‫לומון‬ ‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬ ‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪1 | 2012‬‬ ‫לומון‬ ‫חדשות העמותה‬ ‫ביו ם ‪ .16.5.13‬התקיימה האסיפה הכללית השל�י‬ ‫שית של העמותה‪ .‬תקופה גורלית בתהליך התי‬ ‫פתחותה של העמותה‪ .‬הזמן חלף כהרף עיין ‪,‬‬ ‫במבט לאחור נראה שעסקנו במלאכה במרץ רב‬ ‫וללא ליאות‪ ,‬אך כדרכו של עולם‪ ,‬כאשר לא רק‬ ‫בנו תלוי מבחן התוצאה‪ ,‬לא כל המתוכנן בא‬ ‫אל סיומו‪.‬‬ ‫בדרכינו עד כה‪ ,‬הגענו לפרשת דרכים שתוביל‬ ‫למפנה רציני להגשמת היעדים‪ .‬ראשית כול יש‬ ‫אור בקצה המנהרה הקשור במציאת מקום לפי‬ ‫רויקט‪ ,‬כמו כן הניהול התקין פותח לנו חלון‬ ‫הזדמנויות רחב יותר למימון‪ .‬פנינו לעתיד‪.‬‬ ‫באשר לסיכום שנת ‪ 2012‬וחלק משנת ‪2013‬‬ ‫אביא בפניכם מתוך הסיכום שהוגש באסיפה‬ ‫הכללית‪.‬‬ ‫סכום שנת ‪ 2012-13‬עמותת “אלומה”‬ ‫דו”ח לאסיפה כללית ‪16.5.13‬‬ ‫זו השנה השלישית לקום העמותה‪ ,‬אנו חשים‬ ‫כאילו הקמנו מדינה שיש תמיד מה לקדם בה‬ ‫לעתים צועדים קדימה ולעתים צועדים גם אחוי‬ ‫רה‪ .‬אך יש בנו תקווה‪ ,‬נחישות להגיע למטרה‬ ‫וכן אמונה בשותפים ‪ ,‬בעירייה‪ ,‬בתורמים ובכל‬ ‫הנוגעים בדבר‪.‬‬ ‫ראשוני המייסדים‪ ,‬המתנדבים של ארץ ישראל‬ ‫היפה‪ ,‬ממשיכים איתנו וכן המתנדבים הפעילים‬ ‫שעושים את מלאכתם היומיומית‪.‬‬ ‫חברי הועד וועדות המשנה של העמותה‪ ,‬עובי‬ ‫דים במרץ ומניחים נדבך על נדבך לבניין‪ ,‬תרתי‬ ‫משמע‪.‬‬ ‫אך‪ ,‬עלינו גם לציין‪ ,‬שקצב ההתקדמות אל הגי‬ ‫שמת המטרות‪ ,‬איטי מידי לטעמינו וזאת למי‬ ‫רות ההכרה המוחשית בקוצר הזמן‪ ,‬עם התקרב‬ ‫תפוגת “ הויזה “ שיש לנו לשורדי השואה‪.‬‬ ‫באשר לאישור הקרקע‪ ,‬מזה יותר משנה אנו עוי‬ ‫מדים במקום אחד‪ .‬הגשנו בקשה מפורטת‪ ,‬מכוי‬ ‫בדת‪ ,‬עונה על כל דרישות ועדת הקצאות קרקע‬ ‫של העירייה ועדיין אנו בדילמת הביצה והתרנגוי‬ ‫לת‪ .‬קודם כסף אחר כך קרקע‪ ,‬והתורמים‪ ,‬קודם‬ ‫קרקע אחר כך כסף‪.‬‬ ‫מקווה שלאור הדיונים של הימים האחרונים נתי‬ ‫‪ | 2‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬ ‫תמי בן‪-‬אור יו”ר העמותה‬ ‫חיל לראות אור בקצה המנהרה‪.‬‬ ‫אנו מוקירים ומכבדים את ראש העיר וצוות עוי‬ ‫בדיו ומאמינים שנוכל בכוחות משותפים לקדם‬ ‫את הפרויקט של העמותה‪ ,‬שיהיה נכס אנושי‬ ‫והיסטורי ולתפארת כפר‪-‬סבא‪.‬‬ ‫בתחום הארגוני והכספי – לאחר סיום הטיפול‬ ‫בעיקר בנהלים ‪ ,‬ארגון דפוסי התנהלות‪ ,‬והכנת‬ ‫כל הדרוש לקבלת ניהול תקין השנה‪ ,‬שמנו פעי‬ ‫מינו להרחבת התקשורת עם מוסדות העירייה‬ ‫הקשורים באוכלוסיות היעד שלנו‪ .‬מציאת דרכי‬ ‫חשיפה לעמותה‪ ,‬תקשורת עם ארגונים בעלי‬ ‫מטרות דומות לשיתוף פעולה‪ ,‬גיוס מתנדבים‬ ‫בתחום החינוך‪ ,‬איתור תורמים פוטנציאליים‪ .‬ארי‬ ‫גון הקרנת סרט שהכנסותיו לטובת העמותה‪.‬‬ ‫העלאת אתר העמותה לאוויר‪ ,‬הרחבתו ועדכונו‬ ‫כל העת‪ .‬רבעון העמותה “ אלומון “ יוצא לאור‬ ‫כל שלושה חודשים‪.‬‬ ‫ועדת הפרויקט‪ -‬מובילה במרץ וללא ליאות את‬ ‫המשא ומתן עם נציגי העירייה‪ ,‬האדריכלים‪ ,‬בודי‬ ‫קים בשיתוף פעולה מלא את ההצעות העולות‬ ‫לקדום המטרות‪ .‬בינוא ר ‪ 2013‬הוגש יל ידי הו�ע‬ ‫דה נייר העבודה הכולל את כל הפרקים על פי‬ ‫הדרישות‪.‬‬ ‫בכל הזדמנות נזכיר שוב ושוב את שתי הני‬ ‫קודות החשובות לנו “ לזכור ולא לשכוח “‬ ‫ו “שאין לנו זמן “‬ ‫בתחום החינוכי –‬ ‫השלמנו וצרפנו בינוא ר ‪ 2013‬את התוכנית החינ�ו‬ ‫כית המורחבת לחומר הכללי שהוגש ע”י ועדת‬ ‫הפרויקט‪.‬‬ ‫המשך ביצוע תוכניות חינוכיות קיימות מטעמנו‪.‬‬ ‫תקשורת לשיתוף פעולה עם אגף החינוך ‪.‬‬ ‫תקשורת לפעילות משותפת עם עוד ‪ 5‬בתי ספר‬ ‫תקשורת ופעילות משותפת עם תנועות הנוער‬ ‫מועדוני נוער ובתי נוער הקשורים למח’ הנוער‬ ‫של העירייה‪.‬‬ ‫הפעלת סיפורי חיים של שורדי שואה על ידי‬ ‫תלמידים‪.‬‬ ‫בוצעו הרצאות על ידי חברנו בבתי ספר שונים‬ ‫בכפר‪ -‬סבא ובערים השכנות‪.‬‬ ‫ביקורי תלמידים אצל שורדים עריי‬ ‫ריים‪.‬‬ ‫חדשות העמותה‬ ‫הגשנו בקשה להתקבל למרכז הארגונים של‬ ‫ניצולי השואה‪ .‬חלק מחברינו פעיל בעמותה‬ ‫הפרלמנטארית של ניצולי השואה‪.‬‬ ‫במעמד זה המקום הראוי‪ ,‬לציין את פועלם‬ ‫המסור‪ ,‬חדור האמונה‪ ,‬ומשרה חיוביות וחיוניות‪,‬‬ ‫על כול חברי העמותה‪ ,‬שאקרא בשמותיהם ‪,‬‬ ‫בני ברינדט‪ ,‬דב פלד‪ ,‬רון פרלמן‪ ,‬זאביק בונה‪,‬‬ ‫יצחק פרינץ‪ ,‬שמעון רייצפלד‪ ,‬רעיה שמואלי‪,‬‬ ‫חיים ליסטק‪ ,‬סשה מייסליק‪ ,‬שמוליק גולן‪ ,‬דודי‬ ‫רונן‪ ,‬נתליה שוייצר‪ ,‬פרץ ויינרייך‪ ,‬אתי בורשי‬ ‫טטין ‪ ,‬רווית דורפזאון‪ ,‬ונאווה סלמון‪.‬‬ ‫עו”ד יעקב דנאי היועץ המשפטי ודרור ישראלי‬ ‫הרו”ח‪.‬‬ ‫כמו כן אציין את גב’ רינה פז על פועלה היעיל‪,‬‬ ‫ממוקד ותמיד במקום הנכון ובזמן הנכון‪ ,‬ובי‬ ‫עקר בכול אשר תלך‪ ,‬אהבת הזולת בולטת ‪.‬‬ ‫יישר כוח לכולכם‪ .‬תודה‬ ‫תמי בן‪-‬אור‬ ‫שיר לעמותה – מפרי עטו של‬ ‫חברנו דב צייכנר‪.‬‬ ‫אלומה העמותה של הנצחה‪.‬‬ ‫הנצחה היא מטרה חשובה‬ ‫בזכותה ידעו ויזכרו‬ ‫לשמור ולהזכיר לדורות הבאים‬ ‫את אשר עשו לששה מליון היהודים‬ ‫אנחנו השורדים המעטים‬ ‫שמידי יום הולכים ופוחתים‬ ‫רוצים ומבקשים שתזכרו‬ ‫אותנו בהמשך החיים‪.‬‬ ‫הקשיבו ולמדו את דברי ההנצחה‬ ‫בזכות זה תהיה לנו‬ ‫אומה חזקה‬ ‫יו”ר העמותה‬ ‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪3 | 2012‬‬ ‫לומון‬ ‫סיפורה של סופיה פלג‬ ‫מאת לידור טוויטו תלמיד תיכון גלילי‬ ‫נולדתי ב‪ ,27.8.1939‬לאחר ארבעה ימים פרצה מלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ .‬הגרמנים פלשו לפולין ב ‪.1.9.1939‬‬ ‫כמובן שלא לקח הרבה זמן (לא יודעת בדיוק תאריכים‬ ‫או זמנים) עד שהגרמנים החליטו לבנות את הגטאות‪-‬‬ ‫ז”א להכניס את היהודים לתוך המסגרת שלהם‪ .‬אין‬ ‫בא ואין יוצא‪ ,‬למעט אלו שהיו להם רישיונות‪ .‬ככה‬ ‫הגרמנים ניסו להראות כביכול כלפי כל העולם שאין‬ ‫דבר מיוחד ‪ -‬פשוט כל היהודים ביחד‪.‬‬ ‫אבא שלי ז”ל היה אז איש צעיר ונמרץ מאוד‪ .‬הוא‬ ‫החליט שהוא מתחיל להבריח אנשים מתוך הגטו‬ ‫ולהחביא אותם‪ ,‬כך שיהיו חופשיים מהגטו‪ .‬הוא לקח‬ ‫מישהו‪ ,‬שהיה כנראה מומחה לזיוף תעודות‪ ,‬והם ניפקו‬ ‫תעודות פולניות בשביל היהודים בגטו‪.‬‬ ‫אבא החליט שהוא יבריח גם אותי ואת אמא שלי‪ .‬הוא‬ ‫שינה לנו את התעודות‪ ,‬שמי האמיתי היה שרה אך‬ ‫שינו אותו לזופיה‪ -‬שם מפורסם מאוד בפולין‪ .‬הפכתי‬ ‫להיות משרה רוזנצוויג לזופיה קרוז’בסקי‪.‬כך הוא‬ ‫הוציא אותנו לרכבת ראשונה שהביאה אותנו לוורשה‪.‬‬ ‫בוורשה הוא הכין לנו דירת מסתור אצל פולנים‪ ,‬ורוב‬ ‫הזמן הוא לא היה בבית‪ .‬הוא נסע עם היהודים כדי‬ ‫להציל אותם ולהעביר אותם ממסתור למסתור‪ .‬אמא‬ ‫ואני נשארנו בוורשה‪ .‬מצבנו הכלכלי היה לא טוב‬ ‫כמובן‪ ,‬לכן אימי י יצאה לעבוד בחלוקת לחם‪ ,‬ואותי‬ ‫היא הכניסה לבית המנזר‪.‬‬ ‫אבא גם ניצל את הדירה הזו בכדי להחביא נשק גנוב‪,‬‬ ‫אינני יודעת מאיפה‪ .‬בד”כ בכל אירופה היו בבתים‬ ‫מרתפים כאלה שיורדים ישר מהרצפה‪ ,‬אצלנו עמדה‬ ‫מיטה זוגית מעל למרתף‪ .‬שם הוא הקים מחסן לנשק‪.‬‬ ‫כמובן שזה היה מסוכן מאוד‪ ,‬אבל אבא היה מוכן‬ ‫לעשות הכל כדי לעזור ליהודים לברוח ולהציל את‬ ‫חייהם‪.‬‬ ‫אני הייתי במנזר‪ .‬תחילה לא כל כך הבנתי מה עליי‬ ‫לעשות‪ ,‬אבל לאט התחלתי להבין את המקום ואת‬ ‫המנהגים שבו‪ .‬אני לא העליתי על דעתי שאני יהודייה‪.‬‬ ‫הייתי ילדה פולנייה בתוך מנזר התפללתי איתם‪ ,‬שמנו‬ ‫צלב והפכתי להיות קתולית לכל דבר‪.‬‬ ‫אימא הייתה מדי פעם באה לבקר אותי‪ ,‬אבל היא לא‬ ‫כל כך רצתה לבוא כי פחדה שמא יחשדו שאנחנו‬ ‫יהודיות‪.‬‬ ‫ככה חיינו שם במסתור‪ .‬פעם באו גרמנים לעשות‬ ‫חיפוש‪ .‬את זה‪ ,‬למשל‪ ,‬אני זוכרת; מסתבר שישנם‬ ‫דברים בחיים שאפילו בגיל צעיר מאוד נקלטים‪ ,‬כמו‬ ‫מצלמה בתוך המוח‪ .‬אני מדברת עכשיו ואני רואה‬ ‫בדיוק איך דפקו בדלת ופתחו אותה בכוח‪ .‬אבי‬ ‫‪ | 4‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬ ‫לא היה בד”כ בבית בלילות כי הוא היה מבריח את‬ ‫היהודים‪ .‬כשהיה לו קצת יותר זמן הוא היה מוציא אותי‬ ‫מהמנזר ולוקח אותי כדי לשחק איתי‪.‬‬ ‫באותו יום‪ ,‬כשהגרמנים פרצו לבית‪ ,‬אבי היה בבית‪.‬‬ ‫היה לנו מזל‪ ,‬מסתבר שבחיים יש הרבה דברים שקורים‬ ‫במזל‪ .‬כנראה שהמפקד של החיילים האלו שנכנסו‬ ‫לחיפוש‪ ,‬ראה אותי והתאהב בי‪ .‬ממש תפס אותי‬ ‫בידיים והתחיל לשחק איתי‪ ,‬ואפילו הביא לי סוכריות‪.‬‬ ‫כנראה שהיו לו ילדים והוא התגעגע אליהם‪ .‬הוא הורה‬ ‫לחיילים להפסיק את החיפוש וללכת אחריו‪ .‬למרות‬ ‫שלא נתפסנו‪ ,‬אבא פחד והחליט שעוזבים את וורשה‪.‬‬ ‫באותה שנה החלו אקציות בוורשה‪ .‬הגרמנים היו‬ ‫מכתרים את הרובע וברמקולים גדולים צעקו‪“ :‬לצאת‬ ‫החוצה! לצאת החוצה! הגברים לצד ימין‪ ,‬והנשים לצד‬ ‫שמאל עם הילדים‪ ”.‬מי שלא יצא או מי שנתפס מתחבא‪,‬‬ ‫נהרג במקום‪ .‬ברגע שהם לקחו את כל הגברים הצידה‪,‬‬ ‫הם הפרידו ביניהם ולקחו את כל מי שהיה מגילאי‬ ‫‪ 15-16‬עד גיל ‪ 40‬בערך‪ ,‬לעבודות כפייה (למשל לחפור‬ ‫קברים‪ ,‬או עוד כל מיני עבודות נוראיות)‪.‬‬ ‫את הזקנים הם היו לוקחים ומכניסים אותם לתוך‬ ‫רכבות המוות ושולחים אותם פשוט למותם‪ .‬האמהות‬ ‫היו נשארות עם הילדים כי באותו הזמן עוד לא נגעו‬ ‫בנשים ובילדים‪ .‬עד שהיו מארגנים את הרכבת‪ ,‬את‬ ‫ההסעה של הגברים‪ ,‬הם נתנו לנשים לחזור הביתה‬ ‫ואמרו להן לתפור דגלים לבנים לכל מי שרוצה לבוא‬ ‫לראות את בעלה (או לילדים שרצו לראות את אביהם)‪.‬‬ ‫הם אמרו שייתנו לילדים להחזיק את הדגלים בידיים‪.‬‬ ‫אמי ואני הלכנו לשם כדי לראות את אבי‪ .‬לפתע אימא‬ ‫שלי חשבה על רעיון‪ ,‬והיא אמרה לי‪“ :‬עכשיו הולכים‬ ‫לראות את אבא‪ ,‬אבל אם את לא תעשי את מה שאני‬ ‫אומרת לך‪ ,‬לא ייתנו לנו לראות אותו”‪ .‬היא אמרה לי‬ ‫שכשנגיע לשם היא תניח אותי על הרצפה ואז אני‬ ‫צריכה לבכות שאין לי אימא ושאני צריכה את אבא‬ ‫שלי כי אני לא יכולה להישאר לבד‪.‬‬ ‫הגענו לשם וראינו את הגרמנים עם המדים המגעילים‬ ‫שלהם ועם המגפיים הגבוהים‪ .‬אני התחלתי לבכות כי‬ ‫אימא שלי השאירה אותי לבדי והלכה‪ .‬היא התחבאה‬ ‫כמובן ועקבה אחריי מרחוק‪ .‬אני הייתי מבוהלת‬ ‫והתחלתי לצעוק‪“ :‬אבא! אבא!”‪.‬‬ ‫אחד מהקצינים בא אליי‪ ,‬הרים אותי על ידיו וביקש‬ ‫ממישהו שיתרגם את מה שאמרתי‪ ,‬הקצין שאל אותי‪:‬‬ ‫“איפה אבא שלך?” ועניתי לו שאני לא יודעת‪ .‬לאחר‬ ‫מכן הוא שאל אותי איפה אימי‪ ,‬ועניתי לו שהיא מתה‪.‬‬ ‫הוא הסתכל עליי ושיחק עם שערי‪ ,‬ואז אמר לי שתכף‬ ‫יביאו את אבא שלי‪ .‬הם הביאו אותו והקצין אמר לו‬ ‫סיפורה של סופיה פלג‬ ‫המשך‬ ‫שייקח אותי וילך הביתה‪ .‬לאחר מכן אבא שלי הודה‬ ‫לי שהצלתי את חייו‪.‬‬ ‫כשהגירושים מוורשה החלו‪ ,‬אבא שלי עזב את‬ ‫וורשה‪ .‬מאוחר יותר הוא חזר ואמר לאמי שנעלה‬ ‫יחדיו לרכבת‪ .‬עלינו יחד לקרון‪ ,‬שנועד להעביר בעלי‬ ‫חיים‪ .‬הוא היה דחוס וצפוף‪ ,‬ומהחלונות הקטנים שהיו‬ ‫בקרון יכולנו לראות קצת מהנוף ומהשמיים‪ .‬אבא שלי‬ ‫אמר לאימא שלי שלא ידברו איתו‪ ,‬שלא ייצרו איתו‬ ‫קשר עין ושאף אחד לא צריך לדעת שהוא בעלה‪.‬‬ ‫לילה אחד הוא נשק אותי ואת אמי והלך‪ .‬כמה שניות‬ ‫לאחר מכן שמענו יריות‪ .‬ידענו שאבי קפץ מהרכבת‪.‬‬ ‫הגרמנים ניסו להרוג אותו אבל מאוחר יותר גילינו‬ ‫שהם לא הצליחו‪.‬‬ ‫הרכבות עברו תחנות רבות‪ ,‬ביניהן תחנה של “הצלב‬ ‫האדום”‪ .‬בתחנה הזו אמי ירדה איתי‪ ,‬הלכה לתחנה‬ ‫והתחילה לספר להם שהיא לא מרגישה טוב‪ .‬עד‬ ‫שהיא סיימה את הסיפור‪ ,‬הרכבת כבר נסעה‪ ,‬והיא‬ ‫טענה שהיא חייבת ללכת לשירותים‪ .‬היא החלה ללכת‬ ‫בכיוון ההפוך לנסיעת הרכבת כדי לחפש את אבא‬ ‫שלי שקפץ ממנה לפני זמן‪-‬מה‪ .‬היא זכרה שבאותו‬ ‫אזור מתגוררת חברה ותיקה של אבי עוד מהתיכון‪,‬‬ ‫והיא קיוותה שאולי הוא נמצא אצלה‪ .‬התחלנו ללכת‬ ‫ברגל‪ ,‬בשלג שהגיע לי עד הברכיים‪ ,‬והיה מאוד קשה‬ ‫ללכת‪ .‬פתאום שמענו צלצול פעמון‪ ,‬וראינו עגלה‬ ‫מלאה בבקבוקי חלב‪ .‬העגלון העלה אותנו על העגלה‪.‬‬ ‫נחנו שם כי היה מאוד קשה ללכת בקור ובשלג‪.‬‬ ‫בעת הנסיעה אמי הציעה רעיון חדש; היא אמרה‪:‬‬ ‫“אם נמצא את אבא‪ ,‬אל תקראי לו אבא!” היא פחדה‬ ‫שאם אותם חברים ידעו את האמת‪ ,‬הם ימסרו אותנו‬ ‫לנאצים‪ .‬רוב הפולנים נהגו להלשין על יהודים‪ .‬היא‬ ‫אמרה לי לקרוא לאבא “דוד”‪,‬ואז הכל יהיה בסדר‪.‬‬ ‫הגענו לחווה מוקפת קורות עץ‪ ,‬ודרך החורים ראיתי‬ ‫אדם חוטב עצים לחימום (כי היה קר נורא)‪ .‬הייתי‬ ‫בהלם ממה שראיתי‪ .‬אמי הזכירה לי לקרוא לאבי‬ ‫‘דוד’‪ ,‬ופתחה את השער‪ .‬רצתי לעבר אבי‪ ,‬ובחוסר‬ ‫אחריות קראתי “אבא! אבא!”‪.‬‬ ‫באותו הלילה גירשו אותנו משם‪ .‬אבי הכיר את אותה‬ ‫המשפחה בצעירותו לפני המלחמה‪ ,‬אבל הם לא ידעו‬ ‫שהוא יהודי‪ ,‬כנראה בגלל המראה החיצוני שלו‪ .‬לפני ברגע שהסתיימה המלחמה‪ ,‬הוריי קבעו ביניהם להיפגש‬ ‫המלחמה הוא למד בבית ספר חילוני‪ .‬כך אמא שלי בבית שבו גרנו בלודג’ אם לא יהיו ביחד כשהמלחמה‬ ‫ידעה שאם יתברר שיש לו גם ילדה אז הם ילשינו עלינו תסתיים‪ .‬לכן‪ ,‬הגענו לשם בתום המלחמה בשנת ‪.1945‬‬ ‫ויוציאו אותנו להורג‪ ,‬ולכן אמרה לי לקרוא לו “דוד” ביתנו הפך לאכסניה של מי ששרד מהמלחמה‪ ,‬הן‬ ‫במקום אבא‪ .‬באותו לילה‪ ,‬החברה של אבי ומשפחתה מהמשפחה והן מכל היהודים‪.‬‬ ‫סירבו להחביא אותנו משום שהם פחדו לסכן את כשעברנו לבית שלנו בלודג’‪ ,‬לא נתנו לי זמן להתארגן‬ ‫חייהם‪ .‬לפחות הם לא הלשינו עלינו לגרמנים‪ ,‬ברחנו לזהות החדשה שלי כיהודייה ולא כנוצרייה‪ .‬האנשים‬ ‫באישון לילה‪ .‬לא ידענו היכן אנחנו נמצאים‪ ,‬עברנו שגרו איתנו דיברו יידיש‪ ,‬שפה שלא הבנתי‪ ,‬ואז‬ ‫דרך כפרים קטנים ושדות גדולים כי בפולין יש המון‬ ‫חוות‪ .‬אבי מצא לנו מקום לשהות בו באחד מהכפרים‪.‬‬ ‫הוא הכיר הרבה אנשים שזייפו עבורו תעודות וכך הוא‬ ‫מצא עבורנו מקום אצל אחת מהמשפחות הפולניות‬ ‫בכפר‪ .‬הייתי קטנה מדי לשאול‪ ,‬אבל אני יודעת שזה‬ ‫היה לקראת סוף המלחמה‪.‬‬ ‫בכפר שהתחבאנו גרנו אצל משפחה ואימא שלי‬ ‫סיפרה שהיא אלמנה ושיש לה ילדה‪ .‬הם מאוד אהבו‬ ‫אותי כי הייתי מאוד יפה וחברותית‪ ,‬אנשים ריחמו עליי‬ ‫כנראה‪ .‬יום אחד דפקו בדלת ופתאום אני שומעת‬ ‫“לפתוח!” בגרמנית‪ .‬אמא למדה גרמנית בתיכון אז‬ ‫היא ידעה מצויין את השפה‪ .‬היא פתחה את הדלת‬ ‫בגלל שבעלת הבית לא הייתה באותה שעה‪ .‬בפתח‬ ‫עמד המושל הצבאי של הכפר‪ .‬אימא הייתה מפוחדת‪.‬‬ ‫היא החזיקה אותי בידיה‪ ,‬והמושל הסתכל עליי ושאל‪:‬‬ ‫“אני יכול להרים אותה על הידיים?”‪ .‬הוא שיחק עם‬ ‫התלתלים שלי ואז הוא אמר לה “את מדברת טוב‬ ‫גרמנית”‪,‬והיא ענתה שהיא למדה בתיכון‪“ .‬את יודעת‬ ‫גם לקרוא גרמנית?” הוא שאל‪“ .‬כן” היא ענתה‪ .‬המושל‬ ‫המשיך לשאול‪“ :‬ואת אוהבת לקרוא?”‪ .‬אמי ענתה לו ‪:‬‬ ‫“כן” לאחר מכן הוא הציע להביא לה ספרים בגרמנית‬ ‫כדי שלא תשתעמם‪ .‬הוא הביא לאמא ספרים ולי‬ ‫ממתקים‪ .‬זה היה הגרמני היחיד שטיפל בנו‪ .‬אמי‬ ‫אמרה למשך כל אותה שנה שלמרות הכל‪ ,‬יש בני‬ ‫אנוש בקרב הנאצים‪,‬לא רק מפלצות‪ .‬לא היה לו כל‬ ‫עניין‪ ,‬ולמרות זאת הוא טיפל בנו‪ .‬הוא לא רצה כלום‬ ‫מאיתנו‪.‬‬ ‫כעבור כמה חודשים התחילו להגיע חיילים רוסים‬ ‫שחיפשו גרמנים‪ .‬בעלי הבית הגויים שגרנו אצלם‬ ‫הלכו לרוסים ואמרו שאימא שלי גרמניה‪ ,‬ושהמפקד‬ ‫הגרמני עזר לה וטיפל בשתינו‪ .‬הרוסים היו אלימים‪,‬‬ ‫הייתה להם שנאה ליהודים‪ ,‬אך כשהם נכנסו לשחרר‬ ‫את פולנים מהכיבוש הגרמני‪,‬עניין אותם יותר להרוג‬ ‫גרמנים ומשתפי פעולה מאשר להציל את היהודים‬ ‫והפולנים‪ .‬אמא שלי אמרה שהיא פולניה‪ ,‬ולמזלה היו‬ ‫לה תעודות מזויפות טובות שהראו שהיא מוורשה‪,‬‬ ‫ולכן שיחררו אותנו‪.‬‬ ‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪5 | 2012‬‬ ‫לומון‬ ‫סיפורה של סופיה פלג‬ ‫התחילו להסביר לי שזו השפה של יהודים ושאנחנו‬ ‫יהודים‪“ .‬אני לא יהודייה‪ .‬הנה יש לי צלב”‪ ,‬עניתי להם‪.‬‬ ‫בלילה‪ ,‬כשישנתי‪ ,‬הורידו לי את הצלב‪ ,‬וכשראיתי את‬ ‫זה בבוקר בכיתי מאוד‪ ,‬ואז אמרו לי ‪“ :‬כנראה שאלוהים‬ ‫רוצה שאת לא תהיי נוצרייה אלא יהודייה”‪.‬‬ ‫אצלי היהודי הטיפוסי הצטייר כאדם עם זקן גדול ובגד‬ ‫גדול ארוך וכובע שחור‪ .‬יום אחד הסתכלתי דרך החלון‬ ‫על הרחוב הראשי וראיתי אדם כזה וצעקתי בפחד‪“ :‬‬ ‫אבא‪ ,‬תסתכל‪ ,‬הנה יש יהודי”‪ .‬כנראה שכך חינכו אותי‬ ‫במנזר‪ .‬לא רציתי להיות יהודיה‪ .‬כל התפילות הנוצריות‪,‬‬ ‫השירים והחגים היו מושרשים בי‪ ,‬ולא היה לי שום קשר‬ ‫עם היהדות‪ .‬היה לי גם קשה משום שהייתי רגילה לחיות‬ ‫במסתורים כל הזמן‪ ,‬ופתאום הייתי מוקפת באנשים‪.‬‬ ‫אחרי המלחמה למדתי בלודג’ עד כיתה ה’ ואז עלינו‬ ‫ארצה וגרנו בהדר יוסף בשיכון של יוצאי פולין‪.‬‬ ‫בבית הורי נמנעו מלספר את זוועות המלחמה‪ ,‬לכן‬ ‫כנראה הסתירו וזרקו כל דבר שהעיד על כך‪ .‬שנים‬ ‫רבות אני התכחשתי ולא רציתי לשמוע על המלחמה‬ ‫ועל השואה‪.‬‬ ‫אחרי המלחמה‪ ,‬הרבה יהודים דתיים זנחו את הדת‪ .‬הם‬ ‫היו מפוחדים ופגועים‪ ,‬הם אמרו ‪“ :‬אם אלוהים יכול היה‬ ‫לעמוד מהצד בזמן השואה‪ ,‬אז אין אלוהים בכלל”‪ .‬אבי‬ ‫‪ | 6‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬ ‫המשך‬ ‫היה אחד מהם‪ .‬שני הוריי הגיעו ממשפחות דתיות‪ ,‬אבל‬ ‫אחרי מה שהם עברו‪ ,‬אבי אמר‪“ :‬אני לא רוצה לשמוע‬ ‫על בתי כנסת‪ ,‬על חגים ועל יהדות אחרי שכל משפחתי‬ ‫נספתה בשואה”‪.‬‬ ‫אני חושבת שהמין האנושי בכלל מחפש להתכחש‬ ‫לדברים רעים‪ ,‬שקרו לו כל אדם רוצה לשכוח‪ .‬גם לא‬ ‫היה מי שיזכיר לי את זה‪ .‬היה לי קשה מאוד “לברוח” כל‬ ‫הזמן אבל בסה”כ לא היה רע מאוד‪ .‬לא ראיתי מעולם‬ ‫סרט או הצגה על השואה‪ ,‬כי אני לא מוכנה לשמוע מה‬ ‫קרה‪ ,‬וגם לא קראתי ספרים על השואה‪.‬‬ ‫הזמינו אותי לימי זיכרון אבל לא הלכתי‪ .‬אני חושבת‬ ‫שפחדתי לזכור‪ .‬פחדתי מסיוטים וזוועות‪ .‬הגעתי‬ ‫לראשונה ל‪”-‬יד ושם” רק לפני חצי שנה‪ ,‬והיה בי פחד‬ ‫גדול שאגיע לשם ובטח אתחיל לזכור ולבכות ולא אוכל‬ ‫לראות הכל אבל דמעה לא ירדה לי‪ .‬היה מעניין מאוד‬ ‫ונחשפתי סוף סוף לכל מה שהתכחשתי אליו‪.‬‬ ‫סיפרתי לך את כל מה שאני יודעת‪ ,‬אינני יכולה לספר‬ ‫על הזוועות במחנות משום שלא הייתי שם‪ .‬כילדה קטנה‪,‬‬ ‫לא הייתה לי ילדות‪ .‬גרנו במרתפים וברחנו מאקציות‪ ,‬לי‬ ‫לא היה “סבל מיוחד”‪ .‬מה שהיה בעצם היה פחד וחרדה‬ ‫כל הזמן‪.‬‬ ‫ירושלים‪ :‬המפגש הטעון עם צאצאי הנאצים‬ ‫במהלך המסע לפולין הכירו תלמידות התיכון הדתי פלך‬ ‫קבוצה של סטודנטים גרמנים‪ :‬נכדים ונינים של חיילי‬ ‫הצבא הנאצי‪ .‬לפני שבוע‪ ,‬בישראל‪ ,‬הן נפגשו עם הקבוצה‬ ‫שמכונה ‪ TSM‬ודנו עמם על הנצחת השואה והאפשרות‬ ‫לסליחה מיכאל סיארה‬ ‫תלמידות התיכון הדתי פלך השתתפו בשבוע שעבר‬ ‫במפגש טעון ומיוחד עם קבוצה של סטודנטים גרמנים‪,‬‬ ‫צאצאים של חיילים נאצים‪ ,‬שהכירו במהלך מסע לפולין‪.‬‬ ‫ראש המשלחת לפולין‪ ,‬מיכל דיין־פורס‪“ :‬הקשר בין הבנות‬ ‫לסטודנטים מבוסס על תחושה של חוסר נעימות‪ ,‬אך‬ ‫עם זאת מושתת על סקרנות רבה ועל תחושת אחריות‬ ‫משותפת של שני הצדדים”‪.‬‬ ‫התיכוניסטיות מירושלים פגשו את הסטודנטים הגרמנים‬ ‫בעיר לובלין שבפולין‪ .‬קבוצת הסטודנטים‪ ,‬שקרויה ‪TSM‬‬ ‫(קיצור של ‪,)Tos School of Ministry‬‬ ‫באו מתוך חרטה עזה על מעללי של הנאצים ופועלים‬ ‫להנצחת זיכרון השואה ‪ .‬דיין־פורס מספרת שבפגישה היה‬ ‫ניתן לראות את הקשר המיוחד שנוצר במהירות בין הבנות‬ ‫לסטודנטים‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫אחרי הפגישה בפולין חזרו הבנות ארצה המומות‪ ,‬אך‬ ‫בתחושות מעורבות‪ .‬כחודש אחרי חזרתן הן קיבלו הזמנה‬ ‫לפגישה נוספת עם קבוצת הסטודנטים‪ ,‬הפעם בארץ‪.‬‬ ‫הפגישה השנייה הייתה חלק ממסע של ארבעה שבועות‬ ‫שערכו חברי ‪ TSM‬בישראל‪ ,‬שבמהלכו ביקרו ביד ושם‬ ‫ונפגשו עם ניצולי שואה ועם צאצאיהם‬ ‫‪ ‬‬ ‫לפגישה הוזמנו כל בנות שכבת י”ב‪ ,‬אך רק ‪ 20‬מהן‬ ‫השתתפו במפגש המורכב‪ .‬במהלך הפגישה שהתקיימה‬ ‫בתיכון עלו לדיון נושאים רבים‪ ,‬ביניהם הנצחת השואה‪,‬‬ ‫מעמדה הבינלאומי של ישראל כיום והאפשרות למחילה‬ ‫על פשעי הנאצים‪.‬‬ ‫‪“ ‬הדבר שהכי הפתיע אותי היה שהם לא באו לבקש מאתנו‬ ‫סתם סליחה‪ ,‬אלא לראות אם זה בכלל אפשרי‪ .‬הם באו‬ ‫מתוך רצון לכפרה‪ ,‬אבל לא רצו שנסלח להם”‪ ,‬מספרת‬ ‫תום עריכא‪ ,‬נכדה של ניצולי מחנות ובת לחוקרת שואה‪.‬‬ ‫בהמשך למדו התלמידות עם הסטודנטים בחברותא‬ ‫מדרשי חז”ל על משמעות הסליחה ובאיזה תנאים היא‬ ‫ראויה להתקבל‪.‬‬ ‫‪ ‬בין הדברים המפתיעים שגילו התלמידות התברר‬ ‫שאחת מחברות ‪ TSM‬היא יהודייה‪ ,‬אך גם היא חשה צורך‬ ‫לכפר על מעשיהם של בני משפחתה‪ ,‬ששירתו בצבא‬ ‫הנאצי בלי לדעת שהם יהודים‪.‬‬ ‫חברי הקבוצה הגרמנית הפגינו ידע מרשים גם בריקוד‬ ‫חסידי‪ ,‬שלמדו מקבוצה יהודית אחרת שפגשו‪ .‬במהלך‬ ‫המפגש הם ביצעו את הריקוד לעיני התלמידות‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫“לא הגענו למסקנה אם לסלוח‪ ,‬ואם בכלל יש לנו זכות‬ ‫לעשות את זה”‪ ,‬מסכמת אחת התלמידות‪“ .‬אבל המפגש‬ ‫נתן לנו כיווני מחשבה נוספים ותחושה טובה יותר בלב”‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫סגן יושב ראש ועד ההורים העירוני‪ ,‬לורן פוריס‪“ :‬המפגש‬ ‫של תלמידות בית הספר פלך עם הסטודנטים הגרמנים‬ ‫נותן תקווה שביכולתו של דור העתיד לחתור ליצירת‬ ‫עולם ערכים טוב יותר”‪.‬‬ ‫המפגש הטעון (צילום‪ :‬היינס רוס)‬ ‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪7 | 2012‬‬ ‫לומון‬ ‫עיתון הארץ ‪ 15.6.12‬תרבות וספרות‬ ‫אתם האחרונים‪ ,‬אנחנו מבקשים לשאול אתכם‪.‬‬ ‫רות אלמוג‬ ‫קומץ יוצרים ואנשי‪ -‬שם יהודים ילידי גרמניה נקבצו בסוף‬ ‫האביב בטירת אלמאו שבבוואריה לספר את סיפורם‪.‬‬ ‫מאי‪ ,‬אלמאו‬ ‫מחלוני אני מביטה באין‪-‬אופק הסוגר על נוף היער ועל החלק המבורא שמסביב לארמון‪ ,‬אחו של עשב קצר‬ ‫צהבהב שמתאמץ להוריק‪ ,‬ובו צומחים עתה במפוזר וכמעט בסתר פרחי אביב ‪ -‬פעמוניות כחולות וקחוונים‬ ‫קטנים לבנים‪ .‬אבל האין‪-‬אופק‪ ,‬רכס ההרים האדיר האפור‪,‬‬ ‫שחזיתו השבורה מרוצפת מדפי סלע כעין הצפחה‪ ,‬שביניהם שקע הלובן העז של השלג‪ ,‬מפריע לי וגורם‬ ‫לי תחושת מחנק‪.‬‬ ‫אני כאן‪ ,‬בשנית‪ ,‬בארמון אלמאו‪ ,‬וכאז‪ ,‬בהתכנסות לכבוד יובל שישים שנים למדינת ישראל‪ ,‬כן עתה‪ ,‬אני‬ ‫מרגישה כלואה בסוגר‪ .‬איני מוצאת יופי באפור הצפחה המאיים מצלעות הרכס‪ ,‬ועם זאת אני מאזינה בעונג‬ ‫לדממה שאין מושלה‪.‬‬ ‫בקומת הקרקע בוערים בולי העץ באח ומישהו מנגן בפסנתר‪ .‬עוד מעט תוגש ארוחת הערב‪ ,‬והמלצרית‬ ‫הבולגרייה תרגל אחרי הסועדים ותחטוף כל צלחת שהתרוקנה‪ .‬האנשים יתאספו ונשב יחדיו‪ .‬אחדים הכרתי‬ ‫בשמותיהם קודם לכן‪ ,‬וחלקם זרים גמורים‪ .‬מוזר שכאן ביכרו היקים לספר בדיחות ביידיש דווקא‪.‬‬ ‫את ההתכנסות הזאת יזמה רחל סלמנדר‪ ,‬כשם שיזמה את חגיגת היובל למדינה‪ ,‬ואירועי תרבות אחרים‪ .‬גם‬ ‫הפעם הסתייעה בפרופסור ענת פיינברג מאוניברסיטת היידלברג להנחיית הראיונות ולבחירת המשתתפים‪.‬‬ ‫את האירוח תרם כאז אדוני הארמון‪ ,‬דיטמר מילר‪-‬אלמאו‪ ,‬הרואה בכך שליחות של כפרת עוונות‪.‬‬ ‫ד”ר רחל סלמנדר היא גיבורת תרבות ידועה במינכן וסביבותיה‪ ,‬ואולי אף בגרמניה כולה‪ .‬היא ביקשה לחוג‬ ‫שלושים שנה למפעלה הגדול אך לא היחיד‪ ,‬הקמת בית מסחר לספרים במינכן‪ ,‬המתמחה בספרות יהודית‬ ‫לסוגיה‪ .‬בית המסחר הזה מחזיק את אחד האוספים הגדולים ביותר של ספרים בגרמנית על היהדות‪,‬‬ ‫והוא מקום מפגש לפעילויות תרבותיות שונות‪ ,‬לדיונים‪ ,‬לערבי קריאה וכיו”ב‪ .‬סלמנדר היא גם פובליציסטית‬ ‫וסופרת‪ ,‬שכתבה על מחנות העקורים בגרמניה‪ ,‬שבאחד מהם‪ ,‬דגנדורף‪ ,‬נולדה‪ .‬נוסף לכך עורכת סלמנדר‬ ‫את הדף הספרותי של העיתון “די ולט” ואת “ולט” הספרותי הברלינאי‪.‬‬ ‫סלמנדר החליטה לזמן עדים אחרונים מן העולם היהודי בגרמניה של אתמול לספר את סיפורם לטלוויזיה‬ ‫הבאוורית‪ ,‬כמו אמרה‪ :‬אתם האחרונים‪ ,‬אנחנו מבקשים לשאול אתכם‪ .‬האנשים שבחרו סלמנדר ופיינברג היו‬ ‫דוברי גרמנית‪ ,‬ילידי גרמניה או אוסטריה‪ ,‬ומי שכתבו את זיכרונותיהם‪ ,‬או השיגו הישגים רוחניים או חומריים‬ ‫בולטים‪.‬‬ ‫אני הייתי שם במקרה‪ .‬מישראל הוזמנו המלחין צבי אבני (במקור הרמן יעקב‪ ,‬יליד‬ ‫זארברוקן ‪ ,)1927‬מוסיקאי עטור פרסים‪ ,‬שכתב עשרות יצירות ושירים‪ ,‬ביניהם יצירה‬ ‫לסופרן ותזמורת “אם זהו אדם”‪ ,‬על פי טקסט של פרימו לוי‪ ,‬ו”ספינת השעות” ‪ -‬יצירה סימפונית בהשראת‬ ‫ציורים של מרדכי ארדון‪ .‬צבי אבני בא עם הוריו לחיפה ב‪ .1935-‬אביו‪ ,‬שהיה נהג משאית‪ ,‬נחטף במאורעות‬ ‫‪ 1938‬וגורלו לא נודע‪ .‬בן ‪ 14‬עזב את ספסל הלימודים ועבד כשוליה בבית מלאכה לתיקון מוני‪-‬מים‪ .‬בראיון‬ ‫עם ענת פיינברג סיפר שנמשך למוסיקה בראשית נעוריו‪ ,‬ולימד את עצמו לנגן בחלילית‪ ,‬במנדולינה‬ ‫ובמפוחית פה‪ ,‬שקיבל לבר המצווה שלו‪ .‬בכלים אלה הלחין את מנגינותיו הראשונות‪ ,‬אך מאחר שלא ידע‬ ‫לכתוב תווים‪ ,‬רשם את מנגינותיו בסימנים שהמציא בעצמו‪ .‬רק בן ‪ 16‬התחיל ללמוד פסנתר בצורה מסודרת‪.‬‬ ‫מאוחר יותר למד אצל פרנק פלג‪ ,‬אבל ארליך ופאול בן חיים‪ ,‬ואחרי גלגולים רבים הצטרף לסגל המורים‬ ‫של האקדמיה למוסיקה ע”ש רובין בירושלים‪ ,‬כמורה לתיאוריה וקומפוזיציה‪ ,‬וניהל את המעבדה למוסיקה‬ ‫אלקטרונית‪.‬‬ ‫איש המעשה הישראלי שבא לאלמאו הוא התעשיין סטף ורטהיימר‪ ,‬שפועלו מוכר ברבים‪ ,‬ומי שהקים בין‬ ‫השאר את המוזיאון לתולדות יהודי גרמניה‪“ .‬איש הנפש” באלמאו היה ד”ר חזי כהן‪ ,‬פסיכואליטיקאי‪ ,‬שביני‬ ‫לבין עצמי אני מכנה אותו קורצ’ק הישראלי‪ ,‬והוא מי שעמד שנים רבות בראשו של מוסד לילדים ונוער “בני‬ ‫‪ | 8‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬ ‫כ”ד ניסן תשע”ג‬ ‫‪ 4‬אפריל ‪2013‬‬ ‫חברים יקרים‪,‬‬ ‫לפני ימים אחדים הלך לעולמו אביו של גזבר העמותה שלנו‪ ,‬רמי הוכמן‪ ,‬הלא הוא פרץ הוכמן‪ ,‬ז”ל‪ .‬כותב אני‬ ‫אליכם שורות אלה לא מפני שרמי הוא הגזבר‪ ,‬גם לא מפני שהוא ידידי הוותיק ‪ ,‬ולא מפני שאנו רגילים להפיץ‬ ‫ברבים מכתבים אודות קרובי משפחה שלנו אשר הולכים לעולמם‪.‬במובן חשוב היה פרץ הוכמן דמות ציבורית‪,‬‬ ‫וזו הסיבה לכך שאני משתף אתכם בפרטים אחדים מקורות חייו‪ .‬תולדותיו בתקופת השואה והאופן שבו הונצחו‬ ‫בישראל ‪ ,‬הפכוהו לסמל‪.‬‬ ‫פרף הוכמן נולד בוורשה ב‪ 1927-‬למשפחה מסורתית ואמידה‪ .‬בגטו וורשה היו תנאי חיים בלתי‪ -‬נסבלים ופרץ‬ ‫בן ה‪ 13 -‬נמלט לצידה הפולני של העיר‪ .‬הוא הצליח להשיג לעצמו מסמכים מזויפים של נער פולני‪ .‬יחד עם‬ ‫ילדים בורחים נוספים הקים קבוצה ששהתה בחלק הפולני‪ .‬הילדים ישנו במבנים נטושים ובבית העלמין‪ .‬מצאו‬ ‫את מחייתם באמצעות מכירת סיגריות ועיתונים ובאמצעות זמרה בכיכר שלושת הצלבים שבוורשה‪ .‬חלק‬ ‫נכבד מלקוחותיהם הקבועים היו אנשי אס‪.‬אס‪ .‬שמשרדם שכן סמוך לכיכר‪ .‬נוסף לשמירה על חייו ועל חיי חבריו‪,‬‬ ‫משימה קשה שדרשה אומץ לב וחוכמת חיים ברמה גבוהה ביותר‪ ,‬הצליח פרץ להבריח דרך קבע מזון ובגדים‬ ‫להוריו שבגטו‪.‬‬ ‫ההורים וחלק מהאחרים נרצחו בידי הנאצים ועוזריהם בדרכים שונות‪ .‬באוגוסט ‪ 1944‬עם פרוץ המרד הפולני‬ ‫בעיר‪ -‬הבירה‪ ,‬הצטרפו פרץ ואחד מאחיו למחתרת הפולנית “ארמיה קראיובה” גם כן בזהות נוצרית בדויה‪ -‬בין‬ ‫השאר משום שמחתרת זו לא אהדה יהודים‪ ,‬ומעת לעת אף הסגירה אותם לנאצים‪ .‬פרץ הצטיין בפעולותיו‬ ‫כחייל צעיר‪ ,‬ומפקדת המחתרת העניקה לו שני ציונים לשבח‪ .‬מאוחר יותר הוסיפה עליהם ממשלת פולין‬ ‫החדשה ארבעה עיטורים חדשים‪.‬‬ ‫בתום המרד‪ ,‬כשהמחתרת נאלצה להיכנע לנאצים (באוקטובר ‪ )1944‬גורש פרץ למחנה –הריכוז מילברג‬ ‫שבגרמניה‪ .‬שם שוחרר בחודש מאי ‪ 1945‬ואז התגייס לצבא פולין והשתתף בהשגת הניצחון על גרמניה‪ .‬פרץ‬ ‫הוכמן הצטרף לתנועת “הבריחה” ובקיץ ‪ 1946‬הגיע לארץ ישראל‪ .‬השלטון הבריטי כלא אותו יחד עם רבים‬ ‫אחרים במחנה – מעצר שבעתלית‪.‬‬ ‫לאחר שחרורו מהמעצר היה פרץ לחייל בפלמ”ח‪ ,‬השתתף בקרבות מלחמת הצמאות שנערכו בנגב ונפצע‬ ‫בקרב‪.‬לאחר המלחמה נשא לאישה את סימה ויחד הביאו לעולם את רמי ואת שני אחיו‪ .‬דמותו של פרץ נודעת‬ ‫לציבור הודות לספר “מוכר הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים “ מאת חברו ושותפו מתקופת השואה יוסף זיסמאן‪.‬‬ ‫התושייה‪ ,‬ההקרבה והלחימה האמיצה הפכו את פרץ לאחד הסמלים האנושיים של השואה ושל התקומה‪.‬‬ ‫ב‪ 1997 -‬הדליק משואה ביום העצמאות‪ ,‬וב‪ 2009 -‬קבל את הצטיינות ממשלת פולין‪ .‬עוד לפני ‪ -‬כן‪ ,‬ב‪ ,1990 -‬פרסם‬ ‫פרץ את זיכרונותיו בספר “ להעיז לחיות” ‪ .‬ביום השואה המתקרב היה פרץ אמור להדליק משואה “ביד ושם “ ‪.‬‬ ‫עוד לפני כן חלה ומצבו החמיר והלך‪ .‬בשביעי של פסח החזיר את נשמתו לבורא‪.‬‬ ‫אולם משפחת הוכמן איננה נכנעת למוות‪ :‬האלמנה סימה החליטה למלא את מקומו של פרץ היא ניצולת שואה‬ ‫בעצמה‪ ,‬תדליק את המשואה במקום בעלה‪ .‬גם רמי ואחיו בוודאי ימשיכו להעלות את זכרו של האב פרץ‪ ,‬שלא‬ ‫ויתר – וניצח‪ .‬הסמל האנושי של מוכר הסיגריות הגיבור יישאר בליבנו‪ ,‬ובזיכרונה של האומה כולה‪.‬‬ ‫ברנע‬ ‫מילים אחדות על אריה ברנע‪.‬‬ ‫אריה ברנע איש מעש‪ ,‬איש חינוך‪ ,‬רב פעלים הנושא כובעים רבים‪ .‬אציין אחדים מהם‪ .‬הכרתיו כמנהל גימנסיה‬ ‫הרצלייה בתל ‪ -‬אביב ‪ ,‬היום מנהל בי”ס אזורי בבאר‪ -‬טוביה‪ ,‬יו”ר “עמך” ‪ ,‬חבר וממלא מקום יו”ר העמותה‬ ‫הפרלמנטארית של ניצולי השואה‪ ,‬שבכנסת וכן יו”ר ועדת החינוך של העמותה הפרלמנטארית‪.‬‬ ‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪9 | 2012‬‬ ‫לומון‬ ‫מדור ספרים‬ ‫ם כל כך‪ ,‬פרחי‬ ‫ם שוב ייפתחו‪.‬‬ ‫לאים ששלחו‬ ‫מי הילדה ולר‬ ‫אהבה לבתם‬ ‫דים בגרמניה‬ ‫קיבוץ געגעוים‬ ‫ת שלושתנו שוב‬ ‫ה את זה‪.‬‬ ‫שק אותך‪ ,‬אבא‪.‬‬ ‫עוזית דגן‬ ‫‪18.4.1939‬‬ ‫קפורט אמ‪-‬מיין‬ ‫ים משכילים‬ ‫אה העשרים‪,‬‬ ‫הם בכל דרך‬ ‫ה‪ ,‬מהסופרים‬ ‫את קולה‪ ,‬את‬ ‫ש לאחר גילוי‬ ‫עוזית דגן‬ ‫‪ | 10‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬ ‫הרהורים לזכרם של ארנסט וגרטל ולר מפרנקפורט אמ‪-‬‬ ‫מיין‪ ,‬ש”נעלמו” בגטו לודג’ באוקטובר ‪1941‬‬ ‫מאת‪ :‬עוזית דגן‬ ‫‬ ‫לממלכת הגעגועים אין מקום ואין זמן‪.‬‬ ‫היא נמצאת וקיימת בכל זמן ובכל מקום‪ ,‬יכולה להתעורר משנתה על ידי שתי שורות משיר שהושר לנו פעם‪ ,‬בדל ריח‬ ‫מוכר של מאכל אהוב או דשא קצור‪ ,‬זיכרון תמונה שעולה בנו מאז‪ ,‬כשהם היו עוד חלק מחיינו‪.‬‬ ‫זוכרת איך הוא תמיד צהל משמחה לקראתך כשהגעת? איך היא אמרה לך “אח קווטש” (שטויות) כשהייתה נבוכה‬ ‫ממשהו? איך הרגשנו שייכים שם‪ ,‬איתם ‪ -‬מוגנים‪ ,‬תמימים‪ ,‬בטוחים ששום רע לא יאונה לנו? לתחושה הזו אנחנו‬ ‫מתגעגעים‪.‬‬ ‫אבל ישנו גם סוג געגועים אחר‪.‬‬ ‫גן העדן הוא המקום שבו היינו פעם‪ ,‬מזמן‪ ,‬או המקום שאליו נגיע פעם‪ ,‬אחרי הכל‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬בתוך ה”היה היה פעם”‪ ,‬פועם לבה של ממלכת הגעגועים‪.‬‬ ‫כולנו מכירים היטב את גן העדן הזה‪ ,‬שבו מעולם לא היינו אך כל נפשנו משתוקקת אליו בכיסופים עזים‪ .‬המקום שיודע‬ ‫מי היינו יכולים להיות אילולא הפחד הזה‪ ,‬המרעיד אותנו מלעבור את הגשר‪.‬‬ ‫שם פגשתי לראשונה אתכם‪ ,‬סבא ארנסט וסבתא גרטל‪ ,‬תלויים על חוט הגעגועים בין כאן לשם‪ ,‬בין תרבות אהובה‬ ‫שהקיאה אתכם מקרבה‪ ,‬לבין זו שאליה אתם מגששים להגיע אבל היא רחוקה‪ ,‬כל כך רחוקה‪...‬‬ ‫בזכותם מכתביכם‪ ,‬עליהם שמרה אמי מכל משמר מבלי שיכלה לספר לנו דבר גיליתי שאמי‪ ,‬החלוצה הנחושה עם‬ ‫הנפש הרומנטית אשר זרקה את מפתח ליבה לים יחד עם כל רגשי האשם לאחר שנודע לה על מותכם‪ ,‬בעצם חיכתה‬ ‫שאנחנו נצלול ונמשה אותו עבורה‪...‬‬ ‫אלא שאנו לא ידענו לעשות זאת‪.‬‬ ‫הספר אותו כתבנו יחד שלושה דורות ‪“ -‬קיבוץ געגועים” ‪ -‬הוא ניסיון לבנות את הגשר מעל גיאיות עמוקים של זמן‪,‬‬ ‫מקום ושפה בעזרת אותה שפה משותפת שמצאנו לנו‪ ,‬שפת הגעגועים‪.‬‬ ‫שהרי כבר אמרנו ‪ -‬לממלכת הגעגועים אין מקום ואין זמן חוץ ממרחב לבנו הזוכר‪ ,‬הפועם בפעימות של פעם‪...‬‬ ‫מאז יצא הספר לאור‪ ,‬בסוכות תשע”ב‪ ,‬קיבלו המילים הכתובות בו חיים משל עצמן‪ .‬הן התדפקו על דלתם של קוראים‬ ‫רבים אשר פתחו בפניהן את לבבם‬ ‫ומצאו עצמם בוכים‪ ,‬צוחקים‪ ,‬מתרגשים ואוהבים יחד איתן‪.‬‬ ‫ֵה ָדם של אותם הקוראים התפשט והגיע גם לאוזני אחרים‪ ,‬כמו אדוות מתרחבות בתוך אגם שקט אשר זיכו אותי ללוות‬ ‫את הספר במפגשים רבים בכל רחבי הארץ‪.‬‬ ‫בעיקר למדתי שלמילות אהבה יש כוח הרבה יותר מכל מכונת מלחמה‪:‬‬ ‫“כאן נעמדו החיים מלכת‪,‬‬ ‫אך האהבה לעולם נמשכת”‬ ‫כך ביקשת‪ ,‬סבא‪ ,‬לחרוט על קברך‪ .‬אתה‪ ,‬שלא זכית לקבר משלך‪ ,‬הבנת שאם נמשיך ונחרוט מילים אלה על לוח לבנו‪,‬‬ ‫נעצים את כוחה של האהבה עד שתזרום כמפל מדור לדור‪.‬‬ ‫מי ייתן‪ ,‬סבא‪ ,‬ותתקיים צוואתך בנו לדורי דורות‪ :‬תשקה את כל מה שהתייבש בנו ותרווה את כל נחלינו‪ ,‬תסחוף את‬ ‫כל המיותרים הרחק מאיתנו ותקרב את יכולתנו לאהוב סתם כך‪ ,‬בלי סיבה מיוחדת‪ ,‬רק מתוך החיבור עם הטוב שבנו‪...‬‬ ‫אתכם תמיד‪ ,‬נכדתכם האוהבת והמתגעגעת‪ ,‬עוזית דגן‪.‬‬ ‫עוזית דגן עוסקת בטיפול זוגי ומשפחתי ומכהנת כיו”ר חוג היוצרים של כפר‪-‬סבא והשרון‪.‬‬ ‫ספרה הקודם “תר ותרה”‪ ,‬העוסק במסע אל הזוגיות‪ ,‬יצא לאור בשנת ‪ 2002‬בהוצאת תמוז‬ ‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪11 | 2012‬‬ ‫לומון‬ ‫הקרן לרווחה לניצולי השואה שמה לעצמה מספר יעדים מרכזיים להגשמה‬ ‫מתוך מחויבותנו לעם היהודי כאזרחיה של מדינת ישראל אנו לוקחים על עצמנו לעשות ככל שיאפשרו‬ ‫האמצעים‪ ,‬את כל שנוכל למען שיפור רווחתם של ניצולי השואה ולמען יוכלו לחיות את חייהם ללא מחסור‪.‬‬ ‫הקרן רואה את הצורך בהעלאת הנושא על סדר היום הציבורי ואת פיתוח המודעות בקרב אזרחי המדינה‪ ‬‬ ‫כמטרה נעלה שיש לקדמה בכל דרך‪ .‬בין אם מדובר בילדים נוער או מבוגרים‪ ,‬על כולם להיות מודעים וערים‬ ‫למצב‪ ,‬בשאיפה שמודעות זו תקדם שינוי‪.‬‬ ‫הקרן לרווחה לניצולי השואה משמשת ותשמש בעתיד‪ ,‬כמקום אליו יכולים ניצולי השואה לפנות בבקשות‬ ‫לסיוע מכל סוג שהוא‪ .‬הקרן מאמינה שמעל לכל סיוע חומרי‪ ,‬ישנו הצורך בתמיכה הבנה והקשבה אמיתית‪.‬‬ ‫מנכ”ל הקרן רוני קלינסקי‪.‬‬ ‫הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל היא עמותה‬ ‫שהוקמה על ידי ניצולי שואה עבור ניצולי שואה‪.‬‬ ‫לפעול‬ ‫‪ 1991‬והחלה‬ ‫בשנת‬ ‫הקרן‪ ‬נוסדה‬ ‫בשנת‪ 1994 ‬בסיוע מרכז הארגונים של ניצולי‬ ‫השואה‪ ‬ובשיתוף ועידת התביעות‪, ‬‬ ‫במטרה לסייע לניצולי השואה שניצלו מן התופת‬ ‫הנוראית אך לא הצליחו להשתקם‪ .‬היום‪ ,‬בגיל מבוגר‪,‬‬ ‫הם מתקשים לנהל אורח חיים תקין בכוחות עצמם‪.‬‬ ‫לחלקם אין האמצעים הדרושים לרכישת מוצרים‬ ‫בסיסים החיוניים למחייתם‪ .‬המימון העיקרי של הקרן‬ ‫מגיע מועידת התביעות ומשרד האוצר‪.‬‬ ‫ניצולי השואה סובלים מבעיות ייחודיות‪ ,‬שהן תולדה‬ ‫ישירה של השואה‪ ,‬בעיות המלוות אותם כל היום‬ ‫והלילה‪ ,‬מפרות את שלוותם‪ ,‬ומתעצמות עם השנים‪.‬‬ ‫מדובר בבעיות פיזיות‪ ,‬בריאותיות‪ ,‬מצוקות נפשיות או‬ ‫חרדות והגרוע מכל בדידות והעדר רשתות תמיכה‬ ‫משפחתיות וחברתיות‪ ,‬כאלו שיכולות היו להמתיק ולו‬ ‫במעט את חייהם הקשים‪.‬‬ ‫‪ | 12‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬ ‫העמותה שמה לעצמה למטרה לפעול ככל שבידה‬ ‫לרווחת נפגעי שואה בישראל הזקוקים לעזרה פרטנית‬ ‫ולשמר את נושא רווחתם של ניצולי השואה ככלל‪,‬‬ ‫על סדר היום הציבורי‪ .‬לצורך זה פועלת העמותה‬ ‫לגיוס כספים ומשאבים ממקורות שונות המחולקים‬ ‫לניצולים באמצעות תכניות הסיוע השונות‪ .‬המימון‬ ‫העיקרי של הקרן מגיע מועידת התביעות ‪,‬מדינת‬ ‫ישראל באמצעות הרשות לזכויות ניצולי השואה –‬ ‫משרד האוצר‪ ,‬ותורמים‪.‬‬ ‫הקרן מנוהלת על ידי הנהלה ציבורית הפועלת‬ ‫בהתנדבות ורוב חבריה הם ניצולי שואה המכירים‬ ‫היטב את צרכי הניצולים ומצבם העכשווי‪.‬‬ ‫כל בקשה לסיוע המופנית לקרן מטופלת על ידי צוות‬ ‫מקצועי הבקי בתחומו‪ .‬האישור סופי לתקינות כל‬ ‫בקשה המוגשת לקרן ניתן על ידי ועדה של ניצולי‬ ‫שואה מתנדבים‪ .‬שירותי רווחה עבור נפגעי רדיפות‬ ‫הנאצים נתמכים באמצעות מענקי ועידת התביעות‬ ‫שיר לעמותה – מפרי עטו של חברנו דב צייכנר‪.‬‬ ‫אלומה העמותה של הנצחה‪.‬‬ ‫הנצחה היא מטרה חשובה‬ ‫בזכותה ידעו ויזכרו‬ ‫לשמור ולהזכיר לדורות הבאים‬ ‫את אשר עשו לששה מליון היהודים‬ ‫אנחנו השורדים המעטים‬ ‫שמידי יום הולכים ופוחתים‬ ‫רוצים ומבקשים שתזכרו‬ ‫אותנו בהמשך החיים‪.‬‬ ‫הקשיבו ולמדו את דברי ההנצחה‬ ‫בזכות זה תהיה לנו‬ ‫אומה חזקה‬ ‫נִ ָּסיֹון ְלׁש ַֹחד‬ ‫ׁשֹומר חֹק‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫יתי‬ ‫ּכֹל יָ ַמי ָהיִ ִ‬ ‫יתי ּכְ ִביׁש‬ ‫עֹולם ֹלא ָח ִצ ִ‬ ‫ֵמ ָ‬ ‫ְּב ַר ְמזֹור ָאדֹם‪,‬‬ ‫ּגַ ם ֹלא ַּב ִּמ ְד ָּבר‬ ‫ַּב ֲחצֹות ַה ַּליִ ל‪.‬‬ ‫ֹלא ִה ְל ַּבנְ ִּתי ְּפנֵ י ָא ָדם ָּב ַר ִּבים‬ ‫ּגַ ם ֹלא יָ ִּדיִ ִתי ֶא ֶבן ָּב ַח ָּל ִׁשים‪.‬‬ ‫ֹלא ֲאנִ י ּכָ ַת ְב ִּתי‬ ‫“ּכַ ֵּבד ֶאת ָא ִביְך וְ ֶאת ִא ְּמָך”‬ ‫יתי‬ ‫ֲאנִ י ַרק ָהיִ ִ‬ ‫ּמֹוציא ַלּפ ַֹעל‪.‬‬ ‫ַה ִ‬ ‫ֵאין ִאיׁש ֶׁש ִּד ַּב ְר ִּתי ּבֹו ָס ָרה‬ ‫יּבתֹו ָר ָעה‪.‬‬ ‫אתי ִד ָ‬ ‫הֹוצ ִ‬ ‫ּגַ ם ֹלא ֵ‬ ‫אתי ְּב ָחכְ ַמת יָ ִדיד‬ ‫ֹלא ִקּנֵ ִ‬ ‫שדֹותיו‪.‬‬ ‫ַ‬ ‫בּולי‬ ‫ּגַ ם ֹלא ָח ַמ ְד ִּתי יְ ֵ‬ ‫וְ ַדוְ ָקא ַעכְ ָׁשו‬ ‫ּבֹואכָ ה גְ בּורֹות‬ ‫ֲ‬ ‫ֹלהים‬ ‫ָח ַׁש ְב ִּתי ְל ַׁש ֵחד ֶאת ֱא ִ‬ ‫ֶׁשּיַ ְסּכִ ים ִל ְדחֹות‪ ,‬וְ לּו ִּב ְמ ַעט‬ ‫הֹור ַדת ַה ָּמ ָסְך‪.‬‬ ‫ֶטּכֶ ס ָ‬ ‫יעקב ברזילי‬ ‫יעקב ברזילי על שירו‬ ‫“נסיון לשוחד “‬ ‫אדם שחש את משקל שנותיו ‪ ,‬ויש לו‬ ‫עוד תוכניות רבות להגשים‪ ,‬מחפש‬ ‫פתרונות להאריך את הויזה שלו עלי‬ ‫אדמות‪.‬‬ ‫באין מוצא אחר‪ ,‬על אף היותו ישר‬ ‫כסרגל‪ ,‬יהיה מוכן לשחד את אלוהים‬ ‫למען הסכמתו לדחות את טכס הורדת‬ ‫המסך‪.‬‬ ‫הערת מערכת‬ ‫בשירו של יעקוב ברזילי “בעקבות הזמן האבוד”‪ ,‬אשר פורסם באלומון ‪ ,7‬נפלה טעות‪ .‬צריך להיות‪:‬‬ ‫הולחן על ידי סטלה לרנר ‪ ,‬מושר בקולה של הזמרת שרון רוסטורף‪ -‬זמיר‪.‬‬ ‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪13 | 2012‬‬ ‫לומון‬ ‫‪ | 14‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬ ‫תודות‪...‬‬ ‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪15 | 2012‬‬ ‫לומון‬ ‫עמותת "אלומה" בעלי תפקידים ומתנדבים ‪2012-13‬‬ ‫ש ם ומשפחה‬ ‫טלפון‪/‬נייד‬ ‫כתובת‬ ‫דואר אלקטרוני‪/‬פקס‬ ‫רעיה שמואלי‬ ‫מזכירת העמותה חברת הועד‬ ‫תמי בן‪-‬אור‬ ‫יו”ר העמותה חברת הוועד וההנהלה יו”ר‬ ‫ו‪.‬ארגון‬ ‫דב פלד‬ ‫מזכ”ל עמותה יו”ר ו‪ .‬פרויקט‬ ‫חבר הוועד וההנהלה‬ ‫בני ברינדט‬ ‫ס‪/‬יו”ר העמותה חבר הוועד וההנהלה‪,‬‬ ‫ו‪.‬ארגון‪ ,‬אחראי האתר‬ ‫זאביק בונה‬ ‫חבר הוועד‪,‬וההנהלה וחבר‬ ‫ו‪ .‬פרויקט‬ ‫רון פרלמן‬ ‫חבר הוועד ויו”ר ו‪ .‬כספים‬ ‫יצחק פרינץ‬ ‫חבר ו‪ .‬ביקורת‬ ‫חיים ליסטק‬ ‫יו”ר ו‪ .‬ביקורת‬ ‫שמעון רייצפלד‬ ‫חבר ו‪.‬ביקורת‬ ‫סשה מייזליק‬ ‫חבר ו‪ .‬ביקורת‬ ‫נתליה שוויצר‬ ‫חברת ו‪.‬חינוך‬ ‫דודי רונן‬ ‫חבר ו‪ .‬העמותה‬ ‫בנצי מילר‬ ‫חבר ו‪.‬חינוך‬ ‫דנה ברינדט‬ ‫מקשרת דור שלישי‬ ‫רז רונן‬ ‫מקשרת דור שלישי‬ ‫פרץ ויינרייך‬ ‫קריקטוריסט “אלומון “‬ ‫אתי בורשטיין‬ ‫עורכת “אלומון”‬ ‫רווית דורפצאון‬ ‫גרפיקאית “אלומון “‬ ‫רנה פז‬ ‫מקשרת העמותה‪-‬עירייה‬ ‫יעקב דנאי‬ ‫יועץ משפטי‬ ‫בית‬ ‫דרור ישראלי‬ ‫רו”ח‬ ‫משה‬ ‫‪09-7422414‬‬ ‫‪052-3747119‬‬ ‫רח’ חבצלת השרון ‪ 8‬כ”ס‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪09-7658059‬‬ ‫‪054-6880944‬‬ ‫רח’ הכרמל ‪7/11‬‬ ‫כ”ס ‪4421411‬‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪054-8118743‬‬ ‫‪09-7658421‬‬ ‫רח’ בן‪-‬גוריון ‪ 32/7‬כ”ס‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪09-7454588‬‬ ‫‪052-6966574‬‬ ‫מורדי הגטאות‪ 2‬כ”ס‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪09-7459888‬‬ ‫‪054-9877005‬‬ ‫רח’ סתיו ‪9/34‬‬ ‫הוד‪-‬השרון ‪45295‬‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫רח’בקעת יריחו ‪/3‬ג‬ ‫כ”ס‬ ‫הגאון אליהו ‪12‬‬ ‫רמת‪-‬גן ‪52364‬‬ ‫יהושוע בן‪ -‬נון ‪70‬‬ ‫תל‪-‬אביב‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫עיצוב‪ :‬רוית | ‪052-6551216‬‬ ‫‪ | 16‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬ ‫‪09-7651349‬‬ ‫‪052-2580329‬‬ ‫‪03-5745606‬‬ ‫‪052-3556125‬‬ ‫‪03-6056064‬‬ ‫‪054-5892095‬‬ ‫‪09-7410139‬‬ ‫‪050-9110765‬‬ ‫‪09-7435131‬‬ ‫‪050-5256054‬‬ ‫‪09-7674382‬‬ ‫‪052-2217087‬‬ ‫‪09-7665444‬‬ ‫‪054-5773311‬‬ ‫‪09-7672596‬‬ ‫‪054-4203141‬‬ ‫‪09-7454588‬‬ ‫‪052-4399224‬‬ ‫‪09-7665444‬‬ ‫‪054-4666915‬‬ ‫‪09-7422414‬‬ ‫רח’ משאבים ‪ 40/4‬הוד השרון‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫רח’ מרכוס ‪ 8‬כ”ס‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫הרעות ‪ 8‬כ”ס ‪44602‬‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫אלתרמן ‪15/10‬‬ ‫כ”ס ‪44228‬‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫רח’ בר‪-‬אילן ‪ 19‬כ”ס‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫מורדי הגטאות‪ 2‬כ”ס‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫אלתרמן ‪15/10‬‬ ‫כ”ס ‪44228‬‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫רח’ חבצלת השרון ‪ 8‬כ”ס‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪09-7925085‬‬ ‫‪054-4603238‬‬ ‫אלפי מנשה‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪052-6551216‬‬ ‫אלפי מנשה‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪09-7650361‬‬ ‫‪054-9176476‬‬ ‫‪03-5621112‬‬ ‫‪050-5575633‬‬ ‫‪09-7672292‬‬ ‫‪09-7652913‬‬ ‫‪054-7757230‬‬ ‫‪050-560975‬‬ ‫רח’ עיט ‪ 9/3‬כ”ס‬ ‫‪09-7666596‬‬ ‫עמינדב ‪ 17‬ת‪.‬א‪.‬‬ ‫רח’ עמק עירון ‪/3‬א‬ ‫כ”ס‬ ‫רח’ ויצמן ‪140‬‬ ‫כ “ס ‪44203‬‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪03-5624554‬‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪[email protected]‬‬ ‫‪09-7656575‬‬ ‫אתר העמותה‬ ‫‪www.alumash.org.il‬‬