‫פרויקט מפגשים בין דוריים ‪2008-2009‬‬ ‫בינ"ה בשיתוף מחלקת הרווחה שפירים‬ ‫‪http://www.bina.org.il‬‬ ‫"אל תשליכני לעת זקנה‪ ,‬ככלות כחי על תעזבני"‪ .‬תהילים ע"א ט'‪.‬‬ ‫המסורת היהודית שמבוססת על סולידאריות קהילתית‬ ‫נתנה השראה לקבוצה של צעירי בינה‪,‬‬ ‫תלמידי הישיבה החילונית המתגוררים בשכונת שפירא וקריית שלום‪.‬‬ ‫הצעירים המתנדבים בפרויקט "בינה בשכונה" שמו את נפשם‬ ‫לאמץ קשיש‪/‬ה ולהיות מעין נכד‪/‬ה עוזר מקשיב ומחבר‪.‬‬ ‫הצניעות של המתנדבים הצעירים שהביאה לאמפטיה‬ ‫אפשרה הקשבה הדדית‪ ,‬היא אשר יצרה את החוברת שלפניכם‪,‬‬ ‫שמכילה מעט מקצת סיפורי החיים של כמה מקשישי‪/‬ות השכונה‪.‬‬ ‫קריאה מהנה‪.‬‬ ‫ערן ברוך ‪ -‬מנהל בינ"ה‬ ‫‪3‬‬ ‫הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד ‪ -‬אָמַר הַנַּעַר‪.‬‬ ‫הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד ‪ -‬אָמַר הָעֶלֶם‪.‬‬ ‫הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד ‪ -‬אָמַר הַגֶּבֶר‪.‬‬ ‫יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך‪.‬‬ ‫צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם‪,‬‬ ‫הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל‪-‬הָעֶרֶב‪,‬‬ ‫צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת‪:‬‬ ‫ הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה‪ ,‬מַה קָּשְׁתָה‪ ,‬מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?‬‫כתבי לאה גולדברג‪ ,‬שירים‪ ,‬כרך שני‪ ,‬ספרית פועלים‬ ‫מוטיב השכחה הוא מרכזי בשכונות דרום תל אביב‪.‬‬ ‫שכונות שנשכחו מלב ולא נכללו לא במחקר ההיסטורי ולא בדברי‬ ‫הימים של העיר‪ .‬נדמה שבני הגיל השלישי בשכונות אלו‬ ‫הם הנשכחים מכול‪ .‬כאילו הזמן אשר מוסיף קמטים וחוכמה‬ ‫הפך אותם לשקופים‪ ,‬לאוכלוסייה בלתי נראית‪.‬‬ ‫אודה ואתוודה‪ ,‬לא בלב קל החלטתי לקחת על עצמי את ריכוז‬ ‫פרויקט המפגשים הבין דוריים מטעם ארגון בינ"ה‪.‬‬ ‫העבודה עם בני הגיל השלישי לא נתפסה בעיני כדבר טבעי‬ ‫והעלתה חששות רבים‪ .‬אך החששות מפגישה עם סיטואציות‬ ‫קורעות לב של עוני ומציאות בלתי אפשרית התחלפו‬ ‫בהתפעמות לנוכח העושר‪ ,‬העומק ונדיבות הלב שבה נתקלתי‬ ‫בכל פגישה הנוגעת לפרויקט‪.‬‬ ‫פגישותיי עם מיכל קדש‪ ,‬ראש צוות עובדות סוציאליות‬ ‫בשכונת שפירא‪ ,‬פרופסור יצהל ברנר‪ ,‬מנהל המחלקה הגריאטרית‬ ‫בבית חולים מאיר ואנשים נוספים פתחו את עיני למציאות‬ ‫שהיא אמנם קשה‪ ,‬אך גם לעומק האהבה והמחויבות‬ ‫של האנשים העוסקים בנושא‪.‬‬ ‫‪4‬‬ ‫באחד ממפגשי הליווי השנה קראתי עם הפעילים את הסיפור‬ ‫"יגון" מאת צ'כוב‪ .‬המספר את סיפורו של יונה העגלון אשר‬ ‫ברוב ייאושו‪ ,‬לאחר שאין הוא מוצא בפני מי לתנות את יגונו‪,‬‬ ‫מוצא את עצמו מדבר אל סוסתו‪.‬‬ ‫"עיניו של יונה חרדות ומלומדות בייסורים‪ ,‬מתרוצצות‬ ‫על פני ההמונים המשוטטים משני צדי הרחוב‪ :‬האין בין כל אלפי‬ ‫האנשים האלה אפילו שיקשיב לו?‬ ‫אך ההמונים רצים‪ ,‬ואינם נותנים דעתם עליו‪ ,‬ולא על יגונו‪...‬‬ ‫והיגון אדיר עד אין גבול‪ .‬אילו נתבקע חזהו של יונה והיגון‬ ‫נשפך ממנו‪ ,‬היה‪ ,‬לכאורה‪ ,‬שוטף את העולם כולו‪ ,‬ועם זאת סמוי‬ ‫הוא מן העין‪ .‬הצליח להסתתר בקליפה של מה בכך‪,‬‬ ‫ואפילו אתה מעלה אש בצהרים‪ ,‬לא תמצאנו‪".‬‬ ‫דיברנו על כך שאנו רוצים ליצור מציאות שונה‪ ,‬מציאות שבה‬ ‫לא נסכין עם מצב שבו יגונם )ואפילו לא יגון ‪ -‬אלא מציאות‬ ‫יומיומית פשוטה( של קשישים רבים כל כך הוא סמוי מן העין‪,‬‬ ‫מציאות שבה בין כל ההמונים‪ ,‬כן יימצא מי שיקשיב‪.‬‬ ‫צ'כוב מקביל את הצורך בשיחה לצמא למים "יונה מסתכל מה‬ ‫הרושם שעשו דבריו‪ ,‬אך איננו רואה דבר‪ .‬הצעיר מתכסה‪,‬‬ ‫כיסה גם את ראשו‪ ,‬וכבר ישן הוא‪ .‬הזקן מתאנח ומתגרד‪...‬‬ ‫וממש כשם שרצה הצעיר לשתות‪ ,‬כן רוצה הוא לדבר‪.‬‬ ‫" ואנו חשבנו כי נרווה את הצמא הזה ולא נכסה את‬ ‫ראשנו כמו הצעיר בסיפור‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬בבואנו לפעול בשטח גילינו כי המציאות מורכבת‬ ‫ומפתיעה מן המשוער‪ .‬מוקי צור כותב בהקדמה לספר "לא ביפו‬ ‫ולא בתל אביב"‪ ,‬שפורסם השנה ומספר את סיפורה‬ ‫‪5‬‬ ‫של שכונת שפירא‪ ,‬כי הצעירים שהחלו לפעול בשכונה באו‬ ‫"לא רק לעזור אלא גם להיעזר"‪ .‬ואני מרגישה כי זו גולת‬ ‫הכותרת העיקרית של הפרויקט‪ .‬צעירי המכינה והגרעין‬ ‫של בינ"ה אשר הגיעו מתוך מטרה להקל על קשיי‬ ‫הבדידות של בני הגיל השלישי מצאו את עצמם נשכרים‬ ‫עשרות מונים‪ .‬שוב ושוב שמעתי מהם כי המפגשים‬ ‫השבועיים נותנים להם כוח‪ ,‬גורמים להם להכיר ולהרגיש‬ ‫כי הם חלק מן השכונה‪ .‬כי יש להם בית‪ ,‬משפחה‪ ,‬סבא‬ ‫או סבתא שהופכים את הקשר לשכונה לבלתי אמצעי‪.‬‬ ‫ויותר מהכול אני מרגישה כי המפגשים הזכירו לכולנו‬ ‫כי הדרך ארכה וקשתה‪ ,‬אך גם‪ ,‬יפתה‪.‬‬ ‫תודתי נתונה לחסיה נטר מנהלת לשכת הרווחה שפירים‪,‬‬ ‫קיום המפגשים לא היה מתאפשר ללא תמיכתה‪.‬‬ ‫אני רוצה להודות מאוד לעובדות הסוציאליות המסורות‬ ‫עד בלי גבול של שכונות שפירא וקריית שלום‪ :‬אתי לוי‪,‬‬ ‫דינה אלקנה‪ ,‬מיטל ויסמן ואירית סגל על עזרתן ותמיכתן הרבה‪,‬‬ ‫וכמובן גם לראשי הצוותים מיכל קדש ואתי וצלר‪.‬‬ ‫תודה גדולה נתונה גם למיה נצר ואילנה ישראלי‬ ‫מנהלות מרכזי היום היימס ובית עמיעז שאפשרו קיום פעילויות קבוצתיות‪.‬‬ ‫בהמשך החוברת מופיעים סיפוריהם של הזוגות‪,‬‬ ‫על הקשיים האהבה והיופי שהיו במפגשים ביניהם במהלך השנה‪.‬‬ ‫מי ייתן כי תהיה זו התחלה צנועה לפרויקט ארוך טווח‬ ‫שיקיף עוד ועוד זוגות של צעירים וצעירים ברוחם‪.‬‬ ‫סיון פרידמן‪ ,‬רכזת פרויקט מפגשים בין דוריים ‪ -‬בינ"ה‪.‬‬ ‫‪6‬‬ ‫טל ופרידה‬ ‫דילגתי בקלילות במדרגות הבניין‪ ,‬קומה חמישית‬ ‫ברחוב קמינסקה קרית שלום‪ ,‬חושבת בליבי כמה נפלא‬ ‫לגור בקומה חמישית‪ ,‬הנוף ודאי נפלא‪ ,‬והבריזה נהדרת‪.‬‬ ‫צילצלתי בפעמון והמתנתי בהתרגשות לפגוש את מי שעד‬ ‫כה רק שמעתי אודותיה ‪ -‬פרידה‪ .‬צילצול ועוד צילצול‪,‬‬ ‫אולי היא שכחה? כעבור כמה דקות נפתח חריץ קטן בדלת‪,‬‬ ‫ופרידה הכניסה אותי במבט חשדן‪ .‬היא הזמינה אותי לשבת‬ ‫על כסא במטבח‪ ,‬התיישבה מולי במרחק מדוד‪,‬‬ ‫ובאותו רגע החל המסע שלי אל מחוזות הזקנה‪.‬‬ ‫חיים קשים היו לפרידה‪ .‬היא נולדה בפולין ב‪,1926 -‬‬ ‫שהתה במחנה ריכוז כשנתיים‪ ,‬הצליחה לברוח‪,‬‬ ‫ושלוש שנים הסתובבה ביערות עם חבורות נערים ונערות‪,‬‬ ‫מחפשים אוכל ומחסה ללילה‪ .‬שרדה בקושי‪ ,‬עלתה ארצה‪,‬‬ ‫חייתה בטבריה‪ ,‬במנזר על שפת הכינרת‪ ,‬הודות לטוב‬ ‫ליבו של אב המנזר‪ ,‬ומשם התגלגלה לתל אביב‪.‬‬ ‫בעלה נפטר‪ ,‬ביתה חיה עם משפחתה בקנדה‪,‬‬ ‫בנה חי עם משפחתו בבת ים‪.‬‬ ‫ופרידה חיה בקרית שלום‪.‬‬ ‫היא אהבה לטייל‪ ,‬אך רגליה בגדו בה‪ ,‬והקומה החמישית‬ ‫עם הבריזה והנוף‪ ,‬הפכו למלכודת בדידות‪.‬‬ ‫היא אהבה לרקום אך אצבעותיה כבר אינן נעות‪.‬‬ ‫היא אהבה לבשל‪ ,‬אבל היום כבר אין לה תאבון‪.‬‬ ‫היא אהבה לפגוש חברים‪ ,‬אך הם אינם בין החיים‪.‬‬ ‫היא אוהבת את משפחתה‪ ,‬אבל ביתה רחוקה ובנה המסור‬ ‫שמגיע לבקר פעמיים בשבוע‪ ,‬עובד יומם וליל‬ ‫כדי לקיים את משפחתו‪.‬‬ ‫‪7‬‬ ‫פרידה מבלה את רוב ימיה בצפייה בטלוויזיה‪,‬‬ ‫בניקיון ביתה המבריק‪ ,‬כל בוקר היא מאכילה את חתולי‬ ‫הרחוב‪ ,‬ומפעם לפעם היא מבשלת לקראת שבת‪.‬‬ ‫בשבת היא מדליקה נרות לבדה ומתפללת שהרגליים ייטיבו עימה‪.‬‬ ‫את פרידה אני פוגשת פעם בשבוע‪.‬‬ ‫ככל שהתקדמו החודשים התקרבנו‪ .‬עברנו מן המטבח אל הסלון‪,‬‬ ‫לעיתים אנחנו צופות בצוותא בתכנית האהובה עליה "מריה"‪,‬‬ ‫היא משתפת אותי במתכונים המיוחדים שלה‪,‬‬ ‫ובמעשי קונדס מעברה‪ .‬אני מספרת לה על משפחתי‪,‬‬ ‫מראה תמונות‪ ,‬ויחד אנחנו מקטרות על פוליטיקה‪.‬‬ ‫התחלתי לסייע לפרידה בענייני הטבות הקשורות לניצולי שואה‪.‬‬ ‫עד היום לא זכתה לשום הטבה‪ ,‬כי לא ידעה שהיא זכאית לכך‪.‬‬ ‫היא יכולה לקבל שעות סיעוד מביטוח לאומי‪ ,‬כספים שיסייעו לה‬ ‫בקיום היומיומי‪ ,‬הנחה בתרופות ועוד‪ .‬לא העליתי בדעתי שהמסע‬ ‫הבירוקרטי בדרך לקבלת כמה מאות שקלים בחודש יהיה כה סיזיפי‬ ‫ומשפיל‪ .‬כמעט ואין שום דרך לפרוץ את מחסומי המענים הטלפונים‬ ‫האוטומטים‪ ,‬אם התמזל מזלך והצלחת לדבר עם פקיד בשר ודם‪,‬‬ ‫הוא ידע בדיוק למי להעביר אותך והבטיח שזו תהיה התחנה האחרונה‪.‬‬ ‫נדמה כי ישנה יד מכוונת שכל מטרתה לגרום לכך שהזמן יחלוף ויחלוף‪,‬‬ ‫עד שלא יהיה מי שידרוש את הכספים‪.‬‬ ‫המפגשים עם פרידה הם זמן מיוחד בשבוע‪ .‬בועה מקודשת של קשר‬ ‫הולך ונרקם‪ ,‬ויחד איתו גם סוג של טלטלה‪ :‬כמה מובנות מאליהן הן‬ ‫הרגליים שמוליכות אותנו יום יום אל מחוז חפצנו‪ .‬כמה מובנת מאליהם‪-‬‬ ‫משפחתנו‪ ,‬חברינו‪ ,‬קהילתנו‪ .‬וכמה קשה היא הבדידות‪ .‬הבדידות התהומית‬ ‫של מי שנותרו בגיל ‪ 89‬לבדם בעולם‪.‬‬ ‫* טל שקד‪-‬קרטלה היא מנהלת הישיבה החילונית של בינ"ה‪.‬‬ ‫בישיבה החילונית לומדים תלמידי המכינה אשר כתבו את הקטעים לחוברת‪.‬‬ ‫‪8‬‬ ‫תמר ורות‬ ‫זהו ניסיון לתאר את הקשר שלי עם רות‪,‬‬ ‫איתה אני נפגשת מתחילת השנה‪.‬‬ ‫שיער בלונדיני מאפיר וארוך קשור בפקעת סיכות‪,‬‬ ‫עיניים כחולות קטנות‪ ,‬כמעט תמיד מתוחמות באיפור‬ ‫בגווני כחול‪ ,‬מכוסה בד"כ בסוודר‪ ,‬שם של גיבורה תנכ"ית‬ ‫המסמלת נאמנות‪.‬‬ ‫רות ספרדי גרה בארץ כבר ‪ 53‬שנה‪ ,‬עלתה לבדה עם עליית הנוער‪.‬‬ ‫יש לה אח בפולניה בערך בגילה‪ ,‬איתו היא שומרת על קשר‬ ‫בעזרת מכתבים‪ .‬הוא נולד ב‪ ,1930-‬היא ילידת ‪.1931‬‬ ‫אחותה מתה בערך בת ארבעים‪ .‬היא וכל משפחתה היו‬ ‫בגטו לודג' ושרדו‪ .‬למעט אביה שנרצח במחנות בהיותו‬ ‫בן ארבעים ושתיים‪ .‬אמה נפטרה בגיל תשעים ושבע‪.‬‬ ‫את בן זוגה הראשון הכירה בארץ‪ ,‬הוא היה מוכר ירקות מרוקאי‬ ‫‪.‬רות עבדה איתו תקופה קצרה בחנותו‪ .‬לאחר פרידתם‪,‬‬ ‫היא עבדה בבית צבי אקרשטיין‪ ,‬מקימה של חברת "אקרשטיין תעשיות"‬ ‫ונקשרה במיוחד לבנותיו‪.‬‬ ‫את בן זוגה השני‪ ,‬יעקב‪ ,‬הכירה בהיותו בן שישים וארבע‬ ‫והיא בת חמישים ושמונה‪ ,‬היו נשואים עשרים שנה עד‬ ‫שנפטר מסרטן כליות‪ .‬יעקב היה גרוש כשהכירה אותו‪,‬‬ ‫והיו לו ילדים מנישואיו הקודמים‪ .‬כשגסס יעקב ונזקק לעזרה‬ ‫מיוחדת בחמש השנים האחרונות לחייו‪ ,‬עבדה בביתם פיליפינית‬ ‫בשם פֶּרְלַה‪ .‬פרלה ורות חברות טובות עד היום‪ :‬היא מבקרת‬ ‫את רות בקביעות פעם ב‪ 3-‬שבועות לכל הפחות ושומרת איתה‬ ‫על קשר טלפוני יומיומי‪.‬‬ ‫‪9‬‬ ‫בשנה הבאה תהיה רות בת ‪.80‬‬ ‫אז יש כאן הרבה מתמטיקה‪ ,‬ואין כאן הרבה סדר‪.‬‬ ‫הזיכרון של רות הוא קצת כזה‪.‬‬ ‫החדר של בן זוגה יעקב עובר הסבה למרחב מוגן דירתי‪.‬‬ ‫הקירות בבית סדוקים וצבעם מתקלף‪ ,‬וזה מזכיר לי את בית סבתי‪.‬‬ ‫בשידת עץ עם ארון זכוכית מעליה ישנן תמונות של יעקב‬ ‫בימיו האחרונים‪ .‬הדמות בתמונה בעלת עיניים טובות‪,‬‬ ‫הלאות מעטרת אותן‪ ,‬דמות עצובה‪.‬‬ ‫ישנה תמונה נוספת‪ ,‬של השר אלי אמינוב‪ -‬הדואג מדי יום לפתוח‬ ‫בית תמחוי בקריית שלום מול אחד בתי הכנסת‪ ,‬שם רות נוהגת לאכול‪.‬‬ ‫ישנה גם תעודת הוקרה שקיבלה מהמדינה על היותה ניצולת שואה‬ ‫)פעם מסמך זה היה ספון בין מסמכי קופות חולים‪ ,‬עד שלפני כמה‬ ‫פגישות נתתי לה מסגרת ועתה התעודה תלויה בחדרה(‪.‬‬ ‫תמונת אביה תלויה על הקיר מעל למיטתה‪ .‬משהו מוזר בדמותו‪,‬‬ ‫הוא צולם בחליפה‪ ,‬רקע התמונה ירוק בהיר‪ ,‬כמו בתמונות פספורט‬ ‫של תלמידי סוף תיכון‪ .‬הוא נראה מבוהל ועל סף בכי‪ .‬ככל שהבטתי‬ ‫בתמונה יותר‪ ,‬כך הוא נראה יותר כציור פחם וצבעי מים‪,‬‬ ‫פחות ופחות אמיתי‪.‬‬ ‫עוד תלויה בחדרהּ תמונה של רות עם מתנדבת אחרת‪,‬‬ ‫שאת טיב יחסיהן רות זוכרת היטב‪ ,‬אך איננה זוכרת את שמההּ‬ ‫לעיתים היא רואה אותה‪ ,‬כעת על מדי חיילת‪,‬‬ ‫בתחנה המרכזית‪ ,‬והחיילת הטרייה מביעה בפניה געגועים‬ ‫ורצון לחזור לבקרהּ*‪.‬‬ ‫עם הזמן נהייה לנו נוהל קבוע של קפה ועוגיות‪.‬‬ ‫אנו יושבות בסלון‪ ,‬לעיתים ליד טלוויזיה דולקת‪,‬‬ ‫והיא מספרת לי ממצבה הבריאותי עד מצבה הנפשי‪.‬‬ ‫בשבועות האחרונים‪ ,‬בכל פעם שאני באה לבקרה‬ ‫אני מתוודעת להחמרה אחרת‪ ,‬לכתמים אדומים‪ -‬חומים‬ ‫חדשים על היד והזרוע‪ ,‬לתשישות הנסגרת‪-‬נצברת בפנִים‪.‬‬ ‫‪10‬‬ ‫רות מאבדת את יכולתה ללכת ובקרוב לא תוכל עוד לצאת‬ ‫מביתה שבקומה הרביעית בבניינה חסר המעלית ברחוב‬ ‫ישראל מסלנט‪ .‬רגליה מתעקמות‪ ,‬פעם זוג נעלי מדרסים‬ ‫נקנו לעזרתה ופעם חגורה בריאותית שתטיב לייצבה‪.‬‬ ‫היא מתלוננת מעט ופוטרת עצמה מהר‪ ,‬מחזירה את עצמה‬ ‫לאופטימיות האופיינית לה‪" ,‬זה הגיל‪ ,‬זו לא אני"‪.‬‬ ‫היא מתייחסת לתהליכי שינויי הזמנים בבגרות ובהבנה‬ ‫שמפליאים אותי‪ .‬והיא מצחיקה‪ :‬פעם סיפרה לי שהגיעה‬ ‫לרופא לשאול אותו בנוגע לתרופות שעליה לקבל‪ ,‬והוא היה‬ ‫רופא צעיר בחולצה מהודרת‪ ,‬הביטה בו ושכחה את שרצתה לומר‪.‬‬ ‫היא נחנה ביכולת מופלאה להעניק‪ :‬יש לה שכן שלו היא דואגת‬ ‫כאילו היה בנה‪ ,‬וגם לפרלה רבות דאגותיה‪.‬‬ ‫היא מסוגלת לזכור‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬שקנתה לפרלה בגדים בהזדמנות‬ ‫שכבר יצאה מביתה לסידורים‪ ,‬אך לא זוכרת מה קנתה עבור עצמה‪.‬‬ ‫היא מאמינה באלוהים‪ ,‬עובדה שדיברנו עליה לא מעט‪.‬‬ ‫תחילה תהיתי ביני לביני האם זה כך משום שחוותה את השואה‬ ‫כבת שמונה ופשוט שמרה בתוכה את האמונה הילדותית הזו‪.‬‬ ‫היא מאמינה ש"אלוהים נתן‪ -‬אלוהים לקח" ואומרת זאת‬ ‫בחיבור בלתי נפרד לדבריה כשהיא מספרת על מות בן זוגה‬ ‫השני או על מות אביה‪ .‬יותר מאמונתה‬ ‫באלוהים‪ ,‬גדולה אמונתה ברֵעוּת בין בני האדם‪.‬‬ ‫רק השנה‪ ,‬במסגרת התנדבות במועדונית עם בני ‪,6-7‬‬ ‫התוודעתי לכך שאנשים לא משתנים כלל‪ -‬מילדותם‬ ‫הבסיס נותר זהה‪ ,‬זו רק האדרת שמשתנה‪.‬‬ ‫עם רות התוודעתי בדיוק עד כמה זה כך‪.‬‬ ‫‪11‬‬ ‫לפעמים נדמה לי שהיא מפחידה אותי בכוונה‪ ,‬אוהבת לראות‬ ‫את המבט שנהייה לי כשגרוני מתייבש בעודה מספרת לי איך‬ ‫חלקת קבר שמורה לה צמודה לבן זוגה‪ ,‬והאבן החלקה שלה‬ ‫מונחת ליד האבן החרותה שלו‪ ,‬והיא אומרת לו‪" ,‬אני אבוא אליך‪,‬‬ ‫אבל לא אתה תחליט מתי‪ ,‬אלוהים יחליט"‪.‬‬ ‫פעם סיפרה לי שכשהלכה לבית הקברות לבקרו‪ ,‬בקושי הגיעה אליו‪,‬‬ ‫כאבו לה הרגליים כאילו בכל רגע תיפול‪ ,‬וברגע שנעמדה מול הקבר‪-‬‬ ‫לא הרגישה שום כאב‪ ,‬לפתע הרגישה בריאה ברגליה‬ ‫כפי שלא הרגישה שנים‪.‬‬ ‫היא מסוגלת לרחף בין הזמנים ולדבר עם עצמה‪ ,‬בנוכחותי‪,‬‬ ‫עם פנים שונים של עצמה‪ .‬היא מאמינה בניסים ובבקשות‬ ‫מאלוהים‪ :‬כשהייתה ילדה ביקשה שלא תהיה לה גיבנת‬ ‫לכשתזקין (ובפגישתנו התלוצצה על כך ואמרה‬ ‫"חבל שלא הזכרתי אז גם את הרגליים")‪ ,‬ושלא יהיו לה בנים‪.‬‬ ‫כשתמהתי על כך‪ ,‬לא ידעה להסביר‪ ,‬לי ולה‪ ,‬מדוע אינה אוהבת‬ ‫ילדים אלא רק ילדות‪.‬‬ ‫כמי שנחנה בהומור די מריר‪ ,‬אמרה על כך‪" :‬בסוף אלוהים‬ ‫קיים‪ -‬לא רק שאין לי גיבנת‪ ,‬אין לי בכלל יכולת ללדת בנים"‪-‬‬ ‫כשהייתה בגטו הנאצים הזריקו לה חומרים נגד פריון‬ ‫בחזה ובבטן‪ .‬נפשה בריאה וחזקה הרבה יותר מגופה‪.‬‬ ‫עם הזמן יכולתי להרגיש שפינתה בלב‬ ‫מקום אף עבורי‪ .‬היא נוהגת לומר‪" ,‬כולכם ילדים שלי‪,‬‬ ‫נכדים שלי‪ .‬גם את"‪.‬‬ ‫לפעמים אני מעריצה אותה‪ ,‬אני חושבת שהיא אחד‬ ‫האנשים היחידים שאני מכירה שיש בהם אהבת חיים אמיתית‪,‬‬ ‫עוצמתית‪.‬‬ ‫‪12‬‬ ‫נוסף להערצה‪ ,‬יש גם נקודות דמיון באיזשהו מקום‪.‬‬ ‫היא מחפשת ילדים והקשבה ומתנחמת רבות בכך שנישאה‬ ‫ליעקב כשכבר היו לו ילדים‪ ,‬אני מחפשת בית ומבוגר‬ ‫אחראי ודאגן‪ .‬היא נאלצה להסתדר לבד ולקשור קשרי חברות‬ ‫חזקים במקום קשרי משפחתה החסרים‪ /‬רחוקים‪ ,‬וגם אני‪.‬‬ ‫נכון שהנסיבות שונות אלף אלפי הבדלות‪ ,‬אך מצב החיים‪-‬‬ ‫תוצאת המחסור בהווה‪ -‬דומה‪.‬‬ ‫אני שואפת לדעת כמוה לקוות‪ ,‬להאמין בניסים‪.‬‬ ‫*‬ ‫לימים התברר לי שאותה חיילת היא אוּרי שכטמן‪,‬‬ ‫החברה בגרעין "ארינמל" של בינה‪.‬‬ ‫‪13‬‬ ‫עדן ובת שבע‬ ‫אני מכירה את בת שבע בשם זה‪ ,‬אך כשגרה ברוסיה‬ ‫קראו לה שבע‪ ,‬כשעלתה ארצה החליטו לקרוא לה בשם דתי‬ ‫מהתורה ולא לשנות את השם יותר מדי ‪,‬החליטו לקרוא לה בת‪-‬שבע‪.‬‬ ‫בת שבע נולדה בערב פסח ‪( 1927‬התאריך המדויק לא ידוע)‬ ‫בברית המועצות לשעבר להורים אליהו ובלוריה ז"ל‪.‬‬ ‫בת שבע היא הבת הראשונה שנולדה לאחר שלושה אחים‬ ‫בנימין‪ ,‬יהודה ואוריאל ז"ל‪.‬‬ ‫אחותה הקטנה שולמית תבדל"א צעירה ממנה בשלוש שנים‪.‬‬ ‫כילדה עברה עם משפחתה לאפגניסטן שם התגוררה במשך חמש שנים‪.‬‬ ‫שישה ימים לקח למשפחה להגיע מרוסיה לאפגניסטן‪.‬‬ ‫חייה של המשפחה באפגניסטן היו קשים מאוד‪,‬‬ ‫הבנות בקושי יכלו לצאת מהבית‪ ,‬ואם היו יוצאות‬ ‫)מלוות בגברים בלבד‪ ,‬כמובן( הן היו צריכות לכסות את כל גופן‪,‬‬ ‫אפילו העיניים היו מכוסות ברשת‪.‬‬ ‫‪14‬‬ ‫הניסיונות לעזוב את אפגניסטאן )בגלל החיים הקשים שם(‬ ‫היו קשים‪ ,‬שלוש פעמים נתפסו על ידי המשטרה על גבי החמורים‬ ‫והוחזרו לאפגניסטן‪ .‬בניסיון הרביעי הצליחו לצאת מהמדינה‬ ‫ולעלות על אונייה שהגיעה אחרי שבועיים לארץ‪ ,‬למפרץ חיפה‪ ,‬בשנת ‪.1935‬‬ ‫כשרק הגיעו לארץ התגוררה במשך שלושה חודשים ראשונים‬ ‫בפתח תקווה ואז עברו לדירה שכורה בשכונת פלורנטין בתל אביב‪.‬‬ ‫בת שבע התחתנה בגיל חמש עשרה עם רחמים ז"ל שהיה‬ ‫קרוב משפחתה‪ .‬השידוך נעשה על ידי שני האבות שהיו בני דודים‪.‬‬ ‫במשך שבע עשרה שנים התגוררו בדירת חדר וחצי ברחוב חזקיהו‬ ‫המלך שקנה להם אבי בעלה‪ .‬בת שבע ובעלה עבדו בחנות ירקות‬ ‫ברחוב שלמה המלך‪ ,‬כל בוקר הייתה נוסעת באוטובוס לעבוד‬ ‫בשיתוף עם בעלה‪.‬‬ ‫כשהחלו לבנות בתים ברחוב הר ציון בשכונת שפירא‬ ‫רכשו בת שבע ובעלה את אחד הבתים הראשונים בו היא מתגוררת‬ ‫עם בתה עד היום‪.‬‬ ‫כיום יש לבת שבע חמישה ילדים אליהו‪ ,‬מיכאל‪ ,‬זהבה ותאומים יעקוב ורותי‪.‬‬ ‫ומהם שישה עשר נכדים ושלושים וארבעה נינים‪.‬‬ ‫בת שבע סיפרה לי כיצד כשהיו ילדיה קטנים בימים עם מזג‪-‬אויר‬ ‫נוח וחמים יותר הייתה הולכת איתם להתרחץ בים ולאסוף‬ ‫צדפים ואבנים יפות‪ ,‬הם היו גם מטיילים הרבה‪.‬‬ ‫‪15‬‬ ‫ילדיה למדו בבית ספר ביאליק )בבניין הישן(‪ ,‬הם היו כמעט היחידים‬ ‫שהיו דתיים בבית הספר אז‪ ,‬רק בתה הגדולה זהבה הלכה לבית ספר‬ ‫של בנות דתי שנקרא "שורשים"‪.‬‬ ‫בת שבע אהבה תמיד לסרוג ולתפור )בעיקר לתקן בגדים(‪,‬‬ ‫הייתה סורגת כובעים‪ ,‬סוודרים‪ ,‬נעלי בית ועוד‪...‬‬ ‫אני זוכרת פעם אחת באמצע החורף‪ ,‬היה מאוד קר והגעתי לביתה‬ ‫של בת שבע כולי רועדת מקור‪ ,‬ואיך שנכנסתי לבית כבר היה חם‪,‬‬ ‫וישר עלה בי החיוך‪ ,‬התיישבתי ליד מיטתה‪ ,‬ופעם ראשונה‬ ‫ראיתי אותה תופרת‪ ,‬מתקנת איזה בגד‪ ,‬שאלתי אותה‬ ‫מה היא מתקנת‪ ,‬והיא אמרה לי שהיא תופרת רוכסן‬ ‫לשרוול בסוודר שלה‪ .‬לא הבנתי עדיין מה היא עושה‬ ‫ואז היא הסבירה לי שכשהיא הולכת לרופאה‬ ‫)וזה קורה די הרבה( היא לא אוהבת להוריד את החולצה‬ ‫כדי שתוכל להיבדק‪) ,‬היא רגישה מאוד לקור(‬ ‫אז היא שמה רוכסן בכל השרוולים כדי שאם יבקשו ממנה להוריד חולצה‬ ‫היא תוכל לפתוח רק את הרוכסן ואז ימדדו לה לחץ דם ביד‬ ‫כשרק הרוכסן פתוח‪ .‬אמרתי לה שהרעיון מבריק ומאז הבנתי‬ ‫שכשכל פעם שאני רואה את הרוכסנים בשרוול שלה אני יודעת‬ ‫למה הם משמשים‪ ,‬וזה גם היה עיסוק מעניין בשבילה בימי החורף‪.‬‬ ‫עזרתי לה קצת לתפור‪ ,‬ולהשחיל את החוט ונהנינו‬ ‫‪16‬‬ ‫ביחד מאוד‪ ,‬זו הייתה הפעם הראשונה שחוץ מלשוחח‬ ‫ולספר סיפורים גם תפרנו ביחד והעסקנו את עצמנו יחד‬ ‫וזה היה כייף‪.‬‬ ‫הקשר שלי עם בת שבע התפתח בתהליך איטי שהצריך רגישות‪,‬‬ ‫נחישות והתמדה במפגשים המיוחדים האלו‪.‬‬ ‫בתחילת דרכנו יחד נדרשה הרבה סבלנות מצידי מכיוון‬ ‫שהייתה ביישנות כמו שיש בכל תחילת קשר בארבע עיניים‪.‬‬ ‫אך לאט לאט למדנו להכיר טוב יותר ולמוטט את החומות‬ ‫ופתחנו את לבנו אחת לשנייה באופן מפתיע אך מרגש חם ואוהב‪.‬‬ ‫הסיפורים‪ ,‬השיחות‪ ,‬ההכרות התפתחו ופרחו להן‬ ‫כל פגישה ופגישה‪ ,‬ההתעניינות בחיים האחרים והשונים האלו‬ ‫הייתה מדהימה לשני הצדדים‪ .‬הפגישה האינטימית הזו שחיברה‬ ‫ורקמה לה שני עולמות כל כך מנוגדים ושונים הייתה מופלאה‪.‬‬ ‫נוצר משהו חדש‪ ,‬המפגשים שהחלו באופן מהוסס הפכו מהר מאוד‬ ‫להרפתקה שיצרה בעיקר אהבה!‬ ‫בתוך הנתינה שלי קיבלתי הרבה יותר‪ ,‬ככל שנתתי לעצמי יותר‬ ‫"להיזרק למים" כך הצליחה בת שבע להכניס אותי לתוך עולמה‪,‬‬ ‫לסיפורה האישי והמרתק וגם אני הצלחתי לתת לבת שבע‬ ‫להיכנס לעולם החדש שהתחלתי לגלות השנה עם בינ"ה בשכונת שפירא‬ ‫בה התגוררתי קרוב מאוד לבת שבע‪ .‬מתוך סיפוריה הצלחתי‬ ‫באמת להבין וללמוד על השכונה המדהימה הזו שבת שבע‬ ‫הגיעה אליה עוד לפני שהסבים שלי נולדו‪.‬‬ ‫אני זכיתי למפגש מיוחד במינו אני קוראת לו ה"מפגש המשולש"‬ ‫מכיוון שהכרתי לא רק את בת שבע השנה‪ ,‬אלא גם את בתה הקטנה‬ ‫רותי שגרה יחד איתה ומטפלת בה במסירות מעוררת השראה‪.‬‬ ‫רותי נתנה לי להיכנס לעולם של שתיהן ביחד‪ ,‬לביתן היפה המזמין והחם‪.‬‬ ‫כל פגישה שלי עם בת שבע התברכה במפגש עם רותי‪.‬‬ ‫שהייתה שם תמיד וקיבלה אותי בידיים פתוחות‪,‬מארחות ורגישות‪.‬‬ ‫תמיד התעניינה בשלומי ובסיפוריי הרבים‪ ,‬תמיד הסתקרנה‬ ‫ונהניתי להקשיב גם לסיפוריה כמו שתמיד ידעה לעשות עבורי‪ .‬זה‬ ‫‪17‬‬ ‫היה מיוחד במינו להכיר ולהתראות כל פגישה עם נשים‬ ‫משני דורות כה שונים‪ .‬רותי תמיד ידעה גם מתי להניח לבת שבע‬ ‫ולי לשוחח בינינו ביחידות‪ .‬זה לא היה תמיד כל כך פשוט‬ ‫אבל אני חושבת שבסופו של דבר הסתדרנו שלושתנו באופן נהדר‪.‬‬ ‫תמיד הן קיבלו אותי בכזה חיבוק אוהב‪ ,‬ונאמר לא פעם שאני‬ ‫כמו נכדה בשבילם וזה גרם לי כמובן להתקרב הרבה יותר‬ ‫וגם לחכות תמיד לפגישה הבאה בחוסר סבלנות‪.‬‬ ‫כשסיפרתי לבת שבע שאני יוצאת לטיול של סוף שנה‬ ‫עם חברי המכינה שלי לחמישה ימים‪ ,‬היא מאוד התרגשה‬ ‫לשמוע ואמרה לי משפט לחיים "לכל דבר בחיים‬ ‫יש את הזמן שלו‪ .‬את צעירה‪ ,‬צאי להרפתקאות וטיולים‬ ‫ותיהני כל עוד את יכולה‪ .‬אנחנו הזקנים כבר לא יכולים ללכת‪,‬‬ ‫אני כבר לא אוכל לצאת‪ .‬אל תבזבזי את הזמן‪ ,‬כל החיים לפנייך"‪.‬‬ ‫לסיכום אני יכולה לומר שלמדנו לסמוך אחת על השנייה מאוד‪,‬‬ ‫ומשהו שבלט בקשר בין שלושתנו היה שתמיד צחקנו יחד‪,‬‬ ‫עם כל הקושי שבחייהן‪ ,‬והעומס שאני הייתי נתונה בו השנה‬ ‫)לימודים‪ ,‬חיי קבוצה‪ ,‬טיולים‪ ,‬משימות ועוד(‪ ,‬הצלחנו לשים הכול‬ ‫בצד להשתחרר‪ ,‬לצחוק ולהשתעשע מהשיחות ואלה היו ללא ספק‬ ‫רגעים מיוחדים שייזכרו לתקופה ארוכה מבחינתי‪.‬‬ ‫אחד הדברים שבת שבע העבירה לי הוא הידע שלה בבישול‬ ‫אותו צברה מגיל צעיר‪ .‬אלו כמה מתכונים בוכריים טעימים‬ ‫מאוד שבת שבע לימדה אותי‪:‬‬ ‫‪18‬‬ ‫פילפלים ממולאים‬ ‫חומרים‪:‬‬ ‫פלפלים אדומים‬‫עגבניות‬‫גזר‬‫בצל‬‫אורז‬‫מלח‪ +‬פלפל‬ ‫פלפל רחיף שלם‬‫אופן ההכנה‪ :‬את העגבניות מגרדים בפומפיה ואת הגזר גם כן‪.‬‬ ‫מטגנים בצל ומבשלים את האורז‬ ‫מוסיפים את העגבניות והגזר ומערבבים הכל יחד‪.‬‬ ‫שמים את התערובת בתוך הפלפלים‪,‬‬ ‫מסדרים את כולם בסיר ומוסיפים מים על כל הסיר‬ ‫עד לחצי מהגובה של הפלפלים‪.‬‬ ‫מבשלים שעה וחצי על אש קטנה‪.‬‬ ‫"פלאו"‬ ‫חומרים‪:‬‬ ‫‪ 3‬כוסות אורז‬‫ גזר‬‫ בצל‬‫חב' בשר טחון‬‫אופן ההכנה‪:‬‬ ‫חותכים את הבצל קצוץ‪,‬‬ ‫את הגזר חותכים לקוביות קטנות‪,‬מטגנים את שניהם בסיר עם שמן‪.‬‬ ‫למטה שמים שכבה של גזר מעל זה את הבצל‪.‬‬ ‫בנפרד מטגנים את האורז ובצד מטגנים קצת את הבשר הטחון‪.‬‬ ‫על הבצל והגזר שמים את הבשר אחרי שרתח קצת‬ ‫עם מים ואז מוסיפים את האורז על הכל‪,‬‬ ‫על אש קטנה וכל כמה דקות הופכים את האורז ומערבבים אותו‪,‬‬ ‫שמים‬ ‫כל כמה דקות מוסיפים קצת מים‪.‬‬ ‫מגישים על צלחת בשכבות‪.‬‬ ‫‪19‬‬ ‫רוניה וכוכבה‬ ‫"אינסַן אינסַן גִבּי אוֹל" = אדם לאדם ‪ -‬אדם‪ ,‬נהג כמו בנאדם‪) .‬פתגם טורקי(‬ ‫כוכבה נולדה בחג השבועות של שנת ‪ 1929‬בטורקיה‪,‬‬ ‫בת יחידה להוריה‪ .‬בגיל ‪ 19‬החליטה לעלות לארץ ישראל‬ ‫וב‪ 28/3/1949-‬עלתה לאונייה באיסטנבול יחד עם בן דודה ומשפחתו‪.‬‬ ‫לפני כן למדה קצת עברית יחד עם שאר הנערות היהודיות‬ ‫שעבדו איתה במפעל הגרביים‪.‬‬ ‫באונייה החל סיפור האהבה הגדול שלה עם מי שיהיה לימים בעלה‬ ‫ שמואל טסטס ז"ל‪ .‬כבר עם הפלגת האונייה הוא שם את עינו‬‫בנערה היפהפייה שעמדה ונפנפה להוריה שברציף‪.‬‬ ‫הוא ניגש ושאל אותה‪ -‬מי אלו? והיא ענתה‪ -‬מה אכפת לך?!‬ ‫הוא אמר‪ -‬רק רציתי לדעת למה את בוכה כל כך‪...‬‬ ‫יותר מאוחר שלח שליח עם ממתקים‪-‬סוכריות ערק‪-‬‬ ‫בתוספת הודעה לבן דודה שהוא מעוניין בה‪.‬‬ ‫בן הדוד מבחינתו לא התרשם ופסק‪ -‬רק אם כוכבה תרצה!‬ ‫לאחר התייעצות עם בן הדוד החליטה כוכבה לסרב אך בסופו של דבר‬ ‫הסכימה‪.‬‬ ‫מחזרים רבים ניסו את מזלם אך ליבה של כוכבה כבר היה נתון לאחר‪...‬‬ ‫כאשר בחור יהודי אחד ניגש אליה באונייה וניסה לשדלה‬ ‫להתחבר אליו בא שמואל ושאל‪-‬הוא מפריע לך?‬ ‫כוכבה‪ ,‬שהייתה רגילה בבחורים שכאלו לא התרגשה‬ ‫ולא רצתה להפוך זאת לסיפור גדול ולכן אמרה שהוא איננו מפריע לה‪.‬‬ ‫אך הבחור היה חוצפן לא קטן וענה בהתרסה ‪ -‬אני כן מפריע!‬ ‫אני רוצה אותה!! לא פלא אם כן‪ ,‬ששמואל נתן לו "בוקס"‬ ‫שהעיף אותו מכל המדרגות )ובאמת היו שם מדרגות(‪.‬‬ ‫יש לציין שבטורקיה שמואל היה מתאגרף‪.‬‬ ‫גם קפטן האונייה‪ ,‬בחור רומני נוצרי חיזר אחריה‪.‬‬ ‫הקפטן הציע לכוכבה שלא תרד מהאונייה בישראל‬ ‫‪20‬‬ ‫ובמקום זאת תמשיך להפליג עמו‪ ,‬ואף הבטיח לה שייקח‬ ‫אותה לכל מקום שתרצה בעולם‪ .‬כוכבה העמידה אותו על טעותו‬ ‫מייד באומרה ‪ -‬יש לי חבר ואני מעדיפה להיות בישראל‪,‬‬ ‫שם ארצה להיות חיילת‪.‬‬ ‫כשהגיעו לארץ הובאו לסן‪ -‬לוקס‪,‬מחנה של עולים חדשים‪,‬‬ ‫שם שהו שבועיים‪ .‬משם עברו למעברה ברעננה‪,‬‬ ‫קיבלו אוהל עם ‪ 2‬מיטות ו‪ 3-‬לירות לקניות‪.‬‬ ‫התקופה ‪ -‬פסח‪ .‬אכלו מצה ולבן‪ .‬היה זה רגע משבר משותף‪,‬‬ ‫שניהם פרצו בבכי כשנזכרו בכל מה שעזבו בבית הוריהם‪.‬‬ ‫אך המצב השתפר כאשר שמואל השיג עבודה כפועל בשדות‪,‬‬ ‫)בקטיף תפוחי אדמה ואבטיחים( ורכש טבעת נישואין בכסף שהרוויח‪.‬‬ ‫החתונה נחגגה ב‪ 16/6/1949-‬בבית הכנסת הגדול ברעננה‪.‬‬ ‫הם קיבלו בגדי חתונה וסעודת החתונה התקיימה בביתו של הרב‪.‬‬ ‫ביום החתונה עצמו קרו שני דברים‪ ,‬האחד משמח והאחד טרגי‪.‬‬ ‫אביו של שמואל נפטר וגיסתו ילדה בן‪ .‬שמואל ביקש מגיסתו‬ ‫שתקרא לבנה על שם אביו‪ ,‬יהודה‪ .‬גם לבנו העניק שם זה‬ ‫בבוא הימים‪ ,‬וכך גם עשו שני האחים האחרים לבית משפחת טסטס‪.‬‬ ‫כעבור זמן עברו למעברה בהרצליה וגרו בצריפים‪.‬‬ ‫שם חיו ‪ 5‬שנים ושם גם נולדו שלושה מילדיהם‪ :‬לבנה‪ ,‬שרה ויהודה‪.‬‬ ‫כאשר יעברו לשכונת שפירא בתל אביב‪ ,‬לרחוב יסוד המעלה ‪,9‬‬ ‫תיוולד להם בת הזקונים רחל‪ .‬ב‪ 1977-‬עברו לגור ברחוב הר ציון‬ ‫באותה שכונה‪ ,‬שם חיה כוכבה עד היום‪.‬‬ ‫המפגשים השבועיים שלי עם כוכבה הם מרתקים‬ ‫ומרגשים מאין כמוהם‪ ,‬כל פעם מחדש‪.‬‬ ‫השיחות שלנו הן כנות ואישיות ומגיעות לכמעט כל נושא שבעולם‪...‬‬ ‫מסרטים שצפינו בהם (ואף יש לנו אחד אהוב משותף‬ ‫ הרוזן ממונטה כריסטו!)‪ ,‬לאקטואליה‪ ,‬דרך משלים טורקיים‬‫וסיפורים מצחיקים לחוויות קשות של מוות ושכול שבחיינו‪,‬‬ ‫משיחות על המשפחה רבת האנשים של כוכבה‬ ‫)כולל הנינה החדשה!!( אל משפחתי המצומצמת )הכול יחסי(‪.‬‬ ‫‪21‬‬ ‫אני נזכרת בחיוך באחת הפעמים הראשונות שנפגשנו‬ ‫וכוכבה ברכה אותי בקריאה‪" :‬הנה הקטנה שלי הגיעה!"‬ ‫לקח לי כמה רגעים להבין שאינה מתכוונת לנכדה או לנינה‪ ,‬אלא אליי‪...‬‬ ‫ובאמת‪ ,‬כוכבה הפכה עבורי לסבתא‪ ,‬סבתא של ממש‪.‬‬ ‫סבתא שיודעת מה עובר עליי בחיי ומייעצת ועונה באריכות‬ ‫על שאלותיי הסקרניות בנוגע לאירועים בעבר‪.‬‬ ‫סבתא עם זיכרון מדהים‪ :‬לשמות‪ ,‬לאירועים‪-‬פרטיים‬ ‫ולאירועים‪-‬היסטוריים‪ .‬סבתא קולית שיודעת לציין מיהם‬ ‫השחקנים היפים ביותר‪ .‬סבתא הרפתקנית שראתה עולם‪,‬‬ ‫שאירחה את בגין בביתה לשיחה איתו ועם בעלה שנמשכה כל הלילה‪,‬‬ ‫סבתא עם תמונות יפהפיות שלה מחתונות ילדיה ומתקופת‬ ‫ילדותה בטורקיה‪ .‬סבתא שכיף לחבק בתחילת ובסוף כל פגישה‪.‬‬ ‫אני שמחה כל כך לדעת שאזכה לראות את כוכבה עוד ועוד‬ ‫ בין אם בחופש הגדול ובין אם בשנה הבאה‪,‬‬‫כשאמשיך לגור בתל אביב‪ .‬וכמובן ששם לא יפסק הקשר‪...‬‬ ‫‪22‬‬ ‫רקפת ורחל‬ ‫רקפת רושמת את סיפורה של רחל על עלייתה לארץ ועל תקופת ילדותה‬ ‫לעומת החיים כיום‪:‬‬ ‫שמי רחל משה נולדתי באפגניסטן‪ ,‬אני ומשפחתי חיינו כמיעוט יהודי‬ ‫בעיירה שרובה רוסית‪ .‬כאשר אני חושבת על ילדותי המוקדמת הדבר‬ ‫שהכי בולט לי הוא שפעם הכול היה הרבה יותר פשוט‪.‬‬ ‫אבחנות של רופאים היו מבוססות על דופק בלבד ותרופות‬ ‫הורכבו ממוצרים טבעיים שהיו בקרבתנו‪ ,‬כמו גרעיני חרובים‬ ‫מושרים או דבש‪ .‬בגלל זה אנשים פעם היו בריאים וחזקים‪,‬‬ ‫לא כמו היום שאין לאף אחד כוח‪.‬‬ ‫אני זוכרת שחתונות היו חוגגים במשך שבעה ימים‪,‬‬ ‫כל שכן עזר והביא מאכל מהמטבח שלו והיינו אוכלים‪ ,‬שרים‪,‬‬ ‫מנגנים‪ ,‬רוקדים ומשמחים את החתן והכלה‪.‬‬ ‫נשים היו יולדות בבית עם מיילדת יהודיה‪ .‬שמרנו מצוות והיו בינינו‬ ‫יחסי שכנות טובים ודואגים‪.‬‬ ‫למרות שאבי היה איש עשיר החלטנו לעלות לארץ‪.‬‬ ‫שמענו המוני סיפורים על החיים הטובים שבה ולבסוף השתכנענו‬ ‫‪ .‬הדרך הייתה ארוכה ומייגעת‪ ,‬עברנו דרך מספר רב של ארצות‪,‬‬ ‫ובהגיענו לישראל בשנת ‪ 1948‬מצאנו בארץ בעיקר חול ואבנים‪.‬‬ ‫זה מה שנשאר לאחר המלחמה‪ .‬שיכנו אותנו במעברה‬ ‫והתנאים היו קשים‪ .‬במשך תקופה ארוכה אכלנו בעיקר לחם‬ ‫עם מרגרינה‪ .‬הקושי התעצם לנוכח רמת החיים שהיינו רגילים‬ ‫אליה באפגניסטן‪ .‬מהמעברה עברנו מספר בתים‪,‬‬ ‫גרנו אצל משפחות אצלן עבדנו‪ .‬לרוב ישנו על הרצפה‪.‬‬ ‫בשלב מאוחר יותר אבי קנה בית בשכונת שפירא בתל‪-‬אביב‪.‬‬ ‫גדלתי‪ ,‬התחתנתי‪ ,‬ילדתי ילדים וכיום אני מתגוררת בקריית שלום‪.‬‬ ‫‪23‬‬ ‫ואני מוסיפה‪:‬‬ ‫אחד מהחיבורים הראשונים ביני לבין רחל נוצרו סביב‬ ‫הביקורת כלפי הרפואה והשימוש באמצעים ובתרופות‬ ‫לא טבעיות כפי שקורה היום‪.‬‬ ‫שתינו מאמינות שביקורים אצל רופא צריכים להישמר‬ ‫למקרים קיצוניים‪ ,‬ושהאדם עצמו הוא זה שיודע הכי טוב‬ ‫מה הוא מרגיש ומה יעזור לו‪ .‬תחום הרפואה הוא דוגמא אחת‬ ‫מיני רבות לידע הכללי המרשים של רחל בשדות החיים השונים‪,‬‬ ‫ידע שנרכש מניסיון ומלמידה עצמאית בלבד‪.‬‬ ‫רחל היא גם מומחית בכל הנוגע לזוגיות‪ ,‬לגידול ילדים‬ ‫ולניהול משק הבית ואני מקווה שהתובנות שצברתי בזמן‬ ‫שבילינו יחדיו ישרתו אותי בהמשך חיי‪.‬‬ ‫‪24‬‬ ‫שני ושרה‬ ‫שמי שרה דיליאן‪ ,‬נולדתי בטורקיה כשרה שלומן‬ ‫למשפחה בת שמונה נפשות‪ ,‬אני הבת הרביעית‪.‬‬ ‫היו לי ‪ 4‬אחים‪ :‬יהודה‪ ,‬מרדכי‪ ,‬משה ויצחק‪ ,‬ואחות אחת רבקה‪.‬‬ ‫כולם קרויים על שם דמויות מהתנ"ך‪ ,‬כמו שהיה נהוג בטורקיה‬ ‫באותה תקופה‪ .‬כולם כבר נפטרו ורק אני נשארתי‪.‬‬ ‫עליתי לארץ עם כל משפחתי כשהייתי ילדה קטנה‪ ,‬בשנת ‪.1924‬‬ ‫כשעלינו ארצה לא הייתה תעודת זהות אז החלטנו בעצמנו‬ ‫בני כמה אנחנו רוצים להיות‪ ,‬שנה יותר‪ ,‬שנה פחות‪ .‬היום אני בת ‪.79‬‬ ‫בתור ילדה קטנה היינו מאד עניים וחיינו חיים קשים‪,‬‬ ‫ההורים שלי עלו לארץ בלי פרוטה‪ .‬אלו לא היו חיים כמו היום‬ ‫‪ ,‬אנחנו חיינו בפחד‪ -‬מהעוני והמלחמות‪ ...‬אבא שלי מת מזקנה‪,‬‬ ‫אבל גם מהצרות‪ .‬כל החיים הוא לא עבד‪ ,‬לא היה לו מקצוע‪,‬‬ ‫לא היה לו כלום והוא לא ידע מספיק‪ .‬אז אמא עבדה קשה לפרנס אותנו‪.‬‬ ‫אבל למזלנו הייתה לי סבתא נהדרת‪ ,‬כמה היא עזרה לנו‪,‬‬ ‫כמה שהיא הייתה טובה‪ ,‬היא הייתה הולכת לעבוד כדי לתת לאמא כסף‪.‬‬ ‫לא היה לנו בית‪ ,‬לכן כשהייתי בת עשר התחלתי לעבוד‬ ‫אצל משפחה אחת‪ ,‬שמרתי על הילד שלהם‪ ,‬הייתי מביאה אותו מהגן‪.‬‬ ‫בלילות‪ ,‬הייתי ישנה אצל המשפחה הזאת‪.‬‬ ‫בגלל התנאים קיבלתי דלקת פרקים וכל הזמן היו לי אנגינות‪,‬‬ ‫בסוף אישפזו אותי בבית חולים‪ ,‬עד היום יש לי בעיות בגלל זה‪.‬‬ ‫אחרי שהייתי בבית חולים כמה שנים באו מהממשלה‪,‬‬ ‫לקחו אותי בידים והניחו בבית הספר‪ ,‬בזכות זה אני יודעת לקרוא‪.‬‬ ‫עברנו לגור בנווה צדק ברחוב שבזי‪ .‬בנווה צדק פגשתי את בעלי לעתיד‪.‬‬ ‫אני הייתי בת ‪ 18‬והוא היה מבוגר ממני בחמש שנים‪ ,‬עלה מפרס‪,‬‬ ‫דודה שלו גרה איתנו באותה החצר‪ .‬הוא היה בא לבקר‬ ‫את הדודה ופוגש אותי‪ ...‬היינו נפגשים בסתר כי ידעתי שאמא שלי‬ ‫לא תסכים שניפגש‪ .‬כמה פחדתי שיראו אותנו‪ ...‬אז הייתה שמירה‬ ‫‪25‬‬ ‫חזקה על הבנות‪ ,‬לא כמו היום‪ ,‬והוא היה חבר במחתרת של ההגנה‪.‬‬ ‫אוי ואבוי איזה צרות היא עשתה לי בגללו )הם היו קוראים לו העכבר(‪.‬‬ ‫לכן היינו נפגשים אצל דודה שלו או סתם הולכים ברחובות ומדברים‪.‬‬ ‫אני הייתי צעירה וטמבלית קצת והוא היה חתיך כזה‪,‬‬ ‫דון ז'ואן גדול וחזק‪ ,‬קראו לו בנימין דיליאן‪ .‬בתור נערה אני אהבתי אותו‪,‬‬ ‫שנינו אהבנו מאד והתחתנו מאהבה‪.‬‬ ‫הייתה חתונה נחמדה‪ ,‬בשנת ‪ 1949‬בשוק של שבזי באולם חן‪.‬‬ ‫אמא שלי לא רצתה לבוא לחתונה אבל אומרים שבסוף היא באה‪.‬‬ ‫אני לא זוכרת משם כלום‪ ,‬יכול להיות שבגלל הגידול שהיה לי‬ ‫לפני ‪ 20-30‬שנה בראש‪.‬‬ ‫אחרי שהתחתנתי עם בעלי עברנו לגור בשכונת שפירא‬ ‫ברחוב רבי בעל הנס‪ ,‬שמה גרנו כמה שנים בחדר אחד שבתוכו‬ ‫גם מטבח וגם הרבה עכברים‪ .‬אחר כך עברנו לרוחב אחר בשכונה‪,‬‬ ‫רחוב מימון‪.‬‬ ‫בעלי היה אוהד של הפועל תל אביב ולוחם‪ ,‬הוא היה משהו‪.‬‬ ‫לילות שלמים היה הולך לכבוש את הארץ‪ .‬איזה חיים היו לו?‬ ‫הוא כל הזמן חי בפחד ואיך שאני הייתי דואגת לו‪...‬‬ ‫בגלל זה אמא שלי לא רצתה שנתחתן‪.‬‬ ‫אחר כך בנימין עבד כנהג משאית וסבל‪ .‬זאת הייתה עבודה קשה‬ ‫והוא לא הרויח הרבה כי היה יכול לחכות כל היום‬ ‫ושום נסיעה לא הייתה לו‪ .‬אחר כך עבר לעבוד בדואר‪,‬‬ ‫אז הייתה המשכורת יותר טובה ובזכותה החיים‪ ,‬אבל גם אז לא ליקקנו דבש‪.‬‬ ‫שני‪ ,‬את יודעת כמה שנים אני פה בארץ?‬ ‫הייתי פה עם קום המדינה‪ ,‬יום העצמאות‪,‬‬ ‫עם כל השימחה הצהלה והריקודים‪,‬‬ ‫ואת כל המלחמות עברתי פה‪ ,‬יחד עם המדינה וכלום אני לא זוכרת מזה‪,‬‬ ‫חוץ מאת הכלניות )הבריטים( קראנו להם ככה בגלל הכובעים‬ ‫האדומים שלהם‪ ,‬ומהם פחדנו‪.‬‬ ‫במשך השנים נולדו לנו בת אחת ושני בנים‪ ,‬את השלישי אסור‬ ‫היה לי ללדת בגלל הלב שלי‪ ,‬אבל היה פנצ'ר ותודה לאל‬ ‫)נשיקה באויר( ילדתי אותו‪.‬‬ ‫‪26‬‬ ‫הבעיות עם הלב הן במשפחה‪ ,‬אחותי רבקה מתה בגיל ‪ 18‬מלב שבור‪:‬‬ ‫היא הייתה בת ‪ 18‬והיה לה חבר‪ ,‬הוא היה גרוש והם עמדו להתחתן‪,‬‬ ‫אבל הוא גילה שהלב שלה חולה ועזב אותה‪ .‬אחרי תקופה‬ ‫קצרה מאד היא מתה‪ .‬אז‪ ,‬לפני קום המדינה לא יכלו לעזור לה‪,‬‬ ‫לא היו רופאים‪ ,‬כדורים וניתוחים בשביל לתקן את הלב‪.‬‬ ‫הרבה דברים היו שונים אז‪ .‬למשל לגיסתי נולדה תינוקת‪,‬‬ ‫התינוקת הזו חודש חודשיים אחרי שהיא נולדה וגיסתי חזרה איתה הביתה‪,‬‬ ‫נדבקה בשעלת מהאחים הגדולים שלה‪ .‬הם לקחו אותה לבית החולים‬ ‫ולמחרת היום כשגיסתי באה לבדוק מה שלומה אמרו לה שהיא מתה‪.‬‬ ‫אנחנו חושבים שאולי גנבו אותה כמו שהיו גונבים אז ילדים‪,‬‬ ‫כי אחרי שאמרו לה שהילדה איננה גיסתי חזרה הביתה‬ ‫והיא אף פעם לא ראתה אותה ואף‬ ‫פעם לא קיבלה גופה ולא קברה אותה‪.‬‬ ‫גיסתי מקווה שזה מה שקרה ושבטח אם היא חיה‬ ‫יש לה חיים טובים‪ ,‬כי קנו אותה אנשים שבטח רצו אותה ושהיה להם כסף‪.‬‬ ‫)השעון מצלצל ארבע( היום עבדת קשה שני ‪ -‬לא טיילנו‬ ‫ולא כלום ועכשיו כבר מתחיל הסרט שלי‬ ‫)מדליקה את הטלויזיה ומופיע זוג על המסך( את רואה אותם?‬ ‫הם אהבו נורא אבל הבחורה הייתה מהעשירים והוא מהעניים‪...‬‬ ‫‪27‬‬ ‫ליהי ומלכה‬ ‫בערבי יום רביעי היומן שלי כבר יודע‪ -‬יש לי בילוי קבוע ועיקרי‪.‬‬ ‫בילוי שאל תוכו נקווים מי החיים‪ :‬בית קולנוע‪ ,‬בית קפה ובית ספר‪.‬‬ ‫הקפה הוא קפה חול של עלית‪ .‬הקולנוע הוא דרום אמריקה מוסרטת‪.‬‬ ‫בית הספר‪ -‬הזכות להכיר וללמוד מפיה של פרופסור מלכה קשי‪.‬‬ ‫אף פעם לא הצלחתי לספר מה קורה שם‪ ,‬בערבי יום רביעי‪,‬‬ ‫אחרי שאני נבלעת מרצון במדרגות המובילות עשרה טפחים מעלה‪.‬‬ ‫האם אפשר להעביר במילים מועטות קשר שנרקם על שעות מרובות?‬ ‫מלכה קשי היא בת למשפחת כוהנים‪ .‬בשנת ‪1937‬‬ ‫עלתה המשפחה מהעיר הראת שבמערב אפגניסטן‪.‬‬ ‫עוזבת מאחור את שטחי המרעה החקלאיים שלרוחבם מלכה‬ ‫הייתה רוכבת על גבי סוסים‪ .‬עד היום אני חושבת שבכל פעם‬ ‫שהיא רואה סוס מרצד במסך הטלוויזיה‪ ,‬היא מרגישה רוח הרוקדת‬ ‫בשיערה‪.‬‬ ‫העולים החדשים נקלטו תחילה בשכונת הבוכרים שבירושלים‪.‬‬ ‫כירושלמית צעירה אל ירושלמית לשעבר‪ ,‬יכולתי לספר כי‬ ‫התפאורה מימיה הראשונים של מלכה בארץ‪ ,‬השתנתה מאוד‪.‬‬ ‫רק מאוחר יותר עברה מלכה לשכונת שפירא בתל אביב‪.‬‬ ‫זה מה שקישר בינינו‪ -‬המגורים באותה השכונה‪ ,‬שמלכה‬ ‫מכירה אותה החל מהימים הרחוקים‪ ,‬ואילו אני מכירה אותה‬ ‫רק ימים מעטים‪ .‬ולמרות זאת אנחנו מצליחות למצוא כל פעם‬ ‫מחדש את הגשר שבין שתי נשים משני דורות שונים‪ ,‬ולא רק‬ ‫את הגשר שבין שני אנשים‪.‬‬ ‫ועל כך אני מודה לה עשרות מונים‪.‬‬ ‫‪28‬‬ ‫משפתחה מלכה את דלת ביתה‪ ,‬נפתח בליבי שלי חדר‪.‬‬ ‫מלכה‪ ,‬או‪ -‬מלכל'ה‪ ,‬בעצם‪ ,‬הכניסה אותי אל ביתה‪ ,‬אל סלונה‪,‬‬ ‫אל מטבחה‪ .‬אל ביקורים ספורים בבית החולים‪ .‬אל סיפורי חייה‪,‬‬ ‫העולים בעשרות מונים משוויו של כל תסריט מוכר‪ .‬לא כי חייה זרים‪,‬‬ ‫אלא כי הם כה ייחודיים‪ ,‬והם של אישה כה מיוחדת‪.‬‬ ‫מלכה הכניסה אותי אל תוך תודעתה‪.‬‬ ‫‪29‬‬ ‫יצחק ויקיר‬ ‫שמו המלא של יצחק הוא יצחק אהרון סקלקה‪.‬‬ ‫הוא נולד ב‪ .1922-‬מוצאו מוורשה שבפולין‪ .‬בשנת ‪ 1929‬כשהיה בן שש‪,‬‬ ‫נכנס לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק שם שהה עד שנת בר המצווה שלו‪,‬‬ ‫‪ .1935‬כבר בבית היתומים עסק יצחק בתחביבים שונים שהוא ממשיך‬ ‫לעסוק בהם עד היום‪ .‬באיסוף בולים שהיה תחביבו העיקרי‪,‬‬ ‫טיפוח גינה מרשימה‪ ,‬בבניית חפצים מעץ כמו למשל תיבות‪,‬‬ ‫תיקון גרביים ועוד‪ .‬כשנפרד מבית היתומים‪,‬‬ ‫קורצא'ק כתב לו ביומנו "אני מאחל לך הרבה אושר והרבה בולים נדירים"‪.‬‬ ‫את רוב התעודות‪ ,‬התמונות‪ ,‬הרישומים והיומן מסר למוזיאון‬ ‫על שם יצחק קצנלסון בקיבוץ לוחמי הגטאות‪.‬‬ ‫יצחק עלה לארץ בשנת ‪ 1935‬עם שתי אחיותיו‪,‬‬ ‫אמו כבר עלתה לארץ כשנתיים לפני כן‪ .‬הוא הגיע לשכונת שפירא‬ ‫ב‪ 1939-‬והתגורר באחד מצריפיה הראשונים של השכונה אשר נרכש על ידי אמו‪.‬‬ ‫כילדים‪ ,‬לא היה להם הרבה כסף ואמו עבדה בתפירה‬ ‫על מנת לפרנס את המשפחה‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1942‬התחתן עם אשתו אסתר‪.‬‬ ‫יצחק ואסתר התגוררו בצריף של אמו יחד איתה ועם שלושת ילדיו‪,‬‬ ‫שתי בנות ובן‪ .‬לפני כשש שנים נפטרה אסתר‪.‬‬ ‫כיום משמש הצריף המקורי כחדר עבודה שמלא בכלים‬ ‫מגדול ועד קטן‪ ,‬מפטישים ועד משחיזי ברזל‪ ,‬וכמו כן מלא גם במכשירים‬ ‫אלקטרוניים מקולקלים )מערכות סטריאו‪ ,‬טלוויזיות‪ ,‬כלי נגינה חשמליים ועוד‪(...‬‬ ‫שיצחק מתקן בזמנו החופשי‪.‬‬ ‫רוב חייו עד גיל שמלאו לו שבעים עבד יצחק בבית חולים "שיבא" בתל השומר‪.‬‬ ‫במשך כל שנות עבודתו בבית החולים יצחק לא סיפר לאף אחד‬ ‫על כך שהיה אחד מהיתומים של קורצ'אק‪.‬‬ ‫‪30‬‬ ‫באותו הזמן חזר יצחק לעסוק ברבים מן התחביבים‬ ‫שהעסיקו אותו בילדותו‪ .‬חוץ מאוסף הבולים שטיפח מילדות‬ ‫החל גם לגדל חיות )היו לו ‪ 8‬כלבים וחדר תוכים‪ ,‬כיום מגדל כלבה‬ ‫מסוג לברדור בשם ליצ'י וחדר מלא באקווריומים בהם שוחים דגים‬ ‫ממינים וגדלים שונים(‪ ,‬עסק באומנות וצבע ציורים שהיו בשחור לבן‪,‬‬ ‫בערבים היה מלמד את עצמו לתקן שעונים מקולקלים‪.‬‬ ‫יצחק ואני שמחים להיפגש ולהפיג במעט את הבדידות‪.‬‬ ‫עוד יש לנו מה לתכנן לעשות ביחד‪ ,‬לעבוד עוד בגינה‪,‬‬ ‫לבנות באר ביחד‪ ,‬והוא שמח על היד העוזרת והאוזן הקשבת‪.‬‬ ‫אני יקיר אדלמן‪ .‬ההורים שלי מאוד אהבו את השם‬ ‫ולכן החליטו לקרוא לי כך ללא סיבה עמוקה יותר‪.‬‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1990‬בארץ‪ ,‬אמא שלי נולדה בדרום אפריקה‬ ‫ואבי נולד בארץ וגדל בארצות הברית‪ .‬אני מאוד אוהב לנגן‪,‬‬ ‫לשמוע מוסיקה‪ ,‬לקרוא‪ ,‬ללמוד‪ ,‬לכתוב‪ ,‬להכיר אנשים חדשים‪.‬‬ ‫אני גר בשכונת שפירא עם קבוצת המכינה של הישיבה החילונית בינה‪,‬‬ ‫הגענו לפה בסוף שנת ‪.2008‬‬ ‫מהפגישה הראשונה שלי עם יצחק‪ ,‬כבר הבנתי שמדובר באחד‬ ‫האנשים המרתקים שאני מכיר‪ ,‬החל מהיותו חניך של יאנוש קורצ'אק‬ ‫ועד עיסוקו בתחביביו ביום יום דרך כל מה שעבר בחייו המרתקים‪.‬‬ ‫אני כבר לא מעט פעמים פשוט ישבתי מולו‬ ‫והקשבתי לסיפוריו‪ ,‬וגם לא מעט פעמים שמחתי‬ ‫לשתף אותו במה שעובר עליי בחיי והוא תמיד הגיב בהתעניינות רבה‪.‬‬ ‫ליצחק יש חוש הומור משובח‪ ,‬וזה תמיד עוזר לרענן את שיחותינו‪.‬‬ ‫אני נהנה לעבוד איתו בגינה‪ ,‬ואני רק יכול עכשיו לצפות להמשך‬ ‫הקשר שלנו והעשייה שלנו ביחד בשנה‪.‬‬ ‫‪31‬‬ ‫בית עמיעז‬ ‫יקיר ואבי תלמידי מכינת בינ"ה פעלו השנה בבית עמיעז‪,‬‬ ‫מועדון קשישים בשכונת שלום‪ .‬אבי ויקיר נפגשו עם בני גיל הזהב‬ ‫המגיעים למקום על מנת לשוחח וללמוד ביחד‪.‬‬ ‫במהלך השנה נפגשו באופן קבוע פעמיים בשבוע‬ ‫ולימדו אנגלית‪ ,‬עברית ומחשבים‪.‬‬ ‫מלכה ויקיר‬ ‫יקיר מספר‪:‬‬ ‫הגעתי לבית עמיעז דרך סיוון שהמליצה לי עליו‬ ‫בתור מקום להתנדב בו בתחילת השנה‪.‬‬ ‫הגעתי לשם בפעם הראשונה עם חבר שלי אבי ודיברנו‬ ‫עם אילנה מנהלת המקום‪ ,‬והחלטנו ביחד איך נפעל‪.‬‬ ‫מה נלמד‪ ,‬באיזה טווח שעות ועוד‪.‬‬ ‫אחת הנשים איתה נפגש יקיר היא מלכה גבאי )לשעבר מלכה שלום(‬ ‫אשר נעזרה ביקיר על מנת ללמוד להשתמש במחשב‪.‬‬ ‫"חוויתי עם מלכה שיחות מעניינות על כל מיני נושאים‪,‬‬ ‫ולהיות איתה בקשיים ובאתגרים בלימוד ולהתגבר‬ ‫עליהם ביחד איתה‪ .‬עם הזמן גם למדתי ללמד אותה‬ ‫לפי הדרך שלה ולהתאים את עצמי אליה‪".‬‬ ‫מלכה‪ ,‬ילידת ישראל גדלה בשכונת שפירא‪,‬‬ ‫לאחר שנישאה ונולדו ילדיה עברה לקרית שלום‪.‬‬ ‫מלכה אוהבת לטפל בילדים‪ ,‬לקרוא‪ ,‬להאזין למוסיקה‪,‬‬ ‫להתעמל‪ ,‬לבשל ולאפות‪.‬‬ ‫‪32‬‬ ‫מלכה כותבת ליקיר‪:‬‬ ‫"ליקיר‪:‬‬ ‫כשהגעתי לשיעור מחשב לא ידעתי בכלל על המחשב‪.‬‬ ‫היו לי חששות שאני לא אצליח ללמוד והודות לך‬ ‫היום למדתי להכיר את המחשב ואני מקלידה די יפה ומאוד שמחה‪.‬‬ ‫יקיר‪ .‬תודה על העידוד‪ ,‬התמיכה‪ ,‬החיזוקים‪ ,‬והסבלנות שהקדשת לי‪,‬‬ ‫אני פשוט נהנית להגיע בימי שני ורביעי לשיעור מחשב‪.‬‬ ‫תודה מכל הלב‪.‬‬ ‫בהערכה‪,‬‬ ‫מלכה גבאי ‪".‬‬ ‫‪33‬‬ ‫אבי ושושנה‬ ‫שושנה נולדה בעיר יאז'ד בפרס בשנת ‪ 1936‬ותאריך‬ ‫הלידה המלא שלה לא ידוע‪ .‬בת להורים מרים ויעקב כהן‪,‬‬ ‫השנייה מבין עשרה ילדים‪ 6 ,‬בנות ו‪ 4-‬בנים‪.‬‬ ‫בפרס לא למדה בבית‪-‬ספר ועלתה לארץ בגיל ‪12‬‬ ‫מטעם עליית הנוער עם אחותה הבכורה‪.‬‬ ‫כשהגיעו לארץ מוקמו במחנה העולים "שער עלייה"‪,‬‬ ‫משם עברו לרמת הדסה )מחנות נוער( ותוך פחות מחודש‬ ‫עברו לחוות הנוער הציונית בשכונת קטמון‬ ‫למרגלות מנזר סן סימון בירושלים‪.‬‬ ‫חוות הנוער הייתה פנימיה ובית ספר בו חיה ולמדה‬ ‫שושנה מכיתה ג' עד ט'‪ .‬במהלך לימודיה קפצה שתי כיתות‬ ‫עקב רמתה הלימודית שהשתפרה במהירות וסיימה את בית הספר‬ ‫כעבור שש שנים עם תעודת גמר‪.‬‬ ‫יחד עם תעודה זו הלכה ללמוד בבית ספר למטפלות‬ ‫מוסמכות שנמשך שנה וחצי‪ ,‬והשלימה את לימודיה‬ ‫יחד עם עוד שמונה בחורות מתוך ‪ 30‬שהתחילו את הלימודים‪.‬‬ ‫בזמן הלימודים בביה"ס למטפלות הכירה את בעלה‬ ‫ולאחר כשמונה חודשים הם התחתנו‪,‬‬ ‫גרו בירושלים בשכונת הבוכרים‪.‬‬ ‫שם עבדה שושנה כמטפלת מוסמכת‪.‬‬ ‫שושנה צריכה הייתה להתגייס לאחר סיום הלימודים‬ ‫אך ביקשה וקיבלה דחיית שירות במטרה לעזור לפרנס‬ ‫את הוריה ומשפחתה שבינתיים עלו גם הם לארץ‬ ‫וגרו בשכונת הקסטל‪.‬‬ ‫אך שירותה נדחה בשלוש שנים‪ ,‬ולבסוף בוטל‪.‬‬ ‫‪34‬‬ ‫ב‪ 1966-‬עברו שושנה ומשפחתה מירושלים לתל אביב‬ ‫בשל מחסור בעבודה‪ .‬בתל אביב מצאה שושנה עבודה‬ ‫בויצ"ו‪ ,‬שם עבדה כעשר שנים עד ליציאתה לפנסיה‪.‬‬ ‫במהלך השנים נולדו לה שלושה ילדים‪,‬‬ ‫בן לאחר מכן בת והאחרון בן גם הוא‪.‬‬ ‫כיום גרה עם בעלה בקרית שלום‪.‬‬ ‫שושנה ואני לומדים ביחד אנגלית‪,‬‬ ‫פעמיים בשבוע‪ ,‬במשך חצי שנה‪,‬‬ ‫במועדון לגיל הזהב‪-‬בית עמיעז‪ ,‬בקריית שלום‪.‬‬ ‫אני אוהב את השיעורים עם שושנה‬ ‫מכיוון שאני נהנה לפגוש אישה מסורה ואוהבת‪,‬‬ ‫בעלת תשוקה בלתי נדלת ללמידה‬ ‫ובעלת שמחה וחוכמת חיים מדהימות‪.‬‬ ‫‪35‬‬ ‫אבי וזיווה‬ ‫זיוה נולדה בשנת ‪ 1932‬ותאריך לידה המלא אינו ידוע‪,‬‬ ‫לכן היא נוהגת לחגוג את יום הולדתה מידי שנה במימונה‪.‬‬ ‫נולדה בעיר ביג'אר בפרס להורים אסתר ויוסף‪,‬‬ ‫הבכורה מבין ‪ 7‬אחים ואחיות‪.‬‬ ‫בגיל ‪ 18‬התחתנה עם בעלה חביב‪ ,‬שהיה מבוגר‬ ‫ממנה בעשר שנים‪ ,‬לאחר ששודכה לו דרך הדוד שלה‪.‬‬ ‫הם התחתנו ללא שנפגשו כלל לפני החתונה‪,‬‬ ‫כדרך שהייתה נהוגה בפרס‪.‬‬ ‫בגיל ‪ 19‬עלתה לארץ יחד עם בעלה‪,‬‬ ‫במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" להעלאת יהודי עיראק (‪.)1951‬‬ ‫במשך כשנה התגוררו באוהל במחנה עולים בפרדס חנה‪.‬‬ ‫כאשר התגוררה איתם משפחה נוספת באוהל ‪ -‬אמא וילד‪.‬‬ ‫בעלה עבד בפרדסים ושדות לאורך השנה הזו‬ ‫והיא נהגה להשאר באוהל ולשוחח עם אנשים‬ ‫שהתגוררו באוהלים במחנה‪.‬‬ ‫‪36‬‬ ‫אחרי כשנה עברו לת"א‪ ,‬בעקבות דודו של בעלה שהתגורר בעיר‪.‬‬ ‫בת"א עבד חביב בתערובת‪ ,‬וזיוה בעבודות בית‪.‬‬ ‫לאחר שנה נולד בנם משה‪ ,‬אותו גידלה זיוה בבית‬ ‫במשך כחמש שנים עד שנכנס לגן ילדים‪.‬‬ ‫בארבע שנים הבאות עבדה בטיפול בילדים‬ ‫עד שנולדה ביתה אילנה‪ .‬שבע שנים לאחר מכן‬ ‫נולדה ביתה זהבה ולאחר כ‪ 11-‬שנים נולדה בתם הרביעית איריס‪.‬‬ ‫כיום גרה זיוה בקרית שלום‪.‬‬ ‫זיוה ואני לומדים ביחד עברית‪,‬‬ ‫פעמיים בשבוע כחצי שעה‪ ,‬במשך חצי שנה‪,‬‬ ‫במועדון לגיל הזהב‪-‬בית עמיעז‪ ,‬בקריית שלום‪.‬‬ ‫אני נהנה מהשיעורים איתה מכיוון שהיא אישה בעלת חן טבעי‪,‬‬ ‫שמחת חיים מדהימה‪ ,‬והתמדה מופתית בלימודי עברית‪.‬‬ ‫‪37‬‬ ‫אבי ושרה‬ ‫שרה נולדה בשנת ‪ 1935‬בתשיעי למרץ‪,‬‬ ‫בנווה צדק בת"א‪ ,‬להורים יוחנן ומלכה‪.‬‬ ‫הצעירה מבין ארבעה אחים‪.‬‬ ‫שרה למדה בבית ספר מעורב לבנים ובנות בנווה צדק‪,‬‬ ‫ולאחר מכן שנתיים בתיכון מועצת הפועלים‪.‬‬ ‫את לימודיה בבית הספר סיימה בגיל שש עשרה‬ ‫ולאחר מכן למדה בקורס לפקידות‪.‬‬ ‫בגיל שמונה עשרה הכירה את בעלה לעתיד‪ ,‬נחום‪,‬‬ ‫שהיה שכנה בקריית שלום ולאחר שנה התחתנו‪.‬‬ ‫הם עברו לגור ביחד בקריית שלום‪ .‬לאחר שנפצע במלחמת השחרור‬ ‫עבד נחום כנהג מונית כפעילות משקמת על ידי משרד הביטחון‪.‬‬ ‫לאחר מכן עבד כפקיד בבנק לאומי כ‪ 20-‬שנה‪.‬‬ ‫לשרה ונחום נולדו ‪ 4‬ילדים‪ 3 ,‬בנים ובת‪ ,‬שרה טיפלה בילדים בעצמה‪.‬‬ ‫שרה ואני לומדים ביחד אנגלית‪ ,‬פעמיים בשבוע כחצי שעה‪,‬‬ ‫במשך חצי שנה‪ ,‬במועדון לגיל הזהב‪-‬בית עמיעז‪ ,‬בקריית שלום‪.‬‬ ‫בהיכרותי עם שרה שמחתי לגלות אישה טובת לב‪,‬‬ ‫שאוהבת ללמוד ולקרוא‪ ,‬בעלת חכמת חיים וחיוך מקסים‪.‬‬ ‫‪38‬‬ ‫עיצוב וגרפיקה‪ :‬שני מורנו‬ ‫‪www.reuvene.com‬‬