‫האשמות שווא בפגיעות מיניות במהלך הליך הגירושים –‬
‫ביטוי חדש של אלימות בתוך המשפחה‬
‫ללי גרשנזון – פסיכולוגית קלינית – מנהלת מכון דעה‪ ,‬מודיעין‪ .‬מנהלת לשעבר של מיטל‬
‫(עמותת בית לכל ילד)‪.‬‬
‫תקציר‬
‫בשנים האחרונות מתקבלות במיטל – מרכז ישראלי לטיפול בפגיעות מיניות בילדים – פניות‬
‫רבות ממחלקות הרווחה‪ ,‬מבתי‪-‬משפט לענייני משפחה ומבתי‪-‬דין רבניים‪ ,‬בבקשה לבדוק אם‬
‫האשמה בדבר פגיעה מינית על‪-‬ידי הורה בקטין במהלך הליך הגירושים היא אמיתית‪ ,‬או‬
‫שמא מדובר בהאשמת‪-‬שווא‪.‬‬
‫הבדיקה כוללת מתן המלצות להמשך טיפול‪.‬‬
‫בפרק זה‪ ,‬אציג את המערך האבחנתי באמצעותו נערכת בדיקה מעמיקה ומקיפה של‬
‫המשפחה והתלונה‪ ,‬על כל היבטיה‪.‬‬
‫אתאר את הדרכים לבדוק לעומק את כל אחד מההורים (מאשים ומואשם)‪ ,‬את מצבו הרגשי‬
‫של הילד "הקרבן"‪ ,‬ואת הכלים שמאפשרים לנו להסיק מסקנות על אודות המשפחה והתלונה‬
‫המרכזית‪.‬‬
‫אציג מאפיינים של ההורה המסוגל להאשים האשמת‪-‬שווא‪ ,‬מנגנוני ההגנה שמופעלים‪,‬‬
‫ודילמות מרכזיות בעבודה המקצועית עם המשפחות‪ .‬אדגיש את חשיבותה של עבודה מולטי‪-‬‬
‫דיציפלינרית למניעתן של תלונות חוזרות ובדיקות מיותרות‪.‬‬
‫מדובר בביטוי "ָאפנתי" של אלימות בתוך המשפחה – אלימות אשר פוגעת בעיקר ביציבותו‬
‫הרגשית ובהתפתחותו התקינה של הילד‪.‬‬
‫מבוא‬
‫בסיום המפגש הראשון שלי עם מינדי (שם בדוי) נותרתי מבולבלת‪.‬‬
‫האם טענה אמנם שאביה של מינדי פגע בה מינית‪ ,‬וכי מינדי זקוקה לטיפול רגשי באופן‬
‫דחוף; אך מינדי כלל לא דמתה לילדים שנפגעו מינית בתוך המשפחה‪ ,‬אותם פגשתי‬
‫במסגרת מיטל‪ ,‬במיוחד לא לילדים אשר נפגעו על‪-‬ידי האב‪ .‬לא ראיתי אצל מינדי סימנים‬
‫לפגיעה מינית המאפיינים ילדה בגילה‪ .‬רק מבטה היה שונה באופן מובהק‪ .‬משהו בלט‬
‫בעיניה של מינדי‪ ,‬כאילו לא היא זו שמסתכלת‪ ,‬כאילו היא לכודה בתוך העיניים של אמה ורק‬
‫דרכן היא רואה‪.‬‬
‫מינדי הייתה הילדה הראשונה שפגשתי עם מאפיינים מסוג זה‪ .‬בהמשך‪ ,‬ומול פניות דומות‬
‫שהלכו וגברו‪ ,‬הבנתי שאני ניצבת בפני משהו חדש‪ ,‬תופעה שונה – מורכבת ומדאיגה כאחת‪.‬‬
‫הבנתי שכדי להבין מה מסתתר מאחורי המבט הלכוד של אותם הילדים‪ ,‬עליי להעמיק‬
‫ולנסות לעזור ל"ילדים הקטנים אשר מבטם נלקח מהם” – כך קראתי להם אז בלבי‪ .‬עיניהם‬
‫ליוו אותי ימים ארוכים‪.‬‬
‫בפרק זה אתאר תופעה קשה‪ ,‬המתרחבת בשנים האחרונות‪ ,‬אשר באה לידי ביטוי בעיקר‬
‫במהלך סכסוך גירושים – לרוב‪ ,‬סכסוך ממושך ומסובך הכולל היסטוריה ארוכה של דיונים‬
‫בבתי‪-‬הדין הרבניים או בבתי‪-‬המשפט לענייני משפחה‪.‬‬
‫הופעת ההאשמה‬
‫להאשמה על פגיעה מינית בילד קודמות‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬לאורך ההליך המשפטי האשמות שונות‬
‫ומגוונות‪ :‬האשמות על הזנחה‪ ,‬על אלימות‪ ,‬על אי‪-‬תשלום מזונות‪ ,‬על אי‪-‬עמידה בתנאי‬
‫הביקורים‪ ,‬וכן ניסיונות לשנות או לבטל את הסדרי הראייה‪ .‬לטענות אלה‪ ,‬נוספת "פתאום"‬
‫טענה קשה שבעתיים‪ :‬חשד שההורה‪ ,‬זה האמור לשמור על הילד ומחובתו להגן עליו‪ ,‬דווקא‬
‫הוא פגע בו מינית וניצל אותו לסיפוק צרכיו‪.‬‬
‫במקרים רבים‪ ,‬ההאשמה מופיעה בצמוד לפרידה‪ ,‬אך היא עשויה להופיע גם בצמתים‬
‫משמעותיים בהליך הגירושים‪ ,‬כמו למשל‪ ,‬בעת קביעת הסדרי הראייה או לקראת דיון‬
‫המתמקד בבקשת אחד הצדדים לשינוי שגרת הביקורים‪.‬‬
‫עם חשיפת ההאשמה ופניית ההורה (האם‪ ,‬בדרך כלל) לגורמי הרווחה‪ ,‬מופסקים לרוב‬
‫הביקורים באופן מִ יָּדִ י או מועברים למרכזי קשר‪ ,‬בהם ניתן להשגיח על המתרחש במהלך‬
‫המפגש בין הילד להורה‪.‬‬
‫על ההורה המואשם להתמודד עם ההאשמה במישור החוקי ולעבור חקירה משטרתית‪ .‬ברגע‬
‫שמופסקת שגרת הביקורים‪ ,‬ההורה המואשם מאבד את הקשר האינטימי‪ ,‬הקרוב והבלתי‬
‫אמצעי עם בנו או בתו‪.‬‬
‫הליכי הבדיקה או החקירה עלולים להיות ממושכים‪ ,‬והם לא תמיד מתחילים בסמוך לחשיפת‬
‫הטענה או הגשת התלונה‪.‬‬
‫על כן‪ ,‬האשמה בדבר פגיעה מינית פותחת תהליך ממושך‪ ,‬מורכב וכואב‪ ,‬אשר מסב סבל‬
‫לכל הצדדים‪ ,‬אך הקרבן העיקרי הוא הילד שלגביו נטענת הטענה‪.‬‬
‫לרוב נראה‪ ,‬כי מדובר בהסלמת המלחמה שבין ההורים ובמעבר לשלבים הקשים יותר‬
‫בסכסוך שביניהם‪.‬‬
‫הילד מפסיק לפגוש את ההורה שמואשם‪ ,‬לפעמים לפרקי זמן ארוכים – שבועות ואף‬
‫חודשים‪ .‬לרוב‪ ,‬הוא אינו מקבל הסבר ברור על סיבת הנתק בינו לבין ההורה‪ .‬ישנם אף‬
‫מקרים בהם ההסבר שניתן לו הוא מגמתי וכזה המחזק אצלו את תחושות הבלבול וחוסר‬
‫האונים‪.‬‬
‫במקרים רבים‪ ,‬הילד עובר מספר חקירות ילדים לפני שהוא מגיע לבדיקה במיטל‪ .‬זאת‪,‬‬
‫בנוסף לחקירות מאולתרות ולא מקצועיות המתבצעות על‪-‬ידי האם או המקורבים לה –‬
‫הפועלים במעורבות מלאה‪ ,‬אך במסווה של ניטרליות וחוסר נקיטת עמדה‪ .‬חקירות אלה‬
‫כוללות לא פעם הקלטות ארוכות ותשאול מכוון של הילד‪.‬‬
‫מהסטטיסטיקה של השנים האחרונות (על‪-‬פי נתוני משרד הרווחה) עולה‪ ,‬שמכלל הדיווחים‬
‫על פגיעה מינית – ‪ 69%‬נמצאו כדיווחי אמת‪ .‬רק ב‪ 4%-‬מהם מדובר באשמות שווא‪ ,‬אשר‬
‫‪ 69%‬מהן עולות במהלך הליך הגירושים או הפרידה בין ההורים‪.‬‬
‫מכלל ההאשמות הנמצאות כבלתי‪-‬מוצדקות בנושא פגיעה מינית‪ 69% ,‬מועלות על‪-‬ידי האם‬
‫אשר מאשימה את האב‪.‬‬
‫ישנם מצבים בהם האב הוא המאשים את האם‪ .‬מקרים אלה אמנם מעטים יותר‪ ,‬אך הם‬
‫מורכבים ומסובכים בהרבה‪.‬‬
‫הסיבות להתרחבות התופעה בשנים האחרונות הן מגוונות‪ ,‬וכוללות את העלייה החדה‬
‫במספר הזוגות אשר מגיעים להליכי גירושים ופירוק התא המשפחתי‪ .‬מאידך‪ ,‬ישנה עלייה‬
‫במודעות הציבור לנושא פגיעות מיניות בכלל ופגיעות מיניות בתוך המשפחה בפרט‪.‬‬
‫נושא זה מופיע בכותרות כמעט מדי שבוע – הן בעיתונות הכתובה והן בזו המשודרת‪ .‬בצד‬
‫היבטים חיוביים של עלייה במודעות‪ ,‬עולים גם היבטים שליליים ושימוש לרעה במידע‪.‬‬
‫כמו כן נמצא‪ ,‬שבמקרים אלה‪ ,‬גיל הילדים לגביהם יש פניות למרכזים טיפוליים כמו מיטל‬
‫ולמחלקות הרווחה נע בין שלוש לארבע שנים‪.‬‬
‫בחמישית מהמקרים (כ‪ )02%-‬הגיעו אלינו במיטל ילדים בוגרים יותר (בגילאי ‪ 8-9‬שנים)‪ ,‬אך‬
‫גם במקרים אלה הטענה הועלתה לראשונה בהיותם בני שלוש או ארבע‪ ,‬וכשלא נמצא מענה‬
‫לבדיקה מעמיקה – נגררה ההאשמה לאורך שנים‪.‬‬
‫רוב המקרים הגיעו אליי (בהיותי‪ ,‬עד דצמבר ‪ , 0202‬מנהלת מיטל – מרכז ישראלי לטיפול‬
‫בפגיעות מיניות בילדים) כבקשה ממוקד טראומה לקבלת טיפול רגשי‪ .‬עם פנייתם התברר‪,‬‬
‫שלא מדובר במקרים של פגיעה מינית בתוך המשפחה וכי נדרשת בדיקה מוקדמת‪ ,‬ראשונית‬
‫ושונה על‪-‬מנת למקד את הצורך ולבנות מערך טיפולי נכון‪.‬‬
‫שאלת השאלות‬
‫על איש המקצוע אשר נדרש לבדוק את הטענה נופלת אחריות כבדה‪ :‬לבדוק באופן יסודי אם‬
‫התרחשה פגיעה מינית קשה (כל פגיעה בקטין על‪-‬ידי הורה היא קשה‪ ,‬בהגדרתה) או שמא‬
‫מדובר בהאשמת‪-‬שווא‪.‬‬
‫איש המקצוע נדרש לבדוק את הטענות לעומק‪ ,‬על‪-‬מנת להגיע למסקנה ולהביע דעה ברורה‬
‫ומנומקת‪ .‬עליו לפעול באופן מקצועי‪ ,‬במתן המלצות מעשיות‪ ,‬על‪-‬מנת להקל על סבלם של‬
‫הצדדים‪.‬‬
‫כאשר נשללת הסברה בדבר פגיעה מינית של הקטין על‪-‬ידי הורה‪ ,‬יש לפעול באמצעות‬
‫המלצות מתאימות לשם שמירה על זכותו של הילד לקשר יציב ורציף עם שני הוריו‪ ,‬גם‬
‫כשאלה החליטו להתגרש‪.‬‬
‫עבודה משולבת ושיתוף פעולה בין כל אנשי המקצוע המעורבים (פקידי הסעד‪ ,‬העובדים‬
‫הסוציאליים של המשפחה‪ ,‬חוקרי הילדים‪ ,‬המאבחן) תצמצם נזק למעורבים ותאפשר בניית‬
‫תכנית טיפולית מתאימה‪.‬‬
‫בניסיון להבין מדוע נשענת הטענה סביב ילדים בגיל כה צעיר (בני שלוש עד ארבע שנים‪,‬‬
‫כאמור)‪ ,‬עולה באופן ברור כי מדובר בקטינים אשר מסוגלים לדבר‪ .‬ניתן לטעון‪ ,‬שהם ודאי‬
‫סיפרו על הפגיעה – אך עקב גילם הצעיר‪ ,‬דיבורם לא היה ברור ואוצר המילים שלהם היה‬
‫מצומצם יחסית‪.‬‬
‫קשה מאוד לבצע חקירה לילדים צעירים כל‪-‬כך‪ .‬על כן‪ ,‬רוב החקירות לא נושאות פרי או‬
‫שעולות מסקנות שאינן חד‪-‬משמעיות‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬התלות המוחלטת בדמויות ההוריות‪ ,‬בעיקר בהורה המשמורן‪ ,‬ההזדהות אתו‬
‫והשפעת הסוגסטיה אותה מפעיל ההורה המאשים על הילד – כל אלה‪ ,‬יוצרים נרטיב אחיד‬
‫ומעגלי‪ :‬האם מדברת בשם הילד‪ ,‬שבעצם מביע את אשר הוא שומע מפיה‪ .‬בנרטיב מסוג זה‬
‫אין כל יכולת נבדלּות בין האחד לשני‪ :‬האחד מחזק את דברי השני‪ ,‬וכך נבנה מעגל קסמים‬
‫שאין ביכולתו של ילד צעיר כל‪-‬כך לזהות ולצאת ממנו‪.‬‬
‫כך לדוגמה‪ ,‬עלולים להופיע אצל הילד סימני מצוקה הקשורים לשינוי במצב המשפחתי (כגון‬
‫קושי להירדם‪ ,‬אירועי הרטבה‪ ,‬בכי בעת המעבר בין בית אחד לשני)‪ .‬אלה‪ ,‬יכולים להתפרש‬
‫על‪-‬ידי אחד מההורים כסימנים המעידים על פגיעה מינית‪ .‬אם אותו הורה יקשר בקול רם את‬
‫אותם האירועים ואת הפירוש שהוא נותן להם כפגיעה מינית‪ ,‬החיבור בין השניים עלול‬
‫להישמר ושני הנושאים יעלו בהמשך זה לצד זה‪.‬‬
‫סימנים המזכירים תופעה זו מופיעים במקרים קיצוניים‪ ,‬בהם מתפתחת פתולוגיה הנקשרת‬
‫למאבקי גירושים קשים כגון תסמונת הניכור ההורי ( ‪P.A.S = Parental Alienation‬‬
‫‪.) Syndrome‬‬
‫שם‪ ,‬מופיעה אוטונומיה של המחשבה – קרי‪ ,‬מצב בו הילד מפנים מחשבות שהיו חיצוניות לו‬
‫(שייכות בעצם להורה המשמורן) וטוען שזה "מה שהוא מרגיש" ‪.‬‬
‫ההורה המשמורן מחזק עמדה זו בהצהרות כגון "צריך להקשיב לילד"‪" ,‬לא ניתן להתווכח עם‬
‫תחושותיו"‪.‬‬
‫לאוטונומיה של המחשבה נוסף השימוש ב"במות מושאלות"‪ :‬תיאורים של מצבים‪ ,‬אירועים‬
‫ומשפטים שהילד משאיל כאילו שייכים לו‪ ,‬גם אם לא נכח בהם כלל או לא יכול היה להבין את‬
‫פירושם עקב גילו הצעיר‪.‬‬
‫תסמונת זו‪ ,‬אשר מתפתחת גם היא במהלך סכסוך גירושים קשה בין ההורים‪ ,‬היא הפרעה‬
‫המאופיינת במכלול סימפטומים המופיעים כתוצאה מתהליך בו ההורה אתו גר הילד פועל‬
‫לשינוי תודעת הילד (או הילדים) באמצעות אסטרטגיות שונות – במטרה למנוע‪ ,‬להכשיל‬
‫ולחסל את הקשר עם ההורה השני‪.‬‬
‫התהליך מתחיל ב"מבצע הכפשות" כנגד ההורה הלא משמורן‪ .‬הן מושמעות מפי הילד‪,‬‬
‫המושפע מאמירותיו של ההורה המשמורן (המנכר) – מעין תהליך של שטיפת‪-‬מוח וחיזוק‬
‫שלילי לדמותו של השני (‪.( Turkat, 1994‬‬
‫במהלך תהליך הניכור הופך הילד ל "חייל" בצבאו של ההורה אתו הוא גר במלחמה שכנגד‬
‫ההורה השני‪" .‬החייל" תוקף את ההורה באופן מילולי‪ ,‬מזלזל בו‪ ,‬משפיל אותו ומשחיר את‬
‫דמותו ללא הפסק‪.‬‬
‫תסמונת הניכור ההורי היא תופעה קשה מאוד‪ ,‬שבמרכזה שימוש בילדים במטרה להמשיך‬
‫ולפגוע בבן הזוג‪/‬בת הזוג לשעבר – על מנת למחוק את מקומו‪/‬מקומה כהורה‪ ,‬לשתול שנאה‬
‫כלפי ההורה השני‪ ,‬ולבטל את הקשר שבינו לבין הילדים )‪.(Aguilar, 2006‬‬
‫התסמונת‪ ,‬כשמה כן היא‪ ,‬משקפת מכלול של תופעות והתנהגויות‪ .‬בזה היא שונה מהנושא‬
‫המוצג בפרק זה – חשד להאשמות שווא‪ .‬עם זאת‪ ,‬האשמות מסוג זה יכולות להוות חוליה‬
‫ושלב מקדים המעידים כי החלה להתפתח תסמונת הניכור ההורי (‪.)Ellis, E., 2000‬‬
‫בנוסף‪ ,‬נראה שההבדל בין שתי התופעות מתמקד בפסיביות המתבטאת בילד כאשר הורה‬
‫מאשים את משנהו האשמת‪-‬שווא בפגיעה מינית בו‪ ,‬לעומת תסמונת הניכור ההורי בה הילד‬
‫פעיל ואף מוביל‪ ,‬כאמור‪ ,‬בהפיכתו לחייל בצבאו של ההורה המנכר‪.‬‬
‫הבדל נוסף בין השניים‪ ,‬הוא הגיל בו התופעות מתפתחות‪ :‬האשמות שווא בקרב ילדים‬
‫צעירים מאוד (בגילאי ‪ ,)3-4‬לעומת גילאים בוגרים יותר (מגיל שמונה ועד לבגרות) בקרב‬
‫ילדים ומתבגרים המעורבים בתסמונת הניכור ההורי‪.‬‬
‫ריבוי פניות במקרים מסוג זה הביא אותי לחשוב‪ ,‬שיש מקום לפתח מערך אבחנתי שיסייע‬
‫להעריך אם מדובר בפגיעה מינית או בהאשמת‪-‬שווא מצד אחד ההורים – מערך אשר אציג‬
‫בהרחבה בפרק זה‪.‬‬
‫חשוב לציין‪ ,‬כי מדובר במערך המתבסס על בדיקה קלינית‪ ,‬על שילובם של מבחנים פסיכו‪-‬‬
‫דיאגנוסטיים השלכתיים‪ ,‬ועל תצפיות של משחק הילד ואינטראקציות בתוך המשפחה‪ .‬לא‬
‫מדובר בכלי מתוקף במחקר‪.‬‬
‫מסגרת הבדיקה‬
‫חשוב לציין‪ ,‬שאין אני מתחילה תהליך של בדיקה או היכרות עם הצדדים עד אשר בית‪-‬‬
‫המשפט או בית‪-‬הדין מחליט למנות אותי כמומחה מטעמו‪.‬‬
‫במקרים בהם אחד הצדדים פונה אליי ישירות‪ ,‬אני מפנה אותו לבית‪-‬המשפט ולבית‪-‬הדין‪,‬‬
‫מבלי לקבל כל חומר הקשור למקרה או לקיים מפגש היכרות ראשון‪.‬‬
‫אני נמנעת מכל היכרות מוקדמת עם הצדדים‪ ,‬על‪-‬מנת להתייצב כגוף מקצועי ניטרלי אשר‬
‫גילוי האמת וטובת הילד נמצאים כנגד עיניו‪.‬‬
‫המלצתי לרשות השופטת היא‪ ,‬שאת עלות תהליך ההערכה יממנו שני הצדדים‪ ,‬בחלקים‬
‫שווים‪ ,‬בתחילת התהליך‪ .‬גם כאן‪ ,‬ניטרליות וניסיון לעודד לקיחת אחריות על‪-‬ידי שני הצדדים‬
‫מניעים את הצעתי‪.‬‬
‫תהליך ההערכה המתבצע כולל מפגשים עם ההורים והילד‪ ,‬העברת מבחנים פסיכו‪-‬‬
‫דיאגנוסטיים להורים‪ ,‬ומפגשי שעת משחק דיאגנוסטית עם הילד – במטרה להכירם לעומק‪.‬‬
‫במהלך ההערכה מתקבל חומר רב משני הצדדים (פרוטוקולים מדיוני בתי‪-‬המשפט ובתי‪-‬‬
‫הדין‪ ,‬תסקירים שנכתבו על‪-‬ידי פקידי סעד‪ ,‬אישורי משטרה על מצב התיק‪ ,‬דוחות סוציאליים‬
‫על המשפחה וסיכומי טיפול על אודות תהליכים טיפוליים שהמשפחה עברה)‪.‬‬
‫את החומר אני קוראת רק לאחר היכרות ראשונית עם הצדדים‪ .‬נקודת זו היא משמעותית‪,‬‬
‫שכן אני בוחרת להכיר את הצדדים ואת הטענה באופן נקי‪" ,‬הכי סטרילי" שניתן‪ ,‬ללא‬
‫השפעתן של עמדה או דעה מטעם קולגות או מומחים קודמים‪.‬‬
‫לעתים מופיעים בדוחות ציטוטים שעברו מדוח לדוח‪ ,‬והנשענים על מידע שהועבר מכוח‬
‫עדות שמיעה או העתקה‪ .‬בשל כך‪ ,‬הם לא תמיד מבוססים‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬נכתבת חוות‪-‬דעת מקצועית אשר מופנית לבית‪-‬המשפט או לבית‪-‬הדין הרבני‬
‫ונמסרת לידי ההורים‪.‬‬
‫במצבים בהם ישנה מעורבות של מחלקת הרווחה‪ ,‬נשלחת חוות‪-‬הדעת לאנשי מקצוע‬
‫המעורבים במקרה (עובדים סוציאליים‪ ,‬פקידי סעד לסדרי דין וחוק נוער)‪ ,‬תוך ידיעתם‬
‫והסכמתם של ההורים‪.‬‬
‫התהליך נמשך בין חודש לחודשיים‪ .‬הוא כולל פגישות עם ההורים ועם הילדים‪.‬‬
‫בבואי להיפגש מפגש ראשון עם כל אחד מהצדדים‪ ,‬אאסוף מידע על אודות המשפחה‪:‬‬
‫היסטוריה של ההיכרות בין בני הזוג‪ ,‬מקום הילדים (המודע והבלתי‪-‬מודע) בעיני ההורים‬
‫ומקומם במשבר הגירושים‪.‬‬
‫אעמיק בסיפור החיים של כל אחד מההורים ומשפחת המקור‪ :‬בהיסטוריה של המשבר‬
‫שהתפתח להליך גירושים‪ ,‬בשימוש בחומרים או התמכרויות‪ ,‬אם היו‪ ,‬ובהמשך – סיפור‬
‫הפגיעה והחשיפה‪ .‬אשאל על אודות הסימפטומים שהציג הנפגע בפני ההורה המאשים‪.‬‬
‫ארצה להכיר את ההיסטוריה התעסוקתית של בני הזוג‪ ,‬את מנגנוני ההגנה בהם הם נוהגים‬
‫להשתמש ברגעי קושי‪ ,‬ואשאל גם על טראומות ו"פצעים נפשיים" בעברם‪.‬‬
‫אנסה לקיים מפגש ראשון עם כל אחד מהצדדים בסמיכות – באותו השבוע‪ ,‬במידת האפשר‪.‬‬
‫זאת‪ ,‬על‪-‬מנת להמשיך ולהתמקם כגורם ניטרלי‪ .‬כל צד מעוניין ש"האמת שלו" תצא לאור‪,‬‬
‫ועל כן חפץ להשמיע את קולו לפני השני‪ .‬הניסיון לערוך את האבחון בדרך מקבילה – לעבור‬
‫משלב לשלב באופן מקביל עם שני הצדדים – מנסה להרגיע‪ ,‬מבטיח איזון‪ ,‬ומצמצם לחצים‬
‫וחרדות המופיעים לעתים קרובות במהלך הליך הבדיקה‪.‬‬
‫את המפגש השני עם כל הורה אקדיש להעברת מבחנים פסיכו‪-‬דיאגנוסטיים‪ :‬בטרייה‬
‫המורכבת בעיקר ממבחנים השלכתים כגון בנדר‪ ,‬ציורים (‪ ,HTP‬איש ביום גשם וציור‬
‫משפחה)‪ ,‬מבחן דסידרטיבי (אשר בודק פנטזיות ומשאלות של הנבדק) ומבחן ‪.TAT‬‬
‫בחשש לפסיכוזה או הפרעות אישיות קשות‪ ,‬אשקול אם לכלול בבטרייה גם מבחן רורשך‬
‫בנוסף להפניה לייעוץ פסיכיאטרי‪.‬‬
‫באמצעות המבחנים הפסיכו‪-‬דיאגנוסטיים אעמיק בהבנת אישיותו של כל הורה‪ ,‬אכיר את‬
‫דרכו בראיית החיים ואת הקשרים הבין‪-‬אישיים‪ .‬אבדוק הפנמות מוקדמות ואת תפיסתו של‬
‫כל הורה את התא המשפחתי‪.‬‬
‫חשוב יהיה להבין מהו מקומו של הילד שלטענת ההורה נפגע‪ ,‬ומדוע דווקא הוא נבחר‬
‫כקרבן‪.‬‬
‫אבדוק את תפיסת המיניות במשפחה‪ ,‬גבולות והרגלים בהקשר זה‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬אעמיק בבחינת עמדתם ותגובתם של ההורים אל מול קונפליקטים ומצבי משבר‪,‬‬
‫ודרכם להתמודד עמם‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬אקיים שניים‪-‬שלושה מפגשי שעת משחק דיאגנוסטית עם הילד‪ ,‬בהם אשתמש‬
‫במשחק‪ ,‬בציור ובפיסול בחומר – על‪-‬מנת להכיר את הילד ואת עולמו הפנימי‪.‬‬
‫עבודה אבחנתית וטיפולית עם ילדים רכים דורשת ידע בתחום והסתגלות ליכולותיו של הילד‪,‬‬
‫בצד גילוין של נקודות העניין ודרך הביטוי הנכונה לו‪.‬‬
‫לנוכח קושיו של הילד הצעיר להתבטא באמצעות ציור‪ ,‬מהווה המשחק דרך עיקרית‬
‫המאפשרת לילד לספר את אשר על לבו‪ .‬המשחק הוא דרך נעימה ומהנה‪ ,‬דרך בה ניתן‬
‫להתקרב ולבטא קונפליקטים‪ ,‬חששות ופחדים‪.‬‬
‫באחד מספריו החשובים‪ ,‬כותב וויניקוט ש"בתוך כל ילד ישנה היסטוריה הרוצה להיספר‪,‬‬
‫היסטוריה שעד לאותו רגע לא מצאה את הדרך המתאימה לצאת" ( ‪Winnicott, 1994,‬‬
‫‪.) Playing and Reality‬‬
‫ארגז הכלים של המטפל אשר במטרתו לבדוק ילדים רכים יכלול "כלי עבודה" מגוונים‪ :‬בובות‬
‫של חיות‪-‬בית וחיות‪-‬בר‪ ,‬דמויות אנושיות‪ ,‬גיבורים‪ ,‬חיילים‪ ,‬אינדיאנים‪ ,‬וכן דמויות המסמלות‬
‫את חיי המשפחה בכל הגילאים‪ ,‬כולל תינוקות ודמויות בהן בולטים ההבדלים שבין המינים‪.‬‬
‫אין אני נעזרת בבובות אנטומיות‪ .‬להערכתי‪ ,‬הן בוטות וישירות מדי – ובכך מוחקות את‬
‫הממד הסימבולי שבמשחק‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬יכלול ארגז הכלים‪ :‬מכוניות‪ ,‬אבני "לגו"‪ ,‬רהיטים קטנים בדמות רהיטי הבית‪ ,‬כלי‪-‬‬
‫מטבח קטנים‪" ,‬משחק רופא" ו"משחק משטרה"‪ ,‬בצד דברי אמנות ופיסול‪ ,‬דפים‪ ,‬פלסטלינה‪,‬‬
‫טושים וצבעים שונים‪.‬‬
‫בובות מ תיאטרון בובות בדמויות אנושיות של "טובים ורעים"‪ ,‬דמויות של חיות ודמויות מחיי‬
‫היום‪-‬יום יסייעו אף הן אם הילד יבחר לביים הצגה‪ ,‬בה הבודק יוזמן להשתתף או לשמש‬
‫צופה מן הצד‪.‬‬
‫במפגשים אלה‪ ,‬אכיר את הילד באופן ישיר ואעמיק בהבנה על אודות הקשר שבין הילד‬
‫להוריו‪ ,‬ועל תפיסתו את המשפחה ואת משבר הגירושים‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬אעריך את בשלותו ההתפתחותית של הילד‪ ,‬את רמת השפה‪ ,‬את היכרותו והשימוש‬
‫שהוא עושה במושגים בעלי קונוטציה מינית‪ .‬כמו כן‪ ,‬אבדוק אם יש סימני טראומה‪.‬‬
‫אזמין את הילד לשחק משחק חופשי‪ .‬אמנע מכל שאלה ישירה או מכוונת על מה שלטענת‬
‫האם הוא עבר‪.‬‬
‫לא מדובר בחקירת ילדים‪ .‬הנחת היסוד היא‪ ,‬שאם הילד אכן נפגע – הנושא יעלה במסגרת‬
‫המרחב הטיפולי‪ ,‬כאשר הוא ירגיש בטוח ומוכן‪ .‬אהיה שם‪ ,‬בהקשבה ובעמדה שונה מעמדתו‬
‫של חוקר הילדים‪ ,‬וכמובן מעמדתם של החוקרים המאולתרים והבלתי‪-‬מקצועיים אותם פגש‬
‫בעבר‪.‬‬
‫אבדוק אם יש אצל הילד את הסימנים המופיעים בקרב ילדים שנפגעו מינית‪ :‬ילדים אשר‬
‫נפגעו מינית מפגינים ידע במושגים מיניים שאינו תואם את גילם הצעיר או את הסביבה‬
‫המשפחתית והתרבותית בה הם גדלים‪ .‬הם מגורים באופן לא מותאם‪ ,‬ולדוגמה‪ ,‬עשויים‬
‫לגעת בעצמם או במטפל‪ ,‬או לאונן באופן קומפולסיבי במהלך משחק‪.‬‬
‫כחלק מהבדיקה המעמיקה‪ ,‬אבדוק גם אם קיים משחק מיני‪ ,‬משחק אלים או פוסט‪-‬טראומטי‬
‫אשר יכולים להופיע אצל ילדים שנפגעו מינית‪.‬‬
‫משחק פוסט‪-‬טראומטי הוא משחק המאופיין בתוכן החוזר על עצמו באופן כפייתי – באמצעות‬
‫ריטואלים ושלבים המשתלבים האחד לאחר השני‪ ,‬ואשר מסתיימים תמיד באותו אופן‪ .‬הילד‬
‫המשחק לא חווה הנאה‪ ,‬חופש תנועה או תחושת יצירה במהלך המשחק‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬גם במשחק הפוסט‪-‬טראומטי יש תרומה פוטנציאלית עבור הילד‪ :‬גם כשהוא סובל‬
‫בעקבות העלאת תחושות פחד‪ ,‬חשש ומצוקה – הפעם הוא השולט במצב‪ .‬המעבר מעמדה‬
‫פסיבית – אותה חווה בהיותו קרבן – לעמדה אקטיבית – בהיותו מוביל את המשחק – מהווה‬
‫עבורו שינוי משמעותי ומשחרר )‪.(Colombo, Beigbeder de Agosta ,2003‬‬
‫אצל ילדים שנפגעו פגיעה מינית נפגעת לעתים היכולת לשחק משחק חופשי‪ ,‬דמיוני ועשיר‪,‬‬
‫ואין באפשרותם להתרחק במשחק הסימבולי מסצנת הפגיעה‪ .‬כך לדוגמה‪ ,‬קשרה אותי טלי‬
‫(שם בדוי) לכיסא במהלך משחק שהחל כמשחק מחבואים תמים‪ ,‬וסיפרה לי על תחושותיה‬
‫כשבן‪-‬דודה נהג לקשור אותה בצורות שונות בעת הפגיעה‪.‬‬
‫ילדים שנפגעו מינית על‪-‬ידי מבוגר עשויים לשחזר מעשים אלימים בדרך בה המבוגר הפוגע‬
‫ביצע בהם‪ :‬קללות‪ ,‬הטלת חפצים או הכאה עצמית ואיבוד שליטה בדחפים‪.‬‬
‫ביטויים נוספים המופיעים בהתנהגותם של ילדים שנפגעו מינית‪ :‬עמדה חשדנית ורגישות‪-‬‬
‫יתר‪ ,‬פחד וחשש מהמבוגר‪ ,‬דימוי עצמי נמוך‪ ,‬חוסר ביטחון קיצוני‪ ,‬ותחושה של חוסר ערך‪-‬‬
‫עצמי‪.‬‬
‫לעתים‪ ,‬ישנו תפקוד גבוה במסגרות החינוכיות (בגן או בבית‪-‬הספר)‪ ,‬דבר הגורם להסתרת‬
‫המצוקה ולעיכוב בחשיפת הפגיעה‪.‬‬
‫בקשר שבין מטופל למטפל יכולים להופיע סימנים המעידים על פירוש לא נכון של תנועותיו‬
‫של המטפל בחדר הטיפול (כגון בהלה כשהמטפל קם או מתקרב למטופל)‪ ,‬ומצבים בהם‬
‫מופיעה ארוטיזציה של הקשר מטפל‪-‬מטופל‪ :‬הילד מתקרב בצורה לא מותאמת‪ ,‬אשר‬
‫משחזרת חוויות מן העבר‪.‬‬
‫ילדים שמדברים "בקולו של ההורה המאשים" חוזרים על אותו התיאור שנתנה האם בפגישה‬
‫הראשונה‪ .‬לפעמים זה נעשה "מילה במילה"‪ ,‬למרות גילו הצעיר של הילד ופער הגילאים‬
‫ביניהם‪.‬‬
‫ישנם ילדים אשר חוזרים על המשפט שההורה אמר מבלי להבין מילים מסוימות הכלולות‬
‫בתיאור הפגיעה – כפי שאמר לי‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬דניאל בן הארבע ‪" :‬כשאבא שלי הרים אותי‬
‫והושיב אותי על הברכיים‪ ,‬הייתה לו זקפה"‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬אחבר בין התמונה הקלינית שמתקבלת במהלך הערכת הילד ובין תיאורם של‬
‫ההורים את הילד ואת מצוקתו‪ .‬זאת‪ ,‬על‪-‬מנת להשוות את הממצאים ואת הטענות‪.‬‬
‫ישנם מקרים בהם אבחר להוסיף מפגש משותף (דיאדי) בין הילד וכל אחד מהוריו – כדי‬
‫לבדוק את הדינמיקה ביניהם‪ ,‬את יכולת הדיאלוג והמשחק בין השניים‪ ,‬וגם לצורך בדיקת‬
‫התמודדות ההורה בעת הצורך להציב גבולות ולהפעיל סמכות הורית‪.‬‬
‫ממצאים‬
‫בקרב "הילדים הקטנים‪ ,‬אשר מבטם נלקח מהם" לא מצאתי אף אחד מסימנים אלה‪.‬‬
‫מבטם מופנה בעיקר לעבר ההורה המלווה‪ ,‬באמצעותו הם מבקשים אישור‪ :‬אישור לשחק‪,‬‬
‫אישור לצייר‪ ,‬אישור להשתחרר ולחייך‪ .‬הם אינם חופשיים – וזו עיקר מצוקתם‪ .‬הם לכודים‬
‫בתוך מבטו של ההורה המתלונן‪ ,‬והופכים לכלי במלחמה המתנהלת בין ההורים‪.‬‬
‫אין "פצע" אשר מעיד על היותם קרבנות פגיעה מינית‪ .‬אין בלבול בתפיסת הילד את תפקיד‬
‫ההורה‪ ,‬כפי שניתן לראות בקרב ילדים קרבנות גילוי עריות – שם לפעמים הילד מתפקד כבן‪-‬‬
‫זוגו של ההורה הפוגע‪ .‬עיקר הקושי הוא היעדר יכולת להתבטא "ללא אישור"‪ .‬העיניים לא‬
‫רואות‪ ,‬המבט לכוד‪ ,‬הילד יכול רק להגיד את מה שמצופה ממנו להגיד‪.‬‬
‫"לא באנו לשחק" אומרת אמו של יונתן‪ ,‬בן השלוש‪ ,‬שעה שהם שוהים בחדר מלא בצעצועים‪,‬‬
‫מוקפים בקופסת "לגו"‪ ,‬במכוניות‪ ,‬בבובות‪ ,‬בצבעים ובפלסטלינה‪" .‬באנו כדי שתגיד לאישה‬
‫איזה דברים רעים אבא עשה לך"‪.‬‬
‫יונתן יושב צמוד מאוד לאמו‪ ,‬משחק עם חצאיתה‪ ,‬עובר עם אצבעו הקטנה ונוגע בכל אצבע‬
‫בידיה של אמו‪ ,‬משפיל מבט‪.‬‬
‫כשאני קוראת בשמו ומזמינה אותו להתקרב לשטיח ולשחק‪ ,‬יונתן מתחיל לבכות‪ .‬אולי הוא‬
‫בוכה כי אינו מצליח לבחור במה לשחק‪ .‬אולי הוא בוכה כי הוא מרגיש שאמו מתוחה מאוד‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬הוא מכוון מבט לעבר אמו ומבקש את אישורה להתקרב לשטיח‪ .‬האם אומרת לי‪:‬‬
‫"קשה לו‪ ,‬הוא צריך להסביר את מה שכבר סיפר לי‪ ,‬וקשה לו‪ .‬אבל‪ ,‬אם תשאלי אותו – הוא‬
‫יספר לך שוב‪ .‬הוא יגיד לך בדיוק מה האיש הזה עשה לו‪ .‬כשהוא יגיד לך – נוכל ללכת‪ .‬הוא‬
‫סובל כאן נורא‪ .‬הוא רוצה ללכת‪".‬‬
‫בחדר מלא במשחקים יונתן לא מקבל אישור להיות ילד ולשחק‪ .‬ב"ביחד" המיוחד וההרמטי‬
‫הזה שנוצר בין האם לבנה‪ ,‬אין מקום לשחקן שלישי‪.‬‬
‫הסימביוזה דורסת כל פיסת עצמאות וזהות – אין מקום למילה אחרת מלבד הצורך לתאר‬
‫את "ההורה השני‪ ,‬ההורה הרע"‪.‬‬
‫בתהליך השלכתי‪ ,‬כשהבודק מזמין את הילד לשחק בצעצועים בחדר הטיפול‪ ,‬גם הוא ממוקם‬
‫במקום הפוגע‪ ,‬המכאיב‪ .‬נוכחותו נחווית כפולשת ופוגעת באינטימיות‪.‬‬
‫כך נבנית‪ ,‬בהדרגה‪ ,‬חומה המקיפה את הקשר ההדוק בין האם והילד‪ ,‬חומה האמורה "להגן"‬
‫עליהם בעקבות מכאובי המשבר המשפחתי‪.‬‬
‫עוצמת הסימביוזה שבין האם לילד "הקרבן"‪ ,‬מחיקת הנבדלּות‪ ,‬טשטוש העצמי של הילד‬
‫והקרבתו למען המלחמה כנגד ההורה השני כה חזקים הם‪ ,‬שהמפגש אתם תמיד מצליח‬
‫להדהים ולהפתיע אותי מחדש‪.‬‬
‫הורים במצבים אלה אינם מודעים להשפעת הגישה שלהם על הילד‪ .‬לא פעם‪ ,‬הם פועלים‬
‫במצב שאעז לקרוא לו "אי‪-‬שפיעות זמנית המתעוררת בהליך הגירושים"‪.‬‬
‫לאורך תהליך הבדיקה ניצבים מולי חלקי המידע‪ .‬תחושת אי‪-‬ודאות מלווה אותי בשלבים‬
‫הראשונים‪ .‬עולה בי השאלה‪" :‬איך אדע מה קרה שם‪ ,‬ואיך אוכל לדעת אם בכלל קרה?"‬
‫מחשבות אלה מלוות אצלי ברגשות מעורבים‪ ,‬ובתחושות מתח מקצועי המוכר לי היטב ופוקד‬
‫אותי לא פעם לפני ובמהלך פגישה ראשונה עם מטופל חדש‪.‬‬
‫במעין קסם המפתיע אותי בעצמתו‪ ,‬פעם אחר פעם‪ ,‬מתחברים חלקי המידע‪ :‬הבלתי‪-‬הגיוני‬
‫מתחיל להתבלט‪ ,‬החלקים שאינם תואמים מוזזים הצדה‪ ,‬ובהדרגה נבנה תצרף שלם‬
‫ומורכב‪ .‬התמונה הכוללת ניצבת מולי בבהירות‪ .‬יש באפשרותי להביע בשלב זה עמדה‬
‫מקצועית בשאלות שהועלו בפניי‪.‬‬
‫אני כותבת חוות‪-‬דעת שנשלחת לבית‪-‬הדין או לבית‪-‬המשפט‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬אני מזמינה את‬
‫ההורים למפגש מסכם‪ .‬במפגש‪ ,‬מקבל כל צד את חוות‪-‬הדעת ומוזמן לשאול שאלות הבהרה‪.‬‬
‫במקרים בהם נמצאה התלונה מבוססת – מועבר המידע לרשויות‪ .‬התהליך ממשיך את‬
‫מסלול התלונות – אשר מגיעות לפקידת הסעד ולמשטרה – בהתאם לחוק חובת הדיווח‪.‬‬
‫התגובה לקבלת חוות‪-‬הדעת‬
‫ההורה שהאשים האשמת‪-‬שווא חש אכזבה כשהוא מקבל את "החדשות הטובות"‪ .‬כשנמסר‬
‫לו שהילד אינו נפגע מינית הוא מתעצבן‪ ,‬כועס‪ ,‬ולפעמים אף צועק ובוכה‪.‬‬
‫האכזבה מונעת ממנו להקשיב ולהבין‪ ,‬להפנים את המידע ולשנות את העמדה הסובייקטיבית‬
‫שלו מול החשד‪ .‬ההורה שמאשים האשמת‪-‬שווא אינו משקר – הוא מאמין שהפגיעה אכן‬
‫התרחשה‪.‬‬
‫לעתים קרובות‪ ,‬מדובר בנשים שחוו טראומה ונפגעו מינית בילדותן המנסות לעבד את‬
‫פגיעתן באמצעות שחזור החוויה הטראומטית – הפעם מעמדתו של ה"הורה המציל" את‬
‫הילד או הילדה‪ .‬זאת‪ ,‬אולי בניגוד להורה שלא הציל אותן בשעתו ולא גרם להפסקת הפגיעה‬
‫בהן כשהן נפגעו‪.‬‬
‫ההורה המאשים האשמת‪-‬שווא אינו משקר‪ ,‬כאמור‪ .‬הוא רואה וחש באופן מעוות‪ .‬קרבה‬
‫ואינטימיות נחווים אצלו כמיניים‪ ,‬חיבוק אבהי מתפרש כמסוכן או כמיני‪.‬‬
‫ההורה שמאשים האשמת‪-‬שווא מבלבל תפקידים ומטשטש גבולות בין‪-‬דוריים‪ ,‬כפי שבא לידי‬
‫ביטוי במצבי סימביוזה שתוארו לעיל‪ .‬בנוסף‪ ,‬נבנית קואליציה בין אותו ההורה והילד אשר‬
‫מטרתה היא להשאיר את ההורה השני "מחוץ לחומה"‪.‬‬
‫ההורה המאשים אינו מסוגל להבין את השימוש הציני שהוא עושה בילד‪ .‬בשלב זה‪ ,‬אין‬
‫ביכולתו להפריד בין צרכיו שלו לצרכיו הרגשיים של הילד‪.‬‬
‫ההורה שהואשם‪ ,‬ואשר באמצעות חוות‪-‬הדעת משתחרר מהאשמות כבדות‪ ,‬מגיב בהקלה‬
‫ומנסה לפעול לחידוש הקשר עם ילדיו‪ .‬לעתים קרובות‪ ,‬נדרשת תקופה ממושכת עד שההורה‬
‫שהואשם חוזר להרגיש בטוח ורגוע לסמוך שוב על אנשי המקצוע והמערכות המקצועיות‬
‫הפועלות‪.‬‬
‫ההורה המאשים האשמת‪-‬שווא‪ :‬מאפיינים‬
‫ההורה המאשים האשמת‪-‬שווא מאופיין בסף רגישות גבוה מאוד‪ ,‬בתחושת פגיעות ובהרגשה‬
‫שאין בסביבה הגנה מספקת עבור הילד‪ .‬עקב כך‪ ,‬הוא תופס את הסביבה כמאיימת ומסוכנת‪.‬‬
‫במקרים בהם האם היא המאשימה‪ ,‬הדמויות הגבריות מורגשות על‪-‬ידה כעוינות‪ ,‬ועל כן גם‬
‫מסוכנות‪ .‬כתוצאה מכך נוצרות טעויות חשיבה‪ .‬מדובר במחשבות אשר מטרתן לשמש צידוק‬
‫למעשים השגויים או הבלתי‪-‬מוסריים שלה (כגון חקירה חוזרת של הילד והקלטתו; תיאור‬
‫ההורה השני באופן שלילי‪ ,‬בנוכחותו)‪.‬‬
‫בניסיון לספק הגנה לילדים נוצרים קשרים סימביוטיים‪ ,‬כפי שתואר‪ ,‬או מצבים של נפרדות‬
‫מצומצמת‪ .‬עמדת שמירת‪-‬היתר על הילד יוצרת מצבים בהם האם ממתינה ל"סכנה שתבוא"‪.‬‬
‫תמונה זו נצבעת בצבעים כהים עוד יותר כאשר ההורה המאשים האשמת‪-‬שווא אינו מסוגל‬
‫לקבל את עמדת המומחה בסיומו של תהליך ההערכה ומתן חוות‪-‬הדעת‪ ,‬והוא חוזר ומאשים‬
‫שוב לאחר תקופה קצרה‪ .‬הילד "הקרבן" נחקר שוב ושוב‪ ,‬נבדק על‪-‬ידי מומחים נוספים‪ ,‬עובר‬
‫בדיקות פיזיות פולשניות ומיותרות‪ ,‬ונחשף לאין‪-‬סוף שיחות המתארות את הפגיעה ואת‬
‫ההורה השני כפוגע‪.‬‬
‫מקרים קיצוניים בהם נתקלתי מתקרבים אף מאוד לאבחנת "‪"Munchausen by proxy‬‬
‫ובהם הפרוגנוזה קשה ביותר‪ .‬לכן‪ ,‬נדרשת עבודה משותפת של אנשי המקצוע בתחום‬
‫הטיפול‪ ,‬המשפט והרווחה (עובדים סוציאליים‪ ,‬פקידי סעד לחוק נוער וסדרי דין‪ ,‬פסיכולוגים‪,‬‬
‫חוקרי ילדים ואף ערכאות משפטיות שונות) – עבודה כצוות החושב יחד‪ ,‬המוכן להגיד‬
‫אמירות ברורות ולא פעם להפעיל התערבות סמכותית ואמיצה‪ ,‬שמטרתה הפסקת מעגל‬
‫הקסמים וההאשמה הבאה‪.‬‬
‫כאשר כבר בוצעו שתיים או שלוש חקירות ילדים אשר לא העלו ממצאים ברורים‪ ,‬בעוד‬
‫לטענת האם הילד חוזר ואומר רק לה את אשר עבר‪ ,‬יש מקום למנוע חקירות ובדיקות‬
‫חוזרות‪.‬‬
‫בתהליכים מסוג זה יש לזמן השפעה מכרעת‪ ,‬שכן הילד גדל בצל הקונפליקט בין ההורים –‬
‫המרחק שמתפתח בין הילד להורה המואשם גדל ומתעצם‪ ,‬לעתים הילד מתרחק מההורה‬
‫לפרקי זמן ארוכים‪ ,‬ועל כן מכריעים להתפתחותו הרגשית‪ .‬מרחק זה משפיע באופן ישיר על‬
‫הפנמת הדמויות ההוריות של הילד לטווח ארוך‪ ,‬על יכולתו לסמוך על השני ועל האמון שלו‬
‫בעולם המבוגרים‪.‬‬
‫תפקידו המתבקש של איש המקצוע לבדוק את הטענה על אודות פגיעה מינית הוא מרכזי‪:‬‬
‫ניתנת לו ההזדמנות להשפיע ולצמצם את השימוש בילד ככלי משחק במאבק בין ההורים‪,‬‬
‫ולהפסיק את מעגל ההאשמות‪.‬‬
‫אמירה ברורה של איש המקצוע יכולה להציל את הילד מהתפתחות לא רצויה של תסמונת‬
‫הניכור ההורי‪ ,‬תופעה עליה הרחבתי בתחילת הפרק‪.‬‬
‫סיכום‬
‫ילדים שהם קרבנות להאשמת‪-‬שווא בפגיעה מינית במהלך הליך הגירושים סובלים‬
‫מתסמינים שונים מאלה שסובלים ילדים שנפגעו מינית בתוך המשפחה‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬סבלם הוא גדול‪ :‬הימצאותם ב"שדה הקרב" שבין ההורים מסכנת את התפתחותם‬
‫הרגשית ועלולה לפגוע בתפיסתם את המציאות‪ ,‬את המבוגרים ואת הפנמת הדמויות‬
‫ההוריות בפרט‪.‬‬
‫ההורה המאשים לא משקר‪ .‬הוא מאמין שההורה השני פגע פגיעה מינית בילד‪ .‬הוא רואה‬
‫את המציאות באופן מעוות והשקפתו משפיעה על הדרך בה הוא רואה את העולם‪ ,‬בפרט את‬
‫הקשרים המשפחתיים‪.‬‬
‫תפקידם של אנשי מקצוע המתבקשים להתערב מקצועית במקרים אלה הוא משמעותי‬
‫ומכריע‪.‬‬
‫חוסר יכולת לומר אמירה ברורה‪ ,‬גם אם נדרשים לשם כך "אומץ מקצועי" ולקיחת אחריות‪,‬‬
‫עלול לפגוע בהתפתחותו של הילד ולהשאיר אותו חשוף להסתה כנגד ההורה השני‪ ,‬וכן‬
‫לבדיקות מיותרות ומזיקות נוספות‪.‬‬
‫על חוות‪-‬דעת מקצועית בתחום זה לכלול המלצות אופרטיביות בנות‪-‬ביצוע‪ .‬לא פעם‪,‬‬
‫המלצות לא ברורות או המלצות "בלתי אפשריות" אינן תורמות לפתרון הבעיה‪ ,‬ואף יכולות‬
‫להביא להסלמה בקונפליקט‪.‬‬
‫יש מקום לבצע מעקב אחר מקרים של האשמות מסוג זה – שנה‪ ,‬שלוש‪ ,‬חמש ועשר שנים‬
‫לאחר הטענה‪ .‬זאת‪ ,‬במטרה להמשיך ללמוד ולשפר את הגישה למקרים אלה‪ ,‬ולמנוע‬
‫פגיעות חוזרות בקטינים והתפתחותם הרגשית‪.‬‬
‫להערכתי‪ ,‬יש מקום להוביל לפיתוח פתרונות טיפוליים למשפחות אשר מעורבות בהאשמות‪-‬‬
‫שווא‪ .‬למשל‪ :‬קבוצות טיפוליות להורה המאשים (גם אם ההשתתפות בקבוצה מסוג זה‬
‫דורשת צו בית‪-‬משפט עקב סירוב להשתתפות‪ ,‬כפי שקורה לדוגמה בקבוצות המופעלות על‪-‬‬
‫ידי שירות מבחן) וקבוצות תמיכה להורה המואשם‪.‬‬
‫ביבליוגרפיה‪:‬‬
‫‪Aguilar, J. M. (2006) S.A.P. Hijos manipulados por un cónyuge para odiar al‬‬
‫‪otro. Editorial Almuzara S.L‬‬
‫– ‪Colombo, R Beigbeder de Agosta, C (2003) Abuso y maltrato infantil‬‬
‫‪Hora de juego diagnóstica . Sainte Claire Editora S.R.L‬‬
‫‪Dolto, F.(1998) En el juego del deseo. Siglo XXI editores.‬‬
‫‪Ellis, E. (2000) Divorce Wars: Interventions With Families in Conflict.‬‬
‫‪American Psychological Association.‬‬
‫‪Turkat (1994) Child visitation interference in divorce. Clinical Psychology‬‬
‫‪Review, 1994.‬‬
‫‪Winnicott, D. (1994) Realidad y juego (Playing and Reality) . Gedisa Editorial‬‬
‫נובמבר‪0202 ,‬‬