‫חשבתי שלעולם לא‬
‫אתאהב‪ ,‬אבל זה קרה‬
‫והתחתנתי‪ ,‬נולדו לי שני‬
‫ילדים‪ ,‬התגרשתי ואני‬
‫מאמינה ששוב אתאהב‪.‬‬
‫ערן הפך לחלק ממני גם‬
‫בלי שאחשוב עליו‪ ,‬כמו‬
‫שאהובך יהפוך להיות‬
‫הכל באהבה עד שהחזיר לי בלילה חשוך אחד‬
‫־בז‪ 20‬בפברואר ‪ 1992‬ועשה לי את המוות בח�ז‬
‫רה‪ .‬הפעם על אמת‪.‬‬
‫בטח דמיינת איך תגיבי אם‬
‫יודיעו שהחבר שלך נהרג‪ .‬שתינו‬
‫"גאיה‪ ,‬לא מאמין‪ ,‬איפה את? אני‬
‫מה זה מתגעגע אלייך‪ ,‬אני אוהב‬
‫אותך‪ ,‬יש פה כל מיני קטיושות‬
‫שנופלות‪ ...‬יכול להיות שמחר אני‬
‫אגיע או שלא אגיע‪ ,‬אני לא יודע‪ ,‬אם תשמעי‬
‫משהו בחדשות זה אני‪ ,‬תהיי גאה בזה! זהו‪,‬‬
‫אני מאוד־מאוד אוהב אותך‪ ,‬ממש אוהב‬
‫אותך‪ ,‬באמת‪ .‬ביי‪ ,‬יפה שלי‪ ,‬להתראות‪ .‬אני‬
‫אתקשר אבל עוד הפעם‪ ,‬אולי את ישנה ולא‬
‫רצית לענות לי‪ .‬ביי‪ ,‬נשמה שלי‪ ,‬ביי"‪.‬‬
‫ערן לא התקשר עוד הפעם‪ .‬ההודעה שהשאיר‬
‫לי במזכירה האלקטרונית הייתה הפעם האחרו־‬
‫נה ששמעתי את קולו‪ .‬מאז‪ ,‬אני לא הולכת‬
‫להלוויות‪ .‬גם לא באה לנחם בשבעה‪ .‬אני אף‬
‫פעם לא יודעת מה להגיד‪ ,‬לא מוצאת את המי־‬
‫לים‪ ,‬הן עומדות לי בגרון ויש להן טעם של חצץ‪.‬‬
‫"משמיים תנוחמי" ו"שלא תדעי עוד צער" זכו־‬
‫רים לי כמשפטים שבתקופה השברירית ההיא‬
‫עשו לי עוד יותר רע‪ .‬איזה צער עוד ייתכן? האם‬
‫יש דבר יותר נורא מלאבד את האדם הכי קרוב‬
‫לך בעולם‪ ,‬זה שחלקת איתו את סודותייך‪ ,‬יצו־‬
‫עך ומאווייך הכמוסים? מה אפשר להגיד לבחו־‬
‫רה שאיבדה את אהבת חייה וכל מה שהיא רוצה‬
‫עכשיו זה למות?‬
‫‪10‬‬
‫׀ ז מ נ י ם מ ו ד ר נ י י ם ׀ ‪17.9. 2 014‬‬
‫ובכן‪ ,‬שהחיים נמשכים‪.‬‬
‫אני יודעת שאת לא חושבת שזה אפשרי‬
‫כרגע‪ .‬אני לא מצפה שתביני‪ .‬גם זה מסוג המש־‬
‫פטים שלא הייתי מסוגלת לשמוע‪.‬‬
‫לפני ‪ 22‬שנה‪ ,‬שנדמות כמו נצח וכאילו‬
‫זה היה אתמול‪ ,‬חזרתי מהאוניברסיטה‪ .‬זה היה‬
‫יום חמישי וערן היה אמור לצאת לחמשוש ולנ־‬
‫סוע איתי לסופשבוע‪ .‬בדרך לדירה ששכרנו יחד‬
‫חודשים ספורים קודם לכן עצרתי בחנות צילום‪,‬‬
‫ושמעתי דיווח ברדיו על היתקלות כוח צה"ל‬
‫בחיזבאללה בגבול לבנון‪" .‬נורא"‪ ,‬הניד המוכר‬
‫בראשו‪" .‬נורא ואיום"‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫בטח דמיינת איך תגיבי‬
‫אם יודיעו שהחבר שלך‬
‫נהרג‪ .‬שתינו יודעות‬
‫שבמציאות זה נראה‬
‫אחרת‪ .‬אני דמיינתי‬
‫שאגיב באיפוק‪ ,‬אבל‬
‫פרצתי בבכי היסטרי‬
‫דקה אחרי שנכנסתי הביתה צילצל האינ־‬
‫טרקום‪ .‬התפלאתי שערן חזר כל כך מוקדם‪,‬‬
‫במיוחד לאחר ההודעה שהשאיר לי בלילה‪,‬‬
‫ויצאתי בשמחה לחדר המדרגות‪ ,‬אבל במקום‬
‫ערן ראיתי את אבא שלי מטפס בכבדות‪" .‬יש‬
‫לי בשורה עצובה"‪ ,‬אמר לי אבא‪" .‬ערן נפצע"‪.‬‬
‫שתקתי‪" .‬נפצע קשה"‪ ,‬הוסיף‪" .‬כמה קשה?"‬
‫הקשיתי‪" .‬ערן נהרג"‪ ,‬אמר אבא‪.‬‬
‫ערן אלכאווי היה החבר שלי מגיל ‪16‬‬
‫במשך שבע שנים‪ ,‬עד שנפל‪ .‬הוא היה מהת־‬
‫למידים שההפסקות יותר קרצו להם‪ ,‬שנכש־‬
‫לו בהיסטוריה‪ ,‬אבל ישב להקריא לי שני‬
‫כרכים לפני הבגרות כדי שאצליח‪ .‬כשאמרו‬
‫מעל הקבר שלו שהיה תלמיד למופת‪ ,‬אני‬
‫והמשפחה שלו החנקנו צחוק כבוש‪ .‬הוא היה‬
‫מוכשר ונפלא ובצבא זיהו את הפוטנציאל‬
‫ובוגי יעלון‪ ,‬שהיה מח"ט הצנחנים‪ ,‬הפציר בו‬
‫לחתום קבע‪.‬‬
‫מחייל מורעל הפך למ"פ מצטיין בגדוד‬
‫‪ 202‬בצנחנים וחייליו ומפקדיו העריצו אותו‬
‫עד כדי כך שהם ממשיכים להגיע לאזכרות‬
‫ולימי זיכרון גם היום‪ .‬עבורי הוא לא היה מ"פ‬
‫קשוח‪ ,‬אלא בן זוג רגיש‪ ,‬אוהב‪ ,‬מצחיק בטירוף‪,‬‬
‫שלפעמים עשיתי לו את המוות והוא קיבל‬
‫גאיה‬
‫וערן ז"ל‪,‬‬
‫תמונות‬
‫מחיי‬
‫אהבה‬
‫שזה לא נורא אם קיבלת בסמינריון ‪ 60‬ולא ‪90‬‬
‫כמו שאת רגילה‪ ,‬תגלי שאת בזה לאנשים קטנוז‬
‫ניים‪ ,‬תגלי שלא באמת אכפת לך אם מכסה‬
‫האסלה מורם‪ ,‬תגלי שאנשים מתעסקים‬
‫בשטויות כי הם לא חוו מה שאת חווית‪.‬‬
‫לחברים שלך יהיה קשה להיות איתך‪ .‬הטוז‬
‫בים באמת יישארו‪ ,‬יתמכו‪ ,‬ילוו אותך שנים‬
‫קדימה‪ .‬החלשים ינשרו על ההתחלה‪.‬‬
‫בשלושים למותו של ערן עשיתי לזכרו סרט‬
‫ביוזמת חברים שלו‪ ,‬ששמעו שאני לומדת קולז‬
‫נוע וטלוויזיה‪ ,‬והחליטו שסמסטר אחד מכשיר‬
‫אותי ליצירת סרט דוקומנטרי לערוץ ‪ .2‬זה היה‬
‫בימים שהערוץ היה ניסיוני והרייטינג של הסרט‬
‫"רציתי להגיד לך" נסק לגבהים מטורפים‪ .‬כל‬
‫זה כמובן לא עניין אותי‪ ,‬אלא שאז שמעתי‬
‫ציל‬
‫ום‪ock :‬‬
‫כתבת "ידיעות אחרונות" גאיה קורן‪ ,‬שהחבר שלה‪,‬‬
‫סרן ערן אלכאווי‪ ,‬נהרג לפני ‪ 22‬שנה‪ ,‬כותבת מכתב גלוי לב‬
‫לחברות של חללי "צוק איתן" על מה שעוד מצפה להן‬
‫שנתיים לאחר מותו של‬
‫ערן יצאתי עם מישהו‪.‬‬
‫כשהתנשקנו‪ ,‬בדירה‬
‫שלי‪ ,‬התמונה של ערן‬
‫ניתקה מהמסמר בקיר‬
‫ונפלה בחבטה‬
‫את תגלי שכל מה שהיה לך‬
‫חשוב כבר לא כזה חשוב‪ .‬תגלי‬
‫שאחת החברות הקרובות שלי‪ ,‬שניתקה קשר‪,‬‬
‫ריכלה שמאז שעשיתי את הסרט תפסתי תחת‪.‬‬
‫זה היה חודשיים אחרי שערן נהרג‪ ,‬ועד היום‬
‫אני לא תופסת איך בן אדם שפוי מסוגל להוציא‬
‫כזה משפט מהפה‪ .‬גם חברים אחרים‪ ,‬במיוחד‬
‫מהצד של ערן‪ ,‬התפוגגו‪ .‬במשך שנים כעסתי‬
‫עליהם‪ ,‬בכיתי בגללם‪ ,‬לא הבנתי איך החברים‬
‫הכי טובים שלנו לא שומרים על קשר‪ .‬עם אחד‬
‫מהם השלמתי רק לאחרונה‪ ,‬כשעלה לראשונה‬
‫לקבר‪" .‬לא יכולתי לראות אותך‪ ,‬לא התמודדתי"‪,‬‬
‫נשרו הדמעות מעיניו‪ .‬אני לא יכולה להגיד‬
‫שסלחתי בלב שלם‪ ,‬אבל אני איכשהו מבינה‪.‬‬
‫אל תיפגעי מאף אחד‪ ,‬כי את לא יודעת מה‬
‫קורה איתם ואולי לעולם לא תהיי מסוגלת‬
‫לדעת‪ .‬תתמקדי בחברים שהפתיעו לטובה‪,‬‬
‫באנשים שהרעיפו אהבה מבלי שציפית מהם‪.‬‬
‫רובם ייעלמו עם הזמן‪ ,‬אבל מי שיישאר לצידך‬
‫‪ut t e r st‬‬
‫‪/Sh‬א‪.‬ס‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫פ‬
‫ק‬
‫ריאייטיב‬
‫בעוד שנה‪ ,‬אולי‪ ,‬תצליחי להעביר יום בלי לחשוב עליו כל הזמן‪.‬‬
‫תביני שלא אכפת לך מדברים שהיו חשובים קודם‪.‬‬
‫תגלי שהבכי מופיע דווקא כשלא מצפים לו‪ ,‬למשל כששוטפים כלים‪.‬‬
‫תראי שחלק מהחברים הטובים שלך נעלמים‪.‬‬
‫אבל כמה שזה נראה מופרך‪ ,‬ובטח מעצבן לשמוע‪ ,‬את תתאהבי מחדש‪.‬‬
‫יודעות שבמציאות זה אחרת‪ .‬אני דמיינתי‬
‫שאגיב באיפוק ואגלה בגרות‪ ,‬אבל פרצתי בבכי‬
‫היסטרי ובלתי נשלט ואני חושבת שגם אבא‬
‫שלי בכה‪ ,‬אבל אני לא זוכרת‪ .‬הרבה דברים אני‬
‫לא זוכרת‪ .‬כמו חור שחור שבלע אותי ואת כל‬
‫היקום והשאיר רק שובל של כאב עצום‪.‬‬
‫אני זוכרת את ענת אחותו מתקשרת‪ ,‬מגששת‬
‫בזהירות מה אני יודעת‪ ,‬דקות ספורות לאחר‬
‫שאבא שלי בישר לי‪ .‬אני זוכרת את עליזה וששי‪,‬‬
‫החברים הטובים‪ ,‬שהתקשרו בעליצות ואמרו‬
‫שהערב הולכים לסרט ואני אמרתי שאי־אפשר‪.‬‬
‫"מה אי־אפשר"‪ ,‬רטנה עליזה‪" ,‬ערן חוזר היום‬
‫ויוצאים"‪ .‬אי־אפשר‪ ,‬עניתי לה‪ ,‬ערן מת‪" .‬שוב‬
‫את עם השטויות שלך?" כעסה עליי‪ .‬לא‪ ,‬עניתי‪,‬‬
‫הוא מת‪ .‬ערן נהרג‪.‬‬
‫באחד הימים הגיעה לשבעה בחורה שלא‬
‫הכרתי אבל חשה רצון להזדהות‪ .‬שנה וחצי לפני‬
‫כן החבר שלה נהרג במהלך טיול והיא סיפרה‬
‫לי מה הולך לעבור עליי עוד שבוע‪ ,‬עוד חודש‪,‬‬
‫עוד שנה‪ .‬זה היה כאילו מגדת עתידות יושבת‬
‫מולי וחוזה איך אלה שחשבתי שהם חברים‬
‫קרובים ייעלמו ואלה שלא ספרתי יעמדו לציז‬
‫די‪ ,‬היא דיברה איתי על הקשר עם המשפחה‪,‬‬
‫על החלומות בלילה‪ ,‬על הגעגוע‪ .‬ברוב הדברים‬
‫היא דייקה‪ ,‬כי ככה זה‪ ,‬עולם כמנהגו נוהג‪.‬‬
‫לאבד בן זוג זה לאבד חלק מהגוף‪ ,‬זה כאב‬
‫פיזי ממשי‪ ,‬בכל נשימה את שואפת ונושפת את‬
‫שמו‪ .‬מתי נשמתי פעמיים רצוף בלי לחשוב‬
‫עליו? מתי עבר יום שלם שרק בסופו נזכרתי‬
‫בו? לא יודעת במדויק‪ ,‬אבל תעבור שנה עד‬
‫שזה יקרה‪ ,‬ועוד שנה עד שיחלוף שבוע שבו‬
‫הוא רק יהדהד בך ולא ימלא את כל ישותך‪.‬‬
‫החברים שלו יעלו זיכרונות‪ ,‬המשפחה תביא‬
‫לך פריטים שלו למזכרת ואת תיתני גם משלך‬
‫– כמה לא רציתי למסור לידי נעמי ועובדיה‪,‬‬
‫הוריו האצילים של ערן‪ ,‬את מעילו הצבאי‪ .‬לקח‬
‫לי המון זמן עד שהסכמתי להיפרד מהחפצים‬
‫שלו‪ ,‬מתוך הבנה שעבורם זה מה שנשאר‪ .‬מאז‬
‫אני לא שומרת ולא אוגרת‪ .‬אין לי ציורים של‬
‫הילדים מימי הגן (כן‪ ,‬התחתנתי‪ ,‬חכי‪ ,‬גם לזה‬
‫נגיע)‪ ,‬אין מזכרות‪ .‬גם ככה יש ארגזים מלאים‬
‫במתנות‪ ,‬מכתבי אהבה‪ ,‬פתקים שניחוח האבק‬
‫שמכסה אותם עולה כעת באפי‪ .‬הארגזים האלה‬
‫שוכנים מאז יום מותו במחסן בבית הוריי ואני‬
‫לא נוגעת בהם‪ .‬לא הסכמתי שיעברו אליי ("אין‬
‫מקום") ולא קראתי בהם‪ .‬לא מסוגלת‪ .‬לא רוצה‬
‫לפתוח גלדים שהצטלקו‪ ,‬מפחדת שהחומה‬
‫הגבוהה שבניתי תתרסק‪.‬‬
‫אחרי שערן נהרג מצאתי את עצמי יושבת‬
‫בבית‪ ,‬גם כשכבר עברתי לדירה שלא הכיר‪,‬‬
‫מסתכלת לכיוון הדלת ושואלת את עצמי‪ :‬ואם‬
‫הוא פתאום יופיע? אולי יתברר שהייתה טעות‬
‫בזיהוי והוא יגיד‪" :‬אבל אני חי!" פעם נהגתי‬
‫ויכולתי להישבע שהוא במכונית לפניי‪.‬‬
‫אנשים שואלים אותי‪" ,‬מה היה קורה אם‬
‫הייתם מתחתנים?" אני לא אוהבת את השאלה‬
‫הזו‪" .‬מה היה קורה" לא בלקסיקון שלי‪ ,‬אין עתיד‬
‫משותף‪ ,‬העבר מת ויש רק הווה‪ .‬אולי היו לנו‬
‫ילדים חצי אשכנזים־חצי תימנים והיינו גרים‬
‫בראשון־לציון‪ ,‬אני הייתי משמינה מג'חנונים‬
‫בשבת וצועקת עליו שיפסיק לאכול מהסירים‬
‫(שאמא שלו בישלה‪ ,‬ברור)‪ .‬ואולי היינו עוברים‬
‫לתל־אביב ועושים ילד ומתגרשים? מה זה‬
‫משנה‪ ,‬הוא מת‪.‬‬
‫יש בחורים שהקשר‬
‫שלך עם המשפחה‬
‫שלו גדול עליהם‪.‬‬
‫אל תצאי עם כאלה‪.‬‬
‫כשעברתי לגור עם‬
‫החבר התקשרתי להוריו‬
‫של ערן‪ .‬כולנו השתנקנו‪,‬‬
‫והם איחלו לי בהצלחה‬
‫חשבתי שלעולם לא‬
‫אתאהב‪ ,‬אבל זה קרה‬
‫והתחתנתי‪ ,‬נולדו לי שני‬
‫ילדים‪ ,‬התגרשתי ואני‬
‫מאמינה ששוב אתאהב‪.‬‬
‫ערן הפך לחלק ממני גם‬
‫בלי שאחשוב עליו‪ ,‬כמו‬
‫שאהובך יהפוך להיות‬
‫הכל באהבה עד שהחזיר לי בלילה חשוך אחד‬
‫־בז‪ 20‬בפברואר ‪ 1992‬ועשה לי את המוות בח�ז‬
‫רה‪ .‬הפעם על אמת‪.‬‬
‫בטח דמיינת איך תגיבי אם‬
‫יודיעו שהחבר שלך נהרג‪ .‬שתינו‬
‫"גאיה‪ ,‬לא מאמין‪ ,‬איפה את? אני‬
‫מה זה מתגעגע אלייך‪ ,‬אני אוהב‬
‫אותך‪ ,‬יש פה כל מיני קטיושות‬
‫שנופלות‪ ...‬יכול להיות שמחר אני‬
‫אגיע או שלא אגיע‪ ,‬אני לא יודע‪ ,‬אם תשמעי‬
‫משהו בחדשות זה אני‪ ,‬תהיי גאה בזה! זהו‪,‬‬
‫אני מאוד־מאוד אוהב אותך‪ ,‬ממש אוהב‬
‫אותך‪ ,‬באמת‪ .‬ביי‪ ,‬יפה שלי‪ ,‬להתראות‪ .‬אני‬
‫אתקשר אבל עוד הפעם‪ ,‬אולי את ישנה ולא‬
‫רצית לענות לי‪ .‬ביי‪ ,‬נשמה שלי‪ ,‬ביי"‪.‬‬
‫ערן לא התקשר עוד הפעם‪ .‬ההודעה שהשאיר‬
‫לי במזכירה האלקטרונית הייתה הפעם האחרו־‬
‫נה ששמעתי את קולו‪ .‬מאז‪ ,‬אני לא הולכת‬
‫להלוויות‪ .‬גם לא באה לנחם בשבעה‪ .‬אני אף‬
‫פעם לא יודעת מה להגיד‪ ,‬לא מוצאת את המי־‬
‫לים‪ ,‬הן עומדות לי בגרון ויש להן טעם של חצץ‪.‬‬
‫"משמיים תנוחמי" ו"שלא תדעי עוד צער" זכו־‬
‫רים לי כמשפטים שבתקופה השברירית ההיא‬
‫עשו לי עוד יותר רע‪ .‬איזה צער עוד ייתכן? האם‬
‫יש דבר יותר נורא מלאבד את האדם הכי קרוב‬
‫לך בעולם‪ ,‬זה שחלקת איתו את סודותייך‪ ,‬יצו־‬
‫עך ומאווייך הכמוסים? מה אפשר להגיד לבחו־‬
‫רה שאיבדה את אהבת חייה וכל מה שהיא רוצה‬
‫עכשיו זה למות?‬
‫‪10‬‬
‫׀ ז מ נ י ם מ ו ד ר נ י י ם ׀ ‪17.9. 2 014‬‬
‫ובכן‪ ,‬שהחיים נמשכים‪.‬‬
‫אני יודעת שאת לא חושבת שזה אפשרי‬
‫כרגע‪ .‬אני לא מצפה שתביני‪ .‬גם זה מסוג המש־‬
‫פטים שלא הייתי מסוגלת לשמוע‪.‬‬
‫לפני ‪ 22‬שנה‪ ,‬שנדמות כמו נצח וכאילו‬
‫זה היה אתמול‪ ,‬חזרתי מהאוניברסיטה‪ .‬זה היה‬
‫יום חמישי וערן היה אמור לצאת לחמשוש ולנ־‬
‫סוע איתי לסופשבוע‪ .‬בדרך לדירה ששכרנו יחד‬
‫חודשים ספורים קודם לכן עצרתי בחנות צילום‪,‬‬
‫ושמעתי דיווח ברדיו על היתקלות כוח צה"ל‬
‫בחיזבאללה בגבול לבנון‪" .‬נורא"‪ ,‬הניד המוכר‬
‫בראשו‪" .‬נורא ואיום"‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫בטח דמיינת איך תגיבי‬
‫אם יודיעו שהחבר שלך‬
‫נהרג‪ .‬שתינו יודעות‬
‫שבמציאות זה נראה‬
‫אחרת‪ .‬אני דמיינתי‬
‫שאגיב באיפוק‪ ,‬אבל‬
‫פרצתי בבכי היסטרי‬
‫דקה אחרי שנכנסתי הביתה צילצל האינ־‬
‫טרקום‪ .‬התפלאתי שערן חזר כל כך מוקדם‪,‬‬
‫במיוחד לאחר ההודעה שהשאיר לי בלילה‪,‬‬
‫ויצאתי בשמחה לחדר המדרגות‪ ,‬אבל במקום‬
‫ערן ראיתי את אבא שלי מטפס בכבדות‪" .‬יש‬
‫לי בשורה עצובה"‪ ,‬אמר לי אבא‪" .‬ערן נפצע"‪.‬‬
‫שתקתי‪" .‬נפצע קשה"‪ ,‬הוסיף‪" .‬כמה קשה?"‬
‫הקשיתי‪" .‬ערן נהרג"‪ ,‬אמר אבא‪.‬‬
‫ערן אלכאווי היה החבר שלי מגיל ‪16‬‬
‫במשך שבע שנים‪ ,‬עד שנפל‪ .‬הוא היה מהת־‬
‫למידים שההפסקות יותר קרצו להם‪ ,‬שנכש־‬
‫לו בהיסטוריה‪ ,‬אבל ישב להקריא לי שני‬
‫כרכים לפני הבגרות כדי שאצליח‪ .‬כשאמרו‬
‫מעל הקבר שלו שהיה תלמיד למופת‪ ,‬אני‬
‫והמשפחה שלו החנקנו צחוק כבוש‪ .‬הוא היה‬
‫מוכשר ונפלא ובצבא זיהו את הפוטנציאל‬
‫ובוגי יעלון‪ ,‬שהיה מח"ט הצנחנים‪ ,‬הפציר בו‬
‫לחתום קבע‪.‬‬
‫מחייל מורעל הפך למ"פ מצטיין בגדוד‬
‫‪ 202‬בצנחנים וחייליו ומפקדיו העריצו אותו‬
‫עד כדי כך שהם ממשיכים להגיע לאזכרות‬
‫ולימי זיכרון גם היום‪ .‬עבורי הוא לא היה מ"פ‬
‫קשוח‪ ,‬אלא בן זוג רגיש‪ ,‬אוהב‪ ,‬מצחיק בטירוף‪,‬‬
‫שלפעמים עשיתי לו את המוות והוא קיבל‬
‫גאיה‬
‫וערן ז"ל‪,‬‬
‫תמונות‬
‫מחיי‬
‫אהבה‬
‫שזה לא נורא אם קיבלת בסמינריון ‪ 60‬ולא ‪90‬‬
‫כמו שאת רגילה‪ ,‬תגלי שאת בזה לאנשים קטנוז‬
‫ניים‪ ,‬תגלי שלא באמת אכפת לך אם מכסה‬
‫האסלה מורם‪ ,‬תגלי שאנשים מתעסקים‬
‫בשטויות כי הם לא חוו מה שאת חווית‪.‬‬
‫לחברים שלך יהיה קשה להיות איתך‪ .‬הטוז‬
‫בים באמת יישארו‪ ,‬יתמכו‪ ,‬ילוו אותך שנים‬
‫קדימה‪ .‬החלשים ינשרו על ההתחלה‪.‬‬
‫בשלושים למותו של ערן עשיתי לזכרו סרט‬
‫ביוזמת חברים שלו‪ ,‬ששמעו שאני לומדת קולז‬
‫נוע וטלוויזיה‪ ,‬והחליטו שסמסטר אחד מכשיר‬
‫אותי ליצירת סרט דוקומנטרי לערוץ ‪ .2‬זה היה‬
‫בימים שהערוץ היה ניסיוני והרייטינג של הסרט‬
‫"רציתי להגיד לך" נסק לגבהים מטורפים‪ .‬כל‬
‫זה כמובן לא עניין אותי‪ ,‬אלא שאז שמעתי‬
‫ציל‬
‫ום‪ock :‬‬
‫כתבת "ידיעות אחרונות" גאיה קורן‪ ,‬שהחבר שלה‪,‬‬
‫סרן ערן אלכאווי‪ ,‬נהרג לפני ‪ 22‬שנה‪ ,‬כותבת מכתב גלוי לב‬
‫לחברות של חללי "צוק איתן" על מה שעוד מצפה להן‬
‫שנתיים לאחר מותו של‬
‫ערן יצאתי עם מישהו‪.‬‬
‫כשהתנשקנו‪ ,‬בדירה‬
‫שלי‪ ,‬התמונה של ערן‬
‫ניתקה מהמסמר בקיר‬
‫ונפלה בחבטה‬
‫את תגלי שכל מה שהיה לך‬
‫חשוב כבר לא כזה חשוב‪ .‬תגלי‬
‫שאחת החברות הקרובות שלי‪ ,‬שניתקה קשר‪,‬‬
‫ריכלה שמאז שעשיתי את הסרט תפסתי תחת‪.‬‬
‫זה היה חודשיים אחרי שערן נהרג‪ ,‬ועד היום‬
‫אני לא תופסת איך בן אדם שפוי מסוגל להוציא‬
‫כזה משפט מהפה‪ .‬גם חברים אחרים‪ ,‬במיוחד‬
‫מהצד של ערן‪ ,‬התפוגגו‪ .‬במשך שנים כעסתי‬
‫עליהם‪ ,‬בכיתי בגללם‪ ,‬לא הבנתי איך החברים‬
‫הכי טובים שלנו לא שומרים על קשר‪ .‬עם אחד‬
‫מהם השלמתי רק לאחרונה‪ ,‬כשעלה לראשונה‬
‫לקבר‪" .‬לא יכולתי לראות אותך‪ ,‬לא התמודדתי"‪,‬‬
‫נשרו הדמעות מעיניו‪ .‬אני לא יכולה להגיד‬
‫שסלחתי בלב שלם‪ ,‬אבל אני איכשהו מבינה‪.‬‬
‫אל תיפגעי מאף אחד‪ ,‬כי את לא יודעת מה‬
‫קורה איתם ואולי לעולם לא תהיי מסוגלת‬
‫לדעת‪ .‬תתמקדי בחברים שהפתיעו לטובה‪,‬‬
‫באנשים שהרעיפו אהבה מבלי שציפית מהם‪.‬‬
‫רובם ייעלמו עם הזמן‪ ,‬אבל מי שיישאר לצידך‬
‫‪ut t e r st‬‬
‫‪/Sh‬א‪.‬ס‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫פ‬
‫ק‬
‫ריאייטיב‬
‫בעוד שנה‪ ,‬אולי‪ ,‬תצליחי להעביר יום בלי לחשוב עליו כל הזמן‪.‬‬
‫תביני שלא אכפת לך מדברים שהיו חשובים קודם‪.‬‬
‫תגלי שהבכי מופיע דווקא כשלא מצפים לו‪ ,‬למשל כששוטפים כלים‪.‬‬
‫תראי שחלק מהחברים הטובים שלך נעלמים‪.‬‬
‫אבל כמה שזה נראה מופרך‪ ,‬ובטח מעצבן לשמוע‪ ,‬את תתאהבי מחדש‪.‬‬
‫יודעות שבמציאות זה אחרת‪ .‬אני דמיינתי‬
‫שאגיב באיפוק ואגלה בגרות‪ ,‬אבל פרצתי בבכי‬
‫היסטרי ובלתי נשלט ואני חושבת שגם אבא‬
‫שלי בכה‪ ,‬אבל אני לא זוכרת‪ .‬הרבה דברים אני‬
‫לא זוכרת‪ .‬כמו חור שחור שבלע אותי ואת כל‬
‫היקום והשאיר רק שובל של כאב עצום‪.‬‬
‫אני זוכרת את ענת אחותו מתקשרת‪ ,‬מגששת‬
‫בזהירות מה אני יודעת‪ ,‬דקות ספורות לאחר‬
‫שאבא שלי בישר לי‪ .‬אני זוכרת את עליזה וששי‪,‬‬
‫החברים הטובים‪ ,‬שהתקשרו בעליצות ואמרו‬
‫שהערב הולכים לסרט ואני אמרתי שאי־אפשר‪.‬‬
‫"מה אי־אפשר"‪ ,‬רטנה עליזה‪" ,‬ערן חוזר היום‬
‫ויוצאים"‪ .‬אי־אפשר‪ ,‬עניתי לה‪ ,‬ערן מת‪" .‬שוב‬
‫את עם השטויות שלך?" כעסה עליי‪ .‬לא‪ ,‬עניתי‪,‬‬
‫הוא מת‪ .‬ערן נהרג‪.‬‬
‫באחד הימים הגיעה לשבעה בחורה שלא‬
‫הכרתי אבל חשה רצון להזדהות‪ .‬שנה וחצי לפני‬
‫כן החבר שלה נהרג במהלך טיול והיא סיפרה‬
‫לי מה הולך לעבור עליי עוד שבוע‪ ,‬עוד חודש‪,‬‬
‫עוד שנה‪ .‬זה היה כאילו מגדת עתידות יושבת‬
‫מולי וחוזה איך אלה שחשבתי שהם חברים‬
‫קרובים ייעלמו ואלה שלא ספרתי יעמדו לציז‬
‫די‪ ,‬היא דיברה איתי על הקשר עם המשפחה‪,‬‬
‫על החלומות בלילה‪ ,‬על הגעגוע‪ .‬ברוב הדברים‬
‫היא דייקה‪ ,‬כי ככה זה‪ ,‬עולם כמנהגו נוהג‪.‬‬
‫לאבד בן זוג זה לאבד חלק מהגוף‪ ,‬זה כאב‬
‫פיזי ממשי‪ ,‬בכל נשימה את שואפת ונושפת את‬
‫שמו‪ .‬מתי נשמתי פעמיים רצוף בלי לחשוב‬
‫עליו? מתי עבר יום שלם שרק בסופו נזכרתי‬
‫בו? לא יודעת במדויק‪ ,‬אבל תעבור שנה עד‬
‫שזה יקרה‪ ,‬ועוד שנה עד שיחלוף שבוע שבו‬
‫הוא רק יהדהד בך ולא ימלא את כל ישותך‪.‬‬
‫החברים שלו יעלו זיכרונות‪ ,‬המשפחה תביא‬
‫לך פריטים שלו למזכרת ואת תיתני גם משלך‬
‫– כמה לא רציתי למסור לידי נעמי ועובדיה‪,‬‬
‫הוריו האצילים של ערן‪ ,‬את מעילו הצבאי‪ .‬לקח‬
‫לי המון זמן עד שהסכמתי להיפרד מהחפצים‬
‫שלו‪ ,‬מתוך הבנה שעבורם זה מה שנשאר‪ .‬מאז‬
‫אני לא שומרת ולא אוגרת‪ .‬אין לי ציורים של‬
‫הילדים מימי הגן (כן‪ ,‬התחתנתי‪ ,‬חכי‪ ,‬גם לזה‬
‫נגיע)‪ ,‬אין מזכרות‪ .‬גם ככה יש ארגזים מלאים‬
‫במתנות‪ ,‬מכתבי אהבה‪ ,‬פתקים שניחוח האבק‬
‫שמכסה אותם עולה כעת באפי‪ .‬הארגזים האלה‬
‫שוכנים מאז יום מותו במחסן בבית הוריי ואני‬
‫לא נוגעת בהם‪ .‬לא הסכמתי שיעברו אליי ("אין‬
‫מקום") ולא קראתי בהם‪ .‬לא מסוגלת‪ .‬לא רוצה‬
‫לפתוח גלדים שהצטלקו‪ ,‬מפחדת שהחומה‬
‫הגבוהה שבניתי תתרסק‪.‬‬
‫אחרי שערן נהרג מצאתי את עצמי יושבת‬
‫בבית‪ ,‬גם כשכבר עברתי לדירה שלא הכיר‪,‬‬
‫מסתכלת לכיוון הדלת ושואלת את עצמי‪ :‬ואם‬
‫הוא פתאום יופיע? אולי יתברר שהייתה טעות‬
‫בזיהוי והוא יגיד‪" :‬אבל אני חי!" פעם נהגתי‬
‫ויכולתי להישבע שהוא במכונית לפניי‪.‬‬
‫אנשים שואלים אותי‪" ,‬מה היה קורה אם‬
‫הייתם מתחתנים?" אני לא אוהבת את השאלה‬
‫הזו‪" .‬מה היה קורה" לא בלקסיקון שלי‪ ,‬אין עתיד‬
‫משותף‪ ,‬העבר מת ויש רק הווה‪ .‬אולי היו לנו‬
‫ילדים חצי אשכנזים־חצי תימנים והיינו גרים‬
‫בראשון־לציון‪ ,‬אני הייתי משמינה מג'חנונים‬
‫בשבת וצועקת עליו שיפסיק לאכול מהסירים‬
‫(שאמא שלו בישלה‪ ,‬ברור)‪ .‬ואולי היינו עוברים‬
‫לתל־אביב ועושים ילד ומתגרשים? מה זה‬
‫משנה‪ ,‬הוא מת‪.‬‬
‫יש בחורים שהקשר‬
‫שלך עם המשפחה‬
‫שלו גדול עליהם‪.‬‬
‫אל תצאי עם כאלה‪.‬‬
‫כשעברתי לגור עם‬
‫החבר התקשרתי להוריו‬
‫של ערן‪ .‬כולנו השתנקנו‪,‬‬
‫והם איחלו לי בהצלחה‬
‫מהתקופה הזו יהיה חרות אצלך בלב לנצח‪.‬‬
‫אני זוכרת שהחברים המדהימים שלנו ניסו‬
‫לעשות לי טוב והכריחו אותי לצאת‪ .‬הם לקחו‬
‫אותי לבר שאהבנו לשבת בו והסיטואציה הייתה‬
‫כל כך מטלטלת‪ ,‬שמהרגע שיצאנו מהאוטו‬
‫התחלתי לדמוע ללא שליטה‪ .‬המסכנים רצו‬
‫לקבור את עצמם‪ .‬אני גם זוכרת איך חודש אחרי‬
‫שנהרג היה לי יום הולדת והם עשו לי מסיבת‬
‫הפתעה בדירה שלנו‪ .‬כל מה שרציתי היה שהם‬
‫יקומו וילכו כבר‪ .‬בדיעבד‪ ,‬הם עשו את המעשה‬
‫הנכון‪ ,‬לא נתנו לי ליפול‪ ,‬משכו אותי אצבע‬
‫אחרי אצבע‪ ,‬שלא אשקע בדיכאון‪.‬‬
‫אני הולכת לכתוב לך משהו‬
‫שיעצבן אותך‪ ,‬אבל בואי נסכם שאת‬
‫גוזרת ושומרת‪ :‬את תתאהבי‪ .‬ותתחתני‪ .‬ואולי‬
‫תתגרשי‪ .‬ויהיו לך ילדים‪ .‬בבקשה אל תלכי‪ ,‬כי‬
‫כמה מופרך שזה נשמע לך‪ ,‬עכשיו ככה זה נכון‪.‬‬
‫אהבה כמו שהייתה לערן ולי היא אהבה‬
‫נדירה‪ ,‬מהאגדות‪ ,‬הוא היה האביר על הסוס ואני‬
‫הייתי הנסיכה המפונקת שהוא צריך להציל‪.‬‬
‫חשבתי שאחריו לא יהיה כלום‪ ,‬לא רציתי אף‬
‫אחד‪ ,‬וגם כשהתחלתי לצאת לדייטים אחרי שנה‬
‫וחצי – לא היה להם סיכוי‪ .‬אני אפילו לא זוכרת‬
‫מי הם היו (מתנצלת)‪ ,‬איפה ישבנו‪ ,‬מה עשינו‪.‬‬
‫הפעם הראשונה שגבר התחיל איתי אחרי‬
‫שערן נהרג הייתה בשבעה שלו‪ .‬הוא השאיר‬
‫הודעות‪ ,‬בא לבקר‪ ,‬ליטף את שיערי‪ .‬כשחל־‬
‫פה בי התחושה שהוא מתחיל איתי נפנפתי‬
‫אותה‪ ,‬כי מי מתחיל עם בחורה שמתאבלת‬
‫על מות בעלה לעתיד? כשכבר סיפרתי למי־‬
‫שהו שאני חושדת‪ ,‬הוא הסתכל עליי כאילו‬
‫נטרפה עליי דעתי‪ ,‬שגם ככה לא הייתה מי‬
‫יודע מה מאוזנת‪.‬‬
‫שנתיים לאחר מותו של ערן יצאתי עם‬
‫מישהו שהכיר אותו מהצבא‪ .‬הרגשתי מאוד‬
‫לא נוח‪ ,‬אבל הוא כל הזמן אמר שערן היה‬
‫נותן את ברכתו‪ .‬כשהתנשקנו‪ ,‬בדירה החדשה‬
‫שלי בתל־אביב‪ ,‬התמונה של ערן ניתקה מהמ־‬
‫סמר בקיר ונפלה בחבטה‪ .‬זו הייתה הפעם‬
‫היחידה שהרגשתי שערן נמצא שם‪ ,‬וכנראה‬
‫לא ממש מבסוט‪.‬‬
‫בחלומותיי ניסיתי לקרוא לו‪ ,‬אבל הוא‬
‫סירב להראות לי את פניו או לתת לי את ידו‪.‬‬
‫מישהו אמר לי שזה טוב‪ ,‬שזה סימן שהוא לא‬
‫רוצה שאצעד איתו בעולם המתים‪ ,‬אבל אחרי‬
‫כל חלום כזה התעוררתי נעלבת ובוכה‪ .‬היום‬
‫אני חולמת על ערן לעיתים רחוקות והוא‬
‫תמיד מתחמק ממני‪ .‬כשנהרג ישבתי בסלון‬
‫וביקשתי סימן כלשהו שהוא בחיים‪ .‬הסתכ־‬
‫לתי על העיתונים שנערמו על השולחן ובי־‬
‫קשתי בלב שיתעופפו מעצמם‪ .‬כלום לא קרה‪.‬‬
‫גם היום‪ ,‬לעיתים נדירות‪ ,‬אני משתעשעת‬
‫במחשבה שהוא ידפוק בדלת‪ ,‬אבל מיד נוזפת‬
‫בעצמי שלא כדאי‪ .‬בכל זאת‪ ,‬אני בת ‪ 45‬והוא‬
‫רק ‪ ,24‬שלא יתחרט שחזר‪.‬‬
‫שלוש שנים אחרי מותו הכרתי בחור‪ ,‬עבר־‬
‫נו לגור יחד והתחתנו‪ .‬כעבור זמן סיפר שלא‬
‫הכיר את הסיפור שלי‪ ,‬ולו היה יודע מראש לא‬
‫היה מכניס ראש בריא למיטה חולה‪ .‬הוא אמר‬
‫את זה בצורה יותר עדינה‪ ,‬אבל הבנתי אותו‪.‬‬
‫הייתה בינינו אהבה גדולה‪ ,‬אבל הצל של ערן‬
‫הכביד עליו‪ ,‬גם אם לא אמר לי מילה‪.‬‬
‫לבן הזוג הבא שלך יהיה קשה להתמודד עם‬
‫אהבה שנגדעה באמצע‪ ,‬גם אם תאהבי אותו‬
‫מאוד (ואת תאהבי אותו‪ ,‬כי הלב הוא שריר‬
‫לא רציתי למסור להוריו‬
‫האצילים של ערן את‬
‫מעילו הצבאי‪ .‬לקח לי‬
‫המון זמן עד שהסכמתי‬
‫להיפרד מהחפצים שלו‪,‬‬
‫מתוך הבנה שעבורם זה‬
‫מה שנשאר‪ .‬מאז אני לא‬
‫שומרת ולא אוגרת‬
‫שאול‬
‫צילום‪:‬‬
‫גולןגולן‬
‫שאול‬
‫צילום‪:‬‬
‫אהבות שנגדעו במבצע "צוק איתן"‬
‫מופלא שמתרחב בחזרה)‪ .‬אני מעולם לא עשי־‬
‫תי השוואות ביניהם והוא מעולם לא אסר עליי‬
‫להיות בקשר עם משפחתו של ערן‪ .‬כן‪ ,‬יש כאלה‬
‫שהקשר עם המשפחה גדול עליהם והם לא‬
‫מוכנים אליו‪ .‬אל תצאי עם כאלה‪ ,‬הקשר עם‬
‫המשפחה שלו זה המעט שנשאר לך ממנו‪ .‬כשע־‬
‫ברתי לגור עם החבר התקשרתי להוריו של ערן‪,‬‬
‫היה לי חשוב שיידעו‪ .‬זו הייתה שיחה קשה‪,‬‬
‫כולנו השתנקנו והם איחלו לי בהצלחה‪ .‬לחתו־‬
‫נה לא באו אבל התקשרו לברך‪.‬‬
‫בהתחלה הייתי מדברת איתם כל יום‪ ,‬אחר‬
‫כך מבקרת אותם בשבתות‪ ,‬מביאה את הילדים‪,‬‬
‫בהדרגה זה הצטמצם לימי זיכרון ואזכרות‪ .‬כל‬
‫שנה‪ ,‬מ־‪ ,1992‬אני עולה לקבר ואחר כך נפגשת‬
‫בבית משפחת אלכאווי עם החברים והמורים‬
‫והחיילים‪ ,‬מתעדכנת מי הפך לרופא חשוב ומי‬
‫מתאושש מהלם קרב בעקבות המוות של ערן‪,‬‬
‫מי ירד מהארץ וחזר‪ ,‬מי התגרש‪ ,‬מי התגרש‬
‫בשנית‪ .‬ותמיד צוחקים‪.‬‬
‫הבכי יגיע כשלא תחכי ל‪.‬ו‪ .‬כש�ת‬
‫שמעי את השיר שלכם ברדיו‪ ,‬כשתראי זוג‬
‫מאוהב מתנשק‪ ,‬כשתשטפי כלים וצונאמי של‬
‫זיכרון ישטוף אותך במפתיע‪.‬‬
‫במהלך השנים‪ ,‬כמו ב"צוק איתן"‪ ,‬התבק־‬
‫שתי לראיין לעיתון חברות־של‪ .‬אולי אפילו‬
‫היית אחת מהן‪ .‬תמיד סירבתי‪ .‬אני זוכרת את‬
‫העיתונאים שהסתובבו אצלי בבית‪ ,‬משמיעים‬
‫לעצמם את ההקלטה שערן השאיר לי שוב ושוב‪.‬‬
‫אני זוכרת את עצמי רצה למזווה הקטן והחשוך‪,‬‬
‫מתפללת שערן יופיע ויגיד‪ :‬גאינקה שלי‪ ,‬עבד־‬
‫תי עלייך‪.‬‬
‫איבדתי את אהבת נעוריי‪ ,‬חשבתי שלעו־‬
‫לם לא אתאהב‪ ,‬אבל זה קרה והתחתנתי‪,‬‬
‫נולדו לי שני ילדים‪ ,‬התגרשתי ואני מאמי־‬
‫אנשים שואלים‪" :‬מה‬
‫היה קורה אם הייתם‬
‫מתחתנים?" אני לא‬
‫אוהבת את השאלה‬
‫הזו‪ .‬אולי היינו עושים‬
‫ילד ומתגרשים? מה זה‬
‫משנה‪ ,‬הוא מת‬
‫נועם בר וסמ"ר טל יפרח ז"ל‬
‫יוליה סוקולוב ורס"ל עדי בריגה ז"ל‬
‫צילום‪ :‬רן מלמד‬
‫‪12‬‬
‫׀ ז מ נ י ם מ ו ד ר נ י י ם ׀ ‪17.9. 2 014‬‬
‫צילום‪ :‬רן מלמד‬
‫ליאת צימרמן וסרן עמרי טל ז"ל‬
‫גלי ניר ורב סרן בניה שראל ז"ל‬
‫נה ששוב אתאהב‪ .‬ערן הפך להיות חלק ממני‬
‫גם בלי שאחשוב עליו‪ ,‬כמו שאהובך יהפוך‬
‫להיות‪.‬‬
‫בשנים הראשונות לאחר שנהרג יכולתי‬
‫להרוג אנשים שאמרו לי‪" ,‬אין כמו כאב של‬
‫אמא‪ ,‬את עוד תכירי מישהו ותתגברי‪ ,‬הילד‬
‫שלה לא יחזור"‪ .‬כבחורה צעירה אז וכאמא היום‪,‬‬
‫אני חושבת שזה אחד המשפטים האומללים‬
‫והמיותרים שאפשר להגיד לחברה‪ .‬גם כשת־‬
‫כירי מישהו (את לעולם לא תתגברי‪ ,‬זה פשוט‬
‫יהפוך למשהו אחר) תהיי חלק ממשפחת השכול‬
‫ואף אחד לא יוכל להחליף את אהובך שנהרג‪.‬‬
‫תני לזמן לעשות שלו‪ .‬תבכי‪ ,‬אל תדפקי‬
‫חשבון‪ ,‬שבי ותבהי בתקרה אם בא לך‪ ,‬אבל אל‬
‫תיכנעי לצער‪ .‬תחזרי ללימודים‪ ,‬לעבודה‪ ,‬למפ־‬
‫גשים עם חברים‪ ,‬העיקר שלא תשבי בבית‬
‫ותרחמי על עצמך‪ .‬אם יש משהו שהוא היה רוצה‬
‫זה לראות אותך מחייכת וצוחקת וחיה את החיים‬
‫שהוא לעולם לא יחווה‪ .‬הוא לא היה רוצה‬
‫לראות אותך מתה מבפנים‪ .‬את חייבת לו לפחות‬
‫את זה‪.‬‬
‫‬
‫שלך‪,‬‬
‫גאיה קורן‬