עיין בסטנוגרמה - הפורום לתרבות
המכללה האקדמית ספיר פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות מפגש חוקרים מס' ,4כ"ה בשבט תש"ע 9 ,בפברואר 2010 השינוי התרבותי מהו? רכז צוות ההיגוי של הפורום ,איתן גינזברג ,דוא"ל[email protected] : רכז פורום :עמית ורשיצקי [email protected] הקלטה :חברת "סטנוגרמה" תמלול ,עריכה ועימוד :טוני נגל הדפסה :המכללה האקדמית ספיר פברואר 2011 תכנית הכנס התכנסות וארוחת בוקר קלה פתיחה וברכות lאיתן גינזברג 6 lנחמי פז ,מנכ"ל המכללה 8 מושב ראשון :שינוי תרבותי -שלוש נקודות מבט מנחה :תמי רזי lאילאיל הר-ציון :שינוי תרבות :מבטים אנתרופולוגיים 9 l 15עדה למפרט :יחסים הדדיים :השינוי התרבותי והשינוי הגנטי l 27עמוס הופמן :היסטוריה ושינוי תרבותי :המקרה של הנאורות והמהפכה הצרפתית lדיון במליאה הפסקה מושב שני :שינוי תרבותי -עמדות וכיווני חשיבה אישיים פנל מוזיקה מנחה :מאיה קציר l 39ארי קטורזה :מוזיקה ,תרבות ושינוי תרבותי :הברית האפרו-אמריקנית-יהודית בארה"ב l 44איתן אור-נוי :בין שימור ל"קידמה" :מהפכת הביצוע המוזיקלי והאוריינטציה ההיסטורית l 49נירית בן-ארי :מערבולת המודרניות :דיאלקטיקה של שינוי ,ההיפ-הופ כמקרה מבחן של שינוי תרבותי l 54נדב אפל :מוזיקת פופ-רוק והתנגדות -שלוש פרדיגמות 60 66 69 74 פנל פילוסופיה והיסטוריה מנחה :אלי שאלתיאל lמשה שנר :שינוי וקידמה אצל גמבטיסטה ויקו lשולה קשת 100 :שנות קיבוץ 100 ,שנות שינוי תרבותי :התבוננות ספרותית lברק אפיק :מן האינקה לעידן הגלובלי :ליניאריות או מעגליות בתהפוכות העולם האינדיאני של אמריקה הלטינית? lאיתן גינזברג :מחיקון ,הבנייה ואבדן 100 :שנות תרבות אצטקית חדשה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 3 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פנל לימודי תרבות מנחה :עמית עסיס l 83יערה בר-און :תרבות חומרית ושינוי תרבותי בישראל :תצפית על חצרות אחוריות l 90יובל גוז'נסקי :ילדות ושינוי ילדות :הפרספקטיבה של הטלוויזיה לילדים l 96אריק טייב :אינטרנט ושינוי תרבותי l 1 00עודד היילברונר :שינוי תרבותי :הפרספקטיבה של התרבות הפופולרית 105 114 121 126 פנל אמנות מנחה :אורית אבוהב lדנה אריאלי-הורוביץ :הפנטום הנאצי :ערים גרמניות מתמודדות עם עברן lענבן בן-אשר גיטלר :מפגש בין־תרבותי :אדריכלות ישראלית ותרבות מקומית בעיר איפה ,ניגריה lגלעד פדבה :מדינה עירומה :ארוס ,ציוויליזציה וגיליון-העירום של השבועון פנאי פלוס lאלי ברודרמן :מהפכת הצילום :בין שינוי תרבות לשינוי תרבותי ארוחת צהריים מושב שלישי :קבוצות דיון להצגת מחקרים של חברי הפורום פנל א' מנחה :איתן גינזברג l 131זכריה פלווין :המרכיבים הפסיכולוגיים הבין-אישיים בדרכו של השינוי התרבותי אל מימושו l 136עודד היילברונר :היער כסימבול לתרבות לאומית :אנגליה ,גרמניה וישראל l 141עמית עסיס ואיתמר ברנר :מחבר ,חיבור ומבני סובייקט בהבניית משמעות l 147מאיה קציר" :יוסיף מכאוב יוסיף דעת" -דימוי האינטלקטואל המיוסר 152 155 159 163 פנל ב' מנחה :שולה קשת lאורנה אוריין :הכרונולוגיה של הגוף הנשי הבזוי באמנות עכשווית lענבל סיקורל :שינויים מגדריים בקהילה דתית :סיפורן של נשים קראיות lקרן עמרי :היצור האנושי בעידן השיעתוק הדיגיטלי lליאת סידס :אנטומיה כפרקטיקה של תרבות 169 173 177 181 פנל ג' מנחה :גלעד פדבה lטלי גולדשמיד :שיבוש תרבות או שינוי תרבות :לימודי הספרות בבית הספר כמרחב לשינוי תרבותי lצבי טל :איברו-טרור ,אתניות ודמות היהודי בקולנע הארגנטיני lנורית בוכוייץ :טרנס-לאומיות ,אקטיביזם וספרות על פי הרומנים של מישל וולבק lנורית הדרי :מגמות משתנות בקריאת הדיסטופיות של ג'ורג' אורוול לאורך המאה ה 20-ותחילת המאה ה21- פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 4 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הפסקה קצרה מושב רביעי :פרסומים חדשים של חברי הפורום -הצגה ושיחה פנל א' מנחה :יעל קרמרמן-נווה l 188אלי ברודרמן על ילדי ההפקר :החצר האחורית של תל-אביב המדנטורית ,תמי רזי ,הוצאת עם עובד וספריית ספיר2009 , l 194מירב אהרון על חצרות אחוריות ,יערה בר-און ועזרי טרזי (עורכים) ,הוצאת האקדמיה לאמנו ועיצוב בצלאל2009 , l 195אלינוער ברקת על חסידות וחסידים בתקופת הבית השני ובתקופת המשנה ,מנחם בן שלום, הוצאת הקיבוץ המאוחד2008 , פנל ב' מנחה :ארי קטורזה l 2 00יעל דורון על אנגליה חולמת :הביטלס ,אנגליה ושנות השישים ,עודד היילברונר ,הוצאת כרמל, תשס"ח2008 , l 203איתן גינזברג על נקודת בראשית :גלגולו של מיתוס ביתניה בספרות העברית ,שולה קשת, הוצאת יד טבנקין ,הקיבוץ המאוחד2009 , l 213ארז כהן על Perspectives on Israeli Anthropology, Detroit, Wayne State University Pressלאורית אבוהב (עורכת) ואחרים2010 , פנל ג' מנחה :קרן עמרי l 2 17שלומית תמרי על אמיל ,או על החינוך ,לרוסו ,בעריכת עמוס הופמן ,הוצאת מאגנס ,תש"ע l 224אלי שאלתיאל על רשות מעבר :חילופי נורמות מאיר ויזלטיר ושירת שנות השישים ,לנורית בוכוייץ ,הוצאת הקיבוץ המאוחד2008 , מושב סיכום ופרידה l 229איתן גינזברג פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 5 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פתיחה וברכות ד"ר איתן גינזברג בוקר טוב לכולם ,נחמי פז מנכ"ל המכללה ,פרופסור יגאל עילם הוגה הפורום ,חברות וחברים .לצערנו פרופסור זאב צחור לא הרגיש טוב הבוקר והוא לא איתנו עכשיו .אני שמח לפתוח את הכנס הרביעי של הפורום שחלקו המרכזי יוקדש לשאלה :שינוי תרבות או שינוי תרבותי מהו? בפתח הדברים אני מבקש להודות לכולכם על המאמץ הגדול שעשיתם כדי לפנות מזמנכם ולהגיע לכאן ,דבר מאוד לא פשוט למי שעוסק במחקר וסופר ,כידוע ,במשורה את הימים הפנויים שלו .אני מבקש גם להודות לכם על ההתגייסות הגדולה לניהול המושבים ,להכנת הפרזנטציות הרלבנטיות לכנס ולנושא המרכזי שלו .בשיחות עם אחדים מכם ,אני יודע אילו התלבטויות עיוניות עמדו מאחורי כל פרזנטציה וכמה זמן לקח להכינן בתוך העומס היומיומי הרגיל. ברכות מיוחדות לחוקרים שהצטרפו לפורום בחודשים ובשבועות האחרונים והצליחו להגיע :יערה בר-און שתגיע עוד מעט ,חגי בר ,ליאור גלרנטר ,אילנה גולדברג ,טלי לב ,עמי כהנא ,מיכל זלצר-לביד ,ארי קטורזה ,יעל קרמרמן-נווה ,נירית בן-ארי ,חן בם וסווטלנה בולוטין ,ברוכים המצטרפים .קיבלנו ברכות ודרישות שלום מרבים שלא יכלו להגיע היום בשל שהות בחו"ל ,לרבות מני מאוטנר ,זיוה בן-פורת ,דני פילק ,נמרוד אלוני ,אוהד נחתומי ,אסף שלג ,ומיכל זלצר-לביד ,שחלתה בשפעת המדוברת כל כך. בכנס האחרון ,לפני כמעט שנה ,דנו בהרחבה במהותן של "התרבות הגבוהה" ו"התרבות הפופולרית" ובאבחנות שביניהן .בין השאר עלתה האבחנה -ואני עושה כאן האחדה גסה אבל מתבקשת של גישות מושגיות ,אנליטיות ,פילוסופיות ומתודולוגיות -בין המובחר שביצירה האנושית לבין כל מה שכלול במושג "אורח חיים" או מערך תצורות מטריאליות או פרקטיקות, המבטאות עצמן באמצעות הפעולה הקולקטיבית ,מה שקראנו "תרבות פופולרית". במפגש של היום העמדנו במרכז הדיון את שאלת השינוי התרבותי .שאלנו מהם היסודות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 6 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 העושים את אורח החיים של קבוצה חברתית ,אולי של יחידים אפילו ,לשינוי תרבותי ,ובאילו נסיבות הוא עשוי להתרחש .מהם הכלים האנליטיים המושגיים העומדים לרשותנו כדי לתארו ומהם הכלים המתודולוגיים הנחוצים על מנת לזהותו .בנוסף שאלנו האם יש יתרון לתרבות יודעת-שינויים .האם יש לזהות שינוי עם קידמה ,התקדמות או התפתחות? האם ייתכן שינוי שאין בו שימור? או שימור שאין בו שינוי? ולבסוף ,מהו תפקידו של המחקר בתחום נרחב זה. הדיון הפעם יתנהל במתכונת שונה :נפתח תחילה בדיון במליאה שבו יציגו גיל הרציון ,עדה למפרט ועמוס הופמן את הנושא משלוש פרספקטיבות שונות :אנתרופולוגית ,אבולוציונית והיסטורית .אחר כך נתפצל לארבעה מושבים שונים שיאירו אף הם את שאלות היום משש- עשרה נקודות מבט נוספות ,ערוכות בארבעה מושבים שונים .לאחר ארוחת הצהריים נתכנס לשמיעת תקצירים על מחקרי תרבות ופעולה של שנים-עשר חברים נוספים ולבסוף נתכבד להציג שמונה ספרים מאוד מגוונים בתחום הרחב של תרבות ,הפעם בנוכחותם המלאה של כותביהם שיוכלו להגיב על הצגות אלה ולעורר דיונים מעניינים. כנס זה ,כקודמיו ,נשען אף הוא על כרטיס הביקור של הפורום ובדגש על שאלות מופשטות יותר של התחום ובחינתן דרך האשנב התיאורטי והאמפירי הרחב לגווניו. בכנס הקודם דיברנו על רשות המחקר שהקימונו לפורום .הרשות התחילה עבודתה ואישרה עד כה ארבע מלגות מחקר בסכומים שבין 5,000ש"ח ל 8,000-ש"ח .בקשות מימון נוספות יסוכמו בשבועות הקרובים .הנושא הפרסומי הוא בעל חשיבות עצומה לפורום כגוף חי ,שמייצר ידע רלבנטי בתחום ,הן לקורא הישראלי והן לקורא הבין-לאומי .על כך ארחיב את הדיון בסוף היום ,במושב הסוגר ,שיהיה ממש קצר. לאחרונה מיסדנו את הפקת הסטנוגרמות ועריכתן .יש לנו עורכת טובה בשם טוני נגל, שעימה נעבוד מכאן ואילך .תודה לעמוס הופמן על ההמלצה .לפניכם מספר עותקים של הסטנוגרמות מהכנס האחרון ומזה שלפניו ,שיצאו כרגע באופן מאוד טיוטתי ,רק לעיון כללי. לאחר תיקונים סופיים נוציא כרכים מסודרים באיכות טובה מאוד ונשלח עותק לכל אחד מכם וגם לספריות האקדמיות השונות .כמי שקרא את הסטנוגרמות האלה פעם אחרי פעם ,אני חושב שזה חומר רב ערך ,שאצורים בו דברים נפלאים ,ומאוד חשוב לנו שיישמר .לכן ,גם היום אנחנו מקליטים הכל ,הן במליאה והן בכל החדרים שבהם תתרחשנה פעילויות הפורום .הכל יוקלט, יתועד ויחזור אליכם לתיקונים וכך נשמור את הידע החשוב הזה. בסיום דבריי אני מבקש להודות לראש המכללה ולמנכ"ל המכללה על הרוח הגבית החזקה שנושבת מכם בכל עת ונענית לכל צורך .לסיימון ,שני ותמי ,אנשי השיווק והדוברות של המכללה ,שעבדו עמנו במסירות רבה ,כדי לארגן את המפגש .לסוניה ,שעמדה מאחורי הארגון המסועף של ההסעות לכנס ,לחברי צוות ההיגוי שעמדו לרשותנו במתן עצה והנחייה בשאלות תוכן וארגון. אני רוצה לומר תודה לשני ,רכזת הפורום ,שילדה לפני חודשיים בדיוק ,לעמית שמחליף אותה ולאחר מכן יהיה רכז המערכת של הפורום ,אחראי על נושא המחקרים והפרסומים .ושוב, תודה לכם ,חברים ,על ההתגייסות ,וההכנות ליום החשוב הזה .אני מאחל לכם יום פורה ,מעניין פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 7 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ומוצלח וכן הנאה של ממש מן המפגש הבין-אישי ומן השהות במכללה המסבירת-פנים הזו. רשות הדיבור לד"ר נחמי פז מנכ"ל המכללה. ד"ר נחמי פז בוקר טוב וברוכים הבאים ,אנחנו שמחים לארח את כולכם .זאת לי הפעם השלישית לפתוח את הכנס .זאביק חולה וצריך להישמר ולהיזהר ,ובבוקר הוא הודיע לי שלא יוכל לבוא .הוא לא ביקש ממני לומר דברים ,כך שאני מדבר בשמי בלבד. זה הכנס הרביעי ,דבר שמעיד על חיוניותו וחיותו של הפורום הזה .רק לפני מספר ימים יצא לי לדבר עם איתן (גינזברג) על השאלה :מתי הופך פורום כזה למכון? איתן רוצה נזהר מאוד מהפיכתו למכון ,דבר שמחייב הערכות רבה יותר .ובכל זאת חשבתי שפורום כזה ,שהתחיל מעשרים או עשרים וחמישה אנשים ומגיע היום כבר לשמונים ,זו בהחלט תעודת הוקרה נחמדה שיכולה להביא אותנו למחשבות על שידרוגו .אני מאוד שמח לראות פה אנשים מתחום העילית של האקדמיה ,שעוסקים בנושאים האלה ,וגם אנשים שעוסקים לאו דוקא בתחום האקדמי אלא בתחום המעשי של העברת התרבות ,הקניית ערכי תרבות ,אם במדיה הכתובה ואם במדיה האלקטרונית. סימן נוסף לחיוניותו של הפורום הוא הוויכוח הפנימי שנערך פה על מהותה של התרבות, רחבותה ,ומה היא מייצגת .לפני ימים מספר היה לי ויכוח ער עם אחד המשתתפים ,שאמור היה להשתתף בכנס ואולי כהפגנה לא הופיע .לגבי דידי זה סימן לחיוניות :יש ויכוחים ,יש אי- הסכמות ,יש חילוקי דעות -אבל כמובן ,אי הופעתו איננה בגדר תרבות נאותה... אני מאחל לכולכם יום מוצלח ופורה ואני בטוח שאני אהנה .תודה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 8 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מושב ראשון שינוי תרבותי :שלוש נקודות מבט מנחה :ד"ר תמי רזי ד"ר תמי רזי בוקר טוב לכולם .אני מתכבדת לפתוח את המושב הראשון של יום העיון הרביעי של פורום התרבות -לפני הפיכתו למכון... ד"ר אילאיל הרציון תציג את נקודת המבט האנתרופולוגית ,לאחר מכן פרופסור עדה למפרט תציג את נקודת המבט האבולוציונית ,סוציו-ביולוגית ,אנושית ,ולאחר מכן ד"ר עמוס הופמן יציג את נקודת המבט ההיסטורית. ד"ר אילאיל הרציון היא אנתרופולוגית המתמחה בתרבויות המזרח הרחוק .היא ערכה את מחקרי המאסטר והדוקטורט שלה בקרב קהילות של פליטים טיבטים בהודו ובנפאל .עוסקת בנושאים של פליטוּ ת לאומית ,בודהיזם ותיירות .כותרת ההרצאה שלה היא" :שינוי מהות החיים -מבטים אנתרופולוגיים על שינוי תרבות ".בבקשה. ד"ר אילאיל הרציון-שני בהרצאה זו אני אציג נקודות מבט שונות של חוקרים מתחום האנתרופולוגיה או חוקרים מתחומים שונים שאנתרופולוגים ניכסו לעצמם בנושא התרבותי .אנסה לגעת בתשובות לשאלות כמו :כיצד תרבויות משתנות ומדוע? מהם מנגנוני השינוי ומהן התגובות של החברות שנמצאות בתהליכי שינוי תרבות .אציג גישות תיאורטיות שונות לגבי השינוי התרבותי -כל אחת ,כמובן, מסתמכת על נתונים אמפיריים שונים .אקדים ואומר שאין בכוונתי להגיע למסקנה אחת. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 9 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 להיפך ,ארצה להצביע על מגוון האפשרויות ומגוון המגמות של השינוי התרבותי .הדבר היחיד שאציין ,שמשותף לכל התיאורטיקנים שאציג ,הוא האבחנה כי כל התרבויות משתנות ,במוקדם או במאוחר .אין תרבות שקופאת על שמריה ,ולכן השינוי הוא מהות החיים. אתחיל מן הסיבות והמנגנונים של השינוי התרבותי .ראשית ,אפרוש בפניכם את המגוון: חידושים בתרבות ,התפשטות של תרבות ,המצאת מסורת -המצאה כתהליך דינמי והמצאה כדבר מלאכותי ,הפחת התרבותי לעומת ההחיאה ,הצריכה ומיסחור התרבות ,השינויים הכפויים שמהם מתפצל הנושא של השמדת העם ,הג'נוסייד ,על שתי הפנים שלו -השמדה מכוונת והשמדה במהלך מאבק ,השמדת התרבות ,ה cultureside-והשינויים המודרכים והמכוונים. אתחיל בעניין של החידושים בתרבות .האנתרופולוגים של שנות ה 50-וה 60-הצביעו על כך ששינויי תרבות קורים ,לרוב ,בגלל חידושים שמתגלים במקרה ,חידושים באופן ההתנהגות, באמצעים או בעקרונות שמתפשטים בקבוצה .לדוגמה :הגילוי המקרי ששריפת חומר מקשה אותו .לאחר הגילוי המקרי ,הם טענו ,יכול להיות חידוש שנובע מיישום חדש של עקרונות שכבר ידועים ,כמו הכנת כלים נוספים מחימר בגלל גילוי תכונותיו בזמן השריפה .חידושים, כמובן ,יכולים גם להתרחש בגלל שינויים במזג אוויר ,בתנאים גיאוגרפיים וכיוצא באלה. השלב הבא ,מבחינה היסטורית ואנתרופולוגית ,היה התיאוריה של התפשטות התרבות, במובן של אימוץ יסודות תרבותיים של חברה אחרת ,אבל אימוץ סלקטיבי ,כלומר ,החברה המאמצת בוחרת מתוך מגוון האפשרויות והמקורות את היסודות המתיישבים עם התרבות הקיימת שלה .לדוגמה ,בני המאיה ,שאימצו את השימוש בכלי מתכת שהגיעו מתרבויות אחרות, אבל לא את השימוש בדשנים ובחמרי הדברה לגידול ירקות לשיווק עירוני ,כיוון שבני המאיה אוכלים רק ירקות שגודלו באופן טבעי על ידי בני הבית. לא פעם מתרחשים שינויים גם בצורה הפוכה ,ביסודות קיימים ,המותאמים לרעיונות שהובאו מבחוץ .לדוגמה ,הצמחים שפותחו על ידי האינדיאנים של אמריקה ,כמו אבוקדו ,תירס, קקאו ,כותנה וצמחי המרפא שהיו ידועים לאינדיאנים ,הפכו למרכזיים באספקת המזון של הלבנים שהגיעו לאמריקה ,ואחר כך התפשטו בעולם כולו. האנתרופולוגים המאוחרים יותר הרחיבו את ההבנה של שני המנגנונים האלה ,של חידושים והתפשטות ,אל הרעיון התיאורטי של המצאה של מסורת ותרבות כתופעה חברתית רחבה ,תוך דיון בהתפתחויות כלכליות ופוליטיות .הספרות התיאורטית בעניין עוסקת בעיקר בשאלות של המצאות הקשורות ללאומיות או הבניית מדינת הלאום המודרנית ,אבל יש גם חוקרים שעסקו בלאומיות התרבותית בדגש על השינויים בתרבות ועל הבניית הזהות התרבותית תוך שימוש מודע במסורת. יש חוקרים שרומזים כי המצאת התרבות היא משהו מלאכותי ,כאשר היא משמשת מענה לצורך של קהילות מסוימות ,אבל האחרים רואים בהמצאה תהליך דינמי אינטראקטיבי שבו התרבות מובנית ,ונוצרת כל פעם מחדש ,יצירה אנושית מתמשכת. התייחסויות אלה לתרבות לא רואות בתרבות מהות ,ולא טוענות שלבני אדם יש תרבות, אלא מתייחסות לכל התרבות כאל ציר אנושי ,הבנייה של דפוסים ,מושגים ורעיונות על ידי בני פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 10 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אדם ,ולכן גם נתונים לשינוי .בתהליך הזה קורה לא פעם ,שקטגוריה חברתית הופכת למהות, ואז זוהי אסטרטגיה של הבנייה וייצוג של זהות ,עד שקטגוריה זו הופכת למציאות מקובלת ,כפי שקרה במקרה של כפר ביוון .במסגרת תפיסה זו ,הדבר המשמעותי הוא ,שאותה תרבות ומסורת נתפסת כאותנטית בעיני הצרכנים ,גם אם אותה מציאות תרבותית לא התקיימה מעולם ,כפי שקרה במקרה של הרפרודוקציה של לינקולן. בין האנתרופולוגים היותר ותיקים היו כאלה שהצביעו על הפחת התרבותי כאיבוד של יסוד או רעיון ישן לטובת חדש ,התופס את מקומו .לדוגמה :היעלמות המרכבות והכרכרות במזרח התיכון במאה השישית לספירה לטובת הגמלים ,שהתגלו כבהמות משא טובות יותר שלא זקוקות לדרכים הרומיות הסלולות. לעתים ,כתוצאה מתחושות קשות שמתפתחות בקרב אנשי התרבות ביחס לפחת התרבותי, מתרחש תהליך של החיאה והמצאה מחדש של טקסים מקומיים בעקבות התחושה של צורך בשימור העולם שאבד .מכאן יצאו ,בעצם ,אנתרופולוגים אל התיאוריה של החיאה ,צריכה ומיסחור תרבות .חוקרים שחקרו את המנגנון הזה הראו כיצד מסורת ותרבות הופכות ,לא פעם ,מושא להחיאה ,אבל גם מושג לצריכה ,בדגש על ההפיכה שלהם לחפץ .הכוח המניע של שינוי מסוג זה הוא הצורך להגן על התרבות .אבל ,במקרים רבים ,התרבות אז נתפסת כסחורה ונחשפת לתהליכי המיסחור .התרבות הופכת למוצר ,וחפצים או טקסים ,שנתפסים כמייצגים את התרבות המקומית ,נמכרים במסגרת המפגש בין המקומיים לתיירים. פה יש התפצלות בין האנתרופולוגים :יש אנתרופולוגים כמו דאגלאס ,שהדגישו את חשיבות זירת הצריכה לייצור תרבות בתפיסה הקפיטליסטית של תקופתנו ,ואילו אחרים ,כמו אפאדוראי, שהדגישו כי מדובר בתהליך דו-כיווני והדדי של ביקוש וצריכה .כלומר ,לא רק שליחה של מסרים ושינויים חברתיים ,לא רק שיגור שלהם ,אלא גם קבלה של מסרים ושינויים .שינויים אלה מתרחשים בדרך כלל במסגרת מפגשים בין שתי תרבויות ,היכרות עם ה"אחר" ,עם אנשים אחרים ,אמונות ורעיונות שונים ,פרקטיקות ומנהגים אחרים .שינויים אלה הם בדרך כלל מהירים והסיבה לכך נעוצה אולי בעצם המהות של המפגש עם ה"אחר" .אותן היכרויות טומנות בחובן פוטנציאל לשינוי מהיר יחסית ,להבדיל משינוי הדרגתי .אבל גם השינוי המואץ לא תמיד ילך לאותו כיוון ,כפי שנראה מיד ,בדיון על התגובות לשינוי. בשינויים הכפויים ,לרוב בנסיבות של קולוניאליזם או כיבוש ,יכולים להתרחש תהליכים שונים .מדובר על אכיפה של תרבות ,כאשר קבוצה אחת כופה את דפוסי התרבות שלה על האחרת ואז יכול להתרחש אותו מצב של "כור היתוך" .במקרה כזה ,התרבות שכפו עליה את השינוי ,מאבדת ,במקרים מסוימים ,את אופייה העצמאי ,ואילו במקרים אחרים היא שומרת על זהותה כתת-תרבות ,כמו קבוצות אתניות רבות בישראל ,שבה שלטת האליטה האשכנזית והדוגמה היא ההילולה של הרב חורי בקרב יוצאי צפון אפריקה. אנתרופולוגים יותר מאוחרים הצביעו על כך שבסיטואציה של אכיפת תרבות ,מתרחש לא פעם תהליך של השמדת־עם -ג'נוסייד .במקרה הזה יש להבחין בין שני כיוונים :האחד ,השמדה מכוונת ,שמניחה שאין אפשרות לשינוי של קבוצה מסוימת ,כיוון שהתכונות וההתנהגות של חבריה הן מולדות ,גנטיות; והשני ,השמדה שמתרחשת במהלך מאבק ,כשההנחה של הקבוצה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 11 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 המשמידה היא ,שהתכונות וההתנהגויות של הקבוצה השנייה כן ניתנות לשינוי .ההשמדה מתרחשת בגלל ההתנגדות האקטיבית של הקבוצה השנייה וניסיונות השינוי שלה ,כמו במקרה של הילידים בגואטמלה ,או במקרה אחר ,שאותו חקרתי ,של הטיבטים בסין ,שם מתרחש גם מה שארן מכנה "קולצ'רסייד" - cultureside ,השמדה תרבותית ,שהיא תהליך ממושך יותר אבל לרוב גם עמוק יותר .הקבוצה המשמידה -במקרה הזה סין -כופה בדרכים מתוחכמות את תרבותה במטרה להעלים ,עם השנים ,את התרבות והשייכות האתנית של הטיבטים לעמם ולתרבותם .דרך מערכת החינוך ,דרך הגירה מכוונת של מליוני סינים אל טיבט ,עד כדי הפיכת הטיבטים למיעוט בארצם ,דרך פרופגנדה ודרך הטבות כספיות למי שיזנח את הזהות והתרבות הטיבטית לטובת התרבות הסינית הקומוניסטית ,הופכים הסינים בהדרגה את טיבט ואנשיה לחלק מסין הגדולה .התהליך הזה מוכר גם במקרה של האינדיאנים באמזונס .מובן שעבור המושמדים ,התוצאה היא אחת :השמדת האנשים והתרבות. ולבסוף ,אותם שינויים מודרכים ומכוונים ,שמתרחשים לרוב בעקבות כיבוש צבאי או החלפת סמכות פוליטית על ידי כובשים שאינם מכירים ואינם מכבדים את התרבות שכבשו. הנכבשים מאמצים את ההתנהגויות החדשות ,המנתקות אותם מקהילתם והורסות את המסגרות החברתיות המסורתיות .הדוגמה לכך היא המקרה של הילידים בנמיביה .בהמשך התהליך, בשנות ה ,80-היה ניסיון של הילידים לחזור אל בורות המים וגידול בעלי החיים בעזרתם של אנתרופולוגים שזכו לכינוי "אנתרופולוגים ישומיים" .הם מנסים לא פעם להתערב באופן אקטיבי במקרים שבהם חברה מנסה לעבור תהליך מודע של חזרה לתרבות ולמסורת הקודמים שלה ,ברוח תורתו של פרנץ בואז. התגובות והתוצאות של שינויי תרבות .גם פה אני רוצה לפרוש לפניכם את מגוון התיאוריות האנתרופולוגיות ולפרט בצורה היסטורית :תגובת השרשרת ולעומתה הדיכוי של מגמות השינוי, המודרניזציה ,ההיטמעות בתרבות הדומיננטית או ההתבדלות מהתרבות הדומיננטית ,יצירת השינוי בתרבות הדומיננטית ולבסוף התגובות השונות בשינויים הכפויים. תגובת השרשרת :התיאוריות האנתרופולוגיות הראשונות דיברו על כך שהמצאה רודפת המצאה בתוך איזושהי דינמיקה פנימית של תרבות ,שמעודדת מגמות של גילוי חידוש ושינוי, כמו במקרה של יפן המודרנית .לעומת זאת ,הגיעו תיאוריות שדיברו על דיכוי פנימי של מגמות שינוי ,בגלל כוחו של הרגל ,שמעכב בעצם את האפשרות של אימוץ השינוי התרבותי ,ונשען על תבניות חברתיות ששומרות על יציבות ומונעות תהליכי שינוי .הגישה הפונקציונליסטית הזו שלטה הרבה זמן במחשבה האנתרופולוגית ואף נקשרה בשמם של אבות האנתרופולוגיה כמו מלינובסקי ,רוברט סמית ,פרייזר ,טלר וליך ,במחקר שערך בבורמה. שני הכיוונים האלה -של התגובות לשינוי ולתוצאותיו -תלויות בסטטוס החברתי של מי שמציע את השינוי ,ובמידת ההתאמה של השינוי לצרכי החברה ויעדיה .כאמור ,המפגש בין התרבויות השונות יכול לייצר דפוס תגובה או תוצאה שונים .תהליך המודרניזציה, שאנתרופולוגים מתייחסים אליו כתהליך חובק-עולם של שינוי תרבותי ,חברתי וכלכלי, שבו החברות המתפתחות ,כולל קבוצות שבטיות ,מנסות לאמץ כמה מן התכונות האופייניות לחברות המתועשות ,גורר לרוב שינויים במבנה המשפחה ,בתעסוקות וביחסים בין הורים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 12 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לילדים .הדוגמה המוכרת באנתרופולוגיה היא המקרה של הלאפים והמהפכה של טרקטורוני השלג ,שבמהלכה כמעט ונעלם ענף הגידול של עדרי האיילים ,שהוחלפו בטרקטורונים. התיאוריות הראשונות ,שמתייחסות לקשר אל התרבות הדומיננטית ,דיברו אכן על היטמעות בתרבות הדומיננטית ,תהליך שמוכר לנו בארץ בשם "כור היתוך" ,תהליך שבמהלו קבוצות של מהגרים נטמעות בחברה הקולטת ,הדומיננטית .בארץ זכה תהליך זה לביקורות מאוד קשות מצד חוקרים ,שעמדו על מנגנוני הדיכוי הכרוכים בו .בהמשך הגיעו התיאוריות שמדברות על ההתבדלות מהתרבות הדומיננטית ,יצירת מובחנות מן המסגרת ההגמונית ,למשל ,דרך יצירת ארגונים המטפחים סדר-יום ייחודי ,תהליך המאפשר העצמה של קבוצות ,שהמסגרת החברתית הדומיננטית לא עונה על האינטרסים שלהם או אפילו מדירה את חבריהן .אחת הדוגמאות לכך היא חקר התנועה הפמיניסטית ,כאשר אנתרופולוגים הצביעו על כך שההתבדלות מאפשרת שימור עליונות ומובחנות של מי שמחזיקים ב"הון התרבותי" של בורדייה ,וסביבו בונים את הזהות וסגנון החיים של הקבוצה .התיאוריות היותר חדשות ,של שנות התשעים ,דיברו על יצירת שינוי בתרבות הדומיננטית ההגמונית ,תהליך עליו הצביעו אנתרופולוגים יותר ביקורתיים כמו צ'אטרג'י ובהבה ,שטענו כי לא פעם קורה שקבוצה לא מערבית תופסת את עצמה כסובייקט ולא כצרכנים פסיביים של המערב ,כסוכנים שמשפיעים על סיטואציות .סוכן הוא שחקן בלתי נראה ,שמגיב לחווייה ,כשהוא מייצג מחדש ונותן משמעות לחווייה כך שהיא מעצבת את המרחב הפוליטי .הסוכן מחפש שינוי ,ונותן לא פעם פרשנות מנוגדת במסגרת המשא ומתן של השיח החברתי והמשא ומתן על סידור מחדש של סימבולים במרחב החברתי .להיות סוכן ,אם כן ,משמעו להיות בעל כוח ,זה שיכול לגרום לשינויים חברתיים .דוגמה לכך ,מהמחקר שלי לגבי הנושא של הפצת הבודהיזם הטיבטי בקרב המערביים :כיום יש עדויות להתפשטות עצומה של הדת הזו במערב ,תופעה שזכתה לשם "קולוניאליזם רוחני" והיא רק חלק קטן מהתופעה הרחבה יותר של תנועת העידן החדש שהופעתה מעלה שאלות ביקורתיות שאת חלקן אני אעלה בהמשך. התגובות והתוצאות לשינויים הכפויים .גם כאן יש מגוון של אפשרויות ומקרים .בהיסטוריה האנושית ידוע על קבוצות שניסו להשיב מלחמה אבל הובסו .במרבית המקרים נידונו הקבוצות לחיי נחיתות ומצוקה על אדמתם שלהם .לדוגמה ,המקרה של אנשי המערות הפלסטינאים בדרום הר חברון ,שהפכו לפליטים על אדמתם ,בעקבות הכיבוש הישראלי והקמת ההתנחלויות .תגובה אחרת היא של קבוצות שמצאו מקלט זמני ביער ,במדבר ,או בגבולות של מדינה אחרת ,בתקווה שיניחו להם לחיות בדרכם .אחת הדוגמאות לכך היא קבוצת המיעוט הדאי ,בדרום סין ,שרוב חבריה ברחו ,בעת מהפכת התרבות הקומוניסטית ,אל קרוביהם מעבר לגבול בתאילנד ,וחזרו אל סין רק אחרי ,1979כשהשלטון הקומוניסטי התמתן ביחסו לתרבות של המיעוטים והניח להם לקיים את המסורת שלהם .כן מוכרים לנו מקרים של עמים ,שהצליחו לשמור על המסורת שלהם על ידי המצאת דרכים מקוריות לביטויה במסגרת השלטון הזר .הסינקרטיזם ,שהוא דוגמה למיזוג של יסודות מקומיים וזרים לכלל תרבות חדשה מאוד ,ידוע בקרב האנתרופולוגים במקרה של הקריקט הבריטי באיי טרובריאנד. האנתרופולוגים היותר ביקורתיים ,הפוסט-מודרניים ,דיברו על תנועות החיאה ,כאיזשהו ניסיון מודע של חברים בקבוצה ,לבנות תרבות מספקת יותר ,על ידי אימוץ של חידושים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 13 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 דתיים תוך כדי הסתגרות ומעבר לעולם רוחני קולקטיבי נפרד משאר הקבוצה ,כשהם יוצרים תת-תרבות .אחד המקרים היותר מוכרים בנושא זה הם "ילדי הפרחים" .אפשרות אחרת היא התקוממות ומהפכה כניסיון לשינוי בכוח של משטרים פנימיים ,כמו המהפכות באנגליה ,צרפת, רוסיה ,או כנגד משטרים שנכפו מבחוץ ,למשל במסגרת הקולוניאליזם ,שבמהלכו ,אליטות שלטוניות ניסו ,ולרוב גם הצליחו ,ליטול מבני לאומים אחרים במדינותיהם את אדמותיהם, המשאבים שלהם ואת תחושת הזהות .ולעומתם ,בקצה השני של הרצף ,טוענים האנתרופולוגים הביקורתיים שדווקא בעקבות שינויים שנכפו מבחוץ ,ברגע שמתרחש איזשהו שחרור זמני או חלקי מהכפייה התרבותית ,מתרחש תהליך של החיאה מחדש והעצמה של פרקטיקות ותפיסות תרבותיות ,כמו במקרה של המיעוטים בגוּ ַאיִ -שוֹ ,שבסין ,שתהליך העצמת האתניות שלהם בעצם היה אפשרי רק דרך המסחר התיירותי .המקרה הזה והמקרים הדומים לו סותרים את הטענה כי התיירות והמיסחור בהכרח הורסים את התרבות של המקומיים .הגישה הזו יוצאת, למעשה ,כנגד הגישות המהותניות ששלטו במחקר האנתרופולוגי והראו כיצד תרבות נהרסת, נעלמת וה"מסורת" מפנה את מקומה למה שכונה "קידמה". האנתרופולוגים הביקורתיים יותר ,שחקרו מפגשים בין תרבויות מקומיות ותרבויות של התיירות המערבית ,ובאו מהגישות הפוסט-מודרניות של המציאות כמגוון של תפיסות ,הצביעו על תהליכים מורכבים יותר שבמסגרתם ,הלוקאליות פועלת לצד הגלובליזציה ולא פעם מתרחש תהליך של העצמת תרבות ,שכמובן נבנה על בסיס המנגנון של המצאת המסורת. לסיכום ,אני רוצה להעלות כמה שאלות סביב הסוגייה של השינוי התרבותי ,דרך המבט האנתרופולוגי ,בתקוה לפתוח אותן לדיון כאן ,בפורום הזה .מה הן הדינמיקות שמתרחשות בין תהליכי השימור לתהליכי השינוי התרבותי? מה קורה בין תהליכי הלוקאליות שמייצרים החיאה ,שימור והעצמת התרבות ,לבין תהליכי הגלובליזציה ,שמאיימים להפוך את כולנו ל"כפר גלובלי" אחד? מדוע שימור תרבות חשוב ,ולמי? מה הם האינטרסים של השחקנים השונים, או השותפים השונים בתהליכי השינוי והשימור התרבותי? או במילים אחרות :את מי משרת העושר והמגוון התרבותי ,שעליו אנחנו מנסים כיום לשמור מול תהליכי הגלובליזציה והשינויים המואצים ,שתרבויות ברחבי העולם חוות? מה קורה לתרבות כשהיא הופכת לעניין שראוי לשמר אותו ,בטרנד החדש שקיים היום ,ששותפים לו הרבה אנתרופולוגים ,סביב הפרויקטים של המוזיאונים החיים? השאלות האלה ,ללא ספק ,דורשות עוד מחשבה ועוד מחקר .אני רוצה לסיים במשפט שבו פתחתי ,שהשינוי הוא מהות החיים .תודה. ד"ר תמי רזי תודה רבה לד"ר אילאיל הרציון על הרצאה מאוד מובנית ובהירה .עשית סדר ,לי לפחות. אני שמחה להציג את פרופסור עדה למפרט ,שמתמחה בפסיכולוגיה דרוויניסטית ,מרצה במרכז האקדמי רופין .היא כתבה את רבי-המכר "נפש עירומה" שהפך גם ל"ספר זהב" ,ואת "אבולוציה של אהבה" .בבקשה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 14 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פרופ' עדה למפרט הנושא שלי הוא :שינוי תרבותי ושינוי גנטי :יחסים הדדיים .לכאורה ,יחשוב האדם המשכיל, מהווים הגנים מצע המאפשר לתרבות לפרוח ולהתקיים ולהשתנות ,והיא עצמאית בפעולותיה אלה מן הרגע שעלתה על יצועה הגטי. ולא היא. אנסה להראות את התלות ההדדית בשלוש דוגמאות :שעות התרבות; צריכת החלב; שפת הסימנים. הורינו הקדמונים חיו באפריקה ,באזור קו-המשווה .סדר היום של האדם הוכתב על ידי השמש :קמים עם הזריחה ,והולכים לישון עם השקיעה .כך נבנה באבולוציה השעון הביולוגי האנושי ,המסדיר את כל מערכות הגוף והמוח 12 :שעות אור 12 ,שעות חושך -כך זה בקו המשווה. לפני כמיליון שנים למד האדם לשלוט באש .המדורה האריכה את היום אל תוך הלילה ,וזמן חדש זה הפך להיות זמן טיפוחה של התרבות .היום התארך ו"כל המרבה הרי זה משובח" .פה היה דרוש שינוי גנטי מסיבי ,כדי להכשיר את עצמנו להיות ערים בלילה. התרבות נרקמת סביב מדורת השבט .כאן מתפתחים האחוה ,השפה ,הטקסטים ,האמונות, האמפתיה ,הלכידות ,המנהגים ,האמנות ,האתוס -כל מה שאנחנו קוראים "תרבות" .כאן נרקמים הסיפורים ,נוצרים גיבורי התרבות ומתפתחת היכולת להידבר זה עם זה. הליכה מאוחרת לישון דרשה שינוי גנטי מסיבי ,שבו תלויים כל המכוננים של המחזור הסירקדי .זה סיפור גנטי מאוד מסובך .אילו לא היה שינוי גנטי מלווה את המהלך הזה של הארכת היום אל תוך הלילה ,לא היינו עומדים במשימה הזאת של "שעות התרבות". פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 15 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 המחזור הסירקדי מכתיב את סדר היום של האדם (כמו כל חי אחר) באמצעות גנים רבים כמו CLOCK ; CRY, 1 ,2 ; TIM MAO-A ;BMAL ;PER1, PER2 and PER3 ועוד .הגנים האלה נוטים לבוא במגע הדדי ולהשפיע האחד על רמת הביטוי של האחרים המחזור הסירקאדי הוא מחזור של 24שעות שעל פיו מתנהלים כל הפרמטרים של אישיותנו: התיאבון ,העוררות ,ההפרשות ההורמונליות ,היכולת להתעניין או היכולת להירדם( .הנה כבר נרדמים שם בקהל )...כל הגנים האלה שאני מונה כאן ,הם עדיין לא סוף הסיפור ,משום שתמיד יש אינטראקציה מאוד מורכבת ,בין-גנטית ותוך-גנטית. ה"שעון הביולוגי" המרכזי, שמפעיל את המחזור הסירקדי ממוקם בקדמת המוח ,במקום בו מתנקזת האינפורמציה על אור/חושך ,ובו פועלים כל הגנים הרלבנטיים ומסדירים את יומנו. כאשר התנהלו החיים ,ועדיין מתנהלים לגבי רוב חיות הבר ,על פי אור וחושך ,ההתנהלות הזאת נעשתה דרך האור שנופל על העין ,עובר דרך עצב הראייה אל קדמת המוח ,ושם, בנקודה האדומה (בתמונה) יושב מה שאנחנו קוראים בשפה העממית "השעון הביולוגי". פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 16 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 כדי לאפשר שינה מאוחרת ויצירת תרבות ,התחייבו שינויים גנטיים שמביאים בעקבותיהם שינויים הורמונליים ,מוחיים ,מנטליים ,פיזיולוגיים ,התנהגותיים ,חברתיים ,תרבותיים. השעון הביולוגי מכתיב את ההתנהגות :מתי בא לנו לישון ,מתי בא לנו לצאת לעבודה, מתי בא לנו הרעב ומתי לא וכן הלאה .אם אנחנו רוצים לאחר את שעת השינה ,אנחנו חייבים להתגבר על הממסד הזה ,שעדיין קיים בתוך מוחנו ,והוא רגיש לשינויי אור וחושך. האם מדורת השבט והתרבות המתפתחת עשויים לשנות גנים? כן כדי להסביר כיצד תרבות או מדורה יכולים לשנות גנים ,אכנס קצת יותר עמוק לסיפור של הגנטיקה. הדנ"א שבתמונה ,שהפך לאייקון בזמננו ,יפה -אבל כבר לא מספיק טוב .האייקון הזה אפילו נכנס לאחרונה לשיח התקשורתי ,למשל מישהו אמר" :בדנ"א של התקשורת יש רצון לספר דברים רעים". אבל האייקון הזה מטעה ,כי הוא כבר לא מתאים למה שאנחנו יודעים היום על הגנים וכבר אינו עונה על השאלה :האם מדורה יכולה לשנות את הגנים? הסליל הכפול המפורסם ,הנראה בתמונה שבעמוד זה ,הוא החוט הכחול בתמונה שבעמוד הבא .אם היינו מקרבים אליו את המיקרוסקופ ,היינו רואים אותו כסליל כפול .אתם יכולים לראות שהוא רק חלק קטן מהסיפור .הוא מסובב סביב גופים חלבוניים מאוד משמעותיים, שנקראים "איסטונים" והוא גם מקבל מיני "ברייקסים" שיכולים להיפתח ויכולים להיסגר, שנקראים "כרומוטין" או "מתילציה" .נניח שגֵ ן יחיד (בדוי) אומר" :עכשיו את נרדמת" .הוא יכול להתבטא ,או לא להתבטא .אם הוא פתוח ,הוא מתבטא ,ואני נרדמת .אם הוא סגור ,כמו פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 17 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 זו תמונה מדויקת יותר: גנים אינם תכתיבים קבועים ויציבים .הם מתבטאים או שותקים בהתאמה עם הסביבה, ש"פותחת" או "סוגרת" אותם ,באמצעות שינויים בכרומטין ובמתילציה. בתמונה ,המתילציה סגרה אותו ,הוא לא יתבטא ואני אוכל לצאת למסיבה עד שתים-עשרה בלילה ,ולא אפול בשינה. מצב של פתיחות כרומטין ,לא רק מגמיש את רמת הביטוי של הגנים ,אלא גם מזמין מוטציות שנבררות בתהליך הברירה הטבעית – כך קיימות היום במין האנושי וריאציות (מוטציות) רבות בגנים המטפלים בשינה. במפתיע (ואולי לא?) קשורות הווריאציות לתכונות אופי :מי הוא אדם "תרבותי" יותר? מי שהולך לישון מאוחר יותר (רק לא להגזים). הטכנולוגיות האלה של הדנ"א מאוד מסובכות ומאוד רגישות לסביבה .לכן אני מתנגדת באופן חריף לכל ניסיון להפריד גֵ נים מסביבה ,או תרבות מביולוגיה ,או "מולד" מ"נלמד" ,או "מולד" מ"נרכש" או כל ההפרדות המופרכות האלה שאנחנו ,לצערי ,טובעים בתוכן .אני מקווה שהתמונה הזאת ממחישה לכם במקצת את העובדה שאפשר לפתוח ולסגור גַ נים על ידי השפעה מן הסביבה. ובכן ,פתיחוּ ת הכרומוטין ,או פתיחוּ ת המתילציה או סגירת המתילציה יוצרים הרבה שונוּ ת, ויש שונוּ ת אחת שהיא נחמדה מאוד :מחקר אחד מצא שאנשים שהולכים לישון יותר מאוחר, יש להם תכונות אופי ,או אם תרצו -תכונות גנטיות -של אנשים יותר תרבותיים .לא צריך להגזים בעניין הזה ,כן? מי שהולך לישון בשש בבוקר הוא חד-משמעית בבעיה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 18 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 כלומר ,מי שנושא את המוטציה הזאת ,המסומנת בריבוע אדום בגן שנקרא ,clockיש לו אופי חברתי ,הוא משתף פעולה ,מתחשב ,אמפתי ,ידידותי ,נדיב ועוזר .היכולת להישאר ער מסביב למדורה ,טיפחה זן של אנשי אחוה .אנחנו הולכים לישון מאוחר בגאוה .לא אפתיע אתכם אם אומר שכאשר אנחנו שואלים זה את זה "מתי הלכת לישון אתמול?" ,כל אחד מוסיף חצי שעה ,כי זה כבוד ,ללכת לישון מאוחר משום שהערכים המוסריים ,התרבותיים והאנושיים שלנו ,הולכים יד ביד עם האבולוציה ,ואם המדורה עשתה לנו טוב וקידמה לנו את התרבות, אנחנו גאים להיות אנשים שהולכים לישון יותר מאוחר. A polymorphism in CLOCK, rs6832769 may be related to the personality trait agreeableness וריאציה גנטית קטנה בגן ממשפחת השעון הביולוגי ,נמצאה שכיחה באנשים "חברתיים": משתפי פעולה והרמוניה ,מתחשבים ,אמפתיים ידידותיים ,נדיבים ,עוזרים. אנשים עושים מאמצים לאחר את שנתם .כך הולך המין האנושי ומשתנה ,אבל עדיין אנשים רבים סובלים מקשיי שינה ,ממחזוריות לא תקינה של גופם .לדוגמה ,עבודה במשמרות מסבה נזק בריאותי של ממש .מדגם של 1,645בוגרים בפלורידה ,מצא למעלה משליש נבדקים המדווחים על הפרעות שינה מסוגים שונים .אחד הגנים PER 2 ,נמצא קשור לצורך מוגבר באלכוהול. בשלוש משפחות נמצאו ( 18מתוך )34פרטים שנופלים לשינה עם רדת החשכה ,ומתעוררים מוקדם בבוקר (הם נחשבים לחולים!?) באנשים שסובלים מהרדמות מאוחרת נמצאה וריאציה (מוטציה) בגן .PER3באנשים שסובלים מבעיות שינה ודיכאון ,נמצאו וריאציות בחלקים של הגן .MAO-A - EcoRV and uVNTR polymorphism מאחר שאין בינינו מרצה שלא נרדמו לו בפרצוף ,אפשר לסכם ולומר שתרבות הלילה שינתה את הגנום שלנו אבל אנחנו עדיין בעיצומו של התהליך. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 19 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 גורם חשוב נוסף בפריחת הציוויליזציה היא החקלאות: ביות חיות וצמחי בר ותימרונם לטובתנו. כל היצורים בני מחלקת היונקים ניזונים מחלב אימם ,ולצורך זה מייצר גן הלקטז את האנזים לפירוק סוכר החלב. לאחר הגמילה (באדם בגיל )!4חדל הגן להתבטא ,ושותק. הדוגמה השנייה הזו ,מדברת על היצורים ממחלקת היונקים ,שאנחנו נמנים עליה ,שיש "ל ְק ַטז" ,ותפקידו לפרק את חלב-האם .באדם ,הגן הזה עובד להם גן שמייצר אנזים שנקרא ַ רק בארבע שנותיו הראשונות ,שהם זמן ההנקה הנכון -לתשומת לב האימהות -ואחר כך משתתק .אחרי גיל ארבע ,מי ששותה חלב לא עושה שום דבר טוב לעצמו ,כי החלב סתם עובר ויוצא ,או שהוא גורם לכאבי בטן ובכל מקרה הוא בלתי ניתן לעיכול. אולם ,ב 7,000-השנים האחרונות, התפתחה בשני מקומות באופן בלתי תלוי, ובגלל סיבות שונות ,תרבות של שתיית חלב בבוגרים ,על ידי הארכת הביטוי של גן הלקטז ,ובכל מקום נעשה השינוי בטכנולוגיה גנטית תוך-מולקולרית שונה. בצפון אירופה -בגלל המחסור בשמש ,ולכן בסידן .במזרח אפריקה -בגלל המחסור במים לשתייה ,שותים חלב מעורב בדם. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 20 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 במזרח אפריקה -בקניה ,טנזניה -שם חסרים מי-שתייה ,אנשים שותים דם בהמה מעורב בחלב כמשקה המקובל ביותר עליהם .בתמונה רואים כיצד אנשי שבט המסאי מוציאים דם מן הבהמה. איך זה קורה? שוב ,על ידי שינויים בגנום ,שבאים כדי לענות על הצורך .היום רק 25% מהאוכלוסייה של העולם יכולה לעכל חלב .אבל הם מחולקים בצורה מאוד מעניינת .בסקנדינביה, 90%מהאוכלוסייה בעלי גנים שמאפשרים להם לשתות חלב .והמוטציות של הסקנדינבים הם אלה שמסומנות (בתמונה למטה) באדום .בדרום אירופה ,במזרח התיכון ובאסיה ,רק .50%בסין רק ,1%אל תתנו לסינים חלב ,בשום אופן! ישנאו אתכם! בקרב חקלאי מערב אפריקה זה מגיע עד ,20%ואילו במזרח אפריקה -עד .90% התפשטות המוטציות שמאפשרות הארכת גיל שתיית חלב לכל החיים יצרה התפלגות גלובלית כזו: סך כל שותי חלב בוגרים באוכלוסיית העולם 25% - בסקנדינביה 90% -מן האוכלוסייה בדרום אירופה ,במזרח התיכון ,ורועים באסיה 50% - בסין 1% - חקלאים במערב אפריקה 20%-25% - רועים במזרח אפריקה 90% - C G/C TAAGTTACCA.......AAGATAA T/G GTAG C/T CC C/G TG ........GGC G/A CGGTGG השונות הגדולה לא הייתה אפשרית ללא השפעת התרבות על הווריאציות הגנטות הנה אלה המוטציות בלבן בגנים של אותם שבטים ,המסאי לדוגמה ,ששותים חלב ודם בתור שתייה ,בהיעדר מים .לסיכום עניין החלב :אם אתה נורא צמא ואין לך מים ,תשתה חלב. בהתחלה זה לא יעבוד ,מקסימום זה ייצא ,אבל הגנים יתפסו את הרמז וישנו את עצמם באותן מוטציות שהראיתי קודם ,ולאט לאט תיבנה חברה שלמה ששותה חלב ,ובחברה הזאת גם יהיו המוטציות שכיחות עד 90%או אפילו עד .100% פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 21 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ויטמין Dנחוץ לשינוע של סידן מן המעיים ,באמצעות חלבון שמיוצר על ידי הגן 5TRPV שמתחבר לוויטמין ,Dשמתחבר לסידן .ביטוי נמוך של הגן מביא למחלות קשות .עכבר שהורסים לו את הגן הזה ,מגלה אותן תופעות כמו אדם חולה .תוספת של מזונות עתירי סידן (חלב) מגבירה את הביטוי של הגן .מסקנה :שתיית חלב יוצרת תרבות שבה שותים חלב -בגלל מחסור במים באפריקה ,או בגלל מחסור בשמש בסקנדינביה -כל החיים ,ב 25%מאוכלוסיית העולם האנושי .שינוי גנטי ,מוטציה או שינוי במתילציה עוברים בתורשה ,וכך משנה התרבות את הגנום. הדוגמה האחרונה היא הדוגמה של שפת הסימנים .כידוע לכם ,יש לנו פה ,בנגב ,שבט שלם שמדבר בשפת חירשים וגם מי שאינו חירש מדבר בשפה הזאת. יותר מ 150-חירשים מלידה יש בשבט אל-סייד ,המונה 3,000בני אדם .זהו שיעור גבוה פי 50מהממוצע הכלל-אנושי ( 5%לעומת .)0.1%מקורו של השבט ,השוכן בכפר לא-מוכר, במקום שמיעה נתן לנו אלוהים יופי ושמחה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 22 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מדרום לחורה שבנגב ,במייסד יחיד שבא ממצרים במאה ה .19-שניים מחמשת הילדים שנולדו לו ולאשתו היו חירשים – כמו 150מתושבי הכפר כיום .לפי ההערכה ,לפני כ 70-שנה החלה מתפתחת בכפר באופן ספונטני שפת סימנים ייחודית ,שלא הושפעה משום שפה אחרת ,מדוברת או מסומנת .דוברים אותה לא רק בני הכפר החירשים אלא גם אלה השומעים ,המשתמשים בה כדי לתקשר עם קרוביהם. שפה נלמדת על ידי חיווט שלוחות עצב מוכנות מראש במוח ,כתוצאה מגירוי שמיעה ,שמפעיל גנים לייצור חלבונים ,שבונים עוד חיווטים. אם לא שומעים ,עשויים אותם חיווטים להיבנות מגירוי ראיית סימנים שתגביר עוד ועוד את עבודת הגנים לחלבונים בוני חיווטים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 23 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הגן FOXP2מצוי אצל כל היונקים והציפורים .רק 2וריאציות מבדילות בין הגרסה באדם ,לבין הגרסה בשימפנזים ,בגורילות ,בקופי רזוס ומקק, ועוד וריאציה מבדילה אדם מעכבר. גילן של הוריאציות 1.9–1.8מיליון שנים והן מופיעות גם באדם הניאנדרטלי האם זה גיל השפות הראשוניות? (שאלה טפשית) פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 24 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הגן הזה מאיץ בעוברות את התפתחות היכולת המוטורית הכללית (פיקוח על תנועות ידיים ותנועות פה מצוי במוח האדם באותו אזור) .כנראה שהווריאציה האנושית מאפשרת הפעלת מאות גנים נוספים שיוצרים את התשתית העוברית לשפה (כללי דיבור) .אם יבואו בשנים הראשונות גירויי שמיעה ,או ראייה ,תתפתח התשתית לכלל רשת ענפה של שפה. המוח שלנו בנוי כך שהאוזן שומעת ,והיא מעבירה את הגירוי אל תוך המוח .בתמונה רואים אותה פיסת מוח בלידה ,בגיל חצי שנה ובגיל שנתיים .בגיל חצי שנה האדם לא יודע שום שפה, גם לא שפת סימנים ,ובגיל שנתיים הוא כבר יודע את שפת הסימנים. איך הוא יודע? על ידי כל שלוחות תאי העצב האלה שנארגו כתוצאה מגנים מייצרי חלבונים באופן מסוים שנועד לקלוט שפת סימנים. הקורטקס המוטורי מפעיל את כל הגוף. הידיים ,השפתיים ,והלשון דורשים הרבה: פיתוחם והפעלתם מתחילים בגן FOXP2 והמוטציות האנושיות בו דרושות לפיתוח שפת דיבור ו/או שפת סימנים. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 25 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 Ape gestures and language evolution Amy S. Pollick and Frans B. M. de Waal* Contributed by Frans B. M. de Waal, March 20, 2007 The natural communication of apes may hold clues about Language origins, especially because apes frequently gesture with limbs and hands, a mode of communication thought to have been the starting point of human language evolution. The present study aimed to contrast brachiomanual gestures with orofacial movements and vocalizations in the natural communication of our closest primate relatives, bonobos and chimpanzees, It was found that homologous facial/vocal displays were used very similarly by both ape species, yet the same did not apply to gestures. Both within and between species gesture usage varied enormously. Moreover, bonobos showed greater flexibility in this regard than chimpanzees and were also the only species in which multimodal communication (i.e., combinations of gestures and facial/vocal signals) added to behavioral impact on the recipient. ולכן גם היכולת המולדת האינטואיטיבית המיידית של ילדי- הנטיה לדבר בשפת סימנים שגם אם הם שומעים הם מדברים בשפת הסימנים,שבט החירשים לקלוט את שפת הסימנים במקרה שלנו אלה הם השימפנזים והבונובו- היא תוצאה מכך שאבותינו וקרובי משפחתנו. תודה. מדברים בשפת סימנים- 9.3.2010 4 '| מפגש חוקרים מס 26 | פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות ד"ר תמי רזי תודה רבה ,פרופסור עדה למפרט ,על הדברים המעניינים ומעוררי המחשבה האלה .אני שמחה להזמין את הדובר האחרון ,ד"ר עמוס הופמן .כותרת הרצאתו" :היסטוריה ושינוי תרבותי: המקרה של הנאורות והמהפכה הצרפתית" .ד"ר עמוס הופמן מרצה בהחוג להיסטוריה במכללה האקדמית בית ברל .תחום ההתמחות שלו הוא היסטוריה תרבותית של אירופה בעת החדשה המוקדמת ובעיקר בתקופת הנאורות .לאחרונה יצא בעריכתו הספר "אמיל" ,שיוצג במושב האחרון על ידי ד"ר שלומית תמרי. ד"ר עמוס הופמן ההיסטוריון פיטר ברק ( )Peter Burkeהמשיל את הניסיון להגדיר את המושג "תרבות" לתפיסת ענן ברשת פרפרים .ואכן ,אף שהיסטוריונים עוסקים בתרבות ,רובם אינם מנסים להגדיר מהי תרבות ,לא כל שכן מהו שינוי תרבותי .מהות ההיסטוריה היא לעסוק בתופעות בלתי צפויות ,שאינן ניתנות לסיווג לפי תבניות גזורות מראש ,ועל כן היסטוריונים ככלל נוטים להתרחק מהגדרות ולחשוד בתיאוריות .אפשר אולי להרחיק לכת ולומר (אף שהדבר עלול להרגיז כמה מהנוכחים כאן) שלהיסטוריה אין מתודה מוסכמת כלל ,ובוודאי שאין לה תשתית תיאורטית בדומה לזו הקיימת במדעי החברה ואולי אף בספרות ובאמנות ,שכן אופיה של ההיסטוריה הוא כזה ,שברגע שניתנת הגדרה ,מייד אפשר למצוא המון יוצאים מן הכלל שסותרים אותה .נטייתה של ההיסטוריה היא לעסוק בפרטיקולארי ,ולכן ,נקודת המוצא של רוב ההיסטוריונים החוקרים תרבות או שינוי תרבותי ,אינה איזו תזה גדולה ,שמכנסת הכול תחתיה. כך גם אפשר להבין את שלל המושגים שבאים לתאר את הדרכים שבהן היסטוריונים מטפלים בתרבות" :היסטוריה של רעיונות"" ,היסטוריה אינטלקטואלית"" ,היסטוריה תרבותית". כל המושגים הללו חופפים במידה מסוימת ,וכולם יחדיו אינם מציינים תחום נפרד של חקירה, אלא אופן התייחסות אל נשוא המחקר .היסטוריונים של התרבות (שלא לומר "היסטוריונים תרבותיים") מנתחים טקסטים ,מושגים או תנועות רעיוניות בדיוק באותו אופן שבו היסטוריונים עוסקים בכל תופעה היסטורית אחרת :הם מבקשים לכונן מחדש את ההקשר ( ,)contextאו ליתר דיוק ,את ריבוי ההקשרים ,שבמסגרתם תופעות מקבלות משמעות כפעולה אנושית. היסטוריה תרבותית אינה מוגבלת להיסטוריה של אינטלקטואלים ,אלא היא היסטוריה של אופני מחשבה ,של תפיסות ,של הבחנות ,של הבנות ,של משמעויות .היסטוריונים של התרבות, בניסוחו של קית בייקר ( ,)Keith Bakerמבקשים להבין את המימדים האינטלקטואליים של פעולה חברתית כפי שהיא מכוננת היסטורית .לכל פעולה חברתית יש מימד אינטלקטואלי שמעניק לה משמעות ,כפי שלכל מחשבה יש מימד חברתי שנותן לה תוכן .פעולתו של מפגין שמשליך אבן בנציגי השלטון ניתנת להבנה באותו אופן שאפשר להבין טקסט מלומד המתאר את עוולות השלטון .הפילוסוף שמשתמש בעטו מבצע פעולה חברתית ,בדיוק כמו האיכר שמשתמש במחרשתו. "התפנית הלשונית" ,שחלה בשנות השמונים של המאה הקודמת ,העניקה לשפה תפקיד פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 27 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מרכזי ביצירת משמעויות היסטוריות .תפיסה זו טוענת כי השפה ומבניה הסימבוליים מעצבים את ההבנה של העולם ,ואילו הפרט – האדם החושב – כלוא בתוך מבנים לשוניים שאינו יכול להיחלץ מהם .אם מסיקים את מלוא המסקנות מתפיסה זו ,הרי היא מבשרת את סופו של הפרט (פוקו אף אמר" :מותו של האדם") ,וכל המושגים ההיסטוריוגראפיים המקובלים: הכוונה האנושית ,האדם כסוכן של פעולה/שינוי ,הניסיון האנושי – נמצאים בטלים ומבוטלים. היסטוריונים רבים מתקשים לקבל את הגישה הזו ,שכן היא מנוגדת להנחות היסוד של המחקר ההיסטורי לפיהן העבר קיים באופן אוטונומי ונבדל מתפיסתו על ידי האדם ,ואפשר לראות את עקבותיו ולוודא את אמיתותו .יתר על כן ,אם נקבל במלואן את התפיסות התרבותיות הללו, נכונן היסטוריה סטטית ,סינכרונית ,שבה כמעט לא יהיה מקום לשינוי ,או לכל היותר לשינויים מזעריים ,איטיים ביותר ואף לא מורגשים אלא לאחר דורות רבים .על כן ,היסטוריונים בדור האחרון לקחו בחשבון את ההתפתחויות בחקר התרבות ,ומושגים כמו "שיח" או "פרקטיקות דיסקורסיביות" נפוצים במחקריהם .הם עשו זאת בזהירות רבה ,כדי לא לוותר על ממד השינוי שהוא חיוני בעיניהם .אולי בני האדם נתונים בתוך מערכי לשון שמהם אינם יכולים להיחלץ ,אך אי אפשר לשלול את פעולתם האוטונומית ,שהיא הנושא העיקרי של חקר ההיסטוריה .ובכן ,גם אם אנשים נתונים בתוך מגבלות השפה ,הם כל הזמן מזיזים את גבולותיה ,ושדות-שיח באים במגע זה עם זה ויוצרים צירופים חדשים ,שבאמצעותם בני האדם מגדירים מחדש את זהותם ויוצאים לתחומים חדשים. * * * כדרכם של היסטוריונים ,אני מבקש ,בהקשר זה ,לא לעסוק בהיסטוריה באופן כללי אלא לטפל במקרה קונקרטי ומוכר מאוד – המהפכה הצרפתית ,וליתר דיוק – שורשיה האינטלקטואליים של המהפכה .המהפכה היא אירוע מכונן ,שמסמל את ראשית העידן המודרני .אין ספק שהמהפכה היא דוגמה מובהקת של שינוי תרבותי .אולם ,כיצד עשויים ההיסטוריונים של התרבות לפענח את השינוי הזה ולהסבירו מנקודת מבט היסטורית? מה הם השורשים התרבותיים של השינוי הזה? אני מתכוון לדבר על הדברים הללו רק בראשי פרקים ,לא רק מכיוון שהנושא מורכב ,אלא מכיוון שגם אצלי הוא עוד לא לגמרי מגובש ,ואני אשמח לשמוע את הערותיכם והצעותיכם. בדור האחרון חל שינוי מקיף בחקר המהפכה הצרפתית .באופן כללי אפשר לומר שהשינוי הוא ַמ ֲע ָבר מפרספקטיבה חברתית לפרספקטיבה פוליטית .לפני שלושים שנה ,הפירוש המקובל למהפכה הצרפתית (אצל היסטוריונים כמו )Jaurès, Mathiez, Soboul, Lefebvreהיה מרקסיסטי באופיו ויצא מההנחה שהמהפכה ציינה את השלב הקריטי במעבר מחברה פיאודאלית לחברה קפיטליסטית .המהפכה הצרפתית נתפסה כתוצר של תהליכים חברתיים ארוכי טווח שסוכמו תחת הכותרת "עליית הבורגנות" .משמעותה המהותית של המהפכה הייתה יצירת סדר פוליטי שהתאים לצרכים ולאינטרסים של המעמד השליט החדש – המעמד הבורגני .ההיבט הפוליטי של המהפכה נגזר מההיבט החברתי :על פי תפיסה זו יש לחקור קודם כל שינויים כלכליים וחברתיים בצרפת של המאה ה 18-ולהגדיר את הקונפליקטים החברתיים שאפיינו אותה (והללו נוסחו במונחים של מאבק מעמדי) 1789 .נתפסה כנקודת שבר ,הנקודה שבה התפתחויות חברתיות תת-קרקעיות ,אשר חתרו במשך זמן רב תחת אשיות המשטר הישן, עלו על פני השטח וסחפו את כל מבנה-העל הפוליטי .בתפיסה זו כמעט שאין מקום לרעיונות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 28 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הנאורות והללו נתפסים לכל היותר כמעין "קישוט" שמסיט את תשומת הלב מהמאבק הכלכלי- חברתי. ובכל זאת ,כיצד אפשר להימנע מדיון בהשפעותיהם של רעיונות? האם אין רואים את עקבותיהם של עיקרי הנאורות בטקסטים של המהפכה? ההיסטוריון הנודע פרנסואה פירה ( )François Furetכינה את המהפכה "צאצא מוזר של הפילוסופיה [של הנאורות]" – ואכן המהפכה היא צאצא של הנאורות ,לפחות במובן הכרונולוגי – היא באה אחריה .אך האם זה אומר שהנאורות הייתה סיבתה? איך נוכל להבין את הקשר הזה בין שינוי תרבותי (הנאורות) לבין שינוי פוליטי (המהפכה)? ההסבר המסורתי לכך מעמיד את השאלה באופן פשטני וחד־מימדי" :מהי השפעת הנאורות על המהפכה?" היסטוריונים שיצאו מן השאלה הזו (למשל יעקב טלמון ,פיטר גיי ,ארנסט קאסירר שכתבו בשנות החמישים והששים) קראו את אירועי המאה ה 18-רק ביחס לתוצאתם ,שנתפסת כהכרחית – המהפכה הצרפתית -והתמקדו רק בתופעות שנחשבות כמובילות לתוצאה הזו .זוהי גישה טלאולוגית שביקשה להסביר את המהפכה במונחי הנאורות ,ונטתה להתמקד באידיאות בלבד .להיסטוריונים שהוזכרו הייתה נטייה פילוסופית מובהקת ,ורק לעתים רחוקות הם תיארו את המעשה הפוליטי עצמו ,כאילו האידיאות עצמן הן כוחות אוטונומיים הפועלים בהיסטוריה ללא בני האדם שמנסחים אותן ("רעיון החירות" "רעיון השוויון"" ,רעיון הקדמה" וכיו"ב) .אולם גם כאן המסקנות אינן חד־משמעיות :פיטר גיי מסיים את ספרו בפרק העוסק ב"יישום התכנית" [של הנאורות] ( ,)the program in practiceאך מטפל רק במהפכה האמריקנית .המהפכה הצרפתית נעלמה כתוצאה מובהקת של הנאורות. היסטוריונים אחרים ביקשו להבין את הקשר בין נאורות לבין מהפכה על ידי בדיקת תפוצתם של רעיונות הנאורות .מחקריהם מראים שרעיונות אלה טפטפו בהדרגה לציבוריות הצרפתית ,שאימצה אותם בפועל בעת המהפכה .החוקר הידוע ביותר שהלך בכיוון הזה הוא רוברט דארנטון ( ,)Darntonאך יש להזכיר את דניאל מורנה ( ,)Mornetשהיה החלוץ של גישה זו ,ופרסם כבר בשנת 1933את מחקרו "המקורות האינטלקטואליים של המהפכה הצרפתית". אין כל ספק שיש חשיבות רבה למחקרים כמותיים בדבר היקף הקריאה של ספרים ,סחר ספרים ועוד .אולם ,עצם המסחר בספרים אינו מלמד על הקריאה בהם בהקשרים מסוימים ולא מסביר כיצד הבינו את הרעיונות הנמצאים בהם .כלומר ,יש הבדל בין התפוצה של רעיונות לבין הבנת משמעותם על ידי בני התקופה. שני הסברים אלה מוגבלים אפוא ,וצריך לחפש משהו אחר .ויש קושי ,שכן למהפכה הצרפתית אין הוגה דעות מקביל למרקס אשר דיבר על מהפכה ותכנן אותה טרם התרחשותה .אין גם מנהיג כמו לנין ,שהקדיש את חייו להשגת הרגע המהפכני שיאפשר לו ולתומכיו לתפוס את השלטון בפועל .רוב הוגי הדעות החשובים של הנאורות נפטרו שנים רבות לפני המהפכה ,וממילא כמעט אף אחד מהם לא החזיק בעמדות פוליטיות רדיקליות .לא הייתה שום תכנית אינטלקטואלית שהמהפכנים של 1789יכלו לאמץ .להיפך – מעטים הם האירועים שהיו כה בלתי צפויים כמו המהפכה הצרפתית .יש בידינו עדויות לרוב על צירי אסיפת המעמדות (שהפכה בעת המהפכה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 29 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לאסיפה לאומית) ,שחשו שאינם מובילים את המאורעות אתא נסחפים אחריהם מבלי לדעת לאן הם מובילים .חלק ניכר ממנהיגי המהפכה ראו בה אירוע חדש לחלוטין ,ללא שום מקורות בעבר ,התחלה חדשה ,אשר יצרה נתק רדיקלי מן העבר .בכל מקרה ,קשה מאוד לזהות קבוצה מוגדרת של מנהיגים אשר הובילה את המהפכה מראשיתה ועד עליית נפוליון לשלטון בשנת .1798בין השנים 1789ו ,1798-הכוח השלטוני עבר מיד ליד בין אישים וקבוצות שונות מאוד באופיין ,שאף אחת מהן לא החזיקה מעמד בשלטון במשך תקופה ארוכה. בעניין זה יש לי אסוציאציה עם תקופה אחרת של שינוי תרבותי – הרנסנס ,שאף היא נתפסה כהתחלה חדשה ,כ"לידה מחדש" של העולם העתיק .אני נזכר בדבריו המפורסמים של בורקהארט – אחת מאותן תזות היסטוריות בודדות לפיה מהות הרנסנס אינה דווקא תרבותית כי אם פוליטית .התנאים המדיניים היו העיקר ,כך כתב בורקהארט בספרו "תרבות הרנסנס באיטליה" (.)1860 אפשר לעיין בדוגמה מפורסמת – מכתב של ליאונרדו דה־וינצ'י לדוכס מילאנו ,שבו הציג את עצמו קודם כל כאיש מעשה ,שיכול לסייע לדוכס במשימותיו הצבאיות וההנדסיות ,לבנות גשרים ,מכונות מלחמה וכו' ,ורק בשורה האחרונה של המכתב הוא מגיע לכך שהוא גם יודע לצייר היטב" ,יותר מכל אדם אחר" .בכל אופן ,הרנסנס התאפשר בזכות זהות אינטרסים ומנטליות דומה (מנטליות של יצירה ושל חידוש) בין שליטים לבין אנשים יצירתיים בתחום הרוח והמדע, וכך נוצרה שפה משותפת בין השלטון לבין האינטלקטואלים. האם אפשר לדמיין את הוגי הנאורות הגדולים ,וולטר או מונטסקייה למשל ,כותבים מכתב מסוג זה למלך צרפת? מכתב מהסוג שדה־וינצ'י שלח לשליט היה בלתי מתקבל על הדעת בנאורות הצרפתית ,כי מה שקרה בצרפת הוא בדיוק ההיפך ממה שקרה ברנסנס באיטליה .ד'אלמבר ( )d'Alembertכתב שאנשי העט צריכים לשחרר את עצמם לחלוטין מהתלות ב"גדולים" – כלומר מהתלות בפטרונות של האצולה והעשירים באופן כללי ,כולל המלוכה ,ולמעשה נרמז בכך שהחיים האינטלקטואליים הם במידה רבה לא רק אוטונומיים אלא אופוזיציה לשלטון. במשטר הישן לא הייתה זהות בין שלטון לבין החיים האינטלקטואליים כמו זו שהייתה בתקופת הרנסנס ,ולכן (כפי שמעיר טוקוויל בספרו "המשטר הישן והמהפכה" )1856 ,העיון הפוליטי היה מנותק לחלוטין מהחיים המעשיים (או לפחות נתפס ככזה) ,והחיים הפוליטיים היו מנותקים מהאינטלקטואלים .כך כתב טוקוויל" :כך עלתה לאט לאט ונבנתה מעל לחברה־שבמציאות, שחוקתה עוד הייתה כלואה במסורת [ ]...שעוד היו בה חוקים שונים וסותרים זה את זה []... מעל חברה־שבמציאות זו נבנתה לאט לאט חברה־שבדמיון ,שבה נראה הכול פשוט ומותאם זה לזה ,אחיד ,צודק והולם את עיקרי השכל". השפה הטוקווילית רומזת להפרדה בין התחום הפרטי לבין התחום הציבורי ,שהמשטר הישן התבסס עליה ,ועוד נחזור לעניין זה .אולם ,שימו לב איזו עוצמה נותן טוקוויל להוגי הדעות של הנאורות" :הסופרים ,לא זו בלבד שסיפקו לעושי המהפכה את רעיונותיהם; הם גם ִהשרו עליהם ממזגם ומרוחם ]...[ .כל האומה ,בשעה שהייתה קוראת את דברי סופריה ,סופה שהייתה נתפסת אף ליצריהם ,לדרכי ביטוים ולטעמם [ ]...ולכשנצרכה בסופו של דבר לפעול ,יצאה והעבירה הרגלי ספרות אל תחומי המדינאות". פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 30 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הטענה המובעת כאן היא שקריאת ספרים יכולה לשנות לגמרי את הקוראים ולהפוך אותם למשהו אחר – להכשירם לפעולה ממשית בתחום הפוליטי .טוקוויל ,כמו היסטוריונים מאוחרים יותר ,טען כי דעת הציבור בצרפת עוצבה על ידי טקסטים של הוגי דעות ,שעמדותיהם הופנמו בהדרגה והפכו לקו פעולה במציאות ההיסטורית .אם הצרפתים של סוף המאה ה 18-חוללו את המהפכה ,הרי זה משום שדעותיהם עוצבו באמצעות ספרים .ספרים אלה יצרו עולם מופשט ואידיאלי ("חברה־שבדמיון") ,עולם שהיו בו סדרים רציונאליים וצודקים ,שסתרו את עולם החוקים והמנהגים המסובך של צרפת תחת המשטר הישן ,וכך יצרו תשתית לביקורת קטלנית על סדרי המשטר. אולם כיצד יכול היה להתרחש המעבר הזה מ"החברה־שבדמיון" אל "החברה־שבמציאות"? זו השאלה העיקרית שצריך לעיין בה תחת הכותרת של "שינוי תרבותי" .בעניין זה חייבים להתעכב על המבנה החברתי והפוליטי של צרפת ערב המהפכה .כאן אפשר להסביר את הדברים רק בקיצור נמרץ ,תוך התייחסות לשני מושגים :אבסולוטיזם ודעת ציבור. ראשית ,הנאורות עלתה על רקע המשטר האבסולוטי ששרר בצרפת החל מהמאה ה.17- אפשר אף לומר שהאבסולוטיזם היה תנאי לעלייתה של הנאורות בצרפת .באידיאולוגיה של האבסולוטיזם ,הסדר החברתי נקשר לסדר הדתי והמדינה נתפסה כגוף פסיבי ,לא אקטיבי: המדינה היא כל מה שצריך לשמור עליו מפני שינוי ,והסדר הקבוע של הדברים לא צריך לעבור שינוי כלשהו .השפה האבסולוטית נשענה על תפיסה מאוחדת של צדק ,תבונה ורצון .על פי התפיסה האבסולוטית ,הסמכות העיקרית של המלך הינה חלוקת צדק – לכל אחד מגיע משהו אחר במסגרת החברה המעמדית .הצדק הוא תוצר של הרצון המלכותי ,אך אין זה רצון שרירותי, אלא רצון מונחה על ידי התבונה ,שמגנה עליו מפני שרירותיות .הנחת היסוד של משטר זה הייתה שהריבונות (כלומר ,הסמכות לחוקק חוקים) נמצאת בידי המלך בלבד .משטר זה מבוסס על הפרדה חדה בין התחום הציבורי (תחום סמכותו של המלך ,התחום הפוליטי ,שהוגדר כ"סודו של המלך") לבין התחום הפרטי (התחום שכולל ,למעשה ,כל פעילות שאינה פוליטית). הפוליטיקה נתפסה כמאבק בין רצונות מנוגדים ,והגדירה את רצון המלך כיחיד שיכול להיחשב "רצון כללי" ,כלומר ,כביטוי בלעדי של האינטרס הציבורי .כל שאר ה"רצונות" במדינה ,בין אם של אנשים מסוימים ובין אם של גופים גדולים ,נחשבו "רצונות פרטיים" שאין להם כל מעמד ציבורי. אם נלך בעקבות בייקר ,ביקורת הנאורות על הסדר החברתי בצרפת ניתנת להבנה כפירוק מקבץ זה של תכונות לשלושה זרמים של שיח ,שאפשר לזהותם עם כמה דמויות מרכזיות של הוגי הנאורות :השיח המשפטי ,שמדגיש צדק (אופן שיח זה מקושר להגותו של מונטסקייה ולתביעות משפטיות של הפרלמנטים בצרפת במהלך המאה ה ;)18-השיח הפוליטי ,שמדגיש רצון (תפיסה זו נסמכת על הגותו של רוסו ,וטוענת שרצון העם – כלומר ריבונות העם – קודמת לשלטון המלך); השיח האדמיניסטרטיבי ,שמדגיש תבונה (שיח זה נסמך על הגותו של וולטר ואופייני לפקידות המלכותית ,שביקשה להשיג רציונאליזציה מנהלית במדינה) .אלה הם ,אפוא, שלוש צורות השיח המתחרות ביניהן ומגדירות את התרבות הפוליטית בצרפת במחצית השנייה של המאה ה ,18-והן אשר העניקו את המסגרת האידיאולוגית שנתנה משמעות לאירועים שהפילו את המשטר .בסופו של דבר היה זה השיח על הרצון שניצח את שני האחרים ,וכך פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 31 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 סלל את הדרך לרדיקליזציה של המהפכה .הטרור לא היה סטייה מהאידיאלים המהפכניים אלא מימושם (כלומר ,הטרור היה מרומז בשיח המהפכני מראשיתו). יתר על כן ,שלושה אופני שיח אלה היו ,בעצם ,שלוש מערכות אידיאולוגיות מתחרות על הדרך שבה יש לנהל את צרפת ,והן טענו שהן מייצגות ישות חדשה ,שהוגי הדעות של הנאורות המציאו – "דעת הציבור" .דעת הציבור מוגדרת כדעתם השקולה והתבונית של הוגי הדעות של הנאורות .אין היא דעה פרטית של אדם זה או אחר ,אלא עמדה כללית שיש לה ערך של אמת. הביטוי "דעת הציבור" בתקופה הנדונה אינו מושג סוציולוגי ,אלא מושג פוליטי-אידיאולוגי מופשט ,שאותו העלו הוגי הדעות של הנאורות בפולמוסים הציבוריים על מנת להצדיק את טיעוניהם. גישה זו מרחיבה את תפיסתו של טוקוויל ורואה את הגות הנאורות כחלק מהשיח הפוליטי הכללי ,לא כמשהו שהתקיים בנפרד ממנו ובאופן בלתי תלוי בו ,כפי שטוקוויל טען .הוגי הדעות לא היו אינטלקטואלים מנותקים מהמציאות שעסקו בתיאוריות מופשטות ,אלא היו שחקנים מרכזיים על הבמה הפוליטית ,שעסקו ישירות במחלוקות הפוליטיות בתקופתם .מנקודת מבט זו אין לראות בנאורות מאבק של "קהילה קטנה" של הוגי דעות (","little flock of philosophes כדברי פיטר גיי) ,שמייצגים את כוחות האור הנלחמים בכוחות החושך ,אלא תהליך הרבה יותר מורכב ורחב ,שבאמצעותו החברה הגדירה מחדש מה נחשב "אמת" עבורה' ופעלה לאור ההגדרות הללו במגוון מישורים .הנאורות ,אם כן ,לא הייתה תופעה מוגבלת למעמד הבינוני ("הבורגנות") .מדובר בתוצר של רשת נרחבת של פרקטיקות פוליטיות וחברתיות ,חילופי דעות אינטלקטואליים ,תהליכים ביורוקרטיים ,עסקאות מסחריות ,אשר כולן יחד מעידות על שותפות בין הבורגנות לבין האצולה ,בין המעמדות הגבוהים למעמדות הבינוניים. "דעת הציבור" נתפסה ,אפוא ,כאלטרנטיבה לשלטון האבסולוטי ,אלטרנטיבה שייסדה סמכות חיצונית למערכת הפוליטית המסורתית ,סמכות של ציבור משכיל שנמנעה ממנו השתתפות ישירה בפוליטיקה .הסמכות הזו התגבשה במסגרות של דיון אינטלקטואלי שהשתתפו בו אנשים משכילים – בסלונים ,במועדונים ,בבתי קפה ,בחברות מלומדות (אקדמיות) ,קצת דומה אולי לכינוס נוסח "פורום ספיר לחקר התרבות" .אתרים אלה אמנם נחשבו "תחום פרטי" ,אך באשר הם עסקו ברשות הציבור הם למעשה הגדירו מחדש את המרחב הציבורי .אפשר לסכם את תכונותיה של "דעת הציבור" בכמה נקודות: "דעת הציבור" היא "בית דין" שלפניו מופיעים כל האנשים המרכזיים במדינה. סמכותה היא אוניברסלית ונוגעת לכל בני האדם בכל מצב. "דעת הציבור" היא שלווה ושקטה .אין היא סובלת פיצול וכיתתיות. "דעת הציבור" יציבה ועמידה. "דעת הציבור" מבוססת על התבונה ,ולפיכך נובעת מ"התקדמות הנאורות". ישנה כאן הנחה שהריבונות עצמה (או לפחות סמכות החקיקה) עברה מהמלך לאינטלקטואלים. כתבי העת של המלומדים מחליפים למעשה את הסמכות הציבורית של השליטים ,שכן הם יוצרים רשת תקשורת אוניברסלית אשר נותנת תשובות מוסמכות בנושאים שונים .באופן זה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 32 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 "דעת הציבור" משמשת גם מחסום נגד עריצות וגם פועלת נגד חירות קיצונית שלוחת רסן, לפיה אפשר לומר כל דבר על כל דבר .היא מונעת ניצול לרעה של הרצון השלטוני ,ובה בעת מונעת את הפיצול ,את להט היצרים ואת הסיעתיות שמאפיינת את הפוליטיקה. זאת ועוד ,תפיסה פילוסופית זו של "דעת הציבור" אינה קוראת לפוליטיקה של תחרות ומאבק בין סיעות ומפלגות יריבות ,אלא לפוליטיקה של קונסנזוס רציונלי ,ללא רגשות .זו תפיסה של "פוליטיקה ללא פוליטיקה" והיא מתאימה לציבור שמצד אחד ,רוצה להרחיב את תחום חירותו ולהיות שותף בשלטון ,ומאידך ,מבקש להימנע מפוליטיקה שמבוססת על מחלוקת .מנקודת מבט זו ,המושג "דעת הציבור" ,כפי שהובן בצרפת של המאה ה ,18-אינו דומה למושג בן-זמננו של "דעת הקהל"" .דעת הקהל" הוא מושג פתוח ודמוקרטי יותר ,ואילו "דעת הציבור" היה מושג אליטיסטי ,שלא תמך בהעברת השלטון לעם ,אלא לאנשים מורמים מעם .אמנם היה מושג של "דעת קהל" (או משהו קרוב לו) בצרפת של המאה ה ,18-אך אין אפשרות להרחיב כאן את הדיבור על כך .אפשר אולי לומר שיסוד מהותי של המהפכה הצרפתית הוא מעין התנגשות בין "דעת הציבור" ,שיוצגה על ידי האסיפה הלאומית המכובדת ,לבין "דעת הקהל" ,שיוצגה על ידי הפגנות ברחובות ,התפרעויות של איכרים ואירועים מפורסמים כמו הרס הבסטיליה. קריסת המלוכה האבסולוטית החלה ,אפוא ,בביקורת של הוגי הנאורות על הרטוריקה האבסולוטית ,שנים רבות לפני פרוץ המהפכה .בעת שלואי ה 16-עלה לשלטון בשנת ,1774 היסודות הבסיסיים של השיח המהפכני כבר היו במקומם .הפוליטיקה נחלצה מהתבנית האבסולוטית שבה הייתה נתונה ,והפכה מתהליך סגור שנתון בידי המלך בלבד ("סודו של המלך") לתהליך פתוח ,שהציג את עצמו כ"דעת הציבור" הנאור .מנקודת מבט זו המהפכה אינה אלא יצירה תרבותית ,כלומר המצאה של תרבות פוליטית חדשה ,שהתפתחה עוד לפני שהמהפכה פרצה .תפיסה זו מפנה את תשומת הלב לנאורות כמקור לשפה הפוליטית ,לעולם המושגים אשר העניק לגיטימציה לסילוק המלך משלטונו ,ויותר מאוחר אף להוצאתו להורג, עוד הרבה לפני שהאסיפה הלאומית החליטה לעשות זאת בפועל .בלשונו של ההיסטוריון רוז'ה שארטייה ( ,)Chartierעולם המושגים החדש הפך את המהפכה למשהו "מתקבל על הדעת", משהו שאפשר לחשוב עליו. ד"ר תמי רזי תודה רבה ,ד"ר הופמן ,על הרצאה מאוד מעניינת ,סוף סוף משהו שהצלחתי להבין .נפתח את הבמה לשאלות של הקהל .בבקשה עודד. ד"ר עודד היילברונר אני חושב שיש לך כתיבה מאוד מרתקת על המהפכה הצרפתית ,שלוקחת אותנו למקומות מרתקים :האם בכלל הייתה מהפכה ,מושג הטראומה ,רגשות ,דברים חזותיים ,כרזות ,בעיה של פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 33 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אקלים ודמוגרפיה בתקופת המהפכה הצרפתית .יש היום דברים מאור מרתקים שקורים בכתיבה על המהפכה הצרפתית .אגב ,אני חושב שהצגת גישה יותר מדי אידילית על מושג ה"נאורות", שעברית יש לו גם משמעויות נוספות. משה שנר הערה לעמוס .אני חושב שמכל מה שהעלית ,באמת תפקידם של אינטלקטואלים ,מבחינה היסטורית ,הוא להרחיב את השפה ,להרחיב את הלקסיקון הרעיוני כך שתתאפשר אחר כך המשגה אחרת או ניסוח אחר של השקפות עולם אחרות .אני חושב שלצורך השפה הזאת המורחבת ,המילון החדש והלקסיקון החדש ,צריך לקחת לא רק הגות של נאורות צרפתית אלא הגות של נאורות כלל־אירופאית ,והשיח על המושגים "רפובליקה" ו"דמוקרטיה" כבר היה רווח באירופה הרבה לפני המהפכה הצרפתית .לאחרונה יצא החיבור המפורסם של קאנט בעברית על הנאורות" ,מהי נאורות" ,ואפילו בכתיבה ההולנדית של המאה הקודמת היה הרבה מאוד על ה"רפובליקה" ועל ניסוח אחר של זכויות ,במאמרו של שפינוזה "המאמר התיאולוגי-מדיני". הנוף האינטלקטואלי האירופאי יצר אופציות לחשיבה חדשה. הערה לעדה :עם התזה שלך אני משוחח שנה שלמה ,מאז שבפעם הראשונה שמעתי אותה, ואני אומר לעצמי :למה ,כשהייתי נרדם בהרצאות ,היו המפקדים שלי בצבא שולחים אותי לשמירת לילה נוספת? אם היו יודעים שזו בעיה גנטית ,אולי היו שולחים אותי למיטה לישון! אחד הדברים שהטריד אותי בספר שלך הוא שהכנסת שיר בפתיחה .אני שואל :באף אחד מן כנסת השיר היא שה ַ הספרים שראיתי ,שנכתבו על ידי קופים ,לא הכניסו שיר ,למה? נדמה לי ַ באיזושהי מידה סותרת את התזה של הספר .התזה של הספר לא מסתדרת לי עם השיר. פרופ' יגאל עילם בעניין השינוי בתרבות ,חסרו לי כאן שני דברים .האחד בעניין הסלקטיביות :אם הוא מרמז למנגנון שקובע את השינוי ,חסרים פה הקריטריונים שעליהם מתבססת הסלקטיביות שלו. התיאור שאילאיל הציגה לפנינו ,ואולי זה התיאור המאפיין את הדיון האנתרופולוגי ,הוא יותר מדי מעטפתי ,מתקיים במעטפת ,תיאורי .הוא איננו יורד לשורש הדברים. אלמנט אחר שבלט בהרצאה המאלפת של אילאיל היה עניין השינוי בכפייה .נדמה לי שעדותה של ההיסטוריה -למרות שההיסטוריה אוהבת סיפורים דרמטיים -איננה נוטה לכיוון הכפייה ,אלא השינויים הגדולים בהיסטוריה מתרחשים על רקע מפגש בין תרבויות. נכון שהמפגש מתגלגל לגילויים של כוחנות מהסוג הבריוני או הגס ,אבל קודם כל צריך להביא בחשבון שכל תרבות היא גילוי של כוח .אם תרבות מצוידת יותר ,אפילו בדברים שאנחנו בדרך כלל מפרידים בינם לבין כוח ,יש לזה תוצאות במפגש בינה לבין תרבות מצוידת פחות .צריך להביא בחשבון את הדברים האלה. לעדה אני רוצה להגיד :הדברים ממש מאלפים .אותי ,על כל פנים ,אילפו יפה ,ואני זוכר את פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 34 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ההרצאה הקודמת שלך .האם דברייך לא מרמזים לכך שבעימות הידוע בין התיאוריה של דארווין, אהוב לבך (אני זוכר שהכרזת על כך) לבין למארק ,ההבדל הזה הטשטש לחלוטין! בעניין הגנים והמוטציות :אם הגנים ,כפי שתיארת אותם עכשיו על יסוד המחקרים העדכניים ביותר ,יש להם מנגנון משלהם להגיב לשינויים סביבתיים ,למה צריך מוטציות? נתעלם מהשאלה איך נוצרו ,הרי יש להם מנגנון להגיב על הסביבה ואין לנו צורך במוטציות גנטיות. לעמוס .פתחת בהכרזה נכונה שהיסטוריונים לא אוהבים תיאוריות וגם לא יכולים לספק אותן ,ולמה שיוכלו לספק תיאוריות? אני גם כן שולל את העניין של תיאוריות בהיסטוריה .איך זה אפשרי? אבל מדבריך התקבל הרושם שאלה היסטוריונים שאין להם תשתית מתודולוגית, אין להם תשתית תיאורטית ,אין להם תשתית לטפל בחומרים האלה ,ואני חושב ,ככה נראית ההיסטוריה באמת ,מאז ומעולם ,להוציא את מי שנחשב אבי ההיסטוריה המדעית ,שעולה על רוב ההיסטוריונים שאני פה קורא או קראתי מימיי .אני מדבר על תוקידידס היווני ,היחיד שהשמיע דברים אמיצים ונכוחים ,לעניות דעתי ,על המקצוע הזה .חסרים פה פרמטרים. אתה אמרת ההיסטוריה היא שינוי .יש פה ,שוב ,שינוי בדרגות .היסטוריונים מתעסקים באירועים -מה זה אירוע? אירוע זה שינוי! שינוי מצב -אחרת אין אירוע .אם יש מצב סטאטי אין לי אירוע .ברגע שמתרחש משהו שאנחנו רואים אותו כאירוע ,משהו שלוכד את תשומתלבנו ,זה שינוי במצב ,כשלעצמו .אז זו הרמה הבסיסית ,כמעט הייתי אומר הפרימיטיבית ,של היסטוריה ושינוי. לעומת זאת ,חייבים לתת את הדעת על כך שההיסטוריה הולכת לאורך הדורות ומגיעה עד לתקופה ששמה "העת החדשה" ,שלדעתי ולדעת אחרים ,לאו דווקא מתחילה במהפכה הצרפתית אלא הרבה קודם .מקובל לחשוב ,בצדק ,שכל התרבויות שקדמו למה שאנחנו קוראים "התרבות המודרנית" שלנו ,בין אם היא בת 250או בת 500שנים ,אחד הסימנים הברורים שלהן היה שהן ביזו את השינוי ,פסלו אותו ,חייבו את השימור ואת המיסוד הקבוע .רק העת החדשה, או התרבות שאנחנו קוראים לה "מודרנית" ,הפכה את השינוי לדגל ,או לעיקרון חיובי .צריך להסביר את טיב המעבר הזה בהתייחסות לשינוי ,כי גם בדורות קודמים היו שינויים .לא הייתי מלגלגל על הבורגנות כלל וכלל ,שכן התרבות הזו ,הקרויה "מודרנית" ,היא סיפור של הבורגנות, ולכן גם המהפכה הצרפתית .המעמד הזה לא המציא את עצמו ולא המציא צידוק למהפכה. המהפכה הייתה הכרחית על רקע הצורך לפרוץ את האופק ,ואכן צמח מעמד חדש ,עושר חדש, בסיס חדש ,לא קרקעי -אלא כספי" ,אצולת כסף" ,כלומר ,שינוי טוטלי שקדם למהפכה. הערה אחרונה :אי אפשר ,לדעתי ,להתייחס למהפכה הצרפתית ,לבנות מודל עליה ,מבלי להביא בחשבון את המהפכה שקדמה לה במאה שנים ,מעבר לתעלה -המהפכה האנגלית, שסיפקה גם את התשתית הרעיונית .האנציקלופדיסטים בצרפת לא המציאו את הנאורות, הם אולי המציאו את המונח "נאורות" ,או אנשים שהביטו עליהם קראו לזה "נאורות" ,אבל ללא התפתחות המחשבה הפוליטית מאה-וחמישים שנה לפני כו ,לא הייתה מהפכה צרפתית, שאמנם נשאה אופי אחר מאשר מהפכת קרומוול באנגליה ותוצאותיה ,ואת זאת צריך להביא בחשבון. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 35 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ד"ר שלומית תמרי הייתי רוצה להוסיף הגדרה נוספת לתרבות .תרבות נמדדת ביחס שלה אל הטבע ,ואחד המאפיינים של התרבות שלנו כאן בכנס הזה ,הוא שברשימת ההרצאות יש רק הרצאה אחת שמתייחסת לטבע .אנחנו כמעט ולא מתייחסים לטבע וזה מעיד משהו על התרבות שלנו .אני מאוד נהניתי מההרצאה שלך ,עדה ,אני חושבת שחשוב שנדע גם את הצד הזה של החיים. אני חושבת שהגדולה של רוסו הייתה שהוא כל הזמן התייחס לטבע ,זה מה שבעצם עשה את השינוי הגדול ובמידה רבה הוא למד את זה מהיוונים ומהם הביא את זה אל המאה ה.18- ד"ר גלעד פדבה ההרצאה של עדה הייתה מאוד מעניינת ומאוד מטרידה ,במובן מסוים .הבאת את הדוגמה של שתיית החלב כשיגרה של שינוי גנטי ,מה שנראה לי קצת בוטה ,חמישים אחוז מהאנשים במזרח התיכון שותים חלב .השאלה היא ,מה זה אומר לגבי האפשרות להתערבות גנטית ויצירה של שינוי? למשל ,התקשורת הפופולרית מדברת על גֵ ן ההשמנה וגֵ ן ההרזייה .האם זה יכול להגיע למקומות שבהם יש היום מדע בדיוני ופרנויה? לדברים כמו להפוך עם ליותר שמאלי או יותר ימני? או עם יותר הומניסיטי? מדברים בהקשר אחר לגמרי על הגֵ ן ההומוסקסואלי או הגֵ ן האגו-סקסואלי שהוא כבר לא חסין ,משום-מה ...והשאלה היא איך בכלל נוכל להתייחס - טיפה! זה נושא ענק! -ולהעריך מניפולציות ,האם מתפתח פה מקום לשינויים ,כולל שינויים שיכולים להיות הרי-אסון? שלילת לגיטימציה מציבורים שלמים בטענה שזה הגֵ ן? ד"ר תמי רזי תודה על כל השאלות וההערות .בתגובות נלך לפי סדר הדוברים ,אילאיל את ראשונה. ד"ר אילאיל הרציון-שני לעודד .התייחסתי לזה רק בשאלות הסוף אבל אין ספק שכדי לדבר על שינוי תרבותי צריך להכניס גם את מושג השימור .לא הייתי רוצה להסתכל עליהם כעל שני מושגים נפרדים אלא כאיזשהו רצף ולראות את היחס הדו-כיווני ביניהם ,מתוך המבט האנתרופולוגי ,ואחר כך אפשר יהיה לרדת למושגים כמו "לוקאלי" ו"גלובאלי" ,שגם לגביהם הייתי רוצה לראות את ההשפעה הדו-כיוונית שלהם ולנסות לבחון את זה גם בתוך הסיטואציות הספציפיות. אמרת ,וגם יגאל אמר ,שכל תרבות נפגשת עם אחרת ,ואכן היא נפגשת לא רק עם תרבות אחרת ,אלא גם עם רעיונות אחרים ,אנשים אחרים .אבל אני חושבת שהסיטואציות הספציפיות, האינטנסיביות של המפגש ,האופנים של המפגש ,התיזמון של המפגש -לכל אלה יש השפעה על האופן שבו ייראה השינוי .פה ראוי להתייחס לא רק לרמה המעשית אלא גם לרמה האידיאולוגית יותר .הייתי כן רוצה לעשות איזושהי אבחנה ולו אידיאולוגית ,בין שינוי מרצון לשינוי מכפייה. אין לי ספק שהם גם מייצרים תוצרים שונים. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 36 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לגבי הסלקטיביות :היא מתבססת על הסיטואציה ,שהייתי מחלקת אותה לשלושה שלבים: א .מה עובר או מה מהגר -אם נדבר על הגירה תרבותית -ממקום אחד למקום אחר .ב .מה החברה הקולטת בוחרת ,וג .איך היא מפרשת אותו ,איך היא מתאימה אותו למה שהיא רוצה או צריכה .תסתכלו לדוגמה על האוכל הסיני ,בהגירה שלו מסין לישראל .אני לא חושבת שסיני כלשהו היה מסוגל לעכל את האוכל שמגישים פה ,במסעדות הסיניות. פרופ' עדה למפרט למשה ,שיר אין בו רבותא .הלוויתנים ידועים בשירתם הנפלאה ויש לי תקליט שלהם. כידוע ,כאשר מישהו נודד מאזור אחד באוקיינוס לאזור אחר באוקיינוס ,ונטמע בתוך תרבות חדשה ,הוא גם לומד את הדיאלקטים ואת המנגינות ואת השירים המתאימים למולדתו החדשה. ליגאל ,אם מותר לי להחמיא לך ,קלעת בול! הייתי יכולה לקרוא להרצאה שלי "למארק חוזר!" ואכן הוא חוזר ובגדול ,זה חידוש ממש של השנים האחרונות .הוא איננו סותר את תורת הברירה הטבעית של דרווין .מבחינה זאת מותר לי להיות דרוויניסטית ולקבל את למארק בשק. לגבי המוטאציות ,הגנום עשיר בטכנולוגיות של שינוי .אני הצגתי פה על קצה המזלג מיעוט, מדגם קטן של אפשרויות שינוי .מוטאציות הן עוד אפשרות שינוי .יש עוד ועוד .הגנום בנוי להשתנות ,ולכן אין איש מאיתנו שהוא דומה או זהה לחברו ,גם לא שני תאומים זהים .אין זהות בשבעה מיליארד אנשים ואין זהות בטריליוני יצורים החיים על פני האדמה וגם לא בין חיידק לחיידק .השונות היא חלק מהטכנולוגיה הגנטית. שלומית ,אני מאוד אוהבת את ההערה שלך .היא הערה קבועה שאני מעלה אותה בכל פעם שאני מדברת עם איתן על תכנון הכנס הבא .אני מרגישה פה בודדה ,נטע זר ,וזה צריך להיות ההיפך ,אנחנו צריכים להיות בטבע ,ורק מי שאיננו בטבע הוא נטע זר .אני מודה לך. לגלעד ,לגבי המניפולציות .יש הרבה מאוד הישגים .אני קוראת להם 'הישגים' ולא 'סכנות' וגם לא 'איומים' .כמו שליאונרדו דה־וינצ'י ידע לעשות תותח אבל הוא בעיקר עשה הישגים ,אז גם מדעני המניפולציות הגנטיות מבטיחים הישגים מופלאים וכבר יש הישגים בריפוי מחלות, במניעת מחלות ,באיתור מחלות ,ועוד ועוד ,השמים הם הגבול. ד"ר עמוס הופמן המטרה שלי לא הייתה לתת תיאור של המהפכה הצרפתית על כל הסיבות שלה, האינטלקטואליות והאחרות ,אלא לנסות לעמוד בקצרה על סיבה אחת אפשרית לקשר בין הנאורות לבין המהפכה .הקשר הזה איננו קשר פשוט ,הוא לא קשר סיבתי ,הוא לא קשר שניתן להגדרה בהירה ,ולכן כמו שאמרת ,עודד ,יש המון ספרות על הנושא הזה עד כדי כך שיש אכן אנשים שאומרים -לדעתי הם טועים -שאולי לא הייתה בכלל מהפכה בצרפת .אני חושב שכן הייתה מהפכה בצרפת והשאלה היא :מה היה אופי המהפכה הזאת ,באיזו מידה היא הושפעה משינויים תרבותיים במאה השנים ,או בחמישים השנים שקדמו לה .ברור שהנאורות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 37 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 איננה תופעה צרפתית בלבד ,הרי מדובר בתופעה כלל אירופית ויש היום אנשים כמו ג'ונתן ישראל שטוענים שבכלל מקורה בהולנד ולא בצרפת .אגב ,אף אחד לא טוען שמקורה בצרפת, הוויכוח הוא האם מקורה באנגליה ,במחצית השנייה של המאה ה 17-או שמקורה בארצות השפלה ,בהולנד בעיקר ,אבל אולי גם במקומות אחרים .הייתה נאורות מסקנדינביה שבצפון ועד איטליה וספרד שבדרום וכמובן ,יותר מאוחר ,גם באמריקה ,בארצות הברית .אבל יש הבדל גדול בין הנאורות הצרפתית לבין הנאורות בשאר המקומות באירופה ,והוא שהנאורות בצרפת העמידה את עצמה כאופוזיציה לשלטון :קבוצה מאוד גדולה של הוגי דעות ,מסיבות שונות, ממניעים שונים ,בתקופות שונות ,אי שם בין 1720ל ,1780-לפני המהפכה ,העמידה את עצמה כאופוזיציה לשלטון ונימקה זאת בצורות שונות .זה לא קרה בגרמניה ,ולא בסקנדינביה ,לא באנגליה ,ולא בסקוטלנד ,לא בספרד ולא באיטליה .ולכן ,הנאורות הצרפתית היא חשובה מעבר לערך האסתטי ,הספרותי והפילוסופי שיש לכתבים של הוגי הדעות האלה ,לעומת אחרים. אפשר ,כמובן להקדיש כינוס מיוחד לדיון בשורשי הנאורות האירופית. לגבי השאלה של יגאל :איך מסבירים שינוי באופן כללי :לא ביקשתי להסביר שינוי באופן כללי .ברור שמהות ההיסטוריה הוא שינוי ,ואירוע הוא שינוי .מה שהפחיד מאוד את בני התקופה ,ומפחיד גם את בני העת החדשה ,אלה השינויים התכופים שבאו עליהם .חלק מהם הגיבו בהתעלמות -מאוד מעניין לראות ,למשל ,שבתקופת התגליות במאה ה 16-מעט מאוד אנשים מתייחסים לכך בכתביהם ,בעיקר כאשר הם באים לתאר את מבנה המשטר ודברים מהסוג הזה .הספר "אוטופיה" של תומס מור ,שהוא מבוסס על תגליות ,הוא אחד הניסיונות הנדירים ביותר להתמודד עם התגליות הגיאוגרפיות החדשות והשפעתן על התרבות האירופית. זה ספר יחיד בדורו. לגבי שאלת הבורגנות :בנושא הזה אני לא מסכים אתך ,יגאל ,בכלל .מפאת קוצר הזמן לא הצגתי את הדברים ,אבל הכנתי פה דף שלם על ההשפעה של ההמונים על המהפכה - התרבות ההמונית ,התרבות העממית ,דעת הקהל .לא דעת הציבור של האינטלקטואלים אלא דעת הציבור הפלבאי .המהפכה היא שותפות מסוימת בין המעמדות הגבוהים לבין המעמדות הנמוכים ,אם כי שותפות רגעית ,שותפות חולפת .אבל הבורגנות לא עשתה את המהפכה ,לפי כל המחקר שמוכר לי היום ,אלא היא מילאה תפקיד מסוים במהפכה .המושג "בורגנות" הוא מושג מאוד בעייתי והוא כמעט לא בשימוש באותה תקופה ,במובן שאנחנו מייחסים לו היום. רוסו היה אחד הבודדים שהגדיר את האדם הבורגני במושגים שאנחנו מכירים אותם היום .אבל הוא היה יחיד בדורו ולא רבים קראו את מה שהוא כתב. ד"ר תמי רזי תודה רבה לכולם. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 38 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מושב שני שינוי תרבותי :עמדות וכיווני חשיבה אישיים פנל מוסיקה מנחה :ד"ר מאיה קציר מאיה קציר יש שינוי פתאומי בסדר המשתתפים ובכמות המשתתפים .פרופסור מוטי רגב לא יבוא ובמקומו ירצה נדב אפל .נתחיל בהרצאה הראשונה של ד"ר ארי קטורזה שהוא היסטוריון של מוסיקה וחוקר תרבות ,מלמד במכללת רימון ומרצה במכללה האקדמית ספיר .נושא ההרצאה: מוזיקה ,תרבות ושינוי תרבותי :הברית האפרו-אמריקאית-יהודית בארה"ב. ד"ר ארי קטורזה אני אדבר היום על מקרה מאוד ספציפי של שינוי תרבותי ,כמובן בקונטקסט של המוסיקה, בנושא "הברית היהודית-שחורה" במוסיקה האמריקנית בשנים ספציפיות .אפשר לדון בנושא זה לאורך כל המאה העשרים ,אבל אני אתייחס לשנים ספציפיות ,אחרי מלחמת העולם השנייה, משנות ה 50-ועד סוף שנות ה.60- תחילה אני רוצה ש"נטעם" את הצליל של "הברית היהודית-שחורה". פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 39 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 נתחיל עם - Hound Dogשיר שנכתב במקור לזמרת שחורה בשם ווילי מיי "ביג מאמא" ט'ורונטון ( )Willie Mae "Big Mama" Thorontonשהקליטה אותו בשנת .1953כתבו אותו שני יהודים אמריקאים ,ג'רי ליבר ומייק סטולר ,שהיו במקור מניו יורק ומבולטימור ,אבל גדלו בלוס אנג'לס .כבר בתקופתם הם נודעו כצמד כותבי ה"ריתם-אנד-בלוז" המצליח ביותר בשנות ה .50-אלביס פרסלי הקליט את השיר הזה בשנת 1956והפך אותו ללהיט ענק. השיר השני הוא להיט משנת - "There Goes My Baby" 1959אפשר לשמוע מאחורי שירת הגוספל הזאת של בן אי' קינג ,סולן הדריפטרס ( ,)The Driftersעיבוד מיתרים אירופאי בהשפעת רימסקי-קורסקוב לכדי אדפטציה אירופאית בתוך הקונטקסט של ה"ריתם-אנד- בלוז" האפרו-אמריקני .שיר זה יהפוך לבסיס של מוזיקת הנשמה שהייתה פופולרית בשנות ה ,60-וגם את העיבוד הזה עשו ליבר וסטולר ,כמו בשיר הקודם. השיר השלישי יהיה " ,"Be My Babyלהיט שהגיע למקום ראשון בשנת .1963השיר בוצע על ידי להקה בשם ,The Ronettesלהקה של אפרו-אמריקניות (עם מיקס פוארטו-ריקני מסוים) .שלושה יהודים -ג'ף ברי ( ,)Jeff Berryאלי גרינוויץ' ( ,)Ellie Greenwichשניהם היו צמד כותבים ידועים בזמנו ,יחד עם מי שנחשב לאחד מגדולי המפיקים המוזיקלים ,פיל ספקטור ( )Phil Spectorכתבו את השיר .שיר זה כולל עיבוד למיתרים וקולות ,קסטנייטות ,ועיבוד בעל השפעה "אירופאית"' ,לצד הפקת "חומת הצליל" של ספקטור שהעניקה לו תהילת עולם. השיר הרביעי " "You Make Me Feel Like a Natural Womanנכתב על-ידי צמד יהודים נוסף ,ג'רי גופין ( )Gerry Goffinוקרול קינג ( .)Carole Kingדוגמה נוספת לשירת בלוז/גוספל לצד עיבוד מיתרים אירופאי שהופקה על-ידי ג'רי ווקסלר ,אחד מן המפיקים היהודים המצליחים ביותר בשדה המוזיקה האמריקנית בחצי השני של המאה ה.20- ודוגמה אחרונה ,"Please Please Please" :גוספל חילוני של הזמר ג'יימס בראון .מי שגילה אותו היה מגלה כישרונות יהודי בשם ראלף בס ,שהחתים אותו ב"קינג רקורדס" ,שישבה בסינסינטי ,בניהולו של יהודי אמריקאי בשם סיד נתן. לסיכום ,חלק גדול ממה שאנחנו מכנים "מוסיקה אמריקאית" נוצר דרך הברית היהודית- שחורה הזו ,בין אם מדובר באמנים יהודים ,מפיקים מוסיקליים שכתבו שירים לאמנים שחורים או ביזמים יהודים .אלה היו דוגמאות מועטות ,ויש עשרות אם לא מאות שירים שהם להיטים מאוד גדולים. נתחיל בשינוי התרבותי :נקודת המוצא שלי היא ששנות ה ,60-ה"סיקסטיז" ,בארצות- הברית אופיינו בשינוי שאפשר לתאר אותו כדרמטי .המאבק למען צדק חברתי ,הפעילות הליברלית של שני הנשיאים -ג'ון קנדי ולינדן ב' ג'ונסון ,הפוליטיקה הסטודנטיאלית" ,השמאל החדש" ,תנועות המחאה נגד המלחמה בוויטנאם ,תרבות המשנה הבוהמיינית של ההיפים -כל אלה יצרו וביטאו אווירה ליברלית חדשה בארצות-הברית של שנות ה.60- ההיסטוריונים דיוויד קולמן ( )David Colemanוג'ורג' פוזטה ( )George Pozzettaמתארים את שנות ה 60-כמעבר מכור היתוך ל"סלט" של מיעוטים ,שלמעשה הביא לשינוי ניכר בתחושת הזהות האמריקנית .במובן התרבותי ,שנות ה 60-היו שנים שבהן אנחנו עדים לשקיעתה של מה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 40 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שאני מכנה "ההגמוניה הוואספית האמריקנית" ,קרי :הקבוצה האתנית ש"בנתה" את אמריקה, התושבים "המקוריים" ,המהגרים שבאו בין השנים 1640ועד אמצע המאה ה ,19-שהיו לרוב תושבים ממוצא אנגלי. מרקם האוכלוסין האמריקני התבסס ,עד אמצע המאה ה ,18-על תושבים ממוצא אנגלי ברובם ,אולם אנחנו עדים בהדרגה לשינוי ,עם בואן של קבוצות מהגרים לגמרי לא פרוטסטנטיות, אלא קתוליות ,בעיקר מאירלנד ולאחר מכן מאיטליה .לקראת סוף המאה הגיעו 2.5מיליון יהודים ממזרח אירופה ,שהתיישבו בעיקר בניו-יורק והפכו אותה לעיר היהודית הגדולה בעולם. עד שנות ה ,60-ההגמוניה הוואספית שלטה בחינוך ,במשרות הציבוריות ,ובפוליטיקה. בהדרגה מהגרים זכו להנהיג מוקדים פוליטיים עירוניים ,אולם רק בשנות ה 60-ניכר בבירור המשבר בלגיטימיות של הערכים הוואספיים כערכים הדומיננטיים בתרבות האמריקאית .כפי שה"ניו יורקר" הגדיר ,ב" 1967-כל מה שנראה מוצק בעבר ,נמס עכשיו". בשנות ה 60-חל גם שינוי גדול באמנות האמריקנית ,שהתבטאה בקריאת תיגר על המודרניזם, ורגישויות פופוליסטיות הקשורות לתרבות המונים .באופן המוחשי ביותר ,שנות ה 60-היו עדות לעליית הפופולריות של מוזיקת הרוק בתרבות ההמונים .פרשנים ,מבקרי מוזיקה ,מגזינים מחתרתיים -מאוחר יותר ממוסדים ,עיתוני יום ולבסוף גם מחקרים אקדמיים הכירו בחשיבותה של מוזיקת הרוק ,הן במובן האמנותי והן במובן התרבותי .הייתי אומר שהשינוי הגדול היה כאשר קבוצה שלמה של פרשנים סתרו את הפסימיות המרקסיסטית הקלאסית של הוגים כמו תיאודור אדורנו ,שראו בתרבות המונים ובמוזיקה פופולרית אמריקאית שדה תרבותי רדוד. בסוף העשור ,מוזיקת הרוק הפכה לחלק הארי של התעשייה ,מוקד הרווחים העיקרי ואפילו אמנים שלא היו מזוהים כלל עם מוזיקת רוק ,התחילו להקליט אלבומי רוק .אפשר להגיד שאם בשנות ה ,50-המכירות של "ריתם-אנד-בלוז"" ,פולק" ו"קאונטרי" ,שהיו האבות העיקריים של מוזיקת הרוק'נ'רול ,מכרו 50.7%מסך המכירות ,הרי בתחילת שנות ה 70-יותר מ80%- מהמכירות הן של אלבומי רוק .כלומר ,הרוק הופך להיות הז'אנר הדומיננטי בתעשיית המוסיקה האמריקנית. על רקע השינוי הזה ,ששורשיו ומקורותיו רבים מכדי שאפשר יהיה לדון בהם בכנס זה ,אני רוצה לדבר על תקופה ספציפית ועל ברית ספציפית ,שפעלה בתוך התהליך הליברלי הזה .הכוונה היא ליהודים אמריקנים ולקשר שלהם לאפרו-אמריקנים על רקע המאבק למען צדק חברתי, והקשר בין אותו מאבק למען שיוויון זכויות לבין המוזיקה הפופולרית. ובכן ,אתחיל בעובדה כי יהודים אמריקנים ,באופן לא פרופורציונלי למספרם היחסי באוכלוסייה ,נטלו חלק ניכר במאבק למען צדק חברתי .אמנם ,מרטין לותר קינג הוביל את המצעדים לוושינגטון ונשא את דגל המאבק ,אבל מאחורי הכוח המניע של התנועה לזכויות האזרח היו מספר יהודים אמריקאים ,רובם מ"השמאל הישן" ,ולצדם גופים מקרב הקהילה היהודית וצעירי "השמאל החדש". "השמאל הישן" היה דומיננטי בתהליך זה לנוכח היחלשותו ,שהייתה תוצאה של המלחמה הקרה ,פרסום פשעי סטלין ,ופלישת חרושצ'וב להונגריה ב .1956-בכדי ליצור זהות חדשה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 41 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ודינמיקה חדשה ,זנח השמאל הוותיק את הרעיון הישן של מאבק מהעמדות והצטרף למרטין לותר קינג במאבק למען שוויון זכויות ,ואימץ את האג'נדה שלו כאג'נדה מרכזית רלוונטית. כשני שלישים מכספי המימון למאבק למען שוויון זכויות ,באו מיהודים .שליש מחברי ההנהגה של "השמאל החדש" היו יהודים .גם בתחום המוסיקה וגם בתחום הפוליטי ,הם היו מיעוט ,אני חייב להדגיש את העובדה הזאת ,אבל עדיין מיעוט שעשה הרבה מאוד רעש ,תרתי משמע. במקביל ,גם בשדה המוזיקה אנחנו עדים לשיתוף פעולה יהודי-שחור .עד לפני עשור, התרומה של יהודים בתוך המוסיקה האמריקאית הייתה חבויה לחלוטין .החוקר הבריטי מייקל ביליג ,שבא דווקא מתחום מדעי המדינה ,כתב ספר ,אחד הראשונים ,על התופעה הזאת .הוא מתאר את ההיסטוריה של אמנים יהודים כהיסטוריה של אמנים ששינו את שמם וקורא לזה "היסטוריה חבויה" .יהודים הסתירו את זהותם ושינו את שמותיהם (בוב דילן נולד כרוברט צימרמן ,קרול קינג נולדה כקרול קליין) ,ניסו להציג חזות כל-אמריקאית .עם זאת ,אני מאמין שהיהודים ,שפעלו מאחורי "אג'נדה אפרו-אמריקנית" ,עסקו בתמונה אחרת של אמריקה - אמריקה יותר קוסמופוליטית ,יותר רב-תרבותית ,אמריקה אחרת ,אמריקה של אחווה גזעית, והציגו את הקסם של התרבות האמריקאית כאומה שלמה ,שעד אז עדיין שררו בה סטריאוטיפים וגזענות שהפרידה ביניהם. יהודים בלטו בתעשיית המוזיקה עוד מסוף המאה ה 90% :19-מחברות ההוצאה לאור ב"טין פן אלי" ( ,Tin Pan Alleyכינוי לאיזור תעשיית המוזיקה האמריקנית בניו יורק) ,היו בבעלות של יהודים .מגמה זו נמשכה לאחר מלחמת העולם השנייה בתחום חברות התקליטים: מעל 40%מהלייבלים ששיווקו מוסיקת רוק ,שהיו לייבלים אלטרנטיביים ,נוהלו על ידי יהודים או שהיו בבעלות של יהודים. הנוכחות היהודית במוסיקה האמריקאית לא הייתה חדשה לעידן הרוק .ג'ורג' גרשווין, ארווינג ברלין ,ג'רום קרן -שלושת כותבי השירים האמריקאים המפורסמים בחצי הראשון של המאה ה 20-היו יהודים .הנוכחות של היהודים בכלל בשדה התרבות -בהוליווד ,בתעשיית המוסיקה ,בברודווי -בולטת ויש שפע של מחקר על התופעה המיוחדת הזאת .אני חייב להדגיש שהקשר הוא לא פנימי ,אני לא רואה קשר אינהרנטי בין הדת היהודית לבין תרבות או אמנות ,אלא דווקא קשר נסיבתי סביבתי והיסטורי. אפשר לחלק את היהודים ,שעסקו בברית עם השחורים ,לשלוש קבוצות: הראשונה הייתה חברת "אטלנטיק רקורדס" ,אולי החברה החשובה ביותר ,שפעלה אחרי מלחמת העולם הראשונה .שמות בולטים בחברה זו :ג'רי וקסלר ,שהפיק את ארתה פרנקלין ,ריי צ'ארלס ואחרים; ג'רי ליבר ומייק סטולר שהזכרתי כבר ,כותבי הריתם-אנד-בלוז הבולטים של שנות ה .50-גם פיל ספקטור החל את דרכו בחברה הזאת ,גם אם בהמשך פעל בלייבל משלו ( .)Phillesללא ספק ,חברת תקליטים זו הייתה שדה חשוב לפעילותה של הברית היהודית- שחורה עם כותבים יהודים ומבצעים שחורים. הקבוצה השנייה פעלה בברודווי תחת חברת ההוצאה לאור "אלדון מיוזיק" (:)Aldon Music פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 42 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שם פעלו קרול קינג ובעלה ג'רי גופין ,לצד צמדים של כותבי שירים (ניל סדקה והארווי גריפילד, ג'ף בארי ואילי גריניץ' ,בארי מאן וסינטיה ווייל) לצד ברט באכראך והאל דייויד ,שפשוט "באו לעבודה" וכתבו שירים במטרה ליצור להיטים. הקבוצה השלישית ,יותר מאוחרת ,אפשר לכנותה "הפואטיקנים של הרוק" ,עליה נמנים בוב דילן ,פול סיימון ,רנדי ניומן ,לו ריד ואחרים .למרות שלא היו ממש קבוצה ,היו להם קווי יצירה משותפים .כולם עסקו ברעיון של צדק ובכולם אני רואה יהודים שפעלו למען מטרות שחורות או תחת השפעה של מרטין לותר קינג במובנים מסוימים .במובנים רבים הם עסקו בשילוב של אמנות גבוהה ונמוכה. תרומתם של היהודים ניכרה בשני מישורים מרכזיים :הראשון ,אימוץ החומרים השחורים ונתינת פרשנות שמחוברת לאמנות גבוהה ,הענקת מכובדות ,שהייתה "גבוהה" יותר מזו שיכלו שירי הריתם-אנד-בלוז המקוריים לקבל בשל תכניהם "הבוטים" מינית .היהודים העניקו לריתם-אנד-בלוז גוון מכובד יותר ,גבוה יותר ,תוך כדי שחיברו אותם לאספקטים פילוסופיים, הכוללים שירה ( ,)Poetryוכמובן בחיבורם לספקטרום הרמוני ומלודי רחב יותר .הם לקחו את היסודות של הבלוז וחיברו אותן לאסתטיקות אירופאיות בצורה מעוררת השתאות. התרומה השנייה ניכרת ביצירת תמונה של אמריקה אחרת בשירים -יותר קוסמופוליטית, יותר רב-תרבותית .הם הביאו להכרה את הרעיון של שוויון זכויות ברמות שונות של מודעות. אין תפיסה זו מעידה כי השירים השפיעו על הפעולות של התנועה לזכויות האזרח ,אבל כמוצר תרבותי המוני ,הייתי אומר שהם "ייחצנו" את הרעיון הזה .כי הרי שירים הם בסך הכל מוצרי צריכה תרבותיים המשודרים ברדיו ,נראים בטלויזיה ,בתוך תרבות ההמונים. כוחם של השירים היה סמיוטי :הסלוגנים ,החזות של להקה אפרו-אמריקנית פופולרית, המחוברים לפואטיקה גבוהה ולתזמור מהוקצע העניקו אפקט סמיוטי רב משמעות .זאת כמובן תחת המאבקים ההגמוניים שאיפיינו את הסיקסטיז בארה"ב. לסיום ,שורשיו של הקשר בין היהודים לתרבות השחורה טמונים במאה ה ,19-עוד בתקופת מופעי הבלאקפייס מינסטרלס ( .)Blackface Minstrelsבהמשך הקשר ניכר במוזיקת הראגטיים (ארווינג ברלין) ,בג'אז (גרשווין ,בני גודמן ,ארטי שו) ,בבלוז וברוק. יש שלוש גישות המסבירות את הקשר היהודי-השחור: הראשונה ,הגישה האלטרואיסטית ,המאמינה כי יהודים ,כעם שסבל באירופה וגם במקומות אחרים ,הזדהה עם הסבל השחור .גישה זו מזוהה עם חוקרים כגון מייקל אלכסנדר ולורנס פוקס ,ואפילו אלפרד קאזין ופול ביול. הגישה השנייה היא גישת ה"ווייטנס" ( ,)Whitenessשבין מייצגיה ג'פרי מלניק ומייקל רוגין .גישה זו גורסת כי היהודים השתמשו בחומרים אפריקניים כסוג של נשק לכור היתוך, במטרה למצב את עצמם כאמנים בעלי זהות של האדם הלבן באמריקה (גישת ה"ווייטנס" הייתה מאוד פופולרית בשנות ה 90-ויש מחקר ענף בנושא הזה). הגישה השלישית היא תרומה שלי לדיון ועוסקת ב"אליטיזם הומניסטי" :בעיניי ,שתי פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 43 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הגישות הקודמות אינן "מסתדרות" עם ההיסטוריה היהודית באמריקה .הן מתעלמות ממאבקם של יהודי הוליווד באליטה הוואספית ,ההתנגדות של מלחינים מודרניסטים יהודים לחברות הוואספיות ולערכיהן הויקטוריאנים .היהודים ,גם בתחום הקולנוע וגם בתחום המוסיקה באופן די דומה ,הביעו רעיון שאני קורא לו "אליטיזם הומניסטי" ,כלומר ,הם לקחו את הרעיונות האלטרואיסטיים של שוויון זכויות וכדומה ,ויצרו בעזרתם אספקטים שונים של אמנות גבוהה, שיותר מכול פעלה עבורם ולזכותם .הם הדגישו על-ידי כך את חשיבותם בחיים החברתיים האמריקנים ואת תרומתם לתרבות ולאמריקה ,אך לאו דווקא מתפיסה של כור היתוך כי אם בראייה אלטרנטיבית של התרבות האמריקנית – זו הרחבה יותר .הפרשנות המוזיקלית של יהודים אמריקנים לחומרים שחורים הייתה מקורית ,חדשנית ,חשובה והפכה לחלק בלתי נפרד מהקטלוג של המוזיקה האמריקנית .היא הייתה הפסקול של עשור דרמטי בהיסטוריה התרבותית-חברתית של ארה"ב. מאיה קציר תודה רבה לארי ,שתרם לנו קצת היסטוריה יהודית .נעבור לד"ר איתן אור-נוי ,כנר ומוזיקולוג ,ניגן בתזמורת של יהודים וערבים ,חוקר במכללה למוזיקה בהרצליה ,חוקר בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים .פרסם כמויות של מאמרים בכל מיני כתבי-עת. נושא ההרצאה :בין שימור לקידמה -מהפכת הביצוע המוזיקלי. ד"ר איתן אור-נוי הנושא שלי היום קשור בתנועה הנחשבת אצלנו ,המוזיקולוגים ,כמי ששינתה את פני התרבות במאות ה 20-וה 21-בכל הנוגע לביצוע -ולא רק לביצוע המוזיקלי .היום אנחנו נוטים לומר שהתנועה הזאת ,הנקראת "תנועת הביצוע בעל האוריינטציה ההיסטורית" ,השפיעה על כלל עולם הערכים התרבותי והאסתטי במערב :על עולם התיאטרון ,על עולם הקולנוע ,על עולם הערכים הפילוסופי ועל בכלל. באופן כללי ,מדובר בקבוצה גדולה של נגנים שהחלה בצורה די שולית ,פחות או יותר בתחילת המאה ה ,20-עם פועלם של נגנים בודדים שחרתו על דגלם לבצע יצירות היסטוריות, כלומר ,יצירות המשתייכות למגוון הרפרטואר מימי הביניים ,הרנסאנס ,הבארוק או התקופה ה'קלאסית' ,ברוח תקופתן המקורית ותוך כדי שימור מקסימלי של כוונות המלחין .כבר בשלב מוקדם זה אציין כי מזה 15שנים אנחנו אומרים "כוונות המלחין" במרכאות .כך או כך ,התנועה הלכה והתרחבה עם השנים והיא כוללת היום מגוון רחב של מוזיקאים :מבצעים ,מוזיקולוגים, עורכים מוזיקליים ,מלחינים ושוחרים. אפתח בשמות שהוצמדו לתנועה" .התנועה האותנטית" היה השם שהוצמד לתנועה בסביבות שנות ה ,70-כשחוקרים ומוזיקאים החלו להבין כי המדובר באירוע מכונן תרבותית והחלו לחקור ולעסוק בהשלכותיה .קראו לה "התנועה האותנטית" כי הנגנים דיברו על כך שהם "אותנטים" ,דהיינו הם מנגנים כמו בתקופה שקדמה להם .המרכאות סביב המונח "אותנטיות" פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 44 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 נוספו פחות או יותר באמצע שנות ה ,80-עם עליית האידיאולוגיה הביקורתית ,שעליה ארחיב בהמשך .לאחר מכן כבר קראו לה "תנועת המודעות ההיסטורית" או "התנועה הקונטקסטואלית", והיום מקובל לקרוא לה .HIP Movement - Historically Informed Performance ההתעסקות בשם התנועה ,הנראית שולית על פניה ,איננה סתמית :לאורך ההרצאה נבדוק מה קורה במהלך השנים לערכי היסוד של התנועה ,שהחלה כתנועת ביצוע דוגמטית ופוזיטיביסטית אך מסיימת את השפעתה התרבותית בסימן שאלה ענק. מבין חלוצי התנועה יש המצביעים על פרנסואה פטיס ( )François-Joseph Fétisשעבד עוד במהלך המאה ה– ,19או על מבצעים מתחילת המאה ה 20-כוונדה לנדובסקה ,שהייתה נגנית צ'מבלו ידועה ,וארנולד דולמטש ,נגן לאוטה וכנר ,כראשוני ה"משוגעים לדבר" .הם ועמיתיהם, שפעלו לאורך המחצית הראשונה של המאה ה - 20-ת'ורסטון דארט ,רוברט דונינגטון ואחרים היו מבצעים ומוזיקולוגים שחרתו על דגלם ,החל מהשלבים הראשונים ,את החזרה ל"רוחהתקופה" ההיסטורית ,שאת יצירותיה המוזיקליות אנו מבקשים לבצע. ניקח את דולמטש כדוגמה .לפנינו כנר בלגי שלמד נגינה ,כמו שאר בני דורו ,בכינור שאנחנו קוראים לו היום כינור 'מודרני' ,כלומר כינור שאתם תראו בתזמורת הפילהרמונית .אנו אמנם נתייחס אליו כאל 'כינור מודרני' אבל יש לזכור כי הוא בעצם התפתח במאה ה– .19כך או כך, דולמטש ביקש לבצע על כינור היסטורי 'אמיתי' ,דהיינו על אותם הכינורות שהיו לנגני תקופת הבארוק ,שהיו שונים באופנים רבים מהכינור ה'רומנטי' בן המאה ה 19-אותו הכיר .מאחר ופעל במדבר ציה של ממש בהקשר זה ,בנה באופן עצמאי כינורות ,ויולים או לאוטות ,דהיינו כלי נגינה שהיו פופולאריים בתקופתם הם .לאחר בנייתם החל להתמחות בשחזור הנגינה בהם ,וזאת תוך שהוא מבצע רפרטואר עתיק ,שמאז כתיבתו נהוג היה לבצע אותו בכלי נגינה 'מודרניים' במקום אלו שנשתכחו .בעקבותיו החלה טיפין טיפין להיווצר תנועת מבצעים שהלכו בדרכו והחלו להתמחות בכלים שונים וברפרטואר היסטורי מגוון. בקריאת ספריהם של דולמטש ,לנדובסקה ואחרים ,שפעלו עד לשנות ה 80-לערך ,ניתן למצוא כמה הנחות מוצא שאפיינו את פעילות התנועה מראשיתה: ההנחה הראשונה :משמעות היצירה המוזיקלית היא פועל יוצא מכוונתו המקורית של המלחין .כלומר ,המלחין הוא האוטוריטה העיקרית .יש היררכיה ברורה :המלחין תמיד בראש, והמבצע הוא דמות משנית ואובייקטיבית ,מעין פריזמה ,שבאה לתאר את התווים הכתובים בפרטיטורה .תפקיד המבצע לשמש כפריזמה בין המלחין לבין הקהל .למבצע אין שום אמירה אינדיווידואלית אישית .המבצע הוא כמין מראה ,תשקיף של המלחין המקורי ,שפס מן העולם. הנחת מוצא נוספת :המשקל שניתן לחשיבות השחזור של רכיבי הביצוע מן העבר .למה הכוונה? כל אחד מרכיבי היסוד של המוזיקה :דינמיקה ,תזמור ,מלודיה ,הרמוניה ,ריתמוס וארטיקולציה -חייב לקבל שיחזור של דרך ההפקה שלו בתקופות המוקדמות ,וכדי לשחזר אותם בצורה נאותה ,צריך להתחיל לחקור את התקופות האלה ,תקופות שאבד עליהן הכלח. מאחר ויש לנו רפרטואר של יצירות שהלכו ונשכחו כמאה שנים לאחר שנוצרו ,הרי שביצוע נכון שלהן מחייב הכרות מקיפה עם מסורות הביצוע מן העבר ומחייב שיחזור מדויק של אופן פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 45 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הפקתם של רכיבי ביצוע כגון תזמור ,פרשנות ריתמית ,אופני אורנמנטציה ,ובקיצור -כל האלמנטים המזוהים עם ביצוע" ,פרפורמנס" ,ועם אינטרפרטציה של מבצע. בהקשר זה נאמר דבר חשוב מאוד :החבורה הזאת פוסלת את השימוש ברכיבי ביצוע אינדיווידואליים ,והם כתבו זאת במפורש .כך לדוגמה ,ונדה לנדובסקה ,נגנית הצ'מבלו ,הוציאה ספר – אם כי אחר כך היא חזרה בה מכמה מהטענות שלה -אבל בו היא כותבת במפורש" :אין מקום לאינטואיציה של המבצע ".המבצע לא יכול לבוא עם אלמנטים פרשניים אינדיווידואליים משלו ,עם תפיסה אסתטית אישית .מבצע לא יכול לבוא ולהגיד" :זה נראה לי יותר או פחות יפה" .ישנה שלילה מוחלטת של ביטויים מוזיקליים כגון קשתות ,שינויי דינמיקה ,אפקטים אידיומטיים (דהיינו אלמנטים הקשורים ישירות בכלי הנגינה עליהם שולט הנגן) -כלומר של אותם האלמנטים הקשורים בפרשנות אישית של המבצע .אצל לנדובסקה וחבריה המשקל היחיד ניתן לחתירה ל"אמת ההיסטורית" – ופה ,שוב ,הוספתי מרכאות ,כמי שמודע לתפיסות הביקורתיות שתגענה מאוחר יותר. הנחה שלישית דוגלת בחשיבותו של המחקר המדעי :אנחנו צריכים ללקט כמה שיותר עובדות וכך להגיע לאמת המוחלטת ,ורק למחקר המדעי יש סמכות עליונה לומר לנו "למה התכוון המשורר" ,או במקרה הזה -המלחין .ההשקפה כאן היא השקפה פוזיטיביסטית גורפת – קידוש האינדוקטיביזם -ליקוט העובדות ,מערכת הערכים האימפריציסטית הדוגלת בסיבה ומסובב ,בהגעה לאמת האבסולוטית בדרך הניסוי והתהייה .בהקשר זה דוגלים חברי התנועה הראשונים בכך שהחוקר ,שהוא המבצע ,הוא דמות נייטרלית ,חסר דעה קדומה .הבעייה האפיסטמולוגית שתגיע לאחר מכן ,שעיקרה ההכרה בכך שאני ,כחוקר ,לעולם לא אוכל להגיע מעמדה נייטרלית ,בכלל לא נשאלת בשלב הזה .וכאמור ,לדידם קיימת אמת פרשנית אבסולוטית אחת ואין בלתה. בצד ההנחות שהצגתי עד כה ,נשלל לחלוטין מודל הקידמה ההגליאני – שעיקרו ,אם ננסח זאת באופן פשטני ,שהאדם כל הזמן מתקדם -כמודל שגוי שאבד עליו הכלח .חלוצי התנועה מצדדים באפשרות של גישור על פני תקופות היסטוריות שונות .השקפתם הרלטיביסטית דוגלת בכך שאין להתבונן בעבר מתוך עמדת ביקורת :מנקודת המוצא של ההווה בו אנו חיים קיים מחסור בנתונים ,אנו שרויים בגבולותיו של מערך אסטתי שונה וכו' .לפיכך טענות באשר לעליונותו של מלחין מודרני על מלחין קדום ,ובעיקר באשר לעליונות כלי נגינה או אופני הפקה מודרניים על כלי נגינה או דרכי ביצוע היסטוריים ,איננה רלוונטית או הגיונית. מהם רכיבי הביצוע אותם ביקשו לשחזר? קודם כל ,אלמנט התזמור .אחד הדברים החשובים שהם תרמו לעולם הביצוע המודרני היא האפשרות והלגיטימציה שבביצוע בכלי נגינה בעלי אוריינטציה היסטורית .לא עוד נגינה בחליל ממתכת ,שהוא תוצר המאה ה ,19-או בכינור עם מיתרי מתכת ,או בפסנתר במקום בצ'מבלו. לטענתם ,שומה עלינו לשמוע את היצירה המוזיקלית באותה הצורה שבה היא נשמעה כאשר נכתבה .רצוי לנגן בכלים מקוריים ,למשל בעוגבים שנשתמרו בכנסיות ,ואם לא -יש לשחזר כלים של פעם ,על בסיס ציורים ועדויות .יוצא מזה כי יש לשמור על כל אלמנט תזמורי מקורי: גודל התזמורת עבורה נכתבה היצירה ,הטקסט המקורי של הזמרת ,גיוון כלי הנגינה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 46 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אלמנט הריתמוס גם הוא חשוב ביותר :חשיבות השמירה על הערכים והפרשנות הריתמית שהייתה נהוגה בעבר ,החשובה כל כך ,למשל ,בעת ביצוע רפרטואר מן הבארוק. ומה באשר להחלטות המכונות 'חוץ-מוזיקליות'? הנה תמונה של תזמורת המבצעת את ה"סוויטה על פני המים" של הנדל ,יצירה שבוצעה במקור על רפסודה ששטה על התמזה .זהו ביצוע התואם במדויק את ערכי התנועה ה"אותנטית" המקוריים :כאן ,לדוגמה ,אומרים אנשי התנועה שיש לשחזר את המקום המקורי שבו הושמעו היצירות -במקרה זה נהר התמזה. לפי תפיסה זו אין לשמוע ,לדוגמה ,את המיסה בסי מינור של באך באולם הקונצרטים כי אם בכנסייה. באותו הקשר אני רוצה לספר לכם שבמשך שנים התהלכה השמועה לפיה סטודנטים בקונסרבטוריון מסוים בהולנד ,המתמחה בהוראת נגינה בכלים עתיקים ,ויתרו על מקלחת במשך השבוע ,וזאת כדי "להרגיש כמו ברוח התקופה" .הם היו מסתובבים שבוע אחר שבוע ברחובות האג ומתקלחים רק ביום שישי ,כי רצו להריח את רוח תקופת הבארוק! עד לכדי כך הגיעה החתירה לשחזור... ובכן ,התנועה הולכת ומתפתחת ובשנות ה– 70כבר ניתן לזהות שיש לה לא רק מעמד ערכי ואסתטי ,כי אם ,ובעיקר ,מעמד מסחרי ,או במלים אחרות :רייטינג גבוה ,ועם זה כידוע אי אפשר להתווכח .החל משנות ה 70-המאוחרות ,כל חברות התקליטים החלו לשתף פעולה עם הקבוצה ההולכת ומתרחבת ,שהפכה לקבוצה אדירה של נגנים בכלים עתיקים ,כשהיום ,אפילו הפילהרמונית שלנו תבצע יצירות מאת ויולדי או באך במספר מצומצם של נגנים על הבמה, בתוספת נגן צ'מבלו ,בבחינת ניסיון ב'כאילו' לבצע כמו הנגנים ה'אותנטיים' וברוח התקופה ההיא. ואכן ,התנועה הזאת משפיעה על כולם .אבל בצד ההשפעה האדירה הזו ,אנשים מתוך התנועה פנימה ,חוקרים ומבצעים ,מתחילים לשאול שאלות. מרבית השאלות נקשרו תחילה בסוגיות מחקר :האם המחקרים שעליהם נסמכנו כל השנים, הם בכלל מהימנים? לפתע ,באמצע שנות ה 80-לערך ,החלו להופיע טענות באשר לעצם החתירה אחר אמת פרשנית אחת ,המתחילה להצטייר כאוטופיה חסרת הגיון .סימני שאלה החלו להיווצר סביב עצם המחקר המוזיקולוגי ,שהחל להיראות כבלתי רלוונטי לביצוע .אחדים טענו כי הביצוע המוזיקלי מושתת על רגש ועל אינטואיציה ,כי התיאורטיקן (קרי ,המוזיקולוג) הוא מרוחק מדי ,וכי המחקר המוזיקולוגי מביא לדוגמטיות יתר .הבעיה האפיסטמולוגית, שעיקרה ,כאמור ,חוסר האפשרות לחבור לעולם הערכים התרבותי והאסטתי של העבר ,נפתרה באמצעות ויתור מראש :אנחנו לא יכולים לדעת מה היה בזמנו ,אז בואו נוותר בכלל ,אנחנו הרי לא חיים בתקופת הבארוק! וויל קראצ'פילד ,שעובד בשנות ה ,80-מדבר על "סגנון אלאסטי" בביצוע ,דהיינו על כך שאין ערכים ברורים או נתונים מראש .גארי טומלינסון מצביע על כשלון המודל הפוזיטיביסטי כשהמדובר "ברוחו של האמן ובדמיונו היוצר" .ניקולאוס הרנונקור ,אחד מהנגנים והמנצחים הידועים המשתייכים לתנועה ,מצביע על הכמיהה לשחזור באמצעות המחקר האמפירי, כמייצגת נהייה לתרבות-עבר ,כבריחה מהמציאות וכמייצגת אובדן זהות .ציטוט" :מעמדה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 47 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הנחות של המוסיקה בת זמננו" -הרנונקור מדבר על המוסיקה המודרנית שהיא ,כמובן ,מאוד לא קומוניקטיבית – "הביא לחיפוש היופי של פעם ".כלומר ,סוג של אסקפיזם ,של בריחה למוסיקה של העבר מכיוון שהמוסיקה של ההווה היא קטסטרופה. הנה ציטוט נוסף :ריצ'רד דרייפוס ,נגן ויולה דה־גמבה ידוע ,כותב" :שוחרי המוסיקה העתיקה הם אלה שבקנאותם האובייקטיבית השחיתו את המוסיקה הנפלאה מן העבר". עמדות חדשות וביקורתיות מתחילות להישמע גם באשר למהות היצירה האמנותית: מתחילים לדבר על כך שיצירה מוסיקלית היא אוטונומית ,שאפשר להפריד בין המלחין לבין יצירתו ,ושהיצירה היא מדיום הנתון לשינויים ואין לה ערך אבסולוטי מוחלט .יתרה מזו: ליצירה מכלול משמעויות עם אין-סוף קונטקסטים .טומלינסון ,לדוגמה ,מצביע על כך שקהל המגיע לאולם הקונצרטים ולא מבין דבר במוסיקה ,המשמעות שהוא נותן ליצירה היא בהחלט לגיטימית לא פחות ממשמעות שייתן לה מוסיקולוג בעל שם .זאת משום שיצירה מוסיקלית היא נגזרת של אין-סוף הקונטקסטים שלה .במלים אחרות :גם אם נשמע יצירה של באך ונתחיל לחלום על פקקים בדרך למכללת ספיר ,זה בהחלט לגיטימי ,זה חלק מהמשמעות שלה, ומשמעותה משתנה במהלך הזמן בשל ריבוי קונטקסטים. גם מעמד המבצע זוכה לחשיבה מחודשת :הרפרטואר ההיסטורי מתחיל להיתפס ככזה המושתת על רכיבי ביצוע אינדיבידואליים ועל טעם אישי. נגעתי פה ,באמת ,באפס קצהן של ההשגות והתפיסות הביקורתיות על "תנועת המוזיקה המוקדמת" – הנה לכם עוד שם לרשימת התארים של התנועה ...ובכל זאת ,למרות הביקורת שהלכה והחריפה ,אי אפשר להימנע מההבחנה לפיה מדובר באמת בתנועה שהחלה כתנועה מוזיקלית אך הביאה לשינוי תרבותי של ממש .אחת הדוגמאות הברורות לכך ,בעיניי ,הוא שיחזור אולם הגלוב ( )The Globe Theaterבלונדון ,התאטרון מתקופתו של שיקספיר .הנהייה לשחזור "ברוח התקופה" ,לנאמנות לאותנטיות ,הביאה לכך שהייתה להם דילמה בשנות ה,90- בשלביה האחרונים של הבנייה ,אם להכניס למבנה התיאטרון את גלאי־האש המודרניים נגד שריפה -כזכור נשרף המבנה בשריפה הגדולה ,בשנת .1613גלאי־האש הרי לא היו בתקופתו של שייקספיר... התנועה השפיעה אפילו על תחום המשפט ,כאשר בשנות ה ,90-משפטנים בארצות הברית דיברו על מהות ואופן תפיסת הערכים המגולמים בחוקה האמריקאית ,שנכתבה לפני מאות בשנים ,בהצביעם על מאמרים וספרים של מבצעי תנועת המוזיקה העתיקה .בקיצור ,זו באמת תנועה ששינתה את פני המאה הקודמת. אסיים בדוגמה מוזיקלית של יצירה ידועה וקנונית ,פרק מתוך אוסף הקונצ'רטי לכינור ולתזמורת של ויולדי המכונה "עונות השנה" .זוהי יצירה שנכנסה לפנתיאון הכללי של הציבור הרחב ,לא רק במערב .מדובר על רצף של ארבעה קונצ'רטי ,כל אחד נקשר לעונה אחרת .בחרתי במקרה את עונת החורף .אנחנו שומעים עכשיו ביצוע בכלים 'מודרניים' ,עם תזמורת נגנים שהייתה נקראת ,עד לפני עשרים שנה" ,הזרם המרכזי" -מונח שהיום כבר אבד עליו הכלח. באופן פשטני ניתן לומר שאם הייתם מגיעים לפני עשרים שנה לתזמורת הפילהרמונית ,או לסימפונית הירושלמית ,והייתם שומעים את "עונות השנה" ,כך הייתם שומעים את היצירה: פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 48 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 עם כנר המנגן בכינור 'מודרני' ,עם מיתרי מתכת ,צוואר ארוך לכינור וכו' .ביצוע שמושתת על אלמנטים מוסיקליים מודרניים ,ששייכים יותר למאה ה ,19-כל דבר כמו שהוא כתוב ,ויבראטו מסוים וכו'. עכשיו נשמע ביצוע של קבוצה שנקראת "איל ג'ורדינו הרמוניקו" לאותה יצירה .כאן מבצעים הנגנים בכלים עתיקים או משוחזרים מתקופתו של ויואלדי. והרי שאלת תם :מי נשמע לכם 'מודרני' יותר? תודה לכם. [השמעת הביצוע] מאיה קציר תודה לאיתן ,עוד נוסטלגי שיצא מהארון ...ועכשיו אל נירית בן-ארי ,דוקטורנטית במרכז המוסיקלי של האוניברסיטה הציבורית של העיר ניו יורק .אני מודה שבעברית זה לא נשמע טוב אבל באנגלית זה נשמע הרבה יותר גרוע ...נושא ההרצאה :מערבולת המודרניוּת :דיאלטיקה של שינוי .ההיפ-הופ כמקרה-מבחן של שינוי חברתי. נירית בן-ארי אני רוצה להיצמד לכותרת של היום הזה" :שינוי תרבות" .עודד אמר קודם" :אבל רגע, איך אפשר לדבר על 'שינוי תרבות' ,בעצם תרבות = שינוי" .אכן ,שינוי הוא תרבות ותרבות היא שינוי .אי אפשר לדמיין תרבות בלי שינוי ,אי אפשר לדמיין תרבות מודרנית ,או את העת המודרנית ,או את החוויה של המודרניות ,בלי לדבר על שינוי. ההרצאה שלי מחולקת לארבעה חלקים ויש בה הרבה וידיאו-קליפים. מהי "החוויה המודרנית"? אנחנו חיים בעת מודרנית ,אנחנו אנשים מודרנים ,יש כאלה שיגידו "פוסט-מודרנים" ,אבל כשאנחנו מדברים על החוויה המודרנית ,אני רוצה להתייחס לספר שסביבו טוויתי את הרצאתי .זהו ספרו של מרשאל ברמן ( )Marshall Bermanמ1982- ושמו ."All That is Solid Melts into Air, the Experience of Modernity" :בתרגום חופשי: כל מה שמוצק וידוע ,נידף אל הרוח ,נמס .מרשל ברמן מתייחס בספר הזה להצהרה החשובה ביותר של מודרניות ,והיא "המניפסט הקומוניסטי" של מארקס ואנגלס .במניפסט הקומוניסטי, מארקס ואנגלס כותבים כי "המודרנה מבקשת מהעולם להתפתח כל הזמן" .הם לוקחים את זה למצב הכלכלי ,שבו אמצעי הייצור ויחסי הייצור נמצאים במצב מתמיד של שינוי. המשפט הזה All That is Solid Melts into Air ,למעשה מגיע מתוך המניפסט הקומוניסטי, שהוא טקסט מאוד פואטי ,וברמן מעלה את הפואטיות ואת היופי שלו עוד יותר .הוא כותב: "בכל רגע ,המוכר והידוע הופכים לאוויר ,והמקודש הופך למחולל ".ויחד עם השינוי הזה ,ברגע שדברים משתנים ,גם הרצונות האנושיים שלנו משתנים והצרכים שלנו משתנים .דוגמאות שקיימות איתנו כל יום :אתמול לא היה כאן אינטרנט והיום נדמה לנו שאנחנו לא יכולים לחיות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 49 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בלעדיו .אתמול לא היה פה iPodוהיום נדמה שבלעדיו אנחנו לא מסוגלים לחיות .ולכן ,קיים הצורך התמידי בייצור ובפיתוח. לפי פרשנותו של ברמן למניפסט הקומוניסטי ,המצב האנושי המודרני הוא מצב תמידי של חרדה ופחד ,מכיוון שהעולם הישן עשוי להעלם בכל רגע ,להתמוסס ולהפוך לאוויר .בכל רגע ורגע נתון ,אנחנו צריכים להתמודד עם החרדה הזאת .ויחד עם זאת ,אם הכל מתמוטט ,אם הכל נמצא בכאוס ובאי-סדר ,אז הכל בסדר ,הכל חי ונושם ,אנחנו מתקדמים ,יש שינוי ,ופנינו אל שינוי וקידמה. ברמן קורא את המניפסט הקומוניסטי כשיר הלל לבורגנות .מבחינתו -וזה קצת לא קונבנציאלי במעגלים מרכסיסטיים -במקום לראות את מארקס כמבקר מחמיר ועוין של הקפיטליזם ושל המעמד הבורגני שמניע אותו ,הוא רואה את מארקס כמעריץ גדול של הקפיטליזם ,של הבורגנות ושל התרומה שלהם לעולם .הוא מאמין שמארקס לא טווה את החלום האוטופי הזה שנקרא "קומוניזם" מתוך עוינות או שנאה לקפיטליזם ,אלא מתוך רצון לראות שכולם ייהנו מהפירות של הקפיטליזם ,ממה שהבורגנות יכולה להציע לעולם. גם מארקס וגם ברמן מודים שהבעיה המרכזית של הקפיטליזם ,היא שהוא הורס את היכולות האנושיות שהוא מייצר .כלומר ,הכל נוצר ומתקדם ,אבל בכל רגע יכולים אותם דברים לההרס בשם אותם רעיונות של המודרניות והקידמה וכו' .אני מצטטת" :להיות מודרני ,משמעו למצוא עצמך בסביבה שמבטיחה לנו הרפתקה ,כוח ,אושר ,צמיחה ,שינוי של עצמנו ושל העולם" - הכל ,כמובן ,דברים חיוביים " -אך בעת ובעונה אחת שמאיימת להרוס כל דבר שיש לנו ,כל דבר שאנו יודעים ,כל מה שהוא אנחנו ".וההרס הזה הוא חלק אינטגרלי של הפיתוח .כלומר ,הפיתוח והקידמה מגיעים במחיר אנושי כבד וזוהי תמצית החוויה האנושית בעת המודרנית :להיות בלב הסערה ,להתמודד עם החורבן ולבנות מחדש .התהליך הדיאלקטי הזה ,שהוא מלא סתירות ,הוא למעשה החיים המודרניים .ברמן מאמין שהאדם חש בנוח בהתמודדות עם השינויים ,הפחד והחרדה ,ההרס והחורבן ,שכן היא החוויה של החיים המודרניים. אעבור לעיר ניו יורק כדוגמה ממש מופתית לרעיון הזה של החוויה המודרנית .ראשית, העיר עצמה ,כעיר ,היא הגיבורה של המודרניות .החוויה המודרנית מתרחשת בעיר ,ברחוב, לא בסלונים פרטיים ,לא במרחבים סגורים שאין בהם כניסה לאנשים אחרים ,אלא במרחב הציבורי .ניו יורק עברה שינויים מרחיקי לכת :רוברט מוזס ,מתכנן הערים ,ששימש כיושב הראש של "הרשות של גשרי שלושת הרובעים" בעיריית ניו יורק (The Three Boroghs Bridges ,)Tunnelsהלך בדרכם של מתכנני הערים המודרניים והחזון שלהם על עיר העתיד .הוא רצה להפוך את רובע מנהטן למרכז עסקים שיחובר לרובעים החיצוניים של ניו יורק -ברונקס, ברוקלין וכו' ולפרוורים החיצוניים יותר ,באמצעות מבוך של כבישים מהירים וגשרים .החזון שלו היה תמצית של מודרניות וקידמה ,וכמו שהחוויה המודרנית מכתיבה לנו -החזון הזה בא במחיר מאוד כבד של הרס ואובדן של קהילות שלמות על הווי החיים שלהן ,הרס שחולל ניכור וחרדה .הפרויקטים של רוברט מוזס ,במיוחד ברובע ברונקס ,הפכו לסמל של ההרס והחורבן שיש בכוחה של המודרניות לחולל. התנגדות למוזס נתפסה כהתנגדות לקידמה .מי שיעז להגיד "אל תבנה כביש ,אל תקדם פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 50 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אותנו" ייראה כאנטי-מודרני ,כמתנגד לקידמה ,כשמרן הקופא על שמריו .המעניין הוא שרוברט מוזס עשה את זה באמת בשם אותם ערכים של הקהילות שאותן הוא הרס .כשמוזס בא לבנות את הכביש בלב ליבן ,בשנות ה ,50-בנייה שארכה כ 12-שנה והסתיימה ב ,1963-הקהילות האלה ראו את עצמן כקהילות מודרניות לעילא ולעילא .ה"גראנד קונקורס" -השדרה המרכזית של רובע הברונקס ,נבנתה על פי הדגם של השאנס-אליזה :שדרה רחבה ,עצים לאורכה ,מסלולים רבים משני הצדדים ובתי מגורים .בבתי המגורים האלה נבנו המעליות הראשונות באמריקה. חיו שם בעיקר קהילות מהגרים מהמעמד הבינוני ,וגם הנמוך ,בעיקר יהודים ממזרח אירופה, אירים ואיטלקים .הייתה שם חברה מאוד תוססת ורבגונית .הקהילה הזאת למעשה נהרסה כשעיריית ניו יורק בנתה שם את כביש חוצה הברונקס .כל מי שיכול היה -יצא משם .כביש סואן שעובר מול הבית ,שכונה שנהרסת מבחינה סביבתית -אלה מהווים סיבות מובהקות לבריחת תושבים מהמקום .מה גם שהעירייה השקיעה בבנייתם של יחידות דיור חלופיות ,במה שנקרא "קופ-סיטי" בגבול הצפוני של הברונקס ,ועודדה את השתקעותם של לבנים ממעמד בינוני שם .האיזור הדרומי של הברונקס ,שהושפע מבניית הכביש ,נותר לאלו שידם קצרה מלעזוב את השכונה :שחורים והיספנים עניים ,ומהגרים רבים שהגיעו מאיי הודו המערבית. מחירי השכירות ירדו פלאים וכבר לא השתלם לבעלי הבתים להשכיר דירות ולכן נהגו להצית את בתיהם באופן מכוון כדי לקבל את כספי הביטוח .ההצתות המכוונות האלה הוסיפו לדירדור הסביבתי. בנוסף לכך ,בשנות ה 60-וה 70-עבר המשק האמריקאי מפעילות תעשייתית לפעילות פוסט-תעשייתית ,כלומר הרבה מהתעשיות שסיפקו עבודה לאנשי הצוארון הכחול יצאו מהערים הגדולות ויותר מאוחר יצאו לגמרי מארצות הברית .תחומי התעסוקה הפכו מייצרניים לנותני שירותים וסוגי העיסוקים התחלפו מעבודות צווארון כחול לניהול מקצועי ,מזכירוּ ת ושירות -משרות שעובדי הצווארון הכחול לא יכלו למלא ,וכתוצאה מכך האבטלה גאתה והאפשרויות התמעטו ולכך הייתה השפעה מאוד קשה על השכונות האלה בברונקס. מתוך ההקדמה הזאת אני רוצה לעבור לתרבות שנוצרה במהלך שנות ה 70-בתוך הכאוס הזה ,התרבות שהיום קוראים לה "תרבות ההיפ-הופ" .אחד השירים המוקדמים של ההיפ-הופ, שמייצגים יותר מכל את החוויה הזאת ,הוא שירו של גראנדמסטר פלש ,Grandmaster Flash בשם The Messageשיצא ב .1982-להקתו" ,חמשת הזועמים" ,The Furious Fiveהייתה אחת הלהקות החשובות של ההיפ-הופ עוד לפני שהקליטו אותם ועוד לפני שההיפ-הופ עשה את ה leap-הזה מתרבות רחוב ,מ event-לא מתועד ,שרק מי שנמצא בו יכול לספר על ההתרחשות שלו שהייתה מאוד קומוניקטיבית ואישית ,לתרבות של צריכה ,של הקלטות ושל וידיאו- קליפים ,מעבר שתרחש רק ב .1979-אבל לאורך כל שנות ה 70-תרבות ההיפ-הופ התרחשה בעיר ניו יורק וגרנדמסטר פלש ו"חמשת הזועמים" היו חלק ממנה. השיר שלהם ,The Message ,שיצא כאמור ב ,1982-עם הקליפ שלו -בימי ראשית ה - MTV-מייצגים באופן דרמטי וויזואלי את תקופת ההרס בברונקס ,את הרחובות הקשים שבהם הם גדלו ,שהחיים בהם -אני אוהבת להגיד שזה אותו מצב טבעי שתומאס הובס דימיין אותו :מבודד ,עני ,מאוס ,ברוטלי וקצר -אלה החיים בברונקס .אבל ,במקום לפנות למלחמה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 51 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 של כולם-נגד-כולם ,הם פנו לעשייה ידידותית .וכך נאמר בפזמון: Don't push me cause I'm close to the edge, I'm trying not to lose my head, It's like a jungle sometimes, it makes me wonder How I keep from going under הרחובות של העיר הם כמו ג'ונגל .זה דווקא אחד משירי ה"ראפ" שקל להבין בהם את המילים .הוא מתאר לנו את השכונה שבה הוא חי :זכוכיות שבורות בכל מקום ,אנשים משתינים על המדרגות ,עכברים וג'וקים בבתים ,נרקומנים בסימטה ,ילדות שהופכות לזונות ,מעקלים דופקים בדלת ,בתי ספר כושלים ,אפלייה וגזענות וכו'[ .השמעת קטע מהשיר] Broken glass everywhere People pissing on the stairs, you know they just don't care I can't take the smell, I can't take the noise no more Got no money to move out, I guess I got no choice Rats in the front room, roaches in the back Junkies in the alley with the baseball bat I tried to get away, but I couldn't get far Cause a man with a tow-truck repossessed my car אין דבר שמסמל יותר את הפיכתו של ההיפ-הופ לתרבות השלטת ,תרבות הנוער הפופולרית ביותר בארצות הברית ובכל העולם ,מאשר המעבר מהשיר הזה של גרנדמסטר פלש על ניו יורק, אל השיר Official Videoשל JayZשיצא השנה או בשנה שעברה .גרנדמסטר פלש מדבר על ניו יורק כמקום של חורבן והרס ועל החוויה שלו כחוויה של פחד וחרדה מפני החיים. יש לשאול :איך המאזין רואה את גרנדמסטר פלש שהגיע מהשוליים? כלומר ,המאזין במרכז התרבות השלטת חווה את המוסיקה הזאת כחוויה של רעש ,של לכלוך ,של וולגריות ,כמוסיקה לא ראויה ,מוסיקה נמוכה ,בזויה ,אפילו גרוטסקית במובן מסוים .אבל המוסיקה הזאת ,במסע שנמשך כשלושים שנה ,עשתה את דרכה אל תוך מרכז התרבות השלטת -אם אנחנו מדברים על שינוי תרבותי .ג'יי זי הגיע משכונת ,Marcy Projectאחת השכונות הקשות ,הנודעות לשימצה .הוא נולד שם בתחילת שנות ה 70-והיום הוא אחד האנשים העשירים בעולם ,חבר אישי של אובאמה .אובאמה אמר ,בשנה שעברה ,שב iPod-שלו יש הרבה מוזיקת ראפ ,כלומר כיום נשיא ארצות הברית מקשיב לראפ .יש פה סימבוליקה גדולה. כשמסתכלים היום על הקליפ של ג'יי-זי שנקרא Empire State of Mindרואים שעברנו מהרחובות המלוכלכים לרחובות של האימפריה .הוא מספר בשיר שהוא הגיע מ"השכונה", ה Hood-אבל לבסוף הצליח ו"עשה זאת" ,וכך גם הראפ .גם הראפ הגיע מה Hood-והיום, כשהוא במרכז התרבות השלטת ,הוא עדיין ,hoodמה"השכונה" .החוויה של המאזין ,כמו שנראה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 52 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 של דומיננטיות ואני חושבת שזה מסמל, של שליטה, היא חוויה של כוח,קליפ הזה-בוידיאו ] [השמעת הקטע.יותר מהכל את השינוי התרבותי Yeah, Yeah, I'm up at Brooklyn, Now I'm down in Tribe ca, Right next to DeNiro, But I'll be hood forever, I'm the new Sinatra, And since I made it here, I can make it anywhere, Yeah they love me everywhere, I used to cop in Harlem, All of my Dominicans Right there up on Broadway, Brought me back to that McDonald's, Took it to my stash spot, 5-60 State street, Catch me in the kitchen like a Simmons whipping Pastry, Cruising down 8th street, Off white Lexus, Driving so slow but BK is from Texas, Me I'm up at Bed Study, Home of that boy Biggie, Now I live on billboard, And I brought my boys with me, Say what up to Ty Ty, still sipping Mai-tai Sitting court side Knicks and Nets give me high fives, N-gga I be Spiked out, I can trip a referee, Tell by my attitude that I most definitely from [Alicia Keys:] In New York, Concrete jungle where dreams are made of, There's nothing you can't do, 9.3.2010 4 '| מפגש חוקרים מס 53 | פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות Now you're in New York, These streets will make you feel brand new, The lights will inspire you, Let's hear it for New York, New York, New York ][Jay-Z: I made you hot nigga, Catch me at the X with OG at a Yankee game, Shit I made the Yankee hat more famous than a yankee can, You should know I bleed Blue, but I ain't a crip tho, But I got a gang of niggas walking with my clique though, Welcome to the melting pot, Corners where we selling rocks, Afrika bambaataa shit, Home of the hip hop, Yellow cap, gypsy cap, dollar cab, holla back, For foreigners it aint fitted they forgot how to act כאן רואים בבירור שהרחובות נקיים ,זו ניו יורק העוצמתית ,הכוחנית .הזמרת כל כך יפה ונקייה והוא בעצמו לבוש בחליפה ,כבר לא לבוש בבגדים של ההיפ-הופ ,עומד בקומה מאוד גבוהה של בניין שמשקיף על כל העיר ניו יורק ,כלומר ,עכשיו הוא בעמדת כוח .בזה אסיים. מאיה קציר תודה רבה .זה היה מאוד מעניין .עכשיו נציג את המשתתף המפתיע של העונה ,הוא לא ידע שהוא ירצה ...נדב אפל ,דוקטורנט בתכנית לתרבות ותקשורת בבר-אילן ,די-ג'יי מחוננן ,גאון, כך אמרו לי ומבקר אמנות של ה ,timeout-והוא יציג את הנושא שעליו ידבר. נדב אפל אני אדבר על הנושא" :מוזיקת פופ-רוק והתנגדות -שלוש פרדיגמות" .אני מתנצל מראש אם ההרצאה תהיה קצת פחות מובנית מאלה שקדמו לה ,כי בעצם צורפתי ל line up-של ה".פסטיבל" הזה ,כמו שאומרים ,ברגע האחרון .במקרה יש לי פה הרצאה של שעה וחצי שנתתי לא מזמן ,אנסה לצמצם אותה בשידור חי לעשר דקות עד רבע שעה .אפשר לקרוא לה "מוסיקת פופ/רוק והתנגדות -שלוש פרדיגמות" .באופן כללי ,גם באקדמיה וגם בתרבות הפופולרית, בכתיבה הפופולרית יותר על מוסיקת הפופ והרוק -אם זה בעיתונות או בטלויזיה או בשיח היומיומי ,נהוג במקרים רבים לייחס למוזיקה איזשהו מרכיב שמציב אותה בעמדה אנטגוניסטית פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 54 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 כלפי איזשהו מוקד כוח -אפשר לקרוא לו "הממסד"" ,ההגמוניה"" ,הבורגנות"" ,השלטון", "השמרנות" ,כל פעם הוא מקבל שם אחר ,אבל תמיד זו דרמה מאוד דומה ,כלומר ,במידה רבה הנרטיב המקובל של מוסיקת פופ ורוק הוא נרטיב של אסטרטגיות שונות של התנגדות. מהרוק'נרול הבעטני והייצרי ,זמרי המחאה של תחילת הסיקסטיז ,הסיקסטיז הפסיכדלי של השלום והאהבה gender bending ,אחר כך בתחילת הסבנטיז ,הפאנק עם כל השלילה שלו ואילך ואילך. אני מעוניין לנסות ולהמשיג ,דרך שלוש פרדיגמות עיקריות ,את האופן שבו המחקר האקדמי ניסה לייצר מודלים תיאורטיים שמסבירים כיצד מוסיקת הפופ והרוק מאפשרת התנגדות. לפרדיגמה הראשונה אני קורא "הפרדיגמה הטראנסצנדנטית" .הפרדיגמה הזאת שואבת הרבה מתיאודור אדורנו .בדרך כלל ,כשמדברים על אדורנו בהקשר של חקר המוסיקה הפופולרית ,הוא משמש כסוג של איש-קש-לחבוט-בו .אדורנו הוא האליטיסט ,המתנשא, הסנוב ,מי שלא באמת הבין את המוסיקה ,מי שלא טרח להקשיב -כך נהוג לתאר אותו ,משום שטקסטים שלו ,שעסקו במוסיקה פופולרית ,היו מאוד ביקורתיים .אבל ,הרבה מהתאורטיקנים הס ֵכ ָמה שאדורנו חישב בעזרתה את הכוח ההתנגדותי של המוסיקה הפופולרית אימצו את ְ שהוא ייחס למוסיקה הגבוהה או האמנותית ,ופשוט יישמו אותה ,ייחסו את אותן תכונות למוסיקה הפופולרית .אסביר בקצרה :אדורנו דיבר על האמנות הגבוהה כאמנות שמאופיינת באוטונומיה אסתטית .בגדול ,דווקא משום שהאמנות עומדת לגמרי בפני עצמה ולא מושפעת משום גורם חיצוני ,כמעט אוטיסטית ביחס לחברה ,היא לא מקיימת עימה שום קשר .מתוך הנסיגה הטוטאלית הזו ,מתוך השלילה המוחלטת ,היא מייצרת אופק אלטרנטיבי ,מקום שבו אפשר לסגת לגמרי ,ומתוך החוויה האוטופית לדמיין ,להבין שחברה טובה יותר היא אפשרית, שכל מה שאנחנו חווים כהכרחי -הקפיטליזם ,הדיכוי ,הסקסיזם ,איך שלא נקרא לזה -הוא לא הכרחי ובעצם יש אלטרנטיבה .זה ,מאוד בקצרה ,הקונספט של האופק האוטופי שאדורנו ייחס למוסיקה הגבוהה. אני רוצה לקרוא קטע קצר מתוך ספרו של ניסן שור ,שיצא בשנה שעברה בהוצאת רסלינג, על ההיסטוריה של המועדונים והדיסקוטקים בישראל .שור מנסה להסביר את הפשיטות המשטרתיות שהתרחשו ועדיין מתרחשות במסיבות טראנס ,מסיבות האסיד .שור שואל: למה המשטרה כל כך התאמצה לחפש את הצעירים האלה שחוגגים במעמקי היער ,לעצור אותם ולפוצץ את המסיבות? למה היא עשתה את זה? ושור מנסה להסביר את זה כך" :בכל סוף שבוע ,באתרים שונים ברחבי הארץ ,בילו אנשים מלאי שמחת חיים .הם בחרו להתעלם מהמציאות הישראלית שעטפה אותם ביום וניסו להתעלות מעליה ,לפחות לזמן קצוב .בעיני המדינה והממסד ,אנשים כאלה עלולים להוות סכנה לסדר הציבורי ולערכים ההגמוניים הנגזרים ממנו .אדם שמח הוא אדם שעשוי לקרוא תגר על העקרונות שלפיהם הוא גדל והתחנך .אדם שמח הוא אדם שעשוי לשאוף להאריך את יכולת השמחה על חשבון השגרה היומיומית .אדם שמח הוא אדם שאינו מקבל כמובן מאליו את הממסרים הממסדיים ".כלומר ,שור בעצם מדמיין את מסיבות הטראנס כאמנות הגבוהה של אדורנו ,מסיבות הטראנס הם אותו מקום שמנותק מהחברה ,המקום שבו חווים את האופק האוטופי ,המקום שברגע שנמצאים בו ,ברגע שמתנתקים דרכו מהחברה ,אפשר לחרוג ולחשוב על אלטרנטיבה טובה יותר ,ראויה יותר, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 55 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אלטרנטיבה ביקורתית .יש עוד הרבה טקסטים בסגנון הזה ,אני מביא אותו כדוגמה ,כי אנחנו קצרים בזמן .את אופן המחשבה הזה אני מכנה "הפרדיגמה הטרנסצנדנטית". אופן מחשבה שני ,שניתקל בו בדיון על כוח התנגדות ,אני מכנה אותו "פרדיגמת העצמה". יש שני הבדלים עיקריים בינה לבין הפרדיגמה הטרנסצנדנטית .ההבדל הראשון הוא שפרדיגמת העצמה מתייחסת למוסיקה בצורה אינסטרומנטלית יותר .היא פחות מתעניינת באפקט של המוסיקה עצמה ויותר בשימוש הפרגמטי שניתן לעשות במוסיקה הזו כדי להשיג מטרות מסוימות .ההבדל השני הוא שמדובר פחות בהתנסות האסתטית-רוחנית שהמוסיקה מעניקה, ויותר בפן הדידקטי שלה ,במה שניתן ללמוד מהמוסיקה .המוסיקה בעצם מהווה מעין מרשם להתנגדות .היא מלמדת אותנו איך להתנגד .למשל ,טרישה רוז ,חוקרת היפ-הופ מאוד חשובה, מספרת על מקרה שהיא ראתה בעצמה :צעיר שחור בניו יורק הוטרד על ידי שוטרים לבנים על לא עוול בכפו .מה הוא עשה? הוא ענה להם באמצעות ציטוט משיר של קיי-אר-אס וואן ,KRS-Oneראפר שקורא בשיר הזה Who protects us from you? :מי מגן עלינו מפניכם? אתם, המשטרה ,אמורים להגן עלינו ,אבל בעצם אנחנו צריכים מישהו שיגן עלינו מפניכם .השיר של KRS-Oneהעצים את הצעיר השחור הזה ,העניק לו שפה שבאמצעותה הוא יכול היה לענות לשוטר ,לעמוד מולו ,לא להיכנע לדיכוי. מדונה היא אחת הדמויות הכי פופולריות כנושא לכתיבה האקדמית על מוסיקת פופ ורוק. הרבה מכתיבה זו נכתב במסגרת פרדיגמת ההעצמה :מדונה כמודל חיקוי פנימיסטי ,מדונה מעודדת נשים ונערות להיות עצמאיות ,ללכת בדרך שלהן ,לא להתבייש במיניות שלהן .היא מעצימה אותן .אני מכנה את זה "פרדיגמת העצמה". הפרדיגמה השלישית והאחרונה שאיתרתי ,אני מכנה אותה "הפרדיגמה הסמיוטית". סמיוטית במובן שקריסטבה העניקה למושג בביטוי "הדיספוזיציה הסמיוטית" כמקום שבו המשמעות מתפרקת ,מקום שבו אין משמעות ,שבו גם אי אפשר לייצר משמעות חדשה. הפרדיגמה הסמיוטית גורסת שהמרכיב ההתנגדותי במוסיקה הוא במקום שבו היא מייצרת אפקט שאינו ניתן לתמלול בשפה ושאינו ניתן לאיזשהו עיצוב אפיסטמולוגי ,שאי אפשר להגיד, בעצם ,שום דבר קבוע עליו ,שהוא חומק ומתנגד לכל ניסיון לקבע אותו .למשל ,חוקרת בשם דיינה הלר ,כתבה על הרכב הבנות הרוסי ט.א.ט.ו ,.הרכב של שתי נערות .ראשי התיבות של ט.א.ט.ו .ברוסית פירושו "זו אוהבת את זו" .חלק מאוד אינטגרלי מהדימוי הציבורי של החברות בט.א.ט.ו .הוא שהן מאהבות לסביות .הן מתנשקות במהלך ההופעה ,מפלרטטות אחת עם השנייה ,וכדומה ,בו בזמן שהן מקפידות להצהיר בכל הקשר ,שהן בכלל לא לסביות בשום צורה ,אלא הן סטרייטיות והן אפילו נקלעו לביטויים הומופוביים פה ושם .שואלת הלר ,איך אפשר ליישב בין שני הדברים האלה? מצד אחד ,הן מתעקשות להתנשק ולהתמזמז ולהתנהג כמו מאהבות בכל פעם שהן מופיעות ,ובאותה עת להרגיע את הקהל" :אנחנו בכלל סטרייטיות לגמרי ולסביות זה פויה" .איך מסבירה את זה הלר? היא אומרת" :התשוקה של ט.א.ט.ו .מונחת איפשהו בין עומקה ,לכאורה ,של הערגה לבין היפוכה הפארודי של הערגה הזו .האירוטיות האסורה מתהפכת ברגע הצגתה ,נעשית חסרת תוקף וריקה ".כלומר ,ט.א.ט.ו .בעצם מנקזות את כל המובן מהרעיון שניתן לקרוא לפעילות אירוטית באיזשהו שם מקובל ,להגיד "זה לסבי", או "זה סטרייטי" .הן מביאות את המיניות למקום שבו לא ניתן לקרוא לה בשם ,כי כל פעולה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 56 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שהן עושות מיד הופכת לפארודית ,מיד נשללת על ידי הפעולה הבאה שלהן .ולכן הן מביאות אותנו לתוך אותה דיספוזיציה סמיוטית ,לתוך המקום שבו המשמעות כבר לא ניתנת לקיבוע ובכך הן מאפשרות התנגדות לניסיון לקבע אותנו בתור סובייקטים יציבים ,בעלי זהות קבועה. בעצם ניתן לומר שכל הפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי הוא ניסיון לשחרר את מה שבעצם ישנו מתחת לדימוי של הסובייקט ,מתחת לסובייקט המודרני. אלו ,בקצרה ,שלוש הפרדיגמות .הטענה שאני רוצה להעלות לגביהן היא ששלוש הפרדיגמות הללו בעצם נשמעות מאוד יפה ואפשר לומר שהן גם מעניקות הסבר משכנע ואולי גם הסבר מועיל לתופעות מסוימות .אבל בו בזמן ,שלוש הפרדיגמות הללו בעצם כופות על המוסיקה משמעות שהיא חיצונית ולא לגמרי רלבנטית עבורה .כיצד? לשם כך נדבר שנייה על קיטלוג שעשה החוקר סיימון פרית' ,אחד מחוקרי המוסיקה הפופולרית הכי חשובים ,אם לא החשוב ביותר .בספר שלו Performing Ritesהוא מדבר על שלושה שדות-שיח אודות המוסיקה ,לאו דווקא מוסיקה פופולרית ,אלא מוסיקה בכלל .הוא מדבר על השיח האומנותי או השיח הבורגני, שמאתר במוסיקה איזושהי חוויה אותנטית שדורשת קשב רב ,ריכוז רב ,נגישה רק למעטים, קדושה מסוימת ,זה השיח האומנותי. שיח הפולק ,folkשהוא בדרך כלל מיוחס למוסיקה עממית ,לא פופולרית אלא עממית, למשל במקרה הישראלי אלה הם שירי ארץ ישראל ,מוסיקת פולקלור .שיח הפולק מתנגד להפרדה בין המבצע והקהל ,בשירה בציבור ,למשל .בשיח הפולק אין גאונים ואין כוכבים .בפולק כולם שווים ,כולם ביחד ,שומרים על אותנטיות. השיח השלישי הוא השיח המסחרי ,הוא השיח שבדרך כלל אנחנו מזהים עם הפופ .שיח של תעשייה קפיטליסטית ,שמייצרת מוסיקה בקצב המכונה ,במטרה למכור כמה שיותר. לטענתי ,שלוש הפרדיגמות שדיברתי עליהן ,כל אחת מהן תואמת את אחד משדות השיח הללו ,מבלי שהיא מסוגלת לגעת באמת במה שמייחד מוסיקת פופ-רוק ,בניגוד למוסיקות האחרות .הפרדיגמה הטרנסצנדנטית היא בעצם יישום של שיח האמנות .היא יישום כמעט אחד לאחד של האופן שבו אדורנו מתאר אמנות גבוהה בדיונו במוסיקה פופולרית .פרדיגמת ההעצמה זה שיח הפולק .בהעצמה ,הדבר החשוב הוא הקהילה ,השימוש שהקהילה עושה במוסיקה. אין שום פולחן כוכבים יש רק מה ללמוד ,מה לעשות עם זה ,איך אפשר לתרום .יש גם מושג חזק של אותנטיות ,המוסיקה תמיד תהיה רלבנטית לקבוצה מאוד מוגדרת :היפ-הופ מעצים שחורים ,מדונה מעצימה נשים -תמיד יש קבוצה ברורה ,תמיד יש זהות יציבה -זה שיח הפולק ופרדיגמת ההעצמה .השיח המסחרי והפרדיגמה הסמיוטית :את הקשר ביניהם אני חושב שאפשר ללמוד מאוד יפה מפרדריק ג'יימסון ,והדרך שבה הוא תיאר בחיבור הידוע שלו על הפוסט- מודרניזם ,כיצד בעצם כל המחשבה שנקראת "פוסט-מודרנית" ,המחשבה של הקרע ,המחשבה של הזהות הלא יציבה ,הפחד הזה מהקיבעון היא בעצם הדומיננטה התרבותית של האופן שבו הקפיטליזם המאוחר עובד ,של הביזור האין-סופי ,של הגלובליזציה של המוצר שאנחנו קונים פה ,שיוצר בסין ,על ידי חברה אמריקאית בבעלות צרפתי שגר בגרמניה עם מפעלים בוייטנאם. כלומר ,המיש-מאש החומרי ,הדרך שבה אנחנו כבר לא יכולים להבין או לייצר איזשהו דימוי מקובע של התעשייה ,של הייצור ,של אמצעי הייצור -שהכל נהיה וירטואלי ,הכל נהיה נזיל, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 57 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 באותה מידה יוצר רגישות אסתטית שעונה לאותה חוקיות -ששום דבר לא קבוע ,שפוחדים להגיד שמשהו נמצא פה ,שום דבר לא נמצא פה. לסיכום :הצגתי שלוש פרדיגמות ,שאני חושב ש I dare you-כל מי שקרא מאמר אודות מוסיקת פופ-רוק שטוען שהמוסיקה הזאת מתנגדת או מורדת באיזושהי צורה ואי אפשר להכליל אותה תחת אחת הפרדיגמות שתיארתי -זה מאוד יפתיע אותי ,אני לא נתקלתי בדבר כזה... ד"ר ארי קטורזה אני חושב שכל הדור הראשון של המבקרים ,האליטה -גרייל מרכוס וגם פרית' עצמו לוקחים בערבון מוגבל מאוד את הרעיון של ההתנגדות ,זאת אומרת ,זו התנגדות בתוך מסגרת מאוד ממושמעת. נדב אפל פרית' במוצהר אומר שהוא שואב מאדורנו ,ומרכוס משתמש במושגים מאוד דומים ,זה לגבי הטענה הראשונה שלי .הטענה השנייה שלי היא שכל כמה שהפרדיגמות ,התיאוריות האלה לפעמים מועילות ,ולפעמים עובדות ,הן מונַ עות מתוך שיח שהוא לא באמת השיח של המוסיקה .הן באות מתוך שיח חיצוני וכופות את הפרשנות שלו על המוסיקה .והפרויקט שראוי לעשות הוא לנסות ולחשוב את המוסיקה ללא השיחים האלו אלא מתוך השיח האימננטי שלה. זה במידה רבה מה שאני עושה בדוקטורט שלי .אתם מוזמנים לקרוא את הדוקטורט שלי, כשהוא ייצא ,ואולי זה יבהיר מה אני מנסה לעשות .תודה רבה. []- האם ההתנגדות הייתה קשורה למוסיקה לפני שנות ה 60-או רק מאז? נראה שקודם לכך זה לא היה קשור. נדב אפל הערה מתודולוגית :פשוט לא התייחסתי לכך בגלל מגבלות הזמן .בעקבות מורי ,מוטי רגב, אני עושה הפרדה בין מוסיקת הפופ-רוק ,שהתחילה ב 1954-לבין מה שקדם לה .זה מבחינתי השיח ,מאז הרוקנרול ועד היום .הבלוז קשור למסגרת שיח הפולק שעליו דיברתי. זכריה פלווין אני רוצה לתמוך בדעתו של איתן .יש פה דיספרופורציה ,יש פה נציג של מוסיקה קלאסית ויש פה הרבה נציגים שעוסקים במוסיקה פופולרית אז אני רוצה להראות שיש כאן אלמנט פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 58 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שמהדהד גם בדברים של איתן (אור-נוי) .המסקנה שלו ,שאפשר להקשיב לבאך ובאותו זמן לחשוב על משהו אחר ...זה מעורר צער וכאב שאכן הדרדרנו למצב הזה .בסופו של דבר ,אנחנו יושבים ושומעים הרצאה ,ובזמן ההרצאה אנחנו קצת מנמנמים ,ועל ידי זה אנחנו מדלגים על כמה דברים .אלא שאי אפשר ,לדעתי ,להשוות סוג כזה של התעסקות -בנמנום בהרצאה, לפעילות קוגניטיבית אקטיבית .לפי דעתי ,כששומעים את באך הרי זה משדר דבר מה ואנחנו מבינים במה מדובר ,הרי זו חוויה אחרת לחלוטין. ד"ר איתן אור-נוי טכנית אני מסכים איתך לגמרי .דרך אגב אתה לא היחיד ,הרבה דיברו על זה -שמוסיקה היא מכלול של קונספטים שהמשמעות שלהם לא חייבת להיות אימננטית למוסיקה עצמה. דווקא בגלל כל האמירות האלו מתחום האפיסטמולוגיה והעובדה שאנחנו לא יכולים לחזור לעבר ,אנחנו לא יכולים לעולם לתפוס את היצירה כמו שתפסו אותה הקדמונים ולכן בעצם כל דבר הולך .זה חלק מהפוסט-מודרניזם שהיום מתחיל גם הוא להישמע מיושן... מאיה קציר אלף תודות ,המושב הזה התסתיים. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 59 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פנל פילוסופיה והיסטוריה מנחה :פרופ' אלי שאלתיאל פרופ' אלי שאלתיאל ביקשתי מאוד לדעת עליכם יותר מאשר אני יודע ,כדי להציג אתכם ,אבל לא קיבלתי את האינפורמציה הדרושה ,לכן ,אני מבקש שכל דובר שיוזמן לשאת את דבריו ,יציג את עצמו בכמה מילים :מי הוא ,מה הוא עושה ,ולמה הוא פה. אנחנו נשמע ארבעה דוברים -שלושה דוברים ודוברת אחת ,רבע שעה לכל דובר ,כדי להשאיר בכל זאת כמה דקות לשאלות ולשיחות. אפרט את שמות המרצים ונושאי ההרצאות: משה שנר :שינוי וקידמה אצל ז'אן בטיסטה ויקו. שולה קשת 100 :שנות קיבוץ 100 -שנות שינוי תרבותי ,התבוננות ספרותית. ברק אפיק :מן האינקה לעידן הגלובלי -ליניאריות או מעגליות בתהפוכות העולם האינדיאני. איתן גינזברג :מחיקון ,הבנייה ואובדן 100 -שנות תרבות אצטקית חדשה. אני מבקש ממשה שנר להתחיל ,בבקשה. ד"ר משה שנר צהריים טובים .אני איש מכללת אורנים ,שם אני עוסק בנושאים של מחשבת ישראל, פילוסופיה יהודית ,היסטוריה תרבותית של עם ישראל ,כמו גם בנושאים של תרבות וחקר התרבות בכלל .הדברים שאני מביא כאן לפניכם ,הם במידה רבה מענה או התייחסות לדברים שהשמיעה כאן קודם לכן ,וגם לפני שנה ,עדה למפרט ,על המסורת שכורכת את התרבות בתבניות-עומק של הטבע האנושי .הייתי רוצה להציע כאן מיפוי של מחלוקת שעולה מהניסיון להבין את האדם לאורך מאות שנים של שיח הגותי או פילוסופי .המחלוקת נסובה על השאלה: אדם מהו? פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 60 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 המסורת שהוצגה קודם לכן היא רק אלטרנטיבה אחת מני לפחות שתיים עקרוניות -אני מבקש להציג את החלוקה הזו בצורה סכמטית כמובן; בתוך כל מסורת ישנם גווני ביניים. גמבטיסטה ויקו ,איש הרנסנס האיטלקי הוא רק חוליה אחת בשרשרת הגותית שראשיתה בתחילת המאה ה 18-והמשכה בנופי החשיבה של ההשכלה האירופאית .הדוגמה הקלאסית הבולטת ביותר היא הגותו של הגל .המסורת הזו מגולמת גם בהגותו של הוגה יהודי מאוד חשוב, רבי נחמן קרוכמאל ,בספרו "מורה נבוכי הזמן" ,שיצא בראשית המאה ה 19-והשפיע עמוקות אחר כך על התפתחויות תרבותיות וחברתיות במעגלים של העם היהודי. בשנתיים האחרונות עסקנו פה בשאלה "תרבות מהי?" היצעתי בזמנו ,עמדה ההולכת בעקבות הגל ,ולפיה תרבות היא מכלול היצירה ,המחשבה, העשייה והפעילות האנושית מאז שנפרד האדם מצמידותו הבלתי אמצעית לטבע ויצר ריחוק מנטלי מסוים ממנו .כאן אנחנו רואים את נקודת המחלוקת עם העמדה שהוצבה קודם לכן בדיון זה .אני לא מקבל את העמדה שרק ביולוגים יש להם יחס חיובי לטבע ,אני חושב שגם לפילוסופים או להיסטוריונים יכול להיות יחס חיובי לטבע ,אבל המקצוע שלהם עוסק בניסיון להבין מהי תרבות או מהי היסטוריה .העמדה שהצגתי מייחסת את ההתפתחות של החברה האנושית דווקא למקום שבו לא רק הגנום פועל -לא רק הגנים פועלים -אלא גם רוחו של האדם פועלת. אם כך ,אנחנו מדברים ,מצד אחד ,על מסורת שאומרת ,שבסופו של דבר ,האדם מוגדר בהיותו חלק מהטבע; הכל הוא טבע וגם האדם הינו חלק מהטבע .הבט בתוכו של האדם ותגלה קוף .הבט בהתנהגותו של קוף ותגלה אדם .אנחנו מכירים מסורת ארוכה של ספרות -היו כאלה שאפילו התעשרו ממנה כמו דזמונד מוריס בספרו "הקוף העירום" ואחרים שפיתחו את הרעיון הזה שהאדם הוא חלק מהטבע ,ובעצם טבעו של האדם (כחלק מהטבע הכללי) קובע את מהותו; לאדם יש טבע. מול מסורת זו שמקבעת את האדם בטבע ,עומדת מסורת של הרוח החופשית ,ניגודה של המציאות הטבעית ,שאומרת שלאדם אין טבע ,אלא האדם יוצר את עצמו כבן אנוש; הוא נברא ,כלשון הביטוי" ,בצלם אלוהים" .באדם יש משהו שאינו גופני ואינו ניתן להסבר בכלי מחשבה מדעיים .היסוד הזה הוא הרוח האנושית .האדם הינו סובייקט חופשי בעל תודעה מוסרית ואחריות מוסרית ,יוצר תרבות והיסטוריה .לידתה של מסורת זו בספרות התיאיסטית הקדומה ,במקרא העברי; אחר כך היא התגלגלה גם לתרבויות ולטקסטים הנוצריים והמוסלמיים שהתפתחו ממנה. החיפוש אחר מובן לקיום האנושי נע כמטוטלת בין שתי המסורות הללו ,שמנסות להוציא זו את זו ,לבטל -כל אחת מהפרספקטיבה שלה -את טענת האמת של צרתה .מובן שגם העיון הפרשני במהותה של תרבות מצוי בין שתי המסורות הללו או בין שני הקטבים הללו .אם כך, הטענה שהאדם הוא חלק מהטבע ,או הטענה שהאדם מותר על הטבע ,כל אחת מהטענות הללו מקנה משמעות אחרת למילה "תרבות" ולמושג "תרבות אנושית" כמו גם למעשה של הנחלת תרבות .לפי המסורת האחת ,המילה "תרבות" בביטויים "תרבות האדם" ו"תרבות החיות" הינה אותה מילה והיא מציינת שתי מציאויות קבוצתיות על אותה הסקאלה .לפי המסורת השנייה, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 61 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לעומת זאת ,יש כאן רק שיתוף השם בלבד .המילה "תרבות" מצביעה בכל אחת משתי המסורות על מציאות שונה. השאלה ביחס להבנת התרבות מכילה בתוכה גם את שאלת מהותו של המוסר האנושי: מהיכן גוזר האדם את מושגי הערך שלו ,ואת הגדרות הטוב והרע שלו .הכללת האדם כחיה בין שאר מיני החיות ,משמעה רדוקציה של המוסר האנושי לחוקי הטבע .לפי גישה זו ,האדם מבקש לדעת מהו הטוב ולכן ייטיב לעשות אם יתבונן בטבע וילמד את הגיונו הפנימי ,כלשון המטפורה המקראית" :לך אל הנמלה ,עצל ,ראה דרכיה וחכם" .לא שהמקרא התכוון לאנאלוגיה שלמה בין האדם לנמלה ,אבל זה הכיוון .דווקא מתוך כך שהמקרא מבחין היטב בין בני האדם לשאר הברואים ,הוא מציע במקרה זה לאדם ללמוד ממעשי הנמלה .לפי השקפת העולם האחרת, העמדת האדם כנגד הטבע ,משמעה שהמוסר האנושי אינו נגזרת של הבנת הטבע אלא פועל יוצא של הכרעת הרצון החופשית של האדם. בשתי המסורות הללו אנו יכולים להבחין בין שלב טרנסצנדנטי ושלב אימננטי .השלב הטרנסצנדנטי במסורת הטבע אומר שהאדם עובד את אלי הטבע :את ההר ,את הנהר ,את היער ,את הים ,את השמש ,והמוסר .התנהגותו אמורה להיות מוכתבת על ידי הרצון של אלי הטבע .ואילו במסורת הרוח ,השלב הטראנסצנדנטי אומר שמה שמכתיב לאדם את התנהגותו הנו אלוהי הבריאה ,ההתגלות ,ההשגחה והגאולה .המוסר מוכתב על ידי הרצון האלוהי והוא מתפרש לנו על ידי התגלות רוח אלוהים שבאדם .השלב האימננטי הוא השלב שבו האדם כבר מפנים את הדברים ורואה אותם כעניין פנימי למציאות. במסורת הטבע אומר האדם "אני חלק מהטבע" מהאין־סופיות ,מהחוקיות הפנימית שפועלת מהפרה־דטרמינציה של הגנום האנושי .שפינוזה הביא את זה במטאפיזיקה שלו למיצוי ֶ בטבע, כולל .כיצד לומד האדם מוסר מהטבע? על ידי לימוד ומחקר ,על ידי ביהביוריזם ,חקר המוח וחקר הגנום האנושי" .הקוף העירום" כטענה פרדיגמטית כוללת .ראינו את המסורת הזו מיוצגת היטב בהרצאה המאלפת באמת בנושא הזה שניתנה קודם לכן .אנחנו יודעים שהיום ,הנושא הזה של חקר המוח וחקר הגנום האנושי כדרך להסברת האנושיות ,הולך ומתפתח יותר ויותר: המוסר הוא נגזרת של הטבע" ,טבעי זה טוב" ,וכן הלאה. מול המסורת הזו ,עומדת הגות של מסורת אחרת ,העוסקת בחקר התרבות ,בהיסטוריוגרפיה, ספרות ,תרבות ,אמנות ,שירה (שירה לא בהיבט של הביצוע המוסיקלי אלא בהתייחסות למילות שירה) ,מוסר .הביטויים הללו הם כולם פועל יוצא של רוחו החופשית של האדם. לפי המסורת הראשונה ,מסורת הטבע ,אין הישתנות בטבעו של האדם -אני מתקן את עצמי :יש השתנות כחלק מהשתנות הגנום ,כפי ששמענו קודם לכן ,אבל בסופו של דבר אין חדש תחת השמש .מה שהיה הוא שיהיה .ואילו המסורת האחרת אומרת שזה ייאוש גדול אם אין חדש תחת השמש; לכן צריך לקחת אחריות ליום החולף .יש הישתנות; יש יצירה; יש פיתוח ,שאיננו ידוע מראש במסגרת חיי אדם. אבל בסופו של דבר ,המסורת של הטבע היא מסורת מאוד חזקה; יש לה כוח כובש והיא מסתכלת אל הצד האחר ,אל מסורת ,הרוח כאל שערוריה ,סקנדל גדול ,שאותו היא עדיין מנסה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 62 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לביית .במאמץ עצום ,היא מנסה להסביר על דרך הטבע את השרידים של מסורת הרוח ולומר שבסופו של דבר ,אפשר לגזור את רוחו של האדם ,את המוסר האנושי ,מתוך הגנום שלו ,מתוך מבנה המוח שלו ומתוך תהליכים טבעיים או סביבתיים ,ולא רק מתוך יצירי רוחו .מאמץ עצום מושקע בשאלה כיצד להסביר באופן מדעי כל מקום שבו אנחנו אומרים שאנחנו לא יודעים, או מקום שבו קיים עדיין הסובייקט או ה .free agent-אנחנו מנסים לביית את הכאוס שנותר בהסבר שלנו את המציאות ,להשתלט עליו ,להתגבר על ה"סקנדל" הזה .דוגמה לניסיון המתמשך הזה מהווה הגיליון האחרון של "הד החינוך" ,שהוקדש לחקר המוח .מפותחת בו הטענה, שאם נבין היטב את כל מה שיש בתוך המוח האנושי ייפתרו לנו הבעיות החינוכיות והערכיות הכרוכות במלאכת החינוך .אנו נדע מה לעשות כדי לעשות חינוך טוב. המאה ה 20-יצרה אצלנו ספק רב לגבי כוחו של הסובייקט ,לגבי אמינותו ויכולתו באמת לבנות עולם .אנחנו לא מאמינים בסובייקט .המאה ה 20-יצרה אצלנו את התחושה ואת המחשבה שאי אפשר לבטוח ברוחו של האדם .אנו עומדים לנוכח העובדה המטרידה שהאומות המודרניות ביותר ,המדעיות ביותר ,יצרו את הזוועות הגדולות ביותר .במצגת אתם רואים כעת תמונה של אם וילדיה מושלכים ברחוב בגטו ורשה .התמונה הזו היא ייצוג אחד לאותה מציאות שמעמידה עבורנו בספק חמור את תבונתו המוסרית של האדם .החווייה שעולה במאה ה20- היא תחושה של ייאוש מרוח האדם .אנחנו רואים זאת בטקסט הפתיחה המפורסם לספרו של פרימו לוי "הזהו האדם?" .הזהו האדם שכך וכך אונה לו? אדורנו שואל :האם לאחר אושוויץ השירה עדיין אפשרית? הוא מתייחס לפואטיקה של המילים .אלי ויזל כותב במקום אחר" :לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהיי, את נשמתי ואת חלומותיי שהיו למדבר שממה" ,וכן הלאה .הרעיון קורם עור וגידים; באושוויץ נרצחִ ,עם גופם של הקורבנות ,גם עולמו הרוחני של האדם. מול הגאות וההצלחה המסחררת של חקר עולם הטבע ,ששיאה בהצלחה לפענוח את סוד הגנום האנושי ,עומדת חולשתו של הסובייקט .הסובייקט עובר ימים קשים מאוד ,כאשר אנחנו חיים בעולם ציני ,נהנתני ,קונקרטי מאוד .בשיח בינינו אנו דורשים ;cash-moneyאנו לא מאמינים לאשראי של מילים .המילים הגדולות ,מילות הערך ,לא עוברות לנו את אפרכסת האוזן .הניהיליזם -יכול להיות שהוא מצוי כבר מעבר לפינה .אנחנו רואים בשיח האינטלקטואלי מאבק שהוא כבר "לא כוחות" .מצד אחד ,המחקר המדעי כובש את העולם ואילו מולו עומדת חולשתה של הרוח האנושית. כדי להבין את אותה סיטואציה של מאבק בין שתי מסורות ,אני רוצה לקחת אתכם באמת אל אמצע המאה ה ,17-שם התרחש מאבק מאוד מעניין בין שתי המסורות הללו .אנסה להדגים את המאבק הזה בין שתי המסורות להבנת עולמו של האדם ,להבנת מהותו של האדם להבנת הדרך שבה אנחנו יכולים לגזור גם את המוסר האנושי שאליו אנחנו מכוונים ומחנכים .המאה ה 17-היא המאה שבה מבשילה החגיגה הגדולה של מה שקרוי "המדע החדש" .אזכיר כאן כמה שמות ,שכולכם מכירים .ניקולאוס קופרניקוס ,עדיין במאה ה ,15-לידתו ב 1473-ופטירתו ב .1543-ג'ורדנו ברונו ניסח עבורנו את הרעיון -הבלתי נסבל אז -שהקוסמוס הוא אין־סופי. בשנת 1600הוא הועלה עקב כך על המוקד הכנסייתי .פרנסיס בייקון שניסח את הרעיון של פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 63 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אינדוקציה כדרך לתיאור הטבע מתוך הניסיון להשיג חוקיות כוללת של הטבע .יוהאן קפלר, שטען שלעולם יש מבנה הרמוני והכוכבים לא במקרה נמצאים במסילות שבהן הם נעים. גליליאו גלילי האסטרונום הגדול וחוקר הטבע ,שהסביר שהטבע הוא ביטוי קפדני של חוקי האלוהים ,וניסח את חוקי התנועה ,מושגי ההתמד והתאוצה ,כמו גם אימות לתורת קופרניקוס. תומס הובס ,שבהגותו המטריאלית הסביר שהאירועים בטבע מתרחשים בדרך מכאנית סיבתית מתוך חומר אחד .רנה דקארט ,שניסח כללים בהנהגת המחשבה לשם השגת ודאות עיונית, ניסח הסבר מכאני לשבירת האור ,ופיתח את ההנדסה האנליטית המבוססת על ההנחה שהכל בעולם ניתן להסבר בדרך של חישובים מתמטיים ושל נוסחאות מתמטיות .פייר פרמה ,אבי בלז פסקאל ,שדיבר על הבטים פיזיקליים תורת המספרים וממכונניה של תורת ההסתברותֵ . ומתמטיים של הטבע האינסופי אבל בשלהי ימיו נבהל מהאינסופיות של היקום וחזר בתשובה. הוא לא יכול היה לשאת את המציאות הטבעית האינסופית ,האדישה ליחיד ,ויתר על חיי העושר ונכנס אל המנזר .רוברט בויל ,פיזיקאי וכימאי שחקר את התכונות הפיזיקליות של הגזים וניסח את "חוקי בויל" .הויגנס ,מתמטיקאי ואסטרונום ,שניסח עבור המדע את מושג הכוח הצנטריפוגלי ואת תורת הגלים של האור .לבסוף הגדול מכולם ,בראשית המאה ה ,18-אייזיק ניוטון ,שבזכותו כוללת תמונת העולם המדעית את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי ,את 'חוקי ניוטון' ועוד ועוד רעיונות. בסיכום ,הרעיונות הללו שהילכו בחללה של קהילת המדענים ,הביאו ליצירה של תמונת עולם טבעי ,אינסופי ,חומרי ,הפועל לפי חוקיות קבועה ,והוא ניתן ללמידה והבנה וכיבוש על ידי בני האדם .הרוח האנושית הייתה מאוד גאה בעצמה .הנה ,שום יבשה ושום אוקיאנוס ,שום תחום לא יעמדו בפני רוחו של האדם ,אם מבעד לעיינית המיקרוסקופ ואם מבעד לעיינית הטלסקופ -הכל ,בסופו של דבר ,ייכבש על ידי רוח המדע. לפי הפרדיגמה הזו ,גם רוח האדם ותרבותו כפופים למחשבה המדעית .ברוך שפינוזה ,איש הקהילה המדעית של אז ,אופטיקאי בעיסוקו המחקרי ,תהה על משמעות התרבות האנושית כמו גם על הדרכים להבנה הנכונה של המסורות הדתיות השונות ,שתולדות משפחתו ועמו קלעו אותו למאבקי איתנים ביניהן .בבוחנו את התרבות האנושית הוא מצא את התבנית לחקר הרוח גם כן במדעי הטבע .שפינוזה אומר במפורש :בואו נראה את הטבע ואת אלוהים כאותו הדבר עצמו .Deis sive natura :אלוהים הוא הטבע .הטבע הוא אלוהים .מההבחנה הפאנתאיסטית הזו עולה גם המסקנה לגבי דרכי הפיענוח של יצירי התרבות האנושית .בספרו ,השערורייתי בזמנו ,על ביקורת כתבי הקודש' ,המאמר התיאולוגי-מדיני' ,הוא אומר כי יש לבצע את המחקר המדעי של ענייני הרוח "כמו מדעי הטבע" .גם התרבות צריכה להחקר בדיוק כמו מדעי הטבע, כל דבר יש לו מקום ,כל דבר יש לו הסבר ,אמנם הסבר היסטורי ,אבל הסבר שיטתי וסיבתי כפי שמוסברת תופעה בטבע .הוא אומר במפורש :בדיוק כמו במדעי הטבע .אנחנו צריכים להיות שיטתיים ומסודרים לגבי חקר התרבות .גם התרבות הופכת לאוסף של אובייקטים ,כל העולם הוא מחסן אינסופי של אובייקטים .ויחד עם התפעלותנו מכוחה הכובש של המתודה הרציונלית בחקר מדעי הרוח ,אנחנו מבחינים שלסובייקט החופשי אין מקום בשיטתו של שפינוזה .אין מקום לפרט ,לאדם שפינוזה. כמה שנים אחר כך ,גמבטיסטה ויקו ,איש נאפולי ,התייחס לשפינוזה והתעמת איתו .לא פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 64 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מזמן יצא לאור בהוצאת מכון שלם ספרו הקלאסי של ויקו "המדע החדש" משנת .)2005( 1725 מהו "המדע החדש" שמציע ויקו? זהו חקר התודעה האנושית .גמבטיסטה ויקו היה מרצה לרטוריקה באוניברסיטת נאפולי ,חי בעוני רב ,לא יצא מעולם מעירו נאפולי ,וכל מה שידע על העולם ועל תרבותו ,ספג מקריאה בספרים .אביו היה מוכר ספרים והוא גדל ברחוב של מוכרי הספרים -חמישה-שישה עסקים לממכר ספרים היו ברחוב ההוא .אנו עדים לתופעה המרתקת הוא קורא את כל הספרים ומתוך זה הוא מנסח את הגותו .ההגות של ויקו אומרת שמדעיהטבע -מלאכתם קלה ,שכן האובייקטים של התבוננותם נמצאים מול עיניהם ,ואילו התודעה האנושית -והרי כולנו חיים בתוך תודעתנו -נסתרת מהעין ,אבל כולנו חשים אותה בצורה בלתי אמצעית .ויקו מציע מדע חדש ,שיחקור את התפתחותה של התודעה האנושית ,שלא ניתן למסגר אותה במסגרת של חוקיות התואמת את חוקי הטבע .התודעה האנושית יש בה יסוד של חירות ,יסוד של יצירה ,יסוד של דימיון ,יסוד של התפתחות. ויקו היה אדם דתי לזמנו ,והוא מדבר על האלוהים שפועל דרך רוחם של בני האדם .הוא מפענח את המילה divinityבלטינית ,כמושג הקשור למונח של הסתר ושל אי־ידיעת העתיד. "ה ֱע ֶלם"" ,העלומים"" ,לעולמים"" ,מעולם", במסורת היהודית עוסקים הרבה מאוד במונח של ֶ השורש הזה הוא המקביל לעניין הזה .יש לנו מדרשים מאוד יפים על המסתורין שבחיים .ובכן, ויקו מדבר על ה divinity-כעל המיסתורין שבחיי התרבות האנושית .אנחנו צריכים לקרוא את התודעה האנושית מתוך עצמה ,מתוך יצירי רוחה ,וזאת בשלושה מרחבים חשובים: מרחב השפה האנושית ,שהולכת ומתפתחת .זהו מרחב שלא ניתן לפענח אותו ,לא ניתן לעשות לו רדוקציה אל תופעות אובייקטיביות של הטבע .איננו יודעים מתי בדיוק התחיל הניצוץ הראשוני של השפה ,שהייתה בהתחלה שפה סימבולית ,אחר כך שפה שירית ואחר כך שפה של פרוזה ובסופו של דבר שפה מושגית. מרחב הפולחן האנושי ,שבו אנשים מבטאים את יצירי רוחם. מרחב החיים החברתיים שהולכים ומתפתחים. ההתפתחות הזאת" ,ההיסטוריה הפיוטית של האנושות" ,היא עיקרו של הספר הזה ,ספר עב כרס ,ששני שלישים ממנו מוקדשים לתיאור ההיסטוריה הפיוטית של האנושות ,שלא ניתן להבין אותה מראש ,כיוון שיש בה יסוד של חירות ,יסוד של הפתעה ,יסוד של דמיון ,יסוד של יצירה .הרעיון הזה זוכה יותר מאוחר לעיבוד ולגיבוש הרבה יותר גדול בפנומנולוגיה של הרוח ובאנציקלופדיה של הפילוסופיה אצל הגל. פרופ' אלי שאלתיאל תודה על ההרצאה הרהוטה והבהירה מאוד .שולה קשת תדבר על על 100שנות קיבוץ100 , שנות שינוי תרבותי -התבוננות ספרותית. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 65 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ד"ר שולה קשת אני מלמדת בלימודי התואר השני במכללת סמינר הקיבוצים .חברת קיבוץ גבעת ברנר, עוסקת בעיקר בספרות הקיבוץ ובתרבות הקיבוץ .לא אסקור 100שנה בזמן הקצר שמוקצב לי, אלא אצביע על נקודות למחשבה ,עדיין לא מפותחות דיין; אתרכז בעיקר בשלב של ההתחלות, בתקופה הפורמטיבית .טרנספורמציות נוספות על ציר הזמן יובאו בינתיים רק כרמזים הטעונים פיתוח נוסף. כבר בשנים הראשונות לקיומה ,יצרה החברה הקיבוצית תנאים חומריים וחברתיים ייחודיים ופרקטיקות מטריאליות ,שאיפשרו את יצירת המבע המובחן של הקיבוץ כסובייקט קולקטיבי. מתוך הוויית החיים החדשה נוצרו טקסים ,פולחנים ,שגרת לשון ,לקסיקון אופייני -יש קיבוצים שיש להם לקסיקון משלהם ,מעין "מילונים פרטיים" של הקיבוץ -ארגון הירארכי ומערכת סמלים ,שבאמצעותם השפיעה החברה הקיבוצית גם על סביבתה .חברי הקיבוץ יצרו טקסי חג חקלאיים ,חגי טבע ששאבו את השראתם משחזור ,כביכול ,של הזיכרונות ההיסטוריים העתיקים של עם שיושב על אדמתו ,כתבו הגדות חדשות לחג הפסח ,חגגו את החגים הלאומיים -פסח ,ביכורים ,סוכות ,חנוכה וחגים אחרים -במתכונת חדשה ,וגם יצרו טקסי חג חדשים על פי השקפתם האידיאולוגית ,כמו ,למשל ,ה 1-במאי שחגגו אותו בשנות החמישים ברוב עם בעין-חרוד ,בחגיגה עממית שהציגו בה מסכתות מחיי מעמד הפועלים. יצירה קולקטיבית מרשימה ,שתחילתה במסכתות שנוצרו לצרכי החגים ,נוצרה גם בתחום התיאטרון ,כולל פרויקטים יומרניים בצורה בלתי רגילה ,כמו למשל הפקות הענק של שולמית בת-דורי בהשפעת ארנסט פיסקטור ומקס ריינהרדט ,הצגות ששיתפו קיבוצים שלמים ,כמו למשל הפרויקט של "אחי גיבורי התהילה" על-פי הרומן של הווארד פאסט ,שהתקיים בשנת ,1953גם בגבעת ברנר .לחברה הקיבוצית בתקופה הזאת אופיינית גם התמקדות במקצועות מסוימים ,פרודוקטיביים ,בעיקר בחקלאות ,ואפילו ייחודיות של אזורים גיאוגרפיים ,כמו עמק יזרעאל ועמק הירדן. מכל האמור לעיל ,מתברר שהתרבות הקיבוצית יצרה מנגנון מרשים של דרכי מימוש שבהן מיישמים היחידים את הערכים האידיאולוגיים של הכלל בחיי היומיום .המאמץ הזה היה מאמץ מלאכותי ,ניסיון ליצור תרבות חלופית ,כאלטרנטיבה לתרבות הגולה .הסובייקטים ששייכים לקבוצה הזאת החליפו מולדת ומקצוע ,חלקם הגדול החליף גם שפת־אם ,והפך שפת קודש לשפה מדוברת .ההנחייה האידיאולוגית הטוטאלית ,שהייתה גם חיצונית וגם פנימית -אנשים נטלו על עצמם מתוך בחירה את המצוות של הדת החלוצית -יצרה ,כמובן ,גם מנגנוני הדחקה. הביטוי היצירתי האמנותי שנוצר בשנים אלו היה מגוייס למטרות הכלליות ואיפשר רק מידה מצומצמת של התייחסות אל הסתירות החברתיות שנוצרו על ידי האידיאולוגיה המוצהרת. בועז נוימן ,בספרו החדש" ,תשוקת החלוצים" ,מביא בפתח הספר מוטו מדבריו של טרומפלדור, שתמציתם :האנשים האלה ,שהתחילו את המהפכה הזאת ,רצו להפוך את עצמם לכלי ,כלי שעובד בשירות המהפכה ,תוך מחיקת כל הצד האינדיבידואלי ,האישי ,ומתוך הכרה שזה הדבר שנחוץ עכשיו בשביל לקיים את המהפכה של החיים החלוציים החדשים בארץ ישראל. לנקודת ההתחלה אני קוראת "החיים החלוציים הם היצירה" .בשני העשורים הראשונים, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 66 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 1920עד 1940כמעט ולא נכתבה ספרות .כשגיליתי עובדה זו בפעם הראשונה ,זה מאוד זעזע אותי .המפעל ההתיישבותי בראשית צעדיו סחף את חברי הקיבוץ והשקיע אותם קודם כל בעשייה ,בעבודה פיזית קשה ,בעיקר בעבודת אדמה .היצירה הספרותית אמנותית ,זאת הנכתבת על ידי יוצרים פרופסיונליים ,נדחתה ונבלמה .אפשר לקרוא את א.ד .גורדון ,ואפשר לקרוא את יוסף חיים ברנר ,ולקבל מהם מושג מה הם חשבו על החיים המתחדשים בארץ ישראל .גורדון חשב שהעיסוק בספרות בתקופה כזאת היא לא לעניין .הוא אפילו העז לומר – ואני נוקטת במילותיו שלו -שלו ביאליק היה עובד וחי חיי עבודה וטבע ,ורואה חיים רק בחיי עבודה וטבע, שהרי באופן אחר לא ישיג מה שיש כאן להשיג ,ושר את שירת העבודה וחיי העבודה" ,כי עתה הייתי נותן בעד זה את כל שיריו" .לא פחות ולא יותר. גם ברל כצנלסון ,שייסד את "דבר" ואת "עם עובד" ,לא ראה בתקופה הזאת אפשרות לחיי ספרות בלי החיבור אל חיי עבודה חקלאית ,עבודת אדמה .הוא חלם על סינתזה כמעט בלתי אפשרית של פועל-סופר ,מישהו שהוא גם וגם .התפיסה של הצד הרוחני כחולשה ,כחולי מחוליי הגלות ,דחקה את חברי הקיבוץ לשתיקת אלם ,במקרה הטוב לכתיבה בחשאי ,בשעות גנובות ,באשמורת אחרונה של לילה ,עוד לפני היציאה לעבודה בשדה .רובם ניסו לקיים במו גופם את הצירוף הקשה ואולי הבלתי אפשרי שברל כצנלסון המליץ עליו -פועל-סופר -וראו בחיים החלוציים את עיקר יצירתם. רולט-קולטור שבפ ֶ ְּ מה בכל זאת נכתב ,במשך עשרים השנים הללו? כתבו רשימות -ז'אנר הרוסי קראו לו "סקצ'ים" .הז'אנר הזה ,הפרולט-קולטור ,פרח ברוסיה גם לפני וגם אחרי המהפכה .אחרי המהפכה הקים השלטון הסובייטי אפילו בתי אולפנה לפועלים-סופרים בהם לימדו אותם איך לכתוב דברים מתוך הוויית החיים שלהם .אין ספק שהכותבים חברי הקיבוצים הראשונים היו מודעים לז'אנר הזה וגם הושפעו ממנו .לאה הדומי ,שעשתה עבודת דוקטורט על ה"רשימות" שנכתבו על-ידי חברי קיבוץ ,ומיינה אותם לפי מה שהיא מכנה "נושאי-אב", מוצאת שהז'אנר הזה כלל בעיקר רשימות של תיאורי נוף ועבודה חקלאית בתוך הנוף .במילים אחרות ,הרשימה שירתה את ההנחייה האידיאולוגית שאומרת :אנחנו רוצים לראות בספרות הנכחה של המציאות החלוצית .המציאות היא הדבר החשוב ,החיים החלוציים הם הדבר החשוב, ולא הבידיון הספרותי. אני רוצה לקרוא דברים שאמר מבקר סובייטי לגבי הפרולט-קולטור ,אמירה שנראית לי אפקטיביית גם לגבי ספרות הקיבוץ בתקופת הראשית .מבקר ספרותי איש התקופה בשם שקלובסקי אמר" :יש תקופות בהיסטוריה ,שבהן מאבדות הצורות האסתטיות הישנות את האפקטיביות שלהן .בתקופות אלו ,כדי שלא תתאבן ,חייבת הספרות לחרוג אל מעבר לעולמה ולבוא במגע מחודש עם מקורות של חיוניות .עליה לפלוש אל הלא-ספרות כדי להביא משם אל גבולה חומרי חיים גולמיים ולהפעיל תבניות חוץ-ספרותיות ".במילים אחרות ,בתקופות של מהפכה ,המציאות המהפכנית יותר חשובה מהייצוג שלה בלשון הספרות ,והספרות צריכה להעלות את המציאות הזאת על נס ולהנכיח אותה. תופעה נוספת המאפיינת את הביטוי הספרותי של התקופה :הופעה של קבצים קולקטיביים -קבוצות שלמות של חלוצים כתבו ספרים קולקטיביים .למשל ,הקובץ המפורסם" ,קהילייתנו", פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 67 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 של ראשוני השומר הצעיר ,שישבו בביתניה עילית ובמחנה השומריה .זהו קובץ שמכיל ז'אנרים שונים של כתיבה :רשימות ,מאמרים ,מכתבים ,קטעי שירה .במהדורה הראשונה ,שהופיעה ב ,1921-מופיעים הכותבים בשמות או בכינויים שרק החבורה מכירה אותם ,למשל הכינוי "נשר" .ב ,1988-כשיצאה מהדורה מדעית של "קהילייתנו" ,מוקי צור הוסיף ,לצד שם הכותבים, ביוגרפיה קצרה שמזהה אותם :מי הם היו ,מה הם עשו בארץ וכד'" .קהילייתנו" פורסם ויצא לאור ,אבל יש קבצים קולקטיביים אחרים שלא פורסמו ,שנשארו בארכיונים של קיבוצים ופורסמו רק בשנים האחרונות ,כתוצאה ממאמץ מחקרי רטרוספקטיבי. בשנות ה 40-וה 50-מתחילים לצאת רומנים ראשונים .גם כאן הייתה המציאות החלוצית חזקה מכל בידיון .כל הרומנים הראשונים הם רומנים יוצרי־מקום .באופן פרדוקסלי ,ואולי לא, מתרחשת כאן התמודדות מעניינת עם המושג "אוטופיה" .אוטופיה ,כידוע לכולכם ,פירושה "אין מקום" ,ובכן ,כל הרומנים הראשונים מתמקדים ביצירת ה"טופוס" ,המקום .כל חומרי הבנייה של הרומנים הראשונים מתבססים על חומרים דוקומנטריים .המגמה הדומיננטית היא תיעוד. "ימים ולילות" של ביסטריצקי ,והרומן "כאור יהל" של יהודה יערי ביססו את סכמת העלילה שלהם על פרשת ביתניה עילית" .ראשית" של שלמה רייכנשטיין ,חבר קיבוץ תל־יוסף ואחר כך עין־חרוד ,מספר על השנים הראשונות של קיבוץ תל־יוסף ועל הפילוג בגדוד העבודה" .לעת אוהלים" של אמה לוין־תלמי ,חברת משמר העמק ,סיפר את הסיפור של פלוגות השומר הצעיר בכבישים ,ו"אדמה ללא צל" של אלכסנדר ויונת סנד ,שניהם חברי קיבוץ רביבים ,תאר את מפעל ההתיישבות של המצפים בנגב ואת ראשיתו של קיבוץ רביבים. "אדמה ללא צל" הוא דוגמה טובה לדומיננטיות של המרכיב הדוקומנטרי .הספר הוזמן על ידי קבוצת המייסדים של רביבים .תשעה מבין שלושים החברים שישבו במצפה רביבים נפלו במלחמת השחרור .כנהוג ,הקבוצה ביקשה להוציא ספר לזכרם .אלכסנדר סנד קיבל על עצמו את המשימה וביקש את רשות חבריו לכתוב את סיפור הראשית של רביבים כדרך הולמת להנצחת הנופלים .בהסכמה מראש בינו לבין המזמינים ,הוחלט שדמויות הנופלים יופיעו בספר בשמותיהם האמיתיים ואילו יתר חברי הקבוצה יוסוו מאחורי שמות בדויים( .הספר "הביתה" של אסף ענברי ,שנמצא זה השבוע ה 33-ברשימת רבי-המכר ,הוא המשך של המסורת הזאת). הספר מתאר בדייקנות ובפירוט את תהליך בניית היישוב ,את בניית בריכות האגירה ,את השלבים השונים של בניית מבני המשק ואת ההתמודדות עם כוחות הטבע ,עם המדבר. ברגע של חולשת דעת ,ספרתי בחמשת הרומנים הראשונים את כמות התוכן שמוקדש לכינונו של המקום ,לתיאורי נוף ולתיאורי עבודת אדמה בתוך הנוף .גיליתי שמרכיב זה מגיע ל 20%-מנפח העלילה .כמות מדהימה! כיום אלו בדרך כלל הקטעים שאנשים פוסחים עליהם... 20%מהתיאורים בכל הרומנים הראשונים מוקדשים לבניית המקום. במעקב אחר הקואורדינטה הזאת ,של תיאור המקום על ציר הזמן ,יש פוטנציאל מעניין, שמאפשר התבוננות בשינויים החלים במקום "קיבוץ" ,לא רק כמקום פיזי אלא גם כמקום סמלי. בגלל קוצר הזמן אביא רק רמזים לטרנספורמציות החלות בייצוג המרחב הקיבוצי על ציר הזמן. אחרי ההתמקדות בתיאורים תיעודיים של יצירת המקום ,עמוס עוז הוא תחנה מעניינת .כי מה עמוס עוז עושה? המקום אצלו נסדק ומתפצל .התיאור הוא סכיזופרני ואלגורי .הקיבוץ הוא אי פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 68 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שמוקף ב"ארצות התן" .בספר המעניין של זלי גורביץ" ,על המקום" ,יש פרק על רובינזון קרוזו, שבו הוא מנסה להוכיח שהאי של רוביזון הוא "אי-מקום" .הפאזה של המקום הולכת ומתפוררת ברומנים של עמוס עוז ,והמקום "קיבוץ" מעומת תדיר עם מקום אחר ,המקום הדמוני ,או המקום של הגעגועים למחוז כמיהה שאינו כאן ,כמו הרומן שזכה לשם "מקום אחר"( .זה לא מקרה שעמיה ליבליך כתבה על "קיבוץ-מקום" ,העניין של המקום הוא מאוד חשוב). תחנה משמעותית נוספת ניתן לזהות בספרות הצעירה של הדור השני והשלישי ,בכמה יצירות מפתח ניתן לזהות אלמנטים סוריאליסטיים .המקום הריאליסטי הולך ומתפוגג .הבריחה אל מחוזות הדימיון אופיינית לחברות שבויות (ראו קפקא ,אראבל) .כמה מן היוצרים הצעירים מבקשים לעצמם חירות מהכפייה הטוטליטרית שאיפיינה את הפאזה הראשונה ,ועושים זאת באמצעות אלמנטים סוריאליסטיים החודרים אל תיאור המרחב .דוגמה אחת ,על קצה המזלג: נובלה של בן קיבוץ גבעת ברנר ,דור שלישי ,דורון אביגד" ,הקלפים הכוזבים של האחרון ברשימה" .היצירה מתארת קבוצה של צעירים שחוזרים הביתה ל"שנת־בית" .מתוך הריקנות והשעמום של חייהם בקיבוץ ,מחליט מנהיג הקבוצה להעסיק את החבורה בחפירת בור ענק, היפוך של מגדל בבל .הבור הסוריאליסטי גם בולע לתוכו את הנון-קונפורמיסטית שבחבורה. מפעל הבנייה שבא להוסיף ולהבנות את החלל ,הופך לתהום של ריק .דיאלוג מתנגד ל"אדמה ללא צל" של דור המייסדים. לאחרונה ,לפני שבוע ,יצא רומן חדש" ,בנים חוזרים" של יריב דומני ,בן שער העמקים .הרומן מתאר בן קיבוץ שחוזר לארץ לאחר שהות של שנים באמריקה .הוא חוזר לארץ לאחר משבר נפשי קשה .בהזייתו הסוריאליסטית הוא מנסה לאחד את חברי הקבוצה שלו לשעבר סביב בנייה מחודשת של צריף ,שהילדים בנו בחצר בית הילדים כשהיו בכיתה ה' .בפעם הזאת הוא מבקש ליצור בתוך הצריף דלת סתרים שתוביל אל חדר מסתור ,בתוכו אפשר יהיה להסתתר מפני החוץ ולקיים אינטימיות אמיתית .המאמץ היצירתי שהופנה ביצירות מן הדור הראשון ליצירת המקום, לכיבוש האדמה ,לכיבוש המרחב הארץ-ישראלי ,ובחר משום כך בסגנון ריאליסטי-תיעודי, עובר טרנספורמציות מעניינות על ציר הזמן ,טרנספורמציות שניתן להפיק מהן תובנות לגבי השינויים החלים ב"מקום קיבוץ". פרופ' אלי שאלתיאל תודה ,זה היה מרתק ,הייתי יושב שעות ושומע עוד ,אבל אין מה לעשות ,צריך לעבור הלאה. עכשיו ברק אפיק .אני מניח שכעת אשמע משהו שאני לא יודע עליו שום דבר ...ברק אפיק בנושא :מן האינקה לעידן הגלובלי ,ליניאריות או מעגליות בתהפוכות העולם האינדיאני. ברק אפיק אני מלמד באוניברסיטה העברית ,חוקר ,היסטוריון במקור ,עוסק במדעי הדתות בשנים האחרונות ,כותב על פולחן האדם של האימפריה האינקאית ככלי לאידיאולוגיית שלטון ,ככלי שלטוני .אבל כיוון שאני מסתובב כעשרים שנה שם ,אני פשוט חי שם ,בשטח ,יש לי 'סטיות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 69 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אנתרופולוגיות' בדרך ,ולכן זה יהיה מורכב קצת מכל העולמות האלה .כיוון שאין זמן לתת רקע שלם על האנדים במרוצת אלפיים השנים שאני הולך לדבר עליהם עכשיו ,אומר שהרי האנדים הם רכס גבוה ,בחלק המערבי של אמריקה הדרומת ,אחד מאזורי המחייה הקשים בעולם ,ודווקא בו התפתחה תרבות שאנחנו נוטים לקרוא לה "תרבות גבוהה" ,או תרבות מורכבת או תרבות משוכללת ואולי דווקא בגלל זה .מדובר באזור חוף מדברי ,רכס של 7,000-6,000קילומטר צפונה-דרומה .מדבר הררי שבו חיים בני אדם ופועלים בחקלאות ובמרעה .למטה משתרע אגן האמזונס ,זאת אומרת ,תוחמים אותו המדבר והאמזונס ,שניהם סוגים של שטח בלתי נגיש, ובאמצע ,ברכס הקשה הזה ,התפתחה תרבות שכינתה את עצמה ,בתחילת הדרך "טיאוונאקו", פחות או יותר בתחילת הספירה הנוצרית ,והופכת להיות מרכז מקדשים גדול שאליו מתייחסים רוב תושבי האנדים .מדובר באוכלוסייה של 15-10מיליון איש ,שמסתכלים על אותו מרכז מקדשים שכונה "טיאוונאקו" ,נקרא לו "אגם טיטיקקה" ,כמקום גיאוגרפי ,ומשם הם מקבלים אופק תרבותי ,רואים דוגמה לאמנות ,לארכיטקטורה ,לטכנולוגיה ולשיטות חקלאיות ,דת ופולחן ,אלים וכו' .לא בצורה של כיבוש ,לא בצורה של שייכות ממשית למרכז הזה ,אלא מתוך איזשהו שיח איתו ,מסחרי ,פולחני. אגם טיטיקקה נמצא בפרו של היום ,על גבול פרו בוליביה ,בחלק המערבי ביותר של דרום אמריקה ,בעיקול הגדול שבין פרו לבוליביה ,שם נמצא שיא הרכס של האנדים .הקינואה ,למשל, באה משם .באיזשהו שלב ,במאות ,11-10הייתה תקופה ארוכה של בצורות ,ונוצר ואקום שיוצר מצב שאותה טיאוונאקו נעלמת או שוקעת .המשפחות נפוצות לכל עבר .אחת המשפחות צועדת ומחפשת מקום מחייה חדש ,ומגלה אותו נמוך יותר ,באזור בגובה שלושת אלפים מטר, ומקימה מה שיותר מאוחר יכונה "אימפריית האינקה" ,כשמה של אותה משפחה. בשלב הזה נוצר שינוי תרבותי דתי ,שנראה לנו כמעט טבעי :אינדיאנים כובשים אינדיאנים, מחילים את דתם על אינדיאנים אחרים ,מלמדים אותם להתלבש ,מלמדים אותם שפה lingua francaוזה נראה לנו בסדר ,כמעט הייתי אומר -תהליך ,לא שינוי. מול השינוי הזה אני רוצה להציב תהליך אחר ,שנראה לנו כשינוי דרמטי קטלני ,הוא השינוי שקורה ב 1532-כאשר הספרדים מגיעים למרחב המדיני ,כובשים ,שוברים ,מנפצים ,שורפים, בוזזים ויוצרים שינוי .השלטון הספרדי מחליף את האלים האינדיאנים בישו ובבתולה וכו' .זה נראה לנו שינוי דרמטי. אני מתכוון להראות שהשינוי המהותי האמיתי ,החברתי-תרבותי ,הוא דווקא השינוי הראשון, שנראה לנו בלתי-שינוי ,ולא השינוי השני ,שנראה לנו טרגדיה ,ממש טלטלה תרבותית .אצביע כאן על ההבדלים בין השינוי הראשון לבין השינוי השני .כאמור ,האינקה משתלטים על המרחב האנדיני הזה ,בכיבושים ,ומחילים עליו את כל הפרמטרים שמיד אדבר עליהם ,כדי לברוא ַ אימפריה .במרחב האנדיני המאוד פרובלמטי מבחינה טופוגרפית ,אקלימית ואנושית ,הבינו האינקה שאי אפשר לשלוט רק בעזרת פחד כי בכל פעם שתיסוג ,העסק הזה יתמוסס ויעלם ,וזו הסיבה שהם לא הצליחו לשלוט באמזונס ,אפילו בשיטות היותר מתוחכמות שלהם .כדי לחבר בין עמים בעלי שפות שונות ,אמונות שונות ,אזורים טופוגרפיים שונים וכלכלות כל כך שונות, צריך שינוי מהותי ועמוק יותר מאשר אלימות ,כוח והפחדה .לכן ,האינקה משקיעים את כל פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 70 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 המשאבים היקרים ביותר שלהם ,כדי לעשות שינוי תרבותי נפשי רוחני ,כאידיאולוגיית שלטון. הם השכילו ליצור קשר בין מלך האינקה לבין השליטים המקומיים ,האזוריים ,של האוכלוסיות הכבושות ,בין אלי האינקה והאלים המקומיים ,בין התשתית הכלכלית האימפריאלית לבין הצורך הקיומי היומיומי והפרקטי של כל אזור ,עמק ,כפר ומשפחה ברחבי האזור .צריך להבין שבאנדים יש שנה טובה אחת בלבד בכל חמש שנים ,והארבע הנותרות הן קטסטרופה. ההבנייה התרבותית המתוכננת של האינקה מבוססת על שלושה דברים עיקריים :מיתולוגיה = הצדקת קיום; אמונה שיוצרת משמעות; וסדר .סדר מורכב מהרבה מאוד דברים :שלטון ,מדע, דרכים ,שפה וכו' .אני אגע רק בכמה פרמטרים. מקדש לאלים האימפריאלים .בכל מרכז חדש שנכבש ,כיבדו הכובשים את האלים המקומיים, לא רמסו אותם ,לא שרפו אותם כמו שאנחנו מצפים שיקרה ,להיפך ,הם באו ונתנו להם מנחות, יקרות בדרך כלל ,לפעמים הם העלו אותם לרגל לעיר המקדשים שלהם ,ושמו אותם לצד הפנתיאון שלהם ,ממש חיברו אותם לפנתיאון .בזה בעצם שמו אותם קצת בשבי והרחיקו אותם מבניהם ,אבל יצרו איזשהו סיפוח .הם משמרים את העבר הרגיונלי -המיתולוגיה, האלים וכו' -של המקומיים .הם מכבדים את האל המקומי ,מספחים ומבדלים את התושבים נתיני האימפריה שמכונים בקצ'ואה "רונה סימי" ,תרגום מילולי :בני אדם ,זאת אומרת ,אם אתה לא באימפריה אתה לא בן אדם ,וכך הם מבדלים אותם מהשאר .רק מאוחר יותר הם כופים את האלים שלהם ,שמוכרים לציבור ובעצם התקבלו על ידו ,ואז בונים במקום מקדש שמש גדול כמקום פולחן לאידיאולוגיה הדתית שלהם ,ליד מקדשו של האל המקומי ,שלפני רגע היו נחמדים אליו .זאת אומרת ,הם נתנו לבני המקום להתחבר לאימפריה בלי למעוך אותם לפני כן. אמרו להם :כדאי לכם. שינוע וניידות :האינקה יצרו גשרים ,בנו אמות מים ,יצרו דרכים משוכללות מאוד כדי שאפשר יהיה להגיע ממקום למקום ,לשנע סחורות ,על גבי עדרים של עשרות־אלפי לאמות. בעצם ,לקחו את מה שהאדם הפשוט ביומיום לא עשה עד אז ,כי הוא היה עסוק במלחמה על מזון ,וניהלו אותו .הם היו מנהלים משוכללים. לאוכלוסיות הכבושות היה כדאי להיות חלק מהגוף הגדול הזה .מדוע? כי מה שעובד באנדים זה קונגלומרט ,כמו היום .רק מי שגדול וחזק יכול להתמודד עם קטסטרופות ,לייבא ציוד ומזון מעמק אחד שהצליח לו השנה ,לעמק האחר שנכשל ,לסייע בעתות מצוקה. שפה .הם קבעו לינגואה-פרנקה את שפת הקצ'ואה ,והחילו אותה על כל תושבי הממלכה. מיתולוגיה .האינקה הפיצו את המיתוסים שלהם בצורה של תיאטרון .הם לקחו את האלים שלהם -השמש ,הירח ,הכוכבים וכו' ויצרו תיאטרון שרץ בין הכפרים וסיפר את המיתוסים כדי ליצור מיתולוגיה אחידה לכל התושבים. לוח שנה אחיד לעבודות האדמה ,מועדי החגים ,מועדי עלייה לרגל ופולחן בעיר המקדשים. בזמן העלייה לרגל יכול היה המלך לארגן פוליטית את כל הממלכה. לימודים .האינקה נהגו לקחת את כל הבנים של השליטים המקומיים ,להעלות אותם לרגל לעיר הבירה -בעצם שבו את הילדים ,אם לדבר על הפן המכוער של המנהג -ולהעניק פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 71 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 להם לימודי אדמיניסטרציה ,לימודי צבא ,לימודי אסטרונומיה ,מתמטיקה וכו' .הם החזירו את הילדים הביתה בתום תקופת הכשרתם .למה? כדי שינהלו את השליטה במקום שלהם .אבל הנערים הללו כבר היו מכורים לתפיסה האידיאולוגית האינקאית .זאת אומרת ,הם מנהלים את הממלכה המקומית שלהם ,אבל עם חיבה גדולה לאלי האינקה ,לסגנון ואפילו למלך ,שבעצם קנה אותם בזה שהוא נתן להם מלגת 'דוקטורט בהרווארד' האינקאי ,והם שייכים לו מהרבה בחינות. מדע וטכנולוגיה .האינקה בנו מכונים חקלאיים ,שיכללו והפיצו את הטכנולוגיות והידע החקלאי בכל רחבי הממלכה כדי להגביר את היבולים .השבטים הכבושים הבינו שכדאי להיות שייך לסיפור הזה ,כדאי מאוד! כי השכנים מסתכלים ואומרים :החבר'ה האלה -היבולים שלהם טובים ,יש להם טראסות ,בנו להם אמות מים ,סידרו להם גשר להגיע למרחבים שאי אפשר להגיע אליהם! קרקע היא דבר מאוד בעייתי באנדים ,רוב השטח הוא בלתי אפשרי מבחינה טופוגרפית. לשבטים הכבושים ניתנה ההזדמנות לקבל את כל ההטבות האלה מבלי להילחם ,פשוט תוך כדי משא ומתן .זה נראה לנו כמו איזו מדינת אוטופיה .ומה טיבו של משא ומתן זה? המלך בא ואומר :תנו לי 100חיילים לכבוש את השכנים .הם אומרים לו :שמע ,אי אפשר עכשיו, זו תקופת קציר התירס ,נשלח לך .60הוא אומר להם :מה פתאום? וכך מתחיל להתנהל משא ומתן ,סוגרים על 70וכולם מרוצים .אין דברים כאלה היום .נשמע לנו אפילו קצת מוזר. אם אנחנו מסתכלים על כל המרכיבים האלה ,אנחנו רואים שהמפעל הזה היה קודם כל מחובר לעולם אידיאולוגי ודתי שייחס למלך האינקה תכונות של ֵאל -בן השמש והירח - ולכן גם השלטון שלו הוא לגיטימי .אבל זה לא מדויק ,כי לצד הסמכות האבסולוטית של המלך ,עמדה גם רשימה ארוכה מאוד של אמצעים ששידרו כדאיות -אדמיניסטרציה מורכבת ומתוחכמת .כלומר ,מבחינה מיתולוגית ,האינקה רואים את המלך כרועה שאחראי על העדר שלו ,אחריות כבדה לשלום ,להגנה ,לבריאות ,למזון ולפריון של הנתינים שלו ,וכל האמצעים כשרים לכך .והם כצאן מרעיתו ,יעשו את רצון המלך ללא עוררין. נסתכל על הפולחן המרכזי כדי שנבין את עומק המשמעות של ההדדיות הזו ,המשא ומתן המתמיד בין השליטים והמלך ,ובין השכנים שלא נשמעים לבין המלך .פעם בשנה היה מלך המתנה המלכותית בקצ'ואה .הרצים היו רצים ה"ק ַפ ְחקו ָֹצ'ה" ,או ַ ַ האינקה מודיע על פולחן בכל רחבי הממלכה ומודיעים על צו המלך .אנשים אספו מכל טוב ועלו לרגל לקוסקו ,עיר המקדשים ,כדי להעלות מנחות למלך האינקה ולאלי הממלכה .הם הלכו וסחבו על גבם ועל גבי לאמות אין־ספור מנחות ברשימה ארוכה מאוד ,וכן מספר רב מאוד של ילדים ,שיוקרבו מאוחר יותר לאלים ,במקדש השמש .לא רק האצטקים ,גם האינקה הקריבו ילדים ,אבל לא את גופם אלא את רוחם של הילדים .איך מקריבים רוח? הורגים את הילד בצורה מעודנת ולא בשחיטה ,כלומר חונקים אותו או מכים אותו באלה ,ומאמינים שהרוח עולה כדי לשמש ולשרת את האלים בעולמות האחרים .האידיאה מאחורי הקרבת הילדים היא שליחת משרתים לאלים כדי שהם יתרצו וישלחו בחזרה פריון ,יבולים ,רווחה כלכלית וכו' .המלך ניצל את ימי החגיגות האלה ,את כל הפולחן הארוך הזה ,כדי לכרות בריתות ,לחדש קשרים פוליטיים ובעצם לעשות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 72 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 סדר .הוא נהג לתת מתנות יוקרתיות לשליטים האזוריים ,מתוך שיקול שכאשר הוא יבקש מהם חיילים ,או אנשי מילואים ,או בנאים או מה שזה לא יהיה ,לא יוכלו לסרב לו .הם קיבלו כל כך הרבה ,ועליהם להיות אסיר תודה ,בעצם ,הם אסירים .העובדה שבני האנדים ,רחוקים ככל שיהיו מהמרכז ,שלחו את הילדים למלך האינקה כדי שיקריב אותם לאלים שלו ,מראה שהרעיון פיעפע והגיע למקומות העמוקים ביותר בנפשם של נתיני האימפריה .מה היה לפני בוא האינקה? לפני כן ,השבטיות והרגיונליות ,השמירת על האזור ,על הטריטוריה ועל המזון מנעה מהם את יצירת השינוי הזה ,שהאינקה הצליחו לייצר בעזרת אידיאולוגיה דתית ,שהופכת את כל האנדים לכוח חברתי-כלכלי ,שמצליח להביס אויבים אנושיים ,ובעיקר את האויב הגדול ביותר של האנדים -מזג אוויר ותהפוכות טבע ,שמביאים אותם שוב ושוב לרעב ולמוות .האינקה מנצחים את אסונות הטבע על ידי יצירת חברת ביטוח גדולה מאוד ,שכל אחד מהנתינים קונה בה ,בעצם, מניה או תעודת ביטוח. קליפורד גירץ ,במאמרו "הדת כמערכת תרבותית" ,מנסח איזושהי הגדרה לתרבות דרך דת: "מערכת סמלים שפעולתה טווה בבני אדם הלכי רוח ומוטיבציות עזים ,מעמיקי חדור ומאריכי ימים ,באמצעות ניסוח השקפות בדבר סדר עולם כללי ,והלבשתם של השקפות אלו בלבוש דתי כל כך עד כי הלכי הרוח והמוטיבציות נראים תואמים את הממשות במיוחד ".זה כמו כתוב על הפעולות שנוקט מלך האינקה על אותה אימפריה. האימפריה האינקאית שרדה במשך כמאתיים שנה ,עד שהגיעו הספרדים. מה ההבדל ,בעצם ,בין זה לבין מה שעושים הספרדים? ולמה אנחנו נוטים לראות בכיבוש הספרדי שינוי ,ובכיבוש האימפריאלי פעולה טבעית? השינוי של הספרדים יכול היה להיות ליניארי ,זאת אומרת :הם מגיעים ,מרסקים ואז זה יכול להפוך את האנשים לאט לאט ליותר נוצרים ,יותר לבנים ,יותר קריאולים .אבל הוא יכול היה להיות שינוי מעגלי ,שמקבל תפניות בהתאם לכוח שהופעל על התושבים .זאת אומרת ,הם יכולים להתרסק כל כך חזק עד כדי כך שהשינוי שיוצרים בהם הוא ,מבחינתם הפנימית ,בלתי אפשרי .הם אמנם משתנים כלפי חוץ -לובשים סמלים של הבתולה ,וכבר לא מגדלים חקלאות בסגנון המסורתי ,הופכים להיות עירונים ולא כפריים ,ועוד אינסוף שינויים חיצוניים ,אבל בפנים -השינוי לא נעשה ,ולאט לאט ,באיזושהי צורה מעגלית ,כשיבוא זמן נכון לכך ,כאשר יהיה פחות לחץ ,הם יחזרו לנקודת ההתחלה. זה התהליך שהתרחש בעקבות הכיבוש הספרדי :השינוי היה קיצוני מדי עבור האינדיאנים. פתאום -אין משא ומתן! הכובשים הספרדים אומרים לשליט האינדיאני המקומי :שלם לנו מס -כמה שאנחנו מחליטים! האלים הספרדיים הם אלים מרוחקים ,שלא קשורים לא לתירס ולא למים .הפער שנוצר היה גדול מנשוא .האלים הזרים יוצרים הלכי רוח ומוטיבציות נמוכים, על פי דבריו של גירץ ,יוצרים תחושה של זמניות שלא מאפשרת בניית תרבות ,דת וזהות שגירץ מגדיר כ"מעמיקי חדור ומאריכי ימים" .הסמלים הופכים לסמלים זולים וחיצוניים ,ולכן אי אפשר לנסח איתם השקפות בדבר סדר עולם כללי וכו' .לכן ,מה שקורה היום באנדים ,זו תפנית, תהליך בדיוק בכיוון ההפוך :שיבה לתרבות מקורית. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 73 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לסיום :ההבדל בין שני הכיבושים הוא ,שהאינקה יוצרים שינוי אידיאולוגי תהליכי וברור, שינוי תרבותי דתי פנימי ,אולי אינטגרלי ,ולכן הוא מתקבל ומתקיים והופך להיות המהות של התרבות החדשה שנוצרת באנדים .הספרדים יוצרים שינוי של שבר ,ניתוק וחוסר בהירות מתמיד ,הכל עובד על פי הסגנון ותפיסת העולם שלהם ,ולכן זה שינוי דתי תרבותי חיצוני, אלים ועוצמתי מדי ,או במילה אחרת :שטחי .ולכן ,מתחת לפני השטח ,כל הזמן מצפים לרגע שבו יהיה ניתן לדחות אותו ולחזור לתרבות המקורית ,שהיא עכשיו תרבות האינקה ,השינוי שהתקבל והוטמע. דוגמאות לכך מהשטח :לפתע הפכו חגיגות השמש של ה 24-ביוני לפסטיבל החשוב ביותר, יותר מטקסי הפסחא והבתולה .תהלוכת הפסיטבל הזה יוצאת לדרך מכנסיית סאן דומינגו, שהייתה בעבר מקדש השמש ,בקוסקו .דוגמה אחרת :לפני תחילת העונה החקלאית שמתחילה באוגוסט ,מתקיימים פתאום טקסים אדירים .כל אחד ,כולל אנשים מכובדים עם עניבות ,לבנים לחלוטין ,מביא ַשמאן לשדה שלו ,לעסק שלו ,או אפילו לבנק שלו ומבקש מהשמאן שיעשה להם ברכה לעסק ,לשנה פורייה .יתרה מזאת :גם הלבנים כבר מקבלים עליהם את התרבות המקומית ,כי אלה האלים הרלבנטיים שם .המסקנה :השינוי החיצוני הוא בר-חלוף .חשבנו שהשינוי השני ,שבא בעקבות הספרדים ,הוא השינוי האמיתי ,והיום אנחנו מבינים שהוא היה חיצוני בלבד ,ואנחנו חוזרים לאותה נקודת התחלה ,למקום שבו נקלט השינוי האינקאי ,שהוא השינוי התרבותי האמיתי של בני האנדים. פרופ' אלי שאלתיאל תודה .אותי שכנעת .איתן ,עכשיו הכל עליך .אבל אל תגזול מארוחת הצהריים שלנו ...יש לך רבע שעה. ד"ר איתן גינזברג אני אדבר על מה שקראתי :מחיקון ,הבלייה ואובדן .הפרשה התחוללה לא באנדים אלא בעמק מקסיקו ,בתקופה די דומה לתקופה שבה האינקה יוצאים לדרך ומתחילים להמריא כממלכה מסודרת .מתחולל שם תהליך עיצוב תודעה ומדינה ,שבעת פוגשו את הספרדים המגיעים למקום ,הוא מתרסק לחלוטין. ֹלטקיוֹת החזקות של עמק בשנת 1427הצליחו האצטקים להשתחרר מעולן של הערים הטו ֵ אנאהואק ( ,)Anahuacהוא עמק מכסיקו ,ולצאת לעצמאות .בכך תמו 200שנות שליטה זרה באנשי תרבות זו ,שראשוניה הגיעו לעמק מן הצפון ה'ברברי' בראשית המאה ה ,13-בחפשם אתר מגורים נוח יותר כלכלית .מאה השנים הראשונות לקיומה של הקבוצה האצטקית בעמק הצטיינה באימוץ אינטנסיבי של נוהגי תרבות מקומיים ,לרבות הפולחניים והצבאיים שבהם, כדי כך שהאצטקים הפכו לאיום של ממש על ערי העמק .אלה מצידן החליטו ,כפי הנראה בעצה אחת ,להגלות את הקבוצה האצטקית לאי שומם בליבו של אזור חמשת האגמים שמילאו את מרכזו של העמק. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 74 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 100שנות חיים בצילה של מצוקה קשה בלב האגם חישלו את האצטקים .בהדרגה הם הפכו את האי השומם שבמרכזו לעיר מעין־ונציאנית רוויית תעלות ניקוז ושיט ,מסודרת לעילא, שבה אזורי גינות חקלאיות פוריות ( ,)chinampasמרכז מסחרי ,מרכז פולחני ואזורי מגורים. בהדרגה הם גם עיצבו לעצמם אוליגרכיה מקומית ,שנוצרה מנישואים לנסיכים ולנסיכות מערי ֹצאלקוֹ ( )Izcapotzalcoוקוּ להו ַֹא ָקן (,)Culhuacán העמק השונות ,ובעיקר מן הערים ִא ְס ָק ּפו ְ שחלשו על האצטקים ,כל אחת בתורה ,לאורך שנים רבות ,וכן ממסד צבאי צנוע .זה האחרון הצליח לבסוף לנצח בעימות בין ערי ברית-הערים-המשולשת ,שבה היו האצטקים שותפים, לערים ההגמוניות של העמק .הצבר ההון שאיפשר את ביצועו של הפרוייקט היומרני הזה הושג באמצעות מיסוי כבר שהוטל על כלל חברי הקהילה האצטקית ,היו עיסוקיהם אשר היו. היציאה לעצמאות לוותה בחרדה כבדה ,שמא ציר גורלם הטוב של האצטקים ,כגורלן של קבוצות תרבות אחרות בעמק ומחוצה לו ,ייסוב עד מהרה לאחור באין להם מקור עוצמה פנימי ייחודי ובלתי נדלה ,שיוכל להבטיח רציפות .הפתרון שנמצא ,פתרון אינסטרומנטלי בעליל, היה מחיקתו (קרי ,שריפתו) של הזיכרון השבטי הקודם ,ה'תמים' ,ה'ברברי' ,השבטי הפשטני והפציפיסטי בעיקרו ,והמרתו בזיכרון חדש לחלוטין .זיכרון זה ,שהתבסס על מיתולוגיה חדשה ועל קוסמולוגיה חדשה ,ביקש לכונן מניע תרבותי רב עוצמה ,שיהפוך את האצטקים לאימפריית־ על אזורית חזקה ,אימפריה חדורת שליחות קוסמולוגית קדושה ,שהוטלה קטגורית משמיים על העם הנבחר. האצטקים הפכו ,אפוא ,בידיו המיומנות של טלקאלל ( ,)Tlacaelelבן משפחת המלוכה ואינטלקטואל רב תושייה ,למגיני השמש החמישית .חמישית ,לאחר שארבע הראשונות קרסו בשל איתני הטבע הבלתי נשלטים והותירו אחריהן שממה פיסית ואנושית .ומשום ששמש זו, ותנועתה השמימית מבטיחת החיים ,נוצרו בדם נפשם וגופם של האלים ,נקשר האדם האצטקי, שעליו הוטלה שמירת השמש בתנועתה ,באספקה מתמדת של "הנוזל היקר" לאלים .רק נוזל זה יכול היה להשיב להם משהו ממה שאיבדו על מזבח הולדתה של השמש החמישית ובריאתו מחדש של האדם -שאת שרידיו חילצו תוך חירוף נפשם מתהומות השאול כדי לחברם מחדש ולשכנעם לתמוך בהמשך קיומה ותנועתה רבת הסכנות ,באופן מיוחד בלילות ,שבהם נאלצהלהיאבק בכוחות השאול המרים ,ולהיחלץ מהם בעור שיניה ליום תנועה נוסף. אספקת הנוזל היקר חייבה שבויים ,שבויים רבים ,וכדי להשיגם צריך היה להלחם .כדי להלחם צריך היה לקיים ממסד צבאי משוכלל – כלי יקר מאד בנסיבות התקופה ,שהתקיימה על חקלאות ועל מסחר בלבד .כדי לקיים ממסד זה צריך היה לא רק להבטיח מערכת כלכלית מניבה שתקיים אותו ,אלא גם מנגנון גיוס ,מיון ,קליטה ,אימון וחינוך צבאי משוכלל .וכדי להקנות לו יוקרה והצדקה ,צריך היה להגיע להישגים משמעותיים בשדה הקרב ,ובמושגי התקופה ,יותר ויותר שבויים ,שבבוא היום יוקרבו לאלים .בדרך זו הוקמו שני מסדרים צבאיים יציבים ,שסיגלו לעצמם אורח חיים מאד דומה לזה הספרטני – מסדר הנשר ומסדר היגואר .במקביל פותחו טכניקות לחימה משוכללות וכלי נשק ייעודיים תואמים ,שעשו את מלאכת המלחמה -או למעשה ציד־האדם וחילוצו המהיר משדה הקרב ,כשהוא בריא ושלם ומוכן להקרבה -ליעילה ביותר. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 75 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 כדי שהקרבה זו תעשה את הרושם הרצוי על האלים ,לא די היה בנוזל היקר .צריך היה למוסרו להם בטקסים תדירים ,רבי רושם וממושכים ,הנערכים בפני קהל אכסטטי גדול .הנוכחות בטקסים הללו ,שסדריהם ונוהליהם עוצבו בקפידה ,הוכרזה לפיכך חובה .אלה השתרעו על פני כל 18חודשי השנה ,שצרכו יחדיו 600–300בני אדם מדי שנה ,שהוקרבו במרכז האימפריאלי ובערי האימפריה ההולכת ומתרחבת .שיאן היה ב ,1487-בעת חגיגות חנוכת מרכז הפולחן ֹצ'טיט ַלן ( .)Tenochtitlánבין האלים המאושרים שזכו לפירמידות ְ המפואר שבלב הבירה ֵטנו ֹשטלי ( ,)Huitzilopochtliהאל השיבטי המקורי ,טסקטליפוקה מרשימות משלהם היו הוּ איצילו ֹּפו ְ וק ַצלקו ַֹאטל (,)Quetzalcóatl ( ,)Tezcatlipocaהאל הטולטקי צמא הדמיםְ ,ט ָללוֹק (ֶ )Tlaloc אלי טאוטיהואקן ,עיר האלים עתיקת הימים שננטשה באחת בשנת 650ומורשתה מועברת לטולטקים ,וכן אלים ואלות חשובים אחרים .בתוך פרק זמן של ארבע עד עשרים יממות לפי גרסאות שונות ,נמסרו לאלים בין 4,000ל 20,000-לבבות אדם ,שחולצו באכזריות מגופות שבויים אין ספור ,וחסרי מזל אחרים שנלכדו ברשת (ילדים שנתרמו על ידי הוריהם ,עבדים שסרחו ,מתנדבים שמאסו בחייהם הארציים ופיללו לחיים טובים יותר מעבר ,ונתרמים של רצון טוב מטעם ערים וסאליות שונות) ו'נאגרו' עבור היום הקובע. הצורך להשיג שבויים הפך בהדרגה לקשה .משהשתלטו האצטקים בהצלחה על מאות ערים ותרבויות והפכו אותן למעלות מס ,תמו המלחמות .צריך היה איפוא להמציא שיטה יצירתית להמשך המלחמות גם כאשר לא הייתה להן עוד כל סיבה מוחשית .הפתרון שנמצא היה 'מלחמות מלחמות־עד חוזרות ונשנות כנגד ערי אוייב מוגדרות שבידיהן תוותר מידה של ַ הפרחים' ,קרי, אוטונומיה לרבות היתר לקיים ממסד צבאי ,בתמורה להמשך הגדרתן כאוייבי קבע .מסע צבאי שנתי שתוכנן בקפידה אמור היה להתנהל נגדן ולהשיג ,בסיכומו של יום ,מספר כזה או אחר של שבויים .מסע המלחמה המשיך להזין את ההצדקות לקיום הממסד הצבאי ,את היוקרה של מסדרי הלוחמים והשאיפה של כל צעיר להצטרף אליהם לאחר גילוי אומץ לב מיוחד בשדה הקרב וחטיפת שבוי אחד לפחות ,ולבסוף את החגיגות החודשיות של השנה הבאה ,שבמהלכן הוקרבו הללו בהדרגה לאלים השונים במרכזים החשובים של האימפריה .ברי שבין שונאי האצטקים הקשים במיוחד נמצאו ערים-מדינות אלה. מה שאנחנו רואים כאן הוא בעצם שני מכניזמים של שינוי תרבותי .האחד של מחיקה, והשני של הבנייה .אבל טלאקאלל היה חייב גם לשמר חלק מהדברים .הוא מתחבר למסורות קודמות שאת חלקן הוא מעצים ,כדי לקבל לגיטימציה למה שהוא עושה בהווה ,כך שבעצם אנחנו מדברים על שלושה מכניזמים בו-זמניים :של הבנייה ,של מחיקה ,ושל שימור ,שכולם, לבסוף ,אמורים לייצר סוג של העצמה .טלאקלל התכוון ליצור מצב שבו התרבות ,שזה עתה ( )1427זכתה לריבונות ,לא תיכחד ,כמו רוב התרבויות שנכחדו בעמק ומחוצה לו (תרבות טאוטיהואקן ( )Teotihuacánוהתרבות הטולטקית שמרכזה היה בטולה ( )Tulaשמצפון לעמק מכסיקו) .הוא מנסה לייצר מוקד כוח אימפריאלי חזק עד כדי כך שהוא ישרוד לנצח ,ולכן הוא בונה אימפריה חזקה ומתמדת ,שגם תוגן מפני השמש ,מפני האלים ,ומפני חשש קריסה ,אבל בעצם תשמור על עצמה כאימפריה טריטוריאלית גדולה ומשמעותית מאוד. ואז מגיע רגע האמת ,מגיעים הספרדים ,ומסתבר שהתבנית שטלאקאלל יצר באופן רציונלי מאוד ,אומצה במשך השנים על ידי החינוך לא כתודעה רציונלית אלא כתודעה אפית-מיתית. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 76 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 והבנה ,אלא המציאות כלומר ,בתודעה נצרבה מציאות אחרת ,לא המציאות שטלאקאלל ראה ִ שלכאורה משתקפת מתוך הניסיון ,כמשהו שמגיע משמים ,כמשהו אפי ,כסוג של התעלות רוח האדם כשלעצמה ללא קשר לאיזשהו רעיון מכונן קונקרטי מאוד ,פרגמטי מאוד ,שנהגה במוחו של טלאקאלל .המרחק של מאה שנה ,בינו לבין הופעת הספרדים ,מוחק בעצם את היסוד הפרגמטי התבוני שבהבנייה ,ומחליף אותו ביסוד תודעתי אפי-מיתי .בסיכומו של דבר, כשמגיעים הספרדים ,המלך מוקטסומה השני ,שהיה קודם לכן כוהן גדול ושירת את כל המערכת הזאת ,מתקשה לפרש את החיזיון שנגלה לנגד עיניו .הוא לא יודע לפרש את זה במושגים פרגמטיים אלא רק במושגים אפיים-מיתיים ,ולכן הוא מהסס ,וההיסוס הזה גורם בסופו של דבר לכיליונו. הספרדים גם מזהים את הקרעים באימפריה ,את אותם אנשים שהם האויבים התמידיים, שמהם לוקחים מדי שנה את מנת השבויים שיהיו לקרבנות האדם .והם פועלים באמצעותם, לוקחים אותם אליהם ומשכנעים אותם לבוא איתם ,מכוח מפגני עוצמה והבטחות לסוג של אוטונומיה עתידית .לספרדים ברור שבכוח הקטן שלהם ,בן 500הלוחמים ,אין רבותא .הם צריכים את עשרות ומאות האלפים של הילידים המקומיים .אך טבעי היה ,אפוא ,לפנות לעבר אויבי האצטקים ,אלה שמשלמים מדי שנה בבניהם לצורך החגיגה הזאת של הקרבת קרבנות אדם ,ולרתום אותם אליהם ,ובעיקר את בני טלסקאלה ( ,)Tlaxcalaשאכן הולכים איתם לעמק הבכא האצטקי ,הוא עמק מקסיקו. הרגע המכריע הוא הרגע שבו מגיעים הספרדים לפתח הבירה ,לגשר המתרומם שמוביל מהיבשה לתוך העיר .את הגשר ניתן להניף כך שאיש לא יוכל להיכנס העירה .לעיר הייתה תבנית מצוינת של הישרדות פנימית ,אבל ברגע שהיא נפתחה בפני הספרדים ,אולי כדי לשמש מלכודת דבש ,יתרונה כעיר מבודדת בתוך אגם ,אבד .ואכן ,מלכודת הדבש הופכת למלכודת עבור המזמינים עצמם .הספרדים מפרשים נכון את ההיסוס של מוקטסומה השני .הם נכנסים כאורחים ,מתארגנים בארמון שניתן להם וממתינים לבאות .המידע אודות האצטקים שנצבר לאורך השנים ולאורך המסע המוצלח אל העיר (שבמהלכו בוצע ,בין שאר הדברים ,טבח נורא בתושבי העיר צ'ולולה – Cholulaעל מנת להטיל אימה באצטקים ,שצופים על החזיון המזעזע הזה ממרחק בטוח) והגישה הפרגמטית הכללית של הספרדים ,מאפשרת להם לקיים סוג של גמישות טקטית ואסטרטגית שמתעתעת ביריביהם האצטקים .האחרונים מאבדים כל יתרונותיהם האסטרטגיים ,ובסופו של דבר קורסים. אמנון קנול אני דוקטורנט פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב .למשה שנר :שאלה ראשונה בנושא של טבע .יש פה איזושהי הפרדה בין תפישת הטבע של הרומנטיציזם הגרמני ,של היידגר ,או של רוסו ,לבין השאלה של האימפריציזם של טבע. שאלה שנייה לגבי הרדוקציה :למה אתה מתנגד לאותה רדוקציה אפשרית לרמה של נטורליזם ,שבו עדיין יש לאדם בסיס אפשרי לפעול כיצור חופשי ,או לפחות ברמה מסוימת של פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 77 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 חופש ,בהפעלת סובייקט ,שפועלת גם במסגרת לא מכאניסטית רדוקציוניסטית אבל ברמה של נטורליזם. ד"ר אלינוער ברקת הערה ושאלה לשולה .הערה שהיא בנפשי ,אולי גם בנפשך :המחקרים העדכניים או הספרות העדכנית ,למשל "הביתה" של אסף ענברי ,כולם מדברים על "לידתו ומותו" של הקיבוץ או "לידתה ומותה" של התנועה הקיבוצת ,ואני מתקוממת בכל הווייתי נגד ההגדרה הזאת של מוות .אין שום מוות בתנועה הקיבוצית ,יש השתנות ,ואנחנו הרי עוסקים פה בשינוי .אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שאין פה מוות אלא יש פה תהליך טבעי והגיוני של השתנות .זאת ההערה ,ואילו השאלה היא :מה מקומו של מלץ בתוך הסולם הספרותי הזה שמנית? יעל קרמרמן-נווה מתי שינוי הוא שינוי תרבותי? יש פה שני דברים שאני עוד חושבת עליהם ,במיוחד בעקבות ההרצאה של ברק ,כשהוא דיבר על השינוי שהיה עמוק יותר זה השינוי שבו הסובייקטים עצמם ראו אותו כמשמעותי והטמיעו אותו באורחות החיים שלהם ,ולא השינוי הכפוי .באיזשהו מקום חשבתי שזה מאוד מתקבל על הדעת שאם השינוי כפוי זה לאו דווקא יהיה שינוי תרבותי, כי תרבות מתקשרת בראש ובראשונה לפעולות של סובייקטים ,למימד של פעילות אנושית. בהקשר הזה היה מעניין להעמיד את השינוי הזה מול מה ששולה תיארה קודם ,של יצירה שמתוכה נמחק הסובייקט. ד"ר שלומית תמרי השאלה היא לברק .קודם כל ,ההרצאה הייתה מאוד מעניינת ,בעיקר הקשר שבין הדת לחקלאות ,החזרה לדת שקשורה לחקלאות שלהם .אבל הטיעון שאתה נתת לא ממש מסתדר לי ,בעיקר בגלל הדוגמאות שמראות יותר את הקשר לירידת ההגמוניה של האימפריאליזם האמריקאי .זאת אומרת ,הם עכשיו נמצאים בשלב שבו האימפריאליזם האמריקאי יורד ,והם חוזרים מתוך כל המקורות שלהם למשהו שיותר מתאים להם כרגע .אני חושבת שראינו גם אצל איתן וגם אצל שולה ,שבתוך דור אחד ,אנשים יכולים לשנות את התרבות שלהם לגמרי ,כלומר בהיסטוריה הכל פתוח והם יכולים לבחור מה שהם רוצים .אז יש לי בעיה עם התזה. שאלה לשולה :אני לא מאמינה שהסובייקט מוחק את עצמו ,קצת קשה לי לקבל את זה, אבל חסרה לי ההתייחסות לשאלות :מי כותב ולמי .כלומר ,האם הם לא כתבו ,בעשרים השנים הראשונות ,משום שהיה טולסטוי ,ומי צריך לכתוב ספרים אחרי טולסטוי? ורק אחרי שהם הבינו שהילדים לא יקראו את טולסטוי ,צץ הצורך לכתוב בשבילם משהו אחר? ואז השאלה היא :למי עמוס עוז כותב היום ,האם הוא כותב לנוער או שהוא כותב בעצם לדור שלכם אפילו? פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 78 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 עמי שושני שתי הרצאות ,של ברק ושל איתן ,מאוד מעניינות .ברק דיבר על החזרה לתרבות האינקה, ובאמת רואים את זה בקוסקו ,לא רואים את זה במקסיקו סיטי .אני רוצה לשאול את איתן :האם הסיבה שזה לא קורה ,זה מכיוון שהאצטקים ,שלא כמו האינקה ,בנו על מיתוס שהתפרק? פרופ' אלי שאלתיאל תשובות לפי סדר הדוברים .משה בבקשה. ד"ר משה שנר נשאלתי על נטורליזם מוסרי או על חינוך שגוזר את ערכיו מן הטבע .אני ,כמובן ,לא נגד זה ,לא נגד חינוך לאקולוגיה ,לקיימות ,לאכילה בריאה ולשאר הדברים היפים הללו .הבעיה היא מקומו של הסובייקט כ .free agent-התפיסה הטבעית איננה מצליחה להכיל בצורה מושכלת (אלא אם היא מוותרת על הקוהרנטיות שלה) את המקום של נקיטת העמדה החופשית ,הערכית, של נתינה .אם הכל הוא בסופו של דבר רדוקציה של תהליכים טבעיים או ביולוגיים ,אזי זו רק שאלה של זמן עד שאנו נוכל לדעת באמצעות תכנת מחשב ,ושמעתי שזה כבר נעשה ,מה אתה תעשה מחר ומחרתיים ולאן תפנה והיכן תכריע. אני חושב שהמאה ה 20-עוסקת בשני סוגים של אניגמות שאנחנו צריכים לחיות איתן. האחת היא שאלת העריצים :מהיכן הם לקחו את הכרעותיהם ,בניגוד לאיזשהו היגיון מערכתי שיכול היה להסביר את זה מראש .האניגמה השנייה היא שאלה שהמחקר עדיין לא מצליח לפענח :הדוגמה של חסידי אומות העולם ,שגם הם עשו איזושהי הכרעה חופשית שקשה מאוד להסביר אותה מתוך תהליכים טבעיים או אובייקטיביים שקיימים. אנחנו מדברים על אלפי שנים על מסורת תרבותית שלמה שבאמת מגדירה את מקומו של האדם כיצור רוחני ,שיש בו יסוד של הפתעה ,של חידה ,של התחדשות ,של דימיון ,של יצירה, של אלטרואיזם .התהליכים הטבעיים ,שאנו אומרים שהם נגזרים מתוך הגנום -לא מסוגלים לתת לזה מקום. ד"ר שולה קשת אלינור ,אני מסכימה איתך ,אני חושבת שאנחנו ממציאים את עצמנו מחדש ונעשה את זה הפעם טוב יותר ,כי אחת הבעיות הייתה הטוטליות ,ויכול להיות שנמצא שיווי משקל יותר נכון בין "יחיד" ל"יחד" בדברים שאולי העולם הקפיטליסטי מתחיל להתגעגע אליהם. בקשר למלץ :אני בחרתי ,בגלל קוצר הזמן ,קואורדינטה אחת -קואורדינטת אורך של המקום ,של הטופוס .אבל יש קואורדינטות נוספות שצריך להתוות אותן ,כמו למשל המתח הבלתי פתור בין צורות ביטוי אינדיבידואליות לבין צורות ביטוי קולקטיביות ,שקיים לכל אורך פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 79 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הדרך ,ומלץ הוא אחד מהראשונים ששם לב לזה שיש בעיה .יש לו דברים מאוד מעניינים, אנטי-גורדוניים ,שבהם הוא שואל את עצמו :האם צורת החיים החדשה שקידשה כל כך את החומר -הוא מדבר על הגולם מפראג -יהיה בה מספיק כוח בשביל להיות אלטרנטיבה לתרבות הרוחנית של העם היהודי בגולה? תשובתו היא :לא .הוא חשש שאנחנו הולכים לגדל ברברים חדשים ,הוא קרא לדור השני "ברברים" וביקש שנחזור לשיוויי המשקל בין יחיד ויחד. הוא היה אחד הראשונים שהרגישו בזה ,ואל תשאלו איזה מכות הוא קיבל מציבור הקוראים. למי הם כתבו? טולסטוי לא היה מספיק .הייתה תביעה מאוד ברורה בכל כתבי־העת של התנועה הקיבוצית במשך עשרים שנה ,שבה נאמר בדיוק מהי ההזמנה הסוציאלית שהם רוצים שתיכתב ,לכשתיכתב ,לפני שהמילה הראשונה ברומן הראשון נכתבה .הייתה להם הזמנה סוציאלית מאוד ברורה :אדם חדש ,חברה חדשה .אחר כך מתחילה ההתמודדות הזאת של שיוויי המשקל הבעייתיים ,ועל ציר הזמן את יכולה לראות איך זה הולך ומשתנה .אף פעם אי אפשר להדביר את האינדיבודואלי ,בעיקר כשמדובר על אנשים שהיו אינדיבידואליסטים מובהקים כמו הראשונים של השומר הצעיר למשל .כשדולק הורוביץ פורש את הפרופיל של האנשים שהיו בקבוצות הראשונות של השומר הצעיר ,אפשר לראות בבירור שלא ניתן להדביר את מה שאני קוראת "המחתרת הנפשית". ברק אפיק מצד אחד נוטים להשוות בין האימפריה האינקאית לבין העולם הסוציאליסטי .זו טעות ,כי באמת אי אפשר למחוק את האינדיבידואל ואולי הדבר הכי בולט זה קורבנות האדם .אתה יכול להיות אימפריה ,אבל כדי לשלוח את הילד שלך ליחידה קרבית זו או אחרת בידיעה שאולי, חלילה ,זה יסתיים בצורה מסוימת ,או כדי לשלוח את הילד שלך כקרבן־אדם למלך ,צריך להיות גם משהו מעבר .אחדות האימפריה כגוש אחד גדול איננה יכולה לשמש הצדקה לכאב של אב שמאבד ילד ,ואכן ,בסופו של דבר ,האימפריה האינקאית קרסה. התהליך השיבה למקור לא קורה רק כשהאמריקאים מתחילים לקרוס ,אלא להיפך ,זה קורה דווקא כשיש קפיטליזם וכשיש גלובליזציה ודווקא אז הדברים האלה צצים וקמים .אי אפשר להגיד שזה משהו זמני -זה נשמר במשך 500שנה .לדוגמה :שפת קצ'ואה ,שחוזרת לשלטון. לפני כמה שנים עשיתי קורס בקצ'ואה .ישבתי בבית קפה עם המורה .ניגש מלצר ,בחור מקומי, והיא אומרת לו" :תגיד ,אתה מדבר קצ'ואה?" הוא עונה בבושה ,בחוסר נוחות" :כן" .היא אומרת" :אז למה אתה לא מדבר איתו קצ'ואה? זו השפה שלנו ,אנחנו צריכים להיות גאים בה, 500שנה לשמור שפה זה לא משהו רגיל". הכובשים השליטים היו תופסים אותם בכנסייה ,באמצע המיסה ,עם פסל של האל שלהם מתחת לחולצה .הם באו למקדש ,שהפך להיות פתאום כנסייה ,וממשיכים להתפלל .הדברים מתגלים עכשיו ,אבל נשמרו לאורך 500שנה בצורה מאוד קפדנית מתחת לפני השטח ,מאחורי הכנסייה ,בחושך ,בלילה .הדיכוי נמשך עד שנות ה 50-של המאה ה .20-אסור היה לאינדיאני להיכנס למרכז העיר ,היה ריבוע גדול במרכז העיר שאסור היה לו להיכנס אליו ,זאת אומרת ההבדל היה ברור .אבל את הקצ'ואה הם שמרו בכל זאת ,למרות שהיה בזוי לדבר אותה .כלומר, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 80 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ככל שדיכאו אותם ,דווקא הדברים האלה נשמרו במשך 500שנה וצצו כאשר נגמר הלחץ ,זה לא איזושהי אפנה חולפת. קודם כל השינוי הוא גם במקסיקו סיטי ,אי אפשר להגיד שאין שינוי ענק .רואים את הקונצ'רוס רוקדים עם כל הסממנים הטקסיים שלהם .מי שהיה בטהוטיואקן ב"יום השוויון" וראה חמישה מיליון מקסיקנים ,כולל האנשים הכי מודרניים ,באים לטהוטיואקן ועושים טקס לשמש ,כולל הצלב שיש להם על הצוואר -אין לו ספק שזו חזרה .החזרה היא לא לאצטקים, אלא לתרבות הבסיסית שהאצטקים עצמם אימצו אותה .אבל ברור שיש חזרה. ד"ר איתן גינזברג אני אשלים עם סיפור קטן :לפני מספר שנים הייתי במקסיקו ועשיתי טיול ניווט הררי כדי להכיר את הסביבה הקרויה "קונדסה" ,באזור ההררי שמעל לעיר .בהולכי אני רואה לפתע מסגד, באמצע מדרון .אני נופל לאחור מרוב תדהמה ,ומתיישב .אינני מבין מאיפה צץ פתאום מסגד עם הכיפה .לקח לי זמן להתאושש כי פשוט לא תפסתי איפה אני נמצא .לאחר שהתעשתתי ,ירדתי הלאה במדרון מאוד תלול ,כשמים זורמים בתוכו ,ונכנסתי ל'מסגד' .אני מסתכל ורואה שאני נמצא בליבו של מקדש ,שזה עתה נסתיימה בנייתו .בגובה שני שלישים תקוע בכותל המקדש מין מדף אבן ועליו מונח אל המים ,טלאלוק ,שאותו אימצו האצטקים מן הטולטקים בזמנו והפכו אותו לאל שלהם ,לאחד מאלי הפנתיאון האלילי החשוב שלהם .הוא הפך לאל השני בחשיבותו אחרי הואיצילופושטלי ,האל המקורי שלהם ,שאיתו הם הגיעו ,לפי המסורת ,מהצפון. למטה היה מזבח וקטורת מונחת עליו ,עדיין מעלה עשן .בעודי מתבונן בקטורת מגיעים שני צעירים .אני שואל "מי אתם?" אחד מהם אומר שאביו הוא שבנה את המקום. "רוצה שאקרא לו?" הוא שואל" .כן" אני עונה .אכן ,האיש יורד אל הכפר המצוי בתחתית הרכס ,וקורא לאביו .האיש מגיע -זה היה ביום ראשון -ואני שואל אותו לפשר המקדש והאל טלאלוק ,והוא אומר כך: "לפני 500שנה באו לכאן הספרדים ולקחו לנו את כל האלים .החלטתי ,שכאשר אגיע לגמלאות ,אבנה מקדש לטלאלוק ,אל המים ,ואחדש הפולחן .אני כל יום ראשון הולך למיסה בכנסייה ,אחר כך אני עולה ושם קטורת לטלאלוק". מה שאני רוצה לומר בזה ,שהתשתית התרבותית התקיימה כל הזמן .היא נמתחה לאורך השנים ,תוך שהיא עוברת מדור לדור .היה הבדל מהותי בגלל הלם הכיבוש ,הניצול והשיעבוד שבאו אחר כך ,נותרה סלידה לטנטית כלפי הספרדים ותרבותם .התעוררה התנגדות חזקה, ופותחו פרקטיקות מאוד מתוחכמות של שימור תרבותי בתוך הדיכוי. בין האנדים לבין מקסיקו היה הבדל אחד גדול :במקסיקו הספרדים בנו את מרכזם על העיר האימפריאלית .באנדים הם הלכו ללימה ,בנו עיר חדשה והשאירו את האנדינים לנפשם ,לחיות את חייהם גם הלאה .מכאן שהשימור התרבותי האנדיני היה הרבה יותר נרחב ,הרבה יותר עשיר מהשימור התרבותי האצטקי .כלומר ,בשני המקומות היה שימור ,רק שאיכויותיו היו שונות בגלל המרכזים השונים של בניית האימפריה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 81 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שני המרכזים האלה היו גם מרכזים אימפריאליים .בשניהם היה משנה למלך הספרדי, אלא שהמשנה למלך של "ספרד החדשה" במכסיקו היה יעיל יותר בהחדרת התרבות הנוצרית ומחיקת התרבות האצטקית ותרבויות רבות אחרות במרחב המסו-אמריקני ,מאשר המשנה למלך הפרואני ,שהיה מרוחק ממרכזי התרבות האנדיניים המסורתיים .שם ,באזור הזה ,נדמה שהזיכרון התרבותי ,שהדים לו מצאנו בפאתי מכסיקו העיר ,היה נוכח יותר. פרופ' אלי שאלתיאל הערה אחת :לא צריך ללכת כל כך רחוק ,מי שבודק את הדת הפרבוסלאבית עד היום הזה רואה כמה נשאר בה מהדתות שעברו לנצרות במרחב הסלאבי ואין להתפלא .תודה לכל המשתתפים ,היה מרתק. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 82 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פנל תרבות מנחה :עמית עסיס עמית עסיס המושב שלנו מוגדר כלימודי תרבות .תפתח פרופ' יערה בר-און" ,מסתובבת תרבותית", המשנה לנשיא מכללת בצלאל לעניינים אקדמיים .בין ספריה שפורסמו לאחרונה" :רואות את הנולד" על ההיסטוריה של לידה ומיילדות במאה ה 17-ו"זריחה בים התיכון" – מונוגרפיה על חלוצה אמריקאית מגדוד העבודה .היום היא תתייחס לנושא של השינוי התרבותי דרך הנושא "תרבות חמרית ושינוי תרבותי בישראל :תצפית על חצרות אחוריות". פרופ' יערה בר-און מהי תרבות חומרית ואיך מלמדים אותה? תרבות חומרית היא חלק מכל תרבות ,ואנחנו לא לומדים אותה מספיק ,אנחנו לא תמיד יודעים לפענח אותה .במדעי הרוח והחברה לא עוסקים במידה מספקת בתרבות חומרית ובתרבות ויזואלית ,בחוגים לתולדות האמנות עוסקים רק באמנות "יפה" ,ובחוגי האנתרופולוגיה ,הסוציולוגיה וההיסטוריה לא יודעים להתבונן בחיי היומיום שלנו ,כאן ועכשיו .בבצלאל ,לעומת זאת ,יודעים לעסוק בחומר ולהתבונן במראות, אך לא לחקור .במהלך השנים האחרונות ניסיתי ללמד סטודנטים לתואר שני שהתמחו בעיצוב וארכיטקטורה כיצד להתבונן ,לתעד ,לחקור ולפרש תופעות מחיי היומיום בחברה הישראלית. השתמשתי בכשרון שלהם לפענח חומרים ומרחבים ,ולימדתי אותם שיטות מחקר וכתיבה הבאות מתחום מדעי הרוח והחברה ,במטרה לייצר שדה מחקר מסוג אחר .כמה מהממצאים אביא לפניכם כאן ,ואתחיל במבטים חטופים לכמה חצרות אחוריות במדינת ישראל ,בשנים :2010-2005 .1רהט אתחיל בציטוט מדברי א' ,תושב רהט ,שהקים אוהל בכניסה לביתו" :בבית אני מארח רק בשק מפריע להם ".כשהוא חוזר מהעבודה הוא כשבאים אנשים מודרניים והריח של העשן ֶ פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 83 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 84 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בכלל לא עולה הביתה" :השק הוא חלק מהנפש שלנו .גם אם בניתי בית בהרבה כסף – זה בית סוהר ,סגור ואטום .אתה מסוגר בפנים ,אינך יודע מה קורה .הבית מגביל את החופש .בשק אני נח ,שוכב ,אוכל .בני משפחה שמחפשים צל נכנסים בלי לשאול ,מתיישבים ,שותים תה ,מים, קפה .יש לנו 'מזגן של אלוהים' .אני מדבר עם הגברים מסביב ,מושך כמה שרק אפשר .אם יש מכובדים ,לא מסתכלים בכלל בשעון .כשמאוחר ,אני קם ונכנס ל'בית המעצר' .לפעמים אני נרדם בחסות מזג האוויר והחשיכה ואז באים 'כוחות הביטחון' ומעירים אותי ".בכינוי 'כוחות הביטחון' הוא מתכוון לאישתו. מאג'ד הוא פעיל חברתי ואיש חינוך ברהט .בבית יש לו חדר אורחים שהוא קורא לו "סלון אמריקאי" ובו הוא מארח רק אנשים שבאים לביקור רשמי .יש לו גם חדר טלוויזיה בו הוא מקבל את אורחיו על שטיחים ומזרנים הפרושים במבנה המזכיר אירוח באוהל" .שם ",הוא אומר" ,יותר משוחרר ,יותר נוח לאכול נמוך ,על מזרן פשוט ".אבל הוא אוהב חומרים חדשים. בעתיד ,הוא אומר ,יבנה לעצמו שק עם גג רעפים ותקרת עץ ,רצפת קרמיקה דקורטיבית וארובה לגחלים. אישתו בת ,35מנהלת בית ספר ברהט .היא נוסעת להשתלמויות בחו"ל ,אבל בלבוש אסלאמי .בילדותה התגוררה באוהל ועברה לגור במבנה קשיח בגיל ,11תחילה בצריף ללא ריצוף וחלונות .את הצריף בנו במקום גבוה כהגנה מפני שטפונות .צליל הגשם הדופק על הפח עדיין זכור לה כחוויית ילדות מפחידה .היום היא גרה בבית דו־קומתי אופייני לרהט 100 :מ"ר ,ארבעה חדרים ,סלון ,מטבח ,שירותים ,מקלחת .כששיפצו את הבית ,העבירו את המטבח מהחלק האחורי של הבית לקדמתו .זה מטבח מודרני הפתוח למבואת הכניסה .כשהיא בחרה מטבח ,היא נצמדה ,אמנם באיחור ,לתדמית המטבח שרווחה בישראל בשנות ה :80-מטבח פתוח ,לפחות בחלקו ,לחלל הציבורי .המטבח שלה נותר רוב הזמן מיותם ובלתי שמיש לחלוטין .היא לא חשה בנוח במטבח הפתוח לכן היא יורדת לבשל במרתף ,שאין בו אוורור ואין בו אור. נשות הבדואים נוגעות בקונפליקט שבין העולם המסורתי לעולם המודרני דרך המטבח .הן רוצות שהמודרנה תיראה בחלל הבית אך שואפות לחלל נוסף ,אישי ,נוח ונעים ,מוגדר ותחום, בו תוכלנה לבשל מבלי לנקות כל הזמן את הלכלוך .על הבישול היא אומרת" :לומדים מתכונים מסורתיים וכלליים מהטלוויזיה .יש שמירה על מסורת שמשולבת בסממנים חדשים .פעם היו אוכלים רק מאכלים רטובים – מרק עגבניות או עדשים ,וכל המשפחה אכלה מאותה צלחת. בעבר כל המנות הוגשו במגש אחד .היום הן מוגשות בצלוחיות קטנות .יש סיר גדול לארוחות משפחתיות ,פיתות מסורתיות נאפות מדי יום .אי אפשר לאכול את הפיתות האלה למחרת .אלה לא פיתות מודרניות ,שמכילות שמרים וניתנות להקפאה ולחימום". יהיה זה מטבח או חדר אורחים ,חדיש או מסורתי ,תהליכי הבנייה אצל הבדואים אינם מסתיימים לעולם .הם מתמידים בבנייה מחדש ,בהטלאה ,בהוספה ,ללא תכנון מראש ,ללא רמת גימור שאופיינית לבית הישראלי וללא המשאבים הכלכליים הנדרשים לבנייה .הביטוי החזותי לתנועה המתמדת של החמולה ,ניכר הן בהתרחבות אופקית והן בהתרחבות אנכית .הם בונים נדבך על גבי נדבך וגם מתרחבים באופן אופקי כך שנוצרת המשכיות של קולאז'. במקביל להרחבה המתמדת של הבית ,המרחב הפרטי ,ננטשים המרחבים הציבוריים והופכים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 85 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לשטחי הפקר .המגרשים שנבנו במרכזי העיירות – ברהט רואים את זה היטב – שקעו בהזנחה והפכו לאתרי אחסון או למגרשי חנייה .מגרשי הכדורגל שמתפקדים היטב כמרכזי פעילות לנוער הם דווקא הספונטניים ,שהוקמו באופן מאולתר בשטחי הספר על ידי הקהילה עצמה, בהשקעה מינימלית ובעיצוב סימבולי ,לאחר יישור גס של מרחבי אדמת לס ,ללא עיבוד של הקרקע ,וללא מים ,תאורה ,גידור ,צל או מקומות ישיבה .הבנייה הספונטנית מתאימה לקהילה הבוחרת מיקום נוח ואינה נזקקת להוצאות תחזוקה כלשהן .ככלל ,העיר אינה יכולה לתחזק את המרחבים הציבוריים ,אלו שאינם שייכים למשפחה מסויימת .זה מנוגד לתרבות השבטית ולכן כל מה שמחוץ ל"גדר הביתית" מופקר ומוזנח. .2עולים מאתיופיה העולים החדשים מאתיופיה סובלים מהעדר הקשר המיידי לטבע .רבים מהם העדיפו את הקרוואנים בשכונות הזמניות ,למרות תנאי החיים הקשים והצפיפות .מעבר לגעגועים לאדמה ולתוצריה ,אין להם מקום לקיים חיי קהילה .המרחב הציבורי של הבניין המודרני אליו הועברו, בניין הקומות ,אינו מתאים להם ולכן מתאפיין בהזנחה .בטקסי שמחה ואבלות מנכסת הקהילה את המרחב המשותף של בית הדירות .השכנים "הוותיקים" לא אוהבים את ההשתלטות הזו ורואים אותה כהפרה של הסכמות בין שכנים .אירועים רבי משתתפים ומרובי ימים – מסיבת חתונה ,למשל ,נמשכת שבעה ימים – כוללים בישול והמולה רבה בחוץ ,ומערערים את יחסי השכנות הרגישים ממילא עם שכניהם הוותיקים. במרחב הפרטי של העולים מאתיופיה לא מצאנו שולחן אוכל במטבח .השולחן הקטן במטבח שימש לבישול בלבד .כלים ושקיות הונחו בצורה מגובבת על השיש ובסביבותיו .בדליי פלסטיק ממוחזרים ובחביות הם מחמיצים את התערובת המשמשת להכנת ההינג'רה .הכלים עם התערובת מונחים במקום לא שגרתי ,בין הכיסאות ,מתחת לשולחן בפינת האוכל ,שאינה במטבח ,או מתחת לחבלי הכביסה ,במרפסת .בפינת האוכל משתמשים גם כשולחן כתיבה. מספר הכיסאות סביב שולחן האוכל אינו תואם את מספר דרי הבית. הסלון הוא מרכז החיים בבית ,בו ניכרת ההשקעה הרבה ביותר .תמונות ענק של המשפחות מוצגות על ארונות זכוכית או בתוכם ,ונדמה כי הגילוי של אפשרות הצילום והחשיפה מושכים אותם ומלהיבים אותם .הטלוויזיה ,בעיקר הערוץ באמהרית ,מחברת אותם לקהילה .היא פועלת כל הזמן ברקע ,גם בזמן השיחה ,ורק כשמבקשים במפורש להנמיך את הווליום ,הם מכבים אותה .האור בסביבה מועט ,אין כמעט רהיטים או חפצי נוי .רגלי השולחן בסלון יושבים בתוך בקבוקי פלסטיק חתוכים כדי לא להרוס את הרצפה וכדי שבתנועה לא ירעישו לשכנים מלמטה. הדלתות פתוחות .אפשר לנעול אותן אבל הן פתוחות ,כי בכפר באתיופיה לא הייתה דלת ,היה רק פתח כניסה .הדלת נותרת פתוחה כל היום ,ושכנים וידידים נכנסים בלי לדפוק בדלת. "באתיופיה ",אומר גבר אתיופי" ,הגבר היה הבוס .אם שחטו עוף ,האב היה הראשון שטעם מן הבשר .גבר לא היה מתקרב למטבח .פעם הספיקה המילה של אבא ,והיה שקט בבית .היום הגברים מתוסכלים ,אין כבוד ,אין מילה .רובם חיים מקצבת הביטוח הלאומי". אישתו מספרת שהיא התחתנה באתיופיה בגיל 15בשידוך .בעלה היה בן כפר אחר שנמצא במרחק יומיים רכיבה על פרד .בגיל 16היא כבר הייתה ֵאם .מאתיופיה הביאה רק צלחת גדולה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 86 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מנירוסטה .כשירדו מהמטוס בנתב"ג ,נכנסו לחלל גדול ובו דרגשים ועמודים .הם חשבו שזה הבית .רק כשהתחיל הבית לנסוע הם הבינו שזה אוטובוס .הנשים האתיופיות הסתגלו הרבה יותר טוב למצב בישראל ,מאשר הגברים. .3מהגרי העבודה דירת מרתף ,שני חדרים ומטבח ,בירושלים .בחדר אחד גרות לוליטה ודולסי ,זה הבית שלהן. הן ישנות בבית כל השבוע .החדר השני מחולק לשני חללים והמחיצה עשויה ארונות .בכניסה מסודרת פינת ישיבה ובחלק הפנימי ארבע מיטות לדיירות שבאות רק בסוף השבוע .אלה דיירות המשנה .בדירה אחרת גרות עד 20שותפות ,שבעה מזרנים צמודים בחדר אחד ולפעמים יש מיטות קומתיים .לכל דיירת יש רק ארון פלסטיק אישי ,נעול במנעול גדול .הארונות יקרים באופן יחסי אך יתרונם בכך שאפשר לפרק אותם בקלות ולהעביר אותם ,לנסוע איתם הלאה ולנעול אותם .בארון יש מעט חפצים יומיומיים .את חפצי הערך האמיתיים ,שמגדירים את הזהות של הפיליפיניות ,הן לוקחות בתיק האישי כי אי אפשר אף פעם לדעת איפה הן תמצאנה את עצמן בלילה .הארון ,שמאפשר גם ניידות וגם פרטיות ,הוא צמצום של מושג הבית למינימום אפשרי. לכל אחת יש גם מזוודה אישית וארגז קרטון בגודל אחיד ,מוכן תמיד למשלוח .המזוודות תמיד ארוזות .הקרטונים והמזוודות תופסים מקום יקר בחלל הבית .המחיצות נבנות בספונטניות ובמהירות רבה על ידי הצמדה של ארונות ותליית וילונות. הסטודנטים מספרים שניסו להבין את השוני בין הבית הזה לבין בתים אחרים שהכירו. משהו חסר תמיד .המהגרות חיות בינינו שנים ארוכות ,אך תפקידן ואופן העסקתן הופך אותן לשקופות .תהליך החפצון שלהן מתחיל כשהן עוברות את חברות כוח האדם ,המציגות את תמונותיהן למכירה באתרי האינטרנט .הוא נמשך ביחסם של המעסיקים ובני המשפחה של המטופל ,המאיינים את אישיותן כדי שישמשו חפצי־עזר לאברי גוף מתכלים של איש או אישה זקנה .הזקנה גם היא שוכבת שם כמו חפץ .שני ה"חפצים" מתקיימים בעולמם ומאפשרים לנו לעצום עין ולהמשיך במרוץ כאילו לנו זה לא יקרה .השקיפות שלהן מאפשרת ניכור .הריחוק הרגשי הוא מרכיב חשוב לשני הצדדים בסיעוד .מהותו ביצירת מצבים אינטימיים קיצוניים. השקיפות ,שדורשת ריחוק ,אינה מאפשרת להביע רגשות .מטפל טוב הופך לשלוחה פיזית של גוף המטופל ,לחפץ .בדירה של "הסבתא" כמו שהן קוראות לה ,מתקיימת סימביוזה של שקיפות בין שתי נשים החיות בשולי החברה .הדירה היא זירת מאבק של שתי נשים חלשות ,שאף אחד לא רוצה להסתכל עליהן. גני הילדים של מהגרי העבודה הם מעונות־יום פיראטיים ,כי המהגרים לא זכאים למעונות־ היום של מדינת ישראל .הם מנוהלים בדרך כלל על ידי נשות הקהילה ,ללא פיקוח וללא הכשרה. 700ילדים ,מגיל אפס עד חמש ,שוהים בהם שעות רבות ,לעתים מעל ל 12-שעות ,תלוי בעבודתם של הוריהם .הילדים נמצאים בצפיפות גדולה ,בלכלוך ,ללא פתחי אוורור ,במבנים שאינם בטיחותיים ,ללא פתחי מילוט וללא ציוד לכיבוי שרפות .אין בהם חצר ואין ציוד בסיסי. אישה אחת נמצאת עם קרוב ל 30-ילדים מגיל 3-0ואינה יכולה להעניק להם תשומת לב .אין פינות עבודה ,פינות משחק ,פינות ציור וריהוט הולם .השולחן האחד משמש רק להאכלה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 87 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 למעלה :מגורי עובדים זרים בתל אביב .למטה :פנים החדר פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 88 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הילדים כמהים למגע .רוב הזמן עובר עליהם ללא אמצעי גרייה וללא העשרה .התינוקות נמצאים בלולים ללא תנועה ,ללא מגע כלל ,למעט האכלה והחלפת חיתולים. בחצרות האחוריות של דרום תל אביב מתפתח עולם שאנחנו לא מכירים .הנוף הלשוני שלו הוא נוף בשפה הסינית ובשפות זרות אחרות ,המשתנות לבקרים ,בהתאם לאופי האוכלוסייה והרכבה .אנחנו ,ה"זרים" שלהם ,איננו רצויים שם .כשהם לא רוצים שישראלים ייכנסו למסעדות שלהם ,הם משתמשים בסינית :המלצרים יודעים עברית אבל יענו לכם בסינית ,כדי להבהיר לכם שאין לכם שום סיכוי להזמין את האוכל שלהם. רבים מקרב הפיליפינים ומהגרי העבודה בכלל ,מגלים עניין רב ברעיון להישאר בארץ .הם רוכשים את השפה העברית והם גם רוצים לעבור ברית מילה ,הם ובניהם .מצאנו מודעה בדרום תל אביב שעוסקת בברית מילה .היה בה מספר טלפון ואפשר היה לראות שכמעט כל הפתקים כבר נתלשו .כאשר סטודנט ,שחקר את הנושא ,התקשר למספר הזה ,ענה לו גבר שדיבר עברית ללא מבטא זר. "כששאלתי ",סיפר הסטודנט" ,לפשר המודעה ,האיש ענה 'טעות במספר' .חייגתי שוב והצגתי את עצמי כאישה המעוניינת במילה עבור בנה .אותו אדם ענה ואמר שהוא מוהל ודיין, בעל ניסיון רב ,והוא עורך מילה בבית הלקוחות הגויים ולא מספר על כך לאף אחד". יכולתי לספר לכם גם על מהגרי העבודה הפלסטינים ועל התמורה האדירה שעברו מאז נבנתה גדר ההפרדה והם נאלצו לשנות את אורח החיים שלהם ולעצב מחדש את מרחב המגורים שלהם .חלקם גרים בתוך מוסכים ,בלי שירותים ,בלי מים זורמים ,מעניקים משמעות חדשה למונחים "מינימליזם" ו"מיחזור" .יכולתי להרחיב על הפקרת המרחב הציבורי בערים החרדיות ועל הפקעתו הלא־חוקית ,ולספר על החדשנות הטכנולוגית של הקהילות החרדיות וביטוייה החומריים .ועוד לא נגענו במהפכה המרחבית שהתחוללה בקיבוצים בשנים האחרונות .זאת ועוד תמצאו בספר שערכתי" ,חצרות אחוריות" ,המתעד את מחקריהם של הסטודנטים ומעגן אותם במחקר סוציולוגי ואנתרופולוגי עכשווי בישראל. לסיכום אני רוצה לטעון שלוש טענות ,שישמשו בסיס לדיון עתידי: הטענה הראשונה היא שהתרבות החומרית והמרחבית שלנו היא שיקוף של מאפיינים חברתיים ותרבותיים .קל להבין שינויים פסיכולוגיים וקהילתיים עמוקים אם יודעים להסתכל על התרבות החומרית .זהו "מפתח" נגיש ובהיר אם יודעים לפענח אותו ,אם יש כלים להתבונן בו .השינויים המרחביים מסמנים ואף מנבאים לעתים קרובות שינויים במבנה הנפשי ,בזהות הקולקטיבית ,במושגים מופשטים .התרבות החומרית היא צוהר שדרכו ניתן להתבונן לעומק ולרוחב ,אם רק לומדים לעשות את זה .ניקח לדוגמה את עניין הגידור .אחד הדברים שמאפיינים את החברה הישראלית בהרבה מאוד תחומים הוא הגידור ,שהוא גם ההגדרה .אנחנו נזקקים לגידור ,לבידול ,להסתגרות ,ל( gated communities-בין אם זה בדואים ,שבונים חומות נגד חברת הרוב המאיימת ,או הקיבוצניקים ,שמסתגרים בד' אמותיהם ,או המדינה ,שמפחדת מפלשתינאי או שכונת "ארסוף" ,שמפחדת מגנבים) ,כדי להגדיר את עצמנו .מדינת ישראל עסוקה היום בגידור כי אין לה הגדרה ואין לה גבול. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 89 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הטענה השנייה שלי היא שתרבות חומרית היא לא רק שיקוף של תרבות עמוקה ,אלא היא המכוננת את התרבות ,את החברה ,את הפילוסופיה ,את הפסיכולוגיה של תרבות .כאשר יש טכנולוגיה חדשה ,כאשר יש עודפות בחומרים ,שחברות עניות יכולות לנצל אותם כדי לייצר חומרים חדשים או מצבים חדשים באמצעות אלתור ,באמצעות איסוף -רואים את זה אצל הבדואים ומהגרי העבודה -התרבות שלהם משתנה .למשל :באמצעות כרטיסי חיוג וטלפונים סלולריים יכולות מהגרות העבודה להגדיר מחדש את היחס שלהן עם "הבית" בפיליפינים ולחשוב שהן אמהות טובות כי הן מדברות עם הילדים שלהן במשך שעה בכל יום או "מסתמסות" איתם, ואחר כך הן אוספות את האס־אם־אסים וכרטיסי החיוג ומראות לי שהן היו אימהות טובות, למרות שלא ראו את ילדיהם זה עשר שנים ,כי הנה ההוכחה שדיברו עם הילדים שלהן בכל יום. כלומר ,התרבות החומרית הטכנולוגית לא רק משקפת אלא גם מייצרת את ההגדרה העצמית. הטענה האחרונה עוסקת בתקשורת .דימוי מצולם מכונן גם את התרבות החומרית וגם את התרבות המילולית והאינטלקטואלית .כאשר אני מקפיאה דימוי ואחר כך נזכרת בו ומשלבת אותו עם הזיכרונות שיש לי ,שהם לא קשורים לדימוי ,אני מדברת את התרבות שלי .אנו מקיפים את עצמנו בדימויים ומראות ,בחפצים ,פריטי לבוש ,תנועות גוף ומחוות ,רהיטים ואביזרים ,ואלו מדברים עבורנו .גופמן מדבר על על אינטראקציה אנושית .בתוך האינטראקציה האנושית ,השפה המילולית היא כלי אחד בלבד ,והיום אינה הכלי הכי חשוב .אני יכולה להצטער על זה אך לא להתכחש למצב .השפה היא רק כלי תקשורת אחד .היא מקיימת קשרים הדוקים של סיבתיות ויחסי השפעה הדדית עם כלי תקשורת אחרים .השפה המדוברת ,הצעירה ,שונה מחלומו של אליעזר בן יהודה אך היא אינה דלה בחיבורים שהיא יוצרת עם רכיבי תקשורת אחרים .היא ליניארית פחות ,היא לא המשכית ,היא לא קוהרנטית ,היא מבוזרת ,היא מאלתרת. התקשורת היא בריקולאז' של מלים ,מראות ומרחבים עמוסים בסימנים .זו אינטראקציה עשירה ופלורליסטית ,שיוויונית במידה רבה ומאפשרת לקבוצות אוכלוסייה שונות ,וביניהן כאלו שאינן שולטות בשפת השליטים ,להשתתף בשיח הזהויות הציבורי .צריך להשתמש בכל החושים ובכל אזורי המוח כדי להבין מה קורה סביבנו .כפי שתמיד מתקיים שילוב בין אלימות פיזית לאלימות מילולית ,וביניהן לבין פיתוי ושידול ,כך מתקיימת השפעה הדדית בין תרבות פיזית לתרבות מילולית. עמוס עסיס תודה רבה .הדובר הבא שלנו הוא יובל גוז'נסקי ,ראש מסלול עתונות וטלוויזיה במכללת ספיר ודוקטורנט בתכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן .הוא ידבר על שינוי תרבותי בפרספקטיבה של טלוויזיה לילדים. יובל גוז'נסקי התפשטותם הגוברת והצלחתם המתמשכת של ערוצי הטלוויזיה היעודיים לילדים, המוצעים כיום באמצעות ערוצי הכבלים והלוויין ,היא תופעה של שני העשורים האחרונים. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 90 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שינוי זה אינו ייחודי רק לישראל ,אך בארץ יש לו מאפיינים ייחודיים .זהו שינוי שבא לידי ביטוי במעבר משידורי טלוויזיה חינוכיים ממלכתיים בערוץ ישראלי יחיד ,לעבר מציאות של מספר רב של ערוצים ,חלקם גלובליים ,שמשדרים כל שעות היממה ומטרתם המוצהרת היא בידורית מסחרית. מטרתה של ההרצאה הזו היא לבדוק את השינוי הרדיקלי שהתרחש בעולם הטלוויזיה לילדים בישראל .מהו השינוי שחל ביחס למהותה ומטרותיה של הטלוויזיה לילדים ,מהי האידיאולוגיה שאיפשרה את השינוי הזה ,ומהן ההשלכות של שינוי תרבותי זה על תפיסת הילדות. המחקר שעוסק בתרבות הילד ובתפיסת הילדות כתופעה תרבותית הוא תחום מחקר חדש יחסית ,שהעיסוק בו התעורר בעקבות ספרו הידוע של פיליפ אריאס "ההיסטוריה של הילדות" ,משנות ה .60-אריאס טען שהמערכת המכלילה של בתי הספר הוציאה את הילדים לעולם ,שמצד אחד היה עולם של בני גילם ומצד שני היה עולם שקיימת בו שליטה מלאה של מבוגרים .בתוך עולם זה התפתחה תת־תרבות ייחודית ,תרבות הילד והנעורים ,שלפי אריאס האריכה מאוד את שלב הנעורים וההתבגרות .כלומר ,במהלך השנים התפתחה בתרבות המערב דיכוטומיה תרבותית ברורה בין עולם הילדות לעולם המבוגרים ,שלפי אריאס לא הייתה קיימת בימי־הביניים .למרות ויכוחים שקיימים היום בעקבות התזה הזאת שלו ,וביקורת אחרת על טענותיו של אריאס ,מקובל כיום לראות את תרבות הילד כתופעה ייחודית בעלת מאפיינים של גיל ,תקופה ,חברה ,התנהגות ופסיכולוגיה משל עצמה. התפיסה הרומנטית של "הילדות המאושרת" במרכאות ,השפיעה עמוקות על האופן שבו נתפסו הילדים .קנינגהם טוען שכדי לשמר את התפיסה הזאת היה צורך לא רק להפריד בין עולם הילדים ועולם המבוגרים ,אלא גם לייצר אותם כניגודים .למבוגרים הייתה האחריות ,העבודה, העיר התעשייתית ,ולילדים – חוסר הדאגה ,המשחק ,השחרור מהעבודה והמגע עם הטבע .אם נקח את הדיכוטומיה תרבות-טבע ,ילדים הם הטבע ,המבוגרים הם התרבות. דיוויד בקינגהם סבור שהטלוויזיה לילדים למשל ,היא כלי תרבותי המשרת את התפיסה של הילדות .אך בו־בזמן הטלוויזיה משרתת גם את התפיסה העצמית של מבוגרים ,את עולמם כנפרד מעולם הילדות .טלוויזיה לילדים ,בהגדרתה ,היא תוצר של עשייה של מבוגרים עבור ילדים ,וככזאת היא מייצגת במידה רבה את הפנטזיות של מבוגרים על ילדים ועל הילדות. למשל ,שוב במרכאות" ,תום הילדות" .דבר זה בולט במיוחד בתכניות לגיל הרך ,אבל אני מניח שרואים את זה גם בתוכניות אחרות. במקביל ,הטלוויזיה לילדים גם מאששת את השליטה של המבוגרים על הילדות ועל השלכותיה .פועל יוצא של הפרדת המבוגרים מן הילדים הוא הפיתוח של תיאוריות לגבי זכויות הילד ,שבאו לגשר בין האידיאולוגיה הרומנטית לגבי הילדות המאושרת לבין המציאות היומיומית של החיים ,שבהם ילדים עבדו ולא למדו ,ולכן זכויות הילד -הזכות לקיום ,הזכות לחינוך ,הזכות להגנה -היו למעשה הזכות לילדות .בהתאם לכך ,התבססה התפיסה שהדאגה לזכויות הילד היא באחריות המדינה .עליה להשגיח שהילדים יחיו במשפחות ראויות ולדאוג לחנך אותם בבתי ספר ראויים ובכך לדאוג להמשכיות חברתית ותרבותית .במידה רבה ,הכוח של המדינה בא על חשבון כוחה של המשפחה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 91 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בהקשר לנושא הרצאה זו ,ניתן לראות בהקמתה של הטלוויזיה החינוכית הישראלית - הטלוויזיה הראשונה ששודרה בארץ ,ב 24-במרס 1966ומומנה כמעט באופן בלעדי בכסף ציבורי ,מלבד בשלב הראשון -את נכונותה של המדינה להשקיע משאבים ומחשבה כדי להעזר במה שנתפס ככלי המשוכלל ביותר ,במטרה להעניק לילדים חינוך טוב ,מעשיר ומהנה יותר. אפשר להיכנס לאתר של הטלוויזיה החינוכית ולראות את מה שמוגדר שם "שידור הטלוויזיה הראשון" ,שכולל את ברכת שר החינוך בזמנו ,זלמן ארן .אני מצטט מדבריו" :מכשיר הפלא הזה יסייע לשפר את ההישגים בהוראה ובחינוך". הטלוויזיה החינוכית התיימרה להגיש לילדים סביבה מלמדת ,מגוננת ומפתחת .תפיסות אלה עדיין קיימות בחלקים של החברה הישראלית ,אך התפיסה הזאת של הטלוויזיה לילדים אינה דומיננטית עוד .לכן מעניין לשאול :כיצד משתנה התפיסה לגבי הטלוויזיה לילדים, ממוסד תרבותי חברתי בשליטת המדינה ,למספר רב של ערוצים בבעלות פרטית? מהו המנגנון האידאולוגי שמצדיק את השינוי משידור חינוכי עבור הילדים ,לשידור בידורי מסחרי לשימושם של הילדים? בסוף המאה ה ,20-השינוי הגדול ביותר בתפיסת הילדות מתרחש בזירה הכלכלית .השינוי הפרדיגמטי ,שהחל כבר בתחילת המאה ה 20-קיבל תאוצה כתפנית איכותית וכמותית כאחד. שינוי זה רואה את הילד כשחקן בזירה הכלכלית .בעידן הנוכחי ,שיווק לילדים הפך לתחום ייחודי ,לא רק כדרך להגיע אל ההורים ,אלא גם בהתייחסות לילדים עצמם כשוק צרכני לכל דבר .בקינגהם מזהה שני מבנים מנוגדים ,בשיח לגבי התחום המכונה "הילד-הצרכן" .מצד אחד, גישות ביקורתיות ,שרואות את הילד כקרבן פסיבי של תרבות הצריכה .מצד שני ,דווקא אנשי השיווק הם אלה שמגדירים את הילדים כאקטיבים ,כבעלי יכולת ,כבעלי השפעה ,כמתוחכמים. אולם ,אסור לשכוח שהדבר שהמפרסמים מהללים ,הוא היכולת לצרוך .בקינגהם טוען שייתכן שאין כאן בהכרח סתירה .אשליית האוטונומיה היא תנאי מוקדם לתרבות הצריכה העכשווית. אם כך ,כיצד ניתן לראות את השינויים האלה בתפיסת הילדות ותרבות הילד ,הבאים לידי ביטוי בטלוויזיה לילדים בישראל? בבואי לבחון תופעות אלה ,אעזר בהגותם של פייר בורדייה ולואי אלתוסר .נתחיל בשאלה: מה בעצם חוקרים? בורדייה טוען שאין טעם לנסות ולבצע מחקר ספציפי של ערוץ ספציפי, אלא הסובייקט של הבחינה צריך להיות שדה הייצור בכללותו .אלתוסר מציע לחשוב על הכוחות המעצבים את החברה לא רק מהזוית של כללי המשחק החברתיים ,אלא מהזוית של השחקן הבודד .כל מה שהסובייקט היחיד עושה ,חושב ופועל בחייו הפרטיים ביותר ,הוא תוצר של אידיאולוגיה .זאת ועוד ,כל אחד הוא תמיד כבר סובייקט של הרבה אידיאולוגיות שמקיפות אותו :אידיאולוגיה משפטית ,דתית ,משפחתית וכו' .אם כך ,מהו שדה הייצור ,לפי בורדייה? מה שמחולל את השדה הוא מכלול היחסים בין היוצרים לבין שאר הסוכנים המעורבים בייצור היצירה ,או לפחות ייצור ערכה החברתי של היצירה .גורמים חברתיים פועלים באמצעות ההביטוס של היצרן ,אך גם באמצעות דרישות ואילוצים חברתיים המתחייבים מהעמדה שתופס היצרן בשדה מסוים של הייצור .כלומר ,נקודת המבט היא ההיסטוריה הספציפית של הביטוס מסוים. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 92 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 איך אני מיישם את הדברים בהתבוננות על ערוצי הטלוויזיה לילדים בישראל? "ערוץ הילדים" ,שהיה הערוץ הראשון שהתווסף בעידן הרב־ערוצי ,החל לשדר בשנת .1989 הוא ניסה להציב את עצמו ביחס אל מושא המאבק שהיה קיים באותה תקופה ,כלומר ,הטלוויזיה החינוכית הישראלית והערוץ הראשון עם מחלקת הילדים והנוער שלו .שני גופים אלה תפסו את עצמם ונתפסו על ידי בעלי עמדה בשדה ,כמי שמייצרים שדה טלוויזיה המבוסס על ערכים קולקטיביסטיים חינוכיים ,ציוניים ,הגמוניים .לעומתם" ,ערוץ הילדים" ניסה להציב את עצמו כאלטרנטיבה ,ובעיקר באספקט אחד :בידורי וצעיר ברוחו ובקצב שלו ,אך עדיין – וזה ראוי להדגשה – ציוני והגמוני" .ערוץ הילדים" מוגדר כערוץ ייעודי ולא ערוץ-נישה .בהקשר זה ,לפי בורדייה ,ניתן לראות בפתיחתם של ערוצים נוספים תוצר של השדה והמשך של המאבקים בו. ערוץ "הופ" ,שהוא ערוץ לילדים קטנטנים מגיל שנה עד שש או שבע ,מתיימר להציע להורים ולילדים בגיל הרך "לגדול בידיים טובות" ,זו הסיסמה של הערוץ ,אל מול "ערוץ הילדים" ,שהוא כמובן מסוכן ולא בטוח לילדים .ערוץ fox kidsשהיום הוא כבר נקרא "ערוץ דיסני" ,התיימר להציע אלטרנטיבה פרועה יותר לילדים ,אל מול "ערוץ הילדים" ,שהיה יותר ערוץ מיין-סטרימי. כלומר ,לפי בורדייה ,השינויים האלה נעשים מתוך ההיגיון הפנימי של השדה עצמו, שההיסטוריה והתרבות מגדירות את גבולותיו ,משוקעות במבנה שלו ובהביטוס של הסוכנים. בקינגהם מוסיף וטוען שכיום ,בתרבות הצריכה ,הצרכים של הילדים נתפסים כשונים בהתאם למשתנים של גיל ומגדר ,כאשר הצרכים מוגדרים במידה רבה על ידי אנשי השיווק עצמם .בעידן "הילד כצרכן" ,החלוקות הולכות ונעשות רבות יותר ובטווחים מצומצמים יותר ,כמו למשל תופעת הטווינס ,שהיא הבנייה מלאכותית של קבוצת גיל חדשה לצורכי שיווק ששוברת את החלוקה המקובלת ,למשל בגילאי 12-6שזה הקהל של "ערוץ הילדים" וערוץ דיסני .מצב זה מאפשר לייצר ולמכור מוצרים שלכאורה מתאימים לטווח גיל מסוים או למגדר מסוים ,כאשר מוצרים שנרכשו קודם לכן מושלכים הצידה כמיועדים לקטנים ,או לאחרים מבחינת מגדר או רקע תרבותי. בורדייה אינו מקבל את הטענה לפיה דרישת הקהל קובעת את ההתאמה הישירה לייצור. זאת אומרת ,זה לא שהקהל היה זקוק למוצר ולכן הוא נוצר ,אלא יש כאן עיקרון של פעולה כפולה בתוך שדה הייצור .בהתאם לעיקרון זה ,היצרן משעתק את ההיצע ומגוון אותו באופן שמקדים את הביקוש המכוון והמדורג אליו .הקמתו של ערוץ "הופ" למשל ,יצרה מציאות של חלוקה לפי קריטריונים צרים והולכים של גיל ,אך בו־זמנית יצרה את הצורך בבידול הזה. המאבק המתמשך בתוך השדה הביא ליצירת ערוצים מבודלים עוד יותר ,כמו ערוצי "בייבי" ו"לולי" שמשדרים היום לילדים מגיל אפס עד שנתיים .זאת אומרת ,החלוקות הולכות וגדלות והן גם יוצרות את הצורך ומספקות לו את המענה .השינוי ,שהוא תוצר של מאבקים כלכליים ושיווקיים ,הופך חלוקות אלה למובנות מאליהן .מבלי משים ,כמעט ,חל שינוי בתרבות הילד הטלוויזיונית בכך שהוא נחלק ליותר ויותר קטגוריות של גיל ,מגדר ,רקע תרבותי .באופן זה התרבות הציבורית הכללית של ילדים בישראל ,הופכת לשולית יותר ויותר .את מקומה תופס אוסף רב של תת-תרבויות נפרדות" ,תת" לא במובן הערכי אלא במובן של .sub פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 93 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 במושגיו של אלתוסר ,גם השינוי או המאבק על ההביטוס נובע מאידיאולוגיה שקיימת אצל בני אדם ,שכן הם תמיד כבר בתוך אידיאולוגיה .אלתוסר טוען שהיחיד אינו חייב לקבל את האידיאולוגיה בשלמות או בהרמוניה מלאה ,אך היא בעצם מפעילה אותו .גם במקרה של מאבק ,יהיה זה תמיד מאבק בין שתי אידיאולוגיות ,לעתים חופפות אך לעתים סותרות ,או כפי שאלתוסר מכנה אותן "צרימות אובייקטיביות בין המנגנונים האידיאולוגיים". אם נחזור להתבונן בשינוי בתרבות הילד כפי שהיא מתבטאת בריבוי ערוצי הטלוויזיה לילדים ,נוכל להבחין בצרימות אידיאולוגיות של סובייקטים שונים .נסתכל ,למשל ,על ההורים הישראלים .מצד אחד ,רובם חיים באידיאולוגיה הבורגנית של חופש הבחירה ,של כלכלה חופשית ,כלומר ,תפיסת הילדות התובעת מהם לתת לילדים מרחב עצמאי וחופש להחליט לגבי תרבות הפנאי שלהם .ריבוי הערוצים מתאים לאידיאולוגיה זו .מצד שני ,מצויה האידיאולוגיה המשפחתית שטומנת בחובה את האחריות של ההורה על חינוך ילדיו ,שהיא עדיין חלק מתפיסת הילדות .ריבוי הערוצים מצמצם את יכולת השליטה של ההורה על התכנים המגיעים לילדיו ,ודי אם נסתכל בדיון הציבורי שמתקיים השכם והערב בטענות על משדרים אלימים או על משדרים שלא מתאימים לילדים .כל זאת על רקע האידיאולוגיה המקצועית שדורשת מההורים שעות רבות של העדרות מהבית ,מתח שמופג לעתים קרובות על ידי רכישה של מוצרי צריכה או ערוצי טלוויזיה ,כפיצוי .ריבוי שעות השידור בטלוויזיה משמש כבייביסיטר לילדים בשעה שההורה עסוק בדבר אחר ,אך בו־בזמן מלווה הדבר בייסורי מצפון על ההזנחה ההורית. ומה לגבי הילדים עצמם? הילדים שגדלים לתוך מציאות רב־ערוצית שמשדרת במרחבים שונים וברוב שעות היממה ,מאמצים את האידיאולוגיה שריבוי ערוצים חיוני להם .בהתחלה הילד משתתף בטקס הצפייה עם אחיו או חבריו והוא עושה זאת כי זה מה שכולם עושים ,או אפילו כדי לרצות את הוריו שהושיבו אותו שם ופתחו את הטלוויזיה .מאוחר יותר מתגבשת במוחו ההכרה שהוא בחר לבלות שעות נוספות רבות ביממה מול המסך הקטן .טקס הצפייה הפך כל כך משמעותי בחיי הילדים ,שהוא נראה טבעי לחלוטין ,שכך צריך להיות ,שאי אפשר אחרת ,שזוהי בדיוק ,לפי אלתוסר ,פעולתה של האידיאולוגיה שקיומה הוא קיום חומרי. מחקר של הת'ר הנדרשוט על ערוץ הטלוויזיה הגלובלי לילדים "ניקלודיאון" ,מראה כיצד, לפי תפיסת הערוץ ,הילד מוגדר קודם כל כ"לא מבוגר" .הערוץ מציג תפיסה לפיה המבוגר הוא משעמם ,ארכאי ,שמרני ,לא מבין ,לעומתו הילד הוא המהנה ,החדשני ,היודע דברים אינטואיטיבית .התפיסה שהערוץ מציג ,לפי הנדרשוט ,היא כי בעולם החדש של תרבות צרכנית, הילדים הם השולטים .זוהי תפיסה אידיאולוגית של ילדות בעידן הצריכה ,שהילד מאמץ בה, במציאות הרב־ערוצית. שרה בנט־וויזר טוענת שהמיתוג של ערוצי הטלוויזיה ,שהוא חלק מהתחרות בין הערוצים, מייצרת קטגוריה חדשה :אזרחות צרכנית ,consumer's citizenshipשבה הזהות של הילד הופכת להיות אזרח שווה־זכויות בתוך הספירה של הצרכנות .ילדים שבאופן היסטורי ותרבותי הוצאו מההגדרות השגרתיות של אזרחות -למשל ,אין להם זכות הצבעה -הופכים בתרבות המדיה הממותגת לחלק שווה־ערך בקהילה של האזרחות הצרכנית .ככאלה ,הילדים רואים את עצמם כאזרחים חופשיים בצריכה של טלוויזיה ,שמטרתה העיקרית היא בידור ,כלומר ,כלי לשימושם, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 94 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בניגוד לתקופה הקודמת שבה הטלוויזיה נתפסה ככלי מחנך ומעשיר ,בעל מטרות חברתיות כלליות ,חינוך וגיבוש תרבות וזהות ישראלית משותפת. בורדייה היה מסב את תשומת הלב לתופעה שבריבוי ערוצי הילדים ניתן לראות כיצד שדה ייצור אחד מייבא דיסציפלינות חברתיות משדות אחרים .החברה הישראלית בכללותה עוברת ,מחברה שבה יש לגיטימציה לתרבות ממלכתית ריכוזית בעלת מונופול ציוני" ,העידן של הערוץ האחד" אל עבר חברה של תרבות שנשלטת על ידי תנאי השוק ,על ידי תרבות הצריכה אשר מציגה את צרכן התרבות כמי שזכאי לבחור מצרכים מגוונים כרצונו ,והיצרנים מייצרים ומספקים צרכים אלה .עידן הרב־ערוציות מתרחש גם בשדה הטלוויזיה לילדים .כך עוברת תרבות הילד ,מההביטוס של תפיסות של גיבוש זהות ,של חינוך ,אל ההביטוס של עולם התחרות הקפיטליסטי .במקביל לתפיסת הילדות כתקופה של תום ,משחק והכנה להיותם אזרחים מבוגרים ,מתבססת יותר ויותר התפיסה של היות הילדים צרכנים בספירת התרבות. ההפרטה של תרבות הילד והשארתה בידי כוחות השוק ,מייצרת תפיסה של ילדות שרואה את הילדים כצרכנים ,שמצד אחד יש צורך לשרתם ,כשהבידור הוא הערך העליון ,לגרום לצריכה להרגיש טבעית ,ברורה מאליה ,מה שבקינגהם מכנה "אשליית האוטונומיה כתנאי לצריכה". מצד שני ,זה עולם בשליטה כמעט מוחלטת של מבוגרים .הם בוחרים להסתיר את החוקים שבהם פועל השדה ,כמו למשל ,שצפייה בטלוויזיה הפכה לכלי ליצירת רווח בידי בעלי הערוצים. תוך כדי התהליך הזה ,הילדות עצמה הופכת יותר ויותר לילדויות שונות ,שהולכות ומתפצלות אחת מהשנייה לפי פרמטרים של גיל ,מגדר ,תרבות ,תחומי עניין .הבדלה הולכת וגדלה זו של ילדים נעשית לצרכי שיווק ,וכך הטלוויזיה לילדים הופכת יותר ויותר לכלי במערך השיווק של אידיאולוגיית הצריכה .תרבות הילד הופכת ליותר ויותר אינדיבידואליסטית ,מסחרית ,זיבורית. איזו אידיאולוגיה מופעלת בהצגת הבידור כערך המרכזי של ערוץ טלוויזיה לילדים? האם האידיאולוגיה מאחורי החשש להיות "לא מבדרים" הוא החשש להציג מציאויות חיים שאינן מסתדרות עם האידיאל של החופש של הילדות? ייתכן שאידיאולוגיה שמדברת על הצלחת האינדיבואל ,שהיחיד קובע את מהלך חייו בלי קשר לנסיבות חברתיות ,היא הסיבה שמפיקים מייצרים סיפורים על ילדים שמצליחים להגשים את החלום שלהם .ייתכן שזו האידיאולוגיה הקפיטליסטית שנמצאת מאחורי תרבות הילד העכשווית ,שהיחיד יכול להשיג את החופש אם רק ירצה בכך ,ואילו הכישלון של הסובייקט הוא תמיד כישלונו האישי ולא פרי נסיבות חייו המורכבים. תרבות הבידור והכיף ,ההבטחה שרוב תכניות הילדים מבטיחות – שהכל יהיה בסדר ,ששום דבר בעייתי לא יופיע על המסך ,משרתת את מטרת־העל של האידיאולוגיה שהכל יישאר כפי שהוא ,או כפי שאלתוסר כותב" :כשלא קורה כלום פירוש הדבר שמנגנוני המדינה האידיאולוגיים תפקדו בצורה מושלמת". עמית עסיס תודה רבה .הדובר הבא שלנו ,ד"ר אריק טייב ,ממכללת ספיר .הוא עוסק בפסיכולוגיה של האינטרנט ,ומהפרספקטיבה הזאת ידון בנושא "האינטרנט והשינוי התרבותי". פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 95 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ד"ר אריק טייב אני אביא את הזווית האינטרנטית יותר כמתאבן ,כי למרות שרשת האינטרנט הוקמה בשנות ה ,60-הפריצה הגדולה שלה הייתה בשנות ה .90-כלומר האינטרנט ,כמו שאנחנו מכירים אותה, היא בערך מהשנים .1992-4לפני כן היא הייתה יותר כלי בשימוש האקדמיה ,בעיקר בידי אנשי מחשבים. למה זה "מתאבן"? מכיוון שתהליך השינוי מתרחש כעת ואנחנו לא יודעים לאן זה ייקח אותנו .אני אציג זווית מאוד מסוימת ,הבט פסיכולוגי של האינטרנט ,כלומר ,בדיקת תהליכים פסיכולוגיים שקשורים לאינטרנט. הדרך שבה אנחנו מביעים רגשות משתנה באינטרנט .גדל דור שלם שמרגיש וחושב אחרת. ניקח כדוגמה את נושא הצ'טים ,ICQ ,כל מה שקשור לתקשורת סינכרונית באינטרנט :חלק גדול מהבעת הרגשות עובר באמצעות סימנים .אני מביע רגשות באמצעות טקסטים וסימנים, מבלי לראות את האדם שעומד מולי ומתקשר .אני לא יכול לשפוט אותו או לדעת אם עכשיו הוא באמת שמח או רק אומר לי עכשיו שהוא צוחק משום שנכון כרגע לצחוק .כלומר ,הדרך שבה אני תופס בני אדם אחרים – הרגשותיהם ,רגשותיי לגבי מה שהם מרגישים ,איך אני מבטא את הרגשות שלי – משתנה. תגידו :אבל רגע ,חלק מהתקשורת היא לא טקסטואלית ,היא ויזואלית! זה נכון ,אבל, מחקר שעשיתי לפני כמה שנים הראה שלמרות שיש אפשרות לתקשורת ויזואלית ,רוב האנשים עדיין מעדיפים תקשורת טקסטואלית .למה? כי האינטרנט מאפשרת ביטחון ואנונימיות ,אף כי אנונימיות יחסית .רוב האנשים ,וודאי הילדים ,עדיין מעדיפים להשתמש באנונימיות ובביטחון האלה .ולכן ,חלק גדול מהתקשורת שעוברת בין אנשים באינטרנט היא תקשורת טקסטואלית. אין ממש אנונימיות באינטרנט כי תמיד אפשר לדעת מהיכן דלף קצת ידע ,אבל הרעיון הוא שאנשים מרגישים אנונימים ואז הם משתמשים באינטרנט ככלי להעביר רגשות בינם לבין עצמם ולתקשר זה עם זה ,בעוד שאנחנו ,בתרבות שלנו ,היינו רגילים למדוד אחד את השני, להסתכל ,להעריך אחד את השני – כל זה נעלם. הילדים היום גולשים שעות על גבי שעות באינטרנט .היום מדברים בארץ על ממוצע של ארבע שעות ביממה שבהן ילדים גולשים באינטרנט -מדובר בילדים מגיל שבע ועד סוף התיכון .כלומר ,ילד צעיר יכול למצוא את עצמו ארבע-חמש שעות ביממה מתקשר עם ילדים אחרים ,עם אנשים אחרים שאת חלקם הוא מכיר וחלקם לא ,ומנהל איתם תקשורת שאין בה אפילו פסיק אחד של משהו ויזואלי .הוא רואה טקסטים וסימנים ,והפרשנות שלו על "מה אני מרגיש ,מה מרגישים כלפיי" היא על בסיס הדמיון והטקסטים שהוא חווה ,וזה משנה את הפסיכולוגיה של איך אנחנו תופסים זה את זה ואיך אנחנו אמורים להתנהל זה מול זה .למשל, נניח שאני עכשיו עומד מול קבוצה ,אני צריך לחשוב על איך אני לבוש ,איך אני מדבר ,באיזו מהירות אני מדבר ,אם יש לי ריח טוב או לא .לעומת זאת ,בבית אני יושב במכנסיים קצרים או בתחתונים ,מה שבא לי ,מול המחשב ,אני מקבל כל פעם משפט ,אני חושב עליו ,אני אומר: טוב ,עכשיו מתאים לי להגיד את זה או את זה .אבל במציאות שאנחנו מכירים זה לא מתנהל כך. כלומר ,כל תפיסת הפסיכולוגיה של ניהול הרגש ,של ניהול התקשורת ,משתנה באינטרנט וזה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 96 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הדור שאנחנו מכירים כרגע .מובן שיש לכך השפעה על החשיבה שלנו .אנחנו רואים השפעות פסיכולוגיות כמעט בכל זירה אפשרית .לדוגמה ,השפעות חברתיות :הדוגמה הבולטת ביותר היום היא הפייסבוק .כמעט בכל מחקר שאני עורך בכל קבוצת ילדים ,אני שואל" :כמה חברים יש לך בפייסבוק?" מי שבא ואומר " "250הוא חננה! מה זה 250חברים?! כלומר אנשים מנהלים חברויות עם אלף חברים .מה זה אלף חברים? יש להם חברויות עם חבר-של-חבר-של-חבר- של-חבר .מהי ,בעצם ,חברות? מי זה החברה שלי? האם החברה היא כל האנשים שנמצאים בפייסבוק או רק הקרובים אליי? לא תמיד זה ברור גם להם. עוד דוגמה להשפעות חברתיות :אני עובד לעתים גם בבתי ספר כפסיכולוג חינוכי ,ואחת התופעות המטרידות הייתה שילדים מגיעים בבוקר לבית ספר ומיד מתחילים במכות .לא הבנו למה .מסתבר שלילה לפני כן הם היו ב ,ICQ-אחד אמר לשני "בן-זונה" וההוא ענה "אני אתפוס אותך בבוקר" וכך היה .כלומר ,ההשפעות החברתיות יתורגמו למציאות היומיומית ,אבל לא בתרגום הרגיל ,אלא אם הרשית לעצמך להיכנס ל ICQ-שלי וקיללת אותי ,יבולע לך .אני יכול או לשלוח לך וירוס למחשב ,שזה נקרא "אגרסיביות אינטרנטית" ,או שאני אכניס לך מכות בבית הספר. דוגמה להשפעה חברתית ומשפחתית בהקשר הזה :אחד האבות שלח אליי את בנו לטיפול בהתמכרות לאינטרנט .הוא סיפר לי כך" :אנחנו מנהלים תקשורת בבית דרך האינטרנט .זה בלתי נסבל ,כל היום הוא מול המחשב .אני רוצה להזמין אותו לאכול ,אני שולח לו מייל שיבוא לאכול. הוא ,בקומה העליונה ,כותב לי :לא רוצה לבוא לאכול .ואני עונה :תבוא לאכול ,אמרתי לך! ואז הבן שלי כותב לי :אם עוד פעם אתה שולח לי מייל ,אני שולח לך וירוס למחשב ".כלומר ,ישנו שינוי ברמה של תקשורת בתוך המשפחה. השפעות על הצרכים :פרויד כנראה צדק – לאנשים יש צורך בלתי נתפס למיניות ולפורנוגרפיה .ואכן ,הצורך הזה הוא שקידם את האינטרנט מבחינה כלכלית ,בשנים המוקדמות שלה .אנשים רצו פורנוגרפיה ,רצו את זה מהר יותר ,חזק יותר ,בעוצמות יותר גדולות ,און־ ליין ,בכל מיני פוזיציות ,והיו מוכנים לשלם עבור זה .חברות החליטו לפתח את הטכנולוגיה, מבחינת רוחב הפס והיכולת להעביר את הפורנוגרפיה ,והמון כסף זרם שם .זה היה המנוע העיקרי ,בתקופה מסוימת ,לקידום האינטרנט .עד היום האתרים האלה פופולריים ביותר כמעט בכל זירה .לדוגמה ,בסקר האחרון שערכתי ,שהוא סקר שנתי לבדיקת הגיל המוקדם ביותר שבו נכנסים הילדים לאתרי פורנוגרפיה באופן קבוע (לא מדובר על כאלה שנכנסים לראות תמונה של ציצים באופן אקראי) בקרב ילדים בכיתה ו' ,שגילם הממוצע הוא בין עשר וחצי לאחת־עשרה וחצי ,מצאנו ש 86%-מהבנים נכנסים לאתרי פורנוגרפיה באופן קבוע. רשת האינטרנט פתחה עולם שלם של התנהלות .למשל ,לגבי משפחות :לפעמים משפחות מנהלות בתוכן ביומיום תקשורת באינטרנט ,לדוגמה ,בפייסבוק .הבן נכנס לפייסבוק של אביו כי לפעמים אין לו סיכוי לראות אותו פיזית .תקשורת אינטרנט משמשת אנשים שנמצאים במקומות רחוקים ,הרחק ממשפחתם. יש שמנהלים זוגיות באינטרנט .לדוגמה ,מתנהל עכשו דיון בנושא :מה זו בגידה? אם אני מנהל "רומן אינטרנטי" )cyber sex( ,עם מישהי (אגב ,יכול להיות שזה "מישהו" עם כינוי של פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 97 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 "מישהי") ולא נגעתי בה ,האם זו בגידה או לא? מן הסתם יש אנשים שסבורים שזו לא בגידה, כי לא נגענו ,ויש אחרים שסבורים ההיפך .דוגמה :אישה נתפסה כשהיא מנהלת רומן אינטרנטי עם גבר .היא טענה שזה בעצם לא רומן ,אלא רק תקשורת עם מישהו שגר בכלל בארצות הברית ואין לה שום סיכוי לפגוש אותו .העניין הוא ,שהפגיעה היא אותה פגיעה ,מבחינה פסיכולוגית. יש גם מקרי רצח און־ליין .כמעט כל שנה אנחנו נתקלים ברצח ,כולל סרטי סנאפ – רוצחים מישהי ,אונסים אותה ,חותכים אותה ואת כל זה מראים באינטרנט .שימו לב לצרכים! אלה האירועים שזוכים כמעט לרייטינג הגבוה ביותר .במקרה האחרון רצחו מישהי און־ליין בזמן אמיתי ,רצח ואונס ,והיו לזה 25מיליון כניסות ,וזה נבלם כי פשוט לא היה מספיק מקום ,הפס לא היה רחב דיו .לאנשים שעושים זאת יש דרכים לעקוף את זיהויים ,הם משתמשים בכל מיני לוויינים ,ובטלפון לווייני .כשהרשויות הגיעו למקום ,מצאו שם רק גופה. יש גם התאבדויות .המקרה האחרון שאנחנו מכירים הוא מקרה של בחור שצולם באתר עם מצלמות .הוא אמר שיש לו הרבה כדורים לידו ,אז עודדו אותו ,אמרו לו לקחת עוד ועוד והוא לקח עד שהוא מת און־ליין .גם הפעם לא הצליחו לאתר את המקום בו הוא נמצא ,ועד שהגיעו אליו הוא כבר היה בר־מינן. אנשים מוצאים באינטרנט "אינטימיות מדומה" .מחקרי הצ'טים שלי מראים שיש לאנשים חוויה חזקה כשהם מדברים עם מישהו אנונימי ,ויכולים לפרוק עליו את הכל ,ממש כמו על ספת הפסיכולוג .אתה אומר מה שבא לך ולא משלם מחיר חברתי על כך .אתה מוצא את עצמך אומר דברים אינטימיים לעוד בנאדם ועוד בנאדם .אבל האינטימיות הזו מדומה ,היא לא באמת אינטימיות כמו שאנחנו מכירים .גם ב ICQ-וגם בצ'טים ,שהם האתרים היותר פופולריים לתקשורת סינכרונית ,יכולה שיחה כזו של אינטימיות מדומה ,להתנתק באופן פתאומי .כלומר אתה יכול לדבר עם מישהו ובשלב מסוים נמאס לו ממך והוא מנתק אותך .ביחסים של אינטימיות אמיתית ,אנחנו משתדלים לא לעשות דברים כאלה. אני נותן לסטודנטים שלי להיכנס לצ'טים ואז הם פתאום חווים את זה בצורה מאוד חזקה ומגלים עד כמה האינטימיות הזו נראית בהתחלה מאוד מושכת" :ואוו ,אני יכול לספר מה שאני רוצה ,את הסודות הכי כמוסים שלי" ,אבל למחרת הבנאדם שסיפרת לו את סודותיך ,כבר לא קיים ואין ליחסים הללו המשכיות. שפה חדשה :השפה באמת משתנה לחלוטין בעקבות האינטרנט .מי שלא גדל בעולם האינטרנט לא מכיר אותה .השפה משתנה ,האס-אם-אסים משתנים .חלק מההורים לא מבינים את האס-אם-אסים שהילד שולח להם .למשל ?LOL ,שפרושו :עכשיו אני צוחק בקול רם .או למשל OMGשזה !Oh, my Godועוד ועוד .יש גם כל מיני אייקונים שאמורים להביע רגשות שונים .הילדים משתמשים בזה גם ביומיום ,בפתקים שלהם .הם משתמשים בהם באותה שפה שהתפתחה ב ,ICQ-בפייסבוק ,או בצ'טים .הסמיילים הם רק דוגמה אחת ,יש עוד הרבה דברים. שאלה נוספת שהאינטרנט מעלה היא :מהו ידע בתודעה של האנשים? לא מזמן ראיתי בלוג שמישהי פתחה ,בלוג מאוד פופולרי .פעם היו נוהגים לצטט בשיחות את סארטר ,את הובס, היום מצטטים חברים .יש לה בלוג שלם שבו היא מצטטת דברים שהחבר שלה אמר .הדברים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 98 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 האלה הם לא איזה דברי חכמה" :חבר שלי אומר ש "...ואנשים נכנסים ואומרים "ואוו ,מגניב"... כלומר ,מה זה ידע? ומה לגבי ילדים שלוקחים הכל מהוויקיפדיה שהפכה לאורים ותומים שלהם? פתולוגיות חדשות .הפתולוגיה היותר נפוצה היא התמכרות לאינטרנט .זו תופעה ידועה, עדיין לא מוגדרת בספרי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה אבל תוגדר בקרוב כי אנחנו כבר מטפלים בה ,יודעים לזהות אותה ,מכירים את המאפיינים שלה. פה אני חייב לספר סיפור על הדרכה מינית .אנחנו אומרים להורים :תבחרו מי ידריך את הילד שלכם מינית ,אתם או האינטרנט .הרבה הורים בוחרים באינטרנט כי הם פוחדים לעסוק בזה .אחד האבות סיפר לי ,בהקשר הזה ,שבנו בן הארבע־עשרה וחצי ביקש לדבר איתו. "אבא ,ראיתי את החברה שלי בפעם הראשונה בעירום ,ונראה לי שיש לה בעיה הורמונלית". האב השתומם" :איך אתה יודע מה זו בעיה הורמונלית? למה אתה מתכוון?" הבן ענה" :אני אגיד לך ,יש לה למטה שערות!" "נו? לכולן יש שערות" עונה האב. "אבל באתרים שאני נכנס אליהם אין להן למטה שערות!" אומר הבן. הדבר האחרון הוא צמצום גבולות בין־תרבותי .כל שנה אני מבקר בהודו ,בסרילנקה ,כחלק מתפיסת חיי ואהבתי למקומות האלה .בשנים האחרונות רואים בהודו בבירור את הפערים הבין־תרבותיים .בכפרים יש להם כבר אינטרנט ,הם מכירים דברים חדשים ,הם יודעים להגיד "מקדונלד" ו"קוקה קולה" .הם מחוברים ,כביכול ,לעולם ,אבל הם לא ראו ולא טעמו את זה בחיים .כלומר ,השינוי בשלביו הראשונים ,נעשה ברמת התודעה בלבד. לסיכום :אנחנו לא יודעים לאן ייקחו אותנו השינויים שבאו בעקבות האינטרנט 15 .שנה הן עדיין תקופת חיתולים .אבל אני מעריך שהשינויים שדיברתי עליהם ועוד כאלה שלא הספקתי להציג כאן ,יקחו אותנו לעולם אחר מכל הבחינות שדיברתי עליהן. עמית עסיס תודה רבה .הדובר האחרון שלנו הוא ד"ר עודד היילברונר .הוא מרצה במכללת שנקר, ובאוניברסיטה העברית בירושלים .לאחרונה יצא ספרו על הביטלס .הוא עסק בתרבות קתולית וכותב עכשיו על האס-אס .ספרו "איך אומרים מודרניזם בעברית?" עומד לצאת בשבוע הבא בסדרה המשותפת של רסלינג ומכללת שנקר .הוא ידבר על שינוי תרבותי בפרספקטיבה של התרבות הפופולרית. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 99 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ד"ר עודד היילברונר אני אפתח דווקא בשאלה אליך ,אריק .הביטויים שדיברת עליהם יוצרים הרגשה לא טובה, במיוחד סרטי הסנאפ ,שידורי הטלוויזיה בסוף שנות ה 40-ועכשיו האינטרנט .כאשר מתרחש שינוי טכנולוגי ,הצפי הוא בדרך כלל שלילי ,והשאלה היא :עד כמה הוא מתממש ,באיזו מידה הציפיות השליליות או החיוביות מתממשות .לדוגמה :פעם דיברו בשלילה על "דור האספרסו" שיושב על הברזלים אבל כאשר פרצה מלחמת ששת הימים התברר שהדור הזה היה נהדר. ד"ר אריק טייב יש הרבה שינויים לטובה שלא הצגתי אותם .הדוגמאות שהבאתי הן היותר פיקנטיות .אני חושב שהאינטרנט עשתה גם הרבה דברים מצוינים .במקצועי אני עוסק בתופעות של אלימות, סקס וכו' ,אבל המטרה היא לבוא בסוף ולהגיד :אלה הסכנות .האינטרנט היא כאן ,קיימת, היא תהיה חלק מהחיים ואנחנו רוצים שהילדים ישתמשו בה ,אבל בצורה שלא תפגע בהם .זו המטרה .לי לפחות אין מטרה אחרת. ד"ר עודד היילברונר בסדר ,נרגעתי. אני אתחיל משלוש דוגמאות קצרות של תופעת ההפרדה שהתרחשה במהלך המאה ה,18- בכמה מקומות באירופה ,כולל אנגליה. האחת היא תופעה של הפרדה בין המכובדים לבין אנשים יותר פשוטים ,בדרך כלל בפאב, במסבאה ,בחלוקה לחדרים נפרדים. השנייה היא הפרדת שטחים .באנגליה ,שטחי ה ,common-האדמה שהייתה משותפת לכולם ,שם גם שיחקו וגם רעו וגם עברו ,חולקו לחלקים ושוייכו לשכבות הגבוהות .החלה הפרדה בין שכבות גבוהות לשכבות יותר נמוכות. השלישית :הפרדה בין סוגים של הגוף .מדענים ,מחנכים ואנשי אנטומיה ,לדוגמה ,מתחילים לדבר על הגוף ה"גברי" ,הגוף ה"נשי" ,הגוף של ה"אחר" ,הגוף ה"מערבי" ,הגוף ה"לבן" ,הגוף ה"כהה" וכן הלאה .זאת אומרת ,מתחילות להיות הפרדות בתחומים שונים של החיים. שלוש הדוגמאות האלה קשורות לנושא השינוי התרבותי ואופן ביצועו ,אם בעזרת התרבות הפופולרית או כנגדה .לפי ההגדרה שלי ,תרבות פופולרית היא בעצם אורח חיים שמפגיש אורחות חיים וייצוגים של אורחות חיים של שכבות חברתיות שונות -שכבות גילאיות ,שכבות ג'נדריות שכבות מעמדיות ,מעמד פועלים ,בורגנות ,לאומים שונים .אפשר לדבר על תרבות פופולרית כאשר יש סוג של מפגש וגם מאבק ,בתוך אורח חיים שהוא מקובל על שכבות מסוימות .זה -בניגוד לתפיסה שיש "תרבות גבוהה" והיא רק של הבורגנות והאצולה ויש "תרבות נמוכה" שהיא רק של פועלים או שכבות של "אחרים".Others , פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 100 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 תרבות פופולרית היא דבר שכולם משתתפים בו .פעמים רבות אנחנו מסבירים את ההיסטוריה של העולם או של אירופה בעזרת מושגים כגון המהפכה התעשייתית ,המהפכה הצרפתית ,הבורגנות ,יחסי עבודה ,כלכלה וכן הלאה .ואילו התזה שלי אומרת שאפשר להסביר את ההיסטוריה המערבית או האירופאית במאתים השנים האחרונות בעזרת המושג "תרבות פופולרית" כפי שהגדרתי אותו .אם ניקח חברות שונות ,אזורים שונים ,בעיקר באירופה ,ונבדוק אם הייתה בהם תרבות פופולרית או לא – אנחנו יכולים ללמוד הרבה על המבנה של המדינה: מוסדות ,כלכלה ,אורח חיים ,פערים חברתיים ותרבותיים שקיימים באותה מדינה או באותו אזור או באותה תקופה. אני מציע הנחה ,שצריך להתווכח עליה ,והיא אומרת שאפשר ,בעזרת המושג "תרבות פופולרית" לבחון את השינוי האיטי ,הארוך והמלא סתירות לעתים ,אך בעיקרו החיובי ,שחל ביחס לתרבות פופולרית ,לתרבות של האנשים ,למן סוף המאה ה 19-והוא עדיין בעיצומו, ולמצוא מדוע מדינות מסוימות עברו לשיטות שלטון יותר דמוקרטיות ,ואחרות למשטרים פחות דמוקרטיים ,מדוע מדינות מסוימות קפצו פתאום לניסויים פשיסטים ,קומוניסטים, נאצים ,ויצאו מזה .אני מסיים את התזה שלי בכך שהכניסה של תרבות פופולרית כמעט לכל מקום באורחות החיים ,מלמדת אותנו מדוע יש העמקה של תהליכי דמוקרטיזציה פוליטיים וחברתיים במרבית האזורים בעולם .באותם מקומות שבהם יש בעיות בדמוקרטיה ,או יש בעיה לחברה אזרחית דמוקרטית להתקיים ,יש כנראה אותה הפרדה שהייתה קיימת באירופה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה ,בין תרבות בורגנית לתרבות פועלית .זאת אומרת שתרבות פופולרית היא כלי ,אולי עיקרי ,שבאמצעותו נוכל לבדוק מערכות יחסים פוליטיים ,פילוסופיים חברתיים וכלכליים ,וגם לבדוק את מקומה של המדינה .עד כאם התזה הראשונה. התזה השנייה ,שהיא אולי יותר פולמוסית וצריך להתווכח גם עליה ,אומרת שבמאה ה 20-וודאי במאה ה 21-חוזרת התרבות הפופולרית ויוצרת תהליכי דמוקרטיזציה .התרבות הפופולרית ,כפי שהגדרתי אותה פה ,שהייתה מאוד רווחת באירופה עד שהחלה ההפרדה במאות ה 18-וה - 19-ולנאורות היה תפקיד מאוד חשוב בהפרדה הזאת – חוזרת .בתחומי חיים רבים אנחנו חוזרים היום לדפוסי חיים ומבנים שהיו קיימים במערב או באירופה עד לפני 300-200שנה .זאת תזה די פופולרית בקרב היסטוריונים ,שאומרים שיש היום חזרה פוליטית, חברתית ,פילוסופית ,תרבותית לאורחות חיים -כמובן ביחס הנכון -שהיו קיימים באירופה עד המהפכה הצרפתית ,או עד אמצע המאה ה .18-אם משתמשים בתרבות הפופולרית ככלי, רואים שיש חזרה לסוג של שיתוף תרבותי בקבוצות חברתיות שונות ,כפי שהיה קיים עד עליית הנאורות או עד עליית המדינה האבסולוטית ,עד המהפכה הצרפתית. המחקר שלי עוסק בשלוש תקופות עיקריות: התקופה הראשונה – למן הרנסנס ועד המאה ה 18-עד עידן הנאורות .תקופה שפוקו ( )Foucaultקורא לה "אור בצהריים" .פיטר ברג מדבר על כך שבאותה תקופה אפשר לראות יותר ויותר שיתוף פעולה והשתתפות של שכבות חברתיות שונות בתופעות תרבותיות שונות דפוס ,משחקים ,פסטיבלים ,טקסים כנסייתיים וכן הלאה -שהם סיסמוגרף מאוד חשובלבדיקת תרבות ותרבות פופולרית. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 101 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בתקופה השנייה ,מסוף המאה ה ,17-במהלך המאה ה 18-והמאה ה ,19-חלה ההפרדה הגדולה The Great Divide ,פער תרבותי ,חברתי ,כלכלי ,פוליטי בין שכבות חברתיות שונות וזה בא לידי ביטוי בהפרדות החברתיות שדיברתי עליהן .פסטיבלים וירידים מסחריים נפרדים, ספורט כפרי או עירוני נפרד לקבוצות נפרדות ,חגיגות שונות שעד אז היו משותפות לקבוצות חברתיות שונות התחילו להתקיים באופן מופרד .זה הזמן שבו המציאו את הביטוי "פולקס־ קולטור"" ,תרבות עממית" ,בניגוד ל"תרבות עילית" ,מושג די חדש בתרבות האירופאית .זאת אומרת שבמהלך המאה ה 18-והמאה ה ,19-יש הפרדה מאוד גדולה בתרבויות של האנשים, והדבר הזה בא לידי ביטוי במדינה :העמקת האבסולוטיזם ,מדינות פחות דמוקרטיות ,משטרים הרבה יותר נוקשים ,פחד מההמון בעקבות המהפכה הצרפתית והמהפכות שבאו לאחר מכן. התקופה השלישית מתחילה בסוף המאה ה 19-ונמשכת ביתר שאת עד היום ,ובה חוזרים לדפוסי חיים שהיו נהוגים מאות שנים קודם לכן .זו התקופה המודרניתcontemporary history , כאשר ההמון נכנס לתוך הזירה הציבורית ,לתוך העיר ,ומתחיל להביע את עצמו .נותנים לו אפשרות להביע את עצמו .המלחמות הופכות להיות הרבה יותר המוניות .המונים משתתפים במאבקים למען זכויות :זכויות לאזרחים ,זכויות לנשים ,לקבוצות מיעוטים .האוואנגרד האירופאי ,שמתחיל להתפתח בסוף המאה ה 19-בתקופת מלחמת העולם הראשונה ,מתבטא ומתייחס גם לשכבות יותר נמוכות .יש לגיטימציה למפלגות של מעמד פועלים או של מעמד בינוני נמוך ,תרבות קברטים ,רדיו ,שירים פופולריים שמשותפים לשכבות חברתיות שונות. הניסיון הקשה והמאוד בעייתי של משטרים טוטליטריים – קומוניסטים ,פשיסטים ,נאצים – היה ,לצערי ,עוד ניסיון שהצליח לבוא ולתת לשכבות נמוכות אפשרות להתבטא :בברית המועצות – הפועלים ,באיטליה – הפשיזם ,בגרמניה – הנאציזם .כל מי שעומד בקריטריונים מסוימים ,לא משנה מאיזה מעמד הוא בא ,מה מינו ומה קבוצת הגיל שלו ,יכול להתבטא ולפתח תרבות במימון המדינה. שנות ה 60-של המאה ה 20-פותחות את הסכר בפני פריצה אדירה של תרבות פופולרית שמיועדת לגילאים .70-7אין כמעט הבדלה בין תרבות לגברים או לנשים ,אין כבר ביטויים כמו "אצולה"" ,בורגנות" או "תרבות של מעמד הפועלים" .לדוגמה ,התרבות הפופולרית של הכדורגל, שמלווה בדמוקרטיזציה כמעט כללית ברוב אזורי העולם כסוג של תרבות פופולרית ,תרבות שיתופית .הדוגמה האחרונה היא כמובן הסרט "אוואטר" שמיועד גם לסבים ולסבות וגם לילדים הקטנים ,כולם יכולים להנות מזה. אנחנו נמצאים רק באמצע התהליך הזה ,והצפי שלי הוא שהמגמה הזו רק תלך ותגבר .אני טוען שחברות רבות ,שעד עכשיו היו יותר שמרניות – ודאי סין והודו אבל גם העולם האסלאמי – יעברו תהלכי דמוקרטיזציה כי הם יהיו יותר ויותר חשופים לסוג כזה של תרבות ,שאני קורא לה "תרבות פופולרית" או "תרבות נפגשת" ,והשינויים האלה יאלצו את המשטרים שעד עכשיו היו יותר שמרניים ,יותר סגורים ,יותר בעייתיים ויותר נוקשים ,לבוא ולהיפתח. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 102 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 עמית עסיס נרשה לעצמנו עוד כמה דקות של תגובות מהקהל. ד"ר צבי טל כשבוחנים שינוי צריך לבחון ,או לפחות להאיר ,נקודה חשובה :מאיזו עמדה השינוי נבדק. למשל ,אתה אריק ,הזכרת שהמערכת מעוניינת להגן על הילדים מפני האינטרנט .אני שואל: מי יגן על הילדים מפני המערכת? למשל ,אני מקבל תלמידים שביסודי גדלו על תרבות של דפי עבודה שצריך רק לסמן בהם ,ובתיכון התחנכו על תרבות של שינון לבגרות ,וכשאני מבקש מהם, בקורס מבוא לתולדות הקולנוע ,להשוות בין סרט מסוים ספציפי שבא מהעולם הקומוניסטי לבין סרט מסוים שבא מהעולם הפרוטו-נאצי ,הם חושבים שלהשוות זה לספר "א' היה ככה וב' היה ככה" והמרצה שישבור את הראש ויבין שיש שם השוואה .כלומר ,השינוי לא צריך להיבדק בדבר אבסולוטי כי הוא איננו אבסולוטי ,צריך לבדוק מהיכן זה נבדק ומדוע זה נבדק. []- לאריק ,מעניין אותי לשמוע מה אתה אומר על הפסיכולוגיה של האינטרנט דווקא לגבי המבוגרים ,לא כל כך לגבי הילדים .אנחנו חיים עם הילדים שלנו ואין לי ספק שקורה משהו גם למבוגרים ,מעבר להתנסחות ומעבר לקיצורי הדרך שאנחנו עושים .גם יכולת הביטוי הוורבאלית של הילדים שנדפקת וגם יכולת התקשורת שלנו איתם וגם הרגשות שלנו כמבוגרים מול "אגיע", "סגור"" ,בהצלחה" .אני כל הזמן לומדת לתמצת את עצמי .השפה מאוד מדאיגה אותי .אני באה ממקום של במה ,של תיאטרון ,של חקר הספרות ,והילדים פשוט מדברים בשפה כל כך דלה וכל כך עלובה .הילדים שלי לא קוראים ספרים -זו בעיה שהאינטרנט הביאה. לא דיברת על האינטרנט כמאגר אינפורמציה גלובלי ,שיש בו המון דברים חיוביים ,גם אנטי-בדידות ,גם הפרוזק הקיומי וכו'. ארז כהן רצוי להימנע מפניקה מוסרית ,ובאמת לבחון את התופעות האלה ואת השינויים האלו. לפעמים כשאנחנו חיים אותם ,קשה לנו לראות לאן זה יוביל .יכול מאוד להיות שהאינטרנט ממש ייקח אותנו לכיוונים שונים לגמרי .כבר היום מדברים על אוריינות שונה ,על שפה שונה – את קוראת לה "דלה" ,אבל עם השפה העשירה שלך לא תצליחי לתקשר איתם .זה לא עניין של דלות זה פשוט קונטקסט אחר ,תרבות אחרת ,מפגש בין-תרבותי ,שינוי תרבותי .את הדברים האלה אולי רק בדיעבד אפשר יהיה לחקור. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 103 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ד"ר עודד היילברונר שאלה ליערה בר-און בעניין "תרבות חומרית" ,הביטוי שבו השתמשת :למי יש היכולת להתעסק בנושא הזה -בעל החפץ או ההיסטוריון המנותק מן החפץ? אנשים מאוד נקשרים לחפצים ,והשאלה היא האם לנו כחוקרים ,מדענים ,היסטוריונים יש יכולת בכלל לפתח מתודולוגיה ,להתעסק עם חפץ שהוא לא מהתרבות שלנו. נקודה שנייה :הבאת הרבה תרבות חזותית ,דימויים .בעינייך הדימויים מהווים דבר מסוים, ואילו בעיניי ,כריבון על הדימויים בדיוק כמוך ,אני רואה בהם דברים אחרים לחלוטין .למשל נושא הגידור :את הצגת פן שהוא קצת שלילי לגידור שיש היום במדינה .אבל לגידור יש גם צדדים מאוד חיוביים .את רואה את זה ככה כי את ריבון על הדימויים שאת הבאת .אני רואה אותם ומפרש אותם בצורה אחרת .זו הבעייתיות שיש בתרבות חזותית. ד"ר יערה בר-און אני רואה את שאלת השפה ממקום אחר לגמרי .אני חושבת שאנחנו נמצאים בבעיית תקשורת .גופמן מדבר על The Role of Sensation in the Delightעל אינטראקציה אנושית. בתוך האינטראקציה האנושית ,השפה היא כלי אחד .אבל אני חושבת שהיום The role of Languageמשתנה ,זאת אומרת השפה הופכת להיות נדבך אחד בסינטקס הכללי של התקשורת. נכון ,אין לנו את המגע הזה אבל יש לנו סינטקס אחר לגמרי שבתוכו השפה יכולה להיות דלה, אבל בחיבורים שהיא יוצרת עם אלמנטים אחרים היא פשוט ליניארית פחות ,היא לא המשכית, היא לא קוהרנטית ,היא מבוזרת ,היא מאלתרת והיא ריקולז'רית כזו ,אבל האינטראקציה היא לא פחות עשירה היא פשוט מאוד שונה .ולכן צריך להרכיב סוגים אחרים לגמרי של התבוננות על האינטראקציה הזו .אינטראקציה היא תמיד שילוב של אלימות פיזית ואלימות מילולית ופיתוי ושידול .כל הדברים האלה קיימים בשפה ,כל מרכיבי הבסיס לאינטראקציה קיימים ורק באים לידי ביטוי בצורה אחרת ,השפה תופשת בהם מקום אחר מזה שהיא תפסה עד אז. עמית עסיס תודה רבה לכולם .הפסקת צהריים. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 104 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פנל אמנות מנחה :ד"ר אורית אבוהב ד"ר אורית אבוהב שלום לכולם .נושא הכנס הוא שינוי תרבותי ואנחנו בפנל אמנות .תפתח דנה אריאלי- הורוביץ שתדבר על "הפנטום הנאצי – ערים גרמניות מתמודדות עם עברן". ד"ר דנה אריאלי-הורביץ אני מרצה להיסטוריה בבצלאל וחוקרת דיקטטורות ודמוקרטיות. המחקר הזה מבקש להתמקד בפתרונות השונים שאומצו ביחס לארכיטקטורה הנאצית ולחפצים נאצים לאחר .1945אתמקד בשינוי התרבותי שמתחולל בגרמניה כיום כלפי השרידים הנאצים או כלפי העבר הנאצי .השרידים הנאצים נותרו על כנם לאחר המלחמה ובהיותם נוכחים-נפקדים ,הם בעצם פועלים כסוג של פנטום במרחב האורבני ,במרחב הציבורי. בארכיטקטורה ובחפצים נאצים ,אני מתכוונת לדברים שהתהוו בתקופת הרייך השלישי ,כלומר בין 1933ל 1945-ומטבע הדברים ,עוררו מבוכה עצומה וגררו ,ברוב המקרים ,את החלטה שלא להחליט ,הודחקו ונשכחו במשך עשורים רבים .תשומת הלב של החוקרים ,האוצרים ,המתכננים העירוניים המשמרים ,מוקדה במחנות הריכוז ,שבהיותם מופרדים מחיי היומיום ,וכמתחייב מן הזוועה שאירעה בהם ,הם תפקדו כמעין גטאות של זיכרון. לאורך השנים גרמניה מאמצת פתרונות שונים לשאלה כיצד להתמודד עם הפנטום הנאצי שנותר כאבן שאין לה הופכין במרחבים האורבניים .מקצת הפתרונות שאומצו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ובכללם הרס או התעלמות ,התקבלו בחופזה ,ולא מתוך המודעות שיוחסה להם בדיעבד. אחרי התמהמהות לא מבוטלת ,בעיקר בשנים שלאחר האיחוד ,החלו ערים שונות בגרמניה להישיר מבט אל ההיסטוריה ולהתמודד עם עברן ,תוך שהן מאמצות פתרונות מודעים לשאלה: כיצד יש לנהוג בשרידים הנאצים .האיוש מחדש של המבנים הנאצים והפיכתם ללאקונות עירוניות שמתפקדות כגלעד היסטורי ,נעשו מעתה לפתרונות השכיחים .למרות שהפתרונות שאומצו היו מגוונים והטרוגניים ,לא היה בכוחם לצמצם את האירוניה של ההיסטוריה .כמעט פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 105 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 כל ניסיון להכיל את השרידים הנאצים במרחבים האורבניים הוליד ביקורת חריפה ,ואפשר שמלכתחילה המשימה הזאת הייתה בלתי אפשרית ,אבל היא שיקפה את הניסיון לכתוב מחדש את ההיסטוריה ולהתגבר על הטראומה. אנחנו יכולים להבחין בארבעה סוגי פתרונות שאומצו ,מאז 1945בניסיון להתמודד עם שרידי הארכיטקטורה הנאצית במרחב האורבני העכשווי של גרמניה .אנסה להציג לכם את הפתרונות האלה בקצרה תוך הבאת דוגמאות מייצגות לכל אחד מהטיפוסים שאני מדברת עליהם. הרס ומחיקה ,השכחה והתעלמות היו הפתרונות העיקריים שאומצו עד לאיחודה של גרמניה, ב 1989-ואנחנו חוגגים עכשיו 20שנה לאירוע הזה בשנת .2009פתרונות נוספים אומצו על ידי הגרמנים לאחר האיחוד :איוש מחדש ,ההכלה במרחב וכן פתרון נוסף שנקרא "הנצחה שקופה". פתרונות חדשים אלה הולידו את "תעשיית הנצחה" שבמוקדה הרייך השלישי .תעשיית ההנצחה הזו ,שמונעת בין השאר על ידי תיירים ,מתאפיינת באופן פרדוקסלי בטשטוש ההבחנות שבין הקורבן לבין התוקפן וכך נוצר מתח בין תעשיית ההנצחה לבין ההנצחה השקופה ,ובכך אדון בהרחבה. לפני שאכנס לדוגמאות אגיד שאני מציגה לכם היום מסקנות ראשונות ממחקר שנמצא עדיין בהתהוות והוא נסמך על מסע שעשיתי לא מזמן בגרמניה ,מסע שנמשך שבועות ארוכים, בעקבות "הפנטום הנאצי" .התכלית המרכזית של המסע הזה הייתה המפגש עם מושאי המחקר שלי באופן בלתי אמצעי .המחקר השלם יכלול התייחסות לא רק לארכיטקטורה של הרייך השלישי או של גרמניה הנאצית אלא כמובן גם לחפצים מהתקופה ההיא .יש פה איזשהו שיפט מתודולוגי ,אני חושבת שהגיעה העת לעסוק בנושא הזה .זו זווית פחות מקובלת ,כלומר אנחנו לא מספרים את הסיפור של הקורבנות ,או של חפצים של יהודים ,אלא אני הופכת את הכיוון ועוסקת במה שהותירו הנאצים אחריהם .אחת הדוגמאות שאפשר להביא ,דווקא סרט דוקומנטרי ששוחרר לאקרנים לפני ארבעה חודשים ,של מיכאל וורהובן ושמתייחס לשרידים של היהודים .הסרט נקרא "כישלון אנושי" ואני מאוד ממליצה עליו לכל מי שהנושא הזה מעניין אותו .אבל כאמור ,המוקד של הדברים שלי הוא דווקא התמקדות בשרידים של ארכיטקטורה נאצית או חפצים נאציים היום .למדתי ,ממפות ישנות ,היכן רוכזו המבנים הנאצים בתקופת הרייך השלישי .המתודולוגיה הייתה מתודולוגיה של השוואה למפות חדשות והצלבת נתונים עם מחקרים של היסטוריונים של ארכיטקטורה שזה תחום העיסוק העיקרי שלהם ,ודרך זה יכולתי לדעת איזה מבנים נהרסו ומתי ,וכמובן איזה נותרו על כנם. אחרי שהושלם המחקר המאוד ראשוני הזה ,פניתי אל משרד החוץ הגרמני ובסיוע של מכון גתה ,הצלחתי לקבל את הסכמתם לתאם עבורי סדרת מפגשים עם חוקרים ,עם אוצרים ,עם שאר אנשים שנמצאים בתפקידי מפתח בגרמניה ,שיכולים לשפוך אור על מה שחיפשתי .משרד החוץ הגרמני ביקש ממני להכין עבורו רשימה של דמויות שהייתי מעוניינת להיפגש איתם וכך נוצר מצב ,שלא קרה לי עד עכשיו ,וזו יכולת לגבש wish-listשהיא לחלוטין מורכבת מהדמויות ומהמבנים שנראו לי מרתקים דיים ,ומצאתי את עצמי מחברת רשימה של כשלושים אתרים שרובם המכריע סגורים לקהל הרחב וזה בעצם היה היתרון הגדול פה .וכמובן ,במקביל ,להצמיד פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 106 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לכל מפגש כזה ,לכל אתר כזה ,דמות מפתח שיש לה היכולת להאיר את מה שאנחנו רואים, מתוך כך שהיא חוקרת אותו .הרוב המכריע של האנשים הם מטבע הדברים היסטוריונים של האמנות אבל היו גם פילוסופים ,היסטוריונים ,אוצרים -כל אתר בהתאם למה שמתאים לו. ביחד גיבשנו את המסע הזה שהשתרע על פני 1,200קילומטרים וכאמור ,ארך כמה שבועות. מבחינתי ,חשוב היה לי להגיע לנקודות ציון שיאפשרו לי מפגש עם אתרים ,שאני מלמדת אותם הרבה מאוד שנים ,ובחלק מהמקרים ביקרתי בהם פעם ,ועכשיו היה חשוב לחזור אליהם בפרספקטיבה של ההוראה ושל המחקר ולא בפרספקטיבה של ביקור של סטודנט או מבקר .כל אחד מהאתרים הוא כמובן רלבנטי אם יש בו ריכוז גדול של אתרים נציונל-סוציאליסטיים ,ולכן המיקוד היה בברלין ,שיש בה ריכוז גדול של ארכיטקטורה נאצית; בנירנברג ,שבה מתקיימים המפגשים של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ,שם גם צולם סרטה הידוע לשימצה של לני ריפנשטאהל" ,ניצחון הרצון" ,על הזיקה המרתקת בין הוואגנריזם לבין הנאציזם; בווימר, הבאוהאוס; ובעיקר במינכן ,שהיא מוגדרת בספרות המחקר כעיר הבירה של התנועה הנאצית. קיבלתי משרד החוץ הגרמני תכנית שנשלחה במייל ,פרושה על פני 14עמודים .הרוב המכריע של הבקשות שלי מולאו ,אלא שעל פי היעילות הגרמנית הידועה ,הוקצבו שעה וחצי לכל אתר ,בין אם גודלו כקילומטר וחצי או שניים ,למשל אורכו של משרד החוץ ,ובין אם מדובר באתר המשתרע על 15ו 20-קילומטרים ,וכך מצאתי את עצמי במסע דילוגים מטורף לחלוטין בגרמניה .התקשורת שלי איתם הייתה באנגלית ,ובגרמנית -כשהייתי מוכרחה. הארכיטקטורה הנאצית נוכחת וכאמור בה־בעת נפקדת מהנוף האירופאי והיא מעסיקה אותי מאז ,1985כשביקרתי לראשונה במתחם האדיר שעוצב למען המפלגה הנאצית בגרמניה על ידי אלברט שפר ( .)Albert Speerהביקור ההוא מסביר ,בעצם ,את המוטיבציה של המסע הזה .כשהגעתי לנירנברג ,לא ידע איש לומר לי האם יש בכלל מקום כזה ,אתר כזה .ובוודאי שלא נמצא מישהו שיכול היה בשעתו להצביע במפה על הדרך אליו .לא הייתה מפה ולא היה מיקום .הייתה הכחשה מוחלטת של מגרש המסדרים או כל הקומפלקס האדיר הזה .לבסוף מצאתי אותו. עד כאן – הקדמה .אני רוצה לתת דוגמה לכל אחד מהטיפוסים של הפתרונות. מימין :נירנברג אז .משמאל :היום פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 107 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הפתרון הראשון :מחיקה או הריסה של מבנים נאציים הריסה זו בעצם התאפשרה במשך פרק זמן קצר ביותר והוגבלה ַאפריורי למה שנתפס כ"סמלי הריבונות של הרייך השלישי" .בעלות הברית בחרו בפתרון הזה במשורה ,בשאיפה להעלים או למחוק את ההיסטוריה של הרייך השלישי ולאפשר התחלה מנקודת האפס .ההפצצות ,כידוע ,לא הוגבלו רק למבני השלטון 160 .ערים גרמניות ספגו הפצצות כבדות ,כפי שמפרט יורג פרידריך בספרו השנוי במחלוקת "השרפה" ( )Jorg Friedrich: Der Brandשראה אור בשנת .2002אבל רק מיעוט מן ההפצצות יועדו למטרות שתוכננו לפי ההגדרה על ידי אדריכלים נאצים. ספק רב אם ניתן היה ,בצוק העתים ,לקיים דיונים אמיתיים שתכליתם לבחון את ההשלכות של הרחבת השימוש בפתרון ההריסה או הניסיון להשמיד או להעלים סופית את מבני הרייך השלישי .ההיגיון היה לפגוע בסמלי הריבונות של הרייך השלישי וההיגיון הזה התבטא בהריסה של מבנים מרכזיים שבהם פעל המשטר הנאצי .העניין הזה לא היה מנותק מהידיעה שהמנהיגים הנאצים עצמם הניחו משקל חריג על הסמלים בכלל ועל מבני השלטון המונומנטליים בפרט .כך נוצר מצב שמבנים נאציים עיקריים ,כמו לשכת הרייך ,נמחו לגמרי מעל הקרקע ולא נותר כל שריד לקיום שלהם .לשכת הרייך ,ה"רייכקאנצלר" ,שכונתה גם "לשכת היטלר" או "לשכת הרייך החדשה" ,הייתה ממוקמת בלבה של קריית הממשל הנאצי החדשה ,שמרכיבים בתוכה נבנו עוד בטרם עלו הנאצים לשלטון .הלשכה הזו ניצבה בפינת הרחובות וילהלם ופוס. המפה הזו (בעמוד הבא) ,ששורטטה אגב בעידן הנאצי ,הייתה ,מבחינתי ,דרך טובה לזהות לא רק את זירות הפעולה המרכזיות של הדיקטטורה הנאצית ,אלא כאמור גם מה נותר .הלשכה הזו שימשה ,אם תרצו ,כמרכז הריבונות והעוצמה השלטונית של הנאצים והיא תוכננה ַאפריורי כסמל ריבונות של הרייך השלישי ועל כן היא גם נהנתה ממעמד סימבולי חריג כבר ב1939- כשהיא הושלמה. על פי העדות של שפר ,בספרו האפולוגטי והעמוס אי-דיוקים "בתוככי הרייך השלישי", הלשכה בעצם הושלמה במבצע מטורף לחלוטין שארך שנה ,לאחר מפגש שהוא קיים עם היטלר שבו היטלר הודיע לו שהוא זקוק לה בדחיפות כדי לקיים פגישות עם דיפלומטים .המקום הזה לא נמצא היום בשום מקום ,למעט בהרבה מאוד סרטים וירטואלים שמשחזרים את המבנה של הלשכה בתלת-מימד ,ובצורות שמוצגות לפניכם (בעמוד הבא). אחד השרידים האלה הוא אותו גלובוס מפורסם ששימש סוג של השראה לסצנה של צ'רלי צ'פלין בסרט "הדיקטטור הגדול" .צ'פלין למד מצוין את הלשכה של אדולף היטלר ולכן הוא ידע על הגלובוס הזה ,שכמובן אי אפשר להרים אותו באוויר כי זה לא כדור מלא אוויר ,כמו בסרט של צ'פלין .הוא קיים היום ,עם עדות מוחשית לעמדתם של בעלות הברית באשר לגרמניה שכן המילה "גרמניה" על הגלובוס ירויה ,ואנחנו מוצאים את זה בהרבה מאוד חפצים נאציים שבכל זאת נותרו כפי שהם .יש התערבות ,הרבה פעמים בצורה של ירייה בתוך המילה "הרייך השלישי" או "גרמניה" .הגלובוס הזה נמצא מעט מאוד בתצוגה וכרגע מוצג במוזיאון ההיסטורי ומשתדלים לא לחשוף אותו יותר מדי. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 108 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מפת לשכת הרייך לשכת הרייך ,מתוך הסרט "הנפילה" פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 109 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פתרון שני :הריסה סימבולית הרעיון הוא לא לאיין לחלוטין את המבנים .פתרון זה ,של ההפצצה סימבולית ,נבחר במקרים של הרבה מאוד מבנים נאציים .ההפצצות של עשרות ערים גרמניות תמו בלי שהארכיטקטורה הנאצית נמחתה מעל פני האדמה .בחלק מן המקרים זה פשוט נבע מטעות ,למשל הפיהררבאו, המטה של היטלר במינכן ,ניצל ונשאר בדיוק כפי שהוא ,מהטעם הפשוט שהנאצים מתחו רשתות הסוואה ,ומפציצי בעלות הברית ,כאשר עברו ,החמיצו את שני המבנים הענקיים האלה. יש הרבה מאוד סיפורים כאלה בגרמניה והם מרתקים. במקרה של מתחם נירנברג ,ההעדפה של ההפצצה הסימבולית נובעת מהמסיביות של הארכיטקטורה הנאצית ,מהמונומנטליות שלה ,ומהעובדה שצריך היה להחליט אם להרוס קומפלקס אדיר מידות ,שאגב לא הושלם ,רק חלקים ממנו בכלל הגיעו למיצוי .בכדי לסבר את האוזן ,כאשר ריפנשטאהל מצלמת שם את "נצחון הרצון" אנחנו מתבוננים בכל רגע נתון על 250,000בני אדם .הקומפלקס העליון ,שלא הושלם ,צריך היה להכיל מיליון בני אדם ,והחלק הקטן צריך היה להכיל חצי מיליון .אלה סדרי הגודל 15 ,קילומטרים רבועים. חזרנו משם עם הרבה מאוד תובנות .הייתי מרחיבה ומספרת לכם הרבה על שפר ,שאגב הביוגרפיה המתורגמת שלו לעברית "בתוככי הרייך השלישי" בהוצאת בוסתן .השנה היא שנת ,1979ביוגרפיה אפולוגטית ,עמוסה ומלאה באי-דיוקים ,שהעורך הלשוני שלה והתורם של הרעיונות המרכזיים הוא לא אחר מאשר דייויד ארווינג .אני אומרת את זה מכיוון ששפר ידוע כמי שמנסח בתוך "בתוככי הרייך השלישי" תפיסה שאומרת שהוא מאמין בארכיטקטורה של עיי-חרבות ,כלומר ,מתכנן את המבנה תוך תכנון כיצד ייראה כשהוא יקרוס. עובדתית ,הטריבונה של צפלין המפורסמת ,במתחם נירנברג ,שמתועדת בלי סוף אצל לני ריכנשטאהל ,הופצצה בשנת 1967לא על ידי בעלות הברית ולא על ידי הצד האמריקאי או הצד הסובייטי ובוודאי שלא על ידי ה DDR-למרכיביו ,אלא על ידי אדריכלי העיר ,שאמרו" :הדבר הזה עומד לקרוס בעוד רגע ,ואנחנו לא רוצים שהנופשים יהיו בסכנה" ולכן בעצם מורידים את העמודים התומכים של הטריבונה ב 1967-על מנת להגן על הציבור .וזה אומר שהארכיטקטורה לא יכלה להחזיק אלפי שנים והיא אכן ,בפועל ,סובלת מהרבה מאוד מגבלות ,כמו שאפשר לראות אם משווים את הדימויים המקוריים ,למצב של הדברים כיום. ככלל ,ההשוואה של האתרים האלה ,כשמדובר על הפצצה סימבולית ,מאפשרת לכל עין, נאיבית ככל שלא תהיה ,להתבונן ולראות שבעצם לא חל שום שינוי .אנחנו מסתכלים על אתרים שעומדים בדיוק כפי שהיו. הפתרון השלישי :הכלה מחודשת הכוונה למבנים נאצים הממלאים היום אותן הפונקציות שעבורן תוכננו מלכתחילה .אפשר לומר שאולי אחד המקרים הצורמים הוא המקרה של בית האמנות הגרמנית ,שתוכנן במיוחד עבור התערוכות הנציונל-סוציאליסטיות על ידי האדריכל פול לודוויג טרוסט ( )Troostבמינכן. המבנה הזה הוקם כדי להכיל את התערוכה של האמנות הגרמנית הגדולה ,כשיומיים אחריה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 110 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 נפתחת תערוכת "האמנות המנוונת" ,והוא הוקם כבית האמנות הגרמנית ,והיום הוא פשוט "בית האמנות" ומתקיימת בו תצוגה קבועה של יצירות אמנות .הוא בעצם ממלא את אותה פונקציה שהוא תוכנן למלא אותה בעידן הנציונל-סוציאליסטי. דוגמה נוספת היא אותו משרד ידוע לשימצה של גרינג ,משרד התעופה ,שנמצא בפינת לייפציגר ,בווילהלמשטראסה .זה הקומפלקס שגרינג דרש שיכיל לפחות אלפיים וחמש־מאות משרדים על מנת שיוכל להרשים ולהיראות ,גם בהשוואה למשרדים גדולים באירופה .הוא תוכנן על ידי אדריכל נאצי בשם ארנסט זאגביל ( ,)Ernst Sagebielבשנת .1936כיום הוא משמש כמשרד האוצר הגרמני .כך יוצא שהחלטות באשר למדיניות המוניטרית של גרמניה ,מתקבלות היום בדיוק באותו החדר שבו גרינג יצר את הדיון הראשון על "הפתרון הסופי" בשנת 1938ולא בדיוק בוואנזה ,ב 1941-כמו שאנחנו נוטים לחשוב. הנצחה שקופה ,הנצחה שפופה ותעשיית-הנצחה ערים גרמניות בכלל ,וברלין בפרט ,עוסקות בהנצחה באופן אובססיבי כמעט .הכמות הגואה של אתרי ההנצחה ,האנדרטאות ,המוזיאונים ,שלטים ולבני ההכוונה מעידים כי הערים הגרמניות סובלות מטראומה .אפשר כי ריבוי יצירות האמנות והתרבות ,המוצבות במרחב האורבני ,והמוקדשות לטיפול בנושאי השואה והרייך השלישי מצדיק את השימוש במינוח "טראומה תרבותית". שלטים שקופים מוצבים לאורכה ולרוחבה של ברלין ,בעיקר באזורים בהם פעלה התנועה הנאצית בעבר .לכך ניתן להוסיף לא מעט אתרי הנצחה שהשקיפות מאפיינת אותם .כל אלה נרקמים יחד למערך כולל של "הנצחה שקופה" .במינוח "הנצחה שקופה" אני עושה שימוש על מנת לתאר דפוס שהתבסס בערים גרמניות בעיקר לאחר האיחוד .המכניזם של ההנצחה השקופה מאפיין לא רק את התגובה העכשווית לשרידי הארכיטקטורה הנאצית ,אלא גם הנצחה שקופה בשלטי רחוב פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 111 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פרויקטים אחרים של הנצחה שהיוזמה להקמתם התהוותה לאחר האיחוד .כך למשל החומר הבולט לעין בפרויקט של כיפת הרייכסטאג החדשה ,שהושלמה ב ,1999-הוא זכוכית .הבחירה בכיפה העשויה חומרים שקופים ,ב'תקרה של זכוכית' הולמת ,ברמה הסמלית ,את חתירתו של הפרלמנט הגרמני לאחר 1945להיות גלוי לכל ,דמוקרטי ופלורליסטי. הנצחה שקופה עיקרון ההנצחה השקופה מאפיין גם את ה"ספרייה" של מיכה אולמן שהוצבה בליבה של כיכר בבל בברלין במהלך .1995אנדרטה מושגית זו ,שזיכתה את אולמן בפרס ישראל בשנת ,2009מהווה דוגמא מאלפת לפעולת הנצחה במרחב האורבני ,המשלבת בין עקרונות ההנצחה השקופה להנצחה תת־קרקעית ,שפופה וסמויה מן העין .אין זה הפרויקט הראשון בו בוחר אולמן להציב אנדרטות תת־קרקעיות .מאז אמצע שנות השבעים מציב אולמן מבנים ארכיטקטוניים מתחת לפני הקרקע .הארכיאולוגיה של ההנצחה והבחירה לייצר עקבות בנוף שהם סמויים מן העין מהווה קו מנחה ביצירותיו של אולמן. חפירת הבור מתחת לקרקע מהווה הדגמה גם לעקרון ההנצחה השפופה .היא מעלה לדיון שאלות פסיכולוגיות של מודעות והדחקה אך בה בעת מתכתבת עם ההיסטוריה; העובדה שהספרייה של אולמן עשויה לחמוק מעינו של המבקר בכיכר בבל משמעותית שכן היא מתכתבת עם ההיסטוריה של בורות ההרג .היא גם פונקציונלית שכן היא מבטיחה את הישרדותו של המתגורר בברלין. השילוב בין ההנצחה השקופה להנצחה השפופה ,הסמויה מן העין ,המאפיין את יצירותיו של אולמן ,שאבה השראה וסיפקה השראה לפרויקטים נוספים של הנצחה בברלין ,שנעשו בשנים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 112 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 האחרונות .ההנצחה השקופה וההנצחה השפופה ,המתכתבות שתיהן עם רעיון "אנדרטת הנגד" של יאנג ,חותרות לייצר הנצחה המשתלבת בנוף ,כזו הנעלמת בתוכו ולא משתלטת עליו .לפנינו אנדרטאות נמוכות ,שפופות ושקופות שכמו מבקשות לאיין את המוסכמות שהיו מקובלות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם .אלא שבעוד ההנצחה התת־קרקעית או השפופה ,רובה ככולה סמויה מן העין ,ההנצחה השקופה מתקיימת מעל לפני הקרקע. חשוב להדגיש כי במינוח "הנצחה שקופה" אני מכוונת לא רק לחומרים בהם נעשה שימוש, אלא פעמים רבות גם למיקום הפרויקט במרחב .הצנעת פרויקט ההנצחה במרחב פועלת כמעין אסטרטגיה של הישרדות; ברצונך תתבונן ,ברצונך תחלוף על פני האתר ,שאם לא כן כיצד ניתן לשרוד את חיי היום־יום בברלין של המאה העשרים ואחת? "ההנצחה השקופה" מבקשת לחמוק מן ההדחקה או ההשכחה של ההיסטוריה ,אך היא ערה למורכבות של חיים בתוך מרקם עירוני המוקדש כל כולו להנצחה ולכן מסתייגת מהפיכתה של ברלין לאנדרטה אורבנית. תעשיית ההנצחה אחת התוצאות של ריבוי אתרי ההנצחה ,הגלויים והסמויים מן העין בערים גרמניות ,היא תעשיית ההנצחה .אם לפני כעשרים שנה היה בלתי אפשרי לזהות היכן ממוקמים המבנים הנאציים במרקם האורבני ,כיום ההיפך הוא הנכון .כך נוצר מצב של תעשיית הנצחה המשלבת אתרי שואה ,אתרי הנצחה ושרידים של אדריכלות נאצית .סיורים מודרכים של תיירים שוב אינם מגבילים את עצמם רק לאתרי הקורבן אלא הם פוקדים כעת גם את אתרי התוקפן; התחנות בסיור המוקדש לארכיטקטורה של הרייך השלישי ,מובילות את התיירים מאתר פרובוקטיבי אחד לאחר .הדברים מחזירים לדיון את שאלת ההיקסמות שמעורר הנאציזם ,שאיננה מוגבלת כמובן רק לאדריכלות ,שכן החייאת הפנטום הנאצי מתרחשת ,למשל ,גם בקולנוע העכשווי .אין ספק כי יש קשר בין התעצמות הסיורים המודרכים בעקבות הארכיטקטורה הנאצית לבין סרטים כמו רוזנשטראסה [ ]2003והנפילה [ .]2005ההתחקות אחר תרבות הדיקטטורה ואובייקטים המזוהים עם הדיקטטורה קיבלה ,באופן פרדוקסלי או שלא ,זריקת עידוד בעקבות סרטים אלה, כמו גם להתראות לנין או חיים של אחרים. עד כמה מושכת תעשיית ההנצחה הזו סקרנים או תיירים ,עד כמה היא מעודדת היקסמות מן הזוועה? מי מבין המבקרים נמנים על מעריצי מלחמת העולם השנייה ומי מהם פעילים ניאו־ נאציים? שאלות אלה תובעות כמובן מחקר מעמיק נוסף. אולם ,דבר אחד ברור :הפנטום הנאצי מתעורר לחיים לא רק באמצעות סיורים בעקבות הארכיטקטורה של הרייך השלישי .ההיסטוריה הנאצית מגיחה מכל פינה בערים גרמניות .כך למשל ,מרתפי הבירה אותם פוקדים אלפים במסגרת פסטיבל אוקטובר בכל שנה ,אינם נכללים בסיור בעקבות הארכיטקטורה הנאצית במינכן ,וספק אם המבקרים במרתפים מודעים לעובדה שבאחד מהם ,נשא היטלר את נאומיו הראשונים ולאחר מכן קיבל על עצמו את כרטיס החבר מס' 7במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. ההנצחה השקופה ,ההנצחה השפופה ועוד טיפוסים רבים ומגוונים של הנצחה ,המתקיימים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 113 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בערים גרמניות ,הולידו תעשיית הנצחה שהתיירות המקומית יונקת ממנה .המפגש בין השניים מוליד לעתים אירוניה נוקבת ,כפי שראינו במקרה של מדריך התיירים של מישלן משנת 2002 לברלין. לסיכום ,כשאנחנו מסתכלים על הפתרונות השונים ,יש גם מגבלה מהותית מאוד :מאז 1979 גרמניה עובדת עם החוק לשימור של מבנים מונומנטליים והחוק הזה פעמים רבות גורס שצריך לעבוד עם התוכניות המקוריות .וכך יוצא שמשרד האוצר הגרמני דהיום ,על מנת לשנות ידית או חלון או דלת או כל דבר אחר ,צריך להוציא את התוכניות המקוריות ששימשו את ארנסט זאגביל כשהוא בנה את המשרדים האלה בשנת .1936 ד"ר אורית אבוהב תודה רבה .ענבל בן-אשר גיטלר תדבר על שינוי תרבות והשאלה הארכיטקטונית בניגריה. בבקשה. ענבל בן-אשר גיטלר אני מלמדת במכללת ספיר ,באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת קיי .תחום המחקר שלי הוא תולדות האמנות .אני בעיקר מתמחה בשנים האחרונות בהיסטוריה של אדריכלות בכלל ,ובפרט בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית .מבחינה זו ,שם ההרצאה שלי קצת מטעה ,מכיוון שלא אדבר עכשיו על שאלת האדריכלות בניגריה ,אלא על מפגש בין־תרבותי עם האדריכלות הישראלית ועל שינוי תרבותי. נושא המחקר שאציג הוא הקומפלקס האדריכלי של אוניברסיטת אובפמי אוולווו (Obafemi (Owolowבעיר איפה ,בניגריה .הוא פורסם בשנת 2010בספר בעריכתה של דואן פאנג לו הנקרא "מודרניזמים בעולם השלישי" או באנגלית .Third World Modernismלא אציג כאן את כל הנושא ,אלא אנסה לחבר אותו לשאלות שאנחנו עוסקים בהן היום ,ולצורך כך אני רוצה לחזור לשאלות שאילאיל הציגה בפתיחה של המושב .אני חושבת שהן מתחברות בצורה הטובה ביותר לדברים שאני אדבר עליהם .אלה השאלות של האם ייתכן שינוי תרבותי שאין בו שימור, והאם יש שימור שאין בו שינוי? מבחינה היסטורית ,הקמפוס שאציג בפניכם ,תוכנן על ידי אדריכלים ישראלים .מתכננו היה האדריכל אריה שרון ,מחשובי האדריכלים שפעלו בארץ .הוא למד בגרמניה ,בבאוהאוס, לפני עליית הנאצים לשלטון ,והביא את המודרניזם והסגנון של הזרם הבינלאומי חזרה לארץ. הוא היה בין מקימי "תל אביב הלבנה" ביחד עם עוד אדריכלים .בנו של שרון ,אלדר ,שהצטרף למשרדו כמה שנים אחרי שהוחל בבניית הקמפוס בניגריה ,לקח גם הוא חלק בתכנונו. הדבר שריתק אותי במחקר הזה הוא בעיקר העניין של מפגש תרבותי .איך אדריכלים ישראלים ,שמתבקשים לבוא ולתכנן אוניברסיטה בניגריה ,מתמודדים עם המשימה הזו .אחד הדברים החשובים שעלו מהמחקר הזה הוא ,שהבנייה נעשתה תוך שיתוף פעולה מאוד הדוק פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 114 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 עם האנשים בניגריה עצמה .ניגריה קיבלה את עצמאותה המדינית בשנת 1960מבריטניה ,עד אז הייתה קולוניה בריטית .השאלה היא :מה קורה כשיש שינוי תרבותי כפוי? בהבט הזה ,אנחנו שואלים :מה קורה אחרי השינוי התרבותי הכפוי? מה קורה כשלאום כמו ניגריה ,לוקח את התוצרים של השינוי התרבותי הכפוי ,קרי :הקולוניאליזם הבריטי ,ששלט בו משנת ,1914וכבר אין באפשרותו להתעלם מהשלכותיו במשך כל השנים הללו ,ויחד עם זאת ,ברצונו להמשיך לקיים את התרבות שלו .השאלה של שינוי תרבותי כאן היא מאוד מורכבת .הניגרים לא שללו כלל את המורשת הבריטית ,אבל מצד שני היה להם מאוד חשוב להצהיר כי ברצונם לקחת את המורשת הקולוניאלית ולהוציא ממנה את הדברים הטובים ,על מנת ליצור דבר חדש ,לא מעודף אהבה לבריטים אלא פשוט מתוך גישה מאוד פרגמטית. כשניגריה מקבלת עצמאות ,היא מורכבת משלושה ציבורים אתניים מובילים :ההאוסה- פולני -מוסלמים ,האיבו והיורובה -שתי קבוצות בעלות מורשת שבטית אינדיבידואלית בא ֶיפה המשלבת ,בעקבות מיסיונריות קולוניאליסטית רבת שנים ,גם אמונה נוצרית .הקמפוס ִ מבטא באדריכלות שלו חלק מן ההבטים האלה. הקבוצה האתנית שהזמינה את העבודה הזו הייתה הקבוצה של היורובה .הם מבקשים משרון לבנות את האוניברסיטה ורוצים שדרך האדריכלות של האוניברסיטה ישתקף גם תהליך של שימור תרבותי של היורובה ,והשאלה היותר מורכבת ,שמוצג גם במחקר שלי ,יותר כשאלה מאשר כמסקנה ,היא :איך שימור תרבותי של היורובה יכול לשקף גם את הלאומיות של ניגריה? אם תסתכלו על הבניינים האלו ,לכולנו הם קצת מוכרים .אנחנו יכולים להתחבר כאן לבנייה של הבטון הברוטליסטי של שנות ה 60-גם בארץ ,למשל בית החולים סורוקה ,בבאר שבע. שרון מתכנן אותו עם בנימין אידלסון כחמש שנים לפני שהוא מתחיל לתכנן את הקמפוס של פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 115 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ניגריה .הקשר הבולט ,מעבר לשימוש בבטון החשוף ,שהיום קצת פחות רואים אותו עם כל הבנייה החדשה בסורוקה ,הוא למשל המעברים המקורים האלה ,שהיו מאוד באופנה בשנות ה .60-גם בקמפוס הטכניון החדש ,אותו תכננו שרון ואידלסון ,ניתן לראות דמיון .הבניינים המופיעים פה הם באזור של הסנאט והספרייה .הם מורכבים סביב כיכר מרכזית שסביבה מרוכזים הבניינים של האוניברסיטה. העיר איפה ,ניגריה העיר ִא ֶיפה Ifeנמצאת בדרום מערב ניגריה ,באזור המיושב בעיקר על ידי היורובה .אם תכנית הקרקע ששרון מפתח לאוניברסיטה הזאת ,מאוד דומה לארגון של הבניינים הן של סורוקה ,והן של הטכניון וגם למעונות סטודנטים שהוא תכנן באוניברסיטה העברית .לדוגמה, המעברים והפרגולות שמחברים את הבניינים. מצד שני ,כאשר שרון מתכנן את האוניברסיטה בניגריה ,הוא חווה בעצמו שינוי סגנוני. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא בא לתכנן בארץ בעלת אקלים טרופי .אחד השינויים שהוא עושה ,הוא בבניין של הפקולטה למדעי הרוח ,אחד משלושה כאלה .יש לו מבנה קצת פירמידלי והרעיון פה היה לתת לבניין הסתרה כלשהי מפני הגשם .כל קומה תהיה מוסתרת על ידי מה שממעל ,בגלל סופות המונסון ,השמש ,והקרינה החזקה בקיץ .בהבט של המודרניזם ,שרון החל כאן ללכת לכיוונים חדשים ,כיוונים שיהיו עוד יותר בולטים כשבנו ,אלדר מצטרף אל המשרד שלו ב.1962- פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 116 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בניין פירמידלי בניין הספרייה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 117 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בבניין הספרייה למשל ,רואים מעין עיגול מאוד גדול חרוט בתוך הבטון .זוהי דוגמא למגמות בסגנון הבטון של שנות ה , 60-כאשר נעשה בו יותר שימוש כחומר פלסטי ופיסולי. אני רוצה להראות איפה נוצר התהליך של השימור התרבותי שמשתלב עם השינוי .הדגשנו עד עכשיו את המודרניזם העכשווי והמרשים ששרון מביא ,ואילו הפטרונים משבט היורובה מביאים אל הבניינים האלה את ציורי הקיר שאנחנו יכולים לראות כאן ,בבניין. על גבי הבטון האפור של אולם ההתכנסויות ,שמו אולם "אודודוו" על שם אחד האלים המוזכרים במיתוסים של היורובה ,יש ציור קיר מאוד גדול ,לבן ורחב של מעין משולשים ועיגולים שיוצרים אמנות מופשטת מודרנית. זהו צידו השני של אותו בניין הציור נעשה באותם צבעים ויש שימוש באלמנטים צורניים דומים .פה זה נראה כמו מעין כנפיים שנפרשות .בחלק שפונה אל היציע יש מעין עיגול מרכזי. כאשר אנחנו משווים את זה לאמנות של היורובה ,לציורי הקיר שלהם ,שדוגמא להם אנחנו רואים כאן ב"מזבח אולואורובו" ,אנחנו רואים שהנושא הזה של ציורים לבנים וגדולים על גבי קירות הוא נושא מאוד חשוב בתרבות שלהם .כלומר ,הייתה כאן איזושהי אינטראקציה שיצרה שילוב בין המסורת המקומית של המיתוסים העתיקים לבין האדריכלות המודרנית החדשה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 118 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ציורי קיר במקדש שרון עצמו השווה זאת אפילו לפיסול של היורובה מאחר והוא אומר שהטקסטורה של הבטון, שהם בחרנו להשתמש בה ,הטקסטורה הגלית ,נעשתה בהשראת החריטות הגליות שיש על הפסלים המפורסמים שנמצאו באזור ִא ֶיפה ,בעיר שבה הוקמה האוניברסיטה. אלה פסלים אפריקאים עשויים מברונזה (במצגת) כשהם התגלו הם נחשבו על-ידי האנשים שהגיעו מהמערב לתגלית מאוד גדולה .אני חושבת שבין השאר משום שהייתה איזושהי הנחה שאולי באפריקה לא כל כך עבדו בברונזה והכירו יותר את הפיסול בעץ .שרון מתייחס גם לפסל הזה כאל מקור השראה. כאשר מתייחסים לשאלה של שינוי תרבותי ולמורכבות של השאלה הזאת ,הנקודה המעניינת ביותר ,שעולה מהשילוב בין המודרניזם העכשווי ביותר של אז לבין האמנות של היורובה, היא שאנחנו צריכים לקחת בחשבון גם את הפרשנות של המזמינים עצמם ,זאת אומרת של הסטודנטים ,והפרופסורים ,ואנשי העיירה ,הפירוש שלהם לווריאציה הזאת על הנושאים האמנותיים שלהם ,על האמנות המופשטת שלהם שעל הבניין עצמו ,וגם איך האדריכלים מבינים את זה .האנתרופולוגים וההיסטוריונים של האמנות הניגרית המודרנית ,למעשה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 119 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מדברים בעד הגמישות הרבה שיש בפילוסופיה של היורובה לפרשנויות חדשות לאמנות שלהם. כלומר מצד אחד יש תובנות מסורתיות ,אבל מצד שני יש גם גמישות מאוד גדולה בהתייחסות לקונטקסטים חדשים ובנוסף לכך גם קשר מאוד עמוק אל השפה המדוברת .היורובה הם אלה שבקשו שינוי תרבותי ,הם אלה שביקשו אוניברסיטה מודרנית בתכלית באזור שלהם ובמדינה שלהם ,כאחת מכמה אוניברסיטאות .אבל כשמבקשים לעשות זאת בשיתוף פעולה של אדריכל מישראל ,שהחינוך שלו באדריכלות ובתחומים אחרים הוא חינוך מערבי ,ואשר בוודאי שבשנות ה 60-לא היו לו הכלים להתחבר אל ההקשרים המאוד עמוקים בהיבט של פילוסופיה ואמנות הקיימים אצל היורובה ,בין הסביבה הבנוייה והאמנות החזותית לבין השירה ,השפה וכיוב' .כך שעדיין יש פה מעין מצב הדומה לאופן בו פיקאסו עשה שימוש באמנות פרימיטיבית .רבים מכם ודאי שמעו על הפרימיטיביזם באמנות המודרנית ואיך פיקאסו ואמנים אחרים בראשית המאה העשרים התלהבו מהפיסול האפריקאי .היה בכך שימוש באמנות אפריקאית כמשהו צורני ,בלי הבנה מעמיקה של הפילוסופיה שעומדת מאחוריה. רציתי להדגיש כמה נקודות תרבותיות שמעבר לאדריכלות ואיך הקמפוס התפתח ,ואני רוצה לסכם במעין המלצה :כל מה שקורה בניגריה אחרי קבלת העצמאות הוא מרתק ,ביחוד מה שקשור לתיאוריה ולביקורת הפוסט־קולוניאלית שמתרחשת בתקופה שלנו .הספר של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה "חצי שמש צהובה" שעוסק במלחמת ביאפרה ,שהייתה מ 1967-עד ,1970שתורגם לעברית ,נותן עוד הצצה מרתקת ,במקרה הזה דווקא על קבוצת האיבו ולא על היורובה ,לגבי ההתמודדות עם מסורת לעומת חידוש ,בניגריה כמדינה שמנסה למעשה להבנות את עצמה כלאום עצמאי אחרי הקולוניאליזם הבריטי. []- אומרים שכל ההבט האתני המקומי ,הוא באמת מולבש ,הוא לא חלק ,הצורה הקשה המודרניסטית היא הדומיננטית ומה שיש מעל – הדביקו כמו איזו הדבקה של קישוט. ענבל בן אשר גיטלר כן ,בהבט האסתטי אני מסכימה ,אם כי אני חייבת לציין – אולי להגנתו של שרון - שדווקא תכנית הקרקע של הבניין הזה נעשתה לפי התיאטרון הניגרי .לתיאטרון הניגרי יש כמה מאפיינים מאוד מיוחדים שנלקחו פה בחשבון וזה מאוד שונה ממבנה תיאטרון מערבי .כך שאיננו עוסקים כאן רק בקישוט שטחי ,אלא גם בתכנית אדריכלית פונקציונאלית שמותאמת למסורות המקומיות. ד"ר אורית אבוהב תודה .אני מזמינה את גלעד פדבה שידבר על מדינה עירומה :ארוס ,ציוויליזציה וגליון העירום של השבועון "פנאי פלוס". פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 120 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 גלעד פדבה "גיליון העירום" הראשון של שבועון הבידור "פנאי פלוס" הופיע בערב פסח תשס"ח (אפריל .)2008על שער הגיליון מופיעה ברכה" :חג חרות שמח!" הברכה הזאת כורכת יחד את "חג החירות" ואת "החירות המינית"" .פרויקט עירום חגיגי!" ,כך הגדיר השבועון את המיזם התקשורתי-הארוטי ,והבטיח 42עמודים לוהטים (מתוך 196עמודי הגיליון). פרויקט עירום זה מבקש לשלב ארוטיקה ואסתטיקה בלי להיחשב "פורנוגרפי" או "זול", והוא משקף במידה רבה את גישותיהן המורכבות של החברה ושל התרבות הישראליות לעירום ולשחרור מיני. הפורנוגרפיה ,על ביטוייה השונים ,מחלחלת באחרונה באינטנסיביות לתעשיית הפרסום, לאופנה ,לתקשורת ,לאמנות החזותית ולקולנוע הממוסד והאמנותי-אלטרנטיבי כאחד ,כולל סרטים כמו "הטנגו האחרון בפריז"" ,אימפריית החושים"" ,שורטבאס" ו"החולמים". הקריאה הביקורתית שלי ,של גיליון העירום של "פנאי פלוס" ,מתבססת בעיקר על עיון מחודש בספר "ארוס וציוויליזציה" ([ ,)1978 ]1955מספריו הבולטים של הרברט מרקוזה, שנמנה עם הפילוסופים הבולטים באסכולת פרנקפורט .מרקוזה מציע קריאה ביקורתית של יחסי הגומלין בין החברה האזרחית ובין המערכת הכלכלית הקפיטליסטית. מרקוזה מתנגד לטענתו של זיגמונד פרויד ,שהציביליזציה מחייבת דיכוי של הטבע .מרקוזה תומך בשחרורו של הארוס מכבלי הבורגנות הקפיטליסטית הממסדית .הוא מצדד בהבחנה ברורה בין ארוטיקה ובין פורנוגרפיה .לדעתו ,ארוטיקה היא סקס שחוגג את חוויית המיניות ( .)celebratoryלעומת זה ,פורנוגרפיה היא סקס שמפחית את חוויית המיניות לרמת אוננות (.)masturbatory אזכיר בקצרה ,שהעירום החזותי החל לחלחל לתקשורת הכתובה בישראל עם רכישתו של השבועון "העולם הזה" בידי אורי אבנרי ב" .1950-העולם הזה" התאפיין (עד מכירתו לאריה גנגר ב )1990-בשילוב של ביקורת שמאלית רדיקלית על מערכות הממסד ,עם רכילות עסיסית וכתבות סנסציוניות על שערוריות מין ,המלוות בתמונות של עירום נשי. ב 1965-הופיע השבועון המתחרה "בול" ,שהיה בבעלותם של מקסים גילן ,שמואל מור ויצחק גוטמן והציע שילוב של כתבות אנטי ממסדיות שמאליות וחשיפת שערוריות פוליטיות (כולל חשיפת מעורבותו לכאורה של "המוסד" ברצח מתנגד המשטר המרוקני מהדי בן-ברקה) מכאן ,ומינון גבוה במיוחד של כתבות ארוטיות ,המלוות בתמונות של עירום נשי מלא מכאן. כשהשבועון "בול" הלך ודעך ,בסוף שנות ה ,80-גם הירחון היוקרתי "מוניטין" נקלע לקשיים כלכליים ,ונמכר לגליה אלבין ,שהוציאה לאור מהדורה ישראלית של הירחון הפורנוגרפי האמריקני ( Penthouseבבעלותו של בוב גוצ'יונה) .אלבין איחדה את שני כתבי־העת והוציאה את "מוניטין פנטהאוז" ,שהכיל תצלומים רבים של עירום נשי ,עד סגירתו ב.1993- במקביל לכתבי־העת שהתבססו על תצלומי עירום נשי ,הופיע הירחון להומואים "מגעים" בעריכת מארק אריאל ,בשנים 1992-1987וכלל דיווחים וכתבות ,לצד תצלומים רבים של פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 121 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 עירום גברי מלא .ב 2001-נוסד ירחון הגברים ההטרוסקסואלי "בלייזר" בהשראת כתב־העת הבריטי FHMוהירחון הארוטי האמריקני ,Maximונושאיו העיקריים של "בלייזר" הם רכב, ספורט ,אלכוהול והימורים ,בשילוב תצלומים ארוטיים של נשים בעירום חלקי. לעומתו ,הירחון הישראלי ,Bananaשהחל להופיע ב 2002-ומחולק חינם ,כמעט אינו כולל חומר מערכתי ,אלא רק מודעות של שירותי ליווי ,שירותי עיסוי וחנויות מין להטרוסקסואלים ולהומוסקסואלים ,המלוות בתצלומי עירום .לקראת סוף שנת 2006הופיע הירחון המתחרה Seximoהמציע תמהיל דומה של מודעות (בליווי תמונות עירום) של שירותי ליווי ,דירות אירוח דיסקרטיות ,מועדוני חשפנות ,מכוני עיסוי ושיחות ארוטיות. לעומת הפרסומים הנ"ל ,הרי ש"פנאי פלוס" הוא מגזין לכל המשפחה .גיליון העירום של "פנאי פלוס" הוא תופעה נדירה ,יחסית לתקשורת המודפסת הישראלית של שלהי שנות ה.2000- "פנאי פלוס" ושבועונים דומים ברחבי העולם הם מגזינים מן הזרם המרכזי ,שמפרסמים גיליונות עירום מיוחדים .לא מדובר בכתבי־עת פורנוגרפיים שהתמחותם בכך .העובדה הזאת מציבה אתגר מקצועי בפני העורכים והמו"לים .גיליונות העירום אמורים "לספק את הסחורה" ,דהיינו להציג לראווה גופים צעירים ,יפים מעורטלים ,ויחד עם זאת לא לעבור את הגבול הדק לעתים, שבין ארוטיקה לפורנוגרפיה. על שער גיליון העירום ,שנפתח לכריכה כפולה ,מתנוסס תצלום ענק של הדוגמנית גלית גוטמן כשהיא חובקת את שדיה ומסתירה את מפשעתה בשיכול רגליה הארוכות ,המאובזרות במגפי עור שחורים מבריקים ,גרבונים שקופים וביריות .בתצלום ,שנעשה בהשראת הצילום המפורסם של דוגמנית־העל ג'יזל על גבי שער גיליון אוקטובר 2007של המגזין ,Esquireגוטמן נועצת מבט ספק תמים בצופה הלהוט. התצלום הזה משעתק דימויים רווחים מתת־תרבות הפטיש ( ,)fetishכולל גרבונים ,ביריות ובעיקר מגפי עור שחורים .בניגוד מסוים לאסתטיקה הנאצית ,האישה הלובשת אביזרים אלה (בלבד) אינה בלונדינית ,אך תצלום זה עדיין משמר אסוציאציות של כוחנות ושליטה בשילוב פגיעות ומזוכיזם :הדוגמנית מניפה את רגלה באוויר ,באופן המסתיר את מפשעתה ,ומגוננת- מסתירה שדיים באמצעות שילוב ידיים .היא מפנה מבט רך ופגיע – בשפתיים פשוקות מעט – אל המצלמה .פטישיזציה (וכמעט פאשיזציה) זו של הגוף הנשי ,כוללת מבט מזוכיסטי "מוקפא" ורפלקסיבי של הדוגמנית ,המתכתב עם המבט הסדיסטי המדומיין של הגבר-המתבונן. הפטישיזציה של הגוף הנשי העירום בשער של "פנאי פלוס" משקפת משיכה לסקס "קינקי", סוטה כביכול ,המתבטא במשיכה עזה לאובייקטים ,לאביזרים ולחפצים המוצאים מהקשרם לספרה ארוטית חדשה .כך למשל ,זוג המגפיים אינו משמש כאן כאמצעי הקונוונציונלי ומועברים ֵ לגונן על כפות הרגליים ,אלא כסימן של שליטה ,המעורר פולחן הערצה וסגידה. תרבות שוליים זו מחלחלת – או מסופחת – משנות השמונים ואילך לזרם המרכזי בתרבות הפופולארית ובתקשורת ההמונים ,כולל וידאו־קליפים ומופעים של הזמרת מדונה ,פרסומות, אביזרי אופנה ,תלבושות ופורנוגרפיה "קונוונציונלית" .סיפוח זה של השוליים אל חרושת התרבות הממוסחרת והממסחרת הנו חלק בלתי נפרד מאופייה הטורפני של החברה הקפיטליסטית. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 122 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 העורכת הראשית של "פנאי פלוס" ,נירית וייס ,מתייחסת לגיליון העירום כאל הישג תקשורתי מפעים :היא מבטיחה לקוראים שהם אוחזים בידיהם מוצר ייחודי ,נועז ושובר שגרה, והיא אפילו מגדירה את גוטמן "הבחירה הראשונה והיחידה שלנו לגיליון" (עמ' )57ומתארת אותה כ"דוגמנית המצליחה ביותר בארץ וכקונצנזוס לאומי" .והיא מוסיפה[" :היא] אשת משפחה, אם לשתי בנות ,בת ,35ששוברת מדי שנה את שיאי היופי והקריירה של עצמה" .הלגיטימציה הראשית של גוטמן ,המוצגת כציר המרכזי של גיליון העירום ,היא היותה אם ישראלית .הבניית האישה הישראלית כ"אשת משפחה" בראש ובראשונה ,תואמת את עיצובי הגבריות והנשיות המסורתיים בידי התנועה הציונית ,כגופים המסמלים התחדשות לאומית והמשמרים יחסי כוח פטריארכליים. ג'ורג' ל' מוסה ([ )2008 ]1985טוען כי הלאומיות ,שסיפחה אליה את החיפוש הגברי אחר ידידות וקהילה ,פנתה בעשורים הראשונים של המאה ה 19-להטמיע גם אידאלים חדשים של נשיות .היא חיזקה אותם באמצעות עיצוב סמלים נשיים של האומה ,דוגמת דמויותיהן האיקוניות המצוירות של הגבירות גרמאניה ,בריטאניה ומריאן הצרפתייה. הלאומיות והחברה שהזדהתה עמה ,השתמשו בדוגמת האישה הבתולית והענווה להמחשת המטרות המוסריות שלהן .בתהליך זה חוזקו האידאלים הבורגניים של מהוגנות ,אשר חדרו אל כל שכבות החברה באירופה במהלך המאה ה .19-הנשים כסמלים לאומיים גילמו סדר ויציבות" :האישה הייתה התגלמות המהוגנות; אפילו בתפקידה כמגִ ינה וכשומרת של עמה, הוטמע תפקידה המסורתי כאישה ואם – שומרת המסורת ,הדואגת לשימור הנוסטלגיה בעולם הפעיל של הגברים" (שם ,עמ' .)117 הגוף הבהיר של גוטמן מהווה ציר מרכזי בגיליון העירום ,והמגזין לא מעוניין שהצילומים הנועזים של גוטמן יקוטלגו כפורנוגרפיים .ה"אליבי" של השבועון להצגתם מתבטא בשלוש וע ָריוֹת; רמות( :א) הצגת השימוש בעירום כמעשה אמנות; (ב) הקפדה על הסתרת פטמות ֲ (ג) רמיזות אינטר־טקסטואליות גלויות לתצלומי עירום "קלסיים" שהופיעו במגזינים לא- פורנוגרפיים יוקרתיים. הכתבה המרכזית בפרויקט העירום" ,סלבריטי סקין" ,מציגה את שלושים הצילומים "הכי חשופים ,שערורייתיים ומדהימים בכל הזמנים" (גינזבורג 2008א ,עמ' .)66מעניין ש 24-מבין שלושים הצילומים ה"מאיירים" כתבה זו מציגים עירום נשי ,ורוב המצולמות המפורסמות מופיעות בפוזה דומה :רגליים סגורות או משוכלות וידיים מסתירות שדיים .רק מרלין מונרו נראית בחזה חשוף לחלוטין .מוסכמות ייצוג אלה מיוצרות במנגנוני הארוטיזציה של חרושת התרבות ,המבקשים לאכוף את השיטה ההטרוסקסואלית ,המציבה בדרך כלל את האישה במוקד הספקטקל החזותי .לעומת זאת ,רק חמישית מן הדימויים המלווים את אותה כתבה כוללת עירום גברי .אחד משערי המגזינים המאוזכרים בכתבה הצליח במיוחד לאתגר תפיסות שמרניות, ולחתור תחת הקודים הבורגניים של נראות מינית בתרבות הישראלית .זהו שער השבועון Time Outתל-אביב מ 2005-בכיכובו של השחקן ליאור אשכנזי ,הנראה בעירום כמעט מלא ,לצדו של הבמאי איתן פוקס ,שנשאר לבוש בג'ינס ובטי-שירט שחורים .בכותרת "ללכת עד הסוף" שחזרו השניים את התצלום המפורסם של לנון ואונו על שערו של .Rolling Stone פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 123 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 "פנאי פלוס" מציין שהשניים "גרמו לשערורייה זוטא ולחישות בדבר נטיותיו המיניות של אשכנזי" (רום ובשן ,2008 ,עמ' .)96בתצלום נועז זה אשכנזי ופוקס נראים בתנוחה הומוסקסואלית כביכול ,כשאשכנזי בתפקיד המפתה ,המציע את גופו החשוף לפוקס ידידו, ומחבק אותו .פוקס מצדו ,מופיע בלבוש מלא כשידו הימנית תחת צווארו ,וידו השמאלית בכיסו ,ומבטו פונה לכיוון המצלמה (ולא לכיוון אשכנזי) ,כאילו הוא מקבל באדישות את יוזמתו של הכוכב יפה התואר. ַא-סימטרייה זו ,המתבססת על הידע החוץ-טקסטואלי של הקוראים לגבי נטייתו ההטרוסקסואלית של אשכנזי ,ונטייתו ההומוסקסואלית של פוקס ,ממקמת את העירום של אשכנזי – כמו זה של ג'ון לנון – בעמדת האובייקט ,וזאת בניגוד לבמאי הלבוש ,המוצג כסובייקט. העירום של ליאור אשכנזי מסמן את ההעברה הדרמטית של הגוף הגברי מעמדת המתבונן לעמדת מושא הצפייה ,מעמדת השליט לעמדת הנשלט ,מן העמדה הווייאוריסטית ()voyeuristic של המציצן לעמדת המענג המציג את חמוקיו לראווה .תדמיתו הגברית ,ואף המאצ'ואיסטית, של אשכנזי היא המאפשרת לו "לצאת בשלום" מתצלום פרובוקטיבי זה. כתבה אחרת באותו גיליון ,מציגה דמויות מפורסמות מעולם המוסיקה והקולנוע שהצטלמו בעירום .כתבה זו מבצעת ֶרה-נטורליזציה של הנשים המתפשטות בתפקידן המסורתי כסמלי סקס .לעומתן ,הגברים העירומים מתוארים שם כאקסהיביציוניסטיים ,פרובוקטיביים או מוקיונים( :א) התאווה להיחשף מיוחסת למשל לחברי ה"רד הוט צ'ילי פפרז" השריריים, המתוארים כ"להקת-רוק שאף פעם לא אהבה להופיע עם יותר מדי בגדים עליהם (ובצדק!)" (גינזבורג 2008א ,עמ' ( ;)78ב) התאווה לשערוריות מיוחסת למשל לרובי ויליאמס ,שהצטלם עם הדוגמנית ג'יזל בונדשן לשער Vogueהבריטי ,ו"פנאי פלוס" מכנה אותו "אמן הפרובוקציות" (עמ' ,)80ואף לזמר הראפ אמינם ,האוחז בזיקוק דולק המסתיר את איברו ,והמתואר כ"אלוף המסרים הבוטים" (עמ' ( ;)82ג) התאווה למפגנים ֵליצניים מיוחסת למשל לג'ים קארי ,שכיכב בשערו של Rolling Stoneכשכלב פודל מושך מטה את תחתוניו האדומים ,ו"פנאי פלוס" מקפיד לציין שהשחקן נחשב בתחילת דרכו ל"כוכב סרטי קומדיות זולות" (עמ' .)80 גיליון העירום של "פנאי פלוס" משמר באופן בולט את הסדר המיני ההטרוסקסואלי :מתוך 83תצלומי העירום שהופיעו בגיליון העירום של "פנאי פלוס" ,תצלום אחד בלבד מציג פוזיציה הומוסקסואלית ,ורק שני תצלומים (הלקוחים מן הספר Sexשל מדונה) מציגים פוזיציה לסבית. סדר היום ההטרו־נורמטיבי של גיליון העירום של "פנאי פלוס" מתבטא אף בכתבה "הדרך אל האמצע" המוקדשת לנשים ידועות שכיכבו ב ,Playboy-מגזין הפורנו המפורסם בעולם. התצלומים המלווים כתבה זו מציגים נשים מפורסמות ,רובן בבגד ים חושפני או בבייבי־דול נדיב מחשוף ובגרבי רשת ,כשהן נועצות מבט במצלמה .הטקסט מסנגר בלהט על תעשיית המין של יו הפנר תוך כדי שימוש במנעד דימויים פטריארכלי ופטרנליסטי" :כבר שנים רבות ש'פלייבוי' אינו נתפס כחוברת פורנו רך או המחוז הבלעדי של בימבוז עתירות סיליקון וגוונים זולים בשיער" ,מגלה הכתבת חגית גינזבורג. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 124 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מרקוזה ([ )1978 ]1955מדגיש כי הרפיית המוסריות המינית אינה בהכרח משחררת אלא דווקא משרתת את המשטר .הוא כותב" :השלילה מתואמת עם 'החיובי' ,הלילה עם היום, עולם החלומות עם עולם העבודה ,דמיון עם תסכול" (עמ' .)66כך האנשים זוכים למעין נופש באותה מציאות המצויה כל הזמן בבקרה אחידה ואינם זוכרים את החלום שחלמו בלילה אלא את שגרת היום; האנשים לא זוכרים את אגדת הפיות אלא את הכחשתה של האגדה .מרקוזה מוסיף" :ביחסים המיניים הם 'מקיימים את פגישותיהם' – עם הקסם ,עם האהבה ,עם השידור המסחרי האהוב עליהם" (עמ' .)66 האופי הפורנוגרפי לכאורה (ולא ארוטי) של דימויים רבים בגיליון העירום של "פנאי פלוס" ממחיש ומחזק את הבחנתו של מרקוזה בין ארוטיקה משחררת ובין פורנוגרפיה דכאנית ,שאינה מבקשת לשחרר את התשוקה מן הכבלים הבורגניים הנצלניים ,אלא לעודד וולגריזציה של סיפוק היצרים ,תוך כדי הנמכתה של החוויה המינית לדרגת אוננות. ברצותו לאחד קהל עממי מכאן וקהל יוקרתי מכאן ,מתאפיין גיליון העירום של "פנאי פלוס" בתנועת מטוטלת בין שחרור הליבידו מכבלי המוסרנות כביכול ובין אסתטיזציה מוקפדת של התשוקה ההטרוסקסואלית .מצד אחד השבועון מוכיח את כוכבי הבידור הישראליים על סירובם לככב בעירום בשערי מגזינים ומכריז" :לא לבושה!" ,ומצד אחר ,השבועון מזכיר לקוראיו שוב ושוב שאינם אוחזים בידיהם גיליון פורנוגרפי וולגרי וגס ,אלא יצירה מעודנת ,מסוגננת ואנינת טעם. כדאי לזכור את הקונטקט בו התפרסם "גיליון העירום" של "פנאי פלוס" :חלקים נרחבים מהחברה הישראלית סוגדים לתרבות הסטריפטיז :וידויים חושפניים במוספים שבועיים, תכניות "ריאליטי טי־וי" המשלבות מציצנות וסדיזם ,וידאו קליפים המייצרים רגשות סינתטיים ופרסומות המשווקות מים מינראליים ,ספות עור ומכוניות באמצעות דוגמניות ודוגמנים מעורטלים ,שגופם הופך אף הוא למוצר צריכה פופולארי. מדינת סטריפטיז אינה בהכרח מדינה מאושרת ,ונתיניה אינם בהכרח מסופקים ומאושרים. תצלומי העירום שמציע גיליון העירום של "פנאי פלוס" אינם בגדר פרקטיקה אמנציפטורית, אינם קוראים תיגר על מסחור התשוקה ,ואינם מבשרים את קץ הצביעות המינית או את קץ אפלייתן והדרתן של קבוצות מוחלשות (חברתיות ,אתניות ומיניות) ממוקדי הכוח בתקשורת הפופולארית .שחרור בלתי מבוקר של הליבידו אינו מבשר בהכרח חופש מיני ודמוקרטיזציה אמיתית של התשוקה. בעקבות מרקוזה ,מאמר זה קורא למהפך של הליבידו :ממיניות מרוסנת בשליטת איברי המין – לארוטיזציה של האישיות כולה .כך תיווצר אישיות המתאחדת עם העולם מתוך שאיפה ליופי :סימטריה ,הרמוניה ,שלמות .הכוונה היא לעודד התפשטות של הליבידו ,המגשר בין יחסים פרטיים וחברתיים .כך אפשר יהיה להתגבר על הפער בין האישי ובין הציבורי שיָ צר עקרון המציאות הדכאני ,המבקש להכניע את היצרים (מרקוזה ,1978 ]1955[ ,עמ' .)135 בחזונו של מרקוזה תיבלם החדירה הגוברת של עקרון המציאות לתחום עקרון ההנאה. צרכני התקשורת לא ייאלצו להסתפק ב"גיליון עירום" נוסחתי ,אלא ייהנו ממדינה עירומה, מעורטלת משכבות הצביעות וההתחסדות ,ממדינה שוחרת טוב ,ללא דיכוי פוליטי ,חברתי, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 125 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 עדתי ,מגדרי וסקסואלי .בחברה אוטופית כזאת גוף האישה הישראלית לא יזדקק ל"אליבי" המטהר של אימהות ומשפחתיות ,החירות תחליף את הרגשת האשמה ,ואותה חירות לא תהסס להתפשט. ד"ר אורית אבוהב תודה רבה .הדובר האחרון שלנו הוא אלי ברודרמן שידבר על "מהפכת הצילום :בין שינוי תרבות לשינוי תרבותי". ד"ר אלי ברודרמן אני מלמד במכון לאמנות ובמחלקה לתקשורת באורנים ,במכללת ספיר במחלקה ליצירה ותרבות ,בוגר המחלקה לפרשנות ולתרבות בבר אילן. ההרצאה שלי מנסה להגדיר את ההבדל בין "שינוי תרבות" שמצביע על תקומתה של תרבות אחת על חורבותיה של תרבות אחרת ,לבין "שינוי תרבותי" שהוא שינוי הנגזר מתופעה תרבותית מרכזית .שינוי תרבות הוא החלפה של תשתית תרבותית אחת באחרת .כדי שלא נחטא בהכללות ,נבחן שינוי תרבות של אחת באחרת בעיקר על פי השינויים בפרמטרים של תפיסת המציאות ,היחס לאמת ודילמות אתיות. ב 150-השנים האחרונות ,לטענתי ,הגורם המחולל את שינוי התרבות הדרמטי ביותר הוא הצילום .מפאת קוצר הזמן יתמקדו הדברים בעיקר בשינוי שחל בתפיסת המציאות ,בעקבות הופעת הצילום ,למרות שלנושא האמת והדילמות האתיות יש מקום רב להתייחסות. מטרת הרצאתי ,אם כן ,תהיה לנסות לייצב את הקטגוריות "שינוי תרבות" ו"שינוי תרבותי" כאשר "שינוי תרבותי" הוא תמיד נגזרת הכרחית של "שינוי תרבות" .ההבחנה בין קטגוריות אלו נראית לי חשובה לשיח התרבות כדי לחדד הבחנות בין תופעות ולשפר את יכולת המיון שלהן במחקר ,הן מבחינת ההשפעה והן מבחינת ההיקף ,וכן להצביע על האפשרות לחוסר המשכיות תרבותית .ייתכן מצב של חוסר המשכיות תרבותית ,מצב לא כל כך מתקבל על הדעת ,לפחות בתקופה המודרנית שלנו. נדמה שהצילום הומצא פעמיים :פעם אחת במפנה בין המאות ה 18-וה 19-עד ,1839כאשר מגוון של המצאות וטכנולוגיות אופטיות וכימיות חדשות הצטרפו-הצטלבו ליצירת הצילום. המצאתו השנייה של הצילום קשורה לתפקידים החברתיים שיוחסו לו ולשיח התרבותי שנוצר סביבו ,שנים מעטות לאחר המצאתו .המצאת הצילום ומגוון שיטות הצילום לא היו שייכות או מושפעות ממסורת חזותית שלטת באותה תקופה ,וגם לא שיקפו צורך חברתי מסוים .הצילום פשוט נוצר ,כסוג של בריאה ספונטנית ,ללא קשר למסורת תרבותית ,ללא הקשר חברתי אמנותי כלשהו .ניתן לומר שהתחלת הצילום מצויה בקומבינציה של המצאות שנוצרו החל מתקופת הרנסנס עד לשלהי המאה הַ ,18-המצאות מדעיות שלא התגבשו לכלל אחדות .סביב שנת ,1800 במפנה המאות ,המדינות המונרכיות באירופה החלו לאמץ דגם התפתחות כלכלי שנשען על פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 126 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פעילות ממשלתית נמרצת ,דרך הרחבת התעשיה והמסחר .התפתחות חברתית הובנה כנובעת מחופש מדעי אינטלקטואלי של יחידים ,השואפים לפתור בעיות מדעיות שיובילו ליישומים פרקטיים .אלו שנהנו מגישה זו היו ,כמובן ,המעמדות המבוססים ,בעלי הנגישות לחינוך ,יזמים בעלי הון ,תעשיינים ובעלי קרקעות – כל אלה מרכיבים את מעמד הביניים ,או הבורגנות, שמעמדם הכלכלי חברתי התבסס על הישגיהם וגובה הכנסתם .גורמים מרכזיים בתהליך הצילום החלו להיקשר זה לזה ולהיות תחת משקפיים מדעיות בתקופה שבה המצאות מדעיות פרקטיות ויישומים מדעיים קיבלו עידוד על ידי מדיניות לאומית וערכים תרבותיים .זרימת הון מסיבית דאגה ליישום אתוס תרבותי זה .יזמים ואנשי עסקים האמינו בהשקעה בהמצאות ובמחקר מדעי. רוב רובה של היסטוריית הניסויים ,הקשורה בהולדתו של הצילום ,מצביעה על בעלי הון ויזמים שפעלו בהשראת ערכים תרבותיים המקדמים ומקדשים אנשים בעלי יכולת אינטלקטואלית וכלכלית ,הפותרים בעיות טכניות. ב ,1839-כשהמדיום התגלה רשמית ,העולם התעשייתי היה בשל ליישם את ההמצאה הזאת למטרות שונות כגון :יצירת דיוקנאות ,איסוף מידע ,סיווג ומיון מידע רפואי ,גזעי ,גזעני ,ביולוגי, שכנוע פוליטי ,מחקר אקדמי ,התרשמויות מסע ובעיקר לצורך הפצת מידע .כל זה ,כמובן ,לא נצפה על ידי אותם גורמים ומדענים שעסקו ,ב ,1800-בניסויים שונים בכימיה ובאופטיקה, ניסויים שהצטלבותם יצרה את המדיום שהפך לעניין תרבותי מכריע .רק ב 1855-החלו לצאת לשוק המצלמות המזכירות את אלה של היום .עם ניצני היווצרותה של תרבות ההמונים ופיתוח רשתות לייצור וצריכה של דימויים ,החלו להופיע המצלמות הקלות לתפעול .השיעתוק הצילומי מתחיל להופיע באמצע שנות ה 50-של המאה ה.19- בהתאם לצעד החברתי תרבותי שהמצאות טכנולוגיות הן הכוח המוסרי מעמדי העומד מאחורי האדם התרבותי ,החל דגר ( ,)Louis-Jacques-Mandé Daguerreהממציא הרשמי של הצילום ,לשווק את המצאתו לקהל הרחב .הוא הנפיק מניות ויצא בקמפיין פרסומי בו ציין את השימושים הנוחים ב"דגרוטייפ" ליצירת מגוון אוספים למעמד הביניים המחפש הנאה ונוחות בבתי קיץ בכפר .הוא ציין עד כמה ההמצאה שלו תרגש ותספק בעיקר נשים .הפנייה שלו הייתה קודם כל לנשים .במקום לרשום פטנט על ההמצאה ,ממשלת צרפת החליטה להעניק לדגר ולנייפס ,שותפו ,פנסיה לכל החיים ולהעניק את המצאת הדגרוטייפ במתנה לשאר העולם. כך נולד הצילום מבחינה רשמית והיסטורית – צביר של המצאות מדעיות שהתלכדו הודות להשקעת הון מסיבית בפיתוח ההמצאות המדעיות ובעידודם של פקידים ביורוקרטיים. חשוב לציין שמיד עם הכרזתו של דגר ב 1839-כממציא הצילום ,החל מחול שדים פוליטי באירופה על מנת לקעקע את הקביעה הזו .גם באנגליה וגם בצרפת נעשו אין סוף נסיונות על ידי מדענים ויזמים שונים לקעקע את מעמדו של דגר כממציא הצילום .אך כמו שציינתי ,מאחורי דגר עמדה ממשלת צרפת ופקידים רבי עוצמה שהחליטו שזאת תהיה המצאה צרפתית. בהצבת הצילום כהליך טבעי שקשור כולו בטבע ,ולא כתהליך השייך להיסטוריה אנושית, הרחיקו חלוצי הצילום את הצילום מההיסטוריה המקובלת של ההמצאות בכלל ,ושל המהפכה התעשייתית בפרט .הצילום נתפס כדבר טבעי שהתגלה ,ולא כדבר שהומצא ,כמו מסילת הרכבת או הטלגרף .הצילום נתפס כתופעה טבעית שנחשפה על ידי האדם ,כמו תופעת המגנטיות. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 127 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הדימוי הצילומי נתפס כזהה לדימוי שאנו מקבלים ברטינה של העין ,מה שאישר את הגישה האמפיריציסטית בפילוסופיה ,שהדימוי הרטינלי ,זה שמתקבל בעין ,הוא לגמרי עצמאי ומשוחרר מתחושותיו ומחשבותיו של הסובייקט .הצילום ,כמספק דימוי ניטרלי ,נתפס ככזה במסגרת הציפייה התרבותית של התקופה שהעולם יכול להתגלות להמונים כמות שהוא. עם הופעת הצילום ,החלו לראשונה לחשוב בתרבות המערבית על דמוקרטיזציה של הידע, תופעה שלא הייתה קיימת עד אז .הפיכת הדגרוטייפ לפטנט והפיכת הקאלוטייפ של טלבוט ( )Talbotלפטנט הייתה אחת האינדיקציות המוקדמות להפיכת הצילום לכלי תרבותי חברתי משמעותי .הדבר הצביע על כך שהצילום עובר ממעמד של המצאה מדעית למעמד של רכוש בעל הבטחה מסחרית .כבר מ 1840-היה הצילום לחלק משימושי התעשייה ,איסוף המידע ואחסנת מידע ,וכן החל לחבור אל תחום האמנויות .כמו כן נושא הצילום החל לככב בכותרות העיתונים. החלה להתפתח תחושה שהמצאת הצילום היא יותר מהמצאה – היא מהפכה .הצילום היה לחלק מהכוחות המעצבים של העולם באותה תקופה .הקפיטליזם התעשייתי יצר מעמד ביניים של מומחים ,מדענים ,לדוגמה ,שהחלו להשתמש בצורה מסיבית בצילום בעבודתם. בנוסף ,גדילתה המואצת של העיר האירופאית תרמה לחילופי מידע ורעיונות בין אנשים שהתעניינו בתחום הצילום .המעבר מהכפר לעיר והתעצמות הניכור בעיר ,הובילו לצורך לייצר ולשמר זהות ,צורך שהצית את שוק הפורטרטים המצולמים .על רקע הניכור העירוני ,הזרות וחוסר היציבות בכל הקשור לזהות ,הציעו הצלמים לעירוני המתהווה פתח לייצב את זהותו על ידי ישיבה של מספר דקות מול מצלמה .כך הפך הצילום למייצב זיכרון .במקום סיפורים שעוברים מדור לדור וחפצים בעלי פטינה שמספרים סיפור או ציורי דיוקנאות ,בא הצילום, תיעד וייצב זיכרון לתמיד. ברמה הלאומית סייע הצילום להתפשטות הקולוניאליזם .התפשטות אירופה לעבר אפריקה, אסיה ודרום אמריקה יצרה נופים חדשים ומראות חדשים שנלכדו על ידי המצלמה .צילומים אלו שימשו כר רחב לפרשנות והיוו כלי פוליטי חשוב ברציונליזציה שעמדה מאחורי כיבוש הטריטוריות הנידחות. הצילום ,בתחילת דרכו ,גם שימש לתיאור ,להשוואה ולדירוג סוגים שונים של גזעים .רעיון הגזע וחשיבותו החלו לצבור תאוצה בסוף המאה ה 18-ובתחילת ה 19-כאשר כוון לתיאור תכונות שונות באיכויות מובנות של לאומים ועממים שונים ,לעתים על מנת לעורר רגשות לאומניים .הקולוניאליזם החריף של המאה ה ,19-כיבוש המזרח הרחוק ואפריקה על ידי אירופה החריף את הדיון במקורות הגיוון האנושי וכן יצר את הצורך לקטלג ,לסווג ולדרג על פי ערכים, על פי הטוב יותר והטוב פחות והצילום פשוט סייע לדיון הזה .במסגרת צילומי הגזע נעשה ניסיון לתת לאותם צילומים נופך מדעי על ידי השמטת פרטים מזהים של המצולם .הריחוק, הרקע הריק ,הצילום "נטול הסגנון" כפי שהוא נקרא ,נועדו ליצור סוג של סטנדרטיזציה מדעית, שהועברה באמצעות הצילום ,שהעביר את הנתונים המדעיים הקרובים ביותר לאמת. אך מהי האמת פה? מה מבוקש כאן כאמת? השאלות הקשורות לשאלת המציאות והאמת, שאלות שהחלו לצוץ אט אט באמצע המאה ה ,19-לא מנעו מהצלמים האתנוגרפים והרפואים לצלם את נושאיהם על פי תפיסות ההצבה של דיוקן מעמד הביניים ולראות בדיוקנאות אלה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 128 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אמת מדעית מוחלטת .סטודיו הצילום הפך להיות מרחב חברתי חדש שבו מצולמים יכלו לבנות ולתעד עבור עצמם דימוי שדרכו רצו להיראות בציבור ,בפני משפחה או זרים .עדיין לא נוצרה הסתירה בין הסובייקטיביות המוחלטת של הצילום להיותו נתפס בציבוריות כאובייקטיבי .בכל פינה נבנה סטודיו והצלמים עודדו את המצולמים להצטלם כך שהאישיות הרצויה להם בציבור, אותה הם רוצים להביא לידי ביטוי ,אכן תוצג כך בצילום .אנשי הסטודיו העסיקו מאפרים, ספרים ,ואף החלו לייצר תפאורות משתנות – כל זאת על מנת לייצר את הדימוי הרצוי ,שייצג בצורה הטובה ביותר את מעמדו של המצולם ,שאיפותיו ותכונותיו הנעלות .בשלב מסוים המצולמים החלו להיכנס לתפקידי משחק של הדמויות אותן הם גילמו. התפיסה בדבר הצילום כמייצר דימוי אובייקטיבי ,החלה לשנות את התפיסות ביחס של האדם לזיכרון .אף מדיום ,לפני המצאת הצילום ,לא הצליח להביא לידי ביטוי זיכרון ,לייצר דימויים כה צמודים למציאות ולהתנסות .התחושה של מפגש אישי בלתי אמצעי ,התחושה שלי להיות שם ממש ,חיברה את ההתנסות האנושית עם התנסויות בסדר גודל שאדם לא ידע קודם לכן ,בעיקר התנסויות בשדה הלאום והמדע .ענייני המדינה הם פונקציה של מידע .בתקופות עתיקות יותר ,מידע היה פונקציה של דיבור ,העברה של סיפורים ,קטעי מידע ומה שהיינו מכנים "שמועות שעברו מפה לאוזן" .רק החל מהמאה ה ,18-כשהעיתונות באנגליה החלה להתמסד ולקבל צורה שמזכירה ,במובנים רבים ,את העיתונות של היום ,רק אז החלה להצטייר המציאות הלאומית כדבר קרוב וממשי .עם הופעת הצילום ,הלאום הופך לדבר מוחשי ,למידע חזותי מצטבר .הלאום ,שהוא ישות מופשטת ,הופך לסוג של דבר חומרי ,שאפשר להחזיק אותו ביד .הצילום הופך לסוג של עדות המכוננת זהות – זהות אישית ,זהות לאומית .חומריות קטנה וקלת משקל מייצגת משפחה ,למשל ,ובמובנים רבים היא-היא המשפחה– אלבום הצילומים שלנו הוא המשפחה. קדמה חברתית מדעית ואישית נעשתה תלויה יותר ויותר בנראותו של המידע הציבורי. הציבור החל לתבוע נראות .עם התפתחות הצילום עלתה התביעה שאותו דבר מסוים ,שהאנשים רוצים לקלוט ,הוא זה שצריך להיות מצולם .התביעה הציבורית לדימוי הפכה למרכזית בחיי החברה והתרבות ,בעיקר בתקשורת-ההמונים .כעשור אחרי ההכרזה הרשמית של המצאת הצילום ,היו כבר בנמצא צלמי תקשורת-המונים .היכולת להדפיס שוב ושוב את אותו נגטיב הבטיחה יכולת הפצה .הצילום הוליד עבורנו את תעשיית התקשורת .הדרישה לוויזואליזציה של המידע יצרה שוק רחב ביותר לצילומים ,החל מדיוקנאות אישיים ,דימויים מדעיים ,ועד לפוטו־ז'ורנליזם .ההנחה שאני יכול לראות את עצמי בצילום ,הולידה את התשוקה לראות ולנכס מראות חדשים ושונים של אנשים זרים ושל מקומות מרוחקים שהיו עד לא מזמן לא יותר מתעתוע דמיון מסתורי או סיפור אקזוטי. הצילום גרם לפלישתם המסיבית של דימויים צילומיים לסביבה הסימבולית של התרבות. דניאל בורסטין ,בספרו "הדימוי" ( )Daniel J. Boorstin: The Imageמכנה זאת "המהפכה הגרפית" .הוא מציין את המתקפה העזה על השפה מכיוונם של דימויים משועתקים באופן מכאני ,הנפוצים ללא בחינה ברחבי התרבות האמריקנית – תצלומים ,תדפיסים ,פוטו־ מונטאז'ים ,פוסטרים וכדומה .לדבריו ,עולם הדימויים החדש לא תפקד כתוסף לשפה אלא שאף להחליפה כאמצעי הראשי שעומד לרשותנו בפרשנות ובשיח וכאמצעי ראשי להבין את פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 129 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 המציאות .ההתמקדות החדשה בדימוי ערערה הגדרות מסורתיות של מידע ,של חדשות ,ובמידה רבה של המציאות עצמה .התמונה דחקה את האקספוזיציה לשוליים .הצילום ,יחד עם המצאת הטלגרף ,הציע שיח חדש לעולם .שיח מקוטע ,שיח של תכיפות ,שיח של אינפורמציה מרובה, שרובה אינו אומר דבר לעומקו של עניין" .שפה" חדשה הרכיבה את השיח התרבותי ,שטען לאי־רלבנטיות של היסטוריה ,לא הסביר דבר והציע ריתוק במקום מורכבות ולכידות .הכמות והשטף הפכו לתצורת השיח המרכזי לעומת התבוננות וידע טיפוגרפי מורכב .האפיסטמולוגיה השלטת שהנחיל הצילום ,היא אפיסטמולוגיה הנבנית משטף של דימויים ,קטעי מציאות שאינם יכולים לייצר הפשטה והכללה כמו השפה .בעולם הצילום לא ניתן לדבר על "האדם" אלא על אדם מסוים .אין לנו אפשרות לייצר הפשטות כמו שאנחנו מייצרים בשפה המדוברת .לא ניתן לדבר על "העץ" באופן כללי אלא על עץ מסוים וכו' .לא ניתן להפיק צילום של "הטבע" ,אלא של טבע מסוים .בעולם התצלומים אין התחלה ,אמצע וסוף .זהו עולם חלקי ,קיים רק ההווה לבדו שאינו חייב להיות חלק מכל סיפור שאפשר לספר. אופני צבירת הידע ,איסופו של חומר ויזואלי רב מנותק מהקשרו ,נטול זמן ,נטול הקשר מרחבי ,מייצר אפיסטמולוגיה ותפישת מציאות אחרת מזו שהייתה קיימת לפני המצאת הצילום. מדובר על איסוף ידע ועיבודו המובילים לריגוש ,לבידור ,לשטיחות .הידע ,בסופו של דבר ,הופך תכליתי מחד ,ובידורי מאידך .גודש הידע והעדר שפה המאפשרת הפשטה ,מובילים את תפיסת המציאות ,מייצרים מציאות מקוטעת של נתונים בהקשר בידורי .חדשות ,קולנוע תיעודי ,כל מידע ויזואלי ,יהא זה הרציני ביותר ,מועבר בהקשר של בידור והעדר עומק הגות והפשטה. השינוי שחולל הצילום ,יחד עם המצאת הטלגרף ,יצר תרבות חדשה ,תרבות שרבים נתקיה מהתרבות שקדמה לה" ,התרבות הטיפוגרפית" ,כפי שניל פוסטמן מכנה זאת .חשיבה צילומית, שפה צילומית ,כל אלה מעידים על מעברה של התרבות לאופני צבירת ידע ותפיסת מציאות אחרים לגמרי מאלה שידעה תרבות המערב עד המצאת הצילום .לכן מדובר כאן בשינוי תרבות, החלפת תרבות אחת בתרבות אחרת. הטלוויזיה ,כמו המצלמה ,היא האפיסטמולוגיה החדשה של הדור .שינוי תרבותי הוא ,כמובן, נגזרת של שינוי תרבות .טכנולוגיית דימויים כגון קולנוע ,ובעיקר טלוויזיה ,מהווים שינוי תרבותי בתוך שינוי התרבות הגדול שנוצר באמצעות הצילום .כל אחד מאמצעי התקשורת שהצטרף לשיח האלקטרוני ,קיבל את הנהגת הצילום והעצים את האפיסטמולוגיה שלו עד היותה של התרבות "סימולקרית" ,כדברי בודריאר .תרבות סימולקרית היא התרבות שבה התודעה והשיח נבנים מרצף אין סופי ומקוטע של דימויים חזותיים משועתקים ,צילומיים ,שאינם מתייחסים למציאות וספק אם הם לא המציאות עצמה. ד"ר אורית אבוהב תודה רבה ,נצא להפסקה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 130 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מושב שלישי שינוי תרבותי: עמדות וכיווני חשיבה אישיים פנל א' מנחה :ד"ר איתן גינזברג ד"ר איתן גינזברג אני מחליף את זוהר אביטן ,שנבצר ממנו להגיע ברגע האחרון .יפתח זכריה פלווין בנושא" :המרכיבים הפסיכולוגיים הבין־אישיים בדרכו של השינוי החברתי אל מימושו". זכריה הוא איש האקדמיה למוזיקה בירושלים ומכללת "הד" למוזיקה בתל אביב, אינטלקטואל שעוסק בחקר המוזיקה ובהיסטוריה של המוזיקה .לאחרונה הגיש כתב־יד שיגיע אליכם לקריאה ,אחרי עיבוד ועריכה ואחרי קריאה ראשונה של כמה אנשים .אחרי הערותיכם והארותיכם ,הוא אמור להפוך לספר שעניינו תרבות ,ישראל ,מוזיקה קלאסית ועוד דברים .זכריה ,בבקשה. ד"ר זכריה פלווין אבקש להתייחס לסוגיה של סוכן־שינוי בקונטקסט של התכנסותנו כפורום לחקר תרבות. צמד מילים "סוכן־שינוי" הוא חלק משיח תורות הארגונים ,בעיקר בנוגע לשינוי ארגוני .נהוג לשייך את הסוגיה לתחומים של מנהל עסקים ופסיכולוגיה חברתית .האבות המייסדים של פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 131 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 החשיבה הפסיכולוגית־הארגונית הם קורט לוין (שנפטר ב 1947-בגיל )57וקריס ארגיריס ( )Argyrisבן ה .87-שני החוקרים האלו ,ועשרות החוקרים שבאו בעקבותיהם ,חקרו את המתרחש בארגונים ,על פי רוב ארגונים כלכליים או ציבוריים ,שלטוניים או מחקריים ,כאשר במוקד התעניינותם – תפקודם של הארגונים האלו על רקע נסיבות משתנות ,עם השתנות הציפיות בנוגע לתפוקה ,לאופי התפוקה ,להיקפי התפוקה ואף למהות התפוקה שלהם. בשנות ה 80-המאוחרות של המאה ה 20-השתנו פני הכלכלה בעולם החופשי :עם נסיגתה וקריסתה של ברית־המועצות ,אבד הכוח המאיים על איתני השוק ,ובעולם המערבי עלתה דרישה לשחרורו של השוק מרסן ההתחשבות בזכויות עובדיו־שכיריו .חלק מענפי המשק זינקו להיקפי עסקים ברמה בינלאומית שלא היו ידועים כמותם בתקופות קודמות; ענפים שלמים אחרים התיישנו ונבלו .על פי דרישת היזמים ,בתקופת הנהגתם של רונלד ריגן ומרגרט תאצ'ר, פורקו פיגומי המגננה הסוציאלית ,שנשתמרו מאז ה New Deal-של פרנקלין רוזוולט .יוזמה נועזת ותחרותית מחד ,ופחד של השכירים מאובדן השליטה על חייהם מאידך -אלה עיצבו את האווירה של עשרות השנים האחרונות ,אווירת החשש הקיומי ,שחדרה גם למנגנוניהם של עסקים מושרשים. בתנאים אלה ,תפקידו של סוכן השינוי הפך לתפקיד המושיע ,האמור לנווט את החברה או את ענפיה בעידן של פלוקטואציות הביקוש ,תנאי ההשקעה ושינויים בלתי פוסקים באבזור טכנולוגי .המחקר מלווה עתה את סוכן השינוי ,בעל מספר הנפשות :עליו לאתר את בעיות החברה ,עליו להכיר את הנפשות הפועלות בה ולתקשר איתם ,עליו להציע פתרונות ועליו לממש את הפעולה החדשה (אני מתמצת את אבחנותיהם של ארמין קרג'ליץ' Krdzalicומרטין קוֹסקוּן Coskunמאוניברסיטת גטבורג ,בחיבורםThe Characteristics of Change Agents in : ).The Context of Organizational Development מחקר אחר" ,מערכות המידע ותפקידם של סוכני«שינוי" (Information systems and )the change agent roleשל אליין ווינסטון ( )Winstonמאוניברסיטת הופסטרה (,)Hofstra שפורסם בכתב־העת של איגוד למחשוב בארה"ב (,)ACM SIGCPR Computer Personnel חוברת ,20מס' ( 4משנת ,)2002מחרה-מחזיק אחריו ומציג שלושה טיפוסים של "סוכן שינוי": )1המצייד באבזור חדש במו ידיו .)traditional( , )2המשכנע את העובדים ללמוד את טכניקות ההפעלה החדשות.)facilitator( , )3המנהיג העריץ ,המשליט את הדרישה לפעול בדרך חדשה ובמתודולוגיות חדשות, תחת איומי פיטורים של אלה הלא־מסכימים או המתקשים ללמוד (.)advocator המחקר של ימינו לא מתעכב על הסוגיות הברורות ,לכאורה ,כגון :עצם המושג – "שינוי" – במה מדובר? האם הכוונה להתאמה תוך מעבר לעשייה אחרת ,בעלת אופי אחר? וריאציה של העשייה הקודמת – הישן עם הפיתוח שהתווסף? ואולי טראנספורמציה של יחסי אנוש? הסוגיה האחרונה – טרנספורמציה ביחסי האנוש של השכירים ,הנדרשים לעבור למתכונת פעולה אחרת – תופסת מקום מועט בלבד במחקרים בנושא השינוי בתפקוד הארגונים .מי פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 132 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שהיה בכיר -מעצם מיומנותו והוותק שצבר -נסוג עכשיו לדרגה של אי־חשיבות בשל איטיות השתלטותו על הטכנולוגיות החדשות .במקומו בא הצעיר החצוף שמקבל מעמד של בכיר. מערכות של כבוד וסדרי עולם משתבשות .השנאות עולות. מה שלגמרי נעלם מעיניהם של חוקרי השינוי הארגוני הוא המתרחש בקרב השכירים בביתם ,או ברחובות העיר או העיירה .השנאות של המתקשים ,שירדו מנכסיהם החברתיים, עולות דווקא במקומות שאליהם אימת המנהל המחדש ,לכאורה אינה מגעת. אבל עוד לפני שנתייחס לתוצאות של השינוי בעבודה בביתו של נמען השינוי ,המתקשה להתאים את עצמו ,נביט על עצם סוגיית השינוי בארגון עסקי מהבחינה הציבורית־תרבותית. הרי הצורך בשינוי הוא פועל יוצא של הצורך ברווח (הכלכלי או הפוליטי) של הגוף שבבעלותו נמצא הארגון הנדון .מבחינתם של המועסקים בארגון ,השינוי שעליו מכריזים הבעלים כלל איננו נדרש ,כי מבחינת העובדים לא השינוי הוא האתגר המספק אלא השגרה ,המאפשרת הצמחת עינוגי הישג הן בעבודה והן בטיפוח חברות ויחסי־אנוש בסביבתם הקולגיאלית .כלומר ,הסטאטיקה השגרתית של פעילות מדודה ולא חפוזה ,היא היא המהות מספקת של העובדים ,והיא זו שמאפשרת את שליטתם בחייהם ובאמצעים העומדים לרשותם (בשל מוגבלות אמצעיהם ,הזמן לפתרון בעיות הופך לנכס כמעט יחיד לתמרוני הפתרון בו הם מעוניינים) .באור זה ניתן להבין שפועלו של סוכן־השינוי – המושתל על ידי ההנהלה ועל ידי הגורמים החיצוניים ,שאינם חשים כלל ואינם מעריכים כלל את רקמת האנוש הקבועה של השכירים במעמד הנמוך – משמעותו תוקפנות במסווה של ייעול ,הדרכה ,או דרבון־אילוץ־הכוונה .סוכן שינוי מוצג לעתים כ"חבר של העובדים" ,או כ"יועץ" ,אך הוא תמיד מבצע את רצונה של ההנהלה ,ורצונה של ההנהלה הוא הקובע .יעילותו של סוכן־השינוי נמדדת במידת ההחדרה של דרכים חדשות לארגון ולהשתתתו על היסודות החדשים כדרך של שגרה חדשה .רצונם של השכירים בדרגים הנמוכים נמדד רק בהקשר למידת מוכנותם להפריע או להפריע פחות להחדרת הסדר החדש . בתנאים שכאלה ,המעקב אחר פועלו של סוכן שינוי לא יכול להיות מוגבל בחקר הארגונים והכלכלה .מוכרחים לבדוק את תוצאות פועלו על השכירים בדרגים הנמוכים במקומות מחייתם. או אז נגלה את פריחתו רבת העוצמה של ה ressentiment-בנפש הנגררים לדרכים החדשות. על אף העובדה שהראשונים שדנו בתופעת ה ressentiment-היו סרן קירקגור ופרידריך ניטשה ,צרכי הדיון הנוכחי מובילים אותנו למחקריו בנושא זה של הסוציולוג מקס שלר ( .)Schelerעל פי מקס שלר ה ressentiment-הוא חוסר האונים של הנעלב והמושפל כלפי עולביו ומשפיליו ,הבא לידי ביטוי בזעם אלים המופנה כלפי החלשים ממנו התלויים בו – ילדיו, אשתו ,קרוביו ועוברי אורח חלשים פיזית .שרשרשת ה ressentiment-היא אחת הקללות הנוראיות של החברה .ה ressentiment-הורס את יחסי האנוש ,הוא אוטם את רגישותו של האדם כלפי זולתו ,והוא מייצר אגואיזם ,אלימות וצדקנות כאמצעי התנהלותו של האדם .החברה העולה על פסים אלה ,צועדת לכלייה .הצאר הרוסי ניקולאי השני כנראה לא ידע על כך... אך ,Monseigneur Bienvenuגיבורו של וויקטור הוגו מתוך הרומן הנודע שלו "עלובי החיים" ,בוודאי ידע זאת היטב .והרי הסיפור של ז'אן ולז'אן ,בפוגשו את ההגמון ביינווני: ז'אן ולז'אן ,בן למשפחה ענייה ,תמך בנעוריו באחותו ובשבעת ילדיה לאחר מות בעלה .כאשר פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 133 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הגיעה המשפחה לחוסר כל ,הוא מתפתה לגנוב כיכר לחם אחת מחנותו של אופה ,ונתפס. כעונש על מעשה זה הוא נשלח לרצות שבע שנים בכלא .עקב נסיונותיו התכופים לברוח ,משך שהייתו בכלא הולכת ומתארכת עד לסך של 19שנים .בכלא ז'אן ולז'אן מטפח מרירות רבה כלפי האנושות כולה .לאחר שחרורו הוא נודד עם תעודת מסע צהובה ,המעידה עליו כי הוא אסיר לשעבר ,וגורמת לנידויו על ידי אנשי הכפרים ,אשר מתוך פחד ועקב דעותיהם הקדומות, מסרבים להניח לו אף לאכול או לישון בפונדק ,בעד תשלום. בעודו נוטה ללון על ספסל אבן באמצע הכפר ,מפנה אותו אישה זקנה לביתו של הגמון האזור .ההגמון הוא איש קדוש אשר מקבל אליו את הנווד ומארחו בלא לשאול שאלות .ולז'אן מקבל את הכנסת האורחים הזו אך כיוון שהוא מלא שנאה הוא גונב מן ההגמון הזקן כמה כלי כסף ונמלט באישון לילה .ביום המחרת ולז'אן נתפס ומובל בחזרה אל ההגמון כדי לאמת את דבר הגניבה ,ולשלוח אותו בחזרה לכלא ,הפעם לשארית ימיו .ההגמון לא ממלא אחר צפייה זו ,הוא טוען בפני השוטרים ובפני ולז'אן המופתע כי הוא העניק לולז'אן את הכלים היקרים, ואף מעניק לו בנוסף את פמוטי הכסף אשר הלה 'שכח' לקחתם ,כאשר יצא בפעם שעברה .הוא 'מזכיר' לולז'אן בלחישה שלא ישכח כי הוא הבטיח לנצל את הכסף כדי לחזור למוטב ולעשות טוב. אירועים אלו מעצבים מחדש את אישיותו של ולז'אן .הוא מגלה את הקדושה בדמותו של ההגמון ,והוא נחוש בדעתו למלא אחר מצוותו של הלה .הספר עוקב אחרי ולז'אן כאשר ,במסווה של שם בדוי ,הוא מקים מפעל תכשיטים ואף הופך להיות ראש עיר כשהוא תורם לפיתוחו של כל האזור .במסגרת תפקידו כראש עיר הוא פוגש בפנטין ,זונת רחוב שנקלעה למצוקה .הוא מנסה לעזור לה ,אך לצערו הרב ,פנטין נפטרת ממחלה. על ערש מותה של פנטין ,מבטיח לה ולז'אן לגאול את בתה ,קוזט ,מידיה של משפחה אומנת אכזרית ולהחזירה אליה .מאחר שפנטין מתה ושוטר חסר לב רודף אחריו ,בורח ולז'אן לפריז ומגדל שם את קוזט כאילו היא הייתה בתו. *** למקרא השורות הללו עולה רצון להמציא מילה אחרת למושג "שינוי" ,כדי לתאר את מצבו החדש של הגיבור – נשגב ,מתעלה ,משתחרר ממועקת ה.ressentiment- ההגמון לא לימד את ז'אן ולז'אן שום טכנולוגיה; הוא לא אילץ אותו ,ולא כיוון אותו .הוא נתן לו מעושרו ,הביע בו אמון ,תמך בו ,הכיר בו ,והדבר המדהים ביותר -הוא הותיר בידי ז'אן ולז'אן את האפשרות שלא להשתנות ולא דרש שום דבר בתמורה .הוא נתן לנפשו של ז'אן ולז'אן לפרוח. בהקשר זה אני מצפה לאנחות" :נו טוב ,ההגמון יכול היה להרשות זאת לעצמו ,בשל מעמדו ועושרו" ".בדיוק כך" תהיה תשובתי .ההשתחררות מה ressentimemt-והמעבר ליצירתיות הומניסטית בעלת מעוף (הלא הוא השינוי הרדמפטיבי) אינה פועל יוצא של סוכן־השינוי .היא פועל יוצא של נתינה נדיבה תוך הותרת הברירה בידיו של הנמען .הנתינה הנדיבה היא פועל יוצא של מעמד גבוה במיוחד – כלורד שפטסברי השביעי ,למשל ,או כלורד ארתור ג'יימס בלפור .אם פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 134 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בנפשו של הנמען עוד נשאר קורטוב שלא נגוע ב ressentiment-הוא לא ידחה בבוז את ברכת היד המכירה בו ,אלא יצטרף – בעמל רב ,מתמשך ומיוסר – למעגל הנותנים ,וירגיש שחייו לא עברו לשווא .אך הרצון לתת מתעורר לא אחת גם בתנאים של אהבה ללא־תנאי; או אז המעמד הגבוה של הנדיב הגואל מתחלף בנפש עדינה של הזולת. ומה יגידו החוקרים ,בעקבות הקריאה בהוגו ,למנהלי העסקים? הימליצו להותיר לעובדיהם את ברירת האי־התחדשות ,ויחלקו איתם את רווחיהם המתמעטים? ה ressentiment-האוכל כל חלקה טובה בנפשנו ,יגרום לנו לחייך לנוכח העצה המגוחכת הזאת; אך לא בכל מקום זו התגובה האופיינית. הערה לסיום :הרצון המפעים את גדלות הנפש מוזן לא אחת על ידי היכרות עמוקה עם יצירות של מוסיקה אומנותית ,בעיקר אם זו מלווה את האדם מנעוריו והופכת לחלק אינטגראלי של נפשו .כך קורה לעתים בקרב הכמורה הקתולית המקצועית הגבוהה :חינוכם מכיל הפנמה של רפרטואר נרחב של מוסיקה אומנותית ,בעיקר כנסייתית .להגמון ביינווני ,גיבורו הנשגב של ויקטור הוגו ,ללא ספק הייתה השכלה מוסיקאלית מקיפה ,מעצם תפקידו .מתוך היכרותו של ההגמון עם יצירות מופת מוסיקאליות הוא ידע לקשר באופן הרמוני בין "אני"" ,אתה" ו"אנחנו", הקשורים כולנו ברקמה הרמונית מאחדת .תחושת הקשר הזה יוצרת תעצומות נפש שבזכותן מושטת עזרה ללא תנאי לנזקק לה. אלא שנשאלת השאלה – האם היה ויקטור הוגו עצמו מודע לאפקט הנשגב של המוסיקה האומנותית? הנה ההוכחה: Josef Danhauser (1805-1845), Franz Liszt, am Flügel phantasierend (Eine Matinée bei Liszt) – 1840 ויקטור הוגו ,הנראה בתמונה עומד בצד שמאל ,בעניבה אדומה ונייר בידו ,הוא אכן שותף פעיל בעולם המוסיקה ,הוא מאזין למוסיקה של פרנץ ליסט . פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 135 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ד"ר איתן גינזברג תודה רבה .החסרתי פרט לגבי זכריה ,שהוא פסנתרן בקנה מידה בינלאומי ,מופיע בכל העולם ,מעבר להיותו מוזיקולוג וחוקר מוזיקה .הוא גם אחד מארבעה דוברים בכנס זה שזכו במלגה מהקרן של רשות המחקר של הפורום. הדובר הבא הוא עודד היילברונר ,שידבר על "היער כסימבול לתרבות לאומית :אנגליה, גרמניה וישראל" .עודד הוא היסטוריון שופע מאוד שכתב ספרים רבים .בסשן הבא יוצג ספרו על הביטלס .הוא עוסק בתחומים שונים שקשורים בהיסטוריה ,בתרבות ,ובמוזיקה .מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללת שנקר .זה עתה חזר מן היערות האלה עליהם הוא ידבר. ד"ר עודד היילברונר אני רוצה להודות במיוחד לפורום על העזרה הרבה שעזרו לי לזכות במלגה ,באמת תודה רבה .המחקר מתבצע בגרמניה ,בארכיונים ,בספריות ובאזורים מיוערים .המחקר שלי הוא במידה רבה ספקולטיבי .אני מקווה שהוא יזכה להכרה בניתוח המדעי שאני עושה ,מכיוון שהוא חלוצי ,במידה מסוימת. כולנו מכירים את השימוש שעושים בנוף כדי להסביר תרבות לאומית כזו או אחרת ,זה דבר די מקובל .אם הדבר הזה נכון או לא נכון ,בעניין זה יש בעיות מתודולוגיות רבות .אני משתמש גם במחקר השוואתי כדי למסד מתודולוגיה בעייתית – ולכן אני לא בטוח שהמסקנות שאליהן אגיע ,תעמודנה על קרקע מדעית שלמה ובטוחה ,אבל צריך לנסות. אפשר לומר שעבור המין האנושי ,היער מסמל את מהות החיים .ישנן דוגמאות של היסטוריונים ושל אנתרופולוגים מאזורים שונים בעולם ,להתייחסות אל היער כמסביר את ההתנהגות האנושית .במחקרים של ויקטור טרנר ( )Victor Turnerלגבי שבטים באפריקה, נתגלו הממצאים האנתרופולוגיים הבולטים ביותר שמראים הזדהות של שבטים עם יער - השמנים בדרום אפריקה מאמינים היער כמבטא מהות אנושית של שבט כזה או אחר .שבטי ָ בעץ שקיים בתוכם ,ולכן הם רואים עצמם כמרכז העולם .בנצרות ,כמובן ,נושא העץ והיער מקבל את משמעותו בגלל צלב העץ שעליו נצלב ישו .הגזעים הארים הצפון־אירופאים השתמשו ועדיין משתמשים בסימבולים של עץ ויער ,ומאמינים שמשם מקורם .ולבסוף ביהדות ,משמש היער סימבול של סכנה ,אובדן חיים אבל גם של פיתוי ומקור החיים. במחקר האנתרופולוגי ישנה הכרה כמעט "מיער ליער" או "מעץ לעץ" ,שהיער ,בכל התרבויות האנושיות ,משמש סמל לחיים ,לדינמיות אנושית ,לטוב ולרע .זאת ,בניגוד לשממה ולמדבר ,שמסמלים מוות ,פראיות ,נחשלות ,מזרח ,אבדון וכיליון .במחקר הפסיכולוגי – שבו פול יונג ממלא תפקיד מאוד מרכזי – וגם בחקר הפולקלור ,מדברים על היער כביטוי לתת־ מודע האנושי ,ברמת הפרט וברמת העם .ליער פנים רבות -מקור החיים ,מקור הרוע ,מפתה, מחייה ,ממית .מוטיב הילד שהולך לאיבוד ביער הוא מוטיב מאוד מרכזי באגדות ,בעיקר במערב. בדיסציפלינה של ההיסטוריה התרבותית ,בזיכרון הקולקטובי של עמים שונים ,משמש היער סימבול שסביבו מתאחדים תרבויות ועמים .בזיכרון הקולקטיבי המומצא ,בעיקר מאז המאה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 136 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ה ,19-היער והעץ משמשים בתפקיד מאוד אינטגרטיבי ומאחד .איטליה :היער שממנו יצאו לוחמיו של הרמן החרוסקי והשמידו את רומא .גרמניה :עצי האגוז והאלון בתרבות הגרמנית היו נקודת מפתח בלאומנות הגרמנית במאות ה 19-ובתחילת המאה ה .20-אנגליה :היער העתיק האנגלי מייצג צדדים שונים של צדק חברתי ,של קונפליקט ,של מוטיב חופש ,של יציבות ,של מסורת .פולין :עצי התרזה שימשו ועדיין משמשים בפולין יסוד מרכזי לזיכרון של ממלכת פולין העצמאית במאות ה 17-וה .18-ולבסוף ישראל :היער הישראלי ,הנטוע ,משמש עד היום סמל לאופי המערבי האירופאי של הלאום הישראלי ,בניגוד למדבר המזרחי. אני רוצה להתייחס לקטע מתוך הסרט "סאלח שבתי" ,שבו ,שולחים את סאלח ,ביחד עם אנשים אחרים ,לנטוע יער .הם לא מבינים למה ומסבירים להם שישראל היא חלק מהמערב ומאירופה ומשום כך יש לשתול את השתילים שיהפכו ליער .בעוד הם שותלים ,מגיע נציג מהסוכנות היהודית או מקק"ל בחברת תורם ,שמסתכל ,רואה את השלט עם שמו שכבר מתנוסס על חלקת היער שעדיין לא נטעה במלואה ,תורם ,והולך .ואז מחליפים את השלט בשלט עם שמו של תורם אחר ,שמגיע גם הוא ,שומע כקודמו עד כמה היער חשוב ,כי ישראל היא חלק מאירופה ,רואה את השלט ,תורם והולך – וכך זה נמשך בשיטת הסרט הנע .הקטע הזה אומר הרבה על הנושא של יער ועל השאלה אם יש יער בישראל. שאלת המחקר שלי היא :מה תפקידו של היער בהבניית דימויים בקרב תרבויות שונות, ומה ניתן להבין מדימויים פופולריים של יער בקרב החברות הגרמניות ,האנגליות והישראליות, על ההיסטוריה והתרבות שלהן בתקופה שבה הם ניסו ועדיין מנסים לעצב את מדינות הלאום שלהן ,על כל מה שמשתמע מכך :היחס ל"אחר" ,הנחשלות ,המדבר ,ניכוס הטבע לטובת המצאת נוף (אגב ,טבע ונוף זה לא אותו דבר) ,השימוש בדימוי היער לשם המצאת נוף חיובי או שלילי, לדוגמה :אגדות האחים גרים ,טקסי נטיעות ,מוטיב החופש בסיפורי רובין הוד ,יחסי שליטה ודיכוי ב"גן הנעלם" וכן הלאה. אני מבקש לעסוק בשלושה דפוסים של תפיסה בתרבות פופולרית לאומית ,ולעמוד מכך על האופי הלאומי של הקולקטיב הנזכר .אדבר על תפקיד היער בזיכרון הקולקטיבי של שלושה עמים :הגרמנים ,מאמצע המאה ה 18-עד אחרי התקופה הנאצית ,האנגלים באותה תקופה, והחברה היהודית -ולאחר מכן הציונית -למן סוף המאה ה 19-במזרח אירופה ,החל בסיפורי החסידות ,בתפיסת היער בקרב יהודי פולין ,וכלה בהבאתן של תפיסות אלה ,בצורה כזו או אחרת ,לארץ ישראל. שאלה מתודולוגית מרכזית :למה אני בוחר דווקא בשלושת התרבויות האלה? הטענה שלי היא כזו :תפיסת היער בקרב האליטות התרבותיות הציוניות ,לפחות עד מחצית המאה ה ,20-הושפעה מהתפיסה הגרמנית והמזרח־אירופאית את תרבות היער ,ומקומה בתרבות הלאום הגרמני .תפיסת היער האנגלית בעת החדשה המוקדמת ,במאות ה ,16-ה,17- וה 18-הושפעה רבות מתפיסת היער הגרמנית .במהלך המאות ה 19-וה 20-השתנתה תפיסת היער הפופולרית האנגלית והפכה למסורת מומצאת ,העונה על צרכי התרבות האנגלית באותה תקופה .השליטה הבריטית בארץ ישראל במאה ה 20-הביאה לארץ את תפיסת היער האנגלית, שהתנגשה עם תפיסת היער הגרמנית והמזרח אירופאית ,מכיוון שהבריטים נקטו בארץ ישראל פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 137 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מדיניות יערות שהושפעה ממסורת אנגלית – "חוק היערות והחורשות" מ – 1920-שלקחה את מוטיב היער וניסתה להשריש אותו בקולוניות שלה ,בין היתר בארץ ישראל .כלומר ,השילוב של תפיסת היער הגרמנית -בעזרת עולים ,מהגרים ואינטלקטואלים – עם תפיסת היער האנגלית – בעזרת הפקידות הבריטית – השפיע עמוקות על תפיסת היער הציונית הישראלית .למרות השוני בין המבנה הגיאוגרפי קרקעי של אירופה לבין זה של ארץ ישראל ,גם בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל ,ממלא היער המדומיין תפקיד מרכזי בזיכרון הקולקטיבי העברי הישראלי. כשהגשתי את הצעת המחקר שלי לבדיקה ,רוב המבקרים אמרו לי" :רגע ,למה הציונות? גרמניה ,אנגליה – זה בסדר .אבל תדגיש את הנושא הישראלי ולאו דווקא הציוני". עניתי שהוספת הציונות נובעת משני טעמים: א .תהליך הבניית איפיון לאומי .בשלוש המדינות הללו ,החל מהמאה ה 19-מתרחש תהליך של האצת רגשות לאומיים תוך הסתמכות על שכבות חברתיות רבות מאוד .תחילתו פחות או יותר באותה תקופה ,סוף המאה ה 19-בגרמניה ,באנגליה ,ובארץ ישראל .בתהליך הזה ,של הבנייה לאומית ,היחס לטבע ,לאדמה וליערות ,ממלא תפקיד אינסטרומנטלי מאוד נכבד ,אולי אפילו ראשוני ,לגיוס תומכים או העמקת פטריוטיזם ,למתן לגיטימציה להשתלטות על חבלי קרקע ששייכים לאנשים אחרים ,ליצירה של מה שנקרא "קהילה" (היום אומרים ישר מדומיינת )imaginedבעלת מאפיינים אחידים .ולכן ,הנוכחות או אי־הנוכחות של מאפיינים טבעיים דומים ,אינה השאלה המרכזית במחקר שלי ,אלא איזה שימוש עושים בהם .לא משנה כל כך אם יש בארץ ישראל יער וירוק ,או אין ,אלא הנקודה המרכזית היא :איזה שימוש עושים בזה, ולמה. ב ,אני מוסיף את הנקודה הציונית מכיוון שיש השפעות תרבותיות רב־הדדיות ורב־סטריות בכל הנושא של תפיסת טבע ויער ,בין אירופה ובין ארץ ישראל או המזרח התיכון .תפיסת היער הגרמנית השפיעה על זו האנגלית ולהיפך .תפיסת הטבע האנגלית הושפעה מאוד מן הנעשה במושבות האמריקאיות במאה ה 18-וה 19-ולאחר מכן ממה שהתרחש בקולוניות באפריקה. תפיסת הטבע באפריקה השפיעה על המדיניות הבריטית לגבי הטבע ,בהתחלה באנגליה ולאחר מכן בארץ ישראל .תפיסת התרבות והטבע הגרמנית השפיעה על זו של מזרח אירופה ,ובתוך כך גם על התרבות היהודית המזרח־אירופאית והאליטות הציוניות ,ביחס שלהם ליער .וגם להיפך :היער הרוסי ,שטשרניחובסקי וביאליק כותבים עליו כל כך הרבה ,ממלא תפקיד מאוד מרכזי באופן שבו התייחסו הגרמנים ליער בכלל ולמזרח הרוסי ,הסלאבי בפרט .כל ההשפעות הללו באו לידי ביטוי בתפיסת היער הציונית ,לדוגמה בפרוזה של טשרניחובסקי .כלומר ,יש פה השפעות הדדיות מאוד מעניינות בנושא היחס לטבע וליער. אתחיל בנושא הגרמני ,כי אותו חקרתי בקיץ .בתרבות הגרמנית המסורתית ,אני מחבר קו ישיר מהתפיסה של היער בתקופה של ימי־הביניים המוקדמים – הרמן החרוסקי ,ארמיניוס וקרב היער טויטברג ,שבו הושמדו הצבאות הרומיים בשנת תשע לספירה – דרך התפיסה הרומנטית של היער במאות ה 17-וה" - 18-שר היער" של גתה" ,מסע החורף" של וילהלם מילר ולאחר מכן שוברט – ועד המיתוסים הלאומניים הגרמניים ,בסוף המאה ה 19-וכמובן, המיתוסים הנאציים באמצע המאה ה .20-כמעט שלא ניתן לדבר על שינוי בתפיסת היער פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 138 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הגרמנית במשך מאות שנים .היער ממלא תפקיד מרכזי להבנת מהותה של הנפש הגרמנית, לטוב ולרע .לגרמנים יש יחס מיוחד ליערות שלהם ,והביטוי הוא waldgevustseinשמשמעותו: מודעות ליער .אני חושב שהגרמנים ,יותר מאומות אחרות ,נוטים עד היום לבקר ביער ,לטפח אותו ,לדאוג לבריאותו .יש להם מודעות רבה לנושא חשיבותו של היער לאיכות הסביבה, לריאות ירוקות ,לאסתטיקה .הדבר הזה בא לידי ביטוי קודם כל במוזיקה ,בספרות ,בתרבות פופולרית ,בקולנוע ובתחומים רבים נוספים .היער ממלא תפקיד חשוב בתפיסת הקולקטיב הגרמני ,עד מלחמת העולם השנייה .נעשו נסיונות רבים מאוד ,כאשר הגזענות הגרמנית מרימה ראש ,בסוף המאה ה ,19-לדמיין אומה גרמנית בעלת מאפיינים גזעניים ,הנשענת על גזעים עבותים Das ewig Wald ,היער הנצחי המיתי. זאת אומרת שבגרמניה ,למן אמצע המאה ה 19-ועד אחרי מלחמת העולם השנייה ואולי גם לאחר מכן ,תרבות היער היא לא רק פרקטיקה תרבותית אחת מני רבות ,כמו בהרבה אומות, אלא סימן לאומי ,אופי לאומי שמתפתח במשך מאות שנים .חוויית היער היא אלמנט מרכזי, לא רק גזעי וגזעני ,אלא גם תרבותי בגרמניה ,עד אחרי התקופה הנאצית .סיפורי האגדות הם אחת הדוגמאות לנושא הזה. אנגליה .ממבט ראשון נראה כי אין הבדל בין תפיסת היער האנגלית לגרמנית ,שתיהן השפיעו זו על זו ,בשתי התרבויות היער משמש סמל פוליטי ולאומי ,לפחות עד המחצית השנייה של המאה ה .20-העצים מהווים מטאפורה לטבע האנושי .יותר מכך ,הגישה האנגלית ליער דומה לגישת ה ewig Wald-היער הנצחי הגרמני .כמו הגרמנים ,גם האנגלים טענו לפחות עד המאה ה 20-שאין להתערב ביער הפראי אלא צריך להתרכז בשימורו ,מכיוון שהוא עדות למה שהיה בעבר .זו תפיסה מאוד גרמנית .אבל מאידך ,אם מדברים על תרבות פוליטית לאומית ,הרי בניגוד לדימוי הגרמני הפופולרי של יער ,היער והעץ האנגליים מסמלים את האנגלי האינדיבידואל, את סמל החופש ,הליברליזם ,החופש הכלכלי ,הסחר החופשי" .ביתו של האנגלי הוא מבצרו" הוא המשפט האנגלי המפורסם ביותר ,אבל המקור של המשפט מדבר על "ביתו של האנגלי הוא מבצרו בלב הטבע" .עצי היער האנגלי העתיק מייצגים צדדים שונים של סדר חברתי ,של קונפליקט מול המדינה ,של שמירה על זכויות הפרט (רובין הוד) ,שמירה על הסדר החברתי, על החופש .עצים אנגלים עתיקים הם חלק אינטגרלי של האנגליות ,עד היום ,בעיקר עץ אלון, שממנו נבנו הספינות של צי הסוחר הבריטי ,שכמובן שימש סימבול לאומי להבאת התרבות האנגלית ,הסחורה האנגלית ועוד הרבה דברים אל מחוץ לאנגליה. אני מצטט את המשורר ביירון" :העצים מייצגים המשכיות ,יציבות ,ואחדות תרבותית .אנו האנגלים לא יכולים להתעלם מכך ".בתרבות הפופ האנגלית ,היער והעץ קשורים לנושאים כגון החופש ,התרבות ,הנעורים ,הזריחה ,היכולת לעמוד על זכויותיך ועוד הרבה דברים שלא נמצאים בתרבות הגרמנית .עד כאן – אנגליה. ארץ ישראל .תפקיד היער בתרבות הישראלית מציע התבוננות מחודשת באחת מן האסטרטגיות בהן השתמשה התרבות הציונית כדי לקבע דימוי מערבי של החברה היהודית בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל .בשל ההשפעה הרבה של התרבות של המזרח־ אירופאית ובעיקר המרכז־אירופאית על האליטות התרבותיות הציוניות ,הן באירופה והן בארץ פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 139 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ישראל ,מעניין לראות כיצד אחת מן התפיסות המרכזיות בקרב האירופאים ,תפיסת הטבע, מגויסת לתהליך הבניית האומה .התפיסה הזו הועתקה – ממש כך – לאזור שבו היער ממלא תפקיד אמביוולנטי :מצד אחד ,חגיגות אמיתיות ,הוגי הציונות ומגשימיה מגייסים את הטבע ומאפייניו לבניית חברה חדשה ,ומאידך ,אי אפשר להתעלם מכך שבקרב היהדות ,היחס ליער הוא בעייתי ,שלילי ,עוד מימי בית שני ,יחס שהלך והתגבר בתקופת הגלות באירופה .דלותו ואי־נוכחותו של היער בנוף הארץ־ישראלי הקדום ,רק הגבירו את התחושה שיש בעיה לגבי הרצון לבוא ולהיות חלק מאירופה .רק בסוף המאה ה ,19-כאשר הציונות יצאה מתוך הלאומיות האירופאית ,אפשר היה לחזור אל ההרגשה שאנחנו חייבים לבנות ארץ ישראל ירוקה ,ארץ זבת חלב ודבש ,שבה היער ימלא תפקיד מרכזי – כמעין קונטרה לארץ־ישראל השוממה מיערות בתקופה שאחרי גלות בית שני. בתורה ובמקרא ,ליער יש תמיד דימוי שלילי .הנביאים הרבו להעזר בנבואותיהם ביער ובחורש כסמל וכמשל לאש ,למוות .מבירור סוגיות היער במקרא ובספרות חז"ל אנו למדים שהיער תפס מקום מצומצם בנוף הארץ ,מכיוון שהוא יסוד אשר אינו מתאים לתרבות היהודית. הוא היה מוגבל ,בגלל אזורים טרשיים או מקומות מעבר של שיירות וצבא ,שלא ניטעו בהם עצים מחשש של פגיעה ושוד .בסיפורי החסידים ממזרח אירופה ,היער משמש יסוד מאוד בעייתי ,מקור לכל רוע ופגע. בסיפורו של א"ב יהושע "מול היערות" ,ממלא היער תפקיד מרכזי בנושא של תפיסת היער בתרבות הציונית .דוגמה נוספת היא "שיר היער" של טשרניחובסקי שמושפע ממילר ושוברט. יש עוד דוגמאות רבות. אסיים בביקורת על המחקר שלי ,בשאלות קשות בסוג כזה של מחקר: קודם כל ,האם ניתן להשליך מסימבול טבעי על עם? האם עם הוא אורגניזם חי ,או המצאה? האם יש "אופי לאומי" ו"תרבות לאומית"? ומה לגבי ההתקבלות של היער ,במקרה הזה ,בקרב החברה? האם הסתכלותם של אינטלקטואל ,סופר ,משורר ,נביא ,או חסיד ,על יער אומרת שגם ה perception-או הreception- של דימוי היער מתקבל באותה צורה בחברה? התגובה של סאלח שבתי בסיפור הנטיעות מהווה עדות מעניינת לכך שעם כל הכבוד לציונות ,לא כולם רואים את היער בעין אחת. ד"ר איתן גינזברג לשאלה הביקורתית שהעלית בסוף ,ישעיהו ברלין מדבר על "הנטייה הלאומית האורגנית" שקל לחבר אותה גם ליער .לגבי הקשר האינטלקטואלי – שמענו הבוקר על הקשר בין רעיונות לבין השתמעויותיהם הפוליטיות .אני חושב שזה עונה אפילו לאותה קטגוריה שעמוס הופמן הציג הבוקר ,על קשר בין מה שאינטלקטואלים חושבים ,רעיונות שמסתובבים בחברה ,לבין התנהגותם של בני אדם. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 140 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אני מעביר את רשות הדיבור לעמית עסיס ולאיתמר ברנר .שניהם ידברו על "מחבר ,חיבור ומבני סוביקט בהבניית משמעות" .גם זה פרויקט שהוצע לפורום ואושר .שניהם דוקטורנטים בתכנית פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן ,בתחומים שונים. עמית עסיס ראשית אציג בקצרה את עצמנו .איתמר ברנר הגיש לאחרונה דוקטורט בנושא מחקר הרמנויטי של ההיבט הפרשני בתלמוד הבבלי ,ואני עובד על דוקטורט בנושא :ס' יזהר :פואטיקה ופרסונה של מחבר .המחקר שאנחנו עובדים עליו כרגע הוא חלק מתכנית גדולה יותר שלנו, לדבר על המושגים או הדמות או התפיסה של "מחבר" ושל "חיבור" ,וההשתמעות שלהם בטקסט העברי ,החל מהמקרא או לפחות מחז"ל ועד לספרות העברית המודרנית .היום נציג רק חתך מאוד קטן :האופן שבו נתפסים דמות המחבר ומושג החיבור בתלמוד הבבלי ,על רקע התפיסה המודרנית של המושגים האלה שמעצבת את ה'מובן מאליו' שדרכו אנחנו מתבוננים על ספרויות עתיקות. במסורת ההרמנויטית ובהיסטוריה הספרותית מדברים על תרבות טקסט ועל השיח הטקסטואלי .עוסקים במושגים המרכזיים" :מחבר"" ,טקסט"" ,קורא"" ,המציאות המוצגת בטקסט"" ,המציאות שבתוכה פועל הטקסט" ו"המציאות הממשית" ,ובמערכות היחסים שביניהם .ניקח לדוגמה את המסורת ההרמנויטית הגרמנית הקלאסית ,משליירמאכר ועד לתיאורטיקנים של המאה ה ,20-שאצלם מערכת היחסים בין מחבר וקורא היא שניצבת בלב השאלה הטקסטואלית שהיא מרכזית למדעי האדם בכלל משום שהיא מהווה פרדיגמה לשאלה בדבר האופן שבו נוצרת משמעות. התמונה שממנה אפשר להתחיל ,היא "המחבר הגאון" של הרומנטיקה .מנקודת מבט זו המחבר הוא נקודת המוצא של הטקסט ,הוא המכונן של הטקסט ,הוא היוצר של הטקסט. מבחינה אטימולוגית ,מוצאו של ה author-הוא מ auctor-בלטינית :המכונן ,ה auctor-הוא היוצר של העיר והיוצר של הטקסט ,ומכאן ההקבלה בין הסמכות הפוליטית והתרבותית בכלל ( )authorityלבין המחבר של הטקסט ( .)authorהוא היוצר והוא עקרון ההסבר .במאה ה20- גוברת הנטיה לנסות להבין את הטקסט במנותק מהמחבר ,לנסות להבין אותו מתוכו ולא מתוך הגאונות של המחבר ,שאותו משאירים בצד .מי שהפך את העיקרון המתודולוגי להכרזה אידאולוגית הוא מאמרו המפורסם של רולן בארת (" ,)Roland Barthesמות המחבר" (פורסם ב .)1967-הוא מגדיר את גישתו זו כפרקטיקה פרשנית ,אך גם נותן לה אופקים תיאולוגים ופוליטיים :הוא רואה את המהלך של העברת הכוח מהמחבר אל הקורא כמעין המשך ל"מות האלוהים" או "רצח האב". מי שמרים את הכפפה שבארת זרק ,אבל זורק לו אותה חזרה לפרצוף ,הוא מישל פוקו ( ,)Michel Foucaultשמצביע על הבעייתיות של "מות המחבר" .במקום לומר "המחבר מת" הוא אומר משהו מעין זה" :אנחנו יודעים שהמחבר הוא המצאה ,ויש לו סמכות ומבנה ,אבל במקום להכריז על מהפכה פוליטית ,בואו נשאל את זה כשאלה ".במקום לומר "המחבר" הוא אומר "פונקציית המחבר" ויוצר מושג שאפשר לבחון את השתנותו לאורך ההיסטוריה ,מושג פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 141 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שיכול להתקיים באופן קצת אחר בכל תרבות טקסטואלית .פוקו ,כהרגלו ,לוקח מושג ,ובמקום לדבר על "ככה עובד טקסט" מציע לדבר על ההיסטוריה של התהוות המונחים השונים ,ביניהם "פונקציית המחבר". איתמר ברנר נחזור כאלף חמש־מאות שנה אחורה ,ונעבור מהתרבות האירופאית לתרבות הטקסט העברי .בתוכה אנחנו מכירים מסורת שלמה של טקסטים ללא מחברים .זה מתחיל כבר בחלקים מרכזיים מתוך המקרא .לצד נביאים שאנחנו יודעים את שמם ודבריהם ,בעיקר בספרי הנביאים האחרונים ,יש חלקים נרחבים שאין להם באמת 'מחבר' ,במובן המודרני הרגיל .גם ספרות המדרש היא ספרות נטולת מחבר ,במובן הזה שהיא לקט או אסופה של דרשות ,שאנחנו לא יודעים מי חיבר אותם ומי ליקט אותם .למרות שהמלקט גם ערך את הטקסטים האלה ,עיבד את מבנה הדרשות ובעיקר את היחסים בין הדרשות השונות ,כפי שהוכיחו כמה וכמה חוקרים, כמעט תמיד אנחנו לא יודעים דבר על העורכים האלה – זהותם ,ההיסטוריה והביוגרפיה שלהם ,וכו' .כנ"ל המשנה ,התוספתא והתלמודים .התלמודים הם אולי הדוגמה המובהקת ביותר לטקסטים שהם אסופה של עיונים – בנושאים אקטואליים ממשיים או בנושאים מדומיינים, שבאים להביע אידיאולוגיה כלשהי וכדומה – שמונחים לפני הקורא ,מבלי שידע מי אומר אותם .חשוב לשוב ולהדגיש ,בעקבות כמה וכמה מחקרים ,בעיקר במחצית השנייה של המאה ה ,20-שמדובר בטקסטים בעלי עיצוב ספרותי משוכלל ,ולא באסופה מקרית וחסרת ארגון ,כפי שהיא מצטיירת לעתים בדימוי הפופולרי שלה .זוהי נקודה משמעותית ביותר :הטקסטים הללו הם בעלי עיצוב וארגון ספרותי מסודר ,גם אם אין אזכור של מחבר שמזהה את עצמו ועומד מאחוריהם .היה כאן מחבר שיצר יצירה מכוונת ,ולא מלקט 'עיוור' ,ועדיין המחבר הזה העלים את מאפייני הזהות שלו כמיטב יכולתו. עמית עסיס לכך נלווית גם אידיאולוגיה ,תפיסת עצמית ,שמדברת על תורה שבעל־פה .הרעיון של שתי תורות היה מיתוס נפוץ בתקופה ההיא ויש לנו עדויות על טקסטים שונים שנתפסו כ'תורה השניה' .בהקשר של שאלת המחבר ,אפשר לתפוס את ייחודה של ה"תורה שבעל־פה" של חז"ל כנסיון לכונן פרקטיקה טקסטואלית דתית ,שמוותרת על כל יומרה לאותנטיות .אם נשווה טקסטים תנאיים מוקדמים מהתקופה הסמוכה לחורבן ,לפסבדו־אפיגרפיה ,נראה בבירור שיש פה בחירה שאומרת" :אני יכול ליצור טקסט דתי בלי לטעון שאמר אותו נח ,שקיבל אותו מהאדם הראשון שקיבל אותו ישירות מאלוהים" .יש כאן מעין "מות המחבר האלוהי" ,מוכנות להציג טקסט דתי שלא נסמך על אותנטיות של קבלת הטקסט ישירות מידי האל. כשתרבות עם מסורת מהסוג הזה מגיעה לתקופה המודרנית ומנסה לתפוס את עצמה לאור התרבות המודרנית באירופה ,מתחיל להיווצר הצורך ליצור מחדש את המחבר .אני אקרא ,לדוגמה, קטע מדבריו של ביאליק על רמח"ל – רבי משה חיים לוצאטו – שנתפס בהיסטוריוגרפיה של פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 142 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הספרות העברית כאבי הספרות היפה המודרנית היהודית .ביאליק אומר: חטא לא יכופר חטא עם הרוח והספר לתוכני רוחו וליוצרי ספרו .האישיות היוצרת לא תפסה בהכרתו מעולם את מקומה הראוי לה .בגורסו לתאווה ספרים אין קץ ,לא נתן מעולם את לבו להכיר מי ומה היו יוצרי הספרים ומה היו חייהם וגלגל עולמם .אנשים מישראל, יש אשר ידעו ספר חביב עליהם כמעט בעל־פה ואת שם יוצרו לא יכירו ,ויש אשר מבלי דעת יקראו את הסופר בשם ספרו .בדבר הזה לא יושם פדות בין ספר תורני לספר השכלה. ('הבחור מפדובה' ,כל כתבי ח.נ .ביאליק ,תל אביב תרצ"ח ,עמ' רמא). ביאליק מנסה לתבוע את עלבונו של המחבר בתרבות היהודית .בעיניו ,המחבר שאמור להיות קטגוריה ברורה מאליה ,לא זכה לכבוד הראוי לו בתרבות היהודית ,שניתקה את הטקסטים ממחבריהם. איתמר ברנר בעיניי ,ביאליק ,כמי שמכונן את ספרות התחייה העברית כספרות יפה ,בקטע הזה וגם במקומות נוספים ,עושה רטרוספקטיבה על מסורת שלמה של ספרות ,של צורת כתיבה .אפשר לומר שהוא מושפע מאוד מהרומנטיקה של הספרות היפה והוא מדבר על הספרות העברית המתחדשת כספרות יפה במובן המערבי אירופאי .במקביל למה שקורה אצל ביאליק ואצל סופרים אחרים בדורו ,ואולי גם קצת אחרי כן ,בתוך מה שנקרא "מדעי היהדות" ו"חכמת ישראל" ,בעיקר בתחום המכונה "האסכולה הפילולוגית היסטורית בחקר חז"ל" ,קורים תהליכים מאוד דומים ,של איתור ,חיפוש ,חתירה לביסוס היסטורי – ביחס לאותן יצירות עתיקות בעברית שהן עלומות מחבר. לדוגמה :המושג שדוד הלבני הכניס אותו לשימוש מאוד חזק" ,הסתמאים" ,קשור עמוקות לנסיון להבין מי חיבר את התלמוד הבבלי ,מי הם אותם אנשים שעמדו מאחורי המפעל הזה .כיצד נולד המושג הזה? הפרשנים הראשונים שפרשו את התלמוד ,חילקו אותו ,מבחינה ספרותית־ז'אנרית ,ל"דברי אמוראים"" ,דברי תנאים" ,וטקסט אנונימי אותו כינו "טקסט סתמאי" תוך שימוש בביטוי "סתמא דגמרא" .ואילו אצל הלבני כבר אין זה איפיון ספרותי אלא איפיון פרסונלי־היסטורי ,איפיון של דמות מחבר ,של תקופה היסטורית ,של תפיסת עולם .העבודה של הלבני נובעת מההנחה לפיה בטקסט כזה ,כל הזמן צריכים לחפש את המחבר שלו. ניקח דוגמה אחת מתוך התלמוד הבבלי ונקרא אותה קריאה ראשונית ,ואחרי כן ננסה להתבונן בה מעט יותר לעומק .הסוגיה עוסקת במצוות חיבוט ערבות ,שמתקיימת בהושענא רבה ,ביום האחרון של חג הסוכות ,במקדש ,ולאחר החורבן – בבתי הכנסת .וכך נאמר בה: "אתמר רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי ,חד אמר :ערבה יסוד נביאים וחד אמר :מנהג נביאים". (בבלי סוכה ,מד ע"א) זוהי מחלוקת בין אמוראים :האם מנהג חיבוט הערבה הוא "יסוד נביאים" או "מנהג נביאים". ההבדל בין שני המונחים האלה לא לגמרי ברור לנו ,אבל להם ,כנראה זה היה ברור מאוד ,כפי פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 143 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שעולה מההמשך .שימו לב למבנה הספרותי הקבוע של "חד אמר ...וחד אמר "...שבאמת מבטא את העובדה שאנחנו לא יודעים מי מהם אמר מה .אנו יודעים שיש מחלוקת ומעורבים בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי ,אבל אנחנו לא יודעים איזו דעה שייכת לכל אחד מהם ,ומנסים לברר את הסוגיה הזו" .תסתיים [מגיע למסקנה] דרבי יוחנן הוא דאמר :יסוד נביאים" ומאיפה אנחנו מסיקים זאת? "דאמר רבי אבהו אמר יוחנן :ערבה יסוד נביאים הוא ,תסתיים( ".סוכה ,מד, ע"א) .כלומר ,יש לנו מסורת שאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן שערבה -יסוד נביאים ,ומכאן שזו הדעה של רבי יוחנן. בפסקה הבאה נאמר" :אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו :מי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן ,עשר נטיעות ,ערבה ,וניסוך המים הלכה למשה מסיני?" כלומר ,אי אפשר לטעון שרבי יוחנן הוא זה שאומר שערבה היא יסוד נביאים ,שהרי הוא סובר שמצוות הערבה מקורה כבר בהר סיני. הטקסט ממשיך" :אשתומם כשעה חדא" זה ציטוט מספר דניאל ,בו משתמשים בכדי לתאר את הפליאה וההפתעה בהן נתקף רבי אבהו כתוצאה מהקושיה הזאת" .ואמר :שכחום ,וחזרו ויסדום" .כלומר זו באמת הלכה למשה מסיני ,אבל כיוון שנשתכחה מן הציבור ,חזרו נביאים וייסדו מחדש את המסורת הזו שמקורה בהר סיני. עכשיו מקשים קושיה נוספת" :ומי אמר רבי יוחנן הכי?" האם רבי יוחנן יכול לומר ששכחום וחזרו וייסדום? "והא אמר רבי יוחנן :דלכון אמרי ,דלהון היא!" זה ציטוט ממסכת בבא קמא (דף קיז ע"ב) ,שבה רבי יוחנן בעצם מעריך הרבה יותר ברצינות את המסורת של אנשי בבל מאשר את המסורת של אנשי ארץ ישראל ומדבר על כך שהמסורת הבבלית היא יותר משמעותית, וכוח הזיכרון של אנשי בבל יותר חזק מאשר זה של אנשי ארץ ישראל .ועל כך משיבים" :לא קשיא" זה לא קשה" ,כאן במקדש ,כאן בגבולין ".כלומר ,בבית המקדש אמנם נשתמרה המסורת כל השנים ,אבל בגבולין ,כלומר בשאר הארץ ,תקנה זו תוקנה על ידי הנביאים. כיצד יקרא את הטקסט הזה חוקר תלמודי? לנוחותכם ,הדגשנו בדף שבידיכם (בעמוד הבא) את קטעי הטקסט המיוחסים לאמוראים ובתוכם יחפש הפילולוג המודרני את היסודות היציבים ,כלומר את המסורות הברורות .ואילו על כל הטקסט האחר הוא יאמר שזה טקסט "סתמאי" ,שחיברו אותו "סתמאים". עמית עסיס בקטע התלמודי שהובא כאן ,כל הטקסט עסוק בשאלה :מי אמר אותו .התמונה שעולה כאן היא לא תמונה של מישהו מסוים שחצב מתוך לבו את הדברים ,אלא תמונה של דיון -טקסט של מחבר אימפרסונלי ,שהוא מעין "בית מדרש"" .בית המדרש" הזה יכול להכיל אנשים שחיו במרחק מאה או מאתיים שנה זה מזה ,במקומות מרוחקים זה מזה ,אבל כשדבריהם נערכים לטקסט אחד ,יש נסיון לכונן את הדיון כדרמה של בית מדרש. הפעולה הזאת מבצרת את הקנוניזציה של הטקסט ,משום שכאשר לטקסט יש מחבר שאפשר להצביע עליו ,אפשר גם לחלוק על סמכותו בבחינת :הוא אמר כך אבל אני יכול לחלוק פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 144 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בס"ד ,שבט ה'תש"ע פורום ספיר לחקר תרבות הכנס הרביעי 'מחבר'' ,חיבור' וכינון הקורא :התלמוד הבבלי כפרדיגמה תרבותית איתמר ברנר ועמית עסיס .1 אתמר [נאמר]: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר :ערבה יסוד נביאים, וחד אמר :מנהג נביאים. .2 תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר יסוד נביאים, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן :ערבה יסוד נביאים הוא, תסתיים. .3 אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי [האם] אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות ,ערבה ,וניסוך המים הלכה למשה מסיני! 'אשתומם כשעה חדא' ואמר :שכחום וחזרו ויסדום. .4 ומי [והאם] אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן :דלכון אמרי ,דלהון היא! לא קשיא, כאן -במקדש ,כאן -בגבולין. תלמוד בבלי ,מסכת סוכה ,דף מד עמוד א פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 145 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 עליו ,או לערער עליה בבחינת :לא בטוח שהוא זה שאמר .במקרה הזה מי שערך את הטקסט מייחס אותו למסורת עשירה שאי אפשר להצביע על העומד מאחוריה. אבל למבנה הזה יש השלכות גם מעבר לשאלת הסמכות והקנוניזציה :הטקסט נוצר כמעין כלי קיבול שלתוכו כל אחד יכול להיכנס בכל נקודת זמן ,בין לפנים ובין לאחור .האמוראים מדמיינים את כל מי שקדם להם כחלק מאותה מערכת שיח תלמודית .כך למשל ,בתלמוד האלים מוכר לנו ,כאנשים המנהלים דיונים אנחנו פוגשים את כל גיבורי המקרא שאופיים ַ פרוצדוראליים־תלמודיים מורכבים בענייני משפט .גם משה מגיע לבית המדרש של רבי עקיבא ומטייל שם ולא מבין דבר (עיינו :בבלי מנחות ,דף כט ע"ב). הדיון התלמודי מכיל את כל מי שקדם לו בתוך השיח התלמודי ,בתוך בית המדרש המומצא הזה .השיח התלמודי מכיל גם את מי שחיו מאות שנים אחריו ,ומזהים את עצמם בתוך הדיונים התלמודיים כבתוך מעין בית מדרש ,כשהם מדמיינים את עצמם נוטלים חלק בדיונים. האימפרסונליות משמשת גם ככלי תיאולוגי כדי להגיד משהו מעין "אני אומר את דבר האל, למרות שהוא לא הגיע אלי במעין הכתבה נבואית -אני רק משחזר אותו ,מפרש אותו" ,וגם ככלי להשגת סמכות פוליטית" :זה לא אני-לבדי שעומד מאחורי הדברים ,זה בית המדרש כולו, כלומר המסורת כולה". איתמר ברנר האופן שבו הטקסט ערוך ,מסיט את תשומת הלב ממי שערך אותו אל עבר הטקסטים שאותם הוא אורג יחד ,ואת מחבריהם – הרחוקים זה מזה מרחק עצום בזמן ובמרחב – הוא מעמיד כמעין מחברים־שותפים של הטקסט ,כבני שיח בבית המדרש הבדיוני של התלמוד .אופן העריכה הזה יוצר שיח המאפשר הכלה של קולות רבים לפניו ואחריו בתוך שיח משותף. דגם המחבר שהצגנו כאן – דגם של בית מדרש בדיוני הנתפס כמחבר קולקטיבי – הוא רק אחד מדגמי המחבר שהוצגו בתולדות תרבות הטקסט העברית ,דגמים שחלק מהם ייחודיים לתרבות העברית ויכולים לתרום רבות למחקר פונקציית־המחבר ,ושיש להם השלכות רבות להבנת תולדות התרבות העברית. ד"ר איתן גינזברג תודה רבה .הדוברת האחרונה ,מאיה קציר ,גם היא היסטוריונית ,מלמדת בתכנית פרשנות ותרבות של אוניברסיטת בר אילן" .יוסיף מכאוב יוסיף דעת" – דימוי האינטלקטואל המיוסר. בבקשה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 146 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מאיה קציר הנושא שלי הוא האינטלקטואל המיוסר ,בעיקר הדימוי שלו .באופן גס אפשר לומר שלדימוי הזה שתי פנים ,או שני אספקטים :במובן הרציני – אפשר לבחון את הדימוי של האינטלקטואל המיוסר ,לראות אם הוא קיים ומה הוא אומר ,אם הוא מבטא איזושהי ביקורת פוליטית, חברתית .במובן השני ,המבודח יותר – אפשר לבדוק אם הוא עוטה על עצמו איצטלה של אינטלקטואל מיוסר ,כשהוא בעצם לא כל כך מיוסר וגם לא כל כך אינטלקטואל ,אלא שהדימוי משרת אותו ,מסיבות כלשהן .אגב ,היום הדימוי הזה פחות נפוץ מאשר בעבר ,היום יש אווירה אנטי־אינטלקטואלית .יש בכל זאת הערצה למומחיות ,אבל יש גם סוג של ביטול ,תמיד אפשר לומר "ההוא יושב לו במגדל שן ,ולא מבין שום דבר". שתי פניו של הדימוי קיימות תמיד .זה לא מתחיל בנקודת זמן מוגדרת .האינטלקטואלים תמיד מוצאים שורשים קדומים יותר .גם הדימוי של האינטלקטואל המיוסר ,אם הוא אמן או פילוסוף או עוסק בפעילויות אחרות שאנחנו לא רואים אותן כפעילויות אינטלקטואליות כמו פוליטיקה ...הם דימויים שקיימים הרבה לפני הרומנטיקה ,במיוחד ברנסנס ,אבל יש להם שורשים כבר בעת העתיקה. המחקר שלי עוסק בשינויים שעוברים על הדימוי הזה ,מהעת העתיקה ועד הרנסנס .איזכור מפורש ראשון לדימוי נמצא אצל אריסטו ,שמדבר על כך שכל המלנכולים הם יוצאי דופן" :מדוע כל יוצאי הדופן" וכאן הוא מונה משוררים ,פוליטיקאים ,אמנים" ,הם מלנכולים ,וחלקם חולים במרה השחורה?" בעצם הוא מתייחס להיסטוריה רפואית שמתחילה אצל היפוקרטס ,וקשורה לתפיסת העולם ההרמונית והסימטרית של העולם העתיק ,שמחלקת הכל לזוגות ,ואם אפשר – לארבעה ,שהם שני זוגות .אפשר לבדוק זאת בשפע של פילוסופיות אחרות הקשורות לנושא תפיסת האלמנטים – נושא שיש לו כיום רה-הביליטציה בעקבות הפופולריות של הרפואה הסינית והאלטרנטיבית בכלל .היפוקרטס טען שגוף האדם מורכב מארבעה נוזלים שזורמים בתוך ארבעה צינורות שונים .בכל צינור עובר נוזל אחר .כל נוזל כזה הוא ליחה ,או מרה ,ולכל נוזל יש צבע משלו ,וגם אופי משלו ,דחיסות אחרת ,מידת לחות אחרת ,תכונות שונות של קור וחום ועוד תכונות רבות .בעיקרון ,הבריאות האידיאלית היא זו המשלבת בהרמוניה את ארבעת הנוזלים האלה. היפוקרטס היה חכם ,וידע כמובן שהאנשים נבדלים זה מזה ,ולכן אין בריאות אידיאלית, אין מצב שבו כל הנוזלים האלה משמשים בערבוביה בצורה מושלמת ,אלא שבכל אדם יש דומיננטיות של נוזל מסוים ,של צבע מסוים ,של התכונות של אותו נוזל .כמו כן כל נוזל קשור לאחד מארבעת האלמנטים ,ולכן האלמנט הקשור לנוזל הדומיננטי הוא השולט .למשל ,אם אלמנט האוויר שולט במישהו ,הוא יהיה קליל יותר ,מהיר יותר ,דומה יותר לתכונות האוויר .כך גם לגבי האלמנטים האחרים :אש ,מים ואדמה. מכיוון שבכל אדם יש נוזל אחד דומיננטי ,יש לנו ארבעה טיפוסים של בני אדם: הסנגווין – שבו שולט הדם ,הוא רומנטי ,עז־נפש ,קליל ,נחמד ,סימפטי ,והוא הטיפוס החיובי ביותר. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 147 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הכולרי – זה שהשתן שולט בו ,הוא כעסן ,רגזן ,אבל גם אמיץ. הפלגמטי – זה שהפלגמה שולטת בו. המלנכולי – שבו שולטת המלנכוליה ,שפירושה המילולי הוא "מרה שחורה"ֶ ,מ ַלס=שחור כולה=מרה .המלנכולי הוא זה שזורמת בו הליחה השחורה והוא באמת נוטה לכל התכונות ֶ שאנחנו מכירים :עצב ,דכדוך עד לדיכאון ממש ברמה הפתולוגית. בשלב הזה אין עדיין אבחנה בין מצב־רוח לבין מחלה ,כי ששתי התופעות הללו מאוד דומות ,מצב־רוח רע מאוד ומתמשך יכול להפוך בסופו של דבר לדיכאון פתולוגי. נשוב לאריסטו ששואל :למה המלנכולים הם כאלה מוצלחים? כאלה יוצאי דופן? מה הקשר בין דיכאון או דכדוך או התכתשות עצמית ,לבין יצירה? בעת העתיקה יש תפיסה של "הגאון העצוב" .אפשר לראות אותה בדימויים הויזואליים דרך הפסלים ,אבל גם בשירה וביצירות ספרותיות .הרבה מגיבורי המיתולוגיה נתפסים כמלנכולים. הקשר הזה קיים בין גיבור -משהו מאוד גבוה ,לבין תכונה מאוד נמוכה .והחיבור הוא אפילו סיבתי – האחד מאפשר את השני. בימי־הביניים יש היפוך מושלם של התפיסה הזו .המלנכוליה הופכת לחטא ,אחד משבעת החטאים שדינם מוות .היום היינו מגדירים את התופעה כעצלנות ,אבל למעשה לאורך כל ימי־ הביניים ועד גריגוריוס ,שמעצב באופן סופי את רשימת שבעת החטאים ,המלנכוליה היא ליד "אקדיה" -השם השני של אותה תופעה של דכדוך ,של בטלה .היא חטא משום שהדכדוך גורם לבטלה ,להזנחת עבודת האל ,והוא מעיד על חוסר אמונה ,במידה מסוימת .ישנו קונטקסט מאוד מסוים שבו מתפתחת המלנכוליה כחטא ,והכוונה לקונטקסט של הנזירים במדבר ,שנמצאים בבדידות גדולה הרבה יותר מזו של חבריהם בעיר ,והם מפתחים שאיפה לחזור אחורה ,חוסר רצון להיות עם חברים ,לעבוד או ללמוד .בשלב מסוים המלנכוליה הזו מגיעה גם לתוך העיר, כאשר הנצרות מנסה להיות יותר פופולרית ,וכאן המשמעות קצת משתנה ,היא הופכת מעצבות לעצלות ,כי עצלות יותר קל להסביר .בכל אופן ,לאורך כל ימי־הביניים ,המלנכוליה היא חטא והיא אסורה. בתקופת הרנסנס שוב יש היפוך מושלם של משמעות המלנכוליה והיא הופכת להיות התכונה המרכזית ביותר של האינטלקטואלים .אין אינטלקטואל שהוא לא מלנכולי – אמנים, שליטים ,מלכים – כולם מלנכולים .המעצב את התפיסה המרכזית של המלנכוליה בתקופה הזו הוא מרסיליו פוצ'ינו ,שמועסק בחצרה של משפחת מדיצ'י בפירנצה .הוא מלנכולי ,והוא הופך את כל מי שבסביבתו למלנכולי .כולם מחפשים את שורשיה של המלנכוליה כדי להראות שהם נמצאים תחת השפעת הכוכב סאטורן ,הכוכב של המלנכולים ,ולצורך זה הם גם ממציאים מפות אסטרולוגיות .פוצ'ינו מיישב ,ברוח הרנסנס הקלאסי ,את הניגודים בין התפיסה של אריסטו ,של "המלנכולי יוצא הדופן" ,לבין התפיסה של אפלטון שמדברת על "השגעון השמימי". כלומר ,ברנסנס מאמצים מחדש את המושג של העת העתיקה בתוספת התפיסה האפלטונית וגם האלמנט האסטרולוגי ,שמחבר בצורה המובהקת ביותר את ה"למעלה" עם ה"למטה" .זה בדיוק אופיה של המלנכוליה ברנסנס ,היא דומה למה שאנחנו מכנים היום "מאניה דיפרסיה", פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 148 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 תופעה בי־פולארית ,דכדוך שמגיע תמיד אחרי השראה יצירתית גדולה מאוד .ה"גאון" נולד פה, בטווח שבין השמים לארץ ,כמי שיכול להגיע הכי גבוה ,אבל יכול גם להתדרדר הכי נמוך .אני לא יודעת איפה הוא בדיוק מוצא את ההשראה שלו ,אם למטה או למעלה ,אבל גם להם זה לא ברור .ייתכן באמת שההשראה היצירתית לכל תחום של יצירה נמצא לא בעלייה למעלה אלא דווקא בירידה למטה. במאמר שלי אני מנסה למצוא הסבר לשאלות: א – למה זה קורה ברנסנס? ב – מה הקשר בין מלנכולים לבין יוצאי דופן? קשר זה שבין ידע ועצב ,בין ייסורים ודעת ,היה קיים גם לפני אריסטו אלא שהוא לא היה מנוסח בצורה כל כך מדעית .אנחנו מכירים אותו בפסוק "יוסיף דעת -יוסיף מכאוב" .להרצאה שלי קראתי "יוסיף מכאוב -יוסיף דעת" ואסביר מדוע. ברור לי שמלנכוליה איננה בדיוק עצב ,אבל יש ביצירה משהו מעציב .ככל שאתה יודע יותר, אתה עצוב יותר ,כי אתה רואה כמה העולם מבאס .הדימוי הזה רווח בחברה המערבית ,ותמיד התקיים ,גם כשהוא נחשב לחטא ,כמו בימי־הביניים .על נושא המלנכוליה כתבו אנתרופולוגים, סוציולוגים ,פסיכולוגים ,רופאים ,פסיכיאטרים וגם היסטוריונים .גם התחום "היסטוריה של רגשות" – תחום שהתחיל להתפתח בשנות ה 80-של המאה ה 20-עוסק בשאלה הזו .המחקר מתמקד בשאלות כגון :מהם רגשות? האם פחד היום ופחד בימי־הביניים הם אותו דבר? שאלות שנוגעות גם לביטוי של רגש וגם לאבחנה של רגשות. קשה מאוד להבחין בין רגשות שליליים .יש נסיונות ,דרך שאלונים וניסויים שונים ,להבחין בין הרגשות השליליים ,בעיקר עצב ,קנאה ושנאה .העצב הוא הרגש היחיד שהוא ,me-emotion להבדיל מרגשות אחרים שהם מופנים כלפי אחר – שנאה ,קנאה ,אכזבה me-emotion .זו תפיסה אבולוציונית במובן הזה שהיא בודקת מה תפקידו של כל רגש ,ואיך כל רגש מתמודד עם איזושהי תגובה לבעיה שיש במציאות .התפיסה הזאת אומרת שהעצב גורם לאדם העצוב להפנות את כל תשומת הלב ,את היכולת האינטלקטואלית וגם הרגשית שלו ,מן החוץ אל הפנים .בזמן העצב ,האדם עסוק בשאלה :במה טעה .הוא לא מקבל אף תשובה שלו כנכונה, אלא ממשיך לבדוק אותן מתוך ספקנות .הוא מאוד ביקורתי כלפי עצמו ,מחפשת את האמת ללא הרף .בזמן העצב האדם מפתח מבלי משים תכונות של אינטלקטואל .האינטלקטואל מבקר את עצמו ללא הרף ,חי בחוסר נחת ,מחפש את האמת ,בודק את טעויותיו בעבר כדי ללמוד מהן ולהתקדם הלאה. התיאוריה הפסיכולוגית האבולוציונית הזו ,ולא משנה כרגע אם היא נכונה או לא ,יכולה להסביר את הקשר בין ידע לבין עצב .הקשר ביניהם הוא קשר של אנאלוגיה .הם מאוד דומים, עד כדי כך שאפשר לחשוב שבעצם זה לא הידע או עודף הידע שגורם לאדם להיות עצוב, אלא עודף העצב שגורם לו לרצות ,ומאפשר לו גם ,לדעת יותר .כי בזמן העצב ,אדם מפתח את הכישורים הנדרשים לאינטלקטואל .אם הוא לא יהיה עצוב ,לא יתעורר בו הרצון לבקר, למצוא את הטעות ,לשפר .זו הסיבה שקראתי להרצאה שלי "יוסיף מכאוב – יוסיף דעת". פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 149 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הפסוק המקורי אומר" :יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קוהלת) .כלומר ,המצב רע ,וככל שמכירים אותו כן נעשים עצובים .ואילו טענתי אומרת שקודם כל יש כאב מסיבה כלשהי ,יש רגישות לכל מה שמתרחש מסביב ,רגישות שהיא הכרחית כדי לחוש את הכאב ,אבל מתוך הכאב נוסף הידע .הכאב הוא בית הגידול של האינטלקטואל הפוטנציאלי ודרך הגישה הזו אני מסבירה למה, בתקופות שהן עתירות ידע כמו הרנסנס ,כמו העת העתיקה ,האינטלקטואל המיוסר הוא דמות מאוד חביבה ומקובלת ,ובתקופות שבהן שולט הפחד מפני הידע ,כמו ימי־הביניים ,העצב נחשב חטא ,כי אם תהיה עצוב ,חס וחלילה ,אתה עלול לגלות איזו אמת ,וזה אסור. ד"ר איתן גינזברג תודה למאיה .עתה הזמן להערות. ד"ר משה שנר האם הפולניה שמתמחה במלנכוליה אבל לא כשמדברים על המלנכוליה אני חושב ישר על ֵ תמיד מוסיפה דעת מתוך זה... לגבי הצלע הציונית במוטיב היערות ,בדבריו של עודד ,אני חושב שכאן צריך לעשות הפרדה בין המוטיב של הסיפורת היהודית ,לבין המחשבה הציונית וההתרחשות הארץ־ישאלית שחושבת שאם היא תגיד הרבה פעמים על החורש המסכן שהוא יער ,הוא באמת יהפוך ליער. אבל בסיפורת היהודית הטרום־ציונית ,מתוך כך שיהודים רבים במזרח אירופה חיו באזור מגוריי ,מוטיב היער הוא מאוד חזק .בסיפורת החסידית ,למשל ,היער הוא מרחב של חיים רוחניים אינטנסיביים וגם מציאות .יותר ממה שמקובל לחשוב ,הרבה מאוד יהודים במזרח אירופה התפרנסו מיערנות ,היו קהילות שלמות שחיו סביב הנושא הזה של יערנות .ולכן, המוטיב של היער הוא גם מוטיב חיובי מאוד אינטנסיבי בזהות שלהם .מי שקורא סיפורת חסידית מגלה את היער בכל פינה. ד"ר שלומית תמרי למאיה ,בשנה שעברה באמת היית מצוינת -והביקורת שלך על הספר של עדה למפרט הייתה מעולה והשנה יש לי הרגשה שאת עושה את הטעויות שמצאת אצל עדה. אם את מרצה על הדברים האלה היית צריכה ללכת לקירקגור ,לסארטר .לא דיברת בכלל על מועקה והסקירה ההיסטורית הזאת ,הניסיון לחפש את הדברים באבולוציה ,מאוד ממעיט מהעניין. לגבי דבריו של עודד :יש לי השערה ,שאין לי דרך לאשש אותה ,שהקשר הזה שאתה מדבר עליו בין היער ובין התרבות והבנייה של תרבות של אומה ,קשור איכשהו לחקלאות ,לשינויים טכנולוגיים שחלים בחקלאות ,שבעצם אותם חקלאים שעד עכשיו הייתה להם עבודה ועכשיו פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 150 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פתאום כבר אין ,הופכים להיות חוקרי יערות או שומרי יערות וכיוצא באלה .במעבר הזה בין החקלאות לבין הלא־חקלאות ,שם נוצרת התרבות הזאת שאתה מדבר עליה .האם יש לך איזושהי תשובה לעניין הזה? נועה גדי אני רוצה להקשות לכם" ,צמד הבבלים" (עמית עסיס ואיתמר ברנר) כמה קושיות .התמונה, של מחבר כזה או אחר ,שמשוטט חופשי בתוך טקסט של "סתמאים" וטקסט שהופך ,כפי שאמרת עמית ,ל"בית מדרש מדומיין" שבו כל אחד יכול בעצם לייצר טקסט חדש ,נראית לי כמו האופק הזה ,שהוא רווי פרשנויות נוסח גדאמר. אמרתם שבעצם יש פה אופציה להשתמש בטקסט על מנת לכונן את המחבר .מתוך התיאור הזה לא הבנתי מה זה אומר לגבי ההגדרה של משמעות ,כלומר באיזה אופן ,לפי ההליך שהצעתם, אני מייצרת משמעות? קושיה אחרונה :למה אתם שמים את הדגש על הזהות בין המחבר לבין סמכות ,כי מחבר הוא לא רק סמכות ,והעובדה שיש למחבר ֵשם ,בדרך כלל מעניקה לטקסט הקשר ,כי למחבר בעל שם יש גם השקפה .אני יכולה להתחקות אחר משמעות הטקסט מתוך התייחסות אליו במסגרת של מערכת סימנים אוטונומית עצמאית ,שמגדירה את עצמה .אבל אם אני רוצה ליצור קשרים בין מערכות סימנים ,או לראות באיזה אופן מערכת הסימנים הזו היא רפלקטיבית על משהו שמעבר לה ,אני זקוקה לקצוות המחברים .ואז טענתם טענה שהייתה עוד יותר משונה, שדווקא באופן הזה אני משמרת קנוניות ,כלומר ,דווקא משום שאני פטורה מהסמכות של מחבר בעל שם ,כל אחד יכול להיכנס ולייצר טקסט חדש בתוך הטקסט הקיים או משמעות נוספת, וכך אני ממשיכה לשמר את הקנוניות .שאלתי את עצמי אם אתם פה מנסים לקדם איזושהי תפיסה שמרנית בעניין הזה. []- למאיה ,שלושה ציטוטים רלוונטיים .אחד הוא רבי נחמן מברסלב ,אולי הדמות המלנכולית ביותר ,השני הוא הרב קוק ,שמדבר על זה שכל הרגשות ,אפשר להעלות ולתקן אותם חוץ מהעצב – הדבר היחידי שאסור להיכנס אליו .והדוגמה שאת מכירה -הרבי מקוצק ,שאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב – שיוסיף". ד"ר איתן גינזברג אנחנו נאלצים לסגור את הישיבה .תודה רבה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 151 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פנל ב' מנחה :ד"ר שולה קשת ד"ר שולה קשת יש לנו שלוש דוברות ,זהו מושב נשי ...לא קיבלתי דברי רקע עליהן .שאלתי את המארגנים אם הם רוצים שאהיה שוטרת תנועה ,אמרו :כן .אז אשתדל להיות שוטרת תנועה ליברלית. לפי לוח הזמנים שבידי ,מוקצבת לכל אחת כרבע שעה .כל אחת תציג את עצמה בתחילת דבריה .נתחיל עם אורנה אוריין ,שתדבר על "כרונולוגיה של הגוף הנשי הבזוי" .התקציר היה די מזעזע... ד"ר אורנה אוריין אני מלמדת במכללת ספיר ,במח' קולנוע .אני אמנית ,מנחת סדנאות בשילוב אמנויות לאוכלוסיות שונות כמו הורים וילדים ,נשים ונערים שרובם עברו טראומות שונות. בדיון זה אשווה את היצירות של אמניות בּ זוּת מערביות שפעלו משנות ה 70-ובין יצירות של אמניות שפעלו משנות ה 80-ואילך. אתחיל בהגדרת אמניות הבזות ככאלה העוסקות בחומריות מלוכלכת ,בתוכן פרברטי, בתהליכים אנטרופיים ובחשיפת אברי הגוף האסורים הקשורים במיניות ,יצריות ,תשוקה והפרשות .האמניות אליהן אתייחס ,החלו ליצור בדם הווסת ובדם הגוף משנות ה 70-ואילך, וחתרו תחת מסורת ארוכת שנים של טאבו האוסרים לחשוף חומריות זו בפומבי .הן גיבשו אופן יצירה ייחודי ,שלא התבסס על ערכים דיכוטומיים סגורים ויציבים ,אלא על שילוב דינמי של ערכים הנתפשים כמנוגדים .הן עסקו בפריפריה של גופן ,בחומריות המופרשת משולי הגוף, חקרו את נקביו ונשליו ,וייצרו אופן חשיבה שונה על אודות העצמי ,כשהן קראו להרחיב את ההגדרות ולכלול בתוכן את המהות חסרת הצורה ,הדביקה והמלוכלכת. החומריות שבה נתמקד היא דם הגוף ודם הווסת ,שצבעם אדום ומרקמם נוזלי וחסר צורה מוגדרת .האמניות שעשו שימוש בדם הווסת מרדו בדימוי הכנוע ,הנחות והפסיבי המשויך למין הנשי ופרצו את מחסומי הטאבו שאסר וחסם גישה לנושא זה .חלק מהאמניות ,שעסקו בנושא הדם ,אימצו פרקטיקות של הקזת דם והקרבת קורבן מהטריטוריה הגברית ,וביקשו להצביע על ההתרחשות האכזרית והטראומטית אותה חווה האישה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 152 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 חומריות הדם טעונה במטענים נוספים כמו שיוכה לקטגוריית הבזות ,אותה הגדירה קריסטבה ( )Kristevaבספרה Powers of Horrorכמשבשת זהות ,מערכת וסדר ואינה מכבדת גבולות וכללים .החומריות הדמית הינה הפרשה המורה על מה שהורחק מהגוף ,הפך לאחר וסומן לעתים כקללה ,סכנה או פחד. עד כה ציינתי את חומריות הדם כיחידה אחת .אולם ,אם נשווה את דם הגוף מול דם הווסת נראה כי קיים ביניהם הבדל מהותי :הווסת שייכת רק לגוף הנשי ,ואילו הדם מאפיין את הגוף האנושי בכללותו .דבר זה מעורר התייחסות שונה כלפי כל אחד מסוגי הדם וגורם להתפתחות שיח מגדרי .בתרבות המערבית התגבשו סביב דם הגוף מושגי גבורה ,סכנה ,אלימות וקורבן ,הקשורים בפעולות הציד ,ההרג והמלחמה ,כשניכר כי טריטוריה זו משויכת לגבריות, ואילו סביב דם הווסת המשויך רק למין הנשי ,התפתחו המושגים של מחזוריות ,מחלה ,סכנה מטמורפוזה ופריון. כרונולוגיית השיח השיח החתרני של אמניות הבזות ,מתגבש בשני אופנים עיקריים ,כשמאפייני האחד באים לביטוי ביצירה האמנותית של שנות ה 70-של המאה העשרים ואילו מאפייני השני מובעים ביצירה משנות ה 80-ושל המאה ה 20-ואילך .השינוי האמנותי המתרחש בין העשורים קשור בכוחות הפוליטיים חברתיים שהתהוו עם התגברות התודעה הפמיניסטית .במהלך הגל השני של הפמינזם בשנות ה 70-היה עיסוק אינטנסיבי בחקר הגוף הנשי ,באבריו הייחודיים ובנושאים הקשורים לאחריות האישה על גופה ובריאותה וניכר כי האיקונוגרפיה הוואגינלית על הפרשותיה עמדה במרכז היצירה. משנות ה 70-עושות אמניות הבזות שימוש ישיר ובלתי אמצעי בחומריות של גופן ,וסתן ודמן ומפרות טאבו חמור וקדום .הן מתייחסות להפרשה כסימן פיזי הנמצא במקום טריטוריאלי בגוף הנשי ,באיבריו ,ובמרחב הקשור בו .הווסת והדם שמופרשים מהגוף מופיעים במיצג ,במיצב או בתצלום כמסמן ומסומן ,שיש ביניהם זיקה ישירה .זיקה זו נראית ,לכאורה ,פשוטה ויציבה, אך הן אינן משאירות את הקשר בין המסמן והמסומן כשלם ואחיד ,אלא משבשות ,שוברות וקוטעות את תבניתו .כתוצאה מכך מתקבלת התאמה בין אופן שבירת הסימנים לבין אופן תפישת הגוף הנשי בעיני עצמן כדינמי .הן חוקרות את ההבדל המיני ומייחדות את המאפיינים הנשיים ,כשהגוף הוא במרכז. בעבודה של קרולין שיינמן שנעשתה ב ,1971-נראה מאפיין זה באופן ברור .האמנית אספה את דם הווסת שלה ויצרה באמצעותו יצירה שכונתה "יומן עבודת דם" .האמנית השתמשה בחומר מתוך גופה וחקרה את השינויים ,המגוון והרצף של הכתמים במהלך שבעת ימי וסתה. היא עיצבה זאת כלוח שנה ,שבו כל כתם מייצג יום .הכתמים המשתנים מוקמו בתוך ריבועים לבנים ,כשבין ריבוע לריבוע היא יצרה שוליים לרוחב ולאורך בצורת גריד .העבודה כללה חמישה פאנלים ,כשבכל אחד מהם הופיעו הצורות הללו .היא תיארה זאת כך: "התחלתי עם כתם קטן ואחרי כן הדחיסות של הדם גדלה וקטנה .כל כתם הוא רגע בזמן, החלטתי להבנות את הכתמים כדי לייצג יומן במהלך זמן ,רציתי שהכתמים יוכלו לייצג רעיון פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 153 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מתמטי של סימון זמן .גופי הוא מקור של מגוון של תמורה ושל עכבה .במקום לקחת את הצבע ממקום אחר ,הגוף נותן לי את הצבע ,ואני מקבלת תיעוד של הפנימיות שלי". על פני השטח נראה שהאמנית מאמצת לעבודתה את התמה היהודית של ספירת ימי המחזור ,שביהדות מיועדת לסימון פרק הזמן עד לטבילה ולהיטהרות .אולם התבוננות מעמיקה יותר חושפת הבדל מהותי .שיינמן לא מקטלגת את הכתם כטהור או כטמא כפי שהוגדר בשולחן ערוך" :כל מראה אדום ,בין אם הוא כהה או עמוק – טמא ".שיינמן בוחנת את שינויי הצבעוניות והמרקם של הכתמים ועל יד כך היא מראה כי בתוך גופה קיימים תהליכים דינמיים ואוטונומיים ,שאין היא מקטלגת או שופטת אותם .כמו כן היא מראה שאין לה צורך לייבא צבע מהחוץ אלא גופה הוא זה שמייצר צבע בעל איכויות מגוונות ומשתנות. אמנית אחרת ,ג'ודי שיקאגו ,תיעדה במיצב את חומריות הווסת שהילת סוד המהולה באשמה אופפת אותה .בעבודה "שירותי וסת" מ 1973-היא הציבה בתוך חלל לבן שלא ניתן להיכנס אליו ,אלא רק להביט אליו מבעד וילון של גאזה ,פח זבל עמוס בפדים ובטמפונים ספוגי דם ,לצד מיני תכשירי ריחות מרעננים ומבשמים בחדר שירותים המואר באור מלא וחזק. באקט זה פרצה באופן מעודן את הדלת הנעולה הסוגרת על מקום התבודדותה או בידודה של הנידה במערב הפוסט־מודרני ,והראתה לנו את צבעו ,צורתו ,טבעו ותכולתו .שיקאגו בוחרת לקחת את הצופים לאתר שסולק מהטריטוריה החברתית תרבותית ולעמת בו עקבות של הדם הווסתי עם ריחות בושם ודאודורנטים .שיירי הווסת הושמו ,לדבריה ,תחת מדף התכשירים אשר בתרבות תפקידם לזכך את סימני הווסת ,הנתפסת כזבל .הפדים והטמפונים הספוגים בדם ,שנתפסים כסימני חייתיות ,על פי דברי האמנית ,זרוקים על הרצפה או בתוך פח .מעליהם הציבה שיקאגו מדף תכשירי ריח וניקיון .היא פולשת כביכול עם ריחות דם הווסת לתוך מדיית הפרסומות האסתטיות והפסטליות ,המבקשות למכור ריח לגוף משופר ,מתוקן ומתוחזק – ומעמידה אותם אלה מול אלה .בחדר השירותים מעומתים האלמנטים הסטריליים והלבנים מול חפצים צבעוניים מלוכלכים בדם .חומריות חסרת צורה מוגדרת – גאזות ,פדים וטמפונים מועמדת מול חומריות קשה של אסלה ,מדפים ופח .באופן הצבת החומריות הגולמית כנגד זוהמעובדת ,שיקאגו משחזרת את הסטרוקטורה של הטבע מול התרבות .בנוסף ,היא מעלה הבט של ביקורת כלכלית חברתית ,שבה מתקיימת חפיפה בין דימוי המוצר לדימוי האישה כסחורה, האישה כמוצר ריחני ,הגייני ונקי שניתן לסחור בו. האמניות של שנות ה 70-חקרו במהלך ימי המחזור את מראה הווסת המשתנה – צבעה ומרקמה וכן את המוצרים ,החומרים והתכשירים שסביבה ,ואת המרחב הנשי החבוי והסודי. הדם הווסתי שימש כאמצעי וכמטרה ביצירה .הוא היווה את מושא החקירה והיצירה ,החומר, התוכן והאמצעי האמנותי .האמניות שיצרו בווסת חקרו אותה עבור עצמן ,עבור נשים אחרות ועבור החברה שראתה בה יסוד אינטימי ובזוי .הן ,כאמניות עכשוויות ,נשאו את הדגל האדום אשר סימל את התפישה החדשה ,שלפיה האישה הנידה אינה מסוכנת ,מנודה וטמאה .הן פעלו מתוך מניע עמוק ורצון לחקור את גופן ,להכיר בייחודו ובדינמיות שבו ולשנות את הדימוי שלו הטבוע בקרב קהילתן. משנות ה 80-ואילך מסתמן שיח שונה מזה שהתפתח בשנות ה .70-יש התרחקות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 154 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מהחומריות הממשית בחלק מהיצירות ,והזיקה הישירה בין ההפרשה ומסומנה -נשברת .לעתים ההפרשה מעוותת את הגוף או את החלל שממנו היא מופרשת ,ומתרחש פיצול בין ההפרשה כסימן לבין מסומנה ,המשמעות שלה ומסמנה – גופה הנעדר .מהלך זה מביא לשבר בין הסימן, המסמן והמסומן ונוצר מעין שטח הפקר בין התבנית המקובלת ובין התפנית שנוצרת ,ובו נפרשים מרחבים אחרים של אפשריות מישמוע ,נשיות ילדית ובוגרת ,אמהות ,אכילה ,מיניות ומצבי טראומה. למשל ,מיכל שמיר בעבודתה "פצע קיר" מ ,2004-יוצרת דימוי המייצג את הפה/איבר המין הנשי מסוכריות אדומות הנוזלות מתוך צורה בקיר ,שהינו מחוץ לטריטוריית הגוף .על קיר אנכי היא חורצת חריץ אופקי וממלאת אותו בעיסת סוכריות שמקצתה נמסה אנכית כלפי מטה. הדימום הווסתי שעליו היא רומזת בדמות סוכריות הנוזלות מטה ,מייצג את הפצע של האישה, פצע שבעיני החברה נתפש כמסוכן ,ככזה שפוגם בדימוי הנשי היפה והמתקתק .בנוסף ,מסמן פצע הקיר גם את הפצע הפנימי שחי בקרבה של האישה .מילוי חריץ הקיר הלבן ,החלל הפנימי הריק ,בעיסת סוכריות אדומות הינו ניסיון מודע למלא את שאינו ניתן למילוי .מילוי בתחליף חומרי שהינו מתוק לחיך ומספק עונג המקל ,ולו לרגע קט ,על תחושת הריק המרה והכואבת. דנה גילרמן ,בעבודת וידיאו ,מ ,2004-השתילה את הדם הווסתי כפצע מדמם בתוך ציורו של קורבה "מקור העולם" והראתה את החיבור בין הפצע לבין הבריאה והפריון הנשי .היא אומרת" :לקחתי את הציור 'מקור העולם' של קורבה ,ובמקום שבו מופיע אבר המין של אישה המצוירת ,שתלתי תצלום וידיאו שצילמתי ,של איבר מין נשי בזמן מחזור ,זה לא היה פרץ של דם ,אלא טפטוף .כך נראה אבר המין של אישה בזמן מחזור .החייתי את האישה ,הפכתי אותה מאובייקט פסיבי לגוף שמגיב ,מתריס מול המבט .מרבית האנשים שצפו בעבודה מאוד התחברו אליה .חלק מהגברים החלו לצחוק ממבוכה". גילרמן אינה עושה שימוש בחומריות הממשית ,אלא מתרחקת ומקרינה את יצוגיה על המסך. ד"ר שולה קשת ההרצאה הזאת לא השאירה אותנו שוות־נפש ...הדוברת הבאה ,ענבל סיקורל ,תדבר על שינויים מגדריים בקהילה דתית -סיפורן של נשים קראיות. ד"ר ענבל סיקורל אני אנתרופולוגית ,מלמדת במכללת ספיר ובאשקלון ועוסקת בעיקר בנשים ודת. הספרות במדעי החברה מדברת על הגירה כדרך להעצמת המקום המגדרי של נשים במשפחה ובקהילה .לרוב מדובר גם בהתרופפות השליטה המשפחתית בעקבות ההגירה ,ובהשפעה של התרבות הקולטת על המהגרות .אני רוצה לדבר על דרך נוספת של מהגרות להעצים את מקומן פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 155 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 המגדרי במשפחה ,באמצעות הדת .נשים מהגרות רבות משתלבות בדת או מעצבות מחדש את הדת כדרך למקם את עצמן חברתית .לרוב מדברים על שתי אופציות עיקריות :השתלבות בדת והעצמת מעמדן או יצירת חילון. העצמת מקום המהגרות בדת מתרחשת לעתים קרובות אצל מהגרות המגיעות מתרבות דתית לתרבות חילונית או לתרבות שיש בה דת אחרת .במקרים כאלה ,אנחנו רואים אצל גברים ואצל נשים משיכה אל הדת ,משום הצורך באיזשהו חיבוק חברתי .הנשים נמשכות לדת יותר מאשר הגברים. מחקרים רבים בתחום הזה מדברים על מהגרות מוסלמיות המגיעות לאירופה .במדינות האסלאם ,תפילת נשים התקיימה בבית ,יחד עם קרובות משפחה או חברות .באירופה הבתים יותר קטנים ואין קרובות משפחה או חברות שיכולות להתפלל יחד .משום כך ,הנשים מפנות את הצורך שלהם בתמיכה חברתית ואת הכמהה לדת ,אל המסגדים .המנהיגים הדתיים ,שרואים את המסגדים הולכים ומתרוקנים ממאמינים ,בעקבות ההגירה ,מוכנים לקבל כל מאמין ,אפילו מאמינה .בדרך כלל הקבלה מתחילה כתרומות קטנות ,ולאט לאט הנשים משתלבות במסגדים ומעצימות את כוחן. אל מול ההעצמה של כוח הנשים ,חוקרים אחרים מדברים על תהליכי חילון שנוצרים ביוזמה נשית ,כדרך למקם את הנשים חברתית .הראשון שדיבר על חילון היה ובר ,כחלק מהדיון שלו בשינוי דתי .חוקרים מאוחרים יותר דיברו על חילון כהבט של מודרניזציה ,ככל שהתרבות תהיה יותר מודרנית כן יגבר החילון .עם השנים ראו שעניין החילון נעשה מורכב יותר .בסופו של תהליך תיאורטי ארוך ,חוקרים מדברים על תאוריות רבות ולא תאוריה של חילון ,ועל חילון כהמשכיות ולא כניגוד בין אמונה דתית להיעדרה. בעשור האחרון החלו לדבר גם על הייחודיות של החילון הנשי .הדיון בחילון הגברי החל סביב המהפכה התעשייתית .עם הכניסה של הגברים לעולם העבודה והשתנות הערכים שלהם נצפתה נטישה של הדת .הציפייה הייתה שאצל הנשים יתרחש תהליך דומה :בעקבות המהפכה הפמיניסטית ,השתלבותן של הנשים בשוק העבודה והשינוי בעולם הערכים שלהן ,הן ינטשו את הדת ,אך זה לא קרה. מדברים על כך שחילון נשי או שינוי דתי נשי מעודן יותר מזה הגברי .הוא כולל שינוי של מסורות ,עיצוב מחדש ,הגדרה מחודשת .אין ממש נטישה ,נשים דווקא נוטות לשמר את האמונה. אנסה להראות איך נשים מהגרות דתיות משתמשות באפשרות של שינוי ועיצוב מחדש של מנהגים דתיים כדרך להגדיר מחדש את המקום החברתי שלהן ,במושב קראי בישראל. הקראים הם קבוצה שפרשה מהיהדות הרשמית בין המאות ה 8-ל .11-קבוצות רבות פרשו בזו אחר זו .הקהילה הקראית הייתה שולית וחלשה יותר מזו הרבנית .בכינוי "רבנית" מכנים הקראים את היהודים שאינם קראים .היחסים בין קראים לרבנים נעו בין קבלה ונישואים משותפים לבין דחייה עד כדי רציחות הדדיות .השוני המרכזי בין הקראות ליהדות הרבנית הוא בחוקי הכשרות :הקראים לא מבשלים גדי בחלב אמו ,אבל אוכלים חלב ובשר אחרים יחד; פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 156 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 התפילה הקראית ,שנעשית ללא מנעלים בעקבות הציווי "של נעליך מעל רגליך" ,היא מאוד אקטיבית ומתקיימת תוך כדי הסתובבות ,פנייה ,כריעה ,עמידה וישיבה .אין כיסאות בבית הכנסת הקראי .לוח השנה מתייחס לראיית הירח ,כלומר ,ראש חודש חל ביום בו רואים את הירח ,ולכן אינו קבוע מראש .תאריכי החגים הקראיים אינם זהים לאלה שבלוח הרבני המנובא מראש ,אלא חלים יומיים-שלושה לאחר מכן. הקראים היגרו לישראל בשנות ה ,50-בעיקר ממצרים ,קצת פחות מעירק .המדינה קיבלה אותם כיהודים לכל דבר ,ואין קראי שלא שלף תעודת זהות והראה" :הנה כתוב לי יהודי". לעומת זאת הסביבה דוחה אותם ,בגלל הדימוי שלהם ,הקרוב בצורה כלשהי לאסלאם. אני אתייחס לקראים שהתיישבו במושב מבודד יחסית .כל המושבים מסביב הם מושבים רבניים .בית הספר הוא משותף והם חייבים לפעול ביחד עם הרבניים ,שכל הזמן מגנים אותם, בעיקר את הילדים ,דבר שמכאיב עוד יותר לנשים .בקהילה יש רצון עז להיות כמו כולם ,כמו המדינה ,כדי לנסות למתן את הגינוי החברתי ,שכמיעוט דחוי ,אין להם דרך להתמודד אתו. יחסי המגדר ביהדות הקראית :הקראות התפתחה החל מן המאה ה 8-לספירה ,כלומר הרבה אחרי היהדות הרבנית .כל הפרקטיקות הדתיות הקראיות לגבי מגדר ,הן קצת יותר מתירניות, אישה קראית ,כמו הגבר ,מברכת את בן זוגה בחתונה ,חותמת על הכתובה ויכולה ליזום גירושין. הברכה "ברוך שלא עשני אישה" לא קיימת בקראות .הנשים מותרות לעדות ,בהשמעת קולן בתפילה ציבורית ,ובהיעדר גבר – אף מותרות בביצוע שחיטה .למרות זאת ,מתוך מגמה ברורה להיטמע בחברה הישראלית ולא להיות נבדלות ,כל הנשים שראיינתי "לא זכרו" שהן קידשו את הבעל ,והן מדברות על תופעת העגינות אף כי אינה קיימת בקראות ,כי הן יכולות ליזום גירושים. לוח השנה .אחד הגורמים למתח בין הרבנים והקראים הוא לוח השנה השונה לשתי הקבוצות .בעוד שלוח השנה הרבני נקבע מראש ,לוח השנה של הקראים נקבע בהתאם לראיית הירח .בכל פעם שהחגים נופלים במועדים שונים ,טוענים הרבנים שהספירה הקראית לא נכונה, ומכאן גם שהתיאולוגיה והפילוסופיה לא נכונות .קשאני ,שכתב ב 1978-את אחד הספרים הראשונים שנכתבו בחברה הישראלית על הקראים" ,קראים -היסטוריה ומנהגים" ,מסיים את ספרו בפנייה לאחינו הקראים לעבור ללוח השנה הרבני על מנת לגשר בין שתי הקבוצות ולא להעמיק את הפילוג ,וכך כתב" :אין לנו עניין בשתי קבוצות דתיות שונות" .כלומר ,ישנו לחץ תמידי של החברה הרבנית על הקראים לעבור ללוח השנה הרבני ,הנהוג במדינה ,ללוח השנה שלפיו נקבעים ימי השבתון בארץ. לקראים אין הנהגה מרכזית חזקה ,ההנהגה המשמעותית במצרים לא הגיעה לארץ אלא בעיקר לארצות הברית או לאירופה .ובכלל ,הקראים מאמינים שאדם אמור לפסוק עבור עצמו, האחריות הדתית אמורה להיות אישית ולא קהילתית .ולכן אין כל פסיקה גם לגבי לוח השנה, האחריות נשארת בידי כל משפחה .רוב המשפחות העירוניות ,לפחות עד שנות ה ,90-נשארו עם לוח השנה הקראי. במושב שאני מדברת עליו ,שימרו מספר נשים מבוגרות את לוח השנה הקראי וזכו לאהדה ציבורית ,אולם ,במהלך שנות ה 80-יותר ויותר משפחות אימצו את לוח השנה הרבני והן חוגגות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 157 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לפי מנהגי המסורות הקראית ,אבל בתאריך של הרבנים .לנשים היה תפקיד מרכזי בתהליך הזה. לדוגמא ,מרגלית ,אישה כבת ארבעים החיה במושב ,מספרת שההורים שלה חגגו את ליל הסדר עם הרבנים ,אבל בעלה נהג לחגוג עם הקראים .לאחר החתונה חגגה עם בעלה ,אבל אז ,היא אומרת" ,ראיתי שאני לא יכולה יותר לחגוג שם עם אמא שלי וכאן עם חמותי ,אז שכנעתי את חמותי לבוא אתנו ".כלומר ,הנשים הפכו את עניין לוח השנה לסיפור נשי .לבעל ,לחם ,לאבא שלה אין אמירה .הנשים יוזמות שינוי לגבי לוח השנה ומשכנעות את הבעלים להצטרף אליהן, שהרי ממילא האישה היא זו שמארגנת את החג ,ואילו הבעל עושה מה שאומרים לו :אומרים לו מתי לבוא לשולחן והוא בא. כאשר הנשים מדברות על האווירה החברתית ,רבות מהן חוזרות על המשפט" :הרגשנו כאילו המדינה קוראת לנו לבוא לחגוג את החגים של כולם ,אנחנו עם ישראל ".יותר ויותר משפחות עוברות לחגוג ,בעקבות הנשים ,על פי התאריכים הרבניים ,כשאף גבר לא יוזם את זאת וגם לא ממש מתנגד. מנהגי הנידה .למרות שהקראות באופן עקרוני מאוד מאוד שוויונית ,נשים בנידה הן מנודות, אבל רק בימי הנידה ולא ב"שבעה נקיים" שאחריהם .בזמן הדימום עליהן לשבת על כסא פלסטיק ,שנתפס כחומר שלא מעביר טומאה ,ולהימנע ממגע עם חפצים .יש להן בגדים וכלים מיוחדים לתקופה הזאת .מגישים להן מזון בכלי הטומאה שלהן ובלבד שלא תכנסנה ותטמאנה את המטבח .הן אוכלות בשולחן נפרד ,זה בולט במיוחד אם הנידה יוצאת בליל הסדר .אישה במחזור לא תלך ,למשל ,לסופרמרקט ,כדי לא לטמא את האורז שיקנו אחר כך נשים אחרות. היא לא תצא לרחוב כדי לא לגעת בשום דבר בטעות .ההפרדה היא מוחלטת .בתום הימים של ההפרדה ,היא מתקלחת ,ומטהרת את כל מה שנגעה בו בכל זאת ,וחוזרת לחיי השילוב המוחלט. לדוגמה ,בבית כנסת גברים יגעו בנשים כי ברור להם שהן טהורות. הנשים הקראיות שהיגרו ממצרים בשנות ה 50-הקפידו על חוקי הנידה באופן קיצוני .עד שנות ה 70-הקפידו על כך בכל הבתים .אולם ,הקראיות ילידות הארץ ,מתחילות לדבר ,משנות ה 60-וה 70-ואילך ,על שינוי חוקי הנידה .בשנות ה 80-יש כבר נשים שמקפידות על הנידה מבחינה מינית ,אבל ללא מנהגי הבידוד .מנהגי הנידה הם מסורת מאוד מרכזית בקראות ,והיוזמה לוותר עליהם באה מן הנשים .די בקלות הן מסבירות לבעלים שוויתור זה הוא לטובתם ,שכן הם לא יצטרכו עוד לעשות את עבודות הבית בימי הנידה של נשיהם .נוסף לכך ,הקפדה על מנהגי הנידה מונעת מחברותיהן של הנשים ושל בנותיהן לבוא לביתן ובכך גדל בידודן והרי דבר זה מהווה מכשול בדרכן להיטמע בחברה הישראלית. לסיכום :ההגירה הקראית לישראל הציבה בפני הנשים את החסרונות והיתרונות המוכרים של הגירה .מצד אחד ,היכולת להעצמה מגדרית ,מאידך ,תחושת שוליות חברתית .המאמר מציג את יחס הנשים הקראיות לדת והשימוש שלהן בדת כאמצעי להעצמה מגדרית ,אישית וקהילתית .היה ניתן לצפות שהנשים הקראיות יבחרו להשתלב בדת ,שמקבלת נשים ,רוב ימי החודש ,וגם משום שהן מרגינליות ,מהגרות ,חלשות חברתית ,עקרות בית – תנאים שנקשרים בספרות למשיכה של נשים אל הדת .אבל נשות המושב בחרו שלא להשתלב בתוך הדת אלא לשנות אותה ,מתוך מודעות ורגישות לשוליות של הקהילה שלהן .מסיבה זו הן שינו רק מנהגים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 158 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שמבחינים אותן מהסביבה הרבנית :לוח השנה ,שגורם למועדי חגים אחרים מאלה של הרבנים, ומנהגי הנידה ,שגורמים לכך שלא כל אחד יכול להיכנס לבתיהן .הן עשו גם קצת שינויים במנהגי הכשרות. מכיוון שזה תהליך נשי ,אפשר להסתכל גם על תהליך פרטי מול תהליך ציבורי .כל הפעילויות הדתיות הנשיות היו פעילויות פרטיות .יש פעילויות נשיות דתיות ציבוריות ,לדוגמה :כל הנשים מבשלות ביחד לקראת הכנסת ספר תורה ,בחגים ,או ,להבדיל ,בלוויות ,אבל הפעילויות לשינוי הדת נעשו מתוך הבית ,כתחליף אישי ,צנוע ,כמעט ללא מודעות להשפעה החברתית של מעשיהן, אבל בפועל כל אישה ואישה עשתה את התהליך הזה בבית שלה והן הובילו לשינוי התפישה החברתית של הקהילה .ילידות הארץ דיברו על כוחן וחוזקן של הנשים בקהילה ,בעוד שהנשים הוותיקות ,אלה שהיגרו ממצרים בשנות ה 70-דיברו על קהילה מאוד פטריארכלית. הדיונים בשינוי עסקו לכאורה בתפריטים ,זמני ארוחות ,או טיפול בילדים .המרואיינות לא נגעו בכלל בתיאולוגיה .נראה שהפעילות הדתית הנשית המשמעותית יותר התנהלה ,אולי כצפוי ,בספירה הביתית .הנשים נטלו סמכות ,מחו ויצרו שינויים .שינויי מנהג הנידה ,לוח השנה ותפישת הנישואים נעשו בשל ומתוך מקומן הביתי של הנשים ,אולם בפועל הן הצליחו לעצב את הדת כולה .באמצעות הבחירה לשנות את הדת ולא להתפתח בתוכה ,הנשים הקראיות הצליחו לעודד את קבלת הקראים לחברה הישראלית ,מבלי ליצור שינויים תיאולוגיים ,ובמקביל, להעצים את עצמן מגדרית כמי שמפתחות ומעצבות את ליבת הקראות והפרקטיקות הדתיות. ד"ר שולה קשת תודה לענבל סיקורל .אנחנו עוברים לקרן עמרי .היא מלמדת באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת חיפה ובמכללת בית ברל .היא תדבר על נושא אחר לגמרי :היצור האנושי בעידן השיעתוק הדיגיטלי. קרן עמרי הפרויקט שאציג בפניכם הוא ממש בתחילת הדרך .הוא חלק מפרויקט הרבה יותר גדול שכרגע אני קוראת לו גופים מזוהים .עניינו חיפוש גיאומטריה שאיתה ,יצירות התרבות של המאה ה 21-יוצרות משמעות .באמצעות המבנה המתמטי ,ניתן לתחום מחדש את מושגי היסוד של תהליכי ההזדהות .שיח הזהות והדיונים בנושא הגוף ,כבר מוכרים לנו בעשורים האחרונים מדיסציפלינות שונות ,בין אם מדובר בפמיניזם קונטיננטלי ובין אם מדובר בשיח הגזע הדינמי בתרבות האמריקאית. הפרויקט מתחיל ממפגש של שני תחומי עניין שלי :האחד :דיון בגבולות הגוף בתאוריות זהות אפרו־אמריקאיות בארצות־הברית במאה ה ,20-והשני :תיאוריות מגדריות והביטויים שלהם בתרבות פופולרית :במדע בדיוני ,בסרטי פעולה ,בסרטי ג'יימס בונד ,קצת בקומיקס וכדומה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 159 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בשני התחומים שמתי לב לדפוס מרתק :מצד אחד ,העיסוק האובססיבי שלנו בגוף :אנחנו מתחילים בגוף ,מסיימים בגוף ,אני שחור לפי הגוף ,אני אישה לפי הגוף וכן הלאה .מצד שני, יש התנתקות הדרגתית אך עקבית מעצם קיומו .הגענו למצבים די קיצוניים שבהם הגוף עצמו מאבד מהחשיבות שלו ומהחומריות שלו. המגמות האלה מופיעות בטקסטים ספרותיים וגם בטקסטים קולנועיים שהופכים לדו־ ממדיים – ודאי שמתם לב להתעניינות הגוברת בקומיקס ,באנימציה ובגיבורי־על שהתחילו בקומיקס כיצירות ספרות .דוגמא בולטת היא ,כמובן ההצלחה המסחררת של הסרט "אוואטר" לאחרונה .אפילו מוזיקה משחקת עם דו־ממדיות .אציג שלוש דוגמאות לכך: א .להקת ה"הגורילז" ( ,)Gorillazלהקה אנגלית מ .2001-בדיסק הראשון שלהם הם מציגים את עצמם דרך דמויות וירטואליות .כלומר ,הקהל בא לאולם קונצרטים או למועדון ובמקום נגנים בשר־ודם ,הוא רואה את האנימציה שלהם .במשך תקופה לא קצרה לא ידעו מי הנגנים שעומדים מאחורי הדמויות הללו ,שעם הזמן ,גם התחלפו .הלהקה זכתה לשיא גינס כלהקה הווירטואלית המצליחה ביותר בהיסטוריה. ב .המוזיקאי אם-אף-דום ,MF Doom ,אמן היפ-הופ שמציג את עצמו דרך הדמות של MF Doomדמות שתמיד מסתובבת עם מסכה .הוא יצר לעצמו מיתולוגיה שלמה ,וכל ההתנהלות הציבורית שלו היא דרך גיבור־העל המצויר הזה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 160 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ג .יש גם דוגמא ישראלית ,קוטימן .הוא מפיק ישראלי ומוזיקאי שעשה פרויקט מרתק ב ,YouTube-הנקרא .ThruYOUהוא סימפל קטעים שונים מ YouTube-ויצר טרק היפ-הופי גדול עם ערכים ויזואליים ,מוזיקאליים וגם טקסטואליים .בעצם הוא משחק עם הממדיות של הז'אנר. מכאן שהתרבות שאנחנו רואים סביבנו ,התרבות הפופולרית ,בעצם מערערת על המציאות כבסיס אמין לידע. הדיון בגוף כמשהו מתמוסס ,הוא דיון מרתק וסוחף .הגוף הנשי הוא בעצם קונסטרוקציה חברתית .ככל שהדיון הזה ,הפוסט־מודרני ,מתקדם ,הוא מדבר על הגוף ההולך לאיבוד .אולם, נוצרת כאן בעייתיות :כנגד השיח המפתה של הגוף כקונסטרוקציה מופשטת ,אני קמה בבוקר עם גוף והולכת לישון עם גוף ,אם אני מגיעה להרצאה כשמרגישה פיזית בטוב או ברע ,כך או אחרת ,ההרצאה בהכרח תהיה שונה .הגוף משפיע על חיי היום־יום שלנו בצורה הכי בסיסית והכי קיצונית .במילים אחרות ,המציאות שלנו היום לא מסופקת ולא מוסברת על ידי המודלים הללו – מודלים טוטליים ,הוליסטיים של פעם ,של הגוף כתכלית ברורה ,אובייקטיבית ושלמה – או דרך השיח הפוסט־מודרני שבעצם מנסה למוסס את החומריות הזו. אנחנו נמצאים היום במציאות שבה כישלון בשוק הנדל"ן בארץ אחת יוצר משבר בינלאומי קיצוני מדרגה ראשונה .עידן שבו וירוסים כגון ה HIV-או תולעת ה I LOVE YOU-משנת 2001או ההיסטריה ,בתקופה האחרונה ,משפעת החזירים – כל אלה מראים לנו שהגבולות הנורמטיביים מטושטשים ,ונוצרת הסתמכות על קטגוריות מסוג שונה .היום מדברים על קבוצות סיכון ולא קבוצות אתניות .כבר לא ניתן להסדיר גבולות של לאום ,מעמד ,גזע או מגדר באופנים המסורתיים .יש היום ממש משבר של גוף ,של חומר. בין יתר ההשלכות של המשבר הזה ,יש גם חרדה הולכת וגוברת לגבי ביטוי של נקודת מוצא: אם אין לי גוף ,אז מאין אני מגיעה? בוודאי שמתם לב למספר העצום של התייחסויות לנקודות מקור .כל ה prequels-בקולנוע :ההוביט ,Star Trek, Star Wars ,קזינו רויאל של ג'יימס בונד. יצירות רבות מאוד שהיום נבנות קודם כל כסדרה – Mission Impossible, Die Hard, 24 :יש אין ספור דוגמאות שמתבססות על המשכיות וסדרתיות ,מצד אחד .מצד שני ,יש גם חזרה וחיפוש וקונסטרוקציה מחדש של נקודת המקור. עד כאן :הבעיה .ועתה :הפיתרון שאני מציעה .אני מתמקדת במה שנתפש עד עכשיו כיחס אנטגוניסטי בין הגוף לבין ביצועיו – הפרפורמטיביות שג'ודית באטלר ואחרים מדברים עליו. הטכנולוגיות של המאה ה 21-שינו באופן מהותי את תפישתנו לגבי מקום ,זמן ,חומר ומציאות. בעבר ,מודלים של זהות הציבו אותנו כחלקים מתוך שלם ,מיעוט המנותק מרוב כלשהו" ,אני" לעומת "אחר" ,אישה לעומת גבר ,שחור מול לבן ,הומוסקסואל מול הטרוסקסואל וכו' – היום הגענו לעידן חדש ונחוץ לנו מודל חדש .אני מציעה את מודל הפרקטל. הפרקטל ,בגיאומטריה ,הוא תופעה מנוגדת לגיאומטריה האוקלידית ,שבה הצורות מושלמות: הקו הוא מושלם ,העיגול הוא עיגול מושלם וכן הלאה .הגיאומטריה של הטבע מציעה לנו את הפרקטל .זו שפה מתמטית אמיתית שמודדת לנו את הברק ,עלי שרך ,פתיתי השלג ,ועוד צורות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 161 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שיש בהן מספר מרכיבים שכל אחד מהן זהה לשלם .הדוגמה המפורסמת היא "פתית השלג של קוך" ,שהוצגה לראשונה ב 1904-על ידי המתמטיקאי השבדי הלגה פון קוך. הרעיון הוא שלוקחים משולש ,מכל צלע שלו יוצרים משולש ,מכל צלע של המשולש החדש יוצרים משולש וכך הלאה עד אין סוף .התכונות של הפרקטל הן כדלהלן: * כל חלק בו דומה לשלם ,אם תחצו פתית שלג לשניים עדיין נשאר לכם פתית שלג. * אין שום נקודה ,או גזרה שמהן נוכל לחצות או לפצל את הפרקטל ולהגיע לקו ישר ,הוא תמיד מורכב עד אין סוף. * הוא משתנה באופן בלתי פוסק * והוא מוגדר על ידי חזרה ,רפטיציה. המשולשים של קוך לסיום :הפרויקט מחולק לחמישה פרקים עיקריים :ספרות ,מוזיקה ,מדע בדיוני ,קולנוע ושיח הגוף על כל צורותיו .המטרה שלי היא להגיע למודל שייתן לנו היום תשובה לתרבות פופולרית – לא אומר כל פניה ,זה יומרני -אבל מודל שיוכל לכלול את כל הביטויים של החברה התרבותית שלנו היום ,מודל שלוקח בחשבון את הכלכלה ,את הגבריות ,את הנשיות ,את הגזע ואת הגוף. פרקטל מגיע מתיאוריית הכאוס -במדעי הטבע ,אבל זה בא לידי ביטוי בכל יום בחיי הרוח ובחיי התרבות שלנו .אני מנסה להראות איך השפה של התחום האחד – מדעי הטבע – באה לידי ביטוי בשפה של התחום האחר – מדעי הרוח .באופן מעשי אני לוקחת את ארבעת המרכיבים שדנתי בהם ,ומראה איך כל היצירות – ויש כאן רשימה חלקית אך עצומה של יצירות -מגלמות את ארבעת המרכיבים האלה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 162 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ד"ר שולה קשת תודה רבה לקרן .אני זוכרת לטובה גם את הרצאתה הקודמת על הג'ז ,היא הייתה מרשימה מאוד .אנחנו עוברים לדוברת האחרונה :ליאת סידס ,שתדבר על אנטומיה כפרקטיקה של תרבות. ליאת סידס אני אמנית ,תחום העיסוק שלי הוא תדמית וגוף ,הקשרים של נשיות ,גבריות ,ג'נדריות, ניתוק של גוף ובעיקר חומריות. המחקר התחיל בעקבות הפרויקט האנטומי של הפתולוג ואומן האנטומיה ,גונתר פון האגנס, שתערוכה שלו "עולמות הגוף" מוצגת בימים אלו במוזיאון המדע בחיפה .פון האגנס פיתח פטנט שרשום על שמו" ,פלסטיזציה" – חניטה ופחלוץ של אורגניזם באמצעות פולימרים פלסטיים בעלי דרגות קשיות שונות .עיקרה של הפרקטיקה היא הוצאת הנוזלים מהגוף המת (המהווים 70אחוז מנפח הגוף לאדם צעיר) והחדרתם של חומרים מלאכותיים כמו :סיליקון ,שרף אפוקסי וסוגים של פולייסטר .החומרים השונים מגיעים לדרגות שונות של התקשות בעזרת חום ,אור וגז .הפטנט הזה נמצא בשימוש החל מסוף שנות ה 70-ותחילת שנות ה .80-לפון האגנס יש כמה מכונים בעולם -בסין ,בקירגיסטן ,בגרמניה ואפילו בפולין .במכונים האלה הוא מעסיק מאות עובדים עמלניים בתעשיית גוף ,או תעשיית מוות. תערוכת "עולמות הגוף" נודדת בעולם משנת ,1996עשתה המון "רעש" ,עוררה פולמוס ציבורי לא קטן בהקשרים שונים ובעיקר סביב הרעיון אודות ההצגה של גוויות אנושיות העומדים על קו התפר שבין אמנות למדע שזה כשלעצמו התפרש כ"טעם רע" וכ"פרובוקציה זולה" .סביר להניח שאילו פון האגנס היה משתמש בתחליפים של גוויות ,לא הייתה מתעוררת שום בעיה .בתערוכה ביקרו עד היום כשלושים מיליון מבקרים בכל רחבי הגלובוס. החידוש בפרויקט האגנסי ,הוא בהצבת המוות על השולחן ,בפעם הראשונה מאז המאה ה .19-העיסוק במוות החל במסגרת התיאטרון האנטומי הציבורי באיטליה במאה ה .13-עדיין לא תיאטרון משוכלל ומורכב ,אבל בהחלט אירוע שכלל סימנים של מחוות טקסיות וריטואלים. בנובמבר ,2002פון האגנס שיחזר את התיאטרון האנטומי הציבורי הרנסנסי בלונדון .הוא שכר לשם כך אולם שהיה בעבר מבשלת בירה ,עיצב את המקום מחדש ובנה תפאורה שמשחזרת את התפאורה של התיאטרון הציבורי בזוהרו מהמאה ה .16-הוא ביצע דיסקציה בגופתו של גבר בן שבעים שהובא מהמכון מהיידלברג ,עם עוד שני אנטומיקנים ושלושה רופאים כירורגים .זאת הייתה למעשה הפעם הראשונה ,מאז ,1832שמציגים באנגליה באופן ציבורי דיסקציה של גוף אנושי. העניין השני המרתק בפרוייקט הזה הוא ההמצאה של הפלסטיזציה ,שבאמצעותה המוות עובר מטאמורפוזה :מתחושה של סלידה ,דחייה ,אימה וגועל מפני הגוויה האנושית המרקיבה, הגוף האנושי המת מתעורר ל"חיים" מחודשים חיוניים ואסתטיים ומעוררי התפעלות וקסם. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 163 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 העבודה של פון האגנס ,כמו אולי עבודותיהם של אמנים אחרים ,אנדריי סרנו מתחום האמנות, לדוגמה ,פועלת כאסתטיזציה של המוות ומאתגרת את המחשבה אודות הקבלה של המוות כמצב מקובע של סופיות. התודעה אכן מתה באופן סופי ,לא כך הגוף .הוא לא נעלם ,נשרף ,נרקב ,נקבר ,נשדד מאיבריו וכד' .זו בדיוק הנקודה שעניינה אותי בתערוכה ,האופציה של החי-המת ,הטבע דומם והעירעור על הקונוונציה של קבלת המוות כמצב של סופיות והעלמות. דבר מעניין נוסף הוא השימוש של הדבר בעצמו ולא בתחליפיו ,שעולה בקנה אחד עם תיאוריות עדכניות אודות התרבות העכשווית אודות העולם השקוף ,שאחד האפקטים של עולם זה ,בתחום הבידור והטלביזייה ,לדוגמה ,הם תוכניות הריאליטי .במילים אחרות ,המוצגים מציגים את עצמם ואין הבדל מבחין בין המסמן למסומן ,בין הייצוג לממשות או בין האמת לשקר. במקרה של פון האגנס ושל "עולמות הגוף" גם אין הבדל בין הידע ,כלומר המחקר ,לפרקטיקה, כלומר לדרכי הפקת הידע שבמקרה של האנטומיה משמעותו נבירה בגוף האנושי .יתירה מכך, ההבחנה שבין ידע ומדע לתרבות ,גם היא קורסת ,כי במחקר אודות הגוף האנושי המדע תמיד שילב כוחות עם התרבות והאמנות על כל רבדיה :הציור ,הפיסול ,התיאטרון ,המוזיקה והאמנות הכתובה .די לבחון רטרוספקטיבית את המחקר האנטומי מהרנסנס על מנת להיווכח שהאמנות הזינה את המדע כשם שהמדע הזין את האמנות .יצירות מופת כמו אלו בקפלה הססטינית ,בין הייתר חבים את קיומם ותפארתם לדיסקציות שביצע מיכלאנג'לו .דיסקציות שבחלקן הגדול נערכו בחשאי ,רחוק מהעין הציבורית. התערוכה של פון האגנס ,אם-כן ,היא מסוג התערוכות שההבחנה שבין מדע לתרבות אינה רלוונטית להן ,והשיח של המדע הוא השיח של התרבות. נקודה מרתקת נוספת בתערוכה ,שמחזקת את הטעון אודות האנטומיה כתרבות ,היא הרושם החזק שהמוצג המת האמיתי נראה כמוצג מזוייף ,כלומר היפוך תפקידים :עמדתי מול מוצג מת ,אפילו נגעתי בו ,ובכלל לא הרגשתי שהוא מת ,הוא היה כל כך יפה ומקסים עד שהוא נראה מאוד חי ופלסטי ,ממש בובתי .כלומר ,האמת הממשית החלה לדמות לייצוג המדומיין שלה ,בדומה לזן הרקפות שמגדלים בשנים האחרונות ,שנראות כל כך יפות ופלסטיות שנדמה שהן מלאכותיות מרוב שלמותן וצבען .זה בדיוק אותו הדבר .לא הרגשתי שאני ליד גופה מתה, אלא ליד איזשהו מוצג פלסטי המחקה את המציאות. בדקתי את הנושא אודות ההבחנה ידע-שיח מהבחינה ההסטורית ומתברר ,שהחל מהיפוקרטס ,במאה החמישית לפני הספירה ,דרך אפלטון ואריסטו במאה הרביעית לפני וגלנוס ,אנטומיקן בעל הספירה ,אנטומיקנים שפעלו באזור אלכסנדריה במאה השנייה לספירה ְ ההשפעה הגדולה ביותר על האנטומיה המודרנית -כל אחד מהחוקרים האלה חקרו את הגוף, והגיעו למסקנות שאליהן הגיעו לא מתוך המשגות מדעיות כלשהן ,אלא תמיד מן במקום שממנו הגיעו .אפלטון בא מעולם התיאוריה -האנטומיה שלו היא אנטומיה תיאורטית שחוקרת את הנפש ,שבה התעניין מאוד .דברים דומים אפשר לומר לגבי אריסטו .נקודת המוצא של החוקרים מאלכסנדריה ,שהיו מרפאים ,הייתה הצורך למצוא תרופות לתחלואים ,ולכן חקר האנטומיה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 164 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שלהם קשור לרפואה .כל השאר חקרו אנטומיה מתוך מוטיבציות אחרות שלא קשורות למחקר האנטומי עצמו .במילים אחרות ,המחקר האנטומי היה תמיד פונקציה של שיח ושל תרבות ולא שיח של ידע ,מדע ואנטומיה. שיעור אנטומיה של ד"ר ניקולס טולפ ,ציור של רמברנדט הרעיון שהאנטומיה הינה פונקציה של תרבות ושל שיח ,מגולם לעילא ולעילא בציור של רמברנדט .הסצנה מתרחשת באמסטרדם .הסובייקט/אובייקט השוכב מת על שולחן הניתוחים הוא גנב קטן ,חסר מזל ,בשם קינט ,שנתפס לרוע מזלו כאשר גנב מעיל בחורף קר .אחרי לפ ,הנראה בתמונה חובש כובע ולבוש בבגדים מהודרים. שנתלה ,מגיעה גופתו לידיו של ד"ר טוּ ּ שאר האנטומיקנים הינם בדרגה היררכית נחותה יותר. רק מקור אחד טען שהאיש הזה תרם את גופתו .לגבי כל היתר ,גופתו "נתרמה מאליה". בתוך האירוע הזה ברור שלאנשים האלה אין שום עניין באנטומיה .בעצם ,האירוע אינו אותנטי, הוא לא מתועד ובכלל יכול להיות שזו רק מראית עין ופבריקציה .לכך יש כמה סימנים: המקום לא נראה כשיעור פומבי כמקובל ,אלא כסטודיו של אמן. בניתוח אנטומי לא מתחילים בגפיים ,אל בהוצאת הקרביים בטרם יירקבו .לדיסקציה של הידיים מגיעים רק בסוף ,מבחינת סדר הנתיחה. בקיצור ,המוטיבציות כאן לא נובעות מן הרצון לרכוש ידע ,או להעביר ידע ,אלא הן מוטיבציות חברתיות ופוליטיות .מדובר בציור של הנצחה .האנשים האלה רצו שיראו אותם ,הם היו אנשים פוליטיים ,ד"ר טולפ עצמו כיהן גם כראש העירייה של אמסטרדם .הפוליטיקה כאן מאוד מחוברת למדע ,והאנטומיה הייתה בעצם אמצעי הומני כדי לחבור לפוליטיקה ולעלות בסולם החברתי והאזרחי. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 165 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הפבריקה של וסיליוס אז מה בעצם רוצים מפון האגנס? הרי קדמו לו רמברנדט ואחרים .הדוגמה הבולטת הוא ציור השער של הפבריקה מאת וזאליוס ()Vesalius לסיכום :זה לא מדע ,זו תרבות או פשוט עוד וריאציה של אמנות שעושה שימוש באורגניזמיים מתים ומתכלים… ,אין מה לעשות! תודה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 166 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ד"ר שולה קשת קיבלתי איזושהי תשובה חלקית ,איך הדברים קשורים על הרצף הזה שבין ההרצאה שאומרת שאנחנו הולכים ומאבדים את הגוף לבין השימוש בגוף האנושי כפסל מתקיים והולך ,שמזכיר את הקפסולות של מומיות במצרים ותהליכי הנתיחה .באסוציאציה אישית אני ממליצה לקרוא רומן שכתבה חברה שלי ,אמירה ערן שנקרא "מראית עין" ,זה רומן וירטואלי-אינטרנטי שמתרחש בין חולה שבאה לעשות שיפור שדיים אבל מגלים לה סרטן .זהו רומן אינטרנטי בין הרופא המנתח ,שמתחיל בפיסול הגוף ונגמר בהתמוטטות הגוף אל מותו כשכל הרומן הוא וירטואלי. אני חושבת שהרומן הזה יכול לחבר כמעט את כל הדברים שדיברנו עליהם היום. אלי ברודרמן אני רוצה להגיד משהו לגבי העלמות הגוף .אני חושב שצריך לעשות הבחנה בין העלמות הגוף הריאלי ,שלדעתי ,במודעות ובתפישה הריאלית ,הוא לא נעלם .מתחילה להיעלם התפישה הפונקציונלית שלו ,שמשתנה כל הזמן .זאת אומרת ,התפישה הפונקציונלית של הגוף היא דינמית, והתפישה שלו כסוג של דיאלוג בין סובייקט לאובייקט משתנה כל הזמן ,ולזה יש תהליכים. אבל צריך לזכור שבהיבט הריאלי של הגוף ,הוא נשאר ,הוא קיים ,והוא חלק מהתודעה שלנו כמהות ריאלית ולכן ,לדבר על היעלמות הגוף זה טרנדי־סקסי ,לא במובן המיני .יש היעלמות של הריחות ,אנחנו כל הזמן מאבדים את הריחות הטבעיים .יש הבטים שונים של היעלמות, אבל הגוף ,כריאליה ,לא רק שלא נעלם ,אלא הוא ריאליה מאוד מטופלת ,ולכן אני לא יודע אם יש היעלמות של הגוף או להיפך ,הצטברות שלו .אפשר אפילו לדבר על הצטברות שלו ולכן אני לא בטוח ש"היעלמות" היא הכיוון. עמית עסיס אני חושב שהדיון הזה הוא דיון פוסט־מודרניסטי ,כמובן ,הכל מאוד יחסי .שאלי כרגע כיוון, בתת־הדברים ,לקהילות הגדולות ,שנקראות "ניו-אייג'ינג" ,שיש בהן באמת חזרה אחורה ,גם בטיפוח הגוף ,גם במבט של הגוף בחזית שהוא אפקט יותר מכונן ,של רלבציה כלשהי .אני חושב שהנטיה לקחת את הכל כמקשה אחת היא בעייתית במידה מסוימת. יש לי שאלה בקשר לקראים :אני לא כל כך מכיר את הדיפרנציאציה בין הממסד הרבני לממסד הקראי ,אבל אם הבנתי נכון ,ההבדלים המהותיים הם אלה שקשורים בפרקטיקה הג'נדרית ,בפרקטיקה של המסורות שקשורות בנשים ,כלומר – בנידה בכשרות ,כלומר הטקסטים הקאנונים שיש ביהדות הרבנית הממסדית הם אותם הטקסטים הקאנוניים ובאותה השפה גם אצל הקראים. ד"ר ענבל סיקורל ההפרדה נעשתה סביב התורה שבעל־פה .הקראים לא מאמינים בתורה שבעל־פה ,אלא פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 167 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בתורה הכתובה בלבד .ההבדל הראשוני הוא ,שכל אחד פוסק לעצמו ,אין פסיקה של הרבנים, אין אוטוריטה רבנית .אין הם מקבלים את ההלכה ,שהיא למעשה היסוד של הממסד הרבני. עסיס אני שואל כי נדמה לי שדווקא במקרה הפרטיקולרי הזה ,המודיפיקציה שנעשתה על ידי הנשים ,היא באמת מהותית ,כי כל ההבדלים ,כל הפרטיקולריות של הממסד הקראי קשור באישה או במסורת הנשית. ד"ר ענבל סיקורל לפני שהיגרו לישראל ,מעמד האישה בחברה הקראית היה מאוד נמוך ,פחדו לתת לנשים לצאת החוצה ,שלא יקרה להן משהו .הנשים היו מאוד מוגבלות לבית ,הן לא למדו והחלק שלהם בעולם הדת היה מאוד מאוד מצומצם. []- בגוף הנשי הישראלי ישנן הרבה מאוד תהליכים מאוד מרתקים בתקופה האחרונה ,החל בתהליכים של התחרדות ,הניו-אייג' או נטיה לבודהיזם .לנשים יש יותר נטיה לרוחניות או לתיקשוב וכדומה .האם החברה הנשית הקראית יש בה זרמים מהסוג הזה של גילוי וחשוף? איך הן מגיבות לכך שהחברה הקראית היא עכשיו הרבה יותר פתוחה? ד"ר ענבל סיקורל באופן עקרוני ,בגלל הרעיון שמצד אחד כל אחד פוסק לעצמו ומצד שני יש דיפרנציאציה מגדרית ,הגברים באופן רשמי הם השולטים ,לא נוצרת שום התארגנות נשית ,שום ניסיון לדון בהתארגנות נשית .אבל כן ,כמו אצל נשים אחרות ,יש נטיה לרוחניות ,שבאה לידי ביטוי למשל בהגעה לבית הכנסת שלהם ,להדליק נרות – דתיות נשית. ד"ר שולה קשת תודה רבה לכל הדוברות. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 168 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פנל ג' מנחה :ד"ר גלעד פדבה ד"ר גלעד פדבה הדוברת הראשונה היא טלי גולדשמיד .הנושא שלה :שיבוש תרבות או שימור תרבות: לימודי הספרות בבית הספר כמרחב לשינוי תרבותי. ד"ר טלי גולדשמיד ההרצאה שלי עוסקת בהוראה ובלימוד הספרות בבית ספר ,ובאופן ספציפי בחטיבה העליונה ,כיתות י"א וי"ב ,מתוך הכרה בכך שלבחינת הבגרות בספרות יש השפעה מכרעת על לימודי הספרות בבית הספר .ההתייחסות לספרות בהרצאה זו נוגעת בשלושה היבטים :אופי הבחינה ,התכנים הנלמדים ואופן ההוראה .טענתי היא ,שלימודי הספרות הם שמרניים ביותר, למרות ההצהרות הרשמיות של משרד החינוך .לימודי הספרות מהווים מרחב שמרני המשמר תרבות הגמונית -ציונית ,גברית אשכנזית ומיליטריסטית .הם אף מצויים בהלימה עם תהליכים בית ספריים אחרים ששר החינוך הנוכחי מעודד ,כמו הפרויקט היזום שלו ,הקרוי "דרך ארץ", ובמסגרתו קציני צבא באים לחדרי מורים ומלמדים את המורים כיצד ללמד ערכים; יתרה מכך, כשמנהל גימנסיה הרצליה בתל־אביב ,זאב דגני ,סירב לכך ,הותקף בחריפות. השמרנות של לימודי הספרות עגומה במיוחד ,דווקא בשל הפוטנציאל המשחרר הגלום בספרות ,כפי שמצביעות תיאוריות הספרות הביקורתיות של העשורים האחרונים ,שהן כולן בעלות אוריינטציה אנטי־הגמוניות .בנוסף ,המחשבות שאציג להלן שואבות גם מרוחה של הפדגוגיה הביקורתית ,הנשענת על תפיסות מרקסיסטיות ומכוונת לחינוך משחרר מדיכוי כלכלי־חברתי .כשאני מדברת על הצורך בשינוי ההוראה בבית הספר ,אני לא חוששת להכריז על מחשבות הקשורות לתיקון עולם – שינוי סדרים חברתיים קיימים לטובת שוויון וצדק חברתי – ועל האפשרות לעשות את כל הדברים האלה באמצעות הספרות ,כי היא יכולה ומתאימה מאין כמוה להיות הכלי לכך. השאלה הראשונה שיש לשאול ,אם כן ,היא :למה בכלל ללמד ספרות? יש לכך תשובות שונות והן תלויות בגישת המוצא הפדגוגית .מתוך שאלה זו נגזרות שאלות נוספות :איזו ספרות ראוי ללמד? את מי ללמד? מה זו ספרות קאנונית ומי מחליט על כך? פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 169 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 תכנית הלימודים לבגרות בספרות היא לכאורה רחבה ,אבל ,בסופו של דבר ,מה שמלמדים, זה את "החומר" שנדרש כדי לעבור את בחינת הבגרות ,זה הסד העליון שאליו כולם מכוונים. לכן ,דברים שלא נבחנים עליהם במפורש (שירה מתורגמת ,למשל) ,אין להם למעשה שום קיום בכיתות .כך שגם אם יש בהרחבות האפשריות של תוכנית הלימודים יצירות של משוררים ערביים ,בפועל ,כיוון שלא נבחנים עליהן ,מבחינת התלמידים אין לכך כל משמעות .מה שמשנה הוא הליבה המרכזית של התכנית ,ולגביה ,נבדוק מה ומי יש בה ,ומה ואת מי היא מדירה. מה כולל הקאנון? ביאליק ,עגנון ושירת ימי הביניים – אלה הם חובה בכל תכנית ובכל בחינה .יש עכשיו תהליך של הרחבת התכנית לכל כיתות העל־יסודי ,מכיתה ז' ועד י"ב .בכולן יש יוצרי "חובה" ,קרי יוצרים שחובה ללמד מיצירותיהם .אלו הם ,שוב ,גם בכיתות חטיבת הביניים ,ביאליק ועגנון .עליהם נוספים טשרניחובסקי ורחל .הקאנון הספרותי ,אם כן ,הוא עברי במובהק ,גברי במובהק ,אשכנזי במובהק. יש לתהות לגביו ולגבי משמעות החבירה בו :אל מי מהתלמידים זה מדבר? מי מהם באים עם כלים תרבותיים שמאפשרים להם להקשיב ולהבין? אצל מי זה יוצר חיבור ואצל מי זה יוצר ניכור? אצל מי זה מגדיל את ההון הסימבולי ומחזק את התרבות שהביא מהבית ,ועבור מי זה מרמז שהשפה והתרבות שלהם אינם רלבנטיים ,אינם תקניים ,אינם "תרבותיים" ,ולכן אין להם מקום בבית הספר? אמנם נכון שלאחרונה הוכנס לראשונה גם משורר מזרחי ,ארז ביטון, לרשימת היוצרים שחובה ללמד מיצירותיהם ,אך הוא אחד בלבד. שמרנות נוספת של תוכנית הלימודים באה לידי ביטוי בחלוקה הז'אנרית שלה .מלמדים שירה במנותק מספורת ,במנותק מהרומן ומהדרמה .מלמדים לפי יוצרים ,לפי תקופות ,לפי ז'אנרים ,אבל לא יוצרים את החיבורים – שהם החשובים ביותר – החיבורים של הספרות לעולם של התלמידים ,למקום שלהם בעולם .אלה חיבורים תמטיים ,והם לא נעשים .במבוא לתכנית הלימודים אמנם נאמר ש"חשוב להקשיב לקולות אחרים ובאמצעות הספרות להיפתח לקונפליקטים חברתיים" .אלא שזהו מס שפתיים בלבד ,שכן בתכנית עצמה ,ברציונל שלה ובמטרות ,לא מוזכרות המילה 'מזרחיים' ולא המילה 'ערבים' .אפילו השאלות המגדריות ,שהפכו כבר לפרספקטיבה מקובלת ורווחת לבחינת העולם ,נועדו רק למי שבוחר ,או ליתר דיוק בוחרת, לעשות בחינת בגרות מורחבת בספרות .בתכונית הלימודים הסטנדרטית אין להן קיום .כלומר, מבחינת משרד החינוך ,הנושאים האלה לא נוגעים לרובם המכריע של התלמידים. לימוד הספרות הוא כל כך שמרני ,שאם יש כבר מורה שמלמדת טקסט שלא בתכנית הלימודים ,כמו שיר של יונה וולך ,שיש בו תכנים קונטרוברסליים ,כפי שאמורים להיות בספרות, זה מיד מעורר תגובות אנטגוניסטיות ומבוהלות עד אין קץ ,של הורים ושל משרד החינוך עצמו, שלא העניק כל גיבוי למורה .הטענות הגיעו עד כדי חשד שהמורה ,שלימדה את שיר של יונה וולך ,אולי עברה בכך על החוק .כלומר :הוראת טקסט שמחוץ לתכנית ,שעוסק ,למשל ,במיניות, יכולה להיתפס כעבירה על החוק! ואפילו כ"הטרדה מינית"! בעצם ,זה לא מפתיע ,לאור קידוש הקאנון השמרני שהתלמידים מורגלים בו .ההשלכות של הוראת טקסטים קאנוניים הלכה למעשה ,של מה שנתפס כ"ספרות טובה וראויה" ,הן שהמורה באה לכיתה ומציגה את הטקסט בפני התלמידים ,כאומרת" :אני אחשוף בפניכם את סגולות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 170 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הטקסט ואתם תראו עד כמה הוא נפלא .אני אלמד אתכם גם להעריך את הטקסט הזה ואעזור לכם לראות את הגדולה של הספרות ,של הטקסט הספציפי הזה ,ובסוף כולנו יחד נגיע למסקנה כמה הטקסט הזה נהדר ".אין הצגה של ספרות "לא טובה" ,ולכן גם אין הצגה של האופציה לבקר ,לבקר באמת ,לא רק לפתח רגישות אסתטית של זיהוי מטאפורה זו או אחרת ,אלא גם להגיע לתובנה של מה טוב .מלמדים את התלמידים למחוא כפיים לטקסט הספרותי ולמורה כנציגתו בעולם ,במקום לפתח בו גישה ביקורתית .משמרים תרבות שלא נוגעת לכולם ,שטיבה היא מדירה ,במקום לחשוף את הצרימות והמתחים שבה ,במקום קצת לשבש אותה. לאור דברים אלה ,יש לשאול :מה ראוי לעשות במקום? אני נעה בין מחשבה פרגמטית לבין מחשבה אוטופיסטית .מחשבה אוטופיסטית קוראת לביטול גמור של בחינות הבגרות והענקת חירות מלאה לבתי ספר לקבוע את התכנים הנלמדים ,מתוך התאמתם הספציפית לקהילה הבית ספרית ,תלמידים ומורים כאחד. מחשבה פרגמטית מתחשבת בשמרנות העקרונית של מערכת החינוך ובקושי לחולל שינויים בית ספריים .כך למשל ,הפרקטיקות הבית ספריות הקבועות משפעיות במידה רבה על אופן ההוראה ואף על התכנים :הקצבת 45דקות לשיעור ,הקצאת מספר מסוים של שעות בשנה למקצוע ,המספר הרב של המקצועות שנלמדים ,וכמובן ,בחינת הבגרות .לכל אלה יש השפעה ישירה גם על הוראת הספרות .מובן שאת כל זה קשה מאד לשנות .מאידך ,איך בכל זאת אפשר לחלץ את הספרות מהמקום השמרני וגם הדכאני שבו היא נתונה? מקום שמדיר מתוכו כל כך הרבה תלמידים ותלמידות ,זה שמקבע סדרים חברתיים במובן העמוק ביותר? זה נוגע לשני כיוונים :התכנים ,ומה עושים בהם .אני רוצה להדגים את החירות המשבשת שמצויה בידי המורים ,באמצעות קריאה בטקסט שאמנם לא מופיע בתכנית הלימודים כטקסט חובה ,אבל הוא בוודאי לא טקסט שוליים' :אלטנוילנד' של הרצל .הנה אני ,הפוסט־ציונית, לוקחת את הטקסט הציוני בה"א הידיעה ,ואדגים מה אפשר לעשות בו ,כיצד דווקא דיון בטקסט הזה יכול לשבור ולשחרר הרבה דברים. ראשית ,הטקסט של הרצל הוא אוטופיה ,וזה באמת מדהים ומעט עגום שמדינת ישראל הושתתה על חזונות אוטופיסטים ,שיש בהם דמיון ומעוף מעל כבלי המציאות ,אך מרבית הספרות הישראלית ,בוודאי זו הקאנונית" ,הספרות היפה" ,זו שנלמדת בבתי הספר ,היא כל כך ריאליסטית ונצמדת לקיים ,מספרת לנו את עצמנו ,איך שאנחנו נראים ,את הקולקטיביות שלנו. אמנם "אלטנוילנד" כתוב בצורה ריאליסטית ,אבל הז'אנר של אוטופיה נמצא תחת כותרת־ העל של מדע בדיוני או פנטזיה ,או של ספרות לא־ריאליסטית .כלומר ,ספרות ששוברת את המציאות ,את החוקים כפי שאנחנו מכירים אותם ,ורואה את הדברים קצת אחרת .זו סגולתה העיקרית -השיבוש המערער של המוכר .מה גם ,שעל אף שספרות המדע הבדיוני והפנטזיה נתפסת כלא־קאנונית ,הרי שהיא אהודה מאד על ילדים. שנית ,הטקסט הזה של הרצל ,על אף הרבה סגולות שיש בו ,הרי שמבחינה ספרותית גרידא, קרי האמצעים האמנותיים והתחכום האסתטי ,הוא טקסט גרוע למדי .העלילה פשטנית ,כטבען של אוטופיות ,ויש בו אף דברים שיכולים לעורר לעג מבחינה ספרותית .זו ההזדמנות להגיד לתלמידים :הנה לפנינו טקסט חשוב ומשמעותי ביותר עבורנו ,וזה בסדר אם הספרות היא פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 171 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לא ספרות נשגבת ונהדרת .גם כך יש לה ערך ,כי היא מציבה ,בעזרת התכנים שבה ,את הערך החשוב של הספרות כבעלת תפקיד חברתי ופוליטי ,כבעלת פוטנציאל לשנות את העולם .זאת, בניגוד לדגש שמושם בתכנית הלימודים על החוויה האישית של הקוראים ,המסע האישי שלהם מול הטקסט ,כיצד הטקסט מעשיר את עולמם הפנימי וכיוצא באלה .הטקסט של הרצל אכן בא לשנות את העולם והוא עושה זאת בכמה רמות ומצליח בהרבה מובנים .יש משהו מעצים בגילוי שאפשר לעשות שינוי עולם ,ואפשר לקרוא ספרות ,בין השאר ,גם למטרה זו ,במיוחד כשהתכנים של "אלטנוילנד" רלוונטיים ביותר לחיים שלנו כיום. הטקסט של הרצל פתוח לכל סוגי הקריאות האפשריות ,לקריאות "פוסטיות" למיניהן, לקריאות אנטי־הגמוניות של העשורים האחרונים .הוא בו־בזמן גם ציוני וגם פוסט־ציוני ,גם יהודי וגם 'מדינת כל אזרחיה' ,גם שוויוני ביחס לנשים ,לערבים ולזרים ,אבל גם פתוח לקריאות פמיניסטיות ופוסט־קולוניאליסטיות ביקורתיות .כלומר ,הוא מכיל בתוכו הרבה מאוד אפשרויות והרבה מאוד קריאות וזה חלק מהסיפור ,חלק מהשחרור ,חלק מהשיבוש ,שכן ,הוראת הספרות בבית הספר נשענת על מסורות קריאה ופרשנות משנות ה ,60-מסורות שדוגלות בהיצמדות לטקסט והבנתו רק מתוך האמצעים שיש בתוכו ,תוך ניתוקו מהעולם ,ומתוך הנחה שיש איזו אמת אחת בלבדית לטקסט. אלא ,שהטקסט הזה" ,אלטנוילנד" ,בהחלט נוגע בעולם .הוא מחייב את כל הקריאות האלה וקריאות רבות אחרות ,נוגדות וסותרות ,שאף אומרות משהו מכריע על הקונטינגנטיות של ידע ,ועל כך שאין ידע אחד ואין פרשנות אחת ואמת אחת – אותה אמת שבדרך כלל המורים לספרות בבית הספר מכתיבים אותה ,תרתי משמע .הטקסט מפוצל ,מפצל ,מרובד ופתוח, והוראתו יכולה לומר משהו עקרוני על מרווח אפשרויות הקריאה שקיימות ועל ידע בית ספרי בכללו ,כולל הידע החד־ערכי שנלמד לגבי הציונות ,ולהעצים מקום אוטונומי וסמכותי יותר של התלמידים בתוך בית ספר. אני רוצה לקרוא שתי שורות מהטקסט עצמו על החינוך השוויוני שהרצל רצה בו ,ובזה אסיים .השניים ,פרידריך לבנברג היהודי הצעיר וקינגסקורט הנוצרי הזקן ,עושים סיור בפלסטינה ומתפעלים מכל ההמצאות והחידושים של החברה החדשה .הם רואים בית ספר אחד ,שבו הילדים משחקים משחקי כדור כחלק מהרעיון הציוני של "היהודי החדש" והם מתפלאים. "אלה ילדי עשירים ,נכון?" שואל פרידריך" ,לבושים בבגדים יפים ,והם כל כך מסודרים."... "לא אדוני ",אומר לו הפקיד" ,אלה ילדים מכל שכבות האוכלוסייה ,בבתי הספר אין הבדל בין הילדים ,לא בביגוד ולא בשום דבר אחר ,פרט להבדלים בכישרון ובחריצות .החברה החדשה שלנו לא דוגלת בשוויוניות ,כל אחד מקבל שכר לפי עמלו ופועלו .לא חיסלנו את התחרות, אבל תנאי הפתיחה שווים לכולם כמו בתחרות ספורט .כולם שווים מנקודת המוצא ,אבל לא בסיום .בחברה הישנה קרה לא אחת שעסקה טובה העניקה לבניו ולבני בניו של איש עסקים את כל היתרונות של השכלה גבוהה וחיים חסרי דאגה ,לעומת זאת ,צאצאיהם נענשו לעתים קרובות לא רק על חטאי אבותיהם אלא גם על כישלונם בעסקים .משפחות שלמות התרוששו וירדו למעמד כל כך נמוך עד שנדרשו להם כוחות על־אנושיים כדי לשוב ולזקוף קומה .אצלנו הילדים לא זוכים מן ההפקר בגלל עסקי אבותיהם אבל גם לא נענשים בגללם, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 172 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אנחנו מעניקים לכל דור חדש אפשרות להתחיל מהתחלה – הלימודים פה הם בחינם ,אין שום הבדלים בין התלמידים הנובעים מהעושר וממעמדם של הוריהם". אני חושבת שעל רקע מערכת החינוך שהולכת ומתקטבת ,גם בחזון הזה אפשר להיאחז. ד"ר יגאל פדבה תודה רבה ,באמת הרצאה יפה .ד"ר צבי טל ,ידידי הוותיק ,הוא מרצה מהמחלקה לאמנות הקולנוע והטלוויזיה במכללה האקדמית ספיר .מחקריו מתמקדים בעיצוב הקולנועי של זהויות בעידן הרב־תרבותי ,קולנוע והיסטוריה בעולם האיברו־אמריקאי. הוא עלה מארגנטינה .עוסק בקולנוע פוליטי של אמריקה הלטינית וקולנוע ישראלי .היום הוא ידבר על "טרור ,אתניות ודמות היהודי בקולנוע הארגנטינאי העכשווי" .המאמר הזה פורסם לאחרונה בספרדית במוסף בעריכתו של צבי טל ,בכתב העת הצרפתי Nuevo .Mundo Nuevos Mundosצבי...por favor , ד"ר צבי טל בשנתיים-שלוש האחרונות עסקתי בתופעה הבולטת של נוכחות דמויות יהודים בקולנוע הארגנטינאי .זוהי תופעה יחסית חדשה ,שנרשמת מאמצע שנות ה .90-עד אז היה נדיר למצוא דמויות של יהודים ,ואילו נושאים יהודיים בכלל לא הופיעו בקולנוע הארגנטיני ,מלבד מקרים בודדים שאותם סקרתי במאמר .ואם הופיע יהודי ,הוא הוצג כיהודי נרדף ,למשל יהודייה למחצה שנרצחת על ידי נאצים שמצאו מסתור בארגנטינה כי היא עלולה לגלות אותם ,בסרט "פרפר מסכן" ( ,)"Pobre mariposa", Raul de la Torre, 1986או היהודי הנרדף בצ'כיה בסרט "אהבותיו של קפקא" ( ,)"Los amores de Kafka", Beda Docampo Feijóo, 1988או "מתחת לפני השטח" ( )"Debajo del mundo" Beda Docampo Feijóo, 1987סרט שצולם ביוגוסלביה על משפחה יהודית שמוצאת מסתור בתקופת השואה. היה סרט אחד בולט "הגאוצ'וס היהודים" (,)"Los gauchos judíos", Juan José Jusid, 1975 שהוא מעין "כנר על הגג" בגרסה ארגנטינית .זה סרט על המושבות היהודית בארגנטינה ,שבו היהודים הופכים לגאוצ'וס ,הבנות מתחתנות עם ארגנטינאים ,וכך נטמעים היהודים והופכים להיות ארגנטינאים .סך הכל ארבעה-חמישה סרטים בתולדות הקולנוע הארגנטיני. לעומת זאת ,החל משנת 1995ספרתי לפחות 25-20סרטים ,גם עלילתיים וגם תיעודיים, שעוסקים בנושאים יהודיים או שמופיעות בהם דמויות יהודיות מרכזיות ,או דמויות־משנה הקרובות מאוד לדמות המרכזית .חיפשתי הסבר לכך אבל עשיתי זאת גם מנקודת ראות של זרם של היסטוריונים – אני גם היסטוריון בהשכלתי – שכבר לא מנסים לבחון את ההיסטוריה של היהודים ,אלא מנסים לבחון את מקומם של היהודים בהיסטוריה של אמריקה הלטינית ,להסיט את נקודת המבט מן היהודוצנטריות ,אם להגיד זאת באופן פרובוקטיבי ,אל איזשהו ניסיון להבין מה אומרים התהליכים של הזהות היהודית אודות החברה שהם חיים בתוכה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 173 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ניסיתי לבדוק מה גורם לכך שדמויות של יהודים הפכו להיות תופעה כל כך מרכזית ,עד כדי כך שסרטים ארגנטינים שגיבוריהם הם יהודים ,נשלחים לפסטיבלים בינלאומיים ומופצים בעולם בערוצי טלוויזיה .את חלקם אולי ראיתם ולא שמתם לב לתופעה ,כמו למשל "החיבוק האבוד" ( ,)"El abrazo perdido", Daniel Burman; 2003או הסרט האורוגוואי-ארגנטיני "פצעי בגרות" ( )"Acné", Federico Veiroj, 2008על התבגרותו המינית והאישית של נער יהודי בגיל התיכון. אינני מדבר על קולנוע יהודי שנעשה בארגנטינה .הסרטים האלה נעשים גם על ידי במאים לא יהודים .יש תופעה בולטת של שחקנים לא יהודים בתפקידי יהודים .אלה סרטים ארגנטינים, שמקומם של היהודים והנושא היהודי בהם אומר משהו על מה שקורה בארגנטינה. ההסבר שלי נוגע לכמה ספירות שהן לא לגמרי נפרדות ,אבל שבדרך כלל לא היו בודקים אותן במחקר על דמות היהודי בקולנוע .קרו כמה דברים :בראשית שנות ה 90-ארגנטינה עברה גלובליזציה בקצב מואץ .המדינה נמכרה להון ,ליזמים ,לכל המרבה במחיר .למעשה, המדינה חיסלה את הרכוש שלה :את השירותים הציבוריים ,את קרקעות הלאום וכן הלאה. התופעה הזאת גרמה לשחיתות פוליטית־כלכלית ענקית ,ולהתפשטות התחושה שהפוליטיקאים המושחתים ואנשי העסקים חסינים מפני החוק ,אף אחד לא נוגע בהם למרות שברור שהם קשורים לעסקים מלוכלכים .התופעה הזאת חדרה גם לקהילה היהודית ,ההגמוניה של הזרמים הציוניים בקהילה היהודית הלכה ונעלמה ,הקהילות היהודיות נשלטו החל משנות ה 80-על ידי מגזרים לא ציוניים :מועדוני ספורט ,קבוצות דתיות רפורמיסטיות או קונסרבטיביות ,חלקן ממומנות על ידי קבוצות אמריקאיות ולאחרונה יש גם פריחה של חב"ד שם. נוסף לכך התרחש אחד האירועים הטראומטיים ביותר בחיי הקהילה היהודית :פיצוץ השגרירות הישראלית ב 1992-ופיצוץ בניין הקהילה היהודית ב .1995-בשני האירועים הללו היו גם קורבנות לא יהודיים -אנשים שהיו במקרה במקום ועובדים לא יהודים שהועסקו במוסדות .מכיוון שהחקירה של האירועים הללו התעכבה מאוד ,והייתה תחושה מאוד ברורה שזה בגלל אותה חסינות שממנה נהנים סקטורים או קבוצות שלטון שמחפות על הדבר הזה, קמה תנועה יהודית ,ולא רק יהודית ,תנועה של דעת הקהל ,שדורשת חקירה עד תום ללא סייגים וללא חסינות .באמצעות התנועה הזאת ,שהייתה מאוד רחבה ,נוצרה סולידריות מסוג חדש בין יהודים ולא יהודים .אמנם ,היו בעבר גילויים של סולידריות ,למשל היו הרבה פעילים יהודים בתנועות השמאל ,ורבים מהם חוסלו בשנות ה .70-אבל עכשיו מדובר בסולידריות חדשה ,על רקע של תנועות לזכויות האזרח ,לפי המורשת המערבית של השנים האחרונות. היהודים כבר אינם קבוצה סגורה ונבחרת אלא אנשים הנאבקים למען הצדק והשוויון בחברה הארגנטינית .אין הם תובעים זכויות יתר או הגנה למען עצמם ,אלא משתתפים במחאה הכללית נגד החסינות והשחיתות הפוליטית. נוסף לכך ,גל הגלובליזציה פגע קשות בקולנוע הארגנטיני וכמעט חיסל אותו .הופסקה מדיניות התמיכה בקולנוע המקומי ,ורק כעבור כמה שנים של משבר הוא הצליח להתחדש. אבל בינתיים נוצר דור חדש של אנשי קולנוע שלמדו את המקצוע ,וביניהם גם אלפי יהודים. היהודים מהווים כחצי אחוז מאוכלוסיית ארגנטינה ,אבל בתחום הקולנוע יש כמה אחוזים של יהודים פעילים מאוד. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 174 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הגלובליזציה הביאה לארגנטינה גם את משבר הזהויות .בעקבות הגלובליזציה התנערה המדינה מהאחריות לאזרחים ברמות מזעזעות .כל הדגמים של ארגנטיניות ,שהופצו בין היתר על ידי הקולנוע הארגנטיני במשך עשרות שנים – נשברו .אחת הטענות שלי – אולי העיקרית – היא ,שכתוצאה מהשילוב הזה של סיבות ותהליכים ,אנחנו מוצאים יהודים רבים שעוסקים בקולנוע ,אבל לא מדובר על קולנוע של יהודים ,אלא קבלה חדשה וסולידרית חדשה של היהודי במסגרת החברה ובדימויים שלה. בעקבות הגלובליזציה הגיעו לארגנטינה גלי הגירה חדשים :בוליביאנים ,פאראגוואים, קוריאנים ועוד ,ופתאום ארגנטינה ,שהייתה רובה ככולה ארץ לבנה (את האינדיאנים השמידו כבר לפני מאה וחמישים שנה) ,הפכה למקום שבו אתה פוגש את ה"אחר" ברחוב ,וכל אותה גישה של היהודי כ"אחר שמסתתר בינינו" הפסיקה להיות רלוונטית ,שהרי היהודים נאבקים בגלוי למען זכויות האזרח והם לבנים "כמונו". דמות היהודי בקולנוע הארגנטיני הפכה להיות מעין מטפורה לארגנטיניות הרצויה או המדומיינת .מדוע? בגלל ההיסטוריה של ההגירה של היהודים ,היכולת שלהם להיטמע בחברה הארגנטינית ולהיות דומים לכולם ,לצאת מהעוני של המהגר ולאפשר לדור השני והשלישי לימודים אקדמיים והשתלבות במעמדות הביניים .לאורך כל ההיסטוריה של ארגנטינה היו פוליטיקאים ,אינטלקטואלים ,אנשי מדע ופקידים בכירים יהודים ,וגם עכשיו יש כאלה .בעקבות זאת ,יש עכשיו לגיטימיות חדשה לדמות היהודי בקולנוע הארגנטיני ,מפני שלמעשה הוא "אחד משלנו" במובנים ארגנטיניים והוא מבטא איזושהי מורשת רצויה. בשנת 2001ארגנטינה פשטה את הרגל – המדינה הכריזה על פשיטת רגל פורמלית כלכלית והקפיאה את הפיקדונות של האנשים בבנקים .מאות אלפי ארגנטינאים חיכו בתורים של השגרירויות הזרות כדי לקבל דרכון אירופי – בגין האבא או הסבא .היו אלה לאו דווקא יהודים, אלא צאצאים של מהגרים מספרד ,מאיטליה ,ומארצות אירופה האחרות .צאצאי הפולנים, לדוגמה ,ביקשו לחזור לפולין שעכשיו השתייכה לאיחוד האירופי .היה זה שינוי מאוד מהותי בזהות הארגנטינית ,שבעבר תפשה עצמה כארץ המובטחת הקולטת מהגרים שבורחים מן העוני או הרדיפה .כך התאפשרה התפנית שהזיזה את דמות היהודי אל המרכז של העלילה הקולנועית. אני רוצה להביא שתי דוגמאות ,שתיהן מתחילתם של סרטים: הראשונה ,מתוך "קצוץ דק" ( )"Picado fino", Esteban Sapir, 1996סרט ניסיוני בשפתו הקולנועית ,שנשלח לכמה פסטיבלים בינלאומיים של סרטים .הבמאי יהודי ,והסרט מספר את סיפורו של נער בן למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני הנמוך .הוא חסר כסף ,הכניס את חברתו להריון והוא נאלץ למצוא מקור כספי כדי לשלם עבור ההפלה .הפתרון שלו הוא לעבוד כבלדר עבור סוחר סמים .בסוף הסרט הוא נרצח ,כמובן .טרגדיה של החיים המלודרמטיים של המעמד הנמוך הבינוני .שימו לב לשילוב של סמליות יהודית בסרט שלא מיועד לשוק יהודי ולא נוצר רק על ידי יהודים .שם הסרט" :קצוץ דק" על שם סוג של נקניק ,כמובן עם קונוטציה לחיים שנהרסים בקלות .חלק משמות המשתתפים מאוד לא יהודיים ,יחד עם צילומים בבניין של בית ספר של הרשת החינוכית היהודית שהייתה מקורבת בעבר למפלגה הקומוניסטית. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 175 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בסרט יש סממנים יהודיים אך אין התייחסות ליהדות ,שמוצגת כאן כעובדה יבשה בקורותיה של הדמות .הקונפליקט שלו איננו יהודי באופן מובהק .הטרגדיה המלודרמטית הזאת של יהודי מהרחוב ,מן השכונה ,היא טרגדיה שהייתה יכולה להתרחש אצל כל אחד אחר. דוגמה אחרונה מתוך סרט המספר זכרונות ילדות של הבמאי ,משנות ה" ,90-פרצוף גבינה – הגטו הראשון שלי" ( .)"Cara de queso – mi primer Gehtto", Ariel Vinograd, 2006בתקופה של הגלובליזציה המטורפת ,המעמד הבינוני שהצליח כלכלית הסתגר בתוך שכונות מוגנות ,כמו קאנטרי קלאב .בסרט הזה מתואר קאנטרי קלאב של יהודים. למרות שהסרט הוא על הרפתקאות קיץ של ילדים ,זה סרט על תופעת החסינות .זה סרט על ילד שהיה ֵעד למקרה של אלימות בין ילדים ,ילד חזק שמשתין על ילד חלש ,ובסוף הסרט, אחרי כל ההרפתקאות ,הוא נקרא להעיד במשפט חברים מול הוועד של השכונה .מצד אחד דורשים ממנו לספר את האמת ,אבל מצד שני לוחשים לו באוזן" :לא כדאי לך להגיד את האמת, כי אתה תסתבך" .בסופו של דבר הילד מחליט לומר מה שראה .הרעיון הוא שמתוך תמימות של תקופת הילדות הוא עושה את המעשה הנכון שכל הארגנטינאים היו צריכים לעשות מול השחיתות שפשתה במדינה בעקבות הגלובליזציה – כלומר להצהיר ולהכריז על האמת וחשיפת השחיתות. הפן היהודי בסרט הוא שרואים בו שכונה סגורה של יהודים ,עם הרבה סממנים יהודיים. למשל המשפחה של הילד מתלבטת אם להגר לירושלים -בגלל המשבר הכלכלי ,לא בגלל ציונות .כלומר ,יש פה לגיטימציה לחוויה יהודית אבל היא לא אופיינית .בכלל ,בקולנוע תיעודי יש כמה סרטים שעוסקים בחיי המושבות היהודיות שבהן הייתה פעילות ציונית ענפה .זה נמחק לגמרי מהתודעה .בסרטים מדברים רק על החוויה של המהגרים היהודים ומחקו להם את כל המימד הפוליטי כפי שמוחקים את הזיכרון של הפוליטיקה הלאומית :אין פוליטיקה יש רק "אקלים קשה"" ,קושי כלכלי". השחקנים – יש בסרט תערובת של שחקנים יהודים ולא יהודים .הילד ,גיבור הסרט ,הוא שחקן לא יהודי .השם של המועדון הזה הוא "האיל" (איל בן קרניים) וזו פארודיה מאוד פוסט־ מודרנית ,פאסטיש על הרעיון שליהודים יש קרניים ,והסרט מוכיח שהיהודי הוא נטול קרניים, כמו כל אחד אחר. הצילום בהתחלה מציג את המפה של הקאנטרי ,מעוצבת במה שבתולדות האמנות מכנים "פרספקטיבה ילדותית" ,כפי שמבקשים מילד קטן לצייר את הבית והוא מצייר אותו שטוח ,לפני שהוא לומד פרספקטיבה .גם כאן יש פרספקטיבה ילדותית על מיקרוקוסמוס קולנועי שמייצג את החברה הארגנטינית בחיפושיה אחר זהותה וערכיה בעידן הניאו־ליבראלי. ד"ר גלעד פדבה תודה רבה .ד"ר נורית בוכוייץ היא ראש החוג לספרות בבית הספר לחינוך של המכללה האקמדאית בבית ברל .היא מתמחה בפוסט־מודרניזם ,מרצה לספרות השוואתית .נושא הרצאתה הוא :טרנס־לאומיות ,אקטיביזם וספרות על פי הרומנים של מישל וולבק. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 176 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ד"ר נורית בוכוייץ ההרצאה שלי היא חלק מהנושא הגדול שאני עוסקת בו כרגע .אני רוצה לדבר ,בהקשר לכותרת היום הזה של "שינוי תרבותי" ,על הכתיבה של מישל וולבק ()Michel Houellebecq כדוגמה לתפקיד שהספרות יכולה למלא בהתבוננות שלנו על מושג התרבות ,ולתרומה שלה למחשבה החברתית .מישל וולבק הוא סופר צרפתי שנוי במחלוקת ,מצד אחד הוא נישא על כפיים כגאון שהבין את תקופתנו לעומקה ,מצד שני ,הוקע כקנאי קיצוני ,ריאקציונר. הגדולה שלו היא בכך שהוא יוצר ז'אנר שלא נענה לציפיות של הקוראים ולהרגלי הקריאה שלהם .הוא יוצר רושם מתעתע לגבי הרומנים ומבוכה לגבי ערך החומר וטיבו – שזה ,אגב, אפקט של כל יצירה פוסט־מודרנית – כדי ליצור דרמטיזציה ,במונחים של פוקו כמובן ,של מושגי החשיבה הבסיסיים שלנו על התרבות שאנחנו חיים בתוכה. בדבריי אתמקד ברומן שלו "פלטפורמה" ,שהוא קשור לנושא ה"טרנס־לאומיות" .למושג הזה יש הרבה מאוד הגדרות ואני רוצה להתייחס אליו בהבדל מ"בינלאומיות".internationalism , "בינלאומיות" פירושה קשרים בין מדינות ,שנקשרים על ידי השלטון" .טרנס־לאומיות" ,המאפיין של ימינו -תקופת הגלובליזציה -פירושה קשרים בין מדינות ,שנוצרים על ידי אנשים פרטיים בתוך המדינות האלה. תחילה כמה מילים על הפואטיקה של מישל וולבק .כאמור ,הוא יוצר ז'אנר משל עצמו, המורכב מכמה מסורות בספרות בכלל ובספרות הצרפתית בפרט .המסורת הראשונה היא של הרומן החברתי־ריאליסטי בנוסח בלזק .בלזק חיבר כמה עשרות רומנים ,שכולם אוחדו תחת הכותר "הקומדיה האנושית" La Comedie Humaineומישל וולבק עושה את אותו הדבר .הוא כתב עד עכשיו כחמישה רומנים ,ארבעה מתוכם תורגמו לעברית .בחלק מהם יש כותרת משנה: "באמצע העולם" .Au Milieu du Mondeגם הוא מצייר תמונת מצב של החברה .אם בלזק כתב על השלב הקפיטליסטי ,הרי שמישל וולבק כותב על השלב של הקפיטליזם המאוחר ,הפוסט־ קפיטליזם .אפשר לראות שבלזק לא רק מוזכר שם מפורשות והפואטיקה שלו מהדהדת ברומנים של מישל וולבק ,אלא שכמו ב"קומדיה האנושית" של בלזק ,טיפוסים שונים ומושגים שונים חוזרים על עצמם מרומן לרומן .בעצם הוא עוסק באותה בעיה מאספקטים שונים שלה ,בכל אחד מהרומנים ,כשכל רומן חדש נעשה מורכב יותר מבחינה מבנית ותמתית. הכתיבה של הרומן הזה היא כתיבה חברתית ,שבה מוצג סובייקט מותש בקטע על רצף ההיסטוריה ,שנתפס כמייצג ,כרפרזנטציה של העולם שבתוכו הוא חי ,ויש קשר ישיר בין הדמות לבין הזמן־מרחב שבתוכו היא פועלת. דבר שני האופייני לכתיבתו :מישל וולבק כותב רומן רעיוני במסורת המורליסטים הצרפתיים, roman à thèseעם דיונים נרחבים בפואטיקה של סארטר ושל קאמי ,שלא לדבר על כך שהוא מתווכח עם ניטשה ועם קשת גדולה של הוגי דעות .במובן הזה של רומן רעיוני ,הדמות המרכזית ברומן היא לא רפרזנטציה של אדם במציאות אלא היא ייצוג של רעיון .יש שמכנים אותו, בעקבות "הזר" של קאמי" ,הזר של עידן המידע" .כלומר ,צריך לתפוס את הרעיונות שמובעים שם לא כייצוג של תודעה -שאפשר לתאר אותה כתודעה "מופרעת" במובנים רבים -אלא פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 177 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 כייצוג של השקפת עולם מסוימת ,ויש לנתק את השקפת העולם מהדמות שמייצגת אותה ,כי הדמות היא ייצוג של רעיון ולא רפרזנטציה של עולם. דבר שלישי שמאפיין את הכתיבה של מישל וולבק הוא ריבוי של קטעים פורנוגרפיים של ממש ,במסורת הליברטינית של הספרות הצרפתית .ליברטיניות במובן של קידוש המימוש העצמי בכל מחיר .הליברטיניות באה לביטוי בהרבה מאוד ממדים ,אבל וולבק ממשיך את המסורת של דה־סאד ,שאותו הוא מזכיר מפורשות ,של ליברטיניות בעיקר בתחום המיני. כלומר ,המימוש העצמי בא על חשבון ה"אחר" בצורה מאוד קיצונית ברומנים שלו. עד כאן אין בעצם חידוש .אפשר לשלב ז'אנרים שונים בתוך יצירה אחת ,אבל הדיפרנציה ספציפיקה של הכתיבה של וולבק היא בהיברידיות שלה ,במובן הזה שהוא ,מצד אחד ,יוצר מוצר צריכה comodity ,להמונים ,פואטיקה שכוללת פורנוגרפיה ומיזוגניה וכן דיבור ישיר של פוליטיקה ניהיליסטית וגזענות להנאת קהל הצרכנים ,ממש "ספרות פנאי ובידור" קלאסית. כטקסט לא קאנוני ,הוא בעצם משתף פעולה עם ערכי היסוד של התרבות שהוא חי בה .מצד שני ,זה טקסט פילוסופי ,שיש בו קטעים ארוכים שמדברים ישירות על הקפיטליזם המודרני, המאוחר ,קטעים נרחבים שעוסקים במצבה של החברה .כך נוצר טקסט היברידי ,שקשה להבין על מה הוא מדבר :האם הוא מדבר תוך שיתוף פעולה עם התרבות העכשוית ,או שהוא בעצם קורא לשינוי שלה? זה מסכסך לחלוטין את ההבחנה של בורדייה ( )Pierre BourdieuבספרוRules of Art: : Genesis and Structure of the Literary Fieldשהשדה של הספרות מתארגן לפי הבחנה בין שתי קטגוריות מרכזיות :אמנות טהורה ,Pure artייצור "טהור" ,וספרות שמיועדת להמונים .Large scale productionהטענה של בורדייה היא שכל אחד משני הסוגים האלה נצרך על ידי קהל שיש לו הביטוס שונה. ברומנים של וולבק ,היצירה נצרכת על ידי הקהל של ה large scale-אבל אין לו את ההביטוס כדי להבין את הרעיונות שמובעים בפן הפילוסופי שבה .הדרך הטובה ביותר לתאר יצירה זו היא במושג "היברידי" ,מפני שהוא לא ברור. אני אצטט קטע מתוך הספר "החלקיקים האלמנטריים" של וולבק ,מתוך פרק שכולו השוואה בין ספרו של וולבק לספרו של הקסלי .Aldous Huxley: Brave New Worldזו פשוט צביעות לשמה. "אני יודע היטב ",המשיך ברונו ואמר בהנפת יד כמו מוחה התנגדות שמישל לא הביע" ,שנהוג לתאר את עולמו של הקסלי כסיוט טוטליטרי". עולם חדש מופלא' מצטייר לנו ,מכל בחינה שהיא :בקרה גנטית ,חופש מיני ,מאבק בזקנה, תרבות הפנאי – כגן עדן ,בעצם זהו בדיוק העולם שאנחנו מנסים וניסינו עד כה בחוסר הצלחה להגיע אליו .היום יש רק דבר אחד שפוגע מעט במערכת השוויונית שלנו ,או ליתר דיוק המריטוקרטיה ,והוא חלוקת החברה למעמדות המקדישים את עצמם לעיסוקים שונים בהתאם לתכונותיהם הגנטיות .אבל זוהי בדיוק הנקודה היחידה שבה הקסלי הוכיח את עצמו כנביא גרוע .זוהי בדיוק הנקודה היחידה אשר עם התפתחותם של הרובוטים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 178 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 והמכונות שהחליפו את כוח העבודה ,הפכה כמעט חסרת תועלת .אלדוס הקסלי הוא ללא ספק סופר גרוע ,המשפטים שלו כבדים ונעדרי חן ,הדמויות שלו תפלות ומכניות ,אבל הוא ניחן באינטואיציה בסיסית. כשוולבק אומר שהסיוט הדיסטופי של הקסלי התגשם בימינו – לא ברור לנו אם הוא בעד זה או נגד זה ,האם הוא מסכים עם זה ומשתף פעולה ,או שהוא מתנגד לכך וקורא להכחיד אותו באופן כלשהו .ספרו של הקסלי הוא ספרות מודרניסטית בעלת השקפת עולם ברורה ,שעוסק בסיוט הטוטאליטרי .שם הדברים ברורים .אבל יש לנו בעיה עם מישל וולבק :אנחנו לא יודעים במה מדובר. הרומן "פלטפורמה" עוסק בהרבה מאוד נושאים ,ובין שאר הנושאים הוא עוסק בתיירות מין מאירופה לעולם השלישי ,לתאילנד .זה הנושא שלו ,ודרך הנושא הזה אני רוצה לדבר על הכוח של הספרות בבחינת המושגים של התרבות ,במחשבה על שינוי תרבותי. מהם מועדוני המין שמדובר בהם ב"פלטפורמה"? הגיבור מנסה ליצור רשת של מועדוני מין ,בסגנון "מועדון הים התיכון" ,של חברת ,Nouvelles Frontieresחברה אמיתית וקיימת. הוא מציע לה להקים פרויקט של מועדוני מין .מה משמעות המועדונים האלה ,כשחושבים על התרבות בהקשר של טרנס־לאומיות? הם מוצגים כאוטופיה של המערביים :צרפתים בפרט ואירופאים בכלל יבואו אליהם ויקבלו את שירותי המין שהם מחפשים. מצד אחד יש לך כמה מיליוני מערביים שיש להם כל מה שהם רוצים ,פרט לכך שהם לא מצליחים למצוא סיפוק מיני ,והם מחפשים ומחפשים בלי הרף ,אבל לא מוצאים דבר, והם אומללים לגמרי בגלל זה .מצד שני יש לך כמה מיליארדי בני אדם שאין להם כלום, שמתפגרים מרעב ,שמתים צעירים ,שחיים בתנאים המסוכנים לבריאות ושאין להם כבר מה למכור ,פרט לגוף שלהם ולמיניות שלהם ,שלא ניזוקה .זה פשוט ,באמת פשוט מאוד להבנה. זה מצב אידיאלי לחילופי זוגות .סכומי הכסף שאפשר לגלגל כאן הם מעבר לכל דמיון ,יותר ממחשבים ,יותר מביוטכנולוגיה ,יותר מתעשיית התקשרות .אין אף מגזר כלכלי שיכול להשתוות לזה. כלומר ,מדובר בעסקה שההיגיון שעומד מאחוריה הוא ברור לעין ,ואי אפשר שלא להבחין בו :לאלה יש הכל ,אבל אין להם מין ,לאלה אין כלום ,אבל הם יכולים להציע מין – אז העסקה צריכה להתבצע .למעשה ,מועדוני המין הללו הם אתרים המצונזרים בקפדנות רבה על ידי הסדר התרבותי .אמרתי שהם מוצגים כאוטופיה ,אבל הם מוצגים כאוטופיה בעוד מובן :הם נקראים "אלדורדור" ,שזה כמובן מזכיר את אלדרורדו -עיר הזהב ,היעד הנכסף .בעצם ,אלה הטרוטופיות ,סביבות הסגר ,שמורחקות מהפומבי של המערב ,כי במערב הן לא לגיטימיות, והמערב מרחיק את מה שלא לגיטימי ולא קביל ,אפילו לא חוקי ,אל מקומות שבהם הוא יכול להשיג את זה בזול ,בחינם ,ואולי אפילו תוך הרגשה שהוא מביא מזור ואמצעי מחיה לעולם הזה. ובכן ,המועדונים האלה הם הטרוטופיות ,אתרים שנותנים מענה לתשוקה ולאפשרויות הניצול שבידי האדם המערבי ,ולכן זה מורחק כל הזמן מהעולם שלנו – העולם הראשון, מהגיאוגרפיה המערבית ומהאסתטיקה שלה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 179 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ההטרוטופיה הזאת היא האוטפיה של המערביים .בזה העולם השלישי עובר דה־ קונטקסטואליזציה במובן הזה שהעולם השלישי מנותק מהקונטסקט הטבעי שלו ,מהטבע שלו בעצם ,והוא הופך להיות סגור בתוך סביבת הסגר שרק אותה רואים המערביים שפונים לשם. אני רוצה להראות באופן קפדני יותר ,מהי קונטקסטואליזציה ,שנוצרת בתרבות שלנו: מישל ,גיבור הספר ,נוסע לטיול מקדים בתאילנד .יש לו שלושה ספרי הדרכה לתיירים והיצירה משווה בין שלושת המדריכים האלה ,המשקפים את שלושת סוגי הניצול של העולם השלישי על ידי המערב: מדריך "מישלן" פונה אל הסטנדרט .בכל פעם שמישל מגיע לאתר מסוים ,אנחנו לא קוראים תיאור של האתר הזה אלה קוראים את הציטוט מתוך המדריך – ממש היפוך של תהליך הייצוג כמו שבודריאר תיאר אותו .במקום שהדימוי יעורר בתודעה שלנו ממשות מורכבת ,עשירה ומפורטת הרבה יותר מהייצוג שלו ,מה שנשאר מהדבר הממשי ,זה רק הייצוג שלו בכתב .זה המדריך הראשי שהוא מדבר עליו. המדריך השני שהוא מחזיק בידו הוא "מדריך לתרמילאים" .תיירות התרמילאים שנבדלת מהתיירות המסודרת ,תיירות האוטובוסים שבאה לראות אתרים מסוימים באמצעות המדריך, כי התרמילאים חווים את הארץ כמות שהיא ,לא מתערבים בתרבות ,לא מנסים למערב אותה וגם לא מתעלמים מהאוכלוסייה המקומית ומסתגרים ב .resorts-הגיבור זורק את המדריך הזה בשאט נפש ,כי התרמילאים נראים לו מזויפים. אבל יש מדריך נוסף שנקרא ברומן "הספר הלבן" .The White Bookזהו מדריך מוסווה שמתאר את כל האתרים שאפשר להשיג בהם מין בזול ,אבל הוא לא יכול לכתוב זאת בגלוי ,כי זה אסור במערב ,ולכן מצוין שם לאן כדאי ללכת ולאן לא כדאי ,מבלי לציין במה מדובר. כשאנחנו מדברים על הטקסט של מישל וולבק ,אפשר לראות את ההיברידיות שלו ,העובדה שהוא לא בורח לפתרונות מהירים ,שהוא לא נותן לנו להירגע אפילו באיזו מסקנה ברורה שיש לטקסט ,לא כל שכן במקומות שמרגיעים אותנו מיידית ,כמו אהבה או משפחה .הוא בעצם משאיר אותנו בדריכות ,והדריכות הזאת מייצרת כל הזמן מחשבות על התרבות. לסיכום -מחשבות שעלו בדעתי בעת קריאת הרומן ,בהקשר לשינוי תרבות: מהי המשמעות של שינוי תרבותי ,מה מדדי ההוכחות לקיומו וגם מה ממדי ההצלחה שלו, כי שינוי לא חייב להיות לברכה. האם יש מקום לנורמטיביות ולא רק לדסטרוקטיביות ,כשאנחנו מדברים על שינוי תרבותי? כי פה מה שאנחנו רואים בקשר לשינוי תרבותי זה הרס מוחלט. דיאכרוניה וסינכרוניה בשינוי תרבותי בזמן ואחרי ,אלה שני פרמטרים שצריך לקחת אותם בחשבון. יש עוד שאלות רבות .הספר של גאיאטרי שקראוורטי ספיבאק "מותה של דיסציפלינה", Gayatri Chakravorty Spivak, Death of a Disciplineמ 2003-עוסק במותה של הדיסציפלינה של הספרות כדיסציפלינה טהורה ,שהתכלית שלה היא לנתח ולעשות אינטרפרטציה של פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 180 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 טקסטים ספרותיים .היא טוענת שחקר הספרות ובעיקר היכולת שלו לקרוא בשפת המקור ,היא דרך לייצר שינוי תרבותי .אני לא בטוחה שהאוטופיה שהיא מתארת' נכונה לגבי כל אחד ואחד מהאגפים של הספרות .אבל מישל וולבק מייצג ,לטעמי ,נאמנה את התפקיד האקטיביסטי ,של מי שרוצה לדחוף לפחות לשאלות אם לא לשינוי שהספרות יכולה לעשות. ד"ר יגאל פדבה תודה רבה .הדוברת האחרונה והחביבה היא נורית הדרי ,תלמידת החוג לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן .היא מלמדת במכינה האוניברסיטאית בחיפה ,ונושא הרצאתה :מגמות משתנות בקריאת הדיסטופיות של של ג'ורג' אורוול. נורית הדרי כיום ,העיסוק באורוול נראה רחוק מהדיון הפוסט־מודרניסטי בעולם ,אבל אני דווקא רוצה לדווח על כך שיש לי "מצב רוח ארוולי". נבואותיו האיומות של אורוול ,לכאורה לא התקיימו .המשטרים הדמוקרטים לא נעלמו מהעולם ,לפחות בנוגע לעולם הראשון .מתרבה כמות האנשים שיכולים להרשות לעצמם מידה עצומה וחסרת תקדים של חופש אישי לגווניו .אבל מנגד ,יש משהו באוויר ,משהו בתחושה הכללית של חוסר אונים מול יסוד אנונמי כל־יכול ,שמשתלט על המציאות ועל השיח התרבותי והופך אותו אחיד ,פלאקטי ,רדוד וחסר משמעות .משהו בתחושה הכללית עושה לי "מצב רוח אורוולי" .מצב רוח שגרם לי לקרוא שוב ושוב את "חוות החיות" ואת " "1984ולהשתמש בתחושות האלה כמו שמטפל משתמש בתחושות שגורם לו מטופל :גם לעשות לעצמי טיפול וגם כמרכיב לטיפול במה שאני רואה .ניסיתי לנסח מה יש בהן ,בדיסטופיות של אורוול ,שנושא איכות מוכרת כל כך ,גם כשההקשר ההיסטורי והקונקרטי ואפילו הז'אנר הספרותי -שינו את פניהם. נתחיל מהז'אנר הזה שנקרא דיסטופיה .dystopia ,הז'אנר הספרותי־בדיוני שנקרא דיסטופיה התכונן ,על פי מילון וובסטר ,בשנות ה .50-הוא בא לתאר את תאומה ההופכי של האוטופיה. בעוד שהאוטופיה מתארת שום מקום שהוא הטוב שבכל העולמות ,הרי שהדיסטופיה מתארת שום מקום שהוא הרע שבכל העולמות .האוטופיה של תומס מורוס הוא שיר הלל לתבונה האנושית וליכולתה להתקין מדינה וחברה מושלמות בכוח ההיגיון לבדו ,ואילו הדיסוטפיה היא בגדר סיוטי הלילה המלווים את ההתפכחות מרעיון זה עצמו .המכנה המשותף בין הדיסטופיה והאוטופיה הוא התכוונותן של שתי הסוגות הספרותיות הללו לביקורת המבנה החברתי פוליטי בהווה. היווצרותו של ז'אנר ספרותי מיוחד ,המייחד את תוכנה הנבואי הפסימי של הדיסטופיה, הוא תוצר של תופעה ספרותית .החל משנות ה 20-המקודמות יצאו לאור ,הן במערב אירופה והן במזרחה ,ספרים שעוסקים בשום מקום ,היינו ,בחברה הנתונה אי־שם בעתיד ,שבו מתוכנן פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 181 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 משטר חסר נשמה המוביל את האדם לדה־הומניזציה מוחלטת .הספרים הבולטים בז'אנר היו יצירתו של יבגני זמיאטין" ,אנחנו" ,שנכתבה ב ,1921-הדיסטופיה של אלדוס הקסלי "עולם חדש מופלא" ,שיצא ב ,1932-הרומן הדיסטופי המגדרי ,הפחות מוכר ,של קתרין בורדקין "לילות צלב הקרס" ,שיצא בשנת ,1937וכמובן היצירה המוכרת ביותר בז'אנר "1984" ,של ג'ורג' אורוול ,שיצאה לאור ב .1949-רשימה זו היא כמובן מעוולת בחלקיותה ,אלא שעריכת קאנון דיסטופי ראוי ומקיף ,הוא נושא להרצאה בפני עצמה. אתחיל מסקירה קצרה של הספרים הללו ואעבור לספר .1984 "אנחנו" מאת יבגני זמיאטין ( .)1937-1884זמיאטין הוא נציג של המזרח ,שברח מברית־ המועצות ,אחרי כינונה ב .1921-הוא מתאר עולם עתידני טכנולוגי המושתת על האושר המתמטי ,אושר שנוצר מסילוק כל מרכיב רגשי והשלטת ההיגיון הצרוף שמתבטא במתמטיקה. בעולם זה כל האנשים הם מספרים .העולם בנוי זכוכית וכתוצאה מכך ניטלת באופן מוחלט הפרטיות מהאדם .המספר ,D503 ,הוא אחד מבוני האינטגרל המיועד לשגר את בשורת האושר המתמטי המוחלט לעולמות אחרים .האושר המוחלט מושג באמצעות נטישה מודעת של רעיון החירות ודבקות בשעבוד לתבונתו של המטיף" .אנחנו" של זמיאטין נחשב לאחד ממקורות ההשראה של אורוול בכתיבת ספרו "."1984 הספר השני ,שיש לו שייכות לאורוול ,הוא "לילות צלב הקרס" מאת קתרין בורדקין (Swastika ,)Night by Katharine Burdekinיצא לאור בשנת .1937הנובלה העתידנית הזו יצאה לאור תחת פסבדונים בשם נורי קונסטנטין .בורדקין מתארת רייך נאצי בן 700שנה ,שבו מתקיימת חלוקה דו־גושית של העולם לאזור שליטה גרמנית ,הכולל את אפריקה ואירופה ,ואזור שליטה יפני הכולל את המזרח הרחוק ויבשת אמריקה .הרייך הנאצי הוא עולם פיאודלי הנשלט על ידי אבירים טאוטונים ,שבו היהודים חוסלו כבר לחלוטין ,והנוצרים תפשו את מקומם כיצורים הנחותים ביותר .ברייך מתקיימת פולריזציה מגדרית קיצונית :הנשים נכלאות ברובעים מיוחדים ומטופלות כבהמות .הן מיועדות לתפקידי רבייה בלבד .האהבה ופעולות תרבות מיועדות רק לגברים מהמעמד העליון .החיבור בין בורדקין לאורוול יתברר בהמשך. " "1984מאת ג'ורג' אורוול הוא רומן עתידני שבו מתואר עולם השרוי בחלוקה תלת גושית: אוקיאניה ,איסט־אסיה ואירו־אסיה .ביניהם מתקיימת מלחמה נצחית לתכלית עצמה .באוקיאניה שולטים "האח הגדול" וחברי החוג הפנימי של המפלגה ,המשליטים עליה את ה"סוצאנג", הסוציאליזם האנגלי .החברה מחולקת למעמדות היררכיים :חברי החוג הפנימי ,חברי החוג החיצוני והפועלים שנמצאים מחוץ לסדר התרבותי ומתייחסים אליהם כאל נחותים. במרכזו של הרומן עומדת דמותו של וינסטון סמית ,המייצג את האדם האחרון באירופה, שעדיין זוכר את אמו ומחזיק בצילום המשמש הוכחה לעובדה שהמפלגה מפיצה שקרים .וינסטון נאבק על קיומה של אמת אובייקטיבית ,על השפה ועל הזיכרון ההיסטורי .המאבק על השפה קשור בתכנית המפלגה להוציא לאור את המהדורה ה 11-של מילון השיחדש ,שיצר מסגרת מילולית המאפשרת לחשוב דבר מה והיפוכו בעת ובעונה אחת ,ה"דו־חושב" שמוצא ביטוי מובהק בסיסמאות המפלגה :עבדות היא חירות ,מלחמה היא שלום ,בערות היא כוח .לשמירת הצייתנות פועלת בשטח משטרת המחשבות. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 182 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 וינסטון הוא מורד .המרד שלו מתבטא בקיום קשר אהבים עם ג'וליה ,מורדת אף היא. וינסטון וג'וליה מוכרעים תחתיהם כאשר הם מובאים לחקירה במיניסטריון האהבה ומוכנסים לחדר 101שבו מתרחש הנורא מכל .בסיום הרומן וינסטון מוצא את עצמו אוהב את "האח הגדול". גורג' אורוול ,הלא הוא אריק בליר ,סופר ,מסאי ,עיתונאי ודוקומנטריסט בריטי ,נולד ב1903- ומת ב .1950-בסוף ימיו נטש את סגנון הפרוזה הפשוטה ,plain prose ,שאפיין את כתיבתו, ובחר דווקא בדיסטופיה ככלי לביטוי הייאוש העמוק שפקד אותו באשר לנושאי הפוליטיקה הבינלאומית ,וכפי הנראה גם לעתידו של האדם במובן ההומניסטי־מודרניסטי של הביטוי הזה. "חוות החיות" ו" "1984הם הספרים שהביאו לו פרסום עולמי ,ושניהם התאפיינו בהעתקת זירת המציאות של הכתיבה אל הבדיון" .חוות החיות" נכתב כאגדה ,ואילו " – "1984כדיסטופיה. אלו שני הספרים האחרונים שכתב בחייו "1984" .יצא לאור חודשים אחדים לפני מותו ממחלת השחפת ,בגיל .47 תולדות חייו ומותו שימשו בסיס להיווצרות המיתוס של אורוול ,מיתוס שהפך אובייקט לפירוק וריסוק בקריאות אלטרנטיביות ,כשבהמשך ,לקראת מעבר המאות ,האנרגיה המנתצת מפנה מקום לשיח אוסף ומפויס יותר באשר לאיש וכתיבתו .סוגי הקריאות אינן עוקבות מבחינה כרונולוגית ,אלא בעיקר מבחינה תמתית .ישנם שלושה סוגים של קריאות בשלושה שלבים שונים: שלב הכינון והסגידה ,היווצרות המיתוס של אורול המיתוס של אורוול הציג אותו ככותב מעונה ,טראגי ,שמת מוות מוקדם אחרי חיים הרואיים ,ועזב את העולם מיד כשסיים לומר את דברו -אם לא נבואתו -אודות כינון משטר־ אימים בלעדי של מפלגה קומוניסטית רודפנית ומאיימת .אורוול כאדם תואר כסוג של נביא אפוקליפטי בעל יכולת לשונית הגובלת בגאונות ,אך במקביל ,בתוך תוכו הוא דוברו של האדם הפשוט הלוחם לשימור הדמוקרטיה ,ההגינות ,הצדק וההיגיון הפשוט. ככותב הוא השתמש בשפה שאוהדיו יכולים להבין ,כדי להעביר את גילוייו המטרידים ולא השתמש בכתיבתו כדי להתנשא על ההמון הפשוט .ספרו " "1984נקרא בשלב הכינון והסגידה כמסר דחוף שנועד להטיח את האמת בפרצופם של אינטלקטואלים חסרי ביקורת עצמית, תומכי תנועות השמאל ,הנוטים להיות נאמנים לאידיאולוגיה הקומוניסטית בשם הצדק והשוויון החברתי ,אך עיוורים לעוולות שברית המועצות מייצרת בשמה .זהו השלב שבו מועשר השיח התרבותי בכמה מושגי מפתח של השפה האורוולית כמו" ,האח הגדול" "משטרת המחשבות", "הדו־חושב" וכדומה. התשובה לשאלה מי היו מייצרי המיתוס של אורוול ומפיציו ,מפתיעה .היא כוללת ,למעשה, את כל הקשת הפוליטית ,החל מהשמרנים הימנים של בריטניה וארצות־הברית ועד לאנרכיסטים הקיצונים בכל העולם הדובר אנגלית .חלק ממקורות המיתוס הגיע אפילו מידידיו של אורוול, שהוציאו לאור קריאות ביקורתיות על עבודותיו .תוך כדי התייחסותם בבוז למיתוס ,הם מייצרים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 183 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בעצמם את המשכו .כותב ידידו של אורוול ,הסופר ג'ורג וודקוק George Woodcockבספרו " "The Crystal Spirit: A Study of George Orwellשיצא ב" :1950-אדם בעל דעות חריגות אך מבוססות היטב ,בעל יכולת הבחנה חדה כתער ,שאותה היטיב להפנות כלפי עצמו בדיוק כפי שהופנתה אל אחרים .תוך המאמץ הביקורתי הזה הפך אורוול את עצמו באופן כמעט מודע לאחד מכותבי הפרוזה האנגלית הטהורה והמעודנת ביותר של כל הזמנים". במובנים רבים היה אורוול דומה דמיון פיזי ורוחני לדון קישוט .הוא היה גבוה ורזה ונראה כדמות שמוצאה מן הספרות .אורוול התרפק על העבר ,שנראה בעיניו ידידותי וצבעוני יותר מן ההווה האפור והמנוכר .הוא הגן בלהט על עניינים אבודים ועל כל מה שקשור בצדק ,הגינות ויושר ,כשהוא מונחה עמוקות על ידי עקרון המשחק ההוגן .אורוול היה אחד מאותם אנשים שההצלחה לא קלקלה אותם ,להפך ,אפשר היה להבחין אפילו בהשבחה של מרכיבי אישיותו ואופיו .הוא הרבה לחלוק עם אחרים את השיפור במצבו החומרי בעקבות הצלחתו של הספר "חוות החיות". הגדיל לעשות מכר נוסף של אורוול ,ריצ'רד ריס ,עורכם של אחדים מספריו ,שהעמיד את אורוול בשורה אחת עם גנדי וטולסטוי .עובדה זו תרמה ליצירת דימוי מיתולוגי של אורוול האיש ,ולנטייה ליחס לו יושר אישי אינטלקטואלי נדיר .יחד עם זאת ,ריס מצוטט שוב ושוב על ידי ספרות המחקר המאוחרת וספרו מהווה נקודת התייחסות מרכזית לדיון ביקורתי .וודקוק וריס רלוונטיים לשלב הזה ,כיוון שהם יוצרים הקשר סמוי ,שבו נתפשים חייו האישיים של אורוול כעדות למוסריותו של האיש .מאחר שסבל יזום וציפייה מתמדת לכישלון היו מרכיבים אוטוביוגרפיים מרכזיים בחייו של אורוול ,הרי שמבחינת ידידיו האישיים ,לסבל מתלווה מטען חיובי־מוסרי. השימוש האידאולוגי בדיסטופיות של אורוול ,הן בימין והן בשמאל ,יחד עם מופתיות היתר של אישיותו ,היוו חומר מעולה לביקורת נוקבת לקראת העשור הבא .אין זאת אומרת שאיש לא ביקר את אורוול לפני כן ,אבל היה משהו בעל איכות של "שחיטת פרות קדושות" ,בביקורות שאפיינו את העשורים הבאים. שלב הניתוץ הזועם בשנות ה 70-מתפרסמים מחקרים בנושא אורוול האיש וכתיבתו מתוך עמדה מתעמתת עם דמות שהשתקפה כמיתולוגית .בולטת המגמה לראות באורוול סופר דל דמיון ,שאימץ לעצמו סגנון פרה־מודרני מיושן על מנת לבטא רעיונות בנאליים ומחוסרי עומק .מבקריו מייחסים את גדולתו של אורוול לעובדה שיצירתו נכתבה בשניים מן העשורים הכואבים ביותר בהיסטוריה העולמית .בהקשר זה קיימת נטייה להדגיש את האופן נטול הבסיס בו הואדר שמו על ידי ידידיו האישיים .התייחסות בולטת במישור זה נמצאת במאמרו של קית אלדריט שיצא לאור בשנת ,Keith Alldritt: "The Making of George Orwell: A Literery History" :1969ובו הוא מדגים את הדיון ברוח הזאת ,ולו רק באמצעות שמוו בלבד. הקול המאפיין את השלב המנתץ הוא קולה של דפנה פטאי Dafna Patai ,חוקרת פמיניסטית פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 184 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מאוניברסיטת מסצ'וסטס ,שהציגה עמדה נוקבת כלפי הנחות היסוד הבסיסיות של אורוול ,על רקע בחינת יחסו לנשים ,בעיקר באופן שבו הוא מעצב את דמויותיהן ביצירותיו .מצד אחד, הנשים של " "1984מוצגות בדרך כלל כתומכות היסטריות של הסדר הפוליטי ,מפלצות אנטי־ מיניות ,ואילו אהובתו של וינסטון ,ג'וליה ,מוגדרת כ"מהפכנית ממתנֶ יה ומטה". מצד שני ,דמותן של הנשים ,על פי פטאי ,מבטאת את המיזוגניות של אורוול ,הנחשפת לא אחת בהערות סקסיסטיות הפזורות במאמריו ובמכתביו האישיים .פטאי מאשימה את אורוול, באמצעות רמיזה מאוד לא מעודנת ,שהוא פחות או יותר הכיר את הספר של בורדקיןSwastika , Nightולקח ממנו חומר רב .היא טוענת שיש דמיון מוזר בין הספרים האלה ,אלא שקתרין בורדקין נעלמה מהדיון הספרותי ונשארה אנונימית ,בעוד שספרו הפסימי של אורוול קיבל שם עולמי .לדעתה הסיבה לכך היא ההתבוננות האנדרוצנטריסטית של אורוול על העולם. היא מאפיינת את אורוול כקול אופייני לדיון פוליטי של תרבות גברית .פטאי מייחסת לאורוול דיבור כל־יודע בשם ההיגיון הפשוט של האדם הסביר ,כאמת מידה לייצוג האמת ,ראיית עולם היררכית ,היקסמות מברוטליות ,פסימיזם עמוק שמוביל לייאוש נוח וגיבוש עצמיות על בסיס שליטה באחרים .עוד מאפיינת את ההתבוננות האנדרוצנטריסטית על העולם ,היא ההתעלמות המוחלטת מהשפעת הקיטוב המגדרי של החברה על התרבות. המאמר שלה מדגים קריאה פוסט־מודרנית של אורוול ,כיוון שפטאי מבקרת את גישתו האסנציאליסטית של אורוול ,כאשר הוא מניח שרדיפת כוח מפלגתית היא בעצם ביטוי לטבע האנושי .היא טוענת שב" "1984רדיפת הכוח של המפלגה מהווה את סיבת עצמה ,ובעצם אין כאן חתירה להניח שיש משהו שעומד מאחורי רדיפת הכוח הזאת .זה ,לדעתה ,המאפיין של השיח האנדרוצנטריסטי. השלב האחרון – שלב האיסוף והפיוס בחרתי בריצ'רד רורטי Richard Rortyלהציג את השלב הזה .אני מתייחסת ל"קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות" .מנקודת ההנחה של רורטי ,לפיה האמת איננה נתונה אלא מיוצרת ,הרי תפקידה של הספרות והיצירה בכלל ,הוא לשקף איך נראתה האמת בזמן נתון .המבחן של טקסטים ,מבחינתו של רורטי ,הוא בשירות שהם נותנים ובאוצר המילים שהם מעמידים לרשותו של הדור שבו הם נכתבים .ולכן ,צריך לקרוא את אורוול ,אליבא דרורטי ,כמו גם את מבקריו, באופן "מכיל-כל" ,מבלי להתייחס לכינון מיתולוגי של אורוול ויצירותיו וגם לא לניפוץ וניתוץ של הדימויים האלה .רורטי מציב מימד ביקורת הנתון בשאיפה להיפרד ממימד השיפוט. השירות הגדול שמספק אורוול לבני דורו ,מנקודת ראותו של רורטי ,הוא בעצם העמדת תרחיש אפשרי :קבוצת אנשים מציאותית בהחלט יכולה להשתלט על מנגנוניה הכלכליים, הטכנולוגיים והתקשורתיים של המדינה ולכונן בה משטר דיכוי כל־יכול .משטר כזה יכול בהחלט לייצר עתיד בדמות "מגף הדורס בני אדם ,ודורס ודורס עד אין קץ" ,כפי שאומר אובריאן לוינסטון בחדרי העינויים של מיניסטריון האהבה .כל מה שנדרש כדי שאנשים אלה יגיעו לשלטון הוא מערכת קונטינגנטית לחלוטין של הקשרים .אנשים בעלי ה"אינטליגנציה פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 185 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 של ברנרד שאו והרגישות המוסרית של סטאלין והיטלר" ,הם יצורים מציאותיים שיכולים להגיע לשלטון .אורוול הוכיח באמצעות ספרו את העובדה המצערת שאין שום דבר מובנה בתוך התרבות שיכול למנוע תרחיש כזה :לא קידמה ,לא נאורות ,לא מדע וגם לא טכנולוגיה. כשלעצמם ,כשהם נטולים מנגנון מוסרי שיכוון אותם ,הם יכולים להוביל לגן עדן באותה סבירות שהם יכולים להוביל לגיהינום .לכן ,אומר רורטי ,הגדולה של אורוול הייתה להחזיר את הדיון על טיב השלטון לריבוע מספר אחד ,והוא שולח אותנו לשבור את הראש מחדש בשאלה איך לכונן מוסדות שיפחיתו סבל אנושי. לסיום אנסה לראות את הביקורת של דפנה פטאי בראייה רורטית .מובן שהביקורת של דפנה פטאי אומרת על מצבם של לימודי הנשים באקדמיה בראשית שנות ה 80-של המאה ה 20-הרבה יותר מאשר על " "1984או על אורוול האיש .אוצר המילים שהחילה פטאי על הדיסטופיה של אורוול ,הציב קריטריונים מילוליים לתיאור מצוקה .מונחים כמו "אנדרוצנטריזם"" ,מיזוגניות" ו"סקסיזם" אפשרו לדור שלם של חוקרות לייצר שפה ומרחב מחשבתי משלהן לתיאור מציאות של תרבות המתכחשת לעובדה שהיא נתונה בקיטוב מגדרי. בחודשים האחרונים התבוננתי במספר סדרות דוקומנטריות בערוצי המדע שציטטו מטבעות לשון ,פסוקים ואפילו קטעים שלמים מתוך " ."1984הגדיל לעשות סרט בשם "העולם על פי מונסנטו" פרי מחקרה של העיתונאית הצרפתיה מארי־מוניק רובין ,Marie-Monique Robin שפרס את אופן השתלטותו התמנוני של תאגיד הענק האמריקאי על כל תחומי החיים ברחבי הגלובוס. אי אפשר כמובן שלא להזכיר את מופע האימים הפופולרי ,תכניות הריאליטי הנושאות את השם "האח הגדול" ,ששכללו את הרעיון של ה"טלסקרין" לרמה מפלצתית יותר מאשר הגו חברי החוג הפנימי של "המפלגה" :במקום שהטלסקרין יצפה בנו ללא הפסקה ,אנחנו צופים בו כמוכי אמוק .הדבר המעניין באיזכורים הללו של אורוול הוא שהם לא צצים במהלך דיון על משטרים טוטליטריים ,אלא דווקא בדיונים על אקס־טריטוריות טוטליטריות בעיבורה של הדמוקרטיה מתוכן וליצור את אותו "מצב ֶ המערבית ,שמצליחות לרוקן את החירות האישית והקהילתית רוח אורוולי". פרופ' אלי שאלתיאל אני חסיד גדול של ג'ורג' אורוול .נבהלתי מהדברים של דפנה פטאי ,אבל בסוף חזרת בך ,אז הבאת גאולה לעולם .הוא היה סופר ענק ,צדיק מופלא וגם סופר חשוב מאוד של המאה ה.20- ככל שמתקדמים בזמן ,רואים עד כמה הראייה שלו ,על כל סבכיה ,הייתה נכונה .לפעמים אי אפשר היה לראות את זה ולפעמים חשבנו שאולי הוא מגזים ,אבל נוכחנו שלא. עכשיו בעניין "האח הגדול" שאני ,איכשהו ,גם המו"ל שלו .כשהתחילה הסדרה הזו ,לא תאמינו! הם רצו שהוצאת הספרים "עם עובד" תשתף פעולה עם ה"שיט" הזה! ביקשו שנחלק להם ספרים ,וכדומה .מה עוד אפשר לעשות לג'ורג' אורוול! הוא מת בגיל צעיר מאוד ,מלא ייסורים ,שחפן מסכן ,כל חייו היו לו צרות צרורות .לדעתי הוא לא היה אנטישמי ,וכמו שאומרים, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 186 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הרבה מחבריו הטובים היו יהודים .הוא היה לפעמים חסר סבלנות. []- אני רוצה לומר משהו על דברייך ,טלי .המחשבות על תכלית לימודי הספרות בבית הספר הן מאוד נחוצות ,במיוחד על רקע זה שלספרות יש כוח גדול להביא לשינוי תרבותי .הדברים שאת אומרת ,מצד אחד אני מקבלת אותם ,אבל מצד שני ,עומד מול זה דבר שאי אפשר לשכוח והוא ,שבשביל לשבש תרבות ,צריך שתהיה תרבות ,אוצר ידע מסוים ,ואם אנחנו שוללים את ההון התרבותי הזה מתלמידים ,ספק אם יווצר מצב של שיבוש תרבות .זו סוגייה פרדוקסלית כי באותה מסגרת זמן צריך להקנות את ההון התרבותי הזה וגם צריך לייצר את היכולת לפרק אותו .זה מאוד מורכב .במצב שבו מערכת החינוך היא צנטרליסטית ,בכל מקום לומדים אותו דבר ,נדמה לי שהגורם המערכתי הלוגיסטי לא מאפשר לתהליך כזה לקרות .המורים נמצאים במצב בלתי אפשרי כמעט. ד"ר גלעד פדבה תודה לכולם. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 187 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מושב רביעי פרסומים חדשים של חברי הפורום וצגה ושיח פנל א' מנחה :ד"ר יעל קרמרמן-נווה ד"ר יעל קרמרמן נווה שלום לכולם .אני מתכבדת להזמין את אלי ברודרמן ,שיציג את ספרה של תמי רזי" ,ילדי ההפקר :החצר האחורית של תל אביב המנדטורית" שיצא בהוצאת עם עובד וספריית ספיר ,ב .2009-בבקשה. ד"ר אלי ברודרמן הספר של תמי הוא ספר מסעיר .הוא נפתח בסערה .כבר בעמוד השני של המבוא ,מובאים נתונים שהולמים בקורא ומנתצים באחת מיתוסים הקשורים ליישוב בתל־אביב של שנות ה 30-ולתפיסה שלנו את "עיר הגנים" ,העיר הלבנה .בהינף של עשר שורות טעונות ועמוסות עדויות על הווי תל־אביב של שנות ה 30-המוכר לנו היטב מיומני הקולנע של "כרמל" ,מצילומי העדלאידע ,מצילומי הסטילס של היישוב -מתערערת הכותרת המאגית אליה הורגלנו" :העיר העברית הראשונה" .שדרותיה ,ענקי הספרות שחסו בצלם של הפיקוסים הרחבים ,כביאליק, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 188 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שלונסקיֶּ ,פן ואחרים -כל אלה כאילו הוכתמו ,ויש ממש ערעור תודעתי .אביא דוגמה לכך. אני מצטט: פירושם של הצעדים הרבים לקראת כרך ,כפי שתוארו לעיל ,היה שתל-אביב צעדה בשנות המנדט בנתיב המוכר של ערים רבות בעולם ,שנתפסו כמקור התחלואים והמצוקות של הקיום המודרני .רעש תמידי ,זוהמה ודלות נוראה פשטו בסמטאותיה ,רעבים קיבצו נדבות למרגלות בתיה המהודרים של הבורגנות התל-אביבית המדושנת .משפחות שאיבדו את בתיהן עם האמרת מחירי הדירות ,התגוללו חסרות אונים בגינות ציבוריות .בתי הימורים ובתי בושת נזרעו ברחובותיה .זונות בוגרות וקטינות התהלכו לאורכה של הטיילת ברחוב הירקון ובלילות הטילו פושעים את חתיתם על תושבי העיר .בראשית שנות ה 03-החלו להופיע דיווחים על נוכחותם של דיירי קבע קטנים בחוצות העיר ,אשר לנו ברחובות ,באין קורת גג לראשיהם( .עמ' )61 אביא עוד דוגמה אחת: בשלהי 0391ניסח ד"ר דוד סנטורי ,ראש הנהלת הסוכנות היהודית ,מכתב נסער אל שושנה פרסיץ ,ראש המחלקה לתרבות של עיריית תל-אביב ,בבקשה דחופה למצוא סידור לילד רחוב ,שנתקל בו במקרה בעת שטייל להנאתו ברחוב אלנבי ,בקרבת בניין האופרה' .פתאום נתקלנו בדבר מה מונח על המדרכה שחשבתיו ברגע הראשון לכלב .כשהתקרבתי מצאתי ילד בגיל 7-8שנים ,לבוש רק בכותונת ,ישן על המדרכה .ברצותי לקחת את הילד למשטרה, אמר לי אחד מהעוברים כי בעיר מכירים זה חמש שנים את הילד הזה '.את מכתבו סיים בנימת תוכחה ברורה' :הלא חרפה היא בשביל העיר העברית היחידה ,שברחובותיה מתגולל ילד אומלל(".עמ' )61 שנתיים-שלוש לאחר מכן דווח בעיתונות היומית, בעשרות תכתובות רשמיות ובתחקירים שניהלו ראשי מחלקות סוציאליות בתל־אביב ובוועד הלאומי ,כמו גם בישיבות תכופות של עובדות סוציאליות ,על מאות ואלפי ילדים עזובים ,המשוטטים ברחובות בבלויי סחבות .זה באמת ערעור תודעתי ,מבחינת התפיסה שלנו את תל־אביב של אותה תקופה. זה לא מסתדר עם הרבה דברים ,שעליהם גדלתי, ועם דמותה של תל־אביב כפי שהיא נתפסת לפחות בהקשר הציוני .הספר הוא גם מחקר חלוצי ובזה כוחו ואחת החזקות שלו .בעניין זה אני רוצה לצטט עוד קטע מהספר: המחסור במחקר על ילדים עזובים ונוער שוליים בכלל ,בולט לאור השפע היחסי של המחקר המוקדש לסוגיות הקשורות בילדים ובני הנוער הארץ־ישראלים ,קרי :כל אותם ילדים אשר פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 189 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 נתפסים כ'נורמטיבים' .שפע מחקרי זה אינו מפתיע ,לאור החשיבות העצומה שהוקנתה בציונות וביישוב לדור הצעיר ,לחינוכו ולעיצובו לקראת תפקידו המרכזי בכינונה של האומה החדשה .מחקרים אלה שופכים אור על הדומיננטיות של הילדות והנעורים באתוס הציוני בתקופת היישוב ...העדר המחקר החברתי של ההיסטוריה של הילדות והנעורים ביישוב, יוצר רושם כאילו מרבית הילדים ובני הנוער אכן היו ארץ־ישראלים טיפוסיים ותאמו את האידיאה הציונית של הילדות והנעורים .מחקר חברתי של הילדות בתקופת היישוב יאפשר לחשוף את החלוקה המלאכותית ל'שוליים' ול'מרכז'( .עמ' )52 הנחות היסוד של הספר נחשפות בפרק המבוא .לאחר שנשארתי בלי אוויר מרוב הפתעה משטף העדויות והגילויים החדשים בעמודיו הראשונים של הספר ,התקררה מעט ההתרגשות הגדולה לאחר קריאת הנחת היסוד .התקררות זו הלכה וגברה ככל שהתקדמתי בקריאתו ועקבתי אחר אופן ניתוח הנתונים והעדויות המובאות בו. הנחת היסוד של הספר אומרת כך: ההנחה בבסיס הספר הינה כי ההגדרה של הזהות היא תוצר של הבנייה חברתית .הבנייה זו משקפת ,בראש ובראשונה ,את השקפת העולם ואת ההנחות הסמויות של הגורמים החברתיים המעורבים בהגדרת הבעיה ובאבחונה .המסד התיאורטי של הנחה זו הן התיאוריות מתחומי הסוציולוגיה והקרימינולוגיה העוסקות בהבנייה חברתית של בעיות חברתיות ובפרט תיאוריה של פאניקה מוסרית .moral panics ,טענתן היא כי תהליך הפיכתן של תופעות חברתיות לבעיות חברתיות ,המאיימות על הסדר החברתי ולכן מחייבות התגייסות כוללת במטרה למגרן ,הוא תולדה של הבנייה חברתית אידיאולוגית שנועדה לשמר את הסדר החברתי הקיים. הבט מרכזי נוסף הכרוך בהבניhה של בעיית הילדים העזובים הוא ההבט האתני ,קרי יצירת זיהוי כמעט מוחלט בין עזובה למזרחיות .הדיון ההיסטורי בספר והבניית העזובה כבעיה מזרחית ,הינו חלק משיח תיאורטי והיסטורי שהתפתח בעשורים האחרונים בעקבות ספרו רב ההשפעה של אדוארד סעיד "אוריינטליזם" ,שבו ניסח את הפרדיגמה של יצירת הבחנה היררכית בין המערב למזרח. מדוע התקררתי ,במידה מסוימת? אי אפשר להתעלם משאלה מרכזית העולה מקריאת הנחות היסוד והיא שאלת ההקשבה לנתונים ולעדויות .עדות שמחזקת את סימני השאלה לגבי ההקשבה לנתונים ולעדויות ,מצויה במחקר עצמו .המחקר הוא עצום ורב ומקיף אלפי מסמכים .תמי תיארה אותם לסוגיהם ולפרטיהם ,והיא אומרת כך: היתרון של מחקר פרטני של אלפי מסמכים מן הסוגים שתוארו לעיל ,הוא ביכולת להרכיב מתוכם תמונה רחבה ונאמנה למציאות ההיסטורית הנחקרת ,המבוססת על תיעוד אפור ויומיומי של פעילות סוציאלית רחבת היקף ,הנבנית נדבך על נדבך .התבססות על תיעוד מעין זה ,מאפשרת ניתוח של תפיסות חבויות והנחות סמויות של הגורמים המטפלים, אשר אינן עולות בקנה אחד בהכרח עם המדיניות וההצהרות הרשמיות .ההנחה שבבסיס פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 190 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ניתוח זה היא ,כי העמדות הרשמיות והפעולות הנעשות בשמן ,מציגות תמונה שהיא רק לכאורה קוהרנטית .למעשה ,חבויות בה סתירות ואמביוולנטיות ביחס לקשת רחבה של עניינים הקשורים ,במקרה זה ,לדרכי האבחון והטיפול בילדים עזובים .ניתוח זה חשוב במיוחד משום שהשיח של הגורמים המטפלים על אודות הילדים העזובים ודרכי הטיפול בהם ,רווי באמונות ,בהנחות מוקדמות ובדימויים המוסווים תחת מדיניות ופעילות המוצגות כרציונליות ,כמקצועיות וכמדעיות( .עמ' .)72 מצד אחד ,באמת מדובר על כך שהנתונים מעידים על מצב חומרי ,על ריאליה קשה שטופלה וזכתה להתייחסות סוציאלית רחבת היקף ,כפי שמציינת המחברת .אך מצד שני ,באותה נשימה, נדמה שהמצב הריאלי שהעדויות והנתונים מספקים ,נדחק על ידי תכיפותן התאורטית של הנחות היסוד .העדויות כולן ,על פי המחברת ,נמצאות מוטות וספוגות סתירות .הנחות מוקדמות לגבי ילדים ,סתירות ודימויים המוסווים תחת מדיניות ופעילות המוצגת כרציונלית ומקצועית .מדוע המצב הריאלי הקשה ברחובות תל«אביב ,קושר אותנו בהכרח לאוריינטליזם? ומה הדרך? והאם היא לא נפתלת בקישור זה? כך גם לגבי פאניקה מוסרית .המחברת מציינת שבסיס הספר הוא מחקר פרטני של אלפי מסמכים .אך על אלפי מסמכים אלו מציבה תמי מראש סימן שאלה גדול ואף ענק ,להיותן עדויות תקפות לתקופה .אני מצטט: הקושי המתודולוגי הניצב בפני ניתוח מקורות אלה טמון בעצם האפשרות לחדור מבעד לדימויים .העימות של הדימויים ושל ההנחות הסמויות עם נתונים קונקרטיים ,בעייתי אף הוא ,משום שמרבית הנתונים נאספו ,מוינו ופורשו בידי אותם גורמים עצמם( ".עמ' )72 אחדד את הנקודה של ההקשבה לנתונים .טענתי ,ואני עדיין טוען ,שהספר מסעיר ומרגש. מה מחולל את ההתרגשות הזו? האם אלו הנתונים ,העדויות? או עיצובם במסגרת הנחות היסוד הטעונות כל כך? הרי הנחות היסוד של הספר הן חקרניות ,מפרקות אתוס ,אידיאולוגיות בפני עצמן .הנתונים והתמונה הנפרשת בפנינו מתנקזים ללא פשרות לתוך הפריזמה המסוימת והמצומצמת של הנחות היסוד ,והתופעה חוזרת על עצמה לאורך כל הספר .הקורא ,בתהליך ההרמנויטי של קריאת הטקסט ,בהצטרפות שלו אל הטקסט ,צריך לבצע קריאה זהירה ,קריאה צנועה ,וזאת הקריאה שלי ,דווקא משום שהספר חזק. האם הטענה מכתיבה את המחקר ,או שיש כאן הקשבה אמיתית ,מלאת צניעות ,לנתונים ולעדויות? אני לא חותר לדבר כאן על אובייקטיביזם של הידע – לא להתבלבל בעניין הזה – אני חותר למה שפרופסור אבי שגיא תמיד אומר ,שקריאה של טקסט צריכה להתבצע בהקשבה לטקסט קשב רב .ב"קשב רב" זה אני מתכוון כרגע לאותן אלפי עדויות ,שעליהן תמי ביססה את מחקרה .השאלה היא האם באמת הייתה יכולה להתבצע הקשבה עמוקה לטקסטים כה רבים, שמראש נתפסים כלא«תקפים במידה רבה .ההיסטוריה מציגה את עצמה ,מזמינה להצטרף אליה ,ותמי טוענת ,במידה רבה ,שאין טעם להצטרף אליה אלא יש להישאר חיצוניים לה ואולי לעצב אותה כך שתהיה יותר מהימנה. צ'ארלס פירס ( ,)Charles Peirceב"סמיוטיקה" שלו ,מדבר על האייקון .האייקון הוא אותו פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 191 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 רכיב ראשוני ,עדות ראשונית המחוברת לאובייקט ,כמו הצליל של דלז ( , )Gilles Deleuzeשגם הוא הושפע עמוקות מפירס .אייקון יכול להיות כתם צבע ,ריח ,צליל מסוים ,עדות ראשונית המחוברת לאובייקט שחוצה את כל מערך הסימנים עד לפרשנות .האייקון מתווה ,בעצם ,את גבולות הפרשנות .פירס אומר לנו שהחיפוש אחר האייקון הוא המתקף את הפרשנות ,ולא הפרשנות היא זו שמתקפת את הנתון. מדובר באלפי מסמכים .עם כל הכבוד להטיה שעלולה לעלות מהם ,הם מהווים מקור ,חיבור לתקופה ,לעשייה .הסימן האייקוני של פעילות נטולת פרשנות מצוי בכל אלפי המסמכים האלה. ושוב אני שואל :כמה הקשבה ניתנה לכל האייקונים המצויים במסמכים? עד כמה מסמכים אלו שימשו כר פורה לפרשנות ,שכלל אינה לוקחת בחשבון את הצליל הראשוני המצוי במיסמוך הענֵ ף .זו השאלה שנשארת איתי לאורך כל הספר. דוגמה נוספת: בעיות של העדר תשתיות ובעיקר העדר מודעות להיגיינה של משפחות מזרחיות ,שהתגוררו בשכונות הגבול ,נידונו לצד עיסוק נרחב בצפיפות המגורים האופיינית לשכונות אלה ,שנתפסה אף היא כעדות לנחשלות תרבותית«אתנית ולא כביטוי של מצוקת דיור קשה ודלות גרידא. כך למשל ,במאמר שנשא את הכותרת 'צפיפות אוכלוסין ושכר דירה של שכבות העוני בתל־אביב' ואשר התפרסם ב 1937-בבטאונה של עיריית תל־אביב ,נכתב כך' :בניגוד בולט לרבעים המפוארים ולשכונות המתוקנות שבתל־אביב ,התהוו בקצווי הכרך סלאמס ,שכונות דלוּת ,עם כל התופעות השליליות שבהן – הזנחה משפחתית ,בורות ועבריינות .שאלת הדירה ההוגנת ,לדעת מומחים היא עיקר העיקרים בשדה הפעולה הסוציאלית' .לסיום מאמרו בחר הכותב לצטט מתוך ספר הטיפול בילד שפורסם בברלין ב' :1917-כל הטיפול בנוער ,כל השאיפות להבראת העם בגוף וברוח ,אין בהם ממש כל עוד נשקפת סכנה שהילדים הבוגרים, והבוגרים של שכבות העוני ,ישקעו שוב בביצה של שכונות הדלות '.אמנם ,במאמר זה לא ציין הכותב במפורש את מוצאן של המשפחות שתיאר ,אך בתקופתו כבר היה הזיהוי בין הסלאמס לתושבים מזרחיים כה מוחלט עד שלא היה צורך ,ככל הנראה ,להצביע מפורשות על זהותם העדתית( .עמ' .)16 הנה יש לנו מקור ,שגם מתייחס לבעיות הריאליות של האנשים ,ובכל זאת ,בתחושה שלי, אין הקשבה עד הסוף .תמי מבצעת את החיבור בין המונח "סלאמס" ל"מזרחיים" ובכך צובעת את המקור בגוון גזעני מובהק .למרות שאפילו במקור הזה הספציפי ,לא הייתה אמירה שמחברת בין המונחים האלה. בדוגמה הבאה יש דווקא חיבור לעדתיות או למזרחיות באופן בולט ,וגם שם ההקשבה הספר שחיו בגלות מנשייה", ַ היא חלקית .תחת הכותרת "המפעל לשיכון חמש־מאות מפליטי פורסמו ב"ידיעות עיריית תל־אביב" ב 1958-הדברים הבאים ,שאמנם אינם שייכים לתקופת המחקר ,אבל הם באים להגיד משהו על המחקר. ידוע גם ידוע מה היו תנאי הדיור של שכבות־עם אלו .הווי החיים במנשיה או בשכונות הספר ,יכול להביא רק ניוון ודמורליזציה .מקלטי הפליטים בתל־אביב כאילו הרימו בבת פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 192 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 אחת את המסך מעל שכבה שלמה של תושבים ,שהייתה עד כה סמויה מעינינו ,והתמונה שנתגלתה הדהימה לפעמים רבים מאנשי תל־אביב ועסקניה .אכן ,אורח חיים כזה ורמת תרבות כזו ,אינם אלא תוצאה ישירה ולא מקרית של תנאי דיור עלובים .לפיכך אין לראות במפעל השיכון של העירייה פעולה לשיפור תנאי הדיור גרידא ,אלא צעד חברתי רציני, העשוי לגאול מסכנת הניוון אלפי ילדים ובני נוער ולהופכם לכוח ברכה ,לשותף של מעשה היצירה של היישוב( .עמ' .)55 בטקסט הזה ,בנוסף להטייה העדתית שמשתקפת בו ,עולים גם צלילים וקולות אחרים, ונושבות רוחות נוספות של רצון טוב ,וזה לא בא לידי ביטוי .מובן מאליו שיש כאן הטייה וצליל מכוון של המחברת. השאלה שלי היא :האם ההיסטוריה של הילדים העזובים היא בעיקרה הטייה גזענית וסידרת פעולות מוסרניות ,או שהיה שם יותר מזה? האם הייתה גם חשיבה עניינית יותר לגבי הילדים העזובים? האם הייתה פעולה אמיתית להצילם? או שרק ההטייה העדתית־גזענית ,שעליה מדבר הספר בהרחבה כה רבה ,היא הנרטיב הדומיננטי של אותה תקופה? כעולה מחלק מהעדויות ,או ממרביתן ,אמנם הייתה הטייה עדתית ,וכנראה הייתה גזענות לא מעטה .אך בתמונת העולם ההיסטורית של אותו מפעל ,האם זה היה הדבר העיקרי? השאלה הזו תישאר אצלי פתוחה בעקבות הקריאה החשדנית שנטלתי על עצמי בקריאת טקסט זה. ולסיכום :המחקר של תמי הוא חדשני ,מסעיר ומרתק .הספר כתוב בשפה קולחת ,שווה לכל נפש מחד גיסא ,אבל מבריק בניתוח עומק ומלווה בפרשנות ענפה מאידך גיסא .הוא מתבסס על אלפי מקורות ,ממש מחקר ענק .ודווקא משום שהוא מסעיר ומהפכני וכל כך חזק ,ויש לו inprintלדעתי מאוד משמעותי .כמו שציינתי ,דווקא משום כך התבקשה מצדי הקריאה החשדנית. השאלה שאני מעלה היא :האם ,כתוצאה מקריאתו של הטקסט ,אני אכן מקבל תמונת מצב קרובה ככל שניתן לתמונת המצב ששררה אז לגבי הילדים העזובים? האם אני מתקרב לאמת של אותה תקופה ביחס לילדי ההפקר ,או לפחות נע על עקבות שאותן השאירה אמת זו? או שאני מקבל את האמת של המחברת על תקופה זו? עם השאלה הזו יהיה לי דיאלוג לאורך כל הספר. זה ,כמובן ,לא גורע מאיכותו של המחקר. ד"ר יעל קרמרמן -נווה תודה רבה .אני מתכבדת להזמין את מירב אהרון שתדבר על "חצרות אחוריות" מאת יערה בר-און ועזרי טרזי (עורכים) ,ספר שיצא בהוצאת בצלאל ,אקדמיה לאמנות ועיצוב ,בשנת .2009 פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 193 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מירב אהרון לספר שני אתגרים מרכזיים :האחד -העיסוק בחצרות האחוריות של החברה ,המדינה, המרחב והתרבות ,והשני -מחויבות מתודולוגית מאוד ברורה .העורכים ,הכותבים והיוצרים שהשתתפו בהפקת הספר התייחסו ברצינות לשאלה :איך אנחנו יודעים את מה שאנחנו .נקודת המוצא של הספר היא המציאות .יוצרי הספר רואים את הבעיה הקיימת ומנסים להגיב .זה לא ברור מאליו ,כשמנסים לפרק את נושא מרכז-ופריפריה בישראל .נוצרת כאן סיטואציה מרתקת שבה אין פער בין ה"מה" ל"איך" אלא שניהם דבר אחד .תחושה זו נוצרת כבר ברגע שרואים את הספר ולרגע לא ברור אם זאת הכריכה או הפתיחה ,בכריכה אין ציון של שם הספר והמחבר, כנהוג בדרך כלל. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 194 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הספר נפתח בהגדרות שמהוות נקודת מוצא אליה כולם יכולים להתכנס .ה"מה" וה"איך" מתקרבים זה לזה ומאתגרים זה את זה .במובן הזה הספר הוא סוג של יצירה ,שמצעידה את השיח על יחסי מרכז-פריפריה צעד אחד קדימה. מזה מספר שנים ,יערה ועזרי מקיימים בבצלאל קורס שהוא מסע ,תהליך של חיפוש ,אליו מצטרפים קולגות וסטודנטים .גם הספר הוא מסע ,ובכך יתרונו .הוא מציג מפגש מפרה בין מורים לתלמידים .מבחינה זו ,הספר שלפנינו הוא יצירה נקייה :יש בו מורים ותלמידים שרוצים להבין ולשם כך הם מוכנים להניח בצד את האגו שלהם ויודעים לנצל ההזדמנות שניתנה להם על ידי המורים. הספר מזמין אותנו להביט במבט לא ביקורתי ,אלא ענייני על החצרות האחוריות של החברה הישראלית .ההליכה לכפרים לא מוכרים ,לחברות אתיופיות ,למטבחים של נשים בדואיות, לחרדים ,דווקא בשנות האלפיים ,היא צעד אמיץ .הנקודה החומרית כאן היא נקודת המוצא ולא נקודת הסיום ,והיא מאתגרת תיאוריה ושפה חדשות. בספר הזה ניתן ל visuals-מעמד שווה לזה של הטקסט ,עד כדי כך שלא ברור איזה מהם הוא האילוסטרציה של השני .דבר זה בולט בעבודה המעניינת במיוחד על החרדים .הספר נמנע מכל שיפוטיות מכלילה ,הן בטקסטים והן ב.visuals- נקודה אחרונה :יש בספר "פרטי"" ,ציבורי" והתווך .האתגר של הבנת מרחב ,חברה ,תרבות בישראל ,הוא בהבנת התווך ,ההגדרות ,הגבולות וההפרדות .מבחינה זו הספר הזה הוא חדשני. יש בו קביעה ברורה האומרת :הגבול הוא מקום ,ולא קו .הוא מרחב שמתרחשים בו דברים שכדאי לדבר עליהם. ד"ר יעל קרמרמן נווה תודה רבה למירב אהרון .ועתה ד"ר אלינוער ברקת ,על הספר של מנחם בן שלום "חסידות וחסידים בתקופת הבית השני ובתקופת המשנה" ,שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב.2008- ד"ר אלינוער ברקת תחילה שני גילויים נאותים :אחד – מנחם ואני חברים ותיקים מימים ימימה ,האם אני משוחדת? אני לא יודעת .והשני – אני לא באה מהתחום שמנחם עוסק בו .שנינו היסטוריונים אבל אני באה מתקופה אחרת ואלה לא בדיוק החומרים שלי .כל השגיאות שאעשה פה הן שלי, כל הדברים הטובים הם של מנחם. הספר הזה הוא עולם ומלואו ,אוצר בלום של ידע .גם אם לא אתייחס לכותרת שלו" ,חסידות וחסידים בתקופת בית שני ובתקופת המשנה" ,שכביכול מגדירה אותו לנושא מאוד ספציפי ,אני לא מכירה עוד ספר שעוסק בתקופה הזאת ,שיש בו כל כך הרבה ידע ,כל כך הרבה תובנות, יריעה היסטורית רחבה ,בקיאות והתמצאות בספרות התורה שבעל־פה -המדרשים ,המשנה, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 195 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 והתלמוד .מנחם הוא תלמיד־חכם מובהק, "אקדמאי" היא מילה קטנה מדי בשבילו. בספר ניכרים הידע ,השליטה ,יכולת מציאת החומרים ,יכולת הפענוח שלהם והשיבוץ שלהם בקונטקסט הנכון .הספר הזה הוא אוצר שמחזיק כל טוב. מנחם בן שלום כותב על ספרו כך: "ספר זה נשען על השקפות היסוד שעוצבו על ידי גדליהו אלון ובעקבותיו יצחק בר, מורי ורבי יהושע אפרון ואבי מורי ישראל בן שלום( ".עמ' .)12גדולים מאוד סללו את הדרך ,שההליכה בה דורשת תעוזה וגם למדנות רבה מאוד .אבל מנחם לא רק הולך בדרכם של אלה שסללו אותה לפניו ,אלא גם ממשיך וסולל פה את הדרך לחסידות של ימי בית שני ,של תקופת המשנה ,בזה שהוא הולך קדימה כמו אותו ַע ֶּבד ,מ"ילקוט הכזבים" ,שכדי לזרוק שמונים מטר קדימה הלך שלושים מטר אחורה .גם מנחם הולך לאחור כדי להניח את התשתית לתפיסה הקנאית, שלהערכתו הביאה את התנועה החסידית לאן שהביאה .כפי שהוא הולך בעקבות מוריו כך הוא הולך בעקבות ההלכה הקנאית שמובילה אותו לראות את התרבות החסידית ,את התפיסה החסידית ,את החסידות והחסידים .אני מצטטת: התזה המרכזית של הספר גורסת כי חסידות הינה המדרגה הגבוהה ביותר בהלכה ובאורחות החיים של הזרם הפרושי .מידתה לפנים משורת הדין והיא שואפת להרחיב את תחום הקודש ולצמצם את הטומאה והחטא .שורשיה יונקים מן הרפורמות של עזרא ונחמיה ועיקר חישולה בתקופת מרד החשמונאים( .עמ' .)11 מכאן שהוא סוקר תקופה מאוד נרחבת ,רבת תהפוכות ,רבת שינויים ,שחוצה תקופות היסטוריות שונות ,מהשלטון הפרסי ,דרך התקופה ההלניסטית ואחר כך התקופה הרומית. דרכו אינה מובנית או סלולה מראש ,היא חוצה שלטונות שונים ובכל תקופת שלטון הדברים משתנים מקצה לקצה .בתוך כל השינויים הגדולים האלה ,הדרך הזו ,הקנאית-חסידית ,סוללת את עצמה ,אם בקושי ואם בקלות ,אם תוך מאבקים ואם מתוך תמיכה ,ומגיעה להישגים בסופו של דבר ,ביצירה של תקופת המשנה .עוד הוא כותב שהמסורת והאידיאלים של החסידות הופנמו בהשקפת עולמם של חכמים והפכו לנחלתן של שכבות רחבות בעם ,בימי בית שני ובתקופת המשנה. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 196 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 זאת התזה המרכזית של הספר ובעיניי היא העומדת פה לביקורת .מנחם כותב: בזאת חולקת השקפת העולם של הספר על ההנחה המקובלת בקרב חוקרים רבים בשנים האחרונות ,שגורסת שחסידות היא נחלתם של מעטים יחידי סגולה ,הנמצאים בשולי החברה, אף כי נערצים עליה ,אך נתקלים במידה של הסתייגות וספקנות מצדה של ההנהגה הרבנית הממוסדת( .עמ' .)12 מנחם אולי מתקיל את עצמו ,וישר נותן בידיי את הנשק שבעזרתו אתקוף אותו .יש כאן בוודאי ויכוח גדול ,רחב ידיים ,בין שתי הדעות האלה שמנחם ,בעקבות מוריו ,מציג ,ובין הדעה שהיא נחלת רוב החוקרים ,שגורסת את ההפך .לאורך כל הספר מנחם טוען שההשקפה החסידית היא נחלתן של שכבות רחבות בציבור ,ויותר מזה ,לא סתם שכבות רחבות בציבור אלא שכבות בינוניות ומטה ,לא אליטיסטיות :איכרים ,אנשי עבודה ,אנשי עמל ,אנשי פריפריה יסודות שמקובלים עלינו כיסודות שמרניים.כל הדברים האלה לא כל כך מסתדרים לי ,לא עולים בקנה אחד ,לכן אנסה להציע ספקות לגבי הדברים שמנחם אומר וגם לגבי המתודה .זכיתי להיות גם תלמידתם של עפרון ושל אביו של מנחם ,ישראל בן שלום .זה היה כבוד גדול בשבילי ,לכן אני קצת משוחדת לתפיסותיהם, אבל יחד עם זאת אני מכירה את התפיסה של המחקר הרחב ולכן אני קצת מפקפקת בתפיסה שלהם. כדי להציג את המתודה המרכזית של אפרון ,בן שלום האב והבן ,אצטט מתוך הספר .מנחם בן שלום כותב בנספח ג' של הספר על הבעיה של הפקת מידע היסטורי ממקורות תלמודיים. זאת הבעיה הגדולה של הספר – וגם האוצר העיקרי שלו ,כי כל הספר בנוי בעיקר על מקורות תלמודיים ,וקצת מקורות מקראיים -תקופת עזרא ונחמיה. היצירה התלמודית ,לפי טבעה ,אינני יצירה היסטורית .מאורעות ,דמויות וזמנים נכללו בה לפי ערכם באוצר התורה ולפי השתלבותם במרקם הדיון התלמודי ,בצרכיו הדידקטיים הלכתיים ובנופי חייו .היצירה התלמודית מבוססת על עריכתן של שכבות שונות אשר התגבשו במקומות שונים ,בזמנים שונים ובבתי מדרש שונים .זוהי יצירה קולקטיבית ,שמשקפת בראש ובראשונה את הווייתם של יוצריה ואת תודעתם העצמית הסובייקטיבית ונוגעת למושא יצירתם .הבחנה בין ענפיה השונים של הספרות התלמודית ,ושיוכם לקרקע צמיחתם לזמן התהוותם ולהוויית עולמם ,יכולה להניב תוצאות בתחום הדיון ההיסטורי( .עמ' )504 אני אוסיף פה "תוצאות שונות" ,כי כל אחד שייקח את השכבות התלמודיות השונות וינסה להסיק מהן מסקנות ,אולי יגיע למסקנות שונות בתחום הדיון ההיסטורי .האמת היא שזה נכון לגבי כל מקור ומקור אבל אני חושבת שזה נכון בעיקר נוגע למקורות תלמודיים. על בסיס ההנחות הללו ניתן לקבוע בזהירות מספר כללים מתודולוגיים ביקורתיים שעל פיהם ניתן להפיק מידע היסטורי אמין ממקורות תלמודיים( .עמ' .)504 למשל ,הכלל המתודולוגי הראשון שהוא מציג ,הוא שקבצים קדומים של משניות כבר היו סדורים בסוף תקופת בית שני ,והם משקפים הלכות ,שמועות ואגדות שנתגבשו בזרם הפרושי בתקופה זו .ודבר חשוב עוד יותר: פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 197 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ספרות שמגמתה לשמור על מסורת שבעל־פה ,תתאמץ ליצור כללים לשימור תודעתי של אותה מסורת ולשמירה דייקנית של נוסחיה הנמסרים .פער של מאה או אפילו מאתיים שנה ואף יותר ,בין ראשית המסורת לזמן כתיבתה ,אינו בהכרח פער זמנים גדול בספרות מעין זו ,שאינה ספרות היסטורית במהותה .אל לנו לשכוח שגם ספרות היסטורית אמינה נכתבה לעתים עשרות שנים ואף יותר לאחר זמן התרחשותה וגם נשענה על מקורות שקדמו לה .על כן גם היא חייבה את החוקר להתבוננות ביקורתית ,עובדה שלא פסלה את השימוש באותה ספרות לשם הפקת ידע היסטורי אמין ]...[ .תרומתו של המחקר הספרותי־תלמודי מן השנים האחרונות ,שתרם בעיקר להפרדת ענפי הנוסח השונים של כתבי היד ,סייע רבות למחקר ההיסטורי.)506-504( . דבר חשוב נוסף הוא ההבחנה בין המקורות השונים .כאשר מקור בבלי מאוחר בא להוסיף, להרחיב או לשפץ ידיעות אגדתיות או הלכתיות ממקור ארץ־ישראלי קדום ,סביר להניח שאין בסיס היסטורי לידיעות הנמצאות במקור המאוחר .אסכם ואומר שדרך העבודה של החוקרים הללו ושל מנחם ,היא להסתמך על המקורות הארץ־ישראליים הקדומים ,שלהם הם נוטים לייחס מידת אמינות רבה יותר .הם נוטים לשלול את ההרחבות או התוספות שנמצאות בתלמוד הבבלי ,משום שעריכתו מאוחרת יותר והוא מרוחק בזמן ובמקום ,ואולי גם מפני שיש בו התבוננות מרחוק של אנשים שיושבים בגולה – ולא הדוויה אלא העשירה ,המבוססת – על ארץ־ישראל הדוויה ומצוקותיה תחת כל השלטונות העוברים עליה .אנשים שיושבים תחת כנפי השלטון הפרסי הנוח והיציב ,ומרשים לעצמם לפסוק "דינא דמלכותא – דינא" ,שקיבלו על עצמם מרות של מלכות זרה ,פוסלים את הגישה הלאומנית של המקורות של המשנה ושל התלמוד הארץ־ישראליים ,גישה של ַעם שיושב על קרקע המולדת ,בארץ שניתנה לו על ידי האל ,ולו זכות הישיבה עליהַ .עם זה נשלט על ידי גורמים זרים שמנסים ,מפקידה לפקידה, לאכוף עליו לסור ממורשת אבותיו ולאמץ תרבות זרה. להערכתו של מנחם ,תקופת עזרא ונחמיה היא התקופה שהניחה את המסד ליהדות .גם לדעתי ,האמנה של נחמיה היא ראשית העם היהודי .מנחם מראה בספרו שכל המעשים שנעשו על ידי עזרא ונחמיה ,נעשו מתוך הסכמה רחבה של כל שכבות העם ללא כפייה .אין שום אזכור לכפייה. הספר הזה הוא מדהים מבחינת החומרים שלו ,אולם קשה לי מאוד לקבל את הקביעה שהדברים נעשו ללא אכיפה וללא חוזק יד .בעזרת המקורות של עזרא ונחמיה אני רואה בין השיטין .עובדה היא ,שנחמיה יצא לפרס וכשהוא חזר ליהודה הוא מצא שהכל התפרק והוא היה צריך להתחיל הכל מהתחלה .האנשים בכו כאשר שילחו את נשותיהם הנוכריות .קשה לי מאוד להניח שדעה כל כך קיצונית ,כל כך קנאית ,כזו של מתתיהו ,וכזו של פנחס ,המציעה לשחוט כל אדם שבסך הכל רוצה להביע את דעתו האישית ולעבוד פולחן אחר -דבר שנראה בעיניי זכותו הטבעית והיסודית -שמכתיבה דוֹגמה צרת אופקים בצורה מובהקת ,תתפוס שכבות רחבות של העם ותזכה בהסכמה כללית .לא לחינם מלכי בית חשמונאי ,אלה שיצאו ממתתיהו ומיהודה, נעשו אחר כך מתיוונים או ליברלים ,מאסו בקנאות הזאת .אפשר לראות את מרד החשמונאים גם כמלחמה למען עצמאות ,אבל גם כמלחמת אחים ,מלחמה בין־יהודית מאוד ברורה ,הדברים נעשו שם באכיפה ,בחוזק יד ,באונס .בעיניי זה קשה מנשוא .ככל שאנחנו הולכים ומתקדמים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 198 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 עם התקופות -בית שני ,המשנה ,החכמים -אני רואה פחות ופחות את ההשקפה הקנאית משתנה להשקפה החסידית. לסיכום :קשה לקבוע בצורה חד־משמעית שספרות חז"ל משקפת את רוב העם ,כפי שרוצה מנחם להניח .בדיוק כמו שהמקרא אינו משקף את השכבות הרחבות של העם אלא רק דעת מיעוט אליטיסטי .לכן ,כשמנחם כותב שהמסורת והאידיאלים של החסידות הופנמו בהשקפת עולמם של חכמים והפכו לנחלתן של שכבות רחבות בעם ,בימי בית שני ובתקופת המשנה – אני חולקת עליו .להערכתי היו אלה השקפות של שכבה מצומצמת אליטיסטית ,שלעתים אפילו כפתה את דיעותיה על כלל העם .די לראות את ההתבטאויות של חברים על עמי הארץ כדי להבין את התהום הבלתי ניתנת לגישור ביניהם .אבל את ההיסטוריה – ובמקרה זה את המשנה ואת התלמוד – כותבים המנצחים. ד"ר יעל קרמרמן נווה תודה רבה .מקוצר הזמן ,לא נאפשר שאלות אלא רק הערות. []- לי יש מה להגיד לאלי ,שהציג את הספר של תמי ,ברמה המתודולוגית .אני לא חושבת שיש לצפות מתמי שתתמסר לטקסטים של הדמויות שלה ותימנע מהנחות יסוד .אני לא חושבת שהמודעות הביקורתית שלה לקונטקסטואליזציה של המקורות ,מערערת דווקא את תוקף הפרשנות שלה ואני לא מבינה גם באיזה מובן העדויות מכוננות איזשהו אייקון שלא בא בעצמו דרך הנחות יסוד ופרשנות ,בין אם הם אלה של התקופה ובין אם הם אלה שתמי מפעילה כחוקרת של התופעה והתקופה .וההטיה כשלעצמה ,או שאינה מהווה בעיה ,או שהיא בעיה טריוויאלית שכל היסטוריונית צריכה להתמודד איתה בכל פיסת עדות מכל סוג שהוא. החובה הקדושה של היסטוריונית היא לא לסלף בעצמה את העדויות ,ומצד שני לא לצלם אותן בצורה נייטרלית ,כי עיקר המאמץ שלה פה הוא לחשוף את החצר האחורית של העזובה .היא לא אמורה לעשות את זה באופן נייטרלי ,לדעתי ,אלא להעמיד מודל הסברי בכך שהיא מעמידה בצורה גלוייה את הנחות היסוד שלה ,שאיתן אפשר ,כמובן ,להתווכח. ד"ר יעל קרמרמן נווה בזה תם הדיון .תודה לכולם. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 199 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פנל ב' מנחה :ד"ר ארי קטורזה ד"ר ארי קטורזה שלום לכולם .בפנל הזה נשמע שלוש התייחסויות לספרים חדשים של חברי הפורום ,שיצאו לאחרונה .ראשונה תפתח יעל דורון ,שתדבר על ספרו של עודד היילברונר "אנגליה חולמת". עד היום נכתבו 8,000ספרים על הביטלס – מדהים בכל קנה מידה .עוד ימשיכו להיכתב ספרים עליהם ,כחלק מהדיון המתחולל סביב הסיקסטיז .הייתי אומר שהסיקטיז היו עשור שנוי במחלוקת והחזרה אל הביטלס תמיד מעניינת .בתור אחד הראשונים שקראו את הספר של עודד ,אני יכול לומר שזו תזה פרובוקטיבית ומעניינת .תציג אותו יעל דורון ,שכותבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בתחום אמנות וספרות ,עוסקת באמנות וחינוך .בבקשה. יעל דורון אני רוצה להציג את הספר על הביטלס מהמקום ממנו אני באה -תחום האמנות הפלסטית. אני כותבת על שנות ה 20-באמנות הישראלית ובמחקר שלי אני שואלת שאלות ביחס למהפכנות, רדיקליות ,וחתרנות – מושגים שנקשרים גם לאמנות הפלסטית .אני לא באה מתחום המוסיקה ולכן היה מרענן ומחדש לקרוא ספר שנכתב בצורה היסטורית ונותן סקירה חברתית על תופעה פופלרית כמו החיפושיות.. הספר עוסק ברקע החברתי וההיסטורי שעליו צמחו הביטלס ,בהצלחתם הגדולה בשנות ה ,60-בהתפכחות שבאה בשנים לאחר מכן ובמורשת שלהם. הרקע ההיסטורי -אנגליה שלאחר מלחמת העולם השנייה ,מדינת רווחה בשילוב קפיטליסטי ליברלי ,שבה מתחוללים עליית המעמד הבינוני ,עליית כוחם של הצעירים ,המתח בין צפון ודרום ומאבקו של מעמד הפועלים שממנו יצאו הביטלס ,בליברפול. מאוחר יותר הביטלס הופכים חלק מתופעות עולמיות של מהפכנות פוליטית ואמנותית. בספר מתוארת לונדון העליזה ,שהיא במידה מסוימת אשליה .בפנטזיית לונדון העליזה היה ממד מרדני ומטריף ,הביטלס היו בעמדה מרכזית של מנהיגות ,אך הם לא היו היוזמים ואף לא הגיבורים המרדניים של הסצנה .מדובר ,בעצם ,באירועים שהתרחשו במקום מאוד מצומצם. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 200 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 צפון אנגליה לא הייתה מעורבת כלל בכל מה שקורה בלונדון ולמעשה ,רוב הספר עוסק בניפוץ המיתוס הזה. בספר יש גם דיון על "האבנים המתגלגלות" ,שעסקו בתחושת חוסר הסיפוק ,האוטנטיות של המוסיקה השחורה, חוסר התקשורת בין הורים וילדים .עודד רואה את "האבנים המתגלגלות" כשייכים למסורת של ה"דנדי" והיה לי מאוד מעניין לחשוב על מיק ג'אגר כהמשך של אוסקר וויילד למשל -דמויות מאוהבות בעצמן, ניהיליסטיות ,שאינן מתעניינות בכסף או באהבה ,אלא בפנטזיה ובסגנון. בניגוד לכך מתקשרים הביטלס לפנטזיית סרטי ג'יימס בונד ,לסרטים כמו "צלילי המוזיקה" ,להצגת התיאטרון "גברתי הנאווה" – שהיו מאוד פופולריים בזמנים ההם. נושא האנגליות בספר מאוד עניין אותי. בשנות ה 60-באנגליה יש פריחה אמנותית ותרבותית ללא כל מניפסט פוליטי או אמירה חברתית תרבותית רדיקלית .הדבר נבע מאופייה של החברה הבריטית ומן הדומיננטיות של הביטלס .בשיריהם הקרינו מסר של שלום ,סובלנות ואהבה .הם היוו גורם מפשר ומתווך -זו התזה המרכזית של הספר. יחד עם זאת ,עודד מדבר גם על המסרים הסותרים שיש בשירים שלהם וגם אלה מתקשרים לאנגליות .שירי הביטלס מכילים תכנים סותרים וקוטביים האופייניים לאנגליות. יש בהם דו־שיח בין דמויות וזהויות מתנגשות כפריות ועירוניות ,שמרנות פוליטית וליברליזם כלכלי ,ג'נטלמן מול פועל ,קהילתיות מול אינדבידואליות ,ארקדיה מול אורבניות .השירים מייצגים מחוזות זיכרון ,עוסקים בדרך החיים האנגלית ,בדמויות אנגליות טיפוסיות ובעצם בכך הם נותנים מענה לכל החששות והפחדים של האנגלים בתקופה ההיא. הביטלס גישרו על תחושות של אובדן בתרבות האנגלית ,בתקופה שבה האנגלים הצרו על כך שהאימפריה שלהם התמוטטה ,שהם מאבדים את הקשר עם העבר .הביטלס נתנו לכך ביטוי בשיריהם ,למשל בשירים Penny Laneו ,Strawberries Fields Forever -שבהם הציגו תמונה אנגלית ,ארקדית ,של רצון לחזור לעבר ,לכפריות ,לעולם הולך ונעלם. ההצלחה של הביטלס נעוצה בשילוב בין ערכים מסורתיים־שמרניים לבין מודרניות ,מעין חזרה לגן עדן קדום משפחתי והרמוני .הביטלס הפגינו התנגדות עמוקה אך לא אלימה לדור פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 201 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ההורים .הם נתפסים כתופעה אנגלית טיפוסית ,כמו צ'רלי צ'פלין .הביטלס הביאו לתרבות הפסיכודלית תופעות מהתרבות האנגלית ,כמו למשל שדים ורוחות וסיפורי המלך ארתור, והתרבות של שנות ה 60-קיבלה אצלם ממד שונה .בשנות ה 70-הביטלס לא היו רלוונטיים יותר ,קמה מוזיקה אחרת שייצגה יותר את המרד והניכור ופחות את התום ,האהבה ,החמלה והסובלנות. הספר טוען שאנחנו טועים כאשר אנחנו מייחסים לביטלס מהפכנות .בתחילה התקוממתי כנגד אמירה זו ,חשתי כאילו המושגים האלה – מהפכנות ,רדיקליות ,וחתרנות ,מושגים שאנחנו רגילים לייחס לאמנות מודרנית -נשללים מן הביטלס .אבל תוך כדי קריאה והבנת המושג "אנגליות" ,שיש בו אלמנט של שימור מול המודרניות ,התחוור לי שהביטלס אכן לא התכוונו למהפכה .אי אפשר לקחת מושג כמו האוונגרד הצרפתי החתרני והרדיקלי ולהחיל אותו על הביטלס ,כי הם לא היו כאלה. אני שואלת – מהי מהפכנות באמנות? מהי חתרנות? בעיני עודד ,מדובר בשינוי הסדר הקיים ,שינוי שלטון ,שינוי משטר – תהליכים שהתרחשו במקומות אחרים בעולם ,אבל לא באנגליה ולא אצל הביטלס .הם לא היו שותפים למהפכנות הפוליטית ,הם לא היו פוליטיים. עודד הצליח לשכנע אותי שבתכנים של הביטלס יש יסוד שמרני .אבל מהי שמרנות? האם חמלה ואהבה הם יסודות שמרניים? צ'רלי צ'פלין ,למשל ,האם הוא מבטא ערכים שמרניים? איזה דיאלוג מנהל עודד עם הביטלס? איך הוא גיבש את דעותיו ביחס אליהם? לי נראה שלאורך כל הספר הוא מנסה לנהל דיאלוג מאוד ער אתם .אני חייבת להגיד שהספר מעורר בי הרבה שאלות לגבי מהפכנות ,רדיקליות וחתרנות באמנות. ד"ר עודד היילברונר קודם כל ,תודה רבה על הקריאה האינטליגנטית של הספר ,שבאה בניגוד גמור לתגובות ה"טוקבק" ,שפשוט רצו להרוג אותי בטענה שאני פוגע בביטלס .דבריה של יעל הם אחת התגובות האינטליגנטיות המעטות שנתקלתי בהן. אתחיל בכך שיש לומר "ביטלס" ולא "חיפושיות" .אין מושג כזה" ,חיפושיות" ,זאת מילה לא מקובלת ,בעייתית ,המצאה ישראלית ,כמו "סוסיתא". איזה סוג של דיאלוג אני מנהל עם הביטלס? קודם כל ,אני לא מנהל איתם אלא עם תרבות פופולרית ומוזיקה פופולרית .בארץ מתייחסים לנושא הזה ,לספרות כזאת ,למחקרים ולקורסים בנושא הזה בצורה כמעט מביישת .בעולם ישנן דיסציפלינות שנחשבות מאוד מכובדות באוניברסיטאות ,ויש הוצאות ספרים גדולות שבהם מתייחסים בכבוד רב לביטלס ,אבל בארץ היחס הוא בוז אחד מוחלט .אנשים לא מוכנים להתייחס למוזיקה פופולרית כאל קורפוס מדעי אקדמי .לכן ,הדיאלוג שלי עם מוזיקה פופלרית בכלל ,ועם הביטלס בפרט ,הוא נושא מחקר לגיטימי כמו מחקר על המהפכה הצרפתית ,הנאורות וכן הלאה .זו תופעה שמשקפת ערכים מסוימים ,ביטויים מסוימים ,תופעה ששווה גם לתופעות אחרות שאנחנו מכירים. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 202 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בארץ לא מבינים את הביטלס ,אף פעם לא הבינו ועדיין לא מבינים .זה לא בגלל מחסור בכתיבה אקדמית ,או ראש יותר פתוח ,אלא מכיוון שבארץ יש הליכה אחרי אייקונים שהאמריקאים או הברטים מציגים לנו בתור פופולרים או מוזיקה פופולרית ,ויש מעט כתיבה או חשיבה ביקורתית. חלק מהסיפור שלי עם הביטלס זה לבוא ולבדוק מה היה שם .אתה לא יכול לבדוק הצלחה של משהו ,הצלחה פנומנלית ,בלי להעביר גם את שבט הביקורת ,זה סוג של חשיבה אימפוטנטית .על איזה ביטויים אני מותח ביקורת או לא -על זה עוד אפשר לבוא ולהתווכח, ויש באמת ביקורת שבספר הזה אני עושה הפרדה יותר מידי דיכוטמית בין מהפכנות מוזיקאלית לשמרנות תרבותית .אני ער לזה ,אבל אני עומד מאחורי הדברים .אני חושב שאמן יכול להיות גאון מבחינה מוזיקלית ,ויחד עם זאת להעביר את נשמתו בתכנים ליריים ,ברעיונות ,בתכנים ובדפוסי התנהגות וערכים יחסית שמרניים ,זה דבר אחד .דבר שני -כל דבר יחסית לתקופתו, והביטלס כבר בתקופתם נחשבו לתופעה שמרנית ובגלל זה הם הצליחו .אני מדבר בספר הרבה על "צלילי המוזיקה" ,סרט שהיה הלהיט הגדול של שנות ה ,60-איך אפשר להסביר זאת לגבי עשור כל כך סוער? התשובה היא שהעשור הזה לא היה כל כך סוער ,לא היה רצון למהפכה או לשינוי ,ואלה שכן רצו לעשות מהפכות ,רצו לעשות אותה בעיקר בבוקר ובערב ולחזור הביתה בשלום ,לחזור לאכול ולישון בשקט ,והביטלס היו הבית .זאת הייתה ההצלחה שלהם. ד"ר ארי קטורזה תודה לעודד ,רציתי להוסיף רק כמה מילים .אני חושב שאלפי הספרים שנכתבו עליהם, נכתבו – בעיניי לפחות -בגלל שיש להם צדדים מהפכנים ,שמרניים והרבה מאוד רבדים שנותנים case-studyלמחקר ולכן נמשיך לעסוק בשאלה שלך .יש לציין שהספר שלך הפך להיות ספר חובה לסטודנטים ובעיניי זה הישג יוצא מן הכלל. נמשיך עם ד"ר איתן גינזברג שידבר על הספר "נקודת בראשית :מיתוס ביתניה בספרות העברית" של שולה קשת .איתן עוסק בהיסטוריה של אמריקה הלטינית ומתעניין בשאלת התרבות ,מלמד בסמינר הקיבוצים ,באוניברסיטת תל־אביב ומנהל את פורום ספיר לדיון ולחקר התרבות .לגבי הנושא ,אני חושב שהעליות השנייה והשלישית עוד ימשיכו להעסיק אותנו זמן רב .יש משהו קסום בחבורה של צעירים שמגלמים את הקונפליקט בין האינדיבידואל לבין האוטופיה הקהילתית .איתן בבקשה. ד"ר איתן גינזברג הפרשה סיפור ביתניה .ההתרחשות שאיש לא ידע את פניה" .מסדר נזירים ללא אלוהים השקוע בחיפושים וכיסופים ללא מצפן" (דוד הורוביץ" ,האתמול שלי") .קבוצה מאנשי השומר הצעיר מגליציה ומאוסטריה (וינה) ,יוצאי תנועה "מוזרה ותמהונית" לפי הורוביץ ,שעלו זה לא מכבר פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 203 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מאירופה והתיישבו בבית גן ,כיום חלק מיבנאל .הזמן 15 :באוגוסט או ספטמבר 1920עד אפריל .1921האנשים 25 :איש, 21גברים ו 4-נשים ,שנבחרו לאחר סלקציה מוקפדת בשיטת ועדת מינויים מתוך 46חברי הקבוצה .שלושה ראשונים" ,המנהיגות" (דוד הורוביץ ,מאיר יערי ובנימין דרור) ,בוחרים את הרביעי ואלה את החמישי וכך הלאה ( .)22יוזמת המחנה -חברת יק"א .עם תום הפרוייקט ובאין כסף להמשיכו ליעדים אחרים ,מתפרק המחנה ואנשיו מצטרפים לקבוצת שומריה הסוללת את כביש חיפה- ג'דה (רמת ישי) במימון בריטי .בינתיים מצטרפים נבגדי הקבוצה ,הנותרים כעוסים בבית-גן ,מי למחנה שומריה ומי לרמת יוחנן .אלה האחרונים בודאי לא ישכחו ליערי לעולם את הסלקציה שעשה (.)142 המתח כבר היה באוויר מלכתחילה, לאור מצוקת העבודה בתקופה ,השכר הזעום ,המחלות ,שיטת הסלקציה ,העבודה המתישה בסיקול והכשרת המדרון הפונה לכנרת לחקלאות .למי שמעולם לא היו מורגלים בכך ,אי הוודאות ביחס לעתיד גדולה .הוסיפו לכך את שיחות הווידוי בערבים ובלילות במסגרת התיקון העצמי בהשראתו ובעידודו -אם לא לחציו - של מאיר יערי ,בדרכו המשונה להשתלט על האנשים ולבסס לעצמו עמדת מנהיגות (שלפי עדות אחת לפחות של רחל שפירא הרעד ,שהשתתפה בקובץ "קהילייתנו" ,נהג להטיל דופי בחברים ולסכסך ביניהם) ,כדי להבין שעסקינן בחוויה טוטלית וקשה מאין כמוה ,שהתנהלה שם על ההר ( .)142חברי הקבוצה ,מכל מקום ,גזרו על עצמם שתיקה .רובם עמדו בכך .השתיקה ,שרק רמזים נחלצו ממנה ,העצימה את הסיפור שהפך לאגדה והזין לאורך שנים את דמיונם של צעירי השומר הצעיר באירופה ,שטרם חוו את המעבר המהיר מן ההרים אל המישורים (ועוד ידובר בהמשך על הפער הממשי והמטאפורי הזה) ותפסו את המציאות כאן בצבעים רומנטיים. ההשתלשלות הספרותית ממעשה הבראשית הזה מתגלגל הסיפור בספרות העברית בסדרה של טקסטים ,המדברים אלה עם אלה כבתיבת תהודה ממרחק של שנים ההולכות ומתרחקות בהתמדה מן המעשה, ההופך הוא עצמו לאפופיה מיתולוגית בפני עצמה. ב 1922-כותב נתן ביסטריצקי את "קהילייתנו" ,ובו תיעד ,בין השאר ,את הפרשה תוך ניסיון להקנות לה מעמד של "אתוס תרבותי אלטרנטיבי וטוטלי" ( :)179קהילה מגשימה של אנשים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 204 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בעלי קרבה רליגיוזית שאין בה מחיצות והמבקשת להכיל את כל תחומי החיים -הכלכלי, החברתי ,המשפחתי ,הרוחני והרגשי ( .)28שישה בלבד מחברי ביתניה משתתפים בקובץ ,שבו נאצרו עדויותיהם של 27איש .אולם ,למרות מיעוטם בכלל המשתתפים בספר ,בולט מקומם על רקע כל השאר .הספר ,אומרת קשת בשם נתן שחם ,בספרו "ההר והבית" ( ,)1984מבטא בסופו של דבר את חוויית ההר ולא את חוויית המישור .כך או כך ,מן הספר משתמעת האשמה המוטחת כלפי מאיר יערי בליבוי האווירה הדחוסה שהתקיימה על ההר .היומן הופך למשנת קריאת חובה בריכוזי התנועה בחו"ל .הספר עורר התרגשות גדולה בארץ ובחו"ל .ביאליק קרא אותו עוד באירופה וחשב ש"רק בעוד ארבעים שנה יבינו אותו" .הוגו ברגמן חשב שהוא היצירה הספרותית החשובה ביותר של העלייה השלישית .חניכי השוה"צ בחו"ל העתיקוהו שוב ושוב. למעמד דומה זכה הספר בארץ (.)181-180 ב 1923-שולח מאיר יערי לדפוס את מאמרו "סמלים תלושים" ומטיל על חבורת ביתניה את האשמה ב"סחרור הריגשי שלתוכו נסחפו" ( .)182ידו לא הייתה במעל .זה הם. ב 1926-מפרסם נתן ביסטריצקי רומן בשם "ימים ולילות" ( .)33-29הרומן ,מלא הפתוס הסגנוני־לשוני (ראה ,)65-62מעלה את ניסיון ביתניה (גבעת אריה) על נס ,בחינת יצירת עדה מגשימה ו"נשמה קיבוצית" ,אך מבקר אותה בו־זמנית בגין "הקדחתנות האקסטאטית" המשתלטת עליה .הרומן מתפעל מהיווצרות העדה הגברית הארוטית המשמשת פלוגת מחץ של הציונות. אורגניזם קולקטיבי ההולך לפני המחנה; אוונגרד חדש שבלעדיו לא יקום החזון .גם כאן סיפור עלייה על קרקע; מנהיג המאיץ באנשיו לקיים וידויים (אלכסנדר צורי); המנהיג האחר ,המציב אתגר אקסטטי עוד יותר (בתחום האישות) ומגורש (המתמטיקאי מרקוס); טקסיות כמו- משיחית נוצרית המשלבת בהינף אחד תכנים ודימויים מקראיים ,יווניים קלאסיים ,שבתאיים, חסידיים ,ישועיים (סעודה משותפת ,חוויית הקדושה הקולקטיבית ,הכינוי "בן האדם" ,הרי נצרת הנגלים לאחד החברים בנפצו אבנים לעת שקיעה ,)51 ,גורדוניים ,פילוסופיים וספרותיים מודרניים ( .)42אך מעל לכל קיימת מחיקת הזהות הפרטית לטובת זו הקולקטיבית (אמן מנפץ בפטיש את בוהן ידו כדי שלא יוכל עוד לצייר ,אחר מקריב את נגינת הפסנתר שלו)58 ,41 , בחינת המחיר הגדול של כל פרוייקט ההגשמה. אולם ,ברומן מתבררים ,אומרת הכותבת ,קווי המתאר של הקבוצה המגשימה :רואה עצמה עדה יהודית מהפכנית ,היוצאת נגד הממסד השמרני ,כמו העדה הנוצרית הקדומה; מעדיפה את הקולקטיב על הפרט; מטפחת את רעיון העדה הגברית; מטיפה לחיי פרישות והתבודדות על מנת שתוכל לעצב חיים פנימיים יחודיים ,שרק מתוכם יתאפשר התיקון האישי והחברתי ( .)52הביקורת של הכותב על הקבוצה המגשימה ,כפולה :מצד אחד ביקורת על מחיקת הזהות האינדיבידואלית על מזבח זו הקולקטיבית .מצד שני ,הולכת ההגשמה לעבר יעד משיחי ,שיש בו (היתכן שביסטריצקי ראה למרחוק?) יסודות של הרס עצמי ומשיחיות שקר .)59-58( .גם ספר זה הפך למסמך נקרא בלהט בכל מקום בגולה בקרב קבוצות הגשמה (.)61 ב 1937-מפרסם יהודה יערי ,איש מחנה שומריה וממקימי בית אלפא ,שנדד שנים בניכר ( )80-79פרשנות חדשה לסיפור ביתניה (תל מאיר) .הסיפור" ,כאור יהל" ֵ -שם הלקוח מספר איוב -מקוצר בהרבה לעומת "ימים ולילות" ,ונכתב בקולו של האיש הבודד (יוסף לנדא) ולא פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 205 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 של הקבוצה .)66( .כאן המבוא הגלותי מקבל משקל רב ביחס למבוא הגלותי של "ימים ולילות". גישתו הספרותית יותר היסטורית מאשר אפית־מיתית כמו אצל ביסטריצקי .המגשימים הם אנשי גבולין ,העוברים מטמורפוזה מוחלטת המחריפה את שבריריותם .על הרכס הם מקיימים מפגשים חושפניים שאין מהם מוצא .זה נמצא אצל המספר רק כאשר הוא עוזב את העדה ומשתקע בעיירה ערבית ובבית משפחה ערבית ושוקל אף להינשא בה ,בחינת נטישת הגורל היהודי באמצעות המרת זהותו באורח מוחלט .לבסוף הוא מחליט להשאר בין יהודים בירושלים ולהתחבר בכל זאת לגורל היהודי אך כיחיד ,לא כקבוצה .לגבי יערי ,היהודי איננו חדש ,הגולה איננה שלילית והמהפכה הציונית איננה ערובה לשינוי מהותי בגורל העם .לא די בחזרה לארץ ישראל כדי להתמודד עם גורל זה .צריך לבנות כאן חדש ,מעשה קטנות ,של אנשים שהתמסרו בסופו של יום לגורל היהודי. ב 1940-מתפרסמת גרסה נוספת של "ימים ולילות" ,הפעם בהוצאת ספריית פועלים (ולא בהוצאה פרטית כמקודם) .גרסה זו קצרה בחצי מקודמתה" ,רכה" יותר ומשיחית ואקסטטית הרבה פחות (למעשה נמחק הרובד המיסטי המשיחי של סיפור המסגרת לחלוטין) ,והמנהיג עתה לא רודני ואלים ומעורר דחיה מצד הצעירים כבעבר ,אלא אבהי ,מעודד ומעורר כבוד .גרסה זו הוצאה לאחר התערבות מאיר יערי ,שלא אהב את הגרסה המקורית והטיל ,פשוטו כמשמעו, צנזורה .הוא לא אהב את מה שתפס כעיוות דמותו והכנסתו לתוך סאגה היסטרית סבוכה ומוגזמת ,שלא הייתה הוא .במילים אחרות ,מאיר יערי רצה שהספר יכיל פחות מיסטיפיקציה של הפרשה ויותר "נורמליות" בתיאור חיי ההגשמה של התקופה ( ,)182וכך היה. ב 1970-מפרסם דוד הורוביץ את "האתמול שלי" ( .)98ספר זכרונותיו שלו .כאן נשבר לראשונה טאבו השתיקה ,אומרת קשת .הוא מכנה את הניסיון "כת מסתורית מתבדלת"" ,מסדר נזירי" ,ומדגיש את הסלקציה הקשה שעברה הקבוצה בדרכה לביתניה .גם לכך מגיב כמובן יערי ( .)183שני פרקים בספרו עוסקים בפרשת ביתניה .הפרק השביעי ,שעסק בפרשה עצמה ,נקרא בפי מחברו "ביתניה עילית -מסדר סגפני הרוח" ( .)98הורוביץ יוצא בחשבון עם "המנהיג", מאיר יערי ומכנה אותו "כהן גדול של המסדר" ואת הקבוצה "מסדר נזירי" שבו התקיים "פולחן של דת ללא אלוהים" רווי היסטריה והתפרצויות בכי " -סחרור מיסטי" לדבריו .מתארת זאת שולה קשת כך: בפעם הראשונה תוארה כאן גם הדינמיקה של שיחת הווידוי (מבלי שהורוביץ טורח להסביר את תוכנן הממשי) :יערי פותח את השיחה בשתיקת אלם ארוכה ,שאיש לא מעז להפסיקה. אחריה מתחילים הווידויים החושפניים ,שגם בהם מתחלפים לסירוגין רגעי שתיקה מעיקים, התפרצויות בכי ,והתקפות של היסטריה ,בעיקר בקרב הנערות ...והכל כמו רותקו לרכב הדוהר במדרון תלול לקראת התהום)99( . לאחר הירידה מן ההר נמשכו הווידויים במחנה שומריה עד שדוד עצמו ,עם מספר חברים, שברו את הפורמולה בהתקפה רבתי על מאיר יערי בליל הווידוי האחרון במחנה .מטה הקסם נשבר ,ולאחר לילה של שיחה באווירה דחוסה ,בוכיה ,היסטרית ורוויית זעקות וצעקות ,עזב יערי עם אשתו את המחנה .מאיר יערי הגיב כמובן על הספר ,שחשף לראשונה לאוזנו של הציבור הרחב ,את הדקדוק המדוייק של לילות הווידויים שארגן יערי לחבריו בביתניה ובשומריה ,ותיקן, פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 206 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בסדרה של שלושה מאמרים שפורסמו ב"על המשמר" (אוגוסט-ספטמבר )1970את שחשב שראוי לתיקון .כאן קיבל האפוס תהודה שמעולם לא הייתה לו והפך לנחלת הציבור הרחב כולו. מטרתו של יערי הייתה לעשות ,אומרת קשת ,דה-מיסטיפיקציה של הפרשה .ביתניה הייתה מעבדה רוחנית חשובה שבה התגבשו להערכתו "ערכים של שיתוף חברתי ורוחני ,אשר קבעו את ייחודנו בקרב זרמים קיבוציים אחרים כקיבוץ אורגני של השומר הצעיר" ( .)104יערי הוריד אם כן את פרופיל השיחות הללו והציבן בתוך תהליך הכשרה קיבוצי חיוני שאין בו הרבה יותר מכך. בחודש מרץ 1976מעלה יהושע סובול לראשונה את "ליל העשרים" .המחזה חזר לנקודת הבראשית .שבע דמויות המחזה מנהלות דיאלוג בשלושה מוקדים רעיוניים :סוגיית הכיבוש והנישול של הערבים יושבי הארץ ,והשימוש בכוח ובאלימות כיסוד מרכזי בהבניית הזהות המדינית־לאומית .סוגיית אי־השווין בין המינים והשימוש במיתוסים מתוך המאגר היהודי העתיק כאמצעי לבניית אתוס קולקטיבי חדש-ישן (קשת .)107 ,מסקנת הדיון היא שהציונות נצחה ,אך שילמה מחיר יקר -שאלות עומק של זהות חברתית ולאומית נותרו בלתי פתורות. המחזה שיחזר את הפרשה בראי אמנותי לחלוטין משום שכל המקורות הרבים שעמדו לרשות סובול לא יכלו לאפשר לסובול מגע עם דיאלוג ברור מתוך השיחות שהתקיימו על ההר .לכן בנה סובול דמויות סטריאוטיפיות סותרות ושטוחות משהו ,שיחסיהן צריכים היו להגיע לכלל התנגשות דיכוטומית ומושטחת (חולם ומתלבט -הורוביץ ,מול הביצועיסט המעשי -יערי) משהייתה בוודאי במציאות.)111-110( . סובול עושה גם התבוננות בתהליך הווידוי עצמו ,בחשיבות ההיסטורית של ההתרחשות על ההר כפי שתנותח בעתיד ,בחשש מלהפוך למניפסטים אנושיים ,מן הצורך העז לעשות הכרה עם העצמי בטרם תתקבלנה החלטות ביחס לאתגרים המסוכנים של היום שאחרי (הירידה למנסורין) ,הבעיה הערבית בכל הסיפור (אופיינית לתקופה שבה נכתב המחזה ולא קודם) ( ,)121-120הבעיה הנשית של הסיפור ,שאולי אפשר היה וצריך היה להתנחל בלעדיהן (כך חלם גם יערי בהמשך לרעיון של זיגפריד ברנפלד ,בחינת ייעוד העולה בחשיבותו על הארוס ,122 - )129גישה שנשות ביתניה ושומריה התקוממו נגדה ( ,)127וכך גם סובול ,שהפך את הנשים שלו במחזה לחזקות ,מלאות ביטחון ותחושת שליטה בגורלן (.)130 "את מקום המסיכה הרומנטית" ,אומרת קשת לסיכום דיונה במחזה" ,יתפסו העירום, החולשה האנושית והגיחוך" .אלא שגם סובול ,אומרת בצדק קשת" ,אינו יכול לתאר לעצמו זהות יהודית ישראלית שאינה מונחית על ידי ערך עליון" ולכן גם גיבוריו הם אחרי הכל "קדושים חילוניים" ( .)133יערי ,כמו תמיד ,הגיב גם למחזה וטען כי אין בו "אף קורטוב של אותנטיות" וכי בין המחזה למציאות שהייתה ,אין כל קשר .קריאתו ה'תיעודית' של יערי ,אומרת קשת ,לא יכלה לסבול כל גישה ספרותית לעניין .זה היה גדול עליו. ב 1978-יוצאת מהדורה חדשה של "ימים ולילות" .המרכיב המשיחי שהושמט במהדורה הקודמת ,שב לתפוס את מקומו בהמשך למהדורה הראשונהֵ .שם־המשנה לא היה על כן "סיפור על עדה אחת" כב 1940-אלא "הגדה על מיתוס העדה". ב 1984-מפרסם נתן שחם ,איש בית אלפא ,את "ההר והבית" לרגל מלאת 60שנה להקמת פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 207 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 קיבוצו .המשך ל"קהילתנו" וניסיון לפענחו ,כפי שכתב שחם בפתח ספרו .למעשה ,ספר הצדעה לחלוצים ,אבל לא נוסח אלה של ביתניה אלא אלה של מחנה שומריה ,שמי מחבריו ראו בקיבוץ שלהם אופוזיציה לביתניה הארעית ,החריגה ,החד־פעמית .לפיכך ,חוט השני העובר בספר הוא הניגוד שבין ההר והבית .במושגינו אנו ,ההר והמישור -עניין אותו אפתח בהמשך .ההר, כחוויית נעורים של טרם ממשות ,חוויית ראשונים היולית ,מופשטת עדיין ובלתי מתפשרת, והבית ,כחוויית הממשות המאריכה להתקיים על כל המשתמע ממנה .אצל שחם חוויית המישור נטלה את הפרימט ביחס לחוויית ההר .האחרונה פינתה מקומה לראשונה. סוף המשחק בגרסה נוספת ומוערת של "קהילייתנו" ,שיצאה מטעם יד בן צבי בשנת 1988עם הערות מאת מוקי צור .הפעם נוספו טקסטים של מאיר יערי ,שלא נכללו בעבר ,או שצונזרו .ניתוח מכתביו וכתביו השונים שצורפו לקובץ מעלה את ההבנה שהאיש חיפש תמיד "סוג של רליגיוזיות חדשה ,שתקנה למפעל הציוני החילוני אופי מטפיזי־רוחני" ( .)147יערי פחד מפרוייקט לאומי שכולו חילוני ,פרוייקט המקדש (אליבא דתנועתו שלו אפילו) תרבות צעירים הסוגדת ל"סמלים תלושים" מבית מדרשו של גוסטאב ויניקן ()Wyneken 1875-1964 או במילים אחרות -לעבודת אלילים פשוטה כמשמעה ,דת ללא אלוהים ( .)159הסחרור המיסטי שהתקיים על ההר ,אומר צור ,לא נוצר בשל התכנים אלא בשל הפרקטיקה של שיחות הווידוי עצמה.)148( . מורשת רוחנית לתרבות הווידוי התרחשה מספר דורות לאחר ביתניה ,בדמות "שיח לוחמים" שלאחר מלחמת ששת הימים .יוזמי הקובץ ניסו להחיות -ללא הצלחה -תרבות זו וכל שהעלו בידם היה תוצר ישראלי "ילידי" מאד ,בלא כל עומק יהודי ,לא כל שכן מטפיסי ( .)175רק קבוצה קטנה אחת מתוך 140הדוברים בקובץ ,שרואיינה בישיבת מרכז הרב ,היכתה בהלם את עורכי הקובץ ,בתוכם פאצ'י -פרופ' אברהם שפירא .בדברי אנשים אלה היו לא רק עומק ונשגבות מטפיסית אלא גם פונדמנטליות ,בחינת "דפיקות הגורל על דלת הגאולה" .קטע זה נגנז .לכשיתפרסם ב ,1997-יעלה ההיטל הרחוק של הפרשה ,הפעם בדמות הציונות המתנחלת המקודשת בשם שמים ( .)176האם בכך יש לראות את סגירת המעגל ,שנפתח בחיפוש אחר הנשגב ,המטפיסי ,בשיחות נטולי אלוהים בביתניה ,ונגמר במציאות האל ובשיחות נפש משיחיות, רליגיוזיות ,הבאות למלא את החסר ,שניים-שלושה דורות לאחר הפרשה עצמה? סיכום הספר בסיכומו של החיבור שואלת קשת :מה היה הסוד או מקור הכוח של קובץ "קהילייתנו" שמיצב אותו "כגרעין [ה]פוטנטי בעבור אותם סופרים שלא הפכו להיות מנושאיו או משרתיו של החזון הפוליטי ,הרדוקטיבי" שקובץ זה הכיל בין דפיו? ( )179והיא עונה" :קובץ 'קהילייתנו' הכיל מלכתחילה מתחים וסתירות ,שלא איפשרו את קבלתו המלאה אל המרחב הקונסנסואלי". הוא היה קובץ אופוזיציוני לתביעות האתוס הממוסד; "הצעה אלטרנטיבית להבנייתה של זהות יהודית חדשה"; הצעה קיצונית ש"חרגה הרבה מעבר ליכולת ההכלה של הכלל"; קובץ בעל מתחים בלתי פתורים שהשאיר שפע "אפשרויות פתוחות ...ליצירת אתוס תרבותי אלטרנטיבי וטוטאלי ,שישפיע על כל תחומי החיים" .כל אלה היו הכוחות שמיצבו ,בסיכומו של דבר ,את פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 208 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 "קהילייתנו" כמסמך שראוי ונכון לעסוק בו או להגיב עליו ולהדהד אותו שוב ושוב בניסיון לפענחו. הקובץ ,אומרת קשת ,הכיל את כל החומרים הטובים להפוך פוטנטי .הוא הכיל סיפור חזרה לארץ שהוצג כסיפור גאולה; הוא עסק בקבוצה של חלוצים ,פיונירים ,אנשי ייעוד ההולכים לפני המחנה; הוא דיבר על התמסרות טוטלית של הפרטים לרעיון ,לשליחות ,וביטולם המוחלט כסובייקטים פרטיים; הוא עסק בתיקון -תיקון ה"אני" בדרך לתיקון החברה העברית המגשימה כולה; הוא עסק בעבודת כפיים ,או בחזרה לעבודת האדמה ,אשר לה נקשרו תמיד אפקטים רומנטיים מאד (טולסטויאניים?); היו בה גילויים ארוטיים ,רליגיוזיים ,אליטיסטיים ונזיריים משולבים ברמזים וברעיונות מודרניים של אהבה חופשית; ומעל לכל היה בסיפור משבר עמוק בין מנהיג למונהגיו וקשר שתיקה -קשר של שתיקה רועמת מאד .כל הסיפור כולו מעוצב כסיפור "כניסה לפרדס" (מסכת חגיגה י"ד ,ב') ,למרחב של סוד שברוב המקרים אין היוצאים ממנו יוצאים כפי שנכנסו ,אם בכלל. הסיפור מתעד ,אומרת קשת ,סיפור על ברית חדשה המבוססת על זהות יהודית חדשה במשמע של בניית תרבות חיים קהילתית שלמה ,האוספת לחיקה את כלל פעולות האנוש בתחום הפיסי ,הרוחני והנפשי ועושה אותם משפחה ,וכל העת גם חוששת שההבנייה הזו לא תצלח ותקרוס ברעש גדול (בדמות "מעשה נורא" של רבי יוסף דה לה ריינה) .כשלון שאותותיו אכן ניכרים באי היכולת להעביר את חוויית "הנשמה הקולקטיבית" לקבוצות אחרות. והיה בסיפור גם מנהיג בעייתי ,מעורר מדנים ,מתסיס ,חודרני ,תובעני ,שעמד אחרי הכל. דמות קיימת/מסתירה ,נוכחת/נפקדת; נוטלת/דוחה אחריות על האירוע; מעוררת הזדהות וסלידה וריחוק בו זמניים .היה זה ,אומרת קשת ,טקסט פתוח שאיפשר קיום דיאלקטי של שאלות היסוד שבהן עסק ,כמו שאלת הזהות העברית המתחדשת ,היחסים בין המנהיגות או הזרם המרכזי לכוחות האנרכיסטים שהתגלו בקבוצות השיתופיות ,ובמובן הספרותי ,סוג של רב־צליליות או תיבת תהודה רב־צלילית ששיקפה את הסתירות העמוקות שבהגשמה הציונית המהפכנית. אך היה בקובץ משהו נוסף :מתח מהותי בין "זמן חלוצי חדש" לבין "הזמן היהודי המשיחי" ( .)187שני זמנים באו בסיכומו של דבר לידי התנגשות ,שגרמה ,אומרת קשת ,להתפרקות הקבוצה ולהשתלטות הנרטיב המשיחי על השיח הציוני כולו ,מה שהתממש לאחר מלחמת יום הכיפורים בתנועת גוש אמונים .הסיכוי להבנייתה של הוויה ישראלית חדשה שתגשר על הפער והמתח בין הזהות היהודית החילונית לזהות היהודית הדתית־משיחית ,נמוג .יוצאי ביתניה ומתעדי נסיונם לא הצליחו להוריש מודל ראוי ומאחה של מתח זה .הניסיון לעטות לבוש חדש על דמות היהודי הגלותי ,הפרטי ,האינדיבידואלי ,כשל .לא פלא הוא על כן ,שהיחיד שיצא מביתניה בסיפוריהם של ביסטריצקי ויערי מוצא לבסוף את שלוותו בכפר הערבי ,או בכפר התימנים בהתאמה" ,קהילה שאנשיה קשורים זה לזה באופן טבעי ,ולא באמצעות אידיאולוגיה הנכפית על הקהילה מבחוץ" ( .)190העצוב הוא שנוער 1964או 1973היה נטול כל יכולת לשוב לאתגר של .1920כוחותיו האינטלקטואליים והריגשיים לא הספיקו לפרוייקט כה גדול .וכך, כמו שנכשל הניסיון ההוא ,נכשל גם הניסיון הזה ,וכעת אנו מצויים בסביבת מתח בלתי נסבל פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 209 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בין שתי אלטרנטיבות ציוניות ואנושיות שאינן מדברות זו עם זו .שואלת קשת :האם 20השנים שחלפו מאז הכניסה האחרונה של הסיפור המיתי "אל זרם הדם של הספרות" עשויה "להעיר בנות קול רחוקות (חדשות?)" ,או שמא מבשר ההעדר הזה את סוף העניין בפרשה ואת תהליך קמילתה והתמזגותה עם "מחוזות החלום"? הרהורים אין ספק שעסקינן ביצירה יוצאת דופן בעוצמתה הנרטיבית ,האנליטית והפרשנית .יצירה שיטתית ,זורמת ,נאמנה לטקסט ומעניקה לו כוח איתנים. עם זאת ,יש קושי לקבל את פסק הדין של הכותבת ביחס לדורות ההמשך ולשבר שהתרחש בציונות .לטעמי ,דורות ההמשך לא הפכו לשטוחים כדי כך שהתקשו לשחזר את מורכבות הדיון הציוני של שנות ה .20-הם נולדו כאן .הם גדלו על ברכי ההוויה הציונית־ישראלית הבריאה, הנורמלית ,המשוחררת ,כשהם נטולי משברי הגירה ,נטישת משפחה ,נטישת תרבות ,נטישת אורח חיים ותוחלת .הם נדרשו לאתגרים חדשים ,שתבעו מהם תעצומות נפש אחרות ,לא אלה שנדרשו מאנשי ביתניה וחבריהם. לא השתכנעתי שהמשימה שיערי הציב לעצמו הייתה בעלת מהות רליגיוזית .לא השתכנעתי שהגלות ניצחה את ההוויה הישראלית הפיונרית החדשה ,גם אם בספרות נדמה שכך היה. סיפור בית אלפא או רמת יוחנן שקמו על ידי אותם אנשים שהיו בביתניה או בגרעין שהיה מיועד לשם ,מעידים דווקא על חיות ,על אמונה ביעוד ,על אופטימיות .בידודו של יערי ,עזיבתו את מחנה שומריה והעמדה המצטדקת שלו מאז ,מעידים שניסיונו לכונן חלוץ קרוע ושסוע מבפנים ,כשל .האנשים רצו להיות אנשים נורמליים ולא טיפוליים .לכן נראה ש"ליל העשרים" של סובול משקף יותר את מה שהיה במקום שאיש לא יודע מה היה בו .לא כל כך "מסדר נזירים ללא אלוהים השקוע בחיפושים וכיסופים ללא מצפן" או קבוצה "מוזרה ותמהונית" ,או "כת מסתורית" ,אלא קבוצת אנשים נורמלית לגמרי ,שערביה עמה והיא משוחחת ,פעם על דה והא ופעם על ענייני עומק ,ורכילות ,וכעסים רגילים של חיים בצוותא וכך הלאה .יתכן שדווקא שפה זו היא שמשכה אותי באינטואיציה למחזה .הוא דיבר אליי כמי שהיה בתנועה, שחווה שיחות עומק כאלה ואחרות בקבוצה ,ולילות מוזרים של טיולים בשניים או בקבוצה, ומחנות עבודה בקיבוצים ועוד ,אך כל זה במסגרת נורמליות פשוטה .אולי ,אני אומר ,אותה נורמליות שהתקיימה גם על ההר ההוא אך קיבלה מעמד פיוטי ,רומנטי ,אפי־מיתי ,מיסטי ומשיחי ,מסופרים בעלי דמיון או כותבים שהיו שם 50שנה קודם (דולק הורוביץ) ושקעו לתוך רומנטיות נוסטלגית נינוחה ובוודאי ספרותית. ואל נשכח :אין לנו לנתח את הספרות כסיפור מציאות ,ומשום שבספרות עסקינן בספר זה ,מתן הכוח המציאותי ,המפרש את הספרות כמציאות או מטאפורה ישירה של המציאות כמות שהייתה וחיפוש שורשיה המדוייקים בתוך הספרות ,אחד לאחד ,עשויים להטעות ולהביא לפרשנויות מרחיקות לכת מדי .יתכן ,שפרשנותי שלי היא בראי חוויה של איש שנולד וחי כאן בתוך נורמליות מוחלטת? פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 210 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הפרשה שלפנינו היא ,לטעמי ,הוכחה ניצחת לכוח העצום של הסיפור ושל הספרות בכללה כאשר יש בהם מרכיב אניגמטי ,חווייתי ,רגשי עמוק .הפרשה הנה הוכחה ניצחת לכוח העצום של מוטיב ההר והנגדתו למישור .ההר הוא המוליד ,תמיד ,זהויות חדשות ,גרעינים אנושיים חדשים ,בריאה חדשה ,תקוות חדשות ,במקרה של צ'ה גווארה -בפוקו ההררי שלו ,בסיירה מאסטרה -גם מעמד חדש .מתן תורה היה בהר .ישו נאם מן ההר וחשף את משיחיותו בהר. הנס קסטורפ גילה את עצמו בהר (הקסמים) .מוחמד קיבל את הקוראן בלילת־אל־קדר בהר (חירא) .היינריך הרביעי הלך למצודת קנוסה שעל אחד מרכסי האפנינים .הטירה האניגמטית להחריד של קפקא הייתה על ההר וכך הלאה וכך הלאה .הירידה מן ההר -כרגע של משבר, מעבר מזמן שיא של התהוות לזמן ארוך של שגרה ,של מישור .הסיפור והחווייה מתגלגלים מן ההר אל המישור בנסיון מתמיד לשחזר את חוויית ההר ,אך תמיד בלא הצלחה .חוויית ההר הייתה חד־פעמית ובלתי ניתנת לשחזור .הספרות נמצאת באמצע ומנסה לשחזר ,ונכשלת .לא דור ההר כשל ,הספרות נכשלה .דור ההר צריך היה לרדת ממנו בשלב מסויים ולעבור לשגרה, לנורמליות ,ליום־יום ,לזמן ההיסטורי (והספרותי) הארוך .בכך מטפלת קשת יפה .אם נורשה נוסיף את התוספת הצנועה הזו שנכתבה כאן בהקשר למקומה של הספרות במתח שבין ההר והמישור. ההר הוא גם ספר .ספר של תרבות .ספר של עצבים מתוחים ומשברים ומצבי מבחן וקבלת החלטות חסרי כל תקדים שהוא .ספר של התנסויות חסרות תקדים בעבודות שאיש לא חלם שתפולנה בחלקו אי פעם. בספר מוצגת יפה הפרקטיקה התרבותית :החובה שיתקיים אפוס ,אפופיאה ,כדי שיקום מיתוס ,כדי שיכונן בהמשך האתוס .והאפוס הוא תמיד בהר .המיתוס יהיה המאמץ הגדול לנסות ולהתחקות אחר מה שהיה בו .אף פעם בלא הצלחה מלאה .משום שאי אפשר .מי שלא היה שם לא ידע אף פעם .מי שהיה שם לא יספר בהכרח ,גם אם ירצה ,משום שחוויות הר אינן ניתנות לסיפור כהווייתן .הן תשארנה לעולם בגדר סוד .המיתוס יוליד לבסוף את האתוס ,את סולם הערכים ,את ההצדקות שלו ,וסולם זה יציב את גבולות הפרכסיס במציאות ,בממשות .ומשום שמפעל ההתיישבות זקוק תמיד למופת ,יהיה לו אפוס כלשהו :מסע ארוך ,מסע בכלל ,מסע אל ההר ,מסע אלי ניסיון הרה־גורל ,מסע סכנות מכונן ,הקמת מאהל עבודה מבודד על הר סחוף רוחות ואיתני טבע אחרים ואולי גם סכנות אחרות .וכדי שהאפוס יתפוס הוא צריך להיות נשגב. וכדי שיהיה נשגב צריך שהמסע יהיה מפרך ,מסוכן ,משברי ,רווי סוד ,מחייב גילוי תעצומות נפש מפתיעות ,חושפני ועוד .וכל אלה היו בסיפורנו ,הלא כן? כאשר תרצה תנועת גוש אמונים להגדיר עצמה כמופת ,היא תאלץ לשוב לחוויית ההר ולייצר את נוער הגבעות .אולם הופעתה של תנועה זו אין לראותה כלל עם השבר בציונות ולא עם כשלון מחיקת הרליגיוזיות מן הגרעין היהודי שבחזון הציוני ובמפעל הציוני .גם לא עם נצחונה של משיחיות חבויה אי שם מתחת לבגדיה של הציונות החילונית .גוש אמונים צריכה הייתה לחפש חומרים של נשגבות ,של הר ,של מיסטיקה ,של אניגמטיות ולכן הלכה על המשיחיות .ואם לא היו שטחים כבושים שנותרו אחוזים בשליטתנו מטעמי ביטחון לכאורה ,לא היה גוש אמונים ולא משיחיות ולא משבר הציונות ולא כשלון היהדות החילונית .כאן הנסיבות ההיסטוריות הקונקרטיות הולידו מפלצת התיישבותית פונדמנטליסטית שלא הצליחה להכות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 211 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 שורש בחברה הישראלית בכלל .לכן "יש"ע זה כאן" -כשל .לכן "תנו לצה"ל לנצח" -כשל. לכן הנסיגה מעזה ,ניסיון מחוכם של שרון לבחון את כוחה הממשי של הציונות המתנחלת והמזלזלת בהכרעות כנסת ומדינה ,הוכיח שלכל הלהט המזוייף של אנשי גוש אמונים אין כל יכולת התמודדות עם המדינה החילונית הפרגמטית והלא־אלוהית ,ברצותה לקדם מדיניות זו או אחרת ולממשה ללא מורא. גולת הכותרת שלי הוא "ליל העשרים" .חזרתי מן המלחמה שבור ופצוע בנפשי ,והנה הופיעה יצירה של אנושיות גלויה ,של רגש עמוק ,של כאב ועצבים רעועים ונפלתי שבי אחריה. נסעתי לשם עם אשתי ,ועמדנו שם על ההר .אחר כך ירדנו לביתניה תחתית וחווינו את זרימת הירדן השלווה ואת השקט והאין־כלום של בית הפועלים המפורסם של ביתניה תחתית .אחר כך נסעתי לסג'רה ,שמעולם לא נכנסה לספרות ולא זכתה לסיפור מתגלגל משלה ,ראיינתי את ד־אל־ בני הדור השני הזקנים ושמעתי סיפורים דומים על לילות וימים וימים כלילות ,על ַא ְר ֶ ַס ֶהל (כאור יהל? לא בדיוק אך מזכיר) ההולך אל האופק בדהירת סוסים מהירה .על קהילייתנו (קהילת סבותניקים מדרום רוסיה) שעלתה לארץ ב 1899-ומצאה מקומה מאותה יק"א ,שם במקום ההוא .על התלבטויות אין ספור בנוגע לשמירה הערבית והקמתו של ארגון בר־גיורא במקום ,ועוד ועוד .סיפור מאד דומה .אופייני למפעל ההתיישבות כולו .מפעל של הר ,של ספר, של אנשים שעשו מהפכה בחייהם ובאו אל הלא נודע והמסוכן והמבודד. הספר מצביע שוב על כוחה העצום של הלאומיות .הלאומיות ככמיהה רגשית אדירה מי ישורנה ,של אנשים המחפשים הזדהות חדשה ,מדומיינת ,רחבת מימדים המחייבת מצידה החייאת שפה ,היסטוריה ,מיתוסים ,בריאה .וכל כולה היא חווייה רגשית קיצונית .חווייה המעלה רגשות בלתי ניתנים לבלימה .בדומה לזו שהתרחשה במסגרת העליה השלישית הלאומית כל כך שם, בביתניה. ד"ר שולה קשת קודם כל תודה לאיתן .קיבלתי מאיתן את הספר שלי עם הערות בעיפרון שאותן כתב לעצמו בצד ,וזה מאוד מרגש למי שכותב וזוכה למסמך כזה .הספר לא זכה לשום תגובה במדורי הספרות ,כידוע ספרי עיון יש להם חיי מדף מאוד קצרים .רק לפני שבועיים-שלושה הייתה סקירה של פרופ' אביבה חלמיש על הספר ב"עיונים בתקומת ישראל" .רצנזיה ארוכה מנקודת מבט של דיסציפלינה היסטורית .היא עוסקת בפרטים קטנים שלא מדויקים מבחינת העיתוי ההיסטורי .אני לא זכיתי לאייטם כאיש ספרות. בעיניי ,אחד הדברים הכי מעניינים בפרשה הזו הוא שזה סיפור שמספרים אותו שוב ושוב לכל אורך המאה ה .20-בכוונה הכנסתי גם טקסטים ספרותיים וגם טקסטים דוקומנטריים .זה דבר יוצא דופן .מהי התרבות היהודית? התרבות היהודית היא היווצרות של טקסטים מאוחרים שמשוחחים עם טקסטים שקדמו להם ,כמו הטקסט של התלמוד :באמצע הטקסט המרכזי ומסביב טקסטים מאוחרים יותר .זו דוגמה מאוד יוצאת דופן של קאנון מודרני שנוצר על ציר הזמן של המאה ה .20-אני מניתי שם כשמונה יצירות דוקומנטריות וספרותיות שנכנסו לסיפור פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 212 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הזה שוב ושוב .השאלה היא למה הסיפור הזה חוזר ,ומה הוא מעורר בנו? האניגמטיות היא רק אחת התשובות לכך .זו לא התשובה המרכזית בעיניי .האירוע הזה נתפש בעיני אנשים כצומת, אני קוראת לזה "נקודת הבראשית" -לקחתי את הביטוי משיר של יונה וולך -המקום שבו התחיל הכל .ניסיתי לראות מה יש בגרעין הרדיואקטיבי הזה שממשיך לייצר אדוות ,שמקפל בתוכו את הסיפור של מה אנחנו עושים כאן ,למה באנו לכאן ,מה אנחנו רוצים להיות כאן .זה גרעין מאוד ראשוני ומאוד מעניין ,כי האנשים היו בעלי שיעור קומה לא רגיל ,והם באמת ניסו להציע תרבות אלטרנטיבית שלמה של כל תחומי החיים -הכלכלי ,החברתי ,מבנה חדש של חיי משפחה שקשור בעניין שאיתן הזכיר בהתחלה :הנושא של תפקיד הנשים בסיפור .משפחה מורחבת שאיננה מבוססת על קשר דם .הקולקטיביות הישראלית נוצרה שם ,וכל היצירות הספרותיות שנכנסות לשיחה הזאת מתמודדות עם השאלה של קולקטיביות מוגזמת ,שכולנו מרגישים בה עד עצם היום הזה. היצירה של ביסטריצקי "ימים ולילות" נוגעת גם בעובדה שהחזרה שלנו לארץ חייבת לעורר את הגֵ ן המשיחי .אין בכלל שום אפשרות שנחזור לארץ ישראל ,לשפה העברית ,מבלי לעורר את הפאנטום הזה מרבצו .לראות את זה ב ,1920-בקבוצה של השומר הצעיר ובתוך עוד קבוצות, זו באמת ראייה מיוחדת ואני מוכרחה להוריד את הכובע בפניו .אני חושבת שהוא זיהה משהו שחשוב היה מאוד לזהות. ד"ר ארי קטורזה תודה רבה .אנחנו עוברים לארז כהן ,שיציג את הספר שנערך על ידי אורית אבוהב ואחרים, באנגלית ,ושמו: .Perspectives on Israeli Anthropology, Detroit, Wayne State University Press, 2010 ד"ר ארז כהן אני אנתרופולוג ,עשיתי את הדוקטורט באוסטרליה .חקרתי קבוצות מהגרים לטינו־ אמריקאים .אחר כך עברתי לתחומים נוספים .אני חוקר גם נושאים של תקשורת במצבי סיכון ונושאים קרובים לזה. קליפורד גירץ כתב פעם שכדי להבין מהי אנתרופולוגיה ,ולמעשה כל תחום ידע אחר, יש לבחון לא את התיאוריות או הממצאים של התחום ,אלא להבין מה עושים המדענים הפעילים בו .בהקשר שלנו ,על מנת להבין מהי אנתרופולוגיה ישראלית יש לבחון מה עושים האנתרופולוגים שחוקרים את החברה הישראלית. אורית אבוהב ביקשה ממני שאסקור את הספר שערכה יחד עם אסתר הרצוג ,הרוי גולדברג ועמנואל מרקס .Perspectives on Israeli Anthropology ,הסכמתי מיד ,לפני שראיתי את גודלו של הספר ... כמובן שכאוסף מאמרים ,זהו אינו ספר שמיועד לקריאה יחידה ,במובן של אתנוגרפיה או פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 213 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 תזה מגובשת על נושא ספציפי או אפילו על האנתרופולוגיה הישראלית עצמה .אלא ,זהו ספר שמצייר תמונה רחבה ומגוונת ביותר של נושאים ומחקרים שונים .כלומר ,הספר מזמין קריאות שונות לצרכים שונים ולאורך זמן. המטרה המוצהרת של הספר היא להציג פרספקטיבות שונות של ועל האנתרופולוגיה הישראלית -הספר כולל לפיכך תובנות אתנוגרפיות מרתקות של אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות שחקרו את החברה הישראלית בהקשרים היסטוריים ותיאורטיים שונים .מכלול הפרספקטיבות השונות הללו מספק לקוראים התבוננות היסטורית כפולה -הן על החברה הישראלית והן על הדיסיפלינה האנתרופולוגית עצמה. מעבר לתובנות הספציפיות שכל אחד מהמחקרים המובאים מציג ,נושאי המחקר השונים הללו מאפשרים ללמוד הרבה מאד על המחלוקות התיאורטיות והמתודולוגיות בקרב האנתרופולוגים עצמם ובכך תורמים להבנת גבולות הדיסיפלינה ,לאור ההתפצלויות וההתמחויות שנוצרו בה לאורך השנים( .אפשר כמובן לטעון שהספר עצמו מייצר או מצייר גבולות כאלה .הספר ממקם את עצמו כספר על ומתוך הדיסיפלינה ,ועושה זאת באמצעות הבאת מחקרים אנתרופולוגיים המבוססים על אתנוגרפיה כבסיס של התובנות והממצאים המובאים בהם). כך לדוגמה ,מעניין לראות את חלוקת העבודה שנוצרה בין אנתרופולוגים ישראלים ואחרים שחקרו את החברה הפלסטינית (לפני ולאחר קום המדינה) וכאלו שחקרו וחוקרים את החברה הישראלית־יהודית ,כאשר שדות הידע הללו ,אם לא החברות עצמן ,נתפסים לעתים כמתקיימים במרחבים מקבילים אך נפרדים זה מזה .הספר מאורגן סביב הנושאים השונים שבהם עסקו האנתרופולוגים הישראלים כאשר אלה תואמים פחות או יותר את הנושאים שהעסיקו ומעסיקים את החברה הישראלית המתהווה מראשיתה ועד הימים האלה ממש. הנושא הראשון שמציין גם את ראשיתה של האנתרופולוגיה בישראל ,הינו ההגירה ו"קליטת העלייה" .השער השני מביא מחקרים שבחנו את הבירוקרטיה הישראלית והשפעתה של זו על היחסים החברתיים ויחסי הכוח שזו מייצרת .השער השלישי עוסק בהיבטים שונים של משאים ומתנים סביב זהויות שונות וסגנונות חיים שונים שמאפיינים את החברה הישראלית והקבוצות השונות בתוכה .השער הרבעי בוחן אספקטים שונים של המאבק האלים בין הערבים ליהודים. החלק האחרון של הספר מציג בחינה עמוקה של ההקשר ההיסטורי והזהות היהודית כאשר הישראליות ,שרצתה להגדיר "יהודי חדש" ,נבחנת לאור המורכבות התרבותית והדיאספורית של היהדות הישראלית. אנחנו מוצאים בספר התייחסות לתופעות רבות ומגוונות כגון :תופעת הסטיקרים הפוליטיים שמביאה הגר סולומון ,ניתוח אתנוגרפי של כלא נשים שערכה עפרה גרינברג לצד מחקר על חגיגות ימי הולדת בגני ילדים שערכו לאה ודון הנדלמן -ועוד הקשרים נוספים רבים. הקו המחבר בין שלל המחקרים והנושאים הללו היא צורת התבוננות והמחקר האנתרופולוגי שמצליח ,למרות השוליות היחסית שלו ואולי בגללה ,להביא נקודת מבט חדשה על תופעות וסוגיות חברתיות שהומשגו או הובנו בצורה אחרת .כך לדוגמה בהקשר של מחקרי הגירה או "קליטת עלייה" האנתרופולוגים בשנות ה .60-כמו חוקרים חברתיים אחרים ,גויסו או התגייסו פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 214 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לחקור את המהגרים ולעסוק בנושא קליטת העלייה .אולם ,בשל הקרבה ,הנוכחות וההטמעות בקבוצות הללו ,מחקריהם מצליחים לחשוף את המורכבות הרבה של הזהויות ולהצביע על הבעייתיות ביצירת קטגוריות מוכללות .לדוגמה ,ארנולד לואיס במאמר בעל הכותרת הנפלאה: Phantom Ethnicityמראה כיצד הקטגוריה "יהודים מזרחים" הייתה חסרת משמעות בקרב יוצאי מדינות ערב וצפון אפריקה שהוא חקר באחת מעיירות הפיתוח בסוף שנות ה.70- העושר האתנוגרפי המובא במחקרים השונים הללו מאפשר לחקור את הדרכים השונות שבהן מתרחשים תהליכים חברתיים בחברה דינמית ואפילו תזזיתית ,כאשר התיעוד האתנוגרפי מקפיא את המציאות הזו ,ובכך מאפשר לשוב ולבחון תהליכים שהתרחשו כאן כדי להבין יותר טוב את המציאות העכשוויות. הספר מראה כיצד צומחת בישראל אנתרופולוגיה שמפנה את נקודת המבט המחקרית שלה בעיקר אל עצמה .המחקר האנתרופולוגי הישראלי אינו דומה למחקר האנתרופולוגי הקלאסי על ה"אחר" ,אלא כזה שלטוב או לרע ,מתמקד כמעט תמיד במחקר "עלינו" ,שבו האנתרופולוגים רואים את עצמם ,ולרוב נתפסים גם בעיני הנחקרים ,כמי ששייכים בצורה זו או אחרת למרחב התרבותי הנחקר. הספר מציג מחקרים שברובם פורסמו במקומות אחרים ונראה לי שבכך מאבד מעט את הפוטנציאל החשוב שיש באסופה כזו .מאחר ומדובר במחקרים שנערכו בהקשרים היסטורים שונים יכול היה להיות מרתק לשמוע את תובנות החוקרים כיום על המחקרים שלהם ,בראי הזמן ומתוך התבוננות עכשווית במציאות הישראלית ובדיסיפלינה האנתרופולוגית. למרות החשיבות של העושר האתנוגרפי ,נראה לי שהצגת מאמרים קצרים יותר הייתה הופכת את הספר "לידידותי יותר למשתמש" .זאת בעיקר כאשר קורא מתעניין יכול בקלות רבה יחסית לחזור אל האתנוגרפיות המקוריות עצמן. מצד שני ,למרות המורכבות הרבה ,כקורא ,חסר היה לי הסבר טוב יותר לשיקולי העריכה ובחירת המאמרים .כיצד נקבע מי יוצג ומי לא? מה היו הקריטריונים לבחירת אתנוגרפיה אחת על פני האחרת? איו לי ספק שתלמידים וחוקרים של החברה הישראלית יוכלו להשתמש בספר כמקראה מצוינת .הספר יהווה מקור מצויין לא רק לאנתרופולוגים אלא גם לחוקרים משדות מחקר שונים ועשוי לספק תובנות ולהביא מורכבות אנליטית חשובה לאור העניין הגדל בחברה ובמציאות הישראלית. השאלה שהספר לא עוסק בה ,לדעתי ,היא ביחס לרלוונטיות של המחקר האנתרופולוגי: נראה שלמרות התובנות והעושר הרב שהמתודולוגיה האנתרופולוגית מייצרת ,הדיסיפלינה לא ממש הצליחה לבנות לעצמה בסיס פרופסיונלי או אפילו אקדמי מבוסס מספיק (זה נכון לא רק ביחס לישראל) .מעניין מהן הסיבות לכך ,ומעבר לתחומי הידע הספציפיים ,מהי תרומתו של המחקר האנתרופולוגי לשיח הציבורי ,לקבוצות הנחקרות עצמן ואף לביסוס האנתרופולוגיה כדיסיפלינה מחקרית. אני מקווה שהספר יאפשר חשיפה של סטודנטים וחוקרים ,בארץ ובחו"ל ,בתוך ומחוץ פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 215 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 לדיסיפלינה ,לתובנות ולדרכי המחקר האנתרופולוגים ובכך יתרום להפיכת האנתרופולוגיה הישראלית לרלוונטית יותר ,יאפשר לפתח דיון במורכבות של המקום הזה ,ואולי לתרום תרומה כלשהי להפיכתה של ישראל לחברה פתוחה יותר ,כזו שמודעת טוב יותר לעצמה וכזו המקבלת ומוקירה את המורכבות שלה. ד"ר אורית אבוהב זו הפעם הראשונה שאני שומעת תגובה של סוקר ראשון -אתה חלוץ בעניין הזה ,ואני שמחה לגלות שזה עובר ,למרות שזה ספר "כבד". ד"ר ארי קטורזה תודה לכולם. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 216 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פנל ג' מנחה :ד"ר קרן עמרי ד"ר קרן עמרי הדוברת הראשונה היא ד"ר שלומית תמרי שסיימה את הדוקטורט שלה בפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע .עוסקת גם בחינוך סביבתי ומלמדת כאן ,בספיר .היא תציג את הספר "אמיל או על החינוך" לרוסו .עריכה מדעית ,מבוא והערות :עמוס הופמן ,תרגמה מצרפתית :ארזה טיר-אפלרויט .הוצאת מאגנס .2009 ,בבקשה. ד"ר שלומית תמרי הוצאת הספר "אמיל" ,היא ברכה גדולה וצריך להודות על ההשקעה העצומה .זהו ספר ארוך, בעברית יש בו 662עמודים ובסוף הספר יש גם נספח חשוב ,ספרון מאוחר יותר שנכתב על ידי רוסו ושמו" ,אמיל וסופי ,או הבודדים" ( 39עמודים) .עמוס הופמן ערך את הספר עריכה מדעית והוסיף מבוא מאיר עיניים שאורכו 100עמודים וגם הערות מועילות בשולי הטקסט .יש משהו ברוסו שגורם לאנשים גם לחשוב וגם לכתוב... כמה מילים על רוסו :רוסו נחשב לאחד מאבות החינוך המודרני ואני חושבת שהתרומה העיקרית שלו היא שהוא הבחין בהשפעה של המהפכה התעשייתית על החינוך של הילדים .משום כך הוא כל כך מודרני וכל כך רלוונטי גם בימינו .רוסו העריך את הספר הזה כספר החשוב ביותר שלו .השאלה שאני שואלת היא :איך זה שאנחנו רק עכשיו זכינו לתרגום שלו בעברית אחרי שזכינו כבר לחמישה ספרים ומאמרים אחרים של רוסו ,שנלמדים בתור טקסטים קלאסיים באקדמיה .לאורך ההיסטוריה הוא השפיע על כל כך הרבה תנועות ורעיונות ולכן זה ספר חשוב .השאלה היא :האם יש פה עדיין עקרונות שנכונים גם לימינו? פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 217 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בעצם זה ספר על איך רוסו רואה את החינוך האוטופי ,הטוב .ואני שואלת :האם העקרונות טובים גם לימינו ,לחינוך המודרני ,מעבר להיבטים סוציולוגיים־אנתרופולוגיים של החינוך מלפני 250שנה. כיוון שחקרתי ולימדתי את רוסו לפני שהספר "אמיל" תורגם לעברית ,השתמשתי עד כה בתרגום לאנגלית של אלן בלום .בלום אמר שזה ספר שמיועד לפילוסופים ולא לפרקטיקה של חינוך .אז יש בזה אמת ,כי זה ספר שהייתי אומרת לסטודנטים שלי" ,אל תנסו את זה בבית ,יש כאן הרבה דברים שלא הייתם רוצים שיחנכו ככה את הילדים שלכם" .מצד שני ,בלום גם אמר, שמי שיקרא את "אמיל" יושפע ממנו ובעל כורחו ישנה את גישתו לחינוך .גם זה נכון ,היות וחינוך הוא תהליך שמתרחש במידה רבה בעזרת מילים ,הפרקטיקה והפילוסופיה מתערבבים כל הזמן .כלומר ,אם הילדה מגיעה לגן והגננת אומרת" :אוי איזו חולצה יפה! כמה שאת נראית יפה הבוקר!" אז צריך לחשוב ,אולי הגננת מכוונת את הילדה לחשוב ש"הבגד עושה את האדם"? זו דוגמה לכך שבחינוך אי אפשר להפריד בין הפילוסופיה לבין הפרקטיקה. רוסו ידע להקסים במילים .הוא ידע לבטא אינטואיציות בסיסיות של צדק באמירות קצרות וקולעות .למשל" :האדם הוא הנחות שבסחורות ,ומבין זכויות הקניין שלנו ,זכות האדם על עצמו היא לעולם הפחותה שבהן" ,או" :לא בנקל החל האדם לחשוב ,אך מרגע שהחל שוב אינו חדל" .גם אם האמירות האלה מתגלות הרבה פעמים כתמימות וחלקיות ,במיוחד כשמוציאים אותן מהקשרן ,עדיין אלו אמירות שיש להן יכולת להקסים ,כמו סיסמאות ,וזה אולי קצת עוזר לנו להבין איך הלהטוטן הזה הצליח לשגע כל כך הרבה דורות .לעניות דעתי ,התרגום לעברית שוטף ושומר על הקצב של המשפטים. הכתבים של רוסו השפיעו על פילוסופים והוגי חינוך רבים .גם בישראל" ,מועצת המורים למען הקק"ל" ,שעיצבה במידה רבה את תכנית הלימודים לפני קום המדינה הושפעה מאוד מרוסו .בעיקר הרעיון של הצבת "החלוץ" כדמות מופת וכאתוס מאחד למערכת החינוך .כיום, כשמערכת החינוך שוב מתפרטת לזרמים שונים ,כדאי לחזור אל רוסו כמקור השראה לחיפוש אחר הגורמים המאחדים. גם בתחום של החינוך הסביבתי חוזרים אל רוסו ורואים בו את הפילוסוף הירוק הראשון. לדוגמה ,אחד הנושאים שעליהם נכתבה ביקורת רבה ,הוא התחום של המשמעת בחינוך .פרשנים רבים של רוסו מתקיפים את הנושא הזה של המשמעת או של "החירות המוסדרת" .הרעיון הוא שהמורה יוצר לאמיל מצבים שנותנים לו תחושה של חירות ,אבל למעשה ,הכל מתוכנן ומאורגן מראש .על זה נכתבו כל כך הרבה מאמרים בסגנון" ,אוי ואבוי ,המורה מתמרן ועושה מניפולציה לתלמיד!" בתחום של החינוך הסביבתי ,אני חושבת שרוסו צודק במידה רבה .אחד הנושאים הראשונים שנפגעים כאשר התלמידים לא לומדים לציית ,הוא התחום הסביבתי .ילד שלא יודע לציית לא יוצא לטיול ,ואם המורה יודע שהוא לא יכול לסמוך על שיקול הדעת של התלמיד הוא יימנע מלהביא אותו למקומות שבהם הוא יוכל לפרוק כל עול .צריך להגיד את זה בצורה גלויה, צייתנות שנעשית למען מטרה טובה נותנת חירות .הרעיון שהמורה יוצר לילד מצבים שבהם הילד יוכל לגלות את חירותו ,הוא נכון .החינוך הסביבתי הוא בעצמו תחום שנותן למורים פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 218 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מרחב לגילוי של יצירתיות וחירות .הדוגמאות שבהן ז'אן־ז'אק מלמד את אמיל לעשות גינה, לוקח אותו לעשות תצפיות בטבע וגם תצפיות על בני משפחתו בשעת הסעודה ,אלו דוגמאות שמתאימות גם למושג המודרני של "חינוך סביבתי". בקשר לשיטות חינוך ,אני מסכימה אתך ,עמוס ,בדבריך על ביקורת הנאורות .אני אגיד במילים שלי :ביקורת הנאורות ,שהתפתחה בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה ,לא עשתה צדק עם רוסו .הניסיון לראות ברוסו אחראי לתפיסות טוטליטריות בפוליטיקה ובחינוך מתבסס אולי על אידיאולוגיות של אנשים שהחזיקו את רוסו בכיס האחורי של המכנסיים אבל לא ממש קראו אותו .כשקוראים אותו זה הרבה יותר מורכב .לכן חשוב ללמד את רוסו ,דווקא משום שלרוב האנשים אין בעיה לקחת משפט מפה משפט משם ולצאת לכל מיני מהפכות ,חשוב לקרוא אותו לאט לאט ולחשוב על הדברים. כשרוסו הגיע לפריז מג'נבה וראה מה קורה לילדים בתרבות הבורגנית הצרפתית ,זה גרם לו להטיל ספק בנאורות .למרות שהוא נחשב לאחד ההוגים הבולטים של הנאורות ,הוא גם אחד המבקרים הגדולים ביותר שלה .הוא הבין שההשכלה יוצרת עולם מורכב שרוב האנשים לא ממש יודעים איך להסתדר איתו .וכך ,במקום שההשכלה תשחרר את האדם ,היא עלולה ללכוד אותו חזרה בכבלים הרבה יותר מסוכנים .מצד אחד ,יש פה הבטחה גדולה לחיים שבהם יהיה האדם משוחרר מן העמל המדכא ויוכל לבטא את כישרונותיו הייחודיים .ומצד שני ,יש פה גם איום לא מבוטל לחינוך .כמו שעמוס כתב בהקדמה ,הוא הראשון שהגדיר את הבורגנות כמילת גנאי ,במובן שמשתמשים בו גם היום -אנשים שיש להם זמן פנוי ,שלכאורה יכולים להיות מעורבים בענייני העיר ויכולים לקדם את התרבות ,ובעצם הם חיים חיים חסרי אחריות ולא איכפת להם ...הם שוכחים שהקיום הנוח הזה שמתאפשר רק בעיר ,בעצם מבוסס על חורבן של חיי הכפר ,ובמקום שהם יעזרו לאותם אנשים שהעיר נבנית על חשבונם ,הם הופכים להיות אדישים ,לא־איכפתיים ,מנוכרים ,הרסניים למדינה והרסניים לעצמם. כאמור ,הסכנה הגדולה ביותר היא לחינוך של הדור הצעיר .בפריז רוסו פגש הורים שהתרגלו שלכל דבר יש מחיר ,הכל נקנה בכסף ,כל היחסים הם יחסים של מרות .נישואים הם כמובן לא נישואי אהבה אלא נישואי תועלת .אימהות לא מניקות את הילדים ולא יוצרות אף פעם קשר אישי .אבות לא לוקחים אחריות על החינוך ועל המשפחה .רוסו מתאר את הספר "אמיל" כספר שנועד להיות השלמה לספר "האמנה החברתית" .כלומר ,אם ב"אמנה החברתית" הוא מתאר את המצב הפוליטי של נתינים שהופכים להיות אזרחים ,הרי בספר "אמיל" הוא מתאר איך לוקחים ילד שלכאורה נולד לחיות בשבט ,או במשפחה ,בצורות לא כל כך מתוחכמות ומורכבות של ארגונים ,ומלמדים אותו להיות אזרח .לא רק מלמדים אלא ממש מכשירים אותו להיות אזרח .אמיל הוא אדם שיכול להתמודד עם כל מצב ,לחיות בכל מקום ,אין לו שום בעיה להיות בעל חווה או נגר בכפר ,ואם יבקשו ממנו ,הוא מסוגל בבוא היום גם לקבל תפקיד ציבורי ולחיות בעיר. בשלושת הפרקים הראשונים הוא מתאר את התהליך הזה מגיל ינקות ,מהרגע שהתינוק נולד .הרי כבר המינקת מלמדת אותו הרבה מאוד דברים ,לכן חשוב מאוד לבחור את המינקת. חשוב לבחור את המחנך ,לא להגיד לדוקטור שיבחר מינקת ויבחר מחנך ,וההורה רק ישלם. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 219 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 האנשים האלה מאוד משמעותיים לחינוך כבר בגיל מאוד צעיר .בכלל ,הנחת היסוד שלו היא שהחיים בעיר משחיתים את הילד וכדאי מאוד להרחיק את הילד מהעיר ,לקחת אותו לכפר ולגדל אותו שם. בין אם רוסו צודק או לא ,זהו תהליך או קו מחשבה שאנחנו רואים אותו קורה גם בימינו. זוגות צעירים מבוססים כלכלית עוברים לישובים הקהילתיים והכפריים למען הילדים ,או מקימים לילדיהם בתי ספר פרטיים ומוכנים לשלם שכר לימוד של עשרת אלפים שקלים בשנה כדי שבבית הספר יהיה יחס יותר אישי ,שתהיה אפשרות לעשות גינה ולצאת לטיול .בעבר אנשי חינוך נתנו לזה פתרונות אחרים ואני מקווה שגם בעתיד נראה בישראל פתרונות אחרים שיאפשרו ליותר ילדים לחוות את חיי הכפר ,לפחות לתקופה מסוימת בחייהם. בפרקים הרביעי והחמישי ,אמיל הוא כבר בוגר ומתחיל לעצב השקפת עולם .בפרק החמישי הוא גם מתחתן והספר מסתיים כאשר אמיל וסופי אשתו חובקים ילד ואמיל מבקש מן המורה ז'אן־ז'אק לעזור בחינוכו של בנו .בפרק החמישי הוא גדל להיות אזרח איכפתי ונבון ,אדם שיודע להסתדר בעיר הגדולה ,אבל שומר על ערכים של עבודה עצמית והסתפקות במועט ,שאותם למד בכפר .אדם שמסוגל להתאהב ,להקים משפחה יציבה ולהעביר את התרבות לדור הבא. צריך לזכור שזה תרגיל מחשבתי ,דווקא בגלל שזה מפתה לקרוא את "אמיל" כמו ספר בישול תקראי ותלכי ישר ככה לחנך את הילד שלך .רוסו עצמו לא חינך את הילדים שלו .כל פעםשנולד לו ילד הוא מסר אותו לבית היתומים .חמישה ילדים .הוא לא התחתן בינשואי אהבה, הייתה לו פילגש כובסת ,שאיתה הוא חי והיא ילדה את ילדיו .אמנם היו לו כמה נסיונות בתור מורה למוסיקה ובתור מורה־מחנך בבתים של אצילים ,אבל אלה לא היו נסיונות מוצלחים מדי. כשהוא כתב את הספר הוא כבר ידע שהוא לא הולך להיות מורה .הספר מבוסס על הרבה מאוד תצפיות ,הרבה מאוד ספרים שרוסו קרא .הדבר הייחודי לו באמת ,שהופך את הספר לבעל ערך, הוא חכמת הדורות שנאספה בספר .כלומר ,הוא משלב את חכמת החיים שלו עם הרבה מאוד ידע שנותן לנו פרספקטיבה היסטורית על מלאכת החינוך" .אמיל" הוא ספר שאפשר לחזור ולקרוא בו שוב ושוב ובכל פעם להתמוגג מהרעיונות המקוריים ומהאופן שבו הרעיונות הללו מעוררים את המחשבה. לגבי הפרק הרביעי ,שהוא פרק מיוחד ,אני רוצה להרחיב ,כיוון שדעתי שונה מזו של עמוס. בפרק הזה רוסו משווה בין שני סוגים של חינוך ובין שני סוגים של תיאולוגיה .הוא מביא את נאומו של הכומר מסבויה .זה נאום שמבוסס ככל הנראה על מפגש אמיתי שהיה לרוסו בצעירותו כאשר נאלץ להמיר את דתו מפרוטסטנטיות לקתוליות .הנאום כתוב בשפה קצת אחרת וגם מיקומו בפרק דל"ת קצת מוזר .ובכלל מה הקשר בין המסה התיאולוגית לספר על החינוך? עמוס הופמן כתב בהקדמה ל"אמיל" שהכנסת הנאום התיאולוגי הזה לספר גרמה לרוסו לצרות צרורות .הוא הפך ל"אישיות לא רצויה" שיצאה לכאורה נגד הכנסייה ,ואף נאלץ לברוח מצרפת .הוא ברח לג'נבה ,אך גם שם לא רצו אותו .אנשים רבים הציעו לו להוציא את הנאום מן הספר ,אך הוא התעקש להשאיר את הנאום של הכומר מסבויה .אני חושבת שהוא עשה לנו שירות אדיר בזה ,ורוב החוקרים שקראתי לא ממש הבחינו עד כמה חשוב הנאום הזה .אתה, עמוס ,הדגשת שרוסו למד את לוק ,ולמעשה ממשיך אותו .אני חושבת שהנאום הזה הוא בדיוק פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 220 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הביקורת של מחנכים ותיאולוגים על לוק .לוק היה פילוסוף אנגלי שחי בסוף המאה השבע- עשרה וגישתו החינוכית לא התקבלה על דעת הכנסייה ששלטה באותה תקופה במערכות החינוך. הכנסייה פיתחה תיאולוגיה שמתייחסת ללוק אבל גם מבקרת אותו ,ואני חושבת שהגדולה של רוסו היא בכך שהוא הכניס בספרו דברים שנכתבו אולי חמישים שנה לפניו ,ובכך הנגיש את העניין לכל קורא ,והעניק לדברים תפוצה מאוד גדולה .אני אנסה להסביר כאן את הקשר של התיאולוגיה לחינוך ומה הביקורת של רוסו על לוק. רוסו אומר שיש הבדל בסיסי בין חינוך מנוכר לבין חינוך טוב .חינוך טוב ,מבחינת רוסו, פירושו חינוך של "אחד על אחד" בין המחנך והחניך ,כמו היחסים בין המורה ז'אן־ז'אק לאמיל. על פי גישה זו ,רוב האנשים יקבלו חינוך מנוכר .הדבר שמאפיין את החינוך המנוכר הוא שהמבוגרים אינם מתייחסים אל הילד בפני עצמו ,אלא מתייחסים אל התרבות כאל איזשהו אידיאל שהילד צריך להשיג .הילד ,על פי תפיסתם ,נמצא באיזושהי השהייה ,תקופת הילדות היא תקופה של השהייה וכל התהליכים שמתרחשים בגיל הזה לא נחשבים בעיניהם .הדבר החשוב הוא ,שכאשר הוא יגיע לבגרות ,יתגלה לפניו איזשהו עולם אידיאלי ונפלא .עמוס מזכיר בצדק שרוסו הבין שכל המהלך הזה הוא די טראומטי ושחייבים להתייחס לייחודיות ולחירות של כל ילד בפני עצמו. לוק עזר לבסס את התיאולוגיה הנגטיבית בביקורת שלו על האופן שבו נוצרים מושגים מופשטים .על פי הגישה שלו ,המושגים המופשטים הם מושגים משניים ולכן סביר שהם לא תמיד יהיו נגישים להבנה של ילדים ושל אנשים חסרי השכלה .הפילוסופיה של לוק גרמה למלומדים להטיל ספק בשיטות הלימוד של הכנסייה ,בלימוד שנעשה בשפה לטינית ובמושגים המופשטים של עולם הדת ,הזרים לעולמם של רוב בני האדם .הפילוסוף והבישוף ג'ורג' ברקלי הוא אחד מהמלומדים שמיהרו להראות שהתיאולוגיה הנגטיבית לא מתייחסת למורכבות של מלאכת החינוך ושיש תיאולוגיה אחרת שכן מצדיקה את החינוך הכנסייתי. בכל מקרה ,החינוך המנוכר והתיאולוגיה הנגטיבית הולכים יד ביד כיוון ששניהם מתייחסים לילדים ולפשוטי עם ככאלה שנמצאים בהשהייה .רוסו משווה את הציפייה של ההורים לחנך את הילד להיות אציל או בעל אחוזה לציפייה התיאולוגית לגן העדן :החיים האלה ,הפשוטים ,הם חסרי ערך ומה שחשוב הוא שנגיע בסוף לגן העדן .זה חלק מתיאולוגיה נגטיבית .רוסו התנגד לתפיסה הזאת בטענה שזהו חינוך מאוד אכזרי .הרי בתקופתו ,כמחצית הילדים לא הגיעו כלל לגיל בגרות וזה היה אכזרי להתייחס אליהם כאילו הילדות לא חשובה .התיאולוגיה הפוזיטיבית שרוסו מציג בפרק ד' ,בנאומו של הכומר מסבויה ,מזכירה מאוד את ההגות של ברקלי( .גם אם רוסו לא מזכיר את ברקלי ,אנחנו יודעים שהוא היה חבר של הפילוסוף האנגלי דויד יום ,שלמד הרבה מברקלי). המשותף לתיאולוגיה הפוזיטיבית ולחינוך ,לגבי גיל הילדות ,הוא השימוש בחוש הראייה. זה חידוש של ברקלי ששמחתי לראות אותו אצל רוסו .ההנחה או האמונה היא ,שחוש הראייה הוא שמנחה אותנו איך לפעול .הראייה היא מתנת האל ולכן התיאולוגיה הפוזיטיבית מתייחסת להווה ומחפשת את ההתגלויות האלוהיות בהווה .באופן דומה ,המחנך צריך לחפש את הרגעים שבהם המציאות תגלה לו מה צריך להיות הכיוון שלו .הרי אמרנו שהתפיסה הכללית שהוא מציג פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 221 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 פה היא ,שהילדות היא פרק מכריע בהתפתחותו של כל ילד .לכל ילד יש דרך התפתחות משלו, ואם המחנך לא רואה ,במובן העמוק של המילה ,ולא יודע להיענות לייחודיות של הילד ,הוא יפסיד את הכשרונות שטמונים בו. מכאן הקשר בין הדת הטבעית לחינוך הטבעי .הדת הטבעית הזו הכעיסה את הכנסייה כיוון שהיא איימה על הסמכות של הכמרים .בהקשר של החינוך ,החינוך הוא טבעי במובן זה שהוא לא מוסכמה חברתית או עוד חוק מחוקי האמנה החברתית ,אלא כל אדם שניחן בכישרון בסיסי לעסוק בחינוך ,אם יקדיש את הזמן הראוי כדי לצפות בחניך שלו ולחשוב על העקרונות שצריכים להנחות אותו ,יגיע למסקנה דומה .יש כאן אמת פילוסופית חשובה גם אם מבחינה פרקטית זו גישה קצת תמימה. רוסו לא היה בעד חינוך חילוני מדעי צרוף ,אלא רצה ליצור חיבור בין המדע והדת ,וגם מבחינה זו ראוי ללמוד ממנו בימינו .יש קשר הדוק בין דת וחינוך ,ורוב ההוגים החילוניים מתעלמים ממנו .ואולי זו הסיבה שהחילוניות בעצמה הופכת לדת נכחדת... לסיום ,אפשר להתווכח עם רוסו ,יש הרבה על מה להתווכח -על מושג החירות שלו, על החינוך התועלתי ,על היחס שלו לנשים ,אבל אי אפשר להפחית בחשיבות שלו להגות החינוכית,ולכן בעיניי זה ספר קלאסי שצריך להמשיך וללמד אותו. ד"ר עמוס הופמן הספר הזה הוא יצירת מופת ,ספר שמדבר על החיים באופן כללי ,הוא לא מדבר על חינוך. שאלת החינוך היא תירוץ להיכנס לבעיות הקיום האנושי בכלל .לכן הספר הזה עוסק בכל :הוא עוסק באדם ,בתולדותיו מרגע לידתו ועד שהוא אדם בוגר ומקים משפחה משל עצמו .מדובר בספר שמתחיל כספר עיון ומסתיים כרומן .הוא מתחיל כמעין ספר הדרכה ואנשים כן לקחו אותו לתשומת לבם ,הנשים בעיקר .למשל ,יש עדויות ברורות שיותר נשים התחילו להיניק את הילדים שלהן בעקבות הקריאה ב"אמיל". רבים קראו את הספר הזה כדי לחנך את הילדים שלהם כמו שחינכו את אמיל ואפילו נתנו לילדים שלהם את השם "אמיל" או את השם "זא'ן־ז'אק" ,ולבנות את השם "סופי" -זו אהובתו, ואחר כך אשתו של אמיל בספר .זאת אומרת ,לספר הזה הייתה השפעה מיידית על האנשים באותה תקופה .רוסו ,לעומת זאת ,מעולם לא היה בטוח בערכו של "אמיל" כספר הדרכה .כאשר כתבו לו אנשים ואמרו שהם רוצים לחנך את ילדיהם ברוח "אמיל" ,הוא ענה להם" :אל תעשה זאת ,זה יהיה גרוע לילד ויהיה יותר גרוע לך". מכל מקום ,זה ספר שנועד להשתמש בחינוך כדי להשיג לא פחות מגאולת האדם .זה לא ספר שמדבר על בתי ספר ,על תכניות לימודים -מה צריך ללמוד ומה לא וכיוצא באלה .הספר לא עוסק בזה בכלל .אם מישהו קורא את "אמיל" ומצפה למצוא בו הנחיות מה ללמוד בספרות, בהיסטוריה או אילו תחומים צריך ללמוד במדעים ,הוא ימצא פה ושם כמה הערות ,אבל הספר הוא לא על כך .נושא הספר הוא :איך להציל את נשמת האדם ,איך להפוך אותו לאדם שמצד אחד יממש את עצמו ומצד שני יוכל לחיות בחברה אנושית ,בקהילה אנושית בצורה מושלמת .זו פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 222 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 בדיוק אותה בעיה שעמדה ב"אמנה החברתית" – הספר שרוסו פרסם כמעט במקביל ל"אמיל". איך להיות גם אדם וגם אזרח ,איך להיות גם אתה עצמך ,וגם שותף בקהילה עם אחרים .זאת שאלת יסוד של קיומנו ,ורוסו מתייחס אליה בהרחבה בספר הזה. אין שום ספק שהספר הזה הוא סיכום ,במידה מסוימת ,של כל היצירה הפוליטית של רוסו, הוא עצמו ראה בו סיכום .הספרים שרוסו כתב לאחר מכן הם כבר ספרים אישיים מאוד .זאת ממש נקודת שבר בקריירה שלו. הספר פורסם ב ,1762-ובגלל קטעים מתוכו שנתפסו כביקורת על הדת ועל הממסד הדתי, רוסו נאלץ לגלות מפריז .הוא חצה את הגבול לשווייץ ושם נע ונד בין כמה מקומות ולאחר מכן שהה קצת באנגליה עד ,1768כי אסור היה לו לחזור לפריז .היצירות שהוא כתב באותן שנים הן כולן יצירות אישיות מאוד ,מדברות על האותנטיות של האדם הבודד .חלקן תורגם לעברית, בראש ובראשונה ה"וידויים" של רוסו ,יצירה אוטוביוגרפית" ,הזיות של מטייל בודד" -יצירה נפלאה ,קצרה מאוד ,ובה תיאור של עשרה טיולים שלו בטבע .הוא מדבר רק על עצמו והוא רוצה לתאר את האדם המושלם" ,וזה אני" ,כך הוא אומר .אדם שהוא שלם עם עצמו ,האדם בה"א הידיעה "זה אני" .מנקודת מבט זו "אמיל" היא היצירה המסכמת את כל היצירה הפוליטית הציבורית של רוסו ,יצירה מאוד רחבת יריעה ,לא רק בגלל 700עמודיה אלא מכיוון שהיא סיכום של קריירה של אדם ,שראה את המגבלות של השיטה הפוליטית והחברתית שהייתה בתקופתו. אני ממש לא מסכים איתך ,שלומית ,שרוסו הוא אבי החינוך המודרני .אם יש כזה תואר בכלל -אני די מהסס לתת תארים כאלה למישהו -אז אולי לוק מתאים יותר מרוסו משום שרוסו כתב את ספרו כתגובה לספרו של ג'ון לוק.Some Thoughts Concerning Education , ספר קצר בהרבה ,שפורסם ב .1693-במובן הזה אני לא חושב שרוסו חידש הרבה ,יחסית ללוק. הוא מתייחס ללוק בהרחבה ,מצטט מלוק ומעוד הוגי דעות שלמדו מלוק .עם זאת" ,הצהרת האמונה של הכומר מסבויה" – הפרק הארוך בספר שעוסק באמונה הדתית ובדרכים לגלות את האל -איננה תגובה ללוק אלא תגובה להלווטיוס (.)Helvetius מכל מקום ,אם לחזור לעיקר ,אני חושב ששאלת החינוך היא שאלה אגבית כמעט בספר, היא לא שאלה מהותית בספר ,היא לא השאלה העיקרית .השאלה העיקרית בספר היא איך האדם יכול לשרוד בעולם המודרני ,שבו אין לו שום עוגן ,עולם שבו הוא הופך לאיזשהו פרט שמתנדף לכל מיני כיוונים ואין לו שום דבר שהוא יכול להיאחז בו.מושגים כמו "ניכור" שלמדנו עליהם בפילוסופיה של המאות ה 19-וה ,20-עולים לראשונה אצל רוסו .הוא הראשון שעוסק באומץ בביקורת התרבות המודרנית .לא בגלל המהפכה התעשייתית ,שהתחילה זמן רב לאחר שרוסו כתב את "אמיל" ,אלא בעקבות ביקורת רוסו על תפיסת האדם המודרני ,שסבור שבאמצעות ידע מדעי וטכנולוגי הוא יכול לשפר את המוסריות שלו .רוסו ,כבר ביצירות הראשונות שלו ,טען נגד תפיסה זו וב"אמיל" הוא הביא את גישתו לכלל סיכום. הוספתי בספר הזה נספח שנקרא" :אמיל וסופי ,או הבודדים" ,שרוסו לא פרסם בחייו .זה בעצם המשך של הספר ,כי הספר מסתיים בזה שאמיל וסופי עומדים לפני הולדת ילדם הראשון, ואז אמיל מגיע אל המחנך שלו ,ז'אן־ז'אק ומבקש ממנו שיהיה אחראי על החינוך של הילד שלו. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 223 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 הספר "אמיל" מסתיים אפוא בנימה אופטמית :אמיל וסופי מתחתנים ,מצפים לילד ,והכל טוב. לעומת זאת ,בנספח "אמיל וסופי ,או הבודדים" ,שרוסו כתב כמה שנים לאחר מכן ,הוא מנסה לדמיין מה יכול היה לקרות לאמיל ולסופי אחרי הולדת ילדם .הוא מעביר אותם מהכפר לפריז ושם ,בעיר הגדולה ,מתברר שכל החינוך שאמיל וסופי קיבלו הולך לאיבוד כאשר הם נמצאים בסביבה הלא נכונה :הקשר ביניהם מתרופף ,הם מתפתים להבלי העיר הגדולה ,ובסופו של דבר, כשנודע לאמיל שסופי בהריון מגבר אחר ,הוא נוטש אותה ונמלט מפריז .בהקשר הזה אפשר לדבר על השאלה :עד כמה רחוק יכול ללכת הפיקוח על החינוך ,הפיקוח של השליט ,הפילוסוף, המנהיג ,על האדם כדי שהוא לא יתדרדר .ובמובן הזה יש לרוסו גישה שהיא נוטה לטוטליטריות. בספר מובלעת הטענה שהאדם אינו יכול לחיות חיים מוסריים ללא פיקוח של "מחוקק" או "מחנך" ,וברגע שהפיקוח מוסר – האדם מתדרדר. ד"ר קרן עמרי תודה רבה .הדובר הבא הוא פרופ' אלי שאלתיאל .הוא יציג את הספר של נורית בוכוייץ" ,רשות מעבר ,חילופי נורמות ,מאיר ויזלטיר ושירת שנות השישים" ,שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד 341 ,עמודים .פרופ' שאלתיאל הוא היסטוריון ,מלמד במכללת ספיר ובאוניברסיטה העברית ועורך מדור עיון בהוצאת הספרים של עם עובד. פרופ' אלי שאלתיאל אני כותב ביקורת כבר הרבה מאוד שנים ואני מתלבט ,מה הקליינטים שלי רוצים .אני יותר ויותר מגיע למסקנה שבעצם ,מה שאני עושה זה מעין שירות רע לעצמי .זאת אומרת ,אני מייתר את הקריאה בספר כאשר "או-קיי ,כבר קראתי את הביקורת ,אז מה ,אני אלך לקרוא את ה600- עמודים של הספר?" ובזה נגמר העניין .אבל בכל זאת ,זה מה שאני אעשה היום .זאת אומרת, אני אתאר את הספר שקראתי בעניין רב. עוד הערה חצי אישית :אני ,כמו שנאמר ,היסטוריון במקצועי ,אינני חוקר ספרות אני צרכן ספרות גדול ,נלהב ,אבל אני לא עוסק בחקר הספרות כמקצוע. ועוד הערה :חלק גדול מהדברים שנזכרים בספר הזה ,הם בהרבה מאוד מובנים ,בהכללות, דברים שנכתבו עליי ועל בני דורי .במובן מסוים ,לא רק מושגי ,אני חברו של מאיר ויזלטיר ,אז לצורך העניין ,הדברים נכתבו על בני דורי ,וגם קצת עליי .אהבתי מאוד לקרוא מה חשבו על הדור הזה ,בעיקר על שנות השישים ועל היצירה שלו. אפתח ואומר שמדובר בספר שמאוד אהבתי .זה ספר מאוד מבוסס ,הוא כתוב היטב ,הוא חקור היטב ,הבסיס שלו רחב מאוד והקשריו התרבותיים מאוד מגוונים ומאוד מסועפים .אתאר כמה סוגיות יסוד והנחות רקע אשר הספר הזה עוסק בהן ,אגב ,מאוד רלוונטיות על רקע הנושא שנקבע לכינוס שלנו היום .כבר בשמו ,בכותרתו ,מדובר בחילופי נורמות ,והוא עוסק ,בעיקרו של דבר ,בתמורה תרבותית ,במעבר תרבותי .לכן ,מראשיתו הוא שואל :מהי תמורה? כיצד יכול חוקר להגיע למסקנה שמדובר בתמורה? במה היא מתבטאת? -זו שאלה אחת. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 224 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 מדברים על דור ספרותי וההנחה היא שדור ספרותי זה גם דור ביולוגי ,או היסטורי ,וכמובן, זה לא נכון .לכן נשאלת שאלה חשובה מאוד :מהו דור ספרותי? כיצד אפשר לאפיין דור ספרותי? מה אפשר לומר על יוצרים שבדיעבד אנחנו מלקטים אותם יחד ומתארים אותם כדור ספרותי. אין יוצר ספרות שחוקריו לא מחפשים את ההשפעות עליו .השפעה איננה דבר מובן מאליו, אינה גלוי לעין .מתי אפשר לומר על מישהו שהוא הושפע ממישהו אחר? האם רק כאשר אנחנו מוצאים ציטוטים ישירים ,או נדבכים תרבותיים אחרים בכתיבה שלו? לכן ,שאלת ההשפעה היא שאלה מכרעת בכל מחקר תרבות. היה חשוב לי לקרוא על המושג "הקריאה השגויה" שהוא מושג מרכזי בספר הזה .מהן השפעות פנים־ספרותיות ,חוץ-ספרותיות? אלה רק חלק מהסוגיות והנושאים שהספר הרחב והמקיף הזה עוסק בהם. נקודה נוספת :בספר הזה יש דרמה ,יש בו גיבור ,אולי בעצם שני גיבורים וחבורה של גיבורי־משנה ,שעל אחת מגיבורות־המשנה מדברים הרבה מאוד בימים האחרונים ,בהקשרים של חינוך" ,מה מותר לנו" "מה אסור לנו" -סוגייה מעניינת בפני עצמה .בכל אופן ,שני הגיבורים העיקריים הם :אחד ששמו מופיע בכותרת הספר ,מאיר ויזלטיר ,אבל הוא לא הגיבור העיקרי ולא היחיד .הגיבור שלצדו הוא נתן זך .מדוע אני מציין את מה שמתואר בספר הזה כדרמה? כי כמו בכל דרמה גדולה ,גם הספר הזה מספר על התמודדות ,על עימות שלא תמיד הוא גלוי וחשוף ונראה לעין .מדובר ברצון של הבן ,המכיר באביו ,לרשת את מקומו .מעדות אישית -אכן הייתה שם דרמה ,הייתה יריבות ,הייתה התמודדות .מדובר בתחרות :מי המלך של הדור ,מי שליט הדור מי בא־כוחו ,או מבטאו של הדור. הדרמה הזאת מתעצמת ומתגברת מאוד משום שהיא מתרחשת באחת התקופות הכי מרתקות ,אגב ,לא רק בהיסטוריה של מדינת ישראל ,אלא לטעמי בהיסטוריה האנושית בכלל, בגלל סיבות סוציולוגיות ,היסטוריות ותרבותיות אחרות ,בשנות השישים ,וברור שכמו בעולם כולו ,גם בישראל -התרבות הישראלית מצויה בעיצומה של תמורה גדולה ,ורועשת לפעמים. מי שיש לו עניין בשנות השישים חייב לקרוא את הספר הזה .אני מצטט פה שתיים-שלוש שורות: דור היוצרים של שנות השישים יצר באקלים תרבותי אחר ,ששרר באותן שנים במציאות הישראלית והנהיג כללים פואטיים חדשים היאים לסביבתו ,לסביבת החשיבה החדשה. הכתיבה של משמרת המשוררים החדשה מוגדר לפיכך כ'מודרניזם מאוחר' ,פואטיקה קיצונית המבטאת רצון לתקן את העולם ,אף שכבר ברור שהוא אינו בר-תיקון. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 225 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 זה דבר מאוד מאוד חשוב .כל המהפכנים הגדולים האלה רצו לשנות את העולם ,הם ידעו שאי אפשר ,הם לא יכולים לעשות שום דבר בעולם שבו הם חיים. כהיסטוריון אני מבקש לומר שאין סוגייה היסטורית יותר מעניינת ,משאלת מה שנקרא "התמורה וההמשך" .continuity and changeזאת אומרת ,כל מחקר של חברה ,של תרבות ,חייב להתחיל בשאלה הזו ,ברשימה של אינוונטר של הקיים בשני דורות שרוצים להשוות ביניהם: מה נשמר בתרבות ומה לא ,מה נשתנה בתרבות ,ואז להתחיל לנסות ולהסביר ,בכלים המוגבלים שיש ברשותנו ,למה השתנה מה שהשתנה וכיצד אפשר להסביר שהוא השתנה לכיוון הזה ולא לכיוון האחר .בקיצור ,זו סוגיית יסוד בחקר ההיסטוריה ,בהיסטוריוגרפיה ,ולכן היסטוריונים כל כך מוטרדים ,או מועסקים בשאלה של המהפכה .זה לחם חוקנו .אנחנו עוסקים כל ימינו בחקר המהפכות ,גם כאשר אנחנו לא מגדירים את מה שאנחנו עוסקים בו כמהפכות. נורית בוכוייץ יודעת היטב שבתרבות אין מהפכות ,אי אפשר לברוא מהיום למחר עולם חדש ,טבולה ראסה ,ולהתחיל את הכל מהתחלה .ולכן ,גם כשמאיר ויזלטיר מנסה למרוד בזך ,ומנסה להציע אמירה חדשה ,הוא יודע וקוראיו יודעים -קוראיו שבקיאים בקריאה של זך ,שהיה מאוד פופולרי אז -רואים ומזהים את ה"שאיבה" הזאת ,את מה שאנחנו מכנים "השפעה" .הגיבורים ,כמובן ,לא יכחישו ,גם אם יגזימו ,יתארו ,יסלפו את מימדיה של ההשפעה הזאת ,אבל לא יתכחשו לה לחלוטין .נורית מזהה את התמורה הזאת ,מזהה את המהפך הדורי הזה ,ומנסה להסביר אותו לקוראים שלה בכלים העומדים לרשותה .וכאן הספר -בל יישמע הדבר כביקורת קשה -כאן הספר יורד לשורשי הדברים ,למחקר ספרותי מאוד מאוד מקצועי, עם כל מה שכרוך במחקר ספרותי :עם הז'רגון ,ועם הבדיקות המדוקדקות .הכל נבדק כדי להוכיח או כדי לתאר את התמורה .נבדקים לשון הכתיבה ,נושאי הכתיבה ,ההשפעות השונות של כל אחד מבני הדור הזה ,כדי להוכיח שיש תמורה צריך להוכיח באופן מהותי ומחמיר את ההבדלים בין דור לדור ,בין מה שאנחנו מגדירים כדור אחד ודור שני .היא עושה את זה היטב. בעיקר ,הוקסמתי מהטיפול בלשון שבין שני המשוררים האלה ובנושאי הכתיבה שלהם. עכשיו משהו על העניין של מקורות ההשפעה השונים או המשתנים .מעולם קודם לכן, השירה או היצירה העברית ,לא הושפעה מהשירה האנגלו־אמריקנית כמו שהופשעה שירתם וכתיבתם של מאיר ויזלטיר ובני דורו .מאיר בעצמו חי תקופה לא קצרה בלונדון .הם קראו בעיקר ספרות אנגלית ואמריקאית ומי שמכיר אותה ,לא יתקשה לזהותה בשירתם של כולם - יאיר הורוביץ ,מאיר ויזלטיר ,יונה וולך .מוצאים שם על פני השטח את טד יוז ()Ted Hughes אפילו את גינסברג ( )Allen Ginsbergומשוררי ניו יורק האחרים. מובן שנורית יודעת שאין פה התנערות מוחלטת של דור אחד מן הדור השני ,ולכן היא מתארת את המהפכה הזאת ,את המעבר מדור אחד של יוצרים לדור שני של יוצרים כ"מהפכה שקטה" ,ביטוי נפלא לתיאור העניין" .מהפכנות מתוחכמת" היא קוראת לזה במקום אחר. בחיבור הארוך -ושוב אני אומר -הלמדני שלה ,היא גם מוכיחה את הטענה הזאת. אני אסיים כהיסטוריון :מי שיכתוב פעם את ההיסטוריה של החברה הישראלית והתרבות הישראלית מאז הקמת המדינה ,יצטרך להידרש לספר הזה ,כי הוא מתאר תמורה חשובה מאוד, מכרעת מאוד בתרבות הישראלית בתקופה הנזכרת .שוב ,מאוד אהבתי את הספר. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 226 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 ד"ר נורית בוכוייץ אני מאוד מודה לך .לכבוד היה לי שקראת את הספר וגם שהגבת בכזו מהירות .הספר הזה באמת נשען על שתי רגליים :חצי ממנו הוא יותר היסטורי וכללי ונשען על תיאור של תקופה ותיאור של עדויות חוץ־ספרותיות ומחקר של ביקורת ,ודברים מהסוג הזה ,והחלק השני שלו הוא ניתוח ספרותי של הסופר סגמנטים של השירה של ויזלטיר .אני לא רואה את האחד בלי האחר כי כדי לתאר תמורה ,באמת צריך להסתכל קודם כל מנקודת מבט של תרבות באופן כללי, אבל אחר כך ,אם אנחנו אומרים שהתמורה נבעה מסיבות כאלה ואחרות ,אנחנו אומרים בעצם את אותו הדבר על כל אחד ואחד שהתמורה הזאת חלה עליו .אחר כך היה צריך להראות את התמורה הספציפית ואיך היא משתמעת בפואטיקה של ויזלטיר. הגעתי אל הנושא כי זה משורר שאני מאוד מאוד אוהבת .וגם בשביל להראות את התמורה בצורה שהיא לא תישור ללא הקשר ,מיקמתי אותה כל הזמן דרך הנתיב הבולט של הדור הקודם ,שזה זך .בחרתי בזך לא רק בגלל הגדולה שלו או המעמד הציבורי שלו ,אלא גם מפני שוויזלטיר הפנה כלפיו את המרד שלו בכתיבה התיאורטית שלו .זאת אומרת ,כמו שזך מרד בגלוי באלתרמן ,כך ויזלטיר עשה את המרד שלו בזך בצורה גלויה. דבר נוסף :למעשה ,אילו לא הייתה התקופה הפוסט־מודרנית ,אילו לא היו הרעיונות הפוסט־מודרניים כפי שהכרתי אותם ,לא הייתי חושבת על ויזלטיר או על הדור שלו כדור שבו התחוללה תמורה ,כי בביקורת של הספרות ,ראו את השירה של זך ומה שבא אחריה כמקשה אחת. בורחאס ,במסה המפורסמת שלו "מבשריו של קפקא" ,אומר שההיסטוריה של הספרות הולכת אחורה ,כי רק אחרי כתביו של קפקא אפשר היה לזהות שאצל דיקנס יש אלמנטים קפקאיים .וכך ,רק אחרי שהיה פוסט־מודרניזם ,ואחרי שקראתי את השירה האמריקאית ,בעיקר האנגלו־אמריקאית הפוסט־מודרנית ,אפשר היה לראות שזה קיים בשירה העברית אבל זה לא קיים אצל זך ,אלא זה קיים בדור שאחריו .כך בעצם התחיל הנושא ,ורציתי להראות את כל הסיבות לתמורה. בדרך כלל מחלקים את הסיבות לתמורה לשתי חטיבות מרכזיות :סיבות פנים־ספרותיות, שקשורות בהשתחקות התחבולה ,כלומר ,שסוג מסוים של תחבולות ספרותיות מלבלבות ,אבל אחר כך הן נובלות ואז צריכות להיכנס תחבולות חדשות; והסיבה הפנים־ספרותית של המרד באב ,שכל יוצר חדש שעולה על בימת הספרות רוצה לבדל את עצמו מהקודמים לו. החטיבה השנייה היא חטיבת הסיבות החוץ־ספרותיות ,שאותן רציתי להראות .סיבות של השתנות באקלים התרבותי ולפעמים גם סיבות של פוליטיקה וטכנולוגיה .בתקופה הזאת בעיקר היה מדובר באקלים תרבותי. אני מאוד מודה לך ,אלי ,על הדברים שאמרת. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 227 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 []- אם נותנים לך לבחור שיר אחד של ויזלטיר ,איזה שיר את הכי אוהבת? ד"ר נורית בוכוייץ קודם כל ,אני מאוד אוהבת את השירים הקדם־פוליטיים שלו כמו "שוטר של הציוויליזציה" או "באמת ,יש אנשים שהם ככה וככה" .אני אוהבת את השירים החזקים שלו .אני אוהבת את הדברים האלה שבו ,כמו שאני אוהבת אותם אצל יוצרים אחרים .זה משהו שמדבר אליי מאוד אבל אני חושבת שוויזלטיר עושה את זה מצוין .הוא כותב מצוין גם שירה אחרת אבל שירה כזאת ,שהיא קצת עומדת מול המציאות ולא מתביישת להגיב עליה בנחרצות ,זה לא בדיוק שירים פוליטיים. ד"ר קרן עמרי תודה רבה .נותר לנו עוד מושב אחרון לסיכום ,אז תודה רבה לכולם. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 228 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 סיכום ופרידה ד"ר איתן גינזברג הגענו לרגע האמת .היה לנו יום ארוך במיוחד .כמה שרדו את היום ...היו כאלה שהודיעו מראש שלא ישרדו עד הסוף ...המבנה של הכנס הנוכחי איננו רגיל .בזמנו תכננו לקיים שני כנסים בשנה ,בכל כנס שני מושבים תמאטיים ושניים מחקריים שיעסקו בפרסומים של חברי הפורום .חשוב לנו להחיות את הדבר הזה ולו מתוך תקווה ואמונה שמפגשים כאלה מייצרים, בסופו של דבר ,חיבורים מחקריים ,ואותם אנחנו מאוד רוצים לעודד .מה עוד שהסטנוגרמות יפורסמו בחוברות ואפשר לקרוא ולזכור מי אמר מה ועם מי אפשר להתחבר כדי לעשות עבודה משותפת מורכבת ,בין־תחומית ,בנושאים שונים ,או לפחות לזהות חומרים רלוונטיים מתחום אחר לתחום שכל אחד ואחת עוסקים בו. בכל אופן ,תודות לכולם על כך שבאתם .תודה מיוחדת על ההכנה ליום הזה ,שהיה רציני, ערוך היטב ומוכן בכל אחד מן הפנלים ,הכל עבד בצורה יפה ומסודרת .כמעט כל התקצירים הגיעו מבעוד יום והיו אמירות חשובות ועמוקות מאוד ,שהן משמעותיות מאוד לקיום המפגש ול raison d'être-של הכנס בכלל ולחשק לבוא גם למפגשים הבאים .יש לנו את התקצירים אבל אם מישהו רוצה לשלוח תקציר מפורט יותר ,או ראשי פרקים שהכין מראש ,אנא שלחו לנו. בשבוע האחרון פתחנו אתר בתוך אתר המכללה ,הפעם הוא פתוח לכל והגישה אליו פשוטה ונוחה .הוא ערוך ומסודר ואנחנו מכניסים אליו חומרים הערוכים לפי כנסים ,לפי מאמרים וקטגוריות אחרות .אפשר להיכנס ולהתחקות אחרי כל מה שנעשה כאן .גם הסטנוגרמות נמצאות באתר ,וגם התקצירים ,גם קבוצות דיון בנושאים שונים .זה חומר אקדמי לכל דבר ועניין ,ראויים לשימוש ברמה האקדמית ,אפשר לצטט מהם ,עם ציון הדברים בשם אומרם והכנס שבו נאמרו .אפשר לשלוח הכל :תקצירים ,מאמרים מוגמרים ,ניירות עמדה וכו' .יש לנו מנהל אתר אליו אנחנו שולחים את החומרים והוא מכניס אותם לאתר. לגבי המחקר :נכנסנו קצת ל"צוואר בקבוק" בנושא המחקר והפרסום .חרתנו על דגלנו פרסום שנתון או כתב־עת שייכנס מחקרים תחת תמטיקה מסוימת ויוציא אותם לאור בשתי שפות .יש לנו אישור להפעיל רכז מערכת שינהל גם את המחקר וגם את הפרסום ,יקבל הצעות פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 229 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4 למחקר ,יקבל מאמרים מוגמרים לפרסום ,יקבל את חוות דעתם של קוראים-שופטים ,יקבל את הערות הכותבים עד שיהיו מוכנים וראויים לפרסום .כל האמצעים בידינו ,ואנחנו צריכים כעת להפעיל אותם .שמעתם את רוח הדברים – המכללה תומכת בנו בכל צעדינו. הנושא של יצירת ידע ופרסומו הוא בלב העשייה האקדמית ,כי אם הדברים נשארים פה, באתר פנימי ,זה לא מספיק .יש לייצר יידע חדש ,בעל יומרות חדשות – פשוט לקום ולעשות. ניצור אתכם קשר ממש בימים הקרובים ונפעיל את רכז המערכת – אני מקוה שזה יהיה עמית ורשיצקי .כאמור ,חשוב לנו לקבל הצעות למחקר ,הכסף ישנו ואין שימוש במידה מספקת .מי באקדמיה מחזיק עודף בידו? זה קיים רק פה ...ואם ננצל את כל התקציב ונזדקק לעוד – יוסיפו לנו .כמעט אפוקליפטיקה... אני אשלח לכולם "קול קורא" מעודכן ,שיהיה פתוח לכל הנושאים .אמנם יש הגדרה אבל אנחנו לא כל כך מחויבים אליה אלא לנושא כלשהו שיש בו משום תרומה לשיח התאורטי ושהוא יהיה בעל אופי בין־תחומי. אין תאריכים ואין מועדים – אפשר להגיש בקשה בכל זמן .חוקר שיקבל הקצבה למחקר יגיש כעבור כחצי שנה דו"ח התקדמות ותוך שנה יגיש את המחקר המוגמר לשיפוט .המחקר יהיה בדרך כלל ברמה של מאמר .זכריה כבר הפך את זה לספר. אנחנו נגדיר מחדש את הדברים ,אני בעד שהמאמרים ייכנסו לפורמט של ספר ,ויחד עם אלי נבדוק איך אנחנו מוציאים גם ספרים ,כי יש הוצאה משותפת לספיר ולעם עובד ,שאלי שאלתיאל עומד בראשה ,אבל זה רק אפיק אחד .אני חושב שמן הראוי לפתוח עוד אפיק של הוצאה אקדמית שיוכל לתת מענה לאנשים שיש להם כתבי יד ולא התקבלו למקומות אחרים והם ראויים להוצאה ,מבחינת הפורום הזה .על כך נדון בפורום המצומצם שלנו. פרופ' יגאל עילם אני מציע שתתייחסו למה שאני רואה בו המבחן העליון של הפורום הזה .בינתיים ,אחד מאפיקי הפרסום של הפורום הזה ,הוא הפרוטוקול – הסטנוגרמה של הכנסים .אני פונה אל כל הנוכחים בבקשה :ברגע שתופץ סטנוגרמה ביניהם ,ראו זאת כהמשך המשימה שלכם להתייחס אליה ברצינות – רצינות מן הסוג שברל כצנלסון התייחס לסטנוגרמה .הוא היה ידוע בכך שהוא היה עושה תיקונים והשלמות של מה שהיה רוצה להגיד בישיבה ולא יצא לו ...וזה לטובת ההיסטוריה ,וגם לטובת הרעיונות ...השאלה היא אם נתנו לו להשתולל על חשבון האחרים... אני הייתי מרחיק לכת ואומר :אותם הצנועים מבינינו ,שהיו להם דברים בקצה הלשון, ואפילו לא השמיעו הגה ,זו ההזדמנות שלהם .כאשר הסטנוגרמה תופץ ,יכלילו את הדברים שלא אמרו בכנס ,שידברו אל הנייר עכשיו ...ויכניסו את דבריהם ,כאילו נאמרו בדיונים ,ושאיש לא יחוש כאילו הוא חוטא לאמת ההיסטורית .יש פה אמת יותר חשובה! וכדאי לשרת אותה, זו ההצעה שלי. פורום ספיר לדיון ולחקר תרבות | 230 | מפגש חוקרים מס' 9.3.2010 4
© Copyright 2024