חיים כסרט - Amiram Gonen
חיים עמירם גונן-גוטלבסקי 38בפברואר 3122 1 על כתב היד ספר זה מביא את סיפור חייו של אבי ,חיים גוטלבסקי .נקודת המוצא של סיפור זה היא ההכרה כי קרבים ימיו של אבי למות ,ולפי המקובל בפי העם הוא מבקש להעלות לפני עיניו את קורות חייו "כמו בסרט" .וכך ,בראשו שלו ,בימים האחרונים לחייו ,הוא מגולל את סיפור חייו .אף כי הספר נכתב בגוף ראשון ובלשון מדוברת של יומיום אין מדובר כאן כלל וכלל בתיעוד של ממש .כתבתי את סיפור חייו של אבי כמה שנים לאחר מותו ,על בסיס של רשמי זיכרונות אמיתיים ומדומיינים כאחד. בעשותי זאת שילבתי בין דברים ששמעתי ממנו או קלטתי אודותיו מן הצד כצופה וכמאזין לבין פרטים והגיגים שהעליתי בדמיוני כי אכן התרחשו במסכת חייו ונראו לי תואמים את האיש כפי שהיכרתי וחוויתי אותו אבי נולד בשנת 2:14בעיירה ליּפנישֹוק שבחבל גרֹודנֹו של רוסיה הצארית .הוא עלה לארץ ישראל בשנת .2:36הוא נפטר בשנת 2::3בהיותו בן .9:חייו התפרסו על פני רובה של המאה העשרים; ילדות בעיירה יהודית ברוסיה הצארית (כיום בבלרוס)< נעורים כבן למשפחת פליטים בעיר באוקראינה בעת מלחמת העולם הראשונה וימי המהפכה הבולשביקית< בחרות בפולין החדשה תוך היתקלות באנטישמיות הלאומנית ומפגש בהתעוררות הציונית< עלייה לארץ ישראל< פועל בניין בתל אביב< בין המייבשים של ביצות ַּכבארה< מפגש עם איכרי זיכרון יעקב ומאמץ להתערות בקרבם כאיכר< השתקעות במושבה כרכור בתקווה להפוך לפרדסן< בניית משפחה עם אישה מלאת חיים וקסם ,המגיעה מאנגליה אך מוצאת כאן ארץ קשה ומאכזבת< התמודדות עם פרנסה תוך חיפוש אחר ענפים חקלאיים מתאימים על פי טלטלות הזמן< הרפתקאות כנוטר במשטרת היישובים היהודיים< יחסים אמביוולנטיים עם השכנים הערבים< ניסיון לעקוב אחר גורלם של בני המשפחה שנקלעו למוראות השואה< חיים עם אישה חולה וקשת נפש< מעבר מפתיע לבית אבות< התמודדות עם מחלות זקנה ועם סוף הדרך. סיפור חייו של אבי ,כפי שרשמתי אותו בספר זה מאז ,2::7מדלג מתקופה לתקופה ומנושא לנושא תוך שהוא משלב במהלכו את קורות חייו האישיים עם ההתרחשויות ההיסטוריות בהן הוא היה נתון .הסיפור מעניק חשיבות מיוחדת לזוטות של יחסי אנוש אך בה בעת משרטט את התייחסותו של אבי לתהפוכות ההיסטוריות בהם חייו שלו היו ארוגים. 2 לכל אדם יש זיכרונות כספר יומן חרוט על לוח לב שותק הזמן זורה את הרעות כאפר ורק הטוב לעד לא ימחק יחיאל מוהר 3 רשימת הפרקים ציפור בחלון התחלתי בארץ בתל אביב גם אני ייבשתי ביצות לא נהייתי איכר בזיכרון הייתי טוב בעבודה עם טורייה מצאתי אישה ואדמה בכרכור הכלים והבגדים של פרּומה בנינו בית הבית בליּפנישֹוק השוק בליּפנישֹוק היד החזקה שלנו פליטים בקרמנצ’ּוק חוזרים לליּפנישֹוק השחיטה והמלחמה הנוראה היה לי אח פרטיזן אח אחר מת בתאי הגזים נטעתי ועקרתי פרדס נולד לנו בן רצח בחברון רצח בכרכור הערבים ואנחנו נעשיתי גפיר תייש גידלתי ורוממתי התאונה של פרּומה פרּומה והאנגלים סוף-סוף התחברנו לחשמל זה לא פשוט לגדל בן יחיד לחיות עם קנאה בתוך המלחמה חברים ושכנים טובים יום שישי אחר הצהרים המחלות והרופאים שלי ההלוויה של פרּומה לעת זקנה נהייתי טבח עברתי לבית אבות נהייתי משקיע קטן היה לנו לול בחצר חיים עם תפוחי אדמה ושאר ירקות ופירות קצת זמן הייתי קצב רוב הזמן הייתי פועל בניין לצבוע כמו שצריך הבן מתחתן הגינה של פרּומה שלושה נכדים ונינה אהבתי חזנות וגם אהבתי להיות גבאי היתה לי תוכנית בסוף המקל היה החבר הטוב שלי איך תהיה ההלוויה שלי הכובעים שהיו לי 4 ציפור בחלון ציפור עומדת לה על אדן החלון ומסתכלת בסקרנות אל תוך החדר שלי שבמחלקה הסיעודית .מה מחפשת לה ציפור בחדר שלי? אולי היא יודעת שבפנים החדר יש מי שמסתכל עליה וזוכר ציפורים אחרות .בראש העץ של השכנים שלנו בליּפנישֹוק ,העיירה הקטנה שלנו ,היה קן של חסידות .בסתיו הן היו נעלמות ועפות להן לארצות החום ובאביב חוזרות .הגדולים היו אומרים לילדים שהחסידות עפות לארץ ישראל .אנחנו הילדים היינו אומרים שבשביל החסידות המשיח בא כל שנה ושנה ,ולכן הן עפות כל שנה לארץ ישראל .אנחנו הילדים צריכים לחכות לו עד הוא יגיע גם בשבילנו. יכולתי לשבת שעות רבות על המרפסת האחורית שלנו ולהסתכל בזוג החסידות שבראש העץ. הן עשו כל תנועה שלהן באיטיות ,מתוך יישוב הדעת .בזה החסידות שונות מהרבה ציפורים אחרות, שבדרך כלל מתרוצצות בקצב די עצבני ,מפחדות מכל דבר ,וממהרות לחטוף כל גרגר ופרור שמזדמן להן .לחסידות שום דבר לא בוער .הכול נעשה באופן יסודי ומתוך ביטחון שגם אם לא ימהרו בכל זאת יגיעו אל המטרה .אהבתי את הסגנון הזה של החסידות .הוא התאים לי מאד. רוב הזמן ישבה לה חסידה אחת בקן ,זזה קצת ימינה ,זזה קצת שמאלה ,וגם קצת ניקתה את הנוצות שלה במקור הארוך .לפעמים החסידה היתה קמה כדי לסדר כמה מהזרדים של הקן .קשה היה לנו לראות מה בדיוק קורה בתוך הקן כי הוא היה גבוה מעלינו ,אבל ניחשנו שכנראה יש שם כמה ביצים .ובאמת ,אחרי כמה זמן ,אפשר היה לראות תנועה בתוך הקן .הופיעו בו ראשים של גוזלים. אחת החסידות הסתובבה בשמיים מסביב ומדי פעם הביאה לגוזלים משהו לאכול .אחר כך היינו רואים איך שהגוזלים גדלים לאט-לאט עד שנהיו לחסידות של ממש ויצאו בזהירות לעוף מהקן. כשהסתיו החל להתקרב ידענו שעוד מעט החסידות יעזבו אותנו אבל לא ידענו בדיוק מתי .בכל פעם שהן יצאו מהקן לעוף אמרנו; "הנה ,עכשיו הן יוצאות לעוף לארץ ישראל ".אבל כעבור זמן הן חזרו אל הקן והמתח נשאר .יום אחד ,בלי שום התרעה ,התברר לנו פתאום שאין אף חסידה בקן וגם לא בקינים אחרים בליּפנישֹוק וגם לא בסביבה .מיד הבנו שהן עפו לארץ ישראל .שאלתי את אבא אם כדאי להגיד עבורן את תפילת הדרך והוא חייך. אחרי הרבה שנים ראיתי חסידות בארץ ישראל ,קודם בביצות ַּכבארה שעל יד זיכרון יעקב ואחר כך ליד כרכור ,המושבה שבה חייתי את רוב שנותיי בארץ .כשהגיעו החסידות אלינו הן היו מעופפות סביב-סביב בלהקות גדולות ומחפשות מקום לחנייה .החסידות היו חונות בשדות חרושים, ליד אגמי מים או צמוד לבריכות דגים .הילדים שלנו היו הולכים באופן מיוחד לראות את החסידות איך שהן עוקבות בשדות אחרי המחרשות ומחפשות תולעים וחרקים בתלמים .בכל פעם שראיתי 5 בארץ חסידות עפות בשמיים או מתהלכות בשדות הייתי נזכר בקן החסידות שעל העץ של השכנים בליּפנישֹוק .החסידות היו בשבילי דרישת שלום מההורים ,מהמשפחה ,מליּפנישֹוק כולה .כל שנה קיבלנו דרישת שלום שכזו ,אפילו בזמן המלחמה ,כשלא הגיעו מכתבים ולא ידענו מה קורה. במשך הזמן התחלתי להתפלא איך זה שבזמן שהכול שם נמצא בתוך מלחמה נוראה ,בזמן שהורגים אנשים ומחריבים בתים ,בכל זאת החסידות ממשיכות להגיע משם וגם לחזור לאותו מקום? כאילו לא קרה כלום? כאילו שאין מלחמה? כאילו שלא שרפו את הבתים והעצים של העיירה? כאילו שלא גרשו משם את כל היהודים לעיירה איוויה הסמוכה ,כולל את ההורים ,האחים והאחיות שלי, ובסוף הרגו את כולם ביער הסמוך? כמו רוב הבתים בליּפנישֹוק ,גם הבית של השכנים שלנו בוודאי נשרף בזמן המלחמה ואיתו נשרף גם העץ שעמד בחצר .חשבתי שכנראה החסידות מצאו להן עצים אחרים על יד ליּפנישֹוק כדי לבנות להן קינים במקום אלה שהיו להם בתוך העיירה עצמה .בליּפנישֹוק נשארו רק בתים שלא היו בנויים מעץ אלא מאבן ובטון ,כמו הכנסייה ובניין החנויות שבכיכר השוק. ליּפנישֹוק שלנו ,על בתיה ויהודיה ,נמחקה במלחמה .גם אני מחקתי אותה בראש שלי .אבל בשביל החסידות ,כנראה ,היא לא נמחקה .הן המשיכו לבנות בה את הקינים שלהן לאחר ששבו ובנו בתים בעיירה ,אבל הפעם בלי יהודים .מה שאני זוכר מליּפנישֹוק בא לי מעיירה שלא קיימת יותר ושאין לה שום קשר עם מה שקורה עכשיו במקום הזה .המקום הזה הוא כבר לא ליּפנישֹוק בשבילי אלא ליּפנישקי ,השם הפולני שלו .ליּפנישֹוק שלי נמצאת רק בזיכרון ,שלי ושל כל היהודים שבאו משם ונשארו בחיים .החסידות שחוזרות מכאן לשם ,חוזרות עכשיו לליּפנישקי ולא לליּפנישֹוק כמו שאנחנו הכרנו אותה כי אליה אי אפשר לחזור כי היא כבר לא קיימת. שני גטין נתתי לליּפנישֹוק .גט אחד נתתי לה כשעזבתי לארץ ישראל משום שלא היה לי מה לעשות שם .גט שני נתתי לה כשהתחלנו להבין מה גדול האסון שנפל על המשפחות שלנו ועל כל היהודים ,ומה היה חלקם של הגויים בכל הפרשה .אף פעם לא חשבתי לבקר בליּפנישֹוק אחרי המלחמה וגם לא ניסיתי לתאר לעצמי איך היא נראית .פשוט לא רציתי לדעת ממנה .רציתי למחוק אותה ,לא לראות אותה ולא לשמוע ממנה ,וזהו .פעם שאל אותי עמירם ,הבן שלנו ,אם אני רוצה לבקר בליּפנישֹוק ומיד אמרתי לו שלא ,כי אצלי היא לגמרי מחוקה – פַארמעקט. אבל כנראה שרק היה נדמה לי שליּפנישֹוק מחוקה אצלי לגמרי .בכל זאת אני זוכר ממנה הרבה. ליּפנישֹוק בכל זאת נשארה אצלי בראש .בזמן האחרון ,למרות שאמרתי תמיד שהיא מחוקה אצלי, התחלתי בכל זאת להיות סקרן לראות איך היא נראית בימים אלה .פתאום ,דווקא לקראת הסוף התחיל קצת להתחשק לי להגיע לליּפנישֹוק ,לעמוד לרגע ולהציץ בה ,א קּוק טָאן ,כמו שאומרים ביידיש ,ולא יותר ,ואחר כך להסתלק .הייתי רוצה לראות את כיכר השוק ואת ארבעת הרחובות שהיכרתי לפני הרבה שנים ,את השדרות שבצד העיירה ,את הנחל ואת הגשר שעליו .הייתי רוצה לבדוק האם בנו את הבתים החדשים של ליּפנישקי כמו את הבתים הישנים של ליּפנישֹוק או שזה בכלל משהו אחר .אבל את כל זה אני כבר לא אוכל לראות .כל מה שנשארו לי עכשיו הם הזיכרונות. ואני רואה שברוך השם אני עוד מצליח לזכור הרבה מאד ורחוק מאד ,עד שנות הילדות. במצב שבו אני נמצא עכשיו הדבר הכי טוב שיש לי הם הזיכרונות שכל הזמן מסתובבים לי בראש .חסרים לי רק שלושה שבועות לשמונים ותשע אבל לא בטוח שאגיע לזה .עוד מעט ,עוד כמה ימים ,אולי עוד כמה שעות ,הכול ייגמר .סוף .אני יודע את זה כי אני כבר שוכב די הרבה זמן במיטה 6 ולא יכול בכלל לזוז .הגוף כבר לא עובד. אני זוכר בדיוק איך זה התחיל .התעוררתי ורציתי לקום מהמיטה ולא יכולתי .הגוף לא החזיק אותי בכלל .ניסיתי להיעזר בשולחן שליד המיטה ולא הצלחתי לקום .שלחתי את היד אל המקל שבצד המיטה ופתאום הוא נראה לי חסר תועלת ,ממש קנה רצוץ .חשבתי לרגע שאני עייף מהשינה בלילה שלא היתה מספיק טובה .אמרתי לעצמי; "חיים ,אולי חלמת חלומות המתישים את הגוף? אולי לא נשמת כמו שצריך בזמן השינה?" .חיפשתי את כל הסיבות שבעולם כדי להסביר לעצמי מדוע אני לא יכול לקום מהמיטה .זו לא היתה הפעם הראשונה שהיה לי קשה לקום בבוקר .היו לי פעמים רבות כאלה בשנה האחרונה ותמיד מצאתי דרך להתנער ולקום על הרגליים .אבל בפעם ההיא לא מצאתי בתוכי אפילו טיפה אחת של כוח בשביל להרים את עצמי על הרגליים .בלית ברירה נשארתי במיטה ועצבות גדולה תפסה אותי" .האם זו תחילת הסוף?" ,שאלתי את עצמי" ,האם מעתה ואילך אני נידון לשכב במיטה ולחכות כך עד שאמות?" מחשבות קשות החלו להתרוצץ לי בראש ,וכדי להילחם בייאוש אמרתי לעצמי; "חיים ,תחזור לנמנם .תאסוף קצת כוחות וכשתעורר תמצא כבר את הכוח לקום מהמיטה .כבר עשית את זה בעבר .שינה או מנוחה החזירו לך את היכולת לקום כדי להמשיך בחיי היום-יום" .אבל עכשיו אני כבר יודע גם יודע שמאז הפעם ההיא זה כבר לא עזר .לא חזרתי לעצמי .זו באמת היתה תחילת הסוף. אז מה כל זה אומר? מה אני צריך לעשות עם זה? ואם אין לי הרבה מה לעשות ,אז מה אני צריך לחשוב על זה? על מה אני כבר יכול לחשוב כאשר אני בדרך למות? על המוות? על איך מתים? האם אני אדע מתי בדיוק אני מתחיל ממש למות? אבל למה אני מבלבל לעצמי את המוח עם המחשבות האלה כשהמוח שלי עדיין עובד למרות שהגוף כבר לא .כן ,המוח שלי עובד ואני שמח מאד שזה כך ולא אחרת .אז אני רוצה לנצל את העובדה הזאת עוד לפני שאני הולך מפה .זהו ,אני יודע מה אני רוצה לעשות עכשיו עם המוח שלי כל עוד הוא עובד .אני רוצה לזכור .אני רוצה להעמיד את כל החיים שלי מול העיניים .אני רוצה לעשות מה ששמעתי די הרבה פעמים שקורה לאדם לפני שהוא מת .אומרים שאדם כזה מעביר את כל החיים שלו לפני העיניים ,ממש כמו בסרט קולנוע .כן ,גם אני רוצה לעשות את זה. אבל מי יודע אם אצליח לזכור הרבה ממה שהיה פעם .מי יודע אם אספיק להעביר בראש את כל השנים הרבות .אולי האירועים הרבים שהמוח שלי עבר בחודשים האחרונים מחקו לי דברים מהזיכרון .את זה אני אדע רק אם אתחיל לנסות ולהמשיך ולהיזכר כמו שרק לפני רגע נזכרתי בחסידות של ליּפנישֹוק בגלל הציפור בחלון .אולי לא אזכור הרבה .אומרים שבגיל הזה שהגעתי אליו כבר לא זוכרים כל כך .לכן אולי לא אצליח להיזכר בכל מיני דברים חשובים שקרו לי בחיים .זה קצת מפחיד וזה גם לא נעים .זה יהיה כאילו שנמחקו לי קטעים מהחיים .בסוף מה שזוכרים זה מה שהיה ומה שלא זוכרים כאילו לא היה. אני לא חושב שאני צריך להיזכר בכל מה שקרה לי .יש דברים שלא נעים להיזכר בהם ולמה אני צריך אותם דווקא עכשיו .אני מקווה שלא אגרר לזיכרונות לא נעימים .קצת אולי אפשר ,אבל לא מדי .כן ,אני חושב שזאת היא הדרך הנכונה ,אלא שאני כבר מכיר את זה .זיכרון מעלה זיכרון, יותר ַּ ולפני שאני שם לב פתאום עלול לקפוץ לי לראש שלי משהו שיעציב אותי או שירגיז אותי .מחשבה מדי אי אפשר לעצור .היא נכנסת לראש ואין מה לעשות .לכן אני צריך לסמוך על כך שאין לי יותר ַּ 7 דברים רעים לחשוב עליהם .דברים עצובים – אולי כן ,אבל לא דברים רעים. אולי הייתי צריך לעשות כמו שמעוני .הוא ישב וכתב ספר זיכרונות על החיים שלו בכרכור .הוא לקח מחברת והתחיל לכתוב מה שקרה לו מאז שהוא בא להתיישב במושבה .אבל שמעוני היה כנראה רגיל לכתוב .אני לא .כתבתי רק מה שהייתי צריך .כתבתי זיכרון דברים עם סוחר שרצה לקנות את היבול של האבטיחים עוד לפני האסיף .כתבתי בקשה למועצה בעניין הבית או המסים .לפעמים כתבתי מכתב קצר למישהו במשפחה ,רק כמה שורות קצרות. אבל לא כך היה כאשר דיברתי .אף פעם לא היתה לי בעיה לדבר ,ובמיוחד לא היתה לי בעיה לספר .אני אוהב מאד לספר סיפורים .מסיפור קטן הייתי יכול בקלות לעשות סיפור גדול ,אבל כמו שצריך .לכל סיפור צריך שתהיה לו התחלה ,צריך שיהיה לו אמצע ,וצריך שיהיה לו גם סוף .סיפור צריך להיות מעניין ,שיהיה עם טעם ,ושגם שתהיה לו מנגינה" .אתה רוצה לשמוע סיפור על מה שקרה?" ,כך הייתי מוצא את עצמי אומר לאנשים .ורק כשהייתי שואל את השאלה הזו ,בצורה שהייתי שואל אותה ,ועם המנגינה שהייתי אומר את המלים של השאלה ,מיד אפשר היה להרגיש שבצד השני מתעוררת הסקרנות .אפילו אצלי היתה מתעוררת הסקרנות איך יתפתח לו הסיפור שאני עומד לספר .היו סיפורים שנהגתי לספר פעמים רבות לכל מיני אנשים ,וכל פעם הסיפור היה יוצא משהו אחר ולא אותו דבר בכל פעם .לכן ,עוד לפני שהתחלתי לספר הייתי אני בעצמי נעשה מתוח לדעת איך הסיפור ייצא הפעם ,איזו צורה הוא יילבש .ותמיד היתה לי הפתעה .תמיד הסיפור היה יוצא בצורה חדשה שלא היכרתי אותה מקודם. היה לי פשוט תענוג לספר לאנשים סיפורים .אהבתי להיות עם אנשים כדי שיהיה למי לספר סיפור .לכן מאד שמחתי לעבור לבית האבות בנתניה .פתאום היו מסביבי הרבה אנשים שאפשר היה לספר להם סיפור כמעט בכל שעה של היום ,ולא רק בבית הכנסת ,כמו שהיה בשנים האחרונות כשעוד גרתי בבית שלי בכרכור .אבל אחר כך ,כאן במחלקה הסיעודית במוצא כבר אין למי לספר סיפור טוב .תראו איך האנשים פה נראים! האם לאנשים האלה ששוכבים במיטה או יושבים בכסא גלגלים כשהם מסתכלים על הקיר או על התקרה אפשר לספר סיפור טוב? מי שרואה אותי עכשיו במצבי חושב עליי כך ולא היה מדבר איתי ובוודאי שלא היה מתפנה לשמוע ממני ברצינות סיפור מהחיים שלי .לכן ,כל מה שנשאר לי לעשות עכשיו זה לספר לי בראש סיפורים על עצמי ומה שקרה לי בחיים .מה שיהיה פה זה דבר מאד פשוט; חיים ,שזה אני ,יספר לחיים ,שזה גם אני ,סיפורים על חיים ,שזה אותו אני .כך אני אעביר את הזמן עד שהכול ייגמר .בימים האחרונים שלו ,מה נשאר לו לבן אדם מכל מה שהוא עשה או אסף בחיים? רק הזיכרונות .כל הדברים האחרים מתפזרים ונעלמים. מה שבאמת נשאר איתי ואף אחד לא יכול לקחת ממני זה מה שיש לי בראש ,הזיכרונות והסיפורים שבאים איתם ,ועם זה אני יכול עכשיו להתעסק בהנאה רבה ,וזאת תהיה כנראה ההנאה האחרונה שלי. 8 9 התחלתי בארץ בתל אביב אבל אני לא יודע איך להתחיל ,עם מה להתחיל או עם מי להתחיל .אולי נראה הגיוני להתחיל מההתחלה ,כאשר הייתי ילד קטן אבל יותר מתאים לי להתחיל דווקא במה שקרה לי מאז שהגעתי ארצה .זו היתה בשבילי כעין לידה מחדש .ולא רק אצלי .הרבה מאלה שבאו באותו זמן לארץ הרגישו כמוני שהם מתחילים כאן חיים חדשים אחרי שהשאירו את החיים הישנים מאחור ,אפילו שמאחור נשארו הורים ,אחים וחברים .אבל רק התחלתי לסדר לי את המחשבות על איך התחלתי החיים שלי בארץ בתל אביב ופתאום בֹוריס נכנס לחדר והייתי צריך להפסיק את הסיפור הראשון שכבר התהלך לי בראש על תל אביב. בֹוריס הזיז אותי קצת במיטה וסידר את הסדין שכיסה אותי .כשעוד הייתי בסדר ויכולתי לדבר באופן חופשי הייתי משוחח עם בֹוריס בזמן שהוא בא לטפל בי .הייתי סקרן לדעת איך הוא עובר את השלב של להיות עולה חדש בארץ .רציתי לדעת איך הוא מרגיש ,איך הוא מסתדר ,כי גם אני הייתי אחד כזה לפני הרבה זמן .למרות שבארץ היו אז תנאים הרבה יותר קשים מבחינה כלכלית ,ולמרות שאף אחד לא חיכה לך בנמל ,לא נתן לך מענק קליטה ,ולא שם אותך בשיכון ,כמו שעושים עכשיו עם העולים החדשים מרוסיה ,בכל זאת לי כנראה היה אז יותר קל להיות עולה חדש מאשר עכשיו .קודם כל בגלל העברית .אנחנו באנו אז ארצה עם עברית שלמדנו ודיברנו בחוץ לארץ .יכולנו להיכנס ישר לעניינים ,בלי בעיות של שפה .אפשר גם להגיד שכמעט לא היו אז הבדלים בינינו לבין אלה שכבר היו כאן כמה שנים .גם הם באו מחוץ לארץ לא מזמן .הרבה מאלה שבאו לפנינו ארצה דיברו יידיש כמונו ומי שלא ידע טוב עברית יכול היה להסתדר כמעט בכל מקום .אבל מה שיותר חשוב היה זה שאלה שהגיעו לפנינו חשבו והתנהגו כמונו .לא היה הבדל .נכון שהיו פה גם תימנים ,ספרדים ,ואחרים שלא היו כמונו ,אבל אני מתכוון לאלה ממזרח אירופה שהיו כמונו ושהיו אז רוב האנשים שהיכרתי בארץ. לכן ,אולי לא הייתי עולה חדש בכלל .אם אני זוכר נכון ,בכלל לא דיברו אז על עולים חדשים אלא רק על עולים ,וגם זה היה רק בעיתונים .כתבו על עולים אבל בלי חדשים .כמעט כולם היו אז בארץ עולים .מי לא היה עולה באותם ימים? רק מעטים .אני חושב שהתחילו להגיד את המלה 'עולים חדשים' רק אחרי שקמה המדינה ובא לארץ גל גדול של עולים מכל מיני ארצות .רק אז התחילו פתאום לדבר על עולים חדשים מצד אחד ועל ותיקים מצד שני .כנראה שאנשים התחילו להרגיש שיש בכל זאת איזה שהוא הבדל ביניהם .באותם הימים שלאחר קום המדינה היית יכול לדעת שמישהו הוא עולה חדש כבר מרחוק ,עוד לפני שדיברת איתו .הרבה פעמים היית יכול לראות את זה על הפנים שלו ,לפי התסרוקת שלו ,לפי הבגדים שהוא לבש .אפשר היה לשמוע את זה ,כמובן ,גם לפי 10 הדיבור שלו ,אפילו שהוא דיבר קצת עברית .לעולים החדשים עוד נשארו אז העיניים היהודיות ,קצת מתביישות ,קצת חוששות ,קצת מחפשות לדעת מה אתה חושב עליהן ,מה אתה זומם .אצל הוותיקים ,ובמיוחד אצל הצברים ,כבר לא ראית עיניים כאלה .צברים היו מסתכלים לך ישר בעיניים ולא מורידים אותן מיד גם כשאתה היית מסתכל עליהם גם כן ישר בעיניים .מיד יכולת להבין שהם לא עולים חדשים. את ההרגשה שאני כמו כולם כאן ,כלומר אני לא עולה חדש ,היתה לי כבר בהתחלה ,מיד כשהגעתי לתל אביב בשנת עשרים וחמש .ידעתי לדבר עברית כמעט כמו כל מי שכבר היה כאן. העברית של תל אביב הגיעה אחת-ושתיים לליּפנישֹוק ואנחנו מהר מאד למדנו אותה כי רצינו להיות כמו מי שכבר גר בארץ .למדנו את העברית הזאת לא בבית ספר אלא מתוך מה שהאנשים כבר ידעו. אפילו ידענו מלים שלא שמענו עליהן קודם בעברית של הלימודים בחדר או של סידור התפילה. 'זיפזיף' היתה מילה חשובה בעברית של תל אביב .גם המלים 'פרדס' ו'תפוחי זהב' הגיעו אלינו מהארץ .וגם 'גמל' היתה מילה חדשה .תפוחי זהב ראינו בליּפנישֹוק כשלפעמים מישהו הביא אחד מוורשה וחילק אותו בין הרבה אנשים במשפחה .אבל גמלים לא ראינו אלא רק בתמונות. מכל הסיפורים ששמענו מהארץ ידענו שהמילים החדשות האלה הן חשובות כי הן קשורות לעבודות שאולי נצטרך לעשות כשנגיע ארצה .וכך ,כשהגעתי לנמל יפו ,אחרי כמה ימים שנסעתי באונייה מנמל קונסטנצה ברומניה ,העברית ששמעתי בתל אביב לא הפתיעה אותי בכלל .מה שהפתיע אותי זו היתה השפה הערבית של אלה שעבדו בנמל .אמנם שמענו על ערבים וגם ידענו שיש איתם כבר כל מיני צרות ,אבל לא תיארנו לעצמנו שיש בארץ כל כך הרבה ערבים .אפילו בתוך תל אביב היו ערבים שעבדו בבניין אצל יהודים. כשירדתי מהאונייה בנמל יפו כבר ידעתי לאן ללכת .לקחתי את המזוודה שלי ,שהיתה כל רכושי ,ונסעתי עם אחד העגלונים שחיכו בשער הנמל לרחוב שבזי .מצאתי שם כמה חברים מליּפנישֹוק ומעיירות אחרות באזור שלנו ומיד הרגשתי בבית .קיבלתי מקום לשים את המזוודה וגם מיטה לישון בה במשך כמה לילות ,ומיד הלכתי להכיר קצת את העיר .הגעתי לרחוב הרצל ולבניין הגדול של הגימנסיה .אחר כך עברתי לרחוב אלנבי דרך שדרות רוטשילד .איזה הבדל זה היה בין רחוב שבזי לרחוב אלנבי ושדרות רוטשילד .תל אביב של הרחובות הרצל ,אלנבי ורוטשילד נראתה לי אז כמו כלה יפה בחופתה ואמרתי לעצמי; "חיים ,מזל טוב ,הגעת לחתונה ויהיו לך עוד מעט דברים טובים לאכול" .הרגשתי טוב .אחר כך חזרתי לרחוב שבזי וזה כבר לא היה אותו דבר .ואז הבנתי שבהרצל וברוטשילד גרים אלה שהם כבר מסודרים בחיים ואילו כאן בשבזי גרים מי שעדיין אין להם סידור טוב בחיים .אבל אחרי שראיתי שיש כל כך הרבה בתים יפים בתל אביב חשבתי לעצמי שכנראה יש בעיר הזאת די הרבה אנשים שכבר הסתדרו .לכן הרגשתי אז בטוח שזה לא ייקח לי הרבה זמן וגם אני אהיה מסודר .אבל אחרי כמה שנים בתל אביב כבר לא הייתי כל כך בטוח בזה .הבנתי שהמצב הוא לא פשוט ושלא תמיד יש בעיר הזאת פרנסה. אחרי כמה ימים מצאתי עם עוד שני אנשים חדר להשכרה ברחוב גאולה ,על יד רחוב אלנבי .זה היה אז בסוף העיר .מהחלון של החדר בו גרתי ברחוב גאולה אפשר היה לראות את הים שהיה קרוב מאד ואת החולות שעליהם עמדו הבתים המפוזרים .לא היו אז הרבה בתים ברחוב הזה וברחובות שעל ידו .עוד לא גמרו עדיין לבנות את כל הבתים והכול היה נראה קצת משונה .לא עיר ולא כפר. 11 סתם בתים מפוזרים על החולות .בכמה מקומות היו הרבה אוהלים בהם גרו אנשים שלא מצאו חדרים להשכרה ,כי לא היה אז מספיק דירות בתל אביב .הרבה אנשים באו אז לתל אביב ולא הספיקו לבנות בתים בשבילם. פעם ,אחרי הרבה שנים בכרכור ,כשהייתי צריך לקנות משהו בתל אביב ,קפצתי לרחוב גאולה כדי לראות את הבית שבו שכרתי חדר .אי אפשר היה להאמין .הרחוב היה כולו מלא בתים משני הצדדים .אי אפשר היה לראות לא את הים ולא את החולות .פעם היה אפשר לראות את הים מהרבה מקומות בתל אביב וגם את החולות ועכשיו הים מוסתר על ידי בתים והחול מכוסה על ידי כבישים. הבתים ברחוב גאולה ,שהיו חדשים וטריים בזמן שבאתי לגור ברחוב ,נראו לי אחר כך ישנים ומוזנחים .ככה זה בחיים ,מה שהיה פעם לא נשאר באותו מצב אלא רק בזיכרון .גם אני כבר לא אותו חיים הצעיר והחזק של הימים שלי בתל אביב. איך שנכנסתי לגור בחדר שברחוב גאולה התחלתי לחפש עבודה .לא באתי מחוץ לארץ עם כסף והייתי צריך לדאוג מיד למצוא עבודה כדי שיהיה לי כסף בשביל לשלם עבור שכר דירה ואוכל .מה יכולתי כבר לעשות? אף פעם לא למדתי מקצוע וכל מה שהיה לי זה את השרירים שלי .הלכתי כמובן להיות פועל כמו רבים אחרים שהגיעו ארצה .במה אפשר היה אז לעבוד בתל אביב? בעיקר בבניין. העיר היתה מאד תוססת .היתה הרבה שמחת יצירה .היתה הרגשה שהכול מצליח ,שהכול מתפתח מהר .יחד איתי באו המונים מחוץ לארץ והיתה דרישה גדולה לדירות בשביל כל אלה שבאו .לכן ,בתל אביב בנו באותו זמן בתים בכל מקום .כל יום יצקו יסודות לעוד כמה בניינים .כל יום בנו עוד קומה על בניינים רבים .כל יום יצקו גגות .כל יום עברו ברחובות תל אביב שיירות של גמלים עם זיפזיף על הדבשת ומשאיות עם מלט ,חצץ ולבנים .לכל הבנייה הזאת היה צריך הרבה פועלי בניין וזה מה שנתן לרבים מאיתנו שזה עתה ירדו מן האוניה את האפשרות לעבוד .אבל בליּפנישֹוק היהודים לא היו בנאים ,ואם היו כאלה הם לא עבדו עם בטון אלא עם עץ .פתאום הצטרכנו להכיר מה זה מלט ,מה זה ברזל בניין ,איך עושים בלוקים ולבנים ,איך משתמשים בטיח ואיך מניחים בלטות .פתאום עמדנו לא רק מול חומרי בנייה שונים אלא גם מול מלים חדשות שקשורות בבניין ושחלק מהם לא היו בעברית בכלל; ַּטברה ,שליכטַּ ,קנטַּ ,בלטה ,סּומסּום. בתל אביב בנו אז בעיקר בניינים של כמה קומות .אבל באותם ימים לא היו עדיין מנופים גדולים כמו שיש עכשיו .לכן היה צריך להעלות למעלה את חומרי הבניין בידיים .היו לכך שתי שיטות עיקריות .שיטה אחת היתה שכל פועל לוקח לבד את מה שהוא צריך להעלות למעלה – שק מלט על הכתף ,לבנים או בלאטות על הגב ,שני דליים מלאים חצץ או זיפזיף בידיים -ועולה עם זה במדרגות או בסולם .רק חזקים יכלו לעשות את העבודה הזאת .השיטה השנייה היתה לזרוק מאחד לשני לבנים, בלוקים ולפעמים בלאטות .היינו עומדים בשרשרת מלמטה עד למעלה וזורקים לבנה מאחד לשני כלפי מעלה עד שהלבנה היתה מגיעה אל קצה השרשרת בקומה המתאימה .וכך עם הלבנים הבאות, אחת אחר השנייה .השרשרת היתה משהו שמח .כולם משתתפים והקצב של הזריקה מאחד לשני היה מיד מדגדג אותנו לשיר או לקרוא היי הופ .זו היתה עבודה שמחה ואהבנו לעשות אותה בכל הזדמנות .מנהל העבודה היה צועק; "שרשרת" ,ומיד היו באים פועלים מכל פינות הבניין ותופסים מקום בשרשרת. רוב הבחורים הצעירים שהגיעו אז מחוץ לארץ לתל אביב עבדו בבניין .היום להיות פועל בניין 12 זה כבר לא פירמה .יהודים כבר לא רוצים להיות פועלים .אבל אז להיות פועל זה היה משהו .היו שרים שירים על פועלים .לכל דבר כמעט קראו פועל או פועלים .למועדון קרו בית הפועלים, למסעדות קראו מסעדות פועלים אפילו לקבוצות הספורט קראו הפועל .גם למפלגות קראו על שם הפועלים; פועלי ציון ,הפועל הצעיר ,מפלגת פועלי ארץ ישראל ועוד .היינו גאים אז להיות פועלים. אבל מה שווה הגאווה שבסוף היום לא נשאר לך מספיק כסף לאוכל ולשכר דירה? אבל כל זה היה יותר טוב מאשר המצב שם בחוץ לארץ ואף פעם לא התחרטתי על שקמתי והלכתי לארץ ישראל. חשבנו שהבנייה בתל אביב תימשך ותימשך ולנו תמיד יהיה מה לאכול ,מה ללבוש וגם נוכל לשלם את שכר הדירה .ופתאום ,בסוף שנת עשרים ושש ,כמעט בבת אחת ,הכול נעצר .הפסיקו לבנות .דיברו על משבר .לא הבנו בדיוק למה יש משבר .אמרו שהעלייה נעצרה ולא יהיה מי שיקנה את הדירות החדשות .התחיל להיות בתל אביב הרבה חוסר עבודה .היום אומרים אבטלה אבל אז לא היתה מילה כזו .המילה אז היתה חוסר עבודה ולמי שלא היתה עבודה קראו מחוסר עבודה .יותר ויותר הייתי גם אני מחוסר עבודה .בהתחלה זה היה יום או יומיים בשבוע .אחר כך בקושי אפשר היה למצוא עבודה אפילו יום אחד בשבוע .מוקדם בבוקר היינו עומדים חבורות-חבורות של מחוסרי עבודה בכל מיני מקומות בעיר ,ומחכים אולי יבוא איזה קבלן לקחת כמה מאיתנו ,ואולי רק אחד בלבד ,כדי לעבוד באותו יום בבניין שהוא בונה או בתעלה שהוא חופר או בכל עבודה אחרת .זה היה ממש כמו שאחרי הרבה שנים ראיתי את הערבים ,שבאו משכם ומטול כרם וגם מכל הכפרים שבהרים ,מחכים בכל מיני מקומות בחדרה או בנתניה כדי למצוא עבודה .ככה גם אנחנו עמדנו אז, חיכינו וחיכינו ,ורק לפעמים מצאנו יום עבודה. מקצת העבודה שאפשר היה בכל זאת לקבל פעם או פעמיים בשבוע אפשר היה בקושי להתקיים .היינו גרים בכל מיני מקומות משונים .לפעמים גרנו כמה בחורים בחדר של בית מלון עלוב או בדירה של מישהו שגר בחדר אחד עם המשפחה שלו ואת החדר השני השכיר לכמה בחורים כדי שיהיה לו עם מה לשלם חלק משכר הדירה ולהם היכן לגור .לנו היו קוראים אז דיירי משנה .היו אז הרבה דיירים כאלה בתל אביב .היו גם אוהלים בכל מיני מקומות בתל אביב על מגרשים שעדיין לא בנו עליהם ושם היו גרים פועלים עד שהתחילו לבנות במקום .לא תמיד יכולתי להרשות לעצמי לשלם את שכר הדירה ,אפילו באוהל .היו לילות שפשוט ישנתי על החוף או בתוך בניין שעוד לא גמרו לבנות אותו. אני זוכר במיוחד סידור לינה אחד שהיה לי עם מישהו שהיתה לו כבר משפחה .הוא שכר דירה של שני חדרים ,גר עם אשתו בחדר אחד ואת החדר השני והפרוזדור השכיר לכמה דיירי משנה. הסידור שלי איתו היה שמאוחר בערב ,אחרי שכולם בדירה כבר עשו מקלחת והלכו לישון ,הוא יחסום את דלת חדר האמבטיה מהצד של הפרוזדור על ידי ארון קטן או משהו דומה ,כך שאי אפשר יהיה להיכנס אליו מתוך הפרוזדור .אני הייתי מחכה בחוץ עד שהוא היה נותן לי סימן ואז הייתי נכנס לחדר האמבטיה דרך החלון .זו היתה דירה בקומת קרקע ולא היתה בעיה להיכנס אליה מבחוץ דרך החלון. הייתי מתרחץ ואחר כך שם על האמבטיה קרש גדול שעמד שם בצד .על הקרש הייתי שם מזרון דק, שגם הוא חיכה בצד ,ועל המיטה המיוחדת הזאת הייתי ישן כמו ילד קטן שלא אכל מספיק לפני השינה ובכל זאת הוא ישן כי הוא היה מאד עייף. הכי חשוב בסידור הזה על השינה באמבטיה היה שהייתי מוכרח לקום מוקדם בבוקר לפני 13 שהמשפחה והדיירים מתעוררים ורוצים להשתמש באמבטיה .בדרך כלל הייתי קם בזמן .המזל שלי היה שמאז ומתמיד אני רגיל לקום מוקדם .יש אנשים שישנים עד מאוחר .אני לא כזה .הגוף שלי מתעורר מוקדם אפילו שאני הולך לישון מאוחר .זה עשה לי את החיים קלים במשך השנים כאשר ברוב העבודות שעשיתי הייתי צריך לקום מוקדם .מוקדם בבוקר קמתי ,התלבשתי ,התגלחתי ,הורדתי את המזרון ואת הקרש ושמתי אותם במקום שלהם בצד .אכלתי כמה פרוסות לחם ושתיתי קצת מים. פתחתי את חלון האמבטיה והופ ...יצאתי החוצה מוכן להמשיך לחפש עבודה. היינו חבורה של שלושה מחוסרי עבודה .תמיד הלכנו ביחד לחפש עבודה .לפעמים לא היה לאף אחד מאיתנו מספיק כסף כדי לקנות לחם שלם ודג מלוח שלם כדי לאכול ארוחת ערב .אז מה שעשינו זה היה מאד פשוט .אספנו את המעט כסף שהיה לנו לקופה אחת וקנינו ביחד .הלחם היה גדול ואפשר היה לחלק אותו לשלושה חלקים וכל אחד קיבל די הרבה כדי שזה יימלא אותו .אבל הדג היה קטן כי זה מה שהספיק לנו הכסף .ואז עשינו תור מי יקבל הערב את החלק האמצעי של הדג ,שהוא החלק הטוב ,מי יקבל אותו מחר בערב ומי יקבל אותו מחרתיים בערב .החלק עם הזנב היה הכי פחות טוב. למה? זה פשוט .תסתכלו על דג .החלק עם הראש הוא די עבה וגם יש בתוך הראש כל מיני חלקים שאפשר לאכול אם אתה אוהב להשתמש בשיניים ובלשון שלך .החלק עם הזנב נעשה צר והוא ברובו עצמות .את הזנב שבחלק הזה אי אפשר לאכול ואפילו אין מה למצוץ כמו שיש בראש של הדג. בקיצור ,אם קיבלת הערב את החלק עם הזנב כדאי לך לחשוב על החלק היותר טוב שתקבל למחרת או לנסות וליהנות מהלחם עד כמה שאפשר .המזל שלי היה שאני אהבתי לאכול לחם ,עם או בלי דג מלוח .איך הייתי מוכן עכשיו לאכול לחם עם דג מלוח ,אפילו שזה יהיה החלק עם הזנב! אחרי כל הדייסות והגבינה הרכה שאני אוכל פה במחלקה הסיעודית בזמן האחרון מתחשק לי מאד לחם שאפשר לנגוס בו ודג מלוח מעושן שאפשר להרגיש את הטעם החזק שלו .אבל אני כבר לא יכול לאכול .אני רואה מרחוק את כל האוכל שנמצא על השולחנות ולא יכול לאכול אותו .זה עונש גדול. לראות אוכל ולא להיות מסוגל לאכול אותו ,זה מזכיר לי את הביקור של הדוד מאמריקה כשעוד הייתי בחור צעיר בתל אביב ,אולי שנה אחרי שהגעתי ארצה .יום אחד אני מקבל הודעה מאחד האנשים מהאזור שלנו בפולניה כי הגיע מאמריקה לתל אביב מישהו בשם וילנסקי ואומר שהוא מחפש את חיים גּוטלבסקי מליּפנישֹוק .ידעתי שלאמא שלי ,שהיתה וילנסקי מהבית ,יש אח באמריקה ומיד חשבתי שזה הוא כנראה .נמסר לי כי הוא מתגורר בבית מלון לא רחוק מהים .הלכתי לשם ומצאתי אותו .אני לא זכרתי איך הוא נראה ,כי הוא עזב לאמריקה עוד לפני המלחמה הראשונה כשהייתי עוד ילד ,אבל אפשר היה לראות שהוא דומה לאמא ולעוד אנשים במשפחת וילנסקי .הוא קיבל אותי יפה מאד והזמין אותי לארוחת צהרים במסעדה של המלון .למי שהיה מתהלך רעב או חצי רעב במשך ימים רבים וכל מה שהיה לו לאכול זה היה לחם וחתיכה קטנה של דג מעושן ,לקבל הזמנה לאכול במסעדה של בית מלון זה היה כמו להזמין יחפן לארמון המלך .כנראה שהדוד מאמריקה ראה לפי הפנים שלי שאני רעב והחליט לעשות משהו למעני. נכנסנו למסעדה וישבנו ליד שולחן שעליו היו מזלגות ,סכינים וכפות .הביאו מרק ואכלתי את כל מה שהיה בקערה עד הטיפה האחרונה .אחר כך הביאו צלחת גדולה עם עוף ועם תפוחי אדמה ועוד משהו .ראיתי שהדוד אוכל את העוף עם סכין ומזלג .בבית היינו אוכלים עם סכין ומזלג אבל כשהיינו מגיעים לאכול עוף תמיד מותר היה לאכול אותו עם הידיים .חיכיתי שהדוד יתחיל לאכול גם 14 הוא את העוף בידיים אבל זה לא קרה .הוא כנראה נעשה כבר אמריקאי לכל דבר .ראיתי שאין לי ברירה והתחלתי לאכול גם אני את העוף עם סכין ומזלג .בהתחלה זה היה קל .הייתי חותך עם הסכין כמה חתיכות גדולות מהעוף ואוכל בתיאבון רב .כבר מזמן שלא אכלתי עוף כזה ,אולי מאז עזבתי את הבית בליּפנישֹוק .אחר כך כבר אי אפשר היה לחתוך עם הסכין והמזלג חתיכות גדולות מהעוף והייתי צריך להסתפק בחתיכות קטנות ,אפילו שעוד היה די הרבה בשר על העצמות של העוף .חשבתי; מה לעשות? איך להמשיך ולאכול את מה שנשאר על העצמות ,ונשאר הרבה? אבל עד שחשבתי ראיתי שהדוד גמר כבר לאכול את העוף ,הניח את הסכין והמזלג ,ודחף את הצלחת קדימה כמו שעושים כשגומרים לאכול את המנה .הבנתי שגם אני צריך לעשות כך .מה ,אני אמשיך לאכול והוא כבר גמר? הנחתי גם אני את הסכין והמזלג ודחפתי לאט את הצלחת .דחפתי לאט כי לא רציתי להיפרד מכל הבשר שנשאר על העצמות .ממה שנשאר אפשר היה לתת מנה קטנה לעוד מישהו ,ואני הייתי צריך לוותר עליה .הסתכלתי והסתכלתי על העוף שנשאר על העצמות והרגשתי שמתחשק לי לקחת את העוף בידיים ולכרסם בתיאבון רב את כל מה שנשאר על העצמות ,כמו שתמיד היינו עושים ,אבל בגלל הדוד ובגלל המסעדה של המלון הייתי צריך לוותר .אני לא מבין למה אנשים עושים להם כל מיני מנהגים שמבזבזים אוכל טוב .זה מה שיצא לי מזה שהאח של אמא נסע לאמריקה .אם הוא היה נשאר בפולניה ולא נוסע לאמריקה אולי ,כשהוא היה מבקר בארץ ומזמין אותי לאכול איתו בבית מלון בתל אביב ,הייתי יכול לאכול בידיים ולגמור את כל מה שנשאר על העצמות וגם לכרסם אותן. לכרסם את העצמות בסוף האכילה של העוף זה אולי יותר תענוג מאשר לאכול את הבשר שעל העצמות .אבל מה לי ולכרסום עצמות עכשיו! אפילו את הבשר של העוף הם טחנו בשבילי לדייסה כדי שאוכל לאכול אותו. אני זוכר עד עכשיו את ההרגשה הנוראה של להיות מחוסר עבודה .הייתי צעיר וחזק ,היה לי כוח לעשות כל עבודה וגם את הרצון לכך .אבל לא היה מספיק מקומות עבודה שייתנו לך כמה גרושים בשביל אוכל וקורת גג .הרגשתי כאילו אני שוב בחזרה בליּפנישֹוק .שם לא היה לנו מה לעשות ולכן באנו ארצה .אז מה יצא לנו מכל זה? שוב עמדנו מול שוקת שבורה .באמת היו כאלה שדיברו על חזרה לפולניה ,והיו גם כאלה שבאמת עשו את זה .אני לא חשבתי על זה בכלל .יש לי טבע כזה שאני אף פעם לא מתייאש אפילו שהמצב הוא בכי רע .בכל זאת התחלתי לחשוב על לעזוב את תל אביב מדי וללכת לאחת המושבות ,שם עוד היתה עבודה בפרדסים ובחקלאות .זה לא שהיו במושבות יותר ַּ מקומות עבודה אבל היה שם מצב יותר טוב מאשר בתל אביב ,בה היינו המון מחוסרי עבודה ,ורק לראות את ההמון הזה היה עושה רע על הנשמה. 15 גם אני ייבשתי ביצות ואז שמעתי שמחפשים פועלים ב ַּכבארה .בארץ דיברו אז הרבה על ביצות שצריך לייבש כדי להיפטר מהמלריה ולהכין שטחים לעיבוד חקלאי .אחד המקומות הכי חשובים של ייבוש ביצות היה אז ב ַּכבארה ,על יד זיכרון יעקב ,לא רחוק מהים .זה היה שטח של פיק"א ,החברה של הברון רוטשילד. רוטשילד החליט להשקיע הרבה כסף בייבוש הביצות בשטח הזה והיה על כך הרבה רעש בתל אביב. מחוסרי העבודה דיברו על ַּכבארה בהתרגשות רבה .אמרו שאולי יש כאן מוצא בשבילנו מהבעיה של חוסר עבודה .שמענו שפתחו משרד שמגייס פועלים לעבוד בייבוש הביצות ב ַּכבארה והלכנו להירשם. המחשבה היתה שנלך לעבוד שם כמה זמן ,עד שתהיה שוב עבודה בתל אביב .אף אחד לא חשב על משהו קבוע ב ַּכבארה .כבר התרגלנו לתל אביב והתכוונו לחזור אליה לאחר יעבור זעם. כשהלכתי לעבוד ב ַּכבארה לא תיארתי לעצמי שזה יהיה סוף הפרק של תל אביב בחיים שלי. ַּכבארה לקחה אותי מתל אביב לתמיד .כנראה שתל אביב בכל זאת לא התאימה לי .גדלתי בליּפנישֹוק, שהיא עיירה קטנה ,ממש קטנה .אפילו שחייתי כמה שנים בתור נער בקרמנצ’ּוק ,שהיא עיר גדולה באוקראינה ,זה כנראה לא השפיע עליי .בסופו של דבר ,כשהגעתי לארץ ,בכל זאת נמשכתי למקומות קטנים שדומים לליּפנישֹוק .קודם הייתי בזיכרון יעקב ,שעד היום כולם קוראים לה זיכרון .אחר כך עברתי לכרכור ,מקום עוד יותר קטן מזיכרון ,ושם כבר נשארתי ובניתי את החיים שלי עם פרּומה עד שעברתי לבית האבות .כשהגעתי לזיכרון מתל אביב ,הכול נראה לי מאד דומה לליּפנישֹוק .כך היה גם בכרכור .כנראה שבמקומות קטנים אני מרגיש טוב יותר מאשר במקומות גדולים .במקום קטן כל אחד גר בבית שלו וכולם מכירים את כולם .כמעט כל מי שעובר ברחוב מוכר לך ואתה יכול להגיד לו שלום והוא אולי אפילו יגיד לך שלום עוד לפני שאתה תגיד לו .ואם הוא לא מוכר לך היום הוא יהיה מוכר לך מחר .ואם אתה לא מכיר את כולם אז אתה מכיר את רובם .ולא סתם מכיר ,אתה יודע גם מי החברים שלהם ומי בני המשפחה שלהם .אתה יודע את מי הם אוהבים ואת מי הם לא אוהבים .אתה יודע עם מי הם רבו ,על מה הם שמחים ועל מה הם עצובים .אתה יודע איזה מאכלים הם אוהבים במיוחד .ולכן אתה יודע איך לדבר איתם ומה להגיד להם ומה לא להגיד .וכמובן שאתה יודע באיזה מצב הם ואם הם צריכים עזרה ואיזה .ככה זה היה בליּפנישֹוק ,ככה זה היה גם בכרכור .בתל אביב זה לא היה ככה .בתל אביב הייתי הולך ברחוב ומרגיש קצת לא נעים .אני לא מכיר כמעט אף אחד ,אף אחד לא מכיר אותי ,אף אחד לא אומר לי שלום ,אף אחד לא מחייך אליי ,אף אחד לא עוצר אותי ומספר לי מה היה אתמול בחנות או מה הוא חושב על מה שהיה כתוב בעיתון .איך אפשר לחיות במקום כזה? עיקר העבודה ב ַּכבארה היה לחפור תעלות בשביל צינורות חרס שלקחו את המים מכל מיני 16 מקומות בתוך הביצות אל עבר הים .אמרו לנו שהיה לפני כמה שנים איזה מהנדס ,שבא מחוץ לארץ לעבוד כפועל ב ַּכבארה ,והוא זה שהציע את התוכנית הזאת לנקז בעזרת צינורות חרס את המים של ביצת ַּכבארה אל הים .כל צינור היה עשוי מחלקים חלקים שמתחברים לצינור ארוך ,כמו שיש שמניחים צינורות ביוב ,ולכל צינור כזה היה צריך לחפור תעלה .היינו עומדים בתוך המים העמוקים וחופרים את התעלות ואחר כך מניחים את הצינורות .זו היתה עבודה קשה במיוחד לעבוד כל הזמן בתוך המים .ידענו שהרבה צרות באות מזה שעומדים הרבה זמן במים ,בייחוד במים של ַּכבארה ,שהיו מלאים ביתושים של קדחת .הרבה פועלים חלו בקדחת. בזמן שעבדנו למטה בחפירות ב ַּכבארה היינו גרים למעלה בזיכרון .כל בוקר היינו יורדים מההר ברגל אל הביצות שליד חוף הים .רק לפעמים היינו יורדים בעגלות כשהיה צריך להוריד ציוד .לפנות ערב היינו חוזרים גם כן ברגל .זה לא היה קל לעשות את כל הדרך למעלה אחרי יום עבודה מפרך, אבל אני לא זוכר שהרגשנו אומללים בגלל זה .היינו מרוצים שיש לנו בכלל עבודה וגם שמחנו להיות חבר'ה ביחד .כולנו היינו בחורים צעירים ,ללא דאגות משפחה .זה מה שהיה אז לעשות – לעבוד קשה ולשמוח הרבה .את שני אלה היה יותר קל לעשות ביחד .העבודה וההליכה למטה ולמעלה היו בשבילנו הזדמנות להוציא את המרץ ואפילו היו פעמים רבות שהיינו שרים ,כי ככה זה היה באותם זמנים ,היו שרים בכל הזדמנות. אבל בכל זאת היו כאלה שהיה להם קשה ב ַּכבארה .הגוף שלהם והאופי שלהם לא היו בנויים לעבודה קשה ,גם לא למאמץ הגופני לעלות ברגל לזיכרון בסוף היום .אלה לא החזיקו מעמד וחזרו אחרי זמן קצר לתל אביב .נשארו רק מי שהיה להם גוף חזק ויכלו לעמוד במאמץ הקשה .כל הזמן היו באים פועלים חדשים במקום אלה שעבדו קצת ואחר כך עזבו .לכן היו בארץ הרבה אנשים שהיו מספרים אחרי הרבה שנים שגם הם עבדו ב ַּכבארה וגם הם ייבשו ביצות. בזמן שעבדתי ב ַּכבארה תפסתי שאני באמת מבין החזקים שבחבורה .מי שיכול היה לעבור יום שלם של עבודה עם את חפירה וגם ללכת הלוך וחזור בין זיכרון למעלה על ההר ל ַּכבארה למטה ליד הים ,עבר ,כמו שאומרים עכשיו ,מבחן כושר .בגלל העבודה הקשה ב ַּכבארה הבנתי שאני מוכן לכל מאמץ גופני שיידרש ממני בחיים החדשים בארץ .הרגשתי אז שאני חלק מאלה שהולכים בראש ,אלה שמייבשים את הביצות וגואלים את הארץ ,והם עושים את זה בעבודה פיזית קשה ,כמו שהגויים היו עובדים בחוץ לארץ .זה השינוי הגדול שעבר עלינו פה בארץ .כך הרגשנו אז .עבודה קשה היתה בראש שמחתנו. כשעבדנו ב ַּכבארה היינו רואים די מקרוב את ג'יסר ַא ַּזרקא ,הכפר הערבי הקטן שנמצא לא רחוק מהים .התושבים של ג'יסר נראו מסכנים מאד .הם גרו בחושות קטנות ולא היה להם חוץ מזה כלום ,לא רחובות מסודרים כמו בזיכרון ,לא סוסים ועגלות ,רק חמורים .היה לי עצוב לראות את החושות ואת הילדים היחפים שהסתובבו ביניהן .אפילו אצל האיכרים הכי עניים בחוץ לארץ לא ראיתי עוני כזה .גם ביפו לא ראיתי ערבים במצב שכזה .גם לא ראיתי ביפו הרבה ערבים שחורים ממש כמו אנשים מאפריקה כפי שראיתי בג'יסר .הערבים האחרים בסביבה לא אהבו את הערבים של ג'יסר והם לא היו מקובלים אצלם .הם חיו די לבד בכפר העלוב שלהם שליד הביצות של ַּכבארה .לפני שהתחילו לייבש את ַּכבארה הם גרו ממש בתוך הביצות ואז אמרו להם לעלות אל גבעת הכורכר. רבים מהערבים של ג'יסר עבדו בזיכרון אצל האיכרים .לקראת ערב ,בזמן שאנחנו היינו חוזרים 17 מהעבודה מ ַּכבארה לזיכרון ,עולים בקבוצות קטנות ושרים ,הערבים האלה היו יורדים הביתה אל הכפר שלהם ,חלק בחמורים וחלק ברגל .הם היו מסתכלים עלינו בשקט ולא היו אומרים כלום ,אפילו שידעו קצת עברית כי הם עבדו הרבה שנים בזיכרון .גם אנחנו לא דיברנו איתם כי היינו עסוקים בשירה שלנו .גם אם לא היינו שרים ,על מה היה לנו לדבר איתם .אני חושב שבהתחלה אפילו לא הסתכלנו עליהם .אולי היה קשה לנו לראות ערבים שחורים .אולי קצת פחדנו מהם .גם ערבים וגם שחורים .אבל אחרי כמה זמן התרגלנו אליהם .ראינו שהם דווקא יותר שקטים ויותר מנומסים ממה שחשבנו שהם .אחרי כמה שבועות כבר הסתכלנו עליהם וגם ראינו אותם מחייכים אלינו .עד היום אני זוכר את התדהמה שהיתה לי כשראיתי ,כשהם מחייכים ופותחים את הפה ,שיש להם שיניים לבנות ולשון אדומה בתוך הפנים השחורות שלהם .עד אז חשבתי שאולי השיניים שלהם גם שחורות וכך גם הלשון .בסוף כבר היינו מחליפים איתם כמה מלים כשהם היו יורדים ואנחנו היינו עולים .אבל יותר מזה לא היה קשר. מעניין שדווקא הערבים של ג'יסר ,אלה שהיו הכי מסכנים והכי עלובים בין הערבים בסביבה של זיכרון ,דווקא הם נשארו במקומם בשנת ארבעים ושמונה בזמן מלחמת השחרור .מכל הכפרים הערביים שבסביבה רק הכפרים ג'יסר ופּורידיס נשארו במקומם ,כנראה בגלל ההשפעה של האיכרים בזיכרון ובבנימינה שהיה להם קשר חזק עם הפועלים שלהם שבאו משני הכפרים האלה .ותראה אותם עכשיו! כשנסעתי פעם לרופא בחיפה עברתי ליד ג'יסר ,ופשוט אי אפשר היה להאמין איך המקום הזה השתנה מאז שעבדתי ב ַּכבארה .במקום החושות היו שם בתים רבים ,ולא רק של קומה אחת. 18 איך לא נהייתי איכר בזיכרון כמה זמן אפשר היה לעבוד קשה בחפירות ב ַּכבארה? אפשר לעשות את זה חודשים אחדים אבל אחר כך מתחילים לחפש עבודה במשהו אחר ,יותר קל .התחלתי לחפש משהו בתוך זיכרון עצמה ,אצל האיכרים .אלא שהאיכרים לא אהבו את הפועלים היהודים שעבדו ב ַּכבארה וגרו במושבה .האיכרים לא אהבו את הפועלים היהודים כי נחשבו לחלוצים .בזיכרון ובעוד מושבות ותיקות המילה 'חלוץ' לא היתה נחשבת למשהו טוב ורצוי .להגיד על מישהו שהוא 'חלוץ' זה היה בזיכרון כאילו להגיד עליו שהוא גם יחפן וחסר-כל וגם סוציאליסט רבולוציונר .אבל אני דווקא מצאתי חן בעיניהם של האיכרים והם הזמינו אותי לעבוד אצלם ביקב .הייתי מגלגל חביות ממקום למקום ,הייתי מכניס את הענבים מהעגלות לתוך המיכלים הגדולים של היקב ,הייתי עושה כל עבודה שהיה צריך לעשות ביקב .אני גם יודע למה האיכרים של זיכרון חיבבו דווקא אותי .הייתי חזק וחרוץ ,לא פחדתי מעבודה קשה וידעתי גם איך לדבר איתם .הם חבבו אותי משום שאני סתם טיפוס חברותי ומקובל על הבריות ,כפי שאני חושב שהייתי רוב ימי .הייתי גבר די נאה .היתה לי עדיין רעמת שערות על הראש .הם גם חבבו אותי משום שלא הייתי מדבר איתם על עבודה עברית ועל ההסתדרות .לא הייתי סוציאליסט גדול אפילו שהייתי רשום בהסתדרות .בקיצור ,לא נראיתי בעיניהם כטיפוס של חלוץ. אולי האיכרים בזיכרון אפילו הרגישו שמתחבאת בי נשמה של איכר .אולי לא נולדתי עם נשמה כזו ולא הגעתי איתה ארצה ,אבל באיזה שהוא זמן היא צמחה בתוכי בזמן שהייתי בזיכרון והאיכרים כנראה הרגישו בזה .רציתי לעסוק בחקלאות וזה מה שעשו אז כמעט כולם בזיכרון .נכון ,יכולתי אולי להצטרף לקבוצה שהלכה למושב ,כמו שעשו כמה מהפועלים שעבדו איתי ב ַּכבארה ,אבל אותי כל השיתוף הזה שיש במושבים לא משך אלא דווקא להיפך ,דחה .מצא חן בעיניי שבזיכרון כל אחד עוסק בשלו ואף אחד לא נכנס ל'קישקעס' של השני בכל מיני עניינים .מי שעובד קשה ומצליח ,מה שהוא השיג נשאר שלו ,ואף אחד לא מבלבל לו את המוח עם שיתוף וערבות הדדית .החבר'ה החלוצים היו מדברים כל הזמן על שיתוף וערבות הדדית אבל אני אמרתי לעצמי שזה לא בשבילי ושאם אני רוצה לעסוק בחקלאות אז כדאי לי לנסות ולהיות איכר כמו בזיכרון. הרעיון להיות איכר התחיל למצוא חן בעיניי ,אבל זה לא היה פשוט .מאז שגדלתי היתה אצלי המחשבה שאיכרים הם תמיד גויים .ולא רק שהם גויים הם גם 'עם-הארצים' וכל מה שהם יודעים, חוץ מלעבוד בחקלאות ,זה להשתכר ביום ראשון ולהרביץ מכות .אני מוכרח להגיד שבהתחלה, 19 כשנפגשתי בפעמים הראשונות עם איכרים בזיכרון ,ראיתי ושמעתי אותם ,ובייחוד שמעתי איך הם מדברים יידיש וערבית ביחד ,היתה לי הרגשה מוזרה ,שמשהו פה התקלקל עם היהודים והם הולכים ונעשים קצת כמו גויים .ואני לא התכוונתי שהם לא שומרים שבת או כשרות .להפך ,בזיכרון דווקא שמרו את השבת והלכו לבית כנסת יותר מאשר במקומות אחרים בארץ ישראל. במשך הזמן האיכרים של זיכרון הזכירו לי יותר ויותר את היישובניקים בחוץ לארץ ,אותם יהודים שלא גרו בתוך העיירה שלנו אלא בכפרים שמסביב ,יחד עם הגויים .הם היו בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים קטנים אבל חלק מהם היו אפילו חקלאים או שעבדו ביערות .בחגים היו היישובניקים באים אל העיירה להעביר את החג .הם היו מאד נחמדים אלינו הילדים .הם היו קצת כבדים ואיטיים אבל נראו הרבה יותר בטוחים והרבה יותר שמחים מהרבה אנשים שגרו בתוך ליּפנישֹוק .תמיד גם היה נדמה לי שהם הרבה יותר גדולים וחזקים .בעיירה לא כל כך החשיבו אותם כי הם לא היו מלומדים מפני שלא היה להם חדר לילדים ובית מדרש למבוגרים .אבל אני דווקא אהבתי להסתכל עליהם כשהייתי ילד .כשהייתי כבר בחור אהבתי להתחבר עם הבנים הגדולים שלהם. הרגשה כזו היתה לי גם בזיכרון. וכך ,ככל שהייתי יותר זמן בזיכרון התחלתי להרגיש שאני יותר ויותר בצד של האיכרים ופחות בצד של הפועלים .האיכרים עבדו קשה אבל היה להם בית ואדמה משלהם והילדים שלהם נולדו בזיכרון .הם היו יכולים להגיד; "זה המקום שלי וכאן אני חי כבר הרבה שנים" .היו שם אנשים שנולדו וגדלו על האדמה שלהם ,וזה היה משהו שעשה עליי הרבה רושם .החלטתי שאני אחפש לי דרך להיות איכר בזיכרון. אבל לא נולדתי בן של איכר ואיך הייתי יכול להשיג לי אדמה משלי .אז חשבתי שאולי יהיה לי מזל ואתחתן עם בת של איכר .זה לא היה קל ,ואני לא זוכר שהיתה שמחה גדולה אצל המשפחות של האיכרים כאשר מקרה כזה היה קורה לעתים רחוקות בזיכרון .רק צרות היה מזה .אבל בכל זאת חשבתי על כך ,אלא שבעניינים האלה מחשבה לא מספיקה ,צריך גם מזל .ובאמת ,כמעט שהיה לי מזל כזה .היתה בחורה אחת מזיכרון שהתעניינה בי .נפגשנו הרבה פעמים .אפילו הלכנו פעם לטייל יחד עד לשוני ,הבניין הגדול והישן ליד נחל תנינים .זה כשלעצמו כבר היה סימן שמשהו קורה בינינו .ובאמת משהו קרה .התקרבנו .בסוף אפילו הלכנו להצטלם ביחד אצל קריסטל ,הצלם שהיה אז בזיכרון ,ויצאה לנו תמונה משותפת .שנינו היינו יפים בתמונה ונראינו כמו זוג .שלחתי את התמונה למשפחה שלי בליּפנישֹוק כדי שיראו שאחרי כמה וכמה שנים בארץ סוף-סוף בכל זאת יש לי מישהי של ממש. אני מוכרח לומר כי לא היה קל לנו הבחורים באותן השנים .אז זה לא היה כמו עכשיו כאשר יש יותר רווקות מאשר רווקים .אז היינו בעיקר בחורים שבאו לארץ .הבחורות לא מהרו לבוא ארצה רטיפיקטים בקלות .לחלק גדול מאיתנו היה קשה למצוא בת זוג כדי להתחתן כי ַּ וגם לא נתנו להן ס לא היו מספיק בחורות .אפילו היו בינינו כאלה שכתבו לחוץ לארץ כדי לחפש איזה שידוך בין הבחורות שהכירו לפני שנסעו ארצה או אצל בחורות אחרות ,כי פה לא היה קל למצוא שידוך .השנים עברו .כבר הייתי חמש שנים בארץ והגעתי לגיל עשרים ושש ועדיין הייתי רווק ,וכך היו רבים כמוני. לכן ,כשסוף-סוף מצאתי לי בת זוג בזיכרון ,והעסק היה כבר די רציני ,הייתי שמח מאד ,מה גם שהיא היתה בת של איכר מהמקום וזה היה חלום של רבים מאיתנו הפועלים .אבל אחר כך הכול פתאום התפרק .היא אמרה שהיא נוסעת לחוץ לארץ ללמוד משהו וזהו .אולי במשפחה לחצו עליה .אולי 20 בסוף היא לא רצתה מישהו שאין לו אדמה או בית והוא סתם פועל .אולי בסוף לא מצאתי חן בעיניה ולא היה לה נעים להמשיך להישאר בזיכרון אז היא נסעה לחוץ לארץ ללמוד .את הבחורה ההיא מזיכרון לא ראיתי יותר אף פעם ואני אפילו לא יודע מה קרה לה ,אך היא בכל זאת היתה חלק מהחיים שלי ,ואי אפשר לי שלא לזכור אותה. עד מהרה הבנתי שבזיכרון הכול תפוס ואני צריך לחשוב על מקום אחר אם אני רוצה להיות איכר ולא להישאר פועל .גם אחרי כל מה שהיה עם הבחורה ההיא לא היה לי חשק להישאר בזיכרון. כולם שואלים אותך ,מעירים לך ,אפילו רק מסתכלים עליך כאילו אומרים לך שהם זוכרים שהיה לך כאן קשר חזק עם מישהי ולא יצא מזה כלום .החלטתי לחפש לי מקום אחר .יום אחד בא מישהו לזיכרון ואמר שבנתניה ,כשנתניה היתה אז אולי בת שנה ,מחפשים מתיישבים .יש כאלה שבאים לשם ממושבות אחרות ,בנים של איכרים ,אבל יש גם כאלה שבאים מתל אביב והסביבה .אז יום אחד הלכנו כמה חבר'ה מזיכרון לראות מה קורה בנתניה .היה שם אחד בן-עמי ,שלימים נעשה ראש העיר, והוא דיבר איתנו על מעלותיה של המושבה החדשה ,איך היא תהיה למושבה חקלאית משגשגת .אבל אנחנו הסתכלנו מסביב וראינו הרבה חול .רק פה ושם אפשר היה לראות קצת אדמה של ממש ,וגם היא היתה די חולית .אמרנו; "איך אפשר לטעת כאן כרמים או פרדסים ואיך אפשר לגדל כאן ירקות ופירות? אין לזה שום סיכוי" .ועוד אמרנו; "הם פה רחוקים מכל מקום .בשביל להגיע למקום הזה צריך לנסוע לטול כרם בעגלות ואחר כך לנסוע באוטובוס לראש העין ומשם לפתח תקווה ואחר כך לתל אביב" .חזרנו לזיכרון משוכנעים כי כל הסיפור הזה של נתניה נידון לכישלון .מה כבר יכול היה לצאת מכמה בתים על החולות. היום ,כשאני חושב על זה ,אני פשוט לא מבין איך לא ראינו את הנולד ,איך לא הבנו מה באמת הולך להיות בנתניה ,איך זרקנו את ההזדמנות הזאת .מגרש בנתניה שווה היום הון .המגרשים שהציעו לנו במחיר נמוך מאד ,ושאמנם לא היה לנו עם מה לשלם עבורם באותו רגע ,היום הם ממש במרכז העיר .אם אז ,כשבאנו מזיכרון ,המקום בנתניה היה מוצא חן בעיניי והייתי מאמין שמשהו באמת יצליח כאן ,הכול בחיים שלי היה נראה אחרת .לא הייתי מגיע לכרכור ולא הייתי פוגש את פרּומה וכנראה שגם לא הייתי נוטר וחקלאי .מי יודע ,אולי הייתי פותח חנות בדים כמו שהיה לנו בליּפנישֹוק. בנתניה יש היום הרבה חנויות .רבים מהוותיקים שם עברו למסחר אחרי שהחקלאות ירדה ,וגם אני הייתי ,אולי ,הולך בדרך זו .ואולי הייתי נעשה קבלן בניין .כשנתניה התחילה להתפתח בקצב מהיר, ניבנו בה בניינים רבים והיו בה כאלה שבמשך הזמן הפכו מפועלי בניין לקבלני בניין ,ואפילו התעשרו. אם הייתי עובר מזיכרון לנתניה ולא לכרכור אולי הייתי יכול גם אני להיות קבלן .בכרכור לא היו הזדמנויות כאלה .גם מעט חנויות היו בה; מכולת ועוד מכולת ,מספרה ,חנות כלים וחנות ירקות ועוד קצת .הייתי יכול לעזוב את כרכור ולעבור לנתניה כשהתחיל להתברר שנתניה מתפתחת מהר ,אבל לא עשיתי את זה .נשארתי בכרכור עם החקלאות ,עם הנוטרות ,ואחר כך עם העבודה בבניין .כנראה שזה היה הגורל שלי .כנראה שזה מה שהתאים לי .למה אני שואל את עצמי עכשיו שאלה משונה מה היה קורה אילו הייתי נשאר בנתניה באותו יום שהלכנו לשם מזיכרון כדי לבדוק אם כדאי להתיישב שם? לא התיישבתי בנתניה אלא בכרכור וכך זה כנראה היה צריך להיות. אבל כנראה שבכל זאת אני לא יכול להשתחרר מההרגל שלי לחשוב מה היה קורה אילו .למשל, אילו הייתי נשאר בתל אביב ולא עובר לזיכרון בזמן המשבר בתל אביב ,אולי הייתי היום עשיר כמו 21 אהרקה אחי .הקרקעות והבתים נעשו במשך הזמן הרבה יותר שווים בהשוואה למה שקרה בכרכור. בכרכור היה לי הרבה יותר אדמה מאשר לאחי אהרקה ובכל זאת ,כאשר מכרתי בקושי יכולתי לקנות דירה בירושלים ,מתוך כוונה להיות בעתיד ליד הבן והמשפחה שלו ,אבל בסוף זה לא קרה ונשארנו בכרכור .ואילו אהרקה יכול היה עם מגרש קטן בתל אביב לבנות בניין גדול ולתת לנכדות שלו דירות וגם לעזור לבת לקנות דירה ועוד. בזיכרון לא נשארתי הרבה שנים ועברתי לכרכור .עברתי לכרכור כי בזיכרון היו דיבורים שבכרכור מוכרים לפועלים מגרשים והחלטתי לנסות את מזלי שם .מה שמשך אותי לכרכור זה הפרדסים .פרדסים היו משהו די חדש בארץ ,משהו שהיו לו באותו זמן הרבה הבטחות .היתה הרגשה שהעתיד טמון בפרדסים .חשבו שבפרדסים תהיה עבודה לפועלים יהודים .גם אמרו שמי שיצליח שיהיה לו פרדס קטן יוכל להתקיים מזה אפילו שזה יהיה רק באופן חלקי. וגם היתה עוד סיבה למה באתי לכרכור .היו בה הרבה ליטוַּוקים ,ובמיוחד מהעיר גרֹודנֹו ,שלא היתה רחוקה מליּפנישֹוק .לכן כבר מההתחלה כרכור היתה מאד מתאימה לי .הרגשתי מיד בבית. הרגשתי שאני שייך למקום ושהמקום שייך לי .האנשים מגרֹודנֹו דיברו את אותה יידיש ,כמו שדיברו אצלנו בעיירה וגם את אותה העברית .גם ההומור היה אותו הומור .ידענו את אותם השירים ואכלנו את אותם המאכלים .הגעפילטע פיש שלנו היו מפולפלים ולא ,חס ושלום ,מתוקים ,כמו אצל היהודים פולנים והיהודים מגליציה .הרגשנו שאנחנו מאותו מקור .הרגשנו שזו המושבה של אנשים כמונו .נכון שליהודים מאנגליה שקנו את האדמות בכרכור דרך 'אחוזת לונדון' היו את הבתים הכי גדולים ,את המגרשים הכי גדולים ואת הפרדסים הכי הגדולים ,אבל אנחנו היינו אלה שבנינו להם את הבתים ועבדנו בשבילם בפרדסים ,ולכן את המושבה אנחנו בנינו ופיתחנו ולכן היא בעצם גם שלנו ולא רק של היהודים מ'אחוזת לונדון' ,שרובם לא הגיעו להתיישב במושבה. 22 הייתי טוב בעבודה עם טורייה איך שהגעתי לכרכור התחלתי לחפש עבודה .העבודות העיקריות שבשבילן חיפשו בחורים חזקים היו הניכוש וההשקיה .ניכוש היה עבודה פשוטה ולא היה צריך לדעת הרבה .עובדים בפרדס לפי שורות ומנכשים עם הטורייה את העשבים שגדלו בין העצים .השקיה זה כבר יותר מסובך וצריך לדעת את העבודה .היום לא משקים כמו שהשקו פעם .היום שמים ממטרות גבוהות ומורידים מלמעלה גשם על העצים .בזמני היו משקים בצלחות .לכל עץ היתה צלחת מרובעת של ארבעה על ארבעה מטר .היה צריך להביא מים לכל צלחת וצלחת דרך תעלות עפר קטנות שעברו בין הצלחות .המים היו מתחילים לזרום בתעלה מהברז הראשי שבקצה הפרדס עד לצלחת הראשונה .אחרי שהצלחת הזו התמלאה היינו סוגרים עם הטורייה את הכניסה אליה מהתעלה ,ופותחים את המעבר בתעלה בכוון הצלחת השנייה .אחרי שהצלחת השנייה התמלאה היו עושים אותה עבודה עם הטורייה ומעבירים את המים לצלחת השלישית ,וככה ממשיכים עד שגומרים למלא מים בכל הצלחות שמשני צדי התעלה .אחר כך עוברים לתעלה הבאה ושוב מתחילים למלא את הצלחות שמשני הצדדים .ושוב עוברים לתעלה נוספת עד שגומרים להשקות את כל הצלחות .בפרדס גדול ההשקיה בצלחות היתה יכול לקחת כמה ימים .אחרי הפסקה של כמה ימים חוזרים עוד פעם אל התעלה הראשונה ומתחילים שוב בצלחת הראשונה .עצי ההדרים אוהבים הרבה מים וברוך השם בכרכור היו הרבה מים טובים. הייתי נהנה לראות אל המים נכנסים אל הצלחת ומתפשטים לכל הכיוונים עד שהיתה נוצרת בריכה קטנה של מים מסביב לעץ .המים היו ממשיכים לעלות בתוך הצלחת ,ואיתה היו עולים וצפים העלים היבשים שהיו בה ,עד שהגיע הזמן להעביר את המים אל הצלחת הבאה .היה חשוב לעשות את זה בזמן לפני שהמים יפרצו החוצה ויהיה בלגן בהשקיה .לכן ,בעבודה הזו היה צריך כל הזמן לשים לב .אם רצית לשמור על המקום שלך בעבודת ההשקיה ,היית מוכרח להשגיח על המים .אם יראו שאתה לא שם לב ייקחו מישהו אחר לעבוד במקומך או יחזירו אותך לניכוש ,שזו עבודה קשה ללא הפסקה בהשוואה להשקיה ,עבודה שיש בה הפסקה בין צלחת לצלחת. גם בניכוש וגם בהשקיה צריך היה לדעת לעבוד עם טורייה .צריך ידיים חזקות וצריך גב שיכול להתכופף תוך כדי עבודה מבלי שהוא נשבר אחרי זמן קצר .בעניין הזה נעזרתי בידיים החזקות שירשתי מהמשפחה שלי .גם הגב שלי היה בסדר ,לפחות בשלושים השנים הראשונות של עבודה גופנית .עבודה עם טורייה זו עבודה של ממש .מי שלא עבד עם טורייה במשך שמונה שעות ביום ,יום אחרי יום ,לא יודע מה זאת באמת עבודה .איך אפשר לקרוא עבודה לישיבה ליד שולחן בבנק או 23 במשרדים של המועצה המקומית? אני מתגעגע פתאום לעבוד עם טורייה .אני זוכר בעונג איך ב ַּכבארה הייתי מניף את הטורייה באוויר ומוריד אותה בכוח אל תוך האדמה .הסכין של הטורייה היתה חותכת את האדמה כמו שחותכים גוש גבינה צהובה .אדמה קצת כבדה ,כשהיא גם קצת לחה, היא ממש כמו גבינה צהובה בשביל הטורייה ,והטורייה בשבילה פשוט סכין .אבל כשהאדמה יבשה מאד ,ובמיוחד כשהיא אדמה כבדה או אדמת חמרה ,הטורייה הופכת אז למכוש ואולי אפילו גרזן. מכים עם הטורייה באדמה אך חודרים בקושי ,כאילו מכים באבן .הטורייה קופצת בחזרה ורעד עובר בידיים .בעבודה עם טורייה באדמה קשה אין את התענוג הזה של חיתוך עמוק ומהיר של האדמה ,אך, בכל זאת ,יש סיפוק כשאחרי מכות רבות ,כל פעם קצת ,חופרים בור או תעלה ואפשר לראות תוצאות של ממש .זו הרגשה אחרת ,קצת דומה להרגשה שיש כאשר מכים עם גרזן על ענף עץ .מכים ומכים ומתקדמים לאט בתוך הענף עד שהוא נחתך כולו ונופל מהעץ. הרגשה אחרת היא לגרור חול עם טורייה .את זה הרגשתי עוד בתל אביב כשעבדתי שם בבניין מיד לאחר שהגעתי ארצה .כאשר היינו מכינים בטון היה צריך לגרור חול מערמות החול אל המקום שבו מערבבים אותו עם מלט ועם חצץ ועושים ערימה גבוהה של חומר .אחר כך עושים גומה קטנה בראש הערימה ,שופכים לתוכה מים ומערבבים אותם עם התערובת של החול ,החצץ והמלט עד שמקבלים בטון .את כל העבודה הזאת היינו עושים עם טורייה ועם את .לא כל אחד יודע איך לעשות בטון כמו שצריך .אני ,שהטורייה והאת היו הרבה שנים חלק ממני ,הייתי אחד המומחים לערבוב בטון. אני זוכר את ההרגשה הטובה של ללכת לאט הביתה אחרי העבודה עם טורייה על הכתף .זה היה כמו שמישהו הולך עם הרובה שלו אחרי שנגמר הקרב ,אחרי שהסתיימה המשמרת .לפעמים הייתי תולה את תיק האוכל על מקל הטורייה והולך לי לאיטי ,כשהתיק מתנדנד לו מצד אל צד .אני לא הייתי היחידי .כך עשו רבים מהפועלים שעבדו בפרדסים או בשדות .לכל אלה הטורייה היתה ציוד אישי שלהם שלוקחים לעבודה בבוקר ומחזירים הביתה בערב .כך גם חיפשנו עבודה .היינו הולכים לכל מיני מקומות לשאול אם יש עבודה בפרדס ותמיד הטורייה התלוותה אלינו ,מוכנה ומזומנה לעשות כל מה שהיא יכולה. לפעמים ,כאשר היה צריך לחכות זמן רב במקום אחד ,הטורייה הפכה לכסא .תוקעים את המקל שלה באדמה ויושבים על הסכין .הייתי תמיד נזכר בזה כאשר מדי פעם ראיתי בבית האבות את התל אביבי ההוא ,שהיתה לו פעם חנות צילום .היה לו מקל הליכה שגם יכול היה להיפתח לכסא .מקל ההליכה שלו הוא דו-שימושי ,גם להישען עליו וגם לשבת עליו .גם הטורייה שלי היתה דו-שימושית, ואפילו יותר מזה; עם הטורייה אפשר להשתמש כפטיש גדול .כשצריך לתקוע עמוד ,למשל ,עמוד ברזל של גדר ,מה יותר פשוט מאשר להכות בו באמצעות הצד השני של הטורייה .יש שם בליטה מרובעת שנראית כמו קצה של פטיש ומי שיודע מה לעשות עם הצד השני של הטורייה לא צריך להביא איתו פטיש .לפעמים הייתי אפילו משתמש בטורייה כדי לדפוק מסמרים גדולים בתוך קרש עץ .זה היה בדרך כלל עובד. כשבאתי לכרכור עם טורייה על הכתף חשבתי שאמצא עבודה בפרדסים ,אבל זה לא היה פשוט. בפרדסים יש הרבה עבודה עונתית ,בעיקר בזמן הקטיף והאריזה ,אבל בשאר החודשים לא צריך הרבה עובדים .העצים גדלים מעצמם ורק צריך להשקות אותם מדי פעם .בין לבין צריך גם לשים זבל ולנכש 24 עשבים מסביב לעצים .בעבודות האלה או שהיו עובדים יהודים שכבר תפסו את המקומות או שהיו עובדים ערבים .הערבים עבדו יותר בזול וגם יותר קשה מהפועלים היהודים ולכן היה כדאי לבעלי הפרדסים להעסיק ערבים .זה לא היה חדש בשבילי .מאז שהגעתי ארצה ,מצאתי שאנחנו ,הפועלים היהודים ,צריכים להתחרות עם פועלים ערבים .גם בתל אביב ,שקראו לה העיר העברית ,היתה בעיה כזו בעבודות הבניין .ובזיכרון גם כן היה כך ,ואפילו עוד יותר .ערבים מהכפר פורידיס ומכפרים אחרים בסביבה ,כמו ַּס ַּבארין וסינדיאנה ,שכבר מזמן אינם ,עשו הרבה מהעבודות של האיכרים .חלק מהערבים היו באים כל יום מהכפרים שלהם אבל אחרים היו גרים ברפתות ובחצרות של האיכרים וחוזרים למשפחות שלהם רק פעם בשבוע. כשראיתי שגם בכרכור יש פועלים ערבים בפרדסים ,ושלא תמיד יש עבודה לפועלים יהודים, אמרתי שכדאי לי לנסות לעבוד בבניין ,כמו שעשיתי בתל אביב .אבל גם זה לא היה פשוט כי היו כמה משפחות של פועלים יהודים שכבר תפסו את רוב המקומות .גם לא הייתי מומחה בשום עבודה בבניין .טייח לא הייתי ,ולא כל אחד יכול להיות טייח .גם רצף צריך להיות מקצועי .אפילו להניח לבנים או בלוקים כדי לבנות קיר ישר לא למדתי אף פעם .נגרות בניין בכלל לא ידעתי .כמו שכבר סיפרתי ,מה שעשיתי בתל אביב בזמן שעבדתי בבניין זה היה או לערבב את הבטון לפני היציקה, לסחוב לבנים ולהגיש טיט .עד שהספקתי ללמוד משהו בעבודות הבניין ,כבר עברתי ל ַּכבארה ושם היתה לי הזדמנות לעבוד עם את חפירה וטורייה בייבוש הביצות .לא היו אז דחפורים ומחפרים .רוב העבודה נעשתה בידיים .עמדנו בשורה ,זה ליד זה ,או זה מאחורי זה ,וחפרנו תעלות עם את חפירה. בשביל לחפור עם את חפירה צריך רגל ימין חזקה ולי ,ברוך השם ,היתה רגל כזאת .קודם אתה תוקע קצת את האת באדמה ואחר כך לוחץ עם רגל ימין כדי להחדיר אותה עמוק אל תוך האדמה .ואז בא תור הידיים .בערת הידיים מזיזים את האדמה ממקומה על ידי דחיפת המקל של האת כלפי מטה. האדמה נקרעת ממקומה ואז אפשר להעביר אותה עם האת למקום אחר ,הצידה או למעלה ,או לתוך עגלה או מריצה .מהניסיון שרכשתי בעבודה באת חפורה ב ַּכבארה צמח העניין של חפירת ג’ֹורֹות בכרכור וזה מה שעשיתי כמה זמן כדי להתפרנס. פעם לא היו צינורות ביוב בכרכור כמו שיש היום .ליד כל בית היה צריך שיהיה ג’ֹורה ,מה שקוראים בור סופג בעברית .לשם הזרימו את מי הביוב אחרי שהם עברו ב'ספטינג' .ה'ספטינג' זה בור קטן מבטון שאליו זורם הביוב לאחר שהוא יוצא מהבית .שם החומר של הביוב מתפרק .החומר הכבד שוקע ב'סּפטינג' והמים של הביוב זורמים הלאה אל הבור סופג ,בו הם נספגים לאט-לאט בתוך האדמה .ראיתי שחפירת ג’ֹורֹות זה יכול להיות משהו טוב בשביל הפרנסה והתחלתי בזה יחד עם לפנד ,שנשאר בכרכור .עשינו קבוצה בריש וקרביץ ,שאחר כך הלכו להתיישב במושב עין עירון ,ועם ז ַּ לחפירת ג’ֹורֹות .היינו אז חברים מאד טובים ,מחפשים איך להתפרנס אבל גם מבלים הרבה ביחד. העבודה בחפירת הג’ֹורֹות קרבה אותנו עוד יותר והחברות נמשכה עוד שנים אחר כך ,אפילו שכל אחד הלך לדרכו לעשות משהו אחר .ככה זה היה איתנו פה בארץ .בהרבה מקרים העבודה המשותפת היא שעשתה אותנו חברים זה עם זה. ג’ֹורה זה לא סתם בור .איש אחד לבדו לא יכול לחפור אותו .צריך לפחות שניים לעבודה כזאת, ועוד יותר טוב שלושה ,כי צריך שיתוף פעולה .הבור צריך להיות גדול ועמוק .אבל רק בהתחלה אתה יכול לחפור לבד ולזרוק את העפר החוצה .כאשר אתה מגיע יותר עמוק אתה כבר לא יכול לעשות 25 מדי בשביל זה .אבל כל זאת לבד ,כי כבר אי אפשר לזרוק את העפר אל מחוץ לבור .הבור נעשה גבוה ַּ הקונץ הוא לחפור בור סופג מספיק עמוק שיספיק להרבה שנים .איך עושים את זה? עובדים במדרגות .זה שעובד במדרגה נמוכה יותר זורק את העפר למי שעומד על המדרגה גבוהה יותר ,וזה זורק הלאה החוצה ושם למעלה עומד השלישי ומסלק הצידה את מה שנזרק כדי שיהיה מקום לזרוק מלמטה עוד עפר .כך אפשר לחפור לעומק כפי שצריך .תמיד צריך לדעת איך להשאיר מדרגות כדי שאפשר יהיה לעבוד בקבוצה וגם לצאת מהבור בסוף היום ולחזור למטה למחרת בבוקר עד שגומרים את כל החפירה. וגם אז זה לא נגמר .צריך לרפד את הבור בבלוקים מיוחדים של בטון שמחזיקים את הקירות של האדמה כדי להבטיח שלא יקרסו פנימה לתוך הבור .בבלוקים האלה יש חורים ודרכם מי הביוב נספגים לתוך האדמה .ועוד משהו חשוב ,היה צריך להקפיד לחפור את הבור בשיפוע קל .אסור שהקירות יהיו ישרים וזקופים כי הבלוקים יחד עם האדמה יכולים ליפול פנימה .היינו עובדים עם חוט אנך כדי לשמור כל הזמן על שיפוע .בסוף גם היה צריך לדעת איך לכסות את הבור עם קרשים ובטון ועל זה אדמה כדי שלא ירגישו שיש שם בור סופג ,אבל גם שלא יהיה מסוכן ללכת עליו. בקיצור ,לחפור ג’ֹורֹות זה לא סתם ,זה עניין מקצועי ,ואנחנו בהחלט היינו מקצועיים .אפילו היתה לנו באותו זמן גאווה של חופרי ג’ֹורֹות ,כמו שיש גאווה של טייחים או של רצפים .כל אלה הם לא סתם פועלים אלא עובדים מקצועיים .וכך ,דווקא דרך חפירת ג’ֹורֹות של ביוב התקדמתי באופן מקצועי וגם למדתי כמה חשוב לעבוד בקבוצה .לי זה גם היה נעים לעבוד ביחד ,אהבתי את זה .זה התאים לאופי שלי. היום כבר לא רואים פועלים חוזרים מהעבודה עם טורייה על הכתף .מכונות עושות היום את רוב העבודה שפעם היו עושות טוריות ואתי חפירה .מזל שלא היו אז מכונות .איך היינו מתפרנסים? לא היה אז דמי אבטלה כמו שיש היום ואם לא היתה עבודה בטורייה או באת חפירה ,לא היתה לנו פרנסה .אם ב ַּכבארה היתה מכונת חפירה של תעלות ,כמו שיש היום ,לא היה לנו מקום עבודה בזמן שהיה חוסר עבודה בתל אביב .אם בתל אביב כשבאנו מחוץ לארץ היו כבר מכונות שמערבבות בטון, כמו שיש עכשיו ,היינו אולי נאלצים לעזוב את הארץ ,כמו שעשו אז כמה אנשים .באותם ימים הטורייה והאת היו ההצלה שלנו .לא לחינם היו שירים של חלוצים ששרו גם על הטורייה והאת ולא רק על המחרשה .עכשיו ,מהמיטה במחלקה הסיעודית הכול נראה לרגע רחוק ובלתי יאומן .קשה להאמין שגוש הבשר הזה יכול היה לחפור בורות ותעלות ולערבב ערמות ענקיות של חצץ ,חול ומלט. 26 מצאתי אישה ואדמה בכרכור הלכתי מזיכרון לכרכור לחפש עבודה ומצאתי אישה ונולד לי בן ,ועם האישה באה גם אדמה ,ועם האדמה באו בית ופרדס .אחרי הפרדס באו תפוחי אדמה ועוד גידולים אחרים .גם הייתי נוטר ופועל בניין .בכרכור מצאתי את החיים שלי .לכן כשהיו שואלים אותי לשמי בכל מיני הזדמנויות הייתי אומר; "שמי חיים גּוטלבסקי כרכור" .כן ,כרכור היתה חלק מהשם שלי .כל המקומות האחרים שגרתי בהם לפני שבאתי לכרכור היו זמניים בלבד בחיים שלי. היסוד של החיים שלי פה בארץ היתה הפגישה הראשונה שלי עם פרּומה בשנת שלושים ואחת .כל מה שקרה לי אחר כך היה קשור בפגישה הזאת בצריף של פרֹוינד בכרכור ,לשם היו באים הפועלים הצעירים לאכול .פרּומה באה אל הצריף עם שימקה ,האח שלה שכבר גר בכרכור כמה זמן. לא האמנתי שיש בחורות כאלה .היא היתה אחרת מכולם .היה נדמה לי שהיא ירדה מהמסך של הסינמה .כך היא נראתה לי עם היופי שלה ,אבל בעיקר עם הבגדים שאף אחת בכרכור לא היתה לובשת ,וגם אף אחת בזיכרון .גם בתל אביב לא ראיתי בחורות כאלה אלא רק בבית המלון שאכלתי בו עם הדוד ,אבל אלה היו תיירות ,אני חושב ,ולא מקומיות .היינו רגילים לבחורות שבאו מפולניה ושהיו לבושות כמו פועלות או חלוצות .לא היינו רגילים שיסתובבו בינינו בחורות שלבושות כמו שחקניות קולנוע .לא יכולתי להוריד את העיניים מהיצור הזה שבא מאנגליה .אני מתרגש עכשיו כשאני נזכר באותו ערב .גם לה קרה משהו כשהיא פגשה אותי .אומרים שישנה אהבה ממבט ראשון ולנו זה כנראה קרה באותו ערב בצריף של פרֹוינד .משהו כזה לא קורה לבן-אדם אלא לעתים נדירות ואולי רק פעם אחת בחיים .לא תמיד יוצא מזה קשר של חתונה .לנו יצאה מזה חתונה אחרי שנתיים. כבר בפגישה הראשונה פרּומה סיפרה לי על הנסיעה שלה לארץ ישראל .אני זוכר עד היום את כל מה שהיא סיפרה לי על הנסיעה הזאת .היא נסעה מאנגליה לצרפת באנייה ואחר כך בתוך צרפת ברכבת דרך פריז למרסיי ,שם חיכתה לאנייה שתיקח אותה לאלכסנדריה .בפריז היא עזרה לאישה יהודיה שרק דיברה יידיש ולא ידעה להתמצא בתחנת הרכבת .האישה ההיא היתה ממש אבודה ובכתה .פרּומה ריחמה עליה ושאלה אותה ביידיש השבורה שלה מה היא מחפשת ולפי זה היא הלכה ובדקה מה האישה הזאת צריכה לעשות .פרּומה סיפרה בגאווה שמה שנתן לה את האפשרות לעזור לאישה המסכנה ההיא היתה היידיש המעטה שהיא עדיין זכרה מפולניה אחרי כמה שנים שהיא והמשפחה שלה גרו באנגליה .אילו היא לא היתה זוכרת את היידיש האישה הזאת היתה הולכת לאיבוד .פרּומה המשיכה לספר את הסיפור הזה הרבה פעמים .היא היתה מאד גאה בכך שהיא עזרה למישהי בעיר שהיתה זרה גם לה ,ובכל זאת היתה לה תושייה .היא גם היתה אומרת תמיד שטוב שיהודי יודע יידיש כי כך הוא יכול לסמוך על עזרתם של יהודים .אבל אני חושב שמה שהיה חשוב זה 27 שהיתה לה תושייה .היא היתה כזאת .תמיד ידעה לעשות את מה שצריך. ממרסיי האנייה לקחה את פרּומה לאלכסנדריה .ככה היו עושים הרבה אנשים שלא רצו לרדת ביפו בגלל הסירות שמובילות את הנוסעים אל החוף .באלכסנדריה היא היתה כמה ימים ושמה הכירה מישהו שקראו לו ַּמקס .היא עשתה עליו רושם גדול והוא התעניין בה מאד ואפילו נתן לה כרטיס ביקור שלו וגם תמונה .אולי הציע לה להיות חברים ואפילו יותר מזה .היא שמרה על הכרטיס ועל התמונה כל החיים שלה ,וכל פעם שהיה לה רע בכרכור ,ובמיוחד איתי ,היא היתה מדברת על האיש ההוא ,מקס ,שהיא פגשה באלכסנדריה ,כאילו הוא עוד מחכה לה שם כל השנים האלה .אולי היא שמרה על הכרטיס ועל התמונה גם כדי להזכיר לה שפעם היא היתה אישה מושכת שאפילו גבר אלגנטי בעיר גדולה כמו אלכסנדריה התאהב בה מיד. מאלכסנדריה המשיכה פרּומה לפורט סעיד ומשם היא לקחה את הרכבת עד חדרה .מתחנת הרכבת בחדרה לקח שימקה את פרּומה לכרכור עם האוטובוס של מורי .עוד לא היה קואופרטיב אגד ולכל מיני אנשים היה אוטובוס או שניים .למורי ,הבן של בנדס מ'אחוזת לונדון' שבנה בית יפה בכרכור ,היה אוטובוס שהוביל אנשים מכרכור ופרדס חנה לחדרה ובחזרה .כעבור יום פגשתי את פרּומה אצל פרֹוינד. פרּומה חזרה לאנגליה אחרי כמה שבועות ואני נשארתי בכרכור .אבל לא נשארתי לבד .נשארתי עם התקווה ועם ההמתנה .כולם בכרכור כבר ידעו שיש לי קשר עם האחות היפה של שימקה שבאה לביקור ובלבלה את הראש לכמה בחורים .חיכיתי לפרּומה בסבלנות .היא גם היתה בחורה מושכת וגם לאבא שלה היו אדמות בכרכור .אבא שלה קנה אדמה בכרכור כמה שנים אחרי שבא מפולניה לאנגליה כדי להיות לקבל משרה של חזן ושוחט בעיר סוֹונזי .הוא הצטרף ל'אחוזת לונדון' וקנה אדמה בכרכור. שימקה ומֹוישה ,האחים של פרּומה ,הגיעו לארץ ישר מפולניה ולא עברו עם המשפחה לאנגליה. כשהאבא שלהם קנה את האדמה בכרכור הם התיישבו בכרכור כדי לטפל ברכוש ולהתחיל להקים משק חקלאי. כשפרּומה חזרה לאנגליה הכול עוד לא היה ברור בינינו .גם לא הרגשתי שהיא מאד רוצה לבוא לגור בארץ .יידיש היא כבר בקושי ידעה ועברית היא לא דיברה בכלל .היא מאד אהבה את החיים באנגליה ,שם היא גרה עם המשפחה שלה כבר כמה שנים מאז שבאו לשם מפולניה .פה בכרכור הכול היה רק בהתחלה .בקושי היו כאן שתי חנויות מכולת ,צרכניה ומספרה לגברים .העיר סוֹונזי שבה הם גרו באנגליה היתה עיר גדולה וגם לא היו בה ערבים .פרּומה אמרה שהיא צריכה לחשוב על כל העניין שהתפתח בינינו וחזרה לאנגליה .עוד פעם נשארתי תלוי באוויר .עוד פעם אני מתקשר לאישה שלאבא שלה יש אדמה ובסוף היא נוסעת לחוץ לארץ .חשבתי שעוד פעם שום דבר לא ייצא מזה ,כי כאשר נמצאים רחוק אחד מהשני האהבה לא מחזיקה מעמד. כתבתי לה לאנגליה כמה גלויות ביידיש .גם שלחתי לה תמונות וכתבתי עליהן כמו תמיד "למזכרת נצח" בעברית .מה שהייתי נוהג לעשות עם בני המשפחה שלי בחוץ לארץ כך גם עשיתי איתה; גלויות ותמונות למזכרת נצח .ככה היינו עושים אז בארץ .לא כותבים מכתבים ארוכים אלא גלויות קצרות עם תמונות או ציורים מארץ ישראל .היא ענתה לי באנגלית על נייר צבעוני דק .בתוך המעטפה היה תמיד פרח מיובש מהגינה שלהם בסוֹונזי .היתה לה אהבה מיוחדת לפרחים .מישהו תרגם לי את מה שהיא כתבה .ברוך השם ,בכרכור היו מספיק אנשים שידעו לקרוא אנגלית .כעבור 28 זמן היא כתבה שהיא מתכוונת לחזור בקרוב ארצה .שמעתי ממנה שהיא הלכה באנגליה למגדת עתידות וזאת אמרה לה כל מיני דברים על בחור שהיא תתחתן איתו ושהתאימו בדיוק לי .זה מה שחיזק אותה לחזור ארצה .אולי חיזקה אותה גם הדחיפה של האבא שלה .לאבא שלה היתה תוכנית לשלוח לארץ ישראל את הילדים אחד-אחד כשהם מגיעים לגיל המתאים .הבנתי שאני צריך מהר לסדר את עניין הנישואים הפיקטיביים שנסחבו אחריי מאז שבאתי ארצה. הנישואים הפיקטיביים היה אחד העניינים המוזרים והמסובכים שקרו לי בחיים .כשהייתי בחור רטיפיקט כדי לנסוע לארץ ישראל .אז זה היה סידור מקובל .מי שהיה לו ַּ צעיר בליּפנישֹוק ביקשתי ס אלף שטרלינג לשים בבנק בארץ יכול היה לקבל אישור כניסה מהממשלה הבריטית בארץ .למי שלא היה לו והוא היה קשור לתנועה הציונית כחלוץ שבא להתיישב ולעבוד בארץ היה יכול לבקש אישור רטיפיקט .הגשתי בקשה וחיכיתי לתוצאות .לאחר זמן הודיעו ַּ כניסה דרך התנועה .לאישור הזה קראו ס רטיפיקט אבל מיד גם אמרו ַּ לי מהמשרדים הראשיים של התנועה הציונית בוורשה שאני יכול לקבל ס רטיפיקט רק בתנאי שאני אתחתן באופן פיקטיבי עם אישה כדי שאפשר יהיה ַּ שאני אקבל את הס רטיפיקט .ועוד אמרו לי שאם לא אסכים לתנאי הזה יעבירו את ַּ להביא עוד בן אדם אחד על אותו ס רטיפיקט למישהו אחר שכן מוכן לנישואים פיקטיביים .אמרו לי שאין שום בעיה עם הנישואים ַּ הס הפיקטיביים וכי הרבה אנשים כבר עשו את זה קודם .אחרי שמגיעים לארץ ישראל עורכים מיד גירושין ,בלי שום סיבוך ובלי שום בעיה .האישה נשארת בארץ מבלי שיש לך איזה שהוא קשר איתה. היית צעיר ורציתי מאד לבוא ארצה ,ואם כולם עושים את זה אז מי אני שאני אגיד לא ,אפילו שאבא שלי עיקם את האף כשסיפרתי לו על כך .זה בכלל לא מצא חן בעיניו .אצלו להתחתן זה היה משהו קדוש ואי אפשר סתם ככה ללכת לאיזה רב מטעם או פקיד כל שהוא ולהעמיד פנים שמתחתנים בלי שבאמת מתכוונים לחיות ביחד .אבל אני החלטתי ללכת עם זה מה שלא יהיה .רציתי מאד להגיע לארץ ישראל. רטיפיקט ואמרו לי לבוא למחרת .כשהגעתי הכניסו ַּ הגעתי למשרד בוורשה כדי לקבל את הס אותי לאיזה מקום יחד עם אישה שלא היכרתי ועוד מישהו שעשה משהו שאפילו לא נראה לי כקידושין ,ובסוף חתמו על ניירות וזהו .אחר כך אמרו לי שאני אסע לארץ ישראל עם האישה הזאת באותה אונייה כי אני חייב להגיע ארצה יחד איתה משום שהיא רשומה בפספורט הפולני שלי .היינו קבוצה שלמה של חלוצים שנסענו ברכבת מוורשה לקונסטנצה ברומניה .קצת דיברתי עם האישה כדי שאדע משהו עליה ,כדי שאם הפקידים ביפו ישאלו שאלות אדע מה להגיד .היתה לי הרגשה מוזרה. אני מתכוון לנסוע לארץ ישראל בתור בחור ופתאום אני מוצא את עצמי נכנס לאונייה עם פספורט של אדם נשוי .לא רק זה .האישה מופיעה רק בפספורט שלי ולה אין בכלל פספורט משלה .זה היה רטיפיקטים הביאו הרבה יהודים ַּ הסידור .פספורט אחד לזוג .ככה עם ישראל היה אז עושה; עם מעט ס ויהודיות לארץ ישראל. אני חושב שגם לאישה לא היה כל העסק הזה נעים .היא התרחקה ממני באונייה .מאחר שנסענו בכרטיסים זולים ,כל אחד מאיתנו ישן בתא עם כמה נוסעים -אני בתא של גברים והיא בתא של נשים .כמעט שלא ראיתי אותה על האונייה ורק דיברנו פעם או פעמיים על הסידורים שאנחנו צריכים לעשות ביחד בזמן שנרד מהאונייה .כשירדנו מהאונייה ,היא הלכה לדרכה ואני לדרכי ויותר לא ראיתי אותה .אבל ,יום אחד ,חזרתי מהעבודה לחדר שגרתי בו ברחוב גאולה בתל אביב ומישהו 29 מהחבר'ה שגר איתי באותו חדר אמר לי שכאשר הוא נכנס לחדר יצאה ממנו במהירות אישה צעירה. מיד נפל לי חשד שזאת האישה שבאה איתי על אותו פספורט .לכן רצתי מיד להסתכל מאחורי הדלת שם היה הז'קט שלי תלוי על וו .כמובן ,הפספורט הפולני שלי לא היה בכיס של הז'קט .ניסיתי למצוא את האישה והתברר לי לאחר כמה ימים שהיא חזרה לפולניה באונייה .כנראה שהחיים בארץ לא מצאו חן בעיניה .היא לא היתה היחידה שחזרה .היו די הרבה שחזרו ,בייחוד כשהתחיל מצב קשה של חוסר עבודה .קיבלתי עצה ללכת לקונסוליה הפולנית בתל אביב ולהודיע שהפספורט אבד או נגנב. עשיתי זאת .הם כנראה כבר היו רגילים במקרים האלה ואמרו לי להסתדר איך שהוא בלי פספורט ולהסתפק בניירות שקיבלתי בזמן הכניסה ארצה .מאחר שלא התכוונתי בשום אופן לחזור לפולניה, לא התרגשתי באותו זמן מכך שהפספורט הפולני שלי נעלם .אחר כך שכחתי מהאישה הזאת והמשכתי בחיים שלי בארץ ,אם כי נשאר בי קצת כעס עליה" .איך היא עשתה לי את זה? הרי אני עזרתי לה לבוא ארצה והיא השאירה אותי בלי פספורט!" ,הייתי אומר לעצמי כשנזכרתי בכל העניין .קיוויתי שלא יהיה לי מזה צרות. הצרות התחילו כמה שנים לאחר מכן כשפרּומה עמדה להיכנס לחיים שלי .הייתי צריך לדאוג לאיזה סידור של גירושין שיהיה אמיתי .האישה ההיא – נזכרתי עכשיו שקראו לה יענטע -הסתלקה מהארץ מבלי שעשינו גירושים פיקטיביים .עכשיו ,כשפרּומה הודיעה לי שהיא חוזרת ואולי הולכת להיות חתונה ,הבנתי שהגיע הזמן לסדר את העניין .אבל איך מתגרשים בלי הגברת? היתה בעיה קשה והייתי מוכרח לפתור אותה לפני שפרּומה תחזור מאנגליה .הלכתי לדבר עם כמה רבנים והגעתי עד לשכת הרבנות בחיפה .סיפרתי להם מה היה בוורשה ואיך כל העסק הפיקטיבי הזה התנהל וגם מה קרה אחר כך .שלושה רבנים ישבו על הנושא הזה כמה שבועות וגם בדקו בספרי הרבנות מה היה רשום שם כשהגעתי ארצה .לבסוף הם כתבו שהתברר להם שהדברים לא נעשו בצורה הדרושה על פי דין תורה ולכן הם לא מכירים בנישואין האלה .זה מה שהייתי צריך! בלי זה היו יכולות היו להיות לי צרות קשות .קראתי את מה שהרבנים כתבו כמה וכמה פעמים כדי להיות בטוח שאין כאן שום מכשלה ,אבל מה שצריך היה שם; הנישואין "לא נעשו בצורה הדרושה" ,וגם "אין אנו מכירים בתוקפם הדתי" .שמתי את התעודה בכיס החולצה ואמרתי שהפעם אף אחד לא ייקח אותה ממני .חזרתי מחיפה איש חופשי. כשפרּומה הגיעה מאנגליה לארץ בפעם השנייה חיכיתי לה בתחנת הרכבת של חדרה יחד עם שימקה ומשם נסענו לכרכור .לא עבר הרבה זמן והתחתנו .כמובן ששלחנו הזמנה לכל המשפחה .על ההזמנה היה כתוב שמות ההורים שלנו אבל לא מהצד שלה ולא מהצד שלי היה מישהו מההורים בחתונה עצמה .הייתי כבר רגיל לזה .הרבה מהחברים שלי היו במצב כזה; התחתנו בלי שההורים היו בחתונה .באותם הימים לא היה קל לנסוע מחוץ לארץ לארץ ישראל ,אפילו לא לחתונה של הילדים. החתונות בארץ באותם ימים היו בדרך כלל של אנשים צעירים בלי אבא ואמא ,בלי סבא וסבתא. בחתונות היו לפעמים אחים ואחיות שכבר הגיעו ארצה אבל בעיקר היו חברים .כמעט כל האורחים היו אנשים צעירים .היום זה כבר לא ככה .יש הורים בחתונה ואם צריך אז נוסעים לחוץ לארץ או באים מחוץ לארץ .המצב שלנו היה אז אחר .היינו די לבד וזה צבט בלב כל השנים. על ההזמנה לחתונה היה כתוב כי היא "תתקיים ביום רביעי לאבגוסט בשעה 6אחר הצוהריים בבית הרב בחדרה" .פרּומה בחרה בתאריך הזה כי הוא היה יום ההולדת שלה .אחרי שנים יצא שגם 30 עמירם הבן שלנו התחתן עם ריקה באותו תאריך ופרּומה חשבה שזה אות משמים .החתונה אצל הרב בחדרה היתה פשוטה .היו כמה מבני המשפחה שלה שיכלו לבוא .אהרקה אחי הגיע מתל אביב עם החברה שלו עשקה ,השכנה שלנו מליּפנישֹוק .הם היו חדשים בארץ .הגיעו למכבייה כתיירים ונשארו רטיפיקטים .היו בחתונה גם כמה חברים ַּ בארץ בלתי לגליים .ככה הגיעו הרבה יהודים לארץ גם בלי ס לעבודה .בסך הכול היו אולי עשרים וחמישה איש יחד עם הרב .הגיעו כמה מברקים מהארץ ומחוץ לארץ ,כולם מבני המשפחה ,שלי ושלה .כך הם בכל זאת היו שותפים בשמחה ולא היינו לגמרי לבד. פרּומה לבשה שמלה של כלה שהיא הביאה איתה מאנגליה .כל מיני חפצים היא הביאה איתה מאנגליה כדי שיהיה לה כאן מספיק דברים שמזכירים לה את אנגליה וגם נותנים לה להרגיש כמו באנגליה .אני לבשתי בגדים פשוטים; חולצה לבנה ומכנסיים אפורים .לפני שנסעתי ארצה תפרתי לי חליפה וגם קניתי עניבה ומגבעת .אבל אחרי שהגעתי השארתי את הכול במזוודה ואחר כך בארון, כשהיה לי ארון .אמרתי שאני אשאיר את החליפה עד לחתונה ,כשתהיה .אבל כשהגיע זמן החתונה, מדי .לא היה לנו הרבה מה לאכול אחרי שמונה שנים ,המכנסים כבר לא עלו עליי והז'קט היה צר ַּ בשנים הראשונות אז אכלנו הרבה לחם .מהעבודה הקשה השרירים שלי גדלו והגוף התרחב .גם הבטן התחילה לצמוח .אפילו אם הייתי רוצה ללכת לחתונה לבוש בחליפה הזאת לא הייתי מסוגל כי היא היתה קטנה עליי .לקנות חליפה אחרת לא היה לי כסף ,וגם לא היה צריך .הגברים הצעירים בארץ זרקו את החליפות שהביאו מחוץ לארץ או שמו אותן עמוק בארון או במזוודה והסתפקו בחולצה ובמכנסיים ,גם בחתונה שלהם .לבשתי חליפה רק כשחזרתי אחרי הרבה שנים ללכת לבית הכנסת. בבית הרב בחדרה היתה מרפסת היוצאת לחצר .החופה הועמדה על המרפסת .חלק מהאורחים עמדו בחצר כי לא היה מקום על המרפסת הקטנה .פתחו את החופה והתחיל הטקס .אני מאד אוהב את המנגינות של שבע הברכות שאומרים מתחת לחופה .אהבתי לשמוע אותן וגם אהבתי להיות בין אלה שאומרים אותן כאשר הייתי מחותן או קרוב משפחה .עוד בחוץ לארץ התאהבתי בשבע הברכות האלה כי יש בהן הרבה טעם והרבה רגש .גם אהבתי את הקצב .קודם שלוש ברכות קצרות ,כעין הקדמה או כניסה; "בֹורא ְּּפרי ַּהגפן"" ,ש ַּהכֹּל ברא ל ְּכבֹודֹו " ו"יֹוצר הָאדם" .אחר כך בא העסק הרציני מבחינת חזנות .בברכה הרביעית אהבתי להגיד את ה"ממנו" בחלק של "והתקין לו ממנו בניין עדי עד". צריך לשיר את המלה הזאת עם כל הלב ,לאט ובהדגשה על המם השנייה .מי שעושה את זה מהר ושר ככה סתם "ממנו" מפסיד את כל מה שנקרא ביידיש געשמַאק -טעם .בברכה הבאה של "ׂשֹוׂש תׂשיש" צריך להגיד את החלק הראשון עד " ְּבׂש ְּמחה" באופן רצוף ,בלי להפסיק בין מילה למילה ,ואפילו עם קצת חיפזון .אבל אחר כך את ה" ְּמ ַּׂשמח ציֹון ְּבבניה" צריך לשיר מכל הלב ,עם הדגשה על "ציון" אותה שרים הכי לאט בברכה הזאת .כך גם בברכה השישית ,רק ש" ְּמ ַּׂשםח ציֹון ְּבבניה" מתחלף ב" ְּמ ַּׂשםח ַּחתן וְּ ַּכלה" .בברכה האחרונה אהבתי שני חלקים במיוחד כי גם בהם אפשר להכניס מנגינה עם רגש .החלק הראשון הוא מ"ׂשׂשֹון וְּ ׂש ְּמחה" ועד "שלֹום וְּ רעּות" .כאן אפשר להגיד את הדברים בנחת ולתת לכל מילה להיכנס אל האוזן ובאמת לשמח את הקרואים .החלק השני הוא "קֹול מ ְּצהלֹות חתנים מ ֻחּפתם ּו ְּנערים מם ְּשתה ְּנגינתם" .אני אוהב אותו משתי סיבות .סיבה אחת ,כמובן ,היא המנגינה הנעימה והמרגשת .הסיבה השנייה היא שהחלק הזה הוא שייך לנו הבחורים ,החתנים ,שמאד שמחים בחתונה שלהם .אני בחתונה שלי הייתי שמח מעל הראש .לקח לי הרבה שנים למצוא כלה בארץ .הייתי שמח מאד "עם ַּה ַּכלה" ,כמו שאומר הסוף של הברכה השביעית. 31 מכל הטקס של החתונה שלנו אני זוכר במיוחד את שבירת הכוס .אין חתונה יהודית בלי שבירת כוס .אני זוכר עוד שהייתי ילד בחוץ לארץ הייתי מחכה בקוצר רוח לשבירת הכוס בחתונות שלקחו אותי אליהן .אותנו הילדים לא עניינו שבע הברכות ובוודאי לא קריאת הכתובה .כולנו חכינו לראות ולשמוע את קול שבירת הכוס כשהחתן דורך עליה במכה חזקה .ישבור או לא ישבור במכה הראשונה? זו היתה השאלה שחשבנו עליה הילדים כאילו שזה היה איזה ספורט ,כאילו שמחכים לראות אם שחקן הכדורגל יכניס גול בבעיטת הפנדל או לא יכניס .היתה שמחה גדולה כשהחתן הצליח במכה הראשונה של הרגל לשבור את הכוס וכולם אמרו; "מזל טוב" .אבל אני ,כילד ,הייתי דווקא מ אוכזב קצת כי קיוויתי שאולי החתן לא יצליח ואז זה יהיה יותר מעניין לראות אותו מנסה עוד פעם ועוד פעם .בבית הרב בחדרה באמת היה בי איזה פחד שזה באמת מה שיקרה לי .כמה ימים לפני החתונה כבר התחלתי לחשוב על שבירת הכוס מתחת לחופה ודאגתי .הכי דאגתי שאני אתן מכה עם הרגל והכוס תקפוץ הצידה ולא תישבר במכה הראשונה .עד הרגע האחרון היה לי חשש .אבל בסוף זה לא קרה .שברתי את הכוס במכה הראשונה וכולם צעקו; "מזל טוב!" .אחר כך זו היתה הפעם הראשונה שחיבקתי ונישקתי את פרּומה לעיני כל .אני עוד זוכר עכשיו את האושר הזה וגם את הגוף הקטן שלה שנצמד אליי. כשאני נזכר באוכל שהיה בבית הרב בשביל האורחים שבאו לחופה שלנו אני ממש מתגלגל עכשיו מצחוק .אני משווה את זה למה שעכשיו יש בחתונות וזה היה נראה אז כמו מסיבה בבית תמחוי .כמה הרינגים חתוכים עם הרבה בצל ,מלפפונים חמוצים ,פרוסות לחם שחור ,בקבוק משקה חריף ,כמה שזיפים ומשמשים ,היו כל מה שיכולנו להביא בתור כיבוד .האמת שזה לא הדאיג אותנו אז בכלל .ככה היו החתונות אז ,ובכל זאת היתה שמחה גדולה .היום ,כשיש מכל טוב ,עוד דואגים אולי לא יהיה מספיק אוכל לאורחים ושמים עוד ועוד ,ולא מתחתנים בבית הרב אלא באולם חתונות מפואר .במשך השנים החתונות נעשו מפוארות יותר ויותר .מי שרוצה לדעת איך השתנו התנאים בארץ פשוט צריך לראות איך החתונות נעשו בהדרגה יותר ויותר עשירות באוכל ,בתזמורת ובהופעות. אנשים כבר פשוט השתגעו. אי אפשר לדבר על החתונה בלי לדבר על הכתובה .בכל הכתובות כתוב אותו דבר ומה שצריך להוסיף -מלבד השמות של המתחתנים ,ההורים והעדים – זה את הסכום שצריך לשלם במקרה של גט ,אם חס וחלילה הוא יקרה .היום כותבים כל מיני סכומים משוגעים .אז התייחסנו מאד בכבוד לכתובה והיה ברור שאי אפשר לכתוב משהו שאי אפשר יהיה לעמוד בו .נדמה לי שזה היה עשרים וחמש לירות וזה נראה אז הרבה אבל לא דאגתי בהתחלה .אחר כך ,כשהחיים לא היו קלים איתה הייתי מדי פעם חושש ממה שיכול לקרות אם אני אצטרך לשאת בעול הכבד הזה כשאני שקוע עד צוואר במשכנתא ואין לי שום חסכון של ממש. אחרי החתונה נכנסנו לגור ביחד .הייתי בן שלושים וזו היתה הפעם הראשונה שממש גרתי עם אישה ביחד באותו חדר ,יום אחרי יום .הייתי צריך ללמוד לגור עם אישה ולשמור על הפרטיות והצניעות שלה ,עם הרגישויות שלה ,והכול בחדר אחד ששכרנו בבית של ַּצנגר שהיה בעצם הבית של אמנט מאנגליה .בהתחלה כמעט ולא היו לנו רהיטים של ממש .אספנו מפה ומשם ואפילו הגברת די ַּ השתמשנו בבוקסות של תפוזים גם כארונות קטנים וגם כשולחנות קטנים .לפרּומה היה צורך לעשות את הכול מסביבה יפה ומקושט .היא לא הסתפקה במה שיש .היה צריך לשים מפה יפה או לתלות 32 וילון צבעוני .אין מה לדבר שמוכרחים להיות פרחים בחדר ,לפעמים על השולחן ולפעמים על אדן החלון .ותיכף היו לה תמונות של המשפחה לשים על הקירות .הכול בחדר היה חדש בשבילי ולא רק זה שגרה בו אישה .אחרי הרבה שנים שגרתי כמו חלוץ והתגלגלתי ממקום פשוט אחד למקום פשוט שני היתה לי פתאום הרגשה שיש לי בית מטופח .ראיתי שפרּומה היא מיוחדת לא רק בבגדים שלה אלא גם באיך שהיא מסדרת את הבית שלה .אבל אני לא חושב שזה היה רק בגלל שהיא באה מאנגליה שם אוהבים סדר ויופי .כמה מהאחיות של פרּומה בארץ לא היו בכלל כאלה אפילו שגם הן באו כמוה מאנגליה .זה היה משהו שהיה לפרּומה באופן מיוחד .היא אהבה את היופי ואת הסדר בכל מה שהיא עשתה ,ואחר כך ראינו את זה בבית שבנינו ואחר כך בגינה שהיא עשתה. אמנט והבית שלה כי היא לא היתה סתם מישהי וגם יש אני מוכרח להגיד משהו על הגברת די ַּ כאן סיפור מעניין .היא היתה מהיהודים האנגלים שקנו נחלה בכרכור עם פרדס ועם בית בסגנון אנגלי .היא לא גרה בארץ והיתה משכירה את הבית לזוגות צעירים שחיכו עד שיהיה להם בית משלהם .היא היתה מאד ציונית ותמכה באגודת 'זבולון' של הנערים שלומדים לשוט בסירות .כנראה אמנט היתה מאד קשורה לארץ ולכל מה שעשינו בה .אמרו אפילו שאת הבית היא קנתה עם שגברת די ַּ סיבה ציונית .וזה מה שהיא אמרה לעצמה כשקנתה את הבית בכרכור .היהודים בונים בארץ מדינה יהודית .כדי שהמדינה היהודית תהיה חזקה צריך שיהיה לה צי יהודי כמו שלאנגליה החזקה יש צי גדול משלה .כדי שיהיה צי יהודי צריך להכשיר מלחים יהודים וזה מה שהיא עזרה לעשות על ידי גיוס כספים עבור אגודת 'זבולון' .אחרי הרבה שנים המלחים היהודים האלה יזדקנו וצריך להכין להם בית אבות של מלחים יהודים זקנים ,כמו שיש כאלה הרבה באנגליה .בית אבות של מלחים יהודים ,זה מה אמנט חלמה שהבית שלה יהיה אחרי הרבה שנים .אבל בינתיים ,עד שיהיו בארץ מלחים שגברת די ַּ יהודים זקנים ,היה צריך לעשות משהו עם הבית הגדול והיפה הזה שהיא קנתה בכרכור. אמנט גרו בו בשכירות זוגות צעירים שבאו לעבוד בכרכור או בחלק אחד של הבית של גברת די ַּ בפרדסים או בבניין .בחלק השני של הבית גרה משפחת ַּצנגר .גברת ַּצנגר היתה קרובה של גברת אמנט .משפחת ַּצנגר ניהלה את הבית ודאגה להשכיר בו חדרים לפועלים .אחרי הרבה שנים הבית די ַּ עבר אליה .הבית הוא אחד הבתים היפים של כרכור .הוא בנוי כמו ארמון קטן עם מדרגות רחבות בחזית וגם מעקה של עמודי בטון מקושטים .בתחילת המעקה ,בכל צד ,היה עציץ גדול ,גם הוא מבטון .מעל הבית מתרומם גג גדול של רעפים אדומות מקרמיקה .בחזית עומדים שני עצי דקל ועל אחד מהם טיפס צמח עם פרחים סגולים .מאחורי הבית היה פרדס גדול אבל במשך השנים הוא הוזנח .בהשוואה לרוב הבתים שהיו אז בכרכור הבית הזה היה ממש ארמון .היו אולי עוד שניים שלושה בתים כאלה בכרכור אבל בהם גרו המשפחות מאנגליה שבנו אותם .זה שפרּומה ואני ועוד כמה זוגות של פועלים יכולנו לשכור חדר בבית כזה היה ממש מזל .להיות פועל ולגור בארמון ,זה לא קורה בדרך כלל .לנו זה קרה לזמן מה. אחרי הרבה שנים עמירם הביא פעם לביקור פרופסור שבא מאנגליה ללמד איזה זמן באוניברסיטה בירושלים .בדרך מירושלים לכרכור התברר כי הפרופסור הזה הוא הנכד של גברת אמנט .הוא סיפר שהסבתא שלו היתה מאד קשורה לארץ ולאגודת 'זבולון' ,אפילו שהיא לא גרה די ַּ בארץ .הקשר הזה היה כל כך חזק עד שהיא ביקשה בסוף ימיה בצוואה שלה שהבנים שלה יקברו אותה בישראל .הבנים שלה לא היו קוטלי קנים באנגליה .אחד מהם היה במשך הזמן לחבר בית 33 הלורדים והשני היה שופט בדרגה גבוהה מאד .הם לא היו שותפים לקשר של האמא שלהם עם הארץ. זה היה רק "השיגעון" שלה .ועוד היה כתוב בצוואה שהבנים צריכים להשתתף בהלוויה בישראל .מה שכתוב בצוואה צריך למלא .שני הבנים התלוו אל הארון של האמא שהובא באווירון ארצה .כנראה שהיא באמת היתה אישה חשובה בשביל כל אלה שקשורים פה בארץ אל הים .חיל הים שלנו ,שבנו אותו אנשים שצמחו באגודת 'זבולון' לקח על עצמו לעזור בהלוויה כאות כבוד למה שהיא עשתה עבור הקמת הצי הישראלי .הבנים שלה ,שכמעט לא ידעו מכל זה ,ממש התפלאו על הכבוד הגדול שנתנו לאמא שלהם .הם ירדו מהמטוס ובשדה התעופה חיכה להם קומנדקר צבאי של חיל הים .שמו את הארון בקומנדקר וההלוויה יצאה משדה התעופה לבית הכנסת הגדול בתל אביב .שם ,בחזית של בית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי הספידו אותה כל מיני אנשים חשובים מאד .בסוף הטכס מפקד חיל הים הצדיע לה .משם המשיכה ההלוויה לבית העלמין בנחלת יצחק. 34 הכלים והבגדים של פרּומה לפרּומה ולי לא היה ירח דבש .למחרת החתונה כבר הייתי בעבודה .פרּומה נשארה לסדר את המתנות. לחבר'ה הצעירים בקושי היה ממה לתת מתנות לחתונה אבל המשפחות שבאו מאנגליה להתיישב בכרכור נתנו לנו מתנות יפות .לא לכל המתחתנים החדשים נתנו המשפחות האלה מתנות בשפע כזה. המשפחות האנגליות בכרכור ראו בפרּומה מישהי משלהן ומאד שמחו שבאה לכרכור אישה צעירה מאנגליה שמתלבשת יפה ,שרה שירים אנגליים ומדברת אנגלית בלי מבטא של יידיש .אני זוכר במיוחד את הסט של הצלחות שנתן אדון פֹונר .הן היו מקושטות בפרחים גדולים בצבע כתום .פרּומה אהבה אותם במיוחד גם משום שהן היו מאנגליה וגם משום שאדון פֹונר הוא שנתן אותן במתנה .מכל היהודים האנגלים שהתיישבו בכרכור אדון פֹונר היה הכי אנגלי לפי איך שהוא התלבש ולפי איך שהוא דיבר והתנהג .היו לו כל מיני כובעים ובמיוחד כובע ברט והוא היה תמיד מתלוצץ ומעשן פייפ. לפרּומה הוא הזכיר את הדברים האנגליים שהיא מאד התגעגעה אליהם .לכן ,כשהיא סידרה את כל כלי האוכל שקיבלנו ,וקיבלנו די הרבה בשביל אז ,את הכלים של פֹונר היא שמה במקום ששמים את הכלים שמשתמשים בהם בחגים או ששמים לאורחים חשובים .כשבנינו את הבית שלנו היא שמה את הכלים של פֹונר בחלק הפתוח של הארון ,מאחורי הזכוכית .אחר הרבה שנים ,כשהרחבנו את הבית ובנינו מטבח חדש היא שמה את הכלים של פֹונר על מדפי הזכוכית שהפרידו בין פינת המטבח לפינת האוכל ,כדי שכל אחד שנכנס הביתה יוכל לראות אותם .שנים רבות אחרי שאדון פֹונר נפטר ומעטים בכרכור זכרו אותו ,הכלים האלה במטבח של פרּומה המשיכו לשאת את שמו. כלי אוכל היו אולי החפצים שהיו במיוחד קרובים לליבה של פרּומה .יש נשים שאוהבות תכשיטים והן שמות אותם בכל מיני קופסאות ושקיות .נשים אחרות אוהבות ציורים ותמונות וממלאות איתם את כל קירות הבית .יש נשים שאוהבות נעליים ותמצא אצלן מגירות מלאות נעליים מכל הצבעים ודוגמאות .פרּומה אהבה במיוחד כלי אוכל והיא היתה שמה אותם בכל מיני מקומות בבית ,גלויים ונסתרים .היתה לה אהבה מיוחדת לצלחות ,קערות ,כוסות וספלים אבל גם לסכינים, מזלגות ,כפות וכפיות .היא לא הסתפקה בסט אחד אלא בכמה ובכל מיני צבעים ודוגמאות .חלק גדול מהמקום בארונות המטבח ,במזנון שבסלון ועוד מקומות אחרים בבית ,כולל ה'בֹוידם' ,היה מוקדש לכל מיני כלים שהיא אספה במשך השנים. היו לה לפרּומה כמה סיבות שיהיו לה הרבה סוגים של כלים .קודם כל היה אצלה הבדל בין כלים של יום-יום ,כלים של שבת וחג וכמובן כלים של פסח .היו כלים שהיו מוציאים רק כשהיו אורחים חשובים .לפי סוג הכלים שהיא היתה שמה על השולחן אפשר היה לדעת כמה חשובים לה האורחים שבאים לארוחה .אבל זה עוד לא הכול .היה צריך להתאים את צורת הכלים לסוג האוכל. 35 למשל ,לדגים שמים כלים מאורכים יותר וגם מזלגות וסכינים מתאימים .ויש מנות ראשונות שלכל אחת מהן היה הכלי המתאים וכך גם למנות אחרונות .לקומפוט היתה קערה קטנה בצורה אחת ולגלידה בצורה אחרת .לפעמים הייתי עוזר לה ומוציא כלי מסוג אחד והיא היתה אומרת לי להחליף לסוג אחר שמתאים בדיוק לאוכל שהיא עומדת להגיש לאורחים .בדרך כלל היא לא היתה מרשה לי להתעסק עם כלי האוכל וסמכה רק על עצמה בעניין הזה .מהר הבנתי שבענייני המטבח ושולחן האוכל אני לא מתערב .זה האחריות שלה ואני רק צריך לעשות מה שהיא אומרת. פרּומה לא היתה היחידה בכרכור שאהבה להציג את כלי האוכל שלה .גם אצל המשפחות מאנגליה וגם אצל הייקים היו הרבה כלי אוכל מקושטים בכל מיני צורות וצבעים .הייתי נכנס לבית של מישהו ומיד הייתי יכול לדעת מאיפה האישה באה ארצה .אומרים אצלנו שאדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו ,אז אני אומר לכם שזאת לא כוסו שלו אלא של אשתו .אצלנו זה היה בוודאי כך. ההזדמנות הכי טובה של פרּומה להתגאות בכלים שלה היה במוצאי יום כיפור .זה היה השיא של כל שנה בשביל פרּומה .היא היתה אז במיטבה .היא היתה אז המארחת הגדולה .לאחר תפילת נעילה היו מגיעים אל הבית שלנו רבים מהידידים והחברים הטובים כדי להתחיל בשבירת הצום עוד בדרך הביתה .על השולחן היה מכל טוב שפרּומה ידעה להכין .היו שם דגים כבושים בשמן ודגים כבושים בחומץ .היה שם סלט ביצים והיה שם כבד קצוץ .והיו שם גם קציצות זעירות של געפילטע פיש ועל ידן צלוחית של חזרת אדומה .הכול היה בצלחות קטנות בצורות שונות ,לכל מאכל הצורה המתאימה של צלחת .הדגים היו בצלחות מוארכות קטנות עם דמות של דג בתחתית .הכבד הקצוץ היה בצלחות עגולות קטנות של קריסטל .את הגעפילטע פיש שמה פרּומה בצלחות ארוכות .והיו גם חלות קטנות וגם קרקרים .וכמובן גם קוניאק למי ששותה קוניאק ובירה שחורה למי ששותה בירה שחורה .גם עגבניות חתוכות מצאו את מקומן על השולחן ולא סתם עגבניות .פרּומה היתה מכינה בשביל העגבניות רוטב של מיונז שהיה נותן להם טעם של מעדן .וכמובן היו שם גם מלפפונים חמוצים, כאלה שאי אפשר היה להפסיק לאכול אותם .לא היה שם שום מאכל מתוק .הכול בטעם של מנות ראשונות כי את המנה העיקרית חיכתה לאנשים בבית שלהם .כזה היה המנהג שהתפתח בבית שלנו. אצלנו שברו את הצום ואת הארוחה המלאה כל אחד אכל בביתו הוא. מאנגליה הביאה פרּומה לא רק כלים אלא גם בגדים שמיד אפשר היה לראות שהם באו מאנגליה ולא מהארץ או מפולניה .לפי הבגדים שפרּומה הביאה מאנגליה אפשר היה לדעת שהיו לה בזמן שהיא היתה בחורה צעירה כל מיני חלומות על העתיד שלה שם .אבל כל החלומות האלה לא התגשמו בסופו של דבר משום שהיא באה לגור בארץ ישראל .ארץ ישראל שברה לה את החלומות האלה .התברר לה שהכול כאן בארץ קשה; קשה עם הפרנסה ,קשה עם הערבים וקשה עם היהודים שלא מתנהגים כמו שמתנהגים באנגליה .תמיד היא היתה משווה כל דבר למה שהיה באנגליה ,בייחוד כשלא היתה מרוצה ממשהו כאן בארץ .אנגליה היתה בשבילה הדוגמה של כל הדברים הטובים .היא לא הפסיקה עם הדוגמה הזאת גם כאשר האנגלים לא היו מקובלים עלינו היהודים בימי ההעפלה והמחתרות .היא שמרה אמונים לאנגלים ואף פעם לא אמרה עליהם דברים רעים. אולי אחד החלומות של פרּומה היה להיות שחקנית או משהו דומה לזה .היא לבשה בגדים שראינו רק אצל שחקניות בקולנוע ואת זה ראיתי כבר ביום שפגשתי אותה בפעם הראשונה .אבל היא לא רק התלבשה כמו שחקנית היא היתה גם טיפוס של שחקנית .עוד בפולניה היא כבר השתתפה 36 בהצגת תיאטרון בעיירה שלהם סֹומּפֹולנֹו .היא סיפרה לי איך שהיא שחקה ושרה בהצגה על איש עשיר אך קמצן והיא שרה לו; "מענטשעלע ,דו מיינסט ועסט אייביק לעבען -בן-אדם ,אתה חושב שתחייה לעולם" .עכשיו המלים של השיר הזה נכונות לא רק לקמצן מההצגה בסֹומּפֹולנֹו אלא לכל אחד ּפֹּה בסיעודית ,ולי במיוחד. ההצגה הכי גדולה של פרּומה בכרכור היתה גם כן בפורים ולא על הבמה אלא באולם דווקא .כל המושבה התאספה לעשות פורים-שפיל .הגיעו כולם ,גם הפרדסנים וגם הפועלים וגם המושבניקים. פרּומה היתה עוד חדשה בארץ .רק התחתנו אבל היא אז עוד הרגישה מאד טוב כאן בארץ .היה אז מתח בין הפרדסנים לבין הפועלים .הפרדסנים העסיקו פועלים ערבים כי הם יותר זולים .הפועלים היהודים ,שאז קראנו להם פועלים עברים ,לא אהבו את זה .בכמה מושבות היו אפילו הפגנות של פועלים והעיתון 'דבר' היה מלא בכך .פתאום אני רואה שפרּומה מתלבשת בבגדים של ערבי עם כפייה על הראש .מישהו נתן לה בגדים כאלה .גם נעלים גבוהות היו לה שנראו די בלויות .מיד הבנתי את השטיק .היא בחרה להתחפש לא לשומר ערבי עם רובה וחגורת כדורים ולא לנסיך ערבי עם חרב ופגיון ,כמו שהיה מקובל אז בפורים ,אלא לפועל ערבי עם טורייה .לא הבנתי מה יש לה בראש לעשות עם התחפושת הזאת עד שנכנסנו לאולם .פתאום היא עזבה אותי והתיישבה על הרצפה ליד אחד הפרדסנים שהעסיקו פועלים ערבים .ישבה והשמיעה כל מיני נהמות ,אנחות ויריקות כדי למשוך את תשומת הלב של כולם אל הפרדסן שכאילו בא לפורים-שפיל עם הפועל הערבי שלו .לא היה צריך להגיד כלום ,אף מילה ,רק נהמות ואנחות .אחרי כמה דקות הפרדסן ואשתו קמו והלכו הביתה .גם הפועל הערבי הלך איתם עד היציאה ואז הסיר את הכפייה .איך שהאנשים ראו את הפנים של פרּומה הם צחקו ומחאו כפיים .אולי לא כולם ,אבל רובם .אחר כך היו טענות לפרדסנים שאמרו על פרּומה איך היא עשתה את זה הרי גם היא באה מאנגליה .איפה הנימוסים האנגלים שהיא למדה שם .אולי היא לא הספיקה ללמוד אותם כי היא גרה שם רק מעט שנים .ועוד אמרו שאבא שלה חבר ב'אחוזת לונדון' וגם לו יש פרדס ,אז למה היא מצדדת עם הפועלים ולא עם הפרדסנים .חוכמה גדולה .כל האנשים הצעירים היו פועלים וכולם רצו להיות איתם ,אפילו אלה אשר לאבא שלהם יש פרדס. כשאני נזכר בפרּומה לפעמים עולים באפי הריחות של הבגדים שלה .אהבתי את הריחות האלה. כאשר חבקתי אותה הייתי גם נהנה להריח את הבגד שהיא לבשה .כאשר לפעמים הייתי מעביר בגד שלה ממקום למקום בבית הייתי מריח קצת את הבגד והריח היה מחמם לי את הלב .כשפרּומה הלכה לעולמה השארתי את הבגדים שלה בארון שבחדר השינה כל אותן השנים שהייתי לבד בבית עד שיצאתי לבית אבות .לא רציתי להיפרד מהבגדים שלה .לא הרשיתי לעמירם להוציא אותם מהבית. לא יכולתי להעלות על הדעת שאישה אחרת תלבש בגד שפרּומה לבשה .חשבתי שזה יהיה מעשה שאינו מכבד את זכרה .אולי גם לא רציתי להיפרד ממנה ובקשתי לשמור אותה איתי בבית ,ואחת הדרכים לעשות את זה היה לשמור את הבגדים שלה בארון ,לצד הבגדים שלי .גם המיטה הכפולה נשארה עם שני הכרים ושתי השמיכות .אפילו הנעליים שלה נשארו מתחת למיטה כמה זמן עד שהעברתי אותן לתוך הארון .בארון הלילה שבצד שלה של המיטה הכול נשאר כמו שהיה .היו בו כל מיני חפצים שלה; משקפיים ,טבעות ,מסרקים ,מזכרות קטנות ,וגם כל מיני ניירות ומעטפות .הכול השארתי כמו שהיה ,גם משום שרציתי שהכול יישאר במקומו וגם משום שלא יכולתי להעיז לגעת בחפצים הפרטיים שלה .הפרטיות שלה היתה מאד חשובה לה .זה היה אולי חלק מהאנגליות שלה. 37 כיבדתי את הפרטיות הזאת ,גם אחרי שהיא כבר לא היתה כאן. גם את מכונת התפירה של פרּומה השארתי בחדר השינה במקום שהיא עמדה כל השנים. בהתחלה לא היה לנו כסף לקנות מכונת תפירה אז שכרנו אותה מהחנות של שפיצר בחדרה .ככה היו עושים בזמן ההוא .לא היה מספיק כסף לקנות ולכן היו שוכרים .אחר כך ,כשכבר היה לנו כסף ,קנינו לה מכונת תפירה יפה בתוך ארון גדול שבו מקום לחלקים ,לחוטים ולכפתורים .מכונת התפירה היתה בית המלאכה שלה ולכן היא לא היתה בסתם ארון אלא בארון עשוי מעץ טוב .אחרי העבודה עם המכונה אפשר היה להכניס אותה פנימה לתוך הארון ואז הוא היה הופך לרהיט מכובד ועליו מפה יפה וגם וואזה עם פרחים. התפירה היתה חשוב לפרּומה וגם זה היה קשור באנגליה .היא ואחותה דורה היה להם שם עסק של תפירה לבגדי גברות .דורה היתה המומחית הגדולה לתפירה ופרּומה היתה יותר עוסקת עם הלקוחות וההזמנות .אני חושב שהתפירה באנגליה פתחה את שתי הבחורות האלה לכל מה שקורה מסביבן באנגליה .הן למדו אנגלית די מהר וגם למדו מהר את מנהגי המקום .לכן ,כשפרּומה ודורה באו ארצה הן המשיכו בתפירה אבל לא רק כדי לחסוך כסף או להתפרנס ,מה שדורה עשתה בירושלים, אלא גם לשמור על החיבור עם כל מה שהוא אנגליה ,אנגליה שהן כל כך היו קשורות אליה ומתגעגעות. כשעברתי לבית אבות השארתי לעמירם לטפל בכל החפצים שפרּומה השאירה .לא שאלתי אותו כלום מה קרה לחפצים כי לא רציתי לשמוע מה הוא יגיד לי על כך .קמתי והלכתי לבית אבות ומה שנשאר לי בזיכרון שלי זה בית מלא בכל מקום עם החפצים של פרּומה .אין לי עכשיו בזיכרון שלי ארון שהוא ריק מהבגדים שלה .אין לי בזיכרון שלי מגירה ריקה בלי החפצים הקטנים שהיא שמרה לה .אין לי בזיכרון שלי חדר שינה בלי השמיכה והכר שלה ,בלי הארון הקטן של מכונת התפירה ליד החלון ,בלי הוילונות שהיא תפרה בעצמה. 38 בנינו בית עוד לפני שהתחתנו התחילו במשפחה של פרּומה לדבר על חלוקה למגרשים לאלה מבני המשפחה שגרים בכרכור ורוצים לבנות לעצמם בית ומשק חקלאי .מיד עלתה השאלה איך יחלקו את המגרש הגדול שהיה שייך לאבא שלהם שנמצא במרכז המושבה ומה יהיה עם השטח החקלאי שבקצה המושבה .כשמחלקים ירושות מתחילות צרות .מֹוישה ,האח הגדול ,כבר גר אז בבניין קטן מבלוקים בתוך המגרש שבמרכז המושבה .התפתח סכסוך קשה בתוך המשפחה על החלוקה ועל מי יקבל מה והיכן .הסכסוך הגיע עד לבוררות בפני אנשי הוועד של המושבה .פסק הבוררות היה שמֹוישה יעזוב את המגרש שבמרכז המושבה ויקבל חלק באדמה שבקצה של המושבה .הריב היה גדול מאד ואז גיליתי שפרּומה ,אם היא רבה עם מישהו ,אז היא רבה איתו עד הסוף ,ואם היא ברוגז עם מישהו ,אז היא ברוגז איתו עד הסוף .היא נשארה ברוגז עם מֹוישה עד יומה האחרון .היא לא היתה מוכנה לדבר איתו כשכבר היה ברור שהיא הולכת למות. כשהתחיל הריב במשפחה שלהם על האדמה נבהלתי .ראיתי את הכעס הגדול של פרּומה ודאגתי" .מה קורה פה?" ,שאלתי את עצמי" ,עם איזו מין אישה התחתנתי? מה מחכה לי בדרך?" .אבל מיד הרגעתי את עצמי ואמרתי שזה היה מקרה .אבל עם השנים גיליתי שזה לא היה מקרה .כמה שהיא היתה שמחה ועליזה ואפילו גם קצת שובבה ,לפחות בשנים הראשונות ,ככה היא גם היתה יכולה להיות כועסת ומתרגזת .צד אחד שלה לא הפריע לצד השני שלה להתקיים בשכנות בתוכה. אבל עליי זה לא השפיע .אני לא הייתי ברוגז עם אף אחד שהיא היתה ברוגז איתו .היא גם לא עמדה על כך שאני לא אדבר עם מֹוישה .זה היה הריב שלה והיא לא הכניסה אותי אליו .אחר כך ,כשהבן שלנו גדל ,היא לא אסרה עליו לשחק עם הילדים של מֹוישה .לפחות בזה היא היתה בסדר. אחרי שהמריבה נגמרה קיבלנו מגרש של דונם וחצי על הרחוב הראשי .עכשיו כשהיה לנו מגרש משלנו גם אנחנו יכולנו להתחיל לחשוב על בניית בית בשבילנו .אבל קודם כל היינו צריכים לחשוב על הכסף בשביל הבנייה .קיבלנו אדמה אבל לא קיבלנו כסף לבנות ,כי גם לא היה .היום לכל זוג צעיר מחכה משכנתא בבנק ולפעמים יש הורים שעוזרים .ההורים שלה עזרו עם האדמה ואילו ההורים שלי היו רחוקים וכמה כבר היה להם מבית המסחר לבדים בליּפנישֹוק כשהם צריכים לעזור לאחים והאחיות הצעירים שלי שנשארו איתם .גם על בנקים אי אפשר היה אז לסמוך .בקושי היה בארץ בנקים ולא כל אחד היה יכול להיכנס ולבקש הלוואה .לי אפילו לא היה מקום עבודה קבוע כדי שאוכל לקבל הלוואה .גם לא היה אז משרד השיכון שנותן הלוואות לעולים ולצעירים .למזלנו היה בכרכור מיסטר ַּסמסֹון ,אחד מהיהודים האנגלים שקנו אדמה בכרכור .הוא בנה בית גדול ויפה במיוחד כי היה 39 לו הרבה כסףַּ .סמסֹון זה היה מוכן לתת הלוואות בלי רבית לפועלים כדי שיבנו בית בכרכור. באנו אל מיסטר ַּסמסֹון לבקש הלוואה .אני לא דיברתי ,פרּומה דיברה .הם דיברו באנגלית .הוא שאל ממה אנחנו נתפרנס כדי להחזיר את ההלוואה ואז סיפרנו לו על מה שכבר דיברנו בינינו הרבה. אנחנו רוצים להיות חקלאים .מלבד המגרש של דונם וחצי בשביל בית קיבלנו מהאבא גם שמונה דונם אדמה חקלאית בקצה המושבה ועל השטח הזה אנחנו רוצים לטעת פרדס .כרכור היתה אז מושבה של פרדסים כי האדמה טובה בשביל עצי הדר וגם יש מים די בשפע .בכל מקום בכרכור שאפשר היה אנשים היו אז נוטעים פרדסים .פרּומה אמרה לו שאני עבדתי בפרדסים ויש לי ניסיון בעבודה כזאת. "אבל מה בינתיים? ממה תחיו בינתיים?" ,הוא שאל ,והתשובה היתה מעבודה בפרדסים וגם מחפירת ג’ֹורֹות .פרּומה אמרה שהיא התחילה לעבוד בבית אריזה בזמן הקטיף של תפוחי הזהב .בדרך כלל בחורות היו עובדות באריזה כי זו היתה עבודה שדורשת דייקנות ותשומת לב והן היו עושות את זה יותר טוב מהבחורים .צריך לעטוף את התפוזים בנייר דק מיוחד ולשים אותם בתוך ארגזי עץ מיוחדים ששולחים לחוץ לארץ .פרּומה אמרה למיסטר ַּסמסֹון שהיא זריזה מאד ותוכל להרוויח הרבה משום שעבודת האריזה היא בקבלנות .העובדות מקבלות כסף לפי מספר הארגזים שהספיקו למלא במשך היום עם תפוזים עטופים" .ומאיפה יהיה לכם כסף לטעת פרדס ,לעבד אותו ולחכות ארבע שנים עד שיהיה פרי?" ,הוא שאל ,והתשובה שלנו היתה מגומגמת .אמרתי לפרּומה להגיד לו באנגלית שבכל זאת יש לכל אחד מאיתנו איזה שהוא חיסכון מעבודה קודמת ,היא באנגליה ואני כאן בארץ ,אבל זה לא מספיק .ראיתי שהוא מתחיל להיות מבסוט מאיתנו ,שאנחנו לא סתם חסרי כל .הוא הבין שיש לנו אדמה ,יש לנו רצון חזק לעבוד ,יש לנו תוכנית לטעת פרדס ויש לנו אפילו איזה חסכון בשביל להתחיל משהו .הוא אישר לנו הלוואה בשביל הבית וגם בשביל חלק מההוצאות של נטיעת הפרדס. זה היה אחד הרגעים החשובים והשמחים בחיים שלי .בלי ההלוואה של ַּסמסֹון לא הייתי יכול להתחיל לבנות בית מיד אחרי החתונה ,ולא הייתי יכול לחשוב בכלל על פרדס משלנו ,אפילו שהיה לנו חלקת אדמה .פרּומה ואני הרגשנו שעכשיו יש לנו את מה שצריך בשביל להקים משפחה משלנו עם בית ועם פרנסה .אבל מהר מאד אחרי השמחה הגדולה התחלנו להבין שההלוואה שקיבלנו מ ַּסמסֹון היא עול כבד מאד .שנים רבות שילמנו את השטרות שחתמנו עליהן .כשהגיע המועד לפרוע שטר של ַּסמסֹון היתה הבטן נלחצת והגרון היה מתכווץ ,אם באותו זמן לא היה לנו מספיק כסף לשלם את התשלום. כשקיבלנו את ההלוואה מ ַּסמסֹון התחלנו להתעסק קודם בתכנון הבית .השאלה היתה איזה בית לבנות .הכסף שהיה לנו הספיק רק לבית קטן של שני חדרים .ככה בנו אז הרבה בתים בכרכור. שני חדרים ,מטבח וחדר אמבטיה בלי אמבטיה ,רק עם טוש ועם אסלה בתוך חדר האמבטיה .לא היה לשנינו ספק שצריך חדר שינה אבל היה ויכוח בינינו איך לבנות את החדר השני .באותו זמן הרבה אנשים בכרכור וגם במקומות אחרים בנו את החדר השני כחדר אורחים ,עם חלונות גדולים כך שהחדר נראה כמעט כמו מרפסת .מרפסת יכולה להיות יותר קטנה מחדר שינה .כך תכננתי את הבית וכך גם התחילו האחים לּוביץ' לבנות אחרי שחתמנו איתם על חוזה .הלּוביצ'ים ,שהיו מכרים טובים שלי ,היו גם קבלני בניין ,גם בנאים ,גם טייחים וגם רצפים .רק אינסטלטורים הם לא היו ,והם היו צריכים למצוא מישהו בשביל זה. אני זוכר עד היום את הרגע של יציקת היסודות של הבית .זה היה כמעט כמו חתונה שנייה. אתה מרגיש שאתה מתחבר עם מקום שיהיה הבית שלך שלא היה לך מאז שבאת לארץ .היתה שמחה 40 גדולה בלב .היתה גם חגיגה .באו כמה חברים .היו בקבוקי בירה על השולחן ,כמה חתיכות הרינג וגם מלפפונים חמוצים .לבשתי בגדים נקיים ויפים .פרּומה התלבשה כמעט כמו כלה .אני מוכרח לומר שזה היה יותר חגיגי מהטכס אצל הרב בחדרה .אפילו עכשיו אני מתרגש כשאני נזכר בחגיגה של יציקת היסודות .זו היתה ההתחלה של עשרות שנים באותו בית. הלּוביצ'ים התחילו לבנות את הקירות לפי התוכנית ,ופתאום פרּומה לא היתה מרוצה .היא אמרה שהיא רוצה חדר אורחים גדול יותר על חשבון חדר השינה .היא רצתה שיהיה יותר מקום בחדר הזה לשים בו גם שלחן אוכל גדול ,גם מזנון ,גם ספה וגם כורסה ,ואת כל אלה אי אפשר היה לשים ביחד באותו חדר לפי התוכנית המקורית .היא רצתה ,כנראה ,שיהיה לה חדר אורחים שהוא יותר דומה לכזה שהיה אצל המשפחות מאנגליה ולא כמו שהיה אצל המשפחות מפולניה ,שאצלן חדר האורחים היה בדרך כלל די קטן .היא גם לא אהבה את החלונות הגדולים והרבים כי זה נראה לה לא מספיק פרטי ולא מספיק בטוח .היא ביקשה פחות חלונות ושיהיו יותר קטנים .נכון שזה היה עוד לפני המאורעות של שלושים ושש אבל מאורעות של עשרים ותשע ,שהיו חמש שנים קודם ,היו עדיין טריים בזיכרון .היא התעקשה שזה מה שהיא רוצה והיה צריך לעשות שינוי כי היא עקשנית גדולה וזה כבר גיליתי מהריב הגדול שהיה לה עם מֹוישה אחיה .מה לעשות! ביקשתי מהלּוביצ'ים שיזיזו את מדי הקיר כדי להגדיל את חדר האורחים .היה גם צריך לשנות את החלונות כדי שהחדר לא יהיה יותר ַּ פתוח .ובאמת ,אחרי שבמאורעות של שנת שלושים ושש ערבים ירו דרך החלון לתוך המרפסת בבית של לדרר בשכונת תל שלום והרגו אותו כשהוא ישב ליד השולחן לארוחת ערב ,הבנתי עד כמה שפרּומה צדקה עם החלונות .אחרי כמה שנים ראיתי שפרּומה צדקה גם בעניין הגודל של החדר. כשעמירם גדל היה מקום בחדר האורחים לשים מיטה בשבילו ואחר כך ,כשהוא הלך לבית ספר והיה כבר ילד גדול היה בחדר אפילו מקום לשולחן כתיבה בשבילו. אחרי שהבית עמד עם גג רעפים הגיע שלב האינסטלציה .יום אחד האינסטלטור הביא שני ברזים ,אחד למטבח ואחד לאמבטיה .אלה היו ברזים רגילים שהיו אז בהרבה בתים .פרּומה הסתכלה מדי ונראים כמו ברזים של בית על הברזים האלה ואמרה שהם לא מוצאים חן בעיניה כי הם פשוטים ַּ חרושת .היא אמרה שהיא היתה רגילה באנגליה לברזים יותר יפים .אמרתי לה שהברזים היותר יפים הם הרבה יותר יקרים והיא אמרה שבזה היא לא רוצה לחסוך כי היא תהיה זו שתעמוד מול הברזים האלה הרבה שעות במשך היום .היא גם אמרה שברזים הם כמו הפנים של המטבח או של חדר האמבטיה ,וכמו שהיא דואגת לפנים שלה היא רוצה לדאוג גם לפנים של המטבח ולפנים של חדר האמבטיה .היא אמרה שצריך להחליף את הברזים .אמרה ועשתה .למחרת בבוקר היא קמה והלכה עשרה קילומטר עד חדרה להביא ברזים יפים במקום הברזים הפשוטים .רק בחדרה היתה אז חנות של רקס .שום דבר לא חומרי בניין .היא הלכה ברגל את כל הדרך בחולות ,שעברה על יד הכפר הערבי צ' ַּ רקס. עמד בדרכה כדי להשיג ברזים יפים בשביל הבית החדש שלה ,אפילו לא החולות ואפילו לא צ' ַּ רקס היה מקום מפחיד באופן מיוחד בשביל תושבי כרכור. מאז מאורעות עשרים ותשע צ' ַּ באותה שנה ,ישעיהו לויט ,חבר המושב שבתוך המושבה שלנו ,נסע עם עגלה וסוס מחדרה לכרכור רקס .פניה נהרגה. ואיתו פניה בדש השכנה שלו .ערבים ירו עליהם כשהם עברו עם העגלה ליד צ' ַּ הערבים חתכו לה את הבטן .לויט נפצע והצליח לברוח .אני עוד לא הייתי בכרכור כשזה קרה אך רקס בכל הזדמנות. שמענו על כך בזיכרון .כשבאתי לכרכור כעבור שנתיים עוד דיברו על המקרה של צ' ַּ 41 רקס במשך שנים רבות. בכרכור דיברו על הרצח ליד צ' ַּ רקס לא עבר לנו הרבה זמן .הכפר הזה קיבל מאז נקודה שחורה אצל היהודים .מה הפחד מצ' ַּ רקס כלום. שקרה בשנת עשרים ותשע נשאר עמוק בזיכרון .בשנת ארבעים ושמונה לא נשאר מצ' ַּ התושבים נעלמו כלא היו .אולי הם פחדו מהנקמה של היהודים על מה שהיה לפני יותר מעשרים שנה .גם החושות של הכפר הריק נעלמו .פשוט גילחו אותם והמקום היה לשדה .אני לא זוכר שמישהו מהיהודים פה בסביבה הצטער על כך ,גם לא אנשי קיבוץ גן שמואל שהיו מהשומר הצעיר ודיברו על אחוות עמים .הרגשנו אז הקלה .הכול פתאום השתנה – הדרך מכרכור לחדרה הפכה להיות דרך של יהודים בלבד ,בלי אף כפר ערבי. השטח של הבית שפרּומה ואני התחלנו לבנות תיכף אחרי החתונה היה חמישים מטרים בלבד. היום בית כזה נחשב לקטן מאד ,אבל אז ,באותם זמנים ,כאשר בקושי מצאנו פרנסה והיינו כולם פועלים בחקלאות או בבניין והשכר היה נמוך ,זה היה בית די גדול .היו לנו שני חדרים .לכמה משפחות בארץ היה אז בית של שני חדרים? רק לבעלי מזל .משפחות רבות גרו ביחד באותה דירה ,כל משפחה בחדר אחד משלה .המטבח היה משותף וכך גם השירותים .כמה וכמה מהידידים הטובים שלנו גרו בתנאים כאלה אפילו בכרכור ,שלא לדבר על אלה על הקרובים שלנו שגרו בתל אביב .אלה בוודאי שלא יכלו להרשות לעצמם דירה של שני חדרים .אהרקה אחי גר הרבה שנים בתל אביב עם האישה והבת בתוך דירה עם עוד משפחה ,כשמטבח והשירותים הם משותפים לשתי המשפחות .כך היה עם שימקה כשהוא עבר לגור בתל אביב ומצא עבודה בחברת החשמל .הוא גר בחדר ולא היה לו מטבח משלו וגם לא חדר אמבטיה .שני אלה היו משותפים עם הדיירים האחרים בדירה .לכן ,זה שפרּומה ואני הצלחנו לבנות לעצמנו בית בן שני חדרים היה אז הישג גדול ,אם כי המחיר – החוב ל ַּסמסֹון – היה כבד מאד ,לפעמים כבד מנשוא. החוב שרבץ על הבית העיק עלינו במשך שנים רבות ושנינו התאמצנו להרוויח בעבודה קשה כל גרוש שאפשר היה ,גם ביום וגם בלילה .לפעמים היתה הרגשה שאי אפשר לנשום .לפעמים קנאתי במשפחה הבדואית שגרה באוהל ביער על יד המושבה .הם לא היו צריכים לקחת הלוואה על האוהל שלהם ולשלם אותה במשך שנים רבות .אבל לא היינו היחידים שהיו להם חובות על הבית .למי מבין החברים שלנו לא היה .אי אפשר היה אחרת .התחלנו הכול מחדש פה בארץ .עכשיו זה אחרת .אנחנו כבר משאירים משהו לדורות שבאים אחרינו. רק אחרי יותר מעשרים שנה הרחבנו את הבית הקטן שבנינו אחרי החתונה .הבן כבר היה באוניברסיטה .הוא בעצם כבר יצא מהבית ודווקא אז חשבנו על הרחבת הבית .למה חשבנו כך דווקא אז? קודם כל המצב הכלכלי שלנו היה יותר טוב והיה לי קצת כסף בצד .היתה משכורת קבועה מ'סולל בונה' וגם היו לי כמה שנים של הכנסות טובות מהבוטנים והמלונים שגידלתי על האדמה שלנו .אפילו חכרתי אדמה נוספת בשביל לגדל תפוחי אדמה ואבטיחים .היה חשוב לנו שהבית שלנו דווקא עכשיו יגדל ,כי עוד מעט עמירם יהיה בדרך לחתונה ,תבוא החברה החדשה שלו מירושלים ויבואו ההורים שלה .אחר כך הזוג הצעיר יבוא להתארח .אחר כך יבואו עם נכד להתארח אצלנו. ובטח יהיה יותר מאחד .בשביל כל אלה צריך מקום בבית ושני החדרים ,אחרי כל כך הרבה שנים שגרנו בהם ,שוב לא הספיקו לנו ולכן החלטנו להרחיב את הבית. לא היינו היחידים .היו עוד אנשים בכרכור ,במיוחד בין החברים שלנו ,שהרחיבו את הבית 42 שלהם בזמן שהילדים כבר היו גדולים .גם הם כבר לא הסתפקו אז בשני חדרים והתחילו להגדיל את הבתים שלהם .לאן שהלכת ראית אנשים שמרחיבים את הבית שלהם .היו שהוסיפו חדר אחד והיו שבנו משהו יותר גדול .אפילו בשיכונים של העולים הגדילו את הבית .התחילו עם משהו קטן ולאט- לאט הוסיפו עוד ועוד .אז גם אנחנו הוספנו .הוספנו סלון גדול והוספנו מטבח גדול וגם מרפסת אמיתית ,פתוחה מכמה צדדים .את המטבח הישן הפכנו לחדר אמבטיה .הפעם זה היה ממש חדר אמבטיה עם אמבטיה של ממש ולא רק עם טוש ,כמו שהיה לנו קודם .אבל דאגתי שתהיה שם בכל זאת פינה עם טוש כי זה מה אני אוהב וזה מה שאני רגיל .למרות שבבית המחודש היתה כבר אמבטיה בחדר האמבטיה אני בעצמי אף פעם לא התרחצתי באמבטיה .אני לא בשביל לשבת או לשכב בתוך המים בזמן שאני מתרחץ .לאמבטיה הייתי נכנס רק בטבריה כשהייתי נוסע לפעמים לעשות למען העצמות של הגב שלי .שנים סבלתי מכאבים בגב ,ולפעמים הרשיתי לעצמי לנסוע לטבריה .אבל בטבריה אמבטיה זה היה משהו אחר .זו לא היתה אמבטיה ,זו היתה בריכה קטנה ,וההרגשה שם היא אחרת. כשנגמרה מלאכת ההרחבה של הבית פרּומה ואני הצטלמנו כשאנחנו עומדים בחזית הבית החדש .איזה גג חדש היה לו! עם גיבל כזה שעולה למעלה כמו משולש ,כמו שהיה לבתים בליּפנישֹוק. איזה טיח שפריץ היה לו! שפריץ כזה היה עושה רק מי שהיה אכפת לו איך שהבית שלו נראה .היינו מאד גאים בבית הגדול שלנו .הצטלמנו לפני הבית. אבל לא עברו הרבה שנים והבית שוב היה נראה קטן ,למרות ההרחבה שעשינו ,כי בשנים האחרונות בונים בכרכור בתים מאד גדולים .יש אנשים שבונים לעצמם בתים של ששה חדרים ויותר. כבר לא קוראים לזה בית .קוראים לזה וילה או קוטג' .ממש על יד הבית שלנו ,בשטח שהיה בו הפרדס של בדש ,בנו לפני כמה שנים וילות של שתי קומות וגג גבוה .הבית שלנו נראה גמד על יד הוילות האלה וזה הזכיר לי משהו שמציק לי כבר הרבה שנים .בזמן הבנייה של הבית היתה לנו בעיה עם הגובה של המגרש שקיבלנו .המגרש הוא די נמוך ובתוכו עובר ואדי קטן .היה טוב להגביה את הבית ככל שאפשר ,אבל בשביל זה היה צריך לצקת סֹוקֹול גבוה .סֹוקֹול הוא היסוד של הבית מעל האדמה, עד גובה הרצפה של הבית .אם הייתי יוצק יסודות גבוהים יותר זה היה עולה לנו אז עוד עשרים מדי למי שלוקח לירות שטרלינג .כאשר כל הבית עלה 336לירות .עשרים לירות זו כבר הוצאה גדולה ַּ את רוב הכסף בהלוואה .בשביל לחסוך עשרים לירות הייתי צריך לעבוד כמעט שנתיים .לכן ויתרתי על הרעיון לצקת סֹוקֹול גבוה .אבל כאשר כעבור שנים סללו כביש ברחוב שבחזית הבית התברר לי שזו היתה טעות חמורה לא להגביה את היסודות של הבית .את הכביש סללו על סוללה די גבוהה של עפר .כשגמרו לסלול את הכביש ראיתי מה קרה לבית שלנו ,איך הוא כאילו שקע בתוך הסביבה שלו. פרּומה ואני היינו מרוצים שיש לנו כביש ברחוב שלנו במקום החולות בקיץ והבוץ והשלוליות בחורף. אבל לא היינו מרוצים מכך שהיה צריך לרדת מהכביש אל שער חצר הבית בירידה די תלולה .זה לא נעים לרדת אל הבית שלך .היתה לי תמיד הרגשה לא נעימה בעניין הזה במיוחד בשבת ,כשהיינו חוזרים הביתה בחבורה .כשהגיע תורי להיפרד מהחבורה ,ואני תמיד הייתי הראשון להיפרד כי הבית שלנו היה הכי קרוב מכולם אל בית הכנסת ,כאב לי בלב כאשר לאחר שהייתי אומר להם שבת שלום הייתי מתגלגל למטה במורד הסוללה אל עבר השער" .חבל!" ,הייתי אומר לעצמי" ,עוד עשרים לירות לפני כמה עשרות שנים היו מונעים ממני את ההרגשה הלא נוחה הזאת" .עד היום אני מצטער שלא 43 בניתי סֹוקֹול גבוה יותר ,למרות שכבר עברו שישים שנה מאז .במשך שנים הדבר רדף אותי .הייתי אומר לעצמי מדי פעם; "אולי בכל זאת היה כדאי להתאמץ ולהגדיל את ההלוואה על בניית הבית .מה יכול היה להיות? הייתי משלם את ההלוואה במשך זמן ארוך יותר .גם ככה זה היה המון זמן" .אבל את הנעשה אין להשיב .אי אפשר לבנות סֹוקֹול חדש מתחת לבית עומד .אפשר אולי לבנות קומה שנייה אבל עדיין החצר תישאר שקועה ביחס לכביש ותמיד יהיה צריך לרדת מהכביש אל עבר השער .אז מה ייצא מזה? לפעמים חשבתי שאפשר למלא את כל החצר בעפר ולהגביה אותה אבל אז לא היה נשאר לבית סֹוקֹול בכלל והיו נכנסים אליו בלי אף מדרגה .הדרך היחידה לשנות את המצב זה להרוס את הבית ולבנות אותו מחדש עם סֹוקֹול גבוה יותר. מה שלי חשוב לי זה שמהבית הקטן שפרּומה ואני בנינו לפני הרבה שנים ייצא בכל זאת משהו גם אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה .התחלנו בבית קטן כשבמושבה היו עדיין מעט בתים ,הרחובות היו דרכי עפר וגם היו רק מעט חנויות .היום קמים בתים חדשים רבים במושבה .היא הפכה למבוקשת. אני רוצה שהמגרש והבית יהיו חלק מכל זה ואז יהיה גם איזה רווח לנכדים .הרבה לא נתתי לנכדים במשך השנים כי בסך הכול הייתי פועל בניין ופנסיונר ולא הייתי בטוח שמה שהצלחתי לחסוך ומה שהיה לי בפנסיה הקטנה מאד שלי יספיק לי עד סוף החיים ,ובעיקר אם מדובר בהרבה שנים בבית אבות ובמחלקה סיעודית .הייתי צריך להבטיח את זה קודם כל ולא להישאר בלי כלום .אבל עכשיו אני משאיר להם משהו בכל זאת .אמרו לי לא מזמן שלפי התוכנית של המושבה אפשר לבנות על המגרש שלנו ארבעה קוטג'ים .אם זה באמת נכון אז אני משאיר משהו אחריי. חשבתי על זה הרבה בזמן האחרון ושאלתי את עצמי מה הכי חשוב לי עכשיו כשאני יוצא מהמשחק .אחד מהם זה להשאיר רכוש לדורות הבאים כדי שזה יעזור להם להסתדר בחיים .כבר למדתי על בשרי כי להתחיל להסתדר בלי עזרת ההורים זה בכלל לא קל .אילו לא היינו מקבלים מגרש מהאבא של פרּומה היה לנו מאד קשה להגיע לבית משלנו מיד אחרי החתונה .אני מאד מקווה שהמגרש והבית באמת יוכל לעזור לאלה שבאים אחריי .אני מרגיש מאד טוב עם זה עכשיו .טוב שהצלחתי לשלם עבור בית האבות ועבור הסיעודית מבלי שהייתי צריך למכור את הבית .בבית האבות היו כמה וכמה אנשים שעשו את זה כדי לשלם עבור המקום בבית האבות .הם לא הרגישו נוח שהם לא משאירים אחריהם משהו לילדים ולנכדים .היו בכרכור כמה אנשים שלא הלכו בכלל לבית אבות ,אפילו שהיה להם קשה בבית ,כי הם לא רצו למכור אותו בשביל לשלם על המעבר כי זה היה אומר שלא יישאר משהו בשביל הילדים .הם היו מוכנים לסבול בבית ואולי לחיות פחות שנים ובלבד שיישאר משהו לילדים" .זָאל בלייבן עּפעס פַאר די קינדער" ,היו אומרים ביידיש .אני מבין אותם. אולי ,אם אני הייתי חייב למכור את הבית בשביל ללכת לבית אבות אולי גם אני לא הייתי עושה את זה כי גם לי חשוב להשאיר משהו לילדים ולא רק את המצבה בבית העלמין .למזלי לא הייתי צריך לעשות את זה ,וכך אני יכול להגיד שהצלחתי בחיים. מה יקרה לבית שלנו בעוד כמה שנים? האם הוא יישאר כמו שהוא? אולי הוא ייהרס .אולי יבנו עליו עוד קומה .אולי ישימו עליו גג חדש .אולי יבנו במקומו בית אחר ,כמו בניין הקומות ממול .פעם חלמתי שעשו את הבית שלנו לווילה גדולה כמו שיש היום הרבה כאלה בכרכור .בחלום באתי לווילה, דפקתי על הדלת ולא היכרתי את מי שפתח אותה וזה כאב לי מאד .אבל אולי זה יהיה לא רק חלום אלא משהו שבאמת יקרה .זה מה שקורה להרבה אנשים .הבתים שלהם נשארים ואילו הם עצמם 44 מסתלקים ואף אחד לא זוכר שהם היו אלה שבנו את הבית וחיו בו הרבה שנים .מי יודע ,אולי בעוד כמה וכמה שנים אף אחד לא יידע שאני ופרּומה הם אלה שבנו את הבית ,כאשר על המגרש עוד לא היה כלום ובכל המושבה היו עדיין רק בתים מעטים .אם היינו אנשים חשובים מאד אולי היו שמים על הבית איזה שלט שמספר עלינו .בליּפנישֹוק היה שלט כזה שסיפר שּפילסּודסקי גר שם ,אפילו שהוא היה שם רק זמן קצר כשהוא ברח מהמשטרה של הצארּ .פילסּודסקי היה אחר כך גנרל פולני וגם נשיא של המדינה שלו כשאני עזבתי את פולניה לארץ ישראל ,ודווקא היה בסדר עם היהודים. אני הייתי איש פשוט כל החיים שלי ואני לא חושב שישימו שלט עלינו .אולי במשפחה ייזכרו .אולי יהיה מישהו מהזקנים החדשים של כרכור שידעו להגיד שכאן בבית הזה גרו חיים ופרּומה גּוטלבסקי. אבל גם הם יסתלקו מן העולם עוד כמה שנים ,ואחר כך לא יהיה מי שיידע מי בנה את הבית הזה. אבל מי יודע ,אולי מישהו מהנכדים או הנינים יגור בבית עצמו שאני בניתי או בבית חדש על ידו .לא חשוב לי הבית עצמו כמו המגרש ,המקום .אני יודע שזה לא המקום הכי טוב להקים בית בכרכור .המגרש נמוך .הוא גם יושב עכשיו על כביש רועש .אז למה שאני ארצה שמישהו מהנכדים או הנינים שלי יגור במקום רועש ונמוך .אולי מוטב שימכרו את המגרש או את הקוטג'ים שייבנו עליו, וייקחו את הכסף כדי למצוא משהו יותר טוב שגם מתאים להם ,בכרכור או בכל מקום אחר .זה אולי מה שהייתי צריך לעשות מיד אחרי שפרּומה הלכה או אחרי שעברתי לבית אבות .הייתי אז צריך לחפש לי קבלן שיבנה לי על המגרש בעסקת קומבינציה; אני נותן את המגרש והוא נותן את הבנייה ואחר כך מתחלקים לפי אחוזים שקובעים מראש .כך הייתי יכול לראות איך העסק מתפתח. השתתפתי בבנייה של בתים רבים בימי חיי ,אבל של אחרים .אם לפחות הייתי יכול לעקוב אחר הבנייה של בתים שנבנים על המגרש שלי זה היה יכול לגרום לי הנאה גדולה .חבל שלא עשיתי את זה בזמן. 45 נטעתי ועקרתי פרדס יחד עם בניית הבית מיד אחרי החתונה של פרּומה ושלי התחלתי לטעת פרדס על שמונת הדונמים שקיבלנו בקצה המושבה מאבא שלה .פרּומה ואני הסכמנו שאנחנו רוצים להתחיל בגדול כבר מההתחלה ולא לחכות הרבה זמן עד שמשהו יקרה ונתחיל מיד להתקדם .עם הכספים שקיבלנו בהלוואה מ ַּסמסֹון התחלתי להכין את האדמה בשביל נטיעת פרדס .קודם היה צריך לחרוש טוב-טוב את השטח כדי שיהיה קל לשתול את העצים הצעירים .באותם ימים לא הייתי יכול להרשות לעצמי לחרוש עם טרקטור .עדיין היו חורשים עם סוס ומחרשה .לחרוש עם סוס זו לא עבודה קלה כמו שזה אולי נראה בתמונות .המחרשה לא תמיד נשמעת לך וצריך לדעת לכוון אותה כדי שתעבור צמוד לתלם האחרון .אבל גם את הסוס צריך לכוון בעזרת הרתמות והרסן ואז כל זה הופך את החריש לעניין די מסובך .מהר מאד הבנתי שאני לא אוכל לחרוש בעצמי ולקחתי מישהו שיש לו ניסיון ויש לו סוס ומחרשה .זה לקח יומיים וכל השטח היה חרוש .אחר כך ביקשתי מהמישהו הזה לעבור על השטח עם דיסקוס כדי לפורר את הגושים שעושה המחרשה .השטח היה מוכן ואז באו הנטיעות .רציתי שהנטיעה של הפרדס תהיה כמו שצריך ולכן לקחתי מומחה שמבין בעבודה הזאת .יחד איתו ועוד פועל אחד כיסינו את כל השטח בשתילים של עצי שמוטי .בחרתי בשמוטי ולא בשום עץ אחר כי רציתי שהכול ילך לאקספורט לאנגליה כדי שתהיה לי יותר הכנסה מהפרדס שלנו. היתה לי הנאה גדולה מזה שכל יום פרּומה היתה באה לראות איך העבודה בפרדס שלנו מתקדמת .היא גם היתה מביאה לי ארוחת צהרים .באותן השנים היינו עוד רגילים לאכול ארוחה גדולה בצהריים ולא בערב אחרי העבודה .היא הביאה לי אוכל בסירים קטנים שהיו מונחים זה על זה בשלוש קומות ומוחזקים בידית .בכל סיר היתה מנה אחרת .בסיר העליון היתה מנה ראשונה .בסיר האמצעי היתה מנה עיקרית ובסיר התחתון היה איזה קומפוט או מנה אחרונה אחרת. אחרי שבועיים עמד לו פרדס צעיר ,כולו מלא עצים ירוקים צעירים .לא יכולתי לעזוב את המקום אפילו לרגע עד החשכה כי מאד נהניתי לראות את הפרדס החדש שלי .הבית החדש והפרדס החדש מילאו אותי שמחה רבה .הסתובבתי הלוך וחזור והסתכלתי על כל שתיל ואחר כך על כל שורה ואחר כך על כל הפרדס כאילו שאני מסתכל על כלה חדשה שזה עתה התחתנתי איתה .הייתי ממש מאושר שאני סוף-סוף פרדסן ,אפילו שהייתי רק פרדסן קטן .זה לא היה כמו הפרדס הגדול של בלום שהיה מהצד השני של הדרך .גם לא כמו הפרדס של שפהרד מהצד השני של הגדר שלי ,שהוא לא היה גדול כמו זה של בלום אבל עדיין הרבה יותר גדול משלי .אבל זה היה בכל זאת הפרדס שלי וזה עשה אותי לפרדסן .באותו יום שנגמרו הנטיעות בפרדס החדש שלי עליתי כיתה בארץ ישראל .יותר מזה, אפשר להגיד שהרגשתי כאילו עליתי לארץ בפעם השנייה ,הפעם לא כפועל אלא כאיכר ,כפרדסן, 46 כמישהו שיש לו מפעל קטן .סוף-סוף יכולתי להגיד לעצמי שאני בעל עסק כמו אבא. הרגשתי שאני בדרך הנכונה ונזכרתי בשנים שהייתי בזיכרון יעקב וחלמתי להיות איכר אבל זה לא יצא כך .והנה כאן ,באדמות של כרכור ,החלום התחיל להתגשם .לא משהו גדול אבל בכל זאת משהו וכולו פרטי שלי ושל פרּומה .ועוד יצא לי להיות פרדסן שזה היה המקצוע הכי מכובד בכרכור באותם הימים .ולא רק בכרכור .בכל האזור ,מבנימינה ועד פתח תקווה וגם הלאה בראשון לציון ושאר המושבות שבסביבה ,פרדסים היו אז במודה אצל האיכרים היהודים .נטעו פרדסים בכל שטח מתאים כי כולם היו בטוחים שזה עסק טוב בגלל האקספורט וגם עסק מכובד .כשאמרת על מישהו שהוא פרדסן זה היה אפילו יותר מכובד מלהגיד עליו שהוא סתם איכר. את כל מה שקשור להשקיה בפרדס שלנו יכולתי לעשות לבד .למדתי את העבודה הזאת כבר מקודם ומיד ניגשתי בהתלהבות לסדר צלחות ותעלות מים עם טורייה .הרבה צלחות ותעלות עשיתי בפרדסים של כרכור אבל זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי אותן לא כפועל שכיר אלא כמי שעובד בפרדס שלו עצמו .אני זוכר היטב איך הרגשתי שעברתי איזה קו חשוב בחיים שלי. אחרי שהפרדס עמד על תילו ,עם כל סידורים של ההשקיה ,נסעתי לחדרה וקניתי לי כובע פקק גדול .ראיתי שהרבה פרדסנים הולכים עם כובע פקק כמו האנגלים .אז למה שלא יהיה גם לי כובע פקק .פרּומה מאד אהבה את הכובע הזה .היא שמחה שנעשיתי פרדסן אבל עוד יותר שמחה שאני מתחיל קצת להיראות עם הכובע הזה כמו האנגלים ,וזה היה חשוב לה אולי יותר. הצרה עם פרדס שצריך לחכות כמה שנים עד שיש פירות למכור ועד אז צריך למצוא פרנסה .גם אחר כך אי אפשר להתפרנס יפה משמונה דונם .ידעתי שאני מוכרח להמשיך לעבוד כשכיר כדי שתהיה לי הכנסה .ככה התחילו אצלי החיים הכפולים שלי במשך הרבה שנים .הייתי גם עצמאי וגם שכיר באותו זמן .בהתחלה הייתי גם פרדסן וגם פועל פרדסים .אחר כך הייתי גם פרדסן וגם נוטר .הייתי גומר משמרת ורץ לעבוד בפרדס .הייתי עודר ומשקה וגם עובר על כל עץ כדי לראות אם הכול בסדר. קיוויתי לטוב .קיוויתי שהפרדס יצליח. אבל עוד לפני שהפרדס התחיל לתת פרי התחיל הכול להסתבך .היצוא של פרי הדר נפסק. קודם היו קשיים בגלל המלחמה של האיטלקים בחבש ,ואחר כך באה המלחמה באירופה .היה לי ברור שאין טעם להמשיך ולעבד את הפרדס .מי יודע כמה זמן תימשך המלחמה? איך אפשר לשלם את הוצאות העיבוד ,ההשקיה ,הקטיף והאריזה מבלי שאפשר למכור את התוצרת באנגליה? אחרי הרבה התלבטויות החלטתי להצטרף לאלה שעקרו את הפרדסים שלהם על מנת שלא להסתבך בחובות ולעשות משהו אחר עם האדמה .רוב הפרדסנים לא עקרו את הפרדסים שלהם .משני צדי הפרדס שלי המשיכו לעבד את הפרדסים השכנים .אני לא יודע למה דווקא אני החלטתי לעקור את הפרדס והם לא .אולי היה להם כסף שנתן להם אפשרות להחזיק מעמד ולי לא היה .אולי סתם נבהלתי .אולי אני הייתי דווקא אמיץ להחליט על כך אחרי שראיתי שאין טעם להמשיך ולהחזיק את הפרדס .עקרתי את הפרדס שלי ואחר כך התאבלתי עליו .שנים התאבלתי על עקירת הפרדס שלי ,אפילו שהיה רק בן שמונה דונם .הוא היה משהו חשוב בשבילי .עברתי מהר לגדל כל מיני גידולים בשטח של מה שהיה פרדס רק מעט שנים .אבל את כובע הפקק לא החבאתי וגם לא זרקתי .המשכתי להשתמש בו מדי פעם .זו היתה המזכרת שלי מהימים שהייתי פרדסן .נכון שכבר לא היה לי פרדס אבל לא איבדתי את החלום שלי להיות איכר ,להיות עצמאי ,להיות בעל-בית משל עצמי. 47 נולד לנו בן קצת אחרי שנטעתי פרדס נולד לנו בן .הכול הסתדר לנו בזמן קצר מאד .בנינו בית ,נטענו פרדס ונולד לנו בן .מאד שמחתי כשעמירם נולד ,והיו לכך הרבה סיבות מעבר לסיבה הפשוטה שהייתי לאב בפעם הראשונה בחיי .הייתי בן שלושים ושתיים כשהוא נולד ורק אז ,בגיל די מתקדם ,היתה לי בפעם הראשונה הוכחה ניצחת שאני יכול להוליד ילדים .עד אז ניקר בי איזה שהוא ספק שאולי אני עלול להיות בין אלה המסכנים שלא יכולים להוליד ילדים .כבר נתקלתי בגברים גדולים ,חזקים ויפים ,ולאו דווקא נכים או חולים ,שלא הולך להם להוליד ילדים .כשמתחתנים בגיל צעיר יודעים את התשובה מהר .אני הייתי צריך לחכות די הרבה זמן .אמנם ,לא היה לי פחד גדול מהעניין הזה ,אבל בכל זאת רדף אותי איזה שמץ של פחד וזה היה מספיק כדי להוסיף על השמחה כשנודע לי שפרּומה נכנסה להריון .מיד רצתי לספר לכל החברים והידידים ועשיתי את זה עם הרבה גאווה ,מעל ומעבר לשמחה עצמה. והיתה לי עוד סיבה לשמוח על הולדת הבן .סוף-סוף ,אחרי הרבה שנים בארץ ,היתה תוספת של עוד נפש למשפחת גּוטלבסקי בארץ ,עוד דור של גּוטלבסקים בארץ .ראיתי לנגד עיניי שבעוד כמה שנים תהיה כאן משפחה גדולה של גּוטלבסקים .אני ואהרקה אחי ,שהגיע ארצה בשלושים ושתים ,רק התחלנו במשימה הזאת" .עוד מעט" ,אמרתי אז לעצמי" ,עוד מעט יבוא גם הירשקה אחי ואולי אחריו יבואו גם האחיות הצעירות שלי רחל וסימה ,זאת שקראה לעצמה סימה גּוטלבסקית ,כמו שנוהגות הנשים ברוסיה ,וגם להן יהיו ילדים .כך נוכל לבנות ביחד את משפחת גּוטלבסקי הגדולה כאן בארץ". קיוויתי שאפשר יהיה לעשות תמונה גם פה בארץ עם הרבה מבני משפחת גּוטלבסקי ,כמו התמונה שיש לי מהימים שאני עצמי הייתי תינוק; משפחה ענקית של כמה עשרות אנשים ,בני ארבעה דורות, עומדים זה ליד זה בקצה היער .חלמתי על תמונה כזו בקצה הפרדס שלנו כשנטעתי אותו מיד אחרי החתונה. פרּומה ביקשה ללדת בירושלים .היא אמרה שהיא רוצה להיות ליד דֹורה ,האחות הכי קרובה אליה ,שגם היא היתה בהריון .היא גם שמעה הרבה על בית חולים הדסה וחשבה שזה המקום הכי טוב בארץ כדי ללדת .כשהתקרב זמן הלידה לקחתי את פרּומה לירושלים לאחותה דֹורה וחזרתי מיד כדי לטפל בפרדס .קודם דורה ילדה ואחרי שלושה שבועות פרּומה .פתאום הודיעו לי מהדואר בכרכור שהגיעה טלגרמה מירושלים .הבנתי מיד במה מדובר .דורה שלחה לי טלגרמה באנגלית ובדואר מיד תרגמו לי .היה כתוב שם; "חיים ,מזל טוב .פרּומה ילדה בן ,דורה" .עזבתי את הבית והפרדס ונסעתי מיד לירושלים ברכבת .זו היתה הנסיעה הכי מבולבלת בחיים שלי .התרגשתי מאד וכמעט עליתי על הרכבת לחיפה במקום לעלות על הרכבת ללוד ,ששם החליפו רכבת לירושלים .בנסיעה עצמה הייתי 48 גם שמח וגם מודאג .אלוהים היה טוב אליי ונתן לי בן בכור .כבר ראיתי אותו גדל לנגד עיניי ועוזר לי בפרדס .עוד לא ידעתי שאני אעקור את הפרדס בעוד לא הרבה זמן .בימים ההם כולם היו שמחים יותר כשנולד בן .גם האמהות שמחו על כך ולא רק האבות .היום זה כבר לא כך .עם כל הצרות האלה שיש לנו במלחמות הרבות עם הערבים זה לא פשוט להיות הורים של בן .אז לא חשבנו על זה בכלל. את הבעיה שיש לי רק בן הבנתי רק כשהוא הלך לצבא אחרי הרבה שנים .אבל בכל זאת השמחה שמלאה אותי בזמן הנסיעה ברכבת היתה מהולה בדאגה ,דאגת פרנסה .היינו קשורים בהלוואה על הבית וגם בהוצאות על הפרדס מבלי שהיו לנו הכנסות ממנו בשנים הראשונות .גם עבודה לא היתה בכל יום והרבה היה תלוי בעונת הקטיף .אני עבדתי בכל מיני עבודות בפרדסים .פרּומה עבדה בבתי האריזה אבל רק בעונת הקטיף .בין עונה לעונה לא היה הרבה ממה להתפרנס .בכל זאת ,עד עכשיו הסתדרנו עם המעט כסף שהרווחנו .מעכשיו ,עם כל ההוצאות שיהיו על תינוק ,מי יודע מה יהיה. אבל ראיתי שאני לא היחידי .היו בכרכור עוד זוגות צעירים במצבנו וכבר נולדו להם ילדים קטנים והם איך שהוא הסתדרו .במשך הנסיעה ברכבת הרגשתי בסדר ,אבל כשהרכבת נסעה עמוק בתוך ההרים והקונדוקטור עבר והכריז שעוד עשר דקות הרכבת תגיע לירושלים חזרתי לדאוג .אבל גם כשאני דואג הדאגה שלי אף פעם לא עוברת על גדותיה .אני לא חושב שמישהו מהנוסעים שישבו על ידי בקרון הרכבת הרגישו בדאגה שמתחת לשמחה בה סיפרתי להם על תינוק זכר שמחכה לי בהדסה בירושלים. אבל מה שלא ידעתי בדרך לירושלים זה שמחכה לי יולדת במצב לא טוב .אני לא יודע מה בדיוק קרה אבל היה איזה סיבוך ופרּומה נכנסה למצב קשה מאד .גם אמרו לי שהתינוק הוא בהשגחה מיוחדת .אי אפשר היה לדבר עם פרּומה כמה ימים וגם לתינוק לא היתה גישה .הייתי בחרדה גדולה. הצטערתי מאד שלא הייתי בירושלים בזמן הלידה ,אבל מה שהיה היה .אבל בסוף היא והתינוק יצאו מהצרה .פרּומה תמיד היתה אומרת שזה קרה לה בגלל שרופאים בהדסה עשו איזו טעות איתה .היא גם אמרה שכל הצרות שהיו לה אחר כך עם הבריאות שלה התחילו בגלל הטעות הזאת .מה אני יכול להגיד על זה ,העיקר שהיא והתינוק נשארו בחיים .היום כבר לא שומעים על יולדת שמתה בלידתה אבל פעם זה היה מאד נפוץ .היו לנו בליּפנישֹוק כמה ילדים שהאמא שלהם מתה בזמן הלידה .ברכתי לאלוהים שהיא יצאה מהסיבוך ולא נשארתי אלמן עם יתום מאימו. בסוף נתנו לי לראות את התינוק .כשראיתי אותו ,הדבר הראשון היה לחפש ולראות שהגוף שלו יצא בסדר .כל זמן ההיריון חשבתי לעצמי בשקט מי יודע איזה ילד יצא מההיריון הזה .ידעתי שלא כל הילדים יוצאים בסדר .יש כאלה שיוצאים עם מחלות ,לפעמים משהו חסר להם בגוף, ולפעמים משהו מיותר .תראו מה קרה ללאה'קה ולקֹוּפל שנולד להם ילד מפגר .הם סבלו נורא אולי שש-שבע שנים עד שהילד נפטר ואחר כך הצער הגדול היה מעורב עם הרגשה של הקלה .גם לרופא בכרכור היה ילד כזה וגם לספר .אז עוד לא ידעו להגיד מראש אם העובר שברחם הוא בסדר או לא, כמו שיכולים להגיד עכשיו עם כל המכשירים שיש .אנשים חיכו אז בדאגה עד למתן גזר הדין בזמן הלידה .לפעמים אפילו הרגישו שמשהו לא בסדר עם התינוק רק כמה זמן אחרי שנולד .לך תדע מה מחכה לך בתור הורה .אתה מצפה למשהו הכי משמח בחיים ,הכי חשוב בחיים ,ילד חדש ,ופתאום אתה מקבל מכה על הראש כשדווקא לך זה קורה. "הוא בסדר גמור" ,אמרה לי פרּומה כשראתה את המבט הבודק שלי" .כן ,אני רואה שהוא בסדר 49 גמור" ,אמרתי וליטפתי אותה על הראש .באותם ימים לא היו מנשקים את האישה בפרהסיה" .הוא כהה כמוך" ,אמרתי לה .מהצבע של השערות והעור היה ברור לי תיכף שהוא כנראה יהיה כמו הרבה מהפיינברגים ,המשפחה של פרּומה .גם הילדים של מֹוישה ,האח שלה ,אלה שנולדו לפני עמירם וגם אלה שנולדו אחריו ,הם כולם כהים .כמעט שאי אפשר היה להבחין בינם לבין הילדים של התימנים. גם המבוגרים שבין הפיינברגים ,אבל לא כולם ,היו כהים כאלה .פרּומה היתה בין היותר כהים ביניהם. בגלל זה ,בגלל שהיא היתה שחורה ונאווה ,נמשכתי אליה והתאהבתי בה .זה לא היה כך בחוץ לארץ. שם הבחורים היהודים חלמו על בחורות בלונדיניות עם עור לבן-ורוד ,כמו הגויות .הן נראו לנו שם שיא היופי שיש ,כי הן היו מאד אחרות מהבחורות היהודיות הרגילות .אבל כאן בארץ ,לפחות בהתחלה ,הלכנו שבי גם אחרי הבחורות היותר כהות דווקא .היו אפילו כאלה שנמשכו לבחורות תימניות או ספרדיות .לא שהם התחתנו איתן בסוף ,כי תמיד היה לחץ של המשפחה או של החברים לא לעשות את זה ,אבל הקסם של השחורות והנאוות היה שם בין הבחורים שלנו .כנראה שזה היה גם אצל הבחורות שלנו כי אחרת איך אפשר היה להסביר שהבת של לַאסט הזקן התחתנה עם צדוק התימני? אבל פרּומה ,אפילו שהיתה שחרחורת בעצמה ,תמיד פחדה שעמירם יתפוס לו איזו תימנייה ואפילו אמרה לו במפורש; "רק לא תימניה" .לי דווקא לא היה אכפת אם הוא היה לוקח תימנייה. העיקר שתהיה יפה וחכמה .גם שרה'לה של דורה יצאה כהה כמו שאר הפיינברגים וגדלה להיות יפה. כמה יפה היא היתה הילדה הקטנה הזאת ,ודווקא בגלל שהיא קצת כהה .גם אביבה שבאה לעולם אחרי שרה'לה היא כזו .כל פעם שהן הגיעו לכרכור כשהן עוד היו ילדות ,לפני שהחבילה התפרקה ונוצר נתק בין המשפחות שלנו ,הייתי מסתכל עליהן וחוזר ומסתכל עליהן בגלל היופי שלהן. טוב ,אז אחרי שהבנתי שהתינוק בריא ושלם ואחרי שראיתי שהוא מהסוג היותר כהה ,התחלתי לבדוק אם הוא גם חכם .בטח תגידו איך אפשר לדעת את זה על תינוק שנולד לפני יומיים? בכל זאת חיפשתי סימנים; אולי לפי צורת הראש< אולי לפי איך שהוא מניע את הידיים< אולי לפי איך שהוא מזיז את העיניים .תינוק חכם יש לו בדרך כלל ראש לא קטן ,בעיקר מאחור ,ובאמת אפשר היה לראות כבר משהו כזה אצלו .תינוק חכם רוצה לגעת בכל דבר כדי לדעת מה זה .כן ,הרגשתי שהוא נוגע ביד שלי כשהחזקתי אותו .תינוק חכם מסתכל על כל דבר כי הוא סקרן .אבל תינוקות מתחילים לראות רק יותר מאוחר ולכן הייתי צריך לחכות כדי לבדוק את הסימן הזה לחוכמה .אחר כך באמת ראיתי לפי העיניים שהוא סקרן ולכן הבנתי שהוא גם יהיה חכם .בסוף הוא יצא יותר חכם ממני .אני נשארתי חקלאי ופועל בניין והוא הלך לאוניברסיטה ונעשה פרופסור ,אבל את כל זה אפשר היה לראות כבר בהתחלה ,ואני החלטתי שאני אעשה כל מאמץ כדי שייצא ממנו הכי טוב שאפשר. כשהגיע זמן הברית התרגשתי מאד .במשפחת גּוטלבסקי היתה מסורת של דורות שאת ברית המילה עושה האבא ,כמו שעשה אברהם אבינו ליצחק בנו .סבא שלי היה מוהל ומל את כל הבנים שלו .גם אבא שלי נהג כך .המסורת הזאת נפסקה עם הדור שלנו ,כמו בעוד דברים אחרים .שכרתי מוהל בהדסה .עוד קיוויתי אז שבהולדת הבן השני או השלישי אבא שלי בכל זאת יגיע לארץ ישראל והוא יהיה זה שייעשה את הברית .אבל לצערי זה לא יצא כך .לא נולד לי עוד בן ,וגם לא בת .אבא שלי אף פעם לא הגיע ארצה .אבל אז ,בזמן הברית בשנת שלושים וחמש מי בכלל יכול היה להעלות על הדעת מה יקרה כעבור כמה שנים מעטות למשפחה שלנו בליּפנישֹוק. עוד לפני שהוא נולד חיפשתי שם לתינוק .התחיל פה בארץ מנהג לתת שמות מסוג חדש .כבר 50 לא אהבו שמות כמו אברהם ,יצחק ויעקב ,משה ואהרן .גם לא שלמה ,יהודה ,אליעזר ,נחום ומרדכי. התחילו לחפש שמות חדשים ,שלא היו מקובלים בחוץ לארץ .אורי ,יורם ,נעם ,אמנון ,יונתן ,ועוד כאלה שמות התחילו להיות במודה בזמן ההוא .חשבו שאלה הם שמות יותר מתאימים לארץ .מה לעשות ,את השם חיים קיבלתי בחוץ לארץ וכך גם פרּומה ,ולא נלך לשנות את השם למרות שהיו כאלה שחיפשו שמות עבריים גם לעצמם ולא רק לילדים שלהם .מילא ,אני כבר לא אחליף את השם אבל לפחות שלבן שלנו יהיה שם עברי שמתאים לארץ .באותו זמן נכנס השם גיורא .זה היה השם של הבן של השומר הידוע אלכסנדר זייד .הרבה אנשים הלכו אחריו בעניין הזה .השם הזה הזכיר את בר- גיורא שהיה גיבור ולכן הוא מצא חן בעיניי מאד .אבל ליתר ביטחון חיפשתי עוד שמות כדי שיהיה לפרּומה ממה לבחור .כשבאתי אליה להדסה עם ההצעה של השם גיורא היא אמרה לי שזה נשמע לה כמו שם של ילדה כי הוא נגמר כמו שמות של ילדות ,כמו מירה או נירה ,ושהילדים יצחקו ממנו כי יש לו שם של ילדה .הצעתי לה את השם הבא שהיה לי בתור ,עמירם ,והוא מצא חן בעיניה .אמרתי לה עוד שמות שאני כבר לא זוכר מה הם היו והיא חזרה ואמרה שעמירם נשמע לה הכי מתאים ,לפחות לפי הצליל ,כי היא לא הבינה מה פרוש השם בעברית .אמרתי לה שזה דומה לעמרם ,שמו של האבא של משה רבנו ,אבל היא אמרה שמה שאכפת לה שזה נשמע יפה ושלא יכולים לחשוב שזה שם של ילדה. אחרי הברית חזרנו לכרכור .בית עם אישה ותינוק זה כבר משפחה של ממש .המשפחה והחברים באו להגיד מזל טוב .גם אהרקה בא מתל אביב .לשימקה היתה מצלמה ,מין קופסה מרובעת שלמרות שהיא נראית סתם קופסה היא בכל זאת מוציאה בסוף תמונות .ביקשתי ממנו לצלם את עמירם כשפרּומה מחזיקה אותו על הידיים ,תוך כדי זה שהיא יושבת על כסא שהוצאנו מהבית אל החצר .את התמונה שלחתי לבני המשפחה שלי בליּפנישֹוק ,ואפילו לאחי יענקל בנֹובֹוגרּודק .על התמונה כתבתי מאחור; "למזכרת נצח מבננו עמירם גּוטלבסקי" .היה לי חשוב לכתוב גם גּוטלבסקי אחרי עמירם .ככלל ,על כל צעד בחיים של עמירם ,כשהוא עוד היה ילד ,היינו שולחים תמונה גם להורים שלי בליּפנישֹוק וגם להורים של פרּומה בסוֹונזי ,כדי שיהיה להם חלק בכל השמחה הזאת. אפילו הזמנתי צלם מחדרה שיעשה תמונה כמו שצריך .מה זה תמונה כמו שצריך -ילד שוכב על הבטן על שמיכת צמר ומסתכל בעיניים גדולות וחכמות אל הצלם ואל כל מי שמביט על התמונה מכל צד שהוא .איך הוא יצא יפה בתמונה הזאת! ביקשתי מהצלם שידפיס לי עשרים תמונות כדי לשלוח לכולם ,למשפחה שלי ולמשפחה של פרּומה .מהתמונות ששלחתי לליּפנישֹוק ולנֹובֹוגרּודק כלום לא נשאר .הם בטח נשרפו יחד עם שאר החפצים של בני המשפחה או שאולי סתם הושלכו לאשפה אחרי שמישהו הוציא אותם מהאלבום והשתמש בו לתמונות שלו .ואולי מישהו ,אולי שכן ביילורוסי ,שוטר ליטאי ,פקיד פולני או חייל גרמני ,לקח לעצמו למזכרת תמונה של ילד יהודי שמאחור כתוב משהו בכתב המשונה של יהודים .אם אכן כך זה היה ,האיש הזה לא העלה על דעתו כי מדובר בילד יהודי מארץ ישראל שאותו הנאצים לא הצליחו לאבד ולהשמיד. אני זוכר את התמונה של עמירם בן שנתיים וחצי .היה חורף והלבשנו אותו במעיל ושמנו לו על הראש כובע ברט .היה לנו חשוב להראות להורים ולשאר בני המשפחה שלנו שאנחנו מגדלים אותו כמו שצריך ,ואיך הם יידעו שאנחנו עושים את זה אם לא לפי הבגדים שהילד לובש? דרך התמונה רצינו להראות להם שאנחנו במצב טוב למרות שאנחנו נמצאים בארץ רחוקה שנראית להם 51 מדבר שממה מלא בערבים. אני גם זוכר את התמונה של עמירם על אופניים של שלושה גלגלים .רואים שהוא ילד טוב עם עיניים קצת עצובות אבל חושבות .כל מי שמסתכל חושב שמדובר בילד שקט וצנוע ,ובאמת בהתחלה מדי .לא ידעתי איך חשבתי שהוא יהיה כזה .אבל כבר בגן התחלתי להרגיש שהוא גדל להיות שובב ל ַּ להתייחס לזה .מצד אחד ,ילד שובב זה יכול להיות הרבה צרות להורים ,ובאמת כך זה היה במשך כל השנים שלו בבית הספר ,גם בעממי וגם בתיכון .מצד שני ,ילד שובב הוא ילד עליז שלא מתבייש ושלא מפחד ,והדבר האחרון שרציתי היה שיהיה לי ילד ביישן .עם עמירם אף פעם לא היה לי אי-נחת בעניין הזה .הוא לא התבייש לדבר ,לא התבייש לאכול ,לא התבייש לנגן ,לא התבייש להתלוצץ ,לא התבייש לספר סיפור .בשבילי זה היה הרבה ,מה גם שכתוב שלא הביישן למד ,ורציתי שהוא ילמד כמה שהוא יכול. ואני זוכר גם את התמונה של עמירם עם בגדי המלח .היום כבר לא רואים בגדים כאלה אצל ילדים .אבל פעם ,גם בפולניה ,אהבו להלביש את הילדים כמו מלחים .היו בתי ספר שהמדים שלהם היו כמו בגדי מלחים או לפחות דומה לבגדי מלחים .אבל לא בכרכור .בכרכור רק עמירם הלך עם בגדים כאלה כי פרּומה אהבה את זה מאד-מאד .היום הילדים כבר לא לובשים בגדים כאלה .אבל היום יש פחות כבוד ללבוש .לובשים מה שבא להם ,ולפעמים זה נראה כמו סמרטוטים .אבל ככה זה כנראה בכל דור .הצעירים רוצים משהו אחר ללבוש .בליּפנישֹוק זרקנו את הבגדים הישנים של היהודים ועברנו בבת אחת לבגדים המודרניים של אז .כבר ההורים שלנו התחילו בזה .סבא שלי עוד הלך עם מעיל ארוך אבל אבא עבר לז'קט וגם שם עניבה .וגם אני איש של ז'קט ועניבה .אבל זה כבר לא ככה אצל הצעירים עכשיו .אצלם אין שום כללים .כל אחד לובש מה שהוא רוצה. 52 הערבים ואנחנו ג’מיל נכנס לחדר .הוא בא להפוך אותי על הצד השני .צריך להזיז אותי מצד אל צד מדי פעם כדי שלא יתפתחו פצעי לחץ .כבר היה לי ניסיון מר עם פצעי לחץ כאשר הייתי בבית האבות בנתניה .לא שמתי לב לעניין .הייתי מרותק למיטה במשך כמה ימים והתפתח לי פצע לחץ בישבן .קשה לשכב על פצע לחץ וגם אסור לעשות זאת כדי לאפשר לפצע להתרפא .אני לא מבין את כל העניין הזה .איך הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כל כך שבירים וכל כך פגיעים! מילא ,אני מבין שאני נופל ושובר את הרגל או את היד .אני אפילו מבין את התקפי הלב הרבים שעברתי .סתימות מתרחשות גם בצינורות מים. ראיתי הרבה סתימות כאלה בבית וגם בשדה .אבל שיתפתח לך פצע על הגוף רק משום שאתה שוכב במיטה ,איזה מין דבר זה .כל יום מחיי הייתי שוכב כמה שעות במיטה כדי לישון או לנוח ושום דבר לא היה קורה .עכשיו ,לעת זקנה כאשר לפעמים יש צורך לשכב כמה ימים במיטה ,הגוף לא מצליח לשמור על עצמו .אבל מה לעשות ,זה מה שקורה .למדתי לקח מר ועכשיו אני נזהר .לכן קראתי לג’מיל בפעמון והוא בא מיד .בקשתי ממנו להפוך אותי לצד השני" .אני לא רוצה שיהיה לי פצע לחץ" ,אמרתי לו ,והוא ענה; "אתה צודק .טוב שקראת לי .בוא ,אני תופס אותך מתחת לכתף ומזיז אותך לצד השני .אתה צריך לעזור לי כי אתה איש גדול" .הוא אמר את זה מאד יפה ובאופן טבעי. במעט הכוחות שעוד נשארו השתדלתי לעזור לו להפוך אותי אל הצד השני .הוא שב וכיסה אותי בסדין ואמר לי; "חיים ,אל תחכה הרבה זמן .תקרא לי מתי שתרגיש שצריך להפוך אותך לצד השני, וגם אם לא תקרא אני אבוא כשיגיע הזמן". חשבתי לעצמי איך זה שג’מיל אומר את המילים שלו כל כך יפה ,יותר יפה מעובדים רבים אחרים שהיכרתי גם בבית החולים וגם במחלקה הסיעודית? הוא היה יכול להגיד לי "כי אתה איש כבד" ,אבל לא ,הוא אמר "איש גדול" .נכון אני איש גדול .תמיד הייתי איש גדול .איש גדול וחזק יכול בקלות להזיז את עצמו .אבל עכשיו אני רק איש כבד ולא חזק ואני זקוק לעזרה של ג’מיל כדי לזוז במיטה מצד אל צד .עד לכאן הגעתי וזה מאד מרגיז וכואב בנשמה .אבל ג’מיל לא רק עוזר לי לזוז מצד אל צד ,הוא גם עוזר לי להרגיש קצת יותר טוב במצב המביך הזה כאשר הוא אומר לי; "אתה צריך לעזור לי כי אתה איש גדול" .לא רק שהוא לא אומר שאני איש כבד ,כמו אבן שאין לה הופכין, כמו איש חסר אונים ,ללא תקנה ,הוא גם מבקש את עזרתי ומצפה שאכן אגיש לו עזרה. אבל אולי הכול היה רק נדמה לי .אולי ג’מיל סתם אמר את המילים האלה ללא כל כוונה מיוחדת ואני מכניס כוונות לראשו .אבל אני בכל זאת כמעט בטוח שג’מיל אכן התכוון לכך .בחודשים שהוא מטפל בי במחלקה הסיעודית מצאתי שהוא איש נעים ומאיר פנים ,אשר באמת עושה את עבודתו בכל הלב .הוא משתף פעולה בכל מה שאני מבקש והכול נעשה בחיוך קל .אני מרגיש שהוא 53 נותן את כל כולו לעבודה עם אנשים .אופס ,אמרתי משתף פעולה אבל לא לזה התכוונתי .זה בכלל לא זה .זה בכלל לא עניין של יהודים וערבים .זה פשוט יחס בין אדם לאדם ,בין אדם צעיר שמכבד אדם מבוגר ממנו בשנים רבות ,אפילו שהוא זקן וחלש .שמתי לב לדרך שבה הוא נוהג באחרים במחלקה .ככל שאדם זקן וחלש יותר הוא יותר מכבד אותו ונותן יותר מעצמו .אבל בכל זאת שמתי לב שג’מיל מתייחס אליי יותר ממה שמגיע לי לפי הגיל והחולשה .איתי הוא לא רק עובד ונותן את שירותיו אלא גם מדבר כאל ידיד ,כאל חבר ,כאל מי שהוא קרוב אליו .הוא ידע שאני מאד ותיק בארץ ויודע איך לדבר עם ערבים ,ואפילו בשפתם ,ולי היתה הרגשה שעם ג’מיל יש לי על מי לסמוך כשצריך עזרה מסורה. כאשר נכנס אליי ג’מיל בפעם הראשונה מיד ידעתי שהוא ערבי לפי איך שהוא מדבר וקצת לפי איך שהוא נראה .במשך השנים הארוכות שלי בארץ היו לי מגעים עם הרבה ערבים .היכרתי אותם בפעם הראשונה כאשר ירדתי מהאנייה ביפו .הייתי אז צעיר וחזק ,בן עשרים ושתים ,ולא הייתי צריך לעזרה של הספנים הערבים עם הסירות הקטנות שהעבירו את הנוסעים מהאנייה אל החוף .קפצתי אל קרקעית הסירה ללא כל קושי .הספנים הערבים כעסו עליי .לא רק שזעזעתי את הסירה ,הם גם חשבו כנראה שאני אולי מנסה להתחמק מתשלום דמי שתייה .לא התחמקתי אך רציתי להוכיח לעצמי שאני לא זקוק לעזרתו של איש ושאני יכול לקפוץ לבד מהאנייה לסירה .בליּפנישֹוק הייתי קופץ מהגשר אל הנהר כדי להתחיל בשחייה לאורכו .הגשר היה די גבוה .קפיצות מגובה רב לא הפחידו אותי" .איך הייתי פעם?" ,חשבתי לעצמי אחרי שג’מיל הלך לו .לא הייתי צריך לעזרתם של הספנים הערבים של יפו ולא של אף אחד בכל אותם שנים של עבודה קשה בחקלאות ובבניין .אפילו מדי וממשיך לעבוד בבניין יכולתי להסתדר בעצמי בכל מה שהיה דרוש לו כוח כשהייתי כבר קשיש ל ַּ פיסי .אבל עכשיו זה מצב אחר לגמרי .אפילו כדי לזוז מצד אל צד במיטה אני זקוק לעזרה .העזרה הכי טובה שאני יכול לקבל כאן היא של ג’מיל ,הספן הערבי שלי בעת זקנה .כשבאתי לארץ הזאת לפני המון שנים מי שקידם את פניי בנמל הכניסה וביקש לעזור לי היה ספן ערבי עם שפם עבה ,לבוש במכנסיים רחבים וחגורה עבה ,צועק וכועס ,ואני לא הייתי צריך את עזרתו .עכשיו ,כשאני בנמל היציאה ,שוב מקדם את פניי ספן ערבי ,אך הפעם הוא עם שפם דק ,עם חלוק לבן ,שקט ומחייך, מסביר פנים .הפעם אני לא יכול לעקוף את הצעת העזרה מצדו .הפעם אני זקוק לה והוא מעניק לי אותה בחן ובכישרון רב .בנושא הזה אני כבר למוד ניסיון עם עובדים ערבים .בבית האבות בנתניה היה חצרן ערבי ,מוסטפה שמו .התיידדנו .הוא היה איש מסור שנתן הרבה כבוד למי שהתייחס אליו בכבוד .הוא תמיד היה מוכן לעשות הרבה בשבילי .מוסטפה עשה עצמו כעין משגיח שלי .כאשר משום מה לא ירדתי לאכול בחדר האוכל הוא היה עולה ,דופק על הדלת ושואל; "חיים ,מה שלומך? מה קרה? למה לא ירדת לאכול? אני הולך להביא לך משהו" ,והוא היה מביא. לפעמים מוסטפה ואני היינו יושבים ומדברים בינינו על דא ועל הא ,אך בעיקר על הילדים ,הוא על הילדים שלו ואני על הילד שלי .מהשיחות על הילדים הבנתי איזה שינוי חל אצל הערבים מאז שאני מכיר אותם .לא הייתי מאמין .ערבי מטייבה ,שנוסף לעבודה שלו בנגריה בנתניה עובד גם בבית אבות ,ביחד אולי יותר משש עשרה שעות ביממה ,לא מגיע כל יום ללון בביתו ,והכול כדי לשלוח את הילדים שלו אחד-אחד ללמוד באוניברסיטה או במכללה .יום אחד מוסטפה אמר לי; "אני עובד קשה מאד והרבה כדי שהילדים שלי לא יהיו כמוני .בקושי למדתי כמה שנים בבית ספר .בזמנו רק מעטים 54 למדו אצלנו .עכשיו זה אחרת .כל התפקיד שלי בחיים זה לדאוג שהילדים שלי יקבלו השכלה טובה ויהיה להם מקצוע טוב ומכובד" .הבנתי שמשהו קורה אצל הערבים ושאנחנו היהודים לא שמנו לב לכך. נזכרתי שבכרכור ,כשעמירם גמר את הצבא ,בקושי מישהו הלך לאוניברסיטה .הבן שלנו היה אחד היוצאים מהכלל .באותם ימים רק מעטים הלכו לבית ספר תיכון .ילדים רבים הלכו אז לבית ספר מקצועי' .מכס פיין' היה שם פופולרי אצל הנערים בכרכור ובסביבה .הם היו נוסעים כל יום לבית הספר המקצועי הזה בתל אביב ,שם הם למדו להיות מכונאים ,מסגרים ,חשמלאים ועוד מקצועות טכניים כאלה .הבנות הלכו להיות פקידות או אחיות .הרבה בנות שהתקשו בלימודים בבית ספר הלכו לסמינר למורים ונעשו מורות .שמחתי על כך שעמירם למד בגימנסיה בחדרה והיה תלמיד טוב בלימודים אם כי לא בהתנהגות. ואז הבנתי שמוסטפה אני דומים .אין בינינו הרבה הבדל .גם הוא וגם אני עושים הכול כדי שהילדים שלנו ילכו ללמוד עד כמה שאפשר ,על מנת שיצליחו בחיים .גם אני וגם מוסטפה מוצאים את כל הנחת שלנו בכך שהילדים שלנו לומדים .אלא שלמוסטפה היתה משימה קשה ומכופלת .הוא היה צריך לדאוג ללימודים של ששה ילדים ואני ללימודים של ילד אחד בלבד .נכון שעכשיו נותנים חינוך תיכון בחינם ואילו בזמני הייתי צריך לשלם טבין ותקילין ,אבל עכשיו מוסטפה דואג שילדיו ילכו לאוניברסיטה ,והוא עושה את זה מכל הלב ,מקדיש את החיים שלו לזה .על כך ועל מה שהוא קיבל על עצמו היתה לי הרבה הערכה אליו. אבל גם יצאתי קצת מודאג מהשיחה הזאת עם מוסטפה .איך ייראו פני המדינה הזאת כאשר הערבים שוב לא יהיו ברובם הגדול פלחים או פועלים אלא מורים ,רופאים ,עורכי דין ,מהנדסים ומדענים? הדור שלנו התרגל אליהם כאל פלחים ופועלים בעיקר .היהודים הם שהיו הולכים ללמוד וגם אז היו אלה רק מעטים .היום היהודים אמנם הולכים בהמוניהם ללמוד באוניברסיטה אבל גם הערבים הולכים בעקבותיהם .ממה ששמעתי גם הפלסטינים בצד השני עושים אותו דבר ,ואני שואל מה יהיה על המדינה שלנו .אבל למה לי להמשיך להסתבך בקושיה הזו שהרי אני כבר לא אהיה כאן. בכל זאת זה מציק לי ,מכניס בי קצת חשש .אני מאד סקרן לדעת איך הדברים יתפתחו בינינו לבין הערבים בארץ הזאת. כאשר זיהיתי בפעם הראשונה את ג’מיל כערבי אמרתי לו; "אהלן וסהלן ,כיף ַּח ַּלכ" .רציתי לכבד אותו וגם רציתי לסמן לו כי הערבים אינם זרים לי .אני לא יודע למה ,אבל תמיד הסתדרתי עם ערבים .גם כשהייתי נוטר היו לי יחסים טובים עם ערבים .הייתי אומר להם שלום ברחוב ,הייתי פונה אליהם במעט הערבית שידעתי אחרי כמה שנים בארץ .הערבים היו נמצאים בכל מקום ומקום שגרתי בו; בתל אביב ,בזיכרון יעקב ולבסוף בכרכור .הם עבדו איתנו בתל אביב בעיקר בהובלת הזיפזיף על גמלים אבל גם בעבודות בניין אחרות ,הם עבדו איתנו בכרמים של זיכרון .הם עבדו איתנו בפרדסים של כרכור .הם עבדו איתנו בבניין כשבנינו שיכונים לעולים החדשים וגשרים חדשים לכבישים. הערבים גם היו הרוכלים – ' ַּתאג'רין' בערבית -שהסתובבו אצלנו ברחובות על חמורים והכריזו על מה שיש להם למכור .והיו גם פלאחיות מהכפרים הסמוכים אשר באו אל הבתים שלנו עם חבילה על הראש שלהן והציעו את מה שהן גידלו אצלן בכפרים .הערבים מכרו בעיקר ירקות ופירות וגם ביצים .בשר בקר הם לא הביאו כי הם הכירו את עניין הכשרות אצלנו ,אבל עופות חיים הוצעו 55 למכביר .קנינו ולקחנו לשוחט וכך נפתרה בעיית הכשרות .היו שגם הביאו למכירה סוכר ,קמח ,שמן וזיתים .כל מה שניתן היה לקנות בעיר ולמכור ביישובים היהודיים שמו על-גבי חמור והביאו למכור אצלנו. התאג'רין והפלאחיות היו באים עם 'מזאן' -מאזניים -כדי לשקול את מה שהם מוכרים. רוב ַּ המאזניים שלהם היו עשויים שתי כפות עגולות של פח ,קשורות בחבלים אל מוט .באמצע המוט היה התאג'ר היה אוחז בחבל הזה ביד אחת ואילו ביד השנייה היה קודם מניח קשור עוד חבל כלפי מעלהַּ . את הירקות או הפירות על כף אחת ולאחר מכן מניח משקלות ברזל על הכף השנייה ,עד שהכפות היו מאוזנות בגובה אחד .המשקלות לא היו בגרמים ובקילוגרמים אלא באונקיות וברוטלים .היו כמה מהרוכלים ,אך בעיקר הנשים ,שלא היו ברשותם משקלות של ברזל אלא של אבן .כנראה שהם לא יכלו להרשות לעצמם לקנות משקלות ברזל והסתפקו באבנים ,ששקלו קודם לכן באיזה שהוא מקום באמצעות משקלות ברזל .אני זוכר שבתחילה לא האמנו למשקלות האבן .אמרנו; "מה זאת אומרת? מי שרוצה למכור שידאג למשקלות ברזל" .גם בליּפנישֹוק היו מאזניים של כפות וכל מיני מתקנים אחרים אך תמיד השתמשו במשקלות של ברזל ולא של אבנים .אך עם הזמן למדנו שאולי יש הבדל בין המשקל של האבן למשקל של הברזל אבל לא היה צריך לחשוש מזה וגם לא לחשוב שיש כאן איזו היא כוונה לרמות את הלקוחות .לפעמים האבן שקלה קצת יותר מהברזל ולפעמים קצת פחות .בסך הכול המחירים של הרוכלים הערבים ,ובמיוחד של הפלאחיות ,היו זולים בהשוואה למחירים בחנות או בצרכניה ,כך שזה שהמשקל שלהם לא היה מדויק לא העלה ולא הוריד .ומה עם הנוחיות שהיה לנו מזה שהם הביאו את הירקות והפירות ואת הביצים טריים עד פתח הבית. עם חלק מהערבים שהיו פעם בכרכור היינו כמו חברים ,ממש כפי שאני עכשיו עם ג’מיל ,רק שאז לא הייתי תלוי בהם כמו שאני תלוי עכשיו בג’מיל .אבל כמה שאני חבר עם ג’מיל וג’מיל חבר איתי בכל זאת אני לא רק חיים והוא לא רק ג’מיל .אני יהודי והוא ערבי .אנחנו שייכים לעמים אחרים אפילו שאומרים לפעמים שאנחנו בני דודים .יש לנו מריבה קשה על הארץ הזאת ומאז שאני זוכר את עצמי כאן בארץ ,המריבה היא כל הזמן ,כל רגע ,כל שעה וכל שנה .בשנים האחרונות היתה מריבה מאד גדולה וקראו לה אינתיפאדה .הערבים קראו לה כך ואחר כך גם אנחנו היהודים השתמשנו באותו שם .אני לא יודע למה אנחנו משתמשים בשם שהערבים משתמשים בו .הם לא משתמשים בשמות שלנו .אנחנו קראנו למריבה הקשה בשנת עשרים ותשע בשם מאורעות וגם כך עשינו בשנת שלושים ושש .אבל הערבים קראו לזה מרד .אם הם מורדים אז סימן שהם צודקים אבל אנחנו חשבנו שהם לא צודקים ולכן אי אפשר לקרוא להם מורדים .קראנו להם פורעים .כשהיו אומרים פורעים כבר מיד ידעו שאלה הם ערבים .אם פורעים הם ערבים אז ערבים הם פורעים .וכך לימדנו את עצמנו להתייחס אל הערבים כאל פורעים. לפעמים הייתי חושב שזה היה נכון לקרוא לערבים פורעים אבל לפעמים הייתי חושב שזה לא וחאלד ,שעבדו אצל ַּסאלם הקצב וגרו ממש בתוך כרכור, נכון .מה ,מוחמד יוסף והילדים שלו ַאחמד ַּ התאג'ר הם היו פורעים? הם היו אנשים טובים שעשו את מלאכתם נאמנה ורצו פשוט להתפרנס .מהַּ , מבאקה ַאל ַּע'רביה שהיה בא אלינו על החמור שלו מלא בביצים או בשמן זית ,הוא היה פורע? היה אפשר לסמוך עליו יותר מאשר על כמה מהיהודים .הוא היה בא בימי חמישי בשבוע .הוא כיוון את הזמן לקניות לקראת השבת .לפעמים היינו אפילו קובעים איתו מראש שיביא מה שאנחנו צריכים. 56 אנחנו היינו מדברים איתו קצת בערבית וקצת בעברית .המלים הראשונות שלמדנו בערבית היו של כל מיני דברי אוכל ,בעיקר של ירקות ופירות. איך שהוא הסתדרנו עם הערבים בין מאורעות למאורעות .אבל בכל זאת כשבאה המלחמה בארבעים ושמונה הם היו לאויבים קשים כי הם לא הסכימו שאנחנו נקים לנו מדינה בארץ הזאת .הם חשבו שכל הארץ הזאת היא שלהם .הם גרו כאן מאות שנים ופתאום אנחנו באים ובונים לנו יישובים לידם והיישובים שלנו פורחים .אפילו שהם היו עובדים אצל היהודים ומתפרנסים מהם העיניים יצאו להם כשהם ראו שהיהודים הצליחו לבנות עוד ועוד יישובים .נכון שהערבים היו פה מזמן ויש להם איזו שהיא זכות ,אבל גם לנו יש זכות ,ועוד לפניהם .עוד כשישבנו בליּפנישֹוק ודיברנו על ארץ ישראל היה לנו ברור כשמש כי זאת הארץ שלנו מימים ימימה ,וגם הכול כתוב בתורה ובנביאים .למדנו בחדר על ארץ ישראל .דיברנו בבית על ארץ ישראל .התפללנו שלוש פעמים ביום על ארץ ישראל .ההפתעה הראשונה בנמל יפו היתה לגלות שרוב האנשים מסביבנו הם ערבים .היתה הרגשה שעזבנו גויים שם ומצאנו גויים כאן ,וזה לא היה נעים .אבל התרגלנו מהר .וחוץ מזה היה לנו את היישובים שלנו ,רק שלנו ,בלי ערבים ,בלי גויים ,ובהם היינו אדונים לעצמנו .הפועלים הערבים היו רק אורחים אצלנו. הם באו לעבודה בבוקר וחזרו לכפרים שלהם לפנות ערב. כשבאה מלחמת השחרור התחילה בריחה של ערבים ,ואולי גם גרשו אותם פה ושם .התוצאה היתה שהרבה כפרים של ערבים התרוקנו וגם ערים ושכונות של ערבים .בכרכור לא הרגשנו בזה כי וסבארין ,שאני זוכר מהכפרים של ואדי ערה לא ברחו .אבל על יד זיכרון הכול השתנה .סינדיאנה ַּ אותם עוד מזמן שהייתי בזיכרון ,כלא היו .לא נשאר אף אחד .גם מהכפר קאניר לא רחוק מגבעת עדה רקס ומקקון .בדרך לחיפה הם ברחו מכל לא נשאר אף ערבי אחד .על יד חדרה הערבים ברחו מצ' ַּ בסרפנד ,ואפילו בטירה הכפרים שלאורך הדרך .אין יותר ערבים באיגזים ,אין יותר בעין ַּע'זאל או ַּ שבכניסה לחיפה לא נשארו ערבים .ואיזו בריחה היתה של ערבים מחיפה! בכל הארץ זה קרה. הערבים עזבו את המקומות שלהם בהמוניהם והיינו מופתעים .מה קרה לערבים שהם קמו וברחו. אחר כך היו יהודים שאמרו שגירשנו אותם .אני לא ראיתי סימנים לכך .להיפך ,בעיתונים היה כתוב שבחיפה ביקשו מהם להישאר והם בכל זאת ברחו .סיפרו לנו שברדיו של הערבים אמרו להם לעזוב את היישובים שלהם כדי שהצבאות של מדינות ערב יוכלו להיכנס בקלות ולהילחם ביהודים ,ואז הם יוכלו לא רק לחזור אל הכפרים שלהם אלא גם לקבל את הבתים והשדות של היהודים .מה שקרה בסוף היה להיפך .היהודים קיבלו את הבתים והשדות של הערבים .לא חשבתי שמשהו כזה יכול בכלל לקרות ,שהערבים יעזבו ושבמקומם יבואו יהודים .שנים לא יכולתי להאמין שהערבים ברחו והשאירו את הכול מאחוריהם .הם היו פה הרוב והיה להם גם את כל המדינות הערביות מסביב .ובאמת אחרי הרבה מאד שנים כשעברתי עם עמירם בתוך לוד ורמלה בדרך לירושלים ,כשעמירם כבר היה גר בירושלים ,ראיתי את כל הבתים של הערבים שהיו שם ועכשיו גרו בהם יהודים ,ואי אפשר היה להאמין שקרה דבר כזה. אבל הייתי גם קצת מבולבל מכל מה שקרה עם הערבים במלחמת השחרור .מצד אחד הרגשנו ברוך שפטרנו .אבל מצד שני זה היה קצת מעליב שהם בורחים מאיתנו כי הם פחדו ולא האמינו לנו שלא נהרוג אותם ולא נעשה בהם שפטים .מה הם חשבו עלינו ,שאנחנו עם של רוצחים כמו שהיו הגרמנים .וגם הרגשתי עצוב .הערבים גרו כאן ,חיו כאן .לכל אחד היה בית משלו ,גינה משלו ,עסק 57 משלו ,חיים משלו .ופתאום הם חייבים לקום וללכת .נכון שהם לא רצו אותנו כאן וגם פתחו במלחמות נגדנו ,וזה מה שהם קיבלו בסופו של דבר בגלל המלחמה שניהלו נגדנו ,אבל ,הם גם אנשים .היכרתי רבים מהם באופן אישי וקשה היה לחשוב על כך שאנשים אלה איבדו את כל עולמם והפכו לפליטים .להיות פליט זה מצב שאני בהחלט מכיר ויכול להבין אותו .בחוץ לארץ בשבילנו להיות פליט זה היה בדרך כלל כשיהודים בורחים או מגורשים על ידי גויים .וכאן התחלפו לי התפקידים .הערבים הם הפליטים ולא היהודים .אבל יחד עם ההרגשה הזאת על בריחת הערבים גם היתה לי ההרגשה כי אולי היה כאן נס משמים .בלי כל הבתים והאדמות שלקחנו מהערבים איפה היינו שמים את כל העולים החדשים שמיד באו לארץ בהמוניהם .אם הערבים לא היו בורחים אז, היום הם היו כבר הרוב במדינה .הבנתי למה היה טוב לנו שהם ברחו אבל לא תפסתי למה הם עשו את זה. בכל הבלגן הזה עם הבריחה של הערבים ושל הבתים והאדמות שלקחו מהם אני שמח על דבר אחד; אני עצמי לא קיבלתי שום אדמה ושום בית מהערבים שעזבו .כל מה שהיה לי היה של יהודים ונקנה בכסף מערבים לפני הרבה מאד שנים .עם הדברים האלה קשה לדעת מה ילד יום ולכן טוב לי כך .עמירם וריקה גרו הרבה שנים בדירה בירושלים ,בשכונת קטמון ,שהיתה פעם של ערבים .לפי הבניין שם אפשר היה להבין שזו היתה שכונה של ערבים מבוססים ואפילו יותר מזה .הערבים ידעו לבנות בתים .האבנים היו מסותתות כמו שצריך .החדרים היו גדולים ומרווחים והתקרות היו גבוהות. אפשר לנשום בדירות כאלה .כשעמירם וריקה עברו לגור ברחביה ,אחרי הרבה שנים בקטמון ,הוקל לי קצת .עכשיו ,כשהם גרים ברחביה ,שכונה שנבנתה על ידי יהודים ,אני מרגיש יותר נוח .נכון שהם קנו את הדירה בקטמון ,אך בכל זאת היה לי חשש קטן בלב .מה יהיה אם פתאום יהיה שלום ואולי יצטרכו להחזיר לערבים את הרכוש או לפצות אותם .מה יהיה אם הערבים פתאום יהיו חזקים .מה יהיה גורלם של כל היהודים שגרים בבתים שהיו פעם של ערבים .אבל למה אני חושב שהדברים לא יישארו כמו שהם .למה אני חושב שהערבים יתחזקו עד שתהיה בעיה עם הרכוש שהם השאירו כאן בארבעים ושמונה .למה שאחשוש .הרי ניצחנו אותם בכל פעם שהיה מאבק של ממש .גם במלחמת יום הכיפורים ,ואפילו שהיה קשה מאד בהתחלת המלחמה ,בסוף גברנו עליהם ונכנסנו עמוק לתוך מצרים ולתוך סוריה .אבל הנה עכשיו יש לנו עסק עם מחבלים .זה לא נראה טוב .עכשיו הם נכנסים ממש לתוך היישובים שלנו ועושים שמות .זה נראה לי כמו המאורעות של פעם .כלומר ,אחרי הרבה שנים נשארנו באותו מצב .אני לא בטוח שאני רואה שיש פתרון לכל הצרות שלנו עם הערבים. המחשבות האלה על הערבים ואנחנו מזכירות לי את המקרה של העין של יוסי ,הבן של חברים שלנו בכרכור .יוסי איבד עין בגלל שציפור ניקרה לו בעין .איזה מזל רע .נער כזה יפה ונחמד ,אבל הוא מאז לא רואה בעין אחת מאז שפגעה בה עם המקור שלה אנפה לבנה שמכר ערבי הביא לו בכלוב .מי חשב בכלל שציפור תעיז להתקיף בן אדם ,ועוד בעין .נכון שהאנפה היא ציפור די גדולה ,לא כמו הציפורים שמסתובבות תמיד ליד הבית אלא גדולה כמו תרנגולת ,ונכון שהמקור שלה ארוך .אבל לחשוב שציפור תתקוף ותפגע בבן אדם ,ועוד בצורה קשה מאד ,היה משהו שלא הכרנו .היו סיפורים על נשרים שחוטפים תינוקות ,אבל ידענו תמיד שאלה הן אגדות .אני זוכר שראיתי פעם להקה קטנה של עורבים מעופפת בצורה מאיימת ,כאשר איש אחד ניסה לגשת לגוזל שלהם שנפל מעץ איקליפטוס בדרך לעין עירון .זה היה מפחיד לראות את העורבים קופצים על האיש וכמעט פוגעים בו ,אבל ברגע 58 האחרון חוזרים למעלה כדי להתכונן להתקפה חדשה .איזה פחד בעיניים היה לו לאותו איש .הוא כיסה את הראש בידיים ואחר כך דחף את הפנים לתוך האדמה ,ממש בתוך החול ,כי הוא מאד פחד מהעורבים הכועסים .אבל העורבים לא העזו לפגוע ממש באיש .הם עשו מה שהם עשו רק כדי להפחיד אותו ושלא ייגש אל הגוזל שנפל ארצה מהקן .אבל האנפה כן פגעה וגם בלי סיבה .פתאום, בבת אחת ,בלי כל התראה ,לפני שיוסי יכול היה לעשות משהו ,לזוז הצידה ,לשלוח יד ולהגן על פניו ובמיוחד על עיניו ,זרקה האנפה את המקור הארוך שלה אל עבר הראש שלו ,ופיק ...פגעה לו ישר בתוך העין .זה היה כל כך מהר עד שבהתחלה לא הבינו מה בדיוק קרה .אבל ,לאחר מהומה קטנה התברר שיוסי נפגע באופן קשה בעין ומיד לקחו אותו לרופא .אחר כך אמרו לנו שיוסי לא יוכל יותר לראות בעין הפגועה. התחלנו לחשוב מה היתה יכולה להיות הסיבה לכך שהאנפה מצאה לנכון לפגוע בעין של יוסי. למה דווקא בעין ולא במקום אחר בגוף .מה היה לה עניין במיוחד בעין .הרי הוא לא עשה לה שום דבר רע .הוא רק רצה להאכיל אותה ולכן פתח את הדלת כדי להוציא אותה מהכלוב .חשבנו שאולי העין של יוסי נראתה לאנפה משהו כמו שבלול שכדאי לזלול .ואולי הברק שבעין שלו נראה לה מאיים ומרוב בהלה היא ניסתה להתגונן באמצעות המקור הארוך שלה .אולי היא כעסה על שהחזיקו אותה בכלוב וברגע שיוסי פתח את הדלת היא ביקשה לשפוך את חמתה עליו ופגעה במה שמשך את תשומת לבה באותה שנייה .מה שהרגיז אותי זה שהיה מי שאמר שהערבי בוודאי ידע שהאנפה הזאת היא תוקפנית ועלולה לפגוע ,ולכן הוא הביא אותה ליוסי .אחרת ,איך אפשר להסביר שפתאום ערבי מביא אנפה מתנה לילד יהודי? ממתי מביאים אנפה במתנה? ראינו פה ושם ציפורים שמחזיקים בבית בכלובים במקום חתול או כלב ,אבל אף פעם לא ראינו ציפור גדולה כמו אנפה מוחזקת בכלוב בבית. כל הרעיון הזה להביא אנפה ,אמרו אז אנשים בכרכור ,היה מרושע מלכתחילה .אבל אני לא האמנתי. זה לא יכול להיות ,אמרתי ,הרי כולם מכירים את הערבי הזה ואם יקרה משהו ליוסי תמיד ידעו מי הביא לו את הציפור .אבל ,יותר מזה ,הערבי הזה הוא באמת ידיד טוב של המשפחה .הוא היה מביא להם שמן זית ,זיתים וגם ביצים כדי שימכרו אותם בחנות המכולת שלהם .האמנתי שהוא לא היה עושה מעשה כזה .איזה בן אדם ,ערבי או לא ערבי ,יעשה דבר כזה בכוונה תחילה .אבל כשאמרו לי; "איך אתה יכול להיות בטוח בזה שהוא לא התכוון לכך?" ,בכל זאת התחיל להיות לי ספק קל .כבר היו כל מיני מקרים עם ערבים .ואמנם המאורעות היו לפני כמה שנים ,אבל המתח נשאר ואי אפשר לדעת מה בראשו של ערבי זה או אחר .ובאמת ,לא עברו שנתיים-שלוש ,וכבר היינו במלחמה איתם לחיים ולמוות כי הם התנגדו להחלטת האו"ם על חלוקת הארץ .ערבים אז עשו דברים יותר גרועים ,אז איך יכולתי להיות בטוח שהערבי לא הביא את האנפה מתוך כוונה רעה? אבל אז ,בזמן שזה קרה ,הייתי מאה אחוז בטוח שהערבי ההוא לא העלה על דעתו שהציפור תעשה משהו רע ליוסי .ובכלל ,הוא הרי הביא את האנפה בכלוב ,ואולי אסור היה להוציא אותה משם וגם לא לפתוח את הדלת. 59 נעשיתי גפיר כשהערבים התחילו בשנת שלושים ושש את המאורעות נעשיתי נוטר .לנוטר קראו בערבית גפיר והמילה הזאת התקבלה אצלנו .הייתי גפיר במשך תשע שנים .המשכתי עד שנגמרה המלחמה עם הגרמנים .השירות כגפירים נתן לנו כמה דברים .דבר ראשון פרנסה .פתאום היה צריך הרבה אנשים לעבודה של בטחון .הכסף בא מהממשלה האנגלית ועזר לנו לשלם בצרכניה וגם את ההלוואה על הבית .שש לירות ארצישראליות שילמו לנו לחודש .זה לא היה הרבה אבל זה גם לא היה מעט .במצב של חוסר עבודה ,במצב שהפרדס לא מצליח ובסוף צריך לעקור אותו ,במצב שיש בעיות עם הסוחרים והקונים הערבים שמחרימים את התוצרת היהודית ,ובמצב שיש פתאום מלחמת עולם וענף הפרדסים מתמוטט ,שש לירות קבוע בכל חודש זה משהו שנתן לנו אויר לנשימה ,במיוחד שכמעט לכל אחד ואחד בקרב הצעירים בכרכור היתה איזו שהיא הלוואה לשלם על הבית .השירות כגפירים היתה לנו עבודה נוספת והמשכנו בדברים האחרים שעשינו .היו גפירים שעשו כמה עבודות בבת אחת ,גם בחקלאות וגם בבניין .רק ככה אפשר היה איך שהוא להתפרנס ולשלם את ההלוואה .ככה שאני זוכר את התקופה שהייתי גפיר בעיקר בגלל העזרה הכספית שקיבלנו .כך ידענו כי לפחות יש הכנסה קבועה .לאלה שלא היו גפירים לא היתה ההבטחה הזאת .לא ידעו מקביעות בעבודה באותם ימים. פעם היתה לך עבודה ופעם לא .מה שנוגע לעבודה כגפיר ידענו שכל זמן שלא סוגרים את העסק יש פרנסה .וגם מקבלים מדים ובגדים תחתונים ללבוש ,נעליים לנעול וכובעים לחבוש .כל אלה עזרו לנו מאד להתקיים. להיות גפירים נתן לנו גם כבוד .היום כולם הולכים להיות חיילים בצה"ל .אז לא היה דבר כזה. יּותמן ,לא היו בגלוי ובוודאי שלא היו להם מדים ולא נשק שאפשר אלה שהיו ב'הגנה' ,כמו זכריה ַּח ַּ להחזיק בו בגלוי .היו כמה אנשים שהיו שומרים עם נשק ברישיון ,אבל לא יותר .שימקה ,הגיס שלי, היה שומר וגם מרדכי אלוני .היה להם גם סוס והקהל העריץ אותם ,ובייחוד הבחורות .והיה אחד או שניים שהיו שוטרים של ממש במשטרה הבריטית .אלה היו בעיקר בחדרה .כשהתחילו עם הנוטרים בכרכור פתאום היינו קבוצה של אולי שנים-עשר חבר'ה ,נשואים ורווקים ,שהיינו גפירים עם מדים. לא כל אחד לקחו להיות גפיר .היית צריך להיות חזק ומוכשר להשתמש בנשק .לא כולם היו חייבים לדעת לדבר אנגלית אבל זה בהחלט עזר בשביל עלייה בדרגה .היינו צריכים להיות תמיד מסודרים ומצוחצחים ,במיוחד במסדרים .זה לא היה כמו בבניין או בחקלאות שאפשר היה ללכת לעבוד עם בגדים פשוטים ואפילו קצת קרועים או מלוכלכים .בתור גפירים היינו צריכים להקפיד על הופעה מסודרת .זה היה אמנם קצת עול אבל זה נתן לנו הרגשה טובה .לכן אנשים קפצו על התפקיד של גפיר לא רק בשביל המשכורת אלא גם בשביל הכבוד. 60 והיה עוד משהו חשוב שקיבלנו מלהיות גפירים – חברים .כל מי שהתקבל להיות גפיר בכרכור יּותמן ,עם ירחמיאל הררי ,עם מרדכי הררי, הפך להיות חבר בחבורה .נעשיתי במיוחד חבר עם זכריה ַּח ַּ עם קֹוּפל ועם מרדכי אלוני .החברות הזו נמשכה שנים ,גם אחרי שנגמר כל העסק הזה של הגפירים. בשבילנו היתה תקופת הגפירים כמו שלאחרים היתה תקופת השירות בצבא .זה מדביק אנשים אחד לשני למשך שנים רבות .רואים אותנו דבוקים זה לזה בתמונות של אותם ימים ,כמו בתמונה שרואים אותנו מחזיקים ששה רובים בצורה של מגן דוד .אי אפשר לשכוח תמונה שכזאת. העבודה שלנו כגפירים נתנה לנו גם את ההרגשה של מדינה עברית שבדרך .נכון ,היו לנו קצינים אנגלים שהיו המפקדים שלנו אבל בקושי ראינו אותם .בדרך כלל ניהלנו את רוב העניינים בעצמנו .התושבים בכרכור התייחסו אלינו לא כאל גפירים של האנגלים אלא של היהודים .נכון שהיו אז בארץ גם גפירים ערבים אבל אותם לא ראינו .הרגשנו שאנחנו משטרה יהודית או יותר נכון עברית .רק הפקודות של המסדרים היו לפעמים באנגלית .השאר היה בעברית .הקצינים האנגלים היו בדרך כלל באים בימים של מסדר ושל מטווח .לפעמים הם עשו ביקורים קצרים בתחנת הנוטרים בכרכור .לתחנה קראנו נּוקטה שזה בערבית נקודה .היא היתה בבניין של אחוזה ,הבניין הראשון בכרכור ,ממש ליד בית הספר ושלוש דקות הליכה מהבית שלנו ,כך שהייתי קרוב גם לעמירם בבית ספר וגם לפרּומה בבית .מה יכול להיות יותר טוב מזה. וגם היו כל מיני סיפורים מצחיקים שקרו לי בזמן שהייתי גפיר .אני נזכר עכשיו באחד מהם. יום אחד אני במשמרת בוקר בנּוקטה ופתאום נכנס הקצין האנגלי שבא מהמחנה שלו על יד בנימינה לביקור פתע .הוא ביקש לבדוק אם הרובים שבמחסן נקיים כמו שצריך .האנגלים היו משוגעים על ניקוי נשק ולכן השתדלנו בדרך כלל לנקות את הנשק .העבודה הכי מסובכת היתה לנקות את הקנה של הרובה .היה צריך להשחיל בתוך הקנה משחולת עם חתיכת בד פלנל שהיתה תפוסה בעניבה קטנה בסוף החוט ,ואחר כך היה צריך למשוך את החוט החוצה מהצד השני .אם היה לכלוך בקנה הוא היה נדחף החוצה על ידי הפלנל .בדרך כלל הייתי דווקא אוהב את העבודה של ניקוי הקנה אבל משום מה דווקא באותו בוקר ,כאשר הקצין האנגלי הגיע ,רוב הרובים שהיו בתוך המחסן לא היו עדיין נקיים כמו שצריך .חלק אפילו היו די מלוכלכים ,חוץ מרובה אחד שדווקא באותו בוקר ,לפני שהקצין בא, ניקיתי אותו במשחולת ושמתי אותו בראש החצובה של הרובים כדי שאני אדע שהרובה הזה כבר נקי. אפילו השארתי רווח בינו לבין שאר הרובים .אמרתי נהרוג תורכי וננוח ואת הרובים האחרים ננקה מאוחר יותר ,אני ושאר הגפירים בנּוקטה ,כל אחד בזמן המשמרת שלו .אבל מה לעשות ולקצין האנגלי התחשק דווקא לבוא באותו בוקר כאשר הספקתי לנקות רק רובה אחד .לא ידעתי איך אני אצא מזה .זה יכול היה להיות די לא נעים .רובה שבקנה שלו רואים אפילו גרגר אחד היה מרגיז את הקצין הזה ,ולא רק אותו ,גם את הקצין השני שהיה לפעמים מגיע לביקורת .נבהלתי קצת .אבל אני, כשאני נבהל ,אני לא מתבלבל .דווקא קורה אצלי להיפך .אני עושה מה שצריך לעשות ואפילו יותר טוב מאשר בזמן רגיל כאשר אני לא נבהל .איך שהקצין בא הוא ביקש להביא רובה אחד מהמחסן לבדיקה שלו מחוץ לנּוקטה אל מול השמיים כדי שיוכל לראות את הקנה כאשר הוא מרים אותו הפוך למעלה .מיד נכנסתי למחסן והוצאתי את הרובה שאותו ניקיתי בבוקר .הקצין בדק ואמר; "וורי גּוד" – טוב מאד .הוא החזיר לי את הרובה ,עשה תנועה עם הראש ואמר באנגלית; "נקסט" – הבא בתור. הכנסתי את הרובה ותוך המחסן הצר והוצאתי אותו שוב .הקצין בדק ושוב אמר; "וורי גּוד" ,ובכלל לא 61 הסתכל על מספר הרובה .וכך הדבר נמשך עם אותו רובה במשך ארבע עשרה פעם כי כולם ידעו שבמחסן של הנּוקטה שלנו ישנם ארבע עשרה רובים .אחרי שהקצין חתם ביומן הנּוקטה שהוא בדק את הרובים במחסן ומצא אותם נקיים .רק אחרי שהקצין יצא ונסע חזרה למחנה שלו על יד בנימינה רק אז באמת נבהלתי ואמרתי לעצמי; "חיים ,השתגעת? מה עשית? היית יכול להביא עליך צרה גדולה כי אם הקצין היה מוצא כמה רובים לא מספיק נקיים הנּוקטה שלנו היתה מקבלת כמה נקודות שחורות וגם אתה" .זאת לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה ובסוף איך שהוא העניין הסתדר אחרי שקיבלנו נזיפה .אבל לעשות קונץ כזה שהיה אולי מתגלה זה היה יכול להיות הרבה יותר חמור .מי יודע מה היה קורה אחרי זה .כעסתי על עצמי שעשיתי את המעשה הטיפשי הזה ,אבל גם הייתי מבסוט מעצמי שהיה לי את השכל והאומץ לעשות את זה ולפטור את הנּוקטה ואותי מאי נעימות גדולה .שנים סיפרו את הסיפור הזה בכרכור ולא רק אני .בסיפור הזה אנחנו היהודים תמיד היינו החכמים והאנגלים היו הטיפשים .פרּומה ,שבאה מאנגליה ,והיה לה קשר טוב עם האנגלים ,לא אהבה את הסיפור הזה ומאז לא הייתי מספר אותו בנוכחותה. הכי קשה היה לי המטווח .כל כמה חודשים היינו צריכים ללכת למטווח כדי להתאמן ביריות ברובה .לחלק מהאנשים הפריעה המכה החזקה בכתף בזמן הירייה .הרובה היה קופץ קצת אחורה אם לא היו מחזיקים אותו חזק במצב של שכיבה על הבטן .בעניין הזה לי דווקא לא היתה בעיה בכלל. היד החזקה שלי עזרה לי גם פה .הייתי תופס את הקת של הרובה צמוד לכתף בכל הכוח ,ורק אז לוחץ על ההדק .הרובה היה קופץ קצת אבל לא ממש ,ולי בכלל לא היה כואב .אבל כן היתה לי בעיה עם הכיוון אל המטרה .היה צריך לכוון אל המטרה ,שהיתה מצוירת כמעגל בתוך מעגל ובאמצע נקודה שחורה שהאנגלים קראו לה "בול" .לשם כך היה צריך לסגור את עין שמאל ולהביט בעין ימין דרך החור של הכוונת .את זה לא יכולתי לעשות .לא יכולתי לסגור עין אחת ולהשאיר את השנייה פתוחה. או ששתיהן היו צריכות להיות אצלי סגורות או ששתיהן פתוחות .אבל הקצין האנגלי ,שכרע ברך על ידי בזמן המטווח ,הכריח אותי לסגור את עין שמאל" .תסגור את עין שמאל" ,הוא היה צועק באנגלית. אבל כשהייתי סוגר אותה אז גם עין ימין היתה נסגרת ולא הייתי רואה את המטרה בכלל .הקצין צעק שוב ,ולא היתה לי ברירה אלא לירות כאשר שתי העיניים סגורות ,מה שיהיה יהיה .אבל כשהיו מראים את המטרה לקצין האנגלי את המטרה שלי הפגיעות בה היו דווקא די טובות .איך זה קרה? יּותמן היה פתרון .הוא היה שוכב על ידי במטווח והיה יורה גם למטרה שלו וגם למטרה שלי. ל ַּח ַּ הפגיעות שלו היו טובות מאד בשתי המטרות ,ואני יצאתי מזה עם כמה מלים טובות של הקצין האנגלי .עוד קונץ אחד הצליח ליהודים נגד האנגלים. האנגלים בארץ הביאו לנו כל מיני מילים שהיינו משתמשים בהן כאילו שהם חלק מן העברית. כמה מהן היו קשורות לגפירים .למכונית עם גפירים ומכונת ירייה קראו טנדר ,כמו בשיר המפורסם. איסגן .להגה של הטנדר קראו סטירינג ,וזה נשאר בעברית הרבה זמן אחר מכונת ירייה שקראו לה לּו ַּ כך ,כמו הטנדר .לחותלות שהיינו מגלגלים על הרגליים קראנו ּפאטס .הפקודות להליכה במסדר היו לפטַּ ,רייט ,לפטַּ ,רייט – שמאל ,ימין ,שמאל ,ימין .לבדיקת רובים ולבוש קראנו אינסּפקשן .באימונים אמרנו "הנדזַ-אפ" כשאתה מבקש ממישהו חשוד להרים ידיים. הדבר הכי מסעיר בחיים שלי כגפיר היו ההכנות למסדר .היינו צריך להיות לבושים טיפ טופ. מזל שהיה לי את פרּומה בבית .היא עזרה לי הרבה בעניין הזה .היו לה ידיים טובות ,במיוחד בכל מה 62 שקשור לענייני בגדים .כשהגיע הבוקר של יום המסדר היא התגייסה כל כולה להכין אותי .קודם כל היא דאגה עוד יום קודם לכבס את המדים ולגהץ אותם .היו כללים די חמורים לגיהוץ המדים .אני עדיין יכול לראות בעיני רוחי את הקמט המגוהץ שבגב של החולצה .וכמובן שהיה צריך לעמלן את הצווארון ולגהץ כיד שהיה קשה .בעוד שפרּומה היתה מכינה את המדים ,אני הייתי מצחצח את הנעלים הגבוהות .בשביל צחצוח הנעליים היו לי שתי מברשות ,אחת קטנה למריחת המשחה והשנייה גדולה להברקה .היה לי יחס מיוחד למברשת הגדולה .היא היתה מספיק גדולה כדי שאני ארגיש שאני מחזיק ביד משהו שאפשר לתפוס .העץ של המברשת נראה לא סתם עץ אלא מאיכות טובה .השערות של המברשת היו גבוהות ,חזקות וצפופות מאד .עם המברשת הזאת אפשר היה לצחצח הנעליים עד שממש יבריקו .הייתי עושה את הצחצוח בהתלהבות רבה ,עם הרבה כוח .עוד פעם ועוד פעם .מדי פעם הייתי מרים את הנעל אל האור ובודק כמה הנעל מבריקה .וגם כשחשבתי שכבר הגעתי לברק שצריך הייתי ממשיך עוד קצת לצחצח .לא ידעתי לגהץ היטב וגם לא לתפור כפתור שחסר .פרּומה היתה תמיד היתה עושה זאת עבורי .אבל ידעתי לצחצח נעליים ורציתי לעשות את זה על הצד הטוב ביותר ,כדי שכאשר הקצין האנגלי ייעשה אינסּפקשן במסדר הוא יוכל לראות את הפנים שלו בנעליים שלי .גם שכבר חלפו שנים מאז שהייתי גפיר ,המשכתי להקדיש תשומת לב רבה לצחצוח נעליים, בעיקר לקראת שבת וחג .מברשת הצחצוח לוותה אותי זמן רב והיא היתה המזכרת העיקרית שלי מתקופת הגפירים בחיי. הדבר הכי קשה ומסובך היה לעטוף הקרסוליים בּפאטס .אני חושב שהיום קוראים לּפאטס חותלות .שיהיה חותלות .אנחנו קראנו להן ּפאטס וכך זה יישאר אצלי .הן היו עשויות מבד של לבד, והיינו שומרים אותן מגולגלות וקשורות ,ממש כמו תחבושות .בסוף של כל ּפאטה הרוחב שלה היה מצטמצם ונעשה משולש .אל קצה המשולש היה תפור סרט שחור .הייתי מסובב את הּפאטה על הקרסול ,מעל לנעליים ,בכוון אל מחוץ לגוף ,בקרסול ימין החוצה ימינה ובקרסול שמאל החוצה שמאלה .בהדרגה הייתי עולה תוך כדי סיבוב מסביב לקרסול עד מתחת לברכיים .לאחר מכן ,כאשר נגמרה הּפאטה ונשאר רק הסרט השחור ,הייתי מגלגל אותו מעל הּפאטה ובסוף קשרתי אותו על ידי דחיפה של קצה הסרט מתחת לעצמו .כך נעשתה הקשירה של הּפאטה כדי שהיא לא תיפרם בזמן ההליכה .אם ּפאטה היתה נפרמת בזמן צעידה במסדר זו היתה בושה גדולה ואולי גם סיבה לצרות, ולכן היה חשוב להקפיד מאד ולהדק את הּפאטה לקרסול בזמן הגלגול וגם להקפיד בקשירה של הסרט השחור .לעתים קרובות הייתי חוזר על הגלגול והקשירה של ּפאטה במשך יותר מפעם אחת הכול כדי להיות בטוח שבזמן הצעידה במסדר הכול יישאר במקומו. לקח לי ,ולא רק לי ,המון זמן ללמוד את העניין של הגלגול והקשירה של הּפאטס .כדי להצליח בכך היה צריך למתוח את הּפאטה בזמן הגלגול ,ממש כמו שמותחים תחבושת אלסטית .המתיחה הבטיחה כי הּפאטה לא תזחל על הקרסול כלפי מטה ובסופו של דבר תתחיל להתפרק .אם מתחת היטב את הּפאטה בזמן הגלגול מסביב לקרסול ,עשית כבר חלק חשוב של העבודה .לאחר מכן, כשהּפאטה כבר היתה מתוחה היטב ומגולגלת עד הסוף על הקרסול ,צריך היה להשגיח על הדחיפה של קצה הסרט השחור מתחת לעצמו .הקונץ הוא לדחוף את קצה הסרט מתחת לסרט המתוח מבלי להתיר את המתיחה שלו וגם להעביר אותו עוד פעם כדי שהכול ייסגר כמו שצריך .אחרת ,אם הסרט ייפרם ,גם הּפאטה תלך בעקבותיו וזה לא יהיה נעים אם זה יקרה באמצע של מסדר. 63 אני חושב שהגלגול של ּפאטס היה המשימה הכי קשה מכל המשימות שהוטלו עלינו כגפירים. עבדנו שעות ארוכות במשמרות .הסתדרנו עם הקצינים האנגלים שאת שפתם לא ידענו אלא קצת בלבד וגם את הראש שלהם לא תמיד הבנו .התמודדנו אפילו עם פירוק הבריח של הרובה והרכבתו מחדש במהירות הדרושה .גם הגענו להישגים לא מבוטלים בתרגילי הסדר .אך לקח לנו הרבה זמן והרבה סבלנות עד שלמדנו לגלגל את הּפאטס מבלי שיקרה איזה פנצ'ר באמצע המסדר .למדתי את זה כל כך טוב עד שכאשר אחרי שנים רבות הגיע תור התחבושות בגלל ורידים ולחץ דם ידעתי לעשות את זה כמו שצריך אפילו שעברו עשרות שנים מאז. 64 תייש גידלתי ורוממתי קצת לפני המלחמה עם הגרמנים ,הודיעו בארץ שיבוא משלוח של עיזים מרומניה .רצו שלאנשים יהיו כמה עיזים ליד הבית כדי שתהיה פרנסה צדדית ממכירת גדיים אבל בעיקר מעשיית גבינה .כולם דיברו אז על משק עזר .במושבים חילקו פרות ואילו במושבות ובשכונות הפועלים חילקו עיזים .זה היה מין ניסיון שכזה .כמה פועלים בכרכור לקחו לגדל כמה עיזים .בכרכור כמעט לכל אחד היתה חצר גדולה ולא היתה בעיה להקים דיר קטן .אפילו פינה במחסן היתה מספיקה כדי לגדל שם עז או שתיים .ממילא כל היום הן בחוץ ,קשורות בחבל ואוכלות את העשב מסביב .רק בלילה או ביום גשם צריך להכניס אותן לדיר או למחסן .אני החלטתי להתייחס לעניין העיזים ברצינות .יש לי שטח גדול ליד הבית ואני חצי חקלאי וחצי נוטר .זה מתאים לי .בליּפנישֹוק לא היו עיזים ,היו דווקא פרות. הפרות הן יותר שקטות ,יותר גדולות ויותר איטיות .העז אורים עליה עיזא פזיזא .היא קופצת פה, קופצת שם ,קצת עצבנית .יש לה מצבי רוח .אבל לי לא היה איכפת .מספיק היה שיש שתי פרות אצל חיה ,האחות של פרּומה במושב עין עירון .איזו עבודה קשה זו וגם יותר לכלוך .וגם צריך לבנות רפת של ממש מבטון .זה יקר וגם צריך לקחת בשביל זה הלוואה .לא ראיתי שיש עם הפרות הרבה ברכה. להיפך יש הרבה עמל והרבה צרות .צריך הרבה תערובת ,כי הפרות אוכלות הרבה ולא מסתפקות במה שיש מסביב לבית ובקצת תערובת כמו העזים .ואם הפרה מתה בהמלטה ,ההפסד הוא גדול .אז החלטתי שכמשהו צדדי בין החקלאות לגפירים יהיו לנו כמה עיזים ונוכל לעשות גבינה .נכון שגבינת עיזים לא כל אחד אוהב כי יש לה ריח טעם אחר והרבה אנשים היו מעקמים את האף כששמעו שהגבינה היא של עיזים .אבל רציתי שיהיה קצת יותר פרנסה והיה נראה לי שכדאי להשתתף בניסיון הזה. בנוסף לחמש העיזים שקניתי החלטתי גם לקנות תייש .אמרתי לעצמי שאם בכרכור חילקו כמה עשרות עיזים יהיה בודאי צריך גם תייש להרבעה .תייש כזה אולי יכול להיות כבר עסק .בהתחלה לא ידעתי שעם תייש זה יהיה משהו אחר מאשר עם עז .חשבתי שזה יהיה פשוט .התייש יקבל את האוכל כל יום כמו שאר העיזים אבל תהיה איתו פחות עבודה מאשר עם העיזים .הרי לא יצטרכו לחלוב אותו כל יום כמו שצריך לחלוב את העיזים .והתועלת ברורה .מי שיש לו עז דורשת מביא אותה אל התייש להרבעה ובכל פעם כזאת נוספים לי די הרבה גרושים .חשבתי שיש כאן פרנסה מובטחת ולכן תייש יהיה עסק טוב בשבילי. כך חשבתי ,אבל פרּומה התנגדה .היא לא רצתה שתהיה בחצר חיה פראית עם קרניים .אמרתי לה שהתייש יהיה סגור בתוך הדיר וגם אעשה לו חצר משלו עם גדר של ממש והוא יהיה סגור ומסוגר בתוך החצר המיוחדת שלו .אני אבנה את הגדר מעצים חזקים ואקשור עם חוטי ברזל ומסמרים 65 גדולים כך שלא יהיה לה מה לדאוג .לה כמעט לא יהיה שום עסק איתו .רק כאשר אני נמצא בשמירה או בעבודה בשדה היא תביא לו קצת תערובת או תזרוק לו קליפות של מלפפונים וכל מיני שאריות של ירקות .אבל היא המשיכה לפחד מעצם הרעיון שיהיה לה תייש ליד הבית .אבל אני התעקשתי .אני לא יודע למה דווקא בעניין הזה התעקשתי .בדרך כלל הייתי הולך אחריה .היו לה דעות נחרצות והיא אמרה אותן בתקיפות רבה ,לפעמים בכעס ,קצת כעס או הרבה כעס ,ולי בדרך כלל לא היה עניין לריב איתה" .אם זה מה שהיא רוצה" ,הייתי אומר; "אז שיהיה ככה" .מה זה בעצם משנה .העיקר להמשיך מדי מריבות .אבל בעניין התייש הרגשתי שאני נורא רוצה אותו .לכולם יהיו רק עיזים הלאה בלי יותר ַּ ולי יהיו גם עיזים וגם תייש .תייש זה משהו אחר .התעקשתי .היא ראתה שאני מאד רוצה והסכימה. אבל כמנהגה פרּומה אמרה; "חיים ,אתה תראה שבסוף זה לא יהיה טוב". הביאו את העיזים ואת התייש .מיד ראיתי שתייש זה משהו אחר מעיזים .הוא גדול יותר מהעיזים ,ממש חיה אחרת .יש לו קרניים ,כאלה שמיד אומרות סכנה .הוא גם לא מסתיר את זה שהוא כועס ורגזן ,ומוכן בכל רגע לתקוע במישהו את הקרניים שלו .אבל היה לו משהו מצחיק שעשה אותו בכל זאת נחמד .היה לו זקן .ממש כמו לבני אדם .אמרתי לעצמי שאולי יש לי כאן הזדמנות שיהיה לי חבר בחצר ואני אלמד אותו לא להיות רגזן .הייתי מלטף אותו ,מדבר אליו בנחת .נותן לו מספיק אוכל .רק שלא ייעשה לי צרות .בייחוד הייתי מרגיע אותו לפני שהיו מביאים לו עז להרבעה. היה חשוב לי שהוא לא יפחיד את האנשים שמביאים את העז ,אחרת הם ייקחו את העיזים למושב גן השומרון שם היה עוד תייש להרבעה. בהתחלה היה הכול בסדר .התייש הרביע את העיזים שלנו ושל אחרים ,העיזים המליטו גדיים והיה להן הרבה חלב .רוב החלב של העיזים הלך על הגדיים .אבל נשאר לפרּומה די חלב בשביל לעשות גבינה .היא היתה תולה על הברז של הכיור במטבח את השקיות עם החלב שממנו רוצים לעשות גבינה .החלב המיותר היה מטפטף דרך הבד לתוך הכיור עד שהגבינה היתה מוכנה .פתאום היה לנו בית חרושת קטן במטבח ,וזה נתן הרגשה טובה לפרּומה .היא היתה אישה מאד חרוצה ואוהבת לעשות דברים בתוך הבית וגם בחוץ. הייתי מאד גאה בעיזים ,בגדיים ובתייש ושלחתי תמונות שלהם גם לליּפנישֹוק וגם לסוֹונזי. אבל לא הייתי בטוח מה חושבים על כך בליּפנישֹוק .עז לא נחשבה שם לחיה מכובדת .אני בטוח שגם בסוֹונזי לא התלהבו במיוחד מהעיזים .גם הם בטח היו רוצים שנגדל פרות לחלב .מליּפנישֹוק לא קיבלנו כל תגובה על התמונות של הגדיים ,עם עמירם ובלי עמירם .אחר כך הבנו שזה לא היה בגלל שהם לא אהבו את התמונות עם הגדיים אלא משום שהכול נסגר .הגרמנים נכנסו לליּפנישֹוק והסוף של המשפחה שלי שם התחיל .התמונות אולי לא הגיעו אליהם בכלל .כל מה שהספקתי לקבל זו גלויה אחת מאבא מהזמן שהרוסים נכנסו לליּפנישֹוק על פי ההסכם שלהם עם הגרמנים לחלק ביניהם את פולניה .זו היתה גלויה מאד משונה .היא אמרה כלום וגם הכול .יכולתי להבין הוא שהם שמחו שהרוסים נכנסו ולא הגרמנים ,כי הם כבר ידעו מה עושים הגרמנים ליהודים בפולניה .אבל הרוסים באו עם כל המשטר הקומוניסטי שלהם ואבא זכר היטב מה זה משטר קומוניסטי ,בשנים המעטות שהוא היה תחתיו בקרמנצ’ּוק לשם ברחנו מהגרמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה .ממה אבא שלי היה מודאג באותם ימים? הוא כתב בגלויה כי הוא מודאג מהאפשרות שהגרמנים יגיעו לארץ ישראל או מהאפשרות שהערבים יקומו על היהודים ,כאשר הגרמנים מתקרבים .הוא כנראה חש ששם 66 בליּפנישֹוק גורלם של היהודים כבר נחרץ ,כך או כך ,והוא קיווה ,כנראה ,שלכל הפחות משהו יישאר מהמשפחה בארץ ישראל .זה היה הסיכוי העיקרי להמשך המשפחה ,והוא דאג אפילו לגבי הסיכוי הזה. למען האמת ,כשהגנרל הגרמני רומל התקרב לתוך מצרים עם כל הצבא הגדול שלו גם אצלנו רעד הפופיק. גם מסוֹונזי לא קיבלנו תגובה על התמונות .היתה מלחמה ובקושי היה קשר .מדי פעם הגיע מכתב בדרך לא דרך ,ושמענו מהם שהם תחת הפצצות .היינו מודאגים ,אבל פחות מהדאגה הנוראה שהיתה לנו על המשפחה בליּפנישֹוק .התגובה מסוֹונזי על הגדיים הגיעה אלינו רק בשנת ארבעים וחמש ,לקראת סוף המלחמה ,או אולי לאחר שהסתיימה .קיבלנו מכתב מסוֹונזי .פתחנו וקראנו שהם מודים לנו על התמונות של הגדיים .בהתחלה לא הבנו על איזה גדיים הם כותבים .אנחנו כבר מזמן שכחנו את התקופה ההיא .אבל לאט-לאט ,תוך המשך הקריאה ,הבנו כי המכתב מסוֹונזי נכתב לפני למעלה מחמש שנים והתגלגל בכל מיני מקומות עד שהגיע אלינו .עמירם ,שכבר היה אז בן עשר וקרא את כל העיתונים שהיו בסביבה והסתכל על כל המפות שהיו בהם ובספרי הגיאוגרפיה ,שם לב שעל המעטפה היו כל מיני חותמות ואחת מהן היתה של כרכּוך שבעיראק .מזה הבנו שהמכתב התגלגל גם עד לכרכּוך שבעיראק עד שמצא את דרכו כעבור זמן רב לכרכור. בסוף התברר כי פרּומה אכן צדקה .יום אחד הצליח התייש לצאת מעבר לגדר המיוחדת שבניתי לו .אני לא יודע איך ,אבל בזמן שהייתי בנּוקטה של הנוטרים ופרּומה היתה במטבח ,מצא התייש את דרכו אל דלת המטבח והתחיל לנגוח בה .למה דווקא הלך ישר אל המטבח? אולי משום שהריח את ריח שקיות הגבינה שהיו תלויות על ברז המטבח .הריח של הגבינה ,ריח חמוץ ,הזכיר לו אולי עיזים והוא חשב שיש עז במטבח ובא להרביע אותה .או אולי הוא היה רעב ובמטבח יש ריח של מאכלים. ואולי הוא בא למטבח כי הוא ידע שפרּומה לא חושבת עליו דברים טובים וזה היה מרגיז אותו .אין לי תשובה מה היתה הסיבה אבל מה שהיה ברור זה שברגע שהוא הצליח לצאת הלך התייש ישר אל המטבח .הוא נגח בדלת המטבח ,נגח ונגח ,ופרּומה נבהלה נורא .היא פחדה לצאת מהבית מצד החזית של הבית ולברוח ,כי אולי התייש ירוץ לצד שני ואז היא אבודה .היא נעמדה בחלון שבחזית וצעקה. היא גם שרקה במשרוקית שקיבלו הגפירים מהמשטרה הבריטית .המשרוקית תמיד היתה אצלה על יד המיטה .מישהו עבר ברחוב ושם לב לצעקות ולשריקות שלה .היא ביקשה ממנו שירוץ לנּוקטה ויקרא לי .כמובן שמיד עזבתי הכול אחריי ורצתי הביתה. אני עוד זוכר את ההרגשה הרעה שהיתה לי בדרך הביתה .כעסתי על התייש שאכזב אותי .אני מאד סמכתי עליו שיתנהג בסדר .התייחסתי אליו בכבוד .נתתי לו לאכול כמה שהוא רוצה .שמתי לו הרבה קש בחצר המיוחדת שלו וגם חידשתי את הקש לעתים קרובות .ממש פינקתי אותו .וגם עיזים לא חסרו לו .מה קרה לו .למה הוא היה צריך להתפרץ מעבר לגדר .ומה שיותר גרוע ,למה הוא בא להפחיד את פרּומה .עכשיו הוא יקלקל לי את כל היחסים איתה וגם יפגע באמון שיש לי אצלה .הרי אני הבטחתי לה שהכול יהיה בסדר עם התייש ,ומה ייצא עכשיו מכל ההבטחה שלי .כאשר אבטיח לה בעתיד משהו היא תמיד תוכל להגיד; "ראינו מה שהיה עם התייש .הבטחת ומה יצא מזה". הסתובבתי מסביב לבית ומיד ראיתי את התייש נוגח בדלת בקרניו .הוא גם נגח בקרניים גם דחף את גופו ברגליו ,כמו מי שמנסה להפיל את הדלת אל תוך המטבח .הוא אפילו לא פנה אליי כשהגעתי וצעקתי עליו; "תפסיק ,תפסיק!" .הוא המשיך בעקשנות במלאכתו .זה היה המזל שלי שהוא 67 התעקש .יכולתי לבוא אליו מהצד ולתפוס את צווארו בחיבוק של יד ימין .ואז הצמדתי את ראשו אליי בכל הכוח .כך הוא לא היה יכול להפנות את הקרניים שלו אליי .כבר ראיתי איך עושים לו את זה כאשר הביאו אותו באוטו משא מחיפה .חשבתי שזה יהיה קל אבל ברגע שתפסתי אותו הוא ניסה להשתחרר על ידי תנועות של הראש ושל הרגליים .החזקתי אותו בכל כוחי בצוואר ולא נתתי לראש שלו לזוז .זה לא היה קל .הוא ניסה וניסה ולא הצליח .מזלי שנולדתי להיות איש חזק .עוד פעם עזרו לי הידיים החזקות של משפחת גּוטלבסקי .וגם רגליים חזקות היה צריך כדי לעמוד ולא לזוז מהמקום. אם שהייתי מתחיל לזוז ,מי יודע למה זה היה מתגלגל .זה כמו במשיכת חבל ,שם הייתי תמיד העוגן של הקבוצה .ידעתי שכאשר אני תוקע את שתי רגליים אסור לי להתחיל לזוז ממקומי .ברגע שאני מתחיל לזוז הקבוצה שלי מתחילה להפסיד לקבוצה השנייה .כך עשיתי גם עם התייש .תקעתי את הרגליים שלי באדמה שלפני המטבח ,המשכתי להחזיק את היד מסביב לצוואר של התייש ,עוד ועוד ועוד -עד שהרגשתי שהוא מוותר .בהתחלה הוא וויתר קצת ואחר כך יותר .בסוף הבנתי שאני יכול לשחרר ביד השנייה את החגורה של המכנסיים .פרמתי אותה וקשרתי מסביב לצוואר של התייש .כך יכולתי לקחת אותו בחזרה לדיר שלו שבפינת החצר .רציתי לשחרר על התייש את כל הכעס שהיה לי. כמעט שעשיתי את זה במכת אגרוף או בבעיטה ברגל ,אבל ברגע האחרון וויתרתי .אמרתי לעצמי שהוא וויתר לי ,אז אני צריך גם לוותר לו .וחוץ מזה ,אמרתי שהוא רק תייש ואני בן-אדם .הוא לא מבין בדיוק מה שהוא עושה .אם הייתי בונה את הגדר קצת יותר טוב ,הוא לא היה יוצא החוצה ולא היה מגיע אל דלת המטבח. אבל ידעתי שאצלנו התייש גמר .למחרת ,החזרתי אותו וביטלו לי את ההלוואה עליו .התשלום החודשי עבור ארבע העיזים שנשארו אצלי היה עכשיו הרבה יותר קל ,אבל גם הפסדתי את ההכנסות מההרבעה .מה לעשות ,עוד עסק אחד שניסיתי לבנות במשך שנות חיי לא הצליח .וגם לא הצליח הניסיון שלי לעשות משהו בניגוד לדעתה הנחרצת של אשתי .זה היה ארבע שנים אחרי החתונה .עוד היינו זוג טרי .חשבתי שאני צריך להוכיח שדעתי קובעת בעניינים כאלה .מאז ,נזהרתי שלא לעשות דברים שדעתה אינה נוחה מהם .לא רציתי לקבל עוד פעם על הראש כמו שקיבלתי באותו יום אחרי שהתייש הבהיל אותה במטבח .שנים היא היתה מספרת וחוזרת ומספרת את סיפור התייש .בכל הזדמנות ,לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע .היא סיפרה כמה מסכנה היא היתה אל מול התייש הנוגח בדלת המטבח וכמה הוא היה קרוב לשבור את הדלת לחתיכות ולהתפרץ פנימה .היא היתה אומרת שהתייש היה בטח הורג אותה עם הקרניים החדות שלו ,ומה שלא עשתה התאונה היה עושה התייש. 68 התאונה של פרּומה אי אפשר לזכור את פרּומה בלי לספר על התאונה שהיתה לה .התאונה שינתה את כל החיים שלה וגם את החיים שלנו .אם לא היתה לה התאונה הכול היה נראה אחרת .וכך היה המקרה .היינו צריכים לבקר את אהרקה בתל אביב .נולדה לאשקה ולו בת ,תמר .פרּומה נסעה עם עמירם ,שהיה בן שנה וחצי בערך ,בטקסי של ַּּפ ַּרבֹוסקי מפרדס חנה .הכרנו אותו כידיד ואפשר היה לסמוך עליו .אני נסעתי מאיזו שהיא סיבה באוטובוס .לתל אביב נסעו אז דרך פתח תקווה .לא מזמן פתחו את הכביש מחדרה לפתח תקווה שעובר ליד כפר סבא .כך אפשר היה להגיע ישר לתל אביב בלי לעבור באף יישוב ערבי. כשהתחילו המאורעות היה חשוב שיהיה לנו הכביש הזה כדי שנוכל לנסוע בביטחון .לא דאגתי כשפרּומה נוסעת בטקסי עם התינוק לתל אביב ,כי ידעתי גם שיש הרבה תחנות משטרה על הדרך; חדרה ,בית ליד ,תל מונד ,כפר סבא ,פתח תקווה ורמת גן .וחוץ מהשוטרים הבריטים היו גם נוטרים יהודים בכל מקום וגם טנדרים היו להם עם מכונת ירייה. אבל לא העליתי על דעתי כי הסכנה תהיה לא מהערבים אלא מתאונה ,ותאונה מאד משונה; לא התנגשות של שתי מכוניות ,לא התהפכות בסיבוב ולא נהג שנרדם בזמן הנהיגה .מה שקרה היה פשוט ביש מזל .קצת אחרי רמתיים ,נפתחה פתאום הדלת האחורית שליד פרּומה .עמירם התינוק שכב על המושב לידה .במקום לבקש מהנהג לעצור את הטקסי ולסגור את הדלת ,היא החליטה להיות גיבורה ולנסות לעשות את זה בעצמה ,תוך כדי נסיעה .מאיפה באה לה המחשבה הזאת .מזה שהיא תמיד חשבה שהיא יכולה לעשות את הכול .שום דבר לא הבהיל אותה ,אף דבר לא הרתיע אותה .היא לא היתה מאותן הנשים שמפחדות לעשות כל מיני דברים שחושבים שרק גברים צריכים ויכולים לעשות .היא גם לא היתה פחדנית .וכך ,מבלי לחשוב על הסכנה ,פרּומה הושיטה את היד שלה מתוך הטקסי החוצה כדי לתפוס בידית הדלת הפתוחה ,כל זה מתוך כוונה לסגור את הדלת .בדיוק באותו רגע הטקסי עלה על אבן או על משהו אחר וקפץ ,ופרּומה עפה החוצה תוך כדי נסיעה .היא היתה יכולה למות מזה .לעוף מתוך אוטו ,תוך כדי נסיעה ,זה מאד מסוכן .ראיתי את זה רק בסינמה או בטלוויזיה ,שם מראים כל מיני תאונות נוראות אשר בהן לפעמים אנשים נזרקים החוצה ונהרגים. עמירם הקטן ,אשר הבין כי משהו לא טוב קרה לאמא שלו ,התחיל לצרוח .פרבוסקי חשב שהוא צורח כמו כל התינוקות ,כאשר הם רעבים או משהו לוחץ להם בבטן ,והמשיך לנסוע .אבל הצריחות נמשכו ונמשכו ,אז הוא אמר תוך כדי נסיעה; "אולי תתני לו משהו כדי שיפסיק לצרוח כי זה מפריע לי בנהיגה" .אבל כשהוא לא שמע שום תגובה מפרּומה ,הוא הפנה לשנייה את ראשו לאחור ומיד חשכו עיניו .אין פרּומה והדלת פתוחה .על המושב עמירם ממשיך לצרוח .לרגע פרבוסקי חשב שהיא קפצה החוצה כדי להתאבד .אמהות צעירות לפעמים עשו מעשים כאלה .הוא חזר מיד על 69 עקבותיו ומצא אותה מוטלת לצד הדרך .מיד הוא הכניס אותה לטקסי וטס מהר לבית חולים בילינסון, השאיר אותה שם עם עמירם ונסע מהר לאהרקה בתל אביב ,ששם היינו צריכים כולנו להיפגש לפי התוכנית ,ולהודיע לו על התאונה .כשהגעתי מיד נסעתי לבית חולים .המצב של פרּומה היה מאד קשה .היא קיבלה מכה חזקה בכתף ובראש .נשברו עצמות ונפגעו אברים פנימיים .היא היתה יכולה למות ואז והייתי נשאר עם תינוק יתום מאמו .אבל ,למזלנו ,היא נשארה בחיים .היא קיבלה טיפול כמה שבועות ואחר כך החזרתי אותה הביתה .אחרי זמן היא חזרה לעשות כל מיני עבודות בבית. מאז התאונה פרּומה כבר לא היתה אותה פרּומה שפגשתי בצריף של פרֹוינד .קודם כל הלכה לה הבריאות .לפני כן היא עשתה הכול .עבדה בבית ועבדה גם בחוץ .הבית שלה היה תמיד מסודר טיפ- טופ .הכול מצוחצח ,הכול מקושט .היא היתה מתלבשת תמיד יפה ומסודר .היא היתה שרה ,צוחקת ומתבדחת .איך היא אהבה לשיר ,גם ביידיש וגם באנגלית! כמעט כל היום היא היתה שרה .במטבח, בפרדס ,בגינה ,בכל מקום .וגם היה לה קול יפה .כשהיא היתה שרה בבית ,אנשים שעברו ברחוב היו אומרים לי; "חיים ,רצית אישה יפה ומיוחדת מאנגליה ולא היתה לך ברירה אלא לקנות לה ּפטיפון". "זה לא ּפטיפון!" ,אמרתי להם" ,זה היא בעצמה .היא גם הּפטיפון שלי" .אחרי שהיא נפצעה בתאונה היא המשיכה אמנם לשיר אבל השירים נעשו יותר עצובים .היא שרה פחות ופחות את השירים העליזים שלה .היא נעשתה יותר ויותר עצובה וכועסת עם הזמן ,ככל שהתברר לה כי התאונה פגעה בה להרבה זמן. ההשפעה הכי קשה של התאונה היתה על היכולת של פרּומה ללדת .ניסינו וזה לא הצליח שלוש פעמים .ההפלות זו צרה צרורה אצל נשים בכלל .יש כל מיני סיבות לכך ולא תמיד יודעים או מבינים את הסיבה .אצל פרּומה זה היה ברור מאד .מאז התאונה היא התחילה להפיל עד שבסוף הבנו שהכול אבוד ונישאר עם ילד אחד .לא היינו לבד בגורל הזה .היו די הרבה אנשים מסביבנו ,אפילו בתוך המשפחה של פרּומה ,שהיה להם רק ילד אחד .לנו היתה סיבה להאשים אותה – התאונה .מדי פעם פרּומה היתה מזכירה לי שאם לא הייתי נוסע באוטובוס לא היתה לה תאונה כי אני הייתי שם כדי לסגור את הדלת כשהיא נפתחה .זה היה קשה ומרגיז אבל לא אמרתי לה אף מילה בחזרה .מספיק היא סבלה מהתאונה .בכל זאת נשארתי עם הרגשה לא טובה וידעתי שמכאן והלאה החיים שלי לא יהיו פשוטים עם פרּומה .אבל העיקר היה שהיא לא יצאה נכה של ממש מהתאונה ושהיא ממשיכה בחיים שלה ,אפילו שהיא נעשתה יותר עצובה ויותר מרירה .הבגדים שהיא הביאה איתה מאנגליה, נשארו בארון .יותר ויותר היא לבשה את הבגדים הפשוטים שהיו מקובלים בארץ ,אם כי מדי פעם היא היתה קצת מתקשטת. אלא שעם הזמן הבריאות שלה התחילה להידרדר יותר ויותר וכל פעם שהיא היתה חולה היא היתה אומרת שזה בגלל ה'אקסידנט' ,בגלל התאונה .ה'אקסידנט' הפכה אצלנו לאם כל הצרות שלה. ולא רק ההפלות ,גם כאבי ראש ,כאבי גב ,כאבי בטן ,כאבי יד ורגליים – הכול היה קשור ל'אקסידנט'. בהתחלה האמנתי לה אבל אחר כך ,ככל שהיא המשיכה בזה הרבה שנים ,התחלתי כבר לפקפק בקשר הזה בין המחלות שלה לתאונה .היו גם כמה רופאים שלא היו בטוחים אם כל הכאבים האלה הם אמיתיים ואולי הם רק בדמיון שלה .אומרים שיש מקרים כאלה אבל אני לא האמנתי שזה המצב. היכרתי אותה טוב מאד וידעתי שאפילו שהיא בכאבים היא עובדת גם בבית וגם בחוץ .לכן ,אם היא כבר מאד מתלוננת אז יש דברים בגו .לא חסכתי זמן וכסף כדי להביא אותה לכל מיני רופאים ולכל 70 מיני בתי חולים .אני כבר לא יכול לזכור כמה פעמים היא היתה בבית חולים בילינסֹון ,כמה פעמים בבית חולים הלל יפה ,וכמה פעמים לקחתי אותה לרופאים מומחים בתל אביב .העסק עם המחלות של פרּומה נמשך עשרות שנים .זה כבר הפך להרגל לנסוע לרופאים ולבתי חולים .לאט-לאט פרּומה הפסיקה לעבוד בבית ונשארה במיטה חולה .היא אמרה שהיא לא יכולה ללכת יותר. יום אחד מישהו אמר לנו שיש אורתופד מומחה מחיפה ושכדאי שהוא יראה את פרּומה .עמירם בא מירושלים ונסענו איתו לחיפה .הרופא הזה ,כמו כל הרופאים לפניו ,אמר לה ללכת הלוך וחזור, לשבת ולהרים רגל לפה ורגל לשם .היו לו עוד בדיקות קטנות שהוא עשה שלא היו שונות ממה שראיתי כבר הרבה פעמים שעשו לה רופאים .בסוף הוא אמר שהוא רוצה שנביא אותה אחרי שבת לבית החולים כרמל שבחיפה ,שם הוא עובד ,כדי שיעשו לה בדיקות .הוא אמר שלא הגב אלא דווקא מדי .לא ידענו מה לחשוב .באנו איתה ביום ראשון לבית הבטן לא מוצאת חן בעיניו כי היא גדולה ַּ חולים .עשו לה בדיקות .אחר כך אמרו לנו שיש לה סרטן בשחלה .עולמי חשך עליי .סרטן זו המילה הכי קשה שאני מכיר .יש אנשים שאפילו לא אומרים אותה אלא מסתפקים ב"מחלה קשה" או אפילו סתם "המחלה" .הרופא אמר שסרטן השחלות הוא ערמומי .כך הוא קרא לו ,כי הוא מתחבא שם בשחלה ,וכשמגלים אותו הוא כבר גדול מאד ומסוכן מאד .ידעתי שהפעם זו לא היתה תאונה .זה היה צפוי .במשפחה שלה היו הרבה מקרים של סרטן אצל הנשים ,ודווקא בשחלות .אמא שלה מתה מאותו סרטן ועוד אחיות .פרּומה כל הזמן היתה אומרת שיש לה סרטן – איך האב א ראק -ואנחנו חשבנו שזה רק בגלל הפחד שלה .לא היו שום סימנים כל השנים .אבל בסוף הוא התקיף אותה וכך נחרץ גורלה .כשמצבה של פרּומה החמיר מאד העברנו אותה לבית החולים ַּמלב"ן בפרדס חנה ושם היא נפטרה. בסוף יצא שלא התאונה היא שהפילה אותה אלא הסרטן .עכשיו ,כשאני חושב על זה אני יכול להגיד שהיא דווקא עמדה בגבורה בנזק של התאונה .נכון שהיא התלוננה כל הזמן שהכול קורה לה בגלל התאונה ההיא אבל בסך הכול היא חזרה לעבודה ואפילו די קשה .מלבד משק הבית היא עזרה לי בהרבה עבודות .היא עבדה עם העיזים ועם התרנגולות בחצר .היה זמן שהיא אפילו עזרה לי עם הבוטנים .היה צריך להשגיח על אלה שתלשו את הבוטנים והיא עשתה את זה יפה מאד .היא עזרה לי מאד עם החשבונות והתשלומים .אבל המעשה הכי אמיץ והכי מופלא שהיא עשתה ,ורק זמן לא רב אחרי התאונה ,זה ללכת לעבוד כמעט כל ערב כמלצרית בבתי הקפה שפתחו בכרכור בשביל החיילים האנגלים שהיו במחנות הצבא הרבים שמסביב לכרכור. 71 פרּומה והאנגלים מכל עבר ,ואפילו בתוך כרכור ,היו כמה מחנות של הצבא הבריטי .היה מחנה על יד כרכור -מחנה שמונים -שעד היום הוא קיים .היה שני מחנות צבאיים ליד שדה התעופה הצבאי בקרבת עין שמר. היה מחנה צבאי ענק על יד פרדס חנה .היה מחנה צבאי על יד בנימינה .היו מחנות צבאיים ליד חדרה ובתוכה ממש .אפילו היה מחנה צבאי בתוך כרכור .לכולם היו שמות של מספרים; שמונים ,שמונים ואחת ,שמונים ושתיים וכן הלאה .היו לבריטים עשרות רבות של מחנות רץ ישראל בזמן המלחמה עם הגרמנים ובהם כמה מאות אלפי קצינים וחיילים .זו היתה הזדמנות מצוינת לפרנסה של היהודים באותן שנים .בכרכור גידלנו פירות וירקות בשביל הצבא אבל היה עוד דבר שתרם לפרנסה בכרכור. כל החיילים והקצינים האנגלים חיפשו קצת בידור מחוץ למחנה .היה להם ַאפטר דיּוטי ,והם ,כמובן, לא יכלו לקפוץ הביתה ,כמו שעושים עכשיו החיילים שלנו .אנגליה היתה רחוקה ,וכך גם אוסטרליה וניו זילנד ,שמשם באו הרבה מהחיילים בצבא הבריטי שהיה אז בארץ .בכרכור ,וגם בפרדס חנה ובחדרה ,נפתחו בתי קפה שנתנו לאנגלים מה שהם חיפשו; ביר ,אגס אנד צ'יפס אנד סלט –בירה, ביצים ,צ'יפס וסלט .גם נקניקיות עם שעועית היו אהובות עליהם .לפעמים נתנו להם גם בשר ,אבל בדרך כלל את הבשר הם אכלו בצהרים במחנה ובערב הם הסתפקו בביצת עין עם צ'יפס וסלט ובעיקר בירה .קשה להאמין איך כרכור נראתה באותם ימים .גם קפה טיצ’ר וגם קפה פרֹוינד היו מלאים באנגלים שחיפשו קצת לבלות מחוץ למחנה .אפילו משפחת ברנר ,שהבית שלהם היה ממש ליד המחנה הצבאי שבתוך כרכור ,גם הם פתחו בית קפה .החיילים היו שותים הרבה בירה וברוך השם היה לנו בארץ בית חרושת 'נשר' לבירה .אנחנו קראנו לבירה נשר והאנגלים קראו לה איגל .גם היתה סטאר שהאנגלים אהבו והשם הזה נשאר אצלנו עד היום .תמיד התפלאנו כמה בירה בירה גֹולד ַּ החיילים האנגלים יכולים לשתות .הם לא הפסיקו לשתות כל הערב .עד שנפטרנו מהגויים בחוץ לארץ ,שגם הם שותים ושותים עד בלי די ,באו לנו גויים אנגלים שגם הם שותים הרבה .הם לא שתו את אותם המשקאות כמו שהיו שותים בליּפנישֹוק אבל היו שיכורים באותו אופן .הם היו שרים וצועקים ואחר כך שוכבים בתעלות שבצד הדרך ומקיאים .גם שם וגם פה ,כשהגויים שכבו שיכורים בתעלות היתה למלים בתפילה "שלא עשנו כמשפחות האדמה" משמעות ברורה ופשוטה .בגלל דברים כאלה הרבה לא אהבו אצלנו את החיילים האנגלים וזה נוסף למתח שהיה בין ההגנה והאצ"ל לבין השלטון הבריטי .אבל מי שדווקא אהבנו ,ובמיוחד הילדים היו דווקא החיילים האוסטרלים שלפעמים היו בסביבה .הם היו משהו אחר מהחיילים האנגלים .הם היו יותר חביבים ויותר עממיים .הם היו יותר דומים לצברים שלנו .הילדים בכרכור אהבו אותם כי האוסטרלים היו נחמדים אליהם וחילקו להם מדי פעם ביסקוויטים ושוקולדים .לנו הנוטרים היתה סיבה מיוחדת לחבב את החיילים 72 האוסטרלים .הכובעים של הנוטרים היו מאד דומים לכובעים שלהם ומאז ,אני חושב ,לכובעים שלנו קראו כובעים אוסטרלים. פרּומה ,שידעה לדבר אנגלית וגם להתנהג כמו שצריך עם האנגלים ,הלכה לעבוד כמלצרית, בקפה פרֹוינד ואחר כך בקפה טיצ’ר ,כדי לעזור ולשלם את ההלוואה שקיבלנו מ ַּסמסֹון .עם כל הכאבים והעצב ,היא בכל זאת ידעה להתלבש יפה ,לשים ליפסטיק על השפתיים ופודרה על הלחיים, לתת חיוך ולהיכנס לבית הקפה עליזה ומלאת חיים .האנגלים בבית הקפה לא העלו על הדעת שהאישה הזאת עברה תאונה קשה שקלקלה לה את החיים .איך היא היתה יכולה לעשות את זה היה תמיד חידה בעיניי. כשפרּומה היתה מתכוננת לקראת העבודה שלה בבית הקפה בערב היא היתה חוזרת למצב רוח הטוב שלה ,מתלבשת יפה וגם מתקשטת .היא החשיבה מאד את ההליכה לעבודה בבגדים כמו שצריך. הכול היה נקי ומצוחצח .הכול היה מגוהץ עם עמילן .היה לה מין מטפחת ראש לבנה מיוחדת של מלצריות .לפעמים היא היתה שמה סרט צבעוני על השערות .היתה לה סיכה עם אבנים נוצצות, שהאבנים שלה נראו כמו יהלומים ,והיא שמה אותה על החולצה .היו לה עגילים שלא שכחה אף פעם לשים אותם לפני שיצאה לעבודה .היה לה גם סינור לבן עם תחרה בקצוות וגם תיק מיוחד שבו היא היתה שמה את הכסף ונותנת עודף .הכול היה צנוע ושקט ,אבל היא נראתה יפה מאד .נכון ,זה לא היה כמו השמלות הצבעוניות המתעופפות שהיו לה פעם אבל זה היה לבוש מאד רציני ומכובד. כנראה שהעבודה עם החיילים הביאה לפרּומה את אנגליה בחזרה ,אנגליה שהיא כל הזמן התגעגעה אליה .ההליכה לעבודה בבית הקפה עם החיילים האנגלים היתה הליכה יומיומית בחזרה לאנגליה .בבית הקפה היא הרגישה בבית .האנגלים החשיבו אותה ,הרגישו טוב איתה ,משום שהיא דיברה בשפה שלהם וידעה להתבדח איתם בסגנון שלהם .היא גם ידעה לדבר איתם כמו גברת אנגליה מכובדת וגם לפטפט כמו אחת מפשוטי העם .היא הכירה את השירים שלהם ,כמו ַּמיי בייבי איז אֹובר די אֹושן ועוד רבים אחרים .היא היתה שרה איתם שירים שהיא הכירה עוד מאנגליה וגם למדה מהם שירים חדשים שלא הכירה ,כי בכל זאת ,בינתיים עברו כמה שנים מאז שהיא באה מאנגליה .את כל השירים האלה הייתי שומע אחר כך בבית כי פרּומה היתה אוהבת מאד לשיר. אני מוכרח לומר כי הייתי די מבולבל מכל העניין הזה שפרּומה הולכת לעבוד כמלצרית עם חיילים אנגלים .מצד אחד ,שמחתי שהיא יוצאת מהעצבות שלה ,מתלבשת יפה ואפילו מתלוצצת ושרה .אבל מצד שני ,התעצבתי שהיא מחפשת את השמחה במקום אחר .וגם לא היה פשוט עם זה שפרּומה עבדה עם חיילים אנגלים .באותו זמן היו כל מיני בחורות שהיו להן קשרים עם חיילים אנגלים והקשרים האלה הסתבכו .היו אפילו כאלה שהתחתנו עם חיילים אנגלים .בדרך כלל היו אלה נשים צעירות ורווקות ,שהתקשרו עם החיילים האנגלים .בכרכור היתה אפילו אישה נשואה עם ילדה שבעלה התגייס לצבא הבריטי ובאותו זמן חייל אנגלי היה בא לבקר אותה בבית .מהחצר שלנו הייתי רואה אותו נכנס אליה .הוא גם היה לוקח אותה עם הילדה לארוחה בבית הקפה של טיצ’ר .הוא היה נחמד אל הילדה שלה .כולנו ראינו את זה ומה יכולנו להגיד או לעשות .היה כעס גדול עליה במושבה. הסוף היה שהיא עזבה את הבעל והלכה אחרי החייל האנגלי לאנגליה ,עם הבת שלה לאחר שהסתיימה המלחמה. אנשים בכרכור לא אהבו את הקשר הזה בין נשים יהודיות לחיילים אנגליים .בכל הארץ דיברו 73 אז הרבה על נשים יהודיות שהלכו עם חיילים אנגלים .היתה הרבה רכילות ודיבורים רעים בעניין הזה .כל מי שעשתה משהו שהיה קשור בעבודה עם אנגלים היתה בחזקת חשודה בעיני היהודים ואולי גם בעיני החיילים האנגלים ,שכמה מהם היו חושבים שכל מי שעובדת איתם היא בחזקת מי שמחפשת קשר איתם .אז כשיש לך אישה שעובדת כמלצרית בבית קפה ,שבו רוב הלקוחות הם חיילים אנגליים ,והאישה מדברת כמו אנגליה ומתלבשת כמו אנגליה ,זה מתחיל לגרום לך קשקוש בבטן .חרקתי שיניים וגם הייתי בא כל פעם שיכולתי לקחת אותה הביתה בסוף המשמרת שלה כדי שהחיילים ייראו ויידעו כי היא אישה נשואה .לפעמים חשבתי להגיד לה שהיא לא תלך יותר לעבודה ושתמצא לה עבודה אחרת .למה היא צריכה לעבוד בערב ולהשאיר את הילד לבד בבית כאשר אני נמצא בשמירה .הילד היה מתעורר לפעמים ,רואה שאין אף אחד בבית ואז הוא היה נעמד בחלון ובוכה .הוא היה בוכה ובוכה עד שמישהו היה עובר ליד הבית ואומר לו; "אל תבכה ,ילד .אני הולך לקרוא לאבא שלך בתחנת הנוטרים" .אבל בעיקר חששתי מהעניין הזה עם החיילים האנגלים ומאד רציתי שהיא תפסיק את העבודה הזו ואולי תמצא לה עבודה אחרת במשך היום .היה עוד משהו. בבוקר הרגליים כאבו לה מאד .זה לא קל לעמוד על הרגליים במשך כמה שעות טובות בערב ,אחרי שהיא כבר עבדה בבית במשך היום .אבל היא התעקשה כי זה גם מביא לה כסף וגם נעים לה .אז ככה זה נמשך כמה שנים עד שהיא התעייפה מזה והפסיקה .מאז היא עבדה רק בבית ונעשתה יותר עצובה ויותר מרירה. זה לא היה קל עם פרּומה .היא היתה לעיתים קרובות כועסת ומיד היתה מתרתחת ואי אפשר היה לעצור את הכעס שלה .אם הייתי מנסה לעשות זאת היא היתה כועסת עוד יותר .לפעמים היה לי קשה מאד איתה עד שחשבתי עד כאן ,יותר אני לא יכול .אבל תמיד היא עמדה לנגד עיניי כפי שהיא היתה כאשר היא הלכה אחריי במדבר .כן ,בשבילה ארץ ישראל היתה ונשארה מדבר .נכון ,היא באה בהתחלה עם איזו התלהבות ונכונות אבל החיים היו כאן קשים לה .היינו עניים די הרבה שנים. ההלוואה על הבית המשיכה להכביד .ההפסדים בחקלאות לחצו אותנו מאד .גם המאורעות לא עשו לה טוב .היא הבינה שכאן מסוכן לחיות ,אבל יותר מכל היא לא אהבה את הסגנון של החיים כאן .היא ראתה אי-סדר וחוסר כבוד בכל פינה .לא היו הרבה ג'נטלמנים כמו שהיא טענה כל הזמן שיש באנגליה .השנים שהיא חיה באנגליה ,מגיל חמש עשרה ועד גיל עשרים ושלוש השפיעו עליה מאד. היא נעשתה אנגליה מהר מאד ,כמעט שכחה את היידיש שהיא באה איתה מפולניה .עברה לאנגלית. אבל כשהיא באה לכרכור היא מצאה שכמעט כולם מדברים יידיש .לכן היא היתה צריכה ללמוד את היידיש מחדש .בשבילה היידיש סימנה את העולם של פולניה שהיא עזבה בשמחה .לצערה היא שוב מצאה את העולם הזה כאן .כשהאנגלים יצאו מהארץ היא לא שמחה כמו כולם .האנגלים עזבו את הארץ אבל היא נשארה עם כלי האוכל והבגדים של אנגליה ועם הזיכרונות שלה מאנגליה. לעומת זאת השאירו האנגלים בכרכור זיכרון רע בגלל המקרה של משפחת פלסקובסקי. האנגלים לקחו בכרכור כמה בתים כדי לכלול אותם בתוך המחנה הצבאי בשביל מגורי קצינים .הבית של שתי הקומות של משפחת ּפ ַּלסקֹובסקי היה בתוך המחנה ,והמשפחה היתה צריכה לפנות אותו ולשכור דירה בבית של האבא של פרּומה ,ממש על ידינו .זה היה בית יפה על גבעה שבקצה המושבה. זה היה אחד הבתים היחידים בכרכור שהיו בהם שתי קומות .מאיר ּפ ַּלסקֹובסקי היה נפח יחד עם אח שלו .היתה להם נפחיה לא רחוק מהבית שהוא בנה .הרבה אנשים היו באים לנפחיה שלהם לשים 74 פרסות על הרגליים של הסוסים שלהם .היום כבר לא רואים כל כך דברים כאלה .מכוניות וטרקטורים החליפו את הסוסים .מאיר הצליח בעבודה שלו וגם הצליח לבנות בית כזה יפה ,ופתאום באים האנגלים ומחרימים לו את הבית בשביל המחנה הצבאי שלהם בכרכור .למרות כל זה התגייס מאיר לצבא הבריטי בתור איש מקצוע טכני בחיל האוויר ושירת במצרים ,בצפון אפריקה ובאיטליה .הוא לא היה היחידי .היו עוד כמה בכרכור שהתגייסו לצבא הבריטי בזמן המלחמה .האנשים האלה הלכו לכמה שנים והשאירו אחריהם את המשפחות שלהם .הם הלכו למלחמה ,לא לאיזה טיול או עבודה .היו כאלה שהיו אולי ארבע שנים בצבא ובקושי הגיעו הביתה. למאיר ּפ ַּלסקֹובסקי היה גורל מיוחד .אחרי המלחמה הוא השתחרר וחזר לנפחיה שלו .הבית שלו היה עדיין בידי הצבא הבריטי .יום אחד הבן הבכור שלו ,ראובן ,שהיה בפלמ"ח בקיבוץ אשדות יעקב ,הגיע לחופשה והם נסעו יחד על האופנוע שלהם לחדרה .הם היו משפחה של רוכבי אופנוע .יש כאלה שלא ייגעו באופנוע כי זה כלי רכב מסוכן ויש כאלה שהאופנוע הוא כל החיים שלהם. הּפ ַּלסקֹובסקים היו כאלה ,כולל איציק ,הבן השני .אבל המזל הרע שלהם היה שבאותו זמן היה מתח גדול בארץ בגלל ההתקפות של האצ"ל על חיילים אנגלים שהגיעו לשיא עם תליית הסרג'נטים על יד נתניה .חייל אנגלי ,שנהג במכלית דלק צבאית ,ראה אותם רוכבים על האופנוע על הכביש על יד משק ילדים שבדרך בין פרדס חנה לחדרה והחליט לעבור לצד השני של הכביש ולפגוע בהם .לא היה להם שום סיכוי .הם עפו על הגדר .ראובן נהרג על המקום .מאיר מת מפצעיו בבית החולים .זה משהו נורא כשאבא ובן נהרגים ביחד .היה כעס נורא על האנגלים .הנה מישהו שהיה בצבא הבריטי כמה וכמה שנים בזמן המלחמה עם הגרמנים ופתאום בא חייל אנגלי והורג אותו על הכביש כשהוא נוסע עם הבן שלו לקנות משהו בחדרה .וזה בטוח היה בכוונה ולא תאונה כי את מה שקרה ראה נהג מפרדס חנה שנסע בדיוק באותו זמן באותו כביש .הוא ראה בדיוק מה שהיה ,ולו לא היה ספק בכך שזה נעשה בכוונה .הוא לא הספיק לראות את המספר של המכלית .גם אם הוא היה מצליח לראות את המספר, האנגלים לא היו עושים שום דבר. בכרכור עשתה התאונה הזאת משהו ליחס שלנו לאנגלים .השנאה גברה והצטרפה לשנאה שהתפתחה בכל הארץ בגלל גירוש המעפילים ,המעצרים והחיפושים .לנו בכרכור היתה סיבה מיוחדת לכעס נורא על האנגלים בגלל המקרה של המיכלית והאופנוע .אבל פרּומה נשארה בשלה בעניין הזה. היא זכרה את אנגליה והתגעגעה אליה ואל האנגלים. 75 סוף-סוף התחברנו לחשמל היום יש חשמל בכל בית .זה נראה היום מובן מאליו .אבל לא זה לא היה כך בהתחלה .הרבה שנים אחרי שבנינו את הבית לא היה לנו בו חשמל .היינו מאירים את הבית במנורות נפט .למפה קראנו אז למנורת נפט .היום כבר לא רואים מנורות כאלה אבל אז זה היה מאד מקובל .גם בליּפנישֹוק היו לנו מנורות נפט בבתים .היו כמה צרות עם מנורת הנפט ,מלבד זה שהאור שיצא ממנה היה קטן .צריך להיזהר שהיא לא תתהפך בזמן שהיא בוערת .בחוץ לארץ היו הרבה שריפות בגלל מנורת נפט שהתהפכה .מספיק שילד לא שם לב והופך מנורת נפט ומיד יש סכנת שריפה ,בייחוד בבתים מעץ העומדים צפוף אחד ליד השני ,כמו שהיה בכל עיירה. צרה אחרת היתה עם הפתיל של מנורת הנפט .הוא פשוט היה נגמר אחרי כמה וכמה שעות, ואם לא החלפת אותו בזמן היה פתאום חושך בחדר .לך תחפש את המקום ששמת את הפתיל החדש. לכן תמיד היה לנו נרות על כל צרה שלא תבוא .אבל הכי מרגיז היה עם הזכוכית של מנורת הנפט. מדי גבוה הזכוכית היתה היא היתה מאד דקה ,כמעט כמו נייר .אם האש בפתיל היתה עולה יותר ַּ נסדקת .אבל עוד יותר גרוע היה אם הזכוכית היתה מקבלת מכה והיתה נשברת לחתיכות .פרּומה היתה מכינה תמיד עוד שתי זכוכיות בבית כדי שיהיה עם מה להחליף .קשה לספור כמה זכוכיות החלפנו במשך השנים במנורות הנפט שהיו לנו בבית בכרכור. בשנים הראשונות עוד לא היה בכלל חשמל במושבה .אבל אחר כך ,כאשר החברה של רוטנברג הגיעה עם קו חשמל לרחוב שלנו ,לא היה לנו כסף לשלם עבור החיבור לחשמל והמשכנו עם מנורות הנפט .מה לעשות? לא היתה לנו אפשרות לשלם וגם התרגלנו למצב .לא היינו היחידים בכרכור במצב הזה וזה הקל עלינו לקבל את המצב הזה .מה שהיה קשה לי במיוחד היה שכעבור זמן ,כשעמירם הלך כבר לכתה א' הוא היה צריך להכין את השעורים שלו לאור מנורת נפט .אמרתי לו להכין את השעורים אחרי הצהרים כשעוד יש אור שמש אבל הוא רצה לשחק עם הילדים ואי אפשר היה לעצור אותו .היה לי מאד לא נעים אז לראות אותו עושה שעורים לאור מנורת הנפט .היום אני יכול להתנחם בכך שזה לא הזיק לו .הוא הצליח בלימודים וגם משקפיים לא היו לו כשהוא היה ילד ואפילו לא כשהוא היה כבר אבא לילדים קטנים .רק אחרי שנים היו לו משקפיים ,אבל זה לא היה בגלל שלא היה לנו חשמל בהתחלה. אחרי קרוב לעשר שנים מאז שגמרנו לבנות הבית ,כשהתחלתי להרוויח מגידול תפוחי אדמה עבור הצבא הבריטי ,היה לי כבר מספיק כסף כדי לשלם עבור החיבור לחשמל .יחד עם האור הגדול בבית החיבור לחשמל הביא לנו באו עוד שינויים רבים .עם החשמל בא הרדיו .רוב זמן המלחמה עם הגרמנים לא היה לנו רדיו .הייתי מקבל את העיתון 'דבר' וזה היה מקור החדשות היחידי שלנו .נכון 76 שרוב היום לא היה לי זמן להקשיב לרדיו כי הייתי עסוק ,גם בחקלאות וגם כנוטר ,ובקושי הייתי בבית ,אבל רציתי את הרדיו בעיקר בשביל הילד הקטן .מרגע שהוא ידע לקרוא הוא היה קורא כל יום את העיתון .ולא היה סתם קורא אלא גם היה יודע לספר את החדשות לכל מי שלא קרא את העיתון. ראיתי שהוא מאד מתעניין במלחמה עם הגרמנים ויודע על הקרבות והחזיתות ,אז החלטתי להוציא כסף על רדיו .בעיקר קניתי רדיו כדי שעמירם יוכל גם לשמוע חדשות טריות ולא רק לקרוא אותן בעיתון למחרת .הרדיו הביא לנו שמחה כי באותם הימים היו מודיעים על הצלחות של הרוסים ושל האמריקאים והאנגלים כנגד הגרמנים וזה עורר אצלנו הרבה תקווה שהמלחמה עוד מעט תיגמר. החשמל גם הביא לנו אחר כך את המקרר החשמלי .זה לא היה מיד לאחר החיבור לחשמל ,כי בכל זאת מקרר חשמלי הוא מכשיר יקר יותר מרדיו .עד אז היה לנו מקרר על קרח ,ולפניו היה לנו סתם ארון רוח בקצה המטבח .אני חושב שהיום אף אחד מהצעירים לא יודע מה זה ארון רוח .פעם זה מה שהיה לנו כדי לשמור את האוכל .אחד הארונות של המטבח היה פתוח החוצה ,אבל מוגן ברשת כדי שזבובים ונמלים לא ייכנסו .אויר הלילה הקר היה נכנס דרך הרשת ומקרר קצת את המאכלים ששמו בו .ארון רוח היה אז במקום המרתף שהיה לנו בחוץ לארץ .אבל ,בכל זאת ,בארץ ישראל חם הרבה יותר מאשר בחוץ לארץ ואי אפשר לשמור מאכלים רגישים הרבה זמן בארון רוח. לכן היינו מבשלים כמעט כל יום ואפילו קונים כמעט כל יום כדי שהמאכלים לא יצטרכו להחזיק מעמד אלא זמן קצר .לזה ארון רוח היה מספיק. אחר כך ,כשבנו בית חרושת לקרח בפרדס חנה וּפלאּוט התחיל לחלק קרח בעגלה בבתים ,קנינו מקרר על קרח .הבלוקים של הקרח שכבו אצל ּפלאּוט בעגלה מתחת לשקים .היה לו פעמון והוא צלצל בו כשהוא הגיע ליד הבית .מישהו מאיתנו היה יוצא עם שק וקיבל רבע בלוק כדי לשים אותו עטוף בשק בתא מיוחד למעלה במקרר .השק היה שומר על הקרח שלא יימס מהר ,אבל בכל זאת הוא נמס, והמים היו נוזלים בצינור למטה אל מגירה שאספה את המים .היה צריך תמיד לזכור להוציא מדי פעם את המים מתוך המגירה ולשפוך בכיור .אם היו שוכחים ,הרצפה של המטבח היתה מתמלאת מים וזה כמובן קרה לא פעם .היתה עוד צרה עם הקרח .היה צריך להיות בבית כשּפלאּוט היה עובר עם העגלה. לכן היה חשוב לדעת בדיוק מתי הוא עובר אצלנו ברחוב ולחכות לו .אם היה קורה מקרה והוא היה עובר כאשר אף אחד לא היה בבית היה צריך לרוץ אחריו בכל המושבה כדי למצוא אותו. כשהגיע המקרר החשמלי כל הצרות האלה נעלמו .לא היה צריך לחכות לּפלאוט ולא היה צריך לזכור לרוקן את המים במגירה למטה .מהר מאד התרגלנו למקרר החשמלי ושכחנו שפעם הוא לא היה בכלל .היום מי בכלל זוכר שהיו מקררי קרח .הרבה אנשים לא יודעים למה יש חורים עם רשת בקיר בשביל ארון הרוח ,אם בכלל הם השאירו אותם ולא סתמו אותם עם בטון. הסיפור על ּפלאּוט ועל עגלת הקרח שלו הזכיר לי שפעם היו באים אל הבתים כדי למכור לנו כל מיני דברים .לא רק קרח הביאו הביתה ,גם לחם .כל בוקר היתה עוברת ברחובות עגלה של לחם טרי וחם ישר מהמאפיה .לעגלה היה ריח חזק של לחם אפוי וכל מי שהריח את הריח הטוב הזה לא יכול היה שלא לצאת מהבית ולקנות משהו .אם כבר עמדו ליד העגלה כדי לקנות לחם אז כבר היתה הזדמנות לשוחח וכך היו החדשות עוברות במושבה .כל מי שהיה לו משהו חדש לספר הביא את הסיפור אל הפגישה היומית ליד עגלת הלחם והסיפור היה מתגלגל הלאה במושבה מאחד לשני .זה לא היה ככה עם העגלה של הקרחּ .פלאּוט לא היה מדבר ורק משמיע קולות משונים ,שהייתי יכול לתאר 77 לעצמי שזה בגרמנית .יש עגלה ויש עגלה .ככה זה בחיים. היו עוד אנשים שהיו הולכים מבית לבית .פליישר היה עובר מדי פעם עם שתי מזוודות, מתנדנד מצד אל צד כמו ברווז .בתוך כל אחת מהמזוודות היה כל מה שאישה צריכה בשביל לתפור. היו שם כפתורים מכל הגדלים והסוגים .היו שם חוטי תפירה מכל הצבעים .היו לו מחטים קטנות וגדולות .היו לו גם אצבעונים בשביל שלא להידקר מהמחט בזמן שתופרים .היו לו כמובן מספריים, מהכי-קטנות ועד הכי-גדולות .הוא הלך בין הבתים עד שהזדקן וכבר לא היה לו כוח לסחוב את המזוודות מבית לבית .אף אחד אחר לא בא במקומו. גם מחדד הסכינים נעלם ,זה שהיה סוחב על הגב את המכשיר וצועק ברחוב; "מחדד סכינים, מחדד מספריים ,מחדד סכינים ,מחדד מספריים" .פרּומה היתה נותנת לו לחדד את המספריים שלה ו אני הייתי נותן לו לחדד את החרמש שהיה לי פעם כשהייתי קוצר אספסת בשביל התרנגולות שהיו לנו בלול .גם נעלם מתקן המזרונים שהיה הולך בין הבתים ומחדש את הצמר גפן במזרונים .לא צריך אותו יותר מאז שיש גומאוויר וכל מיני חומרים חדשים .את אנשים האלה שהלכו בין הבתים כבר לא רואים יותר ואף אחד לא שם לב ,אבל אני דווקא מתגעגע אליהם .כל אחד מהם שהיה בא אלינו הביתה היה לא רק מוכר משהו או עושה משהו אלא גם מדבר עם פרּומה או איתי .השיחות האלה היו משהו שמוסיף לחיים שלנו .היום אנשים יושבים בבית ואף אחד לא נכנס אליהם והם לא מחכים למישהו או למשהו .היחידים שבאים לחצר פעם בחודשיים זה אלה שרושמים את מה שיש בשעון חשמל או בשעון המים או אלה שמחליפים את בלון הגז .אבל הם לא נכנסים הביתה ,הם לא מדברים איתך ואתה אפילו לא רואה אותם כשהם באים .הם לא צריכים אותך בשביל לעשות את העבודה שלהם .כשמתקן המזרונים היה בא עם הקשת שלו הוא היה יושב בבית יום שלם והיינו נותנים לו משהו לאכול ולשתות .זה היה כמו אורח בבית .אין יותר אנשים כאלה .הכול השתנה במשך השנים. כמה שנים אחרי המקרר החשמלי בא גם הבוילר החשמלי לחימום מים למקלחת .עד אז חיממנו את המים עם תנור -ברנר -על נפט .התנור היה בתוך הארובה של דוד המים ,והנפט טפטף אל התנור מתוך צינור דק ,שיצא ממיכל קטן ,שהיה צמוד אל הקיר .אני דווקא אהבתי את התנור הזה כי היה בחדר האמבטיה רעש של אש בוערת וזה הזכיר לי את תנור האמבטיה בבית בליּפנישֹוק שבער על עצים .גם בתנור ההוא האש היתה עושה רעש כשהיא עלתה בארובה .עם בוילר חשמלי זה אחרת. אתה לא שומע שום רעש וגם לא רואה כלום .הבוילר מוסתר בתוך בֹוידעם .כל מה שראו ממנו זו רק מנורה אדומה על הקיר שבפרוזדור .בבת אחת עניין החימום של המים נעשה כה כך נוח .המקרר והבוילר החשמליים עשו את החיים שלנו אחרים לגמרי .היום אנשים חושבים שאי אפשר להתקיים בלעדיהם .אנחנו התקיימנו ולא קרה לנו כלום. אחרי שנים רבות הצטרפה גם הטלוויזיה למה שהחשמל נתן לחיים שלי ,במיוחד אחרי שפרּומה הלכה לעולמה .עם הטלוויזיה לא הייתי לבד בבית ,במיוחד בערב כשכולם היו יושבים להם בבתים שלהם ואני בבית שלי .אני לא יודע איך הייתי עובר את הערבים הארוכים האלה אם לא היתה לי טלוויזיה .כשבא שר האוצר ארידֹור ונתן אפשרות לקנות טלוויזיה צבעונית במחיר זול לא חיכיתי אפילו רגע קניתי לי את הטלוויזיה הכי טובה כי ידעתי שזה מה שהכי חשוב לי עכשיו .מה אין בטלוויזיה ,הכול יש שם .גם חדשות ,גם סרטים ,גם ספורט וגם שירים וריקודים .כל העולם נכנס אליי לבית ולא הייתי אף פעם לבד במשך הערב עד שהלכתי לישון .תמיד היה משהו או מישהו לראות 78 ולשמוע .ובכלל ,מאז שהתחלתי להתעניין בספורט ,ובמיוחד בכדורסל ,הטלוויזיה היתה למגרש המשחקים הפרטי שלי .כל הקבוצות באו לשחק לפניי בתוך הבית ,ואחר כך הייתי יכול לדבר על כך עם הצעירים שהייתי פוגש במכולת או בקופת חולים ,ולפעמים לדבר גם הנכדים על המשחקים שראיתי בטלוויזיה. 79 זה לא פשוט לגדל בן יחיד אני שמח שעמירם בא כל יום להיות איתי כאן במחלקה סיעודית כי הוא מזכיר לי כל פעם את החיים שלי .הוא מזכיר לי את היום בו חזרתי עם פרּומה ואיתו מ'הדסה' אל הבית החדש שלנו בכרכור כדי להתחיל בחיי משפחה של ממש .הוא מזכיר לי את הימים שהייתי צעיר והחזקתי אותו על הידיים. הוא גם מזכיר לי לפעמים את הילד שלא נולד ,זה שהתחיל את דרכו בחיים ברחם אמו אך לא זכה לצאת חי אל אויר העולם .היינו מאד עצובים .אני עצוב גם עכשיו .אף פעם לא שכחתי .במידה מסוימת אני יכול לראות את עצמי כאב שכּול .שנים התאבלתי עליו .על עוד שניים שהיו ברחם ופרּומה הפילה אותם די מוקדם לא התאבלתי .כבר ראיתי בזה מחלה או משהו דומה .וויתרתי עליהם. מדי פעם אני חושב מה היה קורה אילו הילד ההוא שלא נולד כן היה נולד .עכשיו היה לעמירם קל יותר להתעסק איתי .הוא לא היה יחידי .אם היה לי עוד ילד אחד לפחות היה לי יותר קל בזמן שעמירם הלך לצבא .הוא הלך ליחידה קרבית ותמיד פחדתי שמשהו יקרה לו ונישאר לגמרי לבד ,בלי אף ילד בבית .זה לא היה סתם שפחדתי שמשהו יקרה לעמירם בצבא .אנחנו מושבה קטנה וכבר היו לנו כמה בנים שנהרגו בצבא תוך כמה שנים. עם בן יחיד חיינו היו על חבל דק .למדתי על כך גם בבית האבות בנתניה .אחד החברים שלי שם היה לו בן יחיד שהיה טייס .המטוס שלו נפל באימונים והוא נהרג .ההורים השכולים נשארו שנים רבות לבד .לא היה להם אחרי מי לעקוב מקרוב .לא היו להם נכדים .לא נשאר להם כלום .היינו מנהלים על כך שיחות רבות .הוא היה מספר לי איך זה לחיות עם בן יחיד שנהרג ואני הייתי מקשיב. הרגשתי השתתפות עמוקה בצערו וחבל היה לי עליו אך גם הרגשתי גם הקלה על כך שלי אסון כזה זה לא קרה ,חס ושלום .אבל בשיחות עם החבר הזה הבנתי עוד יותר טוב מה היה האיום שריחף מעל לראשנו כל זמן שהבן היה משרת בצבא ,גם בסדיר וגם במילואים .הצבא היה נוהג להתחשב בבנים יחידים .חשבתי אולי לשכנע את עמירם שלא ילך ליחידה קרבית .אפשר היה לסדר את זה .אבל ידעתי שזה לא יעבוד אצלו .לא רציתי שהוא ירגיש אחר בקרב חבריו .לא רציתי שאביא אותו לסרב לבקשה כזו מצדי .לכן פשוט לא דיברתי איתו על העניין. אני זוכר איך לקחתי את עמירם בפעם הראשונה לגן .הוא היה אז דווקא קטנצ'יק בהשוואה לזאטוטים האחרים .קטן ושחרחר ,כמו האמא שלו .אבל כמה שהוא היה קטן הוא היה שובב ,אם כי מוכשר .מוכשר ושובב – השילוב הזה הלך איתו עד סיום בית ספר תיכון .היה לי נחת מהמוכשר שבו והרבה צרות מהשובב שבו .את זה אפשר היה לראות בתעודות שהוא קיבל במשך השנים בבית הספר העממי ואפילו בבית ספר תיכון .טוב שאת הציונים על התנהגות ומשמעת שמים בתחתית התעודה. עד שהגעתי למטה יכולתי להתחזק כדי להתגבר על המכה שבתחתית התעודה .אבל לא דאגתי. 80 השובבות שלו היתה עם הרבה חן והמורים בדרך כלל אהבו אותו .הגננת תיכף תפסה עם מי יש לה עסק ונתנה לו בהצגת פורים את התפקיד של המלך אחשוורוש .אבל האמא של אמנון באה ודרשה שיתנו את התפקיד של אחשוורוש לבן שלה ,אחרת הוא לא מוכן לבוא לגן ויישאר בוכה בבית .ריבה הגננת היתה מספיק חכמה ואמרה שאם כך יהיו לנו בהצגת פורים שני אחשוורוש וגם שתי אסתר המלכה .וכך היה ,וגם רואים את זה בתמונה מאותם ימים; עמירם ואמנון אחשוורוש ,יהודית ורינה אסתר המלכה .אבל היא השאירה את אהרן כמרדכי היהודי היחידי וכך גם שמעון נשאר המן אחד לבדו .מאז הצגת פורים בגן הילד הפך לשחקן ראשי בכל ההצגות של בית הספר ושל הנוער העובד. הוא אהב מאד לשחק ואני בטוח שזה בא לו מפרּומה .אם בא לו משהו ממני אז זה כנראה היכולת לספר סיפורים. באה המלחמה עם הגרמנים וריבה הגננת התגייסה לצבא הבריטי יחד עם עוד נשים יהודיות צעירות .באותו זמן התחילו להגיע לכרכור פליטים מתל אביב ומחיפה .הם ברחו מפחד ההפצצות של אווירונים איטלקיים ואולי גם גרמניים .אחד האווירונים האלה הגיעו עד אלינו בלילה וזרק פצצה לא רחוק מכרכור .אומרים הוא ראה אור של מדורה של בדואים וחשב שזו האש שיוצאת מבתי הזיקוק בחיפה .בשאר המקומות היתה האפלה וזה מה שהוא ראה ולכן הפיל שם את הפצצה .הפצצה עשתה בור גדול באדמה .הילדים של כל הסביבה דווקא נהנו לבוא לשם ולראות את הבור .זה היה חורף ולא לקח הרבה זמן והבור התמלא מים .הילדים מיד הפכו את הבור לבריכת השחייה שלהם .זה מה שיצא מכל הפצצה הזאת .אבל הסיפור על האווירון והפצצה הפיל פחד גדול על עמירם הקטן ומאז הוא היה מאד מפחד מאווירונים בשמיים .בכל פעם שנשמע רעש של אווירון הוא היה מיד בורח ונכנס לתוך בית .זה הפך לבדיחה אצל המבוגרים .הם היו אומרים לו בצחוק; "עמירם ,יש אווירון בשמים!" ,והוא היה רץ כחץ מקשת אל תוך בית ,לא חשוב איזה ,העיקר לא להישאר מתחת לשמיים .אנחנו היינו צוחקים מזה אבל הוא באמת היה מלא פחד .כשזה היה קורה הייתי לפעמים חושב מה הרגישו הילדים של המשפחה שלי בחוץ לארץ כשאווירונים גרמנים עפו מלמעלה והפציצו אותם. כשעמירם היה ילד בבית ספר כבר אז ידעתי שמשהו יצא ממנו ,אבל אף פעם לא העליתי על דעתי שבסוף הוא יהיה פרופסור באוניברסיטה .אצלנו במושבה ,ללמוד באוניברסיטה זה לא היה משהו מקובל .אפילו לא חשבתי שהוא יהיה מורה בבית ספר .נכון שהוא היה בדרך כלל תלמיד מוכשר והשיג ציונים טובים ואפילו יותר מזה ,אבל הוא היה ילד שובב ואי אפשר היה לחשוב שילד שהוא שובב יהיה בסופו של דבר פרופסור .תמיד המורים ,ואפילו המנהל ,היו מתלוננים על השובבות שלו, אבל אף פעם לא אמרו לי משהו על הכנת השעורים ועל הבחינות .הוא גם לא נזקק אף פעם לעזרה שלי בלימודים .גם אני לא בטוח שהייתי יכול לעזור לו במה שהם היו לומדים בבית ספר .אם הוא היה זקוק לעזרה הייתי ,כנראה ,צריך לחפש מישהו שייעשה את זה .היו כמה ילדים שזה מה שההורים עשו בשבילם .הביאו הביתה מישהו שלמד בכיתות גבוהות יותר ויכול היה לעזור ,בדרך כלל באנגלית ובחשבון .אבל אצל עמירם לא היו בעיות ,לא בזה ולא בזה ,וכך עברתי בשלום את כל שנות בית הספר בעניין הלימודים .למזלי ,הבעיות היו בענייני התנהגות ובזה כבר כן יכולתי לעשות משהו. לפעמים הייתי מדבר אליו בשקט ,מנסה לשכנע אותו ,מבטיח לו כל מיני דברים ,כמו שולחן כתיבה חדש ,למשל ,או אופניים שנה לפני הבר-מצווה .לפעמים הייתי מרים את הקול ,אומר לו אוי ואבוי, מאיים עליו שהוא לא יוכל לשחק עם החברים כמה ימים אם הוא לא ישנה את טעמו .אבל אני לא 81 זוכר שבאמת התרגזתי עליו בגלל השובבות שלו .גם המורים לא התרגזו מאד .הוא היה שובב נחמד, הצחיק את שאר הילדים ,לא התחצף אל המורה ,לא העליב ילדים אחרים ,פשוט עשה כל מיני קונצים משעשעים וזה היה מצחיק את הילדים עד כדי כך שהמורה לא היה יכול לקיים את השיעור לכמה רגעים .לפעמים ,כשהמורה היה מספר לי על הקונצים האלה ,הייתי בעצמי צוחק וגם המורה היה מצטרף אליי לשנייה אחת או שתיים ,ואחר כך חוזר לפנים רציניות ואומר לי; "מר גּוטלבסקי ,כך זה לא יכול להימשך ,מוכרחים לעשות משהו" .עשיתי משהו .אבל תמיד ידעתי שתבוא עוד פעם ,ושוב יהיו קונצים .אחרי כמה פעמים כאלה המורה שוב יקרא לי וידבר איתי ואני אדבר עם עמירם ועוד פעם הוא יגיד לי שהוא לא יכול להתאפק כי משהו בתוכו דוחף אותו להגיד משהו מצחיק או לעשות איזה קונץ כזה או אחר .אני אשמע וקצת אבין אותו ,אגיד לו נו-נו-נו ,וחוזר חלילה .אמרתי לעצמי שהוא יגדל ואז הכול יסתדר .לילד קשה לשלוט בעצמו .לנער יותר קל ,ולבחור עוד יותר קל .סמכתי שהזמן יעשה את שלו .אבל לא תמיד זה היה כך .גם בגימנסיה היו בעיות עם הקונצים שלו .פעם מנהל הגימנסיה קרא לי ואמר; " הבן שלך הוא שובב גדול ואין לנו ברירה אלא להוציא אותו מבית הספר .אל תדאג ,נחזיר לך את השטרות שחתמת עליהם" .בסופו של דבר העניין הסתדר .עמירם כנראה נבהל מהאיום שיזרקו אותו מהגימנסיה והתנהג בסדר עד הסוף .לא החזירו לי את השטרות. זה לא היה פשוט לשלם כל חודש את השטרות לכיסוי שכר הלימוד בגימנסיה .מעבודה ב'סולל בונה' ומקצת חקלאות אי אפשר היה להרוויח הרבה כסף .אבל שמחתי לשלם את השטרות האלה וגם הייתי משלם שטרות גם אם הוא לא היה בן יחיד והיו לנו עוד ילדים. בֹוריס לוקח אותי עם כסא הגלגלים לשבת בחדר הכניסה יחד עם שאר החולים .הרדיו פתוח ומשמיעים מוזיקה .אני שומע כינור מנגן והנה יש לי כבר עוד משהו להיזכר בו בנוגע לעמירם .הוא היה פעם מנגן בכינור וזה היה ,אם מותר לי להגיד ,בגללי .בגיל תשע וחצי לקחתי אותו למורה לכינור רמן לוי .הוא גר בסוף הרחוב על יד בית הספר החקלאי .זה היה די בשכונת תל שלום .שמו היה ה ַּ רחוק מהבית שלנו בשביל ילד בן תשע וחצי ללכת פעמיים בשבוע ללמוד לנגן בכינור אחר הצהריים. הוא היה צריך ללכת בעצמו כי אז בכלל מי חשב על מכונית .אפילו סוס ועגלה לא היה לי .אבל זה לא מה שהיה יכול להרתיע .בימים ההם הלכנו לכל מקום במושבה ומחוץ למושבה ,וגם הילדים הלכו .מה שיותר הדאיג אותי היה איך הילד יסתדר עם האיש הזה שהוא היה יקה ומאד שונה מאיתנו .העברית שלו היתה מצחיקה וגם כל הצורה וההתנהגות .לא הייתי בטוח אם הילד לא ירצה לברוח מיד ,לא מהכינור אלא מהמורה .אבל לא קרה כלום .הם דווקא הסתדרו .אולי זו היתה רק הבעיה שלי או שיכול להיות שזה היה בגלל שעמירם כבר היה רגיל ליקה אחר שגר קרוב אלינו ,דוקטור קושנר הרופא .הוא אפילו היה חבר עם אחד הילדים שלו .הוא אפילו היה אצלם בבית וראה מה זה בית של ייקים ואיך הם חיים ומתנהגים .היה להם בבית פסנתר .פסנתר היה כלי נגינה מקובל אצל הייקים בכרכור ופחות אצלנו .למי בכרכור היה כסף לקנות פסנתר לילד .רק אלה באו מגרמניה עם פסנתר היה לילדים שלהם אפשרות לנגן בפסנתר .אצלנו נגנו בכלי נגינה קטנים יותר שיכולנו להרשות לעצמנו. אני מנסה לחשוב מה הביא אותי לקחת את עמירם הקטן ללמוד אצל מורה לכינור דווקא, כינור ולא אקורדיון .באותו זמן לא היה אף ילד מהמושבה שלנו שלמד לנגן בכינור .כולם למדו לנגן בחלילית או באקורדיון .היו גם כאלה שלמדו לנגן בגרמושקה – מפוחית פה .זה מה שהיה מקובל 82 באותם ימים .במיוחד נחשב האקורדיון .במסיבות ,בחתונות ,בריקודים שבבתי הקפה ,בדרך כלל ניגנו על אקורדיון .עמירם גם שאל אותי; "מה פתאום כינור ולא אקורדיון? כל הילדים יצחקו עליי" .אבל אני התעקשתי בעניין הזה .רציתי שהוא ילמד לנגן במשהו שאנחנו היהודים בחוץ לארץ חשבנו שהוא מאד יהודי .אני זוכר עוד מחוץ לארץ איך הערצנו את הכנרים הגדולים היהודים! יהודי מנּוחין ודוד אֹוסטרייך היו שמות גדולים בכל רחבי העולם .מי שמע על מישהו שכולם מכירים בכל העולם והוא מנגן באקורדיון .רציתי לתת לילד את ההזדמנות הכי טובה אפילו שאני רק חקלאי ונוטר ומשלם עדיין הלוואה על בניית הבית. קודם קניתי לו כינור חצי ,אחר כך שלושת רבעי ,וכשהוא גדל עוד יותר קניתי לו כינור שלם. אני אומר קניתי אבל בעצם המורה קנה .מה אני מבין בכינור .אני מבין בחזנות אבל לא בכינור. אמרתי למורה שיקנה כינור טוב ואני כבר אדאג לשלם את זה .האמת שפחדתי שאולי המורה יקנה מי יודע איזה כינור יקר ,אבל הוא ידע עם מי יש לו כאן עסק וקנה כינור טוב שהייתי יכול איך שהוא לשלם. אני גם נזכר בצלילים שיצאו מהכינור כאשר עמירם התחיל ללמוד .זה היה קשה לשמוע .מזל שרוב הזמן הייתי בעבודה .אבל בכל זאת במשך הזמן אפשר היה לזהות שלחריקות האלה יש גם מנגינה .ברגע שאפשר היה לשמוע משהו לקחנו אותו לידידים והוא עשה להם קונצרט .מה זה חשוב מה הם שמעו .העיקר שהם ראו שהבן שלנו מנגן בכינור .אני חושב שהוא היה הילד היחידי בכרכור באותו זמן. כנראה שזה לא מספיק שיש מורה לכינור ושיש כינור טוב .צריך להתאמן הרבה ולזה סבלנות לא היתה לו לעמירם .הוא ניגן ,הפסיק ועוד פעם ניגן .אבל מה שהיה לי חשוב זה שנתתי לו את ההזדמנות לחפש את הכי טוב שאני יכול להרשות לעצמי ,אפילו שגרנו במקום קטן רחוק מתל אביב. עזבתי את תל אביב בשביל כרכור אבל לא רציתי שהילד יפסיד משהו מזה והראיתי לו שאפשר לנסות ולהגיע אפילו לנגן בכינור ולא רק בחלילית או באקורדיון ,דבר שכל הילדים בכרכור יכלו לעשות בקלות כי לכך לא היה צריך במורים מיוחדים .מי יודע אולי בגלל שהוא למד לנגן בכינור וטעם את הטעם הוא הלך ללמוד אחר כך באוניברסיטה ויצא ממנו מה שיצא. אולי הוא הלך לאוניברסיטה בגלל שהוא ראה כל כך הרבה סרטים בקולנוע .במשך כמה שנים, בזמן שהוא היה בגימנסיה ואולי אפילו קצת קודם ,עמירם היה עובד עם התרגום של הסרטים שהיו מציגים בקולנוע של כרכור .באותם זמנים עוד לא היה תרגום בגוף הסרט כמו שיש עכשיו בטלוויזיה. היו כותבים את התרגום לעברית בעט על גבי סרט מיוחד .בזמן שהיו מציגים את סרט הקולנוע היו גם מראים בצד את הסרט של התרגום .אבל בשביל זה היה צריך מישהו לסובב את הסרט של התרגום לפי מה שקורה על המסך .את הסיבוב עשו בעזרת מקל שהיה מסובב חוט שהיה מסובב את סרט התרגום .עמירם ידע קצת אנגלית והיה גם מספיק אמיץ .הוא עשה את התרגום בשמחה רבה כי לא רק שהוא קיבל כמה גרושים בשביל העבודה הזאת בשעות הערב ,הוא גם היה רואה כמה סרטים בשבוע בחינם .כל יום היו מחליפים סרט בכרכור כי לא היו מספיק אנשים בכרכור ליותר מהצגה אחת .הייתי גם לא מרוצה וגם מרוצה מכל העניין הזה שעמירם היה עובד בתרגום של הסרטים בקולנוע של כרכור .לא הייתי מרוצה מזה שהוא כל ערב ,חוץ מערב שבת ,הוא הולך לתרגם סרטים במקום לשבת בבית ולעשות שעורים .לא הייתי מרוצה מזה שהוא רואה כל מיני סרטים שילד כמוהו 83 אולי לא צריך עדיין לראות .לא הייתי מרוצה מזה שאנשים משלמים כסף לראות סרט ומי שמתרגם להם אותו הוא בסך הכול ילד בן ארבע עשרה או חמש עשרה שיודע רק קצת אנגלית .חששתי שאנשים במושבה יבואו אחרי הסרט בטענות אליי .אבל זה אף פעם לא קרה .מה שכן קרה היה שכאשר עמירם לא היה מסובב את סרט התרגום לפי מה שבאמת קורה באותו רגע על המסך ,כי הוא אולי לא הבין את האנגלית או אולי נמנם קצת -הוא בסך הכול היה אז נער צעיר -אנשים בקהל היו פשוט צועקים "תרגום ,תרגום" ,ואז הוא היה מתקן את המצב. אבל כן הייתי מרוצה מזה שהוא מתרגל שצריך להתאמץ קצת בשביל להרוויח כסף וכך ילמד שהכסף לא גדל על העצים .גם הייתי מרוצה שככה הוא אולי ישפר את האנגלית שלו .הייתי גם מרוצה מזה שמכל הילדים בחרו דווקא בו להיות מי שמסובב את סרט התרגום .זה בעצמו היה סימן טוב .במשך הזמן הבנתי שהסרטים הרבים שהוא ראה משבוע לשבוע היו בשבילו כמו בית ספר ערב על כל מיני נושאים; על ארצות ,על מקומות ,על מלחמות ועל ספרים שעשו מהם סרטים .מי יודע, אולי גם זה הביא אותו לרצות ללמוד באוניברסיטה. כשעמירם הלך לצבא היו לי שני חששות .חשש אחד היה לכל ההורים ,החשש על החיים ועל הבריאות של הילדים שלהם בצבא .אלה היו ימים של מסתננים ושל תקריות על הגבול .החשש השני היה שלי באופן מיוחד .חששתי שהוא ייעשה בצבא קונצים ושם אין חוכמות .צבא זה לא בית ספר, המפקדים הם לא מורים ועם ההורים לא מתייעצים או מזמינים אותם לאסיפת הורים .אני יודע שהיום זה כבר לא ככה .ההורים מעורבים במה שקורה אצל הילדים שלהם בצבא .ההורים באים למסיבות סיום ,ההורים באים לראות תרגילים ,ההורים אפילו שולחים תלונות לצבא על מה שקורה לילדים שלהם בצבא .בזמן שעמירם היה בצבא זה בכלל לא היה כך .בקושי ידענו איפה הוא נמצא .אף פעם לא הייתי במחנה צבאי ואף פעם לא דיברנו עם המפקדים שלו .אפילו לא חשבנו על כך .הצבא היה אז עולם אחר בשביל ההורים .הקשר העיקרי עם הצבא ,מלבד הדאגה היומיומית והמכתבים שהגיעו מדי פעם ,היתה הכביסה .זו היתה העבודה של פרּומה .היא לא נתנה לי אפילו לתלות את הכביסה בחוץ .היתה לה שיטה משלה איך תולים את החולצות ואיך תולים את המכנסיים ואם כבר פעם הייתי תולה את הכביסה בעצמי ,אז בסוף היא היתה יוצאת החוצה ותולה אותה מחדש לפי השיטה שלה .גם כשעמירם הלך לאוניברסיטה בירושלים אחרי הצבא הוא המשיך להביא איתו כביסה כאשר היה חוזר הביתה .בעניין הזה לא היה הבדל גדול בין הצבא לאוניברסיטה ,מלבד הפחד. וגם עוגיות –'קיכאלאך' – היתה פרּומה אופה כדי שעמירם ייקח משהו מתוק וטעים כשהוא חוזר מהחופשה לצבא .כל אלה שהיו איתו בצבא היו מחכים לעוגיות שלה .ולא רק עוגיות הגיעו לצבא מכרכור ,גם תפוזים .אלי-דֹּוד בדש ,השכן שלנו ,שגם הוא כמו פרּומה לא לימד את עצמו לדבר עברית למרות שהוא הגיע לארץ כמה שנים לפניי ,ביקש מעמירם לכתוב לו מכתבים מהצבא .אלי-דוד מאד חיפש קשר עם אנשים צעירים ,וחיפש במיוחד את אלה שיכלו לדבר יידיש" .בוא אני אעשה איתך עסק" הוא אמר לבן ביידיש" ,אתה תכתוב לי מדי פעם מהצבא כמה מלים ביידיש ואני אשלח לך כמה תפוזים בחבילה בדואר .ככל שתכתוב לי יותר מלים אני אשלח לך יותר תפוזים ,געמַאכט - סוכם?" ועמירם ענה ללא היסוס ביידיש טובה; "געמַאכט" .ואכן נעשה הסכם ולי זה גרם הרבה נחת. אלי-דויד היה מביא אליי את המכתבים בכל פעם שהם הגיעו .היו אלה אגרות דואר בצבע תכלת עם חותמת של משולש ובו מספר הדואר הצבאי .התפעלתי מהיידיש של עמירם וגם קראתי בעניין רב כי 84 לי הוא לא היה כותב מכתבים אלא לעתים רחוקות כאשר הוא נשאר זמן רב בצבא .כשראיתי שהעסק עם אלי-דויד עובד התחלתי גם אני לשלוח חבילות של מלונים ואבטיחים שגידלתי בשדה בקיץ .אבל אני לא זוכר שעמירם עשה איתי עסק בעניין הזה .לא היה קשר בין משלוח אבטיחים לכתיבת מכתבים. אף פעם לא שמעתי מעמירם שהיו לו בעיות משמעת בצבא וזה היה לי סימן שאולי השובבות נגמרה אצלו .ככה זה אצל ילדים .הם מתחילים שובבים ואחר כך הם נרגעים .גם אורי הנכד שלי היה נורא שובב כשהוא היה קטן אבל תראו איך הוא נעשה רגוע ומנומס .ממש ג'נטלמן .על דן עוד אי אפשר לדעת .הוא רק בן עשרים ואחת השובבות עוד לא יצאה ממנו וזה דווקא עושה אותו מלא חן. נעם לא היה אף פעם שובב גדול .אפילו כשהוא היה משתולל עם אורי על הדשא תוך כדי משחק הוא עשה את זה בפרופורציה .ככה זה אצל ילדים .יש כאלה ויש כאלה. עמירם התגייס בשנת חמישים ושלוש והמזל שלי היה שלישראל לא היו אז מלחמות גדולות ולכן יצא שהוא לא היה מעורב בשום קרב או פעולת תגמול ,למרות שהוא היה חייל קרבי בגולני. אלוהים שמר עלינו .זה היה הזמן שדאגתי מאד שבבית הכנסת התפילה לשלום החיילים תתפוס מקום חשוב מאד .אחר כך היה מבצע סיני וגם בו עמירם לא השתתף .כמה שבועות לפני כן הוא היה מעורב בקרב עם הירדנים על יד בית ג'ּוברין .זה היה המילואים שלו כשהוא היה כבר סטודנט .נהרגו שם שבעה אנשים סתם ככה .במזל עמירם היה מחוץ למקום היריות .כך הוא על כל פנים סיפר לנו כשנודע מהחדשות ברדיו ובעיתון על הקרב ליד בית ג'ּוברין והוא לא היה יכול להסתיר את זה. המשכתי להגיד את התפילה לשלום החיילים אבל יותר ויותר בחוזקה .זו לא היתה תפילה סתם ,זו היתה תפילה גם לבן שלנו .אף פעם לא הרגשתי כל כך קרוב לתפילה כמו בתפילה הזאת .אחרי שנים התקרבתי כך לתפילה של "ַאל ַּת ְּשליכני ְּלעת ז ְּקנה כ ְּכלֹות כֹּחי ַאלַּ -ת ַּעזְּ בני" ,אבל אז חשבתי כבר על עצמי. 85 לחיות עם קנאה נזכרתי עוד פעם בעניין של הנישואים הפיקטיביים שלי .נכון שפתרתי את הבעיה עוד לפני החתונה, אבל בעצם העניין לא נגמר ,אפילו כמה שנים לאחר מכן .אבא שלי חשב שזה לא מספיק מה שהיה בלשכת הרבנות בחיפה ושצריך למסור את ההחלטה של הרבנים באופן אישי וישיר לאישה שחזרה לפולניה ,גם אחרי שהתחתנתי עם פרּומה כדת משה וישראל .ככה זה הנוהג ,הוא אמר במכתבים שלו, וגם הוסיף שכך גם היא תוכל להתחתן ,ואפילו אם היא כבר התחתנה אז טוב שיהיה בידיה העתק של התעודה שכתבו הרבנים בחיפה .לא היה לי כוח להתעסק עם זה וכתבתי לאבא שהעניין נחתך ונגמר. יש החלטה של לשכת הרבנות ויש חופה וקידושין שלי עם פרּומה ,ויש גם ילד והכול בסדר .הייתי כבר עמוק בתוך החיים שלי עם פרּומה ועמירם ולא רציתי לבלבל בלי סוף את המוח עם הפרשה הזו ,לא לי ולא לאף אחד .חששתי שאולי העניין יכול להסתבך עוד יותר .כבר שמעתי אז על המקרה של קרובה שלי שגם היא באה ארצה בנישואים פיקטיביים וכל אחד הלך לדרכו אחרי שירדו מהאונייה. אחר כך האישה פגשה מישהו ורצתה להתחתן .היה צריך להשיג גט אבל הגבר ההוא ,שהיא היתה קשורה איתו באופן פיקטיבי ,לא הסכים לתת לה גט אלא רק אם ישלמו לו סכום כסף .לא היתה לה ברירה .הקרובים והחברים שלה אספו כסף ואז הוא שיחרר אותה .הרבה צרות היו בימים ההם לאנשים מהנישואים הפיקטיביים. בכל זאת אבא שלי התעקש ועמד על שלו .הוא חיפש אותה ברחבי פולניה .החיפוש נמשך כמה שנים .הרבנים בחיפה החליטו בנובמבר שלושים ושתיים .התחתנתי עם פרּומה באוגוסט שנת שלושים ושלוש .אבא מצא את האישה בלבֹוב רק בקיץ של שנת שלושים ותשע .היא היתה כבר נשואה .ממש כמה ימים לפני המלחמה אבא שלח לי מכתב ובו הוא כותב שהוא קיבל מכתב בפולנית מבעלה של האישה .במכתב כותב הבעל שלמען הסדר הטוב צריך להעביר את ההחלטה של בית הדין בחיפה לבית הדין בלבֹוב .המכתב של אבא נכתב בעשרים ושתים באוגוסט .המכתב של הבעל נכתב יומיים קודם לכן בלבֹוב .התרשמתי שהדואר הפולני באותם ימים עבד כמו שצריך .אבל אני קיבלתי את המכתבים האלה ,של אבא ושל הבעל של האישה מלבֹוב ,כבר אחרי שהיטלר פלש לפולין בתחילת ספטמבר כאשר כבר התחילה המלחמה הגדולה עם הגרמנים .למי כבר היה אכפת מכל העניין האומלל הזה של ביטול נישואים פיקטיביים .מי יודע מה קרה לה לאישה הזאת בזמן המלחמה .כנראה שקרה לה מה שקרה לרוב היהודים שם .הצטערתי עליה .אם היא לא היתה חוזרת לפולניה ונשארת כאן בארץ היה לה בוודאי גורל אחר לגמרי וגם את עניין הנישואים הפיקטיביים אפשר היה לפתור בלי להטריח את האבא שלי .ממש לא היה לי נעים מאבא שלי שהוא התעסק עם העניין הזה די הרבה זמן. זכרתי כל הזמן שהוא מלכתחילה לא היה מרוצה מזה שהסתבכתי בנישואים פיקטיביים .אבל שוב אני 86 רטיפיקטים של עלייה .לוותר על ארץ ַּ אומר ,מה יכולתי לעשות אם דרשו את זה אלה שהיו נותנים ס רטיפיקט הציל אותי ,וחוץ מזה ,הרי סידרתי את העניין ַּ ישראל לא בא אז בחשבון .בסך הכול הס ברבנות של חיפה. בהתחלה ניסיתי לשמור את עניין הנישואים הפיקטיביים בסוד מפרּומה אבל אחר כך סיפרתי לה כשהתפתחה פרשת המכתבים עם אבא .היא קיבלה את הדבר בהבנה ,בייחוד מפני שהיה בידיי את ההחלטה הכתובה של בית הדין בחיפה .אבל במשך הזמן ,כשהיא לא היתה במצב רוח טוב היא היתה רטיפיקטים ושהאישה ההיא ַּ אומרת לי שהיא לא מאמינה שכל זה היה איזה סידור פיקטיבי בעניין הס היתה האישה הראשונה האמיתית שלי ולא היא כפי שהיא חשבה בהתחלה .היה לה קשה לקבל את זה .מדי פעם היא היתה אומרת כי אני עדיין אוהב את האישה ההיא ,וכי האישה הזאת עוד עלולה לחזור לחיי ,אם תחליט לעזוב את פולניה ולבוא ארצה .כל פעם שהיה קשה לפרּומה איתי ,מסיבה זו או אחרת ,היא העלתה מחדש את העניין של האישה האחרת ,הראשונה כביכול .כבר די בהתחלה התחלתי להבין שיש לפרּומה בעיה של קנאה .זה קורה אצל נשים וזה קורה גם אצל גברים .אצלה זה היה חזק לפעמים .עם האישה מלבֹוב זה לא נגמר אפילו כשפרצה המלחמה ויהודים לא הגיעו משם ואחר כך גם הגיעו הידיעות על ההשמדה .היא לא יכולה לדעת אם האישה ההיא בכל זאת תצליח להגיע ארצה ,אבל לפעמים היה נדמה שיותר משפרּומה דואגת שהאישה ההיא תגיע לכאן ,היא לא יכולה לסבול את המחשבה שהיתה לי אישה קודמת שאותה אהבתי לפניה .עצם המחשבה הזאת הפריעה לה וכל פעם שהיא כעסה עליי מאד היא זרקה את זה עליי בכל הכוח .אחרי שראיתי שפרּומה רטיפיקט לא סיפרתי לה ולא כלום על החברה שהיתה לי ַּ מקנאה באישה שהתחתנתי איתה בגלל הס בזיכרון ,לפני שבאתי לכרכור. אבל הקנאה לא עזבה אותה .בכל פעם היתה לה הזדמנות לקנא ,ואם לא היתה לה סיבה אז היא חיפשה אותה .המקרה הכי קשה היה עם קרובת משפחה ,שפתאום נכנס לפרּומה לראש שיש לי עסק איתה ,או יותר נכון שיש לה עסק איתי .אני לא יודע איך זה בא לה ואיך זה נכנס לה לראש ,אבל פתאום היא התחילה לדבר על כך בכעס רב ותוך זמן קצר הכריזה על סכסוך .אמרתי לה; "מה את עושה?! אין פה כלום ,על מה את מדברת?" אבל היא בשלה; "זהו .אני לא רוצה אף פעם לראות אותה" .ההתנהגות של פרּומה היתה די מעליבה ומרגיזה אבל מה אפשר היה לעשות .כעסתי עליה אבל גם ריחמתי עליה על שתוקפת אותה הקנאה והיא לא יכולה להשתלט על זה. עוד מקרה אחר היה עם הדסה ,אחת החברות הטובות שלנו .עם הדסה וכל האחיות שלה היינו חברים טובים במשך שנים רבות ,אך במיוחד עם הדסה .היינו אצל הדסה כל שבוע לפחות פעם אחת ולפעמים גם יותר .היינו עושים סדר פסח ביחד ,שלא לדבר על משחק קלפים בערב זה או אחר, ובעיקר בשבת .הילדים שלנו נולדו באותו זמן והלכו יחד לגן ולבית הספר .הם היו יותר מחברים שלנו .הם היו המשפחה שלנו בכרכור ,בייחוד בשבילי שלא היתה לי משפחה משלי בכרכור .אחרי הרבה שנים אני שומע מפנינה השכנה שפרּומה אמרה לה כי היא חושדת שביני לבין הדסה יש משהו. הבנתי שכל כך קשה לפרּומה בגלל הקנאה שתופסת אותה ,עד שהיא אפילו מקנאה בהדסה .וכל זאת למה .כי אני והדסה באמת היינו חברים טובים .תמיד היה לנו על מה לדבר .תמיד היה להדסה חיוך על הפנים ואיזה סיפור טוב לספר .ובעיקר גידלנו את הילדים באותו זמן ודי ביחד .אחרי ששמעתי מדי! תפסיקי עם זה!" ,אבל מפנינה ,כעסתי מאד וחשבתי שאני הולך הביתה וצועק; "די! זה יותר ַּ 87 אחר כך החלטתי לא לעשות שום דבר .היכרתי אותה .אם הייתי בא אליה עם הטענות שלי זה רק היה מדליק אותה ואז הכול היה מתפרץ עוד יותר .אני לא שמעתי על זה ממנה באופן ישיר כי היא כנראה פחדה לדבר איתי על זה .היא בחרה לדבר על זה בשקט עם פנינה ולא איתי .אז החלטתי לשמור על שתיקה ולתת לעניין לעבור מן העולם בשקט ,בלי התפרצות .וכך היה .אומרים שיש נשים שהם קנאיות יותר מאחרות ובכל דבר הן חושדות .אני התחתנתי עם אחת כזאת והייתי צריך לחיות עם זה. לא שזה היה קל ,אבל קיבלתי על עצמי את כל החבילה ,לפעמים באהבה ולפעמים באין ברירה. 88 היה לנו לול בחצר מה שבמיוחד מזכיר לי את פרּומה זה הבניין העזוב של הלול שעומד מאחורי הבית .כבר שנים שאין בו כלום ואפילו גג הפח שלו עף ברוח .כל פעם שהיתה סערה היו עפים כמה פחים ואני לא עשיתי עם זה כלום כי כבר מזמן לא היו בלול הזה אפרוחים ,כבר מזמן לא גדלו בו פרגיות .מסביב לו היו רק קוצים .הכול נראה עכשיו כמו מצבה עצובה לפרּומה .למה לפרּומה ,כי היא היתה זו שהחזיקה את כל הלול .זה היה על יד הבית ובזה היא היתה יכולה לעזור לפרנסה .רק לעיתים רחוקות לקחתי אותה לעזור לי בחקלאות מחוץ לבית אבל בדברים שליד הבית היא היתה האחראית .היא סידרה את הגינה בחזית והיא טיפלה בלול שמאחור .זו היתה הממלכה שלה ,אם אפשר להגיד כך ,ממלכה שצריך לעבוד בה קשה מאד ,אבל שלה .את הממלכה שלה פרּומה ניהלה כמו שצריך .אני רק עזרתי עם הדברים הכבדים. בהתחלה גידלנו בלול תרנגולות מטילות שהיו מסתובבות בלול ובחצר של הלול .היינו אוספים את הביצים כל כמה שעות וכל יום מעבירים אותן לצרכניה .שם היו שוקלים כל ביצה וביצה במשקל מיוחד של ביצים ומחתימים בחותמת עם מספר כדי לסמן את הגודל של כל ביצה וביצה .היו שני גדלים ,מספר אחת לביצים גדולות יותר ומספר שתיים לקטנות יותר .בסוף כל חודש היינו מקבלים מהצרכניה כסף עבור הביצים לפי הכמות והגודל של הביצים שהבאנו להם בכל חודש .מהכסף שקיבלנו היינו משלמים עבור התערובת שקנינו במחסן של הצרכניה ,ועם מה שנשאר מהכסף אפשר היה לשלם את החשבון עבור האוכל שקנינו בחנות של הצרכניה. כל זמן שלא היתה פורצת מחלה אצל התרנגולות אז הכול היה בסדר .אבל כשמחלה היתה מגיעה אל הלול היו צרות .לא קל היה לשלם את החשבונות של התערובת ושל כל החומרים האחרים שקנינו בשביל התרנגולות .פעם היתה מחלה קשה והרבה תרנגולות מתו .פרּומה מאד הצטערה ,לא רק על הכסף שהולך לאיבוד ושלא יהיה לשלם בו את התערובת לתרנגולות ואת האוכל בשבילנו אלא גם על התרנגולות עצמן שמתו .גם כשרק אחת מתה באחד הימים היא כבר היתה עצובה לכל היום. היא הכירה כמעט כל תרנגולת ותרנגולת והיתה אפילו מדברת איתן ביידיש בזמן שהיא היתה נותן להם תערובת לאכול או בזמן שהיתה אוספת את הביצים .הרבה פעמים שמעתי אותה שרה שירים באנגלית וביידיש לתרנגולות .אפשר היה לרגע לחשוב כי התרנגולות הן הילדות שלה. אבל לפעמים פרּומה היתה כועסת על התרנגולות שלה .זה היה קורה כשהתרנגולות היו מתנהגות אחת לשנייה באכזריות .את זה היא לא היתה יכולה להבין וגם אני לא .זה היה קורה כאשר תרנגולת אחת הטילה ביצה ,ובגלל שהיה לה קשה להטיל יצא לה קצת דם .תרנגולות אחרות היו רואות את הדם ומתחילות לנקר אותה במקום של הדם ,פוצעות אותה ,מוציאות לה את המעיים עד 89 שבסוף היא מתה בייסורים .בהתחלה היה לנו קשה להאמין שתרנגולת תעשה משהו כזה לתרנגולת אחרת .ראינו שזה קורה יותר מפעם אחת ולכן הלכנו להתייעץ עם אלה שכבר היה להם ניסיון עם גידול תרנגולות .אמרו לנו שזה באמת קורה אצל תרנגולות .הם אמרו שצריך לקשור מכסה קטן של פח לתרנגולת שיצא לה מעט דם בזמן ההטלה כדי להסתיר את המקום של הדם .ככה התרנגולות האחרות לא יכולות לראות את הדם ולכן לא ינקרו את המקום .עשינו את זה אבל זה לא תמיד עזר. במשך הזמן היו די הרבה מקרים שתרנגולות ממש נרצחו בהדרגה על ידי האחרות .פרּומה לא היתה יכולה לקבל את זה שתרנגולות הורגות אחת את השנייה .התנים הרגו לנו כמה תרנגולות במשך השנים .את זה היא הבינה .זה דרכו של עולם; תנים אוכלים תרנגולות ולכן הם הורגים אותן .אבל שתרנגולת תהרוג תרנגולת אחרת .הרי תרנגולות אוכלות תערובת ואספסת קצוצה ועוד שאר ירקות ולא מעיים של תרנגולת אחרת .אבל כנראה שבהתחלה לא ידענו מספיק על תרנגולות אבל עם הזמן למדנו. היו זמנים שהיו לנו כמה מאות תרנגולות בבת אחת וזה מספר די גדול בשביל להאכיל כל יום. עזרתי לפרּומה בהכנה של האוכל לתרנגולות .הייתי דואג להביא את שקי התערובת שקנינו במחסן של הצרכניה .הייתי קוצר לה את האספסת ואחר כך קוצץ אותה כדי שאפשר יהיה לערבב את האספסת הקצוצה עם התערובת או לפזר אותה ככה בכלי האוכל של התרנגולות .קצצתי את האספסת במכונת הקיצוץ שעמדה בחצר לא רחוק מהלול .היום כבר לא רואים מכשירים כאלה .הכול עובד על חשמל או על בנזין .אז היינו עושים כמעט הכול בידיים .הייתי מסובב בעזרת הידית את גלגל הסכינים של מכונת הקיצוץ כמו שמסובבים את הידית של תיבת נגינה .אבל במקום צלילים היתה יוצאת אספסת קצוצה .איזה ריח מיוחד היה לה לאספסת הקצוצה! אהבתי את הריח הזה ונזכרתי בו כל פעם שהייתי עובר ליד דשא אחרי שכיסחו אותו. במשך הזמן התחילו מגדלי המטילות לעבור לכלובים .גם אנחנו הצטרפנו לשינוי .במקום לתת לתרנגולות להסתובב בלול ובחצר שמנו אותן בכלובים בתוך הלול ,שלוש-ארבע בכל כלוב .הכלובים היו בכמה קומות .בחזית של כל קומת כלובים היו כלים לאוכל ולמים וזה הקל על החלוקה של תערובת ושל מים .מאחורי כל קומת כלובים היה מדף שאליו התגלגלו הביצים שהתרנגולות הטילו. הרצפה של הכלובים היתה בשיפוע והביצים היו מתגלגלות החוצה אל המדף שמחוץ לכלובים .כל מה שצריך היה זה לעבור בין הקומות של הכלובים ולאסוף את הביצים .בקיצור ,זה היה ממש בית חרושת לביצים .כל הכלובים האלה עם כל מה שהיה מחובר אליהם עלה הרבה כסף אבל אמרתי שאם זה טוב לפרּומה ויקל עליה את העבודה אז כדאי לנו לקנות. היה לכלובים עוד יתרון .אמרו גם שבגלל שהתרנגולות לא מתרוצצות בחצר אלא נשארות כל הזמן בתוך כלוב קטן הן מטילות יותר ביצים .אחר כך באו ואמרו שאם יש אור בלילה בלול התרנגולות נותנות עוד יותר ביצים .אז חיברתי חשמל ללול מהבית ושמתי שם כמה מנורות .היו ,אם כן ,הרבה סיבות טובות לקנות את הכלובים .עם הכלובים היה לנו גם נוח עם התרנגולות שסבלו מדימום .רק ראינו שזה קורה לתרנגולת אחת מיד היינו שמים אותה בכלוב משלה ,וכך אף תרנגולת אחרת לא היתה יכולה לפגוע בה עם המקור. וצריך להוסיף עוד יתרון שהיה לכלובים .מקודם היו מקרים שפתאום התרנגולות נבהלו ממשהו אפילו מדלת שנפתחה ובת אחת קפצו לכוון הקיר הנגדי .כל התרנגולות היו קופצות בבהלה בבת 90 אחת ונופלות אחת על השנייה .מיד היתה נוצרת ערימה גבוהה של תרנגולות .כשהן נרגעו והתחילו להתפזר היו יכולות להתגלות כמה תרנגולות מתות .הן נחנקו מרוב הכובד שרבץ עליהן של כל התרנגולות האחרות .עם הכלובים זה לא יכול היה לקרות. אחר כך עשיתי ניסיון לגדל ברברים .מי יודע היום מה זה ברברים .כבר לא רואים אותם .אני כבר מזמן לא ראיתי ברברים .יש בטח אנשים בארץ שלא יודעים בכלל מה זה ברברים .ברברים הם מין ברווזים שחורים כאלה עם אדום על יד המקור שלהם ,מתחת לעיניים .פתאום התחילו לדבר בכרכור שכדאי לגדל ברברים .אמרו שיש להם הרבה בשר והם לא שמנים כמו ברווזים רגילים .והם גם פחות עדינים ולכן פחות רגישים למחלות מאשר ברווזים רגילים .החלטתי לנסות .אז עוד הייתי מחפש לי כל מיני נושאים חדשים ומנסה עוד משהו ועוד משהו .ככה זה אם אתה חקלאי .כל פעם יש משהו חדש שצריך לנסות .ניסיתי כל מיני אפשרויות מאז שהיה לי פרדס .ועכשיו הגיע הזמן לנסות גם ברברים. עשיתי לברברים מקום בלול על יד הכלובים בשביל להיות שם בלילה אבל ביום הם הסתובבו בחצר .יום אחד עלה לי הרעיון לעשות להם אגם .ממילא בחורף המים היו לפעמים עומדים בפינה של החצר במקום הכי נמוך .סגרתי את הדרך של המים החוצה וכך בחורף היה לי אגם .כשראיתי שהברברים נהנים מהאגם אז כבר הוספתי מים גם בקיץ .אבל בסוף הברברים לא נעשו מקובלים בשוק הבשר .לא רבים קנו את הבשר שלהם .גם פרּומה לא אהבה את הברברים .אני חושב שהיא אפילו פחדה קצת מהם בגלל הצבע שלהם ,בגלל הכרבולת האדומה שהיתה להם ליד המקור ,כמו לתרנגול הודו .היא גם לא אהבה את זה שהברברים היו עפים ממקום למקום בחצר הרבה יותר מברווזים רגילים .היא פחדה שיום אחד ברבר אחד יעוף עליה ויפיל אותה .כבר היה לה מספיק מנפילות .ניסינו ,לא התלהבנו וגם לא הלך לנו ,אז הפסקנו לגדל ברברים והתחלנו לחשוב אם כדאי להתחיל משהו אחר. בינתיים לפרּומה כל הסידור הזה של הכלובים של התרנגולות המטילות היה אמנם מאד נוח אבל נדמה לי שהיא לא אהבה אותו .כשהתרנגולות נמצאות בתוך כלובים אין קשר איתן .אין טעם לשיר להן שירים .בקושי רואים אותן כשהן בתוך הכלוב .היא הפסיקה אמנם לשיר לתרנגולות אבל המשיכה לשיר בזמן שעבדה בגינה לפני הבית ובעיקר במטבח ,ולי זה היה חצי נחמה .ידעתי שכל זמן שהיא שרה סימן שבכל זאת היא קצת מרוצה ,אפילו שהיה לה קשה בארץ ישראל. ראיתי שהרבה זמן היא לא תמשיך עם הכלובים ואז בא לי הרעיון למכור את הכלובים למישהו אחר ולהתעסק עם גידול אפרוחים עד שהם נעשים פרגיות .אין לך עסק עם תרנגולות שמטילות ביצים ועם כל הטרחה שיש באיסוף ובמיון יומיומי של הביצים ,שלפעמים נשברות בדרך .וגם אם אפרוח צעיר מת מסיבה זו או אחר זה לא הפסד גדול כמו שקורה כשתרנגולת מטילה מתה .חוץ מזה האפרוחים הם קטנים כאלה וחמודים ,ואפשר ממש להתאהב בהם .החלטנו .סילקנו את הכלובים ועשינו לנו מהלול בית אימון .כך קראו אז ללול שבו מגדלים אפרוחים .בשביל שהלול יהפוך לבית אימון היה צריך שלושה דברים; 'ברּודר' בשביל שיהיה לאפרוחים חם ,כלי מים מיוחדים כדי שהאפרוחים יוכלו לשתות מתי שהם רוצים ,והרבה נסורת על רצפת הבטון כדי היא לא תהיה קרה. ברּודר היה מין "הכניסיני תחת כנפך" שכזה; סוכה עגולה של פח ובפנים תנור קטן שבער על נפט .זה היה מין דוגרת ענקית שמתחתיה הסתתרו האפרוחים כדי שיהיה להם חם מספיק ומדי פעם היו 91 יוצאים מחוץ לברּודר כדי לאכול ולשתות או סתם להסתובב בתוך הלול .את האפרוחים קיבלנו בקופסאות קרטון ממדגרה בגן השומרון .כל מה שהיה עלינו לעשות זה לתת להם מים ואוכל כמה פעמים ביום .היה לי מאד נחמד לבוא מהעבודה ולהסתכל באפרוחים הקטנים האלה וגם להחזיק אותם קצת ביד .בהתחלה הם היו קטנים מאד ואפשר היה להחזיק שניים מהם בכף היד .הם לא פחדו והסתכלו עלי לראות אם יש לי מה להציע להם. גידול אפרוחים לפרגיות היה אז חדש בארץ .אנשים התחילו לאכול בשר של פרגיות .הוא יותר רך ויותר עדין מבשר של תרנגולות מטילות .זו היתה אופנה חדשה ולנו זו היתה הזדמנות לפרנסה חדשה .אבל היו כמה דברים שהיה צריך להיזהר מהם .נפט זה נפט וצריך להיזהר שלא תהיה נזילה ושהתנור לא יתהפך וידליק את כל הנסורת .למזלי ,פרּומה היתה מאד זהירה ודואגת אבל לא עד כדי כך שהיא תהיה פחדנית .כבר ידעתי את זה מקודם .היא הסכימה לרעיון של בית אימון אפילו שידעה שמדובר בסכנה של אש .היא אמרה שהיא תסתדר עם זה ולא יקרה לה כלום .ובאמת לא קרה לה .איך היא תמיד ידעה לסדר ולהסתדר! בסופו של דבר פרּומה היתה הדבר הכי חשוב שהיה לי בחיים שלי. היא הלכה איתי ביחד כמעט חמישים שנה ,והיינו יכולים ללכת עוד כמה שנים לולא תפס אותה הסרטן וגמר אותה מהר .אני יכול לראות אותה עכשיו לנגד עיניי עם המטפחת על הראש כשהיא נותנת אוכל לאפרוחים וגם שומע אותה שרה בזמן שיא עושה את זה .היא תמיד שמה מטפחת כשהיא נכנסה לבית האימון כדי לשמור על השערות שלה .היא תמיד אמרה שאפילו שהיא עובדת בבית האימון או בגינה היא צריכה לזכור שהיא גם ליידי ,כפי שהיא למדה להיות בזמן שהיא היתה באנגליה .וזה מה שהיא ניסתה להיות כל החיים בארץ; להיות ליידי אפילו שהחיים היו כאן די קשים ולפעמים אפילו מרים. כשהאפרוחים גדלו והיו לפרגיות היה צריך להאכיל אותן הרבה כדי שיעלו מהר במשקל כי בסופו של דבר זה מה שמכרנו זה פרגיות לפי משקל .חלק מהמזון שהפרגיות אכלו היו תפוחי אדמה ובזה הייתי עוזר לפרּומה .פעמיים בשבוע הייתי מביא כמה שקים תפוחי אדמה ומבשל אותם בתוך חבית .החבית היתה עומדת על אבנים ובין האבנים הייתי שם עצים ומדליק אותם בעזרת גפרור ונייר עיתון .אחרי כמה שעות ,כשתפוחי האדמה כבר נעשו רכים ,הייתי מועך אותם עם מוט עבה עד שנוצרה דייסה בחבית .אחר כך הייתי שופך תערובת ואספסת קצוצה לתוך החבית ומערבב יחד עם תפוחי האדמה .את התערובת הזאת היינו נותנים לפרגיות .להגיד את האמת ,לפעמים היה שהתחשק לי לאכול את הדייסה הזאת .תפוחי אדמה תמיד אהבתי .הריח הזה של תפוחי אדמה מבושלים יחד עם הריח הטוב הזה של אספסת קצוצה היו עושים לי תאבון. מי שהתחיל יותר ויותר לעזור לי עם הכנת האוכל לפרגיות היה עמירם .הוא גדל בינתיים ואפשר היה לתת לו משהו לעשות .זה היה אז דבר רגיל בכרכור .ילדים עזרו להורים במשק .ככל שהוא גדל יותר הוא עשה עוד ועוד .בסוף הוא עשה כמעט הכול .הוא קצר בחרמש את האספסת וקצץ אותה אחר כך במכונת הקיצוץ .הוא בישל את תפוחי האדמה וגם מעך אותם וערבב עם תערובת ואספסת קצוצה .הוא גם ניקה את הזבל בתוך בית האימון .כשהיו לנו מטילות הוא גם לקח את הביצים לצרכניה. במשך הזמן פרּומה היתה פחות ופחות יכולה לטפל בבית האימון .עמירם הלך לצבא ולא יכול היה לעזור יותר .גם אני כבר לא הייתי מה שהייתי פעם .התחלתי לחשוב להפסיק את גידול הפרגיות. 92 התחילו אז לבנות לולים בכל מיני מושבים ברחבי הארץ .בנו לולים גדולים מאד ,ממש בתי חרושת לעופות ולביצים .התחילו עם מכסות ,מי מותר ומי לא מותר לו לגדל תרנגולות .מי בכלל רצה להתעסק איתנו אז .כל זמן שהם חשבו שמשק עזר קטן זה עסק טוב היתה לנו הזדמנות לעשות משהו עם התרנגולות או הפרגיות .אבל כשעברו ללולים הענקיים לא היה מקום ללול הקטן שלנו .ידעתי מדי על פרּומה ובסוף עוד נפסיד כסף .ככה זה בחיים .לכל שכדאי לצאת מזה לפני שזה יכביד יותר ַּ דבר יש את הזמן שלו .הלול או בית האימון נתנו לפרּומה משהו לעשות כל זמן שהיה לה כוח ורצון לזה .גם נשאר לנו משהו בקופה בכל חודש וכך יכולנו להסתדר קצת יותר טוב .מה שנשאר מכל השנים האלה עם התרנגולות זה הבניין שבו גידלנו פעם פרגיות .הוא עומד עד היום בחצר מלאת הקוצים שמאחורי הבית ,ומזכיר ,למי שיודע ,שהיו שם פעם ימים אחרים. 93 חיים עם תפוחי אדמה ושאר ירקות ופירות תפוחי האדמה שבישלתי לפרגיות הזכירו לי שתפוחי אדמה תפסו מקום חשוב בחיים שלי ,כולל פירה תפוחי אדמה עם קצת לבן .תפוחי אדמה היו תמיד על שולחן האוכל שלי מאז שאני זוכר את עצמי. בבית בליּפנישֹוק אכלנו תפוחי אדמה בכל מיני צורות ובכל מיני אופנים .כמובן שתמיד אהבתי לאכול את תפוחי האדמה האפויים שבתוך הצ'ולנט .התפוחים היו לפעמים קצת שרופים ויחד עם זאת קצת מתקתקים .העדפתי אותם על פני השעועית והקישקה .כמה קישקה אפשר כבר לאכול .המילוי של הקישקה הוא כבד ובקושי מחליק בגרון .לעומת זאת ,קל ללעוס תפוחי האדמה ,הם טעימים, מדי .אהבתי גם לאכול קוגל מתפוחי אדמה .בשבילנו וממלאים את הבטן מבלי להכביד עליה יותר ַּ הילדים לאכול קוגל תפוחי אדמה זו היתה חגיגה של ממש .אבל יותר מכל אהבתי לאכול ַּלטקס - לביבות ,בחנוכה וגם לא בחנוכה .כבר בגיל צעיר השתתפנו כילדים בהכנת הלביבות בחנוכה .קילפנו וגירדנו את תפוחי האדמה ,אבל לטיגון לא התקרבנו .הסתכלנו מרחוק איך כל לביבה ולביבה נעשית חומה בתוך השמן הרותח עד שמגיע התור שלה לעבור אל הרשת .שם היא היתה מחכה עד שמטפטף ממנה רוב השמן .רק אחר כך היה מגיע תור האכילה .לביבה עם רסק תפוחי עץ זה ממש מעדן .מה שאני זוכר במיוחד זה איך אהבנו את כל הטעמים שמתערבבים בפה בזמן שאוכלים לביבות .החריפות של הפלפל השחור והמליחות של המלח ,ששתיהן יושבות יחד בתוך הליבה עם המתיקות הקלה שלתפוחי האדמה ,מתערבבות כולן בפה יחד עם המתיקות והחמיצות של רסק תפוחי העץ .אי אפשר היה לעמוד מול התערובת הזאת של טעמים מנוגדים .אכלנו עוד ועוד וגם עשינו תחרויות מי אוכל יותר לביבות .לא דיברו אז על דיאטה וגם תפוחי אדמה היו זולים .הלביבות סימלו את חג החנוכה יותר מכל דבר אחר של חנוכה .לא הסיפורים על יהודה המכבי ולא נס פח השמן היו העיקר של חג החנוכה אצל הילדים ואפילו לא דמי החנוכה שקיבלנו מאבא ,אלא הכנת הלביבות והאכילה שלהן. לא רק על לביבות גדלנו אלא גם על כל מיני מאכלים אחרים מתפוחי אדמה עד שלפעמים אני ח ושב שאם לא היו תפוחי אדמה בעולם לא היה לנו הרבה מה לאכול בליּפנישֹוק .אהבנו במיוחד תפוחי אדמה מבושלים בתוך צלחת של בֹורשט .הבֹורשט הכי טוב היה זה שעשו אותו מסלק ולא מכרוב .בורשט מסלק שאוכלים יחד עם תפוחי אדמה היה מקובל בליּפנישֹוק .בקרמנצו'ק שבאוקראינה ,בה חיינו בזמן המלחמה הראשונה ולאחריה ,היה מקובל דווקא בֹורשט מכרוב ובו חתיכות בשר אבל זה מאכל שונה לגמרי שאי אפשר להשוות עם הבֹורשט שלנו ,הליטבקים .כל השנים שהיינו בקרמנצו'ק שמרנו אמונים לבֹורשט מסלק ,כי נשארנו ליטבקים ,אפילו שגרנו רחוק מהבית במשך שמונה שנים. אני יכול עכשיו ממש לראות לנגד עיניי את הבֹורשט הזה .הכול היה אדום ,ממש אדום ,והצבע העמוק של הבורשט היה תענוג לעיניים .אהבתי להסתכל על הצבע האדום של הבֹורשט עוד קודם 94 שהוכנסה לתוכו כפית של שמנת .הטעם אמנם שופר על ידי השמנת ,אבל הצבע האדום המבריק נעלם ושוב לא יכול היה להיות ראי בו היינו רואים את הפרצוף שלנו מציץ מלמטה בתוך הצלחת .עוד דבר ,תמיד אהבתי שיש משהו מוצק במרק .בתוך הבֹורשט היו תמיד חתיכות קטנות של סלק .היו ילדים שלא אהבו את החתיכות האלה והיו שכן אהבו .אני כן אהבתי .אחר כך בא תור תפוחי האדמה המבושלים .בכל צלחת בֹורשט היו שמים כמה חתיכות תפוחי אדמה .תפוח אדמה רך בתוך כף של בֹורשט אדום וקצת חמוץ-מתוק זה משהו שאי אפשר היה להפסיק לאכול .אהבתי בֹורשט של סלק עם חתיכות של תפוחי אדמה כל חיי .פרּומה פינקה אותי ואת עמירם לעתים קרובות עם המאכל הזה. ה רבה שנים היה לי קשה להסתפק בצלחת אחת של בורשט עם תפוחי אדמה באותה ארוחה .עם השנים ,כשהכרס תפחה ,הסתפקתי בפחות חתיכות של תפוחי אדמה אבל לא ויתרתי על הבֹורשט שלי. תמיד סמכתי על אחרים שיכינו עבורי את הבֹורשט ואת תפוחי האדמה .אמא עשתה זאת בבית ואחר כך היו אלה המבשלות במסעדות הפועלים בתל אביב ,בזיכרון ובכרכור ,עד שפרּומה נכנסה לחיי וקיבלה את התפקיד של מבשלת מאכלים בכלל ושל בורשט בפרט .היא למדה להכין בֹורשט כמו שצריך בטעם של ליּפנישֹוק .אבל כאשר פרּומה חלתה ,לימדתי את עצמי להכין בֹורשט וגם לבשל כמו מדי ,ובלבד שיהיה בֹורשט בבית. מדי ולא קשים ַּ שצריך את תפוחי האדמה ,כך שיהיו לא רכים ַּ כשראיתי שבבית האבות נותנים בֹורשט מדי פעם הבנתי שהגעתי למקום הנכון. לתפוחי האדמה יש כל מיני ריחות .בכל מצב יש לתפוחי האדמה ריח אחר .ריח מיוחד יש לתפוחי אדמה כשמוציאים אותם מהאדמה בידיים והם עדיין מלאים ריח מתוק של אדמה רטובה. כאשר תפוחי האדמה מתייבשים כמה ימים אחרי שהוציאו אותם מהאדמה ,הריח הוא כבר קצת אחר. הרטיבות נעלמת ואיתה מסתלק לו הריח המתוק. ריח נוסף מסתתר בתוך תפוחי האדמה ומחכה בשקט עד שהוא יוכל לצאת עוד פעם לאוויר העולם .זה קורה כאשר מקלפים תפוחי אדמה .אז משתחרר מהם מין ריח חמוץ שכזה ,שממלא את המטבח ואפילו מגרה קצת את התיאבון .אהבתי את הריח החמוץ הזה ולכן גם אהבתי לקלף תפוחי אדמה ,גם בזמנים שלא ידעתי בדיוק איך להכין מהם מאכלים של ממש .הריח הזה מתחזק בזמן הבישול במים ובמלח .האדים שעולים מהסיר מפזרים את הריח ומכינים את התיאבון לקראת הארוחה. ריח ממש אחר יש לתפוחי האדמה כאשר הם מונחים כמה שבועות במרתף או בבית קירור. הריח הזה הולך ומתחזק כאשר בתוך השק נמצאים כמה תפוחי אדמה שמתחילים להירקב .דווקא אהבתי את הריח הזה כשהוא רק מתחיל ,אבל אחר כך ,כשתפוחי האדמה ממשיכים להירקב בתוך השק ,הריח נעשה מאד לא נעים וצריך להוציא מהר את תפוחי האדמה הרקובים מהשקים. למה אני זוכר באופן מיוחד את הריחות של תפוחי האדמה? אולי משום שאהבתי לגדל אותם. עברו עליי חמש עשרה שנים בארץ ישראל עד שהתחלתי לגדל תפוחי אדמה .בזמן מלחמת העולם השנייה האנגלים הביאו לארץ המון חיילים – אנגלים ,אוסטרלים ,הודים ואחרים -והיה צריך להאכיל אותם .גם במצריים היו הרבה חיילים וגם אלה היו צריכים לאכול .מה אוכלים האנגלים? בעיקר תפוחי אדמה .הם במיוחד אוהבים צ'יפס .בכל הארץ התחילו לגדל תפוחי אדמה כדי להאכיל את החיילים .הממשלה הבריטית עודדה אותנו לגדל אותם .הביאו זרעים טובים מאירלנד ונתנו לנו מחיר 95 טוב שקראו לו 'קֹוסט ּפלּוס' .חישבו כמה שעלה לנו לגדל את תפוחי האדמה ,שזה ה'קֹוסט' ,והוסיפו על זה רווח בשבילנו ,שזה ה'ּפלּוס' .לא יכולנו להפסיד כי המחיר כלל רווח בטוח .דווקא תוך כדי מלחמה התחילו לנו ימים טובים מבחינה כלכלית .יהודים באירופה סבלו נורא תחת הנאצים ואילו כאן בארץ נעשה יותר טוב ליהודים מבחינה כלכלית .פרּומה ואני נהנינו מהרווחים מגידול תפוחי אדמה כי כך יכולנו לשלם בקלות יותר את ההלוואה על הבית ,לקנות מקרר קרח ואפילו לקנות רדיו. הכול בגלל ה'קֹוסט ּפלּוס'. למרות שלא היה לנו ניסיון בגידול תפוחי אדמה לא לקח לנו הרבה זמן ללמוד איך לעשות את זה ולהצליח .היה אחד בגן השומרון שידע הרבה על גידול תפוחי אדמה ולימד כמה מאיתנו בכרכור על רגל אחת את הדברים העיקריים .דבר ראשון היה צריך להכין ערוגות מספיק גבוהות שבתוכן מדי .אם יש יותר שמים את הזרעים .למה ערוגות? כדי שתפוחי האדמה לא יהיו בתוך אדמה רטובה ַּ מדי מים התפוחים נרקבים ובאים כל מיני מזיקים .בערוגות הרטיבות יורדת לצדדים וכך הן נעשית ַּ האדמה פחות רטובה .האדמה של כרכור היא מאד טובה בשביל תפוחי אדמה כי היא קלה .אדמה כבדה מחזיקה את המים וזה מסוכן לתפוחי האדמה .אדמה קלה נותנת למים לחלחל לעומק ולא שומרת עליהם כמו אדמה כבדה. עשינו ערוגות ארוכות ,שורה אחרי שורה וטמנו בהן את הזרעים .אחר כך ,כשמהזרעים התחילו לצמוח שיחים היה צריך לנכש את העשבים הרעים שגדלו מסביב .את הניכוש היינו עושים ממש בידיים כדי לא לפגוע בשיחים של תפוחי האדמה .הכי הרבה עבודה היה לנו עם ההוצאה של תפוחי האדמה .אז עוד לא היו מכונות להוצאת תפוחי אדמה מהאדמה כמו שיש היום .הכול היה אז נעשה בעבודת ידיים .קודם היינו הופכים את שיח תפוחי האדמה בעזרת קלשון .אחר כך היו תולשים בידיים מהשיח את תפוחי האדמה .אחר כך מחפשים באצבעות תפוחי אדמה שנשארו עדיין מכוסים באדמה. מכל זרע שזרענו היו יוצאים עד עשרה תפוחי אדמה חדשים. בכל עבודות האלה הפועלים הכי חרוצים היו התימנים ,שבדיוק בשנים האלה של גידול תפוחי האדמה הגיעו להתיישב בכרכור אחר הגיעו לארץ ישראל בהליכה בחלק גדול של הדרך .בהתחלה איך שהתימנים הראשונים הגיעו במספרים גדולים לסביבה שלנו הם גרו ליד המושב כפר פינס הסמוך לכרכור ,במקום שמקודם ישבה שם כמה שנים קבוצת אברהם ,שאחר כך יצאה להתיישבות בכפר עציון .אחרי כמה שנים בכפר פינס בנו לתימנים שכונה משלהם בכרכור שנתנו את השם שכונת נווה אפרים אבל כבר מההתחלה כולם קראו לה שכונת התימנים והיו שלא העירו בכלל את השם שכונת אפרים .שכונת התימנים הוקמה בקצה המושבה ,במקום שהיה פעם יער גדול של אקליפטוסים ,אחד מאלה שבשנים הראשונות של המושבה נטעו מסביב לה בכמה מקומות .יער אקליפטוסים כזה היה בין פרדס חנה לכרכור וגם שם בסוף עקרו את העצים ובנו שיכון עולים ושיכון עממי. לרבים מאיתנו התימנים נראו בהתחלה מוזרים ואפילו מפחידים .במיוחד חששנו מהם קצת אחרי שאחד מהם הרג תימני אחר בגלל סכסוך קטן והוא עשה את זה עם גרזן .אבל מהר מאד ראיתי שהם אנשים שקטים וחרוצים ,שרק לעתים רחוקות מתרגזים ,ולקחתי אותם לעבוד איתי בתפוחי האדמה .התימנים היו יכולים לעבוד כמה שעות בכריעה באיסוף תפוחי האדמה בידיים ,וזה לא היה משהו שאנשים שלנו היו יכולים לעשות בקלות ,אלא רק לזמן קצר .היה לי קשר טוב עם הפועלים התימנים שעבדו אצלי .הם היו מאד יהודים בעיניי ,הכירו את התנ"ך היטב ,ולפעמים נראו לי דומים 96 לחסידים עם הפאות שלהם .גם מהר מאד התרגלתי לדיבור המיוחד שלהם בעברית ,דבר שלא כל אחד בכרכור היה יכול לעשות .אחד הפועלים התימנים בשם שלמה שחב היה מוכשר ונאמן ועבד אצלי כמה שנים כמעט בקביעות ,כעין פועל אחראי .היה פשוט תענוג לעבוד איתו .גם עמירם היה אוהב לעבוד עם התימנים באיסוף תפוחי אדמה .הוא מצא איתם שפה משותפת. מדי דומים לערבים ,ומהערבים אבל פרּומה לא היה לה נוח עם התימנים .הם נראו לה יותר ַּ היא תמיד חששה .היא עוד יותר חששה מזה שאולי הבן שלה ימצא לו חברה תימנייה .אני לא חושב שלי זה היה איכפת .ראיתי ששרגא ,הבן של מֹוישה ,לקח את גאולה לאישה ,וגאולה היא אחד האנשים הנהדרים שאני מכיר .יש לה נשמה טובה וחמה ואם עמירם היה לוקח תימנייה כמו גאולה אז אני הייתי דווקא מאד מרוצה .ראיתי איך שגאולה טיפלה בפרּומה ואחר כך ברינה אחותה ,כאשר במלב"ן בפרדס חנה .היא היתה שם אחות ראשית של מחלקה וכשהיה כל העניין עם שמעון אז הן היו ַּ הייתי מאד בעדה ,אבל כבר אמרתי בהתחלה שלעניינים לא נעימים אני לא נכנס עכשיו .מה אני צריך להתרגז .עוד יעלה לי הלחץ דם .אני חוזר לתפוחי האדמה. ראיתי שהולך לי עם גידול תפוחי אדמה וחכרתי עוד שטח אדמה מלבד מה שהיה לי כדי להרוויח עוד קצת .מדי פעם לקחתי עוד כמה פועלים תימנים כדי שיעזרו לי בעבודות הקשורות בגידול תפוחי אדמה בעוד אני עצמי ממשיך באותו זמן לעבוד כגפיר .גם כשעיבדתי את הפרדס וגם כשגידלתי תפוחי אדמה לא הפסקתי להיות גפיר .מה שבטוח בטוח .משרה כזאת לא עוזבים .חשוב לדעת שיש לך כל חודש שש לירות בשביל הקיום הבסיסי. יּותמן. אבל מה כן עשיתי ,עשיתי שותפות .גידלתי תפוחי אדמה בשותפות עם הררי ועם ַּח ַּ לפנד היה בעסק .שותפות מקלה כי מתחלקים בעול אבל זה לא עניין פשוט .כל אחד יש לפעמים גם ז ַּ לו דעה משלו ולא תמיד מקדיש את אותו הזמן ואת אותו המאמץ .אנחנו דווקא היינו שותפים נוחים והצלחנו .אחר כך כשהיתה הזדמנות שכרנו את בית הקירור הקטן שהיה בכרכור והרווחנו גם מהשכרת שטחים לקירור לאנשים שהחזיקו תפוחי אדמה כדי למכור מחוץ לעונה במחירים יותר טובים .כל הזמן ניסינו עוד משהו ,חיפשנו עוד משהו לעשות כדי שתהיה לנו עוד הכנסה. אני נזכר באיזה סיפור קטן בקשר לשותפות .זה היה כבר היה אחרי הזמן של ה'קֹוסט ּפלּוס' של הצבא הבריטי ,כי נגמרה כבר המלחמה .היו אז מוכרים את היבול מראש לסוחר במחיר מסוים שנקבע מראש .כשהוציאו את תפוחי האדמה הסוחר היה משלם לפי המחיר שהוסכם עליו קודם .פעם אחת יּותמן המחירים של תפוחי אדמה עלו מאד מעל ומעבר המחיר שהוסכם עליו .זה חרה לי והצעתי ל ַּח ַּ יּותמן לא הסכים בשום אופן שנדרוש מהסוחר מחיר יותר גבוה מזה שנקבע כי המחיר עלה מאדַּ .ח ַּ יּותמן שאם זה לא מוצא חן בעיניי ואמר שהיתה הבטחה וצריך לקיים את מה שהבטחנו .ועוד אמר ַּח ַּ מה שהוא אומר אז אני יכול לא לעשות איתו שותפות בשנה הבאה .שתקתי .מה יכולתי להגיד אחרי מלים כאלה נחרצות .מכרנו לסוחר במחיר שנקבע ,וכבר עשיתי חשבון כמה כסף נוסף היינו יכולים לקבל אילו מכרנו לפי המחירים החדשים .כעבור כמה ימים הסוחר הוסיף לנו עוד כסף .הוא הבין בעצמו שגם לנו מגיע משהו מעליית המחיר. יּותמן הוא איש מאד הגון .הוא באמת היה אחד למדתי לקח וגם ראיתי עוד פעם שזכריה ַּח ַּ מהחברים הכי טובים שלי בכרכור .הרבה פעולות עשינו ביחד .היינו יחד בנוטרים .עשינו חקלאות ביחד .היה לנו בית קירור ביחד .אפילו קנינו אדמה ביחד לא רחוק מכפר פינס .אבל קלפים לא 97 שיחקנו ביחד ,כי זכריה לא היה במשחק הזה ,וגם לבית הכנסת לא הלכנו ביחד כי כל העניין הזה לא היה חלק מהחיים שלו .אבל מה שעשינו ביחד היה הרבה וגם מספיק בשביל להיות חברים טובים. תמיד הלכתי אחרי העצות שלו כי היתה לו הרבה חוכמת חיים וגם היה לו אופי של מפקד מוביל .היה לי מזל שהיה לי את זכריה במשך הרבה שנים ואני מתגעגע אליו .מאז שהוא הסתלק הוא חסר לי מאד. אחרי הרבה שנים של גידול תפוחי אדמה עברתי לגידולים אחרים קלים יותר שיש בהם יותר רווח ,לפעמים .התחלתי לגדל בוטנים .גם כאן עזרו לי לפעמים פועלים תימנים ועולים חדשים שהגיעו אז ארצה בהמוניהם .כל הסביבה שלנו היתה מלאה בעולים חדשים ,גם במחנות וגם במעברה, וגם בשיכונים החדשים שהתחילו אז לבנות .לגדל את הבוטנים זה די פשוט .בעיקר צריך לדאוג לניכוש העשבים הרעים וקצת לעדור ולהכניס אויר לאדמה כדי שהבוטנים יגדלו שם יותר טוב .לא כל האנשים יודעים שהבוטנים שהם אוכלים בתיאבון רב גדלים בתוך האדמה ולא על עצים ,כמו שהרבה חושבים .גם אני חשבתי כך בזמנו עד שראיתי שהם גדלים באדמה ולכן קוראים להם גם אגוזי אדמה. להוציא בוטנים זה קצת דומה להוצאת תפוחי אדמה .הופכים את השיח עם הבוטנים ומשאירים לייבש קצת .אחר כך אוספים את השיחים לערימות .מביאים פועלים שישבו ליד הערימה ואומרים להם לתלוש את הבוטנים ולשים בבוקסות .היית משלם לפועלים לפי בוקסה .חלק מהפועלים היו גם תלמידי בית ספר שעבדו אחרי הצהריים או בחופש .לא צריך היה לעבוד כל היום. עושים בוקסה או שתיים ומרוויחים קצת דמי כיס .לא צריך להיות מומחה גדול כדי לתלוש בוטנים מהשיח ולזרוק לתוך הבוקסה .את הבוטנים שבבוקסות היינו לשקים ואת השקים מוכרים לסוחרים. היום כבר לא עובדים ככה בכלל .היום יש מכונות איסוף גם לתפוחי אדמה וגם לבוטנים ,כמו שיש מכונות לקטיף כותנה .המכונה עושה את הכול ולא צריך הרבה פועלים .מזל שלא הכניסו את המכונות האלה מהר ואז לעולים החדשים שבאו אז ארצה לא היתה הזדמנות למצוא עבודה ,ממש כמו שלנו היתה הזדמנות כשאנחנו באנו ארצה והיה צריכים הרבה ידיים עובדות .אני מתאר לי שאם כל המכונות האלה היו נכנסות קודם ולא היו צריכים הרבה עובדים בכבישים ,בבניין ,בפרדסים, בייבוש הביצות ,בחקלאות ,אולי בכלל לא היתה קמה מדינה יהודית כי לא היה עם מה לפרנס את היהודים פה בארץ .אלה שבאו היו עוזבים ואלה שעדיין לא באו היו שומעים שאין עבודה בארץ ולא היו באים ,ולא היו לנו כאן מספיק יהודים כדי להקים מדינה .מזל שהמכונות נכנסו רק כמה שנים אחרי העלייה הגדולה. ויחד עם הבוטנים התחלתי גם לגדל מלפפונים ,מלונים ואפילו אבטיחים .אבטיחים עשיתי רק זמן קצר .אפשר לחסוך במים כי אבטיחים לא צריכים הרבה השקיה .הייתי טוב בגידול אבטיחים כי אצלי האבטיחים היו יוצאים מאד מתוקים וטעימים וזה בגלל שידעתי שלא צריך לתת להם מים לקראת הסוף וכך גם עשיתי .למדתי את זה מהערבים .אבל הרבה חקלאים יהודים היו משקים יותר ממה שצריך בשביל הטעם כי מה שהיה אכפת להם זה המשקל .אבטיחים מוכרים לפי משקל והם רצו להרוויח יותר כסף .אנ י קודם כל רציתי לתת לאנשים אבטיח עם הטעם הכי טוב ורק אחר כך בא הכסף .אבל לפעמים זה השתלם .היו סוחרים שידעו שאני נותן להם סחורה יותר טובה ולכן היו מוכנים לשלם בשבילה יותר .גם להם זה השתלם כי הם היו מביאים את הסחורה שלי לחנויות הכי טובות ששם אנשים היו מוכנים לשלם יותר כסף בשביל לקבל סחורה טובה. 98 אבל דווקא משום שאצלי האבטיחים היו מאד טעימים היו אצלי גם הרבה גניבות של אבטיחים .לחלק מהגניבות היו הצעירים קוראים סחיבות .ילדים היו נכנסים למקשה ,שהיה רחוק וקשה לשמור עליו כל הזמן ,וסוחבים משם כמה אבטיחים בשביל הקומזיצים שלהם .היה לי אפילו חשד שהבן שלי השתתף גם בסחיבת אבטיחים מהמקשה שלי כי כך היו עושים כול החבר'ה והוא לא רצה שלא להשתתף בחוויות המשותפות .לא אמרתי לו כלום בנושא הכאוב הזה .לא רציתי לבייש אותו וגם לא רציתי לבייש את עצמי ,אז שתקתי .אבל זו היתה צרה צרורה הגניבות והסחיבות האלה, בעיקר הגניבות ממש .כמה אבטיחים יכולה כבר קבוצה של חמישה ילדים לסחוב .לעומת זאת ,יכול היה מישהו לבוא עם אוטו משא ולהעמיס כהרף עין הרבה אבטיחים ולך תצעק חי וקיים. לא רציתי לשים כל מיני תותחי מלח ומלכודות כדי להפחיד את הגנבים .חסר היה לי שאחד הילדים של המושבה ייכנס לו מלח בעין .בסוף הפסקתי את גידול האבטיחים ונשארתי עם הגידולים האחרים .מלפפונים לא גנבו וגם לא מלונים .מעניין שלא גנבו מלונים אפילו שהמלון הוא בן דודו של האבטיח ואפשר לאכול אותו במקום אבטיח בסוף הארוחה או בחגיגה .אולי זה בגלל הצבע האדום, אולי זה בגלל שהאבטיח כאילו נמס בפה ,אולי בגלל שהוא באמת יותר מתוק .יש משהו באבטיח שאין במלון וזה עושה אותו מאד שונה בעניין הגניבות .אני מוכרח להודות שאם עליי לבחור בין אבטיח למלון אני גם כן הייתי בוחר באבטיח .בקיצור ,היו לי סיבות טובות להפסיק את גידול האבטיחים וכך גם עשיתי .הנה עוד משהו שהתחלתי והפסקתי. 99 קצת זמן הייתי גם קצב אחרי המלחמה העולמית הכול נגמר .פיטרו אותי מהגפירים .לא רק אותי פיטרו ,פיטרו הרבה אנשים, במיוחד את המבוגרים ,ואני הייתי אחד מהם .אנשים התפרנסו מהנוטרות במשך הרבה שנים .אני הייתי תשע שנים נוטר .פתאום נעשה קשה בלי המשכורת החודשית הזאת .וגם גידול תפוחי אדמה ירד כי הצבא הבריטי שיחרר הביתה הרבה חיילים ולא היה צריך כל כך הרבה תפוחי אדמה כמו מקודם .כבר לא היה שיטת ה'קֹוסטּ-פלּוס' והיינו צריכים למצוא קונים בשוק .זה כבר היה אחרת. לפעמים המחיר שקיבלתי לא כיסה את ההוצאות ונשארתי עם מעט מאד בשביל לחיות ולשלם את החובות .ידעתי שאני צריך להתחיל לחפש לי פרנסות אחרות .ניסיתי אבטיחים ,ניסיתי בוטנים וגם מלפפונים ניסיתי .אני לא יודע איך זה התחיל אבל פתאום מצאתי את עצמי שאני קצב .היו כמה לפנד על זה שצריך לעשות משהו בשביל הפרנסה .היינו חברים טובים עוד מהימים דיבורים עם ז ַּ שהיינו יחד בזיכרון .היו לו שני ילדים ,בערך בגיל של עמירם .היינו מבקרים אצלם בבית לפעמים. דיברנו ודיברנו ויום אחד הסכמנו שכדאי לפתוח אטליז אפילו שיש כבר בכרכור את האטליז של זאלם .חשבתי שאולי אני מתאים לזה .קצבים הם אנשים חזקים כי צריך כוח בשביל להחזיק לשוחט את הפרה בבית המטבחיים ,ואני הרי הייתי ידוע כאיש חזק .ועוד משהו .קצבים צריכים לדעת לדבר עם הנשים שבאות לקנות ולהסביר להן מה אפשר לעשות עם כל סוג של בשר ובשר ,ואני הרי הייתי ידוע כמי שאין לו בעיה לדבר וליצור קשר טוב עם אנשים .נכון שידעתי רק קצת על סוגי בשר אבל את זה אפשר היה ללמוד די מהר .לא צריך ללכת לבית ספר מקצועי בשביל להיות קצב .הלכנו לאטליז בחדרה כדי לראות איך עובדים שם .דיברנו גם עם הרבה נשים במושבה ושאלנו אותן כל מיני שאלות על סוגי בשר שהן אוהבות לקנות .ראיתי שהן הולכות כמה פעמים בשבוע לקנות בשר אצל זאלם וזה קשה להן בגלל המרחקים הגדולים בין הבתים של המושבה ,ואז בא לי הרעיון שאנחנו נביא את ההזמנות של הבשר ישר הביתה עם עגלה וסוס .עוד לא היו אז מקררים טובים בבתים של האנשים. רק לאחד או שניים היו מקררים חשמליים ולאלה שהיו מקררים על קרח לא תמיד הספיק הקרח להרבה זמן .לכן האנשים קונים בשר לעתים קרובות .קונים קצת ומבשלים באותו יום. שכרנו חנות ברחוב הראשי של כרכור אצל חיה אֹופנהנדין והתאמנו אותה לאטליז .הצעתי לפנד שנחלק את העבודה בינינו כך; הוא יישאר באטליז ואני אסע עם העגלה לבתים בגלל הקשר לז ַּ הטוב שלי עם הנשים .אני יודע לדבר איתן ,שואל מה שלומך ,מה שלום הילדים ,מה את עושה עם הבשר הזה .אם היא לא יודעת בדיוק אז אני אומר לה מה שבינתיים הספקתי ללמוד מפרּומה ומהנשים האחרות שדיברתי איתן וגם מהקצב בחדרה. להיות קצב זה לא רק לעבוד באטליז וללכת לבית המטבחיים ולמכור לקליינטים ,צריך גם לקנות את הפרות לשחיטה .אמרו לנו שבטול כרם יש שוק של בהמות ושאפשר לקנות שם די בזול. 100 הרוב בשוק היה בקר ,אבל גם מכרו הרבה כבשים וכמה סוסים .הערבים גידלו אז בקר לבשר ואילו אצל היהודים הפרות היו בעיקר פרות לחלב ,והם מכרו פרה בשביל שחיטה רק כאשר היא כבר לא נתנה מספיק חלב או מסיבה של גיל ,של רגל שבורה או בגלל פגם אחר .בדרך כלל ,היו אלה פרות זקנות אשר הבשר שלהן לא טוב מספיק .חיפשתי משהו צעיר .בטול כרם אפשר היה למצוא מכל טוב. נסעתי עם מֹוישה סגלֹוביץ’ והאוטו משא שלו לטול כרם .אלה היו הימים לפני שכבר אי אפשר היה ליהודים להיכנס למקום הזה כי התחילו כבר להריח מלחמה .כל השוק בטול כרם היה שדה אחד גדול בו עומדים או מסתובבים אנשים המחפשים לקנות או למכור בהמות .קניתי שתי פרות ,העמסתי עם מֹוישה את הפרות על המשאית ונסענו ישר לבית המטבחיים של פרדס חנה. בדרך לבית המטבחיים היה לי זמן להיזכר בליּפנישֹוק בה גדלתי עם שוק סוסים ושוק בהמות. ברחוב שמוביל לאיוויה ,שקראו לו דער איוויער גַאס ,היה שוק סוסים פעם בשבוע .איכרים הביאו את הסוסים שלהם ואיכרים אחרים ,אבל בעיקר עגלונים ,באו לקנות .היינו הולכים לראות איך בודקים את השיניים של הסוסים ואיך מנסים אותם בריצה בהמשך הרחוב .ברחוב שמוביל ללידא ושקראו לו דער לידער גַאס היו מוכרים בהמות ,בעיקר פרות .קצבים מהאטליזים של ליּפנישֹוק ושל העיירות האחרות בסביבה היו באים לקנות פרות שהביאו איכרים .הקצבים היו מעבירים את היד על גוף הפרה כדי לבדוק כמה בשר טוב יש עליה ולהעריך מה יהיה הטעם שלו .אחר כך היו תוקעים כף ,מעבירים מיד ליד כמה שטרות ונכנסים לחנות הסמוכה לגמור את העסקה עם כוסית משקה חריף .בטול כרם לא שתינו שום אלכוהול אבל תקיעת כף היתה .קלילה אמנם בהשוואה למה שהיה ברחוב לידא אבל היתה .ניסיתי לחשוב מה אבא היה אומר אם הוא היה כאן והיה רואה אותי קונה בהמות בשוק בתור קצב .מה היה יותר נראה לו ,קצב או איכר .נדמה היה לי אז שהוא היה מעדיף קצב משום שקצב היה מקצוע של הרבה יהודים בעיירות .בווילנה היה אפילו רחוב שלם של קצבים יהודים והיה להם בית כנסת משלהם .איכרים יהודים כמעט ולא היו אם בכלל .הרגשתי שאכן אני בדרך לעלות מדרגה, להיות ממש בעל עסק. בבית המטבחיים חיכינו עד שיבוא הווטרינר לבדוק את הפרות .ככה זה החוק .אי אפשר לשחוט פרה לבשר בלי אישור של וטרינר .דוקטור בן-יוסף היה הווטרינר של הסביבה והכיר את כל החקלאים והאיכרים שהיו להם פרות .כולם הכירו את דוקטור בן-יוסף לא רק כווטרינר אלא גם כמי שהיה בתל חי בזמן שטרומפלדור נפל .כל פעם שפגשו אותו ודיברו איתו על מה שלא יהיה בסוף זה היה מגיע לתל חי ותמיד היתה באה השאלה; "מה באמת אמר טרומפלדור לפני שהוא מת מפצעיו?" דוקטור בן-יוסף היה איש נחמד ,גדול ורחב כזה ,עם ידיים חזקות ,כי איך אפשר להיות וטרינר בלי ידיים חזקות .פרות זה לא בני אדם שאתה אומר להם לא לזוז בזמן הבדיקה או הזריקה .צריך מישהו שיכול להחזיק אותן חזק כי הן קצת נבהלות ומתחילות לזוז ולקפוץ .גם בזמן המלטה צריך ידיים חזקות כדי להוציא את העגל קצת בכוח לפעמים .את כל אלה היה לדוקטור בן-יוסף .וחוץ מזה הוא היה איש חביב המתרועע עם הבריות ומקובל עליהן .וחוץ מזה ,הבנים שלו ,חי ודני ,היו חברים של עמירם שלנו ,אז זה בכלל היה נחמד לכולם. אחר כך הגיע השוחט לית המטבחיים כדי לעשות את מה שהוא צריך לעשות .הוא גר בכרכור והתפלל כל השנים בבית הכנסת 'אחוזה' .שמו היה חֹורֹוז'ינסקי אבל אף אחד לא קרא לו כך אלא סתם השוחט או דער שויחט ביידיש .הוא היה איש שקט ולא דיבר כל הזמן כמו דוקטור בן-יוסף .הוא 101 היה מתפלל בדבקות אבל תמיד בלחש אף פעם לא שמעתי ממנו איזו שהיא תפילה בקול רם .אפילו כשהוא היה עובר לפני התיבה כשליח ציבור בקושי אפשר היה לשמוע אותו .הוא היה מאלה שהיה שם את הטלית על הראש ולא על הכתפיים .המקום של השוחט בבית הכנסת היה ליד המדרגות של הבימה .כשהוא היה עומד בתפילה הוא היה מחזיק את המעקה של המדרגות ומתנועע כמו ענף דק ברוח קלה .ככה הוא גם התקרב אל הפרה כשהגיע תורו אחרי הווטרינר לעשות את המלאכה .הוא היה מחדד את החלף ואחר כך ממלמל ברכה ,ניגש בזהירות ובהרבה יראת כבוד אל הפרה ושוחט בתנועה זריזה שבקושי היינו מספיקים לראות אותה .הוא עשה את זה כל כך מהר וכל כך בקלות שהיה נראה שבהתחלה גם הפרה לא היתה יודעת מה בדיוק קרה לה. אחר ששחטו את הפרה פשטו את העור והתחילו לחלק אותה לחלקים גדולים .את עשו העובדים של בית המטבחיים .אחר כך היה צריך להעביר את הריאות לבדיקה על ידי השוחט .אם היה חור ממחלה בריאות ,הפרה היתה טריפה .הבדיקה של זה היתה מאד פשוטה .מישהו ,בדרך כלל אני, היה צריך לנפח בעזרת הפה את הריאות דרך הקנה שלהן ,ממש כמו שמנפחים כדורגל או בלון. הריאות היו נעשות גדולות מהניפוח והשוחט היה משתדל לבדוק אם שומעים קול של אויר שיוצא מאיזה שהוא חור בריאה .אם לא היה מוצא חור שכזה .היה השוחט אומר שהבשר של הפרה הזאת כשר .דוקטור בן-יוסף עשה את הבדיקה הנוספת שלו ושם על כל חלק וחלק חותמת של אישור בצבע סגול .לקחנו את החלקים של הפרה לאטליז אבל אי אפשר היה עוד למכור את הבשר .היה צריך לחכות עד שהמנקר ,שהיה עובד בדרך כלל באטליז בפרדס חנה ,יבוא אלינו ויוציא גיד הנשה .רק אז היה הבשר כשר ומוכן למכירה. עד שיכולנו למכור משהו מהבשר היינו אנחנו הקצבים צריכים לשלם הרבה כסף; לסוחר הבקר בטול כרם ,לנהג המשאית ,לווטרינר ,לשוחט ,לעובדי בית המטבחיים ולמנקר .ומה עם שכר הדירה, ומה עם המסים והמים .ואחרי כל זה עוד רצינו למכור את הבשר יותר בזול מהאיטליז של ַּזאלם כדי שנוכל למשוך אלינו קונים. דווקא התחלנו טוב .הרבה אנשים שמחו שיש עוד איטליז בכרכור .עברתי עם סוס ועגלה בכרכור ואספתי לי הזמנות מהנשים לכל מיני חתיכות בשר וגם בשר טחון .באיטליז עטפתי כל הזמנה בנייר פרגמנט וכתבתי על הנייר את השם של הקונה ואת הסכום שצריך לשלם .את ההזמנות האלה חילקתי בבתים .היתה לי תוכנית לפי שכונות ,ואפילו הגעתי עד כמה שכונות בפרדס חנה .אבל מהר מאד התחלתי להבין שאנחנו מפסידים .אמנם מכרתי המון עם העגלה וגם באיטליז היו די הרבה קונים אבל בחשבון הסופי של כמה שילמנו וכמה קיבלנו היינו תמיד מפסידים .אולי משהו לא היה בסדר עם החשבונות שלנו .אולי משהו לא היה בסדר עם המחירים שלנו .אבל לי כל הזמן היה נדמה שלפי החישובים שלי אנחנו צריכים להרוויח וזה לא קרה כך בסופו של דבר .תמיד היה חסר כסף לפנד שלא כדאי בקופה ולא ידעתי מה להגיד .הבנתי שאני בצרה ומצרה צריך לצאת בזמן .אמרתי לז ַּ להמשיך במצב הזה וסגרנו את האטליז אחרי שנה ורבע. מדי האכזבה מהאטליז הוציאה לי את החשק להיות בעל עסק עצמאי .יש בעסקים יותר ַּ סיכונים .אולי אני לא מתאים לעסקים .היה נדמה לי שאני יכול לעשות את העבודה עצמה אבל פחות להתמקח על מחירים .זכרתי שגם אבא שלי לא יכול היה להתמקח עם הלקוחות .הוא תמיד השאיר את זה לאמא .גם אני כזה .כאשר למי שהיא לא היה כסף לקנות בשר לשבת הייתי מציע שהיא תשלם 102 בהקפה .כאשר החשבון שהצטבר היה כבד מנשוא הייתי מוותר על חלק מהחוב ובלבד שאפשר יהיה מדי באנשים .בעסקים לא תמיד זו תכונה טובה .בסוף לסגור את החשבון .גם האמנתי כנראה יותר ַּ נשברתי ואמרתי לעצמי; "חיים ,זה לא בשבילך .רצית להיות פרדסן ולא הלך .רצית להיות חקלאי של תפוחי אדמה וזה לא נמשך .רצית להיות קצב וגם כן לא הלך .חפש לך משהו אחר שיש בו משכורת ואל תנסה לעשות עסקים" .כך חזרתי להיות פועל בניין. 103 רוב הזמן הייתי פועל בניין גמרתי עם האטליז בדיוק כשהתחילה המלחמה עם מדינות ערב בשנת ארבעים ושמונה .הצבא העיראקי נכנס להרים לא רחוק מכרכור .הוא ישב ברוב הכפרים הערבים הגדולים .עוד קודם לכן התחילו בכל יישוב יהודי להכין ביצורים .היו צריכים הרבה פועלים שיעבדו בביצורים וזו היתה ההזדמנות שלי' .סולל בונה' קיבל הרבה מהעבודות של הביצורים .הלכתי לירחמיאל הררי שהיה מנהל עבודה ב'סולל בונה' והוא מיד קיבל אותי .העבודה הראשונה שעשיתי ב'סולל בונה' זה לבנות את הביצורים של קיבוץ מענית .הקיבוץ יושב על הגבעות שלפני ההרים ומשם אפשר היה לראות את כרכור ואת כל הסביבה .באנו בבוקר אחד למענית ועוד לפני שהתחלנו לעבוד העפתי מבט על כרכור, ראיתי אותה מרחוק למטה ,ואמרתי לעצמי שאם העיראקים יגיעו למענית אנחנו בכרכור נהיה בצרות גדולות .אמרתי למישהו שעבד איתי שהביצורים שאנחנו עושים כאן הם בעצם הביצורים של כרכור ושל המשפחות שלנו .מיד ניגשנו במרץ לעבודה .הרבה ציוד לא היה לנו .עבדנו עם מכושים ,עם אתים ועם טוריות .קיבוץ מענית יושב על סלעים וזו היתה עבודה קשה לחפור תעלות ועמדות מסביב לקיבוץ ומקלטים בתוך הקיבוץ. החפירה של הביצורים במענית לא עברה לנו בשקט .יום אחד ,בלי שום אזהרה מוקדמת, התחילו ליפול עלינו פגזים .עד אז עוד אף פעם לא נפל פגז על ידי .במלחמה העולם הראשונה המשפחה שלנו בליּפנישֹוק הסתלקה מהחזית עוד לפני שהיא הגיע לעיירה ובכל זמן המלחמה ההיא לא שמעתי אף פעם פגז מתפוצץ .בקרמנצ’ּוק ,ששם היינו אז פליטים ,היו יריות בזמן המהפכות שהיו שם מכל הכיוונים אבל לא של תותחים ,רק של רובים .במאורעות פה בארץ האנגלים השתמשו בתותחים נגד הערבים עמוק בתוך ההרים ,רחוק מכרכור ,ולא שמענו את הרעש של התפוצצות הפגזים שם .הפצצה שנפלה מהאווירון בזמן המלחמה העולמית השנייה היתה נפלה די רחוק מכרכור וזה לא הגיע לקרסוליים של הרעש של הפגזים שהתחילו ליפול בקיבוץ מענית תוך כדי עבודת הביצורים .לפני ההתפוצצות של הפגז הראשון היתה איזו מין שריקה חזקה באוויר ולא הבנתי מה זה. למזלי הייתי בתוך תעלה שחפרתי .שמעתי את הקול המשונה ,הסתכלתי לראות מה זה ופתאום ראיתי במרחק של מאה-מאה וחמישים מטרים משהו מתפוצץ .הספקתי עוד לראות את הענן של העפר והרסיסים של אבנים שהתרומם באוויר ומיד נשכבתי .מה שדאגתי בעיקר זה שפרּומה ועמירם ידאגו לי בבית כאשר ישמעו שבקיבוץ מענית יש הפגזה .כשאתה נמצא בתוך העניין אתה יודע בדיוק מה קורה לך .מרחוק לא יודעים ומתחילים נורא לדאוג .לא היה טלפון ,לא היה כלום .לא היה מה לעשות. חזרתי לחשוב על ההפגזה עצמה .התחלתי לספור את מספר הפגזים שהתפוצצו בסביבה .הספירה עזרה לצאת מהפחד והדאגה .אמרתי לעצמי שכל זמן שאני סופר סימן שאני בסדר .אחר כך הכול הפסיק אבל לא חזרנו לעבוד .נסענו הביתה .לא סיפרתי לפרּומה מה בדיוק קרה .אמרתי לה שהפגזים 104 שהיא שמעה עליהם היו רחוק מאיתנו .אילו היא היתה יודעת בדיוק מה היה שם בקיבוץ מענית אולי היא לא היתה נותנת לי לחזור לשם למחרת ,ואז שוב הייתי צריך לחפש עבודה .לא רציתי לחזור למצב שהייתי בו בתל אביב עשרים וכמה שנים קודם ,ואז עוד לא היו לי אישה וילד ולא הלוואה על הבית .חזרתי לעבודה בביצורים וככה שמרתי לא רק על כרכור מפני העיראקים אלא גם על מקום העבודה החדש שלי ב'סולל בונה' .ובאמת ,לא עבר הרבה זמן והעיראקים הסתלקו אחרי שהם קיבלו מכה מהחיילים שלנו בכפר הערבי קקּון ובעוד כמה כפרים ערבים .עשינו עוד קצת ביצורים ומהר מאד עברנו לבנות בתים .מלחמת השחרור נגמרה והיה צריך לדאוג לקורת גג לעולים החדשים שהתחילו לבוא לארץ במספרים גדולים .מאז ועד הפנסיה זה מה שעשיתי .בניתי את הארץ. איפה לא עבדתי בבניין .כמעט בכל מקום בסביבה של כרכור .אני אתן כאן כמה דוגמאות. בפרדס חנה בנינו אז את שיכון למרחב על יד החולות .בנינו בתים קטנים ,דו-משפחתיים ,וגם שיכונים של שלוש קומות .בגבעת אולגה שעל יד חדרה בנינו שיכון לעולי סין .הגיעו אז הרבה אנשים מסין והם דיברו רוסית כי בזמנו הם הגיעו לסין מרוסיה .היה תענוג לראות אותם באים לבדוק איך הבתים שלהם מתקדמים .אנשים ממש כמונו .אפילו היידיש שלהם היתה די דומה לשלנו .היו שם די הרבה אנשים שהיו קשורים עם האצ"ל ועם בית"ר ולי זה בכלל לא היה אכפת כמו לאנשים אחרים ב'סולל בונה' אז .אחר כך בנינו עוד שיכונים בגבעת אולגה .כל השטח הזה שפעם היה חולות והיה די קרוב לים עשינו ממנו שיכון אחד גדול .לשם היו באים לראות את העבודה שלנו אלה שגרו במעברת ַאגרֹו ַּבנק שהיתה לא רחוק משם .אלה כבר היו אנשים אחרים ,יותר מסכנים ,רובם לא מדברים יידיש כי הם הגיעו מכל מיני ארצות במזרח .גם הם באו לראות את הבתים שבנינו כי הבטיחו להם שלכאן הם יצאו מהמעברה כשהבתים יהיו מוכנים .אחר כך בנינו גם בתים במושבים מסביב .עבדתי כמעט בכל מושב חדש שבנו אז בסביבה שלנו .בנינו הרבה שיכונים ומושבים עד שתוך כמה שנים אי אפשר היה להכיר את הסביבה שלנו .מצב כזה אני לא זוכר שכל יום בונים הרבה בתים וכמעט כולם בשביל העולים החדשים שמחכים במחנות העולים ובמעברות .עבדנו נורא קשה כדי להספיק מהר לגמור את הבתים כי העולים החדשים גרו בתנאים גרועים והיה צריך להוציא אותם משם כי בינתיים הגיעו עוד ועוד עולים .עבדנו קשה אבל היה סיפוק בעבודה .עשינו מפעל חשוב בשביל העם והמדינה .לא מדי אבל בניתי את מה שהיה צריך לבנות כדי לקלוט את נלחמתי במלחמת השחרור כי הייתי מבוגר ַּ העולים החדשים .אני חושב שעשינו אז משהו שהוא מאד חשוב ועד היום זה נותן לי סיפוק שאני יכול להגיד שהשתתפתי בבניין המדינה באותן השנים. הכי מרגש היה בזמן שהיו מכינים בטון ליציקה של גג גדול בשביל בניין בית ספר או בניין בית כנסת .אז עוד לא היו מכונות עם צינורות ארוכים שיוצקים בטון ישר על הגג ,בטון שמובילים במשאיות עם מערבל בטון עליהן שמגיעות מבית חרושת לערבול בטון .אז עוד היה צריך לעשות את רוב העבודות הקשורות ביצית גג בידיים .ולכן שהגג היה גדול במיוחד אנשים רבים היו באים כדי לעזור .את היציקה של גג גדול כזה צריך לעשות מה שיותר מהר לפני שהבטון מתחיל להתייבש ולא מתפזר מספיק טוב בבת אחת על פני כל הגג .האנשים שבאו לעזור היו עומדים בשורה אחת ארוכה מהקרקע ועד הגג וגם לאורך הגג ,הכול כדי להעביר מיד ליד את הדליים המלאים בבטון מלמטה ועד למעלה .איזו שמחה היתה כאשר היציקה נגמר .היו מביאים בירה כדי לחגוג את הסיום של היציקה והיתה הרגשה של ביחד ,של קהילה ,של שמחת יצירה .אלה שערבבו את הבטון ,ואני כמובן הייתי 105 ביניהם ,היו הגיבורים הראשיים של כל החגיגה הזאת" .יישר כוח! יישר כוח!" ,היו אומרים לנו ולוחצים את ידינו. בלחיצת היד הזאת אפשר היה להבחין מיד מי היה יכול להצטרף אלינו לעבודה ומי לא .עד היום אני זוכר אנשים רבים לפי לחיצת היד .יש מי שהיד שלו גדולה וחזקה והיא מתאימה ליד שלי. יש מי שהיד שלו כמעט ונעלמת בתוך היד הלוחצת שלי .אין כמעט במה להחזיק ומה שיש מתחמק ונעלם לך מבין האצבעות .בשבילי ,כף היד של בן אדם היא כמו תעודת הזהות שלו ,כמו הפנים שלו. נדמה לי שלפעמים התייחסתי אל אנשים יותר לפי תקיעת הכף שלהם ופחות לפי איך שהם נראים או מדברים .גם התייחסתי אליהם לפי איך שהרגשתי את היד שלהם .מי שהיתה לו יד גדולה וחזקה ולחיצה אמיצה ,זכה ממני מיד גם למכה חזקה על הכתף .החיוך שלי אליו היה רחב ,והייתי אומר לו; "מה נשמע? איך הולך?" מי שהיתה לו יד רזה והלחיצה שלו היתה רכה ,הייתי מלטף לו את גב היד שלו בעדינות ,אפילו בזהירות ,ושואל אותו; "איך אתה מרגיש? הכול בסדר אצלך?" לפי היד הייתי יכול גם לדעת מי עבד הרבה עם טורייה ומי לא .כשעובדים הרבה עם טורייה ,וגם עם מכוש או עם את חפירה או עם קלשון ,הידיים לא רק שלא מתחזקות הן גם נעשות בעלות עור קשה ומחוספס .גם זה היה חלק מתעודת הזהות של הבן-אדם. בהתחלה ,כשנכנסתי ל'סולל בונה' ,עשיתי כל מיני עבודות בניין אבל במשך הזמן התרכזתי בעבודות הברזל של הבניין .נעשיתי ברזלן .איך הגעתי להיות ברזלן? זו עבודה אחראית מאד הדורשת הרבה סבלנות אבל עובדים בה בנחת .לא צריך לטפס ,להתכופף או לסחוב דליים ושקים .בייחוד היה לי חשוב שלא צריך להתכופף .במשך השנים התחילו אצלי כאבי גב שהיקשו על ההתכופפות ועל הסחיבה של חפצים כבדים .בכל מקום שבו בנינו היה לי בצד שולחן מיוחד לעבוד עם הברזלים שלי. עיקר העבודה זה לכופף את הברזלים ולבנות איתם מסגרות ארוכות של ברזל כדי לשים במקום שיוצקים עמודים או קורות .את המסגרות היה צריך לקשור עם חוטי ברזל .את הכיפוף עשיתי על ידי צינור ואת הקשירה עם צבת ועם ּפ ַּלייר .אין מכונות ,אין אבק של מלט בעבודה הזאת .עבדתי בשקט והייתי אדון לעצמי .כשאתה עובד לבד יש לך המון זמן לחשוב מחשבות ולהעלות זיכרונות. כשעובדים לבד ובשקט אפשר לחשוב תוך כדי עבודה על כל מיני נושאים ,שבעבודות אחרות בבניין בדרך כלל אי אפשר לעשות את זה .הייתי חושב על הפוליטיקה של אותו זמן .הייתי חושב על מה אני צריך לעשות בבית כנסת כגבאי .הייתי חושב על המצב של פרּומה .הייתי חושב על מה שקורה עם עמירם והמשפחה שלו .הייתי חושב על מה צריך לקנות בדרך הביתה כשהבריאות של פרּומה כבר לא היתה בסדר ואני הייתי עושה את רוב הקניות הגדולות אחרי העבודה. וכמובן שהייתי חושב תוך העבודה בבניין גם על החקלאות שלי שהמשכתי לעשות מהצד. הייתי צריך לחשוב מה אני צריך לעשות לפנות ערב אחרי העבודה בבניין בקשר למלפפונים ,למלונים, לבוטנים או לאבטיחים שהייתי מגדל באותו זמן .לפעמים גם הייתי מתאמן בחזנות תוך כדי כיפוף ברזלים או קשירה שלהם .זה היה אחד התענוגות שלי .לעבוד בברזל ולשיר חזנות .שנים עבדתי כברזלן .זה מאד התאים לי וגם העבודה הזאת שמרה לי על הגב כך שיכולתי לעבוד בה גם אחרי הפנסיה כמה שנים. העבודה שלי כברזלן היתה במיוחד מעניינת כאשר היינו בונים גשר .גשר זה כבר לא סתם עבודת ברזל רגילה כמו שעושים כשבונים בתים .כאן צריך לעשות כל מיני מסגרות מאד מסובכות לפי 106 תוכניות מיוחדות .כל מסגרת היתה לה תוכנית משלה ומקום משלה ,והיה צריך לדעת לקבל הוראות מהמהנדס ולבצע אותן בדיוק כמו שצריך .סללו הרבה כבישים בסביבה שלנו ואני הייתי קשור בבנייה של גשרים רבים שבנו בשבילם .סללו אז את כביש החוף על ידי חדרה והיה צריך לבנות כמה גשרים בשבילו .היו גם גשרים אחרים בכבישים אחרים בסביבה .קשה להאמין כמה גשרים יש בארץ הזאת. אנשים נוסעים מהר על הכביש ,עוברים גשר ,אפילו לא שמים לב שעברו עליו בנסיעה מהירה ,ואין להם בכלל מושג כמה עבודה וכמה חומרים השקיעו בגשר הזה ,וכמה עבודת ברזל יש בו עד שהוא עומד ואפשר לעבור עליו בלי כל בעיה עם מכוניות ומשאיות ,ואפילו עם טנקים .אצלי זה היה אחרת. כשהייתי נוסע ועובר על גשר הייתי לעתים קרובות חושב על כל העבודה הזאת שאנשים נתנו כאן. במיוחד נהניתי לנסוע על הגשרים שאני השתתפתי בבנייה שלהם .בשנים האחרונות הייתי רואה את הגשר של נחל אלכסנדר כל פעם שהייתי נוסע מבית האבות בנתניה לכרכור כאשר היה לפרּומה יָארצייט ,וכל פעם הייתי נזכר בזמן שבנינו אותו. אני שוכב עכשיו במיטה ,מביט על התקרה ונזכר בסוגי האנשים שעבדתי איתם בבניין ב'סולל בונה' .בהתחלה עבדתי עם ותיקים כמוני שבאו מאותם מקומות בחוץ לארץ כמוני .חלק מהם היו ממש חברים שלי .אחר כך הם התחילו למצוא להם כל מיני עבודות אחרות .זה נעשה פקיד וזה פתח חנות וגם היה אחד או שניים שיצאו לפנסיה מוקדמת כי כבר לא היה להם כוח או חשק לעבוד בבניין. קֹוּפל ,למשל ,נעשה פקיד בהסתדרות .וַּיינגַּרט לא נעשה פקיד כי הוא מת עוד קודם לכן .אם הוא לא היה מת אולי גם הוא היה נעשה פקיד או משהו דומה .יותר ויותר נשארתי לעבוד בבניין עם עולים חדשים ,בהתחלה עם תימנים בעיקר ואחר כך עם פרסים ומרוקאים .אפשר לראות את זה מהתמונות שיש לי בבית מהעבודה ב'סולל בונה' .אחר כך נכנסו גם הערבים לעבודה בבניין .וגם אז נשארתי. חיכיתי לפנסיה .בשביל זה נכנסתי לעבוד ב'סולל בונה' ,בשביל הקביעות והפנסיה .אחרי שהייתי קבוע עשו אותי גם יציב ,שזו דרגה עוד יותר גבוהה .מה היה לי משהו אחר לעשות אם לא לחכות לפנסיה .להתחיל משהו חדש זה כבר לא היה בשבילי .גם להיות פקיד או משהו כזה לא התאים לי. אם הייתי יושב כל היום על כסא הייתי בטח יוצא עם גב שבור לגמרי .ב'סולל בונה' היה לי כבר סדר יום שהתרגלתי אליו והעבודה עם הברזל התאימה לי .הייתי קם מוקדם בבוקר ובשבע הייתי כבר בעבודה כך שחזרתי די מוקדם הביתה ואפשר עוד היה לעשות קצת חקלאות וקצת גמ"ח ואולי עוד משהו בבית הכנסת. אהבתי את העבודה .בשנים האחרונות שלי בעבודה הייתי הולך עם ההרגשה שאם אני מפסיק לעבוד עבודה גופנית אני מת תוך זמן קצר .באמת פחדתי להפסיק לעבוד כי האמנתי בזה .האמנתי שמי שהגוף שלו רגיל לעבוד עבודה קשה כל החיים שלו ברגע שהוא מפסיק הגוף שלו לא יכול להחזיק מעמד ,כי מה ששמר עליו עד עכשיו זה העבודה .היה לי לחץ דם גבוה הרבה שנים ופרּומה כל הזמן פחדה שהיא תישאר אלמנה בגיל צעיר יחסית .היתה מדברת על זה כל הזמן .כבר היו כמה אלמנות כאלה בכרכור .לפרּומה זה לא קרה .אני די בטוח שהעבודה בבניין שמרה עליי ולכן החזקתי מעמד די הרבה זמן .ככה אני מגיע עוד מעט לגיל שמונים ותשע. 107 לצבוע כמו שצריך ג’מיל סובב אותי על הצד עם הפנים אל הקיר .אני רואה שכבר מזמן לא סיידו אותו ,את הקיר .ישר מול העיניים שלי אני רואה כמה כתמים קטנים מסביב לכתם אחד קצת יותר גדול .ומשמאל לכתמים יש חריץ די ארוך .אם יסיידו כאן יצטרכו לעבור על הכתמים האלה כמה פעמים עם מברשת סיד עד שהם ייעלמו .אי אפשר יהיה להסתפק בפעם אחת .נכון שהיום יש חומרים יותר טובים ,אבל בכל זאת תמיד יותר טוב לעבור כמה פעמים על כתמים עד שהם נעלמים לחלוטין .אבל לפני שיסיידו יצטרכו שּפכטל כדי למלא אותו .אי אפשר לסייד את הקיר מבלי לטפל בחריץ .הסיד לא לעבור על החריץ עם ַּ שּפכטל בשביל זה. ממלא חריצים .הוא רק צובע אותם .צריך ַּ תמיד הייתי דורש מצבעי שבא לצבוע אצלי בבית לשים לב לכמה דברים .דבר ראשון הייתי שּפכטל ,ואחר כך ישפשף ויחליק עומד על כך שהוא יעבור על כל החריצים והשקערוריות שבקיר עם ַּ שּפכטל ,לא בעין וגם לא כשמעבירים את היד על הקיר. את הקיר עד שלא מרגישים את סימני ה ַּ שּפכטל לא נעשה כמו שצריך ,מלא וחלק -בלי חורים שּפכטל קובע את האיכות של הצביעה .אם ה ַּ ה ַּ ובלי בליטות -אז לא יעזור איזה סוג של צבע ישימו .זה לא יהיה זה .תמיד כשנכנסתי לבתים לבקר שּפכטל כמו שצריך .אנשים לא תמיד יודעים כמה הייתי מיד מסתכל על הקירות ומסתכל אם עשו ַּ שּפכטל לסיוד ולצביעה .מביאים צבעי ,אומרים לו לצבוע וסומכים עליו שהוא ייעשה מה חשוב ה ַּ שּפכטל .צריך מסירות וצריך קלילות של היד .יד כבדה משאירה שצריך .לא כל אחד יודע לעשות ַּ שּפכטל כמו שּפכטל ואחר כך רואים את זה בצבע .לא על כל צבעי אפשר לסמוך שייעשה ַּ סימנים ב ַּ שּפכטל כמו שצריך ורוב הצבעים רוצים לגמור מהר ,לקחת שצריך .זה בכל זאת הרבה עבודה לעשות ַּ את הכסף וללכת הלאה. שּפכטל וגם אצלי זה לא הלך ככה .דבר ראשון ,הייתי אומר לצבעים בדיוק מה אני רוצה בנוגע ל ַּ שּפכטל מתקדמת .הייתי מודיע להם מראש שלא להתחיל לצבוע עד בודק כל פעם איך העבודה עם ה ַּ שּפכטל ,ובאמת תמיד היה משהו שצריך לשפר .דבר שני ,הייתי דורש מהם לכסות שאני מאשר את ה ַּ את הכתמים בשתי שכבות של סיד או צבע ,תלוי לפי העניין .רק אחר כך הקיר מוכן לסיוד או לצביעה .דבר שלישי ,הייתי דורש לא להסתפק בפעם אחת של סיד או צבע אלא בשתי פעמים .הפעם השנייה ממלאת את המקומות שבהם הסיוד הראשון או הצביעה הראשונה לא נעשו כמו שצריך .אלה שלושת הדברים שדרשתי מהצבעים לקיים. בדרך כלל לא הייתי פדאנט אבל לא באשר לסיוד וצביעה .היה חשוב לי שייעשו אותם טיפ- טופ .כאשר היה בא אלינו מישהו לסייד ולצבוע את הבית הייתי עושה איתו הסכם שהוא יעשה את זה לפי כל הדרישות שלי וברמה גבוהה .הייתי מוכן לשלם לו כראוי בשביל העבודה הטובה שאני מבקש אותו לעשות ,אבל לא יכולתי להסכים לפחות ממה שצריך .בגלל שרציתי להקפיד על הסיוד 108 והצביעה עברתי מרודולף לבז’רנֹו .רּודֹולף ,שהיה הצבעי שלנו הרבה שנים ועשה עבודה טובה ,היה ותיק אצלנו ,וכבר אי אפשר היה להגיד לו מה לעשות ואיך לעשות .הוא כבר היה רגיל לשיטות עבודה משלו ואילו אני רציתי לשנות כדי לשפר את התוצאות ,ובכלל רציתי שמי שעובד אצלי בסיוד ובצביעה יעשה את העבודה גם איך שאני מבין ולא רק איך שהוא מבין .רּודֹולף היה איש נחמד וחביב וגם אהוב על הנשים ,ומשום כך הן היו מזמינות את עבודת הצביעה אצלו כל פעם שצריך לסייד או לצבוע .כך היה גם עם פרּומה וכך גם עם אחותה רינה .הוא ידע לדבר קצת באנגלית עם פרּומה ומיד הם היו לחברים טובים ולכן הוא קיבל תמיד את עבודת הסיוד והצביעה אצלנו. כשהתחילו העולים החדשים להשתקע בכרכור אחרי מלחמת העולם השנייה ,רּודֹולף כבר לא היה היחידי במושבה שמסייד וצובע .אחד מהעולים האלה היה צעיר ונחמד מבולגריה ,בז’רנֹו שמו. הוא הגיע באניית מעפילים עם אחיו הגדול ממנו והם התיישבו בכרכור .בבולגריה הוא למד בבית ספר תיכון והיתה לו השכלה .אבל בארץ ,כדי להתפרנס ,הוא החליט לנסות את מזלו בצבע .היה לו מבטא בולגרי שהיה חביב עליי .המבטא הבולגרי הוא מיוחד ואי אפשר להתבלבל בו .כשאני שומע מישהו שבא מבולגריה מייד אני יכול לדעת את זה לפי המבטא שלו ,ובעיקר לפי הלמד הזאת שמתגלגלת החוצה ומושכת אחריה את הלשון .אבל מבטא לחוד ועברית לחוד .העברית של בז’רנֹו היתה טובה מאד ,אפילו שהוא היה חדש בארץ .כמו בפולניה ,גם בבולגריה היו יהודים רבים שלמדו לדבר עברית עוד לפני שהגיעו לארץ .כשמישהו בא ארצה עם עברית ,מיד הוא נעשה אחד משלנו .וכך היה עם בז’רנֹו .מיד התקרבתי אליו .הוא גם פשוט היה סימפטי לי -לא עצבני ,לא מתחכם ,לא מתעצל ולא מתחמק .החלטתי לנסות אותו ונתתי לו עבודת צבע גדולה כאשר עשינו רמֹונט בבית ,אפילו שבעצם הוא לא היה צבעי מקצועי עם ותק .הוא היה צעיר וגם מתחיל ולכן היה מוכן לקבל הוראות .לי זה התאים באותו זמן .חשבתי שזו גם מצווה לתת עבודה לאדם שכזה וגם באותה הזדמנות להביא לכך שהעבודה תעשה על פי דרכי. פרּומה לא היתה בטוחה שכדאי לעבור מרּודֹולף למישהו אחר .היא כבר היתה רגילה אליו ,אז מה פתאום לעבור למישהו אחר שלא מכירים אותו ורק מתחיל במקצוע .אבל אני התעקשתי .היתה לי הרגשה שאני לא אסתכן .להיפך ,האיש הצעיר הזה יעשה גם עבודה טובה וגם במחיר מתאים .וגם רציתי להכיר מישהו חדש .כבר הכרנו את הייקים שבאו לכרכור לפני המלחמה ,ורּודֹולף ביניהם. עכשיו ,אמרתי ,הגיע הזמן להכיר מקרוב את העולים החדשים ,בייחוד את אלה מבולגריה ,שעוד לא פגשנו רבים מהם עד אז. שּפכטל מיד ראיתי שיש לו יד קלה .ראיתי גם שיש לו מסירות לעניין. כשבז’רנֹו התחיל בעבודת ַּ שּפכטל יהיה מלא וחלק .ראיתי איך הוא מזיז את המכשיר באופן מקצועי כאילו הוא התעקש שה ַּ שהוא נולד לעשות את זה .ההתחלה הזאת עודדה אותי .הבנתי שיש כאן מישהו שיש לו ידיים טובות ואז הייתי מוכן לתת לו לעשות את עבודת הצביעה הכי חשובה ושהכי צריך לדעת איך לעשות אותה והיא צביעת דלתות. עוד לפני שנים למדתי כי צביעה נכונה של דלתות יכולה להיעשות רק כשהדלתות נמצאות בשכיבה .אסור לצבוע דלת כשהיא עומדת על הצירים שלה .צריך להשכיב אותה על חמורים -רגליים של עץ -ולדאוג בעזרת פלס מים שהיא תשכב ממש מאוזנת .הרעיון הוא לא למרוח את הצבע במברשת אלא לשפוך אותו על הדלת ולתת לו להתפשט על פניה מבלי שיישארו סימנים כלשהם של 109 מברשת ומבלי שהצבע יטפטף לו ,כפי שקורה לעתים כאשר צובעים דלת בעמידה .רק ככה הצבע מתפשט לו בעובי אחיד על פני כל הדלת ,חודר לכל מקום בה ומתייבש לו לאט-לאט ,עד שהדלת נראית כמו ראי .אחרי יום-יומיים ,לאחר שהצבע התייבש ,הופכים את הדלת לצד השני ושוב שופכים צבע .נכון שזה לוקח זמן וצריך הרבה סבלנות על מנת להביא את הדלת למצב מאוזן ,אבל בסופו של דבר זה כדאי מאד כי מקבלים תוצאות מצוינות .לימדתי את בז’רנֹו לצבוע דלתות בשכיבה והוא מיד הבין את הפרינציפ .בז’רנֹו התלהב מאד מהתוצאות ואמר שיותר לא יצבע דלתות בעמידה אלא בשכיבה .מאז היו בהרבה בתים בכרכור והסביבה הרבה דלתות שנראו כמו ראי ובעלי הבתים האלה לא ידעו שהם זכו בכך בגלל השיעור שלימדתי את בז’רנֹו .עד שעזבתי את הבית כדי לעבור לבית אבות עברו עשרות שנים מאז הצביעה של בז’רנֹו אבל הדלתות המשיכו להיות כמו ראי .בכל פעם שהייתי עובר ליד אחת מהן הייתי מרגיש הרגשה של שביעות רצון .הייתי אומר לעצמי שאם עושים משהו כמו שצריך הוא נשאר לזמן רב ולכן כדאי להתעקש על איכות. אחרי כמה שיחות עם בז’רנֹו למדתי להכיר שהוא איש מוכשר ובעל השכלה ושחבל שהוא ימשיך כל החיים שלו לסייד ולצבוע בתים .חשבתי שהוא יכול לעשות משהו יותר טוב עם עצמו. אמרתי לו; "בז’רנֹו ,אתה צבעי טוב ,אין ספק בכך .אבל אני משוכנע שאתה יכול לעשות יותר עם עצמך .למה שלא תלך ללמוד משהו שייתן לך מקצוע חשוב" .הוא אמר לי שבזמן שהוא היה בבולגריה הוא חלם ללמוד הנדסת בניין ,אבל כאן בישראל המצב שלו לא מאפשר לו ולכן הוא ויתר על הרעיון מראש .אמרתי לו שאסור לו להתייאש מראש ושינסה את מזלו בטכניון .וכך ,בין דלת לחלון ,בין קיר לתקרה ,היינו מדי פעם משוחחים על החשיבות של לימודים .הוא כבר היה נשוי וגם היה לו כבר ילד. אמרתי לו שאף פעם לא מאוחר וכי מי שמסוגל ללמוד ומוכשר לכך ראוי שייעשה זאת .אולי בצביעה הוא ירוויח יותר ואולי אף יהיה קבלן צבע גדול ,אבל אם הוא יכול להיות מהנדס בניין או אדריכל שמתכנן בתים ,ולא רק צובע אותם ,הרי שזה מקצוע שכדאי להתאמץ בשבילו .בז’רנֹו שמע והלך ללמוד בטכניון .זה לא היה לו קל .הוא היה צריך להמשיך להתפרנס מעבודות צבע בזמן הלימודים, אבל בסוף הוא גמר את הלימודים בטכניון ונעשה מהנדס בניין .היתה לי הרגשה שהיה לי חלק קטן בזה .בז’רנֹו פתח משרד של מהנדס בניין במושבה ומאז הוא תכנן בתים רבים בכרכור ובסביבה .מדי פעם הייתי פוגש אותו ברחוב .תמיד היתה זו פגישה של שמחה ושל קרבה .היתה לי הרגשה שהנה שלחתי שני בחורים ללמוד .את בז’רנֹו שלחתי לטכניון בחיפה ואחר כך שלחתי את עמירם לאוניברסיטה בירושלים. אני עצמי לא למדתי מקצוע בבית ספר .כל מה שלמדתי לעשות בחקלאות או בבניין למדתי תוך כדי עבודה .זה היה הגורל של רבים מהדור שלנו .התגלגלנו במלחמה כשהיינו ילדים ונערים ואחר כך באנו ארצה ומיד היינו צריכים לעבוד כדי שיהיה מה לאכול ,אם בכלל היתה לנו עבודה .מי חשב אז על לימודים .אבל תמיד ידעתי שאנחנו דור המדבר וכי עלינו לדאוג שהצעירים של הדור הבא ילמדו .אם היו לי עוד ילדים מלבד עמירם הייתי עושה הכול כדי לשלוח אותם ללמוד כמה שיותר, אבל היה לי רק ילד אחד לשלוח אותו .אז לפחות עודדתי את בז’רנֹו לעשות את זה. 110 הבן מתחתן כשעמירם הלך אחרי הצבא לאוניברסיטה לא חשבתי שכעבור שלוש שנים בלבד הוא כבר יתחתן .אני התחתנתי בגיל שלושים והוא היה בן עשרים כשהוא הלך לאוניברסיטה .אז ידעתי שיש לי עוד לחכות עד שאפשר יהיה לראות קצת נחת .אבל כבר בשנה הראשונה ,רק הגענו לחנוכה והוא בא הביתה ואומר לי שיש לו חברה רצינית וקוראים לה ריקה ,ושזה בא מרבקה .גם שמחתי וגם דאגתי ,כמו שאני תמיד הייתי עושה .שמחתי שהוא מקובל על בנות גם מחוץ לכרכור ,כאלה מהעיר הגדולה .אבל דאגתי שאולי זה יפריע לו לגמור את הלימודים כמו שצריך ובזמן .אבל הייתי גם סקרן ,סקרן לראות ולהכיר את מי שהוא חושב שהיא משהו רציני .כשעמירם אמר לי שהאבא שלה הוא רופא צבאי אז אמרתי ביידיש; "איז דָאך ווייטער גּוט –זה גם טוב" .אחר כך הקשר המשיך להתפתח ובסדר פסח הוא כבר התארח אצלם ואז הבנתי שזה כבר מאד רציני .אבל אצל הצעירים אתה לא יודע היום מה קורה ומה יקרה .אז התאזרתי בסבלנות. כשעמירם בא בפעם הראשונה עם ריקה לכרכור ,נדהמתי לראות כמה שהיא יפה וחכמה. כשהעסק התפתח לקראת חתונה ,והיכרתי את ההורים שלה ,הבנתי מאיפה באו לה כל היופי הזה והחוכמה הזאת .גם פרּומה היתה מאד שמחה .היא מאד העריכה את ריקה .את זה ידעתי בעיקר ממה שסיפרה לי פנינה השכנה .דברים כאלה לא תמיד שומעים ישר מהאישה אלא מהשכנה .פרּומה סיפרה לפנינה שהיא גם מאד שמחה שריקה היא גבוהה ומתאימה לעמירם בגובה .היא מאד לא היתה מרוצה כשלעמירם היו חברות נמוכות .אפשר לחשוב שפרּומה היתה גבוהה מאד ,אבל נכון ,בני זוג צריכים מדי ,ובעניין זה שתהיה גם התאמה בגובה .עמירם הוא די גבוה ומתאימה לו בחורה שלא תהיה נמוכה ַּ באמת ריקה היתה מאד מתאימה ,בנוסף לכל התכונות הטובות האחרות שהיו לה. ראיתי מיד שהצלחנו גם עם המחותנים העתידיים שלנו .מצא חן בעיניי שהמחותן הוא רופא, אבל יותר מצא חן בעיני שהוא חזן לעילא ולעילא .איזה קול היה לו לדוקטור ביגר ואיך הוא היה עובר לפני התיבה .אם הוא היה מחליט להיות חזן מקצועי ,אולי הוא היה נעשה מישהו כמו קוסוביצקי או יוסל'ה רוזנבלט .לאחד כמוני ,שאוהב מאד חזנות ,הבן שלי לא היה יכול להביא מחותן יותר מתאים ממי שהוא הביא .הוא היה מהסוג שלנו; אותה יידיש ,אותם מנהגים ,אותן מנגינות של חזנות .וגם לשיר הוא ידע .כל ארבעת הילדים שלו יודעים לשיר מסביב לשולחן בערב חג ושבת והכול בא ממנו. כשהזוג הצעיר נסע ליפאן אחרי החתונה הוא היה בא אלינו לכרכור עם האישה והיינו מאד שמחים אחד עם השני .הוא היה מאד מתאים לי .חבל רק שהוא הלך לעולמו בגיל צעיר יחסית .בפנסיה היינו יכולים ליהנות ביחד מהנכדים ואולי להתחיל ליהנות ביחד גם מהנינים. היה לי מתאים גם עם ארנה ,עם המחותנת .מיד ראיתי שיש בה יופי מיוחד שאי אפשר להוריד 111 את העיניים ממנו .אני זוכר שישבתי והסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי כי מי שיש לה יופי מהסוג הזה יש לה גם נשמה טובה .זה מה שבאמת הסתבר לי במשך הזמן .הייתם צריכים לראות איזה יחס היא נותנת לאנשים ,שלא לדבר על בני המשפחה שלה .עם הילדים היא כמו דוגרת שדואגת שהכול יהיה בסדר ,משגיחה שלא יקרה משהו לא בסדר ועוזרת כשצריך .ראיתי אותה עושה את זה עם הנכדים והם היו מאד קשורים אליה ,עד היום .בשבילה כל הדאגה הזאת לילדים ולנכדים היא לא עול עליה. היא נהנית מזה .זה מה שהיה כל כך יפה .היא היתה עושה את הכול מתוך שמחה והנאה .וכשעושים כך את הדברים אז הצד השני מרגיש ונוצר קשר חם .לפעמים הייתי אפילו קצת מקנא בקשר החם שיש לנכדים אל ארנה .אולי אם הייתי גר בירושלים ,אולי גם אני הייתי יכול להגיע לקשר חם שכזה עם הנכדים ,אבל להגיע לקשר כמו שהיא הצליחה זה כנראה היה בלתי אפשרי ,כי לה יש גם את כל המרץ והכוחות .כמה כוחות יש לה לאישה הזאת? הבעל ,הילדים והנכדים הם רק חלק מהאנשים שארנה נותנת להם כל מה שהיא יכולה .היה לה גם יחס מיוחד להורים שלה .היא עבדה איתם בחנות .היא גם הביאה אותם לגור בדירה לידה כשהם הזדקנו .אני גם יודע שהיא לא מסתפקת במשפחה ומוכנה לעזור גם לאנשים אחרים .שמעתי על כל מיני עבודות בהתנדבות שהיא עושה בשנים האחרונות .תאר לך ,אישה בגיל כזה נוסעת למחנות צבא רחוקים כדי לעזור לסדר ציוד .לפעמים היה נדמה לי שהיא לא הפסיקה להיות חברה בתנועת נוער וממשיכה לתת למען הכלל כל זמן שאפשר .ועל כל זה צריך גם להוסיף לרשימה שלה את ועד הבית. איפה ראיתם תופעה כזאת שהאישה הכי מבוגרת בבניין היא זו שעושה את כל העבודה של ועד הבית. אני מכיר את כל העולם הזה של עסקי ציבור מכל השנים שהייתי גבאי בית כנסת וגם מהגמ"ח שטיפלתי בו .לך תאסוף כסף מכל אחד ואחד ,לך תדאג לכל התיקונים שצריך לעשות ,ולך תפשר בין כל מיני אנשים שרבים אחד עם השני על דברים של מה בכך. אז מאיפה באו לה ,לארנה ,כל הכוחות האלה .כמו תמיד צריך ללכת אחורנית אל ההורים ולבדוק מה היה להם לתת מדור לדור .היכרתי את ההורים שלה די הרבה שנים .גברת מרקוס היתה אישה חזקה שידעה בדיוק מה היא רוצה ומה נכון לעשות .למרות שאני היכרתי אותה כבר בגיל מבוגר ,אפשר היה לראות את היופי שעבר מדור לדור .גם אבא שלה ,אדון מרקוס ,היה איש עם כוחות והלך לעבוד בחנות כל זמן שהוא יכול היה .הוא יכול היה לעשות את זה כי ארנה תמיד היתה לצידו. עכשיו ,כשאני עושה לי דין וחשבון אחרון ,אני רואה שארנה הצליחה לעשות מה שאני לא הצלחתי .היא הצליחה לבנות משפחה גדולה וקשורה .קודם כל היא הצליחה שההורים שלה הגיעו ארצה ברגע האחרון לפני השואה ,וגם האח והאחות שלה .אני הצלחתי רק עם אח אחד .כל השאר, הורים ,אחים ,אחיות ובני דודים ,הלכו בשואה .אחר כך ,לה ולדוקטור ביגר נולדו ארבעה ילדים ולי רק אחד .ילד אחד זה פחות נכדים ,אם כי אני לא מתלונן על השלושה הנהדרים שקיבלתי .אבל לה יש הרבה יותר ולכן תמיד יש מישהו מהם בבית לשבת או לחג .אצלה ארוחות השבת והחג היו תמיד מלאות בילדים ובשמחה .כך היה אצלנו בחוץ לארץ .אבל כאן בארץ יש מי שהצליח בזה יותר ויש מי שהצליח פחות .ארנה הצליחה בזה המון .אני יכול להתנחם בזה שלנכדים שלי יהיה בית חם אצל ארנה .ואם היא תצטרך לעבור לבית אבות ,כמו שאני עשיתי ,היא תעביר לשם את הבית החם שלה. איזה חתונה הם עשו לריקה ועמירם בירושלים .זה היה במועדון החיילים בקומה השנייה 112 והיתה שם מרפסת גדולה על הגג .היו המון אנשים .העמדנו אוטובוס מיוחד מכרכור והזמנו את החברים ואת המשפחה .הרב אריה לוין ערך את הקידושין וזה היה כבוד גדול .שמעתי מהמחותן שלי שהוא ,כרופא ,והרב לוין היו הולכים לבקר את האסירים של אצ"ל ולח"י ואז נוצר קשר חזק ביניהם. אצלנו היו אומרים שאם רב גדול עורך את החתונה זו סגולה גדולה .היתה גם שמחה גדולה .אבל אז גם תפסתי שני דברים .האחד ,שאין לי יותר ילדים לחתן .והשני ,שעוד מעט הזוג הצעיר נוסע ליפאן ולא נראה אותם די הרבה זמן .אבל לא היה לי הרבה זמן לחשוב על כך כי מיד אחרי החתונה, כשחזרנו לכרכור ,התחלנו להכין את הקידוש בשבת שאחרי החתונה בבית כנסת בכרכור .כל כרכור היתה בשבת בבית הכנסת .שמעו על הכלה היפה שעמירם הביא מירושלים וכולם רצו לראות אותה. פרּומה היתה מאושרת .זו היתה בשבילה הזדמנות להראות את כל המאכלים הנהדרים שהיא יודעת להכין ואת כל הכלים היפים שיש לה .מהבית כנסת באו אלינו הביתה ועל השולחן היו כל המטעמים של פרּומה .הכול היה שם על השולחן והכול עם הצלחות המתאימות ,כמו שהיא תמיד היתה יודעת להכין ולסדר .את החתונה בירושלים ואת הקידוש בכרכור אי אפשר לשכוח. פה אני חייב לספר את הסיפור על אמנון .זה היה באמת סיפור יפה וגם מצחיק .באוטובוס, בדרך לחתונה ,אמרו לאמנון שזה לא יפה לבוא לחתונה עם סנדלים ושהוא צריך לקנות נעליים. כשהאוטובוס הגיע למרכז ירושלים ,ליד המועדון שבו עמדו לערוך את החתונה ,אמנון נכנס לחנות נעליים סמוכה וקנה זוג נעליים חדשות .את הסנדלים שמו בקופסת הנעליים והלכו אל החתונה. בכניסה עמד יורם ,האח הכי צעיר של ריקה שהיה אז אולי בן שש ,והוא אמר להם; "אני אח של הכלה ואני אוסף את המתנות .תודה רבה!" .הוא לא חיכה אפילו רגע אחד ,תפס את הקופסה עם הסנדלים והלך .אמנון נשאר עם הפה פתוח ולא ידע מה לעשות .היה אז צחוק גדול וגם כל פעם שאמנון היה מספר את זה כולם היו צוחקים .אמנון היה אוהב מאד את הסיפור הזה והיה מספר אותו ומספר אותו וכל פעם הסיפור היה קצת אחרת אבל תמיד כולם היו צוחקים .זה לא היה הסיפור היחידי שהוא ידע לספר .אמנון הוא מלך הסיפורים ,בדרך כלל משהו על כרכור או משהו על הפלמ"ח .זה שהוא זוכר הכול זה דבר אחד ,אבל איך שהוא מספר את זה -זה כבר דבר אחר .סיפור צריך לדעת לספר ,צריך שהוא יהיה עם טעם ועם מנגינה וזה אמנון יודע לעשות טוב מאד .ואני לא אומר את זה סתם .אני מבין משהו בלספר סיפורים. זמן קצר אחרי החתונה שלהם עמירם וריקה קמו ונסעו ליפאן כי הוא קיבל סטיפנדיה ללמוד שם .היתה לי אז הרגשה של פרידה שיכולה אולי להיות ארוכה מאד .התחלתי להבין איך שאבא שלי הרגיש כשיצאתי מליּפנישֹוק לארץ ישראל .כשעמירם וריקה המשיכו מיפאן לאמריקה כדי להמשיך בלימודים באוניברסיטה שם ,התחזקה אצלי עד יותר ההרגשה הזאת של פרידה ארוכה אפשרית. חיכינו ארבע שנים עד שהם חזרו .זה לא היה קל בכלל .למזלנו היה לנו קשר טוב עם המחותנים .כל מכתב שהם קיבלו הם סיפרו לנו עליו .הם גם באו לבקר הרבה פעמים .היינו יושבים על הדשא לפני הבית ומדברים על הילדים שנמצאים בחוץ לארץ .אחד הנושאים שדיברנו עליו היה שהילדים עוד יכולים אולי להחליט להישאר באמריקה ולבוא ארצה לביקורים בלבד .אמריקה יש לה הרבה יותר מה להציע .תמיד זה היה כך .גם בזמני כשהייתי צעיר בחוץ לארץ רוב האנשים חלמו אז להגיע לאמריקה. גם פה בארץ התחלנו לראות את זה .אבל אני כל הזמן הייתי בטוח שעמירם לא ייעשה את זה כי הוא יודע שהוא בן יחיד .אני יכולתי לעזוב את ההורים כי היו אחים ואחיות שנשארו אחרי ,אבל עמירם 113 לא יכול .כך חשבתי וכך באמת היה בסוף .הם חזרו עם נעם הקטן ,הנכד הראשון .נעם היה אז רק בן ארבעה חדשים .תיכף אפשר היה לראות שהוא בא מאמריקה .הוא היה חוור קצת .לא כמו התינוקות שנולדים פה ושתיכף שמים אותם בגינה בשמש או לוקחים אותם לים .רק בשביל זה היה טוב שהם חזרו מאמריקה .ובאמת ,לא עבר הרבה זמן והקטנצ'יק הזה קיבל צבע בפנים .התחיל אצלנו סיפור הנכדים. 114 הגינה של פרּומה ג’מיל נכנס לחדר עם משפך קטן .הוא בא כדי להשקות את שני העציצים שלי שהביא לי עמירם כדי לשמח אותי .אני נזכר בגן העציצים שהיה לי בסלון בבית בכרכור .כל מי שהיה נכנס הביתה היה מתפעל מהיער שלי בתוך הסלון .גם אני התפעלתי וגם התפלאתי איך קרה פתאום שהפכתי לגנן .אף פעם לא הייתי גנן ,הייתי חקלאי .עסקתי בגידול פירות וירקות שמתפרנסים מהם ,או לפחות משתדלים להתפרנס מהם ,ולא בגידול צמחי נוי שנהנים ומתפעלים מהם .גינון זה לא היה העסק שלי, זה לא היה העסק של רוב האנשים בכרכור ,חוץ מאלה שבאו מאנגליה .אנחנו שבאנו ישר מפולניה ומרוסיה וגם האחרים שהגיעו מארצות אחרות במזרח אירופה לא התעסקנו כמעט עם גינה ליד החצר .אני לא זוכר שבליּפנישֹוק ובעיירות אחרות היו גינות של פרחים ושל עצי נוי .היה פה עץ ושם שיח ,אבל לא היתה גינה עם תוכנית של ממש .כאן בארץ לא היה לנו עניין בזה וגם לא היה זמן לזה. כל חלקה טובה בחצר הוקדשה לעצי פרי .בחזית של בתים רבים בכרכור היו עצי אשכוליות ותפוזים כמו בפרדסים שמסביב למושבה או במגרשים הגדולים שמאחורי הבית .היו גם עצים של תפוחי עץ ואגסים ואחר כך באו גם עצי שסק -אסקדיניה קראנו להם .נכון ,היו כמה עצי נוי אבל אלה היו מעטים והתפקיד העיקרי שלהם היה לתת לנו צל ליד הבית כדי שנוכל לשבת בחוץ וליהנות מהרוח הקלה שנשבה בשעות אחר הצהרים .הבית היה אז כבר חם מאד וכל רגע נוסף שנשארו בתוך הבית גרם לעוד חצי כוס של זיעה. אצל המשפחות מאנגליה זה היה אחרת .אצלם היו גינות של ממש ,גינות יפות ומאד מסודרות. כשמישהו היה בזמנו הולך ברחוב בכרכור הוא היה יכול להכיר היכן גרים אלה שבאו מאנגליה לפי שני דברים; לפי צורת הבית ולפי הגינה .הבית שלהם היה שונה .הוא לא היה דומה לבתים של האחרים בכרכור ,לא לבתים בזיכרון ולא לבתים בתל אביב .הבתים נראו מכובדים ומקושטים .היו בכרכור כמה בתים שנראו ממש כמו בתים באנגליה .זה לא פלא .האנשים באו מאנגליה ובנו בתים כמו באנגליה. קח את הבית של בנדס ,למשל .אי אפשר היה להאמין שזה בית בארץ ישראל .יש לו שתי קומות ובחצר יש סככה בשביל לשתות תה ומסביב לה עצי דקל ושושנים .רק האנגלים יכלו להתעסק עם גינות נוי ליד הבית .אנחנו ,שהיינו בסך הכול קבצנים ,אנחנו נטענו ליד הבית עצי פרי שיש להם שימוש .בנינו לולים ורפתות וגידלנו ירקות. אצלי בחצר היתה חלוקה .ברוב השטח ליד הבית היו עצי פרי ,לול ודיר עיזים ,מחסן כלים וערוגות לירקות .בחלק מהחזית של הבית היתה הגינה של פרּומה ושם היא היתה יכולה לעשות מה שהיא רצתה כדי שיהיה לה חתיכה קטנה של אנגליה בחצר .זו היתה הממלכה שלה .היא עשתה את התוכנית של הגינה וגם טיפלה בה .אני רק עזרתי לה בעבודה הקשה של הכנת השטח בהתחלה; 115 להוציא את היבלית ,להפוך את האדמה עם קלשון ולהביא את זבל העופות .אבל אחר כך הכול היה בידיה .והיתה לה תוכנית מוכנה בראש .היו שבילים ראשיים ושבילים משניים .היו שיחים גבוהים בצד אחד ושיחים נמוכים בצד שני .היו פרחים מצבעים שונים ומצורות שונות .היתה קבוצה של שושנים ממש ליד הבית והיתה שורה של שיחי לגּוסטרּום לאורך הגדר .לגּוסטרּום היה גם בשתי שורות לאורך השביל המוביל מהרחוב אל הבית .פרּומה ביקשה שאגזום את הלגּוסטרּום די נמוך כך שכל מי שעובר ברחוב יוכל לראות את הגינה שלה .כל כרכור היתה מדברת על הגינה של פרּומה .היא אפילו קיבלה פרס של ועד המושבה על כך שהיתה לה הגינה היפה ביותר בכרכור .היא היתה מאד גאה בכך .ובאמת ,כשאנשים היו רוצים להראות לאנשים את הדרך לבית מסוים ברחוב שלנו היו אומרים, למשל; "תמשיך ברחוב ,תעבור את הגינה היפה של פרּומה ,ותספור שלושה בתים מהצד השני של הרחוב" .הם היו אומרים הגינה של פרּומה ולא הגינה של גּוטלבסקי. הגינה היפה של פרּומה היתה חלק מהיופי שלה ,חלק מזה שהיא היתה אחרת מרוב הנשים. היא התלבשה אחרת ,היא התקשטה אחרת ,היא ערכה את השולחן אחרת ,והיתה לה גם גינה אחרת. פרּומה אהבה שהכול בגינה יהיה מסודר פיקס .היתה לה תמיד תוכנית מאד ברורה לגינה שלה ,אבל מדי פעם היתה תוכנית אחרת ואז היינו עושים סדר חדש .אבל סדר היה חייב תמיד להיות .היא היתה מביאה מכל מיני מקומות שתילים של כל מיני פרחים אבל אהבה במיוחד שושנים .השושנה היא פרח מאד יפה .אבל ,כאשר באים לקטוף אותו ולא נזהרים הוא יכול גם להכאיב .יש לה קוצים .צריך להיזהר ,צריך לשים כפפות .פרּומה היתה כמו שושנה ,יפה ,ומלאת צבעים; בגדים צבעוניים ,פנים עם צבעים ,שפתיים ,פודרה צבעונית .אבל לפעמים ,ועם הזמן יותר ויותר ,היא היתה גם מלאת קוצים, מדי ,כי היא היתה כמו השושנה .צריך היה לגשת אליה בזהירות רבה ואולי בכלל לא להתקרב יותר ַּ יכולה לדקור .אבל גם את פרח הציפורן היא אהבה .היו לה ציפורנים מכל הצבעים .עם פרחי הציפורנים לא היו בעיות .אין להם קוצים וגם לא צריך לגזום אותם כל שנה .שותלים וזהו .אצלנו תמיד היה זבל עופות מהלול שמאחורי הבית .לכן הפרחים של פרּומה תמיד הצליחו ,כל זמן שפרּומה היתה בעניין הזה של גינה. אחר כך נכנסה פתאום מודה חדשה ,המודה של דשא .זה התחיל בקיבוצים .בקיבוץ עין שמר היו הרבה דשאים ,קצת פחות בקיבוץ משמרות .אפילו בקיבוץ מענית ,שישב על ההר עם כל הסלעים והאבנים האלה ,גם הם התאמצו לשתול דשא בין הבתים ,ובעיקר ליד חדר האוכל .אני לא בטוח ,אבל יכול להיות שהושפענו במשך הזמן מהקיבוצים בעניין הדשא ,ולאט לאט גם אנחנו בכרכור עברנו לדשא .השארנו רק את הפרחים והשיחים שהיו ממש ליד הבית קרוב לקירות .בשאר החזית של החצר ,מול הכביש ,שתלנו דשא .דשא שותלים פעם אחת וזהו .כל מה שצריך אחר כך זה לכסח אותו מדי פעם .בהתחלה כיסחנו את הדשא בעזרת מספריים גדולות שבהן גם קצצנו את הגדר החיה של הלגּוסטרּום .אחר כך באה המכסחת הקטנה שהיה צריך לדחוף כדי שהסכינים יסתובבו ויחתכו את הדשא .בסוף באה מכונת הכיסוח העובדת על בנזין .יופי של מכונה .מכסחת בקלות .מכשיר מצוין בשביל עצלנים או קשישים .אבל כמה צרות יש לך מזה .הרבה פעמים המנוע לא נידלק .מושכים בחוט ההדלקה ולא נדלק .עוד פעם מושכים ועוד פעם לא נדלק .פתאום ,באחת מהמשיכות הרבות המנוע מתחיל להשתעל ,עוד שיעול ועוד שיעול עד שאפשר היה להרגיש כאילו המנוע מנסה להוציא ליחה שהצטברה לו בגרון שלו .כשהגרון נעשה נקי מתחיל המנוע לשיר בקול נקי והוא מוכן ומזומן 116 לכסח את הדשא. הדשא בא בזמן .לפרּומה נעשה קשה עם כל העבודה של הגינה .גינה צריך לעדור ,לתלוש עשבים ,לפעמים ביד ולפעמים במעדר .וגם לגרף צריך .אצל פרּומה אין דבר כזה להשאיר את הגינה לא מגורפת .המגרפה היתה חלק ממנה .והיא לא גרפה סתם .היא עשתה דוגמאות של קווים באדמה עם המגרפה .הקווים של המגרפה היו מסתובבים מסביב לשושנים ואילו בשבילים הראשיים של הגינה הם היו ישרים .אני חושב שהיו זמנים שהיא היתה מגרפת את הגינה כמעט כל יום .לפעמים היה נדמה שהקווים של המגרפה על האדמה הם הדבר העיקרי בשבילה בגינה ,אולי יותר מהצמחים. אבל עם השנים היה לפרּומה פחות ופחות כוח בידיים .כשבא הדשא במקום הגינה עם השושנים והציפורנים האחריות של הטיפול בגינה עברה יותר ויותר אליי .פרּומה לא היתה יכולה לעבוד עם המכונה שמכסחת את הדשא .כיסוח זו כבר עבודה בשביל גבר .פרּומה רק היתה עוזרת בגרוף של עלי הדשא הקצוצים. בצד הדשא ,ליד הגדר ,שתלתי עץ אזדרכת .הוא היה מאד מוצלח .הוא גדל וגדל וקיבל צורה של שמשיה ענקית .הוא נתן המון צל על הדשא והיה תענוג לשבת מתחתיו על כסא נוח וליהנות מהרוח הקרירה לפנות ערב ,אחרי העבודה .מי שאהב במיוחד את העץ הגדול על יד הדשא ,היה דוקטור ביגר ,המחותן שלי מירושלים .כשהוא היה בא לביקור ,ואפילו אם לא היה יום יפה במיוחד, הוא ביקש מיד כסא כדי לשים ליד העץ ולשבת מתחתיו .הוא אהב מאד לשבת מתחת לעץ .כשרוח קלה נושבת ומזיזה קצת את הענפים והעלים .הוא היה מוציא סיגריה ,מדליק אותה ומעשן בהנאה. כשראינו שהוא נהנה מאד מהעץ ומהדשא ,היה לנו הרבה נחת .לכל אחד יש נחת כשהוא רואה שהמחותן שלו נהנה כשהוא נמצא בבית שלו .לי היתה הנאה במיוחד מזה שהמחותן שלי נהנה מהעץ הגדול .כן ,העץ הזה היה המלך של הגינה שלנו. בכוונה שתלתי את העץ הגדול בצד וזה כדי שהוא לא יסתיר את הבית .גם אני ,כמו פרּומה ,לא אוהב שעצים מסתירים את הבית .יש הרבה בתים בכרכור וגם במקומות אחרים שאנשים נטעו עצים גדולים לפני הבית ולא רואים כלום ,לא את הבית ולא את הגינה שעל ידו .אני לא מבין למה הם רוצים להחביא את הבית שלהם .למה הם מתביישים בבית שלהם .אני דווקא רציתי שאנשים שעוברים ברחוב כן יראו את הבית שלנו לכן לא שתלתי עצים גדולים לפני הבית אל רק בצד .עמירם, כשהוא עוד היה ילד ,הציע לנו שנשתול ברושים לאורך הגדר בחזית הבית ,אבל פרּומה ואני התנגדנו. אני אמרתי שהעצים יסתירו את הבית וזה לא מה שאני רוצה .פרּומה אמרה שבשום פנים ואופן לא ברושים כי הם מזכירים לה בית קברות. וגם לא רציתי להסתיר את הרחוב מהבית .אני יודע שיש אנשים שלא אוהבים לראות מהבית את הרחוב ,את המכוניות שנוסעות על הכביש ואת האנשים .אני דווקא אהבתי לשבת על המרפסת ולראות מי עובר .אם עובר מישהו שאני מכיר אותו אני עושה לו שלום או שהוא עושה לי שלום. לפעמים גם אומרים כמה מילים ,ואם יש להגיד יותר מכמה מילים אז אני מזמין אותו לבוא למרפסת או שאני ניגש אל השער ואנחנו עומדים ומדברים קצת .ביום ששי לקראת ערב ,יש יתרון לזה שאפשר לראות אנשים ברחוב .כשהייתי רואה את השוחט הולך לבית כנסת ,אז ידעתי שיש לי עוד זמן .אבל אם הייתי רואה את קֹוּפל עובר ידעתי שזה הזמן למהר וללכת. פעם היה חשוב לאנשים לראות מהבית שלהם מה קורה ברחוב .אם היה עובר הרוכל הערבי על 117 חמור עם ביצים או בצל יבש מיד אפשר היה לצאת ולהגיד לו לעצור .אם היה עובר האיש שמתקן מזרונים עם המקל הגדול על הכתף שלו ,והיה לי מזרון לתקן ,פרּומה היתה קוראת לו .אם מחלק הקרח היה עובר ,אפשר היה לבקש ממנו רבע בלוק .אם האוטובוס היה עובר בכוון עין שמר ,אפשר היה לדעת שבעוד עשרים דקות הוא יהיה בחזרה ואפשר יהיה לנסוע איתו לפרדס חנה או לחדרה. ובכלל ,אם אתה רואה מה שקורה ברחוב ,אתה מרגיש שאתה לא לבד וזה גם יכול להיות מעניין. בשביל זה המרפסת שלנו היתה בחזית ולא מאחורנית .כבר ראיתי בתים עם מרפסת מאחורנית ,ולא הבנתי למה .גם לנו היתה מרפסת קטנה מאחורי הבית אבל זה היה בשביל המטבח ,בשביל להחזיק שם כלים ומכשירים ,אבל לא בשביל לשבת סתם להנאה. אני מוכרח לומר שאני מתגעגע אל עבודת הכיסוח של הדשא .יש הרגשה שעושים תספורת לדשא .תמיד אהבתי ללכת להסתפר ולהיראות מסודר .כשהנכדים היו באים ,הייתי קודם כל לוקח אותם ליענקל קֹורן הספר .הם היו באים מירושלים מגודלי שיער ,כמו שהיו הולכים אז בירושלים. אבל חשבתי שהם לא יכולים ללכת כך בכרכור .ילדים ,חשבתי אז ,צריכים ללכת עם ראש מסופר ולכן לקחתי אותם מיד לספר .אולי הם לא אהבו את זה ,אבל מה יכולתי לעשות? אי אפשר היה להשאיר אותם כך .אני הייתי רגיל שהעורף צריך להיות נקי ומסודר .רק ככה אפשר ללכת איתם לבית הכנסת בשבת .איך אפשר ללכת לבית הכנסת עם ראש לא מסופר? כשהגיע זמן התער על העורף ובצדדים ראיתי את המצמוץ בעיניים שלהם כשהספר היה שולף את התער מתוך הכוס הגבוהה של החיטוי .הם כבר ידעו מה מחכה להם וראו את זה מיד בעיניים שלהם .מה לעשות? אי אפשר לגמור את התספורת בלי זה .אחר כך כבר התרגלתי לזה כאשר יותר ויותר ילדים מכרכור התחילו לבוא לבית הכנסת עם שיער ארוך וראש לא מסופר .הבנתי שהזמנים השתנו .כבר לא הייתי ממהר לקחת אותם לספר כשהם הגיעו מירושלים .ולא רק אני .גם אחרים בכרכור לא היו מביאים את הילדים או הנכדים שלהם להסתפר לעתים קרובות אם בכלל .ליענקל קורן כבר לא היתה הרבה עבודה. גם נהניתי מהריח של הדשא בזמן שכיסחתי אותו .הוא הזכיר לי את הריח של האספסת אחרי שקוצרים וקוצצים אותה .הכיסוח של הדשא היה מחזיר אותי אל כל השנים הטובות ,כשהייתי עוסק בחקלאות ,וכל הזמן הייתי מסתובב בין ריחות ,בין ריח עשב לריח חציר ,בין ריח של פריחת תפוזים לריח החזק של מלונים ,בין ריח חמוץ של עיזים לריח מסריח של זבל עופות .יש כאלה שנגעלים מריח של עיזים ,אבל אני לא .יש אנשים שלא אוהבים ריח של גויאבה .אני דווקא כן. מכל הריחות אהבתי מיוחד את ריח המלונים וגם נעשיתי מומחה לריח הזה .לפי הריח של המלון אפשר לדעת כמה הוא מתוק ,איזה טעם יהיה לו ,ובכלל ,האם הוא בשל ומוכן לאכילה או לא. כשהייתי הולך לירקן ,אחרי שהפסקתי לגדל מלונים ,עוד נשארה לי היכולת להבחין בין מלונים לפי הריח .וכולם שם ידעו שאני מומחה לריח של מלון ולכן ביקשו ממני לבדוק את המלון שהם רוצים לקנות" .חיים ,אתה מבין במלונים ,תריח לי את המלון הזה" ,היו אומרים לי ואני הייתי עושה זאת בשבילם בשמחה. עכשיו ,כל הריחות הטובים האלה נעלמו ובמקומם יש ריחות של בית חולים ,של אנשים זקנים וחולים ,ריחות לא נעימים .אז עכשיו ,כשאני נזכר בריחות של הפירות ושל הפרחים ,ושל הדשא והאספסת ,הזיכרון של הריחות האלה דוחק את הריחות של המחלקה הסיעודית ,ונעשה לי קצת יותר טוב על הנשמה .אני נזכר בימים שנטעתי ,גזמתי ,השקיתי ,זיבלתי ,עדרתי וגם עקרתי. 118 כשפרּומה הלכה לעולמה הגינה כבר לא היתה מה שהיא היתה פעם .שמרתי על הדשא כמה שיכולתי אבל לא על הצמחים האחרים ,מלבד אותם השיחים של השושנים שכבר היו מאד גדולים וכל שנה נתנו פרחים אדומים .כמה שפרּומה אהבה שושנים! בשבילה השושנים היו קצת אנגליה על יד הבית .הגינה שהיא עשתה בחזית של הבית היתה מתוך געגועים לאנגליה .כשהיא הלכה כבר לא היה מי שיתגעגע לאנגליה .אני התגעגעתי אליה והשתדלתי לשמור על שיחי השושנים שלה אבל על השאר לא הצלחתי לשמור .לא שלא אהבתי גינה וצמחים .פשוט היה קשה כבר .לא נשארתי צעיר וחזק כמו שהייתי פעם .אז חזרתי לשיטה של אבא שלי .היו לו גם כמה עציצים בתוך הבית והוא היה מטפל בהם בעצמו .היה לאבא משפך קטן מפח והוא היה משקה בו את העציצים עם הרבה אהבה, כמו שהוא גם היה מטפח את הזקן שלו ודואג ללבוש שלו .היו לו באמת עציצים מאד יפים ,אבל אז כשהייתי צעיר לא שמתי לב לעציצים האלה .אחרי עשרות שנים ,כשכבר נעשיתי זקן ,נזכרתי בעציצים של אבא ,ואמרתי לעצמי שגם אני יכול לעשות את זה .סידרתי לי כמה עציצים בסלון, טיפלתי בהם כמו שצריך אבל בעיקר התייחסתי אל הצמחים בהרבה אהבה .בכרכור היו מדברים שהצמחים מרגישים מי אוהב אותם ומי לא ,והם מגיבים בהתאם .כשהם מרגישים שאוהבים אותם הם צומחים בהתלהבות ושומרים על הצבע הירוק של העלים .אני טיפוס שאין לו בעיה לאהוב ואם הצמחים באמת רוצים את זה ,אז למה לא? נתתי כמה שיכולתי ובאמת הצלחתי ,אפילו יותר ממה שחשבתי .מה אני אגיד? בסוף ישבתי בסלון שלי בתוך ג'ונגל .היהודי הנודד הזה נדד לי על כל הקירות .היה בפינת הסלון עץ יפני ששלח ענפים לכל הכיוונים בקומות קומות .והיה לי עץ פיקוס שהוציא כל הזמן עלים חדשים .בהתחלה העלים הם קצת חומים-אדומים ואחר כך הם נעשים ירוקים. אצל פיקוס רואים מצוין שהוא מצליח כאשר הוא מוציא עלים חדשים צבעוניים .כשהוא לא מוציא אותם סימן שמשהו לא בסדר איתו .אצלי הפיקוס היה תמיד בסדר .כשעזבתי לבית האבות עמירם לקח את העצים לירושלים לשים אצלו על המרפסת .שמחתי מאד שהוא יראה את העצים שלי על המרפסת .אולי העצים יזכירו לו אותי מדי פעם כמו שהעציצים הזכירו לי את אבא שלי בבית בליּפנישֹוק. 119 הבית בליּפנישֹוק מאז שהחלטתי שאני צריך להיזכר ,עולים בזיכרוני כל מיני דברים אשר לפני כן פשוט לא חשבתי עליהם ,אלא לעתים נדירות .עכשיו כל הזיכרונות נדחקים בתור זה אחרי זה .כולם רוצים להיכנס לתוך הראש שלי ,או אולי לצאת ממנו ,ולספר את הסיפור שלהם .אני פשוט לא מאמין ,אף פעם לא חשבתי שהיו לי כל כך הרבה דברים לזכור .לא הייתי איש חשוב ולא עשיתי דברים חשובים שכדאי לזכור .חייתי חיים פשוטים מיום ליום וחשבתי שכל מה שהיה כבר נמחק ,נעלם ולא נשאר .אבל לא. הכול כמעט נשאר שם .ועוד איך נשאר .איזה מזל שהראש שלי עובד אפילו שהגוף כבר לא .עם הגוף אני לא זז ,אבל עם הזיכרונות שלי בראש אני מרחף ,אני עף ,אני עובר ממקום למקום ,מזמן לזמן. עכשיו מתחשק לי לחזור אל הילדות שלי בליּפנישֹוק. כמובן שאני לא זוכר את עצמי כתינוק .אני רק זוכר את התמונה בה אני תינוק שיושב על הברכיים של אבא שלו .בתמונה ההיא בקצה היער ישנם המון אנשים .היינו משפחה מאד גדולה ,כמה דורות .בתמונה רואים את אבא ,שהיה אז אחד האנשים הצעירים במשפחה ,אולי בן עשרים ושתיים או שלוש ,יושב בקצה השורה ומחזיק אותי ,תינוק בן שנה ואולי פחות ,על הברכיים .כולם מסתכלים אל המצלמה ,חוץ ממני .אמא עומדת לצדו של אבא ומחזיקה בידה של אסתר ,אחותי הגדולה .אהבתי מאד להסתכל בתמונה הזאת .יכולתי לנחש בדיוק מה הרגיש אבא כאשר הוא החזיק אותי על הברכיים .לי יש תמונה בה אני נראה מחזיק את עמירם הקטן שלי על הידיים ואני זוכר טוב מאד איך הרגשתי אז כשצילמו את התמונה .אני בטוח שאבא שלי הרגיש כמוני .זאת הרגשה של אהבה וגאווה. זאת אהבה היוצאת אל התינוק הקטן הזה שאני מרגיש קרוב אל הגוף שלי .זאת גאווה על שהתינוק הקטן הזה הוא שלי ,יוצא חלצי ,כמו שאומרים בעברית יפה. הרבה פעמים חשבתי לעצמי; "למה בתמונה הזאת אמא החזיקה בידה את אסתר ואילו אבא היה זה שהחזיק אותי ,התינוק ,על הברכיים?" אולי היה צריך להיות להפך ,שאמא תחזיק את התינוק הקטן עליה .אבל לא ,אבא הוא שלקח אותי אליו והחזיק אותי על הברך .שמתי לב שאת הברך הוא שלח מעט קדימה ,כאילו הוא ביקש להראות למצלמה שיש לו בן ,שיש לו כבר מי שיאמר אחריו קדיש .רואים בתמונה שהוא גאה שיש לו בן אחרי שנולדה לו בת .כל אחד שהסתכל בתמונה הזאת במשך השנים יכול היה מיד לראות את מה שאני ראיתי. באמצע התמונה ישב סבא יוסף ,אבא של אבא ,שכולם קראו לו ר' יֹושה ,ולידו סבתא סימה, זאת שעל שמה קראו אחר כך לאחת האחיות הקטנות שלי .הוא ישב שם באמצע כל המשפחה ,כמו מלך .בתור ילד ,סבא יֹושה עשה עליי הרבה רושם .הוא היה איש גדול עם זקן לבן .היתה לו כיפה גדולה על כל הראש ,כמו שאבא שלי היה נוהג לשים .הוא הלך זקוף ודיבר כמו איש חשוב ,והוא 120 באמת היה כזה .כשהיינו קטנים היתה לו מאפיה גדולה בחזית הבית שלו בכיכר השוק בעיירה איוויה, לא רחוק מליּפנישֹוק ,וכולם היו קוראים לו ר' יֹושה האופה -דער בעקער .במחסן של המאפיה שלו היו שקי קמח ואנחנו הילדים אהבנו לשחק עליהם וביניהם .סבא יֹושה היה אחד מהבעל-בתים החשובים של העיירה .כולם שמעו לו והלכו אחריו .חוץ מזה ,סבא היה גם הגבאי של בית המדרש הישן .שלא תחשבו שבית המדרש הישן באיוויה היה מסכן בהשוואה לבית המדרש החדש .להיפך ,בית המדרש הישן ,דער אלטער בית מדרש כמו שהיו אומרים ביידיש ,היה הבניין הגדול והמפואר יותר. היתה לו חזית ענקית גבוהה שעשתה עלינו הילדים רושם גדול והתגאינו בה על שהיא לא נופלת מהחזית של הכנסייה הכי גדולה בעיירה .סבא יֹושה לא היה סתם גבאי .כולם ידעו שהוא למדן גדול. הוא היה מה"מּוסרנקים" ,אלה שלמדו ונהגו לפי תורת המּוסר של הרב ישראל ַּס ַּלנטר .הוא היה מקפיד מאד על שמירת המצוות מתוך כוונה עמוקה .סבא יֹושה היה מעריץ כל כך גדול של הרב ַּס ַּלנטר עד שהוא נתן לאחד הילדים שלו את השם ישראל. סבא יֹושה היה גם דרשן גדול .הוא היה עומד על הבימה בבית הכנסת ביום שבת או ביום חג ומרביץ דרשה לכל הציבור .הוא היה מדבר בנחת ,בקול שקט ,ורק הקול הזה שלו היה מעמיד אותנו הילדים מהריצות והמשחקים ומושך אותנו להתקרב לשמוע ,לא מה שהוא אומר אלא איך שהוא אומר .האנשים באיוויה סיפרו על סבא יֹושה שהוא היה משהו מיוחד בזמן שנשא הספדים בהלוויה. כולם היו בוכים ולא רק בני המשפחה .כזה כוח היה להספד שלו .כשהייתי אומר בבית העלמין אצלנו במושבה את ה'אל מלא רחמים' כמו שאני יודע לעשות הכי טוב עד שאפשר היה לראות דמעות אצל הרבה אנשים ,אז הייתי נזכר בסבא יֹושה. כשהייתי הולך בכרכור לבית הכנסת לקראת ערב שבת הייתי נזכר באבא .כשאנחנו הילדים היינו הולכים עם אבא לבית הכנסת בשבת או בחג היתה זו הליכה חגיגית ומכובדת .אבא היה הולך מדי בזמן ההליכה ,רק כמו אדון ,זקוף עם הידיים בשני צדי הגוף .הוא לא טלטל את הידיים יותר ַּ קצת ,בצורה מאופקת כמו שעושה אדם מכובד ,אדם חשוב .מאז שאני זוכר את אבא שלי ,הוא תמיד נראה לי אדם מכובד וחשוב ,ולא רק בגלל צורת ההליכה שלו אלא גם בגלל הבגדים שהוא לבש .הוא תמיד היה לבוש כמו אדון; חליפה ,חולצה לבנה ,עניבה .תמיד החליפה היתה מבד משובח .איך אפשר להעלות על הדעת שסוחר בדים ילך עם חליפה מבד פשוט? וגם אנחנו ,הילדים ,התלבשנו יפה כשהלכנו לבית הכנסת .רצינו להיראות מכובדים כמו אבא .אמא דאגה להלביש אותנו כדי שנראה כך. גם השתדלנו ללכת כמו אבא .כך בכל זאת אני הייתי עושה .הייתי מציץ ורואה איך אבא הולך ,בעיקר איך הוא הולך זקוף ואיך הוא מזיז רק קצת את הידיים ,והייתי עושה כך גם כן .מאז ,כל החיים שלי, כשהייתי הולך לבית הכנסת ,הייתי משתדל ללכת כמו אבא וגם להתלבש כמו אבא ,אפילו כשהייתי כבר אדם מבוגר מאד .זה היה בשבילי משהו כמו 'יזכור' שבועי לאבא. אפילו שעברו כל כך הרבה שנים ואני שוכב עכשיו פה בסיעודית ומסביבי חולים ואחיות ,בכל זאת אני יכול לראות בדיוק איך נראה הבית שלנו בליּפנישֹוק וגם את שאר הבתים של המכרים והחברים שהיו לי שם .כמעט לכל משפחה בליּפנישֹוק היה בית משלה וחצר גדולה מאחוריו .הבתים היו מעץ והגגות גם הם היו מלוחות עץ שעליהם הדביקו יריעות זפת .תמיד היה פחד משריפה .כל הזמן אמרו לנו הילדים להיזהר ולא לגרום לשריפה" .תיזהר" ,אמרו לנו" ,תיזהר ,אחרת כל העיירה תישרף .היא כבר נשרפה כמה וכמה פעמים" .ומי שלא היה מספיק זהיר עם אש היו אומרים לו; "מה 121 אתה עושה? אתה רוצה לשרוף את כל העיירה?" בליּפנישֹוק כמעט בכל בית היה מרתף בחצר .היו לו שתי דלתות בכניסה ,שהיו מונחות באלכסון .היו מרימים את הדלתות כשהיו רוצים להיכנס ומשאירים אותן מונפות באוויר .אחרי שהיו יוצאים היה צריך תמיד לסגור את הדלתות שלא ייכנסו חתולים וכלבים ושאר יצורים .אבא תמיד הזכיר לנו שלא נשכח לסגור את דלתות המרתף" .המרתף סגור?" ,היתה אמא שואלת מדי פעם ולכן תמיד ידענו שזה חשוב לה מאד שהדלתות של המרתף תהיינה סגורות ,עוד כשהיינו ילדים קטנים. המרתף היה גם מחסן וגם מקרר .היו בו שקים עם כל מיני דברי מזון כמו שעועית ,אפונה ,אגוזים וערמונים .את האגוזים היינו שומרים בעיקר לפסח אבל היו גם משתמשים בהם להכנה של מאכלים שונים .אני מנסה להיזכר מה היו המאכלים שאמא השתמשה באגוזים להכנתם ואני כבר לא זוכר .לא היינו מסתובבים הרבה במטבח ואמא לא שיתפה את הבנים בעבודת הבישול ,רק את הבנות .אנחנו הבנים היינו אוכלים וזהו .במרתף היו גם כמה שקים של סוכר ושל מלח .בחביות היו בדרך כלל דגים מלוחים ,מלפפונים חמוצים וגם כרוב כבוש .היתה גם חבית יין ואולי גם שתיים .על המדפים היו צנצנות גדולות עם כל מיני ריבה – וורניה -שאמא היתה מכינה מפירות שונים .אני אהבתי במיוחד את הריבה שהיא היתה עושה מחבושים .והיו במחסן גם הרבה עצים ופחמים .כל הקיץ היינו עסוקים באיסוף עצים מכל מקום אפשרי .היה אמנם מישהו בעיירה שהיה מוכר עצים לחורף אבל תמיד עיני הילדים היו פקוחות להביא עוד עצים הביתה כאשר היו מוצאים משהו בדרך. כל הזמן היו יורדים למרתף להביא משהו .כשהייתי קטן פחדתי לרדת למרתף .היה שם קר וחשוך ולנו הילדים הקטנים היה נדמה שכל מיני שדים בוחרים לגור במרתף ואסור לנו להתקרב אליהם .אבל אחר כך התגברנו על הפחד והתחרינו בינינו על התפקיד להביא משהו מהמרתף" .אמא, את צריכה משהו מהמרתף?" ,היינו ממהרים לשאול כדי לחטוף את התפקיד .או שהיינו שואלים את אבא אם צריך להביא עוד כמה גזרי עצים מהמרתף .לרדת למרתף זה לא רק היה להראות גבורה ולא רק למלא את רצונה של אמא או את רצונו של אבא אלא גם הזדמנות לחטוף משהו טוב לאכול. בהתחלה הייתי מחפש משהו מתוק; ללקק קצת וורניה עם האצבע או לאכול פרי מיובש .במרתף היו הרבה פירות מיובשים מכל הסוגים שהיו מכינים במהלך הקיץ כדי שיהיה עם מה להכין את קומפוט או צימס .היו שם שזיפים מיובשים ותפוחים מיובשים וגם אגוזים ושקדים .במרתף אפשר היה למצוא גם בצל ושום. אבא היה הראשון ממשפחת גּוטלבסקי (או גוטעלעווסקי –כפי שכתבו ביידיש) שהתיישב ליּפנישֹוק .כל שאר בני המשפחה היו גרים בעיקר באיוויה הקרובה שהיתה יותר גדולה מליּפנישֹוק. אחרי החתונה אבא עבר לליּפנישֹוק עם אמא כדי לפתוח שם חנות בדים .איוויה היתה המרכז של המשפחה שלנו .כאן גרו הסבא והסבתא וכמה מהדודים והדודות .היה קשר חזק בין המשפחה הקטנה שלנו בליּפנישֹוק והמשפחה הגדולה באיוויה .המרחק בין שני המקומות לא היה כל כך גדול ואפשר היה אפילו ללכת ברגל ,אם כי בדרך כלל נסענו עם עגלון .באותם הימים העגלה היתה האוטובוס. בקצה ככר השוק עמדה שורה של עגלונים שתמיד מוכנים לקחת מי שצריך להגיע לאיוויה או לתחנת הרכבת בגוויה .בדרך כלל היינו נוסעים לאיוויה כדי להיות ביחד עם כל המשפחה בחגים .סדר פסח היה בדרך כלל אצל הסבא באיוויה ושם היינו נפגשים עם שאר בני הדודים .בקיץ ,בזמן החופשה כמה מהם היו באים לבקר אותנו בליּפנישֹוק. 122 אחד הדודים של שמו היה אהרון-ליב .אחד הבנים שלו ישראל-דוד נסע לאמריקה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה כשאני הייתי ילד קטן .ישראל-דוד היה מהפכן והיה מוכרח לברוח מרוסיה. אבא שלי סיפר לנו שהוא פעם ראה בחור צעיר מזוקן נואם לפני האיכרים בשוק של ליּפנישֹוק ורק בקושי הוא זיהה שזה בן אחיו מאיוויה .מיד הוא אמר לו להציל את נפשו ולהפסיק עם מה שהוא עושה או להסתלק לאמריקה .באמריקה היו לו חיים קשים והוא מת בגיל צעיר. דוד אחר שלי היה ישראל ,זה שנקרא על שמו של הרב ישראל ַּס ַּלנטר .הוא היה גבאי של בית המדרש הקטן באיוויה בזמן שעזבתי לארץ ישראל ובזה הוא המשיך את התפקיד של האבא שלו ,סבא יֹושה .כמה שנים לאחר מכן ישראל יצא לדרום אפריקה כדי לאסוף תרומות לישיבות .האישה והילדים נשארו באיוויה כמה שנים כדי להמשיך ולנהל את חנות הבדים של המשפחה .כעבור כמה שנים, כשדוד ישראל ראה שהוא יכול להסתדר בדרום אפריקה באופן קבוע ,הוא הביא אליו את אשתו ושני ילדיו ,אריה ושולמית .הילדים היו עדיין ילדים קטנים כשאני עזבתי לארץ ישראל ובקושי שמתי לב אליהם כאשר הם באו בקיץ לליּפנישֹוק כדי להתארח אצל הדֹוד – דער פעטער .שני הילדים האלה גדלו בדרום אפריקה והצטרפו דווקא לשומר הצעיר .סבא יֹושה 'המּוסרניק' היה מתהפך בקברו אם הוא היה יודע שנכדים שלו ,שני הילדים של הבן שמשיך אחריו בתפקיד גבאי של בית המדרש הקטן, היו לחברים בתנועת השומר הצעיר בדרום אפריקה .אחר כך עלו שניהם לארץ והתיישבו בקיבוצים, אריה בקיבוץ חצור ושולמית בקיבוץ שובל .היה עוד דוד אחד שאני רק יודע עליו שהוא עזב לאמריקה עוד כשהייתי עדיין ילד קטן מאד .באותו זמן עזבה לאמריקה מלכה ,הבת של הדוד אהרן- ליב .כמו הרבה משפחות יהודיות בפולניה המשפחות של גוטלבסקי התפזרו על פני העולם ,חלק בפולניה ,חלק באמריקה ,חלק בדרום אפריקה וחלק בארץ ישראל. רק המשפחה של אבא ואמא נשארה רובם בפולניה .מהילדים של אבא ואמא רק אני ואהרקה הגענו לארץ ישראל ולכן נשארנו בחיים .אהרקה הגיע ארצה אחריי בשנת .2:43הוא בא כתייר למכבייה יחד עם החברה שלו מליּפנישֹוק ,אסיא או אשקה כפי שקראו כולם ,הבת של משפחת בלילה, שהיו השכנים שלנו וגם להם היתה חנות בבניין החנויות הלבן שבכיכר השוק .הרבה אנשים הגיעו רטיפיקט .הם ניצלו את ההזדמנות שהיתה מכבייה כדי להיכנס לארץ כתיירים .אחרי ַּ ככה לארץ בלי ס רטיפיקט .כך גם עשו אהרקה ואשקה .בסוף ַּ המכבייה הם נשארו בארץ והסתדרו איך שהוא בלי ס הכול הסתדר וגם הם הפכו לאזרחים של פלשתינה א"י .מה לא עשינו כדי להיכנס לארץ ישראל; תיירים פיקטיביים ונישואים פיקטיביים .גם אהרקה וגם אני היינו מעורבים במעשים האלה. לפני שאהרקה בא ארצה הוא עוד הספיק להתגייס לצבא הפולני .הוא אפילו שלח לי תמונה שלו במדים .הוא כל כך אהב את המדים עד שהוא הלך לחייט שיתפור לו מדים מתאימים ולא הסתפק במדים שקיבל מהצבא הפולני .בתמונה היתה לו גם חרב ומגפיים גבוהים של עור .כשאהרקה היה גבר צעיר בליּפנישֹוק הוא היה די גנדרן .כך היתה אשקה אומרת עליו בכל פעם .היא סיפרה שעוד לפני הצבא הוא היה הולך עם ז'קט יפה ועם מכנסיים שלושת רבעי עם פסים ,כמו שהיו הולכים פעם הק ַּבלרים .היה לו מקל והוא היה מסובב אותו באוויר בזמן ההליכה .אהרקה קיבל מאבא את ַּ הגנדרנות. מעניין שאהרקה כן רצה ללכת לצבא הפולני .היו הרבה בחורים יהודים בפולניה שלא רצו ועשו את הכול כדי להתחמק מהשירות בצבא .למשל ,משה ,האח של פרּומה ,בשום אופן לא היה מוכן 123 ללכת לצבא הפולני .אמרו שהוא ירה לעצמו ברגל ,כך היו כאלה שאמרו ,כדי להיפטר מן הצרה הזאת של הגיוס לצבא הרוסי .ליתר ביטחון הוא הסתלק לארץ ישראל ובמשך שנים פחד שיבואו הפולנים לדרוש שיסגירו אותו להם כי הוא עריק מהצבא הפולני .אז יש כאלה ויש כאלה .אני לא יודע מה אני הייתי עושה אם הייתי נשאר בפולניה והיו מגייסים אותי לצבא .מה לי ולצבא שלהם? אבל אם אהרקה הלך לצבא הפולני אז כנראה שגם אני הייתי הולך ,ולא רק בגלל המדים .את זה אני יודע מזה שאהבתי את המדים של נוטר .הייתי נראה טוב במדים. 124 השוק בליּפנישֹוק מסביב לליּפנישֹוק היו יערות גדולים ובהם עצים גבוהים זקנים ,שנראו קצת עצובים ולפעמים מאד מפחידים .כל מיני סיפורים מפחידים ששמענו כאשר היינו ילדים התרחשו לרוב ביערות .לפי הסיפורים היערות היו מלאים בזאבים ובשודדים ואפילו ברוצחים .היערות האלה לא היו מקום בשביל ילדים יהודים להסתובב שם ולכן לא היינו מתרחקים מהעיירה אל היער כל זמן שהיינו ילדים. ברוב הזמן הפנוי היינו מסתובבים בשוק .רק כשהיינו בחורים נכנסנו אל היערות ,לפעמים כדי לטייל כי התחיל להיות מקובל לטייל אצל חברי התנועות הציוניות ולפעמים כדי לעבוד בהזדמנות בכריתת עצים .אחי אהרקה קיבל עבודה של ממש אצל מישהו שעסק בכריתת עצים ,אבל זה כבר היה אחרי שעזבתי את פולניה ונסעתי לארץ ישראל. מכל מקום בעיירה ראינו את הכנסייה הגדולה והגבוהה .ראינו אותה במיוחד כאשר היינו חוזרים מתחנת הרכבת של גוויה שבמרחק כמה קילומטרים מהצד של איוויה .היינו רואים את הכנסייה הגבוהה ומייד היינו יודעים שבסופו של דבר זו עיירה של הגויים ואנחנו רק נספחים כאן ,רק גרים ותושבים ,אפילו שכמעט כל החנויות היו בידינו ,כולל בית המרקחת ,ואפילו שהיינו רוב בעיירה. הרבה מהגויים בליּפנישֹוק ובכפרים בסביבה היו בלונדינים ובמיוחד הנשים .היהודים נראו אחרת .היו בינינו היהודים שנראו ממש כהים וכל כך שונים מן הגויים .כשבאנו ארצה וראינו את היהודים הספרדים והאחרים מהמזרח הם לא היו הפתעה בשבילנו .היו כמותם רבים בעיירות שלנו. פרּומה נראתה ממש כמו ספרדייה וגם עמירם לא היה חסר לו בכוון הזה ,בייחוד כשהיה לו פעם שפם .כן ,בפולניה היהודים היו נראים אחרת מהגויים ולא רק בלבוש אלא גם בפנים ובגוף .היהודים שנולדו כאן בארץ לא כל כך מבינים איך בזמן המלחמה העולמית השנייה הגרמנים ידעו לזהות יהודים ברחובות ולתפוס אותם בקלות .רוב היהודים נראו אחרת מהפולנים ,האוקראינים ,הרוסים והליטאים. המקום הכי חשוב בליּפנישֹוק היה השוק – דער מַארק .הכנסייה ובית הכנסת היו ליד השוק וביחד אפשר להגיד שהם היו מרכז העיירה .היהודים והגויים התפללו במקומות נפרדים ,אלה בבתי הכנסת שלהם ואלה בכנסייה הגדולה שלהם ,אבל נפגשו בשוק .אני זוכר היטב את האיכרים שבאו בהמוניהם אל העיירה ,מי ברגל ומי בעגלה .הם באו גם ביום השוק השבועי וגם ביום ראשון ,כשהיו באים להתפלל בכנסייה .אבל בעיקר הם היו באים ביום השוק .זה היה יום קבוע בשבוע אבל אני כבר לא בדיוק זוכר מתי .נדמה שזה היה יום חמישי .המראה של המוני איכרים באים מכל עבר היה טוב וגם לא טוב .הוא היה טוב כי הוא הבטיח לנו היהודים את הפרנסה .כל היהודים בעיירה ,אם הם לא התפרנסו זה מזה ,הם התפרנסו מהגויים שבכפרים .היהודים היו הסוחרים הקטנים ,החייטים, 125 הסנדלרים ,הנפחים וכמובן בעלי בתי המרזח .איכרים שבאים בהמוניהם אל השוק פירושו של דבר עבור היהודים שיהיה יום של פרנסה טובה .גם יהיה יום טוב לקנות ביצים ועוד תוצרת חקלאית שהאיכרים מביאים אל העיירה למכירה ,ובכסף שהם מקבלים מהיהודים הם קונים את מה שהם צריכים לקיומם או בשביל האלכוהול שהם שותים באותה הזדמנות .אבל הרבה מאד איכרים גויים בעיירה בבת אחת זה לא כל טוב ,אפילו מפחיד .תמיד יכולות לבוא צרות מזה ליהודים .ובאמת היה מתח בעיירה ביום השוק. המתח בין היהודים והגויים בליּפנישֹוק היה במיוחד גבוה בימי ראשון ,כאשר איכרים רבים מהסביבה באו אל הכנסייה .גם מבין התושבים הגויים של ליּפנישֹוק הלכו רבים אל הכנסייה באותו יום .איכרים רבים ,יצאו לאחר התפילה מהכנסייה ,הסתובבו בעיר ,קנו כל מיני מצרכים ,אך בעיקר נכנסו לשתות בבתי המרזח של היהודים ומזה התחילו הרבה מהצרות .בימי ראשון היה ברור לנו היהודים ,יותר מאשר כל יום אחר ,כי ליּפנישֹוק היא עיירה של הפולנים .הצלצולים הרבים של פעמוני הכנסייה נשמעו בכל הבתים שלנו כמו רעמים .אפילו כשסגרנו היטב את כל החלונות הצלצולים האלה חדרו דרך החריצים והסדקים שהיו בקירות העץ הדקים של הבית ובמיוחד ,דרך הרעפים של העץ שבגג .כשהפעמונים צלצלו בקול רם הם העבירו לנו הודעה ברורה; העיירה הזאת והארץ הזאת הן של האנשים שהולכים לכנסייה ולא לבית כנסת .אתם היהודים ,אפילו שאתם הסוחרים ובעלי המלאכה ואפילו יש ביניכם עשירים שחוכרים אחוזות ויערות ,אתם לא הבעלים של המקום הזה. אתם רק אורחים .אז כל יום ראשון בו התפרנסנו מהגויים גם שמענו היטב את הפעמונים של הכנסייה שלהם. כשהייתי ילד קטן בדיוק הבנתי את כל מה שהפעמונים אומרים ליהודים .אבל כשגדלתי להיות בחור כבר ידעתי כי ההבדל בינינו לבין הגויים איננו עניין של כנסייה ובית כנסת בלבד .אחרי המלחמה ליּפנישֹוק וכל מחוז גרֹודנֹו ,כולל איוויה ולידא ,ואפילו העיר הגדולה וילנה וסביבותיה ,היו לחלק מהמדינה הפולנית החדשה .היהודים התחילו אז לדבר ביתר שאת על ארץ ישראל .צלצול הפעמונים הצטרף לסיסמאות "פולניה שלנו ,היהודים לפלשתינה" שצעקו איכרים בשוק בזמן מהומה. לפני המלחמה הראשונה לא היו צעקות כאלה .היינו כמה בחורים יהודים ,ואני בתוכם ,שלקחנו את הצעקות האלה יותר ויותר ברצינות. ביום השוק בליּפנישֹוק החנות שלנו היתה מלאה בקונים .בחנות שלנו מכרנו בדים .לא סתם בדים .בדים טובים .אבא היה נוסע לווילנה להביא בדים מהסיטונאים שם ,בייחוד לקראת החגים הנוצריים או החגים היהודיים ,כאשר אנשים היו מכינים לעצמם בגדים יפים מבדים יותר טובים. אמא היתה מנהלת את ענייני היום-יום של החנות .לאמא קראו מלכה והיא באמת היתה המלכה שלנו .היא גם היתה המלכה של החנות .היא ניהלה את כל העניינים בתוך החנות וידעה איפה נמצא כל סוג של בד ,מי חייב וכמה הוא חייב .אבא היה מעורב בענייני החנות ועזר לה רבות ,שלא כמו כמה יהודים אחרים שהיו להם חנויות בעיירה אבל לא התעסקו בכלל עם הפרנסה .הם השאירו אותה לאישה ולילדים ,כמו למשל אצל השכנים שלנו ,משפחת בלילה שהבת שלהם אשקה התחתנה אחרי שנים עם אהרקה אחי .האבא שלהם היה כל הזמן לומד תורה והאמא היא זו שעשתה את כל העבודה בחנות ,נוסף על מה שהיא היתה עושה בבית .אצלנו זה בכלל לא היה כך .אבא עזר לאמא .התפקיד העיקרי של אבא היה אמנם להביא סחורה מהעיר לידא הקרובה או מווילנה הגדולה הרחוקה ואמא 126 היתה מוכרת אותה בחנות ,אבל בימי שוק ,כשהרבה איכרים באו לקנות בחנות שלנו ,גם אבא היה עובד במכירה עצמה. אבא דווקא אהב את העבודה בחנות ,בעיקר את החלק של שכנוע הקונים .אבא ,שהיה גבר נאה ,היה שם בד של שמלה על כתפו ,קרוב לפנים שלו ,ניגש אל אחת הנשים שהיו בחנות ואומר לה; "תראי איזה בד יפה ,כמה שהוא יכול להתאים לך!" הבד באמת היה יפה אך גם האיש שעליו הבד היה מונח היה נאה .אני משוכנע שלעובדה זו היתה השפעה על ההחלטה של הנשים לקנות .ואם תרגיל השכנוע הזה לא היה מספיק כדי למכור לאישה את הבד ,אבא היה שולף את התרגיל הבא .הוא היה ממשמש בבד ,משפשף אותו ,ולבסוף מקפל אותו בכוח רב ואחר כך פותח אותו מחדש ואומר לקונה; "תראי איזה בד משובח זה .אפשר להרגיש את זה לפי המגע והשפשוף .ועוד משהו ,אם הוא לא היה בד משובח הקיפול שקיפלתי אותו היה משאיר בו קמטים .תראי ,לא רואים אף סימן של קמט". לפעמים אמא היתה מעיפה מבט על אבא בעת תרגיל השכנוע הזה ואף פעם לא הייתי יודע מה היא רוצה להגיד לו במבט הזה .האם היא מרוצה מהעובדה שהוא עוזר לה להגדיל את המכירות .האם היא חשבה שזה לא בדיוק מה שאיש מכובד כמוהו צריך לעשות .לפעמים שמעתי משכנים כיצד הם מתארים את תרגילי השכנוע של אבא בחנות קצת בחיוך ,במיוחד את התרגיל הראשון ביניהם; "תראי איזה בד יפה ,תראי איזה בד יפה "...הם היו חוזרים על דברי אבא ובקושי מצליחים שלא להתפוצץ מצחוק על זה שגבר מחזיק עליו בד של בגדי נשים ושואל אם הבד יפה ומתאים. אני ,על כל פנים ,לקחתי ברצינות את התרגיל השני ,הבדיקה על ידי קיפול .כל פעם שהייתי קונה מכנסיים בארץ ,הייתי מקפל ובודק את התוצאה .זה היה מאד מרשים את המוכר והרגשתי את עצמי מומחה .לפעמים הייתי אומר למוכר עם שמץ גאווה; "בחוץ לארץ היתה לנו חנות בדים ומזה אני יודע על בדיקת הקמטים" .בכל פעם שקיפלתי בד כדי לבדוק אם נשארים קמטים -בחנות בכרכור ,בפרדס חנה ,בחדרה או בתל אביב – הייתי נזכר באבא ואמא ,אחר כך בחנות ובסוף גם בכיכר השוק של ליּפנישֹוק .כך היה לי קל להיזכר .לכן תמיד הייתי שמח להצטרף אל פרּומה בעת שהיא ערכה קניות של בגדים .זו היתה הזדמנות להיזכר וגם להוכיח לאחרים ובעיקר לעצמי שאני מבין באיכות של בד משום שגדלתי בחנות הבדים של אמא ואבא. את גביית הכסף אבא השאיר תמיד לאמא .גם אני השארתי את כל החשבונות ואפילו של לפרּומה ,גם של הבית וגם של החקלאות .כנראה שנשים יותר טובות בזה .מזל שיש לנו אותן ,אחרת איך היינו מסתדרים בלעדיהן? החנות בליּפנישֹוק היתה בשכירות בבניין החנויות הלבן שבנתה המשפחה של הגראף ,האציל שגר באחוזה שמעבר לנחל וגם בנה את בניין החנויות בכיכר השוק .כל חודש היה צריך לשלם להם דמי שכירות .אני זוכר את המתח לקראת תשלום שכר הדירה .האם יהיה מספיק כסף מזומן לשלם? האם האיכרים שלקחו בהקפה ישלמו בזמן? תשלום שכר הדירה היה תלוי בתשלומים של הקונים .זה היה אותו מתח כמו שהיה לפרּומה ולי לפני שהיינו צריכים לשלם את התשלום הבא על ההלוואה מסמסֹון כדי לבנות את הבית .בחקלאות צריך לחכות הרבה זמן עד שיש הכנסה מהיבול, שקיבלנו ַּ ולפעמים היבול לא מצליח ואין מספיק עם מה לשלם .בליּפנישֹוק היינו בצד השני .חיכינו שלאיכרים יהיה כסף מהיבול שלהם כדי לשלם עבור הבדים שהם קנו ,ולא תמיד היה להם ,אבל את שכר הדירה לגראף היה צריך לשלם. 127 128 היד החזקה שלנו ככר שוק היתה בכל עיירה בסביבה שלנו .כיכר כזאת שאני זוכר היטב היתה באיוויה ,בה גרו רבים מהמשפחה הגדולה שלי .גם להם היו חנויות ,אחת מהם היתה חנות בדים כמו שהיה להורים שלי בליּפנישֹוק .היו מספרים על אחד מאבות אבותיי באיוויה את הסיפור על היד החזקה שיש לגברים במשפחת גּוטלבסקי .לפי הסיפור ,באחד מימי השוק גנב אחד הגויים משהו מהדוכן של הסבא רבא הזה ורצה לשים אותו מהר בתיק שלו .הסבא רבא ,שהיה בעל יד חזקה ,מיד גילה את העניין ונתן לגנב מכה .כנראה שהמכה היתה חזקה כל כך עד שהאיש מת במקום .התעוררה מהומה גדולה בשוק ובקושי אפשר היה לחלץ את הסבא רבא מצרה נוראה .הוא לא התכוון להרוג את האיש .הוא לא ידע איזה כוח באמת יש לו בידיים שלו .אני לא זוכר בדיוק איך נגמר הסיפור עם הסבא רבא אך אני זוכר היטב את הלקח שהועבר מדור לדור במשפחה שלנו; "לעולם אל תשכח שהיד שלך יותר חזקה ממה שאתה חושב ולכן אל תכה בחוזקה .אם אפשר ,אל תכה בכלל .אם יש צורך אז תעשה משהו אחר". לקחתי את הלקח הזה ברצינות ,עד כמה שיכולתי. היה מקרה שהייתי צריך להשתמש ביד החזקה שלי והשתדלתי לעשות את זה כך שלא יהיו מדי חמורות .זה היה בכרכור לפני הרבה שנים ,עוד בזמן המנדט .בקצה המושבה היו אז תוצאות יותר ַּ גרים די הרבה בדואים .לפני שנים ,עוד בסוף זמן התורכים אני חושב ,החכירו להם היהודים אדמות בכרכור ,אבל מחוץ לבתים של המושבה ,כדי שירעו את הבקר ואת הצאן .עשו זאת כדי שהאדמות האלה לא ילכו לאיבוד ויעברו לממשלה התורכית בגלל אי שימוש בהן .מאז אי אפשר היה להיפטר מהבדואים" .יש לבדואים זכויות חזקה" ,היו מי שאמרו" ,ואי אפשר לסלק אותם סתם כך" .בהרבה מקומות בארץ היו משפטים של יהודים נגד בדואים ופלחים ערבים ,שטענו שיש להם זכויות חזקה על קרקעות שיהודים קנו ולכן אי אפשר היה לסלק אותם .גם בכרכור היו כמה מקומות כאלה בהם ישבו בדואים ולא היה נעים לנו לראות את זה .זה גם היה מסוכן ,בעיקר מבחינת גנבות. יום אחד גנבו לכמה אנשים במושבה נעליים שהיו שמים בחוץ לפני הבית אחרי העבודה .זה לא היה סתם נעליים אלא נעליים של נוטרים .מיד הבנו כי זו עבודה של משפחה בדואית שישבה על יד בית העלמין של כרכור ,קרוב לעין עירון ,ושבראשה עמד אחד בשם מּוסא ביג'אוי .היה כעס גדול על החוצפה הזאת לבוא ולגנוב לא רק זוג אחד אלא שורה של זוגות נעליים ,ועוד של נוטרים .זה היה פגיעה בכבוד שלנו .אף על פי שאי אפשר היה להאשים את הבדואים האלה בשום עברה חמורה חוץ מגניבות קטנות ,ב'הגנה' אמרו שזו סיבה טובה לסלק את המשפחה הבדואית הזאת .אמרו שאי אפשר לסבול יותר שהבדואים האלה ימשיכו לגור על אדמות המושבה אחרי מה שהם עשו .התקבלה הוראה מה'הגנה' לגרש את הבדואים והטילו על הנוטרים מכרכור לבצע את המשימה .כל זה קרה עוד לפני 129 מאורעות שלושים ושש ואילו את המאורעות של עשרים ותשע כבר התחילו לשכוח .עוד לא היתה אוירה מתאימה לעשות את זה. איך מגרשים מישהו שאתה מכיר אותו כבר כמה שנים ,יש לך יחסים טובים איתו והוא לא עשה לך שום דבר רע ,במיוחד באופן אישי? איך נכנסים לאוהל של מישהו שאתה מכיר אותו כבר כמה שנים ואתה אומר לו סתם כך ישר בפרצוף להסתלק מכאן עם כל הנשים והילדים? אבל הוראה מה'הגנה' זו הוראה והיינו צריכים למלא אותה אם כי לא בהתלהבות רבה .חיפשנו מוצא .החלטנו ששניים מאיתנו יבואו אל האוהל של מּוסא באמצע הלילה כשהכול מסביב חושך ויעשו משהו שיגרום לו ולמשפחתו לפרק את האוהל ולהסתלק .אבל איך נבחר את השניים? החלטנו לערוך הגרלה .שמנו יּותמן ואני משכנו את הפתקים פתקים בתוך כובע .על שני פתקים היה סימן והשאר היו ריקיםַּ .ח ַּ המסומנים ומייד התחלנו לחשוב איך נעשה את זה בצורה הכי מתאימה לנו .שנינו לא רצינו לדבר איתו פנים אל פנים כדי שהוא לא יכיר אותנו .אז החלטנו שבמקום לדבר נתלבש ככה שאי אפשר יהיה להכיר אותנו .ניכנס לאוהל באמצע הלילה ואחד מאיתנו ייתן לו מייד מכה חזקה .מּוסא כבר יבין את הרמז ויסתלק עם כל בני משפחתו .כשהחלטנו על הדרך הזאת היה לנו מייד ברור כי מבין שנינו אני הוא זה שצריך לתת לו את המכה .לרגע חשבתי שזה לא בשבילי .לא היתה בי שנאה או טינה כלפי האיש הזה ,אז למה שאני אתן לו מכה חזקה באמצע הלילה בתוך האוהל שלו מול אשתו וילדיו, ומי יודע מה המכה החזקה הזאת יכולה עוד לעשות לו? אבל ,כמו שכבר אמרתי ,הוראה זו הוראה. יּותמן ואני יצאנו לפעולה .התעטפנו במעילי השינלים הארוכים שנתנו לנו בתחנת זכריה ַּח ַּ הנוטרים בשביל ימי החורף הקרים ,כיסינו את הפנים בצעיף רחב שגם אותו קיבלנו כנוטרים ,ושמנו כובע גדול על הראש ,אבל לא של הנוטרים .את כל זה עשינו כדי שלא יכירו אותנו .נכנסנו לאוהל. היתה שם מדורה קטנה .מּוסא קם כדי להגיד משהו .אולי הוא רצה להגיד מה זה שככה נכנסים לאוהל שלו באמצע הלילה בלי להגיד מילה מחוץ לאוהל או שאולי הוא רצה להגיד אהלן וסהלן .אבל לפני שהוא הספיק להוציא מלה מהפה נתתי לו מכה על הלחי והוא נפל על האדמה .כיוונתי היטב את המכה .כיוונתי אותה כך שהיא לא תפגע לו לא באף וגם לא בעין כי לא רציתי שיקרה לו משהו בגלל המכה .כיוונתי גם את החוזק של המכה .אני כבר מכיר את היד החזקה שלי .חס וחלילה ,לא רציתי שעוד פעם יהיה מקרה שבו מישהו ממשפחת גּוטלבסקי הורג מישהו במכת יד .לכן מאד השתדלתי מדי .הוא נפל ומיד אמר שהמכה רק תפיל אותו כדי להבהיל אותו אבל לא תגרום לו פגיעה קשה ַּ בערבית; " ַּח ַּו ַּג'ה חיים ,לייש? למה?" ,כי למרות שהייתי מכוסה מכף רגל ועד מעל לראש הוא בכל זאת הכיר אותי מיד לפי המכה .ואז הוא הוסיף בכעס; "חיים ,אני הולך מפה כמו שאתם היהודים כל כך רוצים אבל יום אחד אני חוזר ואז אני הורג אותך". במשך שנים חששתי שיום אחד מּוסא באמת יגיע .ידעתי שהוא יצא לעבר הירדן .כשנפתחו הגבולות בשישים ושבע זכרתי את המקרה ההוא וחזרו אלי קצת החששות .חיכיתי לו כל השנים והוא לא בא .אם הוא היה כן בא אחרי מלחמת ששת הימים בששים ושבע הוא כבר היה איש מבוגר מאד, יותר ממני ואולי הייתי יכול להסביר לו שזו לא היתה מכה מתוך שנאה או רצון להתעלל בו .פשוט הייתי צריך למלא משימה שהטילו עליי והשתדלתי לעשות את זה בהכי-פחות כוח .לא באתי להכות אותו ממש אלא רק לאותת לו ,להעביר לו הודעה ,להגיד לו שבגלל המצב הוא לא יכול להמשיך לגור על אדמות המושבה ,אפילו שזה בקצה .כך או כך הוא היה צריך לעזוב את כרכור .אם לא היו מסלקים 130 אותו בזמן המאורעות שפרצו כמה זמן אחרי המקרה הזה אז בוודאי שהוא היה בורח או מגורש במלחמת השחרור ,כמו שקרה להרבה ערבים בארץ. היום כל העניין הזה עם יד חזקה כבר לא רלוונטי .היד שלי אולי נראית גדולה למי שמסתכל עליה אבל היא כבר מזמן לא חזקה בכלל .הכוח בתוך היד כבר לא קיים .אצלי היד היא גם מד בריאות .לפי היד אני יודע מה מצב הבריאות שלי .אם היד שלי לא יכולה להזיז אותי קצת במיטה ואפילו לא להחזיק כף כדי לאכול אז כמה אני כבר שווה. אבל ,עם יד חזקה או בלי יד חזקה ,לזכור אני יכול .זה המזל שלי .עם כל המחלות ,עם כל התקפי הלב ועם כל אירועי המוח הקטנים שלא עוזבים אותי כבר כמה חודשים ,הראש עדיין עובד. ואם הראש עובד אפשר גם לזכור .זה המזל שלי עכשיו כשאני משתדל לזכור כמה שיותר דברים כדי שאפשר יהיה לי לתת לעצמי דין וחשבון ,לדעת לפני מי ולפני מה עמדתי במשך כל החיים שלי .מה שחשוב בשביל לזכור זה לא הידיים ,זה הראש .והראש אצלי עוד עובד אפילו שמה שאני יכול לעשות כעת זה רק לשכב במיטה .תמיד פחדתי מזה שלקראת הסוף הראש לא יעבוד .זה המצב הנורא ביותר שיכול לקרות לבן אדם .הכי קשה לי פה במחלקה הסיעודית זה לראות את כל האנשים האלה שהראש חדל לעבוד אצלם בסדר .אני מאד מקווה שהראש שלי ימשיך לעבוד עד שאגמור לזכור את רוב החיים שלי .עכשיו זה חשוב לי ,חשוב מאד .תראו עד לאן הגעתי עם הזיכרונות שלי -עד הסבא של הסבא, זה שהרג גנב ביום השוק עם היד החזקה שלו .מי יודע לאן עוד אני יכול להגיע. 131 פליטים בקרמנצ’ּוק בֹוריס עוד פעם נכנס לטפל בי .למרות מה שאומרים על העולים החדשים שבאים עכשיו מרוסיה שהם לא מה שחשבנו שהם ,אני בכל זאת מוצא איתם קשר טוב ,ובמיוחד עם בֹוריס .הוא עובד כאן בסיעודית כבר כמה חודשים ועובד איתי מאז שהגעתי לכאן .הוא אח מצוין .אנחנו מדברים לפעמים ברוסית אפילו שהוא כבר יודע עברית יותר ממה שאני זוכר מהרוסית שפעם ידעתי וגם אז זה לא היה משהו .לפני מלחמת העולם הראשונה לא היתה בכלל פולניה .היא היתה מחולקת בין רוסיה ,גרמניה ואוסטריה .ליּפנישֹוק היתה תחת הרוסים ורוסית היתה גם השפה של הפקידים .כל המסמכים היו כתובים ברוסית .הרבה יהודים ידעו לדבר רוסית .היו רבים שלימדו את ילדיהם רוסית בשיעורים של מורה פרטי .אחרי המלחמה ,כאשר ליּפנישֹוק היתה כבר בתחום פולניה ,היו כאלה משכילים שהמשיכו להעסיק מורה פרטי על מנת שיילמד את הילדים שלהם רוסית ,כמו משפחת בלילה השכנה .הם היו רגילים לשפה הרוסית ולספרות הרוסית .אולי הם לא האמינו כי ליּפנישֹוק תמשיך להיות בתוך פולניה לאורך שנים ולכן כדאי שהילדים ידעו רוסית .והיו כאלה שרצו שהילדים שלהם יוכלו לקרוא את הסופרים הרוסיים הגדולים שהיה להם שם גדול .אחר כך ,כשנכנסו הרוסים לליּפנישֹוק בתחילת המלחמה השנייה הדבר כנראה הוכיח את עצמו .אני מתאר לי שכל מי שבילדותו למד רוסית אצל מורה פרטי הסתדר עם השלטון הישן-חדש של הרוסים .אבא ואמא ידעו רוסית יותר מהרבה אחרים כי היינו הרבה שנים בקרמנצ’ּוק ודיברנו רוסית וקצת אוקראינית .אני בטוח שהם ידעו להסתדר עם הרוסים ,אפילו שהרוסים עשו לא מעט צרות למי שהיו בעלי חנויות בגלל הקומוניזם שלהם .אבל גם בתוך הצרות אפשר להסתדר יותר טוב אם יודעים את השפה של מי שעושה לך צרות. יש פה בסיעודית עוד כמה עובדים מרוסיה .אני מפטפט איתם קצת ברוסית ,בעיקר כדי לתת להם להבין שאני משם ואז הם אולי יהיו יותר נחמדים אלי .אני מרגיש שהם באמת מתייחסים אליי יפה מאד .אני לא חושב שזה רק משום שאני מסכן וזקן .לי העובדים הרוסים וגם העובדים הערבים כאן נותנים יחס מיוחד כי יש לי קשר טוב וחם איתם .זה מה שקורה היום בבתי החולים – הרבה מהעובדים הם או ערבים או עולים מרוסיה .ישראלים רגילים כבר לא עושים עבודות כאלה .אבל אני מוכרח לומר שאני שמח שעכשיו העובדים הסיעודיים הם ערבים כמו ג’מיל או רוסים כמו בֹוריס .הם מסורים יותר ,הם מוכנים לעשות יותר ,ונדמה לי שהם גם נחמדים יותר אל החולים מהעובדים הישראלים הרגילים .מה קרה לנו בישראל ששכחנו את מה שהיינו פעם? ככה זה ,נעשים יותר מסודרים ,יותר מבוססים ,ואז שוכחים להיות נחמדים ונעשים יותר מפונקים בעבודות .מה היו הזקנים והחולים הסיעודיים בארץ עושים עכשיו בלי הרוסים והערבים? מי היה מטפל בהם? מי היה דואג להם? מה היה עולה בגורלי אם לא היה לי לא את ג’מיל ואת בֹוריס? 132 בֹוריס אמר לי שהוא בא מקייב .אני זוכר שעברנו ברכבת בקייב בשנת עשרים ושתיים ,בדרך חזרה מקרמנצ’ּוק לליּפנישֹוק .כנראה שעברנו בה ברכבת גם בדרך מליּפנישֹוק לקרמנצ’ּוק בשנת ארבע עשרה ,אבל את זה אני לא זוכר .הייתי די קטן ואולי גם עברנו את קייב בלילה .שאלתי את בֹוריס אם הוא מכיר את קרמנצ’ּוק והוא אמר שכן ,שהוא מכיר את המקום .הוא היה שם בביקור לפחות פעמיים ,ומיד דיבר על הנהר הגדול דנייפר שעובר בצד העיר .מי שזוכר את קרמנצ’ּוק זוכר תיכף את הנהר הזה .נהר כזה גדול שעובר ליד עיר אי אפשר שלא לזכור ,כמו שאי אפשר לחשוב על תל אביב בלי לזכור את הים .סיפרתי לו שגרתי בקרמנצ’ּוק במשך שמונה שנים .בֹוריס אמר שקרמנצ’ּוק היא עכשיו עיר גדולה .אמרתי לו שגם בזמני היא היתה גדולה .סיפרתי לו שהגענו לשם מיד כשהתחילה המלחמה הראשונה עם הגרמנים .הייתי אז בן אחת עשרה .אבא אמר שהוא חושש מהצבא הגרמני. הוא אמר שאם הגרמנים יבואו לליּפנישֹוק יהיו צרות ושכדאי לברוח לתוך רוסיה למקום שהגרמנים לא יגיעו .איך אבא ידע כבר אז לפחד מהגרמנים? נכון שהגרמנים במלחמה הראשונה לא היו נוראים, אבל אולי אבא כבר אז הרגיש מה שהמנוולים האלה יכולים לעשות ליהודים .בסוף אבא צדק. ברחנו בקרון רכבת מיוחד בשביל המשפחה שלנו .אבא שילם בשבילו למישהו כדי שנוכל לנסוע עם כל החפצים שלנו ולא לברוח בלי כלום ,כמו פליטים .יצאנו ברכוש די גדול ובנחת ,בלי חיפזון, הכול היה מתוכנן ומסודר ,כמו שאבא תמיד היה יודע לסדר דברים .עד היום אני לא מבין איך הרעיון הזה עלה על דעתו של אבא .הוא הצליח להשיג קרון רכבת שלם בשביל המשפחה .זה היה קרון משא והוא עמד בצד בתחנת הרכבת גוויה .שמנו בקרון את כל הבדים שהיו לנו בחנות ,אחרי שהבאנו אותם בכמה עגלות מליּפנישֹוק .על הסחורה שמנו את כלי המיטה ואת שאר החפצים של הבית וגם הרבה שקים וסלים של דברי אוכל ,שגם אותם הבאנו בעגלות .ואחרי כל אלה עוד נשאר מקום בשבילנו לשבת וגם לישון .אבא אמר לנו שזו תיבת נוח שלנו בה אנחנו מצילים את עצמנו מהמבול הגרמני שעוד מעט ישטוף את ליּפנישֹוק וכל הסביבה שלה .אבא ביקש מסבא וסבתא מצד אמא מדי זקנים בשביל הנסיעה הזאת .מה להצטרף אלינו אבל הם אמרו; "אנחנו נשארים פה .אנחנו יותר ַּ שיקרה איתנו יקרה .אתם צעירים .סעו לשלום" .כשחזרנו הם כבר לא היו בחיים .הגיל וקשיי המלחמה עשו את שלהם .אבל לפחות הם נקברו בעיירה בצורה מסודרת ולא כמו שקרה להורים שלי ולכל בני המשפחה שנרצחו ביער על יד איוויה ובכל מיני מקומות אחרים. לפני שעזבנו את ליּפנישֹוק הספקתי לראות חיילים רוסים עוברים דרך העיירה שלנו ,מי בעגלות ,מי על סוסים ומי ברגל ,כשהם נסוגים מהחזית .כל מה שאני זוכר זה את הבגדים הקרועים והמלוכלכים ואת העיניים העצובות שלהם .אף פעם לא אהבנו את החיילים הרוסים ,שהיו מדי פעם מסתובבים בעיירה עם נשק ,אבל כשראיתי את המבט העצוב בעיניים ריחמתי עליהם והייתי עצוב בשבילם .עם הבגדים האלה ועם העצב הזה בעיניים הם כבר לא נראו לי מאיימים כפי שהם נראו בעינינו לפני המלחמה .אחר כך ,בדרך לקרמנצ’ּוק ,ראינו כל הזמן עוד חיילים רוסים ,רובם ברחו יחד איתנו מהחזית .גם היו כאלה שנסעו בכוון החזית ,אבל בלי שמחה. אחרי שנים שמעתי שממש באותו זמן שאנחנו ברחנו לכוון רוסיה ,האדון והגברת מרקוס, ההורים של ארנה ,המחותנת שלי ,ברחו דווקא בכוון אוסטריה .אנחנו ברחנו מהגרמנים והם ברחו מהרוסים .אנחנו הגענו עד קרמנצ’ּוק והם הגיעו עד וינה .הם נשארו שם עד שעוד פעם הם היו צריכים לברוח כשהיטלר נכנס לאוסטריה וכך הגיעו לארץ ישראל .איזה מין גורל היה לנו היהודים. 133 היינו צריכים לברוח כל הזמן .רק כשהגענו ארצה הפסקנו לברוח מארץ לארץ. אני זוכר שהיתה לי הפתעה שבקרמנצ’ּוק גרים כל כך הרבה יהודים .לפני שבאנו לשם חשבתי לתומי שיהודים גרים תמיד בעיירות .ככה הייתי רגיל .כשנכנסנו עם הרכבת לקרמנצ’ּוק ונעצרנו ואבא אמר שפה יורדים וזהו ,כי אחר כך הרכבת ממשיכה לסיביר ואת זה אנחנו לא רוצים לעשות ,חשבתי שבעיר הגדולה הזו אנחנו נהיה היהודים היחידים בתוך המון גויים .אני זוכר שזו לא היתה הרגשה נעימה .שאלתי את אבא אם גרים כאן יהודים והוא אמר לי שהרבה מהאנשים בעיר הם יהודים. ובאמת כך היה .היו שם יותר יהודים משחשבתי .קרמנצ’ּוק היתה אז עיר עם הרבה יהודים ,אולי יותר משליש .הגויים היו בעיקר אוקראינים .היו גם רוסים שגרו בעיר וקראו לה קרמנצ’ּוג עם גימל .אנחנו התרגלנו לקרוא לה קרמנצ’ּוק ,כמו שהאוקראינים קראו לעיר .הרבה מהיהודים בקרמנצ’ּוק גרו בשכונות משלהם אבל היו גם יהודים שגרו בשכונות אחרות וגם היו הרבה חנויות של יהודים בשכונות של הגויים .בשכונות היהודיות היו הרבה בתי כנסת מכל הסוגים ,גדולים וקטנים ,של מתנגדים ושל חסידים .לכל חסידות היה בית כנסת משלה .בכל רחוב היו לפחות בית כנסת אחד או שניים. חלק גדול מהיהודים בעיר דיברו יידיש כמו ליטוַּוקים .זה נתן לי הרגשה טובה שיש כאן יהודים כמונו ולא רק אלה שמדברים כמו גַּליציאנרים .אלה היו יהודים משלנו שהגיעו לקרמנצ’ּוק עוד קודם בגלל פרנסה .ככה זה עם יהודים .הפרנסה לוקחת אותם לכל מיני מקומות רחוקים ,אפילו עד קרמנצ’ּוק הגיעו ,עמוק בתוך אוקראינה .בין הליטוַּוקים האלה בקרמנצ’ּוק היו לנו אפילו קרובים- רחוקים שעזרו לנו להסתדר בקרמנצ’ּוק ,בעיקר למצוא דירה ולמצוא בית כנסת שמתאים לנו. בערך חצי שנה אחרי שהגענו מליּפנישֹוק באו עוד הרבה יהודים ומילאו את כל הדירות והבתים ובקושי היה מקום .אלה היו יהודים שהרוסים גרשו מהעיר קֹובנה ומעיירות אחרות בליטא ואפילו מווילנה .החסידים כבר לא היו הרוב הגדול בקרב היהודים של קרמנצ’ּוק ואנחנו הליטוַּוקים הרגשנו בבית ,עם היידיש שלנו ,עם המאכלים שלנו ועם הבתי-כנסת והישיבות שלנו ועם הנוסח שלנו. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בעיר של ממש ולא בעיירה קטנה .בפעם הראשונה ראיתי רחובות עם בנייני דירות די גדולים .נכון שהיו הרבה רחובות צדדיים בקרמנצ’ּוק שלא היו שונים מאד מהרחובות בליּפנישֹוק ובאיוויה – בתים קטנים מעץ – אבל היו כמה רחובות של עיר גדולה ממש. היתה תחנת רכבת גדולה .היו בנייני חנויות ומשרדים ,בית חולים ,כנסיות גדולות ולא רק אחת .נכון שבאנו לקרמנצ’ּוק כפליטים ,אבל אנחנו ,הילדים ,הרגשנו כמו תיירים הנמצאים בטיול בעיר גדולה. למרות שהחיים היו קצת קשים ומבולבלים ,הרגשנו התלהבות להכיר משהו חדש. מוויי – ומהטר ַּ ַּ כילד התפעלתי בקרמנצ’ּוק במיוחד מהבניינים הגדולים ברחובות הראשיים החשמלית -שנסעה על פסים באמצע הרחוב .בהתחלה פחדתי משניהם .פחדתי שהבניינים הגבוהים מוויי נוסעת טר ַּ מוויי תדרוס אותי .נכון שידעתי שה ַּ טר ַּ יפלו עליי והייתי עומד רחוק מהם .פחדתי שה ַּ על פסים והנסיעה שלה על קו קבוע אבל לא הייתי בטוח שלא יתחשק לה פתאום לתת קפיצה מהפסים דווקא לכיוון שלי .לא ידעתי מה לעשות .כשהתרחקתי מרוב פחד מבניין גבוה אז התקרבתי מוויי .כשהתרחקתי מהפסים התקרבתי לבניין גבוה .בסוף הייתי בורח אל רחוב צדדי, טר ַּ לפסים של ה ַּ כמו זה שבו היתה הדירה שלנו .ברחוב שלנו בקרמנצ’ּוק הבתים היו קטנים ונסעו בהם רק עגלות עם סוסים ,ממש כמו בליּפנישֹוק .שם הרגשתי יותר בטוח ויותר בנוח .עבר הרבה זמן עד שהייתי מוכן 134 מוויי .אבל אחרי זמן הבניינים הגבוהים כבר לא היו טר ַּ לצאת לרחוב הראשי עם הבניינים הגבוהים וה ַּ מוויי ואהבתי לנסוע בה ,כשלאבא היה כסף לתת לי .הייתי עולה עליו טר ַּ מאיימים .גם התרגלתי ל ַּ ויורד ממנו בקפיצה קלה. כשהגענו לקרמנצ’ּוק אבא התפרנס ממכירת הבדים שהוא הביא בקרון הרכבת מליּפנישֹוק .אבל אחרי שהוא מכר את כל הסחורות הוא חיפש פרנסה חדשה ,כי אי אפשר היה יותר להשיג בדים כדי להמשיך את המסחר ,שהוא ואמא היו רגילים לעשות יחד .קרה עוד משהו; לאנשים לא היה כסף לקנות בדים בשביל לעשות בגד חדש .הסתפקו אז בבגדים ישנים .הרבה אנשים הסתובבו עם בגדים קרועים ,עם סחבות .אבל תמיד היו בין הגויים ,וגם בין היהודים ,כאלה שהיו מוכנים לקנות אלכוהול בכל מצב שהוא .וזה מה שאבא החליט לעשות ,הרבה בעזרתה של אמא .שמעתי אותו אומר לאמא שזה לא מסובך לעשות אלכוהול .הוא אמר שיש פה בסביבה של קרמנצ’ּוק הרבה תפוחי אדמה והם לא יקרים .כל מה שצריך זה לבנות דּוד מתאים שיוצא ממנו צינור דק ,למלא אותו בתפוחי אדמה, להבעיר אש מתחתיו ולחכות בסבלנות שבצינור הדק יעלו אדים שיהפכו לאלכוהול ביציאה מהצינור תוך כדי טפטוף .אמא אמרה שאולי לאוקראינים אין כסף לקנות בדים אבל הם ימצאו אותו מתחת לשולחן ,ואפילו מתחת לרצפה ,בשביל לקנות אלכוהול .האוקראינים והרוסים קוראים לאלכוהול הזה סמֹוגֹון והיהודים קוראים לו יי"ש .אבא אמר שאפילו אם רק קצת גויים יקנו כל אחד רק קצת סמֹוגֹון יהיה לנו מספיק בשביל שנוכל להתחיל להתפרנס ממשהו .לגויים אלה צריך להוסיף גם יהודים שאוהבים מאד לשתות יי"ש מדי פעם .גם הם יקנו מהתוצרת שלנו. הרבה יהודים בחוץ לארץ התעסקו עם ייצור אלכוהול ולכן אבא ואמא לא היו צריכים לחשוב הרבה כדי להגיע לפתרון הזה לבעיית הפרנסה .אבא אפילו מצא מישהו שאמר שהוא מכיר את הממונה על מתן רישיונות לזיקוק אלכוהול ותמורת סכום כסף הוא סידר לו רישיון .בנינו צריף קטן בחצר כדי שיהיה מקום להכין בו את האלכוהול .אבא קנה את הדּוד ואת הציוד המתאים ושמנו אותם בצריף .עשינו את כל מה שצריך .שמנו את תפוחי האדמה בדּוד וכיסינו אותו היטב .אבא הדליק אש מתחת לדּוד .אחרי די הרבה זמן התחיל לטפטף אלכוהול בקצה הצינור שיוצא מהדּוד" .יצא סמֹוגֹון לא רע" ,אמר אבא אחרי שטעם מהיי"ש החדש .כעבור יום גם אני טעמתי בהסתר ,למרות שאבא אסר עלינו הילדים לטעום ממנו" .יין זה בסדר לילדים בערב שבת בזמן הקידוש אבל יי"ש זה בשביל מבוגרים ,ובעיקר בשביל הגויים" ,הוא היה אומר לנו .אחרי שטעמתי פעם אחת ,היי"ש דווקא מצא חן בעיניי ,ובמיוחד שהיתה זו טעימה בגניבה .אני חושב כי הטעימה הזאת היא שנתנה לי להרגיש שעכשיו אני כבר קרוב להיות גדול .הייתי בן ארבע עשרה בערך כשגיליתי שהיי"ש טעים לי וגם לא מפיל אותי ארצה ,שיכור כלוט .הרגשתי שאני עומד בגבורה במה שגדולים נוהגים לעשות. כל אחד במשפחה שיכול היה לעזור בעבודה של ייצור הסמֹוגֹון עשה משהו .התפקיד שלי היה להעביר את תפוחי האדמה מהמחסן אל הצריף .הייתי כבר אז חזק ויכולתי בקלות לדחוף מריצות עם תפוחי אדמה .לפעמים הייתי הולך עם אבא אל האיכרים בשוק כדי לעזור לו בקניית תפוחי האדמה. לא תמיד היה לו כסף לשלם והוא היה נותן להם כמה בקבוקים של סמֹוגֹון תמורת עגלה מלאה תפוחי אדמה .היינו מוכרים בעיקר לאנשים פרטיים אבל קצת גם לחנויות .היו זמנים שהתפרנסנו לא רע ממכירת בקבוקי סמֹוגֹון אבל היו גם זמנים שאי אפשר היה להתפרנס כי המצב היה קשה. שמונה השנים שגרנו בקרמנצ’ּוק היו שנים של מלחמות ומהפכות .היה צריך להיזהר מלצאת 135 לרחוב .הרבה ימים ישבנו בבית ולא יצאנו החוצה .היה פשוט מסוכן .יותר ויותר הסתובבו ברחוב פחות ילדים יהודים .הילדים הגויים לא כל כך פחדו ,אבל אנחנו ,הילדים היהודים ,היינו צריכים לפחד לא רק מהמלחמה אלה גם מהילדים והבחורים הגויים ,שתמיד חיפשו הזדמנות להציק לנו .הם היו קוראים לנו ז'יד והיו מקללים בכל מיני קללות .הם גם היו מרביצים מכות וזורקים אבנים .במצב מדי ברחוב כדי הקשה שהיה אז בקרמנצ’ּוק הדבר הכי החשוב שהיה עלינו לעשות זה לא להיות יותר ַּ לא להיות שם בזמן שמתחשק לגוי כל שהוא לפגוע במי שהוא חושב שהוא יהודי. הכול היה מבולבל ואנחנו ,הילדים ,לא תמיד ידענו ולא תמיד הבנו מה הולך מסביב .לא קראנו עיתונים ,וגם רדיו לא היה .חיינו על שמועות ועל סיפורים שאנשים סיפרו אחד לשני ולא ידענו מה באמת קורה .שמענו את הגדולים מדברים על המלחמה ,על הגרמנים המתקדמים ,על הצבא הרוסי הנסוג ,על הבולשביקים ,על האוקראינים האכזריים ,על הפוגרומים ועל הרעב .עברנו את הזמן הזה במתח מתמיד .היה גם פחד גדול כשהתחילה מגפת טיפוס להשתולל והרבה אנשים מתו. שמענו גם על הכישלון של הצבא הרוסי של הצאר מול הגרמנים ומדי פעם היו שמועות שהגרמנים אולי יגיעו עד קרמנצ’ּוק .חשבנו כי ברחנו הרחק מהגרמנים והנה הם רודפים אחרינו עמוק לתוך רוסיה .נבהלנו כשפתאום הופיעו חיילים גרמנים בקרמנצ’ּוק ,כאשר הצבא הגרמני השתלט לזמן מה על אוקראינה .אבל אחר כך התברר שהמצב החדש לא היה כל כך גרוע ,במיוחד משום שהחיילים הגרמנים קנו דברי מזון מכל הבא ליד כדי לשלוח בחזרה לגרמניה ,אל המשפחות הרעבות שלהם. אנשים בקרמנצ’ּוק אמרו שאם בגרמניה אין מה לאכול אז הגרמנים לא יחזיקו הרבה זמן מעמד מדי להתחבר איתם .ובאמת ,פתאום באוקראינה ומישהו אחר יבוא במקומם .לכן לא כדאי יותר ַּ הגרמנים נעלמו ביום אחד .אבל בכל זאת נשאר אצלי הפחד הזה מהגרמנים ,הפחד שהיה לי כאשר ברחנו מהם לקרמנצ’ּוק ואני רק בן אחת עשרה .אחרי הרבה שנים ,ואני כבר בארץ ישראל ,שוב חזר אליי הפחד הזה מהגרמנים ,ועוד יותר ממה שהוא היה פעם .במלחמת העולם השנייה הגרמנים התקרבו למצרים אחרי שהתקדמו בצפון אפריקה בראשות הגנרל רֹומל .שוב חדר אליי פנימה הפחד מהגרמנים ,בייחוד כשהתחילו כאן בארץ לדבר על כיבוש גרמני .חששנו כאן בארץ לא רק ממה שיקרה לכל אחד מאיתנו אלא גם ממה שיקרה למפעל הציוני כולו .אבל כשמֹונטגֹומרי ניצח את רֹומל באלע ַּלמיין נשמתי לרווחה בצד אחד של הריאות שלי .בצד השני של הריאות נשארתי חנוק בשל ַּ הדאגה הנוראה לכל המשפחה שלי בליּפנישֹוק ,שבינתיים נמצאה כבר תחת הגרמנים שפלשו לרוסיה באופן פתאומי ,למרות ההסכם שהיה להם עם הרוסים לחלק את פולניה ביניהם .הגרמנים נראו בעיניי מפלצת ענקית הטורפת כל מה שעומד בדרכה ,ובייחוד היא זוללת אותנו היהודים .אחרי אלע ַּלמיין. המלחמה התברר לי שרצחו את ההורים שלי ואנשים אחרים במשפחה כמה חודשים לפני ַּ אני חוזר לימי קרמנצ’ּוק .כשפרצה המהפכה ברוסיה והצאר נפל ,הכול התחיל להיות מאד מבולבל .כולם נלחמו נגד כולם .לא ידענו מי בדיוק נלחם עם מי ,ומי בעצם שולט בקרמנצ’ּוק .פעם היו אלה בנדיטים אוקראינים ופעם בולשביקים ,פעם צבא לבן ופעם צבא אדום .אלה יצאו ואלה נכנסו ,וכל פעם אנחנו היהודים היינו מלאים פחד ,כי מכל אחד סבלנו ,לא חשוב מי נכנס לעיר .אף פעם לא ידענו בדיוק מי הם אלה שבאים עלינו לכלותנו .האם הם בולשביקים אדומים? האם הם חיילים לבנים של גנרל דניקין שרצו להחזיר את שלטון הצאר אחרי שהבולשביקים הרגו להם את הצאר? או האם הם בנדיטים אוקראינים שהיו נגד האדומים ונגד הלבנים ,ורצו שאוקראינה תהיה 136 מדינה עצמאית. יותר מכולם פחדנו מהבנדיטים האוקראינים ,כי היה ברור כשמש שאלה שונאים את היהודים יותר מכל האחרים ,ושהם ישדדו ויהרגו אותנו בכל הזדמנות שתהיה להם .בהתחלה האוקראינים עשו להם צבא משלהם ואחר כך אפילו הקימו ממשלה משלהם .הם שנאו אותנו גם על כך שהרגנו את ישּו שלהם .ולא רק את זה הם אמרו .הם גם אמרו שהבולשביקים הם בעיקר יהודים ,ושהיהודים הם שהביאו את הצרה הבולשביקית על אוקראינה .בזה הם היו דומים לכל הרוסים שהיו צועקים כבר שנים; "הכו ביהודים והצילו את רוסיה" .האוקראינים דיברו על חמלניצקי הגיבור שלהם ואנחנו היהודים חשבנו שהם מדברים על המן הרשע .חמלניצקי היה לפני מאות שנים ,אבל הפוגרומים שהוא עשה ביהודים השאירו עלינו פחד עד ימינו אלה .כל סיפור מפחיד שהיינו שומעים כשהיינו ילדים היה קשור בו .היו פותחים את הסיפור המפחיד עם המילים "בימי חמלניצקי" .עכשיו היה נדמה לנו שהגיעו עוד פעם ימי חמלניצקי ,ובגלל שברחנו לאוקראינה המשפחה שלנו נמצאת בתוך כל זה ממש. מהבולשביקים פחדנו הכי פחות ,כי היו ביניהם הרבה יהודים .רבים מהבחורים היהודים בקרמנצ’ּוק התלהבו מהבולשביקים והצטרפו אל הגדודים החדשים שלהם .גם אני חשבתי שכאשר אהיה עוד קצת יותר גדול אתגייס לצבא של הבולשביקים ואלחם בבנדיטים האוקראינים ,שאיתם היה לנו היהודים חשבון במיוחד .כשאמרתי את זה לאבא ,וכבר הייתי אחרי הבר-מצווה ,הוא אמר לי שאנחנו לא מתערבים במלחמות של הגויים ,אם רק אפשר .הוא לא חשב שכדאי לנו היהודים לקחת צד במלחמות שבין הגויים כי אף פעם אי אפשר לדעת איך זה ייגמר ואיזה צד ינצח ומתי. אני זוכר שאף פעם לא הצלחתי להבין מה זה בדיוק קוזאק ,למי קוראים לו קוזאק ומאיזה עם הוא ,רוסי או אוקראיני .אבל תמיד ידענו אנחנו הילדים שקוזאק זה מישהו שצריך לפחד ממנו ולהיזהר ממנו ,כי כל מה שהוא רוצה לעשות זה להרוג יהודים או לכל הפחות להכות אותם' ואם אפשר גם לשדוד משהו מהם .אפילו היה לנו משחק כזה שמישהו היה צועק "קוזאקים באים" והאחרים היו צריכים להתחבא כי עוד מעט אולי יתחיל פוגרום .המילה פוגרום היתה אז המילה הכי מפחידה .עד היום כשאני שומע את המילה הזאת אני נזכר בפחד הגדול שהיה לנו בקרמנצ’ּוק באותם הימים .הגויים היו נכנסים לעיר זו או אחרת והיו הורגים ופוצעים יהודים בכל צורה אפשרית; ירו, שחטו ממש ,היכו בברזלים ובפטישים ,חתכו בגרזנים ,ובעיקר דקרו בכידונים. לא עבר זמן רב וגם היהודים של קרמנצ’ּוק קיבלו את הפוגרום שלהם .הייתי כבר בן חמש עשרה כשהיה הפוגרום בקרמנצ’ּוק ,ולמרות שהמשפחה שלנו ניצלה הפוגרום השפיע עליי מאד .פשוט תפסו אנשים ברחובות וגם נכנסו לבתים והרגו יהודים בכל צורה אפשרית .לבנדיטים היו בדרך כלל סכינים וגרזנים אבל היו כאלה שהשתמשו במקלות ובאבנים כדי להרוג יהודים מכל הגילים .לחיילים היו גם כידונים .הכידון היה אז הנשק החדש שהפחיד את היהודים כי פתאום היה להרבה אנשים כידון או "באיֹונט" ,כפי שקראו לנשק הזה .לנו הילדים היה נדמה אז שהרובים הם בשביל המלחמות בין הגויים לבין עצמם וכי הכידונים הם בשביל המלחמה בין הגויים ליהודים .כשהייתי נוטר ועשינו אימונים עם כידונים נזכרתי כל פעם בפחד הזה מהכידונים של החיילים והבנדיטים שעברו מדי פעם בקרמנצ’ּוק .עכשיו הייתי מהצד השני של הכידון ולפעמים הרגשתי לא נעים .מה ,אני חייל רוסי או בנדיט אוקראיני? היה גם פחד שיחטפו יהודים ויבקשו כופר .היה מקרה אחד שכל היהודים דיברו על זה ,גם 137 הילדים .קוזאקים חטפו איזה עילוי בישיבת סלֹובֹודקה שברחה מווילנה לקרמנצ’ּוק ,ודרשו הרבה כסף בשביל שחרורו .בסוף הם ברחו כי הם חשבו שכנופיה אחרת נכנסת לעיר ,ושחררו את העילוי. אבל הדבר שהכי הבהיל את היהודים באותו פוגרום נורא בקרמנצ’ּוק היה האונס של כמה מאות נשים מכל הגילים .למרות שהייתי רק בן חמש עשרה כבר הבנתי מה זה אונס .הבנתי עוד יותר שהיהודים מפחדים מאונס ,כמעט כמו ממות ,ואולי אפילו יותר ,כי את המת קוברים ,יושבים שבעה וקמים אבל עם אונס אין שבעה על אונס ולא קמים מזה .זו פגיעה קשה להרבה זמן .אחותי הגדולה אסתר נכנסה לפחד ובמשך כמה חודשים לא הוציאה את האף מהבית. כשהפוגרומים התחילו לקרות מסביב השתדלנו לשבת רוב הזמן בבית .הפסקנו ללכת לבית הספר היהודי .הרבה פעמים אבא לימד בבית אותי ואת אחי הקטן אהרקה ,כי הוא פחד שיקרה לנו משהו ברחוב אם נלך ללמוד .אחרי שהדברים נרגעו חזרנו לבית ספר ושם לימדו אותנו גם עברית, אפילו עברית טובה ,ולא רק לקרוא אלא גם לדבר .התחלנו בזה בליּפנישֹוק והמשכנו בקרמנצ’ּוק. בגלל זה ,כשהגעתי ארצה בעשרים וחמש ,ידעתי כבר די הרבה עברית .בזמן שלמדנו עברית בקרמנצ’ּוק לא חשבנו אז על זה שנגיע לארץ ישראל .זה היה במודה אצל חלק מהיהודים ללמוד עברית וגם המשפחה שלנו נכנסה למֹודה הזו .אבל אחר כך ,כשחזרנו לליּפנישֹוק התחלתי להבין שלעברית שלמדתי גם בקרמנצ’ּוק וגם בליּפנישֹוק יש לה מטרה אחת ויחידה; להכין אותנו לארץ ישראל. במשך הזמן השתלטו הבולשביקים על האזור של קרמנצ’ּוק ואחר כך על כל אוקראינה ,ולבסוף על כל מה שהיו קוראים רוסיה הצארית .במקומה הם הקימו את ברית המועצות .הפחד העיקרי של בריקנט' משום שהוא היה מזקק יי"ש. המשפחה שלנו מהבולשביקים היה שלא יגידו על אבא שהוא ' ַּפ ַּ בריקנט היתה מילה רעה שפירושה תעשיין קפיטליסט .בסך הכול היה לנו משהו אצל הבולשביקים ַּפ ַּ מאד קטן אבל בכל זאת היה הפחד גדול .בקלות מישהו היה יכול להגיד לבולשביקים שאבא הוא בריקנט והם היו אולי סתם כך הורגים אותו בירייה ליד הקיר ,כמו שעשו בכל מיני מקומות. ַּפ ַּ בריקנטים שבעיניהם היו האויבים של הפועלים .אני לא בדיוק הבנתי הבולשביקים אהבו אז להרוג ַּפ ַּ בריקנטים .הרי הם לא היו סתם בטלנים והיו שנתנו עבודה ופרנסה לכמה למה הם מאד שנאו ַּפ ַּ בריקנט אצל הבולשביקים היה נשמע כמו עמלק פועלים .אבל באותם ימים השנאה עברה כמו אשַּ .פ ַּ אצל היהודים. למזלנו לא העמידו את אבא לקיר וגם לא הענישו אותו במאסר או בקנס כבד .פשוט סגרו לנו את המפעל הקטן והחרימו אותו לטובת הממשלה .הבולשביקים שמו על הדלת של הצריף שרשרת עם פלֹומבה מעופרת שיש בה חותמת ,כדי שאי אפשר יהיה לפתוח את הדלת ולהיכנס .אבל בלי לזקק סמֹוגֹון ולמכור אותו לא היתה לנו בכלל פרנסה ולכן היה צריך לעשות משהו .וכאן היתה לי הפתעה. אבא ,שהיה בעיניי אדם שומר חוק ולא נגרר לכל מיני מעשים לא ישרים ומסוכנים ,הציע לפתוח בלילה את הפלֹומבה ,לעשות קצת אלכוהול עם מה שיש או עם תפוחי אדמה חדשים שנביא איתנו, ואחר כך לשוב ולשים את הפלֹומבה באותו מקום .זה היה מסוכן מאד ,כי אם היו תופסים את אבא היו בוודאי מושיבים אותו בבית סוהר ואולי אפילו מוציאים אותו להורג .אבל לא היתה לו ברירה. הוא לא רצה שנמות מרעב .באותם ימים היו הרבה אנשים רעבים מאד עד שכמה מהם מתו ,פשוט מתו מרעב .לפעמים היה נדמה שהברירה היתה בין למות מרעב או למות בהוצאה להורג. 138 אבא ביקש שאני אלך איתו לעזור לו .האחים האחרים היו קטנים יותר ואת אסתר ,האחות שהיא גדולה ממני ,הוא לא רצה לערב בעניין הזה .וכך היה; אבא ואני יצאנו בלילה מהדירה והגענו אל הצריף .לקחתי איתי שק עצים ואבא לקח שק תפוחי אדמה .פתחנו בזהירות את הפלֹומבה אבל די בקלות ,נכנסנו פנימה והתחלנו במלאכה .הדלקנו את האש והתחלנו לבשל את תפוחי האדמה בתוך הדּוד של מכונת הזיקוק .אחרי זמן התחילו טיפות יוצאות בצינור מצד שני .כשהיה לנו כמות מספקת של סמֹוגֹון ,הפסקנו את הכול .הוצאנו הסמֹוגֹון את בתוך פח קטן ויצאנו כשאנו מחזירים את הפלֹומבה למקומה .אבא עשה את זה בשקט גמור ואני התביישתי להראות לו שאני מאד מפחד .אבל כשיצאנו וחזרנו הביתה עם הסמֹוגֹון ,הייתי מאד גאה שעשיתי את זה עם אבא .הייתי בסך הכול בן שש עשרה אז אבל ההרגשה שלי היית שכעת אני כבר ממש גדול ,אפילו שפחדתי נורא והיו רגעים שהתפללתי שאבא לא יצליח לפתוח את הפלֹומבה כדי שמייד נחזור הביתה וכל ההרפתקה הזו כאילו לא נוצרה .אבל הוא בכל זאת עשה את זה ואז חשבתי שיש לי אבא גיבור .היום אני חושב שגם אבא פחד ,אבל הוא עשה מה שהוא שצריך לעשות כי לא היתה לו ברירה. אחרי זמן באו פקידים של הבולשביקים ואמרו לאבא שהם מוכנים שהוא ימשיך לייצר סמֹוגֹון תמורת תשלום מס .לא היה ברור לי אם מדובר בתשלום לממשלה או לפקידים באופן פרטי .אבל הרבה זמן אי אפשר היה להמשיך עם זיקוק הסמֹוגֹון ובסופו של דבר אבא מצא כל מיני פרנסות אחרות .הוא אפילו חזר לפעמים אל המסחר הוותיק שלנו בבדים כי החיים התחילו לחזור קצת למסלולם ואנשים שוב קנו בד בשביל לתפור להם בגדים חדשים .ואז בא לאבא הרעיון לייצר סבון. גם בייצור סבון עובדים עם בישול כמו בזיקוק הסמֹוגֹון .צריך להדליק אש מתחת לסיר גדול מאד. בתוך הסיר היו שמים את החומרים בשביל לעשות סבון .מבשלים ומבשלים עד שיוצא חומר של סבון .אחר כך יוצקים את החומר כשהוא עוד חם לתוך תבניות ומחכים עד שהחומר מתקרר ומתקשה .בכל תבנית נוצר גוש מרובע של סבון .אהרקה אחי ואני עזרנו להביא את העצים בשביל האש .היינו מסתובבים בכל מיני מקומות בעיר ואוספים קרשים וקורות שבורות של עץ ואפילו ענפים וזרדים .זה לא היה פשוט .אנחנו לא היינו היחידים .היו עוד אנשים שחיפשו עצים בשביל להבעיר אש בבתים .לפעמים היו מריבות על העצים וזה היה לפעמים די מפחיד כי לא רצינו להסתבך עם כל מיני גויים פרחחים .אבא הבין את הקושי שלנו ולכן לא סמך עלינו .מדי פעם הוא היה קונה גזרי עצים שהיו מביאים אלינו בעגלה. אהרקה ואני גם עזרנו לאבא במכירה של חתיכות הסבון .היינו מעבירים את הסבון בסלים של בד לחנויות שלאבא היה קשר איתן .אבא היה מקבל מהם אחר כך את הכסף .אנחנו לא העזנו אף פעם לקחת את הכסף כי אף פעם לא ידעת איזה בריון יתקיף אותנו וייקח מאיתנו את כל הכסף. יום אחד נפלה לי ההזדמנות לעבוד כפועל אצל מישהו אחר ולא אצל אבא ועוד לקבל על כך שכר .זו היתה הפעם הראשונה שעבדתי כפועל שכיר .התחלתי לעבוד בבית חרושת קטן לנקניק. נקניק היה אוכל חשוב ברוסיה .כל משפחה דאגה שיהיה לה נקניק בבית לעת צרה כשאין אוכל אחר. את הנקניק אפשר לשמור הרבה זמן בלי קירור ולכן תמיד יש אפשרות לאכול משהו שהוא בשר והוא גם טעים .עד אז חשבתי שהנקניק הוא באמת בשר ומאד אהבתי לאכול אותו .אבל כשהגעתי לבית החרושת הקטן לנקניק הבנתי שזה לא בדיוק כך .קשה היה לקרוא לזה בית חרושת .זה היה חדר גדול ובו היה דּוד ענק ולשם זרקו כל מיני חומרים .חלק מהחומרים היה באמת בשר טחון שלא היה ברור 139 בכלל זה איזה מין בשר טחנו וכמה שומן וחלב היה בו .חלק אחר היה בעיקר תפוחי אדמה וקמח .את כל החומרים הטחונים שמו בדּוד הענק כדי לערבב אותם וגם להוסיף הרבה מלח ופלפל .אחר כך היו לוקחים את העיסה המעורבבת ומכניסים למעיים של פרות או של חזירים ומקבלים נקניק ארוך מאד. מחלקים אותו לחלקים בגודל של נקניק רגיל וקושרים בשני הקצוות .את הנקניקים הקשורים האלה היו מכניסים לחדר עישון .אחר כך הנקניקים היו מוכנים. אני עזרתי בכל מיני עבודות אחרות ,אבל בעיקר ביקשו ממני להיכנס ברגליים יחפות אל הדּוד הענק ופשוט ללכת בפנים תוך כדי זה שאני דוחס ומערבב את החומרים השונים .לא היו מכונות לערבוב כמו שיש עכשיו .קצת היו מערבבים עם כף עץ ענקית אבל עיקר הערבוב עשיתי ברגליים. בגלל שכבר הייתי כבר אז בחור די גדול בעלי המפעל חשבו שאני מתאים לעבודה הזאת .יכולתי בקלות לקפוץ אל תוך הדּוד הענק ומה שיותר חשוב הייתי יכול לקפוץ בחזרה החוצה מתוך העיסה שבתוך הדּוד .זו היתה פרנסה לא רעה בהתחשב בתנאים הקשים של אותם ימים .הרגשתי טוב מאד שהרווחתי שכר משלי אבל הפסדתי את התיאבון לנקניק .אחרי שראיתי מה מכניסים לתוכו ואיך עושים אותו לא אכלתי נקניק במשך שנים רבות .אתה אף פעם לא יודע מה התחשק למישהו להכניס לתוך התערובת שממנה עושים נקניק .אני ראיתי מה שהכניסו בקרמנצ’ּוק וזה הספיק לי לכל החיים. מקרמנצ’ּוק אני זוכר במיוחד את הנהר .הדנייפר היה הרבה-הרבה יותר גדול מאשר הנחל שליד ליּפנישֹוק .העיר היתה בצד אחד של הנהר .לפעמים אי אפשר היה לראות את הצד השני .כל כך רחב היה הדנייפר .ממש ים .אחרי שנים ,כשהייתי בטבריה ,נזכרתי בנהר הדנייפר .היה נדמה לי שכל הים כינרת הזה הוא לא יותר רחב מהדנייפר כשהוא עובר בקרמנצ’ּוק אחרי הפשרת השלגים .עוד לפני הבר-מצווה שלי היה פעם שיטפון בחלק גדול של העיר .הנהר עלה על גדותיו והציף את הרחובות. הרבה דירות התמלאו מים ,במיוחד אלה שהיו במרתפים ובקומת הקרקע .באותו זמן גרנו בדירה שלא הוצפה על ידי השיטפון ובשבילנו הילדים כל העניין היה שמחה גדולה .הלכנו אל המקומות שהיו מוצפים כדי לראות כל מיני חפצים שטים על המים ולראות איך מוציאים אנשים זקנים מדירות מוצפות .בגלל השיטפון היה מחסור באוכל .גם לא היו מים נקיים לשתייה .הביוב הוצף והתפשט בתוך המים .היו הרבה אנשים חולים והמצב נעשה קשה .היו אנשים שעזבו את קרמנצ’ּוק ,בייחוד אלה שהיו גרים באזורים המוצפים .אנחנו נשארנו ואיך שהוא הסתדרנו .הסתדרנו כי היו לנו הורים מוצלחים שידעו תמיד להסתדר .לא נכנסו אף פעם לפאניקה .הם מצאו תמיד דרך להתפרנס ,להשיג מזון ,לסדר לנו דירה ואפילו לדאוג שנהיה לבושים כמו שצריך ,גם כשלא היה הרבה כסף בכיס .אף אחד מהמשפחה שלנו לא מת באותן שנים קשות ,למרות שמסביב היו הרבה ילדים וזקנים ,וגם מבוגרים ,שמתו בגלל מחלות ואפילו ,יותר מאוחר ,אחרי המהפכה ,בגלל רעב ,כשלא היה מה לאכול. הצלחנו לעבור את כל הצרות .אולי גם היה לנו הרבה מזל. לפעמים ,בימים שקטים וחמים הייתי הולך עם האחים שלי הקטנים לטייל ליד הנהר .היינו מסתכלים על הסירות והספינות שעוברות בו למעלה ולמטה .לאט-לאט למדנו שיש כמה מקומות לאורך הנהר שאפשר שם לשחות .בהתחלה לא ידעתי ממש לשחות .בליּפנישֹוק לא חשבנו שזה משהו שאפשר לעשות .אני לא יודע למה? אבל רק נערים גדולים ובחורים היו שוחים בנחל של ליּפנישֹוק. הילדים לא .אמא היתה מזהירה אותנו שלא ניכנס לשחות במים כי זה מסוכן .אבל בקרמנצ’ּוק כבר הייתי נער ואחר כך בחור ,ופתאום גיליתי שלא רק שאני לא מפחד להיכנס לתוך הנהר הגדול ,אלא 140 שאני גם לומד יותר ויותר לשחות בלי בעיות ,ואפילו לקפוץ אל תוך המים מגבוה ,לפעמים ממעגן של סירות ולפעמים מקיר גבוה שבנו בצד הנהר .אני זוכר איך התפלאתי על עצמי שלמדתי לבד לשחות, ודווקא למדתי מצוין .הרגשתי כמה אני יכול להיות חזק במים ,כמה מהר אני יכול להזיז את עצמי בעזרת הידיים והרגליים .אני חושב שמכל הנערים שהיינו אז ביחד ,הייתי אולי השחיין הכי טוב .כולם ידעו את זה .הייתי שוחה במים אפילו בימים קרים .אני נזכר בתחושה המיוחדת הזו של שחייה במים קרים .הקור צובט את הגוף ,ממש דוקר אותו ומה שצריך לעשות זה לשחות מהר-מהר כדי גם להתגבר על הקור וגם כדי להרגיש תענוג. מה ,זה כול מה שאני זוכר משמונה השנים בקרמנצ’ּוק? לא יכול להיות .הייתי שם מגיל אחת עשרה ועד גיל תשע עשרה .אני מוכרח להיזכר ביותר מזה .מה היה ,למשל ,כשהגעתי לגיל שלושה עשרה והייתי בר-מצווה? לא ,לא היה שום אירוע מיוחד .לא חגיגה ולא כלום .לא כמו היום שעושים מסיבות גדולות ,גם בבית הכנסת וגם בבית .היום יש כאלה שאפילו עושים חגיגה גדולה באולם שמחות .בזמני לא עשו מבר-מצווה צרמוניה גדולה .הלכנו לבית הכנסת כמו בכל שבת ,קיבלתי מפטיר ואמרתי את ההפטרה עם הטעמים .אהבתי לקרוא את ההפטרה עם הטעמים .אהבתי יותר את הטעמים ופחות את המלים .זו היתה אהבה מקול ראשון ונשארתי עם האהבה הזו כל שנות חיי .אבל בכל זאת אז ,בבר-מצווה ,לא הרגשתי שאני כבר באמת גדול אפילו שאבא אמר "ברוך שפטרנו" .מה שכן ,אנשים אמרו לי אחרי ההפטרה שיש לי קול טוב וכי יש לי סיכוי להיות חזן .זה בהחלט היה מה שהוביל אותי אחרי שנים לעבור לפני התיבה וגם לאהוב את זה מאד. המלחמה עם הגרמנים נגמרה ,המהפכה נגמרה ,גם המלחמה בין הסובייטים לפולנים נגמרה. איך שהוא ,עברנו את השנים הסוערות האלה והיינו למשפחה די גדולה .בקרמנצ’ּוק החיים לא פסקו וילדים המשיכו להיוולד .הגענו לקרמנצ’ּוק אסתר ,אני ,אהרק'ה ויענקל .בקרמנצ’ּוק נולדו הירשקה, רחל ,סימה ולייזר .תוך זמן קצר היינו שמונה ילדים .היה נדמה לנו שאבא ואמא השלימו עם זה שאנחנו נשארים סופית בקרמנצ’ּוק והמשיכו לבנות בה את המשפחה. הייתי כבר בחור של ממש .תשע עשרה זה כבר גיל רציני .עד אז סתם התגלגלתי ממלחמה למלחמה ומעבודה לעבודה .ולא היתה לי הזדמנות ולשבת ולחשוב מה לעשות עם עצמי בחיים .היו בחורים שהצטרפו לבולשביקים כי הם חשבו שאיתם יהיה ליהודים יותר טוב .אפשר ללמוד מקצוע, אפשר לקבל עבודה ,אפשר להצטרף לצבא או למשטרה ,יש כל מיני אפשרויות אחרות .אבל אני לא התלהבתי ולא קפצתי על כל מיני מציאות חדשות כי היו לחישות כי אולי בכל זאת אפשר יהיה לחזור לליּפנישֹוק אל הקרובים והמכרים .התגעגעתי לליּפנישֹוק ,לעיירה הקטנה שבה אתה מכיר כמעט כל אחד ושאתה יודע מי גר בכל בית .הבלגן של העיר הגדולה לא היה בשבילי .הסתובבתי בין היהודים בקרמנצ’ּוק לשמוע מה קורה עם השמועות שמסתובבות בעיר על כך שבכל זאת יהיה אפשר לחזור למקומות שממנו באנו בתחילת המלחמה .חיינו בימים ההם על שמועות בעיקר ,וזה נמשך קרוב לשנתיים .לא היה רדיו ולא היה טלוויזיה וגם עיתונים לא קראנו .החדשות באו אלינו כשמועות. ברחוב ,בבית ,בבית הכנסת ,בשוק ,בין חברים ומכרים ואפילו עם סתם אנשים שפגשנו – אלה היו הרדיו והעיתון שלנו. 141 חוזרים לליּפנישֹוק מאז שהגענו לקרמנצ’ּוק חשבנו מדי פעם על זה שיום אחד תיגמר המלחמה ונחזור לליּפנישֹוק ,שם מחכים לנו קרובים וחברים ושם מחכה לנו הבית .שמענו שהגרמנים לא עשו נזק לבתים ושיש לאן לחזור .אבל יום אחד שמענו שהפולנים לקחו בכוח את וילנה ואת גרֹודנֹו ,ולכן ליּפנישֹוק שלנו נכנסה למדינה החדשה של פולניה .בינינו לבין ליּפנישֹוק נמתח פתאום גבול והיתה הרגשה שזהו זה. לליּפנישֹוק כבר לא נחזור ונישאר עם הבולשביקים וכל השיגעונות שלהם על איך לסדר את החיים של האנשים .נכון שהם אמרו שהם לא שונאים יהודים ,להפך ,הם באים להגן עליהם מהאנטישמים "הלבנים" והאוקראינים ,אבל הם התחילו לעשות צרות לחיים הדתיים של היהודים ,וזה היה מאד לא נעים .היה ברור שליהודים שירצו לשמור על הדת שלהם יהיה קשה עם הבולשביקים .וכמו כן, הבולשביקים עשו צרות ליהודים שהיו להם כל מיני עסקים ואילו עסקים זו הרי הפרנסה העיקרית של יהודים. אבל למרות כל החששות ,פתאום התברר שיש בכל זאת סיכוי לחזור לליּפנישֹוק .חתמו הסכם שלום בין ברית המועצות לפולניה ,ובהסכם נאמר שכל מי שלפני המלחמה גר במקום שעכשיו שייך לפולניה ,יוכל לחזור אליה עם כל המשפחה שלו .ליּפנישֹוק נכללה בפולניה ,כמו לידא ,גרֹודנֹו ואפילו וילנה .מילה חדשה נכנסה לדיבורים בינינו – 'ר ַּּפטריַאציה' – חזרה למולדת .אף פעם לא שמעתי את המילה הזאת קודם ,לא ביידיש ,לא ברוסית ובודאי שלא בעברית .אבל בין רגע הפכה המילה הזאת להכי-חשובה בחיים שלנו .הרבה יהודים בקרמנצ’ּוק שאלו; כן תהיה או לא תהיה ר ַּּפטריַאציה .לאילו מקומות תהיה ר ַּּפטריַאציה .מי ייכלל בר ַּּפטריַאציה ומי לא .האם היא רק בשביל הגויים או גם בשבילנו היהודים .האם נכונות השמועות שהממשלה הפולנית לא מתכוונת להרשות ליהודים לחזור כדי לא להוסיף עוד יהודים לאלה שכבר נמצאים בתוך גבולות פולניה העצמאית .כולם היו מתוחים מרוב שאלות ומחוסר בתשובות .היתה התרגשות גדולה .כמעט כל הפליטים היהודים שברחו בתחילת המלחמה מהגרמנים שמחו עכשיו לעזוב ,גם כדי לחזור אל המשפחות שלהם וגם כדי לברוח מהבולשביקים. אמרו שמי שרוצה לחזור צריך לבוא להירשם .כל המשפחה שלנו נרשמה כמובן .אבל יחד איתנו נרשמו בקרמנצ’ּוק כמה וכמה אלפים ,אולי יותר מעשרת אלפים וזה כבר התחיל להדאיג .היו שאמרו שהפולנים לא ירצו לקבל בחזרה כל כך הרבה אנשים ,משום שהמצב הכלכלי בפולניה אחרי המלחמות השונות היה מאד קשה .זו כנראה היתה גם הסיבה שהבולשביקים דווקא היו מוכנים להיפטר מהרבה אנשים שהם יהיו צריכים לדאוג להם מבחינה כלכלית אם הם יישארו בברית המועצות .ואז התחילו עוד פעם שמועות על מי בדיוק ייכלל ברשימות ומי לא .אחר כך זה כבר לא היה עניין לשמועות .היו 142 שנרשמו והודיעו להם שהם כלולים ברשימה הסופית והיו כאלה שנרשמו ואמרו להם שהם לא יכללו ברשימה הסופית כי הפולנים מתנגדים לכך מסיבה זו או אחרת .הם ידעו שהסיבה העיקרית והיחידה היא שהם יהודים. אבא אמר לחכות ולא ללכת לשאול אם המשפחה שלנו נמצאת ברשימה הסופית או לא .הוא אמר שהוא רוצה לדעת על זה כשהכול יהיה מוחלט וסופי ושלא ישגעו אותנו עם שמועות וידיעות לא סופיות .הוא תמיד היה איש שקט ,לא מתעצבן בכל רגע ,ומקבל את החיים בקור רוח .לא בהכנעה אלא בקור רוח .בלי פאניקה .הוא גם לא התרגש כשהודיעו לו בסוף שאנחנו ברשימה .מיד התחילו ההכנות ,מה לוקחים איתנו ומה מוכרים ומה נותנים למי שנשאר .גם כשעבר די הרבה זמן בין ההודעה לבין הנסיעה עצמה אבא שמר על שקט ועל קור רוח .זה היה אצלו בדם ואני מקווה שמשהו מזה עבר אליי .הרבה פעמים במשך השנים ,אפילו הרבה אחרי שכבר אבא לא היה בחיים ואני כבר הייתי די מבוגר הייתי שואל את עצמי מה עבר אליי מאבא ואם הייתי מגיע למסקנה שמשהו כן עבר, הייתי מרגיש טוב עם עצמי. יום אחד היינו באמת לר ַּּפטריַאנטים .בדרך לקרמנצ’ּוק הייתי עוד ילד וישבנו סגורים בקרון משא .לא שמנו לב מה קורה מסביב .עכשיו ,בזמן הר ַּּפטריַאציה הייתי כבר בחור ,נסענו כל המשפחה ברכבת נוסעים ולא ברכבת משא .המראה של אמא יושבת ברכבת ומחזיקה עליה את אחי לייזר התינוק ולידה יושבות רחל וסימה נשאר לי עמוק בזיכרון .זו היתה נסיעה ארוכה מאד .בתחנות הרכבת הגדולות של קייב ,של מינסק ושל עוד מקומות ,אפשר היה לראות המוני ר ַּּפטריאנטים עם ילדים ,עם תיקים ומזוודות ,כולם ממהרים לחזור הביתה .על הפנים אפשר היה לראות גם דאגה גם סקרנות ,אבל גם שמחה .להיות ר ַּּפטריַאנט באותם ימים היה עניין של זכות .לא רק זכות לחזור הביתה אלא גם זכות לצאת מרוסיה הסובייטית ,שמאד לא אהבנו מה שקורה בה .אולי ראיתי את כל מה שראיתי על הפנים של הר ַּּפטריַאנטים כי כך אני הרגשתי .הרגשתי זה היה מזל שהצלחנו לצאת משם. כשחזרנו לליּפנישֹוק מצאנו כי למי שנשאר ולא ברח כמונו לא קרה שום דבר נורא במלחמת העולם הראשונה .הגרמנים היו עוד די בסדר .באותו זמן נראה לנו לפעמים שהבריחה שסידר אבא היתה אולי מיותרת .עוד משהו מצאתי בליּפנישֹוק .מצאתי שלמרות שהייתי בקרמנצ’ּוק שמונה שנים, שנים חשובות בחיים שלי ,בכל זאת הרגשתי שליּפנישֹוק ולא קרמנצ’ּוק היא הבית שלי .כך לפחות הרגשתי בהתחלה ,מיד אחרי שחזרנו. לבוא לליּפנישֹוק מקרמנצ’ּוק בשנת עשרים ושתיים ,זה היה כמו לבוא לעולם אחר .שנתיים שלוש תחת השלטון הפולני עשו כנראה את שלהן .הבתים בליּפנישֹוק נראו אמנם כמו שהיו והכול עמד על מקומו .אבל האנשים התנהגו אחרת ,חשבו אחרת ,במיוחד הצעירים .למרות שקרמנצ’ּוק היתה עיר גדולה וליּפנישֹוק היתה עיירה קטנה מאד ,החיים היהודיים בליּפנישֹוק נעשו דומים למה שהיה בוורשה ,ואולי אפילו בערים גדולות אחרות באירופה .בליּפנישֹוק הקטנטונת התלבשו הנשים לפי מיטב האופנה האירופית עם בגדים אלגנטיים ,עם נעליים לפי מיטב האופנה ,ואילו בקרמנצ’ּוק הגדולה הכול נשאר פשוט ,לא היו תכשיטים ,לא היו קישוטים והבחורות לא שמו ליפסטיק .הנשים הצעירות של ליּפנישֹוק רצו להיות 'ליידיס'' ,עם הכובעים שלהן ובעיקר עם התסרוקות שלהן .גם הבחורים בליּפנישֹוק היו לבושים אחרת ממה שזכרתי שהיה פעם .הם היו נראים יותר כמו ג'נטלמנים 143 ופחות כמו פועלים .פתאום לכל הבחורים יש עניבה .לרבים היו אופניים .היתה לנו הרגשה של ביקור בארץ אחרת. אימיגרנטים' ,שעוד לא מכירים את הסגנון המקומי ַּ המקומיים בליּפנישֹוק הסתכלו עלינו כעל ' החדש .ידעתי שיש לי הרבה מה ללמוד אם אני רוצה להיקלט מחדש בקרב הצעירים .אלה היו צעירים שגדלו יחד איתי בחדר ,אבל בשבילם היה מספיק כמה שנים אחרי המלחמה כדי לעשות אותם שונים כמלניק הרוקח מאד מאיתנו .הם קראו לנו די רּוסן – הרוסים ,וזה נשאר ככה די הרבה זמן .גם קרֹו ַּ היה בתוך אלה שקראו להם כך בהתחלה .עם פרוץ המלחמה גם הוא ברח עם אשתו הצעירה עמוק כמלניק איבד לתוך רוסיה .אלא שלא כמונו ,שחזרנו כולנו בריאים ושלמים ,ועם עוד כמה ילדים ,קרֹו ַּ את אשתו ואחר כך התחתן עם אישה שנייה. עשינו את כל המאמצים להשתלב בסגנון החדש של החיים .אבא עזר לנו להשיג את הבגדים והכובעים הדרושים .אחד הדברים החדשים שלמדנו בהתלהבות לאחר החזרה לליּפנישֹוק היו הריקודים ,כמו ואלס וטנגו ועוד ריקודים כאלה ,חלקם שקטים ואיטיים וחלקם קצת יותר מהירים, שהיום קוראים להם פה בארץ ריקודים סלוניים ,היו פתאום לשיגעון של הצעירים .כל הצעירים והצעירות שהיו נגועים ברוח החדשה שנשבה בליּפנישֹוק .הם היו משוגעים על הריקודים האלה .כל הזמן חיפשו הזדמנות לרקוד ולא רק ביום הולדת או בחג פורים .הריקודים האלה נתנו לנו הרגשה שקפצנו אל העולם החדש ,אולי יותר מכל מה שהתחיל להגיע לליּפנישֹוק ,יותר מהמפלגות הציוניות החדשות שהקימו סניפים בעיירה ובוודאי יותר מבית הספר הפולני שהקימה הממשלה הפולנית לאחר שהעיירה שלנו נעשתה חלק מפולניה .הריקודים האלה חיברו אותנו עם אמריקה ,כי משם באו רוב השירים והמנגינות שהיו על התקליטים ,ומשם באה כל החופשיות הזאת ביחסים בין הבחורים והבחורות .כי מלבד המוסיקה והצעדים של הריקודים השונים ,מה שבמיוחד התרגשנו ממנו זה שאפשר היה להחזיק בחורה קרוב ולהרגיש את הגוף שלה ,משהו שאי אפשר היה לעשות בליּפנישֹוק לפני שבאו הריקודים האלה. לא היו בליּפנישֹוק בתי קפה ולכן רקדנו בבתים .פעם בבית זה ופעם בבית אחר .מה שעזר לנו מדי מאד היה הפטיפון .היום הפטיפון הוא על חשמל וכבר עברו גם לקסטות ,אבל אז היו מסובבים ַּ פעם את הידית של הפטיפון ומותחים את הקפיץ שבפנים כדי שהתקליט יסתובב מספיק זמן כדי לרקוד ריקוד אחד או שניים .אבל מהר מאד היו כמה חבר'ה צעירים שלמדו לנגן באקורדיון ובחליל, ואפילו בכינור .הם למדו לנגן את הריקודים החדשים ואפשר היה לעשות ממש חגיגות ריקודים. כשבאתי לארץ כבר הייתי מוכן לחיים החדשים .ידעתי לרקוד .קיבלתי הכשרה בליּפנישֹוק. ועוד משהו .כשחזרנו לליּפנישֹוק הייתי כבר בחור עם ניסיון רב בשחייה .איך שחזרנו הלכתי לשחות בנחל .כשהייתי ילד היו שני גשרים על הנחל הזה .גשר קטן להולכי רגל וגשר גדול שהיה כמה מאות מטרים ימינה ועליהם נסעו עגלות .הגשר הגדול היה גם סכר שעצר את המים של הנחל ונוצר אגם קטן .המים של האגם נפלו מגובה הסכר וזה מה שסובב את הגלגלים לטחנת הקמח שהיתה בקצה העיירה בסוף רחוב הטחנה .האגם הזה היה הכי מתאים לשחייה .זה היה בשבילי כמו טכס של מדי .עכשיו אני בחור להפוך לבחור .לפני שנסענו מכאן הייתי ילד ולא הרשו לי לשחות כי הייתי קטן ַּ גדול ,אמרתי ,וקפצתי למים הקרים .אחר כך הלכתי לגשר הקטן וראיתי שהוא חדש ונראה אחרת לגמרי .הגשר הקודם נהרס במלחמה ,ולא היה ברור לי איך .חבל .אם הוא היה שם הייתי קופץ ממנו 144 למים ,כמו שרציתי לעשות כשהייתי ילד ולא נתנו לי .עכשיו לא היו הרבה מים מתחת לגשר .זה היה עוד משהו שהשתנה בליּפנישֹוק מאז שברחנו ממנה לפני שמונה שנים. ועוד משהו השתנה בליּפנישֹוק .לפני שעזבנו השלטים היו ברוסית .השלטים של החנויות ושל הבניינים הציבוריים .עכשיו היו בכל מקום כל מיני שלטים בפולנית ,שאנחנו היהודים לא הכרנו עד אז והיינו צריכים להתחיל ללמוד לקרוא .במקום הפקידים הרוסים הגיעו הרבה פקידים פולנים שניהלו את העניינים של העיירה .הפקידים הפולנים התאמצו להדגיש כי ליּפנישֹוק וכל מחוז גרֹודנֹו הם עכשיו בפולניה .אבל ככל שליּפנישֹוק נעשתה יותר ויותר חלק מפולניה ,ראשם של הצעירים היהודים היה יותר ויותר בארץ ישראל .לפני המלחמה דיברו רק על לנסוע לאמריקה .אחרי המלחמה דיברו גם על לנסוע לארץ ישראל .לא כולם ,אבל היו די הרבה. הפולנים הקימו בית ספר שלמדו בו בפולנית ,אבל באותו זמן היו יהודים שהקימו בית ספר עברי ושם גם למדו כמה מקצועות בפולנית ,כפי שדרשה הממשלה ,אבל את השאר למדו בעברית .זה היה חידוש .לפני כן לא היה בכלל בית ספר עברי בליּפנישֹוק .כשאנחנו היינו ילדים הלכנו לחדר ולמדנו רק מה שהיו פעם לומדים בחדר .הילדים שהלכו לבית ספר אחרי המלחמה למדו את הנושאים החדשים .זה היה שינוי גדול .אנחנו היינו דור קודם שלא ידע מה זה בית ספר .כשחזרתי לעיירה כבר מדי בשביל ללמוד בבית ספר .כל מה שידעתי זה לכתוב ולקרוא עברית כי אבא דאג ללמד הייתי גדול ַּ אותנו .בחדר למדנו את העברית של הסידור .בקרמנצ’ּוק כבר למדנו את העברית החדשה. אחת ההפתעות שמצאנו בליּפנישֹוק אחרי שחזרנו אליה היתה שיש בה הרבה אנשים צעירים, וגם לא צעירים ,שמדברים עברית או לומדים עברית .לפני שברחנו מהגרמנים בשנת ארבע עשרה רק יחידי סגולה דיברו עברית .אבל כשהגענו בשנת עשרים ושתיים מצאנו התלהבות ללמוד ולדבר בעבריתַּ " .דבר עברית" ,אמרו שלטים קטנים בכל מיני מקומות ובעיקר על הקירות בבתים עצמם. אנחנו הצעירים היינו במיוחד מדברים עברית כאשר היינו מטיילים בין שדרות העצים שבין העיירה לבין האחוזה של הגרף ,השדרות שקראנו להן ּפר ַּשאדס ביידיש .הטיולים שלנו היו גם השיעורים שלנו בעברית .היינו מטיילים בשדרות ומדברים על המצב בארץ ישראל ולפעמים היתה לנו הרגשה כאילו טיילנו בארץ .בשבילנו השדרות האלה היו כאילו מקום נפרד מהעיירה .לכן ,כאן בשדרות יכולנו לתאר לנו שאנו נמצאים בתוך מקום שבו אנחנו הצעירים קובעים מה עושים ואיך מדברים ,ואף אחד מהמבוגרים לא מסתכל עלינו ולא אומר לנו אפילו במבט שלו שמה שאנחנו עושים זה לא בסדר ולא מתאים למסורת .בשדרות לא היתה מסורת .היו שם החיים החדשים שאנחנו הצעירים נכנסנו לתוכם והיינו לאנשים אחרים ,אנשים חדשים .השדרות היו בית הספר שלנו גם ביחסים שבין בחורים ובחורות וגם בחיים הפוליטיים החדשים שנכנסו בבת אחת לתוך ליּפנישֹוק הקטנה .כל פעם שהייתי הולך בארץ בתוך שדרות כלשהן ,אם זה בתל אביב ואם זה בפרדס חנה או בכל מקום אחר ,הייתי נזכר בשדרות של ליּפנישֹוק ,ומתגעגע לרגעים היפים שהיו לנו שם. בליּפנישֹוק התחלתי לכתוב עברית בכתיבה יפה .כתיבה בעברית זה לא סתם כתיבה .הרגשנו שיש משהו חגיגי ומיוחד בכתיבה של העברית ולכן צריך לכתוב אותה בכתב יפה במיוחד .כבר ידעתי מזמן לכתוב עברית ,אבל זה היה בדרך כלל באותיות קטנות שהיו מתחברות אחת לשנייה ונראות כמו כתיבה ביידיש או כתיבה של רבנים .רצינו לכתוב אחרת .רצינו לכתוב באותיות עבריות שנראות כמו ציורים יפים .בחלק מהאותיות היינו עולים גבוה למעלה מעל שאר האותיות ובחלק אחר היינו יורדים 145 למטה .למשל ,עם האותיות למד וצדי היינו מטפסים גבוה מעל השורה ועושים איזה סלסול יפה ,כמו איזו תסרוקת מפוארת של בחורה .כך גם עם האותיות פה סופית וצדי סופית .עם האותיות גימל ,נון ועין היינו יורדים הרבה למטה מתחת לשורה ,וגם כן בסלסול ,כמו שמלות וחצאיות ארוכות .אם רצית לכתוב נון סופית או קוף כמו שצריך היית צריך לשלוח חץ ארוך אל מתחת לשורה .לפעמים, מרוב התלהבות הנון סופית היתה יורדת עד השורה שמתחת ,וזה לא היה נחשב משהו שהוא לא בסדר .זה היה חלק מהחן העברי החדש .אבל בעיקר היה חשוב לכתוב פתוח ,לפתוח כל אות ואות כדי שיראו אותה בבירור ולא צריך לנחש איזו אות זאת .עברית היא כבר לא כתב סתרים של רבנים וחכמים .רצינו שהיא תהיה כתב של כל אחד ,של יום-יום ,לכן פתחנו אותה לרווחה .במיוחד פתחנו עד כמה שאפשר את האותיות בית ,כף ופה ,ונתנו לאוויר להיכנס בין הקווים שלהן .גם האות סמך היתה מלאת אוויר ,אפילו שיש לה צורה סגורה. אני נזכר עכשיו איך כותבים הצעירים של היום ונעשה לי רע .לפעמים זה נראה לך כמו נמלים קטנות המצטופפות בשורה זו אחר זו ואתה לא יודע איפה האחת נגמרת ואיפה השנייה מתחילה .הם כותבים ממש כמו שהם מדברים ,כמו מכונת ירייה .ככה זה נשמע לי וככה זה גם נראה כשזה כתוב. אתה רוצה מיד לקפל את הנייר ולזרוק לסל .את מה שאנחנו כתבנו בזמנו אפשר היה לתלות על הקיר .ובאמת הרבה’ דברים כתובים בכתב עברי יפה היו תלויים על הקיר בליּפנישֹוק; במועדון התנועה ,בלוח המודעות על יד בית הכנסת ,בבית הספר ,וכמובן בבית .אנשים כתבו שירים ותלו אותם על הקיר בבית .לא היו לנו מכונות כתיבה בעברית .הכול כתבנו ביד .ואיך אתה מראה לחברים ולמכרים שאתה יודע לכתוב עברית בכתב יפה? פשוט מאד ,אתה שולח גלויה בדואר .היינו אז משוגעים על גלויות דואר .זה היה זול ועוד משהו; כולם יכולים לראות את הכתב היפה שלך .הרבה צעירים היו תולים על הקיר את הגלויות שקיבלו מהחברים שלהם ומבני המשפחה ,במיוחד את אלה שנשלחו אליהם מחברים ומבני משפחה בארץ ישראל. ועוד משהו חדש מצאנו כשחזרנו לליּפנישֹוק .הרבה אנשים הכירו את המפה של הארץ .ארץ ישראל שוב לא היתה רק ירושלים ,חברון ,טבריה וצפת אלא גם תל אביב ,ראשון לציון ,פתח תקווה, רחובות ,חדרה ,זיכרון יעקב ,ראש פינה ,דגניה ,ועוד מקומות אחרים בארץ ישראל .פשוט היה קשה להאמין .חזרנו לעיירה בכלל אחרת .היא נשארה אמנם ענייה אך רבים בתוכה עכשיו היו עסוקים בחלומות ובהכנות לקראת ארץ ישראל. רטיפיקטים' -תעודות של הממשלה ַּ מילת הקסם בליּפנישֹוק אצל הצעירים היהודים היתה 'ס רטיפיקט, ַּ הבריטית בארץ ישראל שמאשרות כניסה לארץ .מהר הבנתי שאם אני רוצה להשיג לעצמי ס אני צריך להיות באיזה שהוא תנועה חלוצית .ליּפנישֹוק היתה מקום קטן .היינו אולי רק שישים- שבעים משפחות יהודיות בעיירה ,אבל זה היה מספיק שיהיו בה כמה תנועות חלוציות .כל העסק עם המפלגות והתנועות הציוניות אצל היהודים בליּפנישֹוק התחיל אחרי המלחמה הגדולה הראשונה, כשליּפנישֹוק הפכה לחלק מפולניה והיה מותר שיהיו בה ליהודים מפלגות ותנועות' .חלוץ המזרחי' היתה התנועה החלוצית הראשונה .אחר כך באו לליּפנישֹוק 'צעירי ציון' ו'החלוץ' .לפני שנסעתי ארצה גם התחילו עם 'השומר הצעיר' ואחרי כמה שנים ,כשכבר הייתי בארץ ,שמעתי שגם 'בית"ר' נכנסה לליּפנישֹוק .הכי מתאים היה לי 'חלוץ המזרחי' .הם היו גם ציונים וגם דתיים .היה לי קשר טוב עם הדת וגם לא רציתי להרגיז את אבא ולכן לא הצטרפתי לארגונים יהודים אחרים .גם אחרי כל הניסיון 146 שהיה לנו בקרמנצ’ּוק עם הקומוניסטים היה לי יותר נוח לא להתעסק עם תנועה כמו 'השומר הצעיר'. לא היו חברים רבים ב'חלוץ המזרחי' של ליּפנישֹוק .ומהר מאד נעשיתי למזכיר הסניף. הייתי עסוק במחשבות על יציאה מליּפנישֹוק בעיקר בימי ראשון ,כאשר הגויים מהעיירה ומהכפרים בסביבה היו באים לכנסייה שלהם והמקום היה מלא גויים .הייתי אומר לעצמי בכל יום ראשון; "חיים ,אין לך מה לחפש כאן .מה אתה יכול לעשות בעיירה הקטנה והמסכנה הזאת? עוד חנות מכולת?" .גם לפתוח עוד חנות בדים בעיירה ,כמו שיש לנו ,ולהתחרות עם אבא ואמא בוודאי שלא רציתי .אבל להמשיך ולהיות מעורב בחנות שלנו גם כן לא רציתי .כמה משפחות יכולה החנות הזאת לפרנס .הרי בסופו של דבר אני אתחתן ואקים משפחה ואצטרך לדאוג לפרנסה .כמה בד אפשר למכור לאיכרי הסביבה? האיכרים האלה היו עניים ,ונעשו אף יותר עניים בעקבות השנים הארוכות של מלחמות והמשבר הכלכלי שהמשיך לעשות שמות בפרנסה גם אחרי שנסתיימו המלחמות .הייתי מזדמן לפעמים לכפרים שמחוץ לעיירה וראיתי את העוני שלהם .גם בקרב היהודים בעיירה היו די הרבה בתים של עניים ואני ראיתי מה זה עוני בבתיהם של יהודים אלה .אבל מה שראיתי בכפרים קשה פשוט לעלות על הדעת .זה היה ממש מדכא .כשהייתי רואה את העוני הזה של האיכרים ידעתי שבסוף לנו היהודים לא ייצא מזה טוב .פרנסה לא תהיה לסוחרים ובעלי המלאכה היהודים מהעוני של האיכרים .רק צרות ופרעות יכולות לצאת מזה" .חיים ,זאת ההזדמנות שלך עכשיו להתחיל משהו חדש" ,הייתי אומר לעצמי .ללכת לווילנה או לוורשה לא רציתי .שוב אותם גויים ועוד יותר גרוע, פולנים. הפולנים הפכו מהר מאד בעינינו ,הצעירים היהודים של העיירה ,לצרים אם לא לאויבים. הרגשנו שכל הצרות באות ויבואו לנו מהפולנים .דיברו שפולנים רוצים לתפוס את מקומות הפרנסה שלנו בכל מקום .שמענו גם שהסטודנטים הפולנים הם האנטישמים הכי גדולים והם אלה שנותנים את הטון בוורשה ובשאר הערים הגדולות .לאן שהם מסתכלים הם רואים יהודים ,וכל כך הרבה מהם. בערים ובעיירות של פולניה היינו היהודים חלק גדול של האוכלוסייה .היו ערים בהן היהודים היו רוב התושבים. זה שהייתי מזכיר הסניף של 'חלוץ המזרחי' היה בסופו של דבר לטובתי בעניין הנסיעה לארץ רטיפיקט כאשר התור של הסניף שלנו יגיע .וכך ַּ ישראל .כך יכולתי היות הראשון בתור כדי לקבל ס רטיפיקט ואני צריך לבוא לוורשה על מנת לקבל אותו ,לעשות את ַּ באמת היה .הודיעו לי שאישרו לי ס נסטנצה שברומניה הסידור עם הנישואים הפיקטיביים ,להביא כסף בשביל לקנות כרטיסים ברכבת לקֹו ַּ נסטנצה ליפו .אבא לא היה נגד חוץ מזה שכל הסידור הזה עם הנישואים וכרטיס באונייה מקֹו ַּ הפיקטיביים לא נראה לו .היתה מסיבת פרידה בסניף וגם הצטלמנו למזכרת .החברים הלכו את כל הדרך עד לתחנת הרכבת בגוויה כדי ללוות אותי ביציאה לארץ ישראל ,כשהם מקווים שעד מהרה יגיע גם התור שלהם .ההליכה הזו לאורך ארבע קילומטר של כל החברים שלי היתה מאד מרגשת .נגמר הפרק של חיי בליּפנישֹוק .הייתי בדרך לארץ ישראל. טוב עשיתי שנסעתי לארץ ישראל .אם לא הייתי עולה לארץ ישראל איפה הייתי היום? הייתי כנראה מצטרף לכל אלה שנרצחו בשואה .ולא רק אני אלא גם המשפחה שהייתי מקים .אני מנסה רטיפיקט ולעלות לארץ ,התחושה שאני מציל את ַּ עכשיו להיזכר אם היתה לי אז ,כשהצלחתי להשיג ס עצמי מאסון .קשה לי להגיד כן אבל קשה לי גם להגיד לא .אני בכל זאת זוכר איזו שהיא תחושה של 147 בריחה ,בריחה מסכנה של ממש .אבל מי העלה אז על דעתו את האפשרות הנוראה הזו שמדובר כאן בפרידה לנצח מכל המשפחה שנשארה שם ,שיחד עם מיליונים של יהודים באירופה ירצחו את יהודי ליּפנישֹוק ,ובתוכם את בני משפחתי ,קרובים ורחוקים ,את כולם .אני מרגיש שיורדות לי דמעות מהעיניים ושאני רוצה לצעוק. 148 השחיטה והמלחמה הנוראה כשהגרמנים פלשו לפולניה בספטמבר שלושים ותשע הרוסים השתלטו על האזור שלנו לפי הסכם שהיה להם עם הגרמנים .כל המשפחה שלנו ,כולל הירשקה ,מצאו את עצמם תחת הסובייטים .הרבה לא ידענו מה קורה עם המשפחה תחת השלטון הסובייטי והיו שאמרו שהמצב של היהודים הוא בסדר בהשוואה למצבם תחת השלטון הגרמני .כך ניתן היה להבין מגלויות דואר קצרות שאבא שלח אליי באותו זמן .היו בהן הרבה משפטים סתומים .כאשר הגרמנים פלשו לברית המועצות הכול נסגר ולא שמענו יותר כלום ,לא מההורים ולא מהאחים והאחיות ,כאילו בבת אחת הכול נעלם .רק אחרי המלחמה ה תחלנו לשמוע ולקרוא את מה שסיפרו אלה היו שם וניצלו והגיעו ארצה על מה שקרה בזמן הנורא ההוא וגם בזמן הקצר של השלטון הסובייטי. הגרמנים נכנסו לליּפנישֹוק כמה ימים אחרי תחילת הפלישה ואחרי שחלק מבתי העיירה נשרפו כמלניק ,ואילו מהפצצות ויריות .את הבית שלנו ,שהיה בית די יפה ומרווח ,נתנו הגרמנים לרוקח קרֹו ַּ את הבית שלו ,אחד הבתים היפים ביותר בעיירה ,הם לקחו לעצמם .כנראה ששמו בו את המפקדה שלהם או שקצינים גרמנים גרו בו .הגרמנים לקחו את היהודים לכל מיני עבודות בשירות הצבא וגם הודיע שיהודי ליּפנישֹוק יצטרכו בקרוב לעבור לאיוויה .זה מה שקרה כעבור כמה חודשים .כל היהודים של העיירה ,כולל זקנים ,תינוקות וחולים ,הלכו ברגל ביום קר את כל הדרך מליּפנישֹוק לאיוויה ,ושם הם הוכנסו לגטו יחד עם היהודים של איוויה עצמה. היום אני יודע שהשחיטה הגדולה של היהודים של ליּפנישֹוק ,של איוויה ושל עוד עיירות קטנות מהסביבה ,היתה ב 23-במאי ,2:53אני גם יודע את כל הפרטים הנוראים של השחיטה. הגרמנים ועוזריהם הצעידו חלק גדול מהיהודים אל היער שעל יד איוויה .שם הם הכריחו את הצעירים היהודים לחפור בורות .אחר כך ירו כמעט בכולם וקברו אותם בבורות. ראיתי במשך השנים כל מיני תמונות ואפילו סרטי קולנוע איך יורים ביהודים שמכריחים אותם להתפשט ואחר כך לרוץ אל הבור על מנת שייפלו לשם בעת שיורים בהם .כל פעם שהייתי רואה תמונות כאלה הייתי חושב שככה קרה למישהו מבני משפחתי .אולי לא לאבא ולאמא ,כי אותם אולי עוד הרגו בבית או ברחוב .ואם הם לא הרגו אותם קודם אז איך אמא היתה יכולה לרוץ אל הבור? היא היתה כבדה מאד .אישה מלאה וכבדה .אחרי הרבה שנים שלא ראיתי אותה אני מתאר לעצמי שהיא הוסיפה לעצמה משקל ונעשתה עוד יותר כבדה .ואולי היא לא היתה אז כל כך כבדה ,כי בחודשים הקשים תחת הגרמנים ,וגם בזמן שהרוסים שלטו בעיירה ,לא היה מספיק אוכל .אני זוכר תמונות של יהודים מזמן המלחמה ושם ראו אותם רזים מאד בשל חוסר מזון ,בגלל הרעב הממושך. אז אולי אמא כבר אז היתה רזה יותר ממה שאני זוכר אותה וממה שאני חושב שהיא היתה צריכה 149 להיות .אבל אם היא היתה רזה אז היא בטח היית חלשה ובוודאי שלא היתה יכולה לרוץ את הבור .אז מה היה איתה? איך היא מתה? במיטה היא לא מתה .בכך אני בטוח. ואבא ,איך הוא מת? האם גם אבא רץ אל מותו? האם ירו בו עוד לפני כן? האם הוא אמר משהו לעצמו ולאחרים סביבו לפני שהרגו אותו? האם הוא חשב עליי לפני שהרגו אותו? האם הוא חשב שטוב שאני ואהרקה עזבנו לארץ ישראל ושלפחות שנינו ניצלנו מכל המשפחה הגדולה? האם הוא חשב איך הוא לא הסתלק מכאן לפני שהגרמנים באו? הוא הרי ברח מהם במלחמת העולם הראשונה כי הוא לא האמין בהם .למה הוא לא ברח הפעם? אולי הוא התבלבל מכל התהפוכות שעברו על העיירה שלנו .בשנת שלושים ותשע נכנסו הרוסים לליּפנישֹוק בעקבות ההסכם עם היטלר לחלק את פולניה בין הגרמנים והרוסים .קיבלתי ממנו כמה מכתבים בעת השלטון הרוסי בליּפנישֹוק. ממנו ומאחרים הבנתי שהרוסים נתקבלו על ידי היהודים בעיירה כמשחררים מהפולנים השנואים שמיררו להם את החיים מאז שהם כבשו את האזור מהרוסים לאחר המלחמה העולמית הראשונה. הרוסים גם נחשבו למי שמגנים על היהודים מפני הגרמנים ,אותם גרמנים שעשו שמות ביהודים בחלקים של פולניה שהם כבשו .אז למה שאבא היה צריך לחשוב שכדאי לברוח לתוך רוסיה כמו שהוא עשה בשנת ?2:25מי יכול היה לדעת שהגרמנים יפלשו לרוסיה כעבור פחות משנתיים? עכשיו אני מבין יותר טוב את ההרגשה שהיתה לי לפני קרוב לשנתיים בזמן מלחמת המפרץ. כבר הייתי בבית האבות בנתניה .פתאום התחילו ליפול טילים על המדינה ובעיקר על תל אביב והסביבה .נתניה היא די בסביבה של תל אביב ואף אחד לא היה יכול לדעת אם כן ייפול טיל על בית האבות או לא .בבית האבות עשו את בית הכנסת בקומה הראשונה לחדר אטום .על החלונות הדביקו פסים של נייר חום ,בדיוק כמו שעשינו בבית בכרכור בזמן המלחמה עם הגרמנים כאשר הגיעו אווירונים להפציץ את תל אביב .גם במלחמת השחרור הדבקנו פסים של נייר חום על החלונות .אני זוכר עד עכשיו את הריח של הדבק שהיה בבית ושאי אפשר היה להיפטר ממנו די הרבה זמן .מה שנשאר לנו לעשות בזמן אזעקה זה לרדת למטה אל בית הכנסת ולהתפלל שלא יקרה לנו שם כלום. רוב האנשים ירדו לבית הכנסת בזמן האזעקה אבל היו אחדים שאמרו שהם לא יורדים אלא נשארים בחדר שלהם .הם אמרו; "אותנו לא יסחבו יותר למקלט .מספיק היינו במקלטים .עכשיו אנחנו רוצים לשבת בשקט ולא לרוץ .אנחנו נשארים בחדר ומה שיהיה יהיה" .חלק מהאנשים בבית האבות היו באירופה בזמן השואה וכל הסיפור הזה עם טילים הכניס אותם לפחד גדול ולייאוש .גם בראש שלי עברה המחשבה להישאר בחדר .גם אני הרגשתי את העלבון ואת הבושה כשאין לך מה לעשות כאשר מפילים עליך טילים מלמעלה .היו לנו הרבה מלחמות ,אבל הרגשה כזאת עוד לא היתה לי ,הרגשה שאין לך בכלל מה לעשות .משהו מוזר קרה לנו בארץ .דווקא עכשיו כשאנחנו חזקים, כשיש לנו נשק מכל טוב ,וגם כשיש הרבה אנשים שמצבם הכלכלי טוב ,כשסוף-סוף הגענו כאן לכמה מיליונים של יהודים ,דווקא עכשיו ,כשהגענו לכל זה ,אנחנו מרגישים חסרי אונים .אני לא זוכר שהרגשנו חסרי אונים בזמן המאורעות ,כשהיינו מעטים בארץ ובקושי היו לנו רובים ואקדחים .גם במלחמת השחרור ,כשעלו עלינו צבאות ערב מכל הכוונים ,אפילו אז לא הרגשנו מסכנים .היתה הרגשה שיש מה לעשות ,שאפשר להתגונן ,גם כשהמצב קשה .אבל בזמן מלחמת המפרץ לא היתה הרגשה כזאת .ישבנו וחיכינו בלי יכולת לעשות משהו .ולא רק אנחנו הזקנים בבית אבות .כל האנשים שגרו בבתים שמסביב לבית האבות היו באותו מצב .זו היתה הרגשה איומה .אולי ככה הרגישו 150 היהודים בליּפנישֹוק ובאיוויה לפני שהגרמנים הרגו אותם ,הרגישו שאין מה לעשות .זה היה כנראה מאד מעליב לפני שזה היה כל כך נורא. לרוב האנשים בכרכור היו קרובים בפולניה; סבא וסבתא מכל צד ,הורים ,אחים ואחיות והמון דודים ובני דודים .רובנו היינו כאן בארץ לבד ,ללא רבים מבני המשפחה שלנו ,שנשארו שם ופתאום מצאו את עצמם בגהינום .בעיקר היה קשה בלילות .אחרי שנגמרה העבודה הקשה ,ואחרי שגם עשיתי מקלחת באו השעות שלפני השינה .פרּומה כבר ישנה .עמירם כבר ישן מזמן בחדר השני .אני הייתי מתחיל לחשוב כל מיני מחשבות על בני המשפחה בליּפנישֹוק ומנסה לתאר לעצמי מה עובר עליהם. הלב היה נשבר ,אבל לא ידעתי מה בדיוק קורה .המצאתי לי כל מיני תמונות אבל זה בכלל לא הגיע לדרגה של התמונות שאחר כך הגיעו לעיתונים ולספרים כשנגמרה המלחמה .חזרנו לשגרה ביום .יותר מזה ,המלחמה היתה טובה לנו .גידלתי המון תפוחי אדמה ומכרנו לצבא הבריטי ברווח גדול .החברים שלי עבדו בבניין ובעוד עבודות במחנות הצבא שהקימו הבריטים מסביב לכרכור והיתה פרנסה טובה. המצב הכלכלי היה טוב אבל בערב שוב באו המחשבות ושוב התרוצצו התמונות .החיים ביום לא היו מה שהם היו החיים בלילה. אני מנסה לחשוב מה עשיתי ב 23-במאי 2:53בכרכור .כנראה שבאותו יום הייתי עסוק בגידול תפוחי האדמה .האם בחודש מאי מגדלים תפוחי אדמה? אני כבר לא זוכר בדיוק .בוא נעשה את החשבון מחדש .מתי זורעים תפוחי אדמה? בעצם זה לא כל כך חשוב מה בדיוק עשיתי .אין לי כאן את הלוח של 2:53ואני לא יכול לדעת איזה יום בשבוע זה היה .אולי זה היה שבת? אני כנראה התחלתי לחשוב מה עלה בגורלם של בני משפחתי ולראות בעיני רוחי כל מיני תמונות קשות עוד לפני מאי .2:53עוד קודם התחילו להגיע כל מיני שמועות על מה שאולי מתרחש בחלקים של פולין שהיו תחת הנאצים .ברגע שהגרמנים פתחו במלחמה נגד ברית המועצות היה לי ברור כי הם יעבירו את המעשים שלהם נגד היהודים לכל מקום שהם יכבשו .והם כבשו שטחים ענקיים של ברית המועצות .דאגתי מאד .חשבתי כל מיני מחשבות אבל לא יכולתי להעלות על הדעת מה באמת קרה. וגם לאחר שזה קרה ,על השחיטה הגדולה של יהודי ליּפנישֹוק בגטו של איוויה לא היה לי כל מושג אלא רק כעבור כמה שנים כאשר התחילו לבוא ארצה כמה פליטים .העיתונות סיפרה על הערים הגדולות כמו ורשה ועל מחנות המוות ,כמו אושוויץ ומיידנק ,אבל לא על עיירות קטנות כמו ליּפנישֹוק .וכאשר זה נודע כבר היינו מוכנים לכך .אחרי מחנות המוות אפשר היה להעלות הכול על הדעת. כאשר כל המעשים הנוראים האלה קרו ליהודים שהיו תחת הגרמנים אנחנו פה בארץ עבדנו והרווחנו והיה מה לאכול .החיים נמשכו .אבל היה גם זמן שחששנו שהמלחמה תגיע גם אלינו .כולם דיברו על רומל .הוא והצבא הגרמני שלו בצפון אפריקה היו חזקים והיו אפילו דיבורים שאו-טו-טו הם נכנסים למצרים וזורקים משם את הבריטים .אם זה היה קורה שום דבר לא היה עומד בדרכם של הגרמנים להיכנס לארץ ישראל ולעשות בנו שפטים .כל מה שבנינו כאן היה יכול ללכת לאיבוד. בנּוקטה של הנוטרים דיברנו על רומל והקורפוס האפריקאי שלו ועל הסכנה ליישוב היהודי כאן .לא היה לנו לאן ללכת מכאן .זה לא כמו שהיה לאבא שלי את האפשרות לברוח עמוק לתוך רוסיה .לאן יּותמן שהיה לו תפקיד ב'הגנה' אמר שלא נדאג וכי הוא בטוח כי יכולנו לברוח מכאן? אבל זכריה ַּח ַּ עושים כל מיני תוכניות כדי שאפשר יהיה להתגונן מפני הגרמנים .אני החלטתי שכל מה שאני יכול 151 לעשות זה להסתיר כמה שקים של תפוחי אדמה שיהיה מה לאכול .ראיתי שפרּומה הכינה כמה צנצנות סוכר וכמה קופסאות של בשר .יותר מזה לא יכולנו לעשות .המשכנו בכוננות הזאת עד באלע ַּלמיין .לפחות הסכנה הזאת עברה .נשארו לי הסכנות למשפחה ַּ שמֹונטגֹומרי ניצח את רומל בפולניה. לפרּומה היתה דאגה מסוג אחר .המשפחה שלה עזבה את פולניה ועברה לאנגליה הרבה לפני המלחמה ומשם חלק עברו לארץ ישראל .ההורים ושתי האחיות הצעירות נשארו באנגליה .הגרמנים לא כבשו את אנגליה ולכן הם לא היו יכולים לעשות ליהודים מה שהם להם עשו בפולניה .אבל פרּומה דאגה מהפצצות .הגרמנים הפציצו את אנגליה יומם ולילה .היא לא ידעה הרבה מה קורה עם המשפחה כי לא הגיעו מכתבים .כשהייתי קורא בעיתון שהפציצו את סוֹונזי ,שם גרו ההורים ושתי אחיות שלה ,לא הייתי מספר לה על כך .למה להדאיג אותה? התפללתי שלא יקרה להם כלום ואולי התפילות שלי עזרו כי התברר שבאמת לא קרה להם כלום .התפילות האחרות שהתפללתי לא עזרו. אף אחד מהמשפחה שלי בפולניה לא יצא חי. עברו הרבה שנים מאז שכל זה קרה .כבר קרו עוד הרבה דברים מאז .נער הייתי וגם זקנתי ,אבל גם עכשיו ,אפילו שאני עוד מעט בן שמונים ותשע ,אני עדיין מרגיש גם בן יתום וגם אח שכּול של מי שהרשעים האלה הרגו אותם באכזריות .אני רואה את התמונה של אבא ואת התמונה של אמא שהיו תלויות על הקיר בחדר שלי בבית האבות .במשך שנים רק התמונה של אבא היתה תלויה בבית בכרכור .היא היתה תלויה על קיר אחד .על הקיר השני היתה תלויה התמונה של אבא של פרּומה .איש יפה היה אבא שלי .חבוש כיפה שחורה גבוהה .לא כיפה קטנה אלא כיפה גדולה עשויה בד ,כמו שחובשים חזנים או רבנים .ככה זה היה איתו .תמיד לבוש בצורה מכובדת ומסודרת .שתי התמונות של שני האבות היו תלויות באותו מקום מאז שנכנסנו לבית לאחר השלמתו .בדור שלנו היינו תולים תמונות של ההורים .אצל רבים מהחברים שלנו היו תמונות כאלה ,ודי גדולות ,תלויות בבית .תלינו את התמונות עוד כשההורים שלנו היו בחיים .היינו אנשים צעירים החיים רחוק מההורים שלנו אבל הם היו חסרים לנו כל הזמן .זה לא היה פשוט לעזוב משפחות שהיו מאד קשורות בתוכן וגם חיו כמה דורות ביחד באותה עיירה או באותה סביבה .בארץ היינו רובנו לבד ,ללא המשפחה הגדולה שנשארה בחוץ לארץ .לכן נהגנו לשים על הקיר או על המזנון את התמונות של ההורים .בכרכור רק התמונה של אבא היתה תלויה על הקיר .אבל כאשר עברתי לבית האבות החלטתי שאני צריך שתהיה לי גם תמונה גדולה של אמא על הקיר .מצאתי תמונה מתאימה ודאגתי שיגדילו אותה .אני לא יודע למה כל השנים הארוכות האלה בכרכור התמונה של אמא לא היתה תלויה לצידה של התמונה של אבא. את התמונות שאר בני המשפחה שמרנו באלבומים כל פעם היינו מקבלים תמונות מהמשפחה שבדרך כלל היה כתוב עליהן מאחורנית "למזכרת נצח" ורק אחרי המלחמה הנוראית הזאת הבנתי באמת מה היא המשמעות של שתי המלים האלה .היום אני זוכר את בני המשפחה שלי בחוץ לארץ בעיקר כפי שהם נראים בתמונות שהם שלחו לי במשך השנים ושנשארו באלבומים .יש שם תמונות של אסתר ובעלה עם שני הילדים שלהם .יש תמונה של אחי יענקל ואשתו ,שגרו בנֹובֹוגרּודק עם הילד שלהם .יש שם תמונות של הירשקה ,שהצטרף לפרטיזנים ,ושל סימה ,רחל ולייזר ,שלא הספיקו בכלל להתחתן ולהוליד ילדים .את כל אלה אני זוכר היום רק איך שהם נראים בתמונות .כשנסעתי לארץ ישראל חלק גדול מהאחים והאחיות שלי היו ילדים קטנים .ראיתי איך שהם גדלים דרך התמונות .רק 152 תמונות מעטות הגיעו בהתחלה .כשהן כבר הגיעו פתאום ראיתי בהן בחורים ובחורות במקום הזאטוטים שהסתובבו בבית לפני שנסעתי לארץ .מדי פעם הייתי מרגיש שהפסדתי משהו חשוב בגלל העזיבה לארץ ישראל .הפסדתי את האפשרות לראות מקרוב ,צעד אחר צעד ,איך שחלק מהאחים והאחיות שלי גדלו .אולי משום כך הייתי קצת מרוחק מהם .זה בכל זאת לא אותו דבר כאשר כל יום אתה רואה אותם ,שומע אותם ,צוחק איתם ואפילו רב איתם. 153 היה לי אח פרטיזן בסוף המלחמה התחילו להגיע לארץ יהודים ,ששרדו את השואה וסיפרו לקרובים ולחברים שלהם מה בדיוק קרה ,מי נשאר ,מי נהרג ואיך .כל אותו זמן קיוויתי שמישהו מהמשפחה יגיע פתאום ,מישהו מהצעירים שהיו ביתר קלות יכולים לברוח ולהסתתר או להסתדר .אבל עברו ימים רבים וארוכים ולא הגיעה שום ידיעה על מישהו מהמשפחה .אני הייתי במושבה קטנה ומרוחקת וסמכתי על אהרקה שייעשה את מלאכת החיפוש .הוא היה פעיל בחוג יוצאי ליּפנישֹוק בתל אביב וחשבתי שאם משהו ייוודע לו זה יגיע מיד אליי .הרבה לא דיברנו על כך בינינו .הוא גר בתל אביב ואני גרתי בכרכור .היינו נפגשים רק לעתים רחוקות .הפרנסה העסיקה את שנינו ברוב שעות היממה .ואז גם לא היו נוסעים תוך זמן קצר מכרכור לתל אביב כמו שנוסעים עכשיו .זה היה לוקח שעות ולנוטר כמוני זה אפילו היה יקר .גם טלפון לא היה כמו שהיום יש לכל אחד לכל אחד .התרגלנו במשך השנים לחיות כל אחד במקומו .אבל זה לא כל היה הסיפור .גם היה פחד לדבר על זה .אפילו פחדנו לשמוע את האמת .וככל שהאמת מתמהמהת יותר להגיע אלינו כך נשארנו זמן רב יותר עם התקווה שמישהו ,ואולי יותר ממישהו ,נשאר בחיים .היום אני חושב שהייתי צריך לעשות יותר ולא רק לקוות ולחכות .לא שזה היה עוזר ,כי בסופו של דבר התברר לנו שאף אחד לא בא משם .אבל הייתי מרגיש טוב יותר עכשיו אם אולי הייתי עושה יותר ממה שעשיתי .אני לא יודע בדיוק מה הייתי צריך לעשות ומה יכולתי לעשות אבל כך אני מרגיש וזה כואב לי גם עכשיו ,אחרי כל כך הרבה מאד שנים. אבל אי אפשר להגיד שלא עשיתי ורק קיוויתי וחיכיתי .הסביבה של כרכור התמלאה בעולים שבאו מאירופה עם הקמת המדינה ושמו אותם בכל המחנות לשעבר של הצבא הבריטי שעזב את הארץ ממש לפני הקמת המדינה .בפרדס חנה ,המחנה הצבאי הענקי ,שישב בקצה המושבה משני צדי הכביש הראשי לבנימינה ,הפך למחנה עולים .היו שם עשרות אלפי עולים ,וכל הזמן באו חדשים במקום אלה שיצאו למקומות אחרים בארץ לאחר כמה שבועות או חודשים במחנה .אז כבר הייתי כבר פועל בניין .במחנה הזה עשו הרבה עבודות בנייה ומדי פעם הייתי עובד שם במסגרת 'סולל בונה'. אני זוכר את עצמי מסתובב במחנה העולים הענקי ובכל הזדמנות מתאימה הייתי שואל אנשים. שאלתי אנשים שעומדים בתור למשהו .שאלתי אנשים ששמעתי אותם מדברים יידיש במבטא של הסביבה שלנו .שאלתי אנשים באוטובוס שהיו עם פרצוף מתאים ובגיל מתאים .שאלתי כל מיני אנשים בכל מיני מצבים .בעיתונים היה כתוב שאנשים שחשבו שהם כבר נהרגו במלחמה כי לא מצאו אותם מיד לאחר שנגמרה ,כעבור כמה שנים הם הופיעו פתאום בארץ ,כשהתחילה העלייה הגדולה אחרי הקמת המדינה .חיכיתי כל הזמן לרגע הזה שפתאום מישהו מהמשפחה שלי יופיע ויגיד; "הנה אני! הגעתי! בכל זאת הצלחתי לצאת בחיים מהגהינום" .אני זוכר שכמה וכמה פעמים ראיתי מרחוק, 154 ברחוב או במחנה עולים בן אדם הולך והייתי חושב שאולי זה מישהו מהמשפחה שלי .פעם הלכתי אחרי איש כזה ורק כשהוא הסתובב הבנתי שהוא בכלל לא דומה ,אבל מאחורנית בכל זאת היתה לו הליכה שאפשר היה לחשוב שזה מישהו מהמשפחה .ברדיו היה מדור לחיפוש קרובים .הייתי מקשיב כל הזמן להודעות ,אולי יגידו את השם גּוטלבסקי באחת ההודעות .חיכיתי לשמעו את השם ליּפנישֹוק או איוויה ,אבל כלום .אפילו לא פעם אחת. אחרי כל החיפושים ,אחרי כמה שנים ,התחלתי להבין שכנראה אהרקה ואני נשארנו היחידים מכל המשפחה שלנו בליּפנישֹוק .אחרינו לא יישאר מישהו בארץ שישא את השם גּוטלבסקי .עמירם לא שמר על השם והחליף אותו לגונן ,ולא העזתי להגיד לו כלום ,כי זה היה אז המנהג .גם בני הדודים שלי בארץ החליפו את שמם לגילת .רק אני ואהרקה נשארנו עם השם שלנו .לאהרקה אחי יש רק בת אחת ,תמר ,ויש לה כבר שם אחר אחרי החתונה .כשיגיע הזמן שלי ושל אהרקה להסתלק מן העולם גם יסתלק השם גּוטלבסקי .הוא יישאר רק על המצבות .קשה לי לקבל את זה .אולי הייתי צריך להתעקש עם עמירם על שם המשפחה ,אבל את הנעשה אין להשיב. יום אחד הגיעה אליי הידיעה הראשונה על האח שלי הירשקה .עמדתי בוקר אחד בתחנת העצירה הקטנה של האוטובוסים לא רחוק מהבית ,ליד בית הספר העממי של כרכור .זה היה די מוקדם בבוקר .חיכיתי לאוטובוס שייקח אותי לעבודה .עוברת לידי משאית ועליה אנשים שנראו לי כמי שגם הם בדרך לעבודה .באותם ימים היו נוהגים להסיע פועלים על גבי משאיות .בגלל כל המספר הרב של עולים שהגיעו אל הארץ מיד אחר קום המדינה לא היו מספיק אוטובוסים להסיע את כולם. השתמשו במשאיות לא רק כדי להעביר מטענים אלא גם כדי להסיע אנשים .האנשים שעמדו על המשאית שעברה על ידי נראו לי מיד כעולים חדשים .למדתי להכיר אותם לפי הכובע ,לפי התספורת, לפי הבגדים או לפי ההבעה שעל הפנים .יכולתי להכיר עולים חדשים אפילו לפי איך שהם החזיקו את הגוף שלהם .אני לא יכול להגיד בדיוק איך ומה ,אבל אני זוכר שלא היתה לי כל בעיה לזהות עולים חדשים ,כולל את אלה שהגיעו ממזרח אירופה .כמובן שאת אלה שבאו מתימן היה פשוט וקל לזהות, אבל גם עולים חדשים מפולניה אפשר היה מיד להכיר ,ושלא לדבר על אלה מרומניה .גם לאחרונה, כאשר הייתי עוד מסתובב לפעמים ברחוב ליד בית האבות בנתניה הייתי מזהה בקלות את העולים החדשים מרוסיה .אתה ממש רואה את זה עליהם שהם עולים חדשים ,אפילו לפני שהם פותחים את הפה לדבר ,שאז זה נעשה ברור מאליו. פתאום אני רואה מישהו מהעומדים על המשאית שעוברת על ידי דופק על גג הקבינה של המשאית תוך כדי נסיעה וצועק ברוסית; "סטֹוי ,סטֹוי!" הוא המשיך לדפוק ומיד הבנתי שהאיש מבקש לעצור את האוטו ומסמן על כך לנהג .סטֹוי ברוסית זה עמוד או עצור .המשאית נעצרה די בבת אחת אחרי כמה מטרים .האנשים שעמדו עליה בקושי נאחזו בדפנות של המשאית .האיש שראיתי אותו דופק על גג הקבינה קפץ ממנה ,דיבר כמה מלים עם הנהג ורץ לכיוּון תחנת האוטובוס בה עמדתי. חשבתי שהוא מבקש לתפוס מקום בתור לאוטובוס ,אבל הוא לא הצטרף לקצה התור אלא התקדם ישר אליי" .אתה חיים" הוא אמר ברוסית ,בהחלטיות גמורה" .נכון ,אני חיים" ,עניתי לו" ,אבל אני לא מכיר אותך" .האיש הלא מוכר המשיך בשיחה ביידיש; "אתה לא יכול להכיר אותי אבל אני יכולתי לזהות אותך .אתה דומה מאד לאח שלך הירשקה .הירשקה אמר לי הרבה פעמים שיש לו אח בשם חיים ,שעלה לארץ ישראל לפני הרבה שנים .ברגע שראיתי אותך מהמשאית ידעתי שאתה האח של 155 הירשקה .הייתי איתו יחד ביער במשך כמה שנים .היינו פרטיזנים יהודים ".והוא המשיך; "שמעת על הפרטיזנים של ביילסקי? התחבאנו ביערות ,הצלנו יהודים רבים וגם הרגנו גרמנים רבים .עשינו להם הרבה צרות לגרמנים האלה ,יימח שמם .ירינו בהם ,פוצצנו את הרכבות והמכוניות שלהם .גם הגנו על עצמנו וגם פגענו בהם בנקמה על מה שהם עשו למשפחות היקרות שלנו" .הוא המשיך לדבר בלי להפסיק" .אבל לדאבוני הרב ,בסוף-בסוף ,ממש ביום האחרון של המלחמה ,כאשר הרוסים כבר התחילו להשתלט על האזור שמסביב ליערות ,נתקלנו בחיילים גרמנים ,שברחו מהרוסים אל היער בו אנחנו התחבאנו .היו יריות והירשקה נפצע ברגל .לא היו לנו מספיק תרופות ותחבושות .לא היה שום רופא בסביבה .לקחנו אותו בעגלה לנֹובֹוגרּודק שכבר שוחררה על יד הצבא האדום .המסע בעגלה נמשך כמה ימים .תאר לך ,הוא דימם במשך כמה ימים בעגלה .שמנו אותו בבית החולים המקומי ואחר כך שמעתי כי אחרי שבוע הוא נפטר .כמה חבל שהוא לא נשאר בחיים אחרי כל מה שהוא הצליח לעבור ".ואז האיש הזה שם את היד שלו על הכתף שלי ואמר; "חיים ,תדע שהאח שלך הירשקה היה איש אמיץ .הוא היה מפקד כיתה אצלנו .הוא גם היה איש נהדר וידע לשמור על מוראל גבוה .אני לא אשכח אותו באותו ערב חשוך של חורף .אנחנו יושבים בבונקר באמצע היער .קר נורא. אין הרבה מה לאכול .איבדנו כמה אנשים בימים האחרונים בהיתקלויות עם הגרמנים .פתאום ,מתוך החשכה ובתוך האווירה הקשה ,שמענו את הירשקה אומר 'יידן – יהודים – ְּלכּו ְּנ ַּרמנה' ,ומיד לאחר מכן המשיך את השיר הזה בקול הנהדר שלו .איך הוא ידע בכלל שהיה שבת באותו יום? הרי הוא לא היה דווקא מהאנשים הדתיים שהיו איתנו .היו כמה דתיים בינינו אבל עליו לא חשבתי שהוא יודע לשיר 'לכו נרננה' כמו חזן של ממש" .הייתי המום .רציתי לחבק אותו ,לשאול אותו מאה שאלות על הירשקה ,על הפרטיזנים ,על הקרובים שלנו ,לספר לו איך היה הירשקה כאשר אני היכרתי אותו בתור ילד ונער .אבל הוא אמר לי כי המשאית מחכה לו והוא חייב להמשיך" .אני אתפוס אותך שוב .אני יודע את שמך ואת שם משפחתך ועכשיו אני יודע היכן אתה גר .אני אמצא אותך ואספר לך על כל מה שעבר עלינו וכמובן על אחיך .עכשיו אני מוכרח לרוץ .עוד תשמע ממני" .הוא ניתק ממני ,רץ אל המשאית ,טיפס עליה בזריזות ,דפק בקלילות על גג הקבינה ,ובבת אחת המשאית יצאה לדרך. לא האמנתי מה שקרה לי .ככה סתם .אני עומד לתומי ברחוב וחושב על כל מיני עניינים קטנים של בית ושל עבודה ופתאום אני פוגש פרטיזן שמספר לי על האח שלי שהוא היה פרטיזן .המלה פרטיזן היתה אז בשיא שלה .היו סיפורים על פרטיזנים ושירים על פרטיזנים .אמרת פרטיזן ,אמרת גיבור" .אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" ,אומר השיר של הפרטיזנים היהודים שכה אהבו לשיר כאן בארץ בשנים שלאחר המלחמה .אבל ,לצערי הגדול ,שם ביער ,ממש בסוף המלחמה ,היתה זאת דרכו האחרונה של הירשקה ,האח שכֹּה אהבתי ,ששנים חיכיתי לו שייעלה לארץ ישראל ויצטרף אליי ואל אהרקה ,ושכל כך קיוויתי שמכולם הוא היה האח שהיו לו כל הסיכויים לצאת חי מהגהינום. ידעתי שאם מדובר בפרטיזנים אז אני יכול כבר לספר את זה לעמירם שהיה אז כמה חודשים אחרי הבר-מצווה שלו .בדרך כלל לא הייתי מספר לו על מה ששמעתי וידעתי בעניין רצח היהודים באירופה ,ובוודאי שלא סיפרתי לו על מה שנודע לי על מה שקרה ליהודי ליּפנישֹוק .איך ולמה הייתי צריך לספר לו על דברים נוראים שכאלה? הוא היה עדיין ילד ,בקושי נער קטן .למה נער קטן צריך לדעת על מעשים נוראים כאלה .מספיק מה שהוא קרא בעיתון ,שמע ברדיו ולמד בבית ספר .אני צריך מדי .הוא גדל בארץ ישראל וחשבתי אז ,וגם רבים הייתי להוסיף לו עוד? גם ככה הוא ידע יותר ַּ 156 אחרים חשבו באותו זמן כמוני ,שהילדים כאן בארץ לא צריכים לדעת על המעשים הנוראים האלה. זה עלול אולי לפגוע בהם .חשבנו שילדים הגדלים בארץ ישראל ,מדברים עברית ומרגישים שזו הארץ מדי על תפיסה של יהודים ברחובות, שלהם וגם צריכים להיות יהודים גאים לא צריכים לשמוע יותר ַּ על הריגה של יהודים סתם כך ,על הובלת יהודים בקרונות רכבת שנועדו לבהמות ,על השמדת יהודים בתאי הגזים ובתנורים .אבל על פרטיזנים זה כבר משהו אחר ,אפילו שהבשורה היא רעה ומרה. בהתחלה חשבתי לא לנסוע מיד לעבודה ,כל כך נרגש הייתי .חשבתי לרוץ הביתה ולספר להם על מה ששמעתי ולחזור אל תחנת האוטובוסים כדי לתפוס את האוטובוס השני .אבל ויתרתי על כך. הייתי בא ,מספר להם בקיצור על מה ששמעתי והולך לעבודה .לא חשבתי שזה נכון לעשות .רציתי שיהיה מספיק זמן לשוחח על כל העניין .לכן דחיתי את זה לערב .רציתי לספר על מה ששמעתי מהפרטיזן גם בנחת וגם בכובד ראש .רציתי שיהיה גם זמן לספר קצת על הירשקה ועל המשפחה ,וגם להסתכל קצת בתמונות שלו באלבום שלנו .וכך היה .בערב סיפרתי לו על העניין אחרי שכבר סיפרתי קודם לכן לפרּומה ביידיש .לעמירם רציתי לספר את זה בעברית למרות שהוא הבין כל מלה כמעט ביידיש .סיפרתי לו וראיתי שמשהו קורה אצל הנער בן השלוש עשרה .אפשר היה לראות בעיניים שלו שהוא גם כואב את מותו של הירשקה וגם גאה על כך שהדוד שלו מת בקרב עם הגרמנים הנאצים ולא באחת מצורות המיתה של יהודים ,עליהן סיפרו כל כך הרבה באותו הזמן .ראיתי על הפנים שלו שהמלה 'פרטיזן' עשתה עליו רושם רב .היתה עדיין מלחמת העצמאות .עדיין נלחמו בנגב וגם בגליל. הצבא שלנו ,אחרי חודשים קשים מאד התחיל לנצח .הצבאות של הערבים נסוגו ואנחנו לקחנו חלקים גדולים של הארץ .הילדים והנערים דיברו הרבה על החיילים היהודים האמיצים והמנצחים. הפרטיזנים היהודים באירופה היו אז חלק מהדיבורים האלה על יהודים שלא נכנעים .למחרת עמירם אמר לי בערב; "אבא ,סיפרתי לכל הילדים שהיה לי דוד פרטיזן ושהוא לחם נגד הנאצים ונפל בקרב". גם לי היתה הרגשה כזו ,וגם אני סיפרתי לאנשים רבים את הסיפור על האח שלי הפרטיזן .זו היתה הפעם הראשונה שדיברתי עם מישהו על משהו שקרה למישהו מהמשפחה שלי שם .למעשה, בתוך תוכי כבר מזמן התאבלתי על הירשקה ועל כל האחרים במשפחה .לא רציתי להסתבך באכזבה עמוקה שבאה בעקבות תקווה גדולה .גמרתי עם זה די מהר ואמרתי לעצמי; "חיים ,הם כנראה כולם מתו .כל כך הרבה יהודים נהרגו ,ובמיוחד בפולניה .אין לך סיכוי שתמצא מישהו בחיים .מוטב שתשלים עם המצב" .אבל אולי באמת לא השלמתי לגמרי ,אחרת איך אני מסביר את השאלות הרבות שהמשכתי לשאול במחנות העולים ,באוטובוסים ובכל מיני מקומות אחרים. הפרטיזן מהמשאית לא חזר אליי .הוא נעלם כלעומת שבא .אולי הוא פשוט לא הצליח למצוא אותי למרות שהוא ידע את השם והיישוב? אולי הוא לא רצה לספר לי יותר על כל הדברים הנוראים שהם עברו שם? אולי הוא חשב שאת העיקר הוא כבר סיפר לי בקיצור נמרץ ולמה לו לדבר בפירוט רב על כל מיני נושאים העושים רע על הלב? אולי ,משום שנדהמתי מכל האירוע הזה ,והייתי כמו משותק כולי בזמן שהוא סיפר את הסיפור שלו בשטף ,הוא לא ראה אצלי את התגובה המתאימה ולכן חשב שזה היה קשה בשבילי לשמוע מה שהוא מספר ,או יותר גרוע ,שמה שהוא סיפר לי לא נעים לי או לא מעניין אותי ,רחמנא לצלן? מה אני יודע איך אני נראיתי בעיניו באותו רגע ומה הוא אמר לעצמו כאשר הוא חזר למשאית? מי יודע ,אולי הוא אמר שכל הוותיקים פה בישראל הם אותו דבר? זה לא היה פשוט היחסים שהיו בארץ בין הוותיקים לעולים החדשים .היתה איזו שהיא רגישות ,היה 157 איזה שהוא מתח .היו שאמרו שלא בדיוק הבנו אותם וגם לא התייחסנו אליהם בסדר .שאלתי עליו במחנה העולים אבל לא העליתי דבר .ועוד חשבתי ,אולי קרה לו משהו .אולי הוא היה מאלה מבין העולים אשר גייסו אותם לצבא ואחרי זמן קצר נפלו במלחמה .מעניין שאני לא זוכר את שמו של אותו פרטיזן אבל אני זוכר איך הוא נראה ואיך הוא דיבר .כל מלה שלו אני זוכר .אני זוכר גם איך הרגשתי מיד לאחר שהוא גמר לדבר .אני גם זוכר שקיוויתי שגם על לייזר ועל יענקל ,שני האחים האחרים שלי אשמע סיפור כזה ,ולא סיפור אחר. כל פעם שאני נזכר בחזנות המצוינת של הירשקה ביער אני מרגיש עוד יותר קרוב אליו .לשמוע שהירשקה המשיך בחזנות גם ביער בתוך המלחמה ושהוא היה מאד טוב בכך ,עשה לי טוב על הנשמה. חבל ,אילו הוא היה מצליח להגיע ארצה היה לי אח בעל עניין משותף .היינו יכולים להשמיע אחד לשני שירי חזנות ולהשוות מנגינות .היינו יכולים ללכת יחד לקונצרטים של חזנים .היה לי עם מי להשתתף בחזנות שאני מאד אוהב ,ולא סתם עם מישהו אלא עם אח שלי. כעבור כמה שנים יצא ספר הזיכרון של ליּפנישֹוק .אהרקה היה פעיל בקבוצה שהוציאה את הספר .אפילו היו בספר תמונות של המשפחה שלנו .היתה תמונה גדולה של אבא ,בדיוק אותה תמונה שהיתה תלויה בבית בכרכור ואחר כך עברה איתי לבית האבות .היתה גם תמונה של סימה עם חברה שלה .היתה התמונה של החברים שלי ב'חלוץ המזרחי' שהצטלמנו לפני הנסיעה שלי לארץ .בספר הזיכרון קראתי עוד דברים על הירשקה .אנשים שהיו איתו כתבו בספר על מה שקרה לו ולהם בזמן המלחמה .בהתחלה היהודים שמחו מאד על זה שהסובייטים ,בפרוץ המלחמה ,נכנסו לעיירה והם ניצלו על ידי כך מהגורל הצפוי ליהודים בחלק של פולניה שנכבש על הגרמנים .שמועות על כך התגלגלו אליהם מהר מאד .בחודשים הראשונים לא ידעו הסובייטים מה בדיוק לעשות עם התושבים החדשים שהם קיבלו תחת שלטונם ,מלבד לחפש מי שאולי נשאר נאמן לפולניה .אחר כך הם התחילו הסובייטים לחסל את החנויות ובמקומם הקימו קואופרטיב אחד גדול .גם את בעלי המלאכה העבירו לקואופרטיבים .היה גם קואופרטיב של חייטים קואופרטיב של סנדלרים .גם מעט המסעדות שהיו בעיירה הפכו לקואופרטיב .בארץ הרעיון של קואופרטיב לא היה זר לנו .היו בארץ כמה וכמה קואופרטיבים .אגד היה אחד הקואופרטיבים הגדולים אבל גם הצרכניה בכרכור היתה בעצם קואופרטיב .כאן בארץ זה היה רק חלק מהמשק והרוב היו עסקים פרטיים והקואופרטיבים התפתחו בהדרגה ובלי כפייה מצד השלטונות .שם בליּפנישֹוק הכול התהפך אז בבת אחת .כבר התנסיתי בשינוי הזה בקרמנצ'ּוק אחרי המהפכה הבולשביקית .בשביל יהודים ,במיוחד ,המהפך הזה היה כנראה מר במיוחד כי רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה .אין לי מושג מה קרה עם ההורים שלי וממה הם התפרנסו .הקצת שאני יודע זה על הירשקה .הוא ,חיים גולדשמידט ועוד בחור אחד קיבלו בהתחלה מהסובייטים תפקיד של שוטרים כדי לשמור על הסדר .אבל אחר כך הירשקה ,יחד עם עוד צעירים, עבר ללידא כדי לעבוד בבית חרושת .בליּפנישֹוק כנראה לא היה בכלל ממה להתפרנס .כבר בזמני היה קשה למצוא פרנסה בעיירה .עכשיו ,עם המצב החדש ,בכלל לא היה שום סיכוי לעבודה בעיירה קטנטונת כמו שלנו .לכן הירשקה ,חיים גולדשמידט וצעירים אחרים יצאו לחפש את מזלם בערים הסמוכות. אחרי שנה וחצי שוב הכול התהפך .הגרמנים התקיפו את ברית המועצות למרות ההסכם היה להם עם הרוסים .האזור שלנו היה ממש בחזית .כבר ביום הראשון של המלחמה הזאת הפציצו 158 אווירונים גרמניים את לידא והעיר התחילה לבעור .הירשקה ,חיים גולדשמידט ועוד כמה צעירים מליּפנישֹוק ,ברחו מלידא הבוערת ורצו דרך השדות לליּפנישֹוק .אבל עד מהרה הצעירים האלה הבינו שאין להם מה להישאר בעיירה והתחילו לברוח לכוון מזרח כדי להתחבר עם הרוסים הנסוגים .אבל למרות שהירשקה וחיים גולדשמידט הגיעו רחוק מאד בתוך ברית המועצות ,הטנקים הגרמניים היו יותר מהירים מהם ,ושני הבחורים יחד עם עוד בורחים רבים נשארו מאחורי הקווים של החזית .לא היתה ברירה אלא לחזור ללידא .בכל מקום אחר הגויים או הגרמנים היו מחסלים אותו ואת חברו. בלידא הירשקה החזיק מעמד תחת הגרמנים כי הוא היה בחור צעיר וחזק ויכול היה לעבוד בשבילם אפילו שמדי פעם הם הרגו יהודים רבים בעיר. במאי 2:54נודע להירשקה ולחבריו בלידא על הפרטיזנים של האחים ביילסקי שהסתתרו ולחמו ביערות .הירשקה ואותו חבר מליּפנישֹוק שגם הוא היה אז בלידא ,הכירו את טוביה בילסקי עוד לפני המלחמה .בילסקי שלח שליחים ללידא שהציעו ליהודים לברוח אל היערות ולהצטרף אל הפרטיזנים .הירשקה והחבר שלו חיים שלחו מכתב לטוביה בילסקי באמצעות השליחים האלה והודיעו לו שהם מוכנים לברוח .כעבור יומיים הם קיבלו אישור לעשות זאת .באחד הלילות שניהם הצליחו להתחמק מהגטו של לידא וברחו אל תוך היער .שם הם פגשו את טוביה בילסקי והצטרפו אל הפרטיזנים שלו .יותר משנה הירשקה לחם בכל מיני דרכים יחד עם החברים שלו הפרטיזנים .הם פגעו בחיילים גרמנים ואפילו הורידו רכבות גרמניות מהפסים .הם סבלו מאד ביערות והיו צריכים לברוח מיער ליער כדי שהגרמנים לא ישיגו אותם .ממש ממש בסוף הם השיגו את הירשקה כמעט במקרה .גם בספר הזיכרון של ליּפנישֹוק מספר החבר שלו חיים גולדשמידט על זה שלקחו את הירשקה בעגלה לבית חולים בנֹובֹוגרּודק ,ועל זה שהוא נפטר שם מפצעיו כעבור כמה ימים .איזה חוסר מזל היה להירשקה! ממש ברגע האחרון ,אחרי שהוא עבר את כל מה שעבר ועמד בגבורה מול הגרמנים ,הוא מת בגלל מחסור בתרופות ובגלל פינוי איטי בעגלה .היתה לי הרגשה של החמצה נוראה. גם כמה שנים קודם לכן היתה לי הרגשה של החמצה .עוד לפני שהגרמנים פלשו לפולניה עשיתי את כל מה שיכולתי כדי להביא את הירשקה ארצה .הוא היה כבר בן עשרים כשהתחילו לדבר על האיומים היטלר במלחמה .הירשקה כתב לי שהוא רוצה לבוא לארץ ישראל .פניתי באמצעות רטיפיקט .נסעתי גם לתל אביב להסתדרות ַּ המפקדים שלי בגפירים וב'הגנה' כדי להשיג להירשקה ס רטיפיקט .קיבלתי הודעה על כך .אמרו לי שהודיעו להירשקה לבוא לוורשה ַּ ובסוף השגתי בשבילו ס טיפיקט שלו .שמחתי מאד .אבל ,כעבור זמן, ַּ רטיפיקטים כדי לקבל את הסר ַּ למשרד בו מחלקים ס קיבלתי מכתב מאבא שהירשקה נסע לוורשה ואמרו לו שם באחד המשרדים הציוניים שהיו ממונים רטיפיקט למישהו אחר שיש לו יותר עדיפות ,כלומר יותר ַּ רטיפיקטים שנתנו את הס ַּ על חלוקת הס פרוטקציה .פשוט כך .כל ההשתדלות שלי לא הועילה .הייתי מאד מאוכזב .זה מאד הרגיז אותי לשמוע על כך במכתב מאבא .הוא כתב לי שהירשקה החליט בכל זאת לנסות להגיע ארצה דרך רומניה .הוא רטיפיקט .כעבור כמה זמן ַּ קיווה לחפש לו בקונסטנצה אונייה שלוקחת נוסעים לארץ ישראל בלי ס קיבלתי עוד מכתב מאבא בו הוא כותב כי הירשקה בדרך חזרה הביתה .בגלל איומי המלחמה של היטלר התקהלו המוני יהודים מפולניה ליד הגבול הרומני ,אבל הרומנים לא נתנו להם לעבור את הגבול .כנראה שכל זמן שזרם היהודים היה קטן הרומנים כן נתנו לעבור ,אך כאשר התחילו המונים 159 מיהודי פולניה לברוח אל עבר הגבול הרומני ולבקש לעבור אותו הרומנים סגרו אותו .מי יודע ,אולי מדי יהודים ייכנסו לארץ. בגלל הלחץ של הגרמנים ואולי בגלל הלחץ של האנגלים שלא רצו שיותר ַּ הירשקה חזר בסופו של דבר הביתה ואחר כך קרה מה שקרה איתו במלחמה הנוראה הזאת .אם יקט למישהו אחר הירשקה היה איתנו כאן הפקיד הארור הזה בוורשה לא היה מעביר את הסרטיפ ַּ בארץ .לא היה לו מזל לבחור הזה .הוא מאד התאים לארץ ישראל .הוא כל כך רצה להגיע לארץ ואני כל כך רציתי שהוא יהיה איתנו כאן .גם בסוף המלחמה לא היה לו מזל .ממש ביום האחרון הוא נפגע ולאחר מכן מת .כנראה נגזר עליו לא להגיע לארץ ישראל ועליי נגזר להישאר רק עם אהרקה. כאב לי מאד על מה שקרה להירשקה ,בייחוד משום שהוא היה האחרון מהמשפחה שנשאר בחיים כמעט עד סוף המלחמה ועוד קצת והוא כבר היה עובר את הגהינום הזה .לפעמים ,כשהייתי נזכר כאילו בחלום בהירשקה הפצוע ,ששוכב בעגלה בדרך לבית החולים בנֹובֹוגרּודק ,הייתי רואה את עצמי הולך על ידו ,מסתכל עליו כל הזמן כדי לראות איך הוא מרגיש ומדי פעם אומר לו בלחש; "תחזיק מעמד ,הירשקה ,תחזיק מעמד ,עוד קצת ,עוד מעט נגיע לבית חולים ותצא מזה .אני צריך אותך בארץ ישראל ,הירשקה ,תחזיק מעמד". 160 אח אחר מת בתאי הגזים לבסוף גם נודע לי גם מה קרה עם האח הכי קטן שלי ,לייזר .בספר הזיכרון על ליּפנישֹוק כתב מאיר לוין ,ממשפחת לוין הגדולה שגרה בליּפנישֹוק ,כי הוא היה כמה זמן עם לייזר בזמן המלחמה .מאיר עצמו הצליח להישאר בחיים ולהגיע לאמריקה אחרי המלחמה .לייזר לא ניצל .הוא סיפר בספר הזיכרון כי הוא ולייזר לא ברחו מליּפנישֹוק כאשר הגרמנים התקרבו לעיירה אלא נשארו עם ההורים, למרות שאולי הם היו יכולים לברוח כפי שעשו בחורים אחרים כמו הירשקה .הם לא רצו לעזוב את ההורים לבד. כאשר גירשו את כל היהודים של ליּפנישֹוק לגטו של איוויה ,מאיר ולייזר היו יחד עם כולם במסע הרגלי .אמא של לוין ,שנשארה בחיים יחד איתו ואחיו אחרי השחיטה הגדולה באיוויה ,הפצירה בו להציל את עצמו ולברוח אך הוא ואחיו סרבו לעזוב אותה .הם נשארו עם האמא ולא היו מוכנים להשאיר אותה ולברוח .לימים ,כאשר מאיר לוין חשב על ההחלטה שלו להישאר עם האמא שלו ולא לעזוב אותה ולברוח ,הוא אמר במה שהוא כתב בספר הזיכרון שהוא שמח על כך .הוא לא היה לחיות עם מצפונו אילו היה עוזב את האמא שלו כדי לנסות להציל את עצמו .לייזר ,אפילו שהוא כבר היה ללא ההורים אחרי השחיטה הגדולה ביער באיוויה ,בכל זאת לא ברח .מי יודע באיזה מצב הוא היה אז? למי היה כוח לעשות משהו? הבריחה היתה מעשה מסוכן בפני עצמו .כול מי שזז באופן חריג ירו בו .אולי היתה בו איזו שהיא תקווה שהוא בכל זאת הוא יישאר בחיים בגטו .הרי הוא הצליח להחזיק בינתיים מעמד ואולי זה מה שיהיה הגורל שלו הלאה .אני אמנם מנסה לחשוב בשביל לייזר בכל המצב הנורא הזה ,אבל האם באמת אפשר היה לקום ולברוח .אל תדון ,אמרו לנו חכמינו ,אז מה אני עושה כאן? אני לא דן אף אחד ,אני רק מנסה להבין .אני רק מנסה לדמיין לי מה הוא חשב באותן השעות הנוראות. ולא רק מה הוא חשב על בריחה אני מנסה לדמיין אלא גם מה הוא חשב על החיים בכלל ועל אלוהים בפרט .מה חשב לייזר על אלוהים בזמן שהרגו מסביבו כל כך הרבה יהודים רק משום שהם יהודים? הרבה אנשים פה בארץ ,ותיקים ופליטי שואה ,שאלו איפה היה אלוהים .היו רבים שעזבו את הדת לאחר השואה בגלל מה שקרה לכל כך הרבה יהודים ואלוהים לא התערב .אני דווקא חזרתי בשנים שלאחר השואה לשמור יותר ויותר על מצוות הדת .חזרתי לבית הכנסת .אבל לכל זה לא היה כל קשר עם השואה ועם העובדה שהמשפחה שלי אבדה שם כולה. אלה אשר לא הרגו אותם בשחיטה הגדולה בגטו של איוויה נשארו המשיכו להתגורר בגטו בתנאים קשים .מאיר לוין ולייזר היו ביניהם .לאחר זמן העלו הגרמנים אותם ועוד צעירים יהודים על קרונות רכבת והעבירו אותם למחנה עמוק בתוך רוסיה הלבנה ,ליד העיר בֹוריסֹוב .שוב הרגו בהם 161 רבים ביריות ביער ליד המחנה .נשארו רק מעטים .מבֹוריסֹוב לקחו הגרמנים את לייזר ואת מאיר ,יחד עם האחרונים שנשארו בחיים מליּפנישֹוק לעוד שני מחנות ,האחד בסמֹולנסק ואחד על יד מינסק. בכל פעם היו הורגים כמה ומשאירים קצת .כל פעם השאירו את מי שאולי הם חשבו שהם יוכלו להעביד בעבודת פרך .אחר כך הסיעו אותם ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה ,שעל יד לּובלין. במחנה הזה הרגו אנשים בתאי גזים .רק מאיר לוין נשאר לספר על גורלו הסופי של לייזר ועל היום האחרון בתאי הגזים .זה היה ביום 24בספטמבר .2:54כך יש לי עוד יָארצייט למישהו במשפחה. הסתבר בעזרת מה שחיים גולדשמידט כתב בספר הזיכרון של ליּפנישֹוק כי גז ושואה הולכים ביחד גם במשפחה שלי .היו כמה שנים שחשבתי שאף אחד מבני משפחתי לא הומת בגזים .חשבתי שירו בהם כמו שעשו לרבים מן היהודים באזור שלנו אחרי שהגרמנים נכנסו .מוות בתא גזים זה מוות נורא, מוות משפיל .מתייחסים אליך כמו אל חיה .אפילו חיות לא משמידים בגזים .שוחטים אותם .רק מזיקים משמידים בחומרים כימיים ,והגרמנים עשו את זה ליהודים כל כך רבים .על זה היה לי תמיד זעם ענקי על הגרמנים ולפעמים רצון להשיב להם כגמולם .כשקראתי שלייזר ,האח הכי הקטן שלי, נחנק בתא גזים בטרבלינקה לא יכולתי לשאת את זה .הייתי מדוכא ,רתחתי מזעם .הרגשתי שאני בעצמי נחנק .היתה לי אפילו מין תחושה נוראה בגרון .החלטתי לא לספר על זה לאף אחד במשפחה, ובמיוחד לא לבן .קיוויתי שהוא לא קרא את הדברים של חיים גולדשמידט ביידיש שנכתבו בספר הזיכרון של ליּפנישֹוק ביידיש. אני זוכר שכילד עמירם ק רא בלי סוף עיתונים וספרים על המלחמה העולמית ועל השואה. פעם הוא סיפר לי שקרא על מרד גטו ורשה ועל הניצולים שעברו בצינורות הביוב .הוא לא אז העלה על דעתו שאנשים יכולים ללכת או אפילו לזחול בצינורות ביוב .אצלנו בכרכור לא היו אז צינורות ביוב ,ובוודאי לא כאלה שאפשר ללכת בתוכם כמו שעשו בגטו ורשה .אחרי שעמירם קרא יותר ויותר בעיתון על מה שקרה ליהודים במלחמה עם הגרמנים ,ואחרי שהוא הבין שזה אולי מה שקרה לבני המשפחה שלו שאף פעם לא ראה אלא בתמונות ,הוא היה מתמלא זעם ,זעם של ילד קטן .פעם הוא אפילו אמר לי; "אבא ,כשאני אהיה גדול אני יהרוג עשרת אלפים גרמנים" .גם שמחתי וגם נבהלתי. שמחתי שיש לו רגשות כאלה כמו שיש גם לי ,רגש נכון של כעס נורא על מה שעשו ליהודים ,רגש צודק של נקמה ,נקמה נוראה .על מה שהגרמנים הנאצים ועוזריהם מקרב הגויים המקומיים עשו לנו מגיעה להם נקמה נוראה .אבל לחשוב על כך באופן מעשי ,ועוד עשרת אלפים? מאיפה הוא לקח את המספר הזה? איך ילד בגיל כל כך צעיר יכול להעסיק את עצמו במחשבה על הריגת עשרת אלפים אנשים אפילו שהם גרמנים? איך בכלל בן אדם יכול לחשוב לעשות מעשה שכזה והוא לא גרמני? לכן, כאשר נודע לי ,כי לייזר מת בתא גזים ועוד בטרבלינקה ,שאני בטוח שעמירם ידע על המקום הנורא הזה כי כתבו ודיברו עליו כל כך הרבה ,לא סיפרתי לו כלום על כך .גם סמכתי על כך שהוא לא ימצא את זה בספר הזיכרון של ליּפנישֹוק כי הסיפור שסיפר מאיר לוין היה כתוב ביידיש ולקרוא יידיש עמירם עוד לא ידע אז. ל ייזר היה היחידי במשפחה שאני יודע בוודאות שהרגו אותו בתא גזים שבמחנה השמדה .אני לא יודע מה בדיוק קרה ליענקל שעבר לגור בנֹובֹוגרּודק ,שם הוא התחתן עם אישה בשם גיטל ונולד להם בן בשם יוסף ,על שם הסבא שלנו מאיוויה ,ושאת התמונה הוא שלח לי בשנים שלפני המלחמה. בזמן המאורעות ,בקיץ שלושים ושמונה ,אני חושב ,הוא שלח לי גלויה בה הוא מאד דואג לי ומבקש 162 שאכתוב לו מיד מה המצב אצלי בארץ .ככה זה! היטלר מתכנן להרוג את כל היהודים באירופה ואילו האח שלי בנֹובֹוגרּודק דואג לי כי הוא שומע שהערבים עושים מאורעות בארץ .אנשים סיפרו אחרי המלחמה שגם בנֹובֹוגרּודק ,כמו באיוויה ובערים ועיירות אחרות ,הוציאו את היהודים אל היער מחוץ לעיר ,ועשו גם בהם שחיטה כמו שעשו ליהודים בכל העיירות בסביבה שלנו .אבל מי יודע אולי יענקל גם הוא הלך אל הפרטיזנים .על יד נֹובֹוגרּודק היו יערות גדולים מאד והיה בהם מקום לכל מיני קבוצות פרטיזנים .אבל כנראה שלא ,כי אם הוא היה באמת יוצא אל היערות הוא בטח היה מגיע אל הפרטיזנים של ביילסקי שהיו ממש בסביבה .הם היו הקבוצה הגדולה של פרטיזנים יהודים ואליהם הגיעו מאות רבות של אנשים צעירים .אבל אולי יענקלה התכוון להגיע אל הפרטיזנים של בילסקי ובדרך לשם הוא נתפס ונהרג .אף פעם אני לא אדע מה קרה לו בדיוק .מה שבטוח הוא שהוא לא יצא חי מכל הגהינום הזה. אני לא יודע מה בדיוק קרה לסימה ולרחל .גם הן היו מאד צעירות אבל מספיק מבוגרות ולכן אולי גם הן ברחו או עשו משהו אחר ולא מתו בשחיטה באיוויה וגם לא במחנה השמדה אלא בצורה אחרת .לסימה במיוחד היה הרבה כוח נפשי .אני זוכר אותה רק כילדה אבל כבר אז אפשר היה לראות כי בילדה הזאת יש משהו מיוחד ,משהו שאחר כך פגשתי אצל הבחורות שגדלו בארץ .אפשר היה לראות את זה גם בתמונה שהיא שלחה לנו לפני המלחמה .איזו בחורה היא היתה בתמונה! לא יכול להיות שבחורה כזו מתה בלי לתת לגרמנים ַּפייט .אפשר גם היה להבין את זה מזה שהיא קראה לעצמה סימה גּוטלבסקאית .לא סתם גּוטלבסקי אלא דווקא גּוטלבסקאית .כבר אז היא היתה מהנשים שעומדות בזכות עצמן .והיא עשתה את זה בסגנון עברי .אם היא היתה הולכת בשיטה של הנשים הרוסיות היא היתה צריכה לקרוא לעצמה סימה גּוטלבסקה ,אבל היא העדיפה את השיטה העברית. רחל היתה ממש ילדה קטנה כשעזבתי לארץ ישראל .בקושי אני יכול לזכור אותה .הייתי עסוק אז בעניינים אחרים והיא הסתובבה בין הרגליים .אני יותר זוכר אותה מן התמונות שהיא שלחה לי .אפילו עכשיו אני רואה את השערות שלה שנופלות על המצח וגזורות בקו ישר ממש מעל העיניים. מי היה מאמין שילדה שגדלה בעיירה קטנה של כמה עשרות משפחות יהודיות במזרח אירופה מסדרת לה תסרוקת כמו לבחורה בפריז .היא כתבה לי שהיא לומדת גרמנית ורוצה להתקדם עם השפה הזאת. בסוף ,אלה שמדברים את השפה הזאת הרגו אותה .בגלל זה ועוד הרבה סיבות קשה לי עד היום לשמוע אנשים מדברים גרמנית .אני לא יכול לברוח מההרגשה שמי שמדבר גרמנית מדבר בשפה של הנאצים. 163 רצח בחברון כשאני נזכר במה שעבר על המשפחה שלי בליּפנישֹוק' אני גם נזכר גם מה במה שקרה כאן בארץ במאורעות .במאורעות עשרים ותשע היה הטבח הנורא בחברון .הדוד שלי ,אהרן-לייב ,נרצח בטבח הזה ואני שמעתי על כך בזמן שהייתי עדיין בזיכרון .אהרן לייב היה בחור ,שגם לו קראו גּוטלבסקי, והוא בא ללמוד בישיבה באיוויה .הסבא שלי ,ר' יֹושה ,תמך בו בזמן הלימודים בישיבה ,כמו שהיה מקובל באותם ימים ,במיוחד אצל בעלי-בתים שיכולים להרשות לעצמם .בסוף הוא גם נתן לו את בתו גיטה לאישה ,כך שזה היה מקרה מעניין שגם הכלה וגם החתן נכנסו לחופה עם אותו שם משפחה .הבת הגדולה שלהם ,מלכה ,שכבר היתה בחורה בזמן שאני הייתי ילד קטן מאד ,נשלחה לאמריקה לבני משפחה שלנו ,וזה כדי להבריח אותה מהפוגרומים של אותם ימים ברוסיה .המלכה הזו ,היתה חברה'מנית .היא עבדה בניו יורק בבית חרושת לחזיות וקֹורסטים .באותו זמן היא גם למדה בבית ספר לאחיות .אחר כך היא גם עשתה עסקים ועם הכסף שהרוויחה היא עזרה למשפחה ולכלל הציבור .היא שלחה כסף וחבילות למשפחה שלה באיוויה אחרי שנגמרה המלחמה העולמית הראשונה וגם היתה חברה בארגונים יהודיים שעזרו ליהודים בפולניה להתגבר על הצרות הגדולות שהיו להם אז .הרבה עזרה באה אז מיהודים באמריקה ,בעיקר מיהודים שהם בעצמם באו מפולניה ומארצות אחרות במזרח אירופה. אחרי שמלכה גּוטלבסקי הבינה שליהודים לא יהיה טוב בפולניה החדשה ,בה התגברה האנטישמיות והתחילו גם גזרות כלכליות קשות וגם הכירה כמה מנהיגים ציונים מארץ ישראל שבאו לניו-יורק בזמן מלחמת העולם הראשונה ,היא נעשתה ציונית וקנתה בהרצליה אדמות .הרצליה נוסדה על ידי יהודים מאמריקה כמו שכרכור נוסדה על ידי יהודים מאנגליה .היא כתבה לאבא שלה שיעזוב את איוויה עם בני המשפחה שלו וילכו כולם להתיישב על האדמה שלה בהרצליה .בהתחלה הגיעה להרצליה אביגיל ,האחות של מלכה .היא התחתנה עם בצלאל לזרוביץ' ובאה איתו להתיישב על האדמה שמלכה קנתה בהרצליה .אחר כך הגיעו לארץ האח יצחק והאחות אתל .יצחק התיישב בתל אביב ולמד להיות מהנדס .אתל הלכה לירושלים ולמדה להיות אחות. בשנים הראשונות היה לבצלאל ולאביגיל ,שהיינו קוראים לה ַּגיילה ,מאד קשה בהרצליה. המקום היה רחוק כי לא היו עדיין להרצליה כבישים טובים .היום נוסעים צ'יק-צ'ק מהרצליה לתל אביב .אז זה לא היה כך .לא היו כבישים ישירים והיה צריך לנסוע מסביב או בדרכי עפר בין הכפרים הערבים .בינתיים הדודה גיטה נפטרה באיוויה ובעלה אהרן-לייב בא גם הוא להתיישב בהרצליה .זו היתה הזדמנות בשבילו לצאת מפולניה כי המשפחה שלו היתה ממש בצרות גדולות שם .אבל גם בהרצליה היה לא קל באותם ימים .מהפרדס החדש שהם נטעו עוד לא היתה פרנסה .וכך ,הדוד עזב צרה אחת בפולניה ונכנס לצרה שנייה בארץ ישראל .בגלל הקשיים האלה בהרצליה עברו גַּיילה 164 ובצלאל לחברון שם הם פתחו מסעדה בחברון לתלמידי ישיבת סלובודקה ,הישיבה החשובה שליד העיר קֹובנה ,ושחלק מהם באו להתיישב בחברון באותו זמן .האבא שלהם נשאר בהרצליה עם חלק מהמשפחה שלו וגם הקים במושבה בית כנסת חדש לשם הוא הכניס ספר תורה שהוא הביא איתו מפולניה. בקיץ של שנת עשרים ותשע נסע אהרן-לייב מהרצליה כדי להתארח אצל הילדים והנכדים שלו בחברון ,ודווקא אז קרה שם הטבח הנורא .היהודים חשבו שהם בורחים לארץ ישראל מפוגרומים שעשו בהם הגויים בפולניה ומצאו שפוגרומים מחכים להם גם כאן ,רק שהגויים נראים כאן אחרת ומדברים בשפה אחרת .בזמן הטבח בחברון הערבים הרגו בסכינים את הדוד ואת בצלאל והם גם הרגו נכדה אחת .גם את שאר המשפחה הם רצו להרוג אבל ַּגיילה ושני ילדיה הקטנים ניצלו .איך שהם ניצלו זה היה מקרה מיוחד במינו .כשהערבים פרצו עם סכינים לבית גיילה נשכבה על שני הילדים הכי קטנים שלה כדי להגן עליהם עם הגוף שלה .הערבים דקרו אותה וחשבו שהרגו אותה ,כי היא לא זזה. הם כנראה לא ראו את הילדים מתחתיה .גם האנגלים שבאו אחר כך לעשות סדר בחברון חשבו שגיילה מתה .הם לקחו את הילדים לטיפול בירושלים ואותה הם העבירו לחדר המתים של בית ַּ החולים האנגלי בירושלים. אתל ,אחותה של ַּגיילה ,שהיתה כבר אחות בבית חולים הדסה בירושלים ותמיד קראו לה שם האחות גּוטלבסקי ,גם אחרי שהיא התחתנה ,רצתה מאד לראות את אחותה לפני שקוברים אותה ,וזה למרות שהאנגלים לא נתנו ליהודים להיכנס לחדר המתים של בית החולים האנגלי .אתל התעקשה בכל זאת והתגנבה לחדר המתים .היא מצאה שם את אחותה שוכבת יחד עם המתים האחרים .בתור אחות בהדסה ,אתל מיד בדקה בצוואר וביד את הדופק ביד ובצוואר .והיה דופק ,גם פה וגם פה .היא מיד יצאה החוצה למצוא דרך להוציא את אחותה החיה מחדר המתים ,תפסה בשוק מחנה יהודה, שהיה לא רחוק משם ,סבל ערבי עם עגלה קטנה ,מאלה שמובילים סחורות בין החנויות בשוק .היו לו גם כמה שקים ריקים על העגלה .היא הגניבה את הסבל הערבי עם העגלה לבית החולים .יחד איתו היא שמה את אחותה הפצועה על העגלה וכיסתה אותה בשקים .וככה ,כאילו שמובילים סחורה ממקום למקום בתוך העיר ,הביאו מהר את גַּיילה לבית חולים הדסה ,שהיה אז לא רחוק ,באותו רחוב כמו בית החולים האנגלי .ברוך השם ,גַּיילה חיה אחר כך הרבה שנים וגידלה ילדים ונכדים .היתה לה אחר כך מסעדה 'תנובה' ברחוב רש"י בירושלים .כשהיינו באים לירושלים לבקר את המשפחה של דורה ,האחות של פרּומה ,שגרה לא רחוק משם בבית השוטרים של שכונת מקור ברוך ,היינו מבקרים את גַּיילה .איזו אישה חזקה ופעילה היא היתה .היא חיה שנים ארוכות וגידלה את שני הילדים הקטנים שלה ,גם בזכות החוכמה שלה לעשות עצמה מתה בזמן הטבח וגם בזכות התושייה של אתל שלא היה בה פחד משום דבר ,אבל לא ראו את זה עליה .מי היה מאמין על האתל הזאת ,שתמיד היתה צרודה ונראתה תמיד חוששת ,שלה דווקא יהיה את האומץ הזה להיכנס לתוך חדר המתים של בית החולים האנגלי למרות האיסור ולעשות מה שהיא עשתה .אתה אף פעם לא יודע על אנשים מה הם מסוגלים לעשות עד שזה קורה ואז אתה ממש נדהם. 165 רצח בכרכור ויש עוד רצח שאני זוכר באופן מיוחד .אחרי מאורעות שנת עשרים ותשע היו מאורעות בשנים שלושים ושש-שלושים ותשע .אז כבר הייתי בכרכור ,נשוי פלוס אחד וגם גפיר .הרבה אנשים נהרגו אז ודשקה בארץ .המקרה שהסעיר את כולנו בכרכור וגם בכל הארץ היה הרצח של איסר ַּטנקּוס ַּ סטנייצקי .פתאום נהרגו לנו שני אנשים שחיינו איתם יום-יום .הרגשנו שזה יכול היה לקרות לכל ַּ אחד מאיתנו .איסר היה מהאזור שלי בחוץ לארץ ,מגרֹודנֹו ,כמו הרבה מאנשי כרכור הוותיקים וממש בן גילי .הוא גם בא ארצה באותה שנה שאני באתי ,ופגשתי אותו בזיכרון יעקב כשהגעתי לשם מתל אביב .הוא עבד איתי ועם עוד כמה חברים מהאזור של גרֹודנֹו בייבוש הביצות ב ַּכבארה .היינו קבוצה של חברים מאותה סביבה .ככה זה היה אז .היינו מתחברים באופן טבעי עם בני העיר שלנו או של בני האזור שלנו ,ולפעמים גם הלכנו להתיישב באותם המקומות. מהעבודה של ַּכבארה איסר חלה במלריה .למזלי עברתי את ַּכבארה בשלום ולא חטפתי מלריה כמו הרבה אחרים .זה היה הפחד הגדול של העבודה ב ַּכבארה; המלריה .אבל לא היתה ברירה .היינו מוכרחים להתפרנס .אני זוכר איך שאיסר סבל מהמלריה .הוא היה מזיע ורועד ,מזיע ורועד .מזל שהוא היה בחור חזק והצליח להתגבר על המחלה. ידעתי על איסר שיש לו קשר עם ה'הגנה' .הוא היה מקבל חומר נפץ מאנשים ,שגם הם באו מגרֹודנֹו ושעבדו במחצבות ליד זיכרון ,ואת החומר הזה הוא היה מעביר בקופסאות קטנות לכרכור, כדי שיהיה שם ל'הגנה' לימים שיצטרכו להשתמש בחומר הזה .יום אחד הוא חזר לזיכרון אחרי שהיה בביקור בכרכור ואמר כי כדאי לעבור לכרכור .הוא אמר שמחפשים שם פועלים לעבוד בפרדסים .יש שם יהודי אחד בשם ַּלבזֹובסקי שנוטע פרדסים בשביל איש עשיר שקוראים לו בלום והוא מבטיח שמי שיעבוד אצלו בנטיעת פרדסים יקבל בתנאים נוחים מגרש לבית ולפרדס קטן .בגלל זה באנו לכרכור לפנד ובריס .אבל כל הסיפור של האדמה והפרדס לפועלים בכרכור היה בסוף כמה חברים ,ביניהם ז ַּ סתם בלוף .עבדנו ולא קיבלנו שום אדמה .אבל בינתיים כבר נשארנו בכרכור כי התרגלנו למקום ולאנשים וכל אחד מאיתנו המשיך לחפש מגרש כדי לבנות עליו בית .איסר התחיל לעבוד בבניין עם הקבוצה של הלּוביצ'ים ,שהיו בונים בתים בכרכור ,כולל בית הכנסת ,ואחרי כן גם את הבית של פרּומה ושלי .כמו כמה פועלים אחרים בכרכור איסר הצליח אפילו לחסוך כסף ולקנות מגרש קטן .זה היה גם החלום שלי ,לקנות מגרש בשביל לבנות בית .לא היה לו הרבה כסף והוא הסתפק בצריף .היו כבר אז כמה וכמה צריפים בכרכור והם נראו קצת כמו הבתים בליּפנישֹוק ,אבל פה בארץ הם נחשבו משהו פחות טוב מבתי הבטון והבלוקים .אבל אחר כך לא היתה עבודה בבניין ובזמן שאני הלכתי לדשקה ,כדי לעזור לו בבדיקת בארות בכרכור ובסביבה. להיות נוטר כדי להתפרנס קצת איסר הצטרף ַּ 166 סטנייצקי הגיע ישר לכרכור .גם הוא היה מגרֹודנֹו ואפילו חבר של איסר עוד מזמן שהם ַּדשקה ַּ היו בחורים צעירים שם .גרֹודנֹו היתה העיר הגדולה של האזור שלנו בחוץ לארץ כך שהרגשתי מאד בבית בכרכור .דיברו אותה היידיש ,אכלו את אותם המאכלים ,סיפרו את אותן הבדיחותַּ .דשקה היה חבר ב'הגנה' .הוא היה חזק וכולם אמרו עליו דברים טובים .סיפרו עליו שהוא היה מביא מעפילים מאוניות שהיו עוגנות קרוב לחוף והוא היה עושה את זה בשחייה .הוא גם היה בחור יפה וכל הבחורות היו מסתכלות עליו. ַּדשקה הגיע להיות אחראי לבדוק בארות באזור שלנו .היו באזור הרבה בארות ,בכלל זה הבארות המפורסמת של ַּלבזֹובסקי ,והיה צריך לבדוק בהן כמעט כל יום את גובה המים ואת המצב הכללי של כל אחת מהן .אחד משניהם היה יורד למטה לתוך הבאר כדי לבדוק ולמדוד והשני היה נשאר לשמור ,כי כבר היו באותו זמן מאורעות ואי אפשר היה ללכת לבד לבדוק באר במקום מרוחק. יום אחד הם הלכו לבדוק באר מים שהיתה מעבר לקיבוץ עין שמר ,לא רחוק מהכפר הערבי באקה. כבר ידעו שזה אולי מסוכן אבל אלה השניים היו חבר'ה מה'הגנה' ושום דבר לא הפחיד אותם .גם לא היו עד אז צרות מיוחדות עם הערבים של באקה ,ולכן ַּדשקה ואיסר הרגישו כנראה בטוחים ,וזה למרות שאצלנו בנּוקטה של הנוטרים נתקבלו כבר כמה אזהרות. ודשקה נשאר למעלה כדי לשמור איסר ירד למטה אל תוך הבאר כדי לבדוק את גובה המים ַּ בדשקה ולהרוג אותו .איסר שמע את היריות והתחיל לעלות לראות עליו .אבל הערבים הצליחו לירות ַּ מה קורה ואז הרגו אותו בזריקת אבנים .כעבור זמן קצר הגיעה הודעה לתחנה של הנוטרים שמשהו קרה בבאר ושהשניים נפגעו .מי שידעה על כך בין הראשונים היתה ַּמטלה ַּפרב ,שחילקה את העיתון 'דבר' במושבה .היא הכירה את כולם ופגשה את כולם ,וכך תיכף כל המושבה ידעה על האסון ,ולא מהעיתון עצמו אלא מהאישה שמחלקת את העיתון ,יום לפני שהיה כתוב על כך בעיתון. יּותמן ועוד כמה אנשים הלכו להביא את שני ההרוגים אל המושבה .הם מצאו ירחמיאל הרריַּ ,ח ַּ יּותמן הציע שאיסר נשאר הרוג בתוך הבאר הצרה והיה צריך למצוא דרך להוציא אותו משםַּ .ח ַּ שיקשרו לו את הרגליים בחבל ארוך ויורידו אותו לתוך הבאר כשהוא עם הראש למטה .וכך היה. יּותמן לאט–לאט עד שהוא יכול היה לתפוס את איסר בידיים ,ואז הוא צעק לאלה הורידו את ַּח ַּ שלמעלה שיימשכו אותו בחזרה כשהוא מחזיק את איסר בידיים .אחר כך הביאו את שתי הגופות למושבה כדי להתכונן להלוויה. כולנו היינו המומים .עוד פעם אני אומר; עכשיו נהרגים הרבה מאד אנשים בכל מיני תקריות עם הפלשתינאים והחיים ממשיכים לזרום ,אבל אז כל כרכור נעצרה .היינו כולם בהלם .הרגשנו שזה סוף העולם .הרגו לנו באותו יום שני חברים צעיריםַּ .דשקה היה אבא לתינוק שנולד לפני כמה חודשים .כל המושבה באה להלוויה ,וגם ממקומות אחרים באו .קברו אותם אחד ליד השני ושמו מצבות מחוברות על שני הקברים ,כמו שעושים בקבר אחים .ההלוויה של השניים האלה היתה משהו שנחרת בזיכרוני יותר מהרבה לוויות אחרות .אני חושב שזה קרה משום שזו היתה יכולה להיות אולי גם ההלוויה של כל אחד מאיתנו .אחרי חודש היתה אזכרה ועוד פעם באו המונים ,ולא רק מכרכור. הרבה אנשים דיברו על השניים שנרצחו ועל המצב של היהודים בזמן המאורעות .למרות שעברו יותר מחמישים שנה אני יכול עוד לראות את כל האנשים הרבים שבאו להלוויה ולאזכרה ולהרגיש את האבל הגדול שתפס את כולם .כל זה חזר בשלושים מבית העלמין בהרגשה כאילו שעשו להם עוד 167 הלוויה .כולנו היינו שם .יש אירועים שאף פעם לא שוכחים בחיים ולי זה נראה עכשיו כאילו ההלוויה והאזכרה היו לא מזמן .אחרי שנים ,בתור זיכרון ,קראו לרחוב בכרכור שבו ַּדשקה ואיסר גרו בשם רחוב השניים .השם הזה היה למצבה שלהם בחיי היום-יום של המושבה. היה אבל גדול והיו אנשים שדיברו על נקמה .כעבור כמה ימים הרגו ערבי שרכב על חמור לא רחוק מחדרה בדרך לכפר הערבי קקּון ,והיה עוד ערבי שהרגו אותו על יד כרכור .ואולי היו עוד מקרים של נקמה בסביבה אבל אני לא זוכר בדיוק .האנגלים חיפשו אחר חשודים עם כלבים אבל לא מצאו. הם אסרו כמה אנשים אבל אלה שבאמת עשו את זה ברחו .אחד מהם ברח לחוץ לארץ ואמרו שהוא הגיע לארגנטינה. היה עוד מקרה של נקמה בעתלית דווקא .שוטר יהודי הרג שוטר ערבי במחנה של המשטרה הבריטית בעתלית .כל הארץ דיברה על זה כי היה משפט על רצח .אמרו שהשוטר הערבי אמר לשוטר היהודי שהערבים יהרגו עוד יהודים אחרי שהרגו את שני היהודים בכרכור וגם קפץ משמחה .לא ברור מה בדיוק קרה .בהתחלה השוטר היהודי אמר שהיריות היו תאונה .אבל הבריטים לא האמינו לו ודנו אותו למוות בתלייה על רצח .בעיתון 'דבר' היה כתוב שהשוטר היהודי התחרט על מה שהוא עשה ושהוא אמר שהוא עשה את זה מתוך שיגעון של רגע כאשר השוטר הערבי אמר מה שאמר .אבל בכרכור גם אמרו שהשוטר היהודי אמר בכל זאת שהוא היה מוכרח לנקום את דם אחיו היהודים .כך גם חשבנו בכרכור והיינו בטוחים שגם השוטר הזה הצטרף למעשי הנקמה בערבים על שהם הרגו את ַּדשקה ואת איסר. אבל החיים בכל זאת היו צריכים להמשיך .האלמנה של איסר ,שלא היו לה ילדים ,עשתה חליצה לאח שלה ועזבה את המושבה .האלמנה של ַּדשקה ,אטקה ,התחתנה די מהר עם בּובריק ,שהיה חבר של ַּדשקה ,ונולדה להם ילדה בשם נירה .כול פעם כשהייתי רואה ברחוב את הבן של ַּדשקה ,הלל, שגם הוא היה גבר חזק ויפה והיו לו טרקטורים וקומביינים ,הייתי רואה לפניי את ַּדשקה .אי אפשר היה לטעות שזה הבן של ַּדשקה .הלב שלי היה נחמץ .אם דשקה היה נשאר בחיים ומגדל את הבן שלו בעצמו הוא היה מאד נהנה ממנו. 168 בתוך המלחמה מיד לאחר שבאו"ם הצביעו על החלוקה של הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית התחילה מלחמת השחרור .אבל אנחנ ו לא שמנו לב לזה כי היינו עסוקים בשמחה על כך שתקום סוף-סוף מדינה יהודית .אני זוכר שישבנו שלושתנו אצל החותן שלי בבית יחד עם רינה ,האחות של פרּומה ,ושמענו כולנו את ההצבעה באו"ם .יס ,נֹו ,יס ,נֹו ,יס ,נֹו ...ניסינו לספור כמה 'יס' יש וכמה 'נֹו' יש .את ה'יס' ואת ה'נֹו' האלה שמעו כל היהודים בארץ ישראל ואחר כך שמענו את זה פעם אחר פעם ביום העצמאות או בכל מיני תוכניות אחרות ברדיו ובטלוויזיה .כל פעם שהשמיעו את זה הייתי חוזר ומתרגש .היום מדינה יהודית זה נראה לאנשים כדבר המובן מאליו אבל אז זה היה חלום שלא היינו בטוחים עד אותו הרגע שהוא אכן יתגשם .לפני שנתיים-שלוש עוד הרגו מיליונים של יהודים והרגשנו שסוף העולם מתקרב בשביל העם היהודי ,ופתאום הודיעו על החלטת החלוקה של ארץ ישראל .מי חשב אז על חלוקה? חשבנו על מדינה! אחרי ההצבעה שתינו תה ואכלנו עוגה ,כאילו יש כאן יום הולדת ,ואחר כך הלכנו הביתה לישון .מחר היה יום עבודה רגיל וצריך היה לקום מוקדם .אבל רק ישנּו זמן קצר במיטה ופתאום שמענו יריות .פרּומה תיכף אמרה שזה יריות של הערבים ושאולי כדאי לשכב על הרצפה ,כי אצלנו החלונות גדולים ובקלות יכול כדור להיכנס הביתה ולפגוע במישהו .במאורעות ,כשעמירם היה תינוק והיו שומעים לפעמים יריות היא היתה שוכבת איתו מתחת למיטה .היא חשבה שזה עוד פעם קורה, עוד פעם פורצות מאורעות .אבל בסוף שמענו שצועקים בעברית ברחוב על יד הבית .אחרי זמן קצר התחלנו להבין שצועקים שכולם מתאספים כדי לחגוג את ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בכיכר על יד בית הספר .התלבשתי וגם לקחתי את עמירם לשם ,אבל פרּומה נשארה בשלה .חגיגה או לא חגיגה ,היא נשארת בבית .מה שבטוח בטוח .היא אמרה שאפילו בזמן שעושים חגיגה הערבים יכולים לעשות התקפה .היא גם לא אהבה את זה שיהודים יורים באוויר מתוך שמחה .היא אמרה שרק הערבים עושים דברים כאלה ומה קרה ליהודים שגם הם עושים ככה .זה היה עוד סימן בשבילה שהיהודים בארץ ישראל לא יודעים איך להתנהג כמו בני אדם מחונכים. בכיכר כבר רקדו הורה מרוב שמחה .שרו ורקדו בכמה מעגלים .לא נתנו למכוניות לעבור. פתאום מישהו ירה באוויר ופגע בפנס .נעשה חושך .מישהו אחר מצא חצי חבית זפת והדליק אותה. המשיכו לרקוד מסביב למדורה .כשנגמרה האש בזפת הלכו הביתה .נגמרה גם השמחה והתחילה הדאגה .כעבור יום או יומיים כבר היו חדשות על יריות והרוגים .ידענו שהתחילה מלחמה .לא עבר הרבה זמן והתחילו לדבר על מלחמת השחרור. איך שהתחילה המלחמה החלו גם הסוחרים והפועלים הערבים להיעלם מרחובות המושבה. 169 בבת אחת הפכנו למקום ללא ערבים .המלחמה הוציאה אותם מתוכנו .זו היתה הרגשה אחרת .לפני כן ,מאז שאני בארץ ראיתי תמיד ערבים מסביבי; במקום העבודה ,ברחוב ובדרך ,בחנויות ובשוק .גם בזמן המאורעות לא נעלמו הערבים לגמרי מכרכור .אבל כשהתחילה מלחמת השחרור היה זמן בכרכור שלא היה אף ערבי בתוכנו ,רק מרחוק ונגדנו ,מעבר לקו החזית .אחר כך העבירו את הקו של שביתת אלפחם. ַּ הנשק וכללו בתוך מדינת ישראל כמה כפרים ערבים ,כמו באקה וכפר קרע ואפילו אום התחילו שוב לראות קצת ערבים בכרכור אבל לא הרבה כי היה להם ממשל צבאי והם היו יכולים לצאת לעבודה או לקניות רק עם רישיון .לפועלים היהודים זה היה מצב טוב ,ובמיוחד לעולים החדשים שחיפשו עבודה .אם היו הרבה ערבים נשארים במדינה אז אולי היה קשה לעולים החדשים להשיג עבודה .גם ככה היה קשה לעולים החדשים למצוא עבודה .תאר לך מה היה המצב אם היו הרבה ערבים בארץ באותו זמן. כרכור היתה די שקטה במלחמת השחרור .לא היו לנו הפגזות .הערבים ישבו רחוק בואדי עארה ועל ההרים .נכון שהיה צבא עיראקי שם אבל הם לא התקרבו לכרכור .כשהעירקים ירו פגזים על קיבוץ מענית זה הם לא היו יכולים להגיע לכרכור בגלל המרחק .בכרכור עצמה לא נפל אף פגז ולא נורתה אף ירייה של ערבים. המכה הכי קשה שקיבלנו בכרכור במלחמת השחרור היו ההרוגים במלחמה .במושבה קטנה מכירים כל אחד שנופל .מי לא הכיר את הבן של פרח ,את הבן של רכס ,ואת הבן של ס ַּגלֹוביץ ,יוסף. הם גדלו במושבה והיכרנו את ההורים שלהם מקרוב .המכה הגדולה היתה כשנהרגו ביחד בנימין פרח וחיים רכס שכולם קראו לו מּושּו .הם היו חברים והלכו יחד לצבא ,לאותה יחידה .הם גם נהרגו יחד בקרב הנורא שהיה בכיס ַּפלּוג'ה .במשך חודשים המצרים החזיקו מעמד בכיס הזה והחבר'ה שלנו לא הצליחו לזרוק אותם משם .משה-יענקב פרח עוד איך שהוא החזיק מעמד אבל לאשתו היה מאד קשה. מי שנשבר היה פישל רכס .הוא לא החזיק מעמד אלא שנה-שנתיים ואחר כך נפטר .פשוט מת מצער על הבן שלו ,ושהיה חמד של בחור ,עם תלתלים ואקורדיון וגם ַּגרמֹושקה .ולא עברו עוד כמה שנים והבן השני גדעון נפל עם אווירון על יד ירושלים .איך האמא שלו ,ברֹונקה ,השתדלה שהוא לא ילך לחייל קרבי כי כבר בן אחד נפל אצלם .ובאמת הוא לא היה ביחידה קרבית אלא במודיעין .יום אחד הוא תפס טרמפ על אווירון סיור קטן ובגלל מזל נורא המטוס נפל .איך אפשר להמשיך לחיות לאחר שגם הבנים וגם הבעל מתו .ברֹונקה עזבה את כרכור והפכה את הבית למועדון לזכר המשפחה שכמעט ונמחקה תוך שנים מעטות. אחרי כמה שנים נפל גם הבן של שתיל ,השכן של רכס .עודד קראו לו ,ואני זוכר אותו היטב כי הוא היה בא לראות איך אנחנו משחקים קלפים .עוד תאונת מטוס .המטוס נפל בים לא רחוק מראש הנקרה ואף פעם לא מצאו את המטוס ואת הטייס והנווט .עודד היה הנווט .ושני המקרים האלה קרו בדיוק כשעמירם שלנו היה כבר בצבא .זה רק הגדיל את הפחד שפרּומה ואני היינו בו. בכרכור לא חיכו הרבה שנים והקימו אנדרטה גדולה ויפה בתוך גן מיוחד שקראו לו גן הגיבורים .כל השמות של אלה שנפלו כתובים על האנדרטה .כשהייתי הולך לצרכניה ,לבית הקירור או לשדות שלי בצד השני של המושבה הייתי לפעמים עובר דרך הגן עם האנדרטה כדי להיות איתם כמה רגעים .חשבתי הרבה על ההורים שלהם באותם רגעים .חשבתי איך זה להיות אב שכּול ולא ראיתי את עצמי יכול לעמוד בזה אילו חס וחלילה זה היה קורה לי ,שלא לדבר על פרּומה ,שהיתה בטח 170 מאשימה את עצמה על שהיא באה בכלל לארץ הזאת .אבל כשהייתי הולך לבית כנסת והייתי מדבר עם פרח ראיתי שאפשר לחיות עם זה אבל צריך בשביל זה כוח מיוחד .לפרח היה כוח כזה .לרכס לא היה .עד היום אני לא יודע להגיד אם לי היה או לא היה כוח כזה .מזלי שלא הייתי צריך לעמוד מול מצב שכזה .עכשיו כשאני גומר את החיים אני מרגיש שבעניין הזה היה לי מזל .לעבור את החיים בלי שמישהו במשפחה שלך מת צעיר במלחמה או בתאונה זה לא דבר פשוט כאן בארץ. 171 חברים ושכנים טובים עם השנים נעלמו הרבה מהמכרים והחברים שהיו לי במשך החיים .מעטים נעלמו מהזיכרון שלי ,אבל את רובם אני זוכר כאילו רק אתמול פגשתי אותם וזה למרות שהם נפטרו כבר מזמן ,נפלו באמצע הדרך .אני זוכר בעיקר מי שהיו איתי מההתחלה בכרכור והמשיכו איתנו במושבה כל הזמן .במיוחד אני זוכר את שלוש המשפחות של החברים הכי טובים שלנו -וַּיינגַּרט ,קֹוּפל וַאברבּוך .הנשים במשפחות האלה היו אחיות שבאו ארצה מגרֹודנֹו .היתה שרה הבכורה והיא היתה הראשונה לבוא לארץ .הדסה ולאה'קה הגיעו אחריה .הם גרו אחת ליד השנייה ,בית ליד בית ,כמו שהיה מקובל בחוץ לארץ .לאה'קה והדסה גרו אפילו באותו בית ,בבית של הדסה ואריה ,שהיה הבית האחרון במושבה. על ידו היתה העמדה של כרכור שבנו בזמן המאורעות והיא עדיין עומדת שם .אף אחד לא מוריד אותה .היא עומדת שם כמו מצבה של מה שהיה פעם בכרכור. אחד הדברים הכי מלהיבים שהיה לנו ביחד עם שלוש המשפחות האלה זה לראות איך הילדים שלנו גדלים .היינו הורים צעירים וכולנו היינו רחוקים מהמשפחות שלנו בחוץ לארץ ולא תמיד הספקנו לראות איך שהאחים והאחיות שלנו גדלים ולכן היינו מאד סקרנים איך הילדים שלנו מתפתחים מתינוקות קטנים לילדים גדולים .היינו מספרים אחד לשני איך ומה הילדים עשו השבוע, מה הם אוכלים ומה הם לא רוצים לאכול ,איך הם היו בגן ואחר כך בבית ספר ,איזה ציון הם קיבלו בבחינה ,איזה תעודת שליש היתה להם ,מי החברים הטובים שלהם ועם מי הם רבים מדי פעם .כל מה שהיה נוגע לילדים היה מעניין ,ולכן דיברנו ודיברנו עליהם .אני לא חושב שהיתה איזו שהיא פעם שנפגשנו ושלא דיברנו על הילדים. הכי מעניין היה לראות איך הילדים הקטנטנים שלנו מדברים עברית .תינוקות שמדברים עברית זה לא היה משהו שהיה מוכר לנו מקודם .אנחנו עצמנו למדנו לדבר עברית רק כשהיינו כבר בחורים ובחורות והתכוננו לנסוע לארץ ישראל ,ואילו כאן בארץ הילדים הקטנים דיברו עברית כבר מההתחלה ,ולא 'עבריס' כמו שלימדו ב'חידר' בחוץ לארץ .כאן הילדים מדברים עברית כמו שצריך ,את העברית של ארץ ישראל .זה היה משהו מאד מרגש .בשבילנו זו היתה ההוכחה הכי טובה שאנחנו יושבים חזק בארץ .המנהיגים הגדולים בתל אביב ובירושלים היו לפעמים מדברים בנאומים על דור ראשון לגאולה ,ואנחנו היינו מסתכלים על הילדים הקטנים שלנו ואומרים; "זה הדור הזה< הילדים האלה כבר לא יידעו מה זה להיות אורחים אצל גויים ".אבל גם בתוך תוכנו ידענו שבעתיד יכול להיות לזה מחיר ,כי עדיין יש כאן הרבה מאד ערבים וכבר ראינו שהם עושים לנו הרבה צרות .מי יודע מה יכול לקרות לילדים שלנו כאשר הם יגדלו? עוד משהו שהיינו עושים הרבה עם החברים שלנו היה לשחק בקלפים .שיחקנו ממש הרבה, 172 לפחות פעם אחת בשבוע ולפעמים פעמיים .היה לנו רק משחק קלפים אחד; ויסט .היום כבר לא משחקים אותו .משחקים ברידג' ,שהוא כנראה משחק דומה אבל יותר מסובך .גם בויסט וגם בברידג' משחקים ארבעה אנשים בשני זוגות .אנחנו לא שיחקנו אף פעם על כסף אלא על הרצון לנצח .סתם לנצח .אבל לפעמים הרצון הזה היה משגע את האנשים הרבה יותר מכסף .לעשות את כל החשבונות האלה איזה קלפים כבר ירדו מהידיים לשולחן ואיזה קלפים מחזיקים עדיין בידיים ומי אולי מחזיק מה ביד שלו ,כל המאמץ הזה היה ממש גורם מתח לאנשים אבל גם תענוג ,בייחוד אם כל החשבונות שעשו היו נכונים ובסוף בא הניצחון .אבל לפעמים היה מתברר בסוף המשחק שכל החישובים היו לא נכונים והתוצאה היתה הפסד ,ואז היו כאלה שהיה להם קשה לפעמים להתגבר על הבושה או על הכעס .אני הייתי מתרגז רק קצת אבל היו כאלה שלפעמים היו צורחים עד השמיים מרוב כעס על הבן זוג שלדעתם לא שיחק כמו שצריך ולכן הזוג הפסיד את המשחק .קֹוּפל היה מומחה בלכעוס יותר מכולם .זה היה באופי שלו ,לא חשוב מה עושים ואיפה .גם בבית הכנסת הוא היה כועס .אבל הוא לא היה היחידי שמתרגז לפעמים בסוף המשחק .גם שלמה של שרה היה לפעמים כועס אבל אצלו הכול היה במידה .יותר משהוא היה כועס הוא היה בא בטענות לבן זוג; "למה עשית ככה ולמה לא שמת לב שזרקתי את החמש ואת הנסיך?" ,ועוד כאלה שאלות .כל הדיבורים האלה היו תמיד ביידיש .אני לא חושב שאי פעם שיחקנו קלפים בעברית .אם היו אומרים לי עכשיו לשחק ויסט בעברית אולי לא הייתי מסוגל. משלוש האחיות שרה היא היתה היחידה מבין הנשים ששיחקה קלפים עם הגברים .הדסה, לאה'קה ופרּומה היו יושבות בדרך כלל בצד ,כל אישה ליד הבעל שלה .אסור היה לה להגיד משהו בקול ובוודאי לא לייעץ לבעלה .העזרה היחידה שהיא היתה יכולה לתת לבעלה זה לשים את הרגל שלה על המוט שמחזיק למטה את שתי רגליים של הכסא שעליו הוא יושב .אף פעם לא היה חוק כזה שאומר שמותר או אסור לשים את הרגל על המקל של הכסא אבל ככה זה היה המנהג .זה היה סימן למזל ואני אהבתי את זה דווקא שפרּומה שמה את הרגל על המוט של הכסא שלי בזמן ששיחקתי ולא רק בגלל המזל שזה היה אולי יכול להביא .היא אף פעם לא שיחקה אבל ככה ,עם הרגל שלה על המקל של הכסא ,היא לקחה חלק איתי במשחק ולא ישבה בצד ועשתה משהו אחר. יּותמן וירחמיאל הררי לא הייתי משחק קלפים .איתם הייתי עושה עם החברים שלי זכריה ַּח ַּ יּותמן גם הייתי ביחד בנוטרים .עם שניהם ביחד חקלאות .עם הררי גם עבדתי בסולל בונה .עם ַּח ַּ הייתי שותף בגידול תפוחי אדמה ובבית הקירור שהחזקנו בכרכור במשך כמה שנים .זכריה היה בעל תפקיד חשוב ב'הגנה' וגם בנוטרים .השמירה והביטחון היו אצלו בדם .ולקח את כל החיים מאד ברצינות ומאד במסירות .בכרכור לא היו הרבה כאלה .עם זכריה היה לי קשר מיוחד .הייתי אצלו הרבה בבית והיינו מדברים על הכול .לזכריה היה הרבה שכל ומאד החשבתי את העצות שלו .גישה אשתו היתה עובדת עם הפרות אבל תמיד ידעה להשתתף בשיחות שלנו בהרבה התלהבות ,גם על פוליטיקה .היו לה דעות על הרבה עניינים .מי שהיו לה דעות על כל נושא ,ובמיוחד על פוליטיקה היתה בת-שוע ,אשתו של הררי .בת-שוע היתה האישה הכי חזקה שהיכרתי .היה לה אופי חזק .היא היתה תמיד מאד בעד ומאד נגד .היא היתה מאד בעד מפא"י ומאד נגד מפ"ם .היה לה תמיד מה להגיד והיא אמרה את זה עד הסוף ,בכל מקום ,גם בוועד המושבה וגם בצרכניה .אנשים בכרכור תמיד היו יּותמן גם לירחמיאל הררי מספרים מה בת-שוע אמרה אתמול ומה היא עשתה היום .כמו לזכריה ַּח ַּ 173 היה אופי חזק .אצלו החוזק הזה היה שקט .הוא דיבר בשקט ואנשים תמיד נשמעו לו כי תמיד מה שהוא היה אומר ואיך שהוא היה אומר את זה היה נשמע משהו נכון וחכם .לא לחינם הוא היה המנהל שלי בסולל בונה .הלכתי אחריו לכל מקום שהיתה שם עבודה. אף פעם לא קראנו להררי בשמו הפרטי ירחמיאל .תמיד קראנו לו הררי .זה היה מנהג די מקובל בימים ההם .להרבה גברים קראו בשם המשפחה .היו גברים שגם האישה היתה קוראת לבעלה בשם המשפחה .לאריה וַּיינגַּרט אף פעם כמעט לא קראו לו אריה .אפילו הדסה אשתו קראה לו וַּיינגַּרט ,גם בבית .כך היה גם עם קֹוּפל שהיו קוראים לו זאב רק בזמן שהיו מזמינים אותו לעלייה בבית הכנסת. היו כמה גברים בכרכור שאנשים לא היו יודעים את השם הפרטי שלהם ,למשל סגלֹוביץ’ ,קרמן, שטרום או ליסנר .אבל היו גברים אחרים שכולם ידעו את השם הפרטי שלהם ,למשל אלי-דוד בדש שגם הילדים קראו לו כך .אולי משום שהוא היה חביב על הרבה אנשים במושבה והיה המוכתר שלה הרבה שנים. הררי ובת-שוע היו חזקים אחרי שנירה ,הבת הבכורה שלהם ,שהשתתפה במלחמת השחרור מתה מאיזו הרעלה שהיא קיבלה מחוט ברזל ,כשהיא אמא צעירה לילד קטן .נירה היתה גיבורה בכרכור .היא הלכה לפלמ"ח ,וגם הביאה מעפילים .איך היינו גאים בה .השיא היה כשהיא נסעה במשלחת הראשונה של קציני צה"ל לארצות הברית לגייס תמיכה בישראל .וזה היה מאד מרגיז שבחורה גיבורה כזו מתה ככה סתם מאיזו הרעלה .במקום קטן כמו כרכור הגאווה על הילדים שגדלו בו ונעשו גיבורים היא אחד הדברים היפים והחשובים שיש .גם אמנון ,האח של נירה ,הלך לפלמ"ח וגם נפצע במלחמה .זה התאים להררי ולבת-שוע שיהיו להם ילדים כאלה .התפוח נפל ממש ליד העץ. גם עופר ,הבן של אמנון ויפה והנכד של הררי ובת-שוע ,הלך להיות טייס. יּותמן הלכו לעולמם די מוקדם .מאד התאבלתי על זכריה .היו הרבה פעמים זכריה וגישה ַּח ַּ שהרגשתי כאילו הוא אח שלי .מכל הגברים בכרכור לא היה לי מישהו קרוב כמו זכריה .הוא נולד בארץ ,במטולה ,והמשפחה שלו כבר היתה ארצישראלית ממש .לי היה חשוב להתחבר עם מישהו מכאן ולהרגיש קרוב למי שנולד וגדל כאן .עם זכריה יכולתי להתקרב אל ההרגשה הזאת הכי הרבה. לכן גם מאד כאב לי כאשר הבן שלו צביקה מת כאשר הוא נפל מהעץ בחצר בית הספר העממי .הוא נפל מגובה נמוך כי הענף עלי שכב נשבר פתאום .הוא נפל ישר על הראש ולא היה לו כל סיכוי .צביקה היה ילד נחמד וחכם .חיותמן קיבל את זה בשקט כמו גיבור אבל מאז הוא לא היה אותו בן אדם. החיוך שהיה לו תמיד על הפנים הציץ רק לעתים רחוקות .זה לא היה אותו זכריה אחרי שהילד נהרג. אני חושב שזה מה שזרז את מותו ,אחרת איך אפשר להבין שאיש כזה חזק וכזה אמיץ מסתלק לפני הזמן שלו. זה גם מה שקרה למֹוטל הררי ולזהבה אשתו .הם עברו לגור לא רחוק ממני ,ממש מול בית הספר .לפני כן הם גרו בקצה של המושבה ואז יום אחד נסעו ילדים מכרכור לים בחדרה .איציק הבן שלהם קפץ מסלע לתוך הים והראש שלו נתקל בסלע אחר שהיה מתחת למים שהוא לא ראה אותו. עוד ילד של חברים שלי שבר את הראש בנפילה או בקפיצה ונהרג .מוטל גם היה איתי בנוטרים כמו זכריה ַּחיּותמן .הנוטרות עשתה אותנו חברים קרובים עד סוף החיים .הוא היה גבוה ודק וזהבה היתה נמוכה ושמנה ,אבל שניהם הסתדרו מאד יפה .הייתי בא אליהם הרבה .יושבים ומדברים .הרגשתי מאד טוב אצלם .זהבה היתה אישה עם לב חם ,בלי פוילע שטיק .תמיד מחפשת את הצדדים הטובים 174 בחיים .אבל הליצנות של מוטל ,השיחות מלאות ההומור שלו ,כמעט ונעלמו אחרי המקרה הכאוב עם הבן ,וגם זהבה נעשתה פחות אופטימית ממה שהיא היתה לפני כן .גם הם הלכו בסוף לעולמם. נשארתי עם פחות ופחות חברים. ילד שמת להורים זה דבר נורא שקשה לקבל .אפשר עוד טיפה לקבל שבן נהרג במלחמה .יש סיבה שאפשר אולי להבין אותה ולהתנחם בעובדה שהבן נפל למען העם והארץ ,כמו שנוהגים לומר. אבל סתם כך ,למות בנפילה מהעץ ,זה נורא ואיום .אין במה להיאחז כדי להסביר את הדבר .כשזה היה קורה בכרכור ,ובמיוחד לחברים שלנו ,היה לי קשה במיוחד .המוות של הילדים לפני ההורים זה המקרה הכי נורא שיכול לקרות לבן אדם .מזה הכי פחדתי .כל פעם שזה קרה בכרכור לאנשים שאני מכיר מקרוב הייתי מרגיש כעס על שזה קרה וחש חוסר אונים על שזה יכול לקרות לכל אחד וגם לי. מה קרה לנו בכרכור? הרבה מהחברים שלי איבדו את הילדים שלהם. הדבר הזה שילד שלך יכול פתאום למות הבהיל אותנו מאד .לך תדע מה יכול לקרות פתאום עם הבן היחיד שיש לנו .לכל אחד מהחברים שאיבדו ילד בתאונה או במלחמה היו עוד ילדים .לפרּומה ולח היה רק אחד .פרּומה במיוחד נכנסה להרבה מתח ולא היתה נותנת לעמירם לעשות כל מיני דברים שיש בהם שמץ של סיכון .למשל ,היא לא נתנה לו ללכת בחצר במקום שיש בור סופג ,שמא התקרה שלו תתמוטט .אבל אחר כך הפחד עובר ונשכח .החיים המשיכו לזרום. מכל השכנים הוותיקים ברחוב שלנו לא נשארו אלא פנינה וקלאּוס וולך .הם היו החברים הכי קרובים שלי בשנים האחרונות שלי בכרכור ,בייחוד בזמן שכבר הייתי אלמן .אז הבנתי מה זה שכנים טובים .לגור ליד שכנים כאלה זה לגור בבית אבות בבית שלך .כל מה שאתה זקוק לו אתה מקבל מהשכנים .עמירם אפילו מתח קו אינטרקום בין הבית שלי לבית שלהם כדי שאם חס חלילה אני לא ארגיש טוב אני אוכל להזעיק אותם .תמיד ידעתי שאם קורה לי משהו אני יכול ללחוץ על הכפתור והאינטרקום יצלצל ואּוכל להודיע לשכנים שלי על מה שקרה .הייתי בא אליהם כמעט כל יום לספר משהו ,לשמוע משהו ,להציע משהו שבישלתי .תמיד היתה להם סבלנות לשמוע את הסיפורים שלי. פנינה היתה מהוותיקים המעטים שהלכו לעבוד עם העולים במעברה שהקימו רחוק מהמושבה, מעבר לפרדסים .ערב אחד כשהיא חזרה מהמעברה בדרך שבין הפרדסים ,מסתננים שהסתתרו אחרי העצים ירו בה והיא נפצעה קשה בבטן .זה קרה לא רחוק מהאדמה שלנו שבקצה המושבה .אני בעצמי לא הייתי שם באותו זמן ,כי זה כבר היה ערב ,אבל עצם המחשבה שמסתננים היו כמה עשרות מטרים מהמקום שאני הייתי נמצא בו הרבה פעמים במשך השבוע זה כבר בעצמו היה מפחיד .המסתננים חשבו כנראה שהם הרגו אותה וברחו מהר מהמקום ,אבל היא בכל זאת נשארה בחיים .לא היה חסר הרבה שהיא תמות .היא קיבלה אולי עשרה כדורים בגוף .המקום היה מרוחק בין הפרדסים ואף אחד לא שמע את היריות .למזלה של פנינה עבר שם כלב של משפחה אחת שגרה בבתי שלזינגר מהצד השני של כביש עפולה ,קרוב לגן השומרון .הכלב רץ לבית שלו כדי להזעיק עזרה .קשה להאמין שכלב יהיה כל כך חכם ויבין שצריך לעשות משהו כדי להזעיק עזרה .גם הבעלים של הכלב היו מספיק חכמים כדי להבין שהכלב מסמן להם שצריך לבוא אחריו ,כי משהו לא בסדר באיזה שהוא מקום ,וכך באמת היה .הם רצו אחריו ,מצאו את פנינה ודאגו שהיא תועבר לבית חולים .כך היא ניצלה .הכלב הציל את פנינה אפילו שהוא לא הכיר אותה .אני חייב לכלב הזה הרבה .אם הוא לא היה מציל את פנינה לא הייתי מוצא אחרי שנים שכנה טובה שכזאת ,במיוחד כשנשארתי לבד בבית אחרי שפרּומה 175 הלכה לעולמה. שמעון אֹופנהנדין ,שהיום הוא שמעון אופיר ,הוא חבר טוב של עמירם מאז שהם היו בגן .הם היו תמיד ביחד .אני חושב שעמירם היה יותר בבית של שמעון מאשר אצלנו בבית .בכל הזדמנות עמירם היה פוגש אותו .חוזר מהצבא ,אוכל משהו והולך אל שמעון .בא לשבת מהלימודים באוניברסיטה והוא מיד מוצא את דרכו אל שמעון .גם אחרי שנים כשהוא כבר גר בירושלים והיה בא לבקר אותנו עם האוטו שלו שמעון תמיד היה חלק מהביקור .גם אני אהבתי אותו ובמשך השנים הוא נעשה גם חבר שלי .יש לו לב זהב לשמעון .איכפת לו מכל מיני מעשים לא טובים שעושים .הוא דואג לשמור שהמושבה תהיה נקייה .הוא חבר במשמר האזרחי בכרכור .הוא עושה הרבה בשביל הזקנים. אפילו נתן לנו מדבקות זוהרות להדביק על המעילים שלנו מאחור כדי שנהגי המכוניות יראו אותנו בלילה .היו אפילו זמנים שהוא היה בא להתפלל בבית הכנסת ובעיקר כדי ללמוד גמרא .גם בסעודה השלישית הוא היה בא ומשתתף. שמעון היה נכנס אלינו ומספר לנו כל מיני סיפורים .לפעמים הוא היה מביא קטע מהעיתון של המושבה ובו סיפור או שיר שהוא כתב .הוא כתב סיפורים ושירים על כל מיני אנשים בכרכור ועל כל מיני מקרים שקרו פעם או קורים עכשיו .הוא אהב לשמוע ממני כל מיני סיפורים על כרכור של פעם ואני אהבתי לספר לו .שני אנשים שאוהבים סיפורים מוכרחים להיות חברים אפילו שהגיל שלהם מאד שונה .מאד נהניתי מהסיפורים שלו וגם מהשירים והיתה לי הרגשה שהוא ממש משורר וסופר, ושהוא צריך לעשות משהו עם זה מעבר לכרכור והסיפורים הקטנים שלה. הצטערתי שהוא לא התקדם בחיים כמו עמירם .שניהם התחילו אותו דבר .שניהם היו מוכשרים אותו דבר .אולי שמעון היה אפילו יותר מוכשר מעמירם ,אם לוקחים בחשבון את השירים והסיפורים וגם את הציורים היפים שהוא היה מצייר .אפילו מהציורים הוא יכול היה לבנות לו משהו רמן ,שהיה גר ממש מול שמעון .היום דני הוא צייר חשוב שמאייר בחיים .תראו איך עשה את זה דני ק ַּ כל מיני ספרים ושומעים עליו הרבה בארץ .כנראה שהמזל היה שלדני היה אבא שדאג לו ועודד אותו. כמו שמעון ,גם דני היה שובב בבית הספר והתעסק יותר עם ציורים מאשר עם שעּורים .בעצה אחת רמן הסכים לשלוח את הבן שלו לירושלים בגיל שש עשרה כדי ללמוד ציור עם המורים אדון ק ַּ בבצלאל .בשנה הראשונה הוא גר יחד עם עמירם שבאותה שנה התחיל ללמוד גם הוא בירושלים באוניברסיטה .לשמעון לא היה אבא להישען עליו ולקבל ממנו דחיפה .אבא שלו נפטר כשהוא היה בן שמונה .אולי אם אבא שלו היה חי הוא היה דוחף את שמעון לעשות כל מיני דברים שמתאימים לכישרונות שלו .אילו אבא שלו לא היה מת צעיר הוא היה יכול לתת לשמעון דוגמה ולכוון אותו. יעקב אֹופנהנדין היה אדם חזק .היתה לו מאפיה בכרכור ומזה ואולי מעוד דברים הוא קנה אדמות, בנה בית יפה בראש הגבעה וגם בנה בית קולנוע גדול בכרכור .באיזו מושבה קטנה היית יכול אז לראות בית קולנוע כזה גדול .זה הכול היה בזכותו של אבא של שמעון .אבל הוא לא היה שם כששמעון גדל והיה צריך הדרכה ועידוד של אבא .חבל עליו שהוא לא הגיע לעשות משהו שיתאים לכישרונות שלו. היכרתי עוד חבר טוב של עמירם ,דּודּו .שניהם נעשו חברים טובים באוניברסיטה בירושלים. הם למדו באותו חוג והיתה תקופה שהם גרו באותו חדר בשיכון הסטודנטים .מאז הם כל הזמן חברים ואפילו חברים די קרובים .דּודּו היה בא לפעמים יחד עם עמירם לבקר אותנו בבית בכרכור כבר בזמן 176 שהם היו סטודנטים .מהר מאד ראיתי שיש ביניהם קשר חזק ,כמעט כמו הקשר שיש לעמירם עם שמעון ,אפילו ששמעון גדל איתו ביחד מאז גן הילדים ,ואולי אפילו קודם ,ואילו דּודּו היה עולה חדש. הוא בא ארצה בארבעים ושמונה והיה כמה זמן במחנה עליית הנוער בכרכור .זה אותו המחנה שהיה קודם של הצבא הבריטי .החיילים האנגלים יצאו ומיד שמו באותם בניינים וצריפים ילדים ונערים, שהגיעו באותו זמן ארצה .הרבה מהם היו יתומים מהמלחמה עם הגרמנים .דּודּו היה אחד כזה .הוא איבד גם את האבא שלו וגם את האמא שלו במלחמה .דּודּו עצמו התגלגל ממקום למקום בזמן המלחמה .אחרי המלחמה הוא התגלגל בכל מיני מוסדות עד ששמו אותו בישיבה של ילדים אדוקים בצרפת .איך אני יודע שהוא היה בישיבה בצרפת? פשוט ,זה נודע לי בזמן שדּודּו בא לבקר עם עמירם לבקר אותי בבית האבות .ישבנו בלֹובי של בית האבות וניגש המנהל .דּודּו אמר לו; "אתה נראה לי מוכר ".התחילו שניהם לברר איפה הם נפגשו או היו ביחד .אולי בצבא אולי במקום אחר .פתאום דּודּו שאל את המנהל אם הוא במקרה היה בישיבה ההיא בצרפת והמנהל ענה שכן ,הוא גם היה שם .היתה שמחה גדולה .מיד הם העלו ביניהם כל מיני זיכרונות על הימים שלהם באותה ישיבה .כך גם נודע לי שהמנהל ,שהיה בצבא קצין ,גם הוא יתום שהתגלגל ממקום למקום בזמן המלחמה וניצל .חשבתי באותה פגישה משמחת שבמשפחה שלנו דבר כזה לא קרה שמישהו מהילדים ניצל והגיע ארצה .אם אחד משני הילדים של אחותי אסתר היה ניצל ,או הבן של יענקל היה ניצל ,הוא בטח היה שואל עלינו מיד והיה מוצא אותנו .הוא היה יודע שיש לו כאן שני דודים בארץ ,את אהרקה ואותי ,כי שלחתי להם גלויות לפני המלחמה וגם תמונות של עמירם הקטן .דּודּו גם כן ידע שיש לו קרובים בארץ והוא מהר מצא אותם .לנו לא היה מזל. 177 יום שישי אחר הצהרים יום שישי אחר הצהרים היה זמן חשוב בחיים שלי .אני זוכר במיוחד את ההתכוננות לשבת. מתרחצים ,מתגלחים למשעי ,לובשים חולצה לבנה ומכנסיים ,קושרים עניבה ,לובשים ז'אקט ואחר כך שמים ַּקּפלּוש על הראש .איזה שינוי .כל השבוע הייתי פועל בניין או חקלאי עם בגדי חאקי ואילו ביום שישי אחר הצהרים ,בהדרגה עם הרבה תשומת לב ,הפכתי ל'בעל-בית' או " ַּב ַּלבֹוס" ,כפי שאומרים את זה ביידיש .הייתי מסתכל בראי שלפניי ומסתכל גם בראי שמאחוריי ונהנה לראות מה יכול יום השבת לעשות למישהו .רק בשביל זה היה כדאי שתבוא שבת אל העולם .המעבר הזה מיום חול לשבת היה מאד נעים והוא חסר לי עכשיו .כאן ,מלבד הקידוש ,אין כבר כל הבדל בין הימים .אני נשאר עם אותו סוג של פיז'מות גם ביום חול וגם בשבת .אין כבר הליכה מהירה לבית הכנסת כדי להגיע בזמן ואין יותר הליכה איטית מבית הכנסת תוך כדי שיחה קלה עם מישהו ,כאילו שמנסים להאריך את זמן בית הכנסת. יום שישי אחר הצהרים זה היה היום שלפעמים הנכדים היו מגיעים מירושלים .ההתרגשות היתה גדולה .הייתי יוצא מדי פעם אל המרפסת הקדמית כדי לראות אם האוטו של עמירם כבר הגיע איתם ועם ריקה .בזמן שהייתי עומד על המשמר פרּומה היתה מכינה במטבח כל מיני מאכלים שהנכדים אוהבים .מאד רציתי להיות בחוץ כאשר הם מגיעים עם האוטו כדי לקדם את פניהם אחרי נסיעה ארוכה מירושלים .הם אהבו שסבא מחכה להם בחוץ .אחרי שהגיעו הם אפילו לא נכנסו הביתה אלא מיד רצו לשחק על הדשא .מה עושים ילדים על דשא אם לא משחקים בכדור? חבל שהם לא היו גרים לידינו .הדשא היה עומד לרשותם כל הזמן .ילדים משחקים בדשא זה תענוג .לפעמים הייתי יושב על המרפסת ומסתכל בהם ולפעמים מצטרף ובועט בכדור .אני מנסה להיזכר אם היינו משחקים בכדורגל של ממש בליּפנישֹוק כשהיינו ילדים .היינו משחקים בכדור אבל זה לא היה כדורגל כמו היום .רק כשהיינו בחורים ,לאחר שחזרנו מקרמנצ’ּוק ,היו רבים ששחקו בכדורגל .הכדורגל בליּפנישֹוק היה שייך לארץ ישראל .ללמוד עברית וכדורגל היה חשוב בשביל להתכונן לחיים העתידיים בארץ ישראל .היינו משחקים כדורגל ביום שישי אחר הצהרים .לא העזנו לשחק בשבת כדי לא להרגיז את ההורים ושאר בני המשפחה המבוגרים .כשבאתי ארצה ,מצאתי שמשחקים כדורגל בשבת. בהתחלה היתה לי הפתעה .דווקא בארץ ישראל משחקים כדורגל בשבת? אבל מהר התרגלתי גם לכך. אצלי הגילוח ביום שישי אחר הצהרים היה משהו קדוש כמעט ,משהו שאהבתי לעשות בכל מאדי .קודם הייתי מסבן היטב את הפנים .את זה למדתי מַאייק ,האח של פרּומה מדרום אפריקה. כשהוא ביקר בארץ הוא אמר לי שהסבון הרגיל הוא הכי-טוב לשערות של הזקן כי הוא מרכך אותן וגם מוריד את השומן הרבה יותר מקצף הגילוח .הקצףַ ,אייק אמר ,הוא רק כדי להקל על הסכין אבל 178 לא מכין את השערות לגילוח טובַ .א ייק צריך היה לדעת על כך כי הוא היה פעם בעל בית חרושת לקוסמטיקה וגם למד כימיה באוניברסיטה בדרום אפריקה .קיבלתי את העצה שלו .אם כן ,קודם כול שמתי סבון על הפנים ושפשפתי קצת .אבל על קצף הגילוח לא וויתרתי .זה היה התענוג החשוב של הגילוח לקראת שבת כשלא ממהרים ויש זמן לעשות את הכול בנחת .אפילו כשהגיעו כל המיכלים האלה שמתיזים קצף מוכן נשארתי נאמן למברשת הגילוח שלי .יש תענוג רב בשפשוף הפנים עם מברשת מלאה קצף גילוח .אהבתי את השפשוף עם המברשת כי אפשר היה תוך כדי כך לשיר חזנות. לשיר חזנות ובאותו זמן גם למרוח במברשת את קצף הגילוח זה היה אחד הרגעים שאני זוכר עם הרבה געגועים .אני גם מתגעגע לריח של הקצף .היה לו ריח קצת חמוץ אבל נעים כזה .אחר כך בא תור הסכין .בהתחלה הייתי משתמש בתער אבל לא הסתדרתי איתו .כשבאו סכיני הגילוח היה הרבה יותר קל ונעים איתם ,וגם פחות מסוכן .אחרי הגילוח בא תור האבן .היום מתיזים על הפנים אחרי הגילוח כל מיני נוזלים .אז היינו משתמשים באבן של מלח או חומר אחר ,שנראה כמו זכוכית ושהיה בו חומר שהוא גם מחטא וגם נותן ריח טוב וטרי לעור. אחרי הגילו ח של יום שישי אחר הצהריים הייתי מרגיש לא רק נעים אלא גם צעיר יותר ואולי גם חשוב יותר .הרגשתי חשוב מספיק כדי ללבוש חליפה ,לשים את המגבעת על הראש וללכת לבית הכנסת .מאד אהבתי את הגילוח ביום שישי ולכן ביקשתי מבֹוריס או מג’מיל שיגלחו אותי ביום שישי אחר הצהריים ,אפילו שכבר שכבתי כל הזמן במיטה ולבית כנסת לא הלכתי .עשיתי את זה לא רק כדי שאני לא אראה לא טוב בערב שבת ,עם זיפים ארוכים בצבע לבן או אפור ,אלא גם כדי לחוש את ההרגשה הטובה של גילוח ובאותו זמן גם להיזכר בימים הטובים ,כשעוד הייתי יכול לעמוד מול הראי ולסובב את מברשת הגילוח עוד פעם ועוד פעם. הבוקר ,אחרי שבֹוריס גילח אותי ,סימנתי לו ביד שיביא לי ראי כדי שאוכל לראות איך אני נראה .אחר כך ביקשתי מבֹוריס שיעזור לי להעביר את היד שלי על עור הפנים כדי לחוש כמה הוא מלא וחלק .תמיד אמרו לי שיש לי אותו עור פנים חלק כמו לאבא ,ואפילו אותו גוון .גם עכשיו, כשאני כבר עוד מעט בן שמונים ותשע ,עור הפנים שלי נשאר די חלק .תמיד שמחתי על כך שאצלי עור הפנים נשאר רך וחלק .אלוהים נתן לי עור חלק עם מעט מאד קמטים ,ואלה שישנם בכלל לא עמוקים .פרּומה אהבה את עור הפנים שלי והיתה מבקשת ממני ,בשעות הטובות שלה ,להניח לה ללטף אותו .גם עמירם הקטן היה מבקש ממני ללטף את הפנים שלי ,גם לפני הגילוח וגם לאחריו ,כדי להרגיש את ההבדל .גם אני הייתי אוהב לעשות את זה .כשעברו השנים וכולם מסביבי התחילו להזדקן ולהתקמט ,היתה לי הרגשה טובה בעניין עור הפנים שלי .נכון שהגוף שלי התכווץ ואף התכופף והכאבים התפשטו בגב ובכתפיים ,אבל עור הפנים נשאר אצלי חלק כמעט כמו שאני זוכר אותו מלפני שנים .זו היתה הנחמה שלי לעת זקנה .אפילו כאשר הגעתי למחלקה הסיעודית נשאר לי העור החלק של הפנים .אני בכלל לא נראה כמו רוב האנשים פה שמסביבי. יום שישי אחר הצהרים היה הזמן שמשה ,הבן של אילנה ,האחות של ארנה המחותנת שלי ,היה בא לבקר אותנו בבית בכרכור .אני חושב שהוא היה אז בן ארבע עשרה .אמא שלו שלחה אותו לפנימייה של טֹוקאייר בפרדס חנה ,לא רחוק ממחנה שמונים .עמירם הציע שמשה יהיה בקשר איתנו. המרחק מטֹוקאייר אלינו לא גדול .אפשר ללכת אותו בחצי שעה בערך .ובאמת הוא היה בא לבקר אותנו .זה היה תמיד ביום שישי אחר הצהריים .היינו מכינים לו תה ועוגות כמו שפרּומה ידעה 179 לעשות ,עם הספלים הצבעוניים של חרסינה ועם הצלחות המקושטות בשביל העוגות .אפילו קוביות סוכר קטנות היא היתה שמה בכלי מיוחד מכסף וגם מין ּפינצטה גדולה שיש לה קצוות בצורת ידיים קטנות בשביל להוציא את קוביות הסוכר .העוגה יצאה מתוך סיר הפלא העגול שלפני שעה או שעתיים ירד מהפתילייה .הריח של אפיית העוגה מילא את כל הבית כבר משעות הצהריים .כאשר משה היה בא בשעה ארבע הוא היה נכנס לבית שכולו מריח שבת .אני יודע שזה לא היה כמו העוגות בקונדיטוריה 'מרקוס' של הסבא והסבתא שלו בירושלים .אבל זו היתה עוגה עם טעם מיוחד של בית. זה מה שרצינו לתת לו להרגיש ,טעם של בית .כל כך צעיר וכבר היה צריך להיות רחוק מהבית שלו. טֹוקאי ר היה מקום של כל מיני ילדים שלא היה להם בית או שלא יכלו למצוא מקום בבית שלהם, מכל מיני סיבות .שמעון ,החבר של עמירם ,היה עובד שם וסיפר לנו על המצב של הילדים בטֹוקאייר. משה ואני היינו משוחחים על כל מיני נושאים .הייתי שואל אותו על הלימודים שלו ועל החברים וגם מספר לו על העבודה שלי בבניין ובחקלאות .הוא התעניין מאד בנושאים האלה .כבר בגיל ארבע עשרה אפשר היה לראות שהוא יהיה איש גדול וחזק וכי יתאים לעבוד בבניין או בחקלאות .באמת ,אחרי שנים ,כשהוא התחתן עם בת מושב ,היתה לו משתלת פרחים ועוד גידולים חקלאיים .אולי הטעם לחקלאות בא לו מהסביבה שלנו ,כאשר לכל מקום שמסתכלים רואים שדות ופרדסים .הפנימייה של טֹוקאייר יושבת ממש בתוך סביבה חקלאית. משה היה בא בימי שישי בקביעות .הייתי מחכה לזה .זה היה טוב גם לו וגם לנו .עמירם נסע עם ריקה ליפאן ואנחנו נשארנו לבד .ככה זה עם בן יחיד .אם הוא נוסע לחוץ לארץ אז נשארים לגמרי לבד .אחרי כמה ביקורים של משה ,היחסים בינינו נעשו קרובים ובמשך הזמן כל פעם שהוא בא זה היה כמו שבא אלינו ילד שלנו .התפתח בינינו קשר עמוק להרבה זמן ,כי נתנו לו הרגשה של בית ומשפחה ,אפילו שזה היה רק כמה שעות בשבוע ביום שישי אחר הצהרים .גם משה נתן לנו בחזרה משהו ולא רק אנחנו נתנו לו .הביקורים של משה מילאו קצת את הבית שהתרוקן אחרי הנסיעה של עמירם ליפאן ולאמריקה .הביקורים האלה בימי שישי עשו טוב גם לו וגם לנו .נעשינו קרובים זה לזה. אני לא יודע איך זה קרה שפתאום משה אמר לי שכאשר יהיה לו בעתיד בן אני אהיה הסנדק שלו בזמן הברית מילה .התרגשתי מזה כי הוא אמר את זה ברצינות גמורה .בכל זאת הבנתי שאי אפשר לצפות שאכן תתקיים בעוד כל כך הרבה שנים הבטחה שנאמרה על ידי ילד בן ארבע עשרה. חשבתי שהזמן יעבור ומשה פשוט ישכח אותה .לאמיתו של דבר גם אני שכחתי מכל העניין .אבל מסתבר שמשה לא שכח .יום אחד ,אחרי הרבה שנים ,אני מקבל הודעה ממֹּשה על הברית של הבן שלו ועל זה שאני צריך להיות הסנדק .הוא זכר את ההבטחה שלו וביקש לקיים אותה .כל הזיכרונות של הביקורים שלו אצלנו ביום שישי אחר הצהריים חזרו ועלו אצלי .התרגשתי מאד .גם עכשיו אני מתרגש .זה היה זמן יפה בחיי ,משהו שלא תמיד קורה לאנשים .נוצר קשר טוב לאורך שנים רבות. אוי ,כמה הייתי רוצה לראות אותו כאן עכשיו! משה התגלגל להיות חקלאי במשך שנים והפך להיות מישהו שהוא יותר כפרי מעירוני וזה עשה אותנו עוד יותר קרובים. עניין הסנדק הפך לפרשה מסובכת .אבא שלו הגיע מאיטליה לברית המילה והיה בטוח שבתור הסבא הוא צריך להיות הסנדק .אבל לא! "הבטחתי כבר את התפקיד למישהו אחר" ,אמר משה לאבא שלו " .המישהו האחר הזה היה כאן בזמן שאתה לא היית ולכן הבטחתי לו .אני חייב לעמוד בהבטחתי" .היה ביניהם ויכוח ,היו גם מילים קשות ,אבל משה לא ויתר .אני בכלל לא ידעתי מהעניין 180 עד שמשה סיפר לי על כך לאחר הברית .אם הייתי יודע הייתי שזה יביא למצב כזה בין אב לבנו הייתי מיד יורד מכל העניין .הייתי מבקש לשחרר אותי מהתפקיד ולשחרר את משה מההבטחה .הרי בכל זאת סבא זה סבא .נכון שהוא לא היה ליד הבן שלו כשהוא היה צריך אותו ,אבל בינתיים עברו הרבה שנים .אני לתומי חשבתי שהסבא לא רוצה להיות סנדק .יש כאלה שמפחדים להיות מעורבים בברית או שאין להם כל קשר לטכס דתי .לי אין בעיה ,לא עם זה ולא עם זה .אני ,בן למשפחת מוהלים לא נבהל ממה שעושה מוהל .טכס דתי היה תמיד חלק ממני חשבתי אז שאני דווקא עוזר לסבא להתחמק מהמשימה ,אם הא בכלל יגיע מאיטליה .אבל אחר כך ,כשנודע לי על הויכוח הקשה ,שכמעט הפך לסכסוך ,אמנם הצטערתי על כך מאד אבל באותו זמן החשבתי מאד את העובדה שמשה עומד בהבטחתו לי .אם ה וא היה מוכן לריב עם אבא שלו על העניין הזה סימן שהקשר שנוצר בינינו בזמנו בימי השישי בכרכור נחרת עמוק בליבו .זה גם סימן שהוא איש ישר שאצלו הבטחה זו הבטחה .נעים להיזכר בכל הסיפור הזה וכשאני עושה לי את החשבון של החיים שלי ואני רושם אותו בצד הטוב של החשבון. 181 המחלות והרופאים שלי הרבה שנים יש לי לחץ דם אבל זה לא מפריע לי לתפקד .לא רואים לחץ דם ולא מרגישים אותו. הצרות שלי היו קשורות לגב .היו לי הרבה זמן כאבים בגב .אני איש שיודע בדרך כלל לסבול ולכן לא מדי .חשבתי שזה בא לי עם הגיל ואין מה לעשות .כל מיני מכרים וידידים התלוננו על התלוננתי יותר ַּ כאבי גב .אמרו שזה בא מעבודה קשה וצריך לחיות עם זה .אבל לאחר כמה שנים הכאבים בגב התגברו ולא יכולתי לסבול אותם .התחלתי ללכת לרופאים והם נתנו לי כל מיני טיפולים .אחד נתן כדור ,שני נתן משחה ,שלישי נתן אלכוהול ,רביעי אמר תעשה פיסיותרפיה -כאילו שאני לא מזיז את הגוף שלי כל היום בעבודת הבניין .אבל עשיתי מה שאמרו לי כי רציתי להיפטר מהכאב הנורא .אפילו ייגלמאכ ר בחדרה והוא היה מותח אותי ולוחץ אותי עד שאפשר היה לשמוע את העצמות ַּ הלכתי לב בתוך הגוף שלי משמיעות רעשים כמו רכבת שעוברת ממסילה למסילה בזמן שהיא נכנסת או יוצאת מהתחנה. אם אתה רוצה לאחל רע למישהו תאחל לו שיהיו כאבים קשים בגב .היה לפעמים שהכאב נהיה כל כך חזק עד שרציתי לצעוק; "די! די! שהכאב יפסיק כבר!" ,אבל לא צעקתי ,כי אני לא מאלה שצועקים על כאב אפילו שכואב להם נורא .אני צועק רק כשאני כועס ,וגם זה לעתים נדירות ,כי חבל לבזבז את האנרגיה שלי על כעס .חוץ מזה ,אומרים גם שצעקות מקלקלות את הקול ואני הייתי צריך את הקול שלי בשביל החזנות ,שאהבתי כל כך. כשראיתי שהכאב כבר בלתי נסבל אמרתי לרופא שלי בכרכור שישלח אותי למומחה גב .היה כירורג אחד כזה בבית חולים ביילינסֹון .קראו לו פרופסור אשכנזי .היה לו שם גדול כמי שמציל אנשים מכאבי הגב שהם סובלים מהם מאד .הוא היה עושה את זה על ידי ניתוח .אבל גם אמרו שיש בזה סיכון .היו אנשים שעשו להם ניתוח בגב ואחר כך הם היו משותקים או חצי-משותקים לכל החיים .למרות מה ששמעתי על ניתוחי גב מאנשים החלטתי בכל זאת לנסות ,כי עם הכאבים הנוראים האלה חיי אינם חיים .אמרתי לעצמי שמוטב להסתכן או לפחות לשמוע מה אומר פרופסור אשכנזי .הגעתי לביילינסֹון .הפרופסור בדק אותי ,שאל שאלות וביקש שיעשו לי בדיקות וצילומים. עוד פעם הוא בדק אותי ועוד פעם עשו לי בדיקות וצילומים כאשר כל הזמן הכאבים בגב לא עוזבים אותי .הייתי אולי שבועיים בבית חולים ולבסוף קבעו לי תור לניתוח .שמחתי שהנה עוד מעט אני אפטר מכאבי הגב ,אבל בתוך השמחה ניקר גם החשש. בערב ,יום לפני מועד הניתוח ,הגיע הפרופסור אליי לחדר .הוא כבר לא היה אז איש צעיר .היו לו שערות לבנות על הראש ופנים נאות .ראו עליו שיש לו הרבה ניסיון וחוכמה .איך שראיתי אותו ומיד התמלאתי כבוד אליו וגם בטחון בו .היום כבר לא רואים הרבה רופאים כאלה .חשבתי שהוא בא 182 להכין אותי לקראת הניתוח מחר .כמה רופאים חשובים יטרחו לעשות דבר כזה ,ועוד בערב ,שזה הזמן להיות עם המשפחה שלהם .ואז נפלה הפצצה .הוא בכלל לא בא להכין אותי לניתוח .להיפך ,הוא בא להגיד משהו הפוך .פרופסור אשכנזי פתח ואמר; "אדון גּוטלבסקי ,קח את הדברים שלך מחר בבוקר וסע הביתה .אתה איש שיכול לסבול כאבים .אני לא חושב שכדאי לעשות לך ניתוח .תאמין לי ,אני יודע מה שאני אומר .חשבתי על זה והגעתי למסקנה שלא כדאי ".נדהמתי .שתקתי רגע .אחר כך הבנתי למה הוא מתכוון ואמרתי לו; "פרופסור אשכנזי .תודה רבה לך" .למחרת קמתי ונסעתי הביתה. שנים אחרי זה הייתי חושב על מה שקרה ,פעם ועוד פעם .איך הבן אדם הזה התגבר על יצרו והציל אותי .הרי היצר של הרופאים המנתחים הוא לנתח .הם מאמינים בזה .בזה הכוח שלהם .והוא, מדי .למרות הגדול מכולם .אבל הוא בכל זאת ידע כי הוא לא הכול יכול ,והחליט שאולי זה מסוכן ַּ שהכאבים בגב נמשכו ולמרות שהלכתי לרופאים רבים שיעזרו לי להתגבר על הכאבים עם כדורים ,עם פיזיותרפיה או עם מחטים סיניות ,תמיד חשבתי שפרופסור אשכנזי עשה בסדר מה שעשה ,כי כנראה לאינווליד לכל החיים שלי .בזיכרון שלי הוא נשאר ַּ שהוא הציל אותי מאיזו מכה שהיתה הופכת אותי אצלי המומחה הכי גדול והכי חכם לא מפני שהניתוח הצליח אל מפני שהוא לא התקיים בכלל .אני אסיר תודה על כך שהוא ולא כירורג אחר טיפל בי אז. ממה אני אמות בסוף? מה תהיה סיבת המוות שיכתבו בתעודת הפטירה שלי? אני לא יודע למה חשוב לי עכשיו לדעת ממה בדיוק אני אמות? אבל בכל זאת זה מעסיק אותי .בשנים האחרונות הייתי בטוח שאני אמות מהתקף לב .זה קורה הרבה אצל גברים ,בייחוד אצל שמנים כמוני .היה לי לחץ דם גבוה הרבה שנים והייתי לוקח כדורים להורדת לחץ הדם .פרּומה היתה מאד מודאגת שאקבל התקף לב בגלל הלחץ הדם הגבוה שהיה לי ,אבל זה לא קרה בחייה .הייתי בן שבעים ושבע כשזה קרה לי וזה דווקא קרה אחרי שישבנו שבעה על פרּומה .בתוך השבעה היו הרבה אנשים .דיברנו ,זכרנו, הזכרנו ,התאבלנו .עמירם הכין אלבומים חדשים מכל התמונות שהצטברו בבית במשך השנים בקופסאות ובאלבומים ישנים .הוא גם אמר שהשבעה היתה גם חגיגה ,חגיגת אבל .בהתחלה זה נראה לי מאד מוזר ומאד לא מתאים לשבעה מה שהוא אמר .אבל אחר כך ראיתי שבאמת חגגנו את זכרה של פרּומה ואת כל החיים שהיא עברה .כל מי שבא אלינו לשבעה היה לו משהו לספר על פרּומה ועל האנשים שהיו מסביבה .אפילו היה צחוק בזמן שסיפרו על הימים שהיא היתה צעירה ושובבה. אבל ביום השמיני ,לאחר שכולם הלכו ורק עמירם נשאר בבית לעוד יום-יומיים ,הרגשתי בבוקר כאב בעורף .זו לא היתה הפעם הראשונה שהרגשתי כאבים בעורף .היו לי כאבים כאלה כבר קודם .הייתי מקבל מהרופא תרופה והעסק היה עובר .תמיד חשבתי שהכאב בעורף קשור לגב .אני ותיק מאד בכאבי גב .אז הלכתי עם הבן לרופא של קופת חולים על יד הבית והוא בדק ואמר לי לנוח אבל הוסיף; "כשתהיה במרפאה המקצועית בחדרה תבקש שיעשו לך א.ק.ג .באותה הזדמנות ".הלכנו הביתה ואני לא הייתי שקט; "מה פתאום הוא אומר לי לעשות א.ק.ג .בהזדמנות? אם צריך לעשות א.ק.ג .אז עושים את זה מיד ".הסתכלתי על השעון וראיתי שעוד מעט יהיה אוטובוס לפרדס חנה ומשם אפשר להמשיך לחדרה עם אוטובוס אחר .אמרתי לעמירם וכך עשינו .הגענו די מוקדם כך שהיינו צריכים לחכות עד שיפתחו את המרפאה במקצועית אחרי הפסקת הצהרים .בארבע פתחו והכניסו אותי לבדיקה .הרופא עשה לי א.ק.ג .ומיד התחילה מהומה .אמרו שצריך לקחת אותי באמבולנס לבית חולים הלל יפה .הרופא אמר לבן שלי שיש חשד להתקף לב אבל לי לא אמרו כלום 183 במה מדובר .אבל מהר מאד לא הייתי צריך שיגידו לי .מהמהירות של האמבולנס ומהצפירות שלו וגם מהפנסים האדומים המהבהבים שלו הבנתי שמשהו כאן מאד לא בסדר .התחלתי יותר ויותר לתפוס שיש כאן עניין עם התקף לב .אמרתי לעצמי; "חיים ,תהיה רגוע .אם עכשיו אתה תתרגש כמו שעושה האמבולנס עם הקולות והאורות שלו אז יהיה עוד יותר גרוע ".מזלי שאני טיפוס שיודע להיות רגוע גם כשהמצב קשה .תמיד הייתי כזה וזה עוד משהו שקיבלתי מאבא שלי .מה לעשות? גם כשאתה כבר זקן אתה עדיין מושפע מהאבא או מהאמא שלך. בבית החולים הלל יפה הרגשתי בבית ,לא רק משום שכבר הייתי שם כמה פעמים כחולה אלא גם מפני שאני הייתי בין אלה שבנו אותו .את הברזלים ליציקה של היסודות והקומות התת-קרקעיות אני הכנתי במו ידיי ואצבעותיי ,וזה נתן לי את הזכות להרגיש בעל בית בהלל יפה .יש לי הרבה חודשים של עבודה של ברזלן ,ובזה אני במיוחד גאה .לא כל יום אדם משתתף בבנייה של בית חולים גדול וחשוב לבריאות של כל התושבים בסביבה שלנו ,כולל הבריאות שלו עצמו .וכשזה מצטרף לשורה ארוכה של בניינים ,שיכונים ,בתי חרושת וגשרים ,כולל הגשרים ומעברי המים של כביש החוף העובר ממש ליד בית החולים ,שגם בבנייתם השתתפת ,אז זה בכל זאת נותן לך קצת גאווה .זה היה היתרון הגדול של העבודה בבניין .לא קיבלנו משכורות גבוהות ,אבל היו לנו תוצאות בשטח שעמדו לאורך זמן .שנים אחר כך הייתי יכול להגיד לעצמי שאת הגשר הזה אני הקמתי ,בבניית השיכון הזה היה לי חלק ,על המגדל הזה אני טיפסתי ,ובהקמת המרכז המסחרי הזה גם אני השתתפתי .לא רחוק מבית החולים הלל יפה רואים את גבעת אולגה וגם משם יש לי זיכרונות של עבודה בבניין של השיכונים שם .אבל היום השיכונים נראים בכלל אחרת .אנשים הרחיבו את הבתים הקטנים והוסיפו חדרים .כבר אי אפשר להכיר את השיכון של פעם וזה רק מראה שאנשים הסתדרו והתקדמו. איך שהגעתי לחדר המיון אמרתי לרופא שקיבל אותי; "אתה יודע מי אני? הייתי בין הבונים של בית החולים כשעוד לא היה כאן כלום ,רק חולות" .למה אמרתי לו את זה? פשוט ,רציתי להראות לו שאני בסדר למרות שאולי חושבים שיש לי התקף לב .רציתי לתת לו להבין שאני מחזיק מעמד ושהוא יכול לטפל בי בלי לחשוש .זו היתה הדרך שלי להגיד לו את זה ובאותו זמן גם לתת לו להבין שאני, בתור מי שהשתתף בבניית בית החולים ,מצפה שיתנו לי כאן את השירות הטוב ביותר ,ושזה מגיע לי. תמיד ידעתי שעם רופאים צריך ליצור יחסים טובים .הם עובדים קשה .העבודה שלהם מורטת את העצבים שלהם ושוחקת את הכוחות שלהם .הם נמצאים כל הזמן במתח .הפציינטים לא תמיד נחמדים אליהם ,כי לפעמים הם חוששים שאולי הרופאים לא ישימו לב אליהם מספיק ומשהו יקרה להם .לכן ,אם פתאום בא אל הרופאים מישהו שמדבר אליהם ,כמוני ,בחביבות ולאו דווקא על המחלות והצרות שלו ,אני מאמין שקורה אצלם משהו והם נותנים לו יחס מיוחד ,יותר אנושי ,וכך הם גם נעשים רופאים יותר טובים אליו .כך עשיתי בהלל יפה בחדרה ,כך עשיתי בלניאדו בנתניה ,כך אפילו עשיתי בבתי החולים של ירושלים למרות שבזמן שהגעתי אליהם הייתי כבר חצי שבר כלי. חשבתי שתהיה נפילה גדולה אחרי התקף הלב ולא סתם ירידה במדרגה אחת ,אבל לא .כעבור כמה זמן יצאתי מבית חולים די בסדר .הרופא אמר שאמנם משהו בלב שלי נפגע אך אני אוכל לחזור ולתפקד .זו היתה רק ירידת מדרגה אחת קטנה בלבד .נכון שהיה קצת יותר קשה ללכת מהר מאשר קודם .לפני התקף הלב ממש ניהלתי משק בית; הלכתי לקניות ,בישלתי ,סידרתי את הבית וגם לבית הכנסת הלכתי .אבל כל שנה היה קצת יותר קשה .מדי פעם הייתי הולך לרופא ,מקבל עוד איזו תרופה 184 ומחזיק מעמד .כל פעם היו לי איתותים אחרים שמשהו קורה עם הבריאות שלי ,אבל כל זמן שזה היה קשור לגוף ולא למוח ,לא דאגתי .בכל זאת ידעתי שאני כבר מזמן עברתי את השמונים ואי אפשר לצפות שאמשיך כמו שהיה פעם. אבל פעם אחת באמת נבהלתי .זה היה כשהגעתי לביקור אצל הבן שלי בירושלים ,כמה חודשים אחרי התקף הלב הראשון .כבר הרגשתי יותר טוב וחשבתי שהגיע הזמן לנסוע לירושלים ולהתארח כמה ימים אצל עמירם וריקה כדי לראות את הנכדים בבית שלהם .כבר בערב הראשון הרגשתי לא טוב .היה לי לחץ בחזה .הרגשתי שזה רציני ושכדאי לקרוא לרופא .הבן עלה אל השכן שנמצא בטיפול של רופא לב כבר כמה שנים וביקש את שם הרופא כדי לצלצל אליו .הרופא הגיע כעבור זמן קצר, שמע אותי מספר על הלחץ בחזה ומיד אמר לי; "אדון גּוטלבסקי ,לפני הכול תשתה כוסית קוניאק". אמרתי לו; "אדוני הרופא ,אני חולה לב ולא שותה קוניאק כבר הרבה זמן .חשבתי לתומי כי מי שיש לו בעיות עם הלב אסור לו לשתות משקאות חריפים ,ובאמת לא שתיתי למרות שאני אוהב לשתות. והנה אתה אומר לי לשתות קוניאק דווקא עכשיו כשיש לי לחץ בלב" .מיד קיבלתי מהרופא הסבר קצר כי הקוניאק מרחיב את כלי הדם וזה מה שבדיוק צריך כדי להקל על המצב" .אתה יכול לשתות כוסית קטנה אחת ליום .לא צריך להגזים ,אבל מעט קוניאק כן יכול לעזור .כוסית קוניאק זה כמו תרופה במצב שלך" .שתיתי את כוסית הקוניאק שעמירם הגיש לי מיד תוך שהוא מסתכל לי בעיניים לראות אם אני באמת מתכוון לשתות את זה או שבכל זאת יהיה לי חשש .הרופא ניגש לבדיקה בעזרת הסטטוסקופ שלו .סטטוסקופ פה ,סטטוסקופ שם .תנשום ,אל תנשום ,ולבסוף הוא אמר לי לבוא למרפאה שלו למחרת בבוקר. כל הלילה היה לי קשה לישון .קודם כל קצת חששתי מהמצב של הלב שלי .פחדתי שיקרה לי משהו כשאני רחוק מהרופאים שמכירים אותי ומבית החולים שבו נמצא התיק הרפואי שלי .אחר כך לא היה לי נעים .הנה אני סוף-סוף בא לבקר את המשפחה בירושלים ופתאום אני לא מרגיש טוב, מטריח אותם ,ואולי מפחיד אותם .אבל גם לא יכולתי לישון מעצם המחשבה שכל השנים האלה נמנעתי מלשתות קוניאק ושאר משקאות חריפים ,אף טיפה ,והנה בעצם מותר היה לי לשתות .יותר מזה ,הרופא אמר שהיה דווקא רצוי שאשתה .אבל את זה כל הזמן ידעתי .לא איך לא אמרו לי החברים ,השכנים ואפילו הרופאים שלשתות כוסית אחת של קוניאק ביום זה לא רק שזה לא מסוכן זה אפילו טוב לבריאות .למה בני אדם לא יודעים את כל הדברים החשובים שהם באמת צריכים לדעת .חבל על כל טיפה של קוניאק שלא שתיתי כל אותן שנים כאשר מאד התחשק לי וזה היה עושה לי טוב על הנשמה וטוב על הלב .אני זוכר שהתרעמתי על כך ,בעיקר משום שהרגשתי מרומה ,אולי אפילו טיפש ,והכול בגלל שלא שתיתי חצי כוסית קוניאק ליום בכל אותן השנים .אני לא חושב שהרגשתי כך כאשר יבול האבטיחים הלך לאיבוד או כאשר רבים מהאפרוחים בבית האימון מתו במחלה ,כמו שהרגשתי כאשר התברר לי שהפסדתי חצי כוסית קוניאק ליום במשך כמה וכמה שנים. למחרת בבוקר ,באתי עם עמירם לרופא .הוא שוב בדק אותי כמו שבדרך כלל רופאים בודקים. שוב עם הסטטוסקופ פה ושם .שוב ,כן תנשום ,אל תנשום .כול הרופאים עושים כך .לפעמים היה נדמה לי שכל הבדיקה הזו היא מין טכס כזה כדי לעשות עלינו רושם שהם באמת רופאים ושיש להם מכשיר קסם שנותן להם אפשרות לגלות מה שקורה בתוך הגוף שלנו .הסטטוסקופ הוא כל כך חשוב לרופאים עד שהם לא עוזבים אותו לרגע .בבתי החולים תמיד רואים את הרופאים תולים את 185 הסטטוסקופ על הצוואר ,אולי כדי שכל אחד יוכל לראות שכאן מדובר ברופא ולא בסתם אח או אחות של בית חולים. בסופו של דבר ,הרופא הירושלמי ההוא פסק באופן חד וברור; "אדון גּוטלבסקי ,ירושלים נמצאת במקום גבוה מעל פני הים .כאן האוויר דליל יותר מאשר במישור וזה משפיע לא טוב עליך. סע הביתה ".עוד באותו יום ברחתי מירושלים .ולא חזרתי אליה במשך כמה שנים עד שבאתי לסדר פסח אצל עמירם וריקה בבית החדש שלהם ברחביה .רציתי מאד לראות את הבית החדש והחלטתי להתגבר על הפחד שהרופא ההוא נטע בי .דווקא הרגשתי טוב בסדר הפסח ההוא .אז למה הרופא מדי גבוה בשבילי? אחרי שהביקור בירושלים בפסח עבר בשלום הבהיל אותי שירושלים מקום יותר ַּ חשבתי שהבריאות שלי השתפרה ,אולי בגלל התנאים הטובים שהיו בבית אבות .זה נתן לי תקווה, אבל לא להרבה זמן .בסוף חזרתי לירושלים ,אבל הפעם באמבולנס ,ומאז אני פה. 186 ההלוויה של פרּומה עמירם הלך הביתה למרות שאמרתי לו שלא ילך ,שיישאר עוד קצת .הוא ישב איתי כאן שעות ארוכות .אין לי טענות אליו .הוא נמצא איתי יותר מאשר הרבה אחרים .אבל עכשיו קשה לי להישאר לבד ,יותר מאי פעם .קשה לי להישאר לבד כי אני חושש להיות לבד בעת שאסתלק מן העולם .אני יודע שזה יכול להתרחש בכל רגע .אני מרגיש שהנשמה שלי כבר נמצאת ביציאה מן הגוף ,מחכה לאות כדי לעוף .לפעמים היא יותר בחוץ מאשר בפנים ואחר כך היא חוזרת פנימה כאילו מתחרטת או כאילו שהיא עדיין מתחבטת אם היא כבר מוכנה לעבור לעולם אחר .אני נורא רוצה שברגע שהנשמה תתחיל לצאת סופית עמירם יהיה על ידי ,יאחז בידי .אני זוכר שהיו אומרים אצלנו כי צריך להיות מישהו ליד אדם העומד למות .היה מנהג לשבת ליד המיטה עד צאת הנשמה .היום לא מקיימים את המנהג הזה כמו שהיו פעם מקיימים .כבר נפטרו כאן כמה וכמה אנשים מבלי שאיש ישב או עמד ליד מיטתם .הם מתו לבד ,בדרך כלל בלילה .האחות מצאה אותם מתים בבוקר כאשר באה למדוד את החום או לתת להם את מנת התרופות הראשונה של אותו יום חדש .אני מקווה שלי זה לא יקרה. אשתדל שלא למות בשעות שעמירם איננו כאן .אני מבין שהוא צריך גם לישון וגם לעבוד לפרנסתו ולכן אני אתאמץ ולא אסתלק לי מן העולם כאשר הוא אינו נמצא כאן .אני מקווה כי אוכל לעמוד במשימה הזאת .לפעמים אני חושב שאולי אוכל להביא לידי כך שאמות כאשר הוא נמצא .אני חושב על כך הרבה .במצב זה ,כאשר לפעמים הנשמה עומדת ביציאה ,אולי ישנה איזו שהיא דרך לתת לה דחיפה קלה כדי שהיא תצא לדרכה בזמן שעמירם נמצא כאן .אולי ,למשל ,על ידי כך שפשוט אעצור את נשימתי ,אתאפק מלנשום כמה זמן ,כמו שעצרתי את הנשימה בעת שצללתי בתוך מי הדנייפר או כאשר הרופא היה אומר לא לנשום בעת בדיקת ריאות .כך ,לפחות אקיים את המנהג שעל פיו אין להשאיר את ההולכים למות לבד. קיימתי את המנהג הזה עם פרּומה .מצבה הלך והידרדר .הרופא אמר לי שזה עניין של יום או יומיים ,ואולי גם של שעות .מיד הבאתי איתי את כל מה שדרוש לי להתקיים .התנחלתי בבית החולים גם לשעות הלילה וכך הייתי לידה כל הזמן ,עד שיצאה נשמתה .הבטן הנפוחה שלה ,שהיתה מלאה בסרטן ,חדלה לעלות ולרדת .זה היה הסימן .הייתי מסתכל במשך שעות על הבטן העולה ויורדת וכך ממתין לאותו רגע נורא בו אדע כי פרּומה איננה עוד ואני אהיה לאלמן .כך גם אדע כי הייתי איתה עד הרגע האחרון .באותו רגע יסתיים פרק ארוך בחיים שלי .כל כך היה הדבר חשוב לי עד כי הייתי מקצר עד כמה שאפשר את הזמן שהייתי צריך להיות מחוץ לחדר שלה ,לצאת לבית השימוש או להביא עוד שמיכה .חששתי להחמיץ את הרגע בו הבטן שלה תפסיק לעלות ולרדת .כשאותו רגע בא ,רגע שכבר הייתי מוכן לו ימים רבים והוא היה צפוי וידוע מראש ,חשתי ,למרות האבל הכבד ,מידה מסוימת של 187 סיפוק על כך שעמדתי במשימה וקיימתי את המנהג .הייתי לידה בעת צאת נשמתה .ליוויתי את יציאת הנשמה .עשיתי לה כעין מלווה מלכה. כמה ימים קודם ,לפני שפרּומה נפטרה ,דאגתי גם שכל המשפחה הקטנה תהיה לידה .ביקשתי מעמירם שיבוא עם ריקה והילדים להיפרד מפרּומה .הם באו כולם ,נכנסו בדומייה לחדרה של פרּומה, כבר אי אפשר היה לדבר איתה ,אך עיניה היו פקוחות .היא ידעה בוודאי על מה מדובר .אני בטוח שהיא שמחה על כך שכולם באו להיפרד ממנה .אבל זה היה מאד עצוב לראות את הילדים .דנדן היה בסך הכול בן תשע אבל גם הוא הבין כמו נעם ואורי במה מדובר .הצטערתי על מה שהם צריכים לעבור אבל היה חשוב לי שהם יהיו לידה לקראת הסוף. פרּומה לא נפטרה בבית וגם לי זה יקרה .אני זוכר כי בילדותי אנשים מתו בבית .כולם היו מסביב .לילדים נתנו להתקרב פעם אחת או פעמיים ,אבל מישהו מהמבוגרים היה תמיד ליד המיטה, עד צאת הנשמה .הגופה היתה מונחת על הרצפה וליד הראש שלה הדליקו נרות .ההלוויה היתה יוצאת מהבית ברגל אל בית העלמין שבקצה העיירה ,כאשר נושאים את המת באלונקה על הכתפיים. בליּפנישֹוק הכול היה בתוך הבית ובתוך העיירה .פעם גם בכרכור היו הולכים ברגל לבית העלמין בזמן ההלוויה .זה היה מרחק די גדול כי בית העלמין היה די רחוק ,ממש בקצה המושבה ,צמוד לאדמות של מושב עין עירון .אבל אז זה היה דבר מובן מאליו שהולכים ברגל לבית העלמין ,כמו בליּפנישֹוק ,רק מדי קשה להוביל את המת על הכתפיים שבכרכור היו שמים את המת בעגלה של סוס כי זה היה יותר ַּ למרחק די גדול .היום בכרכור כבר לא הולכים ברגל לבית העלמין כמו שהיה פעם .עברו לנסיעה במכוניות ובאוטובוס .הרבה אנשים בכרכור הזדקנו בינתיים וקשה להם ללכת ברגל עד לבית העלמין. חבל ,ההליכה ברגל במשך כחצי שעה היה בה משהו מאד אנושי ,משהו שמחבר בין האנשים וקושר אותם באבל ובמתן כבוד למת .אבל מה לעשות ,השתנו הזמנים ואיתם השתנו המנהגים. כיום כמעט שלא מתים בבית כמו שהיה פעם .הרבה אנשים מתים בבית חולים או בבית אבות, לפעמים אפילו רחוקים מרוב המשפחה .לפחות אצלנו בכרכור מחזירים את המתים להיקבר בבית העלמין הקטן של המושבה ,במקום שכבר קבורים בני משפחה וחברים .אחרי שפרּומה נפטרה העברנו אותה מבית החולים אל הבית שלנו .שם הנחנו אותה על הרצפה והדלקנו נרות .היה חשוב לי לקיים את המנהג הזה .אמנם היא לא נפטרה בבית ,אך לפחות היא יצאה לדרכה האחרונה מביתה .אנשים רבים התקהלו בבית ובחצר .אחר כך ההלוויה יצאה לבית הכנסת ,שם אמרו דברי הספד והמשיכו לבית העלמין ושוב אמרו דברי הספד. מה אומרים בכרכור בדברי הספד על אנשים מהדור שלנו? מזכירים ,כמובן ,את התכונות הטובות והמעשים הטובים שלהם ,אחר כך עוברים לספר את תולדותיהם בבניין המושבה .אנחנו שייכים לדור הראשון שהקים את המושבה .על רבות מהמצבות של הדור שלנו כתוב "מראשוני כרכור" או "ממייסדי כרכור" .מזכירים גם בדברי ההספד את העבודה הקשה בחקלאות ,את הקמת הבתים ,את ההגנה על החיים ,את הצרות והתלאות של יישוב יהודי קטן בראשיתו .גם מזכירים את העלייה ארצה מארצות הגולה על מנת לבנות ארץ חדשה .כל קבורה של אנשים מהדור שלנו היתה קבורה ציונית .אנחנו אנשים פשוטים ,בחיים שלנו עשינו דברים פשוטים .עבדנו ,בנינו בית וגידלנו ילדים .אבל כל זה היה קשור למשהו גדול יותר ,משהו ששייך לכל העם ,ועל זה לא שכחנו לדבר כאשר קברנו את מתינו. 188 החיים בבית בלי פרּומה זה כבר היה משהו אחר .נכון שהתרגלתי להיות הרבה לבד בזמן שהיא במלב"ן בפרדס חנה ,אבל בכל זאת הייתי אצלה כמעט כל יום .הרבה חלמתי עליה מאז שהיא היתה ַּ מתה .לפעמים הייתי מתעורר בבוקר מהשינה ומצפה למצוא אותה בחדר .היו לי כמה פעמים שהלכתי למטבח לחפש אותה כדי לספר לה משהו .היו לי חלומות בהם היא היתה צעירה מאד כמו שהיכרתי אותה בראשית הדרך המשותפת שלנו .הייתי מתעורר מהחלום תוך כדי כשאני עסוק בשיחה איתה וכמעט ממשיך לדבר גם מחוץ לחלום. הייתי מתגעגע אליה כמעט כל יום .בבית נשארו כל הרהיטים ,החפצים והפינות שלה .כל דבר היה מזכיר לי אותה; המיטה הכפולה ,ארון הבגדים ,ארון הלילה שבצד שלה ,מכונת התפירה שלה, מפת השולחן שהיא קנתה בחדרה לפני שנהייתה חולה ,הכלים בארון הזכוכית שבין המטבח לפינת האוכל ,והוילונות שהיא תפרה בעצמה .אפילו את המגבות שהיא היתה מקפלת ומסדרת יפה בארון באמבטיה השתדלתי מדי פעם להמשיך ולסדר מתוך געגועים אליה ,אף על פי שלא תמיד היה לי סבלנות לזה .כך גם היה עם שלושת שיחי הוורדים שנשארו מהגינה שהיא עשתה ,עם החורבה של בית האימון שם היתה מגדלת את האפרוחים שלה. לפעמים כשהייתי הולך ברחוב – בכרכור ,בחדרה ואפילו בנתניה ,שנים אחרי שפרּומה נפטרה – הייתי עובר ליד נשים שעברו על ידי ברחוב ומהן היה נודף ריח של בושם מעורב בריח של גוף ומיד הייתי נזכר בפרּומה .לפעמים אפילו הייתי בודק את הריח שבא מהאישה שעוברת על ידי ברחוב, דומה או לא דומה לריח של פרּומה .סתם בשביל לבדוק ,סתם בשביל להשוות .הבדיקה עזרה לי לחזק את הזיכרון ,לחשוב עליה ,להתגעגע אליה וגם לא להרגיש זקן .היה אפילו פעם שאישה עברה על פניי ברחוב והריח היה מאד דומה לריח של פרּומה ,עד שהסתובבתי אחורה והלכתי אחריה כמה מטרים כדי להיות עוד כמה רגעים עם הריח הזה .זו היתה אישה די צעירה והיא הלכה הרבה יותר מהר ממני. היא התרחקה יותר ויותר אבל הריח נשאר מאחוריה ,כך שיכולתי להמשיך וליהנות ממנו עוד קצת מן הזיכרון .אולי לרגע הייתי כמו הכלב של השכנים שהיה מסתובב בחצר וברחוב ומריח כל הזמן .אולי גם הכלבים מחפשים זיכרונות דרך הריח. כבר עברו כתריסר שנים מאז שפרּומה מתה .אני מרגיש שאני ממשיך לאהוב אותה גם עכשיו ואפילו יותר ממקודם .אני אוהב אותה ברגע זה כמו שהייתי אוהב אותה בהתחלה ,כשנפגשנו ,ויצא מזה חתונה .אהבתי אותה מאד בשנים הראשונות וזה נשאר עמוק בתוכי ,כמו משהו שהוא חצוב באבן ,יצוק מבטון ,כמו יסוד של בית שמחזיק אותו מלמטה במשך שנים רבות ,בתנאי ששמו בו מספיק מלט וברזל .לפעמים הייתי מתפלא על עצמי איך זה שאחרי כל כך הרבה שנים איתה ,ולא תמיד שנים קלות -כן היא היתה בן אדם מאד לא קל לפעמים -איך זה שהמשכתי לאהוב אותה והרבה .אבל בכל פעם שהיה קשה איתה ,ואפילו קשה מאד ,הייתי מסתכל עליה בזמן שהיא היתה כעוסה או מסכנה ,בזמן שהרגשתי שאני כבר לא יכול יותר ,הייתי מסתכל ורואה בתוכה את מי שהיא היתה פעם ,את האישה היפה ,האישה השמחה והחכמה שהיכרתי ,זו שהופיעה פתאום עם החיוך ועם הברק בעיניים ועם השמלות המיוחדות והכובעים האחרים כל כך .הייתי רואה את האישה של פעם בתוך האישה של עכשיו .אף על פי שלפעמים הייתי חושב שאולי אלה שתי נשים שונות ,בסופו של דבר ידעתי וגם הרגשתי שזאת אותה אישה שאהבתי ושאני לא יכול אף פעם להפסיק לאהוב ,אפילו ברגעים אלה ,לקראת הסוף. 189 לעת זקנה נהייתי טבח לפני שפרּומה חלתה הייתי תמיד סומך על הבישולים שלה ועל כל הסידורים שהיא היתה דואגת להם בבית .ככה זה היה בדור שלנו .האישה היא שהיתה אחראית על כל משק הבית ,ובמיוחד על הכנת האוכל .הגבר היה אחראי על הפרנסה וכמעט שלא עשה כלום במה שקשור במטבח .אפילו כוס תה לא הייתי מכין לי כל זמן שפרּומה היתה בריאה .הייתי בא מהעבודה ,מתיישב ליד השולחן במטבח גלעזלע טעי אודער אַֹּּ קַאּפ אוף טי?" .אלה ַּ והיא היתה שואלת אותי ביידיש; "ווָאס ווילסטּו טרינקן ,א הם שני משקאות שונים של תהַ' .א גלעזַאלע טעי' זה תה ששותים בכוס זכוכית ועם שתי קוביות סוכר בצד ,אבל בלי טיפת חלב ,אולי לפעמים לימוןַ' .א קַאּפ אוף טי' ,שזה בעצם באנגלית ,זה תה עם חלב וסוכר או עם סוכרזית ששותים בספל חרסינה .לכל סוג של תה כזה היתה גם צורה אחרת ,גם צבע אחר וגם טעם אחר ,והיה צריך לשמור על הסדר .ראיתם פעם מישהו שותה תה עם חלב בכוס זכוכית .את התה בלי חלב בכוס זכוכית הבאנו מרוסיה ומפולניה ואת התה עם חלב בספל חרסינה הביאו מאנגליה .כך זה גם היה בינינו .אני בדרך כלל הייתי שותה תה בכוס זכוכית ופרּומה היתה שותה תה עם חלב בספל חרסינה .לפעמים גם אני הייתי שותה גם תה עם חלב ,אבל זה היה תלוי במה הולך יחד עם התה .אם יחד עם התה היה ביסקוויט ,קרקר או עוגייה יבשה הייתי שותה תה בלי חלב בכוס זכוכית .אבל אם היתה עוגה מתוקה של תפוחים או של שוקולד הייתי שותה תה עם חלב בספל חרסינה. שנים לא חשבתי שאני צריך להתחיל ללמוד לבשל כי פשוט סמכתי שפרּומה תהיה פה תמיד כדי להכין לי אוכל .פתאום הכול השתנה בגיל שבעים ושתים כי שפרּומה לא היתה יכולה יותר .עוד כשהיא היתה חולה בבית ,לפני שהעברתי אותה ל ַּמלב"ן בפרדס חנה התחלתי ללמוד לבשל כי לא היתה ברירה .היא היתה המורה שלי באותו זמן וזה היה המזל .היא שכבה על הספה או במיטה ואני הייתי הולך בין המטבח לבינה ושואל אותה איך בדיוק לעשות מה שצריך כדי להכין משהו לאכול. לפעמים עד שהייתי חוזר למטבח הייתי כבר שוכח חלק מההוראות שלה והייתי צריך לחזור ולשאול אותה עוד פעם .אחר כך הייתי מביא לה את התבשיל לבדיקה והיא היתה טועמת ואומרת אם להוסיף מלח או משהו אחר או שהיא היתה אומרת שזה עוד קשה וצריך לבשל עוד קצת .כשהיא היתה טועמת את מה שהבאתי לה מהמטבח בקערית קטנה הייתי מסתכל עליה כמו שמסתכלים על מורה או על שופט ומחכה להוראה או לפסק הדין .בהתחלה היא היתה עושה הרבה פעמים פרצוף עם האף כשמשהו לא מצא חן בעיניה ,אבל במשך הזמן היא אמרה יותר ויותר שזה בסדר .הרגשתי כמו מי שיצא זכאי או כמו תלמיד שקיבל ציון טוב מהמורה. לאט-לאט התחלתי להבין איך מבשלים ,איך מכינים אוכל טעים ,והייתי מבסוט מעצמי .אפילו 190 התחלתי לאהוב לבשל .הבנתי שיש בזה משהו מושך .בהתחלה עשיתי את זה כמי שכפאו שד ,אבל אחר כך כבר בישלתי בהתלהבות .איך אומרים הצעירים – היה לי כיף לבשל .בהתחלה עשיתי כל מה שפרּומה אמרה לי ,צעד אחר צעד .אחר כך ,אחרי שרכשתי ניסיון וביטחון התחלתי לחפש לעצמי כל מיני מתכונים חדשים .לא הסתפקתי במאכלים פשוטים וחיפשתי מאכלים שקשה ומסובך להכין אותם .הבישול מילא את היום שלי וזה מצא חן בעיניי .אבל גם מצאתי שהחלפתי את עבודה בבניין עם עבודה במטבח .תאמינו לי ,העבודה במטבח היא לא פחות קשה ומפרכת .רק אז הבנתי כמה קשה עבדה פרּומה במטבח והתחלתי להעריך את העבודה הקשה שהיא עשתה במשך כל השנים .אנחנו הגברים ,בייחוד אלה שעבדו קשה בבניין או בחקלאות ,לא תפסנו בדיוק כמה קשה היא עבודת המטבח .ועוד צריך להוסיף לזה את עבודת הניקיון בבית ואת העבודה עם גידול הילדים. אחד הצעדים הראשונים שלי במטבח היה ללמוד לבשל כמו שצריך תפוחי אדמה ,כך שלא יהיו מדי .בהתחלה הייתי בודק את תפוחי האדמה המתבשלים באמצעות תקיעת מדי ולא רכים ַּ קשים ַּ מזלג ,כמו שפרּומה לימדה אותי .אם תוקעים את המזלג בקושי סימן שיש מקום להמשיך ולבשל .אם זה הולך בקלות סימן שתפוחי האדמה מוכנים .אבל עם הזמן למדתי ,לפחות כך חשבתי ,וזה הוכיח את עצמו בדרך כלל ,כי אפשר לדעת אם תפוחי האדמה רכים מספיק לפי הריח שעולה מהסיר .ואני הרי הייתי מומחה לריחות מאז ומתמיד. אפילו געפילטע פיש עשיתי לשבת .ולא רק געפילטע פיש ,שאת זה הרבה אנשים היו יודעים לעשות ,אלא גם חתיכות דג ברוטב עם טעם קצת חמצמץ ועם רוטב שנקרש ,שהיה מקובל אצלנו במרינדה .פרּומה ידעה להכין אותו, בליּפנישֹוק .זה מאכל שקוראים לו ביידיש מַארענירטע פיש – דג ַּ ו לא רק אני הייתי מלקק את השפתיים אלא כל מי שהיה מגיע הביתה ומתכבד בדגים שלה .למדתי ממנה להכין את הדגים האלה בזמן שהיא כבר היתה חולה ושוכבת במיטה ,והמשכתי להכין אותו גם אחרי שהיא נפטרה .הייתי עושה את הדג הזה כל כך טוב עד שה'ווייבער' -הנשים של כרכור ,היו מבקשות ממני לתת להן את המתכון .אבל לא היה לי בכלל מתכון כתוב .פשוט ניסיתי וניסיתי עד שיצא לי בדיוק כמו הטעם שאני זוכר מפרּומה .הדגים צריכים להתבשל לאט-לאט בתוך ַּמרינדה .איך עושים ַּמרינדה? פשוט מאד .זה לא סוד בכלל .מערבבים חומץ עם מים ,מוסיפים קצת סוכר וקצת מלח ומרתיחים .אחר כך מוסיפים את הפלפל האנגלי ואת עלי הדפנה ,וממשיכים עוד קצת לבשל. אחר כך מכניסים את חתיכות הדג וגם מוסיפים בצל חתוך .עד כאן אין כאן שום סוד .מבשלים את הכול על אש קטנה ,וכאן מתחיל הסוד הראשון .כאן צריך כבר לדעת משהו .אסור לבשל על אש חזקה שיכולה לקלקל את הכול .צריך לשמור כל הזמן על אש קטנה .אחר כך מגיע הסוד השני; כמה זמן מבשלים? הנשים היו שואלות אותי את השאלה הזאת ולא ידעתי להגיד להן כי אף פעם לא הסתכלתי על השעון" .לפי החוש" ,הייתי אומר להם" ,לפי החוש כבר תדעו מתי זה מוכן" .אבל הן לא היו מסתפקות בתשובה הזאת ורצו שאני אגיד להן בדיוק כמה זמן .באמת שלא ידעתי כמה זמן .לא שרציתי להסתיר מהן את הסוד ,פשוט לא היה לי מה להגיד להם על זה אלא רק שהן צריכות לדעת לפי החוש. הרבה דברים בחיים שלי עשיתי לפי החוש .איך ידעתי מתי הגיע הזמן להוציא את תפוחי מדי? איך ידעתי מתי אפשר לשלוח את מדי ולא יותר ַּ האדמה מהאדמה כי הם כבר בשלים ,לא פחות ַּ האבטיחים לשוק כך שהם יהיו הכי מתוקים והכי עסיסיים? איך ידעתי מתי הזמן לתלוש את הבוטנים 191 מהשיח שלהם? איך ידעתי מתי הגיע הזמן של איסוף המלפפונים ,המלונים ,וכל שאר הפירות והירקות שהייתי מגדל? ואפילו איך ידעתי מתי להשקות את העציצים בתוך הסלון? בשום מקום לא היה כתוב מתי וכמה זמן .ידעתי הכול לפי החוש ,והחוש בא עם הניסיון ,גם בעניין הזה של הכנת הדגים .ניסיתי ,ניסיתי וניסיתי עד שיכולתי כבר להצליח לפי החוש .הייתי מאד גאה בהצלחה שלי .מי היה מאמין שאני ,שלא בישל במשך כל השנים שלו עם פרּומה ,דווקא ממני יבקשו נשים בכרכור לתת להן את המתכון. עוד אחד המאכלים שלמדתי לעשות בעצמי היה יוגורט .אני אוהב יוגורט והייתי אוכל אותו הרבה .מישהי סיפרה לי שאפשר להכין בבית הרבה יוגורטים מיוגורט אחד שקונים בחנות .מרתיחים חלב ,שופכים לכוסות או לגביעים ,מחכים שיתקרר קצת ומוסיפים לכל כוס חצי כפית מהיוגורט שקנו בחנות .אחר כך מכסים את הכוסות עם בד כדי שלא יכנסו זבובים ולא ייפול לתוכן אבק ,ונותנים לזה לעמוד יום שלם .היצורים האלה שחיים שבתוך היוגורט כבר עושים את העבודה והופכים את כל החלב ליוגורט .התלהבתי מכל הרעיון שאני יכול לעשות בעצמי מה שעושים בבית חרושת ,ובאמת עשיתי לי בית חרושת משלי במטבח על השיש .כשהיו נכנסים הביתה אנשים הייתי אומר להם להיכנס למטבח לרא ות את הבית חרושת הקטן שלי והם היו מתפלאים ממה שעשיתי .אבל היו כמה שהיו שואלים אותי; "חיים ,מה אתה צריך את זה? ווָאס ּפַאטשקעצטע זַאך מיט דָאס? מה אתה מתעסק עם זה? מה ,החלב לא עולה לך? אז כמה אתה כבר חוסך? גרושים! קנה במכולת כמה יוגורטים שאתה צריך ושב ותראה טלוויזיה" .מה אפשר היה לעשות .איך אפשר להסביר לבן אדם כזה איזה תענוג זה להכין כל מיני מאכלים בעצמך ,אפילו שאפשר להשיג אותם בקלות ובזול בחנות? אני מוכרח להודות שלפעמים כשהיו אומרים לי דברים כאלה הייתי אחר כך קצת חושב למה באמת אני צריך את זה .אבל המשכתי ,כי כל המאכלים האלה שהייתי מכין במטבח היו מוכיחים לי כל בוקר וכל ערב שאני לא עובר בטל .בגיל כזה הבן אדם מעסיק את עצמו מדי פעם בשאלה האם הוא מתחיל להיות עובר בטל ורוצה לקבל תשובה .אחרי כל פעם שהיה מצליח לי עם הדג ,עם היוגורט ועם כל מאכל אחר ,היתה לי תשובה ,ואפשר היה להמשיך הלאה עם הרגשה טובה. 192 עברתי לבית אבות עוד יום עבר .כבר התרגלתי לשכיבה במיטה .כבר התרגלתי לסדר יום שכל כולו שכיבה במיטה ,אפילו בזמן האכילה והרחצה .אני תלוי במישהו אחר שייעשה בשבילי את הכול .איך יכולתי להתרגל למצב הזה ולקבל את הדין? אני זוכר שלא העליתי על דעתי את האפשרות אפילו לעבור לבית אבות" .אני? אני אלך לבית אבות? לא בא בחשבון! אני לבית אבות לא הולך!" ,הייתי אומר בביטחון גמור כאשר מישהו היה מעלה האפשרות הזאת .הייתי אמנם כבר מעל שמונים אבל לא העליתי על דעתי כי יבוא אי פעם הזמן שלי ללכת לבית אבות .חשבתי שעד הרגע האחרון אחזיק מעמד בבית .ואם אצטרך לעזרה אקח לי מישהו שיעבוד אצלי בבית .לא ראיתי את עצמי מצטרף לחבורה של אנשים זקנים ושבורים ,המבלים את השנים האחרונות שלהם במושב זקנים .כן ,מושב זקנים .כך הייתי קורא למקום הזה ,או יותר נכון מֹוישב זקינים ,כפי שאומרים ביידיש .כשאומרים את זה ביידיש יודעים בדיוק למה ולמי מתכוונים .זה בדרך כלל מקום לא נחמד ,די מרופט ויש בו ריחות לא נעימים ,בו אנשים חלשים הולכים בקושי בין הכיסאות ואילו אחרים יושבים על מקומם ולא זזים .מושב זקנים, לפי מה שידעתי אז ,היה בדרך כלל מקום של מסכנים ושל עניים ,בית מחסה למי שאין לו משהו אחר, למי שהשליכוהו לעת זקנה" .בית אבות זה מושב זקנים וזה לא בשבילך" ,הייתי נוהג לומר לעצמי ומוציא מיד את הרעיון הזה מהראש שלי. עד שיום אחד שמעתי מדבורה ,האחות של שלמה ַאברבּוך ,איך נראה בית אבות אחד בנתניה בו היא גרה .קשה היה להאמין .התיאורים שלה לא היו דומים בכלל למה שאני חשבתי על בתי אבות בארץ .דבורה אמרה לי; "חיים ,תאמין לי ,זה ממש כמו בית מלון .ואני מכירה בתי מלון .הייתי ברבים מהם בחיים שלי ,כל מיני מקומות בארץ ובעולם' ואני יכולה להגיד לך באחריות כי בית האבות הזה בנתניה הוא ממש כמו בית מלון .זה גם היה בעבר בית מלון ופשוט הפכו אותו לבית אבות .יש שם לֹובי יפה כמו בכל בית מלון של כמה כוכבים .חדר האוכל גם כן יפה והארוחות בו טעימות .לכל אחד מהדיירים יש דירת חדר משלו עם חדר אמבטיה פרטי שעל הקירות יש חרסינה יפה .ממש כמו בבית מלון .כדאי לך ,וגם אני יודעת שיש להם מקומות פנויים" דבורה היא אישה רצינית ולקחתי את הדברים שלה ברצינות .בכל זאת חשבתי אז שאולי באמת בית אבות זה כבר לא מה שהיה פעם מושב זקנים ,אבל בינתיים אני נשאר בבית שלי כל זמן שאני מסוגל. ערב אחד ,גמרתי לאכול ארוחת הערב אבל לא התחשק לי להוריד את הכלים מהשולחן אל הכיור ולשטוף אותם .אמרתי לעצמי; "עוד מעט יש 'מבט' בטלוויזיה .אחרי 'מבט' אני אוריד את הכלים ואשטוף אותם" .נגמר 'מבט' ולא התחשק לי להוריד את הכלים מהשולחן ובוודאי שלא התחשק לי לשטוף אותם .היתה אחר כך עוד איזו תוכנית בטלוויזיה וגם בה השתמשתי כתירוץ לא להוריד את הכלים מהשולחן .הבטחתי לעצמי לדאוג לכלים לאחר התוכנית .אך גם את זה לא קיימתי 193 ודחיתי את העניין עד שנגמרו כל התוכניות בטלוויזיה וגם החדשות האחרונות .השארתי את הכול על השולחן במטבח והלכתי לישון .לא בלב קל הלכתי לישון מבלי לשטוף את הכלים אך לא יכולתי לעמוד בפני העייפות והעצלות .בבוקר התגברתי על הכלים וחשבתי שהעניין נגמר .אבל הוא לא נגמר. בערב הבא חזר התרגיל .אני אומר; "חיים ,תוריד את הכלים ותשטוף אותם" ,וחיים אומר לי; "לא מתחשק לי" .אני אומר; "טוב חיים ,תעשה את זה אחרי מבט" והוא אומר לי; "נראה" .וכך נמשך הדיון בין חיים לחיים ,ובסופו של ערב שניהם הלכו לישון והכלים נשארו על השיש המטבח ,כמו בערב הקודם .הפעם היתה לי הרגשה שקורה כאן משהו רציני .בבוקר שלמחרת ,מול ערימת הכלים והנמלים ,שבינתיים באו לחגוג ,אמר חיים לחיים; "שמע ,כך אי אפשר להמשיך .אם לא מתחשק לך לשטוף את הכלים ולעשות מה שצריך לעשות ,סימן שאתה כבר מוכן ומזומן לעבור לבית אבות" .וכך היה .חיים וחיים סיכמו ביניהם כי צריך למצוא מישהו שיתקשר עם בית האבות בנתניה ,שדבורה אמרה שהוא כמו בית מלון. בהתחלה ביקשתי מגאולה ליצור קשר עם בית האבות .גאולה היא אשתו של שרגא ,הבן של במלב"ן וטיפלה הרבה בפרּומה כשהיא היתה מאד מֹוישה פיינברג ,האח של פרּומה .היא אחות ראשית ַּ למלב"ן. חולה .אחר כך היא גם דאגה לרינה ,אחותה של פרּומה ,כאשר גם היא היתה צריכה לעבור ַּ גאולה היתה המומחית שלנו לבתי אבות ולמחלקות סיעודיות .יש לה המון ניסיון עם דברים כאלה וחשבתי שהכי טוב שהיא תעשה לי את הקשר עם בית האבות בנתניה .הייתי איתה בקשר טוב מאד, במיוחד אחרי המשבר שהיה עם שימקה ,וזה אחד מהמקרים שאני לא במיוחד רוצה להיזכר בהם עכשיו .זה מסוג הזיכרונות הרעים שכדאי להשאיר אותם בצד כשאתה עובר בראש על החיים שלך .אז בינתיים אני עובר הלאה בתקווה שלא אתפתה או אכשל ובכל זאת אכניס את הזיכרון הרע הזה לסיפור על החיים שלי .גאולה התקשרה לבית האבות ואמרה להם שדֹוד שלה ,שהוא אלמן ,מחפש להיכנס לבית אבות .היא סיפרה להם שהדֹוד במצב בריאות די טוב וגם במצב כלכלי טוב .היא גם אמרה להם שהדֹוד שלה הוא חברותי ומה שחשוב ,הוא דתי וזה מתאים לאופי של בית האבות .אבל הם לא חיכו הרבה בטלפון ומיד אמרו שהם מצטערים כי כבר אין מקום .אבל דבורה ,שמסרה לי על בית האבות הזה מלכתחילה ,הרי אמרה שיש להם כמה מקומות פנויים" .איך זה יכול להיות?" ,אמרתי לפנינה ,השכנה הטובה שלי ,אחרי שסיפרתי לה על העניין" .תן לי לטפל בזה" ,אמרה פנינה .אני מכיר את פנינה .היא 'א גרֹויסע מאכערקע' .היא יודעת לדבר עם אנשים ולהעביר דברים .לא לחינם היא היתה חברת מועצה מקומית הרבה שנים .הלכתי אחריה בלי להניד עפעף .לא היה לי משהו אחר לעשות .פנינה טלפנה לבית האבות ואמרה שיש לה שכן שרוצה להיכנס לבית אבות .היא שאלה אם יש להם חדר בשבילו .הם אמרו שיש להם מקום והציעו לה לבוא עם השכן ולראות אם המקום מתאים לו ואם הוא מתאים למקום. פנינה וקלאּוס לקחו אותי עם האוטו שלהם לבית האבות בנתניה .נכנסנו ללֹובי ופנינה אמרה לי שאני אשב ואחכה בזמן שהיא מסדרת את העניינים במשרד .הסתכלתי מסביב וראיתי כי אכן כמו שדבורה אמרה זה באמת כמו בית מלון .לא שהייתי בהרבה בתי מלון אבל ממה שידעתי וראיתי בטלוויזיה זה היה די דומה .גם האנשים שהסתובבו בלֹובי לא נראו במיוחד זקנים .אפשר להגיד שהם נראו מבוגרים .אי אפשר היה לקרוא להם זקנים וזה בכלל לא נראה כמו מושב זקנים ,כמו שאני זוכר מה שזה היה פעם .מיד התחילו אנשים לגשת אליי ולדבר איתי .שאלו אותי מי אני ,מאין אני ,ומאיזה 194 מקום אני בחוץ לארץ .סיפרתי להם ומיד עברנו ליידיש .הרגשתי שאני נמצא עם אנשים כמו אלה שיש אצלנו בבית הכנסת בכרכור ,אולי אפילו במדרגה יותר גבוהה קצת .שאלתי אותם על הנוסח של בית הכנסת וראיתי שזה אותו הנוסח כמו שאצלנו בכרכור .שאלתי על האוכל ,וגם בעניין הזה הנוסח התאים לי .גם הבנתי שנותנים מספיק אוכל וגם עם הרבה טעם .אני אוהב לאכול אוכל טעים וגם שלא יהיה חסר ,אם יש תיאבון .האנשים שדיברו איתי אמרו לי שהמקום הוא טוב וכדאי לי להיכנס. "אל תהסס!" ,הם אמרו" ,אתה לא תצטער על זה .גם אנחנו קצת היססנו לפני שבאנו אבל אחר כך, לאחר שנכנסנו ,הצטערנו שלא באנו קודם ".כדי להיות בטוח שאכן יש שם מקום בשבילי שאלתי בזהירות את האנשים; "יש כאן מקומות פנויים?" .התשובה של אחד מהם היתה מיידית; "בוודאי שיש .יש אחד בקומה שלי ,יש שניים בקומה שלו ,ואולי יש עוד אחד בקומה השישית" .לא אמרתי כלום וחיכיתי לראות מה תצליח פנינה לעשות. לא עבר זמן רב פנינה יצאה מהמשרד עם הפקידה והן ניגשו מיד אלינו" .אנחנו כבר קיבלנו אותו" ,אמר מישהו מהאנשים שדיברתי איתם .ועוד אחד הוסיף בצחוק; "כן ,כן ,עשינו לו כבר ועדת קבלה כאן בלֹובי ,והחלטנו פה אחד לקבל אותו" .הפקידה הזמינה אותי לעשות סיור במקום .הראו לי את אחד החדרים והוא היה בדיוק כמו שדבורה אמרה; חדר פרטי עם אמבטיה ושירותים ,ובאמת החרסינה היתה מסוג משובח .בעיניים של פועל בניין ותיק יכולתי מיד להבחין שעבודת הגימור של הבנייה היא באיכות טובה .גם חדר האוכל נראה סימפטי ומכניס אורחים .ארוחת הצהרים שהזמינו אותי אליה היתה טעימה .אוכל יהודי כמו שאני רגיל אליו .גם מצא חן בעיני בית הכנסת .אמרו שיש בו תמיד מניין וגם שיעורים" .איזה לוקסוס!" אמרתי לעצמי " ,כאשר יורד גשם חזק בחוץ ,לא צריך כאן לחשוב פעמיים אם ללכת לבית הכנסת או לא ללכת .פשוט יורדים במעלית ונכנסים לבית הכנסת" .מיד החלטתי כי זה מקום בשבילי .שאלתי את פנינה מה דעתה והיא אמרה שזה נראה לה מאד מתאים בשבילי .אז אמרתי לפקידה שאני מעוניין .היא שאלה אותי מתי אני רוצה להתחיל. אמרתי לה שאני מחכה שהבן שלי יבוא מחוץ לארץ ,ואני רוצה להתייעץ איתו .אמרתי לה; "בגיל שלי כבר לא מחליטים בלי הילדים .כשהילדים הם יותר צעירים הם מתייעצים עם ההורים אבל כשההורים יותר מבוגרים אז כבר מתייעצים עם הילדים ".סיכמנו שאני אודיע לה אחרי סוכות ,אחרי שהבן יחזור. איך שיצאנו מבית האבות שאלתי את פנינה; "מה קרה פה? איך זה שאמרו לגאולה שאין מקום ואת סידרת מקום בלי כל קושי?" כל מה שפנינה אמרה לי זה שדברים כאלה לא מסדרים בטלפון עם מבטא תימני .נעלבתי בשביל גאולה .לא העליתי על דעתי שזה עדיין מאד חזק פה בארץ .אבל כנראה שזה המצב במיוחד בבתי האבות .לכל קבוצה יש את בתי האבות שלה .חזרתי לכרכור ולא אמרתי לגאולה כלום .איך אפשר להגיד לה דבר כזה. אחרי סוכות חזר עמירם משנה בלונדון .ביקשתי ממנו לקחת אותי לבית האבות על מנת ששנינו נבדוק עוד פעם .הוא התלהב ואמר לי שהמקום מתאים לי כמו כפפה ליד .נכנסתי למשרד של בית האבות ואמרתי להם שאני אכנס ביום ראשון הקרוב .הפקידה אמרה לי להביא חפצים לא גדולים שחשוב לי שהם יהיו איתי .אפילו ספה שהיא גם מיטה אני יכול להביא אם מה שיש בחדר לא מספיק לי .וכך היה .הבאתי מה שהייתי צריך .השארתי את הרהיטים והכלים בבית .לקחתי את הטלוויזיה, את התמונות ,את הכסא-נוח שמתאים לגב שלי ,ועוד כמה חפצים שימושיים ודברים שנותנים הרגשה 195 של בית .גם הבאתי את השטיח הגדול מהסלון .הוא נכנס בדיוק על כל החדר בין הספה לקיר ממול. השטיח נתן לי הרגשה שיש לי כאן חתיכת בית מכרכור. אני מוכרח להודות שלא האמנתי שאחרי הרבה שנים של חיים בבית שלנו אפשר להרגיש בבית במקום אחר ,ובמיוחד במקום כמו בית אבות .השינוי היה חריף .גרתי עשרות שנים באותו בית פרטי שיש לו שלושה חדרים ,מטבח ,פינת אוכל ,אמבטיה ,שירותים ,מרפסת בחזית ומרפסת גדולה .לבית היתה גינה גדולה בחזית עם דשא ועץ גדול וגם חצר גדולה מאחורי הבית .פתאום נפלתי לדירה של חדר אחד ועוד חדר אמבטיה קטן .כל החיים שלי היו צריכים פתאום להתנהל בחדר אחד .איך אפשר להתרגל לשינוי כזה בבת אחת? לרגע היתה לי הרגשה שאני נכנס לבית חולים .לא רק שהייתי רגיל לבית פרטי עם כמה חדרים ,הייתי גם רגיל לגור לבד ,בלי שכנים מעבר לקיר שאתה שומע את השיעול שלהם ואפילו את האנחות שלהם .בהתחלה הייתי מתעורר באמצע הלילה כשהשכן בחדר הסמוך היה מוריד את המים בשירותים .זה מאד הפריע לי וחשבתי שזה מפריע גם לשכן .לפעמים לא הייתי מוריד את המים עד הבוקר כדי לא להפריע לו .אבל מתרגלים לכל מצב .וזה היה המזל שלי. ידעתי כל החיים להתרגל למצבים שונים ,מאז שהייתי ילד. התרגלתי גם לקנות בחנות מכנסיים מוכנים .שנים ,כשמדובר היה במכנסיים טובים ולא סתם מכנסי חאקי לעבודה ,הייתי הולך תמיד לחייט שיתפור לי מכנסיים .לא הייתי קונה את המכנסיים מוכנים .חייט מודד אותך ומתאים את המכנסיים בדיוק לגוף שלך .אתה יכול גם לבחור את הבד שאתה בדיוק רוצה ,את הצבע ,והאיכות שלו וגם את ההרגשה של הבד על הגוף .ככה היו עושים אצלנו בליּפנישֹוק ומזה התפרנסנו .אנשים היו קונים אצלנו בחנות בד ואחר כך הולכים לחייט שימדוד ויתפור להם לפי המידה והטעם שלהם .אצלי ,ברוך השם ,המידות גדולות ,ולך תמצא לך מידה כזאת בחנות של המכנסיים המוכנים .מאז שאני זוכר את עצמי הזמנתי את המכנסיים הטובים שלי אצל חייט .ככה הייתי רגיל כמעט כל החיים .ופתאום ,בגיל מבוגר מאד עשיתי שינוי .כנראה שהשינוי במקום המגורים עשה לי את השינוי במנהג הוותיק שלי בעניין המכנסיים .אז זה היה ככה .עמירם בא לבית האבות ואמרתי לו שאני רוצה שהוא ילך איתי לרחוב הראשי במרכז העיר ,שהוא די קרוב לבית האבות .שם ניכנס לחייט שכבר ראיתי את החנות שלו באחת הפעמים הקודמות כשביקרתי ברחוב הראשי .הלכנו לשם אבל החייט לא היה בחנות שלו .אישה שניקתה את המקום באותו זמן אמרה שהחייט יחזור בעוד כחצי שעה .הגעתי לכאן ברגל די בקושי אז אמרתי לעמירם שאני רוצה לחכות לחייט .התיישבתי על ספסל שהיה שם על המדרכה וחיכיתי .עמירם אמר שהוא רוצה קצת לטייל ברחוב ולראות מה יש חדש בחנויות .ישבתי והסתכלתי על האנשים .אני אוהב לראות אנשים .בארץ יש אנשים מכל מיני סוגים כי באנו לכאן מכל מיני ארצות ותמיד מעניין להסתכל באנשים העוברים ולשאול את עצמי מאיפה הם באו או מאיפה באו ההורים שלהם ,האם הם ותיקים בארץ או עולים חדשים ,האם הם גרים בנתניה או במושבים מסביב ,האם הם בעבודה עכשיו או שהם סתם מסתובבים להנאתם ,האם הם שמחים או עצובים ,האם הם לבושים יפה או בלי שום טעם .ככה הזמן עבר ולא השתעממתי. אחרי זמן קצר עמירם חזר ואמר שכאן קרוב ישנה חנות בגדים ויש בה מכנסיים מוכנים למכירה במידה שלי .אמרתי לו; "עזוב אותי! כל החיים הייתי מזמין את המכנסיים שלי אצל חייט ועכשיו אתה רוצה שאני אקנה אותם מוכנים בחנות? שום מכנסיים לא יתאימו לי .אני בטוח בזה". 196 "מה אכפת לך?" ,הוא ענה לי" ,אתה ממילא מחכה לחייט ,אז בינתיים בוא תראה מה יש לחנות ההיא להציע לך" ,והצביע על החנות השלישית מהחנות של החייט .הלכתי איתו .מה אני אתווכח איתו על ללכת לחנות בגדים ,בייחוד שאני בטוח מה יהיו התוצאות .נכנסנו לחנות .היו שם שני גברים לא צעירים שנראו לי אנשים רציניים וזה בעצמו כבר עשה לי טוב .היום אתה נכנס לחנות ולפעמים אתה פשוט לא יכול לדבר עם המוכרים .כל מיני חבר'ה צעירים שמדברים מהר ולועסים מסטיק ולבושים כמו פרחחים .זה מוציא לך את החשק להמשיך להישאר בחנות .אחד המוכרים ניגש אליי ואמר לי שהבן שלי אמר לו שאני מחפש מכנסיים במידה גדולה .הוא אמר שיש לו מידה מתאימה בשבילי" .אני לא צריך למדוד אותך ,אני כבר רואה את המידה שלך" ,הוא אמר לי ,ומיד הבנתי שיש לי עסק עם מישהו מקצועי .כשגידלתי אבטיחים גם אני ידעתי מה המשקל של כל אבטיח רק לפי העין .כל אחד והמומחיות שלו .הוא הביא לי זוג מכנסיים ומיד בדקתי אם זה בד שמתקמט על ידי לחיצה בתוך כף היד ,כמו שתמיד הייתי עושה וכמו שהיו עושים בחנות שלנו בליּפנישֹוק .נתתי למוכר להבין שאני מבין בבדים .ובאמת הבד היה בסדר .גם הצבע היה לי טוב" .אתה יכול למדוד שם בפינה מעבר לוילון" ,אמר המוכר ,וכך עשיתי .המידה היתה בסדר אבל הקמטים המגוהצים של המכנסיים התקפלו ונפלו על הגוף .הקמטים לא עמדו זקופים כמו שאני רגיל ואוהב .אצל חייט טוב זה לא היה יכול לקרות .יצאתי החוצה מפינת המדידה ואמרתי לעמירם; "תראה את הקמטים הנופלים .אמרתי לך שרק אצל חייט אני יכול לקבל מכנסיים כמו שצריך!" לא ראיתי שזה עשה רושם על המוכר כי מיד הוא אמר לי שהוא מבין עכשיו מה אני בדיוק רוצה ,ושיש לו מכנסיים עם גזרה אחרת ,ובגזרה ההיא המכנסיים יעמדו זקופים ולא יפלו .הייתי כבר בידיו ועוד לא עברה חצי שעה עד שהחייט היה אמור לחזור ,אז מה יכול להיות ,ננסה עוד זוג .ניסיתי ונדהמתי .המכנסיים עמדו כמו שצריך .הקמט לא נשבר באף אחד מהם .פשוט לא האמנתי שזה יכול להיות .המכנסיים ישבו עליי כאילו שעשה אותם חייט לפי המידה המיוחדת שלי ולפי הסגנון שאני אוהב" .נו ,מה אתה אומר?" ,אמר לי עמירם בחיוך כזה ,קצת מנצח" .מה אני אומר? אני אומר שזה טוב" ,עניתי לו ומיד פניתי אל המוכר ואמרתי; "זה באמת בסדר .כל הכבוד לכם .עכשיו אני רוצה לנסות עוד שני זוגות .איזה צבעים יש לכם במידה הזאת ובגזרה הזאת?" .התפלאתי על עצמי איך אחרי שראיתי שאפשר לקנות מכנסיים מוכנים קפצתי לתוך העניין בהתלהבות וקניתי בבת אחת שלושה זוגות. לא הייתי מאמין עליי שבגיל כזה אני יכול לעשות שינוי ,אבל עשיתי .בעצם ,למה התפלאתי? הרי עשיתי כבר הרבה שינויים בגיל זקנה .זה שלמדתי לבשל ,ואפילו יותר טוב מהרבה נשים בכרכור, זה לא היה שינוי? זה שעברתי לבית אבות ,למרות ששנים חשבתי שמושב זקנים זה לא בשבילי ,זה לא שינוי? אז הבנתי שגם כשאני כבר זקן ,אני בכל זאת פתוח לכל מיני שינויים .עמירם קרא לזה הרפתקה ,כשהוא דיבר על זה עם דוקטור מריאן רבינוביץ' בטלוויזיה בתוכנית 'קשר משפחתי' .אז, כשראיתי את התוכנית לא הבנתי למה הוא מצא לנכון לדבר בטלוויזיה על עניין פשוט כזה כמו לקנות מכנסיים ,ולמה זה מעניין את האנשים שרואים טלוויזיה איך אני קונה מכנסיים ומה פתאום הוא קורא לזה הרפתקה ,ושזה הראה שאני מוכן לנסות דברים חדשים אפילו בגיל שמונים וחמש .אבל עכשיו ,כשאני חושב על מה שעמירם אמר בנוגע להרפתקה ,אז יכול להיות שיש בזה משהו ,ולכן יש כאן עוד משהו שעומד לזכותי בחיים שלי. 197 הכי קשה בנתניה היה שלא הייתי עם כל המכרים והידידים שהיו לי בכרכור .בכרכור רק הייתי יוצא אל הרחוב וכולם היו מכירים אותי ,אומרים שלום 'און מען כַאפט א שמּועס – תופסים שיחה. בנתניה הייתי הולך ברחוב ולא היכרתי אף אחד .אף אחד לא אומר לך שלום .אתה מרגיש לבד וכל מה שמעניין אותך זה להגיע לחנות שאתה צריך לקנות שם ואחר כך לחזור לבית האבות ,שם בכל זאת מכירים אותי כמה וכמה אנשים ואני גם מכיר אותם .בכרכור היה לי קשר טוב עם אנשים ואני בטוח שהם זוכרים אותי וגם יבואו ללוויה שלי ,אפילו שכבר מזמן לא הייתי שם .אני זוכר את הפרידה מאנשים בכרכור כשהם שמעו שאני עובר לבית אבות .אנשים באו במיוחד להגיד שלום .משפחת פנקס אפילו הביאו לי זר פרחים לדרך עם פתק קטן .הם איחלו לי תקופה מעניינת בנתניה וגם כתבו בפתק; "אתה אמנם לוקח איתך הרבה שנים מעניינות ,אך משהו ממך נשאר איתנו ".דברים כאלה אי אפשר לשכוח .בבית כנסת עשו את הסעודה השלישית גם למסיבה פרידה ממני .אמרתי להם; "אתם עוד תראו אותי פה .אני לא מסתלק .אני לא עוזב את המושבה .הבית שלי נשאר פה .אני רק עובר באופן זמני למלון ובסוף אני אחזור" .כולם צחקו אפילו שכולם הבינו כי מבית אבות חוזרים רק לבית העלמין .היה קשה לעזוב את כרכור .בראש שלי אף פעם לא עזבתי אותה .תמיד חשבתי על המקום ועל האנשים שם שעברו איתי חיים שלמים ,בעבודה ,בנוטרות ,בבית הכנסת. חשבתי הרבה על אלה שהיו בני משפחה וחברים ומאד שמחתי שלפעמים מישהו מכרכור היה מגיע לביקור .יום אחד הופיע ַאנשל לּוביץ' בבית האבות ומאז נפגשנו הרבה פעמים בלֹוביַ .אנשל היה מאלה שמחייכים כל הזמן וזה נותן להם פנים של איש טוב ,וזה מה שהוא היה באמת .הוא היה מאלה שבנו לי את הבית בכרכור .הוא עבר לנתניה כשהתחתן שוב לאחר שאשתו הראשונה נפטרה .למרות שַאנשל גר בנתניה כמה וכמה שנים בשבילי הוא היה מישהו מכרכור .היינו יושבים ומדברים על איך היו פעם הדברים בכרכור ,מי היה בסדר ומי לא היה בסדר ,ומה קרה לילדים של זה ומה קרה לנכדים של זה .נזכרנו בכל מיני מריבות ושמחות .צחקנו הרבהַ .אנשל היה איש שאהב לצחוק .הוא סיפר לאנשים כל מיני סיפורים כדי שתהיה לו סיבה לצחוק .השיחות איתו עזרו לי להיזכר בכל מיני דברים. אחרי שהיינו מדברים שעתיים או שלוש הוא היה הולך לדירה שלו ,לא רחוק מבית האבות .פתאום הוא הפסיק לבוא .אחר כך שמעתי מעמירם שהוא הלך לעולמו .ככה זה איתנו הזקנים .כל הזמן אנחנו מאבדים עוד מישהו ועוד מישהו .לאט-לאט נשארנו רק עם מעט מאלה שחיינו איתם הרבה שנים. יום אחד הגיע מרדכי אלוני לבקר אותי בבית האבות .גם הוא היה גר בנתניה לעת זקנה .הוא שמע מַאנשל שאני נמצא בבית האבות ובא לראות אותי .מאד התרגשתי .לא ראיתי אותו קרוב לחמישים שנה .הוא היה איתי בנוטרים והיה אחד הבחורים הכי יפים והכי חזקים .היתה לו צורה של שחקן קולנוע" .קלרק גייבל" ,קראנו לו בגלל השפם שלו .גם אופנוע היה לו .שפם ואופנוע זה היה שילוב שהבחורות לא היו יכולות לעמוד נגדו .בזמן המלחמה העולמית השנייה הוא התגייס לצבא הבריטי והיה שם די הרבה זמן .אחר כך הוא התגלגל לכל מיני מקומות ולא ראיתי אותו שנים .החיים שלו גלגלו אותו לאנגליה להרבה שנים אבל בסוף הוא חזר ארצה .סוסים כמוהו חוזרים בסוף לאורווה .פתאום הוא בא לבקר אותי .איזו הפתעה נעימה .טוב היה לי להרגיש שגם בבית האבות יש מי שזוכר אותי מהימים ההם ובא לבקר אותי .גם היה נעים להיזכר בימים ההם כשהיינו צעירים וחברים טובים .כשדיברנו בינינו בזמן שהוא בא לבקר אותי בבית האבות לא היינו בנתניה ולא היינו בזמן הזה .היינו בכרכור בזמן ההוא .ישבנו ודיברנו ולא יכולנו להפסיק. 198 נהייתי משקיע קטן אני מנסה להבין איך אחרי שנים בבית האבות ואחר כך בסיעודית בכל זאת הצלחתי בסוף החיים להגיע למצב שיישאר לי גם בית וגם כסף בבנק .אף פעם לא הייתי איש עסקים .הייתי איש עבודה. אני יודע להתאמץ אבל לא להתחכם .עסקים זה עניין של ניהול חשבונות ,לרשום כל דבר ,לחשב על כל דבר ,ואת זה אף פעם לא ששתי לעשות וגם לא ידעתי לעשות .כשאני חושב על זה עכשיו אני רואה שכל החיים שלי עבדתי לפרנסתי בידיים .למה זה יצא כך? הרי אבא שלי לא היה איכר וגם לא היה פועל בניין .בליּפנישֹוק היהודים היו בעיקר סוחרים .רק יהודים מעטים היו בעלי מלאכה שעבדו ממש עם ידיים .אצלנו במשפחה לא היו בעלי מלאכה בכלל .רק הגויים עבדו בשדות .והנה פה בארץ הייתי לעובד אדמה כמו הגויים בחוץ לארץ .אם הייתי נוסע לאמריקה במקום לארץ ישראל זה בטח לא היה קורה לי .אבל זה מה שהגורל שלי בארץ ישראל נתן לי ואני מקבל אותו בלי טענות ובלי מענות. אז איך זה קרה שבכל זאת נשארתי עם בית ועם כסף בבנק כדי לשלם עבור בית אבות? מה שקרה זה שכשהזדקנתי נעשיתי כאילו איש עסקים .היו אלה ימים של אינפלציה גדולה .העסק הכי טוב שלי היתה האינפלציה .פרּומה ואני היינו קונים מעט .היינו שני אנשים שמסתפקים במועט .לא היו לנו חובות צמודים למדד .להיפך ,היו לנו חסכונות מפה ומשם שהשקענו אותם בניירות ערך בבנק .המדד היה עולה כול הזמן .כך גם הערך של ניירות הערך .גם קופת הגמל שהיתה לי התחילה לגדול בגלל שגם היא היתה צמודה למדד .הכסף שחסכתי התחיל לגדול וראיתי שאפשר להרוויח אפילו כשלא עובדים .מזל שאספתי כל גרוש וחסכתי וכך כשהתחילה האינפלציה היה לי בבנק עם מה לעבוד. הייתי הולך כל יום לבנק כדי לבדוק מה העניינים .היה לי את רפי בבנק לאומי בפרדס חנה והוא היה האורים ותומים שלי .הוא היה אומר לי שכדאי לי לחלק את הכסף בין כל מיני ניירות. ניירות היתה המילה החדשה הכי חשובה שלמדנו אז .היו כל מיני שמות לניירות האלה ובמשך הזמן נעשיתי קצת מומחה גם לניירות אחרי ששנים הייתי מומחה לגידול תפוחי אדמה או להכנת מסגרות ברזל לבניין .שנים הייתי עובד עם הידיים אבל לעת זקנה התחלתי מקצוע חדש; לעבוד עם ניירות. נהייתי משקיע .ברדיו היו כל הזמן מדברים על המשקיעים הקטנים .אני כנראה הייתי אחד מהם .אף פעם לא דיברו עלינו כשהיינו פועלי בניין ,אולי לפעמים שרו עלינו שירים אבל לא יותר .על המשקיעים הקטנים דיברו עכשיו כמעט כל יום; מה עושה המשקיע הקטן? מה כדאי לו לעשות? סוף- סוף נעשיתי איש עסקים שבזמנו רציתי להיות אבל הסתבר לי יותר ויותר שאני לא מתאים לזה. הבנק היה המשרד של העסקים שלי .רפי עבד בשבילי מבלי ששילמתי לו משכורת .היה לי שם 199 מחשב שלא הייתי צריך לקנות ולא הייתי צריך ללמוד לעבוד איתו .היו לי שם עוד משקיעים קטנים כמוני שישבנו בתור ונתנו עצות אחד לשני ,וגם סיפרנו אחד לשני כמה אחוזים הרווחנו בשבוע האחרון על נייר זה וכמה הרווחנו על נייר אחר .בקושי דיברנו על נושאים אחרים .לא דיברנו על המחלות ולא סיפרנו סיפורים על מה שהיה פעם פה בארץ או בחוץ לארץ .רק סיפורי ניירות .כמה הנייר הזה עשה וכמה הנייר ההוא עשה .לכולנו היה חבר משותף שקראו לו מדד .הוא הגדיל לנו את החסכונות מבלי לעבוד .בעצם כן עבדנו .לא אמרתי שהלכתי כמעט כל יום לעבוד בבנק עם רפי? מה שהרווחנו וחסכנו אז באינפלציה הגדולה הכניס לי דווקא ביטחון לעת זקנה .בעניין הזה יש לי הרגשה של הצלחה .הגעתי כמעט עד גיל שמונים ותשע מבלי שאפול למעמסה על אף אחד. בחשבון הבנק שלי נשאר מספיק כסף כדי לשלם עבור ההחזקה שלי וגם נשאר חסכון לא קטן בחשבון .למרות שהייתי רק פועל בניין בכל זאת הצלחתי לקיים את עצמי אחרי שיצאתי לפנסיה ואף להגיע לבית אבות מכובד ומשם למחלקה סיעודית שזה לא מעט כסף כל חודש ,וכל זאת על חשבוני שלי .לפעמים הייתי מתלוצץ עם עמירם שבעצם את כל החיים הטובים שיש לי בבית האבות וכל הדברים שקניתי לעצמי היו על חשבונו ,על חשבון הירושה שלו ואז אני יכול להרשות לעצמי להיות בזבזני ,כי זה לא הכסף שלי. לא תמיד חשבתי שכך זה יהיה .הפנסיה של פועל בניין היא קטנה מאד .אפילו עם הביטוח הלאומי אי אפשר היה לשלם את ההוצאות כאן .אילו לא היה לי חיסכון ,לא היתה לי אפשרות להיכנס לבית האבות ,לא כל שכן לסיעודית ,שכאן המחיר הוא יקר מאשר סתם בית אבות .לכן השתדלתי מאד לחסוך עד כמה שאפשר כדי שיישאר מספיק כסף עד הסוף ,מבלי שאצטרך למכור את הבית .חשוב היה לי תמיד להשאיר את הבית אחרי מותי .בית משאירים לילדים .כך חשב הדור שלנו שצריך לעשות .לי לא נשאר כלום מההורים שלי בירושה ,מלבד הזיכרונות והתמונות ,ופה ושם גלויה או מכתב .הכול עלה שם באש ולא נשאר כלום .לכן היה חשוב לי מאד שמשהו ממשי יישאר אחריי לילדים .לכן חסכנו מעצמנו ,חיינו בצמצום כדי שיישאר משהו לילדים .לכן הרבה אנשים בגילי חיו בצניעות למרות שהיו יכולים להרשות לעצמם לחיות יותר טוב .רצו להשאיר לילדים אבל גם התרגלו במשך שנים רבות לחיות בצמצום ,ולא לבזבז .וכאשר כבר היה כסף ,לא יכלו להוציא אותו סתם על הנאות ודברים חדשים .התרגלנו לחיות כך ,ואפילו שכשהיה לנו כבר כסף ,אי אפשר היה לשנות את ההרגל הזה. 200 שלושה נכדים ונינה יש לי מעמירם שלושה נכדים .נעם ואורי כבר נשואים .דן עוד בדרך ויש לו עוד די זמן לכך .אני כבר לא אראה אותו מתחתן .הם כולם בחורים טובים הנכדים שלי .אני כל כך אוהב אותם עד שבא לי לבכות מזה .הכי כואב לי זה ההפסד שלא אראה איך הם מתפתחים ,איך הם בונים את המשפחות שלהם ,מה קורה איתם בלימודים ובעבודה ,כמה ילדים יהיו להם ,כמה מהם יהיו בנים כמה בנות, איזה צבע עיניים וצבע שיער יהיה לנינים ,מה יהיה הגובה שלהם ,איזה תלמידים הם יהיו .נכון שאני כבר לא אראה את כל זה אבל אני יכול לתאר לעצמי מה יהיה .כידוע התפוח בדרך כלל לא נופל רחוק מהעץ .אז מה שאני רואה לעצמי זה די משמח ,וכך אני לוקח לעצמי נחת מראש. שלושה נכדים גדולים יש לי וזה לא מעט בימים האלה .נכון שפעם היו ליהודים בגילי הרבה יותר נכדים ,הרבה יותר .אם הייתי נולד עשרים-שלושים שנה קודם בוודאי היו לי ששה-שבעה ילדים, לכל הפחות ,כמו לאבא ואמא שלי ,שהיו להם שמונה ילדים .ואם החיים היו כמו שהיה פעם היו יכולים להיות לי היום משהו כמו עשרים נכדים .אבל יש לי עכשיו רק שלושה .למה זה קרה ככה? קודם כל זה התחיל עם העלייה לארץ .התנאים כאן לא היו קלים .להרבה משפחות היה מספר קטן של ילדים .כשאני מסתכל על המשפחה ,שלי ושל פרּומה ,אני רואה שרק למעטים היו יותר מארבעה ילדים .להרבה היה ילד אחד או שניים .לי יש בן יחיד .לאהרקה יש בת יחידה .זה מה שנשאר לנו מכל המשפחה הגדולה שהיתה לנו בליּפנישֹוק .וגם בקרב החברים בכרכור היו רבים שהיה להם ילד אחד או שניים .בארץ החדשה שלנו הצטמצמנו במספר הילדים שהבאנו לעולם אבל שיפרנו את המצב מדי אבל משהו .בתנאים של היום זה לא רע .אילו היינו נשארים שם לא היה אף בנכדים .לא יותר ַּ נכד או נכדה .כאן בארץ אהרקה ואני הצלנו ששה נכדים ,הצלנו ששה עולמות מלאים. הנכדים שלי זה טעם החיים כבר כמה שנים טובות .שלושה בנים ,כל אחד הוא משהו אחר ובכל זאת יש להם משהו משותף .הם שובבים במידה שונה ,הם שמחים בצורה שונה ,לכל אחד יש את חוכמת החיים שלו ואת האופי שלו ,מי שיותר שקט ומי שיותר פתוח בדיבור .אבל אני רואה שהם דומים בדבר אחד שמאד חשוב לי .הם לא חצופים ותמיד מכבדים את הזולת .תמיד התפארו בילדים הצברים שגדלו פה בארץ; איך הם חופשיים ולא מקפידים על נימוסים מיותרים! אף פעם לא הבנתי אף פעם על מה הם מתפארים ועל מה הם מתגאים .מה יוצא לנו מההתנהגות הזאת שאינה מכבדת את הזולת ולכן גם אינה מכבדת את מי שמתנהג כך? זה מה שרצינו שיקרה לילדים שלנו בארץ ישראל? זה הדור הצעיר שרצינו שיגדל פה? זה תמיד היה מרגיז אותי מאד כשהייתי שומע על ההתנהגות של הילדים בבית ספר ,במיוחד על זה שלא כיבדו את המורים כמו שצריך .איך אנחנו היינו מתייחסים בחוץ לארץ אל המורים ואל המבוגרים! ופה? כלום .אני פשוט לא מבין מה קרה לנו פה 201 בארץ .לכן תמיד הייתי בודק איך עמירם הקטן היה מתנהג ומנסה להשפיע עליו שלא יגדלו עליו קוצים של צבר .תמיד היה נדמה לי כי הוא לא היה כמו כל הילדים .אפילו שהוא היה שובב ,נשאר לו איידלקייט -עדינות ,שהיתה לילדים בחוץ לארץ. ַּ בכל זאת משהו ממה שקוראים ביידיש "ער איז אן איידעלער מענטש" – הוא אדם עדין ,זה היה פעם אחד הדברים הכי חשובים שאפשר להגיד על בן אדם .אולי היה בי משהו מזה .ואם לא הייתי איידל מספיק ,אולי בגלל שחייתי הרבה שנים פה בארץ ,אז מילאתי את החסר בלהיות אדם חברותי שמקובל ואהוד על הבריות .אני חושב שמשהו מאותה איידלקייט דבק בי מאבא שלי .אבא היה איש עדין ,באמת אן איידעלער מענטש .העדינות שלו היתה שם דבר בליּפנישֹוק .אהרקה סיפר לי משהו על כך כשהוא בא ארצה בשלושים ושתיים סיפור עם חיוך על העדינות של אבא .בליּפנישֹוק פרצה שריפה גדולה שנה אחרי שנסעתי לארץ .היתה שעת בוקר מוקדמת .אבא התפלל ואמא עוד היתה ישנה .פתאום בא מישהו בריצה ואמר שכמה בתים עולים באש בקצה השני של העיירה .אבא העיר מיד את הבנים הגדולים והם קפצו מהמטה ,לבשו מהר משהו ורצו לעזור לכבות את האש .אח כך אבא ניגש אל המיטה של אמא ואמר לה במין התנצלות; "מלכה ,כבר מאוחר ,צריך לקום ,ודרך אגב יש שריפה בעיירה". אני חושב שמשהו מזה עבר גם לבן שלי ,וממנו לשלושת הנכדים שלי .אפשר לראות את זה עליהם בכל מיני דברים קטנים ,כששמים את השובבות של ילדים קטנים הצידה ומסתכלים על איך הם חושבים ואיך הם מתנהגים כשהם גדלים ונגמר תור השובבות .זאת אולי הירושה הכי חשובה שקיבלתי ושאותה אני משאיר אחריי .אני מקווה שהירושה הזאת תתגלגל לא רק אל הנכדים אלא גם אל הנינים .וכך ,למרות שהשם גּוטלבסקי יעבור מן העולם אחרי הדור שלי ,בכל זאת התכונות שקשורות בשם הזה ימשיכו גם בצאצאים .זאת אולי המצבה האמיתית שלי. אני רואה שבעניין הזה של איידלקייט יש לי תקווה רבה בגל ,הנינה היחידה שאוכל לראות בחיי .על האחרים כבר לא אדע .אם לשפוט לפי גל הקטנטונת ,יש את כל הסיכויים שהירושה אכן תתגלגל מדור לדור .אני כבר זקן מאד וגל צעירה מאד ,אבל אני כבר יכול לראות בה איידלקייט, ואפילו יותר ממה שראיתי אצל הבן והנכדים .את זה ראיתי כשהיא הגיעה יום אחד לחדר שלי כאן בסיעודית .וככה העניינים התגלגלו באותו יום .עמירם נכנס לחדר ואמר שנעם הגיע לביקור עם רעיה אשתו ועם גל הקטנה .גל היתה מבקרת אותי לעתים קרובות בבית האבות בנתניה ואפילו היתה לי תמונה איתה על הקיר בחדר שלי שם .שמחתי מאד כשהיא היתה באה עם נעם לבקר אותי בבית האבות .אבל כשאמרו לי שהיא כאן בסיעודית ורוצה לראות אותי התכווץ לי בבטן ולא שמחתי כי פחדתי שהיא תיבהל מכל הזקנים השבורים שהיא תראה בדרך אל החדר שלי .היא עוד יותר תיבהל כשהיא תראה אותי במיטה עם כל המראה הנורא שלי של איש ההולך למות .ילדים מרגישים את זה והם מתחילים לבכות מבלי שהמבוגרים מבינים למה .לא רציתי שזה יקרה לה כשיכניסו אותה לחדר שלי .אמרתי לעמירם שיגיד לנעם שלא יכניס את הקטנה אליי .ויתרתי על הנחת ובלבד שלא להגיע למצב שבו היא תיבהל ממני .אין לך דבר יותר גרוע מזה שהנינה שלך ,שהיא בשר מבשרך ,תתחיל לצרוח כאשר היא רואה אותך במצב כזה .לא רציתי את הבושה הזו וביקשתי שרק נעם ייכנס לחדר שלי .אבל הדברים לא הסתדרו כך .גל הקטנה רצה אחריו ולפני שבכלל ידעתי מה קורה פה היא טיפסה על המיטה ,זחלה עליי וחיבקה את הראש שלי .הייתי המום .היא לא צרחה ולא כלום .פשוט קיבלה אותי כמו שאני .גם הזקנים שישבו כפופים על כסאות הגלגלים בפרוזדור לא עשו עליה שום 202 רושם .היא רצה לסבא חיים שלה וזה מה שעניין אותה באותו רגע .לי התחזקה באותו רגע האמונה באדם .ראיתי איך אדם קטן כמו גל יודע להתגבר על כל פחד כאשר יש לו קשר חזק אל מישהו. הצטערתי שבכלל עלה בדעתי לומר לעמירם שיגיד לנעם לא להכניס את גל אליי לחדר .איך יכולתי להעלות על דעתי להפסיד דבר כזה נפלא – גל מטפסת על המיטה ומחבקת את הראש שלי? במקום שזה יהיה משהו שאתבייש בו או שארגיש בגללו אי נעימות ניתנה לי מתנה גדולה של אהבה ושמחה. בשבילי זה היה אחד הרגעים היפים ביותר בפרק האחרון של החיים שלי .באותו רגע הצטערתי שלא יהיו לי עוד רגעים רבים כאלה אבל שמחתי שלא פספסתי את הרגע ההוא. עד שנולדה גל הייתי בסימן בנים .נשאר לי אח אחד בלבד מכל המשפחה של אחים ואחיות. נולד לי רק בן אחד .לבן נולדו שלושה בנים .כשבאה גל לעולם הייתי מאושר .עד לאחרונה לא האמנתי שאספיק לראות במו עיניי עוד נין או נינה .עכשיו אני שמח שהצלחתי בכל להגיע לכך שיהיה לי דור רביעי אפילו שכרגע זה רק נינה אחת .כמה אנשים מצליחים לעשות את זה לפני שהם מסתלקים מן העולם .פרּומה לא זכתה .היא נפטרה לפני שיכלה לראות אפילו חתונה של נכד. אני ראיתי חתונה אחת של נכד אחד ,זו של נעם .איזו חתונה יפה זו היתה .הייתי מעורב בטקס וגם אמרתי את אחת משבע הברכות .החתונה הזאת היתה אחד השיאים בחיים שלי כי אני מאד אוהב את נעם ומעריך אותו .משלושת הנכדים הוא הכי קרוב אליי .ככה אני מרגיש ואני חושב שגם הוא ככה מרגיש .קודם כל הוא הכי גדול ואתה יכול לראות איך הוא מרגיש אחריות ,גם עליי .הוא היה בא לעתים קרובות לבקר אותי בבית אבות ואחרי שגל נולדה הוא היה בדרך כלל בא גם איתה. לחתונה של אורי כבר לא יכולתי להגיע .הרגליים לא נשאו אותי .הייתי במחלקת השיקום של בית חולים הרצוג בירושלים .בתחילה חשבתי שאוכל להגיע לחתונה .עמירם אמר לי שהוא ייקח אותי בכסא גלגלים עם מכונית מיוחדת כמו אמבולנס ,כמו שלקחו אותי כמה פעמים לבית חולים הדסה לבדיקות מיוחדות .אבל בסופו של דבר ,כאשר עמירם הגיע לקחת אותי לחתונה אמרתי לו שאני לא יכול לבוא .נכון ,לא יכולתי ,אך גם לא רציתי .לא רציתי לקלקל להם את החתונה .כסא גלגלים ואדם זקן שבור לגמרי ,זה לא מראה מלבב בחתונה .גם פחדתי .פחדתי שיקרה לי משהו פתאום וכל טקס החתונה והחגיגה שלאחריו ישתבשו בגללי .הרי היו לי כבר הרבה מקרים של התקף לב ושל דום לב. מה אני צריך שבאמצע החתונה ישכיבו אותי על הרצפה או על אחד השולחנות ואנשי הטיפול הנמרץ, שיוזעקו אל אולם השמחות ,יתנו לי מכת חשמל כמו שכבר עשו לי כמה פעמים בבית האבות בנתניה. בית אבות זה בית אבות ואולם שמחות זה אולם שמחות .אסור לי לקלקל את השמחה ,אפילו כשמדובר בחתונה של נכד. אחרי שעמירם נולד ,קיוויתי שיום אחד תיוולד לנו גם ילדה .חשבתי שזה יהיה סדר טוב של הבאת ילדים לעולם; קודם מביאים בן בכור ואחר כך מתאים שתבוא ילדה .אפילו לא היה אכפת לי שהיא תהיה מספר שלוש ,אבל העיקר שתהיה ילדה .אני נזכר בתמר ,הבת של אמנון הררי .כבר כשהיא היתה ילדה ראו שיש בה משהו מיוחד .גם יפה וגם קצת שובבה .היא לא היתה ביישנית, אמרה מה שהיא חושבת וגם לא פחדה לדבר עם אנשים .תמיד כשבאתי לבית של אמנון היא ניגשה לדבר איתי ואני שמחתי על כך .אני אוהב לדבר עם ילדים קטנים והם אוהבים לדבר אתי .וכך נעשינו חברים ,אני והילדה הקטנה של אמנון .כשהנכדים היו באים לכרכור מירושלים ,הם היו לפעמים משחקים עם תמר .רציתי שלנכדים שבאים מירושלים יהיה מישהו מכרכור לשחק איתו ותמר היתה 203 מתאימה לי לזה .במשך הזמן הרגשתי שתמר קצת ממלאת משהו שחסר לי .חסרה היתה לי נכדה קטנה שתצטרף אל שלושת הנכדים הנהדרים שיש לי ,על מנת להשלים את התמונה. לילדות יש כמה יתרונות .קודם כל טוב שתהיה ילדה כי היא משהו אחר מילד .ואם היא יפה אז זה בכלל משהו נפלא עוד יותר .ילדות נשארות יותר קשורות לבית .ככה זה היה אצלנו בליּפנישֹוק. הבנים יצאו לכל מיני מקומות ,הבנות נשארו ליד הבית .ראיתי את זה בכרכור .הבנות נשארו קשורות להורים אפילו אחרי שהתחתנו וילדו ילדים משלהן .הבנים התחתנו ולעתים קרובות נקשרו למשפחת ההורים של האישה .אצלנו זה לא כמו אצל הערבים .אצלם הבנות עוברות למשפחה של הבעל .יש להם מסורת כזו .אצלנו אין מסורת כזו ואם יש מסורת כלשהי ,אז היא בכוון ההפוך .אני מכיר כל מיני מקרים שהבנות באמת עברו למקום אחר ,אבל הן שומרות על קשר חזק עם הבית של ההורים ובמיוחד עם האמא .בסוף לא היתה לנו ילדה ורק בן אחד היה לנו וגם כל הילדים של עמירם הם בנים .אהבתי מאד את שלושת הנכדים שלי .כל אחד מהם הוא משהו מיוחד .אבל מה לעשות ,הייתי שמח אם היתה גם נכדה .לכן מאד שמחתי כאשר לנעם נולדה בת ולי נינה. כשאני חושב על גל קשה לי להאמין שאיש זקן כמוני ,שעוד מעט גומר את החיים שלו ובקושי יכול להזיז אצבע ,מסוגל להרגיש כל כך הרבה כשמדובר בילדה קטנה ,אשר רק עכשיו מתחילה את החיים שלה .דווקא משום שהיתה הקטנה ביותר במשפחה שלי ,אני אוהב אותה הכי הרבה .אולי משום שעוד אני יוצא מן העולם היא באה אליו ,ולמזלי היה לי קצת זמן לעקוב אחרי השנים הראשונות שלה בחיים .אני לא מבין איך זה קורה ,אבל אני מרגיש שאני אוהב יותר דווקא את היותר רחוקים ממני בדורות .כנראה שבני אדם אוהבים יותר את הנינים מאשר את הנכדים ואת הנכדים יותר מהבנים .זה אולי קצת מוזר ,אבל אולי לא מאד מוזר .לילדים צריך גם לדאוג ולא רק לאהוב. ולפעמים הדאגה מביאה לסבל ולכעס .כשאתה מגדל ילדים אתה עסוק בפרנסה .אין הרבה מקום להביע אהבה וחיבה .אבל עם הזמן ,ובמיוחד כשיוצאים מדאגת הפרנסה ,כל מה שנשאר לעשות זה לאהוב .אני לא מאמין כמה אני אוהב את הנינה הקטנה שלי! המחשבה על גל מזכירה לי את הילדה הקטנה של השכנים שלנו בליּפנישֹוק .הם גרו שלושה בתים מאיתנו וגם להם היתה חנות של בדים בשוק ,מה שלא עשה את המשפחה שלהם חביבה על המשפחה שלנו .אבל אני ,כילד ,הייתי הולך מדי פעם לעמוד על יד החצר שלהם לראות מרחוק את הילדה הקטנה הזאת משחקת .הייתי אז בין תשע או עשר .היא היתה קצת יותר צעירה ממני .אני לא זוכר עכשיו את שמה ,אבל אני זוכר שהיא היתה יפה מאד .אפילו שהייתי עוד ממש ילד קטן ,ידעתי להבחין שהיא יפה .היו לה תלתלים כאלה שרק לילדות יפות יש .לפעמים היא היתה יוצאת לרחוב והייתי מנסה להגיד לה משהו אבל היא היתה מתרחקת או מורידה את הראש ולא אומרת דבר .במשך הזמן התחלנו לדבר וגם קצת לשחק ברחוב עם שאר הילדים .אני עדיין זוכר את הצער שמילא אותי כאשר קראו לה להיכנס הביתה .הדבר שהכי רציתי לעשות זה פשוט להסתכל עליה .אחרי שנים, כשהייתי לפעמים נזכר בילדה הקטנה הזאת ,וכבר הייתי איש מבוגר ,התפלאתי על עצמי; איך ילד קטן ידע מה זה יופי אצל ילדות ,ואפילו מצליח להבדיל בין ילדה יפה וילדה לא כל כך יפה .הדבר הכי קשה שהיה לי כאשר המשפחה שלנו עזבה את העיירה בגלל הפחד מהגרמנים היה לא לראות יותר את הילדה היפה של השכנים .עזבנו את הכול .עזבנו את הסבא והסבתא ואת החברים שלמדו יחד איתי בחדר או שיחקו איתי ברחוב שלנו .עזבנו שכנים .גם עזבנו את הפרה ואת התרנגולות שהיו לנו 204 בחצר .עזבנו את כול מה שהיה לנו בעולם הילדים הקטן שלנו .אבל שום דבר לא ציער אותי כמו הפרידה מהילדה הזאת .כשישבתי בקרון הרכבת ,על הבדים ,בין הרהיטים וכלי הבית ,מביט החוצה דרך החלון במשך הנסיעה הארוכה ,הייתי מדי פעם רואה את הפנים של הילדה ההיא .גם אחר כך, כשהתיישבנו בקרמנצ’ּוק ,הייתי ניזכר לעתים קרובות בילדה הקטנה מליּפנישֹוק .רוב הגעגועים שלי לליּפנישֹוק בשנים הראשונות בקרמנצ’ּוק היו קשורים אליה .כשחזרנו לליּפנישֹוק המשפחה של אותה ילדה יפה כבר לא היתה .אני חושב שהם עזבו למקום אחר ואולי נסעו לאמריקה. בפעם האחרונה שגל היתה כאן בסיעודית יכולתי עוד פעם לראות שהיא באמת ילדה יפה מאד. לא יכולתי להסיר את העיניים שלי ממנה .היתה לי אותה הרגשה שהיתה לי אז בליּפנישֹוק ,לפני כמעט שמונים שנה עם הילדה היפה שם .מוזר ששום דבר לא משתנה אצל הבן אדם .חשבתי שעם הזמן ,במיוחד כשמזדקנים ,משהו משתנה .אבל לא ,שום דבר .הכול אותו דבר .ילדה יפה מושכת את לבי עד עצם הרגע הזה וכך תמיד היה .ואם הילדה היפה הזאת היא בשר מבשרי זה נותן לי הרגשה עוד יותר טובה ומכופלת. 205 אהבתי מאד חזנות עמירם בא אחר הצהריים להיות איתי ,לעזור לי ,להאכיל אותי ולדבר איתי .הרגשתי רע מאד .מעט הכוחות שהיו לי פשוט נעלמו .שכבתי על כסא הגלגלים בעיניים עצומות ולא זזתי .ככה עוד לא הרגשתי אף פעם .ניסיתי להזיז את האצבעות ביד ימין ,היד היותר חזקה ,בתקווה שמשהו מהכוח שהיה לי בה נשאר בכל זאת .אבל כל מה שיכולתי לעשות זה להזיז את האגודל .האגודל עוד נשמע לי. הוא לא זז הרבה אבל מספיק כדי להוכיח לי שאני אכן בחיים. פתאום עמירם התחיל לגלגל את כסא הגלגלים .הבנתי שהוא לוקח אותי לחדר האוכל .ביום שישי לפנות ערב מתחילים את הסעודה עוד לפני שהשמש שוקעת ,אפילו שהשבת עוד לא נכנסה .זה הסדר שלהם במחלקה הסיעודית .הכול מוקדם .קמים מוקדם ,מתרחצים מוקדם ,אוכלים ארוחת ערב מוקדם .עושים את הקידוש עוד לפני כניסת השבת .אבל זה יותר טוב מכלום .מאז שאני פה בסיעודית עמירם אומר את הקידוש .זה מה שהוא יודע לעשות מכל הברכות והתפילות שאני יודע כל כך טוב .לפחות את זה .אבל חזן כמוני הוא כבר לא יהיה .אני יודע שהוא אוהב כמוני לשמוע חזנות, אבל לשיר קטע של חזנות כמו שאני יודע ,את זה הוא לא יכול .הוא אמר לי שאין לו זיכרון למנגינה, לא חשוב איזה .גם בכינור הוא מנגן רק עם תווים .אז איך אני זוכר את המנגינות של החזנות של כל יום -שחרית ,מנחה ,מעריב – ושל שבת ,כולל מוסף ,ואף פעם לא הלכתי לבית ספר לחזנים .מכל השנים שהייתי שומע בבית הכנסת נכנסו לי המנגינות לראש מעצמן .אפילו שבשנים הראשונות בארץ לא הייתי הולך לבית הכנסת ולא עובר לפני התיבה ,בכל זאת כשחזרתי ללכת לבית הכנסת באופן קבוע ,חיכו לי כל המנגינות בראש ולא היתה לי בעיה לגשת לעמוד ולהתחיל להתפלל כשליח ציבור. זו מתנה מאלוהים ,אני חושב .וזה לא פשוט .זה לא כמו שיר אחד שאתה זוכר את המלים והמנגינה. זה לזכור את כל השחרית ,את כל המנחה ואת כל המעריב .ומה עם התפילות של הימים הנוראים? זה שעות של תפילה עם מנגינות מכל הסוגים והכול בלי תווים .רק עם מה שכתוב בסידור או במחזור. אז פתאום כשהייתי שוכב על הכסא גלגלים בחדר האוכל שמעתי את עמירם אומר את הקידוש בקטע של "וַּיְּבר ְּך אלוהים את יום השבת ויקדש אותו" .אבל הוא אמר "וַּיְּבר ְּך" במלרע ,וזה למרות שבסידור יש תג מתחת לאות בית וצריך להגיד "וַּיְּבר ְּך" במלעיל .אף על פי ששכבתי עם עיניים עצומות והרגשתי שאני בקושי חי ,לא יכולתי להתאפק על במלרע הזה" .עמירם! וַּיְּבר ְּך! וַּיְּבר ְּך!", צעקתי לו במלעיל ,ואז הוא חזר על "וַּיְּבר ְּך" כמו שצריך ,במלעיל .אולי עכשיו הוא יזכור את זה לתמיד ולא יגיד "וַּיְּבר ְּך" במלרע בקידוש של שבת .לי היה חשוב להתפלל בדיוק כמו שצריך ולא לסטות כהוא זה .חזנות זה כמו מוזיקה ואי אפשר לזייף .אבל תמיד גם עמדתי על כך שמתפללים בעברית ולא ב'עבריס' כמו שהיו מתפללים בחוץ לארץ .גם לא אהבתי את המלמול הזה ואת הבליעה של מלים 206 אצל כמה מבעלי התפילה .הם מהרו להתפלל מתחת לאף ולא יכולת לשמוע את המלים באופן ברור. אני אהבתי להתפלל כך שישמעו כל מילה ,כל הברה ,ובעברית כמו שצריך. מכל הדברים שעשיתי בחיים את החזנות אהבתי הכי הרבה ועשיתי הכי טוב .היה לי קול יפה וידעתי לשיר בניגון שכולם אהבו ,ובעיקר הנשים .אבל בעיקר אהבתי את החזנות עצמה .היה לי תענוג מעצם השירה .לפעמים הייתי מתרגש מהקול ומהמנגינה עד שהיה בא לי לבכות מרוב התרגשות ואושר .היו פועלים יותר חרוצים ממני בכרכור ,היו חקלאים יותר מוצלחים ,גם לא הייתי הנוטר הכי מצטיין בנּוקטה של כרכור ,ואולי גם לא הייתי הבעל הכי טוב כל הזמן ,אבל בחזנות לא היו הרבה בכרכור שיכלו לעשות את זה כל כך טוב כמו שאני עשיתי .ואת זה אפשר היה לדעת מיד, אחרי כל תפילה כשהייתי חוזר אל המקום שלי ואנשים היו אומרים לי "ישר כוח ,חיים!" .ובשבת בבוקר ,אחרי השחרית והמוסף ,הנשים בחוץ היו מחכות לי כדי להגיד לי כמה נעים היה להן לשמוע את החזנות שלי. מאז שחזרתי ללכת לבית הכנסת התחלתי לעבור לפני התיבה ואהבתי את זה מאד .בהתחלה הייתי עובר לפני התיבה רק בימי חול ,אבל אחר כך ,כשאנשים ראו שאני עושה את זה עם הרבה טעם ושהתפילה שלי ברורה לאוזניהם של רבים ,התחלתי לקבל הצעות לעבור לפני התיבה גם בשבתות. בשבת יש תפילות עם הרבה טעם של חזנות ,וזה נתן לי הזדמנות להראות לעצמי ולאחרים את מה שידעתי מנעוריי .מה שלא ידעתי למדתי מתוך מה ששמעתי בפרקי חזנות ברדיו או שהקשבתי היטב לחזנים שהיו באים לכרכור בימים הנוראים או לבעלי תפילה מתוכנו שידעו להתפלל כמו שצריך. הרבה למדתי מקפלן ,שהיה אצלנו חזן הרבה שנים .קפלן ,יותר מכולם ,היה לו את הנוסח שלנו מחוץ לארץ .הייתי מקשיב לכל שורה שהוא היה אומר בתפילות החשובות ומשתדל ללמוד את זה ,כפי שהוא היה עושה .כשעמירם התכונן לבר-מצווה היה ברור שקפלן יהיה זה שיכין אותו .קפלן ַּבחן אותו ואמר שהוא יילמד את עמירם לקרוא בספר התורה את כל הפרשה ולא רק את המפטיר .ובאמת זה מאד הצליח .עמירם קרא את הפרשה וגם שר את ההפטרה לפיה הנוסח שלנו ,בקול ברור ונעים. הייתי מאד גאה .רק יחידי סגולה מבין הצברים שעשו להם בר-מצווה אצלנו בבית כנסת 'אחוזה' בכרכור היו יכולים לעשות את זה כמו שהוא עשה. מכל התפילות שמתפללים בבית כנסת ביום שבת או חג יש לי יחס מיוחד אל התפילה לשלום המדינה והתפילה לשלום חיילי צה"ל .הייתי מתפלל את שתי התפילות האלה מעל הבימה ביום שבת ובחג .עשיתי זאת בכל לבי ,בכל מאדי .תפילות אלה היו חשובות מאד בעיניי ,ומשתיהן החשבתי את התפילה לשלום חיילי צה"ל .אלה האנשים המגנים עלינו בגופם .אלה האנשים שאנחנו חייבים להם את חיינו .בזמן שהייתי אומר את המשפט; " ַּהקדֹוש ברּו ְּך הּוא י ְּשמֹור וְּ ַּיציל את ַּחילינו מכל ַּצרה ּו ְּמצּוקה ּומכל נ ַּגע ּו ַּמחלה" ,הייתי אומר בסתר לבי עוד מלים; "תשמרו גם אתם על עצמכם ,חיילינו, זה לא מספיק שאנחנו פה בבית הכנסת מתפללים לשלומכם ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שיגן עליכם ,עליכם להישמר מכל משמר ולא לעשות שטויות" .מאד הייתי כועס על כך שמדי פעם נהרג חייל בתאונה .שנאתי במיוחד את הידיעות ברדיו או בעיתון אשר דווחו על מקרים כאלה .וכדי שגם החיילים ישמעו את תפילתי ולא רק בשמים הייתי אומר את התפילה בכל כוחי ובכל הטעם .הייתי חושב לעצמי שאם אשיר את התפילה לשלום החיילים בטוב טעם ,בהדגשת המנגינה ,והתפילה תהיה גם ערבה לאוזן ,יאזינו לה החיילים ביתר רצון וימלאו את בקשתי לשמור על עצמם. 207 אהבתי במיוחד את השיר ביידיש על החזן שבא להתפלל בעיירה .אני חושב ששרתי אותו אולי אלף פעמים ,גם בחוץ לארץ וגם בארץ ,כי היה בו הרבה טעם ,גם במנגינה וגם במלים .לפעמים שרתי אותו במסיבות ,אחר כך סעודה שלישית בבית הכנסת ,אבל הרבה הייתי שר אותו בבית כשהייתי מתגלח ,בעיקר ביום שישי אחר הצהריים ,כאשר מתכוננים לשבת ולהליכה לבית הכנסת .אז אולי משום שהשיר הזה היה מאד אהוב עליי ,אני אשיר אותו עכשיו בתוכי ,עם קצת הסבר איך צריך לשיר אותו. מתחילים עם "איז ַא מָאל געקּומען א חזן אין א שטעטל צו דַאוונען אויף שבת" -פעם בא חזן לעיירה להתפלל בשבת .בהתחלה שרים די מהר אבל את "דַאוונען אויף שבת" שרים לאט עם כל הנשמה ,וגם חוזרים עוד פעם על "דַאווענען אויף שבת" ,אבל עוד יותר לאט ועוד יותר מתוק .בפעם הראשונה שרים "דַאוונען אויף שבת" קצת בשקט אבל בפעם השנייה מרימים את הקול ושרים בהתרגשות .עוברים לשורה השנייה ,שרים במהירות "זיינען זיך צּונֹויפגעקּומען די דריי שענסטע בעלי- בתים אין שטעטל" – הגיעו שלושת הבעלי-בתים הכי נאים בעיירה .כאן חשוב שמתוך אופן השירה אפשר באמת לראות מול העיניים את שלושת ה’בעלי-בתים’ הכאילו הכי מכובדים בעיירה שהתקבצו לשמוע את החזן שבא אל העיירה שלהם להתפלל בשבת .חוזרים עוד פעם על השורה הזאת של ה"דריי שענסטע בעלי-בתים" ,אבל בפעם השנייה צריך לשיר את זה יותר לאט ויותר גבוה ,כמו שעושים קודם עם "דַאוונען אויף שבת" .ואז ממשיכים במתיקות ,ממש מתוך חיבה עמוקה לבעלי- בתים ושרים "איינער א שניידערל" – האחד חייט" ,דער צוייטער א שּוסטערל" – השני סנדלר – "און דער דריטער א בעל-עגלה'טשיקל" – והשלישי עגלון .מי ששר את השורה הזאת צריך להרגיש שהשיר אוהב גם את החייט ,גם את הסנדלר וגם את העגלון .הוא לא שר סתם שּוסטער אלא שּוסטערל ,אלא בחיבה רבה אליו ,וכך אל שני הבעלי-בתים האחרים .אבל יחד עם זאת ,מי ששר את זה נכון אומר מדי גדול ,שאף על פי שיש מי שיחשוב שחייט ,סנדלר ועגלון הם לא בדיוק בחיוך קטן ,לא יותר ַּ הבעלי-בתים הכי מכובדים בעיירה ,בכל זאת הדעה של שלושת אלה על התפילה של החזן בכל זאת חשובה כל כך עד שכדאי שיהיה על זה שיר. ואז עוברים לשורה הבאה; טּוט זיך ַא רּוף ָאן דָאס שניידערל ,אוי אהיי! -קם החייט ,והוא אומר אוי אהיי ,שזו קריאת התפעלות .אומרים את השורה הזאת פעמיים וככה תהיה השיטה לכל אורך השיר .חוזרים פעמיים על הדברים .כששרים על החייט כאן חשוב להגיד את זה בקול דק כדי שאפשר יהיה להרגיש שלא מדובר באיש גדול אלא באחד שהוא די רזה ואפילו נראה קצת חלש ,כמו שחייט יהודי צריך להיראות .גם את אוי אהיי של ההתפעלות צריך להגיד בקול דק וגבוה ,כמעט כמו קול של תרנגול צעיר שרק עכשיו מתחיל לקרוא בקול והוא נשמע עדיין קצת צרוד .כשאני חושב על החייט שבשיר הזה אני ממש רואה לנגד עיניי את ברישקה ,שהיה חייט בכרכור והתאים לי בדיוק לשיר הזה על החזן ושלושת הבעלי-בתים .ואחרי שחוזרים עוד פעם על אוי אהיי וממשיכים; "אוי הָאט ער געדַאוונט!" – איך שהוא התפלל! – וחוזרים עוד פעם .החייט תיכף ומיד אומר בדיוק איך החזן התפלל; "אזוי ווי איך טי -כמו שאני עושה -מיטן פָאדעם א צי – משיכה בחוט ,מיטן נָאדל א שטָאך" -דקירה עם המחט -והוא ממשיך להתפעל; "אזוי הָאט ער געדַאוונט" – כך הוא התפלל – "איז דָאס א חזן!" – זה חזן! -אהבתי איך החייט משווה את מה שעושה החזן בתפילה שלו למה שעושה החייט בתפירה שלו. 208 ואחרי החייט קם הסנדלר להגיד את דעתו והמנגינה חוזרת; " טּוט זיך ַא רּוף ָאן דָאס שּוסטערל; אוי אהיי! אוי אהיי! אוי הָאט ער געדַאוונט! אוי האט ער געדַאווענט!" – קם החייט; איך הוא התפלל! איך הוא התפלל! -עכשיו זה כבר לא החייט ,זה הסנדלר ,ולכן הקול לא צריך להיות דק מדי ,כדי להשאיר משהו אחר-כך לבעל- מאד ,כמו אצל חייט ,אלא קצת יותר חזק אבל לא יותר ַּ העגלה'טשיקל ,כשהוא יקום להגיד את דעתו אחרי הסנדלר .ומה אומר הסנדלר על איך שהחזן התפלל? ; "אזוי ווי איך טי" –כמו שאני עושה – "מיט דעם ַאל א צי" –עם המרצע משיכה – "מיטן הַאמר א קלַאפ" – עם הפטיש ַּמכה – ואז הוא מסכם את דעתו; "אזוי הָאט ער געדַאוונט!" – כך הוא התפלל! – "אוי איז דָאס א חזן!" – אוי זה חזן! אחר כך מגיע תורו של הבעל-בית השלישי בעיירה ,של העגלון; " טּוט זיך ַא רּוף ָאן דאס בעל- געדבר'ט!" –כך הוא התפלל! כך געדבר'ט! אוי האט ער ַּ עגלה'טשיקל; אוי אהיי! אוי אהיי! האט ער ַּ הוא התפלל! שרים את מה שאומר העגלון באותה מנגינה כמו מקודם אבל בקול הרבה גדול וחזק, מלדבר בעברית אבל כך געדבר'ט ,שזה בא ַּ כמו שמתאים לעגלון .והוא גם לא אומר געדַאווענט אלא ַּ לפעמים היו אומרים להתפלל ביידיש .ואז העגלון מתאר איך לדעתו החזן התפלל; "אזוי ווי מען גיט, מיט די לייצעס או שלעפ ,מיטן בייטש א שמייס" – כמו שמושכים ברתמות ,כמו שמצליפים בשוט - "אזוי הָאט ער געדַאוונט ,אוי איז דָאס א חזן" -כך הוא התפלל! אוי זה חזן! לא כולם שרים את השיר הזה עם אותן המלים ומשתמשים לפעמים במלים קצת אחרות .יש כאלה שלסנדלר לא קוראים שּוסטערל אלא קָאַאלטשיקל ,שזה בא מרוסית .אלה ממשיכים ושרים את דברי הסנדלר על איך שהחזן התפלל; "מיטן הַאמער ַא זעץ ,און מיט די קלעטשקעס ַא קעטש – עם הפטיש מכה ועם המלקחיים לחיצה .יש כאלה שאומרים אחרת את הדברים של החייט .במקום אײזן ַא ּפרעס" "מיטן פָאדעם א צי און מיטן נָאדל א שטָאך" אומרים " מיטן נָאדל ַא שטָאך און מיטן ַּ – עם המחט דירה ועם המגהץ גיהוץ .יש כאלה שאצל העגלון במקום "לייצעס" אומרים "וויַאשקעס". גם זו וגם זו פירושה רתמֹות ,אחת ביידיש ממש והשנייה ברוסית ,אני חושב ,ואולי בפולנית .אחרי הרבה שנים אני כבר לא זוכר מה בא אל היידיש מהרוסית ומה בא מהפולנית .וגם יש כאלה שאומרים ַא קלַאפ במקום א שמייס כשרוצים להגיד מה עושים עם השוט .אני מעדיף שמייס כי קלַאפ אני משאיר לפטיש .בפטיש מכים ואילו בשוט מצליפים וזה מה שצריך להגיד ,ולכן שמייס מתאים כאן הרבה יותר .אני נשאר עם שמייס שלי ולא מוותר כאן לאף אחד. אני מודה שכשהייתי שר על החזן שבא להתפלל בעיירה ,חשבתי גם על עצמי .אני יודע שהרבה אנשים בבית הכנסת אהבו את התפילה שלי והיו יכולים בקלות להגיד עליי; "או אהיי ,האט ער געדאוונט! איז דָאס א חזן!" .אבל בשנים האחרונות בבית הכנסת בכרכור הקול שלי זה לא מה שהיה פעם .זה כבר לא היה זה .נעשיתי קצת צרוד וגם הקול לא היה מספיק חזק .זה תמיד הפחד של חזנים שהקול יבגוד בהם בסוף .משתדלים לשמור על הקול .שומרים מפני הצטננות .שמים צעיף על הצוואר ביום קר .מתלבשים קצת יותר חם ,שותים הרבה תה חם ,וכאשר הגרון קצת לא בסדר מיד שותים הרבה גוגל-מוגל .דופקים ביצה ,מערבבים עם דבש וחלב וזה עושה טוב לגרון .בשנים האחרונות לא הקפדתי עם הגֹוגל-מֹוגל .מי יודע? אולי אם הייתי ממשיך עם הגֹוגל-מֹוגל הקול היה נשאר לי כמו שצריך הרבה יותר זמן .אבל בכל זאת לא הגעתי עד לשפל של הבעל-תפילה שהיה לנו לפעמים בבית הכנסת ,שהיה לו קול כמו של תרנגול צרוד .עליו אי אפשר היה לשיר "אוי אהיי! אוי הָאט ער 209 געדַאוונט!" .עכשיו ,כשאני לקראת סיום וכבר כמה שנים שלא עברתי לפני התיבה בשבת או בחג ,אני יכול להסתכל אחורה ולראות אותי מתפלל בבית הכנסת ,עם קול נעים אך חזק ,עם ניגון כמו שצריך להיות ,עם מלים שנאמרות באופן ברור ,ואז לשיר על עצמי; "אהיי ,איז דָאס איז ַא מָאל געווען א חזן!" – זה היה פעם חזן .פעם ,אבל עכשיו כבר לא .מה שהכי מצער אותי הוא שכאשר אמות ימותו איתי כל המנגינות של החזנות שיושבות אצלי בראש .ימות איתי גם דער געשמַאק – הריח הנעים או הטעם הטוב שהיה בתפילה שלי לפני העמוד או על הבימה. הייתי זוכר מנגינות של תפילות של שבת ,של ראש השנה ,של יום כיפור ,של שלוש הרגלים, של אזכרות ,של ברכת המזון ,של חתונה .הייתי זוכר ספרים שלמים של מנגינות ולא סתם ,אלא מנגינות משובחות לעילא ולעילא .וכל זה ילך לאיבוד ,יימחק ,לא יהיה יותר ,לא ישמעו אותו יותר בדרך שאני הייתי עושה את זה .כמה שאני מצטער שלא הקלטתי את עצמי .היו לי המון קסטות של חזנות שהייתי שומע בבית ואחר כך בבית אבות .עמירם לימד אותי איך להקליט והייתי מקליט מהרדיו .את כל החזנים הטובים שהשמיעו ברדיו הייתי מקליט וגם קניתי כמה קסטות מיוחדות .אבל אף פעם לא הקלטתי את עצמי .חשבתי על זה וגם רציתי את זה ,אבל לא הצליח לי .לך תקליט את עצמך סתם בחדר ,בבית .בשביל חזנות צריך בית כנסת ,צריך קהל .צריך את האווירה הנכונה ,צריך את ההתרגשות של ההופעה בציבור. 210 וגם אהבתי להיות גבאי בזמן האחרון התחילו לדבר הרבה על חזרה בתשובה .זה קרה לי מזמן בלי שעוד לו דיברו על זה הרבה .אחרי הרבה שנים בארץ שהייתי די רחוק מזה חזרתי לאט-לאט לבית הכנסת .הבית שלנו בליּפנישֹוק היה בית דתי .אבא ואמא שמרו על חיים יהודיים .אבל אנחנו ,הילדים ,התחלנו להתרחק. אני אמנם הצטרפתי ל'חלוץ המזרחי' ,אבל אלה שבאו אחרי כבר לא שמרו על השבת מחוץ לבית. אהרקה אחי בכלל יצא מזה עוד בפולניה .אצלי זה קרה בארץ ,כשבאתי בשנת עשרים וחמש .היו אמנם בתל אביב די הרבה אנשים דתיים ,אבל רוב הצעירים פרקו עול ,אפילו שהם באו מבתים דתיים בחוץ לארץ .היינו הרבה רווקים ,ללא משפחות ,מנותקים מהבית .לא היה הלחץ של ההורים והקרובים ללכת לבית כנסת ולשמור שבת .יכולנו לעשות מה שאנחנו רוצים .די מהר יצאתי מזה .לא נשאר כלום מ'חלוץ המזרחי' שבי .הפכתי לחבר הסתדרות והתחלתי בחיים חדשים ביחס שלי לדת. הכובע ירד .אין ברכת המזון ובשבת עושים מה שרוצים .כך התגלגלתי לזיכרון ולכרכור ,וכמה שנים טובות לא שמרתי את השבת .הייתי נוטר והיו משמרות בשבת .כשהתחלתי עם החקלאות ,היו הרבה עבודות שהיה צריך לעשות בשבת; לסגור את המים ,להעביר את הממטרות ולפעמים גם לקטוף את הפרי הבשל .כשבא הרדיו הביתה ,באמצע מלחמת העולם ,פתחנו את הרדיו בשבת בלי כל בעיה כדי לשמוע חדשות על הקרבות .שנים רבות אפילו לא הלכתי לבית כנסת בשבת .וגם כשהלכתי ,לא ויתרתי על משחק קלפים בערב שבת. אבל אחר כך הכול החל להשתנות .חזרתי לבית כנסת בזמן שניסיתי להיות קצב וזה היה טוב לפנד בכלל לא היה קשור לבית כנסת אז היה חשוב שלפחות אחד בשביל הכשרות של האטליז .ז ַּ מאיתנו ייעשה את זה כדי שלאטליז יהיו פנים טובות .אבל מה שיותר חשוב ,באותו זמן הגיע מאנגליה האבא של פרּומה ,שהיה חזן כל שנותיו בסווֹּנזי .הוא גר בהתחלה אצלנו ואחר כך בבית שלו על ידינו .לא היה נעים לא ללכת איתו לבית כנסת בשבת .אז התחלתי מחדש במה שכבר לא עשיתי עשרים שנה מאז שעזבתי את ליּפנישֹוק .חזרתי אחרי כל כך הרבה שנים להניח תפילין ולהקפיד יותר על כל מיני דברים ,אבל לא ויתרתי על רדיו וטלוויזיה בשבת .ואני לא הייתי היחידי שהיה עושה את זה וגם היה הולך לבית הכנסת בשבת ובחג. במשך די הרבה שנים גם אני הלכתי לבית הכנסת רק בשבתות ובחגים ,כמו הרבה מהאנשים בכרכור שהיו בכלל הולכים לבית כנסת .אבל אחרי שיצאתי לפנסיה התחלתי ללכת גם בבוקר ובערב. לאט-לאט נעשיתי פעיל בבית כנסת ,בעיקר כבעל-תפילה ,כי גיליתי שאני שוב אוהב את זה וגם החברים בבית הכנסת אהבו לשמוע אותי ,עד שנהייתי גבאי .במשך עשרות שנים הייתי גבאי בבית הכנסת בכרכור וזה היה חלק ממני ,אולי אפילו יותר מהעבודה ב'סולל בונה' .בעבודה הייתי פועל ,אף 211 פעם לא מנהל עבודה .לא התאים לי להיות מנהל עבודה בסולל בונה למרות שכשהייתי חקלאי ידעתי לנהל עבודה של כמה וכמה פועלים .אבל ב'סולל בונה' תפסתי לי פינה ולא רציתי להיות מאכער .ככה זה התגלגל בחיים שלי ולך תסביר היום למה לא היית מנהל עבודה .אבל לעומת זאת ,בבית כנסת הייתי גבאי ,ובכל הלב .אהבתי את התפקיד ,הרגשתי בו טוב .ככל שבית הכנסת נעשה יותר ויותר חשוב בחיים שלי ,יותר ויותר נעשה לי אכפת מהגבאות. להיות גבאי בית כנסת זה לעשות כמעט הכול .גבאי מטפל באחזקת בית הכנסת שיהיה נקי ומסודר בכל ימות השנה ,דואג שיהיו בו קישוטים שאנשים נותנים לבית הכנסת לזכר בני משפחה שלהם .מדי כמה שנים צריך גם לדאוג לשיפוצים .אבל עיקר העבודה השוטפת זה לחלק עליות לתורה. הגבאים הם אלה שמחלקים עליות כל שבת וחג .הם קובעים מי יקבל עלייה ובאיזה סדר או יעלה לתורה .צריך בשביל זה לדעת כל מיני דברים על האנשים .צריך לדעת מי יש לו צורך בעלייה באותו יום שבת כל מיני סיבות כמו חתונה ,לידה ,ולהבדיל יָארצייט .צריך גם לדעת מי יותר חשוב ממי כדי לתת לו את העליות היותר נחשבות .צריך לפעמים לדעת איך לחלק יותר עליות באותן הזדמנויות שיש בבית הכנסת הרבה יותר אנשים שצריכים עלייה בגלל סיבה משפחתית .אבל גם יש די בעיות עם התפקיד של קביעת האנשים שיקבלו עלייה .יש לפעמים כעס על הגבאים מצד מי שחושב שמגיע לו עלייה ולא קיבל כי היה מישהו אחר שיותר מגיע לו או שהוא יותר מקורב למלכות ממנו .אל תשאלו. מי שעוסק בעסקי ציבור לא תמיד זוכה לשבחים ,אפילו בבית הכנסת ,ואולי במיוחד בבית הכנסת. לא סבלתי שאנשים מדברים בזמן התפילה ומאז שנעשיתי גבאי הייתי דואג להגיד להם ,אם בשקט ביחידות ואם תוך שתי מכות חזקות על השולחן כשאני אומר בקול חזק "שקט! מבקשים שקט!" .דאגתי לשקט בזמן התפילה עוד לפני שנעשיתי גבאי .היה לי קשה לסבול את זה שמדברים בזמן התפילה .את זה לימדו אותנו בבית כנסת בליּפנישֹוק עוד כשהיינו ילדים; לא מדברים בתוך בית הכנסת בזמן התפילה .מתחשק לך לדבר עם החברים שלך ,בבקשה ,תעשה את זה מחוץ לבית הכנסת, אבל בפנים ,בזמן התפילה ,בשום פנים ואופן אסור סתם לדבר .מדי פעם הייתי ניגש לאנשים שמפטפטים בזמן שהחזן מתפלל ואומר להם ,לפעמים עם חיוך ולפעמים עם פנים כעוסים ,שלא ידברו .זו היתה תחילת הדרך שלי לקבלת התפקיד של גבאי. היה לי חשוב להיות גבאי כי הרגשתי שאני מתאים לזה .אנשים בדרך כלל מקבלים את מה שאני אומר .אלף ,משום איך שאני אומר .ובית ,משום שמה שאני אומר זה נכון וצודק ואין מאחורי זה קונצים או התחכמויות .בעניינים אלה תמיד היתה לנגד עיניי הדמות של אבא ושל סבא .אצלנו במשפחה תמיד היו גבאים .תמיד היו עוסקים בענייני ציבור .סבא יֹושה היה כל החיים הגבאי בבית המדרש הישן באיוויה .הבן שלו ישראל המשיך אחריו הרבה שנים עד שנסע לדרום אפריקה .רק חזרנו מרוסיה לליּפנישֹוק וכבר אבא חזר להיות גבאי בבית הכנסת ,כי לכולם היה ברור כי זה תפקיד שנמצא במשפחה שלנו .אהרקה לא נוהג ללכת לבית כנסת ואני נשארתי האחרון שיכול היה לשמור על מסורת של גבאים במשפחה .לפעמים ,כשהייתי אומר משהו למישהו בבית הכנסת ,הייתי שם לב שאני אומר את זה בדרך שאבא היה אומר ,עם אותו קול ,עם אותו ניגון ואפילו עם אותה תנועת יד. עברו עשרות שנים מאז שראיתי את אבא ובכל זאת נשאר בי משהו ממנו .הרגשתי שאני ממלא את התפקיד של גבאי לזכרו ,במקום לשים שלט בלוח הזיכרון שעל קיר בית הכנסת. כשהצטרפתי בליּפנישֹוק ל'חלוץ המזרחי' מיד נעשיתי שם גבאי ,אבל קראו לזה מזכיר .שיהיה 212 מזכיר .מה ההבדל בין גבאי למזכיר? זה אותו דבר .שניהם עוסקים בצורכי הכלל .כך התחלתי להמשכיך את המסורת במשפחה .אבל כשהגעתי לארץ ,איך שהוא התנתקה השלשלת .הפסקתי לעסוק בענייני ציבור ולא הייתי לא מזכיר ולא גבאי .לא רצתי לבחירות לוועד המושבה ולא למועצה המקומית ,למרות שאם אני רואה מי שכן רץ ונבחר אז אני בטוח שגם אני הייתי יכול להיבחר וגם לעשות עבודה טובה .לא הייתי מפקד ב'הגנה' וגם נוטר פשוט הייתי ,בלי שום תפקיד מעבר לתורן בתחנה .וגם ב'סולל בונה' לא נעשיתי מנהל עבודה. בכל מקום הייתי איש מן השורה .עמירם כנראה שם לב לזה עוד כשהוא היה ב'נוער העובד' וערב אחד הוא בא אליי עם חוברת אדומה שקיבל בנוער העובד ,שכתוב עליה 'האחד במאי' ,ובתוכה מודפסים כל מיני שירים .ביניהם היה שיר שהוא אמר שהוא מוכרח לקרוא אותו לי אותו כי הוא חושב שאולי השיר הזה הוא גם עליי .השיר פתח ואמר; "הוא היה אדם פשוט ,רבבות ישנם כמוהו", ואחר כך המשיך להגיד דברים יפים על פועלי בתי חרושת ופועלי בניין ,וגם פועלים בחקלאות .לא ידעתי להגיד לעצמי אם אני אוהב את מה שאמר הבן הקטן שלי או לא .לא הייתי בטוח אם הוא חושב שלהיות אדם פשוט זה טוב או לא טוב .לפי המלים של השיר הרגשתי שהמשורר אומר שלהיות אדם פשוט זה משהו טוב וחשוב .ככה השיר נשמע לי אז .אבל הילד ,האם גם הוא הבין את זה ככה או שאולי היתה לו בעיה עם אבא שהוא רק איש פשוט .ילדים רוצים שאבא שלהם יהיה איש גיבור או איש חשוב .כבר מהגן מלמדים אותם לחשוב כך .הסיפורים שהם שומעים או קוראים הם לעתים קרובות על אנשים גיבורים או חשובים .אבל לפי הדרך שעמירם קרא בה את השיר הבנתי שאני יכול להרגיש בסדר ,למרות שיכולתי גם להרגיש לא נוח כשהבן אומר לך שאתה אדם פשוט .בבית הכנסת לא התאים לי להיות אדם פשוט .אמרתי לעצמי שאם אני כבר הולך קבוע כל שבת לבית כנסת אז אולי כדאי שאהיה גם גבאי. בתור גבאי וגם בתור בעל תפילה היה מאד חשוב לי שלימים הנוראים נשיג חזן טוב ,עד כמה שמרשה הכסף שאפשר לאסוף בקרב המתפללים בבית הכנסת בכרכור .אם יש חזן טוב בימים נוראים זה משפיע על כל השנה .זה גם משפיע על גיוס הכסף לקראת השנה הבאה .אם אתה בא לאנשים וסתם מבקש דמי חברות בבית הכנסת ,זה לא כול כך עובד .רק למעטים יש מקום משלהם בבית הכנסת עם השם שלהם שבשביל זה צריך לשלם כל שנה .אבל בשביל חזן לימים נוראים ,כל מיני אנשים מוכנים לשלם ,אפילו כאלה שבקושי באים לבית כנסת ואפילו לא בכל הימים הנוראים. בשבילם ,אם יש לכרכור חזן טוב בימים הנוראים ,זה סימן של כבוד למושבה .היא לא סתם מושבה קטנה שאף חזן טוב מהעיר הגדולה לא מוכן לבוא אליה לימים נוראים .חזן טוב בראש השנה זה כמו פרסומת למקום כולו .וחוץ מזה ,אם האנשים כבר באים לבית כנסת בראש השנה ולכל נדרי אז הם רוצים כבר ליהנות מחזן טוב. הייתי הולך בין הבתים במשך החודשיים שלפני ראש השנה ומגייס כסף לבית הכנסת .לי היה קל לגייס את הכסף .מי לא הכיר אותי בכרכור ,גם בקרב הוותיקים וגם בקרב העולים החדשים .הייתי נכנס עם שלום ועם חיוך ,שואל על המשפחה ,מדבר קצת פוליטיקה לפי המצב ולפי הבן אדם ,מזכיר את החזן הטוב שהצלחתי להביא בשנה שעברה ,ומבטיח שהשנה אני אביא חזן עוד יותר טוב .את מי שיש לו ילדים בבית ספר הייתי שואל איך הם לומדים ואיך הבריאות שלהם .למי שהילדים שלו כבר גדולים ויש נכדים ,הייתי שואל על הנכדים ומציע שיביאו את הנכדים לבית כנסת בראש השנה, 213 ובמיוחד בסוכות .חשוב היה לי שיהיו הרבה ילדים בבית כנסת ,אפילו שלפעמים הם היו קצת משתוללים ועושים רעש .הייתי דואג לסוכריות לילדים כדי למשוך אותם לבית הכנסת .גם בחוץ לארץ היה כך .היו אנשים שתמיד היה להם סוכריות בכיס ונתנו לילדים כדי לחבב עליהם את בית הכנסת ,ואולי גם כדי לחבב את עצמם על הילדים .בסוכות דאגתי ,כמו הגבאים שלפניי ,שכל ילד יקבל שקית קטנה עם כמה ממתקים ,שירגישו הילדים שבית כנסת זה מקום שחושבים עליהם ורוצים שהם יבואו אליו .בימים רגילים לא היו ילדים וגם בשבתות לא היו ילדים רבים .לכן התאמצתי להביא אותם לפחות בחגים .כשהיתה בר-מצווה בשבת היו כמובן באים ילדים רבים של החברים ושל הקרובים ,ואז היתה שמחה גדולה בלבי .אני מטבעי אוהב ילדים וגם יודע לדבר איתם על נושאים שמעניינים אותם ,כמו כדורגל וכדורסל" .חיים ,מתי מחלקים סוכריות?" ,היו שואלים אותי בלי פחד וגם קוראים לי בשמי הפרטי. אבל למשה-יענקב פרח הילדים לא היו קוראים בשם הפרטי .הם היו קוראים לו אדון פרח ,וכך גם קראו לו המבוגרים .ובצדק קראו לו כך ,כי באמת היה משכמו ומעלה .אני חושב שבכרכור הוא היה היחידי ,מלבד כמובן הרב והשוחט ,שאפשר היה לקרוא לו תלמיד חכם .מאז שאני בכרכור אני זוכר את פרח כאיש של חוכמה .היו בו שני סוגים של חוכמה ,חוכמת קודש וחוכמת חול .הוא למד בוֹולֹוז'ין ,וזאת לא סתם ישיבה אלא הישיבה הכי חשובה מכל הישיבות .כשהיו אומרים בחוץ לארץ שהאיש הזה למד בוֹולֹוז'ין היו מתייחסים אליו בכבוד רב ,כאילו שהוא למד באוניברסיטה הכי טובה. אנשים היו מחפשים שידוך לבנות שלהם אצל אלה שלמדו בוֹולֹוז'ין .וֹולֹוז'ין לא היתה רחוקה מליּפנישֹוק ואני זוכר שהיו אומרים על מישהו שהיה מצטיין בחדר שהוא עוד יגיע לוֹולֹוז'ין ,אליה הלכו המצוינים. בכרכור פרח היה לעתים קרובות הפוסק הבלתי רשמי שלנו בכל מיני עניינים של הלכה ,גם כשהרב היה עוד איתנו וגם אחר כך כשהרב הלך לגור במקום אחר .ובעיקר נהנינו מחוכמתו של פרח בכל מיני חגיגות קידוש בבית כנסת ,ובעיקר בקידוש של בר-מצווה .פרח היה ממונה על דבר תורה באירועים שכאלה ,והוא בדרך כלל התחיל מפרשת השבוע .תמיד הוא ידע לקשור בין מה שכתוב בפרשת השבוע לענייני היום ובעיקר לענייניה של משפחת הבר-מצווה .זה היה פשוט תענוג לשמוע אותו .הוא השמיע את דבריו בנחת ,כמו כל החכמים והיה מה לשמוע .כשפרח היה מדבר כולם היו בשקט ,אפילו הילדים הקטנים שהרגישו שפה מישהו אומר דברים חשובים ,אפילו אולי שהם לא בדיוק הבינו את דבר התורה שלו .היה בו משהו שבהחלט עשה אותו לרב הבלתי מוכתר שלנו .אני מאד אוהב את פרח ומאד מעריך אותו על זה שבמשך שנים הוא עשה את הבית הכנסת שלנו ליותר מכובד ויותר מלא תורה .וצריך לזכור שלמרות שהוא למד בוֹולוז'ין הוא בכל זאת הלך לעבוד בחפירות ב ַּכבארה כמו רבים מאיתנו .מוֹולוז'ין הוא הלך ל'חלוץ המזרחי' ועלה לארץ ישראל כדי לבנות אותה במו ידיו. פרח היה חשוב לא רק לבית הכנסת אלא גם למושבה .כבר מההתחלה ,עוד לפני שאני בכלל באתי לכרכור ,הוא היה מזכיר ועד המושבה וגם מזכיר 'אחוזת לונדון' .אחר כך הוא היה למזכיר המועצה המקומית ,כשכרכור היתה למועצה מקומית .הוא החזיק את כל העניינים בידיים ,הכיר את כל הפרטים ולא חשוב מי היה ראש המועצה .הוא היה זה שידע את כל מה שצריך לדעת ואיך צריך לנהל את העניינים .הוא בעצם היה הגבאי של כרכור כולה ,אפילו שכל פעם נבחרו למועצה אנשים 214 אחרים .הוא עשה את זה כציוני בכל רמ"ח אבריו .אפילו כשהוא כתב את הפרוטוקולים של ועד המושבה ואחר כך של המועצה המקומית הוא היה עושה את זה כאילו שהוא שר את התקווה. המומחיות שלו בענייני ניהול ענייני המועצה המקומית עזרה לנו ,שאר הגבאים ,לנהל את בית הכנסת. בשנים האחרונות שלי בגבאות הגעתי לדרגה של מחלק עליות שעומד על הבימה וכך הייתי לשותף מלא עם פרח בניהול הקריאה בתורה בים שבת וחג .הוא עמד מצד אחד ואני מצד שני .אני הייתי אומר "יעלה" וקורא את השם ואחר כך אומר "שלישי" או "רביעי" ,לפי המתבקש מהסדר של העלייה לתורה .פרח היה אומר את ה"מי שברך" וכל השאר .לפעמים הוא היה גם קורא בתורה ולפעמים השוחט היה קורא ,ולפעמים היה מזדמן מישהו אחר .אף פעם לא עלה בדעתי שגם אני אקרא בתורה ,כי אף פעם לא למדתי את לעשות את זה למרות שלמדתי להתפלל לפי מנגינה משובחת את כל השחרית והמוסף של ראש השנה ,יום כיפור ,שלא לדבר על שבת ,וגם הפטרות ידעתי לקרוא עם כל הטעמים ,כמו שצריך .אבל קריאה בתורה זה לא היה התחום שלי .זה לא נדבק אליי ואני לא נדבקתי לזה ,אולי משום שזה היה סתם קריאה ולא היתה כאן אפשרות לשיר ,כמו שחזן שר .ואולי פשוט משום שלקרוא בתורה זה יותר קשה וצריך לשנן היטב כי אין ניקוד ואין טעמים ,וזה כנראה לא היה בשבילי ואני לא הייתי טוב מספיק בשביל זה. לחלק עליות צריך לדעת וצריך להכין את הכול מראש .צריך לדעת מתי לתת עלייה לכהן זה ומתי לאחר וכך עם הלויים ,כדי שבמשך השנה הכוהנים והלויים יקבלו עלייה אחת לפחות .אבל בכל זאת יש כוהנים שהם יותר חשובים ויותר מכובדים ואולי להם מגיע יותר פעמים ,ובייחוד בחגים או בשבתות של בר-מצווה של משפחה חשובה .וגם צריך לדעת אם יש אורח בקהל שהוא כהן ושראוי לכבד אותו בעלייה .ואחר כך צריך לדעת מי יש לו יָארצייט וצריך עלייה לתורה ,ולהבדיל ,לדעת למי נולד מישהו .וכשיש בר-מצווה או שבת חתן צריך לברר מי הם האורחים שיבואו לבית הכנסת ובאיזה סדר צריך לתת להם עלייה .בר-מצווה זה בדרך כלל יותר קל כי רוב המשתתפים הם מהמקום ומכירים אותם ,אך בשבת חתן זה מתחיל להיות מסובך ,כי מתחילים להגיע כל מיני אנשים מהצד השני שאתה לא מכיר אותם ,קרובים שגרים בעיר אחרת ,חברים של החתן מכל מיני מקומות .במצב שכזה העבודה של הגבאי נעשית מאד מסובכת ,אבל מאד חשובה .אי אפשר להשאיר את זה לרגע האחרון .צריך לשאול ולברר מי ומה וגם לחשוב מראש על הסדר .כבר בערב שבת ,ואפילו קודם ,הייתי מתחיל במלאכה ,ומסדר לי את בראש את האנשים שיקבלו עליות ותפקידים לפי סדר .זה כולל גם את תפקיד פתיחת הארון וגם את תפקיד ההגבהה בסוף קריאת התורה .לכל תפקיד החשיבות שלו והבן אדם המתאים לו. מה שעזר לי ,כמובן ,בעבודה הזו זה שהאנשים בבית הכנסת היו באים אליי ונותנים לי אינפורמציה מי נמצא בבית הכנסת וצריך לתת לו עלייה ואפילו מי יבוא בשבת הבאה וראוי לעלייה. אפספס מישהו שבאמת חשוב לתת לו עלייה ,אבל לפעמים האינפורמציה הזו עזרה לי מאד ,כדי שלא ַּ לפעמים זה יצר קושי כאשר הציעו לי הרבה אנשים ולך תחליט למי לתת ולמי לא .היו לפעמים הצעות שבאמת לא היו מתאימות ,ואחר כך לך תדבר עם הבן אדם שהציע ותסביר לו למה לא נתת עלייה למי שהוא הציע אותו וכן נתת למי שמישהו אחר הציע .זה היה החלק הקשה של תפקיד הגבאי ,אבל שכרו בצדו .אני הייתי זה שהחליט וזה נתן לי הרגשה טובה ,עם כל אי הנעימות הכרוכה 215 בתפקיד .כשלפעמים מישהו היה נעלב ואמר כל מיני דברים ,הייתי אומר לעצמי ,מה אני צריך את כל הצרה הזאת ,חסר לי צרות בחיים? אבל אף פעם לא הסתלקתי מהתפקיד בגלל דברים כאלה .וחוץ מזה ,בדרך כלל הייתי מאד מתחשב באנשים ומכבד בעלייה גם מי שאינו מוכר ואינו חשוב במיוחד. כמובן השתדלתי לתת עליות גם לתימנים ולספרדים שהשתתפו איתנו בבית הכנסת ,ואפילו לחסידים .למה אני אומר אפילו לחסידים ,כי אני נזכר בסיפור ששמעתי בילדותי .האבא של הסבא שלי היה גבאי בבית כנסת באיוויה .באחת השבתות אמרו לו שיש בבית הכנסת מישהו שהוא צריך עלייה לתורה .הוא שאל מי זה היהודי הזה ומאין הוא בא .קצת גימגמו ,אבל בסוף אמרו לו שהאיש הוא חסיד .מיד הוא הגיב ואמר; "אצלנו בבית הכנסת עובדי אלילים לא מקבלים עלייה ".עד כדי כך היתה השנאה בין המתנגדים לחסידים באותם ימים. בכלל ,אצלנו הליטוַּוקים היה יחס קשה אל החסידים ובעיקר אל הגַּליציַאנרים שבהם .ואל תחשבו שזה לא נשאר גם בדור שלנו .לי היתה בעיה ,לא עם הגַּליציַאנרים כשלעצמם אלא עם איך הם מבטאים את המלים בעברית בזמן התפילה .אני הייתי בעד עברית כמו שצריך ,כפי שמדברים עכשיו בארץ ולא כפי שדיברו בחוץ לארץ .אבל הגַּליציַאנרים ,וגם חלק מהפוילישע -הפולנים ,כשהם קוראים בסידור אצלם התנועות מתחלפות; אּו זה אי ואי זה ַאי .ואז כאשר הם קוראים בקול רם אלוהיני' במקום 'אלוהינּו' .כך היה עם לַאסט הזקן ,האבא של שמעוני ,שהיתה לו בסידור יוצא להם ' ַּ בכרכור חזקה על תפילת נעילה .בסוף נעילה הוא היה אומר; "אדוני היא האלוהים" וחוזר על כך בעקשנות שבע פעמים .תמיד אפשר היה לראות חיוך על פני מתפללים רבים מבין הליטוַּוקים והצעירים .גם הילדים היו שם כדי להקשיב ללַאסט הזקן כשהוא אומר "היא האלוהים" .העניין הזה עם היא במקום היא היה ידוע אצל הילדים ולכן הפסיקו בזמן את המשחקים מחוץ לבית הכנסת כדי לבוא ולשמוע את הדבר המצחיק הזה. מה לעשות? היתה ללַאסט הזקן חזקה על תפילת נעילה ואי אפשר היה להוציא את זה ממנו. אבל כשבדקנו מועמדים לחזן של הימים הנוראים עמדתי על כך שהעברית לא תהיה 'עבריס' של חוץ לארץ ,וודאי לא של גליציה .אצלי ,חזנות טובה של עכשיו היא חזנות שבה מבינים כל מלה .יצאנו מהגלות ויצאנו מה'עבריס' ומהרבה מהמנהגים שהיו שם ,וכך צריך לנהוג גם בבית כנסת בארץ ישראל .עוד משהו .לא אהבתי חזנים שממלמלים ואומרים את הדברים מתחת לאף ובמהירות רבה. כל המלמול הזה והעברית הגלותית הזאת הרחיקו את הצעירים מבית הכנסת .אם הם לא יבואו לבית כנסת אז בסוף לא יהיה לנו דור המשך. כאן אני נזכר בסיפור ששמעתי מהחותן שלי ,כשעוד היה חזן בפולניה ,לפני שהוא עבר לגור באנגליה עם כל המשפחה .בחיפושים שלו אחרי קהילה שתשכור אותו לימים הנוראים הוא הגיע לליּפנישֹוק .הגבאים שמע ו אותו והיו מרוצים ממנו ומהחזנות שלו וגם הסכימו על המחיר .בסוף הם שאלו אותו ,וכמובן ביידיש; "יש לך ילדים?" .השאלה היתה מאד חשובה .הקהילה ,כחלק מהסידור עם החזן ,צריכה היתה לדאוג לו ולבני ביתו למקום לינה וסעודה במשך כל הימים הנוראים ,מלפני ראש השנה ועד אחרי יום כיפור .לכן הם רצו לדעת כמה ילדים יש לו כדי לדעת כמה זה יעלה להם מעבר למשכורת שהוסכם עליה .החזן ,שאחרי שנים היה החותן שלי ,ענה על השאלה ביידיש; "נַּיין" .מאחר שהוא היה מפולניה ,הגבאים הליטוַּוקים של ליּפנישֹוק היו בטוחים שהוא נוהג כדרך היהודים הפולנים ,וכשהוא אומר נַּיין הוא מתכוון להגיד ניין ,שאצלנו הליטוַּוקים פירושו "לא" בעברית .הם 216 מאד שמחו על שיצאו מכל העסק בזול .גם חזן טוב כלבבם וגם אחד בלי ילדים .זה היה מאד נוח לתקציב שלהם .אבל למרבה ההפתעה ,כשהגיע החזן לקראת ראש השנה ,הוא בא עם אישה ותשעה ילדים .נַּיין ביידיש של הפולנים יכול להיות גם "לא" וגם "תשע" .שמעתי את הסיפור הזה מהחותן שלי יותר משלושים שנה אחרי המקרה .זה היה אחרי שהוא עזב את אנגליה כשיצא לפנסיה ממשרת החזן בבית הכנסת של העיר סוֹונזי .זה היה אחד המקרים הנדירים שהוא סיפר לי על עצמו ומה שקרה לו בחוץ לארץ .בדרך כלל היינו מדברים על עניינים עכשוויים של בית הכנסת או על מה שאוכלים .כשהוא סיפר לי על הסיפור שלו עם הגבאים של ליּפנישֹוק ,הוא יצא מגדרו ,כנראה בגלל שזה היה קשור בליּפנישֹוק שלי וגם משום שזה היה סיפור טוב. בתור גבאי דאגתי גם שתהיה סעודה שלישית כמו שצריך ושהמתפללים הקבועים ירגישו שיש להם בית בבית הכנסת .זו לא היתה סעודה שלישית מפוארת .לפעמים הסתפקנו בסרדינים שהבאתי מראש ועוד כמה מאכלים וכמובן חלות קטנות ומשהו חריף לשתות .אבל מה שחשוב היה שתהיה אווירה של שמחה וחברות .העיקר לא היתה הסעודה אלא השירה .שרנו בהתלהבות כמו חסידים בחצר של האדמו"ר .בשנים האחרונות ,הצטרפו כמה צעירים לסעודה השלישית .גם שמעון ,החבר של עמירם היה ביניהם .הם אהבו לבוא לסעודה השלישית יותר מאשר לתפילת שחרית ותפילת מוסף. בשבילם ,וגם בשבילי ,זה היה כעין מפגש חברים .פעם היינו הולכים לשחק קלפים .אחר כך הלכנו לסעודה שלישית ,כדי להרגיש טוב ביחד וגם לקיים מצווה. אף סעודה שלישית לא נגמרה בלי ששרנו "וְּ ַּטהר לבנּו" .השיר הזה היה במיוחד אהוב על סגלֹוביץ’ .הוא עשה תמיד שמח בסעודה השלישית בבית כנסת .הוא אהב לשיר ,ובמיוחד אני זוכר את השיר "י ְּׂש ְּמחּו ְּב ַּמ ְּלכּו ְּתך שֹו ְּמרי ַּשבת" .הוא היה שר את השיר עם הרבה חום בלב ובמיוחד התלהב כאשר הגענו ל" ַּעם ְּמ ַּק ְּדשי ְּשביעי" .כאן הוא היה מרים את הקול שלו בהתלהבות והכניס את כולנו למצב רוח שאפילו אלה מאיתנו שבקושי היו יכולים לשיר ולא שרו בדרך כלל אלא זמזמו מהצד ,בכל זאת הצטרפו לשירה בגלל ההתלהבות של סגלֹוביץ’ ,ואפילו עשו תנועות עם הידיים והראש כדי להיכנס למצב הרוח המשותף בכל נפשם ובכל מאדם. היה לי יחס מיוחד אל סגלֹוביץ’ ואל המשפחה שלו .הם באו לכרכור ממש קבצנים .היו להם הרבה ילדים והם כבר הסתובבו קודם לכן בכל מיני מקומות בארץ .הסבא שלו בא מהאזור שלנו בחוץ לארץ לפני המון שנים והתיישב בירושלים כמו הרבה מהיהודים הדתיים שהיו באים אז לארץ עוד לפני שהציונים החדשים התחילו להגיע .סגלֹוביץ’ עצמו התגלגל לבית יתומים בירושלים ואחר כך גייסו אותו התורכים בזמן המלחמה .בסוף המלחמה מצאה אותו אחותו באיזה מקום רחוק בסוריה והביאה אותו לארץ .הוא התחתן עם יתומה מטבריה ,שבאה ממשפחה יהודית מפקיעין בשם זינאתי, אלה שנשארו בארץ בכל הדורות .כבר מההתחלה הם היו עניים .הם התגלגלו בכל מיני מקומות והגיעו לבנימינה ,שם היו איכרים ממשפחת זינאתי אבל בבנימינה קראו להם זיתוני .ואז הם הגיעו לכרכור בזמן המאורעות .הוא חיפש עבודה עם טורייה בפרדסים. במושבה היו הרבה שלא שהתלהבו ממשפחה ענייה שחיה כמו שחיים ערבים ומדברים תערובת ליטווקים של כרכור ,שפתאום של יידיש וערבית .זה לא התאים להם ,לא ליהודים האנגלים וגם לא ל ַּ באה משפחה שהיא נישט אּונזערע – לא משלנו .אבל בכל זאת יעקב אֹופנהנדין ,אבא של שמעון, החבר של עמירם ,שהיו לו הרבה אדמות בסביבת הבית שלו הסכים למכור לסגלֹוביץ’ מגרש קטן 217 בקצה של המושבה ,רחוק מכל הבתים האחרים ,על יד היער של האקליפטוסים ,שאחר כך בנו במקומו את שכונת התימנים .טוב שאֹופנהנדין בכלל היה מוכן למכור לסגלֹוביץ’ מגרש ,וזה לזכותו ,כי אחרים בכרכור לא היו עושים את זה ,ואז הסגלֹוביצ'ים היו צריכים לגור באיזה צריף או אפילו ברפת ,כמו שהם אולי גרו בבנימינה ,ואני זוכר מקרים כאלה בזיכרון יעקב .היה להם קשה .אֹופנהנדין היה עוזר להם פה ושם עם קצת אוכל .הוא היה יהודי טוב למרות שלא ראו את זה עליו. אני הייתי בא הסגלֹוביצ'ים ומדבר איתם וזה היה חשוב להם שמישהו מהמושבה בא אליהם ומדבר איתם בתוך הבית שלהם וגם עוזר להם קצת .הרגשתי שאני צריך לעשות משהו כשיש משפחה שאין להם ממה לחיות וגם שלא מוכנים לקבל אותם .במיוחד התקרבתי אליהם כשהבנתי שהמקור של סגלֹוביץ’ עצמו מהאזור שלנו בפולניה וזכרתי כל מיני משפחות שהיו שם וקראו להן סגלֹוביץ’ .אז מה ,אני לא אעזור למשפחה שבאה מהסביבה שלי? הבן שלהם משה אחרי שנים היה מזכיר לי; "חיים אף פעם אני לא אשכח מה שעשית בשבילנו .נתת לנו כבוד וזה היה יותר חשוב מכל דבר אחר". "הסתדרנו ",הוא אמר" ,עם לחם ועם בצל ,אבל בלי כבוד אי אפשר להסתדר ואתה הבאת לנו את זה". ותראו מה יצא מהילדים האלה שלא כל כך התלהבו מהם בכרכור במשך די הרבה שנים .משה התגייס לצבא הבריטי ואחר-כך הוא הצטרף לבריגדה .סיפרו עליו שהוא היה אולי מאלה שהיו מחפשים אס- אסניקים גרמנים והורגים אותם עם הכידון של הרובה .אח שלו יוסף נפל במלחמת השחרור בדרום. אח אחר יהושע נפצע במלחמת השחרור בלטרון ואחר כך היה שוטר הרבה שנים .האח שלמה היה בשיירה ליחיעם ויצא בחיים .אפילו שמשון הקטן השתתף במלחמת השחרור .במשך השנים כמה מהבנים של סגלֹוביץ’ די הצליחו ,קנו מגרשים בתוך המושבה ממש ובנו להם עליהם בתים. כשהפסקתי לעבוד ויצאתי לפנסיה ,לא נפלתי לתוך חוסר מעש כמו שקורה להרבה אנשים כשהם יוצאים לפנסיה .היה לי את בית הכנסת .איזה מזל יש לאנשים בפנסיה שהולכים לבית הכנסת כל יום .בבוקר הם יוצאים מהבית ,פוגשים אנשים ,אומרים בוקר טוב ,מניחים תפילין ,מתפללים, ונשארים בבית הכנסת קצת לדבר על כל מיני נושאים .בערב ,שוב יוצאים מהבית ,פוגשים עוד פעם אנשים ,עוסקים בתפילה ,וחוזרים לאט-לאט הביתה ,תוך כדי שיחה על דא ועל הא .פעם היו מועדונים של ההסתדרות ושל המפלגות אבל הם נסגרו מזמן .פעם אנשים הלכו בערב לקולנוע. בכרכור היו מציגים בכל ערב סרט אחר ,חוץ מאשר בערב שבת .גם את בית הקולנוע סגרו ,ולא רק בכרכור .גם היו פעם בתי קפה בכרכור וגם אלה נסגרו .אנשים יושבים בבית ורואים טלוויזיה ולא יוצאים לפגוש אנשים אחרים מחוץ לבית .רק בתי הכנסת לא נסגרו ,לא שלנו ,לא של התימנים ולא של המרוקאים. מי שמזדקן וממשיך להיות קשור לבית כנסת זה המקום הכי טוב בשבילו .אתה לא חי לבד. אתה יוצא ובא ,הולך להתפלל במניין ומשוחח עם מכרים .אתה יודע מה נעשה במושבה ומה קורה בארץ .אני גרתי די קרוב אבל היו אנשים ,כמו משה פיינברג או קֹוּפל ,שגרו די רחוק והם הלכו לבית הכנסת גם בקור ובגשם ולא ויתרו .קֹוּפל ,כשהגוף שלו נחלש ,הלך עם מקל לבית הכנסת במשך שנים רבות .אחר כך הוא הלך עם שני מקלות ,ואחר כך עם הליכון .בסוף לקחו אותו עם כסא גלגלים לבית הכנסת .החותן שלי היה בזמנו הולך לבית כנסת כשהוא כבר היה די חלש .בחורף הוא היה שם את המעיל על הטלית והולך .לפעמים הגשם היה נוזל לו מהזקן כשהוא היה מגיע לבית הכנסת .כשהוא הפסיק ללכת לבית הכנסת ,ידעתי שזה ההתחלה של הסוף אצלו .שיהודי כזה לא ילך לבית כנסת זה 218 סימן שכבר אין לו כוחות ,וכי מכאן כבר אין דרך חזרה .לכן השתדלתי ללכת לבית כנסת ולא להפסיק אפילו שלפעמים היה קשה בבוקר לקום ולהתלבש ולצאת אל הרחוב הקר והגשום .הייתי חורק שיניים ויוצא .ידעתי שאם אני לא הולך פעם או כמה פעמים אני עלול להפסיק ללכת בכלל .בעצם, יהודי לא מוכרח ללכת לבית הכנסת .אם קשה לו ,הוא יכול להתפלל לבדו בבית .אבל אצלי זה כבר לא היה עניין רק של להשתדל ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל במניין ,אלא מאבק בזקנה .ההליכה היומיומית לבית הכנסת היתה בשבילי סימן שלא התדרדרתי .יותר משהלכתי לבית כנסת יצאתי מהבית ,וזה היה יותר ויותר העיקר .פעם ,כשעוד עבדתי ,הייתי אומר שאם אני אפסיק לעבוד אני אמות .לכן השתדלתי להמשיך לעבוד גם אחרי גיל שישים וחמש .אחר כך ,כשכבר הפסקתי לעבוד בגיל שבעים ושתיים הייתי אומר; אם אני אפסיק ללכת לבית כנסת ,אני אמות. יש דבר אחד שמאד היה חשוב לי בבית הכנסת בכרכור וזה שיגידו את הברכה לשלום מדינת ישראל ולשלום חיילי צבא ההגנה לישראל .ה"מי שברך" האלה ,גם למדינה וגם לחיילים ,היו בשבילי חשובים מאד .מאד כעסתי על כל מיני בתי כנסת ששם היו נמנעים מלהגיד אותם .איך זה יכול להיות, הייתי שואל תמיד ,שיהודי שחי במדינה הזאת ושהחיילים שומרים ומגנים עליו ,לא רק שלא יאמר את ה"מי שברך" האלה אלא גם יסרב לעשות זאת כשמבקשים ממנו ואף יאסור על אחרים לעשות זאת בבית כנסת שלו? מה הם חושבים להם אלה שלא אומרים "מי שברך" למדינה ולחיילים? איזה פנים היו להם אם לא היתה לנו מדינה ולא היה לנו צבא? איך אפשר לחשוב דברים כאלה אחרי מה שקרה למשפחות שלנו ללא מדינה יהודית וללא צה"ל? אני עמדתי על כך שלא רק שיגידו את ה"מי שברך" למדינה ולחיילי צבא ההגנה לישראל בכל פעם שיש מקום לכך ,אלא גם יגידו את זה בקול גדול. ובאמת ,כשהיה התור שלי לעבור לפני התיבה והיה צריך להגיד את ה"מי שברך" האלה הייתי לוקח אוויר ,מנקה את הגרון קצת ,לוקח את הדף של ה"מי שברך" ,מחזיק אותו די גבוה כדי שכולם יראו, ואומר את הדברים בכל נפשי ובכל מאדי .כשגמרתי להגיד את זה עשיתי הפסקה קטנה ,גם כדי לשמור על המתח וגם כדי להבדיל בין ה"מי שברך" האלה להמשך התפילה .רציתי שה"מי שברך" האלה יכנסו לנשמה של כל אחד בבית הכנסת. 219 עסקי הגמ"ח שלי אחד הדברים שהיו קשורים לבית הכנסת היה הגמ"ח – גמילות חסדים .לקחתי על עצמי לעשות כל מה שקשור בגמ"ח ,גם בגיוס הכספים וגם בחלוקתם למי שצריך .עוד מחוץ לארץ ידענו שגמ"ח זה דבר הכרחי לקהילה יהודית .עם הגמ"ח עוזרים למי שחסר לו כסף כדי לעשות משהו שהוא מאד צריך. נתנו הלוואות בלי ריבית ,כמו שנוהגים בדרך כלל בגמ"ח .אבל את ההלוואה צריך להחזיר כדי שאפשר יהיה להמשיך ולתת הלוואות לאנשים אחרים שיהיו צריכים אותן בעתיד .ההלוואות היו קטנות, אמנם ,אבל היו אנשים שבשבילם אפילו סכום קטן היה מאד חשוב .היו אנשים שהיו צריכים גמ"ח כדי לשלם שכר לימוד של ילד בבית ספר תיכון .היו כאלה שהיו צריכים הלוואה כדי לשלם עבור החתונה של הבן או של הבת .היו כאלה שהיה חסר להם בשביל לקנות מקרר לבית .אני הייתי הולך מדי פעם בין התושבים של כרכור שהיכרתי ומבקש תרומה קטנה .מאנשים שהיה להם יותר כסף, הייתי מבקש תרומה יותר גדולה .היו מי שנתנו הלוואה בלי רבית לגמ"ח כדי שבמשך הזמן ,כשיהיה עודף ,אפשר יהיה להחזיר להם את הכסף .המצווה שהם עשו זה היה בוויתור על הרבית שהיו יכולים לקבל בבנק אילו היו שמים שם את הכסף. הרגע הכי קשה בעבודה הזו של הגמ"ח היה כאשר האיש שקיבל את ההלוואה לא היה מסוגל, ולפעמים לא מוכן ,להחזיר אותה .אבל אסור שמשהו כזה יקרה .אם זה קורה ,כל האמון בגמ"ח נשבר. לכן כשראיתי סימנים שמשהו כזה עומד לקרות ,הלכתי אל הבן אדם ובשקט דיברתי איתו שיעשה הכול כדי להחזיר את ההלוואה טיפין טיפין ,אפילו משהו סמלי ,אבל שלא יעיז לחשוב שלא להחזיר. בדרך כלל זה עבד .אבל לפעמים גם היכולת שלי להשפיע על הבן אדם לא הספיקה והאיש פשוט לא יכול היה להחזיר את ההלוואה .ידעתי אז שאני צריך למצוא אנשים שיתנו צדקה בשביל אותו איש כדי שעם הכסף הוא יוכל לשלם את ההלוואה לגמ"ח .העיקר שלא יהיה מקרה שלא מחזירים הלוואה לגמ"ח .וכך היה .ההלוואה הוחזרה והסיפור של הצדקה לא יצא החוצה .על הצדקה רק מעטים מאד ידעו .על החזרת ההלוואה ידעו כל האנשים שהיו מעורבים בענייני הגמ"ח. לא תמיד ידעתי מי צריך גמ"ח ולא תמיד מי שצריך גמ"ח יודע שיש לנו קופת גמ"ח בבית הכנסת בכרכור .בשביל זה הייתי לפעמים צריך את השכנים שלי ,פנינה וקלאּוס .הם אנשים שמכירים את כל הנזקקים של כרכור ועשו הרבה בשביל לעזור להם .תראה את פנינה .היא היתה בשומר הצעיר, קיבוצניקית לשעבר ומפ"מניקית שרופה ,ובכל זאת היא עשתה מעשי צדקה כמעט כמו רבנית .מדי פעם פנינה היתה אומרת לי שיש מישהו בכרכור שצריך לעזור לו בהלוואה מקופת הגמ"ח שלנו. לפנינה ולקלאּוס היה קשר עם אנשים שאנחנו בכלל לא הכרנו ולא היינו פוגשים מעולם .אנשים אלה גרו בשיכונים בדרך כלל ,הרבה מהם לא היו אשכנזים וגם לא היו קשורים בבית הכנסת שלנו .הקשר הזה עם פנינה וקלאּוס נתן לנו את האפשרות לעשות גמ"ח גם בקרב האנשים האלה .לא שלא היכרתי 220 אנשים מהשיכונים .היכרתי גם היכרתי ,בגלל שעבדתי ב'סולל בונה' .אבל אלה בדרך כלל לא היו אנשים מסכנים שצריכים גמ"ח .הם יכלו להסתדר ואם כן היו צריכים הלוואה היתה להם אפשרות להשיג מ'סולל בונה' או מקופת הפנסיה של פועלי בניין .פה ושם היה לפעמים מישהו שבכל זאת היה צריך איזה עזרה קטנה ,אז למה לא? היו לי גם כמה כאלה ועזרתי להם עם הגמ"ח גם בתור מכרים מהעבודה .אבל את העבודה החשובה באמת ,אם אלה שבאמת קשה להם בחיים וגם עזרה קטנה של גמ"ח יכלה להיות גדולה ,את העבודה הזו יכולנו בגמ"ח לעשות בגלל הקשרים שלי עם פנינה וקלאוס. אני זוכר מקרה אחד של איש אשר לבן שלו היתה כבר חברה רצינית ,אבל הוא לא הביא אותה אליו הביתה כי הוא התבייש .הבית שלהם לא היה במצב טוב והיה צריך לסדר קצת את המטבח ואת פינת האוכל .האיש הזה פחד שבגלל שהבן שלו מתבייש להביא את החברה שלו הביתה ,לא ייצא מזה שידוך ולכן הוא היה במצב רוח קשה .פנינה הכירה את המשפחה כי לפני כמה שנים היא טיפלה בבחור שהיו לו כל מיני בעיות .אבל הוא יצא מזה והיה מוכן לחיים מסודרים .חבל היה שבגלל שהוא מתבייש בעניין הבית שלהם ,השידוך לא יסתדר .הגמ"ח עזר .האבא סידר את המטבח ופינת האוכל. החברה הגיעה הביתה ואחריה גם הגיעו ההורים שלה וברוך השם קמה משפחה חדשה בישראל. בשביל מטרה כזאת ועוד כאלה היה חשוב לי לעבור בין הבתים ולגייס כסף בשביל קופת הגמ"ח שלנו. כשהייתי נכנס הביתה למישהו כדי לדבר איתו על גמ"ח הייתי עושה את זה בלי לחץ ,בלי להתחנן ,פשוט לדבר יפה ולהיות חביב .אי אפשר לגייס כסף על ידי לחץ .להיפך ,לחץ רק מעורר התנגדות .מה שצריך זה לעשות את הבן אדם שותף בעניין הגמ"ח ,שירגיש שהוא עושה משהו חשוב והוא חלק מכל זה .כמו שהראו פעם פרסומת בטלוויזיה בשביל מפעל הפיס .הבן אדם שקנה כרטיס של מפעל הפיס עמד על מגרש כדורסל עם רצפה חדשה ואמר שהוא שותף במגרש כי הוא קנה כרטיס וזה מה שנתן למפעל הפיס את האפשרות לתת כסף כי לחדש את הרצפה .זה מאד מצא חן בעיניי. אמרתי לעצמי כי זה בדיוק מה שאני עושה עם הגמ"ח .אנשים ,אפילו שאין להם כל קשר עם בית כנסת ,מבינים את הצורך בגמ"ח ורוצים לקחת חלק בעזרה למי שזקוקים לה .נכון שלפעמים היה רגע קשה כשאנשים שרצו לדעת בדיוק למי הכסף הולך לפני שהם נותנים אותו ,אבל אני לא יכולתי להלבין את פני הנזקקים ,אפילו לא ביחידות ,ולכן תמיד אמרתי; "תסמכו עליי ,אני אדאג שרק מי שצריך וזקוק יקבל" .ואנשים סמכו עליי וגם הבינו בסופו של דבר שצריך לשמור על סודיות. הגמ"ח מילא חלק גדול מהחיים שלי .אפילו בזמן העבודה ,כשהייתי עובד ליד השולחן של כיפוף וקשירת ברזל בניין ,הייתי חושב את מי אבקר השבוע בשביל לאסוף כסף לגמ"ח ,מה צריך לעשות בבית כנסת בזמן הקרוב או האם הסידור של עליות שעשיתי לשבת הוא באמת מתאים ולא החסרתי מישהו חשוב .אבל יותר מכל ,בזמן העבודה ,בשקט ,בתוך תוכי ,הייתי בודק את הקטעים הקשים ,אבל היפים ביותר ,שיהיו בתפילות של השבת הקרובה או של החג הקרוב .חזנות של שבת זה כבר משהו שהיה לי בדם במשך השנים ולא הייתי צריך הרבה לבדוק את עצמי ,אבל חזנות של חג, ובעיקר בימים נוראים ,זה כבר משהו אחר. חוץ מלעסוק בגמ"ח ולהיות גבאי בבית כנסת לא היו ענייני ציבור שמשכו אותי לעסוק בהם. בפוליטיקה לא הייתי מעורב באופן אישי .לשמוע חדשות על פוליטיקה ,זה כן .לדבר על פוליטיקה עם החברים אחרי משחק הקלפים ,בוודאי שכן .לדבר פוליטיקה אחרי התפילה בבית הכנסת בדרך הביתה, זה תענוג .אבל להיות ממש בתוך הפוליטיקה ,זה לא .בדרך כלל ,רק בקושי הייתי קשור בחיים שלי 221 עם פוליטיקה ורק לעתים רחוקות מאד נסחפתי לעניינים כאלה באופן רציני .בפעם הראשונה זה היה כשהתחלתי ב'חלוץ המזרחי' בליּפנישֹוק ומיד נעשיתי למזכיר ,אבל גם זה היה לא כל כך בשביל רטיפיקט .כשהגעתי ארצה נרשמתי מיד להסתדרות ַּ הפעילות הציבורית אלא יותר כדי לקבל את הס וזה כמובן היה בשביל לקבל עבודה ולאו דווקא בגלל סוציאליזם או משהו כזה .מאחר שהייתי כבר בהסתדרות בשביל סידור העבודה אז גם התחלתי להצביע למפא"י ,אבל אף פעם לא הייתי שלם עם זה .בעצם הצבעתי יותר לבן-גוריון מאשר למפא"י .כשבן-גוריון הסתכסך עם המפא"יניקים והקים את רפ"י הלכתי אחריו ,הלכתי אחריו ועבדתי יום ולילה בשבילו .הקמתי יחד עם כמה חברים את סניף רפ"י בכרכור .ביקרנו בבתים כדי לשכנע אנשים להצביע לרפ"י .חלקנו מודעות למדביקים .ארגנו כמה אספות עם נואמים מטעם רפ"י .לא האמנתי על עצמי; חיים גּוטלבסקי פעיל מפלגה? עוד לא קרה לי דבר כזה מאז שהייתי מזכיר הסניף של 'חלוץ המזרחי' בליּפנישֹוק .אז הייתי צעיר מאד ובזמן רפ"י כבר הייתי אדם מבוגר .זה היה מלהיב ,זה היה מרתק .כאילו נדבק בי חיידק .התחלתי להבין מה דוחף את כל הפעילים האלה שמקדישים הרבה מהזמן שלהם ומהמרץ שלהם לפוליטיקה .אבל בבחירות לא יצא מכל זה הרבה .בן-גוריון ,לצערי ,לא הצליח למשוך מספיק קולות כדי לחזור ולעמוד בראש הממשלה. רפ"י יצאה חלשה והייתי מאד מאוכזב .למפא"י כבר לא רציתי לחזור .אחרי הפצצת הכור בעיראק עברתי להצביע לבגין ולליכוד ,כמו הרבה ותיקים אחרים בבית הכנסת שנמאס להם כבר ממפא"י ומהעבודה .בן-גוריון כבר לא היה ואלה שבאו אחריו פחות ופחות מצאו חן בעינינו .אז הלכנו אחרי בגין כי חשבנו שהוא די ישמור על המדינה; הרי בגין גם הביא שלום עם מצרים וגם שלח להפציץ את הכור העירקי .ראינו שהוא כבר לא היה בנדיט שהוא היה פעם .אחר כך כבר התרגלתי להצביע לליכוד ונשארתי עם זה גם אחרי בגין. 222 היתה לי תוכנית אני כבר שוכב כאן די הרבה זמן בלי יכולת לזוז .התרגלתי כבר למצב הזה וכל פעם שאני חושב על זה, זה מרגיז אותי .איך אפשר להתרגל לחוסר אונים מוחלט כזה .אני מתרגז ושוב מתרגז ,אבל לא יוצא מזה שום דבר .אני ממשיך לשכב כך מבלי שאני יכול לנוע לצד זה או לצד אחר .רק בֹוריס או ג’מיל יכולים לעשות זאת בשבילי כאשר צריך או כאשר אני מבקש .איך הגעתי למצב הזה? יש כאלה שפתאום נופלים ,בבת אחת מאבדים את הבריאות שלהם ,פתאום נעשים נכים ,והופכים לסיעודיים. משהו נשבר בהם ,משהו מתקלקל בבת אחת בבריאות שלהם .התקף לב או אירוע מוחי גומר אותם, משתק אותם .יש כאלה שסרטן גומר אותם ותוך כמה חודשים הם כבר לא אותו בן אדם שהיו קודם ויורדים מהבמה .כמן שאומרים ביידיש אויס קַאפעלּוש מַאכער! או בעברית פשוטה; הוא כבר לא עושה לעצמו מגבעת ,הוא כבר לא מישהו או משהו .אצלי זה לא היה כך .אצלי זה היה צעד אחר צעד, כאילו שיורדים לאט במדרגות .משהו קטן קורה ויורדים מדרגה אחת .אחר כך שוב יורדים כשעוד משהו קטן קורה .היה בהתחלה לחץ דם גבוה ,ואחר כך כאבים בגב .אחר כך באה הפרֹוסטטה עם הלחץ בשלפוחית השתן .ואז בא העסק עם הלב .עוד התקף ועוד דום לב ,חמישה עשר בערך ,עד שהגיעו אירועי המוח הקטנים וגמרו את העבודה עד הסוף .וכמובן שמעבר לכול אלה שיחקה לה הזקנה .אפילו כשאין את כל המחלות האלה ,רק מהשנים שעוברות אפשר להזדקן ,כמו שאומרים ביידיש פּון יָארן ַאליין קען מען ַאלט ווערן .שמעתי את זה פעם מהבן דווקא .הוא שמע את זה ממישהו מהמכרים שלו בירושלים. תמיד אמרתי לעצמי; "חיים ,אתה לסיעודית לא הולך!" לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אהיה כחפץ שאין לו הופכין ,אלא רק כשמישהו הופך אותו מצד אל צד .חשבתי שלהיות חסר אונים זה לא בשבילי .לכן היתה לי תוכנית .עשיתי את עצמי גיבור בעיני עצמי; "חיים ,ברגע שאתה מרגיש שאתה ברכבת הנוסעת למחלקה סיעודית אתה קופץ ממנה ".ממש כך ,קופץ .היה אחד אצלנו בבית אבות שכבר היה קרוב לתשעים ,ואולי כבר עבר את התשעים .ערב אחד כאשר ישבנו בחדר האוכל בא פתאום מישהו לקרוא למנהל .המנהל קם מהשולחן ,יצא החוצה ,חזר כעבור חמש דקות ,התיישב ליד השולחן והמשיך בארוחה .הוא לא אמר לנו כלום .רק יותר מאוחר בערב שמענו שאותו איש בן תשעים זרק את עצמו מהקומה השישית .המנהל רק היה צריך לדאוג לכך שהגופה תועבר לאן שצריך. "איך הוא עשה מעשה כזה? כנראה שהוא יצא מדעתו? אסור לעשות דבר כזה?" ,כך אמרו כמה מהדיירים ,אבל רובם שתקו ולא אמרו דבר .גם אני לא אמרתי דבר ,אבל לעצמי אמרתי שהאיש הזה עשה מעשה נכון מאין כמוהו .האמנתי שבבוא העת יהיה לי קצת כוח לטפס על החלון וטרח ...לא צריך בשביל זה הרבה כוח וגם לא מכשיר מיוחד או חומר מיוחד .קצר וקולע. 223 לא אמרתי על התוכנית שלי לאף אחד .אבל לעמירם כן אמרתי כשהוא בא לאחר המקרה וראיתי שהוא נעשה חיוור ממה שאמרתי .מה לעשות? רציתי שהוא יידע שאני לא מתכוון להיות למעמסה ,לא על עצמי ,לא עליו ולא על אף אחד אחר .בדיוק כך אמר לי האיש שזרק את עצמו .זה לא היה אצלו איזה שיגעון של רגע .הוא חשב על כך ,התכונן לזה ,וברגע שהוא הרגיש שעוד מעט הוא לא יוכל לעלות על החלון ,זה מה שהוא עשה .אני חושב שהוא אפילו בחר לגור בקומה השישית כדי שהעניין יהיה על בטוח .פתאום תפסתי שגם אני במצב טוב ,אני גר בקומה החמישית וזה היה בהחלט מספיק בשביל התוכנית שהיתה לי. אבל הנה אני בכל זאת כאן במוצא במחלקה סיעודית .אני לא מבין את זה .איך לא שמתי לב שאני מתדרדר ומתדרדר עד ששוב זה לא בא בחשבון בשבילי לטפס על החלון .עכשיו אני אפילו לא יכול לרדת מהמיטה .גם אם הייתי יכול לרדת מהמיטה ולטפס על החלון זה לא היה עוזר לי .המחלקה הסיעודית היא בקומת קרקע נמוכה .קפיצה מהחלון רק תשבור לי אולי עצם או תגרום לחבורה הגונה. אני מנסה להבין למה לא עשיתי את זה למרות שהרבה פעמים חשבתי על כך .אני לא חושב שזה היה בגלל שפחדתי .מה שקשור לעניינים של חיים ומוות שלי עצמי ,אני לא פוחד בדרך כלל. נכון ,פחדתי על המשפחה שלי כשהתחילה מלחמת העולם השנייה .פחדתי על כל היהודים כאן בארץ כשהתחילה מלחמת השחרור .פחדתי על עמירם כשתפסתי שהוא ביחידה קרבית בצבא .אבל זה היה פחד כללי כזה ,לא ממש .אני זוכר פעם אחת שפחדתי ממש .זה היה כשהייתי נוטר והייתי צריך לסגור את המים של ההשקיה באחת עשרה בלילה בשדה של קיבוץ עין שמר .היה לי פנס קטן כדי לראות את הדרך ולמצוא בלילה את השיבר הראשי שפותח וסוגר את כל הקווים של המים בשדה ההוא. בעוד אני מתקרב אל מקום השיבר אני מתחיל יותר ויותר לשמוע איזה קול משונה .משהו כמו נחירה. ככל שהתקרבתי התחזק הקול הזה עד שנשמע לא רק משונה אלא גם מאיים .לא יכולתי להעלות על הדעת מה הקול הזה .זה לא היה קול של גנבים שבאים לגנוב צינורות .קולות של צינורות מתכת אני מכיר היטב .זה לא היה זה .החלטתי לבדוק את העניין .נשכבתי על האדמה .שמתי את הרובה במצב של אפשרות ירייה .הדלקתי את הפנס בכוון הקרקע .העליתי לאט-לאט את האור של הפנס ,תוך כדי זה שאני מחזיק ברובה ,מוכן לירות אם צריך .בהתחלה לא תפסתי מה אני רואה אבל אחר כך כבר היה ברור לי שזו סעודה של תנים .להקה גדולה של תנים ,אולי עשרים ואולי שלושים ויותר ,טורפים משהו .התנים התרגשו תוך כדי אכילה .הם דחפו אחד את השני כדי לתפוס עמדה יותר טובה .מיד כיביתי את אור הפנס .מרוב פחד השערות בראש שלי נעמדו כמו מסמרים .אז ,עוד היו לי הרבה שערות בראש .פתאום נזכרתי שמתה אתמול פרה ברפת של עין שמר .הם בוודאי זרקו אותה כאן, והתנים מצאו את דרכם אליה בהמוניהם .כמה עשרות תנים ,חשבתי במהירות ,שאוכלים כמו מטורפים ,יכולים להתנפל על כל מי שמפריע להם לאכול .זה לא משנה שתנים בדרך כלל מפחדים מאיתנו בני האדם כאשר הם לבד או בקבוצה של שניים או שלושה .אבל כשהם רבים אין בהם כל פחד ,ובמיוחד כשמפריעים להם בזמן סעודה דשנה .הסתלקתי משם ,תחילה בזחילה איטית לאחור, לאחר מכן בהליכה זהירה ,כדי לא להבהיל את התנים ,ובסוף בריצה מטורפת אל עבר המושבה .מרוב פחד ,לא סגרתי באותו לילה את השיבר .זה היה הפחד הגדול היחידי שאני זוכר שהיה לי מאז שהגעתי לארץ .ממש חששתי אז לחיי .הרגשה כזאת היתה לי בקרמנצ’ּוק ,כשקוזקים עברו ברחוב 224 כשהם רכובים על סוסים ,מחזיקים חרב ביד וצועקים להרוג את היהודים .הפחד של פוגרום עוד נשאר לי בתוך העצמות. אבל מה היה לי לפחד מביצוע התוכנית .אולי זה לא היה הפחד שגרם לי לא לבצע את מדי .ואולי כן התוכנית ,אלא שפשוט לא שמתי לב שאני מגיע למצב הזה ,ואחר כך כבר נעשה מאוחר ַּ פחדתי והסתלקתי מהתוכנית ועכשיו קשה לי להודות בזה .אז למה ההוא מהקומה שמעליי לא פחד? אולי הוא היה יותר לבד ממני .אני לא זוכר שבאו אליו הרבה אנשים לבקר .אולי גם זה מה שהיה; כנראה שלא יכולתי לעשות דבר כזה למשפחה ,ובמיוחד לא לבן ולא לנכדים .ואולי גם משום שאצלנו היהודים לא מסתכלים על זה בעין יפה .פעם היו אפילו קוברים אנשים כאלה מחוץ לבית העלמין, מעבר לגדר .היום כבר לא עושים את זה ואומרים שהם התחרטו רגע שלפני המוות .בכל זאת ,אני שהייתי הרבה שנים גבאי בבית כנסת ,מניח תפילין כל בוקר של חול ,עובר לפני התיבה לעתים קרובות ובמיוחד בשבת וחג ,וכולם מכירים אותי במושבה בתור איש של בית כנסת ,איך היו האנשים מסתכלים על זה אם הייתי מבצע את התוכנית שלי? בסיכום ,היו כל כך הרבה סיבות לא לעשות את זה .אז נכון שהיתה לי פעם תוכנית אבל בסוף אני פה בסיעודית ,לא יכול להזיז יד או רגל ,רק את הראש ,וגם זה בקושי. 225 בסוף המקל היה החבר הטוב שלי כן ,הראש שלי עדיין צלול אבל הגוף ,הגוף כבר כמה זמן שהוא כמעט כמו גוש אבן .זה המצב שלי עכשיו ואליו הגעתי בהדרגה .קודם היה קשה יותר ויותר לקום מהכסא .אחר כך גם היה קשה יותר ויותר לקום מהמיטה .גם היה קשה יותר ויותר להיכנס לחדר האמבטיה כדי להתקלח .אני חייב להתקלח כל בוקר ,גם בקיץ וגם בחורף ,אם במים חמים ואם במים קרים .גם בבית בכרכור היתה לנו אמבטיה אבל אני הייתי משתמש רק בפינה של הטּוש כי זה מה שאני אוהב .אני לא מבין איך אנשים מתרחצים כשהם יושבים בתוך המים שבאמבטיה שהם כבר התרחצו בהם ,עם כל הסבון והלכלוך שירדו אל תוך המים .אהבתי את זרם המים שיורד מהטּוש מלמעלה ומלטף קודם את הראש והפנים ואחר כך את החזה והגב .בפעם הראשונה שהייתי צריך לעשות טּוש בתוך האמבטיה ולא בפינה נפרדת היה כשהגעתי לבית האבות .אני לא מבין למה הם בכלל התקינו אמבטיות בבית האבות .הם לא יודעים שלזקנים קשה לדלג מעל הדופן של האמבטיה? הם לא יודעים שאפשר להחליק באמבטיה? אמרו לי שבית האבות היה פעם בית מלון ואחר כך הפכו אותו לבית אבות והאמבטיות נשארו בחדרים מאז .כשנעשה לי קשה להתקלח בעמידה הביא לי עמירם כסא של פלסטיק .בהתחלה הסתדרתי יפה עם הכסא ,אבל אחר כך התחיל להיות קשה לקום ממנו .לבסוף נזקקתי לעזרתו של מישהו בכל פעם שהתקלחתי .זו כבר ירידה בשתיים-שלוש דרגות כשמישהו צריך לעזור לך במקלחת. זה מעליב בהתחלה ,אחר כך מעציב ,ולבסוף מתרגלים ,כי יודעים שנמצאים במדרגה יותר נמוכה ,וזהו זה .אין מה לעשות. כבר לפני שהתחילו כל העניינים עם האמבטיה היה לי קצת קשה ללכת .עוד כשהייתי בבית שלי בכרכור היה לי כבר מקל שנעזרתי בו בהליכה .בהתחלה זה היה כדי להבטיח שלא אמעד ואפול, ואחר כך כדי באמת לעזור לי ללכת .לקח לי הרבה זמן להסכים לכך .אני חושב שזה היה בגיל שמונים בערך ,כמה שנים לפני שעברתי לבית אבות .עד אז לא הרגשתי שאני כבר ממש זקן .נכון שהיה לי התקף לב כמה שנים קודם ,אבל התקפי לב יש גם לאנשים הרבה יותר צעירים וזה לאו דווקא סימן של זקנה .זה סימן של מחלה .להפך ,אחרי התקף הלב הרגשתי טוב יותר ,כי נעלם לחץ הדם הגבוה שהיה לי די הרבה שנים .לא חשתי שהזקנה קפצה עליי בעקבות התקף הלב .רק אחרי כמה שנים הרגשתי שאני כבר באמת זקן. אולי לא הייתי מרגיש לא נוח עם המקל אילו הייתי רגיל כל השנים ללכת איתו .פעם היו הגברים הולכים עם מקל אפילו כשהם היו די צעירים .המקל היה סימן לכבוד ולחשיבות ,ולאו דווקא כמלניק בליּפנישֹוק היה הולך עם מקל .הוא היה בערך בן שלושים וחמש לזקנה .אני זוכר שהרוקח קרֹו ַּ ובוודאי שלא במצב גופני כזה שהוא היה צריך ללכת עם מקל .היו שם עוד כמה אנשים כמוהו שהלכו עם מקל ,ותמיד הם היו אנשים חשובים .זה היה אז משהו מקובל שם .בכרכור לא היה מקובל ללכת 226 עם מקל כשאתה לא זקן .זה התאים רק ליקה כמו דוקטור קּושנר .חוץ מדוקטור קּושנר אף אחד מהרופאים האחרים שהיו במשך הזמן בכרכור לא הלך עם מקל .דוקטור קּושנר היה הולך עם תמיד עם מגבעת ועם מקל ביד והיה מניף את המקל למעלה ולמטה ,כאילו שהמקל מראה לו את הדרך או כאילו שהמקל עוזר לו לספור את מספר הצעדים .כשהוא היה עובר ליד הבית שלנו ורואה אותנו בחצר הוא היה מרים את המקל אל המגבעת שלו כדי להגיד שלום .הוא הזכיר לי לפעמים את צ'רלי צ'פלין .גם האיש המצחיק הזה היה בדרך כלל הולך עם מקל ומגבעת שחורה. היה די עצוב להתחיל ללכת עם מקל וגם לא הרגשתי בכלל נכבד וחשוב .אבל לא הייתי היחיד ולא הראשון מבין הזקנים בכרכור שהלך עם מקל .רבים מהדור שלי התחילו ללכת עם מקל ,מי קודם ומי אחר כך .במשך הזמן המקל נעשה רב שימושי .הוא עזר לי לא רק להליכה אלא גם להרבה דברים אחרים .אני מנסה להיזכר בכל הדברים האלה ונראה בכמה מהם אצליח עכשיו להיזכר .המקל היה חשוב כדי לעזור לקום מהמיטה .מתיישבים על קצה המיטה ,שמים את המקל בין הרגליים ,משעינים עליו את הידיים ואחר כך את הגוף ,והופ… לוחצים ומתרוממים לאט-לאט .לפעמים הייתי צריך לנסות כמה פעמים עד שלבסוף הצלחתי להתרומם מהמטה .זה כבר היה בבית האבות ,אחרי כמה שנים שם .המקל תמיד חיכה לי במשך הלילה ליד המיטה כדי להיות מוכן בבוקר לעזור לי לקום. היה למקל תפקיד נוסף כשעוד גרתי לבד בבית שלי; שיהיה מקל על ידי אם פתאום ייכנס מדי בזמן האחרון על פריצות לבתים של זקנים כדי לגנוב מהם מישהו בלתי רצוי .שמענו יותר ַּ ולפעמים גם מתעללים בהם .נעשינו כאן סדום .לפני כן לא היו מעשים כאלה בין יהודים ,רק בין ערבים ליהודים ,ורק בתקופות של מתח .בזמן המאורעות היינו מחזיקים אקדח בבית למי שהיה רישיון ,ולפעמים גם אם לא היה רישיון .לפרּומה היתה אז משרוקית בתוך המגירה של שולחן הלילה שליד המיטה ,משרוקית כמו שיש לשוטרים באנגליה .היא שמרה את המשרוקית למקרה חירום ,גם הרבה אחרי המאורעות ,בזמן שהיו מסתננים .אחרי הרבה שנים ,כשפרּומה כבר לא היתה בחיים והייתי לבד בבית ,המקל עזר לי להרגיש שיש לי משהו כדי להגן על עצמי ,אם אצטרך ,חס וחלילה .לא שהאמנתי שאני ,הזקן ,באמת אוכל לעשות משהו ,אבל בכל זאת שמתי את המקל ,לפעמים בצד המיטה ולפעמים על המיטה .במיטה הזוגית היה מקום עד בלי די ,גם ליותר ממקל אחד. בבוקר ,עוד לפני שקמתי ,השתמשתי במקל כדי לגרור את נעלי הבית למקום קרוב אליי על מנת לנעול אותן .לפעמים אפילו הרמתי את נעלי הבית בעזרת המקל ,כאשר היה קשה להתכופף ולהרים אותן בידיים .כך גם עשיתי כדי לפתוח את המגירה של ארון הלילה .אף פעם לא סגרתי את המגירה עד הסוף ,כך שאפשר יהיה לתקוע את המקל בחריץ ולפתוח אותה מרחוק .במשך הזמן השתכללתי יותר ויותר .פתחתי וסגרתי את הטלוויזיה עם המקל .עוד בבית הכנסת בכרכור ,כשהייתי גבאי ,עזר לי המקל לפתוח ולסגור את החשמל וגם לחפש ספר במדף גבוה בארון הספרים. כשהגעתי לחיות עם המקל כבר לא הלכתי אלא למקומות קרובים והכרחיים .הלכתי לבית כנסת ,הלכתי למכולת ולצרכניה ,הלכתי לבנק .לפעמים הלכתי לדואר .הייתי כמובן הולך לבקר אצל השכנים .פעם הייתי הולך המון ,לכל מקום במושבה וגם ליישובים שכנים .היינו רגילים ללכת למרחקים ארוכים ,לעבודה ,לשדות ,לשמירה ,לביקורים אצל חברים וקרובים .לא היו מכוניות לאנשים ,גם בקושי היו אוטובוסים .כשהיה צריך לעשות משהו ,קמנו והלכנו .כשהייתי בזיכרון ,הלכנו עד לחדרה או עד לעתלית ואפילו לנתניה הגענו .גם בחיפה פעם ביקרתי לאחר הליכה של כמה שעות 227 מזיכרון .עוד כשהייתי בתל אביב ,הלכנו לפתח תקווה ,ואפילו עד רחובות הגענו כשהיה שם קונצרט של חזנים .מה לא הייתי עושה אז בשביל לשמוע חזנים גדולים .גם בליּפנישֹוק הלכנו בלי בעיה .היינו הולכים לטייל לאורך הנהר וגם הלכנו מרחק רב אל תחנת הרכבת גוויה ,ללוות מישהו שנוסע ,לקבל את פניו של מי שמגיע או סתם לראות רכבות עוברות .רק רכבות מעטות היו נעצרות בתחנה .שאר הרכבות חלפו במהירות .הן היו רכבות אקספרס בין הערים הגדולות באזור ,והיו גם רכבות שנסעו עד וורשה ועד מינסק .לפעמים הלכנו עד איוויה ,לבקר את בני המשפחה .גם לחדרה היינו הולכים בהתחלה ,כאשר בקושי היה שירות של אוטובוסים .וגם כשהיה כבר שירות שכזה ,לא תמיד היה כסף להוציא על נסיעה לחדרה. פתאום נזכרתי ברגע שגם המקל כבר לא עזר .זה היה בבית האבות בנתניה לפני שעברתי לבית החולים הרצוג בירושלים .התעוררתי וביקשתי לקום מהמיטה אבל לא יכולתי .הגוף לא החזיק אותי בכלל .ניסיתי להיעזר בשולחן הצמוד למיטה אך ללא הועיל .שלחתי את היד אל המקל שנשען בצד המיטה ופתאום הוא נראה לי חסר תועלת ,ממש קנה רצוץ תחת הגוף הגדול אך חסר האונים שלי. חשבתי לרגע שאני עייף כי לא ישנתי טוב בלילה .אמרתי לעצמי אולי חלמתי חלומות המתישים את הגוף ,אולי לא נשמתי כראוי בזמן השינה .חיפשתי את כל הסיבות והתירוצים שבעולם כדי להסביר לעצמי מדוע אני לא מסוגל לקום מהמיטה ,והיו לי סיבות רבות ,ברוך השם ,כולל הלחץ דם והפרֹוסטטה .זאת לא היתה הפעם הראשונה שקשה היה לי לקום בבוקר .היו פעמים רבות כאלה בעשר השנים האחרונות אך תמיד מצאתי דרך להרים את עצמו בסופו של דבר ולקום על הרגליים. אולם הפעם לא מצאתי בתוכי אף טיפה של כוח .נשארתי במיטה עצוב מאד" .האם זו תחילת הסוף?", שאלתי את עצמי" ,האם מעתה ואילך אני נידון לשכב במיטה ולחכות כך למוות?" .מחשבות קשות התרוצצו בראש שלי ,ואז באמת כבר לא יכולתי יותר לזוז מרוב ייאוש .פשוט היה לי פיק ברכים וידיים .כדי להילחם בייאוש הזה שתפס אותי אמרתי לעצמי שאני צריך לחזור ולנמנם ,לאגור קצת כוח כדי שכשאתעורר אמצא את קצת הכוח הדרוש כדי לקום מהמיטה .כבר עשיתי את זה בעבר ובאמת השינה החזירה לי את היכולת לקום ולהמשיך .אבל הפעם כל זה לא עזר .קראתי בטלפון לעזרה ,ומאז הכול התחיל להתגלגל עד שעברתי קודם לבית החולים ואחר כך למחלקה הסיעודית. כאשר עמירם בא לקחת אותי עם האמבולנס לירושלים ידעתי שכאן מתחיל פרק חדש ואחרון בחיים שלי .ידעתי שלבית האבות אני כבר לא אחזור. 228 איך תהיה ההלוויה שלי אני מקווה שלא אמות עם פה פעור .כך אני זוכר את אבא של פרּומה .הוא מת במיטה שלו ומצאנו אותו עם פה פתוח עד כמה שאפשר ,כאילו שהוא צעק לפני שהוא מת ,כאילו הוא ממשיך לצעוק גם כשהוא כבר מת .הוא היה נראה לי כאילו שהוא צועק מול השמים וזה מפני שהוא לפעמים היה משמיע טענות על אלוהים שלא שמר על אשתו .חודש לפני שהם עמדו לבוא ארצה אחר שחיו יותר מעשרים שנה באנגליה ומשם קנה את האדמות בכרכור ,שלח לשם את הילדים שלו דאג שיבנו לו שם בית ,דווקא בדיוק אז אשתו נפטרה מסרטן ונקברה בלונדון .הוא בא ארצה לבדו .אני אשתדל שהפה שלי לא יהיה פעור .כשארגיש שהמוות מגיע ,אני אהדק חזק את השיניים ואני אהיה מוכן לקראתו. אני יכול לתאר לי איך תהיה ההלוויה שלי .הכול יתחיל כאן במחלקה הסיעודית במוצא. אמבולנס יוביל אותי לכרכור .שם יניחו אותי ליד בית הכנסת וכל מיני אנשים יאמרו דברי הספד וייערך טכס קצר .משם ימשיך האמבולנס לבית העלמין .כולם ייסעו במכוניות אחרי האמבולנס .בבית העלמין יעשו את הטכס כמקובל .אני גם יודע בדיוק איפה יקברו אותי -ליד פרּומה .דאגתי לכך מיד לאחר שהיא נקברה .בסביבה שלה בבית העלמין של כרכור קבורים גם כמה מבני המשפחה שלה .אני אהיה קבור יחד עם המשפחה שלה כמו שחייתי איתם כל כך הרבה שנים .זו היתה המשפחה שלי בארץ ואיתם אני גם אהיה קבור .ולא רק איתם ,לא רחוק קבורים עוד הרבה חברים שעברתי איתם את החיים בכרכור ונמשיך להיות קרובים זה לזה גם בבית העלמין. השאלה שמנקרת לי בראש כבר הרבה זמן היא מי יגיד 'אל מלא רחמים' מעל הקבר שלי .אני עשיתי את זה להרבה מהידידים והמכרים שלי שנקברו במשך השנים בבית העלמין בכרכור .איך הייתי פעם אומר 'אל מלא רחמים'! זה לא רק היה עניין של קול חזק ונעים .זה היה עניין של איך הייתי אומר את זה .היתה לי מנגינה יפה וכל מלה היתה ברורה .כרגיל אצלי ,העברית היתה עברית ואפשר היה להבין כל מילה ומילה .זה היה 'אל מלא רחמים' של ארץ ישראל ולא של הגלות .זה היה 'אל מלא רחמים' של חזן של ממש ולא של סתם אחד שאין לו קול ואין לו געשמאק -טעם .עבדתי על ה'אל מלא רחמים' שלי במשך שנים רבות ושכללתי אותו .ה'אל מלא רחמים' שאני הייתי אומר היה נכנס לתוך הלב ואף לתוך הבטן של האנשים .את כולי הכנסתי לתוך התפילה הזאת וכל מי ששמע הרגיש ככה והשתתף אתי .ראיתי בתפילת 'אל מלא רחמים' מלאכת קודש .כשאעלה למעלה וישאלו אותי; "חיים ,מה הם המעשים העומדים לזכותך?" ,אגיד להם שתפילת 'אל מלא רחמים' בבית העלמין יחד עם העבודה שלי עם הגמ"ח הם המעשים הראשונים במעלה. כל כך טוב הייתי בתפילת 'אל מלא רחמים' עד שהייתי למבוקש ביותר .הייתי נעתר ברצון. הפכתי למיסטר 'אל מלא רחמים' של כרכור .ועכשיו ,מי יגיד עליי 'אל מלא רחמים'? יש כאלה שיכולים לעשות זאת ,אבל איפה ה'אל מלא רחמים' שלהם ואיפה ה'אל מלא רחמים' שלי? איפה 229 הקול שלי ואיפה הקול שלהם? איפה המנגינה שלי ואיפה המנגינה שלהם? איפה הרגש שאני מעורר בשומעים ואיפה הרגש שהם יעוררו? לרוע המזל ,אני ,שליוויתי הרבה אנשים ב'אל מלא רחמים' מסוג א' ,אצטרך להסתפק ב'אל מלא רחמים' מסוג ב' ואולי אפילו מסוג ג' ,תלוי את מי ימצאו כאשר יקברו אותי במושבה .אומרים ש"סנדלרים הולכים יחפים" .כנראה שגם גורלי יהיה כזה בנוגע ל'אל מלא רחמים' .מה לעשות? זה מה שקורה לבן אדם אם הוא לא משאיר יורשים שיודעים לעשות את זה כמוהו .עמירם לא למד אף פעם להגיד 'אל מלא רחמים' כמו שצריך ,למרות שיש לו קול טוב .הוא לא זוכר את המנגינה כמו שצריך .אף פעם הוא לא זכר מנגינות של שירים בכלל ושל חזנות בפרט .את הזיכרון שלי למנגינות של תפילה לא הצלחתי להעביר אליו .אני זכרתי מנגינות ששמעתי בילדותי וכעבור עשרות שנים ,כאשר חזרתי לבית הכנסת ,ועברתי לפני התיבה ,גיליתי שאני זוכר אותן בדיוק. הן פשוט היו שם בתוך הראש ,במחסן צדדי .כל מה שהייתי צריך זה לשלוף אותן מהמחסן הזה בעת הצורך ולא היה לי כל קושי לנקות אותן מהאבק שהצטבר עליהן ולהעמיד אותן על המדף כשהן מבריקות כמו חדשות. אז אין לי הרבה מה לצפות מתפילת 'אל מלא רחמים' שמישהו יגיד עליי ,ולכן אין לי ברירה אלא לעשות את זה בעצמי ,עכשיו ,בתוך הראש שלי ,כדי אקבל מה שבאמת מגיע לי עם מנגינה כמו שצריך ועם רגש כמו שהייתי יודע לשים בתפילה הזאת; "אל מלא ַּרחמים שֹוכן ַּב ְּםרֹומים, ַּה ְּמצא ְּמנּוחה ְּנכֹונה ַּת ַּחת ַּכ ְּנפי ַּה ְּשכינה, יע ַּמזְּ הירים ְּב ַּמעלֹות ְּקדֹושים ּו ְּטהֹורים ְּכזֹּ ַּהר הרק ַּ את נ ְּש ַּמת חיים בן שרגא פייבע שה ַּל ְּך ְּלעֹולמֹו, ַּבעבּור שבני משפחתו נ ְּדבּו ְּצדקה ְּב ַּעד ַּהזְּ כ ַּרת נ ְּשמתֹו, ְּב ַּגן עדן ְּתהא ְּמנּוחתֹו, לכן ַּב ַּעל ה ַּרחמים ַּי ְּסתירהּו ְּבסתר ְּכנפיו ְּלעֹולמים, וְּ י ְּצרֹור ב ְּצרֹור ַּהחיים את נ ְּשמתו ,ה' הּוא ַּנחלתֹו, אמר; ָאמן". וְּ ינּוח ְּבשלֹום ַּעל מ ְּשכבֹו ,וְּ נֹּ ַּ זה הוא .אחרי שאמרתי בראש 'אל מלא רחמים' כפי שמגיע לי אני מרגיש יותר טוב .אני רואה שאפילו במצב שלי עכשיו ,אני בכל זאת זוכר כל תו ותג במנגינה האהובה עליי .הקטע הכי חשוב של " ְּכזֹּ ַּהר יע ַּמזְּ הירים" שבו צריך לעלות עם המנגינה למעלה עד לשמים ולשיר את זה בכל הרגש שרק הרק ַּ אפשר .הקטע הזה יצא לי גם עכשיו בצורה יפה מאד ,אפילו שאף אחד לא שמע ,רק אני. האם יש לי מה לצפות מדברי ההספד שיגידו עליי בבית העלמין? אני לא כל כך בטוח. המספידים הגדולים של המושבה כבר הלכו לעולמם .נשארו אולי אחד או שניים ,אבל מי יודע מה מצבם כיום .אני בטוח שעמירם יגיד משהו .אפילו שהוא לא יודע לשיר – לדבר הוא יודע .אבל אולי הוא לא יוכל לדבר באותה עת .אולי האבל שלו יהיה כבד באותו רגע ,ולמרות שהוא יודע לדבר הוא לא יוכל לעשות זאת .ראיתי בחיי כל מיני בני משפחה שלא היו מסוגלים להוציא מלה מהפה בהלוויה של אבא או של אמא שלהם ,אפילו שהם היו ידועים בדרך כלל בתור כאלה שיודעים לדבר בציבור .אז יכול להיות שלא יהיה מי שיאמר דברי הספד של ממש מעל קברי .ככה זה .זה גורלו של אדם שנפטר בגיל כמו שלי .עוד כמה שבועות אני בן אהיה בן שמונים ותשע .בגיל כזה כבר לא נמצאים מכרים 230 וידידים שבאמת מכירים אותי וגם יודעים להגיד עליי הספד כמו שהיו אומרים פעם. אולי בכל זאת פנינה תגיד דברים ,אולי אמנון .אבל זה לא יהיה כמו שעושים אנשים שגדלו בבית הכנסת .פעם ידעו לדבר בפני קהל .היתה מסורת של דרשנים ,מגידים ולומדי תורה בחברותא. ידעו לשאת נאומים במיטינגים ,באספות וגם בבית העלמין .רבים מאיתנו ידעו לדבר בציבור וגם אהבו לעשות זאת .אני זוכר הלוויות שבהן אמרו אנשים רבים דברי הספד על הנפטר .דיברו ודיברו ודיברו ,ולנו גם היתה סבלנות ורצון לשמוע .אבל להבדיל מהיום ,האנשים שדיברו אז ידעו להגיד דברים של טעם ,לשלב דברי תורה ,ובעיקר לא להסס לספר הרבה דברים טובים על מי שהלך לעולמו. היום הכול קצר ולפעמים גם די חסר חשיבות .אומרים משהו וזהו .לא מכניסים את הנשמה ,לא מבקשים להשאיר רושם ,לא מחפשים לעשות את זה הכי טוב שאפשר. גם בפוליטיקה היום אין כבר הרבה אנשים שיודעים לדבר כמו בן-גוריון או בגין .פעם היו רבים כמוהם .היום ,משום מה הם נעלמו .מי יודע ,אולי הטלוויזיה גרמה לכך .אולי היהדות והציונות לימדו אותנו לדבר ,ועכשיו כשלא נשאר הרבה ,לא מזו ולא מזו ,אין מי שיודע לדבר ואין על מה לדבר. בליּפנישֹוק רבים ידעו לדבר ,בבית כנסת או בקלוב של התנועה .כשהגעתי לתל אביב ,בילינו ערבים שלמים באסיפות וכל הזמן האזנו לדברים ארוכים של הרבה דוברים ולא התעייפנו .להפך ,עוד המשכנו להתווכח .בכרכור ,כל אירוע חשוב היה קשור בדברים שאנשים דיברו ואף פעם לא היה חסר מי שיידבר .אפילו בחתונות ובבר מצוות היו אומרים דברים. אני זוכר את הבר-מצווה של עמירם .אלי-דוד בדש דיבר וגם פרח דיבר ,וכמובן קפלן החזן שלנו ,אשר הכין את עמירם לומר את הפרשה ואת ההפטרה .אלי-דוד דיבר יידיש .הוא מהראשונים ביותר בכרכור ,והיה מוכתר וראש הוועד של המושבה .הוא לא למד עברית אבל הסתדר יפה מאד עם היידיש שלו ועם הקצת אנגלית שלמד בזמן הקצר שהוא היה באמריקה בתור בחור צעיר .כשאלי-דוד היה מדבר היינו כולם מרותקים .הוא היה איש עממי מאד והדברים שהוא היה אומר חדרו ללב של כול אחד .היתה לו יכולת לקחת דבר קטן ולעשות ממנו דבר גדול .למשל ,בבר-מצווה של עמירם הוא סיפר איך שבזמן שהוא היה ממלא במים את הצלחות של הפרדס שלו ,שהיה ממש על הגבול של המגרש שלנו ,עמירם התינוק זחל על ארבע ובא להסתכל איך שמשקים את העצים .וזה מה שאלי-דוד אמר על כך בזמן הקידוש בבית הכנסת; "התינוק הזה ,שהיום עומד לפנינו כבר-מצווה ,הסתכל במים הזורמים וממלאים צלחת של עץ בפרדס שלי ופתאום אמר 'מים' .אתם שומעים ,הוא עוד לא ידע לדבר בכלל ,התינוק הזה ,ופתאום הוא אומר לי 'מים' .זו היתה המילה הראשונה שהתינוק הקטן הזה אמר ,תינוק שגדל בארץ .כאן בארץ ישראל ,בה אנו מחדשים את ימינו כקדם על ידי עבודת החקלאות ,המים הם הדבר חיוני וחשוב ביותר .אבל בכרכור ,במקום שנוטעים הרבה פרדסים ,המים חשובים פי כמה וכמה .לולא המים המצוינים שמצאנו כאן בבארות שמסביב לכרכור ,לא היינו יכולים להקים מושבה משגשגת .כאן המים הם התמצית של חיינו והבסיס לקיומנו .בלי המים לא היינו יכולים להקים מחדש את ארץ ישראל ולא היינו יכולים למלא את בשורת הציונות בכרכור .והתינוק הקטן הזה ,שהיום הוא בר-מצווה ,הבין את זה עוד לפני שידע לדבר .אנחנו הולכים ומקימים לנו דור חדש בארץ ישראל אשר כבר בבטן אמו לומד כיצד לבנות את ארצנו ולהגשים את חזוננו" .אחר כך קפלן ופרח דיברו על פרשת האזינו וידעו להגיד דברים של טעם מתוך בקיאות .הם גם ידעו לקשור את הפרשה עם מה שקרה בארץ באותו זמן כשעדיין נמשכה בה מלחמת השחרור. 231 קפלן היה איש טוב שאהבתי אותו מאד .הוא היה לי דוגמה בהרבה דברים .הוא היה נעים, מדבר בשקט עם האנשים .היה לו חיוך נחמד על הפנים .אפשר בהחלט להגיד עליו שדרכיו דרכי נעם. הוא ידע ללמוד ולתת דרשה בלי התחכמויות ובלי לעשות רושם .במיוחד אהבתי את החזנות שלו. בדיוק כמו שהיו מתפללים אצלנו בליּפנישֹוק והסביבה .הייתי יושב בבית הכנסת ומקשיב לחזנות שלו כמו תלמיד בבית ספר .ידעתי שמה שהוא עושה זה הכי טוב והכי נכון ,כמו ששמעתי בליּפנישֹוק .וגם אהבתי את הדברים של טעם שהוא היה אומר בזמן הסעודה השלישית וגם בזמן שהיו עושים קידוש בבית הכנסת לבר-מצווה או לשבת חתן .מאד הייתי שמח אם מישהו כמו קפלן היה אומר את ההספד עליי. אבל מי שהיה במיוחד מומחה להגיד דברי הספד ובכלל דברי תורה בכל מיני הזדמנויות בבית הכנסת זה פרח .הוא היה בקי בכל נושא שקשור ליידישקייט .תמיד ידע למצוא את הפסוק המתאים ותמיד ידע למצוא את ההסבר למה שצריך לעשות ומה שלא צריך לעשות לפי ספרי הקודש .היה פשוט תענוג לשמוע אותו בבית הכנסת אבל במיוחד בהספדים .הספד אצלו היה גם שעור .לא חשוב מי הנפטר ,הוא מיד ידע לקשור את החיים שלו עם מה שכתוב באיזה שהם מקומות בתורה ,בנביאים או בתלמוד .אבל הוא גם ידע לקשור את החיים של הנפטר עם הציונות ,עם בניין ארץ ישראל .הספד שבו יש גם דבר תורה וגם דבר ציונות ,כמו שפרח היה יודע להגיד ,היה מתאים לי מאד. אלי דויד בדש וקפלן כבר נפטרו מזמן .ואני לא בטוח שמצבו של פרח לא יאפשר לו להגיד הספד עליי .איך להגיד בעדינות; גם הוא כבר לא כל כך צעיר .לכן ,מה שנשאר לי זה להגיד דברי הספד עליי בעצמי ,קודם שאני הולך לי מן העולם הזה .מה הייתי אומר? הייתי אומר בערך כך; "חיים גּוטלבסקי ,שאנחנו קוברים אותו היום, היה אדם טוב שבא מבית טוב, והיה חביב על הבריות. היו לו הרבה חברים פה בכרכור, והוא גם עזר להרבה אנשים שהיה להם קשה בחיים, מדי. בכל מיני דרכים מבלי לדבר על כך יותר ַּ הוא אהב מאד את אשתו כל ימיו ,ותמך בה בעת צרה ומחלה. הוא אהב את בנו ורצה שיהיה לו כל מה שאפשר לתת לילד. הוא אהב את הנכדים אהבת נפש ,ושמח שהוא משאיר אחריו זכר למשפחה הגדולה שהלכה לאיבוד בשואה. חיים גּוטלבסקי אהב את ארץ ישראל כבר בחוץ לארץ וככול שהוא חי בארץ יותר כך הוא אהב אותה יותר. הוא היה גאה בזה שהוא השתתף בבניין הארץ. הוא אהב את המקום שלו ,את כרכור. הוא היה חלק מכרכור ,וכרכור היתה חלק ממנו". ואז הייתי מוסיף ואומר; "חיים גּוטלבסקי היה חבר חשוב בבית הכנסת. עסק בצורכי ציבור והיה גבאי במשך שנים ארוכות. 232 הוא היה נעים זמירות ותפילתו ערבה לאוזנינו". זה מאד חשוב לי להגיד משהו על החזנות שלי .מכל הדברים שעשיתי ,את זה עשיתי הכי טוב והכי מתוך הלב .כשהייתי מתפלל לפני התיבה הרגשתי מלך .לא חשוב שהייתי הרבה שנים פועל בניין ב'סולל בונה' ,לא היה אכפת לי שיש לי כאבים חזקים בגב כבר שנים רבות ,ושהפרֹוסטטה עושה לי צרות בשנים האחרונות .הכול היה נשכח ונדחק לצד כשהייתי מרגיש שהקהל איתי ונותן לי כוח בתפילה .פרח היה יודע להגיד גם את זה הכי טוב שאפשר אם הוא היה יכול לבוא ולהספיד אותי. אבל אני שם עכשיו בצד את דברי ההספד ושואל את עצמי איזה מין בן אדם באמת הייתי בחיים שלי .הייתי איש עבודה .אני יודע להתאמץ אבל לא להתחכם .אני יודע לעבוד אבל לא לנהל. אני איש עסקים קטן מאד .עסקים זה עניין של ניהול חשבונות ,לרשום כל דבר ,לחשב כל דבר ואת זה אף פעם לא ששתי לעשות .כשאני חושב על זה עכשיו ,אני רואה כי כל החיים שלי עבדתי לפרנסתי בידיים .מרגע שירדתי בנמל יפו עבדתי עם הידיים ,בעיקר בבניין ובחקלאות .היו לי חמישים שנה של עבודה גופנית קשה .עד גיל שבעים ושתיים עבדתי ב'סולל בונה' והייתי ממשיך לעבוד עוד כמה שנים אילולא פרּומה חלתה מאד והייתי מוכרח לטפל בה. איך זה יצא שעבדתי עבודת כפיים כל חיי? הרי אבא שלי לא היה איכר וגם לא פועל בניין. אבא היה סוחר וגם שאר בני המשפחה שלו היו סוחרים .בסביבה שלנו רק יהודים מעטים היו בעלי מלאכה שעבדו ממש בידיהם .רק הגויים עבדו בשדות ובבניין .איך זה קרה שכאן בארץ הייתי לעובד אדמה ולפועל בניין כמו הגויים? פשוט התגלגלתי למצב הזה .כשהגעתי ארצה מה שאפשר היה לעשות אז זה להיות פועל .וגם לא היתה אז בושה להיות פועל .להפך ,אפילו שרו שירים המהללים את העבודה ואת העובדים .לפועלים היו מפלגות חזקות ומפא"י בראשן .המנהיגים שלנו קראו לעצמם פועלים .לפועלים היה אפילו בנק .היום זה כבר אחרת .הילדים והנכדים שלנו כבר לא עובדים עם הידיים אלא עם הראש .חזרנו להיות כמו בחוץ לארץ ואולי ככה זה צריך להיות .הדור שלנו היה צריך להתעסק עם עבודת כפיים כי היה צריך לבנות כאן משהו מההתחלה .אבל אני לא בטוח שהדורות הבאים ישירו עלינו ועל העבודה שעבדנו בידיים. 233 הכובעים שהיו לי אני מרגיש שקר לי בראש .רוח קרירה נושבת על הקרחת שלי ומקררת אותה .כנראה שהאחות פתחה את החלון האחורי על מנת לאוורר את החדר .היא עושה את זה בדרך כלל בבוקר כאשר היא נכנסת לחדר וקשה לה כנראה עם הריחות שלנו .כאשר קר לי בראש אני לא מרגיש בנוח ואני חייב לכסות את הראש .אבל עם מה אני אכסה עכשיו את הראש .אני לא אשכב במיטה עם כובע .אולי אבקש שישימו לי מגבת על הראש או למשוך את הסדין מעל הראש .ראיתי בקולנוע כי פעם היו כובעי שינה ארוכים כאלה עם ציצית או כדור של חוטים בקצה .אנשים שהלכו למיטה עם כובע כזה .הם אולי נראו כמו ליצנים ,אבל היה בטוח שהיה להם חם בראש ,וזה מה שחשוב .חבל שאין היום כובעים כאלה .אני לא הייתי מתבייש לשים כובע של ליצנים על הראש ובלבד שיהיה לי חם. אני בכלל אוהב כובעים ותמיד אהבתי כובעים ,מאז שאני זוכר את עצמי .היו לי כל מיני סוגים של כובעים .אני זוכר שכשהייתי נער קטן היה לי כובע מצחייה של תלמידים שהיו קוראים לו ַּדשיקל. היום כבר אין כובעים כאלה .הם פשוט נעלמו .אבל פעם הרבה בחוץ לארץ היה להם כובע כזה. הדשיקל בהתחלה הייתי שם אותו על הראש ממש ישר .אבל אחר כך ,כשקצת התבגרתי משכתי את ַּ לצד ימין של הראש .לפעמים הייתי עומד מול הראי ומנסה כל מיני מצבים של הכובע על הראש ,כל מיני פוזות ,כמו שאומרים עכשיו .אסתר אחותי היתה צוחקת ממני ואומרת; חיים ,אתה תגדל להיות גנדרן ,אתה כבר גנדרן קטן .כשתגדל תהיה גנדרן גדול" .ואני הייתי אומר לה; "זה לא נכון .אני לא גנדרן .אני סתם מנסה את הכובע ובודק את כל האפשרויות". לדשיקל אבל זה כבר היה אחר כך התחלתי לשים ַּקסקט על ראש .גם ל ַּקסקט יש מצחייה כמו ַּ סגנון אחר ויותר כובע של גדולים .לא הייתי יחידי .הרבה צעירים שמו ַּקסקט על הראש ,גם בליּפנישֹוק וגם בכל העיירות מסביב .עוד כשהיינו בקרמנצּו'ק כבר התחילו ה ַּקסקטים ,גם אצל יהודים וגם אצל גויים .מאז שנכנס ה ַּקסקט קשה היה לפעמים להבחין בין יהודים וגויים .מי שחבש אותו היה נחשב למודרניַּ .קסקט היה של צעירים ושל אנשים רגילים .אנשים מכובדים ַּקּפלּוש על הראש .אבא אף פעם לא חבש ַּקסקט וגם ביקש ממני לא ללכת עם ַּקסקט לבית הכנסת .הוא חשב שזה לא מתאים למקום ,במיוחד לא בשבת .לא היתה לי כל בעיה עם זה .אני דווקא אהבתי ַּקּפלּוש. היו כל מיני ַּקּפלּושים בכל מיני גזרות ,חומרים וצבעים .כל פעם שהייתי הולך לביקור באיוויה הייתי נכנס לאחת משתי חנויות הכובעים שהיו שם ,ולפעמים לשתיהן ,ומנסה כמה כובעים .איך נראיתי יפה ב ַּקּפלּוש ,כזה או אחר .ה ַּקּפלּוש פשוט התאים לי ואולי אני התאמתי לו .המוכר בחנות היה אומר לי כמעט תמיד; "עס פַאסט דיר" -זה מתאים לך .אם זו היתה מוכרת היא בדרך כלל היתה אומרת תוך חיוך רחב; "עס קוקט זייער שיין אף דיר" –זה נראה מאד יפה עליך .הנשים אהבו לראות אותי עם ַּקּפלּוש יותר מאשר עם ַּקסקט .הסכמתי איתן אבל לא הגעתי עד כדי קניית ַּקּפלּוש לעצמי 234 עד שהגיע הזמן. הזמן ל ַּקּפלּוש הגיע לקראת מסיבת הפרידה שעשו לי החבר'ה שלי מ'חלוץ המזרחי' כאשר עמדתי לנסוע לארץ ישראל .אני שמתי על הראש ַּקּפלּוש שקניתי לפני כן באיוויה ואילו החברים שנשארו בליּפנישֹוק המשיכו לשים ַּקסקטים .חשבנו אז בליּפנישֹוק כי לארץ ישראל נוסעים עם ַּקּפלּוש .זה היה נראה בעינינו אפילו יותר חגיגי מאשר ללכת לבית הכנסת .יצאתי לארץ ישראל עם ַּקּפלּוש אבל נכנסתי אליה עם ַּקסקט .כבר באנייה מקונסטנצה ליפו התברר לי שהצעירים היו כולם עם ַּקסקט .ה ַּקּפלּוש היה כובע של מבוגרים יותר ,של אלה שהם 'בעלי-בתים' ,שיש להם מספיק כסף להקים איזה עסק קטן ,ולא של חלוצים שבאים לבנות את הארץ במו ידיהם .טמנתי מיד את ה ַּקּפלּוש במזוודה וידעתי כבר שאני לא אשתמש בו בארץ ישראל בשנים הראשונות ,כל עוד אהיה פועל .כך התחלתי את תקופת ה ַּקסקט שלי בארץ .זו לא היתה תקופה קלה .אמנם באתי לארץ מתוך התלהבות ושמחתי שעשיתי זאת אפילו שהשנים הראשונות ,השנים של ה ַּקסקט ,היו די קשות .לא תמיד היה היכן לגור ולא תמיד היה מה לאכול .אבל היו לנו ַּקסקטים. היה לי ַּקסקט בתל אביב ,היה לי ַּקסקט בזיכרון והיה גם היה לי ַּקסקט בשנים הראשונות בכרכור .אבל אחר כך ,כאשר כבר היה לי פרדס ,קניתי לי כובע פקק .היום כבר לא רואים כובעים כאלה .זה היה כובע גדול עם שוליים רחבים .הוא היה עשוי פקק ועטוף בבד .לפעמים היה סרט מתוח מסביבו .ראינו כובעים כאלה אצל הפקידים והקצינים האנגלים .הם אהבו ללכת עם כובעים כאלה בקולוניות שלהם וגם בארץ ישראל .הם אמרו שכובעים אלה מגנים יותר טוב מפני השמש החזקה, בייחוד כאשר יוצאים לציד .גם היהודים מאנגליה ,חברי 'אחוזת לונדון' ,כאשר הם באו להתיישב או לבקר בכרכור ,גם להם היה כובע פקק .כובע פקק היה מקובל אפילו בין הנשים שלהם .אבל צריך לדעת שכובע פקק הוא יותר גדול ממגבעת ורק אנשים גדולים נראים בו טוב .זה היה מזלי .גם אהבתי כובעים וגם הייתי איש גדול .על קיסר אתיופיה ,שבא לגור בארץ ישראל ,כובע הפקק לא התאים, אפילו שהוא הלך איתו לכל מקום ואת התמונות שלו ראינו בעיתונים מדי פעם .מסכן ,האיטלקים כבשו לו את ארצו והוא נאלץ לצאת לגלות .היה לנו אז קצת משונה לחשוב שארץ ישראל היתה יכולה להיות גלות של מישהו ,ועוד מלך. נסעתי עד תל אביב לקנות לי כובע פקק .לא הסתפקתי במה שהיה בחדרה .אם כבר קונים כובע ,אז להגיע למקום שיש בו ממה לבחור את המתאים ביותר .עם כובע הפקק שקניתי לא הלכתי לעבודה .בעבודה נשארתי עם ה ַּקסקט .עם כובע הפקק הלכתי אחרי העבודה או בחגיגה .כמעט שלא הפסדתי הזדמנות לשים אותו .כשחגגנו את חנוכת הבית הייתי עוד עם ַּקסקט .כאשר גמרנו את הנטיעות בפרדס ועשינו מי שברך ושהחיינו ,הייתי כבר עם כובע פקק .הכובע הזה נתן לי הרגשה שאני מתקדם להיות מישהו ומשהו בארץ ישראל. ומהר מאד הצטרף חבר נוסף לכובע הפקק ,וגם הוא היה כובע של אנגלים .האנגלים היו אז בארץ והרבה דברים קיבלנו מהם ,גם כובעים .זה היה הכובע האוסטרלי של הנוטרים .איך אהבתי את כובע הנוטרים ,אפילו יותר מכובע הפקק! הכובע הזה היה עשוי לבד בצבע חאקי כהה ,עם קצת ירוק. היו לו שוליים רחבים מאד .השוליים השמאליים היו מקופלים למעלה וצמודים אל הכובע .על השוליים המקופלים למעלה היה תפור משולש של בד שחור ועליו הסמל של הנוטרים .אני כבר לא זוכר איך הסמל נראה. 235 לּפק .זה כובע עגול של פרווה בתור נוטר היה לי עוד כובע .לא הכובע אוסטרלי אלא הקֹו ַּ שחורה ,מין כובע פרווה שחור ,צר וגבוה ,שדומה לסּפֹודק ,השטריימל הגבוה של חסידים .נדמה לי לּפק בא מזמן התורכים ,והאנגלים החליטו להנהיג אותו אצל הנוטרים יחד עם הכובע שהקֹו ַּ האוסטרלי .הם כנראה לא ידעו להחליט מי אנחנו בדיוק; שוטרים אנגלים או שוטרים תורכים. לּפק ,אבל כשהיינו הולכים לשמירה היינו לוקחים את הכובע במסדרים היינו בדרך כלל שמים את הקֹו ַּ האוסטרלי .לי התאים יותר הכובע האוסטרלי וכשאני זוכר את עצמי כנוטר אני זוכר אותי עם כובע כזה ולא עם כובע הפרווה התורכי. באותם ימים הייתי גם חקלאי וגם נוטר ולכל צד בחיים שלי היה הכובע שלו .כל אחד יכול לקנות לו כובע פקק אם יש לו קצת כסף אבל לא כל אחד יכול לקבל כובע נוטרים אלא רק מי שהסכימו לקבל אותו למשטרת היישובים העבריים .הנוטרים היו חלק מכוח המגן של הציבור היהודי. שמרנו על היישובים שלנו עם נשק ביד .היו לנו מדים וכובע .היינו צועדים ועורכים מסדרים עם הכובע ועם המדים .כל המושבה היתה באה להסתכל עלינו .התמונה שלי עם כובע נוטרים היא אחת האהובות עליי .כשהגעתי לבית אבות בנתניה הגדלתי אותה ושמתי אותה במסגרת .תליתי אותה על הקיר מעל המיטה יחד עם התמונות של אבא ואמא ושל פרּומה. הכובעים שקיבלנו מהאנגלים נעלמו בסוף המלחמה העולמית השנייה .לא נשארה לי מזכרת לא לּפק ,אלא רק בתמונות .האנגלים יצאו מכובע הפקק ,לא מהכובע האוסטרלי של הנוטרים ולא מהקֹו ַּ מחיינו והפכו ליריבים שלנו .דיברנו עליהם כעל שלטון זר ורצינו שתקום מדינה עברית כאן בארץ. הילדים לא רצו ללמוד אנגלית .לאט-לאט ה ַּקסקט חזר אל הראש שלי ואיתו חזר ה ַּקּפלּוש .ושוב היתה חלוקה .ה ַּקסקט היה ליום-יום וה ַּקּפלּוש לבית הכנסת ,לחתונות ולשאר חגיגות .הרבה מהמעפילים והעולים באו עם כובעי ַּקסקט .אבל הצעירים שנולדו בארץ לא נגעו ב ַּקסקט .להם היה כובע טמבל. ה ַּקסקט נחשב אצל הצעירים האלה כובע של גלות ,כובע של עולים חדשים .כובע הטמבל היה כובע של צברים ילידי הארץ .אנחנו המבוגרים לא התרגשנו מזה והמשכנו ללכת עם ַּקסקט ,אפילו שלפעמים היינו הולכים גם עם כובע טמבל ,כמו בעבודה או בטיולים .אבל אצלי ה ַּקּפלּוש נשאר המלך של הכובעים שלי. היו ליכמה וכמה ַּקּפלּושים; ליום חול ,לשבת ,לחגים ולמסיבות .חלק היו רחבים וחלק היו קצרים .אני אהבתי ללכת עם הרחבים בשבת לבית כנסת ואילו עם הצרים הלכתי ביום חול .בסוף הייתי רק איש של ַּקּפלּוש .האמת היא שב ַּקּפלּוש הייתי נראה הכי טוב מכל הכובעים האחרים שהיו לי .כשאני עם ַּקּפלּוש אז זה אני האמיתי .עם ַּקסקט אני נראה פועל אבל אף פעם לא חשבתי שבתוך תוכי ובנפשי אני פועל .גם חבר הסתדרות הייתי רק בשביל קופת חולים ובשביל לקבל עבודה ב'סולל בונה' .כובע הפקק היה חיקוי של האנגלים ותו לא .הלכו האנגלים ,הלך כובע הפקק .וגם כובע הנוטרים היה כובע לשעתו הוא .הייתי בתפקיד של נוטר ולכן היה לי כובע כזה .נגמר התפקיד ,נגמר הכובע .עם ַּקּפלּוש התחלתי את חיי המבוגרים ועם ַּקּפלּוש אני גומר אותם .בעצם כבר גמרתי עם ה ַּקּפלּוש .הוא אמנם הגיע איתי למחלקה הסיעודית .הנה הוא כאן על המדף מימין ,אבל כאן לא שמתי אותו על הראש אפילו פעם אחת .ראיתי כמה פעמים בקולנוע ,בסרטים על מלחמה ששמים על קברו של חייל שנפל בקרב את קובע הפלדה שלו .אולי ,כשאלך לעולמי עוד מעט ,מישהו יוריד את ה ַּקּפלּוש מהמדף ויניח אותו על החזה שלי וככה ייקחו אותי בחזרה לכרכור. 236
© Copyright 2024