‫לספר כדי לחיות‪...‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪ -‬מפגש בין‪-‬דורי בתהליך חינוכי טיפולי‬ ‫סיפור השרדותם ותקומתם של ניצולי שואה תושבי תל אביב‬ ‫חברי מועדון "קפה אירופה" עבר הירקון יחד עם בני דור השני‬ ‫והדור השלישי‪ ,‬תלמידי שכבת ט' ב"תיכון אליאנס"‬ ‫"הארורים" | הצייר‪ :‬פליקס נוסבאום‬ ‫צייר יהודי‪-‬גרמני‪ ,‬נרצח באושוויץ‪ ,‬ציור על קלף‪1943 ,‬‬ ‫עיריית תל אביב‪ -‬יפו‪ ,‬מינהל השירותים החברתיים‪,‬‬ ‫אגף מרכז‪-‬צפון‪ ,‬מחלקת עבר הירקון ת"א‬ ‫משרד הרווחה והשירותים החברתיים‪ ,‬מדינת ישראל‬ ‫'ועידת התביעות'‪' ,‬המשרד לאזרחים ותיקים' ‪ -‬מדינת ישראל‪' ,‬אשל‪-‬ג'וינט'‪ -‬ישראל‬ ‫יוצרי תיאטרון עדּות ‪ -‬עירית ועזרא דגן‪ ,‬טיפול בדרמה‪ ,‬כתיבה בימוי והפקה‬ ‫ינואר ‪2015‬‬ ‫שבט תשע"ה‬ ‫הפרויקט ה‪43-‬‬ ‫המשרד‬ ‫לאזרחים‬ ‫וותיקים‬ ‫האגודה למען הקשיש‬ ‫בתל אביב – יפו‬ ‫תיכון אליאנס‬ ‫לספר כדי לחיות‪...‬‬ ‫"‪“Testimony Theater - To tell in order to live‬‬ ‫‪thanks to the professional assistance and financial support of:‬‬ ‫‪JDC- Eshel and the Claims Conference‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪“ -‬לספר כדי לחיות" מפגש בין‪-‬דורי בתוכנית ארצית‬ ‫ניצולי שואה‪ ,‬בני הדור השני ותלמידים בתהליך חינוכי טיפולי‬ ‫בדרך טיפול בהבעה ויצירה אמנותית ודרמה‪-‬תרפיה‪ ,‬כתיבה ובימוי‬ ‫"אות המופת החברתי" ‪ -‬כנס ישראל שדרות לחברה ‪2010‬‬ ‫"פרס משואה לחינוך" ‪ - 2013‬המכון הבינ"ל להוראת השואה‬ ‫תיכון "אליאנס" תל אביב‬ ‫מנתבת תיאטרון עדּות בת"א‪ :‬ורדה כגן ‪ -‬מנהלת ומנכלי"ת "תיכון אליאנס"‬ ‫מינהל השירותים החברתיים‪ ,‬עיריית תל אביב‪-‬יפו ‪ -‬תחום זקנה‬ ‫המשרד לאזרחים ותיקים ‪ -‬מדינת ישראל‬ ‫אשל ג'וינט‪-‬ישראל‬ ‫ועידת התביעות‬ ‫משרד הרווחה והשירותים החברתיים ‪ -‬מדינת ישראל ‪ -‬מדור זקנה‪ ,‬תחום ניצולי שואה‬ ‫ניהול תקציבי ומקצועי‪ :‬אשל ‪ -‬האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים חברתיים לזקן בישראל‬ ‫יוצרי התוכנית‪ ,‬הנחייה‪ ,‬בימוי והפקה‪ :‬עירית ועזרא דגן | עריכת עדויות והמחזה‪ :‬עירית דגן‬ ‫הלחנה‪ ,‬ניהול מוסיקלי ונגינה בפסנתר‪ :‬עמרי דגן | כינור‪ :‬ליה שרמן | קונטרה‪-‬בס‪ :‬דניאל בן‪-‬חורין‬ ‫שירה‪ :‬הגר טופילסקי‪ ,‬אמנואל ברנהיים | עוזרת במאי‪ :‬עדן שקרוב‬ ‫עריכת מצגת אלקטרונית והפעלה‪ :‬אולג קוגוט | עיצוב תאורה והפעלה‪ :‬נמרוד דגן‬ ‫צילומי סטילס‪ :‬אלכס גד‪ ,‬אביב זמר‪ ,‬עזרא דגן | הגברה ותאורה‪ :‬לאון קאושנסקי‬ ‫עיצוב ויצור אביזרים‪ :‬אירה ויעקב מובשוביץ | עריכה והפקת התוכנייה‪ :‬עזרא דגן‬ ‫מגי גד ‪ -‬ניהול תיאטרון עדּות ארצי‪ ,‬מנהלת בכירה תחום קהילה ב‪ -‬אשל‬ ‫תמי מרוז ‪ -‬מפקחת ארצית לניצולי שואה במשרד הרווחה והשירותים החברתיים‬ ‫דניאלה רחביה ‪ -‬מרכזת נושא זקנה‪ ,‬מחלקת עבר הירקון‪ ,‬אגף מרכז צפון‬ ‫‪2‬‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪ -‬מפגש בין‪-‬דורי בתהליך חינוכי טיפולי‬ ‫"לכל איש יש שם"‪ ,‬שירה הידוע של זלדה‪ ,‬הוא גם כינוי למאמץ האדיר של גופי ההנצחה שלנו להציל‬ ‫מאלמוניותם את מיליוני הקורבנות היהודים של השואה‪.‬‬ ‫מכונת ההשמדה הנאצית גזלה מקורבנותיה לא רק את חירותם‪ .‬היא נטלה מהם גם את שמותיהם‪,‬‬ ‫את בגדיהם‪ ,‬את נעליהם ואת שערם‪ ,‬בניסיון להפוך אותם למספרים – ובכך לשלול מהם גם את‬ ‫צלם האדם‪ .‬היום‪ 70 ,‬שנה לאחר כניעת גרמניה הנאצית‪ ,‬המאמץ הוא להחזיר לכל אחד ממיליוני‬ ‫הנרצחים את ייחודו האנושי‪ ,‬את שמו‪ ,‬את פניו ואת קולו‪ ,‬המיוחדים לו‪.‬‬ ‫"תיאטרון עדּות – לספר כדי לחיות" הוא חוליה מרכזית בשימור זיכרון השואה ובקיום צוואת הנספים‬ ‫והניצולים לספר את סיפורם לדורות הבאים‪ .‬המפעל החינוכי החשוב הזה מצליח לקרב בין דורות‪,‬‬ ‫שלעתים התהום פעורה ביניהם‪ .‬המפגש בין ניצולי השואה ובני הדור השני שגדלו בצילה‪ ,‬לבין צעירים‬ ‫בני הדור השלישי‪ ,‬מחזק את נפשם של הניצולים ובה בעת מעניק לבני הנוער שיעור חשוב בערכי‬ ‫החיים‪ ,‬במשמעות מקומה של התקווה בקיום האנושי ובחשיבות הכבוד בין בני האדם‪.‬‬ ‫אני מלא הערכה לכל השותפים בפרויקט חינוכי‪ ,‬חשוב וייחודי זה‪ ,‬ומאחל לכולם ללמוד‪ ,‬להפנים ולהתרגש מתוצריו האמנותיים‪.‬‬ ‫בברכה‪,‬‬ ‫רון חולדאי | ראש עיריית תל‪-‬אביב‪-‬יפו‬ ‫תיאטרון עדּות – תכנית מרגשת המעלה על נס את גבורתם של ניצולי השואה‪ ,‬מועלית בפעם‬ ‫החמישית בעיר ת"א‪-‬יפו‪.‬‬ ‫הינה אחת מהתוכניות של פרויקט "קפה אירופה" הפועל בעיר זו השנה השניים עשר‪.‬‬ ‫ההצגה הנוכחית מועלית במשותף עם ביה"ס "אליאנס"‪.‬‬ ‫ההצגה מעלה‪ ,‬בשילוב שלושה דורות‪ ,‬את עדויותיהם של ניצולי השואה‪ ,‬במסגרת החובה של "והגדת‬ ‫לבנך‪ "...‬היא מסמלת את העוצמה הרגשית המחברת בין אודים מוצלים מאש ומחורבן‪ ,‬למשואה‬ ‫של תקומה ותקווה‪.‬‬ ‫אני רואה בהערכה רבה ובהתרגשות עמוקה‪ ,‬את היבטיו החשובים של תהליך העבודה המשותף לניצולי‬ ‫השואה לבני הדור השני ולתלמידים בני הדור השלישי‪ ,‬מבחינה חינוכית‪ ,‬היסטורית‪ ,‬לאומית ותרפויטית‪.‬‬ ‫פרויקט חשוב זה הינו תולדה של חבירה ויצירה בין ארגונית ועל כך תודות לכלל השותפים ‪-‬‬ ‫לפרופ' יוסי תמיר‪ ,‬מנכ"ל אשל – ג'וינט‪ .‬לגב' תמי מרוז ‪ -‬מפקחת ארצית לניצולי השואה במשרד‬ ‫הרווחה והשירותים החברתיים לוועידת התביעות‪ .‬למשרד לאזרחים ותיקים‪ .‬לשושנה חרחס ‪ -‬מנהלת אגף מרכז צפון שיצאה‬ ‫לגמלאות‪ .‬לבלהה קורן – המנהלת הנכנסת של אגף מרכז צפון‪ .‬לאסתי שטרן ‪ -‬מנהלת תחום זקנה‪ .‬להילה אריאל – מנהלת‬ ‫מחלקת עבר הירקון‪ .‬לגל שחם ‪ -‬ראש הצוות לטפול בקשיש מחלקת עבר הירקון‪ .‬לדניאלה רחביה – מרכזת נושא זקנה‪,‬‬ ‫מרכזת התוכנית‪.‬‬ ‫תודה מיוחדת לורדה כגן – מנהלת בית הספר "אליאנס" על פתיחת דלתות בית ספרה להזדמנות יוצאת דופן ומעורבותה‬ ‫ועזרתה הרבה שאפשרו את העלאת ההצגה‪.‬‬ ‫יישר כוח לעירית ועזרא דגן על היוזמה‪ ,‬האמונה‪ ,‬ההשקעה וההפקה‪.‬‬ ‫דורית אלטשולר | מנהלת מינהל השירותים החברתיים‪ ,‬עיריית תל אביב‪-‬יפו‬ ‫השואה היא אירוע טראומטי וייחודי שבוצע על ידי ‪ -‬עמים‪ ,‬מנהיגים ובני אנוש‪ ,‬ולפיכך הוא חייב‬ ‫להישמר כתמרור אזהרה לעולם החותר להתנהגות ולחיים מוסריים‪ .‬זאת‪ ,‬לא רק למדינת ישראל‬ ‫ותושביה‪ ,‬אלא‪ ,‬ובעיקר לבני האדם בעולם כולו‪.‬‬ ‫בתקופה זו‪ ,‬כאשר ניצולי השואה הולכים ופוחתים‪ ,‬חובה עלינו לתעד ככל יכולתנו‪ ,‬את מירב הסיפורים‬ ‫והעדויות שעדיין ניתן לשמר‪ .‬זאת‪ ,‬לצד החובה לטפל חברתית‪ ,‬פיסית וכלכלית בניצולים עצמם‪.‬‬ ‫אחד האמצעים המוצלחים שפותחו בשנים האחרונות הוא – "תיאטרון עדּות"‪ ,‬המאפשר לדורות‬ ‫ההמשך‪ ,‬ללמוד ממקור ראשון את סיפורי השואה‪ .‬אין לי ספק שהנוער החווה בתהליך הקבוצתי‬ ‫המשותף‪ ,‬בחזרות ובהצגות את החיבור לניצולים ולסיפוריהם‪ ,‬יהווה שגריר מעולה וממשיכו של‬ ‫זיכרון השואה‪ ,‬שאנו מחוייבים כעם להמשיך ולשמרו במעלה הדורות הבאים‪.‬‬ ‫התיאטרון גם מאפשר לניצולים להעלות את זיכרונותיהם ומסייע להם ברמה האישית‪ ,‬המשפחתית‬ ‫והחברתית‪.‬‬ ‫בשם הנהלת ג'וינט ישראל ואשל‪ ,‬אני מודה לכל שותפינו במיזם הנפלא ומאחל שנצליח במשותף להצעיד עוד קבוצות רבות‬ ‫במעלה התהליך‪.‬‬ ‫יוסי היימן | מנכ"ל אשל‪ ,‬האגודה לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן בישראל‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫‪3‬‬ ‫לספר כדי לחיות‪...‬‬ ‫בפעם החמישית משתתפים תלמידינו בתיכון אליאנס ב‪"-‬תיאטרון עדּות" המעמיד במה מכובדת‬ ‫ורגישה לניצולים ולסיפור חייהם‪ .‬התהליך בונה מסגרת עוטפת ותומכת באמצעות המפגשים של‬ ‫הניצולים עם התלמידים‪ .‬בסופו של התהליך המרתק‪ ,‬מתגבשת יצירה תיאטרלית ייחודית ‪ -‬מצמררת‪.‬‬ ‫סיפורם של הניצולים הוא במידה רבה גם סוג של מזור לכאבם הנפשי והרגשי‪ .‬הניצולים עוברים‬ ‫מסע רגשי קשה שאותו מוביל תיאטרון עדּות‪.‬‬ ‫תרומתו של הפרויקט לניצולי השואה‪ ,‬לתלמידים ולקהילה לא תסולא בפז‪ .‬במהלך עבודתנו‬ ‫המשותפת התרשמתי מאוד מהערכיות והאנושיות‪ ,‬מרגישותם ועבודתם המקצועית לעילא ולעילא‬ ‫של עירית ועזרא‪ ,‬מנחי הקבוצה‪ ,‬עם התלמידים ועם ניצולי השואה‪.‬‬ ‫תוכנית תיאטרון‪-‬עדּות מצליחה להפיק מהם את המירב והמיטב לאורך כל התהליך הארוך והמורכב‪.‬‬ ‫נכחתי בלא מעט מפגשים בקבוצה‪ ,‬התפעלתי מהיכולות המקצועיות הגבוהות בשילוב עם רגישות‪ ,‬עם חוכמת חיים ועם‬ ‫יכולת להשפיע וליצור יחסי אמון ופתיחות בין כולם‪.‬‬ ‫המפעל של "תיאטרון‪-‬עדּות" ראוי לכל שבח ועידוד‪ .‬העדויות המצטברות של שרידי השואה חשובות ביותר נוכח הגלים‬ ‫הגוברים להכחשת השואה‪" .‬תיאטרון‪-‬עדות" מעמיד את התלמידים כעדים לעדויות הניצולים המועברות לקהל רחב באמצעות‬ ‫עדיהם התלמידים‪ ,‬וכולם יעבירו הלאה את הסיפורים‪ .‬כך הוא תורם להרחבה מתמדת של מעגלי העדים‪ ,‬הממשיכים לגולל‬ ‫את עדויות הניצולים‪ ,‬שלצערנו הולכים ומתמעטים‪.‬‬ ‫המפגש הייחודי הזה בין ניצולי השואה לבין תלמידינו משכבת ח' ט' י' תורם רבות לשני הצדדים‪ :‬לתלמידינו זה שיעור‬ ‫חשוב בכיבוד הזיכרון‪ ,‬בהצצה לאותו חור שחור של ההיסטוריה ובהבנה שגבורה אינה רק בשדה הקרב‪ .‬לניצולים ניתנת‬ ‫אפשרות לפתוח את ליבם ולספר את סיפורם לבני הדור הצעיר תוך תקווה שהם‪ ,‬הצעירים‪ ,‬ימשיכו לספר את סיפורם‬ ‫וישמרו את זיכרון השואה‪.‬‬ ‫תוכנית תיאטרון‪-‬עדּות זו עבודת קודש! בהתרגשות גדולה צפינו כל השנים בהפקות המיוחדות המציגות את סיפורי עדּותם‬ ‫של ניצולי שואה ע"י הצעירים‪ ,‬תלמידי בית ספרנו‪ .‬לנו‪ ,‬הצופים‪ ,‬מחנכים‪ ,‬מורים ותלמידים היה זה מפגש מטלטל ומרגש‬ ‫הן בשל הסיפורים הכואבים שסופרו ע"י הניצולים והומחזו בידי עירית דגן‪ ,‬והן בשל סיפורי התקומה‪ ,‬העלייה לארץ ובניית‬ ‫החיים החדשים עם משפחות גדולות ואוהבות‪.‬‬ ‫אני שמחה על ההחלטה להמשיך את פרויקט "תיאטרון‪-‬עדּות" התואם את דרך ביה"ס אליאנס השם דגש על חינוך ערכי‪.‬‬ ‫חוויה ייחודית זו תטביע את חותמה ותלווה אותם שנים רבות‪ .‬אנו מודים מקרב לב על הזכות שניתנת לתלמידינו להשתתף‬ ‫בפרויקט מרגש זה‪ ‬ועל הזכות שניתנה לצופים‪ :‬תלמידים‪ ,‬מורים והורים לחזות בהצגה שתיחרט עמוק בתודעה‪.‬‬ ‫בברכה‪,‬‬ ‫ורדה כגן | מנהלת בית הספר התיכון העירוני "כל ישראל חברים" "אליאנס" ‪ -‬ת"א‬ ‫השיירה עוברת‪ ,‬רישום ‪ -‬יעקב גוטרמן‪ ,‬ניצול שואה‪ ,‬חבר קיבוץ העוגן‬ ‫‪4‬‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪ -‬מפגש בין‪-‬דורי בתהליך חינוכי טיפולי‬ ‫"תיאטרון עדּות" הוא פרויקט נלווה לתוכנית "קפה אירופה" המופעלת באזור אגף מרכז‪-‬צפון זו השנה השלוש עשרה‪ .‬במרכז‬ ‫וצפון העיר פועלים שלושה מוקדים‪ .‬במהלך שנות התוכנית היא הפכה למקור תמיכה נפשי וחברתי משמעותי עבור ניצולי שואה‪.‬‬ ‫פרויקט "תיאטרון עדּות" אחד מבין הפרויקטים אשר פותחו במהלך השנים‪ ,‬ומטרתו – תיעוד והנצחת השואה וחיבור הקשר‬ ‫הבין דורי‪ .‬זו הפעם החמישית שאנו מעלים הצגה‪ ,‬בה שולבו בנוסף לסיפורי העדות של ניצולי השואה‪ ,‬גם סיפורי בני הדור‬ ‫השני אשר הומחזו ומוצגים הערב ע"י תלמידי ביה"ס "אליאנס"‪.‬‬ ‫בני הדור השני מביאים לידי ביטוי את חוויות ילדותם כמי שגדלו בצל הטראומה את חוויות הוריהם על תהליך קליטתם בארץ‬ ‫תוך הצדעה להוריהם על הישגיהם בתרומתם להקמת המדינה והעמדת דור שני שהוא מקור לגאווה‪.‬‬ ‫תהליך העבודה אשר נמשך כ‪ 8 -‬חודשים‪ ,‬זימן לניצולי השואה התנסות בחוויה שהיו בה קירבה ומגע בלתי אמצעי עם בני‬ ‫הדור השני והשלישי‪ ,‬אשר יצר אווירה מאפשרת ותומכת לניצולים לפתוח את סגור ליבם ולספר את סיפורי העדות החשובים‬ ‫אותם נצרו שנים רבות‪.‬‬ ‫זו הייתה עבורם הזדמנות להנציח את זכר משפחותיהם ולהציג בגאווה את הישגי הוריהם‪.‬‬ ‫תודה ל – ורדה כגן‪ ,‬מנהלת ביה"ס "אליאנס" שיזמה את הובלת הפרויקט ואת האכסניה לקיום הסדנה ולהעלאת ההצגות‪.‬‬ ‫תודה לדורית אלטשולר‪ ,‬מנהלת מינהל השירותים החברתיים על התמיכה והגיבוי‪.‬‬ ‫תודה לשושנה חרחס‪ ,‬מנהלת האגף היוצאת על התמיכה והליווי של הפרויקט‪.‬‬ ‫תודה לאסתי שטרן‪ ,‬מנהלת תחום זקנה על סיוע בגיוס המשאבים והתמיכה‪.‬‬ ‫תודה מיוחדת לעירית ועזרא דגן הוגי ויוצרי התוכנית ומפיקיה‪ ,‬הפועלים ללא לאות מזה שנים למילוי משימה מוסרית חשובה‬ ‫זו להנצחת זכר השואה כחלק מהמורשת היהודית במדינת ישראל‪.‬‬ ‫בברכה‪,‬‬ ‫הילה אריאל | מנהלת מחלקת עבר הירקון‬ ‫בלהה קורן | מנהלת אגף מרכז‪-‬צפון‬ ‫תודות לעושים במלאכה בפרויקט "תיאטרון עדות – לספר כדי לחיות" ו"קפה אירופה"‪:‬‬ ‫שושנה חרחס – מנהלת אגף מרכז – צפון [ בגימלאות] במינהל השירותים החברתיים‪ ,‬עיריית ת"א – יפו‬ ‫אסתי שטרן ‪ -‬מנהלת תחום זקנה במינהל השירותים החברתיים‪ ,‬עיריית ת"א – יפו‬ ‫הילה אריאל ‪ -‬מנהלת מחלקת עבר הירקון‪ ,‬אגף מרכז צפון‪ ,‬מינהל השירותים החברתיים‬ ‫גל שחם ‪ -‬ראש צוות לטיפול בקשיש ‪ -‬מחלקת עבר הירקון‪ ,‬אגף מרכז צפון‬ ‫ליאורה קליר‪ ,‬מירית שלום ואורטל מעוז פרוטר ‪ -‬עו"סיות בצוות לטיפול בקשיש מחלקת עבר הירקון‪,‬‬ ‫המלוות את "קפה אירופה"‬ ‫איריס הלפרין ‪ -‬סגנית המנהלת‪ ,‬ממונה על שכבות ח'‪ -‬ט'‬ ‫מורן גווילי ‪ -‬רכזת השכבה | יורי קונשטוק – החזקה‬ ‫פרויקט תל אביב הינו הפרויקט ה‪ 43-‬של תיאטרון עדּות‪ .‬התוודעתי לעשייה המיוחדת והחשובה הזו‬ ‫בפרויקט התשיעי שהתקיים בחדרה ובו השתתפה אמי‪ ,‬אירה מובשוביץ‪ .‬רבות‪ ,‬אם כי לעולם לא‬ ‫מספיק‪ ,‬דובר על חשיבותו של תיאטרון עדּות‪ ,‬עבור ניצולי השואה‪ ,‬בהיותו כלי לחשיפתו ועיבודו של‬ ‫סיפורם האישי למען לא יישכח‪ .‬זהו תהליך טיפולי וחברתי בעל ערך עליון‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬עלינו לשים‬ ‫לב ולהעריך את האפקט החינוכי ואת תרומתו האדירה של הפרויקט לחברה הישראלית כמו גם לכל‬ ‫נער ונערה המשתתפים בו‪ .‬ולכן בדברי הפעם ברצוני להעלות על נס ולהאיר באור גדול דווקא את‬ ‫הצעירים המשתתפים בפרויקט‪.‬‬ ‫בעידן זה בו בני הנוער ואולי לא רק הם מנהלים קשרים בינאישיים דרך “אתרים" “רשתות חברתיות"‬ ‫“בלוגים" “טוויטרים" וכד' וכאשר המילה “ניצולים" מתקשרת אצלם לניצולי תכניות הריאליטי‪,‬‬ ‫מתמסרת לה קבוצת בני נוער להקשיב באופן אמיתי‪ ,‬לגעת‪ ,‬ללטף‪ ,‬לחבק ולתמוך בקבוצת אנשים‬ ‫זקנים‪ ,‬ניצולי שואה‪ ,‬המכונסים בעצב גדול סביב נושא טעון וכבד‪ ,‬ומסייעים להם לפרוק את המשא‪ ,‬נמצאים איתם לאורך‬ ‫תהליך טיפולי מורכב ובסיום התהליך אף מספרים את סיפורם על הבמה‪ .‬אשרינו שנתברכנו בבני נוער כאלה ותודות לכל‬ ‫השותפים בפרויקט תיאטרון עדּות עירית ועזרא דגן והתומכים היקרים‪.‬‬ ‫ץ | יו“ר עמותת “תיאטרון עדּות לספר כדי לחיות"‬ ‫ישראל מובשובי ‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫‪5‬‬ ‫לספר כדי לחיות‪...‬‬ ‫"אתם ההמשך שלנו"! ד"ר אריקה לנדאו‬ ‫חוויה בלתי נשכחת איתה אני חיה עד היום ומלווה אותי ביום ובלילה‪ .‬ראיתי וחוויתי את ההצגה פעמיים‪.‬‬ ‫בפעם הראשונה‪ ,‬למחרת יום השואה‪ ,‬היה זה כאילו שאני יושבת ברכבת ומסתכלת החוצה ועוברת דרכים במראה‬ ‫מוכר והרגשתי שזה עושה משהו בי שעד עכשיו רציתי אך לא יכולתי ‪ -‬לבכות עם דמעות‪.‬‬ ‫כשראיתי את ההצגה בפעם השנייה בין כתלי ביה"ס אליאנס‪ ,‬יכולתי לראות את גדולת השחקנים הצעירים דרך‬ ‫כל חלקי הגוף שלהם‪ ,‬תנועות שיכלו להיות שלי בשנים של השואה‪ .‬כמו האצבעות הקפואות שאיתם ניגנתי על‬ ‫הברכיים שלי כשישבתי עם אמי ושרנו את המנגינות של מוצרט‪ ,‬שומן‪ ,‬שופן‪ ,‬בטהובן ועוד‪ .‬געגועים לחום של‬ ‫אימי שחבקה אותי על מנת להעביר לי מהחום שלה‪...‬‬ ‫הבנים בני ‪ 16-17‬שלקחו על עצמם לשחק את החיילים הנאצים הזכירו לי בחור שהיה איתנו באותו מחסה‪,‬‬ ‫שהוריו נהרגו והוא נשאר לבדו‪ .‬לבסוף היה בין הראשונים שנכנע לרעב ומחלה וסבל‪ ,‬ומת‪ .‬הרבה חוויות עלו‪,‬‬ ‫הרבה זיכרונות התעוררו‪ ,‬אך פה ושם יכולתי לראות את עגול הפנים של הילד שבהם‪ .‬יכולתי לראות באותו חושך‬ ‫שבבמה שהוא דומה מאוד לאותו "קיארוסקורו" שעוטף את זיכרונות השואה‪ ,‬את הדמעות שבעיניים‪ ...‬אך מילים‬ ‫כמו אבא אמא עם חיוך חם על השפתיים‪.‬‬ ‫באותו בוקר של יום השואה ‪ 2011‬חוויתי עוד פעם את החוויות של ‪ 1942-45‬עם רגש של חמלה ואהבה לאותה‬ ‫ילדה שהייתי אז‪ .‬אך בסוף כששוחחתי עם הבנות והבנים ששחקו את הילד שיכולתי להיות‪ ,‬יכולתי לתת את‬ ‫התשובה לשאלה שלהם "ומה עכשיו?" חוויתי והתקשרתי לאותם אנשים שעברו מה שעברו‪" .‬ועכשיו אני לבד‪"..‬‬ ‫ולענות להם‪" :‬אתם ההמשך שלנו"‪ .‬כי על ידי נתינת משמעות לסבל שחווינו בנינו את עצמנו ומדינתנו‪.‬‬ ‫אני חושבת שלחוות את ההצגה הזו עולה בהרבה על סיור באושוויץ ואפילו רק בדבר אחד‪ :‬פה‪ ,‬הילדים חוו את‬ ‫התוכן כשההורים בקרבה והמורים מוכרים‪ ,‬בעוד ששם באושוויץ היו הם בין זרים‪.‬‬ ‫תודה לעירית ועזרא דגן‪ ,‬לשחקנים המבוגרים‪ ,‬ומעל לכל לשחקנים הצעירים‪.‬‬ ‫ד"ר אריקה לנדאו‬ ‫פסיכולוגית ואשת חינוך מייסדת "המכון לקידום נוער ליצירתיות ומצוינות"‪.‬‬ ‫חינכה עשרות אלפי מחוננים‪ .‬ניצולת שואה‪ .‬נפטרה ביוני ‪ .2013‬בת ‪.82‬‬ ‫יהי זכרה ברוך‬ ‫פאול קור (קורנובסקי) ‪1926-2001‬‬ ‫נולד בפריס וחי בה עד לכיבוש הנאצי‪.‬‬ ‫הוברח לשוויץ‪ ,‬בפנימייה לילדים הכירו‬ ‫בכשרונותיו והוא נשלח לבי"ס לאמנויות‬ ‫בז'נבה‪ .‬בתום המלחמה חזר לפריס‪ ,‬ב‪48 -‬‬ ‫עלה לארץ במסגרת מח"ל וגויס לחטיבה ‪.7‬‬ ‫האימה‪ ,‬הפחד‪ ,‬הניתוק הפתאומי‬ ‫מהמשפחה‪ ,‬החדשות מסמרות השיער על‬ ‫גורל יהודי אירופה ומות אביו באושוויץ הנחו‬ ‫את פאול קור בגישתו לחיים והטביעו בו‬ ‫חותם עמוק‪.‬‬ ‫פאול קור עיטר וחיבר ‪ 20‬ספרי ילדים‬ ‫ביניהם‪' ,‬הפיל שרצה להיות הכי'‪' ,‬כספיון‬ ‫הדג הקטן'‪ .‬עבודותיו הוצגו במוזיאון ישראל‬ ‫ביד ושם ומוצגות היום ביד לילד במוזיאון‬ ‫לוחמי הגטאות‪.‬‬ ‫"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה"‬ ‫הצייר‪ :‬פאול קור (ניצול שואה מצרפת)‬ ‫שמן על בד‬ ‫‪6‬‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪ -‬מפגש בין‪-‬דורי בתהליך חינוכי טיפולי‬ ‫"אלבום משפחתי" ‪ -‬קולאז'‬ ‫עריכה וביצוע‪ :‬אולג קוגוט‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫‪7‬‬ ‫לספר כדי לחיות‪...‬‬ ‫יצחק‪-‬ארנסט אלטמן‬ ‫נולד בעיר קז'מרוק בצ'כוסלובקיה‪ ,‬ב‪ .1929-‬בן יחיד להוריו צבי‪-‬דזידר אלטמן ומרגרט לבית אפל‪.‬‬ ‫המשפחה חייתה בעיר קושיצה שעברה לשלטון ההונגרי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה‪ ,‬בין‬ ‫השנים ‪ 1938‬ל‪ 1944 -‬לא נשקפה להם שום סכנה‪ .‬עם כניסת הגרמנים ב‪ 1944 -‬החלו לשלוח‬ ‫יהודים למחנות המוות בפולין‪ .‬המשפחה ברחה לסלובקיה ובקז'מרוב שהו בבית הסב יחד עם עוד‬ ‫‪ 20‬בני משפחה‪ .‬לאחר חודש עברו למקום מסתור אחר‪ .‬באוגוסט ‪ 1944‬פרץ המרד הסלובקי נגד‬ ‫הגרמנים ויצחק הצטרף עם אביו אל הפרטיזנים‪ .‬ב‪ 1-‬באפריל הסתיימה המלחמה‪ ,‬אז נודע להם‬ ‫שכל בני המשפחה שנשארו בקוז'מרוב נלכדו בידי הגרמנים בספטמבר ‪.1944‬‬ ‫עם השחרור חזרו לקושיצה‪ ,‬יצחק הצטרף לתנועת "השומר‪-‬הצעיר" והשתתף שם בהקמת קיבוץ "להבות חביבה"‪ .‬ביולי‬ ‫‪ 1949‬עלה יצחק ארצה דרך ברי באיטליה באנייה "עצמאות" והתגורר בתל אביב‪ .‬האב צבי הגיע באותה שנה‪ .‬יצחק גויס‬ ‫לצה"ל‪ ,‬לחיל‪-‬האוויר וב‪ 1950-‬סיים לימודים בטכניון בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה‪ .‬ב‪ 1954 -‬נשא לאישה את שושנה‬ ‫והקימו משפחה‪ .‬יצחק עסק כל השנים כמהנדס אלקטרוניקה‪.‬‬ ‫ליצחק ושושנה שני בנים ובת‪ :‬דני‪ ,‬דפנה וגדי‪ ,‬ושמונה נכדים‪.‬‬ ‫שרי‪-‬שושנה אלטמן (לבית שרפינסקי)‬ ‫נולדה בשנת ‪ 1933‬בברלין גרמניה‪ .‬בת יחידה להוריה זכריה שרפינסקי ושרה לבית אייזנשמיט‪.‬‬ ‫אחרי ליל הבדולח בנובמבר ‪ 1938‬עם הוראת הגרמנים שכל בעלי נתינות פולנית חייבים לעזוב את‬ ‫גרמניה עזבו האם ושושנה לפולין ושהו כחודש בלודג'‪ .‬משם עברו לוורשה ובעזרת תעודת מעבר‬ ‫שהשיג האב הפליגו מטריאסט לאיסטנבול וב‪ 1940 -‬נכנסו לפלסטינה‪.‬‬ ‫שושנה שרתה בצה"ל בבסיס הדרכה שם נפגשה עם יצחק‪ .‬ב‪ 1954 -‬הם נישאו‪ .‬שושנה עסקה‬ ‫כמזכירה ותמכה ביצחק בעלה בעת לימודיו‪.‬‬ ‫לשושנה ויצחק שני בנים ובת‪ :‬דני‪ ,‬דפנה וגדי‪ ,‬ושמונה נכדים‪.‬‬ ‫יטי‪-‬יהודית בקלש (ליברמן)‬ ‫נולדה ברומניה בעיר בקאו במאי ‪ 1941‬להוריה נח דוד ליברמן וחיה לבית יונס‪ .‬במשפחה אחות‬ ‫גדולה רוזה ואח קטן שמעון‪ .‬כל תקופת המלחמה שהו בבקאו‪ .‬בשנת ‪ 46‬עם איסור יציאה ליהודים‬ ‫תחת השלטון הקומוניסטי הצליחו להימלט מרומניה בבריחה וגנבת הגבול בדרך קשה בין יערות‬ ‫עד לאוקראינה‪ .‬שהו בעיירה ומשם עברו לווינה‪ .‬האב היה פעיל בארגון הג'וינט ועסק כל העת‬ ‫בעזרה ליהודים בדרכם לארץ‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1948‬לאחר שנה בווינה עלו לארץ‪ .‬מחיפה נשלחו הישר לבאר יעקב ומשם לרמלה‪ .‬יטי‬ ‫בת ‪ 17‬הכירה את שמואל ניצול שואה מ"ילדי טהרן" והם נישאו בשנת ‪ 1958‬ברבנות בתל אביב‪.‬‬ ‫נולדו להם שני ילדים‪ :‬שייקה הבן הבכור ורוית קלמן הבת הצעירה‪ .‬ליטי ושמואל ‪ 4‬נכדים‪ ,‬שניים מכל אחד מילדיהם‪.‬‬ ‫שמואל בקלש‬ ‫נולד בוורשה בפולין‪ ,‬בשנת ‪ 1930‬להוריו שי בקלש וחנה‪ .‬במשפחה היו אח בכור דוד‪ ,‬אריה‪ ,‬שמואל‬ ‫ואח קטן ישראל‪ ,‬איתם חיו הסבים יוסף אפלבוים דוד בקלש והסבתות מירחה וחיה‪ .‬ב‪ 1939 -‬ברחה‬ ‫המשפחה לרוסיה ברכבות והגיעו לביאליסטוק‪ .‬בשנת ‪ 1940‬עברו לעיר אוזבקיסטן שם נפטר האח‪.‬‬ ‫ב‪ 1942 -‬עזבו שמואל ואחיו ישראל את רוסיה כחלק מקבוצת ילדי טהרן בארגון הגנרל אנדריאס‬ ‫הבריטי‪ .‬אחרי מספר חודשים הועברו למחנה צבאי בקראצ׳י שם חלה במלריה‪ .‬‬ ‫בסוף ‪ 1942‬הפליגו מהודו לאלכסנדריה ומשם ב‪ 1943-‬לישראל‪ ,‬יחד עם עוד ‪" 1228‬ילדי טהרן"‪.‬‬ ‫נשלחו לכפר חסידים משם למוסד בירושלים בבני ברית‪ .‬בגיל ‪ 14‬עבר לחדרה ‪ -‬משק הפועלות‪.‬‬ ‫שם למד ועבד‪ .‬ב‪ 1944-‬נודע לשמואל ואחיו שאביהם נפטר ברוסיה‪ .‬ב‪ 1946-‬עבר לקיבוץ נווה איתן ולאחר חצי שנה‬ ‫לבן שמן‪ .‬שרת שם כחייל‪ .‬לאחר המלחמה הצטרפו לקבוצה ועלו לקרקע בקיבוץ ארז למשך שנה‪ .‬ב‪ 1948 -‬עלתה האם‬ ‫חנה עם בעלה השני‪ .‬שמואל עבד בצה"ל ‪ 40‬שנה והתגורר ברמלה הכיר את יהודית ליברמן וב‪ 1958 -‬נישאו‪.‬‬ ‫לשמואל ויטי בן ובת‪ :‬שייקה ורוית קלמן וארבעה נכדים‪.‬‬ ‫‪8‬‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪ -‬מפגש בין‪-‬דורי בתהליך חינוכי טיפולי‬ ‫דוד ברנר‬ ‫נולד בשנת ‪ 1938‬בעיירה קרסנוברוד במחוז לובלין בפולין להוריו משה והניה ברנר‪ .‬במשפחה היו‬ ‫האח הבכור נתן‪ ,‬אחותו התאומה אסתר וצבי‪ .‬איתם גר הסב אהרון שייע האשל‪ .‬ב‪ 1939 -‬פלשו‬ ‫הגרמנים ושרפו את ביתם עם כל בתי היהודים בעיירה‪ .‬המשפחה ברחה ללבוב‪ .‬נדדה לסיביר למחנות‬ ‫עבודה ומשם עברו לקירגסטן‪ ,‬בעיר פרונזה באיזור אסיה התיכונה‪ .‬ב‪ 1943-‬גויס האב לצבא האדום‪.‬‬ ‫ביוזמתו של האח נתן בן ה‪ 13-‬הצליחה המשפחה להתקיים ותודות לו נשארו בחיים‪ .‬ב‪ 1946-‬חזרו‬ ‫לפולין‪ ,‬לשצ'צ'ין‪ .‬הצטרפו לקיבוץ "דרו" בכוונה לעלות לארץ‪ .‬הילדים שלא רצו להיפרד מהאם‬ ‫המשיכו לגרמניה ושהו במבנה לפליטים‪.‬‬ ‫ב‪ 1947-‬הצטרפו למסע בתנועת "העפלה" ובעזרת שליחי עליה ב' חצו את הרי האלפים מאוסטריה לאיטליה‪ .‬שהו‬ ‫ב‪-‬מילאנו‪ .‬משם‪ ,‬בחסות אירגון הג'וינט עברו למחנה פליטים ב‪-‬פארמו‪ .‬ב‪ 1-‬בספטמבר ‪ 1948‬הגיעו לחופי הארץ באנייה‬ ‫"קסרטה"‪ .‬שהו בנתניה ועברו משם ליפו‪ .‬דוד שרת בצה"ל השתתף במבצע קדש ובכל מלחמות ישראל‪.‬‬ ‫לדוד שני בנים‪ :‬ברוך ומשה ו‪ -‬שישה נכדים‪.‬‬ ‫בלה כהן‬ ‫נולדה ב‪ 1930-‬בעיר דורוחוי שבצפון רומניה‪ .‬לשרה לבית סטולרו ושמעון יום טוב‪ .‬בלה היא הרביעית‬ ‫בין שישה ילדים‪ :‬בנימין‪ ,‬מניה‪ ,‬משה‪ ,‬פרידה וברוך‪ .‬אביה עבד כאופה ואמה עזרה לו במאפייה‬ ‫המשפחתית‪ .‬ב‪ 1939 -‬גויס אביה לצבא הרומני‪ .‬בקיץ ‪ 1940‬ארע פוגרום בעיירה‪ ,‬עשרות יהודים‬ ‫נרצחו יחד עם דודתה של בלה ובעלה‪ .‬בספטמבר‪ ,‬הובלה המשפחה ברכבות‪-‬משא לטרנסניסטריה‬ ‫שבאוקראינה‪ ,‬דרך אוטקי והוכנסו לגטו מוגילב בתנאי מחייה קשים‪ .‬בלה‪ ,‬אימה ואחיה הבוגרים‬ ‫הועסקו בעבודות כפייה‪ ,‬בעיקר בבניית גשר על נהר הנייסטר‪ .‬בלה ומשפחתה הצליחו להימלט‬ ‫מהאקציות שבהם נשלחו יהודים למחנות השמדה‪ .‬בתחילת ‪ 1944‬הוחזרו לדורוחוי יחד עם יהודים‬ ‫נוספים‪ .‬ב‪ 1945 -‬הספיקה המשפחה לראות את האב ששוחרר לכמה ימים מהצבא‪ .‬ב‪ 1947-‬עלו אחיה בנימין ופרידה‬ ‫בעלייה בלתי לגלית באוניה "פן יורק" והוגלו לקפריסין‪.‬‬ ‫באוגוסט ‪ 1950‬עלתה בלה עם יתרת משפחתה באוניה "טרנסילבניה" לישראל ונשלחו למעברת‪-‬אוהלים בחדרה‪ .‬בלה‬ ‫השלימה את לימודיה בגימנסיה ובנוסף למדה את מקצוע התפירה‪ .‬ב‪ 1958-‬עברה המשפחה לתל אביב‪ ,‬שם פגשה את‬ ‫יוסי‪ ,‬אף הוא ניצול שואה מהונגריה‪ ,‬שאיבד את מרבית משפחתו באושוויץ‪ .‬ונישאה לו ב‪.1960-‬‬ ‫לבלה ויוסי בן ובת‪ :‬פנחס ושרי וחמישה נכדים‪.‬‬ ‫אפרים יבלונסקי‬ ‫נולד בעיר זמוש בפולין בשנת ‪ 1931‬בן יחיד להוריו צבי ופרידה לבית קומרבסקי‪ .‬אפריים היה בן ‪8‬‬ ‫כשפרצה המלחמה‪ .‬ב‪ 1939 -‬הגרמנים הפציצו את המחנה הצבאי הפולני שליד ביתם‪ .‬האב הסתתר‬ ‫במרתף הבית וכל בני המשפחה נלקחו כל הימים לעבודות‪ .‬אחרי שלושה חודשים נמלטו לחלק הארי‬ ‫של העיר ומשם נמלטו לצד הרוסי‪ .‬לפי עצת הרוסים עברו לסיביר לאיזור טייגוט‪ .‬אחרי חודש עברו‬ ‫לעיר אזבט בהרי אורל והאב עסק בחטיבת עצים‪ .‬ב‪ 1941-‬עברו לאוזבקיסטאן לקטקורגן‪ .‬אחרי‬ ‫חודשיים האב חלה בטיפוס ונפטר‪ .‬בין השנים ‪ 1942‬ל‪ 44-‬שהה בבית יתומים‪ .‬ב‪ 1944 -‬הכירה האם‬ ‫גבר מהעיר זמוש שעבר לגור עם המשפחה בעיר אסבט‪ .‬באוקטובר ‪ 1945‬חזרו ללובלין בפולין‪.‬‬ ‫ב‪ 1947 -‬עלה אפרים לארץ בעליה ב' באנייה "תיאודור הרצל" שנתפסה בידי הבריטים‪ .‬לאחר ‪ 8‬חודשים במחנה בקפריסין‬ ‫עלה לארץ ב‪ 16 -‬בדצמבר ‪ ,1947‬ל"מחנה עתלית"‪ .‬כשהשתחרר עבר לקיבוץ מענית יחד עם ילדי שואה נוספים בחברת‬ ‫"עליית הנוער"‪ .‬ב‪ 1948-‬גויס לצה"ל והיה במחזור הנח"ל הראשון‪ .‬בשנת ‪ 1962‬עזב את המשק ועבר לתל אביב ועסק‬ ‫כמכונאי בחב' פולקסווגן ומאוחר יותר היה בעל מוסך עד יציאתו לגימלאות‪ .‬ב‪ 1964 -‬נשא את עמליה לאישה‪.‬‬ ‫לאפרים ועמליה ‪ 2‬ילדים רונית ועופר ו‪-‬שישה נכדים‪.‬‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫‪9‬‬ ‫לספר כדי לחיות‪...‬‬ ‫פרחה‪-‬פרחיה מושקוביץ‬ ‫נולדה בשנת ‪ 1930‬בעיירה פושפו בהונגריה‪ .‬להוריה‪ :‬האב אליעזר לוינגר והאם שרלוטה לבית הופמן‪.‬‬ ‫במשפחה היו ‪ 4‬אחים‪ :‬מיקלוש‪ ,‬יוסף ושנדור‪-‬שמשון‪ .‬בשנת ‪ ,1944‬בערך בחודש אפריל נשלחה‬ ‫לגטו שרוואר‪ .‬באותה שנה‪ 17 ,‬בתמוז‪ ,‬נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ‪-‬ברקנאו ושוכנה יחד עם‬ ‫‪ 900‬ילדים בבלוק ‪ .14‬באושוויץ הצליחה לראות את אחיה במרחק רב דרך גדרות המחנות‪ .‬בנובמבר‬ ‫‪ 1944‬הועברה עם קבוצת נשים לגרמניה ככוח עבודה בבית חרושת לחלקי חילוף של מטוסים‪ .‬שם‬ ‫הועסקו ‪ 10‬שעות ביום‪ .‬בתאריך ‪ 20‬בינואר ‪ 1945‬עזבו את המחנה והובלו ב"צעדת‪-‬מוות" לאורך‬ ‫‪ 30‬ק"מ ביום‪ ,‬בשלג כבד‪ .‬לאחר ‪ 3‬ימים הגיעו למחנה העבודה קראצו‪ .‬ב‪ 9 -‬במאי ‪ 1945‬שוחררה‬ ‫ע"י הצבא האדום‪ .‬במסע מפרך שנמשך כמה חודשים חזרה לביתה‪ ,‬לעיירה פושפו‪ .‬האב שהועסק במחנה כפייה חזר‬ ‫והקים משפחה חדשה בעיר סומבוטהיי‪.‬‬ ‫פרחיה הצטרפה ל"עליית הנוער" ובשנת ‪ 1948‬עלתה לארץ באנייה "אבי‪-‬יונה"‪ .‬בשנת ‪ 1951‬נישאה לשמואל מושקוביץ‪.‬‬ ‫ב‪ 1956 -‬עלה לארץ האב עם אשתו ושני ילדים‪ :‬שמואל ושמשון‪ .‬כל השנים עסקה בתפירה וכמורה למלאכת יד‪.‬‬ ‫לפרחיה ושמואל שתי בנות‪ :‬מיכל‪ ,‬שרית וחמישה נכדים‪.‬‬ ‫ישראל קולקר‬ ‫נולד בדצמבר ‪ 1929‬בפולטוסק בפולין להוריו לייבל ואסתר‪ .‬במשפחה היו שבעה אחים ואחיות‪:‬‬ ‫אברהם‪ ,‬שלמה‪ ,‬יוסף‪ ,‬משה‪ ,‬ליבל‪ ,‬ישראל ו‪-‬אלי‪ .‬באחד בספטמבר ‪ 1939‬עם כיבוש העיר ע"י‬ ‫הגרמנים‪ ,‬וגירוש כל היהודים עברה המשפחה לעיירה לחוביץ'‪ ,‬ששלט בה הצבא האדום‪ .‬ב‪1941-‬‬ ‫נכבשה גם לחוביץ' בידי הגרמנים‪ .‬בספטמבר אותה שנה התקיימה אקציה ראשונה בה נשלחו‬ ‫למותם ‪ 3500‬יהודים‪ ,‬בתוכם כל משפחתו‪ .‬ישראל ואחיו אברהם הצליחו להימלט מהאקציה‪ .‬ישראל‬ ‫הסתתר בתנור באחד הבתים ואברהם הסתתר בבור יחד עם עוד ‪ 11‬יהודים‪ .‬באותה שנה הוקם גטו‬ ‫לחוביץ'‪ .‬ביוני ‪ 1942‬בחיסול הסופי של הגטו ישראל ואברהם ברחו יחד ליערות וחברו לפרטיזנים‪.‬‬ ‫באוגוסט ‪ 1944‬שוחררו ע"י הצבא האדום‪ .‬עם סיום המלחמה אברהם גויס לצבא וישראל נשלח לפנימייה במינסק‪.‬‬ ‫ב‪ 1959-‬חזר ישראל לפולין‪ .‬בשנת ‪ 1952‬ישראל התחתן עם ורה‪.‬‬ ‫ב‪ 1960 -‬עלו לארץ ואז נפגשו ישראל ואחיו אברהם לאחר ‪ 16‬שנה‪ .‬לישראל ול‪-‬ורה בת ובן‪ :‬חביבה ויוסי‪ 2 ,‬שני נכדים‬ ‫ושתי נינות‪.‬‬ ‫יעקב רכטשפן‬ ‫נולד בהמבורג‪ ,‬גרמניה בנובמבר ‪ 1926‬להוריו‪ :‬וולף ורוזה לבית הפטל שהיגרו לשם מגליציה‬ ‫ב‪ 1917-‬והתחתנו באותה שנה‪ .‬במשפחה היו עוד ‪ 3‬אחים‪ :‬ליאו‪ ,‬יוסף ואתגר‪ .‬יעקב למד יחד עם‬ ‫אחיו בגימנסיה "תלמוד תורה" בעיר‪ .‬באוקטובר ‪ 1938‬גורשו אביו ואחיו הבכור ליאו לכפר ספונג'ין‬ ‫שבפולין ומשם הועבר האב לביאליסטוק והאח ללבוב‪ ,‬שם למד בלשנות באוניברסיטה‪ .‬באפריל‬ ‫‪ 1939‬שלחה אותו האם ב"קינדר טרנספורט" לאנטוורפן לדודו‪ ,‬ואת אחיו יוסף ללונדון שחי שם כל‬ ‫חייו‪ 3 .‬חודשים לאחר מכן‪ ,‬באוגוסט ‪ 1939‬הצטרפה האם לאביו בביאליסטוק‪ ,‬מאז לא ראה אותם‬ ‫ולא נודע לו מה עלה בגורלם‪ .‬במאי ‪ 1940‬פלשו הגרמנים לבלגיה ודודו‪ ,‬אשתו ובתו נסעו יחד עם‬ ‫יעקב לטולוז ולכפרים בדרום צרפת‪ .‬באוגוסט ‪ 1942‬גורשו דודו אנשל‪ ,‬אשתו זלמה ובתם רות בת ה‪ 12-‬לאושוויץ ושם‬ ‫נרצחו‪ .‬יעקב ברח לטולוז עם חברו איתוק פרידמן שהיה חבר במחתרת היהודית ולא שרד‪ .‬בסוף יולי הובל יעקב למחנה‬ ‫הריכוז בוכנוואלד ושוחרר באפריל ‪ 1945‬ע"י הצבא האמריקאי‪.‬‬ ‫אחרי השחרור למד הנדסת רדיו ב"אורט"פריז וביוני ‪ 1948‬עלה ארצה כמתנדב וגויס לצה"ל לחיל הקשר‪ .‬עם השחרור‬ ‫עסק כטכנאי אלחוט במוסדות ממשלתיים וכ‪ 30-‬שנה במפעל משפחתי לטקסטיל בשם אורלין‪.‬‬ ‫ב‪ 1951-‬נישא לשלין לבית קצקה‪ .‬להם בת‪ :‬רונית ונכד‪.‬‬ ‫‪10‬‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪ -‬מפגש בין‪-‬דורי בתהליך חינוכי טיפולי‬ ‫הדור השני‬ ‫טוביה ברנשטיין‬ ‫אבי אברהם ברנשטיין נולד בטרנופול אשר בפולין ב ‪ .1919‬אביו‪-‬סבי אשר ברנשטיין ‪ -‬חזן ומנצח‬ ‫מקהלות מאודסה שבאוקראינה‪ ,‬בה נולד‪ ,‬הוזמן ע"י הקהילה היהודית בטרנופול לשמש כחזן‬ ‫בטמפלום ע"ש יוסף פרל ז"ל ולנצח על מקהלות ביה"כ‪ .‬לימים הכיר את טשארנה בת המקום‪ ,‬לה‬ ‫נישא ונולדו להם שתי בנות ובן ‪ -‬אבי אברהם‪ .‬אבי למד ועסק במקצוע התפרות המבוקש והיה‬ ‫שחקן נבחרת העיר בכדורגל‪ ,‬במסגרתה שיחק במשחקי הליגה בכל רחבי פולין‪ .‬עם פלישת הנאצים‬ ‫לטרנופול ב‪ 2 -‬ביולי ‪ 1941‬ובכאוס שנוצר הצליח אבי לברוח מזרחה לבריה"מ‪ ,‬כל משפחתו וקרוביו‬ ‫נרצחו בדרכים לא ידועות‪ .‬במנוסתו‪ ,‬עבר תלאות‪ ,‬רעב מתמיד ומחלות קשות‪.‬‬ ‫בהגיעו לטאשקנט שבאוזבקיסטן התוודע לאימי רוזה לבית גורוביץ‪ ,‬שהגיעה עם הוריה ואחותה ליזה לטאשקנט מגייסין‬ ‫שבאוקראינה בעקבות פרעות ביהודים‪ .‬שם נישאו‪ .‬ב‪ 1949-‬נולדתי אני‪ ,‬טוביה ברנשטיין‪ .‬ב‪ 1954-‬נולדה אחותי לאה‪,‬‬ ‫לימים וולף‪.‬‬ ‫ב ‪ 1958‬היגרנו ללודז' בפולין וב‪ 1960-‬עלינו לישראל‪ .‬הקליטה בישראל לא הייתה קלה להוריי ובעיקר לאבי‪ ,‬שהיה מאד‬ ‫סגור ברגשותיו ובעל מזג קשה‪ .‬הוא נפטר ממחלה קשה בגיל ‪ .62‬אני בהשכלתי מהנדס אלקטרוניקה‪ ,‬עסקתי בחינוך‬ ‫ובמסחר‪ .‬ב‪ 1981-‬נישאתי לרונית לבית רוטמן‪.‬‬ ‫לרונית ולי שתי בנות‪ :‬מיכל ומאיה ונכדה‪.‬‬ ‫דוד‪-‬דדי פלינט‬ ‫סבי וסבתי‪ ,‬קופל וגניה פיז'יץ‪ ,‬אמי מרים ודודתי רות שרדו את המלחמה בוורשה‪ .‬הם הצליחו לצאת‬ ‫את הגטו בימיו האחרונים והסתתרו בוורשה עד לשחרורה‪ .‬בתום המלחמה סבא עמד על רצונו‬ ‫לעלות לארץ‪-‬ישראל‪ .‬העלייה לא הייתה מידית‪ .‬השלטונות הבריטיים סירבו להנפיק למשפחת פיז'יץ‬ ‫סרטיפיקטים‪ .‬קופל וגניה פיז'יץ ובנותיהן מרים ורות עקרו‪ ,‬יחד עם ‪ 7,000‬ניצולים יהודים נוספים‪,‬‬ ‫לשוודיה שפתחה את שעריה בפניהם‪ .‬אימי‪ ,‬מרים פיז'יץ פגשה את אבא שלי‪ ,‬אברהם פלינט‪ ,‬בפריז‪.‬‬ ‫אבא שלי‪ ,‬בן למשפחת חזנים מוורשה‪ ,‬עלה לארץ ב‪ 1936-‬בהיותו בן ‪ .29‬הם התחתנו ועלו לארץ‬ ‫ונולדו להם שני ילדים‪ :‬דליה ודוד‪.‬‬ ‫אני נולדתי בשנת ‪ 1949‬בתל אביב‪ .‬למדתי בבי"ס "הכרמל" ובתיכון עירוני ד'‪ .‬לאחר שירות חובה למדתי מתמטיקה‬ ‫באוניברסיטת תל אביב‪ .‬במלחמת יום כיפור חתמתי קבע ל‪ 3-‬שנים‪ .‬בצבא הייתי קצין תוכנה בדרגת רס"ן ב‪ .8200-‬במהלך‬ ‫השירות גם למדתי לתואר שני חקר ביצועים באוניברסיטת תל אביב‪ .‬עבדתי בהיי‪-‬טק בטכנולוגיה ובתפקידי ניהול שונים‪.‬‬ ‫במקביל לעבודה עסקתי תמיד בתחביבי‪ :‬שירה במקהלה‪ ,‬קריאה‪ ,‬ובהתנדבויות בתחום הציבורי‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1977‬התחתנתי עם נילי‪ ,‬פסיכולוגית חינוכית‪ ,‬שעובדת היום בשירות הפסיכולוגי בהרצליה‪ .‬גרנו במשך שנים‬ ‫בהרצליה ולפני ‪ 20‬שנה עברנו לרעננה‪ .‬יואב נולד ב‪ .1979-‬היום הוא מנהל בסטארט‪-‬אפ בתחום אבטחת מידע ונשוי‬ ‫לגליה רוזנפלד שהיא אומנית ומרצה בבצלאל‪ .‬אילן נולד ב‪ .1984-‬וגלעד‪ ,‬בן הזקונים‪ ,‬נולד ב‪ .1992-‬הוא היום חייל‬ ‫בתחום הטכנולוגי‪.‬‬ ‫השירים והמנגינות בהצגה‬ ‫"סיום"‪" ,‬בדרך"‪" ,‬נסיון" ‪ -‬לאה גולדברג‪ ,‬לחן ‪ -‬עמרי דגן‬ ‫"שיר מן היומן"‪" ,‬צעצועים" ‪ -‬אברהם סוצקבר‪ ,‬לחן – עמרי דגן‬ ‫"אמא" ‪ -‬עירית דגן‪ ,‬לחן – עמרי דגן‬ ‫תרגום שיריו של אברהם סוצקבר מיידיש – בני מר‬ ‫"שיר הפרטיזנים"‪" ,‬התקווה" ‪ -‬ההמנון הלאומי‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫‪11‬‬ ‫לספר כדי לחיות‪...‬‬ ‫אלה ליברמן‪-‬שיבר‬ ‫אלה שיבר לבית ליברמן נולדה בברלין‪.‬‬ ‫ב‪ 1938 -‬נאלצו בני המשפחה לעקור‬ ‫לבנדין‪ ,‬שם נכלאו בגטו המקומי‪ .‬ב‪1943-‬‬ ‫ירדו למחבוא עד שנחשף‪ ,‬חזרו לגטו‬ ‫ומשם נשלחו לאושוויץ‪ .‬במחנה ההשמדה‬ ‫ציירה לאנשי הס"ס דיוקנאות וכתמורה‬ ‫קיבלה מנות מזון משופרות‪ .‬בינואר ‪1945‬‬ ‫הובלו אלה ואמה ב"צעדת מוות" למחנה‬ ‫נוישטאט‪ .‬אלה ואמה הן היחידות ששרדו‬ ‫מכל משפחתם‪.‬‬ ‫ב‪ -‬מאי ‪ 1945‬שוחררו ע"י בעלות הברית‬ ‫וחזרו לברומברג‪ ,‬אלה נישאה לעמנואל‬ ‫שיבר‪ .‬הם שהו במחנה עקורים ליד מינכן‪,‬‬ ‫עזבו את חופי אירופה על סיפון האנייה‬ ‫"בן הכט" שנתפסה ע"י הבריטים וגורשו‬ ‫למחנה בקפריסין‪.‬‬ ‫גם שם לקחה חלק בפעילות אמנותית‬ ‫בהנחייתו של האמן נפתלי בזם‪ .‬ב‪1948 -‬‬ ‫עלתה לארץ וגרה בחיפה‪ .‬בשנים ‪45-48‬‬ ‫יצרה אלה סדרת ציורים המתארת את‬ ‫זוועות היום יום בשואה‪.‬‬ ‫"בקרון המשא"‪ ,‬אלה ליברמן‪-‬שיבר‬ ‫(‪ ,1927‬ברלין – חיפה ‪ ,1998‬חיפה)‬ ‫ברומברג‪ ,‬פולין ‪1945‬‬ ‫עיפרון על נייר ‪ 28x22‬ס"מ‬ ‫"ציור=זוכר" ‪ -‬אמנים יוצרים בשואה‪– ‬‬ ‫מאוסף האמנות של "מוזיאון לוחמי‬ ‫הגטאות"‬ ‫מחקר כתיבה והפקה‪ :‬דר' פנינה רוזנברג‬ ‫צילום‪ :‬יאיר פלג‬ ‫"אושוויץ"‪ ,‬אלה ליברמן‪-‬שיבר‪,‬‬ ‫ברומברג פולין ‪ - 1945‬חיפה ‪1949‬‬ ‫ציור עיפרון‪ .‬מאוסף האמנות של "מוזיאון בית לוחמי הגטאות"‬ ‫‪12‬‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪ -‬מפגש בין‪-‬דורי בתהליך חינוכי טיפולי‬ ‫צילומים מההצגה‬ ‫צילם‪ :‬אלכס גד‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫‪13‬‬ ‫לספר כדי לחיות‪...‬‬ ‫משתתפי הקבוצה ‪ -‬תלמידי שכבה ט' בתיכון "אליאנס"‬ ‫שורה אחורית מימין לשמאל‪ :‬ברק הראל‪ ,‬אלעד אורחה‪ ,‬עדן שקרוב‪ ,‬נועה חן‪ ,‬אמנואל ברנהיים‪ ,‬גלעד קליש‪.‬‬ ‫מלפנים מימין לשמאל‪ :‬עמית הרפז‪ ,‬הגר טופילסקי‪ ,‬נועה כהן‪ ,‬אור דברת‪ ,‬זיו סלע‪ ,‬מאיה דורון‪ ,‬טל כהן‪.‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪ -‬הד לניצחון הרוח‬ ‫שואה היא טראומה נפשית שאין מילים לתארה‪ ,‬ואין לה עדים‪ .‬החוויות של הניצולים שנותרו ללא עיבוד ממשיכות‬ ‫לחיות‪ ,‬בתוכם‪ ,‬ולהחוות כל פעם מחדש‪ ,‬כאילו הן אינן חוויות מן העבר‪ ,‬אלא עדיין מתרחשות ומתקיימות‪ .‬המתים‬ ‫דוממים‪ ,‬והניצולים נותרו ללא קול בהעדר מילים‪ ,‬שיוכלו לתאר את מה שחוו וראו‪ .‬אלה ששמשו עדים מבחוץ‬ ‫סרבו לשאת בתפקיד‪ ,‬ונותרו אילמים‪ ,‬חרשים ועיוורים‪ .‬חברי “תיאטרון עדּות"‪ ,‬העמידו במה להשמיע את מה‬ ‫שלפנים נותר ללא הד‪ .‬קולם הפקיע את האלם‪ .‬ניצולי השואה מספרים לעיתים‪ ,‬בפעם הראשונה את סיפורם‬ ‫באמצעות השפה הדרמתית‪.‬‬ ‫התיאטרון מאפשר מסגרת לסיפור הטראומה‪ ,‬שיוצרת מרחק אסתטי‪ ,‬חוויה שאינה מציפה מדיי‪.‬‬ ‫ב“תיאטרון עדּות"‪ ,‬עם עזרא דגן כבמאי‪ ,‬ועירית דגן כמטפלת בהבעה ויצירה ובדרמה תרפיה‪ ,‬שיתוף בני הנוער‬ ‫בעשייה התיאטרלית‪ ,‬הוא ממד נוסף‪ ,‬כאשר הסיפור שהיה עד כה של הניצולים בלבד‪ ,‬הופך להיות למעין מסורת‬ ‫שבעל‪-‬פה שתמשך ותעבור מדור ודור‪ .‬לבסוף‪ ,‬הקהל שיושב‪ ,‬מאזין ובוכה‪ ,‬יחד עם הניצולים‪ ,‬הופך להיות עד‬ ‫חי‪ ,‬למה שהיה עד כה‪ ,‬זיכרון קפוא בזמן‪.‬‬ ‫בקבוצה מופלאה זו‪ ,‬עירית משתמשת בניסיונה הרב בתחום התיאטרון על מנת לאפשר לבני דורות אלו למצוא‬ ‫שפה שבאמצעותה יוכלו לספר את סיפורם זה לזה‪ ,‬מתוך רגישות רבה למורכבות של קבוצה כזאת‪ ,‬ולסכנה‬ ‫של ריטראומטיזציה‪ ,‬עירית‪ ,‬מנצלת את כלי הדרמה כדי לעבוד עמם באופן לא מציף וכדי להכיל את עצמת‬ ‫רגשותיהם‪ ,‬ומאפשרת לכל אחד מבני הקבוצה לעבוד על פי יכולתו וצרכיו‪ .‬הבמה שמעמידים עירית ועזרא‬ ‫דגן‪ ,‬יוצרת שותפות חדשה המשחררת את הניצול‪ ,‬מן המסע הכבד‪ ,‬ומעול הבדידות‪ ,‬ומעלה את זיכרון היחיד‬ ‫אל הזיכרון הקולקטיבי‪.‬‬ ‫מלאכת התיאטרון של חברי “תיאטרון עדּות" איננה עומדת בפני עצמה‪ .‬היא קושרת אותם ואותנו אל עבודת‬ ‫התיאטרון שהתקיימה‪ ,‬בתוך איימי המחנות ונתנה מפלט לרוח האדם‪ .‬הנאצים ניסו להשמיד את הגוף ולהרוס‬ ‫את הנפש‪“ ,‬תיאטרון עדּות" הד לניצחון הרוח על כוחות הרשע‪ ,‬אז ועכשיו‪.‬‬ ‫דר' צביה זליגמן | מומחית לטיפול בטראומה‪ ,‬יועצת ומלווה של פרויקט “תיאטרון עדּות"‪.‬‬ ‫פסיכולוגית קלינית במרפאת המבוגרים בשירות הפסיכיאטרי בבית החולים “איכילוב"‪ ,‬ת"א‪.‬‬ ‫‪14‬‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪ -‬מפגש בין‪-‬דורי בתהליך חינוכי טיפולי‬ ‫עירית דגן‬ ‫עזרא דגן‬ ‫מרפאה בהבעה ויצירה‪ .M.A. ,‬בדרמה תרפיה‪,‬‬ ‫שחקנית‪ ,‬מורה למשחק ובמאית תיאטרון‪ .‬בוגרת‬ ‫בית הספר למשחק “בית צבי"‪ ,‬וספרות עברית‬ ‫באוניברסיטה העברית‪ .‬שיחקה בתיאטרון “הבימה"‬ ‫ובתיאטרון לילדים ולנוער‪.‬‬ ‫דור שני להורים ששרדו את אושוויץ ו"מחתרת‬ ‫הבריחה" בהונגריה וטרנסילבניה‪ ,‬ושאיבדו את כל‬ ‫משפחותיהם יוסף ולוי בשנה האחרונה למלחמה‪.‬‬ ‫שחקן התיאטרון “הקאמרי" ת"א‪ ,‬במאי ומורה‬ ‫למשחק מסוגנן ופנטומימה‪.‬‬ ‫בוגר מגמת התיאטרון בבית ספר “רננים"‪ ,‬הסטודיו‬ ‫של נולה צ'לטון ופנטומימה בסטודיו של קלוד‬ ‫קיפניס‪ .‬שיחק בתיאטרון “הבימה" במשך ‪ 15‬שנה‪.‬‬ ‫גילם את דמותו של רבי יעקב מנשה לברטוב‪,‬‬ ‫בסרט “רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג‪.‬‬ ‫חלק ממשפחתו‪ 6 ,‬נפשות בני משפחת פינטו‬ ‫שחייתה בפאריס‪ ,‬נרצחו באושוויץ‪.‬‬ ‫תיאטרון עדּות ‪ -‬על נושאי הלפיד‪ ,‬על חמלה נתינה ותקווה‬ ‫השואה תשאר לעד כתקופה האפלה ביותר של ההיסטוריה‪ ,‬כאסון הגדול ביותר של האנושות‪ .‬לעולם לא נוכל‬ ‫לעמוד על טיבו של הרוע המוחלט שהתגלה בשואה‪ .‬כהמשך לרצון גרמניה הנאצית למחוק את זיכרון העם‬ ‫היהודי‪ ,‬קמים ומתרבים היום באירופה ובארצות הברית ארגונים מכחישי שואה‪.‬‬ ‫אנו כאן‪ ,‬עושים ככל יכולתנו להנציח ולשמר‪ ,‬כדי שלא יישכח הנורא מכל‪ ,‬ויימשך החיבור בין הניצולים‪-‬ניצולים‬ ‫לבין הדור חדש‪-‬צעיר‪ ,‬נושא הלפיד‪.‬‬ ‫נכון‪ ,‬מאוחר‪ ,‬אך לא מאוחר מדי‪ .‬בתיאטרון עדּות אנו רואים הזדמנות לשמוע ממקור ראשון על אנטישמיות‬ ‫והשפלה‪ ,‬על קור‪ ,‬רעב‪ ,‬כאב ופחד‪ ,‬על פרידה פתאומית מהורים ואחים‪ ,‬ועל אובדן‪ ,‬מחסור ובדידות אין סופית‪.‬‬ ‫הדור השלישי‪ ,‬כמו נכדיהם של הניצולים‪ ,‬משוחררים מהנטל הכבד‪ ,‬הם שיגידו בעוד שנים‪‘ :‬פגשנו ניצולי שואה‬ ‫אמיתיים‪ .‬נגענו בהם‪ ,‬דיברנו אתם'‪ .‬הנוער הנפלא והמסור הזה יכול לשמוע כאן ישירות מהניצולים סיפור אישי‪:‬‬ ‫‘טראנסניסטריָ ה'‪ .‬שומעים בפעם הראשונה שמות של מחנות‬ ‫ְ‬ ‫להבין מהו ‘הצד הארי' ולבטא מבלי להתבלבל‪:‬‬ ‫ריכוז‪ ,‬כפייה והשמדה‪ ,‬לומדים להבדיל בין אושוויץ‪ ,‬בירקנאו ובּונה מונוביץ‪ ,‬וקולטים תאריכים‪ :‬מתי זה התחיל‬ ‫בפולין‪ ,‬ובאיזו שנה בהונגריה וטרנסילווניה‪ .‬שמות כמו מנגלה‪ ,‬יודקובסקי‪ ,‬קאסטנר‪ ,‬שינדלר‪ ,‬אנה פרנק‪ ,‬מונחים‬ ‫ומושגים כמו ‘ליל הבדולח'‪‘ ,‬יודנראט'‪‘ ,‬הפתרון הסופי'‪‘ ,‬אקציה'‪‘ ,‬סלקציה' ו'טרנספורט'‪‘ .‬קאפו'‪‘ ,‬מוזלמן'‪,‬‬ ‫‘גסטאפו'‪‘ ,‬וורמאכט' ו'אס אס'‪‘ .‬רמפה'‪‘ ,‬אפל'‪‘ ,‬ניסויים רפואיים'‪‘ ,‬מקלחות'‪‘ ,‬קרמטוריום' ו'צעדּות המוות'‪ ,‬וכן‪:‬‬ ‫‘בריחה'‪‘ ,‬הסתתרות' ו'זהות שאולה'‪ .‬מילים מצמררות בשפה קשה ובלתי אפשרית‪‘ :‬ראוס'‪‘ ,‬שנל'‪‘ ,‬פרפלוכטה‪-‬‬ ‫יודה'‪ ,‬ומבינים את משמעותן של המילים‪‘ :‬ללכת אל הגדר'‪ ,‬והכול מתוך סיפוריהם האישיים של המבוגרים‪ ,‬והכל‬ ‫פונה אל הרגש ובא לידי ביטוי במחזה הכתוב ובהצגה על הבמה‪.‬‬ ‫בערב ההצגה החוויה עצומה ומרגשת‪ .‬יחד עם הסיפור הכואב נוצרת גם הרגשה של הזדככות‪ .‬הקשר הנרקם‬ ‫והזיקה ההדדית בין המשתתפים חזקים ונמשכים גם בסיום ההצגות ואף לאחר סיום התהליך וסגירתו‪.‬‬ ‫ניצולי שואה תושבי תל אביב‪ ,‬הדור השני וצעירים ‪ -‬תלמידי תיכון אליאנס | ינואר ‪2015‬‬ ‫‪15‬‬ ‫פרויקט תיאטרון עדּות – לספר כדי לחיות‪ ,‬מוקדש לז'וקה – שושנה (סופיה) לוי‪.‬‬ ‫מחברי הוועד המייסד והיו"ר הראשונה של עמותת "תיאטרון עדּות"‪.‬‬ ‫לז'וקה‪ ,‬ילידת העיר קלוז' שבטרנסילבניה היו תעודות מזויפות‪ ,‬אך ז'וקה בחרה לוותר עליהן ולהצטרף למשפחתה‪.‬‬ ‫היא יצאה מבית החולים בו הסתתרה‪ ,‬הזמינה לעצמה כרכרה ו"נכנסה לגטו כמו מלכה"‪ .‬מהגטו הועברו היא‬ ‫ומשפחתה לאושוויץ‪ .‬שם שרדה בזכות אצילות נפשה‪ ,‬תעוזת הנפש‪ ,‬הכוחות הבלתי ניתנים לתיאור ותפיסה‪.‬‬ ‫ז'וקה לא פחדה להביט בעיניו של דר' יוזף מנגלה בכל סלקציה ולא חששה להודות שהיא "יהודיה אמיתית"‪,‬‬ ‫היא לא חשבה פעמיים לפני שגנבה אוכל מהמטבח‪ ,‬לא בשביל עצמה – אלא בשביל החלשים והמסכנים ביותר‪.‬‬ ‫"בכל התקופה הזאת קיבלתי יותר סטירות מכל הנשיקות שקיבלתי בבית הורי‪ ,‬ועוד הייתי בת יחידה‪ .‬אף פעם לא‬ ‫בכיתי‪ .‬בברגן‪-‬בלזן‪ ,‬אחרי השחרור בכיתי‪ .‬שמעתי יריות של תותחים והבנתי שכעת כבר מותר לבכות‪ .‬כמו נהר יצאו‬ ‫הדמעות‪ "...‬לז'וקה היה צורך נפשי לדבר וזה שמר על שפיות דעתה‪" ,‬לי אין צורך לנסוע לאושוויץ‪ .‬לא אדרוך על‬ ‫האדמה המקוללת הזאת‪ .‬אני עכשיו בארץ שלי‪ ,‬כמה שיהיה כאן רע‪ ,‬לא אעזוב‪ .‬בשום מקום לא אוהבים אותנו‪,‬‬ ‫אנחנו אפילו לא אוהבים את עצמנו‪ .‬הפיצויים שלי זה הנכדים והילדים‪ ,‬הם הכי יקרים לי"‪.‬‬ ‫ז'וקה‪ ,‬נפרדה מאיתנו במפתיע בספטמבר ‪ ,2012‬כשלפנייה עוד כל כך הרבה תוכניות להמשך‪ .‬אנחנו מודים‬ ‫לך – ז'וקה‪ ,‬על הכבוד שנתת לנו להיות משפחתך‪ ,‬על שלימדת אותנו מהי אהבה ללא גבולות ונתינה אין סופית‪,‬‬ ‫שלימדת אותנו כיצד לחיות ונתת לנו שנים מאושרות לצידך‪ .‬אוהבים ולא נפסיק לאהוב‪ .‬את ז'וקה‪ ,‬שלא החסרת‬ ‫אף הצגה של תיאטרון עדּות במשך שלוש‪-‬עשרה שנה‪ ,‬שלושים וחמישה פרויקטים‪ ,‬בשבילך תמיד אמרת‪ :‬צפייה‬ ‫בהצגה תיאטרון עדּות‪ ,‬היא כמו להדליק נר זיכרון לזכר הורייך‪.‬‬ ‫עכשיו‪ ,‬תיאטרון עדּות‪ ,‬מדליק נר לזכרך‪.‬‬ ‫משפחת דגן‪ ,‬משפחת תיאטרון עדּות‪.‬‬ ‫עמותת תיאטרון עדּות ‪ -‬לספר כדי לחיות (ע"ר)‬ ‫נשיא כבוד‪ :‬יעקב מובשוביץ | יושב ראש‪ :‬ישראל מובשוביץ | מנכ"ל‪ :‬נלי יצחקי‬ ‫וועד מייסד‪:‬‬ ‫חנה מרון ז"ל‪ ,‬חווה קליינברג ז"ל‪ ,‬אלנה קיאל‪ ,‬מירטה כהן‪ ,‬פנינה רוזנצוויג‪ ,‬מרדכי אלדר‪ ,‬טומי ברייער‪ ,‬אירמה בידרמן‬ ‫ייעוץ והדרכה פסיכולוגית‪ :‬דר' ציביה זליגמן ‪ -‬פסיכולוגית קלינית‬ ‫וועדה מייעצת‪:‬‬ ‫דר' עילית לוין | דר' יוני אלקינד | דר' אריה לוקר | יונה לוקר | דר' זאב הולנדר | אורי מנוס (תא"ל מיל') | עופר אופיר‬ ‫עריכת התוכניה‪ ,‬צילומי סטילס ‪ -‬עזרא דגן‬ ‫אתר ‪ -‬תיאטרון עדּות‪:‬‬ ‫דואר אלקטרוני ‪ -‬תיאטרון עדּות‪:‬‬ ‫‪e-mail: [email protected]‬‬ ‫אולטרה ויולט ‪ -‬עיצוב גרפי‪ .‬טל' ‪03-5747726‬‬ ‫ליל הבדולח‪ ,1938 ,‬ברלין‪ ,‬שרלוט סלומון‬ ‫‪www.testimony-theatre.org‬‬ ‫‪www.edut.org.il‬‬ ‫‪Testimony Theater‬‬