הגביר שפירא וצריפי הזפת
איתי סראג' הגביר שפירא וצריפי הזפת אלבום משפחת פוזיילוב חתונה בוכרית בחצר בית משפחת סולימני 1942 עת־מול 204 אלבום אורה אלון רבי 6 רבקה חיימוב (רבי) והוריה בסטודיו על רקע תפאורת חוף יפו 1936 מרכז קהילתי שכונת שפירא ,רכז פרויקט 'העיר הנגלית לעין' :איתי סראג' מכל שכונות העיר ,זכתה דווקא שכונת שפירא הצנועה שמאבק יוקרה בין אישים ייטבע בשמה .מאיר געצל שפירא ,סוחר אמיד מדטרויט שבאמריקה ,הגיע ארצה בשנת .1922כוונתו הייתה לבדוק אפשרות להשקיע כספים בארץ המתפתחת ,ואולי אף להשתקע בה עם זוגתו ,סוניה. מעיני שפירא לא נעלם הפוטנציאל הכלכלי הטמון בקרקע החולית שבין יפו לתל–אביב .בשנת 1924הוא רכש שטח פרדסים גדול מדרום לרחוב סלמה ,בגבול תחום השיפוט של יפו. הוא הכשיר את השטח והחכיר את המגרשים .שטח ממוצע של מגרש שקצב שפירא למתיישב עמד על כ–400 פיק (כ– 200מ"ר) ,והמתיישבים הקימו עליהם צריפים דלים מצופי נייר זפת .שנת רכישת האדמות ( )1924צוינה כשנת הקמת השכונה ,והשכונה נקראה "שכונת נעמי מרים שפירא" על שם בתו .בעלון שהפיץ בין הקונים הפוטנציאלים ציין שברשותו "המגרשים הכי טובים עבור בתי חרושת ,אין צורך לשלם מסים ואין שום קשיים לבניה" וזאת מכיוון ש"המגרשים אינם שייכים ליפו ותל– אביב" .מאיר דיזנגוף ניסה לשדל את שפירא שיספח את השכונה לתל–אביב ואולם שפירא סרב בנימוק שהמיסוי ביפו נוח יותר .דיזנגוף נעלב והאשים את שפירא בהתנהגות לא ציונית. שפירא לא התכוון להתיישב בעצמו בנחלה המרוחקת .לכך ייעד שטח אדמה הקרוב יותר למרכזה של תל–אביב באזור רחוב הכרמל (לימים רחוב המלך ג'ורג') .כיאה לגביר, הקים שפירא בית מפואר לו ולרעייתו הענוגה סוניה .הוא אף טרח וסלל את הרחוב כדי שהרעיה לא תיאלץ לצעוד בחול הטובעני ,ובחזית הבית קידם את פני האורחים פסל של אריה .ותיקי תל–אביב נהגו לספר ששפירא חפץ לקרוא לסמטה על שם רעייתו ,אולם ראש העיר דאז, מאיר דיזנגוף ,שזכר לשפירא את פרשת השכונה שסופחה ליפו ,התנגד לדבר נמרצות .מאותו הרגע ,מספרת האגדה התל–אביבית ,הוכרזה "מלחמה" בין השניים; שפירא מתעקש ותולה שלט — "רחוב שפירא" ,עובדי העירייה מסירים את השלט ,ושפירא תולה וחוזר חלילה .לבסוף קבע דיזנגוף שעד שיוכרע העניין תיקרא הסמטה "סמטה פלונית" ,ושכנתה זכתה לשם דומה" ,סמטה אלמונית". העובדות קצת שונות וברישומי העירייה מופיע לעתים עד שנות ה– 40השם "שכונת שפירא" כשמן של הסמטאות, והשמות "פלונית" ואלמונית" נ ִתנו להן שנים לאחר מותו של דיזנגוף בשנת .1936 אגב ,לא הועילו לשפירא הגינונים שגילה כלפי אשתו, לבסוף היא נטשה אותו לאנחות וגם ילדיו ובהם הבת נעמי, התנכרו לו .דווקא שכונת העוני שיזם בחולות יפו הייתה היחידה ששמרה אמונים לשמו ולזכרו. לימים נאבקו תושבי השכונה והשכונות הסמוכות לה להיות חלק מתל–אביב ,על מנת לזכות להגנה בימי המאורעות ולתשתית חשמל ומים בימי שגרה .סיפורם של תושבי שכונת שפירא הוא סיפור עלייתם והתיישבותם בתל–אביב של עולים עניים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם, ותמונותיהם מספרות מצד אחד על שימור חיי התרבות העשירים של הקהילות גם לאחר הגיעם לתל–אביב ,ומצד אחר על השתלבותם בחברה הישראלית והנדבך שהקימו בשותפות בימי מאבק ובבנייה ועבודה. בימי מלחמה תחת ענפי גפנים שכונת גבעת משה א' נמצאת בצדה המזרחי של שכונת שפירא בתל–אביב .אלה היו אדמות כפר ערבי קטן שרכש משה מטלון ונקראו על שמו .השכונה הוקמה ב–,1934 וסביבותיה היו משופעים בפרדסים. עם מייסדי השכונה נמנה גם רבי רפאל פוזיילוב ,שעלה לארץ מסמרקנד שבאוזבקיסטן עם בני משפחתו עוד בשנת .1924באותם הימים ,כמעט מחצית מתושבי השכונה נמנו עם משפחת פוזיילוב .בניו ,בנותיו ונכדיו שנישאו רכשו אדמות והרחיבו את שטח השכונה .ב– 1945הקימו רפאל פוזיילוב ובניו את בית הכנסת "אוהל יוסף" פוזיילוב ,שבו נערכו תפילות ,חגגו את חגי ישראל ,השכימו לסליחות וציינו בר מצוות ,חתונות ,כינוסים ואזכרות. הילדים בשכונה נהגו לצאת לטיולים ברגל בפרדסים של השכונה ,ובדרכם למקווה ישראל עברו בתעלות ,בבורות מים ובין שיחים קוצניים. במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים בסיס צבאי בשכונה ובימי תקופת המאבק שלאחר המלחמה היו הבריטים מכריזים על עוצר חדשות לבקרים .בשעת העוצר התרוצצו ברחובות השכונה חיילים חבושים בכומתות אדומות ,שכונו בפי התושבים "כלניות" .גדרות תיל מסולסלים ודוקרניים הפרידו וסגרו את מעברי הכניסות לשכונה .היה שקט מתוח ,אין יוצא ואין בא .לעתים נשמעו חריקות של מנועי הג'יפים וכלי מלחמה — עוצר מוחלט! בימי הפוגה ,כשהוסר העוצר ,נהגו הבריטים לשבת על מרפסת הבית צוחקים ,מתבדחים ומתנדנדים להנאתם. בחצר הבית של המשפחה היה מקלט תת–קרקעי ,וזאת מחשש מפני הפצצות מהאוויר .במלחמת השחרור לא חסכו השכנים הערבים את נחת זרועם וירו לעבר השכונה, בעיקר בלילות ,מהמסגד באבו–כביר .למחרת בבוקר גילו התושבים קליעים נעוצים בדלת הבית. אלבום תמונות נוסף ,מסעיף אחר של המשפחה הענפה נשמר בידי רבקה מאיר פוזיילוב תושבת השכונה .רבקה הגיעה לשכונה בילדותה ב– ,1945הוריה השתכנו ברחוב בר יוחאי בצדה המערבי של השכונה .גם היא זוכרת את החיילים הבריטים בתקופת המנדט שהיו מגיעים לחצרות הבתים בשכונת שפירא ויושבים בהם באין מפריע. עת־מול 204 7 אלבום גאולה אבידן — פוזיילוב אלבום גאולה אבידן — פוזיילוב הלוויית ר’ רפאל פוזיילוב 1956מאחור :נכדיו שהגיעו מהצבא הלווית ר’ רפאל פוזיילוב יוצאת מבית הכנסת המשפחתי בגבעת משה א’, שכונת שפירא 1956 אורה ונילי רבי ליד הבית בשכונת שפירא 1957 משה וחנה אשולין ונכדם שמואל 1941 אלבום אורה אלון רבי אלבום משפחות טג'ר ואשולין עת־מול 204 רה אלון רבי אלבום או אלבום משפחת פוזננסקי 8 מתקן הנעל רבי“ , יהודה בדרך סלמה בחנותו יים” של שכ ונת שפירא, ילדי משפחת פוזננסקי באתר הבנייה של שכונת קריית שלום 1950 ימי התום בשכונה אורה רבי אלון נולדה ב– 1951בבית החולים "הדסה" שברחוב בלפור ,ומשם הגיעה היישר לשכונת שפירא ,שבה היא מתגוררת עד היום .הוריה ,רבקה חיימוב ויהודה רבי ,שניהם בני העיר ירושלים ,נישאו ב– 1950ועברו לגור בשכונת שפירא ,בשדרות השלכת פינת שיבת ציון .אורה היא הבת הבכורה מבין שלוש בנות שנולדו כולן בשכונה. לאביה הייתה חנות לנעליים שנפתחה ממש בסמוך להתיישבותם בשכונה — נעלי נילי–אור ברח' סלמה .כל התושבים של שפירא וקריית שלום היו מגיעים לקנות נעליים ולתקן בעת הצורך ,החנות של אביה נודעה כמקום מפגש מרכזי בשכונה. רבים מתושבי שכונת שפירא היו מיוצאי סלוניקי ,ולבית הכנסת הסלוניקאי ברח' מקור חיים בשכונה הגיעו הבנות כמעט כל שבת לברית או לבר מצווה שנערכה בבית הכנסת, לבושים בבגדי שבת ומקבלים סוכריות עטופות. אורה למדה בבית ספר היסודי ביאליק ברחוב לווינסקי. בשנים האחרונות הרסה העירייה את בית הספר לטובת גינה ציבורית ,בסמוך לתחנה המרכזית הישנה. תצלומי בנות המשפחה על רקע ביתן והבנייה הנמוכה מעידים שנוף השכונה שמר אף הוא על צביונו הכפרי. אלבום משפחה עובדיה רבקה מאיר פוזיילוב מעידה על ימי העוצר הקשה שהיה מוטל על השכונה בימים אלה .החיילים היו מקיפים את בתיהם ,יוצאים ונכנסים כאילו היו אלה בתיהם שלהם. אביה של רבקה ,נריה ,היה נוהג לפנות אליהם בשפה הבוכרית ומדבר אתם .רבקה הייתה אומרת לאביה כי אין הם מבינים אותו ,והוא היה משיב "אז מה ,גם כשהם פונים אליי באנגלית אני לא מבין אותם ,זה בסדר" .זו הייתה השגרה של המשפחות בשפירא ,חיילים מסתובבים ליד בתים עם נשק דרוך ,מחכים למחתרת היהודית שתופיע. הנצחת המאורעות ההיסטוריים באלבום הפרטי בימי מלחמת העולם השנייה הייתה לאנדרטה של ממש בתמונה מאלבומה של עדנה טג'ר ,תושבת קריית שלום .סבה ,משה אשולין ,מפרנסי היישוב וגואל אדמות ,רעייתו חנה ונכדם שמואל מצולמים בחצר ביתם ברחוב פינס .הכיתוב שבגב התמונה מגלה שאין זו עוד תמונה רגילה של סבא וסבתא עם נכדם ,אלא מדובר בציון דרך היסטורי בעיניו של הסב. בנו יעקב נלחם באותה העת בשורות הצבא הבריטי ומשה הנציח בדרכו האישית את יום הסכם שביתת הנשק בין האנגלים לממשלת וישי ,שהסיר את האיום הנאצי מכיוון צפון .וכך כתב בכתב חצי קולמוס" :י"ז תמוז תש"א ,זכרון 12.7.41ליום חתימת חוזה שביתת הנשק בסוריה בין ממשלת בריטניה (צרפתים החופשים) ובין צרפת ממשלת וישי .אני ורעיתי ונכדי שמואל תחת עלי גפנים בביתי רחוב פינס 23תל–אביב .והימים ימי בכורי ענבים". שני דורות במשפחת עובדיה בחתונת הבן שמעון ,אולמי “כלנית" רח’ המסגר 1973 דרכו של סוחר הבדים באבאג'אן עובדיה הגיע ב– 1951עם אשתו יוכבד היישר מאפגניסטן ,דרך העיר פרס ,לארץ ישראל .עוד מנעוריו היה באבאג'אן סוחר בדים באפגניסטן .עסקיו צלחו והוא נודע בתור סוחר אמיד בעל בית מפואר שהעיד על מעמדו בחברה .לאחר קום המדינה נאלצה המשפחה לנטוש את כל רכושה ועלתה ארצה .בדרכם לישראל ,בטהרן שבפרס, נולד הבן הבכור ,שמעון ,ואתו הם המשיכו לארץ .לאחר ירידתם מן המטוס ב– 1952הם זוכרים את טראומת הריסוס בדי–די–טי ,והיישר משדה התעופה נשלחו לשער העלייה בחיפה .ימים מספר שהו בחיפה ,ישנו באוהלים וקיבלו שם אוכל ושתייה .באותה העת יצא באבאג'אן עובדיה בחברת אחיו לכיוון תל–אביב כדי לשכור דירה למשפחתו .לאחר חיפוש ממושך הצליח באבאג'אן למצוא דירת חדר וחצי בדמי מפתח בשכונת התקווה .בינתיים נשלחה המשפחה למעברת "זרנוגה" ברחובות והתעכבה שם זמן מה .הם לא הגיעו לדירה ב"התקווה" כיוון שלא הכירו את הדרך ואת אמצעי התחבורה בארץ .לבסוף, כשעלה בידם להגיע לדירה ,הם השתכנו בה — הוא ,רעייתו ובנם שמעון .באבאג'אן רכש חנות בשכונת התקווה והחל לחזור לעיסוקו העיקרי ,מסחר בבדים .במשך השנים נולדו למשפחה עוד שישה ילדים .כשהבית היה צר מלהכיל עברה המשפחה ב– 1970לשכונת שפירא. הדירה בשכונת שפירא הייתה בת שלושה חדרים ,ולמשפחה בת תשע נפשות לא היה קל כלל — ארבע בנות היו בחדר אחד ,שלושה בנים בסלון ,וההורים בחדר .לפעמים גם הסבתא מצד האבא הצטרפה ,ובשבתות ובחגים נדחסו עוד ועוד .תמונות המשפחה מספרות על הביקורים הרבים שנערכו בסביבות השכונה .האם הייתה לוקחת את הילדים משכונת שפירא עד "התקווה" לבקר את הדוד ולהעביר את הזמן הנותר ,כי לילדים לא היו מגרשי משחק בשכונה או גנים ציבוריים .משוטטּות כיום בשכונה אפשר לראות כי השכונה שומרת על הצביון שלה :הבתים נמוכי הקומה עדיין באותו מצב ומראות אלה ,שמקצתם היו צריכים להישמר באלבומים בגדר תמונה נוסטלגית ,הם עדיין מציאות חיה בשכונת שפירא. עת־מול 204 לעיון נוסף: י' גרנובסקי וא' סראג' ,שפירא — שכונה מהסיפורים ,אסופת סיפורים ראשונה ,תל–אביב 2002 י' גולדברג ,ש' וידריך ,ע' עמית כהן ,תל–אביב .עיר גלויה ,תל–אביב 2009 9
© Copyright 2024