‫שורש אל לב האדמ‬ ‫ה‬ ‫‪.‬‬ ‫פה‬ ‫אל‬ ‫מ‬ ‫ע‬ ‫סדרטו‬ ‫בשבט‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫הזוהר‪ ,‬אל בא‬ ‫ת‬ ‫יינו‬ ‫רות ה‬ ‫תם‪,‬‬ ‫מו‬ ‫‪ ”.‬י‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫ת‬ ‫ד‬ ‫ל‬ ‫רם טהרלב‬ ‫ו‬ ‫“בצל‬ ‫עצי‬ ‫ה‬ ‫חו‬ ‫רחק מאור חמה‪,‬‬ ‫י‬ ‫ח‬ ‫ש‪ ,‬ה‬ ‫דיו‬ ‫נ‬ ‫ר‬ ‫כה‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה | סדר ט"ו בשבט ‪1‬‬ ‫לום וחג שמח לחברי קהילת גשר היקרים‪,‬‬ ‫בסדר ט”ו בשבט המונח לפניכם נאספו קטעי קריאה ושירים‬ ‫המחולקים לשלושה שערים ומרכיבים את הסדר הייחודי שלנו‪.‬‬ ‫“כי האדם עץ השדה”‪ -‬השער האישי והאנושי‬ ‫“כולנו רקמה אנושית אחת חיה”‪ -‬השער הקהילתי והמקומי‬ ‫“פה בארץ חמדת אבות”‪ -‬השער הארצישראלי‪.‬‬ ‫ש‬ ‫ניסינו לחדש ובכל זאת לשמור על מסורות ט”ו בשבט השונות‪ ,‬או לפחות להזכירן‪.‬‬ ‫ערב זה הוא בבחינת הכרת תודה‪ :‬יש מי שיברך את הטבע העוטף אותנו‪ ,‬ויש מי שיהלל‬ ‫את האל המשפיע עלינו מטובו‪ .‬זרעים שאנו טומנים – נובטים‪ ,‬שתילים הופכים למטע‬ ‫הנותן תנובתו‪ ,‬האדמה מעניקה לנו מפריה‪ ...‬וכל זה אינו מובן מאליו‪.‬‬ ‫למדני‪ ,‬אלוהיי‪ ,‬ברך‬ ‫והתפלל‬ ‫על סוד עלה קמל‪,‬‬ ‫על נגה פרי בשל‪,‬‬ ‫על החירות הזאת‪:‬‬ ‫לראות‪ ,‬לחוש‪,‬‬ ‫לנשום‪,‬‬ ‫לדעת‪ ,‬לייחל‪,‬‬ ‫להיכשל‪.‬‬ ‫למד את שפתותיי‬ ‫ברכה ושיר הלל‬ ‫בהתחדש זמנך עם‬ ‫בוקר ועם ליל‪,‬‬ ‫לבל יהיה יומי היום‬ ‫כתמול שלשום‪.‬‬ ‫לבל יהיה עליי יומי‬ ‫הרגל‪.‬‬ ‫(לאה גולדברג)‬ ‫‪ 2‬סדר ט"ו בשבט | קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫כך הולכים השותלים‬ ‫השקדייה פורחת‬ ‫כך הולכים השותלים‪:‬‬ ‫רון בלב ואת ביד‬ ‫מן העיר ומן הכפר‪,‬‬ ‫מן העמק‪ ,‬מן ההר‪...‬‬ ‫בט”ו בשבט‪,‬‬ ‫בט”ו בשבט‪.‬‬ ‫השקדייה פורחת‬ ‫ושמש פז זורחת‪,‬‬ ‫ציפורים מראש כל גג‬ ‫מבשרות את בוא החג‪.‬‬ ‫מילים‪ :‬יצחק שנהר‬ ‫לחן‪ :‬ידידיה אדמון‬ ‫מתוך כרזות ט”ו בשבט של קק”ל‬ ‫למה באתם‪ ,‬השותלים?‬ ‫נכה בקרקע ובצור‪,‬‬ ‫וגומות סביב נחפור‪,‬‬ ‫בהרים ובמישור‪...‬‬ ‫בט”ו בשבט‪,‬‬ ‫בט”ו בשבט‪.‬‬ ‫מה יהא פה‪ ,‬השותלים?‬ ‫שתיל יבוא בכל גומה‪,‬‬ ‫יער עד יפרוש צלו‬ ‫על ארצנו ערומה‪...‬‬ ‫בט”ו בשבט‪,‬‬ ‫בט”ו בשבט‪.‬‬ ‫מילים‪ :‬ישראל דושמן‬ ‫לחן‪ :‬מנשה רבינא‬ ‫ט”ו בשבט הגיע‪,‬‬ ‫חג לאילנות‪.‬‬ ‫ט”ו בשבט הגיע‪,‬‬ ‫חג לאילנות‪.‬‬ ‫הארץ משוועת‪,‬‬ ‫הגיעה עת לטעת‪,‬‬ ‫כל אחד ייקח לו עץ‪,‬‬ ‫באתים נצא חוצץ‪.‬‬ ‫ט”ו בשבט הגיע‪...‬‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה | סדר ט"ו בשבט ‪3‬‬ ‫ָחים‬ ‫ֵים‪-‬ע ָׂשר ְיר ִ‬ ‫ְׁשנ ָ‬ ‫מילים לחן‪ :‬נעמי שמר‬ ‫ָתן ַה ֶּד ֶקל‬ ‫ְּב ִת ְׁשרֵי נ ַ‬ ‫ֶח ָמד‬ ‫ְּפ ִרי ָׁשחּום נ ְ‬ ‫ְּב ֶח ְׁשוָן ָירַד יֹורֶה‬ ‫ָקד‬ ‫וְעל ּג ִַּגי ר ַ‬ ‫ַ‬ ‫יע‬ ‫הֹופ ַ‬ ‫ְּב ִכ ְס ֵלו נ ְַר ִקיס ִ‬ ‫ְּב ֵט ֵבת ָּברָד‬ ‫יעה‬ ‫ּוב ְׁש ָבט ַח ָּמה ִה ְפ ִצ ָ‬ ‫ִ‬ ‫ְליֹום ֶא ָחד‬ ‫נִיחֹוח‬ ‫ַ‬ ‫ֲדר ָע ָלה‬ ‫ַּבא ָ‬ ‫ִמן ַה ַּפ ְר ֵּד ִסים‬ ‫נִיסן הּונְפּו ְּבכ ַֹח‬ ‫ְּב ָ‬ ‫ָּכל ַה ֶח ְר ֵמ ִׁשים‬ ‫ְּב ִאּיָר ַהּכֹל ָצ ַמח‬ ‫ְּב ִסיוָן ִה ְב ִּכיר‬ ‫ְּב ַתּמּוז וְ ָאב ָׂש ַמ ְחנּו‬ ‫ַאחר ָק ִציר‬ ‫ַ‬ ‫‪ 4‬סדר ט"ו בשבט | קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫ִּת ְׁשרֵי ֶח ְׁשוָן ִּכ ְס ֵלו ֵט ֵבת‬ ‫יעף‬ ‫ָח ְלפּו ָח ְלפּו ִּב ָ‬ ‫נִיסן ִאּיָר‬ ‫ֲדר ָ‬ ‫ּגַם ְׁש ָבט א ָ‬ ‫ִסיוָן ַּתּמּוז וְָאב‬ ‫התינוקות פתאום יודעים ללכת‬ ‫ובני השש יודעים פתאום לקרוא‪.‬‬ ‫והאופה אופה לי את הלחם‪,‬‬ ‫וזהו זה החג בהדרו‪.‬‬ ‫ּובבֹוא אֱלּול ֵא ֵלינּו‬ ‫ְ‬ ‫ֵיח ְס ָתו ָע ָלה‬ ‫רַ‬ ‫וְ ִה ְת ַח ְלנּו ֶאת ִׁשירֵנּו‬ ‫ֵמ ַה ְת ָח ָלה‪:‬‬ ‫יש לי יום‪-‬יום חג‪...‬‬ ‫יש לי חג‬ ‫הנה היום חלף הלך הגשם‬ ‫ובמרום חמה גדולה תלויה‪.‬‬ ‫אל החלון חמדת נפשי ניגשת‪,‬‬ ‫וזהו כל החג – הללויה‪.‬‬ ‫מילים ולחן‪ :‬נעמי שמר‬ ‫יש לי יום‪-‬יום חג‪...‬‬ ‫כשתאלם תרועת הפסטיבלים‬ ‫ילבלבו שירי אהבתי‪.‬‬ ‫אני יכול לשמוח איך שבא לי‪,‬‬ ‫וזהו זה החג האמיתי‪.‬‬ ‫הללויה בגלל דברים כאלה‬ ‫הללויה אני עדיין שר‪,‬‬ ‫הללויה יום‪-‬יום ואיזה פלא‪,‬‬ ‫הללויה לחג שלא נגמר‪.‬‬ ‫יש לי יום‪-‬יום חג‬ ‫יש לי חג יום‪-‬יום‬ ‫יש לי יום‪-‬יום חג‬ ‫הללויה‪.‬‬ ‫יש לי יום‪-‬יום חג‪...‬‬ ‫אין לכם חג מחגי ישראל שטבע הארץ טבוע בו‬ ‫כבט”ו בשבט‪ .‬הרבה גלגולים עברו על החג הזה‬ ‫עד שקיבל את הצורה הנוכחית כחג הטבע‪.‬‬ ‫שנו אבותינו (מסכת ראש השנה‪ ,‬פרק א‪ ,‬משנה א)‪“ :‬ארבעה ראשי שנים הם‪:‬‬ ‫באחד בניסן ‪ -‬ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ‪ -‬ראש השנה למעשר‬ ‫בהמה; באחד בתשרי ‪ -‬ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות;‬ ‫באחד בשבט ‪ -‬ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים ‪ -‬בחמישה‬ ‫עשר בו”‪ .‬והלכה כידוע כבית הלל‪ .‬קביעת התאריך במועדו‪ ,‬אף שהיא מלווה‬ ‫ויכוח‪ ,‬מעידה על ההתבוננות בטבע‪ ,‬במזג האוויר ובגדילת הצמחים‪.‬‬ ‫למה זכו האילנות לראש השנה שמיוחד‬ ‫להם? “ראו האילנות שניתן ראש השנה‬ ‫לבני אדם‪ ,‬ואמרו‪ :‬כתוב בתורה‪‘ :‬כי האדם אפשר היה לשער שעם החורבן‪ ,‬כשאין מקדש‪ ,‬כוהנים‬ ‫עץ השדה’‪ .‬נמשל אדם לעץ ועץ לאדם‪ ,‬ולווים ואין איכרים בארצנו – יעלםט ט”ו בשבט‪ .‬אלא ש�צ‬ ‫ואם כך מה אדם יש לו ראש השנה‪ ,‬אף עץ מיחתו כחג דווקא קיבלה תאוצה על רקע הניתוק הפיזי של‬ ‫העם מארצו‪ .‬מי שגאל את היום משכחה הם המלמדים‪,‬‬ ‫בדין הוא שיהיה לו ראש שנה‪( ”.‬הימן הירושלמי)‬ ‫המחנכים והמקובלים בגלות‪ .‬המלמד היה אומר לתלמידיו‬ ‫בשבט מתחילה בארץ תקופת הפריחה‪ ,‬גבול בין החורף להביא ביום זה לחדר פירות‪ .‬סביב ערמת הפירות הוא היה‬ ‫המסתיים לאביב בראשיתו‪ .‬בכל אשר נפנה נחוש בהצ מספר על עצי ארץ ישראל ונופיה‪ ,‬ומעורר כמיהה לארץ‬ ‫תעוררות הטבע משנת החורף ובשיבתו לחיים חדשים‪ .‬ישראל ולפירותיה‪ ,‬געגועים ואהבה לארץ שבה האביב‬ ‫מתחוללים שינויים בטבע‪ ,‬בעיקר בעולם הצומח‪ .‬האילנות מתעורר באותה תקופה‪.‬‬ ‫מוציאים עלים ופרחים וממלאים את העולם בריח מבושם‪.‬‬ ‫בתקופת המשנה והתלמוד עובדי אדמה היו אבותינו וחיו‬ ‫בחיק הטבע‪ .‬הם חשו היטב את השינויים המתחוללים‬ ‫בחודש שבט‪.‬‬ ‫ו‬ ‫עוד לא תמו כל‬ ‫פלאייך‬ ‫מלים‪ :‬יורם טהרלב‬ ‫לחן‪ :‬רמי קליינשטיין‬ ‫ארצנו הקטנטונת‪ ,‬ארצנו היפה‪,‬‬ ‫מולדת בלי כותונת‪ ,‬מולדת‬ ‫יחפה‪,‬‬ ‫קבליני אל שירייך‪ ,‬כלה‬ ‫יפהפייה‪,‬‬ ‫פתחי לי שערייך‪ ,‬אבוא בם‬ ‫אודה יה‪.‬‬ ‫בסעודת פירות ארץ ישראל‬ ‫בחמישה‪-‬עשר בשבט ביקש רבי‬ ‫מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק‪-‬‬ ‫מאיר לדרוש מענייני דיומא‪ .‬פתח‬ ‫רבי יצחק‪-‬מאיר בפלפול בסוגיית‬ ‫הגמרא על ראש השנה לאילן‪ ,‬שאל‬ ‫ותירץ‪ ,‬הקשה ופירק‪ .‬אמר לו רבי‬ ‫מנדל‪“ :‬לו היינו בארץ ישראל די‬ ‫היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן‬ ‫באילנות כדי להבין מהו ראש השנה‬ ‫לאילן‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ ,‬ולא בדרך‬ ‫הפלפול”‪( .‬ילקוט החכמה)‬ ‫בצל עצי החורש‪ ,‬הרחק מאור‬ ‫חמה‪,‬‬ ‫יחדיו נכה פה שורש אל לב‬ ‫האדמה‪.‬‬ ‫אל מעיינות הזוהר‪ ,‬אל בארות‬ ‫התום‪,‬‬ ‫מולדת ללא תואר וצועני יתום‪.‬‬ ‫עוד לא תמו כל פלאייך‬ ‫עוד הזמר לו שט‪,‬‬ ‫עוד לבי מכה עם ליל‬ ‫ולוחש לו בלאט‪:‬‬ ‫את לי רק‪ ,‬את האחת‬ ‫את לי את‪ ,‬אם ובת‬ ‫את לי את המעט‪,‬‬ ‫המעט שנותר‪.‬‬ ‫נביאה בבגדינו את ריח הכפרים‪,‬‬ ‫בפעמון לבנו יכו העדרים‪.‬‬ ‫ישנה דממה רוגעת‬ ‫וקרן אור יפה‪,‬‬ ‫ולאורה נפסעה ברגל יחפה‪.‬‬ ‫עוד לא תמו כל פלאייך‪...‬‬ ‫הנני כאן‬ ‫מילים‪ :‬חיים חפר‬ ‫לחן‪ :‬דובי זלצר‬ ‫אני הולך אלייך כל ימי‬ ‫אני הולך אלייך מסונוור‪.‬‬ ‫האבנים פוצעות את כפותיי‪,‬‬ ‫אבל אני איני מרגיש דבר‪.‬‬ ‫אני חוזר מארץ לא זרועה‪,‬‬ ‫מושיט ידי ללטוף את שיערך‪.‬‬ ‫הנני כאן‪ ,‬אך כמו יונה פצועה‪,‬‬ ‫אני נופל תמיד מול שערך‪.‬‬ ‫הנני כאן‪ ,‬כמו ציפורים חגות‪,‬‬ ‫הנני כאן‪ ,‬מביט מן הגגות‪.‬‬ ‫הנני כאן‪ ,‬כמו אבן בגדר‪,‬‬ ‫כמו סלע‪ ,‬כמו באר‪.‬‬ ‫אני האיש אשר תמיד חוזר‪,‬‬ ‫חוזר‪.‬‬ ‫אני חוזר מאלף גלגולים‪,‬‬ ‫אני נזיר‪ ,‬בן מלך וקבצן‪.‬‬ ‫ובלילות‪ ,‬בבכות השועלים‪,‬‬ ‫אני חולם וער בך בו בזמן‪.‬‬ ‫אני רואה אותך הרחוקה‪,‬‬ ‫כמו נסיכה שבויה במגדלים‪.‬‬ ‫בין סורגים יושבת ומחכה‪,‬‬ ‫אלוהים‪ ,‬האלוהים גדולים‪.‬‬ ‫הנני כאן‪...‬‬ ‫ואת חיכית‪ ,‬כמו האבנים‬ ‫וכמו הבור‪ ,‬להלך במדבר‪.‬‬ ‫זריחות רכות נשקו אותך פנים‪,‬‬ ‫שקיעות כבדות נשקו אותך‬ ‫צוואר‪.‬‬ ‫כך ראיתיך יושבת ומצפה‬ ‫ובעינייך אור ועצב רב‪.‬‬ ‫כך לקחתיך איתי אל החופה‪,‬‬ ‫את היחפה עם כתר של זהב‪.‬‬ ‫הנני כאן‪...‬‬ ‫במאה השש‪-‬עשרה‪ ,‬עם עליית‬ ‫המקובלים יוצאי ספרד ופוצ‬ ‫רטוגל לארץ‪-‬ישראל‪ ,‬האר”י‬ ‫(ר’ יצחק לוריא אשכנזי)‬ ‫איש צפת‪ ,‬התקין את “סדר‬ ‫ליל שמחת האילנות” בט”ו‬ ‫בשבט‪ ,‬כיום אכילת ֵפרות‪,‬‬ ‫לאות השתתפות האדם בשצ‬ ‫מחת האילנות‪ ,‬לחדש את פני‬ ‫היהדות הדוויה והמדוכדכת‪.‬‬ ‫הסדר היכה שורשים בקהילות‬ ‫ישראל וט”ו בשבט חזר ללוח‬ ‫המועדים היהודי‪.‬‬ ‫רק במאה השבע‪-‬עשרה מופיע “תיקון”‬ ‫לט”ו בשבט בספר שמחברו עלום וכינויו‬ ‫“חמדת הימים” ובו תיקונים מיוחדים‬ ‫לחגים‪ .‬בתיקון זה אוכלים שלושים‬ ‫מיני פירות‪ ,‬שותים ארבע כוסות יין‬ ‫אדום ולבן ואומרים קטעים מהתורה‪,‬‬ ‫מהנביאים מהכתובים מהמשנה ומהש‬ ‫זוהר על עצים וצמחים‪ .‬לימים הוצא‬ ‫הקטע על ט”ו בשבט מתוך הספר‬ ‫“חמדת ימים” ונדפס בקונטרס נפרד‬ ‫בשם “פרי עץ‪-‬הדר”‪.‬‬ ‫ם ראשית הציונות הפך ט”ו בשבט לחג שיבת העם לארצו‪ ,‬לחג נטיעות‪,‬‬ ‫כי ברור שלא מספיק לאכול את הפירות אלא יש לגדל אותם‪ .‬בט”ו‬ ‫בשבט של שנת ‪ 1890‬הוציא מנהל בית הספר בזיכרון יעקב את תלמידיו‬ ‫לנטיעת עצים ומאז התפשט המנהג עד כי נדמה שמנהג זה הוא עיקרו‬ ‫של ט”ו בשבט מימים ימימה‪ .‬ילדי ישראל הלכו לטעת עם את ושתיל‬ ‫ביד ושיר בלב‪ ,‬והארץ השוממה הפכה לירוקה‪.‬‬ ‫ע‬ ‫במשך השנים‪ ,‬עם גידול מספר הילדים ועם התרחקות שטחי הנטיעה הפוטנציאליים‬ ‫מן היישובים‪ ,‬איבדה נטיעת העצים את משמעותה‪ ,‬ונתבקש תוכן חדש לחג‪ .‬הציעה‬ ‫אותו החברה להגנת הטבע את ט”ו בשבט כחג הטבע ואת השבוע כולו לשבוע שמירת‬ ‫הטבע‪ .‬יום זה‪ ,‬שכבר אבותינו ראו בו ראשית מעבר מן החורף הקר לצמיחה מחודשת‪,‬‬ ‫מתבטא בטבע בתחילת לבלוב העצים‪ ,‬פריחת השקד‪ ,‬התעוררות מיני ציפורים לקינון‬ ‫ולרבייה ושלל תופעות אחרות‪.‬‬ ‫היציאה אל הטבע והשמירה על ארץ יפה וירוקה שגם הדורות הבאים יוכלו לחיות‬ ‫בה‪ ,‬יצקו תוכן חדש לחג‪ .‬אין הוא מבטל כמובן את נוהג אכילת הפירות‪ ,‬וגם לא את‬ ‫משמעותה של הנטיעה‪ ,‬אבל הוא פותח פתח להתייחסות חדשה‪ ,‬שווה לכל נפש‪ ,‬אל‬ ‫טבע הארץ‪.‬‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה | סדר ט"ו בשבט ‪7‬‬ ‫אל בורות המים‬ ‫מילים ולחן‪ :‬נעמי שמר‬ ‫מאהבתי‬ ‫הלכתי אל בורות המים‬ ‫בדרכי מדבר‬ ‫בארץ לא זרועה‪.‬‬ ‫מאהבתי‬ ‫שכחתי עיר ובית‬ ‫ובעקבותייך ‪-‬‬ ‫מה נשתנה סדר ליל ט”ו בשבט מסדר ליל פסח ? בנהיה פרועה ‪-‬‬ ‫שבסדר ליל פסח אנו אוכלים מצות – הלילה הזה אל בורות המים‪ ,‬אל בורות‬ ‫כולו ֵּפרות שבסדר ליל פסח אנו שותים יין בכל המים‪,‬‬ ‫צבע – הלילה הזה יין לבן ויין אדום‪ .‬שבליל סדר אל המעין אשר פועם בהר‪,‬‬ ‫שם אהבתי תמצא עדיין‬ ‫פסח אנו מספרים ביציאת מצרים – הלילה הזה מי מבוע‬ ‫מי תהום‬ ‫אנו מספרים בשבחם של ֵּפרות ארצנו‪.‬‬ ‫ומי נהר‪.‬‬ ‫(בעקבות נאות קדומים)‬ ‫בדרך כלל בט”ו בשבט שותים ארבע כוסות יין כנגד ארבע רק אהבתי‬ ‫נתנה לי צל בקיץ‬ ‫העונות שבטבע‪ ,‬אבל אנחנו נרים לחיים ונשתה מים‪.‬‬ ‫ובסערת החול הנוראה‪,‬‬ ‫כי המים הם אוצר טבע לא מעובד על ידי ידע אנושי‪ ,‬רק אהבתי‬ ‫כי כל היצורים החיים זקוקים למים‪ ,‬כי הצומח הירוק בנתה לי עיר ובית‪,‬‬ ‫היא חיי‪ ,‬והיא‬ ‫שמסביבנו – הודות למים הוא צומח‪ ,‬כי כולנו מתפללים מותי מדי שעה‪.‬‬ ‫לגשם‪ ,‬כי כולנו מחויבים לחינוך לחיסכון במים‪ ,‬לשמירה‬ ‫אל בורות המים‪...‬‬ ‫על איכות המים ולמניעת זיהום מקורות המים‪.‬‬ ‫‪ 8‬סדר ט"ו בשבט | קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫שם התאנה‬ ‫ושם שתילי הזית‬ ‫ופריחת הרימונים המופלאה‪.‬‬ ‫שם אהבתי‬ ‫השיכורה ולא מיין‬ ‫את עיניה תעצום לאט‪-‬לאט‪.‬‬ ‫אל בורות המים‪...‬‬ ‫ִׂש ָר ֵאל‬ ‫ֶא ֶרץ‪-‬י ְ‬ ‫אֹותּה‬ ‫ַמ ְׁש ֶקה ָ‬ ‫הקב”ה ְּב ַע ְצמֹו‪,‬‬ ‫עֹולם ֻּכּלֹו‬ ‫ְו ָכל ָה ָ‬ ‫יח‪.‬‬ ‫ְדי ָׁש ִל ַ‬ ‫ַעל‪-‬י ֵ‬ ‫(תענית י’‪ ,‬א’)‬ ‫מֹו‬ ‫ֵמ ַ‬ ‫ח‬ ‫ְּכ‬ ‫ה ֵעץ ָהָא ָדם נִ ְג ָּדע ַו ֲא‬ ‫ִ‬ ‫נ‬ ‫י‬ ‫ֹל‬ ‫ָ‬ ‫כי‬ ‫האדם‬ ‫עץ השדה‬ ‫השער האישי והאנושי‬ ‫א‬ ‫י‬ ‫ֹו‬ ‫ֵד‬ ‫פֹה ָה ִיי ִתי וְ ֵאיפֹה ֶ‬ ‫א ְהֶיה‬ ‫י‬ ‫א‬ ‫ֵ‬ ‫ַע‬ ‫ְּכ‬ ‫מֹו‬ ‫” “ִ‬ ‫ַה ָּׂש ֶדה ‪ּ ...‬כי ָהָא ָד‬ ‫ם ֵע‬ ‫ץ‬ ‫ֵע‬ ‫ץ ַה‬ ‫ֶדה‬ ‫ָּׂש‬ ‫ּכמֹו ָהָא ָדם ַּגם ָה‬ ‫ֵ‬ ‫ע‬ ‫ץ‬ ‫ְ‬ ‫צֹו‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה | סדר ט"ו בשבט ‪9‬‬ ‫ב‬ ‫חודש שבט רוב העצים בשלכת ומתחיל תהליך ההתחדשות לקראת שנת‬ ‫פרי חדשה‪ .‬אחד הסימנים לכך הוא פריחת עץ השקד – השקדייה – המקש‬ ‫דימה לפרוח בחודש שבט‪ ,‬ולפעמים אף מוקדם יותר‪ .‬ואמנם כבר במקורות‬ ‫קדומים נזכר השקד כעץ שמקדים לפרוח אך ְמ ַא ֵחר ְל ָה ִניב פרי‪ ,‬כלומר‪:‬‬ ‫למרות הפריחה המוקדמת‪ ,‬הבשלת השקדים היא אטית ומאוחרת‪.‬‬ ‫השקדייה נמנית עם העצים האופייניים לארץ ישראל‪ ,‬מאז תקופת המקרא הקדומה‪.‬‬ ‫בספר בראשית מסופר‪ ,‬שכאשר יעקב שלח את בניו למצרים‪ ,‬אל המשנה למלך (שהיה‬ ‫יוסף – אבל הם לא ידעו זאת)‪ ,‬הוא אמר להם לקחת מבחר מפירות הארץ‪ ,‬ובהם שקדים‪.‬‬ ‫המשנה‪ ,‬שנכתבה בארץ ישראל במאות הראשונה והשנייה לספירה‪ ,‬מזכירה את שני‬ ‫סוגי השקד הנפוצים בארץ – שקדים מתוקים ושקדים מרים‪“ .‬שקדים וצימוקים” מופיעים‬ ‫בשירים שנכתבו בתקופת הגלות במזרח אירופה (ביידיש)‪ ,‬כביטוי לגעגועים לארץ ישראל‬ ‫ולפירותיה‪.‬‬ ‫‪ 10‬סדר ט"ו בשבט | קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫בארץ אהבתי השקד פורח‬ ‫מילים‪ :‬לאה גולדברג‬ ‫לחן‪ :‬מוני אמריליו‬ ‫בארץ אהבתי‬ ‫השקד פורח‬ ‫בארץ אהבתי מחכים‬ ‫לאורח‪.‬‬ ‫שבע עלמות‪,‬‬ ‫שבע אמהות‪,‬‬ ‫שבע כלות בשער‪.‬‬ ‫בארץ אהבתי על הצריח דגל‬ ‫אל ארץ אהבתי יבוא הולך‪-‬‬ ‫רגל‪.‬‬ ‫בשעה טובה‪,‬‬ ‫בשעה ברוכה‪,‬‬ ‫המשכיחה כל צער‪.‬‬ ‫אך מי עיני‪-‬נשר לו ויראנו‪,‬‬ ‫ומי לב חכם לו ויכירנו‪.‬‬ ‫מי לא יטעה‪,‬‬ ‫מי לא ישגה‬ ‫ומי יפתח לו הדלת?‬ ‫למרבה ההפתעה אין ט”ו בשבט מוזכר‬ ‫כלל במקרא ואין הוא חג נטיעות ושמא‬ ‫מרבה ההפתעה אין ט"ו בשבט מוזכר‬ ‫כלל במקרא ואין הוא חג נטיעות אף‬ ‫לא חג בכלל‪ .‬מקורו במשנה במסכת‬ ‫ראש‪-‬השנה כיום ראשית שנת מעשר‬ ‫ שנת מסים חדשה‪ ,‬לכאורה מעין‬‫ראשון בינואר‪ ,‬ראשית שנת מס‪ .‬מט”ו‬ ‫בשבט עד ט”ו בשבט על האיכר לתת‬ ‫מעשרות מפרי העץ למשרתים במקדש‬ ‫הכוהנים והלווים‪ ,‬וגם לעניים‪.‬‬ ‫איסור עורלה ונטע רבעי הם ציוויים מן‬ ‫התורה התלויים בארץ הנוגעים לפרי‬ ‫העץ לסוגיו‪ :‬לפי חוקי התורה‪ ,‬אסור‬ ‫לאכול את פירות העץ (או ליהנות‬ ‫מהם באמצעות מכירתם) בשלוש‬ ‫השנים הראשונות לאחר נטיעת העץ‪:‬‬ ‫ּונ ַט ְע ֶּתם ָּכל ֵעץ‬ ‫“ו ִכי ָתבֹאּו ֶאל ָה ָא ֶרץ ְ‬ ‫ְ‬ ‫ִהיֶה ָל ֶכם ֲע ֵר ִלים‬ ‫ַמ ֲא ָכל‪ָׁ ...‬שֹלׁש ָׁש ִנים י ְ‬ ‫ֵא ֵכל” (ויקרא יט ‪.)23‬‬ ‫ֹלא י ָ‬ ‫בשנה הרביעית‪ ,‬בזמן שבית המקדש‬ ‫היה קיים‪ ,‬היו מביאים את הפירות‬ ‫לירושלים‪ ,‬לבית המקדש‪ ,‬והיה מותר‬ ‫לאכול אותם רק שם‪ ,‬במקום קדוש‪:‬‬ ‫ּלּולים ַלה’”‬ ‫“ּכל ִּפ ְריֹו ק ֶֹדׁש ִה ִ‬ ‫ָ‬ ‫(ויקרא יט ‪.)24‬‬ ‫ארבע השנים הראשונות לאחר נטיעתם‬ ‫של שתילים – חל איסור לאכול מפירוצ‬ ‫תיהם‪ .‬רק החל מהשנה החמישית לנטיעה‬ ‫מותר לאכול את פרי העץ בכל מקום‪,‬‬ ‫ֹאכלּו‬ ‫יׁשת ּת ְ‬ ‫“ּוב ָּׁשנָה ַה ֲח ִמ ִ‬ ‫ללא הגבלה‪ַ :‬‬ ‫ֶאת ִּפ ְריֹו” (ויקרא יט ‪.)25‬‬ ‫משמעותה של מצווה זו היא מוסרית – האדם מחויב‬ ‫לטבע‪ .‬העולם אינו שייך לנו‪ ,‬אלא ניתן לנו כאחראיים‬ ‫לשלומו‪ ,‬לשמירתו‪ .‬מותר לנו לעשות בו שימוש מושכל‪,‬‬ ‫בגבול‪ ,‬מבלי לפגוע‪ ,‬לחלוק אותו ואת משאביו עם שאר‬ ‫בני האדם ועם הדורות הבאים אחרינו‪.‬‬ ‫כיוון שאנו מנסים לשלוט בו ולרדות בו‪ ,‬התוצאה היא‬ ‫הרס יערות‪ ,‬הכחדת בעלי חיים‪ ,‬זיהום אוויר‪ ,‬מים וקצ‬ ‫רקע‪ .‬מדי פעם אנו נזכרים שהטבע הוא זה ששולט בנו‪,‬‬ ‫בעיקר לנוכח אסונות כמו בצורת‪ ,‬צונאמי‪ ,‬טורנדו או‬ ‫רעידת אדמה‪.‬‬ ‫ב‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה | סדר ט"ו בשבט ‪11‬‬ ‫בתלמוד הבבלי (סנהדרין ל”ח ע”א)‬ ‫נכתב ‪“ :‬כל אחד ואחד חייב לומר‪ :‬ב�ש‬ ‫בילי נברא העולם”‪ .‬מוטב שנבין שכל‬ ‫אחד אחראי על מעשיו וחייב לשמור‬ ‫על העולם‪ ,‬כי בשבילו הוא נברא‪.‬‬ ‫בראשית (ב טו)‪‘ :‬ויקח ה’ אלוהים את‬ ‫האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמש‬ ‫רה‪“ – ’.‬בשעה שברא הקב”ה את האדם‬ ‫הראשון‪ ,‬נטלו והחזירו לפני כל אילני גן‬ ‫עדן ואמר לו‪ :‬ראה מעשיי‪ ,‬כמה משוש‬ ‫בחים ֵהמה! וכל מה שבראתי‪ ,‬בשבילך‬ ‫בראתי‪ .‬תן דעתך‪ ,‬שלא תקלקל ותחריב‬ ‫את עולמי‪ ,‬שאם קלקלת‪ ,‬אין מי שיתקן‬ ‫אחריך‪( ”.‬קהלת רבה ט’)‬ ‫עולם של שלום איננו רק עולם שבו‬ ‫שורר שלום בין בני אדם‪ ,‬אלא גם עולם‬ ‫שבו בני אדם חיים בשלום עם העולם‬ ‫עצמו‪ ,‬עם הטבע‪ ,‬עם נופיו ואוצרותיו‪.‬‬ ‫העולם שבו אנו חיים – פיקדון הוא‬ ‫העובר מדור לדור‪ ,‬עלינו מוטל ללמוד‪,‬‬ ‫ללמד‪ ,‬לעשות ולשמור‪ .‬מי ייתן והכרה‬ ‫זו תכה בתוכנו שורש‪ ,‬שניטע אותה‬ ‫מסביבנו ושתניב פרי‪.‬‬ ‫ֵאיְך זֶה ִלהיֹות ֵעץ?‬ ‫דתיה בן דור‬ ‫ַאל ִתי ֵעץ‪-‬‬ ‫ַפ ַעם ָש ְ‬ ‫“עץ‪ֵ ,‬איְך זֶה ִל ְהיות ֵעץ?”‬ ‫ֵ‬ ‫לוצץ”‪ -‬אמר‬ ‫ָודאי ִמ ְת ֵ‬ ‫“ַאתה ו ָ‬ ‫ָ‬ ‫העץ‪.‬‬ ‫רצינּות‬ ‫“ּב ִ‬ ‫“לא ולא”‪ ,‬אמרתי‪ְ -‬‬ ‫ְגמורַה‪,‬‬ ‫זה טוב או רע?”‬ ‫“רע?” ָת ַמה העץ‪“ .‬מדוע?”‬ ‫קּוע ָכל‬ ‫“ולא ִא ְכ ַּפת ְלָך שאתה ָת ַ‬ ‫בּוע?”‬ ‫ַה ָש ַ‬ ‫ָטּוע”‬ ‫קּוע‪ ,‬אני ֲהרֵי נ ַ‬ ‫“אֵינֶנִ י ָת ַ‬ ‫“ולא ִמ ְת ָח ֵשק ְלָך לפעמים ָל ֶל ֶכת‬ ‫ֲב ִרים‬ ‫ְל ָב ֵקר ח ֵ‬ ‫או ִל ְראות מה נשמע ִב ְמקומות‬ ‫ֲח ִרים?”‬ ‫אֵ‬ ‫נּוע‪.‬‬ ‫וְל ַ‬ ‫“אין לי ָכל צורְֶך ָלנּוד ָ‬ ‫ֵ‬ ‫בּוע‬ ‫אופן ָק ַ‬ ‫ַמרות לי ְב ֶ‬ ‫ִציפורים ְמז ְ‬ ‫נוש ִקים‪ְ ,‬מ ַל ֶט ֶפת‬ ‫ָפ ְר ָפ ִרים לי ְ‬ ‫הרוח‬ ‫תּוח‪”.‬‬ ‫אופק ָפ ַ‬ ‫ּול ֶנגֶד ֵעינַי‪ָ -‬כל ַה ֶ‬ ‫ְ‬ ‫ְשנִ ים‪ -‬אז‬ ‫“ּוב ָלי ְָלה ְכ ֶשכּולם י ֵ‬ ‫ַ‬ ‫מה?”‬ ‫“בלילה אני ַמאֲזִין ַל ְד ָמ ָמה‬ ‫וְשומ ַע‬ ‫ֵ‬ ‫ֲד ָמה‬ ‫נוש ֶמת ַהא ָ‬ ‫ֵאיְך ֶ‬ ‫ֵאיְך ֵפירות ַמ ְבשילים‬ ‫ֵאיְך יורדים ַה ְט ָל ִלים‬ ‫ְשנִים גוז ִָלים ַואֲנִי‬ ‫ָפי י ֵ‬ ‫ּובתוְך ֲענ ַ‬ ‫ְ‬ ‫ָתם‪”.‬‬ ‫שומר ַעל ְשנ ָ‬ ‫ֵ‬ ‫“אני אוהב אותך עץ” ‪ -‬אמרתי‬ ‫וְ ָה ַל ְכ ִתי ֶאל גַנִי‬ ‫ָט ְע ִתי לי עץ מּול ָחלונִ י‪.‬‬ ‫וְ נ ַ‬ ‫‪ 12‬סדר ט"ו בשבט | קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫במסכת תענית מובא‪“ :‬משל‬ ‫לאדם שהיה הולך במדבר והיה‬ ‫רעב ועייף וצמא‪ .‬ומצא אילן‬ ‫שפירותיו מתוקים וצלו נאה‬ ‫ואמת המים עוברת תחתיו‪.‬‬ ‫אכל מפירותיו ושתה ממימיו‬ ‫וישב בצלו‪ .‬וכשביקש לילך‬ ‫אמר‪ :‬אילן‪ ,‬אילן‪ ,‬במה אברכך?‬ ‫אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוש‬ ‫קים‪ ,‬הרי פירותיך מתוקים‪ .‬שיהא‬ ‫צלך נאה‪ ,‬הרי צלך נאה‪ .‬שתהא‬ ‫אמת המים עוברת תחתיך‪ ,‬הרי‬ ‫אמת המים עוברת תחתיך‪ .‬אלא‬ ‫יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים‬ ‫ממך יהיו כמותך”‬ ‫(בבלי‪ ,‬תענית ה’‪ ,‬ב’)‪.‬‬ ‫ברוש‬ ‫מילים‪ :‬אהוד מנור‬ ‫לחן‪ :‬אריאל זילבר‬ ‫ואני ראיתי ברוש‬ ‫שניצב בתוך שדה מול פני השמש‪,‬‬ ‫בחמסין‪ ,‬בקרה‪,‬‬ ‫אל מול פני הסערה‪.‬‬ ‫על צדו נטה הברוש‪,‬‬ ‫לא נשבר‪ ,‬את צמרתו הרכין עד‬ ‫עשב‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬מול הים‪,‬‬ ‫קם הברוש ירוק ורם‪.‬‬ ‫הנה ברוש‪ ,‬לבדו‬ ‫מול אש ומים‪.‬‬ ‫הנה ברוש‪ ,‬לבדו‬ ‫עד השמים‪.‬‬ ‫ברוש לבדו‪ ,‬איתן‪.‬‬ ‫לו רק ניתן ואלמד‬ ‫את דרכו של עץ אחד‪.‬‬ ‫ואני כמו תינוק‬ ‫שנשבר ולא יכול מול פני השמש‪.‬‬ ‫בחמסין‪ ,‬בקרה‪,‬‬ ‫אל מול פני הסערה‪.‬‬ ‫הנה ברוש‪ ,‬לבדו‪...‬‬ ‫“כי האדם עץ השדה”‬ ‫(דברים כ‪ ,‬יט)‬ ‫כשמתבוננים במהלך חייו של האדם‬ ‫ובמהלך חייו של העץ מגלים כי יש‬ ‫ביניהם דמיון רב‪ :‬ראשית חייהם בזרע;‬ ‫ללידת התינוק מצפים בכיליון עיניים‬ ‫וכך גם לעשיית הפרי הראשון של‬ ‫העץ; שניהם דורשים בינקותם השגחה‬ ‫והאכלה; העץ בתחילת צמיחתו זקוק‬ ‫לתמיכה וכך גם התינוק הנתמך על‬ ‫ידי הוריו; השתיל והילד צומחים עד‬ ‫לבגרותם; שניהם מכים שורש במקום‬ ‫מושבם; לשניהם פירות – פרי העץ‬ ‫ופרי הבטן‪.‬‬ ‫גם ב”אופי” ניתן למצוא הקבלה בין‬ ‫העץ לאדם‪ :‬יש עצים שזקוקים להשקיה‬ ‫מרובה ויש אנשים שלא יודעים שובע‪,‬‬ ‫יש עצים שזקוקים רק למעט מים ויש‬ ‫אנשים המסתפקים במועט‪ ,‬יש עצים‬ ‫דוקרניים ויש אנשים פוגעים‪ ,‬יש עצים‬ ‫פוריים אשר נותנים מפירותיהם לרוב‬ ‫ויש אנשים רחבי לב הנותנים מעצמם‬ ‫לאחרים‪ .‬בני אדם כמוהם כפירות העץ‪,‬‬ ‫יש בהם סוגים שונים‪ .‬יש שטובים הם‬ ‫במחשבותיהם ובמעשיהם כתאנה‪,‬‬ ‫שתוכה כברה‪ ,‬וכל חלקיה טובים‬ ‫לאכילה‪ .‬יש שטובי מראה הם אך‬ ‫לא כך מעשיהם‪ ,‬כמוהם כמשמשים‪,‬‬ ‫אפרסקים ודומיהם – יפים וטעימים‬ ‫בחלקם החיצוני ותוכם בלתי אכיל‪.‬‬ ‫ויש כאלה שמראם אינו מרנין‪ ,‬אך‬ ‫לבם‪ ,‬מעשיהם ומחשבותיהם טובים‪,‬‬ ‫כמוהם כשקדים שקליפתם פסולת‬ ‫ותוכם בריא וטעים‪.‬‬ ‫השפה מבטאת את הדמיון בין‬ ‫האדם לעץ‪ :‬שורש‪ ,‬נצר‪ ,‬נטיעה‪,‬‬ ‫צמיחה‪ ,‬פריחה‪ ,‬עקירה‪ ,‬ריקבון‪,‬‬ ‫גדיעה‪ ,‬קמילה‪.‬‬ ‫יערות והפארקים לא היו קיימים כאן מאז ומעולם‪ .‬ראשוני המתיישבים‬ ‫היהודים שהגיעו לארץ ישראל בשלהי המאה ה‪ 19-‬מצאו כאן ארץ‬ ‫שוממה ללא פיסת צל‪ .‬קרן קיימת לישראל נוסדה ב‪ 1901-‬במטרה לרכוש‬ ‫קרקעות בארץ בשם העם היהודי ובעבורו‪ .‬במקביל לפעילותה בתחום‬ ‫רכישת הקרקעות יזמה קק”ל נטיעת עצי זית על אדמות בן שמן וחולדה‬ ‫לאחר שנרכשו‪ .‬ממש כאן לידנו‪ ,‬החל מפעל הייעור הנמשך עד היום‪ .‬בעבר ניטעו‬ ‫היערות כדי להגן על שטחי קרקע נרחבים ולשמרם‪ .‬כיום ליערות יש תפקידים נוספים‬ ‫כמו שיפור איכות הסביבה‪“ ,‬ריאות ירוקות”‪ ,‬סיפוק צרכי נופש ובילוי ועוד‪.‬‬ ‫ה‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה | סדר ט"ו בשבט ‪13‬‬ ‫כי האדם עץ השדה‬ ‫מילים‪ :‬נתן זך‬ ‫לחן‪ :‬שלום חנוך‬ ‫ָאדם ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה‬ ‫ִּכי ָה ָ‬ ‫צֹומ ַח‬ ‫ָאדם ּגַם ָה ֵעץ ֵ‬ ‫ְּכמֹו ָה ָ‬ ‫ָאדם ְנִג ָּדע‬ ‫ְּכמֹו ָה ֵעץ ָה ָ‬ ‫יֹוד ַע‬ ‫ַו ֲא ִני ֹלא ֵ‬ ‫ִיתי ְו ֵאיפֹה ֶא ְהיֶה‬ ‫ֵאיפֹה ָהי ִ‬ ‫ְּכמֹו ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה‬ ‫ָאדם ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה‬ ‫ִּכי ָה ָ‬ ‫ׁשֹואף ְל ַמ ְע ָלה‬ ‫ְּכמֹו ָה ֵעץ הּוא ֵ‬ ‫נִׂשרָף ָּב ֵאׁש‬ ‫ָאדם הּוא ְ‬ ‫ְּכמֹו ָה ָ‬ ‫יֹוד ַע‬ ‫ַו ֲא ִני ֹלא ֵ‬ ‫ִיתי ְו ֵאיפֹה ֶא ְהיֶה‬ ‫ֵאיפֹה ָהי ִ‬ ‫ְּכמֹו ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה‬ ‫ָאדם ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה‬ ‫ִּכי ָה ָ‬ ‫ְּכמֹו ָה ֵעץ הּוא ָצ ֵמא ְל ַמיִם‬ ‫נִׁשָאר ָצ ֵמא‬ ‫ָאדם הּוא ְ‬ ‫ְּכמֹו ָה ָ‬ ‫יֹוד ַע‬ ‫ַו ֲא ִני ֹלא ֵ‬ ‫ִיתי ְו ֵאיפֹה ֶא ְהיֶה‬ ‫ֵאיפֹה ָהי ִ‬ ‫ְּכמֹו ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה‬ ‫ֵאתי‬ ‫ָאה ְב ִּתי ְוגַם ָׂשנ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ּומּזֶה‬ ‫ָט ַע ְמ ִּתי ִמּזֶה ִ‬ ‫אֹותי ְּב ֶח ְל ָקה ֶׁשל ָע ָפר‬ ‫ָק ְברּו ִ‬ ‫ּומר ִלי ַמר ִלי ַּב ֶּפה‬ ‫ַ‬ ‫ְּכמֹו ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה‬ ‫ירו של נתן זך התקבל זה מכבר כמרכיב בסדרי ט”ו בשבט רבים‪ ,‬ובכך הפך למעין פיוט מודרני‪ .‬השיר‬ ‫יה ְל ָת ְפ ָׂשּה‬ ‫ָמים ַר ִּבים ְל ִה ָּל ֵחם ָע ֶל ָ‬ ‫“ּכי ָתצּור ֶאל ִעיר י ִ‬ ‫בנוי כפרפראזה על פסוק מספר דברים (כ‪ ,‬יט)‪ִ :‬‬ ‫ֹאכל ְואֹתֹו ֹלא ִת ְכרֹת ִּכי ָה ָא ָדם ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה ָלבֹא ִמ ָּפנֶיָך‬ ‫ַרזֶן ִּכי ִמ ֶּמּנּו ת ֵ‬ ‫ֹלא ַת ְׁש ִחית ֶאת ֵע ָצּה ִל ְנּד ַֹח ָע ָליו ּג ְ‬ ‫ַּב ָּמצֹור”‪ .‬פירושים רבים ניתנו לפסוק; יש שראו בו הדגשה יתרה של הדמיון בין האדם והעץ‪ ,‬ויש‬ ‫(“ּכי ָה ָא ָדם ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה ָלבֹא ִמ ָּפנֶיָך ַּב ָּמצֹור?” ראו‬ ‫שראו בו דווקא הבלטה של ההבדל התהומי ביניהם ִ‬ ‫פירושי ר’ אברהם אבן‪-‬עזרא ורמב”ן לפסוק זה)‪ .‬נתן זך צועד בשירו בעקבות בעלי הדעה הראשונה‪,‬‬ ‫אך מדגיש דווקא את השבריריות העולה מהשוואת העץ והאדם‪ ,‬את זמניות החיים של כל אחד מהם על פני האדמה‪.‬‬ ‫“ּכמֹו ָה ֵעץ ָה ָא ָדם ִנ ְג ָּדע” וכו’‪.‬‬ ‫צֹומ ַח”‪ ,‬אך מנגד – ְ‬ ‫“ּכמֹו ָה ָא ָדם ּגָם ָה ֵעץ ֵ‬ ‫משום כך בנוי השיר בסדרה של ניגודים‪ :‬אמנם‪ְ ,‬‬ ‫דומה ששירו הרגיש של זך מלמדנו שלא להתפעל תמיד מן הטבע‪ ,‬אלא להתבונן בו לעתים בעין מפוכחת‪ ,‬היודעת שגם‬ ‫ִיתי ְו ֵאיפֹה ֶא ְהיֶה ‪ְּ /‬כמֹו ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה”‪.‬‬ ‫“איפֹה ָהי ִ‬ ‫עץ‪ ,‬לעתים‪ ,‬אינו יציב במקומו; ושגם אני‪ ,‬האדם‪ ,‬אינני יודע תמיד ֵ‬ ‫ש‬ ‫עוצמתו של העץ והרושם שהוא עושה על האדם השפיעה על היווצרות אמונות עממיות‪ ,‬הרואות בעץ חלק מהווייתו‬ ‫של האדם‪ .‬על אמונות אלו אפשר ללמוד מאגדות עם וממנהגי עמים‪ .‬יש המאמינים כי נשמתו של האדם עוברת לעץ‬ ‫ומפיחה בו חיים עד כי דם זורם בעורקי העץ‪ ,‬לכן אסור לגעת בעצים ובוודאי שלא לפגוע בהם כי נשמת אדם שוכנת‬ ‫בתוכם‪ .‬סיפורים הודיים מתארים שדים טובים ורעים החיים בין ענפי העצים‪ .‬קבורת קדושים בצל עצים נעשית בגלל‬ ‫האמונה בקדושתו של העץ ובכוחו להגן על הקבור בצלו‪ .‬למעשה‪ ,‬הקבר הוא שמגן על העץ‪ ...‬בימי קדם היה נהוג‬ ‫לקבור מתים תחת עצים‪ , ,‬וכך‪ ,‬בשל קדושת המקום‪ ,‬נשתמרו עצים רבים בארץ במשך מאות שנים כאשר הם סוככים‬ ‫על מקום קבורה של נכבדים מדתות שונות‪.‬‬ ‫‪ 14‬סדר ט"ו בשבט | קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫עשרה דברים נאמרו באילנות‪:‬‬ ‫מייבשים את הביצות‪ ,‬מבריאים ומשפרים את האקלים‪.‬‬ ‫שומרים על האדמה שלא תטושטש ולא יגרפו רגביה‪.‬‬ ‫סוגרים בעד הסופות‪ ,‬וסוכרים נגד רוחות פרצים בחורף‪.‬‬ ‫מעניקים צל ומשב אוויר צח בקיץ‪.‬‬ ‫אוצרים מטר השמים ואוגרים את מימי הגשמים‪.‬‬ ‫מחיים את האדמה ומפרים כוחה‪.‬‬ ‫מפארים את הנוף ומוסיפים הדר לזיו העולם‪.‬‬ ‫מספקים עצים לכלים‪ ,‬לבישול ולהסקה‪.‬‬ ‫מרהיבים את העין ומרחיבים לבו של אדם‪.‬‬ ‫נהוג לאכול בט"ו בשבט משבעת המינים שבהם נתברכה‬ ‫ארץ ישראל ‪":‬ארץ חיטה ושעורה‪ ,‬גפן ותאנה ורימון‪ ,‬ארץ‬ ‫זית ותמר ודבש" (דברים ח' ‪.)8‬‬ ‫חכמי הקבלה מהדרים ומוסיפים "סדר" ט"ו בשבט‪ ,‬שמסביר ומרחיב את משמעותם הפנימית של הפירות‪ ,‬וכולל גם ברכות‪ ,‬שירים ודיון‪ .‬המקובל רבי חיים ויטאל‬ ‫מביא בספר "עץ חיים" חלוקה מקורית של הפירות‪ .‬לדעתו יש סדר קבוע באכילת הפירות‪ ,‬ועצם חלוקת הפירות מדגישה את העולמות השונים‪ .‬העולם הראשון‬ ‫הוא עולם העשייה‪ ,‬המסומל בפירות נקלפים שתוכם נאכל‪ .‬העולם השני הוא עולם היצירה‪ ,‬המסומל בפירות שקליפתם החיצונית נאכלת ותוכם נזרק‪ ,‬ואילו‬ ‫הגבוה שבעולמות הוא עולם הבריאה‪ ,‬המסומל בפירות שנאכלים בשלמותם ‪ -‬קליפה ותוך‪.‬‬ ‫כי האדם באשר הוא אדם‪ ,‬צריך להיות תמיד בתוך הטבע ; כי הטבע הוא לאדם‬ ‫המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג‪ .‬כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע‬ ‫לספרה של הטבע‪ ,‬ללחיצה המקפת והמאחדת‪,‬‬ ‫ֵ‬ ‫בתוך נפשו זקוק האדם‪ .‬זקוק הוא‬ ‫שהטבע‪ ,‬שההוויה אין‪-‬סופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה‬ ‫אותו לחיות‪ ,‬להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו‪( .‬א‪.‬ד גורדון)‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה | סדר ט"ו בשבט ‪15‬‬ ‫עול‬ ‫ם וחרש ניגשים אל ס‬ ‫ף‬ ‫י‬ ‫הנ‬ ‫השער הקהילתי והמקומי‬ ‫ש‬ ‫מ‬ ‫ה‬ ‫‪,‬‬ ‫ת‬ ‫ו‬ ‫ל‬ ‫קו‬ ‫העשב והאד‬ ‫מה‪ .‬כ‬ ‫ל‬ ‫מה‬ ‫‪ 16‬סדר ט"ו בשבט | קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫כולנו‬ ‫רקמה אנושית‬ ‫אחת חיה‬ ‫ש‬ ‫‪.‬א‬ ‫ש ‪..‬‬ ‫ח‬ ‫רו‬ ‫וד מנור‬ ‫ה‬ ‫אם ת‬ ‫קשיב‬ ‫הי‬ ‫טב‪,‬‬ ‫תשמע קולות ולח‬ ‫ש‬ ‫י‬ ‫ם‬ ‫תה‬ ‫א‬ ‫א‬ ‫ש‬ ‫ר‬ ‫‪.‬‬ ‫נוף ילדות‬ ‫סימן שעוד לא הגענו‬ ‫מילים ולחן‪ :‬שלמה ארצי‬ ‫מילים ולחן‪ :‬נעמי שמר‬ ‫בנוף הבתים הישנים‪,‬‬ ‫אשר היו צלי בימי ילדות‪,‬‬ ‫חלפו הרבה שנים‪,‬‬ ‫חלפו הרבה שנים‪.‬‬ ‫אתה רואה דקלים?‬ ‫דקלים איני רואה!‬ ‫אתה רואה גמלים?‬ ‫גמלים איני רואה!‬ ‫אולי לפני עיניי לרגע צל עבר ‪-‬‬ ‫איני רואה דבר‪ ,‬איני רואה דבר!‬ ‫נוף הבתים כבר מתפורר‪,‬‬ ‫וקירותיו נעלמים‪,‬‬ ‫חלפו הרבה שנים‪,‬‬ ‫חלפו הרבה שנים‪.‬‬ ‫בגן העדן של ילדות‬ ‫אשר היה פורח‪,‬‬ ‫הייתי חלק מהנוף‬ ‫היום אני אורח‪.‬‬ ‫בגן העצים המתקלפים‪,‬‬ ‫אשר היו צלי בימי ילדות‪,‬‬ ‫כבר נשברו הענפים‪,‬‬ ‫קפצה ִזקנה פתאום‪.‬‬ ‫סימן שעוד לא הגענו‬ ‫והאופק עוד רחוק‪,‬‬ ‫ולבך עודו פתוח‬ ‫ואיך שביניהם פורחת השיטה?‬ ‫אולי אני בגלל השמש מסנוור ‪-‬‬ ‫איני רואה דבר‪ ,‬איני רואה דבר‪.‬‬ ‫אל ארבעת הרוחות‪.‬‬ ‫וצריך להמשיך ללכת‬ ‫וצריך להמשיך לנדוד‪,‬‬ ‫והדרך עוד מושכת‬ ‫ארוכה‪.‬‬ ‫סימן שעוד לא הגענו‪...‬‬ ‫אתה רואה אדם בצל התאנה?‬ ‫איני רואה אדם בצל התאנה!‬ ‫אולי בצל הגפן שם מנוחתו?‬ ‫איני רואה דבר‪ ,‬איני רואה אותו‪.‬‬ ‫אתה רואה עצי זיתים ושדה‬ ‫חיטה‬ ‫ אולי אתה רואה בנות בכלי לבן‬‫יוצאות אל הכרמים עם אהובי‬ ‫לבן?‬ ‫ אולי אתה רואה בדרך ליהודה‬‫אישה יפהפייה צועדת לבדה?‬ ‫ איני רואה בנות‪ ,‬איני רואה‬‫כרמים‪,‬‬ ‫עובר אני ביעף יבשת וימים‪.‬‬ ‫יומם וליל האש בעצמותיי תבער‬ ‫איני רואה דבר‪ ,‬איני רואה דבר‪.‬‬ ‫סימן שעוד לא הגענו‪...‬‬ ‫אני הולך ואת איתי‬ ‫והם כולם נעלמים‬ ‫קפצה ִזקנה פתאום‬ ‫איזה יום היום‪.‬‬ ‫בגן העדן של ילדות‪.‬‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה | סדר ט"ו בשבט ‪17‬‬ ‫ַמה נמשלו חברי קהילת גשר לתמר?‬ ‫כי בתמ ר אין שום דבר מיותר‪ ,‬הת�מ‬ ‫רים לאכילה‪ ,‬הלולבים לחג הסוכות‪,‬‬ ‫כפות התמרים לסכך‪ ,‬מהסיבים קולעים‬ ‫חבלים‪ ,‬מהסנסינים – סלים‪ ,‬ובגזע משצ‬ ‫תמשים להכנת קורות‪ ...‬כך הם חברי הקהילה – מהם‬ ‫נמרצים ופועלים במוסדות הקהילה ובית הספר‪ ,‬יוזמים‬ ‫ומבצעים‪ ,‬מהם מנחי בתי מדרש‪ ,‬מהם מפיקי אירועים‪,‬‬ ‫מהם כותבים‪ ,‬מהם מקשיבים ומסייעים‪ ,‬מהם מתנדבים‬ ‫ומנַדבים אחרים‪ ,‬בעלי מצוות וצדקות כאלה ואחרות‬ ‫ביומיום ובחג‪ .‬אין איש מיותר‪ ,‬ממש כמו בתמר‪.‬‬ ‫ל‬ ‫(על פי בראשית רבה מא‪ ,‬א)‬ ‫ולמה נמשלה קהילת גשר לגפן?‬ ‫תשביח‪ ,‬מה הם עושים?‬ ‫ַ‬ ‫הגפן ‪ -‬כשבעליה מבקשים ֶש‬ ‫עוקרים אותה ממקומה ושותלים אותה במקום אחר והיא‬ ‫ַמ ְׁש ַּב ַחת‪ .‬כך‪ ,‬קהילת גשר‪ .‬כיוון שביקש הקדוש‪-‬ברוך‪-‬‬ ‫הוא לאחד את עמו ולהודיע את שמעם בעולם ‪ -‬עקרו‬ ‫מיישובים אחרים והגיעו למזכרת בתיה‪ ,‬היכו בה שורש‪,‬‬ ‫התחילו להצליח ולהשביח בה ואותה‪.‬‬ ‫(על פי המדרש בשמות רבה מ”ד שעונה על השאלה למה נמשלה ישראל‬ ‫לגפן ומסיים במילים‪“ :‬ויצא להם ֵׁשם בעולם‪)”.‬‬ ‫‪ 18‬סדר ט"ו בשבט | קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫שי‬ ‫ריח תפוח ואודם שני‬ ‫מילים‪ :‬רחל‬ ‫לחן‪ :‬לוי שער‬ ‫מילים‪ :‬יורם טהרלב‬ ‫לחן‪ :‬נחצ’ה היימן‬ ‫אעולל כגפן‬ ‫שארית הרחש‬ ‫ואשלח מנחה לך‬ ‫מזמרת לבי‪.‬‬ ‫כל שיד העצב‬ ‫לא עקרה משורש‪,‬‬ ‫שקדים‪-‬הזעם‬ ‫לא שדף עוד בי‪.‬‬ ‫שובי ציפורת על כנף הרוח‬ ‫כבר בגני פיתח הסמדר‪.‬‬ ‫בושם לימון ניצת התפוח‪,‬‬ ‫גשם הלך וחורף עבר‪.‬‬ ‫הו‪ ,‬מי יביא לך זו האיגרת‬ ‫מי יישאך כלה אל גני?‬ ‫קן לך אבנה על בד וצמרת‪,‬‬ ‫ריח תפוח אודם שני‪.‬‬ ‫ארפד הטנא‬ ‫זכרונות כנרת‪,‬‬ ‫ורד שמי הבוקר‬ ‫בין עצי הגן‪,‬‬ ‫זהב הצהריים‬ ‫במרחב רוגע‬ ‫ולילך הערב‬ ‫על הרי גולן;‬ ‫בואי נא בואי‪ ,‬צביית החמד‪,‬‬ ‫בגד של טל לבשו השדות‪.‬‬ ‫כבר האדימה לנו השמש‬ ‫ובגביענו יין אדום‪.‬‬ ‫זכר ליל הסהר‬ ‫על חלקת המים‪.‬‬ ‫זו תרועת האושר‬ ‫בעלות ימיי‪,‬‬ ‫ְּכ ִב ְׁשני תולעת‬ ‫בה אקשור הטנא‬ ‫ואשלח אליך התשמח לשי?‬ ‫הו‪ ,‬מי יטוס ידאה בשמים‬ ‫מי לך יביא בשורת האביב?‬ ‫מי יישאך כלה על כנפיים‬ ‫מי אל גני אותך מי ישיב?‬ ‫שובי נא‪ ,‬שובי‪ ,‬כי תם החורף‪,‬‬ ‫שחר חדש הקיץ הביא‪.‬‬ ‫שובי אליי קינך הציפורת‬ ‫שובי צבייה אל ערש הצבי‪.‬‬ ‫הו מי יביא לך זו האיגרת‪...‬‬ ‫נרים כוס סיידר תפוחים ונשתה לחיים‪...‬‬ ‫ֶׂשה ִנּג‬ ‫ּו‬ ‫ן‬ ‫ֶׁש‬ ‫ל‬ ‫ר‬ ‫השער הארץישראלי‬ ‫ת ָה‬ ‫ר‬ ‫ַ‬ ‫י‬ ‫ּׁש‬ ‫ִ‬ ‫ּו ִמ‬ ‫ה‬ ‫ֹו ֶע‬ ‫ֲע ָׂש ִבים‬ ‫ִמ ְת ַ‬ ‫מ ֵּלא‬ ‫ַה ֵּל‬ ‫ק ‪. ..‬‬ ‫ק‬ ‫ֵ‬ ‫ֹו‬ ‫ּת‬ ‫מ ְׁש‬ ‫ִ‬ ‫ּו‬ ‫ב‬ ‫“ ַּדע‬ ‫בארץ‬ ‫אהבתי‬ ‫השקד פורח‬ ‫ת ָה ֲע ָׂש ִבים ַנ ֲע‬ ‫ִּׁשי ַר‬ ‫ּו ִמ‬ ‫ְלָך‬ ‫ֶׁש ָּכל‬ ‫ֵע ֶׂש‬ ‫ב ֵיׁש לֹו ִׁשי ָרה ְמיֻ ֶח‬ ‫ֶ‬ ‫ד‬ ‫ת‬ ‫ֵע ֶׂש‬ ‫ִמ‬ ‫ֶ‬ ‫ּׁש‬ ‫ב ְו‬ ‫ּלֹו‪,‬‬ ‫“ּדע ְלָך ֶׁש ָּכל ֵע ֶׂשב‬ ‫ַ‬ ‫ירה‬ ‫ְו ֵע ֶׂשב יֵׁש לֹו ִׁש ָ‬ ‫אתם מוזמנים לאכול עוגיות מדגנים‬ ‫ֻח ֶדת ִמ ֶּׁשּלֹו‪,‬‬ ‫ְמי ֶ‬ ‫ולהרים כוס עסיס דגנים –‬ ‫לחיים‪...‬בירה שחורה הוי ארצי מולדתי‬ ‫או לבנה – נשתה‬ ‫מילים‪ :‬שאול טשרניחובסקי‬ ‫ירת ָה ֲע ָׂש ִבים‬ ‫ּומ ִּׁש ַ‬ ‫ִ‬ ‫לחן‪ :‬נעמי שמר‬ ‫ַע ֶׂשה ִנּגּון ֶׁשל‬ ‫נֲ‬ ‫ים השיבולים‬ ‫הוי ארצי! מולדתי!‬ ‫מילים‪ :‬יצחק קינן‬ ‫הר טרשים קרח‪.‬‬ ‫לחן‪ :‬חיים אגמון‬ ‫רֹועה‪...‬‬ ‫ֶ‬ ‫עדר עלפה‪ :‬שה וגדי‪.‬‬ ‫זהב הדר שמח‪.‬‬ ‫ים השיבולים שמסביב‬ ‫ירת ָה ֲע ָׂש ִבים‬ ‫ּומ ִּׁש ַ‬ ‫ִ‬ ‫מנזרים‪ ,‬גל‪ ,‬מצבה‪,‬‬ ‫על גליו לשוט יצא הרוח‪.‬‬ ‫כיפות טיט על בית‪.‬‬ ‫אלף חיוכים אליי שלח האביב‪,‬‬ ‫ִמ ְת ַמ ֵּלא ַה ֵּלב‬ ‫מושבה לא נושבה‪,‬‬ ‫שמש חביבה יצאה לשוח‪.‬‬ ‫זית אצל זית‪.‬‬ ‫ּתֹוקק‪ֶ ...‬אל‬ ‫ּומ ְׁש ֵ‬ ‫ִ‬ ‫על המיתרים המפיקים צלילי זהב‬ ‫ארץ! ארץ מורשה!‬ ‫הם המזמרים אל מול התכלת‪.‬‬ ‫אלף מלאכים השרים שלום לסתיו‪ ,‬דקל רב כפים‪.‬‬ ‫ִׂש ָר ֵאל‪”...‬‬ ‫ֶא ֶרץ י ְ‬ ‫גדר קו צבר רשע‪.‬‬ ‫שיבולת אחת גם אם היא ירוקת עין ויש‬ ‫לה שירה מיוחדת משלה‪ ,‬אינה חזקה‬ ‫כמו אגודת שיבולים‪ ,‬כמו אלומה‪ .‬זוהי‬ ‫כוחה של קהילה‪.‬‬ ‫נושקים ומלטפים פצעי שלכת‪.‬‬ ‫‪ 20‬סדר ט"ו בשבט | קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫גם האהבות‪ ,‬באור נפלא‪,‬‬ ‫שוב פורחות כולן בשדות הזמר‪.‬‬ ‫אלף חיוכים שלוחים אלייך ילדה‪,‬‬ ‫זר שירים כתב לך המשורר‪.‬‬ ‫נחל כמה מים‪.‬‬ ‫ריח פרדסי אביב‪.‬‬ ‫שיר צלצל גמלת‪.‬‬ ‫חל חולות לים סביב‪.‬‬ ‫צל שקמה נופלת‪.‬‬ ‫ארץ נחלת מדבר סין!‬ ‫קסם כוכבי לכת‪.‬‬ ‫הבל זעם החמסין‪.‬‬ ‫מלונה בשלכת‪.‬‬ ‫כרם גפן נים לא נים‪.‬‬ ‫תל חורבה נחרשת‪.‬‬ ‫תכול לילות וילל תנים‪.‬‬ ‫משאבה נוקשת‪.‬‬ ‫הוי‪ ,‬הוי‪ ,‬ארץ חמדת לב!‬ ‫השמיר‪ ,‬השית‪.‬‬ ‫ביר סוד יתום בגב‪.‬‬ ‫בשמים עיט‪.‬‬ ‫ריח פרדסי אביב‬ ‫שיר צלצל גמלת‬ ‫בים של אור טובע כל‪,‬‬ ‫ועל פני כל התכלת‪.‬‬ ‫ריח פרדסי אביב‪...‬‬ ‫חלקת אלוהים‬ ‫מילים‪ :‬יורם טהרלב‬ ‫לחן‪ :‬נורית הירש‬ ‫ִחּיָה ַה ָּגדֹול ור’ ִׁש ְמעֹון ֵּבן ֲח ַל ְפ ָתא ָהיּו‬ ‫ֶלת‪-‬‬ ‫ְמ ַה ְּל ִכים ְּב ִב ְק ַעת ַא ְר ֵּבל ְו ָראּו ַאּי ֶ‬ ‫אֹורּה‪ָ .‬א ַמר ר’‬ ‫[נ ְג ָלה] ָ‬ ‫ַה ַּׁש ַחר ֶׁש ָּב ְק ָעה ִ‬ ‫ִחּיָה לר’ ִׁש ְמעֹון‪ְּ :‬ב ַר ִּבי‪ָּ ,‬כְך ִהיא ְּג ֻא ָּל ָתם‬ ‫ְכל‬ ‫ה‪-‬ק ְמ ָעה‪ ,‬ו ָ‬ ‫ִׂש ָר ֵאל ‪ִּ -‬ב ְת ִח ָּלה ִק ְמ ָע ִ‬ ‫ֶׁשל י ְ‬ ‫הֹול ֶכת‪.‬‬ ‫הֹול ֶכת ִהיא ַר ָּבה ְו ֶ‬ ‫ַּכ ָּמה ֶׁש ִהיא ֶ‬ ‫ר'‬ ‫[ירושלמי‪ ,‬ברכות פ”א ה”א]‬ ‫ֶא ַמר (יחזקאל‬ ‫ֻּלה ִמּזֶה‪ֶׁ ,‬שּנ ֱ‬ ‫ָא ַמר ר’ ַא ָּבא‪ֵ :‬אין ְלָך ֵקץ ְמג ֶ‬ ‫ּופ ְר ְי ֶכם ִּת ְּׂשאּו‬ ‫“ו ַא ֶּתם ָה ֵרי ִי ְׂש ָר ֵאל ַע ְנ ְפ ֶכם ִּת ְּתנּו ִ‬ ‫לו)‪ְ :‬‬ ‫ְל ַע ִּמי ִי ְׂש ָר ֵאל ִּכי ָק ְרבּו ָלבֹוא”‪ְּ .‬כ ֶׁש ִּת ֵּתן ֶא ֶרץ‪ִ -‬י ְׂש ָר ֵאל‬ ‫יֹותר‬ ‫ֻּלה ֵ‬ ‫ִק ַרב ַה ֵּקץ‪ְ ,‬ו ֵאין ְלָך ֵקץ ְמג ֶ‬ ‫ָפה ָאז י ְ‬ ‫ִּפ ְריָּה ְּב ַעיִן י ָ‬ ‫ִמּזֶה‪[ .‬סנהדרין צח‪ ,‬א‪ :‬רש”י שם]‬ ‫מעיין ידעתי בין עשבי הבר‪,‬‬ ‫בתוך השקט הכחול‪.‬‬ ‫לו ידעתי ככה לחיות‬ ‫לנבוע ולעד לא לחדול‪.‬‬ ‫הימים שעוד נותרו לאהבה‬ ‫חומקים מבין האצבעות‪,‬‬ ‫ואנחנו לא נבקש‬ ‫לא אות ואף לא רמז לבאות‪.‬‬ ‫חלקת אלוהים ופיסת שמים‪,‬‬ ‫דבר לא אבקש רק אבן קטנה‪,‬‬ ‫ראשי להניח בצל הזית‬ ‫ולשקוט ארבעים שנה‪.‬‬ ‫מעיין היה לי בין עשבי הבר‪,‬‬ ‫פינת ילדות נאמנה‬ ‫בלבי רוגעת לעד‬ ‫חלקת האלוהים הקטנטנה‪.‬‬ ‫חלקת אלוהים ופיסת שמים‪...‬‬ ‫מי זה ייקח אותי‬ ‫אל אותה השלווה שידעתי‪,‬‬ ‫אל הדממה‪,‬‬ ‫אל חלקת הקמה‪ ,‬אל ערש ילדותי‪.‬‬ ‫ערכים לאומיים ומסורת חיצ‬ ‫לונית של יציאה להרים ולצ‬ ‫חורשות‪ ,‬כדי לנטוע שתילים‬ ‫ולכסות את שממת הארץ‬ ‫בעצים מתחברים לעברו של‬ ‫העם ולערכים דתיים של‬ ‫מצוות ישוב ארץ ישראל‬ ‫על ידי הפרחתה‪.‬‬ ‫“כי תבואּו אל הארץ‬ ‫ונטעתם” (ויקרא יט)‬ ‫דֹוׁש‪ּ-‬ברּוְך‬ ‫ָ‬ ‫ָא ַמר ָל ֶהם ַה ָּק‬ ‫ִׂש ָר ֵאל‪ַ :‬אף ַעל ִּפי‬ ‫הּוא ְלי ְ‬ ‫אֹותּה ְמ ֵל ָאה ָּכל‬ ‫ֶׁש ִּת ְמ ְצאּו ָ‬ ‫ֵׁשב ְוֹלא‬ ‫ֹאמרּו נ ֵ‬ ‫טּוב‪ֹ ,‬לא ּת ְ‬ ‫ירין ַּב ְּנ ִטיש‬ ‫ְה ִ‬ ‫ִנ ַּטע‪ֶ ,‬א ָּלא ֱהוּו ז ִ‬ ‫ר“ּונ ַט ְע ֶּתם ָּכל‬ ‫ֶא ַמ ְ‬ ‫עֹות‪ֶׁ ,‬שּנ ֱ‬ ‫ֵעץ ַמ ֲא ָכל” (שם) ‪-‬‬ ‫את ם‬ ‫ּומ ָצ ֶ‬ ‫ְּכ ֵׁש ם ֶׁש ִּנ ְכ ַנ ְס ֶּת ם ְ‬ ‫ָטעּו ֲא ֵח ִרים‪,‬‬ ‫ְנ ִטיעֹות ֶׁשּנ ְ‬ ‫ֵיכם‪.‬‬ ‫נֹוט ִעים ִל ְבנ ֶ‬ ‫ַאף ַא ֶּתם ֱהיּו ְ‬ ‫(תנחומא קדושים)‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה | סדר ט"ו בשבט ‪21‬‬ ‫כשעמדה לפרוץ מלחמת העולם‪,‬‬ ‫אז הגדוד יצא לשמור על כל‬ ‫העם אז העיר בקול רעדה –‬ ‫מה יקרה לו בבריגדה?‬ ‫והגדוד כולו כאיש אחד רעם‪:‬‬ ‫השיר על הארץ‬ ‫מילים‪ :‬יהושע סובול‬ ‫לחן‪ :‬יוני רכטר‬ ‫בואו נשיר את השיר המטורף‬ ‫של הארץ‪,‬‬ ‫בואו נשיר את השיר הצהוב של‬ ‫החול‪,‬‬ ‫יחפנים מתהלכים לאורכה‬ ‫ולרוחבה של הארץ‬ ‫ועושים איתה אהבה‪ ,‬אנשים‬ ‫פורקי עול‪.‬‬ ‫איפה הארץ ההיא‪ ,‬שקראו לה‬ ‫קטנטונת?‬ ‫איפה אותה אהבה מגוללת‬ ‫בחול?‬ ‫אנרכיסטים הולכים בדרכים‪,‬‬ ‫לעורם רק כותונת‬ ‫ובוערת אש בראשם ששורפת‬ ‫הכול?‬ ‫תנו לי לשוב אל אותה הפינה‬ ‫הנידחת‪,‬‬ ‫איפה אותם החיים עם שמחת‬ ‫הפשטות‪,‬‬ ‫תנו לי מילים עזובות‪ ,‬מנגינה‬ ‫נשכחת‪,‬‬ ‫להוציא מבין הקוצים‪ ,‬קרעים‬ ‫של ילדות‪.‬‬ ‫תנו לי לשיר את השיר החולה‪,‬‬ ‫הקודח‪,‬‬ ‫מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות‬ ‫וזכויות‪.‬‬ ‫תנו לי לחזור בדרכים החולות‬ ‫אהבה לירח‬ ‫שוב לחזור ללכת יחף על שברי‬ ‫זכוכיות‪.‬‬ ‫‪ 22‬סדר ט"ו בשבט | קהילת גשר מזכרת בתיה‬ ‫אין כבר דרך חזרה‬ ‫מילים‪ :‬יורם טהרלב‬ ‫לחן‪ :‬יאיר רוזנבלום‬ ‫כשעלו הבילויים מלאי תקוות‬ ‫ויתד תקעו בארץ האבות‪,‬‬ ‫בקדחת הם חלו פה‪,‬‬ ‫מחמסינים הם סבלו פה‪,‬‬ ‫אבל משהו לחש בלבבות –‬ ‫אם זה טוב ואם זה רע‬ ‫אין כבר דרך חזרה‪.‬‬ ‫אין כבר דרך חזרה!‬ ‫על סוסים רכבו עם חרב ומקל‬ ‫לגרש כל מתנקש ומתנכל‪,‬‬ ‫ברחובות ובגדרה‪,‬‬ ‫פתח תקווה וחדרה‪,‬‬ ‫הם קראו לפלשתינה – ישראל‪.‬‬ ‫אם זה טוב ואם זה רע‪...‬‬ ‫אם זה טוב ואם זה רע‪...‬‬ ‫כשהוקמה המדינה באש קרבות‪,‬‬ ‫עוד הבריטים לא נטשו את‬ ‫התקוות‪.‬‬ ‫הם ביקשו‪ :‬נחזור לרגע‪,‬‬ ‫נחסל פה את הנגע‪,‬‬ ‫אך אנחנו רק קראנו‪“ :‬בלי‬ ‫טובות”‪.‬‬ ‫אם זה טוב ואם זה רע‪...‬‬ ‫ָקן‬ ‫ילי ְט ֶב ְריָה‪ָ .‬ר ָאה ז ֵ‬ ‫עֹובר ִּב ְׁש ִב ֵ‬ ‫יאנּוס ֶׁש ָהיָה ֵ‬ ‫ֲע ֶׂשה ְּב ַא ְד ִר ַ‬ ‫ָקן‪,‬‬ ‫נֹוט ַע ְנ ִטיעֹות‪ָ .‬א ַמר לֹו‪ :‬ז ֵ‬ ‫חֹופר ֲח ִפירֹות ְו ֵ‬ ‫עֹומד ְו ֵ‬ ‫ֶא ָחד ֶׁש ֵ‬ ‫ָקן! ֵּבן ַּכ ָּמה ַא ָּתה ַהּיֹום? ָא ַמר לֹו‪ֵּ :‬בן ֵמ ָאה ָׁשנָה‪ָ .‬א ַמר לֹו‪:‬‬ ‫זֵ‬ ‫נֹוט ַע ְנ ִטיעֹות ‪ְ -‬ו ִכי‬ ‫טֹור ַח ְו ֵ‬ ‫עֹומד ְו ֵ‬ ‫ָקן ֵּבן ֵמ ָאה ָׁשנָה‪ְ ,‬ו ֵ‬ ‫ַא ָּתה ז ֵ‬ ‫נֹוט ַע‪.‬‬ ‫דֹוני ַה ֶּמ ֶלְך‪ֲ ,‬ה ֵר ִיני ֵ‬ ‫ָסבּור ַא ָּתה ֶל ֱאכֹל ֵמ ֶהן ?! ָא ַמר לֹו‪ֲ :‬א ִ‬ ‫ָגעּו‬ ‫יעֹותי; ְו ִאם ָלאו ‪ְּ -‬כ ֵׁשם ֶׁשּי ְ‬ ‫ְּכה ‪ -‬א ַֹכל ִמ ֵּפרֹות ְנ ִט ַ‬ ‫ִאם ֶאז ֶ‬ ‫ֵע ְל ָבנַי‪( .‬ויקרא רבה כה)‬ ‫בֹותי‪ָּ ,‬כְך ֲא ִני ָיג ַ‬ ‫ִלי ֲא ַ‬ ‫מ‬ ‫“כל שנה ושנה‬ ‫מוריק הדשא‬ ‫מלבין החצב‬ ‫ומזהיר ההדר‪.‬‬ ‫כל שנה ושנה‬ ‫אדמה מתחדשת‬ ‫עולה החמה‬ ‫ויורד המטר‪.‬‬ ‫כל שנה נולדים‬ ‫אנשים לרוב‪,‬‬ ‫לשמחה ולעצב‪,‬‬ ‫לדמעות ולצחוק‪,‬‬ ‫ויש מישהו הרוצה‬ ‫רק טוב‬ ‫גם השנה‪”.‬‬ ‫שתברְך‬ ‫ֵ‬ ‫ִיהי ָרצֹון ִמלפנֶיָך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו‪,‬‬ ‫ִ‬ ‫ברּבּוי ְש ָמנים וטובים‪,‬‬ ‫כל מיני האילנות‪ ,‬ויֵצאו פירותיהם ִ‬ ‫ותברך את הגפנים שיֵצאו ענבים הרבה ְש ֵמנים וטובים‪,‬‬ ‫כדי שיהיה היין היוצא מהם ָמצוי לרוב ְל ָכל ַע ְּמָך ישראל‪,‬‬ ‫לקיים בו ִמצוַת קידוש ּומצוַת הבדלה בשבתות ובימים‬ ‫טובים‪ ,‬ויתקיים בנו ובכל ישראל אחינו מקרא שכתוב‪:‬‬ ‫לחמָך ושתה ְּב ֵלב טֹוב יֵינֶָך כי כבר ָר ָצה‬ ‫“לך אכֹול בׂשמחה ֶ‬ ‫ׂשיָך”‪( .‬על פי “לשון חכמים”)‬ ‫האלוהים את ַמ ֲע ֶ‬ ‫(לאה גולדברג)‬ ‫יהי רצון שתתחדש‬ ‫עלינו שנת אילן‬ ‫טובה ומבורכת!‬ ‫ַתם ֵס ֵדר ט”ו בשבט‪ .‬כשם שזכינו ְל ַתקנו‬ ‫ְּכה ַל ְחּגֹג את החג‪ִ ,‬לטעום‬ ‫השנה‪ ,‬כן ִנז ֶ‬ ‫ִמ ֵּפרות ַארצנּו ולעשות תיקון ט”ו בשבט‬ ‫גם בשנה ַה ָּב ָאה‪ָ .‬א ֵמן‪.‬‬ ‫קהילת גשר מזכרת בתיה | סדר ט"ו בשבט ‪23‬‬ ‫הודפס בתש"ע | ‪2010‬‬