לקובץ המלא לחץ כאן
האשמות שווא בפגיעות מיניות במהלך הליך הגירושים – ביטוי חדש של אלימות בתוך המשפחה ללי גרשנזון – פסיכולוגית קלינית – מנהלת מכון דעה ,מודיעין .מנהלת לשעבר של מיטל (עמותת בית לכל ילד). תקציר בשנים האחרונות מתקבלות במיטל – מרכז ישראלי לטיפול בפגיעות מיניות בילדים – פניות רבות ממחלקות הרווחה ,מבתי-משפט לענייני משפחה ומבתי-דין רבניים ,בבקשה לבדוק אם האשמה בדבר פגיעה מינית על-ידי הורה בקטין במהלך הליך הגירושים היא אמיתית ,או שמא מדובר בהאשמת-שווא. הבדיקה כוללת מתן המלצות להמשך טיפול. בפרק זה ,אציג את המערך האבחנתי באמצעותו נערכת בדיקה מעמיקה ומקיפה של המשפחה והתלונה ,על כל היבטיה. אתאר את הדרכים לבדוק לעומק את כל אחד מההורים (מאשים ומואשם) ,את מצבו הרגשי של הילד "הקרבן" ,ואת הכלים שמאפשרים לנו להסיק מסקנות על אודות המשפחה והתלונה המרכזית. אציג מאפיינים של ההורה המסוגל להאשים האשמת-שווא ,מנגנוני ההגנה שמופעלים, ודילמות מרכזיות בעבודה המקצועית עם המשפחות .אדגיש את חשיבותה של עבודה מולטי- דיציפלינרית למניעתן של תלונות חוזרות ובדיקות מיותרות. מדובר בביטוי "ָאפנתי" של אלימות בתוך המשפחה – אלימות אשר פוגעת בעיקר ביציבותו הרגשית ובהתפתחותו התקינה של הילד. מבוא בסיום המפגש הראשון שלי עם מינדי (שם בדוי) נותרתי מבולבלת. האם טענה אמנם שאביה של מינדי פגע בה מינית ,וכי מינדי זקוקה לטיפול רגשי באופן דחוף; אך מינדי כלל לא דמתה לילדים שנפגעו מינית בתוך המשפחה ,אותם פגשתי במסגרת מיטל ,במיוחד לא לילדים אשר נפגעו על-ידי האב .לא ראיתי אצל מינדי סימנים לפגיעה מינית המאפיינים ילדה בגילה .רק מבטה היה שונה באופן מובהק .משהו בלט בעיניה של מינדי ,כאילו לא היא זו שמסתכלת ,כאילו היא לכודה בתוך העיניים של אמה ורק דרכן היא רואה. מינדי הייתה הילדה הראשונה שפגשתי עם מאפיינים מסוג זה .בהמשך ,ומול פניות דומות שהלכו וגברו ,הבנתי שאני ניצבת בפני משהו חדש ,תופעה שונה – מורכבת ומדאיגה כאחת. הבנתי שכדי להבין מה מסתתר מאחורי המבט הלכוד של אותם הילדים ,עליי להעמיק ולנסות לעזור ל"ילדים הקטנים אשר מבטם נלקח מהם” – כך קראתי להם אז בלבי .עיניהם ליוו אותי ימים ארוכים. בפרק זה אתאר תופעה קשה ,המתרחבת בשנים האחרונות ,אשר באה לידי ביטוי בעיקר במהלך סכסוך גירושים – לרוב ,סכסוך ממושך ומסובך הכולל היסטוריה ארוכה של דיונים בבתי-הדין הרבניים או בבתי-המשפט לענייני משפחה. הופעת ההאשמה להאשמה על פגיעה מינית בילד קודמות ,בדרך כלל ,לאורך ההליך המשפטי האשמות שונות ומגוונות :האשמות על הזנחה ,על אלימות ,על אי-תשלום מזונות ,על אי-עמידה בתנאי הביקורים ,וכן ניסיונות לשנות או לבטל את הסדרי הראייה .לטענות אלה ,נוספת "פתאום" טענה קשה שבעתיים :חשד שההורה ,זה האמור לשמור על הילד ומחובתו להגן עליו ,דווקא הוא פגע בו מינית וניצל אותו לסיפוק צרכיו. במקרים רבים ,ההאשמה מופיעה בצמוד לפרידה ,אך היא עשויה להופיע גם בצמתים משמעותיים בהליך הגירושים ,כמו למשל ,בעת קביעת הסדרי הראייה או לקראת דיון המתמקד בבקשת אחד הצדדים לשינוי שגרת הביקורים. עם חשיפת ההאשמה ופניית ההורה (האם ,בדרך כלל) לגורמי הרווחה ,מופסקים לרוב הביקורים באופן מִ יָּדִ י או מועברים למרכזי קשר ,בהם ניתן להשגיח על המתרחש במהלך המפגש בין הילד להורה. על ההורה המואשם להתמודד עם ההאשמה במישור החוקי ולעבור חקירה משטרתית .ברגע שמופסקת שגרת הביקורים ,ההורה המואשם מאבד את הקשר האינטימי ,הקרוב והבלתי אמצעי עם בנו או בתו. הליכי הבדיקה או החקירה עלולים להיות ממושכים ,והם לא תמיד מתחילים בסמוך לחשיפת הטענה או הגשת התלונה. על כן ,האשמה בדבר פגיעה מינית פותחת תהליך ממושך ,מורכב וכואב ,אשר מסב סבל לכל הצדדים ,אך הקרבן העיקרי הוא הילד שלגביו נטענת הטענה. לרוב נראה ,כי מדובר בהסלמת המלחמה שבין ההורים ובמעבר לשלבים הקשים יותר בסכסוך שביניהם. הילד מפסיק לפגוש את ההורה שמואשם ,לפעמים לפרקי זמן ארוכים – שבועות ואף חודשים .לרוב ,הוא אינו מקבל הסבר ברור על סיבת הנתק בינו לבין ההורה .ישנם אף מקרים בהם ההסבר שניתן לו הוא מגמתי וכזה המחזק אצלו את תחושות הבלבול וחוסר האונים. במקרים רבים ,הילד עובר מספר חקירות ילדים לפני שהוא מגיע לבדיקה במיטל .זאת, בנוסף לחקירות מאולתרות ולא מקצועיות המתבצעות על-ידי האם או המקורבים לה – הפועלים במעורבות מלאה ,אך במסווה של ניטרליות וחוסר נקיטת עמדה .חקירות אלה כוללות לא פעם הקלטות ארוכות ותשאול מכוון של הילד. מהסטטיסטיקה של השנים האחרונות (על-פי נתוני משרד הרווחה) עולה ,שמכלל הדיווחים על פגיעה מינית – 69%נמצאו כדיווחי אמת .רק ב 4%-מהם מדובר באשמות שווא ,אשר 69%מהן עולות במהלך הליך הגירושים או הפרידה בין ההורים. מכלל ההאשמות הנמצאות כבלתי-מוצדקות בנושא פגיעה מינית 69% ,מועלות על-ידי האם אשר מאשימה את האב. ישנם מצבים בהם האב הוא המאשים את האם .מקרים אלה אמנם מעטים יותר ,אך הם מורכבים ומסובכים בהרבה. הסיבות להתרחבות התופעה בשנים האחרונות הן מגוונות ,וכוללות את העלייה החדה במספר הזוגות אשר מגיעים להליכי גירושים ופירוק התא המשפחתי .מאידך ,ישנה עלייה במודעות הציבור לנושא פגיעות מיניות בכלל ופגיעות מיניות בתוך המשפחה בפרט. נושא זה מופיע בכותרות כמעט מדי שבוע – הן בעיתונות הכתובה והן בזו המשודרת .בצד היבטים חיוביים של עלייה במודעות ,עולים גם היבטים שליליים ושימוש לרעה במידע. כמו כן נמצא ,שבמקרים אלה ,גיל הילדים לגביהם יש פניות למרכזים טיפוליים כמו מיטל ולמחלקות הרווחה נע בין שלוש לארבע שנים. בחמישית מהמקרים (כ )02%-הגיעו אלינו במיטל ילדים בוגרים יותר (בגילאי 8-9שנים) ,אך גם במקרים אלה הטענה הועלתה לראשונה בהיותם בני שלוש או ארבע ,וכשלא נמצא מענה לבדיקה מעמיקה – נגררה ההאשמה לאורך שנים. רוב המקרים הגיעו אליי (בהיותי ,עד דצמבר , 0202מנהלת מיטל – מרכז ישראלי לטיפול בפגיעות מיניות בילדים) כבקשה ממוקד טראומה לקבלת טיפול רגשי .עם פנייתם התברר, שלא מדובר במקרים של פגיעה מינית בתוך המשפחה וכי נדרשת בדיקה מוקדמת ,ראשונית ושונה על-מנת למקד את הצורך ולבנות מערך טיפולי נכון. שאלת השאלות על איש המקצוע אשר נדרש לבדוק את הטענה נופלת אחריות כבדה :לבדוק באופן יסודי אם התרחשה פגיעה מינית קשה (כל פגיעה בקטין על-ידי הורה היא קשה ,בהגדרתה) או שמא מדובר בהאשמת-שווא. איש המקצוע נדרש לבדוק את הטענות לעומק ,על-מנת להגיע למסקנה ולהביע דעה ברורה ומנומקת .עליו לפעול באופן מקצועי ,במתן המלצות מעשיות ,על-מנת להקל על סבלם של הצדדים. כאשר נשללת הסברה בדבר פגיעה מינית של הקטין על-ידי הורה ,יש לפעול באמצעות המלצות מתאימות לשם שמירה על זכותו של הילד לקשר יציב ורציף עם שני הוריו ,גם כשאלה החליטו להתגרש. עבודה משולבת ושיתוף פעולה בין כל אנשי המקצוע המעורבים (פקידי הסעד ,העובדים הסוציאליים של המשפחה ,חוקרי הילדים ,המאבחן) תצמצם נזק למעורבים ותאפשר בניית תכנית טיפולית מתאימה. בניסיון להבין מדוע נשענת הטענה סביב ילדים בגיל כה צעיר (בני שלוש עד ארבע שנים, כאמור) ,עולה באופן ברור כי מדובר בקטינים אשר מסוגלים לדבר .ניתן לטעון ,שהם ודאי סיפרו על הפגיעה – אך עקב גילם הצעיר ,דיבורם לא היה ברור ואוצר המילים שלהם היה מצומצם יחסית. קשה מאוד לבצע חקירה לילדים צעירים כל-כך .על כן ,רוב החקירות לא נושאות פרי או שעולות מסקנות שאינן חד-משמעיות. בנוסף ,התלות המוחלטת בדמויות ההוריות ,בעיקר בהורה המשמורן ,ההזדהות אתו והשפעת הסוגסטיה אותה מפעיל ההורה המאשים על הילד – כל אלה ,יוצרים נרטיב אחיד ומעגלי :האם מדברת בשם הילד ,שבעצם מביע את אשר הוא שומע מפיה .בנרטיב מסוג זה אין כל יכולת נבדלּות בין האחד לשני :האחד מחזק את דברי השני ,וכך נבנה מעגל קסמים שאין ביכולתו של ילד צעיר כל-כך לזהות ולצאת ממנו. כך לדוגמה ,עלולים להופיע אצל הילד סימני מצוקה הקשורים לשינוי במצב המשפחתי (כגון קושי להירדם ,אירועי הרטבה ,בכי בעת המעבר בין בית אחד לשני) .אלה ,יכולים להתפרש על-ידי אחד מההורים כסימנים המעידים על פגיעה מינית .אם אותו הורה יקשר בקול רם את אותם האירועים ואת הפירוש שהוא נותן להם כפגיעה מינית ,החיבור בין השניים עלול להישמר ושני הנושאים יעלו בהמשך זה לצד זה. סימנים המזכירים תופעה זו מופיעים במקרים קיצוניים ,בהם מתפתחת פתולוגיה הנקשרת למאבקי גירושים קשים כגון תסמונת הניכור ההורי ( P.A.S = Parental Alienation .) Syndrome שם ,מופיעה אוטונומיה של המחשבה – קרי ,מצב בו הילד מפנים מחשבות שהיו חיצוניות לו (שייכות בעצם להורה המשמורן) וטוען שזה "מה שהוא מרגיש" . ההורה המשמורן מחזק עמדה זו בהצהרות כגון "צריך להקשיב לילד"" ,לא ניתן להתווכח עם תחושותיו". לאוטונומיה של המחשבה נוסף השימוש ב"במות מושאלות" :תיאורים של מצבים ,אירועים ומשפטים שהילד משאיל כאילו שייכים לו ,גם אם לא נכח בהם כלל או לא יכול היה להבין את פירושם עקב גילו הצעיר. תסמונת זו ,אשר מתפתחת גם היא במהלך סכסוך גירושים קשה בין ההורים ,היא הפרעה המאופיינת במכלול סימפטומים המופיעים כתוצאה מתהליך בו ההורה אתו גר הילד פועל לשינוי תודעת הילד (או הילדים) באמצעות אסטרטגיות שונות – במטרה למנוע ,להכשיל ולחסל את הקשר עם ההורה השני. התהליך מתחיל ב"מבצע הכפשות" כנגד ההורה הלא משמורן .הן מושמעות מפי הילד, המושפע מאמירותיו של ההורה המשמורן (המנכר) – מעין תהליך של שטיפת-מוח וחיזוק שלילי לדמותו של השני (.( Turkat, 1994 במהלך תהליך הניכור הופך הילד ל "חייל" בצבאו של ההורה אתו הוא גר במלחמה שכנגד ההורה השני" .החייל" תוקף את ההורה באופן מילולי ,מזלזל בו ,משפיל אותו ומשחיר את דמותו ללא הפסק. תסמונת הניכור ההורי היא תופעה קשה מאוד ,שבמרכזה שימוש בילדים במטרה להמשיך ולפגוע בבן הזוג/בת הזוג לשעבר – על מנת למחוק את מקומו/מקומה כהורה ,לשתול שנאה כלפי ההורה השני ,ולבטל את הקשר שבינו לבין הילדים ).(Aguilar, 2006 התסמונת ,כשמה כן היא ,משקפת מכלול של תופעות והתנהגויות .בזה היא שונה מהנושא המוצג בפרק זה – חשד להאשמות שווא .עם זאת ,האשמות מסוג זה יכולות להוות חוליה ושלב מקדים המעידים כי החלה להתפתח תסמונת הניכור ההורי (.)Ellis, E., 2000 בנוסף ,נראה שההבדל בין שתי התופעות מתמקד בפסיביות המתבטאת בילד כאשר הורה מאשים את משנהו האשמת-שווא בפגיעה מינית בו ,לעומת תסמונת הניכור ההורי בה הילד פעיל ואף מוביל ,כאמור ,בהפיכתו לחייל בצבאו של ההורה המנכר. הבדל נוסף בין השניים ,הוא הגיל בו התופעות מתפתחות :האשמות שווא בקרב ילדים צעירים מאוד (בגילאי ,)3-4לעומת גילאים בוגרים יותר (מגיל שמונה ועד לבגרות) בקרב ילדים ומתבגרים המעורבים בתסמונת הניכור ההורי. ריבוי פניות במקרים מסוג זה הביא אותי לחשוב ,שיש מקום לפתח מערך אבחנתי שיסייע להעריך אם מדובר בפגיעה מינית או בהאשמת-שווא מצד אחד ההורים – מערך אשר אציג בהרחבה בפרק זה. חשוב לציין ,כי מדובר במערך המתבסס על בדיקה קלינית ,על שילובם של מבחנים פסיכו- דיאגנוסטיים השלכתיים ,ועל תצפיות של משחק הילד ואינטראקציות בתוך המשפחה .לא מדובר בכלי מתוקף במחקר. מסגרת הבדיקה חשוב לציין ,שאין אני מתחילה תהליך של בדיקה או היכרות עם הצדדים עד אשר בית- המשפט או בית-הדין מחליט למנות אותי כמומחה מטעמו. במקרים בהם אחד הצדדים פונה אליי ישירות ,אני מפנה אותו לבית-המשפט ולבית-הדין, מבלי לקבל כל חומר הקשור למקרה או לקיים מפגש היכרות ראשון. אני נמנעת מכל היכרות מוקדמת עם הצדדים ,על-מנת להתייצב כגוף מקצועי ניטרלי אשר גילוי האמת וטובת הילד נמצאים כנגד עיניו. המלצתי לרשות השופטת היא ,שאת עלות תהליך ההערכה יממנו שני הצדדים ,בחלקים שווים ,בתחילת התהליך .גם כאן ,ניטרליות וניסיון לעודד לקיחת אחריות על-ידי שני הצדדים מניעים את הצעתי. תהליך ההערכה המתבצע כולל מפגשים עם ההורים והילד ,העברת מבחנים פסיכו- דיאגנוסטיים להורים ,ומפגשי שעת משחק דיאגנוסטית עם הילד – במטרה להכירם לעומק. במהלך ההערכה מתקבל חומר רב משני הצדדים (פרוטוקולים מדיוני בתי-המשפט ובתי- הדין ,תסקירים שנכתבו על-ידי פקידי סעד ,אישורי משטרה על מצב התיק ,דוחות סוציאליים על המשפחה וסיכומי טיפול על אודות תהליכים טיפוליים שהמשפחה עברה). את החומר אני קוראת רק לאחר היכרות ראשונית עם הצדדים .נקודת זו היא משמעותית, שכן אני בוחרת להכיר את הצדדים ואת הטענה באופן נקי" ,הכי סטרילי" שניתן ,ללא השפעתן של עמדה או דעה מטעם קולגות או מומחים קודמים. לעתים מופיעים בדוחות ציטוטים שעברו מדוח לדוח ,והנשענים על מידע שהועבר מכוח עדות שמיעה או העתקה .בשל כך ,הם לא תמיד מבוססים. בהמשך ,נכתבת חוות-דעת מקצועית אשר מופנית לבית-המשפט או לבית-הדין הרבני ונמסרת לידי ההורים. במצבים בהם ישנה מעורבות של מחלקת הרווחה ,נשלחת חוות-הדעת לאנשי מקצוע המעורבים במקרה (עובדים סוציאליים ,פקידי סעד לסדרי דין וחוק נוער) ,תוך ידיעתם והסכמתם של ההורים. התהליך נמשך בין חודש לחודשיים .הוא כולל פגישות עם ההורים ועם הילדים. בבואי להיפגש מפגש ראשון עם כל אחד מהצדדים ,אאסוף מידע על אודות המשפחה: היסטוריה של ההיכרות בין בני הזוג ,מקום הילדים (המודע והבלתי-מודע) בעיני ההורים ומקומם במשבר הגירושים. אעמיק בסיפור החיים של כל אחד מההורים ומשפחת המקור :בהיסטוריה של המשבר שהתפתח להליך גירושים ,בשימוש בחומרים או התמכרויות ,אם היו ,ובהמשך – סיפור הפגיעה והחשיפה .אשאל על אודות הסימפטומים שהציג הנפגע בפני ההורה המאשים. ארצה להכיר את ההיסטוריה התעסוקתית של בני הזוג ,את מנגנוני ההגנה בהם הם נוהגים להשתמש ברגעי קושי ,ואשאל גם על טראומות ו"פצעים נפשיים" בעברם. אנסה לקיים מפגש ראשון עם כל אחד מהצדדים בסמיכות – באותו השבוע ,במידת האפשר. זאת ,על-מנת להמשיך ולהתמקם כגורם ניטרלי .כל צד מעוניין ש"האמת שלו" תצא לאור, ועל כן חפץ להשמיע את קולו לפני השני .הניסיון לערוך את האבחון בדרך מקבילה – לעבור משלב לשלב באופן מקביל עם שני הצדדים – מנסה להרגיע ,מבטיח איזון ,ומצמצם לחצים וחרדות המופיעים לעתים קרובות במהלך הליך הבדיקה. את המפגש השני עם כל הורה אקדיש להעברת מבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים :בטרייה המורכבת בעיקר ממבחנים השלכתים כגון בנדר ,ציורים ( ,HTPאיש ביום גשם וציור משפחה) ,מבחן דסידרטיבי (אשר בודק פנטזיות ומשאלות של הנבדק) ומבחן .TAT בחשש לפסיכוזה או הפרעות אישיות קשות ,אשקול אם לכלול בבטרייה גם מבחן רורשך בנוסף להפניה לייעוץ פסיכיאטרי. באמצעות המבחנים הפסיכו-דיאגנוסטיים אעמיק בהבנת אישיותו של כל הורה ,אכיר את דרכו בראיית החיים ואת הקשרים הבין-אישיים .אבדוק הפנמות מוקדמות ואת תפיסתו של כל הורה את התא המשפחתי. חשוב יהיה להבין מהו מקומו של הילד שלטענת ההורה נפגע ,ומדוע דווקא הוא נבחר כקרבן. אבדוק את תפיסת המיניות במשפחה ,גבולות והרגלים בהקשר זה. בנוסף ,אעמיק בבחינת עמדתם ותגובתם של ההורים אל מול קונפליקטים ומצבי משבר, ודרכם להתמודד עמם. בהמשך ,אקיים שניים-שלושה מפגשי שעת משחק דיאגנוסטית עם הילד ,בהם אשתמש במשחק ,בציור ובפיסול בחומר – על-מנת להכיר את הילד ואת עולמו הפנימי. עבודה אבחנתית וטיפולית עם ילדים רכים דורשת ידע בתחום והסתגלות ליכולותיו של הילד, בצד גילוין של נקודות העניין ודרך הביטוי הנכונה לו. לנוכח קושיו של הילד הצעיר להתבטא באמצעות ציור ,מהווה המשחק דרך עיקרית המאפשרת לילד לספר את אשר על לבו .המשחק הוא דרך נעימה ומהנה ,דרך בה ניתן להתקרב ולבטא קונפליקטים ,חששות ופחדים. באחד מספריו החשובים ,כותב וויניקוט ש"בתוך כל ילד ישנה היסטוריה הרוצה להיספר, היסטוריה שעד לאותו רגע לא מצאה את הדרך המתאימה לצאת" ( Winnicott, 1994, .) Playing and Reality ארגז הכלים של המטפל אשר במטרתו לבדוק ילדים רכים יכלול "כלי עבודה" מגוונים :בובות של חיות-בית וחיות-בר ,דמויות אנושיות ,גיבורים ,חיילים ,אינדיאנים ,וכן דמויות המסמלות את חיי המשפחה בכל הגילאים ,כולל תינוקות ודמויות בהן בולטים ההבדלים שבין המינים. אין אני נעזרת בבובות אנטומיות .להערכתי ,הן בוטות וישירות מדי – ובכך מוחקות את הממד הסימבולי שבמשחק. בנוסף ,יכלול ארגז הכלים :מכוניות ,אבני "לגו" ,רהיטים קטנים בדמות רהיטי הבית ,כלי- מטבח קטנים" ,משחק רופא" ו"משחק משטרה" ,בצד דברי אמנות ופיסול ,דפים ,פלסטלינה, טושים וצבעים שונים. בובות מ תיאטרון בובות בדמויות אנושיות של "טובים ורעים" ,דמויות של חיות ודמויות מחיי היום-יום יסייעו אף הן אם הילד יבחר לביים הצגה ,בה הבודק יוזמן להשתתף או לשמש צופה מן הצד. במפגשים אלה ,אכיר את הילד באופן ישיר ואעמיק בהבנה על אודות הקשר שבין הילד להוריו ,ועל תפיסתו את המשפחה ואת משבר הגירושים. בנוסף ,אעריך את בשלותו ההתפתחותית של הילד ,את רמת השפה ,את היכרותו והשימוש שהוא עושה במושגים בעלי קונוטציה מינית .כמו כן ,אבדוק אם יש סימני טראומה. אזמין את הילד לשחק משחק חופשי .אמנע מכל שאלה ישירה או מכוונת על מה שלטענת האם הוא עבר. לא מדובר בחקירת ילדים .הנחת היסוד היא ,שאם הילד אכן נפגע – הנושא יעלה במסגרת המרחב הטיפולי ,כאשר הוא ירגיש בטוח ומוכן .אהיה שם ,בהקשבה ובעמדה שונה מעמדתו של חוקר הילדים ,וכמובן מעמדתם של החוקרים המאולתרים והבלתי-מקצועיים אותם פגש בעבר. אבדוק אם יש אצל הילד את הסימנים המופיעים בקרב ילדים שנפגעו מינית :ילדים אשר נפגעו מינית מפגינים ידע במושגים מיניים שאינו תואם את גילם הצעיר או את הסביבה המשפחתית והתרבותית בה הם גדלים .הם מגורים באופן לא מותאם ,ולדוגמה ,עשויים לגעת בעצמם או במטפל ,או לאונן באופן קומפולסיבי במהלך משחק. כחלק מהבדיקה המעמיקה ,אבדוק גם אם קיים משחק מיני ,משחק אלים או פוסט-טראומטי אשר יכולים להופיע אצל ילדים שנפגעו מינית. משחק פוסט-טראומטי הוא משחק המאופיין בתוכן החוזר על עצמו באופן כפייתי – באמצעות ריטואלים ושלבים המשתלבים האחד לאחר השני ,ואשר מסתיימים תמיד באותו אופן .הילד המשחק לא חווה הנאה ,חופש תנועה או תחושת יצירה במהלך המשחק. עם זאת ,גם במשחק הפוסט-טראומטי יש תרומה פוטנציאלית עבור הילד :גם כשהוא סובל בעקבות העלאת תחושות פחד ,חשש ומצוקה – הפעם הוא השולט במצב .המעבר מעמדה פסיבית – אותה חווה בהיותו קרבן – לעמדה אקטיבית – בהיותו מוביל את המשחק – מהווה עבורו שינוי משמעותי ומשחרר ).(Colombo, Beigbeder de Agosta ,2003 אצל ילדים שנפגעו פגיעה מינית נפגעת לעתים היכולת לשחק משחק חופשי ,דמיוני ועשיר, ואין באפשרותם להתרחק במשחק הסימבולי מסצנת הפגיעה .כך לדוגמה ,קשרה אותי טלי (שם בדוי) לכיסא במהלך משחק שהחל כמשחק מחבואים תמים ,וסיפרה לי על תחושותיה כשבן-דודה נהג לקשור אותה בצורות שונות בעת הפגיעה. ילדים שנפגעו מינית על-ידי מבוגר עשויים לשחזר מעשים אלימים בדרך בה המבוגר הפוגע ביצע בהם :קללות ,הטלת חפצים או הכאה עצמית ואיבוד שליטה בדחפים. ביטויים נוספים המופיעים בהתנהגותם של ילדים שנפגעו מינית :עמדה חשדנית ורגישות- יתר ,פחד וחשש מהמבוגר ,דימוי עצמי נמוך ,חוסר ביטחון קיצוני ,ותחושה של חוסר ערך- עצמי. לעתים ,ישנו תפקוד גבוה במסגרות החינוכיות (בגן או בבית-הספר) ,דבר הגורם להסתרת המצוקה ולעיכוב בחשיפת הפגיעה. בקשר שבין מטופל למטפל יכולים להופיע סימנים המעידים על פירוש לא נכון של תנועותיו של המטפל בחדר הטיפול (כגון בהלה כשהמטפל קם או מתקרב למטופל) ,ומצבים בהם מופיעה ארוטיזציה של הקשר מטפל-מטופל :הילד מתקרב בצורה לא מותאמת ,אשר משחזרת חוויות מן העבר. ילדים שמדברים "בקולו של ההורה המאשים" חוזרים על אותו התיאור שנתנה האם בפגישה הראשונה .לפעמים זה נעשה "מילה במילה" ,למרות גילו הצעיר של הילד ופער הגילאים ביניהם. ישנם ילדים אשר חוזרים על המשפט שההורה אמר מבלי להבין מילים מסוימות הכלולות בתיאור הפגיעה – כפי שאמר לי ,לדוגמה ,דניאל בן הארבע " :כשאבא שלי הרים אותי והושיב אותי על הברכיים ,הייתה לו זקפה". בהמשך ,אחבר בין התמונה הקלינית שמתקבלת במהלך הערכת הילד ובין תיאורם של ההורים את הילד ואת מצוקתו .זאת ,על-מנת להשוות את הממצאים ואת הטענות. ישנם מקרים בהם אבחר להוסיף מפגש משותף (דיאדי) בין הילד וכל אחד מהוריו – כדי לבדוק את הדינמיקה ביניהם ,את יכולת הדיאלוג והמשחק בין השניים ,וגם לצורך בדיקת התמודדות ההורה בעת הצורך להציב גבולות ולהפעיל סמכות הורית. ממצאים בקרב "הילדים הקטנים ,אשר מבטם נלקח מהם" לא מצאתי אף אחד מסימנים אלה. מבטם מופנה בעיקר לעבר ההורה המלווה ,באמצעותו הם מבקשים אישור :אישור לשחק, אישור לצייר ,אישור להשתחרר ולחייך .הם אינם חופשיים – וזו עיקר מצוקתם .הם לכודים בתוך מבטו של ההורה המתלונן ,והופכים לכלי במלחמה המתנהלת בין ההורים. אין "פצע" אשר מעיד על היותם קרבנות פגיעה מינית .אין בלבול בתפיסת הילד את תפקיד ההורה ,כפי שניתן לראות בקרב ילדים קרבנות גילוי עריות – שם לפעמים הילד מתפקד כבן- זוגו של ההורה הפוגע .עיקר הקושי הוא היעדר יכולת להתבטא "ללא אישור" .העיניים לא רואות ,המבט לכוד ,הילד יכול רק להגיד את מה שמצופה ממנו להגיד. "לא באנו לשחק" אומרת אמו של יונתן ,בן השלוש ,שעה שהם שוהים בחדר מלא בצעצועים, מוקפים בקופסת "לגו" ,במכוניות ,בבובות ,בצבעים ובפלסטלינה" .באנו כדי שתגיד לאישה איזה דברים רעים אבא עשה לך". יונתן יושב צמוד מאוד לאמו ,משחק עם חצאיתה ,עובר עם אצבעו הקטנה ונוגע בכל אצבע בידיה של אמו ,משפיל מבט. כשאני קוראת בשמו ומזמינה אותו להתקרב לשטיח ולשחק ,יונתן מתחיל לבכות .אולי הוא בוכה כי אינו מצליח לבחור במה לשחק .אולי הוא בוכה כי הוא מרגיש שאמו מתוחה מאוד. בהמשך ,הוא מכוון מבט לעבר אמו ומבקש את אישורה להתקרב לשטיח .האם אומרת לי: "קשה לו ,הוא צריך להסביר את מה שכבר סיפר לי ,וקשה לו .אבל ,אם תשאלי אותו – הוא יספר לך שוב .הוא יגיד לך בדיוק מה האיש הזה עשה לו .כשהוא יגיד לך – נוכל ללכת .הוא סובל כאן נורא .הוא רוצה ללכת". בחדר מלא במשחקים יונתן לא מקבל אישור להיות ילד ולשחק .ב"ביחד" המיוחד וההרמטי הזה שנוצר בין האם לבנה ,אין מקום לשחקן שלישי. הסימביוזה דורסת כל פיסת עצמאות וזהות – אין מקום למילה אחרת מלבד הצורך לתאר את "ההורה השני ,ההורה הרע". בתהליך השלכתי ,כשהבודק מזמין את הילד לשחק בצעצועים בחדר הטיפול ,גם הוא ממוקם במקום הפוגע ,המכאיב .נוכחותו נחווית כפולשת ופוגעת באינטימיות. כך נבנית ,בהדרגה ,חומה המקיפה את הקשר ההדוק בין האם והילד ,חומה האמורה "להגן" עליהם בעקבות מכאובי המשבר המשפחתי. עוצמת הסימביוזה שבין האם לילד "הקרבן" ,מחיקת הנבדלּות ,טשטוש העצמי של הילד והקרבתו למען המלחמה כנגד ההורה השני כה חזקים הם ,שהמפגש אתם תמיד מצליח להדהים ולהפתיע אותי מחדש. הורים במצבים אלה אינם מודעים להשפעת הגישה שלהם על הילד .לא פעם ,הם פועלים במצב שאעז לקרוא לו "אי-שפיעות זמנית המתעוררת בהליך הגירושים". לאורך תהליך הבדיקה ניצבים מולי חלקי המידע .תחושת אי-ודאות מלווה אותי בשלבים הראשונים .עולה בי השאלה" :איך אדע מה קרה שם ,ואיך אוכל לדעת אם בכלל קרה?" מחשבות אלה מלוות אצלי ברגשות מעורבים ,ובתחושות מתח מקצועי המוכר לי היטב ופוקד אותי לא פעם לפני ובמהלך פגישה ראשונה עם מטופל חדש. במעין קסם המפתיע אותי בעצמתו ,פעם אחר פעם ,מתחברים חלקי המידע :הבלתי-הגיוני מתחיל להתבלט ,החלקים שאינם תואמים מוזזים הצדה ,ובהדרגה נבנה תצרף שלם ומורכב .התמונה הכוללת ניצבת מולי בבהירות .יש באפשרותי להביע בשלב זה עמדה מקצועית בשאלות שהועלו בפניי. אני כותבת חוות-דעת שנשלחת לבית-הדין או לבית-המשפט .לאחר מכן ,אני מזמינה את ההורים למפגש מסכם .במפגש ,מקבל כל צד את חוות-הדעת ומוזמן לשאול שאלות הבהרה. במקרים בהם נמצאה התלונה מבוססת – מועבר המידע לרשויות .התהליך ממשיך את מסלול התלונות – אשר מגיעות לפקידת הסעד ולמשטרה – בהתאם לחוק חובת הדיווח. התגובה לקבלת חוות-הדעת ההורה שהאשים האשמת-שווא חש אכזבה כשהוא מקבל את "החדשות הטובות" .כשנמסר לו שהילד אינו נפגע מינית הוא מתעצבן ,כועס ,ולפעמים אף צועק ובוכה. האכזבה מונעת ממנו להקשיב ולהבין ,להפנים את המידע ולשנות את העמדה הסובייקטיבית שלו מול החשד .ההורה שמאשים האשמת-שווא אינו משקר – הוא מאמין שהפגיעה אכן התרחשה. לעתים קרובות ,מדובר בנשים שחוו טראומה ונפגעו מינית בילדותן המנסות לעבד את פגיעתן באמצעות שחזור החוויה הטראומטית – הפעם מעמדתו של ה"הורה המציל" את הילד או הילדה .זאת ,אולי בניגוד להורה שלא הציל אותן בשעתו ולא גרם להפסקת הפגיעה בהן כשהן נפגעו. ההורה המאשים האשמת-שווא אינו משקר ,כאמור .הוא רואה וחש באופן מעוות .קרבה ואינטימיות נחווים אצלו כמיניים ,חיבוק אבהי מתפרש כמסוכן או כמיני. ההורה שמאשים האשמת-שווא מבלבל תפקידים ומטשטש גבולות בין-דוריים ,כפי שבא לידי ביטוי במצבי סימביוזה שתוארו לעיל .בנוסף ,נבנית קואליציה בין אותו ההורה והילד אשר מטרתה היא להשאיר את ההורה השני "מחוץ לחומה". ההורה המאשים אינו מסוגל להבין את השימוש הציני שהוא עושה בילד .בשלב זה ,אין ביכולתו להפריד בין צרכיו שלו לצרכיו הרגשיים של הילד. ההורה שהואשם ,ואשר באמצעות חוות-הדעת משתחרר מהאשמות כבדות ,מגיב בהקלה ומנסה לפעול לחידוש הקשר עם ילדיו .לעתים קרובות ,נדרשת תקופה ממושכת עד שההורה שהואשם חוזר להרגיש בטוח ורגוע לסמוך שוב על אנשי המקצוע והמערכות המקצועיות הפועלות. ההורה המאשים האשמת-שווא :מאפיינים ההורה המאשים האשמת-שווא מאופיין בסף רגישות גבוה מאוד ,בתחושת פגיעות ובהרגשה שאין בסביבה הגנה מספקת עבור הילד .עקב כך ,הוא תופס את הסביבה כמאיימת ומסוכנת. במקרים בהם האם היא המאשימה ,הדמויות הגבריות מורגשות על-ידה כעוינות ,ועל כן גם מסוכנות .כתוצאה מכך נוצרות טעויות חשיבה .מדובר במחשבות אשר מטרתן לשמש צידוק למעשים השגויים או הבלתי-מוסריים שלה (כגון חקירה חוזרת של הילד והקלטתו; תיאור ההורה השני באופן שלילי ,בנוכחותו). בניסיון לספק הגנה לילדים נוצרים קשרים סימביוטיים ,כפי שתואר ,או מצבים של נפרדות מצומצמת .עמדת שמירת-היתר על הילד יוצרת מצבים בהם האם ממתינה ל"סכנה שתבוא". תמונה זו נצבעת בצבעים כהים עוד יותר כאשר ההורה המאשים האשמת-שווא אינו מסוגל לקבל את עמדת המומחה בסיומו של תהליך ההערכה ומתן חוות-הדעת ,והוא חוזר ומאשים שוב לאחר תקופה קצרה .הילד "הקרבן" נחקר שוב ושוב ,נבדק על-ידי מומחים נוספים ,עובר בדיקות פיזיות פולשניות ומיותרות ,ונחשף לאין-סוף שיחות המתארות את הפגיעה ואת ההורה השני כפוגע. מקרים קיצוניים בהם נתקלתי מתקרבים אף מאוד לאבחנת ""Munchausen by proxy ובהם הפרוגנוזה קשה ביותר .לכן ,נדרשת עבודה משותפת של אנשי המקצוע בתחום הטיפול ,המשפט והרווחה (עובדים סוציאליים ,פקידי סעד לחוק נוער וסדרי דין ,פסיכולוגים, חוקרי ילדים ואף ערכאות משפטיות שונות) – עבודה כצוות החושב יחד ,המוכן להגיד אמירות ברורות ולא פעם להפעיל התערבות סמכותית ואמיצה ,שמטרתה הפסקת מעגל הקסמים וההאשמה הבאה. כאשר כבר בוצעו שתיים או שלוש חקירות ילדים אשר לא העלו ממצאים ברורים ,בעוד לטענת האם הילד חוזר ואומר רק לה את אשר עבר ,יש מקום למנוע חקירות ובדיקות חוזרות. בתהליכים מסוג זה יש לזמן השפעה מכרעת ,שכן הילד גדל בצל הקונפליקט בין ההורים – המרחק שמתפתח בין הילד להורה המואשם גדל ומתעצם ,לעתים הילד מתרחק מההורה לפרקי זמן ארוכים ,ועל כן מכריעים להתפתחותו הרגשית .מרחק זה משפיע באופן ישיר על הפנמת הדמויות ההוריות של הילד לטווח ארוך ,על יכולתו לסמוך על השני ועל האמון שלו בעולם המבוגרים. תפקידו המתבקש של איש המקצוע לבדוק את הטענה על אודות פגיעה מינית הוא מרכזי: ניתנת לו ההזדמנות להשפיע ולצמצם את השימוש בילד ככלי משחק במאבק בין ההורים, ולהפסיק את מעגל ההאשמות. אמירה ברורה של איש המקצוע יכולה להציל את הילד מהתפתחות לא רצויה של תסמונת הניכור ההורי ,תופעה עליה הרחבתי בתחילת הפרק. סיכום ילדים שהם קרבנות להאשמת-שווא בפגיעה מינית במהלך הליך הגירושים סובלים מתסמינים שונים מאלה שסובלים ילדים שנפגעו מינית בתוך המשפחה. עם זאת ,סבלם הוא גדול :הימצאותם ב"שדה הקרב" שבין ההורים מסכנת את התפתחותם הרגשית ועלולה לפגוע בתפיסתם את המציאות ,את המבוגרים ואת הפנמת הדמויות ההוריות בפרט. ההורה המאשים לא משקר .הוא מאמין שההורה השני פגע פגיעה מינית בילד .הוא רואה את המציאות באופן מעוות והשקפתו משפיעה על הדרך בה הוא רואה את העולם ,בפרט את הקשרים המשפחתיים. תפקידם של אנשי מקצוע המתבקשים להתערב מקצועית במקרים אלה הוא משמעותי ומכריע. חוסר יכולת לומר אמירה ברורה ,גם אם נדרשים לשם כך "אומץ מקצועי" ולקיחת אחריות, עלול לפגוע בהתפתחותו של הילד ולהשאיר אותו חשוף להסתה כנגד ההורה השני ,וכן לבדיקות מיותרות ומזיקות נוספות. על חוות-דעת מקצועית בתחום זה לכלול המלצות אופרטיביות בנות-ביצוע .לא פעם, המלצות לא ברורות או המלצות "בלתי אפשריות" אינן תורמות לפתרון הבעיה ,ואף יכולות להביא להסלמה בקונפליקט. יש מקום לבצע מעקב אחר מקרים של האשמות מסוג זה – שנה ,שלוש ,חמש ועשר שנים לאחר הטענה .זאת ,במטרה להמשיך ללמוד ולשפר את הגישה למקרים אלה ,ולמנוע פגיעות חוזרות בקטינים והתפתחותם הרגשית. להערכתי ,יש מקום להוביל לפיתוח פתרונות טיפוליים למשפחות אשר מעורבות בהאשמות- שווא .למשל :קבוצות טיפוליות להורה המאשים (גם אם ההשתתפות בקבוצה מסוג זה דורשת צו בית-משפט עקב סירוב להשתתפות ,כפי שקורה לדוגמה בקבוצות המופעלות על- ידי שירות מבחן) וקבוצות תמיכה להורה המואשם. ביבליוגרפיה: Aguilar, J. M. (2006) S.A.P. Hijos manipulados por un cónyuge para odiar al otro. Editorial Almuzara S.L – Colombo, R Beigbeder de Agosta, C (2003) Abuso y maltrato infantil Hora de juego diagnóstica . Sainte Claire Editora S.R.L Dolto, F.(1998) En el juego del deseo. Siglo XXI editores. Ellis, E. (2000) Divorce Wars: Interventions With Families in Conflict. American Psychological Association. Turkat (1994) Child visitation interference in divorce. Clinical Psychology Review, 1994. Winnicott, D. (1994) Realidad y juego (Playing and Reality) . Gedisa Editorial נובמבר0202 ,
© Copyright 2024