אורגינליות ארץ ישראלית
302
הצורפות של יוצאי תימן בישוב היהודי
"אוריגינאליות ארץ־ישראלית"
הצורפות של יוצאי תימן ביישוב היהודי
יעל גילעת
ִקדמה ,חידוש ושינוי הם מסימני ההיכר של העידן המודרני.
לפיכך נהוג לראות בעבר מחוז של אותנטיות 2.בחיפוש אחר
שורשים לזהותן האתנית ,מכתירות קהילות מהגרים את
תרבות המוצא שלהן כבלתי נגועה ,לעומת התוצרים החדשים
של התרבות -העדתית והכללית -בארץ שאליה באו.
הוא הדין באשר לצורפות של יהודי תימן בישראל .נוכח
היקרעות הקהילות היהודיות מקרקע צמיחתן בתימן ,התרכז
המחקר בעבר ובהווה החולף ,תוך מאמץ לאסוף כל פיסת
מידע שתתרום ליצירת דיוקן תרבותי של אומנות זו .צורפות
העבר ,בתחילה של צנעא ואחר כך זו האזורית על מגוון
המוצרים ,המוטיבים והדימויים שלהן ,הוכתרו כאותנטיות
והפכו ליחידת התייחסות בפני עצמה.
בד בבד לא פסחה דינמיקה תרבותית על שדה הצורפות
היהודית־תימנית בארץ ישראל .זה ,על יצרניו ,סוכניו ,צרכניו
236ז' רבן (עיצוב) ,ח' מורו ויחיא ימיני (ביצוע)" :יעל" ,סיכת
קמיאו ( )cameoצדף ,פיליגרן 6x3( ,ס"מ).
צילמה :יעל גילעת ,אוסף מוזיאון ישראל ,ירושלים ()102/126
1
ומוצריו ,היה לאחד השדות הפוריים ביותר במפגש בין
התרבויות ,העדות והמעמדות ,שהתרחש בתרבות העברית
המתחדשת .עבודות הצורפות שנעשו בסדנת הפיליגרן בבית
הספר "בצלאל" בירושלים ( ,)1913-1908במושבת הצורפים
בבן שמן ( )1913-1910ובסדנת "שני" ( ,)1937-1925וכן אלה
של צורפים עצמאיים ושל קבוצות אומנים ("כתר"" ,קו לבן"
ועוד) ,שיקפו נאמנה את מעמדם ואת מצבם של יהודי תימן
בתרבות היישוב .על כן יש בהן ביטוי "אותנטי" ,שאינו נופל
מן הניּכר בצורפות בארץ המוצא .עם זאת ,המפתח לדיון הוא
האיכות הערכית :מוצר אותנטי נחשב טוב ואיכותי לעומת
מוצרים "מלאכותיים" הנתפסים כ"מקולקלים" ,לא טהורים
ונגועים.
בניגוד לכך מציעה אני כאן להתבונן בצורפות של יהודי תימן
בירושלים בעשורים הראשונים של המאה ה־ 20משתי נקודות
מבט :סגנונית ,שתצביע על מידת הקרבה לצורפות המסורתית
ועל מקורות השפעה חדשים ,ותפקודית -מיקומה של צורפות
זו בתרבות החזותית היישובית בארץ ישראל מזה ,ומעמדה
בתרבות העדתית מזה.
ד"ר יעל גילעת ,ראש המכון לאמנות במכללה האקדמית "אורנים" ,מרצה בכירה וחוקרת אמנות ותרבות חזותית
מעשה רוקם
303
הצורפים התימנים ב"בצלאל"
אל בין כתליו של בית המדרש לאמנות ולמלאכת אומנות
"בצלאל" ,שהקים בוריס שץ ב־ 1906בירושלים ,הוכנסו
לראשונה אומנים יוצאי תימן ,שיצרו במרחב של התרבות
החזותית הלאומית־ציונית .אמנם "בצלאל" מסמל את ראשית
האמנות העברית־לאומית על אדמת ארץ ישראל ,אך פועלו
בתחום האמנות וחלקו ביצירת רפרטואר דימויים לאומיים
3
תוך אימוץ סגנונות ועירובם ,חורגים מהדיון כאן.
מטרותיו של "בצלאל" סוכמו בתקנון האגודה בשלושה
סעיפים ,שמעידים מלכתחילה על יחסו של בית הספר אל
הצורפים התימנים :א .גאולת היישוב בארץ ישראל מחרפת
ה"חלוקה"; ב .פיתוח התעשייה הביתית ,כמקור לרווח כספי
ולעניין לאינטליגנציה היהודית; ג .הפיכת ארץ ישראל למרכז
של מלאכות יד ,ועל "בצלאל" לפתח תחומי עבודה שיספקו
את צורכי האוכלוסייה היהודית :במקום הראשון -תעשיית
השטיחים ,ואילו קישוט בתי כנסת וייצור תשמישי קדושה
4
לכל הדתות המערביות -רק במקום השני.
לשם כך נקבעו שלושה מסלולים :בית ספר לאמנות לצעירים
בעלי הכשרה; בית ספר ערב לחסרי השכלה אמנותית;
בתי מלאכה שבהם ילמדו את מלאכות תשמישי הקדושה
והשטיחים" .בצלאל" ראה עצמו שליח הִקדמה והנאורות
לנחשלים" :מטרת האגודה ההומניטרית ,לעשות למען שיפור
מצבה הכלכלי והחברתי של האוכלוסייה היהודית הענייה בא"י
5
ובארצות השכנות על ידי קידום מלאכת יד ותעשיית בית".
המסלולים ותנאי הקבלה שיעתקו את ההבדלים המעמדיים־
עדתיים ,ולא "קידמו" את האוכלוסייה מעבר להספקת פרנסה
בדוחק.
למחזור הראשון ללימודי אמנות התקבלו שלושה תלמידים
מאוסטריה וגרמניה ,חמישה -מרוסיה ושניים -מבולגריה,
ביניהם שמואל פרסוב מרוסיה ,שמאוחר יותר עמד בראש
מחלקת הכסף והפיליגרן .האומנים התימנים התקבלו לעבודה
בבתי המלאכה.
"המוסד יקדם את מלאכות היד המקומיות" ,נאמר במסמך
העקרונות 6,אך הכוונה היתה לייצור למען הקהל היהודי־ציוני
היושב באירופה ובאמריקה .האמנים יוצאי אירופה יכינו את
הדגמים בעבור בעלי המלאכה ,שהיו ברובם יוצאי קהילות
המזרח ,בעיקר נשים ,שהיו בעצם ילדות.
מעמדם של אומנים מקומיים נמצא בתחתית הסולם לעומת
זה של הרב־אומנים ,שנסעו למרכזים בעלי מוניטין כגון דמשק
304
או איזמיר ,לרכוש הכשרה מקצועית ,שתאפשר להם לנהל
סדנאות .למשל מנהל המחלקה ,פרסוב ,נשלח בסוף 1911
לדמשק ,ללמוד את רזי הפיליגרן ,אצל וייס ,יהודי אירופי,
ללמדנו כי אף צורף תימני בירושלים לא נחשב למומחה ,גם
7
לא אלה שהיו מפורסמים בתימן ,כבית אלעראקי.
ב־ 1908נפתחה מחלקת הכסף ב"בצלאל" ,ואמנם קלטה
צורפים תימנים ,אך לא מסורתם האומנותית היתה להם
כרטיס כניסה ,אלא הסתפקות במועט ועוני ,שהבטיחו נאמנות
למוסד .ואכן ,דימויים המסגירים תפיסות "אוריינטליסטיות
קולוניאליות" מופיעים במאמר שהתפרסם בעיתון "האור":
"בפרט הצטיינו התימנים בגוונם הנחשתי ,בהלבשתם החדשה
8
נדמו קצת לחיילים אנגלים מסודן ומדרום אפריקה ."...
הצורפים התימנים במחלקת הפיליגרן
9
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה ,שעם פתיחת סדנת
הפיליגרן מצאו הצורפים התימנים ,שהיו פעילים בירושלים,
את פרנסתם בין כותלי בית הספר 10.אך בשנת 1908
הועסקו בה רק שני צורפים ,שהתקבלו כמתלמדים .לעומת
זאת ,ב"ספר הנ ֻפוס" 11מופיעה רשימה שמית של בני העדה
בירושלים ,שנערכה ב־ ,1908ולפיה כ־ 40צורפים תימנים
הם פעילים ומפרנסים את משפחותיהם .במסמך זה ,בדומה
לסקר מ־( 1887שם נרשמו עשרה צורפים) ,מופיעים פרטים
הנוגעים ל ַיישוב או לאזור המוצא בתימן ,למצב המשפחתי
ולמקום העבודה .הגידול המספרי מעיד על ממדי העלייה
מתימן ,על השתלבותם הכלכלית של העולים בארץ ,ובעיקר
על הימצאותם של צורפים מצנעא ומאזורים אחרים בתימן,
כמו חידאן.
כלומר ,ללא כל קשר לפתיחת מחלקת הכסף ,צורפים תימנים
מצאו דרכם אל שדה המלאכה הירושלמי ,וחלקם אף נעשו
אמידים .ואכן ,בראשית המאה ניכר שיפור־מה במצבה הכלכלי
של העדה התימנית בירושלים ,שמצביע גם על התאוששות
"שוק התכשיטים הפנים־עדתי" ,על מסורותיו האזוריות
השונות .הצורפים שקודם לא יכלו להתפרנס מאומנותם ,חזרו
12
אליה כבר בסוף שנות ה־.90
בתעודה מ־ 1917מגולל בוריס שץ את תולדות המחלקה:
בשנת 1908התחלתי בבצלאל ,נגד רצון הועד ,את העבודה
הזאת עם שני תימנים (האחד ידע מעט את עבודת הכסף והשני היה
סופר סת"ם) ...פועלים יש פה די בעד העבודה הזו הדורשת סבלנות,
דייקנות ,בקיצור הכשרונות שיש בכלל לפועלים המזרחיים והדרושים
הצורפות של יוצאי תימן בישוב היהודי
230הצורפים התימנים במחלקת הכסף ב"בצלאל" .1909 ,יחיא ימיני עומד במרכז ,פרסוב נשען על השולחן האמצעי משמאל (ראו פירוט
השמות אצל לוי־נחום ,1962עמ' .)321אוסף מוזיאון ישראל ,ירושלים
לעבודות מזרחיות ...למען תמצא לה העבודה הזו שוק ,צריכים
החפצים להיות אוריגינאלי טיפוסי ארצישראלי ואמנותי מלאכת יד
...מצאנו כבר את האופן לתת לעבודה הזו צביון אוריגינאלי ,בזה
שאנו מחברים אותה יחד עם מקשה כסף ,חתוך שן ,עבודות עם
אמאיל ,אבנים מקומיים וכדומה ...בשביל התיירים הבאים בכל שנה
13
והאנשים שבחו"ל.
מתעודה זו אנו למדים ,שפועלי המחלקה (היצרנים) התקבלו
לעבודה לא על בסיס הערכה אמנותית־תרבותית כלפיהם
או כלפי מוצריהם ,אלא מפני שעשויים היו לבצע בדייקנות
ובסבלנות את אשר הוטל עליהם" :אף כי טבעי הדבר
שהעבודות הראשונות עוד היו רעות" 14.ואמנם בין הפועלים
הראשונים נבחרו דווקא הבלתי מקצועיים.
המסמך מלמד עוד ,שהלקוחות ששץ ראה בעיני רוחו היו
אירופיים־מערביים ,כך שסגנון המוצרים אמור להדגיש את
ה"אוריגינאליות" ,ולא מבחינת היניקה מהמקורות אלא כדבר
"חדש ומקורי" ,המחדש את אשר "קם מתוך ימי ישיבת
15
אבותינו בא"י".
יתירה מזו ,במעמדם של הצורפים התימנים חל שינוי עם
הצטרפותם לסדנת הפיליגרן שבבית הספר :הם הפכו מאומנים
לפועלים .היחס המוסדי והפנים־עדתי לצורפים הורע.
בעוד שמותיהם של תלמידי הסדנאות והאומנים־מומחים
האשכנזים ,שניהלו את הסדנאות ,מופיעים למכביר בשלל
החומר שהפיץ "בצלאל" (החל מצילומי עבודות ועד לצילומי
הסדנאות על עובדיהן) ,הרי שמות האומנים התימנים אינם
מצוינים כלל .רק בעקיפין אפשר ללמוד את שמותיהם של
הצורפים שעבדו בבן שמן או בסדנאות ,אם בעקבות מכתבי
תלונות עליהם ובאמצעות דו"חות הוצאות ,ואם מתוך
מכתבים ומנשרי תלונה כנגד גלי פיטורים בבתי המלאכה
של "בצלאל" .שמותיהם אינם ידועים ,מלבד זה של יחיא
ימיני .ימיני נחשב למחונן שביניהם ,וללא ספק היה המייצג
המובהק של הסגנון הבצלאלי ,שבו דבק לאורך שנות עבודתו
ב"בצלאל" ( ,)1917-1910בקואופרטיבים כגון "כתר" ו"קו
לבן" ובעבודתו העצמאית .מעניין כי דווקא הוא דאג לפרסם
מאוחר יותר את שמות הצורפים המופיעים בתצלום מ־1910
16
של מחלקת הכסף (תמונה .)230
מעשה רוקם
305
יוצא מכך ,ששילוב "אחינו בני השבט העתיק" במסגרת הסדנה
נובע מהסיכוי לעצב אותם מחדש אחרי "שיתמלאו ברגשות
חדשים ושאיפות נעלות" ,כפי שקיווה לוריא 17,או בלשונו של
סופר "הפועל הצעיר":
חומר זה של התימנים למשל אשר 'במה נחשב' היה כמה הוא הולך
ומשתנה ומתפתח מיום כניסתו ל'בצלאל' ואילך .הראיתם את המחזה
המלבב בפתח התימנים את גופם המדוכא והחלוש ,בהתעמלם אחרי
גמר עבודתם בכל מיני התעמלות ,הכל לפי נוסח האשכנזים ,ובהיות
פאותיהם הארוכות והמסולסלות מושלכות לפניהם ולאחריהם ,באוויר
בשעות עבודה בעניין התרוממות הגוף וחלוץ העצמות? כל חיזוק גוף
של התימני ,כל התפתחות רוחנית שהוא מקבל במוסד ,הרי כל כסף
וזהב לא ישוו לזה! ומי חוץ מ'בצלאל' מעורר את הכוחות הנרדמים
18
האלה ,את חלקי האומה העלובים האלה?
שלה" :איני יודע אם ועד כמה נוהג ביה"ס בתור בית מלאכה
אקספלוטאציה [ניצול] בפועליו .מניח אני שלפי הכרח ה'משטר
הקפיטליסטי' השורר עכשיו יש אבק מה אקספלוטאציה או
24
אבק דבק גם ב'בצלאל'".
"בצלאל" ,עם זאת ,ראה עצמו כיזם הדואג לרווחת פועליו:
"כל מי שמצא הרופא כי חולים בעיניהם מחויבים ללכת לבית
25
הרפואות ולרפא עיניהם" ,נכתב בתקנון ההתנהגות.
אכן ,תרבות ורווחה משמשות כמנגנוני הכפפה "אלגנטיים",
ואינן נתפסות כמערכת של איסור ,כפייה או ניצול אלא של
טיפוח ופיתוח 26.המנגנון ,שתכליתו התוויית סדר מוסרי ופיזי,
מעניק תשומת לב "ניהולית" לרווחתם ,בריאותם ותרבותם
של הכפופים לו .על רקע זה צמח הרעיון להקים מושבת
צורפים של "בצלאל".
העסקתם של התימנים דרשה מהם לימוד מחדש של מלאכת הקמת מושבת הצורפים בבן שמן
אבותיהם .ב־ 1910כתב לוריא" :שמכסף דק עושים דברים
קטנים המסוגלים לקישוטים למטרות זכרון מא"י .העבודה הזו
עוד איננה יפה ודקה ,אבל יש לה עתיד .במחלקה עובדים 51
פועלים גדולים [מבוגרים] הם כולם יהודים תימנים ,שאחדים
מהם עסקו בעבודה זו גם לפני בואם 19."...אחרי שנתיים
של עבודה עדיין לא גילו התימנים שליטה טכנית ,וזאת גם
בשל חוסר הכשרה קודמת .פרסוב ,ראש המחלקה ,לא האמין
בצורף התימני ובמידת מיומנותו ,ופיקוחו על העבודה הגיע
20
עד לתיאור אחרון הפרטים בדגם שביקש.
זאת ועוד .חייו של הצורף התימני נוהלו על יד המוסד ביד רמה.
חוקי התנהגות שפירסמה ההנהלה הסדירו יחסי העבודה נוקשים
לפי סטנדרטים אירופיים ,בניגוד למשל לדבריו של אלנדאף
בתיאור יום עבודתו כצורף בירושלים לפני פתיחת "בצלאל":
" ...שכנתי בשוק חארת אליהוד ,חדר קטן .הייתי עוסק במלאכה
רק בערך ה' או ו' שעות ,יען שאחר פת שחרית קבענו ישיבה
במדרשו של יחיא צארום ז"ל ,בלימוד תלמוד ופוסקים משך שני
[שתי] שעות .ואח"כ הולך לחנות .אחר הצהרים עוסק שלוש
שעות ואח"כ הולך להשגיח על חברת 'תהלה לדוד' בכותל
21
המערבי ,שיסדתי אני וחברי הרב שלום אלשיך˙".
ואולם ,שילוב בין תורה ומלאכה אינו קביל ב"בצלאל" .הפועל
משועבד למוסד ו"אסור לו לעבוד בביתו את העבודה שהוא עובד
פה ,לא בשביל עצמו ולא בשביל אחרים"" 22.בשעות העבודה
צריך כ"א להיות על משמרתו ולעבוד בלי לאבד זמנו לריק ...
23
אסור להזמין אנשים לבקר את הבצלאלים בזמן עבודה".
עיתונות הפועלים ביקרה את התופעה על פי אמות המידה
306
ב־ 1910הוקמה בבן שמן מושבת הצורפים .פועליה התימנים של
מחלקת הפיליגרן נמצאו מתאימים להגשים את חלום "החיים
הטבעיים" ועל כן נתלשו מסביבתם התרבותית והועברו לבן
שמן" :בעבודה הזו -פיליגרין -עשיתי ניסיון לסדר אותה
בעבודת בית :בבן שמן בנינו בתים ועבדו שם כעשרים פועלים
27
...את העבודה היותר זולה מה שנתן להם רווח קטן יותר".
ונוכח ההתמרמרות של ה"מנוהלים" ,קבע שץ ..." :הם לא
התרגלו עדיין לחיים הטבעיים וחושבים זאת לרעה .לכן סדרנו
28
פרינציפ כי בשום אופן לא נרשה למי שהוא להחליף מקומו".
בפסקאות האלה מובאים חלום ושברו .חלום שהיה מן הסתם
חסר סיכוי מלכתחילה .קורותיו של פרק זה ,שעד כה זכו רק
למחקר אחד וחשוב 29,מלמדות לא רק על הפער שבין מציאות
וחלום ובין עולמות רוחניים שונים ,אלא חושפות יותר מכל
פרק אחר את מנגנון ההכפפה התרבותי מזה ,ואת דרכי המילוט
וההישרדות של התרבות המדוכאת -מזה .להבדיל ממה
שהתרחש בסדנת־האם בירושלים ובבתי המלאכה שקמו לצדה,
הרי כאן הפיקוח מרחוק והעבודות שסווגו כפשוטות וכנחותות
פתחו בפני האומנים התימנים ,שלא מדעת ,ערוץ לביטוי ,ולו
מועט ,של מסורת אבות.
עוד בימי שהותו בפריז חלם בוריס שץ על חזון "החיים
הטבעיים" 30,שלבסוף התממש במושבת "בצלאל" בבן שמן.
כוונתו הראשונית היתה "להקים מושבות חדשות ,לחדור
לקיימות ולשלב עשייה אמנותית בעשייתם החקלאית של
האיכרים" .הוא רצה "להיות הגדול שבמקורות הפרנסה
הצורפות של יוצאי תימן בישוב היהודי
והתעסוקה בירושלים" ,והקפיד על "שיטת הכוורת" של ייסוד
תעשיות ביתיות ,כגון בתי מלאכה לשטיחים ואלה שבחסות
"בצלאל" 31.שץ תיכנן הקמה של שכונת אומנים בירושלים ושל
מושבת אומנים ביריחו ,פרויקטים שלא התממשו.
בחירת מקום המושבה ועובדיה היו החלטות מנהליות ,שנעשו
מתוך שיקולים מעשיים לכאורה ,אך ניהול אוכלוסין אינו
פעולה נעדרת תשתית פוליטית ,אלא יישומה של אידיאולוגיה
ומימושה של מדיניות .ואכן ,ההחלטה על הקמתה של המושבה
התאפשרה בעזרת קרן המלווה והקק"ל ,והמושבה היתה
חלק מפרויקט התיישבות ניסויית של אוכלוסייה בעלת שיוך
מעמדי־אתני מובהק :התימני כ"פועל טבעי" ובעל מלאכה היה
מועמד מתאים ביותר" 32:אפשר להרחיב הענף הזה (מלאכת
הכסף) ולהחיות ע"י זה משפחות רבות ... ,אלה הם על הרוב
תימנים ,אך בירושלים אין מקום להחזיק פועלים אלה ויותר
טוב להביאם באחוזה על פני השדה ששם יוכלו לחיות חיים
יותר מרווחים ויותר בריאים ובהוצאות מעטות ,לכן באה
ההצעה החדשה להושיב משפחות כאלה בבית עריף ,לתת לכל
משפחה בית ושני דונם אדמה ,האב יעבוד באומנותו והמשפחה
תוכל להרוויח עוד בעבודת השדה אצל אחרים או על חלקת
33
האדמה שלהם " ...
המושבה נחנכה בחנוכה תרע"א בחגיגה ו"בהילולים כמנהג
'בצלאל'" .לכבוד האירוע חיבר האומן התימני י' אלגמלי (כנראה
34
אלגמל) את שיר "בצלאל":
שירו בני תימן לאל הרחמן
תחיית עמנו בצלאל
כי מחלקת הכסף לכם זומן
ולפקידו שץ נהלל
בעזרת פולק הנאמן:
בכל לבב יומם וליל:
יחי הפרופסור שץ לעולם
שמחה וצהלה על כל פנים
הממציא עבודה לכולם
שבתנו תחת גפנים
לזקן וגם עלם
אשר הבטיח שר הפנים
בבית השדה ובכרם:
ואמונתו אנו חונים:
החיים הנעימים והמתוקים
דגל ציון יתרומם,
במדרש בצלאל להקים
ומרימו ויתכונן,
ותקוותו את ישר מקים
וביאת מלכנו יתקומם
ולעתידנו אנו מחכים:
ובארצנו יתחונן
תקוות ארצנו בצלאל
האומנים טיפחו בלבם תקווה באשר לעתידם במקום החדש,
שנראה בעיניהם המשך טבעי ל"בצלאל" ,שאז שגשג ,ואפילו
טוב יותר מבחינת הקניין .הם קיבלו את המוטל עליהם "כי אין
אוכלי לחם חסד אנו" ,כתבו כעבור זמן במכתבים למוסדות.
משהסתיימו חגיגות החנוכה נשארו במקום עשר המשפחות
התימניות עם בן ציון בן אהרון ,המנהל האשכנזי ,במתחם
שכלל רק חמישה בתים ובית מלאכה .בכל בית שוכנו שתי
משפחות ,ו"האדמה שנתנה להם אדמת סלעים ובכדי לסקל
מגרש אחד (בן 2דונם) ולהכשירו בשביל עִבוד ירקות צריך
לעלות 300פרנק .שגיאה גדולה עשה בבחירת מיקום המושבה
לתועלת החווה בישבנו על הגבול לשומרו ...אדמה לא מוכשרת
אי אפשר לעשות ירקות ,בפרט לאלמנט שלא רגיל לעבודה
35
קשה ושאין שום משל שהתעורר בו חשק לחקות" ...
במשך שלוש שנים סבלה קבוצה קטנה זו מניתוק מקהילתה
ומבידוד רוחני ,מהעדר נטייה להיענות לתביעותיהם הדתיות
מקווה וסדרי תפילה ,מתנאים פיזיים קשים וממחנק כלכלי.חייהם של צורפי המושבה היו קשים ביותר ,כעין בני ערובה
לרעיונות נשגבים של אחרים :על מי שעזב נאסר לעבוד בסדנת־
האם ,תשלום השכירות שנדרש מהם אחרי השנה הראשונה לא
העניק זכות כלשהי על הבתים ,צורף שנתפס עושה עבודות
36
פרטיות הועמד למשפט פנימי וכמעט איבד את פרנסתו.
חותם של ניסוי וארעיות הוטבע על כל הפרויקט בשל חילופי
אוכלוסין רבים :המושבה היתה מעין "עיר מקלט" ,הגיעו אליה
חולים מ"בצלאל" להבראה ,או נמלטים מגיוס לצבא הטורקי.
המושבה הוקמה על בסיס עדתי־מעמדי ברור .אוכלוסייתה
באה מקרב פועלי "בצלאל" -אך לא מבין המוערכים ביותר,
נוהלה בידי אשכנזי שאינו אמן והתקיימה מתוך תלות מכוונת
במחלקה בירושלים .נשלח אליה ציוד מיושן ,והפועלים עבדו
37
בכסף בן 80סנט לכל גרם לעומת 120שהיה נהוג בירושלים.
אמנם שני צורפים -שלמה נגאר ואברהם נדב -זכו להערכה
כלשהי מטעם המנהלים בירושלים ,אך לא עד כדי האצלת
סמכויות כלשהן בארגון העבודה ובקביעת סוג המוצרים ,ולא
בוועד הפועלים 38,שניהל לא מעט מאבקים בנושאים אלה.
זאת מתוך פחד גדול מפני דמותו הסמכותית של בן אהרון,
39
שהתגלה בסופו של דבר כמגן האחרון של המושבה.
פועלי המושבה מצאו בעלי ברית חדשים למעמדם בדמותם
של "הפועלים האידיאליסטיים" המזרח־אירופיים .התקרבות
זו הפגישה את התימנים עם התנהלות שונה לחלוטין מזו
שהכירו בירושלים 40.בפברואר 1911פרצה השביתה הראשונה
על תנאים ושכר 41.ביטאון "הפועל הצעיר" ,שתמך בדרישותיהם
באשר למאבקם במנהלי המושבה ,תיאר את התימנים כ"חסרי
קולטורה" ,המתאימים להיקלט במושבות המשלבות עבודת
42
אדמה ומלאכה.
מעשה רוקם
307
הרפרטואר החדש ,שכלל התמרדות ,מאבק ,תודעה עצמית ,סגירת המושבה ופיטורי הצורפים
סולידאריות וזכות שביתה ,עמד בניגוד מוחלט לתפקיד שייעד מסדנת הפיליגרן
לתימנים שץ בחלומו ,והוא סירב להיענות לבקשתם "לבל
תהינה מחר דרישות נוספות ...אם נשמעו התימנים -טוב.
אם לא ישמעו ,נאמר כי הדור עוד לא מוכשר לזאת ונסגור את
43
המושבה ונמתין עד שנשיג פועלים אחרים ,יותר מבינים".
"מבינים" את מקומם הנחות ומקבלים אותו מתוך שכנוע
פנימי -כך משוכפלים מודלים תרבותיים באמצעות
קבלתם והטמעתם על ידי הקבוצות המסומנות כנחותות.
אך תימנ ֵי בן שמן התקשו במילוי תפקידם ,ופעם נוספת,
ב־ ,22.4.1912פנו לרופין .הם מחו בפניו על הפרת ההבטחות
בעניין הדירות ותנאי השכירות ,והביעו חשש מפני הוצאתם
44
מבתיהם וסגירת בית המלאכה.
סכסוך זה שיקף נאמנה את הניכור :מבחינת התימנים ,בעלות
על הבית היתה חלק מהרפרטואר התרבותי שלהם .בצנעא
ישבו משפחות מורחבות בבתים שהיו רכושם במשך דורות .גם
יהודים עניים לא היו חסרי בית ,ומכאן נובעת פעולתה הבלתי
נלאית של הנהגת העדה לפתרון בעיות הדיור עוד בשלבי
הקליטה הראשונים .הצורפים ראו בבתי המושבה את בתיהם
ובאדמה את אדמתם ,אך טעות היתה בידם ,ולפיכך ניהלו
המוסדות המיישבים עם התימנים דו־שיח של חירשים בעניין
זה ,כמו בעניינים אחרים 45.למשל ,האידיליה של משפחות
אומנים המכות שורש במקום ,לא התקיימה אלא בדמיונו של
46
שץ ,ורק משפחות נגאר ועמר היו בין המתמידות.
תנאי חייהם של האומנים ומשפחותיהם לא האירו להם פנים.
עוד בשנה הראשונה ,בסתיו ,1911פנו שלמה נגאר וסעדיה
גמל בשם נשותיהם וביקשו לחזור לשכונתם בירושלים .שץ
שינן באוזניהם" :שלחתי אתכם למושבה ונתתי לכם בתים
בכפר במקום טוב ומבריא ,אבל אתם לא התרגלתם לחיים
טבעיים וחושבים אותם לרעה" 47.בעיני שץ ,לרשת התמיכה
שסיפקה הקהילה התימנית לא נודעה חשיבות .בעוד
שצורפים ,ובעלי מלאכה בכלל ,היו רגילים עוד בתימן לנדוד
ולהיעדר מבתיהם ,היו הנשים קשורות לבית .שעות הרקמה
והשירה המשותפות היו טריטוריות נשיות ,שאבדו לנשים
48
הבודדות שנמצאו בתוך משפחות יריבות.
הסוחר הברלינאי אסתרמן נכנס לתפקיד מנהל סדנאות "בצלאל"
ב־ .1913כאיש מִנהל הוא לא היה שותף לחזון "החיים הטבעיים".
וכך ,למרות הצעתו של בן אהרון לקבל את המושבה לחסותו
ולהעניק לה את תמיכתו הכלכלית הפרטית 49,הרי כפי שקמה
המושבה ,בהחלטה מנהלית של ניהול אוכלוסין ,כן פורקה.
308
המושבה נסגרה והפועלים מהמחלקה בירושלים קיבלו הודעות
פיטורים .הניסיון הראשון של הצורפים התימנים להשתלב
במסגרת מוסדית בתוך המנגנון הלאומי־ציוני הסתיים
בכישלון ,אך היה לדגם ,שהאפיל בזיכרון התרבותי על יוזמות
אחרות כגון זו של "שני".
עם סגירת המושבה וגל הפיטורים הראשון בירושלים
התפרסמו בעיתונות הפועלית -ב"האחדות" וב"הפועל
הצעיר" -כתבות וידיעות ,על היחס הקשה ,המשפיל והנצלני
שנקטה הנהלת בתי המלאכה של "בצלאל" 50,וחשפו מקרים
של מכות והעלבות .כש"בצלאל" נקרה למשבר המסווה הוסר
והרשת השקופה ,שהיתה מונחת בתשתית מערכת היחסים
51
בסדנה ,התגלתה לעין כל.
אכן ,הפיטורים היו מנת חלקם של פועלי הסדנאות וביניהם
"הפועלים התימנים הגדולים" ,בעלי המשפחות .על המאבק,
שניהלו הצורפים המפוטרים בערוצים העדתיים ,אנו למדים
ממכתבים ששלח הרב אלשי˙ך למוסדות וליישובים דרך
העיתונות 52.פניות אלה לא הועילו ,ובעלי הניסיון ,שקיבלו
משכורות גבוהות יותר ,הוחלפו במתלמדים זולים .הטענה,
שמוצריהם לא מצאו להם קהל קונים ,מופרכת מיסודה ,ועם
53
זאת במקביל התעוררה דרישה לפועלים חדשים.
לשונה של חליפת המכתבים מלמדת שוב ושוב על תהום
תרבותית המפרידה בין הצדדים .ארתור רופין ,ראש המשרד
הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית ,דיבר בשם הכדאיות
המסחרית .יש לתהות על הסתירות ,שאליהן נקלעו היעדים
הלאומיים־שוויוניים ברגעי הכרעה ,ולהוסיף ולהקשות בדבר
האחריות כלפי אלה ,שהמשרד והעומד בראשו שלחו להביאם.
אין לשכוח ,שבין רופין ליבנאלי היתה הסכמה באשר לגיוס
מוקדם של בעלי מלאכה ולהפניה של קבוצות עולים מבין
54
בעלי המלאכה ישירות ל"בצלאל".
נוכח עמדתו של רופין ביקשו הצורפים "משפט צדק" .הם דיברו
על "דמם של אחינו הצועק מן האדמה ...שלמרות המשכורת
המצומצמת לא פצינו את פינו לדבר רעה למען יתחזק בית
הספר" ,וכל אלה באותה לשון המערבת קודש וחול ,שבעבר
נכתבו בה שירי הלל ל"בצלאל" ולעומדים בראשו 55.בחינת
שמות החותמים מגלה ,שפועלי בן שמן ש' גספאן ,סאלם
וחיים עמר ויחיא רצאבי ,נמנו שוב עם המפוטרים .השוואה
בין חותמי מכתב זה לבין הצורפים שזוהו בצילום המחלקה מ־
הצורפות של יוצאי תימן בישוב היהודי
1910מלמדת שרוב האומנים היו בין המיומנים :טייבי ,שלמה
56
טביב ,שלום כהן וכאמור -צורפי בן שמן.
מחליפת המכתבים עולה שוב ,כי להנהלת המוסדות לא היה
עניין בצורפות של יהודי תימן ,אלא בכוח עבודה זול .אין
בכך כל הפתעה ,שכן תפיסה זו של ה"אלמנט" התימני ושל
תפקידו בין כותלי "בצלאל" תואמת לתפיסת "הפועל הטבעי".
מדובר בדגם תרבותי ,שהמציא רופין על פי ההנגדה בין פועל
אידיאליסטי ,בן העלייה השנייה ,לבין "הפועל הטבעי" ,כפי
שהוא כותב ביומנו" :אורח חייהם היה כשל ערבים ,ידעו
להתקיים בצמצום ,וברוח הסתפקותם במועט ,אהבת העבודה
וסגולותיהם השכליות ,הקימו לעצמם בארץ ישראל בסיס
מעט לקיום ...בגלל רמת חייהם הנמוכה נשקפו להם סיכויים
גדולים לעמוד בפני תחרותם של הערבים ...אך כיצד להעלות
57
מספר רב מהם לארץ".
התכונות המציירות את דיוקנו של התימני כ"פועל טבעי"
זהות לאלה של האומנים התימנים כפי שנתפסו בעיני
אנשי "בצלאל" ,ובעצם הן משעתקות את עצמן על פי אותו
סטריאוטיפ ,הבא לידי ביטוי בתחומי חברה ותרבות שונים.
על כן ,מבחינתם של מנהלי בתי המלאכה ,הצורפים אינם
אומנים אלא פועלים נחשלים ,פרימיטיביים ,חרוצים ,הזוכים
להעדפה כל עוד אינם חורגים מהסטריאוטיפ .הווה אומר ,כל
עוד הם מקבלים בהכנעה את מצבם הנחות ואת ההחלטות
של הממונים "האפוטרופסיים" ,המחליפים ביניהם לפי צורכי
המוסד.
פרשת הפיטורים ,ועמה פתיחתה וסגירתה של מושבת
"בצלאל" ,ניזונות ממנו ומזינות את המודל התרבותי ,אשר
ייעד את התימנים למצב פרדוקסאלי של אימוץ וקירוב לצד
ניצול ודיכוי שלהם ושל תרבותם ואומנותם .המערכת הפנימית
בתוך "בצלאל" ,בין "פועליו ואומניו" ,מצטיירת כמושתתת על
הכפפה מוחלטת של הראשונים לאחרונים בכל הנוגע לתנאי
ההעסקה ולרמת המוטיבים והמסורות האומנותיות.
"שני" -מפעל לרקמה תימנית
ראשית ימי המנדט הבריטי ,הביאו להתאוששות כלכלית,
לפעילות תרבותית מוגברת 58וליצירת תרבות מקומית תוך
השתלבות במזרח ,אז ניכרה התעוררות תרבותית־פוליטית
59
של חוגים ציוניים רחבים ,מעין חיפוש אחר "ייצור ילידיות".
אמני הדור שאפו להינתק מדרכם של אמני "בצלאל" ,שראו
בתנ"ך מקור איקונוגרפי (סלקטיבי) ואתר של מזרחיות קדומה,
ולשאוב מ"הווה במזרח ובמערב" 60.עולם האמנות ידע גם
האדרת הפרימיטיביזם מזה ,והדגשת־יתר של הערכים הציוריים
המופשטים כגון צבע ,אור ,קומפוזיציה ,מקצב ומרקם מזה.
ערכים אלה היוו "מפתחות חדשים" לכניסתם של מוטיבים מן
הצורפות ומן הרקמה של יהודי תימן לאומנות הישראלית.
בהדגישם את השוני בינם לבין "בצלאל" ,אמני שנות ה־20
נטשו רשמית את תחום האומנות והתרכזו באמנות חופשית.
לתוך החלל הזה חדרו ארגוני נשים ציוניות ,וברוח המגמות
התרבויות דאז הוליד המפגש בין אלה לבין התימנים ואומנותם
דגם אחר של אומנות עברית -דגם של אומנות עממית רשמית,
שהיה שונה מזה של "בצלאל" במוצריו ובאופי הפטרונות.
פעילותן הציבורית של נשים יהודיות־ציוניות בשדה האומנות
העממית החלה עוד באירופה ,במסגרת "ארגון הנשים
היהודיות עבור עבודת תרבות בארץ ישראל" ,שקם בקונגרס
הציוני השמיני בהאג ב־ 1907וקבע את מרכזו בברלין .סניפים
נוספים של הארגון קמו באנגליה ובארצות הברית ,שם עמדה
61
בראשו הנרייטה סאלד.
הסעיף הראשון בתקנון הארגון דיבר על "קידום העבודה
העצמית של כל הנשים היהודיות בארץ ישראל כדי לשפר את
מצב היהודים בא"י ובמיוחד המצב של הנשים והילדים בשנות
העשרה" .ואמנם נשים צעירות בנות העלייה השנייה הקימו
במימון הארגון בתי מלאכה לעבודות תחרה בטבריה ובצפת,
62
ונעשו ניסיונות כאלה גם ביפו ובמושבות.
שתי תנועות פעלו בסוף המאה ה־ 19באירופה ובייחוד באנגליה
63Arts & Craftsמזה והסופרג'יסטיות 64מזה -ושימשותקדים ואף תשתית לפועלם של ארגוני הנשים הציוניות
בתחום האמנות .בארץ ישראל ,עוד לפני סיום המלחמה
והעלייה השלישית ,נעשו ניסיונות צנועים מהמודל האנגלי.
66
שתי נשים ,שרה טהון 65ואסתר פרלמן ,לימים הדסה קלוורי,
היו החלוצות בתחום ,חברות בארגון הנשים היהודיות עבור
עבודת תרבות בא"י ,ובשנות ה־ ,20כשנוסדה הסתדרות הנשים
העבריות 67,נמנתה הדסה קלוורי עם חברותיה.
הקשר בין ארגונים אלה לבין עולי תימן ואומנותם נוצר ,לפחות
בראשיתו ,על רקע מטרותיהם המוצהרות של הארגונים :חינוך,
בריאות ,סעד לנזקקים וכן מלאכות ,שהוגדרו כשדות פעילות
רצויים .במובן מסוים הציגו ארגונים אלה מעין גרסה נשית
לארגונים פילנטרופיים של בני המעמדות האמידים ,שאתם
היתה ליוצאי תימן היכרות עוד מימי העליות הראשונות .עם
זאת ,תוצאות מפעלם היו שונות לחלוטין.
מעשה רוקם
309
231אלבום תוצרת "שני" עם כריכה רקומה ולוגו (למטה),
המתעד את הפעילות ב"שני" בתמונות של הרוקמות
התימניות מכפר השילוח ושל תכשיטים ,עם כיתובים בכתב
יד בציפורן ,שנות ה־.30-20
צילמה :יהלום בובטה ,אוסף מוזיאון ישראל ,ירושלים ,מתנת
עדנה ארוך ,חיפה
ב־ ,1924במימון הסתדרות הנשים העבריות ,ארגנה הדסה
קלוורי קבוצת נשים משכונת שמעון הצדיק (שם גרה)
לעבודות מחט פשוטות בנוסח הדגם האנגלי של תעשיות
הבית הכפריות ,בעיקר לעבודות תיקון וקצת ללימוד תחרים,
תחום התמחותה שלה" .עבודה פרודוקטיבית שתוכלנה
68
לעשות בביתן לא תצטרכנה לעזוב את ילדיהן לנפשן".
בניגוד לדגם של סדנאות המלאכה של "בצלאל" ,שבהן
הועסקו ילדות צעירות בשכר זעום ושאף בעיתונות האוהדת
את "בצלאל" נחשבו ל"אקספלוטאציה" ,הרי בפרויקט שיזמה
קלוורי שכרו בית ובו בית מלאכה ובית ילדים ,והאמהות ,לפי
התור ,טיפלו בו בילדיהן ובילדי אחרות וזכו להדרכה ממדריכות
הארגון .אכן ,סימן ראשון לפטרונות נשית ,המיישמת נהלים
חברתיים שונים מהגבריים.
310
ואולם המוצרים שיצאו תחת ידן של בנות עדות המזרח ,שעסקו
בעבודת המחט האירופית ,היו מאולצים ,חסרי חן ובעלי גימור
קלוקל ,כפי שמתארת אותם קלוורי 69.היא חיפשה בדירותיהן
דוגמאות לעבודות מארצות מוצאן וניסתה לדבר על לבן כי
י ְיצרו את הדגמים שהכירו ,אך לשווא .תשובתן הקבועה היתה:
"רוצות אנו ללמוד מה שאת יודעת .זה יותר יפה .הסברתי להן
שאני רוצה ללמוד את הטוב והיפה של המזרח ,משום שלכל
ארץ וארץ מלאכה ויופיה .נתתי להן מפות ,בדים חולצות והן
רקמו עליהם .כל זה הפך לפתע למקום פרנסה ואז החלטנו
70
לפתח את המפעל בצורה שיטתית" (תמונה .)231
"שני" לא נולד אפוא על סמך ידע מוקדם על הטמון באוצר
האומנות העממית העדתית בכלל ,ובזו התימנית בפרט.
צורפים ,רוקמים ורוקמות ,אנשי כפר השילוח ,הצטרפו
לחבורה במהלך השנה הראשונה" :קבלנו אותם בשמחה מבלי
לדעת שהם בעלי מלאכה מדורי דורות ...לא עברו ימים רבים
71
והם החתימו את חותמם על המפעל כולו".
במרחב התרבות החזותית בארץ ישראל נראה באותם הימים
מעט מאוד משלל המוטיבים והדימויים של התכשיטנות
והרקמה של יהודי תימן .ב"בצלאל" היו התימנים "פועלי
תרבות" ורק מוטיבים בודדים הסתננו אל הרפרטואר
האקלקטי־אירופי ,שלא כלל את עיקרי התרבות החומרית
העדתית ,קרי ,לבוש ותכשיטנות .אלה לא זכו להערכה ,כפי
שתיאר שפרינצק מעל דפי "הפועל הצעיר" את עולי תימן,
72
ואמר שעליהם "רק סמרטוטים ותכשיטים זולים".
אכן ,שלא מדעת ,ולפחות בתחילה ,התפתחה כאן יזמות
תרבותית ,שנולדה ממפגש בין־תרבותי ישיר אם כי מתו ֵוך
במודלים של טוב ויפה 73.הקביעה כי הרקמה והתכשיטנות
התימניות מתאימות להיכלל בתרבות העממית הישראלית,
נושאת את חותמם של קלוורי ושל מפעל "שני" ,אשר ביטאו
את השאיפה ליסודות טהורים ,ראשוניים ,לא מקולקלים,
ובעיקר ,כמילותיה של קלוורי "לא לוונטיניים" 74.כאמור ,קלוורי
"גילתה" את הטמון בארגזיהן של הנשים התימניות ודירבנה
אותן לעשייה על פי מסורתן ,שבארץ הלכה ונשתכחה.
בד בבד היא יזמה שני מפעלים מקבילים :האחד ,הבאת
אוספים אתנוגרפיים מתימן באמצעות קשריה עם החוקר
קרל רתיינס 75,משימה שיצאה לפועל מאוחר יותר בתיווכו
של שוקן ,מה שידוע היום כאוסף רתיינס־שוקן .כמו כן היא
סייעה לד"ר א' בראואר במחקר האתנולוגי החלוצי שלו בקרב
יהודי תימן ,וכן בתערוכה המוזיאלית הראשונה של תרבות
יהודי תימן ,שנערכה ב־ 76.1941כאמור ,בכל אלה סימנה קלוורי
הצורפות של יוצאי תימן בישוב היהודי
מגמה שונה מזו ששלטה ב"בצלאל" בראשיתו ,שלא ייחסה הון
תרבותי ליהודי תימן ,לא חקרה את תרבותם ולא הציגה את
מוצריה .ביוזמות אלה מתגלה בפעולתה הפן האתנוגרפי של
שימור תרבותי.
המפעל השני שיזמה קלוורי בא בעקבות תהליך ההיזכרות
והשיבה אל הדגמים המסורתיים .מכאן ואילך החל ב"שני"
תהליך של סלקציה ,התאמה ושינוי של המוטיבים המקוריים ,הן
ברקמה והן בצורפות ,לעבר סגנון ישראלי־תימני .זהו תהליך של
התרחקות מהשימור והמצאת מסורת חדשה ,בעוד שהרוקמים
והצורפים התימנים קיבלו את הדוגמיות על פי השינויים,
שהכניסו בהן נשות הארגון .הם מספקים את חומר הגלם ,וזה
מוחזר אליהם כתבנית מחייבת ,המנחה אותם בעת ייצור פריטי
לבוש מערביים .תפקידם של האומנים התימנים בשלב זה אינו
של מתווך תרבותי (כתלמידותיה של קלוורי במוסד שפיה,
ברכה צפירה ושרה לוי־תנאי) ,אלא שוב של פועל תרבות.
כנראה על שום מהותם כארגוני נשים למען נשים ,שמו "שני"
ואחריה "ויצ"ו" (הסתדרות נשים ציוניות שהוקמה ב־ )1937דגש
על המלאכות ,שנתפסו כנשיות מסורתיות ,ובראש ובראשונה
הרקמה .עם זאת גם צורפים תימנים מצאו מקומם ב"שני",
וצורפים עצמאיים שיווקו מוצריהם דרך חנויות "שני" ו"ויצ"ו".
הצורפים יוצאי תימן ,אם כן ,מצאו עצמם בעשורים הראשונים
של המאה ה־" 20משולבים" במסגרות אומנותיות יזומות עם
חזון חברתי־לאומי .אך ניכר גם שוני בין המסגרות ,והתבוננות
בדוגמאות מייצגות של מוצריהן ,על ההבדלים ביניהם ,תאפשר
לנו לבחון את אופיו של שילוב זה ואת טיבה הצורני של
מלאכת הצורפות התימנית בישראל בשנים ההן .ננסה גם
לברר ,אילו מוטיבים צלחו את כור ההיתוך של התרבות
החדשה ,אילו נעלמו ,אילו שּונו וכיצד.
"בצלאל" ו"שני"
עבודות "בצלאל"
בסדנת הפיליגרן נכללו :חפצים ריטואליים -רימוני תורה,
כלי בשמים ,תיקי מגילות וכריכות לספרי תהילים; כלי בית -
ספלי קפה ותחתיות ,מלקחיים לקוביות סוכר ,מסננות לתה,
כוסות ,טבעות למפיות ,כפות לסוכריות" ,שבלולים" לסוכריות,
צלחות לפירות ולסוכריות; אביזרים גבריים -מקטרות ,תיקים
לסיגרים ,כריכות ,פנקסים קטנים (לנוטיצים) ,ידות לעטים,
מעשה רוקם
232ידית לעט דמויית נוצה
( 17ס"מ) ,עבודת הצורפים
התימנים במושבת בן–שמן,
.1913
צילמה :יעל גילעת ,אוסף
מוזיאון ישראל ,ירושלים
311
סכינים לנייר; אביזרי לבוש נשיים -מרכסי בגדים לגבירות,
ארנקים ,סיכות לכובעים ,כפתורים; תכשיטי נשים -סיכות
(סיכים) ,צמידים (גם מוזהבים) ורבידים מוזהבים ,וכן תיבות
77
לתכשיטים (בשילוב עם מחלקת חיטובי השן).
סוגי החפצים נעשו בטעם רחוק מזה של הצרכנים המזרחיים,
שהצורפים התימנים היו רגילים בהם ,ובולטת בהעדרה
הצורפות היהודית־תימנית שעמדה במרכז הרפרטואר שלהם.
בכלל מעניינת העובדה ,ש"בצלאל" עסק מעט מאוד בייצור
תכשיטים ,בניגוד להיקף שתכשיטים וטקסטילים מזרחיים
78
תפסו ביצירות הציוריות של אמניו.
אם כן ,יחסי מזרח־מערב ,המתבטאים בחפצי כסף ב"בצלאל",
אינם העתקה לשמה של דפוסים אוריינטליים מערביים ,שתרו
אחר אקזוטיקה והציגו תמונה מדומיינת של המזרח על פי
צורכיהם ותרבותם .עם זאת ,קשה לכנות כ"יחסי מערב־
מזרח" את מערכת היחסים בין המסורות המזרחיות למערביות
בעבודות של מחלקת הפיליגרן .הפיליגרן הבצלאלי נעשה
בידיים תימניות ,שהלקוחות הגרמניים אף "האשימו" כלא
מקפידות על ניקיון מקצועי 79,אבל "הקול -קול אשכנז".
עבודות הכסף ,כמו תחומים אחרים ,נועדו לעצב את הסגנון
העברי החדש ,המגולל נרטיבים היוצרים רצף לכאורה בין עבר,
הווה ועתיד .על כן התאים סגנונן לשלושת הזמנים :נושאים
יהודיים־תנ"כיים להוראת עבר מתחדש ,נופים ,בניינים ,חי
וצומח; טיפוסים ארץ ישראליים להוראת הווה אוטופי,
התואם לאידיאה הציונית ולסמליה ,ולסימון העתיד -קליטת
השפעות סגנוניות מערביות חדשניות ,כגון היוגנדסשיל
הגרמני ,האר־נובו הצרפתי ,והססיון הווינאי וההונגרי.
מבין עבודות הכסף שנוצרו במחלקה ,העבודות התלת ממדיות
על טהרת הפיליגרן היו הזרות ביותר למסורת התימנית .כלי
הדס לבשמים ,קערות ,תחתיות לכוסות ,נוצות לקולמוס או
כפיות (תמונה ,)232היו כולם מעוגנים במסורת עיצובית של
יהדות הונגריה ,גרמניה וצ'כיה .בעבודת הפיליגרן ,השלטת
במבנים אלה ,יסודות משתרגים שאינם מוכרים בתכשיטנות
היהודית בתימן .עם זאת יש לציין ,שהתכשיטים הצנעאנים
היו בחלקם בעלי אופי קופסתי ,מעשה פיליגרן־תחרה ,כך
80
שהצורפים לא התקשו לאמץ דרך עבודה זו.
"המצאה בצלאלית" רחוקה מהמסורת התימנית יש גם בעבודות
בכסף מוחלק ,עיטורי פיליגרן ושיבוצי אבנים ,וכן בעבודות
עם אלמנטים פיגורטיביים־סיפוריים ,המשלבות חומרים
וטכניקות נוספות :שן ,ריקוע ,ציפוי ועוד .למשל ,צדה האחורי
של מראה ,ועליו דמויות של יעקב ורחל ,מעוטר בפיליגרן
312
ואבני חן .העיטור הפיליגרני ,הקבוע סביב המדליון ועל הידית,
שומר על האופי המאופק והסימטרי של התיאור הפיגורטיבי.
שבעה משטחים מחלקים את היקף הראי ,לעומת משטח
אחד גדול יותר הפרוס על הידית כולה .אלה אופייניים לסגנון
הבצלאלי :החלק המרכזי של המשטח ריק וחלק ,ובארבע
פינותיו משולשים מעוטרים בפיליגרן אוורירי ,המולחם על
משטח הכסף .המשולשים נוצרים במפגש שבין האֹוול המרכזי
(בית האבן ,מוקף פיליגרן) לבין המרובע ההיקפי .הפיליגרן
שרוג מחוט אחד ,גלי ,מסתלסל ומתפתל .בין המשטחים -פס
עיטורי מולחם ,של חצאי כדורי כסף גדולים .פס כזה מקיף
את המדליון .שבע אבנים מוקפות בפיליגרן קבועות סביב
בית האבן הנמוך .גם קווי האופי של העיטור הבצלאלי באים
פה לידי ביטוי :שימוש בכדורי גרנולציה ובעיגולים לולייניים
של חוטי כסף למילוי המרווחים שבפינות .במרבית עבודות
"בצלאל" אין שימוש בעיטורים חופפים או כאלה העוברים זה
מעל זה .עיטור שטוח וסימטריה הם מסימני ההיכר של סדנת
81
הפיליגרן ב"בצלאל".
סוג זה של עיטור מאפשר רציונליזציה יחסית של העבודה,
המבוססת על שימוש במספר מצומצם של דוגמאות נתונות,
החוזרות על עצמן 82.השיטה מאפשרת פיקוח והעסקה של
פועלים בלתי מיומנים לעבודות פשוטות כגון יצירת כדורים,
ובצדם ,פועלים מיומנים יותר לעבודות של רקמת פיליגרן,
אך לא בהכרח בעלי כוח המצאה ,דמיון ,וירטואוזיות או
התמצאות ברזי האורנמנטיקה הסימבולית .הכוח הסימבולי
אינו נמצא בדוגמאות הפיליגרן ובמוטיבים המופשטים שלו,
כדרכה של הצורפות התימנית ,אלא בדימויים הפיגורטיביים
או בסמלים יהודיים דוגמת המגן דוד ,שאומץ על ידי התנועה
83
הציונית.
אף על פי כן ולמרות הכל ,הייתכן שנוכל לגלות "הסתננות"
של מרכיבים תימנים לתוך חפצי "בצלאל"?
מוטיב נפוץ ב"בצלאל" ,שמקורו תימני ,הנו כדור כסף מכותר
בחוט שזור (פִּתְל) ,בחוט כדורי מוטבע (קרלה) או בקפיץ
מחוט חלק ,המוכר בשם העממי עדשה (ּבלסְנּה)( 84תמונה
.)91למשל ,בהדס לבשמים ,שנוצר בבן שמן ,וכן בפנקס שניתן
מתנה לשץ ממחלקת הכסף; "עקבות בודדים" אחרים מופיעים
בנרתיק מגילת אסתר :אפליקציות של לוחות מעוינים (למאע)
בדרך המסורתית־תימנית ולידם כדורי גרנולציה (שד˙ר),
85
המסודרים כמרכזי עיגולים של פיליגרן מערבי דווקא.
משטחי גרנולציה היו גם העצמה של מוטיב שכיח בצורפות
התימנית .הכדורים הופיעו לרוב בשורה סביב פורמט התכשיט,
הצורפות של יוצאי תימן בישוב היהודי
233למעלה :יד לתורה ,פיליגרן ,גרנולציה במוטיב העדשים (בלסן) ,אפליקציה ואבני חן( ,א 32ס"מ) .מיצירותיו של הצורף יחיא ימיני,
שנות ה־ .30באדיבות משפחת ימיני ,ירושלים
234למטה :עבודות הצורפים היהודיים מתימן במושבת בן־שמן .1913 ,הארכיון הציוני המרכזי
מעשה רוקם
313
או במקבצים בעלי הקשר מאגי־טיּפולוגי (מַסּבועַּה) .בחפצי
"בצלאל" הם מופיעים כאזורי כיסוי ,הד לשימוש שנעשה בהם
בסוג מסוים של טבעות רגליים .דוגמה לכך היא יד לתורה,
שיצר יחיא ימיני (תמונה )233והיא מחולקת לשלושה .החלק
העליון עשוי 28שורות מקבילות ומדויקות של גרנולציית
כסף על רקע מושחר בחמצון ,ובמרכז ארבע אבנים משובצות
בסגנון בצלאלי .החלקים התחתונים מוחלקים וריקים ,מוטיב
בצלאלי אופייני ,המודגש בקצוות בפיליגרן עדין ומינורי .כך
נוצר מעין דגם של פרח האירוס המלכותי.
משטחי גרנולציה מופיעים גם על גבי כלים אחרים .מגמה זו
של שימוש במוטיבים בודדים דווקא מחוץ להקשר הסימבולי
שלהם בתרבות הריטואלית־עדתית בולטת במיוחד בייצור כלי
בית -כלי פיליגרן שהיו מיועדים לבתי הבורגנות האירופית־
יהודית ,למשל כוסות כסף ללא תחתית ,או טבעות למפיות.
הכוס עשויה מדגמים ידועים ממערכות התכשיטים החגיגיות
ביותר ,כמו יחידות הפיליגרן (ֻקּבַל) המעטרות את הברדס
החגיגי (ַקרקּוש מזַּהַר מַר ַצּף) (תמונה :)111דגמי הבוטה
דמויי עלה (צואבֻר ,קישוט על הצדעיים) ,ודגם הרוזטות
(זהַראת) ,אלא שהן פשוטות יותר .גם בפס העיטורי שבבסיס
86
הכוס מופיעה שורה של חצאי כדורי אַזראר.
חפצים קטנים חושפים את אותה איכות ,אך פחות מתווכת:
במכבנה 87בצורת קשת־זר ,העשויה כולה ברקמת פיליגרן,
מופיעים תשעה גבעולי ניצנים .ה"ניצנים" עשויים גם כן
כדימוי של אזראר -כדורים חלולים בעלי מוטיבים ענפיים,
שהופיעו בענתרי ,בצמידי שֻמילאת ְמז ַרראת ובענק הלבה
הצנעאניים (תמונות )68 ,59או תשלובת עיגולים שנתלו
משרשרות ענק הלאזם הכפרי .בחיבור בין שני חלקי החרוז
מופיע חוט כדורי ,אשר במקור אין חובה להתקינו ועם זאת
הם מוסיפים ל"תימניותו".
טבעות למפיות הן הדוגמה הקיצונית ביותר לניכוס תרבותי.
המקור הם צמידי השמילאת ,אלא שאין כאן פירוק של
אלמנטים והרכבתם בהקשר אחר ,אלא התקה של חפץ או של
מוטיב מתוכו ממערכת תרבותית אחת לאחרת ,תוך הנמכתו
וזילותו .מעבר לכך ,אותם האומנים המבצעים הם אלה הרואים
עדיין את החפץ המקורי בהקשרו המסורתי ועל פי מיקומו
הגבוה במערכת ,ומטבע הדברים העקבות בולטים עוד יותר
ככל שהמוצר אינו זוכה לחשיבות בעיני הסדנה המרכזית .כך
בעיצוב חפתים ,סיכות לכובעים ופרפרי עניבות (תמונה .)234
בכל המוצרים ה"נחותים" הללו ,שאף לא זכו להיכלל בקטלוגים
הרשמיים של תערוכות "בצלאל" ,ניכרת "העבודה התימנית".
314
בתוך הדינמיקה הזו ,מעטים האומנים התימנים שזכו להכרה
בין כותלי "בצלאל" .הבולט שביניהם היה יחיא ימיני ,יליד
1894שעלה מצנעא ב־ .1898קורות חייו משקפות נאמנה את
השינויים והתמורות שחלו במלאכת הצורפות של יהודי תימן
במהלך היקלטותם בארץ ישראל .כבר בילדותו נחשף לשתי
מערכות חינוך :החדר התימני ובית הספר "כל ישראל חברים".
בגיל שש־עשרה נכנס ללמוד ב"בצלאל" בסדנת הפיליגרן ,שם
עבד עד .1917באותה שנה עבד עם קבוצת "כתר" -עבודות
פיליגרן ,בניהולם של דובנוב ושניאור .ב־ 1921-1920עבד
בקבוצת "קו לבן" -עבודות כסף וזהב ,בניהולו של שטרייך.
מאוחר יותר עבד בקבוצה בניהולו של פרסוב ,עד .1924באותה
שנה עבר לעבוד עם אריה ליפשיץ בסתתות עדינה ובפיסול אבן
בבניית בניין ימק"א בירושלים .מאותה עת היה לבעל מלאכה
עצמאי ,השתתף בתערוכות מגדל דוד בירושלים 88,וכעבור זמן
89
בתערוכות יריד המזרח בתל אביב.ימיני הוא תוצר מובהק של שדה הצורפות בארץ ישראל .הוא
למד ועבד במסגרות יזומות ,במנותק מהמסגרות המסורתיות.
את רזי המקצוע למד ממורו פרסוב ,שהוא מצדו למד אותם
מיהודי אירופי־סורי .המילון הצורני של ימיני הושפע בעיקר
ממערכת היחסים בינו לבין זאב רבן 90,שהיתה משמעותית
בעבור שניהם :ימיני היה שותף לפרויקטים שונים שעיצב רבן,
והתקין למענו תכשיטים ,ביניהם היונקים ישירות מהיצירה
התימנית העממית .גם כשימיני עבד כעצמאי ,רבן עיצב בעבורו
דגמים (תמונה .)235עם זאת שמר ימיני על זיקתו למוטיבים
ולפרקטיקות מסורתיים ,דוגמת העיסוק במספר מלאכות (סופר
סת"ם וסתתות אומנותית) ,וכן מעורבות בקידום תלמוד תורה,
תיעוד חפצים של תרבות חומרית ושימורם.
ימיני התמחה ביצירת חפצי יודאיקה ,עיסוקו בתכשיטנות היה
משני ובכך הוא התווה את הקו שאפיין את הצורפים התימנים
הירושלמיים — "יודאיקה נוסח 'בצלאל' נחשבה לעבודה תימנית".
מעבר לפרדוקס שבתופעה ,הרי המיקום והמקצוע התאימו
לבקיאותם של הצורפים בהלכה ולתפיסת עולמם הדתית ,וללא
ספק גם למרכיבים הסטריאוטיפיים שבמודל התימני .מכל מקום
91
היתה זו יצירה ,שברובה נלמדה ונשתכללה רק בארץ.
תכשיטי "שני"
להבדיל מהמגמות ששלטו ב"בצלאל" ובסדנאות־הבת שלה,
מוצרי "שני" נוצרו במגמה לשמר את המסורת העדתית,
בתחילה תוך התאמה ,ולבסוף — בשינוי .לכן אין לתמוה
הצורפות של יוצאי תימן בישוב היהודי
235חנוכיית כסף משובץ בטורקיז בסגנון "בצלאל" ,המשלב מערב ומזרח :תבליט סצינת טיהור בית המקדש עם עיטורי פיליגרן וגרנולציה
תימניים :בראש העמודים מקבץ של עדשים (בלסן) ,במרכזם -חוטי גלי (כ˙אלתין) שזור .בין הסמלים היהודיים־ציוניים -מגן־דוד ,מנורה
ו"מטבעות עתיקים" ,מיצירותיו של הצורף יחיא ימיני ,עיצב :זאב רבן .1928 ,באדיבות משפחת ימיני ,ירושלים
שמערכות תכשיטים ,ינקו מדגמים שהיו מקובלים בתימן ,שכן
תכשיטים מזרחיים התאימו למגמת ההשתלבות במזרח וייצור
ילידּות במרחב המקומי .זאת בניגוד לתכשיטי "בצלאל" ,שאין
בינם לבין המזרח שום זיקה מלבד כותרת פיליגרן ,שהקיפה
מדליוני קמיאו 92ניאו־קלאסיים וויקטוריאניים ,אשר נוצרו
בעבודה משולבת של סדנת חיטובי שן ושל סדנת הכסף
93
(תמונה .)229
עם זאת ב"שני" היתה הצורפות בהשראת התכשיטנות התימנית
מִשנית לרקמה (תמונה .)236דגמים אופייניים ל"שני" נוצרו
גם כחיקוי של דגמי הרקמה 94,ולא רק על בסיס דגמים ידועים
מתימן .תופעה זו הטביעה את חותמה על הגדלים של תכשיטי
"שני" ,שהיו קטנים ופחות כבדים מהמקובל במחוזות תימן
השונים ,ועל עבודת הפיליגרן ,שזכתה לעדיפות על פני כל
טכניקה אחרת .הווה אומר ,עבודת חוט" ,רקמת" הכסף שַּבּך
(רשת ,פיליגרן) ושימוש ברכיבי תכשיט קטנים מחוברים,
היו שכיחים במוצרי "שני" .מן הצילומים וממעט התכשיטים
שבאוסף מוזיאון ישראל ניתן לשחזר את רשימת התכשיטים
האופייניים ל"שני" 95:טבעות ,סיכות ,עגילים ,צמידים ,תליונים
ודוגמה אחת של ענק צוואר.
הטבעות היו מסוג חִלֵקּה ,שחלקן העליון מוגבה ועשוי
פיליגרן ,ובמרכזו אבן חצי עגולה חלקה בגוני אדום וכתום.
בית האבן עשוי בעבודה עדינה של חוטים שזורים (פתל),
כדוריים (קלרה) או גליים (כ˙אלתין) .בכל הדוגמאות האבן
גדולה ובולטת.
הסיכות יוצרו בצורות משולשות ,עגולות ,חלקן דמויות פרח,
בדומה ללוח הֻקבלֵּה שצורתו רוזטה (ז ִהרּה) (תמונה .)111
כך נוצר דגם הסיכה העגולה האופיינית ל"שני" -סיכה ואבן
משובצת במרכזה ,בשיבוץ הדומה לזה של הטבעות .בעוד
התכשיט המסורתי היה מוזהב ,ובמרכזו כיפה בולטת ,הרי
ב"שני" היה התכשיט עשוי מכסף ,והאבן היתה צבעונית .עם
זאת התכשיט ב"שני" חזר על החלוקה הפנימית לשני מעגלים
קונצנטריים ועל המוטיב המרכזי -לוחית בצורת עלה.
הלוחיות מעוטרות במעוינים (למַאע) ובחוט כדורי (קלרה),
היוצר רושם של עבודת גרנולציה (שד˙ר).
מעשה רוקם
315
לסיכה נוספת קו מתאר המזכיר ורד בן 24עלי כותרת .במרכזה
אבן ,שעליה עדשה (בלסנה) המוקפת ב־ 12עדשים (ּבִלסִן),ואלה מחוברות ביניהן ב־ 12חוטים מעוגלים ,מעין עלי כותרת
ריקים .סיכה זו ,בגרסאות שונות ובהן פשוטות ,היתה נפוצה
כ"עבודה תימנית" גם בשנים מאוחרות ,ואף כדגם רקום על
מטפחות ,שמלות ומפות.
תכשיט נוסף מבית "שני" ,שצורתו ייחודית ,נולד כנראה מהדגם
של מפתח הצוואר הרקום שבשמלת לּולו ִי (פנינית) .לענק
רצועה שטוחה בת שתי שורות ושלושה משולשים (המרכזי
גדול) ,כולם עשויים מעדשים (בלסן) ,המחוברים בלולאות
ויוצרים מראה רשתי אחיד .כדורי כסף חלולים (ּתִכלול)
מסיימים את העדשים בצלעות המשולשים .התכשיט הופיע
גם בשנות ה־ 40בין תכשיטי בית יעקבי ,בית מלאכה לצורפות
שקלט גם צורפים תימנים .הענק אינו נמצא ברפרטואר
התימני ,אך דגם דומה מופיע בין תכשיטי האישה היהודייה
הטורקית 96.עקב הדמיון המבני־צורני ,ייתכן שהתכשיט שימש
גם כהשראה לשמלה חגיגית במיוחד ,שנתפרה בבית הספר
97
סליקסברג.
חזרה על אלמנט שמקורו בתכשיט מסורתי ,אגב שימוש בגדלים
מדורגים ,ניכרת בצמידים מבית "שני" .גם פה נעשה בידוד של
אלמנט והכפלתו בתוך מערך סימטרי .הצמיד מורכב משמונה
עיגולי כסף ,שבמרכזם כיפה האופיינית לצמידי שמילאת ,אלא
שהם מחוברים בלולאות (תמונות .)238 ,237דוגמה אחרת
היא צמיד המורכב מחמישה לוחות עגולים מכסף בעבודת
אפליקציה (זרעה) ,המזכירים תליון בענק ,הזוכה לכמה
גרסאות בצורפות האזורית :בד˙מאר הוא נקרא מג˙בה 98,בצרם
מַשחטּה ובשאר האזורים -לאזם .לוחות עגולים מסוג זההופיעו כבודדים ,אך מוקפים תליונים קטנטנים 99,בתכשיט
המַקטַע 100.הלוחות העגולים ,בדומה למקור ,בנויים ממעגלים
קונצנטריים של חוטי פיליגרן (פִתְל) וחוטים כדוריים .בלוח
הגדול מולחמת שורה של עדשים ,ובמעגל הפנימי רוזטה בת
שבעה גרגירים (מסבוע) .בלוחות הבינוניים אין מעגל פנימי
של חוטי פתל ,ואילו בקטנים יש תשעה אקראט (מסגרות
עגולות) ,שעליהם מולחמים גרגירים (שד˙ר) .לתכשיט הזה אין
אח ורע בתכשיטנות המסורתית התימנית ,ועם זאת ניכרת
הקפדה בהתקנת המוטיב הבודד.
העגילים המשולשים מזכירים את עגילי השנוף מהתכשיטנות
האזורית ,אך העיטורים הפנימיים עדינים ביותר כמיטב
המסורת הצנעאנית ,ולעתים משולבות בהם אבנים בגוני
אדום וכתום בדומה לטבעות "שני" .נוצרו גם עגילי תליון
316
דמעה ,כולם בעבודת פיליגרן (שַּבּך) ובהם חרוז תות ,שילוב
הנראה "תימני" למרות שדגם זה לא הופיע בתימן .לעתים
הונחו המשולשים וקודקודם כלפי מטה .גם כשהתכשיטים
נבנו על טהרת הפיליגרן ,ב"שני" הם היו על פי רוב שטוחים
(ללא האופי ה"קופסתי" כבסגנון צנעא).
סיכום
בכך אנו סוגרים מעגל וחוזרים לשאלה ,שהנחתה את בחינת
החפצים בחיפוש אחר עקבות "תימניים" ובבדיקת אופן
אימוצם ושילובם מזה ,או היעלמותם מזה .כך נשלמת בחינת
מעמדם של הצורפים בשדה הייצור של התרבות החזותית
בארץ ישראל :ב"בצלאל" ,יותר מאשר לשדל את התימנים לתת
ביטוי למסורתם ,נהגו המנהלים להשתיק אותם ולהרחיקם
מעצמם עד שלילת עברם ,שבעיני התימנים היה מעין "הווה
נמשך לקראת הגאולה" .מן העובדים נדרשו השלמה וקבלת
הגורל לצד שינוי והתאמה למודל "הפועל הטבעי" ,שעוצב
בעבורם כזהות חדשה.
שלילת העבר נעשתה לרוב בדרך "אלגנטית" ו"הומניטרית",
ולעתים אך פטרונית וברוטלית .הרחקתם מהצרכנים ,והחלשתו
של השדה הפנים־עדתי ,הביאו את הצורפים לעמדה של תלישות
מסוימת ,ולתלות גוברת במעצבים שלא מתוך תרבותם.
הדגם של "בצלאל" לא הועתק ב"שני" .שניהם התאימו את
המקור לצורכי הצרכנים ,אם כי פנו לקהלים שונים במקצת,
וכמובן לא לקהל העדתי .שניהם נתמכו על ידי ארגונים ציוניים,
שנסמכו על תמיכת המעמד הבורגני .נקודה זו התחדדה ככל
שהרפרטוארים התרבותיים של החברה החלוצית ,האנטי־
בורגנית ,הלכו ותפסו מקום דומיננטי באתוס הישראלי בשנות
ה־ 40וה־ .50המעבר בין הרקמה התימנית לחולצה הכחולה או
לחאקי היה בלתי נמנע.
ואולם ,בעשורים הראשונים של המאה ה־ ,20נתפסה התרבות
החומרית התימנית הן ב"בצלאל" והן ב"שני" כתרבות
עממית ,הן כיהודית קדומה והן כראשונית ופרימיטיבית.
בעוד שב"בצלאל" שאפו לבנות את האמנות העברית העילית
שתאחד אמנות ואומנות ,הרי הפטרונות של "שני" חיפשה
"מקומיות" ו"ילידּות" ,וייצרה אותן.
הצורפות של יהודי תימן לא יכלה אלא להסתנן לתוך מוצרי
"בצלאל" ,ובכך לא רק לשרוד אלא גם לעבור שינוי במיקום
ובתפקיד .התכשיטים והרקמות של "שני" ,לעומת זאת ,פנו
אל מי שראו בפרימיטיביות מעין אותנטיות שאבדה ושניתן
הצורפות של יוצאי תימן בישוב היהודי
236רקמת "שני" במפתח הצוואר של שמלתה של תרזה ,רעייתו של ש"ד גויטיין מגדולי החוקרים של יהודי תימן ,שנות ה־ .30-20יש להשוותה
לרקמת מפתח הצוואר בשמלת צ˙אלע עמוד .240צילמה :יהלום בובטה ,אוסף מוזיאון ישראל ,ירושלים ,מתנת בתם איילה גורדון
להמציאה מחדש ,והכל מתוך מודעות לשניות ולמתח שבין
מסורת וחדשנות .ובכל זאת ,החיבור בין אומנות עממית לבין
פעולות פילנטרופיות לקידום אוכלוסיות נחשלות יצר ב"שני"
תבנית של פטרונות אומנותית ,ששיכפלה עצמה ומיקמה את
האומן התימני בין קהילתו לבין התרבות הארץ ישראלית
המתהווה ,אגב כינונם של יחסי תלות בין כל הגורמים.
מעשה רוקם
317
© Copyright 2024