‫בחזקת אשם לנצח‬ ‫מאת‪ :‬דניאל יעיש פרנסקי‬ ‫עריכה לשונית‪ :‬ענת גלעד‬ ‫כל הזכויות שמורות לדניאל יעיש פרנסקי‬ ‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪,‬‬ ‫לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪,‬‬ ‫כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪.‬‬ ‫אסור בהחלט לעשות שימוש מסחרי‬ ‫אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‬ ‫מסת"ב‪978-965-555-706-0 :‬‬ ‫‪2014‬‬ ‫הודפס בדפוס טאצ'פרינט בע"מ‬ ‫‪1‬‬ 2 ‫מוקדש לגיא באהבה‬ ‫‪3‬‬ 4 ‫ראשי פרקים‬ ‫מבוא‪...‬עמוד ‪.7‬‬ ‫רישומים‪ 9....‬תורת רחוב‪ 14...‬חטא נעורים‪18...‬‬ ‫המדען‪19...‬‬ ‫לא קושרים הליקופטר‪ 21...‬רחצה לילית‪ 24...‬השכלה גבוהה‪26...‬‬ ‫ירייה ברגל‪" 29..‬לא" לסמים‪ 31...‬הנקמה‪ 35...‬יש לי מיטה‪37...‬‬ ‫חבר נעלם מחיי‪ 42...‬הצורך לעזור מסלק פחדים‪ 43...‬עוד קצת לגיוס‪46.....‬‬ ‫"השוד" במנזר סנטה קטרינה‪ 47...‬אורות הזרקורים מסנוורים‪52...‬‬ ‫המעצר‪ 60...‬ת‪.‬ד ‪ – 7‬כלא תל‪-‬מונד‪71...‬‬ ‫הבריחה‪ 84...‬רינה‪ 95...‬חזרה לכלא‪ 102...‬יצירה‪105...‬‬ ‫חופשה ראשונה‪ ,‬כמעט‪ 112...‬לקראת שחרור‪117...‬‬ ‫תעודת מסע‪ 121...‬מעגלים לא נסגרים‪ 126...‬חזרה לתל‪-‬אביב‪129...‬‬ ‫רכבת הרים מסוכנת‪ 131...‬בית המעצר רמלה‪ 135...‬סדק בגולגולת‪140 ...‬‬ ‫רשיון נהיגה חוקי‪ 147 ...‬דרישת שלום מהעבר‪149...‬‬ ‫התמימות פוגעת‪ 150...‬הריון‪ 152...‬הפיתוי‪ 153...‬החקירה‪156...‬‬ ‫הלידה‪ 158...‬דיכאון שלאחר לידה‪ 159...‬צריך שינוי‪163....‬‬ ‫החיים חייבים להימשך‪ 168...‬אופרית‪ 169 ..‬המעבר לטבריה‪173...‬‬ ‫אצבע מאשימה‪ 174....‬הערעור שלא היה‪182...‬‬ ‫מידע מודיעיני שגוי‪ 184...‬שובה של תעודת המסע‪188...‬‬ ‫חשוד ברצח‪190..‬‬ ‫כנגד כל הסיכויים‪200.................‬‬ ‫סוף דבר ‪203 .............................‬‬ ‫הספר "התמונה"‪204...................‬‬ ‫מונולוג‪205...............................‬‬ ‫‪5‬‬ 6 ‫מבוא‬ ‫גדלתי כנער רחוב בין חבורות פשע וחיי היו שונים מהחיים הנורמאלים‪ .‬נהגנו לישון‬ ‫לילות רבים בחוות סוסים ופעמים רבות פרצנו לבתים בצהלה‪ .‬מגיל ‪ 7‬נפתחו לי תיקים‬ ‫פליליים על התפרצויות לחנויות וגניבת אוכל‪.‬‬ ‫אני לא מתבייש להגיד שבגיל ‪ 13‬רציתי לפגוע באבי‪ .‬אך נפלתי רחוק מהעץ ולמדתי‬ ‫שיותר קל לסלוח מאשר לנקום‪.‬‬ ‫נולדתי בשכונת הצריפים יד‪-‬המעביר ובין חברי הילדות שלי היו הרצל אביטן ושמעיה‬ ‫אנג'ל‪ .‬גדלנו בצריפים סמוכים והיחסים שלנו התבססו על חברות של ילדות‪.‬‬ ‫הגעתי מאלמוניות לכותרות שלא מרצוני‪ ,‬ועשיתי את כל הטעויות האפשריות כדי‬ ‫להיכשל בתדמית שדבקה בי ולחזור לאלמוניות‪ ,‬אך החיים זימנו לי דברים אחרים‪.‬‬ ‫כשהייתי בן שש עשרה וחצי סיבכו אותי חברים במשהו שלא הייתי קשור אליו‬ ‫ונשלחתי לחמש שנות מאסר‪ ,‬רק משום שהעבירה שהם ביצעו היתה חמורה ותפסה‬ ‫כותרות בעיתונים‪ ,‬לא הייתי שם בכלל‪ ,‬הכול מתועד – גם בעיתונות וגם ברישומים –‬ ‫אך די היה בכך ששמי נקשר בשמם בתקשורת‪.‬‬ ‫תחושת העוול גרמה לי לברוח מבית הסוהר‪ ,‬מה שהוסיף לי עוד שנות מאסר‪ ,‬ומצאתי‬ ‫עצמי שפוט לאחת עשרה שנות מאסר והתפללתי שזה ייפסק‪ .‬מנער שחלם להתגייס‬ ‫לצה"ל ולשרת את המדינה‪ ,‬הפכתי לאימת הציבור‪.‬‬ ‫כשהשתחררתי קיבלתי תעודת זהות חדשה‪ ,‬המכילה תמונה שלי‪ ,‬וכותרתה – "רישיון‬ ‫אסיר להתהלך חופשי"‪ .‬באותו רגע הבנתי שאין דבר כזה דף חדש עבור אדם כמוני‪ ,‬עם‬ ‫כל הרצון ועם כל הכוונות הטובות‪ .‬הדף שלי כבר כתוב ואיתו אני צריך לחיות‪,‬‬ ‫והעובדות מדברות בעד עצמן‪ .‬והדף הזה גורם לכך שיטרידו אותי שוב ושוב בגלל‬ ‫עברי‪ ,‬ולא היה אכפת לי אם היו אלה רק הסובבים אותי שמתרחקים ממני‪ ,‬למרות שאני‬ ‫עושה תמיד כל שביכולתי לעזור למי שנזקק לעזרתי‪ .‬זה היה הרבה יותר מכך‪ .‬בכל‬ ‫פעם שמשהו קרה בסביבה שבה הייתי או ששמי הוזכר‪ ,‬מיד הייתי נעצר ונחקר‬ ‫וזכויותיי היו נרמסות ברגל גסה‪ ,‬וגם כשאני במרחק של ‪ 30‬שנה מהעולם הזה‪ ,‬אני‬ ‫ממשיך לשלם בעונשים‪.‬‬ ‫כשקראתי את הספר 'עלובי החיים' של ויקטור הוגו‪ ,‬ראיתי עצמי מתבונן לתוך מראת‬ ‫קסם שהקרינה לי תמונות שהכרתי מעברי‪ .‬עלילת הספר )שנכתב בשנת ‪(1862‬‬ ‫מתרחשת בשנת ‪ 1800‬לערך ועוסקת בצעיר שנתפס גונב פת לחם ונדון למאסר של‬ ‫שבע שנים‪ ,‬וניסיונותיו לברוח מהכלא גורמים לו לרצות ‪ 19‬שנות מאסר‪ ,‬וכשהוא‬ ‫משתחרר מהכלא הוא מסתובב עם תעודת מסע‪ .‬כאסיר משוחרר הוא מוטרד ומקופח‬ ‫רבות בידי אנשי החוק‪ ,‬למרות שהפך לראש עיר והוא בעל מפעלים‪ .‬אני קורא את‬ ‫הספר ומרגיש כאילו הספר נכתב עלי‪ .‬למרות שהעלילה התרחשה לפני ‪ 200‬שנה‪.‬‬ ‫‪7‬‬ ‫ראיתי שם תמונות מעברי‪ ,‬כשאני חי ברחובות ומסתובב עם נערים כמוני‪ ,‬ואנחנו גונבים‬ ‫אוכל כדי להתקיים‪.‬‬ ‫בקווי הדמיון שבין עלילת הספר "עלובי החיים" לעלילות חיי‪ ,‬ראיתי את היחס‬ ‫החברתי של הסובבים אותו ואותי‪ ,‬ולמרות מרחק הזמן בין הסיפורים‪ ,‬לא מצאתי‬ ‫הבדלים ביחסה של החברה‪ .‬גם כיום קיימת אליטה המוגנת מפני חלק אחר של העם‪,‬‬ ‫המעמד החברתי נקבע על פי ייחוס משפחתי ומבחני צדק נערכים בהתאם ליכולת‬ ‫כלכלית‪.‬‬ ‫החיים תמיד ממשיכים עבורי ויהי מה‪ .‬כשאמרו שאני עבריין‪ ,‬סובבתי את הראש‬ ‫והמשכתי בדרכי‪ ,‬ובזמן הזה התחתנתי והתאלמנתי וגידלתי את בני בכבוד‪ ,‬ואני מרגיש‬ ‫ששברתי את הסטטיסטיקה המספרת שבני עבריינים יהפכו לעבריינים‪ .‬בני שירת‬ ‫בצה"ל ביחידה קרבית ומעולם לא נפתח לו תיק פלילי‪.‬‬ ‫דברים שלא היתה לי שליטה עליהם קבעו את גורלי‪ ,‬וכשרציתי לפנות לכיוון מסוים‬ ‫בדרכי‪ ,‬באה יד והסיטה אותי לכיוון אחר‪ ,‬ואם עברתי את מה שעברתי‪ ,‬הכול כבר‬ ‫מתגמד‪" .‬מה שלא הורג‪ ,‬מחשל" – אצלי זאת לא סתם קלישאה‪ .‬גם בקטיעת רגל אני‬ ‫רואה יתרון‪ ,‬אני סוגר עסקאות על רגל אחת‪ ,‬גם אם אני נכשל לפעמים‪ ,‬אני מתנחם בזה‬ ‫שאף אחד לא מושלם ואני מתמוגג בהומור מהקלישאה‪ ,‬שעבורי אינה רק קלישאה‪,‬‬ ‫"הזין יותר ארוך מהרגל"‪.‬‬ ‫אופטימיות וסבלנות הן מילות המפתח שלי‪ ,‬אני בטוח שאמצא פתרון לכל בעיה‪.‬‬ ‫הכוחות שבי מגיעים מאירועים שעברתי בחיים‪ ,‬ושעל כל אחד מהם חשבתי – אם‬ ‫עברתי את זה‪ ,‬אעבור הכול‪.‬‬ ‫‪8‬‬ ‫רישומים‬ ‫מילדותי שמעתי בבית דיבורים על משהו חמור שאירע בסביבה הקרובה שלנו‪.‬‬ ‫התחלתי להבין את זה בגיל ‪ 3‬או ‪ 4‬כששמעתי דיבורים על יריות וגם על התאבדות‬ ‫והשיחות היו תמיד מושתקות בכעס על‪-‬ידי אבי‪ ,‬שנתן הוראה חד משמעית להפסיק‬ ‫לדבר על זה‪ .‬סקרנותי כילד גברה‪.‬‬ ‫נשים לא בנויות לקבל הוראות כאלה ואימי המשיכה לדבר על המקרה עם שכנה‪.‬‬ ‫אותה שכנה הייתה לי כאם והיא תמיד ליטפה וחיבקה אותי בחום ואני הקשבתי לשיחות‬ ‫שלהן‪ ,‬אך רק לאחר ‪ 40‬שנה הצלחתי להבין מה קרה שם‪.‬‬ ‫הוריי עלו מטוניס לישראל והביאו אותי לעולם בצריף בשכונת הצריפים "יד‬ ‫המעביר"‪ .‬שעלתה לכותרות עוד בטרם נולדתי‪ .‬בילדותי התפרסם סיפור על רוכל בשם‬ ‫אלברט‪ ,‬שהרג ילד בן ‪) 8‬ויטל(‪ .‬אלברט היה מכין בעצמו ממתקים בדמות סוכריות‬ ‫ומוכר לילדים‪ .‬התפתח ויכוח בינו לבין ויטל‪ ,‬ואלברט חנק את ויטל שמת מהחניקה‪.‬‬ ‫אלברט נשפט על כך ל‪ 17-‬שנות מאסר והדיבורים על המקרה נמשכו עוד הרבה‬ ‫בילדותי‪ .‬אחיו של אלברט התגוררו בצריפים ואחד האחים שלו‪ ,‬יצחק )זקי(‪ ,‬הפעיל‬ ‫בית קפה בצריף שלו‪.‬‬ ‫אני השני במשפחה‪ .‬אפרים‪ ,‬בג'ו‪ ,‬גדול ממני בשנה‪ .‬בבית דיברנו צרפתית מתובלת‬ ‫במשפטים בטוניסאית‪ ,‬וספק אם הייתי זוכר משהו משנות הינקות‪ ,‬לולא העונשים‬ ‫והאלימות מצד אבי‪.‬‬ ‫בימי החורף שכונת הצריפים הייתה מוצפת במים ובילינו את זמננו בביתה של סבתי‬ ‫ביפו‪ .‬כך עברו שנותיי הראשונות‪ ,‬בין פעוטון אצל נזירות ביפו לבין ילדים המנסים‬ ‫להרכיב משפטים טבולים בערבית‪ ,‬בעברית ובצרפתית‪ ,‬והורים שאינם מבינים את‬ ‫הכוונה בשפה הלא‪-‬ברורה‪ ,‬ועוד דברים שמתפרקים עלינו‪ ,‬הילדים‪ .‬כל תזוזה היא סיבה‬ ‫להתפרצות זעם‪.‬‬ ‫הצריף כלל חדר אחד ומטבחון קטן צמוד‪ ,‬והיתה בו רק מיטה אחת שכולם ישנו בה‪.‬‬ ‫המקלחות והשירותים היו משותפים לכל הצריפים‪ .‬אמי ילדה את ציון וגם מרים אחותי‬ ‫באה שם לעולם‪ .‬כולם ישנו על מזרנים ושמיכות שהונחו על הרצפה‪ ,‬ובימים שדודים‬ ‫ודודות היו מבקרים עם ילדיהם‪ ,‬כולם היו אוכלים על הרצפה וישנים יחד במיטת‬ ‫שמיכה גדולה שפרשו על הרצפה‪.‬‬ ‫בכל בוקר הייתי מתעורר ומחכה שאחת הדודות תוציא אותי לטיול מעבר לדלת הבית‬ ‫או אפילו סתם לשבת בחצר כשכולם מסביב‪ .‬עבורי זה היה הרבה יותר מסתם טיול‪,‬‬ ‫עבורי זו הייתה בריחה מהבית‪.‬‬ ‫שנות הילדות עברו ברגשות מעורבים‪ .‬עד גיל חמש עוד סבלתי את העונשים‪ ,‬את‬ ‫הקללות ואת המכות‪ ,‬והתעוררתי ליום חדש כאילו כלום לא קרה‪ .‬אחת מדודותיי הייתה‬ ‫‪9‬‬ ‫מוציאה אותי מהבית לטיול והיו מרעיפות עלי אהבה שגרמה לי לחייך ולשכוח את‬ ‫הכאב ואת ההשפלות בבית ומשחקים עם חברים מחוץ לבית ניחמו אותי‪.‬‬ ‫אבי התעורר בכל בוקר בכעס על כך שמפריעים לו לישון‪ ,‬ומרגע שהוא פקח את עיניו‬ ‫עד שהוא עצם אותן‪ ,‬הוא הכה אותנו וכילה בנו את זעמו‪ .‬ברגעים כאלה הוא קפץ מצד‬ ‫אחד של החדר לצדו השני והנחית מהלומות שהסתיימו רק כשהתעייף‪.‬‬ ‫כששמרנו על שקט מוחלט‪ ,‬הוא היה מתעורר ונזכר שאתמול הפריעו לו‪ ,‬ודי בזה כדי‬ ‫להתחיל עוד יום של מכות ואלימות‪ ,‬שהופכות לחלק מהחיים‪.‬‬ ‫האירוע הראשון שנחקק בראשי מקועקע על בשרי‪ .‬בטרם מלאו לי חמש שנים‪,‬‬ ‫כ"עונש על חוסר משמעת"‪ ,‬אבי הניח סכין על אש פתילייה והלהב התחממה והאדימה‪,‬‬ ‫והוא אחז בידי וצרב לי את גב כף היד והותיר כוויה בבשרי‪ .‬הפחד שנשאר היה גרוע‬ ‫מהכוויה עצמה‪.‬‬ ‫לא זוכר מה העבירה שהביאה לענישה וגם אפרים עבר זאת‪ .‬זו הייתה אחת מצורות‬ ‫הענישה בבית‪ .‬כל 'טעות' הביאה לענישה כזו או אחרת‪ .‬בגיל הזה 'טועים' הרבה‪ ,‬ואם‬ ‫אין טעות ואין על מה לצרוב את הבשר‪ ,‬די בזה שאנחנו‪ ,‬האחים‪ ,‬צוחקים‪ ,‬ומסתמנת‬ ‫עוד צלקת עם אבזם של חגורה‪ ,‬וכאשר העונש מסתכם בסטירת לחי או בשלילת‬ ‫ארוחת הערב‪ ,‬נרדמתי עם חיוך‪.‬‬ ‫בגיל שש היד השנייה הצטרפה למסכת הרישומים‪ ,‬והתחלתי לברוח מהבית פעמים‬ ‫רבות‪ .‬הפחדים מהצלקת הקודמת עדיין לא התרפאו ובאו פחדים מהצלקת או מהכוויה‬ ‫הבאה שתסומן על גופי‪ .‬פחדים שגברו על הפחד שחיה רעה תטרוף אותי‪ ,‬ובראשי‬ ‫עברו לי מחזות שאני נתקל בחיה כזאת‪ .‬הכרתי את כל החיות ששוטטו בסביבות‬ ‫הפרדסים‪ ,‬שועלים‪ ,‬חתולי בר‪ ,‬שפנים‪ .‬לא פחדתי מהחיות כמו שפחדתי לחזור הביתה‪.‬‬ ‫ילדי השכנים שהתגוררו בצריפים סמוכים‪ ,‬גם הם היו בחלקם קורבנות של התעללות‬ ‫הוריהם‪ ,‬וזה נראה כדבר שבשגרה‪ .‬דרכו של עולם‪.‬‬ ‫ברחתי פעמים רבות לפרדסים עם הרצל אביטן‪ .‬הצריף של הוריו היה צמוד לזה של‬ ‫הוריי‪ .‬התחברנו מילדות ושיחקנו בחווה שהקים אביו בין הצריפים‪ ,‬רדפנו אחרי שפנים‬ ‫בשדות‪ ,‬והמשפחות שלנו ישבו יחד בשעות הערב ואף השתתפו זו בשמחות של זו‪,‬‬ ‫התאבלו יחד אכלו ארוחות יחד‪ ,‬וכל אירוע עבר כאילו היה האירוע של כולם‪ ,‬כמו‬ ‫משפחה אחת גדולה‪ .‬לפעמים נרדמנו אלה בבתים של אלה כשההורים ישבו יחד‪ ,‬כך‬ ‫לא רגישו אם אחד הילדים חסר‪ .‬פעמים רבות יצאנו מהבית וטיילנו‪ ,‬וכששוטרים מצאו‬ ‫אותי‪ ,‬הם לא הבינו מה יש לילד כמוני לשוטט בלילה לבד‪ .‬הם חזירו אותי לבית והוריי‬ ‫האשימו אותי בשובבות‪ ,‬וצלקת או כוויה חדשה הסתמנה בבשר‪.‬‬ ‫התקופה הייתה תקופת הצנע‪ .‬המצוקה הכלכלית הקשה והאוכל ניתן לאנשים במנות‬ ‫קצובות‪ .‬הוריי קיבלו דירת שני חדרים חדשה בשיכונים של נווה שרת‪ ,‬שם גם אחותי‬ ‫אילנה באה לעולם והצטרפה למשפחה‪.‬‬ ‫הצפיפות והאלימות בבית גרמו לנו‪ ,‬האחים‪ ,‬לצאת מהבית הרבה‪ .‬ההורים התרגלו‬ ‫לעובדה שאנחנו לא בבית ומצאנו את עצמנו ילדים עצמאיים‪ ,‬שלא יודעים בדיוק מה‬ ‫עושים עם זה‪ ,‬וחיים מפירות ומירקות מהפרדסים ומהמטעים שמסביב לשכונה‪ ,‬ויש‬ ‫הרבה כאלה‪.‬‬ ‫‪10‬‬ ‫אבי אינו אלכוהוליסט ואינו משתמש בסמים‪ .‬כולם מכירים אותו כאדם עובד וכולם‬ ‫יודעים שהוא צבע מקצועי‪ .‬הוא שצבע את רוב הבתים בשכונה‪ ,‬עוד לפני שהחלו‬ ‫לאכלס אותם‪ ,‬עוד כשבנו את השיכונים‪ .‬הוא שימש גם כתחזוקאי במגרש של קבוצת‬ ‫הכדורגל 'מכבי עבר הירקון תל אביב'‪ ,‬והוא שם אותי לשמור שם בלילות‪ .‬לפעמים אני‬ ‫ישן במחסנים שבהם מאוחסן הציוד של קבוצת הכדורגל )על השטח שהיה מגרש‬ ‫הכדורגל עומד כיום בניין 'עתידים' באזור התעשייה של רמת החייל(‪.‬‬ ‫אבי ניהל גם את סניף גח"ל )גוש חרות ליברלים( בשכונה‪ .‬מנחם בגין בא לבקר אצלנו‬ ‫בבית פעמים רבות והוא סחף את כולם בנאומים שלו‪.‬‬ ‫זה היה אופיו של אבא וזה החינוך שקיבל מהוריו בטוניס‪ .‬כך הוא ניסה לחנך אותנו‬ ‫והכביסה המלוכלכת נשארת בבית ועבורנו‪ ,‬האחים‪ ,‬הוא היה אליל‪.‬‬ ‫בגיל שבע טיילתי ברחובות פגשתי עוד ילדים כמוני‪ ,‬חלקם ברחו מבית הוריהם וחלקם‬ ‫נזרקו עקב צפיפות‪ .‬התחברנו ושוטטנו יחד בלילות‪.‬‬ ‫העונשים הקלים ביותר היו מניעת ארוחת ערב או ישיבה בשירותים כשהדלת נעולה‬ ‫במפתח שנעוץ בצדה החיצוני‪ ,‬ובמשך לילה שלם הייתי יושב ומציץ דרך חור המנעול‬ ‫ומתפלל שלא יתקרב לדלת‪ ,‬עדיף להיות רעב ועייף מאשר חבול וכואב‪ .‬אפשר לאכול‬ ‫בבוקר‪ .‬אפשר גם לישון בבוקר‪ ,‬כשיצא לעבודה‪.‬‬ ‫"שכחתי אותך פה"‪ ,‬היה אומר בלעג כנכנס לעשות את צרכיו בבוקר‪ .‬יצאתי‬ ‫מהשירותים תמיד בעיניים עצומות ונרדמתי בדרכי למיטה‪ .‬מי יכול ללכת כך לבית‬ ‫ספר?‬ ‫באחת הפעמים שיחקתי במפתח הנעוץ מצדה השני של הדלת ודחפתי אותו עם חתיכת‬ ‫נייר מגולגלת והמפתח נפל על הרצפה‪ .‬הורי התעוררו מנפילתו ומצאו אותו על הרצפה‬ ‫והרימו אותו ופתחו את הדלת‪ .‬נראה להם כאילו המפתח נפל לבד‪.‬‬ ‫זה אחד העונשים שיצאו אל הפועל כמעט בכל יום וזה גרם לי לחשוב שהוא סוגר‬ ‫אותנו שם כדי שנשמור על משהו בשירותים‪ .‬פעם זה אני שנענשתי כך ופעם אחד‬ ‫מהאחים שלי עבר זאת‪ ,‬וכל לילה אחד מאיתנו היה ב'עוצר'‪.‬‬ ‫הכנסתי עיתון לשירותים‪ .‬בענישה הבאה של 'ישיבה בשירותים כל הלילה'‪ ,‬המתנתי‬ ‫בשקט עד שכולם נרדמו‪ ,‬ואז פרשתי את העיתון על הרצפה והשחלתי אותו מתחת‬ ‫לחריץ שבין הרצפה לדלת‪ .‬כשהעיתון מונח על הרצפה ליד השירותים‪ ,‬דחפתי את‬ ‫‪11‬‬ ‫המפתח עם נייר מגולגל והוא נפל על העיתון‪ .‬משכתי את העיתון לתוך השירותים‬ ‫והמפתח בידי‪.‬‬ ‫בפעמים הבאות שזה קרה‪ ,‬לא נשאר שם‪ .‬היו פעמים שברחתי מהבית ויצאתי לטייל‬ ‫ברחובות והיו פעמים שראו אותי במיטתי בבוקר‪ .‬זה נראה להם טבעי‪ ,‬אבי חשב שאמי‬ ‫פתחה לי את הדלת ואמי חשבה שאבי הוא שפתח‪ ,‬ויכול להיות שבאמת שכח שסגר‬ ‫אותי שם למשך הלילה‪.‬‬ ‫פעמים רבות המפתח נפל והתגלגל מעבר לעיתון ואני משכתי את העיתון מהר‪ ,‬שלא‬ ‫יראו שאני מנסה 'לדוג' את המפתח‪ .‬זה תסכל אותי והעסיק אותי במשך כל הלילה‪,‬‬ ‫וניסיתי למשוך את המפתח מהרצפה עם העיתון והמפתח הלך והתרחק עוד ועוד עם כל‬ ‫נגיעה בו‪ .‬לפעמים זה נמשך כך עד הבוקר‪ .‬לפחות הייתה תעסוקה‪ ,‬גם אם לא הצלחתי‬ ‫לפתוח‪ .‬אי אפשר לישון שם‪.‬‬ ‫בימים שבהם לא נענשתי בישיבה בשירותים‪ ,‬הייתי מתעורר וקם ממיטתי לראות אם‬ ‫אחד האחים סגור בשירותים‪ .‬אם ציון היה סגור שם הוא המשיך לישון בישיבה‪ ,‬ואם‬ ‫אפרים היה סגור שם‪ ,‬הייתי פותח לו והיינו מסדרים במיטה 'בובת אדם'‪ ,‬דוחפים כריות‬ ‫מתחת לשמיכה וחומקים מהבית לרחוב ומטיילים עד הבוקר‪ .‬רק לאחר שאבי יצא‬ ‫לעבודה חזרנו‪.‬‬ ‫באחת הפעמים האלה אפרים חזר‪ ,‬ואבי ראה אותו והצליף בו בחגורה‪ .‬למזלי‪ ,‬הוא לא‬ ‫שם לב לכך שגם אני לא במיטתי‪ .‬הוא יצא לעבודה ואני הלכתי למיטה ונרדמתי‪.‬‬ ‫לילה אחד נפגשתי עם הרצל אביטן והוא סיפר לי שהוא הולך לשרוף לזקי מזרחי את‬ ‫בית הקפה ולמחרת אני ראיתי שבית הקפה שרוף ובעיתון נכתב על כך‪.‬‬ ‫מגיל ‪ 7‬עד גיל ‪ 10‬הצטרפו גם רישומים פליליים שנגרמו כתוצאה מהשוטטות‬ ‫ברחובות‪ .‬גזר הדין הראשון שלי ניתן ביום ‪ .15.1.1967‬באותו זמן הייתי בן עשר‪,‬‬ ‫אבל העבירות )התפרצויות( נצברו מאז שהייתי בן שבע‪.‬‬ ‫אחת ההתפרצויות נחרתת במוחי‪ ,‬כמו הכוויות או הפצעים‪ ,‬רק בגלל העובדה שאבי‬ ‫הוא זה שתפס אותי ואת אפרים יוצאים מחנות השקם בצהלה – בידינו שוקולד שגנבנו‬ ‫מאותה חנות‪ ,‬ואנחנו בדרכנו לחורשת היער כדי לאכול את השוקולד‪ .‬לא הספקנו‬ ‫לטעום מהשוקולד והוא הופיע ולקח אותנו לתחנת המשטרה‪ ,‬שם פתחו לנו תיק פלילי‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪1‬‬ ‫*** מרשם פלילי ***‬ ‫‪ .1‬בימ"ש נוער ת"א ‪ ,1040/66‬תאריך גזה"ד‪15.01.67 :‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬ערבות להתנהגות טובה בסך ‪ 50‬לירות למשך שנה‪ ,‬בלי‬ ‫הרשעה‪ .‬תאריך וסעיפי העבירה‪ :‬התפרצות ‪ 297‬לפח"פ ‪1936‬‬ ‫‪ 1) 21.5.66‬תיק( גרימת נזק ‪ (1) 326‬לפח"פ ‪) 26.5.66 1936‬תיק ‪(1‬‬ ‫סה"כ ‪ 7‬תיקים‪ .‬יחידה ומס' התיק‪ :‬רמת‪-‬גן ‪3493/66 2908/66‬‬ ‫‪1‬‬ ‫כל הרישומים הפליליים מובאים כאן כפי שהם מופיעים במאגר המרשם הפלילי של מדינת‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫‪12‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫עבירות רכוש‪7 :‬‬ ‫סטטוס ‪ :‬פורץ‬ ‫לכאורה מדובר ברישום הראשון‪ ,‬אך מבט בתחתית הרישום מראה שנעשה צירוף‬ ‫תיקים לשבעה תיקים‪ ,‬שכוללים התפרצויות וגרימת נזקים שנפתחו לי מגיל שבע‪.‬‬ ‫הואשמתי בשבע התפרצויות ובגרימת נזק‪ ,‬ויש לי תואר ראשון‪ .‬סטטוס‪ :‬פורץ‪.‬‬ ‫אפרים עבר את אותם הדברים‪ .‬הוא גדול ממני בשנה ויוצא שעבר יותר ממני‪ .‬הוא‬ ‫הגיע עם רישומים פליליים קודמים והוא נעצר גם עם הרצל אביטן‪ .‬בית המשפט דן‬ ‫אותו למוסד סגור‪.‬‬ ‫אני הוזהרתי שלא לטעות שוב‪ ,‬והתחייבתי ואף חתמתי על ערבות בסך ‪ 50‬לירות‪,‬‬ ‫ומסתבר לי שעשיתי טעות כשחתמתי‪.‬‬ ‫למה לא שלחו אותי עם אפרים? הוא לפחות יודע שהוא מתעורר כל בוקר במיטה‪,‬‬ ‫והוא לא צריך להתאמץ ולחשוב איפה הוא צד שפן כדי לאכול בשר‪.‬‬ ‫כשהשתחררתי ואבי צעק עלי והכה אותי‪ ,‬הרמתי ברזל להגן על עצמי‪ .‬הוא נרתע וצעק‬ ‫שלא ייתכן שבן ירים יד על אביו‪.‬‬ ‫"תפסיק להרביץ לי"‪ ,‬צעקתי לו והברזל בידי‪ .‬אני כבר לא פוחד מכלום‪ .‬מה יכול‬ ‫להיות יותר גרוע? "אתה לימדת אותי שאם מרביצים לי שארים ברזל ואתן אותו בראש‬ ‫למי שמרביץ לי" אני אומר לאבי בכעס‪.‬‬ ‫ההתנהגות שלי גרמה לו לפחד וזה גרר הרחקה מהבית‪ .‬זה העונש הכי יעיל עבורי‪.‬‬ ‫ימים רבים הסתובבתי ברחובות‪ .‬בלילות קרים וגשומים ישנתי בארגזים של מכוניות‬ ‫מסחריות או המתנתי למכוניות שהגיעו וחנו‪ .‬נשענתי על מכסה המנוע שלהן וספגתי את‬ ‫החום מהמנוע‪ .‬כך עברתי מרכב לרכב‪ ,‬וכל רכב שחנה מולי נראה לי שנשלח אלי‬ ‫במתנה‪ .‬באחת הפעמים האלה העיר אותי רעש‪ ,‬הרמתי ראשי מעל מכסה המנוע וראיתי‬ ‫את בעל הרכב בתוך הרכב והוא כבר הניע אותו‪ ,‬הוא יצא מהרכב ובא לקראתי‪.‬‬ ‫"קיבלת מכה?" הוא שאל אותי‪.‬‬ ‫"לא" אמרתי לו "שמתי את הראש ונרדמתי"‪.‬‬ ‫הנהג הסתכל מתחת לרכב וגם אני מסתכל יחד איתו‪ .‬יש שם דם שנוזל והנהג אומר‬ ‫שהוא רואה זנב של חתול‪ .‬אני מסתלק משם‪ .‬אני מבין למה החתול נכנס לשם‪.‬‬ ‫אם לא מצאתי מכוניות כאלה‪ ,‬פרצתי לגני ילדים ונשכבתי על מזרן והתכסיתי בשמיכות‬ ‫ונרדמתי‪ .‬בבוקר היו מוצאים אותי ישן ומגרשים אותי או מזמינים משטרה‪ ,‬ועוד רישום‬ ‫הצטבר‪.‬‬ ‫‪13‬‬ ‫תורת הרחוב‬ ‫רוב התושבים בשכונה הם עולים חדשים ממרוקו‪ ,‬מטוניס‪ ,‬מעיראק‪ ,‬מתימן‪ ,‬מלוב‬ ‫וכמה ניצולי שואה שאיבדו את משפחתם במלחמה‪ ,‬וכולם בשכונה הכירו את כולם‪.‬‬ ‫השוטטות ברחובות גרמה לי להתחבר לילדים אחרים שמסתובבים ברחובות‪ .‬רובם באו‬ ‫ממשפחות מרובות ילדים‪ .‬לא הייתה לנו יד מכוונת ולא רב ומורה שיצביע על הדרכים‬ ‫ויאיר ויתווה אותן‪ .‬הלכתי בדרכים שהאירו לי וספגתי את התורה הקרובה ביותר‪ ,‬תורת‬ ‫הרחוב‪.‬‬ ‫ידוע שכל תורה היא תורה‪ ,‬גם תורת הרחוב היא תורה‪ ,‬וכמו שבכל תורה יש "עשה‬ ‫ואל תעשה"‪ ,‬מותר ואסור‪ ,‬כך גם בתורת הרחוב‪ ,‬ועם התורה הזאת גדלתי והתפתחתי‪.‬‬ ‫יום ולילה ושמעתי פתגמים של אסור ומותר ב'עולם התחתון'‪ ,‬ששמו ניתן לו בגלל‬ ‫המיקום בסולם החברתי – השכבה התחתונה ביותר‪ .‬גם אם הייתי מוצא את דרכי‬ ‫החוצה‪ ,‬לא היה לי לאן ללכת‪.‬‬ ‫דרכי נרכשה והתהוותה והדרך השתלבה עם צורך בקיום‪ .‬לא היה מי שידאג לקיום‬ ‫שלי‪ .‬הייתי צריך לדאוג לעצמי‪ .‬עשיתי זאת בדרכי ולפעמים הרגישתי כמו גוזל שנפל‬ ‫מהקן ומלקט את ארוחתו בין עלי העץ שנשרו‪ ,‬ואם כל מה שהייתי צריך זה חמצן‬ ‫ואוכל‪ ,‬היה לי את זה בשפע‪.‬‬ ‫פסוקים ועקרונות שלא כתובים על לוחות ואינם נלמדים בבתי ספר נחקקו בראשי‪ .‬לא‬ ‫היה צורך לכתוב אותם ולא לקרוא אותם‪ ,‬הם נשמעו בראש חוצות מפי כל הסובבים‬ ‫אותי ונחקקו כשלטים מוארים‪ ,‬והכבוד העצמי הונף על כל שלט‪ ,‬ואם היה גם שלט של‬ ‫'מוות' בין השלטים )והיו כמה כאלה(‪ ,‬הוא לא הפחיד‪.‬‬ ‫כשאחרים הניחו תפילין כדרך תורתם‪ ,‬אני חיפשתי את מקומי ואת ארוחתי על פי‬ ‫תורתי‪ .‬אני רק ילד‪ .‬כל מה שספגתי בא מהרחוב‪ ,‬רק האלימות באה מהבית‪ .‬עם‬ ‫העקרונות האלה חיפשתי את מקומי ואת ארוחתי ומצאתי אותם תמיד‪ .‬היו הרבה‬ ‫מקורות אוכל בשכונה וחייבים לאכול משהו כדי לחיות‪.‬‬ ‫ה'חברותא' הפכה לכנופיית רחוב‪ .‬מי שאלים יותר שורד יותר‪ .‬כל אחד רוצה להראות‬ ‫שיש לו יותר אומץ לעשות דברים שאחרים חושבים שהם לא מוסריים או לא חוקיים‪.‬‬ ‫האומץ הזה מגיע מחוסר פחד ומידיעה שכבר לא יכול להיות יותר גרוע ושאין דרך‬ ‫חזרה‪.‬‬ ‫בין החברים היו גם כאלה שבאו מבתים דתיים והם חבשו כיפה‪ ,‬כשהתפללו והגיעו‬ ‫לתפילה "למינים ולמלשינים לא תהי תקווה" הם צעקו זאת בקול‪ .‬זה חלק מתורת‬ ‫הרחוב‪ .‬זה שופר שנותן להתבטא‪.‬‬ ‫גם ילדים מצהלה התחברו אלינו‪ .‬אורי וולף‪ ,‬אביו היה רופא והם גרו בווילה מפוארת‬ ‫בצהלה ונסעו במכונית מפוארת ולא חסר לו כלום‪ .‬די שביקש מאביו משהו והדבר ניתן‬ ‫לו‪ .‬חיי ההרפתקנות משכו אותו‪ .‬הוא הגיע לביקורים בנווה שרת והפך לחבר מקובל‪.‬‬ ‫‪14‬‬ ‫אני אישית לא אהבתי את קרבתו ולא האמנתי בו והשתדלתי להתרחק מחברתו‪ .‬בכל‬ ‫פעם שהוא הגיע לחווה אני יצאתי וחזרתי לאחר מכן‪.‬‬ ‫אורי והרצל פרצו לדירות בצהלה ולפעמים אני הצטרפתי אליהם ושמרתי ובאחת‬ ‫הפעמים אגם נכנסתי איתם לוילה בצהלה‪ .‬הרצל ואורי חיפשו כסף ואני אספתי כמה‬ ‫צעצועים ויצאנו משם וניידת משטרה עברה לידנו‪ .‬הרצל ואורי הצליחו לברוח‬ ‫ושוטרים עצרו אותי עם דברים שגנבתי בדירה )רדיו‪ ,‬פנס וכאלה( ובתחנת המשטרה‬ ‫אמרו לי שזה בית של שגריר ושחררו אותי לאחר שסיפרתי שפרצתי לבד‪ .‬זה העלה‬ ‫את הערך שלי אצל חברים‪.‬‬ ‫דיבורים על גניבות והתפרצויות‪ .‬היו השיחות המובילות במפגשים של החבר'ה וכל‬ ‫אחד סיפר על המעללים שלו בגאווה‪.‬‬ ‫כבר בגיל עשר התרחקתי מהשכונה בטיוליי ויצאתי לעולם‪ ,‬פגשתי נערי רחוב מפרדס‬ ‫כץ‪ ,‬משכונת מורשה ומבני ברק וגם משכונת התקווה‪ .‬את הדרכים עשיתי לרוב‬ ‫בצעידה‪ .‬ימים שלמים אשוטטתי וטיילתי וביליתי בשכונות אחרות‪ .‬בכל שכונה היו את‬ ‫ה'כוכבים' הבולטים יותר‪ ,‬איתם התחברתי ובניתי קשרים‪ ,‬חלקם נשארו חברים‪ ,‬גם הם‬ ‫באו לביקורים בשכונה‪ .‬פעמים רבות רכבנו אני והרצל לשייח מוניס )רמת אביב( לבקר‬ ‫את שמעיה אנג'ל‪.‬‬ ‫באחת הפעמים שבהן אפרים ברח מהמוסד‪ ,‬צעדנו בצומת עשר תחנות‪ ,‬מול מוסך‬ ‫האוטובוסים של 'דן'‪ ,‬ורגלו של אפרים מעדה לתוך אש שהודלקה במזבלה ששימשה‬ ‫את העירייה לזריקת אשפה‪ .‬אפרים נכווה כוויה קשה ברגל‪ ,‬נלקח לבית חולים לטיפול‬ ‫ומוחזר למוסד‪.‬‬ ‫דודתי ג'נין )מצד אימי( שמעה שאני מסתובב בחברה לא טובה והזמינה אותי לאשדוד‪.‬‬ ‫לא היה אכפת לי לישון על הרצפה‪ .‬הילדים שלה הם כמו אחים עבורי‪ ,‬ראיתי אותם‬ ‫יותר פעמים מאשר את האחים שלי‪ ,‬שהיו במוסדות‪ .‬גם כשהיו יוצאים לחופשות לא‬ ‫ראיתי אותם‪ ,‬אני לא הייתי בבית‪.‬‬ ‫מלחמת ששת הימים פרצה ורעמי התותחים נשמעו מעזה‪ .‬חזרתי מאשדוד חזרה לתל‬ ‫אביב‪.‬‬ ‫לאחר שבוע‪ ,‬הכול נרגע כלא היה‪ .‬יותר מזה‪ ,‬צה"ל הפך לצבא החזק בעולם בהנהגת‬ ‫השכנים שלי מהשכונה הקרובה )צהלה(‪ ,‬משה דיין ויצחק רבין‪ .‬ראיתי אותם ואת‬ ‫ילדיהם הרבה בשוטטויות שלי‪.‬‬ ‫אכלתי הרבה בפרדסים ובמטעים שמסביב לשכונה‪ .‬תמיד היה מה לאכול – פעם‬ ‫תפוזים‪ ,‬פעם תפוחים‪ ,‬פעם אבטיחים ופעם תותים ועוד פירות וירקות‪ ,‬כל פרי וכל ירק‬ ‫בעונתו‪ .‬השומר הבדואי של הפרדס )עלי( הרשה לי לקטוף ולאכול‪ ,‬תמיד הצטרפנו‬ ‫אליו מספר חברים ואכלנו איתו גם בשר כשהדליק מנגל וצלה בשר על האש‪ .‬לא‬ ‫שאלתי מה הבשר שעל האש‪ ,‬כל בשר היה טעים לי‪.‬‬ ‫הרישומים הפליליים הצטברו והתאספו ואיש לא נתן דעתו ובדק את הנסיבות שהביאו‬ ‫אותי לפרוץ שוב ושוב‪ .‬הובאתי שוב ושוב לבית המשפט והשפילתי את ראשי‪ .‬מה אני‬ ‫יכול להגיד עם רקורד כזה על גבי? אני רק בן אחת עשרה‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .2‬בימ"ש נוער ת"א ‪ ,102/68‬תאריך גזה"ד‪08.04.68 :‬‬ ‫‪15‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬פיקוח קצין מבחן למשך שנתיים בלי הרשעה‪.‬‬ ‫תאריך וסעיפי העבירה‪ :‬התפרצות ‪ 1) 22-24.8.67 295‬תיק( התפרצות ‪297‬‬ ‫לפח"פ ‪ 1) 14.2.68 1936‬תיק( גניבה ‪ 270‬לפח"פ ‪ 2) 22.1.68 1936‬תיקים(‬ ‫סה"כ ‪ 4‬תיקים‪.‬‬ ‫יחידה ומס' התיק‪ :‬רמת גן ‪.10.12.68 1011/68 988/68 4467/68‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪ 3 :‬מב"ד‪ 1:‬כלפי רכוש‪10 :‬‬ ‫סה"כ עבירות‪10 :‬‬ ‫סטטוס‪ :‬פורץ‪ ,‬גנב‬ ‫‪-----------------------------------------------------------------------‬‬ ‫מעניין אם קצין המבחן היה מודע לגזר הדין הזה‪ .‬לא הייתה לי כתובת קבועה‪ .‬גם אם‬ ‫ישלח הזמנה‪ ,‬לא אקבל אותה‪ .‬אני לא גר שם כמעט‪ ,‬הורי גם כך לא יבינו מה כתוב‬ ‫ויזרקו לפח‪.‬‬ ‫תארים חדשים נוספו לי‪ :‬פורץ‪ .‬גנב‪ .‬אני בעל שני תארים ומספר העבירות עולה‬ ‫לעשר‪ .‬יש ארבעה אישומים ברישום הזה‪ .‬התפרצויות וגניבות‪ .‬יש גם מב"ד‪ .1 :‬זה‬ ‫כבר לא צחוק )ממתין לבירור דין(‪.‬‬ ‫באחד התיקים השופט ביקש לבדוק אם ההתפרצות בוצעה ביום או בלילה ודחו‬ ‫לבירור‪.‬‬ ‫היו לי כבר שבע עבירות והרישום מראה על ארבע עבירות נוספות‪ ,‬מהן תיק אחד‬ ‫שממתין לבירור דין‪.‬‬ ‫פעמים רבות עברו בדואים בשטחים הפתוחים שמעבר למגרש הכדורגל שאותו אבי‬ ‫תיחזק‪ .‬הם הקימו שם אוהלים ואני התחברתי אליהם וישבתי איתם ואף ישנתי איתם‬ ‫ורכבתי איתם על סוסים ועל גמלים‪ .‬הם סיפרו שהקיץ יבש בנגב ולכן הם באים למרכז‬ ‫הארץ בגלל שכאן יש יותר עשב למרעה‪ .‬הם אפו פיתות גדולות בתנור שהבעירו עם‬ ‫עצים והכינו גבינות 'לבנה' טעימות‪ .‬הם חלבו עזים וכבשים‪ ,‬ומהחלב הם יצרו לבן‬ ‫והעבירו לתוך סמרטוט שנתלה במקום גבוה‪ ,‬והנוזלים מהלבן טפטפו לקערה‪ .‬למחרת‬ ‫הם שפכו את הנוזלים והגבינה שנשארה בתוך הסמרטוט מוכנה למאכל‪.‬‬ ‫שמעתי מהם סיפור שעל פיו אחד ממלכי ישראל חפר את נחל הירקון‪.‬‬ ‫כאשר הם קיפלו את האוהלים לקראת החורף‪ ,‬במטרה לעזוב ולחזור לנגב‪ ,‬קרה עוד‬ ‫משהו שנחרת במוחי‪ ,‬כמו אחת הצלקות ואחד הרישומים‪ .‬כאשר הגיעו והקימו את‬ ‫האוהלים‪ ,‬הגיעה איתם נערה יפה ושובבה‪ ,‬כבת ‪ – 15‬פאטמה‪ .‬היא תמיד צחקה בקול‬ ‫וכולם היכו אותה בשל כך‪ .‬היא הייתה יוצאת לרעות עזים בשדות ואני הצטרפתי אליה‪,‬‬ ‫מוקסם מהתנהגותה‪ ,‬יום אחד היא סיפרה לי שהיא בהיריון מאחד הגברים‪ .‬כל יום‬ ‫ראיתי אותה ולפתע היא נעלמה‪ .‬כולם היו שם ורק היא לא‪.‬‬ ‫"איפה פאטמה?" שאלתי את אחד הגברים‪.‬‬ ‫"גם אתה רוצה את פאטמה?" הוא שאל וצחק "היא שתתה משהו והלכה לישון"‪.‬‬ ‫פאטמה נעלמה וליוותה אותי הרגשה שלא נעלמה סתם‪ .‬ביקשתי מהם להצטרף וכולם‬ ‫צחקו‪.‬‬ ‫"אני רוצה להגיד שלום לפאטמה" אמרתי להם‪.‬‬ ‫"היא הלכה מזמן" ענה לי אחד מהם‪.‬‬ ‫‪16‬‬ ‫בגיל ‪ 12‬נהגתי נהיגת בכורה בטוסטוס של חבר‪ ,‬ובית המשפט אינו מתחשב‪ .‬גזר הדין‬ ‫ניתן כשהייתי בן ‪.13‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .3‬בימ"ש השלום תל אביב תיק ‪ 706/69‬תאריך גזה"ד‪18.12.69 :‬‬ ‫גזר הדין‪) :‬ללא הרשעה(‪ .‬שנתיים פיקוח קצין מבחן‪:‬‬ ‫תאריך וסעיפי העבירה‪ 00.00.68 :‬שימוש ברכב בלי רשות ‪) 1‬א( חוק לתיקון‪ .‬דיני‬ ‫עונשין )שימוש ברכב בלי רשות( תשכ"ד‪ 1964 -‬יחידה ומס' הפ"א‪ :‬מרחב דן‪,‬‬ ‫‪5079/69‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪ 3 :‬מב"ד‪ 1 :‬כלפי רכוש‪11:‬‬ ‫סה"כ עבירות‪11 :‬‬ ‫סטטוס‪ :‬שבל"ר‪ ,‬פורץ‪ ,‬גנב‬ ‫‪-----------------------------------------------------------------------‬‬ ‫"מה זה שבל"ר?" שאלתי‪ .‬ידעתי מה זה פורץ ומה זה גנב‪.‬‬ ‫"שימוש ברכב ללא רשות" ענו לי‪ .‬זה כבר תואר שלישי‪.‬‬ ‫אני והרצל אביטן טיפלנו בסוסים בחווה של אביו‪ ,‬בקיץ הם היו פותחים באסטה‬ ‫למכירת אבטיחים בדרך הרצליה פינת דבורה הנביאה ואני עבדתי איתם שם ולילות‬ ‫רבים ישנו שם‪ .‬די בזה ששוטר היה רואה אותנו כדי שיעצור אותנו‪ .‬כולם הכירו אותנו‪.‬‬ ‫לא היו צריכים סיבה כדי לעצור אותנו‪ ,‬גם כשלא עשינו כלום‪ .‬די בזה שראו אותנו‪,‬‬ ‫למחרת היו משחררים אותנו‪ .‬באחת הפעמים שרכבנו לתל אביב‪ ,‬הרצל רכב על סוס‬ ‫מהחווה של אביו ואני רכבתי על הסוס של עלי‪ ,‬השומר של הפרדס‪ ,‬עצרו אותנו‬ ‫פקחים של העירייה והחרימו לנו את הסוסים‪ ,‬בטענה שגנבנו אותם‪ .‬בלי לבדוק אם הם‬ ‫באמת גנובים‪ .‬רק למחרת החזירו לנו אותם‪ .‬באחת הפעמים רכבנו עד יהוד דרך‬ ‫הפרדסים‪.‬‬ ‫יש ילדים שפחדו מהפרדס‪ .‬לפעמים ישבנו ליד המכולת השכונתית‪ ,‬וחיכינו לנשים‬ ‫שערכו קניות‪ .‬עוזרים להן לשאת את הסלים לביתן וזכינו תמיד בקציצה טעימה‪' ,‬ראש‬ ‫של לחם' וגם בכוס מיץ קר‪ .‬ראיתי זאת כ'טיפ' הוגן‪.‬‬ ‫באחת הפעמים שעזרתי לאלמנה קשישה לסחוב סלים מהמכולת לביתה‪ .‬כשגענו היא‬ ‫פתחה את המקרר והוציאה קציצה מוכנה‪ .‬היא שמה אותה בין שתי פרוסות לחם‪ .‬בביס‬ ‫הראשון הרגישתי בטעם מוזר‪ ,‬אך היא עמדה והתבוננה בי ואני סיימתי את הביס‪ ,‬יצאתי‬ ‫מביתה והשלכתי את הקציצה‪ .‬הלחם לבד היה יותר טעים‪ ,‬עד הביס האחרון‪ .‬שבוע‬ ‫שלם אחרי זה הקאתי ושלשלתי ויצאו לי גרעפסים בטעם אותה קציצה‪ ,‬וכל גרעפס‬ ‫גרם לי להקיא‪ .‬כבר לא לי מה להקיא ונשכב על הדשא והתקפלתי‪ .‬חרתתי בזיכרון‬ ‫שלא לקחת אוכל מאחרים‪ .‬עדיף לאכול משהו מהפרדסים או במאפיית 'אחדות'‪,‬‬ ‫הפועלת באזור התעשייה של רמת החייל‪ .‬העובדים שם הכירו אותי כולם‪ ,‬עזרתי להם‬ ‫בעבודות במאפייה ויצאתי איתם במשאיות לחלוקת הלחם‪ .‬למדתי להכיר כבישים‬ ‫ודרכים בתל אביב ובערים שמסביב‪ .‬תמיד אכלתי לחמניות טריות וחמות‪ ,‬כך גם היה לי‬ ‫כמה לירות בכיס‪ .‬הולך לסרט מדי פעם או נסעתי עם חברים לטייל בתל אביב‪.‬‬ ‫‪17‬‬ ‫חטא נעורים‬ ‫כשאבי היה יצא מהבית אני הייתי נכנס כדי להתקלח ולהחליף בגדים‪ .‬זה לא שפחדתי‬ ‫ממנו‪ ,‬לא רציתי להיתקל בו‪ .‬בכל פעם שנפגשנו התעוררו ויכוחים שהובילו כמעט‬ ‫לאלימות‪ ,‬עברתי את זה שוב ושוב‪ .‬כשהוא לא היה בבית הייתי גם זוכה לארוחה‬ ‫מעשה ידיה של אמי‪ ,‬ליקקתי את האצבעות מרוב שהאוכל טעים‪ .‬כששאלתי אותה‬ ‫מאיפה היא יודעת לבשל‪ ,‬היא סיפרה שעבדה בקונדיטוריה בטוניס‪ ,‬בטרם עלו לארץ‪.‬‬ ‫באחת הפעמים נכנס למטבח ולקחתי בקבוק ליקר דובדבנים ויצאתי איתו מהבית‪ .‬אחי‬ ‫ציון היה איתי ולגמנו מהליקר הטעים‪ ,‬לגימה קטנה פה ולגימה קטנה שם‪ ,‬ציון התחיל‬ ‫לריב עם סנדלר שישב ליד שולחן קטן בצמוד לבניין‪ ,‬התנדנדנו וישבנו וקמנו והראש‬ ‫הסתובב‪ .‬מעבר לכביש עברה חבורה של נערים בני גילי‪ ,‬חלקם למדו איתי בכיתה‪,‬‬ ‫התקרבתי לעברם והם התרחקו ממני ושינו כיוון והגבירו את קצב הליכתם‪.‬‬ ‫הורים רבים אסרו על ילדיהם לפגוש אותי ולשבת איתי‪ ,‬זה היה ידוע לכולם‪ .‬במיוחד‬ ‫כשאני מתנדנד בצורה מוזרה עם הבקבוק ביד‪.‬‬ ‫המשכתי לצעוד לעברם‪ ,‬ניסיתי להשיג אותם ולהדביק אותם‪ ,‬והם המשיכו והתרחקו‬ ‫וברחו‪ .‬זה גורם לתסכול‪.‬‬ ‫השלכתי את הבקבוק שבידי והבקבוק עף לגובה ועשה את דרכו לכיוון חבורת הנערים‪.‬‬ ‫כולם התפזרו וברחו‪ ,‬ורק אינס‪ ,‬שלמדה בכיתתי‪ ,‬לא הבינה מה הבהלה‪ .‬כשהבחינה‬ ‫בבקבוק הנוחת לעברה‪ ,‬זה כבר מאוחר‪ .‬היא קפצה באוויר ונחתה על שברי הבקבוק‬ ‫שהתנפץ מתחת לרגליה‪ .‬מסביב הכול היה מלא בדם‪.‬‬ ‫רציתי לקבור את עצמי‪ .‬זאת הילדה היחידה בכיתה שהייתה מוכנה לשבת לידי‪,‬‬ ‫כשכבר הגעתי לכיתה‪ .‬התקרבתי אליה‪ ,‬מתנדנד‪ ,‬הורדתי את החולצה ועטפתי את רגלה‬ ‫ורצתי לחורשת היער שבין צהלה לנווה שרת‪ ,‬לא מפסיק לבכות ולבקש סליחה‪.‬‬ ‫‪18‬‬ ‫המדען‬ ‫אילן גלפנד גדול ממני בשנה קראתי לו 'מדען'‪ .‬מבחינתי הוא היה גאון‪ .‬התחביבים שלו‬ ‫כללו הרכבת מטוסים ומסוקים מנייר ומפלסטיק‪ ,‬ואין כמעט מטוס שלא הרכבנו יחד‪.‬‬ ‫אני הרכבתי ובניתי בעצמי את מטוס ה'סייבר' המפורסם‪ ,‬ואבי ריסק אותו כשהראתי‬ ‫אותו בגאווה בבית‪.‬‬ ‫בפעם הראשונה שקראתי לו 'מדען'‪ ,‬הוא אמר שימצא גם לי כינוי שיתאים לי‪.‬‬ ‫הוריו של המדען הם ניצולי שואה שעלו לארץ מפולין והקימו קונדיטוריה‪ ,‬והם היו‬ ‫בעבודה מבוקר עד לילה‪ .‬כך יצא שאני ביליתי איתו את רוב שעות היום בביתו והרגיש‬ ‫כאילו זה ביתי‪ .‬אכלתי מהארוחות שאמו הכינה וטרפתי את כל הגפילדפיש‪ .‬בניתי איתו‬ ‫מטוסים שהוא שירטט בעצמו‪ .‬הוא קנה מטוס אחד‪ ,‬הכין שבע מאות העתקים ממנו‬ ‫ומכר אותם לחברים‪ .‬לא יכולתי לישון שם‪ ,‬תמיד הייתי צריך לצאת מהבית לפני‬ ‫שהוריו מגיעים‪ .‬הם אסרו עליו קשר איתי‪ ,‬דבר שהייתי רגיל בו‪ .‬רוב הילדים נמנעו‬ ‫מלהיפגש איתי‪ ,‬הם חוששו מתגובת הוריהם‪ .‬בצדק‪.‬‬ ‫לי ולמהנדס היה חלום משותף‪ ,‬חלמנו לטוס פעם בדבר האמיתי‪ ,‬מטוס או מסוק‪,‬‬ ‫העיקר שיהיה אמיתי‪ .‬לא כזה של לונה‪-‬פארק‪ ,‬דיברנו על זה הרבה וחשבנו להתגייס‬ ‫לחיל האוויר כשנגדל‪.‬‬ ‫באחת הפעמים ביקשתי ממנו לבוא איתי ולהשגיח בזמן שאני גנבתי סיגריות מחנות‪,‬‬ ‫והוא רתח וכעס שאני מעז לבקש ממנו דבר כזה‪ ,‬ואני כרכרתי אחריו והתנצלתי‪ .‬הוא‬ ‫גידף ונרגע ואנחנו התיישבנו שם‪ ,‬מול החנות‪.‬‬ ‫"איך אתה גונב סיגריות?" שאל אותי המדען‪.‬‬ ‫"אני שובר את הזכוכית‪ ,‬לוקח כמה קופסאות ובורח" עניתי לו‪.‬‬ ‫"עלולים לתפוס אותך" הוא אמר וחייך והמשיך "יש לי דרך שבה אתה יכול לקחת‬ ‫בשקט קופסת סיגריות‪ ,‬בלי להרעיש ובלי לשבור זכוכית‪ .‬כך גם לא ישמעו רעשים ולא‬ ‫יראו אותך גונב את הסיגריות"‪.‬‬ ‫"איך?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫"אתה רואה את החלון מעל דלת הכניסה לחנות?" הוא שואל אותי ומצביע על דלת‬ ‫החנות‪ ,‬ואני מרים את ראשי ומסתכל ורואה חלון שכולו סורגים‪ ,‬יותר גרוע מחלון של‬ ‫בית מעצר‪ .‬הסורגים צפופים‪ ,‬אי אפשר להכניס יד דרכם‪ ,‬בקושי אצבע עוברת שם‪.‬‬ ‫"אין לי כוונה לפרוץ לחנות דרך החלון הזה‪ ,‬ואי אפשר להוריד את הסורגים האלה"‬ ‫אני אומר לו‪.‬‬ ‫"לא צריך להוריד את הסורגים" הוא אומר לי "צריך לגרום להם לא להפריע"‪ .‬באותה‬ ‫נשימה הוא ממשיך "אני אכין לך משהו שהסורגים האלה לא יעצרו אותך‪ ,‬ותוכל לקחת‬ ‫סיגריות בכל פעם שתרצה‪ ,‬בלי שיראו אותך ובלי פחד שתיתפס‪ ,‬אבל בתנאי אחד"‪.‬‬ ‫‪19‬‬ ‫"מה התנאי?" אני שואל‪.‬‬ ‫"אתה לוקח רק קופסת סיגריות אחת בכל פעם" הוא עונה לי‪.‬‬ ‫"מתאים" אני אומר לו ומנסה לחשוב על האפשרויות‪ ,‬אבל כלום לא עולה לי בראש‪.‬‬ ‫בוקר המחרת מגיע ואני נעמד מתחת לחלון ביתו של המדען ושורק‪ ,‬והוא אומר לי‬ ‫לעלות‪ .‬אני עושה זאת בדילוגים של שלוש מדרגות בכל צעד ומגיע אליו‪ ,‬והוא נותן לי‬ ‫מוט מעץ מטאטא ארוך ובראשו נעוץ מסמר‪.‬‬ ‫"תיזהר מהמסמר"‪ ,‬הוא אומר לי ואני עומד ומסתכל על המוט‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬מה אני עושה עם זה?" אני שואל אותו בתמיהה‪.‬‬ ‫"כשיגיע הלילה" הוא אומר לי "טפס על הסורגים של הדלת‪ ,‬תשחיל את המוט פנימה‬ ‫כשהמסמר קדימה‪ ,‬בין הסורגים שם‪ .‬בצד ימין יש מדפים שנמצאים בגבו של המוכר‬ ‫ושם הסיגריות נמצאות‪ .‬תנעץ את המסמר בחפיסת סיגריות ותמשוך אותה אליך"‪.‬‬ ‫"רעיון גדול!" אני מתלהב "לא סתם קראתי לך מדען"‪.‬‬ ‫"אני רוצה לבקש ממך משהו" הוא אומר‪.‬‬ ‫"מה?" אני שואל‪.‬‬ ‫"אל תספר לאף אחד שאני נתתי לך את זה‪ ,‬ואני מקווה שלא תסתבך ותקיים מה‬ ‫שהבטחת‪ ,‬ואל תיקח יותר מחפיסת סיגריות בכל פעם!" הוא מזכיר לי‪.‬‬ ‫"אני מקיים את התנאי‪ .‬יש לי קופסת סיגריות כשאני צריך‪ ,‬זה מספיק לי" אני מבטיח‪.‬‬ ‫בעל החנות לא הרגיש שנעלמות לו קופסאות סיגריות‪ ,‬לא עשיתי את זה כל יום‪ .‬גם‬ ‫אם הוא הרגיש שחסרות שם סיגריות‪ ,‬הוא בטח חשב שילדיו לקחו אותן‪.‬‬ ‫"ויש לי שם בשבילך" אמר לי המדען כשסיפרתי לו שדגתי קופסת סיגריות‪.‬‬ ‫"איזה שם?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫"דיג" הוא עונה לי ואנחנו צוחקים‪ ,‬והוא ממשיך "זה ראשי התיבות של דני‪ ,‬יעיש‪...‬‬ ‫ויש ג' פנויה‪ ,‬אפשר להוסיף עוד משהו"‪.‬‬ ‫"אל תוסיף כלום" אני אומר לו "אתה עוד עלול למצוא איזה שם של חיה שרק אתה‬ ‫מכיר אותה"‪ .‬הוא הרג אותי מצחוק עם ההמצאות המוזרות שלו‪.‬‬ ‫"מבטיח לך שיהיה שם משהו טוב ב‪-‬ג' הזאת" הוא אמר והתפקענו בצחוק‪.‬‬ ‫‪20‬‬ ‫לא קושרים הליקופטר‬ ‫אני והמדען טיילנו הרבה בשדות ובפרדסים שמסביב לשכונה‪ ,‬ובאחד הטיולים הגענו‬ ‫לבריכת השחייה של שכונת צהלה והתיישבנו לנוח בין עצים‪ ,‬ליד אנטנה גבוהה‬ ‫שניצבה שם‪.‬‬ ‫מצדו השני של השטח נשקף ביתו של משה דיין‪ .‬בשטח שבין הבריכה לביתו יש‬ ‫מגרשי טניס‪ ,‬ובצמוד לשם נחתו הליקופטרים‪ .‬פעמים רבות ראיתי שנוחתים שם‬ ‫מסוקים‪ ,‬ומהם יצאו משה דיין‪ ,‬שביתו גובל בשטח‪ ,‬או יצחק רבין‪ ,‬שביתו במרחק רחוב‬ ‫וחצי משם‪ .‬הם יצאן והלכו לבתיהם וההליקופטרים נסקו ונעלמו ורעש המנועים הלהיב‬ ‫אותי בכל פעם מחדש‪ .‬זה כל כך קרוב‪.‬‬ ‫הפסקתי לעשן ולא הייתי צריך עוד את המקל שהמדען הכין לי כדי לדוג קופסאות‬ ‫סיגריות‪ .‬מצאתי חתיכת עץ שנראית כמו מושב של כיסא‪ ,‬ומהמקל חתכתי רגליים‬ ‫והכנתי כיסא‪ ,‬כל מי שישב על הכיסא נפל‪.‬‬ ‫עצים הסתירו אותנו וחפרנו שם חדר תת‪-‬קרקעי ואגרנו בו תפוזים ופירות וירקות‬ ‫וכלים שעוזרים לי לחתוך עצים ולסדר ולנקות‪ ,‬כל החיות בסביבה הכירו אותנו‪ ,‬היו שם‬ ‫זוג חתולי בר גדולים שהתקרבו והתבוננו בנו והיו להם גורים וראינו אותם‪ ,‬אבל‪,‬‬ ‫המדען אמר שלא כדאי להתקרב לגורים‪ .‬כשעשינו על האש‪ ,‬החתולים היו מתקרבים‬ ‫וזרקנו להם בשר‪ ,‬והם חטפו ונעלמו וחוזרו לבקש עוד‪ .‬היה גם קן של ציפור 'שחרור'‪.‬‬ ‫היה לה ציוץ יפה והפכנו את הציוץ שלה לשריקה הקבועה שלנו‪.‬‬ ‫עברתי פעמים רבות ליד ביתו של משה דיין והצצתי פנימה‪ .‬בחצר היו פסלים ומזרקות‪.‬‬ ‫נראה כמו מוזיאון‪ ,‬לפעמים ראיתי גם את ילדיו משחקים שם וגם הם ראו אותי פעמים‬ ‫אחדות‪.‬‬ ‫באחד הימים ישבנו במחנה ושמענו הליקופטר שהולך ומתקרב‪ .‬ידענו שהליקופטרים‬ ‫נוחתים שם‪ ,‬אנחנו רגילים לזה‪ .‬אבל המסוק הזה התקרב לעברנו ברעש מחריש אוזניים‬ ‫ונראה כאילו שהוא נוחת לנו ממש על הראש‪ .‬נשמע כאילו שהוא עומד להיכנס‬ ‫באנטנה המוצבת שם‪ ,‬ממש מאחורינו‪ .‬הסתתרנו בחדר התת קרקעי מבוהלים ומכווצים‪.‬‬ ‫עברו מספר דקות והמסוק כבר היה על הקרקע ורעש המנועים נרגע‪ ,‬הצצתי החוצה‬ ‫וראיתי אנשים יורדים מהמסוק‪ ,‬חלקם במדי צה"ל‪ .‬הם צעדו לכיוון ביתו של משה דיין‪.‬‬ ‫הם דיברו בדרך וקולות הדיבור המשיכן להישמע עד שנבלעו בחצר ביתו של משה‬ ‫דיין‪.‬‬ ‫"זה הליקופטר אמיתי!" אמרתי למדען‪.‬‬ ‫הסקרנות גברה ועשיתי את דרכי לכיוון המסוק והמדען בעקבותיי‪ .‬לא הייתה לי שום‬ ‫כוונה רעה‪ ,‬רק רציתי לראות מסוק מקרוב‪ .‬אני מתקרב ומסתכל לביתו של משה דיין‬ ‫וקולותיהם נשמעים ואני מסמן למדען באצבע על הפה להיות שקט ואני ממשיך ומתקדם‬ ‫‪21‬‬ ‫למסוק ומרים יד ונוגע בו ומעביר מבט לאורכו ולרוחבו ולגובהו‪ ,‬ואני שומע שהמדען‬ ‫פותח את דלת המסוק והרעש נשמע חזק‪.‬‬ ‫"סגור בשקט" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"לא קושרים אותו?" אני שואל את המדען והוא פורץ בצחוק‪ ,‬והצחוק מהדהד ונשמע‬ ‫ואנשים יוצאים מביתו של משה דיין‪.‬‬ ‫"שתוק" אני אומר לו‪ ,‬אבל כבר מאוחר‪ .‬הם רואים אותנו ואנחנו רואים אותם והם‬ ‫מתקרבים למסוק ומסתכלים עלינו ואין איפה להסתתר‪ .‬הם פותחים בריצה לעברנו‬ ‫ואנחנו רצים לכיוון עצי הפרדס והמדען לצדי‪ ,‬רץ בכל כוחו‪.‬‬ ‫"ילד‪ ,‬עצור" צעקות מאחור ואני ממשיך לרוץ בלי לסובב את הראש וגם המדען עושה‬ ‫כמוני‪ .‬הם רודפים וצועקים ואנחנו נכנסים בין עצי הפרדס והם צמודים ומדביקים אותי‪,‬‬ ‫ואחד מהם‪ ,‬במדי צבא‪ ,‬שם ידו עלי ותופס אותי‪ .‬אני מנסה לנער אותו ולברוח והוא‬ ‫יותר חזק ממני‪ ,‬הוא מצמיד אותי לארץ ואני מפרפר בין ידיו ותחת משקל גופו ומנסה‬ ‫לזוז ולשווא‪.‬‬ ‫"לא עשינו כלום"‪ ,‬אני צועק‪.‬‬ ‫"עזוב אותו" צועק לו המדען ומתקרב לעברו‪.‬‬ ‫תמיד ידעתי שהמדען אמיץ‪ ,‬זאת פעם ראשונה שראיתי אותו נחוש גם להרוג כדי‬ ‫לעזור לי‪ .‬הוא לא ברח ולא נעמד סתם‪ ,‬הוא ניסה לעזור לי להשתחרר מאחיזתו של‬ ‫האיש במדים והוא החזיק אותו בידיו‪ .‬אנשים נוספים הגיעו והתאספו סביבנו ותפסו גם‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫"מה עשיתם שם?" שואל אותי בחור צעיר‪ .‬אסי דיין‪ ,‬בנו של משה דיין‪ .‬אין אחד‬ ‫שלא הכיר אותו בשכונה‪.‬‬ ‫"לא עשינו כלום‪ ,‬רק עברנו שם" אמרתי לו‪.‬‬ ‫"עזבו אותם"‪ ,‬אסי אמר לאנשים שאיתו‪.‬‬ ‫האיש במדים הרפה ממני ונעמדתי על רגליי וגם המדען נעמד‪ ,‬הם הסתכלו ואנחנו‬ ‫הסתכלנו בהם חזרה‪.‬‬ ‫"באמת לא עשינו כלום" אני אומר "סתם טיילנו שם"‪.‬‬ ‫"אל תתקרבו לשם יותר" אומר לי אחד מהם ואנחנו הסתלקנו בריצה לכיוון אחר‬ ‫והמדען פרץ שוב בצחוק‪.‬‬ ‫"שתוק כבר‪ ,‬הצחוק שלך הסגיר אותנו‪ ,‬יכולנו לעשות סיבוב עם המסוק הזה" אני‬ ‫אומר לו וצוחק‪.‬‬ ‫"למה צריכים לקשור אותו?" הוא שואל וצוחק‪" .‬יש אפשרות שהמסוק יברח?"‬ ‫"קשרת את ההליקופטר?" הוא היה מקנטר אותי בכל פעם שנפגשנו ואני החזרתי לו‬ ‫"אני לפחות נגעתי בו‪ ,‬אתה לא נגעת"‪.‬‬ ‫"אני רוצה להוסיף לך אות אחת" הוא אומר לי‪.‬‬ ‫"אתה יכול לדבר איתי ברור?" אני שואל אותו "אני לא מבין אותך"‪.‬‬ ‫"תוסיף ר' לדיג" הוא אומר לי וצוחק‪.‬‬ ‫"מה זה?" אני שואל אותו‪ ,‬תמיד יש לו מילים שאני לא מבין‪.‬‬ ‫"'דיגר' זה חופר באנגלית‪ .‬חפרת בית שם" הוא אומר לי וממשיך "ראשי התיבות שלך‬ ‫נשארים"‪.‬‬ ‫‪22‬‬ ‫"מצאת משהו ל‪-‬ג'?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫"לא" הוא אומר לי "ועכשיו יש גם ר' שצריך למצוא לה משהו"‪.‬‬ ‫"אני אכין שלט כזה 'דני יעיש גר פה'" אני משרטט למדען על החול "אני אשים אותו‬ ‫מעל לחדר"‪.‬‬ ‫לא ידעתי איך להשיג את הטלפון של קצין המבחן‪ ,‬שיבוא לבקר במחנה‪ .‬חבל שלא‬ ‫עבדתי‪ ,‬יכולתי להזמין טלפון‪.‬‬ ‫"רוצה לבוא לסרט?" המדען שאל אותי‪.‬‬ ‫"איזה סרט?" אני שואל‪.‬‬ ‫"‪ "Z‬הוא אומר לי "סרט טוב שקיבל כמה אוסקרים"‪.‬‬ ‫המדען קנה לנו כרטיסים בקופת בית הקולנוע 'רם' ברמת החייל‪ ,‬פגשתי שם את‬ ‫ויקטוריה‪ ,‬ילדה בת גילי מצהלה‪ .‬נכנסנו לאולם הקולנוע והיא התיישבה איתנו והסרט‬ ‫התחיל‪ .‬הבנתי כל מילה בסרט‪ .‬הסרט בצרפתית‪ .‬התחלתי לתרגם למדען מה אומרים‬ ‫בסרט והוא צעק לי‪" ,‬שתוק‪ .‬יש תרגום"‪.‬‬ ‫אני וויקטוריה צחקנו ויצאנו באמצע הסרט והיא נשארה ונרדמה איתי במחנה‪ ,‬רק‬ ‫לפנות בוקר היא רצה לביתה וסיפרה לאמה שנרדמה אצל חברה‪.‬‬ ‫למחרת פגשתי את המדען והוא כעס "זה סרט פוליטי שזכה בהרבה אוסקרים" הוא‬ ‫אמר לי "אתה תחזיר לי את הכסף של הכרטיס שקניתי לך"‪.‬‬ ‫‪23‬‬ ‫רחצה לילית‬ ‫חברים באו לבקר במחנה והיו כאלה שנשארו לישון‪ .‬נהגנו 'להתפלח' בלילות לבריכת‬ ‫השחייה של צהלה ורגשנו שזאת הבריכה הפרטית שלנו‪ .‬נעמדתי בין העצים במחנה‬ ‫והשקפתי לבריכה‪ .‬בשעות הלילה אין איש בבריכה‪ .‬טיפסנו מעל לגדר ונכנסנו לשטח‬ ‫הבריכה ואיש לא הפריע לנו‪ .‬רק אנחנו שם‪ ,‬אשכרה‪ ,‬בריכה פרטית בחצר‪.‬‬ ‫באחד הלילות קפצנו מעל לגדר והתפשטנו והנחנו את הבגדים בצד ונכנסנו למים‪,‬‬ ‫ממש באותה שנייה‪ ,‬כשכל גופי שקוע במים‪ ,‬דלת הברזל נפתחה ולשטח הבריכה נכנסו‬ ‫‪ 2‬גברים שהתקדמו לעברנו‪.‬‬ ‫אין איפה להתחבא‪ ,‬אין לאן לברוח‪ .‬אנחנו עירומים לחלוטין‪ .‬אני קופץ ומדלג ויוצא‬ ‫מהמים ומחליק וקם‪.‬‬ ‫"אל תפחדו" אני שומע קול עמוק של גבר‪ .‬אני נשאר עומד‪ ,‬קפוא על מקומי‪ ,‬מנסה‬ ‫לכסות בידי על מבושיי‪.‬‬ ‫"למה אתם נכנסים לבריכה כשאין מציל בשטח?" הוא שואל בקול נוזף ואני מזהה‬ ‫אותו‪ .‬זה יצחק רבין‪ .‬הוא הרמטכ"ל‪ ,‬הוא פיקד על צה"ל במלחמת ששת הימים והוביל‬ ‫לניצחון הגדול‪ ,‬ראיתי אותו פעמים רבות וראיתי גם שהגיע במסוק‪ .‬ביתו נמצא ממש‬ ‫מעבר לפינת המחנה ועברתי שם כמה פעמים‪.‬‬ ‫"מי אתם?" הוא שואל "אתם מצהלה?"‬ ‫"לא" אני עונה לו "אנחנו מנווה‪-‬שרת"‪.‬‬ ‫אני כמעט מספר לו שאנחנו מתגוררים בחדר תת‪-‬קרקעי ממש מעבר לגדר הבריכה‪ .‬די‬ ‫שאני מצביע לכיוון המחנה ורואים חפצים שלנו שמונחים שם‪.‬‬ ‫"תתלבשו ואסיע אתכם‪ .‬פעם הבאה אל תיכנסו לבריכה כשאין מציל‪ ,‬אתם מסכנים את‬ ‫החיים שלכם"‪ ,‬הוא אומר ואנחנו מתלבשים ויוצאים למכונית‪ ,‬ובדרך הוא לא מפסיק‬ ‫להטיף ולהסביר לנו את הסיכונים הכרוכים ברחצה בבריכה ללא מציל‪ ,‬ואנחנו יושבים‬ ‫במושב האחורי מכווצים‪.‬‬ ‫"תבואו מחר לבריכה ותגידו שאני ביקשתי שיכניסו אתכם‪ ,‬תגידו יצחק רבין" הוא‬ ‫אומר לנו לפני שאנחנו יורדים מרכבו‪.‬‬ ‫"תודה" אני אומר לו "אני מכיר אותך"‪.‬‬ ‫למחרת הבאתי איתי עוד חבר והגענו לשער הבריכה עם מגבות וחיוך של מנצחים‪.‬‬ ‫"יצחק רבין הזמין אותנו לבריכה" אמרתי לשומר בכניסה‪ .‬הרגשתי כמו מלך העולם‪.‬‬ ‫הדלתות נפתחו ואנחנו הוכנסנו וסיפרנו לכולם "יצחק רבין הזמין אותנו" הספיקנו‬ ‫לשמוע פעמיים 'פושטקים'‪ ,‬כדי להבין שכדאי לצאת משם‪ ,‬מהר‪.‬‬ ‫‪24‬‬ ‫ימים ספורים לאחר המקרה טבע שמעון אביטן ז"ל‪ ,‬נער מנווה‪-‬שרת‪ ,‬בבריכת השחיה‬ ‫של הכפר הירוק‪ .‬הוא נקבר בבית העלמין בקרית שאול וכל השכונה ליוותה אותו‬ ‫בדרכו האחרונה‪.‬‬ ‫את פרטי הרישום הבא אני לא זוכר‪ ,‬ככל שאני חופר בראש‪ ,‬הרישום הזה נעלם לי‬ ‫מהתודעה‪ ,‬כאילו לא היה ולא קרה ולא זכור לי כלום‪ ,‬ויכול להיות שנרדמתי במקום‬ ‫שפרצתי‪ ,‬לא זכור לי אם נפתח תיק פלילי‪ .‬יש רישום כזה במרשם הפלילי‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .4‬בימ"ש לנוער תל אביב תיק ‪ 796/69‬תאריך גזה"ד‪18.12.69 :‬‬ ‫גזר הדין )ללא הרשעה(‪ ,‬שנתיים פיקוח קצין מבחן‪:‬‬ ‫תאריך וסעיפי העבירה‪ 00.00.68 :‬פריצה לבתי עסק‬ ‫‪.1‬‬ ‫ומוסדות וגניבה ‪297‬‬ ‫פקודת החוק הפלילי ‪.1936‬‬ ‫יחידה ומס' הפ"א‪ :‬מרחב דן‪4323 ,‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫מב"ד‪ 1 :2‬כלפי רכוש‪12 :‬‬ ‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪3 :‬‬ ‫סה"כ עבירות‪12 :‬‬ ‫סטטוס‪ :‬שבל"ר‪ ,‬פורץ‪ ,‬גנב‬ ‫‪-----------------------------------------------------------------------‬‬ ‫יש אפשרות לדלג על קצין מבחן ולהגיע לאיזה מוסד?‬ ‫‪ 2‬ממתין לבירור דין‬ ‫‪25‬‬ ‫השכלה גבוהה‬ ‫הייתי מסוכסך קשות עם מערכת החינוך‪ .‬למי היה ראש ללמוד עם חיים כאלה?‬ ‫כל מה שעבר לי בראש זה איך להתקיים ולשרוד ולהשיג לעצמי אוכל‪ ,‬ואיך למנוע את‬ ‫הצלקת הבאה או את הכוויה הבאה‪.‬‬ ‫לא הייתי קשוב ומורים הוציאו אותי מהכיתה פעמים רבות‪ .‬לא הייתי אלים‪ .‬לא הייתי‬ ‫מרוכז‪ .‬היו מורים שמבקשים ממני לעזוב את השיעור עוד בטרם החל‪ ,‬כעונש על‬ ‫התנהגות לא נאותה‪ .‬אני ראיתי בזה פרס‪ .‬יצאתי לחצר בית הספר ואירגנתי משחקי‬ ‫קלפים‪ ,‬תמיד היו תלמידים שהפריעו בשיעור והורחקו מהכיתה‪ .‬לא הייתי צריך לחפש‬ ‫שותפים‪ ,‬הרצל אביטן והאחים שלו והאחים של אלי יצפאן‪ ,‬דבדב וא‪9‬ולי‪.‬‬ ‫מנהל בית הספר אסף אותנו‪ ,‬הילדים המורחקים‪ ,‬ועלינו לגג בית הספר והשליכנו‬ ‫דברים שהצטברו‪ .‬עזרנו גם בהתקנת מתקנים בחדר הספורט החדש של בית הספר‪.‬‬ ‫"חבל על ההשקעה‪ ,‬לא יצא ממך כלום" אמר לי יגאל‪ ,‬מנהל בית הספר‪ ,‬בסיום כיתה‬ ‫ז'‪" .‬אל תגיע לשנת הלימודים הבאה" הוא מסר לי הודעה כתובה‪ ,‬שאמסור להורים‪.‬‬ ‫אני קראתי את ההודעה וקרעתי אותה‪ .‬אין צורך בעוד שנת לימודים‪ .‬לא צריך להטריד‬ ‫את ההורים בזה‪ .‬זה יכול רק לסכסך יותר ולעשות רק רע ולסמן עוד סימן על הגוף‪.‬‬ ‫מערכת היחסים עם ההורים לא מחייבת‪ .‬כלפי חוץ הכול נראה כשורה‪ .‬איש לא הבין‬ ‫למה כל הילדים במשפחה הם ילדי רחוב‪ .‬אנשים שהכירו את אבי‪ ,‬לא העלו בדעתם‬ ‫מהי מערכת היחסים בבית‪ ,‬הדברים נשארו חסויים‪.‬‬ ‫אמי אמרה שזה החינוך שאבי גדל עליו‪ ,‬ואני התעצבנתי על כך שהיא לא מונעת את‬ ‫הדברים שהוא עושה ואת התפרצויות הזעם שלו‪ .‬היא התנהגה כחלשה וביקש‬ ‫שאשכח‪ .‬אני לא יכול לשכוח‪ ,‬גם אם אני רוצה‪ .‬כל יום קרו עוד דברים ונמנעתי‬ ‫מלהגיע הביתה והתרחקתי‪ ,‬כמה שיותר‪.‬‬ ‫לא שתקתי כשאבי הפגין כעס ואלימות‪ .‬ככל שגדלתי‪ ,‬התמרדתי ואמרתי שהוא אשם‬ ‫במצב‪ ,‬וזה גרם לסכסוך יותר קשה ושוב יצאתי מהבית בכעס‪.‬‬ ‫המורה המחנכת שלי‪ ,‬אסתר זעירא‪ ,‬הזמינה אותי לביתה בצהלה ואמרה שתוכל לגרום‬ ‫שישאירו אותי עד לסיום בית הספר היסודי‪ .‬השיחה בביתה התנהלת באווירה נעימה‬ ‫ורגועה וילדיה שלה שיחקו סביבנו‪.‬‬ ‫"אתה ילד חכם"‪ ,‬היא אמרמ "תשקיע בעצמך למען העתיד שלך‪ ,‬תלמד"‪ .‬התביישתי‬ ‫לספר לה את האמת‪ ,‬היא ממילא לא תבין שאני חי בין חווה לחדר תת‪-‬קרקעי שחפרנו‬ ‫בשכונה שלה‪ .‬הבטחתי לה שאשתדל והיא דיברה עם מנהל בית הספר‪ .‬כך יצא‬ ‫‪26‬‬ ‫שקבלתי תעודת "סיום שמונה שנות לימוד"‪ ,‬למרות שפחות מרבע מהן הוקדש לבית‬ ‫הספר‪ .‬התעודה נוספת לרישומים‪.‬‬ ‫)אסתר זעירא היא אשתו של האלוף במיל' אלי זעירא‪ ,‬מראשי המודיעין ולימים ראש‬ ‫אמ"ן‪ .‬הם גרו אז בצהלה‪ ,‬בווילה עם גינה מטופחת‪ ,‬וביקרתי אצלה פעמים רבות‪ .‬תמיד‬ ‫קיבלו אותי בחום והגישו מיץ קר(‪.‬‬ ‫הוריי הודיעו לי שהגעתי לגיל בר מצווה וערכו לי טקס בר מצווה בבית הספר‪ ,‬כל‬ ‫המשפחה הוזמנה‪ .‬עמדתי ונאמתי "תודה שהבאתם אותי עד הלום"‪ ,‬ובאותו יום איבד‬ ‫את בתוליי עם נחמה‪ ,‬נערה שלמדה כיתה מעלי‪.‬‬ ‫"למה אתה עצוב?" היא שאלה אותי‪" .‬היום בר המצווה שלך ואתה צריך להיות‬ ‫שמח"‪.‬‬ ‫"החיים האלה בטטה" אמרתי לה‪.‬‬ ‫"יש לי מתנה לתת לך" היא אמרה לי וחייכה‪.‬‬ ‫"מה?" אני שואל אותה והיא הובילה אותי לכניסה של בניין‪ ,‬והתפשטים מתחת‬ ‫למדרגות ונשכבנו שם עירומים‪....‬‬ ‫ניסיתי לפרנס את עצמי בעבודות מזדמנות‪ ,‬פעמים הועסקתי בעבודות בניין‪ ,‬מסגרות‬ ‫והרכבת תריסים‪ .‬הכסף עזר לי בקיום‪ .‬לא תמיד הייתה עבודה ולא תמיד היו מוכנים‬ ‫להעסיק אותי‪ ,‬בימים שלא עבדתי עזרתי בחווה וכך היה לי מקום לישון בחברת חברים‪.‬‬ ‫לפעמים יצאנו עם סוסים לרכיבה בשכונות סמוכות‪ ,‬ובאחת הפעמים שהגענו לפרדס כץ‬ ‫ראינו שתי חבורות רחוב מתקוטטות באמצע הרחוב‪ ,‬והרצל אביטן קפץ בין כולם וצעק‪,‬‬ ‫"אל תעשו טעות‪ ,‬אלה כמו אחים"‪ .‬כולם הסתכלו על כולם ולא הבינו באיזה צד הוא‪,‬‬ ‫ואז נרגעו ולחצו ידיים‪.‬‬ ‫כשהתרחקנו משם שאלתי אותו אם הוא מכיר אותם‪ ,‬והוא ענה לי‪" ,‬לא מכיר אותם‪,‬‬ ‫אבל למה שיריבו סתם?"‪.‬‬ ‫אמרו לי שבשכונת רמת החייל‪ ,‬הצמודה לנווה‪-‬שרת‪ ,‬אדם בשם חיים מחפש פועלים‬ ‫שיעזרו בבניית חומה מסביב לביתו‪ .‬עברתי שם יחד עם הרצל ובעל הבית היה שם‬ ‫והרצל לקח את הסוס שרכהתי עליו לחווה ואני התחלתי לעבוד ולהעביר בלוקים לבנאי‬ ‫שהניח אותם זה על זה‪ ,‬ולאט לאט נתחילה החומה להיבנות‪ .‬בין לבין הכנתי מלט‬ ‫ותערובת להדבקת הבלוקים‪ ,‬אשתו של חיים הכינה לנו ארוחה והביאה לנו שתייה‬ ‫קרה‪ ,‬וזה היה שווה לי הכול‪.‬‬ ‫בסופו של יום חיכיתי לחיים שישלם לי ואמרו לי שהוא כבר לא שם‪ .‬הבנאי אמר לי‬ ‫לחזור למחרת ולבקש את כספי‪ ,‬התחלתי לחשוב שזו תהיה עוד אחת מהפעמים שאני‬ ‫עובד ללא שכר‪ .‬היו כבר פעמים שאנשים ניצלו את המצב ולא שילמו לי ולחברים שלי‬ ‫על עבודה שביצענו‪.‬‬ ‫בבוקר הגעתי וחיים ביקש ממני להמשיך ולעזור‪ ,‬ואני הסכמתי‪ ,‬כמובן‪ .‬הארוחות‬ ‫שאשתו הביאה לנו ופינקה אותנו שוות את זה‪ .‬לאחר שלושה ימי עבודה‪ ,‬החומה בנויה‬ ‫כולה כמעט‪ ,‬ואז התחיל סכסוך בין חיים לבין הבנאי‪ .‬חיים ביקש מהבנאי לעזוב את‬ ‫המקום‪ .‬הם רבו והתווכחו ואיימו זה על זה שיגישו תביעות משפטיות‪ ,‬והבנאי הלך‬ ‫משם ונעלם ואני וחיים נשארנו לבד‪.‬‬ ‫‪27‬‬ ‫"תן לי את הכסף שמגיע לי" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"לך לקבלן שישלם לך" הוא עונה לי "הוא עשה לי יותר נזק מתועלת והכול עקום"‪.‬‬ ‫"עבדתי בשבילך" אני אומר לו "אני לא מכיר אותו ולא יודע איפה למצוא אותו"‪.‬‬ ‫"אני רוצה לתבוע אותו" הוא אומר לי "נתבע אותו יחד"‪.‬‬ ‫מה לי ולזה? אני מבין שלא אקבל את הכסף ואני הולך בדמעות של כעס‪.‬‬ ‫מה אכפת לי הסכסוך בין הבנאי לבין בעל הבית?‬ ‫פעמים רבות עברתי ליד חומת הבית ומחשבות עברו בראשי‪ ,‬לא חשבתי לפגוע בו או‬ ‫בבני ביתו‪ .‬גם אם יצא שעבדתי רק תמורת הארוחות שאכלתי שם‪ ,‬די לי בזה‪ .‬אבל‬ ‫הרגשתי פגוע‪.‬‬ ‫סיפרתי להרצל על המקרה והוא אמר לי שהוא מכיר את בנו של חיים וידבר איתו‪.‬‬ ‫ימים ספורים לאחר מכן אני עובר ליד הבית ויש התקהלות של אנשים‪ .‬אני מתקרב‬ ‫ורואה שכולם חובשים כיפות וארשת רצינית וחלקם בוכים‪ ,‬ועל החומה תלויה מודעת‬ ‫אבל‪ .‬אני מתקרב ורואה את שמו של הבן‪ .‬הוא נהרג בתאונת דרכים והותיר אישה‬ ‫ובת‪.‬‬ ‫נכנס לביתו של חיים והבעתי בפניו תנחומים‪ ,‬הגעתי בימים שלאחר מכן ועזרתי‬ ‫בדברים‪ ,‬בעיקר בקניות ובצרכים של הבית בימי השבעה‪.‬‬ ‫"השיחה האחרונה עם הבן שלי היתה עליך"‪ ,‬אומר לי חיים במהלך ימי השבעה‪.‬‬ ‫"עזוב את זה" אני עונה לו "שכחתי מזה"‪.‬‬ ‫"אני שילמתי לקבלן את כל הכסף מראש עבור החומה‪ ,‬הוא רימה אותי" הוא ממשיך‬ ‫ואומר‪.‬‬ ‫"זה בסדר" אני עונה לו "מספיק שאכלתי מהאוכל שאשתך מכינה"‪.‬‬ ‫בתום ימי השבעה חיים קרא לי והוציא מכיסו כסף ומסר לי אותו‪.‬‬ ‫"תן את הכסף לאשתו" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"אני עשיר" הוא ענה לי "לא יחסר להם כלום"‪.‬‬ ‫לקחתי את הכסף וידעתי שהרצל אביטן ואורי וולף מתכננים לנסוע למחרת לאילת‬ ‫וקבעתי איתם‪ .‬הם כבר קנו כרטיסים לנסיעה באוטובוס ואני הייתי צריך לרכב לתל‬ ‫אביב לקנות כרטיסים לאותה נסיעה‪.‬‬ ‫‪28‬‬ ‫ירייה ברגל‬ ‫סוסים הם חברים טובים שלי‪ .‬דהרתי על סוסים מגיל צעיר‪ .‬לשמחתי‪ ,‬היו כמה סוסים‬ ‫בסביבה ותמיד התאפשר לי לרכב‪ .‬גם בחווה של אביו של הרצל היו סוסים ורכבתי‬ ‫עליהם‪ ,‬אבל הסוס שהיה הכי חביב עלי הוא הסוס של עלי‪ ,‬השומר של הפרדס‪ .‬עלי בן‬ ‫חמישים והוא בדואי‪ .‬הוא קרא לסוס שלו 'אינדיאני'‪ ,‬וכמעט כל יום הלכתי לבקר אותו‬ ‫ועזרתי לו בעבודות בבקתה שבלב הפרדס‪.‬‬ ‫לפני עלי היה שומר בשם נאיף שנהרג עם הסוס שלו בסופת גשם ועמוד חשמל נפל‬ ‫עליו וחשמל אותו ואת הסוס למוות‪.‬‬ ‫הסוס של עלי צהל כשראה אותי ואני צהלתי יחד איתו וליטפתי אותו‪ ,‬למרות שהעיף‬ ‫אותי מעליו‪ .‬הוא לא אשם בזה שעפתי‪ ,‬זינקתי ונפלתי מעליו כשהרגשתי לא בטוח‪,‬‬ ‫והוא היה בא ומלקק אותי ובודק אם קרה לי משהו‪.‬‬ ‫הייתי חייב להגיע לתחנה המרכזית בתל אביב‪ ,‬לקנות כרטיסים לאוטובוס לאילת‪,‬‬ ‫ידעתי שרכיבה לכל כיוון לוקחת חצי שעה בערך‪ ,‬בדהירה איטית‪ .‬רכבתי לשם בעבר‬ ‫יחד עם הרצל‪ ,‬ועובדי העירייה שנמצאים בחניון של מכוניות הזבל )כיום בנויים שם‬ ‫מגדלי עזריאלי( החרימו לנו את ה'אינדיאני' בטענה שגנבנו אותו‪ .‬הוא נשאר אצלם‬ ‫למשך הלילה ולמחרת הגענו עם עלי והם החזירו לנו אותו‪.‬‬ ‫עלי לא נמצא בבקתה‪ .‬הבקתה נעולה‪ ,‬אין איש ואין תשובה‪ .‬האינדיאני צוהל כהרגלו‪,‬‬ ‫שמח לראות אותי‪.‬‬ ‫פתחתי את דלת המכלאה הבנויה מגזעים של עצים‪ .‬שטח המכלאה הספיק לסוס כדי‬ ‫להסתובב ולאכול‪ .‬האינדיאני יצא בעקבותיי‪ ,‬שמח שאני מוציא אותו‪ .‬צעדנו יחד לכיוון‬ ‫הבקתה להביא את הרתמה ואת האוכף‪ ,‬מתחת לסככה שעלי עצמו בנה‪ ,‬ואני עזרתי לו‪.‬‬ ‫סיימתי לרתום את הסוס וטיפסתי עליו והתחלנו בדהירה לכיוון היציאה ממתחם‬ ‫הבקתה‪.‬‬ ‫"גנב" צעקה פילחה את האוויר‪.‬‬ ‫הקול הוא של עלי השומר‪ ,‬ואני הבטתי לכיוונו וראיתי אותו יורה לעברי באקדח‬ ‫שנמצא בידו‪ .‬רעש ירייה מחריש אוזניים‪ .‬הרגשתי מכה ברגל‪ ,‬והסוס הוציא מגרונו קול‬ ‫מוזר של פחד וזינק קדימה על שתי רגליו האחוריות‪ ,‬ואני איבד שליטה‪ .‬הסוס פונה‬ ‫לכיוון אחד ואני לכיוון אחר‪ ,‬התעופפתי באוויר ונחתתי על הישבן ונשכבתי על הארץ‪.‬‬ ‫כל תזוזה גרמה לכאב בכל הגוף‪ .‬עדיף לשכב בלי לזוז עד שאבין מה קרה‪.‬‬ ‫הוא ירה בי!‬ ‫ראיתי אותו יורה לכיוון שלי‪ .‬אני מת!‬ ‫‪29‬‬ ‫הגוף שלי משותק‪.‬‬ ‫אין לי שליטה בשרירים‪ ,‬וכל פעולה שאני מנסה לעשות כל הגוף כואב‪ .‬הגב כואב ואני‬ ‫לא יכול להתפתל‪.‬‬ ‫עלי מתקרב בריצה עם האקדח בידו‪.‬‬ ‫"דני‪ ,‬זה אתה?" הוא מופתע "חשבתי שבאו לגנוב לי את הסוס"‪.‬‬ ‫הוא מתכופף ומסתכל לרגל ומושיט יד ואני מרגיש שהוא מוציא משהו שתקוע בשוק‬ ‫הרגל הימנית שלי‪.‬‬ ‫"אני לא יכול לזוז"‪ ,‬אני אומר לו‪" ,‬מה נתקע לי ברגל?"‬ ‫"לא יקרה לך כלום מזה" הוא מבטיח לי‪.‬‬ ‫"יכול להיות שאני מת?" אני שואל אותו‪ ,‬והוא מתחיל לבכות וזה מצחיק אותי ואני‬ ‫פורץ בצחוק ומרגיש שהגוף משתחרר קצת והידיים מתחילות לזוז ואני מתחיל‬ ‫להתנועע‪ .‬הכאב באגן מפריע‪ .‬אני מצליח להתכופף ולראות את הפצע ברגל‪ ,‬אני רואה‬ ‫חור בשוק‪.‬‬ ‫אני בן ‪ .13‬ראיתי הרבה מערבונים שהיו בהם יריות‪ ,‬בסרטים מתים מכל ירייה‪.‬‬ ‫עובר בראשי שזה העונש על שפגעתי באינס עם הבקבוק‪.‬‬ ‫סחרחורת‪ .‬אני נשאר שוכב ומושיט את היד לפצע ומרגיש רטיבות חמה וחור בשוק‬ ‫הרגל‪.‬‬ ‫עלי מנקה לי את הפצע וחובש עם חולצה שלו ומביא לי כמה שזיפים מתוקים‪ ,‬יש פה‬ ‫חלקה של עצי שזיפים ונחל‪' ,‬נחל הפרדסים'‪ ,‬ממש ליד הבקתה‪ ,‬ובימי גשם הנחל‬ ‫מתמלא מים ואנחנו מביאים אבובים ושטים בנחל‪.‬‬ ‫גם עלי סיפר לי ששמע מאבותיו שנחל הירקון נחפר בידי אחד המלכים של ישראל‪.‬‬ ‫בשעות הערב הלכתי לאביבה רובין‪ ,‬בת משפחה רחוקה‪ .‬היא עבדה כאחות מוסמכת‪,‬‬ ‫הראיתי לה את הפצע ושאלתי אותה מה אני צריך לעשות כדי שיבריא‪.‬‬ ‫"איך זה קרה לך?" היא שואלת אותי‪.‬‬ ‫"נכנס לי ברזל לרגל" שיקרתי לה‪ ,‬והיא הזמינה אותי לביתה ואמרה שתחבוש לי את‬ ‫הרגל‪.‬‬ ‫החברים נסעו לאילת וחזרו וסיפרו חוויות‪ .‬אורי וולף סיפר שרב עם נערים אחרים‬ ‫באילת ודקר אחד מהם‪ .‬טוב שלא נסעתי‪ .‬גם לי היו חוויות לספר להם‪ .‬לא כל יום יורים‬ ‫באדם והוא נשאר בחיים‪ .‬בינתיים החלמתי מהפציעה בחברת הסוסים‪.‬‬ ‫‪30‬‬ ‫"לא" לסמים‬ ‫בגיל ‪ 14‬עישנתי חשיש וזה גרם לי לערפול חושים ולבלבול‪ ,‬ראיתי תמונות של‬ ‫שוטרים שרודפים אחריי בכל פינה‪ .‬לא רציתי דברים כאלה‪ .‬גם כשישבתי עם חברים‬ ‫שמעשנים‪ ,‬נמנעתי מלעשן‪ .‬כולם ידעו שאכעס אם יציעו‪ .‬כשיצאנו לבילוי כמו פורים או‬ ‫סילבסטר‪ ,‬שתיתי בירה אחת‪ ,‬זה מספיק‪ .‬טראומת האלכוהול שגרמה לי לזרוק בקבוק‪.‬‬ ‫כאילו שזרקתי את הבקבוק על ראשי והקצוות בולטים‪ ,‬להזכיר לי‪.‬‬ ‫נבחרת ישראל העפילה למונדיאל והגיעה עד למשחקי רבע הגמר‪ ,‬ובשכונה היו‬ ‫בטוחים שזה רק בזכות שחקן הנבחרת ג'ורג' בורבה‪ ,‬שהיה תושב השכונה וגאוותה‬ ‫ובשנים שלאחר מכן הפך לנהגו האישי של שמעון פרס )אם היום יקום שחקן כזה‪,‬‬ ‫שיעלה את ישראל למונדיאל‪ ,‬שמעון פרס יהיה הנהג שלו(‪.‬‬ ‫הציכו לי ללמוד פעם בשבוע ולעבוד בשאר הימים במסגרת "הנוער העובד והלומד"‪.‬‬ ‫מצאתי עבודה בבית דפוס 'הכרמל'‪ .‬עמדתי ליד מכונת דפוס שדומה למפלצת בגודל ‪2‬‬ ‫מטר וברוחב ‪ 2‬מטר‪ .‬מצד אחד של המכונה ישב המדפיס והקליד וכסיים את השורה‬ ‫המכונה נכנסה לפעולה ויצקה בעופרת חמה את השורה כולה‪ .‬כל מספר שורות הייתי‬ ‫צריך לפנות את המגש שעליו יוצאות השורות מהמכונה ולהעבירן ל"סדר" )מסדר את‬ ‫השורות לעמוד( כדי שיעמיד את העמוד ויכינו לדפוס‪ .‬מצידה השני של המכונה היה‬ ‫מיכל שאליו אני הכנסתי עופרת‪.‬‬ ‫עזרתי להדפיס את העיתון 'להיטון' ופגשתי אלילי נוער באופן אישי‪ ,‬כולם הגיעו‬ ‫לבקש יחס מדודו רז‪ ,‬עורך העיתון‪.‬‬ ‫גם צביקה פיק הגיע‪ ,‬הוא היה חבר של דודו אורן ודודו רז והוא כבר זמר היה ידוע עם‬ ‫שירים מוכרים‪ .‬בכל פעם שהוא הביע מורת רוח מכתבה לא מפרגנת‪ ,‬דודו הרגיע אותו‬ ‫ואמר לו שבשבוע הבא יתקן את הטעות ויעשה כתבה טובה יותר‪.‬‬ ‫הכסף לא הספיק ולא היה לי בית לחזור אליו‪ .‬לפעמים אני ישנתי בבית הדפוס‬ ‫והמשכתי לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה ולפעמים לא מגיע לעבודה בגלל‬ ‫המצב‪.‬‬ ‫היו ימים שהלכתי לישון ללא ארוחת ערב‪ .‬גנבתי כדי לחיות‪ .‬יש 'מדחנים' שמוצבים‬ ‫על מדרכות בתל אביב‪ ,‬תמיד הם היו שם ותמיד יהיו‪ .‬נהגים שלשלו בהם כסף כתשלום‬ ‫לחניה‪ .‬פקח של העירייה עבר כל כמה שעות ואסף את הכסף‪ .‬חברים סיפרו לי שפעם‬ ‫הוציאו משם כמה מטבעות וקנו בכסף מנה פלאפל‪.‬‬ ‫המנעולים פשוטים והם נפתחים ברצון‪ ,‬עוד לפני שהמפתח נכנס כולו למנעול‪ .‬כמה‬ ‫כבר אפשר להוציא מהמדחנים האלה? צריך לרוקן מדחנים בחצי עיר כדי ללכת לסרט‪.‬‬ ‫בשדרות רוטשילד היו כמה כאלה‪ ,‬ואין טוב מביצוע 'פעולה' כזאת בלב המון עובר‬ ‫ושב‪ ,‬איש לא יחשוד ולא ישאל‪ .‬זה נעשה לעיני כולם‪.‬‬ ‫בקרבת המדחן ישבה קבוצת נערים‪ ,‬אחד מהם הוא צביקה ש‪ ,‬גם הוא מנווה‪-‬שרת‪ .‬הוא‬ ‫למד בבית ספר לאמנויות בקרבת שדרות רוטשילד‪ .‬הכרנו מהשכונה ואמרתי לו‬ ‫"אהלן" וחלפתי על פניהם בדרכי למדחן‪ .‬דחפתי את המפתח וניסיתי לפתוח את המנעול‬ ‫ושוטרים קפצו וסיכלו את הפשע המתוחכם ביותר שלי‪.‬‬ ‫‪31‬‬ ‫שמואל לוי‪ ,‬השוטר שעצר אותי‪ ,‬הוא שוטר שכונתי שעצר אותי עשרות פעמים ודי‬ ‫בזה שהיה פוגש אותי כדי לעצור אותי‪ .‬הוא אמר שצביקה ש‪ .‬שותף שלי לגניבה‬ ‫מהמדחן‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .5‬בימ"ש לנוער תל אביב תיק ‪ 592/70‬תאריך גזה"ד‪12.11.70 :‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬קנס בסך ‪ 50‬ל"י או ‪ 14‬ימים מאסר תמורתו‪ .‬תאריך וסעיפי העבירה‪:‬‬ ‫‪ 03.07.70‬גניבה ‪ 270‬פקודת החוק הפלילי ‪.1936‬‬ ‫יחידה ומס' הפ"א‪ :‬מרחב דן‪6006/70 ,‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫כלפי רכוש‪13 :‬‬ ‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪ 3 :‬מב"ד‪1 :‬‬ ‫סה"כ עבירות‪13 :‬‬ ‫סטטוס‪ :‬אסיר‬ ‫‪-----------------------------------------------------------------------‬‬ ‫צביקה הובא כנאשם למרות שלא היה לו שום קשר‪ .‬הוא סיפר שישב שם עם החברים‬ ‫שלו‪ .‬זאת האמת‪ .‬שמואל לוי‪ ,‬השוטר‪ ,‬סיפר לשופט שראה שאנחנו מדברים לפני‬ ‫שנגעתי במדחן והוא תפס אותי‪ .‬הוא אמר שראה שאני מדבר עם צביקה‪ .‬צביקה הכחיש‬ ‫ואני הודיתי באשמה ואמרתי שצביקה לא שותף בכלל‪.‬‬ ‫בית המשפט הטיל עלי קנס בסך ‪ 50‬לירות‪ .‬גם צביקה קיבל קנס‪ ,‬למרות שלא עשה‬ ‫כלום ולא היה שותף לכלום‪ .‬הוא ישב שם במקרה‪.‬‬ ‫אין לי איך לשלם את הקנס‪ .‬בית המשפט החליט שאשב במעצר ‪ 14‬יום תמורת הקנס‪.‬‬ ‫נלקחתי לבית המעצר וצביקה השתחרר‪ ,‬והסטטוס שלי הופך ל'אסיר'‪.‬‬ ‫לא התפלאתי ששמואל השוטר הופיע שם‪ ,‬חברים שלי כבר רוקנו את המדחנים האלה‬ ‫בעבר‪ ,‬טבעי שיעשו אמבוש ויתפסו את הגנבים בפעולה‪ .‬רק ניסיתי לגנוב ונתפסתי‪,‬‬ ‫הכסף לא היה בידי‪ .‬זה רק ניסיון לגניבה‪ ,‬אפילו לא פתחתי את המדחן‪ ,‬ושמואל הסתכל‬ ‫מרחוק וראה שאני אומר שלום לצביקה‪ ,‬וכך הוא קישר אותו אלי‪.‬‬ ‫למה להתווכח על פרט שולי? במיוחד כשזה יכול לשמש כנגדי‪ .‬אם יבינו שטעו ולא‬ ‫ממש גנבתי‪ ,‬עלולים להקל איתי ולשחרר אותי‪ .‬אני אפסיד מכך‪.‬‬ ‫לצביקה אין יד בזה‪ .‬אין לו עבר פלילי‪ ,‬הוא מעולם לא נעצר בעבר וזה הרישום היחיד‬ ‫שלו‪ .‬אם זה לא היה עצוב‪ ,‬זה היה מצחיק‪ .‬אותו שוטר שעצר אותנו‪ ,‬שמואל‪ ,‬חוקק את‬ ‫צביקה בזיכרונו‪.‬‬ ‫עם שחרורי הגעתי לנווה שרת באוטובוס‪ .‬ג'יפ משטרתי עבר בסמוך לתחנת האוטובוס‬ ‫ובתוכו ישב השוטר שמואל לוי‪ .‬נראה שבימים שהייתי במעצר הוא ניהל 'טבלת‬ ‫ייאוש'‪ .‬הוא ידע בדיוק באיזה יום אני משתחרר‪ .‬הוא יצא לעברי מהג'יפ וביקש ממני‬ ‫להרים ידיי וערך חיפוש בבגדיי‪.‬‬ ‫שמואל לוי הוא שוטר שכונתי‪ .‬פגשתי אותו פעמים רבות ולרוב הוא ערך עלי‬ ‫חיפושים‪ ,‬מעולם לא התנגדתי ולא התווכחתי איתו‪ .‬הכרתי את אופיו ולא רציתי להגיע‬ ‫למצב שבו יפעיל אלימות כלפיי‪ ,‬כפי שעשה עם אחרים‪ .‬שמעתי מחברים שהוא נוהג‬ ‫בצורה אלימה כלפיהם‪ .‬גם אפרים‪ ,‬ציון והרצל סיפרו ששמואל מטריד אותם ואף עצר‬ ‫אותם ללא סיבה‪.‬‬ ‫נהג האוטובוס חיים ארביב‪ ,‬אביה של אורית ארביב‪ ,‬גר בבניין שהוריי מתגוררים בו‪.‬‬ ‫הוא הכיר אותי אישית‪ .‬הוא נשאר לעמוד בתחנה‪ ,‬כל נוסעי האוטובוס ואלה שירדו‬ ‫‪32‬‬ ‫בתחנה‪ ,‬כולם עמדו יחד והסתכלו כשהשוטר חיפש עללי‪ .‬לא התנגדתי לחיפוש‪ ,‬לא היה‬ ‫לי מה להסתיר‪.‬‬ ‫"אתה עושה טעות‪ ,‬שמואל" אמרתי לו "אתה עושה עלי חיפוש בנוכחות אנשים‪ ,‬רק‬ ‫כדי להשפיל אותי"‪.‬‬ ‫"אתה מאיים עלי?" הוא צעק‪ ,‬והרים את ידו את וסטר לי בפרצוף "אני אכניס אותך‬ ‫לכלא"‪.‬‬ ‫זה השפיל יותר ולא הצלחתי לשלוט בעצמי ובאינסטינקט החזרתי לו סטירה ונעמדתי‬ ‫מולו‪.‬‬ ‫"מה עשיתי לך?" שאלתי "למה אתה מרביץ?"‬ ‫"אתה עוד תשמע ממני" הוא צעק ורץ לג'יפ והתחיל בנהיגה מטורפת שמסכנת חיי‬ ‫אנשים‪ .‬נראה כאילו הוא מאבד שליטה ברכב‪.‬‬ ‫נהג האוטובוס והנוסעים‪ ,‬רובם הכירו אותי אישית‪ ,‬אמרים שראו הכול ויעידו ויספרו‬ ‫אמת‪ ,‬אם יתלונן נגדי‪.‬‬ ‫הסיפור התפרסם בשכונה וכולם דיברו על זה שסטרתי לשוטר ואני סיפר שהגנתי על‬ ‫עצמי‪.‬‬ ‫שמואל לא מגיש תלונה‪ ,‬לא נחקרתי על זה ולא הואשמתי בכלום‪ .‬אבל‪ ,‬ידעתי שלא‬ ‫יוותר‪ ,‬ידעתי שיחפש הזדמנות לנקום‪ .‬כל יום שעבר והנקמה לא הגיעה‪ ,‬ידעתי‬ ‫שהרווחתי עוד זמן‪ .‬ניסיתי לשכנע את עצמי ששכח מהמקרה‪ .‬עברו שנתיים ואני‬ ‫שכחתי מזה כמעט‪ ,‬אבל הוא לא שכח‪.‬‬ ‫בשבתות חיים ארביב הסיע את תושבי השכונה לים ותמיד לקח אותנו והחזיר אותנו‬ ‫בחינם‪.‬‬ ‫היו חברים בשכונה שעסקו בתיקון מכוניות בחצר הבית שלהם ואני עזרתי להם ללא‬ ‫תמורה‪ ,‬רק כדי לנהוג ברכב‪ .‬השתוקקתי להגיע לגיל שאוכל להוציא רשיון נהיגה‬ ‫ולהתחיל לנהוג כחוק‪ .‬חברים ידעו שאני נוהג טוב וציעו לי להשתתף בשודים‪ .‬דחיתי‬ ‫את ההצעות‪.‬‬ ‫שוטרים עצרו את אורי וולף כשפרץ לשקם של צהלה מול הבית של הוריו ולמחרת‬ ‫הייתה כתבה על כך בעיתון והשם שלו הוזכר בכתבה‪ .‬באחד הימים הוא הציע לי לנהוג‬ ‫בשוד של בעל מסעדה‪ ,‬ג'ייסי חמילס‪ .‬אמרתי לו שאני לא רוצה להשתתף בשוד והוא‬ ‫הציע לחבר אחר מפרדס כץ וכשחמיס הגיע הביתה לאחר שסגר את המסעדה הם שדדו‬ ‫אותו ולא נתפסו‪.‬‬ ‫למחרת אורי הגיע לחווה וסיפר לי ולהרצל ששדדו ‪ 4.900‬ל"י מג'ייסי ולא נתפסו‬ ‫והוא הראה לנו סכום של ‪ 2.000‬ל"י )אפשר לקנות בזה רכב חדש ועוד ישאר עודף!(‬ ‫והזמין אותנו לארוחה במסעדת "הפיל"‪ .‬בזמן הארוחה הוא סיפר לנו על אחת‪ ,‬אלינה‪,‬‬ ‫שמחזיקה כסף רב ואני והרצל דחינו אותו‪ .‬כמה חודשים לאחר מכן אורי וולף וג'וג'ו‬ ‫אפון חטפו לאלינה את התיק ואורי הצליח לברוח וג'וג'ו נתפס נשפט ל‪ 3 -‬שנים על‬ ‫נסיון לחטיפת ארנק‪.‬‬ ‫בפעם אחרת אורי וולף הציע לנו להצטרף אליו ולשדוד את ויקטור )חס( לוזון‪ ,‬סוכן‬ ‫טוטו בקיוסק בשכונה‪ .‬אמרתי שאני לא רוצה להשתתף וגם הרצל אביטן אמר שאסור‬ ‫לו לחשוב לשדוד את בעל הקיוסק השכונתי‪ ,‬אורי וולף פרץ לרוב הבתים של השכנים‬ ‫‪33‬‬ ‫שגרו בוילות צמודות‪ ,‬הוא היה מסתכל מתי יוצא אחרון בני המשפחה מהבית ופורץ‬ ‫להם לבית‪.‬‬ ‫יעקב )יור‪:‬ק( פוסלבסקי גם בין החברים‪ ,‬הוא עלה לארץ עם אימו מפולין‪ ,‬הם קיבלו‬ ‫דירת שיכון בדרום צהלה וכבר בימים הראשונים התפרסם יור‪:‬ק כילד אלים וכולם‬ ‫כיבדו אותו‪.‬‬ ‫יור‪:‬ק היה מגמגם והאשים את הגמגום בכך שהשפה העברית אינה שגורה בפיו‪.‬‬ ‫כשניסה להגיד מילה בעברית‪ ,‬היה נתקע לאחר האות הראשונה וחוזר עליה שוב ושוב‬ ‫ועושה תנועות עם היד כדי שיזכירו לו מילים שמתחילות באות שאמר וכך היה חוזר על‬ ‫האות שוב ושוב עד שהמילה היתה יוצאת מפיו‪ .‬כשהיה אומר את המילה בשלמותה‪,‬‬ ‫היה מחייך חיוך ביישן ואומר "קשה עברית" וכולם היו צוחקים יחד איתו‪ .‬מי שלא צחק‬ ‫הפך לאויב שלו‪.‬‬ ‫הסיפור הראשון שהתפרסם על יור‪:‬ק בשכונה היה על כך שדקר ילד פולני אחר שצחק‬ ‫עליו ואמר שיור‪:‬ק מגמגם גם בפולנית‪ .‬יור‪:‬ק דקר אותו בישבן ואמר לילד לספר להוריו‬ ‫שנפל על גזע עץ בדרך לבית הספר‪.‬‬ ‫המצוקה הכלכלית גרמה ליור‪:‬ק לסחור בסמים ולחטוף תיקים מנשים ולשדוד‬ ‫ופסיכיאטרים שבדקו אותו קבעו שאינו אחראי למעשיו והוא היה צוחק על כך בגמגום‬ ‫ואומר שמקומו בבית חולים פסיכיאטרי‪.‬‬ ‫יור‪:‬ק פרסם בין חברים שהוא עורך מסיבת הצלחה לשוד של סכום כסף גדול‪ .‬כולם‬ ‫שתו והשתכרו במסיבה והרימו את אימו של יור‪:‬ק על כיסא ובמשך הערב יור‪:‬ק חזר על‬ ‫משפט שוב ושוב‪ .‬הוא צעק במבטא מרוקאי "זה שוד מזוין‪ ,‬לא לזוז"‪ .‬הוא עשה זאת‬ ‫בלי לגמגם וזה מה שהצחיק את כולם‪ .‬פולני שצועק במבטא מרוקאי "זה שוד מזוין‪ ,‬לא‬ ‫לזוז" ומצליח להגיד משפט שלם בלי לגמגם‪.‬‬ ‫למחרת נכתב בעיתון שהשודד היה חייל ממוצא מרוקני ויור‪:‬ק הסתובב עם הכתבה‬ ‫בכיס ולא הפסיק לצחוק ממנה וגם אחרי שנים רבות היה מתגאה בכך שיכל להגיד‬ ‫משפט שלם בלי לגמגם כלל‪ .‬הוא מעולם לא גמגם כשאמר את המשפט הזה והוא היה‬ ‫חוזר עליו שוב ושוב‪.‬‬ ‫לאחר שהכתבה פורסמה‪ ,‬הרצל אביטן צחק ואמר שעלולים לחשוב שהוא שביצע את‬ ‫השוד וכך באמת קרה‪ ,‬הרצל נעצר ונחקר ושוחרר‪.‬‬ ‫)יור‪:‬ק היה החבר הקרוב ביותר של הרצל אביטן והוא נעצר פעמים רבות בחשד לביצוע‬ ‫עבירות חמורות ובין היתר ניסה להבריח את הרצל ממעצר וישב בכלא שנים רבות‬ ‫מחייו ונהרג מירייה של שוטר בזמן שוד‪ .‬שוטר שהיה עד לשוד וצפה בו‪ ,‬הוציא את‬ ‫נשקו וירה בו(‪.‬‬ ‫בשנתיים האלה לא נפתח לי תיק פלילי לא עסקתי בשום דבר שיכול לסבך אותי‪.‬‬ ‫עבדתי בעבודות מזדמנות והתפרנסתי‪ ,‬ביליתי עם חברים והלכתי איתם לסרטים‪,‬‬ ‫והתרחק מאנשים שיכולים להזיק לי‪.‬‬ ‫יצא לי לפגוש את צביקה ש‪ .‬הרבה ודיברנו על כך ששמואל לוי שיקר בבית המשפט‪.‬‬ ‫צביקה לא כעס עלי‪ ,‬הוא הפך להיות חבר שלי‪ .‬יצאנו לסרטים ולים יחד עם חברות‪.‬‬ ‫‪34‬‬ ‫הנקמה‬ ‫שמואל לוי ראה אותי פעמים רבות ואני תמיד ניסיתי להתרחק ממנו‪ .‬לא עסקתי בפשע‪.‬‬ ‫הרחוב היה ביתי וטיילתי לפעמים‪ ,‬באחת הפעמים פגשתי בשוטר שמואל לוי ברחוב‬ ‫והוא התקרב והודיע לי שאני עצור וביקש שאצטרף לניידת‪ ,‬ונסענו לתחנת המשטרה‪.‬‬ ‫"מה קרה?" שאלתי "למה?"‬ ‫"נדבר בתחנת המשטרה" הוא אמר ושם אזיקים על ידיי‪.‬‬ ‫הוא עדיין כועס ורואים זאת‪ .‬אני מקווה שיעבור לו‪.‬‬ ‫בתחנת המשטרה אמרו ששמואל סיפר שראה אותי בורח מרכב שננטש‪ .‬לא הבנתי על‬ ‫מה הוא מדבר‪ .‬הכחשתי וסיפרתי ששמואל סטר לי בעבר ואני סטרתי לו בחזרה ושזאת‬ ‫הנקמה שלו בי‪.‬‬ ‫לא נתפסתי נוהג ברכב‪ .‬לא היה רכב בסביבה שהוא יכול להגיד שראה אותי נוהג בו‬ ‫או יושב בו‪ ,‬או אפילו בוהה בו‪ .‬אין שום רכב בסביבה‪ .‬אין לי מה לפחד‪.‬‬ ‫"אני לא קשור לזה" אני אומר לשוטר‪.‬‬ ‫"ספר את זה בבית המשפט" אומר לי השוטר ומשחררים אותי למחרת בבוקר‪.‬‬ ‫צביקה ש‪ .‬נשאר בקשר ועזר הרבה והקפיץ אותי למקומות שאני צריך וגם לעבודה‪.‬‬ ‫באחת הפעמים הוא נהג באופנוע ואני ישבתי מאחור ולפתע הגיחה משאית צבאית‬ ‫שכמעט העיפה אותנו וצביקה נעצר בצד הדרך‪ .‬המשאית נעצרה והרצל אביטן ירד‬ ‫ממנה‪ .‬הוא סיפר שהתקבל לצבא כנהג תובלה ואמר לי שקבע עם כמה חברים לצאת‬ ‫לטיול בעיר‪ .‬אמרתי לו שאני עסוק ונפרדנו‪.‬‬ ‫"חייב פיפי דחוף" צביקה אמר ואני נעמדתי לצד האופנוע וצביקה הלך מעבר לשיחים‬ ‫לעשות את צרכיו‪ ,‬לפתע הופיע ג'יפ משטרתי בנסיעה איטית ושני שוטרים ישבו והביטו‬ ‫בי‪ .‬אחד מהם שמואל לוי‪ ,‬הוא ירד מהג'יפ ובא לעברי‪.‬‬ ‫"מה יש לך בכיסים?" הוא שאל‪ ,‬השוטר שיושב בג'יפ התבונן בנו‪.‬‬ ‫"כלום" עניתי‪ .‬הוא ערך עלי חיפוש‪ ,‬לא התנגדתי והרמתי את ידיי‪ ,‬שלא יפריעו לו‬ ‫במהלך החיפוש‪ .‬ניסיתי לשכנע את עצמי לשתוק גם אם ירביץ לי‪ ,‬לחזיק את עצמי ולא‬ ‫לגיב‪.‬‬ ‫"תן לי רישיונות של האופנוע" הוא אמר‪.‬‬ ‫"האופנוע לא שלי" אמרתי לו "בעל האופנוע משתין פה בצד"‪ .‬הצבעתי לכיוון של‬ ‫צביקה שעמד מעבר לשיח ועשה את צרכיו והביט בנו ומיהר לסיים‪.‬‬ ‫שמואל חזר לג'יפ ודיבר עם השוטר שאיתו‪ ,‬צביקה ראה הכול והתקרב‪ .‬שמואל שב‬ ‫אלינו וביקש את הרישיונות מצביקה והוא בחן אותם‪ ,‬למרות שהוא יודע שזה האופנוע‬ ‫הפרטי של צביקה‪ .‬הוא עצר אותו עשרות פעמים ובדק את הרישיונות‪ .‬הוא מכיר אותם‬ ‫בעל פה‪ .‬הוא מכיר בעל פה גם את מספר הרישוי של האופנוע‪.‬‬ ‫"תן לי את רישיון הנהיגה שלך" הוא אומר לי‪.‬‬ ‫‪35‬‬ ‫"אין לי רישיון‪ ,‬אני לא נוהג" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"ראיתי אותך נוהג עכשיו" הוא אומר לי ופונה לצביקה "למה אתה נותן לדני לנהוג‬ ‫ללא רישיון?"‬ ‫"דני לא נהג" עונה לו צביקה "הוא עמד פה וחיכה לי"‪.‬‬ ‫השוטר השני יוצא מהג'יפ והתקרב גם הוא‪ ,‬והם נעמדו ושוחחו בצד‪.‬‬ ‫"כנס לניידת" אומר לי שמואל "ואתה‪ ,‬סע אחרינו עם האופנוע לתחנת המשטרה" הוא‬ ‫אמר לצביקה‪.‬‬ ‫"למה אתה עושה את זה?" אני שואל אותו בדרך "כבר הכנסת אותי לכלא ופתחת לי‬ ‫עוד תיק"‪.‬‬ ‫"אתה תגיד שלא נהגת ואני אגיד שראיתי אותך נוהג" הוא ענה והם פרצו בצחוק‪.‬‬ ‫חשבתי שהם מספרים בדיחה שאת סופה אשמע מיד ונוכל לצחוק יחד‪.‬‬ ‫הצחוק מטעה‪ .‬הם לא צחקו איתי‪ ,‬הצחוק הוא עלי‪ .‬הוא כבר הוכיח שיש לו את‬ ‫היכולת להזיק והוא יכול לעשות זאת שוב ושוב בלי סוף‪ ,‬והלוואי שזה ייעצר והוא יבין‬ ‫שטעה וגרם לדברים לקרות כפי שקרו‪.‬‬ ‫בתחנת המשטרה האשימו אותי בנהיגה באופנוע ללא רישיון נהיגה‪ ,‬וצביקה הואשם‬ ‫בכך שנתן לי לנהוג ללא רישיון‪ .‬אני וצביקה סיפרנו את האמת ושיחררו אותנו‬ ‫בערבות‪ .‬למחרת בבוקר שמעתי בשכונה שהיתה תאונה‪ .‬הרצל אביטן היה מעורב בה‬ ‫עם המשאית‪ .‬אחד הנוסעים נהרג ואחד נפצע קשה בראשו‪ ,‬והרצל נשפט על כך לשנת‬ ‫מאסר בפועל‪.‬‬ ‫‪36‬‬ ‫יש לי מיטה‬ ‫צביקה הסיע אותי לנווה‪-‬שרת‪ ,‬ובדרך סיפרתי לו שאני מחפש מקום לישון‪ .‬הוא סיפר‬ ‫לי שמיכאל טיסדל )מישל(‪ ,‬חבר שלמד איתי בבית הספר‪ ,‬התגייס לצה"ל‪ ,‬ואמו נסעה‬ ‫לחו"ל ועזבה אותו בארץ‪ .‬הוא גר לבד וצביקה הקפיץ אותי אליו‪ .‬הגעתי לשם וראיתי‬ ‫חברים נוספים‪.‬‬ ‫"אין לי איפה לישון" אמר למישל "אני יכול לישון אצלך?"‪.‬‬ ‫"הבית שלי כמו הבית שלך" הוא ענה‪.‬‬ ‫מישל למד איתי בבית הספר ומעולם לא ביצענו שום תעלול ילדות‪ .‬החברות שלנו‬ ‫נבנתה מפעמים רבות שבהן יצאנו לבילויים עם חברים‪.‬‬ ‫"לא טוב שבאים לבקר אצלך חברים כאלה" אמרתי למישל וגם אמרתי לו את השמות‬ ‫של החברים שישבו איתנו "הם רק יכולים להזיק"‪.‬‬ ‫"לא נעים לי לגרש אותם" הוא אמר וחייך "הם חברים טובים"‪.‬‬ ‫הבנתי שמישל מתבייש לעמוד מולם ולהגיד להם זאת ולקחתי על עצמי ואמרתי לכולם‬ ‫שאני מתגורר בבית‪" .‬מי שרוצה לבוא לבקר צריך להודיע מראש" אמרתי‪ .‬קשה לחיות‬ ‫בבית שהפך למקום המפגש של כל החבר'ה‪.‬‬ ‫היו חברים שבאו לבקר‪ ,‬ישבו לשיחות בטלות והלכו כלעומת שבאו‪ ,‬והיו חברים‬ ‫וחברות שהכוונות שלהם טובות‪ ,‬ולא רק שהם לא יכולים להזיק‪ ,‬הם עוזרים‪ .‬זה מה‬ ‫שקרה לי עם רותי ל‪.‬‬ ‫רותי ל‪ .‬התגוררה בנווה שרת ולמדה בבית הספר בצהלה‪ ,‬יצא לנו להיפגש פעמים‬ ‫רבות במעברים הצרים של השכונה‪ .‬למרות שנראה כאילו שאנחנו מעולמות שונים –‬ ‫ואולי דווקא בגלל זה – הסתדרנו ומצאנו שפה משותפת‪ .‬למדתי ממנה דברים רבים‪,‬‬ ‫כשחשבתי שמצאתי את אהבת חיי‪ ,‬קרה משהו שקלקל את היחסים שלנו‪.‬‬ ‫באחת הפעמים שרותי באה לבקר‪ ,‬נרדמנו והתעוררנו בארבע לפנות בוקר‪ .‬ליוויתי‬ ‫אותה לביתה ואביה עמד בחוץ וחיכה לה ונראה שדאג לה‪ ,‬וזה גרם לנו להתרחק‪.‬‬ ‫קיבלתי שני כתבי אישום ובהם הואשמתי בנהיגה ברכב‪ .‬האישום הראשון קשור לרכב‬ ‫שנגנב ושמואל לוי סיפר שראה אותי נוהג בו‪ ,‬ובאישום השני הואשמתי בנהיגה‬ ‫באופנוע של צביקה‪ .‬צביקה גם הוא הואשם בכך שנתן לי לנהוג‪ .‬בבית המשפט צביקה‬ ‫יוצג על ידי עורך דין ששלחו לו הוריו ואני בלי עורך דין‪.‬‬ ‫הדיונים התקיימו אצל אותו שופט ותערבבו לתיק אחד‪ .‬צביקה הואשם בכך שנתן לי‬ ‫לנהוג ללא רישיון נהיגה‪ ,‬השוטר שמואל שיקר במצח נחושה )כבר יש לו יותר ניסיון‪,‬‬ ‫הוא יודע לשקר טוב( וסיפר שראה אותי נוהג באופנוע‪ .‬גם השוטר השני סיפר את‬ ‫אותם הדברים‪ ,‬ואין איך להראות לשופט שהם משקרים‪ .‬הם סיפרו שצביקה עמד שם‬ ‫וראה שאני נוהג ונראה להם שהוא שנתן לי לנהוג‪ .‬אני סיפרתי לשופט שהשוטרים‬ ‫משקרים ואני מנסה לחקור אותם‪ ,‬והשופט צועק ואומר לי לא לכנות אותם שקרנים‪.‬‬ ‫‪37‬‬ ‫סיפרתי על האירוע שבו השוטר שמואל סטר לי ואיים להכניס אותי לכלא‪ ,‬וצביקה‬ ‫סיפר שעמד במרחק קצר ממני וראה שלא נהגתי‪ .‬הוא גם סיפר שהשוטר מטריד אותו‪,‬‬ ‫למרות שהוא 'ילד בית ספר'‪ .‬אבל כבר יש לו עבר פלילי‪ ,‬הוא עמד לידי כשנתפסתי‬ ‫מנסה לפתוח מדחן‪.‬‬ ‫השופט דחה את הדיון בחצי שעה ואמר שיקיים את המשך הדיון בלשכתו‪ .‬נכנסתי‬ ‫ללשכה ושוטר שהוזמן עמד לידי‪ ,‬עוד בטרם החל השופט להגיד את דבריו‪.‬‬ ‫השופט הרשיע אותי באישומים של נהיגה ברכב ללא רישיון וגם בנהיגה באופנוע של‬ ‫צביקה‪ ,‬גם צביקה הורשע בכך שלכאורה נתן לי לנהוג‪.‬‬ ‫הפרקליטה הוציאה דפים והראתה אותם לשופט‪ ,‬השופט התבונן בי‪.‬‬ ‫"קנס בסך ‪ 300‬לירות ושלילת רישיון נהיגה לשלושה חודשים" השופט אמר‪ ,‬ואנחנו‬ ‫קמנו כולם והתכוננו לצאת מהלשכה‪.‬‬ ‫"אתה תשב‪ ,‬עדיין לא סיימנו" השופט אמר לי ואני התיישבתי "זה היה גזר הדין של‬ ‫צביקה שמלה"‪.‬‬ ‫צביקה ועורך הדין שלו יצאו מהלשכה של השופט והשוטר צמוד אלי‪.‬‬ ‫"מה יש לך להגיד לפני גזר הדין?" שאל אותי השופט‪.‬‬ ‫"אפשר לתת לי כלא?" שאלתי‪.‬‬ ‫השופט פרץ בצחוק‪ .‬השוטר הצטרף לצחוק וגם הפרקליטה הצעירה צחקה בקול‪,‬‬ ‫הבנתי למה הם צוחקים‪.‬‬ ‫"אתה טוען שאתה חף מפשע ואתה מבקש מאסר?" שאל אותי השופט והמשיך לצחוק‬ ‫בקול‪ .‬אני השפלתי את עיניי ושתקתי‪.‬‬ ‫"אתה רוצה להגיד עוד משהו לפני שאגזור את דינך?" שאל אותי השופט ומתבונן בי‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬אדוני" עניתי‪.‬‬ ‫"להביא את הנאשם לשמיעת גזר הדין בעוד שעה" אמר השופט לשוטר‪ ,‬נלקח למרתף‬ ‫המעצר בבית המשפט‪.‬‬ ‫הגעתי לבית המשפט בכוחות עצמי‪ ,‬ועכשיו אני מובל למרתף המעצר בבית המשפט‬ ‫ומוכנס יחד עם עוד שלושים עצורים לחדר גדול‪ .‬למזלי זה באמת לא נמשך הרבה זמן‪.‬‬ ‫"מצאתי את הנאשם אשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום‪ ,‬ולמרות שעבר עבירות‬ ‫רבות בחייו‪ ,‬אני מתחשב בנאשם וגוזר עליו לשלם קנס בסך ‪ 300‬לירות או ‪ 3‬חודשי‬ ‫מאסר תמורתו ושנה אחת מאסר על תנאי לשלוש שנים‪ ,‬שלא יעבור על מסכת‪"...‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .7‬בימ"ש השלום תל אביב‪ ,‬תיק ‪ 5282/72‬תאריך גזה"ד‪:‬‬ ‫‪22.10.72‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬קנס בסך ‪ 300‬ל"י או ‪ 3‬חודשים מאסר תמורתו‪ ,‬שנה אחת‬ ‫מע"ת‪ 3‬לשלוש שנים‪ ,‬שלא יעבור על מסכת ה )למעט ס' ‪ (311‬מפ‪.‬ח‪.‬פ‪.‬‬ ‫שימוש ברכב בלי רשות ובלי רישיון ובלי ת‪ .‬ביטוח‪ ,‬פסילה מלקבל רישיון‬ ‫נהיגה למשך שנה ו‪ 6-‬חודשים‪ 18 ,‬חודשי פסילת ר‪.‬נ‪ .‬ע"ת לשלוש שנים‪,‬‬ ‫לגבי שימוש ברכב בלי רשות‪ ,‬בלי רישיון ובלי ביטוח‪.‬‬ ‫‪ 3‬מאסר על תנאי‬ ‫‪38‬‬ ‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪ 3 :‬מב"ד‪ 1 :‬כלפי רכוש‪14 :‬‬ ‫סה"כ עבירות‪14 :‬‬ ‫סטטוס האסיר‪ :‬משוחרר‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫מה איכפת לי מסכת או לא מסכת? עונש הוגן‪ ,‬גם צביקה קיבל את אותו עונש‪ ,‬ואסור‬ ‫לעשות הפליות בין נאשמים באותו תיק‪.‬‬ ‫"כבוד השופט‪ ,‬אפשר לדחות את תשלום הקנס?" שאלתי‪ .‬מאיפה יש לי ‪ 300‬לירות?‬ ‫אני בקושי חי ומתקיים‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬אפשר" עונה לי השופט‪.‬‬ ‫"תודה" אני קם ממקומי ומתכוון לצאת מהלשכה‪.‬‬ ‫"לאן אתה הולך?" השופט שואל והשוטר מניח עלי יד ואומר לי לשבת‪.‬‬ ‫"אני מבטיח לשלם את הקנס עוד כמה ימים" אני עונה לו‪.‬‬ ‫"יש עוד גזר דין בעניין האישום השני" הוא אומר ואני מתיישב וממתין לשמוע את‬ ‫ההמשך‪.‬‬ ‫"בית המשפט התחשב פעמים רבות בנאשם‪ ,‬וזה הפך למטרד לציבור ולמפגע שיש‬ ‫להרחיקו מהחברה‪ .‬אני גוזר על הנאשם מאסר בפועל למשך שישה חודשים‪ ,‬מאסר על‬ ‫תנאי של שישה חודשים למשך שנתיים ו‪ 500-‬לירות קנס‪"...‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .6‬בימ"ש לתעבורה תל אביב תיק ‪ 3552‬תאריך גזה"ד‪:‬‬ ‫‪22.10.72‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬קנס בסך ‪ 500‬ל"י‪ ,‬מאסר למשך שישה חודשים‪ ,‬שישה חודשים‬ ‫מע"ת לשנתיים‪ ,‬שלא יעבור על הס' הנ"ל – פסילה מלקבל רישיון הנהיגה‬ ‫למשך שנתיים‪.‬‬ ‫תאריך וסעיפי העבירה‪ 00/00/00 -‬שימוש ברכב בלי רשות ‪) 1‬א( חוק‬ ‫לתיקון דיני העונשין )שימוש ברכב בלי רשות( תשכ"ד ‪ 1964‬יחידה הפ"א‪:‬‬ ‫מרחב דן‪8982/72 ,‬‬ ‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪ 3 :‬מב"ד‪ 1 :‬כלפי רכוש‪15 :‬‬ ‫סה"כ עבירות‪15 :‬‬ ‫סטטוס האסיר‪ :‬מרצה מאסר בפועל‬ ‫פתאום קם אדם וטוען שהוא חף מפשע ובאותה נשימה הוא מבקש שישלחו אותו‬ ‫לכלא‪ ,‬והשופט מקשיב‪.‬‬ ‫"אני יכול לצלם את גזרי הדין?" אני שואל את השופט‪ ,‬והוא מוסר את התיקים‬ ‫לשוטר‪ ,‬וכשאני נלקח למרתף העצורים‪ ,‬השוטר מצלם את גזרי הדין ומביא לי‪.‬‬ ‫השופט שמע לי ונתן לי חצי שנה מאסר בפועל‪ .‬אני לא טועה‪ .‬אני יכול להבין את זה‬ ‫שלא נותנים לי להגיע לכלא לבד ומאלצים אותי לעשות זאת ב'פוסטה'‪ .‬משאית סגורה‬ ‫בפחים ששמו בה ספסלים ויושבים שם כשישים אנשים שמועברים לבתי כלא בארץ‪.‬‬ ‫הם לא מבינים שאגיע לכלא גם אם אצטרך להגיע ברגל‪.‬‬ ‫אני מסתכל על גזר הדין עוד פעם ועוד פעם ולא מאמין‪ .‬הרשיעו אותי בנהיגה ללא‬ ‫רשות‪ ,‬ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה‪ ,‬באופנוע של צביקה‪ .‬אני מבין את האישומים‬ ‫‪39‬‬ ‫של ללא ביטוח וללא רישיון‪ ,‬אבל אם נהגתי ללא רשות והרשיעו אותי בכך‪ ,‬למה‬ ‫האשימו את צביקה בכך שנתן לי לנהוג?‬ ‫מי ישמע אותי אם אגיש ערעור? ואם אזכה בערעור‪ ,‬מה אעשה עם זה? גם ככה הוא‬ ‫לא נתן לי מאסר באישום הזה‪ .‬עוד עלולים לשחרר אותי‪.‬‬ ‫אפרים שפוט לשלוש שנים והוא כבר בכלא‪ ,‬וגם אם זאת לא ממש קייטנה‪ ,‬זאת פינה‬ ‫שאפשר לשים בה ראש לחצי השנה הבאה ולא צריך לדאוג איך להשיג אוכל ואיפה‬ ‫לישון‪ ,‬עונת הגשמים החלה מזמן וקר בחוץ‪ ,‬ויש עוד יתרון בזה שאני בכלא‪ ,‬פה לא‬ ‫אפגש עם שמואל השוטר‪.‬‬ ‫רובם בכלא חברים ומכירים אותי מהרחובות ומבתי מעצר שונים‪.‬‬ ‫"אין לי איך לשלם את הקנס" אמרתי למנהל הכלא "שלושה חודשי מאסר בפועל‬ ‫תמורתו" הוא ענה לי‪ .‬אני תשעה חודשים‪ .‬זה מתחיל להראות יותר טוב‪.‬‬ ‫לא אהבתי את מה שאני עובר‪ ,‬אבל במצב שלי היה כדאי גם לי שאהיה בכלא‪ ,‬אפילו‬ ‫שלא טעיתי‪ .‬זה יעזור לי לעבור את התקופה הזאת ולהתבגר ולהתגייס לצה"ל‪ .‬זה‬ ‫החלום שלי‪.‬‬ ‫"יש לי ניסיון בבניין" אמרתי בוועדת הקבלה לעבודה של הכלא‪ ,‬ושלחו אותי לעבוד‬ ‫בבניית החומות שמסביב לכלא‪ .‬עזרתי בבניית החומות והתבוננתי בשטח הפתוח‬ ‫שמעבר לחומות‪ ,‬שמתי לב שמסביב לחומות‪ ,‬בחלקים מסוימים‪ ,‬יש בורות ארוכים‪ .‬אם‬ ‫מישהו יעבור את החומה בלי להיתפס‪ ,‬הוא יוכל להתקדם מבור לבור עד לפרדס‬ ‫ולהיעלם בין העצים‪ .‬לא הייתה לי כוונה לברוח‪ ,‬לא היו לי תוכניות כאלה‪ ,‬גם אם‬ ‫יפתחו לי את הדלת לא הייתי מרצוני‪.‬‬ ‫הבורות היו שם וראיתי אותם ולא יכולתי להתעלם מהם‪ ,‬הם ממש מול הפרצוף שלי‪.‬‬ ‫אולי הבורות שמשים סוהרים למארבים? איש לא התקרב לבורות‪.‬‬ ‫רוני ניצן היה קצין חינוך של הכלא‪ .‬הוא היה גם מפקד האגף שבו הייתי‪ .‬צמוד לאגף‬ ‫הוקמו אוהלים‪ ,‬ונערים שהגיעו לגיל גיוס הועברו לאוהלים ומשם הם התגייסו לצבא‪,‬‬ ‫אם התאימו‪.‬‬ ‫חלק מהחברים אמרו שרוני ניצן בסדר וחלק אמרו שהוא יותר גרוע מכל עבריין‬ ‫שהכירו‪ .‬אותי זה לא עניין‪ .‬הרגשתי שאני שם כדי לקבל ארוחות בזמן ולישון בלילה‪.‬‬ ‫לא הייתי צריך אפילו לעבוד עבור זה‪ ,‬יכולתי לשחק עם צינור כל היום בדשא‪ ,‬אבל‬ ‫עבדתי כי לא יכולתי לשבת כל היום בלי לעשות כלום‪.‬‬ ‫צביקה ש‪ .‬בא לבקר אותי בכלא וסיפר ששמואל השוטר מטריד אותו ועושה עליו‬ ‫חיפושים ומעליב ליד אנשים‪ .‬אמרתי לו שזה אופיו ואין מה לעשות‪.‬‬ ‫שישה חודשים עברו מהר‪ .‬הפתיעו אותי ואמרו שועדת השחרורים החליטה לנקות‬ ‫שליש ממאסרי‪ ,‬הם עשו זאת באופן אוטומטי והחליטו החלטה מנהלית בישיבה סגורה‪.‬‬ ‫לא שאלו לדעתי‪.‬‬ ‫יום השחרור תפס אותי לא מוכן‪ ,‬באמצע ארוחת צהריים וכולם צעקים לי לעזוב את‬ ‫הצלחת וללכת לחופש‪ .‬שיחקתי אותה אדיש וכולם התפעלו מהאדישות‪ .‬הם לא הבינו‬ ‫שלא רציתי ללכת‪.‬‬ ‫לאן היה לי ללכת?‬ ‫‪40‬‬ ‫ביום שחרורי ראיתי תאונה לנגד עיניי‪ .‬אולי יצפאן )אחיו של אלי יצפאן(‪ ,‬עף ממושב‬ ‫אחורי של וספה ונחת על ראשו‪ ,‬הוא נגרר אחרי הוספה עשרות מטרים ונהרג במקום‪.‬‬ ‫הכול התרחש מולי ורצתי לעזור‪ ,‬אבל היה כבר מאוחר – הוא לא ענה ולא מגיב ולא‬ ‫נשם‪.‬‬ ‫הוא נקבר בבית העלמין בקרית שאול וכל השכונה ליוותה אותו בדרכו האחרונה‪,‬‬ ‫עמדתי מעל קברו והרמתי את ראשי‪ ,‬מולי ניצבה האנטנה הצמודה למחנה שהקמתי‬ ‫בילדות‪ .‬ממש מצדו השני של הכביש‪ ,‬מרחק הליכה‪ .‬נהג הקטנוע‪ ,‬שמואל לוי )אין‬ ‫קשר לשמואל לוי השוטר(‪ ,‬נפצע קשה בראשו ובגופו ונשאר נכה‪.‬‬ ‫‪41‬‬ ‫חבר נעלם מחיי‬ ‫צביקה ש‪ .‬נעלם‪ .‬חייו השתנו מהקצה אל הקצה ונפתחה דלת למשהו שנראה כמו‬ ‫משחק על גלובוס‪ .‬טעות בצעד אחד במשחק משפיעה על מהלך חיים שלם‪ ,‬אפילו‬ ‫חוצה יבשות‪ .‬זה מה ששמעתי לאחר היעלמו )אני אשם בזה( ולא היה לי יד בדבר‪.‬‬ ‫ימים ספורים לאחר המשפט הגיע שמואל השוטר לביתו של צביקה ואמר שראה אותו‬ ‫נוהג באופנוע כשהוא בפסילה‪ .‬צביקה ברח מהבית ואותו שוטר טען שצביקה תקף אותו‬ ‫כשברח‪.‬‬ ‫צביקה הפך למבוקש על תקיפת שוטר והוריו הוציאו אותו מהארץ לצרפת‪ .‬הם הבינו‬ ‫שלשוטר ההוא יש כוונות רעות‪ .‬צביקה התחיל בחיים חדשים ולא חזר לישראל‪.‬‬ ‫‪42‬‬ ‫הצורך לעזור מסלק פחדים‬ ‫חזר לגור בביתו של מישל‪ ,‬בחג פורים התאספנו חבורה של נערים ונערות ויצאנו‬ ‫לבלות בתל אביב‪ .‬חלק מהחברים לקחו כדורים וסמים ושתו אלכוהול‪ .‬נמנעתי מדברים‬ ‫שיכולים לטשטש את הראש‪ .‬לא אהבתי הרגשה של סוטול‪ ,‬בירה אחת הספיקה לי‪.‬‬ ‫בילינו במועדון עד ארבע לפנות בוקר‪ ,‬וחזרנו לביתו של מישל ונפלתי למיטה ונרדמתי‬ ‫כשראשי מעופף‪ .‬נראה לי שרק סגרתי את העיניים וקול בכי נשי ברקע‪ .‬זה חלום לא‬ ‫ברור‪ .‬אסור לי לשתות גם בירה אחת‪ ,‬זה עושה לי לא טוב‪ .‬השעה חמש‪ ,‬ישנתי שעה‪,‬‬ ‫זה בטוח חלום‪ .‬אני מתהפך ועוצם עיניים‪.‬‬ ‫קול בכי נשי‪ .‬אני עדיין ער‪ ,‬זה לא חלום‪ ,‬יש בכי נשי ברקע‪ .‬הבירה לא אשמה‪ ,‬הפעם‬ ‫אני ער ושומע בבירור‪ ,‬זה בכי של בחורה‪ ,‬זה בכי שנמצא קרוב אלי‪ .‬זה בכי שבא‬ ‫מתוך הבית‪.‬‬ ‫קול של נער ברקע וקולות צחוק מצטרפים‪ .‬קמתי מהמיטה והלכתי לכיוון הסלון‪.‬‬ ‫בראשי עברו מחשבה 'אולי אימו של מישל הגיעה והיא שבוכה וצריך לפנות את‬ ‫הבית?'‬ ‫ארבעה נערים בני גילי ישבו בסלון‪ .‬הכרתי את כולם מהשכונה ואף היו לנו חוויות‬ ‫משותפות יחד‪ .‬אחד מהם הוא אהרון אביטן‪ ,‬אחיו של הרצל‪ ,‬הוא ישב איתי בכלא על‬ ‫דברים אחדים שעשה‪ .‬רמי כחלון‪ ,‬הואשם בעבר באונס ולא נשפט למאסר‪ ,‬פסיכיאטר‬ ‫קבע שהוא לא כשיר לעמוד לדין‪ .‬פנחס ועקנין )פיליפוס( גם נמצא יחד איתם וגם הוא‬ ‫מוכר כמופרע‪ ,‬ונמצא איתם עוד נער אחד שאינו מוכר לי‪ .‬הם ישבו על הספה‬ ‫והכורסאות מסביב לשולחן ובצד‪ ,‬על כיסא‪ ,‬ישבה נערה כבת חמש עשרה‪ .‬הבכי הגיע‬ ‫ממנה‪.‬‬ ‫ימים ספורים לפני פורים‪ ,‬התערבתי בריב בין שני חברים‪ ,‬פנחס‬ ‫ועקנין‪ ,‬פיליפוס‪ ,‬רב עם נער אחר והם חזיקו סכינים בידיהם‪ .‬די בקצה‬ ‫של הלהב של הסכין כדי לקרוע את העורקים בצוואר ולגרום לפציעה‬ ‫ואף למוות‪ .‬נכנסתי בין שניהם בלי פחד והוצאתי את הסכינים מידיהם‬ ‫והרגעתי אותם‪ .‬לא הבנתי מאיפה בא לי האומץ לעשות זאת‪.‬‬ ‫התמונה שאני רואה בסלון נראית לי מוזרה‪.‬‬ ‫"מה קורה פה?" אני שאלתי‪.‬‬ ‫"הבת זונה הזאת לא רוצה לתת לנו לזיין" אמר לי רמי‪.‬‬ ‫אני מביט בו ומבין שהוא רוצה לעשות לה משהו נגד רצונה‪.‬‬ ‫"היא לא חייבת כלום לאף אחד" אני אומר לו וממשיך "אתה רוצה להסתבך במשהו‬ ‫לא טוב ואתה רוצה לסבך גם אותנו"‪.‬‬ ‫הבן אדם הואשם באונס בעבר ויצא מזה בלי עונש‪ .‬נקבע שאינו כשיר לעמוד לדין‪.‬‬ ‫"למה אני מסבך אותך?" רמי שואל אותי‪.‬‬ ‫‪43‬‬ ‫"אני פה ואני עלול להסתבך‪ ,‬צאו מפה כולכם!" אני צועק‪.‬‬ ‫"טוב" הוא אומר לי "נלך למקום אחר"‪.‬‬ ‫"אתה יכול ללכת" אני אומר לו ומצביע לכיוון הנערה "היא נשארת פה"‪.‬‬ ‫"שמע לי‪ ,‬דני‪ ,‬אל תתערב בזה‪ .‬הוצאתי עליה כסף והיא הבטיחה שתתן לזיין" אומר לי‬ ‫רמי ואני מסתכל עליו בבוז‪.‬‬ ‫"אתה צריך לאנוס אותי לפני שתאנוס אותה" אני מודיע לו בביטחון "אתה לא יכול‬ ‫לאנוס אותי‪ ,‬וגם אותה אתה לא יכול לאנוס"‪.‬‬ ‫"דני צודק" אומר לו אהרון ויוצא מהבית ופיליפוס עוזב גם הוא איתו‪ .‬רמי נשאר‬ ‫לעמוד עם הצעיר שאינו מוכר לי‪.‬‬ ‫דפיקות הלב הלמו בי כמו תופים אפריקאים‪ .‬לא פחדתי שיאנסו אותי‪ ,‬אף אחד לא‬ ‫יכול‪ ,‬הרגשתי בטוח בעצמי והייתי בטוח שלא יגיבו גם אם ארים יד‪ ,‬הפחד שלי הוא‬ ‫שמא יקרה משהו לנערה הזאת‪ .‬אני נעמד בינה לבינם‪.‬‬ ‫"תחשוב שזאת אחותך" אני אומר בכעס‪.‬‬ ‫הם מסטולים וריח אלכוהול ממלא את החדר‪ ,‬ונראה שגם הנערה שתתה‪ .‬היא יושבת‬ ‫בפינה מבוהלת‪ ,‬כבר לא בוכה‪ .‬היא מסתכלת במתח איך הדברים מתפתחים‪.‬‬ ‫"אני אתן לך את הכסף שבזבזת עליה" אני אומר לרמי "עזוב אותה ולך"‪.‬‬ ‫"תגיד שאתה רוצה לשמור אותה לעצמך ואתה רוצה לזיין אותה בעצמך" הוא אומר‬ ‫לי‪.‬‬ ‫"לא חשבתי מחשבות כאלה" אני עונה לו "אנחנו נשב פה יחד ונשתה קפה‬ ‫והאוטובוסים יתחילו לפעול עוד מעט ונעלה אותה לאוטובוס‪ .‬נשלח אותה הביתה"‪.‬‬ ‫"אולי אתה רוצה שאני גם אשלם לה את הנסיעות?" הוא שואל‪.‬‬ ‫"אני אשלם את הנסיעות" אני עונה לו "לא מתאים לאחד שמחזיק מעצמו 'גבר'‬ ‫להתנהג בצורה כזאת"‪.‬‬ ‫הם נרגעים ויוצאים מהבית‪.‬‬ ‫"אל תחזרו לבקר בבית הזה" אני אומר להם‪.‬‬ ‫כשהם יוצאים מוניקה )ידידה( מגיעה לאחר שחזרה מבילוי של פורים‪ ,‬היא ראתה‬ ‫שהאורות בבית דולקים ועלתה לבקר‪.‬‬ ‫אנחנו יושבים עם הנערה ומרגיעים אותה‪ .‬היא מספרת שבאה איתם מתוך פחד‪ .‬בנוסף‬ ‫לזה היא פוחדת לחזור לבית הוריה‪ ,‬בגלל שנשארה מחוץ לבית במשך הלילה‪.‬‬ ‫"בת כמה את?" שאלתי אותה‪.‬‬ ‫"שמונה עשרה" היא אומרת‪.‬‬ ‫ידעתי שהיא משקרת‪ ,‬היא נראית ילדה‪ .‬בת חמש עשרה לכל היותר‪ .‬גם אני שיקרתי‬ ‫כששאלו אותי לגילי‪ ,‬בגיל שש עשרה סיפרתי לכולם שאני בן שמונה עשרה‪.‬‬ ‫"אסור לך לטייל ברחובות" אמרתי לה "את חייבת לחזור הביתה"‪.‬‬ ‫"אני פוחדת לחזור להורים שלי" היא אמרה בוכה "אני פוחדת מהאחים שלי‪ ,‬הם‬ ‫יהרגו אותי"‪.‬‬ ‫"איך קוראים לך ואיפה את גרה?" אני שואל‪.‬‬ ‫"אתי נ'" היא עונה לי "בחולון"‪.‬‬ ‫"מכירה את אורי נ' מחולון?" אני שואל אותה‪.‬‬ ‫‪44‬‬ ‫"זה אחי" היא אומרת לי ומסתכלת עלי מופתעת‪.‬‬ ‫"אחיך היה עצור איתי בבית מעצר אבו‪-‬כביר‪ ,‬ואני שמח שהדברים מתפתחים בצורה‬ ‫טובה" אני אומר לה‪.‬‬ ‫"הם יהרגו אותי אם אחזור הביתה" היא אומרת לי‪.‬‬ ‫"אני אחזיר אותך הביתה" אני אומר "מוניקה תבוא איתנו לבית הורייך ותגיד שישנת‬ ‫אצלה וכך לא יכעסו עלייך‪ ,‬ואני אדבר עם האחים שלך שלא יכו אותך"‪.‬‬ ‫מוניקה הייתה ידידה טובה ובילינו ויצאנו למועדונים ולמסיבות של חברים‪.‬‬ ‫ידעתי שאם לא נחזיר את אתי לביתה‪ ,‬היא תמשיך להסתובב ברחוב והיא עלולה‬ ‫להיפגע‪ .‬ביקשתי ממוניקה להצטרף אלינו ונסענו יחד לבית הוריה של אתי‪ .‬מוניקה‬ ‫סיפרה שאתי נרדמה אצלה במקרה והן התעוררו רק בבוקר‪ .‬ההורים נרגעו ופגשתי את‬ ‫אורי‪ ,‬אחיה‪ .‬הוא זכר אותי ואמרתי לו שאני חבר של מוניקה‪ .‬סיפרתי לו שאחותו‬ ‫סיפרה לי בדרך שהיא פוחדת שירביצו לה וביקשתי ממנו שלא יעשו זאת‪ ,‬והוא הבטיח‬ ‫לי שלא יעשו לה כלום והכול עבר בשלום‪.‬‬ ‫חזר הביתה באוטובוס‪ ,‬מתחנת האוטובוס הלכתי לביתו של אח של רמי וסיפרתי לו מה‬ ‫שקרה בלילה‪ ,‬הוא אמר שרמי איבד את שפיותו‪ .‬הוא קרא לו ונזף בו ורמי הבטיח שלא‬ ‫יחזור שוב על מעשים כאלה‪.‬‬ ‫כעבור ימים אחדים אתי באה להודות על מה שעשיתי‪ .‬ראיתי זאת כמובן מאליו‪ ,‬נהגתי‬ ‫כפי שצריך לנהוג‪.‬‬ ‫יש לי עוד שנה וחצי לגיוס‪ ,‬ואני מקווה שהזמן יעבור מהר ובלי דברים שאין לי‬ ‫שליטה עליהם‪.‬‬ ‫אנשים ראו בי עבריין‪ .‬כבר ישבתי בכלא‪ ,‬יש לי עבר פלילי מגיל שבע וכולם חושבים‬ ‫שאני אלים‪ ,‬בגלל סיפורים שאין להם שחר ולא אני שממציא אותם‪ .‬אני עושה הכול‬ ‫כדי להראות שאין בהם אמת‪.‬‬ ‫‪45‬‬ ‫עוד קצת לגיוס‬ ‫הנורה בחדר המדרגות נשרפה‪ .‬החלפתי אותה והסתבר שהבעיה לא בנורה‪ ,‬גם הנורה‬ ‫החדשה לא דלקה‪ ,‬הבעיה בחוטים‪ .‬הוצאתי מהבית ארגז כלים קטן ופתחתי את בית‬ ‫המנורה והחזיק אותו ביד‪ ,‬בחנתי אותו‪ ,‬ניסיתי להבין מה הולך שם‪.‬‬ ‫שוטרים עלו במדרגות והקיפו אותי‪ ,‬אני עם מברג ביד אחת ובית המנורה ביד השנייה‪.‬‬ ‫"מה קרה?" אני שואל‪ .‬שמואל השוטר נמצא גם הוא בין השוטרים והוא לוקח את‬ ‫ארגז הכלים ומחזיק בו‪ ,‬והם נכנסים לבית ומחפשים והופכים ומוציאים דברים‬ ‫מהארונות ומשליכים לרצפה‪ .‬הם יודעים שאני מתגורר בבית‪ ,‬אני לא מסתיר זאת‪ .‬אני‬ ‫עומד חסר אונים והם לא מוצאים כלום‪ .‬אין כלום‪ .‬אני לא מחזיק דברים אסורים‪.‬‬ ‫בדרכם החוצה שמואל נעצר מולי‪.‬‬ ‫"מה ארגז הכלים הזה?" הוא שואל אותי‪.‬‬ ‫"אני מנסה לסדר את בית המנורה‪ ,‬זה ארגז כלים מהבית" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"תעצרו אותו" הוא אומר לשוטרים "אלה כלי פריצה"‪.‬‬ ‫"לא נמאס לך מהשטויות?" אני שואל את שמואל‪.‬‬ ‫"אני אלמד אותך מה זה להרים יד על שוטר"‪ ,‬הוא עונה ודוחף אותי ואני נופל וקם‬ ‫ודוחף אותו בחזרה‪ ,‬ושוטרים אוחזים בי ושמים אזיקים על ידיי‪.‬‬ ‫בתחנת המשטרה מאשימים אותי בהחזקת כלי פריצה ובשימוש בכוח למנוע מעצר‬ ‫ובעוד סעיף אחד קטן‪ ,‬העלבת עובד ציבור במילוי תפקידו‪ .‬אני מכחיש הכול‪ .‬למחרת‬ ‫בבוקר שחררו אותי‪.‬‬ ‫הבית הפוך‪ .‬מוניקה עוזרת לי לסדר‪ ,‬קיוויתי שמישל לא יחזור מהבסיס דווקא עכשיו‬ ‫ויראה את הבית בצורה כזאת‪ .‬הוא היה עלול לבקש ממני לעזוב את הבית‪.‬‬ ‫עוד שנה וקצת לגיוס לצה"ל‪ .‬אני מת לנסוע לאילת ולסיני‪ ,‬כל החברים שלי כבר נסעו‪.‬‬ ‫הם לא מפסיקים לקנטר אותי‪ ,‬כולם כבר התגייסו לצבא‪ ,‬הם בוגרים ממני בשנה וחלקם‬ ‫בשנתיים‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪ 3 :‬מב"ד‪ 2 :‬כלפי רכוש‪15 :‬‬ ‫סה"כ עבירות‪15 :‬‬ ‫סטטוס‪ :‬אסיר משוחרר‬ ‫‪-----------------------------------------------------------------------‬‬ ‫אני צריך לעזוב את השכונה ולמצוא עבודה באילת או בעיר אחרת‪ .‬אני יכול לעבוד‬ ‫ולדאוג לעצמי‪ .‬אני עושה זאת‪ .‬לא צריך הרבה כדי לחיות‪ ,‬מספיק לאכול ולישון‬ ‫ולגדול‪ .‬אני לא עבריין‪ ,‬לא פורץ‪ ,‬לא שבל"ר‪ ,‬לא עצור‪ ,‬לא פושטק‪ ,‬לא גנב‪ ,‬לא‬ ‫מד"ב‪ .‬אני ילד רחוב‪ .‬זה כתוב בכמה מקומות‪.‬‬ ‫‪46‬‬ ‫ה'שוד' במנזר סנטה‪-‬קטרינה‬ ‫כל החברים שלי היו בוגרים ממני בשנתיים ויותר‪ ,‬היו כאלה שנראתי בוגר מהם‪ .‬תמיד‬ ‫שיקרתי וסיפרתי שאני בן שמונה עשרה ושאני עומד להתגייס לצה"ל‪ ,‬אבל כולם הכירו‬ ‫אותי וידעו שאני ילד שמתחזה לבוגר‪.‬‬ ‫מישל היה בצבא רוב הזמן והיו עוד כמה חברים שהתגייסו לצה"ל‪ .‬גם חיים מילשטיין‪,‬‬ ‫עוד חבר שלי‪ ,‬היה כבר חייל וגם אלברט חמו‪ ,‬חבר אחר ששירת בבסיס חיל האוויר‬ ‫בקריה בתל אביב‪ .‬מריה הייבר הייתה חברה של אלברט‪ ,‬היא עלתה מארצות הברית‬ ‫בעליית הנוער והתגייסה לצה"ל ושוחררה‪ .‬הם מתגוררים יחד בדירה שכורה ביד‬ ‫אליהו‪.‬‬ ‫חיים מילשטיין התגייס והוא טייל איתנו יותר מאשר בבסיס‪ .‬הוא היה ילד מופרע וכל‬ ‫מה שביקש מהוריו הם נתנו לו‪ ,‬הם נכנעו לבקשותיו וקנו לו גם רכב‪ .‬היינו תאספים‬ ‫כמה חבר'ה ונוסעים לטיולים בכל הארץ ובעיקר בצפון‪ .‬היו ימים שהקמנו אוהלים על‬ ‫שפת הכינרת והעברנו כמה ימים שם‪.‬‬ ‫באחת הפעמים הגענו לגבול לבנון‪ .‬השערים היו פתוחים ודרכם עברו אנשי או"ם‬ ‫לשטח לבנון‪ .‬חיילים ישראלים עמדו בצד שלנו ושוחחו‪ ,‬ומולנו‪ ,‬מעבר לשערים‪ ,‬עמדו‬ ‫חיילים לבנונים עם רובים‪ .‬התחלתי ללכת לכיוון החיילים הלבנונים וצעדתי כעשרה‬ ‫צעדים בשטח לבנון והחיילים הלבנוניים הסתכלו עלי בפליאה ובאו לקראתי‪ .‬החיילים‬ ‫הישראלים צעקו לי לחזור וכולם היו מתוחים‪ ,‬הסתובבתי וחזרתי בריצה חזרה לשטח‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫‪47‬‬ ‫"למה עשית את זה?" נזף בי קצין שעמד שם‪.‬‬ ‫"רציתי להרגיש בחוץ לארץ" אמרתי לקצין וכולם צחקו והתבדחו‪ ,‬גם החיילים‬ ‫הלבנונים צטרפו לצחוק והצטלמנו והמשכנו לדרכנו‪.‬‬ ‫הקטע הזה הפך לשיחת היום בין החברים שלנו‪ ,‬והמשפט שהוביל בכל השיחות היה‬ ‫"דני עבר את הגבול ללבנון וחזר"‪ .‬כל חבר שפגש אותי שאל אותי על זה ואני סיפרתי‬ ‫על המקרה וצחקתי מהעובדה ששמועה עשתה משהו שאין לו כלום עם המציאות‪ .‬כולם‬ ‫חשבו שעשיתי 'מבצע' בחדירה לשטח לבנון‪.‬‬ ‫החברים התרגלו לכך שבכל פעם שעבדתי וקיבלתי משכורת‪ ,‬מילאתי דלק ויצאנו‬ ‫לטיולים‪ .‬כל פעם למקום אחר בארץ‪ .‬יש לנו ארץ יפה‪.‬‬ ‫אלברט ומישל היו יוצאים לחופשות מהצבא והיינו עובדים יחד‪ ,‬לפעמים בייצור‬ ‫ובהרכבה של תריסים ובעבודות מסגרות אצל מכר שלנו‪ .‬התפרנסנו מזה‪ ,‬אבל לא תמיד‬ ‫הייתה עבודה‪ .‬חודשים רבים הסתובבתי בחוסר מעש וניסיתי להרוג את הזמן שנותר עד‬ ‫לגיוס‪.‬‬ ‫באחד הטיולים שלנו נסעתי עם חיים לירושלים במכונית שלו והוא נתן לי לנהוג בדרך‬ ‫חזרה‪ .‬היציאה מירושלים עברה בשלום והגעתי לירידות ולעיקולים שלפני הר הרצל‪,‬‬ ‫ובאחד העיקולים איבדתי שליטה על הרכב ומצאנו את עצמנו מסתובבים כמו סביבון על‬ ‫הכביש והרכב נעצר על סף תהום‪ .‬ניצלנו בנס‪.‬‬ ‫פעמים רבות חלמתי חלום ובו ראיתי את עצמי נוסע במכונית לקראת הר‪ ,‬והמכונית‬ ‫הסתובבה על מקומה ונעצרה‪ .‬זה מה שקרה במציאות‪ .‬התמונות חוזרות לי פעמים רבות‬ ‫בחלום‪.‬‬ ‫"אנחנו יוצאים לנופש באילת ביום שישי" חיים אמר לי‪.‬‬ ‫"מי נוסע ואיך אתם מתכוונים לנסוע?" אני שואל אותו "שנים שאני רוצה לנסוע‬ ‫לאילת וכל פעם קורה משהו שמשבש לי את התוכניות"‪.‬‬ ‫"אני לוקח מבן דוד שלי רכב" הוא אמר "יש לנו חמש מקומות ואנחנו חמש‪ ,‬אלברט‬ ‫ומריה וחנה‪ ,‬חברה של מריה ומישל ואני‪ .‬אם אתה רוצה להצטרף תהיה הנוסע‬ ‫השישי"‪.‬‬ ‫"יש לך רכב משלך" אני אומר לו "למה אתה צריך רכב אחר?"‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה לאמץ את הרכב שלי בנסיעה כזאת" הוא עונה לי "הוא עלול 'לשפוך‬ ‫מנוע'"‪.‬‬ ‫הרכב שלו באמת טרנטה‪ ,‬במיוחד אחרי שעבר איתו שתי תאונות‪ .‬באחת מהן החברה‬ ‫שלו שברה יד ובשנייה הרכב נלכד בין עמוד חשמל לבין מעקה של וילה‪ ,‬לא הבנתי‬ ‫איך הוא עוד מחזיק וממשיך לנסוע‪.‬‬ ‫"לא יהיה נח לנסוע ככה לאילת" אני אומר לו‪.‬‬ ‫למחרת חיים מגיע עם מכונית מדגם פורד גרנאדה ומספר שזאת מכונית של קרוב‬ ‫משפחה שלו‪ ,‬כולם מאמינים לו‪.‬‬ ‫"זאת מכונית גנובה" הוא מודה בפניי כשאנחנו לבד "אל תספר למריה ולחנה‪ ,‬הן לא‬ ‫ירצו לבוא"‪.‬‬ ‫יום שישי מגיע והם יוצאים בשעות הבוקר המוקדמות לאילת‪.‬‬ ‫"בוא איתנו" הם מפצירים בי "אחד מכם יתכופף בדרך"‪.‬‬ ‫‪48‬‬ ‫תמיד כשאני כבר על סף נסיעה לאילת‪ ,‬קורה משהו שמשבש לי את זה‪ .‬בפעם‬ ‫האחרונה שתכננתי נסיעה לאילת‪ ,‬יום לפני הנסיעה נוריתי ברגלי על ידי שומר בפרדס‬ ‫שחשב שבאתי לגנוב את סוסו‪ .‬הירייה הזאת היתה כלום לעומת המכה שספגתי‬ ‫כשנפלתי מהסוס‪ .‬שכבתי שבוע במיטה‪ .‬כל הגוף כאב לי‪.‬‬ ‫אני יכול לנסוע איתם לאילת ולהישאר שם ולמצוא עבודה‪ ,‬אפילו שהרכב גנוב‪ .‬מה‬ ‫כבר יכולים לעשות לי על נסיעה ברכב גנוב? שנה מאסר? זה יצא לטובה‪ .‬אשתחרר‬ ‫לקראת הגיוס לצה"ל‪ ,‬ואם חיים יכול לגנוב רכב‪ ,‬גם אני יכול לעשות זאת‪.‬‬ ‫"אתה יכול להוריד אותי מול הבורסה? שאלתי את חיים‪.‬‬ ‫"בוא" הוא ענה‬ ‫בשיקולים שלי חשבתי שאין הבדל בין לגנוב רכב לבין לנסוע איתם ברכב גנוב‪ .‬זאת‬ ‫אותה אשמה ואותה עבירה לכל מי שנתפס ברכב‪.‬‬ ‫נסענו לתחנת הדלק מול הבורסה ברמת גן‪ ,‬יש שם תחנה לשטיפת מכוניות‪ .‬ידעתי‬ ‫שביום שישי יש בלגאן ולחץ ואיש לא שם לב לנכנסים וליוצאים‪ ,‬ידעתי גם שהם‬ ‫משאירים את המכוניות כשהמפתחות מתחת למושב הנהג וכולם עסוקים וממהרים‬ ‫לקראת השבת‪.‬‬ ‫שוטף המכוניות החנה מחוץ למתקן רכב מסוג פג'ו ‪ 505‬ששטף וחזר להמשיך ולטפל‬ ‫במכוניות אחרות‪ .‬התקרבתי למכונית והתיישבתי על המדרכה‪ .‬איש לא שם לבו אלי‪.‬‬ ‫נכנסתי למכונית והוצאתי את המפתחות מתחת למושב והתנעתי את הרכב ויצאתי‬ ‫לכביש בנהיגה‪ ,‬אף אחד לא ראה אותי‪ .‬נעלמתי בין המכוניות‪.‬‬ ‫בשבת בבוקר התארגנו ויצאנו לאילת וכל הדרך התפללתי שהטיול הזה יעבור בשלום‪.‬‬ ‫רגשות של הרפתקנות גברו אצלי על היגיון של אסור ומותר‪.‬‬ ‫חנה‪ ,‬חברה של מריה עברה לנסוע איתי במכונית ובדרך עצרנו מספר פעמים‪ .‬הגענו‬ ‫לאילת לאחר כחמש שעות וישבנו לאכול במסעדה‪ .‬אחרי הארוחה יצאנו לכיוון שארם‬ ‫א‪-‬שייח‪ ,‬וראיתי איש שצועד במדבר אין‪-‬סופי של חול וגבעות והרים‪ ,‬אין הרבה חיים‬ ‫וגם אין בית או מבנה מסביב‪ .‬וכאילו משום מקום יוצא לו בדואי בהליכה רגלית‬ ‫וצעידתו נחושה לכיוון מדבר המשתרע למרחקים‪ ,‬ואני מסתכל לכיוון צעידתו ואין כלום‬ ‫באופק‪.‬‬ ‫אני מביט למזרח ורואה את ים סוף ומביט למערב ורואה מדבר ענק ורק דיונות של‬ ‫חול‪ .‬מצפון כביש שסופו לא נראה‪ ,‬משם באנו‪ .‬מדרום כביש שסופו לא נראה‪ ,‬לשם‬ ‫אנחנו נוסעים‪ .‬אין כלום באופק שנראה כמו המקום שאליו הוא צועד‪ .‬אני מסתובב עם‬ ‫הרכב וחוזר אליו‪.‬‬ ‫"אתה צריך להגיע לאיזה מקום?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫"זה הבית שלי"‪ ,‬הוא ענה בחיוך‪ ,‬ואני נזכר בבדואים שהיו נודדים למרכז הארץ בימי‬ ‫הקיץ ומקימים אוהלים ליד הפרדסים בשכונה‪ .‬ואני נזכר בפאטמה ומקווה שתופיע‬ ‫מחולות המדבר‪.‬‬ ‫אנחנו עוצרים לחניה בדהב )די‪-‬זהב(‪ ,‬המקום נראה כמו גן עדן‪ .‬אנחנו טובלים בים סוף‬ ‫ומשחקים במים כמו ילדים‪ ,‬משפריצים מים זה על זה‪ ,‬והכול נראה קסום‪ ,‬והפחדים‬ ‫שהרכב גנוב מכרסמים ואני רוצה שזה ייגמר‪.‬‬ ‫‪49‬‬ ‫חנה ומריה מודיעות לנו שחנה קיבלה מחזור והיא לא מרגישה טוב וצריך להחזיר אותה‬ ‫הביתה‪.‬‬ ‫"אני חוזר הביתה" אמרתי‪ .‬לא צריך לחשוב פעמיים כדי להחליט‪ .‬גם ככה אין לי‬ ‫מספיק כסף‪ ,‬כל הכסף הלך עבור דלק ואוכל‪ ,‬וצריך למלא דלק כדי לחזור לתל אביב‪.‬‬ ‫יש לי כבר יותר מסיבה טובה אחת להגיד שאני חוזר לתל אביב‪.‬‬ ‫"אנחנו ממשיכים לטייל בסיני" הם אומרים‪.‬‬ ‫"תעשו חיים" אני אומר ואנחנו נפרדים‪.‬‬ ‫אני עוצר בדרך לתל אביב כדי למלא דלק ולאכול משהו וחנה הולכת לשירותים‪ ,‬ואני‬ ‫רואה תיק ישן מעור שזרוק בצד‪.‬‬ ‫"אתה צריך את התיק הזה?" אני שואל את המתדלק‪.‬‬ ‫"מישהו זרק אותו פה" הוא אומר לי "קח אותו"‪.‬‬ ‫"יש פה ספר בתיק" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"זה ספר ישן שמשה רבנו שכח במדבר" הוא אומר לי וצוחק "קח אותו אם אתה‬ ‫רוצה"‪.‬‬ ‫לקחתי את התיק עם הספר שנראה עתיק ומרופט ויצאנו מתחנת הדלק ופנינו לנסוע‬ ‫לכיוון תל אביב‪ .‬מכונית שנסעה לפנינו פגעה בעז שחצתה את הכביש והעז מוטלת בצד‪.‬‬ ‫כולם נעצרו לבדוק את הפגיעה בעז ונראה שספגה מכה חזקה ונפחה את נשמתה‪.‬‬ ‫בעודנו עומדים שם‪ ,‬הגיח מתוך האפלה נשר ענק והתקרב לגוויה של העז‪ .‬הוא כמעט‬ ‫בגובה שלנו‪ .‬הנהג שפגע בעז עמד יחד איתנו‪ ,‬במרחק של כחמישה מטרים מהעז‪,‬‬ ‫הנשר עומד והסתכל עלינו ועל הגווייה‪.‬‬ ‫"תתרחק מפה‪ ,‬הנשר עלול לחשוב שאנחנו רוצים את הפגר של העז והוא עלול לתקוף‬ ‫אותנו"‪ ,‬הזהיר הנהג‪.‬‬ ‫נכנסתי לרכב והתנעתי‪ ,‬ועוד בטרם התחלתי לנסוע אני רואה עוד נשר שיורד במשק‬ ‫כנפיים רעשני ומתקרב גם הוא לגוויה של העז‪ .‬אחרי כמה שניות עוד משק כנפיים‬ ‫ונשר שלישי הצטרף לסעודה‪ ,‬והם כבר התחילו לנקר בפגר העז ועוד נשר הגיע‪ .‬תוך‬ ‫פחות מחמש דקות היו שם חמישה נשרים ענקיים שניקרו ובלעו את העז תוך כמה‬ ‫דקות‪ ,‬ואנחנו ישבנו במכונית מרותקים לתמונות‪ ,‬ובמשך כל הנסיעה לתל אביב‪,‬‬ ‫התמונות עברו לי שוב ושוב בראש‪.‬‬ ‫הגענו לביתה של חנה בשעות הלילה ועזבתי את המכונית מאחרי הבורסה‪ .‬שמח‬ ‫להיפטר ממנה‪ .‬הגעתי לאבא הלל ונזכרתי בתיק‪ .‬שכחתי אותו ברכב‪ .‬אני לא חושב‬ ‫פעמיים‪ ,‬אני חוזר ולוקח אותו‪.‬‬ ‫כל השבת עברה בנסיעה מתל אביב לדי‪-‬דהב ובחזרה‪ .‬יצאנו בבוקר‪ ,‬חזרנו בלילה‪.‬‬ ‫כמעט לא עצרנו בנסיעה‪ ,‬פרט לארוחה וקצת משחק במים של ים סוף‪ .‬העיקר‪ ,‬הייתי‬ ‫באילת! עכשיו אני יכול לספר את החוויות שלי ולהתפלסף‪.‬‬ ‫אני עוצר מונית ונוסע לבית של מישל‪ ,‬ובדרך אני פותח את התיק ומוציא את הספר‪.‬‬ ‫שם הספר – 'התמונה'‪ .‬הוא נראה כספר תפילה עתיק וישן‪ ,‬ולפי צורת הדפוס של‬ ‫האותיות נראה לי שנמסר למשה רבנו יחד עם לוחות הברית בהר סיני‪ .‬העיניים נעצמות‬ ‫לי לפני שאני רואה את הדף הראשון ונהג המונית מעיר אותי‪ .‬אני עולה לבית ומניח את‬ ‫התיק‪ ,‬עם הספר בתוכו‪ .‬השינה נופלת עלי לפני שאני מספיק להגיע למיטה‪.‬‬ ‫‪50‬‬ ‫אני מתעורר מחלום רע שבו אני נמצא במדבר‪ ,‬תחת שמש יוקדת‪ ,‬ואין כלום באופק‪.‬‬ ‫אני מרגיש שאני מתייבש והגרון שלי מלא בחול מדבר וקשה לי לנשום‪ ,‬ונשרים חגים‬ ‫מעלי ואין לי איפה להסתתר מהשמש‪ ,‬ואני רואה את המוות בעיניים‪ .‬שמח שזה חלום‪,‬‬ ‫אני קם לשתות כוס מים‪ .‬חלום בלהות‪.‬‬ ‫‪51‬‬ ‫אורות הזרקורים מסנוורים‬ ‫יום ראשון בבוקר ומוניקה באה לבקר‪ .‬אני מספר לה על הטיול ועל המקומות שראיתי‬ ‫ועל הים והמדבר הגדול ואנחנו מתחילים לתכנן טיול לאילת‪.‬‬ ‫"אני רגיל לראות את הזריחות מהיבשה ואת השקיעות במערב‪ ,‬בים" אני אומר לה‬ ‫"בסיני הזריחה בים והשקיעה במדבר"‪.‬‬ ‫"אני צריכה לראות את זה כדי להבין מה שאתה אומר" היא אומרת לי‪.‬‬ ‫"בואי ניסע ואראה לך" אני אומר לה "נקבע שאנחנו נוסעים עוד שבועיים למשך‬ ‫יומיים‪ ,‬שישי‪-‬שבת"‪.‬‬ ‫"אנחנו נוסעים באוטובוס" היא אומרת ואנחנו צוחקים‪ .‬סיפרתי לה שנסעתי במכונית‬ ‫גנובה‪.‬‬ ‫"מצאתי איזה ספר עתיק שם" אני אומר לה ומראה לה את הספר‪.‬‬ ‫"אני ממהרת" היא אומרת לי ועושה דרכה אל מחוץ לבית "נדבר יותר מאוחר‪ ,‬ביי"‪.‬‬ ‫"ביי" אני עונה והיא הולכת‪ ,‬ואני מוציא את הספר ומדפדף‪.‬‬ ‫"סוד השם המפורש" כתוב פה‪ .‬זה כתוב בעברית ברורה‪ ,‬אבל‪ ,‬אני לא מצליח להבין‬ ‫כלום‪ .‬אני אשאל רב‪ .‬הספר אצלי‪ ,‬אני לא ממהר לשום מקום‪ .‬אני מדפדף עוד כמה‬ ‫עמודים‪" .‬סודות שמע ישראל"‪ ,‬כתוב פה‪ .‬זה כתוב בדיוק במילים האלה‪ .‬אני לא מבין‬ ‫כלום ממה שכתוב שם‪ ,‬למרות שאני קורא מילה במילה וכל הספר כתוב בעברית‬ ‫ברורה‪ ,‬חלקו בכתב רש"י‪ .‬הספר ישן ועתיק וכתוב עליו שהודפס בקוראץ'‬ ‫שבאוקריאנה בשנת ‪.1784‬‬ ‫בשעות הצהרים בא חבר לבקר אצלי‪ ,‬ויקטור בוחניק‪ .‬הוא ביקש ממני לעזור לו‬ ‫בעבודות מסגרות‪ .‬אחיו זכה במכרז בפרויקט לעבודות מסגרות במפעל להתפלת מי ים‬ ‫בהרצליה‪ .‬העבודה נמשכה עוד יום וגם ביום שני אני עבדתי איתו על גגות ומעקות‬ ‫והגעתי לבית עייף וסחוט ונכנסתי למיטה ונרדמתי עם הספר 'התמונה' על הפרצוף‪ ,‬אני‬ ‫לא מבין שום מילה מהספר ואני סתם מדפדף ומנסה להבין‪.‬‬ ‫ביום שלישי בבוקר מוניקה העירה אותי‪ ,‬מנפנפת בעיתון מול הפרצוף שלי‪ ,‬דוחפת‬ ‫ומנערת‪ .‬אני פותח עיניים‪ ,‬מנסה להבין מה היא רוצה‪.‬‬ ‫"תקרא מה כתוב פה" היא אמרה ובידה עיתון 'הצופה'‪.‬‬ ‫"קנית עיתון 'הצופה'?" שאלתי "או שיש לך מנוי?"‬ ‫"תקרא מה כתוב" היא צועקת בקול רציני ומצביעה על כתבה המתנוססת בעמוד‬ ‫הראשון של העיתון‪ ,‬ואני פוקח את העיניים‪ ,‬פורש את העיתון ומתחיל לקרוא‪.‬‬ ‫כתבה מהעמוד הראשון של העיתון 'הצופה' – ‪7.8.1973‬‬ ‫‪ 4‬צעירים החשודים בגניבה‪ ,‬שוד וחטיפה‪-‬נתפסו בסיני‬ ‫‪52‬‬ ‫‪ 2‬מהם בשירות פעיל בצה"ל * לאחר פגישה עם אלוף גונן שיחררו את‬ ‫בני הערובה והתמסרו לכוחות צה"ל * סיבת המעשה לוטה בערפל‬ ‫מאת‪ :‬טיבי ארבל‪,‬‬ ‫כתב עתי"ם בבאר‪-‬שבע‬ ‫‪ 3‬צעירים וצעירה נתפסו ביום ב' אחר הצהריים בסיני‪ ,‬כחשודים בביצוע‬ ‫גניבות‪ ,‬שוד‪ ,‬חטיפת נשק וחטיפת בני ערובה בסנטה‪-‬קטרינה‪.‬‬ ‫במברק שהגיע לקצין הקשר של פיקוד הדרום‪ ,‬אתמול בסביבות השעה‬ ‫‪ 11‬בבוקר‪ ,‬נמסר כי ארבעה צעירים שזהותם אינה ידועה חטפו שני בני‬ ‫ערובה שהם חיילים‪ ,‬השתלטו על נשק ועל כלי‪-‬רכב וחמקו מידי כוחות‬ ‫צה"ל בסנטה‪-‬קטרינה – ואחריהם התפתח מרדף‪.‬‬ ‫ביקשו מקום ללון‬ ‫המברק הועבר ללשכת אלוף פיקוד הדרום‪ ,‬אלוף שמואל גונן‪ .‬למטה‬ ‫הפיקוד הוחש מסוק‪ ,‬שהסיע את האלוף גונן לאזור ההתרחשות‪.‬‬ ‫במכשיר הקשר דווח לו כי ‪ 4‬צעירים הגיעו ביום א' לבית‪-‬ספר שדה 'צוקי‬ ‫דוד' שליד סנטה‪-‬קטרינה וביקשו מקום ללון‪ .‬מאחר שלא נמצא להם‬ ‫מקום‪ ,‬הם לחצו כי ייוסד עבורם פתרון ארעי‪ ,‬אז הוכנסו שניים מהם‬ ‫לחדרי בית‪-‬הספר ואילו השניים האחרים נותרו ללון בתוך מכונית 'פורד'‬ ‫שלאחר מכן הסתבר כי היא גנובה‪.‬‬ ‫בשעות הבוקר המוקדמות‪ ,‬כאשר התעוררו אורחי בית‪-‬הספר וביניהם‬ ‫תיירים‪ ,‬הסתבר להם כי מחפציהם נגנבו דרכונים‪ ,‬כסף וחפצי‪-‬ערך‬ ‫אחרים‪.‬‬ ‫נתגלו אצלם חפצים גנובים‬ ‫הארבעה‪ ,‬ביניהם צעירה אחת‪ ,‬ניסו להתכחש לגניבות שבוצעו בלילה‪,‬‬ ‫אולם בכליהם ובמכוניתם נמצאו החפצים הגנובים‪ ,‬שהוחזרו לאנשים‬ ‫ששהו בבית הספר‪ .‬במקום התרחשה מהומה והארבעה נתפסו והועברו‬ ‫לידי תחנת המשמר הצבאית בסנטה קטרינה‪ .‬כאשר הוכנסו לחקירה‪,‬‬ ‫הם סיפרו כי הם חיילים‪ .‬למרות שלבשו בגדים אזרחיים‪.‬‬ ‫השתלטו על ‪ 4‬תת‪-‬מקלעים‬ ‫לא עברו דקות מעטות‪ ,‬והארבעה השתלטו על ארבעה תת‪-‬מקלעים‬ ‫מסוג "עוזי" שהיו מונחים בתחנת המשמר‪ .‬כתב עתי"ם מוסר כי חקירת‬ ‫הארבעה עדיין מתנהלת וכן חקירה בנסיבות השתלטותם על הנשק‬ ‫הצבאי‪ .‬ועדיין לא ברור כיצד הצליחו להשתלט על ‪ 4‬תת‪-‬מקלעים‪ .‬לאחר‬ ‫שהנשק היה בידיהם‪ ,‬הם השתלטו על שני ג'יפים‪ ,‬אחד משטרתי והשני‬ ‫אזרחי‪ ,‬שהיו בתחנת המשמר‪ ,‬כשהם מאיימים בנשק על החיילים‬ ‫והאזרחים ששהו במקום‪ ,‬הצליחו הארבעה להיכנס לשני הג'יפים‬ ‫ולמכונית הפורד הגנובה שהיתה ברשותם ונעו במהירות כשהם נוטלים‬ ‫עמם שני חיילים‪ ,‬האחד איש מילואים והשני חייל סדיר‪.‬‬ ‫איימו על אנשי סנטה‪-‬קטרינה‬ ‫אנשי המקום לא הבינו תחילה במה מדובר ונכנעו לאיומים של‬ ‫החוטפים‪ ,‬שדיברו אליהם עברית‪ ,‬על אף שכמה מהנוכחים בסנטה‪-‬‬ ‫קטרינה היו מבוהלים וסבורים כי מדובר בפעולה חבלנית‪ .‬נתיב בריחתם‬ ‫היה על דרך עפר המובילה מסנטה‪-‬קטרינה לכביש אילת‪-‬שארם אשייך‬ ‫דרך ואדי נסאב‪.‬‬ ‫‪53‬‬ ‫במטה המשמר בסנטה‪-‬קטרינה הועברו הוראות במכשירי‪-‬הקשר‬ ‫למשמר צבאי ששהה בוואדי‪ .‬המשמר הקים מחסום מאולתר ועצר את‬ ‫שיירת המכוניות הנמלטות‪ .‬למרות זאת‪ ,‬לא נענו ארבעת החוטפים‬ ‫לבקשות אנשי המשמר להסגיר את עצמם ולפרוק את נשקם‪.‬‬ ‫בשעה שלוש‪ ,‬כארבע שעות לאחר ההשתלטות על הנשק‪ ,‬הגיע למקום‬ ‫אלוף פיקוד הדרום ונחת במסוקו ליד השיירה שנעצרה במחסום‪ .‬האלוף‬ ‫הציג את עצמו בפניהם ופנה אליהם כי יפרקו את נשקם‪ .‬הארבעה‬ ‫נעצרו ושני החיילים החטופים שוחררו‪.‬‬ ‫נפקדים מיחידותיהם‬ ‫בחקירה ראשונה סיפרו כי הם חיילים מיחידות שונות וכי הבחורה‬ ‫שהיתה עמם היא אזרחית‪ .‬השמות שמסרו הם‪ :‬מריה הוברט בת ‪,20‬‬ ‫ששוחררה מצה"ל בפברואר השנה‪ ,‬תושבת ראשון לציון‪ .‬אלברט חאמו‪,‬‬ ‫מישל טיסדל וחיים מילשטיין‪ ,‬שהיה מנהיג הפעולה‪ .‬למילשטיין מיוחסות‬ ‫עבירות פליליות )חראקות‪ ,‬גניבות(‪ ,‬לא ידוע אם ליתר השלושה עבר‬ ‫פלילי‪ ,‬שמותיהם הועברו מדרום סיני לאגף כח‪-‬אדם במטכ"ל‪ ,‬ושם‬ ‫אומתו השמות כנכונים‪ ,‬כן הוברר כי השלושה הם נפקדים מיחידותיהם‪.‬‬ ‫כתב עתי"ם מוסר כי שלושת החיילים נמסרו לחקירה למשטרה הצבאית‬ ‫שבפיקוד דרום‪ ,‬הנערה הועברה לטיפול המטה הארצי של המשטרה‪.‬‬ ‫המטה הארצי אחראי ישירות לפעילות במרחב סיני‪.‬‬ ‫המניעים למעשה בלתי ידועים‬ ‫בשעות אחה"צ והערב התנהלה חקירה ראשונית בדבר נסיבות ומניעי‬ ‫הפעולה המוזרה‪ .‬ממקורות צבאיים נמסר כי המניע לפשע עדיין לא‬ ‫מובן‪ ,‬ולא ידוע אם היה זה 'מעשה קונדס'‪ .‬נודע גם כי הקבוצה היתה‬ ‫בטיול עם מכונית גנובה מסוג פורד‪ ,‬ומניחים כי לא היה זה היום הראשון‬ ‫לטיולם‪ .‬קרוב לודאי שהיו זקוקים לכסף‪ ,‬וייתכן שבלית‪-‬ברירה‪ ,‬לאחר‬ ‫שנתפסו בקלקלתם‪ ,‬השתלטו על הנשק‪ ,‬על הרכב ועל בני הערובה וניסו‬ ‫להימלט‪.‬‬ ‫אי אפשר לטעות‪ ,‬השמות שלהם וכל הפרטים מתאימים‪ .‬הם נעצרו על גניבת משקפת‬ ‫ודרכון‪ ,‬וניסו לברוח מבסיס צבאי ולקחו חיילים כבני ערובה‪.‬‬ ‫אני חוזר וקורא את הכתבה שוב ושוב‪ .‬כתוב שהם נעצרו ביום שני ואני נפרדתי מהם‬ ‫ביום שבת בערב‪ ,‬אני לא מעורב בזה ואין פרטים שיכולים לסבך אותי בזה‪.‬‬ ‫"מה הם עשו?" אני שואל‪ ,‬ספק את עצמי ספק את מוניקה "לכי תביאי עיתונים של‬ ‫היום" אני אומר לה "תביאי כל עיתון שיש – 'ידיעות אחרונות'‪' ,‬מעריב'‪' ,‬הארץ'‪ .‬כל‬ ‫עיתון יומי שתמצאי בחנות"‪.‬‬ ‫מוניקה הולכת וחוזרת אחרי כמה דקות שנראות לי כמו כמה ימים‪ ,‬והעיתונים בידיה‪.‬‬ ‫אני חוטף את עיתון 'מעריב' וקורא בעמוד הראשון‪.‬‬ ‫בכתבה מהעמוד הראשון של מעריב – ‪ 7.8.1973‬שם משווים אותם ל'בוני וקלייד'‪.‬‬ ‫בחלק מהכתבות כתוב בפירוש "מפוחדים"‪" ,‬מבולבלים"‪ ,‬איך אפשר להשוות לבוני‬ ‫וקלייד? לזה קוראים שוד?‬ ‫נראה שהסתבכו ברגע של חולשה ובלי תוכנית מוקדמת‪ .‬זה מרגיע אותי‪ ,‬נראה לעין‬ ‫שלא תכננו דברים‪.‬‬ ‫‪54‬‬ ‫הצלחתי להרכיב את הפאזל מהכתבות שבעיתונים ולהבין מה גרם להם להגיע למצב‬ ‫הזה‪ .‬הבנתי שהסתבכו‪ ,‬אבל אין לי יד בזה‪ .‬אני לא מעורב‪.‬‬ ‫טעיתי שנסעתי ברכב גנוב ואני שמח שחזרתי לפני שהדברים קרו‪ .‬נפרדתי מהם ביום‬ ‫שבת בערב והם אמרו שהם ממשיכים לטייל בסיני‪ ,‬והדברים קרו רק ביום שני בבוקר‪,‬‬ ‫יומיים אחרי שנפרדנו‪.‬‬ ‫אני קורא את הכתבות שוב ושוב‪ .‬כלום לא היה מתוכנן פה‪ .‬הכול קרה ספונטנית‬ ‫ובצורה שלומיאלית‪ ,‬ואין קשר למנזר סנטה קטרינה‪ .‬המנזר הוא נקודת הציון הכי‬ ‫מוכרת בסביבה‪ ,‬לכן שמו מוזכר‪.‬‬ ‫"אם הכתבות נכונות‪ ,‬הם חצו קו אדום"‪ ,‬אני אומר למוניקה‪" ,‬הם עשו דברים שאסור‬ ‫לעשות"‪.‬‬ ‫חששתי שיעצרו אותי על כך שנסעתי ברכב גנוב‪ ,‬ניחמתי את עצמי בכך שיכולים‬ ‫להאשים אותי רק בשימוש ברכב גנוב‪ .‬אם יגידו שאני מבוקש‪ ,‬אסגיר את עצמי‪.‬‬ ‫בינתיים לא מדברים עלי ולא מזכירים אותי‪.‬‬ ‫עדות נוספת של תיירת מראה שאני צודק‪ ,‬וההשוואות לאירועים היסטוריים באות רק‬ ‫כדי להוסיף עניין ולהעצים את הדרמה התקשורתית‪.‬‬ ‫אחת התיירות שהיתה שם וראתה כל מה שקרה מספרת דברים שהיתה עדה להם‪ ,‬וזאת‬ ‫תמונת מצב ברורה‪ .‬אפשר לחבר דבר לדבר ולהבין בדיוק מה שקרה שם‪.‬‬ ‫מדובר במחנה של החברה להגנת הטבע ובסיס צבאי‪ .‬המנזר לא קשור לעניין‪.‬‬ ‫הם עצורים ונחקרים ויש אפשרות שיספרו שהייתי איתם בחלק מהדרך‪.‬‬ ‫סביר להניח שיספרו שטיילנו יחד לאילת ולדי‪-‬דהב ואני מתפלל שיספרו את האמת‪.‬‬ ‫למחרת מתפרסמות בעיתונים כתבות נוספות שמעודדות אותי יותר‪.‬‬ ‫כתבה שפורסמה בעיתון מעריב ביום רביעי ‪ 8.8.1973‬מריה משתפת פעולה עם‬ ‫המשטרה‪ ,‬ולא רק שאני לא חושש‪ ,‬אני אפילו שמח‪ .‬אני יודע שהיא תספר את האמת‬ ‫ולא תשקר ואני בטוח שכולם יספרו את האמת‪.‬‬ ‫הימים עוברים ועוד כתבות מתפרסמות‪ ,‬ואני לא מוזכר באף אחת מהן‪ .‬אני מתחיל‬ ‫לחשוב שאולי לא חקרו את מעשיהם לפני שהגיעו לשם‪ ,‬אך מסתבר שאני טועה‬ ‫ושכתבות נוספות מבהירות שנחקרו דברים שקרו גם לפני שיצאנו לאילת‪ ,‬אין לי קשר‬ ‫לדברים‪.‬‬ ‫מריה באמת לא ידעה כלום מכל הסיפור‪ ,‬ובא כוח המשטרה טוען שהרבה אנשים‬ ‫מעורבים‪ .‬אמנם לא מדברים עלי ממש ולא מזכירים את שמי‪ ,‬אבל "מעורבים הרבה‬ ‫אנשים" מביא אותי לחשוב שאולי מדובר בי‪ .‬אולי זה רק בדמיון שלי?‬ ‫אני נתקל בכתבה נוספת‪ ,‬ועכשיו אני בטוח שלא צריך לברוח‪ .‬עיתונאי מתאר את‬ ‫המקרה כהרפתקת נעורים‪.‬‬ ‫בכתבה בעיתון מעריב מיום ‪ 10.8.1973‬חיים מילשטיין מוצג כילד ממשפחה טובה‪,‬‬ ‫גם מיכאל טיסדל מוצג כילד טוב שאמו נטשה אותו בילדות ועברה להתגורר בחו"ל‪.‬‬ ‫לאלברט חמו אין עבר פלילי‪ ,‬ומריה ילדה טובה לחלוטין‪ .‬כולם הסתבכו במשהו לא‬ ‫להם‪ .‬זה נראה לעין‪.‬‬ ‫‪55‬‬ ‫אני מעביר שעות רבות בהליכה ברחובות ללא שום מטרה ונזכר בבדואי שבסיני‪ .‬אני‬ ‫רוצה להיות במקומו ולראות רק חול ומדבר‪.‬‬ ‫אני חייב להוציא אנרגיות‪ ,‬ללכת ולחשוב‪ ,‬ואני מסתובב כמו סהרורי‪ .‬בכל יום שעובר‬ ‫אני מרגיש כאילו הרעש דועך ומתחילה דממה‪.‬‬ ‫הכתבות בעיתונים הולכות ודועכות ונראה כאילו הכול נשכח‪ ,‬וכמו שזה בא‬ ‫בפתאומיות ופרץ לתודעה‪ ,‬כך הדברים הולכים וגוועים והביטחון חוזר‪ ,‬ואני שב וקורא‬ ‫את הכתבות‪ .‬רואים שזאת הרפתקת נעורים של ילדים שטרם בגרו‪.‬‬ ‫‪56‬‬ ‫עיתונאים אחדים הבחינו במעללים שבוצעו שם בידי החברים שלי בסיני‪ .‬הגדיל‬ ‫לעשות העיתונאי יוסף )טומי( לפיד שפרסם טור אישי במעריב‪ ,‬שבו שם ללעג את כל‬ ‫כותרות העיתונים שכתבו על הפרשה והשוו אותה לעלילות בוני וקלייד ולחבורת‬ ‫שודדים נועזת‪ .‬אחד העיתונאים אף כתב שקלייד מתהפך בקברו אם הוא שומע על‬ ‫ההשוואה שעשו בין האירועים בסנטה‪-‬קטרינה לבינו‪.‬‬ ‫כתבה מיום ‪ 10.8.1973‬בעיתון מעריב‬ ‫גוגל ומוגל – י‪ .‬לפיד‬ ‫יש לי את הכבוד לחשוף‪ ,‬זו הפעם הראשונה‪ ,‬את אשר התרחש‬ ‫במדבר סיני באותן שעות דרמאטיות שחלפו מהרגע בו חטפו‬ ‫ארבעת הצעירים את גוגל ואת מוגל‪ ,‬שני אנשי המילואים ששמרו‬ ‫עליהם בהיותם עצורים במחנה צבאי – ועד לרגע בו הסגירו את‬ ‫עצמם לידיו של גורדיש‪ ,‬הלוא הוא אלוף פיקוד הדרום‪ ,‬האלוף‬ ‫שמואל גונן‪ ,‬הידוע גם בתור אגרוף הפלדה‪ ,‬נמר המדבר ושוט‬ ‫האלוהים‪.‬‬ ‫"מילשטיין – אמר איש המילואים גוגל‪ ,‬שישב בג'יפ ליד ראש‬ ‫הכנופיה – אתה לא הולך להרוג אותנו?"‬ ‫"השתגעת? – נעלב החוטף – אני נראה לך כמי שהורג אנשים?"‬ ‫"אז מה תעשה‪ ,‬תעבור את התעלה?" – ביקש לדעת מוגל החטוף‬ ‫השני‪.‬‬ ‫"רק זה חסר לנו" – ענה מילשטיין‪.‬‬ ‫"אז מה תעשה איתנו?" – הקשה גוגל‪.‬‬ ‫"מה נעשה? מה פירוש 'מה נעשה'? – ענה מילשטיין בתקיפות‬ ‫מבוהלת – מה שכולם עושים‪ ,‬נסתובב"‪.‬‬ ‫"זה לא דיזנגוף – אמר גוגל – לידיעתך‪ ,‬זה מדבר סיני‪ .‬ואתה לא‬ ‫משה רבנו"‪.‬‬ ‫"זכור שאתה חטוף!" – הזהיר מילשטיין את גוגל ותקע בצלעו שפיץ‬ ‫של טיל ביניבשתי‪ ,‬שנסחב מהמחסן של המחנה הצבאי‪.‬‬ ‫באותו רגע נשמע טרטור בשמי סיני ובקו האופק הופיע מסוק‪.‬‬ ‫"מחפשים אחרינו! – זעק גוגל – יחי צה"ל! יחי צה"ל!"‪.‬‬ ‫"זה הסוף שלנו" – מילמל מילשטיין ועצר את הג'יפ‪.‬‬ ‫במרחק חמישים מטר מהג'יפ נחת המסוק ומתוכו יצא איש נמוך‬ ‫קומה‪ ,‬מוצק‪ ,‬ממושקף‪ ,‬גזוז שיער‪ ,‬מחזיק גו ישר והולך כמו על‬ ‫קפיצים‪.‬‬ ‫"אלוהים – מילמל גוגל והחויר כמו סיד – זה גורדיש"‪.‬‬ ‫"איך‪ ...‬מה‪ ...‬איך‪ – ...‬מילמל מוגל על סף של עילפון – איך נסביר לו‬ ‫שחטפו אותנו?"‬ ‫האיש הקטן הלך והתקרב על קפיציו‪.‬‬ ‫"אולי זה פאטה מורגנה?" – קיווה גוגל‪.‬‬ ‫"לא – ענה מוגל – זה גורדיש"‪.‬‬ ‫"אלוהים – אמר גוגל – למה עזבתני?" והוא פרץ בבכי‪.‬‬ ‫מילשטיין שתק‪.‬‬ ‫מוגל תפס בזרועו של מילשטיין‪" :‬אתה לא יכול להסגיר אותנו! –‬ ‫התחנן – יש לנו אישה וילדים בבית‪ .‬אנחנו רק מילואים!"‬ ‫‪57‬‬ ‫"מצטער – אמר מילשטיין – זה אבוד"‪.‬‬ ‫"לא!!! – הזדעק גוגל בפחד היסטרי – הוא לא יתפוס אותנו חי!!!"‬ ‫והוא חטף מידי מילשטיין את הטיל הביני בשתי‪" .‬עוד צעד אחד‬ ‫קדימה – איים גוגל על גורדיש – ואני הורג את ארבעת החוטפים!"‬ ‫גורדיש נעצר ופתח במו"מ עם גוגל ועם מוגל על שחרור בני‬ ‫הערובה‪ .‬אחרי דיון שנמשך כשעה‪ ,‬הוסכם כי גורדיש יעמיד לרשות‬ ‫שני אנשיהמילואים מטוס שיטיס אותם ללוב‪ ,‬המטוס ינחת חניית‬ ‫ביניים בקפריסין‪ ,‬שם ישחררו גוגל ומוגל את מילשטיין ואת שאר‬ ‫החוטפים‪.‬‬ ‫באותו יום‪ ,‬באותו עיתון ובאותו דף‪ ,‬תיאר עיתונאי נוסף בציניות את הכתבות שפורסמו‬ ‫בקשר לעלילות סנטה‪-‬קטרינה והוא השווה זאת למעשה קופים‪ .‬אכן‪ ,‬מעשה קופים‪,‬‬ ‫אפרוחים רועדים רטובי נוצה‪ ,‬נבוכים ואובדי עצות‪ ,‬זה בדיוק מה שקרה שם‪.‬‬ ‫גם העיתונאי יעקב שרת )בנו של משה שרת‪ ,‬שעל שמו נקראה השכונה שלנו( כותב‬ ‫על האירועים ומכנה אותנו 'פושטקים'‪ .‬כך כינו את ילדי נווה‪-‬שרת בצהלה‪' ,‬פושטקים‪.‬‬ ‫אבין אם יבקש שיסירו את שמו של אביו מהשכונה‪.‬‬ ‫וגם 'העולם הזה' הצטרף לחגיגה‪ .‬זה מה ששכנע שלוקחים את ההתרחשות בצורה‬ ‫הנכונה‪ ,‬נערים משועממים‪ .‬מתארים את החוטפים כאנשים עם כבוד שהצדיעו לאלוף‬ ‫גורודיש כשהבטיח להם משפט הוגן ויחס טוב‪ ,‬זה שכנע אותם להסגיר את עצמם‪ .‬ואם‬ ‫הם נחשבו לאנשים עם כבוד‪ ,‬אני איראה בעיני בית המשפט כצדיק‪.‬‬ ‫‪58‬‬ 59 ‫המעצר‬ ‫"דני אתה מבוקש" אמר לי שוטר שמכיר אותי וביקש שאתלווה אליו לתחנת‬ ‫המשטרה‪.‬‬ ‫"אני יכול לקחת כמה דברים מהבית?" שאלתי‪ .‬אשקר אם אגיד שהופתעתי‪ ,‬חיכיתי‬ ‫לזה‪.‬‬ ‫"כן"‪ ,‬השוטר אמר‪ ,‬ועלינו יחד לבית של מישל וחיפשתי תיק חזק כדי שאוכל לשים בו‬ ‫סדינים ומגבת‪ ,‬ותיק העור עם הספר קפץ לי לעין‪ .‬לקחתי את ושמתי סדין ומגבת והספר‬ ‫נשאר בפנים‪.‬‬ ‫"מה זה הספר?" השוטר שאל אותי‪.‬‬ ‫"זה סידור תפילה" אמרתי ויצאנו ובדרך הוא התחיל לדבר איתי על המקרה בסנטה‪-‬‬ ‫קטרינה‪ .‬הוא אמר שהם לא מערבים אותי בעניין שקרה שם‪ ,‬אבל ידוע להם שנסעתי‬ ‫עם חברה שלי במכונית אחרת‪ .‬סיפרתי לו שנסעתי לאילת במכונית גנובה שגנבתי‬ ‫בתחנת דלק ואמרתי לו איפה חניתי את המכונית‪ .‬השוטר אמר לי שגם הם מוסרים את‬ ‫אותם הדברים‪ .‬הם סיפרו שנסעתי איתם מתל‪-‬אביב ועזבתי אותם בדי‪-‬דהב "רואים‬ ‫שכולם אומרים את אותם הדברים"‪.‬‬ ‫האשימו אותי בנהיגה ברכב ללא רשות הבעלים ובכך שנסעתי לאילת‪ ,‬ואני סיפרתי‬ ‫שנסעתי לטיול הרפתקה באילת ברכב גנוב‪.‬‬ ‫לא אשימו אותי בדברים אחרים או בדברים שהם עשו‪ .‬יש להם כבר את כל העדויות‬ ‫שהצביעו על כך שעזבתי אותם‪ ,‬ושנפרדתי מהם יומיים לפני שהדברים קרו‪.‬‬ ‫אני יודע שייצוג של עורך דין טוב יכול לעזור‪ ,‬אבל אין לי אפשרות לממן עורך דין‪.‬‬ ‫יש לי עוד שנה עד הגיוס לצה"ל ואני עלול להישלח לכלא‪ .‬לא אכפת לי לשהות שם‬ ‫עד שאתגייס‪ .‬ממילא אני מסתובב ברחובות ללא מטרה‪ .‬ישבתי כבר בעבר חצי שנה‪,‬‬ ‫אני בטוח שהפעם יחמירו יותר‪.‬‬ ‫נציג המשטרה מבקש בבית המשפט לעצור אותי לחקירה וטוען שאני חלק מחבורת‬ ‫השודדים שנעצרו בסנטה‪-‬קטרינה‪ .‬אולם בית המשפט מלא בעיתונאים וכולם מתרשמים‬ ‫ורושמים‪ ,‬וכל העיניים נעוצות בי‪.‬‬ ‫השופט עמיקם פיאלקוב מתבונן בי במבט בוחן‪ .‬הוא כבר מכיר אותי‪ .‬הוא שופט בבית‬ ‫משפט השלום בתל אביב ומשמש כשופט תורן במעצרים‪ .‬אני מכיר אותו והוא מכיר‬ ‫אותי וכבר הופעתי אצלו בעבר במעצרים‪ ,‬ופעמים רבות הוא שחרר אותי כשראה‬ ‫שהמשטרה עצרה אותי לחינם‪.‬‬ ‫"מה יש לך להגיד‪ ,‬דניאל?" שואל אותי השופט‪ .‬הוא יודע את שמי בעל פה‪.‬‬ ‫"אין לי קשר לדברים שקרו שם"‪ ,‬אני אומר לו‪" ,‬לא הייתי שם‪ .‬כולם מספרים את‬ ‫אותם הדברים‪ .‬גם השוטר שמבקש את הארכת המעצר שלי אומר את אותם הדברים‪.‬‬ ‫לא הוגן שמצביעים עליהם ומעמידים אותי פה‪ ,‬כאילו אני זה הם"‪.‬‬ ‫‪60‬‬ ‫"המשטרה ממציאה את זה?" שואל השופט‪.‬‬ ‫"כבוד השופט‪ ,‬השוטר לא טוען שהייתי שם"‪ ,‬אני אומר‪.‬‬ ‫"הוא חשוד במעורבות בדברים שקרו שם?" השופט שואל את השוטר‪.‬‬ ‫"הוא נסע איתם חלק מהדרך ועזב אותם וחזר לתל אביב‪ ,‬ויש עוד חשודים שצריכים‬ ‫לחקור"‪ ,‬עונה החוקר ומוסיף‪" ,‬צריכים לעצור גם את החברה שלו"‪.‬‬ ‫"אני בטוח שגם היא תספר את האמת" אני אומר לשופט "נסעתי ברכב גנוב ואני מודה‬ ‫בכך ומצטער על זה‪ .‬לא הייתי איתם‪ ,‬עזבתי אותם הרבה לפני שקרו הדברים"‪.‬‬ ‫השופט מתבונן בי בסבלנות ומקשיב‪ ,‬ושואל כדי להבין את מעורבותי באשמות ובוחן‬ ‫ומסתכל‪ ,‬ואני רוצה להפוך לקרפדה‪.‬‬ ‫"לא מאשימים אותי בדברים אחרים‪ ,‬חוץ מנהיגה ברכב גנוב‪ ,‬ואני בטוח שהחקירה‬ ‫מראה שאני דובר אמת" אני אומר‪.‬‬ ‫השופט מאמין לי ואף מעיר לשוטר על כך שהוא בעצמו אמר שעזבתי בטרם התפתחו‬ ‫הדברים שבהם מואשמים הצעירים האחרים‪.‬‬ ‫"החקירה בעיצומה ויש עוד דברים לחקור" אומר החוקר‪.‬‬ ‫"עקב חומרת העבירות אני מורה לעצור את החשוד ל‪ 15-‬יום ולאפשר למשטרה‬ ‫לחקור" אומר השופט‪ .‬אני לא מתנגד לכך‪ ,‬כאילו יעזור לי אם אתנגד‪ .‬אני מקווה‬ ‫שבמהלך ימי המעצר יבינו שאין לי קשר לדברים שאחרים ביצעו ובטח שאני לא צריך‬ ‫לתת את הדין על מעשיהם של אחרים‪.‬‬ ‫השופט קם מכיסאו ויוצא מאולם בית המשפט ללשכתו‪ ,‬וזה אות הפתיחה לצלמים‬ ‫ולעיתונאים שמתנפלים עלי כולם יחד ושואלים שאלות ומתעניינים בדברים שנשדדו‬ ‫במנזר סנטה‪-‬קטרינה‪ ,‬ואני נבוך ומשאירים אותי כך במשך כחצי שעה באולם‬ ‫המשפטים ונראה כאילו שהשוטרים משתפים איתם פעולה ומנסים לגרום לי להרים את‬ ‫ראשי כדי שיצלמו אותי‪.‬‬ ‫בבוקר המחרת העירו אותי עם כותרות מרעישות ושמי הוזכר בכתבות כשותף של‬ ‫חבורת השודדים מסנטה‪-‬קטרינה‪ ,‬קראתי את הכתבה כשהתעוררתי משינה והרגשתי‬ ‫צורך לברוח משריפה דמיונית שהיא רק בראשי‪ ,‬היא שם ולהבותיה איימו‪.‬‬ ‫כתבה בעיתון מעריב מיום ‪23.8.1973‬‬ ‫נעצר חשוד חמישי בקשר לשוד במנזר "סנטה‪-‬קטרינה"‬ ‫מאת יהושע כהנא‬ ‫חשוד חמישי בקשר ל"חבורת שודדי מנזר סנטה‪-‬קטרינה" משם נשדדו נשק‬ ‫ומכונית‪ ,‬נעצר בראשית השבוע ואתמול הוארך מעצרו ב‪ 15-‬יום‪ ,‬לפי צו שניתן‬ ‫בבית המשפט השלום בתל אביב‪.‬‬ ‫החשוד הוא יעיש דניאלי‪ ,‬לגביו טען אתמול נציג המשטרה‪ ,‬כי השתתף ב‪3 -‬‬ ‫באוגוסט בגניבת מכוניתו של תייר מאיטליה‪ ,‬שחנתה ברמת גן‪ ,‬ובה נסע ביחד עם‬ ‫"חבורת שודדי סנטה‪-‬קטרינה" לאילת‪.‬‬ ‫נציג המשטרה טען כי יעיש דניאלי הוא שגנב את המכונית ונהג בה עד אבו רודס‪,‬‬ ‫שם נפרד מהחבורה‪ ,‬השאיר בידה את המכונית והסתלק עם חיילת שטרם אותרה‪.‬‬ ‫יעיש דניאלי טען בבית המשפט כי אין לו כל קשר לגניבה‪ ,‬לשוד המזוין ולכליאת‬ ‫אנשים – חשד שמייחסת המשטרה לחבריו‪.‬‬ ‫‪61‬‬ ‫השופט‪ ,‬עמיקם פיאלקוב‪ ,‬ציווה להאריך את מעצרו כדי לאפשר למשטרה להמשיך‬ ‫ולחקור מה עשתה החבורה במרחבי סיני‪.‬‬ ‫יתר החשודים בפרשה שלושה חיילים וצעירה המתגוררת בראשון לציון כלואים עד‬ ‫להעמדתם לדין‪.‬‬ ‫השופט הורה להאריך את מעצרי‪ ,‬כדי לאפשר למשטרה להמשיך ולחקור מה עשתה‬ ‫החבורה במרחבי סיני‪ .‬יודעים שלא הייתי שם ולא שואלים אותי מה קרה שם וגם אם‬ ‫ישאלו לא אדע לספר ואוכל להגיד שכל ידיעותיי באו מהעיתונות‪.‬‬ ‫‪62‬‬ ‫כתבה בעיתון הארץ מיום ‪23.8.1973‬‬ ‫חשוד במעורבות במעשי‬ ‫החבורה בסנטה‪-‬קטרינה‬ ‫צעיר החשוד כי היה מעורב‪ ,‬באורח חלקי‪ ,‬במעשי החבורה שביצעה גניבות‪,‬‬ ‫שוד‪ ,‬חטיפת נשק ובני ערובה בסנטה‪-‬קטרינה‪ ,‬הובא אתמול לבית המשפט‬ ‫השלום בתל אביב‪.‬‬ ‫הצעיר‪ ,‬דניאל יעיש‪ ,‬נעצר כחשוד בגניבת מכוניתו של התייר אליה יעקב‬ ‫ברמת גן‪ .‬ב"כ משטרת רמת‪-‬גן‪ ,‬סמ"ר מוריס קלמרו‪ ,‬טען כי ב‪ 3.8.73 -‬נסע‬ ‫יעיש‪ ,‬יחד עם החיילים הקשורים בפרשה‪ ,‬ברכב גנוב לכיוון אילת‪ ,‬בדרך צירפו‬ ‫אליהם את הבחורה מראשון לציון‪ .‬הרכב היה נהוג‪ ,‬לדברי השוטר‪ ,‬על ידי‬ ‫דניאל יעיש‪ ,‬והחבורה הגיעה לאבו‪-‬רודס‪ .‬באבו‪-‬רודס החליט יעיש להיפרד‬ ‫מהחבורה ומהמכונית‪ ,‬עזב את חבריו וחזר ביחד עם צעירה שפגש שם לכיוון‬ ‫ת"א ברכב אחר שנגנב על ידו‪ .‬החשוד הכחיש כל קשר לפרשה‪ ,‬אולם השופט‬ ‫עמיקם פיאלקוב ציווה לעצרו ל‪ 15-‬יום‪.‬‬ ‫כתבה זו מתארת את הדברים אחרת והיא קצת קרובה לאמת‪.‬‬ ‫כתוב שנסעתי איתם ברכב הגנוב לכיוון אילת והחלטתי להיפרד מהחבורה באבו‪-‬רודס‬ ‫ולחזור לתל אביב ברכב גנוב אחר‪ ,‬יחד עם צעירה שפגשתי במקום‪ .‬זה לא עקרוני‪,‬‬ ‫פגשתי או הבאתי‪ ,‬העיקר שכתוב שלא הייתי שם כשהם עשו דברים קשים ומזעזעים‪,‬‬ ‫וגם לא טוענים שנמלטתי‪ ,‬כתוב בפירוש שנפרדתי מהם‪ .‬זה מה שחשוב‪.‬‬ ‫תרועת הניצחון של המשטרה שמה ללעג את כל החוקים‪ ,‬ובתופים ומחולות מנפנפים‬ ‫בי כשעיר לעזאזל‪ ,‬ואין לי מושיע‪.‬‬ ‫אין לי למי לזעוק שאני לא חלק מהם‪ ,‬ושלא הייתי שם כשהם עשו מה שעשו‪ .‬יותר‬ ‫מזה‪ ,‬אין לי למי לזעוק שאני רק בן שש עשרה ועשרה חודשים‪.‬‬ ‫קרה דבר מוזר – כולם הצביעים על הצעירים שביצעו עבירות חמורות והציגו אותי‬ ‫לראווה‪ ,‬ושמי מתפרסם בעיתונות למרות שאני קטין‪.‬‬ ‫קראתי בעיתונים כמו כולם על הדברים שקרו שם והמציאות מראה זאת‪ ,‬כולם טענו את‬ ‫אותן טענות‪ .‬גם החברים שלי מספרים את אותם הדברים‪ .‬במשטרה מאמינים וגם הם‬ ‫אינם טוענים טענות אחרות‪ ,‬וגם חנה‪ ,‬החברה שלי‪ ,‬היא נחקרת ומספרת את הדברים‬ ‫כפי שקרו ומשחררים אותה‪.‬‬ ‫אני חייב ליצור קשר עם העיתונאי יגאל לב‪ ,‬הוא פרסם כתבה חיובית על החוטפים‪,‬‬ ‫אולי יציג גם אותי באור חיובי‪.‬‬ ‫למרות שטרם מלאו לי שבע עשרה שנה ואני קטין‪ ,‬יצרו לי תדמית של שודד נועז‪ ,‬וכך‬ ‫הוצגתי בבית המשפט‪ .‬כך קל להגיד שאני חלק מכנופיית שודדים‪ ,‬כשבעצם כל‬ ‫האשמה שלי היא שימוש ברכב ללא רשות הבעלים ונסיעה הרפתקנית לאילת‪ ,‬ובגין‬ ‫אשמה זו נעצרתי ונחקרתי‪.‬‬ ‫‪63‬‬ ‫בימים שהמשטרה חקרה‪ ,‬התגבשה תמונה המצב המלאה‪ .‬אין שום סתירה בין‬ ‫העדויות‪ ,‬ולא נוסף שום פרט שבגללו יכלו להאשים אותי בעבירה נוספת‪ .‬לא ביצעתי‬ ‫עבירה אחרת‪.‬‬ ‫"אני רוצה שתספר לי כל מה שעשית איתם‪ .‬מה אתה יודע על השוד בצפון?" שאל‬ ‫אותי חוקר‪.‬‬ ‫"איזה שוד?" שאלתי‪.‬‬ ‫"שדדו שם עוזי מחייל" הוא אמר לי‪.‬‬ ‫"לא יודע על מה אתה מדבר" עניתי "ראיתי בעבר כתבה שבה כתבו שהם חשודים‬ ‫בגניבת נשק מחייל‪ .‬הכתבה פורסמה כשאני הייתי בבית והם היו עצורים על המקרה‬ ‫בסנטה‪-‬קטרינה"‪.‬‬ ‫"אנחנו לא מאשימים אותך בזה" הוא אומר לי "אתה יכול לספר לנו מה שאתה‬ ‫יודע?"‪.‬‬ ‫"לא יודע כלום‪ ,‬ומעולם לא שמעתי על כך" עניתי‪.‬‬ ‫"החברים שלך עשו זאת" הוא אומר לי‪.‬‬ ‫"לא ידעתי מזה" אני עונה לו‪.‬‬ ‫"ספר לי הכול‪ ,‬מרגע שנפרדת מהם ועד שעצרנו אותך" הוא מבקש ממני‪ ,‬ואני מספר‬ ‫לו מה שעשיתי בימים האלה‪.‬‬ ‫זאת האמת‪ .‬לא שמעתי על כך כלום וזה גם מה שאני אומר‪ ,‬והשוטר חוזר ושואל אם‬ ‫שמעתי דיבורים על המקרה בין החברים‪ ,‬ואני עונה שלא ידוע לי כלום‪ .‬באמת לא ידוע‬ ‫לי כלום על כך‪ .‬אני משקר בדבר אחד – אני לא מערב את מוניקה בעניין‪ .‬היא לא‬ ‫צריכה להיות מעורבת בזה ואין לה יד בזה‪ .‬היא רק הביאה לי את העיתונים לקרוא‪,‬‬ ‫ועוד יגידו שהיא חלק מכנופיית פשע‪.‬‬ ‫כתבה בעיתון מעריב‪ ,‬מיום ‪26.7.73‬‬ ‫מכונית "מוסטאנג" שנגנבה בת"א‬ ‫נמצאה נקובת כדורים בגולן‬ ‫מאת סופרו הצבאי של מעריב‬ ‫מכונית "מוסטאנג" נטושה שנמצאה ברמת הגולן סמוך לקו הפסקת‬ ‫האש עם סוריה‪ ,‬גרמה לסריקות נרחבות באזור הגבול ולחשש שנוסעי‬ ‫המכונית נפגעו על ידי מחבלים או חיילים סוריים‪ .‬רק אחרי בדיקות‬ ‫נסתבר שהמכונית נגנבה וננטשה במקום‪.‬‬ ‫ביום שני בשעות לפני הצהרים נתגלתה המכונית כששלושת גלגליה‬ ‫מנוקבים כתוצאה מירי‪ ,‬כשהיא חונה בצדי הכביש בגזרת רפיד‬ ‫שבמרכז הגולן‪ .‬המקום שבו נתגלתה המכונית מרוחק מקו הפסקת‬ ‫האש עם סוריה כמה מאות מטרים בלבד‪ .‬אנשי צה"ל הוזעקו למקום‪,‬‬ ‫החלו סריקות‪ ,‬אבל בשטח לא נתגלו כל עקבות שיעידו כי נוסעי‬ ‫המכונית עברו את הגבול או נחטפו‪ .‬בדיקות העלו כי המכונית נגנבה‬ ‫מתושב תל אביב‪ ,‬כנראה על ידי חייל המשרת ברמת הגולן ולאחר‬ ‫שהגיע ליעדו הפקירה‪.‬‬ ‫‪64‬‬ ‫בבדיקות שנעשו התברר שמכונית המוסטאנג שייכת למר סטיב לורנץ‬ ‫מתל אביב ונגנבה ממנו‪.‬‬ ‫לא האשימו אותי בזה‪ ,‬ואין לי מושג מי היה מעורב‪ ,‬הם הועמדו לדין על כך והודו‬ ‫ונשפטו בבית דין צבאי‪.‬‬ ‫מכים בברזל בעודו חם והרבה לפני שהדי הכותרות שוכחות‪ .‬מוגש נגדי כתב אישום‪.‬‬ ‫אני מואשם בנהיגה ברכב גנוב ללא רישיון נהיגה‪ .‬מאמינים לי‪.‬‬ ‫הדיון מתקיים עוד לפני שמסתיימים ‪ 15‬ימי המעצר שקיבלתי לצורך חקירה‪ .‬נעצרתי‬ ‫ביום ‪ ,22.8.73‬וביום ‪ 6.9.73‬אני עומד למשפט מהיר‪.‬‬ ‫אולם המשפט מלא בעיתונאים‪ ,‬ואנשים מסתכלים עלי כשמכניסים אותי לאולם‪ .‬אני‬ ‫כבול באזיקים בידיי וברגליי ומצלמות מכל הכיוונים‪ ,‬ואני מתכופף ועיתונאים מתנפלים‬ ‫ומנסים לשאול שאלות ואי אפשר לשמוע כלום‪.‬‬ ‫"ספר לנו מה קרה שם" צעקו לי עיתונאים‪.‬‬ ‫"לא הייתי שם‪ .‬לא יודע מה קרה שם" אמרתי‪.‬‬ ‫השופט נכנס לאולם וכולם נרגעו‪ .‬הקריאו לי את כתב האישום ואני הודתי באשמה של‬ ‫שימוש ברכב ללא רשות הבעלים‪ .‬זאת האשמה היחידה‪.‬‬ ‫נציג המשטרה לבוש במדים טען טענות נגדי והשופט התבונן בי וסקר אותי‪.‬‬ ‫"הנאשם הוא חלק מחבורת שודדים שנתפסו בסנטה‪-‬קטרינה" אמר נציג המשטרה‪.‬‬ ‫"לא הייתי שם" אני מתפרץ לדבריו "אתה מטעה את בית המשפט"‪.‬‬ ‫"שתוק" אמר לי השופט והביט בי בכעס "אתן לך להגיד את דבריך לפני שאגזור את‬ ‫דינך"‪.‬‬ ‫"בידי המשטרה הוכחות לכך שהיתה חבורת שודדים נוספת והיא ברחה מהמקום"‬ ‫הוסיף נציג המשטרה "הנאשם בעל עבר פלילי עשיר ונפתחו לו תיקים כבר כשהיה בן‬ ‫שבע‪ .‬הוא מהווה מטרד לציבור והוא מסוכן לציבור‪ ,‬ויש להרחיקו מהחברה לתקופה‬ ‫ארוכה וממושכת"‪.‬‬ ‫השופט בחן אותי והעיתונאים כולם רשמו והתלחשו וכולם נעצו בי מבטים ואני רציתי‬ ‫לקבור את עצמי‪ .‬הכול מסביב בטון ועצים וקירות וזכוכיות‪ .‬הכול מחומרים קשים‪ ,‬ואין‬ ‫‪65‬‬ ‫טיפת חול שבה יכולתי לחפור ולהכניס את הראש‪ .‬החומרים הקשים ביותר מסביב היו‬ ‫המבטים של כולם‪ .‬הרגשתי כאילו המבטים האלה ננעצים בי‪ ,‬בתוך הבשר‪.‬‬ ‫"מה יש לך להגיד להגנתך?" שאל אותי השופט‪.‬‬ ‫"אין לי קשר לדברים שביצעו אחרים‪ ,‬ואני לא יכול להיות אחראי למעשים של‬ ‫אחרים" אמרתי‪ ,‬כשאני מבולבל ונסער "הטעות היחידה שלי היא שנהגתי ברכב גנוב‪,‬‬ ‫ואני מצטער על כך"‪.‬‬ ‫"זה חמור מאוד מה שעשיתם שם" אמר לי השופט בנזיפה והתבונן בי לסירוגין‪,‬‬ ‫כשדיברתי‪ ,‬הוא הוריד עיניו לתיק שמונח לפניו ושוב מבטו הופנה אלי ואני המשכתי‬ ‫לדבר ונראה שהוא לא שומע אותי בכלל‪.‬‬ ‫"זה לא הוגן שמצביעים עלי ושמאשימים אותי בדברים שהם עשו‪ .‬לא הייתי שם‪.‬‬ ‫העיתונות מכפישה את שמי למרות שאני קטין‪ .‬אני צריך להתגייס לצה"ל בעוד שנה"‪,‬‬ ‫אני אומר‪.‬‬ ‫השופט לא מקשיב‪ .‬הוא עסוק בהעברת מבטו ממני אל התיק וחזרה אלי‪ ,‬ועוד פעם‬ ‫ועוד פעם‪.‬‬ ‫"חצי שעה הפסקה" אומר השופט לשוטרים שמלווים אותי‪ ,‬והוא קם ונכנס ללשכתו‪.‬‬ ‫שוטרים סביבי ועיתונאים מצלמים ומנסים להגיע ולדבר איתי‪ .‬אני לא שומע איש מהם‪,‬‬ ‫אי אפשר לשמוע‪ ,‬השוטרים מדברים איתי והעיתונאים מדברים ואני מסתכל לעמדת‬ ‫עורכי הדין ומתפלל שאחד מהם יקום ויסכים לייצג אותי‪.‬‬ ‫"אמרת שאתה קצין בצה"ל?" שואל אותי אחד מהעיתונאים‪.‬‬ ‫הלוואי שיכולתי להיות במחנה בשקט ולא לראות את כל ההמולה הזאת‪.‬‬ ‫"כמה הוא כבר יכול לתת לי?" אני שואל את השוטר‪.‬‬ ‫"לפחות שנה" הוא עונה לי‪.‬‬ ‫אני מוכן לקבל את העונש‪ .‬שנה תעבור מהר ואוכל להתגייס לצה"ל לאחר שחרורי‪ ,‬זה‬ ‫ימנע ממני את הצורך לחשוב איפה אני ישן ואיך אני משיג את הארוחה הבאה‪.‬‬ ‫"אני קטין‪ .‬אל תפרסמו את שמי ואת התמונות שלי" אני צועק לעיתונאים‪ ,‬ובאותה‬ ‫שנייה השופט נכנס לאולם‪ ,‬הוא שמע את צעקתי והסתכל עלי‪.‬‬ ‫כולם קמו ונעמדו כשנכנס‪ .‬השופט התיישב וכולם התיישבו והמתינו בשקט ובמתח‬ ‫למוצא פיו‪.‬‬ ‫"הנאשם יעמוד על רגליו" אמר השופט ואני קמתי ונעמדתי‪.‬‬ ‫"חישבתי את העונשים שיכולתי להטיל על הנאשם בגין העבירות שבוצעו" השופט‬ ‫מקריא את גזר הדין "מחד גיסא‪ ,‬הנאשם מודה באשמות המיוחסת לו‪ ,‬ומאידך גיסא הוא‬ ‫מכחיש שהיה שם‪ .‬הגעתי למסקנה שאני יכול לגזור על הנאשם ‪ 48‬שנות מאסר בפועל‬ ‫בגין העבירות שבוצעו שם‪ .‬טובת הציבור דורשת את הרחקתו של הנאשם לתקופה‬ ‫ממושכת מעבר לסורגים‪ .‬למרות גילו הצעיר צבר הנאשם הרשעות רבות בגין פגיעה‬ ‫ברכוש‪ ,‬ומוראו של החוק אינו חל עליו‪ .‬אני מתחשב בגילו הצעיר של הנאשם וגוזר‬ ‫עליו חמש שנות מאסר בפועל וחמש שנות שלילת רישיון נהיגה"‪.‬‬ ‫תחושה של חנק‪ .‬הורידו אותי למרתף העצורים בבית המשפט והתיישבתי ואחזתי‬ ‫בראשי‪ ,‬כולם מסביב שאל וכשסיפרתי ניסו לנחם בעובדה שאני צעיר ואשאר צעיר גם‬ ‫כשאשתחרר‪.‬‬ ‫‪66‬‬ ‫"נעשה לי עוול" אמרתי‪ .‬זה כל מה שהצלחתי להגיד‪ .‬אסור היה לו לשפוט אותי ל‪5 -‬‬ ‫שנות מאסר‪ ,‬החוק אפשר לו להטיל עליי רק ‪ 3‬שנות מאסר‪ .‬נפלתי עם שופט שהתעלם‬ ‫מהוראות החוק ומסמכויותיו וגזר עונש ללא סמכות חוקית‪.‬‬ ‫כוחה של המילה השקרית חזק מן האמת שלא נשמעת כלל‪ ,‬הרגשתי שבוצע בי לינץ'‪.‬‬ ‫השופט הטיל עלי חמש שנות מאסר בפועל‪ ,‬כאשר בחוק נקבע שהעונש המקסימלי על‬ ‫שימוש ברכב ללא רשות הבעלים הוא שלוש שנים‪.‬‬ ‫בהיתי בקירות ובתקרה והרגיש צורך לספר למנורה שבחדר על העוול שנעשה לי‪,‬‬ ‫והיא ריצדה‪ ,‬הבינה אותי‪.‬‬ ‫"נעשה לי עוול" אמרתי שוב ושוב‪.‬‬ ‫כל מי ששמע על העונש הסכים שבית המשפט טעה‪.‬‬ ‫כתבה מעיתון הארץ ‪10.9.73‬‬ ‫‪ 5‬שנות מאסר על נהיגה ברכב גנוב וללא רישיון‬ ‫הדי פרשת בני הערובה בסיני‬ ‫)ע(‪ – .‬הדי פרשת החזקתם של בני ערובה במדבר סיני בחודש שעבר‪ ,‬הגיעו‬ ‫אתמול לבית משפט השלום בתל אביב‪ ,‬שם נדון נער בן ‪ 17‬ל‪ 5-‬שנות מאסר‬ ‫בפועל‪.‬‬ ‫סמ"ר ארי זיו‪-‬אב‪ ,‬ממדור התביעות גילה בבית המשפט כי בידי המשטרה‬ ‫הוכחות כי פרט לארבעת הצעירים שנלכדו באזור סנטה‪-‬קטרינה היתה שם‬ ‫חבורה נוספת שלא נתפסה‪.‬‬ ‫לדברי סמ"ר זיו אב‪ ,‬הנאשם שהוא תושב נווה‪-‬שרת‪ ,‬נהג במכונית גנובה יחד‬ ‫עם צעירים נוספים‪ .‬התובע ציין בפני השופט נחמיה בר כי שתי החבורות יצאו‬ ‫במכוניות גנובות‪ ,‬שמספרי הזיהוי שלהן הוחלפו‪.‬‬ ‫הנאשם שהוא קצין ושמו אינו מותר לפרסום הואשם בגניבת רכב‪ ,‬נהיגה ללא‬ ‫רישיון וביטוח ונהיגה בזמן פסילה‪.‬‬ ‫השופט בר קבע כי האשמה חמורה וגזר‪ ,‬כאמור‪ ,‬על הנאשם עונש‬ ‫מצטבר של חמש שנות מאסר בפועל וכן פסילת רישיון נהיגה למשך‬ ‫חמש שנים מיום השחרור‪.‬‬ ‫‪67‬‬ ‫ב‪ 10.8.73-‬פורסמה בעיתון מעריב כתבה של העיתונאי יגאל לב‪ .‬הוא תיאר את‬ ‫הצעירים כילדים טובים שמעדו בהרפתקת נעורים‪ ,‬למרות שהוא ציין שיש להם עבר‬ ‫פלילי הקשור גם לעבירות חמורות‪ .‬הם הוצגים באור חיובי‪ .‬הם הצדיעו לאלוף‬ ‫גורודיש‪.‬‬ ‫השופט קבע שהעבירות חמורות ואני מסכים בהחלט‪ ,‬הם ביצעו עבירות חמורות‪ .‬אני‬ ‫לא צריך לשלם על העבירות שהם ביצעו‪.‬‬ ‫אני הילד הרע בתמונה‪ .‬אפשר להאשים אותי גם שקלקלתי אותם והבאתי אותם‬ ‫לעשות דברים לא טובים‪.‬‬ ‫השיקול המכריע היה הרשעותיי הקודמות‪ .‬אין ספק בזה‪ .‬ילד עם עבר פלילי ועם עורך‬ ‫דין טוב‪ ,‬היה הולך הביתה באותו יום‪ .‬כולם היו מרימים ראש כשעורך הדין שלו היה‬ ‫מספר שיצא להרפתקת נעורים ושם את הדגש על כך שלא היה מעורב בדברים אחרים‪,‬‬ ‫פרט לנהיגה ברכב‪ .‬סביר להניח שהיו מקשיבים לאותו עורך דין‪.‬‬ ‫גם אם לא הייתי נוסע לטיול לאילת‪ ,‬היו מאשימים אותי בכך שפגשתי אותם לפני‬ ‫שיצאו לטיול‪ .‬די בעבר הפלילי שלי כדי להצדיק כתב אישום כזה‪ .‬אם יוסיפו ויציינו את‬ ‫העובדה שהעבר הפלילי הזה התחיל בגיל שבע‪ ,‬די בזה כדי להגיש כתב אישום נגדי‬ ‫ולהגיד שאני מכיר אותם‪ .‬זה בהחלט טיעון משכנע‪.‬‬ ‫צריך להיות חזק‪ ,‬יש לי חמש שנים לשבת‪ .‬זאת אפילו לא ההתחלה‪ .‬אני עדיין עם הריח‬ ‫של המקלחת האחרונה בבית‪ .‬עד לפני שבועיים הייתי חופשי‪.‬‬ ‫עוד רישום נוסף לרישומים‪.‬‬ ‫‪68‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .8‬בימ"ש השלום תל אביב תיק ‪ 243/73‬תאריך גזה"ד‪6.9.1973 :‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬הופעל מע"ת של ‪ 6‬חודשים‪ ,‬שנפסק בבימ"ש לתעבורה תל‬ ‫אביב תיק ‪.3552/72‬‬ ‫מאסר למשך חמש שנים‪ .‬פסילה מלקבל רישיון נהיגה למשך ‪ 5‬שנים‪.‬‬ ‫נ‪.‬ב‪ 2 .‬פ‪.‬א‪ .‬של מ‪ .‬דן ו‪ 1-‬פ‪.‬א של ירקון כ"כ הופעל מע"ת מתיק ‪ 5282/72‬חופף‪.‬‬ ‫תאריך וסעיפי העבירה ‪ 15.07.72‬גניבה ‪ 270‬פקודת החוק הפלילי ‪ .1936‬יחידה‬ ‫ומס' הפ"א‪ :‬מרחב דן‪6982/72 ,‬‬ ‫‪ .9‬בימ"ש שלום תל אביב תיק ‪ 469/73‬תאריך גזה"ד‪6.9.73 :‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬ראה פ‪.‬א‪ 6982 .‬תאריך וסעיפי העבירה‪ 24.8.72 :‬שימוש ברכב בלי‬ ‫רשות ‪) 1‬א( חוק לתיקון דיני עונשין )שימוש ברכב בלי רשות( תשכ"ד ‪.1964 -‬‬ ‫נהיגת רכב ללא רישיון ‪) 10‬א( פקודת התעבורה )נוסח חדש( תשכ"א ‪ ,1961‬קשר‬ ‫לביצוע עוון ‪ 35‬פקודת החוק הפלילי ‪ .1936‬חוסר פוליסה ‪2‬‬ ‫‪ .10‬בימ"ש שלום תל אביב תיק ‪ 534/73‬תאריך גזה"ד‪6.9.73 :‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬ראה פ‪.‬א‪ 6982/72 .‬תאריך וסעיפי העבירה‪ 21.8.72 :‬ניסיון לגניבה‬ ‫‪ 270‬פקודת החוק הפלילי ‪ .1936‬הסגת גבול פלילית ‪ 286‬פקודת החוק הפלילי‬ ‫‪ 1936‬חידה ומס' הפ"א‪ :‬מרחב ירקון‪13037/72 ,‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫כלפי רכוש‪16 :‬‬ ‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪ 3 :‬מב"ד‪2 :‬‬ ‫סה"כ עבירות‪16 :‬‬ ‫סטטוס האסיר‪ :‬מרצה מאסר בפועל‬ ‫‪-----------------------------------------------------------------------‬‬ ‫ואם לא די לי בזה‪ ,‬גיליתי ששילמתי בעונש הכי חמור‪.‬‬ ‫אולי אני צריך לחטוף שוטר? אולי אז יקשיבו ויבטיחו לעזור לי?‬ ‫הצעירים שנעצרו בסנטה‪-‬קטרינה נשפטו בבית דין צבאי‪.‬‬ ‫חיים מילשטיין נשפט לתשע שנות מאסר בפועל‪ .‬ועדת שחרורים צבאית‬ ‫שחררה אותו אחרי שנת מאסר‪ .‬הוא המשיך לפשוע והפך למשתמש בסמים‬ ‫והרג חייל בתאונה עם רכב גנוב ונדון על כך לחמש שנות מאסר‪.‬‬ ‫אלברט חמו נשפט לשבע שנות מאסר בפועל‪ .‬ועדת השחרורים הצבאית‬ ‫שחררה אותו אחרי שנת מאסר והוא לא חזר לכלא‪.‬‬ ‫מיכאל טיסדל‪ ,‬מישל‪ ,‬נשפט לשנת מאסר אחת‪ ,‬שוחרר לאחר כמה‬ ‫חודשים ולא חזר לכלא‪.‬‬ ‫מריה הייבר שוחררה ללא אשמה‪.‬‬ ‫חנה שוחררה ללא אשמה‪.‬‬ ‫בנוסף‪ ,‬הם זכו להגשים חלום שלי‪ ,‬הם טסו במסוק‪.‬‬ ‫אני בטוח שאמצא סדק לזעוק דרכו את זעקתי‪ .‬אסור לי לחשוב לחטוף שוטר או‬ ‫מישהו אחר כדי שישמעו אותי‪.‬‬ ‫‪69‬‬ ‫היו כאלה שהתאבדו בכלא וראיתי כאלה שהזיקו לעצמם‪ .‬היה מקרה שקרה ברמלה‬ ‫ובו שפוטים למאסר עולם חטפו סוהר וביקשו את תשומת לב הציבור לעניינם‪ ,‬ולבסוף‬ ‫נכנעו ושילמו על בעונש מאסר נוסף‪ .‬אני לא צריך את זה כדי להבין שאני עלול להזיק‬ ‫לעצמי יותר אם אפעל כך‪.‬‬ ‫שילמתי בגלל אחרים שפעלו כך‪ .‬ה'חברים' שלי הם דוגמה טובה‪ .‬הם יצאו מהסיפור‬ ‫בשריטות קלות ואני הולך לכלא לשנים רבות‪.‬‬ ‫עד אתמול הייתי נער שחלם לנסוע לאילת ולהתגייס לצבא ואני מתעורר בבוקר‬ ‫בפוסטה‪ ,‬בדרך לכלא‪ .‬אני שפוט לחמש שנות מאסר‪ .‬אני לא הולך לכלא ככל אדם‪ ,‬אני‬ ‫הולך לכלא עם תדמית של נער הרפתקן שחצה גבולות באומץ‪ ,‬שודד נועז‪.‬‬ ‫לא ביקשתי ולא חיפשתי פרסום‪ ,‬ומה שעשיתי לא הצדיק פרסום‪.‬‬ ‫‪70‬‬ ‫ת‪.‬ד‪ - 7 .‬כלא תל‪-‬מונד‬ ‫הנסיעה לכלא תל‪-‬מונד בפוסטה דחוסה בכ‪ 50-‬עצורים וחלון קטן אטום בפח מנוקב‬ ‫חורים שדרכם בקושי נכנס אוויר וכולם רוצים להיות ליד החורים האלה ולנשום אוויר‬ ‫נקי‪.‬‬ ‫כלא תל‪-‬מונד‪ 4‬הוא הכלא הראשון שנפתח בישראל בשנותיה הראשונות של המדינה‪.‬‬ ‫הוא הוקם במבנה ששימש קודם את משטרת הרוכבים הבריטית‪ ,‬כמכלאה לסוסים‪ .‬זה‬ ‫היה לפני עשרים שנה בסך הכול‪ .‬המבנה נראה עתיק והריצוף דומה יותר למדרכות‬ ‫רחוב‪ .‬בעבר לא היו בו דלתות‪ .‬אבל כשהפכו את המכלאה לכלא‪ ,‬רצפו בבטון ושמו‬ ‫דלתות בפתחים ומיטות וסורגים בחלונות‪ .‬וכך מתארים באתר של שירות בתי הסוהר‬ ‫את הכלא‪ ...]" :‬בחלק מאגפיו גרו בשלום ובשכנות טובה סוסי הצבא‪."[ ...‬‬ ‫המשמעת קשה‪ ,‬אך תורת הרחוב שולטת וחייבים להתנהל על פיה‪ .‬הקודים ברורים‬ ‫וגלויים‪ ,‬ומי שמגלה חולשה הופך לחלש בחולייה וסובל מאחרים שמנצלים את‬ ‫חולשתו‪ .‬אין אפשרות להתנהג בצורה שונה מכולם‪ .‬יהודי מתפלל בבית כנסת‪ ,‬מוסלמי‬ ‫מתפלל במסגד ונוצרי מתפלל בכנסיה‪ ,‬ואין אפשרות להכניס מוסלמי לבית כנסת‬ ‫ולבקש ממנו להתפלל בנוסח מוסלמי‪ .‬כך גם פה‪ ,‬אי אפשר להתנהג בצורה שונה‪.‬‬ ‫כל אחד הוא זאב בודד ששלוותו הופרעה ונכנסו לו לפרטיות‪ ,‬וחייבים לשמור על‬ ‫ערנות תמידית‪.‬‬ ‫הצפיפות קשה ובכל חדר ישנים כמה חברים על מזרנים המונחים על הרצפה‪ ,‬ובבוקר‬ ‫מקפלים אותם ומצמידים אותם לקיר‪ .‬עוברים ימים רבים עד שמתפנה עבורי מיטה‪ ,‬וגם‬ ‫כשכבר יש לי מיטה משלי‪ ,‬אני מתחלף לפעמים עם אחרים שישנים על הרצפה‪.‬‬ ‫‪ 4‬כיום כלא 'השרון'‬ ‫‪71‬‬ ‫הנהלת הכלא מסווגת נערים בהתאם להתנהגותם‪ ,‬ואילו בין חברים לבין עצמם נקבע‬ ‫הסיווג לפי הייחוס המשפחתי‪ ,‬לפי דרגת האשמה ולפי הברגים בראש – כמה הקופסה‬ ‫יציבה – וקשה לשמור על קופסה יציבה במקום כזה‪.‬‬ ‫בין ‪ 150‬חברים באגף‪ ,‬יש אשכנזי אחד או שניים ואני נזכר שהרצל אביטן אמר שאני‬ ‫נראה כמו אשכנזי‪ ,‬אבל אני לא‪ .‬אני אומר לחברים שצריכים לכבד את האשכנזים שפה‬ ‫רק בגלל האומץ שהיה להם להגיע לכלא‪.‬‬ ‫סדרי העדיפויות של הנהלת הכלא כוללים איטום פתחים‪ ,‬סגירת מעברים וביטחון‪.‬‬ ‫המושג 'שיקום אסירים' אינו מוכר פה‪ ,‬שלא לדבר על אחד שהגיע זה עתה והוא שפוט‬ ‫לחמש שנים ויותר והוא מוגדר "מסוכן לציבור"‪.‬‬ ‫אני מגיע לכלא עם רישומים מרשימים‪ ,‬שכל אחד אחר היה גאה בהם‪ ,‬וזה מתסכל‬ ‫אותי‪ .‬זה לא משקף את האישיות שלי ואני לא רוצה את התפקיד הזה‪ .‬אני בא משכונה‬ ‫שהרבה מוכרים בה‪ ,‬כולם חברים שלי‪ .‬נלחמתי כבר על המקום שלי איתם‪ ,‬גם מצאתי‬ ‫אותו‪ ,‬אני לא צריך לעשות את זה מהתחלה‪.‬‬ ‫הם החברים היחידים שלי בחיים‪ .‬אני חולק איתם את אותו חדר במשך ‪ 24‬שעות‬ ‫ביממה‪ .‬אנחנו אוכלים באותם כלים‪ ,‬שותים באותן כוסות‪ ,‬יושבים על אותם כיסאות‪,‬‬ ‫קוראים את אותם הדברים ונושמים את אותו אוויר וזה את זה‪ .‬אנחנו באותה סירה‪ ,‬גם‬ ‫אם אני לא רוצה‪ ,‬אני מרגיש בים ואין יבשה באופק‪.‬‬ ‫יש לי אפשרות לשכב במיטה ולהפנות את ראשי לקיר‪ ,‬לא לראות כלום מסביב‪ .‬אני‬ ‫עושה זאת הרבה‪ .‬כמה אפשר לשכב על אותו צד? כמה כבר אפשר להיות במיטה בלי‬ ‫להזיז את הגוף?‬ ‫יש כאלה שלוקח להם חודשים רבים להתאושש מהמעבר בין החופש לכלא‪ .‬הם‬ ‫לוקחים זאת קשה וחושבים להתאבד‪' .‬הלם המאסר' קוראים לזה‪ ,‬מטפלים בהם‬ ‫בתרופות שגורמות לאותם נערים להשתגע עוד יותר‪ ,‬וזה גורם להם לניתוק מוחלט‬ ‫משאר החברים‪.‬‬ ‫אני מועבר לאגף שבו אני סגור בחדר למשך כל שעות היום‪ .‬שעת יציאה לחצר ביום‪.‬‬ ‫אם זה מה שעושה העבר שלי‪ ,‬אני בוש ברישומים שלי ובעברי‪ ,‬אך אין לי לאן לברוח‪,‬‬ ‫בינתיים‪.‬‬ ‫האחים שלי‪ ,‬אפרים וציון‪ ,‬גם הם פה‪ .‬גם אהרון אביטן פה וחברים שגדלו איתי –‬ ‫כאילו כולם רק עברו באקראי למקום אחר‪ ,‬כולם לאותה כתובת‪ ,‬כל השכונה פה וכל מי‬ ‫שהכרתי מחוץ לכלא – פה‪.‬‬ ‫הספרים היחידים שיש לי הם ספרי תורה‪ ,‬ואני קורא ומדפדף ומכיר את כל הסיפורים‬ ‫בעל פה‪ .‬אבל שום דבר מהספר 'התמונה' לא מוזכר בסיפורי התנ"ך‪ ,‬צריך לבדוק זאת‪.‬‬ ‫מפקד האגף‪ ,‬גבאי‪ ,‬מראה לכולם כתבה שבה כתוב שמפכ"ל המשטרה שחרר אסיר‬ ‫מהכלא לאחר שחתך את עצמו בחזה‪ .‬הוא ממליץ לנו לחתוך את עצמנו אם אנחנו‬ ‫רוצים להשתחרר ויש כאלה ששומעים לו וחותכים את עצמם וגם אני אגיע לזה‪.‬‬ ‫משקלו של העונש מכביד‪ .‬מעבר לכך שאיני רואה את סופו‪ ,‬לא עוברים ימים רבים‬ ‫וכתב אישום נוסף מגיע‪ :‬מאשימים אותי בהחזקת כלי פריצה‪ ,‬בשימוש בכוח או‬ ‫באיומים למנוע מעצר ובהעלבת עובד ציבור‪ .‬אני רגיל לזה שבית המשפט לא מקשיב‬ ‫ואין לי עורך דין טוב‪ ,‬ושמואל השוטר מעיד שתפס אותי עם ארגז הכלים בחדר‬ ‫‪72‬‬ ‫המדרגות‪ .‬אני כועס על השקרים שלו והשופט כועס עלי ומטיל עלי שישה חודשי‬ ‫מאסר‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .12‬בימ"ש השלום תל אביב תיק ‪ 812/73‬תאריך גזה"ד‪18.9.73 :‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬מאסר למשך שישה חודשים‪ .‬תאריך וסעיפי העבירה‪ --/--/-- -‬החזקת‬ ‫כלי פריצה ‪ (2) 299‬פקודת החוק הפלילי ‪ .1936‬שוטטות למטרה לא חוקית ‪) 193‬‬ ‫‪) (1‬ה( פקודת החוק הפלילי ‪ .1936‬שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר ‪) 47‬א(‬ ‫פקודת סדר הדין הפלילי )מאסר וחיפש( תשכ"ט ‪ .1969‬העלבת עובד ציבורי ‪144‬‬ ‫פקודת החוק הפלילי ‪ .1936‬יחידה ומס' תיק הפ"א‪ -‬מרחב דן‪7166/72 ,‬‬ ‫‪-----------------------------------------------------------------------‬‬‫כלפי רכוש‪17 :‬‬ ‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪ 3 :‬מב"ד‪2 :‬‬ ‫סה"כ עבירות‪17 :‬‬ ‫סטטוס האסיר‪ :‬מסוכן‬ ‫עוד חצי שנה מאסר ויש לי גם קנס לשלם – ‪ 300‬לירות או שלושה חודשי מאסר‬ ‫תמורתן‪ .‬אין לי איך לשלם זאת‪ .‬המאסר מצטבר לחמש שנים ותשעה חודשים בפועל‪,‬‬ ‫ולא די בזה‪ ,‬אומרים לי שיש טעות בגזר הדין‪ .‬השופט שדן אותי לחמש שנות מאסר‪,‬‬ ‫הפעיל עוד שישה חודשים מאסר על תנאי שהיו תלויים נגדי‪ ,‬הוא הפך אותם למאסר‬ ‫בפועל‪ .‬אכן‪ ,‬זה כתוב‪.‬‬ ‫שש שנים ושלושה חודשים ואני מקווה שיש תחנות יציאה בדרך‪ ,‬במיוחד אחרי שאני‬ ‫נפגש שוב עם רוני ניצן בוועדת מיון‪ ,‬והוא מסביר לי איך צריך להשתלב בכלא‪.‬‬ ‫"אני אעשה ממך בשר טחון אם תחשוב שאתה יכול לעשות פה מה שעשית בסנטה‪-‬‬ ‫קטרינה" הוא אומר לי ונועץ אצבע בצלעותיי‪.‬‬ ‫"לא הייתי שם ואין לי יד בזה" אני עונה לו‪.‬‬ ‫"אני מציע לך להיות שקט ורגוע‪ ,‬אחרת נצטרך להיפגש שוב" הוא אומר וממשיך‬ ‫"אתה תספר לי כל מה שקורה בין האסירים ותזכה לטובות הנאה‪ ,‬או שתסבול במשך‬ ‫כל המאסר"‪.‬‬ ‫אני לא צריך לחשוב הרבה כדי לסרב לו‪ .‬אני רואה כמעט כל יום מה קורה לאנשים‬ ‫שנחשדים בשיתוף פעולה עם הנהלת הכלא‪ .‬חלקם נחתכים בפרצוף ונושאים איתם‬ ‫'כוס' )כינוי לחתך בפרצוף(‪ .‬הם מנודים מחיי החברה עם שאר החברים ודמם הפקר‪.‬‬ ‫אני בסך הכול רוצה לסיים את המאסר הזה בשקט‪ .‬אני לא רוצה להסתבך איתו‪ ,‬אבל‬ ‫גם אם אני לא רוצה לפגוש אותו‪ ,‬אני חייב לראות אותו יום‪-‬יום‪ ,‬הוא בתפקיד מנהלי‬ ‫והוא מטייל הרבה‪ ,‬ובכל פגישה הוא משפיל‪ ,‬ובאחת הפעמים הוא שפט אותי ליומיים‬ ‫בצינוק לאחר שעניתי לו‪.‬‬ ‫בימים שבהם אני לא רואה אותו‪ ,‬אני מקווה שקיבל תפקיד במקום אחר ושהוא כבר‬ ‫לא פה‪ ,‬למחרת הוא מופיע עוד פעם‪.‬‬ ‫"אין אצלי קיפוח"‪ ,‬הוא נוהג לומר‪" ,‬אני שונא את כל האסירים במידה שווה"‪ .‬כולם‬ ‫שומעים זאת ממנו‪.‬‬ ‫ההוכחה לכך ניתנת כשרמי כהן‪ ,‬נער מאילת שנמצא איתי בתא‪ ,‬נכנס למקלחת והתקלח‬ ‫וכיבס את תחתוניו‪ ,‬כולם עשו זאת‪ .‬לא שלחו תחתונים למכבסה‪ .‬אם רוצים תחתונים‬ ‫נקיים‪ ,‬מכבסים ביד‪ .‬הוא סיים מקלחת וכביסה וטיפס על אסלת השירותים כדי לתלות‬ ‫‪73‬‬ ‫את התחתונים על סורג החלון שמעל לאסלה הסדוקה‪ ,‬גם את זה כולם עושים‪ .‬אין‬ ‫מקום אחר לתלות את התחתונים לייבוש‪ .‬הוא שלח ידו לתלות את התחתונים והאסלה‬ ‫הסדוקה נשברה ממשקל גופו‪ ,‬והוא נפל על שברי החרסינה הזקורים‪ .‬השברים הפכו‬ ‫לסכינים חדות ומושחזות ונגרמו לו חתכים עמוקים לכל אורך הרגל‪.‬‬ ‫שמעתי את הנפילה וצעקה‪.‬‬ ‫"דני‪ ,‬נפצעתי" הוא צעק‪.‬‬ ‫נכנסתי לשירותים והכול מסביב היה מלא דם‪ .‬הוא שכב על הרצפה עירום ואני עזרתי‬ ‫לו לקום מהרצפה והרמתי אותו‪ ,‬ממש באוויר והשכבתי אותו על מיטה‪ .‬הרגל נקרעה לו‬ ‫לגמרי‪ ,‬ראיתי את העצמות והוא מאבד דם‪.‬‬ ‫"סוהר‪ ,‬תזמין חובש מהר‪ ,‬יש פה פצוע" צעקתי לסוהר ואין קול ואין עונה‪ .‬הבגדים‬ ‫שלי מוכתמים בדם‪.‬‬ ‫"סוהר זה דחוף" אני צועק שוב "תזמין חובש מהר‪ ,‬יש פה פצוע"‪.‬‬ ‫הסוהר התקרב והשקיף מעבר לדלת לתוך החדר וראה את רמי שוכב‪ ,‬כולו דם‪ .‬הסוהר‬ ‫הסתכל גם עליי וראה שהבגדים שלי גם הם מוכתמים בדם‪.‬‬ ‫איור חדר עם ‪ 8‬מיטות באגף הכללי של כלא תל‪-‬מונד‬ ‫למי יש ראש להחליף? למה אני צריך להחליף? אם לא יהיה כוח אדם אצטרך גם‬ ‫לסחוב אותו למרפאה‪.‬‬ ‫הסוהר נעלם במשרד‪ .‬עוברות עוד דקות רבות ודם קולח לרמי מהרגל‪ ,‬ואני ממשיך‬ ‫לצעוק‪.‬‬ ‫‪74‬‬ ‫הנהלת הכלא ובראשם רוני ניצן מגיעה לאגף‪ ,‬וכולם נכנסים יחד לחדר ואיתם סוהרים‬ ‫רבים שנעמדים בין כולם‪ ,‬והחדר מלא וחנוק‪.‬‬ ‫"מי עשה לך את זה?" רוני ניצן שואל ומסתכל על הפצעים‪.‬‬ ‫"נפלתי מהאסלה כשעליתי לתלות את התחתונים על הסורג" ענה לו רמי‪.‬‬ ‫כולם מסתכלים עלי‪ .‬הבגדים שלי מוכתמים בדם שלו‪.‬‬ ‫"מה זה הדם הזה?" שואל אותי רוני‪.‬‬ ‫"עזרתי לו‪ ,‬הרמתי אותו למיטה" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"כבלו אותו באזיקים בידיים וברגליים" הוא אומר לסוהרים ואלה נחפזים לעשות זאת‪.‬‬ ‫אני עומד שם כבול בידי וברגלי‪ ,‬כולי מלא דם‪.‬‬ ‫כולם עוברים חקירה במשרד האגף וכולם נשאלים אם ידוע להם משהו‪ ,‬וכולם מספרים‬ ‫את אותם הדברים‪ ,‬זאת אמת וניתן לראות שזאת האמת‪.‬‬ ‫"מי עשה לו את זה?" שואל אותי רוני‪.‬‬ ‫"הוא חבר שלנו ואף אחד לא פגע בו" אני אומר לו‪" .‬הוא צריך טיפול רפואי" אני‬ ‫מוסיף בדאגה‪ .‬הוא מאבד דם וחקירה קודמת לטיפול רפואי‪.‬‬ ‫"קחו אותו לצינוק" אומר להם רוני‪.‬‬ ‫"אתה טועה" אני אומר לו "הוא נפגע מנפילה ואתה יכול לראות את האסלה"‪.‬‬ ‫"שתוק לפני שאני אראה לך איפה אתה טעית" הוא מאיים‪.‬‬ ‫בצינוק שמעתי שרמי חזר מבית החולים והעבירו אותו לאגף הפרדה‪ .‬הוא בודד‬ ‫מכולם‪ .‬גם עבר טראומה של תאונה קשה‪ ,‬גם שילם בענישה לא מוצדקת‪.‬‬ ‫רוני ניצן גזר על כל החדר שלילת ביקורים‪ ,‬ומלשינים מספרים לו על מערכות היחסים‬ ‫בין החברים ועל התפתחויות‪ ,‬כנראה סיפרו לו שאנחנו חברים‪ ,‬ושלחתי לרמי סיגריות‬ ‫ועוד דברים ל'הפרדה'‪.‬‬ ‫אימו של רמי הגיעה מאילת לבקר אותו‪ ,‬היא נאלצה לחזור כלעומת שבאה‪ ,‬בלי‬ ‫לראות אותו‪ .‬הודיעו לה שהוא בענישה‪.‬‬ ‫"הוא לא משתף פעולה ולא מספר מי תקף אותו" אמרו לה והיא דאגה יותר‪.‬‬ ‫אחרי כחודש הוציאו את רמי מאגף ההפרדה והוא חזר לחדר‪ .‬עזרנו לו והחלפנו לו‬ ‫תחבושות עד שהחלים‪.‬‬ ‫אני קורא הרבה עיתונים וכותב הרבה‪ .‬אני משלים הרבה דברים שחסרים לי כדי‬ ‫להתחיל בחיים נורמליים לאחר שחרורי‪ ,‬או בריחתי‪ ,‬מה שיבוא קודם‪ .‬עד שזה יקרה‬ ‫אני עוזר לאחרים לכתוב מכתבים למשפחה ולחברות‪ ,‬ויש כאלה נשואים שאינם יודעים‬ ‫קרוא וכתוב ואני עוזר להם‪ .‬עבורם זאת עזרה של חבר‪ ,‬עבורי זה בית ספר‪ .‬גם אם יש‬ ‫שגיאות כתיב‪ ,‬זה ישתפר‪.‬‬ ‫הימים ימי מלחמת יום כיפור‪ ,‬והלב נצבט שאיני יכול לצאת ולעזור למדינה בשעת‬ ‫מלחמה‪.‬‬ ‫אני מיואש ומדוכא ולוקח לי זמן להבין שזה לא חלום ושזאת המציאות בשש השנים‬ ‫הבאות‪ .‬אני מרבה להשקיף מהחלון לכביש בעצב‪ ,‬רואה מכוניות חולפות ונזכר שנסעתי‬ ‫הרבה בכביש הזה‪ .‬אני מכיר אותו בעל פה‪ ,‬אני מכיר את כל הסביבה‪ ,‬אני מכיר את כל‬ ‫הארץ‪ .‬בששת החודשים הראשונים אני מתעורר כל בוקר בתקווה שהכלא הוא חלום‬ ‫‪75‬‬ ‫ושאתעורר בחווה או בחדר התת‪-‬קרקעי‪ ,‬אך המציאות טפחה על פניי ומראה לי‬ ‫שהכלא הוא המציאות‪.‬‬ ‫פעם בחודש הקרינו סרט בחדר האוכל‪ ,‬ורוני ניצן אמר לי שהביא סרט במיוחד עבורי‪.‬‬ ‫זה מעודד‪.‬‬ ‫"בוני וקלייד" הוא אמר‪ ,‬ואני התיישבתי בשורה הראשונה בחדר האוכל‪ ,‬ובמשך כל‬ ‫הסרט הייתי מרותק למסך‪.‬‬ ‫ידוע שבוני וקלייד הם זוג שודדים ששדדו בנקים והיו מבוקשים‪ .‬הכתבות שבהן נכתב‬ ‫על מעללי החבורה בסנטה‪-‬קטרינה טריות עדיין‪ ,‬עברו רק חודשיים‪ .‬כולם חושבים‬ ‫שהכתבות מצביעות לעברי‪ .‬הרי נשפטתי כחבר בכנופייה הזאת‪ ,‬זה כתוב בעיתון‪ .‬כתבו‬ ‫שם גם "חבורת בוני וקלייד של המדבר"‪ ,‬ואין שום חשיבות לעניין שאיש לא זוכר מה‬ ‫כתבו שם ואיש לא מאמין לי שלא הייתי שם‪.‬‬ ‫המבטים של כולם עוברים מהמסך אלי במשך הסרט‪ .‬כולם בוחנים את התגובות שלי‪,‬‬ ‫ורוני ניצן יושב בכניסה לחדר האוכל‪ ,‬גם הוא צופה בסרט ומביט בי לסירוגין‪ .‬הסרט‬ ‫מסתיים בקולות צורמים של יריות שמחסלות את בוני וקלייד‪ ,‬וזה עוד כלום לעומת‬ ‫התמונות שמראות שרוצים לחתוך להם אברים מהגוף 'למזכרת'‪.‬‬ ‫בסיום הסרט אני יוצא מחדר האוכל בדרכי לחדרי‪.‬‬ ‫"יחסלו אותך כמו שחיסלו אותו" הוא אומר לי בעוברי על פניו‪.‬‬ ‫אני לא עונה ונכנס לחדרי‪ ,‬מותר לו לחשוב מה שירצה וגם להגיד זאת‪ ,‬דעתי שונה‬ ‫משלו‪ ,‬ולדעתי הוא שיוצ=א להורג כמו קלייד‪ ,‬והעתיד יספר על כך‪ .‬זה קרה‪.‬‬ ‫אני יודע שאני לא רוצה להיות כמו קלייד ולסיים את חיי בצרור יריות או לשבת כל‬ ‫חיי בכלא‪ ,‬לא בגלל האיום‪ ,‬אני לא רוצה את החיים האלה‪ .‬זה לא אני‪ .‬אני אולי לא‬ ‫ה'חנון' המצוי‪ ,‬אבל אני בטח לא מי שמתארים בעיתונים‪.‬‬ ‫אני לומד מהר מאוד שההתרחשויות אינן בשליטה‪ ,‬ופעמים רבות חצר הכלא או חדר‬ ‫האוכל הופכים לזירת קרב‪ .‬לפעמים שניים רבים וצועקים ועושים רעש כמו צבא שלם‪,‬‬ ‫אבל לא ממש עושים משהו זה לזה‪ ,‬ולפעמים עשרה נערים קופצים על נער אחד‬ ‫וגורמים לו לנזקים ולפצעים חמורים‪ .‬ולפעמים עשרה נערים נלחמים נגד עשרה אחרים‬ ‫וכולם עם סכינים וחלקם נפצעים‪ .‬סוהר בודד שנמצא שם סוגר את האגף ובורח‬ ‫מהמקום‪ .‬הקרב ממשיך ללא הפרעה‪ ,‬עד להכרעה או עד שמגיעה תגבורת‪ .‬חברים‬ ‫מפחדים להתערב ולהפריד שמא ייפצעו בעצמם או שיחשדו בהם שהם שותפים לריב‪.‬‬ ‫שני נערים יוצאים לטיול בחצר והם מתווכחים‪ ,‬וגם אם אני רוצה להתעלם מהוויכוח‪,‬‬ ‫אני לא יכול‪ .‬הם מתווכחים בקול וכולם שומעים‪ ,‬ואני מקשיב בחוסר רצון ושומע שהם‬ ‫אומרים כמעט את אותם הדברים‪ .‬זה טוען שמפקד האגף החליט שבחדרו יצפו‬ ‫בטלוויזיה באותו ערב ובחדר השני למחרת‪ ,‬והאסיר השני חוזר על אותם דברים‬ ‫במילים אחרות ובדרכו שלו‪ .‬נראה שהם בדעה אחת‪ .‬היום אלה יראו טלוויזיה ומחר‬ ‫אלה יראו טלוויזיה‪ ,‬מה לא ברור? אבל זה לא מפריע להם להתווכח‪ ,‬והם לא מקשיבים‬ ‫זה לדבריו של זה‪ ,‬ובסופו של ויכוח הם חוזרים לחדרים בפרצוף עצבני‪ .‬כל אחד‬ ‫לחדרו‪.‬‬ ‫‪76‬‬ ‫בשעת ארוחת הערב כולם יוצאים לחדר האוכל ומקבלים 'מסטינג' ‪ 5‬מאשנב המטבח‪.‬‬ ‫חדר האוכל מתמלא‪ ,‬וכולם מסביב לשולחנות אוכלים ארוחת ערב ומפטפטים‪ .‬חדר‬ ‫האוכל נראה כמו לול תרנגולות ולפתע הפסקת חשמל‪ ,‬ולא ניתן לראות כלום גם‬ ‫למרחק של עשרה סנטימטרים‪.‬‬ ‫צעקות והמולה ואני יושב מרותק למקומי‪ ,‬מנסה להבין מה קורה באפלה מסביבי ומי‬ ‫צועק‪.‬‬ ‫מדליקים את האורות‪.‬‬ ‫אחד יושב ליד השולחן וכולם מתרחקים ממנו‪ ,‬וכל פרצופו מלא בדם שזורם משני‬ ‫חתכים עמוקים שנפערו בשתי לחייו‪ .‬הדם זורם ומטפטף ויוצר כתמים ושלולית של דם‬ ‫שהולכת ומתפשטת מתחתיו‪ .‬אני מזהה אותו‪ ,‬זה האסיר שהתווכח בחצר בשעת הטיול‬ ‫עם אחר‪.‬‬ ‫אני נמנע מלהתקרב ולעזור לו‪ .‬אני פוחד שבגדיי יוכתמו בדמו ויחשבו שיש לי קשר‬ ‫לפציעתו‪ .‬מה שקרה עם רמי לימד אותי שאסור להתקרב לאדם פצוע ולהגיש לו עזרה‪,‬‬ ‫עלולים לחשוד בי‪.‬‬ ‫הסוהר נועל את דלת חדר האוכל וכולם לכודים שם עד שמגיע תגבורת‪ ,‬כעבור כ‪5-‬‬ ‫דקות‪ ,‬כולם פוחדים להתקרב אליו‪ ,‬שמא יאשימו אותם בפציעתו‪.‬‬ ‫הפסקת החשמל לא היתה הפסקת חשמל אמיתית‪ .‬מישהו דאג לנתק את החשמל ברגע‬ ‫הנכון‪ ,‬וכך זה שנחתך בפניו לא ראה מי עשה זאת ואיש לא נחקר על כך‪ .‬איני יכול‬ ‫להגיד בוודאות שזה שהתווכח איתו בשעת הטיול הוא שחתך אותו בפניו‪ ,‬יכול להיות‬ ‫שחתכו אותו בגלל דברים אחרים‪ ,‬אבל זה מביא אותי להבין שצריכים להגיד לכולם‬ ‫שהם צודקים תמיד‪ ,‬גם אם הם לא צודקים‪ .‬גם אם יגידו לי שעכשיו לילה כשאני יודע‬ ‫שעכשיו יום‪ ,‬אני צריך להסכים עם זה בפה מלא‪ .‬אני יודע אם עכשיו באמת יום או‬ ‫לילה וזה מה שחשוב‪.‬‬ ‫רוב הנערים הם חסרי משמעת עצמית‪ .‬קעקועים וגלגול סיגריות הם סוגי הספורט הכי‬ ‫פופולריים בכלא‪ ,‬ואם מישהו חושב כבר לפתח משהו‪ ,‬הוא מפתח את הראש עם סמים‪,‬‬ ‫גם את הראש של אבר המין‪ .‬אהרון ב‪ ,‬נער המוכר כמופרע ומשתמש בסמים‪ ,‬חותך‬ ‫לעצמו חתך לאורך אבר המין‪ ,‬דוחף לשם גולות מזכוכית ותופר את החתך‪ .‬הגולות‬ ‫נותרות בפנים ויוצרות גבשושיות‪ .‬הוא אומר שיגרמו לו להנאה רבה יותר בקיום יחסי‬ ‫מין‪ .‬ימים ספורים אחרי זה הוא לוקח משהו שגורם לו לחשוב שהוא יכול לעוף‪ .‬הוא‬ ‫מטפס לאנטנה שניצבת מעל לאגף וסמל קטלן עוזר לו לרדת משם‪.‬‬ ‫הרבה אסירים משתמשים בסמים‪ .‬מצד אחד הם עבריינים שנשפטו על שימוש בסמים‪,‬‬ ‫ומצד שני הם נחשבים לחולים‪ .‬הם משתמשים בסמים גם בתוך הכלא‪ ,‬נותנים להם‬ ‫טיפולים תחליפיים והם נראים מסוממים תמיד‪ .‬הכלא אינו מניב תוצאות‪ ,‬כשהם‬ ‫משתחררים הם גונבים כדי לממן את רכישת הסמים וחוזרים למאסר‪.‬‬ ‫המוטיבציה בורחת לי‪ ,‬את מקומה תופסים פחדים מהיום שיבוא מחר‪ .‬כל יום כזה מביא‬ ‫איתו דברים חדשים‪ .‬זה לא רק מחר אחד‪ ,‬זה גם מחר שיבוא כל יום‪ ,‬כמחר של היום‪,‬‬ ‫‪ 5‬מגש אוכל‬ ‫‪77‬‬ ‫במשך יום יום במאסר‪ ,‬זה גם המחר שיבוא אחרי השחרור‪ ,‬המחר שהוא קלישאה‪.‬‬ ‫צריך לעבור עוד הרבה 'מ=ח=רים' כדי להגיע למחר הזה‪ ,‬והסוף לא נראה‪.‬‬ ‫אני לא יודע איך אני מתחיל את המאסר‪ ,‬בטח שאיני רואה את הסוף‪ .‬החודשים‬ ‫הראשונים עוברים קשה ואני כמו שיכור ומרגיש מנותק מהעולם סביבי‪ .‬תחושת העוול‬ ‫שנעשה לי תופסת את כל המחשבות ויש רגעים שאני פוחד לאבד שפיות‪ ,‬ואם כולם‬ ‫מקעקעים על כתפם "אין כמו אמא"‪ ,‬אני מרגיש צורך לקעקע "אין כמו לבד"‪.‬‬ ‫אסור להחזיק כלום בחדרים‪ ,‬פרט לציוד אישי‪ ,‬סדינים‪ ,‬מגבות ובגדים להחלפה‪.‬‬ ‫בקנטינה הפריטים בודדים וכוללים סוכר‪ ,‬קפה‪ ,‬ופלים וסיגריות ללא פילטר‪ .‬סיגריות‬ ‫'עומר' ו'איילון' שמיוצרות במפעל ליצור סיגריות בגדה המערבית‪ .‬אם רואים אחד‬ ‫שמעשן מרלבורו מחשיבים אותו ל'מסתדר בכלא'‪ .‬אם יש לו סיגריה טובה ביד‪ ,‬הוא‬ ‫משהו‪.‬‬ ‫"השותפים שלך מסרו לך ד"ש" אני אומר לאחד שהכרתי מהפעם הקודמת שלי בכלא‪,‬‬ ‫דוד כהן "הם היו עצורים איתי באבו כביר"‪.‬‬ ‫"תודה" הוא אומר לי "מה קרה שם‪ ,‬בסנטה‪-‬קטרינה?" הוא שואל אותי‪.‬‬ ‫"לא יודע‪ ,‬לא הייתי שם" אני עונה לו וצוחק‪.‬‬ ‫"אתה יכול להכחיש בבית משפט" הוא אומר בצעקה "ספר לי את האמת" ניצוץ של‬ ‫זעם בעיניים שלו‪.‬‬ ‫זה גורם לו לחשוב שאני שומר על 'אתיקה מקצועית'‪ ,‬ולא מספר דברים שאחרים לא‬ ‫צריכים לדעת‪ .‬כלל ידוע בתורת הרחוב‪ ,‬כל אחד צריך לקחת איתו לקבר את הדברים‬ ‫שעשה‪ ,‬אף אחד לא צריך לדעת עליהם‪ .‬מי שמספר על דברים שעשה‪ ,‬מלשין על עצמו‬ ‫בעקיפין‪ ,‬אבל זה לא השיקול שלי‪ ,‬באמת לא הייתי שם וזה מה שאני אומר לכל אלה‬ ‫ששואלים ומתעניינים‪ .‬תורת הרחוב דפוקה‪ .‬צריך לשנות בה סעיפים‪.‬‬ ‫"באמת לא הייתי שם" אני אומר לו שוב "אני באמת לא יודע מה קרה שם"‪.‬‬ ‫הוא מחליט שאני משקר ומביע זאת בכעס ובצעקה‪ ,‬ואני עונה לו יפה‪ ,‬והוא כנראה‬ ‫מפרש זאת כחולשה והולם בי באגרוף בבטן‪ .‬אני מתקפל ומאבד שליטה והראש שלי‬ ‫נתקע בפינה של מיטת קומתיים מברזל‪ ,‬ואני נופל לרצפה ורואה כוכבים מעוצמת המכה‬ ‫בראש‪ .‬האגרוף בבטן נראה כליטוף לעומת המכה בראש‪ .‬לוקח לי קצת זמן להתאושש‬ ‫ואני נעמד על רגליי‪.‬‬ ‫"למה אתה מרים ידיים?" אני שואל אותו‪ .‬איש מהחברים לא מתערב‪ ,‬כולם פוחדים‬ ‫ממנו‪.‬‬ ‫"ספר לי את האמת" הוא צועק עליי‪.‬‬ ‫אני מרים כיסא מעץ וזורק על ראשו‪ .‬הכיסא פוגע בו והוא נופל לרצפה‪ ,‬ואני רץ‬ ‫לכיוונו ורוצה להמשיך‪ .‬ברגע האחרון אני נעצר מעליו ועוצר את עצמי מלתקוף אותו‪,‬‬ ‫אני לא רוצה לפגוע בו‪ ,‬אני יודע שאם לא אגן על עצמי הוא יחזור לתקוף אותי‪.‬‬ ‫"למה אתה מרים ידיים?" אני שואל אותו שוב‪.‬‬ ‫אחרים מתערבים ומפרידים ואני מרגיש בטוח‪ ,‬הוא הבין שטעה‪.‬‬ ‫"אם השותפים שלך ישמעו איך אתה מתנהג‪ ,‬הם בעצמם ירביצו לך" אני אומר לו‪.‬‬ ‫המילים האלה עושות את שלהן והוא נרגע ומבקש סליחה‪ .‬אנחנו הופכים לחברים‪,‬‬ ‫ובכל פעם שהוא רואה אותי הוא חוזר ומדבר על השוד במנזר סנטה‪-‬קטרינה בהומור‪,‬‬ ‫‪78‬‬ ‫ואנחנו צוחקים יחד‪ ,‬והוא מתחיל להתעניין בדברים שיש במנזר‪ ,‬ואני מסביר לו שאני‬ ‫לא מכיר את המנזר ולא הייתי שם‪ ,‬אבל זה לא מפריע לו לקנטר ולהמציא ששדדתי את‬ ‫כתר הזהב שמונח על ראש הפסל של מריה הקדושה‪ ,‬וגם אותי זה מצחיק‪.‬‬ ‫שנים ספורות לאחר מכן קראתי שאותו דוד כהן נעצר כחשוד בפריצה למוזיאון תל‬ ‫אביב‪ ,‬נגנבו משם פריטים שנמצאו ברשותו‪.‬‬ ‫הכתבות שבעיתונים פילסו לי דרך‪ .‬כולם ראו לנגד עיניהם 'שודד נועז'‪ .‬הסיפור על‬ ‫כתר הזהב שנשדד במנזר סנטה‪-‬קטרינה עשה כנפיים וכולם ניסו להרכיב סיפור מחלקי‬ ‫שמועות‪ .‬מצאתי את עצמי מנסה להפריח את השמועות וסיפרתי לכל מי שרוצה לשמוע‬ ‫את חלקי בפרשה ולכולם נראה שאני מסתיר דברים‪ .‬כל יום שמעתי שנוספים פרטים‬ ‫חדשים לסיפור הכתר והוא הופך ל"כתר זהב משובץ ביהלומים"‪ ,‬וכל אחד מרכיב‬ ‫לעצמו סיפור מקטעים ששמע‪ .‬בכל הסיפורים יש אותן המילים‪ ,‬אבל כל אחד עושה‬ ‫שימוש שונה בתחביר‪.‬‬ ‫"יש גם כספות במנזר סנטה‪-‬קטרינה?" שואל אחד החברים‪ ,‬ואני מסתכל בבדיחות‬ ‫ושותק‪ ,‬וכך נכנס גם סיפור של כספות לתמונה‪ ,‬ואני מתפלל שהשמועות לא יגיעו‬ ‫לשופט‪ ,‬או לאפיפיור‪ .‬זה סתם יסכסך בינינו‪.‬‬ ‫לא אתקשה לשנות את התדמית שיוצרים לי‪ .‬אין לתדמית הזאת כלום עם המציאות‪,‬‬ ‫אבל גם אם אני רוצה להתחמק מזה‪ ,‬אין לי לאן‪ .‬אני רואה כל יום את אותם האנשים‬ ‫והם חושבים את אותן המחשבות‪ .‬אבל מה שחשוב לי הוא שאני יודע שאני אדם אחר‬ ‫ממה שחושבים‪ .‬זאת בעיה שלהם אם הם חושבים אחרת‪.‬‬ ‫לא שיקרתי ולא המצאתי סיפורים‪ ,‬גם כך לא האמינו לי‪ .‬עשיתי לפעמים שימוש טוב‬ ‫בתדמית שלי‪ ,‬זה עזר לי למנוע ויכוחים בין חברים‪ .‬התערבתי פעמים רבות להרגעת‬ ‫רוחות כששמעתי שחברים מתווכחים‪ .‬כל ויכוח יכול להתפתח לקטטה המונית בין כולם‬ ‫ונגרמות פגיעות חמורות‪ .‬מניסיוני למדתי שכל דבר יכול להסתיים בצורה לא נעימה‬ ‫ואף ברצח‪ .‬ראיתי במו עיניי דברים חמורים וקשים‪.‬‬ ‫כעסים של שנייה יכולים לגרום לדברים קשים וכולם סובלים מהם‪ ,‬גם אלה שרק‬ ‫מסתכלים‪ .‬רובם בעלי כבוד עצמי ואגו מנופח‪ ,‬ויש כאלה שחושבים שאם רק מביטים‬ ‫בהם‪ ,‬זוממים להרע להם‪.‬‬ ‫הפעלתי את כוחי ההשפעה שלי רק למטרות חיוביות‪ .‬בכל פעם שראיתי חברים רבים‬ ‫עשיתי הכל כדי להפריד‪ .‬באחת הפעמים שחבר טוב שלי רב עם מישהו חדש שמגיע‬ ‫לכלא‪ ,‬נזכרתי בפעם שהרצל אביטן זינק בין נערים שרבו והפסיק את הקטטה‪ ,‬ואני‬ ‫קפצתי לכיוון החבר שלי וחיבקתי אותו וניסיתי להרגיע אותו‪ .‬ידעתי שאם אגש לשני‪,‬‬ ‫הוא יחשוב שאני נגדו‪.‬‬ ‫"אתה יודע מי זה שאתה רב איתו?" אמרתי לחבר "אתה יודע מי האחים שלו?"‬ ‫שניהם הסתכלו עלי מופתעים מהתפתחות שאינה קשורה לריב שלהם‪ .‬איני מכיר אותו‬ ‫או את אחיו‪ .‬זה הסיט אותם מהוויכוח שבו היו‪ .‬החבר שלי ידע שאני רוצה את טובתו‬ ‫ואילו השני זכה לכבוד שמנע המשך מיידי‪.‬‬ ‫"אל תעשה טעות איתו" אמרתי לחבר "הוא כמו אח"‪ .‬הם לחצו ידיים והפכו לחברים‪.‬‬ ‫דברים שאין להם חשיבות בכלל‪ ,‬אבל בשביל הכבוד הם היו מוכנים לדקור למוות זה‬ ‫את זה‪.‬‬ ‫‪79‬‬ ‫החבר שלי חשב שאני באמת מכיר את האחים של השני‪ ,‬וזה עבר בשקט‪.‬‬ ‫"מאיפה אתה מכיר את האחים שלי?" שאל השני‪.‬‬ ‫"לא מכיר אותם" אמרתי לו וחייכתי‪.‬‬ ‫"אז למה אמרת את זה?" הוא שואל‪.‬‬ ‫"אני מעדיף שקר לבן שלא נחשב‪ ,‬על דקירות ושפיכת דם‪ .‬המטרה מקדשת במקרים‬ ‫כאלה‪ .‬תסתכל על התוצאה הסופית"‪ .‬אני מקווה שהבין וינהג כך בעתיד‪.‬‬ ‫באחת הפעמים הרמתי באוויר חבר שרב עם אחר ורצתי איתו לכיוון אחר‪ .‬הוא יודע‬ ‫שאני עושה זאת כדי למנוע ממנו להסתבך‪ .‬לא מספיק שמפרידים בין שניים שרבים‪,‬‬ ‫חייבים להרחיק אותם זה מזה עד שיירגעו‪ .‬הרגעתי אותו והעניין נסגר בדרך יפה‪.‬‬ ‫האווירה דחוסה בכעסים שטבועים בכולם‪ ,‬והכעסים מוצאים פורקן בפגיעה בחלשים‬ ‫והתחושות מתקהות‪ .‬פעם זה ריב בין שניים‪ ,‬ולפעמים זו קבוצה מעיר אחת כנגד קבוצה‬ ‫מעיר אחרת‪ .‬לעתים זה נגמר בדקירות ובחתכים‪ .‬אי אפשר שלא לראות זאת ואי אפשר‬ ‫שלא לחיות זאת‪ .‬זה קורה כמעט כל יום וזה ממש מול העיניים‪ .‬אי אפשר להתעלם‪ ,‬לא‬ ‫יעזור לסובב את הראש‪.‬‬ ‫בחדרים אין רדיו ואין טלוויזיה‪ .‬בכל ערב מוציאים אסירים מאחד החדרים לראות‬ ‫טלוויזיה במועדון האגף )מועדון בגודל שני מטרים על שניים(‪ .‬עיתון אחד עובר בין כל‬ ‫חדרי האגף במשך שעות היום‪ ,‬ורק בודדים מצליחים לקרוא את העיתון בשלמותו‪.‬‬ ‫תמיד יש כאלה שנתקעים ללא נייר טואלט בשירותים‪ ,‬והם קורעים דפים מהעיתון‬ ‫ומנגבים באמצעותם‪ ,‬ומשאירים רק את מודעות האבל‪ .‬מה שיש לי לעשות‪ ,‬כל יום כל‬ ‫היום‪ ,‬זה לקרוא את הספר 'התמונה' ולנסות להבין את הסודות שבו‪ .‬אני כבר מבין‬ ‫שאלה שכתבו את הספר היו חכמים ובקיאים בתורה‪ .‬יש פירוש רש"י לכל דף בספר‪,‬‬ ‫צריך ללמוד את זה קצת‪ .‬לפעמים מגיע לכלא רב בשם יצחק דוד גרוסמן‪ ,‬הוא חביב‬ ‫תמיד ומחייך ומטיף בחוכמה לנערים‪ ,‬והוא מספק ספרי לימוד הקשורים בדת וגם‬ ‫ספרים אחרים שיעסיקו את הנערים‪ .‬את כל זה הוא עושה בהתנדבות ובזמנו הפנוי‪.‬‬ ‫"אתה יכול להגיד לי מה זה הספר הזה?" אני שואל אותו ומראה לו את 'התמונה'‪.‬‬ ‫"בוודאי" הוא עונה לי לאחר עיון בעמודים הראשונים‪" ,‬זה ספר שמיוחס לרבי נחוניה‬ ‫בן הקנה ולישמעאל הכהן הגדול‪ .‬יש בו פירושים מהזוהר והקבלה לאותיות בעברית‪,‬‬ ‫אתה לא תבין כלום מקריאה בו"‪ ,‬הוא מחזיר את הספר לידי‪.‬‬ ‫"מי כן מבין מה כתוב פה?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫"רק אנשים שמבינים את כל הכתובים" הוא אומר לי וממשיך "למה אתה בכלא?"‬ ‫אני מספר בפעם המיליון את הסיפור של סנטה‪-‬קטרינה‪ .‬הוא מקשיב ושואל ואני עונה‬ ‫לו ומספר‪ ,‬אבל הראש שלי בספר‪.‬‬ ‫"הספר הזה מוכר ומפורסם?" אני שואל אותו וממשיך ברצינות‪" ,‬יש פה את סוד השם‬ ‫המפורש"‪.‬‬ ‫"בוודאי" הוא עונה לי וצוחק "יש מהדורות חדשות‪ .‬זאת מהדורה מלפני מאתיים‬ ‫שנה"‪.‬‬ ‫"למה הספר הזה לא כלול בתנ"ך?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫‪80‬‬ ‫"יש את התורה שבכתב שכולם קוראים בה ויש את התורה שבעל פה‪ ,‬ויש דברים‬ ‫שרק חכמים בתורה יכולים ללמוד‪ .‬מי שיודע להשתמש בחוכמת הספר‪ ,‬יכול לקבל‬ ‫תובנות מהשם" הוא עונה לי‪.‬‬ ‫אם הספר הזה בן מאתיים שנה‪ ,‬הוא יכול לחכות עוד קצת‪ ,‬עד שאבין מה הוא‪ .‬בינתיים‬ ‫אני רוצה שלא יחסר לי כלום כשאני פה‪ ,‬עד שאברח‪ .‬תחושת העוול לא עוזבת אותי‪.‬‬ ‫אני מגיע חזרה לחדר‪ ,‬ואחי אפרים מספר לי שחבר שלו שעובד איתו במסגריית הכלא‬ ‫פרץ למחסן הראשי של הקנטינה של הכלא והוציא משם כמויות גדולות של סיגריות‪.‬‬ ‫תוך כדי הסיפור שהוא מספר לי‪ ,‬הוא פותח את הארון שלו ואני רואה שהוא מלא‬ ‫בסיגריות וטריקו מכסה עליהן‪ ,‬ואני נזכר ברב גרוסמן שאמר לי שמי שיודע להשתמש‬ ‫בספר יכול להשיג מה שהוא רוצה‪ .‬אני נזכר במשאלה שלי‪ ,‬שלא יחסר לי כלום‪.‬‬ ‫"אין לאף אחד בכלא כמויות כאלה של סיגריות" אני אומר לו "החבר שלך יכול לסבך‬ ‫אותנו‪ ,‬אתה עומד להשתחרר‪ ,‬ואם ימצאו את הסיגריות האלה אצלך יעשו לך בעיות‪.‬‬ ‫תגיד לו שייקח את הסיגריות מפה"‪.‬‬ ‫"הוא נתן לי את זה ונחלק את זה בין כולם" אפרים אומר לי וממשיך "הוא מצא שיטה‬ ‫להוציא מהמחסן של הקנטינה דברים בלי שירגישו‪ .‬הוא שולף את החבילה הראשונה‪,‬‬ ‫מוציא דברים מהשורה השנייה ומחזיר את השורה הראשונה למקומה‪ ,‬וכך לא רואים‬ ‫שנלקח משם משהו"‪.‬‬ ‫אני מרגיש פתאום הכי עשיר בכלא‪.‬‬ ‫"תגיד לו שלא יעשה את זה בתדירות גבוהה" אני אומר לו "וקח בחשבון שאם יתפסו‬ ‫אותו הוא יסבך אותך"‪.‬‬ ‫ימים ספורים לאחר מכן מגיע קצין הביטחון של הכלא עם סוהרים‪ ,‬והם פולשים לנו‬ ‫לחדר ומרוקנים את הארונות‪ ,‬לוקחים את כל הסיגריות ומוציאים את אפרים לחקירה‪.‬‬ ‫מסתבר שאותו חבר של אפרים ניסה להיכנס שוב ונתפס‪ ,‬וסיפר שאנחנו מחזיקים לו‬ ‫את הסיגריות‪ .‬לאפרים נפתח תיק פלילי שנסגר מהר מאד‪ ,‬כי הוא לא אשם באמת‪ ,‬אבל‬ ‫הוא מבלה כמה ימים בצינוק‪ ,‬והנהלת הכלא שופטת אותו ל‪ 21 -‬יום‪ ,‬שאותם יצטרך‬ ‫לרצות אם יקוצר לו שליש‪.‬‬ ‫אחד שזרק 'מנורת מולוטוב' בחדר האוכל גרם לי לחשוב שזה עלול להגיע גם אלי‪,‬‬ ‫ואמצא את עצמי רץ במסדרונות הכלא בבגדים דולקים‪ ,‬כקורבן של פסיכופט‪ .‬זה יכול‬ ‫לקרות לכל אחד פה‪.‬‬ ‫ידוע שספירט הוא סוג של דלק שיכול לגרום לדליקה‪ ,‬ובקבוק מולוטוב המפורסם‬ ‫פועל על פי אותה שיטה‪ .‬ממלאים את הבקבוק בחומר דליק וסוגרים את פתח הבקבוק‬ ‫בבד סופג‪ ,‬והבד משמש כפתיל לראשו של הבקבוק‪ .‬כשמדליקים את הפתיל וזורקים‬ ‫את הבקבוק לכיוון שבו רוצים לגרום לדליקה‪ ,‬הבקבוק מתנפץ והאש שבפתיל נפגשת‬ ‫עם החומר הדליק שמתפזר מהבקבוק המנופץ ונוצרת דליקה שגודלה תלוי בכמות‬ ‫החומר הדליק שבבקבוק‪ .‬כל כמות של חומר דליק שבבקבוק‪ ,‬נדלקת בשבריר שנייה‪.‬‬ ‫על פי אותו סיפור‪ ,‬זה שזרק את מנורת המולוטוב היה יוסי ב'‪ .‬כולם הכירו אותו כאחד‬ ‫שאינו בוחל בחפירה בפצעים של עצמו‪ ,‬עם האצבעות‪ .‬כל יום כמעט היה חותך חתך‬ ‫בגופו‪ ,‬פעם בבטן‪ ,‬פעם ביד‪ ,‬פעם בצוואר – בכל מקום שאפשר להוריד ממנו דם –‬ ‫‪81‬‬ ‫והיו מטפלים בו במרפאה או בבית חולים ומחזירים אותו לאגף‪ .‬על פי אותו סיפור‪ ,‬יוסי‬ ‫התווכח עם סוהר וזה דחף אותו‪ ,‬ומאז הוא החל לתכנן נקמה‪ ,‬בלי לספר לאיש‪.‬‬ ‫בכל בוקר ובכל ערב עובר חובש הכלא בין התאים )גם כדי לבדוק שכולם בריאים וגם‬ ‫כדי לחלק תרופות שהרופא קבע(‪ .‬אותו יוסי מבקש מהחובש ספירט )כוהל( לחיטוי‬ ‫פצעים‪ ,‬בטענה שיש לו פצעונים במפשעה‪.‬‬ ‫החובש לא בדק אם הוא צריך את זה או לא‪ .‬הוא הספיג צמר גפן בספירט ואמר ליוסי‬ ‫להשתמש בזה מהר‪ ,‬כי זה מתאדה‪ .‬וככה‪ ,‬בכל בוקר ובכל ערב כשהחובש הגיע‪ ,‬יוסי‬ ‫לקח ממנו צמר גפן ספוג בספירט ונכנס לשירותים‪ ,‬שם הייתה לו מנורה שראש‬ ‫ההברגה שלה הוסר‪ .‬הוא סחט את הספירט מהצמר גפן לתוך המנורה וסגר את פתח‬ ‫המנורה בניילון‪ ,‬כדי למנוע כניסת אוויר‪ ,‬וכך נמנע האידוי של הספירט‪.‬‬ ‫בכל פעם שהחובש מגיע לתאו‪ ,‬הוא ידע שעליו להכין צמר גפן ספוג בספירט‪ .‬יש פה‬ ‫בעיה עם אחד שיש לו גירויים במפשעה‪ ,‬צריכים לטפל בזה‪ .‬כך‪ ,‬במשך ימים אחדים‬ ‫הוא אסף כמות מספקת של ספירט‪ ,‬ואז הוא יצא לפעולת הנקם שלו‪.‬‬ ‫יצאנו לארוחת בוקר וכולם כבר היו בחדר האוכל‪ .‬לפתע הושלכה נורה דולקת לעבר‬ ‫הסוהר‪ .‬הנורה פגעה ברצפה והתנפצה‪ ,‬והאש אחזה במכנסיו של הסוהר‪ .‬חברים שראו‬ ‫את זה רצו אליו מיד ועזרו לו לכבות את האש ובנס לא נפגע איש‪.‬‬ ‫יוסי היה מוכר כאחד שרב כל יום עם סוהר אחר‪ ,‬ואין יום שבו הוא לא איים שיפגע‬ ‫ויחבל ויזיק לסוהרים ולעצמו‪ .‬נראה כאילו יש לו יומן ובו שמות כל הסוהרים‪ ,‬ובכל יום‬ ‫סוהר אחר נתקל בו ונופל למלכודת ריב איתו‪ .‬רובם מתרגלים לשיגעונות שלו‪.‬‬ ‫רק סוהר אחד‪ ,‬משה ק‪ ,‬זה שקיבל אותי כשהייתי חדש בכלא‪ ,‬רק הוא הצליח תמיד‬ ‫לגרום ליוסי לחייך‪ .‬משה ק‪ .‬התנהג יפה לכולם – הוא ישב עם נערים והקשיב להם‪,‬‬ ‫שוחח איתם ופתר להם בעיות עם הנהלת הכלא‪ ,‬הוא נתפש אצל חברים כעוף מוזר בין‬ ‫הסוהרים‪ .‬כשהיה מגיע למשמרת‪ ,‬יוסי הפך ל'ילד טוב ירושלים'‪ .‬פעם משה ק‪ .‬הכין לו‬ ‫קפה‪ ,‬ופעם הביא לו סיגריה‪ ,‬ונראה לי שהוא קנה מהכסף שלו סיגריות וחילק‬ ‫)התנהגות שגרמה לכך שכשתחננו לחטוף סוהר כדי לברוח והוא היה במשמרת‪ ,‬דחו‬ ‫את החטיפה ליום אחר וחטפו סוהר אחר(‪ .‬לפעמים משה ק‪ .‬היה מוציא את יוסי לשבת‬ ‫מחוץ לחדר ויוסי הרגיש מיוחד‪ .‬כולם סגורים והוא פתוח בפרוזדור‪ .‬הוא התענג מזה‬ ‫שעושים לו כבוד‪.‬‬ ‫משהו נדפק אצלו בראש‪ .‬הוא יכל לפגוע גם בעצמו ‪-‬הוא עשה זאת יום‪-‬יום כמעט‪ ,-‬די‬ ‫בכך שהמנורה היתה מתפוצצת לו ביד כשהדליק את הפתיל‪ ,‬אבל לא רק שלא היה‬ ‫אכפת לו לפגוע בעצמו‪ ,‬נראה שהוא רצה להתאבד ונראה כאילו שהוא רוצה שיעשו‬ ‫זאת עבורו‪.‬‬ ‫כתבתי מכתב לרותי ל‪ .‬וספרתי לה מה עובר עלי‪ ,‬והיא כתבה בחזרה ועודדה‪ .‬על גבו‬ ‫של המכתב היא ציירה תיבה פתוחה ובתוך התיבה נער שרק רגליו מבצבצות מחוץ‬ ‫לתיבה‪ ,‬ומעליה שלט ובו כתוב‪" :‬מה אתה מחפש?" הבטתי בציור ודימיתי את עצמי‬ ‫לאותו הנער‪.‬‬ ‫קצב החיים השתנה לחלוטין‪ .‬מנער ערני ופעיל הפכתי למביט בקירות‪ .‬חוסר‬ ‫הפרופורציה בין מה שעשיתי לבין העונש שקיבלתי צורב לי בבשר יום‪-‬יום‪ .‬גם בגלל‬ ‫ששופט טעה בגזר הדין וגם בגלל העבודה החדשה‪ ,‬איסוף דפים בכריכייה‪ .‬עבודה‬ ‫‪82‬‬ ‫הכרוכה בישיבה במשך כל שעות היום‪ ,‬וזה כמו מאסר בתוך מאסר‪ .‬לא מספיק שאני‬ ‫נחשב ל'יושב'‪ ,‬עכשיו אני גם צריך לשבת בפועל במשך כל היום‪.‬‬ ‫קראתי בעיתון כתבה על דייגים שנידונו ל‪ 18-‬חודשי מאסר על הברחת שני טונות של‬ ‫חשיש בספינה‪ ,‬ואני נזכר שקראתי כתבה על אותה‬ ‫ספינה שבה הוברחו הסמים‪ .‬הכתבה פורסמה באותו יום שבו פורסמה כתבה על המעצר‬ ‫שלי‪ .‬שתי הכתבות היו ממש באותו עמוד בעיתון‪ .‬אני קורא שוב ושוב את הכתבה‬ ‫שפורסמה עלי ואני חושב שלמדתי אותה בעל פה‪ ,‬אבל‪ ,‬כאמור‪ ,‬באותו עמוד היו עוד‬ ‫כתבות‪ ,‬וכך יוצא שאני גולש לכתבות אחרות בדף ורואה גם את הכתבה על מעצרם של‬ ‫הדייגים שנתפסו עם שתי טונות חשיש‪.‬‬ ‫הם נדונו ל‪ 18-‬חודשי מאסר בפועל‪ ,‬והבנתי מכך שהם נחשבים לעבריינים קטנים‪ .‬אני‬ ‫עבריין גדול‪ ,‬בטח חסר להם הרישום‪ :‬גיל ‪.7‬‬ ‫אני פה כבר חצי שנה ואני לא רואה את עצמי יושב חמש שנים‪ .‬אני חייב לברוח‪.‬‬ ‫חבר שאיתי‪ ,‬ירון‪ ,‬נתן לי כתובת של ידידה שלו‪ ,‬רינה‪ .‬כתבתי לה מכתב וידעתי שלא‬ ‫אזכה לראות את התשובה‪ ,‬במידה ותענה‪.‬‬ ‫‪83‬‬ ‫הבריחה‬ ‫תוכניות בריחה קיבלו תאוצה‪ .‬הכול התחיל והתבשל בראש‪ .‬נזכרתי בבורות שמחוץ‬ ‫לחומות הכלא וידעתי איפה הם ממוקמים‪ ,‬אבל אני נמצאתי באגף מרוחק מהנקודה‬ ‫הזאת‪.‬‬ ‫האחים בוזגלו ברחו מהאגף הזה‪ .‬הם הורשעו באונס של זקנה בת ‪ 80‬ובעיתונות כינו‬ ‫אותם 'התפוז המכני'‪ .‬הם ניצלו את העובדה שמשפצים את מבנה הכלא מבחוץ והניחו‬ ‫פיגומים לכל אורך הקיר ועד לגג‪ .‬במשך כמה ימים הם חפרו חור בקיר ושמו ארון כדי‬ ‫לכסות את החור‪ ,‬וכשהחור היה גדול מספיק והם יכלו לעבור דרכו‪ ,‬הם ניצלו יום של‬ ‫גשם ויצאו דרך החור ונעזרו בפיגומים כדי לרדת בלי לקפוץ מגובה של שתי קומות‪.‬‬ ‫ההיסטוריה הראתה שאין כלא שלא הצליחו לברוח ממנו‪ ,‬אבל אני אחכה שאעבור‬ ‫לאגף אחר‪ ,‬קצת יותר פתוח‪ .‬שם יהיה קל יותר לברוח‪.‬‬ ‫השתדלתי לא להתערבב עם אנשים ולהישאר רגוע‪ ,‬ואחרי כחצי שנה עבירו אותי‬ ‫לאגף שנמצא ממש קרוב לנקודה שאליה רציתי להגיע כשאעבור את החומות‪ .‬מה‬ ‫שנשאר לי לעשות זה רק לעבור את החומות‪.‬‬ ‫סיפרתי על התוכנית שלי לרחמים כ‪ ,‬חבר שהכרתי מחוץ לכלא‪ .‬אני מבקש שיעזור לי‬ ‫למצוא 'נקודות תורפה' – בחומות‪ ,‬בגדרות‪ ,‬בשמירה של הסוהרים‪ ,‬בכל מה שאפשר‬ ‫לעבור דרכו ולצאת לחופש‪.‬‬ ‫אחי‪ ,‬אפרים‪ ,‬גם הוא נמצא איתי‪ .‬הוא צריך להשתחרר בקרוב‪ ,‬אין טעם לערב אותו‬ ‫בזה ואין טעם שיברח‪ .‬רחמים אומר שיחשוב אם לברוח‪.‬‬ ‫אני מביט בחומות הכלא ומרגיש שאני מכיר את הדרך משם‪ ,‬אני יודע שאחרי החומות‬ ‫האלה יש בורות‪ .‬אני זוכר איפה הם‪ .‬אני רק צריך לחתוך סורג ולצאת מהאגף ומשם‬ ‫לעבור את החומה ולהגיע לבורות האלה‪ ,‬ממש מעבר לחומה‪ .‬החומה היא משחק‬ ‫ילדים‪ ,‬אני מכיר אותה בעל פה‪ .‬אני צריך למצוא דרך להגיע לשם בלי שיראו אותי‪.‬‬ ‫רחמים עזר לי וגונב 'קאטר' ממסגריית הכלא והביא לי אותו‪ ,‬הנהלת הכלא ערכה‬ ‫חיפושים באגפים ובחדרים‪ .‬בידיעה שהקאטר ישמש לבריחה‪.‬‬ ‫יש איך לחתוך את הסורגים‪ ,‬צריך רק לעבור את החומה ואני חופשי‪.‬‬ ‫אני לומד על ההתנהגות של הסוהרים ועל דברים שיכולים לעזור לי‪ ,‬ואני מנסה למצוא‬ ‫את הפרצה שדרכה אוכל לעבור את החומה‪ .‬בטוח שיש פרצה כזאת‪ ,‬אין מקום שאי‬ ‫אפשר לברוח ממנו‪.‬‬ ‫בשעות הלילה קשה לברוח מבלי להיראות או להישמע‪ .‬האגף מואר כולו מסביב‬ ‫ומוקף במגדלי שמירה ויושבים שם זקיפים במשך ‪ 24‬שעות‪ .‬כל תנועה נראית ומורגשת‬ ‫מיד‪ ,‬כל החלונות חשופים ומוארים‪ ,‬כל תזוזה בולטת יותר וכל רשרוש נשמע רם יותר‪.‬‬ ‫אני זורק אבן לחומה והסוהר משקיף ממגדל השמירה ומסתכל לכיוון שאליו העפתי את‬ ‫‪84‬‬ ‫האבן‪ .‬בטוח שבשעות הלילה יגלו אותי עוד לפני שאגיע לחומת הכלא ועוד לפני שאצא‬ ‫מהחלון שבאגף‪ ,‬ואולי גם לפני שאספיק לחתוך את הסורגים שבחלון‪.‬‬ ‫במשך היום רוב החברים יוצאים לעבודה ב'אזור התעשייה' של הכלא – מסגרייה‪,‬‬ ‫מוסך‪ ,‬כריכייה‪ ,‬מספרה‪ ,‬מכבסה ועוד‪ .‬רובם נמצאים שם‪ ,‬וגם רוב הסוהרים שם באותן‬ ‫שעות‪ .‬ברחו משם לפני ימים ספורים ואני יודע שהסוהרים דרוכים ומוכנים לכך שינסו‬ ‫לברוח משם מהאזור הזה‪.‬‬ ‫בדקתי מה קורה באגף כשכולם יוצאים לעבוד‪ .‬הפכתי ל'חולה' וביקשתי מהחובש‬ ‫לשחרר אותי מעבודה‪ ,‬והוא שיחרר‪.‬‬ ‫נשארתי באגף במשך ימים ספורים וכל יום התגלו לי עוד ועוד דברים שעזרו לי‬ ‫בתוכניות הבריחה‪ .‬שעות הצהריים הן השעות הכי רגועות‪ .‬בודדים נותרים באגף‪ ,‬חלקם‬ ‫עובדים בניקיון האגף וחלקם משמשים כחוליית אוכל‪ ,‬ומתפקידם להביא אוכל ממטבח‬ ‫הכלא לאלה שנותרו באגף‪ .‬הרוב משחקים עם צינור מים‪ ,‬כאילו שהם בקייטנה‪.‬‬ ‫הסוהר המוצב כזקיף במגדל השמירה הזקור בעורף האגף‪ ,‬מחכה שיבואו להחליף אותו‬ ‫לארוחת צהריים‪ .‬כולו מרוכז רק בהמתנה לכך שיחליפו אותו ויאפשרו לו לאכול ולנוח‪.‬‬ ‫מה שהכי שכנע אותי שאני יכול לברוח בשעות האלה‪ ,‬זה שאיש לא יעלה על דעתו‬ ‫שמישהו יברח לאור יום ולעיני כולם‪ ,‬בשטח פתוח וגלוי‪ .‬הם לא חושבים על הבורות‪.‬‬ ‫מצאתי בגדים בצבע ירקרק‪ ,‬ידעתי שהבגדים יכולים לשמש לי כמסווה כשאצטרך‬ ‫לחצות את השדה מבור לבור‪ .‬לכלכתי את הבגדים בבוץ ונוצרת דוגמה של בגד‬ ‫הסוואה‪.‬‬ ‫קבעתי יום לבריחה ואמרתי לרחמים‪.‬‬ ‫"גם אני רוצה לברוח" הוא אמר לי‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה שתהיה תלוי בי ואני לא רוצה להיות תלוי בך" אני אומר לו "אני‬ ‫מתכונן לצאת מפה ולהחליף זהות ולחזור לחיים תקינים‪ ,‬אפילו אם אצטרך לברוח‬ ‫מהמדינה"‪.‬‬ ‫"אני לדרכי ואתה לדרכך" הוא מבטיח לי ומוסיף "גם יוסי א‪ .‬מתכנן לברוח‪ .‬נצרף‬ ‫אותו?"‬ ‫"אני יודע שיוסי בחור טוב" אני עונה לו "אבל תגיד לו מה שאמרתי לך‪ ,‬אנחנו יוצאים‬ ‫מפה וכל אחד הולך לדרכו‪ .‬אני הולך לדרך חדשה"‪.‬‬ ‫"אני אסביר לכם מה קורה מחוץ לחומות ואתם תעשו מה שאגיד לכם" אמרתי להם‬ ‫"אני מכיר דרך להגיע לפרדס בלי שיראו אותנו‪ .‬אנחנו רק צריכים למצוא חלון‬ ‫שאפשר לחתוך את הסורגים שלו ולצאת לחצר האחורית‪ ,‬ומשם לעבור את החומה‪.‬‬ ‫אחרי החומה יש בורות‪ .‬נעבור מבור לבור בלי שיראו אותנו‪ ,‬עד הפרדס‪ .‬אל תפתחו‬ ‫בריצה מטורפת כשאנחנו עוברים את החומה" אני מזהיר אותם "תהיו סבלניים ונעשה‬ ‫את הדרך מהחומה לפרדס בשקט‪ ,‬בלי שיראו אותנו"‪.‬‬ ‫ישבתי איתם שעות ותיארתי להם את התמונות שחקוקות לי בראש‪ ,‬מראה השטח‬ ‫שמחוץ לחומה‪ .‬זכרתי את השטח שם‪ ,‬ישבתי שם הרבה‪ .‬זה היה לפני שנה‪.‬‬ ‫"נצטרך קצת כסף" אמרתי "שיהיה לנו לנסיעות‪ ,‬ותלבשו טריקו ושורטס מתחת‬ ‫לבגדים" אנחנו אוספים כסף ומתארגנים‪ ,‬ויום הבריחה מגיע‪ .‬כולם יוצאים לעבודה ואני‬ ‫פונה למרפאת הכלא ומתלונן "לא מרגיש טוב" והחובש משחרר אותי מעבודה‪.‬‬ ‫‪85‬‬ ‫האגף כמעט ריק ורוני ניצן מגיע בשעות הבוקר‪ ,‬כמו כל בוקר‪ .‬הוא נכנס ל'ביקורת‬ ‫בוקר' ואני במיטה‪.‬‬ ‫"למה אתה לא קם לביקורת?" הוא שואל‪.‬‬ ‫"אני חולה" אני עונה לו "יש לי חום"‪.‬‬ ‫"אתה תהיה בריא כשתשתחרר ותמכור את כתר הזהב והיהלומים ששדדת" הוא אומר‬ ‫לי וממשיך "אם תצא מפה בכלל"‪.‬‬ ‫אני מצטער בלבי שאין כתר כזה‪ .‬אני מביט בו כשהוא יוצא מהחדר ומתרחק‪ ,‬ומקווה‬ ‫שלא אראה אותו שוב‪ .‬הוא כמו ציפורן חודרנית שצמחה והגיעה לראש‪ ,‬והוא אחת‬ ‫הסיבות שבגללן אני חושב לברוח‪.‬‬ ‫הזמן לא עובר כשמחכים‪ .‬אני לוקח עיתון וקורא שעובדי ברינקס ששדדו ‪ 411‬אלף‬ ‫לירות )אפשר לקנות עשרים דירות בכסף הזה(‪ ,‬נשפטו לארבע שנות מאסר בפועל‪.‬‬ ‫באותו דף‪ ,‬ממש באותו עמוד‪ ,‬כתבה על חייל שנשפט ל‪ 18 -‬חודשי מאסר בפועל על‬ ‫השלכת רימון לבית קפה‪.‬‬ ‫בשעה אחת עשרה לפני הצהריים 'חוליית האוכל' יצאה מהאגף למטבח‪ .‬הסוהר ישב‬ ‫במשרד וחיכה שיבואו להחליף אותו‪ .‬יש לנו שעה שלמה עד שיגלו שברחנו‪ ,‬אפילו‬ ‫קצת יותר‪ .‬אפשר לרוץ רחוק בשעה‪ .‬מספיק לי דקה אחת כדי לרוץ עד שעקבותיי‬ ‫יאבדו ולא ימצאו אותי‪ ,‬הפרדס הוא ביתי‪.‬‬ ‫לקחתי איתי את הספר 'התמונה'‪ .‬זה הדבר היחיד שיש לי בחיים והוא שלי‪ .‬אני מספר‬ ‫לכולם מאיפה הספר‪ ,‬וכל אחד שרואה אותו צוחק ואומר שבני ישראל איבדו אותו‬ ‫במדבר‪ .‬הוא באמת נראה כך‪.‬‬ ‫"תזהיר אותנו אם תהיה תנועה חשודה" אני מבקש מיוסי‪ .‬הוא נשאר לעמוד בכניסה‬ ‫למקלחת ומסתכל על האגף‪ ,‬ורחמים נכנס איתי ומתחיל לכרסם בסורג עם הקאטר‪ .‬זה‬ ‫לוקח הרבה זמן‪ .‬הקאטר מכרסם בברזל טיפין‪-‬טיפין‪ ,‬חייבים לעשות זאת בשקט‪,‬‬ ‫הסוהר נמצא ממש ממול‪.‬‬ ‫החלפתי את רחמים ורחמים החליף אותי והיד כואבת מהמאמץ‪ .‬אבל עם הזמן שעובר‬ ‫הסורג נכנע ונחתך‪ .‬כופפתי אותו ונוצר פתח שמאפשר לנו להשתחל החוצה‪.‬‬ ‫סימנתי ליוסי להיכנס למקלחת ועזרנו זה לזה לטפס ולהשתחל בשקט מהחלון הצפוף‪.‬‬ ‫עברנו מהצד הפנימי של האגף לצדו החיצוני ונעמדנו בין מבנה האגף לבין חומות‬ ‫הכלא‪ ,‬ממש מול מגדל השמירה‪ .‬הגוף דרוך ומתוח כמו קפיץ ואנחנו עוברים את השטח‬ ‫שמפריד בין מבנה האגף לבין החומה ונעמדים ממש מתחת למגדל השמירה‪.‬‬ ‫אני בניתי את החומה שמקיפה את הכלא‪ .‬לא בניתי את כל החומה‪ ,‬אבל את החלק הזה‬ ‫שאני נמצא בו עכשיו אני בניתי‪.‬‬ ‫הזקיף במגדל השמירה אינו מסתכל החוצה‪ .‬מצדדיו של מגדל השמירה בנויה חומה‬ ‫מבטון בגובה של מטר אחד‪ .‬מעליה גדרות תיל וקונצרטינה‪ .‬גדרות התיל הן בעלות‬ ‫להבים שעלולים לחתוך בבשר אם נוגעים בהן‪ .‬הן מתנשאות לגובה של כשישה‬ ‫מטרים‪ .‬משחק ילדים‪ ,‬אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן‪.‬‬ ‫אנחנו כבר ממש מתחת למגדל השמירה‪ .‬אני רואה עוד מגדל שמירה שלא ראיתי‪ .‬גם‬ ‫הזקיף שיושב במגדל השמירה שבצד השני של הכלא נשקף לנגד עיניי‪ ,‬גם שם יש‬ ‫‪86‬‬ ‫סוהר‪ ,‬למזלנו הוא לא מסתכל לכיוון שלנו‪ .‬אני רואה את הפרופיל שלו‪ ,‬והוא עומד עם‬ ‫המבט למרכז הכלא‪.‬‬ ‫התכופפנו לצד החומה‪ .‬מספיק מבט של אחד הזקיפים לכיוון שלנו כדי שיראו אותנו‪.‬‬ ‫"תשכבו על הארץ עד שאפרום את הגדר" אמרתי‪ ,‬והם נשכבו לצד החומה‪ .‬התחלתי‬ ‫לפרום את הגדר באצבעות‪ .‬לא רציתי לחתוך עם הקאטר ולהשמיע רעש שיעורר את‬ ‫תשומת לבו של הסוהר במגדל השמירה‪ ,‬הוא ממש מעל הראש שלנו‪.‬‬ ‫אני תפרתי את הגדר הזאת‪ ,‬אני גם יודע איך לפרום אותה‪ .‬סנטימטר אחר סנטימטר‬ ‫בעדינות ובזהירות ונפער פתח‪ ,‬אנחנו יכולים לצאת דרכו בלי להיפגע‪ .‬אני עוזר לרחמים‬ ‫וליוסי לעבור ואני משתחל ויוצא אחרון‪ .‬רגלי נתקעת בגדר ואני נחתך ונופל מצדה‬ ‫השני של החומה‪ ,‬והספר נופל מחגורת המכנסיים שלי‪ .‬אני נשכב ומסמן להם באצבע‬ ‫לשתוק ומסתכל למגדל השמירה‪ ,‬לראות אם הסוהר שבמגדל שמע את הנפילה‪ .‬אין‬ ‫תזוזה‪ .‬גם במגדל השני אין תנועות חשודות‪ .‬אני מרים את הספר ושם אותו שוב‬ ‫בחגורת המכנסיים‪ ,‬אני מרגיש כאילו שהוא עוזר לי‪.‬‬ ‫אנחנו מצדה השני של החומה‪ .‬הסוהר לא מגיב‪ ,‬הוא לא שמע כלום‪.‬‬ ‫‪87‬‬ ‫אנחנו חופשיים‪.‬‬ ‫אני בטוח שגם אם יראו אותי‪ ,‬אצליח לברוח ולא יעצרו אותי‪ ,‬אני כבר בחוץ‪ .‬אבל‬ ‫למה למהר?‬ ‫הצבעתי לרחמים וליוסי לכיוון הבור הראשון וזחלתי לתוכו והם זחלו אחריי‪ ,‬הרמנו‬ ‫ראש מהבור והסתכלנו בין השיחים למגדלי השמירה‪ ,‬והם עסוקים בשלהם‪ .‬הם לא‬ ‫יכולים לראות אותנו‪ ,‬גם אם יסתכלו לכיוון שלנו‪ .‬אנחנו שקועים מתחת לקו האדמה‬ ‫ושיחים מכסים אותנו ואת כל השטח‪ .‬אני ממתין קצת ומדלג לבור השני והם אחריי‬ ‫ושוב אנחנו מתכופפים ומביטים למגדלי השמירה ואנחנו מתחילים לצחוק בהתרגשות‪.‬‬ ‫"ספירה" אני שומע מרחוק‪.‬‬ ‫"הקדימו את הספירה‪ ,‬אל תמהרו ואל תרוצו" אני אומר להם "יש לנו עוד כמה בורות‬ ‫כאלה"‪.‬‬ ‫עשינו את הדרך בביטחון‪ ,‬למרות שצץ לנו עוד מגדל שמירה בזווית העין‪ ,‬ועכשיו יש‬ ‫כבר שלושה מגדליי שמירה שיכולים לראות אותנו‪ .‬אנחנו מסתתרים ומתקדמים בזחילה‬ ‫ומגיעים עד לעצי הפרדס ואנחנו בדרכנו לחופש‪ .‬אסור שיתפסו אותנו‪ .‬יש לנו יותר‬ ‫מחצי שעה לרוץ עד שיגלו שברחנו‪.‬‬ ‫אני יודע שייקח להם זמן לערוך את הספירה‪ ,‬ואם יגלו שחסרים אנשים הם יערכו‬ ‫ספירה חוזרת‪ ,‬וזה יקח עוד רבע שעה‪ .‬יש מספיק זמן‪ .‬הם יחזרו לספור עוד פעם את‬ ‫כולם בכלא‪ ,‬יש לנו לפחות שעה עד שיכריזו על כך ששלושה ברחו מהכלא‪.‬‬ ‫"לרוץ כמה שיותר מהר" אני אומר להם כשאנחנו נכנסים בין העצים בפרדס ואני‬ ‫מרגיש כמו אצן אולימפי שעומד להגיע ראשון לקו הגמר‪ ,‬והספר בידי כמו מוט מסירה‬ ‫בריצת 'מרוץ שליחים' באולימפיאדה‪ ,‬וזה נותן לי תחושה שיש לי מנוע נוסף שמוסיף‬ ‫לי כוח‪ ,‬אני בדרכי לקו הגמר‪.‬‬ ‫"תורידו את הבגדים העליונים שלכם" אני אומר להם אחרי כמה דקות‪ ,‬ואני חופר בור‬ ‫וקובר את הבגדים‪ .‬אנחנו בטריקו ושורטס וזה נראה טבעי בתקופת הקיץ‪.‬‬ ‫ידעתי שאנחנו רצים לכיוון צומת כפר יונה‪ ,‬ואני יודע שאנחנו יכולים להגיע לעיר‬ ‫נתניה‪ ,‬כחמישה קילומטרים צפונית‪-‬מערבית לכלא תל‪-‬מונד‪ .‬אמרתי לרחמים וליוסי‬ ‫ללכת במסלולים מקבילים ורחוקים‪ ,‬ונשארנו בקשר עין‪" .‬עלולים לראות עקבות של‬ ‫שלושה אנשים שהולכים יחד בפרדס" נזכרתי בעלי‪ ,‬השומר של הפרדס שתמיד היה‬ ‫הולך לפי העקבות שראה בכניסה לפרדס‪.‬‬ ‫תפוזים‪ ,‬גם משביעים וגם מרווים את הצימאון‪.‬‬ ‫הייתי בטוח שכבר גילו שברחנו ומחפשים אותנו‪ ,‬והייתי בטוח שכבר התחילו‬ ‫בחקירות‪ .‬דבר שהסתבר לי כטעות‪.‬‬ ‫התקדמנו בפרדסים ועקפנו את נתניה לצד הצפוני של נתניה ומשכנו להתחבא בין‬ ‫העצים עד רדת החשיכה‪ .‬סוהרים רבים שעובדים בכלא תל‪-‬מונד מתגוררים בנתניה‪,‬‬ ‫אנחנו עלולים לפגוש אותם‪ .‬גם רוני ניצן מנתניה וגם המנהל‪ ,‬אלברט חיות‪ .‬חייבים‬ ‫להיזהר‪.‬‬ ‫"יש!" אני אומר להם "שיחקנו אותה"‪.‬‬ ‫"תכננת את הבריחה הזאת לפני המאסר?" יוסי שואל אותי ואני צוחק ומסתכל עליו‪.‬‬ ‫"איך ידעת שיש שם בורות ואפשר להסתתר בהם" הוא שואל וצוחק‪.‬‬ ‫‪88‬‬ ‫"במאסר הקודם שלי עזרתי בהקמת החומה וראיתי את הבורות‪ ,‬וזה נשאר לי בראש"‬ ‫אני מספר לו‪.‬‬ ‫עולות בי מחשבות להתקדם ברגל בפרדסים לכיוון תל אביב‪ .‬אני יודע שייקח לי זמן‬ ‫עד שאגיע‪ .‬אני יודע שאם אלך דרך הפרדסים‪ ,‬אגיע גם למחנה בצהלה‪ ,‬דרך כפר סבא‬ ‫וצומת מורשה‪ .‬אני מכיר את כל הפרדסים האלה‪ ,‬אבל אני יודע שיחשבו שהלכנו‬ ‫לכיוון תל אביב‪.‬‬ ‫החשיכה ירדה והכניסה לעיר נתניה עברה בתחושה קשה‪ ,‬כל צל נראה כניידת משטרה‬ ‫וכל רשרוש עלים נשמע כאזעקת הבריחה של הכלא‪ .‬התחבאנו בין בניינים ועצים‬ ‫והגענו לרחוב הרצל במרכז העיר‪ .‬זה כבר יותר טוב‪ .‬אנחנו לא לבד‪ ,‬יש הרבה אנשים‬ ‫מסביב‪.‬‬ ‫"תתקדמו קצת ותסתתרו‪ .‬אני עוצר מונית ואתם תצאו לכביש ותצטרפו" אני אומר להם‬ ‫והם ומתקדמים‪ .‬אני עוקב אחריהם ורואה שהם מסתתרים מתחת לבניין‪ ,‬מונית מתקרבת‬ ‫ונעצרת לידי‪.‬‬ ‫"כמה אתה רוצה לתל אביב?" אני שואל והנהג נוקב במחיר‪ .‬אני מתיישב במושב‬ ‫שליד הנהג והוא מתחיל בנסיעה‪ ,‬ואני רואה את רחמים ויוסי בהמשך הכביש‪.‬‬ ‫"עצור בבקשה" אני אומר לנהג והוא נעצר‪ .‬הם עולים למונית ונהג המונית מסתכל‬ ‫בחשדנות‪.‬‬ ‫"מי אלה?" הוא שואל‪.‬‬ ‫"חברים‪ ,‬הם נוסעים איתנו" אני אומר לו "אם צריך אני אוסיף לך כסף"‪.‬‬ ‫"זה בסדר" הוא עונה "זה אותו מחיר"‪ .‬הוא מתחיל בנסיעה וכולם שותקים‪ .‬המתח‬ ‫במונית לא נראה ולא נשמע‪ ,‬אבל הוא שם והוא קיים וניתן להרגיש אותו‪ .‬הספר ביד‬ ‫שלי ואני פותח אותו באמצע וקורא‪-‬לא קורא‪ .‬אני רואה שכתוב שם משהו‪ ,‬אבל‬ ‫המחשבות במקום אחר‪ .‬אני מבקש מהספר שיעזור לי בשעת מצוקה‪ ,‬ופתאום כאילו‬ ‫זרקו פצצה בתוך המונית‪.‬‬ ‫"זה אתם שברחתם מכלא תל‪-‬מונד?" שואל הנהג‪.‬‬ ‫אני מסתכל עליו‪ ,‬הפרצוף שלו מוכר‪.‬‬ ‫"אין לנו כוונה להזיק לך" אני אומר לו "אני מבטיח לך שתקבל את כספך‪ ,‬ואם אתה‬ ‫רוצה אני אשלם לך כבר עכשיו" אני מוציא כסף מהכיס והוא דוחה אותי בחיוך‪.‬‬ ‫הפרצוף שלו מוכר לי‪.‬‬ ‫"יש שמועה בנתניה ששלושה נמלטו מכלא תל‪-‬מונד" הוא אומר וממשיך "זה לא‬ ‫ענייני‪ ,‬אבל מספרים שבין הבורחים יש שודד מסוכן ששדד את מנזר סנטה‪-‬קטרינה"‪.‬‬ ‫"זה רק שמועות" אני אומר לו ומחייך "אתה מוכר לי"‪.‬‬ ‫"אני אח של ק‪ .‬הסוהר"‪ ,‬הוא מחייך בחזרה‪.‬‬ ‫"אל תזיק לנו" אני מבקש "אם אתה לא רוצה לקחת אותנו‪ ,‬אנחנו נרד פה"‪ .‬הוא‬ ‫ממשיך בנסיעה ומחייך והאווירה נרגעת‪ ,‬ואני מרגיש שאני מאמין בו ונזכר שאחיו היה‬ ‫מעורב בתקרית בכלא והציל אחד שלקח סמים וחשב שהוא יכול לעוף וטיפס על‬ ‫אנטנה‪ .‬אחיו של נהג המונית טיפס אחריו ועזר לו לרדת מהאנטנה בצורה רגועה‪ .‬אני‬ ‫מספר את זה ורחמים אומר שהיה באותו יום בחצר וראה הכול‪.‬‬ ‫‪89‬‬ ‫האמון שלי לא מאחר להצדיק את עצמו‪ .‬יש אנשים שמבינים מצוקה של אדם והאחים‬ ‫האלה הם כאלה‪ .‬טמון בהם לב טוב‪.‬‬ ‫יצאנו מהעיר נתניה לכיוון דרום לכביש חיפה והתקדמנו לכיוון מכון וינגייט והתגלתה‬ ‫לנו תמונה מחרידה בכביש‪ .‬הסיוט שלנו התגשם‪.‬‬ ‫טיפסנו בכביש שלפני מכון וינגייט ומולנו אורות של ניידות ומחסום משטרתי לרוחב‬ ‫הכביש‪ .‬הצמדתי את הספר ללב‪.‬‬ ‫ניידות ושוטרים עם פנסים בידם‪ .‬הם מולנו ורואים אותנו מתקרבים לעבר המחסום‪.‬‬ ‫כבר מאוחר לצאת ולברוח‪ .‬מכוניות ספורות מפרידות בינינו לבין המחסום‪ .‬אין לאן‬ ‫לברוח‪ .‬אם נצא מהמונית יראו אותנו וירדפו אחרינו ויזעיקו את כל משטרת ישראל ואת‬ ‫כל מדינת ישראל ואת כל צה"ל ועלולים להביא גם כלבים שימצאו אותנו ויאכלו‬ ‫אותנו‪.‬‬ ‫שוטר שעמד עם פנס והציץ למכונית שעוברת במחסום‪ ,‬ושאר השוטרים מסתכלים‬ ‫מהצד‪ .‬השוטר עם הפנס מסמן להם לעבור‪ ,‬תוך שהוא מעביר מבט בכל רכב שעובר‬ ‫ומאיר בפנס על הנוסעים‪ .‬יש כמה מכוניות לפנינו‪.‬‬ ‫"תמשיך בנסיעה רגיל" אמרתי לנהג "אתם תתכופפו שלא יראו אתכם מאחור" אמרתי‬ ‫לרחמים וליוסי‪ ,‬והחזקתי את הספר חזק וביקשתי שיעזור לי‪.‬‬ ‫הנהג המשיך בנסיעה איטית והתקרבנו למחסום‪ ,‬רק מכונית אחת הפרידה בין המונית‬ ‫לבין המחסום‪ .‬השוטר האיר בפנס לתוך הרכב שלפנינו והתבונן באנשים שם‪.‬‬ ‫"אהלן‪ ,‬מה שלומך?" צעקתי לו בעודו מתבונן בנוסעים שבמכונית שלפנינו‪ .‬התנהגתי‬ ‫כאילו שאני מכיר אותו ונופפתי לו ביד‪ ,‬הוא היה עסוק בבדיקת הרכב שלפנינו‪ ,‬אבל‬ ‫הוא הרים ראש והסתכל לעברי מרחוק ואני לא הפסקתי לנופף לו בידי‪" ,‬איך אתה‬ ‫מרגיש?" שאלתי בקול‪.‬‬ ‫"הכול בסדר" הוא ענה והתקדם לעברנו‪ ,‬מסמן לנהג שברכב שלפנינו להמשיך‬ ‫בנסיעה‪.‬‬ ‫"מסור ד"ש בבית" אמרתי לו בעודו מתקרב למונית‪ ,‬ושלחתי את ידי לעברו ללחוץ את‬ ‫ידו‪ ,‬עוד לפני שהמונית הגיעה אליו‪ .‬הוא שלח אלי יד בחזרה ולחץ את ידי וסימן לנהג‬ ‫המונית לעבור את המחסום ולהמשיך בנסיעה‪ .‬הוא לא הסתכל לתוך המונית‪.‬‬ ‫"יגיע" הוא אמר לי וחייך ואני חייכתי בחזרה‪.‬‬ ‫הוא לא הסתכל לתוך המונית!‬ ‫אנחנו מתפקעים מצחוק וגם הנהג צוחק יחד איתנו‪.‬‬ ‫כולם נרגעים וחוזרים למצב 'מתח'‪ .‬רגיעה קשה‪ .‬הספר עזר לי‪ .‬אורות העיר הגדולה‬ ‫מבצבצים באופק ואני בדרך לחדר התת‪-‬קרקעי במחנה‪ .‬עברה יותר משנה מאז ביקרתי‬ ‫שם לאחרונה‪ ,‬קרוב לוודאי שצריך לשפץ ולסדר‪ .‬למזלי קיץ עכשיו‪.‬‬ ‫"שמאלה בצומת גלילות" אמרתי לנהג המונית "סע לכיוון צומת הכפר הירוק"‪.‬‬ ‫אני מתחיל לזהות עצים ואבנים שאני מכיר אישית ויש לי תחושה שגם הם מזהים‬ ‫אותי‪ .‬אני שמח שאני פה‪ ,‬השמחה שלי גורמת לי לחשוב שגם הם שמחים לראות אותי‪.‬‬ ‫"עצור פה" אני מבקש מנהג המונית בצומת הכפר הירוק‪ .‬אני משלם לו סכום כפול‬ ‫מהסכום שביקש‪.‬‬ ‫"קח אותם לאן שהם רוצים בתל אביב" אני אומר לו‪.‬‬ ‫‪90‬‬ ‫"ביי‪ ,‬בהצלחה" אני מאחל ליוסי ולרחמים ונבלע בין עצי הפרדס מאחורי תחנת הדלק‪.‬‬ ‫אני מכיר בעל פה את הדרך מתחנת הדלק בצומת הכפר הירוק עד לבריכת השחייה‬ ‫של שכונת צהלה‪ .‬גם אם אלך בעיניים קשורות אגיע בביטחון‪ .‬אני מכיר את כל‬ ‫השבילים ואת כל הדרכים בעל פה‪.‬‬ ‫אני יודע שמשטרת ישראל קמה על רגליה ושמה לה כמטרה ראשונה למצוא אותי‬ ‫ולהחזיר אותי לכלא‪ ,‬ואני יודע שאני חייב להתרחק ממקומות מאוכלסים‪ .‬הסיוט הכי‬ ‫גדול הוא שיורים בי צרורות כמו שירו בבוני וקלייד‪ ,‬ורק המחשבה על זה גורמת לי‬ ‫להתפתל בהליכה‪ ,‬כאילו שכדורים פוגעים בי באמת‪.‬‬ ‫אני מגיע למחנה והכול חשוך מסביב‪ ,‬אי אפשר לראות כלום‪ .‬אני לא פוחד מהחושך‪,‬‬ ‫עברתי את זה כבר‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אם יש פה חיות או משהו אחר‪ ,‬הם אלה צריכים לפחד‬ ‫ממני‪ .‬אני לא מפריע להם‪ ,‬שלא יפריעו לי‪.‬‬ ‫שימחה מהולה בפחד מציפה אותי‪ .‬אני מתיישב על תלולית ומשקיף אל אורות הבתים‬ ‫שמסביב ורואה אור דולק בביתו של משה דיין‪ .‬מגרשי הטניס חשוכים ושוממים ומי‬ ‫הבריכה מנצנצים בהבזקים מהאורות סביב‪ .‬אני נשכב על הארץ ומביט לשמים‬ ‫ולכוכבים‪.‬‬ ‫אני חופשי! מה אני עושה עכשיו? לאן אני הולך מפה? אולי אפשר להגיע לאיזה כוכב‬ ‫אחר? אני חייב זהות חדשה‪.‬‬ ‫בוקר‪ .‬השמש עלתה‪ .‬נרדמתי במקום גלוי לכול והבריכה ממש מולי‪ .‬אם מישהו נמצא‬ ‫שם הוא יכל לראות אותי‪ .‬למזלי‪ ,‬עדיין מוקדם‪ ,‬השמש רק זרחה ואין איש בבריכה ואין‬ ‫איש במגרשי הטניס‪.‬‬ ‫יש שרידים של החדר התת‪-‬קרקעי ונראה שהיו פה פעם אנשים‪ ,‬קירות החדר קרסו‬ ‫מהגשמים וחול כיסה את חלל החדר‪.‬‬ ‫למרות המראה‪ ,‬אני שמח שאני פה‪ .‬אני מזהה כל שיח וכל עץ וכל אבן‪ ,‬ואני רואה‬ ‫כלים שהיו שלי ועכשיו הם חלודים וקבורים בחלקם בחול‪ .‬גם הרגליים של הכסא‬ ‫שבורות והן קבורות בחלקן באדמה‪ .‬קולות של חיות וציפורים שאני מכיר‪ ,‬כמעט‬ ‫אישית‪ .‬ראיתי אותן בכל פעם שהדלקנו מדורה כדי לצלות שפן‪ ,‬ולפעמים כששרפנו‬ ‫פרוסות לחם באש‪ ,‬כל החיות בסביבה היו מתקבצות ומתבוננות בנו מבין השיחים‪ ,‬ובין‬ ‫החיות בלטו זוג חתולי בר גדולים עם אוזניים חדות שחקרו תמיד את מעשינו‪ .‬באחת‬ ‫הפעמים שמעתי יללה חזקה של אחד החתולים‪ ,‬הצצתי מחוץ לחדר התת‪-‬קרקעי וראיתי‬ ‫דמות של אדם שרץ שם‪ .‬יכול להיות שהוא רק רצה לקצר את דרכו ולעבור מצד לצד‬ ‫של השטח הפתוח‪ ,‬אבל נראה לי כאילו החתול הזהיר אותי כשזרים עוברים‪.‬‬ ‫אני לא יכול להישאר פה‪ .‬פעם הייתי ילד‪ ,‬היה טבעי שילדים משחקים בחיק הטבע‪,‬‬ ‫וגם אם היו תופסים אותי‪ ,‬זה לא היה חשוב כל כך‪ .‬הכי הרבה‪ ,‬עוד רישום לרישומים‪.‬‬ ‫היום זה אחרת‪ ,‬היום אני כבר לא ילד‪ ,‬אני בן ‪ .17‬אני "אסיר מסוכן" שנמלט מהכלא‪.‬‬ ‫אם יראו אותי עלולים להזעיק משטרה‪ ,‬אפילו לירות בי‪ .‬אני במקום שיש בו הרבה‬ ‫אנשי צבא‪ .‬אסור לי להישאר פה‪.‬‬ ‫ידעתי מראש שאסור לי להתקרב לנווה‪-‬שרת‪ .‬טבעי ביותר שיחפשו אותי שם‪ .‬ידעתי‬ ‫שישימו מעקב על בית הוריי בתקווה שאגיע לשם‪ .‬הפחידה אותי יותר המחשבה שאבי‬ ‫‪91‬‬ ‫יראה אותי והוא שיסגיר אותי‪ ,‬הוא שלקח אותי למשטרה כשפתחו לי את התיק הפלילי‬ ‫הראשון בחיי‪.‬‬ ‫עקפתי את נווה‪-‬שרת דרך הפרדסים לכיוון רמת החייל‪ ,‬שם גר ישראל רובינשטיין‪,‬‬ ‫חבר ילדות‪ ,‬חיפשתי חברים שיכולים לעזור לי‪.‬‬ ‫יצאתי לסיבוב בפרדסים והכול שקט ורגוע מסביבי‪ .‬ציוץ של ש?ח>רור נשמע ברקע‬ ‫וקשה לי לעכל את המעבר החד שבין ההמולה שבכלא לבין השקט שסביבי‪ .‬התיישבתי‬ ‫על סלע וצבטתי את עצמי‪ ,‬רציתי להיות בטוח שזה לא חלום‪.‬‬ ‫פתחתי את הספר בפעם המיליון בפרק "דע את סוד השם המפורש"‪ ,‬כל הספר הזה‬ ‫הוא סודות בשפה שברורה רק למי שיודע לקרוא אותה‪ .‬הכול כתוב בעברית ברורה‪,‬‬ ‫יש פה אותיות "בשכמל"ו" ויש להן פירוש‪ ,‬מי שמבין את הפירוש שלהן מבין את סוד‬ ‫השם המפורש‪ .‬אני אלמד להבין את זה‪ ,‬בינתיים הספר הזה עוזר לי רוחנית‪ ,‬הוא נותן‬ ‫לי כוח‪.‬‬ ‫אני קם ומתחיל לצעוד בשבילים של הפרדס ומגיע לצידה הדרומי של נווה שרת ונכנס‬ ‫לאזור התעשייה וסמוך למאפייה אני רואה את ישראל רובינשטיין ואת יעקב )יורק(‬ ‫פוסלבסקי‪ .‬אני מספר להם שברחתי‪ .‬הם אומרים לי לבוא איתם לבית של ישראל‪ ,‬צריף‬ ‫במרכז איזור התעשייה של רמת החייל‪.‬‬ ‫שאלתי אותם על הרצל אביטן והם סיפרו לי שהוא ואורי וולף עצורים בחשד ששדדו‬ ‫מספר ימים קודם לבריחתי את חס‪ ,‬סוכן טוטו בעל קיוסק בשכונה‪.‬‬ ‫נפרדתי מהם ויצאתי מהצריף‪ ,‬בכביש עברה ניידת ניידת ואני פתחתי בריצה לצד‬ ‫האחורי של הצריף ומשם לפרדס ונעלמתי בין העצים וחציתי את "נחל הפרדסים" ואת‬ ‫"נחל הירקון" בידיעה ברורה שאני צועד לכיוון צומת גהה‪ .‬הפרדס הזה היה הבית שלי‪.‬‬ ‫בדרך עברתי דרך הבקתה של השומר עלי והבקתה מפורקת‪ .‬ה'אינדיאני' לא צהל‬ ‫כהרגלו‪ .‬חזרתי לכביש גהה וצעדתי לכיוון רחוב ז'בוטינסקי‪ .‬יש שם הרבה תחנות‬ ‫אוטובוס‪.‬‬ ‫כמו שאסור לי ללכת למשפחה‪ ,‬אסור לי גם ללכת לדודים‪/‬דודות‪ .‬אני יודע שיחפשו‬ ‫אותי שם‪ ,‬ואני לא רוצה לסבך אותם‪.‬‬ ‫ברחוב ז'בוטינסקי אני רואה עיתון מעריב בדוכן בקיוסק‪ .‬בדף הראשון יש כתבה עלינו‪,‬‬ ‫ללא תמונות למזלי‪ .‬אני קונה את העיתון וממשיך לדרכי‪ .‬אחר כך אני קורא )‬ ‫‪:(21.5.1974‬‬ ‫‪ 3‬ברחו מכלא תל‪-‬מונד‬ ‫שלושה אסירים הצליחו להימלט אתמול בשעות אחר הצהריים מכלא תל‪-‬‬ ‫מונד‪.‬‬ ‫השלושה הם‪ :‬יוסף אוחנה‪ ,‬בן ‪ 21‬מירושלים‪ ,‬המרצה ‪ 31‬חודשי מאסר; דוד‬ ‫יעיש‪ ,‬בן ‪ 38‬מתל אביב‪ ,‬שפוט ל‪ 42-‬חודשים; ורחמים כוכבי‪ ,‬בן ‪ 20‬מרמת‬ ‫גן‪ ,‬שנדון ל‪ 37-‬חודשי מאסר‪.‬‬ ‫האסירים המרצים עונשי מאסר על התפרצויות וגניבות‪ ,‬הצליחו לנצל את‬ ‫שעות העבודה בחצר בית הסוהר כדי להכין את בריחתם‪.‬‬ ‫‪92‬‬ ‫בשעה ‪ 4:30‬ערך סוהר בית הכלא מפקד ואז התברר כי השלושה נעדרים‪.‬‬ ‫בבדיקה שנעשתה במקום התגלתה פרצה בגדר‪ ,‬דרכה הצליחו להימלט‬ ‫הכתבים עשו כמה טעויות שעודדו אותי‪ :‬קודם כול כתבו "דוד יעיש" ולא דני יעיש‪,‬‬ ‫וגם כתבו שאני בן ‪ 38‬ואני בסך הכול בן ‪ ,17‬אני בטח לא נראה כמו מי שמחפשים‪.‬‬ ‫למרות זאת‪ ,‬כל אדם שהסתכל עלי נראה לי כמו שוטר שבא לעצור אותי‪ .‬כולם נראו‬ ‫לי חשודים‪ ,‬מיהרתי לעלות לאוטובוס הראשון שנעצר בתחנה‪ ,‬בלי לשאול לאן הוא‬ ‫נוסע‪ .‬לא חשוב לי בכלל‪ ,‬העיקר שיוציא אותי מפה‪ .‬לא שאלתי את הנהג לאן הוא‬ ‫נוסע‪ .‬כדי שלא אראה לו חשוד‪ .‬התקפלתי בספסל האחורי של האוטובוס וניסיתי‬ ‫להעלים את עצמי וקראתי את הכתבה בעיתון שוב ושוב‪ .‬ראיתי שיש גם פרטים נכונים‬ ‫בכתבה‪ ,‬אבל מה שמוזר זה שבטרם הגענו לפרדסים‪ ,‬השעה היתה לפני שתים עשרה‬ ‫בצהריים ושמעתי במו אוזניי שקוראים לספירת צהריים‪ ,‬ואני בטוח שנערכה ספירה‬ ‫באותה שעה‪ ,‬כמו בכל יום בשעה הזו‪ .‬אבל בעיתון כתוב שגילו שברחנו רק בארבע‬ ‫וחצי‪ .‬זה אומר שהמזל שיחק לנו‪ .‬הם לא גילו בספירת הצהריים שכבר לא היינו שם‪.‬‬ ‫אסור לי לעשות משהו שעלול לסבך אותי ואסור לחשוב על האפשרות לגנוב כדי‬ ‫להתקיים‪ .‬אני יודע שכמו שלא הבינו בעבר‪ ,‬היום‪ ,‬לא רק שלא יבינו‪ ,‬גם יענישו אותי‬ ‫בחומרה רבה יותר – אם כולם מקבלים חודש על בריחה‪ ,‬אני אקבל שנה ויותר‪ .‬די‬ ‫להסתכל בעבר שלי ולהבין‪.‬‬ ‫עשיתי כלל בסיסי‪ ,‬לא להישאר במקום אחד יותר מעשר דקות‪ .‬אם מישהו יזהה אותי‬ ‫ויזעיק משטרה‪ ,‬אני כבר לא אהיה שם‪.‬‬ ‫האוטובוס נסע לאורכו של רחוב ז'בוטינסקי ותחנת המשטרה של רמת גן הופיעה מולי‪.‬‬ ‫התכופפתי וקיוויתי שלא יראו אותי‪ ,‬ואז האוטובוס נעצר מול תחנת המשטרה ושוטר‬ ‫‪93‬‬ ‫עלה לאוטובוס‪ .‬רצתי לדלת האחורית וירדתי מהר ונעלמתי בין הבתים‪ .‬כל השוטרים‬ ‫בתחנת המשטרה הכירו אותי‪ ,‬לא לוקח צ'אנס‪.‬‬ ‫הלכתי ברגל ברחוב רש"י וראיתי חנות שמוכרת כיפות‪ .‬קניתי כיפה וחבשתי אותה על‬ ‫הראש והמשכתי לכיוון רחוב אבא הילל‪ ,‬גם שם יש תחנות אוטובוס‪ .‬פה אני כבר מכיר‬ ‫את כל הקווים שעוברים ועליתי לאוטובוס שנוסע לתחנה המרכזית של תל אביב‪ .‬זה‬ ‫התאים לי‪ .‬יש שם טלפונים ציבוריים ונבלעתי בין האנשים‪ .‬דבר ראשון‪ ,‬אני צריך‬ ‫ניילון‪ ,‬לשים בו את הספר 'התמונה'‪.‬‬ ‫קניתי עיתון ידיעות אחרונות‪ ,‬וגם שם יש כתבה – במוסף ' ‪ 24‬שעות' בדף 'ברחבי‬ ‫המדינה'‪ .‬מה שהרגיע אותי זה שלא הציגו אותי בכתבות כמפלצת שנמלטה מהכלא‪.‬‬ ‫‪94‬‬ ‫רינה‬ ‫היו איתי כמה מספרי טלפון של חברים שהיו איתי בכלא‪ ,‬ואחד מהם הוא ירון מבת ים‪.‬‬ ‫"מדבר דני יעיש" אמרתי לו "אני יכול לפגוש אותך?"‬ ‫"השתחררת?" הוא שואל אותי וממשיך "אני הולך עם חברים לחוף בבת ים‪ ,‬בוא‬ ‫לפה"‪.‬‬ ‫"השתחררתי‪ ,‬אבל אל תספר עלי כלום‪ .‬אני צריך בגדים להחלפה" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"תגיע לפה ואני אסדר לך" הוא עונה לי‪.‬‬ ‫הוא ערך היכרות ביני לבין החברים שלו ואני התערבבתי איתם וניסיתי להנות‬ ‫מהחופש‪ ,‬לא הכרתי אף אחד מהחברים‪ ,‬חוץ מירון‪ ,‬וגם הם לא הכירו אותי‪ .‬העדפתי‬ ‫שלא יכירו‪ ,‬כולם נראו לי חשודים פוטנציאליים שעלולים להסגיר אותי‪ .‬זה לא אישי‪,‬‬ ‫במצבי‪ ,‬כולם סביבי חשודים ופחדתי שיסגירו אותי‪.‬‬ ‫יושבת איתם נערה שמביטה בי‪ ,‬ואני מוקסם מהמבט שלה‪.‬‬ ‫"מי זאת?" אני שואל את ירון‪.‬‬ ‫"רינה" הוא ענה לי "דיברנו עליה פעם בכלא ושלחת לה מכתב‪ ,‬תכירו"‪.‬‬ ‫"נעים מאוד" אמרתי "באמת דיברנו עלייך‪ ,‬ואפילו שלחתי לך מכתב"‪.‬‬ ‫"עניתי למכתב שלך" היא משיבה לי ומחייכת‪.‬‬ ‫"לא הספקתי לקבל את המכתב" אמרתי לה וצחקתי‪ ,‬ונראה לי שרק אני הבנתי למה‬ ‫צחקתי‪ .‬ברחתי לפני שקיבלתי את המכתב שלה‪.‬‬ ‫קשה לי להסיר את העיניים ממנה‪ ,‬וגם היא מסתכלת בי בחיוך ביישני‪ ,‬ואי אפשר‬ ‫לעשות עם זה כלום‪ ,‬והלב מתכווץ‪ .‬אני מרגיש לא שייך ומתרחק‪.‬‬ ‫אסור לי לספר מי אני ועברו יותר מעשר דקות! צריך להיות בתנועה מתמדת‪ .‬אני‬ ‫מסתלק ואומר שאבוא מחר לאותו מקום‪ .‬אני דואג שרינה תשמע זאת‪ ,‬והמבט שלה‬ ‫מספיק לי להבין ששמעה אותי‪.‬‬ ‫למחרת אני שם‪ ,‬ורינה גם היא מגיעה ומתיישבת בין החברים‪ .‬אחד החברים בא עם‬ ‫מצלמה והוא מתכונן לצלם את כולם‪ ,‬ואני קופץ בבהלה‪.‬‬ ‫"אל תצלם אותי" אני צועק לו וזז הצדה‪ .‬זה מה שחסר לי‪ ,‬שתמונות שלי יתחילו‬ ‫להסתובב בעיר‪.‬‬ ‫הם מצטלמים ואני עומד בצד ומסתכל‪ ,‬ומקווה שלא יפנה אלי את המצלמה לצלם‬ ‫אותי‪.‬‬ ‫"תביא לי תמונה אחת כשתפתח אותן" אני אומר לבחור שצילם‪ ,‬וכבר באותו יום אני‬ ‫מקבל ממנו תמונה‪.‬‬ ‫אני מנסה להתקרב ומתיישב מולה‪.‬‬ ‫"השתחררת?" רינה שואלת אותי "אתה לומד או עובד?"‬ ‫‪95‬‬ ‫קשה לי לשקר ואין לי קול לענות‪ ,‬אני מתבונן ומתבייש לספר את האמת‪ .‬היא‬ ‫מסתכלת ואני מסיר מבט‪.‬‬ ‫"למה אתה מתעלם מהשאלה שלי?" היא מתעקשת‪.‬‬ ‫"ברחתי מהכלא" אמרתי "אני שפוט לשש שנות מאסר"‪.‬‬ ‫היא מסתכלת ומחייכת ומחכה לראות גם אותי מחייך‪ ,‬ואני מוריד את עיניים ומסתכל‬ ‫לרצפה‪ .‬מה אני יכול להגיד?‬ ‫"מה עשית שקיבלת שש שנים?" היא שואלת "הרגת מישהו?"‪.‬‬ ‫"גנבתי רכב" אני עונה לה‪.‬‬ ‫"לא יכול להיות שנותנים עונש כזה על עבירה כזאת" היא אומרת ומסתכלת עלי‪.‬‬ ‫"זוכרת את הפרשה במנזר סנטה‪-‬קטרינה לפני כמה חודשים?" אני שואל ומסתכל‬ ‫עליה‪.‬‬ ‫"בטח" היא עונה לי "ההורים של אחד מהם שכנים שלי‪ ,‬הם גרים ברחוב הצמוד לבית‬ ‫שלי"‪.‬‬ ‫"נכון" אמרתי "ההורים של חיים מילשטיין גרים בבת ים"‪.‬‬ ‫"אתה אחד השותפים שלו?" היא שאלה והסתכלה בי בפליאה‪ ,‬כאילו מנסה למצוא‬ ‫שקר בדברים שאמרתי לה‪.‬‬ ‫"אני לא אחד השותפים שלו" אני אומר ומרגיש מצטדק על משהו שלא עשיתי "הייתי‬ ‫איתם בטיול באילת וחזרתי עם ידידה לתל אביב‪ .‬הם המשיכו בטיול והסתבכו בדברים‬ ‫שאין לי קשר אליהם‪ ,‬באמת לא הייתי שם"‪.‬‬ ‫"ועל זה קיבלת שש שנים?" היא שואלת‪.‬‬ ‫"קיבלתי חמש שנים והוסיפו לי עוד שנה על דברים שלא עשיתי בכלל" אני מספר לה‪.‬‬ ‫היא קמה ממקומה כאילו הכיש אותה נחש‪ ,‬היא הולכת לכיוון ירון‪.‬‬ ‫"זה נכון מה שהוא מספר?" היא שואלת‪.‬‬ ‫"לא יודע מה הוא מספר לך" ירון עונה לה "אבל אם את רוצה לדעת עליו משהו‪,‬‬ ‫שאלי אותי ואני אספר לך"‪.‬‬ ‫"הוא מהשודדים של סנטה‪-‬קטרינה?" היא שואלת אותו‪.‬‬ ‫"אם הוא סיפר לך אולי זה נכון" הוא אומר לה וממשיך‪ ,‬ספק בצחוק ספק ברצינות‬ ‫"אם כבר הוא מספר לך‪ ,‬תשאלי אותו על הכתר עם היהלומים שהם שדדו במנזר"‪.‬‬ ‫"אני הולכת" היא אמרה "אני לא רוצה להסתבך בכלום" היא התחילה להתרחק ואני‬ ‫קמתי וצעדתי איתה‪.‬‬ ‫"אני יכול ללוות אותך?" שאלתי וניסיתי להדביק את קצב הצעדים המהירים שלה‪.‬‬ ‫"אני פוחדת להסתבך במשהו לא טוב" היא אומרת "הסתבכתי כבר בגלל חברים וזה‬ ‫הספיק לי"‪.‬‬ ‫"אני מבטיח לך שלא אסבך אותך בכלום" אני אומר לה "אם יעצרו אותנו בדרך את‬ ‫יכולה להגיד שאת לא מכירה אותי‪ ,‬וחוץ מזה‪ ,‬זאת הבעיה שיש לי עם כולם‪ ,‬אף אחד‬ ‫לא מקשיב למה שאני אומר‪ .‬אני לא חלק מהם ואין לי קשר לדברים שהם עשו"‪.‬‬ ‫"תתרחק ממני בבקשה" היא אומרת לי‪.‬‬ ‫‪96‬‬ ‫הסתובבתי על מקומי וחזרתי לכיוון החברים‪ ,‬דמעות הציפו את עיניי‪ .‬שיניתי כיוון‬ ‫והתרחקתי גם מהחברים‪ ,‬התבייש שיראו אותי כך‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬כבר יותר מעשר דקות‬ ‫שאני באותו מקום‪ ,‬צריך לזוז‪.‬‬ ‫ירון סיפר לי שזה מקום המפגש הקבוע ורינה לא באה למחרת‪ .‬דילגתי על הכלל של‬ ‫'עשר דקות' והמשכתי לשבת עד שעות הערב‪ ,‬והיא הגיעה והתיישבה בכיוון אחר‪,‬‬ ‫מפנה לי גב‪ .‬היא הגניבה מבטים חפוזים ונעמדה והתחילה ללכת‪.‬‬ ‫"אני הולכת" היא הודיעה והתחילה לצעוד‪ ,‬ואני קמתי והלכתי יחד איתה‪.‬‬ ‫"יכולתי להסתיר ממך ולא לספר לך כלום" אמרתי "אבל העדפתי להיות אני ולספר‬ ‫לך‪ ,‬ותאמיני לי שלא הייתי שם‪ ,‬הכול עלילה‪ .‬אני יכול להוכיח את זה"‪.‬‬ ‫"סיפרו לך כבר שגם אני הסתבכתי‪ ,‬כשעליתי לרכב גנוב שגנב אחד מהחברים שלנו?"‬ ‫היא שואלת‪.‬‬ ‫"לא" אני אומר לה "מה קרה שם?"‬ ‫"אחד מהחברים שלנו גנב מכונית ונסענו איתו ועצרו אותנו‪ .‬קיבלתי מאסר על תנאי"‬ ‫היא מספרת "זה הספיק לי‪ .‬עכשיו ספר לי אתה‪ ,‬מה עשית שם?" היא ממשיכה‬ ‫ומסתכלת עלי‪.‬‬ ‫"אני לא מעורב במה שקרה שם" אני אומר לה "נסעתי לטיול באילת עם חברים‪ .‬הם‬ ‫נסעו במכונית גנובה ואני וידידה נסענו במכונית גנובה אחרת‪ .‬כהגענו לדי‪-‬דהב‪ ,‬אחרי‬ ‫אילת‪ ,‬ידידה שלי לא הרגישה טוב ונפרדנו מהם‪ ,‬חזרנו לתל אביב עוד באותו יום" אני‬ ‫מספר לה והיא מקשיבה "הם המשיכו לבד ועשו שטויות ונעצרו‪ .‬אין לי קשר לזה‪ ,‬כל‬ ‫זה קרה יומיים אחרי שנפרדנו מהם"‪.‬‬ ‫"אני לא מאמינה לך" היא אומרת לי "לא נותנים עונש כזה על נהיגה ברכב גנוב"‪.‬‬ ‫"אני יכול להוכיח שהרשיעו אותי רק בשימוש ברכב‪ ,‬ולא הייתי איתם בכלל" אני‬ ‫אומר‪.‬‬ ‫"מה אתה מתכוון לעשות?" היא שואלת‪.‬‬ ‫אני שותק ולא יודע מה לענות‪.‬‬ ‫"ומה עם כתר הזהב שמשובץ ביהלומים?" היא שואלת אותי‪.‬‬ ‫"הכול שמועות וסיפורים" אני אומר לה ופורץ בצחוק "יש לי את הספר הזה‪ ,‬מזכרת‬ ‫מסיני" אני מראה לה את הספר 'התמונה'‪.‬‬ ‫"אני רוצה לראות את הכתבות בעיתונים" היא אומרת לי‪.‬‬ ‫"אין לי את הכתבות בכיס" אני עונה לה‪.‬‬ ‫"יש ארכיון לכל עיתון" היא אומרת "מחר אנחנו נוסעים לארכיון של אחד העיתונים‬ ‫וקוראים את הכתבות יחד‪ ,‬אני רוצה לדעת מה קרה שם בדיוק ומה החלק שלך‪ ,‬באיזה‬ ‫עיתון היו הכתבות?"‪.‬‬ ‫"בכל העיתונים‪ ,‬בדף הראשון‪ ,‬גם בעיתון 'הצופה'" אני עונה לה ונזכר בכתבה‬ ‫שהביאה לי מוניקה‪.‬‬ ‫אנחנו קובעים להיפגש בבוקר‪ ,‬ואני נרדם בחצר של אחד הבתים הסמוכים‪ ,‬ליד הבית‬ ‫שלה‪ .‬היא מגיעה בבוקר ומביאה סנדוויץ' שהכינה‪ ,‬ואני טורף אותו עוד בתחנת‬ ‫האוטובוס‪ .‬אנחנו מגיעים למערכת עיתון מעריב ומבקשים לראות את הארכיון‪ .‬אני יודע‬ ‫מה אני מחפש‪ .‬אני יודע את התאריכים‪ ,‬עברה חצי שנה בסך הכול‪ ,‬קל לי למצוא את‬ ‫‪97‬‬ ‫הכתבות שפורסמו בעיתון‪ .‬רינה קוראת את הכתבות ורואה שכל מה שאמרתי נכון‪.‬‬ ‫האמת כתובה שם‪.‬‬ ‫"אתה צריך עורך דין" היא אומרת לי‪.‬‬ ‫"אני צריך ארוחת צהריים" אני אומר לה וממשיך "אני אעבוד ויהיה לי כסף לעורך‬ ‫דין‪ .‬את מוכנה לשמור לי את הספר אצלך בבית?" אני שואל אותה‪ ,‬זה הדבר היחיד‬ ‫שיש לי בחיים שהוא שלי‪.‬‬ ‫"בטח" היא אומרת לי ולוקחת את הספר‪.‬‬ ‫אני יודע שהיא מאמינה לי ובוטחת בי‪ .‬היא מבינה שהתדמית שיצרו לי והעונש‬ ‫שקיבלתי אינם עולים בקנה אחד עם המציאות‪ ,‬מעבר לזה‪ ,‬האישיות שלי שונה‪,‬‬ ‫לחלוטין‪ ,‬מכל התיאורים‪.‬‬ ‫יש לי משפחה בבת ים ואני הולך לבקר אותה‪ .‬אני הולך לראות את אמה של סבתי‪.‬‬ ‫היא בת ‪ 90‬ואני הנין שלה‪ .‬מצבה קשה והיא מחוסרת הכרה‪ .‬יום לאחר מכן נודע לי‬ ‫שנפטרה בשיבה טובה‪.‬‬ ‫"סבתא רבה שלי מתה"‪ ,‬אני מספר לרינה‪" ,‬אני רוצה ללכת להלוויה שלה"‪.‬‬ ‫"אני אבוא איתך"‪ ,‬היא אומרת לי‪ ,‬ואני מצטרף למסע הלוויה של אם סבתי‪ ,‬תיתה‪,‬‬ ‫בבית העלמין בחולון‪ .‬אני עם משקפי שמש וכובע טמבל ומיליון טונות של פחד ורינה‬ ‫לצדי‪ .‬הצורך להיות שם גובר על הפחד‪ .‬חלק מבני המשפחה מזהים אותי‪ ,‬והמבטים‬ ‫שלהם הופכים לחרבות עבורי‪ ,‬כולם רואים בי 'שודד נועז' שהצליח לברוח מהכלא‪.‬‬ ‫אני חייב לשנות את הזהות או לברוח מהארץ‪.‬‬ ‫אני מרגיש שיש טעם לחיים‪ .‬זאת לא הפעם הראשונה שאני מאוהב‪ ,‬אני לא חושב על‬ ‫שום דבר חוץ מרינה‪.‬‬ ‫"אני רוצה אותך כאישה לכל החיים" אני אומר לה‪.‬‬ ‫"אלה לא החיים שאני רוצה" היא עונה לי "אני רוצה בעל ישר ועובד‪ .‬אני לא רוצה‬ ‫לחיות בפחד ולחכות לדפיקות של המשטרה בדלת"‪.‬‬ ‫"אני אשנה את הזהות ואתחיל בחיים חדשים" אני אומר לה‪ .‬היא לא מוכנה לשמוע על‬ ‫כך‪.‬‬ ‫"תסגיר את עצמך" היא אומרת ומנסה לשכנע אותי בפעם המיליון‪.‬‬ ‫"אני מבטיח לך שאחשוב על זה" אני דוחה את זה שוב ושוב‪ ,‬כל פעם מסיבה אחרת‪,‬‬ ‫הסיבה העיקרית היא שלא כיף לחזור למאסר של שש שנים‪ ,‬ויש עכשיו סיבה נוספת –‬ ‫קשה לי להיפרד מרינה‪.‬‬ ‫אני יודע שאם אחזור לכלא מרצוני‪ ,‬אני צריך 'לשבת' חמש שנים ויותר‪ ,‬וקשה לי‬ ‫לחשוב על זה שאני צריך להתרחק ממנה‪ .‬בכל פעם אני ממציא תירוץ חדש כדי לדחות‬ ‫את הקץ והימים עוברים‪ ,‬ואנחנו נקשרים יותר ויותר‪ .‬היא עוזרת לי הרבה‪ ,‬גם בארוחות‬ ‫וגם במקומות לישון‪ ,‬ולפעמים ההורים של החברות שלה נוסעים לטיול או לחו"ל ואני‬ ‫ישן אצלן‪.‬‬ ‫עובר שבוע ואני מרגיש בטוח‪ ,‬ואז למזלי הרע חבר עובר לידי עם רכב גנוב ומנופף לי‬ ‫ביד לשלום ושוטרים שרואים זאת עוצרים אותי ואומרים שראו שאני מדבר איתו‪ ,‬אבל‬ ‫הם לא מזהים אותי‪.‬‬ ‫"מה שמך?" שואלים אותי השוטרים‪.‬‬ ‫‪98‬‬ ‫"רחמים עובדיה"‪ ,‬אני עונה להם‪ ,‬אני מוסר פרטים כוזבים של אדם שאינו קיים כלל‪,‬‬ ‫לכאורה‪.‬‬ ‫"מי זה הנהג שברח?" הם שואלים אותי‪.‬‬ ‫"אני לא מכיר את הנהג שברח" אני מספר בחקירה "אני יודע שהוא משכונה אחרת‪,‬‬ ‫ואני יכול למצוא אותו ולהגיד לכם מי הוא ואיפה הוא גר"‪.‬‬ ‫אני מצליח לשכנע את השוטרים וזאת לא עבירה שמצדיקה המשך מעצר‪ .‬כשמדובר‬ ‫באדם ללא עבר‪ ,‬זאת מעידה ראשונה‪ .‬הם מסכימים לשחרר אותי בערבות בבית‬ ‫המשפט ואני מבטיח להם שאביא להם את פרטי הנהג שברח‪.‬‬ ‫"אתה רחמים עובדיה מכפר שלם?" שואל אותי השוטר‪.‬‬ ‫"לא" אני עונה לו‪.‬‬ ‫"ברחת מהכלא?" הוא שואל אותי‪.‬‬ ‫"על מה אתה מדבר?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫מכניסים אותי לתא המעצר בתחנת המשטרה בדיזנגוף ואומרים לי שבודקים פרטים‬ ‫עלי והלב שלי מתכווץ‪ .‬אחרי מספר דקות מגיעים שוטרים ומוציאים אותי מתא המעצר‬ ‫ואני רואה שהם מתבדחים ביניהם‪.‬‬ ‫"חשבנו שאתה רחמים עובדיה שנשפט ל‪ 10-‬שנות מאסר ובדקנו את התמונה שלו‪,‬‬ ‫טעינו" השוטר אומר לי והם צוחקים ואני מצטרף אליהם לצחוק‪.‬‬ ‫למחרת אני נלקח לבית המשפט לצורך שחרור בערבות‪ .‬כשקוראים בשמי ואני נכנס‬ ‫לאולם המשפט ומסתכל על השופט‪ ,‬עוברת בי צמרמורת‪ .‬אם יכולתי‪ ,‬הייתי מבקש‬ ‫שתיפול לי חללית על הראש‪ .‬השופט פיאלקוב נכנס לאולם ואני מנסה להסתיר את‬ ‫פרצופי ומסתכל לכיוון אחר והוא מתבונן ובוחן אותי‪ ,‬ואני מנסה לסובב את הפרצוף‬ ‫והוא מסתכל שוב ושוב ואני מתפתל ומסובב את הראש מצד לצד‪ ,‬בניסיון לחמוק‬ ‫מהמבטים שלו‪.‬‬ ‫‪99‬‬ ‫"תסתכל עלי" הוא אומר ואני מרים חצי ראש ומסתכל עליו‪.‬‬ ‫"מה השם שלו?" שואל השופט את השוטר‬ ‫"רחמים עובדיה"‪ ,‬השוטר עונה לו‪.‬‬ ‫"זה אינו שמו" אומר השופט וחותם על מעצר ל‪ 15-‬יום "השם שלו הוא דניאל יעיש‪,‬‬ ‫הוא אסיר נמלט"‪.‬‬ ‫אותו שופט דן בדיון בהארכת המעצר שלי‪ ,‬כאשר נעצרתי כחשוד בהשתתפות‬ ‫ב"מעללי הצעירים מסנטה‪-‬קטרינה"‪ ,‬היה לי גם דיון אצלו לפני זה‪ ,‬בתיק שפרטיו אינם‬ ‫זכורים לי‪ .‬הוא מכיר אותי אישית‪ .‬בדיונים הוא קורא לי בשמי הפרטי‪ ,‬הוא מזהה אותי‬ ‫בוודאות‪.‬‬ ‫אני לא משלים עם ההתפתחות החדשה‪ ,‬וכשאני מורד למרתף העצורים בבית המשפט‪,‬‬ ‫אני מטפס על החלונות ובודק את הקירות‪ ,‬בתקווה למצוא פתח או סדק ששכחו לסגור‪.‬‬ ‫הכול נעול וסגור ואטום ואי אפשר להוציא סיכה‪.‬‬ ‫מעבירים אותי בפוסטה לבית המעצר אבו כביר ומכניסים אותי לתא עם עוד עצורים‬ ‫שחזרו מבית המשפט‪ ,‬ומתחילים לשחרר כאלה שבית המשפט הורה לשחררם‪.‬‬ ‫"אתה צריך להשתחרר?" אני שואל אחד מהם‪.‬‬ ‫"כן" הוא עונה לי "סתם עצרו אותי"‪.‬‬ ‫"גם אותי עצרו סתם" אני אומר לו "לא רוצים לשחרר אותי‪ .‬אני חייב להיות בחוץ‪,‬‬ ‫היום אחותי מתחתנת‪ ,‬הם לא מאמינים שמחר אני אסגיר את עצמי‪ ,‬אחרי החתונה"‪.‬‬ ‫"איזה מניאקים" הוא אומר לי‪.‬‬ ‫"אתה מסכים שאני אשתחרר במקומך?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫"איך?" הוא שואל אותי‪.‬‬ ‫"כשיקראו לך‪ ,‬אני אצא" אני אומר לו וממשיך "חצי שעה אחרי זה תגיד להם שאתה‬ ‫צריך להשתחרר‪ ,‬ואם ישאלו אותך למה לא ענית כשקראו לך‪ ,‬תגיד שנרדמת‪ .‬אסור‬ ‫להם להחזיק אותך"‪.‬‬ ‫הוא הסתכל עלי כמה שניות‪.‬‬ ‫"בסדר" הוא אמר ולמדתי את הפרטים האישיים שלו‪ ,‬כולל תעודת זהות‪ ,‬כתובת‪ ,‬שם‬ ‫אב ואם והוא הלך ונשכב על ספסל בחדר ההמתנה וכשקראו לו התקרבתי לדלת‬ ‫ויצאתי במקומו והתקדם לכיוון דלת בית המעצר‪.‬‬ ‫"לאן אתה הולך‪ ,‬דני?" שמעתי קול מאחוריי‪ .‬לא סובבתי ראש והמשיך לצעוד לכיוון‬ ‫דלת היציאה‪ ,‬עוד ‪ 10‬צעדים‪ ,‬בתקווה שיפתחו אותה לפני שאגיע‪ ,‬וכך אוכל לרוץ‬ ‫ולהיעלם בעיר‪.‬‬ ‫"דני" שוב קוראים לי "לאן אתה הולך?" אני לא עונה‪.‬‬ ‫אני מגיע לדלת ונשען עליה‪ ,‬מחכה שתיפתח‪ ,‬ומאחוריי אני שומע צעדי ריצה‪ ,‬ושוטר‬ ‫מתקרב ומגיע אלי ומחזיק בידי‪.‬‬ ‫"אתה לא שומע שאני קורא לך?" הוא שואל אותי‪.‬‬ ‫"אתה קראת לי?" אני שואל‪ ,‬כאילו מופתע‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬דני‪ ,‬אני צועק לך" הוא עונה לי‪.‬‬ ‫"אני לא דני" אני משיב לו בתמימות ואומר לו את שם העצור שבשמו אני עומד‬ ‫להשתחרר‪.‬‬ ‫‪100‬‬ ‫"אתה חושב שאני טמבל?" הוא אומר לי "זה לא השם שלך‪ .‬אני מכיר אותך‪ ,‬דני‬ ‫יעיש‪ ,‬תיכנס למעצר מיד"‪.‬‬ ‫כל השוטרים בבית המעצר אבו כביר מכירים אותי‪ .‬אותו שוטר‪ ,‬סמי‪ ,‬הכיר אותי‬ ‫אישית וגם הוא שאל אותי כמה פעמים על הדברים שקרו בסנטה‪-‬קטרינה‪.‬‬ ‫מעלים אותי לחדר ואני חותך לעצמי את שוק רגל ימין‪ .‬החתך מגיע עד לעצם ולוקחים‬ ‫אותי לבית‪-‬חולים לקבלת טיפול‪ .‬אני לא יכול אפילו לנסות לברוח‪ ,‬אני כבול באזיקים‬ ‫לשוטרים שמונעים ממני כל תזוזה שאינה ממש נחוצה‪ ,‬וכולם מסתכלים עלי כאילו‬ ‫לכדו את הלוויתן הכי גדול בעולם‪ .‬רופא מזריק לי חומר הרגעה שמשבש לי את כל‬ ‫המערכות בגוף‪ .‬אני יושב רפוי בזמן הטיפול‪ ,‬וכשמחזירים אותי לבית המעצר‪ ,‬אני רואה‬ ‫שאחד העצורים תלה עצמו והתאבד‪.‬‬ ‫‪101‬‬ ‫חזרה לכלא‬ ‫הלך החופש‪ .‬אני רואה מחלון הפוסטה את כלא תל‪-‬מונד‪ .‬זה לא מפחיד אותי ולא‬ ‫מטריד אותי‪ .‬מטרידה אותי המחשבה שאני עומד לפגוש שוב את רוני ניצן‪ .‬אני מוכן‬ ‫לשבת במאסר עוד עשר שנים‪ ,‬רק שייקחו אותו משם‪.‬‬ ‫כבר בימים הראשונים בחזרה לכלא נענשתי‪ .‬סוהרים הוציאו אותי מהצינוק‪ ,‬ובניצוחו‬ ‫של רוני ניצן היכו בי עם אלות על הפצעים הטריים שלא הגלידו מהחתכים שחתכתי את‬ ‫עצמי ברגל‪ .‬עם כל מכה הרגשתי כאילו עצם נשברת לי בגוף‪.‬‬ ‫הוא לקח אישית את זה שברחתי‪ .‬הוא הרגיש פגוע‪ ,‬ולא די לו בעונש שאקבל בבית‬ ‫המשפט‪ .‬הוא נוהג בי באלימות קשה ולא אכפת לי שאני נענש בעונש כפול‪ ,‬מפחיד‬ ‫אותי שאני עלול לשלם על כך בחיי‪ ,‬הוא יהרוג אותי ויגיד שנהרגתי בקטטה בכלא‬ ‫ואיש לא יבדוק זאת‪.‬‬ ‫במשך חודש שלם שכבתי בצינוק בגודל של מטר על שני מטרים‪ ,‬על מזרן דק שהונח‬ ‫על הרצפה‪ .‬גם אם היה גדול יותר זה לא היה משנה‪ ,‬וגם אם זו היתה מיטת מלכים עם‬ ‫אפריון‪ ,‬זה לא היה משנה את תמונת המצב‪ .‬אפילו אם הייתי באותם רגעים בסוויטה‬ ‫במלון הכי מפואר בעולם‪ ,‬זה לא היה משנה‪ ,‬הגוף סירב לתפקד מהמכות‪ ,‬התקשיתי‬ ‫לעבור ממצב שכיבה למצב ישיבה‪ .‬את צרכיי עשיתי על המזרן‪ ,‬עליו גם ישנתי‪ .‬בימים‬ ‫שלאחר המכות איבדתי שליטה על הצרכים השתן יצא כרצונו‪ ,‬גם אם היו פותחים לי‬ ‫את הדלת והיו אומרים לי ללכת‪ ,‬כל הגוף כאב לי‪ .‬פעם אחת החליפו את המזרן‪,‬‬ ‫כשהסוהר הרגיש שהוא אינו יכול לעמוד ליד הצינוק שבו אני נמצא‪ ,‬בגלל הריח שעלה‬ ‫מהמזרן‪.‬‬ ‫הנהלת הכלא הגדירה אותי עוד לפני הבריחה כאסיר מסוכן‪ ,‬עכשיו נוספת עוד חותמת‬ ‫לתיק – 'ברחן'‪ .‬הועברתי לחדר אטום לחלוטין‪ .‬בחדר יש חלון‪ ,‬אבל גם הוא סגור‬ ‫בלוחות פח עבים משני צדדיו‪ ,‬גם מבחוץ וגם מתוך החדר‪ .‬בלוחות הפח יש חורים‬ ‫בגודל של ראש גפרור‪ .‬אין אוויר לנשימה ואין קרן אור‪ .‬אפילו המוט עם המסמר של‬ ‫המדען לא היה יכול להכניס אפילו טיפת אוויר לחדר‪.‬‬ ‫האות הראשון שמתקבל מהעולם שבחוץ הגיע מרינה‪ .‬לא הפסקתי לחשוב עליה‪.‬‬ ‫הרגשתי שקראה את המחשבות שלי‪ .‬היא כתבה שהיא יודעת שנעצרתי‪ ,‬והמכתב עודד‪.‬‬ ‫סיפרתי לה על דברים שעברתי‪ ,‬וההתכתבות המשיכה‪ .‬המכתבים האלה חיזקו אותי‪,‬‬ ‫היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים‪ .‬היא גם באה לביקור‪ ,‬זה ריגש אותי‪.‬‬ ‫"שלחתי בקשה לחנינה עבורך" היא מפתיעה אותי ואומרת לי בביקור‪ .‬אסור לי לאבד‬ ‫תקווה‪.‬‬ ‫‪102‬‬ ‫"אני מודה לך מאוד" אני אומר לה "באותה מידה שאני רוצה אותך‪ ,‬כך אני לא רוצה‬ ‫שתבזבזי את זמנך עבורי‪ .‬אני צריך לשבת הרבה שנים בבית סוהר ואני לא רוצה‬ ‫שתמתיני לי עד שאשתחרר"‪.‬‬ ‫"אני לא אמתין לך" היא עונה לי "אני רוצה שנהיה ידידים‪ ,‬ואם אוכל לעזור לך‬ ‫במשהו‪ ,‬אעזור"‪.‬‬ ‫"אני לא יודע איך להודות לך" אני אומר לה "תשמרי לי את הספר עד שאשתחרר?"‬ ‫"כן‪ ,‬תזמין אותי לקפה כשתשתחרר" היא אומרת לי‪.‬‬ ‫"אזכור זאת כשאשתחרר" אני אומר לה "מבטיח לך"‪.‬‬ ‫אני לא יודע מתי יגיע השחרור‪ ,‬בינתיים הוא רק מתרחק וכתב אישום מגיע‪ .‬מאשימים‬ ‫אותי בהכשלת שוטר‪ ,‬בכך שמסרתי פרטים כוזבים כשנעצרתי מהבריחה מהכלא‪.‬‬ ‫למזלי‪ ,‬השופט פיאלקוב הוא ששופט אותי על כך‪ ,‬והוא דן אותי לחודש מאסר חופף‬ ‫למאסר שאני מרצה‪ ,‬יש לי גם את התיק של הבריחה מעל ראשי‪ ,‬וגזר דין של ארבע‬ ‫שנים מצטברות נוחת עלי כרעם ביום בהיר‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .13‬בימ"ש שלום תל אביב תיק ‪ 5530/74‬תאריך גזה"ד‪09.12.74 :‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬מאסר למשך חודש אחד‪ ,‬חופף למאסר שמרצה כעת‪ .‬תאריך וסעיפי‬ ‫העבירה‪ 29.5.74 :‬הכשלת שוטר במילוי תפקידו‪ 3 ,‬חוק לתיקון דיני העונשין‬ ‫)תקיפת שוטרים( תשי"ב ‪.1952‬יחידה ומס' הפ"א‪ :‬מרחב איילון‪4698/74 ,‬‬ ‫"ארבע שנות מאסר בפועל‪ ,‬שיהיו מצטברות לכל מאסר אחר"‪ ,‬כותבת השופטת הדסה‬ ‫בן‪-‬עיתו בגזר הדין‪ ,‬ואני אומר לה שכל אחד אחר במצבי היה בורח‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .14‬בימ"ש מחוזי תל אביב תיק ‪ 1171/74‬תאריך גזה"ד‪00/00/76 :‬‬ ‫גזר הדין‪ :‬מאסר למשך ‪ 4‬שנים‪ .‬פסילה מלקבל רישיון נהיגה למשך ‪ 3‬שנים‪.‬‬ ‫המאסר מצטבר לכל עונש אחר שמרצה‪ .‬מתקופת הפסילה שנתיים תוספת‬ ‫לתקופה הקודמת‪ .‬תאריך וסעיפי העבירה‪ 21.5.74 :‬בריחה ממעצר ‪ 133‬פקודת‬ ‫החוק הפלילי ‪ .1936‬יחידה ומס' הפ"א‪ :‬ת‪ .‬כפר סבא‪ 1508/74 ,‬תאריך וסעיפי‬ ‫העבירה‪ 25.5.74 :‬בריחה ממשמר חוקי ‪ -‬נאשם בפשע ‪) 133‬א( פקודת חוק‬ ‫לתיקון דיני העונשין )שימוש ברכב בלי רשות( תשכ"ד‪,1964-‬‬ ‫סטטוס האסיר‪ :‬מרצה מאסר בפועל‬ ‫‪-----------------------------------------------------------------------‬‬ ‫אני שפוט לעשר שנים ותשעה חודשים וכולם צוחקים עלי ואומרים ששלושת‬ ‫החודשים האחרונים יהיו הקשים ביותר במאסר‪ .‬אני לא מחכה שזה יקרה‪ .‬מבחינתי‪ ,‬הם‬ ‫לא יגיעו‪.‬‬ ‫במטרה להגיע לבית‪-‬חולים חתכתי בסכין גילוח חתך בזרוע שמאל‪ ,‬לכל אורך הזרוע‪,‬‬ ‫כל העורקים בחוץ ודם השפריץ‪ .‬חובש הכלא חסם את העורקים‪ .‬אחרי כשעה לקחו‬ ‫אותי לבית חולים‪ .‬מרפאת הכלא אינה ערוכה לפציעות חמורות‪ ,‬רק בית חולים יכול‬ ‫לעזור לי במצב כזה‪ .‬שתי ניידות משטרה הובילו שיירה ואני אחריהן בניידת‪ ,‬כבול‬ ‫לשני שוטרים‪ ,‬אחרינו עוד שתי ניידות משטרה ובבית החולים שלושה עשר שוטרים‬ ‫‪103‬‬ ‫צמודים‪ ,‬ואחד מהם כבול אלי באזיקים‪ ,‬הם מסתכלים עלי כולם יחד‪ ,‬התיק האישי שלי‬ ‫בידו ועליו חותמות אדומות ובולטות‪' :‬אסיר מסוכן'‪' ,‬ברחן'‪.‬‬ ‫"תן לו הרבה מחומר ההרדמה" אומר אחד השוטרים וכולם צוחקים‪ ,‬והרופאים‬ ‫אומרים שנתנו לי הרבה ולא ארגיש כאב‪ .‬איזה כאב כבר יכול להפריע לי במצבי?‬ ‫הם תופרים לי את החתך ביד ומחזירים אותי לכלא עם עוד צלקת בבשרי‪ .‬במשך לילה‬ ‫שלם אני שומע שחופרים בקיר שעליו אני משעין את ראשי‪ ,‬ועובר לי בראש שבאו‬ ‫להבריח אותי מהכלא‪ .‬רק בבוקר אני מבין שדמיינתי את החפירות האלה בקיר‪,‬‬ ‫בהשפעת משככי הכאבים‪.‬‬ ‫הפכתי לאחד המסוכנים במדינה‪ .‬זה כתוב בכל מקום‪ .‬מי שקורא את הכתוב מפרש‬ ‫אותו כרצונו‪ ,‬ומי ששומע מאחרים מעביר כרצונו‪.‬‬ ‫‪104‬‬ ‫יצירה‬ ‫שוקי שימש כמדריך חברתי‪ .‬גם הוא‪ ,‬כמו כולם‪ ,‬קרא עלי בעיתונים ושמע עלי דברים‪,‬‬ ‫והוא שאל והקשיב כשסיפרתי לו‪ ,‬הוא האמין שאני דובר אמת‪ ,‬אבל מה זה עוזר לי?‬ ‫הוא הביא לי ספרים לקריאה‪ ,‬ניסיתי ללמוד ולהשלים חסרים בכתיבה ובקריאה‪ .‬נראה‬ ‫לי שאני מכיר כבר את כל אירועי התנ"ך בעל פה‪ ,‬אבל אין זכר לדברים שכתובים‬ ‫בספר 'התמונה'‪ .‬חבל שהוא לא אצלי‪ ,‬מצד שני‪ ,‬עדיף שיישאר אצל רינה עד‬ ‫שאשתחרר‪.‬‬ ‫בין הספרים ששוקי הביא לי היה הספר 'בעל זבוב' של ויליאם גולדינג‪ .‬קראתי את‬ ‫הספר שוב ושוב‪ ,‬הזדעזעתי מעוצמת הרוע שיש בילדים שרק החלו דרכם בחיים‪ ,‬ראיתי‬ ‫את אותם הדברים מסביבי‪ ,‬חיים ומוות ללא ערך‪.‬‬ ‫אחי אפרים שכנע אותי להשתתף בחוג לדרמה של הכלא‪ ,‬והופענו בהצגה 'פייר פטלן'‪.‬‬ ‫עלילת ההצגה משקפת לי את המציאות שבה אני חי‪ .‬מסופר על משפט המתקיים בימי‬ ‫הביניים‪ ,‬ובו אדם עשיר תובע לדין אדם עני‪ .‬המחזה נראה כאילו נלקח מבית משפט של‬ ‫היום‪ ,‬בשינוי תלבושות‪ .‬הבמאי‪ ,‬ערן פרייס‪ ,‬הצליח ללמד אותנו לשחק כאילו‬ ‫שהדברים קורים כיום‪ ,‬ממש ברגעים אלה‪ .‬לדעתי הוא במאי מוכשר‪ .‬הוא סיפר שהוא‬ ‫מביים הצגה נוספת‪.‬‬ ‫להצגה הוזמנו שופטים ואחמי"ם ושחקנים‪ ,‬ובהם גם השחקן אריה אליאס שהחמיא לנו‬ ‫על המשחק‪ .‬גם אם יפתחו בכלא חוג לבלט וחוג לסריגה‪ ,‬אני אירשם ואלך ללמוד‪ ,‬רק‬ ‫שיסירו ממני את התווית שהדביקו עלי‪.‬‬ ‫רינה התגייסה לצה"ל ושלחה תמונות שלה במדים‪ ,‬צריך להכין לה מתנת גיוס‪ .‬אני‬ ‫יודע שאלומיניום זאת מתכת רכה‪ ,‬כנער עבדתי בעבודות אלומיניום ובייצור תריסים‪,‬‬ ‫אפשר לנסר ולעבד אותה בקלות‪ .‬גם נחושת נחשבת למתכת רכה‪ ,‬וקל לעבד אותה‬ ‫ולכופף אותה‪ .‬מצאתי בכלא חוטי חשמל מנחושת ושיחקתי בהם ועשיתי מהם צורות‪,‬‬ ‫ברגעים האלה שכחתי שאני בכלא‪ .‬זה לקח את המחשבות שלי למקום אחר‪ ,‬התרכזתי‬ ‫רק במה שעשיתי באותם רגעים‪ .‬התוצאות תמיד היו יפות‪ ,‬בעיניי לפחות‪ .‬עשיתי‬ ‫קישוטים וצמידים שכל אחד שענד אותם הרגיש כאילו יש לו אזיקים על היד‪ ,‬עשיתי גם‬ ‫שרשראות שכל אחד ששם אותן על הצוואר הרגיש כמו בגיליוטינה‪ .‬העשייה זה גרמה‬ ‫לי לסיפוק והעבירה לי את הזמן‪.‬‬ ‫התחלתי לעבוד במוסך הכלא וביקשתי מהאחראי שיביא לי סט של פצירות מחט‪ ,‬סוג‬ ‫של פצירות דקות ועדינות שניתן לשייף בהן מתכות ולהכין דברים עדינים ויפים‪.‬‬ ‫הראיתי לו את פיסת אלומיניום שמצאתי‪ ,‬בגודל ארבעה סנטימטרים על חמישה ובעובי‬ ‫מילימטר‪.‬‬ ‫‪105‬‬ ‫"אני רוצה לפסל זוג מתנשק ולעשות מחזיק מפתחות" אמרתי לו‪.‬‬ ‫"אני אחשוב על זה" הוא אמר‪ ,‬ולמחרת הוזמנתי לחקירה אצל קצין הביטחון של‬ ‫הכלא‪.‬‬ ‫"למה אתה צריך פצירות מחט?" הוא שאל‪.‬‬ ‫"אני רוצה ליצור מאלומיניום דמויות של גבר ואישה מתנשקים ולהכין מחזיק‬ ‫מפתחות" אני מסביר לו‪.‬‬ ‫"אתה חושב שאני תמים?" הוא שואל אותי "אפשר גם לחתוך בזה סורגים"‪.‬‬ ‫"אין לי כוונות לברוח‪ .‬אני באמת רוצה לעשות משהו שאני אוהב ושיעזור לי לשקוע‬ ‫קצת בעולם אחר"‪.‬‬ ‫הוא לא מאמין לי‪ .‬מפסיקים את עבודתי במוסך‪ ,‬ושוב אני סגור בחדר במשך כל שעות‬ ‫היום‪.‬‬ ‫באמת שאין לי תוכניות לבריחה‪ ,‬אני רוצה לעשות משהו‪ .‬זה מעביר לי את הזמן‬ ‫ומשחרר אותי ממחשבות לא רצויות‪ .‬אני מבקש להיפגש עם מנהל הכלא‪ ,‬מר אלברט‬ ‫חיות‪ .‬הוא היה לוחם קרבי ביחידות מובחרות בצה"ל‪ ,‬סופר עליו שביצע פעולות מעבר‬ ‫לקווי האויב בשנות החמישים ושמו נקשר למאיר הר‪-‬ציון ולפטרה‪ ,‬הסלע האדום‪ .‬הוא‬ ‫הגיע לשירות בתי הסוהר לאחר שהשתחרר מצה"ל‪ ,‬והיה ידוע שהוא קשוב לנערים‬ ‫ולבעיותיהם‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה לברוח" אמרתי לו "אני רוצה להכין לחברה שלי מתנה ולעשות דברים‬ ‫וליצור‪ ,‬וכך אוכל לעסוק בדברים שישכיחו לי את הכאב ואת התקופה שאני צריך‬ ‫לרצות בכלא"‪.‬‬ ‫מר חיות האמין לי והורה להחזיר אותי לעבודה ואף להביא לי סט של פצירות מחט‪,‬‬ ‫ובמשך חודש שלם עבדתי על פיסת האלומיניום – חתכתי וקדחתי ושייפתי עד שהתקבל‬ ‫מחזיק מפתחות בצורה של זוג מתנשק‪.‬‬ ‫קראתי שמלטשים מתכות עם בוץ שעשוי מחול דק‪ .‬ליטשתי את הדמויות עם בוץ‪,‬‬ ‫והדמויות הפכו מבריקות ונראו כאילו שהן עשויות מכסף‪.‬‬ ‫רינה השתמשה במחזיק המפתחות הזה שנים רבות‪ ,‬עד שאבד‪.‬‬ ‫מה שבאמת עשה לי הרגשה טובה זאת העובדה שיכולתי לעשות הרבה דברים‬ ‫ממתכות‪ .‬התחלתי לאסוף חתיכות מתכות שחלקן חלודות‪ ,‬ליטשתי אותן והכין מהם‬ ‫שמות של חברים וקישוטים‪ .‬זה העביר את הזמן‪.‬‬ ‫נרשמתי לקורס שרברבות שבסופו קיבלתי תעודת שרברב‪.‬‬ ‫מנהל הכלא‪ ,‬אלברט חיות‪ ,‬עבר מתפקידו כמנהל כלא תל‪-‬מונד לכלא רמלה‪ .6‬זה שימח‬ ‫אותי רק מסיבה אחת – רוני ניצן עבר גם הוא לכלא רמלה‪ ,‬והוא הפך לסגנו של מר‬ ‫חיות‪ .‬זאת הייתה הקלה עבורי‪ ,‬אבל הסתבר שזאת הקלה שלא נמשכה זמן רב‪.‬‬ ‫בגיל ‪ 19‬וחצי הועברתי לכלא רמלה‪ ,‬הכלא השמור ביותר במדינה‪ .‬המעבר מכלא תל‪-‬‬ ‫מונד לכלא רמלה הקל עלי‪ ,‬למרות שזה נראה הפוך‪ .‬בכלא רמלה יושבים אנשים‬ ‫ששפוטים לתקופות ארוכות וכל אחד עוסק בענייניו‪ ,‬איש אינו מטריד אחרים בעניינים‬ ‫לא להם‪ .‬כולם יותר בוגרים ומתנהגים בצורה בוגרת ושקולה‪.‬‬ ‫‪ 6‬כיום כלא 'איילון'‬ ‫‪106‬‬ ‫אפשר להגיד שניהול הכלא נמצא בידיים של האסירים‪ .‬ברוב בתי הכלא בארץ‬ ‫התנאים קשים וכך הנהלת הכלא זוכה לשקט מצד האסירים‪ ,‬תמורת שקט מצד‬ ‫הסוהרים‪.‬‬ ‫רוני ניצן פוגש אותי כבר בכניסה לחדר ההמתנה‪.‬‬ ‫"זה אני שביקשתי להעביר אותך לפה" הוא אומר לי "אני רוצה לפקח עליך אישית‬ ‫ולהשגיח על התנועות שלך"‪.‬‬ ‫"אני בטוח שכולם יספרו לך שאני בסדר" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"נראה אותך בורח מפה" הוא אומר לי‪ ,‬ואני שותק ומרגיש צורך לתת לו לקרוא את‬ ‫בעל זבוב‪.‬‬ ‫כלא רמלה אוכלס בערבים וביהודים‪ ,‬כולם היו יחד באותם אגפים‪ .‬הערבים שפוטים‬ ‫ברובם על עבירות ביטחוניות ויש כאלה ששפוטים לכמה מאסרי עולם‪ ,‬אבל הם‬ ‫אומרים שישוחררו הרבה לפני שאני אשתחרר‪ .‬הם סומכים על חבריהם שיחטפו בני‬ ‫ערובה ויבקשו את שחרורם‪ ,‬ולרוב זה קורה‪.‬‬ ‫הרצל אביטן ואורי וולף נמצאים פה והם שפוטים לחמש שנות מאסר על שוד של סוכן‬ ‫לוטו‪ .‬גם שמעיה אנג'ל ושץ )גד פלום( נמצאים פה‪ ,‬וגם הם שפוטים לשמונה שנות‬ ‫מאסר על שוד‪ ,‬וגם אותם אני מכיר אישית מגיל ‪ .13‬שמעיה היה בא לשכונה שלנו‬ ‫ואנחנו הלכנו לבקר אצלו ברמת אביב פעמים רבות‪.‬‬ ‫"אתם שדדתם ונשפטתם לחמש שנות מאסר‪ ,‬ואני רק נסעתי לטיול במכונית גנובה‬ ‫וקיבלתי חמש שנות מאסר" אמרתי להרצל ולאורי באחת השיחות שלנו "חייב לבדוק‬ ‫אפשרות לדבר עם עורך הדין שלכם"‪.‬‬ ‫"מה עם הכתר ממנזר סנטה‪-‬קטרינה?" הם שואלים אותי וצוחקים‪.‬‬ ‫סיפרתי להם את כל הסיפור מההתחלה‪ .‬שבסך הכול נסעתי לטיול באילת במכונית‬ ‫גנובה‪ ,‬ונסיתי לשכנע אותם שאין לי יד בכל מה שקרה שם‪ ,‬והם צחקו וחשבו שאני‬ ‫מסתיר דברים‪.‬‬ ‫"לא הייתי שם‪ ,‬ואני בכלל לא יודע על מה מדובר" אני אומר להם וצוחק "זאת המצאה‬ ‫של אנשים"‪.‬‬ ‫"יופי" אורי אומר לי "אל תספר כלום לאף אחד"‪.‬‬ ‫"אתה מוכן להישבע בספר התורה שאין לך שום קשר לזה?" הרצל שואל אותי‬ ‫וצוחק‪.‬‬ ‫"נשבע בספר תורה" אני עונה לו‪ .‬התורה בשבילו זה מקום ראשון‪ .‬רק שהוא לא תמיד‬ ‫מכבד את כל הכללים והחוקים שנמסרו לעם ישראל‪" .‬יש חלקים לא ברורים שם"‪ ,‬הוא‬ ‫אומר וצוחק‪.‬‬ ‫"ביקשתי שיקראו לי את כל הכתבות עליך" הרצל מספר‪ .‬הוא לא ידע לקרוא וביקש‬ ‫שיקריאו לו‪.‬‬ ‫"אין לי יד בזה" אני חוזר ואומר וצוחק "הכתבות האלה עשו לי עוול‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬הגיע‬ ‫הזמן שתלמד לקרוא לבד קצת" אני אומר לו ומנסה להעביר נושא‪.‬‬ ‫‪107‬‬ ‫"ראיתי כתבה שכתב עליך יגאל לב‪ " 7‬הרצל אומר לי "אני בקשר איתו ויש לי את‬ ‫הטלפון שלו‪ ,‬אני אדבר איתו עליך"‪.‬‬ ‫"נכון" אני אומר לו "הוא כתב עלי‪ .‬זה יעזור לי אם יכתבו על הטעות שעשו איתי"‪.‬‬ ‫נמאס לי להכחיש שאני לא חלק מחבורת סנטה‪-‬קטרינה‪ ,‬וזה עלול להוריד מהערך שלי‬ ‫אצל החברים‪ ,‬ועוד יחשבו שאני חנון באמת‪ .‬אני שוקל להתחיל לספר שהייתי שם‪.‬‬ ‫יש טלפונים ציבוריים ברמלה‪ ,‬עבורי זה חידוש‪ .‬הרצל מתקשר לעיתונאי יגאל לב‬ ‫ומדבר איתו ומוסר לי את השפופרת‪.‬‬ ‫"שלום מר לב" אני אומר לו "שמי דניאל יעיש‪ .‬ראיתי שפרסמת כתבות שקשורות‬ ‫בפרשת סנטה‪-‬קטרינה"‪.‬‬ ‫"נכון" הוא אומר "המקרה זכור לי‪ ,‬וגם את השם שלך אני זוכר"‪.‬‬ ‫"נעצרתי כמה ימים אחריהם וכתבת שאני חלק מהם‪ ,‬עשית לי עוול" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"במה אני יכול לעזור לך?" הוא שואל אותי "הרצל אמר לי לעזור לך במשהו"‪.‬‬ ‫"אתה יכול לפרסם שנעשה לי עוול ושאני לא חלק מהם?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫"זה לא משהו שיעניין את הציבור"‪ ,‬הוא עונה לי‪.‬‬ ‫"נשפטתי לחמש שנות מאסר בפועל‪ ,‬רק בגלל גניבת רכב" אני מספר לו‪.‬‬ ‫"שיהיה לך בהצלחה"‪ ,‬הוא עונה לי‪" ,‬אני לא יכול לעזור לך"‪.‬‬ ‫הרצל הסתכסך עם אסיר ביטחוני‪ ,‬פאוזי נימר‪ ,‬שנידון ל‪ 27 -‬מאסרי עולם בגין רציחות‬ ‫של אזרחים ישראלים‪ .‬במשחק כדורגל בחצר הם נתקלו זה בזה ונפתח סכסוך‪ ,‬הסכסוך‬ ‫הזה הפך מהר מאוד לנחלתם של כולם‪ .‬כל היהודים עברו לצד של הרצל וכל הערבים‬ ‫עברו לצד של פאוזי והתעופפו אגרופים עד שהפרידו‪ .‬החלטתי ללכת לדבר עם פאוזי‬ ‫כדי למנוע שפיכות דמים‪.‬‬ ‫"אני הולך לדבר עם פאוזי" אמרתי להרצל "אנשים עלולים למות פה סתם‪ ,‬בגלל‬ ‫הכבוד העצמי שלכם‪ .‬תהיה רגוע ותן לי לסגור את זה בצורה יפה"‪.‬‬ ‫הכבוד העצמי של כולם פה בשמים‪ .‬מספיק שאחד מסתכל על השני בצורה חשודה‪,‬‬ ‫וזה גורם למלחמה בין כל החברים של הצדדים שרבים‪.‬‬ ‫"תגיד לו שיתנהג יפה והכול יסתדר" הרצל אומר לי‪.‬‬ ‫האווירה באגף מתוחה‪ ,‬כל אחד שיוצא לפרוזדור האגף זוכה למבטים מלווים‪ ,‬כאילו‬ ‫שהוא החייל שעומד להתחיל בקרב‪ .‬אני יוצא מהחדר לפרוזדור האגף ורואה את‬ ‫המבטים של כולם עוקבים אחריי כשאני עושה את דרכי לחדר של פאוזי נימר‪.‬‬ ‫"אהלן פאוזי" אני אומר לו כשאני נכנס לחדר‪ ,‬ואני רואה שכולם מסתכלים בי‬ ‫בחשדנות‪ .‬הם יודעים שאני חבר של הרצל‪ ,‬וסביר להניח שעוברות להם מחשבות‬ ‫זדוניות בראש "הרצל אמר שהוא מכבד אותך והוא לא רוצה שחברים שלך ושלו‬ ‫ייפגעו‪ .‬הוא מזמין אותך לכוס קפה" אמרתי וכולם הסתכלו בהפתעה‪ ,‬חיוכים התחילו‬ ‫לעוף מאחד לשני‪.‬‬ ‫"תגיד לו שיבוא לשתות קפה אצלי‪ ,‬ואני מבטיח לך שאף אחד לא יפגע בו" פאוזי‬ ‫אומר לי ואני מאמין לו ואומר להרצל שנלך יחד‪ .‬כשאנחנו נכנסים הם לוחצים ידיים‬ ‫‪ 7‬כתב הפלילים של עיתון 'ידיעות אחרונות'‬ ‫‪108‬‬ ‫ואומרים זה לזה שהכניסה שנכנסו אחד בשני בכדורגל היתה לא מכוונת‪ ,‬והכל נגמר‬ ‫באופן מכובד ויפה‪.‬‬ ‫שמעיה אנג'ל ושץ מנצלים את הכוח המשותף שלהם ומשפילים הרבה חברים‪ ,‬ואין‬ ‫כלום מאחורי זה‪ ,‬פרט לרצון שלהם להיות בראש הפירמידה של עולם הפשע בישראל‪,‬‬ ‫והם מכריזים על זה‪ .‬הם מכבדים את הרצל מאוד וגם אני זוכה לכבוד הזה מהם‪ ,‬אבל‬ ‫כשאני רואה ששניהם יחד תוקפים חבר אחר‪ ,‬אני כמעט מגיע לריב איתם‪.‬‬ ‫"אל תעשה את זה אף פעם ואל תנצל את זה שאני מכבד אותך!"‪ ,‬מסנן לי שמעיה‬ ‫ויוצא מהחדר‪.‬‬ ‫מנהל הכלא הזמין אותי לשיחה וסיפר לי שסבי נפטר ובמשטרה מסרבים לאפשר לי‬ ‫חופשה‪ .‬הוא אומר שיסכים להוציא אותי ללוויה כשאני כבול באזיקים לסוהרים בידיי‬ ‫וברגליי‪ .‬אני אומר לו שאשקול זאת‪ .‬מצד אחד‪ ,‬כל המשפחה תהיה שם וכולם יראו‬ ‫אותי במצב הזה‪ ,‬כבול באזיקים בידיי וברגליי – דודים ודודות ובני דודים ומכרים‪ ,‬זה‬ ‫מביך‪ .‬מצד שני‪ ,‬אני מרגיש חייב לחלוק כבוד אחרון לסבא שאני נצר שלו והמשך‬ ‫הקיום שלו ובשר מבשרו‪ .‬בסופו של דבר אני יצאתי ללוויה כשאני כבול בידיי וברגליי‪,‬‬ ‫וסוהרים ושוטרים אבטחו את האזור‪.‬‬ ‫שמועה סיפרה שבנו של שמעון פרס‪ ,‬ששירת בצבא‪ ,‬פלט כדור והרג חייל אחר‪ .‬על פי‬ ‫השמועה‪ ,‬שמעון פרס הגיע לבסיס שבו זה קרה וניצל את מעמדו כשר התחבורה כדי‬ ‫'לשלוף' את בנו מהבסיס ולקחת אותו הביתה‪ .‬אין שום אזכור על כך בתקשורת‪ ,‬ולא‬ ‫הייתי מזכיר זאת אילו לא היה איתי בכלא חבר בשם נחמיאס שפלט כדור והרג חייל‬ ‫אחר‪ .‬הוא נידון על כך לשנתיים מאסר בפועל‪ ,‬ובמשך כל הזמן הזה לא הפסיק לבכות‬ ‫ולהתאבל על מותו של החייל שנהרג מפליטת הכדור‪ .‬נראה שזה שפגע בחייל והרגו‬ ‫כאב לו יותר מהעובדה שיצטרך 'לשבת' שנתיים במאסר‪.‬‬ ‫עמוס ברנס היה איתי בחדר‪ .‬הוא לא הפסיק להגיד שהוא חף מפשע‪ .‬הקשבתי לו וגם‬ ‫אני סיפרתי את הסיפור שלי‪ .‬עקבתי בעיתונות אחרי פרשת הרצח של רחל הלר‬ ‫והדברים ששמעתי ממנו נראו ונשמעו אחרת‪ .‬דברים שעברתי על בשרי הביאו אותי‬ ‫לחשוב שיש אפשרות שעמוס ברנס חף מפשע‪ .‬לימים ערכו לו משפט חוזר וזיכו אותו‬ ‫מכל אשמה ואף פיצו אותו על כך שישב בכלא‪.‬‬ ‫הרבה טוענים שהם חפים מפשע‪ ,‬אבל אלה שחפים מפשע באמת נושאים דגל‬ ‫ומנפנפים בו וניתן לראות שהם פגועים מהעוול שנעשה להם‪.‬‬ ‫אחד מהחברים‪ ,‬אהרון בן עמי‪ ,‬שהיה שפוט לעשר שנות מאסר על שוד של חנות‬ ‫תכשיטים‪ .‬הוא נעצר עם מספר חברים והם כולם זוכו מאשמה בבית המשפט והוא‬ ‫הורשע בעקבות מציאת טביעת אצבעות שלו‪ .‬הוא לא הפסיק לטעון שהוא חף מפשע‪.‬‬ ‫כשהציעו לו לקחת 'טריפ' בחג הפורים‪ ,‬הוא לא היסס ולקח‪ .‬זה הופך לו את כל החיים‪.‬‬ ‫הוא 'נגנב' והתחיל להסתובב עם סכין ביד‪ ,‬וסוהרים לקחו אותו לצינוק ומשם למחלקה‬ ‫של ד"ר סילפן‪ .‬הוא איבד שם את דעתו לגמרי‪ .‬כשיצא מהצינוק הוא לא דיבר עם איש‬ ‫ועשה דברים מוזרים וטען תמיד שרוצים לרצוח אותו‪.‬‬ ‫ד"ר סילפן הוא מנהל המחלקה הפסיכיאטרית של שרות בתי הסוהר שממוקמת במבנה‬ ‫של כלא רמלה ושמה יצא לשמצה בבתי הסוהר בארץ והיו סיפורים מהלכים על אנשים‬ ‫‪109‬‬ ‫שאושפזו שם ויצאו אנשים אחרים לחלוטין‪ .‬הם הסתובבו לנו מול העיניים‪ .‬ידוע לי‬ ‫אישית שכל מי שעבר שם בשנות ה‪ 70-‬וה‪ 80-‬של המאה העשרים יצא משם עם‬ ‫פגיעה קשה בראש‪ .‬אפשר להגיד שכל מי שעבר אצל ד"ר סילפן‪ ,‬יצא משם בוהה‬ ‫בקירות‪.‬‬ ‫אני יכול להגיד שאני יודע בוודאות שטיפלו שם באנשים באמצעות תרופות שהיו‬ ‫משבשות לאנשים את החשיבה ועשו זאת באופן תדיר וגרמו לאנשים לנזקים בלתי‬ ‫הפיכים למשך שאר החיים והם הסתובבו איתנו‪.‬‬ ‫אשר ידלין גם הוא היה איתי בכלא‪ ,‬הוא בן אחיו של אהרון ידלין‪ ,‬שניהם הגיעו‬ ‫לתפקידים בכירים בפוליטיקה‪ .‬הוא נשפט לחמש שנות מאסר על גניבת שניים וחצי‬ ‫מיליון לירות מקופת המדינה )אפשר לקנות בכסף הזה מאה דירות בגודל ממוצע בתל‬ ‫אביב(‪ .‬השר אברהם עופר נחקר בחשד לגניבה יחד עם אשר ידלין‪ ,‬אך השר התאבד‬ ‫בשלבי החקירה ותיקו נגנז‪ .‬הוא יצר תקדים בסדרי הלכות הקבורה בישראל‪ .‬עד לאותו‬ ‫יום נקברו מתאבדים מחוץ לגדרות בית הקברות‪ .‬עם מותו פסק הרב הראשי לישראל‪,‬‬ ‫שאברהם עופר התחרט בשבריר השנייה האחרון לחייו‪ ,‬בין השנייה שבה נפלט הכדור‬ ‫מהאקדח ועד לרגע שהרגו‪ ,‬הוא נקבר בבית הקברות כדת וכדין‪.‬‬ ‫יהושע בן ציון גם היה איתי בכלא והוא נשפט לשתים עשרה שנות מאסר‪ ,‬על כך‬ ‫שבתוקף תפקידו כבעל בנק פרטי‪ ,‬גנב את כספי הלקוחות ומוטט את הבנק‪ .‬הוא קיבל‬ ‫חנינה ושוחרר אחרי תקופה קצרה‪.‬‬ ‫גם מיכאל צור היה שפוט לתקופה ארוכה והוא היה אחראי על ספריית הכלא‪ ,‬הם‬ ‫כולם גנבו מיליונים מקופת המדינה וישבו בכלא תקופות קצרות ושוחררו עוד הרבה‬ ‫לפני שהספיקו להכיר אותם בכלא‪ .‬כולם קיבלו חנינה‪.‬‬ ‫יצחק דרורי )הראש( ואחיו היו גם‪ .‬הם נשפטו על פריצה לכספות‪.‬‬ ‫עמוס אוריון שפוט למאסר עולם‪ ,‬על כך שרצח שומר במהלך שוד בכספות הברינקס‪,‬‬ ‫ותהלך סיפור על כך שטוביה אושרי ורחמים אהרוני )גומדי( הם שותפים שלו לשוד‬ ‫והם עצמם לא נתפסו‪ .‬עמוס טען שהוא חף מפשע ולימים הוא שוחרר מוקדם מהצפוי‪.‬‬ ‫הוא התחבר לעזר כהן‪ ,‬ירושלמי שהואשם בסחיטה ועבר השפלה בכלא בידי חברים‬ ‫שפגעו בו ואף אנסו אותו‪ .‬שניהם זממו נקמות וכשהשתחררו נרצחו כאשר ניסו לסחוט‬ ‫את טוביה אושרי ואת רחמים אהרוני‪ ,‬גופותיהם נמצאו מבותרות בחולות ראשון לציון‪.‬‬ ‫גם הרב ברוך אבוחצירא היה איתי בכלא‪ ,‬הוא היה שפוט לחמש שנות מאסר על כך‬ ‫שגנב כספים מקופת עיריית אשקלון‪ ,‬כאשר שימש כסגן ראש העיר‪ ,‬והוא טען שזאת‬ ‫עלילה שנרקמה נגדו‪ .‬באחת הפעמים אני ביקש ללכת לבית הכנסת ולפגוש אותו‪ ,‬והוא‬ ‫נתן לנו שיעור בתורה‪ .‬כשסיים ביקשתי לשוחח איתו והוא נענה לי ברצון‪.‬‬ ‫"אתה מכיר את הספר 'התמונה'?" שאלתי‪.‬‬ ‫"בוודאי" הוא עונה לי ומחייך "מה לך ולספרים כאלה‪ ,‬אתה ממשפחה דתית?"‬ ‫"מצאתי אותו במדבר סיני לפני כמה שנים‪ ,‬זה הוא עותק שהודפס לפני כמאתיים שנה"‬ ‫אני אומר לו‪.‬‬ ‫"אל תקרא בספר הזה‪ ,‬אסור לקרוא בספרים האלה" הוא אמר‪.‬‬ ‫"ראיתי שיש שם פירוש לסוד השם המפורש" המשכתי‪.‬‬ ‫"תקשיב למה שאני אומר לך ואל תקרא בספרים האלה" הוא אמר וקם‪.‬‬ ‫‪110‬‬ ‫"בבקשה אדוני הרב‪ .‬רק עוד שאלה אחת‪ .‬מי זה נחוניה בן הקנה ולמה אין סיפורים‬ ‫עליו בתנ"ך?" שאלתי‪.‬‬ ‫"הוא היה אחד התנאים שידע את כל סודות הכתובים והוא נחשב אחד מהתנאים‬ ‫שנכנסו לפרדס" הוא אמר בעודו עומד מולי והמשיך‪" ,‬פרדס זה ראשי תיבות של פשט‪,‬‬ ‫רמז‪ ,‬דרש וסוד"‪.‬‬ ‫רשמתי את הדברים‪.‬‬ ‫פניתי במכתבים לשופטים וסיפרתי להם על העוול שנגרם לי ונראה שמצאתי אוזן‬ ‫קשבת‪ .‬נשיא בית המשפט המחוזי בתל‪-‬אביב‪ ,‬מקס קנת‪ ,‬שמע אותי בערעור והפחית לי‬ ‫את המאסר בשנה וחצי ובית המשפט העליון הפחית לי עוד שלוש שנים‪ .‬עבורי זאת‬ ‫מתנה שעזרה לי להתחיל לראות את העולם ישר‪ ,‬לא מתנדנד‪.‬‬ ‫זה אור בקצה המנהרה‪ .‬צריך לשבת רק ארבע שנים וארבעה חודשים‪ .‬מיום ליום‬ ‫העתיד נראה יותר טוב‪ .‬אני יושב כבר יותר משלוש שנים‪ .‬עוד איקס על הלוח‬ ‫הווירטואלי בסופו של כל יום‪ ,‬לא צריך דף נייר לרשום את האיקסים האלה הם‬ ‫חרוטים בראש‪ ,‬אי אפשר להפסיק לספור‪ ,‬גם את השעות‪ .‬יש ימים שלא עוברים‬ ‫ונראים כיום אחד‪ ,‬כאילו כל יום מתעוררים לאותו יום‪ ,‬עם אותם פרצופים ואותם‬ ‫מעשים ולפתע חוזרים למציאות ואחד דוקר חבר שישן איתו בחדר‪ .‬המתח בא והולך‪.‬‬ ‫משבצים אותי לעבודה בדפוס הממשלתי‪ .‬אנחנו מדפיסים דפים של בית המשפט ושל‬ ‫ההוצאה לפועל ומקבלים על כך שכר‪ ,‬שכר שמספיק לי כדי לדאוג לצרכים שלי‪ .‬גם כך‬ ‫אין לי ממי לבקש שידאג לי בזמן שאני בכלא‪.‬‬ ‫באחד הימים אני משחיז כלי לצורך העבודה וניצוץ עף ונכנס לתוך העין שלי‪ .‬במשך‬ ‫שעה אני משפשף את העין ומנסה להוציא את הרסיס‪ ,‬ומנהל העבודה בבית הדפוס‬ ‫רואה אותי ולוקח אותי למרפאת הכלא‪ .‬הרופא מסתכל וקובע שאני צריך טיפול רפואי‬ ‫בבית חולים 'אסף הרופא'‪ ,‬צמוד לבסיס הצבאי 'צריפין'‪.‬‬ ‫המעמד מביך‪ ,‬נסענו במכונית של שירות בתי הסוהר כשאני כבול בידיים וברגליים‪,‬‬ ‫ובהמתנה לרופא העיניים ישבו אנשים נוספים שחיכו לתורם‪ .‬אם זה היה תלוי בי‪ ,‬הייתי‬ ‫אומר להם שיכנסו לפניי‪ ,‬כי הם היו שם לפניי‪ .‬אבל הסוהרים ביקשו מהרופא לקבל‬ ‫אותי ולטפל בי‪ ,‬והרופא עשה זאת‪ ,‬כשהוא מסביר בחיוך לאנשים הממתינים‪" ,‬זה דחוף‬ ‫מאוד"‪.‬‬ ‫הטיפול נמשך כחמש דקות‪ .‬הרופא גירד שבב קטן שנכנס לתוך רשתית העין שלי‬ ‫והתמקם שם‪ ,‬ואחות טפטפה לי טיפות לעין ושמה רטייה‪" .‬אל תוריד את זה עד הבוקר"‬ ‫היא אמרה בחיוך‪ ,‬ופנינו לכיוון החניה‪ .‬בדרך עברנו ליד מזנון ואנשים ישבו ואכלו‬ ‫ושתו‪ .‬בין כולם ראיתי את הפרצוף של סמי אלקיים‪ ,‬אחד שאני מכיר‪ .‬אבל זה נראה לי‬ ‫מוזר‪ ,‬אותו אחד נמצא יחד איתי בכלא‪ .‬אני עם עין אחת פתוחה ועין אחת מכוסה‬ ‫ברטייה‪ ,‬ואני משפשף את העין הגלויה ומסתכל שוב‪ .‬אין לי שום ספק‪ ,‬זה אותו אחד‪.‬‬ ‫הוא יושב שם עם אישה והם שותים קפה יחד‪.‬‬ ‫"כשאגיע לכלא אבדוק זאת" אמרתי לעצמי‪ .‬זה נראה לי מוזר מאוד‪ ,‬כי אני יודע שסמי‬ ‫שפוט לחמש שנות מאסר‪ ,‬ובנוסף מתנהל נגדו משפט על כך שרצח אסיר אחר בכלא‬ ‫שאטה שבצפון‪ ,‬והמשפט הזה עדיין לא הסתיים‪ .‬אני בטוח במה שראו עיניי‪.‬‬ ‫‪111‬‬ ‫כשהגעתי חזרה לכלא‪ ,‬נכנסתי לאגף ועשיתי סיבוב בין החדרים וחיפשתי את סמי‬ ‫אלקיים‪.‬‬ ‫"הוא בנסיעה‪ ,‬לקחו אותו לבית המשפט היום בבוקר" אמר לי אחד החברים שלו‪.‬‬ ‫"היית בחופש?" אני שואל את סמי כשהוא חזר לאגף‪.‬‬ ‫"איזה חופש ואיזה בטיח‪ ,‬לקחו אותי לבית המשפט" הוא ענה‪.‬‬ ‫עזבתי אותו בידיעה שהוא משקר‪ .‬אני בטוח שראיתי אותו יושב עם אישה במזנון של‬ ‫בית החולים אסף הרופא‪ ,‬ואני יודע שהוא מסתיר משהו‪ .‬העתיד יוכיח לי שצדקתי‪ ,‬אבל‬ ‫זה לא מעניין אותי‪ ,‬כי אני לא עושה משהו שיכול לסבך אותי‪ ,‬ואם הוא ילשין עלי על‬ ‫כך שאני מעשן ג'וינט מדי פעם‪ ,‬לא אכעס עליו‪ .‬כולם פה מעשנים ולפעמים נראה לעין‬ ‫שמנהל הכלא מוציא את אחד החברים לחופשה כדי שיביא סמים לחבר'ה‪ .‬כשהם‬ ‫מסטולים הם יותר רגועים‪.‬‬ ‫‪112‬‬ ‫חופשה ראשונה‪ ,‬כמעט‬ ‫אישרו לי חופשה של שמונה שעות )לבד לבד!( ללא ליווי‪ .‬ביקשו כתובת שבה אשהה‬ ‫בחופשה ואוסרים עלי להיכנס לתל אביב‪ .‬לאן אני יכול ללכת בשמונה שעות? אני‬ ‫מתחיל לחשוב להגיד שאני חולה באותו יום‪ .‬אולי יתנו לי ללכת לבד לבית חולים‪ .‬אוכל‬ ‫לפגוש שם את רינה ולהספיק לחזור לכלא‪.‬‬ ‫אני מספר לכולם על החופשה ומתחיל להכין את עצמי‪ .‬אני עושה ספורט כל יום‪ ,‬אני‬ ‫אוכל טוב‪ .‬נכון שזה רק לשמונה שעות‪ ,‬אבל אני יושב יותר משלוש שנים ולא יצאתי‬ ‫לחופשה‪ ,‬פרט לבריחה כמובן‪ ,‬זה לא נחשב חופשה‪ .‬יצאתי גם לקבורה של סבי כשאני‬ ‫כבול באזיקים לסוהרים‪.‬‬ ‫אורי וולף נתן סטירה לאחד ואני ראיתי את זה וכעסתי עליו והפרדתי‪ .‬עברנו לחקירה‬ ‫אצל רוני ניצן‪ .‬אותו אחד שרב עם אורי וקיבל סטירה‪ ,‬סיפר שלא הייתי מעורב‬ ‫בקטטה‪ .‬גם אורי וגם הסוהר סיפרו שהפרדתי‪ ,‬אבל רוני ניצן החליט שאורי חבר שלי‪,‬‬ ‫ודי בזה כדי שיעניש אותי‪ .‬הועברתי לאגף האיקסים המפורסם‪ ,‬לחודש‪.‬‬ ‫לא אכפת לי איקסים שמיקסים‪ .‬אני מוכן לחתום לסיים פה את המאסר‪ ,‬קטן עלי להיות‬ ‫פה‪ ,‬עד סוף המאסר‪ ,‬מה שכאב לי זה שהלכה לה החופשה של שמונה שעות בלי אף‬ ‫אחד לידי‪ .‬מה אפשר לעשות בשמונה שעות?‬ ‫חודש שלם אני עושה ספורט‪ ,‬והחופשה הזאת עפה בלי שתהיה לי שליטה ובלי‬ ‫שעשיתי משהו‪.‬‬ ‫אגף האיקסים הוא עליית מדרגה גדולה מדי עבורי‪ .‬קוזו אוקמוטו‪ ,‬הטרוריסט היפני‬ ‫שעמד בראש חוליית המחבלים שביצעה את הטבח בנמל התעופה בן גוריון בשנת‬ ‫‪ ,1972‬שבו נהרגו ‪ 28‬אנשים ונפצעו ‪ ,74‬היה פה באותם ימים‪ .‬הוא נראה לא שפוי‪.‬‬ ‫הוא עושה דברים מוזרים עם השתן שלו והאוכל שמוגש לו‪ ,‬הוא מערבב אותם יחד‬ ‫ואוכל‪.‬‬ ‫נמצאים פה גם כמה ששפוטים למאסר עולם הם פה בגלל שחטפו סוהר וביקשו את‬ ‫תשומת לב הציבור לעוול שנעשה להם‪ .‬הוסיפו להם כמה שנות מאסר בגין החטיפה‪.‬‬ ‫חודש באיקסים עשה אותי לבן בפרצוף‪ ,‬אין טיפת שמש‪ .‬הטיול היומי נערך בחצר‬ ‫סגורה ומסוגרת ובקושי נושמים בה אוויר‪ ,‬שלא לדבר על אור שמש‪ .‬בראש שלי‬ ‫התרוצץ רק משפט אחד‪" :‬עדיף להיות לבד וחזק‪ ,‬מאשר עם אחרים וחלש"‪.‬‬ ‫כשחזרתי לאגף‪ ,‬שמעתי שמודיעים לחבר שנמצא איתי בחדר‪ ,‬מיכאל )פפה(‬ ‫רוקנשטיין‪ ,‬שמעבירים אותו לכלא אחר כי חייו נמצאים בסכנה‪ .‬הוא הכין את הציוד‬ ‫האישי‪ ,‬והסוהרים עזבו אותו לבד‪ ,‬רעול פנים דקר אותו כמה פעמים‪ .‬במזל‪ ,‬חייו ניצלו‬ ‫‪113‬‬ ‫והוא הועבר להפרדה‪ .‬הכתובת היתה על הקיר‪ ,‬הם אמרו לו שחייו בסכנה והפקירו‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫פפה‪ ,‬מיכאל רוקנשטיין‪ ,‬היה שפוט לשבע שנות מאסר‪ .‬הוא הואשם בכך שהתקשר‬ ‫לקבלן בצלאל מזרחי כשהוא מתחזה לקצין משטרה וסיפר לו שהוא מחזיק בתיק חקירה‬ ‫רגיש שאותו הוא יכול להעביר לו‪ .‬למזלו הרע של פפה‪ ,‬בצלאל מזרחי נמנה על‬ ‫'רשימת ה‪ ' 11-‬של משטרת ישראל והטלפון שלו היה תחת מעקב תמידי‪ .‬במשטרה‬ ‫שמעו את השיחה וחשבו שמדובר בקצין משטרה שסרח וביקשו מבצלאל מזרחי לשתף‬ ‫פעולה‪ ,‬זה הביא ללכידתו של פפה‪ .‬בצלאל מזרחי הרגיש פגוע מכך‪ ,‬והיה ידוע שהוא‬ ‫מוכן לשלם לאנשים כדי שיפגעו בפפה‪ ,‬וזה לא אחר להגיע‪.‬‬ ‫חזרתי לעבוד בבית הדפוס‪ .‬יש לי כבר ידע בסיסי בתחום‪ ,‬עבדתי כנער בהדפסת‬ ‫העיתון 'להיטון'‪.‬‬ ‫הגעתי לוועדת השחרורים כשאני יודע מראש שהסיכוי שלי לקבל ניכוי שליש קלוש‪,‬‬ ‫אבל לא הייתה לי אפשרות לממן עורך דין שייצג אותי‪ .‬הוועדה החליטה שלא לשחרר‬ ‫אותי בסיום ריצוי שני שלישים מהמאסר‪.‬‬ ‫"אתה עבריין מילדות‪ .‬עברת עבירות חמורות וחזרת לכלא וברחת מהכלא‪ ,‬והדוחו"ת‬ ‫מראים שלא ישבת בשקט" הם הסבירו לי‪.‬‬ ‫נשאתי על גבי מטען‪ .‬די במילים 'שודדי סנטה‪-‬קטרינה' כדי לגרום לאחרים לחשוב‬ ‫שמדובר בעבריין הבכיר במדינה‪ .‬וכמובן‪ ,‬סיפור הבריחה גורם לשומעים לחשוב‬ ‫שמדובר בפושע אמיץ שאינו נשמע לחוק‪ ,‬זה נותן ניחוח שונה לדברים‪ .‬ואיך אפשר‬ ‫לפספס את הרישומים הפליליים שמתחילים בגיל שבע? אל כל אלה אפשר להוסיף גם‬ ‫כמה דוחות משמעת‪ ,‬שאין לי שום קשר אליהם‪.‬‬ ‫לאחר כארבע שנות מאסר יצאתי לחופשה ראשונה‪ ,‬והעולם נראה לי מוזר‪ ,‬כאילו‬ ‫שהכול השתנה מאז שנעצרתי‪ .‬מה שהכי הטריד אותי‪ ,‬לא היה לי איפה לבלות עם רינה‬ ‫בפרטיות בחופש והיא שכרה חדר במלון והצילה אותי מפדיחה ובאה פדיחה יותר‬ ‫גדולה‪ .‬זאת הפעם הראשונה שאני בבית מלון‪ ,‬ושאלתי "איפה הטלפונים הציבוריים?"‬ ‫ורינה צחקה‪.‬‬ ‫הרצל אביטן ואורי וולף השתחררו ופגשתי אותם במקרה בבילוי במועדון‪ .‬הם סיפרו‬ ‫שהם חוגגים הצלחה של שוד של מיליון וחצי ל"י מבנק אוצר החייל בצהלה‪ .‬הבנק‬ ‫ממוקם מול בית הוריו של אורי וולף‪ .‬כשהשתחררו עמדו בחלון הבית והשקיפו לעבר‬ ‫הבנק ואספו נתונים על התנהלות הבנק‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא סיפר לי שתכנן את השוד לשעה‬ ‫כזאת שבה הרכבת חוצה את הכביש שליד קניון איילון וכך נחסמת התנועה מכיוון‬ ‫רמת‪-‬גן לכיוון צהלה וזה נתן להם פרק זמן של ‪ 10‬דקות להגיע לפרדס ולקבור את‬ ‫הכסף ואת הנשק ולהיעלם בין הבתים בשכונה‪ .‬הכסף עושה אותם מסטולים והם עושים‬ ‫שטויות‪.‬‬ ‫גם שמעיה אנג'ל כבר משוחרר וגם הוא הגיע למועדון והתחיל עם המלצרית‪ ,‬שלא‬ ‫ידעה מי זה שמעיה וענתה לו בחוצפה וההמשך ידוע‪.‬‬ ‫אורי וולף סיפר לי שפתח עסק לשיווק רהיטים לגני ילדים‪ ,‬והוא גם הציע לי לעבוד‬ ‫איתו כשאשתחרר‪ ,‬אבל אני כבר החלטתי שאני לא רוצה קשר איתו‪.‬‬ ‫‪114‬‬ ‫מימין אורי וולף וחברתו ואני ורינה‬ ‫אני ורינה‪ .‬שמעיה אנג'ל מעבר לגב שלי‪.‬‬ ‫סמים מסוג חדש כבשו את המדינה והם נראים בכל פינה‪ ,‬קוקאין‪ ,‬הירואין‪ .‬כולם‬ ‫הציעים לי להתרחק מהסמים האלה ואני חייכתי בידיעה שלעולם לא אגע בסמים‪.‬‬ ‫"אלה החברים שלך בעתיד?" רינה שאלה‪.‬‬ ‫"ראית שנפגשנו במקרה" אמרתי "הם חברי ילדות שלי ואני לא יכול להתעלם מהם‪.‬‬ ‫אני מבטיח לך שלא אפגש איתם לדברים אסורים"‪.‬‬ ‫אני חוזר מהחופשה וזה שובר מחסום בהנהלת הכלא‪ .‬אני כבר לא 'ברחן' ומעבירים‬ ‫אותי לכלא 'מעשיהו'‪ ,‬כלא פתוח יחסית‪ .‬אפשר לטייל בגינה ולקבל מבקרים בחדר‬ ‫ביקורים נורמלי ומאפשרים לי לצאת ולעבוד מחוץ לכלא כמה שעות ביום‪ .‬אני נפגש‬ ‫עם רינה הרבה‪.‬‬ ‫אחד החברים שעבד איתי מחוץ לכלא נתפס עם סמים והפסיקים לכולם את היציאה‬ ‫לעבודה‪ .‬כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם‪ ,‬אין מה לעשות ואין עם מי לדבר‪.‬‬ ‫דו"ח של שירות בתי הסוהר התפרסם והודגש בו שיציאת עובדים לעבודות מחוץ‬ ‫לכלא מהווה יותר תעסוקה משיקום‪ .‬נראה לי שפספסו משהו בוועדה הזאת‪ ,‬המושג‬ ‫שיקום לא קיים‪.‬‬ ‫רינה הודיעה לי שהיא בהיריון וזה משמח אותי‪ .‬אני מספר לה שהפסיקו לי את‬ ‫העבודה בגלל אחד אחר שעשה שטויות‪ ,‬וזה לא רק אני‪ ,‬הפסיקו לכולם את היציאה‬ ‫לעבודה‪.‬‬ ‫"יורידו לי שליש אם אגיד שאני הולך להיות אב" אמרתי לה‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה ללדת כשאתה בכלא" היא אמרה "אני מאמינה שזה לא בגללך‪.‬‬ ‫תשתחרר מהכלא ותוכיח שאתה יכול להיות אבא ולגדל ילדים ואז נדבר"‪.‬‬ ‫ההיגיון שלה מנצח את ההיגיון שלי‪ ,‬יום לאחר מכן העבירו אותי לכלא באר שבע‪,‬‬ ‫מדרום לעיר באר ‪8‬שבע‪.‬‬ ‫הזמן לא שיחק תפקיד כמו ההתרחשויות שהפתיעו תמיד‪ .‬מסתבר שרוני ניצן עבר גם‬ ‫לכלא באר שבע בתפקיד עוזר המנהל‪ .‬אני כבר מרגיש שהוא חלק מהמשפחה שלי‪,‬‬ ‫איפה שאני הולך אני רואה אותו‪ .‬ידוע לכולם שהוא מקים כלא חדש‪ ,‬והוא הכין רשימה‬ ‫שתהיה מוכנה כשהכלא יתחיל לפעול‪ .‬הרשימה כללה את כל האסירים המוכרים‬ ‫כ'מסוכנים' מכל בתי הכלא בארץ‪.‬‬ ‫קיוויתי שלא יעשה לי בעיות ואוכל לסיים את המאסר בשקט‪.‬‬ ‫‪ 8‬כיום כלא 'אשל'‬ ‫‪115‬‬ ‫כלא באר שבע סגור ומסוגר מכל צדדיו בחומה גבוהה ואימתנית‪ ,‬בתוך הכלא האסירים‬ ‫טיילו מאגף לאגף והתנועה חופשית‪ ,‬כולם ידעו שיש חופש במתחם הכלא ואף אחד לא‬ ‫יעשה משהו שיקלקל לכולם וינסה לברוח‪ ,‬כולם רצו לשמור על החופש הזה‪.‬‬ ‫התחלתי לעבוד כמחסנאי במתפרה בכלא‪ .‬הועסקתי באמצעות חברה פרטית‪ .‬הם‬ ‫שילמו משכורות‪ .‬הנהלת הכלא גם היא הרוויחה מהעסקת האסירים‪ .‬הם גבו את רוב‬ ‫המשכורת והשאירו לי משהו שיכול לעזור לי לחיות בכבוד בכלא‪ .‬בנוסף‪ ,‬לא הייתי‬ ‫צריך להישען על איש כשיצאתי לחופשות‪ ,‬היה לי כסף משלי‪.‬‬ ‫היה לי הרבה זמן פנוי בשעות הערב והחלטתי לקרוא ספר‪' ,‬כמעיין המתגבר' של איין‬ ‫ראנד‪ 750 ,‬עמוד‪ .‬זה העסיק אותי הרבה‪ .‬פעמים רבות נאלצתי להפסיק לקרוא בגלל‬ ‫אירוע כזה או אחר שהתרחש בכלא‪ ,‬לקח לי חודשים רבים לקרוא את הספר‪ .‬הגעתי‬ ‫בספר לקטע שבו אדריכל מפוצץ בניין‪ ,‬כטרוריסט‪ ,‬כשהוא מגלה שבבניין שנבנה על פי‬ ‫תוכניות שהוא תכנן‪ ,‬ערכו שינויים וסטו מהתוכניות שהגיש‪.‬‬ ‫פתאום החריד את הכלא פיצוץ‪ ,‬זה נשמע כמו טיל שנפל מעבר לקיר‪.‬‬ ‫התבלבלתי לרגע – זה באמת היה פיצוץ או שזה היה מהספר? הספר לא היה כבר ביד‬ ‫שלי‪ ,‬הוא עף לי מהיד מההדף‪ ,‬היה לי צלצול באוזניים‪.‬‬ ‫פרוזדור האגף התעורר לחיים וצעדי ריצה נשמעו‪ .‬כולם יצאו מהחדרים‪ .‬היה פיצוץ‬ ‫עכשיו!‬ ‫רימון התפוצץ בתאו של אברהם רופא )רולף( שישן באותה שעה במיטתו של שותפו‬ ‫לחדר‪ .‬חשדו שהרימון נזרק במטרה לפגוע בשותף‪.‬‬ ‫‪116‬‬ ‫לקראת שחרור‬ ‫הספר "כמעיין המתגבר" נעלם ולא מצאתי אותו‪ ,‬קראתי שוב את בעל זבוב והפצתי‬ ‫באגף הודעה שהספר אבד והמוצא יבוא על שכרו‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬ ‫אצל אחד החברים מצאתי את הספר 'חלף עם הרוח' של מרגרט מיצ'ל‪ .‬הקריאה‬ ‫הוציאה אותי מהכלא‪ ,‬פלגתי עם המחשבות במעקב אחר עלילת הספר‪ .‬הזמן עף בלי‬ ‫שארגיש ותאריך השחרור התקרב‪ .‬ישבתי בחדר בשעת ערב ואמר לעצמי שהמצב‬ ‫שלנו עוד טוב‪ ,‬לעומת מה שהם עברו בספר‪ .‬סיפור אהבה וברקע מלחמת האזרחים בין‬ ‫הדרום לצפון באמריקה שגובה קורבנות רבים‪ .‬נותרו לי עוד דפים ספורים לסיים את‬ ‫הספר‪ .‬הגעתי לקטע שבו הגיבורה‪ ,‬סקרלט או'הרה‪ ,‬משקמת את החווה של אביה‪ ,‬וענן‬ ‫של גז מדמיע חדר לפרוזדור האגף וכיסה את האגף כולו‪.‬‬ ‫צעקות נשמעו מכל עבר‪ .‬אי אפשר לנשום‪ .‬העיניים צורבות ודומעות ואי אפשר לראות‬ ‫כלום‪ .‬כיסיתי את עצמי בסדין‪ .‬הנזק כבר נעשה‪ ,‬כל הגוף התכווץ מכאב ומחוסר נשימה‪,‬‬ ‫אי אפשר לפתוח עיניים ואי אפשר לנשום‪ .‬דלתות נסגרות ונפתחות וריצות של סוהרים‬ ‫וכולם צועקים‪ .‬אי אפשר להבין ואין אפשרות לצאת לראות מה קורה בחוץ‪ ,‬ושוב ענן‬ ‫של גז מתפזר באגף וצעקות ובכי של חברים‪ .‬כולם נפגעו‪.‬‬ ‫"להיכנס כולם לחדרים" סוהרים צועקים ודוחפים אנשים ומכניסים אותם לתאים‪ ,‬ואני‬ ‫רואה שהסוהרים כולם עם מסכות אב"כ ועם אלות‪ ,‬והם דוחפים לתאים בכוח ובאלימות‬ ‫קשה‪.‬‬ ‫לא הבנתי מה קורה ולמה זה קורה‪ ,‬נפגעתי לחינם וללא שום הצדקה‪ ,‬רק בגלל שאני‬ ‫שם‪.‬‬ ‫הדלת נטרקה ולחדר הוכנס אחד שישן בחדר אחר‪.‬‬ ‫"מה קרה?" שאלתי אותו‪.‬‬ ‫"רוני ניצן עם הסוהרים והם מתיזים גז מדמיע לתוך האגף" הוא אומר לי ורץ למקלחת‬ ‫לשטוף את פניו‪.‬‬ ‫"למה?" אני שואל אותו והוא מתעכב במקלחת‪ .‬גם אני צריך מקלחת‪ ,‬אבל אחכה קצת‬ ‫עם זה‪ ,‬אולי יהיה עוד ענן של גז וכך לא אצטרך להתקלח עוד פעם‪.‬‬ ‫"לא יודע" הוא אמר כשיצא מהמקלחת "ראינו חדשות ולפתע התיזו גז מדמיע לאגף"‪.‬‬ ‫בתוך המהומה לא שאל אנשים איפה הם ישנים‪ ,‬ופשוט דחפו אותם לתאים שהכי‬ ‫קרובים אליהם‪ .‬כך יצא שכל החמישה שישנו איתי בדרך כלל‪ ,‬הוכנסו לחדרים אחרים‪,‬‬ ‫ובמקומם נדחפו לחדר שלנו אנשים מחדרים אחרים‪.‬‬ ‫תוך דקות ספורות כולם היו סגורים בחדרים‪ .‬במשך מספר שעות הסוהרים העבירו‬ ‫אנשים מהתאים שאליהם הוכנסו והחזירו אותם לתאים שבהם הם ישנים‪ ,‬איש לא ידע‬ ‫לספר למה זה קורה‪.‬‬ ‫‪117‬‬ ‫קיוויתי שזה ייעצר‪ ,‬ושלא אצטרך לעבור עוד משהו שאני לא מבין אותו‪.‬‬ ‫השמועה סיפרה שרוני ניצן החליט לערוך תרגיל לבדיקת הזמן שלוקח להכניס אנשים‬ ‫לחדרים בדרך המהירה ביותר‪ ,‬בשעת מרד אסירים‪ .‬המבחן הטוב ביותר הוא מבחן חי‪.‬‬ ‫במשך המאסר עברתי פעמים רבות תרגילים למצב חירום בבתי סוהר בארץ‪ .‬התרגילים‬ ‫דימו חילוץ משריפה ולפעמים פינוי מהיר של אנשים מאגף לאגף בכלא‪ ,‬וקיבלנו גם‬ ‫הסברים על אפשרויות לרעידות אדמה‪ .‬תמיד הודיעו שנערכים תרגילים כאלה וביקשו‬ ‫שיתוף פעולה‪ ,‬וכולם שיתפו פעולה‪ .‬זה יכול לעזור במצב של שריפה או מצוקה אחרת‬ ‫שעלולה לפגוע בנו‪ .‬חייבים לתרגל דברים מראש‪.‬‬ ‫זה ייגמר יום אחד?‬ ‫ניסיתי לתפוס את הפינה הכי שקטה‪ ,‬נותרו לי כמה חודשים לשחרור ולא רציתי להיות‬ ‫מעורב במשהו שעלול לפגוע בי או להרחיק את השחרור‪ .‬למזלי הספר נשאר שלם‬ ‫וקראתי עד לשורה האחרונה‪ ,‬שם סקרלט אוהרה אמרה "ככלות הכול‪ ,‬מחר יהיה יום‬ ‫חדש"‪.‬‬ ‫חזרתי לקרוא שוב את 'בעל זבוב'‪ .‬ישבתי בחצר וחבר שביקש בעבר לקרוא את הספר‬ ‫הגיע אלי ועומד מולי‪.‬‬ ‫"מה עם הספר?" הוא שאל "אתה לא מתכוון להביא לי אותו?"‬ ‫"יש לי עוד כמה עמודים לסיים ואני אעביר לך אותו" עניתי בחיוך‪.‬‬ ‫הכרתי את אותו אחד בכלא‪ .‬תמיד כיבדנו זה את זה‪ .‬מעולם לא החלפנו מילים מעבר‬ ‫ל"שלום‪-‬שלום" וההיכרות שלנו שטחית‪ ,‬פרט לפעם שבה ביקש ממני את הספר‪ ,‬לא‬ ‫היו לי איתו שום שיחות‪.‬‬ ‫"אתה לא מתפקד בזמן האחרון" הוא אמר‪ ,‬ואני שתקתי וחייכתי והמשכתי לקרוא‬ ‫בספר‪.‬‬ ‫"אתה לא שומע אותי בכלל" הוא אמר ובעט בספר‪ .‬הספר נתקע בי ונופל על הרצפה‪.‬‬ ‫נעמדתי‪.‬‬ ‫"למה עשית את זה?" שאלתי‪.‬‬ ‫"תסתכל לי בעיניים כשאני מדבר איתך" הוא אמר ודחף אותי עם היד "מה אתה‬ ‫מתעלם ממני?"‪.‬‬ ‫שלחתי אגרוף לפרצוף שלו והוא נתקע עם הראש בקיר שמאחריו‪ .‬דם זלג לו מהאף‪,‬‬ ‫הוא החזיק בראש והתפתל בכאב‪.‬‬ ‫"מה אתה עושה?" הוא אמר בכעס ואני התקרבתי לעברו‪.‬‬ ‫"קח את הספר" אמרתי‪.‬‬ ‫"חכה ותראה מה יקרה לך" הוא אמר ורץ מהחצר לאגף‪.‬‬ ‫גם אני הלכתי לכיוון פרוזדור האגף‪ ,‬לחדרי‪ ,‬בידיעה שזאת רק ההתחלה‪ ,‬כולם כיבדו‬ ‫את הבחור הזה‪ .‬גם אני כיבדתי אותו‪ ,‬עד לרגע שהרים יד‪.‬‬ ‫ראיתי אותו רץ בפרוזדור האגף ונכנס לחדרו‪ .‬ידעתי שיש לו חברים והייתי בטוח‬ ‫שהוא ילך ויספר להם שהכיתי אותו‪ .‬נכנסתי לחדר וסיפרתי לחברים על מה שקרה‬ ‫בחצר‪ .‬אחד מהם הלך לבדוק וחזר אחרי כמה דקות‪ .‬הוא סיפר שהבחור ההוא עצבני‬ ‫והוא מארגן את החברים שלו וצועק לכולם שידקור אותי‪.‬‬ ‫‪118‬‬ ‫החברים שאיתי בחדר שקולים ומחושבים‪ ,‬אמרתי להם לא לעשות שום דבר שעלול‬ ‫לפגוע באחרים‪ .‬האגף נהיה כמרקחה ונראה שכולם כבר ידעו מה קרה בחצר‪ ,‬ואני‬ ‫דרוך כמו קפיץ – כל תנועה בדלת החדר הקפיצה אותי‪.‬‬ ‫בין החברים שלו נמצאים גם יצחק דרורי )הראש( ואורי סופר‪ .‬הם ישנו איתו באותו‬ ‫חדר‪ .‬הם הכירו אותי אישית‪ .‬עברנו תקופה יחד בכלא רמלה‪ .‬הם יודעים שמעולם לא‬ ‫פגעתי באחר ושאני מכבד כל אחד‪.‬‬ ‫"לך תגיד ליצחק דרורי שאני רוצה לדבר איתו" ביקשתי מאחד החברים שלי‪ ,‬והוא‬ ‫הלך וחזר ואמר לי שיצחק ביקש שאבוא לחדר שלהם‪ .‬אין לי מה לדאוג בכלל‪ ,‬אני‬ ‫יודע שהוא לא יעשה משהו שיוריד מהכבוד שלו‪.‬‬ ‫"אתה לא הולך לבד" נבהל אחד החברים שלי בתא‪.‬‬ ‫"תעמוד מחוץ לחדר" אמרתי "רק אם תראה שמפעילים אלימות תתערב"‪.‬‬ ‫"קח איתך שפיץ"‪ ,‬הוא הציע לי והעביר לי ידית של כף ממתכת שהושחזה והפכה‬ ‫לסכין‪.‬‬ ‫"לא צריך כלום" אמרתי והחזרתי לו את הידית "אסור להחמיר את המצב"‪.‬‬ ‫עשיתי את דרכי לכיוון החדר שבו ישן אותו בחור וכולם ליוו אותי במבטים והתקרבו‬ ‫לחדר כדי לא לפספס משהו‪ .‬הם חשבו שהם הולכים לראות סרט מתח עם אלמנטים‬ ‫של השפרצות דם‪.‬‬ ‫נכנסתי לחדר של דרורי וכולם הסתכלו עלי‪ ,‬מופתעים שהעזתי לבוא‪ .‬זה נחשב‬ ‫ל'טריטוריה' שלהם‪ .‬ואם זה נשמע מוזר‪ ,‬זאת המציאות‪ .‬חדר נחשב כמו שגרירות של‬ ‫מדינה במדינה אחרת‪ ,‬וזה יוצר תחושה של הגנה‪ .‬גם זה שרב איתי נמצא שם והוא‬ ‫הסתכל עלי בכעס‪ ,‬ידעתי שהוא לא יעז לעשות כלום כי באתי ליצחק דרורי‪ ,‬והוא יכבד‬ ‫זאת‪.‬‬ ‫"למה הפעלת אלימות נגדי?" שאלתי אותו "עשיתי לך משהו שהצדיק את זה?"‬ ‫"צחקתי איתך" הוא ענה "אתה לקחת את זה ברצינות"‪.‬‬ ‫"אתה בעטת בי" אמרתי "זה צחוק אצלך?"‬ ‫"אני בטוח שדני לא יפגע סתם במישהו" יצחק דרורי התערב בשיחה‪.‬‬ ‫"אחרי שבעטת בספר אני המשכתי לדבר איתך ואתה דחפת אותי" אמרתי‪.‬‬ ‫"אז תן בעיטה בחזרה" הוא אומר לי "למה אגרוף בפרצוף?"‬ ‫"כשאתה משתמש באלימות כלפי מישהו‪ ,‬קח בחשבון שגם הוא עלול להגיב‬ ‫באלימות" אני אומר לו ומתיישב ליד השולחן ומספר לכולם על מה שקרה בחצר‪ .‬הם‬ ‫כעסו עליו והוא ביקש סליחה‪.‬‬ ‫עוד חצי שנה לשחרור ומאפשרים לי לצאת ולעבוד מחוץ לכלא‪ ,‬במפעל לייצור בגדי‬ ‫ספורט באופקים‪ .‬מנהל העבודה עוזר לי לפנות שוב לוועדת השחרורים‪ ,‬והיא מאשרת‬ ‫את שחרורי‪ ,‬שלושה חודשים לפני סיום המאסר‪.‬‬ ‫עברו שש שנים ושלושה חודשים מאותו טיול לאילת‪.‬‬ ‫מתנים את שחרורי בכך שאתרחק מתל אביב‪ ,‬ואני מקבל תעודת מסע‪" ,‬רישיון אסיר‬ ‫להתהלך חופשי"‪ ,‬שם רשומים תנאים שיגבילו את צעדיי כשאשוחרר‪ ,‬אבל עדיף‬ ‫להיות אסיר משוחרר עם תנאים והגבלות מאשר אסיר בכלא‪ ,‬זאת לא הדרך שאני‬ ‫רוצה בה וזאת לא הדרך שבחרתי מרצון‪.‬‬ ‫‪119‬‬ ‫אני חייב לשנות תדמית‪ .‬רק את התדמית‪ ,‬לא את עצמי‪ .‬אחרים יצרו לי את התדמית‬ ‫ואין לי ולא כלום איתה‪ .‬עלולים להרוג אותי בטעות בגלל התדמית הזאת‪ ,‬עלולים‬ ‫להרוג אותי שלא בטעות‪.‬‬ ‫כולם אמרו לי לא להסתכל לאחור כשהשתחררתי‪ .‬צעדתי למכונית והתכופפתי במושב‬ ‫כדי לא להעיף מבט בטעות‪.‬‬ ‫‪120‬‬ ‫תעודת מסע‬ ‫השתחררתי בידיעה שיש עלי חותמת‪ ,‬אות קין 'אסיר משוחרר'‪ .‬יש לי תעודת מסע‪,‬‬ ‫"רישיון אסיר להתהלך חופשי" ובה תמונה שלי ותנאים להתהלך חופשי‪ .‬כששוטר‬ ‫מבקש ממני תעודה מזהה‪ ,‬אני חייב להראות לו את "רשיון האסיר להתהלך חופשי‪.‬‬ ‫מצדה השני של התעודה‪ ,‬יש תנאים שאני חייב לעמוד בהם‪.‬‬ ‫תנאי רישיון האסיר המתהלך חופשי –‬ ‫‪ .1‬על בעל הרישיון להימנע מכל הפרת חוק‪.‬‬ ‫‪9‬‬ ‫‪ .2‬על בעל הרישיון להימנע מלהתחבר אל אנשים הידועים לגנאי‪ ,‬קגון‬ ‫‪ 9‬הטעות במקור‬ ‫‪121‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫גנבים‪ ,‬פורצים‪ ,‬מקבלי רכוש גנוב ודומיהם‪.‬‬ ‫בעל הרישיון לא יחיה חיי בטלה או הפקר וללא אמצעים הנראים לעין‬ ‫של פרנסה כשרה‪.‬‬ ‫בעת שחרורו‪ ,‬על בעל הרישיון להודיע למנהל בית הסוהר את‬ ‫הכתובת המדויקת של מקום מגוריו לעתיד‪ ,‬עם שחרורו עליו להגיע‬ ‫לכתובת זו במהירות סבירה‪.‬‬ ‫תוך ‪ 48‬שעות מהגיעו לכתובת זו על בעל הרישיון להתייצב אישית‬ ‫ביחידת המשטרה הנקובה ברישיון זה – אלה אם כן היה מנוע‬ ‫מלעשות כך מסיבות שאין לו שליטה עליהם‪.‬‬ ‫על בעל הרישיון להתייצב לאחר מכן‪ ,‬אחת לחודש‪ ,‬ביחידת‬ ‫המשטרה הנקובה ברישיון זה‪ ,‬אלה אם כן היה מנוע מלעשות כן‬ ‫מסיבות שאין לו שליטה עליהם‪.‬‬ ‫כל אימת שבעל הרישיון מעתיק את מקום מגוריו בתוך אותו מחוז‪,‬‬ ‫עליו למסור הודעה על כך‪ ,‬אישית או בכתב‪ ,‬ליחידת המשטרה בה‬ ‫הינו חייב להתייצב בהתאם לתנאי רישיון זה‪.‬‬ ‫כל אימת שבעל הרישיון מעתיק את מקום מגוריו למחוז אחר‪ ,‬עליו‬ ‫למסור הודעה על כך‪ ,‬אישית או בכתב‪ 48 ,‬שעות מראש‪ .‬לבעל‬ ‫רישיון כנ"ל תיקבע יחידת משטרה שבה עליו להתייצב‪ ,‬ואז יחולו‬ ‫עליו הוראות הסעיפים ‪ 8-5‬לתנאים אלה‪ ,‬בכל אשר נוגע להתייצבותו‬ ‫באותה יחידה‪.‬‬ ‫בתוקף סמכויותיה של ועדת השחרורים‪ ,‬על פי סעיף ‪ 28‬לפקודת‬ ‫בתי הסוהר )נוסח חדש( תשל"ה – ‪ ,1971‬יחד עם סעיף ‪ 49‬לחוק העונשין‬ ‫תשל"ז – ‪ ,1977‬החליטה הוועדה להעניק לאסיר נושא תעודה זו‪ ,‬שפרטיו‬ ‫מפורטים לעיל 'רישיון להתהלך חופשי'‪ ,‬בהתאם להוראות הסעיפים ‪35-‬‬ ‫‪ 28‬לפקודת בתי הסוהר )נוסח חדש( תשל"ב – ‪ ,1971‬ובכפיפות לתנאים‬ ‫בהתאם לחוק כפי שפורטו בטופס זה‪.‬‬ ‫רישיון זה מקנה לאסיר את הזכות להתהלך חפשי במדינת ישראל או‬ ‫באותו חלק שנקבע ברישיון‪ ,‬החל מיום שחרורו מבית הסוהר ועד תום‬ ‫תקופת מאסרו‪ ,‬כמפורט להלן‪ ,‬מלבד אם יופקע ו‪/‬או יבוטל רישיון זה‬ ‫בהתאם לחוק‪.‬‬ ‫התנאי הראשון קל‪ ,‬אני לא עבריין‪ .‬התנאי השני רק יעזור לי לנתק קשרים עם חברים‬ ‫שהכרתי בכלא ושהסכימו כבר להתחבר איתי – כאילו שהיו לי חברים אחרים להתחבר‬ ‫אליהם – הם לבטח יבינו שהמשך החברות שלנו עלול לסבך דברים סתם‪ .‬אין לי כלום‬ ‫אישית עם איש מהם ואין לי מחויבות כלפיהם‪ .‬יש לי דילמה לגבי רינה‪ ,‬היא נתפסה‬ ‫פעם במכונית גנובה שגנב אחד החברים שלהם והורשעה בכך וקיבלה מאסר על תנאי‪.‬‬ ‫רינה בדקה את העניין עם ספרי החוק והודיעה שהתנאי אינו כולל אנשים מסוגה –‬ ‫מדובר באנשים הידועים לגנאי‪" ,‬קגון )במקור( גנבים‪ ,‬פורצים‪ ,‬מקבלי רכוש גנוב‬ ‫ודומיהם"‪ ,‬והיא אינה ברשימה‪ .‬זה הרגיע אותי‪.‬‬ ‫לא אמנה את כל התנאים‪ ,‬הם נראים כולם הוגנים‪ .‬גם כשמכניסים לתנאים תנאי נוסף‪,‬‬ ‫הרחקתי מעיר ילדותי‪ ,‬תל אביב‪ ,‬ראיתי בזה מתנה‪ ,‬כך למדתי להכיר עוד מקומות‬ ‫‪122‬‬ ‫בארץ‪ .‬גם אם עברתי מכלא אחד לכלא אחר‪ ,‬אני אסיר בבית וטוב לי‪.‬‬ ‫רינה אהבה והאמינה ותמכה‪ .‬היה לי יותר קשה לשכנע את הוריה שיסכימו שתעבור‬ ‫להתגורר איתי‪ ,‬מאשר לשכנע את ועדת השחרורים לשחרר אותי‪.‬‬ ‫אמה של רינה‪ ,‬גרציה פרנסקי‪ ,‬גליה‪ ,‬היא דור שמיני בארץ‪ .‬היא נצר לעולים מחאלב‬ ‫שבסוריה‪ .‬אבות אבותיה עלו ארצה לפני מאות שנים והם פזורים בכל הארץ‪ .‬רינה דור‬ ‫תשיעי בארץ מצד אמה‪.‬‬ ‫אביה של רינה‪ ,‬מרדכי פרנסקי‪ ,‬מוטל'‪ ,‬הוא ניצול שואה מפולין וכל משפחתו נספתה‬ ‫בשואה והוא עצמו נלחם לצד הצבא האדום נגד הגרמנים וכשקמה מדינת ישראל הוא‬ ‫עלה לארץ והתחתן עם גליה‪.‬‬ ‫בסופו של דבר הם הסכימו שרינה תעבור לגור איתי באופקים והיא התפטרה מעבודתה‬ ‫ועברה לגור איתי‪ ,‬יחד עם הספר 'התמונה'‪ .‬עבדתי כגזרן וכמחסנאי במפעל לייצור‬ ‫מוצרי הלבשה "ברק" ורינה התקבלה לעבוד כפקידה והימים נראו כמו ירח דבש‪.‬‬ ‫אופקים עיר מקסימה ושקטה עם צביון דתי ותחושה אלוהית מרחפת בכל פינה‪ ,‬אפילו‬ ‫אירוע שקורה לי עם אחת השכנות‪ ,‬אינו משנה את מחשבתי לחזור לגור פה באחד‬ ‫הימים‪.‬‬ ‫יצאנו בבוקר לעבודה וחזרנו בערב‪ ,‬ואת כל הזמן הפנוי בילינו יחד‪.‬‬ ‫אסרו עלי לבקר במרכז הארץ‪ .‬סיפרו שיש מידע מודיעיני שלפיו אני מסוכן לציבור‪.‬‬ ‫מידע שאין לו ולא כלום עם המציאות‪ ,‬הקשר היחיד שלי הוא עם רינה‪ ,‬מלבדה אין לי‬ ‫קשר עם איש‪ ,‬גם לא עם משפחתי‪.‬‬ ‫שוטרים לא יודעים איך לאכול את ה'רישיון להלך חופשי'‪ .‬הם הופכים אותו מצד לצד‬ ‫ואני מעוכב שעות רבות‪ ,‬לחינם‪ ,‬בבדיקות ובחקירות‪ .‬עבורם בעל תעודה כזאת הוא בעל‬ ‫חזיבות ראשונה בכל טיפול‪.‬‬ ‫"אתה אסיר משוחרר וצריכים לבדוק"‪ ,‬הם אומרים תמיד ומשחררים‪ .‬פעם זה נמשך‬ ‫שעה‪ ,‬פעם זה נמשך יותר ולפעמים גם לילה שלם‪.‬‬ ‫כל מה שרציתי זה לשים את העבר בצד ולהתחיל הכול מחדש‪ .‬נזכרתי בלילות שבהם‬ ‫ישנתי לבד‪ ,‬כשדמיינתי את רינה ישנה לצדי‪ .‬עכשיו יש לי את זה ביד‪ .‬אני רוצה לשמור‬ ‫על זה‪ .‬זה עושה אותי מאושר‪ .‬אולי אוכל למצוא לעצמי חלקה כמו המחנה ולהקים שם‬ ‫בית‪.‬‬ ‫אני מתחיל לחשוב על חתונה והדחיפה באה בצורת חבילת נופש במלון באילת‪ ,‬מתנה‬ ‫מהעבודה‪ .‬הגעתי לתחנת המשטרה כדי לדווח על כך‪ ,‬אחרת אחשב למפר תנאי רישיון‪,‬‬ ‫ראיתי כאלה שהחזירו אותם לכלא להשלים את המאסר‪ ,‬עקב הפרת תנאים פעוטים‪.‬‬ ‫"מה יש לך לעשות באילת?" שאלו במשטרה‪.‬‬ ‫"קיבלתי חבילת נופש מהעבודה" אמרתי‪.‬‬ ‫"נבדוק" אמרו‪ .‬שבוע שלם הייתי במתח‪ .‬למרות שזה לא כלא‪ ,‬זה עדיין כלא פתוח‪,‬‬ ‫עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע‪.‬‬ ‫"תתייצב בתחנת המשטרה באילת כשתגיע לשם" אמרו לי אחרי כשבוע‪.‬‬ ‫קניתי טבעת עם יהלום קטן‪ ,‬הייתי בטוח שרינה יודעת שסיפור השוד במנזר סנטה‪-‬‬ ‫קטרינה הוא המצאה‪ ,‬ואין כלום עם הסיפורים על כתר משובץ יהלומים‪.‬‬ ‫בתחנת המשטרה באילת עיכבו אותנו ושאלו לכתובת המלון‪ .‬שאלו אם יש איתי‬ ‫‪123‬‬ ‫חברים‪ ,‬ואמרתי שרינה איתי‪ ,‬גם היא מסרה פרטים‪ .‬הם התנהגו כאילו באנו לתלוש‬ ‫כמה רחובות ממקומם ולקחת אותם איתנו כשנעזוב את העיר‪ .‬לאחר שלוש שעות‬ ‫איפשרו לנו לצאת מהמשטרה ולהגיע למלון‪.‬‬ ‫חוסר אונים‪ .‬יש דברים שאני רוצה לשכוח ולא מאפשרים לי‪ ,‬ונראה כאילו שזה לא‬ ‫ייגמר לעולם‪.‬‬ ‫שעת ערב והמלון הומה אנשים‪ ,‬ירדנו לארוחת ערב‪ .‬הטבעת בכיס‪ .‬לפני ארוחת‬ ‫הערב? אולי עדיף אחרי הארוחה? אם תסרב לפחות אהיה שבע‪.‬‬ ‫אני מצליח להתאפק‪ ,‬ותוך כדי הארוחה שמי בוקע מהרמקולים ומבקשים ממני להגיע‬ ‫לדלפק הקבלה‪ .‬מי יחפש אותי באילת? זה מזכיר לי את סיפור הבדואי שצץ משום‬ ‫מקום באמצע המדבר ופניו מועדות למקום שרק הוא רואה‪.‬‬ ‫"אמרת למישהו שאנחנו באילת?" רינה שאלה‪.‬‬ ‫"לא" אני עונה ואנחנו מגיעים לדלפק הקבלה‪ .‬שני גברים מתקרבים כשהם שומעים‬ ‫את שמי‪ .‬אני שואל בדלפק לסיבה שבגללה קראו לי‪.‬‬ ‫"משטרה" אומר אחד מהם ומציג תעודת שוטר‪ .‬פקידי הקבלה והאורחים עומדים‬ ‫ומתבוננים‪ ,‬מנסים להבין במה מדובר וגם אנחנו איתם‪ ,‬מנסים להבין במה מדובר‪.‬‬ ‫"תן לי תעודת זהות" אומר לי אחד מהם‪.‬‬ ‫"מה קרה?" שאלתי ומסרתי לו את תעודת המסע )רשיון אסיר להתהלך חופשי( יחד‬ ‫עם תעודת הזהות‪.‬‬ ‫השוטר הפך את הרשיון לפה ולפה‪ ,‬הוא לא הסתכל על תעודת הזהות‪ .‬הוא קרא דברים‬ ‫שהוא בעצמו לא מבין‪.‬‬ ‫"תני לי תעודת זהות גם את" הוא ביקש מרינה והיא הוציאה את תעודת הזהות ומסרה‬ ‫לו‪.‬‬ ‫"יש לך עבר פלילי?" השוטר שאל את רינה‪ ,‬והיא מסתכלת עליו ומתחילה לבכות‪,‬‬ ‫וכולם עומדים ומסתכלים‪.‬‬ ‫"אני יכול לדבר איתך בחדר שם?" אני אומר לשוטר ומצביע על דלת חדר‪ ,‬צמוד‬ ‫לדלפק הקבלה‪.‬‬ ‫"תענו למה שאני שואל" הוא אומר בפנים קשוחות ורציניות‪.‬‬ ‫"בוא נדבר שם‪ ,‬בבקשה" אני אומר ועושה את דרכי לחדר והם בעקבותיי‪ .‬הוא כנראה‬ ‫חושב שאני הולך לספר לו משהו על פשע שהולך לקרות ממש מתחת לאף שלו‪ ,‬ואני‬ ‫הולך לעזור לו לשבש זאת‪.‬‬ ‫"למה אתה עושה את כל זה בנוכחות אנשים?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫"אתה לא תגיד לי מה לעשות ואיך לחקור" הוא אומר לי "תעני לי עכשיו" הוא פונה‬ ‫לרינה "יש לך עבר פלילי?"‪.‬‬ ‫"פעם נתפסתי ברכב גנוב שחברים שלי גנבו וקיבלתי מאסר על תנאי" היא אומרת לו‬ ‫ובוכה‪.‬‬ ‫"אני יכול לדעת למה אתם עושים את זה?" אני שואל‪.‬‬ ‫"אנחנו חוקרים שהכול בסדר" הוא עונה לי "תוציאו כל מה שיש לכם בכיסים‪ ,‬ואנחנו‬ ‫צריכים לבדוק בחדר שלכם משהו"‪.‬‬ ‫אני מוציא את הטבעת ומראה אותה לשוטרים‪ ,‬ורינה רואה‪ .‬הלכה ההפתעה‪ .‬ארבעתנו‬ ‫‪124‬‬ ‫עולים במעלית לחדר‪.‬‬ ‫"מה קרה?" רינה שואלת אותי בלחש‪.‬‬ ‫"אל תתלחשו עד שנסיים את החקירה" אומר אחד השוטרים‪.‬‬ ‫לחקור? חקירה? מה הפעם? אסור לי לבוא לאילת‪ .‬תמיד קורה פה משהו‪.‬‬ ‫רינה פותחת את דלת החדר‪ ,‬ואחד השוטרים פונה למגירות ומחפש ועובר משם‬ ‫לארונות‪ .‬הוא לא שואל אותנו ומתנהג כאילו שהחדר שלו והחפצים הם שלו והוא‬ ‫מוודא שהכול בסדר עם החפצים שלו‪ ,‬וכאילו אנחנו לא שם בכלל‪ ,‬וכאילו הוא לא‬ ‫צריך לשאול אותנו אם אנחנו מרשים לו לערוך חיפוש‪ .‬זה נראה לו טבעי‪.‬‬ ‫אני מעדיף לשתוק ולעבור את זה‪ ,‬מאשר להעיר ולגרום להם לחשוב שאני באמת‬ ‫מסתיר משהו‪ .‬אני לא מעורב בשום דבר שיכול לסבך אותי‪ ,‬ובטוח שרינה מבינה וזה‬ ‫מה שחשוב לי‪.‬‬ ‫"אתה אסיר משוחרר ואנחנו חייבים לבדוק" אומר לי השוטר ומחזיר לנו את התעודות‬ ‫והם מסתלקים מהחדר‪.‬‬ ‫"אני מצטער שאת עוברת איתי דברים כאלה" אני אומר לרינה‪.‬‬ ‫"אתה לא אשם" היא אומרת "אולי הם פה בגללי‪ ,‬גם אני עבריינית‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬הבטחת‬ ‫לי שאתה שם את העבר בצד"‪.‬‬ ‫"הכול בצד" אני עונה‪ .‬בטוח בדבריי‪.‬‬ ‫"התסכימי להינשא לי?" אני שואל וצוחק בקול ומוציא את הטבעת מהכיס ומגיש לה‬ ‫אותה‪ ,‬והיא מסתכלת ומתחילה לבכות ומנשקת ומחבקת והטבעת נראית לי פתאום‬ ‫גדולה ויפה יותר‪.‬‬ ‫"יש לך חצי שנה להוכיח לי שאתה באמת רוצה את זה‪ ,‬ואז נוכל לדבר על עתיד‬ ‫משותף" היא אומרת‪.‬‬ ‫"בכל זאת‪ ,‬קחי את הטבעת" אני אומר לה "אני לא אקנה עוד אחת עוד חצי שנה"‪.‬‬ ‫"רוצה לבוא לסרט?" היא שואלת אותי‪.‬‬ ‫"איזה סרט?"‬ ‫"יש פה מודעה של סרט חדש‪' ,‬אקספרס של חצות'"‪.‬‬ ‫עלילת הסרט מבוססת על סיפור אמיתי של צעיר אמריקאי שנוסע לטורקיה ומבריח‬ ‫סמים ונעצר בנמל התעופה‪ .‬הוא נשפט לארבע שנות מאסר שבמהלכן הוא מנסה לברוח‬ ‫ומגיע לשלושים שנות מאסר ועובר דברים מחרידים ורוצח סוהר שמתעלל בו ובורח‬ ‫מהכלא וחוזר לארצות הברית‪ .‬הצעיר ההוא כתב ספר המתאר את סיפורו האישי‪,‬‬ ‫והסרט בוים על פיו‪.‬‬ ‫הנופש באילת הסתיים במפח נפש‪ ,‬אותם שוטרים בדקו אותנו גם במסעדה‪ .‬זה הזכיר‬ ‫לי את הבריכה בצהלה‪ .‬כדאי לצאת מאילת‪ ,‬מהר‪.‬‬ ‫‪125‬‬ ‫מעגלים לא נסגרים‬ ‫"אני רוצה לראות את האחים שלי ולא מאפשרים לי" אני מספר לרינה לאחר שאני‬ ‫בקבל תשובה ברוח זו מתחנת המשטרה‪.‬‬ ‫"למה?" היא שואלת‪.‬‬ ‫"טוענים שהאחים שלי עם עבר פלילי ואנחנו עלולים לתכנן דברים יחד" אני עונה‪.‬‬ ‫"ההורים שלך רוצים לבוא לבקר" רינה אומרת לי‪.‬‬ ‫"פצעים ישנים" אני אומר לה "עדיין כואב וקשה עם זה"‪.‬‬ ‫"אתה צריך לשכוח" היא אומרת ומלטפת "אתה לא יכול לחיות בצל של זה לנצח"‪.‬‬ ‫"אני רוצה לשכוח מהכול ולהתחיל מחדש" אני אומר‪.‬‬ ‫"אתה חייב לשכוח" היא אומרת‪.‬‬ ‫"איך אפשר?" אני שואל אותה "גם אם אני ארצה לשכוח‪ ,‬יבואו אחרים וינפנפו בזה‪.‬‬ ‫הדוגמה הכי טובה היא מה שקרה באילת‪ .‬כשאני מנסה לשכוח‪ ,‬באים ואומרים לי שזה‬ ‫כבר רשום ואי אפשר לשכוח"‪.‬‬ ‫"שכח הכול ותתחיל מחדש‪ .‬ישכחו מזה כשייראו שאתה בסדר" היא אומרת‪.‬‬ ‫"אני בן עשרים ושלוש ורק עכשיו אני מתחיל את החיים‪ .‬היו לי מחשבות לנקום באבי‪.‬‬ ‫האחים שלי סבלו גם הם" אני אומר לה "אין לי שקט נפשי וזה חזק ממני‪ .‬אני שמח‬ ‫שאני יכול להחזיק את עצמי‪ .‬אני שמח שאני רחוק מהם"‪.‬‬ ‫"אתה יכול לכתוב את זה" היא אומרת ומחייכת‪.‬‬ ‫"הכול כתוב" אני עונה ומוציא דפים מהמגירה‪" ,‬זה יעשה אותי אבא טוב לילדים‬ ‫שלנו"‪.‬‬ ‫"איך לא ראיתי את זה עד עכשיו?" רינה שואלת ומתבוננת בדפים‪.‬‬ ‫"עד לרגע שהשתחררתי‪ ,‬התביישתי‪ .‬אני מחביא את הדפים האלה" אני מודה ומניח‬ ‫את הדפים על השולחן‪ ,‬ורינה לוקחת את הערימה ומתחילה לקרוא‪ .‬אני מתבונן בה‬ ‫ושוקע במחשבות‪.‬‬ ‫הם אשמים בדברים שעברתי‪ .‬אני לא פושע ולא עבריין‪ ,‬אני הקורבן‪ .‬דברים שעברתי‬ ‫בילדות נרשמו ונחקקו ויצרו לי תדמית לא נכונה וזה ילווה אותי כל חיי‪ .‬הכול התחיל‬ ‫כשלא היתה לי שליטה ודברים נרשמו ביד אחרת‪ ,‬פעם בדמות כוויה ופעם בדמות‬ ‫צלקת ופעם כרישום פלילי‪ .‬כל הרישומים מולי‪ .‬גם אם ארצה למחוק אותם‪ ,‬לא אוכל‪.‬‬ ‫גם אם אחשוב שהצלחתי ואין סימנים שנראים‪ ,‬יקומו אחרים וינפנפו ויטיחו אותם‬ ‫בפניי‪.‬‬ ‫"אפשר להסיר את הכתמים האלה?" אני שואל "אני רוצה בזה יותר מכולם"‪.‬‬ ‫"תן לקרוא בשקט" היא אומרת ושוקעת בעולם שלי‪.‬‬ ‫פעמים רבות דיברו במשפחה על דברים שהאחים עברו עם אבינו‪ .‬אלה שמכירים אותי‬ ‫אומרים‪" ,‬היה יוצא ממך משהו אם היית עושה משהו עם עצמך‪ ,‬במקום להגיע לכלא"‪,‬‬ ‫‪126‬‬ ‫ואני הסכמתי בפה מלא וסיפרתי שהדברים לא היו תלויים בי ולא היתה לי שליטה בהם‪.‬‬ ‫"אתה צריך לשים את כל העבר מאחור ולהסתכל קדימה‪ .‬שום מכשול לא יכול לעצור‬ ‫אותך מללכת בדרך שבה אתה רוצה" רינה אמרה‪.‬‬ ‫" ההורים שלי כלולים בעבר הזה ושם מקומם" אני עונה לה‪" ,‬אני לא זקוק לאיש כדי‬ ‫להצליח"‪.‬‬ ‫"תעשה את זה בשבילי?" רינה שואלת‪" ,‬הם רוצים לבוא לבקר בשבת‪ .‬זה יעזור לך‬ ‫לסגור את המעגל הזה"‪.‬‬ ‫אני מתרצה ומזמין את הוריי לארוחת צהריים בשבת‪ .‬הם זרים לי‪ ,‬אני לא מכיר אותם‪.‬‬ ‫אם לא הייתי דומה לאבי‪ ,‬לא הייתי מאמין שהוא אבא שלי בכלל‪ .‬רחל אחותי בת תשע‬ ‫ואני לא מכיר אותה‪.‬‬ ‫אמי‪ ,‬היא לבטח אמי‪ .‬למרות שלא היא שגידלה אותי‪ ,‬היא ילדה אותי‪ .‬כבר בגיל‬ ‫הינקות הייתי יותר בידיים של דודות ושל בנות משפחה אחרות‪ ,‬ועזבתי את הבית הרבה‬ ‫לפני שדעתי התיישבה‪ ,‬ואני בקשר עם אותן דודות יותר מאשר עם אמי‪.‬‬ ‫בארוחה כולם שתקו‪ .‬האווירה מנוכרת וזרה ולא טבעית‪ ,‬זר יחשוב שזו לא משפחה‬ ‫שיושבת לאכול יחד ארוחה‪ .‬בסיום הארוחה אני יצאתי למרפסת ואבי הצטרף אליי‪.‬‬ ‫רינה ואמי פינו את השולחן ושטפו כלים במטבח‪.‬‬ ‫"ציפיתי שיהיו לי ילדים אחרים" אבי אמר ונשמעה תרעומת בקולו ואני התבוננתי בו‬ ‫ושתקתי‪ ,‬הצטערתי שלא התנדבתי להדיח כלים ולהתרחק מהמעמד המביך‪ .‬אסור לי‬ ‫לאבד את השליטה בעצמי‪.‬‬ ‫"מי רוצה קפה?" שאלה אמי‪.‬‬ ‫"אני מקווה בשבילך שלא תגיע יותר לכלא" הוא המשיך וזה הוציא אותי מדעתי‪ ,‬לא‬ ‫יכולתי להימנע מלהביט בו ולהגיב‪.‬‬ ‫"אתה גרמת לנו להיות מה שאנחנו" אמרתי ונעמדתי מולו "אתה גרמת לנו לחיות‬ ‫ברחוב ולהגיע לבית הסוהר‪ .‬אתה היית צריך ללכת לכלא על דברים שעשית לנו‪ .‬ישבו‬ ‫איתי אנשים כמוך בכלא"‪.‬‬ ‫הרגשתי יודע בדיוק מה אני רוצה להגיד לו‪ .‬אין יום שעבר עלי בלי שהמחשבות‬ ‫האלה עברו בראשי‪.‬‬ ‫אבי נעמד על רגליו והביט בי בכעס‪ ,‬ורינה ואמי שומעות שהרמתי את הקול שלי והן‬ ‫הכניסו את רחל לחדר והגיעו‪ ,‬מנסות להרגיע ולהשתיק אותי‪.‬‬ ‫"אני רגוע" אומרתי להן "יש דברים שאני חייב להגיד‪ .‬אני חייב להגיב כשמעליבים‬ ‫אותי ופוגעים בי"‪.‬‬ ‫"תן לי סטירה או אגרוף" אמרתי לאבי "תרים עליי יד"‪.‬‬ ‫הוא נעמד והסתכל ולא הגיב‪ .‬הייתי בטוח שאגיב אם יפעל באלימות שבה הוא רגיל‪.‬‬ ‫הוא עמד והסתכל ולא מוציא מילה‪.‬‬ ‫"אתה האבא שלנו" אמרתי והסתכל לתוך עיניו "התפקיד שלך היה להגן עלינו ולגדל‬ ‫אותנו לדרך טובה‪ ,‬ואתה פגעת בנו במקום להגן‪ .‬זה אתה שזרקת אותנו לרחוב‪ ,‬ואתה‬ ‫לא יכול לצפות לתוצאה אחרת כשאתה דן אותנו לחיים האלה"‪.‬‬ ‫אש פרצה לי מהעיניים‪ .‬הרגשתי שאני עומד לסגור חשבון שהיה פתוח שנים רבות‪.‬‬ ‫כאילו יד נסתרת עצרה אותי מלתקוף אותו ולהשאיר לו סימן על הגוף‪ .‬רק סימן אחד‪,‬‬ ‫‪127‬‬ ‫שיזכיר לו בכל פעם שיביט בו‪.‬‬ ‫רינה התיישבה וחיבקה אותי וניסתה להרגיע‪ .‬אבי התיישב ופרץ בבכי והבכי הפך‬ ‫ליבבה‪.‬‬ ‫"תראה מה אתה עושה" אמרה אימי‪ ,‬גם היא בבכי‪ ,‬והתיישבה לידו והוסיפה "אתה‬ ‫צריך לשכוח את זה"‪.‬‬ ‫"למה לא בכית ככה אז‪ ,‬ולא מנעת ממנו לעשות את הדברים שעשה לנו מול הפרצוף‬ ‫שלך?" שואל אותה בכעס‪.‬‬ ‫רינה הביאה מים מהמטבח ואמי המשיכה לבכות‪.‬‬ ‫"אני לא עצבני‪ ,‬אני רגוע" אמרתי "נמאס לי לספוג את הפגיעות והעלבונות שלו"‪.‬‬ ‫התיישבתי והסתכלתי עליו והוא הסיר את עיניו ממני ואז מביט בי שוב‪ .‬הוא נרגע‬ ‫מהבכי ושלח יד אל ידי ונדרכתי כולי‪.‬‬ ‫"זאת התרבות שגדלנו עליה" הוא אמר לי "זה החינוך שאני בעצמי קיבלתי" הוא‬ ‫המשיך והראה לי את גב כף ידו‪ .‬כתם דהוי של כוויה ישנה‪ .‬אותה כוויה שמסומנת על‬ ‫כפות הידיים שלי ושל האחים שלי‪ ,‬ממש באותו מקום‪.‬‬ ‫אימי בכתה ורינה בכתה ורחל בכתה‪ .‬זה היה חזק ממני וגם אני הצטרפתי לבכי ונכנסתי‬ ‫לחדר‪.‬‬ ‫התסריט השתנה‪ .‬כשאמרתי את הדברים חשבתי על הגרוע מכול‪ .‬תמיד חיכיתי לפעם‬ ‫הבאה שיפגע בי‪ .‬אני לא מתבייש להגיד שבצעירותי חשבתי לרצוח אותו‪.‬‬ ‫"בואו נרד לטיול בגינה" רינה אמרה‪.‬‬ ‫פעמים רבות נתקלתי בכאלה שסיפרו לי שעברו את אותם הדברים בילדותם וראיתי‬ ‫את אותן כוויות‪ .‬אבל האמת היא שלא הייתי צריך להרחיק כדי לראות כוויות וסימנים‬ ‫על גופם של אחרים‪ ,‬האחים שלי עברו את אותם הדברים‪ .‬כל תרבות הביאה צורת‬ ‫חינוך מסוימת‪.‬‬ ‫המשפחה שלנו היא המשפחה לכל החיים והדברים שעברתי בה רק חיזקו אותי יותר‪.‬‬ ‫צריך רק לשנות את החינוך‪.‬‬ ‫ידעתי שייקח זמן לשכנע אחרים שהדרך שאני הולך בה היא דרך הישר‪ ,‬הייתי בטוח‬ ‫שבסוף יבינו שהדברים שקרו בצעירותי התרחשו בגלל נסיבות שלא היתה לי שליטה‬ ‫עליהן‪.‬‬ ‫השוטרים באופקים כבר יודעים מי אני‪ .‬זה מקום קטן‪ ,‬כולם מכירים את כולם‪ .‬אין לי‬ ‫מה להסתיר‪ .‬פעמים רבות שואלים אותי בתחנת המשטרה על מעורבותי בשוד בסנטה‪-‬‬ ‫קטרינה‪ ,‬ואני אומר שכבר נשפטתי על כך‪ ,‬אבל השוטרים עוברים כולם מולי ובוחנים‬ ‫אותי‪ ,‬ואני לומד שיש לי עוד תואר‪ ,‬נוסף לתארים שכבר רכשתי לי‪" .‬אתה 'פרצוף‬ ‫מוכר'"‪ ,‬הם אומרים לי‪.‬‬ ‫הייתי נשאר לגור באופקים גם לאחר סיום תקופת התנאים של ה"רשיון אסיר להתהלך‬ ‫חופשי"‪ ,‬אבל‪ ,‬אופקים קטנה ואפשרויות הקידום מוגבלות‪.‬‬ ‫‪128‬‬ ‫חזרה לתל אביב‬ ‫עברנו להתגורר בתל אביב‪ .‬שכרנו דירת גג ברחוב הרצל‪ ,‬בין פלורנטין לעמק יזרעאל‪.‬‬ ‫זה אזור מסחרי והסביבה רועשת במשך היום‪ ,‬אבל המחירים שם זולים וצריכים‬ ‫להתחיל ממשהו‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬עבדנו במשך היום‪ ,‬הרעשים והתנועה והצפיפות לא הטרידו‬ ‫אותנו‪ .‬בשעות הערב המקום שקט ורגוע‪.‬‬ ‫אין עוד 'רישיון להלך חופשי'‪ ,‬אבל הסטטוס במרשם הפלילי הוא 'אסיר משוחרר'‪ .‬זה‬ ‫לא היה מטריד אותי אם זה היה נשאר רישום עלום‪ .‬עבדתי ועשיתי הכול כדי להצליח‪.‬‬ ‫עשיתי זאת עבורי‪ ,‬מצאתי אתגר ב"להראות שהתדמית שהדביקו לי מטעה"‪.‬‬ ‫למזלי‪ ,‬לא הייתי צריך להשקיע הרבה כסף‪ .‬מפעל ההלבשה שבו עבדתי באופקים‬ ‫סיפק לי סחורה באשראי הוגן‪ ,‬קניתי מהם מוצרי הלבשה ומכרתי לחנויות במרכז‬ ‫הארץ‪ .‬קיבלתי אישורים מרשויות והקמתי דוכנים למכירת בגדים בשווקים "רמלה‪-‬‬ ‫לוד" ו"שוק הבדואים" בבאר שבע‪ .‬רינה נהגה פעמים רבות לשווקים באמצע הלילה‪,‬‬ ‫ועזרה לי בהקמת דוכנים למכירה‪ ,‬שיהיו מוכנים ללקוחות שמגיעים לקניות בבוקר‪ .‬היי‬ ‫בשלילת רישיון לחמש שנים מיום השחרור‪ .‬רינה עזרה והסיעה אותי בלילות‪ ,‬וחזרה‬ ‫בבוקר לעבודה כפקידה במשרד עורכי דין‪ .‬זה הביא אותי לחשוב לקחת שותף עם‬ ‫רשיון נהיגה‪ .‬דבר שעלה לי ביוקר‪ ,‬לא בכסף‪ .‬מצאתי את עצמי בקונפליקט אם להרוג‬ ‫את השותף הזה‪ ,‬או לברוח למקום אחר‪.‬‬ ‫סרט חדש יצא לבתי הקולנוע‪' ,‬חתום לכל החיים'‪ .‬סרט על אסיר משוחרר שמנסה‬ ‫לשקם את חייו ונכשל‪ .‬השחקנים‪ ,‬ארנון צדוק ועפרה ויינגרטן שיחקו יפה את‬ ‫התפקידים‪ ,‬ונראה כאילו הם עוברים באמת את ההתרחשויות‪ .‬זה הזכיר לי את החזרות‬ ‫שעשינו בהצגה 'פייר פטלן' בכלא‪ ,‬וזה גם הזכיר לי את ההטרדות שאני עצמי עובר‪.‬‬ ‫אני מכיר אישית את התסריטאי של הסרט‪ ,‬ערן פרייס‪ ,‬הוא ביים את 'פייר קטלן' בכלא‬ ‫תל‪-‬מונד‪ ,‬ואני עצמי שיחקתי בה‪ .‬כבר אז ידעתי שיצליח כבמאי‪.‬‬ ‫"תציעי לי נישואין כשתחשבי שאני מתאים מספיק?" שאלתי את רינה‪.‬‬ ‫"בתנאי שאני עונה לכל הטלפונים בבית" היא אומרת לי‪.‬‬ ‫רינה לא פוחדת שנשים אחרות יתקשרו‪ ,‬היא רוצה לצנזר שיחות של חברים מהעבר‬ ‫ולמנוע ממני לדבר איתם‪ .‬היא יודעת שאני עוזר לרבים מהם ומוצא להם מקומות‬ ‫עבודה‪ ,‬ואף נותן להם קצת כסף שיסתדרו בימים הראשונים לאחר שחרורם‪ ,‬אני מבין‬ ‫את המצוקה שלהם‪ .‬לאיש לא אכפת מהם וקשה לי לחשוב על כך שהם עלולים לעשות‬ ‫שטויות ולחזור לכלא‪ ,‬רק משום שאין מי שיקלוט אותם ויעזור להם‪ .‬אני בטוח‬ ‫שהצלחתי לעזור לרבים מהם‪.‬‬ ‫"תסכימי לקחת על עצמך לעזור למי שיפנה אלי לעזרה?" שאלתי‪.‬‬ ‫"כשנהיה עשירים נפתח הוסטל" היא הבטיחה‪.‬‬ ‫‪129‬‬ ‫"זה לא רק כאלה שמשוחררים" אמרתי "הרבה צריכים עזרה‪ .‬לפעמים העזרה הזאת‬ ‫היא רק מילה‪ .‬את זוכרת כשנפגשנו?" שאלתי והיא הנהנה בראש וחייכה‪.‬‬ ‫"את נטעת בי תקווה כשהסכמת לדבר איתי‪ .‬זה גרם לי להרגיש שמקשיבים לי‬ ‫כשכולם הפנו לי גב" אמרתי "כל מי שהסכים לדבר איתי עד שהכרתי אותך‪ ,‬עשה זאת‬ ‫מכורח המציאות‪ ,‬בגלל שהיה שם כשאני עברתי‪ .‬אם זה חברים בכלא‪ ,‬חלקנו יחד חדר‬ ‫ואי אפשר להתעלם זה מזה‪ ,‬והסוהרים אותו הדבר‪ ,‬הם עובדים שם והם חייבים לדבר‬ ‫איתי‪ .‬את ישבת איתי מרצונך"‪.‬‬ ‫"התשובה שלי היא כן" היא אמרה‪.‬‬ ‫"מה 'כן'?" שאלתי "תעזרי לאחרים במקומי?"‬ ‫"כן‪ ,‬אני אתחתן איתך‪ .‬וכן‪ ,‬אני אעזור לאחרים" היא אמרה והמשיכה "אני אוהבת‬ ‫אותך יותר מאשר את עצמי ואני פוחדת להתעורר לעולם שאתה לא נמצא בו"‪.‬‬ ‫"העולם תפל בלעדייך" אמרתי‪ .‬זה מה שהרגשתי‪.‬‬ ‫החתונה לא שינתה כלום‪ ,‬פרט למצב המשפחתי בתעודת הזהות‪ .‬אנחנו כבר גרים יחד‬ ‫כשנה ואנחנו חיים בשגרה נעימה‪ .‬למראית עין הולך לנו קלף בחיים‪ ,‬בעצם‪ ,‬לא‬ ‫למראית עין‪ ,‬אנחנו עובדים ומסתדרים ומבלים ומטיילים ונהנים ומתקדמים ולא מפריע‬ ‫לי ששוטרים באים לבקר אותי לעיתים קרובות‪ .‬אבל בכל זאת יש בעיה‪ ,‬בכל חודש‬ ‫כשרינה מקבלת מחזור היא יושבת ובוכה‪ ,‬ואני יושב לידה ומרגיע אותה‪.‬‬ ‫"אני מבטיח לך שנלמד איך לעשות את זה נכון" אני אומר לה והיא צוחקת‪.‬‬ ‫היא כבר היתה בהיריון לפני חמש שנים‪ ,‬עוד כשהייתי בכלא‪ ,‬והיא עברה הפלה‪ .‬גם‬ ‫אם זה לא ממני‪ ,‬היא היתה בהיריון‪ ,‬אצלה הכול בסדר‪.‬‬ ‫עברנו בדיקות של זרע וביציות‪ ,‬כל הבדיקות יוצאות תקינות‪ ,‬הרופא מתפלא שאנחנו‬ ‫לא מצליחים ומבטל כל אפשרות להתערבות חיצונית‪ .‬הוא מנחה אותנו להתייחס לימי‬ ‫הביוץ ולתקופות המחזור והסקס מתחיל להתנהל לפי יומן‪ .‬אני בטוח שזה יסתדר‪ .‬יחי‬ ‫המדע‪.‬‬ ‫שלילת רישיון נהיגה לחמש שנים מיום השחרור‪ .‬זה מה שכתב השופט בגזר הדין‬ ‫כששפט אותי לחמש שנות מאסר‪ .‬אני לא יכול להוציא רישיון נהיגה בשלוש השנים‬ ‫הבאות‪ .‬רינה מציעה לפנות בבקשה לחנינה לנשיא המדינה‪ ,‬ואני קובע עם עורך דין‬ ‫מירושלים כדי שיטפל בזה‪ .‬יום הפגישה מגיע‪.‬‬ ‫"תסיעי אותי לירושלים מחר?" שאלתי את רינה‪.‬‬ ‫"יש פגישה חשובה מחר במשרד" היא עונה לי "אולי תתקשר ותדחה את זה ליום‬ ‫אחר?"‬ ‫"אני אסע באוטובוס" אמרתי "כבר דחיתי פגישה אחת איתו‪ ,‬ובקצב הזה יעברו חמש‬ ‫שנים לפני שאתחיל לטפל בזה"‪.‬‬ ‫‪130‬‬ ‫רכבת הרים מסוכנת‬ ‫אני בן ‪ .25‬זאת הפעם הראשונה שאני נוסע ברכבת‪ .‬נוף מהפנט‪.‬‬ ‫איחרתי לפגישה והתקשרתי לעורך הדין והוא אמר שאין לו זמן לחכות והציע לי להגיע‬ ‫אחר הצהריים למשרדו‪ .‬אמרתי שאשקול זאת ואודיע לו‪.‬‬ ‫אין לי מה לעשות בירושלים עד אחר הצהריים‪ .‬בדרך לתחנה המרכזית פגשתי את‬ ‫רמי‪ ,‬אותו רמי שרגלו נחתכה כשנפל מהאסלה בשירותים בכלא תל‪-‬מונד‪ .‬ישבנו‬ ‫לשתות קפה ולדבר בתחנה המרכזית‪ .‬סיפרתי לו על הדברים שעברתי מאז פגישתנו‬ ‫האחרונה‪ ,‬עברו שבע שנים מאז‪ .‬הוא סיפר שהתחתן ואני סיפרתי שהתחתנתי‪ ,‬סיפרתי‬ ‫לו שאני שותף עם דני ב‪ .‬בשיווק בגדי ילדים )גם הוא הכיר אותו מהכלא(‪ ,‬הוא הציע‬ ‫לי להתרחק מדני‪ .‬הוא סיפר לי ששמע על כך שדני מעורב בעסקי סמים‪ .‬זה נשמע לי‬ ‫מוזר‪.‬‬ ‫"איחרתי לפגישה עם עורך דין ואני צריך לחזור לתל אביב" אמרתי"אני מקווה שאתה‬ ‫לא עושה שטויות"‪.‬‬ ‫"מה פתאום" הוא ענה "אני עובד ואשתי עובדת ואנחנו מתפרנסים טוב"‪.‬‬ ‫"אתה בא איתי לתל אביב באוטובוס" שאלתי "אחלה נוף בדרך"‪.‬‬ ‫"קבעתי פה עם חברים והם צריכים להגיע‪ .‬אני צריך לקבל רכב ולהעביר אותו לתל‬ ‫אביב" הוא אמר‪.‬‬ ‫"אני יכול להצטרף אליך?" שאלתי‪.‬‬ ‫"בטח" הוא ענה "עוד מעט יגיעו חברים ונצא לדרך"‪.‬‬ ‫המשכנו לשבת ולדבר וניסיתי לשמוע עוד דברים בקשר לשמוע על דני ועל כך שהוא‬ ‫עוסק בסחר בסמים‪ ,‬דבר שנראה לי לא הגיוני‪ .‬רמי אמר שזאת השמועה שהוא שמע‪.‬‬ ‫חברים של רמי הגיעו והוא הלך ודיבר איתם‪ .‬כשסיימו את השיחה‪ ,‬הם הלכו ורמי אמר‬ ‫לי לצאת איתו לחניה‪ .‬בדרך הוא סיפר לי שקיבל מפתחות לרכב שהוא צריך להעביר‬ ‫לתל‪-‬אביב‪ .‬ביציאה מירושלים רמי עצר לשתי טרמפיסטיות‪ .‬כשהגענו לשער הגיא‪,‬‬ ‫ניידת משטרה התקרבה ונצמדה אלינו‪ ,‬השוטר סימן לרמי לעצור בצד ורמי הגביר את‬ ‫המהירות וניסה לברוח‪.‬‬ ‫"למה אתה לא עוצר?" אני שואל אותו‪.‬‬ ‫"הרכב הזה לא חוקי" הוא ענה לי "אני רק צריך להעביר אותו לתל אביב"‪.‬‬ ‫"תן לי לרדת מהרכב" אמרתי בבהלה "למה לא אמרת לי מראש?"‪.‬‬ ‫רמי הסתובב לכיוון בית‪-‬שמש ואיבד שליטה על הרכב ושוטרים קפצו מהניידת‬ ‫באקדחים שלופים ורצו לכיוון שלנו‪ .‬יצאתי מהרכב עם ידיים למעלה‪.‬‬ ‫"אל תירה" אמרתי לשוטר "אני רק טרמפיסט"‪.‬‬ ‫גם הטרמפיסטיות סיפרו שהן רק חיפשו הסעה לתל אביב‪ ,‬השוטר הזעיק תגבורת‬ ‫‪131‬‬ ‫ועצרו את כולנו‪ ,‬שמו לנו אזיקים על הידיים ונלקחנו לתחנת המשטרה בבית שמש‪.‬‬ ‫"ספר להם את האמת" אמרתי לרמי בדרך‪.‬‬ ‫הפרידים בין רמי לביני והוכנסתי לתא המעצר והמחשבות ניקרו בי‪ .‬מה היה ברכב?‬ ‫אולי הוא שותף לעסקת סמים? למה אני צריך לעבור את זה?‬ ‫חוקר הוציא אותי מחדר המעצר ונלקחתי לחקירה וסיפרתי את האמת‪ .‬גם רמי אישר‬ ‫בעדות שלקח אותי כטרמפיסט ואמר את אותם דברים‪.‬‬ ‫הרגישתי כאילו אני נופל מהר גבוה והכול מידרדר יחד איתי‪ .‬כאילו מפולת של אבנים‬ ‫שאין לי שליטה עליה מדרדרת אותי למטה‪ ,‬והאבנים מכסות אותי‪.‬‬ ‫נעצר על לא עוול בכפי‪ ,‬עצם המעצר הוא כבר עונש עבורי‪ .‬הדברים שעברתי במעצר‬ ‫חיזקו לי את ההרגשה ש'צדק' הוא רק מושג‪.‬‬ ‫שנתיים לא הסתבכתי בפלילים‪ ,‬ואם נעצרתי כחשוד‪ ,‬זה לא בגלל שהיו ראיות להאשים‬ ‫אותי‪ ,‬זה קרה רק בגלל היותי אני‪.‬‬ ‫מה תחשוב רינה?‬ ‫"אתה מואשם בהתפרצות ובגניבת כסף" אמר לי השוטר‪.‬‬ ‫"איזו התפרצות?" שאלתי‪.‬‬ ‫"יש לנו עדים שראו אותך והם יזהו אותך בוודאות" הוא אמר וסיפר שאנשים נתקלו‬ ‫בפורצים וראו אותם וזה שימח אותי‪.‬‬ ‫"אף אחד לא יכול להצביע עלי‪ .‬לא הייתי איפה שאתה אומר ואני לא יודע על מה אתה‬ ‫מדבר‪ .‬אין אצלי כסף של אחרים‪ .‬חיפשו עלינו כשעצרו אותנו‪ ,‬ולא היה לנו כלום‬ ‫מלבד סכום קטן של כסף שלנו‪ .‬אתה יכול לבדוק את זה" אמרתי‪.‬‬ ‫סיפרתי לחוקר את הדברים כפי שקרו במשך היום‪ ,‬מהרגע שהגעתי לירושלים‬ ‫ואיחרתי לפגישה עם עורך הדין‪ .‬סיפר לו שפגשתי את רמי ושרמי פגש חברים שלו‬ ‫והם שנתנו לו את הרכב‪.‬‬ ‫"אני רק טרמפיסט" אמרתי לו "אני בטוח שרמי יספר לכם את האמת"‪.‬‬ ‫"גם הוא מספר אותו דבר" אמר החוקר "אבל הוא לא מוכן לספר לנו מי האנשים‬ ‫האלה"‪.‬‬ ‫"זאת האמת" אמרתי‪.‬‬ ‫"אתה מוכן לעמוד למסדר זיהוי?" החוקר שאל אותי‪.‬‬ ‫"בוודאי" עניתי "אני בטוח שאיש לא יוכל להצביע עלי ולהגיד שעשיתי משהו"‪.‬‬ ‫"מחר נערוך מסדר זיהוי" הודיע לי החוקר‪.‬‬ ‫איפשרו לי להתקשר לרינה וסיפרתי לה מה קרה‪ ,‬היא אמרה שתגיע למחרת לבית‬ ‫המשפט בירושלים‪.‬‬ ‫בבוקר נלקחנו לבית המשפט ורינה כבר הייתה שם עם עורך הדין‪ ,‬אותו עורך דין‬ ‫שאיתו קבעתי להיפגש‪ .‬השוטרים ביקשו לעצור אותנו ל‪ 3 -‬ימים לצורך מסדר זיהוי‬ ‫ולחקירה‪ .‬לא התנגדתי לזה‪ ,‬אני בטוח שלא הייתי מעורב בכלום‪ .‬אין לי ממה לחשוש‪,‬‬ ‫וגם עורך הדין יכול לספר שקבעתי איתו‪.‬‬ ‫בשעות הערב הוציאו אותי מהמעצר לחקירה וראיתי את רמי יושב בחדר החקירות‪.‬‬ ‫"ספר להם את האמת" ביקשתי "למה אתה גורם לי להסתבך סתם?"‪.‬‬ ‫"‪ ,"I'm sorry‬הוא אמר לי באנגלית‪.‬‬ ‫‪132‬‬ ‫"דבר בעברית" אמר לו החוקר והוציא אותו מהחדר‪ .‬החוקר מיהר למלא דוח פעולה‪,‬‬ ‫בו הוא כתב שרמי דיבר איתי בשפה לא ברורה והוא הפריד בינינו‪.‬‬ ‫שוב שמי הוזכר בעיתונים‪" .‬הכנופייה מתל אביב חשודה בפריצה בירושלים"‪ ,‬נכתב‬ ‫ליד שמי וקראתי את הכתבות ובכיתי‪.‬‬ ‫שלושת הימים עברו ללא מסדר זיהוי וללא חקירה‪ ,‬ועורך הדין אמר שהתיאור שמסרו‬ ‫אינו מתאים לתיאור שלי – ויותר מזה‪ ,‬התיאור שמסרו תואם לתיאור שאני מסרתי‬ ‫במשטרה לגבי הזהות של אלה שנתנו לרמי את הרכב‪.‬‬ ‫כשמסתיימים שלושת ימי המעצר הייתי בטוח שישחררו אותי‪ .‬נלקחתי שוב לבית‬ ‫משפט‪ ,‬לשמחתי‪ ,‬השופט החליט לשחרר אותי בתנאים מגבילים עד לסיום החקירה‪.‬‬ ‫בנוסף לכך התחייבתי להתייצב בתחנת המשטרה לחקירה כשיזמנו אותי ולהתייצב בבית‬ ‫המשפט אם אדרש‪ .‬אבל מסתבר שהשמחה היתה מוקדמת מדי‪ ,‬בפרקליטות המדינה‬ ‫הצביעו על העבר הפלילי שלי וציינו "החשוד נעצר בעבר בקשר לפרשיות פשע‬ ‫חמורות"‪ .‬ביקשו להשאיר אותי במעצר עד לערעור שיגישו והשופט אישר זאת‪.‬‬ ‫פרשת סנטה‪-‬קטרינה עברה לי בראש כשהוזכרו "פשעים חמורים"‪ .‬נזכרתי ששילמתי‬ ‫מחיר כבד בגלל טעויות של אחרים‪ ,‬ושוב אותה פרשה שבה ועולה וכולם זוכרים את‬ ‫הכותרות‪ ,‬אך איש לא יודע בוודאות מה קרה שם‪ ,‬וגם אני לא יודע‪.‬‬ ‫כעבור כמה ימים הגישו לבית המשפט המחוזי כתב אישום והואשמתי בפריצה‪.‬‬ ‫במקביל‪ ,‬ביקשו לעצור אותי עד תום ההליכים המשפטיים‪ ,‬תוך שמצביעים על העבר‬ ‫הפלילי שלי וטוענים שדי בעבר הזה כדי להצביע על מסוכנותי‪.‬‬ ‫בית המשפט המחוזי האמין לטענות שלי והחליט לשחרר אותי באותם תנאים וערבויות‬ ‫שקבע בית משפט השלום‪ ,‬אבל שוב השמחה מוקדמת‪ ,‬פרקליטות המדינה נחפזה‬ ‫להודיע לשופט שאני 'כריש'‪ ,‬ביקשו להשאיר אותי במעצר עד לערעור על שחרורי‪.‬‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬בית המשפט המחוזי השאיר אותי במעצר‪.‬‬ ‫בערעור לבית המשפט העליון שמו דגש על העבר הפלילי שלי והצביעים על כך שאני‬ ‫מהווה סכנה לציבור אם אשוחרר‪ .‬טענתי שאין זה סביר שמענישים אותי בטרם נקבע‬ ‫אם אני אשם או לא‪ .‬העבירה עצמה אינה מצדיקה מעצר‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬אם אשב במעצר‬ ‫ובית משפט ימצא אותי זכאי בסופו של דבר‪ ,‬יצא שנענשתי על לא עוול בכפי‪.‬‬ ‫הערעור נקבע לדיון בפני כבוד השופט ברק בבית המשפט העליון‪ .‬בטענות הערעור‬ ‫נכתב שעברתי עבירות חמורות בעבר‪ ,‬והשופט החליט לעצור אותי עד תום ההליכים‬ ‫המשפטיים‪ ,‬תוך שהוא מבסס את ההצדקה למעצר על עברי הפלילי ועל המסוכנות‬ ‫שבשחרורי‪ ,‬והוא שם דגש על אותו דוח פעולה שמילא החוקר ושבו רמי דיבר‬ ‫באנגלית ואמר "אני מצטער"‪ .‬כולם היו בדעה שרמי רצה להודות בכך שביצע את‬ ‫הפריצה וגם אני באותה דעה‪ ,‬אבל אין לי קשר לזה‪.‬‬ ‫"מתי יפסיקו להגדיר אותי כאסיר משוחרר?" שאלתי את השופט ברק‪ ,‬בתחושה‬ ‫שהרישומים מהעבר גוברים על כל טיעון שלי‬ ‫"תמיד תוגדר אסיר משוחרר‪ ,‬כל עוד אתה משוחרר" הוא ענה לי‪.‬‬ ‫"שנתיים עברו מיום ששוחררתי‪ .‬לא ביצעתי שום עבירה וגם לא הואשמתי בביצוע‬ ‫עבירה" אמרתי‪.‬‬ ‫"כל עוד תהיה משוחרר תוגדר כאסיר משוחרר" חזר השופט ברק על דבריו והמשיך‬ ‫‪133‬‬ ‫"עכשיו אתה עצור"‪.‬‬ ‫בית המשפט קורא לזה "מעצר עד תום ההליכים המשפטיים"‪ ,‬ואני רואה זאת כעונש‬ ‫שמוטל עלי כשאני חף מפשע וזה נראה לעין‪ .‬עוד בטרם נשמעו טענותיי אני נענש‪ .‬לפני‬ ‫שבודקים אם אני באמת אשם‪ .‬די בכך שהזכירו שאני אחד מנאשמי פרשת סנטה‪-‬‬ ‫קטרינה‪ ,‬זה קלף טוב‪.‬‬ ‫רינה האמינה שאני לא שותף לפריצה ושאין לי שום קשר לפעילות פלילית‪ ,‬היא ידעה‬ ‫שהתרחקתי לחלוטין מאנשים שעוסקים בפלילי‪.‬‬ ‫לא צריך את זה‪ .‬לא חסר לי כלום‪ ,‬עבדתי והתפרנסתי וחייתי בכבוד‪.‬‬ ‫עברו כשנתיים מאז שחרורי מהמאסר‪ ,‬והימים האלה במעצר גרמו לי לחשוב שכלום‬ ‫לא השתנה – המראות אותם מראות‪ ,‬האנשים אותם אנשים‪ .‬יצחק דרורי )הראש(‬ ‫ואורי סופר היו בבית המעצר‪ .‬הם היו עצורים על התפרצות לבנק וגניבת תוכן‬ ‫הכספות‪ ,‬גם בפעם שעברה היו שפוטים על התפרצות לכספת‪.‬‬ ‫הייתה לי הרגשה שאני קם בבוקר בלי לדעת איך ימשיך היום‪ ,‬כל יום מביא איתו‬ ‫דברים חדשים שגרמו לי לחשוב שאוטוטו השמים נופלים‪ .‬כבר בשניות הראשונות‬ ‫אחרי שהשופט החליט לעצור אותי עד תום ההליכים המשפטיים‪ ,‬עלתה לי תמונה רעה‪,‬‬ ‫המקום שאני אמור להגיע אליו כבר היום‪ .‬עוד שעתיים‪ ,‬ליתר דיוק‪.‬‬ ‫‪134‬‬ ‫בית המעצר רמלה‬ ‫כמו רבים אחרים‪ ,‬גם אני קראתי בעיתונים על מעלליו של רוני ניצן‪ ,‬בהיותו מנהל בית‬ ‫המעצר שבכלא רמלה‪ .‬נכתב שם שבית המשפט קבע שהוא פעל שלא כחוק כלפי‬ ‫עצורים וניצל את סמכויותיו‪ ,‬שמו נודע כמי שמזיק ומרע לעצורים שעברו תחת ידו‪.‬‬ ‫הוא הניף דגל של 'מלחמה בעולם הפשע בישראל'‪ ,‬הפעיל ענישה קשה כלפי עצורים‬ ‫שהיו כפופים למרותו ואף הנהיג בדיקות חוקן תכופות‪.‬‬ ‫עברתי בכמה בתי כלא בארץ‪ .‬היתה בהם צפיפות קשה – אנשים ישנו על מזרנים‬ ‫שהונחו על הרצפה – ובשירות בתי הסוהר החליטו להקים מתקני כליאה נוספים‬ ‫להקלת הצפיפות‪ .‬פרויקט ההקמה של אחד מבתי הכלא האלה הוטל על רוני ניצן‪ .‬לשם‬ ‫כך‪ ,‬הוא הכין דוח שעל פיו יוקם מתקן בית המעצר החדש‪ .‬עוד בטרם נבנה בית המעצר‬ ‫הוא ערך רשימה של האנשים שהוא רוצה שיועברו מבתי כלא אחרים למתקן החדש‪.‬‬ ‫עם השלמת הבנייה הוא מונה למנהל‪ ,‬וכבר בימים הראשונים קיבל למשמרת את כל‬ ‫האסירים המוכרים כבעייתיים‪ ,‬מכל בתי הסוהר בארץ‪.‬‬ ‫בעיתונים התפרסמו כתבות שלפיהן חרט רוני ניצן על דגלו מלחמה בעולם הפשע‬ ‫בישראל‪ ,‬ובדרכו לעשות זאת הוא חצה קווים‪ ,‬פגע באנשים בגופם ועבר בעצמו על‬ ‫החוק‪ ,‬הנחיל דרך של אלימות והתנהג כעבריין‪ .‬כל מי שהגיע לבית המעצר‪ ,‬נפל קורבן‬ ‫להתעללויות קשות והכול התפרסם‪.‬‬ ‫הכרתי אישית את רוני ניצן‪ ,‬סבלתי רבות מנחת ידו כשברחתי מהכלא‪ .‬הוא לקח זאת‬ ‫אישית ונקם בי בגלוי והיכה אותי לאחר הבריחה‪ ,‬באלימות שגרמה לי להיות משותק‬ ‫בכל חלקי גופי לחודש‪ .‬באחת הפעמים הוא גם ביטל לי חופשה‪ .‬בימי המעצר‬ ‫בירושלים‪ ,‬הגיעו עצורים אחדים מבית המעצר ברמלה לבית המשפט בירושלים‪ ,‬וכולם‬ ‫דיווחו על התעללויות קשות בעצורים‪.‬‬ ‫לבית המעצר ברמלה הגעתי כעצור‪ ,‬עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדי‪ .‬בית המעצר‬ ‫ברמלה נבנה במטרה לאכלס עצורים שמשפטם מתנהל בזמן שהם שוהים במעצר‪,‬‬ ‫כאשר בית המשפט גוזר עליהם מאסר בפועל‪ ,‬הם מועברים לכלא אחר לריצוי עונשם‪.‬‬ ‫ידוע לי שרבים הודו בבית המשפט בעבירות שלא ביצעו‪ ,‬רק בגלל שהם יודעים‬ ‫שברגע שיורשעו הם יישפטו לתקופת מאסר ויועברו לכלא אחר‪ .‬קראתי את הדברים‬ ‫בעיתונים והתעניינתי‪ ,‬וכמו כן קראתי שהוקמה ועדת חקירה בראשותו של השופט‬ ‫בדימוס ד"ר מקס קנת‪.‬‬ ‫הכרתי אישיתי גם את רוב העצורים שהתלוננו נגדו‪ .‬ידעתי שהכול נכון וידעתי שניתנו‬ ‫נגדו פסקי דין בבתי המשפט‪ ,‬וגם בית המשפט העליון‪ ,‬שקבעו שפעל שלא כדין‪.‬‬ ‫לדעתי‪ ,‬זה היה רק עניין של זמן עד שיבינו שיש להעבירו מתפקידו‪ .‬בינתיים הוא נשאר‬ ‫בתפקידו והעביר את כל אלה שהתלוננו נגדו לאגף 'הרקפת' המפורסם והמשיך‬ ‫להתעלל בהם‪.‬‬ ‫‪135‬‬ ‫ידעתי שהוא המנהל בבית המעצר שאני צריך להגיע אליו‪ ,‬ידעתי שצפויים לי ימים‬ ‫קשים‪ ,‬אבל זה לא בידי‪ .‬אין לי מה לעשות חוץ מלברוח ואני לא אעשה זאת‪ ,‬זה רק‬ ‫יסבך אותי יותר‪ .‬אני חייב להיות סבלני ולהאמין שבית המשפט ישתכנע שלא ביצעתי‬ ‫שום עבירה‪ ,‬ושזה יעבור מהר ואוכל לחזור לשגרת חיי‪.‬‬ ‫ה"פוסטה" עברה את שער הכלא והתקדמה לכניסה לבית המעצר ורוני ניצן עמד‬ ‫בכניסה לחדר ההמתנה והסתכל על "החדשים שהגיעו"‪ .‬הוא עשה זאת בקביעות‪ ,‬הוא‬ ‫היה מקבל כל עצור חדש באופן אישי ובכולם הוחדר פחד כבר מהרגע הראשון‪.‬‬ ‫כשירדתי מהפוסטה‪ ,‬כבול באזיקים‪ ,‬הוא התקרב לעברי‪.‬‬ ‫"חזרת לכלא" אמר והיסף בקול מתגרה "רוצה לברוח מפה?"‪.‬‬ ‫העדפתי לא להגיב על דבריו‪.‬‬ ‫"בית המעצר רמלה אינו כמו כל כלא אחר שהכרת" הוא הודיע לי והמשיך "פה‬ ‫הכללים שונים‪ .‬פה יש קווים אדומים שאסור לעבור אותם‪ ,‬ופה אתה תלמד שאסור לך‬ ‫להגיע לבית סוהר"‪.‬‬ ‫"אני חף מפשע" אמרתי "אני בטוח שבית המשפט יבין זאת וישחרר אותי"‪.‬‬ ‫"כולם אומרים שהם חפים מפשע" הוא אמר וצחק "אני מקווה שלא יהיו לך תוכניות‬ ‫בריחה ושלא תהיה מעורב במשהו שידרוש את התערבותי‪ ,‬התוצאות יהיו קשות"‪.‬‬ ‫נמנעתי מלענות והסרתי מבט ממנו‪ ,‬לא רציתי שיחשוב שאני מסתכל עליו 'עקום'‪ ,‬כפי‬ ‫שנהג להגיד‪ ,‬ועצם הזכרת הבריחה החזירה אותי לכאב שעברתי אצלו‪ .‬הבנתי שזה‬ ‫חקוק בזיכרונו‪ ,‬גם בזיכרוני‪.‬‬ ‫"מה עם סמים?" הוא שאל אותי‪.‬‬ ‫"לא השתמשתי בסמים מעולם‪ ,‬ואין סיכוי שאתחיל עכשיו" אמרתי‪.‬‬ ‫מיותר לציין שהוא יודע הכול על כולם‪ .‬יש לו רשת של מלשינים שמספרים לו הכול‪,‬‬ ‫ואני בטוח שהוא יודע שמעולם לא השתמשתי בסמים ואף עזרתי לאחרים להיגמל‬ ‫ותמיד הטפתי נגד השימוש בסמים‪.‬‬ ‫הוא המשיך מאחד לאחד ובחן ושוחח והגיע לעצור שגם הוא היה בעבר תחת חסותו‬ ‫בכלא אחר‪.‬‬ ‫"גם אתה פה?" הוא שאל "רק אני אצליח לרסן אותך"‪.‬‬ ‫באותה נשימה הוא הניף יד ודחף את פרצופו של הבחור‪ ,‬שלא שלט בעצמו ודחף את‬ ‫רוני בחזרה וניסה להרחיקו‪ .‬זה עלה לו ביוקר‪.‬‬ ‫"תחזיקו אותו" רוני הורה לסוהרים ואלה תפסו את הבחור‪ ,‬ורוני צעק ובעט בו "אתה‬ ‫תוקף אותי?" הוא סינן בין שיניו‪.‬‬ ‫"קחו את כולם לאגף א'" הוא אמר ויצא מחדר ההמתנה‪.‬‬ ‫הרגשתי הקלה שהוא כבר לא בסביבה‪ .‬אבל דרך ארוכה לפני‪ .‬בימים הקרובים אני פה‬ ‫ואין לי לאן לברוח‪ ,‬וזאת עדיין לא סיבה לחשוב לברוח‪.‬‬ ‫אני מועבר לאגף א'‪ .‬יש בו כארבעים תאים ובכל תא שני אנשים והפרטיות נעלמת‬ ‫לחלוטין‪ .‬רמי איתי בחדר ואני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות שלא לפגוע בו פיזית‬ ‫על מה שעשה לי‪ .‬במשך ‪ 23‬שעות ביום אנחנו סגורים בתא של שני מטרים על שני‬ ‫מטרים‪ ,‬וחיים ונושמים זה את מעשיו של זה‪ .‬האפשרויות היחידות לתנועה הן עמידה‬ ‫או שכיבה‪ .‬כשהוא מתקלח‪ ,‬אני מסובב את הראש כדי לא לראות אותו עירום‪ ,‬וההפך‪,‬‬ ‫‪136‬‬ ‫וכשאני עושה את צרכיי בשירותי 'בול פגיעה'‪ ,‬הוא נאלץ לסובב ראשו לקיר וההפך‪.‬‬ ‫אין מקום לצעוד צעד מיותר‪ .‬בצדו האחד של החדר – הדלת‪ ,‬ולצד הדלת ממוקמים‬ ‫השירותים והמקלחת‪ ,‬והם גלויים לעין וניתן לראות כל מה שנעשה שם‪ ,‬גם מתוך החדר‬ ‫וגם מבחוץ‪ .‬מי שמנסה להסתיר את מעשיו נענש בצורה קשה‪ .‬בצדו האחר של החדר‬ ‫מיטת קומתיים מבטון יצוק‪ ,‬ובשטח שבין המיטות לבין הדלת יש מקום לצעוד שני‬ ‫צעדים ולהסתובב‪ ,‬ולצעוד שני צעדים לכיוון השני ולהסתובב‪ ,‬ויש כאלה שעושים זאת‬ ‫במשך יום שלם‪.‬‬ ‫סדר היום כולל השכמה בשעה שש בבוקר‪ ,‬למרות שאין לאיש לאן ללכת משם‪.‬‬ ‫חייבים לקום ולעמוד לספירה‪ .‬הקצין שעובר וסופר את כולם חייב לראות אותם כשהם‬ ‫עומדים על רגליהם‪ ,‬ורמקולים שמותקנים בחדרים מתעוררים לחיים ומונעים מחשבות‬ ‫על חזרה למיטה כדי להמשיך לישון‪.‬‬ ‫כאשר אחד החברים ממשיך לישון‪ ,‬מתיזים גז מדמיע לאגף וכולם נפגעים מכך‪ ,‬למרות‬ ‫שלא עשו דבר‪ .‬כשאני מעיר על כך‪ ,‬סוהרים מאיימים עלי ומשתיקים אותי‪.‬‬ ‫יחס משפיל ומכות הם דבר שבשגרה‪ .‬כולם ידעו מראש שאחד האסירים יהיה הקורבן‬ ‫היומי למען יראו וייראו‪ .‬כל יום חייב להיות אחד כזה לפחות‪ .‬כולם הורגלו במחזות של‬ ‫סוהרים בועטים באדם השרוע על הרצפה וכבול באזיקים בידיו וברגליו‪ ,‬כשהוא חסר‬ ‫אונים ואינו יכול להגן על עצמו‪ .‬כאמור‪ ,‬אין אחד שלא עבר זאת‪ ,‬גם אלה ששמו‬ ‫מחסום לפיהם וניסו להצטופף בפינה אפלולית‪ .‬כולם ידעו מה יקרה אך לא ידעו למי זה‬ ‫יקרה‪ .‬וזה קרה תמיד‪.‬‬ ‫הקווים האדומים התבררו לי כבר ביום הראשון‪ .‬חצר האגף מוקפת בקירות של האגפים‬ ‫עצמם ובקירות קבועים חלונות‪ .‬מסביב לחצר מסומנים קווים אדומים במרחק של מטר‬ ‫מהקירות – אסור לעבור את הקווים ואסור לדבר עם אנשים אחרים שנמצאים מצדם‬ ‫השני של החלונות‪ ,‬ובטח שאסור להעביר להם דברים ולקבל מהם דברים‪ .‬די בחשד‬ ‫של סוהר שאומר שראה את אחד החברים מדבר עם מישהו מאגף אחר‪ ,‬כדי שאחד‬ ‫החברים יספוג מכות‪.‬‬ ‫הביקורים מתקיימים בחדר ארוך‪ .‬במרכז החדר מותקנת רשת לכל אורכו‪ ,‬מצד אחד‬ ‫של הרשת יושבים המבקרים ומצדה השני – אנחנו‪ .‬בכל ביקור כזה מגיעות כעשר‬ ‫משפחות‪ ,‬והרעש וההמולה מונעים אפשרות לשיחה אישית ופרטית‪ ,‬והסוהרים‬ ‫שנמצאים שם כדי להשגיח‪ ,‬מרעישים יותר מכולם יחד‪ ,‬ממש כמו שוטר שנמצא בכביש‬ ‫כדי לעשות סדר וחוסם את הכביש במכוניתו‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה שתסבלי יחד איתי" אמרתי לרינה בביקור‪.‬‬ ‫"אני מאמינה שלא עשית כלום ושישחררו אותך בקרוב" היא ענתה‪.‬‬ ‫המשפט התנהל בעצלתיים‪ ,‬ובית המשפט דחה את הבקשות שלי לשחרור בערבות‪,‬‬ ‫בטענה שהמשפט לקראת סיום‪ .‬אבל גם אחרי חצי שנה אין החלטה סופית‪ ,‬והזמן עובר‬ ‫ואני במעצר‪.‬‬ ‫אסור לישון בשעות היום‪ .‬רמקולים שמותקנים בחדרים נמצאים שם להזכיר זאת‬ ‫ופועלים במשך כל שעות היום‪ ,‬עד לכיבוי האורות‪ .‬כך אני לומד את ההבדל שבין‬ ‫'סונטה לאור ירח' של מוצרט לבין 'אלף לילה ולילה' של אום כולת'ום‪ .‬מי שמנסה‬ ‫‪137‬‬ ‫לחבל ברמקולים נענש בחומרה‪ .‬די בכך שמתלוננים על הרמקולים וזוכים למנה של‬ ‫אגרופים ובעיטות‪ .‬כייף לשמוע מוזיקה‪ ,‬אבל כשהיא כפויה היא כמו קוץ במח‪.‬‬ ‫במשך היום עושים ספורט בעמידה בחדר‪ ,‬וברוב שעות היום מנסים לקרוא ולהתרכז‬ ‫ומשחקים שחמט‪ ,‬הכול חוץ מלישון‪ .‬אסור לישון במשך היום‪.‬‬ ‫ראיתי דברים איומים שמבוצעים בכאלה שקצרה ידם מלהגיב‪ ,‬ובכל בוקר התפללתי‬ ‫שהימים יעברו ואצא משם ללא פגע‪ ,‬והחזיק את עצמי שלא להתערב במשהו שיכול‬ ‫לסבך אותי‪.‬‬ ‫זה התחיל בכך שכבלו את האדם בידיו וברגליו‪ ,‬הכול במתק שפתיים‪ ,‬גם אם לא גלה‬ ‫התנגדות‪ ,‬גם אם לא היה אומר מילה‪ .‬רק אחרי שהוא כבר כבול באזיקים ניתנה הוראה‬ ‫לתקוף ולהכות‪ .‬פעמים רבות זה הסתיים בבעיטות ספורות‪ ,‬ולפעמים זה נמשך עד‬ ‫שהאדם התעלף‪ .‬סביר בהחלט שאחד‪ ,‬או יותר‪ ,‬לא יוכלו לשלוט ברגשותיהם ויגיבו על‬ ‫כך‪.‬‬ ‫התפללתי שזה שלא יגיע אלי‪ ,‬גם אם אתחפר בחור הכי קטן‪ ,‬אני חייב לצאת מהחור‬ ‫הזה לפעמים‪ ,‬לבית המשפט או לבדיקות או לביקורים‪ .‬נמנעתי אפילו מלצאת לטיול‬ ‫היומי למשך שעה בחצר‪ ,‬עבורי זאת הייתה שעת הסיוט היומית‪ .‬ככל שהפחתתי בקשר‬ ‫ובמגע עם אחרים‪ ,‬פחות חיכוך עם דברים שאין לי שליטה עליהם‪ ,‬פחות מגע עם דברים‬ ‫שעלולים להזיק ופחות מחשבות על לברוח‪ .‬זה מנקר לי‪ ,‬אני רוצה לצאת משם חי‪.‬‬ ‫לא נראה שסופו של המשפט מתקרב‪ .‬נשמעות עדויות ואיש אינו מזהה אותי ואני‬ ‫מבקש שוב ושוב להשתחרר‪ ,‬ודוחים אותי בטענה שאני מסוכן לציבור‪ .‬אני מרגיש כמו‬ ‫נשאב לתוך בור שאני לא רוצה להיות בו‪ ,‬כאילו מערבולת סוחפת אותי בסיבוב מהיר‬ ‫ובלתי נשלט‪.‬‬ ‫זה מאסר בפני עצמו ואני כבר מוענש‪ ,‬עוד בטרם הוכחה אשמתי‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1979‬הוקמה ועדת חקירה לבדיקת המצב בבתי הסוהר בארץ‪ .‬בראש הוועדה‬ ‫ניצב השופט המחוזי ד"ר מקס קנת‪ ,‬ומסקנותיה מתפרסמות בחלקן‪ ,‬וחלק אחר שלהן‬ ‫נשאר חסוי‪.‬‬ ‫אפשר להגיד בפה מלא שרוני ניצן לקח את החוק לידיו‪ ,‬ואף הגדיל לעשות כשהכניס‬ ‫את ידיו לספר החוקים של מדינת ישראל וכתב שם שמנהל בית סוהר יכול לעשות ככל‬ ‫העולה על רוחו בעצורים הנמצאים אצלו‪ ,‬ושופטי בית המשפט העליון העירו לו על כך‬ ‫ואמרו לו שהוא אינו יכול לשנות דבר בספר החוקים‪.‬‬ ‫העיתונאי ראובן שפירא פרסם בסדרה של כתבות‪ ,‬תחת הכותרת 'הכתובת על הקיר''‪,‬‬ ‫חלק מהדברים הרשומים בדוח‪ ,‬והכותרת אומרת הכול‪ .‬בגוף הכתבה הוא כותב‪:‬‬ ‫‪138‬‬ ‫"]‪ [...‬מן המפורסמות היא שמינוי ועדת חקירה הוא תרופה בדוקה‬ ‫להרדמת עניינים בוערים‪ .‬הועדה חוקרת‪ ,‬החקירה נמשכת זמן רב‪,‬‬ ‫ובינתיים הנושא יורד מהכותרות וצצים נושאים חדשים"‪.‬‬ ‫‪139‬‬ ‫סדק בגולגולת‬ ‫שיחקתי שח עם רמי והוא הפגין כעס על הרמקולים שלא נותנים להתרכז במשחק‪,‬‬ ‫לפתע הרמקולים הושתקו‪ .‬צחקנו מזה‪ .‬זה נדיר שהרמקולים האלה מושתקים‪ ,‬הם‬ ‫מטרטרים בראש במשך כל היום‪ ,‬עד לשעת כיבוי האורות‪ ,‬ואין רגע שקט מהם‪ .‬הם‬ ‫נדמו בדיוק ברגע שהביע כעס ואנחנו פרצנו בצחוק שנפסק מהר מאוד‪.‬‬ ‫צעדים עצבניים של סוהרים ההולכים ושבים נשמעו בפרוזדור האגף ופרצו לשקט‬ ‫שנוצר מהשתקת הרמקולים וזה השתיק לנו את הצחוק‪ .‬הצעדים דפקו בראש כתופים‬ ‫שמבשרים שמשהו קרה‪ ,‬ככה זה התחיל תמיד‪ .‬כל הסוהרים חבשו מסכות על הפנים‬ ‫ובידיהם אלות ומגינים‪.‬‬ ‫"אני רוצה לדעת מי שרק לעובדת הסוציאלית?" קולו של רוני ניצן בקע מהרמקולים‬ ‫וכולם שמעו‪ .‬בכל חדר מותקן רמקול‪ ,‬אי אפשר שלא לשמוע‪.‬‬ ‫קולות של דלתות נפתחות ונטרקות‪ ,‬ורוני ניצן במרכז הפרוזדור‪ ,‬מורה לסוהרים‬ ‫להוציא אנשים מהתאים‪ .‬הם מתקדמים מתא לתא‪ .‬הסוהרים מפעילים כוח ומכים בכולם‬ ‫ונשמעות זעקות כאב‪.‬‬ ‫"מי שרק לעובדת הסוציאלית?" רוני ניצן שואל כל אחד אישית‪ .‬אני מביט בו מעבר‬ ‫לסורגים שבדלת התא‪ ,‬והוא עומד ליד הדלת של החדר הסמוך וצועק‪ ,‬וסוהרים דוחפים‬ ‫אנשים לעבר היציאה מהאגף לחדר ההמתנה‪ ,‬תוך שהם מכים אותם עם האלות‪.‬‬ ‫דלת התא שלנו נפתחה ונדרכתי ונמתחתי וזזתי צעד לאחור והתיישבתי על המיטה‬ ‫וסוהרים ביקשו שאצא מהתא‪.‬‬ ‫"מי שרק לעובדת הסוציאלית?" שאל אותנו רוני ניצן‪.‬‬ ‫"לא יודע" עניתי וקמתי על רגליי "מה לי ולזה?"‪.‬‬ ‫"צא מהחדר" הוא אמר‪.‬‬ ‫"אלבש חולצה" אמרתי והסתובבתי כדי לקחת את חולצה‪.‬‬ ‫"צא איך שאתה" הוא צעק ואני יצאתי ונעמדתי מחוץ לחדר‪ .‬סוהרים התקרבו לעברי‪.‬‬ ‫אחד מהם דחף אותי עם המגן ושתקתי‪ .‬לא רציתי שזה ייגמר רע‪ ,‬ידעתי שרק אני אצא‬ ‫בנזק‪.‬‬ ‫"אני אמצא את מי ששרק‪ ,‬גם אם אצטרך להרוג מישהו מכם" הוא אמר והוסיף "אתם‬ ‫הזבל של מדינת ישראל‪ ,‬אני אלמד אתכם לא להגיע לבית סוהר"‪.‬‬ ‫חשבתי שזה רק עניין של זמן עד שיעבירו אותו מתפקידו‪ .‬ההיגיון חייב זאת‪.‬‬ ‫ההתנהגות שלו לקוחה מסרטים‪.‬‬ ‫"קחו אותם לחדר ההמתנה" הוא אמר לסוהרים והתקדם לחדר הבא‪.‬‬ ‫למרות שהתרגלתי לדברים מוזרים בכלא‪ ,‬התמונות הפתיעו אותי‪ ,‬אבל אין למי לזעוק‪,‬‬ ‫קיוויתי לסיים את המשפט וללכת הביתה‪ .‬היו גם רגעים שרציתי להודות בביצוע עבירה‬ ‫‪140‬‬ ‫שלא ביצעתי ולהשפט על כך למאסר בפועל‪ ,‬רק כדי לעבור למקום אחר‪ .‬הרבה עשו‬ ‫זאת‪.‬‬ ‫סוהר רעול פנים ליווה אותי לחדר ההמתנה‪ ,‬עם קסדה לראשו‪ ,‬אלה בידו האחת ומגן‬ ‫בידו השנייה‪.‬‬ ‫"אסור לו להיות בתפקיד שלו" אמרתי לאותו סוהר‪ ,‬חשבתי שגם הוא רואה דברים‬ ‫בצורה אנושית "הוא יותר גרוע מכל עבריין שהכרתי" הוספתי‪.‬‬ ‫הסוהר הניף את האלה שבידו והנחית אותה בכוח על מצחי‪ .‬נפלתי מעוצמת המכה‬ ‫לרצפה ודם זלג לי מהמצח‪ .‬סוהר נוסף רץ לעברי ובעט לי בצלעות‪ .‬התקפלתי מעוצמת‬ ‫המכה ונשארתי שוכב על הרצפה‪ .‬ידעתי שזה יימשך ושאקבל עוד בעיטות ומכות‪ ,‬זה‬ ‫קורה תמיד‪ .‬למזלי הם נעצרו והתבוננו בי ורוני ניצן כבר היה קרוב‪.‬‬ ‫"כבלו אותו בידיים וברגליים" הוא צעק "אתם תלמדו עם מי יש לכם עסק" סוהרים‬ ‫כבלו אותי בידיי וברגליי והתעלמו מכך שדם זולג לי מהראש‪.‬‬ ‫"הוא מדבר עליך לא יפה" אמר הסוהר לרוני‪.‬‬ ‫"מה אמרת עלי?" שאל אותי רוני‪.‬‬ ‫"אמרתי שיש נגדך פסקי דין של בית המשפט ושאתה מתנהג כמו עבריין‪ ,‬וזה רק עניין‬ ‫של זמן עד שיוציאו אותך מתפקידך" ידעתי שזה עלול לעלות לי ביוקר‪ ,‬אבל היה קשה‬ ‫לי לשתוק במצב כזה‪.‬‬ ‫"פסקי הדין האלה הם מחיאות כפיים עבורי" רוני ענה לי וחייך "השופטים אוהבים את‬ ‫מה שאני עושה"‪.‬‬ ‫מפקד האגף‪ ,‬נוואף‪ ,‬ביקש ממני שלא להגיב ואני השפלתי את עיניי ושתקתי‪.‬‬ ‫"קחו אותו לחדר ההמתנה" אמר רוני וחזר לחדר הבא בפרוזדור‪ ,‬נגרר לחדר ההמתנה‬ ‫כשאני עירום בחלק גופי העליון ודם נוזל ממצחי ומכסה את עיניי‪ ,‬בדרך הסוהרים‬ ‫המשיכים להכות אותי באלות‪ .‬בחדר ההמתנה‪ ,‬שגודלו ארבעה מטרים על שישה‪ ,‬היו‬ ‫כבר כשלושים חברים שהובאו לשם לפני‪ ,‬חלקם עירומים ונראה שיצאו מהמקלחת‪.‬‬ ‫במשך כשעה המשיכו להגיע חברים נוספים‪ .‬חדר ההמתנה התחיל להיראות כמו קופסת‬ ‫סרדינים גדולה‪ ,‬ויותר משבעים איש דחוסים ועומדים זה לצד זה‪ .‬אין מקום לשבת‪ ,‬אין‬ ‫אפילו מקום להכניס מחט‪ ,‬וזה נמשך‪.‬‬ ‫כולם ספגו מכות מהאלות של הסוהרים שפעלו על פי הוראתו של רוני ניצן ולכולם‬ ‫נגרמו פצעים וחתכים‪ .‬חדר ההמתנה נראה כמו שדה קרב שנפלה בו פצצה‪ .‬כולם‬ ‫פצועים‪ ,‬הקירות והרצפה מלאים בכתמים של דם‪.‬‬ ‫הדם ניגר מהפתח שבמצח ואני כבול באזיקים ואיני יכול לטפל בעצמי‪ .,‬חבר עזר לי‬ ‫וניגב את הדם בנייר טואלט ושטף את הפצע‪ .‬כל נגיעה גרמה לכאב‪.‬‬ ‫"יש לי אסתמה" התחנן אחד החברים בפניו של רוני "אני לא יכול לנשום‪ ,‬תנו לי‬ ‫לשבת בחוץ"‪.‬‬ ‫"תוציאו אותו" הורה רוני ניצן לסוהרים והם הוציאו את הבחור‪.‬‬ ‫"תן לסוהר שיכבול אותך בידיים ושב בצד" אמר רוני לאותו אחד במתק שפתיים‪,‬‬ ‫והסוהרים כבלו אותו באזיקים‪ ,‬ורוני התחיל להלום בו באגרופים ולצעוק‪.‬‬ ‫"אני רוצה לדעת מי שרק לעובדת הסוציאלית‪ .‬אני אדע גם אם אהרוג מישהו מכם"‬ ‫הוא חזר וצעק כמו מטורף בפעם המיליון‪.‬‬ ‫‪141‬‬ ‫כולם נחקרו ונשאלו אם ידוע להם מי שרק לעובדת הסוציאלית‪ ,‬וכולם ספגו מכות‬ ‫ובעיטות משפילות והוחזרו לחדר ההמתנה‪.‬‬ ‫בשעות הערב הגיעה ההפוגה‪ .‬רוני ניצן מסיים את יום עבודתו‪ ,‬הוא צריך לחזור לביתו‪.‬‬ ‫סמי אלקיים מוכנס גם הוא לחדר ההמתנה כשאזיקים על ידיו ועל רגליו‪ ,‬והחברים‬ ‫כולם כבר מכירים אותו ויודעים שהוא משתף פעולה עם רוני ניצן‪ .‬הוא שואל שאלות‬ ‫ומתעניין במה שקרה ומנסה לגלות מי שרק לעובדת הסוציאלית‪.‬‬ ‫הועברתי לאגף 'הרקפת' יחד עם חברים נוספים ונשללה ממני הזכות לביקורים‬ ‫ולשיחות טלפון למשך חודש‪" ,‬עד שיימצא האשם בשריקה לעובדת הסוציאלית"‪.‬‬ ‫משפחות העצורים שבאות לבקר נאלצו לחזור כלעומת שבאו‪ ,‬לא התחשבו בכך שיש‬ ‫משפחות שבאות מכל קצות הארץ‪ ,‬נאלצות לעשות את דרכן חזרה כעונש‪.‬‬ ‫כאב ראש וסחרחורות ליוו אותי ימים רבים והקאתי כל דבר שהכנסתי לפה‪ .‬ביקשתי‬ ‫לראות רופא‪ ,‬אך חובש הכלא אמר שיספיק טיפול שהוא עושה‪ ,‬בכל ערב הוא החליף‬ ‫לי רטייה עם יוד על הצלקת‪ .‬בסופו של דבר הגעתי למרפאה‪ ,‬ממש במקרה‪.‬‬ ‫אחד הסוהרים עבר ליד החדרים וסיפר שהריח ריח של חשיש‪ ,‬סוהרים הגיעו לאגף‬ ‫והחליטו להוציא ארבעה עצורים‪ ,‬ובהם אני‪ ,‬לבדיקת 'חוקן' )חובש שם כפפה על היד‬ ‫ומורח אותה במשחה ומחדיר אותה לפי הטבעת‪ ,‬במטרה לחפש סמים מוברחים(‪.‬‬ ‫עד לאותו יום רק שמעתי על חברים שעברו בדיקות 'חוקן' בצורה לא חוקית על ידי‬ ‫רוני ניצן וההשפלה נראתה על פניהם ימים רבים‪ ,‬ונשמעו דיבורים על נקמה ואף ניסו‬ ‫לחסלו והטמינו רימון שבנס לא התפוצץ ואיש לא נפגע‪.‬‬ ‫ניסיתי לנחם את עצמי שאני גם כך פצוע וחבול בראש ובטח לא ארגיש מה שיעשו לי‬ ‫והתפללתי שזה לא יקרה באמת‪ ,‬וכאילו נשמעה תפילתי‪.‬‬ ‫הגענו למרפאה כשאני מתנדנד וכאב הראש איים לחסל אותי‪ ,‬הרופא הסתכל עלי‬ ‫וראה שאני מהלך 'הליכת חלל'‪.‬‬ ‫"מה קרה?" הוא שאל אותי‪.‬‬ ‫"סוהר תקף אותי לפני כמה ימים" אמרתי "ביקשתי טיפול רפואי ולא קיבלתי"‪.‬‬ ‫רופא הכלא בדק אותי והסתכל על הפצע והחליט שצריכים לשלוח אותי לצילום רנטגן‬ ‫בבית החולים אסף הרופא‪ .‬בצילום ראש גילו שיש לי סדק בגולגולת‪.‬‬ ‫"אין מה לעשות" אמר לי הרופא בבית החולים "זה יעבור לבד"‪.‬‬ ‫הוא רשם לי ‪ 30‬ימי מנוחה‪ .‬כאילו שאני לא נח גם ככה‪ .‬אני עצור על לא עוול בכפי‬ ‫ואני בטוח שבית המשפט ישמע את קולי ויזכה אותי מאשמה‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬אני מתחיל‬ ‫לחשוב להודות בביצוע פשע שלא ביצעתי‪ ,‬זאת האפשרות היחידה שלי לברוח מפה‪.‬‬ ‫רמי נשפט על עבירה אחרת לחצי שנת מאסר בפועל ועבירו אותו לכלא אחר ונותר לי‬ ‫לקוות שכל זה יעבור מהר‪.‬‬ ‫הוזמנתי למשרדו של רוני ניצן וזה נראה מוזר‪ ,‬לא ביקשתי לדבר איתו ולא לראות‬ ‫אותו‪ ,‬ואני בטוח שלא דיברתי עם איש על תוכניות הבריחה‪ .‬כשהגענו למשרדיו‪,‬‬ ‫הושיבו אותי מחוץ למשרד וחברים נוספים הגיעו והתיישבו‪ .‬זיהיתי חלק מהם‪ ,‬זה נראה‬ ‫כמו ערב ראיונות‪ .‬גם סמי אלקיים ביניהם‪ .‬הוא כבול באזיקים בידיו ושני סוהרים‬ ‫ניצבים לידו ושומרים עליו‪ ,‬נראה שעשה משהו לא טוב‪ .‬הוא מתיישב לידי ושואל‬ ‫לשלומי ואני אומר לו "אהלן"‪.‬‬ ‫‪142‬‬ ‫שמועה סיפרה שסמי הותקף בידי רעול פנים ונחבל בצלעות‪ .‬זה לא היה מעניין אותי‬ ‫אם לא הייתי חושב שסמי יכול לשפוך אור אמיתי על דברים שקרו בבית המעצר‬ ‫רמלה‪ .‬חודשים ספורים לפני‪ ,‬הגיע העיתונאי יוסף וולטר לבית המעצר וראיין את סמי‬ ‫אלקיים‪ ,‬מה שקראתי בכתבה הזאת עזר לי להבין שסמי אלקיים לא ישב בכלא באמת‪,‬‬ ‫למרות העבירות החמורות שביצע ולמרות שהורשע ברצח של אסיר אחר בכלא‪ .‬הוא‬ ‫היה חופשי וטייל מחוץ לכלא רוב הזמן וימים יגידו שצדקתי‪ .‬עוד אוסיף ואספר על כך‬ ‫בהמשך‪.‬‬ ‫נפגשנו פעמים רבות בעבר בבתי סוהר שונים‪ ,‬כאשר ריציתי מאסר‪ .‬באחת הפעמים‪,‬‬ ‫בשנת ‪ ,1977‬ראיתי אותו יושב עם בחורה במזנון של בית החולים 'אסף הרופא'‪,‬‬ ‫כשלקחו אותי לשם להוציא שבב מתכת שנכנס לי לעין‪ .‬כבר אז זה נראה לי מוזר‬ ‫שאחד ששפוט לחמש שנות מאסר ומתנהל נגדו משפט כחשוד ברצח של אסיר אחר‪,‬‬ ‫מסתובב חופשי בלי ליווי ובלי שמירה‪ .‬אנחנו מכירים אישית ושוחחנו פעמים רבות‪.‬‬ ‫ידוע לי שנחשב לאחד האסירים המסוכנים במדינה‪ .‬במשך המעצר נודע לי שבמהלך‬ ‫החקירות הסכים להקליט את החברים שלו בתנאי שיוכל להשמיע להקלטה שהוא לא‬ ‫שותף לרצח‪ ,‬אך בית המשפט לא קיבל את ההקלטות והרשיע אותו ברצח‪ .‬ידוע לכולם‬ ‫שסמי 'שרוף' ומשתף פעולה עם רוני ניצן‪ ,‬ונפוצה שמועה על כך שהותקף בידי אסירים‬ ‫ושמועות אחרות סיפרו שיש לו בן זוג בכלא והם חולקים תא אחד‪ .‬השיחות האלה‬ ‫התנהלו בין חברים בכל מקום‪ .‬אני לא מתעניין מדוע ידיו באזיקים‪ ,‬כל אחד והחבילה‬ ‫שלו‪ .‬אלה השמועות שמועברות ואני שומע אותן גם אם אני לא רוצה‪.‬‬ ‫"הרצל אביטן שיחק אותה וברח" הוא אמר לי וחייך‪.‬‬ ‫"קראתי בעיתון" אמרתי וסובבתי ראש ממנו‪.‬‬ ‫עוברת חצי שעה ורוב הממתינים נכנסים ויוצאים‪ .‬גם סמי נכנס ויוצא ונלקח והאזיקים‬ ‫עדיין עליו‪.‬‬ ‫"אני רוצה לחזור לחדר" אמרתי לסוהר שליווה אותי "לא ביקשתי שיחה‪ ,‬יש פה‬ ‫טעות" הסוהר הלך וחזר וביקש שאכנס למשרדו של ניצן‪.‬‬ ‫"לא ביקשתי שיחה איתך" אמרתי "זאת בטח טעות"‪.‬‬ ‫"דני‪ ,‬זאת לא טעות" הוא אמר "אני רוצה לשוחח איתך"‪.‬‬ ‫הוא מעולם לא קרא לי דני‪ .‬היו פעמים שבהן כינה אותי 'חלאת המין האנושי'‪ ,‬ובדרך‬ ‫כלל קרא לי 'עבריין מלידה'‪ .‬אני ממתין למוצא פיו‪.‬‬ ‫"ראית את הסרט 'ברובייקר?" הוא שאל וחייך‪.‬‬ ‫ניסיתי להבין למה הוא הפך את עורו וראיתי אותו מביט לתוך עיניי ומצפה לתשובה‬ ‫שלא הגיעה‪.‬‬ ‫"זה סרט על מנהל בית סוהר שנכנע ועזב את התפקיד שלו בגלל איומים על חייו" הוא‬ ‫אמר במבט רצחני ואני הסטתי מבט‪.‬‬ ‫"אני יכול לחזור לחדר? שאלתי‪.‬‬ ‫"תשב פה עד שאגיד לך לחזור לחדר" הוא אמר "אני קובע פה"‪.‬‬ ‫ההתנהגות שלו נובעת מפחד‪ .‬זה נראה לעין‪ .‬מנסים לחסל אותו‪ .‬גם עצורים שנמצאים‬ ‫עדיין בכלא וגם כאלה ששוחררו‪ .‬ידוע שהקיפו אותו בחגורת ביטחון בעקבות רימון‬ ‫שהוצמד לדלת ביתו‪.‬‬ ‫‪143‬‬ ‫"אין לי עניין לשוחח איתך" אמרתי‪.‬‬ ‫"בטח שמעת שהרצל אביטן ברח?" הוא שאל‪/‬קבע "אני יודע שאתם חברים" הוא‬ ‫המשיך‪.‬‬ ‫"קראתי על זה בעיתון‪ ,‬כמו כולם" אמרתי "מה לי ולזה?"‪.‬‬ ‫"אני מבטיח לך שאעזור לך במשפט" הוא אמר‪.‬‬ ‫"אני חף מפשע‪ ,‬ואני בטוח שבית משפט יזכה אותי‪ .‬בנוסף‪ ,‬אין לי קשר אישי עם‬ ‫הרצל אביטן" אמרתי והוספתי "אני רוצה לחזור לחדר"‪.‬‬ ‫"תחשוב על מה שאמרתי לך" הוא אמר והמשיך בלי לחכות לתשובה "עדיף להיות‬ ‫ראש לאריות ולא זנב לשועלים"‪.‬‬ ‫"אני רוצה לחזור לתא" אמרתי "אין לי עניין בדברים שאינם נוגעים לי"‪.‬‬ ‫"אתה יכול להיות בצד השני של החומות" הוא לא מוותר "תחשוב על זה" הוא אומר‬ ‫לי וקורא לסוהר שילווה אותי לחדרי‪.‬‬ ‫הוא עובר בכל בוקר בביקורת ואני לא יכול להתחמק מהמבטים שלו‪ .‬עוזרת קצין‬ ‫הביטחון בכלא הזמינה אותי גם היא לשיחה והבטיחה עזרה במשפט והבטיחה שאקבל‬ ‫חדר להתייחדות עם רינה למשך לילה שלם‪.‬‬ ‫"אני לא מרגיש טוב ואני רוצה לשכב" אמרתי לה והחזירו אותי לחדר‪ .‬זה לא ענייני‪.‬‬ ‫אני עסוק במשפט שמטריד אותי ולא בדברים אחרים‪.‬‬ ‫בביקור רינה ראתה שאני עם פצע בגבה‪.‬‬ ‫"סוהר תקף אותי ללא סיבה" אמרתי וניסיתי להרגיע אותה‪.‬‬ ‫"אני אתבע אותו בבית משפט" היא אמרה‪.‬‬ ‫"אין עם מי לדבר" אמרתי "יש נגדו פסקי דין של בית המשפט ואיש אינו מתייחס‬ ‫אליהם‪ ,‬הוא מרגיש כאילו ניתנה לו לגיטימציה‪ .‬מה יעזור עוד פסק דין אחד? חוץ מזה‪,‬‬ ‫הוא עלול לפגוע בי יותר אם אצא נגדו‪ ,‬אני בידיים שלו"‪.‬‬ ‫הפחד מההתפתחויות גרם לי להתחיל לחשוב על בריחה כדי לזעוק את זעקתי מבחוץ‪.‬‬ ‫אין מקום שאי אפשר לברוח ממנו‪ .‬צריך למצוא את נקודות התורפה‪.‬‬ ‫שמתי לב שלפני דלת הכניסה לאגף יש חדרון קטן ובו מזרנים ושמיכות המיועדים‬ ‫לעצורים חדשים שמגיעים או לאלה החוזרים מנסיעה לבית משפט‪ .‬כל אחד חייב‬ ‫להחזיר את המזרן ואת השמיכות שקיבל‪ ,‬והוא גם חייב לקחת איתו את כל הציוד‬ ‫האישי שלו לבית המשפט‪ ,‬כדי שאם ישוחרר‪ ,‬לא תהיה לו שום דרישה כלפיהם‪.‬‬ ‫החדר הזה נשאר פתוח גם במשך הלילה‪ .‬בכל שעות היום והלילה מביאים אנשים והם‬ ‫עוברים דרכו ולוקחים מזרנים ושמיכות‪ ,‬עברה בראשי המחשבה שאם רק אצליח‬ ‫להישאר בחדר הזה בלי השגחת הסוהר‪ ,‬אוכל להתחבא בין המזרנים‪ ,‬וכשאהיה לבד‬ ‫אצא ואגיע לאחד החלונות הקרובים – ורק דלת אחת תפריד ביני לבין החומה‪.‬‬ ‫אני רק צריך למצוא את הרגע המתאים‪ ,‬ואני לא מפסיק לבחון את המחסן ואת‬ ‫האפשרויות להתחבא בין המזרנים‪.‬‬ ‫לא סיפרתי לאף אחד על תוכניות הבריחה‪ ,‬גם לא לרינה‪ .‬אני יודע שתכעס‪ .‬לא‬ ‫התכוונתי לברוח מהדין‪ ,‬אני רוצה לזעוק מבחוץ את זעקתי על העוול שנגרם לי‬ ‫ולאחרים‪.‬‬ ‫‪144‬‬ ‫אחרי ספירת אסירים יש יותר זמן‪ ,‬אוכל לעשות זאת יותר ברוגע‪ ,‬ולמצוא את הנקודה‬ ‫הנכונה לברוח‪.‬‬ ‫בכל יום סופרים את כולם ארבע פעמים‪ .‬יום אחד‪ ,‬כשהקצין התורן עבר וספר‪ ,‬הודיעו‬ ‫שחסר עצור אחד‪ .‬האגף כולו הפך כמרקחה‪ .‬צעדים בסוליות כבדות היכו על הרצפה‬ ‫וזה סימן שבישר רעות‪.‬‬ ‫סוהרים עם מסכות ואלות נכנסו והתפרשו באגף כולו‪ ,‬ואני הצטנפתי במיטתי‬ ‫והתכסיתי‪ ,‬התחננתי למיטה שתבלע אותי‪ .‬הצעדים הדהדו‪ ,‬הלכו וחזרו‪ .‬ידעתי‬ ‫שהצעדים האלה הם סימן רע‪ .‬זה קרה כל יום כמעט‪.‬‬ ‫נשמעו צעקות של מישהו שמקבל מכות‪ ,‬הסוהרים עשו את דרכם אל מחוץ לאגף‪,‬‬ ‫ובידם קורבן חדש להתעלל בו‪ .‬רוני ניצן עבר בפרוזדור‪.‬‬ ‫"עכשיו תראו מה עושים לאחד שמנסה לברוח" הוא אמר וקולות הצעקות של הקורבן‬ ‫נשמעו מרחוק‪.‬‬ ‫"מה הוא עשה?" שאלתי סוהר‪.‬‬ ‫"הוא ניסה לברוח" ענה הסוהר‪.‬‬ ‫"איך?" שאלתי‪.‬‬ ‫"הוא התחבא בין המזרנים במחסן" הוא אמר‪ ,‬ואני לקחתי נשימה ארוכה והלכתי‬ ‫לשבת על המיטה‪ .‬השמועות שעברו סיפרו שהאסיר שניסה לברוח עבד בחלוקת‬ ‫האוכל‪ ,‬הוא התחבא בין המזרנים‪.‬‬ ‫עברו עוד כמה ימים‪ .‬בוקר אחד נשמעה ברמקולים הודעה‪ .‬קולו של שדרן חדשות‪.‬‬ ‫הוא דיווח על רצח שאירע וכולם הקשיבו‪ .‬שמו של רוני ניצן הוזכר‪ .‬הדקות חלפו‬ ‫ופורסם שנרצח בדרכו לעבודה‪ ,‬שני רעולי פנים ירו בו‪.‬‬ ‫אני נגד הרצח‪.‬‬ ‫המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שהמערכת רצחה אותו‪.‬‬ ‫לדעתי השלטונות גרמו לכך שנרצח‪ .‬אילו הקשיבו לפסקי הדין שניתנו נגדו ואילו שמו‬ ‫לב לכתובת שעל הקיר‪ ,‬היו מעבירים אותו מתפקידו והרצח היה נמנע‪ .‬נקבע שהוא‬ ‫עבריין‪.‬‬ ‫התקשורת פרסמה את רציחתו של רוני ניצן כחציית קו אדום‪ ,‬והתפרסמו ראיונות עם‬ ‫כמה אסירים שנהנו מטובות הנאה‪ ,‬והיה להם עניין להשמיע מה שרצו לשמוע מהם‪,‬‬ ‫ואילו כל אלה שסבלו ממנו‪ ,‬הושתקו‪.‬‬ ‫כולם ידעו את המניע לרצח רוני ניצן ואחד העיתונאים נתן דעתו לכך בכתבה‪ ,‬אך איש‬ ‫לא קם והצביע על המערכת בכלל ועל רוני ניצן בפרט‪ ,‬כמי שהביא על עצמו את מותו‪.‬‬ ‫על פי החוק )באותם ימים( אפשר היה להחזיק אותי במעצר עד שנה ללא גזר דין‪,‬‬ ‫כשעברה שנה והמשפט לא הסתיים‪ ,‬זה התחיל להיראות כאילו שפטו אותי כבר‪ ,‬ואין‬ ‫לי למי לזעוק את צעקתי‪ .‬פרקליטות המדינה החליטה להגיש לבית המשפט העליון‬ ‫בקשה להארכת המעצר לשישה חודשים נוספים‪ ,‬ולפתע הודיעו לי שרמי סיים את‬ ‫המשפט בעסקת טיעון‪ ,‬ובית המשפט גזר עליו שנת מאסר בפועל‪ ,‬שאותה הוא כבר‬ ‫‪145‬‬ ‫סיים‪ .‬הוא כבר שפוט לחצי שנת מאסר על עבירה אחרת שביצע ויושב בכלא אחר והוא‬ ‫כבר סיים עם התיק‪ ,‬ואילו אני‪ ,‬שלא ביצעתי שום עבירה‪ ,‬עדיין במעצר‪.‬‬ ‫סיפרתי על כך לעורך הדין שלי‪ ,‬הוא פנה לפרקליטות המדינה והצביע על העוול‪ .‬הם‬ ‫הציעו עסקת טיעון‪ ,‬שבמסגרתה אני אסכים להודות באשמת שימוש ברכב ללא רשות‬ ‫הבעלים ובהתפרצות‪ ,‬והם יסתפקו בכך שכבר ריציתי שנת מאסר כעצור‪ .‬שאלתי אם‬ ‫עסקת הטיעון תגרום לי להשתחרר באותו יום‪ ,‬ועורך הדין שלי השיב בחיוב‪ .‬לא צריך‬ ‫לחשוב הרבה כדי לקבל זאת‪ ,‬ולא חשוב במה יאשימו אותי‪ .‬אני עצור שנה‪ ,‬על לא‬ ‫עוול בכפי‪ ,‬והמשפט מתנהל בעצלתיים כשאני במעצר‪ .‬באחת הפעמים‪ ,‬כשאני מעיר‬ ‫לשופט על כך שהמשפט נמשך זמן רב‪ ,‬הוא שאל אותי‪" ,‬אתה חושב שאנחנו‬ ‫משחקים?"‬ ‫נוסף לזאת‪ ,‬איש לא יכל להבטיח לי שהמשפט יסתיים בעוד חצי שנה‪ ,‬וגם לא יכלו‬ ‫להבטיח לי שאזוכה מאשמה במשפט‪ ,‬למרות שאני חף מפשע‪ .‬והכי גרוע מבחינתי‪ ,‬אני‬ ‫צריך לשהות בגיהינום הזה במשך חצי שנה נוספת‪ ,‬ואיש לא ערב לי שאצא משם חי‪.‬‬ ‫נעצרתי רק בגלל העבר הפלילי שלי‪ ,‬שנראה ככתם שחור וגדול‪ ,‬וככל שאני מנסה‬ ‫למחוק אותו‪ ,‬כך הוא הולך וגדל‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .15‬בימ"ש מחוזי‪-‬ירושלים תיק ‪ 197/81‬תאריך גזה"ד‪ 26.4.82 :‬גזר‪-‬‬ ‫הדין‪ :‬מאסר למשך שנה אחת‪ .‬שנתיים מע"ת לשלוש שנים‪ .‬שלא יעבור על גניבה‬ ‫או התפרצות‪ .‬תאריך וסעיפי העבירה‪ 26.4.81 :‬שימוש ברכב ללא רשות ‪) 401‬א(‬ ‫חוק העונשין‪ ,‬תשל"ז‪ .1977-‬התפרצות‪.‬יחידה ומס' הפ"א‪ -‬מרחב ירושלים )ישן(‬ ‫‪6094/81‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪ 3 :‬מב"ד‪ 1 :‬עבירות כלפי רכוש‪18 :‬‬ ‫סה"כ עבירות‪18 :‬‬ ‫סטטוס האסיר‪ :‬מרצה מאסר בפועל‬ ‫העדפתי את "מודה ועוזב ירוחם"‪ ,‬למרות שלא פשעתי ולא חטאתי‪ ,‬ולא אכפת לי אם‬ ‫נתנו לי גם מאסר על תנאי בגזר הדין הזה‪ .‬אין לי‪ ,‬לכאורה‪ ,‬ממה לחשוש‪.‬‬ ‫הרישום הפלילי הוא אפס ליד הצלקת שנוספה לראשי‪.‬‬ ‫‪146‬‬ ‫רישיון נהיגה חוקי‬ ‫בדקתי אפשרות לחזור ולעבוד במכירת מוצרי הלבשה‪ ,‬תחום שעסקתי בו לפני‬ ‫שנעצרתי‪ .‬יש לי קשרים עם סוחרים של עודפי ייצוא של הלבשה תחתונה לגברים‬ ‫ולנשים‪ .‬אני פותח חנות ללקוחות פרטיים וגם לבעלי חנויות ודוכנים‪ .‬רינה נוהגת‬ ‫ומסיעה אותי לפגישות ולחלוקת סחורה בחנויות ובשווקים‪.‬‬ ‫אני עובד ורואים זאת ואני מתפרנס בכבוד‪ .‬אני מוצא גם זמן לעזור לאסירים‬ ‫משוחררים ואני נהנה להקדיש מזמני ולסדר להם מקומות לינה‪ ,‬ואף תורם כספים מכיסי‬ ‫לעמותות לנוער במצוקה‪ ,‬וקורה שאני מבקש מהם שיסדרו לנער משוחרר מקום לינה‪,‬‬ ‫עד שיסדר לעצמו מקום אחר‪ ,‬אך הוא עוזב שם והקשר איתו מתנתק‪.‬‬ ‫'בית השאנטי' הוא מקום שמיועד לקליטת ילדי רחוב‪ ,‬אך למרות זאת‪ ,‬הבעלים הסכימנ‬ ‫באחת הפעמים שנער ששוחרר ממאסר ילון שם עד שיסתדר‪.‬‬ ‫רינה עזרה לי בעניין‪ .‬היא גם יצרה קשרים עם עובדת סוציאלית וסידרה מקום לינה‬ ‫לנערה שהשתחררה מ'צופיה'‪ 10‬ולא היה לה לאן ללכת‪ .‬בסופו של דבר הנערה חזרה‬ ‫לרחובות‪ ,‬רינה חפשה אותה ימים רבים‪ ,‬אך לשווא‪ ,‬היא הגיעה לכלא‪.‬‬ ‫אני באתי משם‪ .‬אני מבין את הצרכים שלהם‪ .‬אני לא יכול לחשוב מה היה קורה אילו‬ ‫רינה לא חיכתה לי ונתנה לי צ'אנס לחיים חדשים‪.‬‬ ‫באחד הימים הזמינו אותי לחקירה וסיפרו לי שאפרים‪ ,‬אחי‪ ,‬עצור על כך שירה‬ ‫בשוטר‪ .‬מה לי ולזה? שאלו אותי דברים שאין לי מושג בהם‪ ,‬ולאחר שעות רבות‬ ‫שיחררו אותי‪ .‬זה קרה רק בגלל שאני אחיו ולא משום סיבה אחרת‪.‬‬ ‫"אתה אסיר משוחרר וצריכים לבדוק"‪ ,‬אמר השוטר שזימן אותי‪.‬‬ ‫הנהיגה הראשונה שלי ברכב הגיעה ואין מאושר ממני‪ ,‬יש לי רישיון נהיגה‪ .‬הדמעות‬ ‫יורדות כמו גשם ומפריעות לי לראות את הכביש‪ ,‬ואני נאלץ לעצור בצד‪.‬‬ ‫רינה התחילה לקרוא ספרי חוק‪ ,‬היא רוצה ללמוד משפטים‪ .‬אני יושב איתה וקורא‬ ‫חוקים ותקנות‪ ,‬אבל‪ ,‬זה משעמם אותי‪ ,‬הכול חוזים ומקרקעין ואין אקשן‪ .‬רינה מוצאת‬ ‫בזה עניין‪ .‬כשהיא קוראת בספרים שלה‪ ,‬אני קורא קצת בספר 'התמונה'‪.‬‬ ‫"את יכולה להשיג לי תרגום לכתב רש"י?" אני שואל אותה‪ .‬יש פירוש רש"י בצמוד‬ ‫לכתב‪ .‬אין הרבה הבדל בין כתב רש"י לכתב העברי החדש‪ ,‬אבל אותיות ספורות נראות‬ ‫שונה מהאותיות בנות ימינו‪ .‬לוקח לי חצי שעה ללמוד את האותיות ולהבין אותן‪.‬‬ ‫הגיע הזמן לצאת לחופשה ולהוריד קצת לחצים‪ .‬כשאחזור מהחופשה אנסה להבין אם‬ ‫יש אמת בסוד‪ ,‬או שזה סתם קשקוש שאיש לא יבין‪.‬‬ ‫אני יהודי ואני גאה בהיותי יהודי‪ .‬כל מה שקשור לדת חשוב לי‪ .‬איני דתי ואיני חובש‬ ‫כיפה‪ ,‬אך התורה היא נר לרגליי‪ ,‬יש בה הרבה תבונה ודעת‪.‬‬ ‫‪ 10‬מוסד לנערות במצוקה‬ ‫‪147‬‬ ‫אנחנו מתכננים לחגוג את הוצאת הרישיון בטיול לצפון ב'אופל סטיישן'‪ .‬מאחור היא‬ ‫אטומה ולא ניתן לראות כלום‪ .‬אני מוריד את הכיסאות האחוריים ושם במקומם מזרן‬ ‫זוגי‪ .‬הרכב נראה כמו קרוואן קטן ואנחנו יוצאים לצפון‪.‬‬ ‫זאת הנסיעה הראשונה שבה אני נוהג בעצמי‪ .‬אני נוסע בכבישים שאני מכיר‪ ,‬נסעתי‬ ‫בהם בעבר‪ .‬אבל הפעם אני נוהג‪ ,‬ולא סתם נוהג – יש לי רישיון חוקי וכשר‪ .‬הנסיעה‬ ‫לטבריה אורכת עשר שעות‪ ,‬לא בגלל שאני נוסע לאט – אני נעצר בכל מקום שאני‬ ‫מכיר ואנחנו מצטלמים‪ .‬יוצא שאני עוצר יותר מאשר נוסע‪.‬‬ ‫הטיול החזיר אותי לאחור‪ ,‬הכרתי את כל הכבישים‪ .‬בכל יום התעוררנו במקום אחר‪.‬‬ ‫אפשר להגיד שחרשנו את כל הצפון וביקרנו גם בחרמון‪ ,‬ומשם עברנו דרך כביש‬ ‫המערכת שבגבול הצפון‪ ,‬ליד השער שבו עברתי בעבר‪ .‬עשר שנים קודם לכן כשחציתי‬ ‫את הגבול דרך השער‪ .‬אני נזכר בחיילים שצעקו עליי ולא הבנתי מאיפה היה לי את‬ ‫האומץ לעשות זאת‪.‬‬ ‫"הייתי בחו"ל פעם" אמרתי לרינה‪.‬‬ ‫"מתי הספקת ולא אמרת לי?" היא מסתכלת עלי מופתעת‪ .‬היא מכירה את כל מהלך‬ ‫חיי‪ ,‬היא יודעת שלא נסעתי לחו"ל אף פעם‪.‬‬ ‫"עברתי דרך השער הזה לשטח לבנון וחזרתי" אמרתי וצבעתי על השער‪ ,‬והיא צילמ‬ ‫אותי ליד השער‪ .‬זיכרונות ילדות שחקוקים אצלי בראש לעד‪ ,‬עכשיו מתועדים בעוד‬ ‫תמונה‪.‬‬ ‫רינה הציעה שנשכור צימר בקיבוץ "הגושרים"‪ .‬נשארנו לישון שם לילה אחד‪.‬‬ ‫האווירה שם מקסימה‪ .‬נחל חוצה את הקיבוץ ומים זורמים בו ושלוות עולם‪.‬‬ ‫החופש עמד להסתיים‪ .‬בכביש החוף‪ ,‬בדרך לתל אביב‪ ,‬הרגשתי צורך לעבור דרך כלא‬ ‫תל‪-‬מונד ולהסתכל עליו מבחוץ‪ .‬במחלף נתניה אני פניתי שמאלה ונסעתי לכיוון כפר‬ ‫יונה וזאת הדרך שעשיתי כשברחתי מתל‪-‬מונד‪ .‬תמיד צפיתי בכביש הזה מתוך הכלא‬ ‫והמבטים האלה היו של תסכול ועצב‪ ,‬רציתי להסתכל מבחוץ‪ ,‬בשמחה‪.‬‬ ‫המצלמה נדפקה והתחרבשה‪ ,‬נסעתי משם במחשבה שאבוא פעם אחרת להצטלם‪ ,‬כל‬ ‫החיים לפניי‪ .‬אני רוצה תמונת מזכרת ואעשה זאת פעם‪ .‬אני בטוח שאעבור בכביש הזה‬ ‫עוד הרבה‪.‬‬ ‫איך אני יכול לסיים טיול בלי לראות את המחנה?‬ ‫אפשר להגיע ברכב רק עד לבריכת השחייה של צהלה‪ ,‬אני נעמד על הכביש ומשקיף‬ ‫לכיוון המחנה‪ ,‬והאנטנה זקופה שם כאילו אומרת לי "שלום"‪ .‬חבל שהמצלמה נדפקה‪,‬‬ ‫פעם אחרת אצטלם פה‪.‬‬ ‫תמיד צריכים קצת חופש אחרי נופש‪ ,‬אבל אין זמן וצריכים לחזור לחיי היום‪-‬יום‪,‬‬ ‫לעבוד ולחסוך לטיול הבא‪.‬‬ ‫‪148‬‬ ‫דרישת שלום מהעבר‬ ‫צביקה ש‪ .‬ואשתו הגיעו מצרפת לביקור‪ .‬לא נפגשנו אחת עשרה שנה‪ .‬הם כבר הורים‬ ‫לשתי בנות‪ .‬אנחנו יושבנו והעלינו זיכרונות‪ ,‬הוא סיפר שביקש להפסיק את ההליכים‬ ‫המשפטיים שהחלו נגדו בטרם ברח לצרפת‪ .‬חוק ההתיישנות‪ .‬הוא אמר שהוא לא‬ ‫מצטער שהדברים קרו כפי שקרו אז‪ ,‬זה פתח לו פתח שלא היה מגיע אילו הדברים היו‬ ‫קורים אחרת‪ .‬הוא צייר ויש לו גלריה בפריז‪,‬‬ ‫"אתה זוכר את המחנה בצהלה?" הוא שאל וצחקנו‪.‬‬ ‫"עברתי שם לא מזמן" אמרתי‪.‬‬ ‫"בוא נלך לבקר שם" הוא אמר‪ ,‬ויצאנו והשארנו את הנשים בבית‪ ,‬כל הדרך התרגשנו‬ ‫וסיפרנו חוויות על דברים שקרו לנו שם‪ ,‬הדרך עברה מהר‪ .‬הגענו וחנינו וירדנו מהרכב‬ ‫והתקדמנו לתוך הפרדס‪.‬‬ ‫לפתע‪ ,‬בלב הפרדס‪ ,‬כשאי אפשר לראות כלום למרחק מטרים ספורים‪ ,‬אנשים יצאו‬ ‫מתוך מכוניות ורצו לעברנו באקדחים שלופים‪ ,‬ואורות המכוניות ופנסים נוספים מאירים‬ ‫ומסנוורים אותנו בהפתעה‪.‬‬ ‫"משטרה‪ ,‬לא לזוז" צעקות מסביב‪ ,‬ואני הרמתי את ידיי והסתכלתי על צביקה והוא‬ ‫הסתכל עלי‪ ,‬לא ידענו מה קורה ולמה זה קורה‪.‬‬ ‫"תשכבו ותרימו ידיים" הם צעקו ואנחנו נשכבנו והרמנו ידיים‪ ,‬והם כבר מעלינו‬ ‫והאקדחים צמודים לראשינו‪" .‬רק שלא יכאב"‪ ,‬עברה לי בראש מחשבה‪ .‬הם עוד‬ ‫עלולים לפלוט ירייה מרוב לחץ‪.‬‬ ‫"מה אתם עושים פה?" שאל אותנו אחד מהם‪ .‬זיהיתי אותו‪ ,‬ישי הבלש‪.‬‬ ‫ישי הבלש היה רכז מודיעין של המשטרה באזור נווה‪-‬שרת ונהג להסתובב שם במשך‬ ‫שעות רבות כל יום‪ .‬בילדותי יצא לנו להיפגש‪ ,‬והוא נהג תמיד בצורה הוגנת ולא עשה‬ ‫דברים שיפגעו באחרים‪ .‬מעולם לא ראיתי אותו מנצל את כוחו ואת תפקידו‪.‬‬ ‫"אהלן ישי" אמרתי וחייכתי "יצאנו לטיול נוסטלגיה בפרדס"‪.‬‬ ‫שוטרים האירו בפנסים וחיפשו מסביב‪ .‬הם לא מצאו כלום וגם אין מה למצוא‪ ,‬סתם‬ ‫באנו לטיול‪ .‬זה נראה להם מוזר והם המשיכו לחפש ושוחחו בינם לבין עצמם‪.‬‬ ‫"קומו‪ ,‬תעמדו" אמר ישי‪ ,‬ואנחנו קמנו ונעמדנו וניקינו את הבגדים‪ ,‬והם ערכו עלינו‬ ‫שוב חיפוש‪ ,‬ולפני שהבנו מה קורה שם‪ ,‬הם עלו למכוניות ונבלעו בחושך‪.‬‬ ‫"בוא ניסע הביתה מהר" צביקה אמר לי ואני הסכמתי איתו‪ .‬אין לנו שום כוונה רעה‪,‬‬ ‫אבל זה יכול להיגמר לא טוב‪ .‬אחרי הפגישה האחרונה שלנו הוא עבר ליבשת אחרת‪.‬‬ ‫הפעם הוא עלול לעבור לכוכב אחר‪.‬‬ ‫בדרך לבית עברה לי מחשבה בראש שהם מחפשים את הרצל אביטן בפרדס‪.‬‬ ‫‪149‬‬ ‫התמימות פוגעת‬ ‫רכשתי רכב מדגם 'קורטינה סטיישן' מאדם שעמד ליד משרד הרישוי בחולון‪ .‬הגעתי‬ ‫לשם כדי לטפל בעניין הרישיון‪ ,‬והמכונית עמדה בחנייה עם שלט "למכירה" על החלון‪.‬‬ ‫בזמן שבדקתי את הרכב‪ ,‬שמתי לב שיש מקום מאחור‪ ,‬ואני יכול לשים שם סחורה‬ ‫ולהשתמש בה לעבודה‪ .‬באותם רגעים הגיע אדם והתכונן לפתוח את דלת הרכב‪.‬‬ ‫שאלתי אותו אם הוא בעל הרכב והוא אישר‪ ,‬ואז התעניינתי במחיר‪ .‬כשהפרטים נראו‬ ‫לי‪ ,‬נכנסנו יחד למשרד הרישוי כדי לבדוק שאין שעבוד על הרכב‪ ,‬והוא הציג תעודת‬ ‫זהות והזדהה כבעל הרכב‪.‬‬ ‫במשרד הרישוי הוציאו לנו את כל הפרטים על הרכב וגם אישור על כך ששולמו‬ ‫מסים‪ ,‬כדי להפוך אותו מרכב של נכה לרכב ששולם עליו מס כחוק‪ .‬הם אישרו שאין‬ ‫עיקולים או שעבודים על הרכב‪ .‬משם נסעתי עם בעל הרכב למוסך‪ ,‬כדי לבדוק את‬ ‫תקינות הרכב‪ ,‬וכשהמכונאי אישר שמדובר ברכב שמור‪ ,‬סגרנו עיסקה‪.‬‬ ‫נסעתי עם בעל הרכב לארגן לו כסף ויחד נסענו לסניף הדואר‪ ,‬לצורך העברת הבעלות‪.‬‬ ‫אמרתי לו מראש שיש לי רק שמונים אחוז מהכסף שאני אמור לשלם לו‪ ,‬וסגרנו‬ ‫שאשלם לו את היתרה בשני צ'קים דחויים וביצענו העברת בעלות בבנק הדואר‪.‬‬ ‫הפקידה ראתה את תעודת הזהות של בעל הרכב והרכב עבר לבעלותי‪ ,‬באישור‬ ‫ובחותמת בנק הדואר‪.‬‬ ‫מספר ימים לאחר פגשתי את בעל הרכב ליד הבנק‪ ,‬הוא הגיע לפרוע את אחד הצ'קים‬ ‫והצ'יק נפרע‪ ,‬אך מאז הוא נעלם‪ ,‬יחד עם הצ'ק השני‪.‬‬ ‫כשבועיים לאחר רכישת הקורטינה‪ ,‬נתקלתי במכרז צבאי וראיתי שם רכב מסוג 'פורד‬ ‫טרנזיט'‪ .‬זה התאים לי יותר‪ ,‬רציתי רכב גדול לעבודה‪ .‬מכרתי את הקורטינה לסוחר‬ ‫מכוניות לאחר שבדקנו יחד במשרד הרישוי וסוחר הרכב קיבל אישור ממשרד הרישוי‬ ‫שהרכב כשיר למכירה‪.‬‬ ‫עברו מספר חודשים וקיבלתי מכתב ממשרד הרישוי‪ ,‬כתבו שאני צריך לבטל תלונה‬ ‫שהגשתי במשטרה על גניבתו‪.‬‬ ‫זכרתי שהוא היה שייך בעבר לנכה‪ ,‬והנכה מכר אותו לאדם שממנו רכשתי אותו‪,‬‬ ‫והמיסים על כך שולמו‪ .‬הרי בדקנו זאת במשרד הרישוי‪ ,‬יחד עם האדם שמכר לי את‬ ‫הרכב‪ .‬גם עם הסוחר רכב‪.‬‬ ‫"לא הגשתי שום תלונה כזאת" אמרתי לפקידה במשרד הרישוי והראיתי לה את‬ ‫ההודעה ששלחו לי‪.‬‬ ‫"צריך ללכת למשטרה ולהביא אישור על כך שלא הגשת תלונה" היא אמרה‪.‬‬ ‫נסעתי למשטרה לבקש את האישור הנדרש‪ ,‬בתחנת המשטרה שוטרת חמודה בדקה‬ ‫במחשב ואמרה שהגשתי את התלונה על גניבת הרכב בתחנת פתח תקווה ושאני צריך‬ ‫ללכת להביא אישור מתחנת פתח תקווה‪ ,‬על כך שלא הגשתי תלונה כזאת‪.‬‬ ‫‪150‬‬ ‫"את לא יכולה לבדוק את זה איתם?" אני שואל אותה וממשיך "אני לא הגשתי תלונה‬ ‫כזאת"‪.‬‬ ‫"אתה צריך להיות שם בעצמך" היא אמרה‪.‬‬ ‫עוד באותו היום נסעתי לתחנת המשטרה בפתח תקווה‪ ,‬וביקשתי אישור על כך שלא‬ ‫הגשתי תלונה על גניבת הרכב‪.‬‬ ‫"התלונה הוגשה בידי הבעלים הקודמים של הרכב" אמר לי השוטר "שמו אהרון א‪".‬‬ ‫הוא נקב בשמו של בעל הרכב וזכרתי שזה שמו‪.‬‬ ‫"קניתי ממנו את הרכב" אמרתי לשוטר‪.‬‬ ‫"תגיד לו שיבוא בעצמו לבטל את התלונה" השוטר אמר ונתן לי את מספר הטלפון‬ ‫שלו‪ .‬התקשר מתחנת המשטרה וקול של גבר ענה לטלפון‪" ,‬הלו"‪.‬‬ ‫"ערב טוב‪ ,‬אפשר לדבר עם אהרון?" אמרתי‪.‬‬ ‫"מדבר" הוא אמר‪.‬‬ ‫"מדבר דני‪ ,‬קניתי ממך את הקורטינה" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"אני לא מכיר אותך ולא מכרתי לך שום קורטינה" הוא ענה‪.‬‬ ‫"אתה אהרון אפל?" שאלתי עוד פעם לשמו‪ ,‬כדי להיות בטוח שאני מדבר עם האדם‬ ‫הנכון‪ .‬הוא מאשר שזה אכן שמו‪ ,‬אבל הוא מתעקש שלא מכר לי רכב‪.‬‬ ‫"אנחנו יכולים להיפגש?" אני שאלתי‪ ,‬והוא הזמין אותי לביתו‪ .‬כשהגעתי יצא לקראתי‬ ‫גבר מהבית ושאלתי אם הוא מכיר את אהרון‪.‬‬ ‫"אני אהרון" הוא ענה‪.‬‬ ‫זה לא אותו אדם שמכר לי את הרכב‪ .‬זה אדם אחר‪.‬‬ ‫"נגנב לי רכב מסוג קורטינה" הוא אמר "כבר קיבלתי את כספי הביטוח‪ ,‬ואין לי עניין‬ ‫בזה יותר"‪.‬‬ ‫"האדם שמכר לי את הרכב הציג תעודת זהות שלך" אמרתי‪.‬‬ ‫"כל המסמכים היו ברכב שנגנב‪ ,‬וגם תעודת הזהות שלי היתה שם" סיפר לי‪.‬‬ ‫נפלתי קורבן ל'עוקץ' של נוכל שגנב את הרכב מהאדם שעמד לידי ומכר לי אותו תוך‬ ‫שהוא מנצל את העובדה שכל המסמכים של הרכב בידו‪ ,‬כולל תעודת הזהות של בעל‬ ‫הרכב‪ .‬הוא הציג אותה לכולם‪ ,‬גם במשרד הרישוי וגם בבנק הדואר‪ ,‬שם ביצענו את‬ ‫העברת הבעלות‪ .‬לא נותנים שם אישורים ללא הצגת תעודת זהות‪.‬‬ ‫אני ואהרון א‪ .‬ה'אמיתי' הלכנו יחד לתחנת המשטרה ומסרנו עדויות וסיפרנו את‬ ‫הדברים כפי שקרו‪ .‬באותו ערב חזר הביתה עייף‪ ,‬סחוט ומתוסכל‪ .‬לא הצלחתי להירדם‬ ‫כל הלילה וניסיתי להבין איך זה קרה דווקא לי‪ .‬הייתי תמים‪.‬‬ ‫הדבר הטוב היחיד בכל העניין הוא שהספקתי להגיע לבנק ולבטל את הצ'ק השני‪ .‬ביום‬ ‫הפרעון הגעתי לסניף הבנק וחיכיתי שיגיע למשוך את הצ'ק‪ ,‬אך הוא לא הגיע ועקבותיו‬ ‫נעלמו‪.‬‬ ‫‪151‬‬ ‫היריון!‬ ‫"עד שהתרגלתי לטמפונים‪ ,‬אני כבר לא צריכה אותם לתשעת החודשים הקרובים"‬ ‫רינה מבשרת לי בחיוך ואני מחייך באושר‪ .‬אין מאושר ממני‪.‬‬ ‫"ההיריון הזה התחיל בטיול לטבריה‪ .‬היינו רגועים והראש היה רק בטיול‪ .‬כלום לא‬ ‫הטריד אותנו‪ .‬יש לנו תמונות שצולמו בטיול הזה" היא מביאה אותן וקורעת את רובן‪.‬‬ ‫"שהנכדים שלנו לא יצחקו עלינו כשיראו את התמונות שלנו בעירום" היא אמרה‬ ‫וצחקה‪.‬‬ ‫"אפשר להראות לילד איפה עשינו אותו" אמרתי‪ .‬נשארו תמונות ספורות‪ ,‬אנחנו‬ ‫לבושים בהן בבגד ים‪ .‬בכל שאר התמונות‪ ,‬שרינה קרעה‪ ,‬היינו עירומים לגמרי‪.‬‬ ‫"אני רוצה להיות נוכח בחדר הלידה" אמרתי לרינה‪ ,‬והיא הציעה שנלך לקורס הכנה‬ ‫ללידה‪ .‬ליוויתי אותה לצילום אולטרה‪-‬סאונד וציפתה לי שם עוד הפתעה‪ ,‬מוניקה‪ ,‬זאת‬ ‫שעזרה לי להחזיר את אתי לביתה‪ ,‬זאת שגם הביאה לי את הכתבות שפורסמו‬ ‫כשהחברים שלי נעצרו בסיני‪ ,‬היא האחראית על בדיקות האולטרה‪-‬סאונד‪ .‬היא מראה‬ ‫לי על המוניטור את הראש ואת הרגליים של העובר וזה מרגש אותי‪.‬‬ ‫‪152‬‬ ‫הפיתוי‬ ‫חברים מהעבר ידעו שאני לא בעולם הזה יותר‪ .‬כולם ידעו שאני אדם ישר שאינו עוסק‬ ‫בפלילים ואף עוזר לרבים למצוא עבודה‪.‬‬ ‫צביקה )גרנאדה( ז‪ .‬הויה דמות מוכרת בעולם הפשע בישראל‪ .‬שמו נקשר בפרשיות‬ ‫פשע רבות‪ .‬המראה האשכנזי שלו הטעה רבים‪ .‬לכולם ידוע שעם הלשון שלו הוא‬ ‫מסוגל למכור אפילו קרח לאסקימוסים‪ .‬הכינוי 'גרנאדה' הוצמד לו לאחר שנחשד בשוד‬ ‫שבוצע עם מכונית מדגם גרנאדה‪ .‬אין לי מושג אם זה נכון ולא הייתי שם‪ ,‬זה קרה‬ ‫בילדות‪ ,‬אבל מאז כולם קוראים לו כך‪.‬‬ ‫גדלנו יחד בנערותנו ואף דיברנו על דברים שנעשה בעתיד‪ ,‬אך מעולם לא ביצענו יחד‬ ‫פשע‪.‬‬ ‫הדיבור שלו מתובל בקלישאות ובבדיחות של "טובל במקווה ושרץ בידו"‪ .‬הקשר‬ ‫שלנו הסתכם באיחולים בחגים ובדיבורים שאין להם שום קשר עם פשע או כוונה רעה‪.‬‬ ‫הוא פנה אלי בעבר וביקש שאבדוק עבורו מרכז לגמילה מסמים ועזרתי לו‪ ,‬והוא הצליח‬ ‫להיגמל‪ ,‬אפילו שזה היה לתקופה קצרה ולאחר מכן הוא חזר להשתמש‪ .‬חייבים לתת‬ ‫לבן‪-‬אדם סיכוי‪ ,‬במיוחד לאדם שמביע רצון לחזור לדרך הישר‪.‬‬ ‫כמה שנים לאחר מכן צילמו אותו לתוכנית 'עובדה' עם אילנה דיין‪ ,‬ואני בעצמי הופעתי‬ ‫בכתבה וסיפרתי על העזרה לצביקה‪.‬‬ ‫הייתי בטוח שאין לי מה לפחד בקשר שלי איתו ושלא אסתבך בדבר בניגוד לרצוני‪.‬‬ ‫גרנאדה ידע שנשפטתי בעבר בקשר לאירועים בסנטה‪-‬קטרינה‪ ,‬וגם הוא שאל והתעניין‬ ‫תמיד על דברים שנשדדו שם‪ ,‬ואני אמרתי שזה סתם מיתוס והכול סיפורי אלף לילה‬ ‫ולילה‪ .‬גם הוא חשב שהתעשרתי ממכירת הכתר המשובץ ביהלומים שנשדד במנזר‬ ‫סנטה‪-‬קטרינה‪ ,‬במיוחד כשהראיתי לו את הספר 'התמונה'‪ ,‬והוא עיין בו והסכים שיש‬ ‫בספר הזה סודות שצריך להבין אותם‪.‬‬ ‫עברנו דרך ארוכה יחד מאז הילדות‪ .‬אני מנווה‪-‬שרת‪ ,‬הוא מבני‪-‬ברק‪ ,‬ישבנו גם בכלא‬ ‫באותם זמנים‪ ,‬הוא על עבירות שהוא ביצע ואני על עבירות שאחרים ביצעו‪ .‬זה קרה‬ ‫בתקופת הילדות ועברו כבר יותר מעשר שנים ותמיד הקשבתי כשביקש עזרה במשהו‪.‬‬ ‫כשהוא טילפן וסיפר שחזר מחו"ל וביקש את עזרתי במשהו‪ ,‬הזמנתי אותו לשתות קפה‪,‬‬ ‫קיוויתי בלבי שהוא צריך עזרה להתקבל למרכז גמילה‪.‬‬ ‫צביקה הגיע וביקש הלוואה כספית והבטיח להחזיר תוך חודש‪ .‬כערבון‪ ,‬הוא השאיר לי‬ ‫את הרכב שלו‪ .‬נתתי לו את הסכות שביקש והוא נסע לחו"ל ואחרי מספר ימים חזר‬ ‫והתקשר משדה התעופה ואמר שהוא בדרך ואני אמרתי שאני בבית‪.‬‬ ‫"עליתי על גל טוב" הוא אמר כשהגיע "אני עושה אחלה כסף" הוא המשיך ואני‬ ‫הקשבתי‪.‬‬ ‫בתוכי ידעתי שהוא משקר‪ .‬ידעתי שהוא משתמש בסמים ועוסק בפשע כדרך חיים‪ .‬הוא‬ ‫‪153‬‬ ‫היה מקורב לאנשים מוכרים והיו דברים שהתפרסמו בעיתונים ובראש חוצות ואי אפשר‬ ‫להסתיר אותם‪ .‬אבל אני לא יכול לשפוט אדם בגלל כתבות בעיתונים‪ ,‬אני בעצמי סבלתי‬ ‫לחינם כשכתבו עלי דברים שאין לי שום קשר אליהם‪ ,‬אני לא מייחס לכתבות האלה‬ ‫חשיבות‪.‬‬ ‫"אתה רוצה להיכנס איתי כשותף?" הוא שאל והמשיך "אתה לא צריך להשקיע‬ ‫כלום"‪.‬‬ ‫האישונים שלו מוזרים‪ .‬הוא מסטול ומפוזר‪.‬‬ ‫"רינה בהיריון ואנחנו כבר יודעים שזה בן‪ .‬יש לי תמונות אולטרה‪-‬סאונד‪ ,‬אם אתה‬ ‫רוצה לראות" אני אומר לו בחיוך "אני רוצה לגדל את הבן שלי כשאני לצדו‪ ,‬לא‬ ‫כשאני בכלא"‪.‬‬ ‫"יש לי פה קילו חומר נקי" הוא אומר לי ומצביע לכיוון המזוודה שהביא איתו מנמל‬ ‫התעופה‪ .‬המזוודה עומדת על גלגלים‪ ,‬זקופה‪ ,‬ואני מעיף מבט לעברה ונאחז צמרמורת‪.‬‬ ‫"למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'פה'?" שאלתי והסתכל עליו‪ ,‬מנסה להבין אם‬ ‫שמעתי נכון את המילה "פה"‪.‬‬ ‫"רק תעזור לי למכור את זה ואתה שותף חצי‪-‬חצי בהכנסות" הוא המשיך ואמר‪.‬‬ ‫"גרנאדה‪ ,‬תן לי להבין משהו" אני אומר לו "כשאתה אומר 'פה' ואתה מצביע על‬ ‫המזוודה‪ ,‬למה אתה מתכוון?" הלב מנבא רעות‪.‬‬ ‫"פה‪ ,‬פה‪ ,‬במזוודה הזאת" הוא אומר לי וחוזר ומצביע לכיוון המזוודה וממשיך "אל‬ ‫תדאג‪ ,‬לא יכולים למצוא את זה‪ ,‬זה ארוז בצורה מקצועית בדפנות ובתחתית"‪.‬‬ ‫הוא רוצה לסבך אותי‪.‬‬ ‫"עזוב את הבית שלי" אמרתי "אל תתעכב‪ .‬קח איתך את המזוודה‪ ,‬מהר"‪.‬‬ ‫קמתי וגררתי‪/‬הנפתי את המזוודה וצעדתי לכיוון הדלת‪ .‬התפללתי שלא יקפצו שוטרים‬ ‫מבעד לחלון או לדלת‪ .‬פתחתי את הדלת והעפתי את המזוודה מחוץ לבית והסתובב‬ ‫אליו בכעס‪.‬‬ ‫"זה אחלה כסף‪ ,‬דני‪ ,‬אתה לא עושה כלום" הוא אמר לי והסתכל עלי‪ .‬הלכתי למטבח‬ ‫וחזרתי עם סכין ביד‪.‬‬ ‫"גרנאדה‪ ,‬יש לך בדיוק שנייה לעזוב את הבית‪ ,‬אם אתה לא רוצה לצאת מפה על‬ ‫אלונקה‪ .‬קח גם את המפתחות של הרכב ותביא לי כסף כשיהיה לך" אמרתי‪.‬‬ ‫הקול והמבט שלי הספיקים לו כדי שיבין שאני רציני‪ ,‬הוא יצא מהדלת‪ .‬שמעתי אותו‬ ‫יורד במדרגות‪ ,‬בראש עבר לי תסריט שבו שוטרים עקבו אחריו ועוצרים אותו אצלי‬ ‫בבית‪ ,‬יחד עם המזוודה וכל מה שבתוכה‪ ,‬ואני צריך להוכיח שאין לי יד בזה‪.‬‬ ‫אני מסתכל מהחלון לכביש ורואה אותו נוסע ונעלם‪ ,‬ואנחת רווחה יוצאת מפי‪.‬‬ ‫גם אם היה מודה שהסמים שייכים לו‪ ,‬לא היו מאמינים לנו‪ .‬ברגע שזה היה נתפס אצלי‬ ‫בבית‪ ,‬נטל ההוכחה עלי‪ .‬אני זה צריך להוכיח שזה לא שייך לי ושאין לי קשר לזה‪ ,‬וגם‬ ‫אם היו מאמינים לי בסופו של דבר ומשחררים אותי‪ ,‬לבטח הייתי יושב במעצר והיו‬ ‫נגרמים לי נזקים קשים‪ ,‬ושמי היה נקשר גם לעסקאות סמים‪.‬‬ ‫ידעתי שגרנאדה נחשד בעבירות רבות‪ .‬במשטרה ייחסו לו פגיעות רבות באנשים‪ ,‬אולי‬ ‫יש דברים בגו‪ ,‬אבל אני לא פוחד שיזיק לי כמו שאני פוחד לחזור לגיהינום‪ ,‬ואם הוא‬ ‫רוצה להרוג אותי‪ ,‬שיעשה זאת בפעם אחת‪ ,‬פיצוץ או ירייה בראש‪ ,‬רק בלי כאב ובלי‬ ‫‪154‬‬ ‫‪ 20‬שנה בכלא‪.‬‬ ‫הסרט 'אקספרס של חצות' עבר בראשי‪.‬‬ ‫שילמתי בעבר מחיר כבד בגלל טעויות של אחרים‪ ,‬אני מכיר את הטעם‪.‬‬ ‫לימים נודע לי שגרנאדה נעצר ונחקר בחשד לייבוא סמים וסחר בהם‪ ,‬ובתוכי קיוויתי‬ ‫שהוא ינטוש את הדרך הזאת ויתחיל להתפרנס בכבוד‪.‬‬ ‫התפרנסתי יפה ולא חסר לי כלום‪ .‬לא צריך את החיים האלה‪ ,‬ואם אני מתעניין וקורא‬ ‫את הדברים‪ ,‬זה רק בגלל שאני אישית מכיר את הדמויות‪ .‬אין לי ולא כלום עם זה‪.‬‬ ‫תמיד חשבתי איך להתעשר מהר‪ ,‬אפילו חשבתי שיכול להיות נחמד אילו הייתה לי‬ ‫מכונה שמדפיסה כסף‪ ,‬אבל דמיון לחוד ומציאות לחוד‪ ,‬אני יודע שהדרך הזאת פסולה‬ ‫וההולכים בה נכשלים‪ ,‬נאסרים‪ ,‬מתערבבים‪ ,‬או נרצחים‪ .‬אני לא רוצה את זה‪.‬‬ ‫‪155‬‬ ‫החקירה‬ ‫תכננתי לבנות בעצמי ארון ושידת החתלה מעץ‪ .‬הזמנתי את העצים חתוכים‪ ,‬אהבתי את‬ ‫העובדה שאני יכול להכין לבן שלי את הריהוט במו ידיי‪.‬‬ ‫התחלתי בבניית הארון‪ ,‬ובין לבין הצמדתי את האוזן לבטן של רינה כדי לשמוע אותו‪.‬‬ ‫יש דחיפות קטנות ואני דוחף בחזרה‪.‬‬ ‫"בוא איתנו לחקירה" אמרו לי שוטרים שהתדפקו על דלת הבית‪.‬‬ ‫"מה קרה הפעם?" שאלתי‪.‬‬ ‫"אנחנו בטוחים שנמצא עוד כמה מכוניות כאלה" אמר לי החוקר‪.‬‬ ‫"איזה מכוניות?" שאלתי‪.‬‬ ‫"כמו הפורד קורטינה שגנבת וזייפת לה את המסמכים" ענה החוקר‪.‬‬ ‫"אין מסמכים מזויפים" אמרתי "כל המסמכים של הרכב מקוריים‪ ,‬זה מה שקיבלתי‬ ‫ממשרד הרישוי כשרכשתי את הרכב"‪.‬‬ ‫"ספר לי על כל המכוניות שהיו בבעלותך ובבעלות אשתך" הוא אמר‪.‬‬ ‫סיפר לו על רכבים שהיו בבעלותי ובבעלותה של רינה‪ ,‬והם בדקו את הפרטים‪ .‬במשך‬ ‫יום שלם עוכבתי בתחנת המשטרה‪ .‬קראו לזה 'מעוכב'‪ ,‬כל עוד אני לא משוחרר‬ ‫מהעיכוב‪ ,‬אני לא יכול ללכת הביתה עד שקצין משטרה יאשר זאת‪ ,‬ואם אלך בלי‬ ‫להגיד‪ ,‬אחשב לעבריין נמלט‪ .‬בעצם‪ ,‬אסיר נמלט‪ ,‬כי אני כבר מוגדר כאסיר משוחרר‪.‬‬ ‫הארוחות שקיבלתי היו הארוחות שקיבלו העצורים בתחנת המשטרה‪ ,‬ולא נתנו לי‬ ‫לצאת מתחנת המשטרה עד שעות הערב‪.‬‬ ‫"אני בטוח שנמצא מכוניות נוספות שעברו תחת ידך באותה צורה" חזר ואמר החוקר‬ ‫"אז יהיה לנו קל להוכיח שזאת שיטה אצלך"‪.‬‬ ‫"אולי בעל הרכב שטוען שהרכב נגנב הוא שעשה זאת?" אמרתי "אולי הוא זה‬ ‫ששיתף פעולה עם הגנב"‪.‬‬ ‫"גנבו לו את כל המסמכים" אמר לי החוקר‪.‬‬ ‫"זה מה שאני אומר לך‪ ,‬כל המסמכים מקוריים‪ .‬אתם חוקרים גם אותו?" אני שואל את‬ ‫החוקר "אולי הוא ביים הכול?"‬ ‫"הוא אדם ישר ומכובד" אמר החוקר "אתה עבריין‪ .‬תראה כמה רישומים פליליים יש‬ ‫לך‪ .‬היית מעורב בדברים חמורים ואתה אסיר משוחרר"‪.‬‬ ‫"אני אדם ישר ועובד‪ ,‬וכל מה שמעניין אותי זה הבית שלי‪ .‬אני מקווה שלא תנקטו‬ ‫הליכים משפטיים נגדי‪ .‬אתה יכול להסביר לי למה אני מוגדר כאסיר משוחרר?" אני‬ ‫שואל את החוקר‪.‬‬ ‫"כי אתה אסיר משוחרר" הוא עונה לי‪.‬‬ ‫"עברו כבר ארבע שנים מאז שוחררתי" אני אומר לו‪.‬‬ ‫"אי אפשר לשנות זאת" הוא מודיע לי "רק אם תהיה בכלא יכתבו שאתה אסיר‪ ,‬ולא‬ ‫משוחרר"‪.‬‬ ‫‪156‬‬ ‫"אל תטרידו אותי סתם" ביקשתי "אשתי בהיריון ואני מקדיש את החיים שלי לבית‬ ‫בלבד"‪.‬‬ ‫"אנחנו נגיש נגדך כתב אישום‪ ,‬ואני בטוח שבית המשפט יבין שזה אתה גנבת את‬ ‫הרכב" הוא אמר ואפשרו לי ללכת הביתה‪.‬‬ ‫‪157‬‬ ‫הלידה‬ ‫תשעה חודשים עברו מהר ויום הלידה הגיע‪ .‬נרגשתי מאד בחדר הלידה‪ ,‬ולא הפסקתי‬ ‫ללטף את רינה ולעודד‪ ,‬כפי שלימדו בקורס ההכנה ללידה‪ .‬אם הייתי יכול לקחת את‬ ‫ההיריון הזה על עצמי‪ ,‬הייתי עושה זאת בשמחה‪.‬‬ ‫הרופאים בדקו והשעות עברו‪ ,‬ולא יצאתי אפילו כדי לשתות משהו‪ ,‬לא רציתי להפסיד‬ ‫את השנייה שהוא בא לעולם‪ .‬זה נמשך יותר משבע שעות‪.‬‬ ‫"תוציאו את כולם" זעק פתאום קולו של הרופא "יש סיבוך‪ ,‬העובר נחנק מחבל‬ ‫הטבור"‪.‬‬ ‫יצאתי מחדר הלידה וחיכיתי בחדר ההמתנה‪ ,‬לא עבר זמן רב ואחות יצאה ואמרה‬ ‫שהלידה בוצעה בניתוח קיסרי ועברה בשלום‪ .‬ראיתי את בני בפעם הראשונה‪ ,‬בכי של‬ ‫אושר הציף אותי‪ .‬זאת המתנה הכי טובה שקיבלתי עד היום‪.‬‬ ‫"מה עם רינה?" שאלתי את האחות‪.‬‬ ‫"עוד מעט יעבירו אותה לחדר ההתאוששות"‪ ,‬היא ענתה‪.‬‬ ‫חלפו כמה דקות והוציאו את רינה על מיטה‪ .‬החזקתי לה את היד וליוויתי אותה‪ .‬המבט‬ ‫שלה מזוגג‪ ,‬נראה שהשפעה של משככי הכאבים עדיין לא חלפה‪ .‬היא נראית מרחפת‬ ‫בשכיבה‪.‬‬ ‫"מה עשו לי?" היא שאלה‪.‬‬ ‫"ניתוח קיסרי" אמרתי לה ולטפתי "את תהיי בסדר"‪.‬‬ ‫היא הסתכלה על הבטן שלה וליטפה אותה והתחילה לבכות ואני הצטרפתי אליה בבכי‬ ‫של אושר‪ ,‬והיא המשיכה לבכות‪ ,‬קשה לה להפסיק‪ ,‬ואני נסחפתי איתה ובכיתי יחד‬ ‫איתה‪.‬‬ ‫"כואב לך משהו?" שאלתי אותה "רוצה שאקרא לרופא?"‬ ‫"אני לא מבינה מה קרה פה" היא אמרה "טשטשו לי את הראש"‪.‬‬ ‫היא עצמה עיניים ונרדמה‪.‬‬ ‫‪158‬‬ ‫דיכאון שלאחר לידה‬ ‫ישבנו הרבה יחד ועודדתי אותה והיא ביקשה לנוח‪ .‬זה נראה כל כך טבעי‪ ,‬יש אם‬ ‫טרייה שלא רוצה לנוח אחרי הלידה? רינה רצתה שנקרא לו גיא‪ .‬בימים הראשונים‬ ‫הרופאים אמרו שיש לו צהבת‪ ,‬ואי אפשר לקבוע בוודאות אם יהיה אפשר לערוך את‬ ‫ברית המילה‪ .‬טיילתי כל היום בין חדר התינוקות לבין רינה‪ .‬אורחים ומבקרים שהגיעו‬ ‫לאחל "מזל טוב" מצאו את רינה נרגשת ובוכה עם כל אחד וגם אני הצטרפתי לבכי‬ ‫שלה‪.‬‬ ‫ביום החמישי שלאחר הלידה הרופאים אמרו שגיא בסדר ובריא ואפשר לערוך ברית‬ ‫ללא חשש ומיהרתי לאולם אירועים וקבעתי ליום שישי לברית‪ .‬משם המשכתי לבית‬ ‫הדפוס להסדיר את ההזמנות‪ ,‬הכל נעשה בדוחק זמן ולבד‪ .‬רק בערב אני הצלחתי להגיע‬ ‫לבית החולים ולשבת עם רינה וגיא‪.‬‬ ‫"אפשר לצאת איתו קצת לגינה?" שאלתי את הרופא‪.‬‬ ‫"יהיה לך עוד הרבה זמן לשבת איתו בגינה" הרופא ענה‪.‬‬ ‫כשנסעתי הביתה להתקלח ולנוח‪ ,‬גיליתי שפרצו לבית וגנבו מכשיר וידאו ועוד כמה‬ ‫פריטים לא חשובים‪ .‬קיבלתי מתנה יפה לחיים‪ ,‬זה בכלל לא הפריע לי שפרצו לבית‪,‬‬ ‫אני אשם שהצליחו לפרוץ ואני צריך לדאוג שזה לא יקרה שוב בעתיד‪.‬‬ ‫פרצו לי גם לפני כן לבית ומצאתי על מרפסת הגג הסמוך דברים שנגנבו מהבית‪.‬‬ ‫מישהו הפתיע את הגנבים והם ברחו והשאירו הכל על מרפסת הגג‪ .‬שמחתי שאותו גנב‬ ‫לא נתקל ברינה וגרם לה לנזק‪ ,‬אפילו לי‪.‬‬ ‫ישבתי על הגג הצמוד לבית וניסיתי לסדר את המחשבות‪ ,‬וציוץ של ציפור ה ש?ח>רור‬ ‫נשמע לידי‪ .‬אילן גלפנד צץ בראשי‪ ,‬המדען‪ .‬כך שרקנו אחד לשני‪ ,‬באותה השריקה‪.‬‬ ‫ציוץ של ש?ח>רור‪ .‬מעניין מה איתו באמת‪.‬‬ ‫"דיגר"‪ ,‬הוא קרא לי‪ ,‬ועכשיו הכול מסתדר לי‪ :‬דני‪-‬יעיש‪-‬גיא‪-‬רינה – דיגר‪.‬‬ ‫הודעתי לאבי שהוא יהיה הסנדק בברית וביקשתי שיעזור לחלק הזמנות לבני משפחה‪.‬‬ ‫כך עשיתי עם עוד בני משפחה שהגיעו לבקר בבית החולים‪ .‬אין זמן להגיע לכל אחד‬ ‫כדי לתת הזמנה אישית‪ ,‬יש עוד יום אחד‪ .‬באמצעות בני משפחה העברתי לכולם‬ ‫הזמנות‪.‬‬ ‫הייתיי חייב להיות עם רינה‪ ,‬לא היה לה מצב רוח והיא בכתה הרבה‪ .‬עודדתי אותה‬ ‫ולפעמים היא הגניבה חיוך ביישני וזה עודד אותי‪ ,‬הכרתי אותה עם החיוך הביישני הזה‪.‬‬ ‫"זוכרת את המדען?" שאלתי אותה‪ .‬סיפרתי לה פעמים רבות על חוויות שעברתי איתו‬ ‫וגם סיפרתי לה שקרא לי 'דיגר'‪.‬‬ ‫"פגשת אותו?" היא שאלה‪.‬‬ ‫"לא" אמרתי "נזכרתי בו אתמול"‪ .‬סיפרתי לה על ראשי התיבות שהתבררו לי‪.‬‬ ‫טקס ברית המילה נקבע ליום שישי בשעה אחת בצהריים‪ ,‬שמונה ימים לאחר הלידה‪.‬‬ ‫כל האורחים כר הגיעו וגם המוהל הגיע‪ ,‬אבל ההורים שלי עדיין לא נמצאים באולם‪ ,‬אי‬ ‫‪159‬‬ ‫אפשר להתחיל‪ .‬הזמן רץ וכולם ניסו להתקשר אליהם‪ ,‬אבל אין מענה בטלפון‪,‬‬ ‫התפללתי שהם בסדר ולא קרה להם כלום‪.‬‬ ‫הזמן עבר וחלף ואי אפשר לעצור את המחוגים‪ ,‬והשעה כבר שלוש‪ ,‬האורחים כולם‬ ‫במתח ובחרדה והעצב מעיב על השמחה‪.‬‬ ‫הרב אמר שחייבים לערוך את הברית לפני כניסת השבת‪ ,‬וביקשתי ממוטל'‪ ,‬אביה של‬ ‫רינה‪ ,‬שישמש לגיא סנדק‪ .‬הברית נערכה ברגשות מעורבים של שמחה ודאגה ונראה‬ ‫כאילו הטקס לא ייגמר לעולם‪ .‬כשהרב סיים ליוויתי את רינה וגיא הביתה ונסעתי לבית‬ ‫הוריי‪ ,‬כל הדרך התפללתי שהכול בסדר איתם‪ .‬כשהגעתי אבי פתח את הדלת‪.‬‬ ‫"הכול בסדר?" שאלתי "למה לא באתם?"‪.‬‬ ‫"אתה צריך ללמוד שאתה חייב למסור לכל אחד הזמנה ביד‪ ,‬ככה זה נהוג אצלנו" הוא‬ ‫צעק‪.‬‬ ‫"קיבלת הזמנה ביד" אמרתי והוספתי "ואמרתי לך שאתה תהיה הסנדק"‪.‬‬ ‫"היית צריך לנסוע לאימי ולתת לה הזמנה באופן אישי" הוא אמר "גם לאחים שלי‪.‬‬ ‫ככה זה נהוג אצלנו"‪.‬‬ ‫"היו לי בסך הכול יומיים לארגן הכול" אמרתי "נראה לך שהיה לי זמן לזה?"‪.‬‬ ‫הוא לא ענה ונכנס לחדרו בכעס ואימי בכתה וביקשה שלא אכעס שנכנעה לו ולא‬ ‫הגיעה‪.‬‬ ‫"אני שמח שאתם בסדר ושלא קרה לכם כלום" אמרתי ויצאתי משם בבכי‪ .‬המשפחה‬ ‫שלנו היא המשפחה שלנו לכל החיים‪ ,‬לא בוחרים אותם‪ .‬האירוע הזה גרם לנו לנתק‬ ‫ממושך‪.‬‬ ‫רינה עצובה ועייפה ורוצה לנוח תמיד‪ ,‬ברוב הזמן אני טיפלתי בגיא ובה יחד וזה נראה‬ ‫לי קל‪ ,‬עשיתי את זה בחשק ובאהבה‪ .‬חשבתי שהכול יסתדר‪.‬‬ ‫יומיים לאחר הברית רינה נעלמה ליום שלם‪ ,‬לאחר שיצאה לבדיקות רפואיות‪ .‬היא‬ ‫חזרה וסיפרה שחיפשה משאית שתדרוס אותה‪ .‬היא אמרה שהיא רוצה להתאבד‪.‬‬ ‫החיים קיבלו משמעות חדשה כשהתגלה שהבכי וההתנהגות שלהה הם סימפטומים של‬ ‫דיכאון שלאחר לידה‪ ,‬רופאים הודיעו לנו שיש הרבה נשים שעוברות את זה‪ ,‬רובן‬ ‫יוצאות מזה ללא תופעות לוואי‪ .‬אך מכיוון שהיא רוצה להתאבד‪ ,‬הם המליצו לאשפז‬ ‫אותה בבית חולים פסיכיאטרי ולטפל בה באמצעות כדורים‪.‬‬ ‫הרצון להמשיך מגמד את הקשיים והופך אותם לבלתי נראים‪ ,‬עברתי דברים שלימדו‬ ‫אותי שלכל דבר יש פתרון‪ .‬אני חייב לרינה את החיים שלי ואעשה הכול כדי להיות‬ ‫איתה‪ .‬החובה שלי מסירה את כל הקשיים‪ .‬אם חשבתי פעם שאני מוכן להיות בחוג בלט‬ ‫כדי להשתחרר מהכלא‪ ,‬היום אני מוכן להיום גם אם לבן שלי‪ .‬אין לי ברירה אחרת‪.‬‬ ‫הארון ושידת ההחתלה גמורים והתוצאות משביעות רצון ודוחפות אותי לחשוב לבנות‬ ‫לנו בית‪ .‬ממש בית‪ .‬לקחת חלקת אדמה ולקדוח ולחפור ולצקת יסודות ולבנות קירות‬ ‫ולכסות בגג‪ .‬אבל כדי לרכוש את חלקת האדמה צריך לעבוד קשה יותר‪.‬‬ ‫הימים עברו בין ביקורים אצל רינה‪ ,‬לפעמים עם גיא‪ ,‬לבין טיפול בגיא‪ .‬אין מי שיעשה‬ ‫זאת מלבדי ואני נהנה לעשות זאת‪.‬‬ ‫ישבתי עם רינה הרבה ושוחחנו‪ ,‬הייתי בטוח שזה יעבור לה‪ .‬הימים חלפו והיא חזרה‬ ‫לצחוק ולדבר‪ .‬לדבריה‪ ,‬הדברים שעברה נראו לה כמו סיפור שסיפרו על אחרת‪ .‬נראה‬ ‫‪160‬‬ ‫שהיא חזרה לעצמה ושחררו אותה מבית החולים עם מרשמים של כדורים‪ .‬הרופא עמד‬ ‫על כך שאני אזכיר לה תמיד לקחת את הכדורים‪.‬‬ ‫באחד הבקרים התעוררתי משינה וראיתי את רינה ישובה על קצה המיטה והיא עצובה‪,‬‬ ‫בעיניים שלה יש דמעות‪.‬‬ ‫"בואי אליי" אמרתי וליטפתי אותה "מה קרה?"‪.‬‬ ‫"לא ישנתי כל הלילה" היא אמרה בעצב‪.‬‬ ‫"מה מטריד אותך?" שאלתי‪ ,‬עבר כבר חודש מאז ששוחררה מבית החולים‪ ,‬ובחודש‬ ‫הזה הכול נראה בסדר‪ ,‬והיא חזרה לתפקד ולטפל בגיא‪.‬‬ ‫"אני מרגישה שאני לא אמא מספיק טובה" היא אמרה בבכי והמשיכה "אני לא אישה‬ ‫מספיק טובה בשבילך ואני לא עושה כלום בבית ואתה מטפל בגיא" הבכי לא פסק ואני‬ ‫ליטפתי והרגעתי אותה‪.‬‬ ‫"אני עושה הכול באהבה" אמרתי "אני אוהב אותך ואני רוצה להיות איתך כל החיים‪.‬‬ ‫אני לא אמצא עוד אישה כמוך וגם גיא לא ימצא אמא כמוך‪ ,‬ואם את מדברת על‬ ‫הטיפול שלי בגיא‪ ,‬אנחנו יכולים לקחת עוזרת‪ ,‬אבל אני נהנה מזה‪ ,‬זה עושה אותי‬ ‫מאושר"‪.‬‬ ‫"תמיד יש לי הרגשה שתקום ותעזוב אותי ותיקח את גיא איתך" היא אמרה‪.‬‬ ‫"את תהיי בסדר" אמרתי לה וחייכתי "תוציאי את זה מהראש"‪.‬‬ ‫היא נרגעה ונרדמה תוך דקות‪.‬‬ ‫לא היו לי מעולם מחשבות כאלה‪ ,‬הן קיימות בראשה בלבד‪ ,‬אני יודע שלא אמצא עוד‬ ‫אישה כמוה‪ .‬היא בנתה לעצמה מחשבה והיא חיה אותה‪ .‬עד הלידה רינה מעולם לא‬ ‫היתה בדיכאון‪ .‬היא תמיד התלוצצה וצחקה ועשתה הכול ברוגע ובביטחון‪ ,‬ולפתע זה‬ ‫נראה כאילו מישהי אחרת נמצאת שם במקומה‪ ,‬עושה מעשים לא הגיוניים ואומרת‬ ‫דברים שאין להם קשר למציאות‪.‬‬ ‫במשך היום ישבתי איתה ועם גיא והוא צחק ובכה ואנחנו איתו‪.‬‬ ‫"צריך לקנות כמה דברים" אמרתי בשעות הערב "אני יוצא לסיבוב וחוזר"‪.‬‬ ‫"קח את גיא איתך" היא אמרה והמשיכה לישון‪.‬‬ ‫בשעות הערב הרחובות ריקים ממכוניות ולא התעכבתי‪ .‬עם שקית קניות ביד אחת וגיא‬ ‫בסל‪-‬קל ביד השנייה חזרתי מהמכולת והתקרבתי לכניסה לבניין‪ .‬ניידת משטרה עמדה‬ ‫מול הבית‪ .‬נכנסתי לבניין ושמעתי דיבורים במדרגות‪ ,‬ניסיתי להקשיב ולשמוע מי מדבר‬ ‫ועל מה‪ .‬הקולות באו מקומת הגג‪ ,‬שם אני גר‪ .‬עשיתי את דרכי במעלה המדרגות‪ ,‬ועם‬ ‫כל קומה שעליתי התחזקה התחושה שהמשטרה אצלי בבית‪ .‬הגעתי לדלת הבית‬ ‫שהייתה פתוחה ונכנסתי פנימה‪ .‬שני שוטרים עמדו בפינת האוכל ורינה ישבה על כיסא‬ ‫ובכתה‪.‬‬ ‫"מה קרה?" שאלתי‪.‬‬ ‫"תן לי תעודת זהות" אמר השוטר ואני מסרתי לו את תעודת הזהות‪ .‬רינה בוכה ואינה‬ ‫אומרת דבר‪ .‬ניסיתי להבין במה מדובר "תבדקו פ"א של חשוד" שמעתי את השוטר‬ ‫אומר במכשיר הקשר‪.‬‬ ‫חשוד?‬ ‫"היא אומרת שאתה רוצה לחטוף את הילד ולברוח איתו" אמר השוטר‪.‬‬ ‫‪161‬‬ ‫"אני יודעת שאתה רוצה לעזוב אותי ולברוח" רינה אמרה בבכי‪.‬‬ ‫התיישב על הכיסא והחלתי לבכות‪ .‬השוטר שמע במכשיר הקשר שיש לי רישומים‬ ‫פליליים ושאני מוגדר כאסיר משוחרר‪.‬‬ ‫"היא במצב נפשי לא טוב" אמרתי לשוטר "היא בדיכאון שלאחר לידה והיא מקבלת‬ ‫טיפול שגורם לה לראות דברים שלא באמת קורים"‪.‬‬ ‫"היא מטופלת בבית חולים?" השוטר שאל‪.‬‬ ‫"כן" עניתי ואמרתי את שם בית החולים ואת שם הרופא שמטפל בה‪ .‬השוטר התקשר‬ ‫יחד איתי לבית החולים ודיבר עם הרופא‪ ,‬וזה אמר לשוטר שההתנהגות שלה היא‬ ‫סימפטום אופייני לנשים בדיכאון שלאחר לידה‪.‬‬ ‫"תביאו אותה לבית החולים" אמר הרופא‪ .‬השוטרים בעצמם נסעו איתנו‪ .‬רק בבית‬ ‫החולים הם עזבו והלכו‪.‬‬ ‫‪162‬‬ ‫צריך שינוי‬ ‫עוברים עוד שבועיים ואני אופטימי ובטוח שזה יעבור בסופו של דבר‪ ,‬צריך להוציא‬ ‫אותה לחופש‪.‬‬ ‫"בואי נצא לחופשה"‪ ,‬אני אומר לרינה כשמשחררים אותה מבית החולים‪" ,‬רק אני‬ ‫ואת"‪.‬‬ ‫היא אוהבת טיולים‪ .‬פעם טיילנו הרבה יחד‪ .‬אני יודע שהיא אוהבת את הרגעים שבהם‬ ‫אנחנו לבד‪ ,‬כמו שאני אוהב את הרגעים האלה‪.‬‬ ‫"לקחתי מצלמה" אמרתי והשארנו את גיא אצל דודתי ויצאנו לאילת‪ .‬כבר ביציאה‬ ‫מתל אביב היא התחילה להגיד שהיא רוצה להיות עם גיא‪ ,‬שכנעתי אותה שאנחנו‬ ‫צריכים חופש אנחנו ומשכנו בנסיעה‪.‬‬ ‫"אני מטיילת במקום להיות עם הבן שלי" היא אמרה‪.‬‬ ‫"גיא בסדר‪ ,‬והוא בידיים טובות" אמרתי בנסיון להרגיע אותה "אנחנו צריכים חופש"‪.‬‬ ‫במשך כל הנסיעה היא על קוצים‪ .‬הספקנו לבקר זוג חברים שגרים באילת ולצלם כמה‬ ‫תמונות‪ ,‬ויצאנו בדרכנו לתל אביב‪ .‬והיא התחילה לחייך‪ .‬בדרך חזרה נראה שהיא חזרה‬ ‫לעצמה והתאוששה‪ ,‬היא נראית מאושרת‪.‬‬ ‫בכל פעם שרינה חזרה לעצמה‪ ,‬מצב הרוח שלה שב לקדמותו והיא תפקדה וצחקה על‬ ‫כל מה שעבר עלינו‪ .‬זה נראה מוזר‪ ,‬כמו שתי נשים שונות לחלוטין‪.‬‬ ‫תמיד דיברנו על כך שלאחר הלידה נעבור מהעיר הגדולה למקום שקט יותר‪ .‬יש לנו‬ ‫כבר ניסיון עם מקום שקט‪ ,‬גרנו ‪ 3‬חודשים באופקים‪ .‬עדיף לגדל ילד במקום רגוע יותר‬ ‫מתל אביב‪ .‬דיברנו על מעבר לטבריה‪ .‬היו לנו שם חברים וקיבלתי הצעה להיכנס‬ ‫כשותף במינימרקט שכונתי‪ .‬נראה שזה אושש את רינה‪ .‬עשינו הכנות למעבר וסיפרנו‬ ‫על כך לאביה כשבא לבקר‪ .‬רינה קבעה איתו שנבוא בערב לבקר אותם‪.‬‬ ‫בשעות הערב מזג האוויר הפך לסגרירי וגשם התחיל‪ .‬גיא ישן במיטתו‪ ,‬עטוף ומחומם‪.‬‬ ‫"עדיף שלא נוציא את גיא במזג אוויר כזה" אמרתי לרינה "תקבעי עם אמך ליום‬ ‫אחר"‪.‬‬ ‫"הבטחתי שאבקר אצלה" היא אמרה "אסע לבד ואחזור"‪.‬‬ ‫"מסרי להם ד"ש"‪ ,‬אני אומר לה והיא מתלבשת ויוצאת‪.‬‬ ‫זאת הזדמנות טובה עבורי לסדר קצת ניירת ודברים שהתאספו בימים האלה‪ .‬נרדמתי‬ ‫כשראשי על השולחן והתעורר מהבכי של גיא‪ .‬השעה ‪ 12‬בלילה ורינה לא בבית‪ .‬הכתי‬ ‫אוכל לגיא והתקשר להוריה של רינה‪.‬‬ ‫"רינה יצאה כבר?" שאלתי את אביה‪.‬‬ ‫"היא לא היתה פה" הוא ענה‪.‬‬ ‫"היא יצאה אליכם‪ ,‬היה גשם בחוץ ולא רצינו להוציא את גיא" אמרתי‪.‬‬ ‫"היא לא באה‪ ,‬אני אבוא בבוקר" הוא אמר "תהיה איתי בקשר ותגיד לי אם היא‬ ‫‪163‬‬ ‫הגיעה הביתה"‪.‬‬ ‫ידעתי שהוא לא יירדם עד שאתקשר להגיד לו שהיא בבית‪ ,‬הוא כל כך אוהב אותה‬ ‫ודואג‪ ,‬ואני יודע שגם אמה דואגת ולא תישן עד שתשמע שרינה חזרה‪.‬‬ ‫יש אפשרות שנסעה להורים שלי? מאז הברית של גיא‪ ,‬לפני שלושה חודשים‪ ,‬לא היה‬ ‫לי קשר איתם ולא דיברנו‪ .‬אמי ענתה לטלפון‪.‬‬ ‫"רינה ביקרה אצלכם היום?" שאלתי‪.‬‬ ‫"לא" היא ענתה לי "דיברתי איתה לפני כמה ימים בטלפון"‪.‬‬ ‫"אני אדבר איתך מחר" אמרתי‪.‬‬ ‫"אני אבוא לבקר בהזדמנות ראשונה" היא אמרה‪.‬‬ ‫אני מביט לרחוב ורואה את המכוניות שלנו חונות שם‪ .‬שתי המכוניות חונות במקומן‪.‬‬ ‫לרינה יש רכב משלה והוא חונה שם על הכביש וגם הרכב שלי לא זז ממקומו‪.‬‬ ‫חדר המדרגות חשוך ואני מדליק את האור‪ ,‬מתבונן ומקשיב‪ .‬אין צעדים עולים או‬ ‫יורדים במדרגות‪ .‬אין תנועה והכול שקט‪.‬‬ ‫גיא ישן ואי אפשר לעזוב אותו ולצאת‪ ,‬ואני לא יכול גם לרדת ולבדוק את אם היא‬ ‫ברכב‪.‬‬ ‫יכול להיות שהיא נכנסה לבקר שכנה בדרכה?‬ ‫השכנים‪ ,‬חיים ולאה א‪ .‬חברים שלנו‪ .‬הם גרים בדירת גג צמודה לדירת שבה אנחנו‬ ‫מתגוררים‪ .‬אני קורא להם מעבר למעקה ושואל אם ראו אותה והם אומרים שלא‪.‬‬ ‫"אתה יכול להישאר עם גיא כמה דקות?" שאלתי את חיים "אני רוצה לראות אם היא‬ ‫ברכב"‪.‬‬ ‫ירדתי במדרגות והגעתי למכונית ונגעתי במכסה המנוע והוא קר‪ .‬היא לא נסעה‬ ‫במכונית שלה‪ ,‬גם מכסה המנוע במכונית שלי קר‪ .‬זה הזכיר לי שבילדותי הייתי שוכב‬ ‫על מכוניות שהיו נעצרות וכך הייתי מתחמם בימי חורף קרים‪.‬‬ ‫עליתי במדרגות וראיתי אור דולק בבית של שכנה אחרת‪ ,‬דפקתי על הדלת‪.‬‬ ‫"רינה אצלך?" שאלתי‪.‬‬ ‫"לא" היא אמרה "בקושי יש לי זמן לעצמי‪ .‬לא ראיתי אותה כבר הרבה זמן"‪.‬‬ ‫אני ידעתי מה לחשוב‪ .‬לא הצלחתי להבין מה קרה‪ .‬המחשבות הטרידו ובישרו שמשהו‬ ‫לא טוב קורה‪.‬‬ ‫התקשרתי למשטרה וסיפרתי שאשתי לא חזרה הביתה‪.‬‬ ‫"זה לא בטיפול המשטרה" אמר השוטר "היא בוגרת‪ ,‬אפשר להכריז על בוגר כנעדר‬ ‫רק אם עברו ‪ 48‬שעות מרגע ההיעדרות"‪.‬‬ ‫עברו בי מחשבות שקשורות לדיכאון שלאחר הלידה ודחיתי אותן בתקווה שאני טועה‪.‬‬ ‫אין מה לעשות חוץ מלהמתין בסבלנות ולקוות שהכול בסדר‪ .‬היא כבר תחזור ויהיה לה‬ ‫הסבר‪.‬‬ ‫לא יכולתי לעצום עין במשך כל הלילה‪ ,‬עברתי מחלון לחלון והסתכלתי לרחוב ולחצר‬ ‫והדלקתי אור בחדר המדרגות שוב ושוב בתקווה שתופיע‪ ,‬וחוזר חלילה – מהחלון‬ ‫לחדר המדרגות ושוב לחלון‪ ,‬ובין לבין אני בדקתי שגיא בסדר‪.‬‬ ‫העברתי בראשי את כל התסריטים האפשריים שיכולים לגרום לה להיעלם‪ .‬חשבתי על‬ ‫דברים לא הגיוניים והכול נראה הגיוני‪ .‬התקשרתי לחברה שלה מטבריה‪ ,‬היא אמרה‬ ‫‪164‬‬ ‫שלא דיברה איתה‪ ,‬סיימנו את השיחה באופטימיות‪.‬‬ ‫בשעות הבוקר המוקדמות נשמעו דפיקות בדלת‪.‬‬ ‫"משטרה" אמר לי שוטר לבוש בבגדים אזרחיים‪.‬‬ ‫"אפשר לעזור לך?" שאלתי‪.‬‬ ‫"אתה בעלה של רינה?" הוא שאל‪.‬‬ ‫"כן" עניתי "מה קרה?" זה נראה לי מוזר‪ ,‬הייתי בטוח שלא תעשה משהו שיסבך‬ ‫אותה‪.‬‬ ‫"יש לך רישיון לנשק?" שאל אותי אחד השוטרים‪ ,‬מתעלם משאלתי‪.‬‬ ‫"לא" עניתי וניסיתי להבין את השאלה‪.‬‬ ‫"לרינה יש רישיון לנשק?" הוא המשיך לתחקר‪.‬‬ ‫"לא" עניתי "אתה יכול לספר לי מה קרה?"‪.‬‬ ‫"בוא איתנו לתחנת המשטרה ונדבר שם" הם אמרו‪.‬‬ ‫"יש לי תינוק בן שלושה חודשים" אמרתי "אני לא יכול להשאיר אותו בבית לבד"‪.‬‬ ‫"איפה הוא?" השוטר שאל‪.‬‬ ‫"ישן בחדר" עניתי "אתה יכול להגיד לי מה קרה?"‪.‬‬ ‫הם נכנסו לחדר וראו את גיא ישן‪.‬‬ ‫"תתקשר למישהו מהמשפחה שיבוא להיות איתו ובוא איתנו לתחנת המשטרה" הוא‬ ‫אמר "אנחנו ממתינים עד שיגיע מישהו לשמור עליו"‪.‬‬ ‫התקשר להוריה של רינה וסיפרתי לאביה שהגיעו שוטרים והוא יצא מביתו לדרך‪.‬‬ ‫גיא התעורר וחלפתי לו והם לצדי‪ ,‬שומרים שלא אעשה צעדים מיותרים‪ .‬רוחות רעות‬ ‫נושבות בעורפי ואני מרגיש את העוצמה שלהן‪ ,‬מרגע שנכנסו הם לא התרחקו ממני‪.‬‬ ‫"אתה יכול לספר לי מה קרה ואיפה רינה?" אמרתי לאחד השוטרים‪.‬‬ ‫"מתי השתחררת מהכלא לאחר השוד בסנטה‪-‬קטרינה?" הוא שאל לפתע‪.‬‬ ‫"מה זה קשור?" שאלתי "מה הקשר לרינה?"‪.‬‬ ‫"רינה נמצאת בתחנת המשטרה ואתה צריך לבוא איתנו" הוא אמר‪.‬‬ ‫"מה הקשר שלה לנשק?" שאלתי‪.‬‬ ‫"היא נמצאה עם נשק ביד" הוא השיב‪.‬‬ ‫"מה לה ולנשק?" שאלתי‪ ,‬והוא לא ענה‪.‬‬ ‫קשה לחשוב בהיגיון ולהבין מה עושה נשק בידיים שלה‪ .‬צריך להיות סבלני עד‬ ‫שאקבל תשובות‪ .‬רינה מעולם לא הסתבכה בדבר פלילי‪ ,‬פרט לנסיעה ההיא ברכב‬ ‫הגנוב כשהיתה בת ‪.15‬‬ ‫"מה היה טיב היחסים שלכם?" הוא שאל‪.‬‬ ‫"הכול בסדר ביחסים שלנו" אמרתי "היא עברה דיכאון שלאחר לידה והיא מטופלת‬ ‫בבית חולים פסיכיאטרי‪ ,‬ואני צמוד אליה מאז"‪.‬‬ ‫"מתי זה קרה?" הוא שאל‪.‬‬ ‫"היא ילדה לפני שלושה חודשים‪ .‬אחרי זה היא איימה להתאבד ואשפזו אותה" אני‬ ‫עונה לו ומחכה למוצא פיו‪.‬‬ ‫"היא איימה להתאבד?" הוא שאל‪.‬‬ ‫"כן" אמרתי "זאת הסיבה שאשפזו אותה"‪.‬‬ ‫‪165‬‬ ‫"היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי?" הוא ממשיך‪.‬‬ ‫"כן" אני עונה "אתה לא מקשיב לי‪ .‬אתה מוכן לספר לי מה קורה?"‬ ‫הם הולכים הצדה ומשוחחים ואני מנסה לשמוע על מה הם מדברים ולהבין מה קורה‪,‬‬ ‫הם מדברים בלחש‪ .‬אני כבר יותר רגוע‪ ,‬הם לא צמודים אלי‪ ,‬אבל בכל זאת משהו קורה‬ ‫פה‪.‬‬ ‫"היא ירתה בעצמה" אמר לי אחד מהם‪.‬‬ ‫"היא נפצעה?" שאלתי‪.‬‬ ‫"יותר גרוע" הוא ענה‪.‬‬ ‫פיק ברכיים אחז בי‪ ,‬כמעט נפלתי מחוסר שליטה על הברכיים‪ .‬אחד השוטרים החזיק‬ ‫אותי ועזר לי לשבת על כיסא‪.‬‬ ‫"אתה צריך לנסוע למכון הפתולוגי ולזהות את גופתה" הוא אמר ואני בקושי שמעתי‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫השוטרים יצאו והדלת נטרקה ורגשתי שאני יושב בתוך חלל ריק‪ .‬פעמון הדלת צלצל‪,‬‬ ‫הדלת נראית לי פתאום רחוקה פי עשרה ולא יכולתי לקום כדי לפתוח‪ .‬גיא על שידת‬ ‫ההחתלה והרגשתי שאני לא מספיק חזק כדי להרים אותו ופעמון הדלת המשיך לצלצל‪.‬‬ ‫מוט'ל עמד בפתח הדלת ועשה דרכו לעברי‪ .‬הדלת לא נעולה‪ ,‬לא סגרתי אותה‪.‬‬ ‫"דיברת איתה?" הוא שאל והדיבור נשמע לי כלחישה‪ .‬נפלתי לרצפה‪ .‬הרגליים לא‬ ‫נשאו אותי‪ .‬מוט'ל ניסה להחזיק בי ושאל "מה קרה דני?"‪.‬‬ ‫איך אני מספר לו שאיבד גם את בתו? לא די בזה שאיבד את כל משפחתו בשואה?‬ ‫איך אני מספר לו שרינה התאבדה והיא במכון הפתולוגי?‬ ‫הרי אני בעצמי עוד לא מעכל את הדברים‪ .‬יש לי הרגשה שהיא עומדת לפתוח את‬ ‫הדלת ולהיכנס בכל רגע‪ .‬אני מקווה שזה יקרה ושלא אצטרך לבשר לו‪.‬‬ ‫אולי זאת טעות?‬ ‫צריך לבדוק שזה נכון‪ .‬לא אכפת לי שיחשוב ששיקרתי לו כשישמע מה שאני יודע‪,‬‬ ‫אולי זה לא נכון וזה יעשה לי טוב שהוא לא צריך לשמוע דבר כזה‪.‬‬ ‫המכון הפתולוגי לא רחוק‪ .‬ברחוב הרצל‪ ,‬כקילומטר מהבית‪ .‬החלטתי לעשות את זה‬ ‫בריצה‪ .‬ידעתי שלא אוכל לנהוג לשם וגם כך התנועה רבה בשעות הבוקר‪ ,‬המחשבה‬ ‫שמא טעו בזיהוי נותנת לי כוח לרוץ יותר מהר‪.‬‬ ‫אחרי חמש דקות אני בפתח המכון הפתולוגי ואומר להם מי אני‪ .‬הדרך לחדר הקירור‬ ‫מתוחה וצמרמורת אוחזת בגופי‪ .‬אני מזכיר לאלוהים את הברית שיש לי איתו‪ .‬אני‬ ‫מבקש שיעשה שזאת טעות והכול יחזור למקומו‪ ,‬שהחיים לא יקבלו עוד 'זבנג'‪.‬‬ ‫דלת חדר הקירור נפתחה ורינה שרועה על גבה‪ ,‬ראשה נוטה לצד שמאל ובצד ימין‬ ‫חור פעור ברקה‪ .‬אני מכיר כל תו בה‪ .‬אני מושך ותולש שערה מראשה ומחזיק אותה‬ ‫ביד‪ .‬היום הזה הפך ליום הארוך ביותר בחיי‪ .‬רגשתי צורך לדבר עם אלוהים ולשאול‬ ‫אותו למה הדברים האלה קורים לי‪.‬‬ ‫רינה נקברה בבית העלמין בחולון ואני צעדתי אחריה בדרכה האחרונה ונזכרתי בשר‬ ‫השיכון שהתאבד‪ ,‬אברהם עופר‪ .‬בזכותו קוברים מתאבדים בתוך בית הקברות ולא‬ ‫מחוץ לגדר בית הקברות‪ ,‬כפי שהיה נהוג עד למותו‪.‬‬ ‫קירות הקבר יורדים לתחתית העולם‪ ,‬ועם הגשם שמגיע נדמה כאילו השמים בוכים יחד‬ ‫‪166‬‬ ‫איתנו על רינה‪ .‬היא מונחת למטה ומכסים אותה בחול ואני רוצה לקפוץ לקבר יחד‬ ‫איתה‪.‬‬ ‫"מבטיח לך שאגדל את גיא" אמרתי לתלולית האדמה הטרייה‪.‬‬ ‫כולם דחקו בי לעזוב את המקום ואמרו שעל פי המנהג אסור להישאר ליד הקבר זמן‬ ‫רב לאחר הקבורה‪ ,‬ואני שאלתי איפה אני יכול לפגוש את המנהג הזה ולבקש ממנו‬ ‫לאפשר לי להיות איתה עוד קצת‪.‬‬ ‫רופא שביקר אצלי לאחר הלוויה המליץ לי לקחת כדורי הרגעה והסכמתי איתו‪ ,‬הייתי‬ ‫עצבני כל הזמן‪ .‬הרגשתי שזה הקבר שלי‪ .‬איך אני יכול להיות רגוע במצב כזה?‬ ‫בימי השבעה התחלתי לחשוש שקיים גם דיכאון לאחר לידה לגברים‪ .‬את הלילה‬ ‫הראשון שלאחר הקבורה ביליתי ליד הקבר בחשיכה ודיברתי לקבר והרגיש שאני‬ ‫מדבר לקבר שלי‪ .‬עשיתי את זה בכעס שלא יכולתי לשלוט בו‪ ,‬לבסוף נרדמתי בישיבה‬ ‫על קבר אחר והתעוררתי מחלום שבו אני רואה ערימת חול טרייה ופרחים מסביב ושלט‬ ‫עם שמה וגם שמי לצדה‪ .‬זה הזוי‪.‬‬ ‫דמדומים של בוקר ואני רואה שהשם שלי נמחק‪ .‬משהו לא ברור לי‪ .‬אני נוסע הביתה‪,‬‬ ‫צריכים לבוא מבקרים לנחם והם יראו שאני לא יושב שבעה‪.‬‬ ‫איש אינו מבין את הכעסים שיש בי‪.‬‬ ‫אמרו לי שאני יכול לרכוש חלקת קבר ליד רינה וזה נשמע אבסורד‪ ,‬אני רק בן ‪27‬‬ ‫ואני יודע שיש עוד חיים לפני‪ .‬אסור לי לספר שראיתי את השם שלי על הקבר‪ ,‬יחשבו‬ ‫שהשתגעתי‪.‬‬ ‫איך יוצאים מטראומה כזאת?‬ ‫איך ממשיכים את החיים?‬ ‫מצבה שמעוצבת כגזע עץ קטוע‪ ,‬וגם לאחר גילוי המצבה ביליתי לילה שלם ליד הקבר‬ ‫ושאלתי אותה למה עשתה זאת‪ .‬למרות שהבנתי שזה לא היה בשליטתה‪ ,‬היא לא‬ ‫עשתה את זה מתוך מודעות מלאה ולא מתוך כוונה לברוח מהחיים האלה‪.‬‬ ‫דיכאון גורם לאנשים לעשות דברים נגד רצונם ואסור גם לי להיתפס לזה‪ ,‬אסור לי‬ ‫להיות חלש‪ .‬יש לי ילד לגדל‪ ,‬החיים חייבים להמשיך‪.‬‬ ‫מוטל' קונה שתי חלקות קבר‪ ,‬צמודות לקברה של רינה‪ ,‬חלקה לעצמו וחלקה לגליה‪.‬‬ ‫שנים מאוחר יותר‪ ,‬בהלוויה של מוט'ל‪ ,‬נודע לי שחוק חדש הקשור בקבורה בישראל‬ ‫מאפשר לאדם להיקבר באותה חלקת קבר שבה נקבר בן זוגו – ממש באותו קבר‪ ,‬אחד‬ ‫על השני‪.‬‬ ‫‪167‬‬ ‫החיים חייבים להמשיך‬ ‫רציתי לגדל את גיא בעצמי ולא היה לי ספק שאצליח‪ .‬הרגשתי שיש לי את הכוח ואת‬ ‫היכולת‪ .‬יכולתי לפרנס את עצמי ואותו והרגשתי מיומן בטיפול בו‪ .‬זה חלק מחיי‪ .‬אני‬ ‫אצליח גם עכשיו‪ .‬עד שאמצא אחרת‪ ,‬המחשבה על אפשרות כזאת מעודדת‪ .‬אני רק בן‬ ‫‪ ,27‬החיים לפניי‪.‬‬ ‫מאז שגיא נולד‪ ,‬רק אני טיפל בו – מאכיל‪ ,‬מקלח‪ ,‬מחליף‪ ,‬משחק איתו‪ ,‬צוחק וגם‬ ‫בוכה איתו‪ .‬הרגשתי יותר אימא מאבא‪ ,‬זה מה שהחזיק אותי‪ ,‬זה עזר לי להתגבר‪.‬‬ ‫הסתכלתי לאחור על דברים שעברתי‪ ,‬ומשם הכוחות באו‪.‬‬ ‫ג'נין דודתי עזרה לי בטיפול בגיא וזה פינה לי קצת זמן לדברים אחרים‪ .‬הייתה לי‬ ‫סחורה בחנות ומכרתי אותה‪ ,‬כדי להחזיר חובות שהצטברו‪ .‬החיים חייבים להימשך‪,‬‬ ‫כלום לא יכול לעצור אותם‪.‬‬ ‫פרסמתי מודעה‪" :‬דרושה אופר"‪.‬‬ ‫למרות הקשיים‪ ,‬ניסיתי לראות דברים בצורה אופטימית‪ ,‬החיים לפניי ואני חייב‬ ‫להדביק את השברים‪ .‬יש לי ייעוד בחיים‪ .‬הבאתי את גיא לעולם‪ ,‬ואני צריך להיות איתו‬ ‫ולגדל אותו‪ ,‬עד שיגיע לעצמאות‪ .‬אני בטוח שאצליח לעשות זאת‪ .‬תמיד ניקר בי הפחד‬ ‫שמא יעבור את אותם הדברים שאני עברתי בחיים‪.‬‬ ‫צריך לעבור לעיר אחרת‪ ,‬להתחיל מחדש‪ .‬כבר לא מוזר לי שהמשטרה מבקרת אצלי‬ ‫הרבה‪ .‬אני מתוודע לתואר חדש שמוצמד לי – ב‪J‬דוק?אי ‪.11‬‬ ‫גם אם אקום ואלך לעיר אחרת‪ ,‬כפי שאני רוצה לעשות‪ ,‬גם שם אחשב לבדוקאי‪.‬‬ ‫‪ 11‬אדם בעל עבר פלילי שמתועד במאגרי המידע של המשטרה כעבריין מועד‪ .‬המשטרה‬ ‫עוקבת אחרי מעשיו מחשש שיבצע עבירות נוספות‪.‬‬ ‫‪168‬‬ ‫אופרית‬ ‫ורדה התקשרה והגיעה לפגישה בעקבות המודעה שפרסמתי לחיפוש אופרית‪ .‬היא‬ ‫סיפרה שהיא קיבוצניקית ונמצאת בשנת חופש מהקיבוץ‪ .‬סיכמנו שהיא תקבל חדר‬ ‫משלה ותטפל בגיא עשרים שעות ביממה‪ .‬היא תוכל לצאת בכל יום שישי לביתה‬ ‫ולחזור ביום ראשון בבוקר וסגרנו על סכום חודשי שאשלם לה‪.‬‬ ‫"אני רוצה להיות איתו ארבע שעות ביום‪ .‬בשבתות אני מטייל איתו ומבקר משפחה‬ ‫וחברים" אמרתי‪.‬‬ ‫היא הסכימה גם לחשוב על האפשרות לעבור איתנו לטבריה ולהמשיך לטפל בגיא‬ ‫באותה מתכונת‪ ,‬במידה ונעבור‪.‬‬ ‫"יש עוד זמן" אמרתי "זה לא יקרה מחר בבוקר ולא בהפתעה"‪.‬‬ ‫הרגשתי שאני מתאושש מהכאב‪ ,‬כשהמטרה מחזקת אותי ונוטעת בי כוח להמשיך‬ ‫ולהתחזק‪ .‬אני בטוח שאצליח לשקם את הריסות חיי‪.‬‬ ‫ורדה טיפלה טוב בגיא‪ ,‬זה מה שהיה חשוב לי‪ .‬היא לקחה אותו גם לבריכה של‬ ‫פעוטות בקיבוץ שבו גדלה‪ ,‬וכבר בגיל חצי שנה הוא צלל לבד במים העמוקים‪.‬‬ ‫פתחתי את החנות לאחר תקופה ארוכה שבה היתה סגורה והצלחתי לסגור חובות‬ ‫שהצטברו בזמן הזה‪ .‬הרבה צ'קים שמסרתי חזרו והאנשים כולם הבינו את מצבי‬ ‫והסכימו להמתין לפירעון החובות‪ ,‬ועכשיו אני גם יכול לחסוך קצת‪ ,‬אני רוצה לעבור‬ ‫לטבריה‪.‬‬ ‫אני וורדה מתנהלים כידידים‪ .‬מכבדים זה את זו וברור לנו שהקשר מבוסס על טיפול‬ ‫בגיא בלבד‪ .‬אמרתי שאיני רוצה בקשר זוגי איתה‪ .‬הדברים ברורים‪ .‬כך עוברים ימים‬ ‫ושבועות‪ ,‬ופעמים רבות אני מתעלם מדברים שהיא אומרת‪ ,‬כשנראה שהיא מנסה‬ ‫לגרור אותי לשיחות שאני לא רוצה לנהל איתה‪ ,‬בין היתר על סקס‪.‬‬ ‫בחנות כלי הכתיבה הצמודה לחנות שלי עבדה אלינור‪ .‬קניתי דברים שאני לא צריך‪,‬‬ ‫רק כדי להגיד לה עוד מילה‪ .‬היא חייכה תמיד והתלוצצנו הרבה‪ .‬סיפרתי לה על עצמי‬ ‫הכול‪ ,‬כמעט‪.‬‬ ‫"אפשר להזמין אותך לארוחת ערב מחר?" שאלתי‪.‬‬ ‫"חיכיתי שתזמין" היא ענתה והמשיכה "מחר שבת"‪.‬‬ ‫"את יודעת שאני אלמן ויש לי תינוק" אמרתי "בשבתות אני מבשל בבית‪ .‬את יכולה‬ ‫לבוא ואחרי הארוחה נלך לראות סרט" הצעתי "יהיה לנו זמן לאכול בחוץ בפעם‬ ‫אחרת‪ ,‬כל החיים לפנינו"‪.‬‬ ‫"איזה סרט?" היא שאלה‪.‬‬ ‫"מאחורי הסורגים" עניתי‪.‬‬ ‫"אני אגיע אליך בחמש" היא אמרה‪.‬‬ ‫ורדה הייתה צריכה לצאת ביום שישי בצהריים ולחזור במוצאי שבת‪ ,‬כשהגעתי הביתה‬ ‫‪169‬‬ ‫היא התארגנה לצאת‪ .‬אמרתי לה שהזמנתי ידידה לאכול איתי בשבת‪ .‬כששמעה את זה‬ ‫נשארה עוד ועזרה לי להכין מו =סק=ה ורק אז נסעה‪.‬‬ ‫בשבת בבוקר הפעמון צלצל וזה נראה לי מוזר‪ .‬לא הזמנתי איש‪ ,‬אלינור צריכה לבוא‬ ‫בערב‪ .‬פתחתי את הדלת וורדה עמדה בפתח‪.‬‬ ‫"רבתי עם המשפחה ולא בא לי להישאר שם" היא אמרה‪.‬‬ ‫"לכי לים קצת" הצעתי לה‪.‬‬ ‫"יפריע לך אם אשאר פה עם גיא?" היא שאלה‪.‬‬ ‫"לא" עניתי "אם לא יפריע לך שיהיו לי אורחים"‪.‬‬ ‫"לא מפריע לי" היא אמרה "אני אשב עם גיא בחדר שלו ואני יכולה לעזור לך להגיש‬ ‫את הארוחה‪ ,‬אם תרצה"‪.‬‬ ‫השבת עברה מהר‪ .‬הספקתי לקנות כרטיסים לסרט 'מאחורי הסורגים'‪ .‬אלינור הגיעה‬ ‫בשעה המתוכננת ועמדנו אני והיא במטבח להכין סלט מירקות טריים וורדה לקחה את‬ ‫גיא למקלחת וכשסיימה עזרה לי לסדר את השולחן‪.‬‬ ‫"אני אוכל אתכם משהו" ורדה אמרה והגישה את הארוחה לשולחן‪ .‬זה נראה קצת‬ ‫מוזר‪ ,‬רציתי לשבת עם אלינור לבד והמעמד הביך‪ .‬לא הערתי לורדה‪ .‬סיפרתי לאלינור‬ ‫עוד לפני שורדה מטפלת בגיא‪ .‬זאת הפעם הראשונה שהיא רואה אותה‪ .‬התחלתי‬ ‫להרגיש שטעיתי‪.‬‬ ‫"יש חריף?" אלינור שאלה אותי‪.‬‬ ‫"את חושבת שזה מסעדה פה?" ורדה הגיבה עוד לפני שאלינור סיימה את השאלה‪.‬‬ ‫לפתע התחילה לצחוק ואני קמתי להביא סחוג מהמטבח‪.‬‬ ‫"תיכנסי לחדר בבקשה" אמרתי לורדה‪.‬‬ ‫"אני צוחקת נו‪ .‬אני רוצה לעזור לך קצת" היא אומרת לי "שב עם החברה שלך‪ ,‬אני‬ ‫אגיש לכם"‪.‬‬ ‫אלינור סימנה לי להבליג והרגיש כאילו כדור טניס תקוע לי בגרון‪.‬‬ ‫"רציתי לשים לך רעל" ורדה אמרה לאלינור‪.‬‬ ‫"זה מספיק לי" אלינור אמרה וקמה מהכיסא ויצאה מהבית ואני יצאתי בעקבותיה‬ ‫וירדתי אחריה במדרגות בנסיון לשכנע אותה להשאר‪ ,‬אבל היא הייתה נחושה ללכת‪.‬‬ ‫"סלחי לי‪ ,‬היא דפוקה" אמרתי‪.‬‬ ‫"זה בסדר" היא אומרת לי ונכנסת למכונית‪.‬‬ ‫"תבואי איתי לסרט בערב?" אני שואל אותה "קניתי כרטיסים"‪.‬‬ ‫"קח את ורדה" היא אמרה והתחילה בנסיעה‪ ,‬ואני עקבתי אחריה במבט וניסיתי להבין‬ ‫מה בדיוק קרה בדקות האחרונות‪.‬‬ ‫ורדה מקנאה והיא מפגינה זאת‪.‬‬ ‫"למה עשית את זה?" שאלתי אותה כשנכנסתי הביתה‪.‬‬ ‫"צחקתי‪ ,‬נו" היא ענתה‪.‬‬ ‫אין לי מה להגיד‪ .‬אני אשם בזה שהסכמתי שתישאר‪ ,‬הייתי צריך לחשוב על אפשרות‬ ‫כזאת ורק אני אשם‪ ,‬ואני צריך לתקן את זה‪.‬‬ ‫"אני הולך לראות סרט" אמרתי‪.‬‬ ‫ההתנהגות שלה הדליקה אצלי נורה אדומה‪ .‬היא עלולה לצחוק עוד פעם על משהו‬ ‫‪170‬‬ ‫שיכול לפגוע בי "בלי כוונה" ולקלקל לי‪.‬‬ ‫"הבטחתי לדודה שלי שגיא יהיה אצלה כשאהיה בסרט" אמרתי‪.‬‬ ‫"אחכה לכם פה" היא אמרה ואני יצאתי עם גיא מהבית‪.‬‬ ‫מה אני עושה עם זה?‬ ‫גיא בסל‪-‬קל ואני נכנס יחד איתו לבית הקולנוע ומציג שני כרטיסים‪ .‬גיא המשיך לישון‬ ‫כשהסרט "מאחרי הסורגים" התחיל‪ .‬שלוש דקות אחרי שהסרט מתחיל אני נרדמתי‪,‬‬ ‫והעירו אותי כשהסרט הסתיים‪.‬‬ ‫חזרתי הביתה והשכבתי את גיא בחדרו ויצאתי לשבת בגג הצמוד לבית‪ .‬חיים‪ ,‬השכן‬ ‫מהגג שבבניין הסמוך קרא לי והזמין אותי לשתות קפה‪ .‬עברתי את המעקה ונכנסתי‬ ‫לביתו ופטפטנו – זה אותו שכן ששמר על גיא כשירדתי לבדוק את המכוניות כשרינה‬ ‫לא חזרה‪ .-‬בזמן שישבנו ודיברנו‪ ,‬אשתו לאה הגיעה בפרצוף רציני והרגשתי שקורה‬ ‫שם משהו‪ ,‬כאילו חדרתי להם לפרטיות‪.‬‬ ‫"אני הולך" אמרתי וקמתי ממקומי‪.‬‬ ‫"שב שנייה" חיים עצר בעדי‪.‬‬ ‫"אני חייבת לספר לך מה ורדה אמרה לי" לאה אמרה ומההבעת הפנים שלה הבנתי‬ ‫שמדובר במשהו חמור‪.‬‬ ‫"מה?" שאלתי‪ ,‬מחכה למוצא פיה‪.‬‬ ‫"ורדה אמרה שאם תפטר אותה היא תחטוף את גיא" לאה אמרה‪.‬‬ ‫אני בשוק‪.‬‬ ‫היא עם גיא לבד בבית‪ ,‬מעבר לחומה הקטנה‪ ,‬ואני רק צריך לקפוץ מעל החומה‬ ‫ולהיכנס הביתה‪ .‬אני עושה זאת בדילוג‪ .‬ורדה יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה וגיא ישן‬ ‫בחדרו‪ ,‬ואני נושם נשימת רווחה וסוגר את דלת החדר של גיא‪.‬‬ ‫"קחי את הדברים שלך ועזבי את הבית עכשיו" אמרתי‪.‬‬ ‫"למה אתה עושה את זה?" היא שאלה‪.‬‬ ‫"בבקשה‪ ,‬ורדה‪ ,‬קחי את הדברים שלך וצאי‪ ,‬או שתלכי עכשיו ואני אשלם לך על‬ ‫המונית ומחר תבואי לקחת את הדברים שלך" אמרתי ונעמד בינה לבין החדר של גיא‪.‬‬ ‫לא איכפת לי מה תעשה‪ ,‬רק שלא תתקרב לחדר של גיא‪.‬‬ ‫"למה אתה לא מבין צחוק?" היא שאלה‪.‬‬ ‫"אני אתן לך את הכסף שמגיע לך ותחזרי מחר לקחת את הדברים שלך" אמרתי‬ ‫והוצאתי כסף לתת לה‪ ,‬והיא רצה לדלת‪ ,‬פתחה אותה ויצאה‪.‬‬ ‫"אתה עוד תתחרט על זה" היא סיננה מבין שיניה וטרקה את הדלת בכעס ונעלמה‪.‬‬ ‫גיא ישן שינה מתוקה וכשאני מביט בו הוא פוקח עיניים‪.‬‬ ‫"אור" הוא אמר והצביע על המנורה ואני הדלתיק את האור‪.‬‬ ‫עד עכשיו אמר רק 'אבא' וכעת למד מילים חדשות‪ .‬הוא לא מפסיד "בלה בלה בלה‬ ‫בלה" לפעמים אנחנו מנהלים שיחות והוא מקשקש ומקשקש בשפה שרק הוא מבין‪,‬‬ ‫ולפעמים לא אכפת לו שרק הוא בחדר והוא מפטפט עם עצמו‪.‬‬ ‫"דהדה" הוא אומר‪ .‬כך הוא קורא לורדה‪.‬‬ ‫"דהדה הלכה" אמרתי‪ .‬הוא התרגל אליה‪.‬‬ ‫כאילו שלא די בכל זה‪ ,‬הופיעה עובדת סוציאלית מטעם משרד הרווחה והודיעה שבאה‬ ‫‪171‬‬ ‫לבדוק שגיא חי בתנאים טובים‪ ,‬אחרת תצטרך למצוא לו בית אחר‪ .‬היא חקרה על‬ ‫העבר הפלילי שלי ואני שיתפתי פעולה ושכנעתי אותה שאני יכול להיות אב במשרה‬ ‫חלקית ואם במשרה מלאה‪ .‬לאחר מכן הרפו ממני‪.‬‬ ‫בנוסף לזה‪ ,‬המשטרה חקרה את התאבדותה של רינה ונדרשתי לעבור בדיקות במכונת‬ ‫אמת בקשר לאקדח שבאמצעותו התאבדה‪.‬‬ ‫‪172‬‬ ‫המעבר לטבריה‬ ‫סגרתי את החנות בתל אביב ונכנסתי כשותף עם משה פ במינימרקט שכונתי בטבריה‪.‬‬ ‫לא נדרשה השקעה גדולה‪ ,‬המבנה בשכירות‪ .‬הכנתי מדפים חדשים בעצמי‪.‬‬ ‫הסרט 'מאחרי הסורגים' הגיע לטבריה והלכתי לראות אותו עם ידידה‪ .‬הסרט שיקף‬ ‫בדיוק את תמונת המצב בבתי הסוהר בארץ‪ ,‬השחקנים‪ ,‬חלקם שפוטים לתקופות מאסר‬ ‫)שלמה ניר( וכרתי את רובם אישית‪ .‬גם את הבמאי‪ ,‬ערן פרייס‪ .‬הוא ביים את ההצגה‬ ‫שבה השתתפתי בכלא תל‪-‬מונד‪.‬‬ ‫גיא כבר מתרוצץ בין הרגליים ואני לוקח אותו לפעוטון כל בוקר ומחזיר אותו אחר‬ ‫הצהריים‪ .‬אני מוצא מטפלת‪ ,‬תלמידת תיכון בשם פלורנס‪ ,‬והיא מטפלת בו אחרי שאני‬ ‫מחזיר אותו מהפעוטון‪ ,‬וכך אני מצליח לעבוד עוד כמה שעות ביום במינימרקט‪ .‬כל יום‬ ‫גיא חוזר מהפעוטון עם הברקות חדשות‪.‬‬ ‫החיים בטבריה היו נעימים ורגועים‪ .‬בשבתות הלכנו לחמי טבריה וגיא הפגין אומץ‬ ‫בגיל שנה וקפץ לבריכת המים העמוקים‪ .‬אני קפצתי אחריו בבהלה והוא כעס שאני נוגע‬ ‫בו‪ .‬הוא למד לשחות כבר בגיל חצי שנה בקיבוץ של ורדה‪ ,‬ובכל פעם שאנחנו בבריכה‬ ‫הוא רוצה לשחות לבד‪ .‬הוא צוחק כשהוא עושה את זה וכולם צוחקים איתו וזה‬ ‫משעשע אותו עוד יותר‪ .‬כולם שם חושבים שתינוק נפל למים והוא שוחה וחוזר למעקה‬ ‫ואני מרים אותו‪ .‬הוא לא מוכן לוותר‪ ,‬בכל הזדמנות הוא קופץ וצוחק וזה מצחיק גם‬ ‫אותי‪.‬‬ ‫יש לי זמן למצוא לעצמי מישהי שארצה להיות איתה‪ .‬אני רוצה עוד ילדים‪ .‬בטבריה‬ ‫יש הרבה נשים מקסימות ונראה לי כאילו כולן מתאימות‪ ,‬והנוף לכנרת מוסיף ומפתה‬ ‫לקנות שם שטח אדמה‪.‬‬ ‫חוק מרפי הומצא עבורי‪ .‬תמיד כשהכול נראה בסדר‪ ,‬משהו בא ומשבש הכול‪.‬‬ ‫‪173‬‬ ‫אצבע מאשימה‬ ‫דואר רשום הגיע‪ .‬אני פותח וקורא שהוחלט להגיש נגדי כתב אישום‪ ,‬ובו אני מואשם‬ ‫בגניבת רכב ובזיוף המסמכים של הקורטינה סטיישן שרכשתי בתום לב‪.‬‬ ‫הגעתי למשפט ללא ייצוג של עורך דין‪ .‬אין לי כסף לזה‪ ,‬הכנסותיי משמשות אותי‬ ‫בקושי למחייתנו‪ .‬הייתי בטוח שבית המשפט יראה שכל החשדות הופנו נגדי רק בגלל‬ ‫העבר הפלילי שלי‪ .‬ידעתי שכולם יספרו בבית המשפט את אותם הדברים שאני‬ ‫סיפרתי‪ ,‬וכל המסמכים שיוצגו בבית המשפט הם המסמכים המקוריים של הרכב‪ ,‬אין‬ ‫שום מסמך מזויף כפי שהאשימו אותי‪.‬‬ ‫הדיונים המשפטיים התקיימו אצל השופט חיים אילת ובמהלך הדיונים הדברים הוצגו‬ ‫בדיוק כפי שקרו וכפי שסיפרתי‪ .‬העדים שהגיעו לבית המשפט סיפרו ותיארו את‬ ‫השתלשלות האירועים כפי שקרו באמת‪ .‬בעל הרכב המקורי‪ ,‬שממנו נגנב הרכב‪ ,‬סיפר‬ ‫בבית המשפט שרכבו נגנב יחד עם המסמכים והוא העיד שהתקשרתי אליו ושהלכנו יחד‬ ‫לתחנת המשטרה‪ .‬השופט חזר וחקר אותו על הנקודה הזאת‪ ,‬ובעיני נראה כאילו השופט‬ ‫מבקש להשתכנע שבאמת זה אני שהתקשרתי אליו‪ .‬בעל הרכב המקורי אמר בבית‬ ‫המשפט שלא אמר לי בשיחה שהרכב נגנב לו‪ ,‬כי הוא חשש שאם יגיד לי‪ ,‬לא אגחע‬ ‫לפגישה )דבר שמחזק את העובדה שלא ידעתי שהרכב גנוב(‪ .‬הקונה שקנה ממני את‬ ‫הרכב סיפר שהעסקה נערכה באופן חוקי ושהוא אף בדק במשרד הרישוי‪ ,‬ואכן‬ ‫המסמכים שהיו בידיי כולם חוקיים והומצאו בידי משרד הרישוי‪.‬‬ ‫העד האחרון שהעיד בבית המשפט הוא השוטר שחקר אותי‪ .‬הוא חזר ואמר בבית‬ ‫המשפט שחקירת המשטרה התבססה בעיקרה על העבר הפלילי שלי ושאין שום ראיה‬ ‫שקושרת אותי לביצוע עבירה כלשהי‪.‬‬ ‫ביקשתי מהשופט לפסול את עצמו מלדון בתיק‪ ,‬היות שהוא שומע פרטים שאסור לו‬ ‫לשמוע‪ ,‬אך השופט סירב לפסול את עצמו‪.‬‬ ‫כולם תיארו את אותם הדברים‪ ,‬בדיוק כפי שהם קרו‪ ,‬גם פקידת הדואר שביצעה את‬ ‫העברת הבעלות הגיעה לבית המשפט וסיפרה שהיא תמיד בודקת את תעודת הזהות של‬ ‫מוכר הרכב ושל הרוכש והכול נעשה כחוק וכמקובל‪.‬‬ ‫למרות כל אלה‪ ,‬השופט הרשיע אותי בעבירות של גניבת הרכב‪ ,‬זיוף וקבלת דבר‬ ‫במרמה‪.‬‬ ‫קל לעשות זאת עם נאשם במצבי‪ ,‬ואם אין ראיות שקושרות אותי לביצוע העבירה‪,‬‬ ‫תמיד יש חוקי עזר שאין להם כלום עם ראיות במשפט והם ראיה בפני עצמה‪ ,‬וזה‬ ‫מספיק‪.‬‬ ‫השופט ביסס את הרשעתו על "אצבע מאשימה"‪ ,‬תוך שהוא מדגיש שאין שום ראיה‬ ‫שקושרת אותי ישירות לביצוע עבירה פלילית‪ ,‬ובנוסף לכך‪" ,‬יש פה מקרה ברור של‬ ‫‪174‬‬ ‫חזקה תכופה‪ .12‬די לי בזה כדי להרשיע את הנאשם"‪.‬‬ ‫אין לי ספק שעדותו של השוטר גרמה לשופט לחשוב על דרך להרשיע אותי‪ .‬אני‬ ‫מוגדר 'עבריין מועד'‪ ,‬ולא יתכן שלא ביצעתי את העבירות שמיוחסות לי‪.‬‬ ‫די בזה שהמכונית היתה בבעלותי בסמוך למועד שבו נגנבה‪ ,‬כדי שבית המשפט ירשיע‬ ‫אותי בגניבה עצמה‪ .‬זה ברור מלשון החוק‪.‬‬ ‫למה התקיימו דיוני סרק במשך שנה ועדים הוזמנו להעיד?‬ ‫החזקה התכופה היתה ידועה כעובדה עוד בטרם הגשת כתב האישום נגדי‪ .‬פרקליטות‬ ‫המדינה יכלה לכתוב זאת בכתב האישום ולהפנות את תשומת לב בית המשפט לסעיף‬ ‫הזה בחוק מלכתחילה‪ .‬די בכך כדי להרשיע אותי‪ .‬לא אוכל לטעון לזכותי כלום‪ ,‬זאת‬ ‫לשון החוק‪.‬‬ ‫בכל פסק הדין אין מילה אחת שמצביעה על ראיה שמאששת שביצעתי עבירה‪ .‬גם אם‬ ‫יש לשופט ספק כזה‪ ,‬הוא לא מציין זאת‪ .‬הוא מציין רק שלא מצאתי את האדם שמכר‬ ‫לי את הרכב‪.‬‬ ‫"למה לוקח שנה להגיד דברים שידועים כבר מהדיון הראשון?" שאלתי את השופט‬ ‫והוא הביט בי בכעס‪.‬‬ ‫"טיעונים לעונש" הוא הכריז‪.‬‬ ‫אני משוחרר כבר שש שנים והואשמתי רק פעם אחת – בהתפרצות שלא ביצעתי‪.‬‬ ‫כולם רואים שאני עובד ושאיני מעורב בחיי פשע‪ .‬איני חי חיי מותרות ואיני עוסק‬ ‫בדברים פליליים‪ ,‬ואני עסוק רק בטיפול בגיא‪ .‬רואים זאת‪ ,‬הרי אני בדוקאי‪ .‬לפחות פעם‬ ‫בחודש המחשב מקפיץ את שמי ובאים לבקר אצלי ולשאול לשלומי‪ ,‬זה חלק מהחיים‬ ‫שלי‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪13‬‬ ‫טיעונים לעונש מטעם התביעה‬ ‫"יש לנאשם עבר ארוך ושום דבר אינו מרתיע את הנאשם‪ .‬יש לדחות נסיבות‬ ‫אישיות מפני טובת הציבור‪ .‬מבקשת מאסר בפועל ארוך ולפסול רישיון הנהיגה‬ ‫שלו"‪.‬‬ ‫התובעת אינה מזכירה שם שיש לי עבר פלילי מגיל שבע‪ .‬זה מחזק אותי ונוטע בי‬ ‫תקווה‪.‬‬ ‫"מה יש לך להגיד לפני שאגזור את דינך?" שואל אותי השופט‪.‬‬ ‫‪ 12‬חזקה תכופה הינה חזקה המתבססת על ההיגיון ועל ניסיון החיים‪ ,‬לפיה ניתן‬ ‫להסיק כי הימצאותו של חפץ‪ ,‬שנמצא זמן לא רב לאחר הגניבה בחזקתו של אדם‪,‬‬ ‫מעידה על קשר בין אותו אדם לבין מעשה הגניבה‪ .‬חזקה זו משמשת כלי עזר‬ ‫חשוב בידי התביעה‪ ,‬שכן בכך היא פטורה מהבאת עדויות ישירות בקשר לביצוע‬ ‫עבירת גניבה או שוד‪ ,‬והדבר יעיל במיוחד כאשר מדובר במקרה שבו לא היו עדי‬ ‫ראייה למעשה העבירה‪ .‬חשוב לציין כי חזקה זו ניתנת לסתירה‪ ,‬ובכל מקרה‪ ,‬בית‬ ‫המשפט אינו מחויב להרשיע על פיה‪ ,‬וזאת אם הוא מפקפק בקשר הסיבתי בין‬ ‫החזקת הרכוש הגנוב ובין מעשה הגניבה‪..‬‬ ‫‪ 13‬ציטוט מהמקור‬ ‫‪175‬‬ ‫אני אמור לבקש את רחמי בית המשפט על עבירה שלא ביצעתי וזה נראה לי מוזר‪,‬‬ ‫והמילים היחידות שיוצאות לי מהפה הן‪:‬‬ ‫"אני אלמן ומגדל את בני לבד"‪.‬‬ ‫השופט כותב את גזר הדין על דף ומקריא אותו תוך כדי כתיבתו‪:‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪14‬‬ ‫גזר דין‬ ‫"הנאשם הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ולאחר דיון ממצה‪ .‬לנאשם‬ ‫הרשעות קודמות רבות ועבר עשיר‪ ,‬נראה כי אין על הנאשם מוראו של החוק ]‪.[...‬‬ ‫]‪ [...‬אם ישנן נסיבות אישיות קשות‪ ,‬דהיינו‪ ,‬הנאשם התאלמן מאשתו והוא מגדל‬ ‫את בנו הקטן‪ ,‬אין ספק כי ילדו הקטן של הנאשם יסבול סבל רב באם יישלח‬ ‫הנאשם למאסר‪ ,‬אולם נדמה לי כי דווקא הנאשם נהג כלפי ילדו באכזריות כשעשה‬ ‫את שעשה‪ ,‬ביודעו על העונש נגדו‪.‬‬ ‫כשעלי לשקול את טובתו של הנאשם ונסיבותיו האישיות מצד אחד ואת טובת‬ ‫הציבור מצד שני‪ ,‬הרי שבמקרה זה גובר השיקול של טובת הציבור‪ ,‬אשר לגביו‬ ‫מהווה הנאשם סכנה ממשית ומתמשכת"‪.‬‬ ‫השופט מציין שהרשיע אותי לאחר דיון ממצה‪ .‬אכן‪ ,‬המשפט התנהל במשך שנה‪ .‬לקח‬ ‫לו שנה להבין שיש פה מקרה ברור של חזקה תכופה‪.‬‬ ‫להגיד שאני מתאכזר לבני כאשר רכשתי את הרכב הזה עוד לפני שנולד? גם אם גנבתי‬ ‫את הרכב‪ ,‬דבר שלא עשיתי‪ ,‬זה קרה הרבה לפני שנולד‪.‬‬ ‫השופט ראה לנגד עיניו תמונה ואני בתוכה‪ ,‬אני נאבק בבית המשפט ואני אלמן עם ילד‪.‬‬ ‫הוא מקשר זאת לתקופה אחרת‪ .‬לתקופה שבה רכשתי את הרכב‪.‬‬ ‫ניתן לראות שהשופט לא הקשיב לטענותיי ולא שמע אותי כלל‪ .‬בסיכומים להכרעת‬ ‫הדין‪ ,‬עוד בטרם הורשעתי‪ ,‬כולן כתובות ומסודרות‪ .‬הצבעתי על כך שמדובר באשמות‬ ‫על דבר שאירע הרבה לפני שגיא נולד והדברים כתובים ברורים על גבי חמישה‬ ‫עמודים‪.‬‬ ‫אלה הדברים שכתבתי‪:‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪15‬‬ ‫סיכומי הגנה‬ ‫"]‪ [...‬במהלך החקירות ילדה אשתי בן‪ ,‬ועם צאתה מבית החולים היה צורך לאשפז‬ ‫אותה‪ ,‬עקב הרעה במצבה הנפשי‪ .‬כמובן שזה הטריד אותי יותר מאשר לשוטט‬ ‫ברחובות ולחפש את הנוכל‪ .‬תקופה קצרה לאחר אשפוזה התאבדה אשתי ונותרתי‬ ‫עם בני לבד‪ ,‬ואת כל מרצי ואת כל זמני הקדשתי אך ורק לו‪.‬‬ ‫אדוני השופט‪ ,‬אין בכוונתי לבקש או לזכות ברחמי בית המשפט בדברי אלה‪ ,‬אולם‬ ‫טרגדיה זאת שעברה עלי‪ ,‬סמוך מאד לעניין הרכב‪ ,‬הטרידה את שלוותי הרבה‬ ‫יותר מהרכב הנ"ל‪ ,‬ואם הייתי צריך להתחיל לחפש את האדם שהתחזה למר אפל‬ ‫אהרון‪ ,‬הייתי צריך להכניס את בני לבית יתומים או למוסרו לאימוץ‪ ,‬וזאת לא‬ ‫‪ 14‬ציטוט מגזר הדין המקורי‬ ‫‪ 15‬ציטוט מכתב ההגנה המקורי‬ ‫‪176‬‬ ‫אעשה‪.‬‬ ‫אני טוען‪ ,‬אדוני השופט‪ ,‬שאני עצמי נפלתי קורבן לרמאי ונוכל אשר מסתובב חופשי‬ ‫ואני משוכנע שעוד אפגוש בו ואוכל להביאו למשטרה‪ ,‬ושהוא ייתן את הדין על‬ ‫מעשיו‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬אדוני השופט‪ ,‬אבקש לזכות אותי מחמת הספק"‪.‬‬ ‫השופט בחר להתעלם מהדברים שכתבתי‪ ,‬לחלוטין‪.‬‬ ‫"אני מבקש לדחות את תחילת המאסר עד לערעור" אמרתי ופרקליטות המדינה הביעה‬ ‫התנגדות‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬היא ביקשה שאפקיד ערבויות מתאימות אם אשוחרר ושאפקיד‬ ‫את דרכוני ואתחייב לא לצאת מהארץ‪.‬‬ ‫המתנה לערעור יכולה להימשך כחצי שנה ויותר‪ ,‬ואם אזוכה יצא שכבר ריציתי עונש‬ ‫לחינם‪ .‬הנזק שייגרם לי אם אהיה בכלא ללא הצדקה יהיה קשה יותר מאשר אם בית‬ ‫משפט ימצא אותי אשם גם בערעור‪ ,‬גם כך אצטרך לשבת בכלא את התקופה הזו‪.‬‬ ‫‪16‬‬ ‫מהפרוטוקול‪:‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫"הנאשם‪ :‬אבקש דחיית ביצוע המאסר עד תום מועד הערעור‪.‬‬ ‫עו"ד באום‪" :‬מתנגדת לדחיית הביצוע‪ ,‬ערעור אינו מהווה סיבה לדחייה‪ .‬אם כן‪,‬‬ ‫בעיכוב יציאה מן הארץ ובערבויות רבניות"‪.‬‬ ‫‪-----------------------------------------------------------------------‬‬ ‫פרקליטות המדינה אינה מתנגדת לשחרר אותי עד לערעור בתנאים ובערבויות‪ ,‬השופט‬ ‫אינו מקשיב כלל‪ .‬הוא קבע שאני מהווה סכנה ממשית ומתמשכת לציבור‪ ,‬והוא מתחשב‬ ‫במצבי ומאפשר לי להיות משוחרר חודש ימים ואז להתחיל בריצוי המאסר‪ .‬אני כבר‬ ‫לא חשוד ולא נאשם‪ ,‬עכשיו אני מורשע‪ .‬מבחינתו הפכתי לאדם מסוכן אף יותר‪.‬‬ ‫נקבעה ערבות עצמית ובנוסף ערבות צד ג'‪ ,‬דהיינו‪ ,‬ערבות של אדם אחר‪ ,‬בסך חמש‬ ‫מאות אלף שקל‪.‬‬ ‫השופט הסכים לשחרר אותי לשלושה ימים כדי שאמצא ערב מתאים‪ ,‬ואני שוקל‬ ‫לברוח בשלושת הימים האלה‪ .‬אתייצב בעוד חודש ואגיד שלא הבנתי את ההחלטה‪.‬‬ ‫"קח אותו למזכירות לחתום" אמר השופט לשוטר שהוזמן מיחידת הליווי של בית‬ ‫המשפט‪.‬‬ ‫"אתה משתחרר?" שאל אותי השוטר בדרך‪.‬‬ ‫"כן" אני עונה לו והמחשבות שלי במקום אחר‪ .‬עולמי חרב ואין כלום בין ההיגיון לבין‬ ‫המציאות‪.‬‬ ‫אין בי ספק שגם אם הייתי בעל הרכב‪ ,‬שממנו נגנב הרכב‪ ,‬גם אז היו מאשימים אותי‬ ‫שביימתי את מכירת הרכב‪ .‬לא חשוב מי מהדמויות שבסיפור הייתי‪ ,‬הייתי הנאשם‪ .‬גם‬ ‫אם הייתי עובר במקרה ליד הרכב כשאחרים מכרו אותו‪ ,‬אני הייתי הנאשם‪ .‬גם אם לא‬ ‫הייתי ליד הרכב הזה ולא היו מוצאים איש ליד הרכב‪ ,‬היו עוצרים אותי וטוענים שאני‬ ‫האשם‪ .‬אני עבריין מגיל שבע‪ .‬די בכך‪.‬‬ ‫אנחנו מגיעים לדלפק הקבלה במזכירות בית המשפט ועומד שם עורך דין שמטפל‬ ‫‪ 16‬ציטוט מפרוטוקול המשפט המקורי‬ ‫‪177‬‬ ‫בענייניו‪ ,‬ובצד עומד עוד עורך דין ומסמן שגם הוא ממתין לתורו אצל אותה פקידה‪.‬‬ ‫השוטר שמלווה אותי מבקש מהם לאפשר לו להחתים את הפקידה‪ ,‬והם מתרעמים‬ ‫ואומרים שזמנם יקר‪ ,‬הוא נכנע‪.‬‬ ‫"אני ממהר קצת" אומר לי השוטר "יש לי ברית במשפחה‪ .‬קח את התיק וחכה עד‬ ‫שהם יסיימו )תוך שהוא מסמן לי בראשו לכיוון הפקידה( ואז תיגש לפקידה והיא‬ ‫תחתום לך על מה שצריך" ואגב כך‪ ,‬הוא העביר אלי את התיק‪.‬‬ ‫"בסדר" אמרתי ולקחתי את התיק מידיו‪ .‬הוא הלך והתרחק ונעלם מדלת מזכירות בית‬ ‫המשפט‪.‬‬ ‫נשענץי על שולחן בקרבת מקום‪ ,‬פתחתי את התיק והסתכלתי בדף הראשון‪ .‬גזר הדין‪.‬‬ ‫הוא כתוב בכתב ידו של השופט והדיו עוד טרייה‪ .‬השופט כתב את גזר הדין תוך חמש‬ ‫דקות‪ ,‬ויש בו רק כמה שורות כתובות בעט‪ .‬זה המקור וזה בעצם העותק היחיד של גזר‬ ‫הדין‪.‬‬ ‫בתי המשפט לא נכנסו עדיין לעולם המחשבים‪ ,‬והדיונים מתועדים ידנית בידי פקידה או‬ ‫בידי השופט בעצמו‪ ,‬ורק לאחר מכן הפקידה מקלידה את ההחלטות ואת פסקי הדין‪.‬‬ ‫אני סוגר את התיק ונשען על דלפק בצד ואיש אינו מתעניין בי‪ .‬אני פותח שוב את‬ ‫התיק וקורא את גזר הדין ומביט בפקידה‪ ,‬והיא עסוקה עם אחד מעורכי הדין ואינה‬ ‫נותנת את דעתה אלי‪ .‬היא בכלל לא יודעת שאני ממתין לה‪ ,‬איש לא מתעניין בי‪.‬‬ ‫אני מתרחק מעט לכיוון היציאה ממזכירות בית המשפט ואיש אינו מסתכל‪ .‬איש לא‬ ‫מונע ממני לצאת‪ .‬אני יורד במדרגות למזנון בית המשפט בקומת הקרקע‪ .‬הלב שלי‬ ‫דופק בפראות‪ ,‬כאילו הוא עומד לזנק ממקומו ולקפוץ לי לפרצוף‪.‬‬ ‫מה יהיה אם אפגוש את השוטר שליווה אותי? אגיד לו שאני צמא ואני יורד לשתות‬ ‫משהו במזנון‪.‬‬ ‫ירצה – יאמין‪ ,‬לא ירצה – לא יאמין‪ .‬היה ולא יאמין‪ ,‬יחזיר אותי לדלפק המזכירות‪,‬‬ ‫הוא יודע שצריכים לשחרר אותי ובטח לא יחשוב שיש לי כוונה לברוח‪.‬‬ ‫אין שירות מלצרים במזנון‪ .‬אני מזמין קפה ומחכה שיכינו וההמתנה נראית כמו נצח‪.‬‬ ‫לוותר על הקפה וללכת ישר לכיוון היציאה מבית המשפט?‬ ‫"הקפה מוכן" אני שומע‪ .‬אני לוקח את הקפה ומשלם ומסתכל לעבר דלת הכניסה‬ ‫למזנון‪ ,‬אולי מחפשים אותי?‬ ‫סערה בגופי ובראשי‪ ,‬אבל מסביב הכול רגוע ושקט‪ ,‬רק אני מרגיש בסערה‬ ‫המתחוללת‪.‬‬ ‫אני חף מפשע! הורשעתי בעבירה שלא ביצעתי!‬ ‫כבר כשעצרו אותי הפכתי לאשם‪ .‬אותו שוטר שחקר אותי‪ ,‬איתי בן‪-‬נון‪ ,‬לומד‬ ‫משפטים‪ .‬הוא בדרך לקבל תעודת עורך דין‪ .‬הוא ידע מראש שאם יאשימו אותי‪ ,‬בית‬ ‫משפט ירשיע אותי‪.‬‬ ‫פסק הדין התבסס על "אצבע מאשימה כלפי הנאשם" ועל "חזקה תכופה"‪.‬‬ ‫האם מישהו יוכל לדעת שהעלמתי את התיק? האם ירגישו בכך שאני עצמי נעלמתי?‬ ‫אנשים יושבים ואיש אינו מתעניין‪ ,‬כאילו כולם מחכים שאעשה צעד ואז יקפצו עלי‬ ‫ביחד לתפוס אותי‪ .‬עברתי זאת פעם‪ ,‬אני לא צריך הרבה כדי להבין שזה בראש שלי‪.‬‬ ‫אסור לי להיות פה יותר מעשר דקות!‬ ‫‪178‬‬ ‫אולי אצליח להוכיח בערעור שהשופט שהרשיע אותי טעה? אבל יש סיכוי שלא‬ ‫ישמעו אותי כלל בערעור‪ ,‬די להצביע על העבר שלי‪.‬‬ ‫אם יורידו לי שליש אני צריך לשבת שנתיים‪ .‬אתנהג טוב‪ ,‬אבל מי מבטיח לי שאעבור‬ ‫את המאסר הזה ואשתחרר שלם ובריא? עברתי כבר דברים בכלא‪ ,‬קורים שם דברים‬ ‫שגורמים לך לחשוב שזה לא ייגמר לעולם‪.‬‬ ‫רוב הסיכויים שלא ינכו לי שליש ושאצטרך לשבת את המאסר בשלמותו‪ ,‬כבר הייתי‬ ‫בסרט הזה‪ ,‬אני עדיין בסרט הזה‪ .‬יש להם 'קלף טוב'‪ ,‬והם תמיד יכולים לשלוף אותו‬ ‫ולהצביע על העבר‪ ,‬ואם לא די בעבר הזה‪ ,‬הנה שבתי וחזרתי לכלא‪ .‬זה מחזק את‬ ‫התוויות של 'מזלזל בחוק' ו'מפגע ציבורי'‪.‬‬ ‫יש לי ילד לגדל‪ ,‬וזה יותר חזק מכל השיקולים שעוברים לי בראש‪ .‬הדבר היחיד‬ ‫שמטריד אותי באמת זה איך אני אספר לו שחזרתי לכלא כשהיה בן שנתיים? איך אני‬ ‫יכול להרשות לעצמי להתרחק?‬ ‫כשמצביעים על העבר שלי יכולים להעמיד אותי מול כיתת יורים ולתת הוראה לפתוח‬ ‫באש חיה‪.‬‬ ‫אני נזכר בכתבה שקראתי חודשים ספורים לפני המשפט ובה סופר על צעיר שנדון‬ ‫לשנתיים מאסר בפועל ושם קץ לחייו בעקבות גזר הדין‪ .‬קראתי את הכתבה וחשבתי‬ ‫שטעה‪ ,‬שנתיים מאסר עוברות מהר ואילו הוא שם קץ לחיים כולם‪.‬‬ ‫המחשבות מתנגשות לי זו בזו כשמעל כולן מרחפת דמותו של גיא‪ ,‬שאותו אצטרך‬ ‫לעזוב בזמן שהותי בכלא‪ .‬גזר הדין הזה מערבב לי את החיים כאילו היו קלפים של‬ ‫משחק‪.‬‬ ‫אני יכול לחזור לחיים כאילו לא קרה דבר‪.‬‬ ‫אני קם מהכיסא‪ ,‬לוקח את התיק מהשולחן והולך לכיוון היציאה מהמזנון‪.‬‬ ‫אני יודע בוודאות שלא פשעתי ושלא ביצעתי שום עבירה‪ ,‬אפילו לא מוסרית‪.‬‬ ‫"אסור לצאת עם התיק מבית המשפט" אומר לי קול מאחורי ואני מסתובב ורואה איש‬ ‫ביטחון של בית המשפט‪.‬‬ ‫"למה?" אני שואל אותו "אני צריך לצלם מסמכים"‪.‬‬ ‫"תצלם בפנים‪ ,‬זה תיק של בית המשפט ואסור להוציא אותו מתחום בית המשפט" הוא‬ ‫אומר לי‪ ,‬ואני חוזר פנימה וניגש למכונת הצילום‪ .‬כשאני פותח את התיק ומוציא את כל‬ ‫המסמכים כדי לצלם‪ ,‬אני רואה שחסרים דפים‪ .‬פסק הדין שהשופט הקריא באולם לא‬ ‫שם‪.‬‬ ‫יכול להיות שהוא לא הכניס אותו לתיק בית המשפט?‬ ‫אני חוזר למזנון‪ ,‬מוצא שם שקית ניילון ומכניס את התיק לתוכה‪ .‬משם אני הולך לכיוון‬ ‫יציאה אחרת‪ ,‬כדי לא לפגוש באותו איש ביטחון‪.‬‬ ‫אני יוצא מבית המשפט וצועד לרכב שלי וכלום לא קורה‪ ,‬איש לא רץ אחרי ולא‬ ‫מבקש ממני לחזור‪ .‬אני פותח את הדלת‪ ,‬מתיישב בכיסא הנהג ואוחז בתיק‪ ,‬מנסה‬ ‫לעשות סדר במחשבות‪.‬‬ ‫אני פותח את התיק בפעם המיליון ומתבונן בדף הראשון‪ .‬למה השופט לא הסכים‬ ‫לשחרר אותי עד הערעור? פרקליטות המדינה לא התנגדה לכך‪ ,‬ואם קיים חשש‬ ‫‪179‬‬ ‫שאברח‪ ,‬הרי אוכל לברוח גם בחודש הזה שניתן לי להיות בחוץ עד לתחילת ריצוי‬ ‫המאסר‪ ,‬או אפילו עכשיו‪.‬‬ ‫הזמן עובר‪ .‬הראש אומר להניע את הרכב ולנסוע והגוף מסרב לשתף פעולה‪.‬‬ ‫אין הרבה אפשרויות‪ ,‬עדיף לחזור למזכירות ולחתום ולסדר דברים לפני הפרידה מגיא‪.‬‬ ‫אני בטוח שאצליח להוכיח בערעור שהיה שיפוט לקוי‪ .‬אצביע על כך שהמשפט נוהל‬ ‫במשך שנה ויכלו להרשיע אותי כבר בדיון הראשון‪ .‬בזבוז הזמן שלי לא נחשב במקרה‬ ‫כזה‪ ,‬אבל מדובר פה בכספי ציבור‪ .‬אני בטוח שיראו את חוסר ההיגיון בשיפוט‪.‬‬ ‫הפקידה במזכירות בית המשפט פנויה ואני חותם ומסתלק עם טופס להחתמת ערב ועם‬ ‫תאריך התייצבות לתחילת המאסר‪ .‬עוד רישום נוסף לרישומים הפליליים‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫‪ .16‬בימ"ש שלום‪-‬תל אביב תיק ‪ 4158/84‬תאריך גזה"ד‪11.03.85 :‬‬ ‫גזר‪-‬הדין‪ :‬מאסר למשך שנה אחת‪ ,‬הפעלת מע"ת של שנתיים‪ ,‬שנפסק בבימ"ש‬ ‫מחוזי‪-‬ירושלים תיק ‪ .197/81‬סה"כ מאסר בפועל בגז"ד זה ‪ 3 -‬שנים‪ .‬פסילה‬ ‫מלקבל רישיון נהיגה למשך שנתיים‪ ,‬הפסילה מיום שחרורו ממאסר‪.‬‬ ‫‪---------------------------------------------------------------------‬‬‫העבירות‪ :‬הפרעת סדר ציבורי‪ 3 :‬מב"ד‪ 2 :‬מרמה‪ 1:‬כלפי רכוש‪17:‬‬ ‫סה"כ עבירות‪17 :‬‬ ‫סטטוס האסיר‪ :‬מרצה מאסר בפועל‬ ‫נסיבות המקרה מראות שאילו הייתי אדם ללא רישומים פליליים‪ ,‬לא היו פותחים נגדי‬ ‫בחקירה ובטח לא בהליכים משפטיים‪ .‬במקרה שלי הפנו כלפיי אצבע מאשימה‬ ‫שנסמכה על העבר הפלילי שלי ואף הורשעתי בגלל האצבע המאשימה הזאת ואני‬ ‫נשלח לכלא‪.‬‬ ‫בנוסף לכך‪ ,‬העונש כולל הפעלת עונש מאסר על תנאי שניתן לי בתיק ההתפרצות‬ ‫בירושלים‪ ,‬שם לא ביצעתי שום עבירה והסכמתי להודות רק בגלל עינוי הדין‪ ,‬למי‬ ‫אפנה ולמי אזעק? מי ישמע אותי אם אגיד שלא ביצעתי את ההתפרצות?‬ ‫אני חוזר למזכירות בית המשפט וחותם ומתחייב להגיע לריצוי המאסר בתאריך‬ ‫שנקבע‪ ,‬אני יודע שיתעניינו בי ויבדקו אם אני במאסר‪.‬‬ ‫לא אכפת לי בכלל שאני הולך לכלא‪ .‬אני יודע שאצטרך לשבת עם גיא בעתיד ולספר‬ ‫לו את זה‪ ,‬גם אם לא יראה את גזר הדין ולא יקרא שכתבו שאני מתאכזר אליו‪.‬‬ ‫דודתי ג'נין הציעה להחזיק את גיא אצלה בתקופה שבה אהיה בכלא‪ ,‬התנחמתי‬ ‫מהעובדה שיהיה בידיים טובות‪.‬‬ ‫יש לי חודש לסידורים אחרונים במינימרקט‪ ,‬והשותף שלי שינהל את העסק וישלח‬ ‫לדודתי סכום חודשי עבור גיא‪.‬‬ ‫יום תחילת המאסר הגיע מהר ושמתי את גיא בכיסא הבטיחות הקשור למושב הקדמי‬ ‫ופניו פונות אלי‪ .‬דמעות ממלאות את עיניי‪ .‬הוא ראה זאת‪.‬‬ ‫"אבא בוכה"‪ ,‬הוא אמר‪.‬‬ ‫"קיבלתי מכה בראש" אמרתי והוא הביט בי‪.‬‬ ‫שנה וחצי אנחנו קמים יחד בכל בוקר וישנים יחד בכל לילה‪ .‬מהבוקר ועד הלילה‬ ‫אנחנו יחד‪ .‬לא היו לי הרבה רגעים בלעדיו בזמן הזה‪ ,‬רק כמה סופי שבוע שבהם נשאר‬ ‫‪180‬‬ ‫אצל דודתי ואני חזרתי הביתה וסידרתי דברים שדורשים טיפול ושלא היה לי זמן אחר‬ ‫לעשותם‪.‬‬ ‫כשממהרים הדרך לא נגמרת‪ ,‬אבל כשנוסעים לאט הכביש מתקצר‪ ,‬מחשבות רבות ליוו‬ ‫אותי‪ .‬כל הדרך בכיתי ללא יכולת לעצור את הדמעות‪.‬‬ ‫בין המחשבות שלי היו גם מחשבות על כך שאקח אותו איתי למחנה ואגדל אותו שם‪,‬‬ ‫בשקט‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬לא! רשויות הרווחה יחשבו שיצאתי מדעתי‪ .‬חשבתי גם לבקש שיאפשרו לי לגדל‬ ‫אותו בכלא‪ .‬שמעתי כבר על אימהות שגידלו את ילדיהן בכלא נווה‪-‬תרצה עד גיל‬ ‫שלוש‪ ,‬אבל מה הוא אשם שהוא צריך להיות בכלא בגיל הזה?‬ ‫צריך להתעודד ולהסתכל קדימה‪ .‬עשיתי זאת פעמים רבות‪ ,‬אני יודע שאצטרך לעשות‬ ‫זאת עוד הרבה‪ ,‬זה טבע החיים‪.‬‬ ‫אני מתייצב לתחילת ריצוי המאסר במזכירות בית המשפט ומועבר לבית המעצר ניצן‬ ‫לתקופת מיון‪.17‬‬ ‫‪18‬‬ ‫לאחר תקופת מיון קצרה בבית המעצר ניצן‪ ,‬מעבירים אותי לכלא באר שבע ‪ .‬אמנם‬ ‫עברו כמה שנים אבל האנשים כמעט כולם אותם אנשים והסוהרים אותם סוהרים‬ ‫והחומות אותן חומות‪ ,‬והאגפים אותם אגפים והחדרים אותם חדרים והצפיפות אותה‬ ‫צפיפות‪ ,‬ונראה כאילו הזמן עמד מלכת מאז הייתי פה לאחרונה‪ ,‬עברו שש שנים וכאילו‬ ‫שזה היה אתמול‪.‬‬ ‫הועברתי לאגף ‪ 6‬והוכנסתי לחדר מוכר‪ ,‬יש עוד סימנים על קירות החדר‪ ,‬מרימון‬ ‫שהושלך לתוך החדר הזה לפני ‪ 7‬שנים‪ .‬ביום הפיצוץ קראתי את הספר 'חלף עם הרוח'‬ ‫בחצר הסמוכה ונזכרתי שהגעתי בספר לקטע שבו אדריכל פוצץ בניין באמצעות רימון‪,‬‬ ‫ממש באותה שנייה נשמע פיצוץ של רימון שהושלך לחדרו של רולף והרגו‪ .‬עכשיו אני‬ ‫בחדר הזה ואני מקווה שלא יפקוד אותי גורל דומה‪ .‬אין לי עניין עם אחרים ואני לא‬ ‫מסוכסך עם איש‪ .‬הספר נעלם לי אחרי המקרה‪ ,‬אולי אמצא אותו ואוכל לסיים את‬ ‫קריאתו‪.‬‬ ‫אני עדיין מוגדר כאסיר מסוכן‪ ,‬כלום לא יכול לשנות זאת‪ .‬גם לא העובדה שאני לא‬ ‫מדבר עם איש במשך תקופה ארוכה‪ .‬קשה לי לדבר‪ ,‬הראש עסוק רק בדבר אחד – גיא‪.‬‬ ‫אני לא מרוכז ואיני יכול אפילו לקרוא ספר‪ .‬חודשים רבים אני יושב ובוהה בקירות‪.‬‬ ‫האם זה ייפסק יום אחד? האם יאמינו לי פעם שאני לא אותו אחד שרשום ברשומות?‬ ‫בתמימותי חשבתי שבית המשפט יקשיב לי ויעשה משפט צדק‪ .‬טעיתי‪ .‬תחושת העוול‬ ‫הזאת מוכרת לי‪.‬‬ ‫‪ 17‬בעקבות רציחתו של רוני ניצן הוסב שמו של בית המעצר רמלה ל'בית מעצר ניצן'‪.‬‬ ‫‪ 18‬כיום 'כלא אשל'‬ ‫‪181‬‬ ‫הערעור שלא היה‬ ‫תאריך הערעור הגיע וביקשתי מעורך הדין סמי יונה )עורך דין מוכר וידוע בתחום‬ ‫הפלילי( שייצג אותי בבית המשפט‪ .‬טעיתי כשחשבתי שבית המשפט יקשיב לי‪.‬‬ ‫הדיון בערעור נקבע לשמיעה בהרכב של שלושה שופטים‪ .‬הועברתי מהכלא לבית‬ ‫המשפט וכשנכנסתי לאולם המשפט‪ ,‬חשכו עיניי‪ .‬אם עד עכשיו דברים יכלו להפתיע‬ ‫אותי‪ ,‬זה לא יקרה יותר‪.‬‬ ‫השופטת הדסה בן‪-‬עיתו היא יושבת ראש הרכב השופטים הדנים בערעור‪ .‬היא שפטה‬ ‫אותי בעבר לארבע שנות מאסר בפועל‪ ,‬עונש חמור לעבירה של בריחה מהכלא‪.‬‬ ‫השופטים בערעור ההוא הפחיתו לי את רוב תקופת המאסר‪ .‬ניתן לראות את פסק הדין‬ ‫ואת גזר הדין‪.‬‬ ‫"היא שפטה אותי לארבע שנות מאסר‪ ,‬יש לה דעה קדומה עלי" אמרתי לעורך הדין‬ ‫והוא ביקש שתפסול עצמה מלדון בערעור‪.‬‬ ‫השופטת הסתכלה בי ובוחנה אותי‪ .‬היא טוענה שאינה מכירה אותי ומסרבת לפסול את‬ ‫עצמה‪.‬‬ ‫היא מתבוננת בי בריכוז ואינה מקשיבה כלל לטיעונים של עורך הדין שלי‪ .‬עברו ‪11‬‬ ‫שנה מאז הבריחה‪ ,‬היא לא השתנתה ואני לא השתניתי‪ .‬היא מכירה אותי ומזהה אותי‪,‬‬ ‫כפי שאני מכיר אותה ומזהה אותה‪.‬‬ ‫עורך הדין שלי טוען טענות ומצביע לשופטים על טעויות בפסק הדין ועל כך שבמקרה‬ ‫שלי לא ניתן להסתמך על סעיף החזקה התכופה‪ ,‬והשופטת הסתכלה עלי בזמן שהוא‬ ‫טען את הטענות ולא הקשיבה לו כלל‪ .‬פרקליטות המדינה עמדה לטעון טענות נגד‬ ‫הערעור והשופטת בן‪-‬עיתו עצרה אותה‪.‬‬ ‫שמה של הפרקליטה מופיע בפרוטוקול ואחריו נקודתיים‪ ,‬היא לא אמרת כלום‪.‬‬ ‫"זה מספיק" אמרה השופטת בן‪-‬עיתו "יש החלטה"‪.‬‬ ‫בו במקום היא הקריאה את פסק הדין‪ ,‬תוך שהיא כותבת את החלטתה בכתב יד‪ ,‬ממש‬ ‫באותן שניות‪ .‬היא לא צריכה לחשוב הרבה כדי להחליט החלטה גורלית עבורי‪ .‬בעודה‬ ‫כותבת את פסק הדין‪ ,‬היא מקריאה‪ ,‬מילה במילה‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫"לא ביקשנו תגובה מבא כוח המדינה‪ ,‬יש כאן מקרה ברור של חזקה‬ ‫תכופה]‪."[...‬‬ ‫"]‪ [...‬ולטענת העונש‪ ,‬אכן נקלע המערער לטרגדיה משפחתית ]‪ ,[...‬אלא‬ ‫שמדובר באדם שמשחר נעוריו ביצע עבירות ונדון לתקופות מאסר רציניות‪.‬‬ ‫‪182‬‬ ‫התחשבות בנסיבותיו האישיות של עבריין כזה‪ ,‬היה בה משום הפקרת‬ ‫הציבור ואי התחשבות באינטרסים הלגיטימיים שלו"‪.19‬‬ ‫האם מישהו בציבור שמע על המקרה והביע את דעתו על כך ואמר שמקומי בכלא?‬ ‫האם כדאי להביא את המשפט לציבור ולתת לו להביע את דעתו? האם המקרה עורר‬ ‫סערה תקשורתית או ציבורית?‬ ‫זה אני שצריך לארגן את הסערה הזאת‪ ,‬אבל מי יקשיב לאסיר משוחרר שהחל את‬ ‫דרכו בפשע בגיל שבע? מי יקשיב לאסיר משוחרר שכבר כשהיה בן ‪ 16‬וחצי פורסם‬ ‫שמו בעיתונים כמי שהיה שותף לכנופיית שודדים ששדדה משהו בסנטה‪-‬קטרינה? מי‬ ‫יקשיב לאסיר משוחרר שטוען שלא ביצע עבירה? הרי הרישומים מראים אחרת‪.‬‬ ‫נראה לעין‪ ,‬הן מגזר הדין המקורי והן מגזר הדין בערעור‪ ,‬שהעונש ניתן רק בגלל‬ ‫עברי‪.‬‬ ‫אני חוזר לכלא בראש מורכן ובלב שבור ושם מחכה לי עוד הפתעה‪ .‬מביאים לי מסמך‬ ‫שבו כתוב שהתקיים דיון בבית המשפט‪ ,‬שלא בפניי‪ .‬האדם שקנה ממני את הרכב תבע‬ ‫אותי בבית המשפט‪ ,‬ועל פי פסק הדין שניתן‪ ,‬אני צריך לשלם לו סך של שמונים אלף‬ ‫מאה שלושים וארבעה שקלים ושבעים ותשע אגורות‪.‬‬ ‫לא הודיעו לי דבר על הדיון הזה בבית המשפט ובטח לא צריכים אותי בו‪ ,‬אני עלול‬ ‫לשבש את הליכי המשפט‪ .‬כתוב בפירוש שאני עבריין מגיל שבע‪ ,‬וכתוב שאני אסיר‬ ‫מסוכן‪.‬‬ ‫אני מגיש ערעור וכותב בו‪" :‬לא הוזמנתי לבית המשפט‪ .‬הדיון התקיים בלי שאשמיע‬ ‫את טענותיי"‪.‬‬ ‫והתשובה לא איחרה לבוא‪" :‬עבר זמנך להגשת הערעור‪ .‬במידה והכסף שולם‪ .‬התעלם‬ ‫מהודעה זאת"‪.‬‬ ‫אין לי איך לשלם וגם אם יהיה לי איך לשלם‪ .‬אני לא מתכוון לשלם‪ .‬עוברת בראשי‬ ‫המחשבה לכתוב לבית המשפט‪" :‬אנא‪ ,‬התעלמו ממני"‪.‬‬ ‫‪19‬‬ ‫ציטוט מפסק הדין המקורי‬ ‫‪183‬‬ ‫מידע מודיעיני שגוי‬ ‫"אתה עובר לצינוק" אמר לי הסוהר‪.‬‬ ‫"למה?" שאלתי "מה עשיתי?" איש לא עונה ואני נכבל באזיקים בידיים וברגליים‪,‬‬ ‫וסוהרים אוספים את הציוד האישי שלי ומעבירים אותי לצינוק‪.‬‬ ‫אולי זה בגלל המחשבות שלי על כך שאיני מתכוון לשלם את מה שהורה פסק הדין?‬ ‫אני לא מתכוון לשלם‪ ,‬וגם צינוק לא ישנה את דעתי‪.‬‬ ‫בחמש לפנות בוקר סוהרים הוציאו אותי לפוסטה ובדרך ראיתי את התיק האישי שלי‬ ‫ביד של סוהר ויש עליו חותמות אדומות‪' ,‬אסיר מסוכן' ו'ברחן'‪ .‬רק כשהציוד האישי‬ ‫שלי הגיע‪ ,‬הבנתי שמעבירים אותי לכלא אחר‪.‬‬ ‫"מה קרה?" אני שאלתי‪ .‬לא ענו לי‪.‬‬ ‫בדרך קראתי את הרישומים הפליליים שלי‪ ,‬הם מצורפים לכל פסק דין וזה הדבר‬ ‫היחיד שיש לי לקרוא‪ .‬אני זוכר כל רישום וכל דבר שעברתי בחיי‪ .‬הכול עובר כמו‬ ‫סרט‪.‬‬ ‫הדרך ארוכה ומתמשכת והפוסטה עוברת בין בתי כלא בארץ‪ .‬מורידים אנשים ומעלים‬ ‫אנשים בבית המעצר ניצן ובכלא רמלה ומביאים לנו ארוחת בוקר לפוסטה‪ .‬אומרים לי‬ ‫שטרם הגעתי לכלא שנשלחתי אליו והפוסטה ממשיכה למשטרת פתח תקווה ולכלא‬ ‫תל‪-‬מונד‪ .‬גם שם מעלים אנשים ומורידים אנשים‪ ,‬ואני מנסה להבין לאן לוקחים אותי‪.‬‬ ‫הפוסטה עושה דרכה לצפון הארץ‪ ,‬ולאחר נסיעה של שבע שעות וארוחת צהריים‬ ‫בכלא כפר יונה‪ ,‬אנחנו מגיעים לכלא שאטה‪ 20‬שבעמק בית שאן שבצפון‪ .‬מבקשים‬ ‫שארד מהפוסטה‪.‬‬ ‫"מנהל הכלא ממתין לך" אמר לי הסוהר שהוריד לי את האזיקים‪.‬‬ ‫"אומרים שרצית לברוח מכלא באר שבע" אמר לי מנהל הכלא‪.‬‬ ‫"למה שארצה לברוח?" שאלתי "אני שפוט רק לשלוש שנים‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אם הייתי‬ ‫רוצה לברוח‪ ,‬לא הייתי מגיע לרצות את המאסר‪ .‬אחרי גזר הדין שוחררתי לתקופה של‬ ‫חודש" הוא בודק את התיק האישי ורואה שאני דובר אמת‪.‬‬ ‫"אני רואה שכבר ברחת מהכלא פעם" הוא אמר‪.‬‬ ‫"הייתי ילד ועשיתי שטות" אמרתי‪.‬‬ ‫זאת הפעם הראשונה שאני שומע שחושדים שאני מתכוון לברוח ואין לזה שחר‪ .‬ימים‬ ‫ספורים לאחר מכן התפרסמה ידיעה בבתי הכלא בארץ‪ ,‬סיפרו שהנהלת הכלא מצאו‬ ‫חומר נפץ וחשדו שהוא ישמש לפיצוץ החומה ולבריחת אסירים‪ .‬אין לי קשר לזה ולא‬ ‫שמעתי על כך מילה עד לשיחה עם מנהל הכלא‪.‬‬ ‫‪ 20‬כיום כלא גלבוע‬ ‫‪184‬‬ ‫"אני מקווה שתתנהג יפה" הוא אמר "אתה עובר להפרדה לחודש ואז נראה מה נעשה‬ ‫איתך"‪.‬‬ ‫סוהרים ליוו אותי לאגף ההפרדה‪ ,‬בפרוזדור ההפרדה מישהו קרא בשמי מאחד‬ ‫החלונות‪.‬‬ ‫"דני" קראו‪ .‬הקול מוכר לי‪.‬‬ ‫"מי זה?" אני שאלתי‪.‬‬ ‫"הרצל אביטן" הוא ענה לי‪.‬‬ ‫הרצל אביטן ועוד חברים שאני מכיר‪ ,‬כל אחד בחדר משלו‪ .‬במשך היום סוהרים‬ ‫פותחים בכל פעם לאחד מאיתנו את החדר‪ ,‬ואנחנו מטיילים בפרוזדור ומעבירים את‬ ‫הזמן בדיבורים‪ .‬אנחנו מדברים עם מנהל הכלא שיאפשר לנו לשבת יחד בחדר והמנהל‬ ‫מאפשר לנו לשבת בכל ערב למשך שעתיים‪ .‬זה מעביר את הזמן‪.‬‬ ‫המצב הכלכלי בארץ מידרדר והאינפלציה הגיעה לארבע מאות אחוז בשנה‪ .‬השותף‬ ‫שלי פשט רגל וסגר את המינימרקט והפסיק לשלוח כספים לצרכים של גיא‪ ,‬ביקשתי‬ ‫ממנהל הכלא לאפשר לי לעבור לאגפים ולעבוד‪ .‬סיפרתי לו שיש לי בן ושאני רוצה‬ ‫שיהיה לי קצת כסף לפני שאשתחרר‪.‬‬ ‫"בשבוע הבא אתה עובר לאגפים" אמר המנהל "תתנהג יפה"‪.‬‬ ‫"הוא לא עבריין" הרצל אמר לו‪.‬‬ ‫"הבטחתי לך שתעבור בשבוע הבא‪ ,‬תהיה בסדר עד אז" אמר המנהל והלך‪.‬‬ ‫"אני רוצה להכין לגיא מתנה ליום ההולדת" אמרתי להרצל‪.‬‬ ‫"אני אסדר שישלחו לו מתנה ויגידו שזה ממך" הוא הציע‪.‬‬ ‫"זאת לא חוכמה לבקש שישלחו מתנה‪ ,‬אני רוצה להכין משהו בעבודת יד‪ ,‬משהו‬ ‫שיעסיק אותי בזמן הפנוי‪ ,‬יש לי הרבה מזה" אמרתי והתחלתי לצייר דברים על נייר‪.‬‬ ‫"בינתיים אתה בהפרדה ובקושי אתה יכול להכין לעצמך קפה" הוא אמר וצחק‪.‬‬ ‫"בעוד כמה ימים אני אצא מפה ויהיו לי כלים בעבודה‪ ,‬אני חייב לעשות משהו יפה"‬ ‫אמרתי‪.‬‬ ‫נשלח לו צעצוע יפה" הרצל אמר‪.‬‬ ‫"צעצועים נזרקים" אמרתי "אני רוצה להכין משהו ממתכת – כמו תכשיט או קישוט"‪.‬‬ ‫"תכין לו מגן‪-‬דוד עם השם שלו בפנוכו )בתוך(" הרצל אמר וצחק "תביא עט ותכתוב‬ ‫את השם 'גיא'"‪.‬‬ ‫כתבתי את השם גיא על נייר והרצל לקח את העט וצייר מגן‪-‬דוד מסביב‪ ,‬והשם נגע‬ ‫בדופנות הפנימיות של החלל שנוצר במרכז‪.‬‬ ‫"מגן דוד ממתכת עם השם גיא מובלט" אמרתי וראיתי בדמיון התחלה ליצירה‪.‬‬ ‫בשיחות אישיות שהיו לי עם הרצל על הרצח של רוני ניצן‪ ,‬הוא חזר וטען בתוקף שלא‬ ‫היה אחד מהרוצחים‪ ,‬ומכיוון שהייתי בבית המעצר רמלה בתקופה שבה נרצח רוני ניצן‪,‬‬ ‫שמעתי את השמועות שהסתובבו לגבי המקרה‪ .‬אבל אלה רק שמועות וכולם ידעו‬ ‫שהרצל הוא לא הרוצח‪ ,‬וההרגשה הזאת מתחזקת בזכות העובדה שבית המשפט המחוזי‬ ‫זיכה אותו מרצח רוני ניצן והרשיע אותו על פי הודאתו בשוד וברצח השומר במפעל‬ ‫התכשיטים 'קרן אור'‪ ,‬לאחר מכן בית המשפט העליון הרשיע אותו גם ברצח רוני ניצן‪.‬‬ ‫‪185‬‬ ‫בשיחות עם העובדת הסוציאלית היא אמרה שאני נתפס כאחד שאינו מתחרט על‬ ‫מעשיו ואינו מביע חרטה‪ .‬הסברתי לה שאיני יכול להגיד שעשיתי משהו שלא עשיתי‬ ‫ובטח שאיני יכול להתחרט על משהו שלא עשיתי וזאת גם הסיבה שאיני יכול לבקש‬ ‫חנינה מנשיא המדינה ואני נמנע מלהגיד לה שאני רוצה להרים דגל שאני חף מפשע‬ ‫וללכת איתו באופן קבוע‪ .‬אני חושש שאם אגיד זאת יאשפזו אותי במחלקה‬ ‫הפסיכיאטרית של דוקטור סילפן )מנהל המחלקה הפסיכיאטרית של בתי הכלא(‪.‬‬ ‫תמה תקופת ההפרדה‪ .‬הועברתי לחדר עם שש מיטות‪ ,‬אבל יש כבר שבעה אנשים‬ ‫בחדר‪ .‬בכל החדרים המצב זהה‪ ,‬ישנתי על מזרן על הרצפה בהמתנה למיטה שתתפנה‬ ‫עבורי‪ .‬למזלי זה קרה אחרי שלושה שבועות‪ .‬התחלתי לעבוד במסגריית הכלא ומצאתי‬ ‫שם חתיכת פליז – נחושת מעורבת באבץ שמכינים ממנה קישוטים שנראים כמו זהב –‬ ‫בגודל של חמישה סנטימטרים על ארבעה סנטימטרים ובעובי של ארבעה מילימטרים‪.‬‬ ‫עבורי זה מטיל זהב‪ .‬זאת התחלה טובה למה שרציתי להכין‪ .‬כבר עשיתי דברים יפים‬ ‫בעבר‪ ,‬גם בתקופה שבה הייתי בתל‪-‬מונד וגם בבית‪.‬‬ ‫זה מעסיק אותי זמן רב‪ .‬שרטטתי על חתיכת הפליז מגן‪-‬דוד ואת השם 'גיא'‪ ,‬וקדחתי‬ ‫וניסרתי בין הסימונים במקומות הנכונים‪ .‬אין לי כלים מתאימים‪ .‬אחרי חודש נשבר לי‬ ‫חלק והתחלתי הכול מחדש‪ .‬חתיכת פליז חדשה‪ ,‬הפעם בזהירות רבה יותר‪.‬‬ ‫ביקש מהאחראי להביא לי פצירות מחט‪ ,‬והוא ראה מה אני מכין ונתן לי לעבוד במשך‬ ‫שעה או שעתיים ביום‪ .‬הוא הוציא את הפצירות מארון שנראה כמו כספת‪ ,‬ובכל פעם‬ ‫שעבדתי עם הפצירות הוא השגיח וספר אותן כל חמש דקות‪ ,‬שמא תיעלם אחת‪ .‬אפשר‬ ‫גם לחתוך סורגים באמצעותן‪.‬‬ ‫התחלתי לראות את הסוף‪ ,‬גם את סוף היצירה וגם את סוף המאסר‪ .‬התחלתי לצאת‬ ‫לחופשות אחת לחודש וכשנותרו לי ‪ 6‬חודשים התחלתי לצאת יום יום מהכלא לעבוד‬ ‫בקיבוץ ניר דוד‪ .‬היו שם אנשים מקסימים שעזרו לי וזה הקל עלי לסיים את היצירה עם‬ ‫שופינים עדינים‪ .‬גיא כבר בן שלוש ובת דודתי הביאה אותו לביקור בקיבוץ‪ .‬היו ימים‬ ‫שנשאר לישון איתי שם‪.‬‬ ‫אסיר אחר שעבד איתי בקיבוץ נתפס מקיים יחסי מין עם בת קיבוץ והפסיקו לכולם את‬ ‫העבודה‪ .‬זה כבר קרה לי פעם‪ .‬אז זה קרה בגלל אחד שהבריח סמים‪ .‬לא היה לאיש‬ ‫קשר לזה‪ ,‬ובכל זאת הפסיקו לכולם את העבודה מחוץ לכלא – כולם בשביל אחד‪ ,‬אחד‬ ‫בשביל כולם‪.‬‬ ‫עוד כמה ימים לוועדת השחרורים וזה יכול לקלקל לי הכל‪ .‬בקיבוץ נתנו לי המלצה‬ ‫לוועדת השחרורים וכתבו שהם שעבודתי הופסקה כדבר גורף כנגד העובדים ולא‬ ‫אישית נגדי‪ .‬גם ככה הסיכוי שיורידו לי שליש היה אפסי‪ .‬נחשבתי ל"אסיר חוזר"‪ .‬ידוע‬ ‫לכולם שאלה החוזרים לכלא‪ ,‬על‪-‬פי‪-‬רוב‪ ,‬לא זוכים לניכוי שליש מהמאסר‪ .‬לא חשוב‬ ‫לוועדת השחרורים מה הנסיבות שהביאו אותי לחזור‪ ,‬איך אשכנע אותם שאין לי יד‬ ‫בגניבת הרכב ובעבירות שהורשעתי בהן? הם לא ידונו בזה‪ .‬אין טעם שאספר שלא‬ ‫הייתי בסנטה‪-‬קטרינה‪ .‬איך אסביר את העבר הפלילי שמתחיל מגיל ‪?7‬‬ ‫העובדות הן שהתחלתי את דרכי בפשע בגיל ‪ 7‬ומאז צברתי הרשעות ושמי הוזכר‬ ‫בפרשיות פשע חמורות ושוחררתי והורשעתי שוב בביצוע עבירה ונשלחתי לכלא‬ ‫בחזרה‪.‬‬ ‫‪186‬‬ ‫וועדת השחרורים שמע את הטענות שלי ודחתה את החלטתה לחודש וזה כבר עודד‬ ‫אותי‪ ,‬לא דחו אותי לגמרי‪ .‬הבנתי שאני חייב עורך דין לוועדת השחרורים‪ .‬הסיכוי‬ ‫שיורידו לי שליש במצבי הוא לא רק קלוש‪ ,‬הוא הרבה יותר קרוב לאפס‪.‬‬ ‫עורך דין שייצג אותי בוועדת השחרורים הצליח לשכנע להוריד לי שליש‪ .‬הוא הציג‬ ‫בפני ועדת השיחרורים את היצירה‪ ,‬מגן דוד עם השם גיא‪ .‬ניתנה לי תעודת מסע‪,‬‬ ‫"רישיון אסיר להלך חופשי"‪.‬‬ ‫‪187‬‬ ‫שובה של תעודת המסע‬ ‫התנאים אותם התנאים ונראה כאילו זה אותו הרשיון‪ ,‬אות הקין לא הוסר‪ .‬התנאי‬ ‫הנוסף חיזק בי את ההרגשה שמדובר באותו הרישיון הישן‪ ,‬כאילו גם הוא נלקח‬ ‫מתקופה אחרת – אסור לי להתגורר בטווח של עד שלושים קילומטר מהעיר תל אביב‪.‬‬ ‫"יש מידע מודיעיני" נכתב‪.‬‬ ‫בשנים האלה האינפלציה דהרה והגיעה לארבע מאות וחמישים אחוז בשנה‪.‬‬ ‫השתחררתי למדינה שעברה מהפך ויש גם מטבע חדש – שקל חדש‪ .‬החוב תפח וגדל‬ ‫ואין לי מושג לאיזה סכום הגיע‪ ,‬אני גם לא מתכוון לבדוק זאת‪ ,‬אין לי כוונה לשלם‪ .‬גם‬ ‫אם יצמידו לי אקדח לרקה‪ ,‬יש דברים אחרים שמטרידים אותי‪.‬‬ ‫אין לי בית לגדל בו את גיא‪ .‬יש לי רצון לעמוד באתגר ויש לי ניסיון‪ ,‬עשיתי זאת‬ ‫בעבר‪ ,‬כבר התחלתי מחדש‪ .‬הייתי במקום הנכון‪ .‬אבל כשקניתי את הרכב לא הייתי‬ ‫במקום הנכון‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הגנב שמכר לי את הרכב היה במקום הנכון‪.‬‬ ‫דודתי ג'נין עזרה לי לשכור דירה באשדוד‪ .‬המרחק מתל אביב עמד בסף שהציבה ועדת‬ ‫השחרורים‪ .‬גיא בן ארבע והוא עבר להתגורר איתי לסירוגין‪ .‬המעבר קשה לו‪ ,‬הוא‬ ‫התרגל לזה שהבית של ג'נין הוא הבית שלו ושהמשפחה שם היא המשפחה שלו‪ ,‬יותר‬ ‫מאשר אני המשפחה שלו‪ .‬צריך להתחיל מחדש‪.‬‬ ‫מצאתי עבודה בייצור והרכבת תריסים‪ ,‬והמצב הכלכלי הקשה גרם לפיטורים רבים‬ ‫ורוב העם חיפשו תעסוקה‪ .‬פניתי גם לחברות כוח אדם וכתב את האמת על עצמי‪ ,‬אסור‬ ‫לי לשקר‪ .‬באמת הזאת יש גם דברים טובים‪ ,‬אני מוכשר ויכול לעשות הרבה דברים‪.‬‬ ‫"תשאיר טלפון ונחזור אליך" אמרו‪.‬‬ ‫המדינה במשבר כלכלי ואין תעסוקה לאנשים‪ ,‬אלה שעבדו עד אתמול‪ ,‬גם הם‬ ‫מובטלים‪ .‬מי יסכים להעסיק אחד כמוני במצב כזה?‬ ‫חבר פתח מסעדה בנמל תל אביב ודיברתי איתו שיעסיק אותי‪ .‬קבענו פגישה ובדרכי‬ ‫אליו ראיתי אדם שרץ לעברי עם אקדח שלוף‪" .‬עצור‪ ,‬משטרה!" הוא צעק ואני‬ ‫נעמדתי‪.‬‬ ‫הוא התקרב והצמיד לי את האקדח לראש‪ .‬דחפתי אותו והאקדח נפל וגם הוא עצמו‬ ‫נפל‪ .‬הסתבר שרדפו שם אחרי אדם שגנב משהו מחנות‪ .‬נעצרתי עד לסיום ההליכים‬ ‫נגדי‪ ,‬כאשר השיקולים היחידים שהנחו את השופט לעצור אותי היו העובדה שאני אסיר‬ ‫ברשיון‪.‬‬ ‫קל להחזיר אותי לכלא‪ .‬אני "אסיר משוחרר ברישיון להתהלך חופשי"‪ .‬עשו לי‬ ‫טובה ששחררו אותי ואני שב ומטריד‪.‬‬ ‫‪188‬‬ ‫העבירו אותי לבית המעצר בבאר שבע והחברים שהיו שם הם אותם חברים ממאסרים‬ ‫קודמים‪ .‬הרצל אביטן באגף הפרדה שצמוד לאגף שלנו ונפגשנו במשך כל יום למספר‬ ‫שעות וסוהרים איפשרו לי לשבת איתו בחדר‪.‬‬ ‫גם יצחק דרורי פה‪ ,‬הוא רץ לכנסת ברשימה עצמאית )באותם ימים אסירים יכלו‬ ‫להתמודד בבחירות לכנסת(‪ .‬באחת השיחות עם הרצל יצחק סיפר שיש לו אקדח שהיה‬ ‫מיועד לשמעיה אנג'ל‪ ,‬ששהה באגף ההפרדה שבו שוהה הרצל עכשיו‪.‬‬ ‫שרות בתי הסוהר עושה רוטציה בין אסירים שנמצאים בהפרדה‪ .‬יודעים שכל אחד‬ ‫מהם מתכנן לברוח ויודעים בוודאות שהם אוספים מידע על פעילות הסוהרים‬ ‫והתנהגותם‪.‬‬ ‫עוד בימים שבהם הייתי עצור‪ ,‬ועדת השחרורים החליטה שאחזור לכלא והפקיעו לי‬ ‫את הרישיון להלך חופשי ועברתי למיון בכלא "ניצן" )שנקרא על שמו של רוני ניצן‬ ‫לאחר שנרצח(‪.‬‬ ‫ימים ספורים לאחר מכן נודע לי מהתקשורת שהרצל אביטן נמלט מהכלא‪.‬‬ ‫‪189‬‬ ‫חשוד ברצח‬ ‫שנה זה לא הרבה וזה יעבור מהר‪ ,‬אבל דברים שקרו לי במשך המאסר הזה גרמו לי‬ ‫להבין שאני צריך להיעלם כדי שזה ייפסק‪.‬‬ ‫מכיוון שזו תקופה קצרה‪ ,‬העבירו אותי לכלא מעשיהו‪ ,‬ידעו שאין לי כוונות לברוח‪.‬‬ ‫התחלתי לעבוד ביצור גופים חשמליים לחברה פרטית שהעסיקה אותנו בכלא‪ .‬בוקר‬ ‫אחד יצאתי לעבודה וראיתי אחד שהפרצוף שלו שוטט דם‪ .‬עזרתי לו להגיע למרפאה‬ ‫וסוהרים שמו לי אזיקים על הידיים והעבירים אותי לאגף המיון‪ .‬קצין הביטחון של כלא‬ ‫מעשיהו הגיע והתחיל לחקור אותי‪.‬‬ ‫"מי עשה לו את זה?" הוא שאל‪.‬‬ ‫"ראיתי אותו עומד שם שוטט דם והבאתי אותו למרפאה‪ .‬אני לא מכיר אותו בכלל‪ .‬גם‬ ‫אם אצטרך לעשות את זה עוד פעם אעשה את זה ולא אכפת לי שתחשדו שיש לי יד‬ ‫בזה‪ ,‬בנאדם שצריך עזרה יקבל אותה ממני בכל זמן" אני עונה לו "קרה לי בעבר‬ ‫שעזרתי לחבר שנפל מאסלה בכלא תל‪-‬מונד והרגל שלו נחתכה‪ ,‬הזמנתי חובש שיטפל‬ ‫בו ונחקרתי כחשוד במי שפגע בו למרות שאיש לא פגע בו‪ .‬גם עכשיו אין לי יד בזה‬ ‫ואתם יודעים זאת‪ ,‬אני לא מכיר את האדם שנחתך ומעולם לא היה לי כלום איתו ואני‬ ‫בטוח שיספר לכם את האמת"‪.‬‬ ‫הסתבר לי ששמו של הבחור שנחתך בפניו הוא יהודה כליף‪ .‬הוא לא שיתף פעולה עם‬ ‫שלטונות הכלא ולא סיפר מי חתך אותו וכך הפכתי לחשוד פוטנציאלי‪ .‬לאחר מכן נודע‬ ‫לי שניפצו לו כוס בפרצוף ויצרו חתך בצורת ירח‪ .‬בעקבות זה‪ ,‬העבירו אותי לכלא‬ ‫"עתלית" שנמצא בשטח של כלא ‪ 6‬הצבאי‪ .‬לא נחקרתי על כך במשטרה‪ ,‬ידעו שאין לי‬ ‫יד בזה‪.‬‬ ‫מספר שנים לאחר מכן‪ ,‬יהודה כליף הפך לסמוי משטרתי וניסה לעזור למשטרה לאסוף‬ ‫ראיות נגד משפחת אלפרון‪ ,‬מזימה שנכשלה כשהוכח שיהודה כליף פעל כנקמה ולא‬ ‫כסמוי אמיתי‪.‬‬ ‫כלא עתלית הוקם בתוך החומות של כלא שש הצבאי‪ ,‬כפתרון לצפיפות בבתי הסוהר‬ ‫בארץ‪ .‬הגיעו לפה כאלה ששפוטים לתקופות קצרות‪ .‬הכלא הורכב משני אגפים ובכל‬ ‫אגף עשרה 'אוהלי ‪ – '12‬אוהלים גדולים שאפשר להכניס בהם שש מיטות קומותיים‪.‬‬ ‫כלואים שם כאלה שהם לקראת שחרור ואין סכנה שיברחו‪ .‬הימים ימי האינתיפאדה‪,‬‬ ‫וצעירים ערבים רבים הגיעו לבתי סוהר בגין זריקת אבנים על חיילים‪ ,‬והם איתנו‪,‬‬ ‫באגפים‪.‬‬ ‫הסוהרים רובם ככולם דרוזים והם עושים את עבודתם‪ .‬רובם מכבדים את כולנו ונוהגים‬ ‫בנו בצורה הוגנת‪ .‬אבל יש גם כאלה שעושים מעבר לעבודתם‪.‬‬ ‫‪190‬‬ ‫נותרו לי כחודשיים לשחרור והתחלתי לסמן את האיקסים האחרונים בטבלת הייאוש‪.‬‬ ‫אלה הימים האחרונים של המאסר‪ .‬הועברתי לאגף ב' ובו עשרה 'אוהלי ‪ ,'12‬ולמרות‬ ‫שהם מיועדים לשנים עשר איש‪ ,‬בכל אוהל ישנים כחמישה עשר‪ .‬חלקם ישנים על מזרן‬ ‫המונח על הרצפה וחלם ישנים ממש מחוץ לאוהל‪ ,‬תחת כיפת השמים‪ .‬גם אני עשיתי‬ ‫כך בלילות חמים ודביקים‪ .‬בכל בתי הכלא בארץ צפוף‪ ,‬וזה פתרון זמני למצוקת‬ ‫האכלוס בבתי הכלא‪ .‬זה יכול היה להיראות כנופש בגן עדן‪ ,‬אם לא היו קורים דברים‬ ‫שהופכים את זה לגיהינום‪.‬‬ ‫אוהל מספר אחת אוכלס בערבים ממזרח ירושלים‪ ,‬רובם פליליים והם עבדו בחוליית‬ ‫האוכל באגף‪ .‬רובם התנהגו איתנו כחברים וכיבדו את כולם‪.‬‬ ‫אוהל מספר שתיים אוכלס גם הוא בערבים‪ ,‬כולם מעזה‪ .‬רובם שפוטים על זריקת‬ ‫אבנים על חיילים וכולם ידועים בשנאתם ליהודים‪ .‬היו שם כאלה שהטיפו בגלוי לשנאה‬ ‫ואפשר רק לשמוע ולשתוק‪.‬‬ ‫אני ישנתי באוהל מספר שלוש והיו איתי עוד חברים ששפוטים על עבירות פליליות‪,‬‬ ‫בעיקר ממרכז הארץ‪ .‬היו גם חברים מהשכונה שלי – יצחק כהן‪ ,‬שנשפט על כך שניסה‬ ‫להבריח את הרצל אביטן מבית המשפט‪ ,‬יצחק )חישי( חדיף ועוד כמה חברים‪.‬‬ ‫יש עוד ‪ 10‬אוהלים כאלה באגף וכולם מלאים‪ .‬הצפיפות רבה‪ ,‬אבל לפחות אנחנו לא‬ ‫סגורים בחדרים‪ .‬אפשר לטייל בחצר ולשחק כדורגל ולהירטב בצינור במשך כל היום‪.‬‬ ‫הנהלת הכלא סיפקה לנו צינורות מים‪ ,‬באמצעותם שטפנו את האוהלים והרטיבים את‬ ‫עצמנו בימים חמים‪ .‬הצינורות האלה הם כמו אוויר לנשימה‪.‬‬ ‫הימים חלפו‪ ,‬ואם עד עכשיו קרו לי דברים ששינו לי את החיים לחלוטין‪ ,‬עכשיו עומד‬ ‫להיפתח לי קבר‪ ,‬ושוב בלי שתהיה לי יד בדבר ובלי שאוכל להחליט אם זה מתאים לי‬ ‫בכלל‪ .‬איש לא שאל אותי אם אני רוצה להיות מעורב‪.‬‬ ‫אני מתעורר בבוקר והשמש כבר התחילה להלהיט‪ .‬כמו בכל בוקר‪ ,‬הרמתי את דפנות‬ ‫האוהל כדי לשטוף את רצפת האוהל‪ ,‬כדי לאוורר אותו ולהקל את החום‪ .‬אין עוד‬ ‫דברים שאפשר לעשות כדי להתקרר‪.‬‬ ‫יצאתי לחפש את הצינור‪ ,‬שהיה תלוי לרוב על גדר בין האוהלים וכולם השתמשו בו‪.‬‬ ‫כשראיתי אותו‪ ,‬ניגשתי להוריד אותו מהגדר‪.‬‬ ‫"עזוב את הצינור" שמעתי פקודה במבטא ערבי שהגיעה מאוהל מספר שתיים‪ .‬אדם‬ ‫יצא מהאוהל וזיהיתי אותו‪ ,‬השייח סאלח‪.‬‬ ‫השייח סאלח היה ידוע בשנאתו ליהודים‪ .‬הוא היה שפוט על עבירות ביטחוניות כלפי‬ ‫אזרחים וחיילים בישראל‪ .‬הוא הטיף לחבריו בכלא כמנהיג רוחני‪ .‬הם סגדו לו והעריצו‬ ‫אותו והוא זרע בהם שנאה ליהודים והדריך לפגוע‪ .‬גם מחוץ לכלא עסק בכך‪ .‬בגלוי‬ ‫ומול כולם‪.‬‬ ‫"אתה מתכוון אלי?" שאלתי‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬עזוב את הצינור הזה" הוא חזר ואמר‪.‬‬ ‫"אני צריך אותו" אמרתי והמשכתי בהורדת הצינור מהגדר "זה של כל האסירים‪ ,‬זה‬ ‫לא הצינור הפרטי שלך"‪.‬‬ ‫עוד אסיר צעיר יצא מאוהל שתיים וגם הוא הצטרף‪" :‬אם אתה לוקח את הצינור‪ ,‬אתה‬ ‫מת!" הוא אמר‪.‬‬ ‫‪191‬‬ ‫"הצינור הזה שייך לכל האגף וכל אחד יכול להשתמש בו" אמרתי "אי אפשר בלי‬ ‫הצינור הזה"‪.‬‬ ‫"תקשיב למה שאני אומר לך" אמר לי הצעיר‪.‬‬ ‫"מה הבעיה שלך?" שאלתי "למה שלא אקח את הצינור?"‪.‬‬ ‫"אמרתי לך לעזוב את הצינור" אמר השייח סאלח‪.‬‬ ‫החברים שלי יצאים גם הם מהאוהל‪ ,‬הם עמדו והקשיבו לוויכוח‪ .‬הצינור כבר היה‬ ‫בידי‪ .‬פניתי והתרחקתי וחיברתי אותו לברז‪.‬‬ ‫ידעתי שהם יבינו שטעו‪ ,‬הרי הצינור שייך לאגף ולכולם יש זכות להשתמש בו‪ .‬אם לא‬ ‫אקח את הצינור‪ ,‬לא אוכל להתקרב אליו יותר‪ .‬יש לי עוד חודשיים להיות פה ואני‬ ‫עלול להתייבש בלי הצינור הזה‪ ,‬לבטח אצטרך אותו גם בימים הקרובים‪.‬‬ ‫מבחינתי זה עבר‪ ,‬לא העמקתי בזה‪ .‬האווירה באגף הייתה רגועה במשך היום‪ ,‬לא‬ ‫נאמרה מילה וחצי מילה בקשר לצינור‪ .‬בארוחת הערב ראיתי את השייח סאלח‪.‬‬ ‫החלפנו מבטים ונמנעתי מלהמשיך להביט בו‪ ,‬שלא יחשוב שאני מנסה להתגרות בו‪.‬‬ ‫הלילה הגיע והייתי בטוח שהעניין כבר נשכח‪ .‬עליתי למיטה ונרדמתי‪.‬‬ ‫קול צעקות באגף העיר אותי ויצאתי מהאוהל וראיתי סוהרים רבים והמולה רבה מול‬ ‫אוהל מספר שתיים‪.‬‬ ‫"מה קרה?" שאלתי חברים עמדו שם‪.‬‬ ‫"השייח סאלח נדקר" אמרו לי‪.‬‬ ‫סוהרים הוציאו את השייח סאלח על אלונקה ורצו איתו לכיוון היציאה מהאגף‪.‬‬ ‫חשבתי על זה שעלולים לחשוב שזה אני שדקרתי אותו‪ .‬אירועי הבוקר שבו ועלו‪,‬‬ ‫אבל‪ ,‬הייתי רגוע‪ ,‬לא עשיתי כלום ולא היה לי מה לדאוג‪.‬‬ ‫חברים דיברו על העניין והזכירו את הוויכוח שהיה בבוקר‪ .‬כולם ראו את מה שקרה‬ ‫בבוקר‪ ,‬ועכשיו הם עומדים ומסתכלים עלי‪.‬‬ ‫"לא דקרתי אותו ואני לא יודע מי עשה זאת‪ ,‬אין לי יד בזה" אמרתי "לא עשיתי את זה‬ ‫גם מתוך חלום"‪.‬‬ ‫אחד החברים אמר שראה שהייתי במיטה כשזה קרה‪.‬‬ ‫לא עשיתי כלום ואני לא מעורב בזה‪ .‬חבל שלא ויתרתי כשביקשו שאעזוב את הצינור‪,‬‬ ‫עכשיו אני החשוד העיקרי בדקירה‪ .‬משהו הטריד אותי‪ .‬למרות שאין לי כלום עם‬ ‫הדקירה‪ ,‬היה בלבי חשש שיחשבו שאני מעורב וזה טבעי‪.‬‬ ‫צעקה של קצין הביטחון של הכלא‪ ,‬שקיף‪ ,‬משכה את תשומת לבי‪ .‬הבטתי אל מחוץ‬ ‫לאוהל‪ ,‬לראות מה קורה שם‪ ,‬וראיתי את שקיף מבקש מהסוהרים לצאת מהאגף והם‬ ‫הלכו לכיוון היציאה מהאגף‪.‬‬ ‫זה נראה לי מוזר‪ ,‬ידע שאדם נדקר ויש מתיחות בין אנשים‪ ,‬ולמרות זאת קצין הביטחון‬ ‫בחר להוציא את הסוהרים מהאגף ולהשאיר את האגף ללא פיקוח‪.‬‬ ‫עברו כמה דקות ונשמעו קריאות מחוץ לאוהל "דני‪ ,‬צא החוצה"‪.‬‬ ‫הבטתי וראיתי דמויות מסתובבות מול פתח האוהל‪.‬‬ ‫"צא מהאוהל או שאנחנו נכנסים" הם צעקו‪.‬‬ ‫כעשרה אסירים ערביים‪ ,‬ביטחוניים כולם‪ ,‬עמדו בעיגול לפתח האוהל‪ ,‬חיכו שאצא‬ ‫אליהם‪.‬‬ ‫‪192‬‬ ‫אין לאן לברוח‪ ,‬אני לכוד באגף‪ ,‬בנוסף‪ ,‬לא רציתי שאסירים אחרים שנמצאים איתי‬ ‫יסתבכו‪.‬‬ ‫הדמויות היו כולן חמושות‪ ,‬חלקם בסכינים יפניות‪ ,‬חלקם עם סכינים שהושחזו מידית‬ ‫של כף ממתכת‪.‬‬ ‫בפתח האוהל ניצבים שני מוטות שמחזיקים את הפתח יציב‪ ,‬שלפתי אחד מהם‪ ,‬להגן‬ ‫על עצמי‪ ,‬ויצאתי אליהם‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה לפגוע בכם" אמרתי "אל תנסו לפגוע בי‪ ,‬זה לא אני דקרתי אותו"‪.‬‬ ‫חלקם הופתעו לראות שיצאתי מהאוהל‪ .‬אחד מהם התקרב אליי וחבטתי בו עם המוט‪.‬‬ ‫עוד אחד התקרב ומצאתי את עצמי מסתובב עם המוט‪ ,‬הנפתי אותו והורדתי אותו דבר‬ ‫שעזר לי להרחיק אותם ובעיקר להיות בתנועה ולא לעמוד במקום אחד‪.‬‬ ‫כמה מהם התקרבו ועשו תנועות מפחידות‪ ,‬והמשכתי להסתובב עם המוט ושוב פגעתי‬ ‫באחד שהתקרב‪.‬‬ ‫לפתע הכול נפסק‪.‬‬ ‫חברים עמדו לידי‪ .‬חישי עם מוט של עץ ביד ומיכאל )מישו( מחיפה עם דלי ריק ויצחק‬ ‫כהן על מקל של מטאטא‪ .‬מישו שפך עליהם את המים והם ברחו כולם והתפזרו‪ .‬כולם‬ ‫ברחו‪.‬‬ ‫"תודה" אמרתי להם‪.‬‬ ‫ריאתי סביבי הרבה דם – הבגדים שלי היו ספוגים דם‪ ,‬הידיים עם דם‪ ,‬הרגליים עם דם‪,‬‬ ‫רחבת החצר כולה מלאה דם‪ .‬מיששתי את הגוף וחיפשתי אם נפגעתי‪.‬‬ ‫חתך עמוק על הזרוע השמאלית‪ ,‬לא כאב לי‪ .‬לא יכול להיות שהדם הזה כולו ממני‪,‬‬ ‫בטח לא מפצע כזה‪ .‬מיששתי את הכתפיים ועל הכתף השמאית עוד שריטה שטחית‬ ‫שמדממת‪.‬‬ ‫"לא רק אני נפצעתי‪ ,‬יש הרבה דם מסביב" אמרתי "תבדקו אם גם אתם פצועים" כולם‬ ‫בדקו‪ ,‬אבל אין פצועים‪.‬‬ ‫אם אבקש טיפול רפואי‪ ,‬יחשבו שאני מעורב בדקירתו של השייח סאלח‪.‬‬ ‫החתכים לא עמוקים‪ .‬שום איבר חיוני לא נפגע‪ ,‬הפציעה לא הפריעה לי לתפקד ואין‬ ‫כאבים‪.‬‬ ‫נכנסתי לאוהל וסידרתי 'פרפרים' מפלסטר והחתך על הכתף הפסיק לדמם‪ .‬זאת רק‬ ‫שריטה‪ ,‬אבל גם היא משאירה צלקת‪.‬‬ ‫החתך בזרוע עמוק‪ ,‬הפרפרים לא הספיקו כדי לעצור את הדימום‪ .‬למזלי לא נפגעו כלי‬ ‫דם חשובים‪.‬‬ ‫"תביא חוט ומחט" ביקשתי מאחד החברים‪.‬‬ ‫שלושה תפרים הצליחו לעצור את הדימום‪ .‬החבישה כיסתה את הפצע ולא ראו כלום‪.‬‬ ‫החלפתי בגדים ובדיוק סוהרים ראשונים התחילו להיכנס לאגף ועברו בין האוהלים‬ ‫וחיפשו מי פצוע‪ .‬הם רצו מאוהל לאוהל ומאדם לאדם וביקשו מכולם להרים חולצות‪,‬‬ ‫התבוננו בגופם של כולם והמשיכו לאוהל הבא‪.‬‬ ‫נזכרתי ברגעים שבהם שקיף‪ ,‬קצין הביטחון‪ ,‬ביקש מהסוהרים לצאת מהאגף‪ .‬הוא יצא‬ ‫מהאגף בידיעה ששורר מתח בין האנשים‪ .‬אדם נדקר והדוקר לא נתפס ולנדקר יש‬ ‫‪193‬‬ ‫חברים‪ .‬הוא בוודאי חשב שהחברים של השייח סאלח ינסו להגיב ובטח קיווה שכך‬ ‫ימצאו את הדוקר‪.‬‬ ‫בעצם שקיף נתן יד למה שקרה לי – הוא לא הביא בחשבון את העובדה שעלולים‬ ‫להתפתח דברים ואנשים חפים מפשע ייפצעו‪ ,‬כפי שקורה לי‪ .‬רק בנס אני עוד חי‪.‬‬ ‫צלקת עמוקה בשורש כף ידי השמאלית וחתך על הכתף השמאלית‪ ,‬זה המחיר‬ ‫ששילמתי והלוואי שבזה זה היה נגמר‪ .‬השייח סלח‪ ,‬הוא בבית חולים עדיין‪.‬‬ ‫שקיף הגיע עם סוהרים לאוהל שלי‪.‬‬ ‫"יש פצועים פה? אתה פצוע דני?" הוא שאל‪.‬‬ ‫"לא" ענינו לו והוא יצא מהאוהל והם המשיכים לאוהל הבא‪.‬‬ ‫זה ברור שמישהו נפצע‪ ,‬החצר מלאה דם‪ .‬לפי כמות הדם נראה שיש כמה פצועים‪ ,‬לא‬ ‫אחד‪ .‬הדם שירד ממני הוא כלום‪.‬‬ ‫סוהרים חזרו לאוהל הראשון וביקשו מכולם להוריד חולצות‪ ,‬שקיף עצמו עבר בין‬ ‫כולם‪ ,‬אחד‪-‬אחד‪ ,‬ובדק את גופם‪ .‬הסוהרים הגיעו שוב לאוהל שתיים והוציאים מהאוהל‬ ‫אסיר עם פצע טרי בפניו‪ ,‬דם זלג לו מהאף והוא עדיין מדמם‪ .‬זה אותו אחד שנפגע‬ ‫ממני‪ .‬ראיתי אותו מולי ויכול להיות גם שהוא זה שפגע בי‪ ,‬הוא היה הכי קרוב מכולם‪.‬‬ ‫הוציאים אותו מהאגף וחקרו אותו‪.‬‬ ‫קצין הביטחון אמר שלא ייתכן שכל הדם הזה שייך לפצוע אחד והם המשיכו לחפש‬ ‫פצועים באוהלים‪ .‬כשהגיעו אלי‪ ,‬ביקשו ממני להרים את החולצה ואני הרמתי והשארתי‬ ‫אותה תלויה על הכתף‪ ,‬כך שהיא הסתירה את החתך בכתף‪ .‬הוא מישש אותי בגוף‬ ‫וברגליים ולא מצא פצעים והם המשיכים לאוהל הבא ועברו שוב ושוב בין האסירים‪.‬‬ ‫נראה שהתייאשו‪ .‬הם עשו דרכם אל מחוץ לאגף ואני ישבתי מחוץ לאוהל ולידי ישבו‬ ‫חישי ויצחק כהן ועוד כמה חברים‪ .‬אמר להם את דעתי על ההתנהגות של קצין‬ ‫הביטחון‪ ,‬אין שום ספק בזה שהוא שגרם לדברים לקרות‪ .‬תוך כדי שסיפרתי להם את‬ ‫המחשבות שלי‪ ,‬קצין הביטחון נכנס לאגף‪ ,‬מלווה בסוהרים‪ ,‬הוא עשה דרכו ישירות‬ ‫לעברי וביקש שאתלווה אליו אל מחוץ לאגף‪.‬‬ ‫"איפה נפצעת?" הוא שאל אותי‪.‬‬ ‫"לא נפצעתי" אמרתי‪.‬‬ ‫"אני יודע שאתה מעורב במה שקרה פה"‪ ,‬הוא אמר והאסימון נפל לי‪ ,‬למרות שתקופת‬ ‫האסימונים כבר חלפה מהעולם‪ .‬הוא השקיף מחוץ לאגף וראה שאני בעצמי מעורב‬ ‫בקטטה‪ .‬הוא לא הוציא אותי סתם‪ .‬זה גרם לי לפחד ממנו יותר‪ .‬אני בטוח שהכול היה‬ ‫נמנע אילו פעל נכון‪ .‬מבחינתי‪ ,‬הוא עצמו שותף לזה‪ .‬אבל אני פוחד להטיח זאת בפניו‪,‬‬ ‫הוא עלול לפגוע בי‪.‬‬ ‫"לא יודע על מה אתה מדבר" אמרתי‪.‬‬ ‫"מה קרה לך ביד?" הוא שאל והצביע על זרועי השמאלית‪.‬‬ ‫"שיחקנו כדורגל‪ ,‬והכדור עף מתחת לקונצרטינה‪ ,21‬זחלתי להביא אותו ונחתכתי‪.‬‬ ‫תשאל את החובש‪ ,‬הוא שם לי את התחבושת" אמרתי‪ .‬ידעתי שלא ישאל את החובש‪.‬‬ ‫החובש שעבד בבוקר כבר סיים את משמרתו והלך הביתה‪.‬‬ ‫‪ 21‬גדר תיל‬ ‫‪194‬‬ ‫"תתפשט לגמרי" הוא אמר לי‪.‬‬ ‫הורדתי את החולצה והשאיר אותה תלויה על הכתף השמאלית‪ ,‬להסתיר את החתך‬ ‫שבה‪ .‬כשורדתי את המכנסיים‪ ,‬כתם של דם נגלה על התחתונים שלי‪ .‬כולם ראו‪.‬‬ ‫"מה זה?" הוא שאל אותי‪.‬‬ ‫"מהחתך ביד" עניתי "אמרתי לך‪ ,‬הכדור עף מתחת לקונצרטינה ונכנסתי מתחת לגדר‬ ‫להוציא אותו‪"...‬‬ ‫"תורידו את כל הבגדים מעלייו‪ ,‬אני בטוח שהוא פצוע" הוא לא וויתר‪ ,‬והסוהרים‬ ‫הסירו מעלי את כל הבגדים וראו את החתך בכתפי השמאלית‪.‬‬ ‫"מה זה?" שאל אותי קצין הביטחון‪.‬‬ ‫"זה מאותה קונצרטינה‪ ,‬זחלתי להוציא את הכדור מתחתיה ונחתכתי" אני חוזר‪.‬‬ ‫קצין הביטחון אמר לכבול אותי באזיקים‪ ,‬והם ביצעו‪.‬‬ ‫"לידיעתך‪ ,‬אתה חשוד ברצח" הוא אמר לי "השייח סאלח מת בבית החולים מהדקירה‪.‬‬ ‫צריכים להגיע מהמשטרה ולקחת אותך לחקירה‪ ,‬אנחנו כבר יודעים כל מה שקרה‬ ‫ביניכם‪ ,‬ויש אנשים שמספרים שרבתם בבוקר ושדקרת אותו בלילה"‪.‬‬ ‫"אני יכול לקבל כדור שינה?" שאלתי את החובש‪ ,‬אני יודע שלא אצליח לישון‬ ‫הלילה‪.‬‬ ‫אני כבול באזיקים בצינוק ששטחו שני מטרים על מטר אחד ושעשוי מבטון וזרוק‬ ‫באמצע השטח של הכלא‪.‬‬ ‫הזמן נעצר‪ .‬אני חשוד ברצח שאין לי שום קשר אליו‪.‬‬ ‫חבל שלא ויתרתי על הצינור בבוקר‪ ,‬עכשיו כבר לא אכפת לי לסיים את המאסר בתוך‬ ‫סאונה מלאכותית בלב מדבר סיני‪ ,‬ליד סנטה‪-‬קטרינה‪.‬‬ ‫המחשבות העיקריות שהתרוצצו לי בראש היו ההתנהגות של קצין הביטחון לאחר‬ ‫הדקירה של השייח סאלח‪.‬‬ ‫הוא ביקש מהסוהרים לפנות את האגף‪ ,‬למרות שידע על המתיחות‪ .‬יש לזה רק הסבר‬ ‫אחד – זה נעשה במכוון‪ .‬הוא רצה לצפות בקרב‪ .‬הוא רצה לראות שפיכות דמים‪.‬‬ ‫היה ידוע אצלנו שקצין הביטחון מביים תפיסות סמים‪ .‬הוא נהג להיכנס לאגף בליווי‬ ‫סוהרים‪ ,‬לתפוס את הקורבן היומי ולערוך עליו חיפוש לעיני סוהרים‪ .‬האסירים לא‬ ‫התנגדו ואיפשרו לו לערוך חיפוש בכיסיהם ועל גופם‪ ,‬ואז‪ ,‬כשהיה מוציא לנבדק את‬ ‫קופסת הסיגריות מהכיס‪ ,‬היה פותח אותה ומחדיר לתוכה משהו ובאותה נשימה צועק‬ ‫שמצא משהו בתוך קופסת הסיגריות‪.‬‬ ‫הסוהרים היו רואים שהוא מוציא משהו מקופסת הסיגריות‪ .‬אם יתבקשו לספר על כך‪,‬‬ ‫יספרו‪ ,‬הם לא משקרים‪.‬‬ ‫בשלב הזה היה הקורבן התורן מבין שמדובר בתרגיל עוקץ ומתחיל לגמגם‪ ,‬בידיעה‬ ‫ברורה שלא היה שם כלום כאשר מסר את הקופסה לבדיקה‪ .‬אז היה שקיף לוקח אותו‬ ‫למשרדו ומאיים עליו בפתיחת תיק‪ ,‬ואומר לו במתק שפתיים שיעזור לו ויוציא אותו‬ ‫מזה‪ ,‬בלי תיק‪ ,‬בתנאי שיספר לו על דברים שמתרחשים בין אסירים בכלא‪.‬‬ ‫רבים נפלו במלכודת הזו‪ .‬חלקם הסכימו לשתף פעולה‪ ,‬רק משום שחששו שייפתח‬ ‫להם תיק אם יוכרז כי הם משתמשים בסמים‪ .‬בית המשפט יחמיר איתם אם ירשיע אותם‬ ‫‪195‬‬ ‫בהחזקת סם בכלא‪ .‬במקרה הטוב‪ ,‬ישללו מהם זכויות‪ .‬אני עצמי לא עברתי זאת‪ ,‬עדיין‬ ‫לא‪.‬‬ ‫חשבתי לגייס כמה מהחבר'ה האלה שעברו תחת ידו ונפלו קורבן לתרגיל‪ ,‬שאותו עשה‬ ‫כמעט לכל אחד‪ ,‬אבל זה עדיין לא מוכיח שאני לא דקרתי את השייח סאלח‪ .‬ההתנהגות‬ ‫שלו היא דבר אחד ודקירתו של השייח סאלח היא דבר אחר‪ .‬במקרה שלי‪ ,‬אני צריך‬ ‫להוכיח שלא דקרתי אותו‪ .‬יש כבר מניע שיכולים להצביע עליו ואני לא יכול להתכחש‬ ‫לו‪ .‬אני בטוח שהחברים שלי יספרו שישנתי כשזה קרה‪ ,‬אבל איזה משקל יהיה לעדות‬ ‫הזאת?‬ ‫הידיעה האישית שלי שלא אני שדקרתי את השייח סלח אינה מספיקה כדי להרגיע‬ ‫אותי‪ .‬יש כאלה שחושבים שאני דקרתי אותו‪ ,‬ויש להם ראיות להצביע עליהן והראיות‬ ‫האלה קושרות אותי והן הולכות ומתהדקות‪ ,‬ועכשיו גם אני עצמי פצוע‪ .‬זה מוסיף עוד‬ ‫ראיה‪.‬‬ ‫מעולם לא נחשדתי בביצוע עבירה חמורה ומעולם לא ביצעתי עבירה כזאת‪ .‬מעולם לא‬ ‫פצעתי אחר‪ .‬שמעתי על חקירות מסוג זה במהלך המאסר‪ .‬נפגשתי עם כאלה שהואשמו‬ ‫בעבירות חמורות ואף ברצח‪ .‬זכור לי המקרה של עמוס ברנס‪ .‬בסופו של דבר השופטים‬ ‫זיכו אותו זיכוי מוחלט מאשמת רצח ואף נפסק לו פיצוי מהמדינה‪ ,‬אך מה שווה פיצוי‬ ‫כספי?‬ ‫ידעתי שכל פרט חשוב למהלך המשפט‪ ,‬וכל דבר שיהיה נגדי רק יעזור לנעוץ עוד‬ ‫מסמר בארון הקבורה שלי‪ .‬גם אם אגיד שמעולם לא נחשדתי בביצוע עבירה חמורה‪,‬‬ ‫זה לא יעזור לי‪.‬‬ ‫במשך כל הלילה תתכננתי מה להגיד‪ ,‬בידיעה שכל מה שאגיד עלול לקלקל לי‪ .‬אם‬ ‫אספר את מה שקרה עם הצינור‪ ,‬אני קושר את עצמי למניע אפשרי ובכך אפנה אצבע‬ ‫מאשימה לעברי‪ .‬הרי כולם מספרים שרבתי איתו בבוקר‪ .‬במידה ולא אספר על הצינור‪,‬‬ ‫אחרים יספרו ואז יגידו שאני מכחיש קשר לצינור כמו שאני מכחיש קשר לרצח והשחר‬ ‫התחיל לבצבץ ויחד איתו המחשבה שעדיף לי לשתוק‪.‬‬ ‫לא אדבר עם איש עד שאפגוש עורך דין‪.‬‬ ‫היו הרבה עדים למה שקרה בבוקר עם הצינור‪ .‬זה קרה בחצר ולעיני כולם‪ .‬חלקם‪,‬‬ ‫לפחות‪ ,‬יספרו את האמת‪ .‬כך יוכלו להצביע על מניע אפשרי‪ .‬הם גם יספרו שבעקבות‬ ‫דקירתו של סאלח‪ ,‬קצין הביטחון הוציא את הסוהרים מהאגף‪ ,‬כך אני יכול להוכיח‬ ‫שהפציעה שלי נגרמה מהקטטה שפרצה בגללו ואינה קשורה לדקירתו של השייח‬ ‫סאלח‪.‬‬ ‫המחשבות שהטרידו אותי עד אור הבוקר‪ ,‬כללו חלליות ומטוסים‪ ,‬והמציאות התערבבה‬ ‫בחלומות שהופיעו בשנייה של עצימת עין‪ ,‬ושאלתי את עצמי אם זה אמיתי‪ ,‬ומה מכל‬ ‫זה קורה ומה דמיון‪.‬‬ ‫האזיקים אמיתיים והצינוק אמיתי והכול אמיתי‪ .‬זה לא חלום‪ .‬זה כדור השינה שנתן לי‬ ‫החובש‪ .‬הוא שמראה לי חלליות‪ .‬אסור לקחת כדורי שינה‪ ,‬זה עושה הזיות‪.‬‬ ‫בבוקר הוציאו אותי מהצינוק למנהל הכלא כשאני אזוק בידיי וברגליי‪.‬‬ ‫"מר נגר עסוק והוא יקבל אותך כשיסיים את ישיבת הבוקר" אמר לי הסוהר‪ .‬זה כבר‬ ‫נשמע טוב‪ ,‬זה לא חקירה משטרתית‪.‬‬ ‫‪196‬‬ ‫שער הכניסה לכלא במרחק ‪ 30‬מטר ממני‪ .‬אני עם אזיקים על הרגליים ואני לא יכול‬ ‫להגיע לשער‪ .‬חשבתי שאם יורידו לי את האזיקים‪ ,‬אפילו לשניה‪ ,‬אצא בריצה מהשער‬ ‫ואיעלם במטעים שמסביב לכלא‪ .‬קרוב לוודאי שיפתחו במצוד אחריי‪ ,‬אבל כך אוכל‬ ‫לגייס תשומת לב מהתקשורת למצבי‪.‬‬ ‫מר נגר הוא מנהל הכלא‪ ,‬הכרנו בכלא אחר‪ .‬הוא יצא ממשרדו וביקשתי שיסירו לי את‬ ‫האזיקים מהידיים כדי לשתות קפה‪ ,‬והוא אמר להסיר לי גם את האזיקים מהידיים‬ ‫ומהרגליים וחזר לישיבה‪.‬‬ ‫זה כבר נראה יותר טוב בלי האזיקים‪ .‬לא פוחדים ממני‪ .‬יהיה לי קל יותר לרוץ‬ ‫כשאברח‪ .‬צריך רק למצוא את הרגע המתאים‪ .‬הרבה מהאסירים מסתובבים כל היום‬ ‫בכלא ועוברים ליד השער‪ ,‬ואיש לא חושד שינסו לברוח‪ .‬כולם פה שפוטים לתקופות‬ ‫קצרות ויוצאים לחופשות‪ ,‬גם אני יצאתי לכמה חופשות‪ .‬עכשיו המצב שלי שונה‪ .‬אני‬ ‫חשוד ברצח שאין לי שום קשר אליו‪.‬‬ ‫ישיבת הבוקר הסתיימה ונכנסתי לחדרו של מנהל הכלא‪ ,‬שישב והסתכל עלי ואני‬ ‫הסתכלתי עליו וחיכיתי למוצא פיו‪ .‬גזרתי על עצמי שתיקה‪ .‬פחדתי לפגוע בעצמי אם‬ ‫אומר משהו שאסור לי‪ .‬ידע שזה יגרום להם לחשוב שאני החשוד האולטימטיבי‬ ‫והשתיקה שלי תיחשב לשתיקה של פחד‪ .‬אבל זאת באמת שתיקה של פחד‪ ,‬זאת‬ ‫שתיקה של פחד ממשהו שעלול לפגוע בי ואני חף מפשע‪.‬‬ ‫"למה אתה עושה שטויות?" הוא שאל לאחר כמה שניות‪.‬‬ ‫"לא עשיתי כלום ואני לא יודע על מה אתה מדבר" עניתי ונזכר שגזרתי על עצמי‬ ‫שתיקה‪.‬‬ ‫"אתה יודע מי זה שנדקר?" הוא שאל בנימה רצינית‪.‬‬ ‫"הוא לא מעניין אותי כי אין לי כלום איתו ולא עשיתי כלום‪ .‬לא דקרתי אותו‪ ,‬אתם‬ ‫סתם נטפלים אלי‪ .‬אין לי יד בזה"‪ .‬הלכה השתיקה‪.‬‬ ‫"אני מאמין לך" הוא אמר "אני רוצה שתדע שמדובר בשייח חשוב מאוד עבור‬ ‫הפלסטינים‪ ,‬כל דבר שיקרה לו עלול להביא להסלמת היחסים המדיניים ולסכסוך‬ ‫בינלאומי" באותה נימה של רצינות הוא הוסיף ואמר "למזלנו‪ ,‬הוא בסדר‪ .‬הוא רק‬ ‫נפצע קל והוא כבר צריך לחזור מבית החולים‪ .‬כשיחזור אנחנו נשב יחד לשיחה"‪.‬‬ ‫דמעות הציפו אותי‪ ,‬דמעות של אושר‪ .‬ידעתי שלא יאמין לי אם אומר לו שאני אוהב‬ ‫את השייח סאלח‪ ,‬אבל שימח אותי לדעת שהוא לא מת‪ .‬זה מה ששמעתי עכשיו‪ ,‬הוא‬ ‫לא מת!‬ ‫המתח נפרק בדמעות של שמחה‪ ,‬פתאום הסתכלתי על מר נגר בחשדנות‪ .‬ועלה בדעתי‬ ‫שהוא מנסה להוציא ממני מילים שיכולות לקשר אותי למשהו שלא עשיתי?‬ ‫עדיף לשתוק‪ .‬קצין הביטחון הוכיח שהוא מסוגל לעשות דברים אסורים‪ .‬אסור לי‬ ‫להגיד כלום‪ ,‬אולי גם מר נגר יפעל כמו קצין הביטחון‪.‬‬ ‫"גם הוא אומר שלא אתה דקרת אותו" אמר המנהל‪.‬‬ ‫זאת האמת‪ .‬למרות שכבר לא אכפת לי אם יספר אמת או לא‪ ,‬אני כבר לא חשוד ברצח‪.‬‬ ‫"אמרתי לכם מהתחלה שאין לי קשר לדקירות ושנעשה לי עוול" אמרתי והוסיפתי‬ ‫"אני רוצה שתעביר אותי לכלא אחר‪ ,‬כדי לסיים את המאסר בשקט"‪.‬‬ ‫‪197‬‬ ‫"אני רוצה שאתה תגן עליו שלא יקרה לו כלום" אמר המנהל‪ ,‬מתעלם מהדברים‬ ‫שאמרתי‪.‬‬ ‫"לא מתפקידי לשמור על אחרים" אמרתי "אפילו על עצמי אני לא יכול להגן‪ ,‬פגעו בי‬ ‫לשווא"‪.‬‬ ‫צלצול הטלפון קטע את השיחה ונשענתי לאחור‪ ,‬רק אז אני הרגיש שישבתי ישיבה‬ ‫מתוחה ועצבנית‪ .‬כל המתח התפרק‪ ,‬אני מקווה‪.‬‬ ‫מר נגר סיים את השיחה וקם "בוא איתי" הוא אמר "הוא פה בחוץ‪ ,‬ואני רוצה שתלחצו‬ ‫ידיים"‪.‬‬ ‫השייח סאלח ישב על כיסא בחצר ועשה מאמץ לקום לקראתי‪ ,‬אמרתי לו שימשיך‬ ‫לשבת ולחצתי את ידו‪.‬‬ ‫"אתה יודע שאני לא עשיתי את זה ושאין לי כוונות רעות כלפיך" אמרתי‪.‬‬ ‫"אני יודע" אמר "אתה בסדר‪ ,‬אין לך שום קשר לזה‪ .‬אני בטוח שזה לא אתה"‪.‬‬ ‫לרגעים ספורים הכול נראה הזוי‪ .‬ליטפתי את הפצעים וסיפר לו שהחברים שלו פצעו‬ ‫אותי שלא בצדק‪.‬‬ ‫"אני אדאג שיפצו אותך" הוא הבטיח‪.‬‬ ‫באגפים כולם כבר היו ערים והתחילו לצאת לעבודות הנקיון וחלקם התקבצו סביבנו‪.‬‬ ‫חברים שלי וחברים של השייח סלח‪ ,‬ובתוך כל אלה הגיע אותו אחד שהיה מעורב‬ ‫בפציעתי‪.‬‬ ‫"חשבנו שאתה דקרת את השייח‪ ,‬וטעינו‪ .‬אני מבקש שתסלח לנו" הוא אמר‪.‬‬ ‫"יכולתם להרוג אותי בטעות" אמרתי "מפחיד אותי שאתם עלולים לטעות שוב אם‬ ‫השייח סאלח יפצע"‪.‬‬ ‫"אנחנו נפצה אותך בכל דרך שתרצה" הוא אמר‪.‬‬ ‫"כבר פיצו אותי" אמרתי "עצם זה שלא נפתח לי תיק על רצח"‪.‬‬ ‫הגעתי למאסר בלי לבצע עבירה והופיע לי אישום ברצח שאין לי קשר אליו וכמעט‬ ‫ברחתי מהכלא‪ ,‬הייתי מנסה לפחות‪ .‬אם הייתי נתפס בניסיון הבריחה‪ ,‬היו מוסיפים לי‬ ‫עוד שנה‪ .‬אם הייתי מצליח לברוח‪ ,‬גם כשהכול היה עובר והיו רואים שאין לי שום‬ ‫קשר לדקירות‪ ,‬היו מאשימים אותי בבריחה מהכלא‪ .‬נסיבות הבריחה היו מצדיקות‬ ‫מאסר בפועל לחמש שנים‪ ,‬לפחות‪.‬‬ ‫והגרוע מכול – כמעט נהרגתי‪.‬‬ ‫"יצאת מזה בזול" אמר לי שקיף‪ ,‬קצין הביטחון‪ ,‬ימים ספורים לפני שחרורי‪ .‬הוא נכנס‬ ‫לאוהל שבו אני ישן וערך עלי חיפוש‪ ,‬לא התנגדתי‪ .‬התרגלנו לזה‪ .‬הוא עבר מאסיר‬ ‫מאחד לשני וערך חיפושים על כולם‪.‬‬ ‫"מה זרקת שם?" הוא שאל לפתע באמצע החיפוש ועשה את דרכו לעבר הצד האחורי‬ ‫שלי והרים משהו מהרצפה‪.‬‬ ‫"לא זרקתי כלום" אמרתי‪ .‬ידעתי שהוא בעצמו זרק‪ ,‬שמעתי משהו נופל ושמעתי על‬ ‫התרגילים שלו‪.‬‬ ‫"אוהב חשיש?" הוא שאל "הרחתי ריח של חשיש"‪.‬‬ ‫"אני לא יודע על מה אתה מדבר" אמרתי‪.‬‬ ‫"בוא איתי"‪ ,‬הוא אמר "זרקת חשיש וזה אצלי"‪.‬‬ ‫‪198‬‬ ‫יצאנו יחד מהאגף והגענו למשרדו‪.‬‬ ‫"אני יודע שזה לא שלך" הוא אמר וחייך "אבל אני אגיד שראיתי אותך זורק את זה‬ ‫על הרצפה וגם הסוהר שהיה איתי יגיד כך"‪.‬‬ ‫שתקתי‪.‬‬ ‫"אתה יכול לצאת מזה" הוא המשיך‪.‬‬ ‫אני יודע למה הוא מתכוון‪ ,‬אנשים אחרים כבר עברו את התרגיל הזה איתו‪.‬‬ ‫"ספר לי מה הולך באגף ואני מבטל לך את התיק הזה"‪ ,‬הוא אומר לי ובוחן אותי‪.‬‬ ‫"יש לי פחות משבועיים עד השחרור ואני לא חבר של אף אחד" אמרתי‪.‬‬ ‫"אתה תקבל מאסר על חשיש רק בגלל העבר שלך" הוא אמר וצחק‪.‬‬ ‫"יש בית‪-‬משפט שיחליט אם החזקתי חשיש או לא" עניתי‪.‬‬ ‫הוא המשיך לדבר וניסה לשכנע שהוא יכול 'להושיע' אותי מהצרה שאליה נקלעתי‪,‬‬ ‫ואני לא עניתי‪ .‬הוא הזמין משטרה וסיפר שראה אותי זורק חשיש‪ .‬הוא נתן לשוטר דבר‬ ‫מה ונלקחתי לחקירה והואשמתי בהחזקת סם מסוג חשיש‪ .‬השוטר הראה לי משהו ארוז‬ ‫בניילון ואמרתי שזה לא שלי ושמעולם לא ראיתי את זה‪ .‬סיפר לו את הדברים כפי‬ ‫שקרו באמת‪ .‬סיפרתי לו גם שקצין הביטחון מבשל לאסירים תיקים בצורה כזאת‪.‬‬ ‫עוד באותו יום העבירים אותי לכלא 'דמון'‪.22‬‬ ‫נותרו לי פחות משבועיים לשחרור‪.‬‬ ‫"שים מים לקפה" אמרו לי החברים בכלא 'דמון' "עד שהם ירתחו‪ ,‬יקראו לך‬ ‫להשתחרר"‪.‬‬ ‫‪ 22‬כיום כלא 'כרמל'‬ ‫‪199‬‬ ‫כנגד כל הסיכויים‬ ‫השתחררתי ועברתי לגור עם גיא אצל הוריי בנווה שרת‪ ,‬רעיון שהסתבר כגרוע‪.‬‬ ‫היחסים המתוחים עם הוריי נקטעו שוב כאשר שוטרים עשו את עבודתם והגיעו‬ ‫לביקורים‪/‬חיפושים תכופים‪ .‬היות ואני מוגדר "בדוקאי"‪ .‬הורי לא ראו זאת בצורה‬ ‫הנכונה‪ ,‬הם חשבו ואמרו "אין עשן ללא אש‪ ,‬אם המשטרה בודקת אותך‪ ,‬זה בגלל‬ ‫שאתה עושה משהו"‪ .‬בנוסף‪ ,‬כתב אישום חדש הגיע‪ .‬הואשמתי בשימוש בסם בכלא‪.‬‬ ‫זה הביא לפיצוץ שגרם לנו לא לדבר עוד הרבה שנים‪ .‬הורי חשבו שכתב האישום הזה‬ ‫מבשר על היותי נרקומן‪ .‬עזבתי את בית הוריי עם גיא ועברתי להתגורר בדירה של‬ ‫ידידה ששכרה דירה במקום אחר‪ ,‬כשהמטרה מעודדת אותי‪ .‬לגדל אותו בכוחות עצמי‪.‬‬ ‫בכבוד‪.‬‬ ‫הואשמתי בהחזקת סמים מסוג חשיש‪ ,‬לצורך שימוש עצמי בכלא‪ .‬נקבע מועד לדיון‬ ‫בבית המשפט השלום בחדרה‪ .‬לא היה לי כסף לממן עורך דין שייצג אותי‪ .‬האמת‪,‬‬ ‫בקושי יש לי כסף לנסיעות לבית המשפט בחדרה‪ .‬ביום הדיון הגעתי לבית המשפט‪,‬‬ ‫ועוד בטרם מתחיל הדיון‪ ,‬ביקשתי לעיין בתיק ובעדויות שמסרו קצין הביטחון והסוהר‪.‬‬ ‫צילמתי את העדויות וקראתי וראיתי שאין סתירה בין הגרסאות שלהם‪ .‬קצין הביטחון‬ ‫מספר שערך עלי חיפוש וראה אותי זורק חשיש‪ .‬הוא מספר שהרים את החשיש והזמין‬ ‫משטרה והוא מספר שהיה שם סוהר נוסף שראה שקצין הביטחון הרים את החשיש‪.‬‬ ‫אותו סוהר גם הוא מספר שראה את קצין הביטחון עורך עלי חיפוש והוא מוסיף שלא‬ ‫ראה אותי זורק משהו‪ ,‬אך ראה את קצין הביטחון מרים חשיש מהרצפה‪.‬‬ ‫הם מוסרים עדויות שנראות לכאורה בסדר ויש תיאום‪ ,‬אבל נראה לי מוזר שהם‬ ‫מוסרים בעדות שמדובר בחשיש‪ .‬איך הם יודעים שזה חשיש כבר בשנייה הראשונה‬ ‫שתפסו את זה? אולי זה פלסטלינה? קצין הביטחון אמר לי מיד שזה חשיש‪ .‬הוא אמר‬ ‫שהריח חשיש‪ .‬הם לא בדקו במעבדה‪ ,‬הם אמרו בביטחון שמדובר בחשיש‪ .‬הם סיפרו‬ ‫את הדברים לשוטר שהגיע באותו יום לכלא כדי להאשים אותי בהחזקת סם‪ .‬קצין‬ ‫הביטחון סיפר בעדותו שתפס חשיש‪.‬‬ ‫גם השוטר שחקר אותי עשה זאת 'על רגל אחת'‪ ,‬עוד בטרם בדקו אם מדובר בסמים‪.‬‬ ‫הוא האשים אותי בהחזקת סמים והגדיר זאת כחשיש‪ ,‬עוד באותו יום‪ ,‬בלי בדיקת‬ ‫מעבדה‪.‬‬ ‫חייב להיות בתיק דוח של מעבדה שבדקה את החומר שנתפס‪ .‬אני מדפדף בין הניירות‬ ‫בתיק ומחפש דוח כזה ולא מוצא‪.‬‬ ‫אין דוח כזה‪.‬‬ ‫יכול להיות שמדובר במשהו אחר ולא בסמים?‬ ‫אני בטוח שאוכל להראות את הצדק שבטענותיי‪ .‬נגרם לי עוול‪.‬‬ ‫‪200‬‬ ‫הדיון התחיל והכחשתי כל קשר לסמים וטענתי שפועלים נגדי בצורה לא הוגנת‬ ‫והשופט אמר שהדיון הוא רק הקראת כתב האישום‪ .‬הוא הסביר שאוכל לטעון טענות‬ ‫במשפט עצמו ודחה את הדיון לשמיעת עדויות ולהצגת ראיות‪.‬‬ ‫לכאורה‪ ,‬זה פשוט מאוד‪ :‬יהיה משפט‪ .‬אני אוכל לחקור עדים ולנסות להוכיח לבית‬ ‫המשפט שהם משקרים‪ .‬יש לי ניסיון במערכת הזאת‪ .‬משפט כזה יכול להימשך יותר‬ ‫משנה – אם אני עצור עד לסיום ההליכים המשפטיים‪ .‬במקרה שלי אני משוחרר‪,‬‬ ‫והמשפט יכול להימשך גם חמש שנים‪ ,‬עם "רצון טוב של בית המשפט להביא את התיק‬ ‫להכרעה משפטית מהירה ועניינית"‪.‬‬ ‫בסיום הדיון ניגשתי לתובעת וביקשתי לשוחח איתה וסיפרתי לה על המקרה‪ ,‬ואמרתי‬ ‫לה שאין דו"ח מעבדה שחייב להיות בתיק‪ .‬ביקשתי ממנה שתעזור לי לאתר אסירים‬ ‫נוספים שעברו את אותם הדברים‪ ,‬וזה הצחיק אותה‪.‬‬ ‫"אתה רוצה שאני אעזור לך להוכיח שאתה לא אשם?" היא שאלה וצחקה "יש לך‬ ‫טעות‪ ,‬תפקידי להוכיח שאתה כן אשם"‪.‬‬ ‫"ולא חשוב לך אם את רומסת את הצדק בדרך לעשות זאת?" שאלתי "זאת לא חוכמה‬ ‫להביא אנשים למשפט ולא לבדוק לעומק את הטענות שלהם"‪.‬‬ ‫"טוב שהפנית את תשומת לבי לעובדה שאין דוח מעבדה" היא אמרה "אני אדאג‬ ‫שיהיה דוח כזה עד לדיון הבא"‪.‬‬ ‫"לדעתי את צריכה לעזור לי ולגלות את האמת" אמרתי "אין לי קשר לזה ומעולם לא‬ ‫השתמשתי ולא התעסקתי בסמים"‪.‬‬ ‫"אני רואה שאין לך עבר שקשור לסמים" היא אמרה ודפדפה בדפי הרישומים‬ ‫הפליליים שלי‪ ,‬הכול מונח לפניה בתיק בית המשפט‪ .‬הדפים האלה מלווים את המשפט‬ ‫כולו‪ ,‬וגם כששופט מזמין את התיק‪ ,‬הוא רואה אותם‪.‬‬ ‫"תודה באשמה‪ ,‬אני אבקש מבית המשפט שיטיל עליך קנס סמלי" היא הציעה‪.‬‬ ‫"מהו קנס סמלי בעינייך?" שאלתי‪.‬‬ ‫"‪ 300‬שקל"‪ ,‬היא ענתה‪.‬‬ ‫אם אודה באשמה יתווסף לי עוד רישום פלילי‪ .‬אבל אם אמשיך להכחיש ולנהל את‬ ‫המשפט‪ ,‬אצטרך להגיע לעוד דיונים‪ ,‬וזה יעלה לי כסף רב‪ .‬בטח יותר מ‪ 300 -‬שקל‪,‬‬ ‫וכמובן‪ ,‬איש לא יכול להבטיח לי שבית המשפט ישמע אותי‪ ,‬שלא לדבר על זה שאולי‬ ‫לא יחפשו שם את הצדק ואת האמת‪ .‬אני כבר על ספסל הנאשמים‪ ,‬ואם אכחיש‬ ‫והשופט ימצא אותי אשם בסופו של משפט‪ ,‬גזר הדין ה'מתחשב' יהיה כמה שנות מאסר‬ ‫וקנס כספי‪ .‬הרי סמים הם נגע חברתי וצריכים למצות את הדין‪ ,‬ואני הקורבן המצוי‪.‬‬ ‫כיסאות מוזיקליים‪.‬‬ ‫שוב הסכמתי להודות באשמה בדבר שלא ביצעתי‪ .‬כבר עשיתי זאת בעבר מחוסר‬ ‫ברירה‪ ,‬רק מתוך ידיעה שהוכחת הטענות שלי כרוכה בעונש שבא לפני שבית המשפט‬ ‫מרשיע אותי‪ .‬מלבד זאת‪ ,‬אין לי ייצוג משפטי הולם‪ ,‬וההוצאה הכספית גדולה‪ .‬בנוסף‬ ‫לכך אני בא מתל אביב לדיונים‪ .‬כל דיון כזה מבזבז לי יום שלם וההשפלה של חיפושים‬ ‫בכניסה לבית המשפט‪ .‬וכך‪ ,‬נוסף עוד רישום לרישומים‪.‬‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------‬‬‫*** המרשם הפלילי ***‬ ‫‪201‬‬ ‫‪ .18‬בימ"ש השלום חדרה תיק ‪ 2236/89‬תאריך גזה"ד‪ 17.01.1990 :‬גזה"ד‪ :‬קנס‬ ‫בסך ‪ 300‬שקל או ‪ 10‬ימים מאסר תמורתו‪ 12 ,‬חודשים מע"ת ל‪ 3-‬שנים‪ ,‬שלא‬ ‫יעבור כל עבירה לפק' הסמים המסוכנים מהיום‪ .‬תאריך וסעיפי העבירה‪:‬‬ ‫‪ 15.10.89‬החזקה ושימוש בסמים מסוכנים ‪) 7‬א( פקודת הסמים המסוכנים )נוסח‬ ‫חדש( תשל"ג – ‪ .1973‬יחידה ומס' הפ"א‪ :‬תחנת זכרון יעקב‪985/89 ,‬‬ ‫מבחינתי‪ ,‬אין ולא כלום בין הרישומים הללו לבין המציאות‪ .‬גם פה נתן בית המשפט‬ ‫תנאי של ‪ 12‬חודשי מאסר בפועל למשך ‪ 3‬שנים‪ .‬ואומר‪ ,‬די בזה שבית משפט ירשיע‬ ‫אותי בעבירה שקשורה לסמים כדי לשפוט אותי למאסר של שנה‪ .‬אין לי קשר לסמים‪.‬‬ ‫‪202‬‬ ‫סוף דבר‬ ‫מאז שוחררתי ב‪ 1989-‬ניתקתי את כל הקשרים עם החברים שלי מהעבר ‪ .‬הם עברו‬ ‫איתי את אותם חיים ונפגשנו פעמים רבות ‪ ,‬אבל בתכל'ס ‪ ,‬אין לי כלום רגשי איתם‬ ‫ומעולם לא היו לי שותפים שביצעתי איתם פשע כלשהו ‪ .‬יצאתי לדרכי בידיעה שיהיה‬ ‫לי קשה לגדל את הבן שלי לבד ואני יכול להגיד שהצלחתי‪ ,‬אך למרות שעסקתי כולי‬ ‫בגידולו של בני בכבוד‪ ,‬הטרידו אותי רבות בגלל העבר הפלילי שלי וזה נמשך עד עצם‬ ‫היום הזה‪.‬‬ ‫חיוך שעלה לי ביוקר ‪ -‬עשיתי טעויות רבות בצעירותי ושילמתי על כך מחיר יקר‪.‬‬ ‫מאז עבדתי ביושר למחייתי וגידלתי את בני בכבוד‪ .‬זה נראה לעין‪ .‬מסתבר שהרשויות‬ ‫לא שכחו את מעללי הילדות שלי‪ 40 .‬שנה אחרי‪ ,‬נשלף מסמך שבו הופיעו תיקים‬ ‫שנפתחו לי בגיל ‪ 10‬וזה גרם לי לחייך‪.‬‬ ‫"אני כותב על זה ספר" אמרתי בחיוך‪ .‬חיוך שעלה לי ביוקר‪.‬‬ ‫לקחו לי את רישיון הנהיגה )שהוא הרגליים שלי( בטענה שאיני כשיר לנהיגה‪ ,‬בנימוק‬ ‫שאני מספר על עברי בחיוך ולפיכך נראה שאני אישיות אנטי‪-‬חברתי ובלתי כשיר‬ ‫לנהיגה‪.‬‬ ‫אם זה לא היה מצחיק‪ ,‬זה היה עצוב‪ .‬משטרת ישראל הנפיקה לי מסמך שכתוב בו‬ ‫שתיק נגדי נסגר בגלל שאני מת‪.‬‬ ‫‪203‬‬ ‫אין ספק שקיימת התלהמות במלחמות העולם התחתון‪ ,‬דבר שסוחף את הרשויות‬ ‫למלחמה כוללת נגד כל מי שיש לו רישום פלילי ובדרך הם רומסים את אלה שרוצים‬ ‫להתרחק מהעולם הזה ומוכיחים זאת במעשים‪.‬‬ ‫הנתונים היבשים שמצטברים מועברים לרשויות אחרות‪ ,‬על פי חוק‪ ,‬וכך יוצא שאנשים‬ ‫נפגעים בדרכים אחרות וזכויותיהם נרמסות רק בגלל אותו עבר פלילי‪.‬‬ ‫הספר "התמונה"‬ ‫נמצא עדיין ברשותי‪ .‬אני קורא בו לפעמים‪ .‬הספר נמנה בין הספרים האסורים‪.‬‬ ‫‪204‬‬ ‫מונולוג‬ ‫בתחילת הספר כתבתי על אירוע שהתרחש עוד בטרם נולדתי ובמהלך חיי ניסיתי תמיד‬ ‫למצוא עוד פרטים על השיחות שהיו לאימי עם ט‪ .‬השכנה ותמיד בחנתי אם יש עוד‬ ‫קרובים במשפחה ששמעו דיבורים על יריות והתאבדות וחושבים כמוני או מרגישים‬ ‫כמוני והיו ימים שחשבתי שבמשפחה נשבעו לא לספר על כך לאיש לנצח‪ .‬לפעמים‬ ‫חשבתי שסתם דמיינתי את מה ששמעתי‪.‬‬ ‫כשהתבגרתי ושאלתי את אימי שאלות שקשורות בדיבורים שלהן‪ ,‬היא תמיד חמקה‬ ‫ממני ואמרה שאני מדמיין דברים ושאלך לנוח וכדאי שאשכח דברים ששמעתי‪.‬‬ ‫‪ 50‬שנה אחרי‪ .‬שוטטתי בספריה העירונית ונכנסתי לאולם העיתונות שבו יש את כל‬ ‫העיתונים שיצאו לאור בישראל ולמזלי‪ ,‬הסתבר שחלק מהכתבות משנותיה הראשונות‬ ‫של המדינה הועלה למרשתת ומה שנותר לי לעשות זה לכתוב את שמו של אבי "דוד‬ ‫יעיש" במנוע חיפוש ועל המסך הופיע עותק של עיתון "מעריב" ישן ותמונה ששובצה‬ ‫בלב הכתבה משכה את תשומת ליבי‪ .‬בתמונה היה פרצוף של אדם מוכר שלא הצלחתי‬ ‫למקם אותו בזיכרון בשניות הראשונות‪ ,‬אבל ידעתי שאני מכיר את הפרצוף שהביט בי‬ ‫מהתמונה‪ .‬הסתכלתי שוב בתמונה והרגשתי שאני מסתכל על פרצוף מוכר‪ .‬נזכרתי מיד‬ ‫שעל קיר הצריף שבו התגוררנו בילדותי )עד גיל ‪ 7‬בערך( הייתה תמונה כזאת עם‬ ‫הפרצוף הזה‪ .‬ממש אותה תמונה שנמצאת בכתבה‪.‬‬ ‫לא הופתעתי כשראיתי את שמו של אבי בכותרת של הכתבה‪ .‬ידעתי שזאת הכתבה‬ ‫שאני מחפש ולפי התאריך ראיתי שהכתבה פורסמה בעיתון שנה לפני שנולדתי‬ ‫והתחלתי לקרוא בסקרנות וזוהי הכתבה כלשונה‪:‬‬ ‫‪205‬‬ ‫למה התאבד ופצע מנדל שוורץ?‬ ‫ידידיו אומרים‪ :‬כנקמה על כסף שנלקח ממנו ולא בגלל אהבה נכזבת‬ ‫מאת ישעיה אביעם‪-‬‬‫בצריף מס' ‪ 28‬במעברת יד‪-‬המעביר אצל משפחת דוד יעיש עוד תלויה על‬ ‫הקיר תמונתו של המתאבד מנדל שוורץ‪ .‬היה זה השריד היחידי מחפציו בצריף‬ ‫שהועבר על ידו לפני כחודשיים למשפחת יעיש‪.‬‬ ‫הסיפור הטראגי של מנדל שוורץ שנסתיים אתמול בבוקר בהדר‪-‬יוסף בפציעתה‬ ‫ביריות של ט‪ .‬ואבוד‪-‬לדעת של עצמו – החל לפני ארבע שנים‪ ,‬במעברת יד‪-‬‬ ‫המעביר‪.‬‬ ‫משפחת ר‪ .‬ברוכת הבנים ) ‪ 9‬בנים ובנות( הגיעה ארצה לפני כשש שנים מנאנסי‬ ‫שבצרפת‪ .‬אבי המשפחה נכחד במחנה ההשמדה בברכנהולד‪.‬‬ ‫במעברת יד‪-‬המעביר החלה בת המשפחה ט‪) .‬המוכרת במעברה בשמה הקודם‪-‬‬ ‫א‪ (.‬לעבוד בחנות המכולת‪ ,‬שם הכירה את מנדל שוורץ ושניהם התאהבו זה בזו‪.‬‬ ‫גם שנה וחצי לאחר מכן‪ ,‬כשמשפחת ר‪ .‬עברה לגור לשכון עמידר בהדר יוסף‪,‬‬ ‫המשיכו להיפגש‪.‬‬ ‫לפי דברי חבריו במעברה פתח מנדל חשבון בבנק הלוואה‪-‬וחסכון בהדר‪-‬יוסף על‬ ‫שמה של ט‪ .‬והכניס שם קרוב לאלף ל"י‪.‬‬ ‫מנדל שוורץ היה טיפוס מוכר במעברה‪ ,‬הוא היה שומר בפרדסי הסביבה‪ ,‬עבד‬ ‫בבנין ובכל מיני עבודות אחרות‪ ,‬אולם יחד עם זאת עסק גם בעסקי שוק שחור ואת‬ ‫הכסף שצבר‪ ,‬לא רצה להחזיק אצלו ולכן הכניסו ע"ש חברתו‪ .‬לפני כשנה ומעלה‬ ‫נפרד הזוג וכפי שמספרים חבריו‪ ,‬היה מנדל מתגבר על הפרידה‪ ,‬אילו היה מקבל‬ ‫את כספו שהכניס בבנק על שם ט‪.‬‬ ‫בוקר היריות‬ ‫לאחר שלא היה זמן ממושך במעברה‪ ,‬הוא הופיע שוב שלשום ב‪ 5 -‬אחר‪-‬הצהרים‪,‬‬ ‫וחברו מספר כי מנדל היה במצב רוח עכור ואמר‪ ,‬כי הוא בא למעברה להתנקם‬ ‫בידידו "משה בעל המכולת"‪ ,‬על שבזמנו מסר למשטרה‪ ,‬שהוא רצה לפרוץ את‬ ‫דלת ארונו בבית ולגנוב כסף‪.‬‬ ‫כפי הנראה‪ ,‬לאחר שנפרד מידידו במעברה‪ ,‬הסתובב כל הלילה בחוץ‪ .‬לדירת‬ ‫משפחת ר‪ .‬הוא חדר דרך דלת בלתי נעולה )הם משאירים את הדלת בלתי‪-‬נעולה‬ ‫בגלל הבן מ‪ .‬שעובד במשמרת לילה( בסביבות שעה שש בבוקר‪ ,‬לידידיו לא אמר‪,‬‬ ‫שהוא מתכוון לנקום בט‪ ,‬או לרצוח אותה‪ ,‬ויתכן שאחרי ליל שוטטות ונדודי‪-‬שינה‬ ‫הבשילה בו ההחלטה ללכת לבית הצעירה ולירות בה ולהרוג את עצמו‪.‬‬ ‫‪206‬‬ ‫בקרנו אצל משפחת ר‪ .‬ביום היריות בשעות אחר‪-‬הצהרים‪ .‬פני הבית כלאחר אסון‪.‬‬ ‫האם‪ ,‬אשה שסימני סבל ניכרים בה‪ ,‬לא יכלה עדיין להרגע‪ ,‬כלותיה ובניה יושבים‬ ‫לידה ומנסים להרגיעה‪ ,‬אולם ללא הועיל‪.‬‬ ‫מנדל רדף אותה‬ ‫אחיה וגיסותיה של ט‪ .‬מספרים לי בעיקר על צרותיה של ט‪ ,‬מאז הפסיקה יחסיה‬ ‫עם מנדל שוורץ‪ ,‬לפי דבריהם היה רודף אותה בכל מקום שהיה פוגשה‪ .‬הוא היה‬ ‫מחכה לה ליד בית‪-‬החרושת "גרב" ברמת‪-‬גן שבו עבדה כפועלת מקצועית כארבע‬ ‫שנים‪ .‬גם חברותיה לעבודה היו עדות מספר פעמים‪ ,‬שהוא הכה אותה ורמסה‬ ‫ברגליו‪ .‬לדבריהם נפרדה ט‪ .‬ממנו לאחר שנודע להם עברו המפוקפק והא אף סיפר‬ ‫פעם לאחד האחים‪ ,‬ג‪ ,‬כי הוא נשוי‪ ,‬או היה נשוי‪) .‬בתמונה שהיתה תלויה בצריף‬ ‫ביד‪-‬המעביר‪ ,‬מצולם מנדל שוורץ יחד עם בחורה‪ ,‬וחבריו אומרים שזו אשתו וגם‬ ‫אין יודעים אם התגרש הימנה(‪.‬‬ ‫לאחר כמה מקרי תקיפה ברחוב פנתה ט‪ .‬למשטרת רמת‪-‬גן והתלוננה‪ ,‬אולם שם‬ ‫נענתה כי אין הדבר נורא‪ ...‬במשטרה יעצו להכות את מנדל שוורץ‪ .‬ואומר ג‪ .‬ר‪:.‬‬ ‫"כשהכיתיו פעם‪ ,‬אסרו את שנינו החזיקוני במשטרה עד חצות"‪.‬‬ ‫רבה ההתמרמרות במשפחת ר‪ .‬על המשטרה‪ ,‬על שלא נקטה בצעדי מניעה‬ ‫למרות התלונות על ההכאות והסחיטות של מנדל‪") .‬רק פעם אחת נשפט‬ ‫לשבועיים מאסר"( חבריו מספרים כי המתאבד אמר פעם למשטרה‪ ,‬שאם לא יקבל‬ ‫בחזרה את כספו מט‪ .‬הוא ירצח את הבת והאם‪.‬‬ ‫אחי ט‪ .‬סיפרו כי בזמן האחרון היה מנדל משחק בקלפים בסכומים גדולים וכי עסק‬ ‫בספסרות בכרטיסי קולנוע‪ .‬למתאבד יש הורים בעין‪-‬שמר שהגיעו ארצה ב‪1951-‬‬ ‫אך ורק למען בנם יחידם‪ ,‬בהשאירם ביאסי שברומניה שתי בנות נשואות‪ .‬הוא היה‬ ‫מבקר אצל הוריו לעיתים רחוקות מאד אף כי הם אהבוהו אהבת נפש‪ .‬ההורים‬ ‫ביקרו פעם אחת גם אצל משפחת ר‪ .‬בהדר‪-‬יוסף‪ ,‬טרם שנתפרדה החבילה‪.‬‬ ‫וביחס למקרה הרצח וההתאבדות יש לתושבי האזור טענה גם למשרד הדואר‪.‬‬ ‫אזור זה של הדר‪-‬יוסף‪ ,‬רמת‪-‬החייל ויד‪-‬המעביר סובל מחוסר טלפון‪ .‬ויתכן מאד‬ ‫שאילו היה טלפון בהדר‪-‬יוסף‪ ,‬אפשר היה למנוע אסון שהעביר את מצב‪-‬רוחם של‬ ‫תושבי הסביבה )סוף כתבה(‪.‬‬ ‫‪207‬‬ 208