ישראליות בגוף ראשון-גליה
עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון :המפגש עם ישראל מנקודת מבטם של ניצולי שואה גל יה גלז נר חלד מה ידוע לנו על מפגש ניצולי השואה עם ישראל? רבות נכתב על יחס בעייתי כלפי הניצולים ועל השתקתם בשנים הראשונות ,זאת על רקע אתוס הגבורה הצברי והתעצמות מנטליות שלילת הגולה לנוכח השואה .אל גוף ידע מחקרי זה ניתן להתייחס כאל תיאור היסטורי "עובדתי יבש" ,אך מתוך ערנות לתפקידם של היסטוריונים כמעצבי תודעה וזהות קולקטיבית — אבחר לראות בו התגבשות של נרטיב זהותי הגמוני של הקולקטיב הישראלי־יהודי ,שבמסגרתו ממלאים הניצולים תפקיד משתנה .למסגרת שיח מחקרי זה שני קטבים פרשניים בנוגע להתפתחות היחס לניצולים ממשפט אייכמן ואילך :בקוטב אחד נמצא נרטיב התיקון ,המזהה תהליך דרמטי של הכלת ניצולי השואה כגיבוריה של זהות קולקטיבית חדשה אשר המירה את המוקד הציוני וההרואי שלה בהגדרה עצמית יהודית פגיעה .בקוטב השני נמצא נרטיב הניצּול ,המזהה את ניצּולם הסמלי של הניצֹולים לצד הפקרתם כבני אדם פרטיים כהתגלמות כישלונה של לאומנות ישראלית קולקטיביסטית .מסגרת השיח הדו־קוטבי מקיפה את המרחב הפרשני רק לכאורה .שכן באופן פרדוקסלי דווקא בניסיון להיות קשובים לניצולים ולצורכיהם ,לעשות עמם צדק — כופים שני הנרטיבים על הניצולים ,כל אחד בדרכו ,את סיפור המסגרת של מאבק קבוצת מיעוט בהגמוניה ,ישראלים ותיקים מול ניצולים ,בעוד הניצולים ,חושף מחקר מבוסס ראיונות זה ,לא בהכרח מזדהים עמו .הם אינם זקוקים ל"צבר" כמתווך ומבנים נרטיב של זהות ישראלית "בגוף ראשון". 485 עותק להגהה גליה גלזנר חלד פתח דבר :על המפגש בין נרטיבים של זהות מאמר זה יעסוק במפגש בין ניצולּות לישראליּות ,בין ניצולים לישראל .בעוד את המפגש הראשוני מתארים רבים כקשה ,מתייג ומדיר ,מפגש שבו הוצאו הניצולים אל מחוץ לפנתאון הגבורה ונתפסו כ"סבונים" שהלכו כצאן לטבח — הזמן עשה את שלו .ספרות זיכרון השואה מתעדת שינויים משמעותיים ואף רדיקליים שחלו ביחס אל הניצולים :מחדלי אישים מגּונים הפכו אלה לגיבורי תרבות .השינוי צמח סביב נקודות מפנה כמו משפט אייכמן ומלחמת יום הכיפורים ,עם התבגרותם של האתוסים הישראליים בכלל והתפרקותו של אתוס הגבורה בפרט ,ועם חלוף העתים שהסיט את הדגש מנרטיבי־על לנרטיבים אישיים .האם ניתן אפוא לספר על מפגשם של ניצולי השואה עם החברה הישראלית כעל מסע מפרך אשר מנוחה ונחלה בסופו? זו גרסה אחת .לצדה נרקמת גם גרסה אחרת ,נגדית :מדובר במפגש שסופו כישלון ולא קבלה .רבים מן הניצולים מופקרים לעת זקנה לחיי בדידות ,דלות ועוני ואילו המדינה ואתה גופים נוספים מונעים מהם כספים אשר יועדו להם או אף מנכסים אותם לעצמם .עולות שאלות קשות :האם גיוסם של הניצולים לפרויקט הלאומי של מתן עדות ,בעיקר במשלחות לפולין ,שם לנגד עיניו את טובתם הנפשית? האם לצד הפיכתם לגיבורים דואגת החברה גם לרווחתם הפיזית והנפשית של ניצולים? על־פי גרסה זו מדובר במפגש נצלני ,שבאופן טרגי מצליח להכיל את הניצולים רק ברמת המיתוס הלאומי ולא כבני אדם ,ובכך אינו עומד במבחן הערבות לשלומם והחשיבה על טובתם .הכתיבה המחקרית על אודות זיכרון השואה מייצרת אפוא מסגרת שיח דו־קוטבי. דיון זה ממצה בכך שהוא מקיף את האפשרויות הפרשניות לחיוב ולשלילה .שני הנרטיבים האלו צומחים ,כמעין חשבון נפש ,מתוך השיח הישראלי המחקרי והציבורי ותורמים רבות ליצירתו של דיון ביקורתי חשוב וחיוני באחד ההיבטים הרגישים של קיומנו המוסרי כחברה יהודית־ישראלית. חשוב עם זאת להבחין :הדיון ממצה אך לכאורה ,שכן באופן פרדוקסלי ניצולי השואה הישראלים עצמם לרוב משמשים בו מושאים סבילים .ההיסטוריון אלון קונפינו טוען כלפי נטיית החוקרים לעסוק בייצוגי זיכרון הלקוחים מן המישור הציבורי הגלוי והמוכר ,זיכרונות מוכתבים מלמעלה .לדבריו לזווית ראייה זו מגבלות שבעטיין היא עשויה להחמיץ את ההבניה הפופולרית של זיכרון בספֵרה הפרטית, הסמויה והמוכרת פחות .כדי להבין את הזיכרון הקולקטיבי יש לשאוף לקבל תחושה 1 של נוכחותו ושל פעולתו של הזיכרון בחייהם של אנשים. נמצא כי רווחתם הפסיכולוגית של מהגרים מוסברת בצורה המיטבית כתוצר של 1 Alon Confino, “Collective Memory and Cultural History: Problems of Method,” American Historical Review 102:5 (1997), pp. 1386–1403 486 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון יחסי גומלין בין עמדותיהם ומאפייניהם של המהגרים ובין תגובות החברה המקבלת. עמדתם של הניצולים הכרחית אפוא להבנת הסיפור בכללותו .האם לכשנשאל את פיהם של הניצולים אשר עלו/היגרו לישראל הם יכריעו בין שני הנרטיבים? ייתכן שיספרו את הסיפור מחדש וימשיגו אותו באופן שונה לגמרי .זוהי פרדיגמה חשיבתית המוכרת לנו מהקשרים חברתיים אחרים ,דוגמת זה הפמיניסטי :גם אם יש בכוונתה להבין ,כופה ההגמוניה על קבוצות מוחלשות מסגרת מושגית נתונה שאינה בהכרח נותנת להן קול .לדעת פנינה מוצפי־הלר הדיבור על חברי הקבוצה המוחלשת נעשה בקטגוריות מובנות מראש של הנגדות בינאריות המבוססות על סטראוטיפים ,דימויים וסמלים ,והם אלה שהופכים אותם לאובייקטים 3.גם אינטלקטואלים עשויים להחיל במחקריהם על ה"אחר" את אמות המידה המוכרות להם ,שהן תולדה של השיח התרבותי שהם נטועים בו 4.הפוליטיקה של הזהויות הצמיחה את התפיסה שישנן דרכים לדעת ולהגדיר התנסויות שהן שונות אך בעלות ערך שווה לאלה הנמסרות 5 בידי השיח התאורטי הדומיננטי. את המאמר הזה אקדיש למתן קול לגרסאותיהם של הניצולים מתוך ניסיון להבין את סיפור מפגש הניצולים וישראל דרך עיניהם של עשרה ניצולי שואה שראיינתי. כמו כן אבחן כיצד מתכתבים סיפורים אלה עם נרטיב הזהות הקולקטיבית המוכר לנו מן השיח המחקרי ההיסטורי ,על שני קטביו ועל התפקיד שאלה מייחסים לניצולים. כצעד ראשון אבחר לערוך "סובייקטיביזציה" של השיח המחקרי ההיסטורי ולהציגו לא כתיאור עובדתי אלא כנרטיב המבטא והמעצב זהות קולקטיבית .את מרכז הכובד בעיצוב זיכרון קולקטיבי מייחסים ג'פרי אוליק וג'ויס רובינס לאוניברסיטאות ולקהילה האקדמית 6.ההיסטוריונים ,כותב עמוס פונקנשטיין ,עוסקים בכתיבה של דימויי העבר המשותפים להם ולבני דורם וחברתם .לקולם של ההיסטוריונים — אשר מגיע אל החברה הרחבה דרך ספרי לימוד ,דרך סמלים ודרך התקשורת — תפקיד 2 2 Jean S. Phinney, Gabriel Horenczyk, Karmela Liebkind, and Paul Vedder, “Ethnic Identity, Immigration, and Well Being: An Interactional Perspective,” Journal of Social Issues 57:3 (2001), pp. 493–510 3 פנינה מוצפי־הלר" ,דתיות ,מגדר ומעמד בעיירה מדברית" ,בתוך יוסי יונה ויהודה גודמן (עורכים) ,מערבולת הזהויות :דיון ביקורתי בדתיות וחילוניות בישראל ,הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר ,ירושלים תשס"ד ,עמ' .316 צ'ארלס טיילור" ,הפוליטיקה של ההכרה" ,בתוך אוהד נחתומי (עורך) ,רב תרבותיות במבחן הישראליות ,מאגנס ,ירושלים תשס"ה ,עמ' .52-21 4 5 6 Margaret R. Somers, “The Narrative Constitution of Identity: A Relational and Network Approach,” Theory and Society 23 (1994), pp. 605–649, esp. p. 610 ’Jeffrey K. Olick and Joyce Robbins, “Social Memory Studies: From ‘Collective Memory to the Historical Sociology of Mnemonic Practices,” Annual Review of Sociology 24 (1998), pp. 105–140 487 עותק להגהה גליה גלזנר חלד בהבניית זהות וזיכרון קולקטיביים 7.בחקר נרטיבים ,טוענת מרגרט סומרס ,חל מעבר בהתמקדות מנרטיביות ייצוגית לנרטיביות אונטולוגית .בטרם המעבר ,מסבירה סומרס ,סברו פילוסופים של ההיסטוריה כי ההיסטוריונים כופים תבניות ייצוג על הכאוס של חוויות החיים ,בעוד היום ,לאחריו ,חוקרים רואים את החיים החברתיים 8 עצמם כמכילים מבנה סיפורי ואת הנרטיב כתנאי אונטולוגי לחיים החברתיים. כלומר ,היסטוריה אינה רק מסירת ידע ותיאור עובדתי ,ההיסטוריה מספרת את סיפור הווייתנו ,כמעין פס קול לחיים. ברוח זו ניווכח כי נרטיב התיקון הוא למעשה סיפור זהותו של הקולקטיב הישראלי־יהודי ,המתגושש על ערכיו .הוא מספר על הסגידה ליכולת ההגנה העצמית שכוהנה הוא החייל הלוחם ,אשר פינתה מקומה להזדהות עם נצח הסבל היהודי שמגולם בשיאו על־ידי ניצֹול השואה .על־פי נרטיב התיקון יש לניצולי השואה תפקיד מפתח בזהותנו ,בהבניית ה"אני הקולקטיבי הישראלי" ,בתור שליחי עדות ו"נשאי גורל" .הנרטיב השני מספר את סיפור זהותו של קולקטיב אשר נאמנותו היתרה ללאומיות רמסה ועדיין רומסת את הלקח האוניברסלי הראוי להילמד מן השואה ומקריבה את הניצול ,קרבן הטראומה ,על מזבח הלאומיות .בעבור נרטיב זה היו ניצולי השואה לסמל המגלם את כישלונה המוסרי האוניברסלי של מדינה שבה צורכי הקולקטיב קודמים לפרט ולצרכיו .זוהי אם כן לא רק מחלוקת בין היסטוריונים — זוהי מחלוקת עמוקה שהיא אידאולוגית במהותה בנוגע להבניית הזהות הקולקטיבית הישראלית. כצעד שני אבחר להתייחס גם לגרסאותיהם של המרואיינים במחקר כאל נרטיבים של זהות — אישית וקולקטיבית .גם נרטיבים אישיים נקראו ,אך לפני עשורים ספורים, כמקור לעובדות היסטוריות גרדא .תפיסה זו פינתה מקומה להבנות חדשות בנוגע לסובייקט ,לשפה שלו ,לתובנות התרבותיות המשתקפות דרך סיפורו ועוד 9.היום אנו מייחסים משמעות לאירועי חיינו בעבר בהקשר להווה או אף לעתיד .רצף הזיכרון תורם לאופן שבו אנו מגדירים את עצמנו כאן ועכשיו .זוהי מעין זהות המשכית, 10 תחושת העצמיות הממקמת כל אחד מאתנו באופן ייחודי בהקשר החברתי המשתנה. הפילוסוף הצרפתי פול ריקר טוען כי "חיים אנושיים הופכים קריאים יותר כשהם מפורשים כפונקציה של הסיפורים שאנשים מספרים על אודות עצמם" .הוא עושה שימוש במושג "זהות נרטיבית" ,מגדירּה בצניעות "סוג הזהות שאליה יש לאדם גישה Amos Funkenstein, “Collective Memory and Historical Consciousness,” History and 7 Memory 1:1 (1989), pp. 5–26 Somers, “The Narrative Constitution of Identity,” p. 614 8 Sidonie Smith, “Who’s Talking/Who’s Talking Back? The Subject of Personal Narrative,” 9 Signs 18:2 (1993), pp. 392–407, esp. pp. 392–393 0 Miles Little, Kim Paul, Christopher F. C. Jordens, and Emma-Jane Sayers, “Survivorship 1 and Discourses of Identity,” Psycho-Oncology 11 (2002), pp. 170–178, esp. p. 171 488 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון תודות לתיווך הפונקציה הנרטיבית" ,ומבהיר כי זו יכולה להגדיר פרטים וגם קהילות היסטוריות 11.כוחו של המונח בגמישותו .זהות נרטיבית מכילה במושג הזהות ממדים של זמן ,מרחב ויחסיות והופכת אותו לתהליכי ולמובילי 12.אך הגמישות אינה בלתי מוגבלת .ריקר מאמין כי נרטיב הוא שמבנה את הטבע היציב והבר קיימא של הפרט, שכן בהבניה הדינמית של העלילה טמון הכוח לתווך בין קביעות לשינוי .בנרטיב שלו, אדם יכול לזהות את עצמו 13.נרטיבים מעוגנים בזמן ,הם מבנים אירועי עבר ,הווה ועתיד לכדי מכלול נרטיבי שלם ובכך מעניקים תחושת רציפות ועצמיות 14.התיווך הנרטיבי מדגיש את עובדת היותו של הידע על העצמי פרשנות ,שהנרטיב ,כמו גם סמלים וסימנים אחרים ,הוא כלי נוח לשאת אותה 15.פרשנות זו ניזונה מחומרים תרבותיים וחברתיים ,ולכן הזהות הנרטיבית לעולם אינה מנותקת מהקשר .אפילו בנרטיבים של חיי היום־יום העצמי אינו יודע את עצמו באופן ישיר אלא עקיף ,דרך סימני תרבות מכל סוג המבטאים את העצמי בתיווך סמלי 16.אם כן ,העצמי מתגלה 17 דרך פעולות הסיפר (הנרציה) שלו עצמו. במובן זה אני רואה את כוחו של מושג הזהות הנרטיבית :הוא מעצים פרטים או קבוצות ומעניק להם את הכוח לעשות שימוש בחומרי התרבות והמציאות החברתית כדי לברוא את זהותם ולספר את הסיפור במסגרת המרחב שהם חיים בו ,אך לפי דרכם ועל־פי האמת שלהם .כאמור ,העצמי מתגלה דרך פעולות הסיפר שלו — דרך התכנים המזינים את סיפורו ,דרך התכנים החסרים בו ,בהדגשות שהוא יוצר ומבטא, בסגנון הדיבור ובשפה שלו — כל אלה מתוך שימוש בחומרים התרבותיים אשר סביבו ובחירות גדולה. שיטת הדגימה ושיטת הריאיון נבחרו אפוא כדי לאפשר גישה מרבית להבניה נרטיבית ובלתי תלויה של זהותם של המרואיינים ,וכדי למקד את תשומת לבנו בשונּות בין הדוברים ,בקולם ובדרכם האישית להבנות את זהותם כניצולי שואה וכישראלים. שיטת הדגימה — בניגוד למחקר הכמותני ,השואף לייצר גוף של מידע סטטיסטי על אודות אוכלוסייה ובנוגע לשאלת המחקר ,איסוף המידע במחקר האיכותני מתבצע במדגמים קטנים ובכוונה לאפשר גישה ,לעומק ולא לרוחב ,לתהליכים של יצירת משמעות ושל הבניית זהות .מטרתי בבחירת המרואיינים הייתה לראיין אנשים שאינם 11 1 2 13 14 Paul Ricoeur, “Narrative Identity,” Philosophy Today 35:1 (1991), p. 73 Somers, “The Narrative Constitution of Identity,” p. 614 Ricoeur, “Narrative Identity,” pp. 73–81 Douglas Ezzy, “Theorizing Narrative Identity: Symbolic Interactionism and Herme neutics,” The Sociological Quarterly 39:2 (1998), pp. 239–252, esp. p. 245 Ricoeur, “Narrative Identity,” p. 73 15 1 6שם ,עמ' .80 Ezzy, “Theorizing Narrative Identity,” p. 245 17 489 עותק להגהה גליה גלזנר חלד אנשי ציבור העוסקים בחיבור בין הניצולים לישראל ואינם יוצרים ,אנשי רוח או פובליציסטים אשר כותבים על הנושא וניתן להניח כי תודעתם התגבשה על־פי הקווים הנתונים של אותו דיון מחקרי־ציבורי אשר זכה כאן לכינוי "מסגרת השיח הדו־קוטבי" 18.לכן חשוב היה לי לפנות לאזרחים מן השורה ,נשים וגברים ,ולאסוף רשמים ,הדים והלכי רוח על המפגש המתמשך עם ישראל ,אשר צמחו ממגוון הקשרים הנגזרים מן השונות ביניהם בארץ המוצא ,בסוגי ההתנסות בשואה ,בגילם בזמן השואה ובעת הגעתם ארצה ,במגדר שלהם ,בסוגי המנגנונים הפסיכולוגיים האופייניים להם וברכיבי אישיותם 19.החלטתי לפנות לארגוני סיוע לניצולים כדי להשיג גישה "עיוורת" למגוון של קולות וסיפורים .תחילה פניתי לכל מנהלות הסניפים של ארגון עמך וביקשתי לראיין ניצולי שואה ורבליים .חזרו אלי שתיים :יוהנה גוטספלד, מנהלת סניף עמך בירושלים ,אשר הפנתה אותי לשתי מרואיינות ,ודגנית אדן ,מנהלת סניף עמך בנהריה ,אשר הפנתה אותי לשלושה מרואיינים .אל חמשת המרואיינים הנוספים הפנתה אותי ישראלה שוורצמן ,מנהלת השירות הסוציאלי בקרן לרווחת ניצולי השואה ,והם מנתניה ,ראשון לציון ,יפו ,גבעתיים ובני ברק .ממנה ביקשתי שתפנה אותי גם לאנשים במצב סוציו־אקונומי נמוך; לשלושתן אני רוצה להודות מקרב לב על עזרתן החיונית .אף כי חלק קטן מן המרואיינים התייחסו אל עצמם ככאלה ,לא הצלחתי להגיע לניצולים החיים במצוקה קיומית קשה והתרשמתי שאין 20 זה קל. ערכתי עשרה ראיונות מחקריים ,כולם בבתי הניצולים ,בשנת תשע"א.2011 , מקרב המרואיינים חמישה גברים וחמש נשים .מטבע הדברים רובם היו ילדים בשואה. הם הגיעו לארץ בשנים ,1964-1945בהיותם בני שמונה עד שלושים וארבע ,מרומניה, 1 8העיתונאי ניצול השואה צבי גיל הוא דוגמה נגדית :גיל נושא את דגל המאבק הציבורי החשוב למען ההכרה בתרומתם של הניצולים לחברה ולמדינה בישראל ,אך הוא עושה זאת כשהוא שרוי בתוך מסגרת השיח הדו־קוטבי ,בקיא ומצוי בה היטב ומדבר בשפתה .ראו צבי גיל" ,מרחק הזמן בין מידע למודעות :תרומת ניצולי השואה למדינה :הסיפור הלא־חדש שטרם סופר" ,כיוונים חדשים ,)2002( 6עמ' .96-74 19פסלתי את השיטה של מדגם כדור שלג ,שבה אנשים מפנים לאנשים .ראו אשר שקדי ,מילים המנסות לגעת :מחקר איכותני — תאוריה ויישום ,רמות ,תל אביב תשס"ג .קולגות ומכרים הציעו לי לפגוש ולראיין ניצולים שהכירו ופגשו שהם "אנשים מדהימים" ,שעליהם שמעו או שאותם פגשו בהרצאות או במחקר ,אך חששתי כי כך אגיע לניצולים אשר ממילא התבלטו בשיח הציבורי וכי סיפורם יתלכד עם מסגרת השיח הדו־קוטבי ,משום שהושפעו ממנו ,עוצבו על־ידו או עיצבו אותו .במחקר שבו מספר מועט של נחקרים אין משמעות למושג "מקרי". להפך .אנו משתמשים במושג "'מדגם מכוון' המתמקד בבחירת האינפורמנטים המייצגים באופן הטוב ביותר את האוכלוסייה שממנה נבחרו ויש ביכולתם ללמד אותנו על התופעה הנחקרת", שם ,עמ' .52 20ממרדכי גרינברג ,שאותו פגשתי במהלך המחקר ,שמעתי כי גייס כספים לפרויקט סדנאות הומור לניצולים בעיר ראשון לציון ,ומתוך 2,000ניצולים הרשומים במערכת נענו להשתתף בפרויקט רק כ־ 40איש. 490 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון סלובקיה ,גרמניה ,יוגוסלוויה ,פולין והונגריה .הם חוו מגוון התנסויות והיסטוריות בשואה (מחנות ריכוז ,מחנות עבודה ,גטאות ,מחבואים ,פרטיזנים ,מחנות מוות; חלקם שרדו לבדם וחלקם שרדו עם בני משפחה) .ביניהם יש מי שנקלטו בערים ויש שנקלטו בקיבוצים .רוב המרואיינים מוצגים בשמותיהם האמתיים ,אם כי לא תמיד במלואם. שיטת הריאיון — בחרתי בשיטת ריאיון תלת־שלבית שבה ניתן למרואיינים המרחב לספר את סיפורם באופן חופשי בתגובה לשאלה פותחת ,ורק לאחריו הם נשאלים שאלות נוספות .בשלב השני — שאלות הבהרה ובשלב השלישי — שאלות פתוחות נוספות .שאלת הגירוי הפותחת את הריאיון ,הקבועה מריאיון לריאיון ,ביקשה מהמרואיינים להפיק סיפור משלהם" :אני מתעניינת בנקודת המבט של הניצולים על המפגש בין הניצולים והשואה ובין ישראל והישראליּות .בהקשר זה ,רציתי לבקש ממך לספר על עצמך כניצול/ה ,כישראלי/ת ,ועל המפגש בין השניים" .שיטת ריאיון זו מאפשרת מרחב מרבי ליצירת נרטיב אישי :פעולת הסיפור של נרטיב היא תהליך סלקטיבי שבמהלכו בוחר הדובר באילו חומרים להשתמש ואילו להשאיר בחוץ, אילו להדגיש ובערך אילו להמעיט ,בהתאם לתפיסה העצמית ולתפיסת העולם שלו. מכיוון ששאלת הפתיחה קבועה ,את השונות בתשובה ניתן לייחס לעולמם הפנימי של המרואיינים ,לסדרי העדיפויות שלהם ולאופן שבו הם תופסים את עצמם במרחב שבין היותם ניצולים ובין היותם ישראלים 21.בהתאם ,בתהליך ניתוח הראיונות ניתן משקל רב לבחירות אלה של הדוברים — המשקפות את הארגון הפנימי והמושגי שלהם כלפי המפגש עם ישראל ואת המשמעות והחשיבות היחסית שהם מעניקים לאירועים בעבר ובהווה — ולרכיבי הזהות למיניהם .היעדר ההתערבות ,לפחות בחלקו הראשון של הריאיון ,מאפשרת להסיק וללמוד על המשמעויות הסובייקטיביות של הדובר ,שהן בלתי תלויות ו"נקיות" מהשפעותיהן של הנחות היסוד שלי כחוקרת ומהבניית עולם התוכן כפי שפגשתיה אני ,זו המעוגנת במסגרת השיח הדו־קוטבי של שני הנרטיבים — נרטיב התיקון ונרטיב הניצול. מאמר זה יעסוק כולו בנרטיבים של הבניית זהות ובהתכתבות ביניהם — שני נרטיבים קוטביים של הנרטיב ההיסטורי הישראלי־יהודי מחד גיסא ,ועשרה נרטיבים של הניצולים אשר רואיינו למחקר מאידך גיסא .במהלך ניתוח הראיונות הופתעתי להיווכח כי הניצולים לא בהכרח מזדהים עם הנרטיב ההיסטורי אשר צמח מתוך צורכי הזהות של הקולקטיב הישראלי והמסופר מנקודת מבטו .לעתים הם מספרים את הסיפור אחרת ואינם מזדהים עם התפקיד ההיסטורי והזהותי ש"יועד" להם. Gabriele Rosenthal, “Reconstruction of Life-Stories: Principles of Selection in Generating 21 Stories for Narrative Interviews,” Narrative Study of Lives 1:1 (1993), pp. 59–91 491 עותק להגהה גליה גלזנר חלד מסגרת השיח הדו־קוטבי: נרטיבים של זהות קולקטיבית קליטת ניצולי השואה בישראל :מכאוב המפגש החברה היהודית המתגבשת בארץ־ישראל בנתה את דמות היהודי החדש והריבון בארצו כאנטי־תזה לדמות היהודי הגלותי .בעוד יהודי הגולה זוהו עם הקרבה ומוות פסיבי ,שאפו הציונים לזהות עצמם כממשיכיהם של אבותיהם הקדמונים אשר שבים אל אדמתם ואל ההגנה עליה .לשם כך הקימו לחיים מיתוסים רדומים ,כסיפור בר־ כוכבא או אלעזר בן יאיר במצדה ,והתאימו אותם לצורכיהם החברתיים .הצבר הפך לדמות מיתולוגית ,והוא אופיין לא רק במה שיש לו ,אלא גם במה שאין לו :הוא אינו פוחד ,אינו חלש ועדין ,אין בו רוח גלותית ,והוא ישים סוף להשפלה של אבותיו .כל מה שחסר ליהודי יש בו :כוח ,בריאות ,עבודה ,חזרה לטבע ,שורשים עמוקים ומן האטיות והכבדות שיש בעובדי אדמה 22.דן בר־און סובר ששלילת הגלות והניתוק החד ממנה ביטאו מאמץ להתגבר על כוח המשיכה העז של הגלות ,מאמץ שגבה מחיר פסיכולוגי גבוה "בהשוואה לכל תהליך פרידה אחר ,המאופיין ביכולת לנוע בין החדש והישן, עד שנשלמת הבחירה בחדש במובן עמוק יותר" 23.דרך משקפיים ציוניים־צבריים אלה ודרך אתוס לאומי אנטי־גלותי זה הובנה גם השואה ,משזו עלתה לכותרות. היחס כלפי הנספים והניצולים היה ביקורתי ,ואופיין בנטייה להאשים את הקרבן. עוז אלמוג כותב" :האסון הנורא שאירע ליהודי אירופה חידד עבור היישוב הוותיק בארץ את הבדלי האישיות והאופי בין היהודי הגלותי שהובל כביכול 'כצאן לטבח', ובין היהודי החדש (החלוץ והצבר) ,בעל הגאווה והכבוד העצמי ,שעמד בגבורה מול צוררי ישראל ואף יכול להם" 24.יחיעם ויץ מזהה נטייה גורפת להאשמת הקרבנות כבר בשנות הארבעים ,בעיצומה של המלחמה ,מימין ומשמאל ,על שלא הבינו ,לא קראו את המפה ולא הסיקו את המסקנה היחידה — ציונות 25.דבריו של יצחק גרינבוים 26 בשנת " :1942צרת היהודים בגולה היא שהעדיפו חיי כלב מוכה על מוות בכבוד", או דבריו של יצחק לופבמן משנת 1943על המוני היהודים ש"מתו מוות שאינו יפה Yael Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National 22 )Tradition (Chicago: The University of Chicago Press, 1995 23 2 4 25 26 דן בר־און ,על ה"אחרים" בתוכנו :תמורות בזהות הישראלית מנקודת ראות פסיכולוגית־ חברתית ,אוניברסיטת בן־גוריון בנגב ,באר שבע תשס"ו.2 עוז אלמוג ,הצבר :דיוקן ,עם עובד ,תל אביב תשנ"ז ,עמ' .138 יחיעם וייץ" ,עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית בשנות החמישים" ,בתוך ישראל גוטמן (עורך) ,תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה ,יד ושם ,ירושלים תשנ"ו ,עמ' .477 מצוטט אצל תום שגב ,המיליון השביעי :הישראלים והשואה ,כתר ודומינו ,ירושלים ,1991עמ' .62 492 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון כל־כך" 27ממחישים את הנעימה הביקורתית החריפה ,את היעדר האמפתיה ואת חוסר ההבנה המוחלט והעמוק של המצב באירופה שאתם נאלצו הניצולים להתמודד לאחר המלחמה .בקרב בני הנוער אשר לא נולדו בגולה היה מושג שלילת הגלות 28 לשלילת יהודי הגולה ,והוא היתרגם לכדי תחושת ניכור ודחייה. אחרי המלחמה התחדדו המגמות הללו .תמה מרכזית אשר כוננה את היחס הקשה כלפי הניצולים הייתה ההפרדה המוחלטת בין חברי תנועת המרי ובין כלל הציבור היהודי .ההתמקדות בלחימה ובהתנגדות בשואה הייתה ללא כל פרופורציה להיקפן. רות פירר כותבת: הדגשת "הגבורה" הלוחמת בספרי הלימוד היא תולדה של הנטייה בישראל "לאזן" ,או "לטשטש" ,את תחושת הקלון [ ]...הדגשת הגבורה בשואה משתלבת במגמה האקטיביסטית־מיליטנטית ,המאפיינת את ספרי הלימוד ואת הלכי הרוח של התקופה (בין 1948ל־ .)1967הציונות מרדה בהיסטוריה הגלותית וניצחה בנס הקמת המדינה בתש"ח .תפיסה כזו מחייבת ,בהכרח ,צמצום של תיאור העמידה היהודית בתנאי השואה ,העשויה להתפרש גם כ"סתגלנות יהודית גלותית" ,שאותה הוקיעה הציונות ,כאשר הרימה את דגל המרד 29 והעלייה לארץ־ישראל. בעוד ההזדהות עם חברי תנועת המרי הייתה עצומה ,ולהם ניתן יחס של כבוד והערכה כאל מי שהגשימו את ערכי היסוד של היישוב העברי ,בעיקר של תנועות השמאל הציוני ,נתפס כלל הציבור היהודי כפסיבי מבחירה" .למדנו :אפשרית התנגדות ,אפשרית והכרחית .ואמת זו למדנו יותר מכל מחברינו אנשי 'החלוץ'", הצהיר יצחק טבנקין, המון בית ישראל לא ניסה לעמוד [ ]...ששה מליונים אלה שהובלו לטבח — הכרחית הייתה להם ההתנגדות [ ]...לא הייתה התמוטטות יותר גדולה באמונה באלוהים מאשר חוסר־אונים זה [ ]...הרוח היא שהשיגה את הנשק ,כי נשק להתגוננות מצוי בכל מקום לאדם שאיננו רוצה למות ככלב ,לאדם שרוחו 30 מתנגדת :האבן הראשונה ,המקל ,הציפורניים. 27 2 8 29 30 מצוטט אצל ויץ" ,עיצוב זיכרון השואה" ,עמ' .490 רוני שטאובר ,הלקח לדור :שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים ,יד יצחק בן־צבי ,המרכז למורשת בן־גוריון ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב ,ירושלים ,קריית שדה בוקר ובאר שבע תש"ס. רות פירר" ,בין דעה לידיעה :ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים ( ,")1986-1900דור לדור ג ( ,)1986עמ' .46 מצוטט אצל שטאובר ,הלקח לדור ,עמ' .28 493 עותק להגהה גליה גלזנר חלד בסוף שנות החמישים כתב ההיסטוריון שמשון קירשנבאום" :עמידת הגבורה של יהודי הגטו מפצה במשהו על ההתנהגות המבישה של אלו שהובלו למחנות המוות. הכבוד האנושי של המעונים וההרוגים שוקם" 31.את מרד הגטאות נטו בארץ לנכס בעיקר בקרב תנועות הנוער של השמאל הציוני" :המיתולוגיה המקומית טיפלה בבעיה על פי דרכה :היא אימצה לה את המרד כמו היה מבצע שלה" 32.מנגד ,ביטוי לבוז שרחשו הישראלים כלפי המוני הניצולים היה הכינוי הלעגני "סבונים" .זה הקים מחיצה ברורה בין "הם" ,הניצולים הגלותיים ,ל"אנחנו" ,הצברים 33,שאותם אכנה כאן הישראלים הוותיקים" .הם יהודי החורבן" ,כותב גרשון שקד" ,יהודי תשעה באב ,הכותל המערבי והמשיח שהם כצאן לטבח יובל ,לעומת צעירי צקלג הנלחמים בהצלחה מלחמת מצדה מודרנית" 34.כמעט כל האנדרטאות לזכר השואה בישראל מבטאות תפיסה דיכוטומית זו .מודגשת בהן גבורה יהודית אקטיבית המקושרת לגבורת הלוחמים במערכות ישראל ,והחיים בגולה מוצגים בריחוק ובערפול מתוך טשטוש ההפרדה בין החיים בגולה ובין המוות והחורבן שקטעו אותם 35.בתיה ברוטין מנתחת את דפוסי הנצחת השואה בישראל דרך אנדרטאות ,מגיעה למסקנה דומה ומוסיפה כי באמצעות האנדרטאות מועבר המסר שמדינת ישראל משמשת נחמה ופיצוי על השואה .מתי השואה ומתי מערכות ישראל מוצגים באנדרטאות בכפיפה אחת כמי שמתו למען המולדת ולמען קיום העם היהודי בארצו 36.חנה יבלונקה טוענת כי תיוגם של הניצולים בארץ ,ובכלל זה השימוש במושג "כצאן לטבח"" ,היה במידה 37 מכרעת פרי תפיסות שהובאו לכאן על ידם ,ואומצו על־ידי בני הארץ". מאחורי התייחסות היישוב לשואה ולניצולים נשקפו אשמה ובושה מצד אנשי היישוב בארץ על חוסר מעורבותו ועל עיסוקו בקטנות בעוד אירופה בוערת .לכן נאחז היישוב במיתוס גבורתם של שבעת הצנחנים שנשלחו מטעמו לאירופה הכבושה, ושמות ספינות המעפילים קרויות על שם צנחנים אלה ,או מנציחות אירועים אחרים Eliezer Don-Yehiya, “Memory and Political Culture: Israeli Society and the Holocaust,” in 31 Ezra Mendelson, ed., Modern Jews and their Musical Agendas (Studies in Contemporary Jewry, 9) (New York: Oxford University Press, 1993), p. 144 3 2שגב ,המיליון השביעי ,עמ' .167 33שם ,עמ' .168 34גרשון שקד" ,בין הכותל ובין מצדה :השואה והתודעה העצמית של החברה הישראלית" ,בתוך גוטמן (עורך) ,תמורות יסוד בעם היהודי ,עמ' .524-511 James E. Young, “Israel’s Memorial Landscape: Sho’ah, Heroism, and National 35 Redemption,” in Peter Hayes, ed., Lessons and Legacies: The Meaning of the Holocaust in a Changing World (Evanston: Northwestern University Press, 1995), pp. 279–304 3 6בתיה ברוטין" ,על מזבח העם והמולדת :אנדרטות משותפות להנצחת 'השואה והגבורה' ולנופלים במערכות ישראל" ,ישראל ,)2003( 4עמ' .185-155 37חנה יבלונקה" ,זהויות סותרות ,זהויות משלימות :ניצולים ,זיכרון השואה ,והזהות הישראלית", בתוך יואל רפל (עורך) ,בריחים של שתיקה :שארית הפליטה וארץ־ישראל — קובץ מחקרים ותעודות [משואה כח] ,משרד הביטחון ומשואה ,תל יצחק תש"ס ,עמ' .303 494 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון באפוס הארץ־ישראלי; "לעומת זאת ,רק אנייה אחת — 'מרד הגטאות' — נקראה על שמם של הלוחמים היהודיים באירופה; לאנייה אחת ניתן השם ,וכמה סמלי הדבר — 'המעפיל האלמוני'" 38.כל אלה ,טוען יחיעם ויץ ,ביטאו חוסר ביטחון בסיסי שמנע מן החברה הישראלית בעשורים הראשונים שאחרי המלחמה להיישיר מבט ולהתמודד עם האימה ,החרדה והחולשה .איריס מילנר מציגה את האשמה כתוצר הכרחי של המפגש בין ניצולים באשר הם ובין החברות שקלטו אותם .מן האטימות שבה נתקלו הניצולים מהדהדת אשמה מוסרית אל מול נוכחותה האילמת של הטראומה :אשמה על ההתמודדות עמה בהתאם לצורכי ההגמוניה הפוליטית ועל השתיקה של מי שחיו את חייהם במקביל לאירועים 39.גם חוסר היכולת והרצון להתמודד עם החולשה ועם האסון הנורא הובילו לשני אופני התמודדות עיקריים אלה — השתקה והאשמה; אתוס העמידה ,הגבורה והכוח הציוניים השפיעו ,ללא ספק ,על היחס לניצולי השואה. הלכה אפוא והתבססה בארץ ההנחה "שככל שימעיטו לדבר על השואה — כן ייטב לכולם .וכך נולדה השתיקה הגדולה ,שנשברה רק כעבור שנים ,בימי משפט קסטנר" 40.בעשורים הראשונים ,טוען אליעזר דון־יחיא ,התעלמו מנהיגי האומה, בעיקר דוד בן־גוריון ,מן השואה ,והנצחתה התבצעה כמעט רק ברמה של ארגונים ומוסדות לא ממשלתיים 41.השתיקה וההשתקה מופיעות בספרות הדור השני בישראל כעובדה מוגמרת וחד־משמעית ,טוענת איריס מילנר .לדבריה היצירות השונות מייצגות הוויית ניצולות המאופיינת בנטייה מובהקת להשתקת הטראומה ולהדחקתה [ ]...הסיפור שאותו היא [הספרות] מבקשת לספר הוא בין השאר סיפור על־אודות שתיקה קשה ומעיקה ,שעל־פי גרסתה התקיימה גם התקיימה ,ועל אודות גלגוליה של שתיקה זו .השתיקה היא נקודת 42 המוצא של העלילות הספרותיות כולן ,כמעט ללא יוצא מן הכלל. דן בר־און כותב" :האשמה זאת ,בצירוף תחושת האובדן ,האשם והכאב של הניצולים עצמם ,החריפו את התהליך של שתיקה והשתקה ,שהשפיע עמוקות על משפחות ניצולים רבות .חלק מהעומס הרגשי הועבר לדור הבנים ,ללא מילים ,ושנים רבות היו צריכות לעבור ,לרובם ,כדי לפענח את סוד השתיקה" 43.אניטה שפירא מבחינה בין השתקת השואה במישור הציבורי ובין זה הפרטי .לדעתה במישור הרטוריקה 3 8ויץ" ,עיצוב זיכרון השואה" ,עמ' .492 39איריס מילנר ,קרעי עבר :ביוגרפיה ,זהות וזיכרון בסיפורת הדור השני ,עם עובד והמכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן באוניברסיטת תל אביב ,תל אביב תשס"ד. 40שגב ,המיליון השביעי ,עמ' .168 Don-Yehiya, “Memory and Political Culture,” p. 140 41 42מילנר ,קרעי עבר ,עמ' .44 43בר־און ,על ה"אחרים" בתוכנו ,עמ' .14 495 עותק להגהה גליה גלזנר חלד הציבורית "שימשה השואה נימוק ומיתוס ,לגיטימציה והסבר ,עוד בימי המאבק להקמת המדינה וכמובן שגם אחרי הקמתה" 44.במישור הפרטי איש לא רצה לשמוע את סיפוריהם של הניצולים" .הזיכרון הקולקטיבי שימש כסות שהעלימה מתחתיה 45 את הזיכרון הפרטי ,את החוויה האישית". חשוב לציין כי יש גם מי שזיהו מעורבות של הניצולים בעיצוב שיח השואה הישראלי .דליה עופר כותבת" :בשנות החמישים והשישים האנשים שהיו מעורבים בעבודתם של מוסדות ההנצחה שיקפו בעיקר את עמדותיהם של הניצולים" 46.עופר רואה את השיח הישראלי על השואה כרב שכבתי ורב קולי ,ככזה שעוצב על־ידי בני דורות שונים ,רקעים שונים ועדות שונות בתהליך של יצירת דיאלוג בין הווה לעבר. חנה יבלונקה חולקת על השימוש הגורף במושג "השתקה" ,וכאמור רואה מעורבות גדולה של הניצולים עצמם בקורות אותם בשנות קליטתם בארץ" :האינטראקציה שבין בני הארץ לעולים הניצולים היתה ,בלשון המעטה ,מורכבת ביותר ,ומכל מקום רחוקה מרחק רב מלהיות סיפור של התנשאות והשפלה מצד הראשונים .במקביל גם אין לאתר את אותה שתיקה גדולה ,מעיקה ומיתולוגית המתוארת בכתובים" 47.בועז כהן טוען במחקרו על ניצולים חוקרי שואה כי עבודת המחקר ההיסטורית שנעשתה בידי ניצולים "קוראת לנקודת מבט חדשה על מה שכונה שתיקת הניצולים ועל היחס האמור של החברה הישראלית אליהם" 48.היסטוריונים אלה ואחרים חקרו לעומק את 49 מקומם של הניצולים בעיצוב הזיכרון הישראלי ,ומציגים מפגש הדדי הרבה יותר. היחס לניצולים על ציר הזמן :נרטיב התיקון עם חלוף העתים ,עם השינויים הפוליטיים־חברתיים ועם היחלשותם של האתוסים המכוננים — חלה התפתחות גם ביחס הישראלים אל הניצולים ואל השואה. 4 4אניטה שפירא" ,השואה :זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי" ,בתוך הנ"ל (עורכת) ,עצמאות 50 :השנים הראשונות — קובץ מחקרים בין־תחומי ,מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ,ירושלים תשנ"ח, עמ' .535 45שם. Dalia Ofer, “Israel,” in David S. Wyman and Charles H. Rosenzveig, eds., The World 46 Reacts to the Holocaust (Baltimore: The John Hopkins University Press, 1996), p. 837 47יבלונקה" ,זהויות סותרות ,זהויות משלימות" ,עמ' .303 Boaz Cohen, “Holocaust Survivors and the Genesis of Holocaust Research,” in Dieter 4 8 Johannes-Steinert and Inge Weber-Newth, eds., Beyond Camps and Forced Labour: Current International Research on Survivors of Nazi Persecution (Osnabrueck: Secolo Verlag, 2005), p. 298 49לדוגמה Dalia Ofer, “The March of Memory: Survivors and Relatives in the Footsteps of the Kladovo-Sabać Refugees,” Israel Studies 12:3 (2007), pp. 134-160; Judith Tydor Baumel, “Bridging Myth and Reality: The Absorption of She’erit Hapletah in Eretz .Yisrael, 1945-1948,” Middle Eastern Studies 33:2 (1997), pp. 362–382 496 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון ההשתקה ,ההתעלמות ,ההכחשה והבוז — כל אלה פינו בסופו של דבר את מקומם לאתוסים חדשים ,לתפיסה אחרת של הניצולים ,של השואה ,של משמעויותיה ושל מקומה עבור הישראלים .השינוי היה הדרגתי ,וחוקרים שונים ממקמים את נקודת המפנה אחרת" .משפט אייכמן היה לנקודת המפנה בעיצוב עמדותיהם של ישראלים כלפי השואה" ,כותבת דליה עופר" 50.לאחר משפט אייכמן" ,כותב בר־און, ועוד יותר לאחר מלחמת יום כיפור (שבה חשנו על בשרנו את הכורח בהישרדות ללא לחימה) ,התחלפה האשמה זאת בהבנה עמוקה יותר של הצורך להישרד בתקופת השואה ,גם ללא לחימה או הקרבה נוסח מלחמות ישראל הראשונות .שינוי זה נבע מהחשיפה מחדש למצבים דומים ,בעקבות "מלחמת המחדל" של ,1973ואולי גם בעקבות ההבשלה של המודעות הפוליטית בקרב 51 דור בני הניצולים. דניאל גוטוויין מציין את מלחמת ששת הימים כגורם מאיץ לתהליכים החברתיים שהחלו במשפט אייכמן .הפחד בימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים ,כך נראה, יצר בסיס משותף לישראלים וליהודי אירופה המותקפים .לקח השואה בתקופה 52 זו היה של גיבוש תודעה משותפת יהודית־ישראלית שלפיה העולם כולו נגדנו. אניטה שפירא ממקמת את השינוי ביחס לניצולים ולסיפוריהם בעלייתן של אליטות חדשות בישראל ובמכלול התמורות החברתיות ,הכלכליות והתרבותיות שחלו בחברה הישראלית בשנות השבעים .אלו אפשרו לניצולים לתבוע את ההכרה 53 בזיכרונם הפרטי ואת שילובו בזיכרון הקולקטיבי. השינוי התפיסתי היה מקיף ועמוק .כאמור ,השאלה הכביכול נקודתית של היחס לניצולי השואה נוגעת ישירות לסוגיית הליבה של זהות הקולקטיב הישראלי־יהודי. לדברי גרשון שקד: זיכרון החורבנות השונים (מחורבן בית ראשון ועד חורבן יהדות אירופה) הפך להיות מהוויה שלילית ,שבני הארץ הם היפוכה הדיאלקטי ,לחלק אינטגראלי של הזהות היהודית־ישראלית .הניגוד שבין אנחנו ואתם ,בני הארץ ובני הגלות, Dalia Ofer, “History, Memory, and Identity Perceptions of the Holocaust in Israel,” in Uzi 50 Rebhun and Chaim I. Waxman, eds., Jews in Israel: Contemporary Social and Cultural Patterns (Hanover: Brandeis University Press and University Press of New England, 2004), p. 399 5 1בר־און ,על ה"אחרים" בתוכנו ,עמ' .14 52דניאל גוטוויין" ,הפרטת השואה :פוליטיקה ,זיכרון והיסטוריוגרפיה" ,דפים לחקר תקופת השואה טו (תשנ"ט) ,עמ' .52-7 53שפירא" ,השואה :זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי" ,עמ' .540-527 497 עותק להגהה גליה גלזנר חלד התבטל .החרדה היהודית מפני ההשמדה וההכרה בחולשה היסודית של הקיום היהודי בין החורבנות ולאחר החורבן הגדול שבכל החורבנות העלו מחדש בחיים 54 ובספרות את דמות היהודי הישן ,השוכן בלב־לבו של העברי החדש. דליה עופר מתארת כיצד בעקבות משפט אייכמן התחלפו ההתנשאות והיהירות בענווה ,בכנות ובגאווה בניצולים: במהלך המשפט עצמו התגלו כגיבורים ,שבהשתקמותם גילמו את משמעות הלידה היהודית מחדש [ ]...נעשה הצעד הראשון שהבטיח כי ניצולים לא יהיו עוד קבוצה אנונימית של אנשים — עכשיו הם היו לאינדיבידואלים עם שמות וביוגרפיות [ ]...תחושת הסולידריות שנבעה מהכרה זו הזמינה התבוננות עמוקה יותר של השואה ומשמעותה ,ומאמץ גדול יותר להזדהות עם הזיכרונות בצִלם חיים הניצולים בישראל יום־יום [ ]...החלה תחרות לקידום זיכרונותיך האישיים ולהגדרה חדשה של מושג הגבורה וההישרדות בדרך 55 שתאפשר לפרטים מרחב ציבורי לזיכרון אישי ולהנצחה. בהתאם ניתן לעקוב אחר שינוי בדפוסי ההנצחה .בשנות השבעים והשמונים החלה התעניינות רחבה בעבודותיהם של ציירים ניצולים אשר עבודתם מזוהה עם השואה, ובכך הוענק "להם וליצירותיהם מקום של כבוד בבניית אותו גשר שישראלים כה רבים חיפשו שיגשר בין יהודי אירופה הנרצחים להוויה הישראלית" 56.כמו כן התפרסמו עשרות ספרי זיכרון אישיים 57.באנדרטאות זיכרון החלו לבטא גם את הרעיון שעצם ההישרדות ,ולא רק התנגדות מזוינת ,היא גבורה .באופן דומה הונצחו 58 גם חסידי אומות העולם ,ובזה הועלתה על נס הגבורה האנושית ולא הלאומית. פעולות הנצחה קהילתיות ,שבעבר לא זכו לגיבוי ואף נדחקו ,החלו לקבל לגיטימציה והתרחבו .כך למשל יד ושם קיבל על עצמו להנציח את זכר הקהילות היהודיות באירופה ,פרויקט שבעבר טופל ומומן על־ידי קהילות הניצולים עצמן 59.האיסוף של עדויות ניצולים ,פרויקט שבשנים הראשונות טופל בידי ניצולים 60,הפך לאינטנסיבי 54שקד" ,בין הכותל ובין מצדה" ,עמ' .522 Ofer, “History, Memory, and Identity,” pp. 399-400 55 5 6יבלונקה" ,זהויות סותרות ,זהויות משלימות" ,עמ' .312 57שם ,עמ' .315 58ברוטין" ,על מזבח העם והמולדת" ,עמ' .67 Judith Tydor Baumel, “‘In Everlasting Memory’: Individual and Communal Holocaust 59 Commemoration in Israel,” Israel Affairs 1:3 (1995), pp. 146–170 60יבלונקה" ,זהויות סותרות ,זהויות משלימות" ,עמ' .312 498 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון והתרכז בתיעוד בווידאו של סיפורים אישיים 61.דליה עופר מזכירה פרויקט נוסף של יד ושם שמסמל היטב את חזרתו של הזיכרון הפרטי למרכז הבמה — פרויקט "לכל איש יש שם" ,שבו אנשים מקריאים בקול את שמות קרוביהם שנספו .עופר מתייחסת גם לפן נוסף של השינוי בהנצחה ,אשר מאפיין לא רק מעבר מן הזיכרון הציבורי לפרטי ,אלא גם ניסיונות לשינוי אידאולוגי — מהנצחה לאומית להנצחה של המשמעות האוניברסלית של השואה .כך נעשה בבית הספר המזרחי קדמה ,אשר בחר להדליק משואה שביעית לזכר קרבנות מקרים נוספים של רצח עם ,או בטקסים חלופיים בעלי אוריינטציה אירונית ופרובוקטיבית ,שנמנעים מקידוש הנספים ומהדגשת הקרבנות ,מקשרים את השואה למצבם של הפלשתינים ,ועושים שימוש 62 במוזיקה אחרת ובסמלים אחרים. כך מתארת אניטה שפירא את השינוי התפיסתי: ההכרה שהשואה איננה עניין של אנשים אחרים במקומות אחרים ,אלא היא חלק מן הזהות הקולקטיבית שלנו ,במובן הבלתי־אמצעי והחווייתי ולא במובן המופשט המרוחק ,היא השינוי המשמעותי שחל בקליטת השואה בחוויה הישראלית .השינוי התבטא בין השאר בכך ,שעתה הכול רצו להיות שותפים 63 לחוויית השואה וליטול חלק בהנצחתה. למשיכה לשואה כזירה מכוננת זהות יש כמובן גם פן אוניברסלי" .במה שבסופו הפוסט־מודרני של המילניום שלנו מתקרב להיות מסע חיפוש תאולוגי" ,כותבת סדרה דקובן־אזרחי" ,מתגבשת אתיקה ואסתטיקה חדשה של ייצוג ,שעבורה אושוויץ הוא נקודת ההתייחסות האולטימטיבית" 64.במסגרת מחקרו מצא יאיר אורון כי כ־90-80 אחוזים מפרחי ההוראה היהודים בשנת ,1990מכל זרמי החינוך ,הסכימו עם ההיגד "כל יהודי בעולם צריך לראות את עצמו כאילו הוא ניצול שואה" ,וביטאו הזדהות 65 עם הגורל היהודי בתקופת השואה וגאווה על התנהגות היהודים בתקופת השואה. התהליכים הללו צמצמו וטשטשו את הפער התהומי שדימו הישראלים לראות בינם 66 ובין היהודי הגלותי ,והפכו את הישראלים ליהודים הרבה יותר. הנרטיב הראשון ,נרטיב התיקון ,מבנה אפוא את הזהות הלאומית הישראלית 6 1נילי קרן" ,השפעת שארית־הפליטה על תודעת השואה בחברה הישראלית" ,בתוך רפל ,בריחים של שתיקה ,עמ' .326-319 Ofer, “History, Memory and Identity,” p. 405 62 63שפירא" ,השואה :זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי" ,עמ' .537 Sidra DeKoven Ezrahi, “Representing Auschwitz,” History & Memory 7:2 (1996), p. 121 64 65יאיר אורון ,זהות יהודית־ישראלית :מחקר על יחסם של פרחי־הוראה מכל זרמי החינוך ליהדות בת־זמננו ולציונות ,ספרית פועלים ,תל אביב תשנ"ג. 66שגב ,המיליון השביעי. 499 עותק להגהה גליה גלזנר חלד בת זמננו כקולקטיביסטית פחות וכאינדיווידואליסטית יותר ,כיהודית ופגיעה יותר, וככזו היא נתפסת בתור זהות אשר הפנימה את הניצולּות והקרבנּות ,וממילא גם את הניצולים ,כרכיבי יסוד שלה .אפשר בהקשר זה גם להזכיר את מחקרה של עדנה לומסקי־פדר על טקסי זיכרון בשנות התשעים ,אשר מצביע על השמטה כמעט מלאה 67 של מוטיב הגבורה מן הטקסים לטובת עיסוק בכאב ובאבל הפרטי. היחס לניצולים על ציר הזמן :גרסת הניצּול גרסת הניצּול היא שם המטרייה שאצמיד כאן לעמדות אשר מבטאות דאגה על שלא חל שינוי של ממש ביחס אל הניצולים .אלו נותרו קבוצה מובדלת אשר מופלית לרעה ,או גרוע מכך — מנוצלת בידי החברה הישראלית דרך השתלטות על כספם ועל רכושם של חבריה ובאמצעות הפיכתם לסמל לצד הפקרתם כפרטים ,כבני אדם שקופים .טיעון המסגרת להלך רוח זה הוא כי בציבוריות הישראלית נעשה שימוש בשואה ,ועל גב הניצולים ,לקידום מטרות פוליטיות ואינטרסים שונים שאינם מן העניין. את גיוס השואה למטרות לאומיות ניתן לזהות מראשית הדרך ,כאשר שימשה ראיה 68 חותכת לנכונות התפיסה הציונית" :ראו מה קורה לעם אשר אין לו מדינה משלו!" השואה נדרשה לביסוס בלעדיותה של ישראל כנציגת היהודים ,ובכלל זה נעשו ניסיונות לקעקע את הלגיטימיות של מוסד לזיכרון השואה שיצחק שניאורסון עמד להקים בפריז; 69נעשה שימוש בשואה להצדקה ולהסברה של עמדת ישראל בסכסוך הערבי-ישראלי; 70נעשה בה שימוש כתמריץ לעידוד לחימה אצל הלוחמים הצעירים במלחמת העצמאות ,שהתבקשו לשקם את הכבוד היהודי שנפגע בשואה 71.ובאופן ספציפי יותר — מפקדים ובעלי תפקידים במלחמת השחרור ,כמו אלעד פלד ,ממפקדי צפת הנצורה ,ואבא קובנר ,קצין התרבות של חטיבת גבעתי ,דימו את חייליהם ללוחמי 72 הגטאות ואת האויב לנאצים. כל זאת בשנות הארבעים והחמישים .אך למרבה הצער ,כך על־פי גרסת הניצּול, הגיוס הפוליטי של השואה אינו ייחודי לעשורים הראשונים .ההיסטוריון מיכאל מארוס סובר שמנחם בגין ,ולאחריו גם יצחק שמיר ,חצו קווים בקוד ההתנהגות בנוגע לשימוש הפוליטי בשואה ובזכר קרבנותיה כשהשוו את יאסר ערפאת לאדולף Edna Lomsky-Feder, “The Memorial Ceremony in Israeli Schools: Between the State and 67 Civil Society,” British Journal of Sociology of Education 25:3 (2004), pp. 291–305 6 8 69 70 71 72 שפירא" ,השואה :זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי" ,עמ' .532 ויץ" ,עיצוב זיכרון השואה" ,עמ' .476 שפירא" ,השואה :זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי" ,עמ' .533-532 אלמוג ,הצבר ,עמ' .441-440 שקד" ,בין הכותל ובין מצדה". 500 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון היטלר 73.התבטאויות אלה בראשית שנות השמונים היו יריית הפתיחה ,והשואה הייתה לכלי מובהק בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית ,מימין ומשמאל ,כשכל צד מאשים את האחר בניצול ציני של השואה 74.דווקא בשנות השבעים הפכו הקרבות בלטרון במלחמת תש"ח למיתוס המכונן את תודעת הניצּול וההפקרה של ניצולי השואה בתודעת הציבור כולו .באותן שנים התבססה התפיסה הביקורתית לפיה הפכה המדינה את הניצולים לבשר תותחים זול כששלחה אותם להילחם ישר כשירדו מן האניות, ללא כל הכשרה צבאית ,והם נהרגו מבלי שידעו שיש לשחרר נצרה כדי לירות ובלי 75 איש בעולם שינציח את זכרם. אזכיר כאן את גישתם המחקרית של עדית זרטל ושל משה צוקרמן ,הרלוונטית לדיוננו בשל הקשר הישיר שהם טווים בין ניצול זיכרון השואה בציבוריות הישראלית ובין ניצול נפגעי השואה והפקרתם המוסרית הגובלת בהכחשת השואה .במחקריהם הם טוענים כלפי ניצול וגיוס ציני של השואה למערכה הפוליטית־לאומית בישראל אגב הזנחה של הלקחים האוניברסליים .על־פי צוקרמן אפשר אף לטעון שישראל — כסובייקט קולקטיבי ,כישות מדינית — לא "זכרה" לאמיתו של דבר את ה"שואה" ,אלא הדחיקה אותה מראש ,ואמצה את דימויה המיתי (שהפך עד מהרה למושג שחוק וסתמי) כ"הוכחה" ההיסטורית החילונית לזכות הקמתה ,קיומה ואופן התפתחותה בכל שלביה ,לרבות שלב הכיבוש 76 מאז ,1967על כל השלכותיו. "טועה מי שמשתמש באמירה 'ההיגיון שלי נשרף באושוויץ' כהצדקה לכל מעשה נבלה של מדינת ישראל" ,כותב צוקרמן" ,לא ההיגיון ,כי אם המוסר שלו נשרף שם, ובכך — בהתכחשו בעליל לתביעה המוסרית האוניברסלית בתכניה של השואה, לאמור :לא עוד דיכוי ,לא עוד מחנות לאדם באשר הוא אדם! — הוא מכפיש גם את Michael Robert Marrus, “The Use and Misuse of the Holocaust,” in Peter Hayes, ed., 73 Lessons and Legacies: The Meaning of the Holocaust in a Changing World (Evanston: Northwestern University Press, 1995), pp. 106–119, esp. p. 114 7 4עדית זרטל ,האומה והמוות :היסטוריה זיכרון פוליטיקה ,דביר ,אור יהודה תשס"ב; משה צוקרמן ,חרושת הישראליות :מיתוסים ואידיאולוגיה בחברה מסוכסכת ,רסלינג ,תל אביב ;2001אלחנן יקירה ,פוסט־ציונות ,פוסט־שואה :שלושה פרקים על הכחשה ,השכחה ושלילת ישראל ,עם עובד ,תל אביב תשס"ז. 75שפירא" ,היסטוריוגרפיה וזכרון" אלפיים ( 10תשנ"ה) ,עמ' ;41-9אלחנן אורן" ,מערכות לטרון בתש"ח :בין מיתוס למחקר" ,עיונים בתקומת ישראל ,)1998( 8עמ' .85-78 76משה צוקרמן ,שואה בחדר האטום :ה"שואה" בעיתונות הישראלית בתקופת מלחמת המפרץ, הוצאת המחבר ,תל אביב ,1993עמ' .19 501 עותק להגהה גליה גלזנר חלד זכר קורבנותיה יותר מכל [ההדגשה שלי]" 77.צוקרמן למעשה טוען כי זכר הנספים והניצולים בישראל הוא מעשה של ניצול המחליף זכירה אותנטית: ככל שמרבה הציונות לתפוס (ולהציג) עצמה כקורבן ,בעודה הולכת ועורמת עוד ועוד מעשי־תליין רצחניים ,כן מתכחשת היא לאלה שבשמם היא מופיעה כ"קורבן" — הקורבנות הממשיים [ההדגשה שלי] .אינסטרומנטליזציה זו של זכר הקורבנות ,דפוס ידוע ומוכר בתרבות הפוליטית הישראלית מראשית 78 דרכה ,מזהם ומעוות את הוויית הקורבן הממשי לבלי־היכר. ישראל ,סובר צוקרמן ,הפיקה רק לקח אחד מן השואה ,את לקח הביטחון ,ובכך מתכחשת בהכרח ללקח ההומניסטי העולה מן הקרבנות ,הסבל והדיכוי שבשואה, כשהיא יוצרת בעצמה קרבנות חדשים בקרב הפלשתינים" .מדינת ישראל לא זו בלבד שאין לראותה כתשובה 'שאיחרה להתרחש בשביל שישה מיליון קורבנות השואה' ,אלא ספק רב אם אי־פעם זכרה אותם [ההדגשה במקור] באמת — את ששת 79 מיליון הקורבנות ככאלה". גם עדית זרטל מזהה ניתוק של מאורעות היסטוריים מהקשרם ,בנוגע לשואה וגם לסכסוך הישראלי-ערבי ,עד הפיכתם ל"מציאויות מיתיות סגורות ,חסינות־ ביקורת ,הקשורות זו בזו ומזינות זו את זו ללא התר" 80.את ליבוי החרדות מפני שואה נוספת שאפיין את הימים שלפני מלחמת ששת הימים היא רואה אצל חלק ממחולליו כ"מניפולציה שנועדה להשיג כמה רווחים ,כגון המשך קיומה ושליטתה של מערכת פוליטית קיימת או ,להפך ,הפלתה של מערכת קיימת" 81.וזרטל מוסיפה: זיכרון אושוויץ כמיתוס מכונן ,מתקן ומצדיק־כול ,נהפך לזיכרון בכוננות מתמדת ולכל עניין .הניצחון המאוחר הזה על "אושוויץ" בקרבות סיני ,הגדה המערבית והגולן ,איפשר את הפיכתה של מדינת ישראל ,תופעה פוליטית מודרנית ורציונלית ,למושג הקדום ,המקודש ,הא־היסטורי ,של ארץ ישראל, 82 וטען את הארץ בתוספת הקדושה של השואה שנמנעה. יש טעם לעיין גם בטענות אוניברסליות בדבר ניצּול הניצולים כנותני עדות .בעיני טוני קושנר בימינו נעשה שימוש אינסטרומנטלי ,שיווקי ואף פורנוגרפי בעדויות 7 7 78 79 80 81 82 שם ,עמ' .30 צוקרמן ,חרושת הישראליות ,עמ' .104 שם ,עמ' .137-136 זרטל ,האומה והמוות ,עמ' .229 שם ,עמ' .172 שם ,עמ' .177 502 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון ניצולים כדי לתת צבע לנרטיבים שסיפורי הניצולים אינם מוכלים בהם .גם חוקרים ותאורטיקנים חשודים בעיני קושנר בפטרונות כלפי עדויות ניצולים ובשימוש בהן רק בכפוף להתאמתן לסוגת הכתיבה המצופה מהם ואשר נכפתה עליהם 83.אילנה קרמר מעלה במאמרה שאלות ותהיות נוספות :האם בגיוס ניצולי שואה למלאכה המטלטלת של מתן עדות במשלחות נוער לפולין אנו חושבים על עצמנו ועל צרכינו או על מה שטוב לאותם הניצולים? האם עידוד הניצולים לחשוף את סיפוריהם באופן מוגן יותר ,לפני בני משפחה ,לא יעשה עמם צדק? האם אין הניצולים משלמים מחיר כשאנו ממריצים אותם להעיד פעם אחר פעם מתוך ריגוש וסערה אל מול קהל צעיר ובלתי מנוסה ,שאינו יכול ללוות אותם ולסייע להם בתהליך של עיבוד 84 מתמשך? לבסוף ,התגלותה המובהקת ביותר של גרסת הניצּול קשורה ברווחתם של ניצולי השואה בישראל ,נושא אשר התפרץ אל השיח הציבורי בעשור האחרון ומסרב לרדת מן הכותרות ,אולי בשל היעדר שיפור בר קיימא במצבם .בעקבות חקירתו את הסכם השילומים ,את הפיצויים האישיים לקרבנות ואת הטיפול ברכוש הקרבנות בישראל — רואה ההיסטוריון יוסי כץ בהסדרי השילומים לניצולים היום תוצאה ישירה של יחסה המאשים ,המזלזל והביקורתי של הנהגת המדינה בשנות החמישים כלפי השואה וקרבנותיה .בכך מייצג כץ את טענת הליבה של נרטיב הניצול :במובנים חשובים לא השתנה דבר ביחס לניצולים .המדינה קיבלה עליה בהסכם השילומים עם גרמניה התחייבות לדאוג לפיצויים של הניצולים הנכים אך לא עמדה בהתחייבותה. גם כשהכנסת כפתה עליה לעשות כן ,גם אז לא הושוו תנאי הפיצויים של אזרחי ישראל ניצולי השואה לאלה של אחיהם שנותרו בגולה .המדינה נמנעה מלסייע לניצולים בהגשת תביעות אישיות נגד גרמניה והותירה זאת למגזר הפרטי ולמגזר הציבורי החוץ־ממשלתי "כשבראש מעייניה עומד פוטנציאל העשרת קופת המדינה במטבע חוץ" 85.המדינה לא השיבה את רכוש קרבנות השואה ולא הסדירה את סוגיית האופן שבו ישמש הרכוש לסיוע לניצולים" ,אלא התעלמה מגופי נדל"ן ופיננסים שעשו להשכחתו ונקטה מדיניות של 'שב ואל תעשה' לגבי הרכוש שהחזיקה בו עד שנשכח" 86.הדברים צריכים להיות מובנים בהקשרם — מצוקתה הכלכלית החמורה של מדינת ישראל בתחילת שנות החמישים ,תפיסת מרכזיות הקולקטיב והעדפתו על פני הפרט ועוד .אך כל אלה הנציחו בקרב פקידים בכירים באוצר עד Tony Kushner, “Holocaust Testimony, Ethics, and the Problem of Representation,” 83 Poetics Today 27:2 (2006), pp. 275–295 8 4אילנה קרמר" ,עיבוד הטראומה של השואה בגיל הזקנה' :אנשי עדות' המלווים קבוצות נוער במסע לפולין" ,דפים לחקר השואה יט (תשס"ה) ,עמ' .142-115 85יוסי כץ ,על חשבון הקרבנות :עיונים חדשים בסוגיות הסכם השילומים ,הפיצויים האישיים והשבת רכוש הקרבנות בישראל ,משרד הביטחון[ ,קריית אונו] תשס"ט ,עמ' .168 86שם. 503 עותק להגהה גליה גלזנר חלד ימינו ,ולא רק אצלם ,את "היחס לשואה ולקורבנותיה כתפיסה הנהגתית ,יחס שכיום קשה להשלים עמו ,העומד בבסיס אותה ציניות ופורמליסטיות ממשלתית בנוגע לניצולים" 87.מדובר בגורמים השואפים "להעצים את הקולקטיב ואת צורכי המדינה גם על חשבון הקורבנות" 88,דרך הפרטת הטיפול בהגשת תביעות אישיות של הניצולים ודרך התעלמות מהצורך להשיב את רכוש הקרבנות שמוחזק בארץ לידי יורשיהם .על היחס הזה של המדינה לרכוש הקרבנות אומר כץ" :ולא זו בלבד אלא שהיא עשתה בו כברכושה [ההדגשה שלי] .כך לדוגמה נעשה שימוש במגרשים של נספים לטובת בנייה 89 ציבורית". ראול טייטלבאום ,עיתונאי וחוקר ,מציין את שנת ,2007השנה שבה היכה סרטם של אורלי וילנאי־פדרבוש וגיא מרוז גלים בדעת הקהל הישראלית ,כשנה של זעקה, הכאה חברתית על חטא ומחאה (הפגנות ,התארגנויות ,עצומות ועוד) כלפי "קהות החושים של הביורוקרטיה ,אדישותו של הממסד הפוליטי שנמשכת כבר שנים רבות ועיוות מערכת הפיצויים" 90.בין שאר העוולות שנמנו כאן נחשפו לציבור גם היחס המשפיל של גופים שונים המנסים לאמוד ולכמת את סבלם של הניצולים, ובפרט של לשכת השיקום של משרד האוצר .המחאה הציבורית התמקדה לא פעם בצביעות הכרוכה בפער שבין שגרת הטקסים וקידוש השואה ועדויות הניצולים ובין הפקרתם בתחום הרווחה .טייטלבאום מדגיש את "הפער העצום בין הנאומים הנשגבים אודות לקחי השואה ובין היחס אל שרידיה המזדקנים .בדיקות שנערכו בשנים האחרונות קבעו שהכנסתם של 23%מבין ניצולי השואה החיים בישראל היא מתחת לקו העוני ואילו של 40%סמוכה לסף העוני" 91.כץ וטייטלבאום רואים אפוא את היחס המדיר והנצלני כלפי ניצולי השואה היום כהמשכו העקבי והעיקש של היחס אליהם בשנות החמישים ,כשגם מאמצים חברתיים כבירים ליצירת שינוי בשנים האחרונות מסתיימים ב"מעט מדי ומאוחר מדי" .עולה מן הדברים התהייה הקשה אם יש משמעות כלל לתיקון שנעשה ביחס לשואה ולסיפורי הניצֹולים אם יחס זה שמור לסיפוריהם בלבד ולא לרווחתם האישית ולהישרדותם בכבוד .נרטיב הניצּול מבנה אפוא זהות ישראלית מרוכזת בעצמה ,קולקטיביסטית ,שלאומיותה מביאה אותה לקדש סמלים על חשבון פרטים שמצורכיהם היא מתעלמת ואת רכושם היא מנכסת לשירותה. 87 8 8 89 90 91 שם. שם. שם ,עמ' .169 ראול טייטלבאום ,הפתרון הביולוגי :שערוריית הפיצויים האישיים לניצולי השואה ,הקיבוץ המאוחד ,תל אביב ,2008עמ' .310 שם ,עמ' .311 504 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון מסגרת השיח הדו־קוטבי :סיפור מסגרת "מוכתב" לנרטיב הניצולים ניתן עתה לקבוע :לא מדובר בדיווח היסטורי עובדתי יבש .השיח המחקרי כפי שהובא כאן הוא הנרטיב העכשווי של הזהות של הקולקטיב הישראלי־יהודי .ניצולי השואה הפכו לדמויות מפתח במחלוקת אידאולוגית על עיצוב זהותה של החברה בין האוניברסלי לפרטיקולרי — אם כשליחי עדות מכונני הזהות הישראלית־יהודית הפגיעה ,מושאים חדשים להזדהות שהיא אוספת אליה משולי המבנה החברתי אל מרכז הבמה (נרטיב התיקון) ,ואם כסמלים חיים לכשל המוסרי של מפעל הלאומיות הישראלי ,אשר בקידוש הקולקטיב וצרכיו מזניח את הממד האוניברסלי בזהותו אגב הפניית עורף לפרטים החיים בו ומתוך ניצולם (נרטיב הניצול). חוקרים והיסטוריונים מרימים את דגל המוסר בחברה .מחד גיסא הם מנחילים שיח של הכלה וקבלה (נרטיב התיקון) ומאידך גיסא הם מנפיקים מסמכים נוקבים, ביקורתיים ומתריעים (נרטיב הניצול) .אך יש לדברים משמעות נוספת :באותה העת הנרטיבים גם מסמנים גבולות חדים בין השחקנים הפועלים — בין אשמים לנפגעים, בין מכילים למוכלים ,בין ניצולים לישראלים ותיקים. מסגרת השיח הדו־קוטבי יוצרת ציפייה לשיח פוליטי של זהויות ,להתגבשות של קבוצת זהות ישראלית מוחלשת אשר תבטא קול משלה .על־פי נרטיב התיקון יהיה זה קולם של ניצולים אשר בוחרים להפר את שתיקתם בנוגע לשואה ומקבלים על עצמם תפקיד של שליחים ,תפקיד אשר מעניקה להם החברה הרחבה .על־פי נרטיב הניצּול יהיה זה קולם של ניצולים המבטאים כעס ,מרירות ומחאה על מצבם בתחום הרווחה או בתחום החברתי בתור נציגי קבוצה מוחלשת שחבריה מנוצלים כסמלים ומופקרים כפרטים .בלי משים ,וקרוב לוודאי בלי כוונה ,משתמעת ממסגרת השיח הדו־קוטבי ציפייה מובנית וברורה אשר טווה סיפור מסגרת "מוכתב מראש" לנרטיבים של הניצולים הישראלים באשר הם .לסיפור זה שלוש הנחות יסוד :א. הבחנה דיכוטומית בין ישראלים ותיקים לניצולים העומדת בבסיס סיפור הזהות כולו; ב .במשחק התפקידים הזה ממלאים הניצולים תפקיד ידוע מראש של מיעוט מוחלש מול רוב; ג .הגדרה מהותנית של זהותם כניצולי שואה שבו רכיב הניצולּות משמש עמוד תווך ורכיב מרכזי בזהותם כבני אדם .ככזה הוא מוקד טבעי להגדרה עצמית מחודשת בתור בת או בן לקבוצת הניצולים במסגרת של פוליטיקה של זהויות — אם סביב תפקידם כשליחי עדות (תיקון) ואם מתוך גורלם המשותף כמיעוט נגזל ומופלה (ניצּול). טענתי היא כי הזרם המרכזי של הכתיבה על מפגש הניצולים עם ישראל ,אשר כונה כאן מסגרת השיח הדו־קוטבי ,רוקם זהות קולקטיבית מנקודת מבטו של הישראלי הוותיק ומתוך חשבון הנפש שלו .הזעקה המוסרית החשובה בשמם של הניצולים אינה מתלכדת בהכרח עם הסיפור כפי שהם עצמם מספרים אותו .למותר לציין כי קובץ מחקרים זה נועד בכללותו להשפיע על תמונת מצב זו. 505 עותק להגהה גליה גלזנר חלד נרטיבי הזהות של הניצולים אל מול מסגרת השיח הדו־קוטבי במובנים מסוימים מתלכדים סיפוריהם של הניצולים עם מסגרת השיח הדו־קוטבי או עם אחד מקטביה ובמובנים אחרים הם מפרקים אותה .אפתח בסיפוריהם של משה עמנואל־הורוביץ ,גיזלה אבינון ושמואל רחמים ,בהתאמה ,אשר נמצאים בהלימה עם שני הנרטיבים המוכרים לנו מן השיח הדו־קוטבי ,והם משמשים המחשה ונותנים משנה תוקף לחלוקה זו לשתי גרסאות של ישראליּות. אישור מסגרת השיח הדו־קוטבי :נרטיבים מתלכדים הד לגרסת התיקון :משה עמנואל־הורוביץ משה נולד בעיר פיוטרקוב טריבונלסקי ( )Piotrków Trybunalskiבשנת ,1934 ניצול המחנות בליז'ין ( ,)Bliżynאושוויץ־בירקנאו ,זקסנהאוזן (,)Sachsenhausen מאוטהאוזן ( )Mauthausenוגונסקירכן ( .)Gunskirchenבזמן שפולין נכבשה בידי הנאצים היה בן חמש וחצי .התייתם מאמו ומאביו ואיבד את אחותו .לישראל עלה בגיל אחת־עשרה וחצי. הסיפור שמספר משה מחיה ומעניק משמעות לנרטיב שכונה כאן גרסת התיקון, הפעם מנקודת מבטו של ניצֹול .סיפורי חיים ניתנים לסיווג ולניתוח מבחינה תוכנית אך גם מבחינה מבנית .את סיפור המפגש בין זהותו כניצול לזהותו כישראלי מספר משה כסיפור חיים דו־שלבי של "לפני" ו"אחרי" נקודת שינוי מרכזית :העת שבה הפסיק לשתוק והחל לדבר 92.את הריאיון פותח משה במילים" :עד בערך שנת 2000 אני לא דיברתי על השואה ,מהסיבה שלא רציתי לחזור אחורה וכולי" ,אך מיד בהמשך דבריו מתברר שגם לשתיקה יש הקשר" :וכעת הסיבה :אני זוכר שיצאתי עם בחורה ושהיא התרגזה עלי .היא אמרה לי' :אמרו לי שאני לא צריכה לצאת עם ניצולי שואה, אמרו לי שהם כולם מופרעים' .נחמד מאוד היה לשמוע את זה" ,מעיר משה בציניות. אותה אישה שאתה עמד בקשר הבהירה כי אינה רוצה לשמוע" :מה אתה מספר לי דבר כזה? אתה לא יודע שאני בן אדם רגיש?!" משה למד לשתוק" .לכן היה טבעי לסתום את הפה" ,הוא אומר ומביא חיזוקים מסיפורי ניצולים בקבוצה של ארגון עמך שגם אותם לא רצו לשמוע .גם מפי ה"דודה" יפה ,שאצלה התגורר ושמיררה את חייו ,זכה לכינוי "ילד מופרע מהשואה" ,ולהאשמות כלפי הוריו על שלא היו חלוצים .וגם בוועדה הרפואית שהגדירה אחוזי נכותו כניצול קבע הרופא'" :היית Amia Lieblich, Rivka Tuval-Mashiach, and Tamar Zilber, “Two Stage Life Stories: 92 Narratives of Self-Actualization,” Narrative Research: Reading, Analysis, and Inter pretation (Thousand Oaks: SAGE Publications, 1998), pp. 106–107 506 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון באושוויץ ,כילד .הרי לא יכול להיות שתצא נורמלי לגמרי' .שתקתי .קיבלתי" 93.אך לצד הקבלה יש התנגדות גדולה. בשנת 1995נסע עם זוגתו לאירופה לעיר הולדתה ,ובשנת 2000החליט למסור עדותו ביד ושם .הוא חש שבעורפו נושפת דאגת השכחה: יחזקאל אמר לי לא פעם :חייבים לדבר שלא ישכחו ,כי אחרת יש הכחשת השואה וכל זה .וגם לפני עשר שנים כבר ידעתי שכל־כך הרבה אנשים כבר הלכו .יש פחות ופחות ניצולי שואה .וכמה שזה לא נעים ,לא פעם שמעתי את השאלה [מחקה קול לועג] :ואיך זה ניצלת?! כמו כן הוא ביקש להיאבק בזלזול בניצולים בישראל" :אנשים בארץ הגישה הייתה כל הזמן שאם אתה לא נלחמת — אתה לא כלום .כצאן לטבח" .משה ,בהיותו רציונליסט ואידאליסט ,פיתח אמון רב בהסברה ,באפקטיביות שלה ובערכה הרב ככלי לשינוי תודעת השואה ,והוא מרבה לתת את עדותו .הוא זכה בהרצאותיו לתגובות הערצה ,התרגשות ,אהבה ,אהדה וחיבוק מצד מורים ,ילדים ,שוטרים, חיילים ומפקדים בכירים .משה מאמין שבקרב קהליו הרבים ישנה גם הקשבה, פתיחות ומוכנות להיישיר מבט ולהבין את מציאות השואה לאשורה ,גם כשהוא מעלה לדיון נושאים רגישים ומורכבים" .אפשר כל דבר לספר .צריך לנסח אותו בצורה הנכונה .היום זה כך ,לא תמיד זה היה כך .היחס לניצולי השואה ,לא מדבר מבחינה כלכלית ,אלא מבחינת יחס הציבור — השתנה לטובה .אנשים מוכנים לשמוע אותך" .כשאני שואלת על הטיפול בניצולי השואה כיום בתחום הרווחה, משה מגדיר קו הפרדה ברור בין יחסו של הציבור ,החברה הישראלית ,ובין יחסם של השלטונות ,של ממשלות ישראל ,לניצולי השואה — השלטונות הם הנושאים באחריות למחדלים. משה אף מעודד אחרים לספר" :ב'עמך' אני אומר [ :]...חייבים לדבר ,בשביל מה אתם חושבים שנשארנו בחיים? חייבים לדבר ,אם אנחנו לא נדבר אז מי ידבר?! אנחנו היינו ילדים ברובנו ,אחרים ,מי שמת ,לא יכול לדבר" ,ונוצר הרושם כי בתקופה זו 93לשאלתי הבהיר משה כי אותה בדיקה התקיימה בשנת ,1973שכן קודם לכן דחה את רעיון השילומים .פיצויים קיבל מאותו הרגע ,ואת הפיצויים שהיה זכאי להם רטרואקטיבית משנת 1957ועד 1973קיבל ללא ריבית וללא הצמדה .חשוב עד מאוד להבין כי לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז ,1957-אשר מסדיר את מתן הפיצויים לרוב הגדול של הניצולים בישראל — כפי שהוא מובא במהדורה עדכנית ( )2011של חוברת זכויות לניצולים מטעם משרד האוצר, שני תנאים הכרחיים לזכאות הם נרדפות "מוכחת" ונכות עקב רדיפות הנאצים בשיעור שאינו נמוך מ־ 25אחוזים בגין מחלות שיש להן קשר סיבתי לרדיפות הנאצים .הניצולים עוברים הליך ביורוקרטי הכולל ועדות רפואיות ואומדן של הקשר הסיבתי בין המחלות הנתבעות ובין נרדפותו של ניצול השואה .אלה מכריעים את שאלת הזכאות. 507 עותק להגהה גליה גלזנר חלד פרויקט מתן העדות וזהותו כניצול שואה עומדים בזקיפות ובגאווה במרכז חייו" .ביום השואה האחרון דיברתי יותר מדי זמן .יעל אמרה :אתה מגזים! זה יהרוס אותך" .אך ההתנגדות להגדרתו כ"ניצֹול מופרע" כבר פרשה כנף: ניצול שואה היום הוא חלק אינטגרלי מהזהות שלי .קודם ,זה תמיד היה חלק מהזהות ,אך היו תקופות שזה היה חלק שניסיתי להחביא אותו יותר. וכשהחלטתי לדבר ,זה כמו שההומוסקסואל יוצא מן הארון .באיזשהי נקודה החלטתי להילחם! על זכותי להיות ניצול שואה נורמלי ,לא מופרע לגמרי, לא מפגר ,לא כצאן לטבח ,ניצול שואה שידע ללחום על החיים שלו ולשרוד. ולצאת ממצבים בלתי אפשריים .עם הרבה מזל ,עם הרבה סבילות ,כושר סבילות. שרון קנגיסר מזהה את האתגר האמתי בבגרותם של מי שהיו ילדים ניצולים בישראל לא בהבניית זהות ישראלית — כזו בנו רבים מהם לתפארת — אלא באינטגרציה 94 בינה ובין זהותם כניצולים. ואכן ,אין ספק שאת עמדתו המנהיגותית של משה כניצול שואה ,כמנהיג קבוצת זהות ,ניתן לייחס במידה רבה גם לביטחונו הגמור בישראליותו ולהזדהותו העמוקה כישראלי .אני שואלת את משה על התכונות המרכיבות בעיניו את הישראליּות והוא עונה :אהבת הארץ ,אהבת העם וצה"ל — במובנים החיוביים שלו ,מבטאים ומסמלים ישראליות במיטבה .אך גם האופי הישראלי משחק תפקיד חשוב בסיפור הקליטה שלו: "אני הלכתי ישר .עצם ההליכה דוגרי ,היא תכונה ישראלית קלסית [לאט ובהטעמה]. ואני הולך באמת עם הראש בקיר ,כמו כל ישראלי הגון" .משה התקשר לספר כי יום אחרי הריאיון הלך למשרד הפנים ,ולאחר כשישים שנים בארץ הוסיף את שם משפחתו המקורי לזה המעוברת .התרגשתי .משה נוכח לגלות כי המשימה הושלמה. את ישראליותו ביסס מעבר לכל ספק .כבר אין לו צורך להוכיחה לאיש ,והוא יכול בהשלמה להתחבר לשורשיו ולהכיל את זהותו משני קצותיה. הד לגרסת הניצּול :גיזלה אבינון גיזלה אבינון בת שמונים וארבע ,ילידת יוגוסלוויה .ניצלה מברגן בלזן במשקל 29 קילוגרם 11 .חודשים קודם לכן ,בעת כניסתה למחנה ,שקלה 75קילוגרם .הגיעה לארץ בשנת ,1948אחרי קום המדינה ,בגיל עשרים ואחת ,נשואה ואם לילד ,יתומה מאב ומאם .כל משפחת אמה ,הוריה ושבע אחיותיה על משפחותיהן נספו ללא זכר. Sharon Kangisser, Child Survivors of the Holocaust in Israel: “Finding Their Voice” 94 )(Brighton: Sussex Academic Press, 2005 508 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון אביה ,שאליו הייתה קשורה במיוחד ,נספה ברכבת האבודה 95,שבה נסעה גם היא. אף שאינה מנפגעי אתוס הגבורה הצברי — כמי שלא יצרה כלל קשר עם ישראלים ותיקים — מצאתי הד חזק לנרטיב הניצּול בסיפור יחסיה עם מדינת ישראל ,מוסדותיה ונציגיה .החוויה שמתארת גיזלה קשה למן הרגע הראשון: אז ככה כשבאנו ,היה לרשום פה לרשום שמה ,לא הבנו אף מילה [ ]...הכניסו אותנו למכוניות ,אוטו מסע ,קמיונים או לא יודעת איך אומרים .בלי ספסלים בלי כלום ,לעמוד כמו סרדינים ,לעמוד עם הילד בן שנתיים וחצי על הידיים, עמדנו [ ]...בבאר־יעקב הייתי שישה חודשים ,וקיבלנו אוכל — היה דומה לי למחנה .זה הבדל גדול כי היינו פחות או יותר חופשיים אבל זה היה נורא דומה לי למחנה! ללכת עם צלחת ולקבל את המנה אוכל .ולא היה לנו צלחת אלא הם נתנו לנו איזה צלחות פח. גיזלה מספרת על חיים קשים בארץ .תנאים קשים ,שנים של מחסור ,על סף רעב, קשיי פרנסה והצורך לעסוק בכל משלח יד ובכל תנאי ,כל זאת ללא כל ליווי, תמיכה ,סיוע ואף לא הכרה כלשהי מן המדינה .האדישות המוחלטת לגורלה וחוויית ההפקרה מרכזיות בסיפורה .ביוגוסלוויה אמרו להם לא להביא דבר לארץ כי יקבלו הכל ,אך לא קיבלו דבר" .אני אומרת לך! קיבלנו ארבע לירות ,כל אחד ,אנחנו שלושה יחד 12לירות ,עם זה תחיו עד שתסתדרו .אף אחד לא שאל :יש לכם ממה לקנות את הלחם או אין לכם? אף אחד לא שאל"; "לא נתנו ,נגיד ,עבודה ,איזשהו הטבה ,משהו ,להגיד :ניצלתם ,קצת ,להמתיק לכם את החיים .שום דבר! שום דבר!" באולפן לא למדה כי איש לא מימן ,ועד היום "לא כותבת שום דבר חוץ מהשם שלי וזה ...כמו ילדה קטנה". לכעס של גיזלה על הטיפול בהעברת כספי הפיצויים מן המדינה לניצולי השואה יש מקום מרכזי בנרטיב שלה .היא נאבקת בנוכחותו של הכעס ואומרת" :מרגיז לדבר על זה"" ,שמתי על זה צלב"" ,די שכחנו"" ,כל זה לא חשוב ,עבר" .ובכל זאת סיפורי העלבון והכעס הגדול צפים ומציפים :התחשבנות יבשה ,מדידה וכימות סבל הניצולים ונזקי השואה ,תרגומם למספרים מדויקים ,לאחוזי נכות .כאז כן היום. חווייתה העיקרית של גיזלה היא של דחייה מצד המדינה ,שאינה מכירה בסבלה ובהשפעת המחנות עליה. 95אחת משלוש רכבות שיצאו ב־ 9באפריל 1945מברגן בלזן לכיוון טרזיינשטט ובכל אחת מהן 2,500אסירים .רכבת זו זכתה לכינוי "הרכבת האבודה" מכיוון שאיבדה את דרכה — היא נסעה במשך שבועיים עד שנעצרה על גשר הרוס ,ושוחררה על־ידי כוחות הצבא האדום .בזמן הנסיעה לא קיבלו האסירים לא מזון ולא משקה .ראו http://www1.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/ .our_collections/lost_train/index.asp 509 עותק להגהה גליה גלזנר חלד כשהלכתי לבקש אז — היה לי לחץ דם? לא הכירו .היה לי ,לא יודעת ,עוד משהו ,על הרגליים — לא הכירו .את זה לא הכירו .שום דבר לא הכירו! כאילו שאני עשיתי את עצמי חולה בלי צורך! זהו .ישראל הייתה רוצה שאנחנו נמות .פשוט מאוד ,זה מה שישראל רוצה .שכל הניצולים ימותו .שלא ייתנו יותר אגורה; לא אומרת כמו שהיום :מה ,מגיע לי! לא מגיע .אני לא דרשתי מהמדינה אגורה לשום דבר .אבל את זה מה שקיבלה עבורי מגרמניה — זה כן! זה כן מגיע לי ,כי לא שלה ,לא מכיס של המדינה אני דורשת את זה .אלא מכיס מגרמניה [ ]...הגרמנים [ ]...הם הרסו את החיים שלי [ ]...לא מדינת ישראל, אני לא דורשת את זה .אבל הגרמנים צריכים לשלם את זה .אז שילמו ,אז שייתנו .זה מה שאני אומרת; ארץ־ישראל קיימת על חשבוננו .כמעט .איך היא קנתה את הצוללות? ההשפלה ,הביזוי וחשבונאות בלתי אפשרית מגולמים כולם בהליך הפיצויים: זה ממש להוריד את עצמך להשפיל את עצמך .זה מה שהם עושים מהבן אדם .למה? לא יודעת .למה? כאילו שזה הולך מהכיס שלו? זה לא הולך לא מהרופא ,לא מהמזכירה ,המדינה הרי קיבלה כסף על זה שייתן .לפחות עכשיו כשאנחנו זקנים ולא נשאר לנו עוד הרבה לחיות; על המדינה אני כועסת שעושה בעיות ,שעושה צרות ,שלא מאמינה לנו — זה מה שכואב יותר .פשוט מאוד לא מאמינה לכל הצרות מה שיש לנו. הליך זה ,טוענת גיזלה בעקבות ביקורה בוועדה הרפואית בשנת ,2010נותר כשהיה: את פניה קיבלה ועדה — רופא ומזכירה — והקדישה לה אך שתי דקות להוכיח את מצוקתה עקב אי־יכולתה לישון בלילה: "איך את עוברת את היום?" אמרתי" :קצת קוראת ,לפעמים לא יכולה להתרכז, אבל הרבה פעמים אני יכולה לשים הכל בצד ואיכשהו לעבור את היום ,אבל לילה — זה הכי קשה"; לא נתנו אף אגורה! נשארתי על מה שהיה .אמרתי: תודה ,אני לא רוצה לראות אותם .דקה! אז בדקה אפשר לספר משהו?! זה ארץ־ישראל ,זה מה שכואב. כימות הסבל באחוזים מהווה מלכוד של ממש בכך שהוא כורך את הקושי הכלכלי באופן הדוק לתחושה של חוסר כבוד ,עיוורון ואטימות של מדינת ישראל לחוויית הקיום שלה כניצולה. ובכל זאת ,הכעס אינו הרגש היחיד של גיזלה כלפי ישראל .היא מספרת על חרדה 510 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון קיומית נוקבת לקיומה של מדינת ישראל ועל ערוץ החיבור שלה הנה — המשפחה — בן ,כלה ונכד ,ובהתאם ל"ניבוי" של נרטיב הניצּול — היא מציינת את הגאווה בקבוצת הזהות שלה — ניצולי השואה. אני יהודייה ולא רציתי להיות בין הגויים אז באתי ארצה .להיות בין היהודים [ ]...לא רציתי שעוד פעם מישהו עם האצבע יראה :זאת יהודייה ]...[ .בשבילי החג ,אם את רוצה לדעת ,זה יום העצמאות .זה החג שלי [ ]...היום היחידי שיש שמחה בלב. כשאני שואלת על זהותה ,מגדירה עצמה גיזלה קודם כל כיהודייה וכיוגוסלווית. אני גאה כיוגוסלווית .אני לא אומרת שאני לא ישראלית ,עם תעודת זהות ישראלית ,אין לי תעודת זהות אחרת ,אין לי פספורט אחר אלא ישראלי ,אני ישראלית אבל אני גם יוגוסלווית .אני נולדתי כיוגוסלווית ואני גם אמות כיוגוסלווית אני חושבת .כי אני בלב — יוגוסלווית. אני מנסה להבין כיצד מתיישבים הכעסים הגדולים על המדינה והיעדר זהות תרבותית ישראלית — "אני יוגוסלווית כי התרבות הבאתי משם ,אפילו שהייתי מאוד צעירה" — עם משמעותו המיוחדת של יום העצמאות בעיניה ,והיא עונה: זה שלי! זה שלי! זה החג שלי ]...[ .אני השגתי אותו! כמו שאומרים]...[ . המדינה הייתה בזכות היהודים מהגולה ,הקבוצה הקטנה .המספר תעודת זהות שלי הוא פחות מ־ .500,000כשאני באתי ארצה עוד לא היו 500,000 איש! .407,000אפילו לא .500,000אז אחד מהבונים את הארץ זה אני! אז זהו .וזה החג שלי .כולם יכולים להגיד מה שרוצים אבל זה הלב נפתח .אני לא יודעת להסביר את זה [ההדגשות שלי]. ישראל היא של גיזלה ,את פיסת חייה הקטנה כאן בנתה בשתי ידיה ,וזה מה שחשוב. ובכל זאת תחושות הקיפוח וההפקרה של קבוצת הניצולים חיות ובועטות .פרט לקשר החם עם כלתה הישראלית ,שהיא לה "כמו בת" ,גם במישור החברתי נותרת גיזלה בלתי משולבת וכל חברותיה יוגוסלוויות .הנרטיב של גיזלה הוא המחשה צורבת לטענותיו של נרטיב הניצּול. גם שמואל רחמים יכול להמחיש עבורנו את נרטיב הניצּול ,והוא מוסיף על סיפורה של גיזלה ,במרומז ובעקיפין ,את הממד החברתי .שמואל רחמים ,יליד רומניה ,איבד את אביו הנערץ ,את שני אחיו ואת כל משפחתו המורחבת בשואה .בשנות המלחמה נותק מאמו ,וזו הגיעה במפתיע לארץ רק אחרי שבע שנים .כאן היה עליו לדאוג לה 511 עותק להגהה גליה גלזנר חלד ולפרנס אותה בשל מצבה הפגוע .הוא עצמו ,כך הוא מספר בגאווה ,הצטרף לקבוצת ילדים שגייסו שליחים מארץ־ישראל לעלייה ארצה .שמואל מספר סיפור קשה לעיכול — איך ילדים שהופרדו מהוריהם בהבטחה שידאגו להם הובלו במשך חודשים רבים בצעדות מפרכות ולאחריהן במסע באנייה לישראל .לא מעט מהם מתו בדרך מרעב ,מחוסר במים ,מהמאמץ המצטבר במסע או מהיעדר חמצן בספינת המעפילים כשהתחבאו בירכתיה .ובכל זאת — בעבורו זהו סיפור גבורה ,פרק בהיסטוריה שהוא מושאו ,עליו הוא מספר ואותו הוא מקבל בהשלמה ובגאווה .את המסע שרד במידה לא מבוטלת בזכות יחסו המיטיב של אחד מן השליחים שנקשר אליו ואשר טיפל בו כאב .גם בארץ ,משנקלט במושב ,עשה מאמצים גדולים לזכות במשפחתיות דרך מסירות אין קץ לעבודתו במשק ,בעוד ילדיהם של בעלי המשק לומדים בבית הספר .שמואל מקבל את כל הקשיים האלה באהבה וברצון ,אך היום ,בגיל שמונים וארבע ,חש נבגד על־ידי המדינה" .אז ישראל הייתה אמא בשביל הנשמה"; "פעם להיות ישראלי זה היה כמו לעלות לקומה השלישית .היום — זה בסדר .מרגיש מתחת למדרגות" .שמואל איבד את ראייתו בעין אחת במהלך ניתוח קטרקט בשל טעות של המנתח .בעבורו הפך זה להיות סמל לאכזריותה של המדינה כלפיו" :תבוא עם שתי עיניים ,תצא עם אחת — זו המדיניות של מדינת ישראל" .הבוגדנות היא כלפי קבוצת ההזדהות שלו 20" ,וכמה אחוז של ותיקי המדינה שבנו את הארץ הזאת" .אני שואלת ,ושמואל מתחמק מלהתייחס לנושא הישראליּות" .ישראליּות — זו נקודת התורפה שלי" ,קובע לבסוף שמואל ,אשר את סיפור חייו בכללותו הוא מציג וחווה כסיפור של גבורה ,של שביעות רצון ושל הישגים אישיים .אשתו מופיעה בהיעדרו ומדווחת על קשיים חברתיים שחווה בצעירותו אל מול הישראלים הוותיקים ,קשיים אשר השאירו חותם קשה ועגום על חיי החברה שלהם. שלושה מן המרואיינים נותנים אפוא תוקף בסיפוריהם לקווי המתאר של נרטיב התיקון ונרטיב הניצול .אנו מוצאים בהם הלימה רבה בין הנרטיבים של הזהות האישית ובין הנרטיבים של מסגרת השיח הדו־קוטבי. פירוק מסגרת השיח הדו־קוטבי :ישראליּות בגוף ראשון בכמה דרכים ואופנים מפרקים המרואיינים בנרטיב האישי שלהם את הציפיות שמכתיבה מסגרת השיח הדו־קוטבי על אודות מפגש הניצולים וישראל ורוקמים תחתיו את הסיפור באור שונה .כאמור ,הנחות היסוד המשותפות לשני הנרטיבים הן ההפרדה הראשיתית בין ישראלים ותיקים לניצולים העומדת בבסיס סיפור המפגש ,התפקיד שיועד לניצולים כבני מיעוט דחוי ומושתק ,והגדרה מהותנית של זהותם כניצולים" .כאובייקטים ,אין לפרטים בקבוצה המוכפפת יכולת להגדיר את המציאות שלהם; זהותם מוגדרת על ידי אחרים ,וההיסטוריה שלהם מצומצמת רק לאופן שבו היא מהווה חלק מההיסטוריה של אלה המוגדרים כסובייקטים־ 512 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון פועלים" 96.ואכן ,המשותף לנרטיב הניצּול ולנרטיב התיקון הוא מעמדם של הניצולים כאובייקט. מרתק להיווכח כי בסיפורי הניצולים שלפנינו מופרות שלוש הנחות יסוד אלה לסירוגין :א .לישראלים הוותיקים תפקיד משני אם בכלל; ב .המפגש עם ישראלים ותיקים לא מוזכר כטראומטי; ג .זהותם כניצולים מורכבת ולא תמיד מגדירה את עצמיותם באופן עיקרי .המרואיינים שלפנינו אינם מספרים את הסיפור המשלים לזה של מסגרת השיח הדו־קוטבי ,כלומר סיפורו של מיעוט המתמודד בצורה כזו או אחרת על מקומו אל מול קבוצת הרוב .צורת החשיבה הזו נעדרת אצל רבים מהם. מבחינתם בתהליך גיבוש זהותם כישראלים הם לא נזקקו כלל לתיווך של הישראלים הוותיקים .הזהות הנרטיבית שלהם היא של ישראליּות בגוף ראשון. "הגרסה הגברית"" :הקמתי מדינה" שני סיפורי הגברים ניצולי השואה שלפנינו אינם עולים בקנה אחד עם התפקיד הזהותי שמייעדת להם מסגרת השיח הדו־קוטבי. אהרון אברמוביץ' נולד בשנת 1929בעיר פרישטינה ( )Prištinaבירת קוסובו, בגיל שלוש־עשרה נפצע מירי הגרמנים בהיותו פרטיזן ,ניצול מחנה ברגן בלזן והרכבת האבודה .יותר מארבע שעות סיפר אהרון את סיפורו ,בבהירות רבה וברוב קשב ומודעות לפרטים כהיסטוריון שיטתי ומסודר .במהלכן לא נשמעה כל התייחסות לקטגוריזציה המבחינה בין ניצולים לישראלים ותיקים .עולם המושגים שלו אינו כולל שום סוג של קונפליקט חברתי ,הוא לא הקדיש בסיפורו ולו שורה אחת לקליטה בארץ ולקשייה ,לא תיקּון ולא ניצּול .הנושא אינו קיים ,ואין שום סימן שהוא פעיל בתודעתו או רגיש בעבורו .כשאני שואלת אם יש משהו שהישראלים אינם מבינים על השואה או על הניצולים הוא מציין את הנושא הציוני :יש ישראלים שאינם מבינים כמה חשוב להישאר ולחיות בארץ .אצל אהרון מצאתי לא קושי כי אם גאווה .אהרון תופס את עצמו כציוני לדוגמה ,להלכה ולמעשה ,חבר דור מקימי המדינה — הם־הם ניצולי השואה! את ניצולי השואה הוא מכנה "הגרעין של המדינה" .כלומר ,התיווך של הישראלים הוותיקים כ"בעלי הבית" שמקבלים או שדוחים את ניצולי השואה, הבאים החדשים זה מכבר ,וכל המאבק על הזיכרון ועל ההכלה — אינם חלק מן הזהות הנרטיבית של אהרון .לדבריו: היום ,אני אומר ,קודם ישראלי ו־ניצול שואה .ניצולי שואה שבאנו לארץ — אנחנו ידענו למה באנו ,באנו להיהרג ,באנו לבנות את הארץ על־מנת שתהיה ארץ שלנו ,נתנו את כל הכוחות ואת החיים והשארנו המון קרבנות במלחמת השחרור ,את יכולה לראות [ ]...אנשים שעוד לא ידעו לדבר עברית ובאנו 96מוצפי־הלר" ,דתיות ,מגדר ומעמד" ,עמ' .318 513 עותק להגהה גליה גלזנר חלד ממטרה הזו .שאל אותי המפקד שנתן לי היתר יציאה [ביוגוסלוויה בשנת 1948כדי לקבל דרכון הוא נדרש להביא חתימה מחברת התעופה שבה עבד] [ ]...אתה רוצה להיהרג שמה? אמרתי לו" :אני הולך להיהרג ,אני הולך להילחם ,אם לא נלך אחד ,שני, שלישי — אז מי ילך?" אז אנחנו נתנו את החלק הגדול ביותר כשבאנו ב־ 1948ארצה ,מאלה שבאו אחרי — אנחנו תרמנו הכי הרבה ,הכי הרבה קרבנות .עם זה אנחנו דאגנו לעתיד של ילדינו. זוהי ישראליּות בגוף ראשון .מעניין לשים לב שבמקום שבו מזהה עצמו אהרון כחלק מקבוצת הניצולים ומשווה אותה לקבוצה אחרת — ההשוואה נעשית לא כלפי הישראלים הוותיקים אלא כלפי "אלה שבאו אחרי" .זוהי מבחינתי עדות נוספת שעבור אהרון לא קיימת כלל הבחנה בין ניצולי השואה שעלו ארצה ולחמו במלחמת העצמאות ובין הצברים ילידי הארץ שלחמו בה .הרגישות היחידה שמפגין אהרון, ואשר עולה כמה פעמים במהלך הריאיון כעניין לא פתור עבורו ,נוגעת לעובדה שלא היה טייס אלא טכנאי מטוסים .הוא רצה להיות טייס ולא יכול היה בשל הפציעה שנפצע בראשו בהיותו פרטיזן ,ו"מי יודע מה אני הייתי באותה תקופה עושה לולא היה לי הפצע הזה שבא מהשואה" .עבור אהרון אין סתירה בין היותו ניצול שואה להיותו חלוץ ישראלי ,נהפוך הוא! החיבור בין השניים מובן מאליו בשבילו .הוא מרגיש שהישראלים הוותיקים ,או הילידים ,לוקים בחוסר הבנה באשר לצורך במדינה: "היום היטלר יכול להתגלגל בקבר לראות את אותו ילד אהרון אברמוביץ' שהועבר להשמדה שיש לו משפחה שגידלתי אותה ,רציתי הרבה יותר ,מבחינה כלכלית ,לחנך אותם ולתת להם את הכל .אבל מה? היטלר יכול להתגלגל בקבר עכשיו". גם סיפורו של דוד סולומון הוא סיפור של ישראליות בגוף ראשון .דוד ,בן למשפחה יהודית אדוקה מאוד ,יליד .1933את השואה עבר במולדובה ,שם בעת עוצר הוכה אביו ונרצח לנגד עיניו .בעקבות המקרה אמו "השתגעה וברחה" ,ואת שארית המלחמה עבר דוד עם אֶחיו ועם השכנים בהתחבאות במרתף .דוד עלה לארץ בשנת ,1946בגיל שתים־עשרה ,יתום מאב ,עם שליחים מתנועת גורדוניה על סיפון האנייה "הגנה" .הוא מספר בהתרגשות את זיכרונות קליטתו בארץ ,בחווה הלימודית שליד ארמון הנציב בירושלים ,אשר נוסדה ונוהלה בידי רחל ינאית בן־צבי :איך דאגו הגופים השונים, המלווים והמדריכים למחסורם ואיך חינכו והכשירו אותם לעבודה חקלאית .על אירועי שנות ההקמה של המדינה ועל מלחמת השחרור הוא מספר מקרוב ובגוף ראשון של נער ישראלי מתבגר .משנת 1947הוא זוכר שראה במו עיניו את פיצוץ מועדון הקצינים הבריטי בירושלים — הוא קיבל כסף לנסוע באוטובוס לרופא שיניים אך החליט ללכת ברגל. "בבית הכנסת ישורון ראיתי פתאום בן אדם למעלה ,הוא מוציא איזה מקל [צוחק] [ ]...אלה התחילו לירות ,זה זרק את המזרון ,הוא זרק את המזוודה ובום! התפוצץ .אני נבהלתי". הוא זוכר איך נכבש קיבוץ רמת רחל פעם אחר פעם ,הוא זוכר את מראה הכדורים 514 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון השורקים בקרב היריות בעיר העתיקה" ,כמו דגים אדומים" .הוא מתאר בהתרגשות ובדמעות כיצד נשלח בזמן מלחמת השחרור מן החווה הלימודית למסור מעטפה לרוזן ברנדוט וקיבל ממנו סוכריות וליטוף לאחר ששמע שהיה ילד בשואה ,ולאחר מכן איך נכח במקרה ברחוב בזמן הירצחו של ברנדוט: ופתאום אנחנו שומעים יריות ...יצאנו איזה כמה ילדים לראות .ראינו את הג'יפ הלבן .התאונה הזו! [ ]...הג'יפ של הצלב האדום ,הוא נח שם על הכביש ושני אנשים הרוגים שמה .זה היה ברנדוט עם המייג'ור שלו [ ]...אני לא אשכח את התמונה הזו .אי־אפשר לשכוח! אי־אפשר לשכוח .מה שלא ראיתי בזמן המלחמה ,בשואה ,שאני לא יכול לשכוח ,אותו דבר אי־אפשר לשכוח את זה [ההדגשה שלי]. דוד סולומון הוא ישראלי בגוף ראשון ,ולכך יש קשר הדוק לגיל הצעיר שבו הגיע לארץ :בילדותו הוא כתב ,כשותף ,את פרקי ההיסטוריה הלאומית .הוא הקים מדינה: אני זוכר בזמן האנגלים איך שהיה שהרגשנו שאנחנו יהודים ואחרי שהקמנו מדינה אני יכול להגיד לעצמי :הקמתי מדינה .הקמתי בית בישראל .הבאתי ארבעה ילדים .יש לי 12נכדים [ ]...אני מרגיש את עצמי כיהודי! זאתי הארץ שלי ,וזהו ,אין לי שנייה ,ואין לתאר משהו אחר .זהו! כל שונאי וכל שונאי ישראל מלפני המלחמה ,שרצו להשמיד אותנו ,אם כולם היו קמים ומסתכלים: מה היה בפלסטַיין? כלום הרי ,מִדבר .מה היום מדינת ישראל? זה משהו שאין לתאר את זה. ובזהות לנרטיב של אהרון חוזרת החלוציות הישראלית בתור תשובתו של קרבן השואה לצורריו" :היה היטלר יימח שמו ועוד כאלה ,שיקומו עכשיו מהקבר ויראו מה אני בניתי .לחמתי בשביל המדינה שלי ,לחמתי בשביל הבית שלי ,שמרתי אותם, הקמתי ארבעה בתים בישראל ויש לי 12נכדים .שיתפוצצו!" הזהות הנרטיבית של דוד ושל אהרון היא סיפורם הגאה והשלם של ציונים מגשימים ,ניצולי שואה ,חלוצים ומקימים ,שבו אין זכר להבחנה — שכאמור משמשת הנחת יסוד מובנת מאליה במסגרת השיח הדו־קוטבי — בין ניצֹול ובין ישראלי ותיק או ישראלי כשתי קטגוריות מובחנות או נוגדות .למעשה ,מסתמנת מעין זהות בין השניים כשהניצֹולים נחשבים ונספרים כַּישראלים החלוצים מקימי המדינה. "הגרסה הנשית" :רב תרבותיות שוויונית ומקבלת באופן מעניין חוויית המפגש עם הישראליות אצל הנשים שראיינתי שונה מזו הגברית שתוארה כאן .בעוד הגברים בונים את זהותם הישראלית ומגבשים אותה על יסודות 515 עותק להגהה גליה גלזנר חלד האידאולוגיה (ציונות) והעשייה (חקלאית ,התיישבותית וביטחונית) — אצל הנשים 97 ממד הקשר והמפגש החברתי־אנושי הוא שאחראי לגיבוש זהותן כישראליֹות. המפגש הזה שעליו מספרות הנשים ,השונה במובהק מהגדרות הבסיס של מסגרת השיח הדו־קוטבי ,הוא מפגש רב תרבותי פתוח זרועות ואופקים ,והישראלים הוותיקים ממלאים בו תפקיד שולי אם בכלל. "תראי" ,מסכמת פרחיה את הנושא, בכפר הנוער רוב הנוער היה אירופאי .אחר כך ,אני יודעת ,מרוקאים ,תימנים כל מיני .לא הייתה לי אף פעם בעיה .אני ,קודם כל בחוץ לארץ לא ידענו מה זה ספרדי ,אשכנזי .כולם היו ילדים וכולם היו אחד עם השני [ ]...לא היה הבדל. פרחיה גוטמן נולדה בעיר זלטה מורבצה ( .)Zlaté Moravceבגיל שתים־עשרה (בשנת ,)1949עלתה לארץ עם אחותה עם תנועת בני עקיבא .הוריהן באו אחריהן כשנתיים אחר כך .בעוד את סיפורה בשואה ,על הקשיים שהעמיד לפניה בבגרותה, מעבדת פרחיה היום בכאב ,והוא עדיין פצע פתוח ,כל סיפורי קליטתה בארץ — החל באנייה הרעועה ובטקס המעבר של הריסוס בדי־די־טי והחלפת שמה לשם שאיננה אוהבת ,דרך טעימת הפרי הזר ,זיתים ,שקיבלו בארץ וירקו כי ציפו לשזיפים ,וכלה בכל מוסדות החינוך והכשרתה המקצועית בארץ — הם עבורה מקור לנוסטלגיה ,אך בוודאי אינם נתפסים כטראומה. אחרי התגלגלות מבית עולים אחד למשנהו ,מספרת שוש אקסלרוד ,מרואיינת נוספת ,קיבלו היא ואמּה חדר בבית ערבי גדול בירושלים .היא מתארת ילדות צנועה אך מאושרת: בעצם שם התחילו החיים שלנו בארץ־ישראל ,בדרך חברון .היו בבניין כפי שאמרתי לך בכל חדר גרה משפחה ,אז היו עוד ילדים .בסך הכל היו שם איזה [ ]...חמישה־עשר ילדים .ורוב הילדים היו דוברי יוגוסלווית .אז ,עוד לפני Carol Gilligan, In a Different Voice (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1982); 97 Nona Plesner Lyons, “Two Perspectives: On Self, Relationships, and Morality,” in Carol Gilligan, Janie Victoria Ward, and Jill Mclean Taylor, eds., Mapping the Moral Domain .(Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1988), pp. 21–48למותר לציין שההבניה המגדרית כאן איננה "הרמטית" .גיליגן מייצגת אך שלב אחד בהתפתחות השיח הפמיניסטי .ראו ניצה ינאי ואריאלה פרידמן" ,זהות וג'נדר :מהות פסיכולוגית או שיח תרבותי?" ,פסיכולוגיה ה ( ,)1995עמ' .15-7המרואיינת גיזלה אבינון הציגה כאן דפוס זהה לזה של הגברים ולא של הנשים — "אחד מהבונים את הארץ זה אני!" ובכל זאת מצאתי עניין בחלוקת התפקידים הזאת שזיהיתי בקרב המרואיינים. 516 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון שלמדתי לדבר עברית למדתי לדבר יוגוסלווית .את יודעת? ילדים מוצאים שפה משותפת שזה פשוט מפליא .ובסך הכל אם אני חושבת על זה :לאף אחד לא היה שום דבר .לא משחקים ולא מותרות ולא .אבל שיחקנו ,ונהנינו ,והיה לנו כיף .באמת! להורים ,יותר קשה להם .פרנסה ,ושפה להתמודד. אמּה עבדה קשה .היא הייתה אישה חולה ,ושוש גידלה את עצמה ,דאגה לעצמה לכל ,גם לטיפולי בריאות שנזקקה להם עקב שהותה בברגן בלזן ,שם כמעט נספתה. היא שינתה תכניות לימודים מטעמי מחסור ,אך המחסור לא נזכר כעלבון ,לא כפצע פתוח. ואחר כך התחילו גם לעלות העליות האחרות .מארצות אסיה ואפריקה .והאמת? בנו את המעברה בדיוק מול הבית .הייתה מעברה ענקית ,פחונים ,אז אנחנו הרגשנו שגרנו בווילה! וכמובן בית ספר .למדתי בבית ספר גאולים ,שדורון [המנהל] לדעתי הוא היה אישיות מיוחדת במינה .תמיד נתן לנו להרגיש שאנחנו העילית שבעילית .עכשיו אני יודעת להגיד כמה שהיינו נעבעכים [בחיוך] אבל תמיד נתן לנו הרגשה כזאת ,תמיד נתן לנו הרגשה כזאת טובה! אני שואלת מי זה "לנו". כולם היו עולים חדשים! כן ,כולם יחד .האמא של השופט ברק ,היא גם הייתה מורה .היא לימדה אותי הרבה הרבה שנים .כמו בנה — אישיות מיוחדת .וההרגשה שהם נתנו לנו שם בבית הספר ...אני מרגישה אותה עד היום .את יודעת ,האחדות הזאת והקבלה הזאת .ולא להרגיש שונה .עכשיו אני יודעת להעריך את זה .כילד אתה לא ,לא ,לא כל־כך מבין את זה ,כן? זה היה דבר מופלא. ובהמשך" :כי אני גדלתי ,גדלתי עם כולם שהיו אותו דבר .כולם היו ניצולים .לאחד כן היה אבא לאחד לא היה אבא". על חוסר שביעות רצונה של שוש מהשם העברי שכפו עליה ועל האוטובוס שנעלם כששוש הקטנה עליו ואמה צועקת" :מה?! אצל הנאצים הצלתי אותה ופה? ביום הראשון היא הולכת לי לאיבוד" — היא מספרת עם מטען נוסטלגי ,חווייתי, ובהחלט לא טראומטי. גם מִיה וולטר ,ילידת ,1929שעלתה לארץ מן העיר בוטושאן ( )Botoşaniאשר במולדובה ,ברומניה ,בשנת ,1964מתארת את חוויית החיים בארץ כהוויה רב תרבותית פתוחה ומקבלת: בבלוק שאני גרתי ,בהתחלה כשנתנו לנו דירה ,קומה רביעית בלי מעלית, 517 עותק להגהה גליה גלזנר חלד אבל היינו מאושרים! היו מתורכיה ,ממרוקו ,מדרום אמריקה ,מהונגריה, ומרומניה .והיינו כמו משפחה .אם את רואה אותם — אנחנו כבר לא גרים שם שלושים ושבע שנים ואנחנו מתחבקים ומתנשקים וזה משפחה שלנו! [ ]...שם היה ממש משפחה ,מה זה .היו לכל אחד ילדים בגיל פחות או יותר משלי ,כשעשו יום הולדת ,בר מצווה ,לא היה דבר כזה שלא יזמינו את כולם .ואז דיברתי צרפתית כי הייתה שכנה שלי שעלתה ממרוקו וידעה או צרפתית או ספרדית. כמו שוש ,גם מִיה מציירת חוויה משכרת של ססגוניות ורב תרבותיות יהודית. "אנחנו לא היינו בקשר עם הרבה אנשים שנולדו פה .היינו יותר בקשר עם עולים חדשים .כל החוג שלנו ,כל השכנים ,כל החברים — בעצם באו לפני שנתיים או לפני חמש או לפני ,מבינה?" מִיה ,שהגיעה לארץ 13שנה אחרי הוריה ואחותה ,לא שמעה על בעיות קליטה ועל דחייה חברתית" .כשבאתי פה קיבלו אותי חברים ,שכנים, קרובים .כולם קיבלו אותי כל־כך יפה וכל־כך שמחו ,שידעו שאני מחכה כל־כך הרבה זמן". אביבה אורגל ,ילידת הונגריה ,ניצולת ברגן בלזן ,הגיעה לישראל ,לבני ברק, בשנת 1949עם אמּה ,אחותה ואביה החורג היישר לתקופת הצנע" .היה קשה כאן, אבל אנחנו היינו מאוד מאוד מאושרים [ ]...להיות כאן ,בירושלים ,בתל אביב ,זה היה משהו! מאוד־מאוד אהבנו ,כאן להיות" .כמי שעזבה את הארץ בעקבות נישואי אחותה ונישואיה שלה שנים ספורות לאחר עלייתה ארצה ,היא מספרת על געגועיה לישראל ועל חוויית התמיכה החברתית הישראלית למי שחיה בחו"ל: את יודעת כמה ישראלים יש? כל הזמן ,אז תכף ומיד ישראלים מכירים אחד את השני אז כבר חברות .אז יש חברות ישראליות אז זה כבר לא היה כל־כך ,כל־כך קשה .זה קצת ישראל [צוחקת] .אבל באנו ,כל הזמן באנו לבקר .כך זה היה. כשם שהעשייה ההיסטורית ,הצבאית והאזרחית ,הייתה דרכם של אהרון ודוד לבטא את חלוציותם ולהכות שורש כישראלים ,ניכר כי אצל פרחיה ,שוש ,מִיה ואביבה התקיים המפגש עם ישראל דרך הקשרים החברתיים והבין־אישיים .זו הייתה דרכן להתרגל ,להשתלב ולהשתייך ,והיא הסבה להן ביטחון גדול ,תחושת שייכות וגם אושר .המפגש ,אצל ארבע הנשים ,אינו בעיקר מפגש עם ישראלים ותיקים ,ולססגוניות האנושית הרב תרבותית והרב עדתית שפגשו בהגיען תפקיד חשוב ומשמעותי ביצירת תחושות השוויון ,האופק הפתוח ,השייכות והסולידריות שאפשרו להן לבנות את זהותן הנרטיבית כישראליות "בגוף ראשון" על בסיס איתן, גאה ונרגש .לא כאורחות ,לא כמי שישראליותן תלויה במחוות של דחייה או קבלה מצד "בעל בית" ישראלי ותיק ,כפי שמדמה לחשוב מי שנתקל בסיפור המפגש 518 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון דרך מסגרת השיח הדו־קוטבי .בתגובה לשאלתי מזכירים חלק מהנשים ומהגברים סיפורים כואבים של דחייה של ניצולים — בידי קיבוצניקים בשנות החמישים ובידי בני עדות המזרח לאחרונה — אך העובדה שסיפוריהם שלהם אינם נושאים צלקת זו סוללת את דרכם לברוא את זהותם כישראלים .כמו אצל הגברים גם אצל הנשים נזכרת ,במסגרת מה שכיניתי ישראליּות בגוף ראשון ,המשמעות העמוקה של ישראל בעבור מי שבא מ"שם" .הן חוות כולן את הקשר עם הארץ כאמיץ וכאישי — זו הארץ שלהן ,ללא כל היסוס או התלבטות ,ועובדת היותן ניצולות שואה אינה מרמזת על זרות וריחוק שמצריכים תיקון והכלה ,אלא רק מחזקת את הקשר ואת משמעותו. אצטט את מילותיה של שוש" :אולי אני יותר ישראלית [הדגשה] בנשמתי ובהווייתי מאשר בן אדם אחר [שתיקה] כי אני מבינה מה זאת המדינה הזאת בשבילנו .וזה גם אמא שלי הבינה[ .שתיקה] כי זה ,תשמעי ,עם כל הרע והטוב — זה המקום שלנו". אביבה ,שחיה שבע שנים בדבלין ו־ 35בלונדון ,עדיין מרגישה שישראל היא קודם כל מקום שמעניק לה תחושת שייכות ,אף שבעלה נפטר וכאן היא חשה בדידות, שכן חברותיה הקרובות חיות בלונדון .בישראל את שייכת ,את מרגישה בבית ,שזו המדינה שלך.That you are part of it . וזה את לא מרגישה בחוץ לארץ ,אפילו שזה יפה ואת אוהבת הרבה דברים, אמנות וזה — זו לא אותה ההרגשה .אף פעם את לא מרגישה שאת שייכת לשם [ ]...אני הולכת באיירפורט בלונדון ועד שאני באה לאל על זה כבר הרגשה של הקלה. אצל פרחיה נחווית ישראל כחיק חם ,כקרקע היציבה שעליה היא עומדת ושעליה היא יכולה לנהל בבטחה את הבירורים הפנימיים והרגשיים שלה. אני יהודייה ישראלית[ .שתיקה] ואני אוהבת את הארץ ואני לא אעזוב את הארץ ואני אוהבת לטייל אבל זהו .ולחזור הביתה .הבית שלי זה פה .פה לא קוראים לי ז'יד .את יודעת מה זה ז'יד? ואני פה בבית ,והילדים פה גדלו ו... ו ...הם חופשיים ולא צריכים [מסייגת] פה קצת צריך לפחד בלילה [פרחיה גרה בשכונה הסמוכה לכפר ערבי] ,אבל אהה ...תראי ,באירופה היום או בארצות־הברית גם — לא נותנים לילדים בערב להסתובב לבד! פה אנחנו, ברוך השם ,הילדים שלנו — הולכים לתנועות נוער ,חוזרים בלילה ,למרות ששלי לא חזרו מאוחר כי לא נתנו להם [צוחקת] .אבל ...זה משהו אחר! אף אחד לא רודף אותנו ,קצת הערבים ,אבל אה[ ...צוחקת] בכל זאת זו הארץ שלנו ,ונקווה לשמור עליה כמה שאפשר. האהבה והמסירות הגדולה לארץ וההכרה העמוקה בנחיצותה ,החוזרות אצל רוב 519 עותק להגהה גליה גלזנר חלד המרואיינים ,מקבלות הד בדבריו של צבי גיל ,עיתונאי ניצול שואה .הוא מגדיר את ציבור הניצולים כייחודי במסירותו לארץ וסומך טענותיו על דבריהם של ההיסטוריונית חנה יבלונקה ושל הסופר אהרון מגד שזהו ה"ציבור היחיד בארץ שמדינת ישראל עדיין אינה בעבורו דבר מובן מאליו .היא עדיין בחזקת חלום ואתגר שתהליך הגשמתו נמשך" ,ציבור של "רכי לבב ,נזכרים בעבר המשותף שקושר אותם 98 ביחד ,ששרים שירי מולדת ישנים ולא מתביישים לקום ולשיר את התקווה". ניצולים או ישראלים? מתוקף רצוננו כחוקרים ישראלים לייצג את ניצולי השואה ,לדאוג לשלומם ,להוקיר את תרומתם ,להוקיע את הפקרתם או את ניצולם — נגזרת ממסגרת השיח הדו־ קוטבי ,על שני קטביה ,נטייה להגדרה מהותנית של ניצולי השואה כקטגוריה סגורה ואחידה ,או בניסוח אחר :נטייה להדגשה של הרכיב הניצֹולי מתוך מכלול רכיבי זהותם .כפי שהוצג מעלה ,נרטיב התיקון מתעד ואף מגדיר זהות ישראלית חדשה המעמידה את ניצולי השואה במרכזה ,כגיבוריה .מהלך זה מתמקד בתהליך היחשפותן של ביוגרפיות שהושתקו בעבר וממילא בהדגשה ובהבלטה של הרכיב הניצֹולי בזהותם של ניצולי השואה :אם דרך תיעוד סיפוריהם של הניצולים בספרי זיכרונות ובעדויות מוקלטות; 99אם דרך "תחרות לא כתובה לקידום זיכרונותיך האישיים"; 100אם דרך הפיכתם לשגריריהם של יהודי אירופה הנרצחים באמצעות פעילותם האמנותית; 101ואם דרך ביטוי השיא לתופעה זו — ההזדהות הגורפת עם ההיגד "כל יהודי בעולם צריך לראות את עצמו כאילו הוא ניצול שואה" 102.לכולנו, ישראלים העוסקים במחקר על ניצולים ,זהו מהלך מתבקש ,אפילו טבעי ,ודאי כשפעמים רבות זו גם דרכם של הניצֹולים עצמם .עם זאת התוצאה היא זו :כבכל סיפור גואל של קבוצות הנאבקות על קול על־פי כללי המשחק של הפוליטיקה של הזהויות — מטפח נרטיב התיקון את הציפייה להגדרה עצמית מחודשת של הניצולים סביב תפקידם החברתי כשליחי עדות וכמעניקי משמעות וזהות לחברה כולה .הדימוי העולה מנרטיב התיקון הוא של הניצולים כגיבורים אשר יצאו מחושך לאור יום ועתה נותנים חירות ל"ניצֹוליותם" ומבטאים אותה בפומבי ,בגאווה ,ולאוזני קהל אוהד וצמא לשמוע .גם נרטיב הניצּול מַבנה ציפייה להתגבשות הניצֹולים לכדי קבוצת זהות ,הפעם כמי שעמדו על דעתם כמיעוט מנוצל ונגזל אשר איבד גיל" ,מרחק הזמן בין מידע למודעות" ,עמ' .95 קרן" ,השפעת שארית־הפליטה". 9 8 99 Ofer, “History, Memory, and Identity,” pp. 399–400 100 101יבלונקה" ,זהויות סותרות ,זהויות משלימות" ,עמ' .312 102אורון ,זהות יהודית־ישראלית ,עמ' .123-104 520 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון אמונו בהגמוניה השלטת ולכן נושא את דגל המאבק על צדק חברתי ,על הכרה ,על 103 משאבים ועל קול. אכן מתברר שיש בין המרואיינים מי שרואה בניצולי השואה קבוצת הזדהות. אך לא כולם .וגם הזדהות זו לא תמיד מתורגמת לתודעה פוליטית מכוונת זכויות. אצל אהרון אברמוביץ' ודוד סולומון למשל יש חפיפה מלאה בין מי שהם מגדירים ניצֹולים ובין מקימי המדינה .אצל משה הרטשטיין ,יליד ,1929ניצֹול אושוויץ ,יש הזדהות חזקה מאוד עם זהותו כניצֹול שואה ,עד כדי כך שנמנע בכל דרך ,על־אף הכוונתי ,מלעסוק בחוויותיו ובזהותו כישראלי — לטענתו לא משום שאלה היו קשות או טראומטיות .הוא העדיף לספר את סיפור עברו הקשה והלא ייאמן בשואה ולא מצא עניין בשאלותי הנשנות על אודות ישראליּותו .אף שמשה מטעים ומסביר כי אינו מזדהה עם המושג ניצֹולים ומבכר להיקרא "שריד שואה" ,שכן "אף אחד לא הציל אותי" ,הוא מקבל על עצמו ,בהתאם להנחות היסוד של מסגרת השיח הדו־ קוטבי ,את תפקיד הניצֹול או השריד נותן העדות. אביא כאן את קולן של שלוש מרואיינות שעליהן קשה להכיל הגדרה מהותנית כניצולות שואה שזוהי זהותן הברורה ,הזקופה והמרכזית: למִיה וולטר מרומניה ,אשר הוזכרה מעלה ,היו שנות השואה שנים של אנטישמיות, הדרה ממערכת החינוך ,עוצר ,מחסור ,החרמת חדרים בבית המשפחה ,מעצר אביה וגברים אחרים ולקיחתם לעבודות ,ולבסוף גם הפצצות של הגרמנים אחרי כניסת הרוסים .היא זוכרת מקרה אחד שבו חדר קצין נאצי שיכור לביתם וביקש נשים; אמה החביאה אותה ואת אחותה ,ואביו תמרן אותו בגרמנית אשר בפיו וכך ניצלו. מִיה ניצלה ברגע האחרון יחד עם הוריה ואחותה ושאר הקהילה משילוח למחנות בטרנסניסטריה .לארץ הגיעה בשנת 1964כבת שלושים וארבע ,נשואה ,עם ילדה בת שנה .כפי שצוין מעלה — התקופה שתוארה כקשה במיוחד עבור מִיה התקיימה לאחר השואה ,משהופרדה ממשפחתה לאחר שלא קיבלה מן הממשל הקומוניסטי בשנת 1950אשרת יציאה לארץ ,וחוותה שנים של ניתוק ,בדידות ,מחסור ואפילו רעב. במהלך פגישתנו מִיה מבטאת כמה פעמים דאגה שמא היא אכזבה אותי גם משום שלא סבלה מדחייה מצד הישראלים הוותיקים ,דחייה ששמעה עליה מחברה בארגון עמך ,אך כפי שהוצג כאן לא חוותה כלל ,וגם משום שאינה "ניצולה קלסית" על־ פי הבנתה .כבר בטלפון הבהירה כי איננה ניצולת מחנות .היא מספרת איך ראתה עם בעלה בשנת 1950ברומניה סרט על המחנות והתעלפה .על כך מוסיפה מִיה עוד כמה רשמים ומחשבות על השואה ,כולם בעקבות קריאה של ספרות עדות. "עכשיו" ,היא מספרת" ,אני מאוד הייתי רוצה לבקר ביד ושם .שלחתי לשם תמונה 103מרסלו סבירסקי" ,הפוליטיקה של ההיכרות :חלופה בין־תרבותית לפוליטיקה הרב־תרבותית הליברלית" ,המרחב הציבורי :כתב עת לפוליטיקה וחברה ,)2008( 2עמ' ;68-39טיילור, "הפוליטיקה של ההכרה"; מוצפי־הלר" ,דתיות ,מגדר ומעמד" ,עמ' .345-316 521 עותק להגהה גליה גלזנר חלד ושם של בת דודה שלי שנרצחה בטרזיינשטט .וזה כל הזמן רודף אחרי" .מִיה חשה יחס אמביוולנטי בנוגע לשייכותה לסיפור השואה .היא מספרת שאחותה מקבלת פיצויים בתור ניצולת שואה אך היא לא ,מכיוון שהגיעה ארצה בשנת ,1963אבל אינה מבטאת טרוניה של ממש על כך .הרושם שלי הוא שמִיה עצמה איננה בטוחה בזהותה כניצולת שואה ,כשהיא ניצבת אל מול הדימוי הדומיננטי שספגה דרך הספרות ,הטלוויזיה ,ושיח הזיכרון הישראלי שלפיו השואה היא אושוויץ 104.שרון 105 קנגיסר מכנה זאת "ההייררכיה של הסבל". אני שואלת את שוש אקסלרוד על זהותה כניצולה. בחיים לא חשבתי את עצמי כ ...כניצולה .וזה נראה לי גם נורא מוזר ,היה לפני שבועיים ,היה איזה כנס בבנייני האומה הצדעה לניצולי השואה .רק השֵם ...נורא התרעמתי! מה פתאום? מה־מה ,אתה יכול להזדהות ,אתה יכול, אבל לא בצורה כזאת .אם אני צריכה להגדיר את עצמי — אני יהודייה כי הכריחו אותי להיות יהודייה. גליה" :רק תאמרי — למה התרעמת?" שוש" :התרעמתי כי ...למה צריך להצדיע לניצולי שואה? הם לא עשו שום דבר! ההפך ,אני חושבת ,יש כל־כך הרבה ניצולים שנשארו ויש רגשות אשמה — למה אני חי ולמה ההוא לא"; "לא צריך להצדיע לאף בן אדם! למה צריך להצדיע למישהו? מה אני יותר טובה מ ...מ ...מ ...עולי עיראק? היא בן אדם ,אני בן אדם .זה הגורל שלי זה הגורל שלו []... גליה" :ואני לא יכולה לקרוא בדברייך חוסר הזדהות עם הקבוצה הזאת שנקראת ניצולים?" שוש" :לא .בוודאי שאני מזדהה .אני חלק מהם ,ממנה .אני חייבת להזדהות. כן? עם קבוצה טיפולית ,עם ...בעמך ,כמה אנחנו עכשיו? שבעה ניצולים? שאנחנו כבר כמה? עשר ,אחת־עשרה שנה ,אותה קבוצה ולא רוצים להיפרד [ ]...ואנחנו מאוד קשורים ו ...מאוד־מאוד־מאוד קשורים ,ועוזרים אחד לשני ואכפת לנו אחד מהשני .ו ...נוצר קשר מאוד מיוחד בינינו .אז אני לא יכולה להגיד לך שאני לא מזדהה ,בוודאי שאני מזדהה! אבל — אני לא אקרא לזה זהות ניצולית". שוש מספרת על השתתפות בקבוצה טיפולית בארגון עמך ,על טיול שורשים שעשתה לאחרונה ועל קושי גדול להתמודד עם סיפורה כניצולה — סיפור שאתו היא נפגשת פנים אל פנים ממש בשנים האחרונות .ובכל זאת היא דוחה את הגדרתה העצמית DeKoven Ezrahi, “Representing Auschwitz,” pp. 121–145 1 04 Kangisser, Child Survivors, p. 78 105 522 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון כניצולה .במקום אחר היא מסבירה" :היינו צעירים מדי" בשביל לפתח זהות כזו. שוש הייתה בת שמונה כשהגיעה לארץ ומרגישה ישראלית לחלוטין .יש כאן הד לדימוי של הניצולים כפי שעולה מנרטיב התיקון :ניצולת שואה שבבגרותה מתחילה להיפתח לעברה ולהתמודד אתו במסגרת קבוצה טיפולית ובליווי בני משפחה. עם זאת יש כאן קול אישי ,ייחודי ומחדֵ ש .לא רק משום שהאומץ להתמודד עם עברה כניצולה מנותק מכל חוויה של דחייה או אי־קבלה ,אלא בעיקר משום שהוא אינו מלווה בתביעה ל"קול" ולהכרה קולקטיבית בניצולים ובסיפורם אלא להפך! להתנגדותה החזקה של שוש להצדעה לניצולים שורשים אידאולוגיים עקרוניים: זהו בעיניה מהלך לא שוויוני ובעיקר מוטעה — שכן אין בה כל זיקה אל נרטיב התיקון כשזה מעמיד את הניצולים כמודל חדש של גבורה ושל הזדהות. אביבה אורגל חיה בבני ברק לאחר שבילתה עשורים מחייה בבריטניה .היא אישה דתייה מאוד ,אך את הדתיות היא תופסת כעניין פרטי .אביבה מתוסכלת מן הסגירות שבה היא נתקלת בבני ברק ,וגם בגיל שמונים מקדישה את ימיה ואת מִרצה לתאווה מלאת החיים שלה לתרבות ההומניזם הקלסי :תערוכות ,אמנות ,ספרות עולמית, השכלה ודעת ,ספרות עברית ,קונצרטים ואופרה" .עד שאת מתה את צריכה ללמוד". אביבה מספרת בהתרגשות רבה על סיפור ששמעה והיא נוצרת בלבה :כומר שגילה בבגרותו כי הוא ילד יהודי שהוחבא בידי אמו בכנסייה .הוא עבר לגור בישראל אך שמר על זהות כפולה. אנשים טיפשים הם אומרים :אי־אפשר להיות גם יהודי וגם .Christianאבל כן אפשר! נכון? את רואה? אפשר להיות! הוא הרגיש מאוד יהודי ובאותו זמן הוא גם קתולי [ ]...קשה להבין את זה .צריך להבין את זה .אי־אפשר להגיד: [ ]...הוא צריך להחליט .בן אדם לא ככה .בן אדם לא פשוט .איך הוא יכול להחליט? אז הוא רוצה להיות גם יהודי וגם קתולי .ואת רואה שהוא מסתדר 106 טוב עם זה. נרטיב הזהות של אביבה מבטא כמיהה בוערת לצמצום מקומם של גבולות הזהות החברתית המוכרים והמקובלים בעיצוב המציאות החברתית .כשם שהיא כמהה לפרוץ את גבולות ההפרדה בין דתיים לחילונים־מערביים ומציגה אותה כבלתי מובנת וכמתסכלת ,כשם שהיא רואה אפשרות למיזוג זהות נוצרית ויהודית ,כשם שהיא נאבקת בבדלנות האנושית בכללותה: כנראה האנושיות היא ,משהו מכוער בה .לא יכולה להגיע למסקנה אחרת. 106אביבה מתייחסת בדבריה אלה ליעקב וקסלר .ראו אביבה לורי" ,להתאהב בכנסיה ,להפוך לכומר ולגלות שאתה יהודי" ,הארץ 12 ,באפריל .2012 523 עותק להגהה גליה גלזנר חלד במקום לקחת את כל המשאבים שיחיו ,שאנשים יעשו מה שרוצים ,שיגשימו את עצמם ,הולכים קונים — הנה .זה קונה נשק כזה וזה קונה נשק כזה .הנה. לומדים איך להרוג אחד את השני. כך מבקשת אביבה שלא להיות מתויגת בעיני החברה ,ובעיני עצמה ,כניצולת שואה. אמנם היא מעוניינת שישתמר זכר השואה כדי שזו לא תישנה ,אך אינה מונה את היותה ניצולה כרכיב בזהותה .כשאני שואלת על כך היא עונה: אני לא יודעת ,משתדלת לא ,ולא להרגיש כל־כך .כמובן שזה בפנים ,אבל אני משתדלת לא .יש אנשים בגיל שלי שכל הזמן מדברים על זה ,עד היום. תכף שאת מתחילה לדבר הם מדברים על זה .ואני משתדלת לא .שזה לא יהיה הדבר הכי חשוב בחיים שלי .אבל כמובן שזה חלק שלי [ ]...צריך באמת לשאול פסיכולוג ,בטח היה יודע כמה שזה ...אולי אני מכניסה את זה בפנים, את יודעת ,בכוונה ,בתת־הכרה. גישתה הרגשית מיתרגמת להצנעה של מעמדם של הניצולים כקבוצה פוליטית. בתגובה לשאלתי על הפקרה של הניצולים על־ידי מדינת ישראל כיום היא עונה: אני חושבת שזה לא נכון .אני חושבת שמטפלים בהם כמה שאפשר .ואל תשכחי ,האנשים האלה ,אולי גם אני ,כמה שאת עושה להם — אי־אפשר להביא בחזרה מה שלא היה .מבינה? הם לא יכולים להבין את זה .כל הזמן הם מרגישים שקרה להם משהו ,ש־ .You have to make up for itזה אי־אפשר. מה ישראל כבר יכולה לעשות? זו מדינה קטנה .כסף אין להם כל־כך הרבה, כן? [ ]...תראי כמה שטוב לנו .נותנים לנו ,אנחנו נוסעים יותר זול ,קופת חולים אנחנו לא משלמים .מדיסין — אנחנו מקבלים כסף [ ]...האוצר נותן כל־כך הרבה כסף ,כן? ועוזר ואת יכולה לקבל אמבולנס ,את לא משלמת [ ]...אני לא יודעת אם הם יכולים לעשות יותר [ ]...ככה אני מרגישה. כלומר ,בניגוד למי שזהותם כניצולים חיזקה זהותם כישראלים ,אצל אביבה ההזדהות עם המדינה באה על חשבון ההזדהות עם הניצולים. המודל ה"מועדף" על־פי נרטיב התיקון הוא של ניצולי שואה המתחברים מחדש לסיפורים שהושתקו ומשלימים עמם משעה שאלה הופכים למוקד הזהות הישראלית־ יהודית הקולקטיבית המתחדשת .האם ניתן לייחס את התבטאויותיהן של מִיה ,של אביבה ושל שוש להדחקה פסיכולוגית? הרי אביבה עצמה העלתה אפשרות זו .או שמא זוהי המשכה של ההשתקה? בין כך ובין כך הלב קורא קודם כל להקשבה ולכיבוד משאלתן להבְנות את זהותן הסובייקטיבית כישראליות ,כיהודיות ,ולא כניצולות 524 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון שואה גיבורות החברה הישראלית :אצל מִיה — שאינה בטוחה בזהותה כניצולה; אצל אביבה — המבטאת תפיסה קוסמופוליטית; אצל שוש — שרואה את הניצולּות כעניין פרטי ולא קולקטיבי. שלוש הנשים תורמות להבנתנו את מנעד האפשרויות הזהותיות בקרב ניצולי שואה ישראלים ,ודבריהן מעודדים אותנו לפתח רגישות לשֹונּות ולהכיר בכך שרכיבי 107 הזהות הניצולית הם אך חלק ממכלול זהותם כבני אדם. סוף דבר הפוליטיקה של ההכרה ,מבית היוצר של השיח הרב תרבותי־ליברלי ושל הפוסט־ קולוניאליזם ,קוראת להעצמה של קבוצות מוחלשות היסטורית ,אשר הורחקו בעבר מן האפשרות להשתתף בעיצוב המרחב הציבורי המשותף ,דרך העדפה מתקנת .הכרה באמִתות היסטוריות ,תרבותיות ומוסריות למיניהן תתבטא ותמומש רק דרך האצלה של כוח ממשי ומשאבים לקהילות המוחלשות ,שחבריהן יוכלו לפעול ולשאת את קולם כשאינם מוכפפים לשפה ולעולם המינוחים של ההגמוניה השלטת" 108.החברה הישראלית הוותיקה השתיקה והדירה את הניצולים" ,מספרים מובילי נרטיב התיקון" ,אך לא עוד .כיום היא מחבקת אותם ומכילה אותם אל תוכה"" .ניצולי השואה בישראל הם עדיין קבוצת זהות מוחלשת ,מנוצלים כסמל ושקופים כבני אדם" ,ולראיה — מצב הרווחה הקשה של ניצולי שואה רבים כיום מגובה בנתונים 109,כך מספרים לנו מובילי נרטיב הניצּול. חוקרים והיסטוריונים משני קוטבי המחלוקת האידאולוגית מניעים סדר יום חברתי מוסרי בנרטיבי הזהות הקולקטיבית שהם מייצרים .להעמדת הניצולים במרכז מסגרת השיח הדו־קוטבי חשיבות ממדרגה ראשונה ,בין בקריאה להכלתם (תיקון) ובין בדאגה למעמדם (ניצול) .עם זאת ,כדי להבין את הזיכרון הקולקטיבי ,טוען ההיסטוריון אלון קונפינו ,יש לשאוף לקבל תחושה של נוכחותו ושל פעולתו של הזיכרון בחייהם של אנשים 110.ואכן ,דרך מפגש עם נרטיבי הזהות של המרואיינים במחקר מתחוור כי מסגרת השיח כופה את הקטגוריזציה שלה על הניצולים .היא מניחה את מרכזיותה של הגדרתם העצמית כניצולים בסיפור זהותם כישראלים ,ומסרטטת מניה וביה את הדיכוטומיה בין ניצולים לישראלים ותיקים כבסיס לחווייתם כישראלים .הנחה זו משמשת עילה לפיתוח ולטיפוח רטוריקה ופוליטיקה של קבוצת זהות שחבריה Kangisser, Child Survivors, esp. pp. 240–241 107 1 08סבירסקי" ,הפוליטיקה של ההיכרות"; טיילור" ,הפוליטיקה של ההכרה". 109כץ ,על חשבון הקרבנות; טייטלבאום ,הפתרון הביולוגי. Confino, “Collective Memory” 110 525 עותק להגהה גליה גלזנר חלד מקבלים עליהם תפקיד של גיבורי תרבות בשליחות של מתן עדות ,או של קבוצת זהות מוחלשת התובעת קול ,תובעת עלבון ,תובעת שינוי חברתי .התברר כי יש מי שקולם מתלכד עם הנרטיב הזה. דא עקא — הבניה זו נעדרת מנרטיבי הזהות של רוב המרואיינים במחקר זה .גם אצל אלה מביניהם שמעידים על הזדהותם עם קבוצת הזהות של ניצֹולי השואה — בקרב רובם הגדול היא אינה מובילה לתודעה פוליטית של מיעוט מוחלש .הדבר נובע לא משום או לא רק משום או לא בעיקר משום שהם מדחיקים את זכר העימות הכואב העומד בבסיס מסגרת השיח הדו־קוטבי ,אלא ,כך נראה ,פשוט משום שלא חוו עימות כואב .הדיון בזיכרון השואה וביחס לניצוליה מאז ועד היום ,דיון שהוא חברתי־פוליטי בעיקרו ,אינו מעניין את רובם ואינו משמעותי עבורם אם מפאת נסיבות חייהם — גיל עלייה צעיר ,דרגת הטראומה בשואה ,דרגת הטראומה בקליטה בישראל, היישוב שנקלטו בו (עיר ולא קיבוץ) ,המצב החברתי־כלכלי שלהם ועוד — אם מפאת 111 מבנה אישיותם והאופן שבו הם בוחרים להעניק משמעות לאירועי חייהם. אך חשוב להוסיף ,מאמר זה ,כפי שהוצג מעלה ,עוסק כולו בנרטיבים של הבניית זהות ובהתכתבות ביניהם — שני נרטיבים קוטביים של דוברי הקולקטיב הישראלי־ יהודי מחד גיסא ,ועשרה נרטיבים של הניצולים אשר רואיינו למחקר מאידך גיסא. אנו למדים כי בעוד השניים הראשונים הם אידאולוגיים ומגלמים בשני קוטביהם מחלוקת אידאולוגית עמוקה על זהותה של ישראל ,העשרה האחרונים אינם נרטיבים אידאולוגיים .הם אינם כאלה גם מפאת העובדה שבמקצועם המרואיינים אינם היסטוריונים אלא חשמלאי ,קוסמטיקאית ,גננת ,ספרנית ,טכנאי מוטס ועוד ,ולכן אינם עסוקים בהכרח בהבניה ובהמשגה של קונפליקטים חברתיים. מכיוון שבמחקר איכותני עסקינן ,העובדה שאותה קבוצה אשר הנחות היסוד של הנרטיב הדו־קוטבי נעדרות מסיפוריה כוללת את רוב המרואיינים במחקר היא חסרת משמעות ,שכן מחקר זה נעדר כל יומרה לחיווי סטטיסטי .עם זאת ההעמקה בתהליכי יצירת הזהות של פרטים מתוך קבוצה מאפשרת לנו להכיר אפשרויות חדשות של הענקת משמעות 112.כאשר אנו יוצרים נרטיב קולקטיבי ,גם אם בתור אוחזי המצפן המוסרי ,הרצון הטוב להיאבק למען קבוצת זהות מוחלשת משלם לעתים מחיר בגלל חיוב של מושגים ורדוקציה של סיפור חיים מלא לממד אחד ,הוא הממד החברתי־ פוליטי ,ולנרטיב אחד ,הוא סיפור יחסי הניצולים והישראלים הוותיקים כיחסי רוב ומיעוט. 111 112 526 Somers, “The Narrative Constitution of Identity,” pp. 605-649; Ricoeur, “Narrative ”Identity שקדי ,מילים המנסות לגעת ,בייחוד עמ' Mark ;Rosenthal, “Reconstruction” ;36-23 Freeman, “Why Narrative? Hermeneutics, Historical Understanding, and the Significance of Stories,” Journal of Narrative and Life History 7:1–4 (1997), pp. 169–176; Lieblich, .Tuval-Mashiach, and Zilber, Narrative Research, esp. pp. 7–9 עותק להגהה ישראליּות בגוף ראשון נוכחנו כי הניצולים הם דמויות מפתח בהבניית הזהות הקולקטיבית היהודית־ ישראלית — אם כגיבורי תרבות ,לפי גרסת התיקּון ,אם כעדות חיה לכישלון המוסרי של הקולקטיביזם הישראלי ,לפי גרסת הניצּול .אך אין לגזור ולהניח את התמונה המשלימה ביחס לניצולים עצמם ואין להניח שהם קבוצת זהות אחידה .בין הניצולים בישראל יש מי שחי את סיפור הדחייה שלו ואת השתלשלותו ,עסוק בו ונאבק את מאבקו ,אך יש גם מי שכמעט אינו מודע לו .חלקם אולי אינם רוצים לזכור ,עקב טראומת הקליטה בעבר או ביטוייה בהווה ,אך עבור חלקם ממרום שנותיהם ,מגובהי שנת ,2011פשוט אין זה חלק משמעותי מסיפור חייהם .החברה הישראלית רדופה על־ידי הסוגיה החברתית־תרבותית של יחסה לשואה ולניצולים ונדרשת לענות בה. הניצולים והיחס אליהם ,לטוב (נרטיב התיקון) ולרע (נרטיב הניצול) ,היו למפתח מרכזי בהגדרת הזהות הקולקטיבית .לעומת זאת הניצולים עצמם ,כך מלמד אותנו מחקר זה ,יכולים להיות חופשיים לחלוטין מעיסוק בהיבטים החברתיים־תרבותיים של המפגש עם ישראל ועם ילידיה אם הוא לא השאיר בהם צלקות .עלינו ללמוד להכיר בזכותם של הניצולים ולהוקיר את חירותם לספר את סיפור ישראליותם בגוף ראשון ,ללא תיווך סיבוכי הזהות של הישראליּות הוותיקה ,אשר מבלי או עם משים לומדת ומלמדת על חוויית הישראליּות של הניצולים דרך המשקפיים שלה עצמה. 527
© Copyright 2024