן מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה
שירדו עליהם אינו צריך לפושטן מיד ,אלא יכול להלך
בהן )כל היום( ואין חוששין שמא ישכח ויסחטם
בהילוכו )בהם(".
ובאמת יש בשריית בגדיו גם חשש נוסף ,שהרי הוא
מטלטל את המים שעל גביו ד' אמות ,כמבואר בשוע"ר
)סי' שא סס"א(" :שיזהר לנגב ידיו יפה מיד שהוציאם
מהנהר קודם שילך ד' אמות ,וכן הרוחץ בנהר צריך
לנגב גופו יפה כשעולה מהנהר שלא ישארו עליו מים
ויטלטלנו ד' אמות בכרמלית".
מכל מקום לא חששו בזה כשנשרו בגדיו ,כמבואר
בשוע"ר )שם(" :אבל ההולך ברשות הרבים ומטר
סוחף עליו ועל לבושו לא הקפידו חכמים על זה ,לפי
שהוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו ,שלפעמים אדם
הולך ברשות הרבים ופתאום ירד הגשם עליו ,לכן
התירו לו בכל ענין )אף לצאת מביתו בשעת הגשם,
שאין לאסור דבר לחצאין(".
ה( בשערות
כל איסור הסחיטה משום מפרק הוא דוקא בבגדים,
משא"כ לענין שערות מבואר בשוע"ר )סי' שכו ס"ו(:
שיעורי הלכה למעשה
"הרוחץ ...צריך ליזהר כל רוחץ שלא לסחוט שערו ואף
שלא שייך סחיטה בשיער שהשער קשה ואינו בולע
המים בתוכו ממש מכל מקום אסור מדברי סופרים".
ואף שבכל אופן אינו זקוק למים הנסחטים מהשערות,
ואם כן בזה אף בבגדים אינו אסור אלא מדברי
סופרים .מכל מקום הוצרכו לומר שאין סחיטה
בשערות אף בשמן שסוחטים מהשערות כדי להשתמש
בו ,וכמבואר בשוע"ר )סי' של ס"א(" :יולדת היא
כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה את השבת ...ומכל
מקום הואיל וכאב היולדת דברים טבעים הם ואין
אחת מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו חכמים
לשנות בכל מה שאפשר לשנות בו ...ואם צריכה לשמן
לא תסוך חברתה שמן בשערותיה ותבא אצלה ותסחוט
אותן ,אלא תביאנו בכלי תלוי בשערה ,שמוטב לעשות
הוצאה בכלי על ידי שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף
איסור סחיטה ,אע"פ שסחיטת שער אינה אסורה אלא
מדברי סופרים כמו שנתבאר בסי' שכ"ו" .הרי שכאן
צריכה היולדת לשמן הנסחט מהשערות ,ומכל מקום
אינה אסורה אלא מדברי סופרים.
ולפי זה יוצא ,שהרוחץ וסוחט שערו ,אין בזה איסור
מהתורה מב' טעמים :א( אין סחיטה בשיער מהתורה.
ב( אין אסור מהתורה אלא כשצריך למים הנסחטים.
אלא שמכל מקום אסור מדברי סופרים.
ועל כן יש נזהרים בשבת שלא לנגב שערותיו במגבת.
אמנם יש מקום לומר שבזה אין איסור כלל ,אף לא
מדברי סופרים ,שהרי אינו סוחט המים שבשערו ,כי
אם גורם שהמים שבשערו עוברים משערו למגבת ,והוי
כסוחט לתוך האוכל ,שמבואר בשוע"ר )סי' שכ ס"ו(:
"שכל משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב ואין עליו
שם משקה כלל והרי זה כמפריד אוכל מאוכל" .ועד"ז
כאן שמעביר הרטיבות מהשערות למגבת .ומכל מקום
יש נזהרים גם בזה.
***
סימן שכא סט"ז
מא .לישת ביצים בשמן וחרוסת ביין
א( בדברים שאינם בני גיבול
במלאכת הלישה יש שני פרטים :א( נתינת המים
לקמח .ב( גיבול.
ומהו אם כן עיקר המלאכה? הנה יש בזה מחלוקת
התנאים בברייתא )שבת קנה ,ב(" :תניא אחד נותן את
הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי,
רבי יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל" .היינו
קלה
שרבי סובר שגם החלק הראשון היא מלאכת לישה,
ורבי יוסי בר יהודה סובר שרק הגיבול היא המלאכה.
ומזה יוצאת מחלוקת שניה ,והיא שיש דברים שאינם
בני גיבול ,היינו שעל ידי הגיבול אינם נעשים עיסה
ממש ,אלא נדבקים קצת .וכמבואר בשוע"ר )סי' שכא
סטז(" :בדברים שהם בני גיבול כגון קמח או עפר לטיט
של בנין ,אבל אפר וחול הגס ומורסן וקמח קלי וכיוצא
בהם לאו בני גיבול הן".
ועל זה מביאה הגמרא שם ברייתא נוספת ,שגם
במורסן שאינן בני גיבול ,קיימת מחלוקת הנ"ל" :אין
נותנין מים למורסן דברי רבי ,רבי יוסי בר יהודה אומר
נותנין מים למורסן" .והיינו שלדעת רבי שנתינת המים
לקמח היא מלאכת הלישה ,על כן חייבים גם בנתינת
המים לדברים שאינם בני גיבול ,משא"כ לדעת רבי
יוסי בר יהודה אין חייבים אלא על גיבול.
ומזה יוצאת גם מחלוקת שלישית בין שתי הדעות
הנ"ל ,אם מותר לגבל ממש במידי דלאו בר גיבול,
שדלעת רבי מלאכת הלישה היא נתינת המים ,ואפילו
בדברים שאינם בני גיבול ,משא"כ לדעת רבי יוסי בר
יהודה ,מלאכת הלישה היא דוקא כשמגבל ממש
בדברים שהם בני גיבול ,משא"כ בדברים שאינם בני
גיבול אין בהם מלאכת הלישה אפילו אם הוא מגבל
ממש ,ועל זה מביאה הגמרא שם ברייתא שלישית:
"תנו רבנן אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין.
מאן יש אומרים אמר רב חסדא רבי יוסי בר יהודה
היא".
מכל מקום מבארת הגמרא שם ,שגם לרבי יוסי בר
יהודה יש איסור מדברי סופרים בגיבול דברים שאינם
בני גיבול ,ולא התירו אלא בשינוי קצת" :והני מילי
דמשני ,היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד" .ומפרש
רש"י" :דאי רבי ,לא מהני ליה שינוי ,דמנתינת מים
מיחייב אפילו במידי דלאו בר גיבול כדאמרינן גבי
מורסן ,אבל לרבי יוסי בר יהודה דאמר עד שיגבל הכא
גובלין כלאחר יד".
והנה ישנו כלל "הלכא כרבי מחברו" )ב"ב קכד ,ב( ,ויש
אומרים "אפילו מחבריו" )שם( .ולפי כלל זה יוצא שגם
כאן ההלכה כרבי ,והיינו שמן התורה אסורה הלישה
בדברים שאינם בני גיבול ,ואין השינוי מועיל בזה
כלום.
אמנם פסק הרי"ף כרבי יוסי בר יהודה )שבת סז ,ב(:
"ומדקמתרצינן אליבא דרבי יוסי בר יהודה ,שמע
מינה דהלכתא כוותיה" .והיינו כיון שהגמרא אומרת
שבשינוי קצת מותר ,אם כן רואים אנו מזה שהגמרא
פוסקת כאן כרבי יוסי בר יהודה ,ולא כרבי.
שיעורי הלכה למעשה
והיא דעה הראשונה שנפסקה בשו"ע בסתם )סי' שכא
סי"ד(" :אין מגבלין קמח קלי הרבה ,שמא יבא ללוש
קמח שאינו קלי ,ומותר לגבל את הקלי מעט מעט".
והיינו כרבי יוסי בר יהודה ,שלישה במידי דלאו בר
גיבול היא רק מדרבנן ,ובשינוי התירו.
אמנם בעל התרומה חולק עליו ופוסק כרבי )סי' ריט-
כ(" :גובלין ,פירוש היכא שנתן מים מאתמול במורסן,
לרבי יגבלהו בשבת ,ואפילו לרבי יוסי ,והוא דמשני ...
הלכה כרבי מחברו".
דמה שהתירו בגמרא בשינוי ,זה אינו לרבי יוסי בר
יהודה ,אלא אף לרבי ,דמיירי כשנתן המים לפני
השבת ,וכיון שכבר נעשתה עיקר הלישה בנתינת
המים ,אין הגיבול בשבת אסור אלא מדברי סופרים,
ולכן מועיל בו שינוי .והיא דעה השניה שהובאה בשו"ע
)סי' שכא סט"ו(" :ויש אומרים דהא דשרי לערב
משקה בחרדל דוקא שנתנו מבעוד יום ,אבל בשבת
אסור לתת משקה בחרדל או בשום הכתושים ,משום
לש".
שתי הדעות האלו מובאות בשוע"ר )סי' שכא סט"ז(:
"הלש הוא מאבות מלאכות .ואינו חייב בנתינת המים
לתוך הקמח בלבד אלא עד שיגבל כדרכו בחול .ואין
המגבל חייב אלא בדברים שהם בני גיבול כגון קמח או
עפר לטיט של בנין ,אבל אפר וחול הגס ומורסן וקמח
קלי וכיוצא בהם לאו בני גיבול הן והמגבלן פטור .אבל
אסור מדברי סופרים לגבל קמח קלי הרבה שמא יבא
לגבל קמח שאינו קלי ויתחייב אבל מותר לגבל את
הקלי מעט מעט שזהו שינוי מדרך החול ...ויש חולקין
על כל זה ואומרים שאין חילוק בין דברים שהם בני
גיבול לדברים שאינן בני גיבול ,ובכולן חייב בנתינת
מים לבד ,או אחד משאר משקין ומי פירות ,אע"פ שלא
גיבל כלל כי נתינת המים זהו גיבולו ...אלא אם כן נתן
המשקה כבר מבעוד יום אזי מותר לגבל בשבת )מעט
מעט( בין בקלי בין בשתיתא".
סיום הסימן חסר כאן בשוע"ר ,ולא נתבאר כאן אם
קיי"ל כאחת משתי דעות אלו .אמנם נתבאר בשוע"ר
)סי' שכד ס"ג(" :כבר נתבאר בסי' שכ"א שהמורסן
הוא מדברים שאינן בני גיבול ,ואם גבלו בשבת יש
אומרים שהוא פטור מן התורה אבל אסור מדברי
סופרים לגבול מורסן לבהמה או לתרנגולים כדרכו
בחול ,אלא על ידי שינוי כגון לגבלו מעט מעט ...ולדברי
האומרים שהמגבל המורסן חייב מן התורה ,ואפילו
בנתינת מים בלבד בלא גיבול חייב כי נתינת המים זהו
גיבולו כמו שנתבאר שם ,אסור ליתן מים למורסן
בשבת אפילו על ידי שינוי ,אלא אם נתן בו המים מערב
שבת אזי אין בגיבולו בשבת איסור מן התורה אלא
מדברי סופרים והתירוהו על ידי שינוי בדרך זו
קלו
שנתבאר .וכבר נתבאר שם שיש להחמיר כסברא זו וכן
נוהגין".
הרי שנוהגים להחמיר כדעת בעל התרומה ,לאסור
גיבול אף במידי דלאו בר גיבול ואף בשינוי ,ולא הותר
אלא כשנתן המים לפני השבת .וכן נתבאר בשוע"ר )סי'
שכו ס"ט(" :שיש להחמיר שלא לגבל ]המורסן[ על ידי
שינוי בשבת ,אלא אם כן נתן המים מערב שבת".
ב( הכנת מאכל ביצים ובצל בשבת
למרות זאת נהוג לגבל בשבת מאכל ביצים ובצל עם
שמן ,ואין חוששים .כתב על זה בשמירת שבת כהלכתה
)פ"ח סכ"ג(" :תבשיל עשוי מביצים ובצלים קצוצים ...
נוהגים להוסיף לתערובת זו שמן ,ואין חוששין,
ומערבבים בלי השינויים ...אך טוב יעשה אם ישנה מן
הסדר בנתינת השמן ובאופן הבחישה ...נראה שאין
לערער על המנהג שהיה נהוג גם אצל הרבה מגדולי
התורה והיראה ...דמנהגן של ישראל תורה" .והיינו
שגדולי התורה והיראה נהגו לגבל מאכל זה בעצמם,
כדי לעשותו באופן המותר ,וכדי להראות לכל העם
שדבר זה מותר הוא.
ואף שכבר הובא לעיל :א( שאנו מחמירים כדעת בעל
התרומה וסייעתו לאסור גיבול במידי דלאו בר גיבול.
ב( אף אם נסמוך בזה על דעת הרי"ף וסייעתו שמתיר
בזה בשינוי ,הרי צריך עכ"פ לשנות ,ולמעשה אין
משנים .מבאר בשוה"ג שם )ס"ק סא(" :ונראה ליישב
מנהג העולם ...דכל לצורך אותה הסעודה קרי מעט
מעט ,ושרי אף בלי שינוי".
ולדידן שמחמירין כדעת בעל התרומה וסייעתו דלא
מהני שינוי במידי דלאו בר גיבול ,מביא עוד כמה
סברות להקל בזה :א( כיון שאינו מפורר כקמח ,והיינו
שהן חתיכות גדולות מעט ואין בזה לישה כל כך .ב(
כיון שאין מקפידין שיהיו גוש אחד על ידי הגיבול ,שיש
מתירים בזה.
ובאמת כבר הקשה כעין זה בט"ז )סי' שכא ס"ק יב(:
"צריך עיון ...במה שנוהגין לעשות בשבת צנון דק דק,
עם קשואין שקורין אוגרק"ס דק דק ,ושופכין אחר זה
חומץ לתוכו ,ואין עושין שום שינוי .ונראה דכאן לא
החמירו ...כיון דאי אפשר לעשות זה בערב שבת
דיתקלקל טעמו של צנון ,על כן לא הצריכו שינוי ,כיון
דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא דקי"ל
כר"י בר יהודה .ואם כן צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח
או על ידי הכלי כמ"ש ,ומן המובחר שישים תחלה
החומץ בכלי".
שיעורי הלכה למעשה
היינו שמחמת הצורך אין מחמירים כדעת בעל
התרומה ,ומחמת הצורך אין מדייקים כל כך שיהי'
בשינוי דוקא.
ג( חרוסת בפסח שחל בשבת
אחרי שנתבארו פרטי הלכות לישה במידי דלאו בר
גיבול ,נראה עתה מהו דין הכנת החרוסת בפסח שחל
בשבת ,שמבואר בשוע"ר )סי' תעג סל"ד(" :אם חל
פסח בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב
שבת".
והיינו שהחרוסת היא גם מידי דלאו בר גיבול ,שאינה
נעשית עיסה ,ולדעת הרי"ף מותר לגבלה בשבת מעט
מעט ,דהיינו לצורך הטיבול בלבד .אמנם כיון שאנו
נוהגים להחמיר כדעת בעל התרומה ,שגם במידי דלאו
בר גיבול אסור הגיבול מן התורה ,וגם בשינוי אסור,
לכן "צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת".
וכן נתפרש בס' התרומה עצמו )סי' ריט-כ(" :ובחרוסת
בשבת שחל בליל ראשון של פסח ,צריך ליתן המשקה
בעוד יום ובליל שבת יערבנו אפילו בכלי ,והשתא הוו
כמו מורסן שצריך ליתן מים מבעוד יום".
ומכל מקום סיים בשוע"ר )שם(" :אם שכח לרככו
מערב שבת ירככו בשבת על ידי שינוי ,דהיינו שמתחלה
יתן המשקה לתוך הכלי ואחר כך יתן לתוכו החרוסת,
ויכול לערבו באצבעו או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב.
עיין סימן שכ"א".
לפום ריהטא נראה פירוש הדברים ,שבדיעבד יש
לסמוך על הרי"ף שמתיר לישת דברים שאינם בני
גיבול בשבת בשינוי .אלא שלפי זה אינו מובן מדוע
מצריכו "לערבו באצבע או אוחז בכלי ומנענע עד
שיתערב"; הרי כבר נתבאר שעיקר היתר השינוי במידי
דלאו בר גיבול הוא זה שמגבלו מעט מעט ,והרי גם כאן
מרככו מעט מעט – לצורך הטיבול בלבד.
נראה מכך ,שכאן באים אנו להתיר זאת גם לדעת בעל
התרומה .ומהו באמת הטעם שכאן יודה גם בעל
התרומה להיתר?
ד( גיבול דייסה רכה
הנה אחרי ביאור מחלוקת רבי ורבי יוסי בר יהודה,
בשלושת הפרטים הנ"ל ,מבארת הגמרא שם הלכה
רביעית )שבת קנו ,א(" :ושוין ]גם רבי מודה[ שבוחשין
את השתית בשבת ...והאמרת אין גובלין ,לא קשיא
הא בעבה הא ברכה )בעבה אין גובלין ,ברכה בוחשין,
שאין זו לישה ,רש"י( .והני מילי הוא דמשני ,היכי
משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן
קלז
את השתית בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את
החומץ".
וכן נפסק בשוע"ר – אף לדעת הפוסקים כרבי )סי' שכא
סט"ז(" :אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה
ואחר כך טחנו אותה גסה והרי היא כחול ,והיא
הנקראת שתיתא ,מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו
אפילו הרבה בבת אחת .והוא שיהיה הגיבול רך ...
ואפילו ברך צריך לשנות מעט אם עושה הרבה בבת
אחת ,כיצד נותן את השתיתא ואחר כך נותן את
החומץ אם הוא מקום שרגילין בו בחול ליתן החומץ
תחלה ,ובמקום שרגילין בחול ליתן השתיתא תחלה
יתנו בשבת החומץ תחלה".
ולכן גם כאן בחרוסת מבואר בשוע"ר "אם שכח לרככו
מערב שבת ירככו בשבת על ידי שינוי ,דהיינו שמתחלה
יתן המשקה לתוך הכלי ואחר כך יתן לתוכו החרוסת,
ויכול לערבו באצבעו או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב.
עיין סימן שכ"א" .והיינו שאופן הריכוך הוא על ידי
נתינת החרוסת לתוך הכלי שבו יין ,שאז :א( החרוסת
מתרכך ונעשה בלילה רכה ,שגם רבי מודה שאינה
לישה מהתורה .ב( כיון שנותן המשקה תחלה בכלי
ואחר כך נותן לתוכו החרוסת ,הוי שינוי ,שמותר
לדברי הכל.
ואע"פ שבשוע"ר כאן לא נזכר שצריך שתהי' החרוסת
רכה דוקא ,כתב על זה בקצות השלחן )בדי השלחן קל,
ט(" :ומה שלא הזכיר אדמו"ר שם לעשות בלילה רכה,
לפי שסמך על מה שכתב שם לעיין בסי' שכ"א".
יוצא אם כן ,שגם בחרוסת נוהגים אנו להחמיר כדעת
בעל התרומה שפוסק כרבי ,ולא התירו אלא באופן
שגם רבי מודה שמותר.
ה( מנהג החרוסת בשאר השנים
בשוע"ר שם מבואר שיש לנהוג כאן :א( בליל פסח שחל
בשבת .ב( כששכחו לרכך החרוסת ביין לפני השבת.
אמנם מנהגינו לנהוג כן בכל השנים גם לכתחלה,
כמבואר בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים" :ויטבול
בחרוסת .וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך
כלי )שו"ע רבינו סתע"ג סל"ב-ד(" ,והיינו שלפני
הטיבול מכניס קצת מהחרוסת לתחתית של הכוס של
קידוש ,שיש בה קצת שיורי היין של כוס ראשון ושני,
ומערבו מעט באצבעו ,שאז מעט החרוסת היא רכה,
והגיבול הוא בשינוי.
וכן אמנם נהג כ"ק אדמו"ר זי"ע ,שגם בשנים הרגילות
)כשלא חל בשבת( ,לפני הטבלת המרור בחרוסת הי'
נותן את החרוסת )שעל גבי הקערה( לתוך היין
קלח
שיעורי הלכה למעשה
שבתחתית הכוס של קידוש ,ודוחקו קצת באצבעו ,כדי
לערב החרוסת ביין שבתחתית.
כלאחד יד הוא ,שאין ...איסור מן התורה אלא מדברי
סופרים ,ומשום צערו לא גזרו".
אלא שעדיין לא מובן הציון לשוע"ר ,שהרי פרט זה
)שרגילים לעשות כן גם בשנים הרגילות( לא נתפרש
בשוע"ר המצויין כאן .ואף שנתבאר בשוע"ר שרק "אם
חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה
מערב שבת" ,משא"כ בשנים רגילות מרככים החרוסת
ביום טוב עצמו .הרי ביום טוב הותרה הלישה ,ואפשר
ליתן היין לחרוסת ולגבלו בלא שינוי ,ואין צורך לרככו
ביין שבכלי .אלא שלמעשה נוהגים אנו לעשות כן גם
בשנים הרגילות.
וכן הדין בכל מקום שאין איסור החליבה אלא מדברי
סופרים ,שהתירו במקום צער ,וכמבואר בשוע"ר )סי'
שכח סמ"א(" :לא תקיל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס
או לתוך הקדרה להניק את בנה ,מפני שהחולב לתוך
כלי מפרק גמור הוא וחייב משום דש ,ולא התירו
מלאכה גמורה אלא במקום סכנה .אבל מותר לאשה
לקלח מהחלב בכדי שיאחוז התינוק את הדד וינוק,
שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק
מן התורה אלא מדברי סופרים כמ"ש בסי' ש"כ,
ולצורך התינוק לא גזרו".
ונראה שהציון הוא לעצם הדין ,שמבואר כן לענין שכח
לרככו ביין לפני השבת .אלא שאנו נוהגים כן גם בכל
השנים ,ואף לכתחלה )ראה לקמן סי' נה ס"ד(.
***
סימן שכח סמ"א
מב .הנקת התינוק בשבת
א( יניקה בפה
בשוע"ר )סי' שה סכ"ח(" :הדש הוא מאבות מלאכות
וכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו כגון
החולב את הבהמה שמפרק החלב מהדד הרי זה
תולדת הדש שהדש גם כן מפרק התבואה מהשבולת.
ואינו חייב אלא כשחולב לתוך כלי ריקן אבל אם חולב
לתוך כלי שיש בו אוכלין פטור מפני שמשקה הבא
לאוכל ,הרי הוא כאוכל ונמצא שאין שם משקה על
חלב זה אלא שם אוכל ,ודדי הבהמה הם גם כן אוכל
והרי זה כמפריד אוכל מאוכל ואין בזה משום מפרק
...ומכל מקום מדברי סופרים אסור לחלוב אפילו
לתוך האוכלים ,לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה
לאכילה בשבת מחמת איסור שחיטה אין שם אוכל
עליה והרי היא כפסולת ,והמפרק מתוכה החלב שהיא
אוכל הרי זה דומה לדש שמפרק אוכל מתוך הפסולת.
אבל ביום טוב שהיא ראויה לאכילה מותר לחלוב לתוך
האוכלין".
במה דברים אמורים ,כשחולב את החלב לתוך כלי
ריקן ,או לתוך כלי שיש בו אוכלין ,משא"כ אם הוא
יונק בפיו מהדד ,פטור מן התורה ואסור רק מד"ס,
כמבואר בשוע"ר )סי' שכח ס"מ(" :שאין דרך לינק
בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו לפיכך אין
ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים".
וכיון שאיסורו רק מד"ס התירוהו במקום צער,
כמבואר בשוע"ר )שם(" :הגונח מכאב לב שרפואתו
לינק בפיו מן הבהמה מותר לינק בשבת מפני שמפרק
מבואר כאן שלצורך הנקת התינוק התירו רק מפרק
כלאחר יד ,שהחלב הולך לאיבוד )שאסור רק מד"ס(,
משא"כ מפרק ממש )שאסור מן התורה( ,לא התירו
אלא במקום סכנה.
ואעפ"י שדרך התינוק לינוק מאמו ,ואם כן לכאורה
הוא מפרק כדרכו שאסור מן התורה ,ומדוע אם כן
התירו יניקת התינוק מאמו בשבת? מבואר על זה
ביבמות )קיד ,א(" :יונק תינוק והולך ...ואפילו בשבת
...ליבעי אומדנא ,אמר רב הונא בריה דרב יהושע סתם
תינוק מסוכן אצל חלב".
אלא שבתקופתינו אין יניקת התינוק מהאם סכנה
כלל ,שהרי רגילים להניק התינוק מבקבוק על ידי
תחליף חלב )איזומיל ,סימולק ,מטרנה וכיו"ב( .ומהו
אם כן ההיתר להנקת התינוק מהאם בשבת?
ב( מציצת הפירות בפה
כשם שהחליבה אסורה מהתורה מטעם מפרק שהיא
תולדת דש ,כך גם סחיטת הפירות )ענבים וזיתים(
אסורה מהתורה מטעם מפרק שהיא תולדת דש .ובזה
מבואר בשוע"ר )סי' שכ ס"ב(" :וכל זה לסחוט אבל
למצוץ בפיו המשקה מן הפירות יש מתירין אפילו
מזיתים וענבים ,מפני שאין דרך סחיטה בכך ובטלה
דעתו אצל כל אדם ,ויש אומרים שאף על פי כן אסור
מדברי סופרים כמו שאסרו לינק בפיו מן הבהמה אע"פ
שמפרק כלאחר יד הוא כמו שיתבאר בסי' שכ"ח ,וגם
יש לחוש לחיוב חטאת כי שמא אין זה נקרא מפרק
כלאחר יד כמו היונק מהבהמה ,לפי שלינק הוא שינוי
גמור שאין דרך כלל לינק אלא לחלוב ,אבל מציצת
פירות אינה שינוי כל כך ,כי רגילין לעשות כן לפעמים
...יש צד להקל במציצת פירות ולומר שדרך אכילתן
כך הוא וכל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל
ואף חכמים לא גזרו בו".
שיעורי הלכה למעשה
והנה לפי דעת המתירים במציצת הפירות ,לכאורה הי'
מקום להתיר מטעם זה גם ביניקה ,מטעם "שדרך
אכילתן כך הוא" ,שלכאורה שייך טעם זה גם ביניקה.
אמנם כבר הובא לעיל מהגמרא )יבמות קיד ,א( ,שכל
היתר יניקת התינוק מאמו בשבת הוא רק מטעם
"סתם תינוק מסוכן אצל חלב" ,ולא מטעם "שדרך
אכילתן כך הוא".
ויש לבאר טעם החילוק בינם ,שכל היתר האמור
"שדרך אכילתן כך הוא" ,היינו כיון שהפרי הוא מאכל,
וזו דרך אכילת הפרי ,ולכן אינו נקרא "מפרק" )ראה
שוע"ר סי' רב ס"כ( .משא"כ ביניקה ,שאין האם
נקראת מאכל ,ואין התינוק אוכל את האם כי אם יונק
ממנה ,לכן נקראת היניקה "מפרק כדרכו" ,ולא התירו
אלא מטעם "סתם תינוק מסוכן אצל חלב".
ואם כן עדיין דורש הדבר ביאור ,מדוע התירו להניק
התינוק ,אף בשעה שרגיל לשתות תחליפי חלב מתוך
בקבוק ,ואין זה אצלו הטעם של "סתם תינוק מסוכן
אצל חלב".
ג( לא תאכלום – לא תאכילום
ולכאורה הי' מקום לצרף לזה גם טעם ההיתר ,כיון
שהיניקה נעשית על ידי התינוק ולא על ידי האם ,והרי
מבואר בשוע"ר )סי' שמג ס"א-ג(" :קטן העובר על
דברי תורה להנאתו ...אין בית דין מצווין להפרישו ...
תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בעל
כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת".
אמנם עדיין נשאר כאן לכאורה איסור לספות בידים,
כמבואר בשוע"ר )סי' שמג ס"ה(" :וכל זה לענין
להפרישו מאיסור אבל לספות לו איסור בידים אסור
לכל אדם מן התורה ,אפילו אינו בר הבנה כלל ,שנאמר
לא תאכלום ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים ...
וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד".
ולכאורה הי' מקום להתיר בזה מטעם המבואר
בשוע"ר )סי' רסט ס"ג(" :שלא אסרו להאכילו איסור
בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה
וכיוצא בה ,אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא
שהוא זמן האסור באכילה מותר להאכיל לקטן ,שהרי
מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו
חשש סכנה אם יתענה".
אמנם היתר זה הוא רק באיסור של זמן האכילה,
משא"כ אם על ידי האכילה נעשית מלאכת שבת אסור,
כמובא לעיל משוע"ר )סי' שמג ס"ה(" :וכן אסור
להרגילו בחילול שבת ומועד ,אפילו בדברים האסורים
משום שבות".
קלט
ולכן מבואר בשוע"ר )סי' שמג ס"י(" :מותר ליתן
לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה
לעצמו ,ואפילו אם ידוע שיעשה בהם ,כגון ליתן לתינוק
עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת ...
רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק" .והיינו כיון שלא
מדובר כאן באיסור זמן אכילה ,כי אם באיסור מלאכת
מחיקה בשבת ,ובזה לא התירו לתת האוכל לפיו באופן
האסור בשבת.
ומטעם זה לא התירו ביום הכיפורים אלא להאכילו
ושאר העינויים ,משא"כ לרחצו בחמין אסור ,כמבואר
בשוע"ר )סי' תרטז ס"א(" :כל הדברים האסורים ביום
הכיפורים משום מצות עינוי בלבד לא גזרו על
הקטנים ,לפיכך מותר לגדול להאכיל את הקטן
ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן ,אבל לא ירחיצנו
בחמין כל גופו ...יש בה גם משום גזירת מרחץ ...
ולפיכך אסור לעשותה לקטן בידים ,כמו שאסור
להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם כמ"ש בסי'
שמ"ג" )ונתבאר לקמן סי' עד ס"ז(.
וכן הדין גם בשאר המלאכות ,כמבואר בשוע"ר )סי'
שא סכ"א(" :הבנים יוצאין בזגין ...אם יש בהם עינבל
העשוי להשמיע קול אסורים ללבשם בשבת ...ואע"פ
שכאן עושה זאת הקטן ואין אנו מצווים להפריש הקטן
מחלול שבת ,מכל מקום אסור ליתן לו מלבוש זה
שהזוג ארוג בו ,שהרי זה כמאכילו איסור בידים עיין
סי' שמ"ג".
וכן הוא בעצם ההלכה של יניקת התינוק ,לאיסור חלב
אשה ,כמבואר בשוע"ר )סי' שמג ס"ו(" :אסור להניקו
חלב אמו אחר כ"ד חדש" .וכן הוא לכאורה גם לענין
מלאכת מפרק ,כשמניקה את התינוק.
ועל כרחינו לומר ,שהטעם שהתירו להניק את
התינוקות ,הוא מאחד משלושת הטעמים הנזכרים:
א( מחמת "סתם תינוק מסוכן אצל חלב" )אף שאפשר
לתת לו חלב בבקבוק(.
ב( מחמת שהוא דרך אכילה )אף שתינוק היונק מאמו
אינו דומה בזה למוצץ פרי(.
ג( מחמת שהתינוק יונק בעצמו )אף שהאם מניקה
אותו(.
***
שיעורי הלכה למעשה
סימן שלא ס"ח
מג .הבאת תינוק לבהכ"נ ע"י נכרי
א( מצוה שהתירו בה שבות דשבות
בשוע"ר )סי' שלא ס"ח(" :יש אוסרין להוציא התינוק
מביתו לבית הכנסת דרך כרמלית או חצר שאינה
מעורבת אפילו על ידי נכרי שאין בהוצאה זו צורך
מצוה שהרי אפשר למולו בביתו ויש מתירין בזה משום
ברב עם הדרת מלך ויש להנהיג כן במקומות שנוהגים
להביא התינוק לבית הכנסת על ידי שאחד נותנו
לחבירו וחבירו לחבירו בפחות מד' אמות שיוציאוהו
מרשות היחיד על ידי נכרי ויכניסוהו על ידי נכרי".
והנה בהערות וביאורים )גליון תתקסב עמ' (119העיר
הר"מ פרקש בקשר לאמירה לנכרי לשאת את התינוק
לבית הכנסת בשבת ,כדי שתוכל האם להיות
בביהכנ"ס בעת התפלות .והשבתי בגליון תתקסג )עמ'
,(203שלפום ריהטא נראה ,שבדרך כלל אסור הדבר,
וציינתי לכמה הלכות בשוע"ר בזה.
שוב השיב לדברי הרמ"פ בגליון תתסד )ע' ,(69ועוד
השיב על זה הרממ"א )שם ע' ,(75ומתוכן דבריהם
למדתי כי הציונים שציינתי לא הספיקו די הצורך,
וההכרח לפרטם יותר .לצורך זה אעתיק את דברי
הנ"ל ,בהוספת ביאור הדברים ,מה שנלענ"ד ברור:
א( כבר הובא לעיל משוע"ר סי' שלא ס"ח ,שאפילו
לעשות ברית מילה בביכנ"ס יש אוסרים להוציא
התינוק על ידי נכרי דרך כרמלית "שאין בהוצאה זו
צורך מצוה" .ואפילו לדעת המתירים ,אין ללמוד מכאן
היתר להולכת תינוק לבית הכנסת כדי שתוכל האם
להיות בביהכנ"ס בעת התפלות ,שהרי יש מקום לומר
שעריכת ברית מילה בבית הכנסת "משום ברב עם
הדרת מלך" ,היא יותר צורך מצוה מאשר הליכת האם
לבית הכנסת בשבת .ועל אחת כמה וכמה שאין מכאן
הוכחה להתיר גם החזרת התינוק מבית הכנסת לבית,
שהרי יכולה האם והתינוק להשאר בבית הכנסת עד
הערב.
גם בהבאת אוכל לסעודה לא התיר בשוע"ר )שכה ,טז(
אלא במאכלים "שאי אפשר להיות בלעדם אלא בדוחק
קצת" ,וגם בזה לא התיר רק באופן של "יש שלמדו
עליהם זכות" .כך שאין היתר זה ברור כלל לענ"ד,
אפילו בכרמלית ודאי.
ב( מרה"י לרה"י דרך רה"ר
מהמבואר בשוע"ר שם )סי' שלא ס"ח ,ובסי' שמז ס"ז(
מובן ,שיש לאסור הדבר ,ואשר אין להתיר זאת מטעם
שהנכרי יכול להביאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך
קמ
רשות הרבים – בלי הנחה ברשות הרבים ,ויהי' רק
שבות דשבות ,ובשבות דשבות מתירין לצורך מצוה.
ואפילו לדעת המתיר בכרמלית ,לא התירו אלא
שהנכרי יוציא מהבית ויתן לידי האשה העומדת בחוץ,
ובסמוך לבית הכנסת יקח הנכרי את התינוק מהאשה
ויכניסו לבית הכנסת .ומדוע לא יעץ בשוע"ר שהנכרי
יקח את התינוק מהבית לבית הכנסת ,אפילו ברשות
הרבים ,באופן שאינו אסור מן התורה )כמבואר בסי'
שמז ס"ח(? אלא ודאי ברור שאין להתיר זאת .והיינו
אפילו בכרמלית.
ומכל שכן ברשות הרבים ממש ,שמבואר בשוע"ר )סי'
שלא ס"ז(" :ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן
התורה ...האיזמל ...להביאו דרך רשות הרבים
גמורה ,לא יאמר לנכרי לעשותו" )ואחר כך מביא יש
מתירים במילה שהיא עצמה דוחה שבת( .ולא נזכרה
כלל סברה כזו ,לומר שהבאת האיזמל מרשות היחיד
לרשות היחיד דרך רשות הרבים איסורו רק מד"ס
)כמבואר בסי' שמז ס"ח(.
ועד"ז בשאר המלאכות דאורייתא ,שאסורה אמירה
לנכרי אפילו במקום מצוה .ומעולם לא שמענו להתיר
מטעם שהנכרי יכול לעשות מלאכה זו שלא כדרכה,
שאינה אסורה אלא מד"ס )כמבואר בסי' שא ס"ב( .אף
שכשאומר לו בפירוש לעשות בשינוי מותר מטעם
שבות דשבות במקום מצוה )כמבואר בשוע"ר סי' שמ
ס"ב(.
אלא ודאי עיקר הטעם הוא ,כי בדרך כלל יעשה הנכרי
המלאכה כדרכה ,ובדרך כלל יעצור הנכרי בדרכו
ברשות הרבים ,ואם כן יעשה הוצאה מרשות היחיד
לרשות הרבים ואחר כך הכנסה מרשות הרבים לרשות
היחיד.
ואף שבמקום שהנכרי יכול לעשות זאת באופן של
היתר התירו )בשוע"ר סי' רעו ס"ט ,וסי' שז סט"ז(,
הרי זהו דוקא כשיכול לעשותו באופן של היתר לגמרי,
משא"כ כשהוא יכול לעשותו באופן האסור מד"ס ,לא
מצינו שיתיר בשוע"ר מטעם זה במקום מצוה.
ג( ס' רבוא בכל העיר
מפורש בשוע"ר )סי' שנז ס"ז( ש"בעיר גדולה שיש בה
ס' רבוא" כל הרחובות הם רשות הרבים גמורה ,שאין
צוה"פ מועלת בהם כלל .והרי כן מבואר ברש"י ותוס'
)בדעת בה"ג( ורא"ש ושאר הפוסקים הסוברים כן,
שצריך רק שתהי' עיר שמצויין בה ששים רבוא.
ואף שבכמה מקומות בשוע"ר )סי' שסג סמ"ב וסמ"ד,
וסי' שצב ס"א ,וקו"א סי' שמה ס"ק ב ד"ה והיינו(
כותב "ששים רבוא בוקעים במבוי זה" .הרי כן הוא גם
שיעורי הלכה למעשה
ברש"י עצמו )שהוא מקור שיטה זו( ,שבתחלה כותב
)עירובין ו ,א ד"ה רשות הרבים( "עיר שמצויין בה
ששים ריבוא" ,ואחר כך כותב בהמשך לזה )שם ו ,ב
ד"ה ירושלים( "יש בה דריסת ששים ריבוא" .ולכן יש
רבים המפרשים שגם כאן הכוונה ,כפי שכותב בעת
התרומה )סי' ריד( "שולטין בה ששים רבוא" ,דהיינו
שגרים בעיר הזאת ששים רבוא והרחוב פתוח לכולם.
וגם בשוע"ר נראה שזהו פירוש המלים "בוקעים בו",
וכדלקמן ס"ד .ובהכרח לפרש כן גם מ"ש בסי' שמה
סי"א "וי"א שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום
כדגלי המדבר אינו רשות הרבים" ,שהכוונה היא
שעוברים בו – בכל העיר ,וכמו שמסיים "כדגלי
המדבר" ששם עברו כל יום ששים רבוא בכל המחנה,
ולא ברשות הרבים שבו.
שוב ראינו שר"ת ור"י )עירובין ו ,א ד"ה כיצד( דנים
בזה" :וקשה לר"ת דבשבת בפ' הזורק אמר דעגלות הוו
תחתיהן וביניהן רשות הרבים ,ותחתיהן לא היו ס'
רבוא .ואומר ר"י דמכל מקום דרכן היה לצאת ולבא
באותו דרך" .ופירושו הפשוט של תירוץ ר"י הוא,
שכיון שהיא "עיר שמצויין בה ששים ריבוא" ,וכיון
שדרכן של בני העיר לצאת ולבוא באותו דרך ,הוי
רשות הרבים אף להסוברים שצריך ס' רבוא בעיר.
וכבר ביארתי )דובר שלום ע' קלא( ,שאין הדבר
במציאות כלל שיעברו ששים רבוא ביום אחד ברשות
הרבים שרחבו ט"ז אמה ,שהרי בכל המעת לעת יש רק
84אלף שניות .וכיון שהולכים ברשות הרבים רק ביום
ולא בלילה )כדמוכח מהלכות נרות חנוכה ועוד( ,הרי
במשך י"ב שעות היום יש רק 42אלף שניות .וכדי
שיעברו ששים רבוא ברשות הרבים שרחבו ט"ז אמת,
אי אפשר הדבר אלא אם כן יעברו כל שניה 15איש,
והיינו על ידי שמצטופפים כולם יחד ב 15שורות בתוך
16אמה ,וכולם רצים כל היום באופן של מרתון ,באופן
שכל שניה יעברו 15איש .וזה הרי לא מציאותי כלל.
ויתירה מזו מבואר בגמרא )שבת ו ,א( ושוע"ר )סי'
שמה סי"א( :איזו היא רשות הרבים רחובות ושווקים
הרחבים ט"ז אמה .והרי מבואר בגמרא )שם( ושוע"ר
)שם סכ"א( שבשווקים אלו יש גם אצטבאות שיושבים
שם הסוחרים ,ואם כן נצטרך לפרש שמרתון זה של ס'
רבוא אנשים הרצים הוא רק "במקום פנוי שבין
העמודים" ,שיש לו דין רשות הרבים כמבואר שם ושם.
ואיך זה אפשר לפרש זאת כן ,הרי אין זה במציאות
כלל.
ובפרט לפי המבואר בשוע"ר שם" :איזו היא רשות
הרבים רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה על ט"ז
אמה" ,הרי מדובר בשוק ,שגם ארכו אינו עולה על ט"ז
אמה ,ובמרובע זה של ט"ז אמה על ט"ז אמה יש גם
קמא
אצטבאות למכירה ,ומכל מקום נצטרך בהכרח לומר,
שבין האצטבאות רצים 600אלף איש במשך כל היום,
כך שעוברים ברשות הרבים זה 15איש כל שניה ושניה
במשך כל היום כולו .והרי גם אם יתאספו כל חכמי
אתונה לא יוכלו להמציא אפשריות כזאת בעולם הזה,
אלא אם כן מדובר במלאכים ,וכמו שאנו אומרים
בונתנה תוקף "מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון".
ומה הם אם כן כל דיני רשות הרבים המלאים בש"ס
ופוסקים? ובהכרח נצטרך לומר שכל ההלכות האלו
הלכתא למשיחא ,שמעולם היתה ולא תהיה אפשריות
מציאות כזאת בעוה"ז .אז מה הם אם כן כל הדיונים
האלו בשוע"ר? ובלשון אדה"ז בסדר הכנסת שבת:
"ועוד יש פליאות עצומות מהחוש על דעת זו".
אלא על כרחך ,שגם לדעה זו שצריך ס' רבוא ,הכוונה
היא שצריך שיהיו ס' רבוא בעיר הזאת ,ואזי כל
הרחובות שבה הם רשות הרבים מן התורה.
ד( שערים מכוונים זה כנגד זה
בשוע"ר שם )סי' שמה סי"א; סי' שסד ס"א( – שכן
הוא גם במבואות המפולשים שאין "השערים מכוונים
זה כנגד זה".
ואף שבתחלת דבריו בסי' שמה סי"א כותב "דהיינו
שהשערים מכוונים זה כנגד זה" ,הרי הוסיף לכתוב על
זה "וכן מבואות רחבים ט"ז אמה המפולשים מרחוב
לרחוב או מרחובות לדרכים הרחבים ט"ז אמה הן
רשות הרבים גמורה" .והיינו כמפורש בברייתא שם
)שבת ו ,א(" :ואיזו היא רשות הרבים סרטיא ופלטיא
גדולה ומבואות המפולשין זו היא רשות הרבים
גמורה".
ואף שבסי' שסד מבואר החילוק בין מבוא המפולש
שמועיל בו צורת הפתח לבין רשות הרבים גמורה שלא
מועיל בה צורת הפתח ,הרי פירש זאת בשוע"ר )שם
ס"א(" :מבוי המפולש בשני ראשיו לרשות הרבים
והוא עצמו אינו רשות הרבים ,כגון שאין רבים בוקעין
בו" .והיינו שהחילוק בין מבוי המפולש שהוא רשות
הרבים גמורה לבין מבוי המפולש שהוא עצמו אינו
רשות הרבים ,שאם רבים בוקעין בו הוא רשות הרבים
גמורה ואם אין רבים בוקעין בו שהוא עצמו אינו רשות
הרבים.
ודבר זה צריך תלמוד ,הרי כאן לא מדבר בשיטת
הסוברים שצריך ס' רבוא ,אם כן כמה אנשים צריכים
לעבור במבוי מפולש זה כדי שיהי' רשות הרבים
גמורה ,ומתי חשוב שאין רבים בוקעין בו? אלא ודאי
הדבר פשוט שמחלק בין מבוי המפולש שעשוי שכל בני
העיר ילכו בו ,לבין מבוי המפולש שעשוי שהדרים
שיעורי הלכה למעשה
קמב
במבוי זה יעברו בו .וכעין שיש חילוק בין כל הרחובות
של העיר שעשויים לכל בני העיר ,לבין מה שמכונה
Alleywayשהיא סימטה העשויה רק לדרים בסימטה
זו )ראה מה שבארתי בזה בדברי שלום ע' קל(.
רשות הרבים גמורה אלא כרמלית כמו שיתבאר בסי'
שמ"ה ,אין איסור כלל לצאת סמוך לחשכה אפילו
בחפץ שבידו" .ועד"ז שם ס"כ ,סי' רסו סי"ג ,סי' שצב
ס"א ,וסי' תד ס"ב(.
נמצאנו למדים מהלכה זו ,שכמעט כל הרחובות
שבעיירות הגדולות שלנו חשובים "מבוי המפולש
שהיא רשות הרבים גמורה" ,ואע"פ שאין "השערים
מכוונים זה כנגד זה" )למעט מה שמכונה .(Alleyway
וכיון שעיקר דיוננו כאן הוא בהלכה של הוצאה על ידי
נכרי במקום מצוה ,נתבארה הלכה זו בשוע"ר )סי'
שכה ס"ד(" :כגון להוציא חמץ מביתו בפסח כמו
שיתבאר בסי' תמ"ד ,מפני שהשליחות על ידי נכרי הוא
שבות .ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים
אלא כרמלית כמ"ש בסי' שמ"ה הוא שבות דשבות
והתירוהו לצורך מצוה".
ועוד נמצאנו למדים מזה פירושו של "רבים בוקעין
בו" ,דהיינו שהוא עשוי על מנת שכל בני העיר יוכלו
לעבור שם ,אף שלפועל אין כל בני העיר עוברים במבוי
זה עצמו .ועד"ז בכל עשרות המקומות שמוזכר
בשוע"ר "רבים בוקעין בו" ,אין הכוונה שלמעשה כל
בני העיר עוברים במבוי זה ,כי אם שהמבוי עשוי עבור
כל בני העיר ,כמו כל הרחובות שבעיירות שלנו .ואם כן
מובן שזהו גם הפירוש במ"ש "ס' רבוא בוקעין בו",
שהפירוש הוא שיש בעיר הזאת ס' רבוא ,ומבוי זה
עשוי עבור כל בני העיר שיוכלו לעבור בו.
ה( עיירות שאין בהם ס' רבוא
בשוע"ר )סי' שמה סי"א ,ובשוה"ג שם( ,מבואר שגם
בעיירות הקטנות כל ירא שמים יחמיר לעצמו "שכן
דעת גדולי הראשונים ,וטעמם ונימוקם עמם שלא נזכר
ששים רבוא בגמרא".
ואף שכאן כותב כי "נתפשט המנהג במדינות אלו להקל
ולומר שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה ואין
למחות בידם" ,הרי לא כתב כאן אלא ש"אין למחות
בידם שיש להם על מי שיסמכו".
וכד מעיינין שפיר חזינן ,כי:
)א( ברוב הלכות עירובין לא מוזכרת שיטה זו כלל
בשוע"ר ,אלא מחלק בין דין רשות הרבים שאסור לבין
דין כרמלית שהתירו.
)ב( גם במקומות שהביא דעה זו ,הנה ברוב המקומות
לא הכריע כלל לומר שהמנהג כמהקילין )לדוגמה ראה
סי' שסד ,שפוסק שלא מהני צורת הפתח במבוי
המפולש שהיא רשות הרבים ,ומסיים בס"ד" :וכבר
נתבאר בסי' שמ"ה שיש אומרים שעכשיו אין לנו רשות
הרבים גמורה" ,ולא כתב שנוהגין לסמוך על דעה זו.
ועד"ז סי' שא סל"ח ,וסי' שגס כ"ג ,וסי' שז סכ"ז ,וסי'
שכה ס"ד ,וסי' שלה ס"א ,וסי' שלח ס"ה ,וסי' שנז
ס"ז ,וסי' שסג סמ"ב(.
)ג( אמנם יש הלכות מסויימות שכותב בהן שנהגו
להקל על פי שיטה זו )לדוגמה ראה סי' רנב סי"ח:
"בזמן הזה שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו
אמנם בסי' תמ"ד )ס"י( עצמו ,נכתבה הלכה זו רק
לענין כרמלית" :וכל זה כשהנכרי מוציאו דרך רשות
הרבים שאסור לטלטל בו מן התורה ,אבל אם הוא
מוציאו דרך כרמלית שאין איסורו אלא מדברי
סופרים מותר" .וכן בסי' שכה )סט"ז(" :לומר לנכרי
להביא שכר או שאר דברים שהם צורך השבת דרך
כרמלית" .ועד"ז בסי' שלא )ס"ח(" :להוציא התינוק
מביתו לבית הכנסת דרך כרמלית או חצר שאינה
מעורבת" .ולא הזכיר בכל אלו כלל שי"א שאין לנו
רשות הרבים בזה"ז.
ומה שהזכיר דעה זו בסי' שכה ס"ד לענין שבות דשבות
במקום מצוה ,הרי עיקר דיונו התם הוא לענין נכרי
אלם או מפני דרכי שלום ,שכותב שיש להקל בהם,
ולומד זאת מדין שבות דשבות במקום מצוה ,שיש
אומרים שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית .היינו
שלענין שבות דשבות במקום מצוה הביא רק דעת היש
אומרים ,ולענין אלם ודרכי שלום מסיק שיש להקל.
ואף שבכמה מקומות מבואר בשוע"ר ,שכיון שיש דעה
המתרת "יש לסמוך על דבריו להקל על ידי נכרי" )ראה
סי' רעט ס"ה ,וסי' שיד סי"ז ,וסי' תקו ס"ג( .היינו רק
במקומות שיש דעה המתרת גם לישראל לעשות
לכתחלה ,אזי סומכין על דעה זו לענין אמירה לנכרי;
משא"כ בנד"ד ,שאין דעה המתרת לישראל אלא מן
התורה ,אבל מד"ס בודאי אסור לטלטל מהרחוב לבית
לכל הדעות ,בזה לא מסיק בשוע"ר שיש לסמוך על
דעת הסוברים שאין לנו רשות הרבים בזה"ז.
והנה בצמח צדק )חידושים לג ,ד( – שדן אודות העיירה
ליובאוויטש ,כותב "הוה ליה רשות הרבים להפוסקים
דלא בעינן בקיעת ששים רבוא" ,ונראה מדבריו שם
שמטעם זה לא רצה לעשות עירוב בליבאוויטש .והוא
עפ"י המובא לעיל משוע"ר )סי' שסד ס"ד( ,שרק י"א
אומרים שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה ,אבל
אינו מסיק שנהגו לסמוך על דעה זו לענין צורת הפתח
]וכל הדיון בצמח צדק שם הוא רק לענין שיהיו שני
שיעורי הלכה למעשה
קמג
הראשין מפולשין לרשות הרבים .ופלא שאינו מביא
כלל מה שהובא בזה משוע"ר סי' שמה סי"א וסי' שסד
ס"א .וכבר דנו במקומות רבים ,מה שלפעמים דן
בצמח צדק בהלכה מסויימת ,ואינו מביא דברי שוע"ר
בזה .ואכ"מ בזה[.
ולכן גם בנידון דידן )נטילת הצפרנים על ידי נכרית(
פסק הט"ז )יו"ד סי' קצח ס"ק כא(" :שאע"פ
שהעובדת כוכבים חותכת מכל מקום אותה ישראלית
מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה ,וכאילו היא
עושה מלאכה זו".
ומכל שכן בזמנינו אלו ,שבהרבה עיירות הגדולות יש
בהם ס' רבוא ,ולפי האמור לעיל כולם יודו בזה
שהרחובות שלהם הם רשות הרבים גמורה ,ואם כן אין
להקל לומר בהם לנכרי לטלטל התינוק מטעם שבות
דשבות במקום מצוה.
אמנם נתבאר טעם החילוק ביניהם בנקודת הכסף
)שם(" :דדוקא בהקפה ,דא' המקיף ואחד הניקף
במשמע ,וכדפירש"י באלו הן הלוקין דף כ ע"ב
דשמעינן לקרא הכי לא תקיפו ,לא תניח להקיף ,אי נמי
מדאפקיה בלשון רבים משמע דאתרי אזהר רחמנה
ניקף ומקיף עכ"ל ,אלא דבאינו מסייע פטור משום
דהוי לאו שאין בו מעשה ובמסייע חייב ,וכדאיתא
בש"ס התם ,אבל בשאר אזהרות לא שייך לומר דחייב
משום מסייע ,דמסייע אין בו ממש".
***
ובאמת מבואר חילוק זה בריטב"א שם )הובא בחידושי
צמח צדק מח ,רע"א(" :והיינו דאמר רב אשי במסייע
ודברי הכל ,דכיון דמסייע הא עביד מעשה ,אבל לענין
לאו בלא מלקות אפילו בלא מסייע נמי עובר בלאו".
אלא שבזה כבר פסק בשוע"ר סי' רעו ,שיש מתירים
לומר לנכרי אפילו לעשות מלאכה גמורה במקום
מצוה ,ומסיים" :שאין למחות בהמקילין ,שמוטב
שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".
סימן שמ ס"ב
מד .מסייע אין בו ממש
א( בניקף ובשאר איסורים
בשוע"ר )סי' שמ ס"ב(" :אשה ששכחה מערב שבת
ליטול הצפרנים ובשבת הוא ליל טבילתה יש מי
שמתיר לה לומר לנכרית לחתכן לה ...יש אומרים ...
תאמר לה ליטלן ביד או בשינים שזהו שבות דשבות".
היינו שכשאומרת לנכרית ליטול צפרניה באופן שאינו
אסור אלא מד"ס ,אין בזה אלא שבות דשבות ,שהתירו
במקום מצוה של טבילת מצוה.
ועל זה ממשיך ומבאר )שוע"ר שם(" :ואף שהיא מטה
אצבעותיה אליה ומסייעה עמה קצת ,אין בכך כלום
שמסייע אין בו ממש".
והיינו כמבואר בשבת )צג ,א-ב(" :אמר מר זה יכול וזה
אינו יכול דברי הכל חייב ...זה שיכול ,דאי זה אינו
יכול מאי קא עביד ...מסייע אין בו ממש ...אמר רבינא
אף אנן נמי תנינא קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו
כשרה ואמאי הא קא מסייע בהדי הדדי ,לאו משום
דאמרינן מסייע אין בו ממש שמע מינה".
ובאמת מצינו בהלכה אחרת שמסייע יש בה ממש,
וחייבין עליה ,כמבואר במכות )כ ,ב(" :תני תנא קמיה
דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה ...מני רבי
יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ...רב
אשי אומר במסייע ודברי הכל" .וכן נפסק בשו"ע )יו"ד
סי' קפא ס"ד(" :גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה
עצמו אליו להקיפו".
ב( מסייע ידי עוברי עבירה
ומכל מקום מסיים רבינו )שוע"ר שם(" :אלא
שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו".
ומבוארים הדברים יותר ,לענין העומד ברשות היחיד
וחפץ בידו ,ופשט העני ידו לפנים ולקח מתוך ידו,
שמבואר בשוע"ר )סי' שמז ס"ג(" :אבל זה שניטל
החפץ ממנו פטור ומותר משום איסור שבת ,שהרי לא
עשה כלום ,אבל אסור מן התורה משום שמכשיל את
חבירו ונותן לו חפץ להוציאו מרשות לרשות ועובר על
לפני עור לא תתן מכשול ,ואם החפץ היה מונח בענין
שאף אם לא היה נותנו לו היה יכול ליטלו בעצמו אינו
עובר על לפני עור מן התורה ,אבל מדברי סופרים אסור
ליתנו לו ...מפני שמסייע לעוברי עבירה ,ולכן אסור
להושיט למומרין דבר איסור אפילו יכול המומר ליטלו
בעצמו".
והיא משנה בגיטין )סא ,א(" :שאין מחזיקין ידי עוברי
עבירה" .וברייתא בע"ז )נה ,ב(" :שאסור לסייע ידי
עוברי עבירה".
והנה כל זה הוא במסייע לישראל שרוצה לעשות
איסור ,משא"כ כאן כשהיא מצוה לנכרית ליטול
צפרניה לפני טבילה ,באופן המותר ,הרי אין שייך טעם
איסור זה במסייעת .ועל כן כתב רבינו כאן טעם
האיסור "שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות
בעצמו".
ואין להקשות מדוע כתב רבינו בסי' שמז טעם האיסור
"מפני שמסייע לעוברי עבירה" ,כי באמת יש שם ב'
שיעורי הלכה למעשה
הטעמים לאיסור ,ולכן כתב טעם העיקרי ש"מסייע
לעוברי עבירה" .משא"כ כאן בצפרנים ליכא אלא טעם
אחד לאיסור ,ולכן כתב טעם האיסור "שמא יבא
לעשות בעצמו".
ומקור איסור זה מד"ס מוכיח בארוכה בשו"ת חכם
צבי )סי' פב( ,ומסיים" :לכן נראה לי דודאי מסייע אין
בו ממש מדאורייתא ,הא מדרבנן מיהא אסירא".
ג( בשבות דשבות במקום מצוה
ולפי זה יוקשה מדוע התירו לה לסייע לנכרית ליטול
צפרניה ,הרי מדרבנן עכ"פ אסור .ומבאר רבינו )שוע"ר
שם(" :ואף מדברי סופרים אין איסור לסייע אלא
לעושה מלאכה גמורה ,או לדבר האסור משום שבות
שלא במקום מצוה ,אבל במקום מצוה לא גזרו על
הסיוע ,כמו שלא גזרו על האמירה לנכרי ,לפי שהוא
אינו עושה כלום ,ואף בסיוע אינו עושה מאומה
שמסייע אין בו ממש באמת ,אלא שהחכמים גזרו עליו
גזרה שמא יבא לעשות בעצמו".
והמקור לזה הוא ביצה )כב ,א(" :אמימר שרי למכחל
עינא מנכרי בשבתא ,איכא דאמרי אמימר גופיה כחל
עינא מנכרי בשבתא .אמר ליה רב אשי לאמימר מאי
דעתיך דאמר עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה
עושין על ידי נכרי בשבת ,ואמר רב המנונא כל דבר
שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה ,הני מילי היכא דלא
מסייע בהדיה אבל מר קא מסייע בהדיה דקא עמיץ
ופתח .אמר ליה איכא רב זביד דקאי כותך ,ושניי ליה
)ופרקתי לו ,רש"י( מסייע אין בו ממש".
והיינו ,שאף שכבר למדנו שמסייע אין בו ממש ,מכל
מקום מדברי סופרים הי' לנו לאסור כאן מסייע .ותירץ
לו ,שגם כאן מסייע אין בו ממש ,שכמו שהתירו כאן
לומר לנכרי לעשות ,כמו התירו לו לסייע.
וכן מבאר רבינו הלכה זו )שוע"ר סי' שכח סכ"א(:
"כשעושה לו הנכרי מותר לחולה לסייעו קצת ...
שמסייע אין בו ממש כל שהיה יכול הנכרי לעשותו
בלבדו בלא סיוע הישראל ...ואע"פ שהמסייע למלאכה
גמורה הוא שבות גמור מדברי סופרים כמ"ש בסי'
שמ"ו ,ואף כשמסייע לשבות עכ"פ הוא שבות דשבות,
מכל מקום כאן כיון שהתירו שבות אמירה לנכרי
לצורך החולה הוא הדין שיש להתיר שבות הסיוע ,כיון
שיש בו גם כן צורך החולה".
ד( בכוס של ברכה
אמנם מצינו במקום אחד שהגמרא מסתפקת אם
מסייע יש בו ממש ,ומחמירה מספק ,כמבואר בברכות
)נא ,א(" :ונותנו לימין .א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן
ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין ,אמר רב
קמד
אשי הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו אנן
נעבד לחומרא".
ולכאורה דבר זה טעון ביאור ,מדוע "איבעיא להו ולא
איפשט"? הרי כבר הובא לעיל שבעיא זו איפשטא
במסכת שבת )צג ,ב(" :אמר רבינא אף אנן נמי תנינא
קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה ואמאי הא
קא מסייע בהדי הדדי ,לאו משום דאמרינן מסייע אין
בו ממש שמע מינה".
ומהו אם כן החילוק בין שמאל מסייע לימין בקבלת
הדם מהקרבן ,דאיפשטא "דאמרינן מסייע אין בו
ממש שמע מינה" ,לבין שמאל מסייע לימין בכוס של
ברכה ,אשר "שאלו שמאל מהו שתסייע לימין ...
איבעיא להו ולא איפשט להו ,אנן נעבד לחומרא".
ובאמת הובאו בזה ב' דעות בשוע"ר )סי' קפג ס"ז(:
"כשיתחיל לברך נוטלו בימינו לבדו ...ולא יסייע כלל
בשמאל ,אפילו לסמוך בה ימינו ,שאין השמאל נוגעת
בכוס כלל .ויש מתירים לתמוך הימין בשמאל .ויש
להחמיר ,אם לא לצורך כגון שהכוס גדול".
והיינו שלפי דעה הב' המתרת ,לא אסרו אלא כשיד
שמאל נוגעת בכוס להחזיקה ,ולכן גרע יותר משמאל
מסייעת בימין לקבל הדם מהקרבן .משא"כ כשיד
שמאל אינה נוגעת בכוס ,אלא מסייעת ביד ימין ,מותר
גם כאן.
אמנם לדעה הא' ,שאוסרת גם כשיד שמאל מסיימת
ליד ימין להחזיק הכוס ,באמת בזה צריך ביאור ,מהו
טעם החילוק בין כוס של ברכה לבין קבלת דם הקרבן.
והנה דעה הב' הוא הרמ"א )סי' קפג ס"ד(" :והיינו
דוקא שלא תגע השמאל בכוס ,אבל אם נותן השמאל
תחת הימין לסייעה מותר".
ובמ"א )שם ס"ק ו( מביא הוכחה הנ"ל מהגמרא
בשבת ,אבל מסיים" :ובטור כתוב שמאל מהו שתסייע
לימין ,פירוש לסומכה בשמאלו ...ואם כן גם זה אסור,
ולכן יש להחמיר אם לא לצורך" .ולפי דעה זו יש לעיין
מהו טעם ההפרש בין כוס של ברכה לבין קבלת דם
הקרבן .ואולי הטעם שחומרה זו היא מדרבנן ,ואין
שבות במקדש.
וכאן יש פרט מעניין ,שמי שאסר בגמרא כאן )ברכות
נא ,א( לסייע בשמאל ,הוא רב אשי .ומי שאסר בגמרא
ביצה )כב ,א( לסייע לנכרי לכחול העין בחולי קצת ,הוא
גם רב אשי .ומי שאמר בגמרא מכות )כ ,ב( שניקף חייב
מטעם מסייע ,הוא גם רב אשי .ומי שהוכיח בגמרא
שבת )צג ,ב( שמסייע אין בו ממש ,הוא גם רב אשי;
לומר לך שאין כל סתירה בין כל ההלכות האלו ,וכפי
שיעורי הלכה למעשה
שנתבאר ,שכל אחת מהן היא הלכה מיוחדת שיש בה
טעם לאסור או להתיר.
ה( בציצית תפלין ומצות
אמנם מצינו ,שגם במקום ששלושת הטעמים האלו
אינם שייכים ,לפעמים מסייע יש בו ממש לכאורה.
והוא בשוע"ר סי' יא ס"ד )לענין טוויית ושזירת
הציצית על ידי ישראל דוקא(" :טוון נכרי או ששזר
אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם
ציצית פסולין ,דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ואינו
חושש לדברי הישראל ,אלא אם כן מסייע הישראל
מעט" .הרי שמסייע מועיל שיקרא כאילו הישראל
עצמו טווה או שזר אותן.
וכן מצינו לענין עיבוד הקלף לתפלין )שוע"ר סי' לב
סי"ב(" :אם עיבדו נכרי יש פוסלין אפילו ישראל עומד
על גביו ואומר לו שיעבד לשמו כמו שהגט שכתבו נכרי
פסול אע"פ שישראל עומד על גביו ואומר לו שיכתבנו
לשמו ולשמה לפי שהנכרי לדעת עצמו הוא עושה ואינו
שומע להישראל )ואע"פ שהוא אומר ששומע לו אין פיו
ולבו שוין ואף אם אומר שכפיו כך לבו אין נאמן על כך(
ויש מכשירין כשישראל עומד על גביו ואומר לו
שיעבדנו לשמו ואינו דומה לגט שצריך לכתוב כל תורף
הגט לשמו ולשמה וזה לא ישמע לו אבל בעיבוד א"צ
רק כשנותן העור לתוך הסיד שיתננו לשמו וזה ישמע
לו ומכל מקום לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה
וכן נוהגים במדינות אלו" .הרי גם בזה מועיל
כשהישראל מסייע.
אמנם באמת מצינו הלכה גם גם לענין מצות ,ושם
נתפרש שאין הטעם בזה ,שמה שהישראל מסייע הרי
כאילו הוא עצמו עשאו ,אלא שבזה משערים אנו
שהנכרי עושה על דעת הישראל ,כמבואר בשוע"ר )סי'
תס ס"א(" :אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי ...
אין אדם יוצא בה לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל
המזהירו והוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם
הפסח ...ויש חולקין על זה ...והעיקר כסברא
הראשונה ומכל מקום בשעת הדחק ...וגם הוא יסייע
קצת בלישתה ,שאז עושה הנכרי על דעת הישראל
המסייעו ולא על דעת עצמו" .יוצא מזה שאין שום
סתירה מהלכה זו לנידון שמסייע אין בו ממש.
ו( לענין ברכה
מכל מקום מבואר בקונטרס אחרון )סי' רסג סק"ג
ד"ה ולא דמי(" :אע"פ שמסייע אין בו ממש עיין סי'
שכ"ח ס"ג ,אפשר דלענין ברכה מהני אפילו סיוע
בעלמא".
קמה
ובאגרות-קודש )חכ"ט אגרת יא'סה( לומד זאת הרבי
מדין ניקף )לענין מי שאחר מניח לו תפלין אם צריך
לברך(" :ולפענ"ד מברך בק"ו מניקף ,דכיון שמזמין
השערות מחויב מלקות מה"ת )מכות כ ,ב( ,ופשיטא
דבנדו"ד מברך ואין חשש ש"ש לבטלה".
***
סימן שמ ס"ד
מה .אכילת עוגיות שעליהן אותיות
א( מחיקה שלא ע"מ לכתוב
בשוע"ר )סי' שמ ס"ד(" :הכותב ,והמוחק על מנת
לכתוב במקום שמחק ,מאבות מלאכות הן ,שכן היו
כותבין על קרשי המשכן לסימן לידע איזה בן זוגו.
ופעמים שטעה והיה מוחק מה שכתב וחוזר וכותב
במקומו .אבל למחוק שלא על מנת לכתוב לא היה
במשכן ואין זו מעין מלאכה כלל".
והיינו שלא זו בלבד שהיא מלאכה שאינה צריכה
לגופה ,שיש מחלוקת אם חייבים עליה מן התורה
)שוע"ר סי' רעח ס"ג( ,אלא ש"אין זו מעין מלאכה
כלל" ,כי כל מלאכת המחיקה היא ,כאמור בהמשך
הסעיף" :שמתקן מקום לכתיבה ,לפיכך אפילו לא
מחק אותיות אלא טשטוש דיו בלבד ...חייב" ,משא"כ
כשאינה מתקנת מקום לכתיבה אינה מלאכה כלל.
וממשיך ומבאר בהמשך הסעיף" :ומדברי סופרים
אסור אפילו למחוק שלא על מנת לכתוב ,ולכן אסור
לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות ,אע"פ שאינו
מכוין רק לאכילה ,מפני שהוא מוחק".
ובהלכה זו של שבירת עוגה שעליה אותיות ,יש כמה
חילוקי דינים וחילוקי דעות ,ובכל אחד מהם נפסק
במשנה ברורה )כאן( שלא כפי שמבאר רבינו הזקן
)בסימנים אחרים שבשלחן ערוך שלו( .וכדי להקל על
המעיין בהלכה זו נפרטם בזה:
ב( כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה
במשנה ברורה )ס"ק טו(" :ודוקא כשכותבין על
העוגות אותיות מדבר אחר ,אבל כשהכתיבה היא
מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ,דאין שם כתיבה
עליה".
ומקורו משו"ת מוהר"ש הלוי )חאו"ח סי' כו( ,והובא
במ"א )ס"ק ו(" :דדוקא כשכותבים על העוגות אותיות
מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס
או בידים שרי ,ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם
ציורים".
שיעורי הלכה למעשה
אמנם )לענין למצות של פסח( נתבאר בשוע"ר )סי' תנח
ס"ח(" :והסימנים שעושה בהן לא יעשה אותן כמין
אותיות על ידי דפוס או בידיו )מטעם שיתבאר בסי'
ת"ס ,ועוד( שהרי צריך לשברם ביום טוב ,ויש אוסרין
לשבור עוגה שיש בה כמין אותיות אע"פ שאין מתכוין
למחקם אלא לאכלם ביום טוב כמו שנתבאר בסי'
ש"מ" .הרי שאוסר אף "כשהכתיבה היא מהעוגה
עצמה בדפוס או בידים".
ומה שהוכיח בשו"ת מוהר"ש הלוי ,ממה ש"אוכלים
העוגות שיש עליהם ציורים" ,היינו דוקא ב"ציורים",
וכדלקמן.
ג( בציורים שעל העוגיות
במשנה ברורה )ס"ק טז(" :כמין אותיות .ויש מחמירין
אפילו בציורים".
ובאמת נתפרש ברמ"א )ס"ג(" :אסור לשבור עוגה
שכתוב עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק
לאכילה דהוי מוחק".
ואף שכתב על זה במ"א )ס"ק ו(" :כמין אותיות ,צ"ע
דאם כן אפילו כתובין עליו צורות יהא אסור ,דהא הצר
צורה חייב ,ואם כן המוחקה נמי חייב ,וצ"ע" .הרי לא
בא המ"א לחלוק על הרמ"א ,רק שאל מהו טעם
החילוק ,ונשאר בצ"ע.
אמנם )לענין מצות בפסח( נתבאר בשוע"ר )סי' תס
ס"ז-ט(" :אין עושין סריקין המצויירין דהיינו לצייר
במצות כמין חיה ועוף לפי שהוא שוהא עליהן לציירן
ופעמים יבואו לידי חימוץ על ידי שהייה זו ...עבר
ועשה ציורין על המצות מותרות באכילה ,אם לא שהה
בציורן שיעור חימוץ ,ואפילו לכתחלה אדם יוצא בהן
ידי חובתו" .הרי שרק באותיות אסור )כדלעיל מסי'
תנח ס"ח( ,משא"כ בציורים "כמין חיה ועוף ...אפילו
לכתחלה אדם יוצא בהן ידי חובתו".
ויתירה מזו רואים אנו ,שכל החלות עשויות בצורה
מסויימת )י"ב חלות שזורות ,או בצורת מפתח וכיו"ב(,
ומכל מקום לא שמענו ולא ראינו מי שיחמיר בזה.
ולא דמי למ"ש בשוע"ר )סי' תקיט ס"ו(" :והוא שאין
בחותם לא צורה ולא אותיות דאז יש איסור משום
מוחק" ,כי לא התירו זאת אלא באוכל "שאין מתכוין
למחקם אלא לאכלם".
וטעם החילוק בין אותיות לציורים נתבאר בשוע"ר
)סי' שמ ס"י(" :הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא
בהם כדרך שהציירים רושמים חייב משום תולדת
כותב .וכן המוחקה" .הרי שהציור היא תולדת הכותב,
ואינן שוים זה לזה ממש .וכיון שכל איסור שבירת
קמו
האותיות שעל העוגות הוא רק מדברי סופרים,
וכמבואר בשוע"ר )ס"ד(" :למחוק שלא על מנת לכתוב
...אין זו מעין מלאכה כלל" ,לכן לא גזרו רבנן אלא
בעיקר המלאכה של אותיות ,ולא בציורים.
יוצא מכל הנ"ל שלדברי הכל מותר לאכול ביום טוב
מצות שיש עליהם ציורים ,אלא שלדעת מוהר"ש הלוי
ומשנה ברורה הוא מטעם שהכתיבה היא מהעוגה
עצמה ,ולדעת הרמ"א ורבינו הוא מטעם שהם רק
ציורים ולא אותיות.
ונפקא מינה ביניהם למעשה:
)א( מצות ועוגיות שחקוקים בהם אותיות ,לדעת
מוהר"ש הלוי וסיעתו מותר ,ולדעת רבינו וסיעתו
אסור.
)ב( עוגות שנמרחו עליהם ציורים ,לדעת מוהר"ש הלוי
וסיעתו אסור ,ולדעת רבינו וסיעתו מותר.
ד( שבירת האותיות באכילה בפה
במשנה ברורה )סי' שמ ס"ק יז(" :ע' בס' דגול מרבבה
שמצדד להקל ...ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום
האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה".
אמנם בשוע"ר )סי' שמג ס"י(" :מותר ליתן לתינוק
בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו
ואפילו אם ידוע שיעשה בהם ,כגון ליתן לתינוק עוגה
שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת כמ"ש
בסי' ש"מ אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי ,כיון
שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך להפרישו כמו
שנתבאר למעלה .רק שלא יתן גדול לתוך פיו של
תינוק" .הרי שאף כששובר התינוק בפיו אסור ,ולכן
אסור לגדול ליתן לתוך פיו של תינוק.
ומקורו בתשובת מהר"ם מרוטנבורג ,שבמרדכי )שבת
רמז שסט(" :עוגות התינוקות שכותבין עליהן
האותיות ותיבות איך אוכלים אותם התינוקות ,והשיב
...איסורא דרבנן איכא ,ובתינוק אין לחוש דקטן אוכל
נבלות אין בית דין מצוין עליו להפרישו היכא דלא
ספינן ליה בידים".
מכך למד רבינו מכך:
)א( האיסור הוא באכילה בפיו ,ולא רק בשבירה בידים.
)ב( מותר ליתן אותו לתינוק אבל "לא ספינן ליה
בידים".
***
שיעורי הלכה למעשה
הלכות עירובין
סימן שמה ס"ו
מו .ב' מחיצות ולחי
א( ב' מחיצות ולחי מכל צד
בשוע"ר )סי' שמה ס"ו(" :אפילו אין בו אלא ב' מחיצות
ולחי שלחי זה נדון כמחיצה ג' ,ע"ד שיתבאר בסי'
שס"ג ,הרי הוא רשות היחיד גמורה מן התורה ,והזורק
מרשות הרבים לתוכו חייב .אבל חכמים אסרו לטלטל
בו יותר מד' אמות ושלא להוציא ולהכניס מתוכו
לרשות היחיד ולא לרשות הרבים כדין הכרמלית
שיתבאר" )ראה לקמן סי' עו ס"א(.
והמקור לזה הוא בעירובין )יב ,ב(" :לחי משום
מחיצה" .ופירש רש"י )שם ד"ה שאינו וד"ה לחי(
שאפילו במבוי מפולש מועיל לחי ,להיות שלוש
מחיצות שהוא דאורייתא .ומפורש יותר ברא"ש )סוכה
פ"א סי' ט(" :מבוי מפולש ויש לו לחי מצד אחד ומצד
השני אין בו תיקון ...הזורק לתוכו חייב" .וכן נפסק
במ"א )רס"י שמה(" :משמע בדברי הפוסקים דכשיש
שני מחיצות ולחי הוי רשות היחיד דאורייתא".
ולפי זה צ"ע איך לפרש הגמרא בשבת )ו ,רע"ב(" :מי
שיש לו ב' בתים בשני צדי רשות הרבים עושה לחי
מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא
ונותן באמצע ,אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך.
ואמאי קרו ליה גמורה ,מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה
דרבי יהודה דלא הוי רשות היחיד הני מילי לטלטל,
אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל" .ופירש רש"י )שם ד"ה
קמ"ל(" :לא נגמרו מחיצות שלה למניינן ולא רשות
היחיד היא כלל" .הרי שלדעת רבנן ,אפילו הי' לחי
מכאן ולחי מכאן לא הוי רשות היחיד מן התורה .ואילו
כאן )בסי' שמה( פוסק רבנו שאפילו לחי אחד הוי רשות
היחיד מן התורה.
ולכאורה יש לבאר זאת עפ"י מה שרבנו ממשיך לבאר
שם" :במה דברים אמורים כשמקום זה הוא פרוץ
ופתוח לכרמלית אבל אם הוא פתוח לרשות הרבים
הזורק לתוכו פטור שאינו כרשות היחיד מן התורה
מפני שלפעמים נדחקים רבים לתוכו כשיש דוחק רב
ברשות הרבים" .ואם כן יש לחלק בפשטות ,כיון דהכא
במסכת שבת מיירי בב' בתים משני צדי רשות הרבים
)ולא במבוי הפתוח לכרמלית( ,לכן אף שיש לחי מכאן
ולחי מכאן לא הוי רשות היחיד מן התורה.
אבל לפום ריהטא זהו דוחק גדול ,שהרי לא נתבאר שם
כלל שבמקום שרבים בוקעים אין הלחי מועיל
כמחיצה ,רק זאת נתבאר שם ,שאף שהלחי הוא
כמחיצה ,מכל מקום גם כשיש ג' מחיצות ,כיון
קמז
שלפעמים נדחקים רבים לתוכו אינו כרשות היחיד מן
התורה .ולפי זה נראה לכאורה ,שאם יהי' לחי מכאן
ולחי מכאן ,שאז ישנם מן התורה ד' מחיצות ,הוי רשות
היחיד מן התורה.
וכן נראה לכאורה בשוע"ר )רס"י שסג(" :כבר נתבאר
בסי' שמ"ה שמן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות
ופרוץ במילואו ברוח רביעית ...אם פרוץ לרשות
הרבים שדינו ככרמלית ...להתירו בלחי שיעמידנו
בפתח המבוי אצל אחד מהכתלים ,שלחי זה נידון
משום מחיצה גמורה מן התורה בכל מקום שיש לו ב'
מחיצות שלימות ולחי זה" .הרי שאף בפרוץ לרשות
הרבים מועיל לחי מן התורה .שמזה נראה לכאורה,
שאף בב' בתים משני צדי רשות הרבים ,אם יהי' לחי
מכאן ולחי מכאן יהי' רשות היחיד מן התורה ,כיון
שיש לו ד' מחיצות.
אמנם למרות כל זאת יש להוכיח משוע"ר ,שגם לפי
מסקנת ההלכה הנ"ל ,לא יועילו לחי מכאן ולחי מכאן
להיות רשות היחיד מן התורה ,כאמור בגמ' שבת.
ב( ב' מחיצות ופס אמה מכל צד
נתבאר בשוע"ר )סי' שמה סי"א(" :איזו היא רשות
הרבים רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה על ט"ז
אמה ...שהם מפולשים משער לשער דהיינו שהשערים
מכוונים זה כנגד זה ,הרי יש לאותו דרך המכוון משער
לשער כל דין רשות הרבים שהרי אין לו אלא ב'
מחיצות משני צדדיו בלבד )אם מחיצות אלו אינן
רחוקות אמה ברוחב רשות הרבים מכנגד חלל
השער(".
הרי שרשות הרבים המפולש שיש לו ב' מחיצות מב'
צדדיו ,גם כאשר יש לו לחי מכאן ולחי מכאן נשאר דינו
רשות הרבים ,עד שיהי' לו פס אמה מכאן ואמה מכאן
)ראה לקמן סי' עו ס"ב(.
והנה המקור להלכה זו שאמה מכאן ואמה מכאן
מועלת ברשות הרבים היא במשנה )עירובין יז ,ב(
והובא גם בגמרא )שבת שם(" :עושין פסין לביראות ...
גובהן עשרה טפחים ורוחבן ששה" .אמנם שם מיירי
להתיר לטלטל בתוכו לכתחלה ,אף מדרבנן .ומהי אם
כן ההוכחה שגם מן התורה אין הלחי מועיל ברשות
הרבים שיש לו ב' מחיצות משני צדדיו?
אלא שהמקור לכך הוא בגמרא שלפנינו" :מהו דתימא
כי פליגי רבנן עליה דרבי יהודה דלא הוי רשות היחיד
הני מילי לטלטל אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל" ,שאפילו
מן התורה לא חשיב הלחי להיות כמחיצה.
שיעורי הלכה למעשה
והא דאמרינן שלחי חשוב כמחיצה מן התורה אפילו
בפרוץ לרשות הרבים ,יש לפרש בשיטת רבנו בשני
אופנים:
הלחי מועיל רק במבוי הפרוץ לרשות הרבים ,ולא
ברשות הרבים עצמה )החילוק בין רשות הרבים לבין
מבוי הפרוץ לרשות הרבים מובא לכמה הלכות
בשוע"ר סי' שמה סי"ב ,וסי' שסד ס"א וס"ד(.
הלחי הוא כמחיצה מן התורה רק במבוי הפרוץ
לכרמלית ,או אפילו בפרוץ לרשות הרבים אלא שיש לו
ג' מחיצות ולחי ברוח רביעית ,אבל כשיש לו רק ב'
מחיצות ,ולחי מכאן ולחי מכאן ,אינו מועיל אפילו מן
התורה.
ועדיין יש לעיין בזה בלשון שוע"ר )סי' שסג ס"א(:
"שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה בכל
מקום שיש לו ב' מחיצות שלימות ולחי זה".
***
סימן שמז ס"ב
מז .ידו הפשוטה למעלה מי' טפחים
א( מתי נחשבת ידו כלמטה בארץ
בשוע"ר )סי' שמז ס"ב(" :אפילו אם הוא עומד ברשות
הרבים וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי' טפחים
שהוא מקום פטור הרי זה חייב שכן היה משא בני קהת
שהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו
למעלה מי' טפחים מהארץ".
וכל זה לגבי האדם עצמו ,אבל לגבי אדם אחר נחשב
למקום פטור ,כדעת התוס' )ה ,א ד"ה כאן( שהובאה
בשוע"ר )שם ס"ו(" :אם הוא עומד ברשות היחיד
וחבירו ברשות הרבים והניח החפץ ביד חבירו והיא
גבוהה למע' מעשרה שהוא מקום פטור שניהם
פטורים ,שאף שלגבי חבירו עצמו אין יד שלו נחשבת
לו מקום פטור לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע
רשות הרבים כמו שנתבאר ,מכל מקום לגבי אדם אחר
גם גופו הוא מקום פטור למעלה מעשרה".
וכיון שגם התוס' מודה שלגבי עצמו נגררת ידו אחר
גופו העומד על קרקע רשות הרבים ,לכן ממשיך רבנו
וכותב )שם(" :ואם מוליכם דרך מעלה מעשרה לאיזו
רשות היחיד הרי זה חייב מן התורה ,שהרי לגבי עצמו
אין ידו נחשבת לו מקום פטור ,שהיא נגררת אחר גופו,
וכשעקר גופו ללכת הרי עקר החפץ מרשות הרבים
והניחו אחר כך ברשות היחיד".
אלו הם דברי רבנו בפשטות ,אמנם אחר העיון נראה
כאן דיוק מיוחד בדברי רבנו ,שאינו חייב מן התורה
קמח
אלא כשהוליכם לרשות היחיד על ידי עקירת גופו,
היינו שעקר רגליו והלך עם החפץ שבידו אל רשות
היחיד .משא"כ כשלא עקר רגליו ,רק הוליך החפץ בידו
והניחו חזרה ברשות היחיד ,אזי לא יתחייב מן התורה.
ולכאורה מאי בינייהו ,הרי כיון שלגבי עצמו נחשבת
ידו כמונחת ברשות הרבים ,אם כן כשהוליך החפץ
בידו לרשות היחיד עקר את החפץ מרשות הרבים
לרשות היחיד ,ומדוע לא יתחייב?
אלא שטעם החילוק בינם מבואר בקו"א )סי' שמז ס"ק
א(" :ועל כרחך צריך לומר שדעת התוס' לחלק בין
הנחה ממש שהונח כאן ממקום אחר ובין הנחה שעל
ידי עמידת גופו ,כי גופו עומד בארץ ,וכן בעקירה".
והיינו שאף לגבי עצמו יש חילוק בין הנחה על ידו או
עקירה מידו הפשוטה למעלה מעשרה ,שהיא הנחה
ועקירה ממקום פטור ,לבין עקירה והנחה שעל ידי
עמידת ועקירת גופו ,שגופו עומד בארץ ,ואם כן היא
עקירה והנחה מרשות הרבים עצמו.
ואף שכאן בשו"ע כתב בסתם ,שלגבי עצמו נחשבת ידו
תמיד כרשות הרבים עצמו ,מכל מקום רמז בהמשך
דבריו דהיינו דוקא כשעקר גופו ,ולא כשעקר החפץ
מידו הפשוטה למעלה מי"ט .וביאר דבריו יותר בקו"א
כנ"ל.
ב( כשלוקח מרה"י ומעבירו דרך עליו
עתה ננסה להבין לפי זה את המשך דברי רבנו בסי'
שמז ס"ז )לגבי הבאת תינוק מביתו לבית הכנסת על
ידי נשים המושיטות את התינוק זו לזו למעלה
מעשרה(" :אבל העומדת בחוץ לא תטול מעל ידי
העומדת בפנים ,שהרי לגבי עצמה אין ידיה חשובות
מקום פטור ,וכשנוטלת התינוק בידיה הרי זה כאלו
הניחתו בארץ".
ואף שלא היתה כאן עקירת או הנחת גופו ,ולא היתה
כאן אלא עקירת והנחת החפץ על היד שלמעלה מי'
טפחים ,ולכאורה היה מקום לומר בזה שגם לגבי
עצמה חשובה ידה כמקום פטור .מכל מקום סובר רבנו
שכיון שהיא עצמה נטלה את התינוק בידיה )אף שהיא
נטילה בידיו ולא על ידי עקירת והנחת הגוף ברשות
הרבים(" ,הרי זה כאלו הניחתו בארץ".
ונראה שפרט זה אינו ברור כל כך אצל רבנו ,שהרי דעת
התוס' מובאת גם לגבי העומד על האסקופה שבין
הבית לבין הכרמלית )שדין האסקופה הוא לחומרא
כדין הכרמלית( ורוצה לפתוח הדלת במפתח שמביא לו
הנכרי מבחוץ ,ועל זה כותב רבנו )סי' שמו סי"א(:
"ולהאומרים שיד האדם שהיא גבוהה למעלה מי'
טפחים מן הארץ הוא מקום פטור כמו שיתבאר בסי'
שיעורי הלכה למעשה
שמ"ז ,יכול לעמוד על האסקופה וליקח המפתח מיד
הנכרי בעוד שהוא בכרמלית ,אם יד הנכרי היא גבוהה
מעשרה ,ואחר כך אין צריך להסיר המפתח מחורו
שבדלת טרם יפתחנה ,אם חור זה הוא למעלה מעשרה
מהארץ ,כיון שכל העברת מפתח הכל הוא דרך למעלה
מעשרה".
הרי שגם בנטילה ביד ממקום פטור שלמעלה מעשרה,
ידיה חשובות מקום פטור .ולכן גם כשלוקח את
המפתח מיד הנכרי נחשב ידו כמקום פטור אף לגבי
עצמו ,עד שמותר לו לפתוח הדלת ולהכניס המפתח
לבית .וראה מה שדן בישוב סתירה זו בזכרון יוסף סי'
יח.
ובאמת רואים ששני הלכות אלו )דין האשה העומדת
בחוץ הנוטלת בעצמה למע' מי"ט ,שבסי' שמז ס"ז,
ודין האיש העומד באסקופה ונוטל המפתח מיד הנכרי
שלמע' מי"ט ,שבסי' שמו סי"א( ,שניהם מוסגרים
בשוע"ר ,וכהכלל המובא בשארית יהודה )או"ח סי' ו(:
"שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד
בתוך חצאי עיגול ,ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה
לראות אם צדקו דבריו".
ג( דעת רבינו בקונטרס אחרון
קמט
על זה השיבו לדברי הרי"מ וואלבערג )בהערות
וביאורים גליון תתקי ע' (55והרא"נ סילבערבערג
)בגליון תתקיא ע' ,(25שאי אפשר לפרש כן דעת רבנו,
ומה שדייק רבנו )בסי' שמז ס"ו( לפרש שהוא יתחייב
דוקא "כשעקר גופו ללכת" ,מבאר הראנ"ס לפי דרכו.
ועל מ"ש בקו"א "שדעת התוס' לחלק בין הנחה שהונח
כאן ממקום אחר ובין הנחה שעל ידי עמידת גופו",
השיב הרימ"ו" :לא הבנתי ,דלכאורה פשוט שכוונת
אדה"ז לומר דאם ההנחה הוא על ידי שמישהו הניח
על גופו אזי דנים מקום ההנחה ממש אם זה למע' מי'
הוי מקום פטור אבל אם ההנחה הוא משום שעומד על
הארץ אף שזה למעלה מי' ,אבל אין הכוונה שצריך
דווקא לעקור רגליו".
אמנם :לפי זה לא הי' צריך רבנו הזקן לחלק בין הנחה
שהונחה ממקום אחר לבין הנחה שעל ידי עמידת גופו,
כי אם לחלק בפשטות בין לגבי האדם עצמו שעומד
ברשות הרבים לבין אדם אחר שמניח על גבי ידו
הפשוטה .בכל דברי אדה"ז שם אינו מחלק בין אדם
לחברו כי אם בין הנחה באופן אחד לבין הנחה באופן
שני ,דהיינו שאף לגבי האדם עצמו העומד ברשות
הרבים יש חילוק אם עשה ההנחה באופן זה או באופן
זה.
בכל אופן ,ברור לכאורה בסי' שמז ס"ו ,ובקו"א שם,
שכל הדיון בזה הוא כשעקר או הניח החפץ מעל ידו
הפשוטה למע' מי"ט .משא"כ כשעקר רגליו מהארץ
העומדות ברשות הרבים ,בזה ודאי אמרינן שלגבי
עצמו היא עקירה והנחה ברשות הרבים עצמה.
הרי רבנו מסיים שם וכותב "וכן בעקירה" .היינו שגם
בזה יש חילוק בין עוקר מידו למקום אחר לבין עוקר
רגליו .ובזה מדבר באדם עצמו ,שיש חילוק באיזה
אופן עוקר ,וכמשמעות דבריו בפנים ס"ו ,וכמו
שנתבאר לעיל.
אלא שבסוף הקו"א שם מסתפק רבנו אף בזה ,שכותב
שם" :לפי דעת התוספות אין צריך ליזהר מי שהחשיך
להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו' אם היא
גבוה עשרה ,וצ"ע לדינא" .והיינו אף שבהמתו עוקרת
גופה בהליכתה ועצירתה ,מכל מקום כיון שהחפץ בא
עליה על ידי הנחה עליה למע' מעשרה ,לכן נחשב החפץ
מונח במקום פטור גם לגבי הבהמה עצמה.
ועוד הבאתי מ"ש אדה"ז בסי' שמו סי"א ,לגבי העומד
על האסקופה שבין הבית לבין הכרמלית )שדין
האסקופה הוא לחומרא כדין הכרמלית( ורוצה לפתוח
הדלת במפתח שמביא לו הנכרי מבחוץ ,שע"ז כותב
רבנו" :ולהאומרים שיד האדם שהיא גבוהה למעלה
מי' טפחים מן הארץ הוא מקום פטור כמו שיתבאר
בסי' שמ"ז יכול לעמוד על האסקופה וליקח המפתח
מיד הנכרי בעוד שהוא בכרמלית אם יד הנכרי היא
גבוהה מעשרה ואחר כך אין צריך להסיר המפתח
מחורו שבדלת טרם יפתחנה אם חור זה הוא למעלה
מעשרה מהארץ כיון שכל העברת מפתח הכל הוא דרך
למעלה מעשרה" .הרי שגם לגבי האדם עצמו יש חילוק
בין אם "כל העברת מפתח הכל הוא דרך למעלה
מעשרה" ,שאז הוא מקום פטור גם לגבי האדם עצמו,
לבין העברתו למטה מעשרה ,שאז הוא כרמלית .ומהו
אם כן הפלא לומר שכן סובר גם בקו"א ובסי' שמז
ס"ו!?
ולפי צד זה בשיטת התוס' ,אין ידו הפשוטה למעלה מי'
טפחים חשובה הנחה ברשות הרבים אלא כאשר לקח
את החפץ בידו מהארץ ברשות היחיד ,והגביה ידו
למעלה מי' טפים ויצא כך לרשות הרבים ,ואז אמרינן
"שעל ידי עמידת גופו בארץ יש כאן הנחה גם לחפץ,
כאילו הוא מונח בארץ .משא"כ כשהונח החפץ עליו
למעלה מי' טפחים ,נחשב החפץ במקום פטור ,גם
כאשר האדם עוקר גופו ואחר כך עומד לפוש .וסיים
רבנו" :וצ"ע לדינא".
*
ועוד הוספתי להביא מסיום קו"א הנ"ל ,שאפי' כאשר
האדם עוקר ברגליו מסתפק רבנו אולי ידו נחשבת
שיעורי הלכה למעשה
כמקום פטור אף לגבי עצמו .ועאכו"כ בשעה שאדם
אחר מניח על ידו שלמע' מי"ט ,והוא מעביר החפץ בידו
שלמע' מי"ט לרשות היחיד ומניחו שם ,יהי' פטור לפי
זה.
וע"ז שאל הרימ"ו איך אפשר לומר שלפי המבואר
בקו"א יהי' דין ספק בכל האמור בפנים ס"ו.
אמנם מצאנו כיו"ב כו"כ פעמים ,שבפנים השו"ע
מבאר באופן אחד ,ואחר כך מסתפק בזה בקו"א,
ולפעמים מוסיף אחר כך מוסגר בפנים ,לומר שעדיין
מסתפק ורוצה להתיישב בדעתו הק' בפרט זה )ראה
בזה לעיל סי' 0ס"ה(.
וכן רואים אף כאן ,ששני הלכות אלו )דין האשה
העומדת בחוץ הנוטלת בעצמה למעלה מי' טפחים
שבסי' שמז ס"ז ,ודין האיש העומד באסקופה ונוטל
המפתח מיד הנכרי שלמע' מי"ט ,שבסי' שמו סי"א(,
שניהם מוסגרים בשוע"ר ,וככלל הידוע בשוע"ר,
שהסגיר את ההלכות שעדיין נשארו אצלו בספק.
והן אמת ,שגם בקו"א הנ"ל יש חילוק בין תחלת דבריו
לבין סוף דבריו ,ולכן לא היתה ברורה לי כוונת רבנו
בזה ,ולכן בעת עריכת המהדורה של שוע"ר ציינתי
בסי' שמז ס"ו )ציון לב( ,שיש חילוק בין המבואר בפנים
לבין המבואר בקו"א ,שפנים מבואר שלגבי עצמו
נחשבת רשות הרבים ובקו"א מבואר שגם לגבי עצמו
נחשבת מקום פטור ,וסיימתי "ומחלק לדעת התוס'
באופן אחר".
לא פירשתי מהו ה"אופן אחר" ,כיון שלא הי' ברור לי
פרט זה די צרכו ,וגם עתה לא ברור לי עדיין .ולכן
העליתי נושא זה על הכתב ,אולי תתברר יותר דעת
רבנו הזקן בקו"א שם.
***
סימן שע ס"ו
מח .סוכה מערבת בחצר
א( אם המאכל שבסוכה חשוב עירוב
בשוע"ר )סי' שע ס"ו(" :עיקר דירת האדם היא מקום
אכילת פת ולא מקום השינה ולינה .לפיכך אנשי החצר
שהיו כולם אוכלים בבית אחד בשבת ,אעפ"י שכל אחד
אוכל משלו על שלחן בפני עצמו ,ויש לכל אחד חדר
בפני עצמו בחצר שדר שם כל היום וכל הלילה ,אינם
צריכים עירוב ,מפני שהם כאנשי בית אחד ואינן
אוסרים זה על זה".
לפי זה מסופר בלקוטי שיחות )ח"ט ע' " :(91בשעת
דער טאטע )בעל ההילולא( איז געווען ביי הרה"ג וכו'
קנ
ר' חיים בריסקער צו נעמען ביי אים "סמיכה" אויף
רבנות ...האט ער אים אויך מציע געווען ענטפערן אויף
אייניגע שאלות וועלכע זיינען דאן פארגעבראכט
געווארן פאר ר' חיים'ען .צווישן אנדערע איז אויך
געווען א שאלה .א איד האט געהאט א סוכה אין הויף
צוזאמען מיט די אנדערע אידישע שכנים ,או מען האט
פארגעסן מאכן אן עירוב-חצירות .איז ער געקומען
פרעגן ,ואס זאל מען טאן שבת? ר' חיים האט זיך
געווענדעט צום טאטן אז ער זאל פסק'נען די שאלה,
און דער טאטע האט באלד געענטפערט אז די סוכה
אליין איז מערב".
ובשוה"ג )שם(" :ראה שו"ע אדה"ז או"ח סש"ע ס"ו.
"אנשי החצר שהיו אוכלים בבית אחד בשבת ...אינם
צריכים עירוב ,מפני שהם כאנשי בית אחד" .יתרה
מזה בסוכה שהיא קבע וביתו עראי )סוכה כח ,ב(".
ובאמת יש הפרש גדול בין הדין שבשוע"ר שם ובין הדין
שבלקוטי שיחות שם ,אלא שמכל מקום יש להתיר
מטעם זה גם במעשה שבלקוטי שיחות שם ,ובהקדים:
ב( אם הסוכה מערבת גם הנשים שבבית
נתבאר בשוע"ר )סי' שסו ס"ח(" :צריך שלא יקפיד
שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו ,ואם
מקפיד אינו עירוב ,כי מה שמו עירוב שמו ,שיהיו כולם
מעורבים ומרוצים בו שלא ימחה אחד בחבירו אלא
שותפות נוחה ועריבה .ולכן צריך ליזהר שלא לערב
בדבר שתיקן לצורך השבת ,שהרי אם יבקשנו חבירו
ממנו לא יתננו לו" .הרי שמה ש"כולם אוכלים בבית
אחד בשבת ...כל אחד אוכל משלו על שלחן בפני
עצמו" אינו נחשב לעירוב.
ועוד נתבאר בשוע"ר )סי' שסו ס"ט(" :צריך ליתן כל
העירוב בכלי אחד ,ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו
עירוב ,שהרי עירוב שמו שיהיו מעורבים" .הרי שגם
מטעם זה ,מה ש"כולם אוכלים בבית אחד בשבת ...
כל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו" אינו נחשב
לעירוב.
אלא שמכל מקום "אינם צריכים עירוב" ,כי על ידי
ש"כולם אוכלים בבית אחד בשבת ...הם כאנשי בית
אחד ואינן אוסרים זה על זה" .ומזה מובן שאם יש
דיורים אחרים בחצר זו ,שאינם אוכלים בבית זה אלא
בביתם ,הרי הם "אוסרים זה על זה" ,ואין כאן עירוב
שיתיר את הטלטול בחצר הזה.
ומה שהסוכה מועלת להתיר את הטלטול בחצר כשכל
הגברים אוכלים בסוכה זו ,אף אם הנשים אוכלות
בביתם ,היינו מטעם המבואר בשוע"ר שם )סי' שע
ס"ו(" :וכן אם הוצרכו לעשות עירוב עם חצר אחר
שיעורי הלכה למעשה
עירוב אחד לכולם ,ופת אחד בלבד מוליכין לאותו
מקום שהם מערבין עמו ,ואיזה מהם שירצה יתן
הפת".
ואין הכוונה בזה שהוא מקנה את הפת לכל בני החצר
ונותן בשליחותם בחצר השני ,שהרי אז הי' צריך
להקנות בתחלה את הפת לכל בני החצר ,כמבואר
בשוע"ר )סי' שסו סי"ב(" :אחד מבני החצר יכול ליתן
פת בשביל כולם אפילו שלא בפניהם ,ובלבד שיזכנו
להם על ידי אחר ,דהיינו שהאחר יגביהנו בשביל שיזכו
בו כולם בהגבהה זו כאלו הגביהוהו בעצמן ,ששלוחו
של אדם כמותו .ואף שהם לא עשאוהו שליח ,מכל
מקום זכין לאדם שלא בפניו .אבל על ידי עצמו אינו
יכול לזכותו להם ,שכל זמן שהוא בידו לא יצא
מרשותו".
משא"כ כאן אשר בני החצר אינם זקוקים לעירוב ,לכן
סגי במה ש"איזה מהם שירצה יתן הפת" ,מבלי
להקנות את הפת לכל בני החצר.
והטעם שזה מועיל הוא כי :א( כל האוכלים בבית הזה
אינם אוסרים זה על זה ,ב( ואחד מהם עירב עם החצר
השני – על ידי שני הפרטים האלו נתערבו כולם זה בזה.
והרי זה כעין האמור בשוע"ר )סי' שעב ס"ג-ד(" :שתי
חצרות שרוצות לערב יחד ...אם ירצה יוליך שם אפילו
פת משלו וכולם מותרים ...והוא הדין אם הוא עם
חביריו הם בענין שאינן צריכין לערב כלל ביניהם ,כגון
אב עם בניו המקבלים פרס ממנו השרויים לבדם בחצר
אחת ...אחד מהם מוליך פת בשביל כולם אפילו משלו
לחצר הסמוכה להם לערב עמה".
גם כאן אין הוא צריך לזכות את הפת לכל בני החצר,
אלא סגי במה שהוא מוליך פת שלו לחצר הסמוכה כדי
להתיר לכולם ,כי :א( כל בני החצר נתערבו ביניהם על
ידי העירוב שבחצר הזאת ,ב( ואחד מבני החצר נתן
עירובו בחצר השניה – על ידי שני אלו הותרו כולם
לטלטל בשתי החצרות.
וכן הוא גם כאן בסוכה שבחצר ,שהרי :א( הבעל
ואשתו ובני ביתו אינם אוסרים זה על זה ,ב( והבעל
אוכל בסוכה יחד עם הגברים שבכל החצר – על ידי שני
אלו נתערבו כל הגברים והנשים שבחצר הזה ואינם
אוסרים זה על זה.
ולפי כל זה נראה לכאורה ,שאם אשה אלמנה גרה
בחצר זו בבית שלה ,ואינה אוכלת בסוכה ,היא אוסרת
על כל בני החצר ,ואין אכילת הגברים בסוכה מתרת
אותם.
***
קנא
הלכות פסח
סימן תמז ס"א
מט .דינים וחומרות במאכלי פסח
א( בתערובת ובחשש חמץ
מבואר בגמרא פסחים )ל ,רע"א(" :אמר רבא הלכתא
חמץ בזמנו בין במינו בין בשאינו מינו אסור במשהו".
והיינו שבתערובות חמץ בפסח החמירו יותר משאר
האיסורים ,בזה שאסרו חמץ במשהו )ולא סגי
בששים(.
הטעם לחומרה זו בחמץ פסח לא נתבאר בגמרא ,רק
בראשונים ,והובאו שלושה טעמים לזה בשוע"ר )סי'
תמז ס"א(" :אף על פי שכל איסורין שבתורה שנתערבו
אינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות
דהיינו עד ששים ,אבל חמץ שנתערב בתוך הפסח,
דהיינו מליל ט"ו עד מוצאי יום טוב האחרון של פסח,
כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת ,ולעבור עליו בבל
יראה ובל ימצא ,ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל
השנה הן קרובין לשכחה ,לפיכך החמירו בו חכמים
שאוסר תערובתו במשהו".
ויתירה מזו הורה האריז"ל ,להחמיר כל החומרות
בפסח ,יותר מבשאר האיסורים ,כמובא בשו"ת
אדמו"ר הזקן ,בקשר למצה שרויה )סי' ו(" :לפי מ"ש
האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח ,פשיטא שיש
להחמיר".
ב( מוצרי כשר לפסח
ומחמת כל אלו רואים אנו חומרות רבות ועצומות
שנהגו בהם ,אף במקום שלפי הנראה היא חומרה בלא
טעם .ועד לחומרה הרגילה בבתים רבים ,שבמשך ימי
הפסח לא נכנסים לבית שום מוצרים מבחוץ )מלבד
מצה ויין המוכרחים( ,אף לא מוצרים בהכשר רבנים
מוסמכים שסומכים עליהם כל השנה.
ולאידך גיסא טוענים לנגדם המקילים ,שהיא חומרה
בלא טעם ,וכשם שסומכים על הכשר הרבנים כל
השנה ,כן אפשר לסמוך עליהם בהכשר שלהם לפסח.
ומה שאסרו בגמרא חמץ במשהו הוא דוקא כשידוע
שיש תערובת משהו במאכל הזה .ומה שהחמיר
האריז"ל היינו דוקא כשיש לפועל דעות המחמירים
בזה .משא"כ במוצרים שהם בהכשר רבנים מוסמכים,
שאומרים שאין במאכל זה שום חשש חמץ בפסח ,בזה
אין טעם להחמיר.
ועל כן קונים הם בחנויות כל מיני עוגיות ,העשויים
מקמח שאינו מחמשת מיני דגן ,ואינו מקמח קטניות.
שיעורי הלכה למעשה
ננסה אם כן לבאר את טעמי ומקור המחמירים בזה,
וטעמי המקילים בזה.
ג( קטניות
נתחיל עם דין הקטניות שאסרו הראשונים לאכלם
בפסח .הטעם לזה הובא בשוע"ר )סי' תנג ס"ג(" :נהגו
במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן
ופולין ועדשים ושומשמין ושאר מיני קטניות אפילו
ביום טוב אחרון ,לפי שבדורות האחרונים רבו עמי
הארץ שאינן בקיאין באיסור והיתר ואם יראו
שאוכלים בפסח תבשיל של מיני קטניות יטעו להתיר
גם כן תבשיל של מיני דגן ,הואיל וכל השנה דרך לעשות
תבשיל ממיני קטניות כמו שדרך ממיני דגן ידמה
בעיניהם שדינם שוה בפסח ,לפיכך נהגו לאסור הכל".
נשאלת השאלה ,הרי טעם האיסור מבואר כאן "הואיל
וכל השנה דרך לעשות תבשיל ממיני קטניות ,כמו
שדרך ממיני דגן ,ידמה בעיניהם שדינם שוה בפסח".
ואם כן מדוע לא יאסרו מטעם זה גם שאר מוצרי
העוגיות של פסח "כמו שדרך ממיני דגן ,ידמה
בעיניהם שדינם שוה בפסח"!?
אלא שהמקילים עונים על זה ,שאין אנו עושים גזירות
חדשות ,ורק מה שאסרו הפוסקים בפירוש ,היינו מיני
קטניות ,מזה אנו נזהרים ,ותו לא.
ד( סוכר
ואף שבעוגיות אלו נמצא גם סוכר ,והרי גזרו
הראשונים שלא להשתמש בסוכר בפסח ,כמובא
בשוע"ר )סי' תסז סי"ט-כ(" :הצוקר העשוי ככובע
)שקורין הוט צוקר( אין בו חשש חמץ ומותר להשהותו
בפסח ,ואף על פי כן נוהגין למכרו לנכרי קודם הפסח.
אבל הצוקר המבושל הנחתך לחתיכות )שקורין צוקר
קאנדיל( ,וכן מיני בלילות צוקר שמחפין בהם מיני
פירות ובשמים ,יש בהם חשש חימוץ ,ואין להשהותם
בפסח ואין לאכלם אפילו ביום טוב האחרון".
הרי שלמעשה אסרו להשתמש בכל סוכר בפסח.
ואפילו "הוט צוקר" ש"אין בו חשש חמץ" ,נהגו שלא
לאכלו ולא להשהותו אלא "למכרו לנכרי קודם
הפסח".
הנה זה הי' רק בשעה שהי' חשש חימוץ עכ"פ על "צוקר
קאנדיל" הנקנה מהשוק ,ולכן אסרו גם "הוט צוקר";
משא"כ בזמנינו שיש הכשר על הסוכר ,שהם נקיים
מחשש חימוץ ,שוב אין טעם לאסור את הסוכר.
וזאת אמנם היתה טענת מוה"ר משה הורנשטיין ,לפני
גיסו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ,כמובא ב"אוצר
מנהגי חב"ד" )פסח ע' נב(" :כי לו הי' בית-חרושת של
קנב
צוקער וידע שאין בסוכר שום חשש ,אעפ"כ חשב שיקח
כלים חדשים ,ובעצמו ישגיח על כל דבר באופן שלא
יהיה מקום לחשוש אפילו חשש רחוק ,וכן עשה ,והביא
הסוכר לגיסו אדמו"ר נ"ע בערב-פסח ...שם על השלחן
את הסוכר ,אדמו"ר נ"ע לקח חתיכה אחת ושבר
אותה ,והנה פלא נפלא :מתוך הסוכר נפלה חיטה".
ובאחד האגרות-קודש כתב אל כ"ק בנו אדמו"ר
מוהריי"צ נ"ע )ח"א ע' תו(" :בטח נמצא יין-גפן הנדרש
לחג-הפסח הבע"ל ,שלא יהי' בו שום תערובות
צוקער" .וכן נהגו גם כ"ק בנו הנ"ל ,והרבי ,שהשתמשו
רק ביין שאין בו סוכר.
האם זו חומרה שאין בה טעם? הרי כך הונהג על ידי
הראשונים ,ומובא בשלחן ערוך .ואף שבטל הטעם,
מכל מקום יש אלו שנוהגים בחומרה זו.
ה( צנון ושום
ויתירה מזו הובא ב"אוצר מנהגי חב"ד )פסח ע' סב(:
"כידוע היה אדמו"ר ]מוהרש"ב[ נ"ע בא בליל ראשון
של פסח אחרי תפילת ערבית ,למקום האוכל של
התמימים יחיו ,והיה מביט כל דבר איך ומה ,והיה
מתעניין בכל פרט .והנה הממונים הכינו אז ]בשנת
תרס"ו[ לארוחה ראשונה צנון עם שומן )רעטאך מיט
שמאלץ( ,וכשאדמו"ר נ"ע ראה זה ושאל מה זה ,ואמרו
לו שזו מנה ראשונה )די ערשטע געריכט( ,ושאל
בתמהון :האם אינם יודעים שאדמו"ר הצמח-צדק נ"ע
אסר אכילת צנון בפסח בלי טעם?! ומובן שתיכף
נתפשטה השמועה מה שאמר אדמו"ר נ"ע".
ובאמת אין הכוונה שאדמו"ר הצמח צדק אסרו בלי
טעם ,שהרי כבר כתוב בחיי אדם )סי' קכז ס"ז(" :מה
שיש נוהגים שלא לאכול צנון ושומים ,שאין לזה שום
טעם וריח ,מותר להתיר להם בפשיטות ,דבודאי בזה
לא שייך שום סייג" .הרי שכבר נהגו להחמיר בזה לפני
תקופת אדמו"ר הצמח צדק; אלא שהוא אמר ,שמכל
מקום יש ליזהר מזה ,אף שהיא חומרה בלא טעם.
ולענין השום ,מובאת הנהגה זו גם בפרי מגדים )אשל
אברהם סי' תסד(" :יש נוהגין שלא לאכול שום בפסח,
ואיני יודע טעם למה .ומכל מקום עתה אין להקל בפני
עם הארץ .ובצנעה לתלמיד חכם אין להחמיר" .הרי
שהמנהג הזה התחיל כבר כמה דורות קודם .ואפשר
שבאיזה זמן מהזמנים היתה בזה סיבה לחשוש,
ואסרוהו ,ונשאר המנהג לאסרו גם אחרי שבטל
החשש.
ועל כך הורו כ"ק אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר
מוהרש"ב נ"ע ,שימשיכו להיזהר בזה )עכ"פ בצנון( ,אף
שבטל הטעם .ויתירה מזו שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב
שיעורי הלכה למעשה
נ"ע הי' כולל את מאכלי הצנון במכירת החמץ לנכרי,
כנזכר באגרות-קודש שלו )ח"ג אגרת תשיז(" :וארשום
לך גם החדר שאניח החמץ פה ,ופרטי הדברים
הנמצאים פה הם יין גפן שיש בו חשש חמץ ,ורעטעך
איין גימאכץ".
ו( קדה וקנמון
ובדורות הבאים נוספה חומרה נוספת ,שלא לאכול
קדה )הנקרא גם :אינגבר; זנגביל; ג'ינג'ר( .וקנמון
)הנקרא גם :צימרינג; סינעמען( .ומחמת חומרה זו
הפסיקו להשתמש במינים אלו לחרוסת ,אף שהיא
הלכה בשוע"ר )סי' תעה סל"ג(" :וצריך ליתן בתוכו
תבלין הדומין לתבן כגון קנמון וזנגביל ,שאינן נידוכין
הדק היטב ויש בהן לאחר הדיכה חוטין קשין וארוכין
קצת כמו תבן ,זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט".
ומכל מקום מבאר הרבי ב"לקוטי טעמים ומנהגים"
להגדה של פסח )פסקה החרוסת(" :זה מכמה שנים
אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקנמון ,מחשש תערובת
חמץ".
ואף שכיום אפשר לקנות בשוק קידה וקנמון חיים,
ואפשר לטוחנן בלי חשש חמץ ,מכל מקום נשאר
מנהגינו שלא לאכלו בפסח ושלא לקחת אותו לחרוסת.
ואם יאמר האומר שבימינו אלה היא חומרה בלא
טעם ,ומשתמש בו לתבליני מאכל – מה יאמר לזה
שאינו משתמש בהם לחרוסת – אף שנזכר בשלחן ערוך
שהם ממיני החרוסת.
אלא ודאי כל המחמירים בדברים אלו ,שאסרום איזה
זמן מחשש חמץ ,וממשיכים להחמיר בהם אף בימינו
כשאפשר להבטיח שלא יהי' בהם חשש חימוץ ,מכל
מקום אינם כלל מן המתמיהים ,כי יש לכל אלו מקור
חזק בהלכה ובשלחן ערוך.
ז( היתר יום טוב אחרון של גלויות
את העובדה הזאת ,אשר כל החומרות האלו הן
חששות רחוקות ביותר ,ולא אסרום אלא מטעם
שהחמירו חכמים ביותר בחששות חימוץ בפסח ,את
העובדה הזאת הדגישו הפוסקים בהלכה למעשה ,בזה
שהתירו לאכול את כל המוצרים האלה ביום טוב
אחרון של גלויות )ראה בזה לקמן סי' סב(.
והיינו שיש דברים חמורים יותר ,שאותם אסרו אף
ביום טוב אחרון של פסח ,כמו קטניות לדוגמה ,שכבר
הובא לעיל משוע"ר )סי' תנג ס"ג(" :נהגו במדינות אלו
שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן ופולין
ועדשים ושומשמין ושאר מיני קטניות אפילו ביום טוב
אחרון" .וכן לענין סוכר הובא לעיל משוע"ר )סי' תסז
ס"כ(" :ואין לאכלם אפילו ביום טוב האחרון" )וכן
קנג
הוא מנהג רבותינו ,כמובא ב"רשימות היומן" )ע'
קפא(" :באחרון של פסח – אוכל ...ובלי סוכר"(.
ויש דברים קלים יותר ,שחשש חימוץ שבהם הוא רחוק
ביותר ,ואותם לא אסרו אלא "עד יום טוב האחרון"
)ולא עד בכלל( .כמו גזירת איסור מיני מלוחים בפסח,
שמובא בשוע"ר )סי' תמז סל"ו(" :כבר נהגו במדינות
אלו להחמיר לכתחלה שלא לאכול בפסח עד יום טוב
האחרון של גליות כל מיני מלוחים שלא נזהרו לבדוק
המלח מפירורי חמץ הנמצאים בו ,לפי שאנו חוששין
שמא יש עליהן עדיין פירור דק של חמץ בעין שנדבק בו
מן המלח ומחמת דקותו אינו נראה לעין".
וכן לענין שומן ,שנתבאר בשוע"ר )סי' תמז סמ"ג(:
"אסור לאכול בפסח עד יום טוב האחרון מהשומן
שהתיכוהו קודם הפסח אם לא נתכוונו בהתכתו כדי
לאכלו בפסח שבוודאי לא נזהרו בו מחימוץ בשעת
התכתו ויש לחוש שמא נתערב אז בתוכו פירור חמץ
משהו ועדיין הוא עומד בעינו בתוך השומן".
וכן לענין גזירת פירות מיובשים בפסח ,שנתבאר
בשוע"ר )סי' תסז סי"ז(" :נוהגין במדינות אלו שלא
לאכול בפסח עד יום טוב האחרון של גליות כל מיני
גרוגרות וצמוקין ושאר כל הפירות שנתייבשו ,לפי
שדרך לפזר קמח על הגרוגרות בשעה שמייבשין אותן,
והצמוקין רגילין לערבם עם הגרוגרות בשעה
שמייבשין אותן".
וכן לענין מצה שרויה ,שהחשש שבו הוא רחוק ביותר,
ולכן נהגו לאסרו בכל ימי הפסח ,ולהתירו באחרון של
פסח ,כמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן )סי' ו(" :ואף שבין
להמג"א ובין להפרי חדש יש להקל ...לפי מ"ש
האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח ,פשיטא שיש
להחמיר כהרשד"ם שבפרי חדש .ומכל מקום ביום טוב
האחרון המיקל משום שמחת יום טוב לא הפסיד".
ואף שבימי הפסח החמירו בהם ביותר ,מכל מקום אין
נוהגים בזה באחש"פ ,כמבואר בלקוטי טעמים
ומנהגים להגש"פ" :נזהרין ביותר ממצה שרוי' )ראה
שו"ת אדה"ז ס"ו .וראה שע"ת סוסת"ס( .ולכן המצות
שעל השולחן מכוסות ,שמא יפלו עליהם מים .קודם
ששופכין מים ,או משקין שמים מעורבים בהם ,לכוס
או קערה בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה .למים
אמצעים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו) .וכן כל
ז' ימי הפסח ,משא"כ אחש"פ שמהדרין לשרות(".
וטעם החילוק בין שרויה לבין שאר החומרות הנ"ל
שהתירו באחרון של פסח; אשר כיון דנפק מפומי'
דאדמו"ר הזקן ,להקל משום שמחת יום טוב בענין
השרויה ,נעשה זה למנהג להדר לאכול שרויה באחרון
של פסח .משא"כ בשאר הדברים שנהגו להקל בהם
שיעורי הלכה למעשה
באחרון של פסח ,ראה אוצר מנהגי חב"ד )פסח ,ע' רכ
ואילך(.
ח( שלא לזלזל ביום טוב שני של גלויות
אלא שדבר זה דורש ביאור ,מדוע מקילים אנו בזה
ביום טוב אחרון של גלויות ,הרי מבואר בכמה
מקומות ,ומובא בשוע"ר )סי' תעה ס"ל(" :שאין לחלק
כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר שלא יבואו בו
לזלזל על ידי כן" )ראה בזה לקמן סי' סב(.
וכן מובא בשוע"ר )סי' תצ ס"א(" :אם לא יתפללו בו
תפלת יום טוב ,או שלא יאמרו בו קידוש היום
ושהחיינו ,יבאו לזלזל בו ,לומר שאינו יום טוב כלל,
ועל ידי כן יבאו גם כן לעשות בו כל מלאכת עבודה".
וכן מובא בשוע"ר )סי' תר סוף ס"ד(" :אין לזלזל ביום
שני ולהקל בו ,מה שלא היו מקילין בו אבותינו".
וזה שאנו מקילין ביום טוב אחרון של גלויות ,לענין
חששות הרחוקות של חימוץ ,יש ללמוד מהלכות ד'
מינים בסוכות ,שנתבאר בשוע"ר )סי' תרמט סכ"א –
לדעה הב'(" :אין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר
קדושת היום ,ולפיכך אנו מקדשין על הכוס ומברכין
זמן ביום טוב שני כמו ביום טוב הראשון .אבל דברים
שאינן מעיקר קדושת היום ,אלא שהן מצות הנוהגות
באותו היום בלבד ,כגון כל הפסולין ביום טוב הראשון
בלבד ,ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביום טוב
שני אין כאן זלזול ליום טוב השני כלל".
וכשם שאין חוששים להקל ביום טוב שני של גלויות –
לענין ד' מינים בחג הסוכות ,כך אין אנו חוששים ביום
טוב אחרון של גלויות – לענין חשש חמץ בחג הפסח.
ואף שדעה הראשונה )בשוע"ר שם( סוברת אשר "צריך
לנהוג בו מחמת הספק כל החומרות של יום טוב
הראשון" – גם לענין ד' מינים .וכן הובא לעיל משוע"ר
)סי' תעה ס"ל( ,שמטעם זה "אין לחלק כלל בין יום
טוב ראשון לשני בשום דבר" – גם לענין אכילת מצה.
מכל מקום רצו להדגיש כאן ,לענין מאכלים אלו שיש
בהם חששות רחוקות של חימוץ ,שהמנהג שלא לאכלם
היא חומרה יתירה ,ואינו מעיקר הדין .ולכן הדגישו
והבהירו שביום טוב אחרון של גלויות לא נהגו להחמיר
בהם.
קנד
הכשר כלים
סימן תנא ס"ע
נ .הכשר השולחנות לפסח
א( איסורם ע"י לחם חם מהתנור
בשוע"ר )סי' תנא סנ"ח(" :השולחנות שאוכלים עליהם
כל השנה והתיבות שדרך להצניע בהן אוכלים כל השנה
נהגו כל ישראל להגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון ,לפי
שלפעמים נשפך עליהם מרק מן הקדירה וכבולעו כך
פולטו ,וצריך ליזהר בכל משפטי העירוי שנתבאר
למעלה .ועכשיו נוהגין במדינות אלו להגעילן על ידי
עירוי עם אבן מלובן ,לפי שלפעמים מניחים עליהם
פשטיד"א חמה )פת חמה(".
והיינו כי דוקא ברוטב שנשפך על השולחן בעירוי מכלי
ראשון ,אמרינן שאין חומו שוה לחום כלי ראשון,
כמבואר כאן ,ובכמה מקומות בשוע"ר )ראה סי' קסח
סי"ח .סי' שיח סי"ט .סי' תנא סכ"ו-לא( ,ולכן סגי
בהגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון.
משא"כ גוש הפשטיד"א )פת חמה( ,עומד בחמימותו
אפילו אחר שהעבירוהו מהאש ,כמבואר בש"ך )יו"ד
סי' צד ס"ק ל(" :דעת האיסור והיתר ...וכן דעת
מהרש"ל ...דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו
צלול אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני" .ובט"ז שם
)ס"ק יד(" :ולא דמי לכלי שני דבדבר יבש ליכא דפנות
המקררות ומבשל מיהו כל זמן שהיד סולדת בו ...דלא
שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול
שמתערב מיד ונתקרר במהרה אבל לא בחתיכת בשר
ודג וכל דבר שהוא גוש דכל זמן שהיד סולדת בו עומד
בחמימותו" .ולכן לא סגי בו הגעלה על ידי עירוי מכלי
ראשון ,אלא דוקא על ידי אבן מלובן.
ואף לדעת הרמ"א שכתב שם )ס"ז(" :וכל זה בבשר
רותח בכלי ראשון" ,ונתבאר בש"ך ובט"ז שאינו סובר
לחלק בין גוש לרוטב ,וכיון שנאסר על ידי עירוי מכלי
ראשון אפשר גם להגעילו בעירוי מכלי ראשון.
מכל מקום גם הוא יודה שהפשטיד"א החמה
שהוציאוה מהתנור יש לה דין כלי ראשון ממש,
כמבואר בשו"ת צ"צ )סי' סה(" :יש לומר דדין דצלי
דהתם לא שייך כלל לדין דדבר גוש בכלי שני דפליגי
האו"ה ורש"ל עם רמ"א ,דהאו"ה ורש"ל מיירי בבשר
מבושל בקדירה ואחר כך הוציאוה מהקדירה ונתנוה
בכלי קר ...אבל בבשר צלי שנצלה על האש ממש ,הרי
בשעה שהיתה על האש היתה בודאי כלי ראשון ,על כן
גם לאחר שסלקוה מהאש דין כלי ראשון יש לה ממש,
דאיזה שינוי הי' בה שתאבד שמה הראשון ,כיון שלא
הריקוה מכלי אל כלי ממילא טעמו וריחו וחומו לא
שיעורי הלכה למעשה
נמר ...ולזה נתכוין המ"א לשם במ"ש וכל שכן צלי,
ר"ל כיון דיש דיעות בדבר גוש אפי' בכלי שני )דהיינו
כשהריקוהו מהקדירה לכלי שני( מבשל ,וכל שכן צלי
שלא הוריקוהו שהוא כלי ראשון ממש".
וכן הוא בפשטיד"א )פת חמה( שנאפתה בתוך התנור
ממש ,שגם לאחר שסלקוה מהאש יש לה דין כלי
ראשון ממש ,ולא סגי בהגעלה על ידי עירוי מכלי
ראשון ,אלא דוקא על ידי עירוי מכלי ראשון עם אבן
מלובן ,שיש לו דין של הגעלה בכלי ראשון ממש,
כמבואר בשוע"ר )סי' תנא סכ"ז(" :יתן עליה אבן
מלובן ויערה עליה מים רותחין מן כלי ראשון ויעביר
עליה האבן על פני הקערה כדי שירתיח את כל המים
שעירה עליה ויהיה חומם כל כך גדול כחום כלי ראשון
וכן יעשה בכל הצריך הגעלה בכלי ראשון".
ואעפ"י שנתבאר בשוע"ר )סי' תנא סי"ג(" :אם נשתמש
בהן חמץ על ידי האור ...בלבד שלא על ידי משקה כגון
השפודים והאסכלאות שצלו עליהם מולייתא של חמץ
שגוף החמץ נוגע בהן בשעת צלייתו ואין ביניהם שום
משקה )טופח( שיוליך טעם החמץ לתוך השפוד
והאסכלה אלא על ידי חום האש בלבד נבלע בהם טעם
החמץ ,לפיכך אינו נפלט מהם על ידי הגעלה במים
רותחים ...אלא על ידי חום האש בלבד ,דהיינו שילבנו
באור יפה יפה עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו".
וכיון שכאן נאפו הפשטיד"א והפת החמה על ידי חום
האש בלבד ,איך תועיל בהם ההגעלה על ידי עירוי ואבן
מלובן ,שדינו כהגעלה בכלי ראשון כנ"ל .ומדוע לא
נצריכו ליבון גמור ,שאינו שייך כלל בשלחנות של עץ.
והטעם לזה הוא ,כי זה שאנו מצריכים ליבון גמור הוא
דוקא כאשר החמץ נבלע בכלי )השלחן( "על ידי חום
האש" .משא"כ כאן ,שאף שחום הפת החמה הוא
מחימום האש בלבד ,מכל מקום בליעת טעם הפת
בתוך השלחן אינה על ידי האש ,כי אם על ידי חום
הפשטידא והפת שהוחמו על ידי האש .ובזה דינו שוה
לדין הכלי שנאסר על ידי בישול.
ואף שנתבאר בשוע"ר )סי' תנא סל"ו(" :מחבת
שמטגנין בה עיסת חמץ כל השנה בשמן או בשומן יש
אומרים שצריכה ליבון גמור כדינו להשתמש בה
בפסח ,לפי שלפעמים נשרף ונכלה השמן או השומן
שתחת כל העיסה או שתחת מקצתה ונבלע בה טעם
העיסה במחבת על ידי האור בלבד שלא על ידי משקה,
וטעם זה אינו נפלט ממנה על ידי הגעלה אלא על ידי
ליבון דכבולעו כך פולטו .ויש חולקין על זה ואומרים
...שאין אנו חוששים לזה ...אבל מחבת שאפו בה
עיסה ,אף על פי שמשח את המחבת בשמן או בשומן
תחת העיסה כדי שלא תשרף אין זה נקרא טיגון אלא
קנה
אפייה ,כיון שאין העיסה רוחשת בשמן או בשומן והרי
נבלע בה החמץ על ידי האור בלבד וצריכה ליבון גמור
כדינו .וכן הדין באגנות שאופין בהן עוגות".
והרי גם במחבת לא נכנס טעם עיסת החמץ אל המחבת
על ידי האש עצמו ,שהרי האש הוא מבחוץ והחמץ הוא
בפנים .ולא דמי לשפוד ואסכלה שהחמץ נבלע בהם על
ידי חום האש עצמו.
מכל מקום גם במחבת נכנס בה טעם החמץ על ידי
האש עצמה )אף שהאש היא מבחוץ והחמץ הוא
מבפנים( ,משא"כ כאן ,שבעת שהפת החמה מונחת על
השלחן ,אין האש קיימת כאן ,ורק שחום הפת הוא
מהאש עצמה ,לכן אין לזה דין של שפוד ואסכלא ,אלא
דין בישול בלבד ,שסגי בהגעלה בלבד ,או בעירוי מכלי
ראשון עם אבן מלובן.
ב( מכסה על השלחן
אלא שגם העצה הזאת של הגעלה בעירוי מכלי ראשון
עם אבן מלובן ,גם היא אינה כל כך מעשית בימינו
ובמקומותינו ,שהרי על ידי זה תתקלקל רצפת
הקרשים שתחת השלחן ,שנשפכים עליה המים
החמים ,וגם צבע השלחן יתקלקל על ידי העברת האבן
מלובן )מגהץ( עליו.
ואם ירצה לאחוז את המגהץ באויר )שלא יגע בשלחן(
ולשפוך עליו את העירוי מכלי ראשון ,גם זה לא יספיק,
שהרי מטעם זה נתבאר בשוע"ר )סי' תנא סכ"ז(:
"קערה גדולה אם יש לה אוגנין ובליטות כעין כפתורים
ופרחים אין לה תקנה על ידי עירוי ואבן מלובן שאי
אפשר להעביר האבן על פני כולה".
והיינו שהאבן מלובן צריך לנגוע בכל פינה בעת
ההגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון ,שאם יאחוז את
האבן המלובן באויר ויערה עליו מכלי ראשון ,הרי סוף
כל סוף גם מהאבן המלובן נשפך על השלחן על ידי
עירוי ,ואם מה יועיל האבן המלובן על העירוי בלבדו
שאינו מועיל!?
ואם יעביר את האבן המלובן על גם השלחן עצמו,
יתקלקל בזה צבע השלחן.
ולכן העצה הכי מעשית היא כמבואר בשוע"ר )סי' תנא
סס"ה(" :ומי שרוצה להשתמש בפסח על גבי התנור
מניח עליו חתיכת ברזל או שאר דבר שאין משתמשין
בו בפסח ,ועל גבי זה הדבר המפסיק מותר להניח
אפילו מאכלים חמים בשעה שהתנור מתחמם בפסח.
אבל אם הניח סדין עליו אין להניח על הסדין אלא
מאכל צונן בשעה שהתנור צונן".
שיעורי הלכה למעשה
וכך גם בשלחנות האלה שלפעמים מניחים עליהם פת
חמה ,אשר לקראת הפסח צריך להניח עליהם פלסטיק
עבה ,שיפסיק בין בליעת החמץ שבשלחן לבין מאכלי
הפסח שעל גביו.
והטעם שמועיל הפסק זה הוא כמבואר בשוע"ר )סי'
תנא סמ"א(" :שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא
רוטב" .ולכן אם מניחים את הפלסטיק העב על השלחן
להבדיל בין השלחן לבין מאכלי הפסח שעל גביו ,אזי
גם כשמניח על השלחן מאכלי פסח חמים ,אין בליעת
החמץ יוצאת מהשלחן אל הפלסטיק העבה שעליו,
ובמילא אינה נבלעת לתוך מאכלי פסח.
ואפילו אם העמיד את הקדרה החמה עצמה על
השלחן ,אם שניהם יבשים ונקיים ,גם בזה אמרינן
שטעם החמץ מהשלחן אינו יוצא ממנו אל הקדירה,
כמבואר בשוע"ר )סי' תנא סס"ז(" :אם הניח שם
תבשיל בקדירה ,אפילו היה התנור חם התבשיל מותר
...וגם הקדירה יש להתיר אם ברי לו שמקום מושבה
היה נקי שלא היה שם משהו חמץ בעין ,שהאיסור
הבלוע בתנור אינו נפלט לקדירה שעליו ,כמו שנתבאר
ביורה דעה סי' צ"ב ,שאין איסור בלוע יוצא מדופן
לדופן בלא רוטב".
אלא שאם לא יניחו את הפלסטיק העב להפסיק בין
השלחן לבין מאכלי הפסח שעל גביו ,יש לחוש שיניחו
על השלחן סיר חם של מאכלי פסח ,וישפך קצת
מהרוטב שבסיר על השלחן ,ואז תצא בליעת החמץ
מהשלחן על ידי הרוטב החם ותיבלע בסיר החם של
פסח .משא"כ אם מניחים את הפלסטיק העב על
השלחן להבדיל בין השלחן לבין מאכלי הפסח שעל
גביו ,אזי גם אם מניח על השלחן סיר חם של מאכלי
פסח ,ואף אם נשפך קצת מהרוטב שבסיר על
הפלסטיק העבה שעל השלחן ,מכל מקום אין בליעת
החמץ יוצאת מהשלחן על הפלסטיק העבה שעליו,
ובמילא אינה נבלעת לתוך הסיר של מאכלי פסח.
ג( שולחנות של חמץ בבית של פסח
ואף שעל ידי זה ישאר שלחן של חמץ בתוך הבית במשך
כל ימי הפסח ,הרי נתבאר בשוע"ר )סי' תנא ס"א(" :כל
הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח על ידי הגעלה או
ליבון ,וכן כל כלי חרס שאין להם הכשר על ידי הגעלה
וליבון ,אם הוא רוצה להשהותן עד לאחר הפסח צריך
לשפשפן ...בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן ,ויצניעם".
ואף שבדופני הכלים בלוע טעם חמץ ,מכל מקום אין
עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא ,כמבואר בשוע"ר
)סי' תמז ס"ג(" :שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו
בבל יראה ובל ימצא שהרי אינו מצוי לך ,לפיכך מותר
להשהותן עד לאחר הפסח".
קנו
ורק אם יש על הכלים חמץ בעין ,אזי נמכרים הכלים
לנכרי ,כמבואר בסדר מכירת חמץ של רבינו הזקן:
"כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין ...נכללו גם כן
במכירה זו" )ונתבאר ב"סדר מכירת חמץ" עם ביאור,
הערה .(54
ומה שרגילים להניח את כל כלי החמץ בארונות
הסגורים הנמכרים לנכרי ,אין מניחים אותם שם כדי
למכרם לנכרי ,אלא כדי שיהיו סגורים במקום הצנוע,
היינו בארון המושכר לנכרי לימי הפסח .וכך גם כל
השלחנות שבבתים ,שקשה מאד להכשירם לפסח,
נשארים בבית בלי הכשר ,ומשתמשים בהם רק על ידי
הפסק פלסטיק עב ,להפסיק בין בליעת החמץ שבשלחן
לבין מאכלי הפסח שעל גביו.
ד( הכשר הכיור ושלחן שיש
וכל זה הוא לענין השלחנות שבחדר האוכל ובמטבח.
משא"כ הכיור שבמטבח )אם משמתמשים בו ,בלי
כיסוי מיוחד לפסח( ,מועלת בו הגעלה על ידי עירוי
מכלי ראשון – בלא אבן מלובן ,שהרי הכיור לא נאסר
בדרך כלל אלא על ידי עירוי ,שאין מניחים בתוכו פת
חמה מהתנור ,ולכן גם הכשרתו היא על ידי עירוי מכלי
ראשון בלבד.
אמנם קשה ביותר להכשירו על ידי עירוי מכלי ראשון
עם אבן מלובן ,שהרי כבר הובא לעיל משוע"ר )סי' תנא
סכ"ז(" :קערה גדולה אם יש לה אוגנין ובליטות כעין
כפתורים ופרחים אין לה תקנה על ידי עירוי ואבן
מלובן שאי אפשר להעביר האבן על פני כולה" .וכך הוא
גם בכיור שהוא כדורי ,ואי אפשר להעביר האבן על פני
כולה .ולכן יש להסתפק בהגעלה מכלי ראשון בלי אבן
מלובן.
ואם הכיור הוא של מתכת אזי אפשר גם להכשירו
בליבון קל ,שדינו כהגעלה ,כמבואר בשוע"ר )סי' תנא
ס"י(" :כלי מתכות ...הרי הוא יכול למלאותו גחלים
מבפנים וישהה אותם בתוכו עד שאם יגע אדם בצד
החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו מחמת שנתלבן
הכלי מן הגחלים ,שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע
בתוכו ,אע"פ שלא נתלבן כל כך עד שיהיו ניצוצות
ניתזים ממנו ,שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי
הגעלה ,וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה".
וכל זה הוא בכיור של מתכת ,משא"כ בכיור של שיש,
או גם שלחנות שיש שבמטבח ,בהם לא יועיל ליבון קל,
שהרי כבר נתבאר ששיעורו הוא "עד שאם יגע אדם
בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו מחמת
שנתלבן הכלי מן הגחלים" ,וזה לא שייך לא בעץ ולא
בשיש ,רק במתכת.
שיעורי הלכה למעשה
נא .היסק מבחוץ בליבון קל
בשוע"ר )סי' תנא ס"ע(" :ולא עוד אלא אפילו כלי
מתכת ישן שנתבשל בו חמץ כל השנה ואחר כך חיפהו
בבדיל ,יש להתיר מעיקר הדין להשתמש בו בפסח בלא
הגעלה ,לפי שהליבון שמלבנים אותו בשעת ציפוי פולט
האיסור ממנו כמו שאם היה מגעילו שהרי האש
מחממו כל כך מבחוץ עד שהבדיל ניתך בתוכו מבפנים
וליבון כזה אינו גרוע מהגעלה כיון שהיד סולדת בו
משני עבריו מבית ומחוץ בכל שטח הכלי" .אמנם אוסר
שם מצד סיבה אחרת ,והוא "לפי שלפעמים עושים זה
הציפוי במהירות ואינו עולה בכל שטח הכלי לפי שלא
הרתיחו אותו יפה ,וזה מצוי מאוד ,לפיכך נכון להורות
שיגעילו אותם אחר הציפוי".
מכאן רצה הרממ"ו להוכיח ,בהערות וביאורים )גליון
תתקטו( שמועיל ליבון קל מבחוץ ,שאף שהאש הגורם
הליבון נמצא בחוץ שלא במקום שנבלע האיסור הרי
כיון ש"היד סולדת בו משני עבריו" הרי "ליבון כזה
אינו גרוע מהגעלה" .ודוחק גדול לומר שכאן שאני
שהבדיל ניתך מבפנים במקום בליעת האיסור ,שהרי
אין משמע כלל שהבדיל הוא הגורם את הליבון ,כי אם
האש הוא הגורם את הליבון .והתכת הבדיל היא רק
הוכחה שהאש חמה מספיק – והא ראיה שהבדיל ניתך
בתוכו.
אמנם לא כן נראה לכאורה שם סל"ח ,בכלי שיש בו
טלאי בצד הפנימי ,ש"אין לו תקנה אלא שילבן מקום
הטלאי ליבון גמור כדינו שהאש שורף את כל הבלוע
אף שמעבר לטלאי שבתוך הכלי" .הרי שליבון קל אינו
מועיל באופן זה.
ומה שמקיל בס"ע ,על כרחינו צריכים אנו לבארו )כפי
שהוא עצמו כותב( ,שדוקא "ליבון כזה אינו גרוע
מהגעלה" ,כיון שהבדיל ניתך על ידו מבפנים במקום
בליעת האיסור.
אלא שעדיין צ"ע בשוע"ר )סי' תקט סי"א(" :מותר
ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו מאכל של גבינה כדי
לאפות בו מאכל בשר ] ...דכיון שהתירא בלע סגי
בליבון קל[ ,שאינו ניכר שמתקן כלי אלא הוא מחממו
כדי לאפות בו ,ובלבד שמיד שיעבירנו מן האש יתן בו
המאכל של בשר" .ונראה מלשונו דמיירי שמסיקו
מבחוץ כדי לאפות בפנים הכלי ,ומכל מקום סגי בזה
להכשירו.
***
קנז
סימן תנב ס"ג
נב .הגעלה ברותחים שמעלין אבעבועות
א( כשמגיעים לנקודת הרתיחה
בשוע"ר )סי' תנב ס"ג(" :וכשמכניס הכלים ליורה צריך
ליזהר שיהיו המים מעלין רתיחה ,דהיינו אבעבועות,
בשעת כניסת הכלים לתוכם ,שההגעלה אינה אלא
ברותחין שמעלין אבעבועות".
והמקור לזה הוא באגור )סי' תשמב(" :וימתין עד
שירתחו המים היטב ושיעלו אבעבועות.
ובפשטות לומדים מכאן ,דהיינו דוקא שמרתיחה יפה
יפה עד שכל המים רותחים ומעלין אבעבועות )ראה
קובץ רז"ש ע' ,(34דהיינו כשהמים מתחממים לנקודת
הרתיחה .והוא מה שמכונה אצלינו בשם 212מעלות
פרנהייט ,שהן 100מעלות צלזיוס.
]באמת שיעור חום זה לנקודת הרתיחה הוא דוקא
במים שבגובה פני הים ,משא"כ במשקים אחרים ,או
על גבי ההר ,או בסיר לחץ ,הם רותחים בפחות או
ביותר מ 212-מעלות פרנהייט ,שהן 100מעלות
צלזיוס[.
אמנם דין זה צריך תלמוד גדול ,שהרי בכמה מקומות
נראה בשוע"ר שהגעלה מועלת אפילו בשעה שאין כל
המים מגיעים לנקודת הרתיחה .ומדברי הצמח צדק
נראה שחולק על רבינו הזקן וסובר שצריך שיהיו המים
רותחים ממש יפה יפה .ואנו מחמירים כדעת הצמח
צדק לענין הגעלה )כמבואר לקמן( וכדעת רבינו הזקן
לענין שבת )כדלעיל סי' לו(.
ב( בכלי שאינו על האש
בשוע"ר )סי' תנא סי"ד(" :וכלי ראשון נקרא הכלי
שהרתיחו בו המים אצל האש ,אפילו אם עכשיו בשעה
שמגעילין בתוכו אינו עומד אצל האש ,הרי זה נקרא
כלי ראשון ,ומגעילין בתוכו כל כלי הצריך הגעלה בכלי
ראשון ,אם המים שבתוכו הן עדיין רותחין ,דהיינו
שמעלין רתיחה כמו שיתבאר בסימן תנ"ב" .והיינו
כמובא לעיל משוע"ר )סי' תנב ס"ג(" :שההגעלה אינה
אלא ברותחין שמעלין אבעבועות".
ואם נפרש "שמעלין אבעבועות" פירושו שכל המים
רותחים רתיחה יפה ,לכאורה אינו מובן ,שהרי אחרי
שמסירים את הסיר מים מהאש המים מפסיקים
לרתוח.
ובאמת הובאו בזה שתי דעות בשוע"ר )סי' תנא
סכ"ה(" :ונקרא כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו
מן האש כמו שנתבאר למעלה .ויש אומרים שכל כלי
שיעורי הלכה למעשה
שנשתמש בו איסור על ידי חום כלי ראשון כשהיה
הכלי ראשון אצל האש צריך להגעילו גם כן בתוך כלי
ראשון העומד אצל האש דכבולעו כך פולטו ,ולכתחלה
יש להחמיר ולחוש לדבריהם".
והיינו רק לכתחלה ,לחשוש לדעה הב' ,אבל העיקר
הוא כדעה הראשונה דסגי בהגעלה בכלי ראשון אחר
שהעבירוהו מן האש .ולכאורה מוכח מכאן ,דלא מיירי
באבעבועות אלו שכל המים שבסיר רותחים ,כי אם
בהתחלת הרתיחה של אבעבועות קטנות ,והם נשארים
גם אחר העברת הכלי מעל האש.
ג( רתיחה בשעת כניסת הכלים
ויתירה מזו ,שאף גם אם מכניסים הכלים למים
הרותחים מיד אחר הורדתו מהאש ,עוד לפני שנחו
המים מרתיחתם ,הרי מיד שמתחיל להכניס את הכלי
ליורה מפסקת הרתיחה ,עד שבעת הכנסת החצי השני
של הכלי כבר אין היורה מעלה רתיחה ,ואם כן איך
יכולה להועיל הגעלה זו?
ואפילו אם היורה הגדולה עומדת עדיין על האש,
והמים שבה רותחים ממש ,הרי מיד שמתחיל להכניס
את הכלי ליורה מפסקת הרתיחה ,עד שבעת הכנסת
החצי השני של הכלי כבר אין היורה מעלה רתיחה,
ומכל מקום גם בזה סגי ,כמבואר בשוע"ר )סי' תנב
ס"ג(" :שיהיו המים מעלין רתיחה ,דהיינו אבעבועות,
בשעת כניסת הכלים לתוכם ...ואם מכניס ליורה
כלים הרבה זה אחר זה ,ורגילות כשמכניסין כלי אחד
לתוך הרותחין מיד נחים מרתיחתם ,צריך להמתין
שלא יכניס כלי השנייה עד ישובו המים ויעלו
אבעבועות ,וכן ימתין בהכנסת כל כלי וכלי".
והיינו שאף שמיד שמכניס "חלק" מהכלי נחים המים
מרתיחתם ,מכל מקום אינו מצריך להמתין אחרי
הכנסת כל הכלי "עד שישובו המים ויעלו אבעבועות"
)ורק זאת צריך להזהר "שלא יכניס כלי השנייה עד
שישובו המים ויעלו אבעבועות"(.
ואף שיש דעה שמצריכה להשהות הכלים מעט בתוך
היורה הרותחת ,כמבואר בשוע"ר )סי' תנב ס"ד(" :יש
מצריכין להשהות הכלים בתוך הרותחין באומד הדעת
בכדי שיפליט כל גיעולם ,ולא נהגו כן" .הנה גם לפי
דעה זו אין צריך להשהות הכלים בתוך הרותחין עד
שיחזרו ויעלו רתיחה ,אלא להשהות הכלים באומד
הדעת שיפליט כל גיעולם" ,ולא נהגו כן".
ד( הגעלה במצקת
אין הכי נמי ,שלפעמים מצריכים להשאיר הכלי במים
עד שיחזור ויעלה רתיחה; אלא שזהו רק כשמגעיל
בתוך המצקת שבתוך היורה הגדולה; כרגיל לפעמים
קנח
שמגעילים כלי קטן שיש חשש שיפול במים ויהי' קשה
להוציאו משם ,שאז נותנים את הכלי הקטן בתוך
מצקת ,שאותה נותנים בתוך היורה הגדולה שמגעילים
בה ,כמבואר בשוע"ר )סי' תנב סכ"ה(]" :יכול להניח
הכלי שרוצה להגעיל[ לתוך סל אחד מנוקב ,או לתוך
שבכה ...אבל בתוך כלי שאינו מנוקב ,לא יגעיל ...אלא
אם כן משהה אותם בתוך היורה כשיעור שנתבאר
בסימן תנ"א".
והכוונה היא למה שנתבאר בשוע"ר )סי' תנא סכ"ח(:
"הכניס כלי ריקן לתוך כלי ראשון רותח ,ואחר
שנשאבו המים לתוך הכלי ריקן השהה מעט את הכלי
ריקן בתוך הכלי ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו
העלו רתיחה בתוכו ) ...דכיון שכלי זה שהה בתוך הכלי
ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה בודאי
נתחממו דופני כלי זה חום גדול ...ולפיכך דין כלי זה
כדין כלי ראשון עצמו( ,אבל אם לא שהה בתוך הכלי
ראשון כשיער הזה ,יש להסתפק בו אם דינו ככלי
ראשון עצמו או לאו ,והולכין בו להחמיר".
והיינו כשמגעיל בתוך המצקת שבתוך היורה הגדולה,
אין מצריכים להשהות עד שיעלו המים רתיחה אלא
מספק "אם דינו ככלי ראשון עצמו או לאו ,והולכין בו
להחמיר".
משא"כ כשמגעיל ביורה עצמה ,או אפילו בכלי מנוקב,
אין צורך להשהות אותם בתוך היורה עד שיעלו
רתיחה ,ואף שמיד שהתחיל להכניס הכלי ליורה "מיד
נחים מרתיחתם" כנ"ל.
יוצא אם כן מכל זה:
)א( שגם אם הסירו את היורה מעל האש ,ולא נשארו
בה אלא אבעבועות קטנות ,עדיין אפשר להגעיל בה
כלים.
)ב( ואף שמיד שמתחיל להכניס בהם את הכלים
מפסיקים האבעבועות הקטנות ,מכל מקום מועלת
הגעלה זו לכל הכלי.
)ג( ואף אם הגעיל בתוך מצקת שבתוך היורה ,ומיד
שהכניס את המצקת ליורה הגדולה הפסיקו
האבעבועות ביורה ,גם אז יש סברה שתועיל ההגעלה
בתוך המצקת ,אלא ש"יש להסתפק בו ...והולכין בו
להחמיר".
ומטעם זה מחמירים אנו בהלכות שבת לאידך גיסא,
שאפשר גם המים שבמצקת ,אף שלא חזרו להעלות
רתיחה יש להם דין כלי ראשון ממש )ולא דין כלי שני(,
ואם כן אפשר שגם הקערה ששופכים בה את המרק
מהמצקת יש לה דין כלי שני )ולא כלי שלישי( ,ולכן
שיעורי הלכה למעשה
מחמירים שלא להכניס בה פת או מלח )ונתבאר לעיל
סימן לו(.
ה( מחלוקת הצמח צדק ושוע"ר
מכל הנ"ל נראית לכאורה דעת רבינו הזקן ,שאף כאשר
המים אינם 212מעלות פרנהייט יכולות הן להפליט
את הגיעול מהכלי שמגעילים בו .וכן מורים דברי
הצמח צדק שמפרש כן את דברי רבינו הזקן.
אלא שרבינו הצמח צדק חלק בזה על רבינו הזקן,
ומצריך שתהי' ההגעלה דוקא כשהמים רותחים יפה
יפה )ראה גם לעיל סימן לו(.
שהרי על מה שהובא לעיל משוע"ר בענין המצקת,
הקשה הצמח צדק )פס"ד קעח ,א(" :וע' בשו"ע של
רבינו ז"ל סי' תנ"א סכ"ח מדין זה ,דסבירא לי'
דבשהה מעט עד שהמים העלו רתיחה הוי ליה ככלי
ראשון ,וזה כדעת אבי העזרי .וצ"ע דבהתוס' דע"ז
)דל"ג ע"ב( סד"ה קינסא מבואר דאפילו הרתיחות
עולות תוך הקערה נסתפק ר"י".
והיינו מ"ש בתוס' )שם(" :ויש משימין קערה בתוך
מחבת על האש עד שהרתיחות עולות תוך הקערה
ומאותה קערה מגעילין ,ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל
ככלי ראשון אם לאו ,ותלה הדבר להחמיר ואסר בהן
להגעיל דחשיב ככלי שני".
ואילו רבינו הזקן פירש שהספק הוא דוקא כשאין
הרתיחות עולות תוך הקערה.
ואת ספקו של הר"י – כשהרתיחות עולות ,פירש
בפסקי דינים )שם(" :וצריך לומר דהספק שמא בעינן
שיהוי ורתיחה יפה יפה" .והיינו כמבואר ברמב"ם
)הלכות מאכלות אסורות פי"ז ה"ד(" :כיצד מגעילן
נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה וממלא עליה מים
עד שיצופו על הקטנה ומרתיחה יפה יפה" .משא"כ כאן
שרק מעלה רתיחה ,ואינו מרתיחה יפה יפה ,בזה
נסתפק הר"י אם סגי אף בזה.
ולהלכה כתב הצמח צדק )שם קפג ,א(" :כלי שנתנו
לתוך כלי ראשון הרותח אצל האור ונתמלא מים
רותחים והרתיחו יפה יפה יש לו דין כלי ראשון לכל
דבר ) ...רמב"ם פי"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ד( .ואם
לא שהה כל כך ,אע"פ ששהה עד שהמים שבו מעלים
רתיחות ,מכל מקום יש לחוש שמא אין דופנותיו חמין
כחום דופנות כלי ראשון ,ולפיכך יש לספק אם הוי כלי
ראשון )תוס' דע"ז דל"ג ע"ב( .ויש אומרים דבכהאי
גוונא הוי כלי ראשון לכל דבר ,אבל אם לא שהה
כשיעור הזה יש להסתפק אי הוה כלי ראשון או כלי
שני )עמ"ש רבינו באו"ח סי' תנ"א סכ"ח( ...למעשה
צ"ע ,מאחר שסתמו הפוסקים דהוי ספק".
קנט
יוצא אם כן שמחלק לג' אופנים:
)א( הרתיחו יפה יפה – הוי כלי ראשון.
)ב( מעלים רתיחות – יש אומרים דהוי ככלי ראשון )הם
דברי התוס'( ,ויש מסתפקים )היא דעת רבינו הזקן(.
)ג( לא העלה רתיחה – יש מסתפקים )היא דעת רבינו
הזקן( ,ויש אומרים דהוי ככלי שני )היא משמעות דברי
התוס'( .ומסיק ש"למעשה צ"ע מאחר שסתמו
הפוסקים )היא דעת רבינו הזקן בשו"ע שלו( דהוי
ספק".
והיינו שלפי המבואר בשוע"ר דסגי ב"מעלים רתיחה",
יש בזה הפרש בין הגעלה ביורה עצמה ,דסגי שהם
מעלים אבעבועות בשעת הכנסת הכלי ,לבין הגעלה
בכלי שמכניסים ליורה ,שאז צריך שיעלו המים
אבעבועות גם אחרי הכנסת הכלי ליורה .ואילו בפסקי
דינים צמח צדק חולק וסובר כהרמב"ם שמצריך
שתהי' הרתיחה יפה יפה.
ואף דלא מיירי בפסקי דינים שם לענין הגעלה ,מכל
מקום כל ההוכחות הנ"ל הם ממה שכתבו הרמב"ם
והר"י בתוס' ובשוע"ר לענין הגעלה ,ואם כן למדנו מכך
דעת הצמח צדק שלא לסמוך על מעלה רתיחה גרידא,
כי אם כמבואר ברמב"ם )הל' מאכלות אסורות פי"ז
ה"ד(" :כיצד מגעילן נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה
וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה ומרתיחה יפה
יפה".
ואף שבצמח צדק ובתוס' שם מיירי דוקא במצקת ,והי'
מקום לומר שבכלי ראשון עצמו מודים שאין צריך
שירתח יפה יפה .מכל מקום הרי הצמח צדק לומד דינו
מהרמב"ם שמיירי בהגעלה רגילה )בלא מצקת(,
ומצריך בזה שירתיחה יפה יפה דוקא.
ואף שברמב"ם כותב ש"נותן יורה קטנה לתוך יורה
גדולה" ,ואחר כך "מרתיחה יפה יפה" .ואנו חוששים
בזה לכתחלה כדעה החולקת על הרמב"ם בפרט זה,
כמבואר בשוע"ר )סי' תנב סכ"א(" :ומטעם זה צריך
ליזהר לכתחלה שלא להכניס הכלים עד שהמים יעלו
רתיחה".
מכל מקום חוששים אנו לרמב"ם בעיקר ההלכה,
שההגעלה היא במים הרותחים יפה יפה ,דהיינו
שהמים עלו לנקודת הרתיחה של 212מעלות פרנהייט,
שהם 100מעלות צלזיוס )וראה מה שכתב בזה הר"נ
שטראקס ,קובץ אהלי תורה גליון א'עב ע' .(56
***
שיעורי הלכה למעשה
אפיית המצות
סימן תס ס"א
נג .לישת מצות ע"י שומר תומ"צ
בשוע"ר )סי' תס ס"א(" :כבר נתבאר בסימן תנ"ג שאין
אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת
נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה לשם הפסח ,אבל
אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי ...אפילו אם
ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם
שיתעסקו בה לשם הפסח אין אדם יוצא בה ,לפי
שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה
על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח".
כיון שטעם האיסור הוא מחמת שהנכרי "עושה על
דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח" ,לכאורה כן הוא
גם באנשים או נשים שאינם שומרים תורה ומצוות
מחסרון אמונה ,אשר אם שוכרים אותן ללישת המצות
במאפיות ,לכאורה גם בהם יהי' אותו הדין ,שהרי גם
הם עושים על דעת עצמם ואינם מתכוונים לשם הפסח.
ואף שמכריזים אתם ביחד "לשם מצת מצוה" ,הרי
נתבאר בשוע"ר )שם( ,אשר "אפילו אם ישראל גדול בן
דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה
לשם הפסח אין אדם יוצא בה" ,כיון שהוא "עושה על
דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח".
ואף שבשוע"ר שם מיירי בנכרי דוקא ,ולא הוזכר שכן
הוא גם בישראל שאינו מאמין בתורה ואינו מקיימה;
היינו כיון שבשעת כתיבת ההלכה הזו בשלחן ערוך
ובפוסקים ,היו רוב בני ובנות ישראל המתעסקים
בלישת המצות שומרים תורה ומצות ,ולא הי' נוגע כל
כך למעשה .משא"כ בזמנינו ,לכאורה נכללים בזה גם
אותן נשים שאינן שומרות תורה ומצות מחסרון
אמונה.
ומטעם זה כתבו כמה מרבני זמנינו ,שאין לקיים מצות
אכילת מצה במצות אלו שעריכתן נעשית על ידי נשים
שאינן שומרות תורה ומצות )ראה קובץ אור ישראל
גליון יט ע' סד ואילך(.
ומכל מקום נוהגים במאפיות רבות לשכור נשים שאינן
שומרות תורה ומצות ללישת המצות ,ויש כמה טעמים
שסומכים עליהם להקל בזה:
א( תינוק שנשבה
נתבאר בשוע"ר )הל' ריבית סע"ט-פ(" :מומרת שיש לה
בן ...אסור אפילו להלוותו לדברי הכל ,לפי שהוא
כתינוק שנשבה בין הנכרים) ,ו(אינו דומה למומר
שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו ...ואע"פ שאחר כך
קס
שמע שהוא יהודי וראה היהודים ודתם ,הרי הוא
כאנוס הואיל ונתגדל בין הנכרים על דתם".
ולכאורה לפי זה יש מקום להקל בנשים אלו שאינן
שומרות תורה ומצוות בזמנינו ,שברובם יש להן דין
תינוקות שנשבו שהם כאנוסות.
אמנם טעם זה אינו מספיק ,שהרי כבר נתבאר לעיל סי'
ח ,דהיינו דוקא לענין מה שמסיים בשוע"ר )שם(:
"ואע"פ שאחר כך שמע שהוא יהודי וראה היהודים
ודתם ,הרי הוא כאנוס הואיל ונתגדל בין הנכרים על
דתם ואינו מן המורידין" .והיינו כיון שהם אנוסים אין
מגיע להם עונש .או לענין רבית ,שדינו תלוי בדין
"מורידין" ,כמבואר בשוע"ר )שם ס"פ(" :ואיסור רבית
תלוי במי שמצווין להחיותו ,שנאמר אל תקח מאתו
נשך ותרבית וחי אחיך עמך" .משא"כ לענין "כנכרי
לכל התורה" לא הוזכר חילוק בזה בין "מומר" לבין
"תינוק שנשבה".
ואפילו אם נאמר סברא זו גם לענין ההלכה שנתבארה
בשוע"ר )סי' לט ס"א(" :אבל מומר לכל התורה כולה
אפילו לתיאבון פסול מן התורה לדברי הכל ,שהרי הוא
כנכרי לכל דבריו" .היינו דוקא לענין ההלכות שצריכות
להיות דוקא על ידי ישראל ,משא"כ כאן שאין כל
חסרון בזה שהלישה היא לישת נכרי או מומר ,רק זאת
שהנכרי אינו מכוין לשם הפסח ,כיון דאדעתא דנפשיה
קעביד .אם כן מי אומר שבזה יש הפרש בין נכרי גמור
לבין תינוקת ישראלית שנשבתה ונתגדלה בין הנכרים?
הרי שניהם אינן מכוונות לשם מצת מצוה! ואם אינן
מאמינות ואינן שומרות תורה ומצות ,גם הן עושות על
דעת עצמן ואינן מתכוונות לשם הפסח .ומה לי בזה
שהיא נתגדלה בין הנכרים והיא אנוסה!?
הגע עצמך ,אם יתברר שהאשה הלשה היתה אם אמה
יהודית ,האם נאמר מיד שכוונתה היתה לשם מצת
מצוה ,ואילו יתברר שאם אמה נכרית ,האם נאמר
שהיא נכרית וכוונתה אינה לשם מצת מצוה!?
ב( שמורה לשם ז' ימים תאכלו מצות
טעם נוסף שלכאורה יש לצרפו להיתר ,הוא מה
שנתבאר בשוע"ר )סי' תנג סי"ד(" :אין אדם יוצא ידי
חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם
הפסח ,שנאמר ושמרתם את המצות ,שישמרנה ישראל
לשם מצות מצה .יש אומרים לשם מצות בערב תאכלו
מצות ,ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו
מצות ,דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי
הפסח יוצא בה ,וכן עיקר".
והיינו שלדעה הראשונה אין האדם יוצא ידי חובתו
באכילת מצת מצוה בליל הסדר אלא אם כן ,בעת
שיעורי הלכה למעשה
הלישה והאפיה נשמרה על מנת לצאת בה ידי חובת
מצת מצוה בליל הסדר .ואילו לדעה הב' סגי במה
שלשו ואפו את המצות כדי לאכלה במשך ימי הפסח,
אף שלא כיוונו בעת הלישה והאפיה כדי לצאת בה ידי
חובת מצת מצוה בליל הסדר .והעיקר כדעה הב' ,דסגי
במה שלשו ואפו אותה כדי לאכלה במשך ימי הפסח.
ולפום ריהטא הי' נראה ,שכל האיסור הנזכר לעיל
בלישת המצות על ידי נכרי ,אשר "הוא עושה על דעת
עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח" ,הוא דוקא לדעה
הראשונה שצריך לכוון בעת הלישה כדי לצאת במצות
אלו ידי חובת מצת מצוה בליל הסדר .משא"כ לדעה
הב' דסגי במה שלשים את המצות כדי לאכלן במשך
ימי הפסח ,הרי גם הנכרי יודע שלישת ואפיית המצות
הן כדי לאכלן במשך ימי הפסח .והרי נתבאר לעיל
שהעיקר כדעה הב'.
ולפי טעם זה הי' מותר ,לא רק שילושו הנשים שאינן
מאמינות ואינן שומרות תורה ומצות ,אלא אף
הנכריות ממש.
אמנם גם טעם זה אינו מספיק ,שהרי כאן בסי' תס
כותב רבינו בפשיטות "כבר נתבאר בסימן תנ"ג שאין
אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת
נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה לשם הפסח ...לפי
שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה
על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח" .ואינו מקשר
זאת בשני הדעות דלעיל סי' תנג.
והטעם לזה נתבאר במה שכותב כאן רבינו" :ואינו
מתכוין לשם הפסח" ,דהיינו שאף שהנכרי יודע
שהישראל יאכל מצות אלו בימי הפסח ,מכל מקום
אינו "מתכוין לשם הפסח" ,דהיינו שאינו מתכוין
בלישה ואפיה זו שהיא על מנת שיאכלוה בני ישראל
בפסח ,כמצווה עליהם בתורה ,אלא מתעסק בזה
בסתם ,כדי שיאכלוה מתי שרוצים .דמאחר שהנכרי
אינו מאמין בקדושת המצוה שהישראל חייב לאכול
בימי הפסח רק מצוה ולא חמץ ,ולכן לא איכפת לו מתי
יאכלוהו ,ואינו מתכוין על מנת שיאכלוהו בימי הפסח.
ואם אומרים כן בנכרי ,מהו אם כן ההפרש בזה בין
נכרית לישראלית שאינה מאמינה ואינה שומרת תורה
ומצות?
ג( שמירה ע"י ישראל עע"ג
אחרי ההלכה הנ"ל ממשיך בשוע"ר )סי' תס ס"א(:
"ויש חולקין על זה ואומרים שאם ישראל גדול בן דעת
עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם אף
על פי שהם אינם מתכוונים לשם הפסח ,שאין צריך
כלל שתהא כוונת הלישה לשם פסח אלא שיהא
קסא
השימור מחימוץ מלישה ואילך לשם הפסח כמו
שנתבאר בסימן תנ"ג ,וכאן הרי ישראל בן דעת עומד
עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ
לשם פסח".
וגם לפי דעה זו יהי' מותר ,לא רק שילושו הנשים
שאינן מאמינות ואינן שומרות תורה ומצות ,אלא אף
הנכריות ממש.
אמנם גם טעם זה אינו מספיק ,שהרי מסיים בשוע"ר
)שם(" :והעיקר כסברא הראשונה" .וכיון שאי אפשר
לסמוך על דעה זו לענין נכרית שלשה ,אם כן איך
נסמוך על דעה זו לענין לישת הישראלית שאינה
מאמינה ואינה שומרת תורה ומצוות.
ואף שמסיק בשוע"ר שם" :ומכל מקום בשעת הדחק,
שאי אפשר בענין אחר ,כגון זקן או חולה שאי אפשר לו
ללוש ולאפות בעצמו ,והוא בין הנכרים ,ואין שם
ישראל יש לסמוך על סברא האחרונה" .הרי זהו רק
בשעת הדחק ,אבל לכתחלה אין לסמוך על זה.
ואף שנתבאר בשוע"ר )סי' תנג סט"ז(" :נהגו כל ישראל
לשמור החטים של מצת מצוה משעת טחינה ואילך ...
אבל הטחינה עצמה מותרת אפילו על ידי נכרי כגון
ברחיים של יד רק שישראל בן דעת יעמוד על גביו
מתחלת הטחינה עד סופה" .הרי שסומכים גם
לכתחלה על זה שהישראל משגיח שלא יחמץ ,גם
כשהטחינה עצמה היא על ידי נכרי.
זהו רק לענין קצירה או טחינה שאינן צריכות שימור
מעיקר הדין ,כמבואר בשוע"ר שם )סי' תנג סט"ו(:
"מהו שימור זה האמור בתורה הוא כשרואה אותה
קרובה לבא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא
תחמיץ ,כגון מתחלת לישתה ואילך שכבר באו עליה
מים ...אבל קודם שבאו עליה מים דהיינו קודם
הלישה אין צריך שישמור ישראל את הדגן או את
הקמח" .ומה שנהגו לשמור גם משעת טחינה או משעת
קצירה ,הוא רק למנהג או לחומרא ,כמבואר בשוע"ר
שם )סי' תנג סי"ט(" :החטים של מצת מצוה טוב
להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה ואילך שלא
יפלו עליהם מים".
ולכן גם לכתחלה סגי בזה מה שהישראל עומד על גבי
הנכרי לשמור שלא יבוא לידי חימוץ .משא"כ בשמירה
שבעת הלישה ,קיי"ל ש"העיקר כסברא הראשונה",
ש"אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם
ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח אין אדם
יוצא בה".
שיעורי הלכה למעשה
ואם אומרים כן בנכרי ,מהו אם כן ההפרש בזה בין
נכרית לישראלית שאינה מאמינה ואינה שומרת תורה
ומצות?
ד( סיוע הישראל בלישה
בהמשך הדברים כותב בשוע"ר שם )סי' תס ס"א(:
"נכון הדבר שילמד ויזהר את הנכרי שיעסוק בה לשם
פסח ,וגם הוא יסייע קצת בלישתה ,שאז עושה הנכרי
על דעת הישראל המסייעו ולא על דעת עצמו".
וכן מצינו לענין ציצית שמסייע מועיל בנכרי אף
לכתחלה ,כמבואר בשוע"ר )סי' יא ס"ד(" :טוון נכרי
או ששזר ,אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה
לשם ציצית פסולין ,דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד
ואינו חושש לדברי הישראל ,אלא אם כן מסייע
הישראל מעט".
וכן מצינו לענין תפילין ,כמבואר בשוע"ר )סי' לב
סי"ב(" :אם עיבדו נכרי יש פוסלין אפילו ישראל עומד
על גביו ואומר לו שיעבד לשמו ...לכתחילה צריך
לסייעו קצת בעיבודה .וכן נוהגים במדינות אלו שאין
עבדנים ישראלים מצויים בכל המקומות" .ונתבאר
במקום אחר )ראה לעיל גליון א'נו ע' 151ואילך(.
והרי גם בנידון דידן נעשות תחלת וסוף הלישה על ידי
ישראל ,שהרי עריכת המצות מתחילה על ידי הישראל
העומד בראש השלחן וחותך ומחלק פיסת עיסה לכל
אשה ,וגם בסוף עריכת המצות מגלגלה הישראל כדי
לנקב את המצות ,וכל זה הוא יותר מאשר "יסייע קצת
בלישתה" המבואר בשוע"ר שם.
ואף שבשוע"ר רס"י תס נראה שמתיר בזה רק בשעת
הדחק ,זאת היא חומרה רק לכתחלה ,במקום שאפשר
שהלישה תהיה על ידי ישראליות שומרות תורה
ומצות .משא"כ בזמנינו שרבות מהנשים העובדות
במאפיות של פסח אינן שומרות תורה ומצות; וכמובא
לעיל משוע"ר לענין תפילין" :וכן נוהגים במדינות אלו
שאין עבדנים ישראלים מצויים בכל המקומות".
וגם לפי טעם זה הי' מותר ,לא רק שילושו הנשים
שאינן מאמינות ואינן שומרות תורה ומצות ,אלא אף
הנכריות ממש .מכל מקום נראה בשוע"ר שם ושם,
שגם בזה אין מקילים אלא בשעת הדחק.
ה( מעשה מוכיח שהלישה לשם מצה
נתבאר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' ב ס"ה )לענין טויית
ציצית על ידי קטנות(" :הנלע"ד להקל בנידון דידן
שהציצית שזורים כפול ארבע או שמונה ,אם כן שזירה
זו יש לומר דהוי מעשה גמור המוכיח דלשם ציצית
עשאו ,שאין דרך כלל לשזור לצורך דבר אחר זולת
קסב
ציצית בעיירות שלנו וכל מדינותינו ...ואם כן השזירה
חשוב לשמה מדאורייתא".
ועד"ז יש לומר לענין המצות מצוה ,שהם נערכות
באופן מיוחד ,שאין רגילים כלל במצות שאינן לשם
פסח ,וזה מוכיח על כוונתה שהיא לשם פסח .וכמו
במסייע ,שהובא לעיל משוע"ר )סי' תס ס"א(" :שאז
עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו" ,כן הוא גם
בזה שאופן הלישה והעריכה מיוחד למצות של פסח.
ויתירה מזו ,אשר כל המאפיה הזאת היא מאפיית
מצות מצוה ,ועצם הדבר שהיא באה ללוש המצות
במאפיה זו ,זה עצמו מוכיח שהלישה הם לשם פסח.
ואף שבשו"ע רס"י תס אין מתירין מטעם זה ,היינו
דוקא במצות שנעשו באופן הרגיל כמו מצות חמץ ,רק
שהן נשמרו מחימוץ )ראה לקמן סי' נד( .משא"כ
במצות יד הדקות הנהוגות בזמנינו ,שהן באופן מיוחד
ביותר ,שאינו דומה לאופן עשיית מצות חמץ ,ואם כן
מוכח מלישה זו עצמה שהיא לשם פסח.
וגם לפי טעם זה הי' מותר ,לא רק שילושו הנשים
שאינן מאמינות ואינן שומרות תורה ומצות ,אלא אף
הנכריות ממש.
ו( בפנימיות נפשו לש לשם מצת מצוה
אמנם יש עוד טעם להקל בישראל שאינו שומר תורה
ומצות יותר מבנכרי ,והוא על פי מה שנתבאר ברמב"ם
)הלכות גירושין פ"ב ה"כ(" :מי שהדין נותן שכופין
אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ,בית דין של
ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר
רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר ...ולמה לא בטל
גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל,
שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר
שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר
או עד שנתן ,אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או
לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או
עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו
אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה ...ויצרו הוא שתקפו
וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש
לרצונו".
הלכה זו אמורה רק בישראל ,אשר בפנימיות לבו רוצה
לקיים התורה ומצוות ,ואף אם יצרו תקפו ,הרי אם
וכאשר ,מחמת איזו סיבה שתהי' אומר "רוצה אני",
או "לשם מצת מצוה" ,אין אומרים בזה ש"הוא עושה
על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח" ,אלא אומרים
שזהו רצונו הפנימי ללוש את המצות "לשם מצת
מצוה".
***
שיעורי הלכה למעשה
סימן תס ס"י
נד .מצות רכות וקשות ומנהג מצה שרויה
א( עובי מצה עד טפח
בפסחים )לו ,ב(" :תנו רבנן אין אופין פת עבה בפסח
דברי בית שמאי ובית הלל מתירין ,וכמה פת עבה אמר
רב הונא טפח ,שכן מצינו בלחם הפנים טפח )שהוא
אסור לבא חמץ ...ואפילו הכי עובי דפנותיו טפח,
רש"י( .אמר רב אם אמרו בזריזין )והתירו עובי טפח,
רש"י( יאמרו בשאינן זריזין".
ועל פי זה נפסק בשוע"ר )סי' תס ס"י(" :אין עושין מצה
עבה טפח שכשהיא עבה כל כך יש לחוש שמא לא
ישלוט חום האש בתוכה ותתחמץ בתוכה בשעת
אפייתה .אבל פחות מטפח אפילו משהו מותר לעשות
לכתחלה מעיקר הדין ,לפי שחום התנור שולט בתוך
עוביו כשאין בו טפח .ומכל מקום טוב לעשות המצות
רקיקין דקין שאין ממהרין להחמיץ כל כך כמו העבות,
כשעדיין הן חוץ לתנור".
אמנם מובן שהמצות הקשות שלנו ,אם יעשוה עובי
טפח ,או פחות מטפח ,יהיו קשות מדאי מכדי אכילה,
ובודאי מדובר כאן במצות רכות כספוג ,מפני ריבוי
המים שבעיסה ,וכמבואר בשוע"ר )סי' תפו ס"ב(" :אם
אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך
למעכו".
והנה הוכחת הגמרא לכשרות מצה עבה טפח הוא "שכן
מצינו בלחם הפנים טפח" .ומעשה לחם הפנים נתפרש
ברמב"ם )הלכות תמידין ומוספין פ"ה ה"ט(" :נותן
אורך החלה על רוחב השולחן נמצאת החלה יוצאת שני
טפחים מכאן ושני טפחים מכאן וכופל את היוצא
מכאן ומכאן" .ומובן ופשוט שאם היו החלות של מצה
קשה לא הי' אפשר לכופלן; אלא ודאי מיירי כאן
במצות רכות העשויות כספוג.
ב( ג' מצות מעשרון קמח
עוד הובא בשוע"ר )סי' תנד ס"ה(" :אם עשאה גלוסקא
גדולה כמו ששית האיפה ,והיא נקראת אשישה והוא
דרך חשיבות וגדולה ,הרי זו מצה עשירה" .והרי
בששית האיפה נכנסים כ 60-או 70מצות דקות וקשות
שלנו ,וזה הרי לא במציאות כלל .אלא שגם כאן מדבר
במצות רכות העשויות כספוג ,ועבות פחות מטפח.
עוד הובא בשוע"ר )סי' תנח ס"ה-ו(" :נוהגין במדינות
אלו שהג' מצות של מצוה הן נעשין מעשרון אחד קמח
...ומי שיש לו בני בית רבים ואין מספיק לו עשרון אחד
יכול להוסיף על עשרון בג' מצות הללו" .והיינו שכל
אחת מהמצות היא גדולה פי 12עד 25מהמצות
קסג
הרגילות שלנו ,וגם זה אינו מעשי .אלא שגם כאן מדבר
במצות רכות העשויות כספוג.
עוד הובא בשוע"ר )סי' תנח ס"י(" :המצה השנייה
צריכה להיות יותר גדולה מהראשונה והשלישית לפי
שממנה צריך כשני זיתים לכל אחד מבני ביתו כזית
אחד לברכת על אכילת מצה וכזית אחד לאפיקומן".
גם זה אינו מעשי במצות הדקות שלנו ,שכל מצה יש
בה 3או 4כזיתים ,ואינה מספקת לתת ממנה "כשני
זיתים לכל אחד מבני ביתו" .וגם כאן מדבר במצות
רכות העשויות כספוג.
ג( בליעת כל כזית מצה בבת אחת
עוד נתבאר בשוע"ר )סי' תעה ס"ו(" :ושני כזית אלו
צריך לאכלם ביחד דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת ...
אבל אין צריך לבולעם בבת אחת אלא ירסקם בפיו
ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת ואחר כך יבלע
כזית השני בבת אחת" .וגם זה כמעט אינו שייך במצות
הדקות והקשות שלנו ,שאי אפשר להכניס שני כזיתים
לפה בבת אחת ולבלוע כל כזית בבת אחת .אלא שגם
כאן מדבר במצות רכות העשויות כספוג ,שנהגו בהם
עד קרוב לזמן רבינו הזקן.
והנה אם המצה היא בלילה רכה מאד ,אזי ברכתו
בורא מיני מזונות ,כמבואר בשוע"ר )סי' תסא ס"ז(:
"אם נאפה בקרקע ,כגון טרוקנין ,והוא שעושין גומא
בקרקע הכירה ונותנין שם קמח ומים מעורבין ונאפה
שם ,אע"פ שבלילתה רכה מאוד ואין עליו צורת פת,
ולכך אין מברכין עליו המוציא ,אלא אם כן קבע עליו
סעודתו כמ"ש בסי' קס"ח ,אף על פי כן אדם יוצא בו
ידי חובתו בפסח אפילו לכתחלה ,לפי שזהו לחם עוני
שאין לעני תנור ואופה לחמו בקרקע".
אמנם כאן מיירי בעיסה שאינה רכה יותר מדאי,
כמבואר בסדר ברכת הנהנין )פ"ב ה"ו(" :כשאינה רכה
יותר מדאי ,אף שאי אפשר לגלגלה בידים אלא טורפו
בכף בקערה ,ואפאו בתנור" .משא"כ במצות הקשות
שלנו ,אינם שייכים כל הדברים האמורים לעיל.
ד( מנהג מצות דקות וקשות
יש חוגים מיוצאי תימן שנוהגים גם היום במצות
רכות .אמנם בחוגים שלנו הפסיקו לעשות מצות אלו
בתקופה הסמוכה לרבינו הזקן )ראה מה שהאריך בזה
ידידי הר"ב אבערלענדער ,ב"אור ישראל" גליון נא ע'
קכא ואילך(.
ונראה שזה הי' בעיקר מטעמי נוחות ,שמצות רכות
אלו מתעפשים קצת כמה ימים אחרי אפייתם ,וצריך
לשוב ולאפות מצות בימי הפסח .ואפשר שזה גרם
סיבוכים נוספים ,והפסיקו לאפות מצות כאלה.
שיעורי הלכה למעשה
אלא שהמצות הקשות והדקות דורשות עבודה רבה
בגלגול העיסה .כיום יש במאפיה נשים רבות
המגלגלות את העיסה ,משא"כ בתקופה ההיא שכל
אחד הי' אופה את מצותיו בביתו ,הי' הדבר קשה,
והוזקקו לגלגל את המצה במשך זמן ארוך .ועל זה
כותב בשו"ת אדמו"ר הזקן )סי' ו(" :בדורות
הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה
נילוש יפה .עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר
נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים ,למהר מאד מאד
בלישה ,ואין לשין יפה יפה ,ולכן נמצא קמח מעט
במצות של עיסה קשה ,כנראה בחוש למדקדקים
באמת".
וזה גרם למדקדקים ליזהר מלאכול מצה שרויה,
כמבואר בשו"ת הנ"ל" :עינינו רואות בהרבה מצות
שיש עליהם מעט קמח אחר אפייה ,וזה בא מחמת
שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה".
חומרה זו התחילה אצל תלמידי הרב המגיד
ממעזריטש ,כמובא בתשובת מוהר"י אייזיק
מוויטבסק )קובץ יגדיל תורה גליון יב ע' י(" :וכך היה
דרכם של רבותינו במעזריטש ,שהיו נזהרים מלאכול
מאכלי מצה טחונה קניידלעך וכדומה" )ראה תולדות
חב"ד ברוסיא הצארית פרק ה(.
ומה שנתבאר בשוע"ר )סי' תעה ס"ו(" :ושני כזית אלו
צריך לאכלם ביחד דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת ...
אבל אין צריך לבולעם בבת אחת אלא ירסקם בפיו
ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת ואחר כך יבלע
כזית השני בבת אחת" ,שכבר הובא לעיל שהוא כמעט
לא שייך במצות הדקות והקשות שלנו ,הנה הלכות
פסח כתב רבינו בשלהי תקופת הרב המגיד ממעזריטש,
שאז עדיין לא נתפשטה כל כך ההנהגה להמנע ממצות
רכות .ולכן הצריך לבלוע כל כזית בבת אחת .משא"כ
בעת הדפסת הסדור שלנו ,כמה עשרות שנים אחר כך,
אז כבר התפשטה הנהגה זו של מצות דקות וקשות,
ובפסקי הסדור )הגש"פ( באמת לא נזכר כלל ההידור
של בליעת כל כזית בבת אחת ,וגם למעשה אין נוהגים
בהידור זה באכילת מצה )כדלקמן סימן נו ס"ב(.
***
סדר של פסח
סימן תעג
נה .ששת המינים שעל הקערה
בפסקי הסדור )הגדה של פסח(" :יסדר על שולחנו
קערה בג' מצות מונחים זה על זה הישראל ועליו הלוי
ועליו הכהן ,ועליו לימין הזרוע ,וכנגדו לשמאל הביצה,
קסד
תחתיהם באמצע המרור ,ותחת הזרוע החרוסת,
וכנגדו תחת הביצה הכרפס ,ותחת המרור החזרת
שעושין כורך".
למרות העובדה שבכל הדורות נהגו בששת מינים אלו,
נתהוו בהם שינוים במשך הדורות מטעמים שונים
כדלקמן.
א( זרוע
נתבאר בשוע"ר )סי' תעג ס"כ(" :ובזמן שבית המקדש
קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת
ההגדה ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים
שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני
תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ...נהגו
מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע
לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה" .והכוונה היא
לזרוע צלוי של טלה ,שממנו היו מקריבין את הקרבן
פסח ,כמבואר בשוע"ר )סי' תעג סכ"ו(" :הזרוע של
טלה מימין".
אמנם אחר כך הפסיקו לקחת זרוע של טלה ,מטעם
המבואר בשוע"ר )סי' תסט ס"א-ב(" :אסור לאדם
שיאמר )על בהמתו( בשר זה לפסח הוא ,ואין צריך
לומר שלא יאמר כן על גדי וטלה ,מפני מראית העין,
שהשומע סבור שהוא מקדיש אותם לפסח ...אבל על
דגים ועל כל שאר דברים שאינן מין בשר כלל מותר
לומר זה יהא לפסח" .וכנראה מטעם זה הנהיגו
שהזרוע יהי' ממין התרנגול שפסול לקרבן ,ולא ממין
הטלה.
ואחר כך הונהג שלא לקחת את הזרוע )שהיא הרגל(,
אלא את הצואר של התרנגול ,כמבואר בלקוטי טעמים
ומנהגים :נוהגין לקחת חלק מצואר עוף .כן מדקדקין
שלא לאכול הזרוע אחר כך – כל זה הרחקה שלא יהא
כל דמיון לקרבן פסח .ומטעם זה הנה כבוד קדושת
מו"ח אדמו"ר מסיר כמעט כל הבשר מעל עצמות
ה"זרוע".
כן הוא בסדר הרגיל ,ש"מדקדקין שלא לאכול הזרוע
אחר כך" ,אמנם לפעמים יוצא שחייבים לאכלו,
כמבואר בשוע"ר )סי' תעג סכ"א(" :הבשר אין נוהגין
לאכלו בלילה הזה ...זה הבשר שמביאין אותו זכר
לפסח אם יאכלנו בלילה זה יהא נראה כאוכל קדשים
בחוץ .לפיכך אם שכח לצלותן מערב יום טוב לא יצלה
ביום טוב משחשכה אלא אם כן דעתו לאכלו למחר
ביום ,אבל אם דעתו להניחו ללילה השני אסור לצלותו
בלילה ראשון .וכן יזהר כשצולה בלילה השני שיאכל
למחר ביום ולא יניחם עד הלילה".
שיעורי הלכה למעשה
יוצא אם כן ,שאם שכח לצלותו מערב יום טוב ,צריך
לצלות זרוע אחד בליל ראשון של פסח ,ולאכלו ביום
ראשון של חג ,וזרוע שני צריך לצלות בליל שני של
פסח ,ולאכלו ביום שני של חג.
ב( ביצה
בשוע"ר )סי' תעג ס"כ(" :תיקנו חכמים שיהיו על
השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין אחד
זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ...ביצה ,לפי שהוא ביעא
בלשון ארמי ,כלומר דבעא רחמנא למפרק יתנא
בדרעא מרממא".
עוד טעם נתבאר בשוע"ר )סי' תעו ס"ו(" :נוהגין בקצת
מקומות לאכול ביצים בסעודה זכר לאבילות חורבן
בית המקדש ,שכשהיה קיים היו מקריבין פסח
ואוכלין בלילה זה ,ועכשיו אין לנו פסח לכן מתאבלין
עכשיו על זה ,ומזה הטעם אוכלין ביצים גם בלילה
השני".
ולפום ריהטא הם שני מנהגים נפרדים :א( להניח על
הקערה זכר לחגיגה ,ונהגו בביצה מטעם דבעא רחמנא
למפרק יתנא .ב( לאכול ביצה בתחלת הסעודה )גם אלו
שאין להם קערה( "זכר לאבילות חורבן בית המקדש".
המנהג השני התחיל כמובן אחרי החורבן ,אבל על
המנהג הראשון מבואר בלקוטי טעמים ומנהגים" :יש
שכתבו דלוקחים ביצה משום שעושים זכר לאבילות
דחורבן ביהמ"ק .וצע"ק דמוכח במשנה ובירושלמי
דגם בזמן בהמ"ק היו לוקחים שני תבשילין ואז לא
עשו זכר לאבלות .ואם כן נצטרך לומר אשר מאות
שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינו
מנהג זה".
ונתבאר באגרות קודש )ח"ב אגרת רצה(" :המשנה
בבבלי במקומו )פסחים קיד ,א( :הביאו לפניו מצה
וחזרת וחרוסת ושני תבשילין ...ובמקדש היו מביאין
לפניו גופו של פסח .וז"ל הירושלמי במקומו )פסחים
פ"י סוף ה"ג( :ובגבולין צריכין ב' תבשילין אחד זכר
כו'".
על כן מסיק שגם בזמן בית המקדש היו מביאין
בגבולין זרוע לזכרון קרבן פסח וביצה לזכרון קרבן
חגיגה ,שהקריבו במקדש .ובהכרח ליישב לפי זה מה
שנתבאר בשוע"ר )סי' תעג ס"כ(" :ובזמן שבית
המקדש קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת
אמירת ההגדה .ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו
חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני
מיני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ואחד
מהתבשילין )נהגו שיהיה( בשר והשני יכול להיות
אפילו המרק שנתבשל בו הבשר .וכבר נהגו מדורות
קסה
הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע לזכר
שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה והשני יהיה ביצה".
ג( מרור וחזרת
נתבאר בשוע"ר )סי' תעג סכ"ז; ל(" :אלו ירקות שאדם
יוצא בהן ידי חובת מרור ,בחזרת )שקורין סאל"ט( ...
בעולשין ...בתמכא )שקורין קרין (...בחרחבינא ...
ובמרור ...אף על פי שכל ה' מינים אלו נקראים מרור
בלשון תורה ,מכל מקום מדברי סופרים מצוה לחזור
אחר חזרת ...ואף על פי שהחזרת אין בה מרירות מכל
מקום כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה
ונעשה מר מאוד ,ומפני כך היא נקראת מרור ,ומצוה
לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה ,לפי שמצות מרור
היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו
בעבודת פרך והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך על
ידי פיוסים ונתנו להם שכר ולבסוף מררו חייהם
בעבודה קשה ,לכן יש לאכול החזרת שתחילתה
מתוקה ורכה וסופה קשה ומר דהיינו כשהקלח שלה
מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה".
אמנם המנהג הוא כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים:
"ואנו נוהגין ליקח חזרת )סאלאט( ותמכא )חריין(
שניהם-הן למרור והן לכורך".
והטעם לזה שהנהיגו להוסיף גם התמכא )חריין(,
נתבאר בשוע"ר שם )סכ"ז(" :אלו ירקות שאדם יוצא
בהן ידי חובת מרור ,בחזרת )שקורין סאל"ט( ...ואינו
מצוי בזמן הפסח אלא במדינות החמות" .ולכן הנהיגו
במדינות הקרות בתמכא ,שגודל גם במדינות אלו.
וגם עכשיו ובמקומותינו שאפשר להשיג בקלות גם
סלט ,עדיין נשאר המנהג שנהגו במשך הדורות בחריין,
וכנראה שמטעם זה נוהגים כעת בשניהם.
ד( חרוסת
בשוע"ר )סי' תעג סל"ב-ג(" :החרוסת צריך להיות עב
לפי שהוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו ...מפירות
שנמשלו בהם כנסת ישראל כגון תאנים ...ואגוזים ...
ותמרים ...ורמונים ...ותפוחים ...ושקדים ...וצריך
ליתן בתוכו תבלין הדומין לתבן כגון קנמון וזנגביל
שאינן נידוכין הדק היטב ,ויש בהן לאחר הדיכה חוטין
קשין וארוכין קצת כמו תבן ,זכר לתבן שהיו מגבלין
בתוך הטיט" .אלו הם שמונת המינים שהיו רגילים
לעשות מהם החרוסת.
אמנם על פי קבלת האריז"ל נתקן שיעשו את החרוסת
מחמשה מינים )לקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ(:
"סימן אל החרוסת :חרושת אבן חרושת עץ בלשון
אשכנז :איפ"ל בארי"ן ניס"ן אינגב"ר צימרנ"ד,
ובלה"ק :תפוחים אגסים קידה אגוזים וקנמון )פרי עץ
שיעורי הלכה למעשה
חיים שער חג המצות פ"ו(" ]אין הכוונה לומר שכן אמר
האריז"ל ,שהרי האריז"ל לא הי' מדבר באידיש; אלא
שזוהי הגהה שניתוספה בדפוסי פרי עץ חיים שם,
ולהגהה זו מציין כאן[.
ועוד מוסיף בלקוטי טעמים ומנהגים" :אבל זה מכמה
שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקנמון מחשש
תערובת חמץ".
]החששות שהיו בזה ראה "אוצר מנהגי חב"ד" )פסח(
ע' קלג[.
הרי שבזמנינו נשארו רק שלושה מינים ,שהם תפוחים
אגסים ואגוזים.
קסו
ה( כרפס
בשוע"ר )סי' תעג סט"ז(" :ונוהגין לחזור אחר ירק
הנקרא כרפס )איפ"ך בל"א( לפי שהוא נוטריקון ס'
פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך .ואם אין לו
כרפס יקח ירק אחר מאיזה מין ירק שירצה".
מין ירק זה נקרא פטרוזיליא או סלרי .אמנם בזמנינו
נהוג ,כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים" :ואנו נוהגין
ליקח בצל )או תפוח אדמה( .ועיין מ"א סתע"ג ס"ד
ובאחרונים".
והיינו שבירושלמי נאמר סתם )פסחים פ"י סוף ה"ג(:
"זכר לדם" .ובקרבן העדה פירש" :שהיה שוקעין בטיט
על הילדים הקטנים" .אבל בפני משה פירש" :זכר לדם
מכה הראשונה שבאה עליהם במידה כנגד מידה".
והיינו כמבואר במ"א )שם ס"ק ד(" :כתב מהרי"ל
נוהגין ליקח כרפס שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס'
ריבוא עבדו עבודת פרך ,ואביו הי' מסופק אם מותר
ליקח פעטרזל"ן מפני שהוא טוב יותר מבושל מחי,
ואם כן אין מברכין עליו בורא פרי האדמה כמ"ש סי'
ר"ה ע"כ .ואני תמה למה נהיגי במדינתינו ליקח
פעטערזיל"ן ...ולפי מ"ש שם בשם תר"י דוקא כשאין
נאכלין כלל חיין מברך שהכל ,אבל כשנאכלין חיין
אע"פ שטובים יותר מבושלים מכל מקום מברך כשהן
חיין בורא פרי האדמה ,אם כן אתי שפיר".
אבל בלקוטי טעמים ומנהגים כתב בפשיטות בשם
הירושלמי כפירוש הפני משה" :ואחר כך מרככין
אותה במשקה אדום ,זכר לדם מכה הראשונה
)ירושלמי פסחים פ"י סוף ה"ג(".
וכן קיי"ל בשוע"ר )סי' רה ס"א(" :ואפילו מיני ירקות
וקטניות שטובים מבושלים יותר מחיין ,אם דרך רוב
בני אדם לאכלם גם כן כשהם חיין מברך בורא פרי
האדמה גם כשהם חיין".
*
והטעם שצריך להיות מין שמברכים עליו בורא פרי
האדמה הוא כמבואר בשוע"ר )סי' תעג סי"ז(" :וצריך
שיהיה הירק ממיני ירקות שברכתן היא בורא פרי
האדמה כשאוכלן חיים ,כדי שיפטור מלברך בורא פרי
האדמה על המרור שיאכל בתוך הסעודה".
*
עוד מבואר בשוע"ר )שם סל"ב(" :ואחר כך צריך לרכך
אותו במשקה זכר לדם".
מלשון הנ"ל של שוע"ר )שם סל"ב(" :ואחר כך צריך
לרכך אותו במשקה זכר לדם" ,נראה לכאורה
בפשטות ,שמיד אחרי שמכינים החרוסת מרככים
אותו ביין .אמנם בלקוטי טעמים ומנהגים" :ויטבול
בחרוסת .וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך
כלי )שו"ע רבינו סתע"ג סל"ב-ד(".
ובאמת מבואר כן בשוע"ר – לענין פסח שחל בשבת
ושכח לרככו ביין מערב שבת )שם סל"ד(" :אם חל פסח
בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת,
ואם שכח לרככו מערב שבת ירככו בשבת על ידי שינוי,
דהיינו שמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי ואחר כך יתן
לתוכו החרוסת ,ויכול לערבו באצבעו ,או אוחז בכלי
ומנענע עד שיתערב עיין סימן שכ"א".
ומה שמציין לשם בלקוטי טעמים ומנהגים ,נראה
שהציון הוא רק לעצם הדין ,שמבואר כן לענין שכח
לרככו ביין לפני השבת .אלא שאנו נוהגים כן גם בכל
השנים ,ואף לכתחלה )ראה לעיל סי' מא ס"ה(.
אלא שמכל מקום נשתנה המנהג ,שבמקום פטרוזיליא
"נוהגין ליקח בצל )או תפוח אדמה(" ,שמברכים
עליהם בורא פרי האדמה.
ואף שגם בצל )בלתי מבושל( יש חלוקי דינים וחלוקי
דעות בברכתו ,כמבואר בשוע"ר )סי' רה ס"א-ב(" :על
הירקות מברך בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים
) ...ואפילו מיני ירקות שאין דרך רוב בני אדם לאכלם
חיין אלא על ידי פת או דבר אחר ,כגון בצלים וכיוצא
בהם ובא לאכלם בפני עצמן( .ומכל מקום שום ובצל
שהזקינו ואינם ראוים לאכלם חיין בלא פת מפני שהם
שורפים במאוד מברך עליהם שהכל ...וכשהם
מבושלים מברך עליהם בורא פרי האדמה".
ואנו לוקחים את הבצל הרגיל שלנו ,שאפשר לאכלו
כמו שהוא חי ,ואינו שורף במאד.
קסז
שיעורי הלכה למעשה
ואף שגם הבצל שלנו "אין דרך רוב בני אדם לאכלם
חיין אלא על ידי פת או דבר אחר" ,הרי נפסק כאן ,שגם
אם בא לאכלם בפני עצמם ברכתו בורא פרי האדמה.
נאמר במשנה )פסחים קטז ,א-ב( ובהגדה" :רבן
גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו
בפסח לא יצא ידי חובתו ,ואלו הן ,פסח מצה ומרור".
ואף שהוספה זו היא במוסגר ,וכהכלל המובא בשארית
יהודה )או"ח סי' ו(" :שמעתי מפי קדשו פעמים רבות
דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול ,ודעתו היתה לחזור
ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו" .מכל מקום
פסק כן בפשיטות בסדר ברה"נ )פ"ו הי"ב( .ולכן אנו
נוהגים לקחת בצל חי לכרפס.
וביאר בשבלי הלקט "על אלו שלשה דברים מצות
ההגדה מיוסדת לומר בעבור זה בזמן שמונחים
לפניך" ,והיינו ממה שנאמר )בא יג ,ה( ,ובמכילתא
)שם( ובהגדה" :והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור
זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ,בעבור זה לא אמרתי
אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" .לכן צריך
להזכיר את שלושת הדברים האלה.
הרבי הי' רגיל להניח בצל שלם על הקערה לכרפס,
ובהגיעו לכרפס הי' חותך ממנו ,טובל במי מלח ,מברך
בורא פרי האדמה ,וטועם.
והיינו בשעה שיש פסח )תבשילין( ,מצה ,מרור )כולל
החרוסת שמטבילין בו( ,מונחים לפניך .משא"כ
הכרפס שאינו קשור לאמירת ההגדה בעבור זה .ולכן
אין צורך שיהי' על הקערה בעת אמירת ההגדה.
ואף שנתבאר בשוע"ר )סי' רו ס"ג(" :המברך על הפרי
וחותך ממנו ואוכל לא יחתוך עד אחר הברכה כדי
שיברך על השלם למצוה מן המובחר כמו שנתבאר
בסימן קס"ח ,ואין לחוש להפסק שהיית החיתוך בין
הברכה לאכילה הואיל והוא צורך אכילה".
ו( הקערה והמפה
*
והיינו כמבואר בשוע"ר )רס"י קסח(" :מצוה מן
המובחר לברך על השלימה".
ואפילו אם מניח על הקערה חתיכת בצל )ולא שלם(,
גם בזה הדין הוא בדרך כלל שצריך לברך לפני
החתיכה ,כמבואר בשוע"ר )סי' קסז ס"ג(" :מצוה מן
המובחר לברך על הפת כשהיא שלימה ...ואף אם
הביאו לפניו פרוסה מצוה מן המובחר לברך עליה כך
כשהיא פרוסה גדולה ,ולא יפרוס ממנה עד לאחר
הברכה".
מכל מקום כאן בכרפס נתבאר בלקוטי טעמים
ומנהגים" :ויטבול – ואחר כך – ויברך .כדי לתכוף
הברכה להאכילה בכל מה דאפשר )ח"י סתע"ה
סק"ה( .והא דבסעודת כל השנה מברך המוציא ואחר
כך טובל במלח ,הוא משום דמברך קודם שפורס )כדי
שיברך על הגדולה(".
אלא שעדיין לא נתבאר כאן הטעם שאין מברכים גם
כאן "קודם שפורס".
בפסקי הסדור )הגש"פ(" :יסדר על שולחנו קערה ...
ועליו לימין הזרוע ,וכנגדו לשמאל הביצה ,תחתיהם
באמצע המרור".
ואף שהמצה שלנו היא עגולה ,ואם כן הי' נוח יותר
שהמרור יהי' גבוה יותר משני התבשילים ,בעליונו של
העיגול .מכל מקום נוהגים שהמרור יהי' תחתיהם
באמצע ,מטעם המבואר בשוע"ר )סי' תעג סכ"ו(:
"הזרוע של טלה מימין ,והביצה משמאל ,והמרור
למטה מעט כנגד אמצעם כעין סגו"ל ,ואחר כך
החרוסת מימין והכרפס משמאל והמרור של כריכה
למטה מעט כנגד אמצעם כעין סגו"ל שני".
ואם כן יוצא שהזרוע והביצה הם ממש בקצה הקערה
העגולה ,ויש להשתדל לסדר שהביצה לא תתגלגל
משם.
אמנם מפת הקערה של הרבי היתה מרובעת )חתיכת
בד גדולה כפולה לשתים ,ושתים לארבע ,וביניהם
שלושה חללים לג' המצות( .ואם כן היו הזרוע והביצה
בפינת המפה המרובעת ,והי' נוח יותר להניח את הזרוע
והביצה בפינות העליונות.
*
בשוע"ר )סי' תעג סכ"ו(" :ולאחר שאכלו מהירקות
יכול לסלק מעל השולחן את מה שנשתייר מהירקות".
וכ"ה בלקוטי טעמים ומנהגים" :לאחר כרפס לא
ראיתי מחזירין הנשאר מהכרפס על הקערה ,ובמילא
מכאן ולהלן אין על הקערה אלא ה' דברים".
ואולי אפשר לבאר הטעם זה ,ובהקדים:
***
סימן תעה סל"ב
נו .שיעורי הכזית בסדר של פסח
א( חמשה כזיתי מצה
במשך ליל הסדר אוכל כל אחד חמשה כזיתים מצה.
והכוונה היא לאלו שיש להם קערה ,ואילו אלו שאין
שיעורי הלכה למעשה
להם קערה אוכלים רק ארבעה כזיתי מצה .ואלו
שקשה להם לאכול הרבה מצה ,יכולים להסתפק
בשלושה כזיתי מצה.
את שני כזיתי מצה הראשונים אוכלים מיד אחרי
ברכות המוציא ועל אכילת מצה ,כמבואר בשוע"ר )סי'
תעה ס"ד-ה(" :שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך
על אכילת מצה ,וברכת המוציא היא על השלימה
וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה שהיא לחם עני
...ואחר כך יבצע כזית מהעליונה השלימה וכזית
מהפרוסה" .וכן הוא בפסקי הסדור )השג"פ(" :ואחר
כך יבצע כזית מכל אחד משתיהן ויאכלם ביחד".
בציעת הכזית למצוות אכילת מצה נתבארה בשוע"ר
שם )ס"ה(" :שבשביל ברכת אכילת מצה צריך לבצוע
כזית ,שעל פחות מכזית אינו יכול לברך ,שאינו יוצא
ידי חובתו בפחות מכזית".
משא"כ בקשר למצה של ברכת המוציא ,נתבאר
בשוע"ר )שם(" :שבשביל ברכת המוציא בלבד אין
צריך לבצוע כזית מעיקר הדין ,אלא אפילו כל שהוא
יכול לברך המוציא".
וכמבואר בשוע"ר )סי' קסח ס"ז(" :ברכת המוציא אין
לה שיעור שאפילו אינו רוצה לאכול אלא פירור פחות
מכזית צריך לברך המוציא".
ועוד נתבאר בשוע"ר )סי' קסז ס"ד(" :ושיעור פרוסת
המוציא ...יש אומרים שהוא לא פחות מכזית ...ויש
אומרים שאין צריך כזית ,שהרי אפילו כל שהוא ראוי
לברך המוציא ...וכן נוהגין".
ומה שכאן הצריכו לבצוע כזית גם מהעליונה השלימה
שהיא לברכת המוציא ,היינו כמבואר בשוע"ר )סי'
תעה ס"ה(" :לפי שיש אומרים שברכת המוציא היא
על הפרוסה שהיא לחם עני ,וברכת על אכילת מצה היא
על השלימה ...ואם כן להאומרים שברכת על אכילת
מצה היא על השלימה העליונה צריך לבצוע ממנה
כזית".
והוא כמבואר בשוע"ר )סי' תפב ס"ד(" :ולכתחלה יש
לעשות בכל מצה מצוה אחת ,כמו שנתבאר בסימן
תע"ה".
והכוונה להלכה הנ"ל של כזית אחד מהמצה העליונה
וכזית אחד מהפרוסה ,מטעם הנ"ל )אף שלא נתפרש
שם טעם זה( ,שבאחת מהמצות אוכלים מברכת
המוציא ובאחת מהמצות אוכלים מברכת על אכילת
מצה ,והמחלוקת היא איזו מצוה עושים במצה
העליונה ואיזה במצה הפרוסה.
קסח
ונתפרש יותר בשוע"ר )סי' תנח ס"ז(" :שבהראשונה
עושין בה מצוה הראשונה דהיינו ברכת המוציא,
שברכה זו היא המצוה הראשונה שעושין במצות הללו,
ובשניה עושין המצוה השנייה ,דהיינו ברכת על אכילת
מצה ,ובשלישית עושין מצוה השלישית דהיינו הכריכה
עם המרור".
והמקור לזה הוא ברא"ש )פסחים פ"י סי' ל( ,שמסיים
בה" :דכיון דתיקון שלוש מכל חדא נעביד בה מצוה".
ומובן אם כן שכל זה הוא רק לאלו שיש להם קערה,
אשר הם צריכים לבצוע כזית מהעליונה השלימה
וכזית מהפרוסה .משא"כ אלו שאין להם קערה,
ויוצאים בקערה של בעל הבית ,הרי אין סיבה שיאכלו
שני כזיתים מצה ,וסגי להם בכזית אחד.
*
כזית מצה השלישי הוא הכזית של כורך ,כמבואר
בשוע"ר )סי' תעה סי"ח(" :ואחר כך יכרוך כזית מצה
וכזית מרור ויאכלן ביחד".
כזית מצה זה לוקחים מהמצה השלישית התחתונה,
כמבואר בפסקי הסדור )השג"פ(" :ואחר כך יקח מצה
הג' וחזרת עמה ...ויכרכם ביחד ...ואוכלם ביחד".
והיינו כמובא לעיל ,שכיון שאנו מסדרים הקערה בג'
מצות ,לכן מקציבים אנו כל אחת מהמצות שבקערה
לאחת מהמצוות שבליל הסדר ,אחת מהמצות לברכת
המוציא )שהיא מצוות האכילה מלחם משנה( ,אחת
מהמצות למצוות אכילת מצה ,ואחת למצוות כורך.
והטעם לזה שאנו מסדרים הקערה בג' מצות דוקא,
נאמרו על זה כמה טעמים:
)א( הטעם על פי ההלכה נתבאר בשוע"ר )סי' תעה
ס"ג(" :יש אומרים שאין צריך כי אם אחת ומחצה ,לפי
שמה שדרשו חכמים ממה שכתוב לחם עני חסר וא"ו
שתהא המצה פרוסה כדרכו של עני ,לא דרשו אלא
לגרוע מלחם משנה שאחת מהם לא תהיה שלימה .ויש
אומרים שלא דרשו אלא להוסיף על לחם משנה,
שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו
בשאר יום טוב צריך להיות עוד פרוסה אחת משום
לחם עני .וכן המנהג פשוט".
והיינו שאנו מסדרים ג' מצות בקערה ,ואחרי שבוצעים
מהמצה האמצעית לאפיקומן נשארים ב' מצות שלמות
ופרוסה אחת.
)ב( הטעם על פי קבלה נתבאר בשוע"ר )סי' תעג סכ"ו(:
"המצות בתוך הקערה כסדרן כהן מלמעלה ולוי תחתיו
וישראל תחתיו" .ובפסקי הסדור )השג"פ(" :יסדר על
שיעורי הלכה למעשה
שלחנו קערה בג' מצות מונחים זה על זה ,הישראל
ועליו הלוי ועליו הכהן".
)ג( בנוסף לשני הטעמים האלה ,הובא בלקוטי טעמים
ומנהגים" :שאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון
למה לוקחין ג' מצות בלילי פסחים לא פחות ולא יותר,
והשיב להם רמז מן התורה הוא לג' סאין שאמר
אברהם לשרה לעשות מהם עגות כו' ,וגמירי אותו זמן
פסח הי' ,וי"א זכר לג' הררי עולם אברהם יצחק ויעקב
)מעשה רוקח טז ,נח(".
וכיון שמכל הטעמים האלו יש בקערה שלנו ג' מצות,
לכן אנו לוקחים את הכזית השלישי של כורך מהמצה
השלישית התחתונה.
*
כזיתי מצה הרביעי והחמישי הם הכזיתים של
אפיקומן ,כמבואר בשוע"ר )סי' תעז ס"ג(" :ולכתחלה
טוב לאכול שני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה
הנאכלת עם הפסח .ואם קשה עליו לאכול שני כזיתים
על כל פנים לא יפחות מכזית".
והיינו שבנוסף לכזית שאכלו בתחלת הסעודה ,כנאמר
)בא יב ,יח(" :בערב תאכלו מצות" .אכלו כזית נוסף
בסוף הסעודה ,יחד עם קרבן פסח שנאכל על השובע,
כנאמר )בהעלותך ט ,יא(" :על מצות ומרורים
יאכלוהו".
הידור זה של אכילת שני כזיתים לאפיקומן ,לא נזכר
בפסקי הסדור )השג"פ(" :ואחר כך יקח האפיקומן
ויחלקו לכל בני ביתו לכל אחד כזית" .אבל בלקוטי
טעמים ומנהגים" :בשו"ע )תע"ז ס"ג( כתב :ולכתחילה
טוב לאכול שני זיתים ,אחד זכר לפסח ואחד זכר
למצה הנאכלת עם הפסח .וכן הוא מנהג בית הרב– .
פירוש ישנן שתי דיעות :שכזית האפיקומן הוא זכר
לפסח או שהוא זכר למצה שנאכלת )עם הפסח( על
השובע ,ולצאת ידי שתיהן טוב לאכול ב' זיתים ]ויש
לומר שאם קשה עליו שאז אוכל רק כזית אחד ,עליו
להתנות שהוא זכר על פי הדעה שהלכה כמותה[".
יוצא אם כן ,אשר כל אחד שיש לו קערה אוכל לכתחלה
חמשה כזיתים מצה .ואלו שאין להם קערה )ויוצאים
בקערה של בעל הבית( אוכלים רק ארבעה כזיתי מצה.
ואלו שקשה להם לאכול הרבה כזיתים מצה ,סגי
בשלושה כזיתים מצה.
ב( בבת אחת
אודות אופן אכילת שני הכזיתים הראשונים נתבאר
בשוע"ר )סי' תעה ס"ו(" :ושני כזית אלו צריך לאכלם
ביחד ,דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת ,שאם יאכל
קסט
מתחלה את הכזית של המוציא דהיינו של השלימה
ואחר כך יאכל הכזית של אכילת מצה דהיינו של
הפרוסה יהיה מפסיק בין ברכת על אכילת מצה
לאכילת כזית מהפרוסה באכילת מצה כזית מהשלימה
...אבל אין צריך לבולעם בבת אחת אלא ירסקם בפיו
ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת ואחר כך יבלע
כזית השני בבת אחת".
האמור כאן ,שלא יפסיק בין הברכה לאכילה ,הוא
ביאור למה שצריך לאכלם ביחד ולא להקדים אחת
לשניה .אמנם לא נתבאר כאן הטעם למה שצריך לבלוע
כל כזית בבת אחת.
הלכה זו מצינו גם לענין מרור ,בשוע"ר )סי' תעה
סי"ד(" :אף על פי שבמצה צריך לבלוע כל הכזית בבת
אחת לכתחלה ,מכל מקום במרור ,אם קשה עליו
לבלוע כזית בבת אחת ,יש לסמוך על מי שאומר שאין
צריך לבלוע כל הכזית בבת אחת".
וכן לענין כורך נתבאר בשוע"ר )סי' תעה סכ"א(:
"המצה והמרור שבכריכה זו צריך לבלוע אותה בבת
אחת ,ולכתחלה יזהר לבלוע כל הכזית מצה בבת אחת
עם כל הכזית מרור כשהן מרוסקים בפיו ,אלא אם כן
קשה עליו לבלוע ב' הזיתים בבת אחת ,שאז יכול לבלוע
מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת ,ואחר כך
יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת,
עד שיאכל כל השני זיתים".
וכן מצינו לדעה אחת ,גם בפרוסת המוציא שבכל
השנה ,כמבואר בשוע"ר )סי' קסז ס"ד(" :ושיעור
פרוסת המוציא ...יש אומרים שהוא לא פחות מכזית
ויאכלנו כולו בבת אחת".
וכן נתבארה הלכה זו לענין ד' כוסות ,כמובא בשוע"ר
)סי' תעב ס"כ(" :צריך ליזהר לכתחלה לשתות רוב
הרביעית בבת אחת ,דהיינו שישתה אותו בשתיה אחת
ולא יפסיקנו לשתי שתיות".
ואולי אפשר לבאר הטעם לכל זה ,על פי מה שנתבאר
בשו"ע )סי' קע ס"ז-ח(" :לא יאכל אדם פרוסה כביצה,
ואם אכל הרי זה גרגרן .לא ישתה כוסו בבת אחת ,ואם
שתה הרי זה גרגרן".
ומכל מקום נתבאר בשוע"ר )סי' עדר ס"ג(" :מצוה
לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה,
מפני שנראה כמחבב סעודת שבת שחפץ לאכול בה
הרבה ,ואע"פ שבחול אין לעשות כן מפני שנראה
כרעבתן ,מכל מקום הואיל ואינו עושה כן כל ימות
החול אלא בשבת בלבד ניכר הדבר שאינו עושה בשביל
רעבתנות אלא בשביל כבוד השבת".
שיעורי הלכה למעשה
וזהו גם טעם ההידור לשתות רוב הרביעית בבת אחת
ולבלוע כל הכזית בבת אחת ,ואין חוששים בזה משום
גרגרן ,כיון שהוא עושה כל זאת בשביל כבוד המצוה
של אכילת מצה ושל ד' כוסות.
אמנם בפסקי הסדור )השג"פ( לא הובאה ההלכה
לבלוע כל כזית בבת אחת ,לא לענין מצת מצוה ,ולא
לענין מרור וכורך ,ולא לענין ד' כוסות.
לענין מצת מצוה נכתב )שם(" :ואחר כך יבצע כזית
מכל אחד משתיהן ויאכלם ביחד".
ונתבארה הכוונה )לקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ(:
"דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת .והטעם שלא יהא
הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך
לה שהוא ממצה הא' או ממצה הב' כנ"ל )טושו"ע
שם(".
ולא נזכר כלל המנהג לבלוע כל כזית בבת אחת .וגם
הרבי בעצמו לא נהג במנהג זה ,כמובא באוצר מנהגי
חב"ד )ע' קעו אות כא(" :והיה ניכר שאינו בולע את
ה"זיתים" בשלימותם".
וכן לא הוזכר הידור זה – לא לענין מרור ולא לענין
כורך .משא"כ לענין הד' כוסות ,אף שלא הובא מנהג
זה בפסקי הסדור ,הובא בלקוטי טעמים ומנהגים
להגש"פ" :שותה הכוס ,כולו )ב"ח סתע"ב( ,ובבת אחת
)מ"א שם( – מנהג בית הרב .וכן בשאר ג' כוסות".
ואולי טעם החילוק בזה הוא ,כי בד' כוסות אפשרי וקל
הדבר .ולכן הביא בזה את "מנהג בית הרב" לשתות
הכוס כולו בבת אחת .משא"כ במצה שלנו כמעט שאינו
במציאות "שיכניסם לפיו בבת אחת ...ירסקם בפיו
ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת ואחר כך יבלע
כזית השני בבת אחת".
ומה שנכתב במ"א ובשוע"ר לבלעם בבת אחת ,זה הי'
שייך רק במצות הרכות שהיו נהוגות אז ,ולא במצות
הדקות והקשות שבזמנינו ,אשר כמעט אין זה
במציאות לבלוע כזית שלם בבת אחת.
אופן זה של עריכת המצות התחיל התחיל אצל תלמידי
המגיד ,ועל זה נתבאר בשו"ת אדמו"ר הזקן )סי' ו(:
"שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו
בישראל קדושים" .ולכן לא נזכר הידור זה בסידור,
שהרי בתקופה הזאת כבר לא הי' שייך הדבר כל כך;
רק זאת אשר "יאכלם ביחד"" ,דהיינו שיכניסם לפיו
בבת אחת .והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה
דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה" )כדלעיל סימן
נד(.
קע
וכן אנו נוהגים בשני הכזיתים של מצה ,שאוכלים
אותם ביחד ,דהיינו "לבלוע מעט מכזית זה ומעט
מכזית זה בבת אחת ,ואחר כך יחזור ויבלע מעט מכזית
זה ומעט מכזית זה בבת אחת ,עד שיאכל כל השני
זיתים" )כמבואר בשוע"ר שם סכ"א לענין כורך(.
ג( שיעור הכזיתים מצה
נתבאר בשוע"ר )סי' תפו ס"א(" :כזית האמור בכל
מקום אינו לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזה זית
הנקרא אגורי ששמנו אגור בתוכו .ושיעורו יש אומרים
שהוא כחצי ביצה ויש אומרים שהוא פחות מעט
משליש ...ואם כן במרור שהוא מדברי סופרים ,וכן כל
דבר שהוא מדברי סופרים ששיעורו בכזית ,יש לסמוך
על האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה ,אבל
במצה שהיא מן התורה ,וכן כל דבר שהוא מן התורה,
יש להחמיר כסברא הראשונה".
יוצא מזה אם כן ,שהכזית מצה הראשון ,שהוא מן
התורה ,יש להחמיר שיהי' כחצי ביצה ,ושאר כזיתי
המצה ,שהם מדברי סופרים ,יש לסמוך על האומרים
שהוא פחות מעט משליש ביצה.
והנה משקל הביצה הבינונית הוא כ 2-אונס ,שהם כ-
56גרם .הרי שמשקל חצי ביצה הוא כ 28-גרם ,ומשקל
פחות מעט משליש ביצה הוא כ 18-גרם.
משקל המצה הבינונית שלנו הוא מעט יותר מ 2-אונס,
שהם מעט יותר מ 56-גרם .יוצא לכאורה לפי זה,
שכזית של תורה הוא קרוב לחצי מצה בינונית שלנו,
וכזית שמדברי סופרים הוא קרוב לשליש מצה בינונית
שלנו.
אמנם מבואר בשוע"ר )סי' תפו ס"ב(" :אם יש חלל
במצה אין החלל מצטרף לכזית וצריך למעכו )אבל אם
אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך
למעכו(".
והיינו כיון ששיעור כזית אינו נמדד לפי המשקל כי אם
לפני הנפח ,ואפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך
למעכה ונמדדת לפי מדת חצי ביצה או פחות משליש
ביצה.
וכיון שמשקל המצה הוא פחות ממשקל הביצה
והמים ,יוצא אם כן שמשקל כזית מצה הוא פחות
ממשקל אונס אחד.
וישנם כמה שיטות איך למדוד זאת ,ובעיקר הן שתים:
)א( נתבאר בפירוש המשניות להרמב"ם )עדיות פ"א
מ"ב(" :הרביעית האמורה בכל התורה מחזקת ...מן
המים קרוב לעשרים ושבעה דרהם ...ומקמח החטים
שיעורי הלכה למעשה
קרוב לשמונה עשר דרהם" .והיינו שמשקל קמח
החטים הוא ב' שליש ממשקל המים.
אם נמדוד לפי זה גם את המצות ,יוצא שמשקל כזית
מצה של תורה הוא כ 19-גרם ,שהוא כשליש מצה
בינונית שלנו .ומשקל כזית מצוה שמדברי סופרים הוא
כ 12-גרם ,שהוא פחות מרבע מצה שלנו.
)ב( הגרא"ח נאה סובר שצריך לדחוק את הלחם )או
פירורי המצה( בדוחק עצום ,עד שלא יהי' בהם שום
חלל ,אף לא קטן ביותר .ומה שנתבאר בשוע"ר )סי'
תפו ס"ב(" :אם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה
כספוג אין צריך למעטו" ,מפרש דהיינו "שהיא רכה
כספוג ,ואין בה נקבים כלל ,אלא מפני ריבוי המים
שבעיסה היא רכה".
ועל פי זה הסיק בספר שיעורי תורה )סי' ב קנו ,א(:
"הכנסתי בדוחק עצום בתוך כלי ,והי' משקלו כמשקל
המים של אותה הכלי" .ושם )סי' ג סוף הערה יז(:
"ואני שקלתי לחם רך שנתתי אותו לתוך כוס בדוחק
עצום והי׳ משקלו כמשקל המים".
ובקשר לשיעור משקל הביצה והכזית מסיק שם
)ס"ח(" :אם הלחם הוא ספוגי כמו פת שלנו ,משקל
הביצה הוא 57.6גרם בכיון ,וכן יש לחשוב המשקל
בלחם דרוך ובעוט ,וכן חושבין משקל מצה של פסח".
ובספרו שיעורי ציון )ע' ע(" :וכזית מצה ,וכזית לחם
בסוכה ,וכזית לחם לברכה אחרונה ,משקלו 27גרם".
ולפי זה יוצא שמשקל כזית של תורה הוא קרוב לחצי
מצה בינונית שלנו .ומשקל כזית שמדברי סופרים הוא
קרוב לשליש מצה בינונית שלנו.
אלא שזה גורם קשיים במצות הבינוניות שלנו ,שהרי
נתבאר בפסקי הסדור )הגש"פ(" :יחץ ,ויקח מצה
האמצעית ופורסה לשנים חלק אחד גדול מחבירו
וחלק הגדול יניח לאפיקומן והקטן מניח בין הב'
מצות" ,יוצא אם כן לפי שיטת הגרא"ח נאה הנ"ל,
שהפרוסה שבין שתי המצות )שהיא פחות מחצי מצה(
היא פחות מכזית של תורה ,וצריך להוסיף עליה בעת
אכילת מצת מצוה .והאפיקומן )שהוא קצת יותר מחצי
מצה( הוא פחות משתי כזיתים מדברי סופרים )שהם
שני שליש מצה( ,וצריך להוסיף עליהם בעת אכילת
האפיקומן.
אמנם מעולם לא שמענו ולא ראינו שיחמירו לנהוג כן.
ויש מי שכתב )ראה מוריה גליון לז ע' נה(" :שיעור כזית
לגר"ח נאה 27סמ"ק 18 ...סמ"ק )לדברים דרבנן( ...
המנהג הפשוט בעיה"ק תובב"א הוא כגר"ח נאה ,וכן
פסקו רבני ירושלים ת"ו ,וכן המנהג ברוב פזורות
ישראל ...אמנם הגר"ח נאה חידש דלגבי שיעורי
קעא
המצוות לא מחשבינן לנקבוביות שבאו על ידי אפיה
וכדומה .אך בהא המנהג הפשוט שלא כמותו ,וכל
גדולי הדור ,וכן רוב האחרונים ,חלקו עליו".
יוצא אם כן שלמעשה עיקר המנהג הוא כאופן הא'
הנ"ל ,שכזית מצה של תורה הוא כשליש מצה בינונית
שלנו ,וכזית מצוה שמדברי סופרים הוא פחות מרבע
מצה שלנו .ועל כן אין צורך להוסיף על הפרוסה
האמצעית לכזית של תורה ,כיון שהוא יותר משליש
המצה ויש בו יותר מכזית של תורה .וכן אין צורך
להוסיף על האפיקומן ,כיון שהוא יותר מחצי מצה
שלנו ויש בו יותר משני כזיתים שמדברי סופרים.
*
לפי האמור לעיל ,ששיעור כזית של תורה הוא כשליש
מצה בינונית שלנו ,הי' נראה לכאורה ,שאלו שיש להם
קערה של ג' מצות ,צריכים לבצוע יותר משליש מצה
מהפרוסה האמצעית ויותר משליש מצה מהעליונה,
ולאכול שניהם יחד.
אבל מי שקשה עליו אכילת הרבה מצה ,מסתבר
לכאורה ,שיכול להסתפק ברבע ממצה מהפרוסה
האמצעית ורבע ממצה העליונה ,ולאכול שניהם יחד.
שהרי מן התורה סגי בכזית אחד שאוכל ,בין אם היא
מן העליונה ובין אם היא מן הפרוסה )או משניהם
יחד( ,כמבואר בשוע"ר )סי' תעה ס"ח(" :וכל זה
לכתחלה אבל בדיעבד אפילו לא אכל אלא כזית אחד
בלבד בין מהשלימה בין מהפרוסה ...יצא".
יוצא אם כן שגם אם בצע פחות משליש מצה מהמצה
השלימה העליונה ופחות משליש מהמצה הפרוסה
האמצעית ואכל שניהם יחד ,יצא ידי חיוב אכילת כזית
אחד מן התורה )שהרי ביחד אכל מהם לפחות חצי
מצה( ,וגם יצא ידי חיוב אכילת שני כזיתים מדברי
סופרים )שהרי אכל לפחות רבע מצה מהמצה השלימה
העליונה ולפחות רבע מצה מהמצה הפרוסה
האמצעית(.
אמנם אלו שאין להם קערה ,שאינם זקוקים אלא
לכזית אחד מן התורה ,לא סגי במה שיאכלו פחות
משליש מצה שלנו ,אלא יש להם לאכול יותר משליש
מצה בינונית שלנו ,שהוא מספיק לכזית שמן התורה.
ד( שיעור כזית מרור
נתבאר בשוע"ר )סי' תעה סט"ו(" :מצות מרור מן
התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל שנאמר על מצות
ומרורים יאכלוהו ,אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי
סופרים ,שתיקנו זכר למקדש".
שיעורי הלכה למעשה
וכיון שחיובו רק מדברי סופרים ,אם כן סגי בשיעור
כזית של שליש ביצה ,כמובא לעיל משוע"ר )סי' תפו
ס"א(" :במרור שהוא מדברי סופרים ,וכן כל דבר
שהוא מדברי סופרים ששיעורו בכזית ,יש לסמוך על
האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה".
וכתב על זה בשיעורי ציון )ע' ע(" :כזית מרור שהוא
מצוה מדרבנן הוא כשליש ביצה ,וחזרת שקורין חסא
הוי כזית מן העלים משקל 17גרם ,ומן הקלח משקל
19גרם".
וביאר דבריו בשיעורי תורה )ע' קנו("" :קלח של מרור
חזרת )חסא( כמעט שוה למשקל המים ,כי הקלח עם
קליפתו הירוקה הוא צף על המים ,וכשקולפין אותו
לגמרי ונשאר רק תוכו הוא שוקע לתוך המים )ומזה
מוכח שקליפתו קלה מן המים ,ותוכו כבדה מן המים,
אבל ההפרש הוא מועט מאד(".
ועוד הוסיף שם )ע' קצז(" :ונכון להוסיף עוד 2גרם נגד
מה שנשאר דבוק בין השינים".
אנו נוהגים לקחת למרור משני המינים ,כמובא
בלקוטי טעמים ומנהגים" :ואנו נוהגין ליקח חזרת
)סאלאט( ותמכא )חריין( שניהם-הן למרור והן
לכורך".
ואין צריך שיהי' שיעור כזית בכל אחד מהם ,כי אם
כזית אחד בשניהם יחד ,כמבואר בשוע"ר )סי' תעג
סכ"ח(" :חמשה מינים הללו מצטרפות לכזית".
קעב
וכיון שכאן חיוב אכילת כזית מצה הוא מן התורה ,לכן
צריך שמתחלת האכילה עד סופה לא יעברו יותר מכדי
אכילת ג' ביצים )כדלקמן סי' עה ס"ה(.
וכמה הוא שיעור זה? נתבאר בשו"ת צמח צדק )או"ח
סי' קח(" :ששה מינוטין" .ובתשובת אדמו"ר מהרי"נ
מניעזין ,בשם כ"ק אביו אדמו"ר הצמח צדק )שם
בשוה"ג(" :בענין שיעור אכילת פרס כמה הוא על
הזייגער ,דברתי כעת עם כ"ק אאמו"ר זי"נ ,ומסכים
הוא על שבעה מינוטין .וטעם וראי' לא אמר לי על זה.
ולענין אכילת יום כיפורים אפשר נכון להחמיר כסברת
החתם סופר על תשעה מינוט".
והיינו כאמור לעיל ש"כל שהוא בשל תורה הלך אחר
המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל".
וכיון שתענית תשעה באב הוא מדברי סופרים לכן
אפשר להקל )שהחולה יאכל פחות מכשיעור כל( 6או
7דקות ,שהוא שיעור אכילת ג' ביצים .ואילו ביום
הכיפורים שהוא מן התורה ,יש להחמיר ולהוסיף עד
ד' ביצים ,שהיא תוספת שליש ,דהיינו )שהחולה יאכל
פחות מכשיעור כל( 9דקות.
ומזה למדנו לענין אכילת כזית בליל פסח ,שהכזית
שחיובו מן התורה ,צריך לאכלו בשיעור 6דקות ,שהוא
שיעור אכילת ג' ביצים .ואילו הכזיתים שחיובם
מדברי סופרים ,צריך לאכלם בשיעור 9דקות ,שהוא
שיעור אכילת ד' ביצים.
ואף שהרבי נהג לדייק לקחת מכל אחד מהם כזית
ויותר ,כמובא באוצר מנהגי חב"ד )ע' קלה(" :ל"מרור"
ול"כורך" היה כ"ק אדמו"ר זי"ע לוקח כמה עלי
סאלאט ...לוקח כמה כפות חריין )מגורד ומפורר(
במידה גדושה ...כמין כדור )קרוב לגודל ביצה(".
והנה בס' המנהגים חב"ד )ע' " :(45ובשדי חמד פאת
השדה אסיפת דינים מערכת אכילה בסופה הובאה
שמועה מהרה"צ וכו' ה"ר הלל מפאריטש בשם הצמח
צדק ,אשר שיעורי אכילת פרס הוא "לא פחות משלשה
מינוטין ולא יותר על שבעה מינוטין" .ואף שאין אנו
אחראין לכל השמועות ,ובפרט שהוא בסתירה לשו"ת
צמח צדק הנ"ל – למיחש מיבעי".
ה( שיעור אכילתם בכדי אכילת פרס
יוצא אם כן שאת הכזית הראשון ,שהוא מן התורה,
צריך לאכול במשך 6דקות ,ועדיף להשתדל לסיימו
תוך 3דקות.
זאת היתה הנהגתו המיוחדת ,אבל להלכה סגי בכזית
אחד משני המינים יחד.
בשוע"ר )סי' תעה ס"ח(" :ואפילו אכל בזה אחר זה
באכילות הרבה אם אין מתחלת אכילה ראשונה עד
סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס דהיינו ג'
ביצים )עיין סי' תרי"ב( יצא".
והיינו מה שנתבאר בשוע"ר )סי' תריב ס"ד(" :שיעור
אכילת פרס שאמרו ביום הכיפורים ובכל איסורי
תורה ,בין שהן מן התורה בין שהן מדברי סופרים ,יש
אומרים שהוא כמו ד' ביצים ,ויש אומרים שהוא כמו
ג' ביצים שוחקות ,כלומר במילוי ובריוח ולא בצמצום.
ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר,
וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל".
וכל זה הוא לכזית הראשון ,שהוא מן התורה .משא"כ
מה שאנו אוכלים שני כזיתים ,אחד להמוציא ואחד
לאכילת מצה ,יש לאכול כל אחד מהכזיתים בשיעור
אכילת פרס ,כמבואר בסידור רבינו הזקן )סדר נטילת
ידים סי"ח(" :והשיעור לצרף לכביצה הוא ,שיאכל כל
כזית בכדי אכילת פרס".
והיינו שאת הכזית הראשון שחיובו מן התורה ,שהוא
יותר משליש מצה בינונית שלנו ,יסיים במשך 6דקות,
ועדיף להשתדל לסיימו תוך 3דקות .ומה שהוא יותר
מכזית של תורה ,יכול להמשך עוד מעט זמן.
קעג
שיעורי הלכה למעשה
הכזיתים של כורך ושל האפיקומן ,שחיובם מדברי
סופרים ,צריך שיהי' בהם לפחות רבע מצה בינונית,
ויסיים כל אחד מהם לכל היותר ב 9-דקות.
אכילה וכן עיקר לפיכך יש לברך ברכה אחרונה על
קאוו"י וטיי"א חמין אף על פי ששותהו מעט מעט אם
לא שהה יותר מכדי אכילת פרס".
ו( שיעורי שתיית הד' כוסות
ולפי זה לכאורה ,הי' אפשר להפסיק בשתיית הכוס )או
רוב כוס( לאלו שקשה עליהם שתיית היין ,עד 6דקות,
או אפילו עד 9דקות.
נתבאר בשוע"ר )סי' תעב סי"ח(" :שיעור הכוס
שמחזיק רביעית ארכו כרוחב ב' גודלין ורחבו כרוחב
ב' גודלין וגבהו כרוחב ב' גודלין וחצי גודל וחומש גודל,
ושיעור זה הוא כשהכוס מרובע על פני כל גבהו ,ועל
דרך זה תשער בכוס עגול".
ולשיעורי הגר"ח נאה )שיעורי תורה סי' ג ס"ו( הוא כלי
המחזיק 86גרם מים ,והם 2.9אונס.
ועל זה נתבאר בשוע"ר )סי' תעב סי"ט(" :יש אומרים
שלכתחלה מצוה לשתות כל הכוס ...ובדיעבד ששתה
רוב הכוס יצא ...ויש חולקין על זה ואומרים שאף
לכתחלה די בשתיית רוב רביעית ...טוב לחוש לסברא
הראשונה וליקח כוס קטן ולשתות כולו".
ואם כן מי שקשה לו לשתות יין ,יקח כוס של 3אונס,
וישתה עכ"פ רובו .אבל בכוס האחרון ישתה רביעית,
כמבואר בשוע"ר )שם(" :וכל זה בג' כוסות הראשונים
אבל בכוס האחרון צריך לשתות רביעית שלם כדי
שיוכל לברך ברכה האחרונה בלי שום פיקפוק כמו
שנתבאר בסי' ק"צ".
והיינו מה שנתבאר בשוע"ר שם )סי' קצ ס"ו( ובסדר
ברה"נ )פ"ח ה"א(" :ויש מסתפקים בברכה אחרונה של
יין אם מברכים אותה על כזית .וטוב ליזהר שלא
לשתות אלא פחות מכזית או רביעית".
וכבר הובא לעיל ס"ב ,שלכתחלה יש לשתות את הכוס
בבת אחת ,כמבואר בשוע"ר )סי' תעב ס"כ(" :צריך
ליזהר לכתחלה לשתות רוב הרביעית בבת אחת,
דהיינו שישתה אותו בשתיה אחת ולא יפסיקנו לשתי
שתיות".
ובלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ" :שותה הכוס ,כולו
)ב"ח סתע"ב( ,ובבת אחת )מ"א שם( – מנהג בית הרב.
וכן בשאר ג' כוסות".
אלא שזהו רק לכתחלה ,כמבואר בשוע"ר )שם(:
"ובדיעבד אפילו הפסיק כמה פעמים באמצע יצא.
והוא שלא ישהה מתחלת השתיה עד סופה יותר מכדי
אכילת פרס .ויש אומרים שצריך שלא ישהה מתחלת
שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי
שתיית רביעית )עיין סי' תרי"ב(".
והנה בסי' תריב סט"ו הביא ב' הדעות ולא הכריע .אבל
בסדר ברכת הנהנין )פ"ח ה"ו(" :ויש אומרים ששיעור
צירוף השתיית רביעית בכדי אכילת פרס כמו צירוף
אמנם יתבאר לקמן )סי' עה ס"ה( ,שהכרעה הנ"ל,
שהעיקר הוא שמצטרפים עד כדי אכילת פרס )שהוא
כנ"ל 6דקות או יותר( ,הוא רק לענין דברים ששיעורם
רביעית )כמו שיעור ברכה אחרונה( ,משא"כ לענין
דברים ששיעורם פחות מרביעית )כמו איסור השתיה
ביום הכיפורים( ,בזה אין לנו הכרעה ,וצריך להחמיר
כשתי הדעות.
וכבר הובא לעיל שבד' כוסות יש להחמיר לכתחלה
לשתות את כל הכוס ששיעורו רביעית .אבל בדיעבד
סגי ברוב כוס ,ויש אומרים שאף לכתחלה סגי ברוב
רביעית .יוצא אם כן שאין לנו כאן הכרעה אם שיעור
הצירוף הוא כדי אכילת פרס או כדי שתיית רביעית.
ולכן יש להחמיר ,שעכ"פ ישתה כל כוס בכדי שתיית
רביעית.
ז( סיכום
שיעור כזית מצה דאורייתא – נפח אונס מים ,שהוא
לערך 2/3אונס מצה )והיינו שאם יש 8מצות בפונט,
אזי כזית מצה דאורייתא הוא שליש מצה( .ויש
מהדרים שכזית מצה דאורייתא יהי' 0.9אונס מצה.
שיעור כזית מצה מד"ס – נפח פחות מ 2/3-אונס מים,
שהוא פחות מחצי אונס מצה )והיינו שאם יש 8מצות
בפונט ,אזי כזית מצה מד"ס הוא פחות מרבע מצה(.
ויש מהדרים שכזית מצה מד"ס יהי' 0.6אונס מצה.
שיעור כזית מרור – נפח פחות מ 2/3-אונס מים .ושני
המינים )חזרת ותמכא( מצטרפים לכזית ,שהוא עד 19
גרם.
שיעור הד' כוסות – הכוס צריך להכיל לפחות 2.9אונס
יין ,וישתה כולו בבת אחת ,ועכ"פ רוב רביעית.
שיעור כדי אכילת פרס לאכילת מצה – כל אחד משני
הכזיתים יאכל במשך פחות מ 6-דקות .ויש מהדרים –
עד 3דקות כל כזית .שאר הכזיתים )כורך ואפיקומן( –
כל כזית עד 9דקות.
שיעור זמן שתיית הד' כוסות – לכתחלה ישתה כל
הכוס בבת אחת ,ולכל הפחות ישתה רוב כוס ,בשיעור
זמן שתיית רביעית על דרך הרגיל .ובכוס האחרון
ישתה לפחות רביעית.
שיעורי הלכה למעשה
שיעור המינימום – במילים פשוטות יותר:
בכזיתים הראשונים ,בוצע בעל הסדר לפחות כרבע
מצה מהאמצעית הפרוסה וכרבע מצה מהעליונה
השלימה ,ואוכלם ביחד ,באופן שיאכל לפחות כשיעור
שליש מצה במשך פחות מ 6-דקות.
כל אחד מבני הבית מקבל כשליש מצה ,ואוכל אותו
במשך פחות מ 6-דקות.
בכזית מרור ,מקבל כל אחד עלה אחד גדול של
סאלאט ,ומכניס לתוכו מעט חריין ,שיהיו ביחד כזית
של 19גרם ,וטובל מעט בחרוסת ,ואוכל ביחד ,במשך
פחות מ 9-דקות.
בכזית כורך ,בוצע כרבע ממצה התחתונה ,שובר אותה
לשנים ומניח בתוכו המרור )מהמרור התחתון
שבקערה( ,ונותן על המרור מעט חרוסת יבשה ומנער
אותה אחר כך ממנה ,ואוכל ביחד .וכן גם כל אחד מבני
הבית ,במשך פחות מ 9-דקות.
בשני הכזיתים של האפיקומן ,לוקח שני רבעים מצה
)ביחד – חצי מצה( ,ואוכל כזית אחד זכר לקרבן פסח
וכזית אחד לזכר מצה שאכלו עם קרבן פסח .וכן יחלק
לכל אחד מבני הבית .ואוכלים כל כזית בפחות מ9-
דקות.
מי שקשה לו לוקח רק רבע מצה )כזית( ,ומתנה שיהי'
זכר לקרבן פסח או למצה שאכלו עם קרבן פסח ,ואוכל
בפחות מ 9-דקות.
כל אחד מד' הכוסות יכיל לפחות 2.9אונס יין ,ושותה
לפחות רובו של כל כוס ,בשיעור זמן שתיית רביעית על
דרך הרגיל .ובכוס האחרון ישתה כל הכוס.
***
סימן תעה סל"ב
נז .חיוב סעודות בימים טובים
בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ,יש קטע אחד
בנושא הנ"ל ,שנכתב בקיצור וברמז .אשתדל בעזהי"ת
לבאר הפרטים שבזה:
מצה ,גם בזמה"ז דאורייתא )פסחים קך ,א( .הן
אנשים הן נשים )שם מג ,ב( .וחידש הכתוב בלילי
פסח ,אף שגם בשאר יום טוב חייב לאכול פת,
שאינו יוצא במצה עשירה )ר"ן פ' הישן(.
שאלה זו ותירוץ מובאים גם בשוע"ר )סי' תעה סל"ב(:
"ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד
שנאמר בערב תאכלו מצות אבל שאר כל הלילות וכל
הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ ...ואף
שביום טוב חייב לאכול פת כמו שנתבאר בסי' קפ"ח,
קעד
מכל מקום יכול לאכול פת שנילושה במי פירות שהיא
מצה עשירה ...אבל לחם עוני אין צריך לאכול אלא
בלילה הראשון בלבד".
וכן מובאת שאלה זו גם לענין אכילת כזית פת בסוכה
בליל סוכות ,ונתבאר בשוע"ר )סי' תרלט סי"ז(" :אין
קצבה לסעודות של סוכה ...אבל ביום טוב ובשבת
שהוא בתוך החג שחייב לאכול פת יותר מכביצה כמו
שנתבאר בסי' רצ"]א[ צריך לאכול בתוך הסוכה .ואם
ירדו גשמים הרי זה נכנס לתוך הבית ועל דרך
שיתבאר .במה דברים אמורים מלילה הראשונה של חג
ואילך אבל בלילה הראשונה של חג דהיינו ליל ט"ו
בתשרי צריך לאכול בתוך הסוכה אפילו בשעת הגשם,
ואע"פ שהוא מצטער מחמת הגשם וכל המצטער פטור
מן הסוכה ,מכל מקום בלילה הראשונה חייב לאכול
בסוכה ,לפי שאנו למדין בגזרה שוה מחג המצות נאמר
כאן בחג הסוכות בחמשה עשר יום לחדש ונאמר להלן
בחג המצות בחמשה עשר יום לחדש ,מה ט"ו יום
האמור להלן לילה הראשונה חובה לאכול כזית מצה
כמ"ש בסי' תע"ה אף ט"ו האמור כאן חובה לאכול
בסוכה".
ושם )סי"ט(" :ויש חולקין על כל זה ואומרים שבכל
סעודות שבת ויום טוב אין צריך לאכול פת רק כזית,
ואם כן ביום טוב ושבת שבתוך החג אם ירצה שלא
לאכול רק כזית ולאכלו חוץ לסוכה הרשות בידו .ודבר
זה אנו למדין בגזירה שוה מחג המצות ,שחובה לאכול
בסוכה בלילה הראשונה".
ויש אומרים שחיוב פת ביום טוב אינו אלא מדברי
סופרים – )שו"ע רבינו סתקכ"ט ס"ה.
]ב' הדעות )אם החיוב מה"ת או מד"ס( מובאים
בשוע"ר )סי' רמב ס"א(" :שני דברים נתפרשו בשבת
על ידי הנביאים והם כבוד וענג שנאמר וקראת לשבת
ענג לקדוש ה' מכובד ,ועיקרן מן התורה שהשבת הוא
בכלל מקראי קדש שנאמר וביום השביעי שבת שבתון
מקרא קדש וגו' ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו
ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה .ויש
אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית
מלאכה ,אבל הכבוד בשבת ויום טוב והענג בשבת הן
מדברי סופרים".
ואין כאן הכרעה .אבל בשוע"ר )סי' תקכט(" :וכבר
נתבאר בסי' רמ"ב שהכבוד והעונג הן מצות מדברי
סופרים ומפורשין על ידי הנביאים".
ולפי זה אין קושי' גם בליל סוכות .ומכל מקום הובא
משוע"ר ב' התירוצים כדלעיל ,שזהו דוקא לדעת
הפוסקים שהחיוב הוא מן התורה.
שיעורי הלכה למעשה
יוצא אם כן שבסי' רמב הביא ב' הדעות בלא הכרעה.
ובסי' תקכט הכריע שהוא מד"ס .ובסי' תרלט סי"ז
מבאר לפי הדעה שהוא מה"ת[.
וראה רמב"ם הל' יום טוב פ"ו הט"ז.
]היא דעה הב' שהובאה בשוע"ר )סי' רמב(" :ויש
אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית
מלאכה ,אבל הכבוד בשבת ויום טוב והענג בשבת הן
מדברי סופרים" .וצוין בשוה"ג שם" :רמב"ם פ"ל ה"א
)ובהל' יום טוב פ"ו הט"ז(".
והיינו מה שכתב שם הרמב"ם בהל' שבת )פ"ל ה"א(:
"ושנים מדברי סופרים ...ושנתפרשו על ידי הנביאים
כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה'
מכובד".
אבל בהל' יום טוב )פ"ו הט"ז(" :כשם שמצוה לכבד
שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה'
מכובד ,וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קדש" .הרי
שהביא כאן לא רק את הפסוק שנתפרש על ידי
הנביאים אלא גם הפסוק שבתורה "נאמר בהם מקרא
קדש" .ולכאורה הוא סותר את דבריו שבהל' שבת,
שהוא רק מדברי סופרים[.
– וצע"ק ממ"ש רבינו בסי' רמ"ב ס"א במוסגר.
]שכותב שם)" :אבל הענג והשמחה ביום טוב במאכל
ומשתה הוא מן התורה כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט(".
ובקונטרס אחרון שם )ס"ק ב(" :העונג והשמחה כו'.
ר"ל עונג שיש בו שמחה ,כגון בשר ויין ,שאין שמחה
אלא בבשר ויין ,כמבואר ברמב"ם סוף פ"ו מהלכות
יום טוב .אבל העונג בשאר דברים משמע שם דאינו
אלא מדברי סופרים ,כמו בשבת" .וראה לקמן הערה
הבאה .ולתוכן ה"צע"ק" ראה הערה הבאה[.
ודעת ר"י ,ברא"ש ברכות שם סכ"ג ,משמע שהוא
מה"ת – ראה שם במעדני יום טוב – משום
שמחה.
]דעה זו הובאה ונתבארה בשוע"ר )סי' קפח ס"י(" :וכל
זה בשבת ויום טוב של שלש רגלים ,אבל בחולו של
מועד וראש חודש וראש השנה אם לא נזכר עד
שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אינו חוזר ,מפני שברכת
המזון בימים אלו היא רשות שאם רוצה אוכל פירות
וכיוצא בהם כדי שלא יתענה ,ובראש השנה יש מתירין
אפי' להתענות ,ואף שאין דבריהם עיקר מכל מקום יש
לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה אם
יחזור לראש .משא"כ בשבתות וימים טובים של שלש
רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת
המזון ,שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג וביום טוב
נאמר ושמחת בחגך ,ואין עונג ושמחה בלא אכילת
קעה
לחם )שקובעים עליו סעודה( שהלחם הוא עיקר
הסעודה שכל סעודה נקרא על שם הלחם".
ולפי זה סותר עצמו לכאורה ממ"ש בסי' רמב ס"א,
ובקונטרס אחרון שם ,כמובא לעיל )ואולי זהו הצע"ק
שבהערה הקודמת(.
ולהבין זאת יש להקדים מ"ש בשוע"ר )סי' תקצז
ס"א"" :יש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה
ובשבת תשובה כמו בכל עשרת ימי תשובה ,ואין הלכה
כדבריהם ,אלא אסור להתענות בראש השנה ושבת
תשובה כמו שאסור בשאר שבת ויום טוב ,ואפילו ראה
חלום רע וספק לו אם הוא מהחלומות שמתענין עליהם
בשבת לא יתענה .ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח
בראש השנה כמ"ש בסי' תקפ"א".
סי' תקפא חסר בשוע"ר ,וגם בשו"ע הב"י לא נזכר
אודות חיוב האכילה בראש השנה .ואולי צ"ל "בסי'
תקפ"ג" ,והכוונה למ"ש בשוע"ר שם )ס"ד(" :ונוהגין
לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה כדי
שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה וכן כתוב בעזרא
אכלו משמנים ושתו ממתקים".
ואינו מביא ההלכה הנ"ל מסי' רמב שחיוב לאכול פת
בשבת ויום טוב מטעם "מקרא קודש" ,כי הסוברים
שבראש השנה אין חיוב סעודה ,סוברים שחיוב
הסעודה ביום טוב אינו מטעם "מקרא קודש" אלא
מטעם "שמחת יום טוב" ,כמובא לעיל מסי' קפח .ולא
קיי"ל כוותייהו .אך מכל מקום כותב בשוע"ר )סי' קפח
ס"י(" :בחולו של מועד וראש חודש וראש השנה אם
לא נזכר עד שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אינו חוזר
מפני שברכת המזון בימים אלו היא רשות ,שאם רוצה
אוכל פירות וכיוצא בהם כדי שלא יתענה ,ובראש
השנה יש מתירין אפי' להתענות .ואף שאין דבריהם
עיקר מכל מקום יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק
ברכה לבטלה אם יחזור לראש".
ולכן מבאר לפי שיטה זו הטעם שבשאר יום טוב יש
חיוב לאכול ,מטעם חיוב שמחה ,משא"כ בראש השנה,
כמבואר בשוע"ר )סי' תקכט ס"ו(" :ויש בחול המועד
מה שאין בראש השנה והוא שכל שבעת ימי הפסח
ושמונת ימי החג וכן ביום טוב של עצרת חייב אדם
להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל
הנלוים אליו ,ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה
שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'".
ומכל מקום יש הפרש בזה בין ליל ראש השנה ליום
ראש השנה ,כמבואר בפסקי הסדור )סדר ברכת
המזון(" :וכל זה כשנזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב
והמטיב ,אבל אם נזכר אחר שהתחיל ברכת הטוב
והמטיב אפילו לא אמר אלא תיבת ברוך בלבד צריך
שיעורי הלכה למעשה
לחזור לראש .במה דברים אמורים בשבת ויום טוב של
שלש רגלים ,אבל בחולו של מועד וראש חודש אם לא
נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב אינו חוזר ,וכן
בסעודה שלישית של שבת ויום טוב ,וכן בראש השנה
ביום ,אבל בליל ראש השנה חוזר".
וטעם החילוק בין סעודת הלילה לבין סעודת היום
מבואר בשוע"ר )סי' תקצז ס"ה(" :יש אומרים שקבלה
בידם שהמתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום,
אם היה ביום ראשון של ראש השנה צריך להתענות
שני הימים של ראש השנה כל ימיו ...אבל אסור
להתענות בלילות של ראש השנה כמו בשאר יום טוב,
שאף בחלומו לא רמזו לו אלא להתענות ביום כדרך כל
תענית חלום שאין מתענין אלא ביום"[.
אבל אין שמחה בליל יום טוב הראשון מה"ת –
שאג"א סי' סח באריכות –
]כמבואר בפסחים )עא ,א(" :והיית אך שמח לרבות
לילי י"ט האחרון לשמחה ,אתה אומר לילי י"ט
האחרון או אינו אלא לילי יום טוב הראשון ,תלמוד
לומר אך )שמח( חלק ...מה ראית לרבות לילי יום טוב
האחרון ולהוציא לילי יום טוב ראשון ,מרבה אני לילי
יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי
יום טוב ראשון שאין שמחה לפניו".
וזהו רק מן התורה .אמנם למעשה ,ראה ס' המנהגים
חב"ד )ע' " :(66שמחת החג מתחילה מליל ראשון דחג
הסוכות" .וראה לקו"ש ח"ב )ע' (425וחכ"ד )ע' .(247
אוצר מנהגי חב"ד ראש השנה )ע' שיט([.
ואם כן גם לדבריו לא הוי אז אלא מדברי סופרים,
מלבד ליל א' דחג הסכות(
– לבד ליל א' דחג הסכות דילפינן ממצה דחג
הפסח.
]והיינו כיון שמעצם הדין פטור מסעודת יום טוב בליל
א' דחג הפסח ובליל א' דחג הסוכות ,אם כן מובן שעל
זה בא הלימוד לחייב לאכול כזית מצה בלילה הראשון
של חג הפסח ,ומגזירה שוה ילפינן אף ללילה הראשון
דחג הסוכות.
ומזה מובן שכל המובא לעיל משוע"ר סי' תרלט ,לענין
חיוב הסעודה בליל סוכות ,אינו לפי דעה זו ,אלא לפי
הדעה הראשונה שבסי' רמב ,שחיוב הסעודה מן
התורה הן בשבת והן ביום טוב הוא מטעם "מקרא
קודש" ,והיינו אף בלילה הראשון[.
***
קעו
בין פסח לעצרת
סימן תפט ס"א
נח .ספירת העומר – שמיעתה מהש"ץ
א( הקהל מברך וסופר בעצמו
המנהג בספירת העומר ,שבתחלה מברך הש"ץ ,וסופר,
ואחר כך מברך הקהל וסופר .ועד"ז בהלל )כשגומרים
את ההלל( ,שבתחלה מברך הש"ץ ואחר כך מברך
הקהל .אמנם בברכות קריאת המגילה ותקיעת שופר
המנהג הוא ,שהש"ץ מברך בקול ומוציא את כל הקהל.
וטעם החילוק בינם מבואר בשוע"ר )סי' ריג ס"ו(:
"בברכת המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו,
אף שכולן מצוה אחת ,כגון שכל אחד מתעטף בציצית
או לובש תפילין ,הרשות בידם אם רצו אחד מברך
לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך ואם רצו כל אחד
מברך לעצמו ...שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצות
הברכה ] ...אבל[ כשכולם מקיימים המצוה ביחד ,כגון
שמיעת קול שופר או מגילה ,מצוה שאחד מברך
לכולם".
וכיון שאת ספירת העומר סופר כל אחד לעצמו,
כמבואר בשוע"ר )סי' תפט ס"א(" :מצות עשה מן
התורה שיספ]ו[ר כל אחד מישראל ...אם הוא בעצמו
שמע הספירה מפי חבירו ...יצא ידי חובתו מן התורה
שהשומע הוא כאומר ...ויש חולקין על זה ואומרים
שצריך שתהא ספירה לכל אחד ואחד ממש שכל אחד
יספור בעצמו .ויש לחוש לדבריהם לכתחלה שלא
לסמוך על שמיעת הספירה מהש"ץ" .לכן נהגו שגם כל
אחד אחד מברך לעצמו.
ואף שמבואר בשוע"ר שם "אבל הברכה יכול לשמוע
מהש"ץ לכתחלה ...ואחר ששמע הברכה יספור מיד".
מכל מקום נהגו שכל אחד מברך לעצמו .וכן נהגו בהלל
)כשגומרים את ההלל( ,שכיון שכל אחד אומר את
ההלל בעצמו ,לכן גם כל אחד מברך לעצמו )ראה בזה
לעיל סי' יז ס"ד(.
ומכל מקום נהגו שהש"ץ מברך בקול רם ,וכולם עונים
אמן ,שבזה מתקיים במקצת עכ"פ "ברב עם הדרת
מלך" .אלא שהקהל אינו יוצא בברכת הש"ץ ,וכל אחד
מברך אחר כך לעצמו.
ועד"ז נוהגים בברכת שהחיינו שבליל יום הכיפורים,
שהש"ץ מברך בקול רם ,ומלבד זאת מברך כל אחד
בעצמו .ואף ששם אין כל אחד מקיים המצוה בפני
עצמו ,ואם כן הי' מקום לתקן שכל הקהל יצא בברכת
הש"ץ ,ומדוע נהגו שכל אחד מברך לעצמו?
שיעורי הלכה למעשה
מבואר הטעם לזה בשוע"ר )סי' תריט ס"ח(" :ומן הדין
היה נכון שכל הקהל יצאו ידי חובתן ]ברכת שהחיינו
ביום הכפורים[ בברכת השליח ציבור ולא יברך כל
אחד ואחד בפני עצמו ,לפי שברוב עם הדרת מלך ...
אלא שעכשיו על הרוב אין השליח ציבור מכוין כלל
להוציא אחרים ,לכן יברך כל אחד ואחד לעצמו".
ובשלמא בברכת מגילה ושופר ,כיון שהש"ץ מכוין
להוציא את כולם בקריאת המגילה ובתקיעת השופר,
במילא מכוין גם להוציאם בברכות .משא"כ בשהחיינו
דיום הכיפורים ,חוששים שלא יכוין להוציאם בברכה,
ולכן תיקנו שכל אחד מברך גם לעצמו.
ב( הקהל מברך אחר השמיעה מהש"ץ
מכל מקום יש הפרש גדול בין ברכת שהחיינו בליל יום
הכיפורים ,שמבואר בשוע"ר )שם(" :יברך כל אחד
ואחד לעצמו בלחש ויזהר לסיים קודם שיסיים השליח
ציבור כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת השליח
ציבור" .לבין ברכת ההלל וספירת העומר ,שבהם
נוהגים ,שבתחלה מברך הש"ץ בקול ,וכולם עונים
אמן ,ואחר כך מברך כל אחד לעצמו.
ובאמת מסיים בשוע"ר )סי' תריט ס"ח(" :וכן הדין
בברכת הלל" .ולכאורה הכוונה היא שגם כאן "יברך
כל אחד ואחד לעצמו בלחש ויזהר לסיים קודם
שיסיים השליח ציבור כדי שיוכל לענות אמן אחר
ברכת השליח ציבור" .אמנם למעשה אין נוהגים כן,
אלא שבתחלה עונים אמן על ברכת הש"ץ ,ואחר כך
מברך כל אחד לעצמו .ואפשר שגם בשוע"ר כיון רק
לזה "וכן הדין בברכת הלל" – שכל אחד יברך גם
לעצמו .אבל בודאי יש הפרש בינם באופן הברכה,
שביום הכיפורים מסיים כל אחד ברכתו לעצמו ואחר
שומע מהש"ץ ועונה אמן ,ואילו בהלל ,שומע כל אחד
ברכתו מהש"ץ ועונה אמן ,ואחר כך מברך לעצמו.
ומהו באמת טעם החילוק בזה?
ונראה הטעם בזה ,כיון שבברכת שהחיינו חוששים
שהש"ץ יכוין להוציא בברכתו את כל הקהל ,וגם
הקהל יכוין לצאת בברכת הש"ץ ,לכן תיקנו שכל אחד
יסיים הברכה לפני ששומע סיום הברכה מהש"ץ .ואף
שמבואר בשוע"ר )שם(" :שעכשיו על הרוב אין השליח
ציבור מכוין כלל להוציא אחרים" ,הרי כמו כן יש
לחשוש שהש"ץ כן יכוין להוציאם ידי חובתם .ואם
יענו הקהל אמן על ברכתו ,אפשר שיצאו בזה ידי חובת
ברכה ,ושוב לא יוכלו לברך בעצמם .ולכן תיקנו שכל
אחד יסיים ברכתו לעצמו תחלה ,ורק אחר כך ישמע
את סיום הברכה מהש"ץ ויענה אמן.
ומה שאין נוהגים כן בברכת ההלל וספירת העומר,
שבתחלה יסיים הקהל ברכתם ואחר כך ישמעו הברכה
קעז
מהש"ץ .הטעם לזה בפשטות ,שאם יברך כל אחד
לעצמו בתחלה ,שוב לא יוכל לענות אמן על ברכת
הש"ץ ,כדי שלא להפסיק בעניית אמן – בין הברכה
לבין מצות הלל וספירת העומר.
דין זה מבואר )לענין ברכת קריאת שמע( בשוע"ר )סי'
נט ס"ד(" :ויש אומרים שאחר סיום ברכת הבוחר
בעמו ישראל באהבה לא יענה אמן ,שלא להפסיק בין
קריאת שמע לברכה שלפניה ,כמו שאסור להפסיק בין
כל דבר מצוה או דבר הנאה שמברכין עליו להברכה
שלפניו" .הרי שגם עניית אמן הוא הפסק בין ברכת
למצוה.
וכן נתבאר בשוע"ר )סי' כה סכ"א(" :אם שמע קדיש
או ברכו או קדושה בין תפילין של יד לתפילין של ראש
לא יפסיק לענות עם הצבור ...ואם פסק וענה הוי
הפסק בין ברכת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש
וצריך לברך על תפילין של ראש ב' ברכות" .הרי שגם
כאן עניית אמן הוא הפסק בין ברכת למצוה.
ג( כששומע מהש"ץ מתכוין שלא לצאת
אלא שאם כן יוקשה ,מדוע אין אנו חוששים לומר כן
גם כאן ,שאולי גם בברכת ספירת העומר ובברכת
ההלל יכוין הש"ץ להוציא בברכתו את כל הקהל ,וגם
אחדים מהקהל יכוונו לצאת בברכת הש"ץ ,ושוב לא
יוכלו לברך בעצמם .וכמו שאנו חוששים לזה בברכת
שהחיינו שבליל יום הכיפורים.
ואפילו אם לא יכוונו הש"ץ והקהל להוציא ולצאת
בברכת הש"ץ ,הרי יש דעה שמכל מקום יוצאים ידי
חובתם בשמיעתם הברכה מהש"ץ ,כמבואר בשוע"ר
)סי' ריג ס"ד(" :ולדברי האומרים שמצות של דבריהם
אין צריכות כוונה ,אע"פ שלא נתכוין המברך להוציאו
וגם הוא לא נתכוין לצאת בה יצא ...ויש לחוש
לדבריהם וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה".
ולכאורה הי' אפשר לתרץ ,שכל החשש הזה הוא רק
לכתחלה ,כאמור לעיל "ויש לחוש לדברים וליזהר".
משא"כ כאן ,בברכת הש"ץ ברכת ההלל וספירת
העומר ,אין לנו ברירה; כי אם יסיים הקהל ברכתו
תחלה ,ואחר כך ישמע מהש"ץ ,לא יוכל לענות אמן,
מטעם הפסק בין ברכה למצוה .ולכן איננו חוששים
לזה.
אמנם אי אפשר לתרץ כן ,שהרי כאן בהלכות ספירת
העומר מבאר רבינו )לענין ספירת בין השמשות בבין
השמשות( ,שחשש זה הוא אפילו בדיעבד .שכך מבואר
בשוע"ר )סי' תפט סי"ב(" :יש אומרים שמותר לברך
ולספור בבין השמשות ...ויש חולקין על זה ...ומכל
מקום המנהג ההמון עכשיו כסברא הראשונה לספור
שיעורי הלכה למעשה
בבין השמשות .ומי שרוצה לדקדק לספור בצאת
הכוכבים והוא מתפלל ערבית מבעוד יום עם צבור
המתפללין ערבית עם סמוך לחשיכה וסופרים בבין
השמשות ...כבר יצא ידי חובתו להאומרים שמצות
אין צריכות כונה .ואף להאומרים שמצות צריכות כונה
מכל מקום הספירה בזמן הזה מדברי סופרים ויש
אומרים שמצות מדברי סופרים לדברי הכל אין
צריכות כוונה כמו שנתבאר בסי' תע"ה .ואפילו לא
ספר עמהם כלל אלא ששמע הספירה מן אחד ומן
הציבור שספרו ,ולא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא
נתכוין לצאת בשמיעה זו ,אלא שמע לפי תומו ,לא
יברך כשיספור בלילה שהשומע כעונה .ואפילו אם
היה מחשב אין אני מתכוין לצאת בספירה זו אין זה
כלום להאומרים שמצות אין צריכות כוונה כלל".
ולפי זה יוקשה ,שאם כן יוצא ,שכל פעם שאנו שומעים
הברכה והספירה מהש"ץ" ,אפילו ...לא נתכוין כלל
להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בשמיעה זו אלא
שמע לפי תומו ,לא יברך כשיספור בלילה שהשומע
כעונה".
קושי' זו הקשה בדברי נחמי' )בהגהותיו לסי' תפט(:
"לכאורה קשה ממעשים בכל יום שמברכים הקהל
אחר שמעם מש"ץ .וצריך לומר דהיינו טעמא שבשעת
שמיעה דעת בפירוש לספור בעצמם מיד כנהוג ,והרי זה
מעין מה שיתבאר סי"ד לענין השואל ,ומשא"כ
כששומע לפי תומו".
והיינו ע"פ המבואר בשוע"ר שם )סי"ב(" :ומי שרוצה
לדקדק ...יחשוב בדעתו ...דעתי עכשיו שלא לצאת
בספירה זו .שאף להאומרים שמצות אין צריכות כוונה
לצאת בהן ידי חובתו ,מכל מקום כשמכוין בפירוש
שלא לצאת בהן ידי חובתו בודאי אינו יוצא בעל
כרחו".
וכן הדין כאן כששומע הברכה והספירה מהש"ץ – לפני
מה שהוא עצמו מברך וסופר .וכמבואר בשוע"ר שם
)סי"ד(" :מי ששואל אותו חבירו בבין השמשות כמה
ימי הספירה בלילה זה יאמר לו אתמול היה כך וכך ...
אבל השואל יכול לספור בברכה אף ששמע כבר הסיפור
מהמשיב ,מכל מקום בשעה ששמע היה בדעתו לחזור
ולספור ,שהרי בשביל כך הוא שומע ,ונמצא שהיה
בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו ,אבל המשיב לא
היה בדעתו בפירוש בשעת התשובה שרוצה לחזור
ולספור שנית אחר כך ,אף שבאמת כן הוא ,מכל מקום
כיון שלא היה בדעתו בפירוש יצא ידי חובתו
להאומרים שאין צריכות כונה".
ובעל כרחינו נצטרך לפרש שכן הוא גם כששומעים
מהש"ץ ברכת ההלל – לפני שכל אחד מברך לעצמו,
קעח
שכיון שדעתו לברך מיד אחרי הש"ץ הרי זה כאילו
"היה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו".
וכן נצטרך לומר בברכת המוציא שמברך בעל הבית על
לחם משנה ,וכולם עונים אמן ,ואחר כך מברך כל אחד
לעצמו ברכת המוציא על פרוסת הלחם שמקבל מלחם
משנה )ראה שוע"ר סי' קסז סי"ח( ,שהרי זה כאילו
"היה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו".
ד( כששומע ברכת הש"ץ של מנין אחר
אמנם כל הדברים האלו אמורים דוקא בקהל השומע
הברכה והספירה מהש"ץ ,ומיד אחר כך מברך וסופר
כל אחד לעצמו ,שהרי עיקר טעם שמיעת הספירה
מהש"ץ הוא על דעת שכל אחד יברך לעצמו – מיד
אחרי הש"ץ.
משא"כ בזמנינו רגילים שבבית הכנסת יש כמה מנינים
לתפלת ערבית ,וכל אחד מהמנין המאוחר שומע
לפעמים את ברכת הש"ץ של המנין הקודם .וכאן לא
יועיל התירוץ של הדברי נחמי' ,שהרי אינו שומע
"בשביל כך" – כדי שיוכל לספור אחר בעצמו ,ואם כן
אינו נחשב כאילו "היה דעתו בפירוש שלא לצאת
בשמיעה זו" .ואף שגם אינו מכוין לצאת מהש"ץ
בברכתו ובספירתו ,מכל מקום הרי על זה כותב
בשוע"ר שם "אף שבאמת כן הוא ,מכל מקום כיון שלא
היה בדעתו בפירוש יצא ידי חובתו להאומרים שאין
צריכות כונה".
ולכאורה ההכרח שכל אחד יהי' "מכוין בפירוש שלא
לצאת בהן ידי חובתו" היינו במה ששומע הברכה
והספירה מהש"ץ של המנין הקודם ,שאז "בודאי אינו
יוצא בעל כרחו".
ואם לא כיון לזה ,יצטרך לסמוך על מה שהובא לעיל
משוע"ר )סי' ריג ס"ד(" :ויש לחוש לדבריהם וליזהר
שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה" .היינו שרק לכתחלה
יש ליזהר ,אבל בדיעבד – אין זה אוסר עליו שיברך
שוב.
ואף שרבינו כותב כאן )סי' תפט סי"ב(" :ואפילו לא
ספר עמהם כלל אלא ששמע הספירה מן אחד ומן
הציבור שספרו ,ולא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא
נתכוין לצאת בשמיעה זו ,אלא שמע לפי תומו ,לא
יברך כשיספור בלילה שהשומע כעונה" ,היינו שגם
בדיעבד אינו יכול לספור אחר כך בברכה.
אפשר דהיינו דוקא ששומע מהש"ץ של המנין שגם הוא
מתפלל בו ,שהוא נותן לבו לשמוע ברכתו .משא"כ בסי'
ריג מיירי ב"מי שנטל פרי בידו לאכלו או מצוה
לעשותו ,וקודם שהספיק לברך שמע ברכה זו מפי אחר
המברך לעצמו" ,היינו שאינו מקשיב לברכת האחר,
קעט
שיעורי הלכה למעשה
אלא שבדרך אגב הגיעה הברכה לאזניו ,הנה בזה לא
החמיר רבינו אלא לכתחלה.
תמימות אלא כשמתחיל לספור בערב ,דהיינו שמתחיל
הוא לספור יום הראשון בליל ט"ז קודם אור הבוקר".
ואם כן ,גם כאן כששומע ברכת ספירת העומר מש"ץ
של המנין הקודם ,שהרי הוא אינו מתפלל במנין זה,
ואינו מקשיב אל ברכת הש"ץ ,אלא שבדרך אגב הגיעה
לאזניו ברכה זו .בזה איננו חוששים אלא לכתחלה ,ולא
בדיעבד.
נשאלת השאלה ,ומה הרווחנו במה שהתחלנו לספור
בלילה ,קודם אור הבוקר ,כדי שתהי' ספירת ימים
"תמימות"; הרי כשם שמתחילים לספור בליל יום
הראשון כן מסיימים לספור בליל יום הארבעים ותשע,
הרי שאם כן לא יהי' יום האחרון "תמימות" ,שהרי
הספירה האחרונה היתה בתחלת היום האחרון ולא
בסופו!?
סי' תפט ס"ה
אלא ודאי הטעם בזה ,שמה שסופרים בתחלת היום
האחרון ,הוא כאילו ספרו בסוף היום האחרון,
ש"מקצת היום ככולו" .משא"כ אילו היו סופרים את
היום הראשון ביום )ולא בלילה שלפניו( ,אז לא היינו
אומרים על היום הראשון "מקצת סוף היום הראשון
ככולו".
***
נט .מקצת היום ככולו
א( לענין ספירת העומר
בשוע"ר )סי' תפט ס"ה(" :מן התורה צריך למנות
הימים וגם השבועות ,שנאמר תספרו חמשים יום,
כלומר עד חמשים ,ואומר שבעה שבועות תספר לך".
מכל מקום יש הפרש בין מספר הימים ,שמונין כל יום
בתחלתו )תחלת הלילה( ,לבין מספר השבועות ,שמונין
כל שבוע בסופו .והיינו שמיד בתחלת יום ראשון מונים
"יום אחד" ,אבל אין סופרים "שבוע אחד" אלא מיום
השביעי והלאה.
והטעם לזה הוא ,לפי הנראה ,דאמרינן "מקצת היום
ככולו" ,אבל אין אומרים "מקצת השבוע ככולו" .ולכן
מיד כשמתחיל היום הראשון סופרים "יום אחד",
כאילו כבר עבר כל היום הראשון .אבל אין סופרים
"שבוע אחד" עד שיעבור כל השבוע הראשון.
ויתירה מזו ,שמיד בתחלת היום השביעי מתחילים
לספור "שבוע אחד" ,אף שעדיין לא התמלא שבוע
שלם .והיינו כי מיד שהתחיל היום השביעי אמרינן
"מקצת היום ככולו" ,וכאילו כבר התמלא כל השבוע
כולו.
*
פרט זה רואים גם בהלכה נוספת שבהלכות ספירת
העומר ,והוא מה שנתבאר בשוע"ר )סי' תפט ס"ג(:
"זמן הקרבת העומר הוא בט"ז בניסן שנאמר ממחרת
השבת יניפנו וגו' וקבלו חכמים שזה הוא ממחרת יום
טוב הראשון של פסח ,ומיום זה עצמו מתחילין לספור
ולא מיום שלאחריו שנאמר מהחל חרמש בקמה תחל
לספור וגו' ,הא למדת שזמן הספירה הוא בזמן ראשית
הקצירה דהיינו בזמן קצירת העומר ,וקצירתו הוא
קודם הבאתו ולא אחר כך .ואי אפשר להתחיל
הספירה ביום הבאתו ממש )ואין העומר קרב אלא
ביום ממש( שנאמר תמימות תהיינה ,ואין אתה מוצא
ב( לענין שבעת ימי נדה
ואף שלענין שבעת ימי נדה אמרינן בגמרא )ראש השנה
י ,א(" :שאין תחילת היום עולה לה בסופה )שנאמר
)מצורע טו ,יט( שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה
כל ז' ולא תאמר מקצת יום שביעי ככולו ותטבול ביום,
רש"י( סוף היום עולה לה בתחלתה )שאם ראתה סמוך
לשקיעת החמה עולה לה יום זה בז' ימי נדה ואינה
צריכה למנות אלא ו' והוא(".
ומזה לומד רבינו הזקן גם לענין שאר ההלכות )הל'
תלמוד תורה פ"א ס"ק א ד"ה והנה(" :דבתחלה יש
לומר כן טפי מבסוף".
ומדוע לא נאמר כן אף לענין ספירת העומר ,שהספירה
שבסוף היום תעלה בתחלתה ,משא"כ הספירה
בתחלתה לא תעלה לה בסופה.
היינו משום שכך למדו את חכמים את דיוקי שני
הכתובים האלו :א( שבעת ימים תהיה בנדתה ,היינו
שגם סוף יום השביעי תהי' בנדתה .ב( שבע שבתות
תמימות ,היינו שסוף היום הראשון אינו חשוב ככולו.
ג( לענין אבלות ז' ול' וימי הספירה
אמנם במקום שאין לימוד מפסוק מיוחד ,כמו בשבעת
ובשלושים ימי האבלות ,אזי אמרינן "מקצת היום
ככולו" הן בתחלה והן בסוף .והיינו שאם היתה
הקבורה בסוף יום שני בשבוע ,אזי יהי' סיום השבעה
בתחלת יום ראשון בשבוע ,והיינו ששבעת ימי האבלות
הם חמשה ימים שלמים ,ומקצת יום הראשון ומקצת
יום האחרון .וכן סיום השלושים יהי' בתחלת יום
השלישי בשבוע ,והיינו ששלושים ימי האבלות הם 28
ימים ,ומקצת יום הראשון ומקצת יום האחרון.
שיעורי הלכה למעשה
וכמבואר בשו"ע )יו"ד סי' שצה ס"א(" :כיון שעמדו
מנחמים מאצל האבל ביום שביעי ,מותר בכל דברים
שאסור בהם תוך שבעה ,דמקצת היום ככולו ,לא שנא
מקצת יום שביעי לא שנא מקצת יום שלשים ,כיון
שהנץ החמה ביום שלשים ,בטלו ממנו גזרת שלשים".
וכן הוא גם לענין מנהגי האבלות שבימי הספירה ,אשר
לאחד מהדעות מסתיימות בל"ג בעומר ,ולאחד
מהדעות מסתיימות ביום ראשון של שלושת ימי
הגבלה ,ועל זה מבואר בשוע"ר )סי' תצג ס"ה-ו(" :ל"ג
ימים ,י"א ...מסיימין בל"ג בעומר ...לענין אבילות
יום האחרון אנו אומרים מקצת היום ככולו ...יזהר
שלא להסתפר קודם אור היום ...וי"א ...מסיימין
ביום ראשון של ההגבלה ומקצת אותו יום האחרון
הוא ככולו .ולכן מסתפרין ונושאין משהאיר יום
ראשון של הגבלה ואילך".
*
וכל זה לענין אבלות ,משא"כ לענין קדימת אמירת
קדיש בשבעה או בשלושים )וכן לענין לימוד משניות
וכיו"ב( ,אין אומרים מקצת היום ככולו ,כמבואר
במ"א )סי' קלב סוף ס"ק ב(" :מצאתי כתוב בשם
מהר"ן זצ"ל ,לענין קדיש לא אמרינן מקצת יום ז'
ככולו" .וכן הוא לענין שלושים.
והטעם בזה הוא ,כי עליית הנשמה על ידי אמירת
קדיש או לימוד משניות אינה תלויה באבלות ,שכן אנו
מוצאים גם לענין פגע בו הרגל באמצע שבעה ,או
באמצע שלושים ,שבטלה ממנו אבלות שבעה או
אבלות שלושים ,אבל מכל מקום נשאר אצלו מעלת
אמירת הקדיש ולימוד המשניות – עד לסיום השבעה
או לסיום השלושים.
כל זה מבואר בשו"ת נחלת שבעה )סי' עג(" :ואע"פ
שלזה של ה' בניסן בטלה ממנו גזירת שלשים ,מכל
מקום נראה לי שלענין הקדישים יש לו דין שלשים ...
דהא דהרגל מבטל ממנו גזירת שבעה ושלשים נלמד
בגמרא )מו"ק יד ,ב( מושמחת בחגך ...משא"כ בדבר
שאינו נוגע אל החיים רק לכבוד המתים ולתועלת
נשמתם לא שייך ביטול".
וכן השיב לו הג"ר שמעון מפראג )שם(" :יפה כתב,
ונהגתי כן כמה פעמים ...דלא אמרו חכמים אלא
משום שמחה דמיחייב ברגל ,אבל לענין עילוי קדיש
לבן שבעה ושלשים בדוכתיה קאי ...וכן מטין תשובת
בנימין זאב ,והובא בהג"ה שו"ע )סי' שעו ס"ה(
והאבלים אומרים קדיש בשבת וביום טוב".
*
קפ
האמור לעיל ,שלענין אמירת קדיש ולימוד משניות
מקצת היום אינו ככולו ,היינו לגבי תחלת היום
האחרון ,שאין אומרים בו מקצת היום ככולו .משא"כ
לגבי סוף היום הראשון ,גם בזה אומרים מקצת היום
ככולו .והיינו שאם היתה הקבורה בסוף יום שני
בשבוע ,מסתיימים ימי השבעה בסוף יום ראשון הבא.
ואם כן דינו כמו בנדה ,שאם התחילה ראייתה בסוף
יום שני בשבוע ,מסתיימים שבעת ימי נדתה בסוף יום
ראשון הבא.
ד( לענין שבעת ימי המשתה
אמנם לענין שבעת ימי המשתה מבואר בשוע"ר )סי'
קלא ס"ו(" :ואפילו ביום ח' לחופתו )בשחרית( אין
נוהגים ליפול על פניהם כיון שהיתה החופה סמוך
לערב )ולא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא(".
והיינו שאם היתה החופה בסוף יום השני בשבוע,
נמשכים שבעת ימי המשתה עד סוף היום השני הבא.
מלשון זה נראה לפום ריהטא ,שכן הוא אף לענין שבע
ברכות" ,שכל ז' ימי המשתה הם לו כרגל ...לא נשלמו
ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא" .אמנם למעשה אין
נוהגים כן.
והיינו שלענין שבע ברכות סבירא להו רוב הפוסקים,
שז' ימי המשתה נמשכים רק עד סוף יום השביעי
מהחופה )ואמרינן מקצת היום ככולו בסוף היום
הראשון( ,ורק לענין אמירת תחנון נקטינן ,ש"לא
נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא" )ואין אומרים
מקצת היום ככולו לא בסוף היום הראשון ולא בתחלת
היום האחרון(.
ונתבארו הדברים ב"תנאים ווארט אירוסין ונישואין"
פרק לא.
ה( לענין פדיון הבן
גם לענין פדיון הבן ,קיי"ל שאין לפדותו עד אחר סיום
היום השלשים ,ואין אומרים בו "מקצת היום ככולו".
כמבואר בשוע"ר )סי' שלט ס"ו(" :אין פודין את הבן
]בשבת[ ...ימתין עד יום א' בשבת .ואפילו אם כלו לו
כ"ט י"ב תשצ"ג ביום ו' שהוא חדש לא יפדהו ביום ו',
לפי שחדש שבתורה הוא שלשים ימים שלימים ,ולכן
צריך שיגיע ליום ל"א בשעת הפדיון".
והיינו שלומדים זאת מהפסוק )קרח יח ,טז(" :ופדויו
מבן חדש תפדה" ,ו"חדש שבתורה הוא שלשים ימים
שלימים".
וכן נתפרש בפסקי הסדור )דיני פדיון הבן(" :מצות
עשה לפדות כל איש ישראל את בנו שהוא בכור לאמו
הישראלית מיום שלשים ולמעלה ,דהיינו ביום ל"א".
שיעורי הלכה למעשה
ואפשר מרמז בזה ,שעיקר הלימוד הזה הוא מהמפורש
בתורה לענין הפקודים )במדבר ג ,טו .ג ,כב .ג ,כח .ג,
לד .ג ,לט .ג ,מ .ג ,מג(" :מבן חודש ומעלה".
ו( לענין בר מצוה
מבואר בשוע"ר )סי' נג סי"ג(" :ומה שאמרו י"ג שנה
ויום אחד ,לא שצריך יום אחד יותר על י"ג שנה ,אלא
לומר שצריך י"ג שנה שלימות מיום אל יום ,ולא שיום
אחד בשנת י"ג נחשב שנה .אבל מיד שהגיע תחילת
כניסת היום שנולד בו וכלו בו י"ג שנה שלימות הרי
מקצת כניסת היום זה נחשב כיום שלם ,והרי הוא בן
י"ג ויום אחד ,ואין צריך י"ג שנה מעת לעת".
וביאור דבריו הוא לכאורה ,שמה שאמרו במשנה
)אבות פ"ה מכ"א(" :בן שלוש עשרה למצות" ,אנו
מפרשים הכוונה "שצריך י"ג שנה שלימות מיום אל
יום" ,ולא סגי במקצת היום ככולו .ומה שאמרו
במשנה )נדה מה ,ב(" :בן י"ג שנה ויום אחד" ,אנו
מפרשים הכוונה אשר "מקצת כניסת היום זה נחשב
כיום שלם".
והטעם שאמרו במשנה בנדה "בן י"ג שנה ויום אחד",
ולא הסתפקו במה שאמרו במשנה אבות "בן י"ג
למצות" ,כדי שלא נפרש במשנה אבות "שיום אחד
בשנת י"ג נחשב שנה" .והיינו שלא נפרש במשנה אבות
ש"בן י"ג למצות" פירושו "בן י"ב שנים שלמות" ,וסגי
במקצת כניסת השנה הי"ג.
ולכאורה טעמא בעי ,מדוע הי' מקום לחשוב שסגי
במקצת כניסת השנה הי"ג? אלא שלהבין זאת צריך
להקדים:
ז( מקצת שנה ככולה
כבר נתבאר לעיל ,שרק לענין יום אמרינן "מקצת היום
ככולו" ,משא"כ לגבי שבוע ולגבי חודש אין אומרים
שמקצת השבוע או החודש ככולו.
ומהו אם כן דינה של שנה ,האם בזה אומרים מקצת
שנה ככולה?
הנה נאמר במשנה באבות )פ"ה מכ"א(" :בן חמש שנים
למקרא ,בן עשר למשנה ,בן שלש עשרה למצות ,בן
חמש עשרה לתלמוד ,בן שמונה עשרה לחופה" .ומפרש
רבינו הזקן ,שכל השנים האמורים כאן היינו בכניסת
השנה החמישית ,בכניסת השנה העשירית ,בכניסת
השנה החמש עשרה ,ובכניסת השנה השמונה עשרה –
מלבד "בן שלש עשרה למצות" דהיינו כשמלאו לו י"ג
שנים מלאות.
שכך כותב רבינו הזקן בהל' תלמוד תורה )פ"א ה"א(:
"ומאימתי אביו חייב ללמדו משיתחיל לדבר ...עד
קפא
שיהא בן חמש שנים ,דהיינו בשנה חמישית ,שאז
מלמדו לקרות תורה שבכתב ...עד שיהיה בן עשר שנים
...והיו עוסקים ה' שנים בלימוד כל המקרא ...ואחר
כך ה' שנים בלימוד המשניות ...ואחר כך ה' שנים
בתלמוד".
ובקונטרס אחרון שם )ס"ק א ד"ה והנה לפירוש(" :תנן
נמי התם בן י"ח לחופה ולרמב"ם היינו תחלת י"ח",
והיינו מ"ש הרמב"ם )הל' אישות פט"ו ה"ב(" :האיש
מצווה על פריה ורביה ...ואימתי האיש נתחייב במצוה
זו מבן שבע עשרה".
ועל זה ממשיך ומבאר בקונטרס אחרון שם )ד"ה ומה(:
"והא דבן י' למשנה לא דמי לבן י"ג למצות לא איכפת
ל]ו[ לרמב"ם ,כמו בבן י"ח לחופה".
ועל זה אמרו במשנה )נדה מה ,ב(" :בן י"ג שנה ויום
אחד" .ומבאר בשוע"ר )סי' נג סי"ג(" :ומה שאמרו י"ג
שנה ויום אחד ,לא שצריך יום אחד יותר על י"ג שנה,
אלא לומר שצריך י"ג שנה שלימות מיום אל יום ,ולא
שיום אחד בשנת י"ג נחשב שנה" .היינו שלא נפרש
במשנה באבות שהכוונה לתחלת שנת י"ג ,כמו בכל
שאר השנים המנויות באותה משנה.
***
סימן תפט ס"כ
ס .טעות בספירת העומר ,בברכה ובכוונה
א( טעות בכוונה ובספירה
בשוע"ר )סי' תפט ס"כ(" :אם בירך על דעת לספור
ארבעה ימים לעומר ,שהוא סבור שהיום יום רביעי,
ולאחר שגמר הברכה נזכר שהיום יום חמישי ,אין
צריך לחזור ולברך ,אלא סופר מיד חמשה על סמך
הברכה שבירך כבר ,אף על פי שהברכה היתה על דעת
יום רביעי אין בכך כלום ,לפי שדברים שבלב אינן
דברים לענין זה ,כמו שנתבאר בסי' ר"ט".
והיינו מה שמבואר בשו"ע )סי' רט ס"א(" :שאם לקח
כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין ,ופתח ברוך אתה
ה' אלהינו מלך העולם על דעת לומר בורא פרי הגפן,
ונזכר שהוא שכר או מים וסיים שהכל יצא" .וכן הוא
כאן בספירת העומר ,שיוצא בברכתו אף אם היה
חסרון כוונה נכונה בעת אמירת הברכה ,כיון שלמעשה
בירך נכון ,ודברים שבלב אינם דברים לענין זה.
אחר כך ממשיך ומבאר בשוע"ר )סי' תפט סכ"א(" :אם
היה עומד ביום רביעי ובירך על דעת לספור ארבעה,
וטעה בדיבורו וספר חמשה ,צריך לחזור ולספור
ארבעה ,כיון שיצא שקר מפיו ,שהיום יום רביעי הוא
והוא ספר חמשה בפיו ,אף שהיה במחשבתו ארבעה
שיעורי הלכה למעשה
אין זה כלום ,שמצות הספירה היא בפה" .והיינו ,שכיון
שבירך בטעות לא יצא ,אף אם היתה כוונתו נכונה בעת
אמירת הברכה.
ולכאורה כן הוא הדין גם בברכת הנהנין ,שאם לקח
כוס של שכר או של מים ,ופתח ובירך על דעת לומר
שהכל ,וטעה ואמר בורא פרי הגפן ,שלא יצא ידי
חובתו ,כיון שלפועל לא בירך ברכה הראוי' שהיא
ברכת שהכל ,ואע"פ שהתכוין לברך כראוי ,אין
הולכים אחר דעתו בזה לפי שדברים שבלב אינם
דברים.
קפב
יצא ...דעד כאן לא איבעיא לן אלא בטועה בפתיחה,
אבל בחתימה ליכא ספיקא דודאי לא יצא".
גם בהשגות הראב"ד על הרי"ף שם ,מסכים עם בעל
המאור ,ומשיב לדברי בעל המאור" :והגרסא
המיושבת בהלכות הרב ז"ל כך היא ,אי נמי היכא
דנקט כסא דשכרא ,פתח בדשכרא וסיים בדחמרא לא
יצא ,אלא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי ,ולא
איפשטא ולקולא עבדינן" .והיינו שאם יש שינוי
בכוונה יצא ,אבל אם יש שינוי בחתימת הברכה לא
יצא.
אמנם לפי זה אינו מובן ,מדוע הוסיף רבינו הזקן את
הביאור "כיון שיצא שקר מפיו ,שהיום יום רביעי הוא
והוא ספר חמשה" ,וכי מה איכפת לי אם יצא דבר שקר
מפיו או לאו ,הרי סוכ"ס לא ספר כראוי ולכן לא יצא.
ומזה למדים אנו לכאורה ,שדוקא כאן בספירת העומר
אינו יוצא בזה מטעם שיצא שקר מפיו ,משא"כ בברכת
הנהנין אפשר שיצא ידי חובתו גם בזה ,שהרי לא יצא
שקר מפיו ,שהרי בירך "בורא פרי הגפן" ,והוא אמת,
שהקב"ה בורא פרי הגפן".
אמנם ברמב"ם פסק כגירסה המקורית שברי"ף
)הלכות ברכות פ"ח הי"א(" :לקח כוס של שכר בידו
והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא
פרי הגפן אין מחזירין אותו .וכן אם היו לפניו פירות
הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה
וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו .וכן אם
היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני
מזונות וטעה ואמר המוציא יצא ,מפני שבשעה
שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא
נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין ,והואיל ולא
היה בעיקר הברכה טעות אף על פי שטעה בסופה יצא
ואין מחזירין אותו" .והיינו שאף שלא בירך כראוי,
מכל מקום יצא ,כיון שכוונתו היתה כראוי בעת
אמירת הברכה.
הלכה זו מבוארת בברכות )יב ,א(" :נקיט כסא דשכרא
בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא
וסיים בדשכרא )פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים
בפה"ג וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים
שהכל ,רש"י( מאי ,בתר עיקר ברכה אזלינן )ועיקר
ברכה אדעתא דיין נאמרה והוי כמו שסיים ביין ואין
ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר שאין השכר מן
הגפן ,רש"י( או בתר חתימה אזלינן".
והשיג עליו הראב"ד שם ,וכתב" :כל מה שכתב באלו
הענינים הכל הבל ,שאין הולכין אלא אחר הפירוש
שהוציא בפיו".
ב( דעת הרמב"ם דסגי במחשבה
ובאמת יש בזה ב' דעות .נבאר אם כן את ב' הדעות שיש
בזה לענין ברכת הנהנין ,ומזה נבין גם את דיוקי רבינו
הזקן בזה בהלכות ספירת העומר:
ופסק הרי"ף שם )ו ,א(" :ולא איפשיטא ,ולקולא
עבדינן ,ולא מהדרינן ליה ,דספיקא דרבנן לקולא".
והיינו באופן הנ"ל שהיה חסרון בכוונתו בעת הברכה,
ולמעשה סיים ברכתו כהוגן .משא"כ אם הי' חסרון
באמירת הברכה ,שסיים בפה"ג ,לא יצא ,אף שכוונתו
היתה כראוי.
אמנם לפני בעל המאור היתה גירסה אחרת ברי"ף שם,
כמבואר בדבריו שם" :שמצאנו כתוב בהלכות ...דנקט
כסא דשכרא ...פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי,
ולא איפשטא ולקולא עבדינן .וזה שיבוש הוא ,דפתח
בדשכרא וסיים בדחמרא לא איבעיא לן מעולם דהא
פשיטא היא ,דאי כסא דשכרא הוא דנקט בידיה לא
וכן הקשו חכמי לוניל לפני הרמב"ם )פאר הדור סי' כה,
א(" :יורנו רבינו ואם שכר שעורים איך יצא".
ומוסיפים וכותבים חכמי לוניל" :ומרנא ורבנא אלפס
ז"ל הולך על זה הדרך ,וחתרנו להוציא להיבשה ולא
יכלנו" .והיינו שגם ברי"ף היתה גרסתם כפי שמבאר
הרמב"ם )ודלא כפי שהוא ברי"ף בגירסא שלנו( .וחכמי
לוניל השתדלו לבאר את שיטת הרי"ף בזה ולא
הצליחו.
עיקר שאלות חכמי לוניל על דברי הרמב"ם נשאלו על
ידי רבינו יהונתן מלוניל ,שאף כתב לו מכתב מפורט
בזה )פאר הדור סי' יז( ,והרמב"ם השיבו )שם סי' מא(.
רבי יהונתן זה חיבר פירוש על הרי"ף ,שרק חלק ממנו
הגיע לידינו .פירושו למסכת ברכות נתפרסם לראשונה
בדורנו )נ.י .תשי"ז( ,אמנם בסוגיא זו מפרש את דברי
הרי"ף ,ואינו מקשה עליו קושיא זו כלל.
על כן אפשר ששאלה זו של חכמי לוניל לפני הרמב"ם
נשאלה על ידי בעל המאור ,שגם הוא הוא מחכמי לוניל
באותה תקופה ,ואפשר שגם הוא נכלל ב"חכמי לוניל"
קפג
שיעורי הלכה למעשה
ששאלו אצל הרמב"ם .ולכן כתב אל הרמב"ם" :ומרנא
ורבנא אלפס ז"ל הולך על זה הדרך ,וחתרנו להוציא
להיבשה ולא יכלנו" ,שהרי בבעל המאור שם לא יכל
ליישב את דברי הרי"ף הנ"ל ,והשיג עליו בזה.
מבואר בברייתא )ברכות טו ,א(" :לא יברך אדם ברכת
המזון בלבו ,ואם בירך יצא" .ופירש"י )ד"ה בלבו(:
"שלא השמיע לאזנו" ,משא"כ במחשבה בלבד לא יצא
לדברי הכל.
]שוב ראיתי בבעל המאור )ביצה יג ,א(" :ונשאלה
שאלה לפני חכמי המקום הזה ז"ל" .ודברים אלו
הובאו ברא"ש )ביצה פ"ג סוס"י ב(" :כתב הר"ז הלוי
ז"ל שנשאל לפני חכמי לוניל ז"ל" .ובודאי אין הכוונה
כאן לרבינו יהונתן מלוניל ,שכנראה הי' חי עדיין אחרי
פטירתו של בעל המאור[.
אמנם ברמב"ם )הל' ברכות פ"א ה"ז(" :כל הברכות
כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא
השמיע לאזנו יצא ,בין שהוציא בשפתיו בין שבירך
בלבו" )ראה מה שדן בזה הרמא"צ ווייס ,בקובץ
הערות ובאורים גליון 999ע' .(116
בכל אופן רואים אנו מכאן ,שכן הי' כתוב בגירסה
המקורית של הרי"ף ,שהיתה לפני הרמב"ם ולפני בעל
המאור ולפני הראב"ד .בעל המאור כתב עליו "וזה
שיבוש הוא" ,הראב"ד תיקן הגיה בדברי הרי"ף ,ואילו
הרמב"ם פסק כדבריו.
ואם כן יוצא לפנינו ,שגם הרי"ף )לפי גירסה מקורית
זו( וגם הרמב"ם סבירא להו ,שאם היתה כוונתו טובה
בעת אמירת הברכה ,אעפ"י שטעה בחתימתה ואמר
בורא פרי הגפן ,יצא ידי חובתו .ואילו הראב"ד ובעל
המאור חולקים עליהם ,וסוברים שחתימת הברכה לא
היתה כראוי ואינו יוצא.
על שאלת חכמי לוניל ,באה תשובת הרמב"ם )פאר
הדור כה ,א( באופן מאד לא מובן .הכסף משנה )הל'
ק"ש פ"א ה"ח( מביאו ומתמה על הדברים ביותר,
ומסיים" :ולכן אני אומר כי השאלה הזו גם תשובתה
דבריהם סתומים וחתומים ,מכל מקום לענין דברי
רבינו בחיבור נ"ל שמה שכתבתי הוא דבר נכון" .והיינו
שהוא פירש בדברי הרמב"ם כפשוטן ,וכאמור לעיל.
ומטעם זה הביא המחבר את ב' הדעות האלו בהלכות
ברכת הנהנין )או"ח רס"י רט(" :לקח כוס של שכר או
של מים ופתח ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם
על דעת לומר שהכל וטעה ואמר בפה"ג אין מחזירין
אותו ,מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר
הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין.
ויש אומרים."...
אמנם כתב עליו המ"א שם" :אף את"ל דדעת הרמב"ם
כמ"ש הכ"מ ,מכל מקום יש לנו לילך אחר רוב
הפוסקים ,וכמעט כולם הסכימו דלא אזלינן בתר דעתו
...וכן יש להורות".
ג( ברכת המזון בלב
ונראה שהטעם שהמחבר לא חשש לקושיית המ"א,
והביא את ב' הדעות בזה; כי יש לומר שהרמב"ם אזיל
בזה לשיטתו בהלכות ברכות ,ובהקדים:
שתי הדעות האלו מובאות בשוע"ר )סימן קפה ס"ג(:
"לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא .והוא
שהוציא בשפתיו אלא שבירך בלחש כל כך עד שלא
השמיע לאזנו אלא בירך בלבו ,אבל אם לא הוציא
בשפתיו כלל אלא הרהר בלבו לבד לא יצא שהרהור
אינו כדיבור ...וי"א שכל הברכות אפי' ברכת המזון
יוצא אדם ידי חובתו בהרהור בדיעבד ...והעיקר
כסברא הראשונה ,ומכל מקום בשאר ברכות שהן
מדברי סופרים יש לסמוך על זה בשעת הדחק ולצורך
גדול".
וכיון שדעת הרמב"ם שאף אם לא הוציא ברכתו
בשפתיו אלא בהרהור בלבד יצא ,לכן אינו חושש
לטענת הפוסקים שדברים שבלב אינם דברים ,שהרי
לענין ברכה גם דברים שבלב דברים הם ,ויוצא בהם
ידי חובתו .ולכן אם כיון לברך על המים לברך כראוי
שהכל ,וטעה ואמר בורא פרי הגפן ,יצא ואין מחזירין
אותו.
וכיון שרבינו הזקן בשו"ע חושש לב' הדעות בבירך
ברכת המזון בלבו ,אם כן נראה שגם לענין טעה בברכה
תפס כדעת המחבר ,לחשוש לב' הדעות בזה ,ואם כיוון
כראוי וטעה בברכתו אינו חוזר מספק.
ועל זה מבאר כאן רבינו ,שאף שלענין ברכת הנהנין יש
ב' דעות ,היינו כיון שסוכ"ס אינו מוציא שקר מפיו,
שהרי נכון הדבר שהקב"ה הוא בורא פרי הגפן .משא"כ
כאן בספירת העומר יצא שקר מפיו ,שהרי אמר היום
חמשה ימים לעומר ,לכן בזה לדברי הכל אינו יוצא
בספירתו ,וצריך לחזור ולספור היום ארבעה ימים
לעומר.
וזה גם מה שמדייק בסוף ס"כ לכתוב "לפי שדברים
שבלב אינן דברים לענין זה" ,משא"כ אם התכוין לברך
כראוי וטעה בדיבורו ,יש אומרים שלענין זה דברים
שבלב הוי דברים ויוצא ידי חובתו.
***
שיעורי הלכה למעשה
סי' תפט ס"ל
סא .חדש בחוץ לארץ בזמנינו
תנן )משנה ערלה פ"ג מ"ט(" :החדש אסור מן התורה
בכל מקום" .ואף ש"כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה
נוהגת אלא בארץ" )משנה קידושין לו ,ב( ,מכל מקום
ילפינן ממה שנאמר )אמור כג ,יד(" :ולחם וקלי וכרמל
לא תאכלו עד עצם היום הזה ...חוקת עולם
לדורותיכם בכל מושבותיכם" ,שהאיסור הוא "בכל
מקום שאתם יושבים" )קידושין לז ,א(.
זאת היא דעת סתם משנה בערלה ,אמנם יש בזה
מחלוקת בין התנאים ומחלוקת בין האמוראים,
כמובא במשנה קידושין )לו ,ב(" :מצוה שהיא תלויה
בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ...חוץ מן הערלה
וכלאים .רבי אליעזר אומר אף החדש" .הרי שתנא
קמא סובר שהחדש אינו נוהג אלא בארץ.
וגם בדעת רבי אליעזר יש מחלוקת בין האמוראים אם
האיסור בחוץ לארץ הוא מן התורה או מדברי סופרים,
כמובא במנחות )סח ,ב(" :רב פפא ורב הונא בריה דרב
יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר )ליל
י"ז בניסן( ,קסברי חדש בחוצה לארץ דרבנן ולספיקא
)שמא למחר יהיה ששה עשר( לא חיישינן .ורבנן דבי רב
אשי אכלו בצפרא דשבסר )יום י"ז בניסן( ,קסברי חדש
בחוצה לארץ דאורייתא )הלכך חיישינן לספיקא ולא
אכלי מאורתא ,רש"י( ...אמר רבינא אמרה לי אם,
אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי
תמניסר )ליל י"ח בניסן(" .והיינו כיון שהוא סובר
שחדש בחוצה לארץ מן התורה.
ועל פי זה נפסק ברמב"ם הל' מאכלות אסורות )פ"י
ה"ב(" :וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר
לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין
בחוץ לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ...ובזמן
הזה במקומות שעושין שני ימים טובים החדש אסור
כל יום י"ז בניסן עד לערב".
וכן נפסק בשוע"ר )סי' תפט סכ"ט(" :אסור לאכול
חדש אף בזמן הזה בין לחם בין קלי בין כרמל עד
תחילת ליל י"ז בניסן ...ובגולה כשלא היו יודעים יום
שנקבע בו החודש בארץ ישראל היו אסורין לאכול
חדש גם כל יום י"ז עד תחילת ליל י"ח ,לפי שהוא ספק
של תורה ,שהחדש אסור גם בחוץ לארץ מן התורה,
שנאמר בכל מושבותיכם".
אמנם אחר כך מוסיף בשוע"ר )סי' תפט ס"ל(" :ועכשיו
אין העולם נזהרין כלל באיסור חדש" .ומה שכתב
"ועכשיו" הוא כבר מזמן בעלי התוספות ואילך.
קפד
במשך כל הדורות חיפשו ביאור למנהג זה ,ובכללות
כתבו בזה שלשה ביאורים ,שמובאים גם בשוע"ר
)שם( .ובהאמור לקמן לא באנו אלא לפרש שיטת
רבותינו נשיאינו בשלושה טעמים אלו:
א( רוב התבואה נזרעת קודם הפסח
הטעם הראשון הובא בשוע"ר )סי' תפט ס"ל(" :ויש
שלמדו עליהם זכות במקומות שרוב התבואה נזרעת
קודם הפסח ,או במקומות שמביאין להם תבואה
ממקומות שרוב התבואה נזרעת קודם הפסח ,שאין בה
איסור חדש".
את הטעם הזה ביאר ר"י בעל התוספות )סמ"ג ל"ת סי'
קמב-ד(" :השיב רבינו יצחק ברבי שמואל בתשובה
אחת כי החדש הזרוע בחוצה לארץ אסור ,אבל מספק
אין לנו לאסור ,כי רוב תבואות שלנו נזרעות ונשרשות
קודם העומר ...ובלומברד"אה רובן זורעין שבולת
שועל אחר הפסח ואף על פי כן מותר ,מאחר שאין
דלתות מדינות נעולות ויכול לבא )שם( מצרפת שרובן
זורעין קודם הפסח".
וכן הוא גם בזמן רבינו הזקן וכן הוא גם בזמנינו ,שרוב
התבואה בארה"ב נזרעת ונשרשת קודם הפסח,
וכשצומחת ונקצרת התבואה במשך הקיץ כבר אינו
חדש ,וסמכינן על הרוב.
ואע"פ ש"כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא
בטיל" )ביצה ג ,ב .שוע"ר סי' תקיג ס"ד( ,כתב על זה
בשו"ת אדמו"ר הזקן )סי' כ(" :איסור חדש ביי"ש ...
יש להתירו מטעם תערובות .ואף דהוה דבר שיש לו
מתירין להשהותו עד אחר העומר ,זה אינו דהא מטעם
חמץ אי אפשר להשהותו כי אם עד הפסח ,והבן".
וגם לענין מצות הכשרות לפסח נתבאר בקונטרס
אחרון )סי' תקיג ס"ק ה(" :דאף בחדש שהוא דבר שיש
לו מתירין אזלינן בתר רובא ,וכן משמע בגמרא ...
דאזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין" .ומה שאמרו
"כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל" ,היינו
דוקא בתערובת ,משא"כ ברובא דעלמא.
היתר זה הוא רק לאיש הקונה תבואה ,או שקונה
מוצרי תבואה בשוק ,ואינו יודע אם נזרעו ונשרשו
קודם הפסח .אמנם למעשה נוהגים בזה היתר אף אם
בעל המפעל הוא ישראל ,ואף אשר בעל המפעל והרב
המכשיר יודעים שתבואה זו לא נזרעה קודם הפסח,
ואם כן מה מועיל בזה טעם ההיתר של רוב?
נתבאר על זה בשו"ת צמח צדק )חיו"ד סי' ריח(:
"והנלע"ד לצדד היתר על פי דעת האומרים חדש בחוץ
לארץ דרבנן .והוא שלפי זה יש לומר דעכ"פ לא חמיר
מערלה בחוץ לארץ דהוי הלכה למשה מסיני ,אלא דכך
שיעורי הלכה למעשה
קפה
נאמרה ההלכה דספיקא שריא .וכתב הר"ן ספ"ק
דקדושין דכל ספיקא שריא ,ואפילו קרוב לודאי,
ואפילו לספוקי להדדי נמי שריא עכ"ל .ואם כן לפי זה
גם בחדש יש לומר כן ,דכל שיש לו ספק שמא אינו חדש
יש להתיר אף אם קרוב לודאי שהוא חדש".
אמנם הש"ך חלק בזה על הט"ז )נקודת הכסף שם,
ובסוף סי' רמב(" :ותימה והרי הא דיחיד ורבים הלכה
כרבים דאורייתא הוא ...והיאך אפשר לעקור דבר
תורה בהפסד מרובה ,והלא כך הוא גזרת המקום לילך
אחר הרבים ,ומה בכך שהוא הפסד מרובה ,ועוד שהרי
הורגין נפשות ומחרימין ומפקירין ומאבדין ביד על פי
הרוב ,ועיר הנידחת נדונין על פי הרוב ,והרי אין לך
הפסד מרובה גדול מזה ...והלא ממקום שלמד כן מהך
דפ"ק דנדה )דף ט'( דאמר ר' כדאי הוא רבי אליעזר
לסמוך עליו בשעת הדחק אינו אלא דרבנן דגזירות
מעת לעת אינו אלא דרבנן".
הטעם השני הובא בשוע"ר )סי' תפט ס"ל(" :וגם
במקומות שרוב התבואה נזרעת אחר הפסח ...אעפ"כ
אין רוב העולם נוהגין שם איסור חדש .ויש שלמדו
עליהם זכות לפי ששם הוא שעת הדחק שעיקר
שתייתם הוא השכר ,לפיכך הם סומכים על מקצת
הראשונים הסוברים שחדש בחוץ לארץ אינה אלא
מדברי סופרים ,שגזרו משום ארץ ישראל ולא גזרו
אלא במקומות הסמוכים לארץ ישראל כגון מצרים
ועמון ומואב ובבל כמו שנתבאר ביורה דעה סימן
של"א".
אמנם רבינו הזקן הביא כאן טעם הט"ז ,וכתב על זה
מו"ה שמעון מלאזניא )בשאלה שבשו"ת צמח צדק
חיו"ד סי' רכ(" :העיקר שאנו סומכים על הפוסקים
דחדש דרבנן בחוץ לארץ ,וכמו שכתב הט"ז .ומה
שהקשה בנקודת הכסף על הט"ז ,שמעתי מהה"מ
דיאנוויץ ]מהרי"ל ,בעל השארית יהודה ,אחיו של
רבינו הזקן[ ששמע מאחיו אדמו"ר ,שיישב הט"ז,
והביא כמה ראיות לו".
אמנם ביאור זה אינו מספיק אלא לדעת הסוברים
שחדש בחוץ לארץ הוא מדברי סופרים ,משא"כ לפי
הפסק שהובא לעיל שחדש אסור בחוץ לארץ מן
התורה .ועל כרחך זקוקים אנו לטעם השני דלקמן.
ב( בשעה"ד סומכים על היחיד
"מקצת הראשונים" הנ"ל הם רבי ברוך בעל התוספות
בתשובתו )שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ,לבוב סי' קצט(:
"עתה בחוצה לארץ שאין אנו סמוכים לארץ ישראל
נראה להתיר ,שאפי׳ מדרבנן לא גזרו דומיא דמעשר
שלא גזרו בחוץ לארץ אלא הסמוכין לארץ".
והטעם לסמוך עליהם בשעת הדחק ,נתבאר באור זרוע
)ח"א סי' שכח(" :הואיל והמשניות והתנאים חלוקים
בדבר ,וחזינן נמי אמוראים דאיכא דעבדי הכי ]ואיכא
דעבדי הכי[ ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר,
ואיכא שעת הדחק ,דאי אפשר לן שלא לקנות תבואה
מן העכו"ם ,אית לן לסמוך על סתם משנה והתנאים
והאמוראים דסברי חדש חוץ לארץ דרבנן ולא חיישינן
לספיקא ...שסומכין על דברי יחיד במקום רבים בשעת
הדחק".
ונתבאר בט"ז )יו"ד סי' רצג ס"ק ד(" :דבמדינות אלו
שהוא שעת הדחק דחייו של אדם תלוי בשתיית שכר
שעורים ושבולת שועל ,כדאי הוא התנא קמא לסמוך
עליו בשעת הדחק ,כיון דלא איפסקא הלכה בפירוש
בגמרא כרבי אליעזר .וראיה ברורה לזה מפ"ק דנדה
)ד' ט'( ...דכל שאין הלכה פסוקה אלא שיש לומר
דהלכה כרבים אתי שעת הדחק ודחי למלתא דרבים ...
וכן איתא פ"ק דגיטין )ד' י"ט( כדאי הוא ר"ש לסמוך
עליו בשעת הדחק ,אף על פי דתנא קמא פליג עליה
התם והלכה כרבים".
הדברים נתפרשו יותר בשו"ת שארית יהודה )חיו"ד
סי' לח(" :דבשעת הדחק יכול לסמוך להקל כיחיד
במקום רבים היכא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא.
וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' רצ"ג ...והש"ך ...סבירא ליה
דאין לסמוך בשעת הדחק אלא בדרבנן ...דהא הלכה
כרבים דאורייתא ומכין ועונשין כו' .שמעתי מאחמו"ר
הגאון החסיד נ"ע ,דאין זה אלא בדור ההוא שהיחיד
ורבים חולקים ,ועל זה נאמר אחרי רבים להטות ,אבל
בדור אחר ...יכול לסמוך בשעת הדחק ,אלא אם כן
היכא דאיתמר הלכתא בהדיא כרבים".
אלא שבזמנינו אין הדבר דוחק כל כך ,שהרי המפעלים
שיש עליהם הכשר ,יכולים לייצר מוצרים אלה מקמח
ישן .ומכל מקום נוהגים להקל בזה.
ג( הסוברים שנוהג רק בתבואת ישראל
הטעם השלישי הובא בשוע"ר )סי' תפט ס"ל(" :ויש
שלמדו עליהם זכות אחר שסוברים שחדש אינו נוהג
אלא בתבואה שהוא של ישראל בשעת קצירה אבל לא
בשל נכרים".
ומסיים בשוע"ר )סי' תפט ס"ל(" :אבל כל בעל נפש לא
יסמוך על המתירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה
שאפשר לו כהסכמת רוב הראשונים והאחרונים
שהחדש נוהג מן התורה אף בחוץ לארץ ובכל מקום אף
בשל נכרים ,כי כן עיקר".
אמנם לצורך הכזיתים מצה שבליל פסח הקיל בשו"ת
אדמו"ר הזקן )סימן ו(" :וחדש של ישראל ...לצורך
שיעורי הלכה למעשה
זיתים של אכילת מצה ואפיקומן דמצה שמורה בשני
הלילות יש להקל".
ונתבאר בשיחת אחש"פ תש"מ )שיחות קודש תש"מ
ח"ב ע' ,(750שלמעשה מקילים אף בלאו הכי.
***
סימן תצ סעיף א
סב .יו"ט שש"ג לענין מצות החג
א( דינו כודאי
יום טוב שני של גלויות "אין אנו נוהגין בו קודש אלא
מחמת ספק ,שנסתפק לאבותינו שלא היו יודעין יום
שנקבע בו החודש בארץ ישראל" )שוע"ר סי' תצ ס"א(.
שואלת על זה הגמרא )שבת כג ,א(" :והא יום טוב שני
דספק דבריהם הוא ,ובעי ברכה" ,שהרי יש לנו הכלל
ש"ספק ברכות להקל" ,ומדוע אם כן מברכים על החג
בתפלות ובקידוש ושהחיינו? מתרצת הגמרא" :כי
היכי דלא לזילזולי בה" ,שלכן תיקנו שלא יהי' לו דין
"ספק" אלא "ודאי" ולכן מברכים בו את ברכות החג.
ועפ"ז נתבאר בשוע"ר )סי' תצ ס"א(" :בכל יום טוב
שני של גליות מתפללין כסדר התפלה של יום ראשון,
וכן צריך לומר קידוש היום ,ושהחיינו .ואף על פי שאין
אנו נוהגין בו קודש אלא מחמת ספק שנסתפק
לאבותינו ,שלא היו יודעין יום שנקבע בו החודש בארץ
ישראל ,מכל מקום אם לא יתפללו בו תפלת יום טוב,
או שלא יאמרו בו קידוש היום ושהחיינו ,יבואו לזלזל
בו לומר שאינו יום טוב כלל ,ועל ידי כן יבאו גם כן
לעשות בו כל מלאכת עבודה".
והיינו שמטעם זה נתנו ליום השני דין של "ודאי" ,ולא
דין של "ספק" .וכמבואר בשוע"ר )סי' תקטו ס"ד(:
"ואפילו בספק החמירו חכמים אף ביום טוב שני של
גלויות ,ואע"פ שיום טוב שני של גליות אינו אלא
מחמת ספק ,ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל ,מכל
מקום כיון שכבר הנהיגו חכמים את כל בני הגולה
לעשות שני ימים הרי הוא כודאי של דבריהם לענין זה
שלא להתיר בו ספק".
ולא רק בעצם קדושת היום ,אלא אף במצוות התלויות
בחג ,מקיימים המצוות ומברכים עליהם גם ביום
השני ,הן בתקיעת שופר ביום השני של ראש השנה ,והן
באכילת מצה ומרור שביום השני של פסח ,ואין
אומרים בכל אלה "ספק ברכות להקל" ,כי יום שני של
יום טוב אין לו דין ספק ,אלא ודאי.
קפו
ב( מצות ד' מינים ביום שני
מכל מקום יש כמה יוצאים מכלל זה ,שהקילו בהם
חכמים ביום טוב שני.
נתחיל עם חג הסוכות ,שמצוות הישיבה בסוכה והלולב
הן בכל שבעת ימי הסוכות ,ולמאי נפקא מינה בין יום
הראשון ליום השני?
אלא שדוקא ביום הראשון של סוכות צריכים להיות
הד' מינים "שלו" ,משא"כ בשאר ימי חג הסוכות אינם
צריכים להיות "שלו" ,כמבואר בשוע"ר )סי' תרמט
ס"א(" :כל ארבעת המינים שהיה אחד מהן שאול בידו
...פסול ביום הראשון של חג".
וגם פסול "חסר" אינו אלא ביום הראשון של חג,
כמבואר בשוע"ר )סי' תרמט ס"כ(" :החסר הוא כשר
בשאר הימים מיום שני ואילך".
ומה יהי' הדין ביום השני של גלויות?
נתבאר בשוע"ר )סי' תרמט סכ"א(" :כל הפסולין ביום
ראשון וכשרים מיום שני ואילך ,היינו בארץ ישראל
שיום שני הוא חול המועד .ובחוץ לארץ שעושין יום
טוב שני ימים ,יש אומרים שכל הפסולין הנוהגין
בראשון מן התורה נוהגין ביום טוב שני מדברי
סופרים ,דכיון שתקנו יום טוב שני מפני הספק שמא
הוא יום טוב ראשון אם כן צריך לנהוג בו מחמת הספק
כל החומרות של יום טוב הראשון .ויש אומרים כיון
שאנו בקיאים בקביעות החודש ויודעין אנו שהשני הוא
חול ,ואין אנו נוהגין בו קודש אלא שלא לזלזל במנהג
אבותינו ...ואין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר
קדושת היום ,ולפיכך אנו מקדשין על הכוס ומברכין
זמן ביום טוב שני כמו ביום טוב הראשון ,אבל דברים
שאינן מעיקר קדושת היום אלא שהן מצות הנוהגות
באותו היום בלבד ,כגון כל הפסולין ביום טוב הראשון
בלבד ,ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביום טוב
שני אין כאן זלזול ליום טוב השני כלל".
ואין הכוונה בזה ,שלדעה הב' אין נוהגים ביום טוב שני
של גלויות במצות התלויות ביום ,שהרי גם ביום השני
של חג תוקעים בשופר ומקיימים כל המצוות
הקשורות לליל הסדר בפסח .אלא שדעה זו סוברת
שלענין "פסולים" אלו שבד' מינים ,שהם כשרים מיום
שני ואילך ,בזה מחלקים בין יום ראשון לשני.
ואף לענין פסולים שבליל הראשון של פסח נתבאר
בשוע"ר )סי' תעה ס"ל(" :אם אכל בענין זה ]בלא כוונת
המצוה[ בליל יום טוב של גליות ,אף שהוא מדברי
סופרים ,אף על פי כן צריך לחזור ולאכול לדברי הכל,
שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר,
שלא יבואו בו לזלזל על ידי כן".
שיעורי הלכה למעשה
קפז
ומכל מקום סוברת הדעה הב' שלענין פסולי ד' מינים,
אפשר לחלק בין יום טוב ראשון לשני .ומסיים בשוע"ר
שם )סי' תרמט סכ"א(" :ולענין הלכה ספק ברכות
להקל לפיכך כל הפסולין בראשון ניטלין ביום טוב שני
של גליות בלא ברכה".
בז' הימים הראשונים )ראה בזה לעיל סי' מט(,
כמבואר בשוע"ר )סי' תמז סל"ו(" :וכל זה מעיקר הדין
אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר לכתחלה שלא
לאכול בפסח עד יום טוב האחרון של גליות ,כל מיני
מלוחים שלא נזהרו לבדוק המלח מפירורי חמץ
הנמצאים בו".
אמנם לפעמים אנו רואים ,שגם על עיקר המצוה אין
אנו מברכים ביום טוב שני של גלויות ,כמו במצות
סוכה בשמיני עצרת ,שמטעם ספיקא דיומא יושבים
אנו בסוכה גם ביום השמיני עצרת ,אבל אין מברכים
בו ברכת לישב בסוכה ,וכמבואר בגמרא )סוכה מז ,א(:
"ובשמיני ...הלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן".
וכן נפסק בשו"ע )סי' תרסח ס"א(" :ובחוצה לארץ
אוכלים בסוכה בלילה וביום ,מפני שהוא ספק שביעי,
ואין מברכין על ישיבתה" .וכן הוא בס' המנהגים חב"ד
)ע' " :(68בשמיני עצרת מקדשים וגם אוכלים ושותים
בסוכה – הן בלילה והן ביום".
הלכה זו )שחומרות אלו הן רק עד אחרון של פסח ,ולא
עד בכלל( מובאת כמה פעמים בשוע"ר )סי' תמז
סמ"ג(" :אסור לאכול בפסח עד יום טוב האחרון" )שם
סמ"ז(" :ואין לשתות ממנו עד יום טוב האחרון") .סי'
תסז סי"ז(" :נוהגין במדינות אלו שלא לאכול בפסח
עד יום טוב האחרון של גליות" ]ורק לענין אחת
מהחומרות נתבאר בשוע"ר )סי' תסז ס"כ(" :ואין
להשהותם בפסח ואין לאכלם אפילו ביום טוב
האחרון"[.
ג( סוכה ולולב בשמיני עצרת
]והכוונה בזה היא לשלול ממנהג כמה קהלות שאין
אוכלים בשמיני עצרת בסוכה ,ומפרשים שכוונת
הגמרא ושו"ע היא – רק לומר ש"מותר" לאכול
בסוכה ,ואין בזה "בל תוסיף" ,אבל לא לומר שיש חיוב
לאכול בסוכה בשמיני עצרת .ויש מפרשים דהחיוב
הוא רק במקומות החמים "שפעמים סוכתו עריבה
עליו" ,ולא ניכר כל כך שהוא לשם מצות ישיבה
בסוכה ,משא"כ במקומות הקרים יותר ,שניכר שהוא
לשם מצות ישיבת סוכה ,אין יושבים בסוכה בשמיני
עצרת )ראה שו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' לא .שפת אמת
סוכה שם .פסקי תשובות סי' תרסח ס"ק א([.
וכל זה הוא לענין מצות ישיבת הסוכה ,ואילו את
מצוות לולב אין מקיימים כלל בשמיני עצרת מטעם
ספיקא דיומא.
והטעם לזה מבואר בתוס' )סוכה מז ,א ד"ה מיתב(:
"בלולב לא רצו לתקן כלל שיטלנו הלולב מספק ,לפי
שהוא יום טוב ומוקצה לטלטול ,ומינכרא למילתיה
שנוהג בו מנהג חול ,אבל סוכה פעמים שסוכתו עריבה
עליו אוכל בה אפילו ביום טוב".
וזהו גם הטעם שאין מברכים על האכילה בסוכה
בשמיני עצרת ,כי אז מינכרא מילתא שנוהג בו מנהג
סוכות ,והוא סותר לקדושת שמיני עצרת ,שהוא חג
בפני עצמו.
ועד שמטעם זה נוהגים אנו לדייק לאכול מצה שרויה
באחרון של פסח ,על פי האמור בשו"ת אדמו"ר הזקן
)סי' ו(" :בישול מצה שנתפררה ...לפי מ"ש האריז"ל
להחמיר כל החומרות בפסח ,פשיטא שיש להחמיר ...
ומכל מקום ביום טוב האחרון המיקל משום שמחת
יום טוב לא הפסיד".
ואין בזה כל כך פלא ,שהרי גם לענין איסור מלאכה
ביום טוב ,שבזה לא חילקו בין יום הראשון ליום השני,
מכל מקום יש בזה שני יוצאים מהכלל ,שהקילו בהם
ביום טוב שני של גלויות .הראשון הוא לענין קבורת
מת ,שנתבאר בשוע"ר )סי' תקכו ס"ו-ז(" :וכל זה ביום
טוב ראשון שהוא מן התורה אבל ביום טוב שני אפילו
יום טוב שני של ראש השנה כיון שאינו אלא מדבריהם
הרי הוא כחול לענין קבורת המת ...ואפילו אפשר
לעשות כל דברים אלו על ידי נכרי יתעסקו בו ישראל,
לפי שחכמים עשאוהו ליום טוב שני כחול לענין קבורת
המת" ]כל זה הי' בזמניהם ,שהשארת הקבורה למחרת
היא בזיון המת ,משא"כ בזמנינו נוהגים להכניסו
למקרר ,ולהשאיר הקבורה למחרת[.
עוד הלכה אחת שהקילו בו חכמים ביום טוב שני של
יום טוב ,נתבארה בשוע"ר )סי' תצו ס"ד(" :אין חילוק
בין ראשון לשני אלא לענין מת כמו שיתבאר בסי'
תקכ"ו .וכן לכחול את העין ,אע"פ שאין בו סכנה אם
לא יכחול ,כגון שכבר התחילה העין להתרפאות ,דביום
טוב ראשון אין לכחול אלא על ידי נכרי מכל מקום
בשני מותר לכחול אפילו על ידי ישראל".
ד( חומרות בחמץ באחרון של פסח
ה( מצות עינוי ואיסור מלאכה ביום הכיפורים
נראה עתה איך הוא לענין איסור חמץ בפסח ,שאף
שנאסרה עלינו אכילת חמץ באחרון של פסח ,מכל
מקום הותרו עלינו כמה מהחומרות שאנו נוהגים בהן
נבוא עתה לנושא יום הכיפורים ,שלכאורה הי' מקום
לחלק בין איסור מלאכה שביום הכיפורים לבין מצוות
העינוי שביום הכיפורים ,ולמרות זאת לא מחלקים
שיעורי הלכה למעשה
בינם .והוא מה שמבואר בשוע"ר )סי' תרכד ס"י(" :יש
אנשי מעשה שמחמירין לעשות יום כיפור שני ימים
כמו שאנו עושים שני ימים טובים בגולה בשאר כל
המועדות ...אבל אין לנהוג חומרא זו משום שיש לחוש
לסכנה ,ועוד שהרי עכשיו שבטל קידוש החודש על פי
הראיה אנו בקיאים בחשבון קביעות החדשים ...ואין
אנו עושין שאר כל המועדות שני ימים אלא כדי שלא
לשנות ממנהג אבותינו ...ואם כן ביום הכיפורים אף
אבותינו לא עשו אלא יום אחד מחמת חשש סכנה".
נשאלת השאלה ,הניחא לענין מצוות עינוי שביום
הכיפורים ,משא"כ לענין קדושת היום ,שנסתפקו
אבותינו איזה יום הוא יום הכיפורים ,לכאורה פשוט
שגם אבותינו נאסרה עליהם עשיית מלאכה בב'
הימים ,שהרי אין בזה חשש סכנה .וכמו לענין שבת
שמבואר בשוע"ר )סי' שדמ ס"א(" :ההולך במדבר
ואינו יודע מתי שבת ...אסור לו לעשות שום מלאכה
גמורה ...מפני שכל יום ספק שבת הוא" .ואם כן מדוע
לא נעשה גם אנו מעשה אבותינו בידינו?
ועל כרחך צריך לומר ,כיון שלענין מצוות עינוי אין
חוששים ליום השני ביום הכיפורים ,לכן גם לענין
מצוות היום אין חוששים למעשה אבותינו בידינו ,ולכן
עושים אנו מלאכה ביום השני.
קפח
לאכול חדש גם כל יום י"ז עד תחילת ליל י"ח ...וגם
עכשיו שאנו יודעים יום קביעות החודש אין לשנות
מנהג אבותינו" .הרי שגם בשאר המצוות שאינן
קשורות לחגים ,אין משנים מנהג אבותינו – גם ביום
שני של גלויות.
ז( סיכום
מכל האמור לעיל רואים אנו ,שהן בענין קדושת היום,
והן בעיקרי המצוות של החגים ,והן בשאר המצוות
הקשורים לזמן ,אין הפרש בין יום ראשון ליום שני;
אלא שמכל מקום התירו חכמים בהלכות אחדות:
א( "חכמים עשאוהו ליום טוב שני כחול לענין קבורת
המת".
ב( וכן במצות לולב לענין "שלו" ,לדעה אחת יש הפרש
בין יום הראשון ליום השני של יום טוב.
ג( וכן לענין סוכה וד' מינים שאין מברכים עליהם
בשמיני עצרת.
ד( וכן לענין חומרות פסח ,שכמה מהם אין אנו
מחמירים בהן באחרון של פסח.
ה( וכן לענין יום הכיפורים ,שלא גזרו כלל על יום שני,
לא לענין עינויים ולא לענין איסור מלאכה.
ו( חג השבועות וחדש
בחג השבועות לא קיימים מצוות מיוחדות ,ובעצם
קדושת היום כבר נתבאר שתיקנו חכמים שלא לחלק
בין יום טוב ראשון לשני .אך מכל מקום יש בחג
השבועות מצוה אחת מיוחדת ,שהוא יום טבוח.
מבואר על כך בשוע"ר )סי' תצד סי"ט-כ(" :במוצאי חג
השבועות אסור להתענות מעיקר הדין לפי שהיה יום
טבוח בזמן שבית המקדש קיים ...ונוהגין במדינות
אלו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מר"ח עד ח' בו
ועד בכלל" .הרי שגם את יום טבוח קובעים לפי יום
שני של גלויות )ראה לקמן סי' סו(.
]אנו נוהגים שלא להתענות ולא לומר תחנון עד י"ב
סיון ,כמבואר בסידור )לפני ובא לציון( :מנהג ספרד
דאין אומרים תחנון עד י"ב בו ועד בכלל ...כי החג יש
לו תשלומין כל שבעה" .אבל כאן אנו דנים מעיקר
הדין ,שהוא רק עד יום טבוח ,שהוא בח' סיון[.
ובאמת נוהגים ביום השני כמו ביום הראשון – לא רק
במצוות המיוחדות לחגים ,אלא גם בשאר המצוות
הקשורים לזמנים; כמו במצוות חדש ,וכמבואר
בשוע"ר )סי' תפט סכ"ט(" :אסור לאכול חדש אף בזמן
הזה ...עד תחילת ליל י"ז בניסן ...ובגולה כשלא היו
יודעים יום שנקבע בו החודש בארץ ישראל היו אסורין
***
סי' תצג ס"א
סג .מנהגי אבלות בימי הספירה ובין
המצרים
א( בימי הספירה
בשוע"ר )סי' תצג ס"א(" :נוהגין שלא לישא אשה
ושלא להסתפר בין פסח לעצרת שמתאבלין על כ"ד
אלפים מתלמידי רבי עקיבא שמתו בימים הללו ...לא
יעשו ריקודין ומחולות".
מנויים כאן שלושה דברים שנהגו מחמת האבלות של
ימי הספירה:
א( שלא להסתפר.
ב( שלא לישא אשה.
ג( שלא יעשו ריקודין ומחולות.
איסור הריקודין ומחולות הוא אף בסעודת מצוה ,ואין
צריך לומר בסעודת רשות ,כמבואר בשוע"ר שם:
"אבל מותר לעשות שידוכין בלא נשואין שמא יקדמנו
אחר ,ומותר גם כן לעשות סעודה לאחר השידוכין או
לאחר הקידושין ,אבל לא יעשו ריקודין ומחולות ,ואין
שיעורי הלכה למעשה
צריך לומר שלא יעשו ריקודין ומחולות של רשות ,אבל
מותר לעשות סעודת הרשות כגון שמחת מריעות בלא
ריקודין ומחולות ושמחות יתירות".
בזמנינו לא נהוג לעשות קידושין בימי הספירה – שהרי
נוהגין לעשות הקידושין יחד עם הנישואין )ראה מה
שסיכמתי בזה ב"תנאים ווארט אירוסין ונשואין" פרק
א( .ובזמנינו לא רגיל כל כך לעשות ריקודין ומחולות
בסעודת שידוכין )"ווארט" או "קנין"( .מכל מקום
נהגו רבים לאחרונה לעשות ריקודים ומחולות בסעודת
בר מצוה .ולפי המבואר כאן ,אפשר לעשות הסעודה גם
בימי הספירה" ,אבל לא יעשו ריקודים ומחולות".
ועוד שלושה דברים שאנו נוהגים בימי הספירה ,אף
שלא נזכרו בשו"ע:
ד( שלא להאזין לכלי זמרה .זה לא נזכר בהלכות ימי
הספירה ,אבל נזכר בהלכות זכר לחורבן )סי' תקס
ס"ג(" :גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר" .אלא
שהתירו בכמה אופנים ,בשמחה של מצוה ,וכאן נהגו
לאסור לגמרי.
מכל מקום יש מחלקים בזה בין ניגוני שמחה לבין
ניגוני דבקות.
וטעם החילוק ביניהם ,כי בעבר היתה מטרת הכלי-
זמר כדי להרקיד את העם ,ובעיקר בשמחת חתונה
וכיו"ב ,כנזכר גם בשוע"ר )סי' שלח ס"ג(" :לנגן בכלי
שיר בחופות משום כבוד חתן וכלה ...שזה עיקר
שמחת חתן וכלה" .וכיון שאסרו הריקוד במילא
נאסרו גם כלי שיר .אמנם בזמנינו מטרת הכלי-זמר
היא לא רק בשביל ריקודים ,ויש אפילו ניגוני דבקות
בכלי שיר ,שמשמיעים בבית או במכונית וכיו"ב .ולכן
יש רבנים האוסרים שירי שמחה ומתירים ניגוני
דבקות .ויש האוסרים הכל.
ה( שלא ללבוש בגד חדש .היא תקנה שהנהיגו כבר
הגאונים ,כמובא בתשובות ופסקים חכמי אשכנז )סי'
סט(" :כתב רב שרירא גאון ...גזרו חכמים שלא לעשות
שמחה בין פסח לעצרת ,ושלא לעשות כסות חדשה עד
שבועות" .ונזכר גם בלקט יושר )מנהגי בעל תרומת
הדשן(" :ואמר שמותר באושטרייך לקנות בגד חדש
בל"ג בעומר" .בשלחן ערוך לא נזכר מנהג זה לענין ימי
הספירה ,אבל כן נהגו.
ו( שלא לברך שהחיינו על פרי חדש .בשו"ע לא נזכר
מנהג זה ,אבל נזכר ב"ספר המנהגים – חב"ד" )ע' :(43
"נוהגין שאין מברכים שהחיינו בימי ספירת העומר".
קפט
ב( בין המצרים ואבלות
ששה דברים אלו נוהגים גם בימי בין המצרים .ואין
הכוונה לתשעת הימים ,שהרי בהן מחמירין יותר )אף
שלא לאכול בשר ולא לשתות יין( .אלא הכוונה היא
לימים שבין י"ז בתמוז לר"ח מנ"א ,שמנהגו שווה
פחות או יותר למנהג ימי הספירה; אף שיש איזה
חילוקים ביניהם ,כדלקמן.
וכיון שנתבאר כאן בשוע"ר ,שנוהגין כן מחמת
האבלות "שמתאבלין על כ"ד אלפים מתלמידי רבי
עקיבא שמתו בימים הללו" ,מוצאים אנו מנהגים אלו
גם בימי האבלות .ואין הכוונה למנהגי "שלושים",
שהרי בהן מחמירין יותר )אף שלא לכבס ושלא ללבוש
בגדים המכובסים( .אלא הכוונה לאבלות י"ב חודש על
אביו ועל אמו ,שמנהגיו דומים פחות או יותר למנהגי
ימי הספירה ובין המצרים; אף שיש איזה חילוקים
ביניהם ,כדלקמן:
א( שלא להסתפר .כן הוא גם בימי בין המצרים,
כמבואר ברמ"א )סי' תקנא ס"ד(" :תספורת נוהגים
להחמיר מי"ז בתמוז" .וכן הוא לענין אבלות י"ב
חודש ,כמבואר בשו"ע )יו"ד סי' שצ ס"ד(" :על כל
המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד
שיגערו בו חבריו" .וברמ"א )שם(" :ושיעור גערה יש בו
פלוגתא ,ונוהגים בג' חדשים" .והיינו שלא רצו לאסור
התגלחת כל י"ב החדשים ,מפני הניוול ,ולכן הסתפקו
באיסור התגלחת עד שיגערו בו חבריו ,או עד ג' חדשים.
ב( שלא לישא אשה .כן הוא גם בימי בין המצרים,
כמבואר ברמ"א )סי' תקנא ס"ב(" :ונוהגין להחמיר
שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך עד אחר תשעה באב".
משא"כ באבלות לא רצו לאסור על האבל לישא אשה
במשך י"ב חודש ,אלא "שלושים" ,כמבואר בשו"ע
)יו"ד סי' שצב ס"א(" :אסור לישא אשה כל ל' יום,
אפילו בלא סעודה ,ולאחר שלשים מותר אפילו על
אביו ואמו ,ואפילו לעשות סעודה" .אמנם אסרו על
האבל את ההשתפות בשמחת נישואין ,כמבואר בשו"ע
)יו"ד סי' שצא ס"ב(" :על כל המתים נכנס לבית
המשתה לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו לאחר י"ב
חדש" .וגם בזה הקילו קצת ,כמבואר ברמ"א שם
)ס"ג(" :בסעודת נשואין ...נוהגין רק שהאבל משמש
שם אם ירצה" ,והיינו שאם רוצה לבוא לחתונה ,יכול
הוא לבוא לשם לשמש את המשתתפים בסעודת
הנישואין.
ג( שלא לעשות ריקודים ומחולות .פרט זה לא נזכר
לענין בין המצרים ולא לענין אבלות ,אבל מכל מקום
אפשר שלמדים אותו מדין ימי הספירה ,שהרי מבואר
בשוע"ר )כאן(" :מותר לעשות סעודת הרשות כגון
שיעורי הלכה למעשה
שמחת מריעות ,בלא ריקודין ומחולות ושמחות
יתירות" .והיינו שריקוד ומחול חמורים יותר מסעודה
מריעות ,שהתירו בימי הספירה .ואילו באבלות נהגו
לאסור גם סעודת מריעות ,כמבואר ברמ"א )יו"ד סי'
שצא ס"ב(" :ויש אוסרין בסעודת ברית מילה .והמנהג
שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש אם הוא
חוץ לביתו" .וכיון שריקודים הם חמורים יותר,
שאסרו גם בימי הספירה ,אם כן אפשר שמכל שכן
נאסרו הריקודים באבלות.
ויתירה מזו ,שגם במקום שהתירו ליכנס לחתונה ,על
מנת לשמש ,מכל מקום אסרו לאכול אתם ,כמבואר
ברמ"א )סי' שצא ס"ג(" :בסעודת נשואין ...נוהגין רק
שהאבל משמש שם אם ירצה ,ואוכל בביתו ממה
ששולחין לו מן הסעודה" .יוצא אם כן לכאורה,
שההיתר לשמש מועיל רק לענין הכניסה לחתונה ,ולא
לענין לאכול שם ,ואם כן אפשר שאף אינו מועיל לענין
ריקודים ומחולות שבחתונה ,שהוא חמור יותר
מסעודת מריעות האסורה באבלות י"ב חודש.
ומה שאסרו סעודת מריעות באבלות י"ב חודש ,נתבאר
גדרו בשוע"ר )סי' שז סכ"ג(" :באורחים שאינן מעיר
אחרת אלא שזימן אליו אחוזת מרעהו מבני עירו
לסעודת מריעות" ,וממשיך ומבאר שם ,שהכנסת
אורחים מעיר אחרת היא "מצוה גדולה" ,ואינה
נקראת "סעודת מריעות".
ד( שלא להאזין לכלי זמרה .איסור זה נזכר גם לענין
בין המצרים ,בשעה שמותר לעשות סעודת מצוה,
כמבואר באליה רבה )סי' תקנא ס"ק כו(" :ואפילו
במילה עצמה אין נוהגין ]בתשעה ימים[ ליקח מנגנין".
ה( שלא ללבוש בגד חדש .לענין בין המצרים נתבארה
הלכה זו בשו"ע )סי' תקנא ס"ו(" :כלים חדשים ...
אסור ללבשם בשבת זה )ואנו מחמירין מראש חודש
ואילך(" .ולענין אבלות י"ב חודש ,נתבאר ברמ"א )יו"ד
סי' שפט ס"ג(" :לעשות בגדים חדשים ...נהגו איסור
כל י"ב חודש".
ו( שלא לאמר שהחיינו על פרי חדש .בשלחן ערוך נזכר
מנהג זה – רק לענין בין המצרים )סי' תקנא סי"ז(:
"טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על
מלבוש" .אמנם ב"ס' המנהגים – חב"ד" מובא מנהג
זה הן לענין בין המצרים )ע' " :(46נזהרין מלומר
שהחיינו בימים אלו על פרי וכיו"ב ,וגם לא בשבת",
והן לענין ימי הספירה )ע' " :(43נוהגין שאין מברכים
שהחיינו בימי ספירת העומר".
ומכל מקום רואים אנו חילוק בינם ,שבבין המצרים
נוהגים להזהר מאמירת שהחיינו גם בשבת ,משא"כ
בימי הספירה .וטעם החילוק ביניהם מבואר במ"א
קצ
)סי' תקנא ס"ק מב(" :ובכתבי האר"י אסר אפילו
בשבת ...וטעם האיסור נראה לי כיון דהזמן ההוא זמן
פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה ,אבל אין הטעם
משום אבילות ,דהא לא מצינו שאבל אסור לברך
שהחיינו" .וכיון שימי הספירה אינם נקראים כל כך
"זמן פורעניות" ,לכן הקילו בזה עכ"פ בשבת.
***
סי' תצג ס"א
סד .פסח שני ,ל"ג בעומר וימי ההגבלה
א( פסח שני
מנהגי האבלות שבימי הספירה נהוגים גם בפסח שני,
אמנם למרות זאת ישנם שני מנהגים שבהם פסח שני
שונה משאר ימי הספירה :א( אכילת מצה .ב( אי
אמירת תחנון.
אכילת מצה הוא מנהג החסידים ואנשי מעשה ,ובקשר
לזה כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע )אגרות קודש ח"ב אגרת
שעא(" :הנה נוסף על מה שאמרתי לו בעל פה שמנהגנו
– מיוסד על מנהג בית חיינו שליט"א – לאכול מצה
בסעודת יום יד באייר – מצאתי עתה בספרים ...
דמנהג אנשי מעשה לאכול מצה ביום יד באייר .וצ"ע
הלא אכילת פסח שני הוא בליל טו אייר ...ובס' דרכי
חיים ושלום )להר"מ גאלד ממונקאטש( אות תרלא-ב
הביא שמנהג מונקאטש הי' לאכול מצה ומרור
בסעודת יום יד אייר ,ואף שאכילת פסח שני הי' בליל
טו מכל מקום ההקרבה הי' ביום ועיקר הוא ההתחלה,
ובליל טו הי' גם כן מדקדק לאכול מצה".
וכיון שמנהג אכילת המצה הוא בזמן ההקרבה ,הי'
לכאורה צריך לדייק שתהי' האכילה אחרי הצהרים,
שהוא זמן ההקרבה .אמנם לא שמענו שידייקו בזה.
ולענין אי אמירת תחנון בודאי שהוא במשך כל היום,
גם בתפלת שחרית .אבל בקשר לליל ט"ו מסתפק כ"ק
אדמו"ר זי"ע ,בשיחת קודש פסח שני תשמ"ג
)התוועדויות תשמ"ג ע' .1414וראה גם שם ע' .1475
תשד"מ ע' " :(1056בנוגע לאמירת תחנון בלילה זו
)בקריאת שמע שעל המטה( .בתפלת שחרית ומנחה
די"ד אייר – אין אומרים תחנון ,אבל בנוגע לי"ד אייר
בלילה )ליל ט"ו( יש מקום לשאלה בדבר :האם
אומרים תחנון בי"ד בלילה ,מכיון שלילה זו שייכת
כבר ליום ט"ו ...בנוגע למוצאי שבת – אין אומרים
תחנון ,מכיון שישנו הענין דמלוה מלכה וכו' .בנוגע
למוצאי יום טוב – אין מקום לשאלה זו ,מכיון שגם
ב"אסרו חג" אין אומרים תחנון .אבל השאלה היא
בנוגע למוצאי ר"ח ,ובעיקר – בנוגע למוצאי פסח שני".
שיעורי הלכה למעשה
כל זה הוא בקשר לליל ט"ו ,משא"כ לענין ליל י"ד לא
נזכר בשיחה זו .ולכאורה היה מקום לדון בזה ממה
שנתבאר בפסקי הסדור )לפני ובא לציון(" :מנהג ספרד
שבכל יום שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים
למנצח יענך ולא תפלה לדוד ,דהיינו ...פסח שני שהוא
י"ד באייר ...אבל במנחה שלפני ערב ראש השנה וערב
יום כפורים וערב פסח שני נופלין".
והנה הטעם שאומרים תחנון במנחה של ערב פסח שני
לא נתבאר כאן ,אבל לענין מנחה שלפני ערב ראש
השנה נתבאר בשו"ע סי' תקפא )ס"ג(" :אין נופלים על
פניהם בערב ראש השנה בתפלה ,אע"פ שנופלים על
פניהם באשמורת בסליחות" .היינו שגם בליל ערב
ראש השנה אומרים תחנון ,ומכל שכן במנחה שלפניו.
וכן לענין ערב יום כפורים נתבאר בשוע"ר )סי' תרד
ס"ד(" :אין אומרים בו תחנון ,וגם אין אומרים קודם
עלות השחר הרבה סליחות כבשאר ימים .ויש מקומות
נוהגין להרבות בסליחות לפי שאין חושבין אותו יום
טוב אלא מעלות השחר ואילך אבל לא בלילה והכל לפי
המנהג".
ומזה הי' מקום ללמוד לכאורה גם לענין פסח שני ,שגם
בו אומרים תחנון במנחה שלפניו ,כיון "שאין חושבין
אותו יום טוב אלא מעלות השחר ואילך" .ולפי זה הי'
יוצא לכאורה ,שגם בקריאת שמע שעל המטה אומרים
תחנון בשלשה ימים אלו ,ורק מעלות השחר ואילך אין
אומרים תחנון.
ולפי הנ"ל הי' אפשר לבאר הטעם לזה ,לפי האמור
ב"התוועדויות" תשד"מ )ח"ב ע' ,1056בשוה"ג( :עיקר
ענין פסח שני צריך להיות )לכאורה ,ע"ד פסח ראשון(
בליל ט"ו ,ואפילו הקרבתו הוא לאחרי התמיד )מנחה(
– ולכן מוסיף )מחדש( ]אדמו"ר הזקן בפסקי הסדור[
"שהיא י"ד באייר" ]והיינו לכאורה מעלות השחר[.
אמנם אחר כך ממשיך בשוע"ר שם )ס"ה(" :מי שנוהג
שלא לאכול בשר בכל ימות החול כי אם ביום שאין
אומרים בו תחנון מותר לאכול בשר אפילו בליל ערב
יום הכיפורים וכל שכן ביום .במה דברים אמורים
במקומות שאין אומרים הרבה סליחות בלילה שהן
חושבין ליום טוב גם את הלילה אבל במקומות
שמרבים בסליחות שאין חושבין את הלילה ליום טוב
אין לאכול בשר בלילה .ואפילו במקומות שאין מרבים
בו בסליחות לא יאכל בשר קודם צאת הכוכבים של
ליל ערב יום כיפור ,אע"פ שהתפלל ערבית מבעוד יום,
לפי שאין חושבין ליום טוב אלא לילה ממש ,שהרי
אומרים תחנון אחר תפלת המנחה של ח' תשרי ובשאר
ימים שאין אומרים בהם תחנון אין אומרים תחנון
קצא
אפילו במנחה שלפניהם ,מכלל שערב יום כיפור אין
מחזיקין ליום טוב אלא מצאת הכוכבים ואילך".
ולפי זה יש מקום לומר שגם בפסח שני אין אומרים
תחנון בליל י"ד בקריאת שמע שעל המטה ,אלא ש"אין
מחזיקין ליום טוב אלא מצאת הכוכבים ואילך" ,ולכן
אומרים תחנון במנחה שלפניו.
וכן נתבאר בשיחת אחו"ק תשמ"ה )התוועדויות
תשמ"ה ח"ג(" :בליל פסח-שני בודאי אין אומרים
תחנון – בקריאת שמע שעל המטה".
ב( ל"ג בעומר
לעומת פסח שני ,שבמנחה שלפניו אומרים תחנון,
מבואר בפסקי הסדור )שם(" :מנהג ספרד שבכל יום
שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך
ולא תפלה לדוד ,דהיינו ...פסח שני שהוא י"ד באייר
ול"ג בעומר ...גם במנחה ערב ...ל"ג בעומר ...אין
אומרים תחנון ונפילת אפים".
ובאמת יש בזה ב' דעות בשוע"ר )סי' תצג ס"ה(" :ל"ג
ימים יש אומרים שהם מתחילין מיום ראשון של
ספירת העומר ומסיימין בל"ג בעומר שבאותו יום מתו
האחרונים של הכ"ד אלף ,לפיכך נוהגין קצת להרבות
בשמחה ביום זה ואין אומרים בו תחנון ,לפי שבו ביום
פסקו למות .ואף שמתו מקצת מהם ביום זה מכל
מקום הרי לענין אבילות יום האחרון אנו אומרים
מקצת היום ככולו ...יזהר שלא להסתפר קודם אור
היום ...ולכן אומרים תחנון בתפלת המנחה של ערב
ל"ג .ויש מקומות נוהגין שלא לומר תחנון במנחה של
ערב ל"ג ,לפי שסומכין שבתחלת ליל ל"ג פסקו
האבילות ...ולפי מנהגם מותרים גם כן להסתפר
ולישא בליל ל"ג".
וממה שבפסקי הסדור פוסק שאין אומרים תחנון
במנחה של ערב ל"ג בעומר ,נראה לכאורה שפוסק
כדעה הב' הנ"ל ,ואם כן "לפי מנהגם מותרים גם כן
להסתפר ולישא אשה בליל ל"ג".
אמנם כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע )אגרות קודש ח"ח אגרת
ב'תקעא(" :אם מאיזה טעם רוצה ]לעשות החתונה[
בדוקא בל"ג בעומר ,אזי מפני החילוקי דיעות שיש בזה
כמבואר באחרונים ,יש לעשותה ביום ו' אבל לא בליל
אור ליום ו'" .והיינו של"ג בעומר חל באותה שנה ביום
ועש"ק ,ומכל מקום אין לעשות בליל אור ליום ו' "מפני
החילוקי דיעות שיש בזה" ,כמובא לעיל.
ואף שלענין תחנון מקיל רבינו הזקן בסדור כדעה הב',
הנה לענין חתונה )ותספורת( יש להחמיר כדעה הא',
שלא לעשותה )בליל ל"ג בעומר( אלא ביום ל"ג בעומר.
שיעורי הלכה למעשה
מכל מקום נראה שבשנים המאוחרות הקיל הרבי בזה
יותר ,שכך אמר בשיחת ליל ל"ג בעומר תשל"ז )שיחות
קודש תשל"ז ע' " :(703אע"פ אז אין שלחן ערוך איז
דער אלטער רבי ניט מכריע בבירור צווישן ביידע דעות,
אעפ"כ ,וויבאלד אז ער האט אריינגעשטעלט אין
סידור אז במנחה פון ערב ל"ג בעומר זאגט מען ניט
קיין תחנון ,איז דערפון פארשטאנדיק אז סוכ"ס איז
ער מכריע אז דער ענין פון ל"ג בעומר הויבט זיך שוין
אן פון ביינאכט".
ואם באמת עושים החתונה בליל ל"ג בעומר ,אז צריך
לדייק לכאורה שהחופה תתקיים אחרי שקיעת החמה
)או צאת הכוכבים( .ואפשר שעיקר הקפידה היא
בסעודה ושמחת החתונה ,שהרי גם באבלות מקילים
בחופה עצמה ,כמבואר ברמ"א יו"ד )סי' שצא ס"ג(:
"וכל זה בבית שעושין החתונה שאוכלין ושותין
ושמחין שם אבל בחופה שעושין בבית הכנסת
שמברכין שם ברכת אירוסין ונשואין ואין שם שמחה
כלל מותר מיד אחר שבעה" .ואם כן יש לדייק שעכ"פ
הסעודה ושמחת החתונה תתחיל אחר שקיעה )או צאת
הכוכבים(.
ועד"ז נראה גם לענין ימי הספירה ,בשוע"ר )סי' תצג
ס"ח(" :אף להנוהגין איסור גם עד ר"ח אייר ,מכל
מקום אם חל בשבת ,כיון שיש כאן תוספת שמחה שבת
ור"ח יש להתיר ...לישא אשה בו ביום ,כיון שעיקר
סעודת הנשואין יהיה בשבת וראש חודש" .הרי שלענין
החופה מקילין יותר מאשר לסעודת הנשואין.
ואלו שעושים החתונה ביום ל"ג בעומר ,מקילים אף
אם החתונה נמשכת אלא תוך הלילה שלאחר ל"ג
בעומר ,כיון שכבר התחילה החתונה ביום ל"ג בעומר
)ראה נטעי גבריאל ,הל' פסח ח"ג סי' מח סי"ט ,וש"נ(.
ג( טעמי שמחת ל"ג בעומר
כבר הובא לעיל משוע"ר )סי' תצג ס"ה(" :ל"ג ימים יש
אומרים שהם מתחילין מיום ראשון של ספירת העומר
ומסיימין בל"ג בעומר שבאותו יום מתו האחרונים של
הכ"ד אלף ,לפיכך נוהגין קצת להרבות בשמחה ביום
זה ואין אומרים בו תחנון ,לפי שבו ביום פסקו למות".
ואחר כך מובאת בשוע"ר דעה שניה )שם(" :ויש
אומרים של"ג ימים אלו מתחילין מיום ב' לחודש אייר
ומסיימין בערב שבועות .ואע"פ שמותר להסתפר
ולישא בל"ג בעומר ,מכל מקום כיון שאין היתר אלא
לאחר שעבר מקצת היום שהוא ככולו ,לכן עולה הל"ג
בעומר גם כן לחשבון הל"ג ימים שנוהגין בהם
אבילות" .אלא שלדעה זו לא נתבאר הטעם "שמותר
להסתפר ולישא בל"ג בעומר" .וכי מדוע ל"ג בעומר
הוא יום שמחה?
קצב
והנה כתב כ"ק אדמו"ר הזקן )אגרות-קודש שלו אגרת
פו(" :שישו ושמחו בה' בכל לב ונפש ,ולעשות יום
משתה ושמחה בח"י אייר הבא עלינו לטובה ,יומא
דהלולא דרשב"י" .וכן כותב בן-דורו החיד"א )מורה
באצבע סי' רכג(" :יום ל"ג בעומר ירבה בשמחה לכבוד
רשב"י זי"ע ,כי הוא יומא דהילולא דיליה".
ואף ש"יומא דהילולא" המובא בתלמוד פירושו בדרך
כלל יום חתונה ,או יום שמחה .וכן מפרש רש"י
)עירובין נד ,א(" :כהלולא דמי ...דומה לחופה" .וגם
כאן הי' מקום לשער שפירושו שהוא "יום שמחתו" של
רשב"י ,כי אחרי שמתו כ"ד אלף מתלמידי רבי עקיבא,
הי' הרשב"י מאלו שנשארו בחיים.
אמנם האמור כאן "יומא דהלולא" נתפרש יותר בס'
מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב )ח"ב ע' תל(" :להבין
היטב ענין הילולא דרשב"י ...בל"ג בעומר כשנסתלק
רשב"י ע"ה".
ואף שהילולא פירושה חתונה ושמחה ,הנה כאן הכוונה
ל"הילולא" שבזהר ,בתיאור ההסתלקות של רשב"י
באדרא זוטא )זח"ג רצא ,סע"א(" :חמינא דכלהו חדאן
בהאי הלולא דילי ,וכלהו זמינין בההוא עלמא בהלולא
דילי") .ושם רצו ,ב(" :שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו
להילולא דרבי שמעון יבא שלום ינוחו על משכבותם".
והיינו כיון שיום ההסתלקות הי' אצל הרשב"י יום
שמחה.
והמקור לזה שיום הסתלקותו הי' בל"ג בעומר הוא
בפרי עץ חיים )שער כב פ"ז(" :העיד לי הר"א הלוי כי
הוא היה נוהג לומר נחם בברכת תשכון ,וכשמסיים
אחר התפלה אמר מורי ז"ל ה"ה בשם רשב"י הקבור
שם ,שאמר לי ,אמור לאיש הזה למה הוא אומר נחם
ביום שמחתי ...והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר".
אמנם הקשו על מנהג זה ,מההלכה שהובאה בשוע"ר
)סי' רמט סי"ב-ג(" :המתענה תעניות של ימי מיתת
הצדיקים שיתבאר בסי' תק"פ ...או ביום שמת בו
אביו ואמו" ,הרי שיום שמת בו אביו ואמו או ימי
מיתת צדיקים הוא יום תענית ולא יום הלולא.
ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר זי"ע )אגרות-קודש חכ"ו
אגרת ט'תתצג(" :וטעמה "שמחת רשב"י" )עיין זח"ג
רפז ,ב .רצא ,סע"א( .ומזה מענה להשקו"ט בזה בשו"ת
חת"ס חיו"ד סרל"ג .שו"ת שם ארי' חאו"ח סי"ד ועוד.
וראה גם כן נ"כ שו"ע או"ח סתצ"ג .ומה שהקשו דהא
אדרבא בהסתלקותן של צדיקים מתענין ,י"ל – על פי
נגלה – דשאני ל"ג בעומר דרשב"י צוה לשמוח בו )עיין
בפע"ח שם( ,ועל פי מה שכתב במהרי"ו )הובא בש"ך
יו"ד סשמ"ד סק"ט( הדין דשומעין לו .ואכמ"ל".
שיעורי הלכה למעשה
ד( טעם נוסף לשמחת ל"ג בעומר
אמנם בכל זה לא סגי לבאר את מה שהובא בפוסקים
הראשונים של"ג בעומר הוא יום שמחה ,והיינו הרבה
לפני שנתבאר בכתבי האריז"ל של"ג בעומר הוא יום
שנסתלק בו הרשב"י.
ובשלמא לדעה הראשונה שביום זה פסקו למות
תלמידי רבי עקיבא ,מובנת מהי השמחה ,אבל לדעה
השני' שלא פסקו למות עד לפני חג השבועות ,אם כן
מה טעם קבעו ל"ג בעומר ליום שמחה .כותב על זה
הפרי מגדים )משבצות זהב ,סי' תצג ס"ק א(" :ואולי
יש איזה טעם דבחרו דוקא ביום ל"ג בעומר ,דוקא
להסתפר בו ,ולומר מקצת היום ככולו ,למנהג שני".
ובדרכי משה )סי' תצג ס"ק א(" :והמנהג פשוט הוא
להסתפר ביום ל"ג ומרבין בו משתה ושמחה קצת,
וכ"כ מהרי"ל ומנהגים דיש להסתפר ביום ל"ג ,וכתב
טעמים על זה".
והיינו מה שנתבאר במהרי"ל )דיני הימים שבין פסח
לשבועות(" :עושין ביום ל"ג בעומר יום שמחה ,משום
דמתו רק הימים שאומרים בהן תחינה בשבעה שבועות
העומר ,וכל יום שאין אומרים תחנה לא מתו ,והשתא
דל מן המ"ט יום של הספירה ,ז' ימי החג ,וג' ימים דחל
בהן ר"ח ,ב' לאייר ואחד לסיון ,וז' שבתות ,פשו להו
ל"ב ,נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים ,לכן כשכלו אותן
ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן שמחה לזכר".
ה( שלושת ימי הגבלה
גם בדעה השניה ,של"ג הימים שנוהגים בהם אבלות
הם מר"ח אייר עד לפני חג השבועות ,גם בזה יש ב'
דעות ,כמבואר בשוע"ר )סי' תצג ס"ה-ו(" :ויש
אומרים של"ג ימים אלו מתחילין מיום ב' לחודש אייר
ומסיימין בערב שבועות ...ועל פי דבריהם יש נוהגין
להסתפר ולישא בכל שלשה ימי הגבלה ,אלא שהם אין
מסתפרין ונושאין בר"ח אייר אלא עד ר"ח בלבד ולא
עד בכלל ,כדי שיהיו נוהגין אבילות ל"ג ימים שהן
מתחילין בר"ח אייר ומסיימין ביום ראשון של
ההגבלה ,ומקצת אותו יום האחרון הוא ככולו ולכן
מסתפרין ונושאין משהאיר יום ראשון של הגבלה
ואילך" .והיינו שי"א שהל"ג יום הם מאדר"ח אייר עד
ג' סיון ,וי"א שהל"ג יום הם מב' אייר עד ה' סיון.
למעשה נוטה דעת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע כדעה
הא' ,שאין להסתפר אלא בערב חג השבועות ,שבו
מסתיימים ל"ג הימים ,כמובא בס' המנהגים – חב"ד
)ע' " :(44כשהסתפרו בימי הגבלה ,קודם ערב חג
השבועות ,לא היתה רוח כ"ק אדמו"ר )מהורש"ב( נ"ע
נוחה מזה".
קצג
וכן הי' נהוג בתחלה גם לענין חתונה ,שלא נהגו
לעשותה בשלושת ימי הגבלה .אמנם בשנים האחרונות
הקיל בזה הרבי לענין חתונה .הדבר הי' לראשונה לערך
בשנת תשל"ב ,שידידי הרה"ח ר' אברהם שי' הולצברג
השתדך בסמיכות לימי הפסח ,ורצה לקבוע החתונה
בתחלת תמוז .הרבי שאל – מדוע לדחות כל כך,
והשיבו שבימים שאחרי חג השבועות כבר תפוס אולם
השמחות )באותה תקופה היה בשכונתינו רק אולם
שמחות אחד( .ואז הציע הרבי שיעשו את החתונה
בשלושת ימי הגבלה ,וכן היה.
ועל פי המובא לעיל משוע"ר מובן ,דהיינו דוקא בימים
ג' או ד' סיון ,משא"כ בב' סיון )אור לראשון של ימי
ההגבלה( אסור לישא או להסתפר – אפילו לדעה
הראשונה .ואילו לדעה השניה אסור לישא ולהסתפר
בימים ג' או ד' סיון ,ואף לא בליל ה' סיון ,אלא ביום
ערב שבועות – שהוא יום האחרון של מנהג האבילות,
ו"מקצת אותו יום האחרון הוא ככולו".
***
סי' תצד סט"ז
סה .הכשרת התנור – לשיטת רבינו הזקן
א( אפיית פת חלבי בתנור בשרי
בשוע"ר )סי' תצד סט"ז(" :והנוהגים לאפות לחם
נילוש בחלב או בחמאה יזהרו כשמסיקין התנור קודם
האפייה שיסיקוהו יפה בענין שיהיו נצוצות ניתזין
ממנו כדי להפליט ממנו את רוטב של בשר שנשפך עליו
לפעמים ונבלע בתוכו )ושיהיו הגחלים מהלכים על פני
כולו עיין סי' תס"א( וכן יזהרו ליקח מרדה חדשה
להוציא בה לחם זה מן התנור ,ולא יוציאוהו במרדה
שמוציאין בה שאר כל הלחמים שאינן של חלב ...
לאכלו עם בשר".
ולפי"ז יהי' צורך ללבן התנור אחרי חג השבועות,
להכשירו מהלחם החלבי שאפה בו – כדי להמשיך
לבשל בו בשר כרגיל .ומדוע אין הדבר מפורש בדברי
רבינו?
ועוד הובא לעיל מהמשך הסעיף ,שרבינו מצריך
להחליף המרדה ,כדי שיהי' אפשר להמשיך לאפות בה
לחם )פרווה( ,כדי לאכלו עם בשר )או עם חלב( .ומדוע
אין רבינו מצריך להכשיר התנור אחרי חג השבועות
מהלחם החלבי שאפה בו – כדי להמשיך לאפות בו
לחם פרווה!?
ומהמשך הסעיף נראה דמיירי בתנור שבמשך השנה
מבשלים בו בשר ,וגם אופים בו לחם פרווה )כדי לאכלו
עם בשר או עם חלב( .ומדוע אין רבינו מצריכו להכשיר
שיעורי הלכה למעשה
התנור אחרי כל פעם שמבשל בו בשר – לפני אפיית
לחם פרווה!?
ויתירה מזו ,שאחרי חג השבועות נשאר בלוע בתנור
טעם חלב וגם טעם בשר )אחרי שמבשלים בו בשר
כרגילותו( ,ולמרות זאת אופים בו לחם פרווה ,בלי
שום הכשר התנור.
ומשתיקת רבינו מכל אלו נראה ,שהפעם היחידה
שמצריך ללבן את התנור היא לפני אפיית הלחם
החלבי בתנור זה .משא"כ אחרי אפיית הלחם חלבי אין
הכרח להכשירו ,לא כדי לאפות בו לחם פרווה ,ולא כדי
לבשל בו בשר; ורק זאת ,שצריך להחליף את המרדה,
לפני אפיית הלחם פרווה.
ולפני שניגש לבאר זאת ,נבאר תחלה את אופן הכשרת
התנור המבואר כאן.
ב( הכשרת תנור של לבנים
מה שכתב שהכשרת התנור צריכה להיות "בענין שיהיו
נצוצות ניתזין ממנו" ,כן מבואר גם בשוע"ר )סי' תסא
ס"א(" :תנור שאפו בו חמץ ,כשרוצה לאפות בו מצה,
צריך להכשירו על ידי ליבון באור ,כדין כלי חרס שאין
לו הכשר אלא על ידי ליבון ,לפיכך צריך להסיקו כל כך
עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנה ,שבפחות מכן אינו
נקרא ליבון גמור".
אמנם הלכה זו טעונה ביאור ,שהרי נתבאר בשוע"ר
)סי' תנא סי"ג ,בהגהה(" :אם נבלע בהם על ידי האור
דבר היתר ואחר כך נעשה איסור כגון שנצלה עליהם
בשר לבדו שהוא היתר ואחר כך נבלע בהן חלב הרי הן
נכשרין על ידי הגעלה".
וכשמועלת הגעלה מועיל אף ליבון קל ,כמבואר
בשוע"ר )סי' תנא ס"י(" :יכול למלאותו גחלים מבפנים
וישהה אותם בתוכו עד שאם יגע אדם בצד החיצון של
הכלי יהיה היד סולדת בו מחמת שנתלבן הכלי מן
הגחלים שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו,
אע"פ שלא נתלבן כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים
ממנו ,שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי הגעלה,
וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה".
ולא רק כשנאסר הכלי על ידי בישול ,אלא אף כשנאסר
על ידי צלי או אפיה ,מבואר בשוע"ר )סי' תקט סי"א-
ב(" :מותר ללבן ...כלי ברזל שאפו בו מאכל של גבינה,
כדי לאפות בו ביום מאכל של בשר ...שאין צריך ללבנו
היטב עד שיהא נצוצות נתזים ממנו אלא די לו בליבון
קל".
וכיון שסגי בליבון קל ,לכן סגי גם במה שמחמם התנור
כדי לאפות בו הנילש בחלב ,ואין צריך בזה שום ליבון
קצד
מיוחד ,כמבואר בשוע"ר )שם(" :מחממו כדי לאפות בו
...די לו בליבון קל ] ...מה ש[הוא מחממו כדי לאפות
בו".
והטעמים דלא סגי בליבון קל בתנור:
)א( כאן מיירי בתנור של חרס ,שאין ההגעלה מועלת
בו ,רק ליבון גמור ,כמבואר בשוע"ר )סי' תנא ס"ו-ז(:
"כלי חרס אין לו תקנה על ידי הגעלה ...ומכל מקום
קבלו חכמים שיש לכלי חרס הכשר על ידי ליבון באור,
דהיינו שיסיקנו כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים
ממנה ,שאז נשרף ונכלה כל האיסור הבלוע בתוכו".
)ב( אפילו בתנור של לבנים שנתייבשו בחמה ,שמבואר
בשוע"ר )סי' תנא סי"ב(" :אין צריכים ליבון ודי להם
בהגעלה כשאר כלי אדמה" .או אפילו בתנור של אבנים
שמועלת בו הגעלה ,כמבואר בשוע"ר )סי' תנא סכ"ה(:
"אחד כלי מתכת ואחד כלי עץ ואחד כלי גללים וכלי
אבנים וכלי אדמה ...צריך להכשירן על ידי הגעלה".
מכל מקום לא יועיל בו ליבון קל ,ששיעורו כמובא
בשוע"ר )מסי' תנא ס"י(" :עד שאם יגע אדם בצד
החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו" ,משא"כ בכלי
אבנים וכלי אדמה ,על ידי הליבון קל לא יתחמם הצד
החיצון עד שיהיה היד סולדת בו )שרק כלי מתכות
מעבירים את החום בקלות מהצד הפנימי של הכלי לצד
החיצון(.
ולכן הזקיק כאן רבינו להכשיר את התנור על ידי
"שיסיקוהו יפה בענין שיהיו נצוצות ניתזין ממנו",
שזה מועיל גם בתנור של חרס ,כמובא בשוע"ר )סי'
תנא ס"ז(" :שיש לכלי חרס הכשר על ידי ליבון באור,
דהיינו שיסיקנו כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים
ממנה ,שאז נשרף ונכלה כל האיסור הבלוע בתוכו".
ועוד מצריך כאן רבינו "שיהיו הגחלים מהלכים על פני
כולו" ,שכן נתבאר גם בשוע"ר )סי' תסא ס"א(" :וצריך
ליזהר שילכו הגחלים על פני כולו )כדי להכשיר את
כולו( ואין די לו )להכשירו( בלהבה בלבד לפי שכמו
שבכל השנה כשנאפה חמץ בתוכו בולע ממש על ידי
גחלים )שמפזרים אותם על גבי התנור קודם האפייה(
כך הוא פולטו על ידי גחלים".
ודבר זה דורש ביאור ,שהרי כבר הובא לעיל ,שבהכשר
מבשר לחלב סגי בליבון קל .ומה שכאן לא סגי בליבון
קל הוא רק מחמת שכאן הוא כלי חרס או אדמה או
אבנים ,שאין ליבון קל מועיל בהם .משא"כ אחרי
שהסיקוהו יפה בענין שנצוצות ניתזין ממנו ,שכבר
הובא לעיל מסי' תנא )ס"ז(" :קבלו חכמים שיש לכלי
חרס הכשר על ידי ליבון באור" .מדוע לא יועיל ליבון
זה.
שיעורי הלכה למעשה
ובשלמא בשוע"ר )סי' תסא ס"א( ,הצריך רבינו ללבנו
על ידי "שילכו הגחלים על פני כולו" ,כי שם מיירי
בהכשר התנור מחמץ למצה ,שבזה קיי"ל דלא סגי
בהגעלה ובליבון קל )אף בכלי מתכת( ,וזקוקים לליבון
גמור ,כמבואר בשוע"ר )סי' תנא סי"ג(" :כל כלי שנבלע
בו החמץ על ידי חום האש בלבד שלא על ידי משקה
אינו נפלט ממנו אלא על ידי חום האש בלבד דהיינו
שילבנו באור יפה יפה עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו
או עד שתשיר קליפתו העליונה שאז בודאי נשרף כל
האיסור הבלוע בתוכו .ויש חולקין על זה ואומרים שכל
הכלים שבלעו חמץ קודם הפסח אפילו על ידי האור
בלבד הרי הן נכשרין על ידי הגעלה ,דכיון שבשעת
בליעתן בלעו דבר היתר ,ואחר כך כשמגיע זמן איסורן
כבר אין האיסור בעין אלא הוא בלוע בתוכן ,לפיכך
הקילו להכשירן על ידי הגעלה בלבד .והעיקר כסברא
הראשונה ואפילו בדיעבד".
משא"כ כאן בהכשרת התנור מבשר לחלב ,שלדברי
הכל סגי בליבון קל יותר ,ואין חוששים ל"כבולעו כך
פולטו" ,מדוע לא יועיל ליבון גמור "בענין שיהיו
נצוצות ניתזין ממנו" ,שמועיל אף בחרס?
ואפשר שמטעם זה באה הוספה זו כאן בין חצאי עיגול
)משא"כ בשוע"ר סי' תסא ס"א באה הוספה זו בלי
חצאי עיגול( ,וכמובא בשארית יהודה )או"ח סי' ו(:
"ששמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד
בתוך חצאי עיגול ,ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה
לראות אם צדקו דבריו" .והיינו שכאן הסתפק רבינו
אי סגי בליבון גמור של ניצוצות ניתזין ממנו ,או שגם
כאן צריך להכשירו בגחלים המהלכים על פני רובו.
ומקורו מדברי המ"א )סי' תסא ס"א(" :שאין נזהרין
בחג השבועות כשאופין חלב בלי הכשר התנור וסומכין
על ההיסק ,וצריך לומר דסבירא לן דאע"פ שאין
מהלכין על פני כולו שרי כיון דהתירא בלע ...ומכל
מקום נראה לי ...בחג השבועות יזהר בזה".
ג( הכשרתו מחלב לבישול בשר בקדרה
וכל זה לענין הכשרת התנור מטעם הבשר הבלוע
בתנור ,לפני אפיית הנילש בחלב .משא"כ אחר אפיית
הנילש בחלב ,לא הצריך רבינו להכשיר את התנור ,ולא
חשש שטעם החלב שבתנור יבלע בבשר שבקדרה.
ונראה הביאור בזה ע"פ המובא בשוע"ר )סי' תנא
סמ"א(" :אין האיסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב".
ולפי זה פסק בשוע"ר )סי' תנא סס"ז(" :אבל אם הניח
שם ]בתנור של חמץ[ תבשיל בקדירה אפילו היה התנור
חם ...יש להתיר אם ברי לו שמקום מושבה היה נקי,
שלא היה שם משהו חמץ בעין ,שהאיסור הבלוע בתנור
קצה
אינו נפלט לקדירה שעליו ,כמו שנתבאר ביורה דעה סי'
צ"ב שאין איסור בלוע יוצא מדופן לדופן בלא רוטב".
ואף שרבינו כותב כאן בתחלת הסעיף" :רוטב של בשר
שנשפך עליו לפעמים ונבלע בתוכו" .מכל מקום
כשהרוטב נשפך מהקדירה ונבלע בתנור ,מיד מתייבש
קרקע התנור ,ולא נשאר מספיק רוטב תחת הקדירה,
כדי להפליט ולהבליע .ולא חששו כ"כ שישפך הרבה
רוטב אל תחת הקדרה ,עד שגם אחרי שקצת רוטב
יבלע בתנור ,ויפליט טעם הבשר מקרקע התנור ,עדיין
ישאר רוטב בעין ע"ג קרקע התנור ,ויבליע הטעם
בקדירה.
ד( החלפת המרדה מחלבי לפרווה
ועתה נדון אודות החשש השני שהזכרנו ,ש"אחר כך
כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר"" ,יהא נפלט ממנו
]מקרקע התנור[ טעם החלב ויבלע בלחם" ,ואי אפשר
יהי' לאכלו עם הבשר .ומדוע לא הצריכו רבינו להכשיר
התנור אחר יום טוב ,מטעם החלב הבלוע בו לפני
שאופה בו "לחם אחר לאכלו עם בשר"?
ובפרט אחרי שהצריך רבינו להחליף המרדה ,כדי שלא
יכנס החלב הבלוע במרדה אל הלחם הנאפה ,מדוע לא
הצריך להכשיר קודם את התנור מחלב הבלוע בו –
מאותו טעם ,וכי מה בין המרדה שאסר לבין התנור
שהתיר?
על כן נבאר תחלה דין המרדה ,ואחר כך נבוא לדין
התנור.
שכך כתב רבינו כאן )סי' תצד סט"ז(" :והנוהגים
לאפות לחם נילוש בחלב או בחמאה יזהרו ...ליקח
מרדה חדשה להוציא בה לחם זה מן התנור ...ואף
שאם עבר ועשה כן מותר לאכול לחם ההוא עם בשר
לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם של היתר ...מכל
מקום הרי לכתחלה אסור לעשות נותן טעם בר נותן
טעם".
ולכאורה איך יתאים זה עם המובא ברמ"א )יו"ד סי'
צה ס"ב(" :ויש מחמירים בצלייה ובישול לאסור נותן
טעם בר נותן טעם ,והמנהג לאסור לכתחלה ובדיעבד
מותר" .וביאר בש"ך )שם ס"ק ג(" :והמנהג לאסור
לכתחלה ,לאכלו בכותח ,ובדיעבד מותר אם נתן
בכותח" .הרי שאם צלה בה דגים אסור לאכלו בכותח,
ומדוע מתיר כאן "לאכול לחם ההוא עם בשר"?
]דין זה ש"לכתחלה אסור לעשות נותן טעם בר נותן
טעם" ,מובא גם לגבי דגים ש"עלו" בקערה .שכך נפסק
בתורת חטאת )כלל נז-ח ס"ג(" :וכתב בהג״ה סמ"ק
דאין להתיר נ״ט בנ"ט אלא בדיעבד ,והכי דייק לשון
הגמרא דגים שעלו בקערה של בשר ,אבל אסור ליתנם
שיעורי הלכה למעשה
לכתחלה בקערה של בשר אם דעתו לאכלו אחר כך
בחלב" .והיינו שיש כאן שתי הלכות :א( דגים ש"עלו"
בקערה ,אסור ליתנם לכתחלה בקערה של בשר אם
דעתו לאכלו אחר כך בחלב )פלא שלא הובאה הלכה זו
בהגהת הרמ"א בשו"ע שם( .ב( דגים "ש"נצלו" או
"נתבשלו" בקערה של בשר ,אסור לאכלם לכתחלה
בחלב )הדין שהובא בהגהת הרמ"א שם([.
וכאן דמיירי שנאפה במרדה של חלב ,מדוע כותב רבינו
"שאם עבר ועשה כן ,מותר לאכול לחם ההוא עם
בשר"?.
ומבאר בשערי יורה דעה )עיון דבר סי' יח( ,שלדעת
רבינו הזקן יש למרדה דין "עלו" בכלי חלב )ולא דין
"נאפו" או "נצלו" בכלי חלב( ,שהרי המרדה משמשת
רק להוצאת הלחם מהתנור ,ואינה מתחממת כל כך,
עד שיהי' לה דין "נאפו" או "נצלו".
וכ"ז הוא לענין המרדה שאינה מתחממת כ"כ ,משא"כ
באפיית הפת פרווה בתנור חלבי יהי' לכאורה דינו
כצלי ,שאסור לאכול הפת עם בשר .ומהו אם כן הטעם
שהתיר רבינו כאן לכתחלה ,ולא הצריך להכשיר התנור
לפני אפיית הלחם פרווה?
ה( הכשרתו מבשר או חלב לפרווה
ואפשר הטעם בזה ,שכל הדין של נ"ט בנ"ט ,לכתחלה
ובדיעבד ,אינו אלא ב"צלי" ו"בישול" ,וכדיוק לשון
הרמ"א )יו"ד סי' צה ס"ב( "ויש מחמירין בצלייה
ובישול" .משא"כ באפי' לא כתב להחמיר בזה.
וטעם החילוק בינם ,כי לפני אפיית הפת מחממים את
התנור באופן דהוי ליבון קל ,כמבואר בשוע"ר )סי'
תקט סי"ב(" :מחממו כדי לאפות בו ...די לו בליבון
קל ] ...מה ש[הוא מחממו כדי לאפות בו" .משא"כ
בצליה )ובישול( ,שאין רגילים לחמם את השפוד על
האש לפני שמעלים על גביו את הדגים.
ולכן באפיה ,שבתחלה מחממים את התנור ואחר כך
מכניסים בו את הלחם לאפותו ,בזה כבר הוכשר התנור
בליבון קל ,ומותר לדברי הכל מטעם נ"ט בנ"ט
דהתירא.
ואף שכבר הובא לעיל ,שליבון קל אינו מועיל בתנור
של חרס )או של אדמה ואבנים( ,אפילו כשמכשיר
התנור מחלב לבשר .אפשר דהיינו דוקא מבשר לחלב,
משא"כ מבשר ,או מחלב ,לפת פרווה ,שהוא נ"ט בנ"ט
דהתירא ,ואף שלכתחלה אסור לעשות נ"ט בר נ"ט
דהתירא ,לזה יספיק אף ליבון קל ,ואף בחרס.
אלא שעדיין הדבר דורש ביאור ,שהרי אחרי חג
השבועות נשאר טעם חלב בלוע בתנור ,ואחרי
קצו
שמבשלים בו בשר )כרגילותו ,כנ"ל( נשאר גם טעם
בשר בלוע בתנור ,וכיון שיש בתנור טעם בשר וטעם
חלב ,שוב אינו נותן טעם בר נותן טעם דהתירא ,אלא
דאיסורא .ומהו אם כן ההיתר לאפות בו אחר כך לחם
פרווה ,בלי שום הכשר התנור?
ואפשר הטעם בזה ,כיון שעבר מעת לעת בין אפיית
הנילש בחלב לבין בישול הבשר שאחר כך ,אם כן לא
נאסר התנור מטעם בשר בחלב ,דקיי"ל )יו"ד סי' צג
ס"א(" :קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ...
שהה מעת לעת קודם שבישל בה ...הקדרה אסורה
לבשל בה לא בשר ולא חלב )הג"ה( אבל שאר דברים
מותר" .ובש"ך )שם ס"ק ג(" :שאר דברים שאינן לא
של בשר ולא של חלב כגון ירקות ודגים וכה"ג מותר
לבשל בה אפילו לכתחלה".
ולכן הרי זה מועיל שלא יאסרו הקדירה והתנור עצמם
באיסור בשר בחלב ,אלא שבלוע בו חלב לחוד ובשר
לחוד ,ומותר מעיקר הדין לבשל בו ירקות ודגים ,או
לאפות בו לחם ,ולאכלם בפני עצמם .ואם רוצים
לאכול את הירקות והדגים ,או הפת ,עם בשר או עם
חלב ,אין בזה אלא דין נ"ט בר נ"ט דהתירא .וכיון
שאין בזה אלא נ"ט בר נ"ט דהתירא ,הרי כבר נתבאר
לעיל ,שבזה מועיל לכאורה גם הליבון קל ,מה
שמחממים את התנור לפני האפיה.
אמנם מפשטות לשון רבינו בזה נראה שאינו מצריך
שיעבור מעל"ע בין אפיית הלחם חלבי לבין בישול
הבשר .ובאמת כך היא שיטת רבינו ,שגם זה נקרא
התירא בלע )לענין שמועיל בו ליבון קל( ,כמבואר
בשוע"ר )סי' תנא סי"ג ,בהגהה(" :אם נבלע בהם על
ידי האור דבר היתר ואחר כך נעשה איסור ,כגון שנצלה
עליהם בשר לבדו ,שהוא היתר ,ואחר כך נבלע בהן
חלב ,הרי הן נכשרין על ידי הגעלה" .וכיון שיש לזה
התירא בלע ,אפשר שגם בזה יועיל ליבון קל להתיר
לגמרי בנ"ט בנ"ט דהתירא.
ו( בתנורים שלנו
ואם כל האמור לעיל נכון בדעת רבינו הזקן ,אם כן
יוצא ,שבתנורים שלנו ,אם התנור נקי לגמרי מחלב או
בשר בעין ,יש להתיר לאפות לחם פרווה אף בתנור בשר
או חלב ,מג' טעמים:
א( לפי מה שנת"ל שבנ"ט בנ"ט דהתירא סגי בליבון קל
אף בתנור של חרס ,והרי באפיית לחם מחממים קודם
התנור ,דהוי ליבון קל.
ב( תנורים שלנו הם של ממתכת ,שבזה מועיל ליבון קל
לדברי הכל.
שיעורי הלכה למעשה
ג( אופים בו בתוך תבנית אלומיניום ,ואין הבלוע יוצא
מדופן לדופן בלא רוטב.
אך מכל מקום חששו בזה לכמה חששות ,ומשתדלים
לאפות פת פרווה דוקא בתנור פרווה.
***
הלכות חג השבועות
סימן תצד סי"ט
סו .יום טבוח בזמן הזה
א( אסרו חג
בקשר לענין "אסרו חג" ,מבואר בשוע"ר )סי' תכט
סי"ז(" :כל העושה איסור )פירוש אגודה( לחג באכילה
ושתיה דהיינו שמרבה קצת באכילה ושתיה ביום
שלאחר החג ועושהו טפל לחג מעלה עליו הכתוב כאלו
בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג
בעבותים )ופי' בהמות עבות ושמינות( עד קרנות
המזבח לפיכך נוהגין במדינות אלו להרבות קצת
באכילה ושתיה ביום שלאחר החג בכל שלש רגלים
ואין מתענין אפילו חתן וכלה ביום חופתם ולא תענית
יום שמת בו אביו ואמו".
והנה ,הלשון בקשר לזה הוא – "נוהגין במדינות אלו",
שאינו אלא מנהג .אמנם ,בנוגע לחג השבועות שונה
הדבר ,מפני שבאסרו-חג שבועות יש בו ענין נוסף,
שהוא נקרא "יום טבוח" .וביום-טבוח האיסור
דתענית אינו רק מנהג ,אלא גם מעיקר הדין.
וכפי שכותב אדה"ז בהל' חג השבועות )סי' תצד
סי"ט(" :במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר
הדין לפי שהיה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים
דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה שלא היו
יכולין להקריב ביום טוב עצמו ...ונעשה להם יום זה
שהוא מוצאי יום טוב כמו יום טוב עצמו להאסר בו
בהספד ותענית אם כן אף עתה משחרב בית המקדש
לא הותרה ההספד והתענית בו ביום .אבל במוצאי יום
טוב האחרון של פסח ושל סוכות לא היה יום טבוח אף
לדברי ב"ש שכל עולות ראייה היו נקרבות במוצאי יום
טוב הראשון שהוא חולו של מועד לפיכך אין בהם
איסור להתענות מעיקר הדין אלא מחמת מנהג בעלמא
כמו שנתבאר בסי' תכ"ט".
ב( ספיקא דיומא
ולכאורה יש לומר ,שדין זה נוהג רק בארץ ישראל,
מכיון שבזמן שביהמ"ק הי' קיים חגגו את חג השבועות
רק יום אחד ,בו' בסיון ,וביום שלאח"ז ,בז' בסיון,
הקריבו את עולות הראי' שלהם .ובמילא ,גם בזמן הזה
קצז
חוגגים את היום הז' בסיון בתור יום-טבוח .אבל
בחו"ל ,שהיום הז' בסיון הוא יום טוב שני של גליות,
הרי בח' אין שום סיבה לעשותו יום-טבוח ,מאחר שאף
פעם לא הקריבו קרבנות ביום ח' ,ורק ביום ז' הקריבו.
ובמילא ,בחו"ל אין לנהוג יום-טבוח בזמן הזה כלל.
אמנם ,מפשטות לשון אדה"ז מוכח ,שיום-טבוח אינו
תלוי בהמקום ,והוא נוהג בין בארץ ובין בחו"ל .וכן
מוכח גם כן מהסעיף הבא בשו"ע ,ש"נוהגין במדינות
אלו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מר"ח עד ח' בו
ועד בכלל ,דהיינו עד אחר מוצאי יום טוב הנקרא אסרו
חג" – שאף "במדינות אלו" נוהגים יום-טבוח ביום ח'
בסיון )ראה בזה לעיל סי' סב ס"ו(.
ולכאורה דין זה הוא תמוה מאד ,כנ"ל ,שהרי בזמן
שביהמ"ק הי' קיים לא חגגו כלל את היום הח' בסיון,
ולא הי' לו דין של חג כלל ,ומדוע חוגגים אנו אותו בזמן
הזה בחו"ל?!
וההסבר לזה מובא בתוס' רי"ד על מס' חגיגה )יח ,א(,
שמבאר הטעם לזה ,דהנה אנו חוגגים בחו"ל שני ימים
טובים ,מפני ספיקא דיומא .זאת אומרת ,אשר מכיון
שאין אנו יודעים בדיוק מתי היא הקביעות האמיתית
של ראש החודש ,לכן יש לנו ספק מתי חל באמת חג
השבועות ,ולכן אנו נוהגים שני ימים .ובאמת יכול
להיות ,שהיום הז' בסיון הוא יום החג האמיתי ,ויום
ו' הוא – לאמיתו של דבר – יום חול ,ואם כן ,היום הח'
בסיון )לפי חשבוננו( הוא באמת היום הז' בסיון ,והוא
היום-טבוח האמיתי .ולכן ,מפני ספיקא דיומא ,אנו
חוגגים יום-טבוח ביום הח' בסיון ,כי אולי הוא הוא
היום-טבוח האמיתי.
ואף שבזמננו יודעים אנו את החשבון האמיתי ,ואין
אנו סומכים על הראי' ,מכל מקום ,כמו שלגבי יום טוב
שני של גליות אומרים ש"מנהג אבותינו בידינו",
ואנחנו מקיימים שני יום טוב ,אף שאנו יודעים את
הקביעות האמיתית – עד"ז גם כאן ,הרי אף שאנו
יודעים את הקביעות האמיתית ,מכל מקום" ,מנהג
אבותינו בידינו" ,ואנו חוגגים יום-טבוח ביום הח'
לחודש סיון.
ובלשון התוס' רי"ד" :יום שני של עצרת הוא אסור
בהספד מפני שהוא יום טבוח .ואע"ג דאית לן השתא
תרי יומי ,מכל מקום יום שני ספק ראשון הוא ,ולמחר
הוא יום טבוח ואסור להספיד .ואע"ג דבקיאין בקביע
דירחא ,כל מה שהיו עושין אבותינו אנו עושים".
ג( יש לו דין ודאי
ומקשה ע"ז הרבי )לקו"ש ח"ד עמ' ,(1030דלכאורה
טעם זה אינו מספיק לנדו"ד .שהרי ,הטעם לזה שאנו
שיעורי הלכה למעשה
קצח
מקיימים שני יום טוב בחג השבועות אינו כלל מצד
ספיקא דיומא .שהרי ספיקא דיומא שייך רק בחג
הפסח ובחג הסוכות ,שאז ישנם רק ט"ו יום בין ר"ח
ובין החג )וגם ישנם שבתות )ויום טוב( בינתיים ,שאין
השלוחים הולכים להודיע שקידשו את החודש(,
ובמילא בזמן החג עדיין לא ידעו כל ישראל מה היתה
קביעות החודש ,ולכן הי' להם ספק איזה יום הוא יום
החג האמיתי ,ובמילא חגגו שני ימים .אבל בחג
השבועות ,אין החג תלוי בקביעת ראש החודש של סיון,
כי אם ,בקביעת חג הפסח שעבר .שלפי קביעת זמן חג
הפסח נדע מתי התחילו לספור את העומר ,וחמשים
יום אחרי שהתחילו לספור את העומר ,הרי הוא חג
השבועות .ובמילא ,כל ישראל ברחבי כל העולם ידעו
)במשך כל הזמן שבין פסח לשבועות( מתי יחול חג
השבועות ,ולא הי' ספיקא דיומא בחג השבועות.
ירושלים האט מען ניט געוואוסט וועלכן טאג האבן
בית-דין געמאכט ראש חודש )וואס אין אים איז תלוי
די קביעות פון יום טוב( ,האט מען דעריבער מספק
געהאלטן יום טוב צוויי טעג .שבועות אבער איז
קיינמאל קיין ספק ניט געווען ,ווייל זיין קביעות איז
דאך :דער "יום החמישים לעומר" ,איז ער דאך ניט
אפהענגיק אין דער קביעות פון ר"ח סיון נאר אין דער
קביעות פון ר"ח ניסן און ביז שבועות האט מען שוין
אומעטום געוואוסט וועלכן טאג האבן בית-דין קובע
געווען ר"ח ניסן .און דאס וואס עס איז דא יום-טוב
שני ביי שבועות איז נאר "כדי שלא לחלוק במועדות",
ניט מאכן קיין חילוק פון שבועות ביז אנדערע מועדים.
איז וויבאלד אז דער יום-טוב שני פון שבועות איז ניט
איבער א ספק נאר איבער א תקנת חכמים "שלא
לחלוק במועדות" ,האט ער אין זיך א כח פון ודאי".
והטעם לזה שחוגגים שני ימים טובים בחג השבועות,
הוא – כמ"ש הרמב"ם )הל' קידוה"ח פ"ג הי"ב( –
"וכדי שלא לחלוק במועדות התקינו חכמים שכל
מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שם עושין שני ימים,
אפילו יום טוב של עצרת".
ובהערה 26שם" :ועפי"ז יש לבאר מה שבמוצאי חג
השבועות ,גם בחו"ל ,אסור להתענות מעיקר הדין ,אף
שיום טבוח הוא יום שאחר עצרת של תורה ואסרו-חג
השבועות בחו"ל הוא שני ימים אחר עצרת )שהרי
בעצרת ,אין שייך ספיקא דיומא כנ"ל ,אלא שבכדי
שלא לחלוק במועדות תיקנו יום טוב שני גם בעצרת,
אבל אסרו חג שאינו אלא בעצרת )מעיקר הדין( אין
שייך בו "שלא לחלוק" ,ומאחר שאין שום ספק ביום
זה שאינו יום טבוח ,הי' צריך להיות מותר )מעיקר
הדין( להתענות בו( – לפי שמכיון שיום טוב שני דחג
השבועות הרי הוא ודאי ,הרי הוא כעצרת ממש ,ויום
שלאחריו הוא יום טבוח )משיחת חגה"ש תשט"ז(".
ע"כ.
ובמילא ,מקשה הרבי ,מכיון שכל הטעם לסיבת שני
יום טוב של גליות בחג השבועות הוא מפני "שלא
תחלוק במועדות" ,אם כן ,הרי הענין ד"לא תחלוק
במועדות" אינו שייך ליום-טבוח ,כי אם רק לחג
השבועות .ומדוע חוגגים יום-טבוח ביום ח' בסיון –
והלא אין כאן ספיקא דיומא שנחשוש מפניו .שהרי אנו
יודעים בודאי שהיום הו' בסיון הוא יום החג האמיתי,
והיום הז' בסיון הוא רק בכדי שלא לחלוק במועדות,
ובמילא ,מדוע צריכים לחגוג גם את היום הח' – ולמה
לא נסתפק רק ביום הז' ,שהוא היום-טבוח האמיתי?!
ומבאר הרבי ,שמכיון שאנו חוגגים את חג השבועות
ביום הז' מצד הדין ד"שלא תחלוק במועדות" ,ולא
מצד "ספיקא דיומא" – אם כן ,הרי גם היום השני של
חג השבועות הוא חג ודאי ,ולא רק ספיקא דיומא.
ומכיון שכן ,שהיום טוב השני של שבועות הוא חג ודאי,
אם כן הרי הוא נידון כעצרת ממש ,לכל דבר .ובמילא,
גם לענין יום-טבוח הרי הוא נידון כעצרת ממש,
וחוגגים יום-טבוח ביום שלאחריו ,כשם שבארץ
ישראל חוגגים יום-טבוח ביום שלאחרי עצרת .ואף
שאנו יודעים שאין זה היום-טבוח האמיתי ,מכל מקום
עשאוהו כעצרת ממש ,גם לענין שיום-טבוח הוא
למחרתו.
ובלשון הרבי בלקו"ש שם" :יום טוב שני פון שבועות
איז הארבער ווי יום טוב שני פון אלע מועדים .ביי אלע
מועדים איז יום טוב שני בלויז אן ענין פון ספק –
"ספיקא דיומא" .אזוי ווי אין די ווייטע ערטער פון
ד( שלא לחלוק במועדות
אמנם ,לכאורה עדיין אינו מובן ,שהרי ,כשהרמב"ם
מביא דין זה ד"בכדי שלא לחלוק" ,הוא מביא את זה
)בעיקר( בנוגע לחג הפסח .שהרי בחג הפסח גם כן שייך
הדין ד"לא תחלוק" ,כי היו מקומות שאכן היו מגיעים
אליהם שלוחי ניסן ,ואעפ"כ חגגו שני ימים בכדי שלא
לחלוק.
וההסבר לזה הוא ,מפני שהיו מקומות רחוקים מארץ
ישראל שהיו מגיעים אליהם שלוחי ניסן ,ולא היו
מגיעים אליהם שלוחי תשרי .כי בתשרי ישנם ימים
נוספים על ניסן ,בהם אסור להשלוחים לנסוע :ראש
השנה ,ויום הכיפורים .ובמילא ,היו מקומות שלא
הספיקו להגיע לשם שלוחי תשרי ,אף שבניסן הספיקו
להגיע לשם .ובמילא ,באותם מקומות ,בכדי שלא
לחלוק בין ניסן לתשרי – התקינו שיהו חוגגים ב' ימי
יום טוב ,אף בפסח ,שיודעים מתי היא הקביעות
האמיתית.
שיעורי הלכה למעשה
ובלשון הרמב"ם )הל' קידוש החודש פ"ג הי"ב(" :יש
מקומות שהיו מגיעין אליהם שלוחי ניסן ולא היו
מגיעין להן שלוחי תשרי ,ומן הדין היה שיעשו פסח יום
אחד ,שהרי הגיעו להן שלוחין וידעו באיזה יום נקבע
ראש חודש ,ויעשו יום טוב של הסוכות שני ימים שהרי
לא הגיעו אליהן השלוחין .וכדי שלא לחלוק במועדות
התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין
שם עושין שני ימים ,אפילו יום טוב של עצרת".
ובמילא יוצא ,שגם ב' ימי חג הפסח הוא – במקצת
מקומות – מצד הדין ד"שלא תחלוק במועדות",
ואעפ"כ אומרים שפסח אינו ודאי ,אלא "ספיקא
דיומא" .ואם כן ,מאי שנא חג השבועות שעליו אומרים
שמכיון שיש בו הדין ד"לא תחלוק" ,לכן נחשב הוא
כיום טוב ודאי וכעצרת ממש – והלא גם בפסח ישנו
הדין ד"לא תחלוק" ,ואעפ"כ הרי הוא נשאר בגדר
ד"ספיקא דיומא"!
ויש לומר בזה בפשטות ,שהוא מפני שבחג הפסח ,הרי
סוכ"ס היו מקומות בעולם שלא היו מגיעים לשם אף
שלוחי ניסן ,ומכיון שבמקצת מקומות חגגו את חג
הפסח לאמיתו של דבר מצד ספיקא דיומא ,לכן גם
במקומות שנהגו כן מחמת הדין ד"לא תחלוק" ,נידון
אצלם גם כן כמו ספיקא דיומא .משא"כ בחג
השבועות ,הרי ,כנ"ל ,אין שום מקום בעולם בה לא
ידעו מתי יחול חג השבועות .ובמילא ,מכיון שכולם
ידעו מתי יחול ,ולא חגגו יום טוב שני אלא מפני הדין
ד"שלא תחלוק" ,לכן נחשב הדבר ליום טוב ודאי,
וכיום טוב הראשון של עצרת ממש.
אבל באמת אי אפשר לומר כן ,שהרי בשו"ע מוכח
בבירור שחג השבועות נידון כ"ספיקא דיומא" ,ולא
כיום טוב ודאי .דהנפקא מינה מזה הוא )לדוגמא(
בנוגע לביצה שנולדה ביום טוב הראשון ,שמותרת ביום
טוב השני .והטעם לזה הוא ,מפני שמכיון ששני היום
טוב הם מצד ספק ,במילא ,אם היום טוב הראשון הוא
יום החג האמיתי ,במילא היום טוב השני הוא חול,
ומותר לאכול את הביצה שנולדה בחג ,מאחר שעכשיו
הוא כבר חול .ואם היום טוב השני הוא באמת יום החג
האמיתי ,והיום טוב הראשון הוא במילא יום חול ,אזי
מותר לאכול את הביצה ,מאחר שהיא נולדה בערב
היום טוב האמיתי .זאת אומרת ,אשר מכיון ששני
היום טוב הם מצד ספיקא דיומא ,לכן ביצה שנולדה
בראשון מותרת בשני.
ובשוע"ר )סי' תר ס"ב ואילך .וכן עד"ז בריש סי' שצג(
מחלק בדין הזה ,שראש השנה אינו נידון ככל החגים
לענין זה ,מפני שראש השנה הוא "יומא אריכתא",
כיום אחד ארוך ,ואינו מצד ספק בלבד .ולכן ,ביצה
שנולדה בראשון אסורה גם בשני ,מפני שאין זה רק
קצט
מצד הספק .אבל אינו מחלק בין כל החגים גם לחג
השבועות ,כי אם רק לגבי ראש השנה .ומזה מוכח,
שחג השבועות נידון כספק ולא כודאי .ואם כן ,מהו
ביאורו של הרבי שמכיון שחג השבועות אינו ספיקא
דיומא ,לכן הוא נידון כחג ממש – והלא בשו"ע שם
מוכח ,שאין לחג השבועות דין ודאי ,כראש השנה ,כי
אם דין ספק בלבד!
ובכלל ,כל המהלך של דברי הרבי מוקשה הוא לכאורה
– שבתחילה מכריח הרבי שאי אפשר לומר שיום-טבוח
הוא מצד דין ספיקא ,מכיון שאין שייך "ספיקא
דיומא" בחג השבועות ,כי אם רק דין "שלא תחלוק"
)ובזה דוחה את תירוץ התוס' רי"ד ,שקבעו את יום-
טבוח לח' בסיון מפני הספק( .וממשיך ,שאי אפשר
לומר שיום-טבוח הוא מצד הדין ד"לא תחלוק" ,מכיון
שהדין ד"לא תחלוק" שייך רק בחג ,ולא ביום-טבוח.
ובמילא ,מקשה הרבי ,מהו היסוד לקביעת יום-טבוח
בח' בסיון? ומתרץ ,שמכיון שדין יום טוב שני של
חגה"ש הוא מצד דין ודאי ,לכן עשאוהו כעצרת ממש,
ויש דין יום-טבוח ביום שלאחריו .ודבר זה תמוה
לכאורה ,שהרי כל הקושיא היתה מבוססת על הרעיון
שאי אפשר לומר שהוא מצד הדין הודאי ד"לא
תחלוק" ,ועל זה היתה מבוססת כל הקושיא על שיטת
התוס' רי"ד – ומה מתרץ הרבי בכך ,שמכיון שיש לו
דין ודאי ,לכן נוהג יום-טבוח ביום שלאחריו! אבל הרי
אמרנו לפני-כן שאי אפשר לומר כך!?
ה( יום א' הוסיף מדעתו
ויש לבאר את כל הנ"ל ,ובהקדים העיון במקור השיחה
הזאת .דהנה ,כאשר מעיינים בשיחת יום ב' דחג
השבועות תשט"ז )כפי שמובא ב'תורת מנחם' ,חט"ז
עמ' 326ואילך( ,שהוא מקור ההערה הזאת בלקוטי
שיחות )כמצויין בלקו"ש שם( ,מבאר הרבי שם את
המעלה דיום טוב שני של שבועות לגבי שאר כל היום
טוב של גליות – שכל יום טוב שני של גליות הוא מצד
הספק ,ספיקא דיומא ,משא"כ יום טוב שני של חג
השבועות הוא מצד דין ודאי ,כדי שלא לחלוק
במועדות.
אמנם ,ממשיך הרבי שם ,זוהי רק מעלה צדדית ביום
טוב זה ,שבכדי שלא לחלוק אותה ממועדים אחרים,
לכן חוגגים את היום טוב הזה בשני ימים .ומבאר,
שישנה גם כן מעלה עצמית ביום טוב שני של שבועות,
מלבד היותו דין ודאי מצד הדין ד"לא תחלוק" .ומביא
הרבי את דבריו הידועים של ה'עשרה מאמרות'
)שהובאו במג"א סי' תצד ס"ק א( ,שבאמת לא ניתנה
התורה ביום החמשים ,כי אם ,ביום החמשים ואחד.
וההסבר לזה הוא ,מפני שמשה רבינו "הוסיף יום אחד
מדעתו" .ולא עוד ,אלא שאף "הסכים הקב"ה על ידו".
שיעורי הלכה למעשה
ומקשה העשרה מאמרות ,דאם כן ,למה חוגגים אנו
את חג השבועות ביום החמשים לעומר ,ולא ביום
החמשים ואחד ,שהרי אם הוסיף משה רבינו יום אחד,
והסכים הקב"ה על ידו – צריכים אנו לחגוג גם כן את
חג השבועות ביום החמשים ואחד! ולמה אין אנו
נוהגים כך?! ומתרץ העשרה מאמרות ,שאע"פ שיום
טוב הראשון של חג הוא ביום הנ' ,ולא ביום הנ"א ,מכל
מקום ,הרי היום טוב השני של גליות הוא ביום הנ"א,
ויש לומר ,שבזה שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו,
רמז להזמנים העתידים לבוא על ישראל ,בה יחגגו יום
טוב שני של גליות .ובמילא ,מבאר הרבי ,ישנה מעלה
יתירה ביום טוב השני של חג השבועות לגבי שאר כל
היום טוב שני של גליות ,מפני שהיום טוב השני של
חגה"ש יש לו דין ודאי מצד ההוספה של משה רבינו.
ובמילא ,זה שאנו חוגגים שני ימים בחג השבועות ,אינו
רק מפני ספיקא דיומא ,וגם לא מצד הדין ד"לא
תחלוק" ,כי אם ,מפני שמשה רבינו הוסיף על חג
השבועות יום אחד מדעתו.
ועל פי זה ,ממשיך הרבי ,יכולים לבאר למה נקבע יום-
טבוח ליום הח' בסיון ,כי מכיון שנתבאר לעיל שליום
טוב שני של שבועות יש דין ודאי – במילא עשאוהו
כעצרת ממש לכל דבר ,ובמילא נוהג יום-טבוח ביום
שלאחריו.
ובמילא ,יוצא לנו מזה ,שכאשר מבואר בלקוטי שיחות
ש"בעצרת אין שייך ספיקא דיומא כנ"ל" – אין הכוונה
למה שנתבאר לעיל בלקו"ש שם ,שיום טוב שני של חג
השבועות הוא מצד הדין ד"לא תחלוק" ,כי אם,
הכוונה למה שנתבאר לעיל בהשיחה ,שיום טוב שני של
חג השבועות הוא מצד הענין דמשה רבינו הוסיף יום
אחד מדעתו .ובמילא אין להקשות שאין בכח הדין
ד"לא תחלוק" לעשותו יום טוב ודאי ,כי לא לסברא
הזאת התכוון הרבי ,כי אם להסברא השני' בהשיחה
הנ"ל ,שהיום טוב השני של חג השבועות יש לו דין ודאי
מצד הענין דמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו,
והקב"ה הסכים על ידו.
ובמילא גם אין להקשות מהחגים האחרים שהם גם כן
מצד הדין ד"לא תחלוק" ,מפני שכאן אין זה שייך כלל
להדין ד"לא תחלוק" ,כי אם ,זהו יום טוב ודאי מפני
שמשה רבינו ע"ה הוסיף יום אחד מדעתו ,כנ"ל.
***
ר
הלכות יום טוב
סי' תקכז
סז .עירובי תבשילין לאורח ולמגביה
א( אורח ליום טוב ושבת זה
בשוע"ר )סי' תקכז סי"ח(" :אין צריך לזכות את
העירוב אלא לאחרים דהיינו כל אנשי העיר שאינן
אוכלין מעיסתו ומתבשילו ,אבל בני ביתו האוכלים
מעיסתו ומתבשילו אין צריך לזכות להם ,והן מותרים
לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיום טוב לשבת על ידי
עירובו של בעל הבית לפי שהן טפלים לבעל הבית
ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו".
כאן נזכרים רק "בני ביתו האוכלים מעיסתו
ומתבשילו" ,ולא נתפרש אם הכוונה דוקא לבני בית
ממש ,או אפילו לאלו שסמוכים על שלחנו ואוכלים
מאכליו תמיד ,או שכן הוא גם באורח שאוכל מעיסתו
ומתבשילו ביום טוב ושבת זה בלבד .ויש כמה פוסקים
המסתפקים בזה )ראה פסקי תשובות סי' תקכז ס"ק
יז ,ובשוה"ג שם( .נשתדל אם כן לברר דעת רבינו הזקן
בזה.
לענין חיוב הדלקת נרות שבת מבואר בשוע"ר )סי' רסג
ס"ט(" :אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני
ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של בעל הבית" .וכן
נתבאר )שם סט"ו(" :אם היא סמוכה על שלחן בעל
הבית ...היא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת
בנרו".
ומקורו הוא מדין בני ביתו לענין נרות חנוכה ,שמבואר
בגמרא )שבת כא ,ב(" :ת"ר מצות חנוכה נר איש
וביתו" .ועוד בגמרא שם )כג ,א(" :אמר רב ששת
אכסנאי חייב בר חנוכה" .ובפירש"י שם שאכסנאי
פירושו אורח .הרי שאורח אינו נכלל בכלל בני ביתו
שנפטרים בנרו.
אמנם במ"א )רס"י תרעז(" :ואפשר ...אם סמוך על
שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו ומדינא אינו צריך
להדליק ,אלא אם רוצה להיות ממהדרין" )ומביא כן
מהרש"ל וב"י בשם מהר"י אבוהב( .ועפי"ז פסק רבינו
בהלכות שבת )סי' רסג ס"ט(" :אם הוא סמוך על שלחן
בעל הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית".
ולפום ריהטא נראה לכאורה שאין כאן כל מחלוקת,
אלא כולם מודים שאורח אינו יוצא בנר של בעל הבית
)כדברי רש"י הנ"ל( ,וכולם מודים שמי שסמוך
בתמידות על שלחנו של בעל הבית יוצא בנרו ובעירוב
תבשילין שלו.
שיעורי הלכה למעשה
רא
אבל ראה לעיל )סי' כא ס"ז( ,שאפשר משמעות המשך
דברי רבינו שם היא שגם האורח שאוכל משלחן בעל
הבית בשבת זו הוא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטר
בהדלקת נרות של בעלת הבית .וכן אמנם נהוג בדרך
כלל ,שהאורחים אינם מדליקים נרות שבת ,וכן
סומכות על זה האורחות לענין הדלקת נרות חנוכה ,וכן
סומכים על זה האורחים והאורחות לענין עירוב
תבשילין )ראה גם לקמן סי' פה ס"ב(.
שאינו מזכה על ידי בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו
הם גדולים הואיל ומציאתם שלו וידם כידו" .ובזה
מחלק )כאן סי"ח(" :אם אחד מבני הבית אינו אוכל
מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח
ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו ...הרי זה אינו טפל
לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו .לפיכך יכול הבעל
הבית לזכות על ידו את העירוב" ,אע"פ שגם בזה
"מציאתם שלו".
וכן הוא כאן לענין עירוב תבשילין ,שאפשר משמעות
המשך דברי רבינו היא שגם האורח שאוכל משלחן בעל
הבית נעשה כבני ביתו ויוצא בעירוב תבשילין שלו,
שמבואר בשוע"ר )סי' תקכז רסי"ח(" :אין צריך לזכות
את העירוב אלא לאחרים ,דהיינו כל אנשי העיר שאינן
אוכלין מעיסתו ומתבשילו"; נראה מכך לכאורה,
שהאורחים ש"אוכלין מעיסתו ומתבשילו" הם בכלל
בני ביתו שנפטרים בעירובו.
וכיון שכך ,הרי מדובר כאן רק בבני בית ממש ,ועכ"פ
אלו שהם סמוכים על שלחן בעל הבית תמיד ,אבל אין
לנו הוכחה בדברי רבינו שהאורח ליום טוב ושבת זה
"הן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן
אוכלים מאכליו"; ואם כן אפשר שהאורחים ליום טוב
ושבת זה צריך כל אחד ואחת מהם לעשות עירוב
תבשילין בעצמו.
אמנם ברוב הפוסקים נראה שתפסו בפשיטות שאורח
אינו נפטר בעירוב תבשילין של בעל הבית ,ויתירה מזו
מסתפק במשנה ברורה )ביאור הלכה ס"כ ד"ה מי(
אפילו לענין משרתת בבית אם היא יוצאת בעירוב של
בעל הבית.
ובאשל אברהם )סי' תקכז ס"ז(" :אודות עירוב
תבשילין המנהג פשוט שהבעל הבית מערב ויוצאים
חובתו בזה כל בני בינתו תמיד גם בניו הנשואים וגם
נשותיהן וכן בנותיו ובעליהן ,וכעת לא ראיתי מפרש
בזה .ויש לכאורה מקום לפקפק בזה" .ואף שבסוף
מסיק "אין נכון להרבות בזה בעירובין ובברכות כשהם
סמוכים על שלחן אחד ...וצריך לעיין עוד בכל זה".
מכל מקום לא כתב זאת אלא בקשר לבניו הנשואים
וחתניו שאוכלים וישנים אצלו ,משא"כ לגבי אורחים
)ואפילו בניו הנשואים שאוכלים אצל אביהם את כל
סעודות החג( ,הובא בפסקי תשובות )סי' תקכז סי"ז(
מכמה מחברים שאינם יוצאים בעירוב של בעל הבית.
ולכן מסיק ,שאם הם רוצים לבשל איזה מאכל לכבוד
השבת יניחו עירוב תבשילין בברכה.
ואולי יש מקום להוכיח כן גם ממה שכתב רבינו הזקן
בהמשך הסעיף )סי' תקכז סי"ח(" :אבל אם אחד מבני
הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל
הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו ...
הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו.
לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב".
והיינו שבא בהמשך למה שכתב קודם )שם סי"ז(" :על
ידי בנו ובתו הגדולים שאוכלין משלו ...יש אומרים
שאינו יכול לזכות" .והטעם לדעה זו מבואר בשוע"ר
)סי' שסו סי"ג ,לענין עירובי חצרות(" :ויש אומרים
ובפרט נוגע הדבר לענין הנשים ובנות האורחות,
המדליקות נרות שבת – מיום טוב לשבת ,שהוא יותר
חמור מבישול בלבד ,כמבואר בשוע"ר )סי' תקכז ס"ז(:
"הצריכו לפרט ...הדלקת הנר לפי שאם לא היה מניח
עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ...הדלקת הנר
מיום טוב לשבת משאר כל המלאכות לפי שבשעת
עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב שאין דרך ...
בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת
לצורך ליל שבת ,לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך
לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות" .ולפי
הנ"ל יוצא לכאורה שהן צריכות לעשות עירוב תבשילין
לעצמן.
והנה בשו"ע )סי' תקכז סי"ט(" :מי שלא עירב מותר
להדליק נר של שבת ויש אוסרין" .ועפי"ז הביא בפסקי
תשובה שם מכמה מחברים ,שאם רוצות להדליק נרות
שבת יניחו עירוב תבשילין בלא ברכה.
אמנם בשוע"ר לא הובאה כלל הדיעה שמותר להדליק
גם בלי עירוב תבשילין ,ונתפרש הדבר לאיסור )שם
סעיפים ז; כח-ט(.
ומכל מקום רואים אנו ,שכמדומה כל האורחות )גם
אלו שאינן ישנות אצל מארחיהן( סומכות על עירוב
תבשילין של מארחיהן ,ומדליקות נרות שבת.
ב( כשבעה"ב מזכה על ידו והוא מגביה התבשיל
אם רוצות האורחות לצאת מידי ספק זה ,אזי אולי
העצה היעוצה לזה היא כאמור בשוע"ר שם )סי' תקכז
סי"ח(" :יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב ...
כיון שזה אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני
עצמו ,אם כן צריך הוא לזכות בעירוב זה לעצמו ,אם
עדיין לא הניח ערוב תבשילין".
שיעורי הלכה למעשה
והיינו שאין האורח צריך לעשות עירוב תבשילין
בעצמו ,כי אם סגי במה שהוא זוכה ומגביה את העירוב
של בעל הבית.
ואף שנתבאר בשוע"ר שם )סי' תקכז סי"ד(" :כל גדול
העיר יש לו לערב על כל בני עירו כדי שאם ישכח אחד
מהן לערב ...יוכלו לסמוך על עירובו שמערב בעד כל
בני העיר .אבל מי שהיה לו פנאי לערב ומחמת עצלותו
שאינו חרד על דבר ה' שכח ולא עירב כיון שלא היה
אנוס בשכחה זו אלא עצלותו גרמה לו לשכוח הרי זה
פושע ואינו יוצא בעירובו של הגדול אע"פ שנתכוין לו
בפרטות להוציאו בעירובו" .הרי דלא סגי במה שבעל
הבית מזכה אותו ביחוד בעירובו.
בעל כרחינו לחלק ,דהיינו דוקא כשאינו מגביה את
העירוב תבשילין שעושה בעל הבית ,משא"כ כאן שבעל
הבית מזכה לו את העירוב ,והוא מגביהו טפח ,אזי
מועיל גם לו ,ואינו נקרא פושע כלל.
ואף שבעל הבית כבר הניח את עירובו ,נראה שעדיין
יכול הוא לתת את העירוב לידי האורחת ,כדי שהיא
תגביה ותזכה בעירוב זה ,כמבאור בשוע"ר )סי' תקכז
סי"ט(" :ואם ירצה לברך ולומר בדין יהא כו' בתחלה,
ולזכות העירוב אחר כך הרשות בידו" ,הרי שגם אחרי
שהניח העירוב ובירך עליו עדיין יכול לזכות אותו גם
לאחרים ,וכשהם מגביהים את העירוב וזוכים בו,
יוכלו לסמוך גם לכתחלה על עירוב זה.
ואם נכונים הדברים יצא לנו ,שאם בעל הבית קרא את
שכנו לביתו ,כדי לזכות את העירוב תבשילין על ידו
לכל בני העיר ,כפי הנהוג ,וכמבואר בפסקי הסדור
)סדר עירוב תבשילין(" :ויתן ביד אחר לזכות על ידו
לכל הקהל ...ומי שזוכה נוטל בידו ומגביה טפח"
)דהיינו שכל אחד עושה כן ,ולא רק רב העיר( ,אזי צריך
השכן לכוין שאינו מתכוין לזכות בהגבהתו את העירוב
תבשילין הזה לעצמו – רק לכל הקהל; שאז בודאי יכול
השכן לעשות אחר כך עירוב לעצמו בברכה.
הלכות ראש השנה
סי' תקפא
סח .תק"ש ולדוד אורי בר"ח אלול
א( יום עליית משה למרום
בס' המנהגים – חב"ד )ע' " :(53ביום ראשון דר"ח
אלול ,מתחילין לומר לדוד הוי' אורי .במשך יום ראשון
דר"ח אלול תוקעים להתלמד ,ומתחילין לתקוע אחר
התפלה ביום שני דר"ח".
והוא כב' הדעות שבמ"א )סי' תקפא ס"ק ב(" :כתב
החכמת שלמה )שבת פט ,א( ולבוש )סעיף א( ומשאת
רב
בנימין )סי' ב( ושל"ה )מסכת ר"ה פרק נר מצוה ד"ה
ומה שאומר( דיש להתחיל לתקוע מיום ראשון דר"ח
אלול ,דאז הוי מ' יום שלפני יום הכפורים כמו שעלה
משה בהר ...הנוהגים להתחיל ]לתקוע[ ביום שני
]דר"ח אלול[ ...הטעם כמ"ש התוס' בב"ק דף פ"ב
בשם התנחומא דמשה עלה ביום שני דר"ח אלול רק
שעיברו לאלול דהאי שעתא ,ואם כן אין לזוז מהמנהג
להתחיל ביום שני".
וביאור שתי הדעות בזה ,שהרי משה עלה למרום בפעם
השלישית בר"ח אלול )פרקי רבי אליעזר פמ"ו .טור
או"ח רס"י תקפא( ,וירד בסוף ארבעים יום בעשירי
בתשרי )ב"ב קכא ,א( ,שהוא יום הכיפורים .ובזה
נשאלת השאלה ,שהרי אלול הוא חודש חסר של כ"ט
יום ,ואם כן יוצא שיום העשירי בתשרי הוא יום ה39-
מר"ח אלול .ועל זה יש ב' ביאורים:
א( משה עלה למרום באדר"ח אלול )שהוא ל' מנ"א,
שהרי מנ"א הוא חודש מלא( ,ואם כן הי' העשירי
בתשרי יום הארבעים.
ב( משה עלה למרום בא' אלול ,אלא שאלול של אותה
שנה הי' מלא של ל יום ,ואם כן יהי' מא' אלול עד
העשירי בתשרי ארבעים יום.
והיינו שלב' הדעות היתה שבירת הלוחות בי"ז בתמוז.
ולמחרת בי"ח תמוז עלה למרום לבקש רחמים על
ישראל ,ושהה במרום ארבעים יום וארבעים לילה,
וירד בכ"ט מנ"א )שהרי תמוז הוא חודש חסר(,
ולמחרת )בר"ח אלול( עלה שוב למרום לקבלת הלוחות
האחרונות .אלא שבזה יש ב' דעות:
א( קביעות השנה הי' אז כמו בזמנינו ,שמנ"א הי' מלא
ואלול חסר ,ואם כן היו שני ימי ר"ח אלול ,ועלה
למרום באדר"ח אלול ,וירד בעשירי בתשרי שהוא יום
הארבעים.
ב( קביעות השנה הי' אז שמנ"א הי' חסר ואלול הי'
מלא ,ואם כן עלה למרום בא' אלול ,וירד בעשירי
בתשרי שהוא יום הארבעים.
לפי האופן הראשון – התחלת הארבעים יום של ימי
הרחמים היא באדר"ח אלול ,ולכן מתחילים לתקוע
שופר באדר"ח .ולפי האופן השני – התחלת הארבעים
יום של ימי הרחמים היא בא' אלול )כיון שחודש מנ"א
של אותה שנה הי' חסר ,והי' רק ר"ח אלול רק יום אחד
שהוא א' אלול( ,ולכן מתחילים לתקוע שופר בא' אלול
)בדר"ח אלול(.
ומנהגינו )ס' המנהגים – חב"ד ע' (53לענין תקיעת
שופר כדעה הב' ,שבא' אלול עלה למרום ,ולכן
מתחילין לתקוע בשופר בבדר"ח אלול .ומכל מקום
שיעורי הלכה למעשה
חוששים גם לדעה הא' ,שביום אדר"ח אלול עלה
למרום ,ולכן מיד "ביום ראשון דר"ח אלול ,מתחילין
לומר לדוד הוי' אורי" )ס' המנהגים שם( ,דאז
מתחילים ימי הרצון .ולכן גם "במשך יום ראשון דר"ח
אלול תוקעים להתלמד" )ס' המנהגים שם( ,שהיא
התחלה לימי הרצון של חודש אלול שבהם תוקעין
בשופר.
אלא שעדיין דורש הדבר בירור ,שהרי לפי שני האופנים
שנתבארו לעיל ירד משה ביום הארבעים לעלייתו,
שהרי עלה בר"ח אלול וירד בעשירי בתשרי .ובאמת
מפורש בתורה לכאורה ,שהי' במרום ארבעים יום
וארבעים לילה ,והיינו שירד ביום הארבעים ואחת.
אשר לפי זה הי' בהכרח לומר לכאורה ,שהן מנ"א והן
אלול היו מלאים ,ולכן עלה למרום באדר"ח אלול,
וכיון שגם אלול הי' חודש מלא ,אם כן ירד בעשירי
בתשרי שהוא יום הארבעים ואחד.
ובאמת יש כמה דעות בבירור קביעות החדשים ,בקיץ
זה של יציאת מצרים ומתן תורה וקבלת הלוחות
האחרונות ,הן בברייתא וגמרא ומדרשים ,והן
בפוסקים ומפרשים במשך הדורות ,ומהם ישנם כמה
חילוקים בהלכה ומנהג.
אמנם לא באנו בזה אלא לבאר הדבר בפשוטם של
דברים ,באופן שמתאים בכל הפרטים למה דקיי"ל
להלכה ולמנהג ,שלכאורה מוכח שהוא רק באופן אחד
ויחיד ,והוא:
ב( קביעות הימים בשבוע
לכל הדעות קיי"ל להלכה ,שבפעם השלישית עלה משה
למרום ביום החמישי וירד ביום השני ,והיינו שירד
ביום הארבעים לעלייתו; שהרי הי' במרום חמשה
שבועות ) 35ימים( וארבעה ימים )שעלה ביום החמישי
וירד ביום השני( ,ואם כן ירד ביום הארבעים לעלייתו.
מקביעה זו ,שבפעם השלישית עלה משה למרום ביום
החמישי וירד ביום השני ,יוצאים לנו כמה הלכות
ומנהגים של הימים שני וחמישי ,שהם נקבעו כימי
רצון:
רג
וה'" ,וכמבואר בשו"ע )או"ח סי' תקפ(" :יש מי שאומר
שגזרו שיהיו מתענין בכל שני וחמישי על חורבן הבית
ועל התורה שנשרפה".
)ג( וגם תעניות בה"ב תיקנו מטעם שיהי' דוקא בימים
ב' וה' ,כמבואר בשוע"ר )סי' תצב ס"א(" :נוהגין
במדינות אלו להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח,
וכן אחר חג הסוכות ,לפי שחוששין שמא מתוך משתה
ושמחת המועד באו לידי עבירה לכן מתענין לתשובה
ולכפרה".
)ד( וגם התעניות שנתקנו על עצירת גשמים תיקנו
מטעם זה שיהיו דוקא בימים ב' וה' ,כנפסק בשו"ע
)או"ח סי' תקעה ס"א-ד(" :סדר תעניות שמתענין
בא"י על גשמים כך הוא ,הגיע י"ז במרחשוון ולא ירדו
גשמים מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות
שלשה תעניות ב' וה' וב' ...הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו
גשמים בית דין גוזרין שלשה תעניות על הצבור שני
וחמישי ושני ...עברו אלו ולא נענו גוזרין עוד ג' תעניות
על הציבור שני וחמישי ושני ...עברו אלו ולא נענו ב"ד
גוזרין עוד ז' תעניות על הצבור שני וחמישי ושני
וחמישי ושני וחמישי ושני".
)ה( ומטעם זה נפסק גם )רמ"א או"ח סי' קלד(" :נוהגין
להרבות בתחנונים בשני וחמישי ,ואומרים והוא
רחום" .ומבואר בט"ז )שם(" :לפי שהם ימי רצון ,שמ'
יום של קבלת לוחות אחרונות שהיו ימי רצון עלה משה
רבינו ביום ה' וירד ביום ב'".
ואף שנאמר בתורה )עקב י ,י(" :וְ אָנכִ י עָ מַ ְד ִתּי בָ הָ ר
אַרבָּ עִ ים לָיְ לָה" ,והיינו
אַרבָּ עִ ים יוֹם וְ ְ
כַּ יּ ִָמים הָ ִראשׁנִים ְ
שירד ביום הארבעים ואחת )ולא ביום הארבעים(
לעלייתו; כבר תמהו על כך התוס' ,ותירצו )ב"ק פב ,א
ד"ה כדי(" :והא דכתיב בפרשת עקב ואנכי עמדתי בהר
כימים הראשונים שהן מ' יום ומ' לילה ,הכי קאמר,
כימים הראשונים ולא כלילות ,דאחרונות היו חסירים
לילה אחד".
ואף שנאמר בתורה )תשא לד ,כח(" :וַ יְ ִהיָ -שׁם עִ ם ה'
אַרבָּ עִ ים לַיְ לָה לֶחֶ ם א אָכַל וּמַ יִ ם א
אַרבָּ עִ ים יוֹם וְ ְ
ְ
ָשׁתָ ה וַ יִּ כְ תּב עַ ל-הַ לֻּחֹת אֵ ת ִדּבְ ֵרי הַ בְּ ִרית ע ֲֶשׂ ֶרת
הַ ְדּבָ ִרים" .תירצו התוס' )שם(" :ובסוף כי תשא כתיב
ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ,ובלוחות
אחרונות כתיב ,וי"ל דאימים שהתנפל קאי ...והא
דכתיב בתר הכי ויכתוב על הלוחות ,היינו אחר אותם
מ' יום ומ' לילה ,דאותם אחרונים היו חסרים לילה".
)א( מטעם זה תיקנו שקריאת התורה היא דוקא בימים
ב' וה' ,כמבואר בתוס' )ב"ק פב ,א ד"ה כדי(" :וא"ת
מאי שנא שתיקנו שני וחמישי ,וי"ל דאמר במדרש
משה רבינו ע"ה עלה בחמישי לקבל לוחות האחרונות
וירד בשני ונתרצה לו המקום ,ולפי שהיה עת רצון
באותה עליה וירידיה קבעו בשני וחמישי".
ג( עלייתו למרום למחרת ירידתו
)ב( וכן תיקנו מטעם זה להתענות דוקא בב' וה',
כמבואר בתוס' )שם(" :ולכך נמי נהגו להתענות בב'
זה שהובא לעיל מפרקי רבי אליעזר ,שמשה עלה
למרום בפעם השלישית בר"ח אלול ,הנה זהו לשונו שם
שיעורי הלכה למעשה
)פרק מו(" :ובר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי
ההרה".
ומקשה על זה באגרות-קודש )חכ"ג אגרת ט'כ
בשוה"ג(" :וצע"ק דמפורש בכתוב )שם( דעלה להר
למחרת אמירת פסל לך" .שהרי כן נאמר שם )תשא לד,
א-ז(" :ויאמר ה' אל משה פסל לך ...ועלית בבקר אל
הר סיני ...ויפסול ...וישכם משה בבוקר ויעל אל הר
סיני"; הרי שהעליה למרום היתה למחרת הציווי
למשה לעלות להר .ואם כן נצטרך לומר שהעליה
למרום היתה בב' אלול.
ומתרץ על כך באגרות-קודש )שם(" :וי"ל דגם למ"ד
דבר"ח אלול נאמר פסל לך – הרי שני ימי ר"ח אלול".
והיינו שבאדר"ח היה הציווי למשה לעלות ,ולמחרת
בבדר"ח עלה להר.
אלא שביאור זה הוא לכאורה לא לפי מה דקיי"ל
להלכה ,וכבר נתבאר לעיל ,שיש כמה דעות בתנאים
ואמוראים וראשונים ואחרונים אודות דיוק ימי
העליה וירידה מההר ,וכאן לא באנו אלא לבאר לפי מה
דקיי"ל להלכה ,שהוא לכאורה אך ורק באופן אחד
ויחיד.
וכדי להקל על הבנת הדברים ,נבאר תחלה את קביעות
הימים האלה בשבוע )שהוא יותר פשוט וקל להבנה(,
לפי מה דקיי"ל להלכה:
)א( יציאת מצרים היתה ביום החמישי בשבוע )ט"ו
ניסן( ,כמבואר בשוע"ר )סי' תל(" :שבת שלפני הפסח
קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול ...שהרי
בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים כמ"ש בסי' תצ"ד
וכיון שט"ו בניסן היה בה' בשבת אם כן עשרה בניסן
היה בשבת" .קביעה זו )שיציאת מצרים היתה ביום
החמישי ,והנס הגדול נעשה בעשרה בניסן שהיה ביום
השבת( מתבטאת גם בהלכה ומנהג של שבת הגדול,
כמבואר בשוע"ר שם.
)ב( ביום ה 52-לצאתם ממצרים )שבעה שבועות ושתי
ימים אחרי יציאת מצרים( ניתנה התורה ביום השבת,
כאמור בגמרא )שבת פו ,ב(" :ודכולי עלמא בשבת
ניתנה תורה לישראל" .ונתבאר בשוע"ר )סי' צד ס"א(:
"התורה ניתנה ביום נ"ב לצאתם ממצרים ,שהרי
בחמשה בשבת יצאו ממצרים כמו שנתבאר בסי' ת"ל,
והתורה נתנה בחודש השלישי ביום השבת".
)ג( במתן תורה עלה משה למרום ושהה שם ארבעים
יום וארבעים לילה ,כמו שנאמר )יתרו כד ,יח(" :ויבא
משה בתוך הענין ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים
יום וארבעים לילה" .וכיון שעלה ביום השבת ,ושהה
במרום חמשה שבועות וחמשה ימים ,אם כן ירד מההר
רד
ביום החמישי )י"ז בתמוז( ,ואז שבר את הלוחות
)תענית כו ,א( ,וכמו שנאמר )תשא לב ,טו-יט(" :ויפן
וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו ...ויחר אף
משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת
ההר".
)ד( למחרת ביום השישי )י"ח בתמוז( עלה שוב למרום
לבקש רחמים על העם ,כמו שנאמר )תשא לב ,ל(:
"ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם ,אתם חטאתם
חטאה גדולה ,ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד
חטאתכם" .ושוב שהה במרום ארבעים יום וארבעים
לילה ,כמו שנאמר )עקב ט ,יח(" :ואתנפל לפני ה'
כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה ...על כל
חטאתכם אשר חטאתם" .וכיון שעלה ביום השישי )יח
תמוז( ,ושהה במרום חמשה שבועות וחמשה ימים ,אם
כן ירד מההר ביום הרביעי )כ"ט מנ"א ,שהרי תמוז
הוא חודש חסר בן כ"ט יום(.
)ה( למחרת ביום החמישי )ר"ח אלול( עלה שוב למרום
לקבלת הלוחות האחרונות ,כמו שנאמר )תשא לד ,ב-
ד(" :והיה נכון לבקר ,ועלית בבוקר על הר סיני ...
וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה'
אותו" .וכיון שעלה ביום החמישי )מדרש תנחומא,
הובא בתוס' שם .טור וט"ז רס"י קלד( ,ושהה במרום
חמשה שבועות וארבעה ימים ,אם כן ירד מההר ביום
השני )תנחומא ותוס' וטור וט"ז שם( ,שחל בעשירי
בתשרי ,שהוא יום הכפורים )ב"ב קכא ,א(.
מכל האמור נראה ברור דקיי"ל שעלה למרום למחרת
ירידתו ,שהרי אם נוסיף עוד יום – אי אפשר יהי'
לקבוע את יום עלייתו השלישית ביום החמישי וירידתו
ביום השני .וכאמור בתוס' שם )ב"ק פב ,א סד"ה כדי(:
"לפי מדרש תנחומא שאומר דבי"ז בתמוז ירד ובי"ח
בו שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה ,ונמצא
יום עלייה של מ' אחרונים ]בא'[ באלול ,לא יבא בה'
לא לרבנן ולא לר' יוסי".
אלא ודאי שלהלכה קיי"ל שירד ביום הרביעי )כט
מנ"א( ,ועלה למחרתו ביום החמישי )ר"ח אלול( .אלא
שבזה גופא נתבארו כאן ב' הדעות :א( שהי' זה
באדר"ח אלול )כיון שמנ"א הי' חודש מלא( ,ב( שהי'
זה בא' אלול )כיון שמנ"א הי' חודש חסר(.
ד( מחלוקת רבי יוסי וחכמים
אמנם על זה קשה מהא דאמרינן )יומא ד ,ב(" :דתניא
בששה בחודש ניתנה תורה לישראל רבי יוסי אומר
בשבעה בו ,מאן דאמר בששה ,בששה ניתנה ובשבעה
עלה )דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי( ,מאן דאמר
בשבעה ,בשבעה ניתנה ובשבעה עלה ]דכתיב ויקרא אל
משה ביום השביעי[".
שיעורי הלכה למעשה
וכיון דקיי"ל כדעת חכמים שמתן תורה הי' בו' סיון
)כמבואר בשוע"ר רס"י תצד( ,הרי לפי דעה זו מבואר
בגמרא שמשה עלה למרום למחרתו ,ביום השביעי
בסיון ,שהוא יום הראשון בשבוע ,וירד בשבעה עשר
בתמוז ,שהוא יום השישי בשבוע.
ולפי זה שוב לא תתאים הקביעות שהובאה לעיל
להלכה ,שיום ב' וה' הם ימי הרחמים ,כיון שבפעם
השלישית עלה משה למרום ביום החמישי וירד ביום
השני ,שהרי על כרחך דוחים אנו לפי גמרא זו את הכל
ביום אחד לפחות ,וכמובא לעיל מהתוס' )ב"ק פב ,א
סד"ה כדי(" :ונמצא יום עלייה של מ' אחרונים ]בא'[
באלול ,לא יבא בה'" )ומטעם זה מסיק בדברי נחמי'
שם ,דלא קיי"ל כחכמים ,אלא כרבי יוסי ,שדוקא אז
יתאימו הלכות ומנהגים הנ"ל(.
ועל כרחינו לומר שלהלכה לא קיי"ל כדעה האמורה
בגמרא זו ,אלא כדעה שהובאה בתוס' שם )ב"ק פב ,א
ד"ה כדי(" :דתניא בסדר עולם נמצא עלה בו' בסיון
וירד בי"ז בתמוז ושבר הלוחות ,ובי"ח בתמוז עלה ...
ובכ"ט באב נתרצה המקום וירד משה לפסול הלוחות,
ועשה עוד מ' יום מל' באב עד י' בתשרי ,ונתרצה
המקום וירד משה בי' בתשרי והלוחות בידו".
והיינו כדעה השניה שהובאה לעיל מהגמרא )שבת פז,
ב(" :אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה".
דהיינו שרק בזמנינו אייר הוא חסר וסיון הוא מלא,
משא"כ בשנה ההיא "עבור עברוה" לאייר ,היינו
שאייר הי' מלא ולא סיון .אשר לפי שיטה זו בגמרא
מובן ,שגם לרבנן )דקיי"ל כוותייהו( עלה משה למרום
ביום השבת )ו' סיון( ,וירד ביום החמישי )יז בתמוז,
כיון שסיון של אותה שנה הי' חסר( .ושוב עלה ביום
השישי )יח בתמוז( וירד ביום הרביעי )כ"ט מנ"א(,
ושוב עלה ביום החמישי )ר"ח אלול( וירד ביום השני )י'
בתשרי( ,ולכן ימי הרחמים הם ימים ב' וה' ,כיון שבהם
עלה וירד משה בפעם השלישית עם הלוחות
האחרונות.
וכדי לבאר כל זאת יש להקדים:
ה( קביעות ימי יציאת מצרים ומתן תורה
בגמרא )שבת פו ,ב(" :ת"ר בששי בחדש ניתנו עשרת
הדברות לישראל רבי יוסי אומר בשבעה בו" .וקיי"ל
כחכמים שבששה בסיון ניתנה תורה ,כמבואר בשוע"ר
)סי' תצד ס"א(" :אנו אומרים בשבועות זמן מתן
תורתנו ,שבששה בסיון נתנה התורה ...והתורה נתנה
ביום נ"ב לצאתם ממצרים ,שהרי בחמשה בשבת יצאו
ממצרים כמו שנתבאר בסי' ת"ל ,והתורה נתנה בחודש
השלישי ביום השבת ,שהוא ששה בסיון ,שחודש ניסן
ואייר היו אז שניהם מלאים".
רה
ובזה מחדש רבינו הזקן ,שאין שום מחלוקת בין רבי
יוסי וחכמים במספר הימים שבין יציאת מצרים )ביום
החמישי ,ט"ו בניסן( לבין מתן תורה )כעבור שבעה
שבועות ושני ימים ,ביום השבת( .וכל המחלוקת היא
רק זו ,שלדעת רבי יוסי ,הי' אז ניסן מלא ואייר חסר
)כמו בקביעות שלנו( ,ולכן הי' מתן תורה בז' סיון,
ואילו לדעת חכמים ,היו אז ניסן ואייר מלאים )שלא
כמו בקביעות שלנו( ,ולכן הי' מתן תורה בו' בסיון.
אמנם כל זה הוא לכאורה ההיפך מהאמור בסדר עולם
ובגמרא )שבת פח ,א(" :דתניא בסדר עולם ניסן שבו
יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהן
בחמשה עשר יצאו ואותו היום ערב שבת היה ...הא
מני רבנן היא" .הרי מפורש כאן שלדעת רבנן יצאו
ישראל ממצרים ביום השישי ,ומתן תורה הי' ביום
השבת ,ביום ה 51-ליציאת מצרים; ודלא כמו שהובא
לעיל משוע"ר ,שקי"ל כרבנן שבשישי בסיון ניתנה
תורה ,ושגם לדעה זו יצאו ישראל ממצרים ביום
החמישי ,ושלפי זה הי' מתן תורת ביום ה 52-ליציאת
מצרים – גם לדעת רבנן )וכן הקשה בדברי נחמי'
בקונטרס אחרון לסי' תקפא" :לרבנן משמע בגמרא
פרק רבי עקיבא דיצאו בערב שבת"(.
ועוד אמרינן בגמרא )שבת פז ,א(" :אמר לך רבי יוסי
יום אחד הוסיף משה מדעתו" .והיינו שלדעת רבי יוסי
הי' מתן תורה ביום נ"ב ליציאת מצרים ,משא"כ
לחכמים הי' מתן תורה ביום נ"א ליציאת מצרים ,וכיון
ש"דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל" ,אם כן
היתה יציאת מצרים לרבי יוסי ביום החמישי
ולחכמים בערב שבת .ודלא כמו שהובא לעיל משוע"ר.
ועל זה בארתי בדובר שלום )ע' ריט( ,שלדעת רבינו
הזקן בשו"ע שלו ,לא קיי"ל כדעה זו שבגמרא בדעת
חכמים ,אלא כדעה הב' בדעת חכמים ,כמבואר בגמרא
שם )שבת פז ,ב(" :ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים
בארבעה עשר שחטו פסחיהם ובחמשה עשר יצאו ...
ואותו היום חמישי בשבת היה ...אמרי לך רבנן אייר
דההיא שתא עבורי עברוה".
והטעם דקיי"ל דוקא כדעה הב' שבגמרא בדעת
חכמים ,כיון שדוקא לפי דעה זו מתאימות כל ההלכות
הקשורות לשבת הגדול )שבסי' תל ,שעשירי בניסן חל
בשבת( ,ולאמירת "זמן מתן תורתינו בחג השבועות"
)שדוקא לחכמים חל שבועות שלנו באותו יום של מתן,
היינו ביום ו' סיון(.
ועל פי כל זאת מובן גם האמור לעיל ,שלהלכה קיי"ל
)כדעת חכמים( שמשה עלה משה למרום ביום השבת –
ו' סיון ,וירד ביום החמישי – י"ז בתמוז )כיון שסיון של
אותה שנה הי' חסר(.
שיעורי הלכה למעשה
אשר דוקא לפי שיטה זו יתאימו כל הפרטים האמורים
בהלכה ומנהג ,הן לענין שבת הגדול )בעשירי בניסן(,
והן לענין אמירת זמן מתן תורתינו )בו' סיון( ,והן לענין
קריאת התורה ואמירת והוא רחום )בימי הרחמים ב'
וה'( ,והן לענין תעניות בה"ב )בימי הרחמים( ,והן לענין
תחלת תקיעת שופר ואמירת לדוד אורי )מתחיל מר"ח
אלול ואילך(.
ו( ימי הרצון והרחמים ר"ח אלול ויוהכ"פ
לסיכום :לפי ההלכה והמנהג ,ולפי מה שנפסק בשוע"ר
)רס"י תל ורס"י תצד( ,קיי"ל שיציאת מצרים היתה
ביום החמישי – ט"ו בניסן ,מתן תורה – ביום השבת –
ו' סיון ,שבירת הלוחות ביום החמישי – י"ז בתמוז.
עליה השני' ביום הששי – י"ח בתמוז ,הירידה השני'
ביום הרביעי – כ"ט מנ"א ,העלי' השלישית ביום
החמישי )אדר"ח אלול או א' אלול( ,והירידה
השלישית )עם הלוחות האחרונות( ביום השני – עשירי
תשרי ,שהוא יום הכיפורים.
ו( ימי הרצון והרחמים ר"ח אלול ויוהכ"פ
אחרי שנתבאר חשבון ארבעים היום שהי' משה במרום
בעלי' השלישית ,מר"ח אלול עד יום הכיפורים ,נבוא
לברר ולבאר את שני הימים המיוחדים ,ב' וה' בשבוע,
שהם ימי רצון כנ"ל.
יום העלי' למרום בפעם השלישית ,שהי' ביום ה' ר"ח
אלול ,הי' יום רצון ,כיון שבו ביום נאמרו י"ג מדות
הרחמים .כאמור בקרא )תשא לד ,ד-ט(" :ויעל אל הר
סיני גו' ,וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם גו' ויקרא ה' ה'
גו' ,וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו".
וגם יום הירידה מההר בפעם השלישית ,שהי' ביום ב'
עשירי בתשרי ,הי' יום רצון ,שבו ניתנו הלוחות.
וכמבואר בב"ב )קכא ,א(" :יום הכפורים יום סליחה
ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות".
והנה בשלמא יום ב' )ר"ח אלול( הי' יום רצון ,שנאמרו
בו י"ג מדות הרחמים ,זה מפורש בקרא כמובא לעיל.
אבל זה שיום ה' )יום הכיפורים( הי' יום סליחה
ומחילה – מהיכן למדנו זאת? והרי כבר בר"ח אלול
נסלח לישראל ונאמרו יגמה"ר!? ואף שבעשירי בתשרי
ירד משה עם הלוחות ,מכל מקום זה שנסלח לישראל
הי' כבר בר"ח אלול כנ"ל.
ועל זה מביא התוס' )ב"ק פב ,א ד"ה כדי( מסדר עולם:
"נמצא עלה ...וירד משה בי' בתשרי והלוחות בידו,
באותו יום נתרצה המקום לישראל שנאמר ויאמר ה'
סלחתי כדבריך".
רו
אמנם זה עדיין אינו מספיק לנו ,שהרי פסוק זה )ויאמר
ה' סלחתי כדבריך( אינו מדבר בירידה מההר בשנה
הראשונה ,כי אם במעשה מרגלים בשנה השני'.
ועל זה מקשה בשיטה מקובצת )ב"ק שם( בשם התוס':
"וא"ת מה שכתוב בסדר עולם שאמר לו הקב"ה למשה
סלחתי כדבריך על מעשה העגל ,והלא על מעשה
מרגלים כתיב האי קרא בשנה שני' .ואומר ר"י שכך
רצה לומר בסדר עולם ,שבשנה אחרת על מעשה
מרגלים אמר לו הקב"ה סלחתי כדבריך ביום
הכפורים ,שהוא יום סליחה כדכתיב כי ביום הזה יכפר
עליכם".
ולכאורה נראה מדבריו שמפרש שאמירת "סלחתי
כדבריך" נאמר ביום הכפורים של שנה שני' .והוא דלא
כמפורש במשנה )תענית כו ,ב(" :בתשעה באב נגזר על
אבותינו שלא יכנסו לארץ".
והכוונה היא לנאמר בפסוק זה גופא )שלח יד ,כ-כג(:
"ויאמר ה' סלחתי כדברך ,ואולם חי אני גו' אם יראו
את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא
יראוה" .הרי שכל זה הי' בתשעה באב )ולא ביום
הכפורים(.
ואפילו אם נפרש שסדר עולם חולק על המשנה וסובר
שכל זה הי' ביום הכיפורים של שנה שני' ,הרי אותו יום
הכיפורים לא חל ביום ב' בשבוע ,ומהיכן למדנו אם כן
שיום ב' עשירי בתשרי בשנה הראשונה הי' יום סליחה
ומחילה?
ואף שמסיים בשיטה מקובצת שם "אמר לו הקב"ה
סלחתי כדבריך ביום הכפורים ,שהוא יום סליחה
כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם"; הרי הפסוק הזה
נאמר בר"ח ניסן של סוף השנה הראשונה )אחרי טז,
א; כט-ל(" :וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן
]בר"ח ניסן[ גו' ,בחדש השביעי בעשור לחדש גו' כי
ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטאתיכם
לפני ה' תטהרו" .ואם כן מהיכן למדנו שיום ב' עשירי
בתשרי בשנה הראשונה הי' יום סליחה ומחילה.
ומטעם זה מפרש רשב"ם )ב"ב קכא ,א ד"ה יום שנינו(:
"בי' בתשרי הוא יום הכפורים נתרצה המקום בשמחה
לישראל ואותו היום ירד משה והלוחות בידו" .והיינו
שאף שכבר בר"ח אלול נאמרו י"ג מדה"ר ,מכל מקום
סיום הסליחה בשמחה הי' בעשירי בתשרי ,ולכן ירד
אז משה והלוחות בידו".
וכיון שביום הכיפורים נתרצה המקום בשמחה
לישראל ,לכן קבע הקב"ה שבכל שנה ביום הזה "יכפר
עליהם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" וכמבואר ברש"י
)תענית ל ,ב ד"ה שניתנו בו(" :ואותו היום נקבע ליום
שיעורי הלכה למעשה
כפור ,להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות
לעמו ,ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי ,כך
שמעתי".
ומטעם זה גם עתה יש הפרש בין ימי הרחמים של
חודש אלול לבין ימי הרחמים של יום הכיפורים,
כמבואר בלקו"ת )ראה לב ,א-ב(" :ובודאי יש הפרש
גדול בין יום הכיפורים ובין אלול .אך הנה יובן ע"פ
משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר
לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה
לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים
יפות ומראה פנים שוחקות לכולם .ובלכתו העירה הרי
הם הולכים אחריו .ואחר כך בבואו להיכל מלכותו אין
נכנסים כי אם ברשות ,ואף גם זאת המובחרים בעם
ויחידי סגולה".
והיינו שהן ימי אלול והן יום הכפורים הם ימי רחמים,
אלא שחודש אלול המלך בשדה וביום הכיפורים המלך
בהיכל קדשו.
***
סי' תקפג ס"א
סט .תפוח ורימון ופרי חדש בר"ה
א( מנהגינו
מבואר בשוע"ר )סי' תקפג ס"א-ה(" :יהא אדם רגיל
לאכול בראש השנה ...מה שנקרא בלשונות אחרים
לשון רבוי יאכלו כל אנשי מדינה ומדינה כלשונם ...
שירבו זכיותינו .ויש נוהגים לאכול תפוח מתוק מטובל
בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה .ויש
אוכלים דגים לפרות ולרבות כדגים .ויש ...אוכלין
רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון .יש לאכול ראש
איל ...ראש אחר ,לומר נהיה לראש ולא לזנב".
ובספר המנהגים – חב"ד )ע' " :(56אוכלים רימון וראש
איל ,אבל אין אומרים יה"ר כי אם על התפוח".
בכללות רגיל אצלינו שאוכלים שלושה מינים לסימן
טוב בליל ראש השנה:
א( תפוח בדבש .לא נתפרש כאן הטעם לאכילת תפוח,
רק מובא בט"ז )סי' תקפג ס"ק ב(" :כתב מהרי"ל ...
ותפוח הוא רמז על שדה תפוחין הידוע על פי הקבלה"
]גם בחרוסת שבליל הסדר נוהגים בתפוח ,כמבואר
בשוע"ר )סי' תעג סל"ב(" :ויש לעשות החרוסת ...
ותפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך שהיו יולדות שם
בניהם בלא עצב" .אלא שטעם זה לא שייך בראש
השנה ,ולכן הובא כאן הטעם הנ"ל על פי קבלה[ .ומה
שבחרו בטעם זה דוקא נתבאר באגרות-קודש אדמו"ר
זי"ע )ח"ג אגרת תקד(" :ואולי עדיפא למהרי"ל רמז
רז
הנ"ל כי בראש השנה הוא בנין המל' שהיא חקל תפוחין
קדישין".
ב( רימון.
ג( ראש איל .ואם לא מצוי כל כך ראש איל ,אוכלים
ראש דג.
כל זה – בליל ראשון של ראש השנה ,ואילו בליל שני
של ראש השנה אוכלים פרי חדש ,כמבואר בשוע"ר )סי'
תר ס"ה-ו(" :אף על פי שבכל יום טוב שני של גליות
אומרים זמן בקידוש כיון שעושין אותו מחמת הספק
שהיה לאבותינו ...אבל בליל שני של ראש השנה יש
אומרים שאין אומרים זמן כיון ששני הימים הן
קדושה אחת וכיום אחד הן חשובין אם כן נפטר בזמן
של אתמול שהוא תחילת קדושת היום ...אבל יש
אומרים שצריך לומר זמן בין בקידוש ליל שני בין על
השופר ...והלכה כסברא האחרונה מכל מקום
לכתחלה טוב שיוציא אדם את עצמו מידי ספק ברכה,
וילבוש מלבוש חדש ...או יקח פרי חדש ויניחנו לפניו
בעת הקידוש ויברך שהחיינו ...ואם אין לו בגד חדש
ופרי חדש עם כל זה יברך שהחיינו שהעיקר כסברא
האחרונה".
ב( בתחלת הסעודה
אמנם יש חילוק בין זמן אכילת התפוח לבין זמן
אכילת הפרי חדש ,כמבואר בס' המנהגים חב"ד )ע'
" :(56אכילת התפוח בליל ראשון – בתחילת הסעודה,
והפרי חדש בליל שני – קודם נטילת ידים לסעודה".
ובאמת הי' המנהג בתחלה לאכול את שניהם קודם
נטילת ידים ,עד אשר בכ"ח אלול תש"ט שלח הרבי
מברק לאנ"ש )אגרות-קודש חכ"א אגרת ז'תתמו(:
"בבקשה לפרסם ]לאנ"ש[ בכל הקיבוצים השמטה
שבלקוטי מנהגים ,וצריך להיות אכילת התפוח בתחלת
הסעודה".
והביאור לחילוק זה מבואר באגרות קודש )ח"ג אגרת
תקמד(" :והחילוק פשוט :אכילת התפוח ...טוב יותר
שתהי' אחר נטילת ידים ,כדי לסמוך הקידוש לסעודה
עד כמה שאפשר .אכילת הפרי חדש קודם נטילת ידים
– כדי לסומכה לברכת שהחיינו דקאי עליו".
ואף שמעיקר הדין אין זה הכרח גמור ,כי מותר לאכול
התפוח והרימון גם לפני נטילת ידים ,כמבואר בשוע"ר
)סי' רמט ס"י-יא(" :מצוה להמנע מלאכול שום דבר
אפילו בלא קביעות סעודה אפילו לאחר שקידש על
הכוס קודם אכילת עיקר סעודת שבת ...לפי שאם
יאכל ממאכל אחר קודם אכילת הלחם לא יאכל הלחם
לתיאבון ...מן הדין אין חיוב גמור לאכול סעודת שבת
לתיאבון ...כשאוכלו קודם הסעודה מחמת שאינו חפץ
שיעורי הלכה למעשה
רח
ומתאוה לאכלו כלל בתוך הסעודה אלא קודם הסעודה
אזי אינו צריך כלל להקדים לפניו ברכת הלחם".
האחרים ...ואם האחרים חביבים עליו יותר מברך על
איזה שירצה".
וקצת נראה בשוע"ר שנהגו לאכול התפוח קודם נטילת
ידים ,ממה שמבואר בשוע"ר )סי' תקפג ס"א(" :ויברך
על התפוח ולא על הדבש ,לפי שהדבש הוא טפל
לתפוח" )ראה לעיל סי' טז ס"ד( .ואילו היו אוכלים
התפוח אחרי נטילת ידים הי' נפטר הדבש בברכת
המוציא של הסעודה )ולא רק בברכת בורא פרי העץ
של התפוח( .ובפרט שגם את החלה הטבילו בדבש,
וכבר נפטר הדבש.
ואף שבדרך כלל חייבים לברך על הרמון ברכת
שהחיינו ,שעדיין לא אכלו אותו עד ראש השנה ,מסופר
על כך באוצר מנהגי חב"ד )שם(" :בלילה הראשון
דר"ה שנת תשכ"ד ,לא בירך כ"ק אדמו"ר זי"ע ברכת
"שהחיינו" על הרימון ,והסביר כי ב"שהחיינו"
שבקידוש כיוון לפטור את הרימון".
אלא שמכל מקום "אכילת התפוח ...טוב יותר שתהי'
אחר נטילת ידים ,כדי לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה
שאפשר" ]עוד טעם יש לאכילת התפוח בדבש אחרי
נטילת ידים ,כיון שהתפוח בדבש הוא טיבולו במשקה
)ראה שוע"ר סי' קנח ס"ד( ,וצריך ליטול ידיו תחלה[.
וגם מה שמקדימים אכילת הפרי חדש קודם נטילת
ידים כדי לסומכה לברכת שהחיינו ,אינו הכרח גמור,
כמבואר בסדר ברכת הנהנין )פי"א סי"ב(" :הרואה
פרי חדש שמתחדש משנה לשנה ,או אפילו שני פעמים
בשנה ,ונהנה בראייתו ,מברך שהחיינו אפילו רואהו
ביד חבירו או על האילן ,ואם אינו נהנה בראייתו אינו
מברך עד שעת אכילה .והעולם נהגו שלא לברך בכל
ענין עד שעת אכילה כדי שלא לחלק בין מי שנהנה
בראייתו למי שלא נהנה .ויברך תחלה שהחיינו ואחר
כך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה ,והמברך בשעת
ראיה לא הפסיד אם נהנה בראייתו" .הרי שיכול לברך
שהחיינו על ראיית הפרי ,מיד בעת הקידוש ,אף אם
אינו אוכל הפרי עד אחרי נטילת ידים ותחלת הסעודה.
והרי כן נוהגות הנשים ,שבעת שמברכות שהחיינו על
הנרות מונח הפרי החדש על השלחן ,אף שאינן אוכלות
אותו עד אחרי תפלת ערבית וקידוש.
אלא שמכל מקום "אכילת הפרי חדש קודם נטילת
ידים – כדי לסומכה לברכת שהחיינו דקאי עליו".
ג( זמן אכילת הרמון
אכילת הרמון היא בלילה הראשון אחרי אכילת
התפוח ,כמסופר באוצר מנהגי חב"ד )ע' פא(" :בלילה
הראשון דראש השנה )דשנת תש"ל( ביקש הרבי שיגישו
רימונים לשולחן ,המתין עד שהביאום ,ורק אז בירך
על התפוח ואכלו".
ואף שהרמון הוא משבעת המינים ,מכל מקום התפוח
הוא חביב יותר ,כיון שעיקר המנהג הוא אכילת התפוח
בדבש ,וכמבואר בסדר ברכת הנהנין )פ"ט ה"ח(" :ואם
יש ביניהם מז' המינים ...עליו הוא מברך ופטר את
וכבר נתבאר לעיל ,שברכת שהחיינו שבקידוש וברכת
הנרות מועלת על הרימון – אף שעבר ביניהם קצת זמן,
ואף שבינתיים נטל ידיו לסעודה ובירך ואכל מהפת,
ואף שגם בירך ואכל בינתיים על התפוח.
ד( החילוקים בין התפוח לפרי החדש
מכל הנ"ל יוצאים חילוקים נוספים בין ברכת התפוח
לבין ברכת הפרי חדש:
א( אחרי הפרי חדש מברכים ברכה אחרונה ,משא"כ
אחרי התפוח.
ב( בברכת התפוח מתכונים להוציא גם את הקאמפאט
שבסוף הסעודה ,משא"כ בברכת הפרי חדש.
שכך נתבאר בשוע"ר )סי' קעד ס"ה-ו(" :יש אומרים
שיין הבדלה ,הואיל ואינו בא לשתיה אלא למצוה אינו
פוטר היין שבסעודה ...ויש לחוש לדבריהם לכתחלה,
שכשמבדיל קודם שקובע עצמו לסעודה יכוין שלא
לפטור בברכה זו היין שבתוך הסעודה ...המבדיל לפני
הסעודה ,וכיון שלא לפטור היין שבתוך הסעודה ,או
שאין בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה ,צריך לברך
אחריו ברכה אחרונה לפני הסעודה אם שתה כשיעור".
והרי גם הפרי חדש שבתחלת הסעודה אינו אוכל
לצורך הסעודה ,ועל כן אינו מכוין להוציא בזה את
הפירות שבסוף הסעודה ,ועל כן מברכים אליו ברכה
אחרונה לפני נטילת ידים לסעודה.
ובאמת מועלת גם הכוונה בברכת הפרי חדש להוציא
את הפירות שבסוף הסעודה ,ואז אינו צריך לברך
ברכה אחרונה על הפרי חדש ,וכמבואר בשוע"ר )סי'
קעד ס"ה(" :יש אומרים שיין הבדלה ,הואיל ואינו בא
לשתיה אלא למצוה אינו פוטר היין שבסעודה ,אלא
אם כן הבדיל על שלחנו ממש ,דהיינו אחר שקבע עצמו
לסעודה על השלחן" .והרי כאן בפרי חדש ,ברכו עליהם
"על שלחנו ממש ,דהיינו אחר שקבע עצמו לסעודה על
השלחן" .ואם כן בודאי יכול להוציא בברכתו את
המרור ואת הקאמפאט שבאמצע הסעודה.
וכיון שמתכוין להוציא בברכתו את הקאמפאט ,שוב
אינו צריך לברך ברכה אחרונה על הפרי חדש ,שכן היא
שיעורי הלכה למעשה
ההלכה גם לענין הבדלה שקודם הסעודה ,כמבואר
בשוע"ר )סי' קעד ס"ו(" :וכל מקום שיין שלפני
הסעודה פוטר את היין שבתוך הסעודה אינו צריך
לברך לאחריו ברכה אחרונה כלל ,אפילו שתה לפני
הסעודה כשיעור ,לפי שנפטר הוא בברכת המזון כמו
היין שבתוך הסעודה ,ששניהם הם שתיה אחת כיון
שנפטרו בברכה ראשונה אחת ,אבל המבדיל לפני
הסעודה וכיון שלא לפטור היין שבתוך הסעודה ,או
שאין בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה ,צריך לברך
אחריו ברכה אחרונה לפני הסעודה אם שתה כשיעור".
אלא כדי שלא להכנס לספק ברכה אחרונה )כשלא
ברור אם יביאו פירות בסוף הסעודה( ,תיקנו לברך
ברכה אחרונה על הפרי חדש – קודם נטילת ידים
לסעודה ,ואחר כך לברך ברכת הפירות על הקאמפאט
שבסוף הסעודה.
וכל זה בפרי חדש שבלילה השני ,משא"כ התפוח
והרימון שאוכלים בלילה הראשון בתוך הסעודה,
מכוונים להוציא בזה גם הפירות שבסוף הסעודה.
ואף אם הי' בסתם ,שלא כיון בעת ברכת התפוח על
אכילת הפירות שבסוף הסעודה ,מבואר בסדר ברכת
הנהנין )פ"ט ס"ה(" :מי שבירך על הפירות שלפניו
ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין ...אם לא היתה
דעתו עליו בשעת הברכה ,אם השני הוא ממין הראשון
ממש אינו צריך לחזור ולברך אפילו כלה המין
הראשון .ואם אין מאותו המין אלא ששניהם מין
פירות או ששניהם מין משקין ,אם יש עדיין לפניו ממין
הראשון אינו צריך לברך ואם כבר כלה הראשון צריך
לחזור ולברך ...ואורחים הקרואים אצל בעל הבית
כיון שדעתם על בעל הבית שזמנם הרי דעתם על כל מה
שיביא לפניהם" .והרי בדרך כלל יודעת בעלת הבית
כבר בתחלת הסעודה אם הכינה קאמפאט לסוף
הסעודה ,ואם כן מועלת ברכת הפירות שבירך על
התפוח ,אף בסתם.
אמנם לרווחא דמילתא מסופר באוצר מנהגי חב"ד
)ר"ה ע' פ-פא(" :בתיאור סעודת הלילה הראשון דראש
השנה )דשנת תשכ"ז( נאמר :כ"ק אדמו"ר שליט"א
לקח תפוח וחתך חתיכה ,טבל בדבש ,ואת החתיכה
שנותרה – הניח בקערה של הליפתן )קאמפאט( של סוף
הסעודה ,ו]בסוף הסעודה[ אכל בתחלה את התפוח
ואחר-כך את הליפתן ,ולא בירך על הליפתן" .והיינו
שהיתה דעתו בעת ברכת התפוח גם על הקאמפאט,
ובעת שהגישו את הקאמפאט היה "עדיין לפניו ממין
הראשון".
רט
ה( ההפרש בין כרפס לפרי חדש
גם בליל הסדר אוכלים מאכל מיוחד בין קידוש
לנטילת ידים לסעודה ,שהוא הכרפס ,אלא שיש כמה
חילוקים בינו לבין הפרי חדש שבליל ב' דראש השנה,
כמבואר בפסקי הסדור )סדר של פסח(" :כרפס ,נוטל
פחות מכזית כרפס ויטבול במי מלח או חומץ ויברך:
ברוך כו' בורא פרי האדמה :יכוין להוציא גם המרור
בברכה זו" .והיינו:
)א( בכרפס מתכוים להוציא את המרור ,ואילו בפרי
חדש מתכוונים שלא להוציא את הקאמפאט.
)ב( בכרפס אוכלים פחות מכזית ,ואין מברכים אחריו
ברכה אחרונה ,ואילו בפרי חדש אוכלים כזית,
ומברכים אחריו ברכה אחרונה ,וכמבואר בס' השיחות
)תש"ח ע' " :(159ברכת שהחיינו תיכף אחר קידוש
קודם נטילת ידים לסעודה ,על שיעור כזית ולעשות
ברכה אחרונה".
וטעם החילוק בזה ,כי יש מחלוקת אם המרור חייב
בברכת בורא פרי האדמה ,לכן מכוונים בברכת הכרפס
להוציא את המרור .ולכן לדעה שהמרור חייב בברכה,
וברכת הכרפס מוציאו ,אין צריך לברך ברכה אחרונה
על הכרפס .ולדעה שהמרור פטור מברכה ,אין הכרפס
מוציאו ,וצריך לברך ברכה אחרונה על הכרפס .ומספק
אוכלים פחות מכזית ,כמבואר בשוע"ר )סי' תעג
סי"ח(" :ולענין הלכה יש לחוש לב' הסברות ,ולכן לא
יאכל מהירקות כזית שלם שלא יצטרך לברך אחריו
בורא נפשות רבות" .משא"כ בפרי חדש ,שבשביל ברכת
שהחיינו רוצים לאכול כזית ,ואם כן אין ברירה אלא
לברך עליו ברכה אחרונה ,ולא לכוין להוציא בברכתו
את הפירות שבסוף הסעודה.
***
סי' תקפה ס"ה
ע .ברכת שופר במבצעים
א( מוציא את מי שאינו בקי
מבואר בשוע"ר )סי' ריג ס"ו(" :אם כל אחד עושה
מצוה בפני עצמו ,אף שכולן מצוה אחת ,כגון שכל אחד
מתעטף בציצית או לובש תפילין ,הרשות בידם אם רצו
אחד מברך לכולם ,כדי לקיים ברב עם הדרת מלך .ואם
רצו כל אחד מברך לעצמו ...ראוי יותר שיקיים כל
אחד ואחד בעצמו מצות הברכה משיקיימנה על ידי
שליח ] ...אבל[ כשכולם מקיימים המצוה ביחד ,כגון
שמיעת קול שופר או מגילה ,מצוה שאחד מברך
לכולם ,בין התוקע או הקורא בין אחד מן השומעים".
שיעורי הלכה למעשה
במה דברים אמורים כשגם המברך עדיין לא קיים
מצות תקיעת שופר או קריאת המגילה ,ומברך עתה
לעצמו וגם מוציא את האחרים ,משא"כ כשהמברך
כבר קיים המצוה לעצמו ,וכעת רוצה לברך כדי
להוציא את האחרים ,בזה אינו יכול להוציאם אלא
אם כן השומעים אינם יודעים לברך בעצמם ,יכול
התוקע לברך ולהוציאם ,כמבואר בשוע"ר )סי' תקפה
ס"ה(" :מי שיצא ידי חובתו ותוקע להוציא אחרים ידי
חובתן מברך שתי ברכות אלו .במה דברים אמורים
כשאין השומע יודע לברך ,אבל אם הוא יודע לברך,
יברך בעצמו ,ולא ישמע ממי שכבר יצא ידי חובתו"
)ראה גם לעיל סי' יז ס"ה(.
טעם הדבר שאינו יכול להוציא אלא את מי שאינו יודע
לברך בעצמו ,מבואר בשוע"ר )סי' קסז סכ"ג(" :שאף
מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא ידי חובתו יכול
לברך למי שעדיין לא יצא ואינו יודע לברך לעצמו ...
לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה ,וגם
הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו
עדיין".
ומטעם זה אין הפטור יכול להוציא את מי שאינו יודע
לברך – אלא בברכת המצוות ,משא"כ בברכת הנהנין,
כמבואר בשוע"ר )שם(" :מי שאינו אוכל אינו יכול
לברך המוציא להוציא האוכלין ידי חובתן ,אפילו אינן
יודעין לברך לעצמן ,כיון שהוא אינו מחויב בברכה זו,
וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן.
שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות ...שאף שהן
חובה על הנהנה ,מכל מקום בידו שלא ליהנות ושלא
לברך ,לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחויב בדבר
הברכה זו ,שזה צריך לברך על מה שחפץ ליהנות".
אבל בתקיעת שופר שהיא מצוה ,יכול לברך ולהוציא
את מי שאינו יודע לברך בעצמו .והיינו לא רק במקום
שהתוקע כבר שמע תקיעת שופר בעצמו בבית הכנסת,
אלא אף אם הוא רוצה לתקוע לאחרים בבוקר ,קודם
התפלה ,ומכוין בעצמו שאינו יוצא עתה בתקיעתו כיון
שהוא רוצה לשמוע התקיעות על סדר התפלה בבית
הכנסת ,מכל מקום יכול לתקוע ולברך לאחרים שאינם
יודעים לברך בעצמם ,וכמו שנתבארה הלכה זו לענין
קידוש ,בשוע"ר )סי' רעג ס"ו(" :יכול אדם לקדש
לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם ,ואין בזה משום
קידוש שלא במקום סעודה ,כיון שלהשומעים
היוצאים ידי חובתן הוא מקום סעודה .ומכל מקום
כיון שהוא אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה ...אין לו
לקדש לאחרים לכתחלה אלא אם כן הם אינם יודעים
לקדש בעצמם" .וכן נתבאר בסי' רסט ס"ג ,ובסי' רצו
סי"ז )לענין הבדלה(.
רי
ומה שנתבאר שבתקיעות שופר יכול להוציא אחרים
שאינם יודעים לברך ,לכאורה יש מקום לומר ,דהיינו
דוקא כשכל השומעים אינם יודעים לברך ,משא"כ אם
יש בין הקהל גם כאלו שיודעים לברך בעצמם ,צריך
לברך אחד מאלו שיודעים ,ולהוציא את כולם בברכתו.
ואף שהתוקע יכול לברך בשביל אלו שאינם יודעים
לברך ,ואם כן מדוע לא יצאו ממנו גם אלו שיודעים
לברך? מצינו כעין זה בחזרת הש"ץ ,כמבואר בשוע"ר
)סי' קכד ס"א(" :לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור
ש"ץ התפלה בקול רם ,שאם יש מי שאינו יודע להתפלל
ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא ,אבל הבקי אינו יוצא
ידי חובתו בתפלת ש"ץ" .היינו אף שהש"ץ חוזר על
התפלה בלאו הכי.
ב( כשהשומעים הם קטנים או נשים
במה דברים אמורים ,כשהשומעים את התקיעות הם
גדולים ,משא"כ אם הם קטנים ,אזי יכול לברך
ולהוציאם אפילו אם הם בקיאים ,כי אף שאין בזה כל
כך ערבות ,כיון שהתינוק יודע לברך בעצמו ,מכל מקום
יכול לברך עבורו מטעם מצות חנוך ,וכמו שנתבאר
לענין ברכות הטעונות כוס ,בשוע"ר )סי' קצ ס"ד(:
"להטעים לתינוק גדול קצת שהגיע לכלל חינוך ברכת
הנהנין ,כדי שיוכל לברך ברכת היין ולא תהא ברכתו
לבטלה ,מפני שהתינוק שומעה ממנו ומברך ושותה".
ולא הזכיר כאן התנאי שיהי' התינוק אינו יודע לברך
בעצמו.
וכן נתבאר לענין קידוש ,בשוע"ר )סי' רסט ס"ג(:
"המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס ,שהרי
הוא אינו יוצא בקידוש זה ,ואסור לטעום כלום קודם
קידוש .אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי
הגפן לבטלה יטעים מהכוס לקטן שהגיע לחינוך והקטן
ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו ונמצא שלא
בירך לבטלה" .וגם כאן לא הזכיר התנאי שיהי'
התינוק אינו יודע לברך בעצמו.
ויותר נתפרש לענין הבדלה ,בשוע"ר )סי' רצו סי"ז(:
"ש"ץ המבדיל בבית הכנסת אף שנתכוין לצאת ידי
חובתו ,וכן אחרים ששמעו ונתכוונו לצאת ידי חובתם,
יכולים לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני ביתם
הקטנים שלא היו בבית הכנסת ,אבל הגדולים שלא
היו בבית הכנסת ,הואיל והם יכולים להבדיל בעצמם
אין למי שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם אלא יבדילו
בעצמם" .הרי לא הצריך שלא יהיו יודעים לברך
בעצמם – אלא בגדול ולא בקטן.
ומטעם זה יכול לברך ולהוציא את הקטן אף בברכת
הנהנין ,ואף שנתבאר לעיל שבברכת הנהנין לא שייך
ערבות ,מכל מקום יכול לברך עבורו מטעם חנוך,
שיעורי הלכה למעשה
כמבואר בשוע"ר )סי' קסז סכ"ג(" :וכל זה לגדול
שאינו יודע לברך ,אבל לקטנים רשאי לברך כל ברכת
הנהנין כדי לחנכן במצות ,ואפילו אין חינוכם מוטל
עליו כגון שאינן מבני ביתו".
]ורק בברכת המזון הצריך שהקטן אינו יודע לברך
בעצמו ,כמבואר בשוע"ר )סי' קפה ס"ד(" :בעל הבית
שאוכל עם בניו הקטנים שהגיעו לחינוך ברכת המזון
ואינן יודעים לברך ,או עם אשתו שאינה יודעת לברך,
צריך לברך בקול רם כדי שישמעו ויצאו ידי חובתן".
ויש לעיין בזה עוד[.
במה דברים אמורים באנשים וקטנים ,משא"כ בנשים,
אף אם אין יודעות לברך בעצמן ,אינו יכול לברך על
מנת להוציאם ,כמבואר בשוע"ר )סי' תקפט ס"ב(:
"אע"פ שהנשים פטורות מכל מקום אם רצו לתקוע
בעצמן הרשות בידן ...וכבר נתבאר בסי' י"]ז[ דנהגו
הנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא ,על כן גם
כאן יברכו הנשים לעצמן .אבל אנשים לא יברכו להן
אם כבר יצאו ידי חובתם ואינן תוקעים רק בשביל
הנשים ,לפי שהיא ברכה לבטלה ,שהרי הנשים בעצמן
אינן חייבות בברכה זו שיברך זה להוציאן ידי חובתן
בברכה זו ,אלא שלהן בעצמן הרשות בידן לברך מטעם
שנתבאר שם אבל אחר למה יברך בחנם".
ג( כשמברך מילה במילה עם השומעים
וכל זה כשהתוקע רוצה לברך ולהוציא בברכתו את
השומעים ,אמנם יש אופן נוסף ,שהתוקע יקרא עמהם
את הברכה מילה במילה ,וכמבואר בשוע"ר )סי' תפד
ס"ד(" :ואם הם אינן יודעין לברך ברכת המזון יקרא
הוא עמהם כל ברכת המזון מלה במלה ,ואינו כמברך
לבטלה כיון שהן עונין אחריו כל מלה ומלה ,והרי הוא
כמקרא את הקטן ומלמדו ברכת המזון אחר אכילתו".
ואע"פ שנתבאר בשוע"ר )סי' רטו ס"ב(" :מותר ללמד
לתינוק הברכות כתקונן ,אפילו שלא בזמנן ,ואע"פ
שהם לבטלה בשעת הלימוד ,אע"פ שאסור לגדול
המתלמד" .ואם כן איך כותב כאן שמותר לברך מילה
במילה עם הגדול שאינו יודע לברך בעצמו.
היינו דוקא כשמברך שלא בעת החיוב ,שבזה מותר
ללמד רק התינוק ולא לגדול המתלמד ,משא"כ
כשקורא אתו בשעה שמקיים המצוה ,אז מותר גם
בגדול ,וכמבואר באגרות קודש )ח"ג אגרת תקג(:
"כשמלמדים לתלמידים בני חיובי הברכות וכיו"ב –
אם מותר לבטא האזכרות בעת הלימוד ,גם שלא בעת
החיוב? ...מפורש הדבר לאיסור ...והטעם בזה י"ל,
דכיון דאפשר ללמדו בעת החיוב ,אין לעשות זה ,עכ"פ
מדרבנן ,בזמן הפטור ,משא"כ קטן דבכל עת פטור הוא
...כן אפ"ל ודוחק קצת".
ריא
אמנם יש לעיין אם מותר לברך עם האשה שאינה
יודעת לברך בעצמה ,שתאמר אחריו מילה במילה.
ורגיל הדבר כשהולכים לקיים מצות ד' מינים
במבצעים ,והאשה רוצה לקיים המצוה אך אינה יודעת
לברך ,דלכאורה אינו יכול לברך אתה מילה במילה,
אלא יתן לה לנענע הלולב בלא ברכה .ולא מצאתי בזה
בפירוש בספרי ההלכה.
כל האמור לעיל הוא כשהשומע מקיים המצוה בעצמו,
והמברך מוציאו רק בברכת המצוות .משא"כ
כשהאדם ממנה את חבירו לבדוק ביתו מחמץ ,חיוב
הברכה הוא על השליח שמקיים המצוה ,כמבואר
בשוע"ר )סי' תלב ס"ח(" :אם בעה"ב רוצה לעשות בני
ביתו שלוחים לדבר מצוה שיבדקו הם ,הרשות בידו,
ויברכו הם ברכת על ביעור חמץ ...ואם אינו יכול
לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות
יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת ,ויעמיד מבי ביתו
אצלו בשעה שמברך על בדיקתו ויכוין להוציאם
בברכתו והם יענו אמן אחר ברכתו ויתכוונו לצאת
בברכתו ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו".
אמנם כאן באה תמיהה עצומה לכאורה ,שבקו"א שם
)ס"ק ב( משוה דין זה עם האמור בשוע"ר )סי' תקפה
ס"ח-ט(":אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים כל
השלשים תקיעות יתקע אחר תחתיו ...אם כבר יצא
ידי חובתו ,ששמע כבר כל התקיעות בבית הכנסת
אחרת ,אינו צריך לברך קודם שיתקע ,שהרי הצבור
שמעו כבר הברכה מן התוקע הראשון".
הרי מפורש כאן שאם הצבור עדיין לא שמע הברכה
יברך התוקע בשבילם .ומהו החילוק בין זה לבין
האמור לעיל )ס"ה(" :אם הוא יודע לברך ,יברך בעצמו,
ולא ישמע ממי שכבר יצא ידי חובתו"?
***
סי' תקפח
עא .טעימה קודם תק"ש ולולב
א( טעימה קודם מצוות דאורייתא
מבואר באוצר מנהגי חב"ד )תשרי ע' צ(" :הבריאים
אינם טועמים וגם אינם שותים מאומה עד אחר
התקיעות וסיום התפילה") .ושם ע' רצג(" :קודם
נטילת לולב אין טועמים וגם אין שותים מאומה".
והנה לענין טעימה קודם תפלת המנחה מבואר בשו"ע
)סי' רלב ס"ג(" :דאסור לאכול סעודה קטנה ,היינו
כשקובע לסעודה ,אבל לטעום דהיינו אכילת פירות
מותר ,והוא הדין לאכול פת כביצה ,כדרך שאדם אוכל
שיעורי הלכה למעשה
ריב
בלא קבע מותר" )ראה גם לעיל סי' טי ס"ב .לקמן סי'
עח ס"ב(.
ואנו נוהגים להחמיר באיסור דאורייתא אפילו
בטעימה )כדעת התרומת הדשן שהובאה במ"א הנ"ל(,
ולכן נוהגים שלא לטעום קודם תקיעת שופר ונטילת
לולב ,כמובא לעיל מאוצר מנהגי חב"ד )תשרי ע' צ וע'
רצג(.
עצם האיסור באכילה קודם קריאת שמע מובא בשו"ע
)סי' רלה ס"ב(" :אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך
לזמן קריאת שמע" .וכותב על זה במ"א )שם ס"ק ד(:
"לשון הטור אסור לקבוע סעודה ...דטעימה בעלמא
שרי .אבל בתרומת הדשן סי' ק"ט משמע דאפילו
טעימה אסור ...ואפשר משום דהוי דאורייתא חמירא
טפי ...ומכל מקום נראה לי דאין להחמיר בטעימה
בעלמא ...ולא דמי לקידוש ולהבדלה דאסור לטעום,
דהנהו אתקן דוקא בתחלת הלילה בכניסתו
וביציאתו".
ואף שתקיעת שופר ביום ב' דראש השנה הוא מדברי
סופרים ,הרי קיי"ל שאין לחלק בין יום טוב ראשון
לשני ,כמבואר בשוע"ר )סי' תצו ס"א(" :כל מה שאסור
לעשות בראשון אסור לעשות בשני".
וכל זה הוא בתפלה שהיא מדרבנן .משא"כ בקריאת
שמע שהיא מן התורה ,יש דעה האוסרת אף טעימה
בלבד.
וגם רבינו הזקן פסק כדעת המ"א ,שלא אסרו טעימה
רק בקידוש והבדלה ,ולא בקריאת שמע ,כמבואר
בשוע"ר )סי' ע ס"ה(" :היה עוסק באכילה )אפילו
בסעודה קטנה( ...צריך להפסיק ולקרות אע"פ שיש
שהות לקרות לאחר שיגמור עסקים אלו גזירה שמא
ימשוך בהם ויעבור זמן קריאת שמע"; הרי שאף לענין
קריאת שמע לא אסר אלא בסעודה קטנה ,ולא
בטעימה )ראה לעיל סי' ט ס"ג(.
ורק לענין קידוש והבדלה אסרו אף טעימה ,כמבואר
בשוע"ר )סי' רעא ס"ט(" :ואע"פ שכל מצות הקבוע
להם זמן לא אסרו אלא לקבוע סעודה ,משהגיע זמנן
משום גזרה שמא ימשך בסעודה ויעבור הזמן ,אבל
טעימה בעלמא מותר ,שאין לחוש בה שמא ימשך
ויעבור הזמן ,מכל מקום בקידוש וכן בהבדלה החמירו
יותר ,לפי שעיקר מצותן הוא בתחלת זמנם ,דהיינו
סמוך לכניסת השבת וסמוך ליציאתו".
ובזה תלוי גם דין טעימה לפני ברכת לולב ,שהרי על מה
שנפסק בשו"ע )סי' תרנב ס"ב(" :אסור לאכול קודם
שיטלנו" ,מבואר במ"א )סי' תרנב ס"ק ד(" :אסור
לאכול ,משמע דטעימה בעלמא שרי ,כמ"ש סי' רל]ה[
וסוף סי' רלב וסי' תלא ]ס"ק ד[" .אחר כך דן בדברי
התוס' בזה ,ומסיים :וצ"ע.
וכן תלוי בזה דין טעימה לפני תקיעת שופר וקריאת
המגילה ,כמבואר במ"א )סי' תרצב ס"ק ז(" :כיון
דקריאת שמע וחמץ שרי טעימה כמ"ש סי' רל"ה
ותל"ב ,ק"ו כאן ...ונראה לי דמשום הכי שינה רמ"א
לשונו וכתב אסור לאכול וכו' ,משמע דטעימה שרי.
ומכל מקום אין להקל אלא לצורך גדול .ובתוספתא
דפ"ק דשבת כתב דמגילה דמי ללולב ושופר וקריאת
שמע".
ולא רק לעניני מלאכות אלא אף בשאר ההלכות,
כמבואר בשוע"ר )סי' תעה ס"ל(" :שאין לחלק כלל בין
יום טוב ראשון לשני בשום דבר שלא יבואו לזלזל על
ידי כן" .ואף לעניני תפלה וברכות מבואר בשוע"ר )סי'
תצ ס"א(" :אם לא יתפללו בו תפלת יום טוב או שלא
יאמרו בו קידוש היום ושהחיינו יבאו לזלזל בו לומר
שאינו יום טוב כלל ,ועל ידי כן יבאו גם כן לעשות בו
כל מלאכת עבודה" )ראה לעיל סי' סב(.
ואף לענין ד' מינים בימי חול המועד סוכות ,שהוא רק
מדברי סופרים ,גם בזה החמירו ,כיון שיש לו עיקר מן
התורה.
ב( שתיה קודם תק"ש וברכת לולב
אלא שזה שכותב באוצר מנהגי חב"ד )שם ושם(" :וגם
אין שותים מאומה" – היא חומרה יתירה ,שהרי אף
התרומת הדשן לא החמיר אלא בטעימה ,ולא בשתיה.
ואפילו בהבדלה ,שלדברי הכל אסור לטעום קודם
הבדלה ,מכל מקום מבואר בשוע"ר )סי' רצט ס"א(:
"אסרו חכמים לאכול שום דבר ,או לשתות שום
משקה ,חוץ ממים ,במוצאי שבת עד שיבדיל על הכוס
אע"פ שהבדיל כבר בתפלה ואפילו לטעום מעט אסור".
ורק לענין קידוש נתבאר בשוע"ר )סי' רעא ס"ט(:
"אסרו חכמים לטעום כלום ,אפילו מים ,משהגיע זמן
הקידוש עד שיקדש" .משא"כ בהבדלה התירו שתיית
מים.
ואף שאנו נוהגים להחמיר קודם הבדלה גם בשתיה,
היינו דוקא בהבדלה ,משא"כ בשאר המצות
דאורייתא ,אף לדעת המחמירים לא החמירו אלא
בטעימה ולא בשתיה.
והאמור באוצר מנהגי חב"ד הוא ע"פ מה ששמע
מגדולי המשפיעים שכן נהגו התלמידים בישיבה
בליובאוויטש ,וכן נראה בקונטרס עץ החיים פרק כה
)שבו ביאר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע את סדר
הלימוד בישיבה בליובאוויטש(" :בשעה שביעית
ומחצה יתאספו כולם אל הזאל הגדול ...אחרי הנחת
תפלין וקריאת שמע ואחר שתיית טיי" .נראה מכך
שיעורי הלכה למעשה
שגם שתיית הטיי היתה דוקא אחרי קריאת שמע
)וראה גם לעיל סי' י(.
ומכל מקום לימדונו מאז ומקדם ,שבראש השנה
בבוקר שותים קודם תקיעת שופר.
***
סי' תרב ס"ד
עב .ימים שא"א בהם אבינו מלכנו
א( א"מ אא"א ולמנצח יענך
מבואר בשוע"ר )סי' תרב ס"ב-ד(" :וכל הימים שבין
ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפלה ותחנונים
ונוהגים לומר אבינו מלכנו כו' ערב ובוקר מלבד בשבת
...אם אירע מילה בין ראש השנה ליום הכיפורים אין
אומרים תחנון ולא והוא רחום כו' ,אבל אומרים אבינו
מלכנו )ואל ארך אפים ולמנצח(".
אמנם בסידור רבינו הזקן מבואר" ,מנהג ספרד שבכל
יום שאין אומרים בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים
למנצח יענך" ,ויבואר לקמן; אלא שבתחלה נדון
בעיקר ההלכה ,כפי שהיא מבוארת בשוע"ר ,אשר גם
בימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים בהם למנצח,
ואבינו מלכנו ואל ארך אפים.
ומכל מקום יש ששה סוגי ימים מיוחדים שהם
חשובים קצת יום טוב ,יותר משאר הימים שאין
אומרים בהם תחנון ,ולכן אין אומרים בהם לא אבינו
מלכנו ולא אל ארך אפים ולא למנצח יענך ,כמבואר
בפסקי הסדור )אצל אל ארך אפים(" :אין אומרים אל
ארך אפים לא בראש חודש ולא בחנוכה ופורים קטן
וגדול ב' ימים ולא בערב פסח וט' באב".
והמקור לזהו הוא ברמ"א )סי' קלא ס"א(" :ואפילו
בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח ,מלבד
בראש חדש וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יום כיפור
וט' באב" ]אלא שלענין אל ארך אפים השמיט רבינו
הזקן את "ערב יום כיפור" ,כי אין אומרים אל ארך
אפים אלא בב' וה' ,וערב יום כיפור לעולם לא יחול בב'
וה' .ובאמת נדפס בסדור של רבינו ,הוצאת שקלוב
תקס"ג" :ולא בערב יום כיפור וט' באב" .אלא
שבדפוסים הבאים נשמט "ערב יום כיפור" מטעם
הנ"ל[.
ולענין ערב פסח נתבארה הלכה זו גם בשוע"ר )סי' תכט
סי"ב(" :בכל החדש אף שאין אומרים תחנון ,אומרים
למנצח יענך וגו' ,ובב' וה' אומרים אל ארך אפים ,אבל
בערב פסח אין אומרים למנצח ואל ארך אפים".
ריג
ולענין ערב יום כיפור נתבארה הלכה גם בשוע"ר )סי'
תרד ס"ו-ז(" :אין אומרים למנצח יענך וגו' שאינו יום
צרה ...אין אומרים בו אבינו מלכנו לא בתפלת שחרית
ולא במנחה".
והטעם לזה שערב פסח חשוב קצת יום טוב – יותר
משאר הימים שאין אומרים בהם תחנון ,מבואר
בשוע"ר )סי' תכט סי"ב ,לענין ערב פסח(" :ואין ערב
פסח דומה לשאר ערב יום טוב ,כי הוא עצמו יום טוב
כמ"ש בסי' תס"ח" .והיינו כמבואר בשוע"ר )סי' תסח
ס"א(" :בזמן שבית המקדש היה קיים אסרו חכמים
לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מחצות
היום ולמעלה ,לפי שמחצות ואילך הוא זמן הקרבת
הפסח ,וכל אדם שמקריב קרבן בכל ימות השנה אותו
היום הוא יום טוב שלו מדבריהם".
ולענין תשעה באב נתבארה הלכה זו בשו"ע וברמ"א
)סי' תקנט ס"ד(" :אין אומרים תחנון בתשעה באב
ואין נופלין על פניהם ,משום דמקרי מועד ...ואין
אומרים אל ארך אפים" ,וכמש"נ )איכה א ,טו(" :קרא
עלי מועד".
וזהו גם הטעם שאין אומרים למנצח ואל ארך אפים
ואבינו מלכנו בכל ששת סוגי הימים האמורים,
ובהקדים:
ב( ימים שאין בהם תענית
הפרש זה ,שבין הימים שחשובים יום טוב קצת ,לבין
שאר הימים שאין אומרים בהם תחנון ,מוצאים אנו
אף לענין תענית חלום ,כמבואר בשוע"ר )סי' רפח
ס"ג(" :מותר להתענות תענית חלום בשבת ...ומה
תקנתו יתענה עוד תענית בחול שיתכפר לו .ולכתחלה
צריך להתענות מיד למחר ביום ראשון ...אלא אם כן
...היה ביום ראשון חנוכה או פורים או ערב יום
הכיפורים או ראש חודש ...שלא יתענה עד אחר כך".
טעם החילוק בזה בין כל הימים שאין אומרים בהם
תחנון לבין ר"ח חנוכה ופורים? מבואר במשנה תענית
)טו ,ב(" :אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים
בחנוכה ובפורים" .ואף שבמגלת תענית מבואר שיש
עוד ימים רבים שאין מתענים בהם ,מבואר בגמרא
)ר"ה יח ,ב(" :בטלה מגילת תענית ...שאני חנוכה
דמיפרסם ניסא )כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי
שנהגו בו המצות ,והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון
לבטלו ,רש"י(".
ומכל שכן לענין ראש חודש ,שיש בו קרבן מוסף ותפלת
מוסף ,ולכן הוא חשוב יום טוב.
ומכל שכן לענין ערב יום כיפור ,שחמור לענין זה אפילו
יותר משבת ויום טוב ,כמבואר בשוע"ר )סי' תרד
שיעורי הלכה למעשה
ס"א(" :אסור להתענות בו אפילו תענית חלום ,אע"פ
שמותר להתענות תענית חלום אפילו בשבת ויום טוב,
מכל מקום בערב יום הכיפורים שהאכילה נחשבת
כעינוי כמו שנתבאר ,אין להתענות בו אלא יאכל
וישתה ויחשב לו כאלו התענה על חלומו".
]כבר הובא לעיל ,שגם ערב פסח ותשעה באב נקראים
יום טוב לענין אמירת למנצח ,ואל ארך אפים ואבינו
מלכנו .ומכל מקום לא נזכרו שני ימים אלו לענין
תענית ,שהרי ט' באב הוא תענית לכל ,וערב פסח הוא
תענית לבכורים[.
ג( מנחה ערב שבת וערב יום כיפור
בנוסף לששה סוגי ימים האמורים לעיל ,שאין אומרים
בהם אבינו מלכנו מעיקר הדין ,יש עוד יום נוסף אחד,
כמבואר בשוע"ר )סי' תקפד ס"ה(" :אין אומרים אבינו
מלכנו בשבת מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת .ואפילו
בערב שבת במנחה אין אומרים אותו".
]ואף שבערב שבת במנחה שואל אדם צרכיו ,שהרי
מתפללים י"ג אמצעיות בערב שבת במנחה ,אף שגם
ברכות האמצעיות הן בקשת צרכיו ,כמבואר בשוע"ר
)סי' רצד ס"א(" :תקנו הבדלה בתפלה ...מפני שאסור
לתבוע צרכיו במוצאי שבת קודם הבדלה ,כמו שאסור
בשבת עצמו ,לפיכך קבעוה קודם שאלת צרכיו
שבברכות אמצעיות".
מבאר על זה במחצית השקל )סי' תקפד ס"ק ג(:
"ודוקא ח"י ברכות אומרים ,דטופס ברכות כן הוא,
ואפילו בשבת גופיה היה ראוי להתפלל י"ח ,אלא
משום טורח צבור".
והיינו כמבואר בשוע"ר )סי' קפח ס"ד(" :ואין חוששין
לאיסור שאלת צרכיו ,לפי שטופס הברכה כך היא" .וכן
מבואר בשוע"ר )סי' רפח ס"ח(" :ולא אסרו לומר
תחנונים בשבת אלא לבקש בהם על צרכיו כגון על
פרנסה".
ועיקר הטעם שאין אומרים י"ח ברכות בשבת ויום טוב
מבואר בשוע"ר )סי' רסח ס"ב( "מפני כבוד שבת ויום
טוב לא הטריחוהו חכמים" .וכן מבואר בשוע"ר )סי'
תפז ס"ב(" :שהחכמים הקילו על האדם ולא
הטריחוהו ביום טוב להתפלל כל י"ח ,וקבעו ברכה
אחת בלבד בשביל קדושת היום" .אלא שאחרי שיש לנו
טעם זה ,שוב הוסיפו בזה גם הטעם של איסור בקשת
צרכיו בשבת.
יוצא לנו אם כן ,שגם במנחה של ערב שבת אסור לתבוע
צרכיו – בדבר שאינו טופס הברכה ,ולכן אין אומרים
בו תחנון ,כמבואר בשוע"ר )רס"י רסז(" :נוהגין שלא
ליפול על פניהם אחר תפלה מנחה בערב שבת" .ומטעם
ריד
זה גם אין אומרים בו אבינו מלכנו ,כמבואר במחצית
השקל )סי' תקפד ס"ק ג(" :שהוא שאלת צרכיו ,ורוצה
לומר דהוי כמו תחנה ,דגם בערב שבת במנחה אין
אומרים תחנון"[.
ואף שהובא לעיל משוע"ר )סי' תכט סי"ב וסי' תרב
ס"ד( שגם בימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים
בהם אבינו מלכנו ,מלבד בר"ח חנוכה ופורים וערב
פסח וט' באב וערב יום כיפור .הנה למדנו מכאן ,שגם
ערב שבת במנחה דינו כמו ששת הימים הנ"ל ,שאין
אומרים בהם אבינו מלכנו.
הפרש זה שבין מנחה בערב שבת לבין שאר הימים
שאין אומרים בהם תחנון ,מוצאים אנו גם לענין ערב
יום כיפור .ואף שכבר הובא לעיל משוע"ר )סי' תרד
ס"ו-ז(" :אין אומרים למנצח יענך ...אין אומרים בו
אבינו מלכנו לא בתפלת שחרית ולא במנחה" ,בלי
הפרש בין שחרית למנחה .מכל מקום הרי סיים )שם(:
"ויש מקומות נוהגין כשחל יום הכיפורים בשבת ,שאין
אומרים בו אבינו מלכנו כמו שיתבאר בסי' תרי"ט ,אז
אומרים אותו בערב יום הכיפורים שחרית"; היינו
דוקא בשחרית ולא במנחה ,כיון שערב יום כיפור
במנחה דינו כמו בערב שבת במנחה ,שהוא יותר יום
טוב מאשר בשחרית של ערב יום כיפור.
]מנהגינו שגם כשחל יום הכיפורים בשבת אין אומרים
אבינו מלכנו בערב יום הכיפורים שחרית )אוצר מנהגי
חב"ד ,ר"ה ע' קעט .ויש שם טה"ד ,וצ"ל :כשחל יום
הכיפורים בש"ק אין אומרים "אבינו מלכנו" בשחרית
ערב יום הכיפורים( .וכאן אנו דנים לפי המבואר
בשוע"ר שם[.
ויתירה מזו ,שגם כאשר חל ראש השנה בימים ה-ו,
שהרי אומרים אבינו מלכנו בשני ימי ראש השנה ,מכל
מקום אין אומרים אותו ביום ב' דראש השנה במנחה,
שהרי הוא מנחה של ערב שבת ,ובזה מיירי בשוע"ר
)סי' תקפד ס"ה(" :ואפילו בערב שבת במנחה אין
אומרים אותו" ,דמיירי התם בראש השנה ,והיינו
כשחל ראש השנה בימים ה-ו.
וכן הובא באוצר מנהגי חב"ד )ר"ה ע' קמז ,בשם המלך
במסיבו ,שהוכיח כן מיום כיפור שחל בשבת ,שאין
אומרים אבינו מלכנו במנחה של ערב יום כיפור(.
ד( מנהגינו בלמנצח יענך ואבינו מלכנו
כל האמור לעיל הוא לפי המובא בשוע"ר .אמנם
בפסקי הסדור )הל' שחרית(" :מנהג ספרד שבכל יום
שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך".
והולך ומונה את כל הימים שאין אומרים בהם תחנון
במשך השנה ,ומסיים" :ואין צריך לומר ט' באב
שיעורי הלכה למעשה
ופורים קטן שהוא י"ד וט"ו באדר ראשון ופורים גדול
וחנוכה וראש חדש" .והיינו שלא רק ששת הימים הנ"ל
אין אומרים בהם למנצח יענך )כמובא לעיל מהרמ"א(,
אלא גם בכל הימים שאין בו תחנון אין אומרים בהם
למנצח יענך.
משא"כ אצל אמירת א-ל ארך אפים בשני וחמישי,
כותב רבינו הזקן" :אלו ימים שאין אומרים אל ארך
אפים ,ר"ח חנוכה פורים קטן ב' ימים ופורים גדול ב'
ימים וערב פסח ותשעה באב".
וטעם החילוק בינם מבואר בדברי נחמי' )השלמה
לשוע"ר סי' קלא ס"ט(" :יש מקומות שבכל יום שאין
אומרים בו תחנון אין אומרים גם כן למנצח ,וכן הוא
מנהג ספרד ...וכל זה בלמנצח יענך ,דסבירא להו שכל
הימים שאין אומרים תחנון אינם ימי צרה ]ולכן אין
אומרים "יענך ה' ביום צרה"[ ,אבל באל ארך אפים אין
מוסיפים על מנהג מדינתנו".
ובאשר לענין אבינו מלכנו ,הנה בו' תשרי תשל"ה
אירע ,שאחר תפילת שחרית היתה צריכה להתקיים
ברית-מילה ,והרבי לא אמר תחנון וגם לא "אבינו
מלכנו" .ובהתוועדות בו ביום הסביר את הנהגתו זו ,כי
אף שמבואר בשוע"ר )סי' תרב ס"ד(" :אם אירע מילה
בין ראש השנה ליום הכיפורים אין אומרים תחנון ולא
והוא רחום כו' אבל אומרים אבינו מלכנו )ואל ארך
אפים ולמנצח(" .מכל מקום ,לפי מה שהנהיג רבינו
הזקן בסידורו ,שלא לאמר למנצח בכל יום שאין
אומרים תחנון ,לפי זה אין לומר גם אבינו מלכנו בכל
יום שאין אומרים בו תחנון.
למחרת כתבתי לרבי" :בענין מה שנתבאר לגבי אבינו
מלכנו ,דמאחר שפסק רבינו בהסידור שבכל יום שאין
אומרים בו תחנון אין אומרים למנצח – כמנהג ספרד,
דלא כמנהגים ורמ"א ,אם כן כמו כן הוא גם לגבי
אבינו מלכנו .הנה לכאורה מקור פסקו בהסידור הוא
בשיירי כנסת הגדולה )ופרי חדש( סי' קל"א ,ומכל
מקום פסק השיירי כנסת הגדולה )בסי' תר"ב הגהות
הטור אות ה' ,ובסי' תר"ד הגהות בית יוסף אות ה'(
לגבי אבינו מלכנו )כהמנהגים והרמ"א( דלא תלי אבינו
מלכנו בנפילת אפים ותחנונים ,ואפילו כשחל מילה
שאין אומרים תחנון מכל מקום אומרים אבינו מלכנו.
ולפי זה מהי ההוכחה שרבינו בפסק הסידור יחלוק על
השיירי כנסת הגדולה ,ויסבור שאין אומרים גם אבינו
מלכנו".
לא קבלתי מענה לשאלתי ,אמנם המסקנה בשיחה
הנ"ל ,שאין לחלק בין למנצח לבין אבינו מלכנו ,ובכל
יום שאין אומרים בו תחנון ,אין אומרים למנצח
ואבינו מלכנו.
רטו
ה( מנהגינו לענין אל ארך אפים
כבר הובא לעיל מ"ש בפסקי הסדור )אצל אמירת א-ל
ארך אפים בשני וחמישי(" :אלו ימים שאין אומרים
אל ארך אפים ,ר"ח חנוכה פורים קטן ב' ימים ופורים
גדול ב' ימים וערב פסח ותשעה באב" .אמנם בסידורי
תהלת ה' שנדפסו בתקופה האחרונה ,נדפסה הערת
המו"ל בשולי הגליון" :וכן בכל יום שאין אומרים
תחנון" .והוא פלאי! איך כותבים בפשיטות בשוה"ג,
אשר מנהגינו הוא היפך פסק רבינו הזקן שמבואר
בפנים .ובפרט שכבר הובא בקובץ "מנהגי מלך" )עמ'
:(30טרם פתיחת הארון ,הנה גם כשאין אומרים
תחנון )ואפי' בר"ח( אומר "א-ל ארך אפים ורב חסד
כו'".
אלא שהמקור להערה זו )שבסידורים החדשים( הוא
האמור באותה שיחה ,בהעתקתו את דברי רבינו הזקן
בסידורו ,לפני למנצח יענך:
הנוסח בסדור אדמו"ר הזקן הוא" :מנהג ספרד שבכל
יום שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח
יענך ולא תפלה לדוד" ]שלפני שיר של יום[ .ואילו
בשיחה הנ"ל ציטט" :שרייבט דער אלטער רבי אז
מנהג ספרדים )מ"ס( אז בשעת מ'זאגט ניט קיין תחנון
זאגט מען ניט קיין אא"א און מ'זאגט ניט קיין למנצח
… ניט נאר תחנון נאר למנצח און אא"א אויך ניט".
ולכאורה יש לתקן בציטוט שבשיחה הנ"ל" :זאגט מען
ניט קיין תפלה לדוד און מ'זאגט ניט קיין למנצח …
ניט נאר תחנון נאר למנצח און תפלה לדוד אויך ניט".
ובפרט שכבר הובא לעיל ,שתמיד היה נוהג כפסק רבינו
הזקן בסידורו ,שגם ביום שאין אומרים תחנון הי'
אומר אא"א ,ואיך אפשר לומר שבחזרתו על לשון
רבינו הזקן בסידורו ,יאמר ההיפך מהאמור שם,
וההיפך ממנהגו התדיר )לפני ולאחרי אמירת השיחה
הזאת(.
על זה השיבו לי חבריי ,שבשעה שהדפיסו את
המהדורה החדשה של הסידור ,הכינו רשימת ההערות
שעומדים להוסיף בשולי הגליון ,ובתוכם גם הערה
הנ"ל ,והרבי אישר את הוספת ההערות האלו; אמנם
לענ"ד אין למדים מכללות ,ובפרט כאן ,מטעמים
האמורים לעיל.
אלא שמכל מקום ,הונהג מאז בין אנ"ש ,שלא לאמר
אל ארך אפים בימים שאין אומרים בהם תחנון.
***
שיעורי הלכה למעשה
הלכות יום הכיפורים
סימן תריד ס"ב
עג .נעלי גומי ועץ ביוהכ"פ ושבת
א( שתי הדעות שבשוע"ר
בשוע"ר )סי' תריד ס"ג(" :אבל מותר לנעול סנדל או
מנעל של גמי ושל קש ושל בגד או של שאר מינים,
שהרי גושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף ,ועוד
שלא אסרו אלא מנעל וכל שאינו של עור אינו נקרא
מנעל אלא מלבוש".
יוצא מזה לכאורה ,שלפי הטעם הראשון ,אשר מסגנון
הדברים נראה שהוא העיקרי ,אסור לנעול ביום
הכיפורים מנעל של גמי ,כיון שמנעלי הגומי שלנו הם
עבים עד שאין גושי הארץ מגיע לרגליון ואינו מרגיש
יחף ,ורגילים ללכת בהם בחוץ גם בשאר ימות השנה.
אמנם באמת סעיף זה בשוע"ר מתחיל בתיבת "אבל",
כיון שהוא נמשך למה שנתבאר לפני זה )שם ס"ב(:
"נעילת הסנדל כיצד ,אסור לנעול מנעל של עור וסנדל
של עור ...ואפילו סנדל של עץ ומחופה עור אסור ...ומי
שאפשר לו טוב להחמיר בסנדל של עץ אפילו אינו
מחופה עור".
הרי שלהלכה קיי"ל כדעה המתרת בסנדל של עץ,
וכמבואר בקונטרס אחרון )סי' שא ס"ק ה(" :ואף
שהתוספות ור"ן לא כתבו כן ,משום דמסקינן בפרק
בתרא דיומא דלכולי עלמא מנעל הוא ,מכל מקום אנן
לא קיי"ל הכי ,אלא כרי"ף שהתיר ביום הכיפורים
אפילו במנעל של עץ כמו שיתבאר בסי' תרי"ד".
אלא שמכל מקום מסיים )סי' תריד ס"ב(" :ומי
שאפשר לו טוב להחמיר בסנדל של עץ אפילו אינו
מחופה עור" .ועל זה מוסיף )שם ס"ג(" :אבל מותר
לנעול סנדל או מנעל של גמי ושל קש ושל בגד או של
שאר מינים" .והיינו שאף מי שרוצה להחמיר כדעת
התוספות וסיעתו לענין סנדל של עץ )דלא קיי"ל
כוותייהו( ,אינו צריך להחמיר בסנדל של גומי ,מב'
טעמים) :א( "שהרי גושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש
שהוא יחף") .ב( "שלא אסרו אלא מנעל וכל שאינו של
עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש" )שגם הסוברים
ש"סנדל של עץ" מנעל הוא ,היינו דוקא בעץ שאינו
גמיש ואינו מלבוש ,משא"כ מנעל של גמי שהוא גמיש
יותר ,נקרא "מלבוש" ,ומותר לנעלו לדברי הכל(.
16וכעין זה גם בהלכות ד' מינים ,נתבאר בשוע"ר )סי' תרמט
סכ"ב(" :לא פירש הכתוב מה הדר ומהו אינו הדר ,אלא כל פסולין
אלו מסרן הכתוב לחכמים".
רטז
והיינו להמחמירים; אמנם מבואר בס' המנהגים –
חב"ד )ע' ,46לענין תשעה באב(" :הולכין בקאלאשי"ן
או סנדל שאינו של עור ,ודלא כהמחמירין בזה".
ב( איסור עינוי מסר הכתוב לחכמים
אמנם לכאורה יפלא הדבר ,הרי לא נאמר בתורה
"מנעל" ,אלא "כל הנפש אשר לא תעונה" ,ואם כן מדוע
התירו סנדל של עץ ,שגושי הארץ אינם מגיעים לרגליו?
ולהבין זאת יש להקדים מה שנתבאר בשוע"ר )סימן
תריא ס"ב-ג(" :ומה הן הדברים האסורים מלאכה
אכילה ושתיה רחיצה וסיכה נעילת הסנדל תשמיש
המטה .אבל אין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה
ושתיה שנאמר ...כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה
וגו' וסתם עינוי הוא מניעת אכילה ושתיה כמ"ש ויענך
וירעיבך ויאכילך וגו' ושתיה בכלל אכילה .אבל רחיצה
וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אע"פ שגם הם
נקראים עינוי לפעמים ,כמו שלמדו חכמים ממדרש
הפסוקים ,מכל מקום סתם עינוי לא נאמר ברוב
הפעמים אלא על מניעת אכילה ושתיה בלבד .ומכל
מקום כיון שגם הם נקראים עינוי לפעמים לפיכך גם
הם אסורים ביום הכיפורים מן התורה ,שנאמר שבת
שבתון ,וקבלו חכמים בפירוש הפסוק שבות מכל דבר
שנקרא עינוי לפעמים .ואיסור דברים אלו מסר הכתוב
לחכמים והם הקילו בהם כמה קולות כמו שהיה נראה
בעיניהם להקל".
והוא חידוש בהלכות עינוי של יום הכיפורים ,16אשר
"מסר הכתוב לחכמים" ,ובמקום שהקילו – מותר
לגמרי ,ובמקום שאסרו – איסורו מן התורה .וכן הוא
בענין המנעלים ,שלא אסרו חכמים אלא במנעל של
עור ,משא"כ במנעל של עץ או גמי התירו לגמרי ,אפילו
כשהנעל שומר אותו מגושי הארץ שלא יגיעו לרגליו.
ומטעם זה מבואר בשוע"ר )סי' תריד ס"ו(" :אם ירדו
גשמים ורוצה לילך מבית הכנסת לביתו או להיפך,
והוא אדם מפונק ומצטער בלכלוך רגליו במי גשמים,
מותר לו לנעול ,וכשיגיע לביתו או לבית הכנסת יחלצם,
אבל מי שאינו מפונק אסור .אבל אם יש שם רפש וטיט
מותר לכל אדם לנעול" .ואף שהאיסור הוא מן התורה,
ואף שאין שום סכנת נפשות בהליכה ברפש וטיט ,מכל
מקום בזה ראו חכמים להתיר לגמרי.
שיעורי הלכה למעשה
ג( סנדל של עץ בשבת
יוצא מכל האמור לעיל ,שהסנדל של עץ אינו חשוב לא
מלבוש ולא מנעל ,ואם כן אסור לצאת בו בשבת לרשות
הרבים ,וכמבואר בשוע"ר )סי' תריד ס"ד(" :אע"פ
שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לרשות הרבים כיון
שאינו דרך מלבוש ,מכל מקום ביום הכיפורים ,כיון
שאסור בנעילת הסנדל ,ואי אפשר לו לנעול מנעל של
עור ,נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום".
אמנם בהלכות שבת חזר בו רבינו מפסק זה ,כמבואר
בשוע"ר )סי' שא סי"ב-ג(" :מותר לו לצאת במנעל של
עץ .וכן חיגר שאינו יכול לילך כלל בלא מקל מותר
לצאת בו ...דומה למנעלים שכל גופו נסמך עליהם בכל
הליכתו ,ולכך מותר לצאת בהם אף אם אין עליהם שם
מנעל כגון של עץ".
ואף שמבואר במשנה )שבת סו ,א(" :הקיטע יוצא בקב
שלו דברי רבי מאיר ,ורבי יוסי אוסר" ,והלכה כרבי
יוסי .מבאר על זה בשוע"ר )סי' שא סי"ב(" :אין
הקיטע שנקטעו רגליו יוצא בקב שלו ,דהיינו שעושה
כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו
בתוכו ,ואין עושה קב זה כדי להלך בו ...אלא עשיית
קב זה הוא בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל ,אלא נכה
רגל ,לפיכך כיון שאינו צורך הילוכו) 17הרי הוא משוי(
ואסור לצאת בו".
ד( החילוק בין מנעל עור לעץ בשבת
על האיסור הנ"ל של הקיטע לצאת בקב שלו ,מבואר
בשוע"ר )שם(" :אלא אם כן עוד החופה את הקב עודף
ממנו" ,שאז מותר לצאת בו אף אם אינו צורך הילוכו,
אלא "עשיית קב זה הוא בשביל שלא יהא נראה כחסר
רגל ,אלא נכה רגל".
וכיון שכן ,מדוע יהי' אסור הקב של עץ בלבד? מבואר
בשוע"ר )שם(" :ואף שכל דבר שיש עליו תורת מלבוש
מותר ללבשו ולצאת בו ,אף שאינו צריך ללובשו לצורך
הליכתו אלא לצורך אחר ,ואם כן הוא הדין קב זה
שהוא מנעל שלו למה לא יצא בו ,אע"פ שאינו צורך
הליכתו אלא להתחפש בו שלא יראה חסר רגל .לפי
שקב זה אין עליו תורת מנעל כלל ,הואיל והוא של עץ,
ואין נקרא מנעל אלא של עור" .יוצא לנו אם כן ,שלבוש
או מנעל מותר לצאת בו אפילו לצורך אחר ,משא"כ
17אמנם עדיין צריך עיון להבין טעם החילוק בין ה"קב" של
"הקיטע" – שהוא "בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל" ,ואינו
חשוב לא מלבוש ולא תכשיש ,אלא כמשוי ,לבין פשתן סרוק
לבעלי הקרחה ,שחשובין תכשיט ,כמבואר בשוע"ר )סי' שא
ריז
כשאין עליו תורת מנעל או לבוש ,מותר לצאת בו רק
לצורך הליכתו.
וכן ההלכה גם לענין מלבושים ,כמבואר בשוע"ר )סימן
שא סי"א(" :אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני
הגשמים שלא ילכלכו הצעיף ,שכיון שמתכוונת בו
להציל מטינוף אינו נחשב מלבוש .אבל אם מתכוונת
שלא ירדו הגשמים על בשרה ויצערוה מותרת לפרוס
בגד על ראשה אע"פ שעל ידי זה ניצול הצעיף גם כן
מטינוף .ואף כשמתכוונת בו להציל מטינוף בלבד ,אם
אינו מונח על ראשה בלבד אלא היא מתעטפת בו גם כן
רוב גופה כדרך מלבוש" .והיינו שלבוש שהוא כמו כמו
טלית גדול ,שאינו מתלבש על גופו ,חשוב לבוש דוקא
כשמתעטף בו ראשו ורוב גופו .ואם אינו מתלבש על
גופו וגם אינו מתעטף בו ראשו ורובו ,לא חשוב לבוש
ואסור לצאת בו אלא אם כן הוא לצורך הליכתו.
ויש עוד דרך שלישית שחשוב לבוש ,אף שאינו מתלבש
על גופו וגם אינו מתעטף בו ראשו ורובו ,אבל דרכו
לילך בלבוש זה ,כמבואר בשוע"ר )סי' שא סל"ז(" :וכן
יוצא אדם בסודר המקופל ומונח על כתפו הואיל וכך
הוא דרך לבישתו ...אבל במקומות שאין כך דרך
לבישתו כגון במדינות אלו אם רוצה להוציא סודר
צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור" .והיינו
שכשלובש את הסודר שלא לצורך הליכתו אלא כדי
לקחתו לאיזה מקום ,אין היתר לזה אלא כשמכסה
ראשו ורובו ,או כאשר "כך הוא דרך לבישתו" ,שאז
מותר לצאת בו אפילו שלא לצורך הליכתו.
וכך היא גם ההלכה לענין טלית שלוקחים לבית
הכנסת )שאין עיקר לבישתו לצורך הליכתו ,אלא
לצורך הבאתו לבית הכנסת ששם יתפלל בו( ,וכמבואר
בשוע"ר )שם(" :מקומות שנהגו לקפל הטלית ולהניחה
כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם והולכין כך אף
בחצרות ובבתיהם ,מותרים לצאת כן בשבת אף לרשות
הרבים ,שדרך מלבוש הוא להם .אבל אם אין הולכין
כן בבתיהם ,אלא כשיוצאין לחוץ מקפלין הטלית על
כתפיהם תחת הגלימא להביאה לבית הכנסת ,אסור
לצאת כן בשבת ואם יצא חייב".
ומזה יוצא לכאורה ,שכן הדין גם לענין נשיאת המגבת
בשבת ,כשהולכים למקוה ,אשר "במקומות שאין כך
דרך לבישתו ...צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש
גמור".
סס"ב(" :בעלי הקרחה שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר
מנופץ שיהא נראה כשער בראשיהם מותרים להניחו בראשיהן
בשבת ולצאת בו לרשות הרבים ,שתכשיט שלהם הוא"!?
שיעורי הלכה למעשה
ומפורשת הלכה זו ,לענין נשיאת מגבת כשהולכים
למקוה ,בגמרא )שבת קמז ,ב(" :האוליירין )בלנין,
רש"י( מביאין בלרי נשים לבי בני )סדינים שהנשים
מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית
המרחץ ,רש"י( ,ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן".
והיינו כיון שהמגבת )בלרי נשים( אין דרך לבישתו בכך,
וכיון שאינו נושא את המגבת לצורך הליכתו )אלא כדי
להביאן לבית המרחץ( ,לכן לא הותר אלא כשמכסה
בהן ראשו ורובו "דרך מלבוש גמור" )ראה גם לעיל סי'
ב ס"ה(.
ואז העצה הטובה היא כמבואר בשוע"ר )שם ,לענין
טלית(" :ואם אין הסודר רחב כל כך לכסות ראשו
ורובו יש לו תקנה לעשותו כמין אבנט ולצאת בו".
שאז ,כיון שהמגבת או הטלית משמשים לבגד
שתחתם ,יש גם עליהם דין בגד ,אף שאין זה דרך
לבישת הטלית והמגבת.
***
סימן תרטז ס"א
עד .חינוך קטנים ביום הכיפורים
א( גיל התחלת החינוך
אודות זמן התחלת החינוך מסכם בשוע"ר )סי' שמג
ס"ג(" :ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק
לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו ,כגון היודע
מענין שבת חייב לשמוע קידוש והבדלה ,היודע
להתעטף כהלכה חייב בציצית כמ"ש בסי' י"ז ,וכן כל
כיוצא בזה בין במצות עשה של תורה בין בשל דברי
סופרים .אבל החינוך בלא תעשה בין של תורה בין של
דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין
כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול".
למרות ההגדרה הכללית הנזכרת ,הנה במצוות
מסויימות מצינו בחז"ל ובפוסקים ,שקבעו גיל מסויים
להתחלת החינוך.
א( נתחיל עם מצות ציצית הנזכרת כאן "היודע
להתעטף כהלכה חייב בציצית כמ"ש בסי' י"ז" .שם
בסי' יז ס"ד נתפרש יותר" :קטן היודע להתעטף כגון
שיודע להשליך ב' כנפות לפניו וב' כנפות לאחריו ויודע
לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע כמו שנוהגין".
אבל גם כאן לא נתפרש גיל התחלת החינוך לציצית,
אלא בסי' טז )ס"א(" :קטן שהגיע לכלל חינוך מצות
ציצית דהיינו שהוא בן ט' שנים ,שאז הוא מתהלך
לבדו בשוק וטליתו עליו ואין צריך לשמור טליתו שלא
יאבד ממנו".
ריח
אמנם בפסקי הסדור כותב רבינו הזקן )הל' ציצית
קרוב לתחלתו(" :ובקטנים שהגיעו לחינוך דהיינו מבן
שש שנים".
ובס' המנהגים – חב"ד )ע' " :(87מנהג ישראל שלא
לגלח ושלא לספר שערות ראש תינוק עד מלאת לו שלש
שנים ...ומיום הגזיזה והנחת פיאות הראש נהגו להדר
להרגיל את התינוק בענין נשיאת ט"ק".
ב( במצות תפילין נתפרש בשוע"ר )סי' לז ס"ג(" :קטן
היודע לשמור תפילין בטהרה ,שלא יפיח בהן ושלא
לישן בהם ושלא יכנס בהן לבית הכסא אפילו לקטנים,
חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו במצות .ויש מי
שאומר שקטן זה הוא בן י"ג שנה ויום א' אלא שלא
הביא ב' שערות ...ועכשיו נוהגים לחנכו ב' וג' חדשים
קודם הזמן".
ג( במצות ישיבה בסוכה נתפרש בשוע"ר )סי' תרמ
ס"ג(" :אע"פ שהקטנים פטורים מן הסוכה מן התורה
עד שיהיו בני י"ג שנים ,מכל מקום מדברי סופרים כל
קטן שאינו צריך לאמו ,דהיינו בן שש שנים שלימות,
ואם הקטן חכם וחריף בענין שאינו צריך לאמו אפילו
כשהוא בן חמש שנים שלימות ,חייב בסוכה כדי לחנכו
במצות .אבל כשעדיין הוא צריך לאמו ,כשם שאמו
פטורה כך הוא פטור אפילו מדברי סופרים כיון שהוא
צריך לה".
ד( אמנם עיקר מטרתינו כאן היא לדון בדין החינוך
ביום הכיפורים ,שעל זה מובא בשוע"ר )סי' תרטז
ס"ה(" :וכיצד הוא חינוכו קטן הבריא בן תשע שנים
שלימות )פירוש שנשלמו לו תשע שנים לפני יום
הכיפורים( או בן עשר שנים שלימות אפילו הוא כחוש
ותשש כח מחנכין אותו לשעות מדברי סופרים".
ב( לא תאכילום
כל האמור לעיל הוא במצות החינוך שמדברי סופרים,
כמובא בשוע"ר )סי' שמג ס"ב(" :אביו ...מצווה מדברי
סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה
משהגיעו לחינוך ,כל שכן שמחוייב מדברי סופרים
לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא תעשה ,ואפילו
על איסור של דברי סופרים".
אשר חיוב זה הוא :א( רק מדברי סופרים .ב( רק
משהגיע לחינוך .ג( רק על האב הטילו חכמים חיוב זה,
ולא על האם ,כמבואר בשוע"ר )סי' שמג ס"ד(" :אבל
אמו אין מצווה עליו כלל בין במצות עשה בין בלא
תעשה".
אמנם ישנה הלכה נוספת ,שהיא :א( חיובו מן התורה.
ב( גם לפני גיל חינוך .ג( לא רק על האב ,אלא לכל אדם.
והיא ההלכה המבוארת בשוע"ר )סי' שמג ס"ה(" :וכל
שיעורי הלכה למעשה
זה לענין להפרישו מאיסור ,אבל לספות לו איסור
בידים אסור לכל אדם מן התורה אפילו אינו בר הבנה
כלל ,שנאמר לא תאכלום ,ופירשו חכמים לא תאכילום
לקטנים ,אפילו הוא צריך לכך ואפילו הוא חולה כל
שאין בו סכנה כמו שאסור בגדול .וכן אסור להרגילו
בחילול שבת ומועד אפילו בדברים האסורים משום
שבות".
איסור זה הוא גם במלאכת הוצאה )במי שהיה בא
בדרך וקדש אליו היום והיו עמו מעות( ,כמבואר
בשוע"ר )סי' רסו ס"י(" :ויכול ליתנו לקטן ...והתירו
לו חכמים כדי שלא יבא לעשות בעצמו .ומכל מקום ...
צריך ליתנו להם כשעקרו רגליהם ללכת וליטלו מהם
כשהם רוצים לעמוד ,כדי שלא יעשו עקירה והנחה ...
שאף שאינו מצווה על שביתתם מכל מקום הרי אסור
להאכילם דבר האסור בידים מן התורה".
ואפילו אם רוצים לעשות זאת לצורך התינוק )כמו
בלבישת בגדים שתפורים בהם פעמונים( ,ואפילו אם
האיסור הוא רק מדברי סופרים )השמעת קול( ,גם זה
אסור ,כמבואר בשוע"ר )סי' שא סכ"א(" :הבנים
יוצאין בזגין של זהב הארוגים או תפורים להם
בכסותם לנוי ...אם יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול
אסורים ללבשם בשבת ,שאסור להשמיע קול של זוג
העשוי לקשקש בו התינוק כמו שיתבאר בסי' של"ח
ושל"ט .ואע"פ שכאן עושה זאת הקטן ואין אנו מצווים
להפריש הקטן מחלול שבת ,מכל מקום אסור ליתן לו
מלבוש זה שהזוג ארוג בו ,שהרי זה כמאכילו איסור
בידים".
ואפילו כשרוצים לתת לתינוק לאכול ,אם האיסור
שבזה אינו איסור אכילה אלא מלאכת כתיבה
ומחיקה ,גם זה אסור ,כמבואר בשוע"ר )סי' שמג
ס"י(" :מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות
בהם מלאכה לעצמו ,ואפילו אם ידוע שיעשה בהם,
כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור
לאכלה בשבת כמ"ש בסי' ש"מ ,אף על פי שהתינוק
יאכלנה בודאי ,כיון שמתכוין הוא להנאת עצמו אין
צריך להפרישו כמו שנתבאר למעלה .רק שלא יתן גדול
לתוך פיו של תינוק".
אמנם בהלכה זו מצינו יוצא מכלל זה ,במצות עינוי
ביום כיפורים ,שנתבאר בשוע"ר )סי' תרטז ס"א
וס"ד(" :כל הדברים האסורים ביום הכיפורים משום
מצות עינוי בלבד לא גזרו על הקטנים .לפיכך מותר
לגדול להאכיל את הקטן ולהשקותו ולסוכו ולרחצו
בצונן ...וכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך מצות עינוי,
אבל אם הגיע לחינוך אסור להאכילו ולהשקותו
ולסוכו ולרחצו בידים ...אסור לה ליתן לפניו לאכול
דהרי זה כאלו מאכילתו בידים" .היינו שגם איסור
ריט
"לא תאכילום" "לא גזרו על הקטנים ...שלא הגיע
לחינוך עינוי" ,ורק "אם הגיע לחינוך אסור להאכילו
ולהשקותו וסוכו ולרחצו בידים".
הלשון "לא גזרו על הקטנים" מורה שלא מדובר כאן
בפיקוח נפש ,אלא שמעצם הדין אין כאן איסור
מהתורה; וגם חכמים לא גזרו על כך – אלא משהגיע
לחינוך.
ג( אכילת הקטנים לפני הקידוש
וכדי להבין זאת צריך להקדים ,מה שמבואר בשוע"ר
)סי' רסט ס"ג(" :המקדש בבית הכנסת אסור לו
לטעום מהכוס ,שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה ואסור
לטעום כלום קודם קידוש .אלא כיצד יעשה שלא תהא
ברכת בורא פרי הגפן לבטלה ,יטעים מהכוס לקטן
שהגיע לחינוך ,והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי
חובתו ונמצא שלא בירך לבטלה .שמותר להאכיל את
הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום ואסור
לענותו .שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא
כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיוצא בה,
אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן
האסור באכילה מותר להאכיל לקטן ,שהרי מאכילים
הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש
סכנה אם יתענה".
וכן לענין אכילת מצה בערב פסח נתבאר בשוע"ר )סי'
תעא ס"י(" :קטן או קטנה שאינן יודעין מה שמספרים
להן ביציאת מצרים מותר להאכילם מצה בערב פסח
כל היום ,ואפילו בלילה קודם קידוש ,מטעם שנתבאר
בסימן שמ"ג .ואע"פ שאסור להאכיל הקטן בידים
דברים האסורין אפילו אינן אסורין אלא מדברי
סופרים ,מכל מקום דברים שאינן אסורים מחמת
עצמן אלא שהוא זמן איסור ,כגון מצה בערב פסח או
לאכול קודם קידוש ,מותר להאכילם בידים אם הם
צריכין לכך ,כמו שמותר להאכילם בידים ביום
הכיפורים ואין מענין אותם אפילו יכולין לסבול
התענית".
בשני מקומות אלו נתבאר הטעם שמותר להאכילו,
כיון שהמאכל מותר מצד עצמו אלא שהוא זמן האסור
באכילה .ולפי זה יהי' ביאור דבריו בסי' תרטז כך :כבר
נתבאר בסי' רסט ובסי' תעא שאיסור "להאכילו
בידים" לא חל בהאכלת הקטנים ביום הכיפורים ,וגם
מדרבנן "לא גזרו על הקטנים".
אמנם לכאורה נתבארה שיטה אחרת לגמרי בשוע"ר
)סי' שמג ס"ה(" :ויש אומרים שכל שהוא לצרכו של
תינוק כגון אכילה ושתיה לא גזרו בו חכמים כלל,
ומותר להאכילו בידים כל דבר שאין איסורו אלא
מדברי סופרים אם צריך לכך ,אע"פ שהגיע לחינוך ...
שיעורי הלכה למעשה
לפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של
קידוש שמקדשין בבית הכנסת ...כיון שאיסור
הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים ויש לנו
צורך בטעימה זו".
ולכאורה היא תמיהה עצומה מדוע לא הובא כאן בסי'
שמג ההסבר שהובא בסי' שסט ס"ג ,ובסי' תעא ס"י?
ועוד תמיהה עצומה לכאורה ,שלפי שיטה זו שבסי'
שמג ס"ה ,לא נתפרש מהו הטעם שמותר להאכילם
בידים ביום הכיפורים ואין מענין אותם אפילו יכולין
לסבול התענית"? הרי איסור זה הוא מן התורה ,ולא
מדברי סופרים!
ועל זה נתבאר בשוע"ר )סי' תרטז ס"א(" :כל הדברים
האסורים ביום הכיפורים משום מצות עינוי בלבד לא
גזרו על הקטנים .לפיכך מותר לגדול להאכיל את הקטן
ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן" .ולכאורה תמוה,
הרי מדובר כאן באיסור תורה ,ומהו "לא גזרו"?
ד( איסור עינוי יוה"כ נמסר לחכמים
ובאמת מצינו בהלכות עינוי יום הכיפורים ,שלפעמים
התירו חכמים לצורך – אף דברים האסורים מן
התורה .והטעם לזה נתבאר בשוע"ר )סי' תריא ס"ג(:
"ואיסור דברים אלו מסר הכתוב לחכמים ,והם הקילו
בהם כמה קולות כמו שהיה נראה בעיניהם להקל,
וכמו שיתבאר לפנינו בעז"ה".
והיינו שממה שנאמר בתורה "לא תעונה" ולא נתפרש
באיזה עינוי מדובר ,מובן שהכתוב מסר דברים אלו
לחכמים .ולכן נתבאר בשוע"ר )סי' תריד ס"ה-ו(:
"חיה כל שלשים יום אחר לידתה מותרת לנעול אפילו
ביום הכיפורים מפני שהצינה קשה לה ,וכן חולה
אפילו אין בו סכנה אלא שהצינה קשה לו ,וכן מי שיש
לו מכה ברגליו מותרים לנעול ...וכן אם ירדו גשמים
ורוצה לילך מבית הכנסת לביתו או להיפך והוא אדם
מפונק ומצטער בלכלוך רגליו במי גשמים מותר לו
לנעול".
שלכאורה תמוה הדבר ,הרי לא מדובר כאן בחולה שיש
בו סכנה ,רק במי שהוא מפונק ומצטער בלבד ,ומדוע
התירו לו איסור נעילה ביום הכיפורים שהוא אסור מן
התורה?
והביאור בזה הוא כי "איסור דברים אלו מסר הכתוב
לחכמים ,והם הקילו בהם כמה קולות כמו שהיה
נראה בעיניהם להקל" .ולכן התירו נעלים במקום
שמצטער ,ולכן "לא גזרו על הקטנים"" ,שהיה נראה
בעיניהם להקל" באיסור אכילה לקטנים ,והתירוהו
לגמרי.
רכ
ה( שני טעמי היתר אכילה קודם הקידוש
אמנם לפי כל זה תישאר תמיהה עצומה ,שבסי' שסט
ס"ג וסי' תעא ס"י ,ביאר שיטה הראשונה ,ולא הזכיר
כלל את השיטה השניה .ואילו בסי' שמג ס"ה וסי'
תרטז ס"א ,ביאר את השיטה השניה ,ולא הזכיר כלל
את השיטה הראשונה.
ולכן נראה יותר ,שיש לנו כאן שני ביאורים לזה
שיכולים הקטנים לשתות מהכוס קודם הקידוש
ולאכול מצה בערב פסח ,וזקוקים אנו לשני הביאורים,
שאינם סותרים זה לזה ,והם:
א( המבואר בסי' רסט ובסי' תעא "שלא אסרו
להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד
עצמו כגון טרפה וכיוצא בה ,אבל כשהמאכל מותר
מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה מותר
להאכיל לקטן ,שהרי מאכילים הקטנים ביום
הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה".
טעם זה מספיק לאכילה ורחיצה ביום הכיפורים ,וגם
לאכילה ושתי' קודם הקידוש ,ולאכילת מצה בערב
פסח .אבל לא יספיק לאיסורי אכילה מדברי סופרים,
שהם אסורים מחמת עצמם.
ב( המבואר בסי' שמג "מותר להאכילו בידים כל דבר
שאין איסורו אלא מדברי סופרים אם צריך לכך ...
לפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של
קידוש שמקדשין בבית הכנסת ...כיון שאיסור
הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים ויש לנו
צורך בטעימה זו" .טעם זה מספיק לאיסורי אכילה
מדברי סופרים ,וגם לאכילה ושתי' קודם הקידוש,
ולאכילת מצה בערב פסח ,אבל לא יספיק לאכילה
ורחיצה ביום הכיפורים.
ו( לא תאכילום בהגיע לחינוך
ולפי יישוב זה ,יהי' ביאור דבריו בסי' תרטז כך :כבר
נתבאר בסי' רסט ובסי' תעא שאיסור "להאכילו
בידים" לא חל בהאכלת הקטנים ביום הכיפורים ,ובזה
אין הפרש אם הקטן הגיע לחינוך או לאו .וגם מדרבנן
"לא גזרו על הקטנים" – אלא כשהגיעו לחינוך .ולכן
"אם הגיע לחינוך אסור להאכילו ולהשקותו ולסוכו
ולרחצו בידים ...אסור לה ליתן לפניו לאכול דהרי זה
כאלו מאכילתו בידים" .והיינו שבשהגיע לחנוך יש
איסור להאכילו בידים – עכ"פ מדברי סופרים.
וכעין זה מצינו גם לענין אכילת מצה בערב פסח קודם
הפסח ,כמבואר בשוע"ר )סי' תעא ס"י(" :קטן או
קטנה שאינן יודעין מה שמספרים להן ביציאת מצרים
מותר להאכילם מצה בערב פסח כל היום ואפילו
בלילה קודם קידוש ...שאינן אסורים מחמת עצמן
רכא
שיעורי הלכה למעשה
אלא שהוא זמן איסור ...אבל קטן וקטנה שיש בהם
דעת להבין מה שמספרים להם ביציאת מצרים בלילה
כמו שיתבאר בסי' תע"]ב[ אסור להאכילם בערב
פסח" .הרי שאחרי שהגיעו לחינוך אסרו חכמים
להאכילם בידים ,משום איסור "לא תאכילום".
והיינו שאיסור המלאכות בשבת ויום טוב הוא "איסור
מצד עצמו" ,ולכן אסור מטעם "לא תאכילום" .ולא
הותר בזה רק איסור האכילה ביום הכיפורים
"שהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור
באכילה מותר להאכיל לקטן" )שוע"ר סי' רסט ס"ג(.
וכן הוא אף לענין סוכה ,כמבואר בשוע"ר )סי' תרמ
ס"ג-ד(" :אע"פ שהקטנים פטורים מן הסוכה מן
התורה עד שיהיו בני י"ג שנים מכל מקום מדברי
סופרים כל קטן שאינו צריך לאמו ...חייב בסוכה כדי
לחנכו במצות ...אמו אינה חייבת לחנכו במצות והרי
היא אצלו כשאר כל אדם ומותר לה ליתן לפניו לאכול
חוץ לסוכה ,אע"פ שיודעת שבודאי לא יכנוס לסוכה
לאכול אלא יאכל במקום שנתנה לפניו אין בכך כלום,
כיון שאינה אומרת לו שיאכל חוץ לסוכה" .הרי
שאסור לה לומר לבנה שהגיע לחינוך לאכול חוץ
לסוכה ,והוא מטעם שהוא "כאלו מאכילתו בידים",
שאסורה בזה מדברי סופרים – רק אחרי שהגיע לחנוך.
ומכל זה מובן הקושי בהיתר להכניס ממתקים לכיסו
של התינוק ,בשעה שלוקחים אותו לתפלות בבית
הכנסת בשבת ,כדי שיהיו לו ממתקים שירגיעו אותו
בהיות בבית הכנסת; אשר אף שהתינוק עצמו נושא
את הממתקים לצורכו ,מכל מקום זה שמכניסים את
הממתקים לכיסו אסור כמו בבגדים שתפורים בהם
פעמונים ,אשר "אסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג
בו ,שהרי זה כמאכילו איסור בידים".
ובאמת גם לפני שהגיע לחינוך אסרו מדברי סופרים
אותם הדברים שאין הקטן זקוק להם כל כך ,כמבואר
בשוע"ר )סי' תרטז ס"ב-ג( :וכן אסור לגדול לנעול את
הסנדל לקטן ,לפי שאין זה עינוי להקטן שאינו חושש
כל כך אם לא ינעול ...ועכשיו שאין נוהגין לרחוץ
ולסוך את הקטן בכל יום ...אין לרחצו ולסוכו ביום
הכיפורים".
והמקור לזה הוא ביומא )עח ,ב(" :ת"ר תינוקות מותר
בכולן חוץ מנעילת הסנדל )התורה הזהירה גדולים על
הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור ,כדאמרינן
במסכת יבמות לא תאכלום לא תאכילום ,רש"י( ...
הנך דלאו רביתייהו גזרו בהו רבנן הנך דרביתייהו הוא
לא גזרו בהו רבנן".
ז( איסור מלאכה שביום הכיפורים
אמנם כל ההיתר הזה ,להאכיל בידים הקטן שלא הגיע
לחינוך עינוי ביום הכיפורים ,הוא רק לענין דיני העינוי
ביום הכיפורים .משא"כ לענין איסור מלאכה שביום
הכיפורים ,זה חשוב איסור מחמת עצמו ,וחל בו איסור
"לא תאכילום".
כמבואר בהמשך ההלכה בשוע"ר )סי' תרט"ז ס"א(:
"אבל לא ירחיצנו בחמין כל גופו אפילו הוחמו מבעוד
יום שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי
בלבד שהרי בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין...
ולפיכך אסור לעשותה לקטן בידים ,כמו שאסור
להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם כמ"ש בסי'
שמ"ג" )ראה לעיל סי' מב ס"ג(.
***
סימן תריח סעיף יג
עה .שיעורי אכילה ושתי' לחולה ביוה"כ
א( פחות משיעור בכדי אכילת פרס
כריתות )יג ,א(" :התירו לה לעוברה לאכול פחות
מכשיעור מפני הסכנה ...מפני הסכנה אפילו טובא נמי
תיכול ,אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה פחות
מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה".
וכן נפסק בשוע"ר )סי' תריח סי"ג(" :כשמאכילין את
החולה שאינו אומר צריך אני לאכול ומאכילין אותו
על פי בקיאים ...מאכילין אותן מעט מעט כדי שלא
יצטרף לכשיעור שנתבאר בסי' תרי"ב שחייבים עליו
כרת ומלקות כדי להקל מעליהם מאיסור כרת ומלקות
לאיסור בלבד ,לכך מאכילין אותו בתחלה פחות
מככותבת דהיינו כשני שלישי ביצה בינונית או מעט
יותר ,רק שלא יהיה קרוב לכביצה שזהו שיעור
ככותבת .ואחר כך ישהו כדי אכילת ארבע ביצים,
ולפחות ישהו כדי אכילת שלש ביצים )עיין סי' תרי"ב(
ויחזרו ויאכילוהו כשיעור אכילה ראשונה".
ומה שנתבאר כאן "ישהו כדי אכילת ארבע ביצים,
ולפחות ישהו כדי אכילת שלש ביצים" ,היינו כמבואר
בשוע"ר )סי' תריב ס"ד(" :שיעור אכילת פרס שאמרו
ביום הכיפורים ובכל איסורי תורה בין שהן מן התורה
בין שהן מדברי סופרים יש אומרים שהוא כמו ד'
ביצים ויש אומרים שהוא כמו ג' ביצים שוחקות
כלומר במילוי ובריוח ולא בצמצום ולענין הלכה כל
שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר וכל שהוא בשל
דבריהם הלך אחר המיקל".
שיעורי הלכה למעשה
ב( שיעור זמן כדי אכילת פרס
כאן לא נתפרש שיעור זמן זה לפי השעון ,אבל נתבאר
בשו"ת צמח צדק )או"ח סי' קח(" :ומי שרוצה להחמיר
על עצמו לאכול פחות מכשיעור ,היינו כשיעור שני
שלישי ביצה פת בכל ששה מינוטין ,ודאי די להחמיר".
בתשובה הנ"ל מדבר בתענית תשעה באב שהוא מדברי
סופרים ,ולא בתענית יום הכיפורים שהוא מן התורה;
אבל נתפרש בתשובת כ"ק בנו מהרי"ן מניעזין כתוב
בשמו )מועתק בשוה"ג לסי' קי(" :בענין שיעור אכילת
פרס כמה הוא על הזייגער ,דברתי כעת עם כ' אאמו"ר
שי"נ ,ומסכים הוא על שבעה מינוטין ,וטעם וראי' לא
אמר לי ע"ז ,ולענין אכילת יום כיפורים אפשר נכון
להחמיר כסברת החתם סופר על תשעה מינוט".
והיינו ששיעור כדי אכילת פרס בשל דבריהם ,שהוא
כמו ג' ביצים ,הוא לערך 6או 7דקות ,ואילו שיעור כדי
אכילת פרס בשל תורה ,שהוא כמו ד' ביצים ,הוא לערך
9דקות.
והנה בס' המנהגים חב"ד )ע' " :(45ובשד"ח פאת
השדה אסיפת דינים מערכת אכילה בסופה הובאה
שמועה מהרה"צ וכו' הר"ה מפאריטש בשם הצמח
צדק ,אשר שיעורי אכילת פרס הוא "לא פחות משלשה
מינוטין ולא יותר על שבעה מינוטין" .ואף שאין אנו
אחראין לכל השמועות ,ובפרט שהוא בסתירה לשו"ת
צמח צדק הנ"ל – למיחש מיבעי".
אמנם חומרה זאת שייכת רק לאכילת מצה בליל פסח
וכיו"ב )כדלעיל סימן נו ס"ה( ,משא"כ בענין האכילה
לחולה ,נתפרש בשו"ת הצמח צדק ,ומשמו ,שבתשעה
באב יש להחמיר עד שבע דקות וביום הכיפורים עד
תשע דקות.
ג( ככותבת בכדי אכילת פרס
השיעור של "בכדי אכילת פרס" ,ושתי הדעות שבה,
היא בדרך כלל בקשר ל"כזית" ,כמובא בשוע"ר )סי'
פא ,ס"א .סי' קסח סי"א .לוח ברכת הנהנין פ"ג ה"ב.
פ"ח ה"ב-ג .הקדמה להל' פסח .סי' תמב ס"א .סי' תנג
ס"ז .סי' תעה ס"ח .סי' תעה סי"ד.
משא"כ בקשר לשיעור אכילת כביצה ,מבואר בסידור
רבינו הזקן )סדר נטילת ידים סי"ח(" :והשיעור לצרף
לכביצה הוא ,שיאכל כל כזית בכדי אכילת פרס".
ולפי זה הי' יוצא לכאורה ,שכאן ביום הכיפורים
ששיעור איסור האכילה הוא בככותבת ,ששיעורו קרוב
לשיעור כביצה ,גם כאן הי' צריך להיות השיעור
"שיאכל כל כזית בכדי אכילת פרס".
רכב
וכן כתב בתשובת הרה"ק מהרי"ן מניעזין )בשוה"ג
לשו"ת צמח צדק או"ח סי' קי(" :בסידור בדיני נטילת
ידים סוף סי"ח והשיעור כו' כזית בכדי אכילת פרס,
הפירוש פשוט דהזיתים יהיו תכופים זה לזה ,וכמה
זיתים שיש בכביצה כן יהי' שיעורו בכדי אכילת פרס,
כמו ב' שיעורי או ג' שיעורי כדי אכילת פרס ,לכל מר
כדאית ליה ,דהא בזה גופא יש פלוגתא כמבואר באו"ח
סימן תפ"ו".
והיינו מה שמבואר בשוע"ר )סי' תפו ס"א(" :כזית
האמור בכל מקום ...יש אומרים שהוא כחצי ביצה ויש
אומרים שהוא פחות מעט משליש" .ולפי זה תלוי אם
כביצה צריך לאכול בשיעור שני כדי אכילת פרס או
שלושה .ולפי זה תלוי גם אם שיעור זמן אכילת
ככותבת ביום הכיפורים הוא )לערך כזית וחצי ,ושיעור
זמן אכילתו הוא כדי אכילת פרס וחצי ,דהיינו( לערך
14דקות ,או שיעורו הוא )לערך שנים וחצי כזיתים,
ושיעור זמן אכילתו הוא כדי אכילת שנים וחצי פרס,
דהיינו( לערך 24דקות.
אמנם צע"ג ,שהרי מפורש בשוע"ר כאן" :מאכילין
אותו בתחלה פחות מככותבת ...ואחר כך ישהו כדי
אכילת ארבע ביצים ,ולפחות ישהו כדי אכילת שלש
ביצים ...ויחזרו ויאכילוהו כשיעור אכילה ראשונה";
ולא הצריך כלל לשהות כדי אכילת פרס וחצי ,או כדי
אכילת שנים וחצי פרס.
והטעם והמקור לזה הוא בגמרא יומא )פ ,ב(" :מתקיף
לה רבא ,כזית בכדי אכילת פרס וכותבת בכדי אכילת
פרס )בתמיה ,יום הכפורים ששיעור אכילתו בככותבת
אף הוא שיעורו לצירוף אכילתו בכדי אכילת פרס ,ואם
שהה יותר מכאן אין מצטרף ופטור ,והא כיון דשיעורו
גדול בעי שהי' טפי לצירוף אכילתו ,רש"י( ,אמר ליה
אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בטפי מהכי
לא מיתבא דעתיה" .ולכן ,אע"פ ששיעור ככותבת הוא
יותר משיעור כזית ,מכל מקום שיעור הזמן לאכילתם
הוא בשניהם בשוה – כדי אכילת פרס .והיינו בתשעה
באב 6או 7דקות ,וביום הכיפורים – לערך 9דקות.
ד( שיעור שהייתו בין שתי' לשתי'
כל האמור לעיל הוא בענין שיעור איסור האכילה
ושיעור זמן שהייתו בין אכילה לאכילה ,עתה נראה
מהו שיעור איסור השתיה ,שזה נתבאר בשוע"ר )סי'
תריב סי"ב(" :השותה ביום הכיפורים כמלא לוגמיו
חייב ...ולא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאלו מסלקו
לצד אחד מפיו ויראה כמלא לוגמיו ,והוא פחות
מרביעית הלוג באדם בינוני".
ואודות שיעור זמן שהייתו בין שתי' לשתי' ,נתבאר
בשוע"ר )סי' תריב סט"ו(" :שתיות מצטרפות זו עם זו,
שיעורי הלכה למעשה
כגון ששתה מעט והפסיק מעט וחזר ושתה מעט ובין
שתיהן יש כמלא לוגמיו חייב ,במה דברים אמורים
כשלא שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה
אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית הלוג ,אבל אם שהא
יותר מכדי שתיית רביעית אין מצטרפין .ויש אומרים
שלעולם הן מצטרפין אלא אם כן שהא מתחלת שתיה
ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס
כמו בצירוף שתי אכילות .ולענין הלכה יש להחמיר
לכתחלה ולפסוק כסברא האחרונה כמו שיתבאר
בסימן תרי"ח ע"ש".
רכג
אכילה ,וכן עיקר .לפיכך יש לברך ברכה אחרונה על
קאוו"י וטיי"א חמין אף על פי ששותהו מעט מעט אם
לא שהה יותר מכדי אכילת פרס".
ושם נתבאר )סי' תריח סי"ד(" :והשתיה יבדקו בחולה
עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא
לוגמיו ,וישקוהו פחות מאותו שיעור ,וישהו כדי
אכילת ארבע ביצים ,ולפחות ישהו כדי אכילת שלש
ביצים ,ולכל הפחות לא יפחתו מלשהות כדי שתיית
רביעית )עיין סי' תרי"ב( ,ויחזרו וישקוהו כשיעור
שתייה ראשונה".
ואף שכאן בהל' יום הכיפורים הביא ב' הדעות ,ולא
הכריע ביניהם ,מכל מקום לענין ברכה אחרונה הכריע
רבינו כדעת הראב"ד ששיעור ב' שתיות הוא בכדי
אכילת פרס .וביאר זאת כ"ק אחיו הרה"ק מהרי"ל
בשארית יהודה )או"ח סי' טו(" :בפירוש שמיע ליה
מיניה דמר אחאי ז"ל ,שכתב כן לפי שלא סמך על מ"ש
המ"א )סי' ר"י סק"א( ,דצירוף דלענין ברכה תליא
בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד שבטוש"ע הלכות יו"כ.
אלא אפילו להרמב"ם דסבירא ליה דאם שהה יותר
מכדי שתיית רביעית אינו מצטרף ,היינו דוקא ביום
כיפור ששיעורו מלא לוגמא ,שהוא פחות מרביעית.
אבל בברכה אחרונה ששיעורה ברביעית ,אין סברא כל
כך לשער שתיית רביעית שבמהרה בכדי שתיית
רביעית בשתייה בינונית" )ראה לעיל סי' נו ס"ו(.
והוא תלוי בשינוי הגירסה שבין הגמרא לתוספתא,
שבגמרא )כריתות יג ,א(" :כל המשקין מצטרפין
לפסול את הגויה ברביעית בכדי אכילת פרס".
ובתוספתא )יומא פ"ד ה"ד(" :שתה וחזר ושתה ,אם
יש מתחילת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי
שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין".
וכנראה הכוונה בזה ,שבזה אף מתיישבת הסתירה בין
שתי הברייתות דלעיל ,שבגמרא )כריתות יג ,א(" :כל
המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית בכדי
אכילת פרס" .והיינו כיון שמדובר בשיעור רביעית
שפוסל את הגויה ,לכן שיעור הצירוף הוא בכדי אכילת
פרס.
והיא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ,שהרמב"ם כתב
)הל' תרומות פ"י ה"ג(" :אכל וחזר ואכל .שתה וחזר
ושתה אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה
אחרונה כדי אכילת פרס ומתחלת שתייה ראשונה עד
סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית הרי אלו
מצטרפין לכזית" ,כגירסת התוספתא הנ"ל ,ובהשגות
הראב"ד )שם(" :אמת הוא שכן מצא בתוספתא אבל
במסכת כריתות פרק אמרו לו אכלת חלב נראה שאף
לשתייה בעינן כדי אכילת פרס וכן בתוספתא דפסחים
כך הוא בכדי אכילת פרס".
משא"כ בתוספתא )יומא פ"ד ה"ד(" :שתה וחזר
ושתה ,אם יש מתחילת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה
אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין
מצטרפין" .והיינו כיון שמדובר בשיעור מלא לוגמיו
של איסור שתיה ביום הכיפורים ,לכן שיעור הצירוף
הוא בכדי שתיית רביעית.
ולכן הצריך רבינו להחמיר ולשהות כדי אכילת פרס בין
שתיה לשתיה.
***
הלכות סוכה
סימן תרל סעיף ב
ה( צירוף ב' שתיות לברכה אחרונה
עו .כשרות הדפנות -לענין שבת וסוכה
והנה בסדר ברכות הנהנין )פ"ח ה"ו(" :שיעור צירוף
שתיה יש אומרים שהוא בכדי שיעור שתיית רביעית
ואם שתה כחצי רביעית בחפזון שלא כדרך שתיית רוב
בני אדם ושהה מעט וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה
ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית של
שאר כל אדם ]מצטרפין זה עם זה ,יותר מכן[ אין
מצטרפין זה עם זה )והוא הדין אם לא הפסיק בינתיים
אלא ששהה בשתייתו כל כך( .ויש אומרים ששיעור
צירוף השתיית רביעית בכדי אכילת פרס כמו צירוף
יש הרבה מן הדמיון בין הלכות הדפנות הדרושות
לרשות היחיד בשבת )להתיר בה הטלטול( ,לבין הלכות
הדפנות הדרושות להכשר סוכה )להתיר בה האכילה(.
אמנם מרובים הם החילוקים שביניהן ,אשר לפעמים
הדפנות כשרות לענין שבת ופסולות לענין סוכה
ולפעמים הן פסולות לענין שבת וכשרות לענין סוכה.
כך שאין ללמוד אודות כשרות הדפנות מהלכות שבת
להלכות סוכה ,מבלי לברר תחלה ,שבפרט זה דינם
שוה.
שיעורי הלכה למעשה
נמנה בזה את עיקרי החילוקים בינם ,הן בהלכות
המחיצות מן התורה והן בהלכותיהן מדברי סופרים:
א( ב' כהלכתן ושלישית אפילו טפח
נתחיל בכשרות הדפנות מהתורה ,שלפי הנראה דומות
הלכותיהן ,אבל לא ממש .שלענין הסוכה מבואר
בברייתא )סוכה ו ,ב(" :שתים כהלכתן ושלישית אפילו
טפח" .ולענין שבת מבואר בשוע"ר )סי' שמה ס"ו(:
"אפילו אין בו אלא ב' מחיצות ולחי ...הרי הוא רשות
היחיד גמורה מן התורה" .הרי שלענין סוכה צריך
שהדופן השלישי יהי' בו טפח ,ואילו לענין שבת סגי
בלחי משהו ,כמבואר בשוע"ר )סי' שסג ס"א(" :בלחי
שעביו ורחבו כל שהוא" )ראה לעיל סי' מו.
הפרש זה שבינם נתפרש גם בגמרא )סוכה ז ,א(:
"דאילו סוכה דעלמא בעיא טפח שוחק ,ואילו סוכה
דשבת לא בעיא טפח שוחק וסגי בלחי" .ויש מפרשים
דמיירי בב' מחיצות ולחי ,כמובא במ"א )סי' תרל
סק"ט(" :דאפילו במבוי מפולש מכשירים,
דמדאורייתא לחי מחיצה מעלייתא היא ,והוה להו ג'
מחיצות".
ב( ב' כהלכתן ושלישית אמה
במה דברים אמורים ,כשרוחב הרוח השלישית הוא
פחות מעשר אמות ,משא"כ כשהיא יותר מעשר אמות,
אזי אין הלחי מועיל ,וצריך מהתורה שהדופן השלישי
יהי' רחבו אמה ,כמבואר בשוע"ר )סי' שמה סי"א(:
"איזו היא רשות הרבים רחובות ושווקים הרחבים
ט"ז אמה ...אין לו אלא ב' מחיצות משני צדדיו בלבד
)אם מחיצות אלו אינן רחוקות אמה ברוחב רשות
הרבים מכנגד חלל השער(" ,ומהמשך הדברים נראה
שגם זהו מן התורה )ראה לעיל סי' מו ס"ב( .ואילו
לענין סוכה לא נתבאר שום חילוק בזה ,כי תמיד צריך
להיות בדופן השלישי טפח ,ולא יותר.
ג( המחיצה הג' או הד' מד"ס
כל זה הוא מן התורה .אמנם מדברי סופרים לא סגי
בסוכה בטפח בדופן השלישי ,אלא צריך שיהי' בו ד'
טפחים .ולפעמים גם בזה לא סגי ,וצריך ז' טפחים,
כמבואר בשו"ע )סי' תרל ס"ב-ג(" :דפנות הסוכה אם
היו שתים זו אצל זו ,כמין גם ,עושה דופן שיש ברחבו
יותר על טפח ,ומעמידו בפחות משלשה לאחד
מהדפנות ]=שעל ידי לבוד הם ד' טפחים[ ...היו לה
שתי דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש ,עושה דופן שיש
ברחבו ארבעה טפחים ומשהו ומעמידו בפחות משלשה
סמוך לאחד משתי הדפנות וכשרה" ]=שעל ידי לבוד
הם ז' טפחים[.
רכד
ואילו לענין שבת ,לא הותר
לטלטל בו מדברי סופרים אלא
כשיש בה ג' דפנות שלמות,
ובדופן הרביעי צריך לחי ,או
קורה )במבוי( ,או פס ד'
טפחים ,או שני פסין משהו ,או
עומד כפרוץ )בחצר( ,או צורת
הפתח )כשהפתח רחב יותר
מעשר אמות( ,או דלתות
)כשהוא באמצע רשות הרבים( ,כמבואר בשוע"ר )סי'
שסג ס"א-ב(" :שחכמים אסרו בב' מחיצות ולחי
והתירו בג' מחיצות ולחי ...במבוי ,אבל חצר שהיא
פרוצה במילואה ברוח רביעית אינה ניתרת אלא בפס
רחב ד' טפחים ...בשני פסין שרחבן משהו") .ובסי'
שסב סי"ח-ט(" :אם הפרוץ כעומד שוה בשוה מותר ...
ובלבד שלא יהיה במקום אחד פרוץ יותר מעשר אמות
...אם עשה צורת פתח אפילו לפרצה יתירה מעשר
מותר") .ובסי' שסד ס"ד(" :מדברי סופרים אין צורת
פתח מועלת לרשות הרבים גמורה ...צריך לעשות לה
דלת מכאן ודלת מכאן".
יוצא אם כן ,שהדפנות שבציור הזה ,כשרות לסוכה אף
מדברי סופרים ,ופסולות לשבת מדברי סופרים.
ד( דפנות דעריבן
בכל הנ"ל ראינו שלענין סוכה סגי בדפנות קלושות ,אף
במקום דלא סגי לענין שבת .אמנם יש לפעמים
שהדפנות כשרות רק לענין שבת ולא לענין סוכה.
הזכרנו לעיל שדופן השלישית בסוכה ,אם שתים
הראשונות הן זו אצל זו סגי בד' טפחים ,ואם הן זו
כנגד זו וביניהן מפולש ,צריך ז' טפחים .וטעם החילוק
ביניהם נתבאר בגמרא )סוכה ז ,א(" :התם דאיכא שתי
דפנות כהלכתן ,סגי ליה בטפח שוחק ]=שיחד עם לבוד
היא ד' טפחים[ ,הכא דליכא
שתי דפנות ,אי איכא פס
ארבעה ]=שיחד עם לבוד היא ז'
טפחים ,שהוא שיעור סוכה[
אין ,אי לא לא" .וכתב על זה
הר"ן )ב ,ב סד"ה ואמר(" :ולפי
זה צריך ליזהר שלא יהא בכל
קרנות הסוכה פתחים ,דכיון
דבעינן שתי דפנות דעריבן .ובסוכה העשוה כמבוי נמי,
על ידי פס ארבעה הוא איכא שתי דפנות דעריבן".
והיינו שבסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות הנוגעות
זו בזו ,שבכל אחת מהן ז' טפחים .ולכן בשתי דפנות זו
כנגד זו וביניהם מפולש ,כיון שאין שתי דפנות הנוגעות
זו בזו ,לכן צריכה הדופן השלישי להיות לפחות ז'
טפחים )או פס יותר מד' טפחים שמעמיד פחות
רכה
שיעורי הלכה למעשה
משלושה טפחים סמוך לאחת הדפנות( ,שאז יש שתי
דפנות שלמות הנוגעות זו בזו .וכן נפסק ברמ"א )סי'
תרל ס"ה(" :שלא יהיו הפתחים בקרנות ,כי המחיצות
צריכין להיות מחוברים כמין גם".
היא שאנו אומרים גוד אסיק דהיינו שאנו רואים את
ד' צדדי העמוד הגבוהים י' טפחים כאלו נמשכו והועלו
למעלה על ראשו ועומדים כמחיצות סביב לו ונמצא
ראשו מוקף מד' צדדים".
כל זה הוא לענין סוכה ,משא"כ לענין שבת סגי בד'
דפנות שאינם נוגעים זה בזה ,כיון שבכל אחד מד'
הדפנות העומד מרובה על הפרוץ ,וכבר נתבאר ש"אם
הפרוץ כעומד שוה בשוה מותר" וחשוב כדופן כשרה.
משא"כ לענין סוכה יש בזה מחלוקת הפוסקים,
כמבואר בשו"ע )סי' תרל ס"ו(" :נעץ ארבעה קונדסין
בין באמצע הגג בין על שפת הגג וסיכך על גבן פסולה,
ויש מכשירין בנעץ על שפת הגג משום דאמרינן גוד
אסיק מחיצתא" .וכן נתבאר )בשו"ע סי' תרלג ס"ז(:
"אם בנה האצטבא באמצע ...פסולה אפילו האצטבא
גבוהה עשרה" ,והטעם נתבאר בט"ז )שם ס"ק ח(:
"דאמרינן לענין שבת גוד אסיק ...לא אמרינן כן גבי
סוכה ,דבעינן מחיצות הניכרות כעין דירה ,וליכא".
יוצא אם כן ,שהדפנות שבציור הזה ,כשרות לשבת אבל
פסולות לסוכה.
ה( צורת הפתח
דוגמה שניה היא ,כשכל ארבעת הדפנות הם על ידי
צורת הפתח ,שכשר הוא לענין שבת ,כמבואר בשוע"ר
)סי' שסב סי"ט(" :ואפילו כל הד' רוחות הן על ידי
צורת פתח" .ועוד מבואר )סי' שסד ס"ד(" :ואם עשה
צורת פתח על גבי ד' קונדסין רשות היחיד גמורה
היא".
אמנם לענין סוכה ,הזכרנו לעיל לענין דופן השלישית
בסוכה ,שאם שתי הדפנות הראשונות הן זו אצל זו,
סגי בד' טפחים )או פס יותר מטפח שמעמיד פחות
משלושה טפחים סמוך לאחת
הדפנות( .ומכל מקום לא
הסתפקו חכמים בזה ,והצריכו
להוסיף צורת הפתח ,להשלים
עד ז' טפחים ,כמבואר בשו"ע
)סי' תרל ס"ב(" :דפנות הסוכה
אם היו שתים זו אצל זו ,כמין
גם ,עושה דופן שיש ברחבו יותר
על טפח ,ומעמידו בפחות משלשה לאחד מהדפנות ...
ויעשה לה צורת פתח".
משא"כ כשכל הדופן הרביעית היא של צורת הפתח ,או
שגם שאר הדפנות הן של צורת הפתח ,מבואר בר"ן
)סוכה ב ,ב ד"ה ואמר(" :שאין צורת הפתח מתיר
בשתי דפנות של סוכה אע"פ שהוא מתיר לשבת
ולכלאים ...דבעינן מחיצות הניכרות" ,והובא בפרי
מגדים )סי' תרל מש"ז סק"ה(.
יוצא אם כן ,שהדפנות שבציור הזה ,כשרות לשבת אבל
פסולות לסוכה.
ו( גוד אסיק
דוגמה שלישית היא ,כשדפנות הם על ידי גוד אסיק,
שמועיל לענין שבת ,כמבואר בשוע"ר )סי' שמה ס"א(:
"עמוד או תל שהוא גבוה עשרה ורחב ד' על ד' הרי הוא
כמוקף מחיצות גבוהות עשרה שהלכה למשה מסיני
הרי שגם בזה המחיצות כשרות לשבת אבל פסולות
לסוכה.
ז( פי תקרה יורד וסותם
דוגמה רביעית היא ,מה שהובא לעיל לענין שבת
דאמרינן פי תקרה יורד וסותם ,ויש בזה ב' דעות מתי
מועיל פי תקרה יורד וסותם ,כמבואר בשוע"ר )סי'
שסא ס"ה(" :פי תקרה יורד וסותם אפילו היא יתירה
מעשר רק שאינה במילואה .ויש אומרים שאפילו היא
במילואה אפילו נפרצו ב' מחיצות זו אצל זו במילואם
ונשאר קירוי עליהם אומרים בו פי תקרה יורד וסותם
אם נשאר שם ב' מחיצות דבוקות זו בזו".
משא"כ לענין סוכה מבואר בשו"ע ורמ"א )סי' תרל
ס"ה(" :סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין ...כשרה
...אבל אחרים חולקין ולכן אין לעשות סוכה בכה"ג".
ובדעה המתרת ביאר הט"ז )שם ס"ק ט(" :אמרינן פי
תקרה ...של האכסדרה שהוא הקירוי שיש לאכסדרה
יורד וסותם" .והמסקנא היא ש"אין לעשות סוכה
בכה"ג".
הרי שגם בזה המחיצות כשרות לשבת אבל פסולות
לסוכה.
ח( מחיצות של שתי או ערב לבד
דוגמה חמישית היא ,מה שלענין שבת סגי בדופן של
שתי בלבד או ערב בלבד ,כמבואר בשוע"ר )סי' שסב
ס"י( :ואפילו מחיצות של ערב בלא שתי ,כגון של
חבלים המתוחים על גבי יתידות סביב חבל על גבי חבל
בגובה י' טפחים ,או של שתי בלא ערב ,כגון קנים
הגבוהים עשרה הנעוצים בארץ זה אצל זה ,הרי זה
מועלת עד בית סאתים" )היינו 100אמה על 50אמה .
ואם הוא יותר מבית סאתים לא התירו במחיצה של
שתי לבד או ערב לבד אלא בשיירא ,כמובא בשוע"ר
רס"י שס(.
שיעורי הלכה למעשה
ולענין סוכה מבואר בגמרא )סוכה ו ,ב(" :סוכה
העשויה כמבוי ...עושה לו פס ארבעה ומשהו ומעמידו
בפחות משלשה סמוך לדופן ,וכל פחות משלשה סמוך
לדופן כלבוד דמי" .והיינו שעל ידי הפס ארבעה ועל ידי
הלבוד שלושה הרי הם ז' טפחים כשיעור הסוכה.
וכתבו על זה התוס' )שם טז ,ב ד"ה בפחות(" :ותימה
למה לי פס ארבעה יעשה פס שני טפחים ויעמידנו
סמוך לדופן וירחיק שלשה טפחים פחות משהו ויעמיד
פס אחד של שני טפחים ומשהו ...וי"ל משום דאמרינן
בסוף פ"ק דעירובין )דף טז (:דכל מחיצה שאינה של
שתי וערב אינה מחיצה ואם היו שני פסין שאין בכל
אחד ארבעה הויא לה כמחיצה של שתי".
והקשו על זה המפרשים ,מהא דקיי"ל כדעה המתרת
גם במחיצה של שתי לבד או ערב לבד ,וכמובא לעיל.
ומבאר על זה במ"א )רס"י תרל(" :הא דתניא דמהני
קנה קנה פחות מג' ,היינו כשעושה ד' דפנות ,אבל
כשעושה ג' דפנות ...לא הוי מחיצה גמורה ,ולא מהני
אלא אם כן יש ד' דפנות בקנה קנה פחות מג'" .הרי לנו
שמחיצת שתי לבד או ערב לבד מהני לענין שבת
)בפחות מבית סאתים( ,ואילו לענין סוכה מהני רק בד'
מחיצות ולא בג' מחיצות.
רואים אנו מכל האמור לעיל ,שיש כמה חילוקים בין
דיני הדפנות לענין סוכה לבין דינם לענין שבת .וכיון
שדין המחיצות בסוכה אינו דומה לדין המחיצות
בשבת ,ואין הכל בקיאין בדין המחיצות בסוכה ,לכן
כתב הרמ"א )סי' תרל ס"ה(" :ונהגו עכשיו לעשות
מחיצות שלימות ,כי אין הכל בקיאין בדין המחיצות.
ומי שאין לו כדי צרכו למחיצות ,עדיף אז לעשות שלש
מחיצות שלימות מארבע שאינן שלימות".
וכן הוא בשוע"ר )סי' תרלט ס"י(" :עכשיו שנוהגין
לעשות ארבע מחיצות לסוכה") .ובסי' תרל"ח ס"ב(:
"לעשותו דופן רביעי למצוה מן המובחר ...שאינו אלא
למצוה מן המובחר".
***
רכו
סימן תרל סעיף ג
עז .צירופי הלכה למשה מסיני בסוכה
א( שיעורין חציצין ומחיצין
בגמרא )סוכה ה ,ב(" :שיעורין חציצין ומחיצין הלכה
למשה מסיני".
השיעורין והחציצין אינם קשורים להלכות דפנות
הסוכה ,אמנם בקשר למחיצין אמרינן בגמרא )סוכה ו,
ב(" :כי אתאי הלכתא לגוד )להיכא דצריך למיגד או
גוד אחית או אסיק כגון אכסדרה בבקעה דאמרינן בה
פי תקרה יורד וסותם ,רש"י( .ולבוד ,ודופן עקומה".
הרי יש לנו כאן הלכה למשה מסיני בארבע הלכות:
א( גוד אסיק ,מתירים בזה הדופן לענין שבת ,כמבואר
בשוע"ר )סי' שמה ס"א(" :עמוד או תל שהוא גבוה
עשרה ורחב ד' על ד' הרי הוא כמוקף מחיצות גבוהות
עשרה ,שהלכה למשה מסיני היא שאנו אומרים גוד
אסיק ,דהיינו שאנו רואים את ד' צדדי העמוד
הגבוהים י' טפחים כאלו נמשכו והועלו למעלה על
ראשו ועומדים כמחיצות סביב לו ונמצא ראשו מוקף
מד' צדדים".
משא"כ לענין סוכה יש בזה מחלוקת הפוסקים,
כמבואר בשו"ע )סי' תרל ס"ו(" :נעץ ארבעה קונדסין
בין באמצע הגג בין על שפת הגג וסיכך על גבן פסולה,
ויש מכשירין בנעץ על שפת הגג משום דאמרינן גוד
אסיק מחיצתא" .וכן נתבאר )שו"ע סי' תרלג ס"ז(:
"אם בנה האצטבא באמצע ...פסולה אפילו האצטבא
גבוהה עשרה" ,ונתבאר בט"ז )שם ס"ק ח(" :דאמרינן
לענין שבת גוד אסיק ,קא משמע לן רבא ,דלא אמרינן
כן גבי סוכה ,דבעינן מחיצות הניכרות כעין דירה,18
וליכא".
ב( גוד אחית ,בדרך כלל אינו מועיל אף לענין שבת,
כמבואר בשוע"ר )סי' שמה ס"ד(" :כל מחיצה שאינו
מגעת ג' טפחים לארץ אינו מחיצה לחלוק רשות בפני
עצמה ,לפי שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה" .ולכן
הובא לעיל מפירוש רש"י ,שגוד אחית הוא רק לענין
"פי תקרה יורד וסותם" ,וכמבואר בשוע"ר )סי' שסא
ס"ה(.
אמנם לפעמים אומרים גם גוד אחית כפשוטו ,כמבואר
בשוע"ר )סי' שמה ס"ג(" :עמוד גבוה עשרה שיש
בראשו ד' על ד' ומתקצר והולך למטה וכשמגיע ג'
18מכל מקום ,אם יש דופן גבוהה עשרה )או שהיא גבוהה ז'
ומשהו והעמידם פחות מג' סמוך לארץ( ,והגג גבוה הרבה ,מבואר
בשו"ע )סי' תרל ס"ט(" :היו דפנותיה גבוהים ז' ומשהו והעמידם
בפחות מג' סמוך לארץ כשרה אפילו הגג גבוה הרבה" ,והיינו
מטעם גוד אסיק ,וכדלקמן.
שיעורי הלכה למעשה
טפחים סמוך לארץ יש בו ג' טפחים על ג' טפחים הרי
הוא רשות היחיד על ראשו ,לפי שהלכה למשה מסיני
היא שאומרים גוד אחית ,דהיינו משוך את ראש
העמוד מכל צדדיו והורד למטה עד לארץ ,והרי זה
כאילו מחיצות מקיפות אותו מכל צדדיו עד ראשו".
והיינו כיון ד"כשמגיע ג' טפחים סמוך לארץ יש בו ג'
טפחים על ג' טפחים" ,אם כן אין הגדיים יכולים
לבקוע תחתיה ,ולכן אמרינן בה גוד אחית.
ג( לבוד ,מתירים בזה הדופן הן לענין שבת והן לענין
סוכה ,לענין שבת מבואר בשוע"ר )סי' שסב ס"י(:
"קנים הגבוהים עשרה הנעוצים בארץ זה אצל זה הרי
זה מועלת ...ובלבד שלא יהיה בין ...קנה לחבירו ג'
טפחים וכל אויר שהוא פחות מג' טפחים נחשב כסתום
לגמרי" .ובסי' שסג )סי"ב(" :שכל לבוד רואין אותו
כמלא".
ולענין סוכה מבואר בשו"ע )סי' תרל ס"ט(" :היו
דפנותיה גבוהים ז' ומשהו והעמידם בפחות מג' סמוך
לארץ כשרה אפילו הגג גבוה הרבה ,ובלבד שיהא מכוון
כנגדן ,ואפי' אינו מכוון ממש רק שהוא בתוך ג' כנגדו
כשרה .ואם אינו גבוה אלא י' טפחים ,אפי' אין בדופן
אלא ד' ושני משהויין כשרה ,שמעמידה באמצע
ואמרינן לבוד למעלה ולמטה וחשוב כסתום" .והיינו
שהן לגבי הריוח שבין הדופן לארץ ,והן לגבי הריוח
שבין הדופן לגובה הסכך ,והן לגבי הריוח שבין הסכך
לבין גובה הכותל ,אם הוא פחות מג' טפחים מתירים
תמיד מטעם לבוד.
וכן לענין הסכך שמקצתו עולה ומקצתו יורד ,נתבאר
בשוע"ר )סי' תרלא ס"ז( :שכל פחות מג' טפחים הרי
הוא כלבוד ומצטרפין זה עם זה להיות נקראים סכך
אחד".
ד( דופן עקומה ,ענינו שייך רק לענין סוכה ,19כמבואר
בשו"ע )סי' תרלב ס"א(" :סכך פסול ...מן הצד אינו
פוסל אלא בארבע אמות ,אבל פחות מארבע אמות
כשרה ,דאמרינן דופן עקומה ,דהיינו לומר שאנו רואים
כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף
הכותל ,ודבר זה הלכה למשה מסיני".
עוד מצינו שני דברים שהתירו בסוכה מהלכה למשה
מסיני:
ה( האחד הוא מה שהובא בגמרא )סוכה ו ,ה(" :תנו
רבנן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ...אתאי
הלכתא וגרעתה לשלישית ואוקמה אטפח" .וברש"י
19משא"כ לענין שבת סגי בדופן עשרה טפחים ,ואין שום צורך
בגג.
רכז
)שם(" :הא דאמרינן לעיל הלכה למשה מסיני ,להכי
נמי אתמר ליה הלכתא ,למחיצות ,למיגרעיה לשלישית
דופן סוכה ולמיסגי ליה בטפח".
ו( חבוט רמי ,לענין סכך שמקצתו עולה ומקצתו יורד,
וכמבואר בשוע"ר )סי' תרלא ס"ז(" :ואם יש ברוחב
הסיכוך העולה כשיעור גג דהיינו טפח על טפח או יותר
והוא מכוון כנגד האויר שבין התחתון אע"פ שיש
ביניהם יותר מג' טפחים כשרה ,לפי שאנו רואים את
העולה כאלו ירד למטה ומונח באויר שכנגדו ...וכל
שיעורין הללו הן הלכה למשה מסיני".
ב( צירוף לבוד וב' כהלכתן ושלישית טפח
מבואר בגמרא )סוכה סע"ב(" :סוכה העשויה כמבוי ...
עושה לו פס ארבעה ומשהו ומעמידו בפחות משלשה
סמוך לדופן ,וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד
דמי".
וכתבו על זה בתוס' )סוכה טז ,ב ד"ה בפחות(" :ותימה
למה לי פס ארבעה יעשה פס שני טפחים ויעמידנו
סמוך לדופן וירחיק שלשה טפחים פחות משהו ויעמיד
פס אחד של שני טפחים ומשהו ...וי"ל משום דאמרינן
בסוף פ"ק דעירובין )דף טז (:דכל מחיצה שאינה של
שתי וערב אינה מחיצה ואם היו שני פסין שאין בכל
אחד ארבעה הויא לה כמחיצה של שתי".
אמנם להלכה קיי"ל שגם מחיצה של שתי או ערב
מתרת ,כמבואר בשוע"ר )סי' שסב ס"י( :ואפילו
מחיצות של ערב בלא שתי ,כגון של חבלים המתוחים
על גבי יתידות סביב חבל על גבי חבל בגובה י' טפחים,
או של שתי בלא ערב ,כגון קנים הגבוהים עשרה
הנעוצים בארץ זה אצל זה ,הרי זה מועלת עד בית
סאתים".
ומבאר על זה המ"א )ריש סי' תרל(" :הא דתניא דמהני
קנה קנה פחות מג' ,היינו כשעושה ד' דפנות ,אבל
כשעושה ג' דפנות בעינן ב' שלימות דעריבן ושלישית
בטפח ...אין אנו צריכין לידחק בדברי התוס' ...
סבירא להו כיון דלא הוי מחיצה אלא בשיירא כמ"ש
סימן ש"ס לא הוי מחיצה גמורה ולא מהני אלא אם כן
יש ד' דפנות בקנה קנה פחות מג'".
יוצא לנו מכך ,שאם מתירים הסוכה בב' דפנות וחצי,
או אפילו בג' דפנות ,אין להתירה אלא בדפנות שלמות,
ולא בקנה קנה פחות מג'.
שיעורי הלכה למעשה
ג( צירוף גוד אסיק ודופן עקומה
מבואר בר"ן )סוכה ב ,א ד"ה בנה(" :דאמרינן דופן
עקומה ...על כרחך כשהדפנות מגיעות לסכך עסקינן,
אבל אם אין דפנות מגיעות לסכך ליכא למימר דופן
עקומה".
ומבאר הטעם לזה בהגהות רעק"א )סי' תרלב ס"ק א(:
"והא דלא אמרינן גוד אסיק ,והוי כמו דפנות מגיעות
לסכך ,ואחר כך שייך לומר דופן עקומה .נראה לענ"ד
שהר"ן כתב כן לשיטתיה שכתב בפרק א )ט ,רע"א( גבי
אויר ג' ומיעטו בשפודים מהצד של דופן ,דלמאן דאמר
)יח ,א( דלא אמרינן לבוד באמצע פסול ,ולא אמרינן
תחלה דופן עקומה ואחר כך לבוד מן הצד ,דתרי
הלכתא לא אמרינן ] ...דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד
כי הדדי[ ,והכי נמי הכא ,כיון דלא אפשר לדון ההלכה
דדופן עקומה אלא על ידי הלכה דגוד אסיק ,זהו לא
אמרינן".
אמנם בטור )סי' תרלב(" :סכך פסול ...מן הצד אינו
פוסל אלא בארבע אמות ...אפילו אין הדופן אלא
עשרה טפחים והגג גבוה ממנו הרבה ,שאנו רואין
הדופן כאילו עולה עד למעלה ואז נאמר דופן עקומה".
ובשו"ע סתם וכתב )סי' תרלב ס"א(" :סכך פסול ...
דופן עקומה דהיינו לומר שאנו רואים כאילו הכותל
נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל".
ופירש במ"א )שם ס"ק א(" :משמע דוקא כשדפנות
מגיעות לסכך )ר"ן וב"ח(".
אמנם בט"ז כתב )שם ס"ק א(" :דאמרינן דופן עקומה
...כתב שפיר רבינו הטור אפילו אין הדופן אלא י'
טפחים והגג גבוה ממנו הרבה ...דמאי שנא מהא
דאמרינן בסימן תר"ל ס"ט בדפנות גבוהים ז' ומשהו
כו' אפילו הגג גבוה הרבה ואפילו אינו מכוון ממש רק
שהוא בתוך ג' כנגדו כשרה ...דהני תרווייהו לבוד
ודופן עקומה הלכה למשה מסיני הם ולמה לא נשוה
אותם בזה".
והיינו ,שכמו בדפנות גבוהים ז' ומשהו ,והגג גבוה
הרבה ,והסכך הוא בתוך ג' ,מתירים מטעם גוד אסיק
)שכאילו הדופן עולה עד לגובה הסכך( ולבוד )שכאילו
הסכך מגיע עד לדופן( .כמו כן כאן בדופן עקומה
שהדופן גבוה י' טפחים והגג גבוה ממנו הרבה ,יש
להתיר מטעם גוד אסיק )שכאילו הדופן עולה עד לגובה
הסכך( ודופן עקומה.
וביאור החילוק בינם לדעת הר"ן והמ"א ,ביאר בשו"ת
רעק"א )פסקים סי' יב(" :ונ"ל ביאור דבר הר"ן ,לא
בפשוטו דאין הסוכה מתכשרת על ידי ב' הלכתות יחד
לבוד ודופן עקומה ,אלא דכוונת הר"ן ,היכא דאי
רכח
אפשר לדון על לבוד רק מכח דאמרינן דופן עקומה
ונעשה אויר מהצד ,זהו לא אמרינן הלכה אחת מכח
הלכה אחרת .והכי נמי באין דפנות מגינות לסכך ,דלא
שייך לדון דופן עקומה כיון דיש כאן אויר ,אלא אם כן
תדין תחילה גוד אסיק ומגיעות לסכך ,ואזי שייך לדון
דופן עקומה ,זהו לא אמרינן .אבל אם כל אחד ואחד
שייך לדון לעצמו אמרינן ביה כמה הלכתות".
ד( צירוף דופן עקומה וחבוט רמי
כבר הובא לעיל ,שאם הסכך מקצתו עולה ומקצתו
יורד אמרינן הלכה למשה מסיני דחבוט רמי" ,שאנו
רואים את העולה כאלו ירד למטה ומונח באויר
שכנגדו".
וכתב על זה בשו"ת בני דוד )הל' סוכה פ"ה(" :בסוכה
שבצדה דופן הבית והגג בולט למעלה גבוה מן הסכך
והסכך למטה ,נסתפקתי אם הסכך מצטרף עם הגג
ואמרינן דופן עקומה ,ואין צריך שהסכך יגיע עד כותל
הבית ,ואמרינן חבוט רמי הגג עד הסכך ...או דלמא
דלענין דופן עקומה צריך שהסכך פסול יגיע עד הסכך
כשר כדי ליעשות דופן עקומה ...ואם כן צריך שימלא
אויר הסכך כשר ,עד כותל הבית ,אפילו בסכך פסול,
ואז הוי שפיר דופן עקומה .וכן עשיתי מעשה ,דכן
מסתבר"
וזה דבר רגיל גם בזמנינו ,שסומכים הסוכה לכותל
הבית ,שיש על גבו מעזיבה או מרפסת ,אף שהמעזיבה
והמרפסת הן גבוהים בהרבה מהסוכה ,וכדי להכשיר
הדופן צריך לצרף דופן עקומה וחבוט רמי.
ולדעת רבינו הזקן יש טעם נוסף שאי אפשר לומר כאן
חבוט רמי ,כמבואר בשוע"ר )סי' תרלא ס"ז(" :ואם יש
ברוחב הסיכוך העולה כשיעור גג דהיינו טפח על טפח
או יותר ,והוא מכוון כנגד האויר שבין התחתון ,אע"פ
שיש ביניהם יותר מג' טפחים כשרה ,לפי שאנו רואים
את העולה כאלו ירד למטה ומונח באויר שכנגדו .והוא
שיהא רוחב האויר כרוחב העולה או יותר ממנו ,אבל
אם היה פחות ממנו ,וכן אם העולה אינו מכוון ממש
כנגד האויר שתחתיו בענין שאם היה יורד למטה כנגדו
ממש היה מקצתו נוגע בסכך התחתון ,אין אנו רואין
אותו כאלו ירד למטה" .וכיון שבדרך כלל מגיעות
מוטות הסוכה עד הכותל )שבראשו המרפסת או
המעזיבה( ,אם כן לא נוכל לומר "חבוט רמי" במרפסת
ובמעזיבה.
אמנם באמת נראה שגם במעזיבה ומרפסת אמרינן
דופן עקומה ,אף אם המעזיבה והמרפסת גבוהים
הרבה מהסכך ,ואיננו זקוקים בזה כלל ל"חבוט רמי".
וההוכחה לזה היא ממה שכתב המ"א )סי' תרלב ס"ק
ב(" :ואם הגג עקום למעלה ,ולמטה בסמוך לו קורה,
שיעורי הלכה למעשה
אע"פ שאינו נמשך ממנו ג' טפחים ,כיון דבגובה רחוק
ממנו ג' טפחים ,אין מצטרפין ,ולא אמרינן חבוט ולבוד
להחמיר" )מ"א זה הובא גם בשוע"ר ,קונטרס אחרון
סי' רמח ס"ק ב ,קרוב לסופו( .הרי שאף שהגג העקום
הוא גבוה בהרבה מהסכך ,ואין אומרים חבוט רמי
)כדי שלא לפסול בזה את הסוכה( ,מכל מקום אמרינן
בזה דופן עקומה.
***
סימן תרלט סעיף יא
עח .אכילת ושתיית קבע בסוכה
א( כזית ,כגרוגרת ,ככותבת וכביצה
בשוע"ר )סי' תרלט סי"א(" :כבר אמרנו שמותר לאכול
אכילת עראי חוץ לסוכה ,וכמה היא אכילת עראי
כביצה שכן דרך האדם לטעום פעם אחת מלא פיו חוץ
לביתו ,ומלא פיו הוא כביצה ,שאין בית הבליעה
מחזיק יותר מכביצה".
והיינו שאף ש"שיעור אכילה" הוא "כזית" ,כמבואר
בשוע"ר )סי' קפד ס"ב(" :כזית שהוא שיעור אכילה,
אבל פחות מכזית אינה נקרא אכילה כלל" .ולכן מי
שאוכל פחות מכזית מברך רק ברכה ראשונה ,ואם
אוכל כזית ויותר מברך אף ברכה אחרונה ,וכמבואר
בשוע"ר )סי' קסח ס"ז(" :ברכת המוציא אין לה שיעור
שאפילו אינו רוצה לאכול אלא פירור פחות מכזית
צריך לברך המוציא ,ולא נתנו שיעור כזית אלא בברכת
המזון" .מכל מקום גם אכילת "כזית" חשובה "אכילת
עראי" ויכולים מדינא לאכלו מחוץ לסוכה ,וגם
כשאוכלים אותו בסוכה אין לברך "לישב בסוכה".
ובאמת יש שיעור גדול יותר מכזית ,שהוא שיעור
כגרוגרת )שהיא תאנה( ,כמבואר בשוע"ר )סי' תפו
ס"א(" :והזית הוא קטן מהגרוגרת" .והיא אכילה
חשובה יותר לענין הוצאה בשבת ,כמבואר במשנה
)שבת עו ,ב(" :המוציא אוכלים כגרוגרת חייב" .ולענין
עירוב חצרות ,כמבואר בשוע"ר )סי' שסח ס"ג(" :כמה
הוא שיעור העירוב ...כגרוגרת פת לכל אחד" .אמנם
גם אכילת "כגרוגרת" חשובה "אכילת עראי" ואפשר
לאכלו מדינא מחוץ לסוכה ,וגם כשאוכלים אותו
בסוכה אין לברך "לישב בסוכה".
ועוד יש שיעור גדול יותר מכגרוגרת ,שהוא שיעור
ככותבת הגסה )שהיא תמר( ,שאכילה זו מיישבת דעתו
של אדם ,כמבואר בשוע"ר )סי' תריב ס"א(" :האוכל
ביום הכיפורים שיעור שכשהוא רעב תתיישב עליו
דעתו באכילה זו חייב כרת ...וקבלו חכמים הלכה
למשה מסיני ששיעור זה הוא ככותבת הגסה ,והוא
רכט
פחות מעט מכביצה" .אמנם גם אכילה זו חשובה
"אכילת עראי" ואפשר לאכלו מדינא מחוץ לסוכה ,וגם
כשאוכלים אותו בסוכה אין לברך "לישב בסוכה".
ואפילו שיעור כביצה ,שהוא שיעור גדול יותר
מככותבת הגסה ,שהוא שיעור אכילה ש"יש בה כדי
שביעה" ונקראת סעודה ,ולכן מועלת )לדעה אחת(
לענין סעודה שלישית ,כמבואר בשוע"ר )סי' רצא
ס"א(" :יכול לקיים אותה ...כביצה ,ואף שכביצה היא
סעודת עראי ...מכל מקום מאחר שיש בה כדי שביעה
נקרא סעודה" .ולכן מועיל שיעור כביצה אף לענין
עירוב תבשילין ,כמבואר בשוע"ר )סי' תקכז ס"ג(:
"כיצד מצות הנחת ערוב תבשילין נוטל בידו חתיכת פת
שיש בה כביצה .והיא חשובה אכילה גם לענין נטילת
ידים ,כמבואר בשוע"ר )סי' קנח ס"ב(" :אפילו פת
גמורה אם אינו אוכל אלא פחות מכביצה בלא קליפתה
יש להסתפק אם צריך נטילת ידים ,לפי שפחות
מכביצה אינו נקרא אוכל לענין טומאת אוכלין ...לענין
נטילת ידים ,לפיכך יטול ידיו ולא יברך" .אמנם מכל
מקום גם אכילה זו חשובה "אכילת עראי" ואפשר
לאכלו מדינא מחוץ לסוכה ,וגם כשאוכלים אותו
בסוכה אין לברך "לישב בסוכה".
ודוקא כשאוכל פת יותר מכביצה ,חשובה אכילת קבע,
לענין אכילה בסוכה.
אמנם לא נתפרש כאן כמה הוא שיעור "יתר מעט
מכביצה" ,ולכאורה נראה מלשון הלכה זו שהכוונה
ל"משהו" ,והיינו שכביצה ממש הוא שיעור אכילת
עראי ,ואילו "משהו" יותר מכביצה הוא שיעור אכילת
קבע .אמנם לא נראה כן ברמב"ם ,שכותב )הל' סוכה
פ"ו ה"ו(" :אסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה,
אלא אם אכל אכילת עראי כביצה או פחות או יתר
מעט" .הרי שגם מעט יותר מכביצה הוא עדיין אכילת
עראי ,ורק כשאוכל שיעור "חשוב" יותר מכביצה
חשובה אכילה זו אכילת קבע .ולא נתפרש כמה הוא
שיעור זה.
ב( אכילת קבע וסעודה קטנה
השיעור האמור של פת יותר מכביצה ,שהיא "אכילת
קבע" ,וחייבים לאכלה בסוכה ,הוא גם שיעורה של
סעודת שבת ויום טוב )לדעה אחת( ,כמבואר בשוע"ר
)סי' עדר ס"ו(" :וכיון שאכל יתר מעט מכביצה יצא ידי
חובתו ,אבל כביצה בלבד נקראת אכילת עראי ואינו
יוצא בה".
והוא גם שיעור "סעודה קטנה" לענין אכילה קודם
התפלה )מנחה( ולפני כל מצות הקבוע להם זמן,
כמבואר בשו"ע )סי' רלב ס"ג(" :והא דאסור לאכול
סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה ,אבל לטעום
שיעורי הלכה למעשה
דהיינו אכילת פירות מותר ,והוא הדין לאכול פת
כביצה ,כדרך שאדם אוכל בלא קבע מותר" )ראה לעיל
סי' טעא(.
ומכל מקום מצינו חילוק ביניהם ,שהרי לענין "אכילת
קבע" בסוכה אין הפרש בין פת לבין מיני מזונות
ולדייסה מחמשת המינים ,כמבואר בשוע"ר )סי' תרלט
סי"א(" :במה דברים אמורים בפת העשויה מחמשת
המינים ,או בתבשיל העשוי מחמשת המינים ,אבל
שאר מיני מאכלים ואין צריך לומר מיני פירות ,אפילו
אוכל מהם הרבה ואפילו קובע עליהן סעודתו ,מותר
לאכלן חוץ לסוכה ,לפי שקביעת מינים אלו אינה
חשובה אלא כאכילת עראי של פת".
משא"כ לענין אכילת "סעודה קטנה" קודם התפלה
)מנחה( לא הוזכרה אלא ה"פת" בלבד ,כמובא לעיל.
וכן לענין אכילה קודם מוסף לא הוזכרה אלא הפת
בלבד ,כמבואר בשוע"ר )סי' רפו ס"ד(" :מותר לטעום
אחר תפלת שחרית קודם תפלת המוספין ,כמו שמותר
לטעום קודם תפלת המנחה משהגיע זמנה ,דהיינו
אכילת פירות אפילו הרבה כדי לסעוד הלב ,ופת כביצה
ולא יותר" )ראה גם לעיל סי' טי ס"ב וסי' עא ס"א(.
וכן אמנם נהוג בכמה קהלות ,שמקדשים וטועמין מיני
מזונות לפני מוסף בראש השנה )לפני תקיעות(
ובשמח"ת )בעת ההקפות או אחרי קריאת התורה(.
ויותר נתפרש הדבר לענין איסור אכילה בערב פסח
אחר שעה עשירית ,כמבואר בשוע"ר )סי' תעא ס"א-
ב(" :כל אדם ...אסור לו לאכול פת דהיינו מצה עשירה
)כמו שיתבאר( ,מתחלת שעה עשירית בערב פסח עד
הלילה ,כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון ...אבל מותר
לאכול מעט פירות ...או מעט תבשיל העשוי מחמשת
המינים ...שלא אסרו אלא פת בלבד שסועדת את הלב
שנאמר ולחם לבב אנוש יסעד".
והיינו שהחיוב לאכול בסוכה הוא "אכילת קבע" ,וזה
שייך גם במזונות .אמנם האיסור לאכול קודם התפלה
נתפרש בגמרא )שבת ט ,ב( שהאיסור הוא רק ב"סעודה
קטנה" )דלא כרבי יהושע בן לוי שאוסר גם "טעימה"(.
והרי רק אכילת פת חשובה "סעודה".
]ושיעור קביעות סעודה במיני מזונות יתבאר לקמן[.
עתה נראה מהו דינה של סעודת שבת ,שמבואר
בשוע"ר )סי' עדר ס"ה-ו(" :אפילו אכל אדם כל מיני
מעדנים ומיני תבשילין הרבה ,אע"פ שהם מחמשת
המינים ,אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות ,שחייב אדם
לסעוד בשבת עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא
וברכת המזון )ועוד שעיקר סעודה הוא הלחם שעליו
יחיה האדם( ...יתר מעט מכביצה".
רל
וכן נתפרש בשוע"ר )סי' קפח ס"י(" :בשבתות וימים
טובים של שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין
עליו ברכת המזון ...שהלחם הוא עיקר הסעודה ,שכל
סעודה נקרא על שם הלחם )ומיני לחמים שאין קובעין
עליהם סעודה צריך לאכול מהם כשיעור קביעות
סעודה(".
אמנם בשוה"ג שם )סי' קפח( הוסיף אחיו הרה"ק
מהרי"ל מיאנאוויטש" :שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר
בו ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה ,שהרי גם
בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום".
ולכאורה מה תועיל "הזכרה של קדושת היום" ,הרי
צריך שתהי' סעודה ,שהיא דוקא על הלחם!?
ובאמת גם דבר זה תלוי בב' הדעות שבשוע"ר )סי' עדר
ס"ו(" :וכיון שאכל יתר מעט מכביצה יצא ידי חובתו,
אבל כביצה בלבד נקראת אכילת עראי ואינו יוצא בה.
ויש אומרים שבכזית בלבד יוצא ידי חובתו" .וכיון
שלדעה הב' סגי בכזית פת ,אף שאינה סעודה ,אפשר
דסגי אף במיני מזונות.
אמנם עדיין דורש הדבר ביאור ,שהרי נתבאר בשוע"ר
)סי' עדר ס"ה(" :שלגבי אכילת המן שממנה למדו ג'
סעודות נאמר בה לחם ,שנאמר ויאמר אליהם משה
הוא הלחם אשר נתן וגו'" .וכן נתבאר בפסקי דינים
צמח צדק )שנז ,ג(" :שתי סעודות הראשו]נות[ דלילי
שבת וסעודת שחרית פשיטא שאין יוצאין במיני
תרגימא ...חייב לאכול פת ...דהכתיב לחם משנה".
ואם כן מדוע תועיל בזה "הזכרה של קדושת היום"?
ועוד יש להאריך בזה ,ואכ"מ.
ג( "סעודה קטנה" ו"סעודה"
לפום ריהטא הי' נראה ששיעור "אכילת קבע" ,שהוא
שיעור "סעודה קטנה" כנ"ל ,הוא שיעור אכילת פת
בסעודה אחת .אמנם באמת שיעור אכילת פת בסעודה
אחת הוא לכל הפחות כשלושה ביצים ,ויש אומרים
שהוא כארבעה ביצים ,ואילו "אכילת קבע" הוא יותר
מ"כביצה" אחת.
שהרי שיעור אכילת פת בסעודה אחת הוא שיעור
"אכילת פרס" ,כי הפת היתה נאפית אז בשיעור של
אכילת האדם שתי סעודות במשך היום ,ובכל סעודה
הוא אוכל "פרס" )חצי פת( .ובשיעור זה יש ב' דעות,
אם שיעור הפת היא שמונה ביצים ואכילת פרס היא ד'
ביצים ,או ששיעור הפת היא ו' ביצים ואכילת פרס היא
ג' ביצים ,כמבואר בשוע"ר )סי' תריב ס"ד(" :שיעור
אכילת פרס שאמרו ביום הכיפורים ובכל איסורי תורה
...יש אומרים שהוא כמו ד' ביצים ויש אומרים שהוא
כמו ג' ביצים".
שיעורי הלכה למעשה
ולכן תלוי בזה גם שיעור עירוב תחומין ,שהוא מזון
שתי סעודות ,כמבואר בשו"ע )סי' תט ס"ז(" :שיעורו
ב' סעודות בינונים ,שהם כששה ביצים מפת" .וכן תלוי
בזה שיעורו של עירובי חצרות )של דיורים רבים(,
כמבואר בשוע"ר )סי' שסח ס"ג(" :שיעורו מזון ב'
סעודות שהם ...כששה ביצים בינונית פת ,ויש אומרים
שב' סעודות הן כשמונה ביצים" .הרי שהשיעור הקטן
של אכילת פת בסעודה אחת הוא ג' ביצים ,שהוא
שיעור "אכילת פרס" ,והוא "שיעור סעודה".
ד( "סעודה" ו"קביעות סעודה"
ובאמת יש בזה הפרש בין "שיעור סעודה" לבין "שיעור
קביעות סעודה" שהוא שיעור גדול יותר ,כמבואר
בשוע"ר )סי' קסח ס"ח(" :מיני לחמים שיתבארו
לפנינו שאין דרכם של רוב בני אדם לקבוע סעודתם
עליהם ,אין מברכים עליהם המוציא וברכת המזון רק
בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ,אלא אם כן
אוכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע סעודה ...שיעור
קביעות סעודה האמור כאן אינו כשיעור סעודה
האמור בעירוב שהוא כג' ביצים ...אלא כשיעור עומר
לגולגולת לב' סעודות".
ומפרט יותר בסדר ברכת הנהנין )פ"ב ה"ב(" :ולמעשה
יש לנהוג כל שאוכל מכשש ביצים בינוניות ולמעלה עד
חצי עשרון ...ואם אוכל פחות מכשש ביצים ...והוא
שאכל כשיעור ד' ביצים".
הרי שב"שיעור קביעות סעודה" יש כמה דעות –
כשיעור ד' ביצים ,או שש ביצים ,או חצי עשרון )שהוא
יותר מכ"א ביצים( .וב"שיעור סעודה" יש ב' דעות –
כשיעור ג' ביצים או ד' ביצים ,ואילו "שיעור אכילת
קבע" ו"שיעור סעודה קטנה" הוא יותר מכביצה.
לסיכום יש לנו כמה שיעורים לאכילה חשובה:
א( כזית – "שיעור אכילה" לברכת המזון וברכה
אחרונה.
ב( כגרוגרת – שיעור אכילה חשובה להוצאה בשבת
ולעירובי חצרות.
ג( ככותבת – אכילה "שמיישבת דעתו" לענין יום
כיפור.
ד( כביצה – אכילה "כדי שביעה" לנטילת ידים ולעירוב
תבשילין ולסעודה שלישית בשבת.
ה( יותר מכביצה – "אכילת קבע" ,לענין סוכה )וסעודת
שבת ויום טוב(.
ו( יותר מכביצה פת – "סעודה קטנה" ,לענין אכילת
קודם התפלה.
רלא
ז( ג' או ד' ביצים – "שיעור סעודה" ו"שיעור אכילת
פרס".
ח( ד' או ו' או כ"א ביצים – "שיעור קביעות סעודה",
לברכת המוציא במזונות.
ה( שתיית קבע ב"יין"
כל זה הוא באכילת פת או מזונות ,נראה עתה מה הדין
בשתיית יין .נתבאר על כך בשוע"ר )סי' תרלט ס"ו(:
"המבדיל על הכוס צריך לכנוס לסוכה להבדיל שם,
שהרי בשאר ימות השנה נכנס לביתו להבדיל שם".
וכיון ש"צריך לכנוס לסוכה להבדיל שם" ,היה נראה
לכאורה שזה מחייב גם בברכת לישב בסוכה.
אמנם לאידך נתבאר בשוע"ר )סי' תרלט סי"ב(" :מותר
לשתות כל המשקין חוץ לסוכה אפי' יין ,ואפי' שותה
יותר מרביעית" .הרי שאין שתיית יין מחייבת ברכת
לישב בסוכה.
ואף שגם היין דרך לקבוע עליהן ,וכמבואר בשוע"ר
)סי' ריג ס"א(" :בפת ויין שהם חשובים ודרכם לקבוע
עליהם בהסיבה מפני חשיבותם" .והיינו כפי שרגילים
לעשות התוועדות בקביעות על היין .ומטעם זה
מחוייבים לשתות היין הזה בסוכה ,כמבואר בשוע"ר
)סי' תרלט סי"ב(" :אבל אם קובע את עצמו לשתות
יין ,או שאר משקין שדרך לקבוע עליהן ,כגון מי דבש
ושכר במדינות אלו שרגילין לקבוע עליהן לשתות בלא
סעודה ,צריך לכנוס לתוך הסוכה".
מכל מקום גם בזה אין לברך לישב בסוכה ,אלא
יוצאים בברכת לישב בסוכה שעושים במשך היום על
הסעודה ,כמבואר בשוע"ר )שם(" :אבל אין צריך לברך
לישב בסוכה ,לפי שהשתיה היא טפילה לאכילה וברכת
לישב בסוכה שבירך על אכילת שחרית היא פוטרת את
השתיה של כל היום … שאפי' יצא חוץ לסוכתו אחר
האכילה והפסיק הרבה בין האכילה להשתיה …
נמשכים וטפלים לאכילה שהיא עיקר מצות הישיבה
בסוכה ברכת האכילה פוטרתן .ואפילו שותה וישן
ומטייל קודם האכילה אין צריך לברך לפי שהן טפלים
להאכילה שלאחריהם" .והיינו שחיוב הברכה על היין
אינו חשוב כל כך כמו הפת ,ולכן נפטר בכל אופן
בברכת לישב בסוכה שעשה ,או שיעשה ,במשך היום
בסוכה זו.
ואפילו אם רוצה לקבוע את עצמו לשתות יין בסוכה
שאינו אוכל בה כלל באותו יום ,מכל מקום יש להמנע
מלעשות זאת ,כמבואר בשוע"ר )סי' תרלט סי"ד-טו(:
"וכל זה כשנכנס לאותה סוכה שבירך בה באכילה
ראשונה ,אבל אם נכנס לסוכה אחרת … אם רוצה
לקבוע את עצמו שם לשתות יין ושאר משקים שדרך
שיעורי הלכה למעשה
לקבוע עליהם ,מן הדין צריך לברך שהרי אסור
לשתותן חוץ לסוכה .ומכל מקום לפי שיש מפקפקין על
ברכה זו לכן נכון הדבר שלא לקבוע את עצמו בשתיה
רק בסוכה שאכל בה היום ובירך עליה לישב בסוכה".
והיינו שיש סוברים שדין היין הוא כמו דין הפירות,
שלעולם אינם מחוייבים בברכת לישב בסוכה ,ומספק
ברכות לבטלה חוששין לדעה זו.
ו( בקידוש ובהבדלה
כל זה בשתיית יין גרידא ,להתוועדות וכיו"ב .משא"כ
בקידוש היום מברכים אנו לישב בסוכה על כוס של
קידוש ,כמבואר בשוע"ר )סי' תרמג ס"א(" :סדר
הקידוש בליל א' של סוכות ,בתחלה מברך על היין
ואחר כך אומר קידוש היום ואחר כך יברך לישב
בסוכה".
ומכל מקום ,אין פירוש הדבר שיין הקידוש מחייב את
ברכת לישב בסוכה ,אלא שברכת לישב בסוכה היא על
הסעודה שאחר הקידוש ,שאוכל בה פת ,אלא
שמברכים אותה בעת הקידוש שהיא תחלת הסעודה.
ולכן יש בזה חילוק בין קידוש הלילה לקידוש היום,
וכמבואר בשוע"ר )שם ס"ג(" :וכל זה בליל יום טוב או
בליל שבת שיש בהן קידוש היום ,לכך הוא סומך ברכת
הסוכה לקידוש היום ,אבל בשאר סעודות החג ,אפילו
בסעודת שבת ויום טוב שחרית שמברך על הכוס ,כיון
שאינו אומר קידוש היום אינו אומר לישב בסוכה
קודם שתיית הכוס ,לפי שצריך לסמוך ברכה זו
להאכילה שהיא עיקר המצוה שעליה מברכין".
אלא שאנו נוהגים לברך לישב גם על כוס קידוש של
היום ,כמבואר בס' המנהגים – חב"ד )ע' " :(67גם
בקידוש היום דיום טוב ושבת חוהמ"ס מברכים לישב
בסוכה אחר הקידוש ולא אחר המוציא".
ולכאורה היינו דוקא בקידוש היום ,שגם בקידוש היום
ברכת לישב בסוכה היא על תחלת הסעודה ,כיון שאין
קידוש אלא במקום סעודה ,כמבואר בשוע"ר )סי' רפט
ס"ב(" :גם זה הקידוש צריך שיהיה במקום סעודה".
משא"כ בהבדלה שאינה קשורה לסעודה.
אמנם מבואר ב"רשימות היומן" )ע' קסב(]" :במוצאי
יום טוב תרצ"א[ הבדלתי על היין ,וציוני לברך גם
"לישב בסוכה" )אלא שהי' בדעת – וכן הי' – לאכול
אחר כך סעודת הערב(".
ולכאורה קשה להבין סברה זו ,שברכת לישב בסוכה
שבעת ההבדלה היא על תחלת הסעודה שאוכלים בה
פת ,שהרי גם אם אוכלים סעודת הערב אחרי ההבדלה,
מכל מקום ההבדלה אינה יכולה להיות תחלת
הסעודה ,כמבואר בשוע"ר )סי' קעד ס"ו(" :המבדיל
רלב
לפני הסעודה ...צריך לברך אחריו ברכה אחרונה לפני
הסעודה" .וכיון שכן ,אין לומר לכאורה ,שברכת לישב
בסוכה על ההבדלה היא מחמת סעודת הערב ,שאחרי
ברכה אחרונה שבירך על יין ההבדלה.
ואולי היתה סעודת הערב על מיני מזונות ,או תבשיל
של ה' מיני דגן ,שאז אין צריך לברך ברכה אחרונה על
היין לפני אכילת המזונות ,כי אם שבסוף אכילת
המזונות מברך מעין ג' ,וכולל בה גם את היין )על
המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן(.
וכל זה לפי המסופר ב"רשימות היומן" .אמנם מובא
באוצר מנהגי חב"ד )ע' שכד(" :בשנת תש"ד היה מעשה
רב מאדמו"ר מוהריי"צ ,שהורה לברך "לישב בסוכה"
גם בהבדלה .וכן הורה כ"ק אדמו"ר זי"ע ברבים לנהוג
בפועל" .וכן ראינו בכמה שנים ,כאשר אחרי תפלת
ערבית במנין של הרבי ,הבדילו בסוכה של 770עבור כל
הקהל ,שהרבי הי' מורה לו לברך ברכת לישב בסוכה.
והדבר דורש ביאור ,מדוע לא נחשוש בזה לספק ברכה,
וכמובא לעיל משוע"ר )סי' תרלט סט"ו(" :לפי שיש
מפקפקין על ברכה זו לכן נכון הדבר שלא לקבוע את
עצמו בשתיה ,רק בסוכה שאכל בה היום ובירך עליה
לישב בסוכה".
ז( ברכה על הסעודה בגשם
כעין זה מוצאים אנו שאנו נוהגים לברך לישב בסעודה
גם כשיורד גשם ,אף שמבואר בשוע"ר )סי' תרלט
סי"ז(" :שהוא מצטער מחמת הגשם וכל המצטער
פטור מן הסוכה") .ושם סכ"ג(" :כל הפטור מישיבת
הסוכה ואינו יוצא מהסוכה אינו מקבל שכר על אותו
ישיבה ואינו אלא מן ההדיוטות".
ובאמת יש מחלוקת הפוסקים ,במי שמחמיר על עצמו
לאכול בסוכה גם בעת הגשם ,אם הוא יכול לברך לישב
בסוכה ,כמובא בברכי יוסף להחיד"א )סי' תרלט
ס"ח(" :וראיתי להרב החסיד מר זקני מהר"א אזולאי
זלה"ה בהגהותיו כ"י שכתב יש שנסתפק אם רצו
להחמיר על עצמן אותם שהם פטורים מסוכה לאכול
ולישן מה אם מברכין עליה ,וכתב בספר בית מועד
דהואיל וקבעה עליו חובה גילה דעתו שאינו מצטער
ומברך עכ"ד ,ונראה לי שאין לסמוך על סברא זו ...
ואם בירך הוי ברכה לבטלה".
אמנם אנו נוהגים כדעת הבית מועד ,לאכול בסוכה
ולברך עליה גם בעת הגשם ,וכמובא ברשימות היומן
)ע' רסב(" :סוכות ]תרצ"ג[ בליל ב' וכן ]ב[יום ב' ,הי'
גשם שוטף ,גם יותר משיעור דשו"ע ,ואמר "לישב
בסוכה" צריך לברך ,וכן עשה".
שיעורי הלכה למעשה
ואולי הי' מקום לומר שזהו גם הטעם שאנו נוהגים
לברך לישב בסוכה גם על ההבדלה ,אף שלפי הנראה
בשוע"ר פטור הוא מלברך עליה .אמנם באמת יש
הפרש גדול בינם ,ובהקדם:
מבואר בשוע"ר )סי' תרמ ס"א-ב(" :נשים ועבדים
פטורים מן הסוכה מפני שהוא מצות עשה שהזמן
גרמא ...אם ירצו לישב בסוכה ולברך הרשות בידם".
והיינו דוקא כשאכלו כשיעור ,משא"כ כשאכלו פחות
משיעור אכילת קבע ,אין יכולות לברך; ולכאורה מהו
החילוק בינם ,הרי בין כה פטורות הן מסוכה ,והרשות
בידן לברך ,ומה משנה אם אכלו כשיעור או פחות
מכשיעור?
אמנם חילוק זה נתבאר בשוע"ר )סי' יז ס"ג(" :ומכל
מקום אפילו נקבות וודאים וכן עבדים אם ירצו
להתעטף בציצית ולברך הרשות בידן ,כמו שנוהגין
בשאר מצות עשה שהזמן גרמא ,ויכולין לומר וצונו
להתעטף בציצית אע"פ שהן אינן מצווין ,מפני
שהאנשים מצווים על כך ,וגם הן כשמקיימין מצות
שהם פטורים מהם ,אעפ"י שאין להם שכר גדול
כמצווה ועושה מכל מקום קצת שכר יש להם ,לכן
יכולות הן לברך על כל מצות שהן פטורין מהם אם
עושין המצות כתיקונן בענין שהאנשים יכולים לברך
עליהם" .הרי שדוקא "אם עושין המצות כתיקונן"
יכולות לברך על הציצית .וכן הדין בתקיעת שופר
)שוע"ר סי' תקפט ס"ב( ובשאר המצות שהזמן גרמא,
שאף שהנשים פטורות מהן יכולות הן לברך ,אבל דוקא
"אם עושין המצות כתיקונן".
וטעם הדבר הוא ,כי אם היא מקיימת את המצוה
כתיקונה ,אזי היא "אינה מצווה ועושה" ,ולכן יכולה
היא לברך .משא"כ אם אינה מקיימת את המצוה
כתיקונה ,אזי היא "אינה מצווה ואינה עושה" ,ולכן
אינה יכולה לברך.
וכן הוא הדין גם באנשים ,כמבואר בשוע"ר )סי' יד
ס"ה(" :אם רוצה להטיל בה ציצית תוך שלשים יום
ולברך עליו הרשות בידו ואינה ברכה לבטלה ,ואע"פ
שהוא פטור מן הדבר יכול לומר וצונו להתעטף ,כמו
שהנשים מברכין על כל המצות שהן פטורות מהם".
והיינו דוקא כשמקיים את המצוה כתיקונה ,אלא
שאינו מחוייב בדבר ,כמו בטלית שאולה ,או בסוכה
שיורד בה גשם .משא"כ כשאינו מקיים את המצוה
כתיקונה אזי אינו יכול לברך.
ולכאורה גם בהבדלה על היין ,אם נאמר שאין לה דין
"אכילת קבע" ,הרי לא קיים המצוה כתיקונה ואינו
יכול לברך.
רלג
וזה שנהגו לברך על ההבדלה מוכיח לנו דקיי"ל ,שדין
הבדלה שונה הוא מקידוש ,כי עצם ההבדלה מחייבת
מדינא להבדיל בסוכה ,וכמובא לעיל משוע"ר )סי'
תרלט ס"ו(" :המבדיל על הכוס צריך לכנוס לסוכה
להבדיל שם ,שהרי בשאר ימות השנה נכנס לביתו
להבדיל שם" .וכיון ש"צריך לכנוס לסוכה להבדיל
שם" ,הרי זה מחייב גם בברכת לישב בסוכה.
אלא שמכל מקום נראה שאין לך בו אלא חידושו,
לברך לישב בסוכה בהבדלה על היין ,משא"כ בהבדלה
על חמר מדינה ,או לאידך ברכת המילה על היין ,באלו
לא שמענו הוראה לברך לישב בסוכה.
***
סימן תרמא סעיף א
עט .ברכת שהחיינו בסוכה ובלולב
א( ביום שני של יו"ט
מבואר בשוע"ר )סי' תר ס"ב-ג(" :ואף בגולה ראש
השנה הוא חלוק משאר מועדות ששאר מועדות אף
אבותיהם לא היו עושין שני ימים אלא מחמת הספק
...אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אינו כן אלא
הן נחשבים כיום אחד ארוך וקדושה אחת הן".
לפי זה הי' לכאורה צריך להיות ,שביום ב' של סוכות
יאמרו שהחיינו על הסוכה ועל הלולב ,ואילו ביום ב'
של ראש השנה לא יאמרו שהחיינו על תקיעת שופר;
ולמעשה הוא ההיפך ,שביום ב' דראש השנה אומרים
שהחיינו על השופר ,ואילו ביום ב' דחה"ס אין אומרים
שהחיינו לא על הסוכה ולא על הלולב.
הטעם שמברכים שהחיינו על השופר ביום ב' דראש
השנה מבואר בשוע"ר )סי' תר ס"ה-ז(" :בליל שני של
ראש השנה יש אומרים שאין אומרים זמן כיון ששני
הימים הן קדושה אחת וכיום אחד הן חשובין אם כן
נפטר בזמן של אתמול שהוא תחילת קדושת היום
ולמה יחזור לומר זמן באמצע ,וכן ביום שני על השופר
אין לומר זמן שכבר נפטר בזמן שאמר אתמול על
השופר .אבל יש אומרים שצריך לומר זמן בין בקידוש
ליל שני בין על השופר משום שמה שהן נחשבין כיום
אחד ארוך אינו אלא מחמת מנהג אבותינו ...וכיון
שאבותינו היו מברכין זמן ביום שני אף שהיו עושין
אותן קדושה אחת וכיום אחד ...גם לנו יש לברך זמן
בליל שני ...והלכה כסברא האחרונה ...ואם אין לו בגד
חדש ופרי חדש עם כל זה יברך שהחיינו שהעיקר
כסברא האחרונה".
והטעם שאין מברכים שהחיינו על הלולב ביום ב'
דחה"ס ,נתבאר בלבוש )סי' תרסב(" :אע"ג שמברכין
שיעורי הלכה למעשה
זמן על השופר ביום ב' ,לולב שאני ,דממה נפשך יצא
בזמן שאמר ביום ראשון ,שאם היה יום טוב שפיר יצא,
ואף אם היה חול והיום יום טוב אפילו הכי יצא ,דלא
גרע מאילו היה אומרן בשעת עשייתו שהיה יוצא ולא
היה צריך לברך זמן כלל בשעת נטילה .מה שאין שייך
לומר כן בשופר ,דבשופר אינו חייב לברך בשעת
עשייתו".
וכן כתב הט"ז )שם(" :דממה נפשך יצא בזמן שאמר
בראשון אף אם הוא חול ,דלא גרע מאילו אמרו בשעת
עשיית הלולב שיצא" .וכן במ"א )שם(" :משום דבלולב
אם בירך זמן בשעת עשיה יצא ,וכמ"ש סי' תרמא
]לענין סוכה ,כדלקמן בסמוך[ ,ולכן אפילו אי הוי
אתמול חול יצא בשהחיינו ,דלא גרע משעה עשיה,
משא"כ בשופר".
וזהו הטעם גם במצות הסוכה ,שנתבאר בשוע"ר )סי'
תרמא ס"א(" :שהחיינו היה ראוי לברך בשעת עשייה
אם עושה אותה לעצמו שהרי היא מצוה הבאה מזמן
לזמן ...אבל אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת
עשייה אפילו אם עושה סוכה לעצמו לפי שאנו סומכין
על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היום שבליל יום
טוב בשביל מצות קידוש היום שהיא גם כן מצוה
הבאה מזמן לזמן וברכה אחת עולה לכאן ולכאן" .ולכן
אפילו אי הוי אתמול חול יצא בשהחיינו ,דלא גרע
משעה עשיה.
והיינו דוקא בסוכה ובלולב ,כמבואר במ"א )סי' תרמא
ס"ק א(" :ודוקא דבר שעושין אותו משנה לשנה ,אבל
שופר ומגילה שעושין אותן לכמה שנים אינו מברך
שהחיינו על עשייתן".
ומטעם זה נתבאר בשוע"ר )סי' תרמג ס"א(" :סדר
הקידוש בליל א' של סוכות בתחלה מברך על היין
ואחר כך אומר קידוש היום ואחר כך יברך לישב
בסוכה ...ואחר כך מברך שהחיינו באחרונה ,לפי
שברכה זו חוזרת על קידוש היום ועל מצות סוכה".
והיינו כי רק בליל א' קאי ברכת שהחיינו גם על
הסוכה ,לכן מברכים אותה אחרי ברכת לישב בסוכה,
משא"כ בליל ב' אין ברכת שהחיינו נמשכת על הסוכה,
ולכן מברכים אותה לפני ברכת לישב בסוכה.
ונתפרש יותר בשו"ת תורת שלום )סי' ד(" :שמעתי דבר
ברור דכ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה הי' מברך שהחיינו
תחלה ליל ב' .וכן שמעתי בשם כ"ק אאזמו"ר
זצוקללה"ה .וכן משמע מלשון השו"ע אדמו"ר סי'
תרמ"ג ס"א ,שהוסיף תיבת בליל א'" .וכ"ה בס'
המנהגים חב"ד )ע' " :(67בקידוש ליל שני – שהחיינו
ואחר כך לישב בסוכה".
רלד
והטעם נתבאר ברא"ש סוכה )פ"ד סי' ד(" :יש מן
הגדולים אומרים דבליל שני אומר זמן תחלה ,דזמן לא
קאי אסוכה ,דאפילו אם היה ליל יום טוב ראשון חול
יצא בזמן דסוכה ...למה יפסיק בסוכה בין קידוש
לזמן".
ב( הקדמת שהחיינו לברכת המצוה
אמנם גם ביום הראשון יש הפרש בין ברכת שהחיינו
בשופר ,שמברכים לפני תחלת מצוות תקיעת שופר,
לבין שהחיינו בלולב ,שמברכים אחרי תחלת קיום
מצוות לולב.
וכמבואר בס' המנהגים חב"ד )ע' " :(66מתחילין ברכת
שהחיינו – כשהלולב בידו אחת והאתרוג בידו השנית.
בסיום הברכה – מחברין אותם" .והיינו שברכת על
נטילת לולב מברכים לפני התחלת קיום המצוה,
כמבואר בפסקי הסידור )דיני הלולב(" :ויקח הלולב
תחלה לבדו בימינו ויברך ,ואחר כך יקח האתרוג
בשמאלו" ,כדי שתהי' הברכה עובר לעשייתו )ראה
שו"ע סי' תרנ"א ס"ח .ושוע"ר שם שם סי"ז( .ואילו
ברכת שהחיינו היא אחרי שלוקח האתרוג בידו ,וכבר
התחיל לקיים עיקר המצוה.
משא"כ בשהחיינו על תקיעת שופר ,ונרות חנוכה
וקריאת המגילה ,שאנו מברכים שהחיינו מיד אחרי
ברכת המצוה – לפני תחלת קיום המצוה .וכן הוא
בברכת שהחיינו בישיבה בסוכה ,בליל א' דחה"ס,
שמברכים שהחיינו מיד אחרי ברכת לישב בסוכה –
לפני תחלת שתיית הכוס של קידוש .ומהו טעם
החילוק.
ויתירה מצינו במצות ציצית ,שברכת שהחיינו היא
לפני ברכת המצוה ,כמבואר בשוע"ר )סי' כב(" :יברך
שהחיינו בעת לבישה הראשונה ,קודם שיברך להתעטף
בציצית".
והטעם לזה מבואר בפרי מגדים )סי' כב א"א ס"ק א(:
"ברכת שהחיינו קדמה כבר משעה שהטיל ציצית נגמר
הבגד וקנה כלים חדשים כו' וראוי לברך תחלה
שהחיינו".
והיינו כמבואר בשוע"ר )שם(" :מברך שהחיינו בעת
הקנייה ...יברך שהחיינו בעת הטלת הציצית ...ואם
לא בירך בשעת הטלת הציצית ...יברך שהחיינו בעת
לבישה הראשונה ,קודם שיברך להתעטף בציצית".
וזו היא ההלכה גם לענין שהחיינו על פרי חדש,
כמבואר בסדר ברכת הנהנין )פי"א הי"ב(" :הרואה פרי
חדש ...ונהנה בראייתו מברך שהחיינו ...והעולם נהגו
שלא לברך בכל ענין עד שעת אכילה ...ויברך תחלה
שיעורי הלכה למעשה
שהחיינו ואחר כך בורא פרי העץ או בורא פרי
האדמה".
וגם כאן נתבאר כך הטעם בפרי מגדים )סי' רכה א"א
ז(" :ויראה דמברך תחלה שהחיינו קודם שיברך על
אכילה ,דבראיה ראוי לברך אם כן ברכה זו קדמה".
וכיון שכבר נתבאר ,שגם בסוכה ובלולב עיקר חיוב
הברכה הוא בעת העשייה ,ולפי זה היתה צריכה להיות
כן ההלכה גם לענין ברכת שהחיינו בסוכה ובלולב,
שהי' צריך להקדים את ברכת שהחיינו לפני ברכת
המצוה ,כמו בציצית וכמו בפרי חדש .ומה טעם אם כן
מברכים בהם את שהחיינו אחרי ברכת המצות?
והנה לענין ברכת שהחיינו בקידוש ליל חה"ס ,לכאורה
הי' אפשר לומר הטעם ,כיון שאנו מאחרים את ברכת
שהחיינו אחרי הקידוש ,ממילא מאחרים אותה גם
אחרי ברכת לישב בסוכה .שהרי מטעם זה יש הרבה
פוסקים )הובאו במ"א סי' תרסא( הסוברים שגם בליל
ב' דחה"ס יברכו שהחיינו בסוף ,אחרי ברכת לישב
בסוכה.
אמנם נתבאר בשוע"ר )סי' תרמא ס"ב(" :אם בליל יום
טוב קידש בתוך הבית ...כשיכנס לסוכה לאכול סעודה
אחרת משאר סעודות החג צריך לברך שהחיינו אחר
ברכת לישב בסוכה" – ומדוע לא יברכוה קודם ברכת
לישב בסוכה ,מטעם הנ"ל?
ואולי הטעם ,כיון שבדרך כלל מברכים את ברכת
שהחיינו בקידוש אחרי ברכת לישב בסוכה ,לכן גם
כשמברכים לישב בסוכה בפעם הראשונה שלא בשעת
קידוש ,גם אז לא רצו לחלק ,ותיקנו שיברכו שהחיינו
אחרי ברכת לישב בסוכה.
אמנם עדיין צ"ע הטעם שגם בברכת ד' מינים מאחרים
אנו את ברכת שהחיינו אחרי ברכת על נטילת לולב?
ויתירה מזו ,שאנו מברכים את ברכת שהחיינו אחרי
תחלת קיום המצוה ,היינו אחרי נטילת האתרוג ביד
שמאל שהוא תחלת קיום מצוות נטילת לולב.
***
הלכות לולב
סימן תרנ סעיף א
פ .שיעור ג' טפחים בהדס
בפסקי תשובות )סי' תרנ(" :הדס וערבה ג' טפחים ...
מודדים ...בקצהו התחתון מתחילת יציאת העלים".
רלה
ואינו מביא שום מקור לדבריו ,ולכאורה לא נראה
בדברי הפוסקים .וגם כוונתו אינה ברורה די צרכה,
שיש לפרשה בשני אופנים:
א( הדס שלא נשרו עליו
אפשר דמיירי בפסקי תשובות שם בהדס וערבה שכל
עליו בשלימות ולא נשרו ,ונחתך למטה בין קן אחד
לשני .ועל זה כותב ,שאי אפשר לחשוב חלק זה שבין
תחלת הבד לבין תחלת העלים לשיעור ג' טפחים.
אמנם לא מצאתי חידוש זה בפוסקים ,וגם לא נתבאר
טעם חידוש זה.
בשוע"ר )רס"י תרנ(" :שיעור אורך בדי הדס וערבה אין
פחות משלשה טפחים" נראה בפשטות דהיינו כל אורך
ה"בד" ,ולאו דוקא מתחלת העלים.
גם מ"ש בשוע"ר )סי' תרמו ס"ג(" :ולכתחלה מצוה
לחזר אחר הדס שכולו עבות ,דהיינו שכל הקינים של
עלים היוצאים בכל אורך שיעורו שהוא שלשה
טפחים" ,פשטות לשונו מורה שאורך שלשת הטפחים
של הבד הוא יותר מהאורך שבין הקינים והעלים ,ועל
זה כותב שכל הקינים של עלים היוצאים בתוך שיעור
זה מצוה שיהיו עבות.
ב( הדס שנשרו עליו
או אפשר דמיירי בפסקי תשובות שם בהדס וערבה
שנשרו עליו התחתונים ,ועל זה כותב ,שחלק העלים
הנושרים אינו נכלל בשיעור ג' טפחים.
והנה לענין ערבה מפורש במשנה )לג ,ב(" :ושנשרו
מקצת עליה ...כשרה" .וכן נפסק בטוש"ע ובשוע"ר
)סי' תרמז ס"ד(.
וכן הוא לענין הדס ,כמבואר בשוע"ר )סי' תרמו ס"ד(:
"ואפילו מקצת הקינים נשרו עליהן לגמרי ולא נשתייר
בהן אפילו עלה אחד ...הרי זה כשר".
ואף שהגר"א כותב )סי' תרמה ס"ק ז(" :בהדס בעינן
שיהא כל שיעורו עבות ,ואם נשרו מקצת העלין פסול,
שאין שמו עליו שאין נקרא עליו ...ואין ללמוד באלו
מערבה".
הרי כבר הקשה עליו במשנה ברורה )ביאור הלכה רס"י
תרמה(" :דפסקינן לקמן בסימן תרמ"ו ס"ה לגבי הדס
דרק אורך רוב ההדס בענין עבות לעיכובא ולא כולו,
ומשום דילפינן מערבה ,כדפירש הגר"א שם" .והיינו
מ"ש הגר"א שם )ס"ק י(" :נשרו מקצתן דכשר ,כמו
בערבה" ]ובאמת מבואר כן גם בגר"א סי' תרמה ס"ק
ח" :וכמו שכתוב בערבה )משנה לג ,ב( נפרצה כו'
שיעורי הלכה למעשה
ושנשרו מקצת עליה כשרה ,והוא הדין לכל הד' מינים
שכולם שוו בפיסולן"[.
ואף לענין לולב פוסק כן בשוע"ר )סי' תרמה ס"ז(:
"אם מיעוט העלין נעשו כך ]נעקרו[ ,ורוב העלין נשארו
מחוברין בשדרה ומכסין את רוב השדרה ...הרי זה
כשר לפי שהכל הולך אחר הרוב".
ואף שהגר"א כותב )סי' תרמה ס"ק ז(" :ואם נשרו
מקצת העלין פסול ...בלולב ,שאין שמו עליו" .הרי
במשנה ברורה שם )ביאור הלכה ד"ה ועדיין(" :למאי
דפסקינן לקמן בסימן תרמ"ו ס"ה לגבי הדס דרק
אורך רוב ההדס בעינן עבות לעכובא ולא כולו ,ומשום
דילפינן מערבה כדפירש הגר"א שם ,אם כן בענינינו גם
כן לעיכובא הוא דוקא רוב אורך שיעור השדרה בעינן
לעיכובא שיהא מכוסה ולא כולו ...וממילא אפשר
דאין להחמיר גם כן בענינינו ...אחר כך מצאתי בשו"ע
הגר"ז שכתב גם כן דכיסוי לרוב השדרה בענין" .הרי
שגם במשנה ברורה נוטה לדעת רבנו הזקן ,אלא
שאעפ"כ חשש במשנה ברורה ס"ק ט לדעת הגר"א,
וכתב" :דבלא"ה אפילו במיעוטן של העלים שנחסר
פסול".
וכל זה לענין לולב ,אבל לענין הדס וערבה גם המשנ"ב
פוסק להיתר .ואם כן לא מובן ,מהיכי תיתי לאסור אף
דיעבד ,לומר שאין מודדין זה בשיעור ג' טפחים?
שוב ראיתי בקובץ אור ישראל )גליון נז ע' קה( ,שמציין
המקור לסברה כזו בדברי החזון איש )סי' קנו ס"ח(.
אבל ז"ל שם" :נראה כשמודדין רוב החיפוי יש לחשוב
את העץ שמלמטה מהקן התחתונה כמגולה ...
כשנחתך בין הקנים הרי הוא כנטל קן ,וכל זה אם צריך
להעץ להשלמת שיעור אורך ההדס" .והיינו שבאמת גם
העץ שלמטה מהקן נחשב להשלמת שיעור ג' טפחים
של אורך ההדס ,אלא שאם נשרו מקצת עליו ,נראה
לחזון איש ,שאין לצרף את האורך הזה אל העלים שלא
נשרו ,כדי להתיר את ההדס על ידי רוב עבות.
ואם כן עדיין לא נתברר לי מהו מקור חידוש זה של
בעל הפסקי תשובות.
***
הלכות חנוכה
סי' תרעא
פא .ההדלקה בחלל הפתח
א( על פתח ביתו מבחוץ
שבת )כא ,ב(" :ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח
ביתו מבחוץ" ופירש רש"י" :משום פרסומי ניסא".
רלו
ובגמרא שם )כב ,א(" :אמר רבה נר חנוכה מצוה
להניחה בטפח הסמוכה לפתח )שאם ירחיקנו להלן מן
הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם ,רש"י( .והיכא
מנח ליה ...משמאל כדי שתהא נר חנוכה משמאל
ומזוזה מימין".
אמנם בתוס' שם )כא ,ב ד"ה דאי(" :דעתה ...אין לנו
היכרא אלא לבני הבית ,שהרי מדליקין מבפנים".
והטעם שבזמנינו מדליקין בפנים נתבאר בכל בו )סי'
מד(" :דבזמן הזה שמדליקין בפנים מפני חשש שמא
יכבוה הגוים הדרים בינינו" .ועד"ז ברבינו ירוחם
)נתיב ט ח"א(" :ועתה נוהגין להדליקה מבפנים ...
משום דשכיחי גוים וגנבים .ועוד שאין רגילין לקבוע
מזוזה לפתח הפתוח לרשות הרבים משום גוים שיטלו
אותה ,ויש מזוזה לפתח הפתוח לחצר ,ויהיה מזוזה
לימין ונר חנוכה בשמאל".
ולפי זה נפסק בשו"ע )סי' תרעא ס"ז(" :מצוה להניחו
בטפח הסמוך לפתח משמאל כדי שתהא מזוזה מימין
ונר חנוכה משמאל ...ואם הניחו בדלת עצמו יניחנו
מחציו של כניסה לצד שמאל" .ונתפרש במ"א שם
)ס"ק ח(" :פירוש שיניחנו בחצי השנית שלא בצד
המזוזה".
וכן פסק רבינו הזקן בסידורו )דיני חנוכה(" :המנהג
הנכון לדבק הנרות או לתלות המנורה בעובי המזוזה
בחלל הפתח".
ואף בזמנינו שאין סכנה להדליק בפתח ביתו מבחוץ,
עדיין נשאר המנהג שמדליקין בפנים ,כנזכר באגרות-
קודש )חי"א אגרת ג'תשצז(" :שאין אפילו ותיקין
נוהגים ...הדלקת נרות חנוכה על פתח ביתו מבחוץ,
דמפורש הוא בש"ס ומחבר ,וכמו שהקשה בנמוקי
או"ח סי' תרע"א".
ב( בחלון הסמוך לרה"ר
והנה כתב המ"א )סי' תרעא ס"ק ח(" :ונראה לי דאם
יש לו חלון הסמוך לרשות הרבים יניחנו בחלון ,דבזה
ליכא חשש סכנה ,אם לא במקום דשכיח הזיקא".
והוא על פי האמור בברייתא )שבת כא ,ב(" :אם היה
דר בעלייה )שאין לו מקום בחצירו להניחה שם ,רש"י(
מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים".
ואף שבחלון לא יתקיים הטעם של "מזוזה מימין ונר
חנוכה משמאל" ,מכל מקום עדיף יותר שיוכלו לראות
את הנרות ברשות הרבים דרך החלון.
אמנם אין מנהגינו כן ,אלא מדליקין בחלל הפתח –
לצד שמאל ,וכמבואר באגרות-קודש )חכ"ו אגרת
ט'תשצט בשוה"ג( :נר חנוכה מצוה להניחה על פתח
שיעורי הלכה למעשה
ביתו מבחוץ ,ואם הי' דר בעלי' ,מניחו בחלון הסמוך
לרשות הרבים )או"ח סתרע"א ס"ה( .ולהעיר ממנהג
רבותינו נשיאינו שהיו מדליקין נ"ח על פתח אחד
החדרים ולא על החלון .וראה סוכה )לב ,ב( הואיל
ונפיק מפומי' דרב כהנא כו' .והנה כמה מאלו )הדרים
בעלי'( המדייקים להניח בחלון דוקא – יצא שכרם
בהפסידם .כי )א( רוב העליות הם למעלה מכ' אמה,
והרי לכמה דיעות )ראה נו"כ לאו"ח שם( כשהחלון
גבוה יותר מכ' אמה מקרקע רשות הרבים – עדיף טפי
להניח בפתח ,כי לבני רשות הרבים למעלה מכ' ליכא
הכירא ולבני הבית עדיף הכירא דידהו סמוך לפתח
)מחה"ש שם() .ב( גם כשהחלון הוא למטה מכ' אמה,
רוב המנורות שבימינו עשויים בדפנות שמסתירים על
הנרות ,וממנ"פ :אם הנרות הם לצד רשות הרבים ,הרי
בני ביתו לא יראו את הנרות; ובאם הנרות הם לצד
הבית – הרי אינן נראים לבני רשות הרבים ,ומכיון
שבאופן זה ,גם כשמניח בחלון ליכא הכירא לבני רשות
הרבים – הרי עדיף טפי שיניחם בפתח".
*
והנה כתב הרמ"א )שם(" :ומיהו בזה"ז שכולנו
מדליקין בפנים ואין היכר לבני רשות הרבים כלל אין
לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח.
ומכל מקום המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו
בימיהם ואין לשנות )משום שיכנס בין ב' מצות ,מ"א
ס"ק ח( .אלא אם כן רבים בני הבית ,שעדיף יותר
להדליק כל אחד במקום מיוחד ,מלערב הנרות ביחד
ואין היכר כמה נרות מדליקין".
אמנם נהוג אצלינו שבכל אופן משתדלים להדליק
בחלל הפתח .ותלמידי הישיבה האוכלים בחדר האוכל
של הישיבה ,שאין מקום בחלל הפתח לכל התלמידים,
מדליקים בחלל הפתח שבחדרי השינה )ולא באמצע
חדר האוכל(.
ג( מקום האכילה או השינה
והנה עיקר מקום הדלקת נרות חנוכה הוא במקום
האכילה ,ולא במקום השינה ,כמבואר ברמ"א )תרעז
ס"א(" :וי"א דבזה"ז שמדליקין בפנים ממש ידליק
במקום שאוכל ,וכן נוהגין".
ואף שלא נתבאר הטעם שלענין נרות חנוכה מקום
האכילה עיקר )ולא מקום השינה( .אפשר רוצים
לדמות זאת למצות נרות שבת ,שבזה נתבאר בשוע"ר
)סי' רסג ס"א(" :ועיקר מצות הדלקת נרות הוא נר זה
שאוכל אצלו") .ושם סי"ד(" :שעיקר המצוה הן הנרות
שעל השלחן שאוכלין לאורן" .ומזה למדו שגם לענין
נרות חנוכה מקום האכילה הוא עיקר.
רלז
אך מכל מקום היינו דוקא כשיש מקום בחלל הפתח
שבמקום אכילתו ,שכל בני הבית יוכלו להדליק שם,
משא"כ בחדר האוכל של הישיבות ,שאין שם מקום
לכל התלמידים להדליק בחלל הפתח ,מעדיפים
להדליק כל אחד בחלל הפתח שבחדר שינתו.
ויתירה מזו מצינו ,אשר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע
נהג להדליק נרות חנוכה )לא בחדר האוכל שבביתו ולא
בחדר השינה ,כי אם( בחדר היחידות שלו ,שבזה ראה
את עיקר מקומו הקבוע.
ומזה יש ללמוד לכאורה גם לענין משרד או חנות
שהאדם עובד בו בקביעות ,שאם אינו הולך לביתו לפני
זמן הדלקת נרות חנוכה ,יכול להדליקם במשרדו ,אף
שאינו לא בית אכילתו ולא בית שינתו.
ד( בבית הכנסת
כל הדיוק הזה להדליק בחלל הפתח ,הוא רק בבית,
משא"כ בבית הכנסת ,אדרבא ,מדייקים שלא להדליק
בחלל הפתח ,כמבואר בשו"ע )סי' תרעא ס"ז(" :ובבית
הכנסת מניחו בכותל דרום" .וברמ"א )שם(" :כנרות
המנורה ,מסדרן ממזרח למערב" .ובט"ז )שם ס"ק ז(:
"דומיא דמנורה דקיי"ל כרבי )מנחות צח ,ב( דהנרות
היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב ,כן יסדר גם
נרות חנוכה".
והיינו דוקא בבית הכנסת ,שבזה משתדלים שיהי'
דומה למנורה שבמקדש ,משא"כ בביתו ,נתבאר בס'
המנהגים חב"ד )ע' " :(70מניחים המנורה בעובי
המזוזה בחלל פתח החדר ,ואין מדייקים אם הנרות
דרום וצפון מונחים או מזרח ומערב מונחים".
ומטעם זה יש הפרש נוסף בין נרות חנוכה בבית לבין
נרות חנוכה בבית הכנסת ,שנתבאר בשו"ע )סי' תרעא
ס"ו(" :מניחו למעלה משלשה טפחים .ומצוה להניחו
למטה מעשרה טפחים .ואם הניחו למעלה מעשרה
טפחים יצא .אבל אם הניחו למעלה מעשרים אמה לא
יצא" .משא"כ בבית הכנסת הנרות הן בדרך כלל
גבוהות יותר מעשרה טפחים :א( כשם שהי' במקדש
שהיו גבוהות יותר מעשרה טפחים .ב( כיון שהוא
בציבור מניחים אותם למעלה מעשרה טפחים ,שיוכל
כל הצבור לראותו.
***
שיעורי הלכה למעשה
סי' תערב
פב .זמן הדלקת נרות חנוכה
א( עד שתכלה רגל מן השוק
בגמרא שבת )כא ,ב(" :מצותה משתשקע החמה עד
שתכלה רגל מן השוק ...ועד כמה אמר רבה בר בר חנה
אמר ר' יוחנן עד דכליא ריגלא דתרמודאי" .ופרש"י
)שם(" :אומה מלקטי עצים דקים ,ומתעכבין בשוק עד
שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים
בבתיהם אור ,וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן".
והיינו שעיקר המצוה היא כאמור בברייתא )שם(" :נר
חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" .ופרש"י
)שם(" :משום פרסומי ניסא" .ולכן תקנוהו בזמן
שעדיין הולכים בחוץ.
והנה בזמנינו שיש מנורות חשמל ברחוב הולכים
ברחוב גם בלילות ,אמנם בתקופת התלמוד היו חוזרים
לבתים מהעבודה סמוך לערב; ומאז "עד דכליא ריגלא
דתרמודאי" היו הולכים עדיין לשוק לקנות עצים
להבעיר בבתיהם ,ואם כן יש עדיין "פרסומי ניסא"
ברחוב .משא"כ אחרי שהחשיך ,שאז גם ה"תרמודאי"
חוזרים לבתיהם ,שוב לא שייך כל כך "פרסומי ניסא"
ברחוב .ולכן תיקנו את זמן הדלקת נרות חנוכה
"משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק".
וכמה הוא אותו זמן? כותב על זה הרי"ף שם )ט ,א(:
"ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה עד
שמגיעין לבתיהם" .וכן הוא ברמב"ם )הל' חנוכה פ"ד
ה"ה(" :עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה
רגל מן השוק ,וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או
יתר" .וכן הוא בשו"ע )סי' תערב ס"ב(" :עד שתכלה
רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים
ושבים ואיכא פרסומי ניסא".
והנה במה שנאמר בגמרא שעיקר זמנה הוא
"משתשקע החמה" .מפרש רבינו תם )מנחות כ ,ב ד"ה
נפסל(" :משתשקע החמה משמע סוף שקיעת החמה
...דאמרי' )שבת דף כא (:גבי נר חנוכה מצוותה
משתשקע החמה" .ועל פי זה נפסק בשו"ע )רס"י
תערב(" :אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה
אלא עם סוף שקיעתה" .אמנם במ"א פירש )סי' תערב
ס"ק א(" :סוף שקיעתה ,היינו צאת הכוכבים" .וחלק
עליו הפרי חדש )שם ס"ק א(" :סוף שקיעתה ,פירוש
דהיינו צאת הכוכבים .וזהו לפירוש רבינו תם דשקיעת
החמה קודמת ל"משתשקע" .ואינו עיקר ,אלא היינו
תחלת שקיעת החמה".
יוצא לפי זה ,שגם בזמן של "כליא ריגלא דתרמודאי"
יש ג' דעות:
רלח
א( הרי"ף והרמב"ם סוברים כהגאונים )ולא כר"ת.
ראה "סדר הכנת שבת" בסופה( ,וכתבו כאן )ט ,א(:
"אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה" ,היינו אחר תחלת
שקיעה .וכן פסק הפרי חדש.
ב( ר"ת ושו"ע כתבו שהוא סוף שקיעה ,יוצא אם כן
שמאז הוא "כמו חצי שעה".
ג( מ"א פירש בשו"ע "דהיינו צאת הכוכבים" .יוצא אם
כן ,שעל זמן כליא רגלא דתרמודאי נתפרש בשו"ע
"שהוא כמו חצי שעה" – אחרי צאת הכוכבים.
בס' המנהגים חב"ד לא נתפרש אם עיקר זמנה
משקיעת החמה )כדעת הפרי חדש( או מצאת הכוכבים
)כדעת המ"א( .ורק נאמר שם )ע' " :(70מדליקים בין
מנחה למעריב" .ובשוה"ג שם "הדעות בזה ראה
טושו"ע סתרע"ב ונ"כ" .והכוונה היא למחלוקת אם
הדלקת הנרות היא לפני או אחרי תפלת ערבית,
כדלקמן.
ב( הדלקתן אחר תפלת מנחה
הלכה זו שיש להדליקה בין מנחה למעריב נתפרשה
בשו"ע רק בקשר להדלקה שבבית הכנסת )רמ"א סי'
תרעא ס"ז(" :ונוהגין להדליק בבית הכנסת בין מנחה
למעריב" .והטעם לזה הוא בפשטות ,כי ההדלקה
שבבית מדליקים אחרי שקיעת החמה ,או אחרי צאת
הכוכבים ,ואז היא ודאי אחרי תפלת המנחה ,אבל
בבית הכנסת רגילים להדליק לפני השקיעה ,והי'
מקום להדליקה גם לפני תפלת מנחה ,על כן כתב
שנוהגים להדליקה דוקא אחרי תפלת מנחה.
באמת נראה מלשון הרמ"א שמנהג זה הוא דוקא
"בבית הכנסת" ,והרי מצינו כמה חילוקים בין הדלקת
הנרות בבית הכנסת לבין הדלקתן בבית ,כמבואר
בשו"ע )סי' תרעא ס"ז(" :מצוה להניחו בטפח הסמוך
לפתח משמאל ...ובבית הכנסת מניחו בכותל דרום".
וברמ"א )שם(" :כנרות המנורה ,מסדרן ממזרח
למערב" .ובט"ז )שם ס"ק ז(" :דומיא דמנורה,
דקיימא לן כרבי )מנחות צח ,ב( דהנרות היו מסודרין
במקדש בין מזרח למערב ,כן יסדר גם נרות חנוכה".
והיינו שבבית תיקנו חכמים להדליקם סמוך לפתח,
ואילו בבית הכנסת מדמים אנו למנורה במקדש
שבכותל דרום.
ואם כן אפשר שזהו גם הטעם לתקנה זו של "ונוהגין
להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב" ,כדי שיהי'
כמו בבית המקדש שהדליקו את הנרות בין הערבים
)תצוה ל ,ח( ,אחרי קרבן תמיד של בין הערבים )משנה
יומא לא ,ב .וראה רשימת המנורה ע' לא( ,אשר היא
שיעורי הלכה למעשה
רלט
כנגד תפלת המנחה )ראה שוע"ר רס"י פט ,וש"נ(.
משא"כ בבית לא נתבאר טעם זה.
שאפשר ,אין להדליק נרות חנוכה עד אחר שקיעת
החמה.
אבל ממה שהובא לעיל מ"ספר המנהגים – חב"ד"
נראה שמנהג זה קאי גם על ההדלקה שבבית .ונתפרש
יותר )שם ע' " :(71בערב שבת הסדר הוא :מנחה ,נר
חנוכה ,נר שבת") .ובהערה " :(26מנחה ואחר כך נר
חנוכה כמו שתמיד קדם להדלקת המנורה )שערי
תשובה ופרי מגדים סימן תרע"ט( .ועוד שלא יהי'
תרתי דסתרי כו'".
ולכאורה הי' אפשר לומר שזה שמדליקים נרות חנוכה
וקוראים המגילה מפלג המנחה ולמעלה ,הוא מטעם
תוספת חנוכה ופורים ,כמו שמצינו לענין תוספת שבת,
כמבואר בשוע"ר )סי' רסא ס"ה(" :ואם רוצה להקדים
ולקבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה ...
הרשות בידו ...אבל אם קיבל קודם פלג המנחה אין
קבלתו כלום".
והנה הטעם הראשון כבר נתבאר ,אבל הטעם השני
"שלא יהי' תרתי דסתרי" דורש הסבר ,שהרי אנו
רגילים להתפלל מנחה בערב שבת אחרי הדלקת נרות
שבת ,ומדוע יגרע הדלקת נרות חנוכה שצריך להתפלל
מנחה לפניה? ויובן זה בהקדים:
אבל באמת אי אפשר לומר שהוא מטעם תוספת ,שהרי
תוספת שייכת רק בשבתות וימים טובים ולא בחנוכה
ופורים ,כמבואר בשוע"ר )סי' קפח סי"ז(" :שבראש
חודש חנוכה ופורים ...אין בהם תוספת מחול על
הקדש" .והיינו כיון שכל ענין ה"תוספת" למדים
מקרא )אמור כג ,לב( :מערב עד ערב תשבתו שבתכם",
וכמובא בשוע"ר )סי' רסא ס"ד(" :כל מקום שנאמר
שבות מוסיף מחול על הקודש מלפניה ולאחריה" –
משא"כ חנוכה ופורים שאינם יום טוב ,ולא נאמר בהם
"שבות".
מבואר בשו"ע )סי' תערב ס"א(" :מדליקין נר חנוכה ...
סוף השקיעה ...ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול
להדליק מפלג המנחה ולמעלה".
וכן לענין קריאת המגילה בפורים נתבאר בשו"ע )סי'
תרצב ס"ד(" :מי שהוא אנוס קצת ואינו יכול לילך
לבית הכנסת ,וצריך להמתין עד אחר שיקראו הקהל,
וקשה עליו לישב בתענית כל כך ,יכול לשמוע קריאתה
מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה".
ומקור הלכה זו הוא בתרומת הדשן ,שכותב הטעם לזה
)סי' קט(" :דפסק רבינו תם בריש ברכות דקי״ל דמזמן
ההוא ואילך חשיבא לילה לענין קריאת שמע".
אמנם לא קיי"ל בזה כר"ת )לענין קריאת שמע וספירת
העומר( ,כמבואר בשוע"ר )סי' תפט סי"ב(" :העיקר
כהאומרים שמפלג המנחה אינו חשוב כלילה אפילו
לרבי יהודה אלא לענין תפלה בלבד אבל לא לענין שאר
דברים שמצותם בלילה".
וכן הקשה על הלכה זו בפרי חדש )סי' תרצב ס"ק ד(:
"שלמד כן מההיא שכתבו התוס' בריש ברכות בשם
ר"ת דלרבי יהודה דסבירא ליה דזמן תפלת ערבית
מפלג המנחה ולמעלה הוא הדין לקריאת שמע ,ודבריו
דחויים מצד רוב הפוסקים שחלוקים עליו ,והפסק
האמיתי שזמן קריאת שמע הוא משעת צאת הכוכבים
וכמ"ש בסימן רל"ה בס"ד ,וכל שכן במגילה".
ואפשר שמכל מקום סמכו בזה על שיטת ר"ת במקום
שאי אפשר ,כמבואר בב"ח )סי' תערב(" :וכן הש"ץ
מדליק בבית הכנסת בעוד היום גדול ,דכיון דאי אפשר
כדיעבד דמי .וכן בערב שבת לכל אדם" )והוא כעין
המבואר בשוע"ר סי' עב ס"ב ,שבלית ברירה סוכמים
לפעמים על שיטת ר"ת בזה( .ולפי זה יוצא שבמקום
ואולי אפשר לומר שהוא מטעם קבלת "עיצומו של
יום" על ידי הדלקת נרות חנוכה או קריאת המגילה,
שמועיל אף במקום שאין בו "תוספת מחול על
הקודש" ,כמו שמצינו לענין תענית ,שנתבאר בקונטרס
אחרון )סי' רסג סוף ס"ק ג(" :קיבל עליו עיצומו של
יום ...אפילו בט' באב שאין בו תוספת ,אם קיבל עליו
אפילו תעניתו לבד ,נאסר בכל חומרותיו".
ואם נכונים הדברים ,שהוא מטעם קבלת עיצומו של
יום ,הרי נתבאר בשוע"ר )סי' רסג ס"ז(" :שכיון
שהדליק נר שבת ...תתפלל מנחה תחלה"; ונתבאר
בשוע"ר )סי' שצג ס"ב(" :העיקר כסברא הראשונה
בקבלת תוספת שבת בלבד ,אבל אם התפלל תפלת
ערבית של שבת הרי קבל עליו שבת עצמה ,כיון
שהתפלל תפלת ליל שבת" )ונתבאר בארוכה בקונטרס
אחרון סי' רסא ס"ק ג( .וכן הוא גם בהדלקת נרות
שבת ,שמזכירים את השבת בברכה ,דלכן הוי קבלת
עיצומו של יום ,וצריך להקדים תפלת מנחה לפניה.
ואף שאנו מתפללים מנחה בערב שבת גם אחרי הדלקת
הנרות ,היינו כיון שהבעל לא הדליק הנרות בעצמו )רק
אשתו הדליקה( ,ולא קיבל על עצמו "עיצומו של יום",
אלא "תוספת שבת" .ואפילו אם הבעל עצמו הדליק,
הרי נתבאר בשוע"ר )שם(" :וכל זה באשה אבל באיש
המדליק אין בו שום מנהג כלל ,ומעמידין על עיקר הדין
שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות ,אלא באמירת
ברכו" ,ולכן יכול להתפלל מנחה אחר כך.
שיעורי הלכה למעשה
משא"כ בחנוכה ופורים "שאין בהם תוספת מחול על
הקדש" ,רק קבלת עיצומו של יום ,על ידי הדלקת נרות
חנוכה או קריאת המגילה מפלג המנחה ולמעלה ,אם
כן צריך לדייק להתפלל מנחה לפני הדלקת הנרות –
אף בערב שבת שמדליקין נרות חנוכה מפלג מנחה
ולמעלה.
וכל זה לכתחלה ,אבל בדיעבד ובשעת הדחק נתבאר
ברמ"א )סי' תרעא ס"ז(" :ויש נוהגין להדליק בערב
שבת קודם מנחה" )וראה מ"א שם ס"ק י(.
ג( הדלקתן קודם תפלת מעריב
עתה נבוא להבין תוכן ההוראה להדליק קודם מעריב,
שנתבאר במ"א )סי' תערב ס"ק ה(" :ונראה לי דמי
שלא התפלל מעריב מדליק קודם ,דאינה צריכה זמן
כל כך ,ליכא למיחש שמא ישכח מעריב" .ויש בזה כמה
דעות בנו"כ השו"ע שם )ראה כנסת הגדולה הגהות
הטור .שיירי כנסת הגדולה הגהות הטור ס"ק א .אליה
רבה ס"ק א .שערי תשובה ס"ק א .משנה ברורה ס"ק
א .ובביאור הלכה שם ד"ה לא מאחרים .אגרות קודש
ח"י אגרת ג'קטו" :שישנן דיעות חלוקות בזמן
ההדלקה אם הוא קודם תפלת מעריב או לאחרי'"(.
וזוהי ההוראה בס' המנהגים – חב"ד ,שמנהגינו
להדליק לפני תפלת ערבית.
והטעם בזה הוא ,כי מנהגינו שמתפללים ערבית רק
אחרי צאת הכוכבים )ראה שו"ת אדמו"ר הזקן סוס"י
ז( ,ואם עדיין לא הדליק נרות חנוכה ,ורוצים לדעת מה
להקדים ,יש ללמוד זאת מהמבואר לענין בדיקת חמץ,
בשוע"ר )סי' תלא ס"ו(" :ואף על פי שעדיין לא קרא
קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע היא מצות עשה
של תורה וגם היא תדירה בכל יום ויום ב' פעמים וכל
התדיר מחבירו קודם את חבירו אעפ"כ צריך להקדים
את הבדיקה לפני קריאת שמע ותפלה לפי שהיא מצוה
עוברת שאם לא יבדוק מיד בצאת הכוכבים הרי הוא
נקרא עובר על תקנת חכמים אבל בקריאת שמע אף על
פי שמצוה מן המובחר לקרותה בתחלת הלילה מכל
מקום אינו נקרא עובר על תקנת חכמים".
וכן הוא לענין הדלקת נרות חנוכה ,שעיקר תקנת
הדלקתה הוא רק בזמנה ,כמבואר בשו"ע )רס"י
תערב(" :לא מאחרים ולא מקדימים" ,ולכן יש
להקדימו לפני תפלת ערבית .וכן הביא טעם זה
במחזיק ברכה ס"ק ג.
וכל זה הוא ביחיד ,אבל אם מתפללים במנין בזמנו
בבית הכנסת ,מבואר לענין בדיקת חמץ בשוע"ר )סי'
תלא ס"ח(" :וכל זה בתפלת יחיד אבל אם יש עשרה
שמתפללים ערבית בזמנו דהיינו צאת הכוכבים יתפללו
מיד בצאת הכוכבים ואחר כך ילכו לבתיהם לבדוק
רמ
החמץ שאם ילכו לבדוק קודם תפלת ערבית יהיה
טורח לקבצם אחר כך להתפלל בעשרה ותתבטל מצות
תפלת הצבור לגמרי מחמת הקדמת הבדיקה אבל אם
יתפללו בעשרה קודם הבדיקה לא תתבטל מצות
הבדיקה לגמרי".
וכן הוא לענין הדלקת נרות חנוכה ,שאם יש עשרה
שמתפללים ערבית בזמנו ,מתפללים מיד ערבית ,ואחר
כך הולכים לבתיהם להדליק נרות חנוכה.
ד( שידלקו חמישים דקות
אלא שמכל זה עדיין לא ידענו אם עיקר זמן הדלקת
נרות חנוכה הוא אחרי שקיעת החמה או אחרי צאת
הכוכבים ,וכב' הדעות דלעיל.
והנה רבינו הזקן בסדר הכנסת שבת מוכיח מכמה
פוסקים דלא קיי"ל כר"ת לענין שקיעת החמה,
ומוסיף" :וכן פסק הפרי חדש לאורח חיים סימן
תרע"ב" .והיינו מה שהובא לעיל מדבריו )שם ס"ק א(:
"סוף שקיעתה ,פירוש דהיינו צאת הכוכבים .וזהו
לפירוש רבינו תם דשקיעת החמה קודמת
ל"משתשקע" .ואינו עיקר ,אלא היינו תחלת שקיעת
החמה" .אם כן נראה לכאורה שסובר כוותיה ,שעיקר
זמן הדלקת נרות חנוכה הוא בשקיעת החמה )ולא
בצאת הכוכבים(.
ואולי קשור זה גם למ"ש בס' המנהגים – חב"ד )ע' :(71
"מדייקים שידלקו הנרות חמישים מינוט לכל
הפחות".
ואודות הטעם לכך מבואר באגרות קודש )ח"י אגרת
ג'קטו(" :בפירוש לא שמעתי טעמו .ובדרך אפשר יש
לומר אשר כיון שישנן דיעות חלוקות בזמן ההדלקה
אם הוא קודם תפלת מעריב או לאחרי' לכן מהדרין
לעשות כשתי הדיעות ,היינו להדליק לאחר תפלת
מנחה ובאופן שיהי' שמן בנרות כדי כל השיעור לאחר
מעריב ,ואין הזמן גרמא לעיין באריכות בזה .וראה פרי
מגדים סתרע"ב א"א סק"ג ובמשנה ברורה שם .סדר
הכנסת שבת שבסי' רבנו הזקן".
והיינו מה שכתב במשנה ברורה שם ס"ק א )ובביאור
הלכה ד"ה לא מאחרים( ,שלמרות שיש מחלוקת אם
ההדלקה היא בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים,
מכל מקום "אותן האנשים הנוהגין להתפלל מעריב
בזמנו ,דהיינו אחר צאת הכוכבים ,נכון לנהוג כן
לכתחלה להדליק קודם מעריב ...אכן יטיל בה כל כך
שמן שידלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים".
ומציין גם לסדר הכנסת שבת ,שם מבואר "כי בשליש
שעה משעות השוות ) 20דקות( אחרי שקיעת החמה ...
הוא זמן צאת ג' כוכבים" .יוצא אם כן שעיקר זמן
שיעורי הלכה למעשה
ההדלקה היא בשקיעת החמה ,וצריך לתת בו שמן
שידלק חמישים דקות – משקיעת החמה עד חצי שעה
אחרי צאת הכוכבים.
ומציין גם לפרי מגדים ,שכתב )א"א ס"ק ג(" :ואף
מדליק אחר רגל משוק ,נמי יתן כשיעור" )ראה מ"ש
בזה בהערות התמימים ואנ"ש קובץ ב ,נ.י .תשל"ג ,ע'
125ואילך(.
ה( אחר זמנה
אחרי שנתבאר בגמרא שבת )כא ,ב(" :מצותה
משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" ,שואלת
הגמרא למאי נפקא מינה זמן זה "מאי לאו דאי כבתה
הדר מדליק לה ,לא דאי לא אדליק מדליק ,ואי נמי
לשיעורה".
ועל פי זה כתב הרמב"ם )הל' חנוכה פ"ד ה"ה(" :עבר
זמן זה אינו מדליק".
אבל בתוס' )שם ד"ה דאי(" :ומכל מקום אם איחר
ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא .ולר"י נראה
דעתה אין לחוש מתי ידליק ,דאנו אין לנו היכרא אלא
לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים".
והיינו כמבואר בכל בו )סי' מד(" :דבזמן הזה
שמדליקין בפנים מפני חשש שמא יכבוה הגוים הדרים
בינינו ,לא חיישינן לרגל מן השוק ,ומברכים אחר זה
לכתחלה ...וליכא הכירא אלא לבני הבית הוי זמנה עד
עמוד השחר ...כל זמן שבני הבית נעורים" .וכן נפסק
בשו"ע )סי' תערב ס"ב(" :אם עבר זה הזמן ולא הדליק
מדליק והולך כל הלילה".
אבל במ"א )שם ס"ק ו(" :רש"ל כתב דוקא עד חצות,
ואם כן אחר חצות אין לברך .ובהגהות מיימוניות כתב
כל זמן שבני הבית נעורים ,אפילו עד עמוד השחר,
עכ"ל .וכן נראה לי להורות ,אבל אם ישנים אין לברך
עליהם".
וחלק עליו בחמד משה )שם ס"ק ג(" :הנראה דאם
שכח או נאנס ולא הדליק עד שישנו כולם יקיץ ב' או ג'
מהם וידליק ,ואם אי אפשר להקיצם ,מכל מקום
ידליק ויברך".
ולא נתבאר אם אנו סומכים בזה על החמד משה ,או
דקיי"ל כמגן אברהם שלא לברך אז.
***
רמא
סי' תרעג
פג .אין לנו רשות להשתמש בהן
א( משום ביזוי מצוה
בגמרא שבת )כב ,א(" :אמר רב יהודה אמר רב אסי
)אמר רב( אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה .כי
אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה
...שלא יהו מצות בזויות עליו".
והיינו שגם שמואל ידע שדברי קדושה ,כמו תפילין או
ספר תורה ,אסור להתשמש בהם דברי חול .ואפילו
תשמישי קדושה אסור להשתמש בהם דברי חול ,כמו
רצועות התפילין או כתר הספר תורה .ואפילו
להשתמש בהם בקדושה קלה יותר אסור ,כמבואר
בשוע"ר )סי' מב ס"א(" :אסור לשנות תפילין של ראש
לעשותה של יד אפילו אין לו תפילין של יד ויש לו ב' של
ראש ,ואפילו ליקח רצועה משל ראש לשל יד אסור,
מפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה,
ושל ראש קדושתו חמורה שרובו של שם שד"י הוא
בשל ראש ,השי"ן בבתים והד' בקשר ,אבל בשל יד אין
בו כי אם היו"ד" .אמנם בתשמישי מצוה ,כמו נרות
חנוכה ,לא שייך לאסור מטעם קדושה ,ועל זה שאל
"וכי נר קדושה יש בה" .ומתרץ שכדי "שלא יהו מצות
בזויות עליו" אסור להשתמש גם בתשמישי מצוה.
וכן נפסק בשו"ע )סי' תרעג ס"א(" :אסור להשתמש
בנר חנוכה בין בשבת בין בחול ,ואפי' לבדוק מעות או
למנותן לאורה אסור ...ונוהגים להדליק נר נוסף כדי
שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אותו
שהודלק אחרון" .וברמ"א )שם(" :ובמדינות אלו אין
נוהגים להוסיף רק מניח אצלן השמש שבו מדליק
הנרות ...שאם בא להשתמש ישתמש לאותו נר".
ומזה למדו גם לכל תשמישי מצוה ,שאסור להשתמש
בהם בעת קיום המצוה "שלא יהו מצות בזויות עליו",
כמבואר בשוע"ר )סי' כא ס"א(" :ציצית תשמישי
מצוה הן ,כלומר שאין בעצמן שום קדושה רק
שמשתמשין בהן לשם מצוה ...כל זמן שהן קבועין
בטלית אסור להשתמש בהן שום תשמיש של חול כגון
לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה משום ביזוי מצוה".
והיינו שתשמישי קדושה אסור להשתמש בהם מחמת
הקדושה שבהם ,ואילו תשמישי מצוה אסור להשתמש
בהם בשעת קיום המצוה משום ביזוי מצוה.
ולפעמים – גם תשמישי קדושה אסור להשתמש בהם
משום ביזוי מצוה ,והיינו כשהתנה עליהם שיוכל
להשתמש בהם ,וכמבואר בשוע"ר )סי' מב ס"ו(:
"לתשמישי קדושה מועיל תנאי לדברי הכל אפילו
בעודן בקדושתן )רק שישתמש בהם שלא בשעת מצותן
שיעורי הלכה למעשה
כגון עטרות של ספר תורה ליטול מהן ולהניחן בראש
חתנים( ...אבל תשמישי מצוה כגון ציצית שופר לולב
נר חנוכה א"צ לתנאי כלל לדברי הכל שאפילו עשאן
לשם כך בלי שום תנאי ונעשית בהם מצותן פעמים
רבות מותר להשתמש בהם חול ,רק שלא ישתמש בהם
בשעת מצותן כגון לקשור איזה דבר בחוטי ציצית
התלוים בבגד כמו שנתבאר בסי' כ"א )ואצ"ל
בתשמישי קדושה כגון לכרוך איזה דבר ברצועה
הקבוע בתפילין שעליו ,שאפילו תנאי אינו מועיל בזה
משום בזוי מצוה(".
והיינו שאף אם התנה שיוכל להשתמש ברצועות
התפילין ,ואם כן אין איסור להשתמש בו דבר חול,
מכל מקום בעת קיום המצוה אסור להשתמש בו משום
ביזוי מצוה.
ב( הדלקה מנר לנר
אחר כך ממשיכה הגמרא שם )שבת כב ,א(" :איתמר
רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין,
רב אמר אין מתירין ציצית מבגד לבגד ושמואל אמר
מתירין מבגד לבגד ...אמר אביי ...כשמואל מדליקין
מנר לנר ומתירין מבגד לבגד ...טעמא דרב משום ביזוי
מצוה )שמדליק קיסם שאינה מן המצוה מנר של מצוה
וממנו מדליק השאר ,רש"י( ...משרגא לשרגא מדליק"
)מביא נר אצל נר ושתיהן של מצוה ולא בקיסם ,רש"י(.
ויש מחלוקת בפוסקים אם הלכה כרב או כשמואל,
כמבואר בשו"ע )סי' עדרת ס"א(" :מדליקין נר חנוכה
מנר חנוכה .ודוקא להדליק זה מזה בלא אמצעי אבל
מזה לזה על ידי נר של חול אסור .ויש מתירים גם בזה
אלא אם כן הוא בענין שיש לחוש שיכבה הנר של חול
קודם שידליק נר אחר של חנוכה".
והיינו שלכל הדעות מותר להדליק נר מנר )בלא
אמצעי( ,שבמדליק מנר מצוה לנר מצוה אין כאן ביזוי
מצוה .אמנם כתב על זה הרמ"א )שם(" :ונהגו להחמיר
בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר דעיקר
מצותו אינו אלא נר א' והשאר אינו למצוה כ"כ ולכן
אין להדליק זה מזה".
מחלוקת זו היא רק לענין נרות חנוכה ,משא"כ לענין
ציצית ,נתבאר בשוע"ר )סי' טו ס"א(" :מותר להתיר
ציצית מבגד זה וליתנם בבגד אחר ,ואין בזה משום
ביזוי מצוה לבגד שמתירין ממנו כיון שעושין מיד בבגד
אחר".
ומכל שכן שמותר להדליק מנר לנר בנרות שבת;
ואדרבא יש מעלה לעשות כן בשבת –
דהנה נתבאר בשוע"ר )סי' רסג ס"ז(" :יש אומרים
שכיון שהדליק נר שבת חל עליו השבת ונאסר בעשיית
רמב
מלאכה ...ועל פי זה נוהגות הנשים שאחר שברכו
והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן
שהדליקו בה הנרות ואינן מכבות אותה שכבר חל
עליהן שבת בגמר הדלקה זו ,אבל יכולות להדליק נרות
הרבה שכולן מצות הדלקה אחת הן ואין קבלת השבת
חלה עד אחר גמר ההדלקה".
וכיון שזה גורם קשיים ,כשגפרור נשאר מושלך ובוער,
לכן עדיף להדליק נר אחד מהגפרור ,ולכבות את
הגפרור ,ואחר כך להדליק בנר הראשון את שאר הנרות
– מנר לנר ,ושוב לא יהי' צורך להשליך את הגפרור
הבוער לארץ.
ג( אחר גמר זמן מצוותן
כל איסור ההשתמשות בתשמישי מצוה משום ביזוי
מצוה הוא רק בשעת קיום המצוה ,משא"כ אחרי גמר
זמן מצוותן מותר להשתמש בהן ואין בזה ביזוי מצוה;
אלא שמכל מקום יש אומרים שלא ישתמש בהם מנהג
בזיון ,כמבואר בשוע"ר )סי' כא ס"א(" :ציצית ...אחר
שנפסקו מן הטלית יכול לזורקן אפילו לאשפה ...ויש
אומרים דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג בזיון
לזרקן באשפה או לכל מקום מגונה )אבל יכול לזרקן
שלא במקום מגונה( ,וא"צ לגונזן לפי שאין בהם
קדושה .ואע"פ שהלכה כסברא הראשונה מכל מקום
המחמיר ומדקדק במצות תבא עליו ברכה".
ולא רק בתשמישי מצוה כמו ציצית ,אלא אף בסכך,
שיש לה קצת דין של קדושה ,כמבואר בשוע"ר )סי'
תרלח ס"א(" :כשם שחל שם שמים על הקדשים ,ולכך
הן אסורים בהנאה ,כך חל שם שמים על הסוכה,
שנאמר חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג דהיינו
חגיגה לה' אף סוכה לה' .ואין נקרא סוכה אלא הסכך
בלבד .לפיכך אסור להסתפק מעצי הסכך כל שבעת ימי
החג מן התורה".
מכל מקום יש להם דין של תשמישי מצוה )ולא של
תשמישי קדושה( ,ולכן מותר להשתמש בהם אחרי
סיום חג הסוכות ,כמבואר בשוע"ר )סי' תרלח סי"ט(:
"עצי הסכך אחר שעברו ימי החג ,אע"פ שאין צריך
לגונזן ומותר להסתפק מהן ולהשתמש בהן לכל מה
שירצה ,מכל מקום נכון ליזהר שלא להשתמש בהן
תשמיש בזיון שאינה כבוד למצוה שעברה ,ואין צריך
לומר שאין לפסוע עליהם שלא ינהוג בהם מנהג בזיון".
ולכן נוהגין לאכול האתרוג אחרי החג ,שאין זה ביזוי
מצוה מה שאוכלים אותו אחר גמר מצוותו.
וכיון שמותר להשתמש בהם ,יש המהדרים להשתמש
בו במצוה נוספת ,שכן הוא לגבי ציצית ,כמבואר
בשוע"ר )סי' כא ס"א(" :ויש בעלי הנפש שמחמירין
שיעורי הלכה למעשה
לגונזן או להניחן תוך ספר אחד לסימן הואיל ונעשה
בהם מצוה אחת יעשו בהן מצוה אחרת".
וכן הוא בהדסים ,כמבואר בשוע"ר )סי' רצז ס"ו(:
"י"א שמצוה לברך במוצאי שבת על הדס של מצוה
שהואיל שנעשה בו מצוה אחת יש לעשות בו מצוה
אחרת".
וכן הוא בערבות ,כמבואר בשוע"ר )סי' תמה סי"ב(:
"יש נוהגין לשרוף את החמץ בערבה שחבטו אותה
בהושענא רבה לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון
לעשות בה מצוה אחרת .ויש נוהגין לעשות היסק
מערבות הלולב בפי התנור בשעת אפיית המצות".
ד( מותר שמן נר חנוכה
כבר נתבאר ששיורי תשמישי מצוה מותר להשתמש
בהן ,אבל מכל מקום נתבאר בשו"ע )סי' תרעז ס"ד(:
"הנותר ביום השמיני מן השמן ,הצריך לשיעור
הדלקה ,עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי
הוקצה למצותו".
ואף שנתבאר בשו"ע )סי' תערב ס"ב(" :ואם נתן בה
יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן ,וכן יכול
להשתמש לאורה לאחר זה הזמן".
מבאר על זה במ"א )סי' תרעז ס"ק י(" :דביותר
משיעור הדלקה מותר להשתמש בו לכתחלה ...וב"ח
פסק כשנתן השמן בסתם הוקצה כל השמן ...ומיהו
אינו מוכרח כ"כ ,ולכן טוב להתנות לכתחלה שלא
יאסר אלא כשיעור".
ומהו אם כן טעם החילוק בין ציצית וסכך וד' מינים,
שהובא לעיל שאחר זמן מצוותו מותר להשתמש בו,
לבין שמן נרות חנוכה ש"שורפו בפני עצמו ,שהרי
הוקצה למצוותו"!?
ולכאורה טעם החילוק הוא ,שבציצית וסכך וד' מינים
לא הוקצה אלא לזמן מצוותו ,ותו לא; משא"כ בנרות
חנוכה שמה שהוצרך לשיעור הדלקה הוקצה לכלותו
לגמרי בהדלקה זו ,ולכן אף אם "נותר ביום השמיני מן
השמן" ,הרי שמן זה "הוקצה למצוותו".
ואף שעיקר האיסור להשתמש בנרות חנוכה הוא
"משום ביזוי מצוה" )ולא משום הוקצה למצוותו(,
מכל מקום אחר שנאסר עלינו להשתמש בו ,שוב
"הוקצה למצוותו" ואסור להשתמש בו גם אחרי סיום
ימי החנוכה.
ובזה יש לבאר גם ההלכה שנתבארה בשוע"ר )סי'
תרלח ס"א(" :אפילו נפלה הסוכה ונתבטלה מצותה
אף על פי כן אסור להסתפק מעצי הסכך כל שבעת ימי
החג מן התורה" .ולכאורה מה בין זה לבין המבואר
רמג
בשוע"ר )סי' תרלח סי"ט(" :עצי הסכך אחר שעברו ימי
החג ...מותר להסתפק מהן ולהשתמש בהן לכל מה
שירצה".
אלא ודאי הטעם לזה הוא כאמור לעיל ,שכיון שסכך
זה הוקצה למצוותו לשבעת ימים אלו ,לכן גם אם נפל
באמצע שבעת הימים – הרי עדיין "הוקצה למצוותו"
)וכפי שלומדים מהכתוב שאסורים בהנאה כקדשים(,
משא"כ אחרי שבעת הימים האלו – הרי מעולם לא
הוקצה הסכך לזמן הזה ומותר להשתמש בו.
ויותר נתפרשה הלכה זו לענין נוי סוכה ,כמבואר
בשוע"ר )סי' תרלח ס"ו(" :נויי הסוכה דהיינו מיני
פירות ומיני מגדים שתולים בסוכה כדי לנאותה בין
שהן תחת הסכך בין שהן סביב הדפנות אסור להסתפק
מהם כל ימי החג ,ואפילו אם נפלו מהסוכה ,מפני
שהוא ביזוי למצוה כשמסתפק מנויה".
שכיון שהקדיש נויי הסוכה לשבעת ימים אלו ,יש בזה
ביזוי מצוה כשמסתפק בהם בשבעת ימים אלו – אף
אם נפלה מהסוכה ואין דעתו להחזירה לסוכה.
משא"כ אחרי שבעת ימי חג הסוכות מותר להשתמש
בהם.
***
סי' תרעו
פד .ברכת שעשה נסים בחנוכה ופורים
א( בשלוש רגלים
לפני הדלקת הנרות בחנוכה ,ולפני קריאת המגילה
בפורים ,מברכים )בנוסף לברכת המצוה ושהחיינו( גם
ברכת שעשה נסים לאבותינו ,מיוסד על ברכת שעשה
נסים שבמשנה ברכות )נד ,א(" :מקום שנעשו בו נסים
לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום
הזה".
ומה שאין מברכים ברכה זו גם בסדר של פסח ,מבואר
בשוע"ר )סי' תפג ס"ג(" :ברכת אשר גאלנו ,שמברך
אותה אף בלא כוס ,לפי שנתקנה כנגד ברכת שעשה
נסים לאבותינו ,שמברכין על כל הנסים בלא כוס" .וכן
הוא בלקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ )אצל ברכת
אשר גאלנו(" :ברכה זו היא במקום ברכת שעשה נסים
)רש"י בס' האורה .אבודרהם(" ]וצ"ע הטעם שלא
הביא זאת גם משוע"ר שם[.
ומה שאין מברכים ברכה זו בחג השבועות )אף שהי' נס
מ"ת ושראו את הקולות כו'( ובחג הסוכות )אף שהי'
נס של ענני הכבוד( ,כי אין מברכים ברכה זו אלא
בהצלה מסכנת חיים ,כמו בחנוכה ופורים ופסח,
משא"כ בנסים של חג השבועות וחג הסוכות.
שיעורי הלכה למעשה
ב( החילוק בברכה בין חנוכה לפורים
אלא שמכל מקום יש חילוק בין ברכה זו בחנוכה,
שמברכים אותה אפילו כשאינו יכול להדליק את
הנרות ,ורק רואה נרות שהדליקו אחרים ,כמבואר
בגמרא שבת )כג ,א(" :הרואה נר של חנוכה צריך
לברך" .וכן נפסק בשו"ע )סי' תרעו ס"ג(" :מי שלא
הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה וגם אין
מדליקין עליו בתוך ביתו כשרואה נר חנוכה מברך
שעשה נסים".
משא"כ בפורים ,שאין מברכים אותה אלא בשעה
שקוראים את המגילה ,או שומעים את קריאת
המגילה.
וטעם החילוק מבואר בתוס' )סוכה מו ,א ד"ה
הרואה(" :בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו
לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה ,משום חביבות הנס,
וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין
בידם לקיים המצוה".
ולכאורה כוונת התוס' היא לומר שני דברים:
)א( זה שלא תיקנו ברכה זו בלולב וסוכה ,ששם אין
שייך לתקן ברכה זו "משום חביבות הנס".
)ב( וזה שגם בפורים לא תיקנו "לרואה" ,אף שיש גם
שם "חביבות הנס"; כי "לא תיקנו לברך לרואה" אלא
בחנוכה שעיקר המצוה היא על פתח ביתו ,ו"יש כמה
בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה",
לכן תיקנו "לברך לרואה" ,משא"כ בפורים ,שכל אחד
יכול לבוא לביהכ"נ לשמוע המגילה ,לא הי' צורך לתקן
"לברך לרואה".
ג( ברכת הרב את רבינו
עוד הפרש יש בין חנוכה לפורים ,שבחנוכה אין
מברכים אלא לפני הדלקת הנרות ,ולא אחרי ההדלקה,
משא"כ בפורים מוסיפים ברכה גם אחרי קריאת
המגילה ,כמבואר במגילה )כא ,ב(" :לאחריה מאי
מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם )האל( הרב את
ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו
מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו ברוך אתה ה'
הנפרע לישראל מכל צריהם ...האל המושיע".
ולא רק בנרות חנוכה ,אלא גם בשאר ברכת המצוות
אין מברכים – אלא "עובר לעשייתן" )פסחים ז ,ב( ולא
אחרי קיום המצוה.
ואפילו בפורים לא תיקנו ברכה זו אלא כשקוראין את
המגילה בצבור ,כמובא בפסקי הסדור )סדר קריאת
המגילה(" :כשקורין המגלה בצבור מברכין לאחריה
ברכה זו ,אבל לא ביחיד".
רמד
ונראה הטעם לכל זה ,כי אין מברכים בתחלה ובסוף
אלא בקריאת התורה וההפטרה והמגילה בצבור,
משום כבוד התורה וכבוד הצבור )כדלעיל סי' יז ס"ג(.
ואף גם הברכה שלפני קריאת התורה אינה אלא משום
כבוד התורה והצבור ,כמבואר בשו"ע )סי' קלט ס"ח(:
"אפילו ברך ברכת התורה לעצמו ,ותכף קראוהו
לקרות בתורה ,צריך לחזור ולברך אשר בחר בנו
כשקורא בתורה ,דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא
בצבור".
ד( הלל
עוד חילוק יש בין חנוכה לפורים ,שבחנוכה אומרים
הלל בתפלה ,משא"כ בפורים .והטעם לזה מבואר
במגילה )יד ,א(" :הלל נמי נימא ...רב נחמן אמר
קרייתא זו הלילא )קריעת מגילה במקום הלל ,רש"י(,
רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה,
אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש ,אכתי
עבדי אחשורוש אנן".
והיינו שבחנוכה ופסח וחג השבועות וחג הסוכות,
אחרי הנסים לא היו משועבדים לאומות העולם ,ולכן
תיקנו הלל ,משא"כ בפורים ,שאחרי אחרי ההצלה
והנסים עדיין היו משועבדים לאחשורוש ,ולכן לא
תיקנו בזה אמירת ההלל.
אמנם לפי זה יש לעיין מדוע לא תיקנו אמירת ההלל
על נס קריעת ים סוף .ואף שמבואר בשוע"ר )סי' תצ
ס"ו(" :לא תקנו חכמים לקרות ההלל אלא בשני ימים
טובים הראשונים של פסח ,אבל לא בחולו של מועד
וימים טובים האחרונים ,שאינן דומים לחולו של מועד
של סוכות שתקנו לקרות בו בכל יום לפי שכל יום הוא
חלוק בקרבנותיו מיום חבירו ומיום טוב הראשון ,והרי
כל יום הוא כמועד בפני עצמו ,מה שאין כן בפסח
שקרבנות כל הימים הן שוין לקרבנות יום טוב
הראשון ,לפיכך כולן טפלים ליום טוב הראשון ,ואין
שום אחד מהן כמועד בפני עצמו ולא תקנו לקרות
ההלל אלא בפרקים ,דהיינו במועדים שהן באין מזמן
לזמן ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו".
הנה כל זה הוא לענין אמירת ההלל על נס יציאת
מצרים ,אך מהו הטעם שלא תקנו אמירת ההלל על נס
קריעת ים סוף.
ואף שאנו אומרים חצי הלל גם בשביעי של פסח )ושאר
ימי חול המועד וראש חודש( ,זה אינו אלא למנהג,
כמבואר בשוע"ר שם )סי' תצ ס"ז(" :אבל נהגו כל
ישראל לקרות ההלל בדילוג בחולו של מועד וימים
טובים האחרונים כמו שנהגו בראש חודש" .אבל
מעיקר הדין לא תיקנו הלל על נס קריעת ים סוף.
שיעורי הלכה למעשה
ואולי קשור זה למה שאמר במגילה )י ,ב(" :ואמר רבי
יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו
מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה מעשה ידי
טובעין בים ואתם אומרים שירה" .וכתב על זה
במהרש"א )סנהדרין לט ,ב(" :ביום ז' של פסח שאף
מלאכי השרת אין אומרים שירה דהיינו הלל מכ"ש
דאין ישראל אומרים הלל".
וכענין זה הוא גם במדרש )הובא בשבלי הלקט סי'
קעד .ב"י סי' תצ(" ,בפסח אין אנו גומרין את ההלל
אלא יום ראשון ולילו ,ולמה ,שמואל בן אבא אמר
בנפול אויבך אל תשמח )משלי כד ,יז( ,לפי שנטבעו בו
המצריים".
וכבר דנו כמה מדוע זקוקים אנו לב' הטעמים ,ואפשר
הוא כנ"ל ,שמטעם הא' אין אנו אומרים בהם הלל
בשביל נס יציאת מצרים ,שקרבנות כל הימים הן שוים
וכולם טפלים ליום טוב הראשון ,ומטעם הב' אין אנו
אומרים בו הלל בשביל נס קריעת ים סוף.
ולפי זה יהי' לנו טעם נוסף למה שלא תיקנו אמירת
הלל בפורים ,שהרי הצלת היהודים לא היתה ביום
הפורים – אלא מיד כשנשלחו האגרות השניות בכ"ג
סיון )אסתר ח ,ט( ,וכל עיקרו של נס יום הפורים הי'
)אסתר ט ,ה(" :ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב
והרג ואבדן"; משא"כ בחנוכה שעיקר הנס הי' "ולעמך
ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה" ,ועל נס
זה תיקנו אמירת ההלל.
***
סי' תרעז
פה .נר חנוכה לבנות בסמינר
רמה
ובאמת גם הן מקיימות את המצוה כמהדרין מן
המהדרין – לדעת התוספות )שם ד"ה והמהדרין(:
"נראה לר"י דבית שמאי ובית הלל לא קיימי אלא אנר
איש וביתו ...אם עושה נר לכל אחד ,אפילו יוסיף
מכאן ואילך ליכא היכרא ,שיסברו שכך יש בני אדם
בבית".
והיינו שלדעת התוס' ,המהדרין מן המהדרין מדליק
בעל הבית בלבדו בשביל כל הבית – "יום ראשון מדליק
אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".
וכן נפסק בשו"ע )סי' תרעא ס"ב(" :כמה נרות מדליק,
בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך
אחד בכל לילה עד שבליל אחרון יהיו שמונה ,ואפילו
אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר" .ולפי זה
מקיימות הנשים את המצוה כמהדרין מן המהדרין –
לדעת התוספות.
אבל ברמב"ם )הל' חנוכה פ"ד ה"א(" :כמה נרות הוא
מדליק בחנוכה ...והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן
המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון ומוסיף
והולך בכל לילה ולילה נר אחד" .והיינו שלדעת
הרמב"ם המהדרין מדליקין בשביל כל אחד מבני הבית
"יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".
וכן נפסק ברמ"א )שם(" :ויש אומרים דכל אחד מבני
הבית ידליק ,וכן המנהג פשוט".
וכתב על זה הט"ז )שם ס"ק א(" :ובכאן יש חידוש
במנהג ,שהספרדים נוהגין כתוספות כמו שכתב ב"י,
והאשכנזים כרמב"ם .וזה לא מצינו בשאר מקומות".
ולפי מנהגינו כרמב"ם וכרמ"א ,לפי זה מסתפקות
הנשים בעיקר הדין של "נר איש וביתו".
א( נר לכל אחד ,מוסיף והולך
ב( אכסנאי ואורח
שבת )כא ,ב(" :ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו,
והמהדרין נר לכל אחד ,והמהדרין מן המהדרין ...ב"ה
אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף
והולך".
וכל זה בבני הבית ,שנכללים ב"נר איש וביתו" .משא"כ
שאר האנשים המתאכסנים בבית ,אודותם אומרת
הגמרא )שבת כג ,א(" :אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר
חנוכה" .ומפרש רש"י שם" :אכסנאי – אורח".
אנו נוהגים כמהדרין מן המהדרין ,אבל כל זה הוא
באנשים ,אבל הנשים סומכות על בעל הבית שמדליק,
והיינו כעיקר הדין "מצות חנוכה נר איש וביתו".
והיינו שמה שבני הבית יוצאים בהדלקת בעל הבית
היינו דוקא בבני בית ,משא"כ שאר האורחים אינם
יוצאים בהדלקת בעל הבית ,וצריכים להדליק בעצמם.
ולפי זה הנה גם האשה האורחת אינה יוצאת ידי
חובתה בהדלקת נרות חנוכה על ידי בעל הבית ,וחייבת
להדליק בעצמה.
ואף שמבואר בגמרא )שבת כג ,א(" :נשים חייבות בנר
חנוכה ,שאף הן היו באותו הנס"; היינו דוקא במקום
שאין בעל הבית ,שאז חל עליהן חיוב ההדלקה כמו על
הגברים .אבל במקום שבעל הבית מדליק ,אזי הן
מסתפקות בעיקר הדין ש"מצות חנוכה נר איש וביתו".
אמנם כתב על זה במ"א )רס"י תרעז(" :כתוב בתשובת
רש"ל )סי' פה( ,שגם הבחורים צריכים להשתתף.
ואפשר דדוקא כשאוכל בפני עצמו ,אבל אם סמוך על
שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו ,ומדינא אינו צריך
שיעורי הלכה למעשה
להדליק אלא אם רוצה להיות ממהדרין .וכן מובא
בב"י בשם מהר"י אבוהב".
בשוע"ר חסרים הלכות חנוכה ,אמנם הלכה זו היא גם
לענין הדלקת נרות שבת ,ושם פסק רבינו בפשיטות
כדעת הרש"ל ומהרי"א ומ"א הנ"ל )שוע"ר סי' רסג
ס"ט וסט"ו(" :בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם
צריכים להדליק נר שבת ...במה דברים אמורים
כשאוכל שם משלו ,אבל אם הוא סמוך על שלחן בעל
הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של
בעל הבית ...שאין חיוב נר שבת חל עליה כלל לפי
שהיא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו".
רואים מכאן שגם האורחים הסמוכים על שלחן בעל
הבית יוצאים בהדלקת הנר )שבת וחנוכה( של בעל
הבית ,ואינם צריכים להדליק בעצמן .ואם כן יכולות
לסמוך על זה הנשים ובנות המתארחות בחנוכה בבית
אחר.
*
אמנם מכל זה עדיין אין לנו הוכחה שמהרש"ל
ומהרי"א והמ"א ושוע"ר הנ"ל חולקים על פרש"י
הנ"ל ,שהרי גם הם לא אמרו אלא שאורח המתאכסן
בקביעות אצל בעל הבית וסמוך על שולחנו נחשב כבני
ביתו ,משא"כ באורח המתארח לסעודה אחת ,ואינו
מתאכסן בקביעות אל בעל הבית ,לכאורה אין מכאן
הוכחה שחשוב כבני הבית ,ואפשר שבזה יודו לרש"י
שהאורח חייב בהדלקת הנרות.
ומכל מקום נראית לכאורה משמעות המשך דברי
רבינו ,שגם האורח יש לו דין בני בית ,שכתב שם:
"האורח ...אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה
כבני ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של בעל הבית".
היינו שגם ה"אורח" ש"סמוך על שלחן בעל הבית" –
היינו שאוכל ממאכליו בסעודה זו ,גם הוא נעשה כבני
ביתו של בעל הבית.
רמו
ומטעם זה ,הנה יש סמינרים שנוהגים בהם שכל הבנות
באות בלילי חנוכה לבית המנהל ,שם הוא מחלק להן
עוגה לטעום ,שעל ידי זה נעשות סמוכות על שלחנו
ויוצאות בהדלקתו.
*
אמנם באמת יש הפרש ביניהם ,כי נרות שבת נתקנו
לצורך סעודת ליל שבת ,כמבואר בשוע"ר )סי' רסג
ס"א(" :ועיקר מצות הדלקת נרות הוא נר זה שאוכל
אצלו") .ושם סי"ד(" :שעיקר המצוה הן הנרות שעל
השלחן שאוכלין לאורן" .ולכן יוצא הוא בהדלקת
הנרות של המארחים אותו בסעודה זו.
משא"כ בנרות חנוכה נתקנו "נר איש וביתו" ,היינו
הבית שדר בו ,עכ"פ באותו יום – בתור אורח ,משא"כ
מי שהולך לסעודה אחת אצל חברו אין זה נקרא עדיין
ביתו ,וכמבואר בט"ז )סי' תרעז ס"ק ב(" :בזה שיאכל
כאן שעה או שתים וישוב למקומו ,אין שום סברא
לומר שידליק שם ולא בביתו" .וכן מבואר המ"א )שם
ס"ק ו(" :במקום שאוכל ,היינו בקביעות ,אבל מי
שאוכל בבית חבירו באקראי צריך להדליק בביתו".
ומזה יש נפקא מינה גם לענין חתונה ,שכדי לחסוך
הטרחא מדליקים המחותנים נרות חנוכה באולם
החתונה ,ולפי דברי הט"ז והמ"א הנ"ל זה לא יספיק,
אלא צריכים ללכת לביתם להדליק הנרות ,וללכת
משם חזרה לאולם החתונה.
ומכל שכן ,שבזה שמנהל מחלק להן עוגה לטעום אין
זה חשוב הבית שלהן .ואם כן איך הן יוצאות בהדלקת
המנהל בביתו?
*
אלא מה יעשו?
לכאורה האופן הכי פשוט הוא ,שתדליק אחת מהבנות
בחדר האוכל ,שהוא עיקר מקום ההדלקה של כל
הבנות ,וכיון שהם סמוכות על שלחן בית הספר הן
יוצאות בהדלקת נציגת בית הספר עבורן בחדר האוכל.
ולפי זה חולקים הם על פירוש רש"י שסובר
שה"אורח" חייב בהדלקת הנרות ,וסוברים שגם
האורח יוצא בנרו של בעל הבית .וכן אמנם נהוג ,שגם
האורחים יוצאים בהדלקה של בעל הבית )הן
האורחים לענין נרות שבת ,והן האורחות לענין נרות
חנוכה ,והן האורחים והאורחות לענין עירוב תבשילין
– כפי שנתבאר לעיל )סי' כא ס"ז וסי' פהסז ס"א(.
ובקובץ הערות ובאורים )גליון תתקלא ע' 65ואילך(
מעיר על זה ,שגם כאשר אחד מדליק בחדר האוכל,
אינו מוציא בזה את כל הבנות שאוכלות שם ,כיון שאין
הבנות אוכלות שם משלו ,כי אם מאוכל המוסד ,ואינן
חשובות בני בית של מדליק הנרות.
מטעם זה ,הנה גם תלמידי הישיבה שמתארחים אצל
מכריהם לסעודת ליל שבת ,אינם מדליקים נרות שבת
בעצמם ,כי אם יוצאים בהדלקת הנרות על ידי בעלת
הבית שמתארחים אצלם.
ולפי סברא זו יהי' כן גם בכל בית ,אם בעל הבית נוסע
לאיזה מקום לחנוכה ,ובבית מדליק אחד מבניו,
האומנם נאמר שאינו מוציא בזה את האם ושאר
הבנות שבבית?
שיעורי הלכה למעשה
הרי ברור לכאורה ,שכיון שהוא חלק מאנשי הבית,
שכולם אוכלים משלחן אחד ,אם כן מספקת הדלקתו
שיהי' זה איש וביתו ,לכל שאר בני בית זה .ואפילו אם
הן אינן אוכלות משלו )של המדליק( ,אלא של בעל
הבית )שאינו עתה בבית ואינו מדליק( .מכל מקום הוא
מדליק בשביל בעל הבית ,ומוציא בזה את כל בני הבית
הסמוכים על שלחן בעל הבית.
יוצא אם כן ,שאם אחת הבנות מדלקת בשליחות
המוסד בחדר האוכל ,הרי זה מספיק בשביל כל בנות
בית הספר הזה.
ג( השתתפות בפרוטות
ואם לא מדליקות שם בחדר האוכל ,אזי חל החיוב על
כל אחת מהבנות בהדלקת נרות חנוכה ,כמו הגברים
)ראה מה שדנו בנושאים אלו בקובץ הערות ובאורים
גליונות תתקכט-לא(.
ואם כן מה יעשו?
ממשיכה הגמרא ואומרת )שבת כג ,א(" :א"ר זירא
מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי
אושפיזא ,בתר דנסיבי איתתא )ופעמים שהייתי
אכסנאי ללמוד תורה ,רש"י( אמינא השתא ודאי לא
צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי" )בשבילי בביתי,
רש"י(.
והיינו שכשהוא נסע ללמוד בישיבה )והי' אוכל משלו(,
חל עליו חיוב הדלקת נרות חנוכה ,והי' נותן פרוטה
לבעל הבית שמדליק ,כדי שתהי' לו שותפות בהדלקה
של בעל הבית ,ויצא גם הוא בהדלקת בעל הבית .אמנם
אחר שנשא אשה ,והמשיך לנסוע לישיבה ללמוד ,אזי
הספיקה לו הדלקת הנרות שהדליקה אשתו בשבילו
בביתו.
גם הלכה זו חלה אף בנרות שבת ,ומבוארת הלכה זו
בשוע"ר )סי' רסג(" :מקיים במה שמדליקים נר שבת
בביתו )משלו( .אבל אם אין לו מי שידליק בביתו )או
אפילו אם מדליקים שם אלא שאינן מדליקים משלו,
אינו נפטר בהדלקתם ...צריך הוא לקיים מצות
הדלקת נר שבת במקום שהוא ,על ידי שיתן פרוטה
לבעל הבית להשתתף עמו בנר שלו ,או שיקנה לו בעל
הבית חלק בנר שלו במתנה".
כאן מחדש רבינו חידוש גדול בהלכה זו ,שכמו הדלקת
בעל הבית מועלת לו דוקא כשמשתתף בנרותיו של בעל
הבית ,על ידי נתינת פרוטה או על ידי שיקנה לו בעל
הבית חלק בנר שלו במתנה ,כך גם מה שאשתו מדלקת
בביתו מועלת לו דוקא כשמדלקת "משלו" ,שיש לו
חלק בעלות בנרות שמדלקת אשתו בביתו.
רמז
ומכל זה לומדים אנו:
א( ההשתתפות בבעלות בנרות מועלת דוקא במה
שמדליקים בביתה ,או מה שמדליק בעל הבית במקום
שנמצאת בו .אבל אין לנו שום רמז שתועיל השתתפות
בפרוטה גם על ידי מישהו אחר ,שאינו בביתה של
התלמידה ,ואינו במקום שבו נמצאת התלמידה.
ב( אם רוצה הנערה לצאת ידי חובתה במה שמדליקים
בביתה ,צריכים להקנות לה )על ידי אחר ,כמו
בעירובין( חלק בשמן הנרות שמדליקים בביתה.
ג( אף אם מקנים לה חלק בשמן הנרות שמדליקים
בביתה ,עדיין אינה יוצאת בזה אלא בלית ברירה ורק
באופן חלקי ,וכמבואר בשו"ע )סי' תרעז ס"ג(" :יש
אומרים שאע"ג שמדליקין עליו בתוך ביתו אם הוא
במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות" .וברמ"א
)שם(" :כי חייב לראות הנרות .וכן נוהגין .ואפי' אם
הוא אצל יהודים ורואה הנרות אם רוצה להחמיר על
עצמו ולהדליק בפני עצמו מדליק ומברך עליהם וכן
נוהגין" .הרי שאף במקום שיוצא במה שמדליקין עליו
משלו בתוך ביתו ,ואם אם הוא רואה הנרות במקום
שהוא נמצא ,עדיין יצא ידי חובו בכל הפרטים ,ויכול
הוא לברך ולהדליק במקום שהוא שם ,ואינה ברכה
לבטלה ,כי מה שמדליקין עליו משלו בביתו אינו מועיל
אלא באופן חלקי ,ובלית ברירה.
ד( הדלקה בחדר שינה
עוד הציעו בהערות ובאורים שם ,שתדליקנה הבנות
בחדר השינה שלהן .ואף שכתב הרמ"א )סי' תרעז
ס"א( ,שידליק במקום שאוכל דוקא ,ולא במקום
שינה ,היינו דוקא אם יש לו ב' בתים ממש אחד מיוחד
לאכילה ואחד לשינה ,אבל כשיש לו בית ממש לשינה
ואילו לענין אכילה אינו אלא אכנסאי בזה פשיטא לי'
דאינו נפטר מהדלקה בביתו על ידי הדלקה במקום
אכילתו.
אמנם הרמ"א למד זאת משו"ת הרשב"א ח"א סי'
תקמב ,שכותב "מי שאוכל על שלחן בעל הבית ,ואפילו
שוכב בבית שני בפני עצמו ,אינו צריך להדליק ]במקום
שינה[ ,אבל צריך להשתתף על בעל הבית כאכסנאי".
הרי מפורש שגם אכסנאי נפטר מהדלקה בביתו על ידי
הדלקה שבמקום אכילתו.
עוד כתב שם )בנידון הדלקת נרות שבת לבחורים
הלומדים בישיבה( ,דכיון דמקום שינתם הוא מקום
מיוחד להם ,ושם מניחים כל חפציהם וכו' ,אם כן הרי
ודאי דהשם "בית" מתיחסת יותר לחדרו מאשר
למקום אכילתו ששם אוכלים כל הישיבה ביחד ,ואין
לכל או"א מקום מיוחד ומסוים.
שיעורי הלכה למעשה
אמנם השאלה שבשו"ת הרשב"א שם )סי' תקמא(
היא" :מי שאוכל בבית חמיו הוא ואשתו ובניו ,אפילו
פתח בבא לנפשיה דינו כאכסנאי נשוי או לא" .ומזה
מובן דמיירי במי שיש לו בית לעצמו ,שישן שם עם
אשתו ובניו ,ורק אוכל אצל חמיו ,ומכל מקום עיקר
ההדלקה היא בבית חמיו שאוכל שם ,ולא בביתו ,ששם
היא קביעות דירתו וחפציו ושינתו.
עוד כתב שם :הסמינר משכיר דירות ממש עבור
התלמידות ,ובכל דירה דרות כמנין תלמידות ,ודירות
אלו יש להן מטבח אשר בה אוכלות התלמידות גם כן.
ואע"פ שעיקר הסעודות אוכלות במקום אחר ,מכל
מקום הרי זה דומה לאדם שיש לו דירה ממש בה הוא
דר עם בני משפחתו ...דלכאורה פשוט דהוא מחויב
להדליק בביתו אע"פ שרוב אכילתו אינו שם .ואי
אפשר לו לצאת כלל בהדלקה במקום אכילתו.
אמנם כבר נתבאר לעיל שדוקא בזה מיירי בשו"ת
הרשב"א ,שהרי כשדר עם אשתו ובניו במקום שינתו,
מסתמא גם שם אוכלים לפעמים ,ובפרט הילדים .אלא
שעיקר הארוחות אוכלים אצל חמיו .ובזה פוסק
הרשב"א שעיקר ההדלקה היא בבית חמיו שאוכל שם,
ולא בביתו ,ששם היא קביעות דירתו וחפציו ושינתו.
לכן נראה לכאורה שאופן הכי טוב הוא זה המוזכר
לעיל ,שאחת מהנערות תדליק בשליחות המוסד בחדר
האוכל בשביל כל הבנות ,שתצאנה בזה יחי חובתן אף
לכתחלה ,כדי אורחות ובני בית.
וכן הדין גם בבחורים תלמידי הישיבות ,שהדרך הכי
טובה שיצאו ידי חובת הדלקת נרות שבת ,שאחד
מהתלמידים ידליק בשליחות המוסד בחדר האוכל
בשביל כל התלמידים ,ויצאו בזה גם לכתחלה ,כדין
אורחים ובני בית.
***
הלכות פורים
סי' תרצא
פו .שהחיינו במגילה בלילה וביום
א( מנהגינו לברך גם ביום
בשו"ע או"ח )סי' תרצא ס"א(" :וביום אינו חוזר
ומברך שהחיינו" .וברמ"א )שם(" :וי"א אף ביום מברך
שהחיינו .וכן נוהגין בכל מדינות אלו" .אבל בפסקי
הסדור )סדר קריאת המגילה(" :אין מברכין שהחיינו
אלא בלילה ולא ביום" .והטעם לזה נראה ,כמובא
הגרא"ח נאה )בהקדמתו לספרו "פסקי הסדור"(:
"בענין ספק ברכה להקל החמיר בהסידור מאד מאד".
רמח
והיינו כמו בהלכות תפילין ,שאע"פ שנפסק בשוע"ר
)סי' כה סי"ד; כג(" :ותקנו חכמים לברך עוד ברכה
אחרת על תפילין של ראש לפי שהיא חשובה והיא
עיקר המצוה ...ויש אומרים שלעולם אין תפילין של
ראש טעונה ב' ברכות ...והמנהג באלו הארצות כסברא
הראשונה".
ומכל מקום פסק בסדור )הלכות תפילין(" :יש אומרים
שמברכים לעולם על של ראש על מצות תפילין ...אין
לנהוג כן לכתחלה דספק ברכות להקל".
כן הוא גם לענין ברכת שהחיינו בקריאת המגילה
בבוקר ,שאע"פ שכתב הרמ"א שהמנהג בכל מדינות
אלו לברך ,מכל מקום פסק בסידור שלא לברך ,מטעם
ספק ברכות להקל.
אמנם בשו"ת צמח צדק )או"ח סי' קיד(" :בסדר
קריאת המגילה כתב אאזמו"ר נ"ע דאין מברכין
שהחיינו אלא בלילה ולא ביום .והגם כי מי אני לעורר
על דבריו הקדושים מכל מקום תורה היא כו' ,כי הנה
המ"מ כתב פ"א מהל' מגילה דין ג' וז"ל אבל יש מן
המפרשים שכתבו שעיקר הקריאה הוא ביום ואע"פ
שבירך זמן בלילה חוזר ומברך ביום וכן נהגו
בארצותינו עכ"ל .ואע"פ שהרמב"ם שם כתב דאינו
חוזר ומברך שהחיינו ביום ,מכל מקום הגמי"י שם
סק"ו כתב בשם ר"ת דמברך גם ביום ושכן נהג הר"מ.
ולכן גם לו יהא זה ספיקא דדינא הוכיח האליה רבא
סי' כ"ב מן הש"ס דברכות )דף ס'( דשאני ברכות
שהחיינו דאינו עובר על לא תשא עכ"ד .ושוב ראיתי
שכן פסק הרמ"א בש"ע סי' תרצ"ב סעיף א".
וכתב על זה ב"שערי תפלה" )שער מז ס"ב(" :ולמעשה
אין לשנות מן הלכות קבועות שקבע אדמו"ר בסדור".
אמנם ב"שער הכולל" )פמ"ז ס"ב(" :והנה בשערי
תפלה כתבתי שאין לשנות ממה שכתב אדמו"ר ,אבל
אחר כך נתברר בבירור שאדמו"ר בעל צמח צדק ז"ל
הנהיג לברך גם ביום ברכת שהחיינו" .וכן הועתק
מכת"י של חסיד שרשם בשנת תרכ"ה )הערות לשו"ת
צמח צדק שם כב ,ב(" :זה הועתק מספרו של הרב שי'
שכתב עליו בשנת תרכ"ד ,ומכל מקום לא עשה מעשה
כדבריו ,אך בהיותי בליובאוויטש בשנה זו תרכ"ה,
הגידו לי רבים נאמנים שכן עשה מעשה וצוה לברך
שהחיינו גם בבוקר".
ב( ספק ברכות בשהחיינו
והנה סברה זו שהביא בשו"ת צמח צדק )או"ח סי' קיד(
מדברי האליה רבא "דשאני ברכות שהחיינו דאינו
עובר על לא תשא" ,ולכן אין חוששים בו לספק ברכות
להקל ,הקשה עלי' בשו"ת צמח צדק )או"ח סי' ג אות
ט(" :מצאתי להאלי' רבא סי' כ"ב שמחמת גמ' זו חילק
שיעורי הלכה למעשה
בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות ,דלא אמרינן ספק
ברכות להקל בברכות שהחיינו .ולפענ"ד יש לתמוה על
חילוק זה דהא בש"ע סי' רכ"ה ס"ה פסק אם בירך
שהחיינו על ענבים כשישתה יין חדש אינו חוזר ומברך
...הרי דגם בשהחיינו אמרי' ספק ברכות להקל .וכן
משמע עוד שם סי' רכ"ה בכמה דינים ...ועיין בטור
ובב"י סי' ת"ר משמע דגם בברכת שהחיינו יש חשש
איסור ברכה שא"צ לברך מספק".
וכן נפסק בשוע"ר )סי' תר ס"ו(" :לכתחלה טוב שיוציא
אדם את עצמו מידי ספק ברכה וילבוש מלבוש חדש ...
או יקח פרי חדש ויניחנו לפניו בעת הקידוש ויברך
שהחיינו ויהא דעתו גם על המלבוש או על הפרי".
וכן הוא בסדר ברכת הנהנין )פרק יא סט"ז(" :ריח
המתחדש משנה לשנה יש אומרים לברך עליו שהחיינו
כמו על פרי מאכל ויש חולקין .לכן יש לברך בלא שם
ומלכות".
ואחר הדיון בדברי האליה רבא שם נשאר בשו"ת צמח
צדק שם בצ"ע .אבל מכל מקום הנהיג לברך שהחיינו
גם בקריאת המגילה בפורים בבוקר.
ג( שהחיינו על היום ועל מצוות הפורים
והנה בלקוטי שיחות )חי"א ע' " :(346בסידור יעב"ץ
כתב דיכוון בברכת זמן גם על משלוח מנות כו' ,ומי
שאין לו מגילה גם כן יברך זמן".
והיינו שמבואר במ"א )רס"י תרצב(" :ויכוין בברכת
שהחיינו גם כן על משלוח מנות וסעודת פורים שהם גם
כן מצות )של"ה( .ונראה לי דיכוין זה בברכת שהחיינו
דיום כי זמנם ביום .ונראה לי דמי שאין לו מגילה לא
יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה ,דזהו דבר
הנהוג בכל יום ובכל שבת ויום טוב ,דהא לא תקנו כלל
ברכה עליהם".
ועל זה כתב היעב"ץ במור וקציעה )סי' תרצב(" :ולא
ידעתי מה בכך שהוא דבר נהוג ,והלא בלאו מצות
שילוח מנות וסעודה ראוי לברך על היום ...ככל מועדי
ה' שמברכין עליהם זמן".
ולפי זה אולי הי' מקום לבאר טעם נוסף לומר שהחיינו
בקריאת המגילה בבוקר ,להוציא בזה את משלוח
המנות והסעודה.
אמנם לפי דברי המ"א אין לברך מטעם זה לחוד,
כמובא לעיל .וגם לפי דברי היעב"ץ שהצריך "לברך על
היום ...ככל מועדי ה' שמברכין עליהם זמן" ,הרי בזה
תספיק ברכת שהחיינו שבעת קריאת המגילה בלילה,
ואין כאן טעם נוסף לברכת שהחיינו בקריאת המגילה
בבוקר.
רמט
ד( עיקר קריאת המגילה בבוקר
טעם הסוברים שיש לברך שהחיינו גם בבוקר מובא
לעיל משו"ת הצמח צדק )או"ח סי' קיד(" :המ"מ כתב
פ"א מהל' מגילה דין ג' וז"ל אבל יש מן המפרשים
שכתבו שעיקר הקריאה הוא ביום" .והיינו על פי
הגמרא )מגילה כ ,א(" :דאמר קרא והימים האלה
נזכרים ונעשים ,ביום אין בלילה לא" )ואף דמסקינן
התם "כי קתני אדיום" ,מכל מקום למדנו משם שעיקר
הקריאה היא ביום(.
ולפי זה הי' מקום לכאורה להסתפק בברכת שהחיינו
שביום ,שתפטור גם את קריאת המגילה של הלילה,
וכעין מה שנתבאר )לענין שהחיינו בבדיקת חמץ(
בשוע"ר )סי' תלב ס"ג(" :ולמה אין מברכין שהחיינו
קודם הבדיקה והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן לפי
שמצוה זו היא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ
מתוכו לצורך המועד לפיכך היא נפטרת בברכת
שהחיינו שמברכין ברגל".
וכן נתבאר )לענין בניית הסוכה( בשוע"ר )סי' תרמא
ס"א(" :אבל אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת
עשייה אפילו אם עושה סוכה לעצמו לפי שאנו סומכין
על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היום ...וברכה
אחת עולה לכאן ולכאן".
אמנם באמת יש חילוק גדול בינם ,דשאני בדיקת חמץ
ובניית הסוכה "שמצוה זו היא לצורך הרגל ...לפיכך
היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל" ,משא"כ
בקריאת המגילה של הלילה ,שמצוה זו מסתיימת
בלילה ,ואין טעם לעכב את ברכת שהחיינו שלה עד
הבוקר )וכמו שאנו רואים בברכת שהחיינו של ליל
ראש השנה ושל ליל סוכות ,שאין מעכבים אותה עד
הבוקר – בעת תקיעת השופר ונטילת הלולב(.
***
סי' תרצד
פז .מחצית השקל לפני הפורים
א( זכר למחצית השקל
מבואר ברמ"א )סי' תרצד(" :יש אומרים שיש ליתן
קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום
ובאותו זמן ,זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר ...
ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה ,וכן
נוהגין בכל מדינות אלו" .ובמ"א מובא מנהג )שם ס"ק
ב(" :ובמדינתינו נותנין בשחרית קודם קריאת
המגילה".
אמנם גם בדורותינו נהוג כפי שהובא ברמ"א "ליתנו
בליל פורים קודם שמתפללים מנחה" ,והיינו לפני
רנ
שיעורי הלכה למעשה
תפלת מנחה של תענית אסתר ,וכמובא בס' המנהגים
– חב"ד )ע' " :(73מחצית השקל נותנים ביום התענית
)גם כשחל פורים ביום א'(".
נאמר לכפר על נפשותיכם ,שהקרבנות לכפרה הם
באים ,והשלישית היא תרומת המשכן ...איש איש מה
שנדבו לבו".
ואף שזמן נתינת מחצית השקל בזמן שבית המקדש הי'
קיים מתחיל בא' באדר ,כאמור במשנה )שקלים פ"א
משנה א(" :באחד באדר משמיעין על השקלים" .מכל
מקום הנהיגו ליתן את מחצית השקל בתענית אסתר,
לפני הפורים ,על פי האמור במגילה )יג ,ב(" :אמר ריש
לקיש גלוי וידוע לפני מה שאמר והיה העולם שעתיד
המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן
לשקליו ,והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על
השקלים".
והיינו שזה שנאמרה הוראה זו בתורה בשלשה
הפסוקים) :א( הראשון מדבר בתרומת האדנים ,שנתן
כל אחד מחצית השקל למנין בני ישראל) .ב( השני –
בתרומת המשכן ,שכל אחד נתן כפי נדבת לבו ,ולכן לא
נאמר בו "מחצית השקל") .ג( השלישי – במחצית
השקל שנתן כל אחד לקרבנות הצבור ,ולכן נאמר בו
"לכפר על נפשותיכם".
ואף שמצות מחצית השקל מהתורה היא רק בזמן
שבית המקדש הי' קיים ,כמבואר ברמב"ם )הלכות
שקלים פ"א ה"א-ב(" :מצות עשה מן התורה ליתן כל
איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה .השקלים
אינן נוהגין אלא בפני הבית .ובזמן שבית המקדש קיים
נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ.
ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין" .מכל
מקום הנהיגו ליתנו גם עתה ,כאמור ברמ"א )שם(:
"זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר".
וכיון שאין זה אלא "זכר" ,לכן אין מדייקים בזה שיהי'
מחצית השקל ממש ,כי אם כאמור ברמ"א )שם(:
"מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן".
ב( שלוש מחציות
עוד מוסיף הרמ"א וכותב )שם(" :ומאחר ששלש
פעמים כתיב תרומה בפרשה יש ליתן שלושה" .והם
שלושת הפעמים שנאמר "תרומה" בשלושת הפסוקים
שבפרשת שקלים )תשא ל ,יג-טו()" :יג( זה יתנו כל
העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש
עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה') .יד( כל
העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן
תרומת ה') .טו( העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט
ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על
נפשותיכם".
מהפסוק השלישי הזה למדו את מצוות מחצית השקל
בזמן שבית המקדש הי' קיים ,כמובא לעיל מהרמב"ם
)הלכות שקלים פ"א ה"א(" :מצות עשה מן התורה
ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה".
אלא שלפי זה אינו מובן כל כך המובא לעיל מהרמ"א:
"ומאחר ששלש פעמים כתיב תרומה בפרשה יש ליתן
שלושה"; והרי רק בשתים מהן נאמר מחצית השקל,
משא"כ השלישית מדברת בתרומת המשכן שנתן "איש
איש מה שנדבו לבו" – ולא מחצית השקל.
אמנם המקור לדברים אלו של הרמ"א הוא במרדכי
)מגילה רמז תשעז(" :ומה שנוהגים ג' מחציות לפורים
משום דכתיב בפרשת כי תשא ג' פעמים מחצית
השקל" .אשר הכוונה היא לשלושת הפעמים שנאמר
"מחצית השקל" בפרשת שקלים )תשא ל ,יג-טו()" :יג(
זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל
הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'.
)יד( כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן
תרומת ה') .טו( העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט
ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על
נפשותיכם".
ואפשר שגם ברמ"א צריכה להיות כך הגירסה:
"ומאחר ששלש פעמים כתיב מחצית השקל בפרשה יש
ליתן שלושה".
ג( נשים וקטנים
אשר מזה לומדים את ג' התרומות שנתנו בני ישראל,
כמבואר בברייתא )מגילה כט ,ב(" :שלש תרומות הן,
של מזבח למזבח ,ושל אדנים לאדנים ,ושל בדק הבית
לבדק הבית".
עוד מוסיף הרמ"א וכותב )שם(" :ואין חייב ליתנו רק
מי שהוא מבן עשרים ולמעלה" .והשיב עליו במ"א )שם
ס"ק ג(" :זהו לדעת הר"ע מברטנורה ,אבל התוספות
יום טוב כתב שהפוסקים חולקים וסבירא להו דבן י"ג
חייב ,ונשים פטורים".
ונתפרש יותר בפירוש רש"י )תשא ל ,טו(" :שרמז להם
כאן ג' תרומות ,שנכתב כאן תרומת ה' ג' פעמים ,אחת
תרומת אדנים שמנאן ...מחצית השקל ...והשנית ...
משהוקם המשכן ...מחצית השקל ,והן לקנות מהן
קרבנות צבור של כל שנה ושנה ...ועל אותה תרומה
כי על מה שאמור במשנה )שקלים פ"א מ"ג(:
"ממשכנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים
אבל לא נשים ועבדים וקטנים" .ביאר בברטנורא שם:
"וקטנים – אפילו הביא שתי שערות והוא פחות מבן
עשרים".
שיעורי הלכה למעשה
וכתב עליו בתוספות יום טוב )שם מ"ד(" :לא ידעתי מי
הכריחו לכך ,דמתניתין דתנן קטנים מסתבר דעד בן
י"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא ...ולפי זה קרא תניין
בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב ביה מבן כ'
מיירי בתרומת הקרבנות".
ולכאורה כוונת התוספות יום טוב היא ,שלומדים
מצות עשה זו של מחצית השקל מ"קרא קמא" )פסוק
יב(" :כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו
איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהי' נגף בהם
בפקוד אותם"" ,דלא כתיב ביה מבן כ".
אמנם בפסוק זה לא נזכר גם "מחצית השקל" .ואילו
ברש"י נתפרש שהכוונה היא לקרא בתרא )פסוק טו(:
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת
את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם"" ,דלא כתיב ביה
מבן כ" ,ונאמר בו "מחצית השקל".
ונתפרש יותר ברמב"ן על התורה )תשא ל ,יב(:
"השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה,
אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול ...ורמז העשיר
לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על
נפשותיכם )פסוק ט"ו( ,שכל הצריך כפרה שהגיע לכל
חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות".
ואילו בדעת הרמב"ם יש להוכיח לכאורה ,שמה
שכותב כאן שהקטנים פטורים ,כוונתו היא כדעת
הברטנורא – עד בן עשרים ,שהרי כתב בספר המצות
)עשה קעא(" :שצונו לתת מחצית השקל בכל שנה והוא
אמרו יתעלה )ר"פ תשא ל ,יב( ונתנו איש כופר נפשו
לי"י .ואמר )ל ,יג( זה יתנו כל העובר על הפקודים .והוא
מבואר שמצוה זו אין נשים חייבות בה שהכתוב הוא
כל העובר על הפקודים".
הרי מפורש ברמב"ם שמה שנאמר בתורה "כל העובר
על הפקודים" קאי גם על מחצית השקל שנותנים בכל
שנה לקרבנות ,ואשר לכן "אין נשים חייבות בה,
שהכתוב הוא כל העובר על הפקודים" .וכמו שהנשים
פטורות בו כיון שאינן עוברות על הפקודים ,כן הוא גם
בפחות מבן עשרים שפטורים בו כיון שאינם עוברים על
הפקודים.
ולדעת הרמב"ן והתוספות יום טוב וסייעתם צריך
לפרש הטעם שהנשים פטורות ,אע"פ שבפסוק זה של
מצוות מחצית השקל לקרבנות לא נזכר "כל העובר על
הפקודים" ולא נזכר בו "מבן עשרים שנה ומעלה" ,וכל
גדול מבן י"ג שנה ומעלה חייב בו ,היינו כיון שהיא
מצות עשה שהזמן גרמא ,שהנשים פטורות בו.
רנא
*
עוד כותב המ"א שם )סי' תרצד ס"ק ג(" :בהגהות
מנהגים כתב דנשים וילדים חייבים ,ולא ידעתי מנא
ליה האי".
ובאמת נראה כך לכאורה במשנה )שקלים פ"א מ"ג(:
"ממשכנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים
אבל לא נשים ועבדים וקטנים" ,היינו שאת הנשים
והקטנים אין ממשכנים ,אע"פ שחייבים.
אבל אחר כך מפרש במשנה )שקלים פ"א מ"ד(" :אע"פ
שאמרו אין ממשכים נשים ועבדים וקטנים ,אבל אם
שקלו מקבלין מידן" ,היינו שאינם חייבים ,ורק "אם
שקלו מקבלין מידן".
ועל פי זה פסק ברמב"ם )הלכות שקלים פ"א ה"ז(:
"הכל חייבין ליתן מחצית השקל ...אבל לא נשים ולא
עבדים ולא קטנים ,ואם נתנו מקבלין מהם" .ואילו
דעת הגהות מנהגים היא שגם הם חייבים ,ולכן אם
נתנו מקבלין מהם ,ורק זאת שאין ממשכנים אותם.
]ואף שכבר הקשו כן בירושלמי שם ,וחילקו בין הביא
ב' שערות לבין לא הביא .מכל מקום יש כמה פירושים
בירושלמי ,ויש חילוקי דעות אם קיי"ל בזה כירושלמי.
ואכ"מ להאריך[.
להלכה קיי"ל שהנשים והקטנים פטורים ,אלא ש"אם
נתנו מקבלים מהם" .ואע"פ שנאמר בתורה )תשא ל,
טו(" :העשיר לא ירבה" ,היינו דוקא שלא יתן יותר
ממחצית השקל; אבל מחצית השקל יכול ליתן אף
הפטורים לגמרי.
אלא שמכל מקום יש מקום להחמיר כדעת המחייבים
אף הנשים וקטנים ,וכן נהגו אדמו"רי חב"ד ,כמובא
בספר המנהגים חב"ד )ע' " :(74מנהגי אדמו"ר ,נותן
מחצית השקל גם בעד הרבנית ובנים ובנות קטנים".
ובשיחת תענית אסתר תשמ"ט )התוועדויות ,תשמ"ט
ח"ב ע' " :(439וכמפורסם המנהג ליתן גם עבור כל בני
הבית".
***
© Copyright 2024