דיני יתום ואלמנה ואפוטרופסות חלק א
ספר
שערי עזיאל
חלק א׳
הלכות אפוטרופסות יתומים וילדים ונכםים
עזובים מוסדות הצבור צדקות והקדש
השופט
:
הלכות פסוקות וקצובות מסודרות לשערים ופרקים וםעיפיד״ם
והמשפט
מקורות ההלכה בתלמודים ושימות מפרשיו פסקי הלכה
של הראשונים והאחרונים וציונים ומראי מקום בספריהם
ממני
ערוך
ומסודר
בן
ציון
בן לאדוני אבי
עזיאל
הצעיד
מאיר
זציק״ל
עט״ד
באלסי
חי
וצ״ת הרד«״
ראב״ד
מקודש
ישראל
עזיאל
ג
יוסף רפאל
בעיק״ת
ידושת״ו
הועתק והוכנס לאינטרנט
www.hebrewbooks.org
ע"י ח י י ם ת ש ס ״ ט
פעיה״ק
שנת
ירושלם
שערי עוזיאל
ת״ו
היא תד״ש לפ״ק
ירל ב ס י ו ע ״ מ ו ס ד ה ר ב קולר
מוקדש
אדונתי
רבתי
אמי
בנשים
היחס והמעלה
מרת
לזכרון
שרתי
מגזע
במעלות
משפחת חזן המפוארת
עזיאל
שדה
אלמנת אדוני אבי הודי והדדי הרה• ג ראב״ד מקדש
בעיקו״ת ידושלם המעמידה
נלב״ע
ד׳
ביום
תש*,5
אלול
!1נ*ל״ה
חותנתי היקרה
הזקן
הכשר
בת
חכם
מר
ר1זני 6ו&ריס
וגבין
יצחק
ישר
דג׳ינה
ונאמן
אלטאראס
אשת
דרכיו
בכל
ז״ל
נלב״ע יום ט י ו חשון תש״ד
תנצב״ה
ואחרון הכביד״ בן יקיר נכדי מחמדי
א ד ר ו א ד
יוםןש
שנקטף
במבחר
ותעל נפשו השמימה
ימיו
יום ד׳ שבט התש״ג
יהי
זכרו ברוך ל נ צ ח ותהי ג ש מ ת ו צרורה
החיים.
בצרור
,
זכרה ה לטובה
הגברת
את
מדת
הנכבדה אשת חיל וחכמת לב
ל א ה
ב ת י ה לבית ט ז י י ק ב י ״ ך
אשת כבוד השופט הנכבד משכיל ונבון
מי
נפשה
בטוב
משה ולירד
תלין
יצ״י
וזרעה
ירש
ארץ
ם
0
ר
י
ם ח
ח
נ
מ ש פ ט י
מ כ מ נ י
רו
ע ז י א ל
ע ז י א ל
ש ל ש ה ח ל ק י ם ,ח ש ו ב ו ת ע ל ד׳ ח ל ק י
מאםריט
שער
שער
ומכתבים ,ששח
א׳—התורה
השו״ע
שעריט — :
והמסורה »
ב ׳ -ש ב ת ומועד ;•
ישראל 1
שער
ג׳—לתוקקי
שער
די—נאומים
יסודיים ו
שער
הי—מכתבים
*בוריימ
שער
ו ׳ — ה ת ו ר ה והמ1וה.
ולאומיים !
ה כ ת ו נ ת :
בן ציון מאיר חי עזיאל /ראשון לציון חרב הראשי לארץ-ישראל
י ר ו ש ל ם ,
ת .ד673 .
מפתח שפתי מישרים
ממתח שמתי מישרים
) מ ש ל י זו׳ ר >
ראשית דבר ,מפתח שפתי מישרים .להגיד כי ישר
חסדו
מודה אני לפניך
ותהלתו לאמר :
בית המדרש ולא מיושבי קרנות.
לעסוק בתורתך הקדושה
ה׳
ונתת לי זןיים
שהיא מחכימת
ה /ולהודות
אלהי ששמת חלקי
וחסד,
לה׳
מיושבי
חוננתני חכמה ובינה
פתי ,מרנינה את הלב
ומאירה א ת
העינים ,כ א מ ו ר :תורת ה׳ תמימה מחכימת סתי .סקודי ה׳ ישרים משמחי ל ב .
מצות ה׳ ברה מאירת עיניס.
אבותי הקדושים
ובחסדך הגדול הביאותני עד הלום להושיבני על כסא
אראלים ותרשישים שישבו כסאות למשפט בעיקו״ת ירושלים תריב .(1
ועתה הנה הבאתי סדי
ח״א על הלכות
תנובתי הדלה,
אפוסרופסות.
ישועתי ,יהא רעוא
ואני
ספרי הקטן
תפלה לך ה׳ עוזי
מן קדמך דאימא מילתא
דתתקבל
״שערי־עזיאל״
זה
ומעוזי
משגבי וצור
בבית
מדרשא ויהיו
לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה־ צורי וגואלי.
דרך
השער
א .תורת החיים
תורת
ישראל היא
תורת
חיים ,לסי
שהיא ניתנה
למשה מסיגי ,מפי
אלהיס חיים .והיא מקיפה את כל החיים בכל פדסיהם וצעדיהם באמונות ודעות,
בדברים
(1
ירושלם
ראשון בקודש הגאון
עטרוהו
.חקרי
לו
שבין אדם למקום.
בכתר התודה
הגדול
ובכל צעדי החיים היום יומיים .בחיי
י ו ס ף חזן ז»וק-ל ,ע ל ה
בשנת תתנ״ר ל י ג י ר ה ! ואחריו הגאון
ל ב ״ ,מ ר ן י ו ס ף ר מ א ל חזן ,ת י כ ת ר ב כ ת ר ת ו ר ת
בנתר
ראשון לגיון בשנת התקנ״א
זניק׳׳ל,
ליגירח!
נלב״ע י״ג
ניסן
לב־.
ואחרון חביב אדוני אבי
ו כ ב ו ד ח׳ מ ל א ר א נ ״ י מ ק ו ד ש ל ע ד ת ח מ פ ר ד י ס ב י ר ו ש ל ס
חמ״ד.
לתהלח
וגל
גדולי
הנפלאים
ו ע מ ד ת ראשון לעיון ,ב ש נ ת התקע־ח ,ו א ל השלישי
ב א ב נ ו ח מ ו ד ו ח י י מ ד ו ד חזן ,מ ח ב ר ס ס ר י .נ ד י ב לב״ ,״ י י ס ב
המופלא
ירושלמה
הנודע
באחרית
ימיו
בספריו
הםשסחה
״ישרי לב״,
עטרת ראשי
״תודת הזבח־ ,הוכתר
ונניף תפארתי
הרב
המעמידה כמוזזד״ר יוסף ר פ א ל עוזיאל
ה ק ד מ ה
II
והחברה ובתורת המלכות והמדינה .ובכלל בדברים שבין אדם לחברו בין היחיד
ל ע ם ובין העם והיחיד ,לכן היא ארוכה כארץ מדד ,ורחבה מני ים .ומחולקה
לתרי״ג מצוות שבהן מקוסלות כל דברי מוסרים ,וכל מה שתלמיד ותיק עתיד
לחדש בהלכה ,לסתדון בעיות החיים שמתחדשות בעקב שנויי המצבים׳ ותגליות
המדע ,ומשטרי החברה והמלייגה ,ובה רמוזיט דצרי מחיש ואגדה ביסודי הדעות
והאמונות שחן יסודן של
וממנה
תורת ישראל
מסכים
מקורות
סיים חיים
להמחשבח הישראלית ומוסר היהדות.
תורת
החיים זאת דורשת
ומחייבת
א ת מקבליה
כולה
לדעת אותה
בשלמותה לכל היקפה ועומקה ,בגלויה ונסתדיה ,בכתבה ולשונה ,ובכתרי אותיותיה
ודרושיה ! כדי שיוכל לקיים במעשים ופעולות א ת כל מצותיה כאמור » לא ימוש
ס פ ר התורה הזה מפיך והגית בו יומם
בו ,כי אז תצליח את
דרכך ואז
ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב
תשכיל )יהושע ו.(.
מכאן שההגיון והמעשה הם שלובים ואחוזים יחד ,וכן הדעת מחייבת ותורת
החיים
מצוד ,עלינו להגות בה יומם ולילה.
למען תהיה שגורה בפינו
וזכורה
במחשבתנו בכל רגעי וצעדי החיים׳ ובכל המצבים והעמדות שאנו נהיר ,ונמצא בהם.
וכן נצטוינו בתורה ל א מ ר :ודברת בם .בשבתך בביתך ובלכתך בדרך
ובשכבך
ובקומך )דברים י( .וכן נאמר בדברי קבלה ! דדיה ירווך בכל ע ת באהבתה תשגה
תמיד )משלי י(.
מכאן
למדו רז״ל
וקבעו ה ל כ ה ! כל השוכח ד ב ר במשנתו,
הכתוב כאלו מתחייב בנפשו׳ שנאמר :
מעלה עליו
השמד לך ושמור נפשך סן תשכח א ת
הדברים )אבות פרק ג׳ מח(.
וכל כך למה ? ״לפי שהשנחח
•צויד ,ב » י אדם והיה לו לחזור ההלכה
הרבה פעמים ולחשוב כל היום וכל הלילה .עד שלא תוכל לסור מלבו׳ ואם לא עשה
V
הזכרתו ויאמר
:כך אמר לי
1
ר ב י ויאסור המותר ויתיר את האסור• )פירוש רבנו יונה שם(.
״אי נמי לסי שאותה משנה היתד ,משמרתו ועכשיו ששכחה אינה משמרתו״.
)פירוש הדע״ב שם( .ורק אחרי ההגיון התמידי לעומקם והקיפה של כל הדברים
בפרטם וכלליהם ,אז נשכיל לעשות המעשים בשלמותם ,וזו היא ההצלחה האמתית
עםשיג ה&1ם
בחייו.
התורה גאחדומה
דומה לחומת
"לומדיה מכל חטא ו ^ ש ב ת פגול .ואם ניטל ממנה
מגצר
ה&ומרת
את
צרור אחד ונסדק בה סדק
כל שהוא .מערער א ת החומה כולה .כן השוכח ד ב ר ממשנתו הרי היא כמתחייב
בנפשו שיבוא להתיר את האסור או לאסור את המותר לעצמו ולאחרים.
וכיון שתכלית הלימוד הוא לחביא לידי מעשה כאומרם ד ל :לימוד גדול
שמביא לידי מעשה)קידשון מ .(:לפיכך כשם שאנו מצווים גיידיעא וןתולה גשלמויאמ,
HI
ה ק ד מ ה
כן א;ו מצווןם לשמור ולקיים א ת כל מעשה מצוותיה בשלמותם
נשמור
נ א מ ר :וצדקה תהיה לנו כי
את כל
לעשות
וכתקנן.
המצות
וכן
האלה
לפני ה׳ אלהינו כאשך צוינו) .דברים ו׳ כה(.
הלימוד
והמעשה הם
משלימים ןה א ת זה
ב ב ח י נ ת :דאי לא הא לא
קיימא הא ,ושניהם יחד בהתאחדותם ושלמותם המ תנאי ההצלחה בדרכי החיים
שהם מרוממים א ת האדם אל פסגת ןןד,שכלה
בדעת אלהים אמת״ כי הוא
אלהים חיים ומלך עולם.
ב .תלמו?* תודח
התורה נקנית ללומדיה
ס פ ר החוקים שבו מפורשים
בשני דרכים והם נ משנה
ומסודרים משפטי התורה
וגמרא /המשנה היא
בשפה ברורה ומדויקת,
ובסגנון קצר ושנון בכל סרטי הליכותיהם ,לזמנן ומקומן ושעתן ,להיות שנונות
ושגורות ?םי כל איש מישראל ,לדעת א ת המעשה אשר יעשה.
המשנה במובן זה קדמה בישראל כקדמת התורה בכללה ופרטיה ב כ ת ב ה
וךהשי מצוותיה ,שהי $1נאמרה לישראל מפי משה בתורה שבכתב בפךשיותיה
ופןוקיה וןזיז $נשמעה לכל עם ישראל בכל קהילותיהם בדרשות רבני הקהלות
ב3ל מקום ובכל זמן בימי השבתות והמודדים .וכן רבותינו בעלי אגדה אומרים :
אמר הקב׳׳ה עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלץות ש ב ת
שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל ש ב ת ושבת ולכנוס
מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור
כדי
בבתי
והיתר ]כדי שיהיה שמי
ה ? ת ל מקקלם בין בני )ילקוק שמעוני ויקהל(.
רשמי
דרשות אלו ,הן שרידי
מדרש הלכה שנמצאים
בידינו
מךברי
רבותינו התנאים הראשונים :מקילתא ספרא וספרי .שהם בלולים באגדה מעין
ההלכה׳ והן הן מדרשי גדולי האמוראים ש ב ת בשבת ומועד במועדו ,וכדאמרינן:
אוקים עליה ז$מוךא ודרש .ומהם נוצרו המדרשים הרבים לשמותם וסוגיהם.
בדרשות אלה יש ^ ה י ו דורשין הלכות קבועות שהן נדרשות מקרא ,ויש
שהיו דורשין הוראות שהשעה היתד ,צריכה להם ובדקדוק מאמרם ז״ל:
ללמד
ולהורות לישראל דןנךי תורה איסור והיתד .ללמד זה הלכות קםוקות ומקובלות,
ולהורות זה ,הוראות הלכה׳ שהשעה צריכה לה.
המ^כן של דרשות אלך• נמצא בימי הגאונים ,ובעלי המדרשים כדןגמת
וןשאלתות לרב^ו $חאי גאון ומדרש ילמדנו וכדומה להם רבים אשר אתנו ועוד
יותר
שנא?דו
מאתנו
בןקב
נדודי
וגלויות קהלות ישראל
שגרמו לחרבנן
של בתי כנסת ובתי מדרש וגניזת דרשלתיהק בזןיי חרבותיהק.
המשנה׳ ?לשונה הקןנך והמדויק ובקדורה האורגני נועדה א .ללמוד התלמידים
IV
ה ק ד מ ה
בראשית למוריהם .וכאוסרם :בן חמש שנים
למקרא
בן עשר למשנה ) א ב ו ת
ס״ה כ״א( וכן אמרו :עד היכן חייב ללמוד את בנו תורה אר״י אמר שמואל כגון
זבולון בן דן שלמדו אבי אביו מקרא ומשנה )קידושין ל(.
ב .לשיגון והגיון לזכור עצס ההלכה בלשונה ועל ידה גמ סירושה וסברתה,
מעמה עמוקה.
גמרא
אחדי למוד המשגה בסרסיה ובשלמותה באה הגמרא ,שהיא הכללת התודה
כולה מדברי תורה לנביאים וכתובים ומשגיות לכל סדריהם .בדרך קושיא ,רוסיא,
אתקפתא ,תיובתא ,ותרוצא׳ שממנה מגיעים שוב אל היסוד הראשוני והתכליתי:
לבירור המשנה לעומקה והקיסר• בדרשת המקראות במדות שהתורה נדרשת בהם,
אםוקי שמעתא אליבא דהלכתא .וללמוד ממנה הוראות ומשסטים בהלכות ובעיות
חדשות שהן צצות ומתחדשות יום יום לסי שנוי הערכים והמצבים.
הגמרא ,היא תמצית תלמוד תורה של כנוס תלמידי חכמים .רבנן ותלמידיהון
שישבו ישיבת קבע באהלה של תורה׳ ועסקו בתלמודה ופלפולה.
למוד גמרא זו נמשך מבית מדרשה של תורה בלשכת הגזית בירושלים.
שהוא בית דין המחוקק ופוסק של האומה.
כאמור :ועשית ככל אשר יורוך.
ב י ת דין זה היה גם מורה תלמודה של תורה ומסורת הקבלה .לפניהם ישבו שלש
שורות של תלמידים שקבלו מהם תורה והתעתדו למלאות מקומם של כל אחד
מהסנהדרין .זאת אומדת להצטרף לבית דין הגדול המחוקק והמורה.
נוסף לזה התקיימו בתי דין ובתי תלמוד כאלה .בבתי דין של עשרים
ושלשה שבכל סלך ובכל שבט׳ שמהמ היו מעלים
למושב
הגדול
בית הדין
ש ב ל ש כ ת הגזית )סגהדרין סח .(:
לשכות בית דין אלה חדלו מהיות עוד לסני חורבן הבית השני .ובמקומם
הקימו
רבותינו ומאודינו את
המתיבתות
בירושלים ובארץ ישראל
בנשיאות
שושילתא דבי נשיאה מבית דוד :הלל הזקן ובניו בארץ ישראל.
וכן הקימו מתיבתות כאלה ב ב ב ל בנשיאותם העליונה של הגאונים ובחסותם
ש ל ראשי גלותא.
המשכן של מתיבתות אלה הן הישיבות הגדולות של שני שבטי ישראל,
ספרדים ואשכנזים שהתקיימו ומתקיימות בירושלים ובארץ ישראל ובכל תפוצות
הגולה בראשותם של גאוני ישראל בכל הדורות שמסרו נפשם
הישיבות,
והאצילו מרוחם
הגדולה
על
לקיומן של
מאות ואלפי תלמידיהם דור
דור
ק ה ל ה וקהלה׳ שמתוכם הופיעו גדולי התודה וההוראה שבתוקף גדולתם נ ת ק ב ל ו
למורי הוראה בלמודה ,ופוסקי הלכה לכל תפוצות ישראל.
שני
סוגי למוד אלה נקראים
בשם הכלל.
תלמוד
תורה לפי
ששניהם
ה ק ד
V
מה
אחוזים ולכודים אחד בהכירו כגוף ונשמה .שאם אין משנה .גמרא מנין והלא
ה ג מ ר א אינה אלא הכללת הפרטים כולם לגוף אורגאני אחד .והםרטיס קודמים
א ל הכלל ,ולהיפך אם אין גמרא גס משנה אין ,שהגמרא אורגת ומאחדת א ת
הפרטים
כולם כנשמת חיים זאת
ואיתנה .ונותנת
בימי
כקודקס
לו חיים של פעולה ומעשה בדעת והשכל.
דבי
של
שמאחדת ומעמידה
מחבר
המשנה׳ היו כאלה שחשבו
לראות
בחבור
המשפטים או התורות של עמים אחרים שאין להם
המתה הכתובה שחור על גבי לבן׳ דעה
יסוד
א ת הגוף בקומה זקופה
זאת
המשנה
אלא
האות
היא מסוכנת מאד ליהדות שכל
קיומה היא תורה שבעל סח .כאמור :על סי הדברים האלה כרתי אתכם
ב ד י ת עם ישראל אלא בשביל דברים שבע׳׳ס )גיטין ם.(:
וזאת
בל
היא זכותם המיוחדת של י ש ר א ל :לא עשה כן לכל גוי ומשפטים
ידעום הללויה .וכן נאמד בנבואה :אכתוב לו רובי תורותי כמו זר נחשבו
ומפרש
ב ג מ ר א :אתמוהי קא מתמה .אכתוב לו רובי תורותי ? כמו זר נחשבו.
כ ת ו ר ת זר שאין בה אלא מה שבכתב )גיטין שם(.
לעומת
זאת כת אחרת חשבה
שהגמרא היא יסוד תלמודה של
תורה
והמשנה עלולה לשכח את הגמרא׳ ולאבד סגולת חיים זאת מגופה של היהדות.
לבטול
דעות אלה .הודיע מחבר המשנה עצמו
בתורה
ו א מ ר :העוםקין
מדר ,ואינה מדד ».במשנה׳ מדה וגומלין עליה ש כ ר :גמרא׳ אין*לך1מדה גדולה
מזו .ולעולם הוי
כלומר
pלמשנה׳ ומפרש דבי י ו ח נ ן :בימי דבי נשנית משנה זאת.
מאמר גמרא אין לך מדה גדולה מזו.
נשנית
להוציא
בימי רבי כדי
בלב הטועים׳ להסתפק בלמוד המשנה ולהזניח א ת הגמרא .אולם אז קמה הכת
ה ש נ י ה :שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו ב ת ר גמרא .ה ד ר ד ר ש ל ה ו :ולעולם הוי
p
למשנה יותר מן
הלכה
בסי
הגמרא )ב״מ
זאת נשתמרה בישראל
לג.(:
מתוך אהבה
וחבה .תדע לך שכן
שגור
קדמונינו ובסי העם :קוב״ה חדי בסלסולא דאורייתא .ולכן נ ק ר א ת התורה
בשם .אודיא או אוריתא׳ משום אוד החיים שבה שבאורה אנו הולכים ומוארים
מתחממים
של
ומשתעשעים .ומתוך כך אנו
מגיעים
לאמיתה של תורה
ולאמיתה
הלכה .ומתלמודא של תודה .לנו חיים ועצמה׳ כ א מ ו ר :כי היא חייך ואורך
ימיך לשבת על האדמה.
ורז״ל א מ ר ו :כל המשתמש באור תודה .אור תורה מחייהו )כתובות קיא.(:
אולם
אעפ״י שתלמוד גדול .אין אנו מזניחים לגמרי את המשנה׳ אלא שונים
אותה
להבינה
על
מתוך
למען
תהיה שגורה
בפינו
ועוסקים
בגמרא
ותלמודה׳
בוריה ולרדת לעומקה של הלכה .נימוקה וסברתה .כדי שגוכל להבין ד ב ר
דבר׳ זו היא אחת מסצותיה של התורה שעליה אגו נשאלים בעמידתנו
ד•.ק ד^מ יה
VT
;לדין :פ ל פ ל ת & ח כ מ ה ׳תבנה ד ב ר מחוך ד.בר | ש ב ת לא(
ו ש נ י ה ם ,ב ד ב ו ר יאחד
3אמרוי ללמדך שסלסול בתורה :ז א ת אמחת והתעמקות לשם ?חכגתח מ ל ת ו ד ת
היא:נותנת
ל ל ו מ מ ה י.חזפות והאפשרות למבין ד ב ר מתוך ד ב ר ,ולחדש
:מחוך ז׳בר.בחלכח׳.־בכל ש א ל ו ת
דבר
חחיים .ונותנת לעס י ש ר א ל :ת ו ר ת נצח< .חיי
עולם,
ולכן אגו מברכים את ב ר כ ת התורה בסוף קריאתינו ב ה :אשר :נתן לנו
ת ו ר ת ו ת ו ר ת יאמת:וחיי עולם .נטע ^בתוכינו.
תלמוד תורה וספרותה.
תורה
שבעל־פה נעתקה בכתב,
בספרות
ההלכה
המשנה והתלמוד או
•והגמרא בשני התלמודים :בבלי וירושלמי ,וספרות,בכתב זה הולידה שני סוגים
של ,חכמי התורה שהם ,נקראים בלשון
המדרש :החורז
והקודח.
החורז זה הוא בעל הגמרא •שהוא חורז דברי תורה לדברי קבלה ושניהם
יחד
אל תורה ישבעל פה •לכל
מקראות והלכות
שנראות
חלקיה
וענפיה ,רמי
ומותיב
ומקשי׳ מתקיף
כסותרות- ,מברר השיטות והסברות ,מתרץ ומיישב
?מתבר אותם לשרשרת אקת שהיא חרוזה בחוט שני אחד שראשה נעוץ בסופה
וסופה בתחלתה .,נעל י ד י .כ ך נעשים הדברים
.והקודח .הוא בעל
מלטש
המשנה
אותם ו מ כ ע ם ,ל ה ח ו ר ז
וההלכה,
שמחים ובהירים כנתינתם מסיני.
שהוא
כאלו .קודח׳ א ת
ב ב ח י נ ת :אי לאו דדלאי לך חספא
החוליות
מי משכמת
מ ו ע נ י ת א תוהיה ) ע מ ו ת .צ ״ ב ב ״ מ י ״ ז ( :
ז
•קני .סנגי י ל מ ד ו ם
א ל ה ,נ מ ל ק ו •זה מ ז ה בדרכי למודם .לפי
תכונותיהם
ונסייתם כמו שנחלקו החכמים ,למרי דהלכה ומרי דאגדה.
לכן.אמרו-במדרשם:
בן עזאי היה יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו.
* מ ר ו ל ו :שמא •בחדרי מרכבה היית עסוק? אמר להם :לאו .אלא הייתי יושב
וםורז -ב ד ב ר י .ת ו ר ה .ומתורה לנביאים^ ומנביאים לכתובים ,והיו הדברים שמחים
בנתינתם מסיגי.
רבי * ב ה ו ,ה י ה .י ו ק ב ודורש
חורז בדברי תורה כתקנן?
ל ק ן ד ח . .גאות
דאמר
ואש
מתלהטת סביבותיו .אמר,
ריש
לקיש׳ אית דידע למחרז,
שמא איני
ולא
ידע
ד י ד ע .ל מ ק ד ח נאית דידע למחרז . .ב ר ם .א נ א הוינא חרוזא /ואנא
הולגא קדוחא)מהש׳לר א ׳ נ?ב׳ פסוק -צוארך.בחרוזים(.
.ו כ ן ^ ק ר א ל -ב ל ש ן ך ה ת ל מ ו ד סיגי ועוקד הרים.
?ברייתא .וםדורין ,לו
כגהיגתן .מסיגי.
סיני׳ זה
ששנה
משנה
.ועוקר הרים דחריף ומפולפל בתורה,
&$ס?י,.שאלן ׳דברי משגה ס ד ו ר י ם ,ל ו )גמרא לפירש״י הוריות י״ד(.
ד מ׳ ה
VII
ה מ ע נ ה ומגמרא;
הו* אזצויי הפפדות׳ התלעהייז*
ה
חזיון זזו שלי ם פ ת ת
והמלכימ שאנו רו*י&( וקוראיט הזמן חמימת״שני התלמודים :שהנ* כמעין־ ח מ ת מ 1י
שלא יאכזבו מימיו וכנטיעה זאת שהיא פרה ורבה שולחת ענפיגו ופארווז• צי*>כו
המשמחים
ו פ ח י * ונומגווו פירות׳ משובחים
א ל ק י * ואנשים.
אלה
ענפים
מתפצלים לשני אגפים שהם יונקים זה מזה ומשלימים׳ זה את זוז בכל־ הדודויע
ו ב כ ל המתיב-תות ,ה מ ל מתקופת הגאונים ועד הדור האמדדן׳ מ ו ד ת מ של הגמרא/
כבעלי התום׳
ומפרשיהם/
השיטות והתשובות -שאחרי התלמוד פ ד ו ג מ מ
ובעלי
פירושי הגאונים ותשובותיהם׳ או בצורתה של המשגה כגון :הלבות פםוקות וקצובות,
המל מהלכות־ גדולות וש*לתות רבי אחאי גאון ב ת ק ו פ ת הגאונים ואזמדיהמ הרי״ן*
הדמב«ם והדא״ש; הטור ושו״ע והדומה להם .כדונמי? פמונתי של רביינו הקדוש.
אולמי גג* מזזברינ* אלה
התפצלו
לשני
עגפים׳
מחם
מחבר׳ומ
ש׳^
שטות וחדושים,
פירושים וביאורים ל כ ל התלמוד אוי למםכתו^ פ ו ח ד ו ת .ומהם
שחברו
הלכות
גאון או
הלבות
מ ק צ ו ע ו ת כגון:
כלליות
הלכות
כדוגמת
ה ל כ ו ת ירושות
גדולות של רבי
לרם״ג׳
שערי
יהודאי
שיבויעות״ ומפרי המקזז
וממכר לרבינו האי גאון והלכות בכורות להרמב״ן וכאלה ר ב י ם מ א ד מאד באזוצז•
ומרגליות
הספרות התלמודית וההלכית .שכולם וכל אחד מהם הם כוכבי זוהר
מבדיקות באוצר ספרותנו.
ואני תלמיד
תלמידיהם בצאלןי היום ממחיצתי
הדלה והצנועה
לרשות
חרבים אל קהל ישראל ע ם חכם ונבון ואל גאוני התורה יושבי על מדין וראשי
מ ת י ב ת א ותלמידיהון /חלילה לי להעלות אפילו במחשבתי
במחיצתם•
ולהצטרף
א ל שורותיהם.
שחנני
בא
לעמוד
חלילה לי מחשוב זאת .ולהעלות ? ל ד ל
שפתי דברי ריש לקיש .א נ א ה ו י נ א חרוז* ואנא הוינא קדוחא; חס ל י ה ל ז ר ע י ה
דאבא לומר כן.
אבל אני אומר :ל א חרוזא אנא׳ ו ל א י ק ד ו ח א אנא׳
אל*
ס ד ר נ * אבא.
ס א ם ף ומלקט הלכות מפוזרות בדברי הפוסקים הראשונים .מסדרם ומכנםם לקוסז*
רוכלין
אחת.
ואיני
יודע
אם
עלה
ד ב ר זה בידי לסדור ק ו פ ת דוכלין ז א ת
פםדורה הראוי ,כי לפי טרדותי הרבות לא יכולתי להתיחד ל ע ב ו ד ה זאת׳ אלא
למדתי פסקי פסקי וכתבתי גם כן
פסקי פםקר ,פרקים פרקים ופל מגמתי היא־
ל פ ת ו ח שערי הלכה בהלכות אפוטרופסות יתומים והקדשות שתם חובות הצבזר
ו ח ו ב ת היחיד .כי האפוטרופסות לפי תורת ישראל אינה רשות א ל * היא
מיה
ל כ ל א ד ם מישראל וחובת ל ב י ת דין של ישראל שהם א ב י ה ם של יתומים וידיהם
של עניים ,ושומרי משמרת חומת התורה וצביון היהדות השחורה.
אפוטרופסות של מצות זאת כ ח ד ה באזהרות עונשין ומשילה ח ו ב ת זהייוו*
וזריזות יתירה ,ולפיכך דרושה ידיעה רחבה במדת הצדק והמשפט ם מ ו ז נ ת מוס?*
ה ק ד מ ח
VIII
ורחמים שבתורת משפט ישראל בכלל ,וביחוד כדיני יתומים ואלמנות הקדשות
היחיד והצבור וכל ההלכות הכרוכות בהן ,כדי למלאות אפוטרוםמות זאת באמונה
ובשלמות תעודתה.
ראש לכל הלכות אלה הפ אפוטרופסות בית דין לכל הבעיות הצבוריות
שאינן
נעשות אלא בצבור ,ולכן אין היחיד
אסילו להמעיט
ממדת
השתתפותו
יכול
להשתמט מהן או
ורשאי
יכולתו בכשרון המעשח ובמסת ידו אשד
חננו הי .ולא להתעלם מכל הלכותיה.
*שערי־עזיאל״
לכן אמרתי הנה באתי במגלת ספד זה ששם
נקרא
עליו ,לומר לך .שמחברו הוא סהשוערים לסתוח השערים לסני הקוראים ,למען
יעברו דרך בו אל הפרוזדור וממנו אל הטרקלין ,זה אוצר התלמוד וכל החונים
עליו וכל סוםקי הלכותיו ,ספד זח מסועף לשני סעיפים:
השופט והמשפט.
השופט :מכיל סעיסי הלכות סםוקות לפרקיהם ושעריהם.
והמשפט ,מציין מקורות ההלכות
וביאורי
השיטות
והסברות
במקומות
שמצאתי הכרח לכך בהערות קצרות שהן מכוונות להעיר א ת הקורא במקוריותם
וסברותיהם של הפוסקים ז״ל.
תוך
השער
שערי הלכה אלה שהם פתוחים בספר זה המ מכוונים אל חדרי ההלכה
של דברי מורינו ומאורינו הגדולים עמודי ומאורי ההלכה לכל בית ישראל ,והם:
הרמב״ם בספרו הנפלא ,משנה תורה היד החזקה ,מרן מהר׳׳י קאדו מחבר השו״ע
ומדן
הרמ״א
מחבר
ספר המפה בהגהותיו על שו״ע .דבריהם היו לי לעינים,
והעתקתי אותם ככתבם וכלשונם ,במקומות אחדים שניתי מלשונם .לפי שהכנסתי
בתוך דבריהמ פירושיהמ
מפרשיהם :הםמ״ע
של
ושיך
שדבריהם
מקובלים
לפירושו המוסמך והברור של השו״ע והמפה) .עיין תשובות חות יאיר /בהשמטות
ד׳ רם״ב ,ואורים ותומים חו״מ סי׳ כ׳׳ ה ס״ק א׳(.
ויש שצרפתי אחדים מסעיפי השו״ע בהלכות שונות להלכה אחת.
הוכרחתי ל ח ב ר את הסעיפימ ההם כולם למשפט אחד ובשמירת
של השו״ע .שהוא שאוב מדבריו המזוקקים של הדמב״ם ז״ל,
הלכות
מחודשות
מדברי
ולכן
לשונו
הטהור
לפעמים
צרפתי
הפוסקים האחרונים ז״ל ,ולכל הדברימ ציינתי מקום
מוצאם .למען יעיינו בהם הקוראים במקורם של דברים בטעמם ונימוקם.
להבהיר
לפני
הקורא
העניניס יותר.
מפתח
יסודי
צרפתי בשערים ידועים מבוא מיוחד כדי ל ת ת
למקורות
ההלכה שבתלמוד והשיטות שנאמרו בה
לביאור הםוגיא והסברת ההלכה לשיטותיה.
ומסקנת פסק
ההלכה לדעתם של
ה.
IX
ק ד מ ה
הפוסקים .הראשונים והאחדמים.
במקומות ר ב י ם הוספתי העדות והארות על סעיפי ההלכה ואמרתי להיכן
דעתי
העניה
נוטה׳
אבל
לא
כמכריע חלילה אלא כתלמיד היושב ודן ל פ נ י
רבותיו שהוא חייב להגיד חות דעתו .כדרכה של תורה.
זו חיתה כוונתי בהערותי במקום שמצאתי לפי קוצר
לדעת אחד או אחדים מהםוםקים בדבר שאין לו הכרע
השגתי
מדברי
להסכים
השו״ע עצמם.
ל א כמכריע אלא כמחוה דעה .ואף גם זאת בכל הערותי שמתי את לבי להבין
א ת הדברים על בודיימ ואמיתותפ ופשט משמעותם׳ והחרחקתי ׳מכל
של חריפות ־וקשרי עניניס שאינם מתאחים .ומכל .עקימת הדברים
והסברתם ז א ב ל ביראה וחדדה .בקידה וענוה נכנסתי א ל טרקלין
סלסולים
במשמעותם
הלכות
אלת
בסיעתא דשמיא נותן התודה לעמו ישראל .כי ה׳ יתן חכמה מפיו ד ע ת ותבונה*
ושפתי הביעו תסלה לאמד :ברוך אתה ה׳ למדגי
חוקיך.
גל
ואביסה
עיני
נפלאות מתורתך.
שמעו כי נגידים אדבר
בסיימי חלק ראשון מספרי זה ובהוציאי אותו ללמוד ועיון הרבימ .ה מ י
אומד :שמעו כי נגידים אדבר .מהו •נגידים ו אלו תלמידי חכמים המגידים להם
טומאה וטהרה /איסור והיתר.
ומפתח שפתי מישרים פותחים לכם חדדי חדרים שבמרום.
פי ,אין בהם נ פ ת ל ועקש .אין בהם לא קפדנות ולא
עקמנות
בצדק א מ ד י
)מדרש
שוחד
סוב וילקום שמעוני ר מ י ז תתק״מ משלי ח״ו(.
א ף א נ י כ ש ה נ נ י בא לפניכט וםםר זה בידי .הנני א ו מ ר :שמעו כי נגידים
אדבר ,כי לא מ ח ב ר ולא םוסק אני אלא מגיד אנכי דברי רבותינו בהלכות א ל ה
שפתי
מישרים לפתוח לפניכם חדדי חדרים במרום .בדומה
לפרטיהן,
ומפתח
של הלכה
ממקורותיה הראשונים שהם מגיעים עד מרום מעל כל מרומים ,מפי
הגבורה למשה בסיני .וכמאמרם ז ״ ל :ואתנה לך א ת לוחות האבן.
אלו עשרת
הדברות ,תורד ,זו םקרא׳ והםצוה זו משנה .אשר כ ת ב ת י אלו נביאים
להורותם
זו
הגמרא׳
)פירש״י
וכתובים.
ס ב ר ת טעמי המשניות שמהם יוצאה ההוראה(
מלמד שכולם נתנו למשה מסיני )ברכות הי(.
וכשהוםפתי ה ע ר ו ת להלכות לא
חלילה! אלא כדרכם
של
שםעתא אליבא דהלכתא.
אמדתי
את
דברי׳
בעקמנות
וקפדנות
תורה
ולאסוקי
תלמידי חכמים לבקש אמיתה של
זד ק :ד פ׳ ה־
X
שזכיתי
אין אני חושב
להשלים עבודה
זאמ׳ בשלמותה׳ ומלואה/
לא־
:
בהיקפה ואף לא במדורה; כ י הלכות אפוטרופסות הן רבות :מאד .ב א ש ר אביהן
של־ יתומים ו י ח ז ק ש ל עניים ופרנסי הקהלות׳לכל מרחקי פזוריהף דנו ב ת ש ו ב ו ת י ה ם
בכל הבעיות שעמדו לפניהם־ .לסי שנויי־ ה ע מ י ם המסחריים' והכלכליים ומשסדי
המדינה ומדדי הקהלות־ .ורבות וענפות־ הן תשובדתיהן שאין היחיד יכול לאסוף
א ת כולם כעמיר גורנה.
נוסף ע ל זה הלכות׳ אלו שהן דיני ממונות .הן עמוקות בתוכנן ומסובכות
במהותן ודורשווד עיון
וכאמדם ז״ל:,
ריעות.
עמוק
מוסמך
ושמוש משםטי לפני
בהלכות
ומומחה
הרוצה־ להחכיס יעסוק בדיני ממונות .שאין לך מקצוע
בתורה יותר מהן והן כמעין הנובע .והרוצה שיעסוק־ בדיני ממונות; ישמש א ת
שמעון בן נ נ ס )ב״ב קע״ח(.
מכאן שהתעסקות
ועמוקזד ושעוש׳
בדיני ממונות דודשתי ידיעה* רחבה
משפטי מפי ובפני רב מומחה בתורת המשפט בלמודה ושמושה .ולא־ כל אידם־.
זוכר ,לכך.
ובכל זאת נגשתי אל העבודה
ונזנח ,מתוך מבט של
הזאת
מקנאתי
למשפט
ולא
בטול׳ כעל דיוטגמא שהתישנה.
התורה
עוד
שהולך
אלא
שגם
בהלכות אפוטרופסות שהן מההלכות שנמסרו לשפוטה של הרבנות בארץ ישראל,
הוא־ אביהם
אמנם בצרות עין וחשדנות מרובה .וגם בהלכות אלה ,שבית דין
ש ל יתומים מדין תודה מזניחים א ת השדפט והמשפט״ היהודי מתדך
התנכרות
למשפט
התורה
והקדשות הצבור .ולו חכמו
לכל
עניני
והשכילו
יתומים
ואלמנות,
בעדות או
ולכל עניני ה מ ו ר
ל ד ע ת את משפט התודה־ שהוא תפארתם
ש bישראל ,כאמור :ומי גוי גדול אשד לו חוקים ומשפטים צדיקים ,כי אז שקדו
ל כ ב ד את בתי הדין ודייני ישראל להרחיבם ולגדלם׳ לשפדם ולשכללם׳ ו ל פ ת ו ת
ע ל ידי כך פתחה של הגאולה שהתחלתה היא• :השבת המשפט ושופטיו .כתסלתנו
יום יום בוקד וערב:
השיבה שופטינו
כבראשונה ויועצינו
ומלוך
כבתחלוז.
עלינו אתה ה׳ ל ב ד ך בחסד וברחמים בצדק ובמשפט.
בקנאתי למשפט ישראל הנזנדו מידי
ת ק ו ת הגאולה,
מצאתי
בניו
ובוניו
באp
ישראל
ארץ
מחובתי
לגשת אל העבודה הזאת ל ח מ ר ספד -רקמת-
המשפטי שקראתיו בשמו הכולל
לשעריו׳
ויחדתי לו חלק מיוחד בשם
•השוםס
והמשפט״
שהוא•
מחולק
״שעדי־עזיאל״ להלכות אפוטרופסות ,כדי
לפחות
שערי בינה בהלכות אלה בכללם ופרטיהם.
ולפי טבע הענינים נאלצתי להביא בו הלכות
מרובות
שנאמרו בעיקר
לדברים שבץ אדם לחברו׳ כדי להגיע על ידי כך להלכות־ אפוטרופסות .ו מ כ ל
מקום צמצמתי דברי רק בדברי השו״ע
ונושאי
כליו
דישדן
םמיכין
עלוהי,
׳M
׳וז שק זד *ן *ז
*ומעט מ א ד ׳ ה ב א ת י :מ ד ב ר י ה פ ו ס ק ן ס •בתשובותיהם:.ו?ש שגהפלו הדברים בפרק?ם
י־גמגי
שונים ,וזד ,כדי זלהמליס :כל •מרק בפני •עצמו .וב״ה מ מ ח י .־ ם ב ט ח י כ י
;
י*מת .ולא
1נדיך
מכשל
כי חן וכבוד יתן ח׳ ^לא י.מנע טוב
ב ד ב ר •הלכה.
םלהולכים בתמים.
ואני מקוה ומאמלן.שכל .קוראי.ספרי
;והרצויה ואת עוצם •העבודה
הקטן
יכירו
זה
בכוונתי הטובה
המרובה •*שר השקעתי.בד: ,בגדודי שנה מעיני
לסעיםוהם׳
והתיחדותי בלב ונפש ׳לסדורם •של השערים והפרקים
כדי .להוציא
מתחת ידי ד ב ר מתוקן אחדי ע מ ן .ו ב ד ו ר רב ,עד כמה •שידי •לבינתי מגעח.ואני ת פ ל ה :
:יהא
דעוא
משםזא האימא מילתא ד ח ת ק ב ל .בבי מ ד ר מ א
•והזה זה .שכרי הגדול.
!אפדיון:נמטיה
לידידי
כ נ פ ש י :ה ר ב הגאון דרופחקא דאורייתא כמודד״ד
אליעזר וואלדינברג יצ׳׳ו אשר עזרני בחכמתו ובקיאותו
זה ברוב תבונה ודייקנות-מרובה .ותודתי וברכתי
דית?ב זבתווני
דלפאי ׳זה,
את
ממלא
להגיה
נתונה
עבודתו
הדפסת
לרב
בזה
בהצלחה.
ספר
חביבאי
חיליה
יישר
לאורייתא.
וגם לרבות ברכה ותודה לכבוד
מ ד אברהם חיים הלוי
להביאם לבית
יצ״ו
הדפום
סופר
בנם
החכם ונבון
של
קדושים
ומזכיר נאמן ,אשר הכין את
כש״ת
כל הכתבים
בעבודה מסורה ונאמנה לאהבת התורה .תהי משכורתו
שלימה.
ואף גם
זאת
לי
נאה להודות לכבוד המדפיס הנכבד דגמיר וסביר מר
יהודה עמרם איתאח יצ״ו אשר טרח ויגע בצרוף אחר צרוף והגהה אחר הגהה
להוציא מתחת ידו ד ב ר מתוקן מטעויות והשמטות ככל האפשר.
ברך ה׳ חילו
ופועל ידיו תרצה.
וכאן אני מוצא לי חובה נעימה להביע את הוקרתי
אשר הוא מגדיל לעשות
ידו
או
לספרותה של תורה
ל״מוסד הרב קוק״
בספרים שהם מוצאים
לאור על
בסיועו שמכללם הוא ספרי הקטן זה .ברוכים יהיו לה׳ ־ולעמו ותודתו
העומדים בראש והנהלת מוסד יקר וגדול וה ,זכרה להם •ה׳.־לטובה.
נעילת
בכלותי
שערים
לדבר הנני מסיים מעין הפתיחה בתודה מופלה •לאמר:
אני לפניך ,ה׳ אלקי שעזרתני
עד
הלום
לחבר
מודה
ולמוציא לאור׳.׳הפרי זה ,כן
יהי חסדך עמדי להאיר עיני ולבי נבתורתך וג: 0עד
זקנה -לא
תעזבני
ורוח
XII
קדשך
ה ק ד מ ה
תקח
אל
ממני
וזכני להשלים ולהוציא לאוד השלמת ס פ ר זה
ויתר
הספרים אשר אתי בכתובים מאשר חוננת אותי בחסדך הגדול»>.
ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם רעיתי ועזרתי
אלטאראם,
אחי
הברוכה עליזה
לבית
היקרים וביתם ,ובני ובנותי חתני וכלתי ובניהם היקרים
והחמורים ה׳ עליהם .יחיו ברוב אושר וחדוה וביראת ה׳ מהורה.
והנני מסיים בתפלה לאלקי ישראל צור ישענו ומשגבגו וגואלנו מעולמ
הבט
לאמר:
ממעון
נא
קדשך
בחסד ורחמים על עמך ישראל בכל ארצות
הנוראה.
פזוריהם והושיענו ומלטנו ממצוקתנו
ריבה
ה׳
את
נ ק מ ת דם עבדיך השפוך״ וברך את עמך ישראל יושבי ארצות
השקט ובגאולת עולמים ותחזינה
י ש ר א ל בארץ ישראל .בנין
עדי
עינינו
עד,
בשיבת
בשובך
בניס
ריבנו
קדשך
לגבולם
לציון׳ בבנין
ונקום
בשלום
ובגין
בית
אפריון ואריאל.
כנפש עבדך המצפה לישועתך
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לארץ ישראל
(1
שערי עזיאל ת ל כ ו ת א פ ו ט ר ו פ ס ו ת ת״ב.
משפטי
שו״ת
השופט
עזיאל
םהדורא תגיינא
ע ל ד׳ • ו ל ת נ ו ת ס ו ג י ו ת הש׳׳ס
והמשפט יסודות
משפט
דרושי
עזיאל דרושים
מכמני
עזיאל ת״ב
הגיוני
עזיאל יסודות האמונה
גליון עזיאל
הערות
וענינימ
תורת ישראל
בגליונות הש״ם
והרמנ״ם.
כלליימ
עזיאל
שערי
מ ב ו א
פרק א.
אפוטרופוס או אפיטרופום
מושג זה שאול הוא בלשון רז״ל
ברוב
בשם
דבריהם
אפוטרופוס
מלשון
ולפעמים
הסורי
בשם
וחיוני׳
והשתמשו
אפיטרופוס׳
ולכן
בו
נקבע
בלשון הלכה ב מ ש נ ה וגמרא ודברי הפוסקים בשם אפיטרופום.
מושג
הודאת
א פ י ט ר ו פ ו ס .מושג זה בעיקרו הוא לממונה על נכסי
יתומים קטנים שהוא מ מ ל א מקום אביהם
ה ר מ ב ״ ם ז״ל :אפוטרוסםין ממינים
שנקרא
בלשון יוני פטר׳ וכן פירש
ש מ מ נ י ם על היתומים בין ש מ נ ה אותם א ב י
יתומים או בית ד י ן ״ .
וזהו עיקר השם .אבל רזי׳ ל הרחיבו הוראת שם זד ,גם לכל אדם
שהוא
מ מ ו נ ה על רכושו של איש אחר והוא ש ל י ט ל ע ש ו ת בו כאדם ה ע ו ש ה בשלו.
וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ״ א ת ה ת ה י ה על ביתי״ ,א נ ת ת ה י אפוטרופוס
ע ל ביתי ,זאת אומרת ,מורשה ו ש ל י ט להנהיג א ת ביתי על דעתך.
וכן ה ש ת מ ש ו במושג זה
מ מ ו נ ה על חלק מרכוש
להורות על אדם שהוא
אחרים ואפילו לזמן קצר ,וכן א מ ר ו :אין לך אשה שלא נ ע ש י ת אפוטרופא ש ע ה
א ח ת בחיי ב ע ל ה ע ל פילכה ועל ע י ס ת ה .>2
כל אלה נקראים אפוטרופוס או אסוטרופא לאשר,
,:J
.והרבים אפוסרופסיס׳
א ו אפוטרופיא והם שומרים ומנהלים הנכסים ש נ ת נ ו ת ח ת אפוטרופםותם על פי
ה ו ר א ו ת בית דין שהם שומרי ת ו ר ת ה מ ש פ ט ,
ל ר ב י ם על פי
לאשר
תורת
אפוטרופוס
אפוטרופוסים
של
ה מ ש פ ט ,ולכן
יתומים
הם מצווים ומיופי כח מ ש פ ט י ל מ נ ו ת או
קטנים,
ע ל כל נכסים ש ב ע ל י ה ם
ומקנים זכות ה ב ע ל ו ת ליחיד או
תחת
פקוחם
והוראותיהם׳
ולמנות
הסתלקו מהם ומסרום לצבור או ל י ח י ד ׳
א ו לפקח על הממונים מ פ י ה מ ק ד י ש בתור אפוטרופוסו ,ל מ ס י ר ת ה ק ד ש ו ל ת ע ו ד ת ו ׳
א ו לחלק סירותיו ל מ ו ס ד ו ת של חסד ,חנוך ,ת ל מ י ד תורה או צ ד ק ה ליחידים או
לציבור.
אפו?זרופםות
הוא שם הפעולה של מושג זה ולכן נקראו
(1סיהמ״ש ריהי־מב״ש בכירים פ״א סי־ה.
חנונית או שמי:זז אותה א פ י ט ת פ א .
(2כתיבית ס״ו.
הלכות
אלה
בשם
הלכות
< t:כתיבות ם״ו :המושיב א ש ת ו
2
מ
נ
•
ו
אפוטרופסות׳ שהן כוללות כל דיני ומשפטי אפוטרופסות בכל מובנו .כניל.
הוראת מושג זה אינה מצומצמת רק
היא מורחבת על כל השלטת איש אחד
לעשות בזמן אפוטדופםותו
והמשפט
כבעלי
כאדם
לאפוטרופסות
של
ברכושו
של
אחרימ
יתומים׳
ביפוי
אלא
כה מלא
העושה בשלו׳ ולפיכך הוא מוכר לפני החק
הרכוש שהם ממונים
עליו.
וכן
אין
אמרו:
אפוטרופוס
לעריות « ,לומר .אין שליט ועוצר על גופו של אדם עצמו .ואין צריך לומר על
אחדים .נגד יצרו בדבר של עריות.
שם זה הושאל גם לגבאי צדקות והקדשות שהם ממונים מפי המקדישים
עצמם על הקדשם .או שהם ממונים על פי בית
דין
הקדש
על
או
מסוים
הקדשי הצבור בכללו׳ וכן הממונים בחוד גבאי צדקה.
גבאי בית הכנסת אעס״י שנקראים בשם סרנסים או גבאים׳ כולם דינם
כ א ס ו ט ר ו ס ס י ם « לפי שהם השליטים
היו הבעלים עצמט׳ לשמור
בשם
זה
נקראו
על
שהם ממונים עליהם כאילו
הדברים
את הרכוש עצמו ולנהל את משקו ביפוי כח מלא.
גם
הממונים על
מחוסרי ד ע ת ותבונה לנהל נכסיהם
סי בית דין על נכסים של אנשים
כגון שוטים וחרשים .וכן מחוסרי אחריות
כלםי נשותיהם ובניהם הקםנים .או מחוסרי יכולת
ובכלל
1כסי נטושים או רטושים.
את
לנהל
נכסיהם
כגון
זה גם הממונים על רכושו של אחר בחלקו
או בכללו עפיי מנויו של בעל הרכוש או היכלת ,כגון אפוטרופסי המלכות©.
פרק ב.
האפוטרופסות ומשפטה
האפוסרופםות ליתומים היא בעיא משפטית קדומה מאד שתחילתה נעוצה
בחיי השבסים
והמשפחות הפרימיטיביות,
ששרידיהן נכרים גם היום במקומות
מסוימים בלתי מפותחים ובלתי מסודרים בחיים תרבותיים ומשפחתיים.
שבסים אלה חיו תמיד ת ח ת חסות סאטריארזאלית שלהם היו משועבדים
השבט והמשפחה בגופם ורכושם ,ונתונים לפקודתם ומשמעתם המוחלטת.
אלה נקראים בלשון התורה אלופים שהם אלופי השבט או אלופי המשפחה
ו ב ת י אבות .ותחת משמעתם
מתמנים אפוטרופוסים ליתומים ,או ילדים קטנים
הוריהם או םביהמ.
(1
*שר
עמהון
כ ת ו ב ו ת י ״ ג :ח ו ל י ן י׳יא :נ ד ה ל׳.
י ר ו ש ל מ י כ ת ו ב ו ת פ־יא.
ת ע ש ר :כגון א פ ו ם ר ו פ י א דנפקין ל ק ר י י ת א ובזזין ל א ר י ס י ה
מ«ה.
(3ע י י ן ש ב ת
קכ׳׳א:
(2
פסיקתא דרב
מפרין כנשץ
מםכניא
א פ ו ט ר ו פ ו ס של מ ל ך היה ,ועי״ע ע ר ו ך ה ש ל פ ע ר ך
כהנא
פסוקת
דבעיגן למעבד
אפוטחפוס.
•
מזה נוצר שם אפוטרופוס
ו
ב
3
a
ואפוטרופםות,
והועתק
גס
בתורת
המשפט
המודרגית בשם Pater Familiaכמו שנבאר להלן.
המשפט הרומאי שהוא היסוד לכל
המושג אפוטרופסות
המודרניים
המשפטים
לשם Tuteiaאן Titorלאפוטרופופ
שמובנו הוא חסות ושמירה
היתומים
על
הקטגימ
להשלים כל צרכי גדולמ .להגן על עצממ מכל
הממונה
את
העתיק
או הטבעי״
שהמ מחוסרי יכולת פיזית
התקפה
ומקרי
אסון .ושהם
מחוסרי בינה לשמור ולהשביח נכסיהם שנפלו לחם בנחלה ,וכן תורגמ מושג זה
בצרפתית בשם Juteurובשפה האנגלית בשם .Gardianshipמשפט חסות זאת
נ ו ב ע ת ביטודה מאותו מנהג
הפאטריארכאלי הקודם ,כמו שאמרתי .ומההשקפה
בשנוי צורה,
היסודית של משפט היוני הקדום ,ואחריו הרומאי שהוא המשכו
שהם אומרים :זכות קיומו וחרותו של האדם תלויה בכח גבורתו הפיזית להגן
על עצמו ,ולא בזכות קניניו והישגיו בתוצרת עבודתו ופעולותיו.
בזכות זאת הוא שומר את בעלותו על רכושו.
ובהעדר ממנו כח זה ,הרי הוא בריר .חלשה
שהיא נתוגה
הגבור
בידי
ו ב ע ל היכולת .לשעבדה לו או אפילו להשמידה.
מנקודת השקפה זאת ,התירו להורי הילדים להשמיד א ת בניהם החלשים
בעודם קטנים ,והפקירו
א ת גופו של הלוה למלוה שלו׳ במקרה שאין ביכלתו
ל ש ל ם את חובו ,בשימת ידו של המלוה על כתסותיו של הלוה משעבד
ל ע צ מ ו בגופו ונפשו ,לאכול את
בשרו
אותו
או להשמידו ,ולחלק א ת גופו למלוים
ירביס כפי שיעור החוב שהוא חייב להם.
ובשימת היד של המלור ,על
נכסיו
של
הלוה
אותם
קונה
לבעלותו
הגמורה.
כי שימת
היד הוא סמל לכח ויכולת שעל ידה משתלט האדם על הגוף
והרכוש של החלש ממנו בכח או ביכולת.
מנקודת השקפה זאת׳ נתנה אפוטרופסות גם לאשר ,שאין לה בעל ,שמכיון
שהיא חלשה בעצמה בגופה׳ ודלה בקניניה׳ היא צריכה חסות של אחרים בעלי
כ ח ויכולת לשמרה בגופה ת ח ת חסותם.
מבחינה זאת ,נתנה
האבות
שהם
בעלי
אפוטרופסות
הילדים .להוריהם
החסות והם בעליהם של הילדים
בראשונה׳ ובעיקר
שנולדו
וגדלו מכחם׳
הלכך עומדים ת ח ת אפוטרופסות הוריהם בחייהם ,ואחרי מותם ת ח ת אפוטרופסות
אביהם Pater Familia ,ולהם
זכות
זכותם למנות באי כחם ,כםו שיש
האפוטרופסות
זכות טבעית לכל אדם על
לעשות בה כחפצו על ידי עצמו ,או למסרה לבאי
הרומאי פרק 76ד׳ .(2761 360
הטבעית,
וממנה
נמשכת
התוצרת
שלו
כחו )עיין תולדות המשפט
4
ב
S
it
ו
־עם ׳התפתחות ההשכלה המשפטית :הכרת החשש
ועני׳
לכל אדם ,גבוד וחלש עשיר
וזכות
משפט הקנין והנחלה .נטלה בעלותם
הקגין
האישי׳
הפרטי
של ההודים וקרובי
לכל
זכות
הקיום
אדם,
בתוקף
המשפחה
על
גופם
של ילדיהם ,ובטלה החסות הפיאודלית של הגבור על החלש ,ולכן בטלה חפות
האפוטרופסות על האלמנה או האנשים החלשים,
ונעשית
האפוטרופסות ל ד ב ר
של חובה :לגדל'להשכיל ולחנך במשמעת חברתית ומדינית את היתומים הקטניס׳
לנהל את רכושם ולהרויחמ עד שיגדלו.
אולם היסודות
הראשונים של אפוטרופסות חסות זאת ,לא בטלו לגמרי/
ולכן השאירו בהק את אפוטרוססות ההורים בתור אפוסרופםות טבעית ,שלהם
הזכות היחידה למנות אפוטרופםים בתור באי כחם.
וכן הקודקס הנאפוליוני אומד:
אפוטרוסםיות הילדים הוטלה בראש
וראשונה :על הורי הילדים,
בזכות
בחייהם /בצואתם
בכתב
קדימה להאבות או הסבים ובאי כחם הממונים מצדם
או הצהרתם בםני שוסס השלום ,ובמקרה שהאב והסבא לא יהיו בחיים עוברת
חובת האפוטרופסות
להאם
ואבותיה ,או הממונים מצדם ,ובמקרה של
העדר
ההורים ואבותיהם עוברת חובה זו למועצה משפחתית מורכבת מששה קרובים,
שלשה מצד האב ושלשה מצד האם,
מנוי אפוטרופסים על
הקטנים
ואלה נקראים על ידי שופט השלום לשם
ואפוטרופםים
ובהודאותיו,
אלה
עומדים
תחת
פקוחו של שופט השלום .>1
לעומת זאת המשפט הדתי המושלמי נותן זכות האפוטרופסות או שלטונות
בגוף ורכוש הקטנים לאביהם או הסבא מצד האב ,ולהם הזכות למנות
אפוט־
רופסים על הקטנים גם נשים שאין להן ק ר ב ת משפחה עם היתומים הקטנים.
אולם
אפוטרופסותם של
האבות
בניהם
על
הקטנים
מוגבלת
ביחס
לאישיותם של הקטנים רק בכל הנוגע למעשה ידיהם ונשואיהם וביתם ורכושם
ושמירת והשבחת נכסיהם׳ ולכן במקרה שהאבות הם בזבזנים ולא נאמנים על
שמירת רכוש בניהם הקטנים׳ עובדת חובת האפוטרופסות להשופט הדתי)אלקאדי(
והוא ממנה אפוטרופוס על נכסי הקטן ומוסר בידו כל רכושו לשם שמירתו.
ובהעדר אבות הקטנים ,ובמקרה שלא מנו אפוטרופוס בחייהם על בניהם
הקטנים,
מחלק
אפוטרופסות
המשפט
הנפש עוברת
האישלאמי
אל
את
הקרובים
אפוטרופסות הקטנים לשני סוגים:
מצד
האב,
והם
האחים והדודים,
2
ואפוטרופםות הרכוש עוברת אל השופט הכללי )אל קאדי אל עם( >.
משפטים אלה שהם בנוים ביםודמ על חרבות משפטים קדומים של העבד,
.Code Napoleon livre premier Titre X (1
(2
א ל א ת כ א ס א ל ש ר ע י ר ,נוי א ל א ה ו א ל א ל מ כ ז נ י ה ע ל ה מ ז ה א ב
אלאמאפ אבי
הניפה .בסעיפים141,
434,
420
מ
נושאים בחבמ ׳ההשקפה היסודית.
החזק
ג
שהחלש
*
נתון למרותו
הוא
בגופו או בעשרו .ושהילדים שהם באים .מכח .ההורים
להם .בראש
רכוש
ו
51
ובראשונה להאבות.
ילדיהם
אולם
בחייהמ-
משפט
ואחריהם
ובמותם חוזרת
שהוא נובע
התודה
להאם .והם
בעלות זאת למולידיהם.
ממקור
הנבואה.
כולם נחרזים בחוט אחד
שהוא קדום כקדמת העם ,והוא
ח ם .קנויס בגוסס
אסוטרופסיהס
מהלכה למשה מסיני .מפירוש ודרוש חכמים ותקנותיהם
שדינם כדין תודה ממש י>.
של
הגבור או
וכל
.
המקובל
המחודשות
ומכוונים
ובעלי
בו
דור דור.
לתכלית
אחד
הנאמר באברהם אבי האומה ״ושמרו דרך ה׳
לעשות צדקה ומשפט״.
מצות מורשת אבות זאת שהיא סגולתם של ישראל .נאמרה בתורה בלשון
תלכו״ .ומצווים עליה ביותר שופטי ישראל שהמ
״והלכת בדרכיו״ •אחרי ה׳
2
יושבים על כסא ד,״ כדכתיב -וישב שלמה על כסא הי״ >׳ שכסא המשפט הוא
כסא ה׳ ׳אלקי המשפט׳ וכן הוא אומד ״לא חגורו מפני איש כי המשפט לאלקים
הוא .>3וכן נאמר בדברי קבלה ״כי לא לאדם תשסוטו כי אם לה׳ ועמכם בדבר
המשפט״ י>.
משפט -זה מצטיין במקוריותו הנבואית .ואין בי כל שמץ דמיון ממשפטים
שקרמו לו׳ אלא להיפך הוא בא להרוס את כל יסודות משפטים הקדומים שהם
ההפליה בין גזעים וכתות׳ שתיתה קיימת ,ושעורנה
בנויס על יסוד השלטונות.
קיימת לא להלכה בדרך בפירושה איתמר ,אבל מבצבצת מבין השיטין ,ונשקפת
מתוך המעשים בדרך מכללא איתמר׳ בתורת המשפטים של העמים.
קינציפציות ומחשבות
משפט תורת היהדות שהיא נקיה וםהורה מכל סיגי
אלה׳ היא הורסת בכללה ובכל פרטיה .כל תודת משפט שאינה דרך ה׳
אלא
ד ד ך מוחשתה :של שלטון אדם באדם לרע לו ,שהיא רעה לשולט ורעה לנשלט .(5
תורת
משפט
היהדות
במינה
מיוחדת
במקוריותה
שהוא:
הנבואית,
ד ר ך ה׳ לעשות צדקה ומשפט׳ וקיימת בטהדתה ובמקוריותה לנצח ולדור דודים.
אולם יש ודז״ל הוצרכו להשתמש בטירמיניס משפטיים שהיו ידועימ בזמנם
כמושגים' בין לאומיים ,כמו אפותיקי ״דיתקי׳ וכן אפוטרופוס ,ובמקרים אלה שנו את
בכתיבתו
המושג
אפוטרופסות
וצורתו׳
ואפוטרופוס׳
ומשם
וגם
אפיטרופםות
ואפיטרופום
ביונית.
שינו אותו מתוכנו ,כי מושג זה
עשו
בלשון יונית
ורומית מובנו :שלטונות פאסריארכלית בגוף הילד ורכושו שהוא מסור לאבות
ולמעלה מהם מולידיהם .ועל כולם ראשי המשפחה האלופים שאנו מוצאים בתורה
(1
(1
ע י י ן ה ר ש ב ״ מ ז׳׳ל ה ל כ ו ת
ד ב ר י ה י מ י ם ב׳ י״מ—וי.
(5
מ מ ר י ם ם׳׳א ח ״ ב .
קחלת
ר ב ה ת׳
י־ב.
(2
דברי
הימים
*׳ כ ״ מ — כ ״ ג .
(3
ד ב ר י ם *׳
6
•
נ
•
ו
במשפחות ישמעאל ועשו .ורשומפ ניכד בתולדות העמים הקדמונים והאחרוגיס
להם .א ב ל האפוטרופוס לפי משפם התורה אינו לא בעל ולא אלוף ,שהדי גם
האבות עצמם אינם בעלים על ילדיהם בגופם.
ההורג את בנו .אם יש לו בן
אפילו
בראשית
ואב
ילדותם.
או בת לנהרנ .נעשה הוא גואל הדמ והורג א ת
סבו ההורג .ואמ אין לו בן׳ בית דין מםיתין אותו»>.
ודין זה הוא אפילו בקטן בן יומו שידוע שכלו חדשיו .שכל ההורגו׳ בית
דין הורגין אותו *> .ואחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפילו
הרג את הגוסס גהרג ע ל י ו « .
יתר
הרי שהאב ואין צריך לומר כל
הקרובים
להם
אין
כל
שליטה
שהיא בגוף ילדיהם .ונהרגים עליהם ככל אדם אחר.
וכשם שאין לאב שליטה על גוף חיי בניו .כן אין לו שלטונות על רכוש
בניהם שבא להמ ממקום אחר׳ ואיגו עליהם אפילו כאפוטרופוס׳ אם לא שםיגוהו
לדברי האומרים
בית דין׳ ואף
שאין בית דין מפקחים על נכסי ילדים בחיי
יעשה
אביהם ,אין זה אלא שםומכימ על האב שהוא
מה
כל
יותר
שטוב
לבניו יי.
הבן בחיי אביו הוא של הבן לגמרי .ולכשיגדל
אבל לדברי הכל רכוש
מוסר לו אביו את רכושו קרן ופירותיו.
וכיון שאין לאבות שליטה על גוף בניהם ורכושם
שליטה
להם
ילדיהם
על
צריך לומר על גופם.
אב׳ משומ שהמוריש
בחייהמ.
אחדי מותמ ,למנות אסוטרוסום
אלא
יותר
חובה זאת היא
על כל
מכל אדמ אחר יודע
ממילא אין
על רכושם ,ואין
מוריש
ומכיר את
אפילו
האיש
שאינו
המוכשר
ונאמן ביותר לזכותם המלאה של היורשימ הקטנימ׳ או מפני שהמוריש יש לו
תוקף משפטי בנחלתו )וכמו שנבאר להלן( .ובכל אופן גס אפוטרופוס המוריש
עומד תחת פקוח בית דין והם רשאים להעבירו מאפוטרוסםותו .(5
תורת ישראל מ ת ע ב ת כל כניעה
לחסות
אדם ״כה אמר ה׳ ארור הגבר
8
א ש ר יבטח באדמ ושמ בשר זרועו ומן הי יסור לבו״ >.
מישראל למכור
את
עצמו
אוסרת
על כל איש
לעבד אפילו לאחיו מישראל .ואת האדון לשעבד
7
א ת עבדו בעבודה שאין לה קצבה או שאין האדון צריך לה >.
גס עבד כנעני שגופו קנוי .יוצא בראשי א ב ר י ם :וממדת חסידות ודרכי
שיהיה אדם
חכמה,
רחמן
ורודף
לו ,ויאכילהו וישקהו מכל וכר׳
ו(
וכן
צדק ולא יכביד עולו על עבדו
לא
רמב׳־ם ת׳ ר ו צ ת ו ש מ י ר ת נ פ ש םי׳א ה״ג.
»״א
פ ר ק ב ׳ ס ע י ף ב׳
םה׳
עבדים.
ובהערה.
יבזהו ביד ולא
(2ש ם ם ׳ ׳ ב ה׳׳ו.
(5.ר א ה ש ע ר י ״ ב פ ר ק א ׳ .
ולא
בדברים.
(3ש ם ה ״ ז .
(6י ר מ י ה י ״ ז — ה ׳ .
יצר
לעבדות
י(
ראה
(7ר מ ב ־ ־ ם
שער
ם״ג
•
ג
ז
7
•
ידבר
מסרן לא לבושה ,ולא ירבה עליו צעקה וכעם אלא
עמו
ג נ ח ת וישמע
שענותיו וכף .א ב ל זרעו של אברהם אבינו והס ישראל שהשמיע
להם ה ק ב י ה
טובת התורה ,וצוה אותם בחוקים ומשסטיס צדיקים .רחמנים הס על הכל .וכן
במידותיו של הקב״ה שצוה להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו. ,וכל
המרחם מרחמין עליו שנאמר ,ונתן לך רחמים ורחמך והרבך י>.
ולא עוד ,אלא שהאלקימ הוא דורש דמו של האדם ״מיד איש אחיו אדרוש
א ת נסש האדם״ ,(2ודאלקיס יבקש א ת הנרדף ,אסילו צדיק רודף א ת הרשע .>3
ותובע גס
עלבונו
וממונו מידי
גוזלו ועושקו
.מציל עני מחזק ממנו
ואביון מגוזלו״.
משסט התורה הגין על הלוה באזהרה יסודית וכללית ״לא תהיה לו כנושה
וכשהתירה
ולא תגוש א ת אחיך״.
לגבות
מנכסיו .אסרה על המלוח להשתמש
באלמות ולעשות דין לעצמו כלפי הלוה ,ולא התירה למשכנו אלא עפ״י בית דין
ועל ידי שליח בית דין ,ובדרך כבוד *כחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו
יוציא אליך א ת העבוט החוצה״״
לשליח בית
ולא הותר אסילו
דין
למשכן
,
בחזקה ,אלא כשמוצא את הלוה בשוק וחפץ ב י ד ו י ,ואין הלוה ולא שליח בית
דין רשאי לחבול דברים
שהם אוכל נפש או חיי נפש׳ אלא מצוד! להשיב לו
העבוט שהוא תשמישו של יום ביוס וכסות לילה בלילה.
ואחרי כל זאת אם לא נמצא ללוד .כלום׳ או נמצאו לו דברים שמסדרין
ל ו בלבד׳ ילך הלוה לדרכו
ראיה
ו א י ן א ו מ ר י ן א ו ת ו ואין אומרין לו ה ב א
שאתה עני ולא מ ש ב י ע י ן
אותו
כדרך שדנים
וזה בניגוד גמור לחוקי רומא שמסרו את גופו ובשרו של הלוה
להמלויס
לחסות
הם
אם
רבים
הגבור והתקיף׳
לחלק להם את
בשרו ועורו.
הגוים,(5
להמלוה
או
ולכן היה החלש צריך
א ב ל ת ו ר ת ישראל שאוסרת תקפנות והשתלטות זאת
בהחלט .אינה מכירה בצורך חסות האדם למי שהוא וממי שהוא .שכולם כעני
כעשיר חלש וגבור
עומדים
תחת
חסותו ומשפטו הנערץ הנקדש בצדקה
של
א ל ק י עולם ושוססו בצדק ומשםס חסד ורחמים.
חסות עליונה זאת׳ מיוחדת ביותר על יתומים ואלמנות׳ והתורה מזהירה
ע ל עלבונם של יתומים ואלמנות ,ואומדת :כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם
ענה תענה אותו שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי
והרגתי
אתכם
בחרב
והיו
8
גשיכם אלמנות ובניכם יתומים > .לומר ל ך שכל הנוגע בחם לרעה נענש בעונש
חמור
של
מיתה
בידי שמים מידי אביהם של יתומים ודיין אלמנות אלקים
7
במעון קדשו > .וכן נאמר בדברי ק ב ל ה :אל תםג גבול עולם ובשדי יתומים אל
(1
הלכות
ןכרימ
*( ר מ ב ״ ס ה ׳ מ ל ו ה ו ל ו ת מ ״ ג .
ת״ח.
(5
(2ב ר א ש י ת 9ר חי.
(8ו י ק ר א ר נ ח מ ׳ נ ״ ז 0י ׳ ח ׳ ק ה ל ת ר ב ת
ש ם ה׳ מ ל ו ת ו ל ו ת ם׳׳ם ת״א.
(6
שהות נ ״ ב כ״ג.
ט״ג
י״ט
(7ת ה ל י ס ס ״ ת ר .
6
&
ב
•
ו
תבוא׳ כי גואלם חזק הוא יריב א ת ריבם א ת ך י>.
אזהרה מיוחדת ומאוימת גאמר
לדון
לשופטים
א ת דיגס
יתומים
של
ואלמנות ולהפך בזכותם •דרשו משפם שפסו יתומ ריבו אלמנה• *>׳ כי התעלמות
ממשפטם גורמת קללה לכל
אליהם לכן נאם
האדון
העם
ה׳
-יתום
צבאות
לא
ישפוטו
וריב
אביר ישראל הוי
אלמנה לא יבוא
אנחם
מברי
ואגקמה
מאויבי״ מ,
נוסף על האזהרה המיוחדת של כל אלמנה ויתום לא תענון׳ שהיא בנין
א ב לכל כושל וחלש /הוסיפה אלה מיוחדת
מטר .משסט גר יתום ואלמנה «
לכל
הפוגע בהם׳
ואמרה :ארור
לסי שהם חלשים ותשושי כח להגן על עצמם
ומכל הםסד
ועל זכויותיהם בחברה ולשמור רכושיהם וקנינם מכל עושק וגזל
ואבדון ,לפיכך התיחדה חסותם לאבי יתומים ולכל אדמ מישראל וביותר ל ב י ת
דין שהם אבות העמ ושומרי משפט היחיד והצבור ומדריכי העם לחנכם לגדלם
וללמדם עבודה והשכלה׳ מלאכה ואומנות ,ואף גם זאת להקנות להם שם טוב
בחברה.
זאת היא יסודה ועיקרה של האסוטרוססות בישראל שהיא מסורה לשופטי
ישראל ובית דינו .ומאפוטרופום בית דין זאת נמשכה
המורישים׳ שגם
הם
במשפט
הנחלה
ההורים
אפוטרופוס
או
חשובים כדיינים׳ ועליהם מוטלת החובה
לדאוג על ת ק נ ת בניהם אחריהם בגופם ונסשמ חכמתם והשכלתם ,וחנוכם במצות
ובדרך ארץ ויראת שמים ,בלמוד
התורה
ובקיום
ת ח ת פקוח
מצותיה .והכל
והדרכת בית דין שהם אבות העם ואבותיהן של יתומימ ,וכמאמרם ז״ל :רבן
גמליאל ובית דינו הס אביהם של יתומים»>.
וזו היא משמעותו הגכון והאמיתי של מושג האפוטרופוס שהוא מושאל
משפה אחרת רק בלשונו ,והוא נ ב ד ל לגמרי בהוראתו ,לפי שהוא
על
מיוסד
משפט תורת ישראל שהוא משפט אלקימ -ועמדו שני האנשים אשר להם הריב
ל פ נ י ה׳ לפני הכד״נימ הלוימ אשר יהיו בימים ההם״«> .ועל יראת המשפט של
היושבים על כסא אלקים ושופטים לאלקים כאמור :כי המשפט
הוא.
לאלקים
״ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפוטו כי אם לה׳ ועמכם ד ב ר המשפט• .(7
לפיכך הדיינים הם שלוחיו של הקב״ה
אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר
ויושבי
בה׳ והוא אבי יתומים ודיין אלמנות׳
איש .ולה׳ הארץ ומלואה
תבל
והשופטים הנבחרים וממונים מאת העם הם שלוחיו של אבי יתומים ונקראים
בשמו .אביהם של יתומים או אפוטרוםםים של יתומים בטידמינולוגיה המשפטית .(8
ואס אתה רוצה לדעת ביאורם של דברים אלה ,צא ולמד
(1
ב״ק
ל״ז.
מ ש ל י כ ״ ג י׳יא.
(8
ד ב ר י ם א׳ י״ז.
י ש ע י ה א׳ י־ז.
(2
(7
(3י ש ? י ה א ׳ כ ׳ ׳ ד .
ד ב ר י ה י מ י ם בי יי ם־יו.
(8
«(
רבדים כ-ז.
ר א ה ש ע ר א ׳ מ ר ק אי.
בדברי
רבינו
(5ג י ס י ן
ל־ז:
מ
ב
ו
9
א
ומאודנו הדמב״מ ז״ל :חייב אדמ להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשם שפלה
מלך ויתומיו
מאד ורוחם נמוכה .אעפ״י שהם בעלי ממון .ואפילו אלמנתו של
מוזהרימ אנו עליהמ ,שנאמד :כל אלמנה ויתום לא תענון .והיאךנוהגין עמהם.
לא ידבר אליהם אלא רכות .ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד .ולא יכאיב גופם
בעבודה .ולבם בדברים קשים .ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו וכר.
ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם .שכל זמן שהם
הס נענים׳
סחספ
צועקים
שנאמר :כ י אס צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו.
במה דברים
הרב
ללמדם
אמורים בזמן שעינה אותם לצורך עצמו׳ א ב ל עינה אותם
כדי
תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה• מותר.
ואעפ׳׳י כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם :אלא יעשה להם הסדש׳ וינהלם
ב נ ח ת וברחמים גדולים וכבוד .שנאמד :כי ה׳ יריב ריבם׳ אחד יתום מאב ואחד
יתום מאס׳ ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה ? עד שלא יהיו צריכים לאדם
גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהם .אלא
עושה
יהיה
כל
עצמו
צרכי
לעצמו כשאר כל הגדולים «.
דברי נגידים אלה שהם הם דברי תורה ובנין אב למשפט התורה ביחס
התשושים
לכל
ומדוכאים
ברוחם וכחם׳
הס מאלפים ומלמדים להכיר ו ל ד ע ת
טיבה של אפוטרופסות ליתומים וחובת בית דין או אפוטרופסס
המוריש שמאושר על ידם או הממונה מפיהם ללמדם
הממונה
תורה ואמנות.
מפי
להוליכן
בדרך ישרה ולחנכן במצוות ולנהלם בנחת ברחמים גדולים וכבוד׳ ולחום ולשמור
על ממונם יותר מממון עצמו׳
כמו שהאב מרחם
על
בניו
בהקרבת
עצמו.
כאמור :כרחם אב על בנים .וזו היא חובת האפוטרופוס.
מכללם של דברים למדנו :שלא ההורים ולא כל יתר הקרובים נחשבים
לאפוטרופםם הטבעי של ילדיהם׳ לא בגופם ונפשם ולא ברכושם׳ שחרי במקרה
שהבנים ראויים לעונש מיתה על פי המשפט אין ההורים רשאים בעצמם לפגוע
בהמ אלא מוסרים אותם למשפט הדיינים שהם נבתרי העם ושופטיו וכן נ א מ ר
בדין בן סורר ומורה זולל וסובא .ותפסו בו אביו ואמו והוציאו אל זקני עירו
ואל שער מקומו .ואמרו בננו זה סורר ומורה .>2
והחובל בבנו הקטן שאינו סמוך על שולחנו חייב לשלם לו דמי חבלתו.
באותה המדד .שהוא חייב
לו
ב
י
בהם
ת
בחבלתו לאיש זר .ודמי החבלה שהוא משלם עושה
סגולה שהיא עושה
סירות לזכותו של בנו הקטן ובהתאם
להוראת
ך י ן .(3
ומזה נלמוד שאין ההורים בחייהם נחשבים אפוטרופסי בניהם הקטנים ואין
(1
הי׳ים
ר מ ב ״ ס הי
ד ע ו ת ס ״ ו ד׳״י.
ש ו ״ ע חו׳׳מ סי׳
ח כ ׳ ׳ ד ס ע י ׳ ד׳.
(2
ד ב ר י ם כ ״ « בי.
(3ב ״ ק ס״»; ו י & ב ״ ם ר,׳ ת ו כ ל
ומיק
ס״ד
»
1
א
ו
צריך לומר שאינם אטוטרופםיהס » ח ר י מותמ .ובנוגע לקרוביפ אחרים מאיזה
היא נגדו
םו 1שיהיו׳ כוזב הדיב^ז ומה שטען שמעון שהוא קרובה טענה זו
בדין תורתנמ אעפ״י שבדין הגוים ממנימ קרוב׳ אלא הכל תלוי באמונת האיש
ויושר מדותיו נ>.
ויתד מזה כ ת ב הרשב״א .אין האם וקרוביה ולא קרובימ מצד האב יכולים
ל ע כ ב בית דין מלמנות אפוטרופוס הנראה בעיניהם .>2
הא למדת .שהאפוטרוסםות לפי השקפתה של תורת ישראל איננה פעולה
ש ל חסות והגנה ולא זכות קנינית של ההורים
הקטנים
וקרוביהם על ילדיהמ
ואיננה גם תקנה חברותית או מתורת המדינה .אבל היא חובה משפטית המוטלת
בעיקרה על שופטי העם ונבחריו שהם לסי תםקידמ נקדאימ ממונים מאת אבי
בשליחותו של ה׳ אלקי
יתומים השוכן בערבות לעשות משפט יתום ואלמנה
ישראל עושה משפט יתום ואלמנה מ ומצוה את שלוחיו לאמר :שפטו יתומ ריבו
אלמנה«> .ובמובן זח נקראים הדיינים אביהם של יתומים .(5
זכות מנוי
משפט ישראל נתן אמנם
לאב.
האםוסדופםות
ואפוטרופוס
המתמנה על ידו נקרא בשם :אסוטרוםוס שמנהו אבי יתומימ «> ,אבל אבי יתומים
הנאמר בזה איננו מכוון לאב במובנו היחוםי לבניו .אלא במובן מוריש בהיותו
מנחיל את עזבונו לבניו .וכל מוריש נקרא אב יתומים לענין זה למנות אפוטרופוס
ע ל יורשיו הקטנים
באותו הרכוש
מנחיל להם ל( לשם שמידת עזבונו
שהוא
והשבחתו לזכות היורשים ותחת פקוחם של בית דין שהם לפי תפקידם נקראים
מנחילי העם .(8
האפוטרוסםות במשפט התודה איננה אפוא לא זכות ולא רשות אבל היא
חובה על
מנחילי
שיראתם
העם שחס השופטים המומחים.
קודמת
ושהם נבחרי העם .וחיא חובה גס על כל איש המוריש נכסיו
לחכמתם,
לקטנים
לדאוג
בחייו ולמנות להם אסוםרוסום אחרי מותו /9
איש
ופעולת האפוטרופסות היא מצוד .דתית על כל
באמונה וביושר על נכסי יתומימ קטנימ wומזה נובע
מישראל
להטפל
יתוסים
שסמכו
דין
עצמם אצל בעל הבית שנעשה עליהס אפוטרופוס.
האםוטדופםים
החקיים
לפי
משפם
י ש ר א ל הם:
תורת
א( בית דין מומחה ונבחר שבעירו.
ב( אפוטרופוס שמנוהו בית דין.
(1
ח ר י ב ״ ש ס י ׳ שכ׳יד,
י׳׳ז.
(5
(8עממו
מקמיגן.
ב״ק ל ״ ז .
םיץ.
(2ג ״ י חו׳יגז ס י ׳ ר ׳ ׳ ץ פ ח ד ש
(6ג ט י ן נ ־ ב .
»>
וור0נ״0
(7
ישו׳יע
דאה
ש.0
הרמב״ם
•(1
»
3
J
ה׳
נחלות
מ׳׳י
נ פ י י ש ״ י ג־־מ
(1
י ש ע י ה א׳
ו ש ו -ע ח ו ״ ס סי׳ ר״ץ
ס ע י ף «׳.
ד נ ר י ס י׳
(
ל״0
ד־ת
<״ג
אפוטריפא
לדיקנני
לא
מ
ו
נ
11
*
ג( אפוטרופוס שמנהו המוריש על גזזלתו ליורשיו.
ד( בעל חבית שסמכו יתומים אצלו.
ה> מי שנמצא רכוש היתומים ברשותו דינו
לאותו
באפוטרופוס
הרכוש שנמצא בידו.
ב .משפט האפוטרופסות
משפט האפוטרוססות לא מצאנו לו מקור מפורש בתורה ולא בדברי ק ב ל ה «>.
במשנה הוזכרה הלכה זו בקשר עם תפקידי
ונאמנותם 0
האפוטדוססיס
ולא נזכר יסודה המשפטי וםקוריותה של הלכה זו .אולם ממחלוקתם של תנאים
נחשב כשלוחם
בדין ה פ ר ת נדרים על ידי אפוטרופוס .מ ת ב ד ר שהאםוטדופום
של הבעלים בנכסיו וזכויותיו .ופועל בשמו ובכחו ,מדין שלוחו של אדס כסותו.
שחרי תנינא האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי מכאן
שאבוא
ועד
ממקום פלוני הפד לה .יכול יהו מופרין? תלמוד לומר אישה יקימנו .דברי ד״
יאשיה .ר׳ יונתן אומר מ צ ע ו בכל מקום ששלוחו של אדם
ורש״י בפירושו עה״ת כ ת ב :כל נשיא
2
כמותו >.
ונשיא אפוטרופוס לשבסו
וכוי.
ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון .ומה שהם עושים יהיה עשוי כאלו עשאום
שלוחים
ע
״ .(3
כ
אולם .אחרי העיון .נראה שאין ללמוד מאפוטרופוס שמינה אדם במייו
על זכויותיו .לדין אפוטרופוס יתומים .משום שאין היתומים יכולים למנות שליח.
וכן אמרו מפורש בגמ׳ ״קטנים לאו בני שליחות נינהו״ י(.
וזו היא הלכה פסוקה ומוסכמת .שאין הקטן עושח שליח ולא נעשה שליח .(5
א(
של
ידידי
ה ל כ ה זו מ ס פ ו ר ה כ ת ו ב :ו י ק ח
ואומר:
ויהי
ואברהם
לו
החשוב מאד דרה׳׳ג יעקב ברמן
אברהמ
האפוטרופוס הראשון
היה אפוטרופםו,
נ כ ר הירדן משום
רועיו
המיותדימ
קנאת
הצדק להציל
ולא
יותר
ואין
אברהס
ואדרבא
שהיה ריב
לו
את שרי אשתו
ואח לוס
בן אחיו,
בא
לידי
מםקנא
בעמנו .ולא ידעתי מנין שאב לו
ומזה
היה
מ ס פ ו ר הכתוב נ ר א ה שלוט היה גדול ו מ ב ו ג ר שאתרי זמן ק צ ר
בחר
על
ירי
בין רועיו
לאפוטרופסות.
הנחה
זו
ו ר ו ע י א ב ר ה ם ,ה ר י ש ל ו ם ה י ה •מנוזל * ח
ומלחמת
עשוק מיד עושקיו ,ולשלות
כאן
להדב
קטן
והנשמעיס לפקודותיו.
ענין
)בסשר היובל
פישמן
ד ל׳ ל״א(
מגא
מקורה
אברהם
הרה־נ
נכמיו
להשיב א ת לום ואח רכושו ,אינה אלא
רצוצים חפשי ,ובאמת לוט היה בן
מוהרי׳יב
שלוט
לויתו
של
אברהם
הביא עוד סמוכים לזה מדין י נ ו ם וגאולת
ה ק ר ו ב ל א ח ד מ ק ר ו ב י ו ש נ מ כ ר ל ע ב ד .ו נ ם זד -א י נ ו ע נ י ן ל ד י ן א פ ו ט ר ו פ ס ו ת .א ל א א ל ה ה ס
הלכות משפתתיות.
משפחתית אלא היא חוקה
שמוטלת
וכבר
bf
בארנו
שהאפוטרופסות
לפי תורת
דייני ישראל ולא על קרובי
!(גיטיןנ״ב.
ישראל אינה חובה
משפחה.
ד א ה מ׳׳ש
(2ג ד ר י מ ד ׳ ע ״ ב ,ב ״ מ ז ״ ו .
משפטית
בפרק הקידס.
י( ב מ ד ב ר ל י ד ייז.
(1ק י ד ו ש י ן ש ם .
(5ח ו ״ מ ק ט ׳ ׳ ח ב י .
12
מ
ב
ו
א
ודברי דשיי בפי׳ עד.״ ת הס נסתרים מסוגיה הגמ׳ שאמרה :מנין ששלוחו
של אדם כמותו .שנאמר ונשיא אחד ובו׳ ותםבדא והא קטנים לאו בני שליחות
גינהו? )בפירש״י שם ד״ה והא הוו נמי קסנים( ומסיק בגמ׳ :מנין ליתומים
לחוב ע״מ לזכות תלמוד
שבאו לחלוק שבי״ד מעמידים להם אפוטרופוס וכוי
לומד ונשיא אחד וכו׳ M
שליחות
ומזה נלמד בדוד שאפוםרוסםות אינה באה מדין
שהיא
אלא
עדיפא משליח׳ והדבר מוכרע מצד עצמו שהדי מנוי האפוטרופסות מסורה לבית
דין והמוריש .ואלה אינם בעל הרכוש שימנו אחר
ומשמת המוריש
במקומם
עובדת נחלתו ליורשיו החוקיימ.
ולכאורה היה נראה לומר שכל דין אפוטרופוס הוא ת ק נ ת חכמים .כמו
שתקנו במציאת קטן .שיש בה משום גזל .מפני דרכי שלום *>׳ וסעד לסברא זו
הוא מה שנשנה דין אםוסרופום בסרק הנזיקין .בשורת הדברים שנתקנו משום
דרכי שלום .וכ״כ הרמב״ן ז• ל ובחדושיו לגיסין נ״ ב.
אלא שסברא זו גםתדת ממה שכתבו התום׳ : (3וכן
לסדיגת הים ,כיון שאין להם בעלים גמורים .אלא
בהעמדת
אפוטרופומ ע״כ׳ ומזה מוכח שרק
על
שהלכו בעליו
מי
ידי תקנת
לנכסי
אפוטרופוס
בית
דין
נטושים
הוא
מ ת ק נ ת חכמים אבל אפוטרוסום ליתומים קטנים אינו מ ת ק נ ת חכמים אלא מהלכה
משפטית .והדמב״ם )שם( כ ת ב שדין אפוטרופוס הוא מדין זכין לאדם שלא בפניו׳
ולטעם זה יוצא שהאפוטרופסות היא רשות ולא חובה׳ והרמב״ם ומרן כתבו חייבימ
בית דין׳ ולכאורה היה נראה שדבר זה שנוי במחלוקת הראשונים׳ ש י ש סוברים
שאפוטרופופ
בפעולותיו
בזמן אפוטרופםותו דינו כדין בעלים
גמורים׳ והר״י
אלברצלוני סובר שאפוטרופוס דינו כדין שליח׳ ויכולים היתומים לבטל מעשיו
אם
הססידמ על
כשנדקדק
ידי
היטב בדברי
סעולתו.
הר״י
(
בטענת לתקוני שדרתיך ולא לעוותי י .אולם
שאפוטרופוס
אלברצלוני נבין שגם הוא סובר
עדיף משליח ,ודינו כבעלים עצמם בכל פעולותיו שהן לטובת היתומים /אלא
במקום שעל ידי פעולותיו מפסיד היתומים ,במעשהו זה.
מבטל
וממילא בטל גם מעשהו זה שגורם הפסד לממון יתומים.
וכן דקדק הדיא״ל
ברצלוני
בדבריו וכתב :שאין
דין
אסוסרופסותו
אפוטדוסוס כדין אבי יתומימ לענין מחאה׳
כי אפוטרופוס שהפסיד מםלקין אותו ,וכיון שלא מיחד ,הדי הפסיד .והאפוטרופא
שליח הוא ובכל השלוחין יכול שולחן לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ע״כ׳
הא למדת מדבריו אלה שמה שהאפוטרופוס נחשב
כשליח,
הוא
משום
שאם
הפסיד מסלקים אותו ,והילכך כל שגרם במעשהו הפסד הרי הוא מסולק ואחרי
(1
*(
קדושין שם.
(2ג י ט י ן נ ״ ם ו ח ו ״ מ ס ׳ ע ״ ב ס ע י ף א׳.
מ ו ר וזוימ ק מ ״ ס ס ע י ף כ ״ ח ושו׳יע
ס ע י ף כ׳׳ד וסמ׳יע ם ״ ק כ ־ א .
(3
ב״ק
ל -ס מד׳׳ה
אין
מזנמידין.
0
ו
ב
13
א
םלוקו הרי הוא כשליח .וכדי להגיע לחקר הלכה זו צריכים אנו לעיין בפרטיה,
ומתוך הפרסים נמצא יסודה המשפטי ויתברר באופן החלטי שהאפוסרופום אינו
שליח של יתומים ,אלא הרי הוא כבעלים גמורים של רכוש היתומים שהתמנה
עליהם אפוטרופוס מצד אבי יתומים או בית דין.
הראיות שיכולות להפיץ אוד בהלכה סתומה זו הן :
דין
א .דין הונאה במכירת נכסי יתומים על ידי בית
אפוטרופוס,
או
והנה ,שליח שהתאנה אפילו במשהו מעשיו בטלים ,ויכול לומר המשלח לתקוני
שדרתיך ולא לעוותי « והוא הדין לבית דין שמכרו נכסי יתומים על ידי שלוחם
2
והתבאר ,השליח במשהו ,מכרן במל >.
ולא עוד אלא שבית דין עצמם ששמו לטורף
וטעו בכל
בנכסי לוקח׳
שהוא ,מכרן בטל .שהרי הם כשליח לטורף וללוקח ויש להם רשות לתקן ו ל א
לעוות כשליח ,וכל המורים הודו בזה « ואלו בית דין בתור אפוטרוססי היתומים
שמכרו נכסי יתומים ,דינם כדין הבעלים עצמם ואם נתאנו פחות משתות מכרן
קיים •(.
ומזה נלמוד שאפוטרופוס או בית דין עדיפי משליח ,וכחם ככוח הבעלים
עצמם בכל הנוגע לנכסי יתומים .וטעמו של דין זה הסבירו לנו הךי״ף בתשובתו
ו כ ת ב :השומא ,אם טעו בה השמאים ,בין על בע״ח בין על הלוקח׳ היאך הדין?
תשובה .השומא בנכסי יתומים שהם ברשות בית דין ,כ ב ר אמרו :שום הדיינים
שפחתו שתות וכו׳* אבל בשומא של בעל חוב דינם כדין השליח א(.
ומדבריו למדנו שהיתומים ונכסיהם הם ברשות בית דין׳ והלכך נקראים
א(
בנכסי
ס מ ר ה ת ר ו מ ו ת (5ו ע י י ן ב ג ד ו ל י ת ר ו מ ה ש ס .
יתומים ,שהיא ברשות
וזרשב״א
שתמהו
והעימוד
על
ומתוך
דברי
זה
הרי״ף
שהשומא היא
וכתבו ולא
לבע״ח
והלוקח,
אלא כששמין לגבות ממשועבדימ ,ומפני שאין על
יתומימ ,וכל שכן מנכסי לוה
במקומו
לפרוע
לוקח
אבל
בי״ד״
תרומה
קי״ד
שלא אמרו
ו ע ל זה
הנאונים
חשובים כשליח
שבי״ד
ה ל ו ק ח מ ו ט ל פ ר ע ו ן ח ו ב זה.
כשלוחין ,לפי
ב ס ב ר א זו ,ו ע ל יסודה
וטעו בכל שהוא ,פכרן בטל ,אפילו הכריזו,
כבי״ר,ובס׳
ס ע י ף ה׳
הנירםא
כלומר נכסי
שהית
לו ללוה או
בעה״ח
אבל אם
ליחומים
גמ
שמין
שעומדים
הנכונה
לא
ח ל ק בין נכסים
בדברי
חרי״ף
פ ס ק ב ש ו ׳ ׳ ע : (8ב י ת ד י ן ש ש מ ו ל ט ו ר ף
בנכמי
בשומא
דינם
אבל אם היו נכסים בני
בני חורין
היא כמו
ה י ת ו מ י ם ה ם ב ר ש ו ת בי׳׳ד ש ה ם
למשועבדים
שכתובה
נחשבימ
חורין
משומ
שסמך
בספר התרומות
עליהמ ככעליהמ
וסעו
על
מה
״שהיתומים
הגמורים וכן
שפסק
הס
בס׳
ברשות
פירש בנדולי
שם.
(1
קיט.
ע*מו ,אינם
ב ר ש ו ת ב י ת דין,
הביא דברי
חובם.
ו מ ר ן ח ב י ת י ו ס ף (7ת מ ך
ק״נ.
נ ד ד המ״מ לומר
גרים
הרי״ף
ב ר י ר לן ,ו ל מ ה ל א י ה י ה ב י ת ד י ן כ ש ל י ח
וגמ
מנכמי
ללוקת.
ב י ת דין״ ז א ת א ו מ ד ת
אולם
במ׳׳מ
(6
בדברי
״״השומא
ח ו ״ מ ק פ ״ ב גי.
(2ש ם ק ״ ס
(5ס פ ר ח ח ר ו ס ו ח ש ע ר ג ׳ ח ל ק גי.
ר.
(3
ה ר מ ב ״ ם ח׳ מ ל ו ח כ ״ ב מ ״ ו
(6מ ״ מ ח ׳ מ ל ו ה ס כ ״ ב ה מ ״ ו .
ו ח ו -מ ק ״ ג די.
(7ס י ׳ ק י ג ס ׳ .
»(
שם
(3ש מ ס ע י • ד .
מ
14
בית
דין
בעליהם
ג
י
•
של גכםי יתומים /והדשב״א חולק בזת ופוכר שגם בלוקמ
ו ב ע ״ ת שמכרו בית ד ץ נכסיהם דיגס כדין בית דין שמכרו גפם* יחומ״ס שמגרן
קייס .כל שלא התאנו ביותר משתות ולכל הדעות בית ד ץ בנכסי יתומים כוחם
ככוח הבעלים עצממ ולא כשלוחם.
ב .דין אפוטרופוס שתמס מבע״ח חיתומים במקום שחב לאחרים פסק מרן
ז״ל :התופס
לבעל חוב במקום
שחב
לאחרים ל א קנח״ ואפילו עשאו שליח
ו כ ת ב לו הרשאה .אבל אפוטרופוס קנה דיד בעלים הוא ״.
ועל יסוד זה פסק הרש״ך בדין
שאלה
בבעלים
נחשב
שהאפיםרופום
כבעלים גמורים לפטור את השואל מתשלומים « ואלו בשליח פסק מרן :האומר
לשלוחו צא והשאל עם פרתי אינה שאלה בבעלים
3
הבעלים עצמם ולא שליח >
שנאמר
אם
בעליו
עמו,
אינו
אלא
ואף לדעת יש אומרים שהביא דמ״א
מדין םפיקא דדינא י>.
ג .דין ק ב ל ת עדות בפני האפוטרופוס שפסק מרן ז״ל :כל מקום שאמרו
מעמידים להם אפוטרופוס כדי להזקק לנכסיהם .מקבלים עדים בסני האפוטרופוס/
דאפוטדופומ בעל דין הוא .(5
ד .מדין הפרשת תרומה על תבואת היתומים .דמםיק בגפ׳ שהאפוטרופום
ת ו ר ם תבואת היתומים להאכיל ולא להניח«(.
לאפוטרופוס
וכתבו התום׳ :שהפקירו בית דין תבואה של תינוק ונתנוח
כדי שיוכל לתרום pובירושלמי מחלק בין יתום גדול ליתום קטן»> .זאת אומרת
שביתום גדול אין האפוסרופוס רשאי לתרומ
קטן לא רק שהוא רשאי
ולעשר
מתבואתו.
אלא שחייב האפוטרופוס לתרום
אבל
תבואתו.
ביתום
ומשמע
לשיטת הירושלמי שביתום קטן חייב האפוטרופוס לעשר אפילו להניח.
ובנמוקו של חלוק הירושלמי .מוכרחים אנו לומר .שביתום גדול .הואיל
זהוא זוכה בנחלת מורישו.
תורמ
שהכתוב
מעט
האפוטרופוס הוא שלוחו של היתום׳
אפוטרוםוס
מתרומה
ואין
השליח
שנאמר כן תרימו גם אתם ולא
אפוטדופין»>׳ אם לא שמנהו שליח להפרשת תרומותיו׳ אבל אפוטרופוס הקטנים/
הואיל וחשובים כבעלי הרכוש .תורמים תבואתם .וגם להירושלמי מוכרחים אנו
ל ו מ ר שבעלות האפוסרופסות
נובעת מדין הפקר בי״ד .ועל כל
סניס
מדברי
הירושלמי והתום׳ מתברר שאפוטרופוס היתומים חשוב בנכסיהם כבעלי הנכםימ
מדין הפקר בית דין הפקר .שבכל מקום שמצאו בית דין זכות ליתומים
על
ידי הפקעת זכות היתומים מנכסיהם והקנאתם לאחר השתמשו בכוח הפקר בית
(1ת ו ״ מ ק ״ ה אי.
0י׳ ק״ד.
(5חו׳׳מ ק׳יי ט׳.
א ׳ א ׳ וגישין ה׳ ד .
(2מ ח נ ה אמרים ה׳ שלוחץ ס י מ ן י־־א.
(6גיטין נ״ב ותו״מ ר׳׳ץ י״ד.
(yניטין נ״ג.
(3חו״מ שמ׳׳ו ו׳.
(7גיטין מ :ד ־ ח וכתיב ליה.
י( ש־ך שם
(8תדומוח
ג
מ
דין להשקיע זכות היתומים ולהקגותו
ו
15
K
לאפוטרופוס.
לדין
וזהו הטעם
מעשר
בהמה שמעשר האפוטרופוס בהמתמ של היתומים הקטנימ « .מכל מרטי הלכות
אלה יוצא ברור שאסוטדופסם של קטנים הממונה מצד המוריש או שמבוהו בית
דין חשוב כבעליו של נכסי היתומים קטנים כל זמן שעומדים ת ח ת אפוטרופםותו.
ועתה .אחרי שמצאנו יסודה •המשפטי של הלכה זו ,מתגלח לעינינו גם
מקורה חדתי שהוא נובע ממקור תודת ישראל וקשוד ביסוד המשפטי של משפט
הנחלה לפי השקפתה של תורת ישראל.
הירושה לפי השקפת התורה איננה עוברת ליורשיה החוקיים מפאת יחוסם
המשפחתי של הנוחלים אל המנחילימ .אבל היא עוברת בכוח המשסס ,והמנחילים
היסודיים הם שופטי העם וכן נאמר בסרשת נ ח ל ו ת :איש כי ימות ובן אין לו
והעברתם את נחלתו וכו׳ .(2וכן נאמד ונשיא אחד נשיא
לנחל את הארץ ,(3הא
אחד
ממטה
תקחו
למדת שבית דין הם המנחילים והם המה גם יד זוכה
ונוחלת לזכותם של הנוחלימ בכוח המשפטי .וכן נאמר בפרשת נחלות :והיתד!
זאת לכמ ל ח ק ת משפט ואמרו ע״ז דז״ל :אודעה כל הסדשה כולה להיות דין י>
אלא שבמדח זו נתנה התורה זכות ההנהלה גס להמוריש
בחייו שנאמר והיה
ביום הנחילו א ת בניו א ת אשד יהיה לו ,(5הא למדת שמשפט הנחלה
מסרה
הכתוב לשני גוסימ א( בית דין היושבימ על כסא משסט התורה .ב( המנחילים
באותו הרכוש שהם מנחילים ליורשיהם /ויד שניהם שוד .להנחיל ולנחול לזכותם
של היורשים החוקיים ע ם ״ י משפט התורה.
וזהו מובן מאמרם ז״ל בביאור הכתוב אלה
הנחלות
אשר
נחלו
לכם
אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל«> .וכי מה ענין
י א ש י ם אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילים בניהם כל מה שירצו אף
ראשים מנחילים א ת העם כל מה שירצו.
ה פ ק ד ל> «> והואיל ובי״ד
והמנחילים
נוחלים לשמור זכויותיהם ולנהלם
וזהו
מקור
דין
הסקר
בית
דין
הם בעלי הרכוש הרי הם גם כידם של
לתועלת היורשים הקטנים.
מהאמור מ ת ב ר ר ,שבי״ד הנבחר בעירו או המוריש הם המנחילים והנוחלים,
ולכן בנפול הנחלה לקטנים שאין להם יד
זוכה
ושומרת,
נשארת הנחלה בידי
המבחילים ועליהם החובה לנחול אותה לזכותם ולתועלתם של היתומים ולפעול
בנכסיהם בתור בעלי הרכוש עד שיגדלו היתומים׳ ובידמ הרשות למנות אפוטרופוס
א( מכאן םתידה גלוית למ״ש ה ר • ״ * : (8ו נ י י ד חי* אביתמ • ל יתומים פ* ע ג ן אאב »1מו
אין לו שוס זכות אמוםיופמוח של ג נ י ו אלא ג ס ח שחוא
xtrarשייף »ב»״ד ,ולפי מזד שכוזבנר השב
מנחיל להם.
(tשבת נ ״ י :תד״ה חות מעשר.
קי״»:
(6דברים כ״« ם ״ ז .
aבמדבר כ׳׳ז זו׳,
>0יהוש fי״ט.
(7יגמוונ י ם .
(8שם ל״ 3יי 1ושירש״י שס.
(8כלל ש״ז • /
»( ב״ב
מ ב י *
16
שיתעסק
ובמורשת אבותם
בנכסיהם החומרים
באמונה
התרבותית והרוחנית,
וביושר ל ב ב ובאחריות גמורה לסני אבי יתומים השוכן בערבות«>.
של
בדברינו אלה בררנו יםודמ המשפטי ומקורמ התורני
סוגי
שלשה
האפוטרוםםות שהמ :א .בית דין ,ב .אסוטרוסום המתמנה על ידם .ג .אפוטרופוס
שמנהו אבי יתומים .ועדיין נשאר לנו לברר
ומקורמ
יסודם
סוגי
של שני
האפוטרופסות האחרים שהם :א .יתומים שסמכו עצמם אצל בעל הבית׳ ב .מי
שנמצא רכוש היתומים ברשותו.
יסוד המשפטי לדין יתומים שסמכו עצמם אצל בעל הבית
ג.
במשפסי האפוטרופסות נאמרה הלכה מיוחדת׳ והיא דין
שסמכו
יתומים
עצמם אצל בעה״ב שהוא נעשה אפוטרוסםם ומקבל עליו חובת וזכות בעלות
לעשר ולתרום פירותיהם .לשמור ולהשביח נכסיהם ורשות מוחלטת למכור א ת
לפי
הנכסים לטובת היתומים י>
שבארנו
מה
הקודם.
בפרק
זכות
האפוטרופסות מסרה התורה להמנחילים שהם בית דין בתור מנחילי
וחובת
או
העם
המורישים באותה הנחלה שהם מנחילים ליורשיהם החקיים לפי משפט התורה.
א(
קרקעות
יותר
ומכאן תיובתא למה שכתב מהרשד״מ
קשניפ,
והן מ ט ל ס ל י מ ל פ נ י
נופלימ
להטפל
מ מ נ ו Vכ מ ו ש כ ת ו ב א ו ד ו ד ו א ו בן ד ו ד ו
שיעמוד
מי
:(1ה ד ע ת נ ו ת נ ת כ י
יגאלנו ,א ל א שחז״ל
בטענת
ירושה ואין
ודבריו
א ל ה אין להם יסוד לע״ר שהרי הוכחנו לעיל
חכמימ
ל ק ט ן ו י ע ו ד ד ה ו ל ת ב ו ע זכותו(
אינה
מתקנת
וכבר
כ ת ב נ ו לעיל ת ש ו ב ת הריב׳׳ש
דין
מדץ תורה
תיכף
בנסול
הקרוב ביותר .כי מי יתיש
חשו לטעם
הנזכר )שמא יחזיק
ורגו להטיל המשא על
מ ד ב ר י התוס׳
ובררנו
נמוד והיא מוטלת בתור חובה על
האומרת שמדין תורה אין הקרובים
עליהם
בדברינו
בהמ
בית דין ע״כ.
שחאפופדוםטות
המנחילים ולא על הקרובים
מתפניפ
אלא
לאפוסרופום
בית
ממנים האיש הנאמן וידוע ביושר מדותיו.
וממה
בברור
יין
מסור
מסלקיס את אפוטרופוס שמנה אבי יתומים
שבי״ד
נ מ ו ד שעיקר דין אפוטרופסות מסור
שהם
הקולר
אביהם של יתומימ
תלוי על
לאב
להעדיף
או
ורכושם
קרוביו
אמוסרופוס
דינו
של
להשנית
פהדשד״פ
מוהרשד״מ
הדרך היותר טובה והיותר ישרה
ע ל זה
שסמכו
חו׳׳מ סי׳ שי״ב.
•יתומים שסמכו
עגמפ
(3
מוכח
על
ולא
בית
שיאמר
שעיקר דין אטוםרוםוס
המשא מעל הקרובים
אין
שופ
סברא
שהוא מדין תורה.
הוא נכין להלכה לחייב א ת הקרוב הקרוב
אגל בעל
עגמו
ליתומימ
ל א פ ו ט ר ו פ ו ס ע״כ .ו א מ נ א מ ר
ואטוסרופסות היא מתקנת חכמימ להקל
מכת תקנת חכמים
ש ה ו א מ פ ס י ד נ כ ס י ה מ (2
ו ח נ ו כ מ ש ל ק ר ו ב י ה מ מ ד י ן א ו דודו א ו בן ד ו ד ו י ג א ל נ ו כ ל זמן ש ל א
דין .ו מ ד י ן י ת ו מ י ם
(1
מוטל
במקרה
ל ב י ת דין .ו י ו ת ר מ ז ה כ ת ב
האפוטרופוס או על הנ»סר שמינהו
הבא
אולם
בית
אלא
בחמ
הקרוב
ומיד
הנכסים
הן
ביותר בטפולו
חתסנה
אםוסרוםוס
בנופפ
מגד
הבית ש י ת ב א ר להלן.
(2ח ו ׳ י מ ס י ׳ ר׳יץ
סעיף ר.
(3מ ו ח ר ש ד ״ ם ח ו ״ מ ס י ׳ ת ל ״ ד .
א ג ל בעת״ב תייב ל ע ש ר מירותיהפ ובגמ׳
(1ג י ט י ן נ ״ ב ,
הנהו יותמי דהוו םמיכו נבי ההיא סבתא.
a
ו
נ
17
x
לפי זה אין שוס יסוד משססי לאפוטרוססות של בעל הבית שסמכו יתומים אצלו.
כי מאין הוא לוקח זכות הבעלות ומי הוא הממנה אותו ונותן לו זכות וחובת
האפוסרוםסות ?׳ כדי להגיע אל ברור הלכה זו מוכרחים אנו לעיין בשימות שנאמרו
בה ומתוכם נשקיף אל נמוקה המשפטי של הלכה זו.
ארבע שיטות נאמרו בהלכה זו :
א .הרמ׳׳ה סובר שלא נאמר דין זה אלא בקטגים שהגיעו לגיל של תשע,
ובמטלטלין שלהם .ונמוקו הוא הואיל וחכמים תקנו לקיים מכירתם של םעוטות
אלה במסלםלים משום כדי חייהם *>׳ תקנו להם מטעם זה עצמו* שיוכלו למנות
אפוטרוסום שהוא מתקיים על ידי סמיכתם אצל בעה׳׳ב .אבל קטנים מבני תשע
שאינם יודעים במשא ומתן אין סמיכתם אצל בעל הבית עושה אותו לאפוסרוסוס
עליהם אפילו ברכושם המטלטל .(2
ומדבריו למדנו שבעה״ב שסמכו יתומים אצלו׳ הוא שלוחם של היתומים
מ ת ק נ ת חכמים שנתנו להם יפוי כח משום כדי חייהם׳ למכור מטלטל מורישם
או למנות עליהם אפוטרופוס על ידי סמיכתם אצלו.
ב .הריב׳׳ש מסכים בעיקר לדינו של הרמ״ה׳ ובכל זאת הוא סובר שבעל
הבית שסמכו אצלו יתומים נעשה אפוטרופוס מאליו על נכסיהם׳ והרי הוא כאלו
מנה אותו אביהם עליהם ע׳׳כ»>.
וסברא זו תמוהה מאד לע״ד׳ שודאי אין אבי
יתומים יכול למנות אפוטרופוס כשהוא בקבר׳ ואין שום סברא לומד :אומדין
דעתו של המוריש שהוא רצה׳ שכל מי שיסמכו אצלו יתומים יהיה אפוטרוםום
עליהם.
ג .הרא׳׳ש והסוד י>
רמ״ה,
והדדביז בשם
רוב הפוסקים >5סוברים שלא כ ד ע ת
אלא אפילו יתומים קטנים מגיל הפעוטות שסמכו אצל
בעה״ב נעשה
אפוטרופוס עליהם׳ וכן פסק מרן בשן״ע .(6
ד .מהרימי׳ט נתן טעם לדבר :וכתב חכמים נתנו להם יפוי כח לתועלתם
בדבר דלא מצו יתמי למעבד דומיא דתרומה ל> ולפ״ז יוצא שדין בעה״ב שסמכו
יתומים אצלו הוא כדין אפוטרופוס
שמנוהו
בית דין׳ השיטה הד׳ היא ד ע ת
הריטב״א ,שסובר שבעה״ ב שסמכו יתומים אצלו הוא אפוטרופוס רק לאותו רכוש
היתומים
שנמצא
בידו׳ אבל אין כחו יפה
להוציא מידי אחרים»>׳
וכן
סובר
הרשב״א ז״ל .>9ולדעתי זו היא דעת הרמב״ם ש ה ש מ י ט לגמרי הלכה זו שהיא•
הלכה פסוקה ב מ ש נ ה וגמרא no׳ ולא מ פ נ י שהוא חולק עליה אלא משום שסמך
(1חי״מ דלייה א.
(2טור חו״מ סי׳ ר׳׳ץ.
(5תשובות הרדב״ז חייג סי' תמ״ט.
(8ראה תשובת מהרימ׳יש שם.
מ״מ
ה׳ נחלות פרק י׳־א ה״י.
(3תשיבות תריב״ש סי׳ ת*׳ה.
(6חו״מ מי׳ ר״ץ כ״ד,
(9כנה״ג חו״מ ח׳׳ב
(4טור שם.
(7תשו׳ מהרימ״ט חו״מ סי׳ ל״ז.
סי׳ ר״ץ הגד .ט״ו סעיף קנ״ד.
(10ראה
מ
18
ו
ב
א
על מה שפסק :מי שהיד• שכר יתומים בידו .אם יגיחו כאן שמא יחמיץ ,או יוליכו
לשוק שמא יארעו
כל כיוצא בזה
עושה בדרך שהוא עושה בשלו
אונס בדרך׳ הרי זה
וכן
1
>.
מדין זה למדו ע כ ל מי שנמצא רכוש יתומים בידו רשאי וחייב להתעסק
בו בדרך שהוא עושה בממונו .וזהו עצמו דין יתומים שסמכו אצל בעל הבית
שהוא מתעסק בממונם של יתומים שנמצא בידו כדי לשומרם ולהשביחם .ומכלל
זר .חייב גם לתרום ולעשר מה שצריך למזונותיהם של יתומים .שזו היא בכלל
התעסקות ברכוש יתומים שנמצא בידו ולתועלתם .ועל כל פנים לדעת הריטב״א
נעשה בעל הבית שסמכו יתומים אצלו אפוטרופוס על מה שבידו מדין נפקד
שאין בעליו בעיר ,שיתומים קטנים הואיל אינם יכולים להטפל ולהתעסק בנכסיהם
הרי הם כאילו אינם בעיר .וכל נפקד חייב לשמור הפקדון שבידו מהפסד וכליון
ורשאי
המופקד לידו עםיי בית דין מדין השבת אבידה
במכירתו של החפץ
לבעלים .>2
והוא
הדין
שסמכו
והוא הטעם ליתומים
אצל בעל הבית שהוא חשוב
נפקד על ממונם שבידו.
ס ב ר ת הריטביא זו היא הגיונית מאד .אבל היא סברא יחידאה ולא מצאתי
לה
תומכים׳ וסתמיות דברי מרן משתמעי :שבעל הבית שסמכו יתומים אצלו
הרי הוא אפוטרופוס לכל דבר ואפילו באותו הרכוש שאינו בידו׳ ומדברי הרא״ש
בתשובותיו
מוכח שיתומים
שסמכו אצל
בעה״ב יפה כחו של בעה״ב לגבות
ממונם שביד אחרים « .וזו היא דעת מהרשד״ם י>.
ומטעם זה נדחית גם דעת הרמ״ה שרוב הפוסקים חלקו עליו׳ וכבר כתבנו
לעיל׳ שאין שום סברא לומר שבעל הבית שסמכו יתומים אצלו יחשב אפוטרופוס
שמנהו אבי יתומים ,שאין המוריש ממנה
אפוטרופוס בקבר.
ומעתה
נשארה
ס ב ר ת ו של מהרימ״ט בתוקפה .שדין זה הוא מתקנת חכמים שנתנו לכל בעל הבית
שסמכו יתומים
אצלו
יסוי־כח סלא להיות אפוטרופוס שמנהו בית דין .ואל
תשיבני מזה שאין בית דין ממנים אשר .לאפוסרופום « .ואלו ביתומים שסמכו
אצל בעל הבית גם אם היא אשה הויא כאפוטרופא .וזה נותן מקום לומר :שבעל
הבית זה הוא כאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים ? .ואין זו תשובה לסתור שהרי
כל עיקר אפוטרופסות בעל בית על היתומים היא לתועלת והגדלת זכותם כבודם
ורכושם
של
היתומים/
ולכן
רשאים
בית
דין לפטור
אפוטרופוסם משבועת
אפוטרופסים אם לא ימצאו אדם הגון שיקבל עליו להיות אפוסרופוס אם לא
(1
אח״ע
ה ר מ ב י ם ה׳ נ ח ל ו ת
ס י ׳ קפ׳׳ו.
(I
חו״מ
י י א ג׳.
ר1״ב ם ״ ז כ״ב.
(2ת ש ו ׳ ה ר א ״ ש
כלל
(5ח ו ׳ י מ ד ״ ץ ב.
פ״ז ס״א.
(3
תשר
מהרשד״ס
19
מ ב ו א
ש י א מ י נ ו ה ו ב ל « *שבועה (* .0א ף א נ ו נ א מ ר :שקדו חכמים א ב י ה ם של יתומים ע ל
וזקנתם של יתומים ש ל א יחיו עזובים ומופקדים
ברכושם וברוחם,
היתזמים
מסורים בחנוכס וברכושם בידים אמונות ש ד ע ת ם של
אלא שיהיו
סומכת
עליהם
הלכך נ ש מ ע י ם להם בחיוכם ה ד ת י המוסרי והאומנותי.
ומטעם זה נ ת נ ו יפוי־כח מ ל א ל ב ע ל ה ב י ת שסמכו יתומים אצלו ל ע ש ו ת ו
אפוטרופוס גמיר עליהם גם אם היא אשה ,וגם אם הוא קרוב .ומטעם זה פטרו
אותם גס מ ש ב ו ע ת
2
האפוטרוססים > משום שאס נ ט י ל עליהם ח ו ב ת שבועה א ת י
לאמנועיא( היאיל ואין ל ב ע ל ה ב י ת זה שום ה נ א ה מוסרית באפוטרופסות מ ב ל ע ד י
יתומים קטנים ,והילכך
פ ע ו ל ת ה ח ס ד שהוא עושה עם
מ מ נ ע ואינו דומה לאפיטרדפום ]שמנהו בית דין,
אם נ ט י ל
שהוא נהנה
עליו ש ב ו ע ה
בזה שיוצא עליו
קול ש ־ ו א מוכר ל ב י ת דין בתור אדם י ש ר ו נ א מ ן ומטעם זה נ ת ן כ נ ו ש א ש כ ד «.
ולפי זה יוצא ש ל א תקנו חכמים ליפות כחו ש ל בעל ה ב י ת ש ס מ כ ו יתומימ
אצלו אלא
במקום
3
א ב י יתומים >
שלא
ה ת מ נ ה ע ל נכסי יתומים
ו ש ב ע ל ה ב י ת זה שסמכו יתומים
אלה
אצלו,
בי״ד א ו
אפוטרופוס
מ ת ע ס ק בנכסי יתומים
ל ת ו ע ל ת ם >׳> .א ב ל אם כ ב ד נ מ נ ה אפוטרופוס מ צ ד המוריש או ב י ת ד י ן או ש ב ע ל
א( הרא״ש בשם הרמב״ן 5׳ ,והרא׳׳ש עצמו
כלל ,דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון
שימשוך
חולק על זה
היתומים אליו
בשלמא מנוהו אבי יתומים ,או בית דין ,איכא למימר
מי בקש מידו דשייך לומר דילמא ממנע
דילמא
וכתב :
ולא נהירא
לי האי פיסקא
ויכלה ממונם מאחר שאין לו להשבע,
ממנע וכו׳
אבל יתומים קטנים שסמכו
בשביל השבועה אמ אינו הגון ימנע
וימנע,
ואם אדם הגון
הוא ועושה לשם שמים בשביל שרואה שאין עוזר וסומך ,לא ימנע בשביל השבועה ,ועוד במינוהו אבי
יתומים או בי״ד אמרינן :דילמא ממנע וכו׳ דהוי כאלו פירשו שפטרוהו הממנים אותו מן השבועה וכוי.
ולע״ר איני מוצא בטענות אלה הכרעה לסתור דעת הרמב׳׳ן .התשש הראשון :שמא ימצא שאינו
הגון ויכלה ממונם ,א־נה טענה ,שהדי אם
ימצא אדם שאינו הגון בי״ד
מטעם זה גם אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ,הטענה השנית
מענה ,שהרי לפי המבואר בגמ׳ (6
כל אדם אפילו שהוא
שאם הוא
מסלקים אותו
כמו שמסלקים
הגון לא ימנע גם היא אינה
הגון פורש מדבר
שיש לו איזו הנאה עצמית שקבל מצד המוריש בחייו ,דהוה ליה הנאה מיניה
שיש
בו שבועה אם לא
או בההיא הנאה דנפיק
עליה קלא דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך עליה בית דין.
ובעל הבית שסמכו יתומים אצלו שאין לו שום צד של הנאה ממנע מפני השבועה לכל הדעות,
והיות ואםוסרופסותו של בעל הבית היא מביאה תועלת ממונית ומוסרית ליתומימ שםמכו אצלו ,לתועלתם
של היתומים נתנו לו בי״ד יסוי־כח מלא ועעו אותו
אפוטרופוס
נאמן ואחראי על רכושם וחנוכם של
יתומים קשנים ופטרוהו משבועה ,משום דלא ליתי לאמנועי.
(1שם סעי׳ י״א.
(2שו״ע תו״ס שם.
(3גיטין שם,
י( גיסין שם יתומים שם&נו
א»ל בע״הב ופרש־׳י לעשומ על פיו ולא נחסכה להם אפוטרופוס לא מאביהם ולא מני׳יד,
בשם רמב״ן גיסין הי ו.
(6גימץ שם.
(5רא׳׳ש
מ
20
ב
ו
א
ה ב י ת אינו משתדל בנכסיהם׳ לא נתנו בית דין זכות אפוטרופסות לבעל הבית
שסמכו יתומים
אצלו׳
וזכותם
הואיל
היתומים מוגנת על ידי
ותועלתם של
אפוםרופוםם המתעסק בגידולם של היתומים והשבחת נכסיהם והואיל ובעל ה ב י ת
זה אינו מתעסק לתועלת היתומים.
ד .אפוטרופסות של מי שנמצא בידו רכוש יתומים
פסק הרמב״ם ד ל :מי שנמצא בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד
שימכר שמא יחמיץ .ואם יוליכו לשוק שמא יארעו אונם בדרך ,הרי זה עושה
בו כדרך שהוא עושה בשלו וכן כל כיוצא בזה«> »>.
מדבריו אלה למדנו :שהנסקד בממון יתומים חייב להתעסק בהם כדי להצילם
עס״י שקול
אפילו מספק הסםד׳ כגון שמא יחמיץ השכר׳ ורשאי לעשות בהם
דעתו לםובת היתומים גם במקום שבהתעסקותו מכניס רכושם בספק הפסד של
כליון גמור׳ כגון בספק שאם יוליכנו לשוק יארע אונס בדרך נ(.
אלא
שאי התעסקות ברכוש
במקום
אינו מביא לידי ספק
זה שבידו
הססד אינו רשאי להעסיקו אלא בדרך שהיא בטוחה מהפסד קרובה לשכר ורחוקה
מהססד (5ואם לא התעסק בהם נקרא פושע .כדין אפוטרופוס שלא מסר ממונם
א(
ומחייב
זקוק
בית
לשמור זכות היתומים
ל ר ש ו ת בית דין
לעשות
ה ס מ ״ ע (3
כבשלו,
י ע ש ה עפ׳׳י
בשב
בספק
הפסד
רכוש
לרשות
נראה
דוקא כאן דאיכא
אין לפנינו כ י א ם
ב י ת דין א ם ל א שהוא
בהם כדרך
שאינו דשאי
שהוא עושה
בחם
לעשות
כשלו
חשש
ואל תעשה ,מלהכנס
בשלו ואינו
ברשות
אלא
במעשיו
במקום
מהפסד קרובה
היתומים
חשוב
שבלי
בספק
לשכר ורתוקה
כאסוסרופוס
אעשה
כבשלי
הסברא נותנת לומר שמוטב
הפסד אפילו אם הוא
כדרך
שעושה
אין ס פ ק הפסד
לגמרי .ולכן נראה עיקר כמו
בשלו
לא הותר
מ ה פ ס ד .ועי׳
ב ש ״ ך י(,
וכבר
ולדעת
הרמב״מ
שהיא
שבידו,
שיתנהג
דומה לו ,ו מ כ ל שכן ש ל א ל ה כ נ ס
בדרך שעלול לכלות ממונם
התעסקותו
במה
משני
משים
דלא יאמר
הכי
התירו
א פ ו ט ר ו פ ו ס ע״כ.
ספק הפסד רשאי לעשות ברכושם
יותר גדול ,אבל
בטוחה
חשש
חםסד
הצדדים
צד א ח ד בזה כתב הטור
איסכא מסתברא .דבמקופ שיש הפסד משני הצדדים
במקום שיש
ואפילו
להתעסק
כתבנו
שמי
בדרך
בהם
אלא
שנמצא
ה מ כ ר ע ת בהלכה,
של
ספק
בדרך
ברשותי
אינו זקוק
ב י ת דין.
(1
ווו׳ימ
הרא־ש וחרי״ף סוברים
הפסד יותר גדול ,של ש מ א יארעו אונס
שכתבנו
שהיא
כתב :
אבל אם
ולע״ד
בהמ
,(2א ב ל
שבידו מ כ ל ס פ ק הפסד; עושה
היתומים
דין,
ב(
אלא
ומשמעות
אותו
דברי הרמב״ם ה י א :שאעם״י שמציאות רכוש
בידו עושה אותו אפוטרופוס
רמב׳־מ ה׳ נ ח ל ו ת ס ״ ס ה ״ נ .
ש ם ס׳׳ק כ־ו.
(2ו ע י י ן ב ט ו ר ו ב ׳ ׳ י ס י ׳ ר ׳ י צ ס ׳ י ז ו ש ו ׳ ׳ ע ט ׳ .
י ( שייך ש ם ס ״ ק י ״ א .
(5ח ו ׳ ׳ מ ס י ׳ ר ׳ י ! ס ע י ׳ יי.
(3ס מ ׳ ׳ ע
ג
ם
ו
21
*
ש ל יתומים לדיוח אלא האכיל אותם ליתומים בזה אחר זה « אם לא שעושה
זאת לטובת היתומימ שחושש שמא יאכלו זרימ כחס .(2
מהאמור ל מ ד נ ו :כל מי שנמצא בידו רכוש יתומים נעשה עליו אפוטרופוס
ומתחייב בשמירת הרכוש בשלמותו והוא אחראי גם להרוחתו.
נמוקה המשפםי של הלכה זו מ ת ב ר ר מדברי הרשב״א בתשובותיו >3ש כ ת ב :
שיתננה לקטן
קטן שזיכו לו בחיי אביו מתנה על ידי גדול /ולא פירש הנותן
עכשיו ולא שתהיה בידו עד שיגדל /אם זה שזיכו לו על ידו ק ב ל עליו להיות
אפוטרופוס היינו :שהתחיל להתעסק בה ולקבל עליו שמירתה .אינו דשאי למוסדה
ביד הקטן שלא הגיע לעונת הסעוטות .ולא
להסתלק מאסוטרוססותו זאת״ ואם
מסדה ביד הקטן נקרא מסםיד בידים וחייב לשלם
עליו אםוטדוםום .דינו כמשיב אבדה שחייב
נעשה
לדעת רה״ג ,ואם גם לא
להשיבה
במקום המשתמר.
ואם הנותן זיכה על ידו מתנתו לקטן בפניו של הקטן .הוכיח בזה שמנה אותו
לאסוטרוסםו במתנה זו .ואם זיכה המתנה שלא בפני הקטן אפשר שלא
לו אלא על דרך זכיה .ואם לא רצה הזוכה
מסרה
להעשות לו שומר הרשות בידו.
ולא שיהא רשאי למוסרה לקטן מדין משיב אבידה עכת״ד.
העתקנו כל דברי הרשב׳״א
בשלמותם שמתוכם
למדנו
עיקרי הלכה זו
ונמוקה המשפטי ,שכל מי שנמצא רכוש היתומים בידו נעשה עליו אסוטרוסוס
ממונה מצד המזכה לקטן ד ב ר זה /אם יש הוכחה
במעשיו שכיוון לכך כגון
שזיכה על ידו בפניו של הקטן .או שנעשה עליו משיב אבידה ,שהואיל ואין
הקטן יכול לשמור
ולהשביח רכושו.
הרי הוא כנאבד ממנו וזה שנמצא בידו
רכוש זה דינו כדין משיב אבידה .והלכך חייב לשמור האבידה שבידו מכל ספק
הפסד וכליון .ועם זה להשביחה להרויחה ולהכניס פירותיה כדין משיב אבידה
שכל זמן שהיא אצלו חייב להטפל בה שלא תפםד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן י(
לשוכדן ולמכור סירותיהם « ולמכרה לפני בית דין לזכות בעליה « :אלא שמשום
ת ק נ ת היתומים העדיפו חכמיםכחו של מי שנמצא בידו רכוש היתומים ,והתירו
ל ו למכור אפילו שלא בבית דין כדין יתומים
שסמכו עצמם אצל בעל הבית.
וכמו שכן מוכח מעובדא דההיא סבתא שסמכו יתומים אצלה ,שמכרה שורם של
היתומים שלא ברשות בית דין .וקיים רב נחמן את מכירתה מדין :יתומים שסמכו
עצמם אצל בעל הבית ל( .בנין אב להלכה זו הוא מה שאמדו בגמ׳ :החובל בבנו
הקטן או בבניו הקטנים של אחרים יעשה להם סגולה .(8
וכן אמרו ק ב ל סקדון מן הקטן יעשה לו סגולה ,זאת אומרת ספר תורה
(1
הרשב״א
כתב
וי״א
מהר׳׳ם מ י נ ץ סי׳ כ״ד.
וב׳יי ח ו ״ מ ס י ׳ ר ל ״ ה
שאין
(2כ נ ה ״ ג ח ו ״ מ חייב ס י ׳ ר ״ 1הגד .ט ׳ ׳ ו ס ״ ק ל ׳ ׳ א .
ם ח ד ש הי.
צ ר י ך בית דין ויכול
(4ח ו ׳ ׳ מ ר ס ׳ ׳ ז י ״ ז .
לשומן ולקחתן באותם
הדמים.
(5ש ם כ ״ ב .
(7ג ט י ן נ ״ ב .
(3ת ש ו ׳
(6ש ם ,ו ר מ ״ א
(8ב ב ׳ י ק פ ״ ז .
מ ב י א
21
או ד ק ל שעושה פירות ח׳ מזה
למדנו שכל מי שנמצא בידו מ מ ק של יתומים
ח י י ב לשומרם מ ה פ ס ד ולדאוג להרוחתם והכנסת סירותיהם.
אחרי שבררנו שדין זה של מי שנמצא דכוש יתומים אצלו נובע מ ד י ן
מ ש י ב אבידה לבעליו,
של*
נתמנה
מתבדר־ הדבר מאליו׳
ש ל א נאמד דין זה א ל א במקום
אפוטרופוס ,מצד המוריש * ו ־הנותן ל ו מתנה או מצד בית דין,
א ב ל כ ש י ש אפוםדמווס ה ו א י ל והאפוטרופום נקרא בעל הרכוש )כמ״ש לעיל סדק
א ( א י ן הנפקד בממון יתומים׳ באיזו צורה שהיא ,רשאי להחזיק א צ ל ו רכושם
או ל ע ע ו ת בדם איזו פעולה שהיא ,אפילו אם ה י א
מכוונת ל ת ו ע ל ת ם ולזכותם
שבידו
שהם
של הקטנים,
אלא
חייב
אבידתם
להשיב
לבעליה
המשפטיים
האפוטרופסים׳ או ל ה ת ע ס ק בהם ברשותם ובהסכמתם ולא יהיה זה ש נ מ צ א בידו
ר כ ו ס היתומים
ע ד י ף מיתומים
שסמכו
עצמם א צ ל בעל הבית .ומסתברא עוד
שאס יראו בית ד י ן שהוא מפסיד נכסי היתומים קטנים
מתעסק בהם להשבחתם ולטובת היתומים,
שברשותו ,או שאינו
מוציאים מה שבידו ומוסרים אותם
בידי אסוטרופוס נאמן שיודע ב ס י ב מ ש א ומתן לשמור ולהשביח נכסי יתומים
ב ח כ מ ה ביושר ובאמונה.
*
*
*
בחתימת דברינו מוצא אני לנחוץ ומועיל להוסיף דברים אחדים כלפי המשכילים,
שבראותם מצד אחד התפתחותו ההדדגי של משפטי העמים ,ומצד שני מתוך חוסר
ידיעה ביסודות משפט ת ו ר ת ישראל המשוכלל מעיקרו ומסתעף לענפים מרובים.
ומתוך הוקרה למשפטי העמים המודרניים ,ובטול למשפט העברי הקדום ,ממהרים
להחליט :שמשפט האפוטרופסות בישראל שאול הוא אצלנו מתורת המשפט היוני
או שמהסשים איזה רמזים קלושים ואפלימ מתורת ישראל ליחד משפט העמיס
בסענה שהוא רמוז במשפט ישראל׳ או בטול משפט ישראל על יסוד דיגא דמלכותא
דיגא שנזכר בתלמוד ונקבע להלכה בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים זיל ,וכל זה
בא להם מפני שלא עיינו במקורותיה של הלכה זו וביסודה של תורת משפט ישרוןל.
אין אני מתכתין להכחיש את האמת ולומר :שרז׳׳ל הצטמצמו בדי אמות של כ ת ל י
בית מדרשם ,ולא ידעו או לא רצו להכניס לתוך ת ו ר ת המשפטים שלגו
המו*
והיפה ,הישר והצודק שאפשר למצוא במשפטי העמים הקדמונים או המודרניים.
לא ירידה וחסרון היא הכנפת יפיפוחו של יפת בתוך אהלי שם ,אלא מעלה
היא זאת לברור א ת הטוב בכל מקומ שיהיה נמצא ולקבל א ת האמת ממי שאמרו.
יםכיון שלא התעלמו מדעות
משפטיות שצצו יום יום בעקב שגוי ערכי
החיים ושנוי משטרי המדינה ,עיינו במשפטיהם וידעו אותם על בוריין בעומקם
והיקפם׳
(1
א ב ל כשדנו לפסק הלכה
נ ב א ב ת ר א נ׳׳ב.
בקשו ומצאו מקורו
בתורה,
בדברי קבלה
•
של התנאים
ובמשנתם
הגבילו את זאת
ו
ב
23
א
הראשונים .וכן כשפסקו
בדברים
הלכה דינא -דמלכותא
שבממון זשהמלכות מ ק פ ד ת עליהם,
עלה על דעתם לבטל משפטי התורה מפני דינא
דינא
ולא כוונו ו ל א
דמלכותא « ,ולכן כל הלכות
המשפט של דיני ממונות ואישות וכל הלכות הצבור והקהלה כולם הם מקוריים
שעיקרם נמצא בתורת המשפט״ ונתנו לחכמים לגלותם ולפתחם בדרך הדרוש והעיון
להקיש דבר לדבר ,ולהבין דבר מתוך ד ב ר למצוא פתרון צודק ומקורי לכל השאלות
והבעיות המופיעות לפני השופט בכל חדורות והזמנים ובכל המצבים והמעמדים,
וזו היא חמדה המהלכת על פני כל הדורות בתשובותיהם של הפוסקים הראשונים
והאחרונים שכולם הס נסמכים על דברי המשנה והתלמוד והפוסקים בהלכותיהם
ותשובותיהם ,ומחדשים סירושים לעומק דבריהם ,ומתוך החידושים יוצאת הלכה
ברורה ומחוודת כשמלה׳ בבחינת קנקן חדש שהוא מלא ישן .וזו היא סגולתה
המיוחדת במינה של תורת ישראל שהיא עומדת בכל הדורות ועד סוף כל הדורות
ברעננותה ושלמותה ובסריה ורביד! תמידית שהיא שואבת את פדיונה משרשיה
העמוקים שאין להם חסרון ובלוי ולא זקנה והתנונות ,ולא ככל הקודקסים האחרים
שהם חסדים בהשתנות משטרי המדינה׳ או בלים מזוקן בשנוי ערכי החיים׳ ולזח
כוונו רז״ל במאמרם :
מה
אף
ד ר ב ן זה
דברי
חיים.
נמשלו
למה
מכויןאת
תודה
דברי
תורה
הסרהלתלמיה
מכווניןאת
לדרבן
להוציא
מדרכי
לומדיהן
לומר
לך
חיים לעולם,
לדרכי
מיתה
מ ס מ ר ו ת אי מה מ ס מ ר זה ח ס ר ו ל א י ת ד ׳ א ף ד ב ר י ת ו ר ה
ולא
חסרים״
פדה
ורבה
אחד
אל
ברוך
הוא
אף
אחד
יתירים,
דברי
תלמוד
תודה
נתנן פרנס
דכתיב
לומד
פרין
נטועימ
ודבין׳
כולן
נטיעה
מה
נתנו
א ח ד א מ ר ן מפי א ד ו ן כל
זו
מרועה
המעשים
2
ו י ד ב ר א ל ה י ם א ת כ ל ה ד ב ר י ם ה א ל ה > .מאמר
דרושי זה של רז״ל בא להוציא מדעתם של כל אלה האומרים
מאי אהבו לנו
ר ב נ ן בפלפולם .ומתוך כך רוצים להבדיל בין תלמוד התורה ולומדיה ובין החיים
במציאותם׳ כי התודה לדעתם היא כדיוטגמא ישנה
שהיא
חסרה והולכת״ או
שמחדשת צורתה לגמרי.
להוציא מידי טעות זאת דרשו רז״ל ואמרו :
אעפ״י שאין תועלתה ניכרת לשעתה
התורה
בפלפולה ולמודה
כשם שאין פעולת החרישה
ניכרת אלא
למכוין אותה לזריעה וצמיחה ,כך הס דברי תורה מכוונים את לומדיהם ממיתה,
מיתת הגוף והגשמה׳ לחיי עולם שהם נובעים ממקור החיים׳ ונותנים תורת משפטים
וחוקים שהם מחיים א ת הגוף והנפש ברעננות אביבית ותנובה קיצית של תבואה
ומידות המשמחים אלקים ואנשים.
(1
ח ו ״ מ ס ו ף סי׳ שס׳׳ס.
>2
חגיגה
ג:
24
ם
ב
ו
א
תורה זאת אינה חסרה בעצמה כמסמר זה שמעלה חלודה .אבל היא סרה
ורבה מפנימיותה ומעין מקור חיים שלא יאכזבו מימיו .באםוסות של תלמידי
חכמים שיושבין ועוסקין בתורה לדעת א ת הישן כדי למצוא א ת החדש .אם
שמוע תשמע אס שמעת בישן תשמע בחדש .לסי שכולן! חדשים גם ישנים .כולן
נ ת נ ו מרועה אחד .סרנם אחד אמרן מסי אדון כל המעשימ דכתיב וידבר אלהים
א ת כל הדברימ האלה .מקוריות זאת שהיא נובעת ממקור אלהימ חיימ כי עמך
מקור חיים .היא חוט החורז את כל התשובות וכל האסיפות שנעשו מאז מתן
תורה בסיני ועד הדוד האחרון מסי תלמידים ותיקים שקבלו תורתמ ולמודם
ממעינות חיים של רבותינו השתולים בחצרות ה׳ ולנים בעומקה של הלכה .ד ב ר
זה נאמד בהדגשה מיוחדת בדיני ממונות שהם כמעין המתגבר .שכל טיסה וסיפר,
קשורה בקשר חיוני עם מקורה כמעין ממקום נביעותו.
ככל דיני ממונות .כן גם הלכות אפוטרופסות היא מקורית בכללה ובכל פרטיה.
שכולן נאמרו מפי רועה אחד ופרנס אחד אדון כל המעשים שהוא גם אבי יתומימ
ודיין אלמנות אלהים במעון קדשו .וזה הוא מכלל המפורסמות שאינן צריכות ראיה.
אבל האמת מדברת בעצמה שמשפט האפוטרופסות לא רק שאינו לקוח
ממקורות זרים .אלא שהיא הלכה מקורית ויסודית מ ת נ נ ד ת ביסודה המשפטי
בשרשה וענפיה לתורת משפטי העמים הקדומים .ושגם תורת המשפטים המודרנית
אחר כל שכלולה והתפתחותה ההדרגתיים .וכל חלופי צורותיה .שהתהוו במשך
הדורות ,לא הגיעה עדיין אל מרום פסגתה של השקפת תורת ישראל וצדקת
משפטיה .דז״ל מאורינו ומורינו שבכל הדורות לא הצטמצמו בארבע אמותיהם
ובכתלי בית מדרשם אלא למדו וידעו כל מה שמתרחש בעולם המדע והמשפט
נשאו ונתנו בדבריהם .ולא נמנעו לומר ,והודו חכמי ישראל לדבריהם במקום
שהגיעו לידי הכרה אמתית בצדקת דבריהם.
כן לא נ מ נ ע ו מהכניס לתוך בנינם הענקי שבהלכה ואגדה מושגים שאולים
משפות זרות שהיו שגורים בזמנם בפי העם בתור טרמינים משפחתיים או
מדעיים׳ או ש מ צ א ו בהם בטוי מדויק ומקיף לתכן ההלכה .כמו בשם האפוסרוסוםות
שרצו להביע בו את מובן הבעלים הממונים)שזהו עיקר הוראתו ביונית( ,אבל בכל
השתמשם בשמות ומונחים זרים שמרו מכל משמר את התכן הפנימי של השם שלא
ישתנה צורתו ולא יערערו יסודותיו ,והלכה זו משמשת לדוגמא לכל תורת המשססים.
לפגי יסודותיה המשםטיים של הלכה זו מתגלה לפנינו בכל
בעמדנו
שיעור קומתה מ ד ת הצדק המוחלטת של ת ו ר ת ישראל שלא דק שומרת על
זכות הקנין של היחיד והצבור שלא יהיה נגזל ונעשק׳ אלא שהיא מחייבת את מוצא
האבדה ואפוטרופסם של יתומים לשמור האבדה בשלמותה ולהשביחה ולהרוויחה
לטובת בעליה באמונה וביושר ,באהבת חסד והתמסרות נאמנה .ומתוך מצוד,
לאומית וחובה משפסית להיות שלוחם של אבי יתומים השוכן בערבות .דן דין
יתום ועושה משפטו נגד עושקיו ומעניו ,וממרומי שבתו משגיח על קסנים
יתומים ואומללים בחמלה וחנינה ,אהבה ורחמים וזהו כבודו ותפארתו של משפט
ת ו ר ת ישראל המיוסד על ת ו ר ת אלקי ישראל שכל דרכיו משפט אמת .א ה ב ת
ח ס ד ו מ ש פ ט צדק׳ כאמור צדק צדק תרדוף למען ה ח י ה וירשת את הארץ אשר
ה׳ אלהיך נותן לך.
השופט והמשפט
שער א .אפוטרופסות בית דין
פרק א.
בייד למנוי אפוטרופוס
א.
כל בית דין של ש ל ש ה שהם גדולי ה ד ו ר ונבחרי קהלתם א( נ ח ש ב י ם
לפי תפקידם
אפוטרופוסי יתומים ,עליהם מ ו ט ל ת ח ו ב ת
יתומים קטנים,
הזכות
ולהם
למנות
א פ ו ט ר ו פ ס ו ת על נ כ ס י
אפוטדופסים תחת
פקוחם
והוראותיהם:
ל ש מ ו ר נכסיהם של יתומים .להשביתם ולהרויחם ,ל ט ע ו ן לזכותם ,ל ד א ו ג ל כ ל כ ל ת ם
וגדולם בדרכי התורה והמצוה ,ולפקח על ה נ ה ל ת ם ה א פ ו ט ר ו פ ס י ת של ה א פ ו ט ר ו פ ו ס
ה מ מ ו נ ה עפ״י צואת המוריש ,בעל ה ב י ת שסמכו יתומים אצלו ,ומי ש ג מ צ א ב ר ש ו ת ו
רכושם של יתומים קטנים .לפיכך כל אפוטרופוס ה מ ת מ נ ה או מ ת א ש ר על י ד ם
ה ו א פועל כבא כחם ו ת ח ת פקוחם והוראותיהם.
ב.
דיין מ ו מ ח ה שקבלוהו עליהם בני העיר לדון ולהורות יחידי ,אין כהו
י פ ה ל ה י ו ת אפוטרופוס ע ל נכסי יתומים
ו ל מ נ ו ת אפוטרופוס עליהם ,א ב ל ה ו א
ח ש ו ב לפי ת פ ק י ד ו כאפוטרופוס ש מ נ ו ה ו ב י ״ ד מומחים וממונים הקרובים ק ר ב ת
מקום לקהלה זו ב(.
ועליו לסקח על נכסי היתומים
וטפולם ו ל ה ש ת ד ל ל מ נ ו ת
ע ל י ה ם אפוטרופוס חקי.
א( הרא״ש והרמ״א ומהרשד׳׳ם א[ פסקו שדיינים הממונים בעירם או גדולי הדור אעפ״י שאינם
נבחרי הצבור לפי תפקידם או מעמדם חשובים אפוטרופסי היתומים ,אבל מאמר הגמ׳ :ד״ג ובית דינו
אביהם
דין גדול
של ית־מים ב[,
מוכח
שאפוטרופסות בית
וממונה ,דומה לר׳׳ג ובית דינו ולא גדולי
מסורה
לבית
הדור שאינמ ממונים ,או ממונים שאינם
נדולי
דין
על
נכסי
יתומים
קטנים
הדור ,וכן כתב הםאירי בפירוש מאמר זה :דיינים הקבועים והשובים בכל דור ודור הם אביהם של יתומים,
וכן שורת הדין נותנת שהרי כתבנו נ[ שאפוטרוםסות בית דין נובעת מהיקש :ראשים ומנחילים ,וראשי
ומנתילי העם נקראים רק גדולי העם ושופטיו הנבחרים.
ב( מרן
החקרי לב ד[ למד
ממ״ש :
מרן בדין
עדות שדיין
יחידי
המקובל
לצבור
מקבל
עדות יחידי ה[ שהוא הדין לאפוטרופוס ,שקבלוהו עליהם .אבל הכנה״ג בשם מהריש יפה ר! כתב שדיין
יחידי שקבלוהו צבור עליהם אין דינו אפילו כאפוטרופוס שסמכו יתומים אצלו ,ונראים דבריו ממ׳׳ש:
ד י ג ובית דינו
אביהם של יתומים
מכאן דקבלת הצבור עליהם אין כתה יפה לעשותו אפוטרופוס על
נכסי יתומים ,אלא כשהוא דומיא דר״ג ובית דינו שהם ראשי
העם .ז[
ובשם מהראד׳׳ב כ ת ב :
יחיד
מומתה לא נרע מאפוטר!פוס שמנוהו בית דין ח[ וסברא זו נראית מכרעת להלכה.
א[ היא״ :בתשומת כלל ס״ה סי׳ כז ,הרמ״א חו״מ סי׳ ר״ן סעיף א /והשובות
מהרשד״ס חו״מ סי׳ תר״ד .ב[ גיעין לז ,וב״ק לז .נ[ שיטה מקובצת בשם המאירי ב״ק לז.
ד[ לעיל במבוא פרק ל .ה[ חק״ל תי״מ ח״א סי׳ כ׳׳ו .ו[ שו״ע חו׳׳מ סי׳ כ״ג .ז[ כנה״נ חו״מ
סי׳ ר״ץ הנה״ע ס״ק מ׳׳ז וקנ״ד :ח[ כנה״נ שס ס״ק י׳.
3
שער א.
ג.
אפוטרופסית בית דין
בית דין מומחים ונבחרי הצבור הם אביהם של היתומים שבקהלתם
ועליהם החובה והזכות לפקח ולמנות
אסוטרוססים נם על נכסי יתומים הנרימ
בסביבותיהם בערים או כפרים שאין בהם בית דין מומחה קבוע א(.
ד.
על יתומים
אין בית דין שבעיר או קהלה אחת רשאי להזדקק למנות אפוטרופוס
בעיר אחרת שיש בה ביד קבוע ,שבייד
שהם ונכסיהם נמצאים
הממונים בכל עיר ועיר הם המה לפי תפקידם אבי יתומים כ[.
ה.
הרשות בידי פרנסי הקהל לתקן שמנוי אפוטרופסי בית דין ופקוח על
מעשיהם וחשבונותיהם יעשה על ידי בית דין ופרנסי הקהלה שהם נבחרי הצבור
וכן נהגו בכמה קהלות ישראל נ[.
ו.
על יד בית דין צדק
יודעי דרכי המסחר והנהלת
שבכל
קהלה
מאנשים
יתכונן ועד מיוחד
ולבקר
הנכסים ,לפקח על פעולות האסוסרוססים
חשבונוחיהם ז[.
ז.
בחקת כנסת ישראל נתנה ממשלת ארץ ישראל סמכות האסוסרופסות
על נכסי יתומים ונעדרים מהארץ ללשכות הרבנות שבארץ
ל א מ ר :כל לשכת
ר ב נ ו ת תשמש בית דין רבני ממדרגה ראשונה וכוי כל בית דין כזה יהא כחו
יפה ,בהםלכו בדעת ועד הקהלה ובהםכסת כל הצדדים הגוגעים בדבר באפן חקי
ל מ נ ו ת אפוטרופסים על נכסי יתומים קטנים ונכסי אנשים שהם נעדרים מהארץ
שחם חברים לקהלה ה[.
ח.
לא אמרו מעםידים
דין ,אבל אס ראו
אסוסרוסוס
בית דין שלא
לנכסי יתומים אלא להקל על בית
לסנות אפוטרופוס ויחפשו הם עצמם אחר
זכות היתומים אין לך אפוטרופוס טוב מהם י[.
ט.
כשנזקקים בית דין לחלוקת הירושה בין היורשים
לקטנים ,וכן כשנזקקים לטעון לזכות
לחעסיד
אפוסרוסוס
כדי
שלא
היתומים ,יש אומרים
יהיו
נראים
כעורכי
ולברר חלק יסד.
שצריכים בית דין
הדיינים
ז
(.
וכן
ראוי להורות.
י.
על כל בית דין בקהלתו לבקש הדרך היותר
נאותה
טובה וישרה
וישרה לזכות היתומים .ואינו רשאי להסטר מחובתו זאת באומרו :הקולר תלוי
א[ ש״מ ב׳׳ק לז משס מהר׳׳מ מסרקסטה :והיכא להיו בעיר :אי; בה ביה דין קביע
או כפר קסן נראה לומר שבי״ל הקבועים בכל מקוס הס הס אבי יתומים .ב[ היא״ש בתשוביהיו
כלל פ״ד כתב :בי׳׳ד הממונים בכל עיר הס אבי יתומים ,ימזה יוצא שאין בי״ל עיר אחרת
רשאי להזדקק .ג[ ראה אוצר השטרות להר״א גולאק ד׳ יי 1שטר קנ״ה יד׳ דיז שסר קנס
ה[ חקה
ד[ טי״ז יו׳׳ד סי׳ רנ״ה סק״ה.
מהפחקת טופסי שטרות מהר״ש יפה.
כנסת ישראל סרק מועצת הרבנית סע ף ר .י[ הדמ סי׳ ק״י סעיף יא .ז[ רמ׳׳א בהו״מ
כי׳ ר״ן סעיף א.
סרק
א.
בית דין למנוי
נ
אפוטרופוס
ע ל אפוטרופוס שמנה המוריש א[.
יא.
כל בית דיןיבקהלתו הוא מפקח על הנהגת האטוסרופםים
על ידו או שהתמנו על ידי צואת המוריש ,ולהם הזכות והחובה
הנמנימ
כל
לפטר
אפוטרופוס שנתמנה על ידם כשהוא מעורר חשד בהנהגתו :שהוא מבזבז נכסי
יתומים
או שהוא מוציא לכלכלתו ופרנסתו הוצאות יתירות על מה
לתועלתו.
שהוא אמוד בהם ג[.
יב.
בית דין מסלקים כל אפוטרופוס
לחם בעדים שהוא
מצד המוריש ,אם ה ת ב ר ר
ממונה
או ששנה דרכו להיותו
מבזבז נכסי יתומים ומססידם א(.
זולל וסובא ,והולך בדרכי חשך ב ( או שהוא פרוץ בנדרים ובאבק גזל .וכל דברים
ז
אלו
לראות עיניהם של בית דין בכל מקום .שכל בית דין ובית דין
מסורים
הוא אביהם של יתומים ג[.
יג.
חובת
נכסי
בית דין ,בתר אביהם של יתוסים .לפקח על שלמות
יתומים ועל השבחתם ,ולכן אם ראו שהאסוסרופוס הלוה מעות יתומים לאחריס
ליחומים .דמאחר שיכולים
שלא היה לו להלוות ,מוציאין מיד הלוה ומחזירים
ל ס ל ק האפוטרופוס ,כל שכן שמוציאים סיד הלוה שבא מחמתו י[ או שמחייבים
א ת האפוטרופוס לשלם מדין פושע ה[,
יד.
אפוטרופוס שאינו מעסיק גכםי יתומים
ליתומים אחת אחת באופן דמכליא קרנא .מםלקיס
להרוחתם,
אותו.
אלא
מאכילם
אם לא
שעושה
זאת לתועלת היתוסים כגון :שאינו מוצא במה להעסיקם או שאינו מוצא איש
נאמן למוסרם בידו בתורת עםקא קרובה לשכר או הלואה בסוחה ז[.
א(
עדים
באו
אותו,
שהוא
מפסיד ,ואף לפי דעה זאת הואיל ואם יתבדר בעדיפ שהפסיד נכסי
מםתברא שתייביס לפקת על
להכנתם
על
ר מ ״ א כ ת ב ה[
בתנה ויש תולקימ
של
דאף
כשמגוהו
ב י ת דין אין
מסלקים אותו אלא אמ כן
בית דין שהם
האפוטרופוס
אביהם של יתומימ
שלא יבוא הדבר לידי כך ,ומכל
ואחראיפ
גפ על מעשה אטוטרוםופ
היתופיס
מקים
מסלקים
ד ב ר זה
המתמנה או
םסור
מתאשר
ידם.
ב(
הכתוב:
זו היא הנירסת הנכונה לדעתי
העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי
שיש
שהולך
באר
הגולה
שכל
חשך
הנהגה בלתי מוסרית נ ק ר א ת :הליכה בדרכי חשך ,מ ל ש ץ
) מ ש ל י ב׳ יג(
ו ב ל ש ץ זה
בדרך רעה וכדרשתם :ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של
שגורם
בדרכי
מ ש ת מ ש י ם רז׳יל ל כ נ ו ת
רשעים ואין
כל
נ ר ך איםוא להגהת
ח ש ד ו[.
ב[ חו״מ סי׳ ר״ן סעיף ה׳ .נ[ שו״ע חוימ
א[ חשו׳ מהרשל׳׳ס חו״מ סי׳ תל״ד.
ה[ רמ״א שס סעיף ה׳ .ו[ באר הגולה שם .ז[ באר
[7חו״מ שם.
שם סעיף ר.
היסב שם ס״ק ז׳.
ד
פרק ב.
אפוטרופסות בית דין על קטנים בחיי הוריהם
בית דין מומחה ונבחר שבעיר או במחוז ,הוא אביהם של ילדים קטנים
א.
גם כשהוריהם קיימים.
הלכך קטנים שנפלה להם ירושת מבית אבי אמם ,או שנתן להם אביהם
מתנה
בחייו
גמורה
וחלוטה
ופירותיה
גופה.
וכן אחרים שחבלו
בחייו א[,
בקטנים או האב עצמו שחבל בבנו הקטן ,והתחיבו לשלם להם דמי נזקם נ( .בכל
א ל ה בית דין הס אפוטרופסי הקסנים
ברכושם .וממנים עליהם אפוטרופוס א ת
אביהם ,או אחרים לשמור ולפקח על רכוש הקטנים שלא יאבד ושלא יכלה א(.
אפוםרוסום על
ב .בית דין ממנים
קסנים בחיי הוריהם .למכור
נכסי
א ת נכסיהם ולשום אותם בדמים מעולים ג[ .אם יראו צרך במכירה זו.
קסגים .גם לענין
ג .ב י ת דין הוא אביהם של
גדולס
טסולם וחנוכם
התרבותי ,וחייבים לפקח על גדולם וטפולם בגוסם .ועל תרבותם וחנוכם הנפשי,
לכן במקדה של גרושין בחיי אביהם ,או יתמות אפילו מאחד מהוריהם ,רואים
ב י ת דין הטקום הסוב ביותר לםסולם הבריא ותרבותם הדתי והמוסרי של הילדים
א צ ל אחד םההורים .או אפילו אצל אחרים .שיוחר ממה שחייבים ב י ת דין לפקח
ע ל ממונם חייבים לפקח על גופם ונפשם שלא יחלו ולא יצאו ל ת ר ב ו ת רעה.
א ל א יהיו בריאים וגדלים בדרך טובה וישרה ב( .בעיני אלקים ואדם ,ונאסנים
ל ת ו ר ת ה׳ וישראל עמו.
א ( ב ג מ ׳ ו כ ן בשו׳״ע נ א מ ר :
החובל בבניו הגדולים
א ם אינם
סמוכים על
מיד
שלחנו נותן ל ד ם
ו א ק ט נ י ם י ל ק ח ב ה ם ק ר ק ע ב נ ז ק ן ,מ ז ה מ ו כ ת ש ר כ ו ש ה י ת ו מ י ם ע ו מ ד ת ח ת א פ ו ט ר ו פ ס ו ת ביוז ד י ן ש ה ם ה ש ו פ ט י ם ,
וזחו דקדוק לשון :ילקח ק ר ק ע בנזקן מ ש מ ע שאין ה א ב רשאי לקחת ק ר ק ע כטוב
עמ׳׳י
קרקע
לזכותם
הוראות ב י ת דין לזכות
אלא
בהוראת בית
ב( ו מ ה ר ש ד ׳ ׳ ם
אדראה
ממנה
ואקוחם.
ב ת ש ו ב ו ת י ו ד[ כ ת ב ב ש ם
הומב׳׳ן :ולעולם צריך
לדקדק
בדברים אלה ,א ח ר מה
כשאביו ע נ י משום שאין האיש יכול ל פ ק ח ע ל הילד התולה כ מ ו א ם א מ ו ומסיק כללא דמילתא
תלוי
בראות ב י ת דין
והוחזקה ה א • למרוצת
באיזה מקום י ש תקנה לילד יותר ,וכן ם ס ק
מוציאים
אותה
בלבד א ל א א א י ל ו א י ן ש ם ק ר ו ב י ם ב י ת ד י ן
בידה
ינאו לתרבות
ומעמידים
אביהם של
בבית אאד מ ה כ ש ר י ם כ ס י ר א ו ת ע י נ י ה ם ו ק י ו מ א ו נ ם ,
שלא
לעשות
ברכוש
ב ע י נ י ב י ת ד י ן ב כ ל מ ק ו מ ש י ש ב ו י ו ת ר ת י ק י ן ל י ת ו מ י ם עי״ש ,ו ה ר ד ב ״ ז ה[ פ ס ק ל ח ש א י ר ה ב ן ב י ד
א מ אמו
אכל
דין
הילדים ,מכאן
שאין ההורים זכאים
בעיניו א ל א ילקח
בניהם
בהם
אפילו
במי
אותה ביד
יתומים וחייבים
ואם חייבים
שגרש אשתו ויש ל ו
בת
א ב י ה א ו ק ר ו ב י ה ,ו ל א זו
להוציאם מ ע ם א מ מ ולהםקידמ
לפקת על
ממונם כל שכן על
עצמם
רעה.
א[ בית יוסף חו״מ כי׳ ר״ן בשס הריטב״א .ב[ ב״ק כ /יהי״מ כי׳ הכד ,סעיף ז׳.
ג[ נימין מ׳ ,ותד״ה וכתב ליה ,שרע יי׳׳ד כי׳ לס״ז סעיף ג׳ .ד[ תשיבית מהישד׳ס אה׳׳ע
הי׳ ר,כ״י .ה[ תשובות הלדב״ז ה׳׳א כי׳ דס״ג יסי׳ ש״ס יכתתי תשיבה אה׳׳ע סי׳ כ׳׳ב כ7׳י.
פרק ג.
הפרשת צדקה ותרומות מנכסי יתומים
א.
בית דין בתר אביהם של יתומים או אפוטרוםסם פוסקים צדקה מנכסי
יתומים קסנים כדי ל ת ת להם חשיבות ושם טוב בקרב הצבור .שבהשתתסותם במעשה
צדקה צבורית .נעשים חשובים ובעלי שם טוב בצבור ,ומכובדים בעיני עצמם א(א(.
סוסקים ב י ת דין או אפוטרוססם קצבה שנתית קבועה לפרנסת קרוביהם
ב.
שהיו נתמכים
ממורישם
במדה זו שאם לא
בחייו ,ושהם עניים
יתמכו
בחם
ירעבו או יחזרו על הפתחים ,ויהיה גנאי ליתומים שקרוביהם יבואו לידי מדה
זו הלכך פוסקים על נכסיהם צדקה קצובה לםדנםת קרוביהם ב( .כדי למנוע
זלזולם ולהגדיל כבודם.
ג .ב כ ל דברים אלה צריכה זהירות וריקנות מדובה שלא לסכן על ידי כך
ושלא
מעמדם הכלכלי של היתומים
להרעיבם או להמעיט א ת הוצאות חנוכם
ה ד ת י המדעי והאומנותי.
ד .ב י ת דין מוסמך להפקיע רכושם של יתומים בתבואות שדותיהם ומקנה
צאניהס,
להאפוטרופום כדי שיעשר מהם תרומות ומעשרות ומעשר
להקנותו
בחמה ,שאין מאכילים א ת היתומים ד ב ר איסור ז אבל אין מ ע ש ר י ם ותורמים כ ד י
להניח סרות מתוקנים ,א ל א מוכרים אותם בטבלם ל[.
ה .וכן עושין ל י ת ו מ י ם הקטנים לולב וסוכה ו צ י צ י ת ו ש ו פ ר וספר ת ו ר ה
ותםילין ומזוזות
כללו ש ל ד ב ר כל מ צ ו ת עשה ש י ש לה
ומגילה,
ק צ ב ה בין
שהיא מדברי תורה או מדברי סופרים עושין להם אעם״י שאינם חייבים במצוד,
מ כ ל אלו המצות כדי לחנכם במצות שכן ב י ת דין
או
אפוטרופםם מצווים
בחנוך היתומים בתלמוד תורה ומעשה המצות י[.
ה א פ ו ט ר ו פ ו ס א ו ם ר ש א י נ ו חפץ
שיצא ל ה ם ע ם ס ו ב אין כוםין אותם ,וכן
א( ו ה ש ״ ך ב! כ ת ב ש א ם
מתבו חב״ת והש״ך ג[ שיחומים ב נ י בעלי ש א ט ו ב ,א י ן פ ו ס ק י ם
מסתבר לע״ד
שהרי בית דין הם
אשיבותם
וכבודם
אביהם ש ל יתומים ו כ ל מ ה שיראה
בחברתם הצבורית הוא עשוי
לאחשובינהו יותר ,אין זה
בעיניהם לעשות לטובת
ומקובל ואין
האפוטרופוס יכול
היתומים ותועלתם
להנדיל
להחננד או לא
להשמע
להוראותיהם.
ב ( ע י י ן בש״ך ד [
ליתומים
הלכך
ולע״ד נ ר א ה
ק ט נ י ם שהם נ מ צ א י ם ב ח ב ר ת ם
מוציאימ
מהיתומים
לצדקה
שמצב דלותם
של
הקרובה והמשפחתית.
קרובי
היתומים
גורם להם
ודומה לתרומה ומעשר ש ה ם
גנאי
תכוף
צורך השעה,
זו.
א[ הו׳׳מ סי׳ ר״ץ סעיף ט״ו ,ויו״ד פי׳ רמ״ח .ב[ ש״ך :ס סק״ה .י[ ס׳׳ק ו׳.
[ שם סין״ס .ה[ חו״מ נ״ד ,תד׳ה היה מעשר וחו׳׳מ סי׳ ר״ן סעיף ט .ו[ חו״מ כס סעי׳ כיי.
פרק ד.
אפוטרופסות בית דין לאשר• ובנים עזובים מאבותיהם
כל בית דין בקהלתו הוא אפוטרופוס על נכסיו של םי שנסע מעידו
א.
למקוס רחוק ולא מנה אפוטרופוס .או שלא הניח כל מקור פרנסה לאשתו ובניו,
וכן על שבוי שהוגלה מעירו למקום אחר או בורח מפני סכנת נפשות ,ובתקף
סמכותם המשפטית פוסקים
מזונות
ופרנסה לאשתו,
ויורדים לגכםיו ומוכרים
למזונות אשתו ופרנסת בניו .אפילו לא שמעו בו שמת ,ואין מחשבין עמה על
מעשה ידיה,
ולכשיבוא
בעלה אם מצא מעשה ידיה הרי הם שלו.
ב .הפקיד נכסיו וממונו ביד אחרים וצוהו שלא ל ת ת לאשתו ובניו ,אין שומעים
ל ו אלא מוציאים מיד הנפקד למזונותיהם ,ולא עוד אלא שאם החזיר הנפקד
הנכסים שבידו אחר שתבעוהו לדין ,חייב לשלמ מכיסו דמי שוויו של הפקדון
שהיה בידו .אבל אין מוציאין נכסים שהם ביד אחרים כשיש נכסים בני חורין
ו ל ע ו ל ם אין מוציאים נכסים השאולים או שכורים ביד אחרימ בטרמ יכלה זמן
השאלתם או שכידותם א[.
ג.
לחקור
כשיפםקו בי״ד מזונות לאשר .ובנים מנכסי אביהם שלא בפניו ,צריכים
ולהודע שלא השאיר להם כדי מזונותם לפני נסיעתו או שאיגו שולח
ל ה ם מזונות .וגם אחרי זאת אין מוכרים למזונות אלא בכדי שיזונו מהם במדד,
©ספיקה לזמן של ששה חדשים ולא יוחד ,ובמדד• מצומצמת ל ה ס פ ק ת מזונותיהם
כ פ י ח ר נ ל ס א(.
ד.
וכן מוציאים מנכסי מי שהוא במדינה אחרת כל הדרוש להוצאות
ת ל מ ו ד תודה וחנוך בניו במצות ואומנות ,שדברימ אלה המ חובת האב לבניו.
י
ו מ ג ב י ם חובו זה בדיינימ ב(.
א( בדין זה נאמר :ב[ אין םוםקיס מזוגית לאשה אלא ג׳ הישים אחדי נםיעת בעלה • ,ח ז ק ת אין
* ד ם מנית ביתו ריקם ,ונראה לעיר שבזה׳׳ז שאין דרכם של בני אדם לאבוד מזונות בבית ,אלא קינים
יוכל יום יומ אין דין זה נוהג ,תדע שתרי כתב
paהב״י בשם הריטב׳יא ג[ שאם י1א למקום קרוב ע י מ
• ח ז ו ר לאלתר ונתעכב שם ,פוסקים לה מזונות לאלתר ,וכ׳׳כ משם המרדכי שאמ הלך בעלת מ ת ו ן קטמה
ינתכוין לעגנה היא נאמנת ליטול מזונות לאלתר p iפפק רמ״א ד[ הא למדת שדין זה תלוי בשקול דעתו
rל
חשוםט ,וכל שמתברר לו שאשתו נ ר י כ ח לסזונות פוסקים לה ויורדים לגכפיו של בעלת ,והוא הרץ
• פ ר נ ס ת מבנים ,אפילו גדולים סבני שש ,שחרי פסק רם׳יא ה[ שאם התחיל לזונם זנים אותם מנכםיו שהרי גלת
זיעתו במעשיו שהוא רובה שיתפרנסו בניו מנכפיו עד שיגדלו הלכך בימינו שאין לך אדמ מן תישוב שאינו
»מרנם בניו ובנותיו ומלסדם םדע ודרך א pפוסקים מזונות לבניו ובנותיו שלא בפניו וםנבים אותם מנכסיו.
כ( בפתחי תשובה ו[ משפ חבית מאיר כ ת ב :דמכל מקומ שוכרימ מלמד לבניו מנכסיו אפילו אינו
* מ ו ך ,וחכי מסחברא שהרי חיוב חאב ללמד תורה לבנו ז[ אינו מגבל בזמן ואינו מדין 1דקח אלא מחיבתו
» ת ר אב עפ״י מעות התורות דכתיב ולמדתם אותם את בניכם הלכך דינא הוא
שמוניאים כל
הדדי*
• מ ל ו י חוב זא מנכסיו שלא בפניו ,והוא הדין שמוביאיס מנכסיו ללמדו אומנות שכשם שהאב חייב ל ל מ ד
שת בנו תורה חייב ללמדו אומנות ח[ ומםתברא שבכלל אומנות הוא גם מדע כגון חשבון וכדומה מתלמידיו!
תםדעיים האליסנטרייס שיש בחפ ברך לחיי החברה לפי רמת תרבותה ,וכל אלו םוביאים בדיינים ס ד ץ
* ר י ע ת חוב.
ד[ שם סי׳ ע׳ סעיף ה׳.
נ[ בית יוסף שס.
ב[ שם.
א[ אה״ע סי׳ ע׳ סעיף ה׳.
י
ח[ שס ל:
ו[ פתחי תשובה שם פ״ק ג׳ .ז[ קילושץ כס:
[0שם סי׳ ע״א סעיף ב׳.
שער
ד.
ז
א .ז ו ם י ט ר ו פ ם ו ת ב י ת ד י ן
בית דין מםנים אפוטרופוס על נכסיהם של חרש ושוטה ,לנהל ולהשביח
נכסיהם ,לפרנסם מפירותיחם או אפילו מהקרן אם לא יספיקו סירותיהם ,ולשמור
א ת הנכסים לזכות יורשיהם אחריהם ,שהואיל ואלה אין להם דעת לשמור עצמם
נעשה בית דין עליהם כאביהם א[.
ה.
כשמסנים אפוטרופוס עליהם
פוםקין בית דין להוציא
מנכסיו על
ידי האפוטרופוס :
א .מזונות ופרנסה ותכשיטין לאשתו כראוי לפי רכושו ומעמדו המשפחתי כ[.
ב .מזונות ולמוד תורה ואומנות ומדע לבניו ובנותיו נ[.
ג .צדקה לעניים או לצבור לסי מה שהוא ראוי ל[ .שנוח לו לאדם שיעשה
מצוה בממונו שהוא משועבד לדברים שבצדקה.
ד .נעדר אחד מהיורשים ולא נודע מקומו ,ממנים בית דין את אחד מיורשי
נ ח ל ה זאת לאפוטרופוס ב ת ר נאמן עד שיודע מקומו של הנעדר אם הוא בחיים
או מקום יורשיו אחריו ה(.
ה .בית דין כופין האב לזון את בנו העני ואפילו הוא גדול ,יוחד מ ש א ר
עשירים שבעיר ,והוא הדין לשאר קרובים ,וכל הקרוב
הקרוב קודם
בכפיה
זאת י[.
ג[ שס סי׳
ב[ אה״ע פי׳ ע׳.
א[ חו״מ םי׳ רל״ה סעיף כ׳ וסי׳ ל״ז סעיף כז.
ה[ שדת מהר׳׳ס
ד[ רמב׳׳ס וכ״מ ה׳ נחלות פי״א ה׳ י״א.
פ׳׳א ,ועיין לעיל סעיף ג׳.
ו[ יו״ל סי׳ דנא סעיף ד .וסי׳ רנב סעיף יב בהגה.
הארובה סי׳ נז.
ח
פרק ה.
אפוטרופסות בית דין על הקדשות וצדקה לעניים.
א.
בית דין בעירו הוא
אסוסרוסום על כל נכסי הקדש ל ד ב ר י ם של
ח ס ד וצדקה ,תלמוד תורה וחנוך ,בתי כנסת ובתי מדרש לתורה ותפלה .ומחובתו
למנות אסוטרוססים או
לאשר
אפוסרוםסי
המקדיש ,ולסקח
על
נכסים
אלה
שלא יכלו בגוסס ,ולהכנסת סירותיהם וחלוקחם לחעודחם בדרך הסובר ,והישרה
ביותר ,ובהתאם לרצון המקדישים ,וכלל אמרו רזיל ב ז ה :אגן )כלומר בית דין
בעידו( יד עניי אנן א[ ,זאת אומרת יד זוכה ושומרת כל נכסי עניים לקיומם,
הרוחתם וחלוקת פרותיהם.
ב.
מדת הדין מחייבת למנות לא סחות משלשה אסוטדוססים שכן צדקה
אינה מתחלקת אלא בשלשה כ[ ,ומכל מקום הרשות בידי בית דין למנות אסוסרוסם
יחידי בהמלכו עם ועדי הקהלות אם יראו צרך ותועלת בכך.
ג.
בדבר המלך במועצתו :נאמר בתי הדין של רבני העדה
יהיה להם שפוט מקיף על כל העניגים הנוגעים ליסוד או להנהלה
היהודית
פנימית של
הקדשות או הפרשות לצרכי דת שנעשו בםני בית דין הרבנים עסיי ת ו ר ת ישראל נ[.
ד.
הקדשות
מועצת הרבנות
צדקה
הראשית
יהודים שרוב
ולשכות
הרבנות
רשאיות
לפקח
על
מנהליהם או נאמניהם מבקשים פקוח כזה או
•מסכימים לוד[.
ולתכלית זו יוכלו למנות ועדות שחבריהן ,כולם או מקצתם יהיו אנשים
שאינם רבנים.
א[ בבא קמא
עניים ס״ט ה׳׳ה ,יו״ד
סימן LIIIססקא .2
לינואר 1928סרק ב.
ד׳ לו :כוש״ע ירד סי׳ רנ״ח ס״ח [3 .נתרא ח :רמב״ס מה׳ מתנות
נ[ דבל המלך במועצתו על פלשתינה א ת סראל 1982
סי׳ מ׳׳ו.
ד[ חקה כנסת ושראל שהתפרסמה בעתין הרשמי נליץ 202מיום אי
סעיף 10פסקא ב—נ.
ב.
שער
אפוטרופסות בית דין על נכסים עזובים מבעליהם
פרק א.
נכסי
א.
פקדון
כל בית דין בעירו ובמקומו ,מצווה לפי תפקידו
עזובים מבעליהם שאינם יכולים
לשומרם
לשמור על נכםים
בעצמם או על ידי שלוחם או באי
כחם ,שכל נכסים אלה הם כאבודימ מבעליהם ונמצאים
ביד בית דין ועליהם
למנות
גאמגיס
לקיים
אבידה
מצות השבת
לבעליהם א( ,או
אפוטדופסים
ת ח ת פקוחם והוראותיהם.
המפקיד אצל חברו כסף או כלים והלך בעל הסקדון למדינת הים ,והנפקד
ב.
רוצה לפרש בים או לצאת בשיירא,ואי אפשר לו להוליך א ת הסקדון אחו שהוא ירא
שמא יארע לו אונם ויהיה חייב באחריותו ,וכן אי אפשר לו למסור א ת הפקדון
ביד אחר לפי שאין הוא נפסד מאחריותו אפילו אמ ימסרנו לשומר שהוא מעולה
א(
להשתדל
בנכסים
הרא׳יש ז׳׳ל כ ת ב ,כ י ה י כ י ד ל נ ב י
בתקנת השבוי
ס י ת ת חייב הנפקד לתשתדל בתקנתם ,כן חייבין בית דין
ל ה ו ר י ד ק ר ו ב ל נ כ ס י ו א[,
א ל ו ה י א פ ר י ן ח ש ב ת א ב י ד ה .והב׳׳ח ד[
ו ה ר ם ב ״ ם ז׳יל ב[.
הסביר הדבר וכתב
ושו״ע ג[
ומעמא
כתבו:
חובת
בית
דמילתא :דהוה ליה
דץ
השבת
אבידה דמאי שנא חפץ תאבוד ,ואפי׳ אבידת ק ר ק ע כדלעיל )רסא( .ומאי ש נ א כשהבעלים אבודים מהנכסים ? ר ע ל
כל
ישראל מומלת המבוה לימפל
ולי
נראה לומר בטעמה של הלכה זאת :
ולהקנותו
באבידה זאת והלכך מוטל על
בי׳׳ד
בתור שומרי
הבית דין לשקוד ב ת ק נ ת ו ונראים דבריו,
משפט
הם
לו ,שכל קנין היחיד הוא נ ו ב ע מ ת ו ך המשפט ,ואפילו נחלה הבאה ל ו ל א ד ט ק ר א ה ת ו ר ה מ ש מ ם
ש נ א מ ר :ו ה י ת ה ל כ ם ל ת ק ת מ ש פ ט ,א ר ע ה כ ל ה פ ר ש ה כ ו ל ה ,ל ה י ו ת ד י ן ח[.
יכולימ
לשמור את קנינמ
חיזרת
בעליהם,
זהו יסוד הדין של
נקראים
משיבי אבידה שכשם
קנינית
להועיא
קנין
מבווימ
להחזיק
קנין
היחיד
ש מ י ר ת ם ע ל ב י ת דין ,ש ה מ ש ו מ ר י מ ש ט מ ,ל ש ו מ ר מ
אםוטרומסותם
ע ל נכסי יתוסים ,והוא הדין ע ל
שמובא אבירה חייב להשיבה
םקנה לאדם זכות בעלות על
האבידה מיד מי
הלכך בכל מ ק ר ח שאין ה ב ע ל י ם
לבעליו ,דאין
נכסים
בשלמותמ
עזובים וםםעם
שהוא מחזיק בה שלא
m
הגבהת המעיאה או כל פעולה
ד ב ר שאינו שלו ב ם ש פ ט ,כן ג ם ב י ת דין שהם שומרי
במשפט ,ולהשיבה
לזכות
לבעליה ,ומכלל
מ ש פ • מצווים
זח הוא ל ש ם ו ר א ת
היחיד מכל המסד וכליון כדין משיב אבירה שהוא חייב באחריות הפסדה של האבידה שבאה לידו.
א[ הרא״ש ב״מ סרק ה מ פ ק ד סי׳ יב .ב[ ה׳ נחלות סרק י׳ ה״י.
סי׳ רצ״ג סעיף נ .ל[ ב״ח חי׳מ סי׳ רס״ה סעיף א׳ .ה[ ב״ב קי״נ :
,
ג[ שר׳ח חריע
פרק א.
י
נ כ ס י םקדון
ממנו ,ומקבל עליו שמירה מעולה יותר א[ ,ולכן אין לו תקנה להפטר מאחריות
שמירתו בסקדון זה אלא על ידי כך שיבוא ל ב י י ד וימסור את פקדונו בידם אבל
אין בייד מעכבין נסיעתו עד שיבא המפקיד שאין אוסרים את הנסקד במדינה זו
מפני פקדון של המפקיד שהלך ולא השאיר במקומו ב״כ לקבל את סקדונו כ(.
ג.
כשמוסר הנפקד את סקדונו ביד בית דין .נזקקים
הפקדון אחרי שיוכחו דברי הנפקד.
בזהות
'מוסרים את הסקדון בידי מי שנאמן להם,
בית דין
הפקדון והכרחיות
לשמור
ושהוא יודע
לקבל
נסיעתו,
את
והמ
הפקדון
בשלמותו מכל ה פ ס ה ומוסרים לו הסקדון בידו לשומרו לזכות בעליו bבאותמ
התנאים שהיו מופקדים בידי
ד.
הנפקד מבעליו א( ז(.
הפקדון שבידו באיזו חמורה
אין הנפקד רשאי להחליף או למכור
שהיא ,או באיזו מחיר שהוא ,ואעפיי שהפקדון ,כגון הסירות או כלים ובגדים
וספרים שבידו ,הולכים וחסרים ומתמעטיס ,חסרון הראוי להם .אולם אם חסרונו
הוא יותר מהרגיל להם בכל שנה .ובעל הפקדון אינו בעיר כדי להודיעו מוכרן
בבי״ד אעפ״י שעדיין לא השתמש בהם ה[.
ה.
והרקיבו
היה הפקדון יין או דבש או סירות והיו מונחים בסלים או קנקנים
חפירות החמיץ היין והדביש הדבש ,אעס״י שעומדים
בהפסדם ואין
ההפסד פושה בהם צריך למוכרם כדי להציל את הקנקנים והסלים מהפסד ,אם אין
בעל הפקדון בעיר צריך הוא למוכרם בבייד ,רוצה ל ו מ ר :בהוראותם וסקוחם.
ו.
אין הגםקד רשאי למכור או להחליף הפקדון שבידו אסילו אם יודע
בודאי שיאבדו םערכם לגמרי כגון חמץ בפסח ב( ,או שיוזלו או שתפקיע אותם
המלכות ,לפי שאפשר שיבואו הבעלים במועד שיוכלו להצילם .אבל בהגיע
מועד
הסםדמ כגון שעה חמשית בערב פסח וכדומה לזה ,צריך הנפקד למוכרם בפגי בי״ד ו[.
ז.
כל הפוכר פקדון על פי בית דין מוכר לאחרים ולא לעצמו מפני
ההשד ,אבל הדמים יכול להשאירם בידו ולהשתמש בהם ,ולפיכך משעה שבאו
א(
הלכה זאת נאמרה
במפקיר ו נ פ ק ו שסתמם הוא שומר חנם
השומרימ :שואל ושומר ש כ ר והשוכר ,שאעפ״י שהמ נהנימ מפקדון זת
זה
ומסתנרא שהיא נוהגת גם נ ש א ר
בשמושו או
בשכר שמירתו אין
מחייב אותמ להיות א ס ו ר י מ במדינה זאת ע ד שיבואו בעלי הפקדון ,ולכן מ ס ת ב ר א שבית דין יכולימ
ל מ ס ו ר א ת הםקדון באותם התנאים ש מ ס ר אותפ הנפקד ,היינו
בשאלה שכירות א ו שמירה בשכר ,ואפילו
אם
מכליא קרנא .שמכוון שהוא מ ס ר א ת מ ק מ נ ו לשמירה
כל
זמן ש ל א יקח מ מ נ ו פקדונו חזרה ,והוא הדין בשואל שאינו מ פ ס י ד כ ל ו ם וכל שכן כשהוא ס ס ר ו ביד
השוכר
שהוא נהנה בדמי השכירות ,ואין
ב(
ואץ
בשכר
הרי שהוא רבה
להעלות שכר לשומר
ב ד י ך ל ו מ ר בשואל.
ל פ י מ נ ה ג נ ו בזמן זה ל מ כ ו ר א ת החמץ ע ל ידי
ה מ כ י ר ה מו1יאה ל מ ע ש ה א ת ה ח מ ץ מ י ד י
בית דין מ ו כ ר
אותם גם לפני
זמנו הואיל
ב ע ל י ו ב ש ע ה שיהיה מ ו ת ר לו.
א[ חו״מ סי׳ רנ״א סעיף סו .ב[ חו״מ סי׳ רצ״נ סעיף ג .ועיין סמ״ע שם כ״ק ז׳.
ו[ חו״מ שפ סעיף ז׳.
ג[ שם .ל[ נ״ל .ה[ שם סעיף ס״ו.
ב.
שער
עזוביס
אסוטרוטוסות בית דין על נכסימ
יא
מבעליהם
הדמים לידו נעשה עליהם שומר שכר ,להתחייב בגניבה ואבידה אעס״י שעדין
ל א השתמש בהם א[.
מת המפקיד ,או המלוה
ח.
נודע לו יורש ,חייב הנפקד או הלוה
ולא
להודיע לבית דין שבמקומו או לבית דין הסמוך לו ביותר מיתתו של המפקיד
וזהות החפץ ה מ ו פ ק ד בידו או סכום ההלואה שקבל ממנו א(.
בית הדין בקבלו ידיעה זאת ,מפי הנפקד והלוה או מפי אחרים בני םמכא.
ט.
במקרה שהלוה או הנפקד לא נענו להזמנת בית דין ל ק ב ל ת עדות זאת בפניהמ,מפרם0
ד ב ר מיתתו של המפקיד ועזבון פקדונו או הלואתו בידי הלוה או הנפקד בשמותיהם
וכתובתם באחד העתונים מרובי הפרסום ,ובעתון היותר קרוב לחפ ,ובזמנימ שונים
לפי ראות עיניהם ,וקובע זמן ליורשים או ב״כ החקי להוכיח זכותם בירושה זאת.
א(
שאין
מ ה ר ״ א ששון נשאל
ב י ת דין
מוציאים הםקדון מיד
א.
ב.
שיודעימ
ז-ל
בודאי
כיון שלא נודע לו
י ו ר ש אע׳׳ג דאין ל ך א ד ם מ י ש ר א ל שאין ל ו י ו ר ש ח י י נ ו
המוריש אפשר
יודעים יורש
הנפקד
ג.
ד.
נ פ ק ד א ו ל ו ה זח ד ו מ ה ל מ ו צ א אבידה ,ש א ם ה כ ר י ז ה ו ל א נ מ צ א ו ל ה
בבית דין מ ת
בדמימ
יעשה
במי
דוקא
ג ר א ו בן גרים.
להמפקיד יכול
עתנו
בחס.
חנפקד א ו הלוה ל ו מ ר אני הוא יורשו.
למוצא וכר
ב[,
פסק הרמב״ם
בעלים,
ל*
ו נ פ ק ד זה דנדון דידן
מ מ ו צ א א ב י ד ה ש ל א נ ו צ י א ה מ מ ו ן מ ת ת ת י ד ו ג[.
שיהיו
ראויים
שיש
לובלין נשאל גם
הפקדון או
ע נ ה מהר׳׳מ
נאמן על פי
ביד
פש־ט
ואמר :
בכאן
אינם
נשתנה
בתכלית
אדרבה
הנשמע
ב י ת דין ע ד שיבא האיש שלו
עובדי כיוצא
באלו
ב י ת דין מ י ד
הלוה או
הנפקד
ומעמדו
למוסרמ
ביד א ח ר כיון שהוא עצמו אמיד.
נראה
שאמנם
מוציאין ממון מ ס פ ק
זמסתברא
שום
מסייעו
בעיני ב י ת דין
טענותיו של
אלא
מטעם אוקי
ש ל א נ א מ ר זה א ל א כשיש למוחזק
מ ע נ ת ז כ ו ת ב מ מ ו ן זה,
שבית דין ימנו א פ ו מ ר ו פ ו ם
ידועים
בישראל
שימות אדם
הפקר לכל ולא יהיו
בחיי
ונכרים להם
שהנכפי•
והירושה ?
נאמן,
המפקיד
לפי
אחד מישראל
בפקו0
להם
להניחם
נזקקים
דבר זה
שבאו לידינו ,ולכן אסיק
ל א היה ואם
להלכה :
ראות עיניהם,
איו*
מעיקר הדין
ואפילו אם
נשתנה
מצבו
משאירים הנכסים בידו ,דלמה יוציאו אותם
הן קלושות
ואין צריך לומר ,אם
ל*
מידו
מהר״א ששון
מםון
בעלים
מפק
ה ב י א ר א י ו ת ל ח ז ק דעתו זאת.
הגאולה
ונותנים אותו ביד
מ צ ב ו ו מ ע מ ד ו ש ל ה ל ו ה א ו ה נ פ ק ד ממד .ש ה י ה
ולע׳׳ד
כזאת
שבית דין יניתו הנכסים
לנדיעותא .אבל אם הוא נאמן
שאין
הפשטות ועוד
משפם
שמע אנן שמענו ועשינו ,כמה
פוציאימ
הנפקד או המלוה ,דהנשמע כזאת בעולם
שאין להם תובעים ,ושלא נודע ל ח ם
ל ה ם ? ה א ודאי לא ,וזה
ב י ת דין זיורשיו
הוא בנדון זה והנה ה ר ב השואל ס ב ר כ ד ב ר משומ ו ב ר ו ר שאין ב ו
המלוה מידי
נזקקים על נכסים
וכננדו
לו
שהוא
של
שהוא מוחזק
כיון שאין אנו
שאיןמוציאין
לא
מטעמים אלה :
כיון שהדבר ספק,
שהוא ישראל ,אבל זח
ומהר״ם
או
הנפקד
שסלסל
והראה םנים לכאן ולכאן ,א ס י ק
מ ס ת ב ר א שאין מוציאים מידו
מכאן ואילך מוכרם
גרע
ב נ ד ו ן זה ,ו א ח ר י
בחכמה
להלכת
ואין
א ח ז ק ת ו ,דחזקד .כ ל
טענת זכות על
מא
אלא הוא כננדו ועליו
א[ שס ספיף י״ט.
ג[ ה׳ נזלה ס״ז ה׳ ס״ז.
שיש ביד האדם
ממון ש ב י ת ,מ ח שאין כן בנדון
אלא שהוא רוצה להחזיקו בידו עד שיבואו
להביא ראיה
בהם כדי סמיכה ,דלא
אפרו
הוא שלו,
pnש א י ן
בעליו ,בזה ודאי אין א ס פ ק
להחזיק בממון שאינו שלו,
ג[ שו״ת תורת אמת למוהי־״א ששון יסי׳ צג.
<^
סקדון
ס ר ק א .נ כ ס י
ו• עבר זמן שקבעו בית דין ולא הופיע שום יורש ולא כל טענה א ח ר ת
בית דין את החפץ
של ת ב י ע ת ממון ממי שהיה חייב להם המפקיד ,שמים
המופקד בסימניו המיוחדים או סכום ההלואה שביד הנפקד או הלוה.
ז .אחרי ההערכה והשומה כנ״ל רושמים בי״ד בספרי בייד או ועד הקהלה
או שניהם יחד,
ושוויו .או סכומ ההלואה ומשאירימ אותו בידי
זהות הסקדון
הלוה או הנפקד נגד קפלה והתחייבותם להשיבו ליד היורש או ב״כ עפ״י הוראת בי״ד.
או
ח .הנפקד
רשאי
הלוה
זה ואפילו להחליפו או
להשתמש בפקדון
למוכרו אמ ימצא צרך בכך ולפיכך הוא חייב באונסיו כדין שומר אבידה•
ב.
גמור,
הטענה
השנית ש מ א ג ר או בן ג ר י ם הוא,
םה שלא נודע לו
היורש,
הוא
הראיה מדין מוצא מציאה
דכל ממון שלא ידועים לנו
שבאה
המציאה לידו ,ותשובת מהר״ם
שאינם
יתומימ וכל
שידוע
להם
שאין
וראיתי
שמשאירימ
אין
לך
להחח־ס
דבר
שיבוא אליהו,
אותה בידו עד
מלובלין אינה ממין הטענה דודאי כל
מקוממ ,בית דין ממנים
שאינם יכולים
שמשאירימ אותה ביד
שבתי
מאד
הדומים
שיש בעלימ,
ההכרזה,
ק ח ז ק ת ו זאת,
הנפקד או חמלוה יכול לומר
היא
עליהם
שידועים לנו
אלימתא
טענה
לשמור ולהנן על נכסיהם ,אבל
בעולמ שאין לו
הבעלים
אעס״י
שבית דין הם
אביהמ
כשאינם ידועים להם
אעפ״י
אפוטרופוס,
בעלימ ,אין בית דין נזקקימ ,דומיא דאבידת א ח ר י
ה מ ו צ א ע ד ש י ב ו א א ל י ה ו א[.
שדחה
דברי
מ ה ד י מ לובלין אלה,
עוד
והוסיף
שיבואו יורשיפ שיכולין ל ב ר ר שהמ יורשיו של פלוני שמת ,כיון שלא היה
ש א י ן ל ו ת ו ב ע י ם ,ו צ י י ן ל מ ׳ י ש ה ת ו ס ׳ כ ת ו ב ו ת ם ת .ד ״ ה כ א ן ו ב ׳ י ב ל ד :דייה
*גדר
כי
בעליו אין בית דין נזקקים לו ,והיינו אפילו א ם ירד ממצבו מזמן
לפנינו ואפילו שאיננו יודעים
של
וכן
טענה,
לנו
משומ שלא נודע יורש אתר.
אולם
להוכיח
יורשים אינו מוציאו
נם היא אינה
דכיון דהוחזק
בישראל
שיכול זה
ממון שאין ל ו תובעיפ ,כדין ל ק ט שכחה ופאה
מדעתו
קשה
לומר :ונמ
נודע לנו בחיותו והוה כממון
ר ב ה ו נ א ב[ .ו ל ע ׳ ׳ ד נ ר א ה ש א י ן ז ת
פאח לומר
שלקט
ואחו לאו
לכל אחד
ב ע ל דברימ דידי א ת ה כ מ ו שכן א ו מ ר ללויימ ב מ ע ש ר ראשון והלכך הראיה מתוס׳ דכתובות אינה ראיה לניד.
אולמ
וכן
להזזזיר,
ראיתו מאוס׳ דב״ב הנ״ל היא
ב נ ד ץ דידן אמ
ראיה א ל י מ ת א דאין בית דין ת ו פ ס י ם
י ת פ ס ו ב י ת דין ,ש מ א ל א
ידעו להתזירו,
ש פ ש ר ש ל א יודע ל ו יורש לעולפ ,ולפי זה ל מ ה יוציאו בית דין מיד
אדרבה
ל«
נשאיר אותו
יבוא יורש נמי
מידו,
»שוס
דלא
מפקינן,שלא נדע לברר ולמי
מאד
שיתפדסמ גמ
ראות
עבור
ועסקי
הנפקד למוסרו לאחר לזמן בלתי מ נ ב ל
ה פ ק ד ץ או המלוח מידו בדינא ובדיינא ,ואמ
סברת התוס׳ בדעת ר ב
נחזיר זו היא
המפקיד ,נמי אין להוציא
יהודה :דלכחחלה לא
תפסינן
ס ב ר א ישרה ונכונה שאין לזוז ממנה ,וכן
ראוי
ל ה ש א י ר ה פ ק ד ו ן א ו ה מ ל ו ה ב י ד י ה נ פ ק ד א ו ה ל ו ה ו כ מ ו שכן ה ו ר ה זקן מהדי־א ששון זיל,
וצדקו
לפי
י ש א ר בידו ,ו א פ י ל ו א ם
שכמו שלא נודע לו יורש
הנפקד ירד מנכסיו שהיו לו בחיי
ש כ ך י כ ו ל ל ק ר ו ת ב נ א מ ן ב י ת דין ,ו ב כ ל א ו מ ן
ולהורות,
ע־מ
ביד
הנפקד ואס יבוא הוא או יורשו יוציא
דבר שלא ידעו למי
בחייו
עיניהס
ד ב ר י החת׳־ס
דיל
בהוראתו
בעתוני חוץ מיתתו של
שבזמננו
צריך
שבית
דין
יפרסמו בעתונות המקומית
המפקיד ועזבונו שבידי הנפקד או המלוח,
להופעת היורש או ב י כ בפני ב״ד
בית
הדין
להוכיח
הזמן ישומו א ת הפקדון בשומת בית דין וירשמו למזכרת בספרי בית
זכותו
בקביעת זמן ל מ י
בירושה
זאת ,ו א ח ר י
ד ץ או ועד הקהלה
בחתימת
א ו ה ל ו ה כ ד י ש כ ל ש ע ה ש י ו ו ע ה י ו ר ש י ו ש ב ל ו ה פ ק ד י ן ב ש ל מ ו ת ו א ו ת מ ו ר ת ו ע מ ״ י ש ו מ ת בי׳יד H
ב[ חותם סופר חי׳מ פי׳ קכ״ב .נ[ רמג״ם ה ׳
א[ רמנ״ם ה׳ נזילה פי״נ ה׳ י׳.
גזילה ואכילה ,פי״ג ה״י ,ושו״ע חו״מ סי׳ רס״ז סעיף סז ,וחח״ס חו״מ סי׳ ק כ ג
שער
אפיסר .סוסות בית דין
ב.
עזובים
על נכסים
יג
מבעליהם
פרק ב.
נכסי שבוים׳ נטושים ורטושים
א .שבוי או בורח מעירו מחמת סכנה שהשאיר רכושו מופקד ושמעו ב ו
ש מ ת וירדו יורשיו לנחלה,
א ב ל היוצא לדעת
וחלקו אותה
ששמעו בו
ביניהכ,
אין
שמח וירדו יורשיו
מוציאין
לנכסיו
מידם
אותה
ביניהמ
וחלקום
מוציאים מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישם א(.
א(
דבותינו
ירדו
הלכה
אמרו,
ז א ת 1ריכה ע י ו ן
יזהו
ובירור,
מוציאין מ י ד ו ? ועוד
כתב ,שכונת הראב״ד היא :
שאס
בלא שמעו בו
ירד
אמילו
ביוצא
כאריס,
אותו
מורידימ
יהב״ח
מידם
ושוב
בארים,
שמת הוא כשירדו
כששסעו בו
אין
אינו
נזקקים
אלא
דאינן
בקרקע
כלל,
הרמב״ם
שאילו
הרי
אין
ב י ת דין
לא
ז׳׳ל
יצא לדעת
כשיביא
דין
ועי״ע
ולא
סמ״ע
למד הלכה זאת
מצויהו,
ל ד ע ת י צ א ו ל א צ ו ח ו ז[,
שבויימ כל
אח
ד[,
שהלך
שמת
וטו׳׳ז
ממ׳יש
דברי
לנחלה,
בירושלמי:
אין מוציאים
ארשב״נ
שהלך
שמעתי
אביו וכר
ח ו ל ק בז,
המ׳׳מ א ל ה ב ל י
מ ע צ מ ם אין
לירד
אבל
תדע
ה ת ש ב ׳ ׳ ץ וז,
שמואל הם
המודישין
אותו
למדינת
הוא
שבויין
ולע״ד
שלא
לדעת
התניא
הים
נטושים
נכםי
מועיאים
לא
אותם
הספיק
דהיינו
מנחלתם ,משום
לעוות
נטושימ
להם ליורשם ,ת״ק סבר ,דיורשימ
ושסע עליהם
שירד מי
מועיאין
דאמדינן דעתו של
שראוי ליורשו
אותו
השבוי שהוא
י ד ו ע ה י כ ן ה ו א ח[.
רצה בכך ,אלא
מנכסיו דכיון
שהיה יכול
לעוות ולא
רטושין
שבויימ א ו
ל נ ח ל ת מורישם שהוא שבוי אין
לנחלה ,והרי זה כ א ל ו מ נ ה ו השבוי
דלעיל
ש ה ל ך אביו וכו״
וזה סירושו ל ד ב ר י שמואל :כולה מתניתא איירי ביורשים שירדו לנהלה בנכסי מורישם שהם
שירדו
להבריחו
הוא נטושין אבל נכסי
ל מ ד י נ ת הים ואין
דוקא
נראה
היה רוצה
דברי
להמ
טשיטא
היינו
שיצא
שעילה
לפרש
שמין
לנתלה
א מ ר שבוי זה
לך
מוציאים
ולמכור
יורשיו
ובתשובות
שמואל
שדברי
שמת אין מודידין
מידו
מוציאין א ו ת ה מ י ד ו ו א ל ו הן נ כ ס י נ ס ו ש י ן כו׳
ש מ ת ו :וירד ל ו לנחלה,
שראויים
קרוב
אבל
כארימ ,ומאי דתבי וכולמ
ו נ ה -מ ה[,
אביו או אחיו או אחד
מידו ואלו הן נ כ ס י רטושין כ ל
קרקע לממלטלין
קרוב
דבירדו לנהלה
הרמב״ם וירדו
לדעת,
חרמב״ם
דמעו
תביא
להם
הקרוב
שיצא
וסובר
ואילו
עליהן
והבית יוסף
לשום
בו
בתורת נחלה
הרמב׳׳ם
בקרקע ,ומ״ש
נטוש זה
הן נכסי
שמע
לדעת כיון
השבוי
מורידים
במטלטלין
היה
בשמעו בו
בשמעו בו שמת ,ודין מורידין
שבלא
מעלים אותו שאם ירד
וירדו ל ו לנחלה ,אבל נכסי נסושין
מועיאין
ביניהם
והוא דוקא
ריהטא דסוגין ו פ י י ש דברי
כשהבית
ש נ ק ר א ת ג ח ל ה ג[,
מנכסיו
שמת
דברי המ״מ מכח
שמת מנין
שמת אם
מידמ,
להתעסק בו כאריס ,הלכך כששמעו בו שמת מעלין מדרגה אתת,
ל ק ר ק ע ו ת כ א ר י ס ,ו ע י ״ ע ב ל ת ״ מ א[,
רשאין
שרבנו
ששמעו בו
לו
על
שמוציאים אותם
שהיורשין נכנסו ע ל דעת לירד ולמכור ,ולא ח ל ק בין
ב ת ו ר ת בחלה אין מוציאין מידו ,והיוצא
דחה
ולא
לדעת
שכתב :וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה
לגכסיו
ז״ל
עליה
אסילו בלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו ,והוא א ו מ ר אפילו
לנתלה אין
והמ״מ
ד ה נ ה הראב׳יד
השיג
וכתב :ת מ ה אני
דבריו,
כיון שיצא
על נכסיי ,אבל
עוד .ה ד י ז ה כ א ל ו
,
בית דין
בעל
כחזו
יצא לדעוו
אמר
בפירו•
א[ רמב״ס ה׳ נחלות ס״ז ה״ל .ב[ חו״מ סי׳ רס״ה .ג[ שם ס״ה א .ד[ שם מק״נ.
ה[ שם .ו[ חשב״ן ח״א סי׳ נרה .ז[ ירושלמי יבמות פט״ו ה״ג ח[ ירושלמי שם.
י
ס ר ק א.
ך
נכסי
ונמוקו של דין זה הוא דיוצא שלא
יציאתו
פקמן
והיה
מדעתו הואיל
בשעת
בהול
אמדינן דעתיה שודאי רצה שמי ראוי ליורשו ירד לנכסיו ,אלא שלא
המסיק לצוות אבל היוצא מדעתו הואיל והיה לו זמן ודעה
להודיע
מיושבת
א ת רצונו בענין נכסיו ולא הודיע זאת הרי זה כאלו פרש ואמר שאין רצונו שסי
שראויים ליורשיו ירדו לנכסיו הלכך אפילו שמעו בו שמת מוציאים הנכסים מידו.
ב .וכן הוא הדין בנכסי רטושימ והיינו שהלכו הבעלים למקום אחר מ ד ע ת ם
ונעלמו עקבותיהם ולא ידוע היכן הם א( שזה הוא כאלו שמעו שמת ש א • חי
רצונו שמי שראוי
שאין
שגם
הם יוצאים לדעת ,אלא שאין ידוע היכן הם
אומרים
שכיון שאין ידוע היכן הוא דנים אותו
שיצא
וכו׳
ליורשו ירד לנכסיו
לנחלה הלכך מוציאין אותו מנכסיו ,וכן הוא הדין ב ר ט ו ש י מ
ואעסי״כ
כאלו
לדעת ,ת י י נ ו ל ד ב ר י הת׳׳ק דשבוי ו נ מ ו ש א י נ ס
ושמע עליתמ שמתו והדבר
שאין
נחלה
כשבויין
א[ א ו
כגירסת
הוא שעזובימ
ולפי׳׳ז
יתלקו
• מ ת
ד ב ר אחד,
והשביעית
מדעת
תשמטנה
נכסי נטושין
בשמע בו
שמת
ונטשתה
כעליחפ ,וכן פירש
הוא
ולדידיח
דמפרש
אבל
בגמ׳ ו א מ א י ק ר י ליי
התיק
סובר
מםלמלין ,דזהו
הוא שנכסי
ב פ נ י מ ש ח ב[.
פתמרשימ שפיר דברי הרמב״מ דשבוי ובורח שהמ יוצאימ שלא מדעתם ,א פ
שאילו י צ א לדעת חיה מצויהו ,אבל
מידו שהרי אין
ואחרי
שיצא
י ר מ היורשים
משמעות :וירד לו לנחלה ,אין מוציאין אותו ,ו מ ם ע מ ו
היוצא
היורשים יורדימ לנחלה עד
הלכה זאת שהיא
לדעת
אעפ׳׳י
שבמתניתין נ א מ ר ולא
שמע
עליחס
שיביאו ראיה
לדעת ואין ידוע להיכן
נטושימ
א(
בתלמווין
ואלו
תיכן
שבוי או בורח
לת״ק
מידי
הראויים ליורשס,
בנכסי השבוי ובורח ,וכן בנכסי
הירושלמי
ורמושימ דאינו ידוע היכן
גרסינן :רמושימ
ה ו א ה[ ,ו ל א ס ל י ג י ש נ י
בעדימ ש מ ת מ ו ר י ש מ ג4
בדין זיקת ב י ת דין להוציא הנכסימ
הלך והיינו כדברי
ששמעו בו שמת,
הן נכסי רטושין כל
דנטושין ורםושין הוא
המשיכו
רסושים והם
מי
שבעליהם יצאו לדעת
הוא.
דמדעתן דכתיב אמ על בנימ
ר ו מ ש ה ד(,
שהלך אביו או אחיו או אהד מ כ ל חמורישין
תלמודים בזה דנכםי רםושיס הס
אבל
בירושלמי
אותו למדינת חים :
גרסינן
ואין י ד ו ע
העזובים מדעת רכל שאין אונם מוציאם
מ ח מ ת מרדין ,ואת אומרת ,שדנו אותו להריגה,
יתא
מדעת הוא ידינו כדין נטושים
ו ר ש ב ״ ג שמוציאים הנכסים מידו וברטושין א ף רשב״ג מודח שאין דינו כשבוי.
ואיצםריך
שם,
ולםי״ז צריך
להניה אלו
וירד לו לנחלה אלא
אסקעתא דמלכא,
ה ר מ ב ״ ם ו ס ר ן בשו״ע ל ת ו ר ו ת בדין ח ו ב ת ב י ת דין ל ה ת ע ס ק
»גון
ולפי
מ׳־ש
ס ו ב ר חרמב׳׳מ דלמעמיה דשמואל שעילה היה רוצה להבריח סנכםיו א פ י ל ו בשמעו בו ש מ ת מ ו צ י א י מ
ועכםים
ותני
בו
אפשר לומר
הירושלמי הוא שבויין הוא נטושין
הנכסימ קרקעות או אפילו
דשמואל
שמעו
שמת,
זה
שמואל
מחיים ואין מחזיקימ למיתה כשאין אפילו שמועת ש ל מיתת ,אבל רשב-ג א מ ר שמעתי שנסושים
נ ט ו ש י פ ? דבע׳יכ ד כ ת י ב
גמושיפ
מ ו כ ר ע מעצמו דאי
מוציאים אותו
מידי מי
שראוי ליורשו ואין
נטוש
לאשסועינן רסושין א ף לת״ק ד ם ב ר דגםושים הוא יוצא לדעת .וכמ״ש ש מ ו א ל בירושלמי
משומ דרמושין שלא ידוע
שמת,
יורשיו
ה י ק הוא ג ר ו ע משמעו בו ש מ ח והרי זח ג א ב ד זכרו שחוא ק ר ו ב ל ו ד א י
ואשמועונן שגמ בזה מוציאין
ה נ כ ס י ם מ י ד י מ י ש ר א ו י ל י ו ר ש ס ,י א ף ל ה ר מ ב ״ ם ד « ב ד • כ ד ו <זרי׳י0
לנחלה ,היינו בעדות מיתה ,וםיםנים מובהקים
ב ג ו פ ו ו[.
ב[ ירושלמי שם ,ודלא רקלכן העדה שהגיה בדנרי שמואל ר פ ה .
א[ ב׳׳מ לח:
ד[ ה׳ נחלות פ״ז ה״ג ,וככ״מ וחו״מ סי׳ רס״ד
ג[ ה׳ נחלות פ״ז ה״א וחרמ םי׳ רס״ד.
סעיף ס׳ .ה[ נמוקי יוסף ב״מ פרק המפקיד ובית יוסף סי׳ רס״ה ,והשב״ן חי׳א סי׳ ע״ה,
מ־מ״ה סי׳ רפ״ה ,הגהכ״ו ה׳׳ק מ״כ .ו[ השובת מ י יהודה אחי כרא׳׳ש בית ייסף סי׳ <tr׳js
שער
ב.
טו
א פ ו ט ר ו פ ס ו ת בית דין ע ל נכסימ עזובימ מבעליהם
ואעס״י כן ,אם ירד פ י שראוי ליורשו לנחלה,
הוא היה נודע מקום מציאותו
םוציאין את הנכםימ מידו מטעם ז ה :שכיון שיצא מדעתו ולא ציוהו על נכםיו
הדי זה כאלו פרש ואמר שלא ירד יורשו לנכסיו כל זמן שהוא חי ,וכיון אין
היורשים יורדים לנחלה אלא בראיה ברורה הלכך אם ירד מוציאים אוחד ,מידו.
מעירו לסחורה או לענינים משפחתיים
ג .היוצא
וצבוריים וכיוצא בו
ע ל מ נ ת לשוב לזמן קצר ונשבה בדרכו ,דינו כשבוי שנשבה ממקומו לענין זה
ואם הניח יתומים קטנים ממנין בית דין או אםוסרופוס גם למטלטלין ,ורשאין
ל ת ת הנכסים לסחורה לתועלת היתומים א[.
ד .מי שהולך למחנה שהיה במצור ,ולא
כשבוי שיצא שלא
נודע
אם לא דינו
א aנהרג
מדעת נ(.
ה .מי שסבע במים שאין להם סוף דניס אותו כשבוי היוצא שלא ל ד ע ת
וממנים אפוטרופוס על נכסיו בדרכים שיתבארו להלן ב[,
היוצא ל ד ע ת ובהיותו חוץ לעירו ,נפלה לו ירושה מאביו או אחד ממורישיו
דינו בירושה זאת כנכסי שבוי ,ומעמידים
בירושה ד[ ומםתברא דהואיל ונזקקים
שנפלו לו בירושה שבהם חשוב כאלו
אסוסרוסוס על
דין
בית
הנכסים
שנפלו ל ו
למנות אפוטרופוס על נכסים
מדעת.
יצא שלא
ממנים
אסוסרוסום
על כל נכסיו ה[.
ו .שבוי
או
מחמת
בורח
סכנת
נפשות,
גנכםיהס ,כיצד עושים ? כל המטלטלים יהיו
דין ומורידין בית
חייבים בית דין ל ה ח ע ם ק
מופקדים ביד נאמן על פי בית
דין לתוך הקרקעות קרובים הראוים לירש א(
הקרקעות ולהתעסק עד שיודע שמת ואז יהיה הכל ליורש,
כדי לעבוד
או עד שיבוא ואז
ישומו לזה שירד לנכסיו כאריס וישובו הקרקעות לשבוי י[,
ז .כשיבואו השבוי או הבורח ,קרובים אלו שירדו לנכסיו על פי ב י ת
דין שמין מה שעבדו ומה שאכלו כמנהג האריסים של אותה מדינה ז[.
ויש אומרים שדוקא בשבח הקרקעות הוא דשמין לו כארים ,אבל בסירות
בין אלה שגדלו על ידי עבוד וזבול ואין צריך לומר אלה שגדלו מאליהם נוטלמ.
א(
הקרקע
ידי
אבל אין בית דין
בך מפסיד הקרקע או
בתקנתנו
רשאים
לטובתו להרבות סריונו כמה
ינעל
את
שאפשר יותר כדי לקבל ממנו א ת ח ל ק אדיםותו ולא יתוש א ם
על
להוריד מי
מחליש כח פדיונו
שאינו
ראוי
לירש
לשנה הבאה ,ועוד דכיון
בתר ארים,
דיש
שהאריס
להסתפק שמת למח
נפסיד
א ת הקרוב ,םוב ל ת ת א ת הקרקע בידו מליתנו לאיש אחר.
נ[ התשבץ ח״א סי׳ ע״ה משם
ב( ירושלמי יבמות סס״ו ה״נ.
א[ ב״מ לגי :
ה[ נ״ל
ד[ מ״מ ה׳ נחלות פ״ס ס״ד וכנה״ג סי׳ רס״ה ,הגה״ס ס״ק ם״ז.
העיסור.
ו[ חו״מ סי׳
ממ״ש בגמ׳ מגו למוקמינן אסוטרוסא לפלגא מוקמינן לאידך פלגא ב״מ ל״ם.
ז[ סור ובית יוסף סי׳ רס״ה סעיף א׳.
רס״ה סעיף ב׳ וסנדע ב״ח ר.
פרק
ז.
ב .נ כ ס י
נטושים ורטושים
שבוים
שמעו בו שמת קודס שהורידו הקרוב לנכסי השבוי א[ ואחר כך נ א א ץ
לזה שהורידוהו בית דין כלום בשבח ,אלא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא א(.
כשמורידין בית דין קרובים
לקרקעות השבוי נותנים זכות קדימה
ל א ל ה שהמ אכרימ ועובדי אדמה כדי
סירותיו
ח.
להרבות
שיעבדו את הקרקע
מ ב ל י הסםד של כחש הקרקע ב[ ,אבל אין מורידין אלה מהיורשימ שאינמ א נ ד י ם
אטילו אם הס בעלי קרקעות שעובדים אותם באריסות ב(.
ט.
אסוסרוםוס
אין בית דין ממנים
ובין במטלםלין של
בין בקרקעות
לסי שאין ב י ת
נ כ ס י שבוים עד שיבואו הבעלים או עד שיוודע בודאי שמתו,
דין חייבים להעמיד אסוסדוסום לגדולים שהם בני דעת ג( .אלא מורידים ק ר ו ב
לקרקעותיהם כדי שלא יבורו וישמו.
(Kד כ י ו ן ש ש מ ע ו ב ו ש מ ת ,ק ר ו ב זד ,י ר ד ל נ כ ס י ו כ י ו ר ש ה ע ו ש ר .ב ת ו ך ש ל ו
השרה מהפסד .הלכך ל א תקנו
שמירת
רבנן לשומ לו כאריס ,אלא
שמרבה פירותיו
עשאוהו כדין בעל שירד
עם
לשדה נכסי
מ ל ו ג ש ל א ש ת ו והוציא ע ל י ו ה ו צ א ו ת ואח״כ מ ת ה שאין ל ו ש ב ח א ל א מ ה ש א כ ל א כ ל ו מ ה שהוציא ה ו צ י א גן.
ב(
דהורדת קרוב
לקרקעות השבוי היא
מורידין
בקרקע אלה
מומתים
שכל אריס אינו תושש לכתש
ג(
נרסינן
ג י ת דין טורחין
שיכולים
בגמרא ,ולוקיפ
*יכא
מוכה
שאין בית דין
שמת
ויורשיו הט קטנים
דברי
אפוטרופוס
תייביפ
דוקא
אכיל
האי אחר קרקע דלאו
רוצה
ליורש
לעולס ?
נדולימ
לדבר מצוה ,אבל
לויקנני
אפוטרוסא
זקנם לטי
לא מוקמינן וסרש״י
שלא ימצאוהו
אץ
דבשלמא ליתםי
לדיקנני לא שמעי
ל ה ו ,ו כ ״ כ ה נ מ ק ׳ י י ה[ ,מ ד ב ר י ו
אפוטרופום אין היורש
ו ק אם שמעו בו
יכול למחות,
אפוטרופוס ,ו מ ש ש מ ע ו בו שמת נתשבים יורשיו כיתומימ וימצאו אנשים
לפקת בה בתורת
ל ד ב ר מצוה ,וכן כ ת ב
הסעמ
אפוטרופסות ומן
שכתכנו
ה ר ש ב ״ א ז׳׳ל
ומםתברא
)דדילמא הא מית ליה ו ק «
דיליה(.
משתדלימ להעמיד בהן אטוטדיסום
בנכםיס בתורת
אפוטרופסות
מעמידין
שאטוטרופא לדיקנני לא מוקפינן אבל
ביה ,ואין מורירין בהמ
הקרוב .תדע
אמ
מדאמר
שנשבה והניח ק מ ה ל ק צ ו ר וכו׳ א ל מ א כ ל שרוצה א ח ר להיות א פ ו ט ר ו פ א ו ל פ ק ח אין ש ו מ ע י ם
משום
מ ד א מ ר י נ ן ג ב י ס ב ת א וכו׳ ו[ מ ד ב ר י ו ל מ ד נ ו ש א ם
שמת ממנימ
וגמ
שעשו
ידי ארים אפילו ש ת פ
אכרים
ע צ מ ם ד[.
שנתמלא
ל ה ו ר י ד ל נ כ ס י מ א ל א א מ כן ש מ ע ו ב ו ש מ ת וכו׳
והראיה
גו
בית דין אין
אחר לפקח
ל ק מ ן :שבוי
אפוטרופא
הבעלים
ב-ת דין ונשמעין ל ה מ ל ה י ו ת א פ ו ס ר ו פ ס י מ
כשאין אחר רוצה
וכן
הקרקע כמו
בכך אבל אפ מנו
מטניס
בעיקרה לטובת השבוי
בעצמם ולא אלה שיעבדו אותה על
לבקש אפוטרופוס לאנשים
דשמע להו והוי
שיצייתו
לעיבדה
שבית דין ה פ
אפומרופפיו הלכך
דכיון ששמעו
שמת כיורש
הראוימ לירש א ת השבוי הם
חשבינן
ליה
קטניס מששמעו
אפומרופוס.
בלא שמעו ש מ ת א פ ר צ ו בית דין ומנו
אפוטרופוס על
קרקעות
ו מ מ ל ם ל ץ של השבוי
מה
עשוי ,ואין הראוי ל י ר ש יכול למתות .שדוקא בהורדה לנכסי השבוי איש שאינו קרוב .ה ו א ש י כ ו ל י ם
למחות
משומ
דילמא מ ת ואכיל דלא דיליה ,אבל בפנוי
אפוטרופוס אינמ
מפמידים אח
היורש
דאםילו
* ם מ ת הרי הקרקעות שמורים ביד האפוסרופום ולזה מכוונים דברי מרן שכתב :ולמה ל א יעמידו אפוטרופוס
עכו׳
ל פ י שאין בית דין חייבים להעמיד
אפוטרופוס
ל ג ד ו ל י ם ש ה מ ב נ י ד ע ת ז[
משמע
שאמ מנו
בית
א[ שם סעיף ב׳ נהנה .ב[ ב״מ ק״ד .ג[ סמ״פ שס סק״ס .ד[ סור וסמ״פ ס״ק ד ,
[0כ״מ ל״ס .ו[ חמשי הרשג׳׳א ונמק׳׳י שם .ז[ חו״מ סי׳ רס״ה סעיף ב׳.
ש ע ר ב.
יב•
שבוי
אםוסרוםוסות בית דין על נכסים עזובים מבעליהם
והראוים
שנשבה
הם
ליורשו
קטנים,
י
על
ממנים
ן
נכםיו
אפוטרופוס ,כ ד י ן אסיטריפים על י ת ו מ י ם קטנים א(.
יג.
לא נ י ד ע ל ה ש ב ו י מי ש ר א ו י ליורשו במקום ש ק ד ק ע ו ת י ו נמצאים בו.
מ מ נ י ם בית דין א פ ו ט ר ו פ ו ס ל פ ק ח על ע ב ו ד קרקעותיו ,או מ ו ר י ד י ם אריס ת ח ת
פקוח ב י ת דין ע צ מ ו ב /
יד.
לא אשרי מ י ר י ד י ן קרוב ל נ כ ס י ש ב ו י א ל א בנכסים ש ה ס ש ד ו ת ו כ ר מ י ם
ו ג נ ו ת וכיוצא בהם שצריכים ע ב ו ד כ ד י שלא יהיו בורים ושוממים ,אם לא יעבדו
אותם אי שיהיו כחושים אם ינצלו אותם ב ז ר י ע ו ת י ו ה ד מהרגיל ,הלכך מ ו ר י ד י מ
קרוב לשיםרם שלא יבורר ו ש ל א
טו•
יוכחשו.
נכסים ש א י נ ס
אבל אש דנ־רז ה ש ב ו י אי בורח מ ח מ ת ס כ נ ת נ פ ש ו ת
ד ו ר ש י ם ע ב ו ד ה מרובה ו ת מ י ד י ת ,כגין ק מ ה לקצור ,ע נ ב י כ לבצור ,ת מ ר י ם ל ג ד ו ר .
וזיתים למסיק ,בית דין יורדים
וכיעמידיס א פ י ט ר י פ ו ס
לנכסיו
לקוצרס
עליהם
ולמוכרם ,ולהניח ה ד מ י ם ת מ י ר ת ם ביד בית דין ,ואר׳יכ מ ו ר י ד י ן ה ק ר ו ב לנכסיו,
יתליש
ש א ם ירד הקי־וב לפגי אס־פת השירות ש מ א
פ י ר ו ת אלו ויאכל
אותם
ו ל כ ש י ש י ב ה ש ב ו י אי ה ב ו ר ח לא יוכל ל ג ב ו ת ם מ מ נ י גי.
טז.
ש ב ו י אי בורח מ ח מ ת סכנת נ פ ש ו ת
א ח ר י ו נכסים
שהניח
מכניסים
סירות כגין ח צ ר י ת פ ־ נ ד ק א י ו ת חנויות ו ב ת י דירה ומחסנים ש ע ו מ ד י ם ל ש כ י ר ו ת ו א י נ ם
צריכים עבירת ולא טירת היאיל ואין אדם רגיל ל ת ת א ו ת ם באריסות ,אין מ ו ר י ד י ם
דין אפוטרופיס לגיוליש
ז ״ ד:־ דעת ?זים ש י ו י ע להב ב י י א י דניתי ,אין היירש יכול לדחות.
ומשדר ז״ל כתב בשס די־!-״ש ז ־ ׳ י • :י ו ן שאין לבית דין לבלש עליי ,אפילו כ ש י מ צ א יכול
1
למחות ,דכיון שאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסים ש י גדו־ים ,חוששין שמא להפסיד
רוצת אן
היוד•
הנכסים ה ו א
והסמ״ע כתב דמש־ס הכי יבול למחית דלא יפסידו לו בדבר שאיני מ צ י י ואינו מוטל עליהם ב[.
ובאמת שני נמוק־ם א -־ r.׳ a:מ-כרחים וסברת הרשב״א נראית עיקר להלכה.
א( מ -ב ר י
שכתבני
הרשב״א
יעיל
בסמיך
מוכח דשמעו בו
נחשבים
שמת
הראוים
ליורשי
כ י י ר ש ׳ נכסיו לענין זה שא־; ד ד נ י ן אפיטי־ופיס אס הם גדילים ,ימדבריי למדני• שאם הם קטנים מ מ נ י ם
אפוטיופיס
*rsrrn
שמת
השניי,
ל מ ג י ה מתכיינים ואין ייחיש־־ס
שבז חי:.ת בית דין למנות אפיטריפוס
על הקטנים ,והמתמנים ל כ ך
e r rמתביינים ייהפםיד נכסי יתומים קטנים גז
ב( כן :־־אה לי מסב־א ,דרת שאין בי״ד ממנים אפוטרופוס לגדולים הוא משום דאינס מ צ ו ו י ם
ע ל דבר שהצבור יי א י ש :ז ע ו ־־'הס .ו ה י י נ י
דוקא
כשיש
ראוים
לירש על המקיס,
אבל כשאין ק ר ו ב י ם
להורידם בנכסי השביי ,חיבת בית דין מדין משיב אבירה להציל נכסי השבוי מ ה פ ס ד ואבירה ,וכן מ ו כ ת
ממ״ש הטור דאם אין ק ־ ו ב א־א קטן מעמידים לו אפיטרוסיס שיתנם ביר האריס ד(.
ג> הסד יע בא־־ דין ז ת -דר ,ש א ץ ארס רוצת
להיית אפיטרו1וס
לנדוליס
הייני בעגין עבודת
קי־קע שצ־יב־ז עכורה מ־,־ב־ ,ותט־דית ,מ־ .שאין כן בדברים ה ע י מ ד י ם לתלוש ולקצור.
א[ הנמי״י יג״י .zz
ה׳ מכס מה־ה׳׳כ.
ב[ כמ״ע :ס ס״ק י״ב.
ד[ כמ׳׳ע בם פ׳־ק נ ע .
נ[ כנה״ :סי׳ דה׳יה הגה״נן D״p
,
סרק ב .נכסי שבוים נטושימ ורטושימ
n
להמ יורש שמא יגבה
ויאכל,
מעמידים להם גובה ויהיה
אלא
השכר
מונח
ב ב י ת דין עד שיביאו היורשים ראיה שמח ,או עד שיבא וימול את שלו א(.
טז.
אין מורידין קטן לגכסי שבוי אפילו אם קרוב הראוי ליורשו שמא
יפסיד הגכםימ א(.
יז.
אין קרוב אחר הראוי
לירש את השבוי אלא קטן ,מעמידים לו
אסוטדוסוס שיתנם ביד האדים לעבד הקרקע ,ולהכניס סירותיו,
בידו חלק השבוי עד שיבא או עד שישמעו שמת
ישמור
והאםוטרוסום
ואז נותן הסירות
והשבח ליתום כ[.
יח.
היו הראוים לירש את השבוי גדולים
וקסנים ,הואיל ואין מורידין
א ת מקטן וממנים לו אסוטרוסוס ,ממנים אסוטרוסום על כל הנכסים דכל מקום
שיש הנאה וזכות לקסנים מעמידים אפוטרופוס אף לגדולים ג[.
יט.
קטן שנשבה אין מורידים קרוב לנכסיו שמא יםעון להחזיק מה שבידו
באומרו :זהו חלקי המגיע לי בירושחי ,כיצד היו שני אחים אחד נדול ואחד
קטן ,ונשבה הקטן או ברח אין מורידין הגדול לתוך שדחו מסגי שהקסן איגו
יכול למחות ושמא יחזיק זה האח ויטעון
בירושה והקטן לא ידע
שקרקע זה היה שלו שנפל לחלקו
שקרקע זה היה של
אבוחיו למחות ולהוציאו מידי
אחיו ד[ ,או שכיון שהוא אחיו הגדול ממנו יסבור אחיו
הקטן שאומר
אמת
ולא יעלה על דעתו לומר הבא ראיה ש נ פ ל לחלקך ה(.
כ.
םורידין
כשם
שאין
מורידין קרוב
הראוי לירש
בנכסי שבוי קטן ,כן אין
קרוב מחמת קרוב .כיצד ,קטן שנשבה אין מורידין בן אחיו לנכסיו
שמא י א מ ר :מחמת אבי ירשתי חלק זה ב(.
א( הסמ׳׳ע כתב בנמוק דין זה משום שאין בו טירה ,אבל מדקדוק
דברי הרמב־ס ,שהוא חדש
הלכה זאת ,נראה שבחברות וכדומה אין בית דין מעמידים אםוסרופוס אלא גבאי ,ר״ל גובה דמי רשכירות
ומכניסן לרשות בית דין ,אבל אין מעמידים אפוטרופוס שיהיה רשאי לעשות פעולה שהיא בגוף הבתימ
ואחצרות עצמם או שנוים בתנאי השכירות לפי שלזה דרושה עבודה וטפול תמידי ודומה להניח גנות ופרדסים.
וכדי שלא נאמר :אם כן נוריד עליהם את הקרוב
וכתב :ואין אדם נותן אותם
לאריס ונשלם כסנהג האריסים ,לזה הוסיף
באריסות ,הלכך אין בית דין יכולים
לעשות בנכסיו והם הם הדברים שכתב המ״מ בפירוש דברי
לעשות אלא ככל מה שאדם רגיל
הרמנ״ם ו[.
ב( הסמ״ע כתב :ומה שכתב דקרוב מחמת קרוב אין מירידין ,אין מפורש בסעיף זה אלא בסעיף
» א ח ר זה ,לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן.אפילו קרוב מחמת אחי ראם וכו׳ אלא שקיק דלא הוה
ליה להרמב״ם ולהמחבר לעשות מזה סעיף בפני עצמו ז[ .ולע״ד דברי המחבר נכונים וברורים דברישא
א מ ר ההלכה :דאין מורידין קרוב ולא קרוב מחמת קרוב ,ואח׳־כ פירש כיצד ,היו שני אחים וכו׳ והיינו
שין מורידין קרוב ובסוף ואפילו בן אחיו וכו׳ ופרש קרוב מחמת קרוב.
ג[ כמ״ע שם וש״ך שס כק״ו.
ב[ שס ושכ.
א[ שס סעיף כ״נ וסמ״ע כ״ק כ״ג.
ד[ ככדע שס פקכ״ה .ה[ פו״ז שס סעיף ף .ו[ הרמב״ס ה׳ נהליה פ״ז ה׳׳ו .ז[ פמ״ע שס סקכ׳׳ד.
שער
ב .א ם ו ט ר ו פ ם ו ת ב י ת ד י ן ע ל נ כ ס י מ
מבעליהם
עזובימ
ים
כא.
כ מ ם שאין מורידין קרוב הראוי לירש כן אין מורידין קרוב מחמת
אחי האם,
הקטן השבוי שלא
שזהירות
יתירה
נהגו
חכמים
לשמור
נכסי
יגזלוהו ממנו בטענת ירושה אפילו שתהיה רחוקה ,מפני שדרכו של אדם להאמין
א ת קרוביו ולא יעלה על דעתו ש מ ל ו ה ו ל ת ב ו ע אותם לדין א[.
כשאמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן הוא אפילו אם יש ביניהם
כב.
שסר חלוקה על נכסי מורישם בין בבתים ובין בשדות ,ואפילו אם המ סמוכין
על שולחן אחד ,מפני שיכול לסעון ולומר קרקע זה נסל לחלקי ונאבד השטר.
זה
ומטעם
להשבוי
גם אם יאמר הקרוב כתבו עלי שטר אריסות באחריות
לכשיבא או ליורשיו אין שומעים
להשיבם
לו להורידו לקרקעות השבוי שכן
השסרות עלולים להאבד באורך הימיב.
אחים שהם
כג.
סמוכים על שולחן אחד
ולא חלקו הירושה ביגיהס
ונשבה אחד מורידין א ת אחיו הגדול לנכסיו נ(.
מורידין קרוב על נכסי קטן שנפלו לו ממקום אחר או שקנו לו
כד.
בממון שקבל בירושה דבר ידוע שאין לקרוב שומ טענה עליהמ נ[.
כה.
מעות של קטן או סטלסלים ממנים עליהט
אפוטרופוס הקרוב לו,
דהואיל ואפשר להעלימם ולכפור בהם מוטב למסור אותם באפוטרופוס למקרוב
לו ו ב ל ב ד שיחיה מוחזק לנאמן א ב ל אס יש ספק בנאמנותו אין ממנים אותו
לאפוסרופום ז(.
כו.
מתה,
אשה שהיו לה שלש בנות ונשבית היא ואחת מבנותיה והבת השניה
והשאירה בן קטן ,אין מורידין את ה ב ת השלישית
לנכסים שמא מ ת ה
הזקנה וירש הקסן שליש חלק אמו ,ואין מורידין קרוב לנכסי קטן ,ואין מורידין
הקטן
לנכסים שמא עדיין הזקנה בחיים ,ואין מורידין קטן לנכסי שבוי אלא
מתוך
אפיטרוסום
שצריך להעמיד
אפוטרופוס
הקטן
לחלקו של
מעמידים
על הכל ,אחר זמן שמעו שמתה הזקנה אמרו חכמים :ת ר ד ה ב ת הנשארת לשליש
מנכסים
שהוא חלק ירושתה ,וירד הקטן אם הוא פקח שיכול להטפל בנכסיו
לשליש שהוא חלקו מנכסי הזקנה ,והשליש של ה ב ת השבויה השניה מעמידים
לה
אפוטרופוס מפגי חלק הקטן שמא מתה גמ ה ב ת השבויה ויש לזה הקטן
ח ל ק השליש ה[.
כז.
שבויה שהמירה
ונשאת לעכוים
ויש
לה כאן קרקעות ו מ ס ל ס ל ץ
הואיל וחמדתה היתד .אחרי שביה הרי היא אנוסה בכך ולכן דנים בנכסיה כדין
גכסי שבוי ו[.
ב[ שם.
א[ שס סעיף ז׳ וסמ״ע ס״ק כ״ו.
ל[ שם בהנה ,ועיין כנה״נ סי׳ ר״ן הנהב״י ס׳׳ק כ״ה.
ו[ שם סעיף יו׳׳ל ,ופמ״ע ס״ק ל״כ,
ג( שם וכערך^השלחן סי׳ ס״ו.
ה[ שם סעיף פ /וםמ״ע ס״ק ל״ח.
ט ר ק נ .נכםי שבוים נטושים ו ר ם
כ
or
כח .קטן היוצא לדעתו הרי הוא כשבוי שהרי עד שיגדיל עומד הוא ונכסיו
תחת
בית דין וכשיצא למקום א ח ר לדעתו אין גכסיו
אפוטרופסות
יוצאין
סאסוטרופםות בית דין או אפוטרופוס המוריש א(.
כט .קסן שיש לו נכסים משלו הואיל ואין לו ד ע ת לשומרם ולא להודיע
א ת רצונו על שמירתם ביד אחרים הרי הוא כשבוי שיצא שלא לדעתו ואין
קרוב לנכסיו אפילו אם הוא אביו ,א ב ל בית דין רשאים למנות א ת
םודידין
ה א ב או כל
קרוב אחר בתור אפוטרופוס ,לעבד הקרקעות על ידו
ולשמור
הםסלטלין והמעות אחרי שכותבין בפנקסי בית דין רכוש הבן וחוחם האב על
אותם
קבלתו
בתורת
אסוםרוסוס ,ויש אומרים דאין בית דין
נזקקים לנכסי
ילדים שיש ל ה ס אב אלא אם כן הוחזק האב שאינו הולך בדרך טובים כ[.
ל .מורידין לנכסי שבוי אשד .שהיא יודעת עבודת האדמה ורגילה בה ,אם היא
יורשת כגון :שהיא ב ת יחידה או ב ת הבן שלא היו לו בנים מדין מורידין
קרוב לנכסי שבוי ,א ב ל אס אינה יודעת בעבודת האדמה ואינה רגילה בה אין'
מורידין אותה לנכסי השבוי שמא תפסיד אותם ג[.
לא.
שבוי שנשארו נכסיו בידי פקידו ,אינו נעשה אפוטרופוס על נכסי
השבוי אלא על סי מנוי בית דין ,אם ימצאו אותו נאמן וראוי לכך >־[.
לב.
נכסי השבוי שהם מופקדים בתורת שומר שכר או שומר חנם ,או
שהיו שאולים או שכורים בידי אחרים מוציאים אותם בית דין מידי השומרים
ומורידין קרוב לקרקעותיהם א( .ושומרים בידם המעות .או המטלטלים או תםורתם
א( ה מ ב י ״ מ ז ״ ל כ ת ב :ל א א מ ר ו ל מ נ ו ת א פ ו ט ר ו פ ו ס
לנכסי נטושים א ל א כשחם עזובים כהפקר
ו א י נ ם ב י ד ש ו ם א ד מ כ ד א מ ד ש מ ו א ל :שבוי ש נ ש ב ה והניח ק מ ה ל ק ב ו ר וכי׳ א ב ל נ כ ס י שבוי ש ה מ מ ו פ ק ד י ם
• ו ש א ו ל י ם ו ש ב ו ר י ם נ ת ו נ י ם ב מ ל ו ה ב י ד א ה ר י ם ל א שמענו ו ל א ר א י נ ו ש מ ו נ י א י ם ב י ת ד י ן מ י ד ם ו י ח נ ו
ב י ד א ח ר י ם אפילו יהיו י ו ת ר נ א מ נ י ם
מהראשונים,
דהא אפילו
ב י ו צ א ל ד ע ת אמרינן במטלטלין י ע מ ד ו
ב י ד זה שהם תחת ידו עד שיבא ז ה ו י ת ב ע והקרקעות מ י שהניחי ,שכן א י ן ל ו ק ח י ן ממנו שכר וכו׳ וכל
ש כ ן בשבוי וכיוצא בו
דהיורד
לנכסיהן
אח״כ אין מוציאין מידם דאם ה ם
בתורת שאלה ה ר י ח י י ב י ם
ב כ ל ו א ם בשמירת שומר ש כ ר ת י י ב י ם בגניבה ו א ב י ד ה ואיך י ו צ י א ו א ו ת ם בית דין מתתת י ד ם .ל ה נ י א
ש י ש א ח ר ב ש מ י ר ת ש י מ ר חנם ,וכו׳
ואפילו א ם
יתנום
לשמירה
שוה ל ש מ י ר ת ם נ מ י א י ן ד צ ק ה ב ע ל י ם
שיתנו פקדונס ביד אחר ,ואם בתורת ח ו ב ש ה ם חייבימ בכל ,מ י יוציא מתחת ידם לגרוע השמירה
וכן סובר
ביד
» ה ר א ש ש ו ן ו[ ו ה נ ה מ ד ב ר י ו מ ו כ ר ת ש א י ן ה ד ב ר י ם א מ ו ר י ם א ל א
במטלטלים או מעות
ה[
שהפ
נתנימ ל ש מ י ר ה א ו הלואה ו י ש ב ח ם ה ט ע פ דאין רצוני שיהיה םקדוני ,ב י ד א ח ד א ב ל ב ק ר ק ע ו ת שהגיתמ
ב י ד א ח ר ב ת ו ר ת ח כ י ר ה א ו ש כ י ר ו ת א ו ב ׳ ׳ כ ל ה נ ה ל ת ם נראה ש ג ם ה מ ב י ט
1
ח[ נ״ל פשוש וכיור.
מודה שמוציאים אותם מידם
ב[ כס ובית יוסף בכס הרמב״ן סי׳ ר״ז ולעיל כעל א׳ ס״ב
• סעיף א׳ והערה א׳ .נ{ נ׳׳ל .ד[ מה״ג כי׳ רפ״ה הגה נו״י סיךב .ה[ מבי״ע סי׳ רכ״ב.
ו[ חורת אמת סי׳ צ״ג.
שער ב׳ אפוטרופוס בית דין על נכסים עזובים מנעליהם
כא
במקרה שימצאו צורך למוכרם כדי להצילם מהסםד ,או ממנים אפוטרופוס מהימן
עד שיבא השבוי או ש ת ת ב ר ר מיתתו בעדות ברורה ויוכרו יורשיו החקיים.
לג.
הדברים הללו אמורים אלא בכלות זסן השכירות או החכירה
אין
בקרקעות או השאלה והלואד! בטטלטלין ,אבל בתוך הזמן אין בית דין מוציאים
לשמור
שאין
אותם
מידיהם.
והואיל
ומטלטלין ומעות
זכות
עלולים
בהפסד
השבוי
של
זכותם
אחרים.
ביד
להאבד לגשרי .אין להם שמירה אלא
ב י ת דין או ב״כ או אסוסרופום מ מ י נ ה מצדד ,ולא בירי הנפקד.
לד.
ומוציא
אחד השותפין שנשבה ,משעבר זמן מסויים לשביו בטלה שותפותו
דין חלק שותפותו
בית
בקרקעות או מטלטלין ועושים בו כדין נכסי
שבויים א(.
בכלות זמ :החכירה והשכירות ומורידין בהם הקרובים כדי לשומרם מהפסד וכחש שיכול להיות כל זמן
שכיון
שאין הבעלים על המקום ,שמטעם זה חוא שמורידים קרוב
שגם במעות ומטלסלין מוציאים אותם
ולא אריס אחר ,אולם לע״ד נראה
בי״ד מידי הנסקר השוכר או הלוה ,ושומרים אותם
ביד בי״ד
או ב״כ כדין שבוי ,ותמיהני מאד על ראיותיו של חמבי״ט שחן מופרכות מעיקרם לע״ד דמ״ש :דחא אםילו
•וצא לדעת אמרינן דמטלטלין יעמדו ביד מ׳ שהם וכל שכן שבוי וכוי ,אדרבא איפכא מסתברא שדוקא
ביוצא לדעת הוא כן מטעם שהוא ברצונו איבד ממוני ואבירה לדעת אין אנו מצווים להחזירה ,אז אבל
נכסי
שנוי
הואיל
ויצא
שלא
מדעת
חייבים
משיב אבירה להצילם מכל ספק הפסד.
בית דין מדין
טענת המבי׳׳ט משוס גדעון בשמירתם ומשום אין רצוני שיחיה מקרוני במקום אחד אינה טענה
אלא למ״ד שאפוטרופוס דינו כשוטר חנם בו ,או במקום שהיו שאולים או נתונים בהלואה שחייביט בכל
האונסין ,ובאמת גט בכגון זה אינה טענה׳ היאיל והפסדם של הנכסים אלו בסיבת הכחשת והעלמה הוא
רצוני
גדול יותר ממקרה אונםין וםטעם זה אין מקום לטענת אין
שיהיה
ויצא שלא לרצונו ולכן לא הספיק להודיע את רצ־נו בשמירת נכסיו ,בית
בשמירתה ובדרכי
האחראים
השמירה,
טקדוני
בידי אחר׳ דהואיל
דין שהם משיבי אבירה המ
ובודאי שזהו רצונו של השבוי שנכסיו המטלטלין יהיו שמורים
ביד בית דין לזכותו לכשיבא או לזכית יורשיו אחרי מותו ולא
ישארו ביר המפקיד שאפשר להעלימם
לגמרי ממנו או מיורשיו.
וכן מוכח מתשיבת הדא׳׳ש שכתב :אדם שמיני? אפמזדוסוס על נכסיו בחייו ומת אינו אפוטרופוס
על נכסי יתומימ ,אלא בית דין ימנו להם אטיטרופוס כי
•עול
לפי שחוא ירא ממנו וגם אדם
אדם מאמין נכסיו לאחד ואינו ירא
שיעשה
בקי ומכיר בנכסיו וירגיש אם יעשה לו אבל אינו נאמן בעיניו
להשלימו על ממון יורשיו ג[
וחב׳׳ח
הביא
סיעתא
לדברי הרא״ש ממתייתין דחלכת
מקבר
בעלה לבית אביה דמבואר שמ
דאעפ״י שהיתר ,נעשית אפוסרופא בתיי בעלה .אם לא מינה אותה בעלח לאחרי מותו אינה אמוטרוטאד[
והוא הדין והוא הטעם בנכסי שבוי.
.א>
דין זה
למדתי
מדין שיתף
שמת
שבטלה
השותפות
או
העסק ה[
ומסתברא שהוא
א( שר׳ע חו״מ פי׳ רס״ה מנגיף ד ,ב[ עיין חר׳מ פי׳ ל״ז כעיף כ׳ וש״ך ס״ק כ״ד.
ג[ השיבות הרא׳׳ש כלל ס״ב.
ד[ ב״ח רי״ש סי׳ ר״ן.
ה[ הו״מ פי׳ קע״ו כעיף י״ס.
ו
פרק
כב
שבוי
לה.
כאפוסרופוםו
לומר
שהיה
ב׳
לו
נכסי
שבוים
פקיד
נטושים
שהיה
ורטושים
נכסיו,
סנהל
אין
הלכך מוציאים בית דין םידו גס הנכסים שהיו בידו ואין צריך
נכסים שנפלו לו בירושה אחרי שגשבה א(
אחר
הפקיד חשוב
אבל הוא
להיות מתמנה אפוטרופוס הואיל והוא יודע בעסקי
קודם לכל איש
השבוי והיה נאמן
לו ,מתוך כך ינהל את רכושו בנאמנות והצלחה.
ב ת קטנה שיש לה ממון משלה בית אבי אמה ,ואביה קיים ,אמיד
לו.
בנכסים ,ומוחזק לנאמן ,מושיבין
רכושה
להתעסק
בידו
בהם,
בית דין
אם יראו
את
ה ב ת אצל אביה ומוסרין
זאת ל ס ו ב ת
בחנוכה
הבת
לו
וגודלה
ושמירת רכושה ונשואיה לראוי לה על ידי אביה י(.
הדין
לשבוי שכיון שאינו יכול
שותפותו
רמא
א[.
ובכנסת
הדין
לשותף
הלך
השותף
בית
להתעסק
בשותפות לא
עדיף
משותף שחלה או נאסר ,שפסק
שבטלה
דין
הנדולה
ועוד
הביא
השני
ונסתפק
ואם
שתפסמ
א ת ר כ ך אין
מתרי
הנכסימ
הכנה׳׳ב
שנשבה
אין
דברי
ולקת
תכרו
ולע׳׳ד
למד ממש
המבי׳׳ט ו מ ה ר א ששון בדין
בתשובות
מוטאן
ממקום שהיו שם
שבוי
כ ת י ב ת יד,
מוגיאים
תלק
כשהיו נכסיו
בשותף
השבוי
כן
תאמר
דבריו תמוהים דכיון
דנכסי
שנשבה
שנשבה
מהשותפות ויהיה מונח
בדעת מהר״י מוטאן א ס הוא ס ו ב ר כן גם א ם היו
השותפות
מ ו פ ק ד י ס ב[
ואתרי
שהוא
הנכסימ ביד
בתזקת
מיד
השותף קודם
שניהם בין היו בידו
בין
מ ו ב י א י ן מ י ד ו ג[
כמו
נראה
הנכסים
שכתבתי
ברשות
ולפי
זה
לדעת
המבי״מ ומהר׳־א ששון.
דמשעה
שנשכה ו ל א חזר זמן ידוע א ח ר י
השותף השני אלא
ברשותו של
שנשבה
השבוי הלכך מוביאין
בסלה
השותפות
הנכסימ מידו ג ם
א ( ד י ן ז ת ל מ ד ת י מ ת ש ו ב ו ת ה ד א ״ ש ב מ י ש מ י נ ת א פ ו ט ר ו פ ו ס ב ת י י ו ש א י נ ו א פ ו ט ר ו פ ו ס ל א ח ר י מ ו ת ו ד(
והוא
הדין לשבוי א פ י ל ו
א[ בהנה.
בנכסים שהיו בידו ואין
ב[ עין לעיל סי׳ ל״א.
בדיך לומר נכסימ
שנפלו לו אחרי
ג[ כנה״ג פי׳ רפ״ה וסק״א.
כלל ס׳׳ב יב״ח פי׳ ר״׳ן ולעיל פי׳ ל׳׳א והערה שס.
ש נ ש מ ה ה[
ל[ תשובות הרא״ש
ה[ עיין כנה״ג חו״מ סי׳ רס״ה הנהנף׳ו
סה׳׳ב .ו[ תשובות הרא״ש כלל פ״ו ובאר הגולה שס פי׳ רס״ה סעיף ח׳.
•ער
ב.
א ס ו ס ר ו פ ס ו ח ב י ת דין ע ל נ כ ס י ם עזובים
מבעליהם
כג
פרק ג.
נכסי רטושין
א .מי שיצא לדעתו ורצונו והניח נכסיו עזובים ורטושים ואין ידוע להיכן
הלך ולא מה אירע לו ,אין מורידין ק י ו ב לנכסיו
מסר
נכסיו
אלה
בידי
שראוים
ליורשיו.
שהואיל ויצא לדעתו ולא
גלה דעתו שאין רצונו שהם ירדו
לגכםיו ויטפלו בהם .הלכך גם אס ירדו לנכסיו מוציאים אותם מידיהם.
ב .אין בית דין צריכין להטפל מנכסי מי שיצא לדעתו להעמיד עליהס
אפוטרופוס .בין שהם קרקעות או מטלטלין שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו אלא
ז
משאירים א ת נכסים המטלטלין ביד מי שהם עד שיבא ויתבעס ,או עד שיודע
ש ס ת ויתבעו יורשיו את נכסיו מידי מי שהם בידו.
קרקעות שהם עשוים לשכירות מניחים אותם ביד מי שדר בהם ,ואין לוקחיס
ממגו שכר דירה אלא כשיבא השבוי או כשימות יתבעו שכר הדירה ויגבו אותו.
שדות וכרמים ישארו בידי האריס שהיה מעבד אותם לפגי שיצאו בעליו,
ואם היו בורים ישארו בורים ,בכלל אין בית דין מתעסקים בנכסיו להביא בהם
איזה שנוי שהוא ,שהרי הוא ברצונו איבד ממונו ואבידה לדעת אין אנו מצוים
להחזירה.
ג.
שמעו בו שמת מוציאין בית דין כל המטלטלין מיד מי שהס ,וכותבין
ונותנין אותם אצל נאמן להם בתר אפוטרוסוס ,ואפילו אם הוא קרוב.
ומורידים
הקרוב
לשדות וכרמים .ומחשבין אתו בכל
שנה כארים .ע ד
שיבא או שיביאו ראיה שמת ,דמששמעו בו שמת מצווים בי״ד לשמור הנכסים
לזכות היורשים אלא שלא נותנים אותם לידיהם עד שידעו בראיה ב ר ו ר ח ש מ ת א[.
כשממנים בי״ד אפוסרופום או מורידין קרוב לנכסי מי שיצא לדעתו
ד(
אין ממנים ולא מורידין קסן ולא אשר .שמא יפסידו הנכסים כ[.
בכל
ה.
מקום
שממנים
בי*ק ,אסוטרופוס מוציאין
(
מידי
האפוטרופוס
למזונות אשתו ובניו ובנותיו הראויים להיות נזונים מנכסיו לפי קצבת בית דין,
ואס
יצטרך
למכור
מקרקעות או מטלטלין לצורך זה,
מוכר על פי ה ו ר א ת
בית דין ג[.
ו.
וכן מוציאין מנכסיו לשלם חובותיו הברורים של השבוים או יוצאים
לדעתם .באותם התנאים שנפרעים מנכסי יתומים י[.
א[ חו״מ סי׳ רס״ה .סעיף ד׳ וכמ״ע ונהמ״ש :ס ,יכעיף ח׳.
ב[ :ס ס ע ד ה׳.
נ[ אה״ע סי׳ ע׳ סעיף ה׳ ולעיל :ע ר א׳ פ׳׳ד ,וכנה״ג כי׳ רפ״ה הגהט״ו סק״כ .ד[ כנה״ ג
שס ס״ק כ׳׳א.
פרק ד.
אפוטרופסות בי״ד לפדיון שבויים ,מנכסי השבוי או הקרוב
כל איש מישראל מצווה ל»דות את אחיו או אחותו מישראל שנשבה
א.
ע ל ידי גויס מחמת ממון ,או מחמת סכנת נפשות .ו א פ ש ר לפדותו בממון.
כל המעלים עיניו מפדיון שבוים עובר על לא תאמץ את לבבך ,ו ע ל
ב.
לא תקפוץ את ידך ,ועל לא תעמוד על דם רעך ,ועל לא ירדנו בפרך לעיניך.
ונטל
מצות פתוח ת פ ת ח א ת ידך לו ,ומצות וחי אחיך עמך,
ואהבת לרעך
כמוך ,והצל לקיחים למות ,והרבה כאלו א[.
כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאסשר להקדים הוי כשופך
ב.
דמים ב(.
עבד כנעני שסבל לשפ עבדות ,וקבל עליו מצוח פודימ אוחו כישראל
ד.
שנשבה נ(.
ה.
מצוד .זו מוסלת בראשונה על השבוי לפדות
עצמו מנכסיו ,אפילו
בדמים מרובים ,לא רצה לפדות פודים אותו בית דין מנכסיו בעל כרחו ל.1
ו.
אשת איש שנשבית חייב הבעל בפדיונה .לא רצה הבעל לפדות א ת
בית
א ש ת ו א פ י ל ו עומד וצווח :אל תפדוה מנכסי אין שומעין לו ,אלא יורדין
דין לנכסיו ופורץ יאותה עד כדי דפיה ולא יותר ה[ א( ,ויש אומרים דאשתו הרי
היא כגופו ויכול לפדותה בכל אשר לו י[.
א( בפירוש בדי דמיהם כתב בבאר
הגולה משם
ומהר״מ מלובלין כ ת ב :ועתה שאין עבדים נמכרים
בשוק
שמצויה מכירת עבדים ,כגון בארץ ישמעאל וחוגרמה ,ומ״ש
המ״מ :דהיינו
כדמי
עבד הנמכר לשוק ! j
משערים לסי ערך העבדים הנמכרים ,בשוק
מהריי־ק :לענין פדיון שבויים דבר ידו»
הוא שהיא הוצאה מרובה ,ורגילות הוא לפדותן בכך גדול ,היינו שלגבי שאר צדקות םדיון שבויים
הו•
סך גדול נם בכדי דמיה ח[.
ואין דבריו נהי דין לע״ד שלא כל
המקומות שוים לענין זה ,ולא הרי עבד
הנמכר
בארצוזו
שירוםא למשל ,כעבד הנמכר בארצות ערב ,ובכל מקומ שאמרו רז׳יל שמין כעבד הנמכר בשוק היא בשוק
שבמקומו של העבד ,ולא בשוק סנה נדחת שערך
האדם ירוד בה .ודברי מהרי׳׳ק אינמ שכתב :ס ד י ק
שבויימ היא הוצאה מרובה ורגילות הוא לפדותן בסך גדול,
אינם
יכולים להתפרש כדברי מהר׳ים דיל
אלא הכי פירושם משום דרגילות הוא לפדותם בסך נדול לכן היא הוצאה מרובה ,שאם
נאמר למרשנו
שכדי דמיה הוא סך גדול והוצאה מרובה לגבי שאר צדקות אין זה הולם לשון :דרגילות לפדותן ב ס ך
בדול ,אלא
pהדין חייבים בכך.
ד[ כס סעיף ח
נ[ :ס סעיף ז׳.
ב[ כס סעיף נ׳.
א[ יו״ד סי׳ לנ״ב סעיף 3׳.
ו[ אה״ננ
ה[ אה״ע סי׳ ע״ח סעיף ב׳ ו:״ך ירד סי׳ רנ״ב כ׳׳ס ר.
ישם סעיף י״א.
ח[ שרית מלל״מ מלובלין סי׳ ס״ו.
ז[ באד הגולה יו״ד סי׳ מ״ב סעיף ד׳.
שם בהגה.
שער ב׳ אםוסרוםום בית דין על נכסים עזובים סבעליחס
כה
ז .ולפי מה שנהגו ישראל קדושים לפדות את השבויים ביותר מכדי דפיהםא[
מ נ ה ג ישראל המקובל חוזר להיות הלכה
ד ע ת המנהג הוא
תשתבאי
גושא כ( .וכיון שמתנאי
ל ג ב י אשתו,
דבל הנושא אשה ע ל
אם
בית דין כ ו ת ב לח ב כ ת ו ב ת ה :
אפרקינך ג[ ,תנאי זה מתמו כפירושו ,אפרקינך באותם התגאימ שכל
בעל בעמיו וכל העכור םודין א ת שבוייהם ,וזהו דוקא
ב מ ד ת יכלתו ב ש ע ת
פדיונה ,ולא מחייביפ אותו ל ל ו ת כדי ל פ ד ו ת את אשתו לפי מ ד ת עושרמ של
אחרים.
ח.
לא פדה הבעל את אשתו אעפ׳״י שיש לו ,ובא ח ב ר ו ופדאה ,מחייבין
בית דין את הבעל לשלם ,לפי מדת יכלתו ,לזה שפדה אותה,
ולא לפי מ ד ת
עושרו של הפודה א /
ט.
אשת איש שנשבית ,ובעלה הוא במדיגת הים ,יורדין בית דין לנכסיו
ומוכרים אותם בהכרזה ,ופודין את אשתו כדרך שהבעל פודה אותה י(.
י.
איש ואשתו שנשבו ואין בנכסי האיש ל פ ד ו ת א ת עצמו ואת אשתו,
יורדין בית דין לנכסיו ופודין א ת
בעלה
האשה מנכסיו ,ואחריה ס ו ד ק א ת
מנכסיו או מנכסי קרוביו ,ומקוסת או מ ג ב י ת הצבור ז[.
יא.
יורשי הבעל אינם חייבים ל פ ד ו ת אשת אביהם שאינה אמם ,אפילו
אם נשבית בחיי בעלה ולא הספיק לפדותה ע ד שמת ח[ ,ואין היורשים חייבים
ל ש ל ס סירות נכסי מלוג שאכל מורישם הואיל ואכלם ברשות ו ב ה י ת ר מ(.
יב.
יבמה שהיא זקוקה ליבופ או חליצה ,אפילו א ס נשביח בחיי בעלה א ץ
היבם חייב לפדותה ,אלא נפדית משל עצמה או תמול כ ת ו ב ת ה ותפדה א ת עצמה י[.
אבל באמת ,כדי דמיח ,הנאםר בזח אין פירושו כעבד הנםכר לשוק ,אלא כדי דםיח בערך לאשת
לא יהודית שנשבית ,וכן מפורש בדברי מרן ז״ל שכתב :אין סחייבין את הבעל ל פ ח ת את אשתו יותר
על דמיה ,אלא כמו שהיא שוד ,כשאר השבויות ,וכן כתב הרדב״ז ז״ל ,פירוש כדי דמיהם :היינו כדי
ימיהם של שבויים שאינם יהודים ,וזהו מעיקר הדין ,ולפעשה םודין אותם יותר מכדי שאר השבויים
והיינו ,סשוס שבדרך כלל כופין אותם לחלל שבתות וסועדים ומיםריס אותם ביםוריס קשים ממות ,והנח
להם לישראל ויחזיקו במדד .זאת כיץ שהם שמחים בה ויש להם שכר גדול ,ותו שאין אנו כופין אותם
אלא שתמ כעבממ מתנדבימ ,ויפה נהגו להחזיק בםדת אברהם אבינו ע״ה דכחיכ :נדיבי עמים נאספו עם
שלקי אברהם ד[ ,והם חפ דברי מהרי״ק שכתב ורגילות הוא לפדות בסך נחל ,ומעתה בתוקף מנהגם
שול ישראל חוזר ח ו ץ לגבי םריון אשתו לחייבו בםדיונח ,לסי מדת יכלתו אבל לא מחייבין ללוח יותר
מיכלתו כדי לפדות את אשתו לפי םדח עושרם של אחרים.
א( הכנה-נ כתב בשס רש״ל משלם לו עד כדי דםיה הז ,ולפי מ״ש בהערה הקודמת
גם
בזח
יש לומר שמתייבימ את הבעל לשלפ לפי מדת יכלתו ולא לפי עשרו של חמודה.
א[
ג[ כתובות
ה[ כנה״ג
םעיף י׳.
ב[ פיץ אה״ע
עיין הערה הקולמת.
ד[ חשובות רלב״ז החלשות סי׳
נ״א.
ו[
אה״ע סי׳ פ״ח ,הנהב״י סק״ב.
ה[
ח[ אה״ע סי׳ ע״ח סעיף ח׳.
סי׳ מ״ו סעיף י״א ,וסי׳ ע״ו סעיף ח׳.
מ׳ ,ופתחי חשובה יו״ל סי׳ מ״ב ס״ק ה׳.
ז[ יו״ל סי׳ מ״ב
אה״ע שס סעיף ל׳.
י[ אה״ע שס סעיף ח /
ח״מ וב״ש שם.
3
ן
פ ר ק ד.
יג.
אפוטרופסות בי״ד לפדיון שבוים מנכסי השבוי או הקרוב
האב חייב לפדות מנכסיו את בניו השבויים שאין להם נכסים לפדות
נ ה ם את עצמם א[.
יד.
בני עניים שנשבו ואין יכולת בידי אביהם לפדותם ,עוברת חובת
הפדיון לקרוביהם וכל הקרוב קרוב קודם ,דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו
קרוביהם על הצבור כ[.
טו.
הפודה את חברו משביו ,אינו כמבריח ארי מנכסי חברו שאין מחייבים
א ת חברו לשלמ ל ו אלא אמ יש לו מחייבים בית דין את הפדוי משביו ,לשלט
ז
לו מיד מנכסים שיש לו .ולא יוכל לומר :אני ציית לך דין ,אלא ישלם לו מיד,
ואם יש לו םענת תביעת ממון עליו .יתבענו אחר כך לדין ,הואיל
מחויב מן התורה להציל
לשלמ לו מיד,
את אחיו משביו
לכן
חייבו
חכמים
וזח הסודה
את
השבוי
דבלא זח לא ימצא אדם שפודה את חברו ,ומטעם זה נפרעים
גמ מנכסי יתומים קטנים דמי פדיון מורישם נ[.
טז.
חבנימ חייבים בפדיון הוריהם ,והתלמידים בפדיון רבותיהם שלסדומ
תורה ,אלא שלענין קדימה האם קודמת
עצמו,
בסדיונה לפדיון האב והרב ולפדיון
משומ דילםא עבדי בה איסורא .הוא עצסו קודם לרבו,
ורבו
קודם
לאביו אם אין אביו חכם ,ובמקום סכנת נפשות .חייו קודמין לשל אמו ל(.
יז.
בכל הלכות אלה חובת בית דין וסמכותו מוגבלת לפסוק הלכה ולחייב
ולכוף בכח שבידם לפדות השבוי מנכסיהם ,אבל חובת בית דין גדולה וחפורה
לפדות א ת השבוימ משבים או א ת האסורים מבית מאסדמ ,אפילו אם
יותר
נאסרו בפשעם ,א( .מקופת או מגבית הצבור.
א(
לפתתו.
געשית
זאת,
והשיב :דאף א ם נניח שעלילה זאת היא אמתית ,משום
באנעא אינו
נקרא
מומר,
ו כ מ ״ ש ה ח ו פ י ם ״ ק ד ח ו ל י ן ח[ ,ו כ י ו ן
שבזסננו
רבים נכשלים
בענידת
ל ק אין לדון חנכשל בה א ל א כ מ ו מ ר לתאבון.
וגס
סכנת
מהר״מ לובלין ז״ל נ ש א ל * :ל איש
מישראל שנאסר
באשמת זימה *מ בת נכרים ,אם חייבין
עברה של פ ? מ אחת ,ומכל שכן כשהיא
א ם פשע בעעמו חייבים לפדותו אם לא שעשה
נפשות פודים אותו אפילו אם
ע ב ר כמד•
ע ב י ר ה ו א ח ושנה ו ש ל ש בה ,ו א ס י ש
ספק
פעמים&
,
ג[ שם בהנה .ג[ שם ,וש״ך ס״ק י״ג .ד[ שם סעיף ס
א( יו״ל שם סעיף י״ג
ו[ השונות מהר״ם לונלין סי׳ מ״ו ועיין
ה[ חולץ י״ל ,תד״ה השוחט.
וש״ך שם ס״ין י״א.
באה״כז יו״ל סי׳ מ״ב ס״ק ח׳ ופתחי תשובה שם סק״י.
ב .א פ ו ט ר ו פ פ ו ת ב י ת ד י ן ע ל נ כ ס י ם
שעי
עזוביפ
13
מבעליהם
פרק ה.
פדיון שבויים מקופת או מגבית הצבור
פדיון שבויים ק ו ד ם ל ס ר נ ס ת עניים ולכסותן .ואין מצוד• גדולה כפדיון
א.
שבויים ,הלכך יכולים בי״ד לשנות כל מגבית של צדקה לפדיון שבויים א[.
ב.
בנין בית הכנסת וקנו חומרי בנין והקצו
גבו מעות לצורך
אותם
לבנין בית הכנסת ,מוכרים אותם לפדיון שבויים מידי .אם אי אפשר להם למצוא
מקוד אחד לפדיונם התכוף ב(.
סוכרים ביהכינ או ספר תורה ,לאנשים מישראל ,בשביל סדיון שבויים
ג.
א ב ל אין מוכרים בית הכנסת או ספר תורה לזרים כדי לפדות בדמיהם שבויים
אם אפשר לפדותם ממקורות אחרימ נ[.
ד.
סלע לצדקה אין פדיון שבויים בכלל ,ואין לפדות בו
יחיד שנדר
שבויימ אלא מדעת בני העיר .או שבעה סובי העיד במעמד בני העיר ,או צל
פי
חבר עיר י( .א(
תלמיד
ה.
אין סודין השבויים יוחד מכדי דמיהם מפני תיקון העולמ ינ[ שלא
א(
ב צ ב ו ר ה( .ו ב ם ק ו ם א ח ר פ י ר ש :
חכם
עיר או
שאחד
כשם
עשרח,
צדקה
בפירוש חבר
עיר
המתעסק בצרכי
םירש׳׳י ו ה נ מ ק ׳ ׳ י :
ה צ ב ו ר ו[ ,ו נ ר א ה
חבורת העיר כלומר
ששני פירושיו המ ד ב ר אחר ,שאין מ צ י א ו ת
של
חבורת
חבורת צבור א ם ל א נמצא בתוכמ חבר ע י ר תלמיד חכם שהוא מ ת ע ס ק בצרכי הצבור ובזה הוא
את הצבור
ועושה אותם ג ו ף
שעושה זאת הש״ץ
או
להתפלל על
וכדומה,
הלכך
בעומדו על
מלוכד ומאותד
בימת הקדש
שנושא עליו צורת הצבור בכל
להתפלל
הצבור כולו ובשליחותו בעת צרתו.
בעניני
בצבור
וכמוהו
ולומר
כל דבר
עניניו הצבוריים,
שבקדושה
שצריך
החבר עיר בכל עניני הצבור ,כ ג ץ
ת פ ל ה וחובות היחיד כ ל פ י חברו ,כגון נחומ
אבלימ ,פירש׳׳י ח ב ו ר ת ע י ר
א ו ח ב ו ר ת צ ב ו ר ,א ב ל ל ע נ י נ י צ ד ק ה ש ה י א ח ו ב ת ת צ ב ו ר ל י ח י ד ,מ י ר ש ׳ י י :ת ״ ח ה מ ת ע מ ק ב צ ר כ י ה צ ב ו ר ז[ .ו ק
פתפרשימ
דברי הרמב״מ :חבר ע י ר חכמ המדינה והוא כנוי בעד ת פ ל ח הקתל ש ל א
תחכם
ש ב ה ם ח[ ,ו כ ן
חברו,
פירוש אחר,
הערוך פירש גאון ז ״ ל :גדול
צבור מקופ
יתקבצו אלא לפני
ה ע י ר א ש ר י ו ע ד ו ע ל י ו כ ל ה ז ק נ י ם ש נ א מ ר כ ל אלד.
שמתחברין כל הצבור
ל ה ת פ ל ל ס[,
וכן פירש דדב־ז
י[ ,ו כ ן כ ת ב
מ ק
ז ־ ל ,ת כ פ ג ד ו ל ש ה כ ל ג ו ב י ן ל ד ע ת ו יא[.
ל[ כס בהגה.
נ[ שס וש״ך סק״א.
ג[ שם .
א( יי״ל הי׳ מ ״ ב סעיף א.
ח[ פירוש המשניות
ז[ מגילה שם.
ו[ מנילה כז:
ה[ ברכוה ל .ר״ה לד :חולץ צל:
יא[ יו״ד סי׳
י[ ה׳ מתנות עניים ס״ז.
כ[ ערוך השלם ערך חבר א.
ברכות פ״ד.
יב[ עיין לעיל פרק ד׳ סעיף ר בהערה.
מ״ו סעיף ד.
פ ר ק ח.
2ף
שבויים
מדיון
מקופת אומגבית הצבור
יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם א[ א(..
הלכך גם הקרובים אינם רשאים לפדות קרוביהם
בכדי
השבויים אלא
דמיהם ,זאת אומרת כדי שוויים של שבויים אחרים שאינם יהודים ,והוא הדין
לאשתו ,ויש אומדים דאשתו היא כגופו יותר מבניו ובנוחיו .והלכך סודה אוחה
בכל מה שיש לו) ,ועיין לעיל פ״ד סעיף ז( ולמעשה .הואיל וגם הצבור פודים
היום ביותר מכדי דמיהם ,משום הצלה מאונם עבירות ויםורים קשים ומעליבים,
חוזר הדין כן
גס
לקרובים מטעמא ד כ ח ב רמ״א :דלאו כל כמיניהו להעשיר
עצמם ,ויטילו קרוביהם על הצבור) ,עיין לעיל ס״ד סעיף יד(.
ו.
בםחם אדכ ,אבל
אין דברים הללו אמורים אלא
חלמיד חכם או
אפילו תלמיד חריף שגיכרים בו סימגי חכמה ויראה שאפשר שיהיה אדם גדול
פודים אותו בדמים מרובים י[.
כל מקום שיש סכנת נפשות סודין את כל אדם מישראל משביו אפילו
ז.
בדמים מרובים ,דלא אמרו חכמים :אין סודין יותר מכדי דמיהם .אלא בשביה
שאין בה סכנת נפש ישירה ,אבל במקום סכנה אין להפקיר נפש מישראל מחשש
שביית או הריגת אחרים ,אלא חובת התורה ליחיד ולצבור להציל את כל אדם
א(
ז״ל
וכן כ ת ב ה ר מ ב ״ ם ז״ל ' :שלא יהיו ה א ו י ב י ם
פ ס ק ו להלכה דםעמא של תקנת
פודים
חכמים
זאת היא ,משום ד ל א ל י נ ר ב ו ולייתו ,ו ל פ י זה ג ם
אותו אינם רשאין לפדותו אלא עד כדי דמיו ,תדע מדנרסינן התם
דותקא דצבורא ,או דלא לינרבו ולייתו ,מלוי
אביי
ומאן לימא לן דברצון תכמימ
לפדות את
רשאים
קרוביהם
עבד
השבויים
על
חובה
הקרובימ
ולע״ד
אין זה מחוור
בר דרגא ,דפרקא
שלטעם
מכאן
מכדי
הקרובים
קרוב
•גאלנו
כדכתב
לברתיה
לפשוט בעין אי
ב ת ל י ס ר א ל פ י ד י נ ר י זהב,
הקרובים
אינ•
דלא ליגרבו
שהוא מצוה יותר
ז[ ,ה ל כ ך א י ן ל פ ט ו ר ע צ מ ו
הרשב״א דיל
דבעיא
זאת
נפשטה
בעין
כל המעלים עיניו עובר על כמה
מפורשת של
ישראל
ה ב י ת י ו ס ף ו[.
לאוין
חכמיפ דיש כח בידם לעקור
בשב ואל תעשה ,אבל ב ס פ ק תקנה זאת חוזר הדבר לדין תורה ,שכל
ומכל שכן קרוב
ולייתו ,גם
ד מ י ה מ ,ו ה נ ה ה ר ״ ן כ ת ב דאע׳־ג ד ל א
ו ב פ ד י ץ שבויימ,
מכל
סעמא
ואמר
ד ש ב ו א ל ת ע ש ה ה ו א ד[ ,ו כ ן כ ת ב ה ר ד ב ׳ ־ ז ה[ ,ו מ ר ן
דהואיל
כשקרוביו
משום
ביותר מכדי דמיהם דכיון דיוצא מזה תקלה לאתרים
מצות עשה .אין לנו להמנע ממנה אלא במקום תקנה
התורה
•ודין
להמנע מפדיונמ
גז
ביותר
! ג מ ר א ,מ כ ל מ ק ו ם מ ן 3ססק א ס י ר ל פ ד ו ת
כמה
רודפים
ע ל י ה ם ל ש ב ו ת ם ב[ ,מ ד ב ר י ה ם ל מ ד נ ו ש ה פ
ומבטל
דבר מן
ה מ ע ל י ם עיניו אעפ׳׳י שאינו
בדבר כ ד כ ת י ב :אחד מאחיו או דודו או
בן דודו
מ ס פ ק תקנה דכל ס פ ק בתקנה מעמידימ הדבר על דין תירה ,ומחוורתא
אפשימא
ממתניתין
דכתובות בדין אשה שנשבית,
רשב״ג אומר אין
ח ש ב ו י י מ י ו ת ר מ כ ד י ד מ י ה ם ח[ ,מ כ א ן ד ט ע מ א ה ו א מ ש ו ם ד ל א ל י נ ר ב ו ו ל י י ת ו ט [ .
נ[ גיסין מה.
ב[ ה׳ מתנות עניים פית הי״ב.
א[ שי״ע סי׳ מ״ב סעיף ד.
ז[ ויקרא כ״ה,
ו[ בית יוסף יו״ד סי׳ מ״ב.
ה[ ה׳ מתנות שם.
ל[ הר״ן ניסין ס״ד.
י[ יריד שס סעיף ל.
ס[ תלושי הרשב״א נימין מ״ה.
ח[ כחובות נ״א.
גדת.
ותשובות רלב״ז החלשות סי׳ תצ״א.
ש;ר
נ.
א פ ו ט ר ו פ ס ו ת ב י ת דין
מישראל מ ס כ נ ת מות אסילו
על נכסים
מבעליהם
עזובים
בסכנת עצמו של המציל.
כט
שנאמר לא תעמוד על
דמ רעך א( א(.
מי שמכר עצטו לנכרים או שלוה מהם .ושבו אותו בהלואחו סעם
ח.
ראשונה ושניה סודים אותו ,שלישית אין סודין אותו ,אבל את בניו סודין אותמ
מיד אחרי מות אביהם ,שכל זמן שהיה אביהם אתם היה שומרם מהריגה ועבירה,
ואם
ובמותו כיון שגשארו בידי שוביהם צריך להצילם מיד׳
ידוע
שמבקשים
להרגו סורים אותו מיד ה[.
כשסודין הצבור את השבויים ,מקדימים את האשה לאיש כדי להצילה
ט.
שרגילים במעשה סדום סורים
מאונם או רצון מחמת אונס .של זגות .ובמקום
האיש קודם ט(.
י.
שבוי שהמיר אסילו למצוה אחה ,כגון אוכל נבלות
להכעיס אסור
לפדותו ובזמננו שרבים נכשלים בעבירה דין כל יחיד הוא כמומר לתיאבון י[.
כשם שחייבים הצבור לפדות שבויים ,כן חייבים למנוע את השבי
יא.
ואם
מישראל ,הלכך אדם מישראל שחייב ממון לזרים או כסף כרגא ,וכיוצא
לא יפרע יאסדוהו ,חייבים קרוביו או הצבור לפרוע חובותיו כדי להצילו ממאסר.
א(
ותירצו:
מורא
דמו
ה ת ו ס ׳ ז׳־ל ה ק ש ־
אי נמי
מלכות ואדרבה דרכם
של ישראל
נפשות
כנסת
אדרבה במקום
בממין ,והם הס
כלומר אין טעם
הדברים
שכתבו
הוא
דבשעת חרבן דאין
דלינרבו
מתיר
תסקרת
ב פ ר ק הנזיקין כי איכא
סכנת
ד מ י ה ם ד[ ,ו ה נ ה ב ת ש ו ב ו ת י ד א ל י ה ו כ ת ב ד א פ י ל ו ע ו מ ד ל ה ר י ג ה א י ן
אלא למעמא דתקנה
ס כ נ ת נפשות יש לתוש יותר
זאת משום
א ל י ב א דאמת ,וכן כתב ב ת ש ו ב ת
דוחקא דצבורא,
אבל לטעמא דלא
דירצו להרוג א ת השבויים כדי שיפדו אותם
ביותר
ד מ י ה ם ה[,
דבריהם צריכים עיון שאין שום
מעם ו ס ב ר א ל ו מ ר דתידוצא ק מ א דתוס׳ אינו
לפי האמת
אדרבה הסברא נותנת דשני תתירוצימ המ אמת ,ולכן במקום אהד כתבוהו בתירוצם בתרא ,ובמקום
כתבוהו
אחר
בעיני,
בתירוצא קמא ,לומר
לך:
חדא דאין להפקיר מיתת אדמ
כםה שמרבים בפדיונם
שנחבשה
ודלל
שאפשר להצילו
יתזקאל דתירוץ זה ל א שייך
ולע״ד
כל
להרונ בתימה לא שייך
דליגרבו
דבריהם
אותו יותר מכדי דמיהמ ותירוצא קמא דתוס׳ פ׳ הנזיקין ל א קאי
ליגרבו
שלא
במקום
י ה ו ש ע בן
ה ב י ת ל א ש י י ך ד ל א ל י ג ר ב ו ג[ ,פ י ר ו ש
פודין שנויים יותר על כדי
מודין
מכדי
מעובדא
בשעת חרבן
דרבי
חנניא
דסרקיה לההוא תינוק
ב מ מ ו ן ה ר ב ה ב[,
שוסרים
דשניהם שקולים הם ,וסברת
מישראל
מספק
השבויים בחיים
הצלת אחרימ ,ועוד אדרבה במקום סכנת נפשות
כדי להשיג ממון יותר,
ע ל י ד י מ מ ו ן מ ו ת ר ת ל ב ע ל ה ד מ ר ת ת י ל ה פ ס י ד ם מ ו נ ם ו[,
ב ש פ מד״רש״ק
הכנסת יחזקאל
היא תמוהה
מאד
וכעין מה
שאמרו האשת
לכן נלע״ד כדעת נחלה ליהושע ובית
ד ב מ ק ו ם ס כ נ ת נ פ ש ו ת פ ו ד י ן א ח כ ל א ד ם מ י ש ר א ל א פ י ל ו ב ד מ י מ מ ר ו ב י ם ז(.
ג[ נימין מ״ה ,הד״ה דלא לערבו .ד[ נימין
ב[ גימץ נ׳׳ח.
א[ עיין סנהלרץ ע״ל.
ז[ פתחי
ו[ כתובות כה:
נ״ח ,תל״ה כל ממון .ה[ פתחי תנוכה יו״ל סי׳ מ ״ ב סק״ד.
השובה שם .ח[ יו״ד שם סעיף ו .פ[ יו״ל שם סעיף חי .י[ יו״ל סי׳ רנ״ב סעיף ו׳ בהנה
ובסי׳ מ ״ א סעיף א׳ ,וטור שם ,ופתחי תשובה סי׳ מ ״ ב ס״ין י׳ משם תשובות מהר״ס מלובלין.
י
ל
ה .מ ד י ו ן
מרק
מגבית הצבור
שבוימ מקומת או
א ל א שעריך לחקור ולדעת שחוא עני ואין ידו משגת ,או שאינו רמאי שעושח
הפיקטיביות ,או שלוה שלא
קנוניא ללווה ,כדי שישלמו אחרים את חובותיו
ל צ ר ך כדי להםיל עצמו על הצבור ,וזח מסור לשקול דעת בית דין ופרנסי
ח ק ה ל א(.
יב.
מישראל
מכאן למדנו שאסור לכל אדם
לתבוע בערכאות מאמר
ח ב ר ו משוס םרעון חובו ,ומחובת בית דין והצבור למנוע זאת בכל כח השפעתם
שכיון שחייבים לפדותו ממאסרו ,כל שכן שחייבים למנוע כל פעולה שמביאה
לידי
אותו
בשביל
מאסר
סרעון
ועוד שמדין
חובו,
הלוה
חורה אין
מ ש ת ע ב ד בגופו להמלוה ,ואפילו אס החנה הלוה וכתב בשטר :שאם לא ישלס
יתפוש המלוח אח גופו ,אין שומעין לו ואין המלוה יכול לאסרו ולא להשתעבד
שבית דין מצווים ומחוייבים לשומרו
בו ,וזהו מעיקרי ויסודות תורת ישראל
ב כ ל כח השפעתם ,ויש אומרים שאם יש לו ואינו רוצה לשלם ,בית דין חובשיץ
א ו ת ו וכופין אוחו לשלם כ( וגם לדעה זאת אין איש מישראל רשאי לאסור א ת
ח ב ר ו מ ש ו ס פרעון חובו אלא בהוראת בית דין א(.
א(
הריב״ש ז״ל כ ת ב :אין ל ח ת י ר זאת משום דיגא ד מ ל נ ו ת א שאין דינא
דמלכא ,שיהיה אדמ נ ת פ ס בעד הלואה ,ואם זת התנה
המלך
מה יעשה לו ?
השוק
מקנת
ובאמת כי
להתחייב
דמלכותא ואף לא דינא
בהלואתו כ פ י החק ,ומדין תורתנו אינו חייב,
ב ע י ר נ ו ז א ת נ ו ה נ י מ הדיינימ ל ת פ ו ש הלוה ב נ ו ם ו ו א מ ר ו ל י :כ י זה מ פ נ י
והנחתים על מנהגם ,ואפשר ל ו מ ר ע ו ד :שאם הלוה מותזק שיש לו נכסימ מטלסלין ו מ ג ר י ח פ
שפשר
לבי״ד לכופו ולאוסרו וגם
לדידך
ד א מ ר ת פ ר י ע ת ב ע ״ ח מ צ ו ה א מ ר ל א נ י ת א ל י ל מ ע ב ד מצוד ,מ א י ? א מ ־ ל ת נ י נ א ז ב מ ה
דברים אמוריש
במצות
וכיון דאפשר
להכותו
כדי
ל א תעשה ,אבל
להכותו בגופו והיינו
דאמרינן בכתובות פ ר ק
במצות עשה וכר
כ ו פ ץ אותו ע ד שתצא
שיקיים מצוח זו ג ם כן א פ ש ר להם
לאוסרו כדאמרינן בפ׳
ועבדינן
מדבריו
דשות
שב?
למדנו
גופו של הלוה עד
שאסור
לו למלוה עצמו לתבוע מאסרו של
ישראל
מצות
משום קיום
הערכאות
חברו בדין
עשה ,ולא עוד א ל א
שיפרע תובו אין זאת תקנת סובה
ומקובלת ,אלא
שנמ
אמ תקנו הקהל
שהריב״ש ל א מחה
לבסלת
ז׳יל ל מ ד
מדגרפינן
,
ב ג פ :בית
ל כ ו פ ו ל ה ו צ י א אשד ,פ ס ו ל ה א ו ל ש ל מ מ מ ו ן ו[
מזה
ישראל שוחסין
משמע קצת
שיש רשות
לחבוש
וכר
מ כ ל מקום זהו דוקא במי שידענו שיש
ליה
והכרנו
באיש ההוא שנשא ונתן
לכוםו
כ ל ל ,ו כ מ ־ ש ה ר מ ב ׳ ־ ם ז׳־ל
באמונה
לו
האכורץ של
ב פ נ י עצמן ,וסירש״י
מ ה לשלם והוא עושה עצמו כ מ י ש א ץ לו ,א ב ל כשידוע שאין ל ו מ ה לשלמ א ו
א ל א שעתה אין
הביא לשונו
בשביל
ממק
במה לשלם והוא אינו משלמ או שיש אמתלאות דאית
המור:
לו במה לפרוע .בפי
ל א גמעאו לו
ומשרבו הרמאים וביעל ד ל ת בפני לווץ ,עמדו
אפילו שאין ידוע
האי גוונא
ודאי אסור
נכסים אמ לא הוחזק כרמאי
ל ב י ת דין להכלימו בשוס ד ב ר ל ת ו ר ולדרוש אחריו ,ו ל א ליכנם לביתו ,ולא
עני,
שלא׳ נתנה
ל כ ת ח י ל ה ודאי שאין ל ת ק ן זאת.
ומהרשד״פ
כנץ
ואלו
מגלחין :מנלן
לב׳׳ד
דתקסינן ואסרינן
ה ר ד פ ה ד[ ,א ב ל א ם ה ל ו ה ע נ י ו א י ן ל ו מ ה ל ש ל ם ,ה ד ב ר ב ר ו ר ש א ס ו ר ל ת פ ש ו ב ג ו פ ו ו ל ע נ ו ת נ פ ש ו in
מ א ס ר א ל א לבית דין ש ל
לשעבד
נפשו נ[
ה כ ו ת ב :א מ ״ ל ר׳יכ ל ר ״ פ
הגאונים והקנו שיהיו
אץ
להזקיקו ל ה נ י א ראיה שחוש
משביעין הלוח
שבועה חמורה
ב[ חר׳מ כי׳ צ״ז סעיף מ״ו ,עיין בלבייני שבמבוא
. [frהשיבות רלב״ז החלשות סי׳ תצ״ת.
לפסל זה ,פ״א .ג[ כתובות פ״ו .ל[ מר׳ק כ״ז .ה[ תשיבה הד־יב׳׳ש סי׳ תס״ד .ו[ פסתיס צ׳׳א.
ש זר
יג.
ר.
א פ ו ט ר ו פ ס ו ת בית דין על נ כ ס י ם עזובימ מבעליהם
לא
והוא הדין לגביית מזוגות האשד .והילדים ,רשאים בית דין לחבוש
את הבעל עם״י פסק דיגס.
כעין של תורה
ושלא
נתן במתנה
והנד,
מזונות
וכשר
1
נעילת
טובי
רווחא
בחזקת
כל
פנים
ואבות
ותקנת
תיו
העיר
וכן ראוי
רש״י אינה
ובגוים
דכתובות היא
למדנו:
הגאונים
כ ב י ת דין
נמי
הגדול
לא
היתה
לכל
ש ה מ ח ו ם ב־־ד ע ל י ה ם ,
וכן
החומים,
שיש לפרש
ואומרימ
ראיה שאין עליה
החבישה
גס
אבל
עשח מה
אומריט
לך
שישראל
האסורים
לפרעון חוב נתנה
לתקנת הקחלות אפילו אם היא
תקנת
בכגון זה כ ח ם
לו
דבריו
לשלם
ממון כתובה
או
תשובה.
בבית
אלא להשביעו ,אבל
לא
לצעדו
ולהכלימו,
חקר״לוח א י ן ל ה ת ו ק ף
מוגבל ואינן רשאים
לשנות
רק
לבית
נעשית
משום
וגם זה ה ו א מ ש ו ם
אם
לא
ש:עשית
דבר במידי
על
דאיכא
ד(.
בזמננו
פשוט
חמנהג
ש מ ב ר י ח י ן נ כ ס י ם ,וצ׳יע כ י א י ן ל ה ם
מתוורתא
מספקת,
עצמו ולא
ישראל,
ואף
שמסדרין לו
החביא
ל ע ש ו ת ב[.
חובסין אוחו
ש־שות
העם ,אבל ל א ל ה מ ל ו ה
להאי
כתב
מסוגיא
מדבריהם
ופסידא להאי
לכן
חובו
מדברי
ש ע ד י ס א כחד ,כ ד ח נ ן ,
שהם ראש*
דלת,
שאין לו
מהרשדי־ם
ג[ ,ו ר א י ת ה ר י ב ״ ש
שתגאונים
ידי
להבריח
ראית
האשה,
ע־
דין
בנקיטת
ח1ץ
כלום
מ ב ע ל ח ו ב ו א(
י י ת ר ע^ ה ד ב ר י ם
ושלא
בבתים
אחדים
כדכתיבנא שאין
שחובשין ללוה
על מי
כשאין לו
לשלם ואין מוחה ואולי
הכל
ש י ם מ ו כ ו ה[.
רשות לאיש מישראל
לחבוש
חברו
בבית אסורים
בשביל
סרעון
א ל א ב ר ש ו ת ו ה ו ר א ת ב י ת דין.
ג[ ניגיין פ״ח :ושו״ע סי׳
ב[ השונות הישל״ס הרמ סי׳ ש״ן.
א[ חו״מ סי׳ צ״גי.
ה[ הומים סי׳ צ״ג ס׳׳ק י״ג ,ופתחי השובה ס״ק ו.
ל[ חו״מ סי׳ ב׳.
קל״ל סעיף נ״.
שער ג.
אפוטרופסות בית דין על נכסי מחוסרי דעת
פרק א.
נכסי שוטה
א.
לא
השוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ,ואין
במטלסלין
בקרקע׳
ולא
מעסידים
ובית דין
מתנותיו קיימות,
אפוטרופוס
כדרך
לשוסים
שממנים לקטנים א[,
ב.
שטות ,כגון זורק אבנים
נקרא ,שוטה ,לענין זה כל שעושה מעשה
ו מ ש ב ר כלים ,או הולך ערום ,או מאבד ממונו בלתי הנאה לעצמו א( ,או שנטרפה
א(
רב
גרסינן התם:
הונא אמר
אותם
בעושה
עלשתס
עד שיהיו כולן
ד ר ך שטות ,ל ר ב
נעשה מ ו ע ד כדין
שתהית
מוכח
התם :אמר ר״ט אי
כל אחד
שננת שור
לבדו תלינן
תמוד
בגמרא דאדמ
שמיע ליה
ונמל,
ולרבי
שטות ומותזק
המאבד מ ה שנותנימ לו,
לרב
בסיבות
מחלה
יותנן,
מחמ,
ומפרש
או
מחשבות,
בשום
אין תולין
בנמ
,
דפליג•
וכאשר עשת
סבה
אחרת
ב ש מ ו ת ב[.
ב מ ע ש ה זה
לבדו הדי
ה ו נ א ה א ד ת נ י א ,א י זהו ש ו ט ה זה
הוא שוטה,
המאבד כל
מה
מדאסרינן
שנוחגימ
לו
ה ד ר ב י ה ג[.
ובירושלמי
קמיחא:
אמר
נזה
שור
הונא
רבי יוחנן
הסיבה מה שתהיה הרי הוא עושה מעשת
ועוד
הוה
איזהו שומת היוצא יתידי
בבת אחת.
בלילה ,והלן
אמר
בבית
אפילו
הקברות,
באחת
והמקרע כסותו .א י ת מ ר
מוכח דרב הונא ורבי יוחנן פליגי
סימני שוטה היוצא בלילה .והלן
רב הונא והוא שיהא
דאפר
מאבד
והמקרע
הקברות,
א ת כסותו,
כ ו ל ה ו ן ב ו וכוי ,ר ב י י ו ח נ ן א מ ר א פ י ל ו ב א ח ת
רבי יותנן אפילו א ח ת
מחם,
ובלבד
מה שנותנים
במאבד
מהן.
והמאבד מה שנוחנים לו,
אמר
לו אפילו
רבי
שומה
בץ מסתבדא
שבשומים
אץ
מ ה ש נ ו ת נ י מ ל ו ד[.
משני
תלמודין ל מ ד נ ו להלכה שאין א ד ם נדון כשוטה א ל א
כל
שלשת הדברימ
גם
לענין מקת וממכר,
קנינו
בבית
גס במאבד מה שנותנים לו
שהרי גריס בברייתא
הנזכרימ ,היינו :לן
קנין ואין מ מ כ ר ו
אפוטרופוס
קיים
םמניפ
הדש
חלכה זאת כתב :
וכפירש״י
ממכר
איזהו
בבית
במאבד םה
שנותנים לו ,א ו שעושה
הקברות ,יוצא
יחידי
בלילה ,ו מ ק ר ע כסותו ,ודין זה ה ו א
בכל
פקופ
ואץ
שומה האמור
ש פ ט ו ר מן ה מ צ ו ת ומן העונש,
inמ ז ה נ ל מ ו ד נ ם ל ע נ י ן א פ ו ט ר ו פ ו ס ע ל נ כ ס י ו ,ש כ י ץ ש א י ן מ ק ח ו ו מ מ כ ר ו
לשמור נכסיו כמו
ש מ מ נ י ם ע ל נ כ ס י ק ט ן מ ם ע מ זח ,ש ה ר י
השומת אין מ ק ת ו מ ק ת וכו׳
ובית
דין
•עמידים
אפוטרופוס
ה ר פ ב ״ פ ז״ל ש ה ו *
לשוסיט ו*
מכאן
א[ חו״מ סי׳ רל״ה סעיף כ׳ סי׳ רס״ה ,סעיף ב׳ ב מ ה ,וסי׳ ר״ן סעיף כ״ז.
ה[ חניגה נ :רש״י ד״ה
ל[ ירושלמי תרומות ס״א ה״א,
ג[ שס ל׳.
ג[ חנייה נ :
ו[ הלכות מכירה פרפ ה׳ ל׳.
&יזהו שיפה.
שער
דעתו ונמצאה דעתו
ג.
אםוסרוםסות
משובשת
ב י ת דין ע ל
דעת
נכסי מחוסרי
תמיד בדבר מן הדברימ
לג
שאינו מבין אותם על
בוריים אעפ״י שהוא שואל ומשיב כענין בשאר דברים.
הסתאים ביותר שאין מכירים דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו
ג.
עניני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ,
וכן המבוהלים והנחסזימ בדעתס,
השוטים,
א ב ל אינם נדונים כשוסים ממש,
בכלל
והמשתגעים ביותר הרי אלו
אלא דינם מסור לסי ראות עיני הדיינים למנות עליהם אפוטדוסומ או להשאיר
נכסיהם ברשותם.
ששני
הדברים
ת ל ו י י ם זה
השוט*
לענין
אפוטרוססות
שעשאן
כולן וכרב
אולם
ולכאורה
דברימ
ביה
קמייתא
הנך
לכל
דהוה
שהרי
קמייתא
לאו דוקא ,או שנאמר
אפילו כל
שרבא בטל
מפורש
בנמרא
ע ב ד ו ג[ וזו ה י א ק ו
מתפרשים
ודבריו
נראה
דנקט
שיהיה בן דעת .לזת כ ת ב
שפשר
לפסול
לפי מה
הררב״ז
הרמב׳ים
נפ
שהוא
הפתאימ,
חרמב־ס
עיקר
ובאמת
שכתב :ותו כיון
שהטעם
במרכבת
טעם
מעשה זר הוא שוטה.
שנארפד,
ונמצאת
דעתו
ה ד ב ר י ס ה ר י ז ה פ ס ו ל ד[,
שאינו
שהוא פסול למי
בן
שלא
שהדבר
במסירת
בתורה ואין
אנו
תאמר דעדות
הם
שהוא פסול מן התורה
השוסיס
דהרמב׳׳מ אזיל
לשיטתו ,בדין
ח[.
זה,
הרמב״ם כתב לנבי
בכלל
משנה נ ת ב :
חרש ושוטה שהרי
שמפורש
ש י ר א ה ה ד י י ן ט[ ,א ם ה ם
שדעתו
ושואל כענין
צ״ע היכא איתא
ד ל א ו ב נ י ד ע ה נ י נ ה ו ו[ ,ו ה נ ה
לומר
יתירא
ש ו מ ה ו כ ו ׳ ה[ ,ו כ ן ה ק ש ה ה ל ח ״ מ :ד ל מ ה ל י ה ך ם ע מ א ג ב י ח ר ש ו ש ו ט ה
ש ר א ה בעיניו כ מ ו שהם ,אין לפסול
דנקט
שעושה
דהוה ביה,
לעדות מן התורה ,למי שאיבו בן מצות,
ב ד ב ר מן הדברימ אעפ׳יי שהוא מ ד ב ר
צריכים
ט ע ם זה
איש אתר מפני
שכל מי
שיטותא
אבנים
ך[ ,א י ל ם ג ם ד י ן ז ה צ ׳ ׳ ע ו כ מ ״ ש ה ר ד ב ״ ז ו כ ״ מ
הדברימ
דאליבא דרב הונא מםםקא לן
בשאר
ב י א ו ר דדינה ה כ ׳ ׳ מ כ ת ב :
כל
הלכך נמ
נ ק ט י נ ן כ ר ב י יוחנן.
דכתב :השוטה פסול
ומשבר כלים
מוכת
פנימ
הנהו
שנותניט לו זהו שוטה ,והוא הדין
אפשיטא ,וכיון
עניני שוטה,
וזורק
דעל
מאבד נכסיו,
בלבד ,א ל א כל מי
דחגיגה אמרו :איזהו
ולע״ר
לומר
המדה לכל
דברי הרמב׳־ם ז״ל
טעמא הוא משום
שריך
דנמרא
והואיל ורבי יוחנן א מ ר א פ י ל ו
משובשת תמיד
עבדים
בתרייתא
שהוא
דמאבד מה
דלא
שעושה
שלשת
מ ד א מ ר י נ ן ה ת מ :א י ב ע י א ל ה ו כ י הוד .ה ד ר
הדומה לו
באתת מהן
מצאנו
דבפ״ק
כל
מ ע ש ה ז ר *A
לו הוא שומה ,או הנהו
ה ד ר ב י ה ת י ק ו ב[ ,מ כ א ן
ממכרו של
שוסה שהוא מהלך ערום
מצוה,
לאו דוקא אלא
בפני
שנותנים
ל מ ד זה
ה ד ר ביה א ו מכולהו הוי
דקי״ל
אתד
מאבד מה
ונראה שהמ״מ
עצמו,
וכן
ולא
שדוקא
וכבעיא
ששחרר את
דעתו
ובס״ק
מ ע ש ה זר,
בברייתא
דחגיגה נ ת ב א ר איזהו שוטה והוא ,כ ל מ י
כברייתא
וכן
זה
כתב:
שעושה
דנקש
הדר ביה
והוא
הנזכר
בגמרא מוכת
מ מ ק ר ע כסותו הוא דהוה
מקרע
הא
משנה
תמוהימ
ולא כל מי
כסותו
בגמרא,
דהיינו
קיים
שלשה
הונא.
המגיד
דבריו
בזה ומשום
הוא
דאין ממכרו וקנינו
הוא
מאבד מה
שמעמידים
אסומרוםוס,
שנותנים לו ,א ו הנהו
ולסי זה
דברים
מעידים
מ ה שראו ושמעו ,ולזה אין
מ ס ע מ שאינו
צריכים
לטעם של
בן מצות,
ואפשר עוד
מחוסרי
שלמיו
פ ת א י ם וםבוהלים וכו׳ ש ה ם ב כ ל ל
הם
משובשת אינו מכוין
פסולים
לעדות מן
ב ע ד ו ת ו י[,
כלומר
נ[ ב״ב קכ״ה:
ב[ תנינה ד.
א[ מ״מ כס.
ו[ לת״מ שם.
ה[ כ״מ ה׳ עדית ס״ג• ה״כ.
י[ בית יוכף אה״ע סי׳ קי״כ.
ה׳ י ׳ .
תלוי
דעה
השוטים,
התודה ,וכן מתפרשימ
עיקר
טעם פסול
השיטה
שדבר
דברי
הוא
ד[ הלנות עדות ס״ס הל׳ מ׳.
ח[ שש .גי[ שם
ז[ שס ה״ד.
לד
• ר ק א .נכסי שוםה
ד .הנכפים םזמן לזמן או הנכפה תפיד בלא את קבוע אינם כשוטים,
והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד .וצריך להתיישב• בדבר זח הרבה ס(.
ה .מי שהוא עתים שוטה ועתימ שפוי ,כל מעשיו קיימים .וצריכים העדים
לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחילת שטותו עשה מה שעשה י(
לפיכך אם עתים שהוא שוטה הם מרובים ותכוסים ,ממנים לו אפוטרופוס יא[.
מן התורה משוס שאינו בר מבוח ,ועדיין נשאר מקוש עיץ בדברי הרמב׳׳ס זיל במת שכתב :אלא כל
פ י שנטרפה דעתו ונמבאת דעתו משובשת תמיד וכו׳ הרי זה פסול ,ואלו מסונין דגמרא מוכח ששינו
נקרא שוטה אלא באותמ הדברימ שנזכרו
במתניתא
קמייתא ,או מאבד מה שנותנים לו ,וכמ״ש רבינו
שמחה דלא מחזקינן בחזקת שוטה לנרש עד שיראו בה סימני
שטות
חססורשים.
ועיקר סימן זה המאבד מה שנותניס לו אז ,וכן היא דעת מהרי״ק והריב״ש בז,
דעת הרמבימ דהוא סובר דהנך
p
מדחזינן
דמתניחא
לדונמא נקסינהו והוא הדין
בברייתא קמייתא תני תלת ולא תני מאבד מה
ובפ״ק דחניגה וכו׳
והנה הביח יוסף תירץ
לכל הדומה לו,
שנותנימ לו .ובאידך תני
והוכרה לפרש
מאבד ולא תני
הנך תלתא אלא ודאי הנהו לאו דוקא גז.
ואין זה מוכרח לע״ד דיש לומר
דבקמיייתא תני הנך שלשה דבריך שיהיו
שלשתם בבת אתת
וכרב הונא ובבתרייתא חני מאבד מה שנותנים לו לומר דבזה לבד נחשב שוסח ,ונם לרבי יוחנן יש
לומר דבדייחא בחדייתא דמאבד סה שנותנים לו חיא הוססה
• ו ח ז ק לשיטה אלא באחד
מארבעה מעולות של שטות
לקמייתא
ולדידיה נמי אין אדמ
הנזכרות ,ולא כל מי שנפרסה
דעתו
נעשה
ונמבאת
תמיד דעתו משובשת.
ולע׳יד נראה דהרמב׳׳ם ז״ל סובר דכל מעשה שטות כגון ,מהלך ערומ ומשבר כלים וזורק אבנים,
• ו כל מי שנטרפה דעתו ונםבאת דעתו משובשת תמיד ,הרי זת ודאי שיטה ולא שאלו במתניתין :איזהו
שומה ,אלא לומר לך שגמ
באותפ המעולות שאינן מוכיתות על שטות ודאית כגון ,הלן בבית הקברות
שימור כדי שתשרה עליו רוח מומאה ,היובא יחידי בלילה אימור גנדריפס ,אחדיח המקרע כמותו אימור
בעל מחשבוח ,מאבד מה שנותנימ לו אימור קוביקיפ דז,
ואעסי״כ הוי בהו שוטה לר׳׳ה עד שיהיו
בו
כולן בבת אחת ,ולרבי יוחנן אסילו באחד מהם .אבל שוסה הניכר לנו במעשיו ודבורו ננון אלה שהזכיר
חרמב׳ימ הרי הוא שומה לכל דבר.
וםטעס זה לא הזכיר הרסב״ם ד׳ דברים שנזכרו בשתי ברייתות ,לסי שהם בכלל
הסתאימ ,וכן
• מ ב ו ה ל י פ ונחפזימ בדעתם והסשתגעים ביותר שהם בכלל השוטים ,לפי מה שיראה הדיין ה[
בסמוך ,והדמיה ז״ל כתב :
מי שדעתו בלולה
וסשיג וםבין הדברים על
שהזכירם
בוריין אעמ״י שדלה וחלושה
קידושיו קידושין גמורימ ,ואמ דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו ה״ז בחזקת שוטה ואין
קידושיו קידושין נמורים ו[ ,ו 1ר י ך לומר דמ״ש :דעתו משובשת שאינו מבין שומ דבר על בוריו ,היינו
שומ דבר •הדבריפ ,וכמ״ש הרמב׳׳ס זיל ,שהרי מעאנו שבדבר
אחד לבד כנון
משחרר עבדו או
שרק
גרעיני התמרימ בפני מי ש ג ת ל ממנו במלו • מ כ ר ו אס לא שנוכחו לדעח שחועפה יחידה הוא חווח ביה ז[
•לא״שלענין קידושין החמיר הרמייה ואמר שאינן קידושין גמורים ח[ ,ומינה נדון לענין מקח וממכר
דאין להועיא מ פ ץ מחזקת בעליו אפילו אמ הוא מסופק לשומה ,הלכך כל שדעתו משובשת תמיד בדבר
מן הדברים הרי הוא שוטה ,שאין ס מ כ ת וםקחו קייס וממניפ אפוטרופוס על גכמיו.
נ{ :ס :ס •
[3גיס יוסף :ס סי׳ יןכ״א.
א[ בית יוסף אה״ע כי׳ קי״ט.
ו[ בית עסף אה״פ סי׳ מ״ל.
ה[ ה׳ עדית ס״ס ה״י.
ד[ חנינה נ .יתד״ה דרך כסות.
פ[ רמב״ס ה׳ פדות
ח[ עיין בית שמואל אה״פ סי׳ נדד סעיף ב׳.
ז[ ב״ב קכ״ה.
יא[ נ״ל.
פ״נו ה״ני .י[ חר׳מ סי׳ רל״ה סעיף כ״א ועיין סמ״ע ס״ין נ״ב.
שער
ג .ז ו ס ו ס ר ו ס ס ו ת ב י ת ד י ן ע ל נ כ ס י
מחוסרי
דעת
לה
פרק ב.
נכסי חרש ואלם
א.
האלם או מי שנשחחק מחמת חוליו ,הוא חשוד להיות שוטה ,ו א ץ
מ פ כ ר ו ומקחו קיים
אלא אחרי
בדיקת בית
דין כדרך שבודקין לגיטין,
או
שיכתוב בכתב ידו א[,
ב.
מדבר ואינו שומע כלומ ,מוכר ולוקח המטלטלים
בקרקע bאף
ברמיזה
אבל לא
במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בית דין כדרך
שבודקין לגיטין ומתיישבין הרבה בדבר ג( ,לסיכך אם הוא עריך למכור קרקע
מעמידים לו אפוטרופוס.
ג.
פ ר ב ר ואינו שוסע אלא אס כן מדברים עמו בקול רם ,הרי הוא
כפקח לכל דבר ז[ .יש אומרימ דלמכירת קרקע מעמידים לו אפוטרופוס ה[.
ד.
בכל אלה שהם
אפוטרופוס כמו שהם
שדעתם
מחוסרי דעת כנ״ל ,חייבים בית דין למנות עליהם
חייבים למנות
אסוסרוסום על יתומים
קסנים ,דגדולים
משובשת תמיד ,הם גדועים מקטנים ומוטל על בית דין לפקח עליהם
ו ע ל נכסיהם י[.
ה.
כשממנים בית דין אסוטרוםוס על מחוסרי דעת אלה ,מוציאים מנכסיהם
על ידי האסוטרוסיס למזונות אשתו ובניו .וכן לאלה שתלויים
בו והוא חייב
במזונותיהם ז(.
ו.
אפוטרופסות זאת והנהלתה לכל סרטיה ,דינה כדין אפוטרוסום שפנוהו
בית דין ליתומים קטנים ,שיתבארו בעיה בשעדיט דלקמן.
ז.
בית דין בתור אביהם של חרשימ .טשיאין להמ נשימ ברמיזה וכותבין
להמ כתובה וגובין אותה מנכסיו ח[ ,א ב ל אין בי״ד משיאין אשד• לשוטה ,ל פ י
שלא תוכל האשד .לחיות עמו חיי אישות שאין אדמ יכול לדור עמ גחש בכפיפה
א ח ת ס(.
ג[ שם סעיף י״ז.
ב[ שם.
א[ לזרמ סי׳ רל״ה סעיף י״ח ,וסמ״פ ס״ק נ׳.
ו[ ראה כנה״ג סי׳ רץ הגהב״י
ה[ פיץ נסמ׳׳ש ביאורים ס״ק כ׳.
ל[ שם סעיף י״ס.
ח[ נמיףי יבמות פי״ל ושו״ננ
ז( ראה לעיל שער א׳ סרק ב׳ סעיף נ׳.
פרק קס״מ.
מ[ שדע אה׳׳ע שס.
אה״ע סי׳ ס״ז סעיף ז.
שער ד.
אפוטרופסות בית דין למלוי יסודות התורה
פרק א.
מילת בנים ,עבדים וגרים.
מצות עשה על האב לםול את בניו ביום השמיני ללידתם ! וגדולה
א.
מצוד .זאת שהיא מצות ברית וגכרתו עליה י״ג בריתות ,וחייבים נ ד ת על ביסולה.
מת האב או נאנס או אפילו
ב.
למול את
אם לא רצה
בזמנו,
בנו
חייבימ בית דין למולו ומלין אותו שלא מדעתו ושלא ברצון האב א( .שמצוח
על בית דין בתור ראשי ושופטי הצבור שלא להניח ערל בישראל אפילו יום
אחד אחר זמנו א[.
ג.
גוערין
אם האב איגו יודע למול ואין ידו משגת לשלמ למוהל את שכרו,
בית דין במוהל זה שהוא נמנע מלמול את בן חברו בחנם ,ומלמדים
אותו שאין זה מדרכן של זרע אברהם ,אלא שםהדרים לחזור אחד האבות שיתנו
להם לקיימ מצוה זאת בבניהם .עמד במרדו ולא שמע לקולם .כוסין אותו ,מ א ח ר
שאין אחר שימול ה[,
ד.
בישראל למול את עבדיו
מצוד .על כל אדון
שנולדו ברשותו או
שהמ מקנת כספו .עבר הרב ולא מלו ,מלין אוחו בית דין בזמנו י[•
א(
למולו,
דלא
שד״ל השיג על
בית דין מלין אותו
דברי
בעל כדחו ,ולא
מהליה אבוה מחייבי בי דינא
שם
היה
דברי
א ו מ ד אין לדבריו
טעם
דאי אפשר
ה ו א א פ י ל ו ש נ מ נ ע בזדון למולו ,ואין כ ל
שמור
ת א ם ר כן נ ם
ם מ ב ו ה זאת ,ת ו ב ת ב י ת דין ס נ י ן ?
ישראל
א ל א ש מ ב ו ת קדימח ניתנה לאב.
ענד
אטשר שלא
דברו
אלא בשלא
א ה ר ת ג(.
לפרש
הגמרא
ככל
הגמרא :
העולה על
דעתנו
ואין
והיכא דלא מהליח אבוה,
לדהות
פירושו
ס ב ר א ל ת ל ק בין נאנס האב או נמנע ,שכל מ י ל ת
ה ו א מ ד כ ת י ב :ה ס ו ל ל ב ם כ ל ז כ ר ד[ מ ב ו ה ז א ת ה י א ל ב י ת דין ש ה •
ב כ ל מ ז ו א כללית ולאומית .ואם לא
ע ם הרםב׳יס
אין להביא ראיה כי
הרמב״מ מ ה ל כ ה ע ל ס מ ך א פ ש ר לפרש ,ו ב א מ ת לשון
הסשוס
ולא
לממהליח
בג
האב או שהיה חולה או שואה או סבה
ואני
דין
הדמב־ס וכתב :
חלילה לי להסכים
במ״ש
ונמנע
ס ב א ת י לדין זה ס מ ך מן המשנה וסן התלםוד ,ו מ מ ״ ש ו ה י כ *
בנאנס האב
מכאן שהמנוח מוטלת
אביהס של כלל ישראל ,ביהוד
ל א ימולו
נעעם
בית
אותו בית
דין,
שאס
על בית דין שהם • י ע נ י ם
ובאמת אין ה ר ס ב ״ ם זקוק ל ה ס כ מ ת שד״ל
שלא מפיו אגו
האב
כלל
חיי•
להסכמתו אגו עריכימ.
[3קילישץ כ״ם.
א[ רמב״ם ה׳ מילה ס״א ה׳ א׳ ב׳ ,ושו״ע יר׳ד סי׳ ר״ס ורס״א.
ה[ :ד פ
ד[ קידושין :ס .
ג[ מחקרי היהדות לשד״ל כרך א׳ ח״ב מאמר סל המילה.
ו[ שם סי׳ רם״ז סעיף א׳.
יו״ד כי׳ רס״א בהגה.
שער
ה.
ד.
יין לםליי
אפוטרופסות בית
לן
יסודות התורה
עבד קטן או שוטה מטבילין אותו על דעת בית דין א[ א( ,ולהרמב״ם
אין עריך ד ע ת בית דין אלא זה שמחזיק בו מטבילו על דעתו .ובין אם הטבילו
דין.
על דעחו או על דעת בית
הוא גר גמור .א ב ל אמ מחה משהגדיל
הרי
אבל
חוזר לסורו ואינו כישראל מוסר .אין דברים הללו אמורים אלא להלכה.
למעשה אין דין עבד בזהיז נהוג כלל ,ולכן גס במצא תינוק או שוטה מושלך,
םדינא דמלכותא .אין מי שמוצאו ואין עריך לומר מי שתוקפו .רשאי להחזיקו
בידו אלא מדעת הממשלה .וכיון שכן ,אם גמ ירצה להחזיקו אינו רשאי למולו
גרות,
עד שיגדל או שישחפה וירצה במילתו לשם גדות .ואם מל אותו לשם
יכול למחות כשיגדל וישוב לםורו ואינו כישראל מומר.
א(
ואמ
הלכא זאת
בריכה ברור שהרי
אין לי אב ובא להתגייר או א מ ו
לכשיבדיל
ואם
אין לו אב אין בי״ר
את
הרבה להשיג על
ב י ת דין הוא
אמו או שהקטן
שלא
ישראל
וכו׳
אותו אלא
עבמו
משהגדיל
אוחו
ויכול
מדעת
למחות
אביו ור1ובו.
ב ק ש זאח ,אבל אין
מגיירין
חוזר ל ס ו ר ו ואין דינו
כישראל
מדעתו דהא שוטה ודאי אין לו
דברי ה ר מ ב ״ ם דיל שכתב :
להתנייר.
זח
יכול
דוקא
חרמב״מ
כשהביאתו
יגייר מי שהוא גוי
ולי
שתקף
דעת
עכו־׳ם
כלל
ואינו יכול
או
מבא תינוק
קטן
נראה לתרץ
אבל
עבד
ברשות
רבי
וכל
אלא
הרמב׳יס
דעבד
ע ב ד איש.
דעת
מקור
בתלמוד
דמ״ש ג ר קטן
אבל לא
מגאבו
שבי״ד או איש
דקושטא
בדרך
הוא
דאין לכוף אפילו א ת
קנין או תקפנות
גרות ,וזהו דקדוק
להטבילו ,ו ל מ ד ו דין זה
לשון
עבדך איש אחה מוהלו בעל כרחי .בנך
כרבא
דעתו שדוקא
בגדול
ומביאה
מרן ז״ל:
מהירושלמי:
עבד הרי הוא כעבד ואפילו הוא כבנו של
והשו-ע דהלכה
מישראל
רבי חזקיה
או
הקטן
מכיון שהוא ככר
עבד קטן
בשם
בשם רבי חזקיה שדוקא
ב ב י ת דין
אודכאניס ?
ברשותו,
או שיטה ,ל ו מ ר
רבא הא כיני:
מגא
רבה
רבי
הושעיא לא
איש אין אחה מוהלו
תינוק מושלך
להרמב׳׳ם ,א ו ע ל
שיש לו דעת ,כשלא
למבות
מילה אלא מפחד
ל א ד מ שלא במניו,
ועדיין
קשה
מכאובימ
מ»א
יכול
בעל
אמר כן
ב ר ח ו ז[,
למולו,
ד ע ת ב י ת דין להשו׳׳ע.
קטן
דבעבד
א י ן מ ל י ם א ו ת ו ב ע ׳ ־ כ ח[ ,א ב ל ק ט ן
המבוי בקטן יותר
מגייריפ
בדבריהם מה שלא בארו שאם
אותו
מחה
מבגדולים,
כשבא
שאין ל ו
משהגדיל
מיושבת
הלכך בעליו מלין אותו מדעתם מדין
עמ אמו או
חוזר
וסברי
מכאן ל מ ד ו
אפילו אם א ו מ ר איני רובה ,אין שומעין לו דכיון דאין לו דעת ,אין התגגדותו מתוך דעה
ד מ ט ע מ זה
תשומת
ע ב ו א ת מ ו ה ל ו ל ש ם עבד ,ל ש ם בן ח ו ר י ן א ת מ ו ה ל ו ל ש ם בן ח ו ר י ן .
שהוא קטן ושומה מטבילים אותו
בעינן
דש׳׳י הז,
ומרן,
ישראל
להטבילו לשם
תינוק מושלך ,הטבילו לשם
יוחנן בעי לשום
וכסירוש
דברי הרמב׳׳מ
שהוא
שנמבא ברשותו
אמו
בהלכה זאת שאין ל ה
מטבילים אותו
ימול
ב ע ל כ ר ח ו ו[.
כשהוא עבד הוא דיכול
בתוכה
זכין
הביאתו
מגיירין
מגיירימ
מתת
יש לו אב יכול
ו ה ט ב י ל ו ל ש ם גר ,ה ר י זה גר .וכן ה ק ש ה הלת׳־מ ד ל א מ ב י נ ו ש י ג י י ר ו בי׳׳ד א ת ה ק ט ן ש ל א מ ד ע ת ו ד[
ע-ר
לא
ה ש י ך ג[.
םש-גדיל ,וביותר קשים
ושד׳׳ל
או
מגיירין אלא אמ
ב י ת דין
א י ן בי׳־ד
ובכל אוסן א ם
ובהלכה זאת מ ש מ ע דמטבילין אותו
למחות
גוי
מביאתו
עכו״ם
להתגייר,
בו ,מכאן מ ו כ ח ל ח ד י א ר א ם יש ל ו אב,
הקטן שלא מדעתו וכ״כ
מומר,
ס ס ק מרן ז״ל :
קטן אם
לגייר אותו
הוא
לבדו,
לםורו ואין שום
וכמ׳׳ש
חש״ך ה[,
סברא לומר
שעבד
ד[ ה׳ עבדום
ג[ כס ס״ק פ׳׳ז.
ב[ יו״ד כי׳ לס״ח ס״ז.
א( כס סעיף י.
ו[ מחקרי היהדות כרך א׳ ח״ב מאמר על המילה בהפרה.
ה[ כתובות י״א.
פ״ח ה״כ.
ס[ שס כדק ע״ז.
ח[ ירד סי׳ רכ״ז סעיף ד.
[rירושלמי יבמות ס״ח ה״א.
סרק
ו.
א׳
מ י ל ת בנים,
עבדים וגרים
גר שנכנס לקהל ישראל מודיעים אוחו עיקרי הדת ש ה ם :
יחוד ה׳
ואיסור עבודת כוכבימ .ומאריכין עמו ב ד ב ר הזח ,ומודיעים אוחו מקצת מצות
ק ל ו ת וחמורות ומקצת עוגשים של מצות ושכרן של מצות .מצבס של ישראל
בזמן הזח שהם דחוסים ,פחוסים ומטורפים ויסורים באימ עליהמ .ולעומת זאת
שכרם של ישראל בעולם הגמול ותקות גאולתם ומאריכין בדבר זה .כדי לחבבן,
א 0ק ב ל מלין אותו וממתיגימ לו עד שיתרפא רסואה שלימה .ואחרי שיתרפא
מטבילין אוחו טבילה הוגנת בלא חציצה בסגי שלשה שעומדימ על גביו ומודיעים
לו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות כ[.
ז.
כל עניני הגר בין להודיעו המצות לקבלן׳ בין המילה ובין הטבילה
צריך שיהיו בשלשה הכשרים לדון .וביום דכחיב גבי גר :
משסט אחד יהיה
לכפ .ואין משפם סחות משלשה .ובדיעבד אם מל בסני שנים ובלילה ,הרי זה
1ר .ולהרמב״מ והרי״ף אסילו בדיעבד אמ מל בפני שנים או בלילה מעכב ואפור
בישראלית אלא שאם נשא ישראלית והוליד מסנה בן לא פםלינן ליה ג(.
ח.
גוי קסן אם יש לו אב .אביו יכול לגיירו .ואם אין לו
אב ובא
אוחו בית דין שזכות
היא לו.
להתגייר או שהביאתו אמו להתגייר ,מגיירין
הכין לאדם שלא בפניו.
ט.
קטן שגיירו אביו או שגיירוהו בית דין ,יכול למחות כשיגדיל וחוזר
לםורו .ואין דינו כישראל מומר.
י.
במה דברימ אמורימ כשלא
נהג מגהג יהדות משהגדיל .אבל נ ה ג
ם ג ה ג יהדות משהגדיל ,שוב אינו יכול למחות .ואם חזר לסורו .דינו כישראל
מומר י[
יא.
קסן
נשמר
ויש אומרים דאם גיירו אביו .אינו יכול למחות משהגדיל ה[.
ש ג י י ר ו ב ע ל י ו ע ד י ף מ ק ט ן ש ג י י ר ו שביו,
וב־ל
דםמכו על
מה שכתבו בהלכות
ג ר י מ א[ ו ב כ ג ו ן
m
ילמד םתומ מן הםסורש.
ב[ יר׳ד סי׳ יס״ח סעיף א׳ ג׳.
א[ יו״ז סי׳ רס״ח סעיף ז׳.
ה[ פתחי תשיבה שם ס״ק ה.
ד[ שם סעיף ז.
ג[ :ם סעיף ג.
שער
אפוסרואיסית
ד.
בית דין
יסודות התודה
למלוי
לס
פרק ב.
תלמוד תורה
מצות עשה על כל איש מישראל ל ל מ ד את בנו תורה .ואם אינו יכול
א.
ובית דין כופין א ת
ללמדו הוא עצמו .חייב להשכיר מלמד ל ל מ ד א ת בנו א[.
האב לשכור לבנו מלמד א( .ואס אינו בעיר ויש •לו נכסים .אס אסשר לאודועי
מודיעים ליה .ואם לאו יורדים לנכסיו ושוכרים מלמד לבנו נ[•
בזמננו שמצויים בתי תלמוד חורה צבוריים ומסודרים ,אין האב חייב
ב.
להשכיר מלמד מיוחד לבניו! אלא חייב להכניס אותמ ל ב ת י תלמוד תורה ולשלמ
שכר לסוד ולספק םסרים ומכשירי כתיבה ולמוד כפי מה שיטילו עליו לפי מ ד ת
עשרו ויכולתו.
ג.
צוה
משיתחיל הילד לדבר חייב האב ללמדו תודה ,ומתחיל ללמדו :תורה
לנו משה .ופסוק ראשון מפרשת שמע .ומשיגיע
פלמדין
אותו אותיות
הלכה זאת
א(
א פ ר :בעון מזוזה
דקרא
עשה
בארה,
הבית יוסף
אמזוזה
ב ב ד ה ו א ץ ב י י ד כ ו ם י ן ע ל י ת ד[,
אלא כשמהן שכרה הוא
מקומ
בבדה
אינה
ולע״ד
דינא וחד
תמול
בבי
מ מ ש ה[,
בבדה ממש ,אבל
וכ־כ
המשנה
אינני רואה כל מעם
מ ע מ א הוא,
בעץ בטול
חורה.
דסמיך ליה ,וחד א מ ר :
ולסי׳יז ה ו י א מ ב ו ח זו
מבווו
ובםו־ד אסיק דלא מיקר•
בתלמוד תורה אף
אפ
מבות עשת שמתן שכרת
אלפני
נדרוש קרא
מכל
פניו,
ל מ ל ן ו[.
ל ח ל ק בין מחן
וכדסרש״י:
אםליגו תנאי,
חד
לכך
שכרה
פירש מחן
ממש או
סמוך
שכרה לומר אם
נדרש
דקרא
ל א תקיימנה,
מניד
אלפני
זהו עונשו ש ל א
ש כ ר זר ,ו ל מ ע מ זה כ ך הוא א מ נ כ ח ב בבדה מ מ ש א ו ס מ ו ך לח.
אולס
כל
משם
ההג״מ
הבנים מתים ,דקרא נדרש לפניו
ובנחלת
השיג:
בתורה .ומבן חמש
דבגמרא
ד ל מ ע ן י ר ב ו י מ י כ ם ו כ ו ׳ א ל פ נ י פ נ י ו נ ד ר ש ד ה י י נ ו ו ל מ ד ת ם א ו ת ם ג[.
שמתן שכרה
דחד
כתבה
התורה כדי שירגיל
לשלש
עצמו לקרוא
שנים ש ל מ ו ת
ב ע י ק ר הלכה זאת ,נ ר ס י נ ן
בירושלמי :כתיב
מאזני בדק,
לך,
מבור ,ש מ ת ן ש כ ר ה בעדה ,אין ב י ת דין מ ו ז ה ר י ן ע ל י ה .י ה י ה
בדק .מכאן אמרו חכמים :
אבני
מנת לך
כך,
אנגרמיס על
והימר
א כ ן ? א מ ר ר ב י ב ו ן ב ר ח י י א כ י נ י ס ת נ י ת י ן :כ ל מ ב ו ר .ש מ ת ן ש כ ר ה ב ב ד ה ,א י ן ב י ת ד י ן נ ע נ ש י ן ע ל י ה ז[.
והנה
הרי
האני
משת םירש .כתיב מאזני
מחן שכרה
דיהיה
לאען
בבדה .ו ם ר י ך
ל ך אינו בכלל
בדק יהיה לכס,
השים יהיה
מבוח עשה שמחן שכרה
לכן
בבדה.
נראה
דחירושלמי
אקרא
דמשנה הורה
»ו ה י א
יאריכו
י מ י ך ושכר זה הוא נ ם למאזני
עליה,
ל ך וכוי.
דחוק
הבא
מדד•
במשנה
תורת
ופירושו
למדו זח
ובספרי
מאד
מקרא
שדבר
דכתיב
י א ר י כ ו י מ י ך ח[.
מבות עשה שמתן
ומתרץ
לך מנה
ודרשו:
כשיהיו מאזני
בדק ו נ ר יהיה לכמ ממון,
והקשת
מדכתיב
שכרה בעדה
יחיה לך מנה
כדכתיב
סמיך
וזה
סירושו:
במשנה חודה .אבן
1דק והין ע ד ק יהיה ל כ ס מ[
לך אנגרסים,
כיני מתגיתין .כ ל מבוה שמתן שכרה
הרי
שבי״ד
כתיב
שלמה
מאזני
יהיה
ובדק
מכאן א מ ר ו :
מחמדים
אע׳׳נ
עדק
לך
אבני
וגר למען
א י ן בי׳־ד
דכתיב
בדק
שכרח
מוזהרימ
בעדזע
מ ד ה ,אין בית דין נעגשין עלית.
נ[:נת ל״כ.
א[ יר׳ל סי׳ רמ״ה סעיף א׳ ל .ב[ שם ביה יוסף ושו״ע סעיף ד׳ בהנה.
ו[ משנה למלך ה׳ פבדיס פ״ח ה׳ י״ד.
ה[ נחלת צבי יו״ד שם.
ד[ חולין ק״י.
פ[ ייקלא י״ב ל׳׳ו.
ח[ כפרי לבליס כ״ה ם״ז.
ז [ ילזשלמי ב״ב ס״ה ה״ה.
סרק
ם
הוא בריא.
שלמות ,אס
ב.
ואם הוא
תורה
תלמוד
כחוש מבן שבע שלמות ,מכניס אותו אצל
מ ל מ ד י תינוקות .ואס אפשר לו מלמדו משנה וגמרא ,הלכה ואגדות טי[
והרמב״ן
דברי
ז״ל
הירושלמי הם
שכרה
שמתן
במה
סגי וכמ״ש
כפיה קלה .יובא
שיש
כדברי
ix
הלכה מ ו ס מ כ ת שאין עלית מתלוקת.
בבדה ,אין כוסין עליה,
דכפתוהו
עליה
מסק
הירושלמי
וכן מוכח
דהיינו ל ו מ ר
מבות
מ כ ל ל זה
מדברי
וסירש מ״ש
וכדכתב
להלכה בכל
דכופין
מבות עשה
מבות
עליה ככל
מ ד ב ר י הנה׳ימ
ה נ ח ל ת בבי,
אבל אם
עליה.
וב״ל
שססקמ רמ״א להלכה סה מוכת שכסיה
כשאר
שמתן שכרה
משים
עשה,
מ-ע.
אלא
בבדה
שהיא
שכיסץ
עשה
מבית
דהגה״מ
רבו כוםין ככל
עשה
ככל
חית
כ ת ב כופין ליה לשכור לבנו מלמד ,וסתם לשון כופין היינו
אין
סוברימ
לכוף אלא
ופה
כתב
כתב
והרא׳יש
דעותיהם
שהוצרכו לתרץ עובדא
לעשות שאמ
ולע׳׳ד
אין
דהתוס׳
כופין
תירוץ
חולקים
של
רבא
ר־ת
דכסייה
לא היה
הש״ך איני
כופין• ב מ צ ו ת עשה שמתן ש כ ר ח
ששני
נמצא
ולהשוות
דעותיהם,
ובמראה
ואין
ולכאן
שלדברי
עונשם
כפיה
אחרת,
ואפילו
בידינו
ביכלתנו
בחו״ס סי׳ ק ־ ו
כופין א ת היחיד אעפ׳יי
של
הצבור כולו
מצות
מכלל
דמפרש מ״ש
בדקה דאית בה לאו ,ודאי
שמתן
שכרה
כפיה
בה לאו
סוברים שאם
משים
מקומ
דרב נתן
נראימ
ספקא
בעיקר
דברי
כגון
במ״ע
ואפילו
צדקה.
רצו לכסות,
שהיה
אבל
הרש־ת
בידמ.
גי׳כ ת ל מ י ד ח כ ם
והית
רצב״א
מקום
לא נ פ ק א וא״כ נכונים
ב י ר ו ש ל מ י יב[.
המחלוקת.
מדבדי
אבל
בענין
הגר״א
שכרה
וכדאמרינן כל עיר שאין בה תלמוד תורה
שאפשר לתרצם
דברי
תלמוד
תלמוד תורה הואיל
בצדה.
הואיל
ובתרוצו
ה ס מ ״ ע יאז.
ובאמת שיש פנים לכאן
שכתב :
משום
שלשיטת תלמודין
להלכה
טלוגתא ביניהם כל
האמוראימ
עשה שמתן
בבדה .אין
קלה
בית
ה י ה כ ו ס ה ו י,1
דלא לשוויי
במתלוקת
להכריע
וזהו
רצב״א
הדעת ובאמת ר־ת ור״י חולקים וסוברימ
עדיף
וכדץ
שאין ל כ ו ף במ״ע שמתן ש כ ר ה בצדה,
שכולם
יג[ ,ו ע ו ר נ ר א ה ל י ,ש מ ב ו ת
שהיא
ויש
ם[ ו ס ו ב ר י ם
ובקצות החושן כ ת ב דעכ׳׳פ מידי
ולא
בצדה
הכל כופין א ת ה א ב מדין תשלומ תוב .וזה למדתי
חיב וכמ־ש
ישראל
כתלמודין
דמבות
היינו
בצדה .ומכל
הפנימ כ ת ב שדין זה שנוי
האיש.
דברי
עשה
רבא מהוייב לכוסו לא
התלמודים איגם תולקים ,והכי
מבות
ואלו
עשה
בה׳
י ר ב ו רשאין ,וכעובדא
ע ל זה
מישב את
ככל
הענין
מתטרשיס
אין כוסין,
ולפי
ד ב ר י ם ור׳׳י ד ת י ר ץ שאני
ורצב״א,
לר״נ
כפיה
והיינו
ד ר ב א ד א כ פ י ה ל ר ב נתן ח| .א ב ל
שמתן שכרה
ור־י
מלאה
דאמרינן
ב י ר ו ש ל מ י אין
וקי״ל
במ״ע
ולפי
עד
האיש,
שתצא נפשו
נענשין עליה .ולכן אין מוזהדין
בדברימ מדין תוכחה ולא שופ
ולר׳׳י
להשוות
כדת מה
דעת
שכרה
כבוד אב ואם ,כ ת ב :
בית דין ל פ י
שמפורש
אבל אם
דהירושלמי תולק אשימת תלמודין
תסמ״ע
יודע
היינו כמו
לההוא ד ל א היה מ ו ק י ר אבוה,
רשאין
דלענין
דרבא דאכפיה לר־נ שהיא כפית
•שיש בד ,ל א ו ל ר ״ ת .
הש״ך
בשקול
דברים
בבדה אין נענשין
ד ע ת ב י ת דין ל כ ו ף
ל פ י הענין,
מ ס ק ה כ ת ו ב א ל א ל ח כ מ י ם ז ,1ו כ ן
בי״ד מוזהרין עליה
דתירץ עובדא
בכפית
דברי רמ׳׳א
והיינו כמ״ש שדין כ פ י ה תלוי
בתלמודין:
ר״ת
ובזה מ ת ו ר ב י מ
שאמרו עליהם :לא
להכריחו
קלה או
תלוי
התמ
הדברימ
בכפיה
והדבר
בשקול
ש ב ק ו ה י ו כ ו ׳ ח1
* ר ק ד ,וז.
לתסתפק
ורמ״א
מבות
סוברים
ללמד א ת בנו תירה היא כפיה ממש,
כ ה י ר ו ש ל מ י דמ׳׳ע שמתן
מבות עשה או
ככל
שבקותו
כל
ב ה ל א ו ו כ מ ״ ש ר ׳ ׳ י ד[.
אילמ
דין
דתניא
שאין כוםין אותו עד שתבא נסשו
ר י ב ב ״ א ג[ ו כ ן ק י י מ א ל ן
בדקה
הרמב־׳ם ז י ל בן.
נגמ׳:
ו כ ן כ ת ב הטו׳׳ז :
מ־ע
לומר
תורה יש
כיון
שמתוייב
הוי
ונאמרה
ברביפ
לכל
שובת
הרבים
ומניעת
מ ח ר י מ י ן א ו ת ה ידן.
ב[ עיין ה׳ גניבה
א[ עיין בית יוסף חי״מ כי׳ צ״ז ,יבשי׳ע כס סעיף ט״ז בהגה.
ד[ כי״(
נ[ ב׳׳ב ה :תד״ה אכפיה.
סס״ח וה׳ ממרים פ״ה ומראה הפנים ירושלמי :ס .
ז[ חגיגה יח :
ו[ יו״ל סי׳ רמ״ח סעיף א.
ה[ חולין ק״י.
יו״ל־ סי׳ ר״מ ס׳׳ק א.
י[ ש״ך סי׳
כ[ חרימ סי׳ צ׳׳ז ס״ק ל׳׳ו יסי׳ ק״ז ס׳׳ק ב.
ח[ ב״ב ת :תד״ה אכפיה.
יא[ קצות החיש; סי׳ צ״ז יק״ז ס״ק א׳ ,יעי׳׳ע בנתיבות המשפע סי׳ ק״ז ס״ק
יךז פ״ק א.
יג[ ביאיר הגר׳׳א .יריד סי׳ רמ״ה
ינ[ ירושלמי ב״ב פ״ה.
א׳ ובחת״ס חו״מ סי׳ קע״ז.
טי[ ירד כי׳ רמ״ה כעי׳ ה׳ ו׳ ת׳ ייהנה.
יד[ שית קי״ט.
ס״ק ג״.
אפוטרומוםות בית דין למלוי יסודות
שער ד.
gg
התורה
פרק ג.
בתי ספר ובתי תלמוד א(
חובת בית דין ותפקידו היא ללמד תורה את כל ילדי ישראל מראשית
א.
ימי ילדותם ועד אשר יגדלו וידעו את ת ו ר ת ישראל הכתובה והמסורה להלכה
ולמעשה .הלכך :מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר .ובכל עיר שאין בה
מלמדי תינוקות היו מחרימימ אנשי העיר עד שיושיבו מלמדי תינוקות .ואם לא
הושיבו מחריבין העיר .שאין העולם מתקיים אלא ב ה ב ל תינוקות של בית רבן נ•1
יש אומרים דאם אין בעיר כ״ה
ב.
תינוקות .אין בני העיר חייבים
לשכור להם מלמד .ויש אומדים דאסילו בפחות מזה חייבים ,וכן ראוי להורות ל(.
בני העיד שהם
ג.
הקהלות
עניים ואץ
ביכלתם לשכור להמ מלמד ,חייבים
הסמוכות להם או מ ח ל ק ת החנוך של
המדינה להמציא להם מלמד.
וזהו בכלל ת ק נ ת יהושע בן גמלא שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה
ומדינה ובכל עיר ועיר ה[.
א( תלמוד תורה בישראל הוא מחובת
האב
לבניו ולבני בניו .שכל מי • א י נ ו
מלמד את בנו
תירה הרי הוא כאילו קוברו.
ולכן בית דין בתור אביהמ של היחיד ושל כלל ישראל מחייבימ את האבות
ללמד את בניהם
תורה מטי עבטט או מסי מורימ מומתימ ונאמנימ שכורימ על ידם.
אבל דבר זה אינו מספיק למלאות את החובה של למוד התורה לכלל
זרעו ,כי מה
שהתיתמו
יעשה אוחו
האב שאין לו יכולת
מאבותיהם בילדותם ?,
ללמד את בנו תורה,
לזאת שקדו אבותינו
ורבותינו
או פה
עוד מדורות
ישראל שלא תשכח מפי
יעשו
אותפ
היתומים
הראשונימ של האומה
והקימו מקופת הבכור בתי ספר למקרא ובתי תלמוד או בתי מדרש למשנה.
בדורות הקדמונימ עשו זאת רק בירישלמ בירת ממלכת ישראל.
וכן אמדו באנדתט !
וישרוף את בית ה׳ וכל בתי ידושלמ .בית ה׳ זה בית המקדש,
וכל בתי
ירושלמ—אלו ארבע מאות ושמוניס בתי כנסת שהיו בירושלס ,וכל אחד ואחד היה לו בית סמר למקרא
ובית תלמוד למשנה ,וכולפ תעלת אספסינוס ואת כל בית הגדול שרף
p
זכאי ששפ היו מתנין גדולותיו של הקביה אז,
באש — זה מדרש של רבן יותנן
מאמרי הגדה אלה שהמ דברי קבלה מוכיחימ שעוד
בימי הבית הראשון נתקיימו בירושלס הבירה בתי ספר ובתי
תלמוד,
ולמעלה םהס בית
מדרש עליון
לכל ישראל שממנו יבאה תורה והוראת ושלשלת הקבלה הנאמנה ומוסמכת לתורה שבע״פ ,אלא שרבותינו
הזכירו חורבן אסססינוס שהיה קרוב לדורותיהם בתור דונמא למה שהיה ב ז ק הבית הראשון ,לומר ל ך
שסדר זה הוא המשך מנהגפ של ישראל שלא פסק מחם מעולמ ב[ ,וזח מפורש במאמרס ז״ל :שבחחלח
א[ ירושלמי רגילה פ״ג ה״א השוה כתיבות פי״נ ה״א ובתלמילין כתוכוח ק׳׳ה ,ושהימחא
ב[ מיין פירוש קרבן העדה מגילה שם .נ[ יו״ד כי׳ רמ״ה
לאיכה רבתי ובפסוק בלע ה׳.
ה[ ב״ב כא.
סעיף ג׳ .ד[ יי׳ד שס סעיף סו בהגה.
סדק
ד.
בתי
ג.
תלמוד
ב פ ר ובתי
מכניסין התינוקות לבחי ספר להתלמד מבן חמש שנים שלמות א[,
זאת אומרת םחובת בית ד י ן :להטיל על האבות או קרובי הילדים ,חובת ה כ נ ס ת
בניהם לבית הספד מילדותם ,ולחייב א ת הצבור להקים בתי ספר וסורים במדד.
מ ס פ ק ת לכל ילדי ישראל שבעירם מקוםת הקהל.
לקיום
ה.
בתי ספר גובין מאבות הילדים שכר למוד ,והעודף
החזקת
מטילים על הצבור לפי ממון ולא לפי נסשות כ[.
רבותינו שבכל הדורות בתור אבות העם ושומרי אוצר התורה שבעל
ו.
פה שלא תשכח מישראל שקדו והקימו בתי תלמוד או בתי מדרש מ ת י ב ת ו ת
או ישיבות ללמוד תורה שבע״פ בהלכה ואגדה בעומקה והיקפה ,ובתי הדין או
הרבנים
הקהלות
שבכל
ישיבות אלה
לדורותיהמ קיימו
או מקופת
מתרומות
הצבור ,שהם מחוייבים בהן נ[
מי
שיש לו
אתם
א ב מלמדו תורה .מ י שאין ל ו אב
האבות א ת בניכם,
דרוש
מביון
כי
ותלסודין
ומלמדו,
כבן
בן
חמש
ספר
בדורות
ומי
הבכור א ת בניכם.
ת ב א ת ו ר ה ו ד ב ר ה׳
בשם בית
אולם
ולא
עשרה או
מאי דרוש
התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם.
מירושלמ .תקנה זאת ודאי
הקדומה שנזכרה
היא התקנה
מאי
בירושלמי
למקרא.
שאחריהם
שאין לו
לא תיח למד תורה.
ולמדתס אותם,
כלומר
לא
אב לא חיה
שש
כבן
בתקנה זאת ,ל ס י
מבאו ספוק
עולה ולמד ,התקינו שיהיו
שהיה
עשרה ,ומי
שיש לו אב היה
מעלה
מושיבין בכל ס ל ך וסלך וםכניםין
אותם
רבו כ ו ע ס עליו,
שעדיין :מי
מ ב ע מ ב ו ו י ו ב א דן,
תקנה
שניה זאת שהיא תוססת על
ה ר א ש ו נ ה ל א נ ת פ ר ש ז מ נ ה ו נ ר א ה ש ה י א היתד .מ ת ק נ ה ש מ ע ו ן
ש מ ת בזמן
הסנהדרין,
התינוקות הולכים
לבית
היא
היה
ישיבתו
ה ס ס ר ה[ ,ש ם כ י ו ן ש ה ת ק י נ ו
התקנה
רק
השניה שיהיו כ ל
בירושלם ,אי
מעבמו
שתקנה
להוסיף
חובת
תלמוד
עליון
שביהודה
בתי
ספר
בראשונה
זאת שכל
לא
בירושלם
לתקנה ראשונה
התינוקות
בסלה
שבית הססר
ילכו לבית הספר.
שהאחרונים
לא
הלאומי
והדבר
היו רשאים
מובן
לנרוע אלא
שמעיה
עליהם
ואבטליון
שבירושלם.
מקום אתי
יבנה ,בני ברק,
להעיד ע״ד
מימי
א ת עלילות
ואחריהם
אלא שאחרי
עזרא
החורבן
שערים,
ההיסטוריון
והלאה
הבדוקים
ה ל ל ו ש מ א י הן ע ד ו ת
שס
מיוחדימ
כתות
נעתקו ליבנה ומשם
בבתי
לכל
אזורים
שבארץ,
ב פ ר י ועוד.
הגדול
רק
נאמנה לקיומם של בתי תלמוד
המרכזים
ובית
והנאמן
ד׳ ז א ב י ע ב ץ ז י ל ש כ ת ב :
למקרא לבד
הספר
הבנויים
רבותינו תםסיכו את
דבריהם
לדעתנו היו
כ ע י ק ר ה ד י ן ) ק ד ו ש י ן לי(
אבל
בתי
הכנסת
ושמעון בן
בית סטר
למקרא
ל כ ת ה ת ח ת ו נ ה ו ב י ת ת ל מ ו ד ל מ ש נ ה ו[.
ואין
ואין
להפיל
לבית הםסד,
חובה
אבל
• ל ך וסלו,
לכן אסשרית
יסוד וקיום בתי ספר.
הראשונים
בראותו
היה
תקנות ,ואחת
שהוא התקין שיהיו מושיבין בכל
הולכים
בתי תלמוד
ו ב ג ל י ל כגון ,לוד,
כאן
שהתקין
בזמנו או
התינוקות
אסשר
ראשונה של
וישיבות
שסח
בראש
שלש
מהן:
שיהיו
להפיל
זה סדויק
ספק
לדעתי
בדבריהם
שהרי
שכן היו
א[ יר׳ל סי׳ למ״ה סעיף ח׳.
ד[ ב״ב כ״א.
הערה הקודמת.
י ע נ ן ה״ל 201העלה .1
בישראל על ידי בתי כנסת
על
או
הכתובים של חורבן בית
על ידי בתי הדין
ראשץ
בירושלס
בתי
ג[ דאה
ב[ לאה הי׳מ פי׳ קפ״נ סעיף נ׳ כהנה.
י[ הונדות י:לאל ז׳
ה[ ילי:למי כהיביה פ״ח הי״א.
שער
ז.
ד.
דין
אפוטרופסות בית
י ס ו ת ת התורה
למלוי
מג
בתי ספר למקרא ובתי מדרש עומדים ת ח ת םקוחם התמידי של בתי
הדין א( ולהם החובה והזכות לפקח על בחירת המלמדים ופטורם ,זמני הלמוד
החלמידים,
וסדר הכתות לפי מספר
והעברת התלמידים
אחר שהוא מהיד ממנו בין במקרא ובין
להבטיח
גבאימ
חקציבו
ולאזן
בדקדוק ת[,
מתרומות
ממלמד אחד למלמד
והס ממנים ח ח ת סקוחם
ומנהלים
הצבור
ושלמים
יראים
בידיעותיהם .נאמנים לחורה ומסורת ומומחים בהנהלה חנוכית.
ספר
למקרא ובתי
מיוחדים
מישראל
בתי
חייבים
בתי
סטר
אלא
שאחריהם
ועיר,
למקרא
חוםיפו עליהם
תלמוד
ובתי
פפר
תלמוד או
יכולת בידם,
מרכזייפ
היום
בתי
מדרש
אבל
מ ת ק נ ת שמעון בן
ועליוניפ
ד׳
מאות
מלמדי
לומר
שהם
הבכור
גמלא
כתות
העתקה
למשנה
חייב
ותלמוד,
מאז
שיהיו מושיבין
בביתר
תינוקות
היהדות
בשעת
אתר
מדורות
מלמדי
קדמונים
אלא
ומעולמ
בכל מדינה ומדינה ,ובתי ס פ ר
בירושלמ או בכל מרכז ישובי של
כמו
שהאבות
לקיימ
שלא
הוא
בתי תלמוד.
תינוקות בכל מדינה
שאינם
ובדורות
ובכל עיר
בינוניים ב כ ל עיר ועיר .ועליהם
הנולה.
מלתמת
ב ר כובבא ובאותו זמן התקיימה
ישיבת
ביבנה.
א(
מדרשות,
מכאן
תורה
ואין
והישיבות שלנו
מ ק ר א א ם אין
היינו בתי
ריב״ז
תלמוד
כעין תלמודי
למשנה,
בורך
שאלה היו
מסודרות.
מסודרת
א ל א ודאי
היו
בתים
פסקו
וכננדן בתי פופריפ,
שבתי
ספבותס
לקיימפ
שלש
מאות
ותשעים
מדרשות ובתי
ופרש״י
בתי
מדרשות
היו
ולתלמוד,
בתי
בתי םופרימ ללמד תינוקות
ס ו פ ר י ם היו ס מ ו כ י ן ל ב י ת דין ו ע ו מ ד י ם ת ח ת • ק ו מ מ .שמכיון
ואפוטרוסוסותם הס
ולהחזיקפ לסי
וארבעה
בתי
דינין
בירושלס,
למשנה
כנגדן
כנסיות,
מחייבים
א ת ההורים
הממון של כ ל אחד,
להכניס
מסתברא שהם
א[ לאה יו״ל כי׳ לירה סעיף גי׳ כ״ח.
ילדיהם
אתראימ
וכנגדן בתי
לבית הססר
ופסקחימ על
ב[ כתובות ק״ה.
;
שבית דין ב ת ו ק ף
ומחייבים
סדורו
ב[.
את הקהל
והבלאתו.
פרק ד.
הרבצת תורה בישראל
כל
א.
קהלה
מצווה
בישראל
זדינים א[ ,להורות להט דין תורה
למנות לה ר ב מובהק ובקי
בכל שאלות
בהודאות
אסור והיתר ,טומאה וטהרה,
זכות וחובה ,להדריכמ בדרכי התורה והסצוה .חסד ונדיבות בכל דרכי חייהמ
האישיימ והצבורייס א( ,לקרבם לתורה ולאהבת ה׳ ותורתו ולאהבת עם ישראל
וארץ ישראל ,ולהתמסר בגוף ונסש לכל קדשי העם וקניניו כדי שיהיה
שמיס ושם ישראל מתקדש על ידם ב( ,לאחד את כל הצבור
שם
ולכנםם ל ת ו ר ה
ותפלה בבתי כנסת ובתי מדרש ,ולהתעסק עם הצבור בכל צרכי הצבור ומוסדות
צדקה ג(.
מחובת הצבור לפרנס את הרב שבעירם מקוסת הצבור בדרך כבוד
ב.
סרנסתו מקוסה של
ולא מקופה של צדקה ,דגנאי הוא לצבור ולרב שתהיה
צדקה לעניימ י(.
מנוי ר ב בכל סקופ הוא מחובת בי״ד הגדול שבישראל בזמן שישראל
ג.
יושבים על אדםתם ,וסחובתם של בית דין המדינה בכל קהלות ישראל ד(.
ד.
אולם בחירת הרב נעשית בהםלכת הצבור ובחירתם ה( ,כופין הםעוס
א(
ילכו — זו ב ק ו ר חולים ;
ותודעת ל ה ם — זו ב י ת חייהם :
בה — זו קבורה ;
אומנות
תורה
ל ה ת פ ר נ ס בה,
ג[ ,ו נ ר א ה ד ב ש נ י
מאומנות
עמו
החסד
דרכיו,
כמת
כ ת י ב י ב[.
התכוין
ללמד
תורת
אתר סירש בית חייהם תלמוד
שבאומנות
המשפמ
כדי
שיתפרנס
מתוקנימ מעשיו .עליו
זאת שהיא לכל אדם מישראל
הרב
שם שמימ
הכתוב אומר :
םחוייבת
ד מ ת א נ ק ר א ב ס י רז׳־ל
והודעת
מתאהב על ידיך.
סלוני
ויאמר לי עבדי אתה
ביותר לכל
שלמד תורה כמה
ישראל
רב מישראל להיותו
נאים
אשר בך אתסאר
ר\,
ומאהב את
כל
מתאהב
שמים.
חבר עיר ,ל פ י שהוא
סתעסק
בברכי
הבבור,
לתפלה
וכנוסם
ת ו ר ה ה[.
ד(
וכן נאמר
ושפל
ברך ודעת
בהגדה ,משמ כותבין )בי־ד
הבריוח
שמנוי דיינים בראשונה
ד(.
המתמנים
כידוע.
ל ה ם — זה
הנהגת חיי
היחיד והבבור
והמשפט,
םישראל לתורת ישראל וקדוש שם
ותלמוד
חכמ
לדבר
ו א ה ב ת א ת ח׳ א ל ק י ך ש י ה י ה
ג(
מכאן
פירושיו
אחד
וארבו שהט חוט משולש שאין בו הפרדה
בדרך
איש
חוקות ותורות ברישיה דקרא
ובמקום
ללסד
ב ד ר ך ה ד י ן ו ה מ ש פ ט ,ו ל א ש ה ר ב י ל מ ד מ א ו מ נ ו ת .ו ב כ ל ל ה ח ו ק י ם ו ה ת ו ר ו ת ה ו א א ה ב ת ה׳ ו ת ו ר ת ו •
ב(
מבוה
א ת ה ם ע ש ה — זה הדין :
א ת ה ד ר ך — זו
אשר
גמילוח
יעשו — זו
חסדים :
ל ס נ י ם מ ש ו ר ת הדין.
וםרש׳׳י
להם
אין
מעםירין
לשירות ופרנסות
נוחה
בערימ
פרנס על
הימנו,
שבלשכת
הגזיח(
ושולחין בכל מקומות .כל מי
יהא דיין בעירו ,משמ
מעלין אותו להר
הבית
שהוא
ו כ ו ׳ זז.
ובית דין הגדול הוא מחובת הסנהדרין וסמכותמ.
הבבור א ל א א ם כן נמלכין
בבבור החלה
Jin
וזהו בנין
א נ לכל
הבבוד.
ה[ דאה לפיל
ג[ ב״ק ק״י .ד[ יומא ס״ו.
א[ יו״ד פי׳ רנ״א סעיף י״י .ב[ ב״מ ל:
־ ל׳ כ״ז הפרה א׳ .ו[ כס בהגה יעיין ביאור הגר״א ס״ק כ׳׳א .ז[ סנהדרין פ״ת :ח[ ברכות
נ״ה .וראה חוקת כנסת ישראל פ״ב ,פ נ י ו .5-4
»»ר
ד.
אסוטרוסםווו ביח דין
א ת הרוב למנות ר ב בעירם ,שכן הדין
למלוי
יסודות התורה
בכל ד ב ר שמעום
ןןןן
אוסרים כהלכה א[.
ומסעם זה אפילו היחיד יכול למחות ושומעין דבריו נ ג ד מנוי ר ב את מי שאינו
ראוי להוראה והנהגת הצבור כ(.
ה.
בחירת ר ב מבין
הםועסדים
הראוימ לכך נעשית עסיי רוב
דעת
הבוחרים .שכן דין תורה נוהג בכל מקומ מדכתיב אחרי רבים להטוח.
פרק ה.
ספרי למוד לצבור
א.
מ ח ו ב ת בית דין בתור אסוטרוםוסי ומורי העם לדאוג שיהיו מצויים
מפרי תורה ,הלכה ואגדה לקריאה ולמוד לכל העם .ולכן בזמן הזה שספרי
ת נ י ך גסצאים למכירה ויד כל אדם יכולה להשיגם ,אין בית דין כופין הצבור
לקנות ספדי תורה ונביאים וכתובים ,אלא כופין אותם לקנות ספר תורה לקריאה
בצבור.
ל ה כ ת ב כוסין לקנות תורה
ועכשיו שנתנה תורה שבעל פה
שבעים
בולה ,שהם ספרי תלמוד ופוסקים ומדרשי אגדות שילמדו בהם גדולים וקטנים.
הצבור לפי הממון ג[.
ב.
לקגין םסרימ אלה גובין מכל
ג.
במקום שאין ספרים מצויים ,יכולים בית דין לכוף את מי שיש לו
מסרי תלמוד והלכה להשאיל ססריו ללמוד בהם ו ב ל ב ד שישלמו לו מה שיתקלקלו
הספרימ מתוך שמוש בלמוד ל[.
פרק ו.
אפוטרופסות לבתי כנסת ובתי מדרש של הצבור
א.
כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכגסח,
וגובין ל ב נ י ג ו
מ כ ל הצבור לפי ממון ,העשיר לסי עשרו והעני לפי מ ד ת יכלתו .ה[
ב.
בית שנבנה לשם בית הכנסת או בית שהיה בנוי והקדישוהו ל ב י ת
הכנסת ,ם ש ה ת פ ל ל ו בו ,אפילו אורחים .לפי שעה .כיון שהיה מיוחד לתפלה.
הדי הוא קדוש ,אם לא שהקדישו אוחו מההילה לשםוש לפי שעה .י[
ג[ ארח סי׳
[3באה״ט אי״ח כי׳ נ״ב ס״ק כ״ני.
א[ ראה סאה פ״ד מ״ב.
ק״ן סעיף א׳ ,ותרמ כי׳ קכ״ג כעי׳ א׳ כי׳׳ע ?תניא הלכות תלמוד תורה פ״ל סעיף י״ג.
ד[ חרמ סי׳ רצ״ב סעיף כ׳ בהנה ,יסמ״ע סי׳ קס״ג ס״ה א׳ ,ושרע התניא הלכות הלמוד
ה[ ארח סי׳ קן סעיף א׳ ,ו3אה״מ ס״ק א ,וחו״מ סי׳ קסי סעיף א /
חורה פס.
ו[ ארח כס סעיף ח׳.
י
&
ס ר ק ו.
ך
ג.
אסוטרוסוסות לבתי
כנסת
ובתי
ס ד ר • של
הצבור
בית הכנסת ובית המדרש וכן כל תשמישי קדושה שנקנו או שהוקדשו
לשירות של קדושה בצבור ,עומדים ת ח ת אסוטרופסותם המשותסת של בני העיר
חבר
העיר .ופרנםיה שהם
כשבעה סובי העיר א[ ,ולכן אין יכולים ל מ ו כ ר ס
א ל א אנשי העיר בהסכמת רובם מתוך כולם או שבעה טובי העיר או נבחריה
ו ב ת נ א י שלא יורידו המעות מקדושתם שלסני מכירתן.
אבל סובי העיר שמכרו במעמד אנשי העיר או בהכרזה פומבית .יכולימ
להוציא המעות לכל מה שירצו.
ד .אנשי העיר אינם רשאים למכור בית הכנסת לשמוש של גנאי ,כגון
למרחץ ובורסקי
שמוש אחר של דירה
ובית טבילה וביח הכסא ,אבל לכל
וכיוצא ,מוהר להם למכורו ממכר עולם ,והלוקח ישחמש בו כחפצו.
ה.
טובי העיר שמכרו במעמד אנשי העיר ,יעשה הלוקח כל מה שירצה
בו ואפילו דברים של גנאי שנזכרו בסעיף הקודם ג(.
ו.
בני העיר שקבלו עליהם את היחיד בפירוש
בסכר זה שיעשה על
דעתו .כל מה שיעשה יחיד זה עשוי כאילו נעשה על ידי סובי העיר ב ם ע ס ד
אנשי העיר ג(.
ז.
אותו
בית הכנסת של כרכים שבאים שם
מפקופות אחרים .אפילו בגו
משלהם אינו נסכר אלא אם תלו בדעת היחיד ואז יעשה בו היחיד מה
בהסכמת הצבור י( .וכל סי שסתעסק בבנין ביהכין ומורשה מהצבור
שירצח
ל ע ש ו ת בו כחפצו ,הרי זה כאילו פרשו הצבור שתלו בדעתו .ה[
אין הדברים הללו אסורים אלא בבני כרכים שבנו משלהם ,אבל א ס
ח.
ח ש ת ת ס ו אחרימ
אותו בדעת
ב נ ד ב ת מ לבנינו או קנינו .אין תקנה למוכרו אפילו אם ת ל ו
היחיד
דשמא אחד
הנדיבימ שנמצא
בסוף
העולם,
אין ד ע ת ו
נוחה מזה .י(.
ס.
יחיד שבנה או שהקדיש בית הכנסת ונתנו לקהל ,דינו כ ב י ת כ נ ס ת
של הקהל .ואם שייר לעצמו בו שום זכות ,אין לו מכר .כי אם על פי הקהל
ז
ו ע ל פיו או על סי יורשיו אחריו 1 .ובאותם
התנאים שסותר לסכור ביהכ״ן
ש ה ת ב א ר ו לעיל.
י.
כל ד ב ר שבקדושה שמותר למוכרו או לשנותו.
נמכר
בלא הכרזה,
ואין בו אונאה ,אבל ד ב ר שאסור לשנותו אינו נמכר אלא בהכרזה ח[.
יא .מוכריפ בית ה כ נ פ ת וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו פסר תורה
להספקת
תלסידיס לומדי תורה או להשיא יתומים או יתומות בדמיהם .וזהו
ג[ שם סעיף ז.
ב( אי׳ח קנ״ג סעיף כ.
א[ ראה חרר .סי׳ ב׳ בהגה.
ו[ מג״א שס כ״ק י״ב ,יעיין מחצית השקל.
ה[ פריז שם ס״ק ז.
ד[ שם גאה״ס.
ה[ שם.
ז[ שם בדיה.
שעד
דוקא כשיש
הותר
אמוסרוסוסות
ד.
בית דין
)2ץ
למלוי יסודות התודה
להם בית הכנסת אחר .אבל אס אין להם בית הכנסת אחר,
למכור בית
לא
הכנסת אסילו ב ה ס כ מ ת אנשי העיר במעמד טובי העיר או
חבר־העיר .שהרי אפילו לסחור בית הכנסת אסור עד שיבנו אחר א[.
פרק
ז.
אפוטרופסות בייד על הקדשות דברי קדושה של היחיד
א•
בדמיו
יש אומרים
כל מה שירצה.
דיחיד בשלו אסילו ספד
ויש
מי שאוסר
תורה מותר למוכרו ולעשות
לסוכרו אלא אם כן צריך ל ה ח ס ר נ ם
בדמיו כדי ללמוד חורה או לישא לו אשה בדמיו נ[
אם קנאו מתחלה כדי למוכרו וכל שכן אס קבלו בחובו .מוהר למוכרו נ[־
ב.
ג• יחיד שנתן ספר
הקדישו
כאילו
וחלה
תורה שלו ל ב י ת הכנסת לקרות בו בצבור ,הרי זה
הלכך אף
עליו קדושת רבים.
זטיה
במעמד אנשי
העיר ,אסור להמ למוכרו אלא ר ק ללמוד חורה ולישא אשד ,ד[.
ספרי
ד•
תורה
והלכה
היחיד
שהקדישם
דינם
כספר
תודה ואסור
למוכרם .אלא ללםוד תורה ולישא אשה ה(.
ה.
לרבים•
בזמן
זה
נהנו
למכור
ספר
תורה או םםדים של יחיד שהקדישו
הלכך כל המקדיש בסחם ע״ד המנהג הוא מקדיש ,ומותר לו למכרם.
אם לא שפרש בהקדשו איסור מכירחן י[•
ו•
כלי הקדש של כסף שנהגו להביאם
תמיד ל ב י ת הכנסת בחנים ,יש
מי שאומר שיכול הקהל לחופשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיחת המקדיש ז(.
ז•
יש מי שאומר שאמ נמצא אחר מיתת אדם כ ת ב כתוב שהקדיש כלים
ואין עליו עדימ ולא מסרו להקהל אפילו הכי הוי הקדש ח[.
ח•
השלםונות
ראובן שאמר קרקע זו אני נותן ל ב נ ו ת עליה בית הכנסת ולא ר צ ו
להניחם
לבנות בית הכנסת במקום זה והקהל אומדים ל ב נ ו ת עליו
א[ אי׳יז כי׳ קנ״נ סמיך .ו׳ מנ״א כ״ס ט .סו״ז כ״ק ד׳ ודמ״א בהגה כעיף ז.
ד[ שס ומנ׳׳א ס״ק כנ.
ג[ טרז שס ס״ין י׳
ב[ שס סעיף י׳ ימג׳־א ס׳׳ק כ״ל.
ה[ מג״א שס ס״ה כנ.
י[ מג׳׳א שס ס׳׳ק כב.
ז[ שס סעיף יח.
ה[ שס סעיף יס.
פ ר ק ז.
מ^
לתלמוד
בית
לחזור.
חעיר,
עיר
אפוטרופסות בי־ד על
הקדשות דברי קדושה של היחיד
תורה וראובן יאופר אדעתא
דהכי לא נדרתי ,אין ראובן יכול
ואם ראובן אינו דר שם יכולים הקהל לשנותה .ואמ הוא מבני אותה
והמקדיש עומד וצווח ,אינם רשאים
או שבעה
סובי העיר שדינם
לשנותה אלא אם כן בדעת ח ב ר
כ ח ב ר עיר
דכל יחיד על דעח חבר עיר
או שבעה טובי העיר הוא מקדיש א[.
ס.
מ ת ק נ ת רגמ״ה אין
יכול
אדם
לאסור
חלקו
מבית
הכנסת ולא
מהספרים שבו ,ואם אסר אינו כלום כ[.
י.
וכן הסשאיל ביתו להיות בית הכנסת ויש לו מריבה עם אחד מהקהל.
אינו יכול לאסרה עליו אלא אם כן יאםרנו לכל הקהל נ(.
יא.
יש מי שאומר שספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן,
אין הצבור יכולימ להחזיק
בו .ואפילו אמ החליפו המעילים ותשמישי קדושה
שעליו באחרים שהמ משל צבור,
והוא ראה ושתק ולא טען שהיא שלו ושלא
נ ח נ ה לחלוטין ,אין זה מוציא את הספר תורה מחזקתו או חזקת אבותיו דכיון
שידוע שהוא שלו מתחלה ,אין להוציאה מחזקחו ,שכן המנהג להחליף המעילים
מספד תורה זה אל ספד תורה אחר בין שהוא של יחיד או של הקהל ז(.
יב.
סי
שהיה
בביתו
בית
הכנסת ימים
רבים .אין
הצבור
רשאי
ל ש נ ו ת ו בבית אחר ה(.
יג.
מי שזכה בענין של מצוה או כבוד ,אין מעבירין אותו ממנה אלא
בטענה צודקת במשפט י[ בית דין.
נ( שם כז ומג״א ס״ס לח ,ויו״ד
ב[ שם סו.
א[ או״ח סי׳ קכג סעיף יד.
סי׳ רכח .ד[ שס סעיף כ׳ ומנ״א סעיף מה .ה[ שס סעיף ח .ו[ באה״ס שס ס״ק ס .
שעד
א פ ו ם ר ו ס ו ס ו ת ב י ת דין
ד.
יסודות
למלוי
התודה
סס
פרק ח.
גבאי בית הכנסת
נקראים גבאי בית כנסת אלה הממונים מצד בית דין או
נבחרי הצבור לגבות תרומות קבועות וקצובות או נדבות לבנין
בית הכנסת ,ולהחזקת בדקיו או להחזקת קיומו ושכלולו ,ואלה
בתוקף התמנותם או בחירתם הם אפוטרופוסים על כסף או שוה
כסף שבידם לשומרו או להחליפו על פי ההוראות ד ל ק מ ן - :
גבו מעות ל ב נ ו ת בית ה כ נ ס ת או בית המדרש או לקנות ספר תורה.
א.
ת י ב ה או מטפחת ,הואיל ומעות אלו נ נ ב ו לבנין בית הכנסת משבאו ליד הגבאי
ת ס ס ו קדושת בית הכנסת ואין משנים אוחם אלא לקדושה חמודה מאותו ה ד ב ר
שגבו לשמו א( א( ,אבל אס עשו בהם הדבר שנבו
בשבילו,
אותם
משנים
המותר לכל מה שירצו ,הואיל והתקיימה דעת התורמים והנדיבים למה שהחנדבו,
מותר
למכור
אפילו
העודף
דכל צרכי
ל ד ב ר הרשות שהוא לצורך הצבור.
ר ב י ם נקרא ד ב ר מצוה נ(.
א(
לאו
דמעות
המג״א כתב
שננבו לבנין
מילתא היא וכל שכן מעות דהוי כסווי
הביא
והש״ך
ה ו א ו ל א ה ז מ נ ה נ[.
הי .ו ע ו ד ק ש ה
לכן
שגבו ממעות
בית הכנסת אינן ת ו ס ס ו ת שוס קדושה
לארע.
דברי הרא״ש בתשובותיו שכתב:
וקשת
דהא קייל הזמנה
דחלא אין ל ך מעשה
גדול
דגבית
המעות לכנסת או למדרש מעשה ממש
מבנין ביהכ׳׳נ ו א פ י י ה אינה קדושה כ מ ״ ש ב מ ע י ף
ד ג ב ו מ ע ו ת ל מ ת מ י ק ר י ה ז מ נ ה ו ל א מ ע ש ה דן.
נראה כ מ ־ ש דכיון שגבו
בבור שנבו
ולעיר
הוד.
לברכו
ל י ה בזיון
משא״כ ביחיד
כשמשנה אותס
המנדב או
א ו ת ם ה ז .ו כ ן כ ת ב ה ס ו י ז ו[.
השיך שהגביה היא מעשה
נראה כדברי
כלומר
מסירתמ ליד
הגבאי היא מעשה ההקדשה
ל א ר ק לענין שאינו יכול לחזור בו אלא שגס אינו יכול לשנותמ לקדושה קלה ממנה שנגבו לשפה .ואין ראית
למתור
גמר
ביהכנ-ם שהוא ר ק הזמנה ,משוס
מבונה
הבנין כהביאו מקדיש א ת הבית לשמוש בית בנסח .ו מ ח ו ך כ ך נעשים נ מ כ ל ה מ ר י הבנין קודש ,והרי זת
עבים או לבנים
במי
שאין בונה
בית הכנסת מקדיש חומרי הבנין א ל א אחרי
לבית הכנסת שקודם
אין ראית לסתור שדוקא
הקדשה
לכל
ה ב ר י ך לבבין
בבית
שבאו ליד
הכנסת
ביתיהכגםת.
אבל
הגבאי מ ו ת ר לשנותם ו כ מ ו ש נ ב א ר להלן ,ו מ ג ב ו מ ע ו ת ל מ ת
שהזא
ובית המדרש
ובר
של
הגביה למת אינה מקדשת את
קרושה
המעות
הגביה
שהרי
הוי מעשה
המת אין לו
קדושה ולכן אעפ״י שגבו המעות אינם א ל א הזמנה ל מ ת לשעת הבורך ,ובאמת מה שאמרו :מותר ה מ ת לםתיס,
שינו
בסי
מ ד י ן ה ז מ נ ה א ל א מ ש י ם ש נ ת ב ז ה ה מ ת ע ל י ה ן כ ש ג ב ו א ו ת מ ל ש מ ו ו כ ד פ ר ש ״ י ז[ ,ו מ ו ת ר ה מ ת ל י ו ר ש י ו
הוא משום
שפילו
דאחולי
מחיל
זילותיה
לגבי
י ו ר ש י ו ח[,
בגבו מעות אין הגביה נ ק ר א ת מעשה א ל א הזמנה
אבל
לבד,
משומ
הזמנה ל א נאסרו הואיל דבשת
ועוד יש לומר
לקיים
דברי הש״ך ולש
א| בדרנות הקלושה עיין באו״ח סי׳ קנ׳׳ג סעיף א׳ וסעיף ד׳ ,ומנ״א ס״ק ה׳.
ד[ סנהדרין מ״ח.
נ[ ש״ך יר׳ד סי׳ רנ׳׳ט ס״ק ד׳.
ב[ שם סעיף ה׳ וסר׳ז ס״ק בי.
ח[ שם.
ז[ סנהדרין שס סלש״י ד״ה לאו מילתא.
ו[ כר׳ז םק״ב.
ה[ מנ״א שם כק׳׳ה.
פרק
נ
ב.
ח.
בית כגסת
גבאי
בית
גבו מעות לבגין בית הכגםת או
המדרש וכו׳ ובשעה שגבו
חתנו לעשות חפצם ממותר הדמים ,אפילו קנו ומכרו וחזרו וקנו דבר של קדושה
קלה מאותו הדבר
ב מ ק צ ת הדמים ,מותר להמ לקנות מן המוחר אפילו קדושה
שגבו לשמו .אבל אם לא התנו כשגבו אעס״י שהתנו כשמכרו ,אסור להורידם
מקדושתם הראשונה כ(.
ג.
בקצת דמים
גבאים שקנו
ואבנים חלה קדושת דמים
שגבו עצים
עליהם ואסור לשנוחן אלא לקדושה חמורה ג[ א(.
נדיבים או תורמים שהביאו עצים ואבנים לצורך בנין בית הכנםח ,קודם
ד.
שבאו ליד הגבאי ,מותר להם ל ש נ ו ח ן ל ד ב ר מצוה ,ובלבד שלא יוכלו לחזור בהם
מנדבתם ,אבל משבאו ליד גבאי ,חלה עליהם קדושת בית הכנסת ואסור לשגותס
אלא
לקדושה חמורה ב( ,דמשבא ליד
מטעמיה
ד״ה
לא
מדכתבו
התום׳
דמעות עדיפי
מותר( ,אבל
השיך
עבמו ל א ס״ל כהתוס׳ שהרי כ ת ב :
משום
למת
דקנה להו זה
ז ה א[ ,ו מ ד ב ר י ו
א(
יוסף
מ ו כ ח כמ׳׳ש ש ד ו ק א
דעתו ,פשיטא שלא נסקעה
זה vדכיון ד כ ת ב
לכתוב
בהם
שקנו
זאפי״ה
לאריגה
קדושתם
השו״ע
הזמנה לאו
והנה זה
ירדתי
דבר
מחמת קניית
שהדמים
ותו קשה לי
לא
חלה
לסוף
סשוט
בהם
דעת
הא בונה
בית
נכונים
בסעמם,
רמ״א
הכנסת
ה ו א זה
גמר
תורה,
דברי
ה ר מ ״ א ז״ל
הבנין וחנוכו לתעודתו ,וכמו שכן למד
בהם
מטפתות לשם סטר ,עד ש ל א נשתמש
ו א ב נ י ם ס ש ל ה ם ובונים בהם .א ב ל א ם גבו מעות
הכנסת,
באחרים
גופם
דאמ
וחלה
קדושת זאת
כקדושת
בית
כשקט
בכל הדמים,
כל
הטו״ז השיג עוד על
יעשה
מכלל הזמנה לאו
נראה
ו כ ר ,ו ת ו ק׳׳ל ד ב ג מ ׳
גבאי וכר,
ואע״נ
א[ כ׳׳ך סי׳::״י.
על
עבים
הכנסת
במקבת הדמים :ללמד
ב(
ליד
גם
או למוכרם ולקנות בחם
קדוש
קנו
לומר
דזילותא היא
שיאמר
הזמנה.
דהיא
מבית
באה
דהרעות
קדושות לסי
מה
שבריך
ב ה ג ה זו ע ל
בודאי קנה
שנסקעה
קאי
ק ד ו ש ת ם ע׳׳י
העבים לשם
בית הכנסת
שבונה
חבית
בית לשם בית
י ו ס ף ז״ל
הספר מותר
הכנסת אין דעתו להקדישו
אלא
מדברי הירושלמי :העושה תיבה
לשמ
בהן הדיוט וכר .ומזח ל מ ד
להשתמש
י ו ס ף ב מ כ ל שכן בבנאה ל ש ם בית הכנסת דאינה קדושה עד ש ע ת תשמיש,
בית
משום
ב ה ג ה זו,
ואכניס .אבל
ע ל י ה ם קדושה .מ י
בית
במת
)סנהדרין
לא הויא אלא
ל א נתן להכתב ,דכיון
עזים
לשם
בהו
מילתא היא אלא
בהקדש נביה הוי מעשה ,אבל
זאת ו כ ת ב :
הכנסת,
למיקני
כל
לא שנא מעות או שאר
מילי
שם
דברים ינחנו ליורשיו
א י נ ם ק ו ד ש ד(.
ולע־׳ד
אחרי
הלכה
בונה בית לבית
עבים ?
משום דחזו
המת בנביה בעלמא דהא קי-ל
המו׳׳ז ת מ ה ע ל
ע ל דין
מטווי
הגבאי חלה עליו קדושת בית הכנסת
ואבנים
לשנותו
שאע״ג שקנו
הבריך
והאבנים
מילתא?
רק
במקעת
ב ה ם ל ע נ י ן זה
הדמים הוקדשו
קדושת
מה ענין ג נ א י
שחגית יוסף כתב
חלוק זה
שאינו
ח י ל ו ק זה,
עבים
המעות קדושת
רשאי
לשונו של
הוא
רם-א,
ואבנים אלה ואין בדיך
בית הכנסת כאילו
לכך וכי
להחליסם
במעות הקדש נעשה
א ל א לקדושה תמורה .וזהו דיוק
דברי רמ׳יא א ל ה ו כ ח נ :
הגם
שקנו
כשמביאים עבים
לנבאים חלה על
אחרים ,הואיל ועבים ואבנים שקנו
לבנין שודאי חלה עליהם
פ ר י ך אביי ממילתא
דמבינו
לבנין ביהכ״נ כיון שנמסרו
העבים
דאםור
וזה הוא דוקא
נבנה כולו.
בשביל שבאה ליד
עבמו הדר
לענין
אם נתן מעות ליד
ב[ אי׳׳ה סי׳ קנ״ה ספי׳ ל /
בדקה
ג[ כס סעיף ה׳ בהגה.
נבאי
ב י ה כמ־׳ש ו י ו ת ר
דדוכסוסיא דבעינן התנה דוקא ,ולא משני דהתס מיידי
נבאי
הבית
שאין רשאי
שבאה
להלוותו.
ל[ כי־׳ז כס ס״ק נ.
שזר
אטוטרוםסית
ד.
למלוי
ב י ת דין
התורה
יסודות
הלכך אסור למוכרי אפילו על מנת לקנות בדמיו דבר שקדושתו קלה מבית הכנסת
בני העיר א[ ואסור להשאילו לכל
אם לא מדעת והסכמת סובי העיר בידיעת
שמוש אחר של חולין או אפילו קדושה קלה מקדושת בית הכנסת.
עצים ואבנים מבית כנסת ישן שסתרו ,יכולים טובי העיר בהסכמת
ה(
אנשי
וידיעת
העיר.
שקבל הנותן
ליתנם
לאחרים .שכל מחנה היא ת מ ו ר ת הנאה
במחנה
מ ה מ ק ב ל :דאי לאו דהוה ליה
מיניה לא הוו יהבי ליה.
הנאה
הלכך מתנה היא כמכירה.
כיון
הפסד
שיש
ולע״ד
הזמנה
בגדר
המקדיש
יכול
אלא
יכול
שבדקו
בגדר
כאן
דברי
הקדשה,
לא הוא ולא
מקדישו אלא
רמ״א
ליד
לא
תזר בו
כלומר
שלא
מסברתו
שיש
הגיעי ליד
הגיעו
שעס״י
שלא הוקדש
אסיק
זאת אלא
רק
וכתב :ויותר בראה
להלוותם,
זה
לענין
שעפ־י
כחב ודוחק
על
בסוגין:
קדושת
לחלק
זה
ומחוור
שלא
לבנין
ומ״ש
התנדבו
הקדושה
שהוקדשו לשמה ,ואינו
יוחד חמורה ,ולא דמי
מ י ל ת א היא ,אבל
לבונה בית הכנסת,
הקדש הל על המעות או
הגוף,
בכך.
הנדר
אבל
עליהם
שיכול
להיות לדמיו.
בחדתי
ומתרץ
לית
דמ״ש:
דכשהביאו עבים
השיב
קדושת ביהכ״נ אלא במםירתמ
הר״מ:
לן בה
בתדתי
ומרן
עבימ
לקתשה
העבים
קדושים
והאבנים'
ח מ ו ר ה מהם .דהגעתמ ל י ד
שרס־׳א ו ה ב י ת י ו ס ף
ב פ י ר ו ש ל ש ם בנין,
משהגיעו
שניהם
ליד
הבית יוסף
ו מ ו ת ר ל א ו ז ס י נ ה ו ד[
ל י ת לן בה ,היינו
כל
ואבנים
אחד
משלו
עד
ולא
האומד ק ר ק ע זו אגי גותן לבגות,
אעפ״י שלא הגיעו ליד הגבאי נתחייבו
הגבאי נעשו
שאסור
ברור
לבנין
ע ב ס ו לבית הכנסת אינו יכול לחזור בו ואעט״י שלא כ א לידי
למוכרם אלא
ולפי
קדושים
ההקדש
לתעודתו
נוסף
דהוקשה לו ממ״ש
דהביאו
משבאו ליד
בית
עליהם
הכנסת .אין זח
תובת נדר שאין
שחלק הבית י ו ס ף בין התנדבו עבים שחלה עליהס קדושת ביהכנ״ס משעת
קדושת דמימ ולא
הקרקע
אבנים
בא ליד
חלה
ליד הגבאי חלה עליהם אותה
הגבאי .שאין בהמ א פ י ל ו משומ נדר ,שהרי
אבל
דבר
עבימ משלהם כ ל א ח ד עץ א ו אבן ש ל א חלה
הגבאי ,וע״ז
ליד
עבים או
הגזבר ,א ל א ע״מ להעלותם לקדושה
נגמר מעשה
עליהם
לשם
יועיל
שבקדושה
בגמר בנינו וחנוכו לתשמישו .הלכך הזמנה לאו
ובין הביא
ה ג ב א י שבזר.
בהזמנה
שבנדבו
שהוקדשו
שבאו
ת מ ר י ב נ י ן מ ש ע ת ה ת ק ד ש ה ג( .ו ז ה ו מ ה
התבדבותמ,
ג ם בזה,
שמשעה
לחזור מנדרו ,ומשעה
למיכרם
שאינו
לעניים,
נראה
משא״כ
דתלייא
מילתא
מה
לנו
ג ב א י ב.1
בקדושה
הגבאי ולבן
עליהם מדין נדר ומותר
חמורה
של
בית
הכגסת
ה ג ב א י ע ד י ס א מ ה ת נ ד ב ו ע ב י ם ל ב נ י ן הן.
אמרו דבר
דאס
אחד:
הביאו
הגבאי הרי זה כאילו פרשו
עבים
ואבנים
ואמרו הרי אלו
בית הכנסת.
לדחות סברא זאת מםוגין דגמרא דלא משני
הסו״ז
דברים אלו תמוהימ
התנה
דוקא*
יש״יך
ב מ ת ש י ו ת י ד א ח ר י הבגין ,ו מ ו ת ר ז ח ודאי
מקשה
בעיני דהא אביי
בא
דהתמ סיירי שבאח ליד זעבאי על כן בעינן
מלישנא דמתניתא:
הנבאי.
לידי
במד״א שלא התנו ,ותנאי
ואעסי״כ התנאי מחני להמותר משום
* ה מ ת נ ד ב י ם אסילו א ם התנדבו עבים ,ל א התנדבו א ל א לכל מ ה
ש ב ר י ך לבנין .ה ל כ ך א פ י ל ו ל א ה ת נ ו לישתרי־?
בהחנובו
עליחמ
ולכן
הוערך לתרץ
קדושת
בית כנסת לכל מה
דין
שהוקדש
לשנותו
דמיירי
זח
נלמד
לבדקה געשה
אע״ג שלא
שמכרו והותירו,
שבריך
במכל שכן מדין
יגרום
לגבאי
ל ה ש ל מ ת בנינו א פ י ל ו א ם ל א התנו.
גופו קדוש ,ו ס כ ל
הפסד,
אבל
ומסרו
ע ב י מ ואבנימ,
חלה
בדקה
שסשבא
ל י י הגבאי אין לשנותו
ש ק בהקדיש מעוח
משום שחלה על
עעמס
או
חומרי
בנין
קדושח חמורה של
ושע״נ
דאין
לבנק בית הכנסת
המטבע
שאסור
בית הכנסת.
ב[ ברז ארח סי׳ קנ״ה ס״ק ג׳.
א[ שרע שם סעיף ה׳ בהגה ,מנ״א שכ כ׳׳ק ז׳.
ה[ עיין מ״ש לעיל דף מ״ע העלה א,
ג[ עיין לעיל העלה הקילמה ,ד[ מגילה כי:
^
סרק
וכן
יכולים להחליסם
ת.
גבאי
בית
כנסת
באחרים והם יוצאים לחולין .אבל אסור למשכנן.
להשכירן או להשאילן אפילו על ידי שבעה טובי העיר ,שעדיין נשארים בקדושתן,
ואין כאן ד ב ר
ו.
אחר שתחול קדושחן עליו א(.
סותר להשאיל סםד חורה של רבים ואםילו ליחיד לקרות בו ,הואיל
ואין בזה הורדה םקדושתו ,דססר תורה לקריאה עומד לרבים וליחיד .הלכך גבאי
בית הכנסת שהן המפונים על כל עניניו ועל סיהם געשה כל דבר רשאים להשאיל
ספר התורה לקריאה לצבור או אסילו ליחיד ,ואין המעוט יכולים לםחות .(3
ז.
בסירוש
ססר תורה
שלא
שהקדישו יחיד לרבים והכניסו
אותו מבית כנסת
יוציאו
בבית כנסת אחד והתנה
אין משאילים אותו
זה בלי רשוחו,
לרבים או אסילו ליחיד לזמן ארוך בלי דעתו והסכמחו של המקדיש או יורשיו
כדין מי שבנה בית והשאיר לו זכות לעצמו ג(.
ח.
אחר
אבל משאילים אותו לזמן קצר ובמקום הכרח שאין להם ספר תודח
דזכות היא למקדיש שיהיה
ספר תורה שלו מזכה את הרבים או אפילו
היחיד» וכם״ש עושה צדקה בכל ע ת -ז ח הכותב תורה נביאים כתובימ ומשאילן
לאחרים ל[ וכוםין בי״ד על זה ה[ .וכיון שכן רשאים גבאי
בית הכנסת ,שהם
שלוחי בית דין בכל הנוגע להנהלתו ,להשאיל ספרי החורה ,בחנאי שיבסיחו
החזרת הספד על ידי משכון בעל ערך שוד .לספר חחורה י( .והוא הדין ל כ ל
ספרי הלמוד שבבית הכנסת שהם הקדש של יחיד או אסילו של רבים.
אנשי העיר שגבו מעות לבנין
ם.
בית הכנסת
ובא להם ד ב ר מצווו
כגון .תלמוד תורה ,פדיון שבוימ או צדקה תכוסה לעניימ .מוציאין המעות בה א(.
י.
קנו אבנים וקורות לא ימכרומ ל ד ב ר מצוד .של צדקה לעניים וכדומה.
א ב ל לפדיון שבוים אפילו הביאו האבגיס וגררום וסתתום והקורות ושסום וססלום
והתקינו הכל לבנין בית הכנסת .מוכרים הכל לפדיונם בלבד ב(.
א(
זוהי נ ו ס ח ת
דברי
ה ר מ ב ־ ס ז ן ו ה ש ו ״ ע ח(,
מהרי הלכה פסוקה
א ג ל נ ו ס ח א זאת צ ר י כ ה ס י ר י * ,
ה י א :ג ב ו מ ע ו ת ל צ ו ר ך ב י ת ה כ נ ס ת ו נ ו ׳ ,א י ן מ ש נ י ן א ל א מ ק ד ו ש ה ק ל ה ל ח מ ו ר ה ט[ :
שאמדו בזה הוא מבוה
מצור,
שאינה
צריכה
שכבר
נאמרה
חמורה
הימנה ; אבל אם קנו בהם
מ ק
הביח יוסף :
ב(
מ ב י ת הכנסת ,כגון חיבה ,ועדיין אין לשונם מיושב שזו היא ה ל כ ה
במקומה .והנה
ש מ ו צ י א י ן ב ו ה מ ע ו ת ו כ ר י[ ,ו פ י ר ו ש
וצייך לומר
דבר
הבית יוסף גריס
בדברי
הרמבים:
ובא להם
דבר
דבריו הוא ל ו מ ר :שאעס-י שמותר לשנות המעות שנבו לקדושה
א ב נ י ם ו ק ו ר ו ת שהמ ה מ ר י בנין ,ל א י מ כ ר ו ם
ד ב ר מ ב ו ה ש מ ו ע י א י ן ב ה ה מ ע ו ח יא[,
דברי הרמב־ס אלה צריכים
פירוש ,שהרי
וכן אנו
נ ם בקנו
א ל א לפדיון שבויים,
צריכים לפרש
עצים
ואבנים
מצוח
חמורה
וק
גריס
הגירסא שלפנינו.
משנימ
מקדושה
קלה
א[ או״ח סי׳ קנ״נ פעי׳ י׳׳א .ב[ :ם בהגה ומנ״א ס״ק כ״ע .נ[ :ס סעי׳ ז׳ יעי״ל דמ״ו סעי׳ פ.
י[ שי׳ס ההניא ,ה׳ הלמוד הילה פ״ל סעיף י״נ.
ה[ חר׳מ סי׳ רצ״ב יש״ך ס״ק ל״ל.
ד[ כתיבית נ׳.
ח[ אי״יז כי׳ קנ״ג ספיףי״ג .ס[ ה׳ הפלה סי״א ה׳ ם״ו
ז[ ה׳ מתנות עניים פ״ח הי״א.
יא[ בית יוסף או״ח שם.
י[ בית יוסף יו״ד סי׳ לנ״ג
ושרע ארח סי׳ קנ״י סעיף ה׳.
׳
שער
יא.
אמיטרוסוסות
התחילו לבנות
או
םהמעוח
לפדיון
ד.
בית
דין
בית הכנסת
למליי
מחמדי
התורה
יסודות
נג
ב נ ץ שבידם יגמרו את בנינו
מחומרי הבנין .ולא ימכרו בית ה כ נ ס ת לסדיון שבויים אלא יגבו
שבויים מן הצבור,
בדאםשר ,א ב ל אמ אי אפשר מוכרים בית
ודוקא
ה כ נ ס ת אפילו אחר בנינו לפדיון שבויים ד[,
מוכרים ספר
יב.
להספקת
תורה
ונשואי
תלמידים
ויתומות
יחומיס
ולפדיום שבויים כדין בית הכנסת וכל תשמישי קדושה .ה[.
יצא
ספר
דברי קדושה והתנו שאם
תורה או שאר
יג.
אנשי העיר שקנו
אחד
מהכרך הנשארים יחגו לו חלקו והוקרו הםסריס ,כשאחד מהם יצא
מהעיר ,אין נותנים לו אלא מה שנתן בלבד ,הואיל והספר הוא נשאר ברשותם
של הנשארים .והיוצא מהעיר אין לו עליהם אלא ת ב י ע ת ממון ,יכולים למימר
אייתי ראיה שתנאי היה בינינו לשלם כדהשתא ושקול ו(.
יד.
הספרים
הוזלו
שהיו
ממה
אינו נוסל א ל א
שוים בשעת קנייתם
כשער הזול ז[.
לקדושה
בית
ח מ ו ר ה מהם ,וכן כ ת ב
הכנסת לקנות תיבה .והיכי
ושמא
הוא סובר דמכרו דמתניתין הוא
שמעות
לא
הבית יוסף :
קאמד
ו ע צ י מ ד י נ ס שור.
הוחר אסילו
זאת :
הלכה
הדורי
סבאן
ואין ת י ר ו ץ זה מ י ש ב א ת
אלא בדיעבד,
הוא הדין ג מ מעות.
וכר.
ההלכות יתד וכתב :ואפילו אם
לצורך הבנין שאסור למוכדמ
ובגמרא שהוא מקור
ואילו
דממתניתין למדנו
תאמר שקורות ועצימ
הרמבים
אמר ברישא
א מ ר ו :זימנין
וצריך
מאי
די״ז
לא חלקו
גבו
בית
לצורך בנין
בשביל מצוח אחרת ,מותר
בזה א ל א ג ם
בגבו זוזי
הכנסת
למוכרם
וגם
ואפילו
לצורך
של
בדינמ שאין
ל ו מ ר כמ״ש הב־ח והטו״ז
קנו
פדיון
בשריני ליבני והדרי
דמתרמי להו פדיון שבויימ ויהבי להו )המעות( ומזבני ויהבי להו )שריני
שמעות ותמרי בנין שוימ
ומחתי
ב ד י ע ב ד אז.
הדעת
למוכרמ לקדושה קלה מקדושה שנבו לשמה ,ואם
חמורה
ז״ל כ ל ל שתי
והאבנים והקצום
שבויימ
הרמבים
משמע
דאין מ ו כ ר י ם אוחו לשום מצוה
מוביאין בה המעות.
והסור
העצים
לקדושה
שאסור
ויש לתמוה
ע ל זה ד ה א
במתניתין
חוץ
שמותר
מלסדיון
למכור
שבויים.
ל י ב נ י ( ב[.
ל מ כ ו ר א ל א לפדיון שבויים.
גרים
דהרמב־ם
כגירסת
בתלמודין
א מ ד ליה דילמא מ י ח ר מ י מ י ל ת א דמצוה ,שריגי ליבני מאי
הנמקי יוסף :
א מ ר ליה זימנין
גבו זוזי
להו
דמתרמי
פ ד י ו ן ש ב ו י י ם ג(.
ולפי
אץ
זה י ו צ א ל ד י ן
כמ״ש
פוציאין אותם אלא לפריון
ובזת
אותמ
במצוד.
אלא
עוברת כנון
הרסנים:
הרמב־מ
צדקה לעניים
מוציאין
שבוייפ.
מתורצת קושית בית יוסף,
לקדושה חמורה מהמ.
לחלק ,דמעות
אותם
אבל אין
שהשעה
דבאמת
מעות וחמרי בנין
הדברימ
הללו
אמורים
סדופה להם או כל
דינם שוה לענין
אלא
צרכי
ובא להם דבר מצוה ,כלומר נתחדש דבר מבוה תכוף ,בזה א ס
ה[ ביה מסף כס.
ס״ה י״ב.
ב[ ב״ב נ ׳ :
בדברי
זה שאין
קדושה.
משנים
מה שאין כ ן
צבור שנזדמן להם ,ובדקדוק לשון
גבו
מעות ועדיין המעות
בעינפ,
נ[ ב״ח יו׳׳ד סי׳ לנ״כ ,וניו׳׳ז אי״ח כי׳ קנ״ג
ד[פיין מנ״א :ס ומחציה הכקל שם ס״ק י״ז וס״ק ל״נ ,ימנ״א כס ס״ק ל״ב.
ה[ סי׳ז יש״ך יו״ד סי׳ מ״ב פ״ח א׳.
ס״ר ,כ״ נ.
ל צ ו ר ך מצוה ,וחומרי
בגין
ו[ אריח סי׳ קנ״ד סעיף פ״ו.
ז[ מג״א כס
2ך
פ ר ק ת.
סו.
בית
התנו ל ת ת הברירה בידו של מי שרוצה לצאת מהעיר לקחת הססד
תורה לעצמו ולתת
לסלקם
גבאי
כנסת
אעפיי
להנשארים
דמיהם .נעשה הוא המוחזק ,הואיל ובידו
את
לחייב
שהתרצה אח״כ ליחן להם ה ס י ת יכול
שיחנו
אותם
לו כשער היוקר .אם הוקרו או כשויים בשעה שקנו אותם אם הוזלו .ל[•
כל הספרים ודברי קדושה
טז.
הכנסת שנקנו על ידי הגבאים
שבבית
או שהוקדשו לבית הכנסת שייכים לכל אנשי העיר אנשים ונשים וטף שכולם
זוכים הם עצמם
העיר
בזכותם
בתנאים
למוכרם
בזכות
או
ירושת אבותיהם ,ואעפי״כ רשאים טובי
שהוזכרו לעיל בסרק זה ,דבני העיר וטובי העיר הם
אפוטרופוםי יתומים בכל הקדשות הצבור ל[,
מוציאים
לבנין
איתם
בית
חמורה
ה כ נ ס ת אין
שאסור להתעלם
ומרן
איתרמי
להו
צדקה
להו
מצור .ש א י
לעניימ
•שהיא
באו״ת
סי׳
בדיעבד,
מצות
מקדושה זו לכל
מצוה
גירסת
וסדיון
הגמרא
לאו
קנ״נ .אבל
כבר
זה,
דוקא
נבו מעות
לפדיון שבויימ
דםובר הרמב״מ
וכתב
אלא להפליג ולומר
שמן
כתבנו
הדין
בהערה
דהוא הדין
דאפשר
הכנסת
דבר מצוה
ובא להמ
ב ד ר ך ה ל ו א ה כ ד כ ת ב ה ט ו ״ ז בן ,ש כ ן ה י א ש ו ר ת הדין
אי
דמתרמיא
שבעה
מותרים ,לא
טובי
של
צדקת
שאין דותין
צדקת
ה ע י ר נן.
י ע ש ו כ ן ו1
הקודמת דהבית יוסף
ו ס מ ך בזה
תזר בו
על
מתירוץ
א ל א שמן הדין ל א ה ו ת ר ל מ כ י ר ח ס ד י בנין שהוקצו לבית ח כ נ ס ת לכל
מ־ש
זה
דבר
תבית יומף
דמתניתין איירי
צדקה
אחרת שאינה
שבויים.
הסו״ז הקשה דהא
בסעיף ר פסק דיםכור להספקת
ב י ת כ נ ס ת א ת ר וכאן מיידי דאין להמ ביהכ״ן א ח ר דהא
ולא״ד
בקניית
אלא
שהיא
מצות
ש ב ו י י מ אן.
לבנין בית
א ב ל ו ד א י ש ז ה צ ר י ך ל ה י ו ח ע׳־י
המנ״א כתב אעפ״י
אתרת
שלפניו במובן
שבויים ,דנקש,
א פ ש ר להשהותה כגון סדיון
שלא
אם
בהם ח מ ד י בנין
א ת קיומה.
זת מתפרשת הלכה זאת :
והנה
וספר
םידש
אתריתי,
מצוה עוברת.
לסדיון
ממנת ולאחר
מוציאין בה אפילו
ב(
שהיא
מוציאין אותם
הבית יוסף
לפי
להם
ל כ ל מצור .א ח ר ת
השעה.
אבל
כבר קנו
והקצו אותם
נראה
הספקת תלמידימ ונשואי
ס פ ר י ם א ם לא ללמוד בהמ .ויתרת
תירה אפילו אם אין להם
ת ל מ י ד י ם וכי״ ,ו י ש ל ו מ ר ד ס י י ר י
מייתי לה
יחומימ הוו קדושה
מעלת
בית תכנסת אחר :
הלומד
ב נ פ ר א זן.
חמורה וכמ״ש
מ מ ע ל ת ס׳ית תז.
והוא הדין
לסויץ
בשיש
הלכך
הראיש :
פוכריס
מת תועלת
בית
הכנסת
שבויים.
נ[ מג״א כס ס״ק ל״א.
ב[ או״ח קנ״נ ס״ק י״ב.
א[ בית יוסף יו״ד שם.
ח( השיבות הרא״ש
ז[ כי״ז שם ם״ק י״ב.
י( :ס ס״ק ל.
ה[ מי׳׳א שם.
ד[ שס.
כלל י״ג סי׳ י״ד יביה ייסף אי״ח דיש סי׳ סנ״נ.
שזנר ד .אפוטרופסית בית דין למלוי יסודות התורה
נה
פרק ט.
הנהלת בית הכנסת
א.
הםחסללים
גבאי בית הכנסת מתמנים על מי בית דין או נבחרים על ידי קהל
בו .בבחירת הרוב באשור בית דין ד מ ח א או חבר־עיר שהוא הרב
דמתא א! כדין פרנסים וגבאי צדקה והקדשות הצבור.
ב.
גבאי בית הכנסח ,שהם אפוטרוסוסיו בשליחות בית דין או אשורו ,מצווים
ומחוייבים לשמור בנין בית הכנסת בשלמותו וטהרתו .לשכללו ולפארו עד כמה
שיותר אפשר .לפקח על הסדר בשעות החפלה וקריאת החורה במדה הראויה
תקנות
לקדושחו מוראו וכבודו כ[ להשראח השלום בתוכו כעין
רזיל בסדר
העולים לתורה ספני דרכי שלום ג[ ולמלוי כל שדות קדושה וטהרה המחוייביפ לו.
ג.
הקהל
גבאי
בית הכנסת ממנים שליחי צבור
או
בבחירת
הסכמת רוב
ל ת פ ל ת חול ושבת וקריאת התורה .ואין איש מישראל דשאי ל ה ת פ ל ל
בצבור בלא רצון הקהל ל(.
ד.
שכר שליח צבור .סורעים מקופת הקהל ואם אין קופת הקהל מספקת,
גובין לפי רוב הצבור ומדת יכלחם ,דאעם״י שהשליח מוציא את כל הצבור ידי
חובתם כעשיר וכעגי ,מכל מקום אין יד העגי משגת כעשיר .ויש מקומות שגהגו
להסיל תשלומים אלו חצי לפי ממון וחצי לפי גפשוח .ובמקום שאין מגהג.
גובין לפי ממון ,הייגו העשיר לפי עשרו ה(.
ה.
ומכל
בזמן הזה
מקום אם
משלמים שכר
שליחי הצבור מהכגסות
לא מספיקות הכנסות אלו
משלמים
ממגביח
בית
הכנסת
צבוריח
לפי
הממון או מקופת הקהלה.
ו.
שליח צבור צריך שיהיה בעל שם־טוב או לכל הפחות שלא נשמעה
עליו זילוחא או שם רע אפילו בילדוחו י[
הליכותיו ומעשיו,
ויש לו
געימה
ושיהיה עניו ומרוצה לעם בדבורו.
וקולו ערב
ורגיל לקרות
וכתובים ז[ ב מ ב ס א ברור ומדויק ,ולא שיקרא לאלפין עינין
ושיהיה גדול עד שנתמלא זקגו או שהגיע לגיל שראוי
תורה,
נביאים
או לעינין אלפין,
להתמלא זקנו,
היינו
בן עשרים שנה שלמות יז(.
נ[ ניסץ :״ט ושו״ע
נ[ דאה או״ח כי׳ קנ״א.
א[ לאה לעיל ד׳ כ׳׳ז העלה א׳.
ך[ אי״ח בי׳ נ״נ סעיף כ״ב נהיה ,ופו״ז ,יגאה״ט .ה[ שס סעיף
או״ח כי׳ יןנ׳׳ה י־,ל״ו.
ו[ אדה כי׳ נ״ג סעיף ד׳ ועיין בבאה״ט כ י ס ז׳ וברכי ייכף סי׳ נ״נ כעיף
כ״ג ומנ״א.
ח[ שס סעיף ו׳ ח.
ז[ אדה כי׳ נ״נ םעיף ד׳,
יז״ב ושדע שס סעיף י״ב.
סרק
ז.
ט.
להנהלת
נית
הננסת
לכתחילה צריך להדר אחרי שליח צבור שיהיה מושלם בכל
ומדות אלה .ואס אין מוצאין איש שיהיה מושלם בכל.
בוחרים
סעלות
וממנים
הטוב
שבצבור בחכמה ומעשים טובים א[.
ח.
לא מצאו שליח צבור שהוא ת״ח ומבין דברי ההפלה וקריאה ב ח ו ר ה
שהוא מבן עשרים שלמות,
נעים כקול הנדולים ממנו
מקדימים את מי שהוא מבין אסילו
אם אין ק ו ל ו
ו ב ל ב ד שיהיה בר מצוה .היינו בן שלש
עשרה כ!
שנים שלמות.
ט.
בארץ ישראל הנהיגו רבותינו למנות שליחי
וכן נאה ויאה לנו ומחוייב • עלינו שהננו
צבור מרבני העיר נ(.
תלמידיהם ויורשי מקוסם
למלאות
ת ק נ ת ם ומנהגיהם ,ועוד המנהג כשהוא לעצמו הוא מחוייב ביוחר בימינו וזמננו.
ו ד י למבין.
י.
ומשהםכימו
כשממנים
שליח צבור
צריך
שיסכימו
עליו
כל הקהל
או רובו,
עליו אינם יכולים למחות על מנויו אס לא בטענה הגונה וצודקת
על פי סובי העיר ז(.
יא.
בזמננו נהגו ברוב הקהלות שהחזן מחמנה על סי גבאי בית הכנסת
ואין היחידים יכולימ למחות לםנויו או לדרוש ססוריו אס לא במענה משפטית
צ ו ד ק ת ועל פי ססק בית דין או הרב דםתא ה[.
יב.
אין
סורידין אדם מקדושתו םםנהדרי גדולה ועד חזן בית ה כ נ פ ת
א ל א אס כן עכר עבירה בפרהסיא .ואם לא יתברר זה אעפ״י שיצא עליו קול
אינו מן הדין לסלקו ולא לפרסמו י[.
יג.
במקומ שגהגו למנות חזן וכל משרתי הקודש לזמן קבוע כל ה מ ת ק ב ל
ל ש ד ו ת כזאת בסתם הרי הוא כאילו פרשו לזמן מסויים שלפי המגהג ז[.
יד.
עבר הזמן שקבעו עמו או שגהגו בו והחזן המשיך בשירותו ולא
מ ח ו בו ,הרי זה כאילו קבלוהו לעוד זמן במדת הזמן שקבעו או שגהגו ואינם
יכולים לסלקו עד אותו הזמן אלא אמ ישלמו לו דמי שכירתו לכל הזסן ח[.
טו.
גבאי בית הכגםת בכל זמן כהוגתס הפ אפוטרוסוםיס על כל כ ל י
הקודש וההקדשות והכנפות בתי הכנסת והוצאותיהן לתעודתם וחייביס בשםירחם
ב ש ל מ ו ת ם והדורס כדין אפוטרופסי יתומים הקדשות וצדקות.
ג[ שם סעיף כ׳ כהנה.
ב{ ברכי יוסף אריח סי׳ נ״נ סין״נ.
א[ שם סעיף ה׳ ז׳.
ז[ באר
ו[ שם.
?[ ברכי יוסף שם ס״ק ס.
ד[ שם פו״ז ס״ין י״א ומנ״א כדק כ׳.
היסב שם ס״ח כ״ב.
ד.
שער
א פ ו ט ר ו פ ס ו ת ב י ת דין למלוי
פרק
יסודות
התודה
נז
י.
ספר תורה ותשמישי קדושה
א.
תלמיד
ספר תורה
חכס,
אותו
שבלה מניחין
בכלי
וגונזין
חרם.
בקבר
אותו
אפילו אס אינו שונה הלכות ולא שימש תלמידי חכמים בלםוד
גמרא בדרך העיון והסברת ההלכות על בוריין .א[
בדורות
ב.
לא
האחרונים
ראיתי
אלא
נוהגים כן
בכל בית כ נ ס ת
מיחדים םקומות גניזה להכניס בהם גליונות ססרי תורה והלכה וםדודי תפלה.
ופרוכיות ,טליתות של תפילין ומזוזות וכשיתמלאו על
מספחות
ספרי התורה
גדותיהם
מצרפים אליהם
גוילי וספרי תורה
שגפםלו או שבלו וגוגזין אותס
בכלי חרס בבורות מיוחדים לכך אשר בבית עלמין.
ג.
בו חמיד .כסא לססר תורה.
אין עושין מתיבה שהספר תורה מונח
שאין נותנין הספר תורה עליו אלא לפעמים ,אבל מותר לעשות מתיבה גדולה
ק ט נ ה ,מכסא גדול—כסא קסן ,מוילון גדול לוילון קםן או כים לספר תורה.א ב ל לעשוח כים לחומש אסור .[3
ד.
הכנסת.
פרוכת שאנו תולין בפני הארון אין לו קדושת ארון ר ק קדושת בית
הלכך ראוי
להשתמש
שלא
בו לחופת חתנים.
או כל הנאה א ח ר ת
שאינה לכבוד התורה ולומדיה א(.
המתנדבים ספר ומניחים מ ס פ ח ו ת בביהכ״נ מותר להשתמש בהמ בכל
ה.
ספרי חורה אחרים שעל דעת כן הוקדשו,
א(
המג״א כ ת ב :
אבל המניחים
את
המםסחות ע ל
מתנה
ב ״ ע ל מ ה נ ה ג ו ל פ ו ר ס ו לחופה ל ח ת נ י ם ? ו א פ ש ר דלב ב י ת דין
עליהם
< :מ ״ ש ס ע י ף ח ׳ ו ע ם ׳ ׳ י ג[ ,ו ל ע ״ ד נ ר א ת ש א י ן א ו מ ר י ם ב כ ג ץ זד• ב י ׳ ׳ ר מ ת נ ה ע ל י ה ם .ו ר א י ה ה מ נ י ח י מ א ו ת ם
ועשרות
מתנה
הם-ת בראשי חתנים
בעטרות
שישתמש בהם
ולפיי׳ז ב־׳ל ד מ ׳ ׳ ש
דלב
בית
מהם.
אבל ליהנות בהם
מטעמו
בחב
םתנה
;
ר מ ־ א בממפתות ושולחן שבב״ה ומעילים
ע ל י ה פ ון,
ואמנם ראיתי בנדולי
של
ס פ ר חורה שנהגו ליהנות משום
אין זה א ל א ב א ו ת ם ת ש פ י ש י קדושה שאי
אפשר ליזהר שלא ליהנות
אין אומרימ
מתנת עליהם
לכתחילה לשט
דרה״ג שאי[ אדמ מ ת נ ה
לםרוכת.
נראה
דין
דעלמא,
מוהימ בידם.
וחס
הס
דברי
רביגו האי •שאסר מ ט ע מ
שאין אדם
ת ד י ו ס ל כ ב ו ד ע ב מ ו ד[ .ו כ ל ש א י ן א ד מ מ ת נ ה א י ן ל ב ב י ״ ד מ ת נ ת ע ל י ו Jin
על
קשוס ונוי ל ד ב ר י הכל
תשמישי
קדושה שישתמש בהם הדיוט לכבודו ותנאתו .והיא הדין
הסוםקיס האחרונים
שהתירו זאת
שמוסב לנהוג כדעת האוסרים ,ולא להכנס בספק
נדחקתי ל י ש נ המנהנ .מכאן שמוטב
לב בית
דין
והלילה לי לתלוק על
דפלונתא ונגד הוראות
מק,
דבדיהמ,
אולם
ובאמת שנם
התה״ד
ש ל א ל נ ה ו ג כן.
ב[ שס סעיף
א[ או׳׳יז פי׳ ר:,ד סעיף ח׳ ומנ׳׳א ס״ק י ,ויו״ד סי׳ לפב סעיף יא.
ה[ לאה לעיל ל׳ יח
ל[ בית יוסף שס.
ג[ מנ״א שס ס״ק י״נ.
ר ומג״א סעיף יא.
ז[ מנ׳׳א שס ס״ק פו.
ו[ שס סעיף ח׳.
הפלה א׳.
ס ר ק י.
^
ספר ת ו ר ה
קרישה
ותשמישי
ה ס פ ר כשהוא בביתם ואחר כך מקדישין כיון דעל דעת ספר תורה שלו נעשה
ונשתמש בהן הספר שלו אסור להניחו
בספר
חורה
אחר,
ויש מתירין,
וכן
גוהגין עכשיו משום דלב בית דין מתנה עליהם א[.
ו.
אין מוחים בידי
אלה
הנוהגים
להניח עסרות ספר התודה בראש
הקורא בסיום התורה ,כיון שזה הוא לכבוד התורה לב בית דין מתנה עליהמ.
אבל
המניחים
שישתמש
אותם
הדיוס
בראשי
לכבודו
חתנים
בכל
דעלמא
מוחים בידם שאין אדם מתנה
דבר שהוא תשמיש קדושה ואין צריך לומד
שאין לב בית דין מחנה על זה כ[.
ז .האדון וכל מה שעושים לספר חורה מועיל בו חנאי להשתמש בו שאד
תשמישימ אסילו דחול ג[.
ח.
בכלל
ראוי
שכל
המחגדב
תשמישי קדושה,
וכן גבאי בית
הכנסת שקונים דברימ שהם
להתנות בהם בפירוש
בשעת חתנדבותם או קנייתם
שיהיה מותר להשתמש בו תשמיש של חול ל(.
שמן שהוקצה
ם.
לבית חכנסת והדליקו מקצתו
ונשאר מקצתו .אסור
ליהנות מסנו אלא אם כן מכרוהו שבעה סובי העיר בםעםד אנשי העיר או
וקנו מדמיו ספר תורה דמעלין בקודש ולא מורידין )וגבאי בית
בידיעתם
ה כ נ ס ת כחם יפה בזה כשבעה סובי העיר .הואיל ונבחרו לכך(
Pואם אין בו
א ל א הזסנה ,אין צריך עלוי א ב ל צריך שיעשו בו צרכי צבור י[.
י.
אין הדברים הללו אמורים אלא בהוקעה להדלקה בבית הכנסת .א ב ל
אם קנו שמן או נדבו ומסרו לידי הגבאים אעס״י שלא! הדליקו מסנו פקצתו,
א ס ו ר ליהנות ממנו ז[.
יא.
תפוחי
כסף וזהב וכל דבר שעושיס לספר תורה לנוי ,תשמישי
־קודש ה ס ואסור להוציאן לחולין אם לא ל ק נ ו ת בחם ספר חורה או חופש מ(.
יב,
שובי העיר
כל פ ח שאסור לשגוחו לקדושה קלה
ב ם ע ס ד אנשי
העיד
או
פ ו ת ר לםוכרו על ידי ש ב ע ה
בידיעתם ס[,
ב[ סעיף י׳ יפין בהערה שבד׳ נ״ז.
א[ שס סעיף ח׳ ופין לפיל ד נ״ז הערה א׳.
ו[תש3״ן
ה[ עץ אריח סי׳ קני פפיף r׳
ל[ מנ״א שם ס״ק פו.
[1שס ספיף ח׳.
ס[ *יריד שם סעיף ח,
ח[ ירד פי׳ רסב פסיף פז,
ז[ עץ לפיל ד׳ כרפ,
מ״ב סי׳ קע״א,
שער
אפוטרופסות
ד.
למלוי
בית דין
התורה
יסודות
נס
פרק יא.
צדקות ונדבות לצורך בית-הכנםת•
א.
הכנסת או לצורך בית עלםין יכולים
צדקות שהתנדבו לצורך בית
בני העיר לשנותם לצורך חלמוד־חורה ,שגדול תלמוד תורה יותר םססרי תורה,
בספרים ותורה אם לא ללמוד בהם .וכל שכן מבית הכנסת א[,
כי מה ת ו ע ל ת
ואפילו אם הבעלים מעכבים אין שומעים להם ואין צריך
ליורשיהם כ[ א^
דמשנתנו
נדבותיהם
לומר שאין שומעים
לידי הגבאים אין לחנדיבים ובאי כחם
ל ע כ ב איזה שנוי שהוא מותר עפ״י הדין .שכל ה מ ת נ ד ב על ד ע ת בית דין הוא
נותן ואפילו אם הוא גברא דלא ציית דינא .אין שומעין לו נ[ שאין אדם מישראל
מוציא עצמו מדין תורה.
צדקות ונדבות לצורך תלמוד תורה אין משנים לצורך בית הכנסת
ב.
דמעלין בקודש ולא מורידין.
ושנוי הצדקות מתלמוד חורה ל ב י ת ה כ נ ס ת היא
הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה ז[.
בסקום שבני העיר מספקים ל ת ל מ ו ד תורה ,ואם יוציאו מעות אלה
ג.
לביהכין יתנו מעות אחרים לתלמוד תורה
כשיצטרכו ,מותר להשתמש ב מ ע ו ת
שבידם לצרך מצור .אחרת שהזדמנה לידם ושהיא מצוה
ד.
עוברת ה[.
בכל מקום מותר ללות מעות של צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת
או תלמוד תורה לצורך מצוח א ח ר ת אפילו שהיא יותר קלה מהראשונה ,דהלוה
על מנת לפרוע אינה הורדה מקדושתה ,ו ב ל ב ד שיבטיחו א ת פרעונה לשעת הצורך י[.
א(
דאפילו
עלמא
מקור
ד י ן זה
הוא מדברי הרא״ש
למאן דאמר הזמנה
לאו
מילתא היא
בתשובותיו ,ובכלל
הני מילי
דבריו כ ת ב :ומשוס הזמנה אין לאסור,
באורג בגד למת ,אבל האי כטווי לאריג דמי דלכולי
מ י ל ת א היא.
והשייך
כ ת ב :וב״ע דאפילו הזמנה
מעליותא
מותר
לשנות
מקדושה קלה לקדושה
חמורה ונוי.
ו ע ו ד ד ב כ י ה א י ג ו נ א ש ה כ י נ ו ה מ ע ו ת ה ו ה ת ק ד ש מ ע ל י ו ת א ,ו כ ״ כ ה ר א ״ ש ב ת ש ו ב ו ת י ו ד ג ב י ת ה מ ע ו ת ה ו א מ ע ש ר .ז,1
ולע״ר
שאין
יאץ
הגביה
נראה שדברי
הרא־ש אלה םכווניס
משניס אותס ואפילו הותירו
לשנות מה
שגבו
היא מעשה משום
לבודך
)אלא אס ראו
המת אפילו
על נדבות
הפרנסים
לקדושה חמורה.
לבורך
בית עלמין שהזכיר בשאלתו זאת
שיש בורך שעה שםהייב
ל ש נ ו ת ן ( ח[ ה ר י
שדוקא
לענין ביח ה כ נ ס ת
וסובר
שנתססות הנדבות לקדושת בית הכנסת או
הרא״ש
בית
המדרש ,אבל מה שגבו
לברכי
ב[ ירד' סי׳ מ א בכס הל״מ וסי׳ מכו בשם
א[ תבונה הלא״ :כלל י״נ סי׳ יד,
ה[ שפ
ד[ יו״ד סי׳ רנכ סעיף ב׳ ושו״ז ס׳׳ק נ,
ג[ תשובות הרא׳׳ש שם
הלמב׳׳ן,
ו[ ב״ת
בהנה ,והייני כשהיא מציה כיבדה שאס צא pרליכב שיגבו בשביל המצוה השניה,
ז[ תשיבה הלא״ש סי נג ,עין לעיל ד׳ בדנו
וכרז שס ס״ין ה ישמש צדקה חירד סי׳ כ׳
ח[ ירד כי מ ג סעיף י׳ יסי׳ פני.
העלה א׳,
י
פ ר ק יא.
Q
ה .במקומות שיש
! ד ק ו ת ונדבות
מגהג
קבוע
בית הכנסת
לזורך
בעיר שהגבאי או
וידוע א[
משנים לכל מה שירצו או שהמקדיש מכנים בבית
בני העיד
הכנסת ספר תורה או כלי
כסף וכדומה ,וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים .הולכימ
הולכים אחר המנהג .דכל המקדיש על דעת המגהג הוא מקדיש ולב בית דין
מתנה על זה .ומכל מקום אם החנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו .אסור
לשנותו כ[.
ו.
ישראל שנדב נד או מנורה לבית הכנסת ונשתקע שם בעליה מעליה
שאינה נקראת עוד על שמו .יכולים
הצבור
לשנותה אפילו ל ד ב ר הרשות .ג(
ואפילו אם מוחה המחנדב ל[ .אבל גבאי בית הכנסת אינו רשאי לשנוחה על ד ע ת
עצמו אלא ל ד ב ר מצוד .אבל לא לדבר הרשות ה[.
ז.
אם לא נשתקע שם
בעליה אין יכולים לשנות אלא לדבר מצוה .י[־
f
וכל זמן ששם המקדישים חקוק על הקדשם נקרא לא נשקע נשחקע שם בעליה [.
ח.
ישראל שנדב ספרים לבית הכנסת ללמוד וקריאה לכל איש ומסרמ
ביד נאמן להכניסם לבית הכנסת ,אין הצבור רשאים לםוכרם לשם צרכי צבור
אחרים שהרי אפילו אם נדב םעות לקנות ספרים אסור לשנותם לצרכי צבור,
ואין צריך לומר כשנדב םסרים
להחליף
באר מים חיים
עצםם שתסיר נקרא שסו עליהם ,ודאי שאין
בדבר שהוא צרכי הצבור ,שכל צרכי צבור נקראים
מצוד .זוסא לגבי תלמוד תורה ת[
ט .נכרי שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת מקבלים ממנו והוא
שיאפר בדעת ישראל הפרשתי אותה .ואם לא אמד כן טעון גניזה כ(
י.
נכדי שהתנדב
םנורה וכדוםה
ל ד ב ר מצוה ,כל זמן שלא נשתקע שמ
ל ב י ת הכנסת אפוד
לשנותה אפילו
בעליה ממנה וכל זמן שחקוק שסו
עליה י[ .אבל נשתקע שמ בעליה ממנה מותר
לשנותו אפילו ל ד ב ר הרשות
בהסכמת הצבור יא[•
מתים
מה
רבץ
שינס נ ת פ ס י מ ה מ ע ו ת ע ל ידי הזמנה ל ב ד שחיש כשווי לשרוג,
שירבה ,א ל א שמדין נדר אין הבעלים יכולים
לחזור
מגדבתס ,והגבאים
הבעלימ לבל ד ב ר מבוה .א ל א שמשום כבוד ה מ ת א ץ משנין
המחייב
ומשום זה היה פ ו ת ר לשנותם ל כ ל
אלא
ו ש ש י ם ל ש נ ו ת ם שסי׳ נ ג ד
לבורך
ח״ח
או
לבודך שעה
שינויים.
ב[ ידד סי׳ רנ״פ סעיף ב׳ כהנה וש״ך כק״ה.
א[ עיין ביאיר הגד״א .ם׳׳ק י״א.
ה[ שם שיך סק״פ ופריז םק״ל.
ד[ שס בהגה יפיץ לפיל ד׳ נ״ם.
ג[ שם ספי׳ ג.
ס[ פי׳ע שם
ח[ פתחי השינה שס סק״ס מחשיבה החה״ס.
ז[ שס נהנה.
ו[ שם.
יא[ ש״ך שם סק״פ וס״ק י״נ.
י[ שם.
סעיף ד.
שער ד.
החורה
אטוכריסוסות בית דין למלוי יסודות
ס*
פרק יב.
צדקות לעניים ומוסדות הצבור שבבית הכנסת
התפלה והצדקה הם כרוכים ואחוזים זה בזה׳ ולא עוד אלא
שהצדקה היא הקדמה לתפלה כדכתיב אני בצדק אחזה פניך א(.
לכן בית הכנסת הוא מקום שמגדלין בו תורה לתפלה וצדקה,
וגבאי בית הכנסת הם גבאי צדקה בכל הצדקות לעניים הנעשות
בו בזמני התפלה שיתבארו להלן:
סוב ליתן פרוטה
א.
שנאמר
לעני קודם כל חסלה
אני בצדק אחזה
פניך נ[• לכן נהגו בכל קהלות ישראל שגבאי ביהכ״נ גובין מצבור המחסללים
מעות צדקה בשעה שאומרים ״ויברך דוד״ ,היינו לפני החפלה של קריאת שמע
וברכותיה
נוחנין צדקה לידי הגבאי גס
ו ת פ ל ת י״ח .וחסידים ואנשי מעשה
לפני ת פ ל ת מנחה נ( .מגבית זאת שהיא מיוחדת לעניים מחחלקת על ידי גבאי
בית הכנסת לעניים צנועים ,או נמסרת לגבאי הצדקה שבעיר.
לעולמ לא ימנע עצמו סחות משלישית השקל לשנה .ואם נחן פחות
ב.
מזה .לא קיים מצות צדקה י[
לצבור
שמחוייבת על כל
איש
מישראל .נוסף
ע ל חובת הצדקה לעניים א( .ולכן נהגו ברוב קהלות ישראל שגבאי צדקה או
גכאי בית הכנסת וב״כ הולך בבית ה כ נ ס ת בשני וחמישי לגבות מעות צדקה,
וזה מצטרף בכל השנה ליותר משלישית השקל ,ומנהג נכון הוא ה(.
ש(
שלקינו.
בגמרש
דבר
שמחוייבת
הלמד
ששין
השקל
שהלכת
לבדקה
זאת נאמרת
שבבבור
במצות עשת דנתון תתן ולאו דולא תאמץ
הרמב״מ
ז־ל בנימוקיו על
כ ת ב :ואין
לא
הבית ? כל שכן
צ ד ק ה ו[.
שהיא נוספת על חובת
הבדקה
לבבך .דמצוה זאת אינה נ פ ט ר ת
י א מ ר והעמדנו עלינו.
הדברימ אמורימ א ל א שאין צורך לעניימ,
אבל
צ ו ר ך ל ע נ י י פ ו י ד ו מ ש נ ת א י נ ו נ פ ט ר ב ז ה ז[.
ואין
ישראל
גבי
בית אלקינו כתיב
ד ש ל י ש י ת ה ש ק ל ו ע ל מבור ,ה מ ח ו י י ב ת ב ת ו ר ה
הרדב״ז
שמ
מענינו הוא
לכל איש מישראל
ב ש י ע ו ר זה
יש
למדו
זה
מדכתינ:
וכתבו התום׳ ושע-ג דהאי קרש
והעמדנו עלינו מצות לתת
עלינו שלישית השקל
דהיינו בדק
לעבודת
בית
דבריו
נהירין
לי דקרא מ ל א דבר הכתוב ״כי
לא ימלט שלא ימבא עני
מצוי.
אבל
שחסר
מענינו של כתוב
שנאמר בתורה שהיה מוקדש
לו דבר,
מצרכי
מ ו כ ח שזה נ א מ ר
לברכי
קדבנית
ל א יחדל אביון מ ק ר ב הארץ״ .ובכל ק ה ל
החיים ולא מסתבר לפרש הלכת זאת
לצדקה
בבורית לעת הצורך .דומה
הצבור וצרכי
לעיקר
בדבר—
מחצית
צבור.
נ[ לאה ספר כעל הכוונות
: [3ר פ ירד כי׳ רמ״נו סעיף י״ד.
א[ ב״ב י.
למהרח״ו ז״ל פנץ הפלת השחר דרוש א׳ ד״ה ויברך מד ,ועיין ברכי יוסך ,ירד סי׳ רמ״ז
ו[ ב״ב ט .ותד׳׳ה שנאמר.
?[ ירד שס ש״ך סק״ד.
ד[ יי״ד סי׳ רמ״ט סעיף ב׳.
שק״ג
ז[ ה׳ מתניה עניים ס״ז הלכה ה.
סרק
&2
ג.
!דקות
יב.
לעניים
ומוסדות
הגביר
הכנםת
ענביה
נהגו בכל קהלות ישראל לחרום בכל יום פורים לפני ת פ ל ת מנחה
או אתריה לפגי ת פ ל ת ערבית .מחצית מן המסבע הקבוע באותה העיר או המדינה
זכר למחצית השקל שהיה חובה על כל איש מישראל מבן עשרים שגה ומעלה א[.
תרומת חצי שקל זה נגבית על ידי גבאי בתי הכגםח .והיא צריכה
ד.
להיות מוקדשת לצרכי צבור כעין מחצית השקל שבזמן המקדש כ[ א(.
מנהג ישראל קדושים לנדב ביום הכפורים ובכל ימי פקודת השגה
ה.
של הוריהם ,קרוביהם וםכיריהם הנעדרים ,צדקות לעגיים שהן גגבות ומתחלקות
על ירי גבאי בית הכנסת לעניים ,או למוסדות תלמוד חורה
וגמילות חסדים.
והוא מגהג ותיקין ג[ ב(.
גבאי בית הכגסת קוראים את הצבור בשבתות ומועדים לתרום ל ת מ י כ ת
וקיום מוסדות התורה וגמילות חסדים וגובין ומוסרים אותן לתעודתן.
כשנודרין צדקה בבית הכנסת ליתנה ליד הגבאי או שאר צדקה שיש
ו.
לו ליתן לגבאי ,איגו עובר עליה אע״ג דעניים מצויים אלא אם כן תבעו הגבאי
ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים והגבאי מחלק להם מיד א[.
כל הנודר בבית הכנסת בשעת עלייחו לחורה ע״י השליח צבור ליתן
ז.
צדקה לעגיים ,הואיל ויודע הגבאי שחייב צדקה ,לא עובר עד שיחבעו הגבאי כ[.
א(
ובפתחי
מנהג
הבאה׳׳ט
תשובה
השינ
עליו
ושתי
והעיר
כמבואר
לברכי
תלמוד תורת וברכי
במגבית לפי ממון של
ב(
לזה,
בשביעית ושיירי
או
העיר
לתיח
מדכתיב
פורים.
ת ר ו מ ה הלשכה,
המלמדימ
אף
הלכות
ב ת מ ה לתרומת הלשכה .אבל
בבור
הפ תיו מוקדשים לקרבנות
שתיסה וקמיבת ועוד
החייפ
אחת בשנה
התזן
ברכי
עומר
הבבור
תמקד*
לזכר המקדש הקדישו אותם
עריך שישתלפ מקופת בית הכנסת
הבבור.
הבית יוסף כ ת ב ב ש ס הםרדכי שעם
בותן לכבות החיימ
חיה
מעות
ואם נהגו כזאת
במחבית השקל זחו
המקדש היה מיותר לתמידין ומוספין
במסכת שקלימ וכתובית .ובודאי שכשתקנו קדמונינו תרומה
ל ע פ ך ישראל—אלו
ה׳
ו א מ ר :שזה נ א מ ר
ושומרי ספיתין
ושעיר המשתלה וברכי
או
לרין
במקום
ב ס ע ו ת דן .ו ה ד י ן ע מ ו ל ע ״ ד ש ה ר י מ ת ב י ת ה ש ק ל ב ז מ ן
הלתס,
סרה
העתיק ב ס ע י ף זה
דברי
המג״א שכתב,
דנחיגי ל ת ת המעית לחזן אין אסור,
;
ל מ נ ה ג זה מ ד ת ג י א
אשר פדית—אלו הסתים.
יכפר וסמיך
והמתים אמ
מלמד שהמתים
בספרא בסרשת
בריכיס כפרה.
ל י ה ו נ ת נ ו א י ש כ ו פ ר נ פ ש ו .ומד.
המת היה
בחיים ,היה נותן
עגלה ערופה:
כםד
והרוקח כתב אסמכתא
תועיל
כפרה
לפת?
שלש
ב ד ק ה לעני .ו א ס נ ם הית עני ,ב ם ו ב ל ב ו
נותן ,א פ תית לו.
מבוה
היותר
ולי
נ ר א ה שזהו מ כ ל ל
עלינו
את שמן
להנביח
כבוד א כ ואמ שמכבדו בתיימ ומכבדו במותו ,וכמו כן ל כ ל
בשתוף
פעולה כאילו הם
בחייפ בכל
נעלה שאנו יכולים וחייבים לעשות עם המתים שחיו ופעלו
מבות
נקרב
בדקה
שאד קרובים
לבכור .שזהו ה כ ב ו ד
ס ש פ ח ת ם ועמם.
ב[ שתלים פ״ד ה״א ב׳ יכהיבית יךו.
א( ארח סי׳ הלצ״ד כעיף א׳ בהגה.
נ( ביה יוסף ושו״ע איית סי׳ הלכ״א ,וסי״ז סק״ד ויו״ד סי׳ רמ״כ סעיף מ״ו ,ועי״ז סק״ה
ד[ ארח סי׳ הקצ׳׳ד שערי חשיבה אי״ח סי׳ תקצ״ד סק״ב .ה[ יו׳׳ד סי׳ לנ׳׳ז סעיף נ׳ בהגה
ו[ ש״ך ירד שס ס״ק ז.
שלד ד.
ח.
בבית
גבאי בית הכנסת בתור גבאי צדקה לעניים לכל הנדבות הנעשות
הכנסת לעניים או
לתבוע
אפוכרופוסות בית דין למלוי יסודות התודה
למוסדות נקראים לפי תסקידם אםוטרופסי העניים
את הנדבות ולחלקם
תיכף לעניים או
למוסדות הראויים
לסי
רצון
הנדיב.
ט.
בכל צדקוח אלה שנעשות בבית הכנסת .גבאי בית הכנסת נקראים
גבאי צדקה שעליהם נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד .א[
י.
במקום שנהגו למנות או לבחור גבאי בית הכנסת לזמן .בין שנוטלין
עליהם שכר או אפילו אינם נוםלין שכר .אפילו אם לא קבעו להם זמן ס ת פ מ
כפירושם
ויכולים
נ[
הצבור
לסלקם ככלות זמן מנוים,
אבל לא בחוך הזמן
משום חשד נ[.
יא.
ודינם
גבאי בית הכנסת הם גם גבאי צדקה בכל זמן כהונתם
בבחירתמ
ומנויס.
גבית
בתםקידם
הצדקות וחלוקתן לתעודתן .שמירחן והנהלתו
כדין אםוםרוססי יתומים וגבאי צדקה והקדשות שיתבארו בשערים דלקמן:
א[ ב״ב ח :
ב[ או״ח כי׳ נג ולעיל דף נ״ו.
נ[ ב׳׳ך יו״ל פי׳ לנז כעיף ד׳.
שער ה.
אפוטרופסות צדקה והקדשות לעניים ומוסדות חסד
פרק א.
צדקה לעניים
מישראל׳ שכל הזהיר בה מעיד
הצדקה לעניים היא חובה על כל אדם
עליו שהוא מזרעי של אברהם ,ד כ ת י ב :למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו
ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט .ויש לאדם ליתן אל לבו שכמו
שמבקש
בכל שעה מחקב״ה שיזמין לו פרנסתו ושישמע שועתו .כך הוא צריך לשמוע
שועת העניים .גם יחן אל לבו .כי הוא
גלגל החוזר
בעולם וסוף אדם ל ב ו א
ל י ד י מדר .זאת .ואם לא הוא ,או בנו או בן בנו .ויש לו לדעת שאין ובממון
שלו אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד ,וזה רצונו לחלק
לעניים ממנו וזהו
החלק הטוב שיהיה לו ממנו .כדכתיב :והלך לפניך צדקך.
בליעל וכאלו עובד עכוים ושופך
וכל המעלים עינו מן הצדקה נקרא
מאהבה ובעין יסד.
דמימ .על כן צריך אדמ ליזהר מאד מאד ליחנה כראוי א(
ט ח ס ו ב וחסובחר שיש לו כ( ב ס ב ר פנים יפות ובצנעא ועל כל סנימ לא להתפאר,
ש כ ל המתפאר לא די שאינו מקבל שכר אלא אפילו מענישים אוחו עליה.
מותר לו לכתוב שמו עליה .כדי
ומכל מקומ מי שמקדיש ד ב ר לצדקה
שיהיה לו לזכרון .וראוי לעשות כן נ(.
ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה .שנאמר :בצדקה
תכונני .ואין ישראל גגאלים אלא בצדקה ,ש נ א ס ר :ציון בםשפס תפדה ושביה
בצדקה ,ו א ו מ ר :שמרו משפט ועשו צדקה כי
קרובה
ישועתי
וצדקתי
לבוא
ל ה ג ל ו ת ד(.
א.
כל אדם חייב ליתן
צדקה אפילו המחסרנס מן הצדקה חייב ליתן
מ מ ה שיתנו לו א(.
א( הש־ך פירש הלכה זאת דהיינו ,כשיש לו פדנםה בלאו הכי
דא0
לא כן אינו חייב ליוו!
npttכלקמן סי׳ רנ״א ,ומכל מקומ סותר לו להתפרנס מן ה1דקת ,אם אין לו ק ח שיכול
p
להתפרנס
הריוה כדלקמן סי׳ רנ־ג ה[.
ולע״ד נראת דםתס לשץ הגפרא אפילו עני
יופחבר פה ,חייב ליתן 1דקח ממה שיתנו לו ,סוכת
ה פ ת פ ת ס סן ה1דקה
גלי
יעשה 1וקה ו ו.
שוס ספק דחונר .זאת של העני
ולשון מוץ
היא
אפילו
*שמקור פרנסתו היחיד חוא הארקה שנותנץ לו לסרנסחו.
ב[ שי׳נג
א( פיל יי׳׳ד סי׳ רמ״ז.
ה[ ב״ך שס סק״א.
ד[ פיל שם.
ר י״נ.
יו״ל
סי׳ מ ד ח סעיף ח /
י[ ניפץ ז׳:
נ[ שי״ע שם סעיף
שער
ב.
צדקה
ה.
אסוטרושסות
מצות צדקה אין לה
צדקת
והקדשות לעניים ומוסדות
אלא
זמן קבוע
חסד
ה
ם
כל הרואה עני מבקש ממנו
להספקת מחסורו ,והמעלים עיניו ממנו ולא נתן לו ,עובר בלא תעשה
שנאמר לא חאסץ את ל ב ב ך ולא תקפוץ ידך מאחיך האביון א[•
ג.
כמה הוא שיעור נתינתה ?
והנה
אדס
הש״ך
הלכה
חייך
ואמר לה :
וכ׳׳כ
שותין
מרן
דוחי
שהיה
אתיך,
ולבנך
סעדיה
דב׳׳מ:
כתב:
בן
דרש
במהלכין בדרך
היא ובנה ולא
ממנה
יש לי על
אלא לשנים
אסשר
לחשוך אותו
לעצמה
ללמוד
ודאי
נראה
מספקת
לוון
מאבדה
דמיש
לבדקה ,הואיל ובדקת
רב
הרעבה
סעדיה
שהולכין
וכן
שלו
מוכח
ממה
חייב
ל ת ת צ ד ק ה ממר,
העני
שכמותו.
והנה
אין
בעני
הלכך
שאין לו
ת<יב
על
כל
ואת׳יכ
שנותנים לו.
אלא
העני
וכתב
לך
מפורש דדרשח
המתעלמ ממנה
אביותו קודמת ,היינו
צ ב י ,ש נ ת ב כן
א[ יו״ד פי׳
ל £בדק כביה ושב.
סי׳ ר׳מ סעיף ה׳
סי׳ רנ״ג סעיף ה׳.
כשאי
כ ך ו[ .ו ב ל א ז ה נ מ י
פ ר נ ס ת אביו ,וכן פ ס ק
אין לו לבן
אבל
צדקת ממה
בנתינת
אס
מ ר ן ז׳׳ל
שנותניס לו שאין
מ ת אלש
הצדקה.
שחייבים ליתן
ה מ ת פ ר נ ס מן
צדקה,
יכול
אחד ליתן צדקה
כל
ה צ ד ק ת ו ש ה י א לו• מ ק ו ר פ ר נ ס ת ו ה י ח י ד י ז
חובת מצות זאת
בתחלפח
בדקה
הברקה
מקבלץ
ממנו,
עם
ואם
חברו
לש
סשיסא דהא אפילו עני חייב ליחן ? אלא נראה דחכא מיידי
ביש לו מרנמתו
1
שין ז ו ר א י ה ,ש ד י ן ז ה ה ו א -ב נ ת י נ ה ל ק ו פ ה ש ל
והסתייע
להתפרנס
כאלו עובד ע״ז ושוסך דמים .ולכן
ר נ ״ א ס׳׳ג בהגה ,ו ל ע י ל ם י ׳ ר ־ ח מ י י ד י
בצדקה לעני חייב נ ם עני
פונרי
ד״ע :חייך
יספיק אלא למעודת אחת צריך
ב ה א א י ן מ ת י י ב י ס א נ ח ו י[.
ש נ ב א ר להלן ,א ב ל
מים
אמ
לפרנסת אחרים.
שהוא יוצא ידי
הש׳׳ך,
ד ב ר י ם ,דז ו ט ע מ ו
ונימוקו
עמו
היינו ד ו ק א במקרה׳ ששינה
ה מ ת פ ר נ ס מן
שני עניימ
א ב ד ת ו ו א ב ד ת ר ב ו גז.
בעבמו כך ,ס ו ף בא לידי
קודמת
יקדים
ה פ ת ח י מ ז[.
ש פ ס ק מ ר ן ז׳׳ל:
עד
לא
המקיים
שפרנסתו
בפירוש שנם
פ ר נ ס ת ו כ ד ל ע י ל סי׳
ליתן ,וכמו
לבני,
שיגיע לישוב .וכן הוא עובדא דצרסית
השיך הוסיף לםזק א ת דעתו ממ״ש מרן ז״ל :עני שנחן
מחייבין אותו
ולע״ר
בגחלת
ורמ־א:
לתזור
ט[.
עמך—ודרש
ר
״
ע
והודה לה
וביד אחד מתמ ק י ת ץ של
מ ג י ע ל י י ש ו ב חז .ח ד י
חמודה שכל
מ ק ב ת י ת להנותן ,חייב ב ת גמ ע נ י
ל ח ב ר ו חז .מ כ א ן ל מ ד נ ו
וחי אחיך
ובםש״ב דב׳־מ
לסעודה אתרח .וכן מה שאמרו:
לשניהם וכן דייק ר מ ״ א ו כ ת ב :ואת״כ
א ת אביו אינו חייב
עצמו
ואמו וכר.
תתלת לי
גמגומי
בדרך
להשיג עוד טיסת מים
להשיב שתיהן ,ו ג ם בכגון זה א מ ר ו :
סעדיה
דכתיב :
ולבני,
ס ם ו ר א וכו׳
הרב
שניהם מתים .ואס שותת אחד מהם
שאי
ואסמכא
ס ר נ ס ת אביו
אקרא
ועשיתי לי
רם״א :םרנסת
קודמת לכל
ב א ח ר ו נ ה בן.
ברש״ת
הבית יוסף
ואת״כ יקדיס
ב ש נ ו ת רעב .ו א ד ר ב א מ ש ם ר א י ה דאע׳יג ד כ ד ה ק מ ח
אפשר
נתן
הרב
וכן אמרה
תעשה
פרנסתו
הצדסית :
אחיך עמך ,לא למדנו
שניהם
קודמין ,הוא
עד שיהיה לו
חגר׳׳א :כמ״ש
אבל
דמקרא:
צדקה
כ ד י ל ת ר ץ ה ל כ ה ז א ת ע מ מ׳׳ש
זאת הזכירה הטור בשם
קודמין לחיי
אליהו
אין
הוכרח
ואינו חייב לתת
ל פ ר ש זאת
לסי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן
חטו״ז או״ח
וכס״עשמ
״׳
עדקה דבזה
א ץ עני המתפרנס מן תעדקה
המתפרנס
שו״ד
מן
הצדקה
וכדאפרן,
ס י ס ן ת ר ב ״ ד .ו כ ן ראו״י ל ה ו ר ו ת .
נ[ כיאור הגר״א נס ס״ק ו׳.
רנ״א בהנה .ב[ טור יו׳׳ל־ סי׳ רנ״א.
ב״מ ל״ג ומו״מ סי׳ רס״ד סטיף א׳ .ז[ שרע יו״ל
ה[ ב״מ ס״ב.
ט[ שם
ת[ שרע ירד סי׳ רנ׳יא סעיף י״ב•
ועיין מלואים סי רנ^.
י[ ש״ך סי׳ רנ״ :ס״ק י״א.
ןןן
• ר ק «.
לו * .ם אין לו
נ י ק ח לעני••
כסות מכסים אותו ,אין
משיאין אותו .ואם היתח אשה
לו כל•
םשיאין
כ י ח קמין לו .אין לו אשד,
אותה לאיש ,אפילו היה דרכו של זה
השני לרכוב על םום ועכד לרוץ לפניו ,והעני ירד מנכסיו ,קוגין לו סוס ל ר כ ו ב
עליו ועבד לרוץ לפניו .שנאסר די מחסורו אשר יחסר לו ,א(.
ד.
אין היחיד מחוייב ליחן לעני כל די מחסורו אלא מודיע עערו ש ל
העני ברבימ ,כדי שבין כולם יחנו לו די מחסורו.
ה.
ואם אין רבים מצויים אצלו או שאין יד רבים משגח ,והיחיד יכול
למלאות כל מחסורו׳ בעצמו בממונו או אסילו בגוםו .חייב למלאות לסי
השגת
ידו ומדת יכולתו א(.
ו.
בא העני ושאל די מחסורו ואין ידו משנת ל ח ת לו די מחסורו נוחן
א( מדברי הרמנ״ס מוכת דשיעיר נחיגח זאת היא
יחלל
תזקן מ ל ק ח לעני
•01
*פילו
ליחיד .וכן מסונין דגמרא בעיבח•
לרכוב עליו • .ע מ לא » א עבר לרוץ לפניו ורץ לפניו • ל ש ח מילין
fi
שולם חבית יוס^ בחב ו ואלו דברי מימנו י ל » ח ל א יודיע בערו לרבים נז .ואחריו נמשך רמ״א בחגא
ובתב t
אין היאיד מחוייב ליחן לעני די מחסורו ,אלא מודיע בערו לרבים .ואם אין רביפ אבלו .יוזן
לו היחיד אם *דו משגת ו(.
יכ״פ אש׳יך :דבל וח מיידי כשאין רבי• א1לו או כשאין יד חרבים משנת לסייע לו ח[
אבל הנ״ח כאב שדין זא הוא כמשמעו אפילו ביאיר .ו נ • חגר׳׳א כתב ,והב״ח חולק ע׳יז ו ד ב ר י
» » Tאינם נ י א י ם וז.
ולע־י נראח שדברי אבית יוסף ו כ י נ י • • א י וגופיה י ק ר א דאיק כוותיה,
m1
אח
יין
לו
וחעגס
שחרי
נאמר
•תות
תעבישגו די ממסורו אשר יתםר ל ו א ר י שתכתוב הלק מבור זאת לשני.
הלקיפ פתוח תמחה את ידך ,כלומר לתת
לו
נ ל מה שביכלתך .והעבם
תעבישני די מחסורו בלשון
חשעיל ,כלומר עשת בל שבאפשרותך שיתמלא כ ל םאםורו של עני זח ,בהשתתפות עם אחרים בשנםבאים
שאלך *דש משאת לעוור לך ,או הבל • ש ל ך אם אי אפשר למלאות סחסודו של עני כסיוע אחרים ,וכך
דייק* מ ד י תדמב׳׳ם רכ*ב tלשי ס ח שתפר העני .אתת מבוית ליתן לי ,אין לו כמות מכסים אותו יכו׳,
י ו ק ותשכח דסתח ביחיד אתה מבווח וסיים ברבים
מכסים
•תקיששו נמ גשנעשית בשותשות גאלו עשאח פולח מל
נתמלא לעני ס ל
•arm
,*mm
•<לל זת אתה
ל«י שא•
אותו וכוי ,ללמדך שםבות תעבס תעני»ני
יחיד
תמשתתף
נח,
הואיל
ובשותמית כולם
אין אפשרות לקיימה בסיוע של
אתרים
חיי?
כל
וםוניא דנמרא מוכיחא כן ,מעובדא דחלל ,רכל זמן שסבא ל ש נ ו י שצר עבד לרוץ לפניו ,ורק
cpBpoשאת לש •בא p ,חיש עעעפו לשניו ,יזהו דקדוק לשמי של p aהבית יוסף שהשיג על חסוד
במת שנ^״י׳ש דברי תדמב״ס ,דכשא fתעני שוזי ע ל חאתאיס
משלו ,וע״ז כתב:
נ ד נ ד תימת חוש ילגזיי,
יודיע
חייב
בל י ח י י הרואח אוחו לחח כל מחסורו
בעדו ליםימ ובין מול• •תנו לו די מחסורו וכר׳•
ב[ כשונות D״i
$מלכות .ממוין פיי״ש ס״ע AVישדע ©* ר״נ מדף
• [ 9 Tשי״ע .ש 0סעיף < *4ה( שם סדח * .י 1ביז*ר ימר״ז*
1
בית יוס» $רע
שם ס״ק נ׳.
ש ע ר ה.
נוקמ
אשומרופסות
ומוסדות
וחקדשות לעניים
•b
חםד
לו כסי השגת ידו ,וכמה .עד חמישית מנכסיו מ»וח מן המובחי* *( .ואחזי מעשיז*
ופירוש
דבריו הוא,
היחיד
דקושטא הוא
בעניו יודיע
ה ר ו א ר ,אותו
ש א ט ל א כ ן ל א שבקת ח י י א ש י ל ו
מםתנרא
ששר
יחסר לו ,א ל א
שחר
מבווח לסייע לרלוי כ ל
שאין להביא
לאחרים
העני
צערו של
הםתחימ אכל
הצנוע למדה זאת שיהיה חוזר ע ל
העני ,ובין כ ו ל ם יתנו ל ו ד י מחסורו ,והכי מ ס ת ב ר א
לעשיריט א ם כ ל א ת ר
יצטרך ל ח ת משלו ל כ ל ע נ י ועני די
כאמין י כ ל יחיד חייב למתות ידו
מחסורו ש לעני או ל ת ת תבל
לעניים ולתת ל ה ט
משלו א ם אין
צדקה
מחמורו
וכל
מעוטה
א פ ש ר ו ת ל מ ל א ו ת ז א ח נסיוע6
ש ל א ח ר י ם ו כ ד כ ח כ ר מ ״ א והשייך.
מ ד ב ר י ה ר מ ב ״ ם א ל ה מ ו כ ת ש ל א נ א מ ר ו ש י ע י ר י ם א ל ה ,א ל א כ ד י ש ל א י פ ח ו ת מ ח ם א ב ל שם
א(
ר צ הל ת ת יותר מזה
בידו ותבוא עליו ברכה ,ו כ ן כ ת ב :
הרשות
חסדים אין ל ו שיעור רוצה לומר
ממונו ,ל ב ד א ם ע ש ה כן
וביאור זאת
שהוא
ההלכר:.
חייב למלאית
במרת
כשאדם
שיעזור א ד מ
תמידות,
ואמרו
חסרונם ,כשיהיה מ ה
להשלים כ ל מ ה
ודבריו
אייה
ברור
נמנו
יראה שבויים שהוא חייב
דשיעור
צרכם
זה
להיות א ד ס
לפדותם
יותר ,יתן
שצריך להם לפי
מללו
באושא
שיצטרכו
חמישית
בלבד
יותר מן
הוא
ומה
בממונו יש ל ו
כאשר צוה
שיחסר להם או מה
א ו כש• ח מ י ש י ת ,א ב ל א ם י צ ט ר ך ל ת ת ל ה ם
ע י ן בהמנעו
בגופו ,א ך
בפירושו
שיעזור
למשנה,
שיעור והוא
מסריש חומש נכסיו למצוה,
הקב׳׳ה א ו
לסדיונם
ויסתלק
החומש
שאמר גמילות
חמישית
רעבים או ערומים
פחות
מחמישית ממונו
מ ל ת ת ע ו ד ו ל א יהיה עליו
אן.
לצאת מידי עון ,א ב ל א ם ר צ ה ל ת ת
י ו ת ר ה ר י זה
ה ס י ד שעושה במדת ה ח ס י ד ו ת .
ונראה
שיתא אדם
ש ה ר מ ב ״ ם ז׳׳ל ס מ ך ע ל
מפריש תומש נכסיו
ו ל א שאינו רשאי ל ת ת יותר מזה,
מ ן התומש
אולם
ידי
כדמשמע
יסריש למצוה,
דתלמורין
מלישנא
מ ש מ ע ל י ה שבזה י צ א ידי
באושא תתקינו
הלכה זאת נסתרת
שיהא א ד ם
לכאורה
עבמו
מהירושלמי
ל ע נ י י ם ש ל ח ל ו ר׳יג ו ה ל א א מ ר ו
למצות
מפריש
שאינו
משמע
ח י ו ענייפ לפניו א ל א
ונתן די
שהפריש כ ל נכסיו
לפניו
ורצה
מצות
עליו והעבט תצבישנו די
א צ ל ו א ו שאין י ד ם
ולפי זה
לצדקה
מחסורם
משגת
הירושלמי
צריך
חייב
משלו
דגרסינן ה ת מ :
חומש
המבזבז א ל
מנכסיו
מעשה ברבי
ל מ צ ו ת ד[ ,וצ׳יל
חייב להפריש יותר מזה הואיל
חובת מצות צדקה מ ן המובחר .ולכן ש ל ח ל ו ר״נ לרבי
שלהפריש
יוסי
באושא
לעניים
בשיעור
ישכב
מסוימים או
יותר
לקופה של
דהרמב׳׳ם
ובשיעור זה
שחחליק כ ל
מחומש או אפילו ה כ ל
ותלמודין
לדעת א ח ת אעפ״י
להפריש תמישית מנכסיו כדי
המבזבז א ל יבזבז
כ ל נכסיו
והעושה כן עובר ע ל ד ע ת
לצאת
יכול
שלא
עניים ,א ב ל א ם באו עניים
תבוא עליו ברכה שהרי
p
אחדים מצויים
משלו.
מסכימים
יוחד מחומש ,והלכה ז א ת
מפרש
נכסיו,זאת אומרת
מתסורו א ש ר יתסרלו ,וכמו שכן נפסק להלכה ש א ם אין
לעשות ה כ ל
ישבב שעמד
שהלוקים
לצאת ירי
שימצא לו
בלשונם,
מצות
ומדבריהם
בדקה
מן
ב כ ל ע ת שיבואו עניים לפניו ,וכלשון הירושלמי ,א ב ל יותר מ ז ת אסור מתקגת אושש וכלישנא
יחרים
חובתו
יבזבז.יותר
גן.
והחליק א ת כ ל נכסיו
דלשין
הירושלמי :ריש
למצוה בו ופירוש,
לקיש בשם דבי
בן
תנניא
נמנו
פסקה
הרמב׳׳ם
בחבורו
הכתוב ו כ ר ,ואין זה
ממונו ויעםרך לבריומ ו א ץ מ ר מ 0י ן עליו וכד אלא כ ל ה מ * ר
א ג ל בשעה שעניים רעבים עישדים למדיו etרנ»
לתיז
וכתב:
המובחר
ךתלמודין
לעולם ל א יקדיש א ד ם
חסידות א ל א שטות
ממו^
למדמ
}** ttttnb
שהרי הוא.
ול«
מאבד
•פזל יותל מן *זופש
להם די מ ח * ר & יי**8י ומקייט
מ8ות׳
ה[
חתומ}
ב[ ירושלמי סאה ס׳׳א א״א.
אן פיליכ כמשלייה להרמב״ם ס6ה ם״א מ״ל.1
ג[ כחובות נ׳ .ד[ יריכלמי כס .ה[ רמג״ס הי סלכין סייז ה׳ י׳׳י״
ם
• ר ק .K
״
בדקות לעניים
בגכמיו לאדם בינוני א( פחות מכאן עין רעה ז[.
כשבא העני ושאל די מחסורו א ב ל
ז .אין הדברים הללו אמורים אלא
אם בא אדם והפריש מנכסיו לעניים ,אין לו להפריש יוחר מחומש שכן נמנו
ותקנו באושא המבזבז אל יבזבז יוחר מחומש ח[,
ח .מה שאמרו חכמים :אל יבזבז אדם יותר מחומש הוא רק בחייו של
הנותן ומשום שלא יצטרך לבריוח אבל אם רצה
צדקה
מוסד
לאחרי
וחסד
לעניים
להקדיש
לכל
או
מוחו יכול ל ח ת כל נכסיו ,אלא שאם לא השאיר
חלק מהם ליורשיו אין רוח חכמים נוחה הימנו ומכל מקום מעשיו קיימים ט(.
ואילך חומש שהרויח
ס .חומש זה שאמרו .שנה ראשונה מהקרן מכאן
בכל שנה י[ ב(.
וי
שנאמר
מחסורו אשר
בשני
ב צ ו ר ת א[,
משגת
בז ,שו״ר
א(
נמי
מוכח
רבית
והיינו
למדן
י ח ס ר לו ,וכן מוכח
משום
החיד״א
מדברי
דבצורת
דומה
לעני
ש כ ת ב כן,
ובכלל
דבריו
דברינו.
מקור בתלמודין ,והברכי
תעשר את כל
וסרקמסיא וכל שאר רוותימ מ נ י ן ?
לרבות
וסרקמטיא
רבית
וכ״כ
כ ב ד א ת ה׳
הנר״א
מהונך
ותמיהני
ושאר
תבואת
ד ו ו ת י מ ג[,
מובא
מדברי
לתסש
באושא
ו)רומת
ו ת ר ו מ ת מ ע ש ר ,ו ח ר נ א א מ ר כ ב ד א ת ה׳
לשיעור
ועוד
מעשר
למאת,
שהרי
במעשר,
תבואתך מאי
כל
בכספים ויליף ממ־ש:
ד ב ״ ב הז.
רחוקים ,והלא
הדברימ
מסורשים
בירושלמי דסוגין,
מהונך
ומראשית כל
תבואתך
אמר
ה ש י ע ו ר ל מ ט ח ,וע״ז א מ ר ו ח ד א מ ר
כל
כמראשית
תכואחך
וחיינו אחד
פירושו,
כתרומת
כמראשית כל
ותרומת
מעשר של כל
ת ב ו א ת ך ו(.
והנה תקנת אושא תיתה
דהיינו
מעשר
שנימ
התבואה ,ומזה למדנו דין
כספיפ דהיינו חונך.
מדברי מרן למדנו שדוקא
חומש זת
שאמרו ,מכלל
בהפרשת
החומש הוא
דלהסרשת אחד
מעשרה אין
שיעור זה ש ל א ח ד מ ע ש ר ת ל מ ד נ ו
והנח
מפסיד
ותכי
מ פ ר י ש ת ו מ ש ,ע ד א י כ ן ו״־נ ב ן א י נ י נ ו א ו ר ב י א ב א ב ר כ ה נ א ,ח ד א מ ר .ע ד כ ד י
הפרשת למעלה ומהו
נ(
וכתב:
דהוה מ צ י
למימר את
שחייב
ידמ
מ ד ר ב נ ן ו א ס מ כ ו ה ו א ק ר א דן.
שמעשר עני נוהג אסילו
המרדכי ס״ק
אחרים
דנסקא ליה ממ״ש התיס׳:
כספיס הוא
הפני פ ש ה פירש ע ד היכן הוא החיוב ב ל א התקנה ,הכי
וחרנא
אוצרותיו
אין לי א ל א תבואת זרעך
דמעשר
אתמר
סקורות
נמנו שיהא אדם
והנה
זרעך
מזה למד
תבואתך והוא
דלסת תוצרכו
יוסף כתב
תלמוד ל ו מ ר א ת כל.
בביאוריו והוסיף ,בירושלמי
ומראשית
לפניו
שבא
שיעור זת לא מצאנו לו
הספרי :עשר
מעובדא דמונבז
המלך
שבזבז
ושאל די
ואוצרות
מחסורו ואין
אבותיו
עיקר הלכה זאת הוא
כולה ,א מ ר ליה
מ פ ר י ש ש נ ה ראשונה מ ן הקרן,
בדיך
שכן
ל ה פ ר י ש מן הקרן ,ומעמו ונמוקו
דייק
עמו
ממעשר וכדאמרן לעיל בסמוך.
מהירושלמי
ד ג ר ס י נ ן ח ת ם :מ ה ח ו מ ש ב כ ל שנד .ו ש נ ה ,ל ח מ ש
ב ח ח ל ח ל ק ר ן מ כ א ן ו א י ל ך ל ש כ ר יא[,
וחמיהני
סובא
שהרמב׳־ם
השמים
שנים
הלנה
זאת.
א[ ב״ב י״א• וירושלמי סאה ס״א ה״א .נ[ עיין יו״ל סי׳ ד׳נ סעיף א׳ כהגה וש״ך
שם ולעיל ר ס״ו .נ[ תמגית ס׳ תל״ה פשר .ל( ברכי יוסף יו״ל מריס סק״נ .ה( ביאור
ז[ ה׳ מחנות עניים ס״ז הלכה ה׳.
ו[ ירושלמי פאה ס״א ה״א.
הגר״א שם ס״ח ב׳.
י[ יו״ל סי׳ ל״נ ספיף א׳.
ט[ ברכי יוסף שם סיןס״ו.
ח( פיין לעיל ר ס״ו.
יא[ ירושלמי שם וכתובות נ׳ תד״ה אל יבזבז.
שער
ה.
והקדשות לעניים ומוסדות
אטוטרוםםות 1דקה
יגער
י .אם שאל העגי ואין לו מה יתן לו לא
בו
חסד
סט
ויגביה קולו עליו
אלא יסייםנו בדברימ ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת א(.
יא .אסור להחזיר העני השואל ריקם ,אפילו אין נותן לו
אלא ג ר ו ג ר ת
אחת ,שנאמר אל ישוב דך נכלמ נ(.
מתנה
יב .עני שאינו רוצה ליקח צדקה ,מערימים ונוחנין לו לשם
או
לשם הלואר ,ג[.
יג .עשיר שמרעיב עצמו משומ שעינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו אין
משגיחין בו י(.
יד .תלמיד חכמ וכן עני בן טובימ שירד מנכסיו נ ו ת נ ץ לו לסי כ ב ו ד ו
ו ב ד ר ך כבוד הראויה לו ,ואם אינו רוצה ל ק ב ל
מחעסקין
לסחור לו
סחורה,
היינו קונים בשבילו סחורה בזול וקונים אוחו ממנו ביוקר ,ואם יודע ל ה ח ע ס ק
בסדקמטיא .מלוין לו מעות לסחור בהם ה[.
טו .בשנות בצורת שהמזונות מצומצמים מאד .ומה שנוחנים לאחד ח ס ד
מהשני סצוה להקדים הצדקה
א ב ל אם בא ר ע ב שצריך להחיות נפשו
לת׳״ח,
מרעב ,חייב כל אדם להחיותו אעפ״י שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך י[.
טז .אם באו שני עניים לבקש צדקה אחד שהוא רעב ללחם והשני שהוא
זקוק לכסות ל ה ת כ ס ו ת בו .ואין ביכלת הנותן לססק את שניהם ,חייב להקדים
נ ת י נ ת לחם לרעב ,ל נ ת י נ ת כסות לעדומ ,שנאמר הלא םרוס לרעב לחמך ועניים
מרודים תביא בית ,כי תראה ערום וכםיתו ז[.
יז .םצוה על כל אדם מישראל ל ק ר ב א ת העניימ אל ביתו שיהיו מאוכלי
בפעם וביחוד
שלחנו כפעם
בימי שבת ומועד וימי שמחה משפחתית ,א מ ר ו :
ויהיו עניים בני ביתך ,כלומר שיהיו כבני ביחך הסמוכים על שלחנך
ושםחים
ב ש מ ח ת ך א(.
ש(
מירש
חסוד,
המשנה
אלא
שהעניימ
יתיו
בביתו
ושוחים בתוך
אמר
ישרשל
ואחריחמ נמשכו הש־ך וסו״ז
jnש י ר ו ש
זח למדוהו
מ ע ב ד א ד ר ב א מ[ א ב ל
י ה י ב י ת ך מ ת ו ח ל ר ו ח ה ,ו י ה י ו ע נ י י מ ב נ י ב י ח ך י[ ,מ ו כ ח ש ל א ד ו ק א ל מ ע ו ט י
שאוכלים
בזח
חרמב״ס ו״ל
סירש :שיחיו בני
ביתו
העניים ויתומימ וישתמש בהמ משישתמש
חד
כאלו
ביתו .וכן
חס בני
נ י ת ך וכר כדרך שחיו
לחברו מאין
אתה
בא מבית
איוב
סמיכוח דברי
יקח עבדים,
מפורש באבות דר״נ :שיהיו עניימ משיחין מה
משיחין מה
שיחיו גכנםימ בלא רשות וגמ שתרבה עמחם
שלא
בעבדים
וגן
שאוכלים
ושותים
בבית
איוב ,וכשנפגשו
זה
ו ל א ן א ת ה ה ו ל ך ל ב י ת א י ו ב יא[ ,ו כ ן • י ר ש ב ת פ א ר ת
ד ב ר י ר י ע ו ת כ מ ו ע ם ב נ י ב י ת ך יב[ ,ו כ ן כ ח ו ב ב ז ו ח ׳ י ק :
א[ יו״ד סי׳ מ ד ם סעיף ל׳ ועיין ב״ב ס׳ :תל״ה והמסייסו .ב[ שס בהגה• ג[ שם
סי׳ רנ״ג סעיף ס׳• ל[ שם סעיף י׳ .ה[ ירל סי׳ רנ״ג סעיף י״א וביאור הנר׳׳א סקי״ז.
י[ יו״ל סי׳ רנ״א סעיף י״א וביאור הנר״א סקכ״א .ז[ שם סעיף ז׳ .ח[ שם .פ[ ב״מ
ס׳ .י[ אבות א׳ משנה ה׳ .יא[ אלר״נ פרק ז׳ .יב[ אבות שם אוח כ׳.
• ר ק א.
y
ניקית
לעניים
יח .צריך ל ת ת צדקה לעני ב פ ב ר פגימ יפות בשמחה ובטוב ל ב ג ולהתאונן
נתנה
עמ העני בצערו .ומדבר לו ד ב ר י תגחומין ,ואם
זועפות ורעות
בפנימ
אפילו אם נתן לו חרבה חטםיד זכותו ועובר על לא ירע לבבך ב ת ת ך לו א(.
גדול
יט .אם יכול לעשות לאחרימ שיתנו ,שכרו
משכר
שאינו
הנותן
מעשה אחרים ל ת ת כ( א(.
כ .לא יחן אדם כל צדקותיו לעני אחד ב ל ב ד ג(.
כא .מעלה הגדולה בצדקה שאין למעלה ממנה היא המחזיק ביד ישראל
מלאכה
המך ונוחן לו מחנה או הלואר .או עושה שוחטות עמו או ממציא לו
כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל ,ועל זה נאמר והחזקת בו ל(.
כב .כל
שחייב לאחרים
מי
וחםכון מזונותיו ,מוזהר
ואין ביכולתו לשלפ
אלא
עבודתו
מפרי
שלא להרבות בצדקה כדי שלא יהיח נחוץ ע״י
כן
ל פ ג ר או לא לשלם חובותיו.
א(
הפסיד
ה פ ר י ש ה כ ת ב :י ו ת ר מ ע ו ש ה ע ל י ד י כ פ י ה ,והטו׳׳ז
זכותו ,ולכן ס י ר ש
תמה
י ו ת ר מ ע ו ש ה ב ד ק ה א פ י ל ו ב ר ב ו ן ס ו ב ה(.
הפרישה ,דעושה ע ל ידי כסיה היינו שתחלהו ע ל ידי בפיה וסופו
ה פ ס י ד זכותו ,היינו כשגם
ולע׳׳ד
נראה
ובזה
כמ״ש הסו״ז ,והכי פ י ר ו ש ו :
נעשה שכר נתינתו כפול
נתינה,
ומשנה
*דוכה שנינו :יתן ולא יתנו
יעי.
מן
אין
אדם
ד ל ב י ת ב א נ פ י ה ש כ י ר ו ז[.
דברי
הפרישה ,אבל
ואינו
פוטר עבמו ממבות וחובת
אחרימ עינו דעה
על
לאמיתה של
הלכי*
שבדבריו ודוגמת נתינתו ,מביאים א ת אחרים ל ת ת
שהוא עושה ומעשה ,יותר מהנותן
והכי
בשל
שודאי
נ מ ל הנותן ומעשה,
שתירץ
דברי
ב ר ב ו ן וכמ׳יש ת ר מ ב ״ פ וז ,ו מ ת ש נ ת ב .
בשעת נתינה נותנה מתוך אונם ,וטופסרא
נראה שדברי הברכי יוסף םובים ונוכחים לתרץ
מסתברא
עליו דהרי
עושה
ועיץ בברכי יוסף
ידי
כםיה,
מעשה אחרים שאין לו
בדקה במה
בשל אחרימ יחנו אחדימ
רק שכר
שעושה אחרים
ולא
יוזן
הוא
שיתנו,
עינו
ע 1מ ו י ת ן ו י ת נ ו א ח ד י ם ח ם י ד חז ,ו כ ן מ ת פ ר ש מ א מ ר ! ג ד ו ל ה ו א ה נ ו ת ן ו מ ע ש ת ב נ ת י נ ת ו יותז•
העושה ששינו מ ע ש ה
א ח ר י ם ס[.
נ ! כס סי׳ רנ״ז
ב[ שם סעיף ה׳.
א[ יי״ד כי׳ רמ״ס סעיף ג׳ יש״ך סק״ה.
ו[ הלכות גירושין ספ״ב.
ה( סו״ז שם סה״ב.
ל [ שם סעיף ר סר׳ז וש״ך.
ססיף ס׳.
ז[ ברני יוסף שס סקכ״א ,ח( אטת ס״ה .ס( ב״ב ט׳.
שער
ה.
אסוטרוסות
»דקה והקדשות לעניים
ומוסדוח חסד
עא
פרק ב.
צדקה ופרנסה לעניים קרובים
בכלל מצות צדקה היא הגותן לבניו ולבגותיו הגדולים שאינו חייב
א.
במזונותיהם ,כדי ל ל ם ד תורה את הבנים ולהנהיג בדרך ישדה את
ב•
הבנות ,אן.
הנותן מתנות לאביו והוא צריך לו הרי זה ב כ ל ל צדקה ,ולא
עוד
אלא שצריך להקדימו לאחרים כ•1
אם יש לבן ואין לאב כופין
ג.
א ת הבן לזון את אביו ואמו
מנכסיו
א ב ל אם א ץ לבן אין מחייבין אותו לחזור על הפחחים כדי לסדנם את אביו ג!.
וכן נותן צדקה
ד.
לקרוביו אסילו
אינם בניו ולא אביו והם קודמים
לכל אדמ ד[•
בכלל הצדקה לקרובים היא גם
ה.
נשואי
שהקהל עושים הערכה בין הקרובים הן לענין
בנותיהם.
ועכשיו נוהגים
צדקה והן להשיא בנותיו ונכון
הוא ה[•
סדד הקדימה ב נ ת י נ ת צדקה מיחיד ליחיד או רבים ה ו א :
ו.
א.
בניו הגדולים שצריכים עדין ל ת ל מ ו ד תורה ו ב נ ו ת הצריכות חנוך
להנהיגם
ב.
ישרה.
בדרך
אביו ואמו שזקוקים לעזרה ל ה ש ל מ ת מזונותיהם .ואין צריך לומר
אם אין להם במה
.1
אחיו
להתפרנס.
מאביו.
ד.
עניי ביתו ושכניו י(
ו.
יושבי ארץ ישראל העניים הזקוקים ללחם לפי הטף
ז.
עניי עירו.
ז.
בכל ס מ ס ו ת אלה
מ ס פ ק ת ואס לאו חדי הוא
זו,
עדיך
אין אדם
חייב בהם
ליזהר שלא ל ת ת כ ל
חייב בהם
אלא כשתהיה לו פ ר נ ם ח ו
כלכל שאר עניים.
הצדקות
ג ח ן ח ל ק ל כ ל הקרובים השויס ב ד ר ג ת קרבה
ט.
ז[•
לאחד
מהקרובים אלא ל ת ת
משפחתית אז שכנית ח[•
כופין א ת האב לזון בנו עני ,ואפילו הוא גדול שאין לו ממה ל ה ח ם ר נ ם
כוםין א ת ה א ב לפרנסו .ונכדים וגכדות הם ב כ ל ל בניו לעגין זה .ם[•
י[ טי*
ג( יר׳ל סי׳ תל מ ר ף ה׳
!3שם.
אן »דד סי* מ״א ספיף נ׳ .
מ׳׳א שם .הןב״לז לחם •הודה .ו[ שדפ שם סעיף י יש״ך וט״ז .זן שם• ופחחי תשובה
9׳ pל׳ משם הגזת״ס״ מ[ סו״> מיי מ״ו סק״ט .ט[ שדם »ו״ל מיי רנ״א סעיף ל׳ והנה.
פרק ג.
גבית הצדקה על ידי בית דין
מצות
כל מרסי הצדקות השנויים בפרקים אלה שהן מכלל
של
צדקה
היחיד ליחיד או רבים .קרובי משפחה ועיר אחת ועניי ישראל .הן נתונים לפקוח
בית דין ,שבית דין בכל מקום הם אפוטרופסי עניים ויד עניים .בו בזמן
מורי דרך התורה והמצור .בכלל .ובמצות הצדקה ביהוד
שהיא
מיוחדת לעם ישראל והיא תפארת צביונם יסוד קיומם וחוט
מורשת
גם
אבות
השדרה ה מ ק ש ר
א ת כל איש ואיש וכל קהלה אל כ נ ס ת ישראל כולה בצביונה וקיומה .ותקות
גאולתה.
שנותן
א .כל מי שאינו נותן צדקה מרצונו או
שראוי לו
פחות ממה
ליתן ,בית דין היו כופין אותו עד שיחן מה שאמדוהו ליתן א(.
א(
כיון
הש״ך כ ת ב :
דאיכא בה לאוין
ווסכיםו
דאין
לתירוץ
מבות עשח שמחן
ל א ת ק ס ו ץ ו ל א ת א מ ץ כ ו פ י ן א[ ,ו ה ם
ס מ ״ ג וםמ׳׳ק
ב ת ר א ז ת דתום׳ וכן פ ס ק ו
מעשין ,ו ל ז ה נ ו מ ה ד ע ת מהר׳׳י קולון שכושין ע ל
והנה
•מתן
נדרי
המל״מ
הבית יוסף
השיג על מרן
ומהרשד״ם
דכתב:
ז״ל
בלחוד אינון ,אבל
עסק
אית להון בהדי
אי אחי
למהדר ביה לא
בהאי
מלתא
אחרי
על
רוב
הפוסקים
מרבוותא
תשמור
או
לברק
מוסדי
מייב
תאמץ
עד
גראה
שתר׳יג
בה
ובשניהפ
שיאמר
מבמץ
רשאימ לכוף
היא כנדר לבל
ובי״ד ל א מ ב י
לענין כפיה
מהרל״ק
היא
ק י ו מ ה ב[.
תאחר.
למעבד ביה
וכלהו
ולש
מדעמ,
כדאמר
ו * יוסף אנן
לחהוא מדעם
לעניים ולית
לא היה א ו פ ר
לבדקה,
ק ב כ ת בני
שאינה
העיר ,הדבר
בא מעשה לידי
כתב
כן
בבדקח שאין
לעבור עליה בבל
אדם חייב
לילך
שעריך
הייתי
שקול אי
סומך
כםינן
על ד״ת כיץ
תאחר
רובה אני .ואם
התורה
בית
דרשו:
דין
בשעה
לכוף
ועשית
בא
שעניים
אזהרה
לבית דין
ב ה א ל א .מ י ץ נ ד ר ל ח ח לבו״קה,
דשניהם בכתוב אמד נאסרו מ ו ב א
כנדר
לקרבן
שמובא פיו
או
ע ל י ה אעס׳׳י
שפתן
בדרך השמעה או לחץ
ח ז ר ת ו מ'מוע*ו פ י ו .א ב ל
ה ב כ ו ר ב ר י כ י ס לה ,הואיל ויש
שהיא
לבדקה דינו
ש י ע ש ו ך הז ,ה י י נ ו
ליד הגזבר אין משביחין על
סבוה
וע-ז
שפתיך
כאשר נדרת ב פ י ך ודרשינן ב פ י ך זו בדקה ,ל ו מ ר
הבית,
מן
דהשבת
על
מבוה
ש פ י ר עביד.
דסברי הכי ,או כ ר י ת ודעימיה ,ואמ היה
דבדקה זאת היא כנדר .לענין
ועשית
בדקה הרי
העבוט
כגון ר״ע דזכה לעניים
שאם היה רואה
דובה לכוף
י ו ס ף ודבב״א
שכתבו
ד ס ב ר י ה כ י ו ש ב ו א ל ת ע ש ה ע ד י ף ד[.
ולעיר
קאםר
ירבו
דברי
מכל
הבית.
משגתינן ביה ,ובי ד י נ א מ ח פ י ס י ן
ד ב ר א ח ר .ו ע ל י ס ו ד זר ,כ ת ב :
יסוד זה א ס י ק ו כ ת ב :
לעגיים
שכתב,
כרבינו
בתשובותיו
שאם
למהדר בעון קאי,
דברים .וכד זכי פ ר נ ס
הרוב ,ו ס כ ל מ ק ו ם א ם הדיין אינו
דאיכא
הרמב״ן
שברה בבדה
ע נ י י ם אגן ג[ א י א ת י
בדעת
ורמב״ם,
וולא
הברקה ,וכ״כ
ממ׳׳ש
הביא תשובת רבנו האי גאון
בבדה
דברי
ו ל פ י כ ך אין ב י ת דין מוזהרין עליה ,א ל א
בדבור פה
־עניים
יד
אע״ג דהוי
שכרה
דכתיב
הבית
למען
יוסף
יברכך,
מקום
דהר־ן וחרמב״ס
שכרח
ב ה ם לאוין דלא
בבדה
צדקה
שהוא
ח ק ם ק ולש
מ ב ו ו ץ ב י ת דין ל ג ו ף ע ל
.ב[ מל״מ ה׳ מתנות עניים ס״ז ה״א וה׳ עבלי£
< [fש׳ץ־ סי׳' מ ד ת ס״י! ג/
נ[ ב״ק ל׳׳ו :ל[ תשובות מהרשל׳׳ם יו״ד סי׳ קס׳׳י .ה[ ר״ה י .
פ׳׳צ הי״ז.
שער ה .אפוטרופסות ! ר ק ה והקדמות לעניים ומוסדות חסד
ב.
בזמן הזה אינה נוהגת דרך כפיה של מכת מרדות ,א ב ל מצות על בית
דין בכל מקום ובכל זמן ,ל א פ ו ד את שעור הצדקה הראוי לכל איש לפי השגת
ידו ולכופו בכל דרכי השפעה וכפיה מוסרית ל ת ת צדקה כראוי לו.
ג.
לא רצה ל ת ת מה שראוי לו ,בדרך השפעה או כפיה ,יורדין בית דין
לנכסיו ולוקחין ממנו מה שראוי ליתן.
ד.
אין הדברים הללו אמורים אלא בפניו ,אבל שלא בפניו אסילו אם
אפשר להודיעו ואפילו אם יש לו שלוחו או ב״כ שמנהל עסקיו פה ,אין גובין
סנכפיו שלא בפניו א(.
קיומה ,ובנדרים שאני משום דכתיב :כי דרוש ידרשנו ה׳ אלקיך מעמך והיה בך חטא .מכאן שאין דבר
זה
מסור לבית דין.
וביד אברהם כתב:
דהיכא דאיכא לאו גמור מחייבים בית
אפילו על מבות עשה שמתך
דין
שכרה בבדה .וראיה לדבר ממ״ש גבי מדות א[ דאיכא חיוב על בית דין לכוף אעס״י שהוא מ״ע שמתן
שכרה בבדה בן.
את זאת כתבתי להלכה ,אבל למעשה אין לנו כיום דרך כפיה של מכת מרדות.
של קדמונינו אנו למדים שתובת
בית
דין בכל
מקום
וזמן ,לכיף
בדברים
אבל מדבריהמ
ובדרך מוסר את כל אדמ
מישראל לקיים מבות בדקה כראוי לו לסי יכלתו.
א( הרמב׳׳ם והשו״ע כתבו :יורדין בית דין לנכסיו בפניו .והש׳׳ך םירש דמ׳׳ש ,בפניו ,תוא דוקא
לאםוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן ליה אמ אפשר ,דלא גרע מתובו ו נ מ ו שנתבאר
לעיל וכן לענין תלמוד תורה גו.
וכמו שכן הדין בבעל חוב:
מדבריו מוכח דגם שלא בפניו יורדין לנכסיו אם אפשר להודיעו
אם יכולים בית דין לשלוח ולהודיעו שולחים ומודיעים לו ,ובמקום שאין השליח
תוך שלשים יוס ,מנבין תובו מיד ד[.
וכן לענין תלמוד תורה פסק רמ״א:
ואם
יכול
לילך
ולחזור
אינו בעיר ויש
לו
נכסים אס אפשר לאודועי מודיעים לית .ואם לאו יורדים לנכסיו ושוכרין לו מ ל מ ו ה1
ובנקודות הכסף הוסיף וכתב :
מדאמרינן :מי שהלך למדינת הים
יורדין לנכסיו וזנין אשתו.
אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר ,היינו בדקה ו[ ,משמע דאסילו אם הוא בענין שאי אסשר להודיעו
תוך שלשים יום ,דבכגון זה נפרעים
ממנו חובו שלא בפניו ,לבדקה אין מגבין ,דאם לא כן אין חילוק
בין חוב לבדקה.
ובסו״ד אסיק וכתב :אם אי אפשר
להודיעו
אין מנבין .ואם
אפשר
להודיעו
מודעינן ליה
ומגבין אתר שהודיעו ,וכן עיקר.
אבל מהרשד׳׳מ ז״ל כתב :
יכולימ אנו לומר בפה
מלא שמי שיורד לבכסיו שלא
בסגיו אינו
אלא סועה וכו׳ ואפילו הרמב׳׳ס לא כתב אלא בפניו ,ואין ספק שמי שיעשה מעשת וירד לנכסים אפיי
שלא בפניו לא טוב עשה ז|.
והבי מםתבדא לע׳־ד ,משוס דבעל חוב אף למ׳׳ד שענודא לאו דאורייתא ,מכל מקום ממונו של
בע־ח הוא ברשותו שלא כדין ,ומשום שהוא הולך למדינת הים לא היתר לו ממונם של אחרים .שאם
p
נ[ יו״ד סי׳ ליד׳ח סעיף
ב[ יד אילהס יו״ד סי׳ לידה.
א[ חו״מ סי׳ לנ״א.
ה( יו׳׳־ כיי למ״ה סעיף נ׳ בהנה .ו[ כלדטת מ״ח,
ד[ חי״מ סי׳ ק״ו.
א׳ יש״ך ס׳׳ק ד׳.
ז[ מהלשד־״ס יו׳׳ד סי׳ קס׳׳י.
0רק ג.
ה.
גביית הצדקה ע ״ י בית דין
ב י ת דין שירד לנכסיו שלא בפניו והוציא מ כ נ ו לא טוב עשה ו ה ו א
נ ט ו ע ה ב ד ב ר מ ש נ ה ה[
ו.
יוצא מכלל זר ,מזונות הבנים ו ה ב נ ו ת ג פ
אחרי שש
שנים ש א ע פ י י
ש ה ם מדין צ ד ק ה יורדין לנכסיו אפילו שלא בפניו ל ד ע ת ר מ ״ א שנוהגים ל פ ס ו ק
כמותי ,משום שהם צ ד ק ה של חובה י(.
ז.
והוא ה ד י ן לחרש ושוטה ש א ע פ י י
שאין להב
ד ע ת והרי הם כ ש ל א
שש
ב פ נ י ו יורדים ב י ת דין לנכסיהם וזנין בניו ובנותיו אפילו הן יתירים על
עד ש י ג ד ל ו ז[.
ח.
מ מ ש כ נ י ם על ה צ ד ק ה אפילו בערב ש ב ת יז[ וכן ה מ נ ה ג פשוט ב י ר ו ש ל ם
ש ה ג ב א י ם מחזירין ת מ י ד ונכנםיס ב ב ת י ת ו ש ב י העיר לגבות ו ל מ ד כ ן על הצדקה.
ואין בזה משום לא תבוא אל ביתו גי[ א(.
אתה נועל דלת בפני לווין ,ונותן יד ללוים ואינם משלמיב ,וכן בתלמוד תורה לגני ,היי הוא עליו כחוב.
הואיל ובית דין והגביר חייבים ללמדו תירה,א ן שכל יום שעיבר עיי בנו בייא תימור תורה הוא אבידח
שאינה
חיזרת,
ואין
שורת
הדין
הלכך גם כשאי אסשר להידיעו
נותנת
אחרים
שיטיל עצמו על
יורדין לנכסיו שלא בפניו,
מכל ישראל אחר ,שכל הרואה עני שמבקש
בדבר שהוא חייב בו מדין תורה.
אבל צוקה אינה מיסלת על איש זה יותר
צדי־י־ .בדבר שחסר לו חייב יהת יו צדקה ; ירה שיורדין
לנכסיו הוא מדין כללי של :כופין על מצות עש־
וכפיה זאת אינה אלא קודם בטול העשה ב׳ ודיינו
כדי שיאמר רוצה אני ויקיים העשה .וכן אמרו בקרבנות יקריב אוהו ירצ־נו ,מימד שכיפין אותו
שיאמר
רוצה
אני
והיא
אזהרה לבי׳־ד שיעשוך גן
שאז אפשר לומר
הדין
לצדקה
וזה לא מתקיים
שהיא
מכל
עדיסא
מצות
עשה
עד
שנאמר בד:.
ועשית
ולדעת
הש״ךן
אלא בפניו או לכל הפחית כשמודיעים לו
שהוא מתרצה בלבו וכמ־־ש הרמב״ם זיל ד| אבל שלא בפניי ובלא ידיעתו אין שעם
לכפיה זאת .הלכך מה שכתב הרמב״ם ומרן בדין זה,
בפניו ,הוא
במובנו המדויק ,אבל שיא בפניו אין
יורדין לנכסיו לגבות ממנו לצדקה שהיא ליחיד ,הואיל ואינה ת.יב אצלו.
א[ הב״ח כתב :שדין זה נאמר רק בצדקה שכבר קצבו עליהם בני העיר וניר כל אהד לתת כך
וכך לחודש וביום פלוני
מה
הגיע הזמן
לומר טרוד אני ,אפילו הכי
כיון
אפילו
שנדר
בע״ש ,התם הוא דממשכנין עליה אעס״י שיש לו סתהון
כבר
ממשכנין אותו 'אפילו בע״ש ,אבל היכא דלא נדר
מעיקרא אלא שכופין אותו ליתן מה שראיי ליחן אין כופין בע־ש כיון שהוא מרוד.
ולע־ד נראה דאדרבה איפכא םסתברא שאם משום
אותו
ין
נדר לזמן ,אין יודדין לנכסיו אלא מחייבימ
לקיים נדרו כדי שלא יעבור על לא יחל דברו וכמ־ש
םשם רהיג יא[ וכן לפרוע תוב אס בקש
זמן נותבים לו יב ,1אבל מדין צדקה הואיל וכוםין אותו לקיים העשר ,יורדין לנכסיו ,דעד שנכוף אותו
בגופו מוטב שנבוף אותו בממונו יג .1וצדקה אין לה זמן ואין לאחרה הלכך יורדין לנכסיו.
ב| כתומה ס״י .נ[ עין ל״ה י .והודייה יקליב אותו,
א[ עיין לעיל דף מ״א בהערה.
ו( עין אה״ע סי׳ ע׳׳א.
ה( עי׳ חו״מ סי׳ כ״ה.
ד[ רמב״ס ז״ל ה׳ גירושין ס״ב ה״נ.
ס[ פרי
ה[ יי״ד סי׳ למח סעיף ב.
ז[ אה׳׳ע כי׳ ע׳׳א סעיף נ׳ ולעיל ז׳ לא.
י[ ב״ח ,יריד סי׳ למ׳׳ח.
האדמה ד׳ כ׳׳א ע״ב וספל הקניה ׳לישלס ה׳ צדקה סעיף א׳.
יג[ נמיקי ייסף כהיבית ד׳ צא.
יב[ חו׳׳מ סי׳ ק.
•א[ לעיל ד׳ ע׳׳ב העלה א,
שער
מי
ט.
ה.
*דקר,
שאסר הנאתו על העניים.
ולוקחים משנו מתנות
ממנו,
אטוסרופוסות
והקישות
וממשכנין
עניים :לקט,
לעניים
אין בדבריו
שכחה
אותו או יורדין
ומיסדות חסר
ע
ד
״
כלום אלא באים עניים
ופאר .ומעשר עני ,ו ב י י ד מוציאין
הצדקה
המחוייבת
ממנו
לנכסיו ומוציאין
וראויה לו או הצדקה שנדר לעניים ,בין אם יש לו צדקה מופרשת
או אפילו
אינה מופרשת ,ונותנים אותה לעניים א(.
משפם
י.
הכסיה
מקום שהם אסוסרוססי
בירידה
לנכסים
העניים וגם
מסור
דין ד מ ת א שבכל
ליד בית
א ב ו ת כל ישראל להדריכם בדרך התורה
והםעוה ולירד לנכסיהם במקום שהדין מחייב אוחם לכך ,אבל העניים עצממ אינם
רשאים לעשות דין לעצמם ולגבות אפילו אם הם קרובים שהוא חייב בפרנסתם.
אמנם
משנים.
הביבור.
אלא
וזה
ריהשא דםיגין מוכחא
מאי שררותא לפי
אבל
ב א מ ת נ ר א ה שזה
בשנים,
הוא
משום
בכלל
אי
משום
אפרים
דנכסיו
זכר .ב ה ם ? ,
דאינו
להם
היכא
רוצה ליתן לשוס עני
בע״כ,
צדקה
למימר דמהני
אלו
לתת
עיקר
כל
ולע״ד
משעת
שהרי
ומעשרות
לכן
תרומותיו
שהוא
מידו
שעליהם
והסרשתן
איסר
הנאתן
ומעשרותיו כל
מזכה אותם
לכל
עיקר,
דנכסיו
לנכסיו
אותה למי
המתנה
כתנים
באים
ולא
לכהגים
מסלק
ולויים
עליו
הלכה זאת
על
משועבדים ל ת ת צדקה .ולע״ד נראה ודאי
דין ש ת ם מ ו ר י
העם
על
העני
אותו וגפ כן יורדים
מזה
שאינו ר ו צ ה ליתן,
בפה שתפס,
אבל
בטובת
ריב״ת קונם
עיקר ,תרע
הגייה,
רבי יותנן
כהנים ולויים
היכא
אמר
נהנימ לי
ל ך שהוא כן דתנינן:
כתנים
שאינו
רובת
בדאיכא טובת הנאה
תרומות
ואין
שדאוי לה ותפיסת הענייפ
הוא מרין כופין לקיים
ליתן
דלא זכה
לבעלים
ממנו
נוטלים
שיובאה
כל
ממון
הגורן א ס ו ר לבעלימ
בהס,
זכות
שאינם
בעלים כל
ל ד ע ת ריב׳׳ח
הנאה,
טובת
עיקר
מפני תרומות
אלא טובת
וכשלא
הגאח.
רוצה
לתת
התרומות ומעשרות בע־כ .אבל
בדקה ,בין
הם
שמוביאים
בדיינים.
הלכך
הדיינים
אפילו הם קרובים שקודמים לכל אדם אתר אינה כלום.
יסור
זה:
דמד .ש י ו ר ד י ן
ב י ת דין
שאין נכסי כל א י מ סשועבדימ
מצות עשה וכדמוכת
לכל איש
ומעשרות
עוד אלא שכל
הכהניס ולויים
ושוטריו ולא
כופין
מעשרותיו
דאטילו
דשאני
תורה היא תוב
אפרים נמק
עשה
דבדקח.
די!.
הוקדשו מאליהס.
נ י ר ובין שחייב בה מדין
ונותנים
מכאן מוכח
נ ר א ח שאין הנדון דומה לראיה,
גמר
והנה
לבית
נוטלים
מלאכתן
כשהוא
תפיסת
באומר אי אפשי ליתן מתנה כל
ממנו
בתוקף
מבות
בית דין,
העני.
בטובת הנייה
בע״כ
שלא
יבסל
בא עני ותפס
אחר נראח
דנרסינן התם:
)ריב־ת(
רוצה
אם
מתניתין סליגא
וכר,
שבת כדי
אינו
למבעי:
רוצה ליתן לעני
ל ו י י ם א ל ו נ ה נ י ן ל י ישלו א ח ר י מ .ג[
כהנים
דקי״ל
בקופת
שגם היא אינה נגבית
צדקה של
פ ח ו ת משנים.
ריב״ח אמר ,אדם נותן
מעשרותיו
פתר לה
על
הצבור
ליתיד
בערב
דאם
ל ת ת צדקה ,איכא
דבעל
ממאי
תובת
בי״ד למשכן
כתב • ולענין
משועבדים
בדקה
ואפילו
עושין ש ר ר ה
הבית
א ד פ נותן
יטלו
כת
איכא
ומסתייע
אין
נאמר גם על
ש ר ר ו ת א ואין
המחנה
לנכסיו
שיש
כ ד ב ר י הב־־ח,
שממשכנין על
דגרםינן
ה ב ד ק ה ב[.
התם.־
ומשמעות
אין עושין ש ר ר ה
שררה על
על
הביבור הוא
הצבור פחות
מדברי
מח
לנכסיו
הוא משום
לצדקה אלא
מה שיורדין
ה ב י ת י ו ס ף ,ה[ ו כ פ י ה ז א ת
מסורה
רק
מישראל.
ג[ ירושלמי דמאי
ב[ ב״ב ס :
א[ פור ובית יוסף ושו״ע וש״ך יו״ד ס׳ רכז.
ה[ עין לעיל דף ע״ב בהערה.
ד[ מחנה אפרים הלכית זכיה ומהנה סי׳ ט.
פ״ו הלכה ב.
פרק
ג נ י י ת ד1,רקה ע ״ י
ג.
נ י ת דין
ד פ ר נ ס ת קרובים ואפילו בנים יותר מבני שש עיקרה היא מדין צדקה .וכל גביה
מפורשת של צדקה גם בםקום
לעניים
בצדקה מפורשת
בפניו
שהדין נותן לירד לנכסיו שלא
מסויימים או מוסד חסד מסוים .איגה
ואפילו
אלא על ידי
בית דין או בתוקף פסק דינם.
אין אדם יכול
יא.
צדקה של
חזר
אחו
דברי
היה לקיים
ואינו רובה ליחנו כלל,
חמחנה אסריפ,
שזה
דומה
באומר:
לגמרי
העניים ואין ב ר י ך ל ו מ ד א ם הוא קרובו אין
אולם
ידור
ג ס בזה נלע״ד
נ ד ר לה׳ וכו׳
אזהרה
אס
ל ב י ת דין
לא יתל
מידו.
וכן א מ ר ו :
וכחב
האוסר
בבדקה של
וכן
דברו ,וקיום הנדר
בגי
שבית
סלע
דין
נפי אפילו
אינה
לתרוםוח
זו
הוא
יד עניים.
בדין מי
שלא
עבמו אם הוא נותנם
הלכך
תפיסת
שאין
םובאין
מידי
הנותן ו נ ו ת נ י ם א ו ת ה ל ר א ו י ם לה.
הלכך אפ
גא ליד
גבאי
בדקה
לרבינו
חעני אינה
סותר
כדכתיב:
שפתיך
תשמור
או
כלום
איש
מיד
כי
ועשית
בית דין
ומוביאים
לשנותו גו וכן פ ס ק
אותת
רמ״א:
א ל א א פ יש ל ו ה ר ש א ה מן הגבאי או סיבי העיר.
שאסר הנאתו על
שכחה ופאת ומעשר עני ניסלין ממנו
בדקה סירי
ש כ ל נ ד ר ה ו א לה׳,
וכדדרשינן מובא
הכהנים ,והוא הדין
ב מ ת נ ו ת ע נ י י ם דן.
בע׳׳כ ,א י נ מ י א ם י ש ל ו
מ ו ס ר ש ת בית דין שולתין ו מ מ ש כ נ י ם אותו ע ל
הנודר אפילו אם
או חפץ
ומעשרות ל נ ה נ י ם ולויים.
משום
ל ב י ת דין
מיד הנודר
לבדקה עד
זה
ל1דקד .ל ע נ י י ם ,ו א ח ״ כ
חפם
מוציאין מידו.
מסור
העיר אין אדם יכול לתבוע
י ש ל ל מ ו ד מ מ ׳ ־ ש מ ר ן ז׳׳ל
הש״ך כנון לקט
ס ל ן זח
שמוביאין אוחו מיד התוסס.
שיעשוך בן והעניים זוכים
מ ו ב י א י מ מ מ נ ו בע׳׳כ,
ואפילו
אי
לתבוע
לצרכי צדקה של
בני העיר אלא בהרשאה מן הגבאי או טובי העיף א(.
ואפשר
בו
צדקה.
הצבור ואפילו
הבדקת ונותניפ
ה י א מ פ ו ר ש ת ,א ל א ב י ת דין ה ו א
א[ יו״ד כי׳ רנ״ח כעיף ה׳ ועין לעיל דף ע׳׳ה גכעדה.
ה( ש׳׳ך כס ס׳׳ק ע.
ד[ יו״ד סי׳ רכ״ז סעיף ג׳.
בדקת
ל ע נ י י פ הז.
מופרשת,
הא ל מ ד ת
שסוביאין כל סיגי הברקה
ב[ ר״ה ו.
נ[ עלכין י.
שער ה .אפומרופוס נדקה והקדשות ליעניים ומוסדוח חסד
עז
פרק ד.
קפה של צדקה ותמחוי
א.
בית דין דמתא או חבר עיר
ונבחרי הצבור
את
מחייבים
הקהל
לקיימ בעיר קסה של צדקה ומוסד של תמחוי לעניים.
ב.
קפה של צדקה
מוקדשת ל ס פ ק לכל
עניי העיר
שבועית
תמיכה
שמתחלקת מערב שבת לערב שבת׳ בשעור שיספיק ל פ ר נ ס ת ם ל ש ב ע ת ימי השבוע.
וזו היא הנקראת קפה של צדקה א(.
ג.
וכן
מעמידין
גבאים
ל ג ב ו ת בכל
חצר וחצר
יום מכל
פת ומיני
מאכל או סרות או מעות תםורתם ,ממי ש מ ת נ ד ב לפי שעה ,ומחלקים אותם ב כ ל
ערב לכל עני לצורך פ ר נ ס ת יומו .וזהו הנקרא תמחוי.
ד.
התמתוי מתחלק לכל
העניים
שבעיר ,שהם תושבים גלמודים,
או
אורחים ששוהים בעיר בדרך נסיעתם כ(.
ה.
מעולם
לא
ראינו
ולא שמענו קהל
מישראל שאין להם קפה של
צדקה ז אבל תמחוי יש מקומות שלא נהגו בו.
ו.
במקומ שאין בו מוסד התמחוי.
כופין
הצבור זה את זה
להכגיס
אורחין או לחלק להם צדקה ל פ ר ג ס ת יומם נ(.
ז.
בית דין דמתא מחייבים את הקהל ל ת ת צדקה להלבשה ,כדי ל ח ל ק
לעניים בשעות הצורך כסות הראוי לפי כבודם ד(.
ח.
וכן' םחייבים ל ת ת צדקה לקבורה וכל
צרכי
הלויה
ובנין
מצבה
לעניים שאין להם סשלהם ושאין לבניהם או יורשיהם היכולת למלאוח הוצאות
קבורה וכבוד אחרון של הוריהם ומורישיהם ה[.
ם. .רשאים בני העיר או נבחרי הצבור בעירם ,לעשות מקפה של צדקה
תמחוי או תמחוי לקפה של צדקה .וכן לשנות קפה של צדקה ותמחוי לכל ס ה
שירעו מצרכי הצבור ואעסיי שלא התגו כן בשעה שגבו י[ .שכל הנוחן לקופה
של צדקה או תמחוי על דעת גבחרי העיד שהם אפוםרופסי הצבור הוא נותן.
י.
היה במדיגה חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא מחלק לעגיים
לפי ראות עיניו .יכול לשגות ק פ ת
הצדקה והתמחוי,
ונחוץ לצרכי הצבור .אבל ל ר כ ר הרשות אינם
רשאימ
ל כ ל מה שיראה לו ס ו ב
לשנות לא הפרנפ ו ל א
ח ב ר העיר ז(.
נ[ שם שין־ ס״ק א׳
[3שם סעיף ד׳,
א[ שי׳ע יי׳ל סי׳ ינ״ו סעיף א׳.
ה[ שם .ו[ יר׳ל סי׳ רנ״ו סעיף ל׳.
וחו״מ סי׳ קס״נ סעיף א׳ גהנה .ל[ שם סעיף ה׳.
ז[ שם ,וש״ך ס״ק ז.
Y
מ ר ק ד.
״
ותמתוי
ק פ ה ש ל צדקה
יא .אין הדברים הללו אפורים אלא בקסת צדקה ותמחוי שהן צדקות
קבוצות .ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת .אבל אם הן מגביות מקריות כגון .מ ג ב י ת
לכסות עגיים ,או שבאו עניים הרבה ממקום אחר וגבו לשמם לא ישגו לצורך
ד ב ר אחר ולא לצורך עניים אחרים .אלא יחנו הכל
לאותו הדבר שגבו לשמו
א ו לפדיון שבויים א(.
יב .ב י ת דין או ח ב ר עיר בכל קהלה מישראל מחייבים א ת כל הצבור
ו ג ם אסוסרוסםי היתומים להשתחף בממוגם או גם בגופם .לאלה שראויים לכך.
ל ס י מה שהענין מחייב בשמירת העיר והגנת הצבור וכוסין בני העיר זה
את
זה ואפילו המעוס א ת המרובים ל ת ת לכיס של הצדקה ל כ ל צרכי העיר כ[ א(.
מקסת הצדקה מוציאין להשיא יגזום ויתומה ,עניה ,שאין ל ך מצוד.
יג.
•גדולה מזאת נ(.
מקפה זאת נותנים להורים שהם עניים ואין ביכלתס להשיא א ת
יד.
בניהם ,תסיכה לנשואי בניהם ומקדימים היתומה הבתולה ליחוס .ושניהם קודמיס
ל ב נ ו ת או בני העניים ב(.
מכלל ק פ ת צדקה לצרכי העיר היא תמיכה מכובדת .לסופרים .אלו
טו.
א( בגמרא
גרסינן:
ל פ ס י העיר ,ופירש
מ ס י העיר ש ק ו ר ץ שסיצא וחירות שעושין ח ו ץ
העיר
מפרש פסי
ועוד
ולכל
ה צ ב ו ר יחד ,ב כ ל
מאמציהם
ב ( השייך כ ת ב ב ש מ
בגופם
ו ע ד ב א י מ ז ה לזח
מיתומימ
ואינם
ב ע ל י ו ע ל י ו ו א ם ז ה נ ק ר א ד ר ך ש ל מצוד!
הקדש ששם
נ ר א ה ש כ ן נ ק ר א ד ד ך מצוד ,ו ה י א ם צ ו ה נ ד ו ל ה .
קדימה כ כ ל מצות
הצבור
חייבים
מהר״מ אלאשקאר ,דדוקא יתומות ,א ב ל ל א ידעתי א מ יכיליס הקהל להשיא
צדקה לעניימ
דמבוה וחובה
להקדים
דהגשואים
in
ע צ מ ם ה י א מ ב ו ה ג ד ו ל ה לכל
מ צ ו ת נ ש ו א י ן מ ש ל ה ם ,ו א י ן ל י ת ו מ י ם א ל א דין
אלמנה ויתום
י ת ו מ ת ו כ ן י ת ו ם ו י ת ו מ ה ש ב א ו ל י נ ש א ס( ל א ו ד ו ק א א ל א
ולאביהם
ביחוד ,שכולם אתראים
ו ז י ס י ו ת ון.
ש ת ו ר ת ם א י מ ב ו ת ס זן.
לעצמו ולהשיא א ת כ ל א ל ת שאין ביכלתמ לקיימ
ל ה ש י א ם יז.
מיתמי.
מכאן
למדנו שכל
וממונם .הלכך מוציאים לתשלימי מסים א ל ה נ ם
שאין לאביה יכולח להשיאה מ ד ב ר ש ל
ולע-ד
לאדם
וסרשאה
ומרזינא
אפילו
המררכי מוכח שהוא
האויבים והוא מענין מסים
עניני ה מ ה ושמירת העיר בכלל ,והצבור היהודי
סםודיס מזה א ל א תלמידי חכמים
*ניה
לחומה לחזק העיר .הן א ב ל מדברי
ב ה ו ר א ת פיוס והיינו מ ה שנותבין ל פ י י ס א ת
נאמר שם .לשורא
להשתתף בכל
הערוך :קרשי עץ לחזק
ש ע ר י ה ע י ר י .1ו כ ן ש י ר ש ר ״ ח
משוס
לשאר עניים.
דכשאביהמ קיימ,
ומאי דתנן
המשיא
ע ל י ו מ ו ט ל ת החובה
ה ל כ ך א י ן ה י ת ו מ א ו ה י ת ו מ ה י כ ו ל י ם ל ת ב ו ע א ת ג ב א י ה צ ד ק ה א ל א הס ת ו ב ע י מ א ת א ב י ה ם
נ ו ת ג י ס מ ק ו פ ת ה צ ד ק ה מ ת ש ד ר ו ש ל ו ל ס י מ צ ב הקפה ,ש ז ה ו ב כ ל ל כל מ ח ס ו ר ו א ש ר י ת ס ר לו.
ב[ חו״מ סי׳ קס׳׳ג סעיף א׳ יבהנהה וסעיף O
א{ שי׳׳ע שט וש״ך כס.
ד( על־יך ה:לס ערך סס א.
ג[ שי״ע יי׳׳ז סי׳ רמ״ט סעיף פו ופי׳ ר״ן סעיף א—ב.
י[ מרלכי ב״נ פ׳׳א ,סי׳ הפ״ז מ מ ר י הירושלמי ב״נ ס״א הל
ה[ פירוש ר״ת ב״ב ח.
ז[ ב״כ שם ,יעין אבקה מכל סי׳ א עקרי הלס הלכוח מ ו ל
לפסיס וזמיוה י״ב חדש.
י[ קילסת ל•
ע[ כתובות סז.
ח[ ש׳׳ך ס״ק יא.
ה׳ יו״ד סי׳ עי׳ז וסי׳ כ״ז.
שער ת.
אפוטרופסות ! י ק ה והקדשות לעניים ומוסדות הכד
ל ו מ ד י ו מ ל מ ד י מקרא בפירושם כ פ ש ו ט ו ו ע ו מ ק ו ש ל מקרא ,ומשנין ,אלו ה ה ו ג י ם
ו מ ש מ ר י ם ה ת ו ר ה בעומק עיון ה ל כ ו ת י ה ו מ ל מ ד י ן
אותה
ברבים א(,
שאלה
אין
םפרגסין אותם בכלל כל ה ע נ י י ם א ל א ת ו מ כ י ם א ו ת ם ב צ ד ק ה מ י ו ח ד ת ו מ כ ו ב ד ת .
צ ד ק י ת ק ד ו מ ו ת א ל ה לא פסקו ו ל א י פ פ ק ו מ ק ר ב כל ק ה ל ו ת ישראל,
טז.
כי הן ירושת א ב ו ת יקרה ל ב נ י א ב ר ה ם א ש ר צוד .א ת בגיו ע ד סוף כל ה ד ו ר ו ת :
ו ש מ ר ו דרך ה׳ ל ע ש ו ת צ ד ק ה ו מ ש פ ט .לא עזרה ס ו צ י א ל י ח ולא חנינה פ י ל י נ ט ר ו פ י ת ,
א ב ל צ ד ק ה שהיא מ ח ו י ב ת ע ל פי ה מ ש פ ט כ מ א מ ר ה כ ת ו ב :
מ ק ר ב הארץ.
אחראים
ולפיכך כולנו
וחייבים
במשפט
כי לא י ח ד ל א ב י ו ן
את
להחיות
האביון
ב נ ד י ב ת לב .עין יפה ויד פ ת ו ח ה ו ב ד ר ך כ ב ו ד מ ק פ ת הצבור.
יז.
בדורות
נ ת ח ל ק ו צ ד ק ו ת א ל ה ל ע נ פ י ם ושמות מ י ו ח ד י ם :
האחרונים
ע ז ר ה סוציאלית ,בתי חוליפ ,ב ת י יתומים
ו ב ת י זקייב ,כל אלה הב ענפים ש ל
ק פ ת צדקה .מ ט ב ח י עס או בתי ת ב ש י ל ו״חמחוי״ .וכל
א ל ה הס חובות ה י ח י ד
ו ה צ ב ו ר ב מ צ ו ת ה מ ש פ ט .ולכן סקוחם מסור ל ב י ת דין ,ו ה נ ה ל ת ם
צריכה
להיות
ב ד ר כ י מ ש פ ט ת ו ר ת י ש ר א ל ש י ת ב א ר להלן.
א( בירושיימי דמכילתין זרסינז .ל פ כ י פ וזמיות
ל ח י ט י הפסח בין לישא ובין ליתן ,ו פ י ר ש
שנים
עשר חודש ,אמר רבי יוסי בר רבי בון
הפני משה לפסים מלשון פיסת בר ,א ן ופירושו רחוק ודחוק
מאד .אבל לדעתי פסים הנאמר בירושלמי הוא מה שנאמר בתלמורין וכדפירש הערוך ור״ח או כפירוש
המרדכי ב; ודברי ר׳
יוסי
ב״ר
בין
הם הלכה נוספת לומר שלצדקת חטי
הפסח
גובין ונותנין ממי
ולמי שדר בעיר י״ב חדש .ובמקים אחר א מ ר ו :מהו לפסין ולצדקית י״ב חודש בשכר סופרים ומשנים גן
ו ג ם בזה נקש לםס־ן משום שלמות
אלה הן.
לסופרים
ומשנים,
שהם
המאמר
היגין
אבל השאלה היתה ע ל :לצדקות .ומפרש שצדקות מיוחדות
ומשמרין
את
התורה ביום ובלילה ומלמדין
אותה
במקרא
ובמשנה בוקר וערב באמונה משים כך נקראים נ ע ו ר י קרתא ד[ ולתמיכתם של אלה נותנין מקפת הצדקה
או גובין כ ש ב י י ם צדקה מכובדת שהיא מחויבת על כל הצבור ה[.
נ[ יליכלמי
כ[ עיין לעיל ד׳ ע״ ח הערה א.
א[ יליכצמי 3״ י פ״א ה׳׳ד.
ד[ ראה כמות לבה כ׳ מ״ז לכך התקיני ניהיו
חנינה פ׳׳א ה״ז וסהיחהא דהיכה לבתי.
ה[ עיין כדת הבב׳׳ן ה״א כי׳ קמב —
ה מ נ ץ ביקי ועלי :ועיין בעיי,־ ה:לס עדך מכנה.
קמו ,וחתס םופל חלק ו׳ כי׳ מ״ד.
פרק ה.
גבאי צדקה ופרנסי הצבור
גבאי צדקה הם הממונים על כל
א.
צדקה של הצבור שנזכרו
עניני
בפרק שלפני זה והם נבחרים עיי הצבור ומאושרים או ממונים על ידי ח ב ר ־
עיר
או
הצבור
בית
דין
שבעיר
כולו באהבה לא
פרנסי
ונקראים
הקהל.
לפי שנושאים את עול
ל ק ב ל ת שכר ולא אפילו להתהדר
ולהתכבד בו אלא
אפילו על מנת שיקלו בכבודם ויבזו איתם .וכך אמרו רז״ל ב א ג ר ת ם :רבי חגיי
כ ד הוד ,מוקים סרנסין הוה מסעין לו אורייחא לומר :שכל שררה שניתנה.
בתורה נתנה ,שנאמר :בי מלכים ימלוכו ,בי שרים ישורו .רבי אלעזר הוד,
פ ר נ ס חד זמן נחית לביתיה אמר לתו» מאי
עבידחון? אמרו ליה :אתא חד
םיעא אכלו ושתון וצלו עלך אמר לון ליכא
אגר סב ,נחת זמן חנינא .אמר
לון מאי
אתא חד סיעא חורי ואכלון ושתון ואקלונן.
עבדיחון? אמרו ליה»
א מ ר לון כדין איכא א נ ר טוב א(.
לסיכך השוו גבאי צדקה לדיינים שנאמר המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע
-זה
דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה ג[ ללמדך שגבאי צדקה צריכים
ל ה י ו ת מנוקים וטהורים כזוהר הרקיע במעשיהם .טובים לשםים ונוחים ל ב ר י ו ת
בםרותיהם ותכונתם ודנים דין לאמתו בלי משוא סניס ,בהערכת הטלת תרומות
הצדקה על אלה שחייבים בה .ו ב נ ח י נ ח ה לעניים הראויים וזקוקים לקבלתה.
ב.
שיהיו
כל
אנשימ
ונבונים
עיר
שיש
ידועימ
לתהלה
כדי
םצבם הכלכלי הנכון של
וישרים בסשסטם,
הנוחנים,
בה
קהל
ישראל חייבימ להעמיד בה גבאי צדקה
בכל מעשיהם! גאמגים בכל דבריהם וחכםים
שיכלו
לדקדק על
ושלא יהיו העניים מרמים אותם או מסילים עליהם אימתם ל ק ח ת
י ו ת ר ממה שראוי להם נ(.
ג.
אסור ל ת ת צדקה על ידי גבאי שאינו נאמן או שאינו יודע לנהוג
ק ס ת הצדקה כשורה ד[
ד.
וכן צריכים להעמיד גובי צדקה ל ג ב ו ת מכל אחד ואחד מנותני הצדקה
ל ס י הקצבה שהסילו עליהם .ולמשכגם אם יסרבו לתת .ולכן אין קופת הצדקה
ג ג ב י ת אלא בשנים שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים.
ומעמידימ גזבר נאמן על
שמירת הקפה
בשלמותה ,ואם ירצו הצבור
ג[ כי׳ע יי״׳ד פי׳ רנ״י סעיף א׳ ובהנה.
ב[ ב״ב ח :
א[ ירוכלמי סאה ס״ח ה״ו.
ד[ כס בהגה וב״ב י׳ :הד״ה אלא ,ושי״ע יו״ד סי׳ דמע סעיף ז.
שער
שםוטרוםםות *דקה והקדשות למוסדות
ה.
חסד
ל מ נ ו ת שני גזברים הרשות בידם ל מ נ ו ת אפילו שני אחים׳ א(.
אלא
שררה
מאמינימ בו ממנין
נאמנות ,וכל שהצבור
דגזברות
אותו
אינה
ו ב ל ב ד שלא
יהיה בו שמץ זילותא סשום כבוד הצבור.
ח.
שאם
נבאי צדקה
ענוים וסבלנים
צריכים להיות
לב וטובי עין,
סובי
יחרפוהו עניים .אין לו לחוש .כי בזה תהיה זכותו יותר גדולה .כ[.
כשחסר בכים של צדקה צריך
ו.
וכשימצא
אחריותו
בכים
זמן
לאחר
הגבאי להלות
נפרע
ממנו
משלו או ללות על
ואין צריך ליטול ר ש ו ת
ס ה נ ו ח נ י ם בכיס ג[
גבאי שאומר בעודו
ז.
גבאי כך וכך
הלויתי לכיס של צדקה נאמן
ב ל א שבועה ,והוא הדין אם אומר כך יום או יומים לאחר שסלקוהו ,א ב ל איגו
נאמן במענה זאת בלא שבועה
אחרי זמן
אם לא ב א ם ת ל א
רב שסלקוהו .ל[
צ ו ד ק ת לפי ראות עיני בית דין•
ח.
הנגבה
גבאי צדקה
ומתחלק
וגזברי ההקדשות אינם חייבים ל ת ת דין וחשבון מכל
על ידם .ואין הצבור זכאי לדרוש מהם זאת
שנאמר :ולא
יחשבו את האנשים אשר יתנו כסף על ידמ ל ח ת לעושי המלאכה כי
באמונה
הם עושים ה( .אבל מכל מקום צריכים הגבאים ל ת ת דין וחשבון על פעולותיהם
ועל כל הנכנס ויוצא על ידם כדי לקים בעצמם והייתם נקיימ מה׳ ומישראל ו[.
גבאי צדקה שהצבור קוראים עליו ת ג ר שלא נהג כשורה וחושדין
ס.
אותו בדבר שראוי לעורר עליו חשד בעיגי הדיין .מחייבים אותו בית דין ל ת ת
דין וחשבון
לפניהם .אבל לא לפני כל מערער .דידוע
שכמה דברים צריכימ
־להוציא ממעות הצבור שאין ל ג ל ו ת אלא לצנועים ז[־
בזמננו שאין
י.
תוקף בידי
הגובים למשכן או לכוף ,וכל הנגבה על
ידם הוא בקבלות חתומות מידם בשתי העתקות ,יכולים למנות גובה אחד ,וכך
גוהגים בכל מנביות הצבור של צדקה.
יא.
גבאי
צדקה
מהצבור ומאושרים עיי בית דין או ח ב ר
הגבחדים
העיר הם בתפקידם כדיינים .לכן צריכים להיות
בשרים
נותני
ה ר כ ב ם לא פחות
משלשה
ובלתי קרובים ב ק ר ב ת משפחה הפוסלת את הדיינים .הואיל ו ה ע ר כ ת
ת ר ו מ ת הצדקה ,וחלוקתה
למקבליה לסי ד ר ג ת מצבם ,היא משפם ככל
מ ש ס ט י ד י נ י ממונות *J
א(
נגבית
בתלמודין גרסינן קופה של
בדקה
ננבית
בשנים
ומתחלקת
כשלשת
ב ש ל ש ה ו מ ת ח ל ק ת ב ש ל ש ה ש נ ב ו י ה ו ח ל ו ק ה ש ו י ם ,ו מ י ר ש -י ל ם י כ ך שין
כדיני ממונות ,תמחוי
גבויה בשנים שלא יבסרכו
א[ שם סי׳ לנ״ו סעיף נ .ועיין בליין מהרש״א משס השיבות אהל יעקב לר״י ששפולסש
נ[ שס סעיף
ב[ שי״ ע יי״ד סי׳ לנ׳׳ז סעיף ז׳ ולעיל פלק זה סעיף א׳.
סוף סי׳ ז׳.
ה[ שו״ע
ד[ שס סעיף ו׳ יש״ך ס״ק ד׳ ונקודות הכסף שם.
ה׳ יעיין בלכי ייסף סק״ו.
ז[ ש״ר שס ם״ק נ׳ ועיין כידע ביהידה ירד סי׳ קנ׳׳ז.
ו[ שס בהגה
שם.
^
סרק
3
יב.
גנאי בדקה ופרנסי
ה.
שהתמנה
גבאי שאינו כשר או
ה1בור
באלמות וחזקה ,צריך לתת חשבון
על כל פעולותיו ,דמה שסטרו את גבאי צדקה מנתינת חשבון הוא משום שאס
באלמות וחזקה ,והוא הדין
לא כן ממנעי ולא עבדי ,מה שאין כן כשנתמנה
בכל הממונים מהצבור על עניני צדקה והקדשות הצבור י[•
אין הצבור מסלקים גבאי צדקה בתוך זמן בחירתם ,אבל אם בחרו
יג.
אותם בפירוש לזמן ,או במקום שנהגו לבחור גבאי צדקה לזסן אפילו אם ל א
התנו זאת בפירוש ,מסלקים אותם בכלות זמן בחירתם ז(.
גבאי צדקה שהוא נבחר או ממונה על ידי בית דין ששמעו עליו
יד.
שהוא מוציא לכלכלת ביתו ומוציא הוצאות יוחד ממה שהוא אמוד בו ,ויש
לחוש שמא מקופת הצדקה הוא לוקח׳בודקין אחריו ומסלקיןאותו אס ימצאו בו
חשד מבוסס ח(.
טו.
לצדקה,
גבאי צדקה אינם רשאים
לשנות מקופת הצדקה שבידם מצדקח
אס לא שנהגו על פי תקנות העיר להרשות את הגבאים לשנות ,או
במקום שהמנהג הוא שחנבאי יכול לשנות הצדקה שבידו לצדקה אחרת שימצא
בה צורך השעה ,או הענין .הלכך בתוקף המנהג מעשה הגבאי כחבר עיר ,שכל
הנותן לצדקת נותן על דעתו ויכול לשנות לכל מה ש י ר נ ה מצרכי הצבור כ(.
סז.
לצדקה
לשנותה
יחיד שהחנדב לצדקה ונחנה ליד הגבאי אין הגבאי יכול
אחרת ,אם לא שכך גהגו באותה קהלה ,שכל הנודב לצדקה מםויימת
רשאי הגבאי לשנותה י(.
ו ל ב ק ש שלישי ,אז וכן מ ס ק בשו״ע ,הקופה אינה
למרוח
בשלשה ,לפי
דבר
של
קבוב
בדקה
לתת,
םכומ
לתת,
שהיא כדיני ממונות ,ותמחוי כמו
בריבים
של כל
בית דין של
בדיך מושב
שלשה
משום
מבור
פחות
משנימ,
את הממרביס או
שגבאי
ולפי
שאמרו:
נגבית בשניפ,
תמשתמטימ והרי זח מנוי
שתרגם
אונקלוס ובן
מעריכימ ומקביבימ ומחלקים
ואין ח ו ל ק על תלמודין ,שאמרו
וסר״ת
לפי
חיינו הובאחה
של
ש ר ד ה ואין
משק
ביתי
לעניים ,ולפיכך
נ ג ב י ת בשנימ ,דהיינו ע ל
ובר
עדינים
הגביה
ד.1
שהיה
נ[ נ״נ :ס
ב[ יו׳׳ד סי׳ רנ״ו סעיף נ.
א[ ב״ב ה:
י[
ה[ בראשית עו ועיי; יומא פ״ו ותענית כ.
פ״ח ?״י.
ז[ :ס בהגה וש״ך ס״ק ד׳ ובלני יוסף
וביאול הגר״א ס״ק ג.
ע [ :ס סעיף ד בהגה וש״ך סיךת
ח[ עיי חו״מ פי׳ לן סעיף ה.
י[ שס נהנה יש״ך.
ל פ ו ע ל של
ידוע
שעליהם
הגביה
עושין שררה
ופירוש
פרנסיה הדין
פרנס
ובביתי
להיות לא פחות
עבמה ולא
קופת
מהחייבים
ל א י ד ו ע כ מ ה י ת ן ו ה י י נ ו ה ה ק ב ב ה ע ל מד.
ובירושלמי גרסינן אין ס ע מ ד י ס סרנסין פחות משלשה
וםגהיג להכניס ולהוניא ונמו
בדקח הם
ט ע ם זה י ו ב א לדין ש ג ם
תאמר מתאי טעמא תהא נגבית בשלשה?
בית דין ש ל שלשה ,ומת
שבידם
כשרים,
בשלשה כך אינו נגבה אלא
בשלשה לפי שאינו
לחקבבחה כדי לעיין על כמות הראויה להשיל על כל אחד
א ח ד ו א ת ר כ מ ה יתן ,נ[ ,מ כ ל ל ש א ט
למשכן
מנהל
א ל א ב ש נ י מ וכו׳ ,ו א י נ ה מ ת ח ל ק ת
ו ב ר י כ י ס ל ע י י ן ע ל כ ל א ח ד ו א ח ד כ מ ה ר א ו י ל י ת ן ב[.
וכן נ ל מ ד ממ׳־ש ח ת ו ם ׳ :ו א מ
מכאן
שמתחלק
גננית
אלא
על
הוא
ח[.
משלשה
על תקבבתה.
ד( ילישנמי סאה
יו״ד סי׳ לנו סעיף ב
ולעיל ד׳ ס״נ סעיף י.
וביאול הנל״א כ י ,׳ ;
שער
יתיד
יז.
אפוטרופסות
ה.
שהתנדב
נדקת ותקדשות לעניים
צדקה אעפ״י
ומוסדות
חסד
פ
ג
שנתנה ליד גבאי הצדקה .אם פירש
ו א ס ר :שיתנו נ ד ב ת ו זאת לעניים או לעני או למוסד ה פ ד מסויים ,אין טובי
העיר אסילו במעמדם וידיעתם של אנשי העיר ולא ח ב ר עיר ,ואין צריך לומר
גבאי צדקה,
העניים
רשאים
העני,
או
גדבתו ליד הגבאי
לשנות צדקה
המוסד
זכו
זאת
לצדקה
או המוסדות,
בה
אחרת,
דכיון שפרש שם,
שבשבילם הוא
משתגיע
התגדב,
עניימ או מוסדות אלה .ואם נותן אותם לצדקה
א ח ר ת הרי זה גוזל את העניים שזכו בה ונעשה ממונם א[.
יח.
אם מינה בעצמו
אין טובי העיר ולא חבר
או ל ד ב ר מצוה ,דהואיל
ולא על דעת
גבאים לחלוקתה .אעפ״י שלא פרש זהות הענייס
העיר דשאים
לשנות צדקה
זאת
לצדקה
ומינה גבאים ונתן נ ד ב ת ו על ידם.
הצבור או חבר
עיר נ( .א ב ל הגבאים
על
עצממ
אחרת
דעתן
יכולימ
נדב
לשנות
גדבתו לדבר מצור .ברשות בית דין.
ים.
בני העיר שמינו גבאי ונתפרדה החבילה ,ונתפרדו הקהל לישובים או
ערים אחרות .ועדיין מעות הצדקה בידו .אם היה הגבאי רשאי לעשות במעות מה
שירצה לסי ת ק נ ת הסקום או לפי מעמדו הצבורי ,כגון שהיה חבר עיר׳ גם אחרי פזור
הקהל יעשה בטעות או חפצי הצדקה שבידו כטוב וכישר בעיניו ל ד ב ר י צדקה
או צרכי מצוח .ואם כשהקחלה היתד .במקומה ובישובה ,לא היה רשאי לעשות
בקוקת ה צ ד ק ת שבידו בלי המלכתו בטובי או בני העיר ,גם עכשיו יעשה כן.
ואס אי אפשר לו להמלך אתט או שאינן יכולימ להשוות דעותיחמ .וכיון שכן
אי אפשר להכריע אחר הרוב ד א ץ הולכין אחר רוב דעות
אלא
כשהם
רוב
מ ת ו ך כל במעמד אחד נ[ ,יעשה הגבאי במעות צדקה שבידו כטוב וכרצוי בעיניו,
ו ב ל ב ד שיעשה בו
כ.
דבר של מצוד .ל(.
גבאי צדקה צריכים להיות זהירימ מאד
בהגהגתם בקופה שבידם
ל ה ס י ר מעליהמ עקשות פה ולזות שסתיס וכל ספק חשדא ,משום שנאמר והייתם
*קיימ מה׳ ומישראל ה[.
כא.
גבאי
צדקה
שאין
להם עניים
לחלק
מצרסימ
המעות לדינרים
ל א ח ר י ם א ב ל לא לעצמם .וכן אם צריכימ למכור מה שגבו מהתמחוי וכיוצא
בו .ימכרו לאחרים ולא לעצסם כדי ל ס ל ק סעליהס החשד י(.
כב.
גבאי צדקה אינם רשאימ לעכב מעות הצדקה ברשותמ אמ לא שיש
ג[ בית
ב[ שס בהגה וש״ך ס״ק ט.
א[ שם בהגה ופו׳׳ז ס״ק ד׳ וש״ך ס׳׳ק י׳.
יוסף יו״ל כי׳ רכח מתשובת הישב״א ,מהרי״ק סיף שירש קפא ,ומהרש״ך ח״ב סי׳ ק״ס
ה[ שם רכ״ז סעיף א.
ז[ יו״ר סי׳ רנ״ו סעיף ד׳ בהגה.
מ ס פשוט בכלליו סי׳ א.
ו[ שם סעיף ב׳
סרק
ד.
גבאי
1י ק מ ופרנסי
ה1ביר
הנאה לעניים בעכוב המעות בידו כדי לעשות לאחרים לתת .ובכגון זה מ ו ת ר
להם ללוותמ ולםרעם א(.
כנ.
גבאי צדקה אינם רשאים לעשות מסחר בכסף הארקה שבידם אפילו
ב ד ב ר שהוא רחוק מהפסד ובמוח בהחלט בשכר,
שםא יבואו עניים ולא יהיה
להם מעוח לחלקם .(3
כד.
במה
דברים אוסרים בצדקה שהיא עומדת לחלוקה .אבל צדקות
שהן קרן לפירותיהם מותר לגבאים לעשות בהם מסחר כדי להכניס יותר סירות,
וזה
בתנאי שיהיה העסק רחוק םהססד וקרוב
לודאי לשכר .כדי שלא יביאו
על ידי זח כלוי הקרן אפילו במקצחו ג[ ,לפיכך צריכים הנכאים רשות סיוחד
מבית
דין שבעירם ,וחזקה על
בית דין שלא ירשו זאת אלא אחרי חקירה
מדויקת מפי מומחים ונאמנים על שלמות הקרן במלואה.
כה.
גבאי צדקה רשאים להלוות כספי צדקה
שאינה עומדת
לחלוקה
אפילו ברבית קצוצה .הואיל והעניים או המוסדות שהוקדשו מעוח אלה לזכותם
אינם בעלים םמסון זה והגבאים אינם שלוחיהם בהלואה זאת אלא מלוים כסף
צדקה שבידם לזכותם של עניים ולתת להם מסירוחיהם לסי צורך השעה .הלכך
אין בזה אסור רבית .ז[ וכדי לצאת מידי ספק מחלוקת ראוי ומחוייב להלוות
בהיתר עםקא,
וגם בזה
צריכה רשות מיוחדת
מבית דין
כדי להבטיח
את
הקרן בשלםותו.
א[ כס כי׳ לנ״ע סעיף א .ועיין בפלכי׳ י ערכין ז׳ י׳ ע״נ ד״ה למעשה .ב[ :ס בהגה.
ד[ עין הכובה כגה׳׳ג ידד סי׳ לנ׳׳ג באידך ,יכן נהגי לב:י יגאיני אלן יכלאל.
נ[ שס
שער
ה.
צדקה והקדשות
אפוטרופסות
ומיסדות חסד
לעניים
פרק ו.
קופת הצדקה
א.
הצדקה
גבאי קופת
על
ממשכנים
לקופת הצדקה אפילו
הצדקה
בערב שבת א[.
כמקים שאין יד ישראל תקיפה למשכן בעצמם רשאים ברשות בית
ב.
דין או טובי העיר לגבות צדקה זאת בכל אמצעי לחץ אחרים להוציא ממון נ[,
ובלבד
בו משום עגוי הגוף כגון מאסר
שלא יהיה לחץ שיש
בבית האסורים
או עבודת כסיה א(.
אין פוסקים צדקה על נכסי יתומים קטגים אלא אם כן פוסקים עליהם
ג.
לכבודם וברשות בית דין נ(.
אין מקבלים צדקה מהגשים סכום גדול לסי שחזקתו גזול או גגוב
ד.
משל בעלה או משל אחרים י[.
ה.
אבל מקבלים מהן דבר מועט לסי עושר בעליהן ועגיותם ה[.
ו.
האידנא מקבלים מהנשים צדקה אפילו סכום גדול מכפי עושר ב ע ל ה
משום דרגילות בכך ,והרי הן כשלוחי הבעל י[•
אם
ז.
מוחה
הבעל מוחה .או שאינו
בסירוש
בנתינת צדקה ,אסור לקבל מן האשה ,כי אין האשד.
אבל ידוע שעיגו צרה
את בעלה
שוםסת לכוף
או להוציא ממנו לצדקה .הלכך המקבל ממנה צדקה לקוםת הצבור או ליחידים.
גזל היא בידו ז[.
ח.
בית דין את האשה בסכומי כסף לצדקה ,מחייבים אח בעלה
קנסו
לשלם קנם זה לקופת הצדקה שהסילו עליה בית דין ח[.
א(
ואין
זה
ב ד י ן פ ר י ע ת ת ו ב ו מ ז ו נ ו ת אשד .כ ת ב ת י
ללמוד
של
זויב
מזר .ל ד י ן
כסיה על
ידי
מאסר
משום נעילת דלת,
עבמי
שכל
ע-י
ו ב מ ז ו נ ו ת אשי.
הטלת תובה מזונות של אלה
ועוד
שעיקר
שהיא כעין דיני
דין
לעיל טז
ב מ ח ל ו ק ת ה ו א שנוי .ו י ש
עיקרה היא לפדות עניים
ועבדות,
שבגוף
בדקה
לקופת
הבכור
ואין
מענים
כפיה
על
לסמוך
ובנים או הורים,
שהוא
ושבוים
הצדקה
שרשאי
בדיך לומר
חייב
לחבוש
לבדקה
על
יחידים,
לעניים
דעת הסוברים
על
הצבור,
רשאי
מה שאין כן לענין
ממאסרם ,אין להשתמש
הוא שנוי
משום
ל ה ת י ר זאת,
ל פ י שםזונותיהס עליו ,ואין אדם
בהם
במחלוקת
במאסר על ידי
בגביתה
יז
פסק
שדין
בפרעון
להעשיר
קפת
בדקת
של
שביה
להוסיף
כסיה
באמצעי כפיה
ואין אנו דשאים
דין.
נפשות.
נ[ :ר ע
כ[ נ ר ע כס כעיף א.
א[ יי׳׳ד סי׳ מ ר ח סעיף ב׳ ולעיל ד׳ ע׳׳ד.
ו[ יל
ה[ שרע שס.
ד[ שרע ירד שם סעיף ד.
שם יגעיל ד״ה סעיף א׳ ב׳ נ׳.
ח[ ש׳׳ך ירד סי׳ רמ״לז ס׳׳ק י׳.
אברהם שם .ז[ שרע שס ופתחי השינה ס׳יק ה׳,
י[ לעיל ד׳ ע״ב הערה א.
ט[ לעיל ד׳ ל׳.
םרק ו.
ט.
קשת חגיקיז
קהל שעשו תקנות ביניהם בהסלת קנסות על מפירי התקנות .ועברה
האשה על תקנות אלה מחייבים את בעלה לשלם הקנס שעליה לסי התקנות א(.
אשד .שנדרה לצדקה
י.
לסני נשואיה
חייבת לקיים נדרה
משנשאת
ואין בעלה יכול לעכב אותה מסרעון זה .ויש חולקים כ(.
יא.
מחייבים את הבעל ל ת ת צדקות הנהוגות בבני משפחת אשתו.
או
ברוב הצבור שבקהלחו .בזמן הריון אשחו או מחלתה ,אבל האשה עצמה אינה
רשאית לעשות זאת מדעחה .ואין הגבאים רשאים לקבל
ממנה ,אם לא שהיא
א ו מ ר ת שנותנת זאת בידיעחו .או שידוע לגבאים בודאי שבעלה רוצה ומסכים
בכך ג[.
יב.
אשה שיש לה נכסים משלה שאין לבעלה רשוח בהם ובסירותיהם ד[,
חייבת ל ת ת צדקה מנכסיה המיוחדים .ואינה סטורה בנחינח בעלה משלו .וסוםקים
צדקה לסי ממון נכסיה המיוחדים ה[.
ינ.
לגבאי
אדם שוע שנותן צדקה יותר מהראוי לו או שמיצר לעצמו ונותן
כדי שלא
יתבייש.
אסור לחובעו ולנבוח
ממנו
הצדקה.
וכל
גבאי
שמכלימו ושואל ממנו .עתיד הקביה ליסרע מםנו י[.
יד.
כל הנותן ממונו לקוםת הצדקה עם בני העיר ,על דעת בני העיד
הוא נותן והם יעשו מה שירצו ז(.
סו.
הגותן תרומותיו לגבאים ,לצדקה אין לו ולא ליורשיו שום כח בהם.
והקהל או נבאי צדקה יעשו בהם הטוב בעיני אלקים ואדמ ח[.
סז.
עני שנתן סרוםה
לצדקה
מקבלים איחה ממנו .ואם לא נתן א ץ
סחייבין אותו ליתן ט(.
יו״ד
וסי׳
סי׳
םח
ב[ בית
א[ אה״ע סי׳ צ״א סעיף ד׳ בהגה.
ג[ פתחי תכיבה כס סי׳ ק
סי׳ דמ״ח.
ה[ חי״מ סי׳ קס״ג סעיף נ׳ בהגה.
צ״ב.
ח[ כס סעיף ה׳.
רנ״א סעיף ה׳ בהגה.
בהערה.
לחם יהידה מכס מהריא מי:ץ ,יברכי יוסף
ד[ עין אה׳׳ע סי׳ פ״ה סעיף י״א
נ׳.
ז[ יו״ל
י[ יי״ד סי׳ רמת סעיף ז׳.
ט[ יייד סי׳ רכ״נ סעיף ת׳ ולעיל ד׳
שער ה.
אאוטרופוסות
והקדשות
בדקה
לעניים ומוסדות חסד
םז
פרק ז.
החייבים בתרומת קופת הצדקה
א .כל איש ואשד .מישראל
הצדקה
שאינו מ ת פ ר נ ס מן
ושאינו סמוך
ע ל שולחן אחרים אלא הוא מתסרנם מסרי עבודתו או רכושו ,חייב ל ת ת לקופת
הצדקה כ כ ל מה שיטילו עליו טובי העיר ע ל יסוד תקנות הקהל.
לפיכך אשר .נשואה שיש לה רכוש משלה
ב.
שאין לבעלה זכות בו
ו ל א כפירותיו ,או אשד .פנויה בעלת רכוש ,מחייבים אותה ל ת ת חלקה בקופת
הצדקה במדד .שוה ככל
ג.
האנשים.
קםנים שיש להם רכוש משלהם .כגון שנפלה להם ירושה מביח אבי
א מ מ וכדומה
ברשות עצמם ועושים
ואינם ניזונים מ ש ל אביהם א ל א עומדים
בגכסיהם ורוחיהם ככל אדם העושה בתיך שלו .משהגיעו לשנות בגרות היינו
של שלש עשרה שנים שלמות לזכר .ושתים עשרה שלמות לנקבה ,תובעים מהם
השתתפותם בקוסת צדקה של הצבור ,א ב ל אין כוסין אותם לשלם ולא יורדין.
לנכסיהם ,להוציא ממון מידם א(.
במקומ
ד.
לגבות
שמנהג הקהל הוא שלא
לצבור אלא מבני
צדקה
עשרים ומעלה ,אין חובעים מ ה ם כלל.
א( ב ה ל כ ו ת ב ד ק ה ל א גזבר בשו׳׳ע ו ב פ ו ס ק י מ
ולאשה.
והגה
ממה ש י ש
יש
שסביבותיו הגיל שבו מתחילה תובח
חמרדכי ז-ל כ ת ב ,דמוביאין מהבעל מ מ ע ו ת שבידו מאשתו,וכן נוהגין ב כ ל מלכותו
ב ר י ך ל ת ת מ ה מ מ ס א[ ודין זח
לבניו ולבנותיו ש ל א נשאו,
מ ש ל ה ם ואין
ולפי
הקטנים שיש
זה
להס
לבעל א ו ל א ב זכות בהם.
א ב ל באמת דברי
ב ה מ במדינתו
שאפילו
פ ס ק ו ר מ ״ א ל ה ל כ ה .ב[,
ל ו מ ר שהוא הדין ל ב ד ק ה הואיל ונגבית ל ס י ממון ,חייבים ג ם האשה ו ג ם הבנים
רכוש
הברקה לאיש
ונמבא
המרדכי נאמרו ע ל מסי
משועבד ומי
שהממון ה ו א
המלכות שהם
שהממון
מוטלים ע ל
בידו ה ו א שחייב
הממון שנושאים
ונותנים
לשלם המס ,א ב ל
בבדקת
ש ל קיפת הבבור אפשר שאינם חייבים ל א א ש ה ו י א קטנים.
ונראה ל י ללמוד הלכת זאת.
אס
vr
שקלו
שאמרו אין
מ ק ב ל י ם מידם ,ובגמ׳ ה כ א א ת א מ ר א י ן תובעין והכא
שעדות כאן כשלא
תרומת
מדתנן :אעם־י
ממשכנין
שקלים.
הביא שתי
מינה נלמוד
כסיה
נראה
גמור
לנהל א ת נכסיו דלא
שאין כופין
שערות נן.
במכל שכן
מכאן למדנו ש ג ם
לבדקה
אותם ע ד שיגיעי
של
קופת
לעשרים שנה
א ת א מ ר אין תובעין? .כאן
כשהביא
תובעים מהמ
משבגדו
הנשים
הבבור
שלמות.
נשים ועבדים
וקטנים
אבל
והקטנים
דמשבנרו
תובעימ מהם ,א ב ל
לענין
בן
דעת
הואיל שעד נ י ל זה אינו
נ י י ד י ד[.
ב[ חו״מ סי׳ קס״נ סעיף ג בהגה.
א( מרדכי ב״ק פ׳ הנחל בהרא סי׳ קצ״א.
ד[ חו״מ סי׳ רל״ה סעיף ט. .
ג[ ירושלמי שקלים פ״א הלכה ה.
פרק
ה.
החייבים
ז.
בתרומת קופת
הצדקה
כל בני העיר היושבים בה ישיבת קבע חייבים ל ת ת לקופת הצדקת
של אותה העיד או המדינה שהם גרים בה משבאו לעיר זאת על ס נ ת להשתקע
בה .וכופין אותם בית דין ,או סובי העיר בתוקף בית דין ליחן צדקה עם בני
העיר או המדינה.
אדם מישראל שבא לגור בעיר אחרת ואומר שאינו רוצה להשתקע
ו.
כוסין
בה ,זאת אומרת לקבוע ישיבתו הקבועה בה ,משישב בה שלשים יום
אותו ל ת ת לקוסת החםחוי .ישב ששה חדשים .כוסין אותו ל ת ת צדקה ל כ ס ו ת
ולסלבושי
ישב בה חשעה חדשים .כוסין אותו ל ת ת צדקה ל ק ב ו ר ה
העניים.
שקוברים בה העניים ועושים להם כל צרכי קבורה.
ויש אומרים דבזמן הזה משערים לכל כשלשים יום א(.
מי שהלך בסחורה וםסקו עליו בני העיר שהלך לשם צדקה .הרי זה
ז.
נותן לעניי
העיר שהלך לשם ,דכיון שהוא יחיד נגרר אחרי הצבור
אוחה
שבתוכו הוא יושב.
אורחים רבים שהם יוחר משלשה
ח.
ופסקו עליהם צדקה בסקום
שהלכו בסחורה לעיר בזמן אחד
שהלכו .גוחגים מה שססקו עליהם ביד
הגבאים
לעירם
כדי שלא יחשדו אותם שהם נפגעים מלתת לקוסת הצדקה ,ושכחוזרים
לוקחים אוחם מיד הגבאים ומביאים אותם לעירם לםרנם את עניי עירם ,שודאי
הרבים לא יתנו צדקתם לעיר אחרת שהיו שם בסחורה ויהיו עניי עירם רעבים א(.
ואם יש שם חבר עיר יתנו לחבר עיר והוא מחלקה כפי מה שיראה לו נ[.
ט.
בצדקות מקריות שגזרו על עצמן בני העיר
במה דברימ אמורים
צדקה על עצמם להעביר רוע
» ס נ י צרות מקריות שהתחדשו עליהם והטילו
הגזרה והטילו גם על בני עיר אחרת הנמצאים בעירם ,אבל צדקות שהן קבועות
ב כ ל מקום
ליד
גבאי
א(
מחוור
העיר,
שכיון
לא תעשו את
שבא
עבמכמ
לקחלה
רביפ הפ
אחרת
אנודות
א ב ל ה ש ע ם ה נ כ ו ן ל ע ״ ד ה ו א ס־׳ש
it
הרי
אגודות
הב-ת,
ימותו
ברעב
ניכרת
ו ח ס ר ה ם ע נ י י ע י ר ם ה[ .ו ס ת ם ל ש ו ן ר ב י ם
שבל
השובים
קהל
הוא מתאחר
שנאמר
אפילו
אפילו כשהם
עפ
בעיר אחרת נו
הקהל לכל
במנהגים
ל ע נ י ן זה
עניניו .וזהו
ואין
m
ככלל
לא
והוראות שבהלכה ,וכל
ד ם ס ת מ א ל א היו פוסקים לעניי
ו ל פ י זה נ ר א ה ש כ ל ש ה ם ש ל ש ה נ ק ר א י ם ר ב י ם
בלא זה כ ל יחיד
צריך
שצדקה זאת היא קבועה וגגבית בכל קהלה וקהלת
חש״ך נ פ ק דין זה ,ש כ ש ה ם
לע-ד דכל קהל
תתגודדו
ערקה,
למלוי צרכי העניים במקום,
אין
היחיד
ל ת ת את חרומתו
שכיון
עיר
אתרת
שהם שלשה
שכן
וענייהם
נדבתם
מ ש מ ע כן ,ו מ ם ת ב ר א שאין זח א מ ו ר א ל א כשהלכו
יתד
ג ג ר ר א ת ר י ה ק ה ל כילו.
נ( :״ך כס ס״ק ו.
ב( שם סעיף י׳-
א[ שר׳ע יר׳ד סי׳ רנ״ו סעיף ה׳.
ה[ עין רדב״ז ה׳ מתנות פנייס פ״ז ה׳ יל.
ד[ סיר יי״ד סי׳ רנ״ו ב״ח סעיף א.
שער
ה.
א פ ו ט ר ו פ ס ו ת *דקר .ו ה ק ד ש י ת ל ע נ י י ם
ומוסדות תסד
םס
מישראל .הדבר ידוע שאורח זה נותן צדקה שלו כפי מה שהוא ראוי לה בעירו.
הלכך אין היחיד צריך ל ח ת אותה כלל ל ג ב א י העיר שהוא אורח בה.
י.
שהוא מתעסק
מי שיש לו מעות אחרים
בתור פקיד
בהם
בשכר
קבוע וכל הריוח הוא לבעל המעות ,או בזכוו{ אחוזים מסוימים מהרוחיס .אין
מחייבין
המתעסק
את
ואין המתעסק
בתרומת קוסת
רשאי ל ת ת
אלא שולח לבעל
שהוא נוסל לחלקו,
הצדקה אלא במה
לקוסת הצדקה שבעירו מחלק ריוחי בעל המעות,
המעוח אח כל רווחיו והוא יתן בעידו לקופת הצדקח מה
שראוי לו ומחוייב בו .וכן נותן א ת מעשר כססים שלו למי שירצה א(.
במקום שיש חקנה לגבות חרומת צדקה
יא.
במקוס
שמתעסק
על ידי אחרים .גובים בתוקף התקנה ממה שמרויח בעל הממון .במקום
בממוגו
שהוא
מ ת ע ס ק בממונו י[•
קוסת הצדקה
יב.
נ נ ב י ת מכל
עשרו .ויש מקומות שגובין לסי
תושבי העיר לסי הממון .העשיר לסי
נ ד ב ת הלב או לסי המם ,והנותן לטי
עושרו
אשר ברכו ה׳ ראוי יותר לברכה ה(.
א(
וסעמא
דין זה מ ק ו ר ו
דדינא הוא לפי
וזמעית יכול לשלול
לחובת
השתתפות
במקום
שאתרים
מהמרדכי
וכתבו
שאין המתעסק ע ר ב
מתמתעסק
ב י ת י ו ס ף א[ ,ו פ ס ק ו ר ם ״ א
על
טובת הנאה שלו לתת
ב ק ו פ ת הבדקד .ש א י נ ה מ ו ט ל ת
מתעסקים
בעל המעית
על
להלכו^בז לענין
לשלם עבורו מעשרותיו,
המעשר שמתלקו למי
המעות אלא על
בעליהמ
מ ע ש ר כםשים.
וכמו כן אין בעל
ש ה ו א ר ו ב ה גן .מ כ א ן ל מ ד נ ו
במקום
שהם
תושבים
ולא
כממונט.
ב[ יו״ד פי׳ רנ״ו ס״ו.
א[ יי״ד סי׳ רנ״ח.
ד[ רמ״א שם בהגה ,וחי״מ שם.
קס״ב סעי׳ ג׳ בהגה.
ישי״ע יי״ד־ סי׳ ר׳׳ :סעי׳ ה׳ בהגה.
ג[ עיין ש״ך וכוו׳׳ז שס יחו״מ סי׳
ה[ עיין לעיל ד׳ ס״ו וכהערה,
פרק ח.
חלוקת צדקה לעניים
א.
קופת צדקה ותמחוי וכדומה להן מתחלקת לכל העניים הזקוקים ל כ ך
לפי הראוי להם למספר בני משפחתם .בריאותם .ורמת הרגל חייהם א(.
ב.
עני המחזר על הפתחים ,אין נוחנין לו מהקופה מחנה מרובה א ל א
מתנה סועסת .דהיינו לסעודה אחת נ(.
במקום שעניי העיר מרובים ,והעשירים אומרים:
יחזרו העניים ע ל
ג.
הסתחיס .והבינונים אומרים :שלא יחזרו על הפתחים אלא
על
הצבור,
חהיה סרנסחן
שומעים להבינונים אפילו אם הם מועסיס לסי שאומרים
כהלכה ג(.
וגובין הצדקה לפי הממון של בגי הקהל ומחלקים אוחה על ידי גבאי העדקה
מקופח הצדקה ל[.
ד.
עגי העובר ממקום למקום ,אם מכירים אוחו גוחגין לו לסי כבודו.
ובכל אופן נ ו ת נ י \ ל ו לסדגסתו ההכרחית ל(.
ח.
מי שהוא עבריין במזיד אפילו על אחת ממצות האמורות
בתורה
ולא עשה תשובה .אין חייבין להחיוחו ולא להחזיק בידו בדרך הלואר .י(.
ו.
ססרנסין עניים לא יהודים עם עניי ישראל .או אפילו לחוד.
מפני
דרכי שלום ז[ .ונראה לי שהוא הדין למומרי ישראל מסעם זה.
ז.
מי שבא ואמר
האכילוני ,אין
בודקין אחריו
אם הוא
רמאי ,אלא
מאכילין איתו מיד ,היה ערום ואמר כסוני .בודקין אחריו אם הוא רמאי ,ואם
םכירין אותו מכסין אותו מיד יז[.
ח•
מקדימין מזונות לכסות ,ואשה לאיש ,ויתומה ליתום לנשואין ע[.
ם.
מי שיש לו מזון שבעה ימים ,לא יקח סן הקופה ,ומי שיש לו מזון
יום אחד לא יקח מן התמחוי ,וצריכים הגבאימ שיהיו נאמנים וחכמים וידקדקו
על העניים שלא יהיו רמאים י(.
י .אין נותנין סקוסת הצדקה לסי שיש לו קרן בשיעור שיוכל ל ה ת פ ר נ ס
הוא ובני ביתו מהריוח .לסי הערכת נבאי הצדקה שהם נקראים בי״ד לענין זה יא(.
נ( עיין לעיצ
ב[ כס סעיף ב .יכר׳ז כיז״א.
א[ כו״ע יי״ד סי׳ ר״ן סעיף א.
י[ כי״ע
ה[ כס ספיר י•
ד[ כי״ע כס סעיף ה.
לף מ״? סעיף ד׳ וסאה כי״ד מ״ב.
יו״ל סי׳ רנ״א סעיף א .יבכ״כ כ״ק א .ינ .ישי׳׳ז כד׳א ,ופתחי הכינה סי׳ רנ״נ כ ד י ולעיל
ת[ כס סעיף י.
ז[ כס סי׳ רנ׳׳א סעיף א׳ בהגה יכ״ך סקינ.
לף כ״ע סעיף י.
י[ שי״ע יי״ד כי׳ לנ״נ סעיף א׳ יכ״ לניי כעיף א׳ נהנה יכ״ך כי׳
ס[ כס סעיף ז׳ ה׳.
יא[ כס סעי׳ א׳ יב׳.
רנ״י סק״א.
שער ה .אפוטרופסות 1וקה והקדשות לעניים ומוסדות חסד
יא.
צא
מי שהולך מביתו ונוסע מעיר לעיר לקבץ ,אפילו נתנו לו מאתים
זוז בעיר אחת .והיינו שיעור קרן שיוכל להתסרנם מסירותיו ,נותנים לו מקוסה
של צדקה ,ויכול לקבל יותר ,מכאן ואילך אסור
ואסור לו לקבל ,משום שבזה גוזלים עניים
לתת
לו סקוסה של צדקה
אחרים .אבל מיחידים יכול ל ק ב ל
אם ידוע להם שיש לו יותר משיעור זה ונותנים לו בתורת מתנה ,אבל ב ת ו ר ת
צדקה אסור לו לקבל אפילו מיחידים ,שהרי בעל הבית שנותן לו לא יתן לעני
א ח ר א[•
יב.
הגבאים מוזהרים שלא ל ת ת לאחד העניים מתנה מרובה אפילו אם
יש בקופה של צדקה מעות הרבה ,כדי שלא ידחקו את שאד העגיים שבעיר ב[.
יג.
מי שיש לו קרן מספיק להתסרגס בו מרווחיו אפילו בהרוחה מרובה
הוא ובגי ביתו ,אבל הוא חייב לאחרים או שממושכן ל כ ת ו ב ת אשתו א( .כגון,
שעשה את כספו אפותיקי
ל ג ב י ת כ ת ו ב ת ה או שייתד לאשתו כלים
ותכשיסין
ושמום אותם בסכום מסויים וזקפו עליו בחוב שבשטר הכתובה לשלם ח מ ו ר ה ם
בכסף ,הרי זה מותר ליטול ונותנים לו מקוסת הצדקה ג(.
א( הטו״ז כתב ,שממושכן לכתובה ,היינו שעשה על זה אפותיקי לכתובת אשתו רו ,אבל הש״ך לא
הסכים לפרש כך ,משום דלשון ממושכנים לא משמע אסותיקי .ועוד דסתמ אפותיקי הוא בקרקע ובדין זה
ביש לו ממון הרבה דהיינו זוזים עסקינן ,ולכן סבר וקבל פירוש הב״ת ,שהיינו לומר :שהבעל יחד לאשתו
נשואה קידם חופה כלים ותכשיסין ושמום כך וכך וכתב שויים בכתובה .הן ,והנה החת״ם כתב :
וב״ל
דתני כלים ותכשיטים מיידי ,היתרים מכדי 1רכו ,שאס לא כן אינו מתוייב למכור כליו ותכשיטיו ,וב״ל
בבע״ח נמי כה׳ינ שייחד לו כלים בתובו ,אבל מלשין הרמב״מ לא נראה כן שכתב :היו בידו מעות והרי
הן עליו תוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו ,ואין דרך לייחד מעות מזומנים לבעל
חוב
וכל ש p
לכתובת אשתו.
ובר מן דין בלע״ג על הגאונים הללו ,אי כדבריהם .אי׳כ מאי האי דקאמד לפרוע ,הא אותם כלימ
אינו יכול למוכרם כמבואר ריש אלמנה לכח״נ
ברי״ף והרא־ש שם ,ואם
כן מה תועלת בחנך
כלימ
לפרנסתו ,לכן פירש דממושכנין דתנן היינו משועבדים ו ן.
ולע״ד נראה שדברי הסו׳־ז והשיך נכונים ומדוייקיס ,והכי פירושם :שהמעות שבידו ובמםתרו המ
מלוה אבלו ,הלכך אפילו לא ייחדם לבע׳׳ח יכול הוא בע״ח לנבותם לסרעון חובו
מ ס ב א שאינם שלו להתעסק בהמ ולהרויח ,שהרי
בהניע זמן
הפרעון
בע־׳ת יכול לקתת המעות או הסחורה שבידו תפורתם
וגם שהוא ירא להשקיעס בעסק שמא יפסיד ולא יהיה לו לשלם ו ג ר י ך לשמור את הריוח להבטתת הקרן,
או שהמעות ממושכנין לאשה ,מתוך שכתב לה כלים ותכשיטין וזקסם עליו במלוה לשלמ תמורתמ מעות,
ונטבא שד^עית שבידו הס ממושכנין אבלו שתפיע מהם האשה בנירושיה או מיתת נעלה .וזה דומה ממש
למעות מלוה שבידו .אלא שאין חוב זה דוחק כמו הנע״ח דאסשר שלא יביאו לידי נוביינא לעולם ,כגון
שם מחה אשמו בתייו ,ולזה תני במתניתין :בעל תיב וממושכנין לכתובת אשתו .שבכל אתד מהם יש בזה
מה שאק בזה ,דנע״ח יש לו זמן קבוע לםרעובו והיא דוחק כהגיע הזמן ,משא״כ בכתיבת אשה שאפשר
א[ שם סי׳ לנ״נ סעי׳ א .בהגה יבתשיבית דדב״ז החדשות סי׳ תשי״ד הביא דבליו
נ[ שו׳׳ע יו״ל סי׳ לנ״נ סעיף א.
ב[ תשיבית הלדב״ז שס.
בפתחי תשובה כס סק״א.
ו[ חתס סופל יי׳׳ד סי׳ לל״נו.
ה[ שס סק״נ.
ל[ עו׳׳ז שס סק״ג.
פרק
יד.
חלוקת
ח.
יש לו בית וכלי בית
1רקה
לעניים
הסיוחדים
ושתיה .לינה ומלבוש .אעסיי שהם
לכלי
תשמישו.
לצרכי
אכילה
הרבה יותר מן הצורך .אינו צריך למכור
אותם כדי להתפרנס מהם ,אלא נותנין לו מקוסה של צדקה .אבל אס
אעפיי
כלי כסף או זהב וכדומה שהם מעולים בדמים
שהם
כלי
ימכור את כליו ויקנה פחותים מהם ויתפרנס מהעודף עד כמה
הס
תשמישו,
שיספיקו לו
ולביתו .ואחרי כלות מעותיהם נותנים לו מקופת הצדקה א[.
סו.
כל מי שנטל מקופת הצדקה במרמה .כשנודע שהוא עשיר ולא היה
ראוי ליטול ,באים בית דין וגובים ממנו מה
שנסל .ואס אין לו לשלם מוכר
כלי תשמישו היקרימ ומשתמש בפחותים ,דאעס״י שהוא ממון שאין לו ת ו ב ע י ם
גובים ממנו מה שנטל מדין קנס נ(.
סז.
מי שהוא עשיר ואמיד לפרנס את בניו הגדולים הסמוכים על שולחנו.
אין נותנין לבניו מקופת הצדקה נ[.
שלא
חבוא לידי גוביינא ,ואין מי
שדוחק
ל ג ב ו ת ה מ ע ו ת ,ו ל א י ד ך ג י ס א י ש ל ו מ ר :ד כ ת ו נ ח אשד .כ ל
זימניה
דאטשר שתתגרש או ימוח למחר .משא״כ
תרויהו
בדיכי ,ולסי״ז מתישבות שתי הנירסות ,דבחלסודין נ ר ס י נ ן :היו ממושכנין ל נ ע ל חובו או ל כ ת ו ב ת
אשה,
בעל חוב אינו יכול לתבוע אלא
נ ז ק הפדעון.
יומא
הלכך
ו ב י ר ו ש ל מ י ג ר ס י נ ן :ל כ ת ו ב ת אשר .ו ב ע ל ת ו ב ,ו ל ש ת י ה ג י ר ס ו ת ת נ י מ ת נ י ת י ן ב ד ר ך ז ו ו א י ן ב ד י ך ל ו מ ר ז ו .
א[ כס סי׳ י ד :סנגי׳ א.
כ[ כ״ך כס כ״״ד,
שער ו.
נדרים והקדשות לצדקה
פרק א.
נדרי צדקה
נדרי צדקה מחקיימים במחשבה אעפ״י שלא אמר בפיו .הלכך ח ש ב
א.
אדם והחליט בדעחו ל ח ח לצדקה חייב לקיים מחשבחו .א ב ל אין ביח דין כופין
מחשבחו .שאין ביח דין יכולים לדעה מחשבת הלב כדי שינוסו
אותו לקיים
אותו ,אלא הוא עצמו חייב לקיים
כדי לצאת
מחשבתו
ולתת
ידי שמים א(.
ככל מה שחשב ולאותה הצדקה שחשב ל ת ת ב(.
א(
כו0ין
ר מ ״ א ז״ל
א ו ת ו אז.
בד-מ
סירוש
הביא
דברי
דבריו הוא :
לתרץ
דזכתי :אמירה
לגבות
כמסירתו
בגדרי או
הקדש
שבמחשבה ,דכל
חייב
לכן
הם
דברי
כתב
המרדכי
והנה
א מ ר וכוי ,ל ו מ ר ל ך
מחוורתא
דבריו,
לסםיק
כ א ן ה ל כ ת שכופין אותו.
איזה
דכחב :אלא
בפתחי
דבר
לגבות אלא
דאמ וכו׳
תשובה
כדכתיבנא
שאמ
הביא
דברי
עריך
והנה
שיננה
מדכחיב
שתשב
כלום,
כל
עליה
סמר אש דת אינו מצוי
שהרי
נדיב
אפילו
אמירה
סשומ
ד א ף כ ו פ י ן א ו ת ו ד[.
כחבו
דמ׳׳א
דכיון שהוא
כפיח
יודעים
מגומגמים,
דבר
ב י ח דין ,והמ
ב ס י מ ן ז ח ה(.
ב״ע פשיסא ,אמ אין אנו
דברי
הרא״ש דאין א ר ס
ש ב ל ב ו ל א ו כ ל ו מ ה מ נ[.
פשוט
ר מ ״ א א ל ו לע״ד,
מחשבתו
לישי
וצ״ל ,א ל א א ם
אמר
לא היה
שלא כתב
כשאדם לא הוציא מסיו כלום
עליו כמו כל
מחשבתו על הפבום א ו החפץ
דברי
מחשבה ,וכ״כ
בכמה
לאומרו
צריך
זאת אלא
לפרש
א מ ר .היו״ כומין אותו ,כלומר שמן הרין היו כופין אוחו ,ולא
לצדקה ,אין ש ו ס חיוב
לב עולות ,אלא
דברימ
נסתרת
לגבוה הוא לענין
דברי
משם אש ד ת :דודאי
המרדכי
הלכה
איבי יודע ל מ ה
רמ״א
בפירוש
א ם הוציא בפיו ליתן ולא הוציא מסיו
לקיים
שמ״ש
ע מ ד ע׳־ד ר מ ״ א א ל ה ,ו כ ת ב :ל ש ו ן ז ח
הגר׳־א .ו ל כ ן
ב(
הוי
ס ש י ס א ש כ ו ס י ן א ו ת ו וכוי ,ו א ״ כ
דיקא גמי
אך
אלא
כימין א ו ת ו וז .ועדיין ל א ה ת י ש ב ו
וכדבתב
לתת
ב( .מ כ א ן
זאת
שדוקא אמידה ולא
שבמחשבה
שכתב :ולא אמרו אמירה
ואמ אמר שתשב
שחשב
להדיוט
ש פ ס ק כן,
דבריו שלא תהיה
דבר
הגר״א כ ת ב וז״ש ה ר ב
והחת׳׳ם
גוטין,
אלא דאמ
המרדכי
ובשו״ע הוסיף
וכתב :
אלא
ממה
דאמ
אמר
שאמרו
היו
נדר
ושבועה דאיגו
מה שרועה לחת או
ולאותה
אצלי.
אבל
כמה
במחשבה
כלום אם לא הוביא בשפתיו,
חשב בדעתו
על
סך או דבר ידוע,
הצדקה שחשב עליה בלבו.
לע״ד
נ ר א ה שאין
שפסקם
רמ״א
הם
שבאמירת
בפיו
כו&ין א ו ת ו ל ח ת כ ל
א מ ל א הוביא זאת בפיו .הרי
א ף שהיה
ב«
ברורים
דצדקה
חמורה
זה ודאי
ומפורשים
מנדרימ
דמחשבה בלא
דבצדקה
הסכום
מחחייב
שחשב
לענין זה
אסירה
במחשבה
ולאותה
שמתחייב
צדקה
במחשבה
נ[ השונית הרא׳׳ש כלל
[3קדושין כ״ה :
א[ כי׳׳ע יי״ד סי׳ ד:״ח בכי׳ י׳׳נ.
ל[ כס סעי׳ ו׳.
ד[ ד״מ סי׳ דנ׳׳ח סק״ד.
י״ג סי׳ א׳ יעיין חי״מ פי׳ די״ב כעי׳ ה.
ו[ חת״ס יי״ד סי׳ רמ״נ ,ופתחי השיבל יי״ד שס ס״ק פ״ז.
ן ך
פרק .M
ב.
בדרך
נרד•
1רקה
הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אלא
התרת
לתכם
נדרים על ידי שאלה
לו נדרו .כופין אותו בית דין ד ס ח א
על
ופתח
ידי
התרת
וחרטה נ(.
בכל דרכי השפעה
נדרו כ[.
ואם לא
הותר
וכפיה שבידם לקיים
א ת נדרו א(.
אעס׳׳י שלא הו1יא בשיו ,אבל מת שכתב דאמ לא הוביא מפיו
מחשבתו וכוי ,הוא נכון ,שהרי מכיון שהיביא
סכום
ה1רקה ותעודתה,
מילת צדקה מפיו נתחייב בר .וכופין
נריך
לקיים
אותי לקיים נדרו
עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ,וכמו שכן הדין באומר אינו יודע כמה נדר אן
א( בית יוסף כתב :דכן ססק הרי״ף ,וכתב הרשב־א בתשובה :דאע־ג דהוא ממון שאין ל• תובעים
דכי תבע ליה האי עני אומר לעני אחר יהיבנא ,מכל מקום חיובי
בדקה .ובבדק הבית הוסיף וכתב
מחייב לשמים ליתן משוס בפיך זו
בשמ תשובת הרשב׳יא :דלא אמרינן אמירתו לגבות כמסירתו להדיוט
בהקדש עניים שאינם אלא כמקבלי מתנה ,ויכול לחזור בו .וראיה מדאמר רב יוסף אנן יד עניי אנן j n
אלמא דהקדשו אינו כלום אלא אמ כן הקנה באחד מדרכי הקניות הן.
הנח שתי תשובות אלה נראות כםתראי.
והחת״ס עמר בזה וכתב :
הרגיש והאריך
והנה בענין זה תשובות רשב״א סיתרים זא־ז ,וכבר
בזה בתשר מהר״ר בבלאל אשכנזי ,שבסי׳ תקם״ג כ׳ דבעניים לא אמרינן אמירתו לגבוה ובסי׳ תרניו כתב:
דאינו יכיל לחזור בי ,ונהי דבסי׳ תקם״ג מיידי
דעני יכיל לחזור בו .מכל מקים עבירה היא
דמסעמ
בידו לקיים נדרו ,לא ניחא ליה במשמעות לשק החשובה ,והניח בקישיא שסותרים זא-ז.
והנלע״ד בישיב סתירת זאת ,דהא דאמרינן דמסעם עניים יכיל לחזור בו יכו׳ ,היינו דוקא למתנת
עניימ ממש ,אבל המקדיש ס״ת וכדומה ללמוד בו או לקרות בו וכן חסביס שגופן קדוש אעסיי שאינו
קדושה ממש והרי הוא לכל דבריו כהקדש לעניימ ,מכל מקים לענין שאינו יכול לחזור חמור דכל היכ«
דאיתיה ביה גזא דרחמנא איתיח ולא בעינן יד עניים שיזכו נו.
וע-כ
רתם בסי׳ חרנ״ו
שהיה בכלל
הקדשו ספרים שראויים ללמוד בהם לומדי תורה וגס ממון לחלקו ל»ניים ,אמריגן מיגו דחייל
הקדשו
כמסירתו להדיוס על הספרים ,תל נמי על מעות העניים ו[.
ואני עני עומד ותמיח סובא על דבריהם ,שלדעתי אין כל סתירה
נין שתי תשובות חרשב״ש
אלח ,דמ״ש בסי׳ תקםיג ותקדש עניים אינמ אלא מקבלי מתנת ויכיל אדם לחזור בי ,היינו במקומ שאין
יד ענייס זוכה ,דסבר שאין התקדש חל באמירה ,דלא אמרינן אמירתו לגבות כמסירתו להדיוט אל«
בהקדש ולא בבדקה לעניים שהיא מתנה ולא הקרש .ומ״ש בסי׳ תרנו היינו בשאלה
אנשים תיבה שהיו ספרים ומעות וכו׳ והיורש טוען שכל
הקדש וממילא אין כאן
טקדק לשם הקדש ,ועוד
כאנוס גמור להתירו בלי שאלה ,וטעגת החזרה,
ידי שאלה ופתח וחרטה
הממון כידי
שני
אנשיפ
ובית ד ץ של שלשה.
אינו
יכיל
הוא
מה שעשה אביו הוא
שהפקיד כין
מחמת כעס
שני
ואץ כאן
טוען שחזר בו וע״ז השיב שהקדש בכעס איבו
איבה כלומ שאין המקדיש
קודמ שתוביא
לתזור בו אפילו על
יכול לחזור בלא התרה St
הבדקה מרשותו.
הלכך בנדון זה שמםד
ידי התרה .וזו היא משמעותה חטשוס של
תשובת חרשביא זאת לע״ד ,ודלא כמ׳׳ש החת-מ דממ־ש שאין יכול
לחזור אפילו בהתרה משומ שכבר
נ מ ס ר ביד אחרימ משמע שמתחלה ס י י ר י אפילו אי לא הוה ביד אחרים ,אלא כאמת ל א נחית הרשכ-ש
בדין זה אלא לומר שהקדש אין לו חזרה אלא בהתרת .הלכך בדקר .שבמסדר .לידי הגבאים הואיל ו « ץ
א[ כי״ע יי׳׳ ד סי׳ רכ״ה שעי׳ ד׳ ותתס סיפר יי׳׳ ז שי׳ י־׳׳מ ,יפתתי תכונה כס סק״ה.
ה[ נ״י יי״ד סי/
ד[ ב׳׳ק ל״י:
נ[ יי׳׳ד כי׳ רכ״ת.
כ[ כי״ע יי׳׳ד סי׳ רנ׳ית סעי׳ י.
ו[ התם סיפר יו׳׳ד סי׳ רל״ז,
רר׳ת והיא תכיית הדכב״א סי׳ תיןס׳׳ג.
•ער
.1
נדריב
י
והקדשות
לצדקה
צד.
אסור לכל חכם להזדקק ל ה ת ר ת נדרי צדקה ,לפי שהוא מפסיד בזה
א ת העניים ,א ב ל אם התיר בדרך ה ת ר ת נדרים כדינה.
ד.
טען ה נ ו ד ר :התרתי
מעשיו קיימים ד[,
נדרי על סי חכם ,חוקרין אותו לומר מי הוא
החכם שהתיר לו נדרו .ואם אמר שמת או שהלך למדינת היכ .אין שומעין לו.
דלא מחזיקינן ת י ח ברשיעי שהתירו נדר זה להפסיד לעניים ה[.
ה.
הנודר
לצדקה ,משהגיע נדרו ליד הגבאי אינו יכול
להחיר נדרו .ואם התיר נדרו איגו
להשאל עליו
מותר ,דמשהגיע ליד גבאי הצדקה זכו בו
עגיים ואין להוציאו מידם י[ .והוא הדין אם הגיע ליד חבר עיר או טובי העיד.
דאדם חשוב או סובי העיר הוו כיד עגיים ז[,
ו.
אמר ליתן לחברו מחגה אם הוא עגי הוי כגודד לצדקה ואסור
וחייב ל ת ת לו
בו ה[ אלא על ידי התרה בשאלה לפני חכם א(.
לחזור
המתנה בין
אם היא מועסת או מרובה ואינו רשאי ליחנה לעני אחר ט(.
התרת הנדר מוציאת אותה מידם .ממילא אין תזרתו מוציאה אותה מידי הנפקדים.
ותירוצו של החח״ס הוא מסיםק מאד לע״ד משומ
חמשו ,דכיין שתקדש לעניימ
וגם אם
באמירה כך הוא אם נוחן לחם ממץ או סםדיס לקריאה ולמיד.
אינו
חל
נקבל חרוש זה של החת׳׳ס
אין בזה לישב דברי הרשב־א ,שהרי מצאנו בדבריו שהוא סובר כחרי״ף דאמירח לצדקה כמסירה כדין
הקדש גמור אז .וכ״כ הבית יוסף משם הרשב׳־א דאע״נ דממון שאין לו תובעים הוא דכי תבע ליה האי
עני אימר לעני אחר יהיבנא ,מכל מקום חיובי מחייבי לשמים ליתן משום בפיך זו צדקה.
שלא מחוורתא כדכתיבנא לפרש דברי הרשב־א שבסי׳ תרנו .ובזה נמצאו דבריו בחשובה מכוונים עם מה
שכתב בחדושיו ועס תשיבת הרשב׳׳א שהביאה מרן
הבית
יוסף
בבית יוסף.
ודברי
הרשב״א בסי׳ תקםג שהביאם
בבד״ה צל״ע ,שבודאי הם סותרים למ״ש בחדושיו ולמ״ש הבית יוסף בשמו .ותמיהבי על
ש ק שהביא חשובה זאת בבד׳־ה בלי
כל
הערה כאלו אין סתירה ביגיהמ ,וכן קשה ממ׳׳ש הבית יוסף
גשם הרשב״א במקדיש בזמן הזה שסרי חוב דםחם חקדש לענייס דלא קנה ההקדש אלא בכתיבה ומסירה
כתרייפ .בן וזיז סותר למ״ש הבית יוסף בשם הרשב׳׳א בסי׳ רנ״ח.
ועל כל פנים אעפ״י שדברי הרשב״א מסופקים ,דבר ברור הוא להלכה שמרן ז״ל בשולחן ערוך
פם־ן כדעת הדי״ף ודעמיר .דאמירה
בצדקת
מחייבת את הנודד
שאיני יכול לחזור בו מדאמרינן בפיך
זי בדקה .הלכך אם לא הותר לו נדרו כופין אותי בית דין לקיים דבורו וכמ׳׳ש בבית יוסף ג[
א( דבר זה מובן מעצמו שכיק שהתחייבותו לתת הוא מ ד ק נדד ,יכול להתיר נדרו קידם שיניע
ליד העני .וכמו שכן הוא הדין בענין צדקה שנתבאר לעיל בפרק זה.
א[ עיין חדוכי הרשב״א ב׳׳ק לי :ד״ה הא דאמר רב ייסף
מ׳׳כ.
ג[ שכ סי׳ רנה.
שם משס תשיבה דדב״ז
משס רביני ירוחס.
ד[ פתחי השיבה יי׳׳ד סי׳ רנ״ח סק״ה יחדישי רעין״א
ה[ כתתי השיבה :ס .
י[ שי״ע שכ כי׳ דניה כעי׳ ו׳.
ח[ שי״ע שכ וביאיר הנר׳׳א כ״ק ל״א.
סי׳ רי׳׳ב ס״י־ן ד׳ ,יבהערה דלעיל בסמיך,
סי׳ רמ״נ ס׳׳ק ד.
ב[ ביה יוסף יר׳ד סי׳
וכרכי יוסף יו״ד סי׳
ז[ ב״י
ט[ עיין קצית החושן
רנ״ח
כעי׳
י׳
יסה״ע
פרק א.
ז.
אפר לתת םחנה לחברו
r p x
נדר•
שהוא עני ,ומסר מ ת נ ת ו
ל י ד שלוחו ו א פ ר
לו תן זה לפ׳ ,אינו יכול לחזור בו ולא ל י ש א ל על נ ד ד ו לפני חכם .ד ש ל ו ח ו
ל ם ת נ ה ז א ת דינו כ ג ב א י של עניים .וזכה ה ע נ י כאלו בא לידו א(.
ח.
פ ם ר מ ת נ ת ו ב י ד י נאמן .א ע פ ״ י ש ל א מנהו שלוחו ל נ ת י נ ת ה ולא א ס ר
ל ו תן זה ל ע נ י או לעניים ,כיון
שהוציאו
מ ר ש ו ח ו ומסרו ביד אחר .ה ר י זה
א( הםיר ז־׳ל כתב ,דאמירתו לנבוה כמסירתו להדיוט ,אן והבית יוסף הקשח ע״ד דאס נ ן ח י ח
לו לומר עדיפא מינה
דאפילו לא
אמר אלא אתן לעני
אינו יכול לחזור בן .והטמ־ע כתב :קושטא
הוא דנס באמר לתת מתנה לעני אינו יכול לחזור בו מדין
לגבוה .אבל בהתרת חכם
אמירתו
יכול לחזור ,וכשנתנו ליד שלוחו זכה העני ואינו יכול לישאל לחכם גו.
אולם חתומים תמה על זה ,דמתשובת הרשב״א אין ללמיד אלא בנותן לבני אדם שיזכו בשבילם
זכר ,אבל באומר תנו לעניים למה דקי־ל דתן לאו כזכי ,הוי ידם כיד הנותן ונמ1א שלא י»א מרשותו,
ומה שהביאני לידי ספק זה חוא מ־ש הטור והשו״ע דבבא ליד הנזבר אינו יכול לחזור לישאל ,משמע
דוקא ביד הנזכר דהוא ידו
כיד עניימ ,אבל באחר דוקא באומר זכי,
ונ״ע ,ועי׳ ברא״ש נדרים כשם
םהרא׳׳ם דאפילו תרומה ביד כהן מבי ישראל לישאל עליה וב״ע דן
ובקבה׳׳ת תירץ דבנדר לבדקה כיון דחייב ליתן הוי כדין תוב ואתי החוב והתן כזכי בבת אחת חן
ואין תירוץ זה מישב את הדעת לע־׳ד .שכיון שאם לא הגיעה המתנה ביד המקבל יכול לחזור בו
על ידי התרת נדרו ,הרי אינו בעל תוכו .וכיון שכן אינה כזכי דהוביא את התסבה מרשותו של הנותן,
ועדיין יכול לחזור בו על ידי תתרת תכמ וכמ״ש חתומים.
אולם כאשר נעין בתשובת הרשב׳׳א נראה שאפילו לא אמר תן אינו יכול לתזור ,שהרי עובדש
שנשאו עליה הרשב־יא היא בראובן שהפקיד בידי שני אנשים תיבה שהיו לו
להם שהוא הולך
* כ ת ב :שבענין זה
בה
שני
ספדיס
ואסר
לדרכו וכו׳ והוא פקדיש בתיבה שיש לו להקדש קהל טרטושא .וע׳׳ז השיב הרשב״ש
אפילו נתחרט ובא ונשאל על ההקדש ואפילו בפתחיפ
אינו רשאי לפי שכבר מ ס ר
הממון ב י ו האנשים האלה ואין אחר מסירה כלום דאנן יד עניימ אנן וכל מה שמסר כיד הזוכה בו או
ביד אתר שיזכת בשביל עניימ איני יכול דתזור בו דחוה ליה כתרומה ביד כחן דאינו נשאל עליח ו(.
מכאן אתה לסד דלא משום תן כזכי הוא דאינו
הוא כמסירתו לידי גבאי העניים ,שהפ כיד העניים,
יכול לחזור,
אלא סשוס ומסירתו לידמ הוא
דםסירתו
עושה אותם גנאי עניים
כלומר
לידס
כאילו מסר ליד »גיימ עבממ.
ולסי-ז מ״ש הטו״ד ושו׳־ע :ואס הגיע ליד גבאי איגו יכול לישאל עליו זן ,לאו רוקא
פ ל שהוביאו מרשותו ונתנו ליד אחר הרי זה כאילו
אלא
נתגו ליד הגבאי.
ומדברי חרשב״א למדנו תירוץ נכון למה שהקשה התוםים ,מס״ש הרא״ש כשם הרא׳יס :דאפילו
תרומה ביד כהן מבי לתשאל .עליה שחרי דברי הרא־־ש אלה אינפ כהלכה ,וכרכתב חרשב״א בפשיטות :
דחוא ליה כתרומה ביד כהן דאיגו גשאל עליה ,וכפשסא דטוגיא :אמרי כתרומה ביד כהן עםיקינן דל*
מעי מתשיל עליה ,דמאהר שזכה בה הכהן לא מבי מתשיל עלה ח(.
נ[ סמ׳׳ע סי׳ קכ״ה
ב[ ב־י כס סי׳ רמ״ג.
א[ חי״מ סי׳ י,כ״ה יסי׳ דמע.
ס״ק כי וכ׳׳ך ס״* כ׳׳ז יחצוה״ת סי׳ רמ״י ס״ק א׳ ילעיל דצ״ז בהערה א׳ .ד[ הימים סי׳
י[ השר הלשב״א סי׳ תרנ״ו.
ה[ קציה התישן סי׳ קכה ס״ח ב׳.
יןכ״ה ס׳׳ק ה׳.
ה[ נלדיס צ״! ,יבפרש׳׳י ודין.
ז[ יו״ז כי׳ רדת כעי׳ ו׳.
שער ו.
נדרים והקדשות לבדקה
•כעושה אותו גבאי לצדקה וזוכים העניים או העני ש א פ ר ל ת ת להם ואינו יכול
לחזור על ידי ה ת ר ת נדרו.
הפתפים בצדקה כגון שהיה סלע של צדקה
ם.
מונח לפניו ואמר על
א ח ר הרי זה כזה .נ ת פ ס הסלע השני לצדקה כמו הראשון א[,
י.
הפריש סלע לצדקה ואמר על אחר .וזה .הרי השני הוא לצדקה כ.1
יא.
חשב לומר סלע זה והוציא בשפתיו אחד ד״וי נדר טעות ואינו כלום נ•1
יב.
ליתן עד שיאמר ל א
הנודר
לצדקה ואינו יודע כמה נדר .מרבה
לכך נחכוונתי ד(.
יג.
נדר סך
סםויימ לצדקה
מוסדות צדקה בעירו.
נותן לכל
ואינו
יודע למה
המוסדות שהוא
נדר ,כגון שהיו ה ר ב ה
מ ס ת ס ק בכווגתו בהם .א ב ל
אין כופין אותו על כך .אלא אם רוצה ,נותן נדרו ביד בית דין או גבאי צדקה
והם יחלקו ביניהם ה[.
יד.
האומר תנו מאתים זוז לעניים או ספד תורה ל ב י ת הכנםח .יתנו
לעניי העיר שהוא דר בה או ל ב י ת הכנסת שבעירו שהוא רגיל ל ה ת פ ל ל תמיד.
ואס רגיל בשתים .בי״ד או יורשיו יתנו מנה לכל אחד ואחד א( י.1
ולא עוד אלא שאפילו לדעת
הר״א ממיץ
לעניימ .דבתרומה נם כשמתשיל עלה אינו
נמסר
שהביא הראיש זז
לגמרי
מתרומה
זאת
אין ללמוד מזה
אלא מתשיל
שנממאה כדי להתיר אח סאה של חולין שנתערבו עמה חז ונותן לכהן זה
ובזה רוצה גם הכהן *במו ,משא״כ בנדר 1דקה לעניים שאם
יותר לו
עבמו מאה
נדרו
תתבמל
ויפסידו חעניימ .הלכך כיון שבא ליד עני או הגבאי זכו בה עגיימ ואין מוציאין אותה
לדין
על
1דקת
מאה
ואת
תרומה אחרת
הארקה
מידו
לגמרי
על ידי
התרת הנדר ,דאין אחד מסירה כלום ,וכמ״ש הרשב״א.
א( בשו-ע כתוב יתנו לכל אחד ואחד ,משמע שנותנין לשניהמ מאתים לכל
מדוייק דבאמת אין נותנים אלא מאתיס זו או ספר חורה אחד ,ובי״ד או
היורשים
אחד ואחד,
ואינו
יחלקו בניהם .וכן
כתב רמ״א :ואם רגיל בשתים יתנו לשניהם ,וכתב השיך לשניהמ ביחד מנה לזד .ומנה לזה .ס[
ובדרישה כתב דאין סברא לחייבו לתת לשניהם כיון דאין ספק ב נ ד ת וברור לנו
שלא הובי*
בשפתיו אלא מאתים ומ׳־ש לכל אחד ואחר לאו דוקא .י[
וש״ך כתב אמנמ דאס רגיל בשתי )עיירות( בבית הכנסת ואסר תנו ס־ת לבית
הכנסת
משמע
לכאורה דינתן לשניהם דקאמר היינו ססר תורה לכל אחד וב׳׳ע יאז.
דברי השייך אינם ברורים רכל מי שדר בשתי עיירות נותנין לעיר
דבריו מסורשיס יותר ביו׳׳ד יבן דהיינו בסי שאין לו קביעות דירה
בשום
שבה
עיר
דר
בקביעות.
אבל
אלא םעמים בעיר זו
ופעמימ בעיר זו.
ולעיקר דינו של הש״ך לע״ד נראה שגם בס׳׳ת .נותן רק ס׳׳ת אהד ,ובית דין או היורשים יתנו למי
נ[ כס בהנה .ועין ש״ך יסו״ז.
נ[ שס סעיף ב׳.
א[ יו״ד סי׳ רנ״ח סעיף א׳.
ו[ ירד
ה[ פתחי תשובה שס ם״ק ה׳ מתכונת החח״ם.
ל[ יו״ד סי׳ ר ד ת סעיף נ.
ח[ כדרים שם.
ז[ הרא״ש שם.
שם סעיף ה׳ יחי״מ סי׳ רנ״ג סעיף כ״נ וסמ״פ ס״ק .0
י[ דרישה ירד סי׳ מ ״ ח ס״ק 3׳.
ס{ יו״ד סי׳ רנ״ת סעיף ד׳ כהנה וש״ך ס׳׳ק י׳.
יב[ירד סי׳ רכ׳׳ח ש״ך סק״ח.
יא[ ש״ך חרמ סי׳ רנ׳׳נ ס״ק ני.
^
סרק א.
סו.
גדרי
בדקה
בדבריו אם הוא
עשיר שנדר לפני מותו צדקה גדולה ולא פירש
נ ד ר לעניים ומוסדות חסד שבעירו .שהוא דר בה דוקא .או גם לעניים ומוסדות
צדקה שבקהלות
אחרות .אם נהוג במקומו ליתן צדקות
גדולות לסני ה מ י ת ה
ולחלוק אותן לעניים ומוסדות שבעיירות אחרות מחלקים את נדרו לסי ד א ו ת
עיגי יורשיו וסקוח
בית דין .ואם אין מנהג כזה במקומו נותנים אותם לעניי
עירו .שבכל עניני נדרי צדקה סתם דנין כמנהג המקום ,שכל הנודר בסחם ע ל
ד ע ת המנהג הוא נודר.
אבל אין בית דין או אפילו מי שנמצאים
ואפילו
בידו
הסכומים
בחור נאמן
אם הוא גבאי של צדקה .אינו רשאי לחלק צדקות אלה לדעחו ועל
ידו ,אלא מודיעים ליורשיו שכך נדר והיורשים יחלקו נדרי מורישם א( .בפקוח
ב י ת דין או גבאי צדקה וםובי העיר ,שבית דין במקומם וביכ .הוא אסוסרופום
של עניים לזכותם.
סז.
סען הנפקד שהנודר הפקיד סכום זה בידו כדי שהוא יחלק אותו
לפי דאות עיניו שומעין לו ומחלק את הצדקות לפי ראות עיניו ובפקוח בית דין ב(.
יז.
נדר ואמר :חוב שיש לי על אחר יהיה להקדש או צדקה .אינו כלום,
הואיל וחוב זה כיון שהוא מחוסר גוביינא אינו ברשוחו ואין הנדר חל עליו,
אמ לא שמחייב את עצמו ל ת ח ו לכשיגבגו נ(.
יח.
עיר
מעמד
אמר בפני בעל חובו ובמעמד גבאי צדקה או טובי העיר או ח ב ר
שהוא אדט החשוב שבעיר ,חוב זה יהיה לצדקה זכה
שלשתפ י(.
לכן חוב זה צדקה ואינו יכול לחזור
בו הגבאי מדין
בו אפילו בשאלה
ו ה ת ר ת נדרו וגם אינו יכול לשנותו ה[.
שיראה בעיגיחמ ,דאע־ג שאין כו דין חלוקה כמו מאתים זוז לעניימ .מכל מקום הדין שיה בשניהם ,דזיל
בחר טעמא הוא ,דמה שאין מחיינין אותו לתת לכל אחד מהעניים ,היינו משום דאין ספק בנדרו שהרי
הוא לא נדר אלא מאתימ .הלכך מחלקים ביניהם ומוציאים מידי
הדרישה מדברי התוספתא והרי״ף והרא״ש
וסרן
אחד
כל
מהעניים מאה ,שכן הוכיח
הבית יוסף ,לפי שכך שורת הדין נותנת
שכל מקום
שאץ חזקת דממונא ולא מענת בריא לכל אחד ,דנין בו דין ממון המוטל בססק חולקין ו( .הלכך נראה
וראי שגמ בגודר ליתן פטר תורה והוא רגיל בשני בתי כנסת ,אין
מוביאימ
מידי
יורשי אלא
פסר
תורה אחד .דאסילו בחייו אס נדר ואינו יודע לאיזה ביח כנסה נדר אין מחייבין אותו לתת שני פ פ ר י
תורה אלא שאם חוא רובה לבאת ידי
שסיס
נותן
לכל אלה
שהוא
שסופק
בהם.
וכס־ש
כעץ זד.
חחת״ם ז .1וכל שכן הוא שאין מוביאין מידי יורשיו אחריו .וזה ברור לעיד.
א[ עול ושו״ס יו״ד סי׳ לנ״ח סעיף ה׳ בסנה ,וש״ך פיק כ׳ יביאיל הנר״א ס״ק
ד( פין מו״מ פי׳ קב״ו.
ג[ שי״ע כס סעיף מ׳.
כ[ םר׳ז שם ס״ק ד׳.
ח׳ ם׳.
ה[ יריד סי׳ מ״ח סעיף ח׳ וש״ך ם״ק י״ח .י[ פין רמב״ם ה׳ מכילה ס״כ הי״א ומשכם
ז[ תשובות
למלך שם וםי״ר ושו״פ חו״מ סי׳ רכ״נ ספיף ב׳ והדברים עתיקים יאכ״מ.
חה״ס יו״ד סי׳ ר״מ.
ש ן ר ו .נדרים והקדשות ל»דקח
יט.
ex
גדר ל נ ד ק ה באסמכתא .כגון אס אעשה ד ב ר זד .או אשחק בקוביא
א ת ן כך וכך לצדקה ,ועשה אותו דבר ,חייב ליתן מה שנדר .דאין בגדר ושבועה
משום אסמכתא .א[
כ.
יותר.
אינו
האומר חסץ זה ששור .כך וכך אני נותן לצדקה ונמצא שהוא שוח
יכול
לחזור
בו
דכל
שיש
רווחא
לצדקה
אמרינן בו אמירתו
לגבוה כמסירתו .להדיוט .כ[
כא.
ואם לא היה שוד .יותר באותה שעה שנדב ואחר כך הוקר ,יכול
ל ח ז ו ר בו .הואיל ולא מ ס ר את החסץ ולא משך הגזבר לא נקנה היוקד שאח״כ
לצדקה .דכיון דליכא רווחא להקדש באותה שעה לא חל הגדר על מה שהוקד
וכיון שכן אינו חל לאחר זמן נ(.
כב.
המכה או מחרף א ת ח ב ר ו בענין שחייב לסי ת ק נ ת העיד קנס ,ואמר
בסגי הגבאי או בסני טובי העיר :איני חפץ בקנס אלא יהיה לצדקה ,ואחר
כ ך סייסו עד שמחל לו ,אין מחילתו מחילה שכבד זכו העניים בקגס זה ל(.
כג.
איש ואשח
שקבלו עליהם חרס ל ה ת ג ר ש והעסידו ק נ ס ו ת עליהס
שאם לא יתגרשו ישלמו לצדקה סכום םסויים ואחר כך גתםייסו שלא ל ה ת ג ר ש
ז
יש מי שאומר שפטורימ מהקגםות ה[.
כד.
בכל תנאים והסכמים שבין אדם לחברו שהעמידו עליהם קנמות
ו מ ח ל ו זה לזה ,יש מי שאומר שפטורים ם ק נ ס ו ת אלה ו[.
א[ עין ,חר׳מ סי׳ פז ויו״ל סי׳ רנח סעיף י׳ וש״ך ס׳׳ק כא.
ל[ יו״ל סי׳ רנ׳׳ח סעיף ם׳.
נז שם־ וש״ך ס״ק כ״ו.
ספץ> י״ג.
י׳יא יש״ך ס״ק כ ב — מ יחי׳מ סי׳ ר״ס סעיף כ׳ בהגה וסמ׳׳ע וש״ך.
א[ יו״ד סי׳ מ ״ ת י
ה[ ירד כס סעיף
ו[ ש״ך שם ס״ין כ״ד.
פרק ב.
הקדשות לצדקה
הגודר בלשון הקדש כגון שאומר :סלע זה או חפץ זה להקדש .ולא
א.
דבריו שכוונתו היא
סירש בדבריו שהוא מקדיש לעניים .בית דין מפרשים
לבדקה לעניים שכל המקדיש בזמן הזה .אין כוונתו אלא לצדקה.
וסוב וראוי לכל אדס לסרש דבריו ולומר לצדקה ולא להזכיר שמ הקדש
כדי ל צ א ת מכלל ססק .ואמ אומר שכוונתו להקדש מםש׳ אין לו תקנה ל י ה נ ו ת
וצריך לשאול לחכמ ומתירים לו בפתח חרמה כשאר נדר א(.
ב.
על
המקדיש צדקה לעניים או שחייב עצמו כחנאי בקנס לצדקה ו ע ב ר
תנאו .צריך ליתנם לעניימ שבעירו ואינו יכול לומר
נותנס.
לעניים אחרים אני
לפיכך נעשה הקדש או החחייבות זאת ממון שיש לו תובעים .וגבאי
הצדקה שבעיר יכול לתובעו בדין ולגבות ממנו את הקדשו לטובת עניי עירו י(.
הקדיש מנה לצדקה ואין לו לשלם.
ג.
מםדרין לו נכסיו וגובין ממנו
כ ס ו שססדרין וגובין סרעון חובו ג(.
ד.
לפני שלשה שבקיאים.
הקדיש כלים לצדקה יכול הסקדיש למוכרם
בשומא ונותן דמיהם לצדקה ל(.
מי שיש בידו מעות שהוא מסופק שהם של צדקה .חייב ליתן א ו ת פ
ה.
לצדקה .ה[
ו.
כוונתו,
שכיב מרע שהקדיש מנכסיו בלשון שמסוסקיס בו ומת ואין לידע
אין להוציא סיד יורשיו א ת הקדשו אם לא בראיה ברורה בסני בית
דין א( י[ ,שהיורשים הס נקראים םוחזקיס בנכסי מורישם .וכל הבא להוציא.
מידם עליו הראיה.
ש( ה ש ו ״ ז כ ת ב :
שדקה,
וכאן
נייר
ע״יץ ל י י ש ב ד ע ת ר ם ״ ש ש ם ס ק • .ד א ס ש מ ר ע ל ס ל ע ש נ י :ו ז ה ,ה ש נ י
יחייגו מדין ם פ ק א דאםורש לחומרא שהרי
בדין ש כ י ב ס ר ע שהקדיש כ ל נכסיו או
בגמרא איבעיא לן אמ
הפקירם
או
חלקם
יש י ו
לעניים,
הו*
ל ב ד ק ה ו ל א ש פ ש י ט א זן
ועמד מחוליו.
פסק:
נתבסל
א[ יו״ל סי׳ דכ״ו וןוי׳ רנ״ח סעיף א׳ בהנה ,ועין כול פתחי תשובה שם ס׳׳ק לי.
ל[ שם סי׳ רנ״ס סעיף
נ( שם ועץ חו״מ סי׳ צ״י
ב[ יו״ל סי׳ לנ״ת סעיף ה׳ בהגה.
ו{ יו״ד סי׳ רכ״פ סעיף
א׳ בהגה ועץ בפתחי חשובה שם ס״ח 3׳ נ .ה[ שם סעיף ה׳.
ז[ נלריס לף ו׳.
ה׳ בהנה.
שעד י.
ז.
מרע שהקדיש
שכיב
עמד נ ת ב ט ל הכל
כדין נותן
נ י ר י ם והקדשות לצדקה
כל נכסיו או
ואפילו
מתנה
הפקירם או חלקם לעניים.
עניים או
הפסו
נבאי
ox
הצדקה
מוציאים מידם.
הכל כדין נותן מתנת אן ואם תססו מוציאין מידם ,אעם״י שדין זה היא בעיא דלא אפשיטא ,גן
מכאן
דס״ל דצדקה הוא דבר שבממון ודנים בספקו להקל ,ותירץ לחלק בסוגי הספק .דספק שאינו יכול להתברר
לעולם כגון באומר ,וזה ,שאם נאמר
;
יש יד לבדקה .הוי כאלו מרש ואמר ומה לבדקה ,הלכך אפילו אם
אומר שלא לצדקה כיון אינו נאמן .לפיכך דנים בספק להתמיד ,וכן במי שיש לו מעות והיא מסופק אמ
הס של צדקה הוא ספק שאיבו יכול להתברר .אבל כשהספק הוא במובן שבלשונו כגון שכיב מרע שהקדיש
כל בכסיו או חקדיש בלשון שםסוםקים בו ,אילו היה מגלת כוונתו היינו מאמינים לו .ולכן אין מוציאיך
מיד
היורשים • ה ס נקראים מוחזקים,
משים
לטעון
שיכולים
ולומר:
קיים היה
אילו היה מורישנו
נ א ק ל ס ר • דבריו ועתה שמת אנו מפרשים דבריו ,ועל המוציא להביא ראיה גז.
ואנא עניא לא זכיתי
לרדת
לסוף דעתו,
שהרי
במקדיש כל נכסיי לצד שנאמר :גמר ומקני
לצדקה ,אינו גאמן לומר שלא גמר להקנות ,וזת דומה ממש לספקא דדינא אם יש יד לצדקה.
והנה בחידושי הגדשוני כתב דבסשק יש יד לצדקה ,פסק להתמיד משום שהבעיא נפשטה בדרך
אם תמצי לומר .והרמב״ס סובר דכל אם תמצי לומר סשיטותא היא ,וכ״כ ברכי יוסף דן .ואין תירוצי
נתיר לי .דקושטא שמדברי הרמב׳׳מ שכתב וםונין דעלמא דיש יד לצדקה מוכת כן .וכמ״ש הר״ן ז״ל לפרש
דבריו ,דהיינו משוס דאמרינן אם תמצי לומר ,וזה אסשר לדעת הרמב׳־ם שפוסק בכל מקום כאם תמצי לומר.
י ו ס י ף וכתב .וקיינלא לן נמי רכל תיקו ראסורא
אבל באמת גם הרמב״ן לא סמך על זה ,אלא
לחומרא .והיינו משום דסבירא ליה ,דצדקה אסורא הוא ולא ממון של עניים .ו ה ר ץ הקשה על דברי הרמב״ן
ותרשב״א דסברי כן ומסיק דצדקה ממון עניים הוא ואזליגן לקולא
ואעיקרא דסילתא נראה
שהבעין
לגבי הנתבע ככל ספק דממונא ר.[.
שאין לדון בעיא זאת ככל נעיא דאפשיטא,
עצמו לא אסר .אם תמצי לומר ,אלא
באם תמצי לומר ,משוס
שבגמרא טרשה ואמרה ,היינו צדקה ?
אס תמצי לומר
קאמר ,ובכגון זה אין משוט דאמ תמצי לומר הויה םשיסותא.
ועוד דלא
נ א ס ר כלל זה אלא היכא
דהיה אסשר לומר אמ תמצי
לומר לאידך גיסא ,משא״כ
בבעיא דהםקר ,אין לומר אס תמצי לוסר אלא לצד דצדקה יש ילה יד דאיתקש לקרבנות .אבל אס נאמר
*דקה אין לה יד ודאי שאין להפתפק בהפקר וכנון זה לא נאמר כלל זה ראם תמצי לומר הוא סשיסותא
וו ובאמת הסמ״ע והש״ך כתבו רזה הוא מדין ססקא דאמוראלחומרא ז[ ,ומכאן תמיהני על ביאור הגר״*
דכתב :שצדקה הוא כהקדש ופסקו הגאונים כאמ תמצי לומר וכמ״ש הר״ןשמ תז ,ולענ-ד • מ ד ב ר י הרין
לא מוכח כן שהרי לא אמר זה אלא בדרך אפשר
והוא עבמו
דצדקה הוי מטונא ולא אפורא .ואפ איתא דבעי זאת
וזיאיל ואין כאן םפק אחרי שבעין נפשטא
סובר
דהולכין בספק זה
נסשמה לחומרא אין
לתלק
להקל
כיון
בין אסורא למסונא,
בתלמודא .מהאמור ומדובר יוצא שתמיהת הסו״ז
על דברי
רמ־א דהוו םתראי עומדת בתקםת.
וחש״ך עמד בזה וכתב ,בדיך עיון דחרב משוה
דברי תשובת
הרשכ״א להגהות מרדכי ,ומחל^
דבשת הואיל שנקראו היורשים מוחזקים .לא שייך ספק אםורא לחומרא גבי יורשים; אבל לא משמע כ ן
נ[ כו״>
ב[ ב״ב קמ״מ וסמ״ע שם ס״ק פ ׳ :
א[ תו״מ סי׳ דין סעיף נ.
ל[ ברכי יוסף יו״ל סי׳ ר ד פ ס״ק נ׳.
חי״מ סי׳ ר״ן ס״ג ויי״ל סי׳ רנ״ס ה״ק ח.
ז[ חו״מ
ו[ עין יל מלאכי כללי הרמב״ם סי׳ ס״ו וסי׳ י״ת.
ה[ ה ד ן נלרים ז.
ח[ ביאור הגדא סי׳ רנ״ח ס״ק א׳.
סי׳ ד ן סמ״מ ס״ק י׳ וש״ך ס״ק ל׳.
p
פ ר ק ב.
a
ח.
הקדשות ל* רקה
מצא כים ס ל * מעות ב ת י ב ת ו וכתוב עליו נדקר ,םסכינן על כ ת י ב ה
׳זאת .והרי המעות הן עדקה ה!.
ט.
צואה.
אמר לבניו :מעות אלו הן ערקה .אם נראה שאמר דבריו בלשון
דבריו קיימים .ואס נראה שאמר כן כדי שלא יקהו בניו כלום מ מ ע ו ת
אלה או שלא יחזיקו אותו לעשיר אין בדבריו כלום.
אפרו לו בחלום :אלו המעות שהטמין אביך או םורשיך של צדקת
י.
הם .אינו כלום .דדברי חלופות לא םעלין ולא פורידין י.1
יא.
אמר ליורשים :פ ע ו ת ספונים אלה הם של צדקה .אם הם במקום
שהיה יכול ליטלם וליתנמ לצדקה נאמן כדבריו .מדין מגו שהיה נותנמ לצדקה ז(.
יאט לאו אינו נאסן ח{•.
יב.
השתםש
מעות .אזלינן
בתיבה
מעות הקדש
בתר בתרא .זאת אומרת אחרי המעות אחרונות .ואמ ה ש ת פ ש
ב ב ת א ח ת בשתיהש אזליגן
שהיו
וחולין זה אחר זה .ומצא אחד כ ך
בגומא דאיכא למימד
בתר רובא .וכן אם מצאן
מוגהים שם זמן ארוך .ו ל א ראה אותם אפילו שנשתמש כזה אהד זה
אזליגן ב ת ר רוכא ט[
יג.
מתשובת
תדש
אין לקהל לתבוע מסים וארנוניות מ ס ע ו ת צדקה י.1
ח ר ש ב ״ * כםי׳ תרנ׳׳ו וכוי דכווב
דהקדש עניים ססון
בעלמא הוא
ש ל כ ל א י ס וכוי .ו א ס א י ח א מ א י
תילוק
הבריקו
הבדיקהו
לאלמנה
תמחבר:
מי שיש
ב מ ת נ ו ת י ו ב[
סן
דירך
או
חב
בספקו
הנח למניהמ משלך ,א־ר ל א •
ודין זה שייך
גפ
להתמיד
אין ע ל י ה פ א ל א ס פ ק ממון,
לישני
עניים
ו ל א בבדקה ,ו ר ס י א פ ס ק
וכן מי שהקדיש
דעני
;
לגר
בבדקה לעניים,
ליתום
ולק
ו ס ם ע ס זח
פסק
גקראים
כ כ ל ס ס ק א ד א ס י ר א ל ח ו ס ר * ,וזהו כ ש ב א י ם ל ח ו ב י * ס י ד ה נ ו ד ר
את מ ת ונטלי נכסים לידי
שלמדו מ ל א תעזוב או
&ירם.
רבבדקה יש
מבות
יתרה
ור*
בריא.
אםירא לתיסדא ,והרשב״א ס ו ב ר !
מוחזקים
לעני
תעזוב,
ל י ת בין ס ן ד י י י ה גן
כחיים וכשאינו טוען מענת
אמנם
ב ר ק ת ה ו א כ ס פ ק מ מ ו נ א ל ק ו ל א אן.
בשאלה זאת ואסיק להלכה
פדכתיב
סתנות עניים
לאו יורשיס הוא אלא אין
בידו מעות וחוא מסומק ש ת ם של בדקת ,א י י נ ליתן אותם לבדקה.
:העניים מוחזקים ודנים
*ברו,
ר א י ה מ מ ח נ ו ת כהוגה וכן מ ע מ ד חוזר ,דהחם
ז״ל נ ש א ונת $ב ח כ מ ה
יחיה בין
ספק
ו א ס ר י ב ן ליד .א י י ת י ר א י ה ו ש ק ו ל ו
בין יורשים ובין ח נ ו ד ר עבמו .ולעולמ ס פ ק
והחת״ם
שהוא
ואעט־י שזח פ ס ק הקדש «ין * ו ס ר י ס ס פ ק •
כדאםרינן
ד*םירא
גבי
לחומרי
מלגר
היורשים כזה נחלקי הפוסקים ,המרדכי ס ב ר שגם ל נ נ י
שלגבי היורשים
יממיל* א ץ עליהם
ליתום ולאלמנה
היאיל
סבות
יהיה,
כ ה י ש ב ־ ש ד! .ה ל כ ך פ ס ק
מי
ואין
בדק
עליהם
לאו
מיורשי*
דבל ת א ח ר ולא יתל
משלך ,י מ ב ו *סדי .קיס לן כשידך
ולדידם אין מעות זאת גותגת אלא במתנות
שהקדיש כלשון סםוםק נקראימ
היורשים
היורשים
םוביאיס
כ ל נכסיו וסת ,אם ע פ ר נתבשל הכל ואפילו
אפ
תפםו
ו ר ב ד י ו נ ר א י ם ישרים ונכוחים ל מ ו ב א י דעת,
ג| ירושלמי פאה סס״ד.
ב[ חולין קליד.
א[ ש״ך יו״ד סי׳ רנ״ס ס״ק י״ל.
ה[ יי״ד מ״פ סעין«
ד[ חת״ס יריד סי׳ ר״מ עי׳יש ופתחי חשוכה יר׳י סי׳ מ״ס ס״ק י׳.
סן יי״ד שם .ין שם.
ח[ שם.
ז[ שם.
ין שם.
ר יהנה.
שער ז.
אפוטרופסות להקדשות
פרק א.
אפוטרופוס הקדשות ממונים על ידי המקדיש
אפוטרופוס או אסוטרוססים שהם ממונים על פי המקדיש ,דינם ל כ ל
א.
ד ב ר כדין אפוטרופוס שמנה אבי יתומים ,ועליו מוטל לשמור נכסי ומעות הקדש
שבידו סכל הפסד ודאי או אפילו ספק הפסד .ולנהל הקדש זה שהוא אפוטרופוםו
בריקנות מלאה וגמורה למלוי תנאי ההקדש ותעודתו ,כסי רצון המקדיש ,ואין
לו
רשות לשנות
םקוח
תחת
מצואת המקדיש
דין
בית
דמתא
אלא ברשות והוראת
בכל דרכי פעולתו,
בית דין והוא עומד
שבית דין בכל מקום הוא
אםוטרוסום של הקדשות לעניים או מוסדות תורה וחסד כמו שהם אביהם של
יתומים א(.
ב.
מקדיש שמסר הקדשו ביד חבר עיר .בין אס השליטו על קרן ופירותיו
לעשות בהם כטוב בעיניו ,או שהשליטו על הסירות ולא על הקרן .רשאי ח ב ר
עיר להפקיד את הקרן ביד אשתו או כל איש אחר שהוא נאמן לו .שכל המוסר
הקדשו
בו
ביד
חבר עיר
להנהלתו והוצאת סירותיו
סומך על דעתו שיעשה ב ו
הסוב והישר בעיניו על ידי עצמו או על ידי נאמניו ב( אס לא שהקפיד
אינו
א( דבר זה ברור ומסוכם שאפוטרופוס שמינה המקדיש
כשלוחו.
אלא
הלכך
אם שנד״
מדברי משלחו בטלת שליחותו לגמרי וכל נרם הססד בקרן או הוצאת הסירות שלא לתעודתם הוא שנוי־
מדעת המשלת וכמו שנבאר להלן בסעיף ג׳.
אבל במקוט שהדבר בדיך לכך לטובת ההקדש בשמירת הקרן .או במקרה שנויי מצבים שמכריחים
לשנות בתובאת הטרות ,יכול לשנות על פי הוראת בית דין שכיון שהקדש זה ,קרן וטירותיו הוא לטובת
עניימ או תלמוד תורה ,בית דין לפי תפקידם הם אביהם וידיהם של עניים.
ב( בשו־׳ע כתב :יכול החבר להטקידם ביד אשתו א(.
מלשון זה משמע שדוקא ביד אשתו הוא
שייפול לחטקידס ,משים דבל חמסקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ,כלומר על דעת שהנפקד מוסרו
לאשתו ובניו הגדולים ,ואין יכולין לומר אין רבוני שיהיה פקדוני ביר אחר בן.
וכן כתב הגר״א נן ,אבל לענ״ר נראה שלא אמרו כן אלא לסטור את הנפקד מדין פושע ומשום
שהמפקיד יודע שאין
הנפקד יכול לחיות תמיד
בביתו
לשמור בפקדונו ד.1
הלכך אין המפקיד י כ ו ל
למעון גגדו :אין רבוני שיהיה מקרובי ביד אחר .אבל מקדיש שממנה איש אחד לאפוטרופוס נאמן ע ל
תקדשו ,ודאי שאיגי מאמין אלא את האיש הזה שהוא ממנה ומוסר הקדשו
שין הנאמן יכול למסור הקדש זה לאשתו
ששתו
הוא
משוס:
דכל
ה נ ו ת ן .הקדשו
ולא לאדמ אחר,
ביד
חבר
עיר
בידו ולא אח אשתו .ה ל כ ך
ומה שאמרו בחבר־עיד שיכול להפקיד ביד
מומך
עליו לגמרי שהוא בתור איש המעלה
ג( ביאור הנר״א יו״ד סי׳ רנ״ו
ב( ב״מ לו:
א| יו״ד פי׳ רנ״ז סעיף יא.
ד[ חו״מ סי׳ רצא סעיף כ״א וסמ״פ ספיף לא.
מ״ק כ׳.
קך
1
אפוטרופסות ־ הקראית
שער ז
ופירש דבריו שלא ימסרו לאחר א(.
ג.
לאפוטרופוס לחלק ס י ר ו ת
מנה המקדיש את אשחו או את נאםנו
הקדשו לצדקה לעניים או מוסדות חסד ותלמוד תורה כטוב בעיניו .אינו יכול
להפקידו
ביד אחר אפילו הוא מוחזק וידוע לנאמן
בן
ביותר כרבי חנינא
תרדיון ,שנאמן זה דינו כשליח .וכל מקומ שהשליח משנה מדעת המשלח ב ס ל ה
שליחותו י(.
ד.
מנה המקדיש שני אפוטרופוסים או יותר לשמור את קרן
הקדשו
ז ל ח ל ק פירותיו לעניים ומת אחד ממנים הקהל אחר במקומו ב(.
באישיות המוסרית ואחראי ביותר למי מעמרו יעשה הכל למובת ההקדש ,או כמו שכתב הלביש :שאדם
יורע שחבר העיר מרור כמעשיו ובודאי שלא יעסיק הוא
ותחת םקיחו ובכלל זה גם אשתו.
ובאמת
ע נ פ ו אלא יםםרני בירי אחרים חנאמניס לו
בדברי מהדי״ק שהם מקיר דין זה כתב :ומיחו אמ המתנדב
סיבה עליהם חבר עיר יכול החבר להסקידס
מי
ביד
שירבה.
אן ולפי 1ח ם־ש
כשו־ע• יבול החבר
להפקידם ביד אשתו לאו דוקא ,אלא הוא הדין לכל אדם אחר
א( הטו״ז כתב:
1
ראפילו אם מסר לחבר עיד אין הוא יכול ־ הפקירו ביד אחר אלא כשהשליםו
על הקרן ופרותיו שיעשה בהם מה ש י מ ח ,אכל אם השלים שום אדמ
על הקרן ע״ם שיעשה בפרותיו
בטוב בעיביו ,אין כח בידו להטקיד את הקרן ביד מי שירבה בן .ולע״ד אין זה מוכרח שהרי פעמא חובי•
עיר הוא! משומ רכל רא-זי ארעתא ריריה הוא דאתי ,וכמ־׳ש מחרי־ק בתשובתו גן הלכך אפילו אמ השליטו
על הסירות ולא על הקרן יכול הוא להפקיר ביד נאמנו את הקרן ואת הטירות וכט־ש כהערה הקודמת.
אבל אפ קפיר ופרש שהוא מופר בידו
הפרטית בתור
נאמנו ולא ת נ ר עיר ,התבר־עיר געשה
יעל ידי זה ככל איש אחר ואינו יכול להפקידו בידי אחר .ואם עשה כן בטלה שליתוחו.
ב( בשו־ע פסק הרסי׳א:
אין הקהל יכול למנות
אחר במק־סו אלא הנשאר
בחיים
יעשה מה
שירבה רז ,והיא מתשובת הרשב״א שהעתיק דבריו בבית יוסף .אולם כאשר נעיןבדבדי חדשב״א נראה שלא
אמר הרשב׳׳א כן ,אלא לענין זה שאין האפוטרופסות מתבטלת לנמרי ותוזרת האפוטרופסות לידי הקהל.
והילך
ראובן תלה ובוה על נכסיו ומינה שני אסוםרומסין
דברי הרשב״א בתשובתו ,שאלתס:
על בניו ,ובוה לאפוטתסםין לחלק ההקדש לסי ראות עיניהם בכל שגה בחנוכת לעניים יתוסים ואלמנות
כל ימי תייהס ואחריהם בניו ובני בניהמ בעבת שגי אנשי טובים מהקהל ואחריהם כניו .ועכשיו גפטר
אחד מהאסוסרוססין ורבו הקהל למנות אפופרוסים אחד תחת אותו אפוטרופוס שנפטר שיהית אסוסרופוס
עם השני החי וכד,
ועל השאלה הזאת השיב וכתב :אין להקהל לסנות אפוטרופוס אחר עמו שהקדש זח אינו מתחלק
שלא על ידי האפוסרוססין שמינח או על ידי בניו אמריהם .ואס רעת המבוה שחיו האטוםרופסין חשניפ
שו אפילו אחד םהם מחלק ההקדש ,האחד הנשאר יחלק כבראשונה.
ואם שין דעתו שיחלק האתר ש ל ש
שיהיו השנים ,אם כן יחלוק הנזכר אבל הבנים ולא אבל נזבר אחר שימנו הקהל ה 4
מדברי חרשב״א אלה מתברר כמו שכתבנו:
־הדבר תלוי בברור דעת הסבות ,אס היתמ
דעתו
שאין מיתת
להפקיר
שדוקא
האחו
ם נ ט ל ת חאפוסרוססות;
יהיו שנים ,בסח אחר סתם
של•
בטלת
*»ומרוט0ותו של השני הנשאר וחוזרת האטושרוסםות לבניו של הםבוח .ואם דעתו ניכרת שבתעדר שחי
נ[ מיין
(3נוי״ז שם ס״ק י
א[ בית יוסף יו״ד סי׳ ר״ז ,ונקודות הכסף שם.
ד[ שו״צנ שס וש״ך ס״ק כ׳ .יו״ד סי׳ דנ״ח סעיף ה׳ כהנה.
נקודות הכסף שס.
ין יי״ד ס״ רנ״ת סעי׳ י״א.
ה[ בית ייםף סוף סי׳ דנ״פ.
שער ז .אפוטרופסות להקדשות
ה.
קת
במח דברימ אמורימ כשפרש או שדעתו ניכרת מתוך ד ב ו ר ו ומעשיו
וגלוי דעתו שהוא רצה
אפוטרופסות
שבהעדר אחד םאפוטרופסיו ימשיכו הנשארים
ביפוי כח מלא שהיה ל כ ל
האפוטרוםסיס ,א ב ל אמ מיגה אותם
ב ס ת ם ומת או גסע אחד מהמ ,רשאיפ הקהל
ל מ נ ו ת גאמן מצדם
הגעדר,
במקום
את
ואין
חאפוטרופפות לגמרי ,או
לבטל
הגשאדים
לפעול
זכאים
בחוד
אסוטרוססים ל ב ד ם אם לא ברשות בית דין ו ב ה ס כ מ ת גבאי הצבור.
גבאי צדקה או מוסדות תורה
ו.
א פ י ל ו אחד מהם בטלה
וחטד הממונימ
אפוםרוסםותם ,אמ לא
מצד הקהל ,ב ה ע ד ר
במקומ שגהוג ומקובל לקיים
אסוםרוססות הנשארים בחיים ,וגם בזה צריכה רשות בית דין מיוחדת.
בזמן
ז.
מנהנ
הזה
שכשממנין שני גבאימ ומת אחד.
הקהלות הוא
עןושיבין אחר במקומו ,ואין להשאיר הנהלת הממון בידי אחד נ(.
ח.
שנאלץ
אפוטרופוס הקדשות ,ממונה מפי המקדיש או ממונה על סי בית דין
לנסוע לזמן מסויימ מחוץ לעיר ,רשאי למפור את ההקדש שבידו ל י ד
•מי שנאמן אצלו ואינו צריך להמלך בבית דין .דכיון שהאמינו אותו על ההקדש,
ה ר י זה כאלו נתנו לו הרשות לעשות בו לעת הצורך כסוב וכישר בעיניו ,וססור
מחם יתקייפ השני .מנהל השני לבדו את האפוטרוסםות ,ולפי׳יז ברור דמ״ש רמ״א בםתפ ,יעשה הנששר
כמו שרובה ,היינו על יסוד םיומ דברי
הרשב־א:
ומכל
מקומ אני רושה בכל חמקומות שכל שהיחיד
מ מ נ ה אפוטרופפין ,או אפילו הקהל ממנה גזברים או גבאים או נאמנים אפילו ימות אחד מהמ או ילך
למדינת חימ ,אין המנוי או האסוטרוטוס בטל אלא הגשארים מהם גוהגים מנויימ ואפוטרוטםותס .והדין
גוחן
כן שאלולי
כך אם חלך אחד לדרכו
גוחג עד שוב חברו ,ואין
הנשאר
זה דעת
מת שריבה ,והיינו
קבת ימיס לעסקיו ,המנוי בטל ,וכן הגבאי או ה נ א ק אינו
הבכור ולא היחיד א[,
על סמך המנהג
ועל יסוד זה
שעל סיו נעשה
סתמו
פסק
רם״א
כפירושו ,דכל
בסחם,
מקדיש
יעשת
שמפנה
שסוםרוםסים בסתם על דעת המנהג הוא עושה.
ולשי
זת מסולקת מעיקרא
^שלא האמין אחד מחם אמ לא
תמיהת הטו״ז דכתב:
בבירוף חברו ,ולמה
ותמוה היא דכיון דמבוה מינה שנים ,אפשר
יהיה נ א ק
לבדו
הרי בטל המנוי .ולשי הנראה
שהרשב׳׳א לא החליט לומר שלא ימנו אחר עמו ,אלא שאמר שאם נאמר שלא יהיה האחד נאמן ,מכל
מ ק ו ס אין לקהל עסק בזה וכו• ב[.
ולעיר נראה
שדברי הרשב׳־א
בסיומ תשובתו המ
ברורימ
•מגויו ואטסרוססותי לבדו .שבל גם זה בדור ומפורש שהוא סמך
ומטורשימ ,שהנשאר במקוס ,נוהג
על סמך מנהג המקוס ש ק הםתס
p
ה ו א דעת הבבור או היחיד המבוה .אבל אם סירש שיהיו דוקא השנים ,או אפילו אס ניכר מתוך דבריו
ומעשיו
שכן
היתה
דעתו,
לא
רק
שאין
היתיד יכול לנהוג מנויו ואטוטרוסםוחו ,אלא שנמ בטלה
שטוטרוססותו לגמרי וחוזרת לקהל ,והם רשאימ למנות אחר עמו או לנהל אפוטרופסות זאת הס
או
ממובימ
מבדם.
וכדכתב חרשב״א
בתשובתו זאת; ואם אין דעתו שיחלק
עעמם
האחד אלא שיהיו השנים
יחלוק הגזבר אבל הבנימ ולא אבל נזבר אחד .מכאן שאפוסרוססות הנשאר בחיימ בטלה לגמרי.
א[ בית ייסף שם סוף סי׳ רנ״כ.
ב[ יו״ד סי׳ מ׳׳ח סר׳ז ס״ס ה׳.
נ[ סי״ז שם.
פרק א .אפוטרופוס הקדשיח ממינים ע־י המקדיש
קן
מ כ ל אונסים שיארעו בהקדש זה בזמן שהותו בחוץ לעירו א(.
ט.
אין הדברים הללו אסורים אלא כשהוא נאלץ לנסוע למקום אחר.
וכשמםרו לידי מי שמוחזק בנאמנוח ,ובקבלה מסודרת כראוי ,אבל בלא זה חייב
האפוסרוסוס בכל הנזקים שיתהוו בהקדש זה.
אפוטרוסםים
י.
לחלק
הממונים על ידי המקדיש
הקדשו או סירותיו
לעניים או למוסדות תורה וחסד לפי ראות עיניהם ,אינם חייבים להודיע לסובי
או ראשי הקהל עיקר
העיר
ההקדש
וכמותו ,שהואיל והם רשאים לחלק לסי
ר א ו ת עיניהם ,אין כאן מי שיכול לתבוע ,והרי זה כממון שאין לו חובעיס.
יא.
ולחלק
לקהל
הקדיש לעניי אותה העיד ומינה
אסוסרוססים להכניס סירותיהם
הקדשו או פירותיו לפי ראות עיניהם ,חייבים האפוטרופסים
להודיע
כמות ההקדש ופירותיו .שהואיל והקדיש לעניי אוחד .העיר נעשו גבאי
צדקה בעלי זכות תביעה וגביה בממון זה .ו[
יב.
חסד
הקדיש שדה או בית או מעות בתור קרן לםירותיו לעגיים או למוסדות
מסוייסים ,אין הקהל ולא סובי העיר וחבר עיר או אסוסרוםסיס
על
ממונים
ידי המקדיש רשאים לשנות לצדקה אחרת ,שכיון שצוה שיחלקו הסירות
א( הנמקי
יוסף כתב :הא דאמרן ומוכרן בבית דין ,כתב הרשנ״א ז׳יל:
דכיון דלא קתני הכי
שלא בפקרון ,דוקא בפקדון הוא דאמרינן הכי שלא הופקדו אבלו אלא להיות מונתיס
ולפיכך אינו רשאי אלא בבית דין ,אבל
בבדקה ותמחוי
הפרנסים
בקרן זוית בלבד,
הם כבעלים .הלכך כל מה שיראו
לעשות עושין אפילו שלא בבית דין אן.
מזה נלמוו למי שרובה לנסוע ,שלענין סקדק פסק הרמב׳־ט ז׳׳ל שפנית פקדונו ביד בית דין ב .1
שבל אמוסרופום הקדש עושה אל דעת עבמו כאדמ העושה בשלו.
וכן
כתבו
םהר״א ששון בנדונם ,מי שהיו בידו מעות מס המלכות של הקהל וכשחוברך לנסוע
מסרו ביד נ א ק ,ונאמן זה כשהוברך גם הוא לנסוע מסרו ממון זה לאחד םםובי העיר ובוהו שישמרם
במקופ ידוע בטוח ונפלה דליקה ונשרפו ואבדו מעות אלה ,ופמרו אותו ,א־ ממ׳־ש הרמב׳־ם לענין םקדון
שרשאי למוסרו בבית דין ,ועור שכיון שהוא סרנט ונאמן לקהל הרי יש כח בידו לעשות הטוב והישר
ג ע י נ י אלקיס ואדם .ג[ אבל סהדשד״ם ז״ל נשאל בנדון זד ,ולא תזכיר טעם זה ד.1
ומכל מקימ אין
היה
לומר שתולק על
פטורממ לנאמן ועשיר
וססובי העיר,
זה ,אלא שכיון
שפבא לו פטור אחר פשוס שהנפקד השני
אין סקום לטענת הקהל של אין רעוני שיהיה פקדוני ביד
אחר .שבל לעיקר הדין ודאי שאיןםהרשו״ם חולק על ס ב ר ת מהר״א ששון ונאמן הקהל יש בידו לעשות
במעות
ונבםי
Hwxn
שבידו כטוב
והרי זה דומה לפינה הבר עיר
על
וכישר בעיני
הקדשו
אלקיס ואדם.
וכדבתבנו
ללמוד
זה מדברי הנמק״י,
דיכול החבר להפקידם ביד אשתו או אחר חז ואפוטרופוס
ממונה על פי המקדיש .או בית דין נעשה כתבר עיר לאותו ההקדש שנמסר לידו.
ב[ ה׳ כאלה פ״ז ה׳
א[ נמוקי יוסף ב״מ פרק ה מ פ ק ד ל׳ לא מכס הרנב״ר.
נ[ תורת אמת למהר״א בן שכון סי׳
י״ב כי״ע חו״מ סי׳ רצ״נ סעיף נ׳ ולעיל ב״ל י׳.
ה[ יי׳ל סי׳ רנ״ז סעיף יא ,ולעיל ל׳ ק״נ.
ל[ שו״ת מהרשל״ם חי״מ סי׳ קמ״ל.
קב.
ו[ בית ייסף יו״ל סי׳ רנ״ע בשם תשובות הרשב״א.
שער ז.
קן
אפוטרופסות להקדשות
לצדקה לעניים או מוסדות .בזה גלה דעתו שאינו רוצה שישנו בזד .כלל .הלכך
כל
שנוי
שיעשו האסוטרוססיס
או הקהל.
הם גוזלים
א ת אותם העניים או
המוסדות שצוה המקדיש לזכותם א(.
יג.
הקדיש קרן לשירותיו לחלק לעניים בכל שנה ,ומסר הקדשו לגבאי צדקה
או אפוסרופםיס ממונים על ידו ואחיכ ירדו יורשיו מגכסיהם והם זקוקים לצדקה,
נותגים להם מסירות ההקדש .אבל לא מגוף הקרן .שמשמםר הקדשו לידי גבאי
צדקה או אסוטרוםסיו נסחלקו היורשים מממון זה ואינם זוכים מפירותיו אלא
סדין עני,
ובזה הרשות בידי הקהל או
האפוסרוםסים לאמוד דעתו שאם היה
המקדיש בחיים היה נוחן לחם מסירות גכסיו .אבל אין רשות וזכות לגבאים או
אסוסרוסוסים
לאמוד דעחו על הקרן עצמו,
שהדי
גם אמ הוא עצמו העני
בחייו איגו זכאי לחזור בו מהקדשו ולהוציא א ת הקרן מיד גבאי צדקה או
אסוסרוסםי ההקדש נ(.
יד.
סירותיו
מקדיש שמסר הקדשו בידי אחד מקרוביו שהיה סרנס הקהלה ,להכניס
ולחלקם
לעגיי
העיד ,ואחרי זמן התמנו םרנסים אחרים ותבעו א ת
הקרוב למסור לידם ההקדש בתור סרנסי הקהל ,והקרוב מחזיק בו במענה שדעתו
של המקדיש סמכה עליו באישיותו ולא בעמדתו הצבורית ,ושהוא בתור קרוב
רוצה לשמור הקדש קרובו שיתקיימ לתעודתו ,הדין עמו ומשאירים נכסי ההקדש
בידי הקרוב שמסר לו המקדיש את הקדשו נ(.
סו.
דסירותיו
אסוסרוסוס ממונה
והנהלת
מצד המקדיש לכל עניני שמידת ההקדש ק p
אפוסרוססותו ,דינו כדין
אפוסרוסוס שמינהו אבי
יתומים
ש י ת ב א ר בשערימ דלקמן בע״ה.
ב[ בית יוסף כס מכס המרדני ופתחי תכיבה כס סי׳ רכ״א
א[ בית יוסף כס.
(:תכונות פרה מפה אהרן ח״ב סי׳ נ״ה.
כ״ק ה׳.
שער ח.
הראויים להמנות אפוטרופוםי בית דין.
פרק א.
מנוי קרובים הנוגעים בדבר
א.
קרובי
חיתוםיס שחם ידועים ומוחזקים לנאםנים ומוכשרים לסעוך
לזכות היתומימ ,לשמור נכםיהמ מהפסד ,להרויחמ ולהשביחם ,קודמים ל ה ת מ נ ו ת
אפוםרוססים
על היתוסים לכל אדם אחר .ובי״ד בוחרים מביניהם המוכשרים
ומועילים ביותר וממנים אותם אפוטרוססים על היתוםים א(.
ב.
זכות
קדיםה
זאת
מצד האב .ואחריהםי
לקרובים ,היא לקרובים
לקרובים מצד האם.
ג.
אס יראו בית דין למנות אסוטרופסים אחרים שאינם קרובים ,ל ת ו ע ל ת
היתומים
והרוחת נכסיהם .הרשות בידם .ואין הקרובים יכולים למחות .שבי״ד
הם אביהם של היתוסים .וכשם שהאב ממנה את מי שהוא ירצה לטובת יורשיו,
כן בית דין ממניפ אפוטרוסוט הטוב בעיניהס ביותר ל ס ו ב ת היתומים בטפולם
ושמירת והרוחת נכפיהמ א(.
ד .בזמן הזה שכל הקרקעות או משכנתאות קרקע רשומיפ בפפרי הממשלה
בשטר מקנה או משכנתא שנושא עליו גושסנקא דמלכותא .וכל פעולת מכירה,
הפקעה .או שעבוד ,אין לה ערך אמ לא נרשמה כחוק בםסרי רשום
העברה,
הקרקעות ובשטר שביד הקונה ,ממנין בייד את הקרובים לאפוטרוסוסים ,הואיל
ואינמ יכולימ לעשות כל תמורה או שעבוד או הסקעת השעבוד אלא במשרדי
רשוט
הקרקעות
א(
זאת
קטן,
וברשות
דין.
בית
ה ר י ב ״ • כ ת ב :מה שמען •מזנון
היא נ נ ד ו בדין תורתנו הקדושה א ע ם ־ י
א ל א שהסכימו הנאונימ שזהו דוקא
במטלטליס אין
מקום
אפילו
דייק
הרמ״א וכתב:
מפני
לפיכך אין למנוע אפוטרוסםותמ מחשש
• ה ו א קרוב
ש ב ד ץ ה נ ו י י מ נ ו ה ג י מ בה.
בקרקעות ,אבל
טענת הקורבה כלוס אלא
א ס יש קרוב
בנאמנותם ,הרתוקים קודמים ,א ם יש
ורחוק
המת
ושניהס
לפי
• א י ן מורירין קדוב לנכסי
במטלטלי םורידימ
בין ק ר ו ב בין רתוק ,ו מ כ ל
הכל תלוי
נאסניפ
יותר
מכל
אדס.
אדרבה
טענה
באמונת
ה א י ש ו י ו ש ר מ ד ו ת י ו ב[
ב ש ו ה ה ק ר ו ב ק ו ד מ נ[.
מכלל שאס אינם
וכן
שויפ
נאפוםרופסותס תועלת לשלום היתוסיס ,חנוכס ,השבחת וחרותה נכפיחס.
א[ הריב׳יש סי׳ כ׳ בית יוסף סי׳ ר״ן מהרשל״ס חו״מ סי׳ שי״ .3שי״פ ח ד מ ס י
ג[ חו״מ סי׳ דפ״ה.
ב[ הריב״ש סי׳ שכ״ז.
רפ״ה סעיף ח׳ בהגה.
,
שער ח.
הראויים לאפוסדוססים שמינוהו בי״ד
חזקה או העלמת הקרקעות ושעבודם מנכסי יתומים א(.
קרובי
ה.
היתומימ שהמ
בעלי חוב של המוריש או שיש להמ זכות
ירושה
בעזבונו ,פסולים להיות אסוםרוססים על נכסי יתומים אלו שהם נוגעים
בדבר.
חייב להם ,אינו ראוי ל ה י ו ת
כל מי שיש לו
וכן
תביעוח
או שהוא
אסוםרופום ,מדין נוגע בדבר א(.
פרק ב.
מנוי אשה לאפוטרופא
א.
אין בי״ד ממנימ אשד .לאסוטרופא על היתומים ה[ ואם האשה ידועה
לבית דין לאשר .משכלת ונבונה שיכולה לטרוח ולהפוך בזכות היחומים ולהרוית
נכסיהם
ולהשביחם ,יכולים בי״ד למנותה לאפוטרופומ ב(.
א( בדין אין מורידין קרוב לנכסי יתומים,
סרש׳׳י :משום שמא יחזיק הקרוב בטענת ירושה
או חזקה בחיי המוריש ב[ ,ומזה ק הראב-ד ז״ל ,שאם לא חלקו הנכסים בין היורשים והם סמוכימ על
שולחן אחד מורידים קרוב לנכסיהם גז ,והעיטור וחדשב״א כתבו :שלא נאמר דין זה אלא להורדת קרוב
בתור ארים או קבלן ד^ מזה למדנו שכל מקום שאין חשש מענת חזקה או ירשה ,ממנימ קרוב אטילו
לקרקעות יתומים ,והוא הרין לזמן הזה שאין
מקוט לטענת חזקה או ירושה מועילה ,אם לא נרשמה
בםסרי רשוס הקרקעות וברשות פסק בית דין מוסמך לזה.
ב( בנמוק דין זה פרש׳יי :לטי שאין דרכן לבאת ולבוא ולטרות לטובת היתומים ו[ ,מכאן משמע
שאם האשה ידועה לבית דין לאשר .נבונה ומשכלת ויודעת להפוך בזכותם
ולהרוית נכסיהם ולהשביחמ.
ממנים אותה בית דין .ו ק מוכח מדברי הר״י והרשב״א שנורסימ בנמרא :ואמ מינן אבי יתומים הרשות
בידם juזאת אומרת שרשות בית דין לאשר מנוי המוריש .ואפ ססולמ הוא מן הדין אפילו מינן אבי
יתומים ,אין בית דין םםנין
בידו,
כלומר בידי המוריש,
אותה.
והבית יוסף כתב דהדי״ף
אבל בית דין לא ממנה אותה אפילו
ואפשר שאף לדעתם איתיה לההוא דינא ,מאותמ הראיות
והדמב״ם והרא״ש
היתה
גרסי:
הרשות
אפוסיוסא בתיי
בעלה ח[
שהביא הרשב־א מדין ההיא
סבתא ט(
ומתוספתא דתרומות .וכיב הב״ח ,דסעמא דאשה לחרמב׳יפ הוא כפירש״י יז .וכ״כ הםמ׳יע יא[ .אבל התום׳
א[ בית
בהגה חרמ סי׳
ז[ שם.
מ.
ח ר מ סי׳ ר״ן.
יוסף תו״מ סי׳ ר״ץ סעיף א׳.
ר[ שרע שם בהגה.
רפה.
ח[ בית יוסף חרמ סי .ר״ן
יא[ שם סק״ה.
נ[ בית יוסף ושרע
ב[ ב״מ ל׳׳ס.
ו[ נימין
ה[ מו״מ סי׳ ר״צ סעיף ב.
י[ ב״ת
פ[ ב״מ פרק המסקיל לט.
ק
פרק ב.
י
ב.
פנוי *שה לאופוסרוסא
בזמן הזה ,כל סתם אשד ,היא מוחזקת ל פ ש כ ל ת ונבונה להטסל בנכסי
יתומים .ומכל מקום ראוי לצרף אליהן איש מהימן ונבון דידע למטרה
בנכסי
היתומים ,אלא אם יראו בית דין צורך בכך ל ת ו ע ל ת היתומים והשבחת נכסיהם
ושלום הבית יכולימ למנות אשה לאסוטרוסא אפילו לבדה ג(.
ג.
אשר ,שיש לה חלק וחפיסת יד בנכסי המוריש ,ראויה להםנות על
*די בית דין לאפוטרוםא על היתומים ,שמתוך שהיא מעונינח בהשבחח והרוחת
לטובתה
הנכסים
על
חלקה
היא.
תהיה
טורחת גם בהרוחה והשבחת נכסי
ה י ת ו מ י ם ל[ ,ודבר זה תלוי בשקול דעת בית דין שלא תהיה גוגעת בדבר .וגם
ב ז ה גראה לי שטוב יותר לצרף אליה אפוטרופוס אחד או שגים.
ד.
אין בית דין ממגים אלמגת המוריש לאפוטרופא .הואיל והיא גוגעת
בדבר בתביעת מזוגותיה וכתובחה וכיוצא ר(.
ה.
אשד .שהיא אסם של יתומים ומטפלת עם היתומים בגדולם וטפולמ,
ראויה להמגות מדין יתומים שסמכו אצל בעל הבית י.1
ו.
אחר
אותר.
הבעל שהרשה את אשתו בחייו לנהל אח נכסיו ולא מנה אסוסרוסום
לפני מותו ,ממנים
מורשה שלו
בית דין את אשתו לאפוסרוסא,
בחייו,
גלה
שבזה
שהוא ס נ ה
דעתו שהיא הנאמנת היחידה אצלו ,והרי זח
כאלו מגה אותה מוריש גמ אחרי מותו ג(.
ז.
אסם של יתומים יכולה להיות אפוטרופא על ידי מגוי בית דין .א ב ל
איגד .חשובה
אסוסרוסא
טבעית שלהם גס באוחם
המקומות שדיגא דמלכותא
מכירה אותה בכך .לפיכך אם יראו בית דין למגות אחר עמה או אפילו להוציאה
כתבו דמן הדין אין מעמידיפ אשה אפוםרופא א[ ,ואף לדעתפ אס יראי בית דין 1ורך בכך ,ודאי הרשיון
בידם ,דכל ענין אפושרוססות בית דין היא לתועלת היתומים ובזה כי״ד הם אכיהמ של יתומים ,ועוד י »
לומר דבזמן הזח שהנשימ נושאות ונותנות בחיי בעליהן ,ממנים אותן אפוטרופסות וכן נלמד ממ־יש ראב״ן
<01ך הזה שהנשים אסוסרוטםיות וחנוניות ונושאות ונותנות לוות ומלוות פורעות ונפרעות ,אי אמרינן
אין נשבעות על משאן ומתנן לא שבקות חיי לכל בריה בו ,אף אנו נאמר כן בזמננו שהנשים נושאות
ונותנות בתכונה וחריצות כאנשיט ,ראויות להיות אפוטרוסא על היתומים ונכסיהם.
ג( כן כתב הרשכ״א ,דלא
יתוםיפ
רשאיפ ועושין בי׳יד על
אמרו אלא שאין בית דין
פיהמ כדבריו ,הלכך
עושין אותן אםוםרוסין ,אבל אביהם של
כשמינה אותה אבי יתומים בעבמו הרי העיד
עליה שהיא זריזה ויודעת לפקח על הנכסימ כראוי ,ונאמן הוא על נכםיו ז[,
והוא הדין כשמנה אותת
בחייו .ח[
נ[ חו״מ סי׳ רס״ב
ב[ דאב״ ן אה״ ע םי׳ יןפ״ו.
א[ כתובית פ״ח :הד״ה יר״מפלגי.
ד[ סמ״פ היי רפ״ה פיס ל״ה בשם
הכיף א׳ נהיה וכי׳ םמ״ע וש״ך ינה׳׳מ והתידיס שם.
ו[ חי״מ סי׳ ר״ן םסיף כ״ה.
ה[ בית ייסף סי׳ ל״ז משם הרשב״ן.
מהר״מ מינ״ן.
ח[ כין ססל הכישסכ הבבלי ,קין כי ל׳ 80האלללו של
ז[ הילדות אלם סי׳ רפ״ד.
ידידי הלב ש .אסף .יכין לכיל בהעלה היןילמת.
gtp
• ע ר ח .חראוי» 0להמנות אפוטרופסי בי״ד
לגמרי מאפוטרוסםותה הרשות בידב ,ואין בכגון זה נוהג דיגא דמלכותא דינא א(.
אשה שמגו אותה
ח.
לאטוטרופא
בעדכאותיה
וידוע ל ב י ת דין
שהיא
ראויה לכך ,הרי היא כממונה על ידי בית דין ב(.
במקומות שאין יד בית דין תקיסה למנוי אפוטרופסות ,מחובת בית
ט.
דין להשתדל בכל השסעתס שיתמנו אסוסרופםים על היתומים ורכושם הראויים
לכך ביותר ,ובזמן היותר מוקדם .כדי שישתמרו נכסיהם כראוי ,שבי״ד בכל מקום
הוא אביהם של היתומים ככל מה שידם מ ג ע ת )נ״ל(.
פרק ג.
מנוי קטן לאפוטרופוס
אין בית דין ס ס נ י ס קטן שלא הגיע לגיל עשרים שנה שלימות אסילו
א.
אם הוא מבוגר ומסותח בידיעותיו הלמודיות והמסחריות ,ואפילו אם הוא מוחזק
וידוע בנאמנותו» שהואיל ולא הותר לקטן כזה למכור בנכסי אביו המקרקעי ל[
עולבנא
אפופרופומ על יתומימ א ח ר י פ אפילו על נכסיהם
דדייני הוא למנותו
הםםלםלים ה[.
ב.
אין בית דין ממנים אפוטרופוס על נכסי יתוםים את מי שאינו יהודי,
מואיל ומתפקידי האפוטרופוס הוא ל פ ר נ ס א ת היתומים הקטנים בסאכלים כשרים
עפ״י ת ו ר ת ישראל ,כגון ל ת ר ו פ ולעשר הפירות והתבואה חנזעדים למזונותיהם.
א(
תאמ
•לש
ק ו ד מ ת באפיםרושמות ,נראה שאינו
אם הם
ג(
והגנה״ג
•ותה
כתב הריב״ש ,הםעמ
שאפרת משימ
נ»סים
ידיעימ עשויים
דינא
מפמיקכמ״ש
דמלכותא
שהוא חוק ודין
בדייני הגוייט להיות
ה ר ש ב ״ א ש ל א ע ל דיני נוייפ אמרו דינא דמלכיתא
מבד המלגות ומעוח שלא
ידונו
א ל א כ ך א[.
ב כ נ ת ׳ ע ת ב י א ת ש ו ב ת מ ה ר ״ ם ג ל א נ ט י ב[ ל ק י י ם • ס ו ס ר ו פ ם ו ת • ש ה ש ח ת מ נ י ת ע ל י ד י ה ע ר כ א ו ת ,
כ ת ב ש א י ן 1ה
משוס דיגא
םותר
לתשובת
הדיב-ש הגיל,
דמלכותא ,אכל א ס מנו אותה
דהו׳יב־ש ל א א פ ר ש ל א שאין בית דין
בערכאותיהם מעשיהם
ממנימ
ק י י מ י ם ג4
bכנס• נ
ב[ שדמ מהר״מ גלאנטי סי׳ קכ״ה•
א[ ממכות הריב״ש סי׳ תציה.
ה[ הליב״ש סי ,כ*
ד[ םו״מ סי׳ רל״ה םעיך ס.
חו״מ סי׳ דץ הנה הסור םיק סו.
ג ח נ שסולבנא דרייני הוא צממה אפוטרופוס מ בשני יפי׳ ב״׳ םי׳ ר״צ מחדש ה׳.
י
ק
פ ר ק ג.
י ה
בכל
לחנכפ
תאילין.
מנוי קםן ל*פופרופופ
מצוות התורה .ל ק נ ו ת להפ ספרי תודח ולסוד .מכשירי סצוה,
שופר
ולעשות להם סוכה
ומגילה,
ולקנות להם לולב
וכדומה א(.
ודברים אלה בודאי לא יעשו על ידי לא-יחודי.
ג.
דין
רשאים בית
את לא־יהודי לאפוטרופוס
למנות
י ר א ו בזה ת ו ע ל ת ליתומים .כגון לטעון לזכוחפ
חלקי ,אם
במשפט היתומים שבערכאות,
וכדומה לזה ג[.
ד.
אפוםדוטוס שמגהו בית דין מקבל תוקף חוקי מיומ התמגותו ואילך
ל ע ש ו ת בנכסי היתומימ לזכותמ ,א ב ל אין בית דין ממנים אטוטרופופ ל מ פ ר ע
ע ל הפעולות שנעשו מזמן מותו של המוריש עד התמנותו נ(.
פרק ד.
מנוי עם הארץ לאפוטרופוס
א.
אין בית דין
לאסוסרופום על
ססנים
יתומים כל א ד פ שהוא עם
הארץ .זאת א ו פ ר ת שאינו יודע ולא שוםר תורה וסצוה י[ ,שכל אדם כזה חשוד
ה ו א בנאמנותו ה(.
ב.
הוחזק
ישר
בבית דין לאיש
ונאמן,
והוא
מכובד בעיני ה ב ר י ו ת
ויראו בית דין ת ו ע ל ת ליתומים בהתמנותו לאפוסרוסום יותד על זולתו ,רשאים
ל מ נ ו ת ו בתור אפוםרופומ ו(.
ג.
,
*במשנה
אין
בית
דין םסנים
ולא בדרך ארץ.
אםוסרופום את עם
זאת אוסרת ,אדם
הארץ שאינו
במקרא
שהוא בער בידיעת התורה וגם
ם ח ו ם ר כל ת ר ב ו ת מומרית ,ומשחת חמדות .שהואיל ופנוי אטוסרופומ על ידי
בית
דין היא
חיתומיט
נחוץ
תעודת כבוד ונאםנות ל ה ם ח ם נ ה על ידם ז[ .והואיל ש ל ת ו ע ל ת
שאפוטרופםס
יהיה
מכובד
על
הבריות
כדי
שיהיו ד ב ר י ו
ג[ הרשב״א בחשובויז
ב[ כנ״ל.
א[ ניניין נב .וחרימ סי׳ ד׳ן סעיף י׳׳ד פו,
ה[ פסחים ידנו וסרש״י
ד[ ראה ברכות מ ז :וסימה כב:
תולדות אדם סי׳ קט.
ז[ גיסין נב :נדם מנוהו בית דין
ו[ בית חדש ח ר מ סי׳ ר״ן.
שם ושרע חו״מ סי׳ ר״ן.
•שבע ,בההיא הנאה דקא נסיק עליה דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך מלוה בי דינא וכר
4
שער ח.
ק
הראויימ להפנות אפוטרופסי בי״ד
י
ג
נשמעים א[ ,והואיל ומתפקידי האפוטרופוס הוא לרכוש להמ שמ טוב ליתומים
העומדים ת ח ת אסוסרופסותו כ[ .לכן מנוי עם הארץ שאינו במקרא ומשנה ודרך
ארץ הוא עולבנא דדייגי ,וםססיד זכותיהם ושמם הטוב של היתומים.
פרק ה.
מנוי אפוטרופםים רבים
הרשות ביד בית דין
א.
למנות
אפוטרופסים
רבים על נכסי יתומים
א ם יראו כמנויים חועלת לשםירת נכסי יתומים והשבחתם•
ב.
על
כשממניט בית דין או המוריש אסוטרוססים רבים״ נעשים כולם אחראים
שלמות נכסי יהומים והשבחתם .הלכך אם מת אחד מהם או שנסע ,בטלה
כ ל האפוסרוסםות ואין האחרים
אם
לא ברשות
מנויים
מיוחדת
יכולים
מבית דין,
להרשות את האפוטרוסםים
או
ל ה ת ע ס ק ולמעול
שהתנו
הנשארים
בתור
אפוטרוססים
בית דין או המוריש בשעת
באפוטרופסות במקרה
להתעסק
של העדר אחד מהם א(.
ג.
בכל
ענין
שיחחלקו
ר ו ב דעות בכל ענין שאין
האפוטרופסים
ההלכה
מתנגדת
מחליטים
עפ״י
בדעותיהם
לדעותיהם שכן הוא דין
תורה
א( הרשב־א בתשובותיו כתב :ומ״מ אני רואה בכל המקומית ,שכל שהיחיד םמנה אסוסרוטסים
vrאפילו הקהל מסנים גזברים או נאמנים או נבאים ,אפילו אם ימות אחד מהם או ילך לסדינת הים,
אין המנוי בטל אלא הנשארימ ינהנו כמנויים
וכר ,והדין נותן כן,
שאילולא כן אם הלך לדרכו קצת
ימיס לעסקיו המנוי בסל ,ואין זה דעת הצבור ולא היתיד .ע״כ ,והטו״ז ג[ תמה ע״ד הרשב״א אלה שהמ
נ ג ד הסברא הפשוטה ,שכל שמנה רבים אפשר שלא האמין לאחד מהמ אלא בצרוף חבריו ,ומסיק הטו׳יז
להלכה • :א י ן להם להעמיד חממון תחת יד אחד מהם אמ
•כשממנים שני גבאימ ומת אחד מהם.
מת
מושיבין אחר במקומו,
חברו ,וכך
אנו רואים
וכן בשאר מנויימ ,וכ״ש
מנהנ
הקהלות
בממון שאין
להאמין לאחד מהם .וכן כתב המבי״ם דן אחד האפוטרופוסים שמת בטלה אפוטרופסות שניהם.
וכל זר,
העדר או נסיעה
יתעסקו
הוא שלא ברשות בית דין ,אבל אם
אחרים
לבדמ,
בודאי
הגמור
התנו בית דין
שהאפוסרופסים
מתתלה
שבמקרה של
אלה מיופה כתם לנהל
נכסי
יתומים לבדם
ככל
דין
אטוםריפיס שםנהו בית דין הן.
[3ג״נ
א[ גיגיין כס אמר נהו כי היכי דלשמען מיליה קא אכיל ונהי מדילהו.
ג[ טו״ז יו״ד
יד .רבה רמה צדקה איהמי וכו׳ אכדל אנא לאחשוגינהו קא ענידנא.
ה[ עיין לעיל
ד[ מבי״ם סי׳ של״ה משס השובת רב נחשון גאון.
•סי׳ רנ״ח סק״ה.
שער ז׳ שיח סעי׳ ד׳ הערה ב׳.
ק ך
סרק ה.
י
סנוי אפוטרופוסים רבים
ל ל כ ת בכל ענין אחרי הרוב שנאמר אחרי רבים להטות א(.
אחד האסוטרופםים
ד•
שהתעסק
מסכמת
חבריו ובלי רשות מיוחדת מבית
על כל
פעולותיו ,שהואיל ולא היתד ,לו
לשלם כל מה
הנכסים
שסחתו
הנכסים
מעת
הוא
לבדו
בנכסי
הוא
נושא
דין.
רשות להתעסק
היתומיב
אחריות
בלי
גמורה
בנכסים אלו חייב
התעסקותו בהם .ואם
לא נודע כ מ ו ת
שנשארו בידו מעזבון המוריש ,משביעים א ת אסוסרוסום זה
חומד דין שבועה על כמות הנכסים שנשארו מעזבון המוריש,
לשלם כל
מה שאבד או
שנחםעסו הנכסים .ויש
בכל
ומחייבים א ו ח ו
אומרים שאס לא פשע אין
מחייבים אותו כ[ .א ב ל כל םה שעשה האסוםרוסום זה ל ס ו כ ת היחומים מעשיו
קיימים ,לשכר היתומים ולא להפסדם נ(.
ה.
מנה המוריש אסוסרוסםים רבים ולא פירש
שאם יעדר אחד מהם
ימשיכו הנשארים סעולתם לבדמ או ימנו אחר במקום הנעדר ,ונעדר אחד מהמ
לזמן ארוך או שחלה ואינו יכול להתעסק
ל ב ם ל כל
האסוםרוססות ולמנות אחרים
בעניני אסוסרוססוח ,רשאים
בי״ד
בסקומם או למנות אסוסרוסוס
אחר
בסקוס הנעדר ל[
פרק ו.
הקצבת פרם לאפוטרופוס
א.
רשאים בית דין להקציב םרם
בצורת אחוזים למאה מהרכוש .או
םרם חדשי קבוע לאפוטרופוס או אפוםרופסים המתמנים על ידם .אם יראו שיש
בזח תועלת ליתומים ושלא ימצא אחר מוכשר לכך כמותו שיקבל להיות אפוטרופוס
ע ל ם נ ת שלא ל ק ב ל פרם ה[
ב.
אין
בית דין נזקקין להקציב שכר לאםוסרופום
ב ש ע ת ה ת פ נ ו ת ו על ק ב ל ת פרם,
אם
לא
התנה
אם לא שנתחדש ד ב ר הגורם טרחה מ י ו ת ר ת
ב( הכנה״ג חו״מ ח״ב סי׳ ר״ן הנה נדו ס״ק קו.
א[ מהרשל״ם חו״מ סי׳ תל״ד.
ל[ פין ערוך השלחן חו״מ סי׳ ר״ן סעיף ו׳ ולעיל פיה ספי׳ j
<[ מהרשל״ס חו״מ סי׳ שמ״ס
ו[ עיין נסור חרמ סי״ ר״ן סעיף לה .םדז שם.
ה[ נולע ניהולה מהלו״ת חדמ סי׳ ל״ל.
ק2ן
שער ת .הראויים להפנות אפוטרופסי בי״ר
או עבודה מיוחדת שראויה לקבוע לה ש נ ר לפי ראות עיני בי״ד.
כשממנים בית דין אפוסרוסום בשכר ,צריך שלא יהיו הדיינימ קרובים
ג.
ק ר ב ח משפחה בדרגה הפוסלת לדון לאפוטרופוס המחמנה על ידם א[,
אסוסרוסום שמנוהו בית דין בשכר דיגו כשומר שכר ,בגכםי העזבון
ד.
שנמסרו לידו א(.
ה.
שהואיל
אטוטרוסות
והוא
אסוסרופום
נהנה
שמקבל סרס בעד אסוטרוםסותו נחשב לגוגע
בדבר.
אין
קרובי
מנכסי
יתומים
זה כשרים לדון בכל
רוצה
תביעה
הוא
בזכותם ,ולכן
משססית הנוגע לרכושמ של יתומימ
אלה נ[ ב(.
ו.
רשאי האפוסרוסום ללבוש בגדים נאים מנכסי יתומים אם רואים בית
דין שיש בזה תועלת ליתומים כדי שיהיו דבריו גשמעים ואין היתומים יכולים
למחות על .זה הואיל ובית דין שהם אביהם של יתומים חם הםוםםכים להרשות
כל דבר שיש תועלת ליחומים לפי הכרתם נ(.
א( עין דיני שימר שכר בנמוקי יוסף ד[
שכר ,אבל בשו״ע ה[
פסק שדינו כשומר חנמ ו[
כתב דאף בתנמ כיון שמנוהו בית דין דינו
ובודאי אמ הקציב לו שכר,
דינו
כשומר
כשומר שכר זן
לדברי הכל.
ב( נלמד ממ־ש מתר״מ ריקאנאםי בשם הרי־ף אמופרופא שאין לו הנאה באמוסרופםותו יכוליס
קרוביו לדון ולהעיד ,מכלל הן אתה שומע לאו שכל שיש לו הנאה להאטוטרופופ גפםלימ קרוביו לדץ ולהעיד.
ג[ ערוך
ב[ חי׳׳מ סי׳ לנ.
א[ עין בעור חו״מ סי׳ ר״ן סעי׳ ל״ה .עו״ז כס.
ה[ שו׳׳ע סי׳ ר״צ .ו[ עין
ל[ כמוקי יוסף ב״מ ס״נ.
השלחן חו״מ סי׳ ר״ן סעיף ח.
ז[ עין חו״מ סי׳ ש״ג.
חו״מ סי׳ רצ״א.
שער ט.
יתומים שסמכו אצל בעל הבית
פרק א.
א.
יתוםים קסגים שסמכו אצל בעל הבית או בעלת הבית ,המ מעצמם.
ו ב ע ל הבית זה השתדל בנכסי יתוםים ,הרי הוא כאסוסרוסוס שמנוהו בית דין״
שיקרבו אותם ויטסלו
שכן תקנו חכמים לטובת היתומים כדי שימצאו גואלים
בנכסיהם ועשו אותט כאפוטרופוס ממונה מצד בית דין א[
ב.
בדין זה נכלל :
א .קסנים הסמוכים על שלחן
הוריהם או סביהם ג[ !
ב .אלמנה שסמכו יתוםי בעלה
אצלה ,ואפילו
ניזוגית
כשהיא
משלהם מדין תנאי כתובה נ[•
השני וזה-
ג .אלמנה שנשאת והכניסה עמה את בנה לבית בעלה
ה ש ח ד ל בגכסי היחום שהוא בן חורג לו י.1
ד .בת קטנה הסמוכה אצל אמה ואפי׳ אם היא אינה מ ת ע ס ק ת בנכסי בתה.
ה• שותפי המוריש שנשאר רכוש היתומים בידם והתעסקו בו אחרי-
מותו,
בין אם חם קרובי היורשיפ ושותפם בנחלה,
ובין שהם רחוקים ו א ץ
להם חלק ונחלה בעזבון שותפם ה(.
ג•
מתחנכים
מנהלי בתי יתומים או כל בית ספד פנימי שיורשים
וםתגדליס וגזוגים
בו
קסנים אלו
חשובים כבעל הבית שסמכו יתומים
אצלו
ודינם כאפוסרופום שמנהו בית דין .לכל דבריהם לטעון לזכותם בפני בית דין
ולחנכם בתלמוד תורה ובמעשה מצותיה וללמדמ אומנות מכובדת
שיתפרנסו
פ ס ג ה לכשיגדלו א(•
א(
ו י ן זח ל א מעאתי משורש בספרי הםוםקיס שנמבאים ברשותי,
מבעל
הניח שסמכו
יחומים
שגבאי
ומוסדוח חסד אלה עדיסי
וחגוכם
ה ם נעשים ע ל ידי כ ך אסוםרוטוסיהם ל ש מ ו ר א ח כל זכיותיהם.
*בל
גרשה ל י
משוס וגרוד
אבלו שביין שהמ ס ס ס ל י ם בגדול היורשים
ב[ חשו׳ הרא״ש כלל פ״ז וס״ח
א[ חו״מ סי׳ ר״ן סעיף כ״ל ועין מ״ש במבוא.
נ( כנה״ג חו״מ מ״ב סי׳ ר״ן
ותשר מהרימ״מ חו״מ סי׳ ל״ז ורשל״ם חו״מ סי׳ ר״ס.
ד[ מרדכי ס׳ הנזייןין סי׳ שצ״ב וד״מ סי׳ ר״ן פ״ק ס״ז.
הנה ס״ו ס״ק קנ״ח.
ה[ כנה״ג שם ם״ק קו וקנ״נ .ושרית חכם צבי הונ״ד נסתתי תשונה סי׳ ר״ן ס״ק ה׳.
ק
שער מ .יתומים שסמכו אבל בעל הניח
י ז
ד.
יתומים קטנים שסמכו מעצמם אצל בעל הבית והוא התעסק בנכסיהם
ועניניהם
אפוטרופוס ,גמ אמ יצאו היתומים
לטובתם .הואיל ונעשה
עליהם
מסמיכתם על שלחנו .אין אםוסרופסותו
מ ת ב ס ל ת עד אשד יגדלו היחומים א ו
עד שימונה אסוטרוסוס עליהם על ידי בית דין א[.
בעל הבית שסמכו יתומימ אצלו אעפ״י שהוא חשוב כאפוטרופוס
ה.
שמנהו בייד .הקלו חכמים עליו לפוטרו משבועת האפוטרוססים .כדי שלא ימנע
כל
מלקבל
אדם
וסומכים
חסותו ולהתעסק בנכסיהם
חחת
עצמם עליו .ויש
במחלוקת:
של יתומים החוסים בצלו
אומרים שמשביעים אותו .והואיל ודין זה
לבי״ד לעשות כטוב
הכרעתו מסורה
בעיניו לפי הכרתו.
תלוי
במצב
הענינים ומסבותיהם א(•
נתמעטו הנכסים מכמות שהיו בשעה שסמכו אצלו היתומים .משביעים
ו.
אותו שלא פשע ושלא הפסיד ושלא העלים מנכסיהם ב(.
רשאים כיח דין להחמיר על אמם של יתומים שהם סמוכים אצלה
ז.
ולהטיל
עליה סדור חשבון הכנסה והוצאה מפורט ומדויק .או כל יחד הנאים
אחרים
שיראו
הנהלת נכסי יחומים ביושר
ואמונה
לשמרם
ורחמיה
קרובים אצל
בעניניהם
בית
לטוב
דין
בשלמוחם,
להשכיחם
בנה ולא
גם אט יטילו
ונחוץ
ולהרויחם,
תמנע
עליהם כל
להבטיח
שאמם של יחומים
מ ל ק ר ב אוחם ת ח ת חסוחה
דעתה
ומלהטפל
חומרת אפוטרופוס לענין סדור חשבונות
ושבועה ה[.
ח•
בית
דין
בעל הבית שסמכו יחומים אצלו ,הואיל ודינו כאפוטרופוס
לכל
דבר ,מעשר
שמנהו
פירוחיהם ,גובה כל זכות היחומים שביד אחריב.
סורע חובותיהם ומתסשר עם בעלי החובות לטובחם ו[,
א( בשו־יע ב[ כתב מרן יש אומדים שאין םשניעים אותו ,ויש אומרים שמשביעים אותו ,ורוב
הפומקימ הברישו להלכה שאין משביעים אותו ג[ ,ולע׳׳ד נראה שחהכרעד .במחלוקת זו מסורה לבי״ד ל פ י
ראות עיניהם במעבו של בעל הכית שממנו יתומים אבלו.
ב(
להשביעה
אתמעסו
בד״מ
ד( כתב
בשם
כמו יתומים שסמכו
הנכסים
מרדכי:
אלמנה דהוד .לה יותר מכדי כתובה ואתמעסו הנכסי יכול
אבל בעל הבית.
משביעים אותו,
וכשאתמעטו הנכסים אקמוהו שדיניה
וחכי
מ ו ב » ו למדנו.
דכל בעה״ב שסמכו יתומים אבלו אמ
מסרוהו
מובת היתימימ
מסברא שלא
משבועה
אלא משום
להשביעו כדין כל אסוסרופום שמנוהו בית דין.
ב[ חר׳מ סי׳ ר״ן סעיף כ״ד.
א[ הריב״ש סי׳ הצ״ה ,ופין :ר ע חר׳מ סי׳ ר״ן כ״ג.
ג[ הרא״ש בחכוגוהיו כלל פ׳׳ז ,מגיד מכנה ה׳ נהליה פרק יא ה׳ י׳ ,מרדכי סרק הנזיקין,
כנה״ג חו״מ ח״ב סי׳ ר״ן הגהת העור אוח ק״ן וקנ״ה ,ובאר הגולה ופתחי הכובה ס״ין
ה[ רמ״א בהגה שם
ד[ ד״מ סי׳ ר׳ן ס״ק ט׳׳ז.
ר וערוך השלחן חרמ סי׳ ר״ן סעיף מ״ב.
ו[ ב״י בשם הרשב״א ,ועי׳ תשובות הרא״ש כלל
ספיף כ״ד מחשיבה הריב״ש סי׳ חצ״ה.
פ״ז ,ומהרשד״ס חרמ סי׳ רס״ג ואה״פ סי׳ קפ״ו ופתחי משובה חרמ סי׳ י״ב ס״ק ז׳.
מרק א .יתומימ שסמכו א ג ל בעל הנית
ק ך
י
אלמנה ששלמה חובות בעלה מנכסיו ,אין מנכין לה מכתובתה סכומי
ס.
החוב ששלמה ,דאלמנה שהיתומימ םפוכימ אצלה היא אסוסרוסא מדין יתומים
שסמכו אצל בעל הבית ,ורשאית לפרוע חובות בעלה.
בעל הבית שסמכו יתומים אצלו ,אינו נעשה עליהם אסוסרוסוס אלא
י•
כשהוא משתדל ומתעסק לטובתם בכל עניניהם .אבל אם מחעסק בענינם רק ב ד ב ר
אחד ,אין דינו כאסוסרוסוס שמנהו בית דין ,אסילו לאותו דבר א[•
יא.
אפוםרוסוס ליורשיו ,בחייו או קדמו ביה דין ומגו
מוריש שסנה
אסוסרופוס אחרי מותו ,אין סמיכת היתוסים אצל בעל הבית מפקיעה אפוטרוססות
המוריש או בית דין .ולא נותנת ל ב ע ה י ב שסמכו יתומים אצלו ,זכות אסוסרוםסות
על נכםיהם אי־
יב.
!כפיו
כל איש שהיה מפקיד ומתעסק בחייו עם איש ידוע ומת ונשארו
בידיו ,אין מוציאים אוחמ
שסמכו יתומים
מידו למוסרם בידי בעהיב
אצלו ,שהואיל והמוריש האמין בחייו על נאמנוחו וחריצוחו של איש זה ,מעשיו
•מוכיחים
לשקול
על
רצונו למנותו אםוסרופום אחרי מותו ב• ובכגון זה ה ד ב ר מסור
דעת בית דין באומדנא זאת עצמה ובתועלת היורשים מאפוטרוססות
ואת ,ובידם הרשות לצרף אחר עמו .או למנות אחר הטוב ומועיל יותר בעיניהמ.יג.
שמינוהו
בעל הבית שסמכו יתומים אצלו הואיל הוא כאפוטרופוס
ב י ת דין ,רשאי להתעסק בנכסי היורשים ולמכור נכסיהם או להחליפם באחרים
ברשות
שלא
בית דין ,ואם ראו בית דין שלא
עשה כדין ולטובת היתוםיס
מבטלין מעשיו ג(.
א( כנוז־׳ג נ[ משמ הרב במבינו ,והכי מסתבדא שלא עשו חכמים את בעל הבית שםמכי יתומים
אפומרוסוס
שבלו
עליהמ
עזובים ,וכשככר התמנה עליהם אפיסרוסוס
אלא לסוכת היתומים שלא יהיו
אין כל בורך לתקנה זו.
ב( מתשו׳ הרשב״א ג[,
ובבית יוסף הביא תשובת הרא״ש שכתב :
אדם שמינה אפוטרופוס על
נכסיו בחייו ומת ,אינו אפוטרופוס על נכסי יתומימ ,אלא בי־ד ימנו להט אסוטרוסוס ,דהא ד ת נ ן :אסוםרוסוס
אבי יתומים ,היינו סמוך למיתתו זה ,תשובה זו נראית לכאורח
שמינהו
שמסיק :
נראה
שאפ מינה אותו
דהוא
דקושטא
שלא
סובר
שאין
אביהפ
בחייו
עושיפ
תשובות
אלת
חו^ית
אותו אפוסרופסין,
אלא
הוא ונאמנות המוריש בחייו מעירה על רבונו
אומינא
דמוכחא שבי־ד רשאיס לסמוך עליה
מר
אמר
באפוטרופסותו
ולהכירו
על
כחולקת
והכיח יוסף
אמר
ומר
לאחר
לאפוסדוסום
מותו.
הדשב״א
תשובת
לא
העיר
עלית.
חרא
ולא
םליני,
אבל
אץ
זאת
שמנח המיריש ,כ ר ץ הכותב
גל
נכסיו לבנו או לאשתו; ואומדנא זאת מסורה לשקול דעת בית דין לסמוך עליה לאשרה ,או לבסלת
שם
אחרת לטובת חיתוסים ותועלתמ לברף אתר עמי או למנות אתר
<סוב
יראו
אומדנא
סותרת או
סיבת
בעיניהם ת[.
ג(
גרםינן ב נ ס ר א :הנהו
יתסי דהוו ססיכי נבי ההיא סבתא ,הוד ,להו תורתא ,שקלה ח נ י נ ת •
נ( כנה״ג שס סי׳ ק׳
א[ ככה״ג שס ס״ק קנ״א משס תשובת כת״י למהל״ש יפה.
וקמ״פ • .ג[ תשיבה הרשב״א בב״י סי׳ ר״צ .ד[ תשובת היא״ש כלל ס״נ .ה( עין תשובות
מהר״ ס ליבלין סי׳ י״ב.
שער ט.
יד.
קיש
יתומים שסמכו אבל בעל הבית
מהיות טוב ראוי ומחוייב ל ב ע ל הבית זה שלא לעשות כל מעשה
מכירה או חליפין בנכסי יתומים שסמכו אצלו אלא ברשות בית דין כדי שלא
יתחייב כלפי היתומים כשיגדלו ,וכדי שלא תהיה נגדו לזות שפתים ,וזו היא
הטובה והישרה לכל אסוטרוסםים לעשות כל מעשיהם בנכסי יתומים
הדרך
ברשות והוראת בית דין שהם אביהם של יחומים.
טו.
אצל בעל הבית שהוא כאפוטרופוס ב י ת
לא אמרו יתומים שסמכו
דין .אלא כשסמכו היתומים אצלו מעצמם א( ,מפני שהיו עזובים מקרוביהם או
גלמודים או מפני שהכירו ב ב ע ל הבית זה שהוא קרוב להם ,ונאותו לחסות
בצלו ו ל ה ח נ ד ל בחנוכו ,אבל אם קרוביהם הכניסו אותם אצל בעל הבית זה,
נהליהו ,אתו קרובימ לקמיח רב נחמן ,אמרו ליה מאי עבידתא דזבנא ? אמר להו :יתומים שסמכו אצל בעל
אמר להו א״כ היינו דרב חנילאי
הבית תנן ,והא אייקר ? ברשות דלוקח אייקר ,והא לא נקיטי דמי ?
וכוי דאסר נכסי יתומים הרי המ כהקדש ולא מקני אלא ככסטא א[.
מכאן למדני דבעל הבית שסמכו
יתומים אבלו רשאי
להתעסק בנכסיהם ולמוכרם שלא ברשות
בית דין שהרי דיני כאסוטרוסוס שמנוהו בית דין לעשות בנכסי יתומימ ככל מה שאסוסרופום בית דין
עושה ,אבל בערוך השלתן כ ת ב :נ״ל אע־נ דהסוסקיס כתבו סתמא דדינו כאפוטרופיס ,מכל מקום לישא
וליתן ולמכור ולקנות בנכסיהמ אינו רשאי בלא רשות בית דין אף בדבריס שהאפוטרוםוס רשאי לעשותן,
ואבי
דבית דין
אותו ,ואף
יתימים
שמינו
יודעים
שהוא מ ס מ ל
לכך,
קטנים
אבל
מעבממ
שסמכו
מי
יודע
שבנמרא מצאני באש ז שסמכו יתומים אבלה ומכרה שורמ וקיימו מעשיה ,יש לומר שראו
שעשתה כחונן ,ואעס״י שאין לנו ראיה לדברים אלו מכל מקום נראה כן מצד הסברא ב(.
ולע״ד נראה שאין הסברא נותנת כן ,שהרי כל דין בעל הבית שסמכו יחומים אצלו הוא תקנת
התעסקות בנכסיהם כאסוטרופוס בית דין לא תתקיים
חכמים לטובת היתומים ,ואם לא תהיה לו רשות
תקנתם ,ומעובדא דההיא סבתא מוכח דרב נחמן קיים
רצו
הקרובים
לבםל
מעשיה
משום
מעשיה בלי חקירה ובדיקה בטיב מעשיה
שהרי
לה רשות להתעסק כלל
בנכסי
שאינה אסוטרופא
היתומים ,וכן אמרו :מאי עבידתא דזכנא ?
חוקית ואין
ורב נתמן אמר להם יתומים שסמכו תנן,
וסרש׳יי :ואעפ׳׳י
שלא נתמנה חשיב לי־ו כאפוםרושום ,וכשערערו על מעשיר .ואמרו :והא אייקר ,אעפי״כ קייס רב נחמן
מכירתה ו א מ ר :ברשות לוקח אייקר כלומר ,שאין להרהר על מעשיה שמא מכרה בזול ,אלא אמרינן ברשות
לוקח הוא דאייקר ,והיינו ממעמא דאמרן שתכמימ נתנו
לבעל
הבית יטוי כת מלא כמו לאפוטרוסום
שהתמנה מצד בית דין משוט תקנתט ולטובתם של יתומימ ,כדי שיחיה נ ע ל ה נ י ת זה רואה את היתומים
שסמכו אצלו כאלו חס בניו ויתמסר לחם לגדול ס ולזכותמ.
וטענת
איננה
הערוך השלחן :דמי
יודע אם
בעל
הבית זד ,יודע
להפוך בזכותם
ולהעסיק רכושם,
טענה סכרעת ,שחרי כיון שדינם כאפוטרופוס שמנוחו בית דין ,הרי הוא עומד תחת פקוח בית
דין וחייב
באתריות
מעשיו בפני בית דין,
ואם יראו שעשה שלא כדין וכשורה
מנטלין מעשיו ו נ ם
מםלקין אותו ג{ וכעובדא דחתיא סבתא ש נ י ט ל רב נחמן מכירחח משום דלא נקיסי זוזי.
א( םדקדוק לשון השו״ע ד[ שכתב :יתוםיס קטנים שסמכו אצל בעל הבית ״המ מעצמם״ ,מ ש ס ע
שכל שלא חיה זת מתוך הכרת עצמס אלא םתוך
סתוי ורבוי או ע׳יי קרוביהם
אין
בזה דין
יתומים
שסמכו אעל בעה״ב.
ב[ ערוךיהשלחן פי׳ ל״ז סעיף מ״ב.
א[ ניסין נ״נ
ד( חו״מ סי׳ ר״צ.
ג[ חו״מ סי׳ י״ז סעיף ה׳.
ק2
או
פרק א.
שבעל
הבית
זה
משך
מנוי אשה לאופיםיופא
אליו בדברי קרוב
אותם
ורצוי .אין הוא נעשה
אפוטרופוס על ידי זה ,אלא אם מנוהו בית דין בכתב אפוטרופסות.
טז.
נקראים יתומים קטנים לענין זה .מבני תשע ומעלה .או ס ב נ י שש
אם הם סקחיט ,א ב ל קטנים מגיל זה .אין סמיכתם אצל בעל הבית עושה אותו
אסוםרופוס
עליהם א( ,אם לא שהם קרובים וראויים להיות
אסוסרופםים מ צ ד
עצמם א(.
פרק ב.
יתומים שסמכו אצל בעל הבית ופרנםם משלו
א .יתומים שסמכו אצל בעל הבית וסרנסם משלו ,ולא פירש שהוא מפרנסם
ל ש ם חסד וצדקה .אפילו אם לא היו להם גכסים בשעה שסרגסם ,גובה
הבית
מגכסיהם כל מה
שהוציא לצורך
םזוגותיהם
בעל
ההכרחיים.
ב ,בזבז עליהם הוצאות מיותרות שאינן הכרחיות למזוגותיהם של היתוםיב,
אינו גובה מהם .שהרי אין
האסוסרוסוס רשאי לבזבז נכסיהם של היתומים
במזונות מרוחים אפילו אם יש להם נכסים ,וכל שכן שאינו רשאי ללות מאחרימ או
לזקיף עליה חוב להוצאות מיוחדות ומרוחות .הלכך כשבא בעל הבית לגבות מנכסי
יתומים מה שהוציא ל ס ר נ ס ח ם צריך הוא להראות חשבון מדויק ומסורס מכל מה
שהוציא עליהם לצורך מזונותיהם ההכרחיים לסי מעםדם והרגלם ומצב בריאוחם ב(.
א(
בשתתי
תשובה הביא דברי
באח״ג
שכתב כן משם הב׳ית ,אבל
הוא כתב
שמדברי מ p
בשו״ע שכתב סתם יתומים קטנימ וכר ,משמע דםבר כהרא״ש דאפילו קםנימ מניל זח שסמכו אבל בעל
חבית נעשה עליהם אסושרוסום ב[ ,ולסע־ד מדקדוק לשון מרן שכתב שסמכו אבל בעל הבית הם מעבםם.
מוכרח בפירוש שזה הוא בקטנים שמבני שש ומעלח בפקחימ ,שפתות מגיל
זה אין דעת לקשן לסמוך
מעבמו אבל בעל הבית ,אלא הוא נמשך אבלו על ידי רבוי ופתוי.
ב( בב״י :ג 1יתומיס שמסכו אבל בעה־ב וזן אותם משלהם.
וכן
כתב בתרומת הדשן סי׳ שמ״ח:
לא הניח מעותיו על קרן
העבי.
ואס היו אלו היתומיס םמוכימ לאותו בעל הכית שהוביש עליהם
תובאות אלה ,נראה דלא הניח מעותיו על קרן חבבי דמשנה שלמה שנינו יתומים שסמכו אבל בעל הבית
יש לו כל דין אפוטרופוס עליהפ .ע״כ .וכן פסק בשו״ע ד(,
אולמ בדין מי שפרנמ יתומ
משלו כ ת ב :
שאם לא חיו ליתום נכסים באותה שעה ,אין לו עליו כלום ראם לא היה םסרנםו היו אתריפ מפרנסים
* ו ת ו דתייבים ישראל לפרנס ענייהם ע״כ ה[ .ונראה וראי דבעל הבית שסמכו יתומים אבלו כיון שהוא
*אפוטרוטםם ,עליו
מוטלת החובת ביותר לדאוג לפרנסתם ,ואין אחרים םמפלים ביתוסיס אלה .הלכך
* פ י ל ו אם לא היו להס נכסים ,גובה סחס לכשיהיה .לחם נכסים.
ב[ פתחי תשובה שם מתשיבת הנס צבי.
א[ פתחי חשובה שם ס׳׳ק ה׳.
ה[ בית יוסף חר׳מ סי׳ קכ״ח מחדש ב׳.
ד[ שס סעיף כ״ה.
סי׳ כ״ן.
נ[ חי׳מ
שער מ .יתומימ שסמכו אבל בעל הבית
ג.
ק
כ א
פרנס יתומים שהם קרובים לו ק ר ב ת משפחה .גובה הוצאות מזונותיהם
לכשיגדלו היתומים ,או כשיהיה להם גכםים ,הואיל ואין להמ ליתומימ להתפרגם
משלהם ואינם בני
של
בענוים
ביותר
יתומם
להתפרגם
קטנימ
שיש
ביותר
להם
והואיל ואין כל אדם
קרובים ,לכן
שיש לו יכולת
ואין
יכול
ולעמוד מנגד ולא לפרנסם ,והקרובים מצטערים
ומתבזים בדלות קרוביהם,
יתומים
מלוי
מלאכה
מעבודתם.
אדמ
לראות
לפרנסם,
חובה משפחתית ע״מ
סרנסתם
חובת
והקרוב
לגבות
אחד
מוטלת על
המסרנםם ,הוא
לפרנסת
נטפל
הקרוב
הקרוב
עושה
זאת
משומ
מנכסיהם ולא מפרנסם לשם
חסד,
הלכך
אפילו אין בידו גכסים משלהם ,גובה מגכםיהם שביד אחרים לכשיהיו להם ב(.
ד.
שמגהג
במקום
העיר
הוא
מסרנםים
שהעשירים
יחמי
מנכסיהם
קרוביהם דרך חסד ומתגה ,איגו גובה מנכסיהם דמםחמא על דעת מגהג העיר
הוא עושה .ובזה סתמו כפירושו שהוא מםרגסם לשם חסד וצדקה ג[.
יתום שהיה מתפרגס אצל אחד בחסד ,ובא אחר ולקחו לביתו וסרגסו
ה.
משלו ,אעפ״י שלא פרש שהוא מסרגםו לשם חסד ,הואיל וידע שיתום זה היה
סתפרגס
אצל
אחר
בחסד ולקחו אצלו .אומדגא
דמוכחא היא שלקחו אצלו
לפרגסו גם הוא מדין חפד ז[.
ו.
מי שסרגס יתום משלו .ולא פירש שהוא מסרגסו לשם חסד וצדקה
לא
הוכח
ממעשיו שמסרגסו לשם מצות צדקה ,אסילו אס לא היה להם
ליתומים
ממה
גובה מהם
*גם
להתפרגם
משלהם
ואפילו היה
להם
אסוסדוסום,
לכשיגדלו או לכשיהיה להם גכסים•
ולא
ז.
המסרגם יתום משלו והוכח מחוך מעשיו שסרגסו לשם מצות צדקה,
פרש
בדבריו לקמן או לקרוביו שהוא עושה זאת לשמ הלואר״ אמדיגן
ד ע ת ו מתוך סעשיו שםרנסו לשם צדקה ואיגו גובה
הוצאותיו מגכםי
יתומים
שפרנסם.
ח.
אם
היה
במה
בידו
דברים אמורים שלא היה בידו משל יתומימ משפרנםם ,א ב ל
משלהם גובה ממה שבידו שהדעת מכרעת לומר
מ ג ת ל ג ב ו ת ממה שבידו כל שלא פירש
ומכל
שפרנםם ע ל
שהוא מסרנםם לשם צדקה .א(
מקים אם בזבז עליהם ,ודאי שאינו ניבה ,שהרי אין האטוטרוסוס רשאי לבזבז נכסיהם
<לא ירויה עליהם יותר מדאי א[.
א( מתשי׳
תה-ד ה[ מיכת:
דהמפרנס
יתומימ בתוך ניתו אפילו אמ לא סמכו יתומים אבלו
•ואפילו אם יש להם אפוטרופוס ,נובה מנכסיהם ואינו דומה לדין מפרנס אשת חברו ,שאפשר לומר בה,
שיזיתה מבמבמת ומתפרנסת ממעשה ידיה.
ג[ תכו׳ רעק״א
ב[ מהרשד׳ס חו״מ סי׳ כי׳׳ב.
א[ חו׳׳מ סי׳ ר״ן סעיף ז.
ה[ תה״ד־ סי׳ כמח.
ל[ מעה שמעון סי׳ קכ״ח הנה ב״י ס׳׳ק כי׳.
•סי׳ קמ״ז.
קכ^
סרק ב.
ט.
יתומים • ס מ כ ו אבל בעח״ב ומרנסם משלו
המפרנס יתום משלו ואין הוכחה ברורה שפרנסו לשם צדקה ,והוא
מוחזק בנכסיהם ,בשעה שתובעפ בבית דין ,נשבע האפוטרופוס שסרנםמ ב ת ו ר ת
וגובה ממה שהוא מוחזק בידו .הלכה זו מסורה לשקול ד ע ת בית דין
הלואה
והם רשאים להוציא מידו אף כשהוא מוחזק נ[.
י.
אם
אין כל הדברים הללו אמורים אלא בסכנים יתום לחוך ביתו.
אבל
הוא אצלו כבר ,כגון שמת מורישו והשאירו ברשות בעהיב זה .גובה כ ל
הוצאות פ ר נ ס ת ו מנכסי היתום לכשיגדל או יהיו לו נכסים ,ואפילו אם לא היו
נכסים בשעה שפרנסו ג(.
אבל
בסעגת
הרי׳׳ף
בתשובותיו
שטרנםו לשם
כתב:
הלואה .אינו
מי
גובה
שטרגס
מנכסיו
יתום
בתוך
דכיון שלא
ביתו ותבע לגבות מגכסיו כשתגדיל
אמר לו אוביא עליך
בתורת
חלואת.
מסתמא סרנסו לשם חסד ובדקת.
והב׳׳י
ממנו מת
א( כתב
שהוביא.
בדעת
חרי״ף:
וסשםע שאמ חית ביד המסרנס משל חיתום סשיטא
שינכת
וכן אם היה תיתום קטן כשסרנסו נובה מנכסיו ,שהואיל והיה קטן לא חיה יכול
המפרנסו להתנית עליו שהוא מסרנסו בתורת הלואה ,ובכל אוסן אם לא היו להם נכסים ליתומימ אינו
גובה מהם ,הואיל שאם לא היה הוא מפרנסם .היו אחרים מםרנםים אותמ ע״כ.
והנה
מרן
מ׳יש
הרי׳׳ף שכיץ שיש לו
הב״י שאם היו נכסים ביד מסרנסו נובח מננסים שבידו ,הוא ס ם ח נ ר בדעת
נכסים בידו הוי מחמו כסרושו ,וכאלו פרש שלשם הלואח
ע־־מ
לנבות
משח
שביד פרנסו ,אבל מ״ש בדעת הרי״ף שאט היה קטן בשעה שפרנסו והיו לו נכסים לקטן גובה םנכסיו,
משוט דקטן לאו בר תנאה הוא ,אינו מסתבר לע׳׳ד ,דגלוי דעת זה אינו בריך להיות דוקא באזני הקשן,
ומ״ש הרי׳׳ף שלא אמר אוביא עליך בתורת הלואר ,לאו דוקא ,וכוונתו היתח כל שלא גלה דעתו בדברים
שבאמירה,
לקטן הםתסרנס
אחדים ,או אפילו לאחרים
בפני
שלא בטניו שמפרנטו בהלואה,
הרי זח
כאלו פירש שמפרנסו לשמ חסד.
והב׳׳י
בתוך
עבמו
ביתו ,אין לו
הביא
דברי
חרי״ף אלו שנזכרו
בתשובת רבינו ירוחם ,וז׳׳ל :הזן יתום ויתומה
עליהם שוס תביעה ואסילו יש להם.
למבוה ו נ ש ה ג ו י ל תבע ממנו מה שפרנסו פטור.
אם לא שפרש שדרך הלואה פרנסו ע״כ
ולחלכח םםק מי שפדנם יתומ והיח מכוין
ורס״א הגיח שם:
אפילו היה לו ליתום כאותת שעת
n
וכסו כן הבין רבינו ירוחם בדבריו,
שלהלכה סוברים כתה״ד שלעולם גובה םהיתוםים אם לא
שניכר מתוך מעשיו • כ י ו ן למבוח ולא פירש שדרך חלואה פרנסו ,אבל אפ פרש שפרנסו בהלואח אתי
דיבור ומבטל אומדנא מוכחת מתוך מעשיו שפרנסו לשם מבות בדקה.
ומכל מקום מםתברא ודאי לכל הדעות שאמ היה מוחזק המפרנס אעמ״י
לשם חלואח
גובה
לדברי
הכל
שלא טירש שמפרנסו
שכיון שהיח מוחזק בשלהם הדעת מכרעת לומר שפרנסמ ע״מ לגבות
מ ס ה שבידו.
ב[ פין נולפ ביהודה חו״מ מהדו״ח סוף סי׳ ל״ד.
א[ בית יוסף חו״מ סי׳ קכ״ח.
ד[ יריד סי׳ רנ״ג.
ג[ מסה שמעון שם ס״ק כ״ז.
מתשו׳ רעק״א סי׳ קמז.
שער
י.
אפוטרופסות מי שנמצא בידו רכוש היתומים
פרק א.
מי שנמצא בידו ממון או
א•
רכוש
יתומים
קטנים,
חייב
בשמירתו
ו ה ר ו ח ת ו ל ת ו ע ל ת וזכות היתומימ כדין אפוטרופוס ,אלא שצריך הוא ל ה מ ל כ ת
בית דין בכל פעולות שיש בהם חשש הססד א(.
מי שנמצא ברשותו רכוש של יתומים שהוא עלול להפסד .חייב ל ה ת ע ס ק
ב•
בו כדרך שהוא מתעסק בשלו .כדי להציל רכוש היתומים שבידו מספק הפסד.
ג•
בידו יין או שכר של יתומים שאם יניחנו עד שימצא
מי שנמצא
לו קונימ אפשר שיחמיץ ויאבד ערכו .ואם יוליכנו לשוק למוכרו תיכף .שמא
יארע
לו אונס בדרך ויפפד כולו .חייב הוא לעשות לפי בינתו כאדם העושה
בשלו ואם החמיץ או שאירע לו אונס בדרך .אין ליתומים עליו אפילו ת ר ע ו מ ו ת
ו ב ל ב ד שיעשה באמונה ותום ל ב ב ה(.
ויש אומרים שגם בזה אין מי שהממון בידו רשאי להחלים ולומר אעשה
בממון יתומים כמו שאני עושה בשלי .אלא
לא
יעשה ד ב ר ברכוש היתומים
שבידו אלא בהמלכת ביח דין ועל סי הוראחם ,שכן היא דרך הטובה והישרה
ב כ ל עניני אסוסרופסות להמלך ולקבל הוראת בית דין בכל ענינים שיש בהם
ס פ ק הפסד י[.
א( כן פסק מרן א[ דכל מי שנמצא בידו ממון יתומים ,הרי הוא כאפוטרופוס ועושה בו כאדם
•העושה
בשלו
בלי
המלכת
בית דין.
אבל חרא-ש
והטור כתבו שאין דינו כאפוסרופוס אלא כנפקד,
דלכן אינו רשאי לעשות מדעת עצמו כי לא יצא ירי חובו להסםר מאונס אם לא שיעשה במאמר בית
דין ,וריהטא דםוגיא מוכחא
הכי שהרי רבינא דהיה לו חמרא דיתמי אתאילקמיה דרב אשי ושאל מהו
לאמטויי בהדן ב[ ,ופשטא דסיניא משתמעא דרבינא אעס׳׳י שידע ההלכה בכל זאת נמלך בבית דין ,ומה
שכתב מרן
הב״י
אין זת מיכרת
דאע״ג דלא
נתמנה דינו כאפוטרוםא דלא גרע מיתומים שממכו אצל בעל הבית ג[
לע״ד ,דשאני יתומימ שסמכו
שניניהס ,עשוהו רבנן כאסוסרופוס,
אצל בעל
אבל זה שבידו
הכית הואיל והוא
ממון יתומיפ
מגדל אותמ ומתעסק בכל
אינו כאטוטרופופ אלא כנפקד שאין
בעליו בעיר וחייב להציל ממון חברו מהפפד ובמקום שיש אפשרות של הפסד ולעומת זאת גם אפשרות
של אונם ימלך בבית דין ויעשה על סי הוראותיהם שהם אביהם של יתומימ דן.
ומ״מ להלכה נקטינן כדברי מרן הב-י ,לעשותו כאפוטרופוס לכל מה שנוגע
לטובת
היתומים
ולא להפסדם ,לפיכך בכל מקום שיש חשש הפסד בדיך להמלך בבי״ד.
א[ בית יוסף סי׳ ד׳ן ושרע חר׳מ סי׳ שא סעיף ח .ב[ כתובות ק :נ[ ב״י סי׳
ד[ ראה לעיל שער ב׳ סרק א׳ סעיף ד—ה .ועין ח ר מ סי׳ רצ״ב סעיף פ״ז כ״ב.
ר״ן.
ו[ שס חרמ סי׳ ר״ן ס״ק י׳.
ה[ ח ר מ סי׳ ל״ז סעי׳ ס׳.
ימהרשל״ס חרמ סי׳ שמ״ע.
ס ר ק א.
ק3ך
ד.
אסוסדוססות מי שנםבא נידו רכוש היתומים
בהם ב ד ב ר
המוחזק בממון יתומים או רכושם .אינו רשאי להתעסק
שיש בו ספק הפסד׳ ואפילו אם הוא סתכוין להרויח הנכסים .שלא החירו להתעסק.
בממון יתומים במקום ספק הפסד אלא בדבר שעשוי להיות נפסד וכדי להציל
ממון יתומים מהפסד .אבל ב ד ב ר שאינו עשוי להפסד לא התירו להכניס ממון
יתומים בספק הפסד א[•
אין שולחין מטלטלים או סחורה של יתומים בדרך ים ולא בדרך
ה.
יבשה שיש בה חשש אונם ,אס לא שיש חשש של הפסד ודאי כנון יין שעלול
להחמיץ במשך הזמן ,וכן כל כיוצא בזה כ[ ,אבל בםחם דרכים שלנו שאין האונס
מצוי רשאים לשלוח כסף יחומים למקום אחר על סי הוראת בית דין נ[
ו .מי שהיה בידו ממון היתומים והלוה אותם על משכונות ועבר זמן סרעונם
ולא נפדו המשכונות על ידי הלוה ,וטען אפוטרוססם של יתומים להוליכם למקום
שבו נמכרימ משכונות אלה במחיר יותר יקר ממה שנמכריפ פה ,והמלוה אומר
שרוצה ליתן בהמ מה ששוים כאן ולסלק משלו כל המגיע ליתומים קרן ורבית
ולקחת המשכוגות לעצמו ,אין שומעין לו אלא מחייבים אותו למסור המשכונות
ביד
שהואיל וזה שנמצא מעות היחומים בידו הוא אפוטרוםסם
האסוסרוסום,
של יתומים במעוח אלה ,נקנו המשכונות ליתומים ועוברים לרשות אסוסרוססס
כקנינם של היתומים עצמם א(.
א(
לתת
בגהמ״ש כ ת ב :
שווימ
שרובה
כיון
במקום,
לסלק כל
ו י ו ק א ש א י נ ו רובד ,ל ת ת כ ל מ ה ש מ ג י ע ל ה י ו ר ש י ס
אבל א ם רובה ל ת ת להמ כ ל מה שמגיע לחמ ודאי דיכול ,דמה ב כ ך שפשע כיון
המגיע
ה ר י מ ת ק ן הזיקו.
ששוה הקרן ס ט ו ר מן הרבית דלא הוי
חסשכונות
הואיל
ואמ אין המשכון שוה ,כ ל
רק
שכל זמן שחיה רכוש זח בידו נחשב
משכונות
ואעפ״י
אלה
ליתומימ.
וכן מוכח
מקרא,
אבל
שהרי
איננה
של
מקנח
אלא כוונת חסרדכי
בדבריו אלה היא
מדברי חמרדכי
אוחו לשלם
בנהמ׳יש:
דחכא
זאת,
דחלכה
סשע שהלוה
לבטל
ליחוםים
שכתב:
תלמד
סעותיהם לאלסיס
דהכא פשע וכר .לאו דוקא
ההפסד שנגרם
להם
נפשיעתו
דמה נ כ ך שפשע כיון שרועה לשלם להם
סענת המלוה:
שרובה
לפלק
ליתומימ
אבל
את
חמגיע להם
א ל מ י ס א ל ה ,ע ל זה כ ת ב דכיון שהוא ס ש ע ל ה ל ו ת
א י ן א נ ו נ ז ק ק י ן ל ה פ ס י ד ה י ת ו מ י ם א פ י ל ו סד ,ש י כ ו ל י ם ל ה ר ו י ח י ו ת ר ,מ ש ו מ ת ק נ ת ו ו פ ח ד ו
ה ם ל ו ה ,א ל א הואיל וביה דין וכן ה א פ ו ט ר ו פ ו ס סעווים
שפופרופום
של
היתומים,
דאין להקדש א ל א מ ק ו מ ו ושעחו ,שאני ה^רש
המשכנות בידו מסחד שמא יעלילו עליו לוימ
אלה
הגמורה
שהוא מדא
ה ה ג מ ו ן ( ו ל א נ פ ד ה ה ר י ק נ ו ל ה ם ה מ ש כ ו ן ה[ ,ו ב ו ד א י ש ם ״ ש ה פ ר ד כ י
סשיעתו של המלוה אינה אלא מחייבה
ולעכב
אלה
נכנסו
לבעלוחמ
שבכל עגין מ ח ז י ר
מה שעשה לזכות של היתומים עשה ונקנו
ביתוסים חוששין לתקנתן ומוכרים אותו ביותר ,ועוד
להמ א ת המשכון עבמו ,וכמ״ש
לאלסים
בפירוש
הרבית שמגיע להם עד עכשיו
ד ס ם ו ר ד[ .ו ל ס ע ״ ד נ ר א ה
לאפוסרוסוס וכל
שאמרו ,אין מעלין מ ר ג ל י ו ת ל כ ר ך משומ
)משרתי
הזיקם:
מבטל כיסו
לידי אסוסרוטוט מ ס ע מ א שכתבנו שמשכונות
למפרע
קרן
ו ר ב י ת ר ק שדואר,
להרויח נ כ ס י היתומים והואיל והמלוח זה היה
היתומים למעות אלה שהיו תחת ידו נקנו המשכנות
ליתומים
לססרע.
נ[ שו״פ
א[ ב״י שם משם המ״מ ,וש״ך שם ס״ק י״א ,ועיין לפיל שפר ה׳ ס״ה.
ל[ נהמ״ש חו״מ סי׳ ק סק״ג.
ג[ ערוך השלחן חרמ סי׳ ר״צ סעיף כ״ג
שם ס״ק י׳.
ה[ מרלכי כתובות סוף סרק אלמנה נחונית וב״י סי׳ ר״ן וסמ״ע שס ס״ק כ״ב.
שער י.
ו.
מנוי
אםוטיוטסות מי שנמ *1בידו יכיש היתומים
קכןן
אפוסרופםותו של זה שנמצא רכוש יתומים בידו נפקעת תיכף אחרי
אפוטרופוס בית דין ,ואין צריך לומר שאם היה אפוטרופופ ממונה מצד
בי״ד או המוריש .שאין זר .שנמצא הרכוש בידו רשאי לעשות שומ פעולה כ ל
שהיא ברכוש הנמצא ,אלא חייב למוסרו בשלמותו ליד האפוטרופוס.
ז• המזכה
של
המזכר.
הזוכה
מתנה לקטן בפניו על ידי גדול.
מעשיו מוכיחים על כוונתו
שרצה שזה
הזוכה לקטן יהיה אפוטרוססו על מתנתו זאת .וחייב
המתנה
לקטן על ידו עד שיגדיל הקטן ויהיה ראוי לשמרה.
בשמירת
ואם זכה לקטן שלא בפניו לא נעשה עליו אפוטרופוס .ואם ירצה שלא ל ק ב ל
עליו שמירת המתנה הרשות בידו .א ב ל אינו רשאי למוסרה לקטן עצמו בטרם
יגיע לעונת הפעוטות ויהיה סקח במשא ומתן כדין כל משיב אבדה שחייב להשיב
למקופ המשתמר א[.
א[ תשר הרשג״א ח״ז סי׳ מ ר ב וב״י חו״מ סי׳ רל״ה סעיף י״ז.
שער יא.
אפוטרופסות ההורים והמנחילים
פרק א.
אפוטרופסות ההורים על בניהם הקטנים
א.
האבות הם אםוסרופסים חוקיים על בניהם ובנותיהם הקטנים ועליהם
פ ו ט ל ת החובה לפרנסם ולכלכלם עדי הגיעם לגיל של שש שנים ,ומשם ואילך
זנן ומטרנסם מ ת ק נ ת חכמים .ואם הוא אמוד שיש לו ממון הראוי ל ת ת צדקה
המספקת
ב.
להם ,מוציאים ממנו
ב ע י כ מדין צדקה וזנים אותם עד שיגדלו .א[
הרבנות הראשית לארץ ישראל ת י ק נ ה :אוחו החיוב המשפטי ,לזון
א ת בניו ואת בנותיו שהיה מוטל על האב ,עד שהניעו הבנימ והבנות לגיל של
שש ,יהא מוטל עליו לפי התקנות החדשות עד שיגיעו לגיל של חמש עשרה,
דין גביית המזונות מ ת ו ר ת צדקה כשהאב אמיד נשאר כמו בעבר .ומה שתקנו
ע ד הגיל של ט״ו הוא בתורת חובת האב כ[.
ג.
והאומנותי,
האבות
הפ
אפוטרופסי
בניהם
ובגותיהם
הקטגיס לחגוכמ
הדתי
ועליהמ מוטלת החובה ללמדם תורה .משנה גמרה הלכות ואגדות ו
ו ל ש כ ו ר להמ
מורה
ללמדם תורה
שככתב וללמדפ אומנות שיתסרנטו ממנה
ולהשיאם אשד ,ג(.
ד•
בהעדר
האבות
עוברת
חובת
אפוסרוססות
חנוכית
זאת
לאבות
אבותיהם או אבות אמם ,או לכל הקרוב להם מצד אבותיהם ,וקרוב קרוב קודם ־[.
ה.
האם היא אסוסרופא על בנותיה לגדולן וחנוכן ס נ כ ס י בעלה ,א ב ל
ל א על בניה הקםנים ששלמו להם שש שנים ה(.
ו•
בהעדר האם ע ו ב ר ת אפוסרופםותה לאביהן ו[.
ז.
בכל עניניס אלה דשאים בית דין להוציא
א ת הבנים או
הבנות
מ ר ש ו ת האב או האס ולמוסרם לאחד מחם או קרוביהם שיש בהם ת ק נ ת הילד
לבריאותו וחנוכו הדתי או המוסרי ז[•
ב[ תקנת הרבנית הראשית לאח
א[ אה״ע סי׳ ע׳׳א ובפתחי חשובה כס ס׳׳ק א.
נ[ קידושין כ״ס ,יו״ד סי׳ רמ״ה סעיף ד׳ וסעיף ר.
ישראל משנת תכ׳׳ג סעיף ב׳.
ו[ שם
ה[ אה״ע סי׳ סיב סעיף ז׳.
ד[ יו׳׳ד שס וש״ך ס׳׳ק א׳ משם תשובת חכס צבי.
ז[ ראה לפיל כער א׳ ס״ב סעיף ג ,ופתחי חשיבה אה״ע סי׳ סיב ס״ק ר -ז ׳ .
בהגה.
פרק ב.
אפוטרופסות ההורים והקרובים על רכוש בניהם
וקרוביהם הקטנים
א•
הקטנים
ידי
א פ ו ת הקטנים אינם אםוטרוםסים חוקיים על נכסי בניהם ובנותיהם
שנפלו
בירושה
להם
המנחילים או בי״ד,
או ב מ ת נ ה
מאחרים,
אט
לא
שהתמנו
על
ויש אומרים דאין ביה דין מחוייבים לחקור בקטנים
שיש להם אב אלא אם כן אביהם מוחזק שאינו הולך בדרך טובים.
ב.
בית דין
דאו
שהאב אמוד
בנכסים ומוחזק לנאמן ואפוטרוםסותו
בית דין על כל
מביאה תועלת ליתומים ,ראוי למנותו אפוטרופוס
נכסי בניו
הקסנים עד שיגדלו ,והוא קודם לכל איש אחר .באשר הוא מסוגל יותר מכל
איש אחר לשמור בריקנות ותשומת לב מרובה על שלמות נכסי בניו והרוחחם א(-
א( הרא׳׳ש אז כתב :ובי״ד נמי אמרינן ,ד־ג ובית דינו הוו אניהמ של יתומים ,נמצא כל שכן
האג עצמו עדיף מבית דין ,וכן תניא החובל בבנו קטן יעשה לו סגולה ב[ ומדקתני :יעשה לו סמלת.
ולא ,יעשו לו ,מונח שאין בית דין נזקקימ לקטן שיש לו אב אלא כל מה
שיעשה האב בנכסי בניו
עשוי ואיןיבית דין מדקדקים אתריו ע״כ ,וכן כתב שהאב יכול למנות עצמו אטוטרוסומ על בניו הקטנים
ע־כ נ( ,ודבריו אלה נראים סותרים למ״ש הוא עצמו :וששאלת עם מי תשב הבת אצל אביה או אצל
אטוטרוסוס
שהוא
אבי אמה.
נראה שבת
יש לה קורת רות אצל אביה והממון ישאד ביד אפוטדוטום
אבי אמה אם יראה לדיינים שהממון שמור יפה בידו ואמ הוא
בדי
בעל אחריות שיוכל למשכן קרקעותיו
ממון חבת סוב הוא שינתן הכל לידו ויסרנסנה וישיאנה באותו ממון ד[ ,ומהרשדימ עמד בסתירת
חשובות אלה ,וכתב כי תשובתו האחרונה )כלל סב( היא כמזמור יתום ולא דסמכתא היא ה( ולע׳׳דאיני
רואה
סתירה בדברי
חרא״ש .ותשובתו
האחרונה היא באופן שהבת ירשה מאמת באותם התנאים שאין
לבעלה דשות בהמ ו[ ומנתה אח אביה אפוטרופוס על עזבונה שהנחילה לבתה .ובזה הוא דכתב הרא״ש:
שאם יראו בי״ד שהאב אמוד מוביאימ הנחלת מיד אטוסרופוס ומעמידימ אותה ביד אביה .אבל בנכסים
» פ ל ו לה
לבת בירושת
ולא מינה המוריש אסוטרוסוס אין צורך
במנוי בית ד ץ
אלא
האב
ממנה
שת עצמו בתור אטוטרוטוס טבעי לבניו חקטנימ.
וכן
שהא
כתב
החחיד :דכיון דאביו קיימ אין בי״ד מבווים לפקח על נכסיו ,ונראח להביא ראיה
דאסר פ״ק דב״ם :
ג מ ל וסמוך על שלחן אביו מציאתו לאביו ,וסרשו התומ׳ אבל יתומ דעלמא
00וך על שלחנו אין מציאתו שלו משוס שאם לא יטרנסנו וה יסרנסהו אחר ז[ ומחרשד״ם פוסק כדעוו
הרא־ש
in
אבל הריסב־ש ז-ל בתשו׳ למד ממ׳יש אפוםרסא לדיקנני לא מוקמינן ס[
שמע
מינה:
דוקא
ג[ תשובות הרא״ש כלל צ״ו סי׳
ב[ ב״ק ש״ז:
א( הרא״ש בתשובותיו כלל פז.
ו[ עין אה״ע סי׳ צ׳
ה[ תשובות מהרשד׳ם חי׳מ סי׳ ש״ת
ד[ שם כלל ס״ב.
בי.
מ[ ב״מ ל״פ:
מ[ מהרשד״ם חו״מ סי׳ שח.
זן חה״ד סי׳ ש.
העיף א.
פרק ב.
ק ןץ
כ
ג.
אפוטרופסות ההורים והקרובים על רכוש בניהם וקרוביהם הקטנים
האם אין לה זכות אפוטרופסות אפילו על בתה הקטנה שהיא יתומת
מאביה ,שלא נתנה זכות אפוטרופסות לאם אלא לגדלה א1לה אבל לא להיות
אםוטרוסא על נכסיה ,ואם יראו בית דין שהיא חרוצה ומשכלת בדרכי ה מ ס ח ר
ו נ א מ נ ת בדרכיה ,ממנים אותה אפוטרופא על בניה י[,
כל יתר הקרובים אפילו זקניהם של היחומים מצד האב ,אין להם
ד.
זכות למנות עצמם אסוטרופםים על נכסי יתומים ולא
לעכב
ביד
בית דין
מלמנות האיש הנראה להם רצוי להמנות על ידם אסוטרופום בית דין א(.
אבל
לדיקנני
לקטנים מוקמינן אעפ״י שאינם יתומים ,הלכך בית וין שהעמידו להם אטוטרפוס יפה
עשו ולא היה להם להעמידו ביד אבירם שהרי הוא בענין זה כקרוב הראוי ליורשו אן.
ולע״ד איני מובא הכרע בראית הריטב״א ,כי מה שאמרו אטוטרוטא לדיקנני לא מוקמינן הוא
אף במקום שאין להם אב ,ואין להוביא מזה שמעמידים אפוטרוםוט לקטנים אפילו ביש להם אב.
ולאידך
גיסא ראיות הרא־ש אינן מכריעות ,שמאמר ר־׳ג ובית דינו הם אביהם של יתומיש,
פשוטו כמשמעו כשהם יתימים מאביהם .וראייתו השנית מדקדוק מאמר יעשה להס םנולה ,אינה מובנת
לע״ד שהרי אמרו החיבל בבניו ובנותיו של אתרים וכי׳ קטנים יעשה להם סגולה ב .1וכן גרסינן אין
מקבלים סקדונות מן הקטן.
קבל יעשה לו סגולה נ[ .ולא יעלה על הדעת לומר שמי שחבל בבן
^של אחריפ או שקבל ממנו פקדון יהיה אמוםרוםוס,
קטן
אלא םרושם של דברים הוא :יעשה סגולת עט״י
בית דין וסקוחו ,ראייתו של התה״ד אף היא אינה מכרעת ,שדוקא כמביאה חקנו חכמיפ שתהיה לאביו
»שום שבשעה שמובאה מריבה אבל אביו ד[ אבל לענין אטוטרוססות לא תקנו להטקיע אטוטרוסםות בית דין
מ ע ל נכסי הקטן .ונראה לע״ד להביא ראיה לדעת הריטב״א ממה שאמרו בדין החובל בבנו הקטן יעשה
־לו סגולה ולא מסדו דמי חבלתו ברשות האב לעשות בו כטוב בעיניו
לטובת בנו ככל אפוטרופוס
שחר .מזח מוכח שרכוש הקטן אפילו בחיי אביו עומד תתת אפוטרופסות בית דין והוראותיהם.
ועוד ראיה לדעת הריטב׳׳א ,מרגרסינן :ההוא עבדא דבי תרי קם חד מיניהו ושחרריה לםלגיח
* מ ר אידך השתא שמעי לי רבנן ומפםדיה לי מנאי אזל אקניה לבנו הקטן וכוי ,ומסיק בגמ׳ מוקמינן ליה
אסוסרוטוס וכו׳ וכתיב לית גיטא דתרותא ,והתום׳
כתבו בשם ר״ת שאפוטרופוס כותב גט שחרור מ ר ץ
כאשד עשה ה[ ואם איתא שהאב הוא אפוטרופוס טבעי של בגו הקטן ככל רכושו לא היתר .רשות ביד
בית דין למגות אפוטרופום לכתוב גט שחרור כשם בגו .וזו היא ראיה מכרעת לעיר .ולכן בראה ש א ץ
•האבות נעשים אטוטרופסים על בניהם אלא אם מגו אותפ
בית דין ורשאימ בית דין שלא למגות ,או
ל ב ר ף אליהם איש מתימן לחם ,ואם ראו שהאב הוא אמוד בנכסים מקדיפים אותו לכל איש אחר.
א( מחרשד׳׳ם ז 1כ ת ב :שגס זקן היתומים מבד האב זכאי למנוח עבמו אפוסרוטוס
נכדיו
הקטנים ,שאבי אבות חשובים באבות.
םשפסים
פסק
אנ :
אבל סברתו זו
היא
יתירה
על נכםי
ובתשובת מימוגיות
לםסר
אם הזקן ואםן אם לא היו אסוטרופסים שמינם אבי יתוסים ולא בית דין ולש
•יתומים שסמכו עבסם אבל בעל הבית אין במעשיהם כלום.
וכ׳־כ מהר׳־מ פאדובה :לא מבאנו מנוי אפוטרופוס
בדין
כי אם לאב ולבית דין ח[ ,והדיב־ש כתב
קרוב שטוען לעבמו זכות אסוטרוטוט .טענה זו היא נגדו מדין תורתנו וכו ,אלא הכל תלוי
ג( ב״ב נ״ב .ר[ ב״מ י״ב.
א[ תשובות מהרשד׳ס חו׳׳מ סי׳ תר״ד .ב[ ב״מ ל״ע:
ז[ בית יוסף סי׳ ר ץ
ו[ ראה לעיל שפר ח׳ ס״ב סעיף ג׳ ל׳.
ה[ גיעין מי.
ח[ כנה״ג חו״מ סי׳ ר״ן הגהות הפור ס״ק י׳.
•מחילש נ׳.
שער יא.
ה•
אפוטרופוס ההורים והמגחיליס
כ
האחים הגדולים או יתר היורשים שהם משותפים בנחלה עט הקטנים
אינם נחשבים לאםוטרוסוםיהם של
הקסנים ,אלא בי״ד ממגים
כל הנכסים עד שיגדלו הקטנים או שיחלוקו הנכסים
ו.
ק ןן
אם
תבעו
הגדולים
חלוקת
הירושה,
אפוטרופוס על
א(.
נזקקים
בית
דין ל ת ב י ע ת ם
ומעמידים אפוטרופוס לברור חלק יפה ליתומים הקטנים ,ומוסרים חלק הקטנים
לידי אפוטרופוס ל ה ת ע ס ק בהם לטובחם ג[.
באמונת האיש ויושר מדותיו א(.
והרשב״ר כתב :שאין האמ וקרוביה ולא קרובימ מבד האב יכולימ לעכב ביד בית דין מלמנות
אפוטרופוס הנראה להם ב(.
א( זח נלמד ממ״ש הרא״ש :ד[ אבל אם מקבתם גדולים ואומרים אנו דוביפ לעבוד חלקנו ואין אנו
רוביט שיהיה אפוטרופוס ממונה על חלקנו ,שומעימ להמ .דלמה יפסידו המ בשביל שאחיהמ קטנימ ע״כ,
ומדבריו אלה מוכח שכל זמן שלא חלקו הנכסימ מעמידיס אפוטרופוס על
כל
הרכוש המשותף.
אבל
הראב״ד והמ׳־מ סוברימ שאמ לא רבו הגדולימ לחלוק הירושת אין בית דין נזקקימ להעמיד אפוטרופוס
אלא
מניחים
אותם ביד הגדוליס
שהנית יתומים מקבתם
מעמידים בית דין
נדולימ
להתעסק בהמ בשתוף.
ומקבתם קטנים ורבו לחלוק
אפוטרופוס לקטנים ובורר
לחלוק בנכסי אביהם ,הוא
ולמדו זה מדקדוק דברי הרמב׳׳ם שכתב :מי
בגכסי אביהמ כדי שיסלו הגדולים חלקמ,
להם חלק יסה ע״כ .ולע״ד
למעט שאם לא רבו הגדולים לחלוק אין
ולהעמיד אפוסרוסום לברר חלק יפה .אבל לעולמ נזקקימ
למנות
נראה שמ״ש הרמב׳ים ,ורבו
בית דין נזקקים לחלוקת הירושה
אפוסרופוס על כל הרכוש לפקח על
זכויותיהם של הקטנימ שלא יהיו מנובלים על ידי אחיחפ הגדולים.
ב[ בית יוסף חו״מ סי
א[ הריב״ש סי׳ שכ״ד ראה לעיל שער ח׳ ס״א סעיף א׳.
נ[ רמב״ס ה׳ נחלות פ׳ י׳ ה״ל ה׳ וחו״מ סי׳ רפ״ס סעיף א׳.
ר׳׳ן מחודש ד׳.
ל[ פסקי הרא״ש כתובות יךי.
שער יב.
אפוטרופסות המוריש
פרק א.
חובת המוריש למנוי אפוטרופוס והראויים• להמנות על ידו
א.
כל ארס שהוא מרגיש בעצמו שימיו ספורים מחמת זקנותו ה מ ו פ ל ג ת
או מצב בריאותו הרופף ,ויודע שיורשיו הם קטנים או שיש בהם קסנים .ואפי׳
א ס הם עובדימ במעי אסם ,צריך שידאג בחייו לםנות להם אסוסרוסום הנאמן
לו ,שידאג לגדולמ וישמור הרכוש שהוא מנחיל להם עד שיגדלו א(.
ב.
המוריש רשאי למנות אשד.
בתור אסוסרוסא ,בין אם היא אשתו
הנשואה לו או כל אשד .אחרת נ[•
ג•
אט מנה המוריש את אשתו לאפוטרוסא ,ונשאת לאחר אחרי מותו,
מ ת ב ט ל ת אפוטרוסםותה ,אם לא שיסכימו בית דין למנוחה גם אחרי נשואיה ג[•
והרשות בידה למנות אשר .אחרת במקומה בהסכמת בית דין.
ד.
הרשות בידי המוריש למנוח אסוסרופוס על יורשיו הקטגימ ,גמ קרובים
ועמי הארץ או קטנים ,שהם סקחים
ונבונים במסחר.
אעפ״י שלא הגיעו לגיל
של עשרימ שנה שלמות ל[.
ה.
אין המוריש רשאי למנות קטן שלא הגיע לעוגת הבגרוח .חיינו פחות
מבן י״ג ,או בת י״ב.
שנח
ואמ מנהו
שלמות ה[•
מסלקים
דין
אותו בית
ומםניט אפוטרופוס הנראה להם א(.
א(
וכן
גרפי׳ :
שרשאי
שהרי
שין
שול
יביש
הכותב נכסיו לבנו
ל א ,עשאו אלא אפוסרוסא ,ואפילו קסן חסוסל
המוריש לפנות קפן ואסוםרופוס על בניו חקפניפ .אבל
אין תקסן רשאי
מעשיו קיימים
•למוח.
נכסי
נרםינן ה ת ם :אין
ממנים
א ס ו ס ר ו ס ם י ם נשים מ נ ד י ם וקםגיס ,ו א ס ס י נ ם ה א ב ה ר ש ו ת בידו ו[
לסכור אסילו בנכסיו
עד שיחיה יודע בסיב
ח[ ואין הדעת מ ק ב ל ת
לומר
חססלסלימ אלא מתקנת תכסיס,
םשא וסתן
שחקסן שאינו
ב ע ר י ס ה ז[
נלסד
מזה
הלכה זו אי א פ ש ר שנבין אותה כפשסה.
א ח ר שהגדיל,
רשאי לנהל את
ובקרקעות
או עד
שיחיה
שנפלו
בירושה
בן עשרים
נכסיו יהיה ראוי לגחל
שנה
ולשמור
י ת ו ס י ם א ח ר י ם .ו ל כ ן נ ר א ה ב ר ו ר ש ק פ ן ה נ א מ ר ב ז ח ה ו א ק ט ן ש ה ג י ע ל ש נ ו ת ב ו ג ר ו ח ,ו ב ז ה יסוד כ ח ו
המוריש למנוחו אסוסרוסוס .סשום שודאי
הכיר בנאפנוחו
וחריגותו ונוכח
שבמנויו
לאפוםרוםום
תועלת ליתוםים ,אבל קמן ממש אינו מתמנה לאפוסרופום שלא ה ק ט הכםים שיהיו מעשיו
קיימים
ד[ מהרשד״ם
נ[ נ״י שס סעיף א׳.
נ[ שם.
א[ חו״מ סי׳ ר״צ סעיף א.
ה( פץ חו״מ סי׳ לל״ה סעיף א׳ נהנה וכעי׳ ח.
חו״מ סי׳ של״ם ותשב״ן אב סי׳ סר״ז.
ח( מו״מ סי׳ רל״ה.
ז[ ב״ב קל״א:
ו[ ניסין נב.
שער יב .אסוסרופסות המוריש
מנה המוריש קטן שלא
ו.
עשרים
שלמו לו
H^p
שנה,
מאשרים בית דין
אסוסרוססותו רק למסלםלין של נכסי יתומים ולהכנסת סירות קרקעותיהם ,א ב ל
לא למכור קרקעות היתומים שקנו או שניתן להם במתנה.
אין המוריש רשאי למנות את מי
ז.
יורשיו הקסנים ,הואיל והאסוסרוסום
וכדומה
ומזוזה
שאינו בן ברית
לאסוטרוסוס על
חייב לקנות ס״ת ותפילין ולעשות מוכח
מנכסיהם של יתומים ,ומי שאינו בן ברית
בודאי לא יזדקק
למלאות חובות אלה.
ח.
אבל רשאי למנותו לתסקידים מסוימיט כגון לטעון לזכותם ב ע ר כ א ו ת
ולגבות חובותיהם .הואיל ומנויו זה הוא ל ת ו ע ל ת היתומים )נ״ל( ג[.
ט.
הנכסים שהוא מנחיל ליורשיו
מנה המוריש אסוסרוססים אחדים על
הקטנים ,אין האפוסרוססיס רשאים לעשוח כל סעולה בנכסי יתומים אלא במעמד
כולם ובהסכמת רובם ,אם לא שהחנה מפורש בשעת מנוים שבהעדר או ה ס ת ל ק ו ת
אחד מהם תתקיים האפוטרוסםות בשאר האפוטרוססים•
י.
מנה המוריש אפוטרוססים רבים ולא פירש דבריו ,ונטע או פ ח אחד
מהם .ממנין בית דין אחרים במקומו ,או מרשים את הנשארים לנהל ה א פ ו ס ר ו פ ס ו ת
לבדם ,אס יראו בזה חועלת ליתומים ולהרוחת נכסיהם ל(.
יא.
אפוטרופוס המוריש עומד ת ח ת פקוח והוראת בית דין בכל עניני
ה נ ה ל ת האסוסרופםות,
וכל אסוטרוסוס שאינו ציית להוראת
בית דין ומשנה
מהוראות רז״ל ,מסלקים אותו בית דין בלי התראה ד[•
יב.
אפוטרופוס המוריש ששנה
שמועתו רעה .או שפרוץ
א ת דרכו לרעה ,ונעשית על ידי כך
בגדרימ ואבק גזל,
או שאינו מעטיק נכפי היתומים
להרויחם ולהאכילם מפירותיהם ,מםלקימ אותו ה[.
יג.
סחתו הנכסים הרבה ,במדד .זאת שאין ל ת ל ו ת שהוציא אותם לצרכים
הכרחיים למזונות
היתומים וגדולם.
וניכרים
הדברים שגזלמ ,מקבלים עדות
א פ י ל ו שלא בפניו ומסלקים אותו ו[•
יד.
כשמאשרים בי״ד את האפוטרופוס הממונה
משהגיע לעונת תפעוסות אלא
משומ כדי תייו,
מצד המוריש ,צריכים
אבל לא לקיים את מעשיו בתור אפומרוםוס על נכסי
אתרים .וכן נלמד ממ׳יש ועסקי י ו ס ף :אע״ג דהשתא לאו בר הכי הוא אימא לכשיגדל דבעי דלשתמעון
םיליה א[ ,משמע מדבריו שאין הקטן מתמנה לאפוטרופיפ אפילו עיי המוריש.
ומכאן למדנו שטאשרין בי״ד לאטוטרופופ קטן שהגיע לשנות בנרות דוקא למטלטלין ,אבל ל א
לקרקעות ,שכיץ שאינם רשאימ למכור נכסיהם סכל שכן שאינם ראויימ להיות אפומרוטסימ עליהמ ב[.
וכן בריכיש להתפרש דברי הרמב׳ימ ומרן ז״ל בשו־ע ח[.
ב[ ראה חו״מ סי׳ רל״ה סעיף ס׳ ,וסתתי תשוגה שם סק״ז
א[ נמק״י ב״ב שס.
ד[ ראה לעיל שער ח׳ ס״ה
נ[ ראה לעיל שער ח׳ ס״נ סעי׳ ג׳.
מתשובת רשמי שאלה.
סעי׳ ב׳ .ה[ מרדכי ב״מ כ״ה סי׳ של״א וב״י סי׳ ק .ו[ ראה לעיל שער א׳ ס״א סעיף י״ג
ח[ ס״י מה׳ כחלות חו״מ סי׳ ר״צ סעי׳ ב׳.
ז[ הריב״ש סי׳ שכ״ד וב״י שס.
י״ד.
• ר ק א.
«j^p
חובת המוריש למגוי אפוטרופוס וחראויימ לחמנוח על ידו
ל ס ד ר רשימת העזבון ,ומוסרים בידו עזבון המוריש ברשימה מפורטת מכל הרכוש
בשתי העתקות .אחת ביד המוריש .והשנית ביד בית דין ,ומקבלים ממנו חשבון
ידו .בשעת
מפורט מכל מה שנכנס והוציא על
הסתלקותו
מאפוטרוססותו .או
לכשיגדלו היורשים א[.
אפוטרופוס הממונה מצד המוריש אינו רשאי למנות אחר במקומו.
טו.
אמ לא צור .המוריש בפירוש שבהסתלקותו ימנה אחר במקומו לסי ראות עיניו נ(.
או בהסכמת בית דין ג[•
םז.
שיכולים
מוריש שפנה אסוסרוסום על בניו או יורשים הנדולים .יש אומרימ
לאפוסרוסוס .אם לא שיש
היורשים הגדולים לומר אין אנו צריכים
בזה מצוד .לקיים דברי המת ,כגון שהשליש הממון ביד שליש או ביד האפוטרופוס,
ויש אומרים
שאסוסרוססות המוריש קיימת גם על היורשים הגדולים ,וגראין
דבריהם א(.
א( הדעה
הראשונה
המוריש נפלו הנכסים
רביגו ירוחם שססק רמ״א להלכה ,וטעמה ונמוקה היא ,דמשמת
היא דעת
ביד יורשיו ואין
המוריש
בואת
חלה להוביאמ
מרשותם
ההתלסי לעשות בהם
כאדמ העושה בשלו ד[
אבל המבי׳׳ט כתב :דהיורשים חייבימ לקיימ דברי מורישם מדין מבוה לקיים דברי המת אפילו
אמ לא השליש המעות ביד אחר או אפוטרופוס .דודאי לא מינה עליהפ אפוטרופום אלא לטובתמ ממני
שנראה לו שלא היו
שכתב :קטן
ראוים
שהגדיל וכו׳
עדין
בנתלתו ,או מסבה אחרת ,והוכיח כן מדברי הרמב״ם ז׳׳ל
להתעסק
אין בית דין מונעין
מעםידין לו אטוטרוםוס אלא א׳׳כ
ממנו ממונו ואין
שוד ,המוריש שלא יחנו ,אלא א׳׳כ יהיה כשר ומבליח ה[ ,וכן הוכיח מדברי ה ר ץ והרשב״א ,ורבנו האי
גאון
בספר המקת,
ומתוך זה
אסיק להלכה דדעת רבינו ירוחם
היא יחידאה ואין מורין כן ו( ,והנה
בגה׳׳מ השיג על דינו של הרמב״ס ,דכשם שאינו יכול לבות להפקיע ירושתם כן
מהם זכות התעסקותם בנכסימ כאדמ העושה
אינו
יכול
לשלול
בשלו .זז.
ולעי׳ד אין זו חיובתא לדברי הרמב׳׳ם מטעמא דכתב המבי״ס ,דכיון דמנוי אמוסרופוס היא לסובתם
של היורשים
שישמרו בידם הנכסים
עד
הזמן שיהיו ראוים
לשומרמ על ידי עבמם,
זכאי
המוריש
לעשות זאת.
ובכנת״ג כ ת ב :לתשות דעת הרמב׳־ם לדעת רבינו ירוחם ,דדבינו ירוחם אמר למילתיה בגדולים
שהם בני דעת ,אי נמי דהרמב׳׳פ
מיידי כשמינו אפוטרופוס
בקטנותמ ומשוס כך יכולים להמשיך גם
כשיגדלו חז .והנה לתירובו
הראשון יש לומר דהמוריש עבמו הוא היודע יותר סכל אדם ,דעת יורשיו
ואם הוא מינה אטוטרופוס
יורשיו מסוגלים עדין לשמור גחלחם זאת.
היינו מפגי שהכיר וידע שאין
ולתירובו השני כבד דתה הםבי׳יט
סברא זאת,
דאין לחלק בין מנו אותו בקטנותם או
רשאים להמשיך אפוטרוםםותו רשאימ גמ למניה אותו לכחחלה דחד
לכן נראה
לסמוך על
הוראת המבי״ט להלכה
בנדלותם ,ואס
דינא וחד טעסא הוא מז
ולמעשה .הואיל
ודברי גדולי הפוסקים ועמודי
ההוראה מוכיחימ כדבריו.
א[
״
גיטין ח׳
י׳ ושו״ע
ם״ק י״ג.
נ[ אוצר הנאוכים
ב[ כנה״נ כס ס׳׳ק ק׳׳מ.
כנה״ג שם ס״ק כ״ב וס״ק כ״ה.
ה[ ה׳ נחלות סרק
ל[ חו״מ סי׳ ר״ן סעיף כ״ו בהגה.
החשובות סי׳ רע״ו.
ז[ נהמ״ש סי׳ ר״ן
ו[ שו״ח המבי״ס ח״א סי׳ של״ה.
סי׳ ר״ן סעיף כ״ו.
ס[ תשובות המבי״ט שם.
ח[ כנה״ג סי׳ ר״ן הגה״ם ס״ין קס״ז.
• ע ד יב.
יז.
jijp
אפוטרוסםות המוריש
ג ו ה המוריש שתנתן ירושתו ליורשו הקטן ,שיעשה בו כאדם העושה
בשלו בלי פקוח ומנוי אפוטרוםסות בית דין ,אין שומעין לו ,שלא נתנה זכות
אפוטרופסות לאב או למוריש אלא לטובת היורשים ,שהוא יודע יוחד מאחרים
האיש הנאמן והראוי לנהל את עזבונו ל ט ו ב ת יורשיו הקטנים ,ו ב ה ס ת ל ק המוריש
סזכותו זאת חוזרת
חובת
האפוטרופסות לבית דין שהם אביהם של
יתומים
קטנים א(.
יח.
ראו בית דין שקטן זה הוא פקח ובן דעת
לשמור אח
הנכסים
ולהשביחם .נותנים הנכסים בידו כמצות מורישו ,במה דברים אמורים לנהל נכסיו
ה ם ס ל ס ל י ם ולהכניס סירות הקרקעוח ,אבל למכירת הקרקעות אין מכירחו קיימת
אלא עד שיהיו לו עשרים שנה שלימוח.
יט.
אפוטרופוס המוריש או אפוטרופוס בית דין שהולך מן העיר .מוסד
רכוש היחומים שבידו לבית דין והם ממנין אחר במקומו נ[.
כ.
אפוטרופוס המוריש או אפוסרופוס בית דין משהחזיק בנכסי היחומים
או התעסק בנכסיהם אינו דשאי להסתלק מאסוטרוססוחו ל[ ב( .שכיון שהחזיק
א( הרמב׳׳ם והשו׳׳ע ס ס ק ו 1 :וה המוריש • י נ ח ן חלק הקטן בידו וכר ,הרשות בידו דיכול אדם
לעשות בנכסיו כרצונו ,וזהו שמצינו בש״ס שאין אפוסרוטוס לקטן ,ולמה אין בית דין ממנין אפוטרוסום,
אלא כנין שהאב צוה למסור לקטן ושלא למנות אפוטרופוס א[
ולענ״ד נראה
שאין שורת
הדין
נותנת כן,
דמשמת המוריש נפלו הנכסים לפני בי״ד שהם
אביהם של היתומים לשומרם לוכוחם ואין צואת המוריש חלה
להפקיע
נכסי הקטן ,דאסוטרוםסות המוריש נובעת מזכות בית דין ,תדע שהרי
המוריש אבל אין אפוטרופסות בית דין תלויה
חובת
בית דין זאת ולהפקיר
בית דין יכולים לסלק אפוטרופוס
ברצון המוריש ,ומה שמצאנו
בש״ס
שאין
אפוטדוטומ
לקטן ,משכחת לה שלא הזדמן לבי״ד למנות לו אפוטרופוס ,קושטא הוא שהמוריש רשאי למנות אפוטרופוס
נ ם אשד ,וקטן ,אבל זר ,היא משום טובתם של היורשים שודאי הכיר נ ה ם המוריש שהם ראויימ
ביותר
לתפקיד זה .ואין ללמוד מזה שיוכל גם להפקיר נכסי יורשיו ,אולם אם יראו בית דין שקסן זה הוא בן
דעת במדד .שיכול לנהל ולשמור את נכסיו נותנים הנכסים בידו כמצות מורישו ,והיינו במטלטלים ,אבל
בקרקעות עומד תחת •קות בית דין במכירתמ .וכן מתטרשים דברי הדמב-ם ומרן בשו׳׳ע הנ״ל ב[,
ב( הלכה
זאת יובאת מהתוססחא:
אפוטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומימ
יכולימ לחזור
בהם ה[ ופסקה הטור .וכן כתבו הרמב׳־ן והרשב״א זיל ,דאעפ״י דממ״ש :ואי דמית שבוער .עליה אחי
לאמנועי ו[ ,משמע דיכול לחזור בו ,מכל
אינו יבול לחזור וכדתניא
מקים היינו דוקא קודם שיחזיק אבל אחרי שהחזיק בנכסים
בתוספתא ז[.
ורמ׳־א ז״ל כתב דס״ש בתוספתא משהחזיק הא קמ״ל דאםילו לא התחיל להתעסק בברכיהם כיון
שהחזיק בהם אינו יכול לחזור ח[ וכן כתב בהנה או התחיל לעסוק
בברכיהם ט[,
ובנמוקה של הלכה
ב[ ועיין לעיל סעיף ה׳ בהערה.
א( רמב״ם פ״י מנהליה ימ׳׳מ שו״ע חו׳׳מ סי׳ ר״ץ.
נ[ ב״י משס הרשב׳׳ן ישי׳׳ע חו׳׳מ סי׳ ר״ן סעיף כ״נ בהנה ,ראה לעיל שער ב׳ פרק
ה[ חוססחא ב״ב
ל( שס.
א׳ סעיף ב׳ ובהערה א׳ ,יעריך השלחן סי׳ pסעיף ירא.
י[ דרכי משה שס ס״ק י״נ.
ה[ ב״י חו״מ סי׳ ל״ז
ד[ ניפין כ״ב.
ס״ח ה״נ.
ז[ שס סעיף 'כ״נ.
ק^ך
חובת הסורים למנות אשוסרוטום והראויים לחמנות על ידו
טרק א.
על
או התחיל להתעסק בנכסיהם ,בין אם עשה זאת שלא
ובין אם ססקו לו בית דין או המוריש פרס על עבודתו
ם נ ת ל ק ב ל סרס,
באסוסרופםות,
חלה
עליו אחריות כל עניני האסוטרוססות ואינו יכול לחזור בו ,שעל ידי כן נמעא
מ פ ק י ר נכםיהפ ומססידם ,אס לא שיקבל הסכמת בית דין.
זאת
כתב הריב״ש .שהוא מדין המתחיל במבות אוסרים לו מרוק ,ואם התחילו להתעסק בממממ נעשה
דינס כדין הטועלים שאמ התחילו להתעסק במלאכתמ ידן על תתחתונה א.1
אלת ! ד י נ י ם הלמוד,
שהרי מטעמו הראשון משום המתחיל במ1וה אטשר
ללמוד במכל שכן כשהתחילו האטוסרוסין להתעסק
הנמוק השני של מדין הסועליס
אולם דברי הריב׳׳ש
שהתתילו
בנכסים ,ולמה לנו
במלאכה.
ובעיקרם של נמוקימ אלה יש מקום לדון ,דהנה הלכה זאת שהמתחיל במבוח אומרימ לו נ מ ו ד
נאמר ,לענין המשכת עבודת הבהוב העומר בשבת דכיון שהתחיל בקצירת העומר נומר כל עבודותיו בן
ואין ללמוד מזה לאדם שהתחיל במבוה שהיא נמשכת בזמן ומסתעסת למעשים רבים ,שאינו יכול להססיק בה.
והנה רמ״א כתב :יש מקימות נוהגים שהסתסלל טליתות מתסלל כל היום ג ן וכתב המג״א משם
ם׳׳ד שחוא מטעם המתחיל במצוה אומרים לו גמור דן ,ומשם ראיה דאין זאת הלכה אלא מנהג מקומות
ומדין זכות לזה שהתפלל סליחות בערב ראש השנה שהוא קודם לכל איש אתר בתסלת אוחו היומ .אבל
אין זו חובה עליו להיות ש״ץ כל אותו היום.
זאת
ועוד אתרת ,שהרי
מגות אםוםרוטסות
היתומים היינו
על
מדין בדקה ונמילות חסדים
שהיא מתויבת על יתומים ואלמנות יותר מכל ענייט ,ומבוה זאת היא בכל סעולת שמזדמנת לפנינו ובכל
יום ויום ,ואין זה מתייב
להמשיך
האפוסרוסםות לכל הפעולות ולכל הימים
עד אשר ינדלו היתומימ.
אתאן לנמוק השני ,מדין סיעלימ שהתחילו במלאכה שאם חזרו בהם ידם על התחתונה ,ונמוק זח
ל א נהירא לי שלא נאמר דין זה אלא להפסידם מסשכורתם לאותח מלאכה ,ושוכר עליהם פועלים .אבל לענין
חזרה הדין הוא אחד גם אחרי שהתחילו במלאכה םדכתיב :כי לי בני ישראל עבדים ה[ ,ולפי׳׳ז באטוסדוסום
שאינו
מקבל פרס דלא שייך לוסר
דבר אבוד ,ובקצות החשן חקר בנמוק
ירם על
התחתונה.
יכול הוא
הלכה זאת וכתב:
בחצי יום ועמ׳׳ש לקמן סי׳ רצ־ג בשט הריםב־א דאפילו
צריך
שומר
לחזור לכשירבה ,ובלבד שלא יהיה
להבין מאי שנא ,מפועל דיכול לחזור
יכול לתזור תוך הזמן ,ונראה משום
דסעמא דפועל חוזר היינו משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ,ולא עבדים לעבדים ,וכיון דאםוסרוםום
סצוח קא עביד חוה ליה עבד ה׳ וכו׳ ,דכיון דמצוה
היא לא שייך ביה עבדימ לעבדימ וז ,ועדין א ץ
שין הדעת מתישבת .שמעיקרא דריגא סרכא .במה גחחייב אסוטרוסוס זה לישא עליו עול זח עד שיגדלו
מיתומים ,ואם משומ מצוה ,הלא כמו שהוא יכול להמגע לכתחילה וכמ״ש בגמ׳ דילמא ממגעי ז[,
הוא
הדין שיכול לחזור בו ,אחרי שקבל.
ולכן
בריכיט
אנו לטעמו ונמוקו דהריבי־ש
שהוא מדין המתחיל במצוח אומרים לו מרוק או
גמור ,ומשהחזיק בנכסימ חוא נקרא מתחיל בסבוה ,אלא שלע־׳ד נם נמוק זח אינו מחוור וכדאמרן.
ואין לומר שמה שאינו יכול לחזור חוא מדין נדר.
שכיון שקבל עליו אטיסרופסות זאת בסתם
ת ר י הוא כאלו פרש לכל זמן שיתוםים אלה בריכים לאפוטרופוס ,דא־־כ אפילו אם לא החזיק בנבטים
• Vיוכל לחזור מטעם זה.
נ[ אי״מ
ב[ ירושלמי ר׳׳ה ס״א ה׳׳ח ,ומגילה ס״ב ה״ז.
א[ הריב״ש סי׳ חס״ני.
ה[ ב׳׳ק קל״ז :וב׳׳מ ע״ז וחו״מ סי׳ של״נ.
ד[ מג״א שס סק״ז.
םי׳ תקפ׳׳א בהגה.
ז[ ניטין נ׳׳כ.
ו[ קציה החשן סי׳ ר״ן ם״ק ה׳.
שער יב.
קלן}
אפוטדוסםות המוריש
אבל באמת אין באפוטרופפות דין נדר .וכמ״ש בנחמ״ש :דבדבר שהוא טורח הגיף לא ״ י י ן נ ד ד
שמילו בעני כמבואר בש״ך יריד סי ,רמ״ג א[ שבחי וראיתי במח״א שכתב :דהתוטפתא דתני אמוטרומין
משהחזיקו אינן יכוליס לחזור ,הוא דוקא ,אבל התחילו להתעסק יכולימ לחזור ,משומ דאטילו למ״ד חחתלת
המלאכה
נתחייב
עביר
קנין
חיינו
בעל הבית בשכרם
דוקא
בסועלים
ובאוחו חיוב
ואומנים דעבוי בשכר והיינו סעמא דמשהחחילו במלאכת
נגמר חקנין ,ולמי דברי הריב״ש למדנו יקבלן כל שהתחיל
במלאכה מדינא אינו יכול לחזור ,וכו׳ והא דקתני ידו על התחתונה לאו למימרא דמבי לחזור בו ,אלש
ששמועינן דאמ חוזר בו ואינו יכול להזמינו לדין חדי זה שוכר סועלימ ביוקר עד כדי שכרם של אלו ב{
מדבריו
למדנו בנמוק הלכה זאת שהיא מיין קנין כמו בקבלן ,ולא זכיתי להבין דבריו דאס
התחילו במלאכה לא חשיב קנין נוף חאםוטרוטום ,כל שכן הוא
שאמ
החזיקו בנכמימ שלא
הוי קבץ,
דחחזקת חאסוטרוסום בנכסי יתומים ודאי שאינו מקנת גוף חאסומרוסוס לעבודה זאת.
ולע׳׳ד
נראה שאין אנו בדיכימ
לכל נמוקימ אלה והלכה זאת מעמה ונמוקח עמה מדין קבלת
אחריות שהאטוטרוסום בין שהוא ממונה מבית דין או המוריש הוא אחראי למני בית דין שהוא אביהמ
של יתומימ ולטגי בית דין של מעלה שהוא אבי יתומים ורב את ריבם לגדולס של היתומימ או היורשים
שהט קסנימ ושמירת נכסיהם והשבחתם וחגוכמ הדתי בתלמוד ומעשה המבות.
הלכך משהחזיק בנכסיהם חלה עליו אחריות זאת ,ואינו יכול להפסד ממנה,
שהרי אינו רשאי
למנות אחר במקומו ג[ חלכך אינו יכול לחזור בו ועל ידי כן להפקיר את תיתוםים ונכסיהם .ואם עשה
p
נקרא מזיק ומפםיד בידים הפסד שאין לו
דין שהמ אניהמ של יתומיפ ואפ יראו
היתומים
תשלוסים הלכך בדיך ומחויב להשיב אמוסרוססותו לבית
בית דין אפשרות מלוי מקומו באחר בשעח זאת ותועלחמ של
בזת ונחיבותו ההכרחית של אפוטרופוס המחפסר יקבלו חתפמדותו אחרי שימנו אחר הראוי
והולפ לתפקיד זה.
והיא הדין והוא הסעפ באפוסרופום שהתחיל להחעםק בנכסיהם שבזה הוא מעיד על עבמו שקבל
• פ ו ט ר ו פ ס ו ת זאת בכל אחריותה
ב[ מחנה אפרים ה׳ שכירוח פועלים סימן ד ,מ מ ך
א[ נהמ״ש סי׳ ר ץ ס״ק י״ב.
משלחן סי׳ ר״ן סעיף מ״א .נ[ ראה לעיל לקל״ב סעי׳ נרו וגכנה״נ סי׳ ר״ן ,הגהט״ו ס״ק יא.
פרק ב.
תפקידי אפוטרופוס המוריש ונאמנותו
אפוטרוסוס הממונה מצד המוריש ,מקבל תחת ידו כל נכסי
א.
המוריש ,הקרקע והמסלטלין,
מוציא ומכנים,
בונה וסותר ,עוקד ונוסע ,ומוכר
המטלטלים הראויים למכירה ,מופיע בדין ותובע
שיראה בעיניו לטובת
עזבון
זכות היתומים ועושה כל מח
היתומים ,ומסרנסם לפי מדת הרכוש וכפי מה שראוי
להם ,ועומד בדין לםעון לזכותם מסי עצמו או על ידי ב״כ בהרשאתו א(.
אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים או מורישם ,אינו נשבע על
ב.
טענת
ספק ,שכן תקנת חכמים היא שלא להשביעו בטענת ספק .כדי שלא ימנע מהיות
אםוסרוסום כ[•
אםוטרוסוס שמנהו
ג.
המוריש
והוא שותף בריוח
ונכסי
העזבון ,או
שמקבל שכר בעד אסוטרוססוחו ,נשבע אפילו על טענת ספק כדין אפוטרופוס
שמנהו בית דין נ[•
אפוטרופוס ממונה מצד המוריש ,נשבע על כל טענת ברי של היורשים
ד.
א ו בית דין ,ואין צריך לומר שהוא נשבע על כל טענה שמחייבת אותו שבועת
התודה ,כגון מודה במקצת ,או עד אחד כנגדו .ושבועת השומרים ,הואיל ו ב ט ע נ ו ת
א ל ה אינו נשבע מחמת אסוסרוססוחו ,לא חקנו חכמים לסוטרו משבועה משום
שמא ימנע מהיות אפוטרופוס ,ולא יהא האפוטרופוס עדיף סכל אדם אהד שהוא
2שבע בטענות כאלה ל[•
אפוטרופוס שנתחייב שבועה בבית דין על ידי טענת ברי ,מגלגלים
ה.
עליו שבועה גס על הספק שלא עכב בידו משל יתומים כלום ה(.
כל מקום שיראו בית דין צד חשד בהאפוטרופוס ,מחרימים עליו חרם
ו.
ם ת מ שלא עכב בידו משל יתומים כלום ו[•
ז.
חייב
אפוטרופוס ממוגח מצד המוריש ,הואיל ואיגו גשבע בטעגת שמא,
לסדר
חשבון
מדויק
ומפורט מכל הנכנס ויוצא על ידו מגכפי עזבון
מורישם של היתומים ז[• וכן יש לגהוג ולהורות משום והייחם נקיים מה׳ ומישראל
ו א ס מקכל
א[
ושרע שם.
ו[
פאדאייאה.
שכר חייב מדיגא ל ת ת דין וחשבון מפורט על כל פעולותיו ח(.
נ[ סור
ב[ טור חו״מ ושרע שם ט״ז.
חרכי ס״ ר״צ סעיף ז׳ וסעיף י״ב.
ה[ ב״י שם משם הרשב״א ורמ״א בהנה שם סעיף ט״ו.
ד[ שס י״ט.
ז[ רמ״א משם מהרים
רמ״א שס סעיף ס״ז ותשו׳ מהרשד״ס חרמ סי׳ שכ״ה.
ח[ ערוך השלחן סי׳ ר״ן סעיף ל״ו.
שער ינ.
ח.
ק^ן
אפוטרופסות המוריש
אפוטרופוס המוריש רשאי לוותר ,בדרך פשרה ,על
םםון היתומים
לא
פסון
ממונם ,א ב ל
אם יראה שיש בזה תועלת ליתומים ל ג ב ו ת
להוציא
מרשותם א[.
ס.
אסוסרופום שהתסשר עם בעל חוב המוריש ושלם לו מגכסיו משום
ובעל
שראה והכיר שחובע זה הוא אלם
זרוע וצריך
לסלק
ת ב י ע ת ו והזיקו
מעל היורשים וגכסיהם ,מקיימים בית דין מעשיו ב[,
י.
אפוטרופוס שמנה המוריש או שמינוהו בית דין ,אין כחו יפה אלא
ע ל אותם הנכסים שהיו למוריש בשעת החמנוחו ,אבל לא על נכסים שנפלו לו
בירושה
אפוטרופוס אחר על
אחרי מוחו ,ובי״ד ממנים
הנכסים אלו ,ואם
יראו בית דין שאפוטרופוס הראשון ראוי והגון ממנים אותו גם על
הנכסים
אלה או מצרפים אחר עמו ,כדי שיתנהלו כל הנכסים ביד אחת ודעה אחת ג[ א(.
יא.
אפוטרופוס שמנה
המוריש
על
בניו ומת אחד מהם ,לא
משום כך אפוטרוססותו ,הואיל ואסוטרוססות זאת לא נעשתה
אלא מדעת המוריש ,ודעת המוריש ודאי כך היחה
בטלה
מדעת היורשים
שהאפוסרופוס שהוא מינה
ישמור וינהל את נכסיו לטובת יורשיו ,כל זמן שהם זקוקים לאפוםרופסות ב(.
א( בספר כתונת יוסף הביא• דברי מהראנ״ת שהסתפק בדין זה והראה מנים
לומר שלא מינהו
אסיטרופוס
אלא על סכומים
שהוא השאיר
להמוריש ידע בהם ובהנהלתם והאמינו עליהם ,אבל בנכסים שנפלו לו
אדעתיה למנותו עליהם,
ואסשר שאם היו לו אז
ולאידך גיסא יש לומד דכיון שראינו
באטוטרוטסותו ,והכתונת יוסף כתב :
שהאמינו
והעיקר
לכאן ולכאן ,דיש
אתריו ושאפוסדוסוס זה שהית מקורב
בירושת
מותו ,לא אסיק
אחרי
היה ממנה אחר עמו או שלא היה ממנה אותו כלל.
לאפוטרופוס
שבי״ד יבחרו
מנוי זה
חשוב כגלוי
להם אפוטרוסוס
יאט נראח בעיניהם שאפוטרופוס הראשץ הוא ראוי והגון יעמידוהו
דעת שהוא רואה
שיעמוד על נכסים אלת
אםוטרוסום גם
על אלה ,דמערבין
בבית ישן מפני דרכי שלום גן.
ונראים דבריו להלכה כוותיה ,ולא
מטעמיה מפני דרכי שלום,
אלא מהטעם שכתבנו שלטובת
היתומים טוב ורבוי יותר שכל הנכסים יתנהלו על ידי הנהלה מאוחדת,
ב( כתוב בתשו׳ להרמב״ן :עוד יש דדך אחרת לטלק האפוטרופסות שמנה אבי יתומים אפילו תוך
הזמן הואיל ומת אחד מהיורשים בטל אםוטרוםא ,וכמ״ש הרמב׳׳ם :האחימ או שאר יורשימ שלא חלקו הרי
תם כשותפים ,לכל דבר ד( ,וכתב בהלכות שותפים :אתר השותפים או המתעסקימ שמת בטלה השותפות ה[,
ומרן הבית יוסף כתב :ואין דבריו נראים ,ומה שהביא ראיה מדברי הרמב״מ יש לדחותו[ ,ובד״מ כתב:
והאמת אתו כי הראיה שהביא מדברי הרמב״ם היא סחותה ורעועה אין לסמוך עליה ז[.
והנה מרנן זיל סתמו דבריהם ולא פירשו טעמם
ונמוקמ ,ולכאורה נראה שבדקו דברי הרמב׳׳ן
א[ פתחי השובה חו״מ סי׳ י״ב ם״ק ז׳.
ב[ כנה״ג חו״מ סי׳ ר״צ הגהט״י ס״ק נב.
נ[ כתמה יוסף להרה״נ יוסף ברדוני ד״ב ול״מ בעי״ת מקנסא ,יצא לאור בדפוס
ה[ ה׳ שליחין
ד[ ה׳ נתניה פ״ט ה״א ישי׳ע חי״מ סי׳ רפ״ז.
הנליל בטבריא ש׳ תלס״ב.
ו[ ב״י חו״מ סי׳ ר׳צ מחודש ט״ו.
ושותפין פ״ה ה׳ י״ב ,וחי״מ סי׳ קע״ו סעיף י״ט.
ז[ דרכי משה שט ס״ח ז׳.
פרק ב.
ק^ןץ
יב.
תפקידי אםוסרוסוס המוריש ונאמנותו
ראו בית דין שבהעדר אחד היורשים וכניסחם של יורשיו אחריו
נועד מקום של ספק וחשש בהכשרתו של אפוטרופוס זח למלאות אסוסרוססותו
כראוי ,ממנים אחר במקומו או מצרפים אחר עמו.
שחרי ברין השותםין כתב הדמב״מ :שכבר יבא
הממון לרשות היורשים ,והוא הדין
האחים או
באחד
חיורשימ שמת כבר יבא חלקו בירושת זאת ליורשיו.
אולמ באמת אין ללמוד מדין שוחמין שחמ נשתתםו מדעת עבמם ומרבונם .לכן במת אחד מהמ
שריכה רבון
היורשים להשתחף בעסק זה ,אבל
אפוטרופוס היתומים
הוא מתמנה שלא מדעתמ ודבוגמ
אלא מדעת המוריש או בית דין לסובת הראוים לירש ,הלכך מיתת אחד מהם אינה מבטלת אטוסרוססותו
והנח בספר סחד יבחק כתב משם עפר יעקב לקיימ דברי תשו׳ הרמב־־ן משלשה נמוקים :א .שמרן
חבית יוםף לא
סייט טעמו במה שיש לדתות.
ב .תשובת זאת יובאח
מסי חרשב־א ואין
חיים
בעלי
שכמותו נדתיט .ג ,שאט כן באטוסרוסםימ רבימ שמת אתר מהמ נאמר שלא בטלה אטוטרוטסותס ,ולדבר,
הכל בטלת אפוטרופסות .וכן הסברא נותנת שאין לעבוד ע־ד חמת ולא על דעת בית דין אז.
ולע׳יד נראח שאין בטענוח אלה לבטל דברי מרן הביח
יוסף
וד׳־מ ,ואדרבה ניכרים
הדברים
שמרוב טשיטותמ לא מבאו בורך לפרש מעממ בדתיית דברי תשו׳ הרמכין אלה ,וכמו שכתבתי ,ועוד זאת
שני מוסיף לומר,
דיורשים
הם שותפים
םבעייס שלא סרבונם
השתתפו .ואין ביכלתם
לבטל שותפות
זאת כל זמן שלא נתחלקח הנחלה ביניהמ ,ובמותו של אחד מהם נכנסיפ יורשיו באוחה השותפות הטבעית
עד תלוקת הירושה ביניהמ.
ובדברי מעפ אלה שעל פיהפ דחו מרנן סברא זאת ודאי שאגו מבווים וחייבימ להורות כדבריתמ.
ואל השלישית מדין אטוטרוסםים רבימ שמח אחד מהפ ,כבר כתבתי לתרץ שתי תשובות הרשב״א
שנראות כסותרוח ,ולטי״ז גס הרשב״א אינו מבטל כל חאפוטרומטות בהעדר אחד האטוטרופסימ וכל שכן
בסת אחד היורשים ב( ,אולם אפילו לדעת האוסרים לבפל האסוסרופסות בהעדר אחד םהם ,סודה שבסת
שחד היורשיט לא נתבטלה האפוטרופסות וססעסיה של העפר יעקב עבמו דגמנה הםוריש
רבים ,מעשיו
מוכיחיפ
על
כוונתו
וקפידתו
שאטוטרופטותו
תחקיימ רק בחרכבו
אפוטרוססים
המלא של
מטפר
האפוטרופוסים שהוא מנה ,אבל בםת אחד היורשים אדרבה הסברא נותנת שדעת המוריש היתח שאפו מרוססות
זאת תתקיים אף אס ימות אחד מיורשיו ,אס לא שיכירו
בית וין םחוך מסבות
הדבריפ
שיש
בורך
למנות אתר במקומו או לברף אחר עסו.
א[ פחל יצתק מערכת אפופרופוס ,עפר יעקב ל״ד.
א׳ ד קל ,הערה א׳.
[3מיין לפיל שפר ז׳ פרק
שער יב.
אמוסרוסםות המוריש
פרק
קלס
ג.
אפוטרופוס ממונה מצד המוריש לחלוקת עזבונו בין יורשיו.
א.
מינה המוריש נאמן או נאמנים לחלק נחלתו בין יורשיו החוקיים
בחלקים שוים ,הרי הוא כאילו נתמנה בפירוש לאפוטרופוס היורשימ עד חלוקת
הנחלה .ומתעסק בשמירת והשבחת נכסי העזבון וחלוקתם בין היורשים ,ואין
היורשים או בית דין יכולים להשביעו בטענת שמא א(.
ב.
נצטוה מפי המוריש ,בהיותו בריא ,לחלק נחלתו בין יורשיו
שלא
בחלקים שויט ,אלא ל ר ב ו ת לאחד ולמעט לאחרים ,או ל ת ת א ת נחלתו לאחדיט
מיורשיו ולא
ל ת ת לאחרים כלום ,הואיל ואין צואת
בריא כגון זו קיימת
שאין צואת ברית עוקרת ירושה דאוריתא כ[ .אין זה נחשב לאסוסרוסוס אלא
על חלקם של אלה שנצסוה
ל ת ת להם
אלה שעוקר מהם חלק נחלתם .ויכולים
שמנוהו
כדין אפוטרופוס
חלק נחלה בעזבון מורישם ולא
אלה הגדולים להשביעו
בית דין .ואם הם יתומיט קטנימ
על
ב ם ע נ ת שמא
מעמידים
בי״ד
להם אפוסרוסוס ומשביעים אותו ג[.
ג.
המחייב עצמו בהודאתו על ממון המוריש שבידו .נאמן לומר שנצםוה
מפי המוריש על חלוקתו ליורשיו ונעשה בזה אפוטרופוס על מה
חלוקתו להיורשיס ד[ א(.
שבידו עד
ואין היורשיט יכוליפ להשביעו על יותר
מהודאתו,
א( תמרדכי כתב :השיב חרא״ה :ראובן שהודה ואומר :יש בידי ממון מלוני שמת והוא בוה לי
לתת לבנו פ׳ כו״ך ולבנו ס׳ כו״ך ,אם אותו השליש רובה לתלק הממון שוה לכל הנזכרימ אין היורשימ
יכולימ להשביעו מספק ,כלומר :השבע לנו שלא עכבת משל אבינו דבר,דד.וה ליה כאפוטרופוס שמנהו
אבי יתומים ,אבל
אם ראובן בא ליתן לאחד ולא לאחרים אע״פ שאמר ,אבי יתומים בוהו לעשות כך,
אותם היורשים שאין הפץ ליתן להם יכוליפ להשביעו שלא עכב ושלא בזבז
ושלא פשע בשלהם כלומ
ובו׳ .ואם הם קטנים בית דין מוקמינן להן אפוטרופא ונשבע להן כדין כל אפוטרופוס הנשבע
בטענת
שמא ת[ דין זה םסקו רמ׳׳א להלכה ו(.
ותנתיבות כתב :לא יכלתי
להבין דעת הרב בזה ,דממה נפשך אי מיידי במודה מעבמו שיש
בידו משל יתומים :ודאי דנאמן בלא שבועה דמי נרע מראה אביו שהטמין מעות ואמר :של סלוני הם
דנאמן כשבידו ליטלמ ,ואפ*י יהיו יכולימ להשביע אפילו בטענת בריא? ואי טוענין שיודעימ שיש בידו
ממון אביהם ואינם
להוביא ,וגם
יתומימ
יודעים כמה ,מ״מ היאך יתחייב שבועה
מה ענין
אפוטרוםוס שייך לזה.
לכן
נגד טענת
שמא .הא לא טענינן ליתמי
נראה דמיירי שהודה בפני עדימ שיש בידו מעות
כו״כ ואביהמ מנח אותו לאפוםרופוס לעסוק בברכיהם ולהוביא על הבםרכותס עד אשר יגדלו
וכן עשה ,אינם יכולים להשביעו כיון דבשעה שהווה שיש לו ממון אביהם היה כמשיב אבידה שחוש
ב[ חו״מ סי׳ רס״א סעיף א—ה.
א( חר׳מ סי״ ר״צ סעיף ט״ז בהגה.
ה[ מרדכי ס הנזיקין סי׳ שמ׳׳א.
ד[ כס.
נ[ חי״מ סי׳ ר׳׳צ כס.
ו[ הי״מ סי׳ ר״צ סעיף ט״ז בהגה ,ועי״ע סי׳ רס״ט סעיף א׳.
,
• ר ק ג.
אםוסרוסום ממונח מבד המוריש לחלוקת עזבינו בין יורשיו
ואף לא שבועת האסוםרוסםים שלא עכב בידו כלום משלהם מיום הודאתו ע ד
ח ל ו ק ת הירושה .והרי הוא כאפוטרופוס ממונה מצד המוריש שאינו נשבע ע ל
ט ע נ ת שמא.
ד.
טען המודה שהמוריש צוהו ליחן לאחד ולא לאחרים .אותם האחרים
יכולים להשביעו שלא עכב בידו כלום מיום הודאתו עד חלוקת הירושה ,ושלא
בזבז ,ושלא פשע בשלהם כלום ,ואם הם קסנים מעסידים בייד להם אסוטרופום
ומשביעים אוחו.
פרק ד.
אפוטרופסות בית דין או המוריש לחלוקת נחלה.
א.
אפופרוסום היתומים שמנהו בית דין או אבי יחומים .אינו
רשאי
ל ח ל ק הנחלה בין היורשים בלא רשות בית דין ,אלא אם נחמנה בפירוש לכך
מצד בית דין או המוריש ג(.
ב.
אין בית דין נזקקים לחלוק נחלת המוריש בין יורשיו
מבני י״ג הואיל וגם אחרי החלוקה יעמדו הנכסים
הקטנים
בידי האפוטרופוס .נמצא
שאין תועלת בחלוקה זו .ולכן מוטב שתעשה החלוקה אחרי שיבגרו ויעמדו
על זכותם לברור להם חלק יסה .אבל אט ראו בית דין שיש תועלת ליורשים
ב ח ל ו ק ת נחלתם נזקקים לחלוק להם נכסי םורישים ל[.
ג.
אין בית דין נזקקימ לחלוקת נחלת המוריש בין יורשיו אם מ ק צ ת ם
אפוסדוםוס שמנהו אבי יתומימ שאין בדיך לישבע .אבל אם
שחורה לא בוח ליתן על ברכיהם
רק לקבתם,
האחרים
אמר
אחר
שהודח כשתבעוהו:
שהמעות
שלא נעשה אמוסרופום נגדם יכולים להשביעו
דנהי שהוא נאמן על מה שאמר בשעת הודאתו שאביהן בוה ליתן לקבח מזונוח עד שינדלו .מ״מ שמא
נשאר תתת ידו וזה המותר
שייך גם להם.
אבל אמ אמר
בשעה שהודה שלא בור ,ליתן רק לקבחם
ולהנשארים לא יחן אף סרוטה אחה ,אינמ יכולימ להשביעו כמו בסי׳ רנ״ו בראה אביו שהטמין עכ־ל א[.
ולטע״ד נראה בפירוש דברי רמ״א ,דמיירי בהודה מעבמו מבלי שתבעוהו ,ונאמן מדין משיב אבידח
נמ על בואת
המוריש
לתלק
ככל ד ק אפוסרוםוס עד שעת חלוקתם ,ואין
היורשים
יכולים
לא רק על סכום הודאתו אלא
את נחלתו בין יורשיו ,ומתעסק •כנכסים
להשביעו לא על הודאתו ולא על ז»ן
שפוסרופםותו שלא עכב בידו כלוס .וכל זח הוא לנכי היורשים הנוטלים בנחלה על פיו ,אבל אלה שלפי
דבריו לא חלק להם סורישם סנכטיו ,אעש״י שנוטלים חלק ירושה
לעקור
כדין שגם הסודיש עבפו אינו יכול
ירושה מהיורשים החוקיים ב[ ,לגביהם אין הסודה בסה שבידו חשוב אסוטרוטטס ,ונחי שאינם
יכולים להשביעו על יותר מהודאתו מדין משיב אבידח.
אבל
יכולימ
להשביעו .שלא עכב בידו כלום
משלהם מיום הודאתו עד חלוקת הירושה.
א[ נהמ״ש סי׳ ר״צ ם״ק ס׳.
[3חו׳׳מ פי׳ רפ״א סעיף א׳.
נ[ חו״מ סי׳ רפ״נז סעיף א׳ 3הנה.
ד[ מניד משנה ה׳ נתלות סרק י׳ ה״ד,
ומדא כהגה חו״מ סי׳ רס״ס סעיף א׳ נמק דין זה משוס דחלוקה אינה כמכר ,ועין 3סמ״ע
שם ס״ק ו—ז.
שער ינ.
גדולים,
כל זמן שאין
תועלת
אפוטרופסות המוריש
לקטגים
Hgp
בחלוקה זו .כגון שהגדולים
רוצים
ל ע ב ד הנכסים באופן משותף והשבח יהיה לאמצע.
יתומים
ד.
גדולים
משועבדים להסכמת
שבאים
בסענה
אסוסרופום היתומים
לחלוק הנכסים כדי שלא
בנוגע לחלקם ,או שרוצים
יהיו
לשלם
חובות עצמם או חלקם בחובות מורישם ,שומעים להם ונזקקים בית דין ל ח ל ו ק ת
הנחלה בין יורשיה א( א[•
כל מקום שנזקקים בית דין לחלוקת הירושה בין היורשים ,שמים א ת
ה.
נכסי הנחלה על ידי שמאים
הממונה
חאסוסרוסום
מומחים
ומעמידים
אפוסרוסום.
או מרשים א ת
מצדם או מצד המוריש להגן על זכות הקטנים ו ל ב ר ו ר
להם חלק יפה ,ומחלקין את הנחלה בין יורשיה בגורל ל(.
חלוקת נחלה שנעשית ברשות בית דין מתקיימת גם אחרי שהגדילו
ו.
היורשים הקטנים ואינם יכולים למחות על עצם החלוקה ,אלא אם יוכיחו שטעו
בית דין בשומא וסחתו שחוח ,במקרה זה בסלה החלוקה לגמרי וחוזרים וחולקים
נ ח ל ת מורישם אחרי שהגדילו ו[•
כשנזקקים בית דין לחלוקת הנחלה בין היורשים מעמידים אפוטרופוס
ז.
לברור חלק יפה גם בשביל העובר שבמעי אמו עד שתלד ויוודע אם הוא זכר
הראוי לירש מדין תורה .או אם היא נקבה וראויה ליסול
ועשור נכסי לנשואיה .אבל אין בית דין חוששין
ראוי שלא
להזדקק
שמא
מזונוח עד שחבגר,
ת ל ד תאומים ,לפיכך
לחלוקת נחלה המוריש שנשארה אלמנתו מעוברת אחריו
ע ד שתלד .אמ לא שיראו בית דין צורך תכוף לחלוק הירושה לפני לידת ה ע ו ב ר
משוס ת ו ע ל ת היורשים ז[•
ח.
אין בית דין רשאים לחלוק נכסי יתומימ שלא מלאו להם
שגה שלמות בדין גוד או אגוד ב(.
א( מרן בשו׳׳ע ב[ כתב :מעמידים
ב ד ב ר שאין בו דין חלוקה ,לפי שחלוקה
להפ בית דין אפוטרופוס לקטנימ ובורריפ להם חלק יפה,
ורמ־א חוםיף וכתב ויש אומדימ דבריכימ לתלוק בגורל ג[,
ו ה ר ץ כתב ד[
לא שיהיה משובח יותר סשל גדולים ,אלא לומד שיהיו נזהרימ שלא
גיגהו ונר.
עשרים
ולאחר שישוו החלקים ממילין גורל ביניהמ
ומתלקין על
יגרע
פיו,
והאי חלק יטת דקאמרינן:
חלקמ
דלאו בגי
מחילה
וכן דעת ר״ח ור׳־ח ז״ל,
ולפי זח אםשד לומר שגם הרמב״ס ומרן מםכימים בזה להלכה שאם היורשים הבוגרימ לא יסכימו לותר
ששלחם ולתת חלק ימח לאחיהם הקטגים אלא שחם עומדים על שורת חרץ בדיך לחלק את הנחלה בין
יורשיה בגורל ח[.
ב( בפירוש גור או אנוד .פרש׳׳י :קוץ דמים לי ואקנה או אקוץ אגי דמים ואחן לך בחלקך ח{
והרנמ־ח פירש :משוך אחה וקנה ,או המשך לי ואקנה .וכן פירש הערוך מ[ :משוך או המשך ,שאומר
נ[ שרע שם
ב[ שס.
א[ ב״י חרמ סי׳ רפ״ם ,וחשד הרא״ש כלל ס״ה סי׳ ח׳.
ה[ ב״י שם סמ״ע שם סק״ב עיין לפיל שער י״א ס״ב
דן בס׳ האיש מקדש.
•סעיף א׳.
ט[ ערך גל א׳.
ח( ב״ב י״ג.
ז[ ב״י שם משם הרשב״א.
בעי׳ ר .ו[ שרע שס,
מרק ד.
־קם^
בגוויה זאת היא כסכר׳
תמורת
אפופרופופות בי׳יד או המוריש לחלוקת נחלה
שמוכרים
חלקו
של
היורש
הקטן
ליורשים
אחרים,
הקרקע שלוקחימ לעצמם ,ואין אפוטרופוס ולא בית דין רשאים ל מ כ ו ר
ק ר ק ע ו ת שהם
נחלת
ממורישיהמ או שנתנו להם בצואת שכיב
יתומים
מרע
שלא לתועלת תכופה של היורשים הקסניס.
ס .במה דברימ אמוריפ בקרקע שנפל להם בירושה מאבותיו או םורישיו,
וכן קרקע שנתן להם במתנת
להמ
שכיב מרע ,אבל קרקע משותף של יתומים שנתן
במתנת בריא .או קרקע שקנאוהו היתומים או אפוטרוססם ,מעסידים להם
ב י ת דין אסוסרופום ומחלקים אותו בדין גוד או אגוד ,ובלבד שיהיו היתומים
בני י״ג שנה ומעלה ,ויהיו בקיאים במשא ומתן אחר שהגדילו ,הואיל ומכירת
הקטן בגיל זה ובקרקעות אלה קיימת ז(.
י.
רשאימ בית דין לחלוק קרקע יתומים אסילו אם הט מאלה שנפלו ל ח ם
בירושה או במתנת שכיב מרע בדין גוד או אגוד כדי להאכיל ליתומים ח[ ,או
ל ה ג ב ו ת לבע״ח או ל כ ת ו ב ת אשה ,וכן לפרוע למי שהלוה לצורך קבורת מוריש
או למזון האשד .והבנות או ליתן מנת המלך ה[•
יא.
וכן רשאימ בי״ד לחלוק מטלטלי יתומים ,כגון כלים שאין בהמ דין
ל ו :קנה או מכור .ולזה
נומיס
דברי הרמנ״ס א[.
כלומר:
ולע׳׳ד נראה לפרש ,בועראת הסתלקות,
קח דמים ומשוך ידיך ממנו .או תן לי ומי0
ואמשוך ידי ממנה .ולזה מכוונימ דברי המור ומרן שכתבו :מכור לי תלקך או קנה תלקי .דומה ל פ ה
ש א מ ר ו :אמר ליה לשמעיה נוד .לית בבי למילף .פירש״י משיך אותי ואלך בן כלומר סלק אותי ממנו
מ ל א כדאי להמשיך שיחה עמו .וכן הוא פירושי הכא גור משיך עבמך או שאני אמשוך את עבמי ממנו.
ובעיקר ד ק זה ,רה׳׳ג סובר שמעמידין בי״ד אפוטרופוס לחלק הנחלה בדין גור או אגוד ,ובריך
לומר לדעתו שגוד או אגוד לא חשוב כמכירה אלא זהו דדך החלוקה בדבר שאין בו דין חלוקה ,אבל
הרשב״א בתשובותיו גן וד״ח והרא״ש פוסקימ שאין בית דין רשאיס לתלוק נכסי יתומימ בדין גוד או
אגוד משוס דחלוקה זו היא כמכירה,
ואין בית
דין רשאים
למכור
נכסי נחלת יתומים שלא מלאו
להם עשרים שנה שלמות ד[ ,ומרן ז״ל פסק :יש מי שאומר שבי־ד מעמידים אפוטרופוט לקטנימ ודנים
להם
גוד או אגוד .ויש אומרים דלא שייך
הלקט ה[,
והטו״ז
ו ל pגמק דין זה
זח
מחוור
לע״ד
ו[ דחה טעם
ביתומים גוד או אגוד שאין
זה ממ״ש רמ״א :
דשמא כשיגדלו היתומים לא
שאין בי״ד רשאין
לעשות
ובחלוקת נוד או אנוד ,אין שוס תועלת ליחומימ,
דבי׳יד
יכולים
אטוטרוסוס
לעשות
כל
רשאי
מה
תהיה הברירה ניחא להם בגוד או אגוד עכ־ל,
בנכסי
יתומים מה שירבו ,אלא
למכור
שירעו.
ואץ
לתועלת היתומים
אלא אדרבה מוטב שחשאד כל הנחלה על שמם עד
שיגדלו ויעמדו על זכותס .ולאידך גיסא שעמו של הסו׳׳ז אינו מבורר שאס מכירת
בי״ד היתח כדינה
א ץ היתומים יכולימ למתות :ולכן נראה שטעמו של הםמ״ע הוא הנכון ,ומזה יובא שבמטלםלי יתוסים
נ[ כ׳׳כ קי״א .ג[ הבי׳׳ל
א[ הלכות שכנים ס״א ,ב״י חר׳מ סי׳ קע״א סעיף א׳.
ד| פור וב״י חו״מ שס סעיף ל״ז ובשי״ע שם סעיף ע״ז.
ככ׳׳י סי׳ צ״ע מחודש ה׳.
ז[ עין חי״מ
ו[ הכי״ז שם.
ה[ חו״מ םי׳ רפ״ט סעיף א׳ .ובסמ״ע סק״ה.
ח[ חו״מ סי׳ ר״צ סעיף יא
סי׳ רל״ה ,וכן העלה בכנה׳׳נ חי׳מ סי׳ קנ״א הגהנדו ס״ק נ״ז.
ט[ שם סי׳ ק״ט סעיף א׳ וני.
קםג
שער יב .אסוטרוטםות המוריש
חלוקה בדין גוד או אגוד ,הואיל ודשאימ ב י י ד למכור מטלטלי יתומים נ[• ויש
אוסרים שגמ בםטלטלין אין בית דין רשאין לחלקם בדין גוד או אגוד אס הם
סטלטלין כאלה שיש בהם משום שבח בית אבות נ(.
יב.
כל מקום שנזקקים בי״ד לחלוקת הנחלה בדין גוד או אגוד ,שמים
א ת הקרקע או הכלי על ידי שמאים מומחימ ומעמידים אפוטרופוס ליתום ה ק ט ן
כדי שלא יקחנו היורש הגדול בפחות משויו ,הואיל ואין דין גוד או אגוד נוהג
כשהצעת העד השני היא על פחות משויו של החפץ ל[.
רשאים בית דין לחלוק בין היורשימ כדין גוד או אגוד .ולהלכה
מסק מהרשד״מ אז:
והלכה
למעשה
ששיסא שיש לגו לעשות כחרא״ש דהוי בתראה.
א[ חשוכות מהרשל״ס חו״מ סי׳ רל״ו.
ל[ שס סי׳ קע״א סעיף ז׳ בהגה.
ב[ כנה״נ שם.
ג[ סמ״ע סי׳ ר״צ ס״ק סו״
שער יג.
מנוי אפוטרופוס המוריש
פרק א.
א.
מנוי אפוטרופוס המוריש אינו
זקוק לשום םעולה של הקנאה ולא
כ ת י ב ת ומסירת שטר אסוטרופסות בחיי המוריש ,אלא מנויו מתקיים על ידי
של
המוריש
אמירת המוריש בחייו
שמשמעוחם
דברים
היא מנויו
הברורה
אמר המוריש לעדים כתבו ותנו לפלוני שטר אסוסרופסות
שמניתיו
לאפוסרוסום על נכסי.יורשיו הקטנים א( א[
ב.
אפוטרוסום על נכסי ,כותבים ונותנים שטר האפוטרופסות אחרי מותו ,הואיל
ושטר זה אינו עשוי להקנאה אלא לראיה ו(
ג.
קנו מידו על מנוי אסוסרוססוח זאח אין אנו חוששין שמא לא רעה
להקנותם אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה ,דהואיל שאינו
האפוטרופסות שמנה בחייו
אין הקנין מ ב ס ל מנוי
מקנה להם דבר.
בפני עדים ,הלכך העדיס
כ ו ת ב י ן וחותמין ונותנים לו שטר אפוטרופסות אחרי מות המוריש ב(.
א> הרשב״א כתב :
לענין מנוי
אפוטרופוס :אין *דיך לא קנין ולא שסר ואפילו בבריא .וזה
הדבר פשוט ,ותבן :יתומים שסמכו אבל בעל הבית וכוי ,הלא תראה שאפילו בסמיכות
היתומים עבםס
א ב ל בעה״ב הרי •הוא באפוטרופוס גמור וכו׳ ויתומים שסמכו אבל בעל הבית כאסוטרופא שמנהו ב4
והרב ש .אסף כתב :אסוטרוסוס המתמנה על ידי צואת בריא בדיך המבוה לזכות לאטוטרופוס
את עזבונו גן ,ולמד זה מתשו׳ הרשב״א ,ולא דק לע־ד שמתשו׳ הרשב״א זאת אין ללמוד שבריך לזכות
נכסיו לאפוטרופוס ,שהרי כתב ויכול הוא למנות אסוסרופא על בניו לפקת על
שהוא ממנה אותט אפיטרוסין על נכסיו
ועל הנכסימ
הנכסים שהוא מזכה לבניו בדרך מתנה .ובסידוש כתב
שהוא
מזכה ,להם,
ומשמעות
דנריו
היא על
הרשב׳־א ז י ל :מסתברא שלא אמרו מתנת שכיב
מ ר ע שכתוב בה קנין שלא גמר להקנות לו ,אלא לענין מתנותיו ,אבל
הוא נותן להם שנאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר ,והלא השפר אינו
נ ( כתכ הרשב׳׳א ז׳׳ל :
נכסיהם
ויכתוב
להם
לענין אפוטרופוס אינו כן ,דמה
אלא לראיה בעלמא ד[.
ויכול הוא למנוח אפוסרוםא על בניו לפקח
על נכסיהם לאחר מותו,
דבין חולה כין בריא יכול למנות להם אםוסרופסין ויכתוב להמ שהוא מפנה אותפ אפומרופין על נכפיו
א ל ו ועל הנכסים שהוא מזכח להם ושיטקתו בנכפיו לאתר פטירתו ה[.
וכן מתפרשים דברי רמ׳יא :
שכיב מרע שבוה להיות פלוני ופלוני אפוטרופוס על נכסיו וקנו
נ[ מכפט העברי קובן
ב[ הולדות אדם סי׳ קכ״ז,
א[ עין לקמן סעיף ס׳—י״ב.
ד[ הילדות אדם להרשב״א סי׳ קכ״ח וב״י חי״מ סי׳ ר״ן מחודש ע״ז,
3׳ לף 75הפרה ב.
ה[ ב״י חו״מ סי׳ דין מחודכ ח׳ מהכר הרשב״א תולדות אדס סי׳ קנ״ח.
ושי״ע כס בהגה.
ו[ ב״י חו״מ סי׳ ר״ן מחודש ם״ו.
שער ינ .מנוי אפוטרופוס המוריש
ד.
ק ן«
מ
אין אדם נאמן על עצמו לומר שמינהו המוריש אפוטרופוס על נכסי
יורשיו הקטנים ,עד שיביא ראיה שמינהו המוריש לאפוטרופום באמירתו בפני
שמשמעותם
עדים בדברים
הברורה
היא
גלוי
רצונו
של
למנותו
המוריש
אפוטרופוס ה[,
ה.
אפוטרופוס המוריש בחייו שהוא היה נאמנו ומנהל נכסיו אינו געשה
אפוטרופוס אחרי מוחו ,אם לא שמינוהו בי״ד לאפוטרופופ,
נקרא
שאין אדם
אפוםרוסום שמינהו המוריש ,אלא כשמינהו סמוך •למותו ו[ א(.
ו•
מוריש
שמנה
אפוסרוסוס
נ ת ב ט ל ה אפוטרוססוחו ,הואיל
בהיוחו
זה
ובמנוי
שכיב
גלה
מרע
דעהו
ועמד מחוליו,
המוריש
שהוא
באטוטרופסוחו של זה שהוא ממנה לאפוטרופוס אחרי מותו .והואיל
לא
רוצה
חזר
ולא
אחרי שעמד מחוליו .ולא מנה אפוטרופוס אחר לפני מותו״החקיימה אפוטרופםותו
באמירתו הקודמת של המוריש בהיוחו שכיב מרע ,ואין בית דין רשאים למנות
אסוסרוסוס אחר ,כל זמן שהוא מחנהג באמונה וביושר ב(.
מידו דבריו קיימים ואין צריך יפוי כח אז ,כלומר אעפ׳׳י
קיימימ,
שקנו מידו דבריו
והיינו
כמ״ש
הריב״ש דמאי מקנה לו מ א מ ר לא כוין להקנות אלא בשטר או בקנין ב(.
ואל תשיבני ממ״ש מרן ז״ל :א פ ר כתבו ותנו לו כל נכטי ,ולא יפת כתו לומר תנו לו כל נכסי
ואף כתבו אפילו אסוסרופוס לא עשאו ג[ ,הרי שאפילו אט אמר כתבו ותנו אין כותבין משומ דלא עשאו
אפוטרופוס במה שאמר ,עד שיאמר חנו ואף כתבו ,דהתם שאני משום דלא רצה לעשות את בנו אטוטרוסוס
אלא
בדרך
אטוטרוסוס,
הקנאת
אבל
הנכסים
שאמר כתבו ותנו דז ,הלכך
האומר לעדים כתבו
צריך
שיאמר תנו ואף כתבו
ותנו לפלוני שמניתיו אפוטרופוס,
באמירתו
שיהיח
כדי
זאת נגמר מנויו
והעדים כותבים וחיתמיפ ונותנים לו שטר אסוטרוםסות גם אחרי מותו ואטילו אס קנו מידו.
א( דברי רמ׳׳א אלה צריכיס סירוש,
שבודאי אמ מינה אדם אטוטרופום
בריא,
בתייו כשהוא
בשטר או באמירה שלסני עדים ,אפוטרופסותו קיימת ,ומה שכתב רמ״א :דלא מיקרי מינהו אבי יתומים
י
אלא כשמינהו סמוך למיתתו ,היינו במי שמינה א פ ט ר ו פ ו ס על נכסיו בחייו לנחל את עטקיו,
דכתב הרא״ש :
שהוא ירא ממנו
כי דבר ידוע ומצוי חוא דאדמ
וגמ ארמ בקי
להשלימו על ממון יורשיו זז,
ומכיר
בגכסיו.
מאמין נכסיו לאחר,
ואינו ירא שיעשה לו
וירגיש אם יעשה לו עול,
אבל
אינו
ומטעמא
עול ,לטי
נאמן
בעיניו
הלכך אפוסרוסוס של המוריש בחייו אינו נקרא אפוטרופוס שמנהו א ב י
יתומים ,אלא אם מיבהו סמוך למוחו שבזה מוכיחים מעשיו שהאמין בו גם לאחר מותו שיהיה אטוסרוםום
על ממון יורשיו ,וכן מתמרשים דברי רמ׳׳א שהם
נובעימ
מדברי
בהיותו בריא אפוטרופוס לאחר מותו ולא בטלה בחייו ,אפוסרוססותו
ב( המבי׳־ם חביא ראיה לדינו זה ממ״ש הר״ן תז
בדין אין
הדא״ש .אבל מגה
המוריש בחייו
קיימת.
ממנים נשים
ועבדיפ וכו׳ :
ואם
מינן אבי יתומים הרשות בידם ,משום דאנן סהדי דניחא ליה לאב .והכא נמי כיון שמנהו המצוה אפילו
שעמד מתולי זה ,נשאר האפוטרופוס במקומו ,ואינו צריך שימנו אותו בית דין ואינמ יכולימ למנות אחר ס[.
ולע׳׳ד אין מזה ראיה אלא לומר שבית דין רשאים למנות אסיטרוטוט על סמך גלוי דעת של
א[ חי״מ כין ד׳ן סעיף י״ז בהגה .ב[ בסמ״ע כס ס״ק כ״ה .נ[ חר׳מ סי׳ רמ״ו
סעיף ח׳ .ד[ נתיבות המשסס שם ס״ק ב׳ .ה[ חי״מ סי׳ ר״ן סעיף א׳ בהגה ובביאור הגר׳׳א כק״י.
ו[ שס .ז[ הרא׳׳ש כלל ס׳׳ב סי׳ א׳ .ח[ ס׳ הנזיקין .ט[ תשובות המבי״ס ח״ג סי׳ ס״נ.
ק^ן
• ר ק א.
ז•
מנוי אסוסרופום המוריש
ראו בית דין צורך לתועלת היתומים והשבחת נכסיהם
אתו
לצרף
אחר .הדשות בידם.
ח.
בריא שמנה אפוסדוסוס לאחרי מותו א ע פ י י שמת אחרי זמן מרובה,
מקיימימ בי״ד
דבריו
ומאשרים
את
בחור
אםוטרוסוסו
שמנהו
אםוטרוסוס
המוריש נ[•
ט.
אסוסרוסום
מהמנה
המוריש
באמירתו
בדברימ ,שמשמעותם הוא גלוי רצונו למנותו
יהיה מושל
אפוסרוסום.
ושלים
אשר
בכל
של
המוריש
בסני
עדים
והם :
סלוני
יהיה
אסוסרוסוס
לי ג(•
מסוגה
היחומים י[•
חנו
ה מ פ ת ח ו ת ביד פלוגי והכל בידו .ישאר הכל בידו ויעשה בהם מה שירצה ה[•
אני מניח את בני או בתי ביד פלוני י[•
י.
האומד על אשתו שהיא תהיה ג ב ר ת הבית
ז
אחרי
עשאה
מותו •1
אפוסרופא על נכסי יורשיו.
יא.
אמ שאלו את המוריש כשחיה שכיב
מרע
ואמר הן ,הרי זה כאילו אמר בפירוש שהוא ממנה
באחד
אותו
מלשונות
אלה
לאפוסרוסוס אחרי
מותו ח[•
יב.
אמר תנו המפתחות לס׳ אין במשמעות דברים אלה
אלא
שעשאו
שומר המסחחות ולא אסוסרופום ס[• הלכך משאירים הנכסים בידו ,בתור שומר
עד
שימונו אפוםרוססי בית דין.
המוריש .אבל אין ללמוד מזה • א י ן בית דין יכולים
למנות אחר עמו.
ואדרבא מדין זח
נלמד • א י ן
גלוי דעת המוריש מסמיק למנות אמוסרומוס וצריך הוא למנוי בית דין.
אולם לע״ד נראה לקיים
מסק המבי״מ מסברא ,שכל שאמר םעם
לאםומרוםסו אחרי מיתי ,באמירתו זאת
• ת נ ת שכיב מרע
מתמנה
האסומרוםוס
בחייו
למנות
את
סלוני
וחשוב אסומרוםוס שמנחו המוריש ,שהרי
בכולה ,שחוזר בת אמ עמד .היא מדין אומדנא שאין א ו מ משאיר עבמו בלא כלום
ולא נתן אלא על דעת מיתה ,ומסעם זה גופא שבי״מ שמנת אפומרוםוס הרי מנהו על דעת מיתה ואין
הבדל אמ מת מאותו חולי או מחולי אחר ,כיון שאינו ממנהו אלא לאחר מותו ,אץ כאן אומדגא לומר
שלא מנהו אדעתא שיעמוד מחוליו ,אלא מנוי זה הוא גלוי דעת ברורה שהאמין בו המוריש נם אחרי
מותו .וכל זמן שלא נתבםל
גלוי דעת זח ממנין אותו לבדו או בברוף אחר עמו ,אמ יראו בזה בורך
לתועלת היתיסים א[.
א[ ראה לפיל שער י״ב פרק ב׳ ספי׳ י׳ הפרה ב׳ ב[ ראה הפרה הקודמת .נ[ חו״מ סי׳
רמ״ו סעיף ד׳ בהגה .ד[ כנה״ג חו״מ ח״ב סי׳ ר״צ הגה נדו ס״ק ק״ג ,ואה״ע סי׳ ק״ז סעיף ט׳.
ה[ כנה״ג שם הגה ב״י ס״ק ד׳ .ו[ הרשב״ש סי׳ ק״ס .ז[ שו״ת חת״ס חלק r׳ סי׳ ס״ג.
ח[ ב״י ורמ״א בשו״ע סי׳ ר״צ סעיף א׳ .ס[ כנה״ג שם הגהות ב״י ס״ק ה׳.
מנוי אפופרוסוס המוריש
שער יג.
פרק ב.
מנוי אפוטרופוס המוריש עפיי אומדן דעתו
כ ת ב נכסיו ב מ ת נ ת בריא או מ ת נ ת שכיב מרע לאחד מבגיו הגדולים
א.
ואפילו אם כל בניו האחרים הם גדולים
ואסילו לבנו הקסן המוסל בעריסה,
שאינם זקוקים לאפוסרוסוס ,לא קנה בן זה שנכתבו לו נכסיו ,שכן אמדו חכמים
דעתו של אכ שלא
התכוין במתגתו אלא לעשות בגו זה לכשיגדל אםוסרוסום
ומכובד על כל אחיו ולא להעביר לו כל גכסיו ,שאין אדם רגיל לסלק בגיו מ נ ח ל ת ו
הסתם
וליתנה לאחד מבניו א(• אם לא שכתב כן בפירוש ,הלכך מן
מסרשים
דבריו שעשאו אפוטרופוס א[• אם לא שהקנה לו אוחם בדרכי קנין דלקמן:
המפרש בשטר מ ת נ ח ו שיהא בנו זה שהוא מזכה לו כל נכסיו
א.
רשאי למכור ו ל ת ת במתנה לאחרים,
וכן אם הקנה לו מתנתו באחד
ב.
מדרכי הקנאה כגון שכתב לו
מ ס ל ס ל י ואגבן מקרקעי.
ג.
שהקנה לו בקנין סודר.
ד.
שכחב בשטר לשון המוכיח על כוגתו לזכות לו גכםיו במתנה,
ק נ ה זה שכתב לו נכסיו לשמו מדין מתגה.
ה.
כתב כל נכסיו לאחד םבניו ושייר חלק מהם לבניו האחרים זוכה
הבן בנכסים שכתבם האב לזכותו סדין מתנה.
ב•
כתב כל נכסיו לבנו ולאחר .כגון :שכחב נכסי לבני ולפלוני קנה
ה א ח ר מחצית נכסיו.
השנית
ומחציתם
עוברים
לכל
בנחלה
בניו
חחת
אסוטרוססותו של זה שכתב מחצית נכסיו לשמו .וכן הדין ב כ ו ת ב :שני שלישי
נכסיו לבנו ושליש לפלוני .נעשה
זה
אפוסרופום על שני שלישים
שנשארו
בנחלה לכל האחים.
ג.
כ ת ב נכסיו לבנו ואחד בדרך חלוקה :חצי נכסי נתונים ל ב נ י וחציים
א( בערוך השלחן אז כ ת ב :
בשם יש מי שאומר
דאפ היורשים
לאפוטדוסום ,קנח זח שכתב לו נכסיו לשמו ,שאין אדם ממנה אשוםרוםוס
חם
גדולים שזוינמ
לגדולים
זקוקים
ובודאי לשם מתנה
כתבם לו בז,
ולע״ד סברא זו אין לה עיקר ,שהרי גמ בכותב לבנו תקטן שבעריסה ,אין סברה לומר שממנהו
אטוטרוסום במובנו הששוט ,לנהל את הנכסימ ,אלא שעושה
והוא הטעס בכותב נכסיו לאתר
מבניו
הגדולים וכל
אותו
בבוואתו מכובד על אחיו .והוא הדין
יתר בגיו הם גדולימ .אולט לטי מ׳׳ש לעיל ג[
יכולים אחיו לסלקו מאטוסרופסותו עליהמ ,ולמנות אסוסרוסומ אחד לתלק ביניהס נחלת אביהם.
א[ חו״מ סי׳ מ ד י סעיף ל /ב[ מלוך השלחן שם סעיף י״א.
ס״ב סעיפים ה׳ ו׳ ובהערה ,ושער י״ב פ״א סעי׳ ה׳ ובהערה.
ג[ לעיל שעל י״א
ק
מרק ב.
0ח
מנוי אפוםרוטוס המוריש עפ׳׳י אומדן דעתו
לפלוני ,הואיל .והקפיד לפרש מחציתם לבני הוכיח בזה שרצה לתתם לו במתנה
גמורה כשם שנחן מחציתם השני לסלוני .שאם לא כן היה אומר בםחם
ל ב נ י ולפלוני ,שמשמעות סתם דבריו היחד .שיחחלקו
בחלקים
ביניהם
נכסי
שוים
הלכך זכה בנו זה במחצית הנכסים מדין מחנה א(.
ד.
,
כ ת ב כל נכסיו לשנים או ג מבניו ,שלא בדרך חלוקה כגון ש כ ח ב :
כל נכסי נתונים לס׳ וס׳ בני ,לא קנו אלא הם
נעשים
אסוסרוססים
על
כל
הנכסים ונוטלים חלק שוה בנחלח אביהם עם יתר אחיהם.
ה.
כ ת ב חצי נכסי לבני סלוני וחצים לבני סלוני ,הראשון זוכה
מתנה ,שהרי שייר אביו מקצת גכםיו ,והשגי
זכהו אביו בכל נכסיו שנשארו לו
אחרי
אינו
מדין
קונה
מתנתו להראשון,
ולא
מדין
מתנה .שהרי
עשאו
אפוטרופוס על כל האחים .וגם הראשון נוטל חלק שור .עם כל אחיו
אלא
במחצית
הנכסים השניה ל[
ו.
כל ספק בלשון המתנה אם גחכוין למחגח גמורה או לעשוחו אפוטרופוס.
על המקבל להביא ראיה :שאביו החכוין למחגה גמורה כדי להוציא מן היורשים,
שהנכסים הן בחזקחן ה[.
ז.
הכוחב כל
נכסיו לאחד מבגיו במקום שיש
בין יורשיו גם
בנות
יורשות מכח אביהן המח ,או אפילו אם כ ח ב כל נכסיו לאחת מבנוחיו היורשות
במקום שאין לו בנים ,זכו מקבלי המתנה בכל מה שכתב להם אביהם מדין
מתנה ,שדין כוחב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס ,הוא חלכתא בלא
טעמא ואין לך בו אלא מה שנזכר בגמ׳ .דהיינו בן בין הבנים ב( ו[
א( בסמ״ע א[ כתב בשם הטור :מיהוה ליה למכתב כל נכסי לבני וסלוני ,והקדים לבנו במתנה,
חור .לית כנותן לבנו המקבת תחלה ואח־כ השאר לאחר .אבל אם כתב שני שלישי נכסי לבני וכו׳ אסילו
אם הקדימ לבנו הוי בנו אטוסרוסוס על שני שלישים ב[.
ולע״ד נראה שאפילו כחב מחביחמ למלוני ומחביתם לבני ,קנה הבן המחבר! השניח ,שהואיל
ופירש מתביתמ לבני ,בזה תוכיח שמשות אותו במתנתו עמ החבי השני שכחב לאחר.
ואל תשיבני ממ״ש מ ר ן :כתב חבי נכפי לבני סלוני והבי נכסי לבני פלוני ,חראשון הוי מתנח
והשני הוי אפוםרופום על החבי לכל הבנים גז ,דשאני שני בניו שמן הדין היה ראוי לומר ששניהם
שסוסרוסטימ ,ומה שסירש ואמר הבי לבני סלוני הוא כדי לזכותו בחבי נכסיו מדין םתנה .אבל בכוהב
לבנו ולפלוני ,כיון דהאחד היה קונה הפחבח גם אם חיה כותב בסתפ לפלוני
ובני ,ופירש ואמר הבי
לפלוני והבי לבני בזד ,חוכיח רבונו לתת גס לבנו מחבית נכסיו במתנה.
ב( רמ׳׳א כתב שפ :ויש אומריפ רבת בין חבניפ או בין הבנות לא קנתה .והואיל הלכה זו היא
בלא סעמא ,אף בזת נאמר אין לו בו אלא חדושו זז.
א[ שו״ע חר׳מ סי׳ רמ״ו סעיף י ׳ .ב[ סמ״פ שם ס״ק י״ז .נ[ כס ספי׳ י״א.
ד[ חו״מ סי׳ מ ד ו סעיף י״א .ה[ שם סעיף ה׳ .ו[ שו״ע ח ד מ סי׳ מ ד ו סעי׳ ף.
ז[ עיין סמ״ע שס ם״ק י״א.
שער יג .מנוי אפוטרופוס המוריש
ח.
קןןןן
כ ח ב כל נכסיו לאחד או אחדים מבניו שיזכו בהם בחייו או א פ י ל ו
מהיום ולאחר מיתה ,זכו מקבלי המחנה .א(.
ט.
שכיכ מרע ש1וה בעל סר .או ב כ ח ב :פלוני בני יירשני מכלל בני,
זוכה מקבל המחנה .והוא הדין אם אמר בע״פ :פלוני בני יירשני לבדו.
אם כ ח ב :סלוני בני יירשני לבדו .לא זכה בן זה ואינו אלא
אבל
על
אסוסרופום
נכסי אביו י[•
י.
כ ח ב כל נכסיו לאחד מיורשיו שאינם בניו .קנה יורש זה שכחב לו
המוריש כל הנכסים.
יא.
חנו
אמר לעדים כחבו וחנו לפלוני בני ולא ייפה כחו לומר:
לו
כל נכסי ,ואף כתבו .אסילו אסוסרופום לא עשאו .ה[•
יב.
מוריש אחר שאינו אב .שכחב כל נכסיו לאחד מיורשיו ,מבין שאד
ד ב ח בין
היורשים .קנה יורש זה שכתבו לו הנכסים מדין מחנה .ויש אומרים
f
הבנים או בין חבנות והוא הדין ליורש בין שאר היורשים לא קנה [•
א( הרשב־ס א[ סובר שאפילו במזכה לאחד מבניו בחייו אמדינן דעתיה דלא עשאו אלא אפוטרופוס,
אבל בשיטה מקובבת ב[ כתב ,ואחרים אומרים :
דבכה״ג
)שהקנה לו מחיים( פשיטא דקני קנין גמור.
אלא בעיא דרבא היא :בכותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה ,ובעין לא אסשיסא ,וכיון שכך מסתברא דקנו
קנין גמור ,ואין זה דומה למ׳׳ש מרן ג[
כל היכא דאיכא דאסתסוקי בלשון המתנה אפ נתכוין
למתנה
גמורה על המקבל להביא ראיה :דכיון ההספק הוא בעיקר ההלכה אס נאמדה בכגו״ז ,מתקיימת חמתנח
ינעשו היורשימ מוביאימ ועליהמ להביא ראיה ,משאיכ כשהספק הוא בהלשון מעיקר הדין לא נתקיימה
חמחנה ועל המקבל להביא ראיה.
א[ נ״נ קל״א :נ[ שיעה מיןונצת נ״נ שס .ג[ שס סעיף ה׳ .ז[ חו״מ סי׳ רס״א
סעיף א׳ עיין נסמ״ע סק״ב ובעתחי השונה סק״ב ,ואכמ״ל .ה[ שי״ע סי׳ מ ד ו סעיף ח׳,
וסמ״ע ם״ק .י״ד ,ונחינוח ס׳׳ין ב׳ ,ונמ״ש לעיל שער י״ג פ״א סעיף נ׳ נהעדה .ו[ חו״מ
סי׳ רמ״ו סעיף י״א .ז[ חו״מ סי׳ רנ״ג סעיפים ו׳ ז /וסמ״ע ס״ק י״כ.
פרק
ג.
מנוי אשת המוריש לאפוטרופא ,מצד המוריש עפיי אומדן דעתו.
א.
הכותב כל נכסיו .בלי שום שיור לאשתו הנשואה לו
בין שכתבם לה כשהוא בריא או שכיב מרע ,לא
קנתה .האשד,
מותו,
בשעת
בנכסים
אלו
ולא כלום ,אלא אומדים דעתו של הבעל שלא כ ת ב לה זאת אלא כדי שתהיה
מ כ ו ב ד ת בעיני כל יורשיו החוקיים ,בין שהם בניה או שהם בניו ובנותיו מאשר.
אחרה ,או אסילו כל יורשים אחרים .ואסילו אם יורשיו הם גדולים אינם יכולים
לסלקה מאסוםרוסםתה עד חלוקת נכסי הירושה ביניהם א[
ב.
נכםי
כ ח ב לשחי נשיו שלא בלשון חלוקה כגון ,שכותב בשסר כל
נתונים לפ׳ ופ׳ נשי .לא קנו שתיהן והן נעשות אפוטרופסות על כל הנכסים נ[.
נ.
אבל אם כותב נכסיו לשחי נשיו
בדרך
חלוקה כגון
שאומר :חצי
מדין
נכסי לאשתי סלונית ,וחצי לאשתי סלונית ,הראשונה קונה חצי הנכסים
מ ת נ ה שהרי שייר במתנחו .והשניה נעשית אסוטרופא נ[•
ד.
בעל שכתב נכטיו לאשתו ולאחד מבניו .אשתו
קנתה החצי.
ובנו
נעשה אפוסדוסום ,ויש מי שאומר ששניהם נעשים אסוטרוסטים ל(.
ה.
כ ת ב כל נכסיו לאשתו ולאחר ,האחר קנה החצי ואשתו לא קנחה.
א ב ל היא אסוטרוסא על חצי הנכםימ שנכתבו לשמה לזכות היורשים כחוקיים ה(.
ו.
הכותב מקצת נכטיו ל ב נ ו או יורשו היחיד
והשאר
לאשחו.
אשתו כל שאר הנכסימ מדין מתנה .שהואיל ויורשו היחידי יורש כל
מדין חורה ניכר הדברימ שמורישו רצה ל ת ת מתנה גמורה לאשתו
כל
קנתה
הנכסים
נכסיו
ולהשאיר ליורשו דק חלק מנכסיו א(.
ז.
וכן מי שהיו לו בנים או בנות מרובים ,וחלק לאחדימ מהמ ח ל ק
בירושתו,
הואיל והמוריש קיים
וכל השאר לאשתו .קנתה אשתו כל השאר,
א( הח״מ ז( הקשה של זה דלמת לא נאמר שמקבת מזנית יהיה ביד הבן ,והמותר יהיה תחת
אמוםרוטסות האשת ח[ ,בב״ש ם[ וטריז י[ כתבו
בנימוק דין זה .משימ שכל *יקדו היא מדין אומדנא
כ ל שיש בד חיוני לבםל חאומדנא מקימים דברי ה מ י ה כמשמןמ.
א[ חר׳מ סי׳ מ ״ א סעיף א .נ[ אה״ע סי׳ ק״ז סעיף א׳ ,וח״מ וב״ש שס .נ[ שם
ז[ אה״ע סי׳ ק״ז סעיף ז׳.
ו[ שם סעיף ז.
ה[ שם סעיף ח׳.
ל[ שם.
מעיף י׳.
ח[ חלקת מחוקק שם ס״ק י״ב .ס[ שם ס״ח י״ב י[ מר׳ז שם ס״ק י׳.
קנא
שער יג .מנוי אפוטרופוס המוריש
ירושה דאורייתא באותם החלקים שכתב ליורשיו בודאי רצה ל ת ת לאשתו כל
יתר נכסיו במתנה גמורה א[ א(•
ח.
הכותב כל נכסיו לאשתו ואחריה ליורשיו החוקיים ,קנחה האשד .מדין
מתנה ואינה נעשית אסוסרופא ,שהואיל וסירש
שרצה ל ת ת נכסיו במחנה לאשתו ,שאמ
ואחריה ליורשי ,כונחו
לעשוחה
כונתו היתד.
ברורה
אפוטרוסא לא
היה אוסר ואחריה ליורשי ,שהרי יורשיו זוכים גם בלי צואתו בזכותם החוקית
הילכך קנחה
ב נ ח ל ת מורישם ז[•
האשד .כל
הגכסים
ליורשים
ואין
אלא
מה
ששיירה אחרי מוחה ח[•
ט.
נכסיו
הכותב
לאשתו,
ואחריה
לאחד מיורשיו ,אין האשד.
קונה
בנכסים אלו כלום ,אלא נעשית עליהם אטוטרופא לזכות היורש שנתן לו המוריש
נכסיו אחרי אשתו פ(.
י.
הכותב כל נכסיו לאשחו ,ואחריה לאחד שאינו יורשו,
כל הנכסים .ואין למי
שבא
אחריה אלא מה
ששיירה
היא
קנתה האשד.
הזוכה
הראשונה,
ואין דנין בזה לומר שלא עשאה אלא אסוסרוסא ,שלא נאמרה אומדנא זו אלא
א( בת״מ ב[ כתב שדין זה של רה׳׳ג חולק על דין הסעיף
הקודם
שהוא מתשובות הרשב׳־א.
ומדחוצרך הרשב״א בדין הקודם לטעם שאטיכן מאי שנא אותו מקצת שלא עשאה אפוטיוסא עליו כמו
שעשאח על השאר .ועוד שהרי אמרו עד שיכתבו כל נכסיהם ,וכאן הרי לא כתב כל נכסיו שהרי נחן
»ק1ת נכסיו לבן עיכ ג(.
והב״ש ד[ כתב לתלק :בין הכותב בבת אחת לבנו ואשתו ,ובין מחלק בזה אחר זה כגון נדון רה״ג,
שבראשונה תיק לבנותיו ,וכששאלו ואשתך מה תהא עליה ? השיב ,וכל השאר לאשתי ,קנתה אשתו ,מטעם
שבדבריו הראשונים כבר העמיד ירושה דאורייתא.
ולע״ד נראת שאין כאן שוס סתירה מעיקרא ,והרשב׳־א חרא ועוד קאמר ,כלומר חדא שמגוף
דברי המצוה מוכח
מקצתם
שאיתכוין לתת לאשתו מתנה
לבנו ,כיון
גמורה ,שאם דגה לעשותה
שהכל שלו ,ועוד שעיקר דין זה לא
נאמר אלא
בכותב
אפוטרופא לא היה כותב
כל נכסיו שהוציא את
חיורש־מ מכלל נחלתי ,אבל אם נתן מקצת נכסיו לבן הואיל ובזה קיים ירושה דאורייתא לא נשאר עוד
»ומ מקוט
לאומדנא שלא עשאה אלא אפוטרושא ,ואין זה דומה לכותב
שדנימ בו לומר שעשת את שניהט
בוטה לומר שלא רצה
אפוטרופוס ,שהואיל וכל בניו הט
נכסיו לאחד או שנים מבניו,
בעלי זכות שוה בנחלת אבותמ,
להעדיף את זכותם של אחדים מבניו על אחיהמ ,אבל אשתו ובנו ,כבנו
ואחר
דוםח ,חואיל ואין זכותם שוה ,וקנחה האשה בכל מה שכחב לה ,וכן היא דעת הרא־ש ה(.
הא למדת ש^טעמא בתרא של הרשב״א מסכים להלכה עפ פסקו של רה״ג ,והלכך רמ״א פסק
בראשונה דינו של הרשב״א במי שהיה לו בן יתיד וכתב לו מקצת נכסיו והשאר לאשתו ,ומטעמא קמא
של ה־שב״א ש אפ היה רובה לעשיתח אטומרוטא לא היד .כותב לבנו מקצת נכסיו ,חיאיל והכל שלו,
ג ד י ללמוד מזה שבכל מקום שיש
שקול דעת מכרעת שהתכוין למתנה מקיימימ
מתנתו ,וזה למדתי
מס־־ש הסו־ז ו(.
א[ שם סעיף ח׳ .ב[ שס ס״ק י״ח .ג[ ג״י חר׳מ כי׳ רמ״ו מחודש ד׳ ד[ בית שמואל שם
ס״רן י״ח .ה[ ב״ב שם ,ו3״י אה״ע סי׳ רךז .ו[ טר׳ז שס ס״ח י׳ .ז[ אה״ע שס סעיף
ם׳ כהנה .ח[ עיין חו״מ סי׳ רמ״ח סעיף א׳ .ט[ אה״ע סי׳ ק״ז וח״מ ונ״ש ס״ק י״ז,
קנ3
מרק ג .מנוי אשת המוריש לאמומרוםא עם״י אומדן דעתו
ל ג ב י יורשיו של המוריש ,אבל לא במקבלי מ ת נ ת ו א(.
יא.
אין כל הדברים הללו אסורים אלא בכתב כל גכסיו לאחדים מבניו
או לאשחו ,אבל אם שייר חלק
סנכםיו לעצמו .זכו בניו או
אשתו בכל מה
ש כ ת ב להם במתנתו ואינם נעשים אפוטרופוס על הנכסים שכחב להם נ(.
יב.
הכוחב נכסיו לאשחו ושייר מהם קרקע או מטלטלים לצדקה אחדי
מותו ,הרי זה כמשייר מנכסיו לעצמו וקנו האשה או הבנים מ ח נ ח ס ,ויש אומרים
דלא הוי שיור .סשום דמה שנתן לצדקה ככותב נכסיו לאשתו או בניו ולאחר,
שקנה האחר במתנתו והאשה או הבנים הם אפוטרוסםים י[•
יג.
הכותב כל נכסיו לאשחו וכתב שלא יוכל שום יורש או יורשת ולא
ת ו ב ע בעולם לחבוע ממנה אפילו פרוטה .הרי זה כאילו ברר שהתנוין למהגר.
ולא לאפוטרופסות ה[•
יד.
כ ת ב בשטר שאשתו תעשה
בנכסיו כל שחראה לעשות או כטוב
בעיניה ,הואיל ויש במובן לשון זה שתוכל למכור ו ל ת ת במחנה .ברור שהתכוין
ל ת ת לה כל נכסיו במחנה גמורה ו[•
טו.
הכותב בשטר מתנחו לאשחו ,שיהא חוסר וחוזק שסר מחנה זה כ ח ו ס ר
וחוזק שסרי מתנות הנהוגים בישראל ,או שכחב בו מחנה גמורה שרירה וקיימת
מ ת נ ת עלמין דלא מהדר בה ,זוכה אשתו בשסר זה בכל הנכסים
שלשונות
כאלה
מבררים כונת
הנותן שלא התכוין למנותה
מדין מתנה,
אפוטרוסא .א ל א
התכוין למחנה גמורה ב(.
א( בהנהות מרדכי א( הביא תשובת ריב״א ,בניין מי שכתב נכסיו לאשתו ואתריה לבנות נ נ י ו
זכחב הריב״א :ומלשונו אני למד דכיון שכתב ואחריה
לסלוני ,ולשון ולאתריה יש במשמע דאין לשני
אלא מה ששייר ראשון וכר ,א״כ על כרחך למתנה מתכוין דאיך יהיה עיקר משל ומסל עיקר .ובלשון
ואחריך הראשון עיקר והוא יהיה לאטוטרוסוס והשני למתנה ?
ולע״ד אין זח מוכרח ,שהרי אם נאמר שעשאה אסוטרופא הרי גרעא מאחריך ,שאין לה אסילו
זכות שמוש וסירות בכל הנכסימ ,והעיקר הוא היורש.
אלא שלע־ד אין בדיך לסעס זה .שמעיקר הדין לא נאמר דין זה שהכותב נכסיו לאשתו לא עשאה
א ל א אסומרופא ,אלא במקום שנכסיו עובדים ליורשיו החוקיים .אבל כל שעוברים נכסיו לאחרים שאינם
יורשיו ,אין שים סברא לומר שעשאה אםוסרוסא ,ועדיםא מינה כתב הרא׳יש בתשובותיו :שביורשיס רחוקים
ל א נאמר דין זה ב[ ,ואין בדיך לומר באינם יורשיו ואסילו אם הם נכדיו .שלא עשאה אםיסרוטא עליהם.
ב( כ׳־כ הכנה״ג ז[ משם מהר־א מוטל ומוהר״ש יונה חולק בזה .ולע״ד נראים
דברי
מהד״א
מוסל שכל לשונות בדודים של מתנה מבטלים אימדנא דלא *שאח אםוטרוסא ואין הסברא נותנת שכתב
דברים אלה רק בדרך מנהנ הסוםרימ שהואיל ואינו מתכוין למתנה לא היה כותב כדרך מנהג חסוסריס
ג כ ל שטרות מתנה.
א[ מרדכי ר״ס יש מחלין .ג[ סור אה״פ סי׳ ק״ז .ג[ ח ד מ סי״ מ ד ו סעיף א׳
ואה״ע סי׳ יךז סעיף א׳ .ד[ אה״ע סי׳ ק״ז נהנה• ה[ כנה״נ ח ד מ ח״כ סי׳ מ ד ו הנה
ב״י ס״ק כ״ח .ו[ כנה״ג שם .ז[ כנה״נ שם ס״ק ל׳׳א יל״ד.
שער יג .מנוי אפוטרופוס המוריש
קנג
פרק ד.
אפוטרופוס המוריש לחלוקת נחלתו
א.
אין המוריש יכול למנות אפוטרופוס לחלוק נכסיו לפי ראות עיניו ,ואפי׳
שאמר לו ידך כידי ועשיתך כעשיתי ,אין שומעים לו ,דמיד שמת נפלו נכסיו בנחלה
לסני יורשים החוקיים ובטלה בעלוחו של המוריש א( ,ואפילו אס חלק האפוטרופוס
וחולקים כמשפה ז[.
הנכסים והחזיקו מקבלי המחנה על סי צואחו מוציאים מידם
א( המרדכי א[ כ ת ב :השיב ר״ג על ראובן שגור ,לשמעון אפוטרופוס תן לבני כך וכך ולבנותי
ידך כידי ופיך כסי ועשייתך כעשייתי
כך וכך ,דברי שכי״מ ככתובין וכמסורין דמו .אבל אט אמר :
לחלק לבני בין רב ובין מעט ,יש ללמוד שלא נתן מחיים כלום
אלא
שיסכים
לאותו מעשה
שיעשה
שמעון אתר מותו ,ומשעת •ביאת נשמתו נפלו הנכסים לפני הבן ויבאי מרשות ראובן ,ואין לו לאפוטרופוס
שלו כלום ,אלא לנהוג
בנכסי היורש כשאר אםוטרוסםים ,ואע״ג דהאי דינא
תנינא ליה בפירוש ,מ״מ גמרינן לה מדיוקא דקרא
מיתת האב
עוברת .וכתיב :
ביום הנתילו את
ומדיוקא
בניו,
אינו כתוב בפירושא דלא
דמתגיתין ,מקרא דכתיב :
האב מנחיל
ולא
מחיים
דמתניתין ,דתנן :המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד וכו׳ דבריו קיימים בז,
איש כי ימות
האפוטרופוס.
ומדיוקא
משמע דוקא על פיו ולא
על פי האפוטרופוס וכו׳ .ורשב׳׳ם סיבר :שיכול האפוטרופוס לרבות ולמעט ,דמבוה לקיימ דברי המת,
ודברי שכיב מרע ,ככתובים וכמסורימ דמו ,והדי השליטו
בכל
נכסיו
למובח
היתומים ,ואעפ׳׳י שלא
סירש כמה יתן לכל אחד ואחד ,לא אמרינן קסבה נתלה כבר משעת מיתתו ובאת ליד היורש ,אלא מה
שעשה עשוי ויתן לבנים כמה שיראה לו ,כדתנן:
אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ,ומשמע משמ אע״ג
דתרומת האפוטרופוס להניח איגד ,תרומה ג[ ,כי תרם להאכיל היתומים
תרומתו תרומה ,דתליא בדעת
חמת שהשליטו על נכסיו לאחר מותו ונתנו בי״ד התבואה ברשות האפוטרוסוט
בי׳׳ד
הסקר וכר .ועוד נלמד
מעישור
נכסי
לטובת היתומים ,והסקר
דקי״ל אם השיא את הראשונה ינתן לשניה
לראשונה .והיכא דלא השיא ,אלא גלי דעתיה בתייו קי״ל כשמואל דאמר
לפרנסה שמין
כדרך שנתן
באב ואזלינן
בתר אומרן דעתיה ד[ ,ומבוה עלינו לקיימ דעת המת וכוונתו .וכ״ש היכא דגילה דעתו ואמר לאפוטרופוס
לתת לבתו כסי ראות עיניו ולהשיאה כראוי ,שזכתה הבת ,ולא אמרינן קסבה נתלה עי׳׳ש.
והרשב״ם נמק את דינו זה משני טעמימ :א( שבמנוי אפוטרוסום ובואתו לחלק נכסיו השליטו
ממוריש על נכסיו לאתר מותו .ב( משומ מבוה לקיים דברי המת .ולע״ד נראה שאין שני נימוקים אלת
מספיקים ליפות כחו של האפוטרופוס בחלוקת הנכסיס :
יכול להשליסו עליהם ,שהרי משמת פקע שלמונו
שהואיל ולא הקנה
בנחלתו ואין אדמ משליט
נכסיו
לאפוטרוססו אינו
מה שאין
בשלטונו.
ומה
שאסוםרוסוס תורם הוא סדין הפקר בית דין ה[ .שהם שליטים על נכסיהמ של קטנימ .מהיקש דראשים
לאבות לומר מה אבות מנחילים אף ראשים מנחילים ו ן ודוקא לענין תרומה הוא שהפקירו נכסיו ,אבל
לא מפני שהשליטו המוריש על נכסיו.
ומשום מבור .לקיים דברי המת נמי אין כאן ,הואיל ויורשיו זוכים מדין ירושת דאורייתא ,אין
א[ מרדכי סרק י :ניחלץ סי׳ ת״ר .ב[ ב״ב קכ״ו .נ[ ניפץ כ׳׳א .ד[ כתובות פח.
ה[ לעיל שער א׳ פרק נ׳ סעיף ד׳ .ו[ יבמות ס״ט :ז[ כנה״נ שם הנהב״י ס״ק משס מהרש״ך.
מרק ר .אפוטרוסיס המוריש לתלוקת נחלתו
ק^ך
ב.
זכה המוריש נכסיו ליורשיו בצואת שכי״מ או מ ת נ ת בריא ,ומנה
לפועל,
דבריו
קיימים
ואפוסרוסוסו
מנהל הנכסים עד שיגדלו היורשים ומחלק להם
נחלתו
בהתאט
שזכה
אפוטרופוס להוציא את
ומתנתו
צואתו
למה
להם מורישם א(.
ג.
בנותיו
יכול
האב
למנות אפוטרופוס
וליפות כהו ל ת ת
לפי ר א ו ת עיני אסוטרוסוסו שהואיל והוא חייב
ו ל פ ר נ ס ת הבנות שמים באב .בצואתו זו
דעתו
מגלה
ה
בנותיו בהערכתו של אפוטרופוס הממונה מצדו
מנכסיו לנשואי
בנדוניחם
והואיל
לתת
לנשואי
שרוצה
לה לנשואיה
( .ונותן
מנכסי
אביה כפי ראות עיניו והערכת דעת אביה .אפילו אם הוא יותר מעשור נכסי.
ד.
זכות
כשם שאין המוריש רשאי למנות אפוטרופוס לגרוע ולהעדיף
יורשיו החוקיים .כן איגו יכול לגרוע זכות פ ר נ ס ת בנותיו מנכסיו ,ולכן ה א ב
שצוה ל ת ת לנדונית בתו סך מסוים ויש בנכסיו ל ת ת לה מעשור נכסיו יותר
על מה שצוה האב ,אין שומעים לצואת האב לגרוע זכות בתו .ונותנים לה נ ל
המגיע לה מדין עשור נכסי מ( .לכשחגדל והנשא.
ה.
מה
אסוסרופוס המשיא את הבת בעודה קסנה .ונחן לה
שהקציב
לנדוניחה
אביה
פחוח
ממה
בשעת גשואיה
שמגיע לה מדין
נכסי.
עשור
לכשחגדל גוחן לה כל המגיע לה מדין עשור נכסי י[.
ו.
אסוטרוסום שמנהו
רשאי
בית דין או המוריש.
להוציא
מנכסי
מ נ ו ה לקיים דברי המת חלה נגד דין חורה ,ודומה לזה כתב מהרימ״ם וזיל :כיון שזכו היורשים מדין
ירושה אעט-י שאמר ואחריך
בטלה
קנינם,
מטעמא,
דרחמנא אמר :
ליה מתנת על מה שכתוב בתורה ,היאך אפשר לומר עוד שמבוה
השתא מתנתו נמקעת מפני
איסור
באעבורי
אתסנתא
דברי
תודח
וכו׳ ,faוזו היא סברא אלימתא.
שהאב חייב לתת נדוניא לנשואי
שיעור מפורש לכמות
דבריו מבוה
לקייממ
בתו
ירושה שין בה הפסק 11והוד,
לקייט
דבריו ולבטל
במקימ
ביטול תירה ? וכ״ש
ומת ששמיס
לפרנסה
דברי
תורה ?
דאיכא
באב תיא משוס
מקרא דכתיב ואת בנןתיכס תנו לאגשים ג[ ,והואיל ולא נאמר
הנדוניא שפין דעת האב ,וזה נעשה חוב על היורשים .אבל בכל דבר אחר אין
מוביאים מן היורשים עפ״י אומדן דעת המוריש ,או אפילו עס*י
גילוי דעתו ,אם לא שהשליש מתנתו
ביד שליש ד[ ,או שבוה בהיותו שכי׳ימ ואמר תנו ומשומ דדברי שכיב מרע ככתובים
וסהרשד׳־ס פסק כדעת ר״ג ז׳׳ל ,וכתב בדין מי שבות
שתהיה
אשתו אפומרוסא
וכמסורים דמו.
כל ימי חייה
ותחלק
נכפיו בשעת פטירתה כרבונה ,כיון שלא כתב לשון מתנה ,נפלו נכסים ליורשיו ,ועיין כנה׳׳ג ה[.
א( הכגה׳״ג משם מהר״י בן יעיש כתב :שנמ בזה אין כח בידי המוריש למנות אפוטרופופ ו{
אבל מדברי המרדכי ורמ״א זז מוכח שאמ זכה המוריש בחייו לאחד,
עואתו .ונראים דבריחמ להלכה שכיון
שיורשיו
יכול למנית אםומרוםום לקיים
באימ מדין מתנה יכול
המוכח להמ
להתנות ולמנות
שפוסרופום להוביא מתנתו לפועל כחםבו.
א[ נ״ב
מ ״ ב סעיף ב׳.
ז[ שי״ע חו״מ
י[ כנה״ג חו״מ
קל״נ .ב[ תשובות מהרימ״ס חו״מ סי׳ י .נ[ כתובות נכ :ד( חו״מ סי׳
ה[ חו״מ סי׳ הל״ב כנה״נ הנהכרו ס״ק ל״ה .ו[ כנה״נ שם ס״ק י״א.
סי׳ ר״ן סעיף נרז .ח[ ראה הערה א׳ .ס[ ראה שו״ע אה׳׳ע סי׳ קי׳׳נ.
סי׳ ר״צ הגה פ״ו ס״ק ק״ת בשס מהרימ״פ.
שער יג .מנוי אפוטרופוס המוריש
היורשים סכום מםויים לפי מ ד ת עשרם
בנות
לנדוניה
משסחתם .שאעס״י שאין הקרובים
קנן•
הקרובות להם שהן
הבנות
חייבים להשיא קרובותיהם מוציאין
מנכסי היורשים לסי עשרם מדין צדקה כדי לאחשובינהו א[.
ז•
גדלו
היורשים
רוצה
ואםוטרוססם
והבגות הקרובות לא הגיעו עדיין לפרקן,
לחלק
מפריש
ביניהם
האסוסרוסום מגכסי יחומים
לנדונית קרובותיהן סך םםויים עס״י הוראת בית דין בשעת
בספר
חשבון
האפוטרופסות
בחור
מתנה
נכסי
מורישם
וצדקה
מנכסי
נשואיהן וירשמו
היתומים
לנדונית
קרובותיהן ,ויהיו הסכומים שהופרשו לנדוניחם קרן וםירוחיהם בחזקת היורשים
וינתנו להבנות בשעת נשואיהן ג[.
ח.
רשאי המוריש למגות אפוטרופוס אפילו לבגיו הגדולים לחלק ביניהם
הנחלה בהחאם לצואתו או
למשפט
הנחלה
עפ״י תורת
ישראל .ואפוטרופופ
שמתמנה לחלוקת הנחלה דינו כאפוטרופוס גמור לשמור ולנהל כל עניני ועסקי
העזבון עד אשר יחחלק בין היורשים א(.
ט.
המוריש או
בית דין צריכים
למנות
אפוטרופוס אםילו ליורשים
גדולים שאינם נמצאים במקום מציאוח נחלחב ,והם שומרים ומנהלים העניניט
התכופים שדחויים יכל לגרום הפסד בעזבון מורישם ,עד אשר יבואו היורשים
או ימנו ב״כ לקבל נחלת מורישם ב(.
א> כתב הת״מ גן
בדין הכותב לאשתו לא עשאה אלא אטוטרוםא :אמ
יש יורשיט קטנימ או
אבל אם היורשים גדולים
לומר אין אנו
שאין היורשים כאן ,ניתא ,דמינה אותה לאסוטרופא.
יכולים
בריכיפ לאפוסרוטוס דז ,ואפשר דמ־מ כל זמן שלא חלקי בריכיט לקבל אוחה לאפוטרופוס ,ודוחק לומר,
דאם הרשות בידם לתלוק הדשות ג״כ בידם שלא לקבל אותה
לאפוטרופוס ה{ ,ואין זה
שהרי הרז״ה ו[ מפרש שלא נאמר דין זה אלא כשהיורשים הם קטנים,
ואפילו
לדעת
מוכרח לע״ד
הפוסקים שדין
זה נאמר אפילו ביורשים גדולים ,מודיט שאין האשה געשית אפוטרופא גמורה על גכסי הגדולים אלא
שתהא חשובה ומכובדת עליהם זז.
אלא שבכל זאת
הסברא מקיימת דינו
של
הת׳׳מ
שהואיל
וכל זמן
שלא
תלקו
הנכסים,
^ ר ו ש ה יד שומרת ומנהל את נכטי העזבון ,יפה כחו של המוריש למנות אפוטרופוס עד חלוקת נחלתו Jin
ב( גלמ״ד :ממ״ש אמר יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקבור וכו׳ בית דין יורדים
לנכסיו ומעמידים אפוטרופוס וקוצר וכו׳ ואח״כ מורידים קרוב לנכסיו,
ולוקים
אפוטדופום
לעולמ ?
אפוטרוטא לדיקנני לא מוקמינן ט[ ,הא למדת שבי״ד נזקקים להעמיד אפוטרופוס לשבוי לשמירת נכסיו
חדרושיט טפול מידי .ומוסרים יתר הנכסים בידי קרוב לעבדם ולהשביחם ,וכל יורש כל זמן שלא ידע
ס מ י ת ת מורישו ,דינו כיובא שלא מדעת ,וני׳׳ד חייבים להזדקק לשמירת נכסיו ,וכן מוכת מדברי הח״מ
שכתב :אם היורשים או שאין יורשים כאן ניחא יז ,משמע שכל מקום שאין היורשים על המקום ,ממנה
מורישפ אסוטריסוס עליהם.
א[ לאה לעיל שעל א׳ ה״ג .ב[ תשובוח חת׳׳ס אה״ע סי׳ קמ״ה ופתחי
סי׳ קי׳׳נ ס״ק ב׳ .נ[ חלקה מחוקק אה״ע סי׳ ק״ז ס״ק ב׳ .ל[ הו״מ סי׳
ה[ ביה שמיאל שם סק׳׳נ .ו[ המאור ביב קל״צ .ז[ עיין טו״ז שס ס״ק א׳
ס״ב סעיף א׳ העלה א׳ ח[ לעיל שעל י״ב ס״ג ט[ ב״מ ל״ע .י[ חו׳׳מ אה״ע סי׳
חשיבה אה״פ
ר״צ סעיף כו.
ולעיל שעל י״ג
ק״ז ס״ק ב׳.
• ר ק ד.
ק^ן
י•
מנוי אמוסרומוס המוריש לתלוקת נחלתו
אפוטרופוס שהתמנה על
אריך ליטול דשות מהיורשים על
המוריש
ידי
פעולותיו
כל
עד
בנכסי
חלוקת
הירושה.
עזבונם.
אינו
מנהל
אלא
הנבטים לסי הבנתו ועל אחריותו אבל מהיות טוב וכדי להסיר מעליו לזות.
שמתיימ ועקשות פה ראוי שימלך עם היורשים הגדולים כדי שיקיימו מעשיו א[.
פרק ה.
אפוטרופסות בית דין או המוריש על יורשים שהם גדולים.
א.
אפוסרופופ שמנוהו בית
דין
או
המוריש,
כהו
יפה
לנהל
נכסי
היורשים שתחת אסוסרופסותו ,כל זמן שהם קסגים ,ומשיגדלו נותן להפ עזבון
מורישם לנהלו הם עצמם כאדם העושה בשלו .ואסילו אם מקצת היורשים ה ם
גדולים ומקצתם קטנים אין האפוטרופוס יכול לעכב בידו חלקם של הגדולים
עד שיגדלו היורשים הקםנים ,אלא נותן להגדולים חלקם על סי תביעותיהם א(.
ב.
נקראים
גדולים לענין
אםוסרוםסות סשיגדלו ויגיעו לכלל
שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסמך עליו ולאםנן ולהסםל
ביגה
בהם אלא יעשו
כל צרכי עצמם לעצמם כשאר כל הגדולים ב(.
א(
הכנה״ג כתב משם מהר״י אדרבי :אסוםרוםום שנתמנה על נכסי יתומים .וקצת מהיתומיס
הגדילו וקצתם עדיין קסניס ,ורוצים הגדולים שיתן להם האסוטרוסום חלקם ,והאסוטרוסוס מוען שיגדלו
היתומים ויתן לכל אחד חלקו ,אין שומעין לו ,אלא נוחן לגדולים חלקם ב[ ,וכן כתב הרא״ש :אבל אם
מקצתם גדולימ ואומרים אנו רוצים לעבוד ולשמור חלקנו ואין אנו רובימ שיהא אפיטדופיס ממונה ע 5
חלקנו ,מילתא דטשיטא היא ששוםעים להמ דלמה יפסידו הנדוליס בשביל שאחיהם קטנים .נ[ ו מ ד ב ר י ה *
למדגו שכל שלא תבעו הגדולים חלוקת נחלת מורישם במענת זאת ,ממשיך תאפוסרופום את אפוסרופסוחר
עד שיגדלו הקטגים.
ב( בחב דה״ג ד[.־ מכל הני אנטי איתחוי לן ,בן שלש עשרה ויום אחד עד כ׳ שנח צריך שיהא
בן דעת ושיביא שתי שערות ,ולפי דעתנו אנו .רואים
שצריך בית דין למנוח עליו אפומרוסום עד כ׳
« ו שראו בו שהוא בר סמכה ע״כ ,ומשמעות דבריו הוא! שמן הסתם מחזיקים כל פי שהוא בן כ׳ לבר
דעת
עליו
ודוקא אם ראו בית דין
אפוטדופופ
שאינו בר סמכא
לנהל עניניו בעבםו ככל יתר הגדולים הוא שממנים
אפילו הוא גדול מבן עשרים .עד שיראו בו שהוא בן דעת ,וכן כתב הסמיק :יחוס
א[ כנה״ג חר׳מ ח״ב סי׳ ר״צ הגה ס״ו כדק נ׳׳ל ,באד כבע דף ק״ה.
חר׳מ פי׳ ר׳׳צ הנהט׳׳ו ס״ק צ״ז.
המקח :פ ר כ׳.
ג[ היא׳׳ש כתובות פ׳ אלמנה נזונית ק׳ ע״א.
ב[ מה״ב
ד[ ספר
שער ינ .מנוי אטוטדוםוס המוריש
ג.
בית דין שסנו אפוטרופוס על יורשים
ק^ן
גדולים מבני עשרים.
שהם
שלא
מגויים בטל ויכולים הגדולים למחות ולבטל כל מה שעשה האפוטרופופ
מדעתם והסכמתם .אבל אם היו בהם גם יורשים קטנים ומנו בי״ד אסוטרוסומ
על כל העזבון קודם
שהתחלק
האסוסרוסוס ומעשיו ,מחוך
בין
היורשים
שהאסוטרוסום
ולא
הוא
חוקי
הגדולים
מחו
לגבי
על
הקטגים,
מגוי
מעשיו
קיימים גם בנוגע לחלק הגדולים י[•
ד.
קטן שהגדיל אפילו היה
ומבזבזם
בית דין
בדרך רעה .אין
ושוחה יותר מדאי ומפסיד
אוכל
מונעים
גכסיו
ממנו ]ממונו ואין מעמידים ל ו
אסוסרוסוס ,אבל מוכיחים ומלמדים אותו ל ל כ ת בדרך ישרה ואורחות צדיקים ז[,
ה.
צוד .המוריש שלא יתנו
נחלתו
ליורשיו
עד שיהיו
אלא
כשריס
ומוצלחים או עד זמן מרובה ,ואפילו אם השליש נכסיו ביד שליש וצוהו כזאת.
אין שומעים לו ,שמשיגדלו היורשים זוכים בנחלתם לעשות בה כאדם העושה
בשלו .אבל אמ ראו בית דין שהיורש מבזבז גכסיו בדרך רעה .מקיימים צואת
המוריש ל ד ע ת הרמב״ם ,וראוי לחוש לדבריו א(.
אעס׳׳י שהגדיל אם לא הגיע עדין לכלל דעת שיוכל להתעסק בשלו כשאר אינשי מיקרי עדין יתום א(
וכן כתב הרמנ״ם :ועד
אימתי נקראים יתומים לענין זה ,שלא יהיו צריכים לאדם גדול
להסמך עליו
ולאסנן ולהטםל בהן ,אלא יהיח עושה כל צרכי עצמו כשאר כל הגדולים ב[ ,וזו היא דעת הריטביא והרא״ת
שכל גדול שאינו יודע בטיב משא ומתן ,הוא גרוע מקטן ונכנס בנדר שוטה לענין זה ,שאין מקחו מקח
וממכרו ממכר ג[ .אבל הרא״ס והנמוקי יוסף סוברימ שלא תקנו חכמימ בקטן
פחות מבן עשרימ שלש
יהא משאו ומתנו קיימ אלא משום שהוא דבר מצוי ,אבל משהגיע לגיל של עשרים שלמות שאיגו מצוי״
שלא יהא בן דעח ,לא תקנו חכמימ לבטל מעשיו,
הלכך לא נזקקים בית דין למנות אפוטרופוס
למי
שמגיע לבן כ׳ שלמות ,וכ׳׳כ הדיב״ש ד[ שבן כ׳ הרי תוא כבן שבעימ ולא אמרו למנוח אסומרופיס אלא
לקטבים ושוטימ ,אבל לא לטסשימ.
ודעת הרמב״ם ודעימיה מכרעת בהלכה זו שמסתברא כוותיהו
שלענין שמירת נכסי יתומיט גם
הטםשים במדה זו שאינם יודעים בטיב משא ומתן ,נקראיט שוטימ .הן
א( חרמב״ם ו מ ק זז פ ס ק ו :קטן שהגדיל אסילו היה אוכל ושוחה
בדרך רעה .אין בית דין מונעים ממנו ממונו
יותר מדאי
ומפסיד והולך
ואין מעמידים לו אפוטרופוס ,אלא אמ כן צוה מורישו
שלא יתנו אלא אמ יהיה כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן מרובה ע*כ.
אולמ הלכה זו לא מצאנו לה מקור בתלמוד ,ולהיסך רה׳׳ג והרמ-ח ח[ סוברים שאין בכח המוריש
למנות אפוטרופוס על בגיו הגדולים ואטילו אם השליש נחלתו ,מוציאים אותר .מידו ,ועיין בהמאור מ[ שכתב :
ודאמדינן הכותב נכסיו וכר נ״ל ביורשים קטנים ,אבל אם היורשים נדולים וכו׳ למה להם אפוטרופוס,
ולא רק זאת אלא שדבריהם סותרים אהדדי ,שהרי פסקו הרמב״ם ומרן ז״ל שכי״מ שאמד נכסי לך ואחריך
לפלוני והיה ראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך וכו׳ השני קנה מה ששייר
א( הרומח הדשן סי׳ ש׳ .ג[ הלכות דעות ס״ו ה״ו .נ[ נמוקי יוסף ב״ב סרק מי
ה[ עיין בתשובות המבי״ס ח״א פי׳ קכ״ב
ד[ תשובות הריב״ש סי׳ תס״ח.
שמה קנ״י.
ולעיל שפר נ׳ סרק א׳ סעיף בי .ו[ ראה פחחי תשובה סי׳ רל״ה ס״ק ר .ז[ תו״מ סי׳
ר״צ סעיף כיי .ח[ שסמ״ק כהובוח ס״ט ,ט[ המאור ב״ב קל״א.
שרק ה .אשיסרוםוםות בית דין או המוריש על יורשים שהם גדוליש
קןןץ
ראשון ,לשיכך אס נתן המעות
על ירי שליש
ולא משום ירושה אני
ואמר תנו לבני שקל בכל שבת
נותנת להם אלא משומ מתנה אני נוחנה להם והנשאר מן חנכסיס אחר מותם יחיה לםלוני .אין נותניש
לחם אלא שקל א( .ומדבריהם
זכות יורשיו
אלה למדנו שאין הםוריש יכול להגדיל
אלא אם השליש
נחלתו ביד שליש או שםירש ואמר ולא משוס ירושה וכר ,ואין שום םעם וסברה לחלק בין חנו שקל
לבני ובין מנוי אסוטרוםוס לבניו הגדולים.
וכן מוכח מדבריהם ב 1שכתבו :האסוםרוסוסים אין להם חזקה בין שמינה אותמ בית דין,
בין
שמינה אותם אבי יתומים וגדלו היתומים וחניתו אותם ע״כ.משמע שאין מביאות אסוסרופםים ליחומיס
גדולימ אלא כשהניחו אותם היתומים אחרי גדולתם.
ועור יותר משורש מבאנו בדברי מרן ג[ שכתב :ואין לומר שמאחר שבוה שאתר מיתת ד׳ נשיו
יקחו היורשין הנכסים ,דאסילו אם ת ם נ א לומר שכך היתה כונתו .אין בכך כלום דאיהו סבר שהיה לו
דכיון שמת יבאו הנכסים מכחו ונפלו
כת לעכבם לירש עד איתו זמן .ולפי האמת אין לו כת לעכבם
לפני היורשים וירשום מיד וכוי ,והמנוי שמנה את אשתו עם האפוטרופוס שמנה .מאחר שאין לה תלק
ונחלת בנכסים אין כאן אלא משום מצוה לקיים דברי המת ובמבוה לקיים דברי המת נאמרו בו פרושיס
וזה לא
והנכון דלא אמרינן הכי אלא כשמסר המעות והשלישם בידו ע״מ כך וכמ״ש הריב־ש,
מסרס
בידה ע׳׳מ כך ,וכיון שכן אין משום מבור .לקיים דברי המת ויכולים לסלקה מהמנוי ע״כ.
ומדבריו אלה נלמד ברור בדעת
שאין כחו יטה של המוריש למנות אשיסרוסום על בניו
מרן
הגדולים אם לא שהשליש רכושו על לדי שליש בתייו על מנת כך וכסברת רבינו ירוהט.
וכרי ליישב דבריהם
ביל שלא אמרו
הנראים כםותרימ
לגדולים ,אלא דוקא במקרה שהיורש מפסיד ממונו
הרםב״ס ומרן
בבזבוז ובדרך רעה.
להעמיד
ובזה שומעין
אטוטרופוס
לדברי המוריש
שודאי לא צוה בכך אלא משום שהכיר ביורשו שאינו בן סמכא לנהל את עניניו כגדול .וכ״כ בכגהיג דן.
אבל
המבי״ט הז הוכיח
מדברי הרמב״מ
ועוד נסתיע
מדברי הרין והריב־ש
יורשיו הנדוליס,
בסטר המקת שכתב :ולדעתנו אנו רואים
אלה שיש כח
והרשב״א
ביד המוריש למנות אפוטרופוס על
ולבסוף הביא ראיה גס מדברי רה״ג
שבריך בית דין למנות אפוםרוסוס עד כ׳ שנה או עד שראו
בו שהוא בר סמכא ,והוסיף מדיליה וכתב :וא״כ כ״ש האב.
ומתוך
הנחה זו דחה דברי רבינו ירוחם
שכתב שיכולים לנדולים לסלק אפוטרופוס שמנה אביהם.
ולע״ד אין אני רואה ראיה מדנרי רה״ג דשאגי גדול שאינו בר סמכא שדינו כשוסה ,ו?םש״כ
הריסב׳׳א .ואין ללמוד מזה לבנים גדולים שהם
בני םמכא .ומדברי הרמב״ם ומרן נמי אין ראיה וכמו
שכתבנו בביאור דבריהם.
ועל כל פנים מהאמור למדנו שרה״ג ורמ״ה והרז״ה ורבינו ירוחם סוברים ,שאין כח ביד המידיש
למנות אפוטרופוס על הנדולימ ,והיות ולא מבאנו בתלמוד סתירה לדבריהם
ראוי לפסוק כמותם
׳שבמקרה שהיורש מבזבז נכפיו מקיימימ בואתו זו וכמו שפסקו חרמב־נ* ומרן
ז״ל.
ודין זה הוא נמ
בחשליש המוריש את עזבונו על ידי שליש ,וכן כתב רבינו ירוחם :אם השליש הממון
אפוסרופםותו מדין מבוה
לקיימ דברי המת.
ע״כ ,ודבריו
אלה הביאם מרן בתשו׳
הלכה זו אינה מוסכמת שהרי רבינו האי גאון ורמייה בשפ תלמידי רבינו יונה כתבו
אלא
בידו מתקיימת
ח ובב־י ז .1אולם
שאפילו בהשליש
המעות כתייו ,אין מקיימים ביאת המת דאתיא ירושה דאורייתא ומבטלה שלישות .ח[ ומהרימ־ט ט[ בתשובותיו
א[ חו״מ רמ״ח סעיף א /ולפיל שפר י״ב פרק נ׳ .ב[ חו״מ סי׳ קמ״פ סעיף כ״ס.
גן חשובות אבקה רוכל ס* צ״ב .ד[ חר׳מ סי׳ ר״צ הנהט״ו ס״ק קפ״ז .ה[ המבי״ט ח״א
ח[ עיין שיסה
סי׳ של״ה• י[ אבקת רוכל סי׳ צ״ב .ז( ב״י סי׳ ר״צ ישו״ע שם בהנה.
מקיבצת כיזיבוה מ״ע ,ם[ מהרימ״ט חו״מ סי׳ ו׳.
שער יג.
ו.
מנוי אםוסרוםוס המוריש
השליש המוריש נכסיו ביד אחר והתנה
עליו
gjp
שלא
ימסרם ליורשו
אלא אחרי זמן מרובה ופירש שלא יוכל היורש למכור או למשכן ולשעבד חוך
זמן זה .וקדם היורש ומכרם תוך זמן זה .מכירתו קיימח .ולכשיגיע הזמן מוציא
הלוקח הנכסים שקנה מיד היורש• וכן אס תסס הלוקח נכסים אלה בתוך הזמן
והוציאם מידי האפוטרופוס .אין מוציאים אוחם מידו א(
ז.
במה דברים אמורים בנכסים שהם מטלטלים .אבל בקרקעות אין כה
בידי המוריש למנות אפוטרופוס על יורשיו אחרי שיגדלו.
ולבקשת היורשים
הגדולים מוציאים בית דין הקרקעות מיד האפוטרופוס ומצוים עליו שלא יפקח
בהם כלל אפילו אם מנהו המוריש בפירוש גם על הקרקעות ב(.
סובר גמ הוא שלא נאמר דין מבוה לקיימ לגבי יורשיס ,אז
א( כתב הסמ־ע ב 1ואס בתוך זמן זה שעבד היתום לאחר איגו כלום אפילו לאחר הזמן .וכ״כ
הרשב״א ג1
עוד שאלת
אם יכולים
היתומים
לשעבד גכסים
שהבית להם אביהם
כל זמן שהם
חחת
האפוטרופוס Vמלשון הציאה תוכל ללמוד דבר זה שצור .שיהיה הממון ביד האפוטרופוס עד שיהיה בן
כ׳יה שנה אינו כלוט אלא אס כן עשו ברשות האפוטרופוס וכו׳ והשעבוד הוא כחרס הנשבר ע״כ.
אבל הריב״ש כתב:
ב נ מ ל שיש לו אפוטרופוס
כמו שרנילימ
לפעמים
אפוטרופוס עד שיחיה בן עשרים ,מיד כשהוא גדול מקחו מקח וממכרו מ מ כ ר :
ואפילו בקרקעות אלא שאינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים .ולא עוד
היתום וחטס בגכםיו אחר שהוא גדול
אין אפוטרופוס מוציא מידו
שממנה את היתומימ
שהרי הנכסים שלו הן
אלא אפילו
דהא נכסימ שלו הס
אם קדם
וראוי למקח
עליהם כיון שהוא גדול אלא שבעוד הנכסים ביד האפוטרופוס איבי רשאי לתתם לו משוס מצוה לקיים
דברי המת וכו׳ והיתום אינו מצווה בכך וכו׳ והלכך
כל שבאו הנכסים לידו באיזה עגין ואסילו חטסם
מיד האפוטרופוס ,אין בית דין מוציאים מידו דשלו תטף .כך כתבו בשם הרמ״ה וכן הסכימ בזח מ ו ר י
הגדול רב חםדאי ברבי יהודה ז״ל ע־כ דן.
ובאמת גס רמ״א סובר כן שהרי כתב ה[ אבל משהגדיל אעם״י שיש לו אפוטרופיס שמנחו ל ו
אביו מקתו מקת וממכרו ממכר ,אעפ״י שהאפוםרופוס צריך לקיים דברי המת ואסור ליתנם ליורש ולא
ללוקח עד הזמן שבוה ,מכל מקום מקחו מקת ,ואם תסס הלוקח מידו אין מוציאים מידו ע״כ .ובנה״מ ו{
ממה ע־ד הסמ״ע אלו ובפתחי תשובהז[ כתב :עיין בדנמ׳׳ר שכתב ,דלכאורה זה סותר למ׳׳ש לעיל סי׳
רל״ה ,אבל בנ״י כאן מבואר שבצואה היה מפרש להדיא שתוך הזמן לא יוכל היורש לעשות שומ דבר.
באם כן אפשר לומר דלא סתרי אהדדי ע״כ
ולע״ד איני מובא שוס טעם בחילוק זה דמה בכך שצוה המוריש והרי בפירוש פסק דם׳־א ח[,
דבר שלא ניתן במתנה רק שמבוה לקיימ דברי המת אמ קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו,
ב( כן כתב חריב׳יש ,ועוד כתב מורי ז׳־ל :שאם הניח אביו קרקעות הרי הם בחזקת היתומ מיד
שתגדיל דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואי אפשר ששום אדם יהיה לו תסיסה בהם אלא מי שהם
שלו,
א[ עיין קצוה״ח סי׳ למ״ח ס״ק א—ד ,ונהה״ : :ס ס״ק י׳ ולעיל :ע ל י״ב ס״א
סעיף נרז ובהעלה .ב[ סמ״ע סי׳ ר׳צ ס״ק נ״׳ח .נ[ תשובות להלמב״ן סי׳ קי״מ הוב״ד במבי״נו
ה[ הו״מ סי׳ לל״ה סעיף ב׳.
ח״א סי׳ של״ה .ד[ שיפה מקובצת כחובות ע״ו ד״ה מאי.
ו[ נה״מ סי׳ ר״צ ם״ק י״נ ובסי׳ רל״ה ס״ק ר .ז[ סחחי חשובה סי׳ ל״צ ס״ק ה׳ .ח[ חו״מ
סי׳ רכ״ב סעיף ב׳.
טרק ה.
gp
ח.
אפוטרופסות בית דין או המוריש על יורשים שהם גדולים
המסנה את אשתו או אחר לאפוטרופוס בכל ימי חייהם.
של המוריש אלא למגוחם אסוםרוססים
היורשים
מוציאים
נחלחם
מידי
עד
שיגדלו
אין ד ע ת ו
היורשים .והילכך כשגדלו
האסוטרוסוס .ואין האפוטרופוס יכול
לעכב
הנכסים אפילו משום מצור .לקיים ד ב ר י המת ואפילו אם השליש הנכסים בידו א(.
ט.
הרוצה למנות אח אשתו או את מי שהוא אחר אסוסרוסום על נכסיו
ל כ ל ימי חייו .אין לו חקנה אלא שיקנה כל
נכסיו
במתנת
בריא או
במתנת
שכיב מרע לאותו האדם שהוא רוצה למנותו אסוטרוםוס .ובאופן זה רשאי ליסות
כחו שיחלק הזוכה את מותר נכסיו אחרי מותו בין יורשיו כטוב בעיניו .ושלא
יוכל למכור או ל ת ת במחנה לאחרים שאינם יורשיו .או להקנוח לו גוף הנכסים
לפירוחיהם בחייו ה[ .ואחריו ליורשיו מהיום ובאופן זה עוברים הנכסים בשלמותם
ליורשיו החוקיים של הנוחן ו( .שכל חנאי חנוחן על מקבל מחנחו הם קיימים ז(.
והלכך לבקשת היורש אתר שהגדיל םבוים בית דין לאטוסרוסוס
שלא יכנס בקרקעות ולא יטקת בהם
כלל ואעפ״י שהאב מינהו בפירוש אף בקרקעות ,וב״ע ג.1
א( מהרשרי־מ נשאל במי שבוה ואמר :ואמו תהיה אפוטרופא כל ימי תייה ולית דימתה בידה.
והשיב ומה שכתב ואמי וכו׳ יש לפרש :שכל זמן שיהיה הנער בדיך אפוטרוסוס ,לא יוכל שום בית
דין ולא אדם אתר לומר :אין אנו רוביט שתהיה את אטוטרופא ,ולא כלל לומר שאפילו יהיה הנער
גדול ונשוי ויהיו לו בניט שתהיה האט אטוטרופא דהא ודאי אפוטרוטא לדיקני לא מוקמינן אז ,אבל
מהר׳׳י אדרבי פסק בנדו׳׳ז ,שהיא אפוטרוסא לכל ימי הייה אפילו משיגדלו היתומים מדין אטוטרופוט
* מ נ ה ו המוריש ,ובכנה״ג הכריע בדעת מוהר־׳י אדרבי וכתב
לפלוני ,הואיל ואינו נותן לה נכסיו
שאין זה דומה לדין נכסי לך ואחריך
במתנה אלא שממנה אותה אפוטדופא על נכסי
היתום לכל ימי
ת י י ה ואינו עוקר הירושה אלא דוחה זכות שלטונו בה עד אחדי מות האטוטרוסא ב[,
הפבי״ט נשאל בדומה לזת ופסק לקיימ פנוי אפוטרופסות המוריש נמ אחרי שינדלו היתומימ גן.
ולע״ד דעת מהרשוימ מכרעת שהרי הוכחנו שאין המוריש מיופה כה למנות אפוטרופוט על
יורשיו הנדולים .ואף לדעת 0רך ורמ־א ודעמייהו שפוסקים לקיים דבריו מדין מבוה לקיים דברי המת
בנדו׳׳ז שהדעת נוטה לפרש דבריו שלא כוין אלא בקטנותם של היורשים ,אין מוביאים היורשים מחזקתם
וכמ״ש :שבכל פ פ ק בבוואת המוריש מעמידיפ הנחלה בחזקת היורשים,
א[ מהרשל״ם חו״מ סי׳ תל״ב .ב[ כנה״נ סי׳ ר״צ הנהע״ו ס״ק ל״ה ,וס* רכ״ח
הגהט״ו סק׳׳ה .ג[ תשובות המבי׳׳ע ח״א סי׳ של״א .ל[ מהרשז׳׳ם שם .ה[ יאה חו״מ
סיי רנ״נ סעיף כ׳׳א .ו[ ראה חו״מ סי׳ רמ״ח סעיף א׳ וסעיף ז׳ .ז[ ראה תו״מ סי״
רמ״א סעיף ה׳.
שער יג .מנוי אשוטרוםוס המוריש
פרק
ו.
אפוטרופסות המוריש
א.
אפוטרופסות
על יורשיו
המוריש
מוגבלת ,רק
היורשים
לתועלת
והגדלת זכותם .אבל לא להפסד נכסיהם .לםיכך אם צוה המוריש שיגתן עזבונו
ליורשו הקטן ויעשה בו מה שירצה ,אין שומעים
דין
לו
אלא
בית
הגיעו
לגיל
בגרות,
ממנים
אסוסרוסוס על נכסי הקטן עד שיגדל.
ב.
במה דברים אמורים בקסגים שלא
אבל אם
•הגיעו לשנות בגרות ,היינו קטנה בת יב וקטן שהוא בן יג שנה שלמות ,והם
פקחים ונבונים לשמור הנכסים ולהשביחם ,הואיל ומן הדין כשהגיעו לגיל זה
רשאים למכור מטלטלים שנפלו להם בירושה וקרקעות שקנאם הקטן עצמו או
צואת המוריש ואין
שנחנו לו ב מ ח נ ח בריא ,הלכך מקימים
אסוסרוםוס עליהם אלא מוסרים נכסים המטלטלים בידו
ולהכניס סירות הקרקעות ,אלא שאין
בית דין ממנים
לעשות בהם כחפצו,
מכירתו בקרקעות קיימת עד מלאות לו
עשרים שנה שלמוח.
א( הרמב״ם ומרן דיל א[ פסקו :בוה המוריש שינתן חלק הקטן בידו ויעשה בו מה שירצה ,הרשות
בידו ,ולע־׳ד דין זה תמוה :
שהרי קטן שלא
ומשומ כדי חייו ודוקא ב מ ט ל ט ל י ן
ממכרו ומתנתו קיימים עד
;
שיבדיל,
הגיע לבנרות .אין מעשיו
קיימימ ,אלא מתקנת חכמים,
אבל בקרקעית שקנאמ הוא עבמו ,או שגתגו לו מתגת
שירש
וקרקע
בריא ,א ץ
מאבותיו או משאר מורישיו .או אטילו שניתן לו
במתנת שכיב מרע אין ממכרו קיים עד שיהיה בן עשרים שנה שלמות ,מפני שדעתו נוטה אחר המעות,
ועדיין לא נתישבה דעתו
א ץ שומעימ לו,
בדרכי
העולם בז .ולפי״ז הדין נ ו ת ן :שנם אם בוה המוריש שינתן לו חלקו,
דלו יהא שהמוריש נתן לו מתנת בריא או שכי״ם ,כל שלא הגיע לשנת הבגרות ,א ץ
מעשיו של קטן קיימים ?
והמ״מ כתב :שהרמב״מ למד דין זה ממ׳יש הפעוטות מקחן מקת וכו׳ כשאין להם אפוטרופוס ג[,
אלמא שאין בית דין מעמידימ להמ אפוסרופוס בכל גוונא :ואין מזה ראיה לע״ד ,שמה שאמרו כשאין
להפ אפוסרוסיס היינו שלא הסמיקו בית דין למנות עליהפ אפוטרופוס ,או שלא ידעו ממיתת מורישמ.
וכן מה שכתב המ״מ :דשומעימ דבריו ,משום מבור ,לקיימ דברי המת ,וק״ו הוא ממה שאמרו שהרשות
בידו למנוח
אסיטרופוס,
וכל שכן שיכול
להניחם בלא אפוטרופוס ע׳׳כ ,א ץ זה
שיש מבוה לקיים דברי המת נמ כשבוה לבזבז
זכות מנוי אפוסרוסוס:
שלא נתנה לו תורה
ולהססיד
זכות זו אלא
נכסי
מסתבר לע׳יד לומר
מורישו לגמרי .ואין ללמוד מק׳׳ו של
לזכות יורשיו
הקסנימ ,ושמירת רכושם,
אבל לא להפסיד ממונם והפקעת זכות וחובת בי״ד בתור אביהם של יתומימ ,ולכן אני אומר שאין כל
מ ק ו ר וסמך מפורש לרין זת בתלמוד .ומוכרחים אנו לפרש דברי הדמב׳׳מ
ומק:
בקטן שהגיע לבגרות
שהואיל ומעשיו קיימים במסלטלימ או בקרקע שנתנה לו במתנה ,שימעיס עואת המוריש לתת לו נחלתו.
שבל קטן שלא הגיע לשגית בגרות שאף בטלםלים לא תקנו רבנן לקיים מעשיו אלא משום כדי
א[ חו״מ סי׳ ר״צ סעיף א׳.
ב[ חו״מ סי׳ רצ״ה סעיף א—ס.
חייו.
ג[ כחובוח ע.
ק20
טרק ו.
ג•
אפוטרופסות המוריש
מסוים
צוה המוריש שיתנו מנכסיו ליורשיו הקטנים סכום
לשבוע
בין שאמר תנו שקל לשבוע או אל תתנו להם אלא שקל לשבוע ,ונמצא שאינו
מספיק להם לסרנסתם אלא
בדוחק
וצמצום
בידי
המוריש ואפילו השליש רכושו בחייו
רב,
שומעים
אין
אפוטרופוס,
דאמדינן
בזה
לצואת
של
דעתו
המוריש ,שלא צוה זאת אלא לזרז אוחם שלא יבזבזו ממונם וישחדלו להרויח
ולהתפרנס מעבודתם מקטנותם ,שאין אדם רוצה שיורשם יתענו ויתבזו בענים
או שלא יחחנכו בלמוד ואומנות בקטנותם כדי שישאר להם רכוש כשיגדלו נ[.
ד.
צוה המוריש ל ת ת לבתו כך וכך מעות לפרנסה ליקח בהם קרקע .בין
שהיה שכיב מדע בין שהיה בריא ,והרי המעות ביד שליש ,ואמרה הבת ח נ ו
אותם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהם ,אם היא גדולה ונשאת ,אין שומעים
בזה אפילו משוס
לו והרשות בידה ליתנס לבעלה ולעשות בהם כרצונו ואין
מצוד .לקיים דברי המת :שאומדין דעתו של המוריש שלא
להעמיד לה שליש ולקחת בהם קרקע ,אלא כדי שלא
שעת נשואיה בגדלותה .אבל כל זמן שהיא
התכוין
בצואתו
חבזבז מעוח אלה
ארוסה או
עד
אפילו נשאת והיא
קטנה ,שומעימ לדברי המוריש ועושה השליש במצותו נ( א(.
וכשאין לו אפוטרופוס ,אין שומעים לצואת מורישם לתת לקטן חלק נחלתו ,אלא ממנים עליו אפוטרופוס,
שבית דין הוא אביהמ של יתומים ברכושם גם בחיי הוריהם ואין צריך לומר אחרי מותם א(.
א( רמ״ה ז״ל פירש :שדין זה נאמר דוקא :בבת בין הבנים שזוכה מדין מחנה .הילגך אםילו
אם היא גדולה מן הארוסין ,שומעים לאב מדין מצוה לקיימ דברי המת .אבל אמ היא בת יורשת והיא
גדולה ,אסילו מן הארוסין ,אין שומעין לאב הואיל ותיכף אחרי מות אביה זכתה מכת ירושת ואתיא
ירושה ומבמלת שלישות ,דירושה של תורה תלה על הממון בכל מקום שהוא ,ואעפ־י שצור .האב בטירוש
לא תתנו לת עד שתנשא ,או ער זמן סלוני יתנו לה ,דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ד ,1ורה׳׳ג
בתב :לא אמר ר״מ יעשה שליש מה שהושלש
בידו אלא למזבן לה ארעא אדהיא ארוסה ,אבל
מן הגשואין ,הכל מודים שהרשות בידה וכוי ,וכן גדול דהדמניה לנפשיה ,לא אמור רבנן שאם
אביו מעות יעשה שליש מה שהושלש בידו אלא הרשות ביד הבן ובגדולה מן
גדולה
השליש
הנשואין דמי ע״כ ה[,
מדבריו אלה מוכח שהוא מפרש דין זה בבת בין הבנים דאעמ״י שזכתה מדין מתנה ,כשנשאת פקעה
מעליה מצות המוריש ,ודינה כגדול היורש אעס״י שהיא זוכה מדין מתנה ,ומינה נלמוד נמ כן שנדול
מיורש הרי הוא כגדולה מן הנשואין ,וכ״כ הראב׳׳ד ורבינו
חננאל
ז״ל ו( ,וכן כתב מהרימ״מ
דלא
אמרינן מבוה לקיימ דברי המת לבטל דברי תורה ז[ ,וכן דיקו הרמב״ם וסרן בלשונם :מי שבוה לתת
לבתו כך ובך מעות לפרנסתה ,ולא כתבו כלשון המשנה המשליש מעות לבתו ,לדייק :שדין המשנה הוא
במי שנתן לבתו במתנה סכום מםוייס לפרנסתה .אבל בבת יורשת סובר הרמב״ם שאין שוסעים לצואת.
המוריש לא לגרוע זכות ירושתה ולא להגביל לה
אופני שמושת אפילו שיאמר בפירוש :ולא משוס
ירושה אני נוחן ח[ ,ולא מהני בזת שלישות ביד אחד ,דכיון שאינו מצוד ,את השליש לתת לאחר
לא
א[ עיין לעיל שער י״ב ס״א סעיף י״ז ,ובהערה .ב[ רמב״ס פי׳׳א מה׳ זכיה הכ״ג•
ושיפה מקובצת כתובות ס׳ :משם הרמ״ה ורה״ג ושרע חו״מ סי׳ רנ״ג סעי׳ י״ז .ג[ רמב״ם
ד[ שיסה מקובצת כתובות ס״ס :ה[ שם .ו[ הר״ן
ה׳ אישות סיב ושו״ע אה״ע סי׳ ניד.
כתובות שם .ז[ קצוה״ח חו״מ סי׳ רמ״ה סק״ה .ח[ ראה רמב״ם ה׳ זכיה סי״ב היד ושו״ע
ח ד מ כי׳ רמ״א סעי׳ בי.
שער יג .מנוי אסוטרוסוס המוריש
ה.
ק29
אלא
בד״א ב ב ת בין הבנים שאינה זוכה בנכסי אביה מדין ירושה
מדין מתנה שצוה אביה ל ת ת לה .אבל בת היורשת וכן כל היורשים הגדולים,
משעה שגדלו ועומדים ברשות עצמם ,עושים בזנזבון מורישם כחסצם ואסילו
אם השליש מורישם רכוש נחלתו ביד שליש וצוהו ליקה מהמ קרקע וכדומה
אין
שומעים לו ,אלא:
מוציאים
הנכסים מיד שליש ונותנים אותם ליורשיו
הגדולים.
ו.
כשם שנתנה הזכות לכל
כשיורשיו הם קטנים .כן
למנות
מוריש
ניחנה לו הזכות לצות
אפוסרוסום
נכסיו
על
א ת האפוטרופוס על צורת
השמוש בגכםיו עד שיגדלו יורשיו .הלכך מוריש שצור .את אפוסרופוםו שיקנח
במעוחיו קרקע או שיסקידם במקום ידוע וכל כיוצא בזה .שומעים לו ,כשאין
צואתו גורמת עגוי והפסד ליורשיו הקטגים א(.
יצאו מרשותו של המוריש וחלה עליהם ירושה דאורייתא להיורש.
ובקבוה־ח כתב :שנם היורשים חייבימ במבוה לקיים
דברי המת.
ואין בזה
הפקעת
הירושה
ומתנה על מת שכתוב בתורה ,דמשומ מבוח לקיים דברי המח אינו זוכה המקבל אלא דמחייביס היורשים
לשלמ .וא״כ לא מםקינן ירושה כלל .ולע״ד אין דבריו מחורים שהרי אין אומרימ
מבור,
לקיימ
המת אלא בממונו של המבוה עבמו וכל שזכו היורשים מדין ירושח שקעה בעלות המבוה ואין זה
דברי
שוב
ממונו וממילא אין מקום לחייב את יורשיו לקיים מבותו .ואם נחייב אותמ הרי בהכרח אנו דנימ שלא
זכו היורשים מדין ירושה ומבטלימ דין תירה .הלכך נקטינן שבבת יורשת אין שומעימ לדברי
המוריש
שמתנת עליה ליקח קרקע ,אלא משגדלה נוטלת נתלתה ועושה בה כחםבה ,ואפילו אמ השליש המעות או
שאמר תמוריש :ולא משום ירושת אני נותן אלא משוט מתנה ,דאף אמ נאמר
ובהתבטל התנאי ,במלה המתנה ,הרי היא חוזרת וזוכה בה
מדין
ירושה
בכל
על
תנאי
שהיא
מתנה
הנוגע לה מדין
נחלת
דאוריתא.
א( דין זה למדתי ממ״ש רה׳־ג אז שגם בבת יורשת כשהיא קמנה יעשה שליש
בידו ,וכן מסתבר דכיון שהקטן אינו
ברשות
עבמו
אלא
ברשות אפוטרופוס
שמינה
מה
שהושלש
מורישו ,הרשות
למורישו לבות על הדרך היותר במוחה לסי דעתו לשמירת עזבונו כל שאינו גורם ע ט י ליורשיו ,אבל
בגורם לחמ ענוי לא ,דאמדינן דעתו של המוריש שלא רבת אלא בשמירת עזבונו ולא לענות את יורשיו
ברעב כדי שישאד להם עזבונו לכשיגדלו.
א[ עיין בהעלה ללעיל.
פרק ז.
עקירת הירושה או הפסקתה
א.
אין המוריש יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו ולא
לעקור
הירושה ,בין שצור ,והוא בריא ,בין שהיה שכיב מרע .בין בעל פה בין בכתב.
החוקיים היא
וכל צואת המוריש שעוקרת הירושה מכל יורשיו
בטלה ,משום
שהוא כמתנה לעקור ד ב ר מן התורה.
ב.
רשאי המוריש להנחיל
את
לאחד
ירושתו
או
אחדים
מיורשיו
החוקיים בצואת שכיב מרע בעל פה או ב כ ת ב בלשון זה :פלוני בני יירשני
אחי יירשני מכלל אחי.
מכלל בני ,פלונית בתי תירשני מכלל בנותי ,פלוני
סלוני נכדי .יירשני מכלל נכדי ,אם מחו בניו בחייו א[•
ג.
רשאי המוריש לחלק
נכסיו לאחרים או ליורשיו
החוקיים
בלשון
מתנה ,ב מ ת נ ת בריא או צואת שכיב מרע .ולמנוח אסוסרופוס לקיום צואחו זו נ(.
ד.
כשם שאין המוריש רשאי לעקור הירושה .כך אין ברשותו ל ה פ ס י ק
שלשלת הירושה .לפיכך האומר ליורשו נכסי לך
לאחד מיורשי החוקיים
ואחריך לפלוני או אחריך
ואפילו אם אמר לו נכסי לך ואחריך להקדש ,דבריו
בטלים ג[ שכיון שאמר לו נכסי לך בצואת שכיב מרע ,זכה יורש זה מדין ירושה,
וירושה אין לה הפסק מן התורה ,ואעפ״י שיאמר אחריו לפלוני .הלכך נ ו ת נ י ם
ליורש כל הנכסים ואין לשני או להקדש אחריו כלום א(.
א( בק1ות החושן ד[ 1דד לומר :שאם השני הוא יורש ,אין הראשון
בגוף הקרקע ,והשני זובח בגוף הקרקע מהיום ,שזה דומה לאומר :
ששייר
זכוח לעבמו ,והוא הדין לגבי יורשיו,
שייר מעכשיו
זוכה אלא בפירות ולא
נכסי ל ך כל ימי חייך דאמיינן :
זכות ליורשו
השני ,והוד .ליה כאומר :
נכסי לך ואחריך למלוני מחיומ ,שקנה היורש השני ,ולא אמדינן בכה״ג ירושה אין לח הסםק ח[ .ולע״ד
נראה שלכל הדעוח באומר
ואחריך ליורש השני הוי
מתנת שכיב מרע דינה כירושה ,וירושה
כאומר
ואחריך לפלוני,
הואיל ולנבי יורש ,גס
אינה חלה אלא לאחר מיתה ו[ .ובאותה שעה אין המוריש
יכול להשאיר זכות לענמו או לאחד מיורשיו ,ואין זה דומה לאוסר נכסי ל ך כל ימי חייך ,דכל ששייר
לעבמו ,סתמו כפירושו שלא הוביא גוף הדבר מרשותו אף רגע אחד .וכל שנתן ליורשיו ,להיפך ,סתמו
כפירושו שנכסי לך דקאמר .־ הוא מרין ירושה ,וכיון שהתורה גתגה זכות להםוריש להגתיל את נכסיו
לאחד מיורשיו ,זכה הראשק מדין ירושה ואין ל י ת ש ח חסםק מן התורה ,אם לא שיפרש דבריו ויאמר:
ואני נותנו לא בתורת ירושה אלא בתורת מתגה ,או שיאמר
מדין מחגת
ואחריך
לפלוני מהיום ,שבזה זנה השני
בריא אחרי מות הראשון בגוף הקרקע למפרע משעת אמירת
המוריש
ואחריך ,וכן כתב
א[ חו״מ סי׳ רס״א סעיף א׳ וסמ״ע ס״ק א׳ וקצוה״ח ס״ין ב׳ .עיין צעיל שער י״נ
ס״ב סעיפים ח׳ ס׳ ובהערה .ב[ שם סעיף ז׳ .ג[ רמ״א בהגה חו״מ סי׳ רמ״ח סעיף א׳.
ל[ קצוח החשן שם סק״ב .ה[ שס סעיף ז׳ וקצוה״ח ס״ק י׳ .ו[ חו״מ סי׳ מ״ב סעיף א.
שער יג.
ה.
AQp
מנוי אפוטרופוס המוריש
יש אומרים שאם התנה המוריש ואמר :לכשימות או יצא בני מדירה
שומעים
זו ימכר הבית וינתנו דמיו לפלוני או לעניים.
לו ,דכיון שלא אמר
נכסי לך ולכשתמות או תצא מהדירה .לפלוני ,הוכיח דעתו שהוא נותן
במחנה מהיום להקדש או
לאחר.
שמשאיר
אלא
זכות שמוש
נכסיו
בחייו ליורשו.
הלכך זכה השני בגוף הנכסים בחייו של המוריש ובפירוחיו אחרי מות היורש
הראשון.
ו.
ויש אומרים שגם באופן זה זכה היורש הראשון מדין ירושה שהיא
באה מאליה .ואיגד ,געקרח מהיורש אלא באומר לו המוריש ולא משום ירושה
אני גותגו לך אלא ב ח ו ר ח מחגה .או באומר מפורש ואחריך לסלוגי או להקדש
מהיום א(.
ז.
והוא הדין לאומר לכשיצא בני פלוני מביח זה או
כן
סלוני אחיו גכםי אעס״י שהשגי הוא גם
יורשו אין
לכשימות יירש
אחרי
הראשון
לשני
כלום וזכר ,הראשון בהחלט לצמיתות ובלי שום תנאי בנכסי מורישו:
שההורה
בב״י בשם הרא״מ דאסילו לא נחן ולא הוריש לראשון כלומ אלא אמר יירש פלוני בני כל נכסי לאחר
מיתת אחיו ,בין שאמר בלשון מחנה או ירושה אינו
זוכה כלומ השני בחלק אחיו לאדר מירחו ע׳׳כ
ונימוק דין זה הוא :שכל אדם הםנחיל ליורשו נכסיו אפילו אם
הוא אומר
בלשון מחנה ,זוכה הבן
מדין ירושה ,ואין לה הפסק אפילו כשהשני בא אף הוא מדין ירושה ,שהתורה נתנה זכות לאב להנחיל
כ ל עזבונו לאחד מיורשיו והנחלת המוריש בכגו׳׳ז דין ירושה יש לה ואין לה הססק .וכ-כ הריב׳׳ש א(.
א( בתשובת הגאוניס
•םקו :
יעקב שבוה מחמת מיתה ,דאי דייר ראובן ברי
בביתא פלונית
ל א תימרון ליה מידי ,ואי נפיק מיניה יזדבן ביתא ויחייהב לעניי ; אי יהביה ראובן במתנה לבריה
קנייה
וראשון
ההוא בריה ,ואי יתיבו ביה בניהם ואיתתא בתריה קנייה .דאמרינן נכסי לך
ראוי
ליורשו ,אין לשני במקום ראשון כלום דירושד .אין
ואחריך לפלוני•
לה הטטק ,ואי נפקי בני ראובן
ואיחחיה מההוא ביחא ,לאלחר קמ ליה בחזקת עניי ע׳־כ .ומרן בבית יוסף ב[ חמד .על דבריהם דכיון
דחשיב להאי מילחא כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני ,כי נפקי בני ראובן ואיחחיה מההוא ביחא אמאי
ק ם ליה בחזקת עניי י הא כיון דזכה ראובן היורש אין לו הפסק ,וכי נפקי מיניה איתחיה ובני מאי ה ו י ?
והד״ט ג[ תירץ דברי הנאונים וכתב :ובאופן זה נחנו לו ,אבל אם נחנו לראובן סחמא ואחריו
להקדש סתמא גם יורשיו היו ?וכין בו םתמא .וכ״כ בסמ״ע ד[.
ולע״ד אין בזה כדי לתרץ דברי הגאוגימ
שדבריהם
עבסם הם סתראי שהרי אמרו :שזכמ
בדירת בית וה אשתו ובגיו מדין ירושה אין לח הפסק .ולפי״ז אין םקום לומר שאמ יבאו
מן הבית
זכו עניים מסעם זה שירושה אין לה הפסק .דממה נפשך אם נדון אותו כיורש גם אם יבא מן הבית
לא זכו עניים .ואם .,״שבהו למקבל מתני .דירתו בביה זח בחייו ,אין לו זכות להקנותו לבנו שידור בו
במ אחרי מ ו ת ו ) ע י ן מש׳ בדעת הגאונים בהערה שאחרי זו> .ואולפ אעפ״י שדברי הגאונים חמוהימ לדיג*
היה אפשר לקיים דבריהם שכל שלא אמר נכסי ל ך ואחריך לפלוני ,אלא אמר לכשימות או שיבא מן
מבית בני פלוני ,יהיו הנכסים או הבית לעניים ,הוד ,כאומר נכסי לפלוני מהיומ ולכשימות בני ,וזוכה
השני .וזו היא דעת הנתיבות ה[ שכתב :דין זה במחלוקת הוא שנוי .ולדעת הרמב־ן ,שכל שלא א מ ר
א[ הריג״ש סי׳ קס״ח ,וכב״י שם.
ד[ סמ״פ סק״ל .ה[ נהמ״ש שם סק״ל.
ב[ סימן רמ״ח סעיף י״א.
ג[ סי׳ רמ״ח סק״ז,
פרק ז .עקירת הירושה או הפסקתה
ק^ן
אח כל
זכתה למוריש להנחיל
חלק
או
מעזבונו
לאחד
מיורשיו
החוקיים,
ו ה נ ח ל ח ו זו יש לה חוקף חוקי כירושה דאורייחא שאין לה הפסק.
ח. .אין המוריש יכול להפסיק שלשלת הירושה מיורשיו החוקיים .ולעות
ליורשו :נכסי לך ואחריך לפלוני או לאפוטרוסםו או תנו שקל לשבוע או אל ת ת נ ו
ליורשי הגדולים אלא שקל לשבוע והמותר אחריהם יהיה לפלוני יורשי או לאחר .אם
לא שיאמר בפירוש ולא משום ירושה אני נותן לך אלאמשום מתגה אגי גותן לך א(.
המוריש נכסי לך ,אלא שהראשון בא מסתמא מדין ירושה ,מדני מתנת שכי״מ לאחריך אטילו לאחר
זמן :אם אמר בית זה לבני ואם יצא יהיה לעניים ,לא זכו עניים ,שכיון שאמר בית זה לבני זכה מ י י ן
ירושה .אבל אם אמר אם יצא או אחר שיצא בני מהבית יהיו לעניים זכו
עניים מדין מתנת שכי״מ,
ואין דבריו נראים לע״ד ,שהרי כתב מרן בבית יוסף א 1שהרמנ״ן נסתפק גם באומר כל נכסי
לפלוני
בני אתרי מיתח אחיו .ולכן נלע־ד שדוקא באומר בפרוש ואחריו מהיום לפלוני מהני להרמב״ן והרשב״א
ספני שאין זו ירושה מופסקת אלא מתנה מהיום ולאח״ז ,אבל כל שלא אמר כן בפירוש נשארו הנכסים
ברשות המוריש וזוכה בהם היורש מדין ירושה שאין לה הססק ולא הגביה.
א( בהלכה זאת נאמרו שלש דעות :א( רש״י מפרשה דוקא
באומר אם מתו בניו ולא ישאירו
אחריהם בנים ,ו מ ק ז״ל פירש דבריו :דכיון שמתו בניו בלא בנים או בנוח ,הוו יורשיהמ אחי
שבאימ
האב
מכת האב ,ויכול להתנות עליהם כיון שמכחו ירתי ב[ ,ואין דבריו נראים לע״ד שהרי
כשחיזרת הירושה לאב להנחילה לבנו מדין בן יורש את אביו בקבר .אין אותו הרכוש שנתלו בניו חוזר
לו ,שהרי כשירשוהו בניו לא נשארה לו שם זכות בהמ ,ובמותמ זוכה מדין ירושה אפילו באותם הנכסים
שלא הנחיל להס .והלכך למאי דקי׳־ל ירושה אין לה הפסק ,אין האב יכול להתנות בהפסקת הירושה מבניו
שבאימ לירש מכחו עזבון אחיהם .וכן כתב הםמ״עג[ ,שיטה בי .הרמב״ם זיל פ ס ק :שכי״מ שאמר נכסי
ל ך ואתריך לפלוני והיה ראשץ ,ראוי ליורשו ופרש ואמר לא משומ ירושה אני
נותן לך שאין לח
הפסק ,אלא במתנה והרי הפסקתיה ,השני קונה מה שמשייר הראשון .לפיכך אמ נתן המעות על יד
שליש או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת ולא סשוס ירושת אני נותנם להם והנשאר מן הנכסים א ח ר
מותם יהיה לפלוני ,אין נותנים להם ,אלא שקל ד[ ,ודבריו אינמ מבוררימ ,דמאי לפיכך דקאמר והלש
דין השליש לא נזכר בתחילת דבריו ,ואס גגרופ בדבריו לפיכך אם נתן וכ״ו ושאמר חנו שקל
ולא
•ששום ירושה ,קשר .יותר שדבריו הס סתראי .ולכן נראה לקייפ גירפת הרםב*ם כפי שהיא לפנינו.
ושעור דבריו הוא :הואיל ויש אפשרות ביד המוריש לחפםיק שלשלת הירושה ולומר :ואחריך
לפלוני בשפרש ואפר ולא םשופ ירושה .לפיכך רשאי נ ס להגביל זכית היורש בחייו שלא יחנה ביכוש
&ורישי אלא בםכופ שבועי פסויפ בחשלש rרכושו או באמירת ולא משוס ירושה ,שדינם וענינם שודin .
והנח סרהיסת דברי חרמב׳־מ נלמד דבאחד משני חנאיס :שאמר ולא בלשון ירושה אלא בלשון
מתנה ,או שנתן המעות על יד שליש ,אעט״י שלא אסר ולא משום ירושה ,מתקימת צואת המוריש .ו ק
משמע מדברי המ״מ .ו מ ק בבית יוסף ו( .ו מ ע מ ו :דבל שנתן המעות ביד שליש הוציאם מרשותו בחייו
<לא חלה נ ה ם דין נ ח ל ת ו ת מ ה לאומר שלא משומ ירושה שהמחנה מפקישה בעלות המוריש מנכסיו ואין
מ ק י ס לחלות הירושה.
ו
^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^
א[ ביח יוסף שם .ב[ ב״י חר׳מ סי׳ רנ״ג ,ג[ סמ״ע חו״מ סי׳ מדחסק״א ועיץ
ד״מ שם ס״ק ח׳ ש״ך סי׳ רנ״ג ס״ק כ״ג וםו״ז שם וקצוהיח שם ס״ק ס׳ ד״ה אמנם.
( כיין תשובוח מהר״א ששון סי׳ קסיח וסנדפ סי׳ מ ד ח סק״ז.
ד[ ה׳ זכיה סי״ב ה״ו•
ון ה׳ זכיה שם ובית יוסף סי׳ רמ״ח ספיף א.
י
ה
קסן
שער יג .מנוי אפוטרופוס המוריש
שהואיל ופירש ואמר :שנותן משום מחנה אע״ג שמתנת שכיב מרע חלה לאחר
מיתה א[ המתנה מפקיעה הירושה .ונמצה שלא זכה היורש מדין ירושה אפילו
אם הוא יורשו היחידי וזוכה השני בכל מה שמשייר ראשון• לפיכך ממנים ב י ת
יכול
דין אפוטרופוס על הנכסים ונותן ליורש שקל לשבוע ואפילו אס אינו
להסתפק בו .והמוחר א ח י י מות היורש נוחן לשני.
ט.
השליש המוריש נכסיו בחייו בגדי נאמנו או מנה אפוטרופוס בחייו
על יורשיו וצוהו ל ת ת ליורשיו סך מםויים בחייהם ל פ ר נ ס ח ם והמוחר לאחרים
א ע פ י י שלא אמר בפירוש ולא משום מחנה אני נותן ,עושה האפוטרופוס כמצות
המוריש עליהם ואין היורשים יכולים למחות ולהוציא מידם כל נכסי מורישם
ומהרימ׳׳ט בתשובותיו ב[ דחה דין זה בשחי ידים ,וכתב :כיון דמתורת ירושה זכה בה כי הוו
ביד שליש מאי הוד ? .כל היכא דאיתנהו ברשות יורש איחנהו tוהקצוה״ח תירץ:
מוציאים מהיורשים מדין מצוד.
לקיים דברי
המת ,ואין
זו
נקראת
הפקעת
דבהשליש
הירושה,
ביד אחר
שהרי
הירושה
מחקימת בידמ אלא שמתיביס אותם לקיים דברי מורישמ מדין מציה לקיים דברי המת גן וכבר כתבנו
לעיל
בהערתנו ד[ לקיימ דברי מהרימ׳׳ט שאין אומרימ
דאורייתא ,ובלא זה נמי אי אפשר לומר זה בסירוש
היורש מעולם ה[.
ולכן נראה
מצור ,לקיים דברי המת במקומ עקירת ירושה
דברי ה ר ץ
לע״ד בדעת הר״ן ומרן,
שנמק דינו
דכל שהשליש
בפירוש
שלא באו
ליד
המעות ביד השליש ו א מ ר :ת נ ו
לבני שקל והשאר אתר מותם לפלוני ,נעשה כאילו זכה לפלוני זה על י ד י שלישו ויצאו הנכסים מרשות
המוריש לגמרי ולא באו ליד היורש מעילם.
ובשו׳׳ע םםק מרן כדעח הרמב״מ שאחד משני התנאים :
אמר ולא משום ירושה ,או שהשליש
מעותיו ביד שליש ,מיפה כת המוריש להפסיק שלשלת הירושה מיורשיו ולהקנות נתלתו אחריהם לאחרים ו[.
שיטה גי .הריי הלוי סובר -.שהתורה זכתה את המוריש להנחיל לכל מי שירצה ,ולהעביר הנחלה מן
היורש ,ובכלל זח נתנה רשות להנחיל לאחר זמן ,וירושה עיברת ונססקת מן היורש .ודוקא באומד נ כ ס י
ל ך ואחריך לפלוני ,הוא שאין לאחריך כלום במקום יורש ,דכיון
שאתחיל בירושה דתורה והנתילו בה
פלוני
בניו,
שוב אינה נפסקת ממנו .הלכך באומד אם מתו בניו יירש
וזהו
הטעם באומר אל
תתני לבני
אלא שקל או
תנו לבני
זכה
בהם
שקל בשבת,
השני
אחרי
מות
וכיון שלא אמר נכסי לבני
ותני מהם שקל לשבוע ,לא הוריש אותם אלא בשקל .הלכך כי אמר יירשו
אחדים
•רושה זז .וזו היא לדעתי שיטת הנאונים שפסקו בדין האומר לכשיצא בני מן הבית
אחריהם קנו מדין
ימכר וינתן דמיו
לעניים :שכל זמן שהוא או אשתו ובגיו גרים בבית ,אין לעניים בו זכות ,מדין ירושה אין לה
וכר גטקי
בני ראובן ואיתתיה מההוא
הפסק
ביתא ,לאלתר קם ליה בחזקת עניים ,והב״י ח[ תמה עליהם 10
דכיון דלא אמר כל גבסי או בית זה לבני ,אלא :דאי דייר בביתא לא תימרון ליה מידי ,געשה כאומר:
תנו שקל לשביע ,שלא הנחילו אלא שקל זה ,וכן לא הנחילו אלא דירתו בבית זח
ממנה וזה יורשים נ ם בניו .אבל גוף הבית עןימו להשכירו לאחרימ הורישו
מתחלה
כל ומן
שלא
לאתרים
יעש
וזכו ב י
ג ו אחרים משעת מיתתו של המוריש.
ביים *הרימ״ט זיל חמת »ל סברה זו ועיקרה ,שלא נתנה תורת
זכית
למוריש א ל א !
להנחיל
א[ ב״ב קל״ז •. ,׳מ סי מ ״ ב בכיף א׳ .ב[ תשובות מהרימ״גי חו״מ סי׳ מ״ל.
נ[ קיוה״ח סי׳ מ ד ח ס ׳ ־ א׳ .ד[ לעיל פרק ד׳ ספ״ א׳ בהערה• ה[ עיין נה״מ שם ס״ק ו׳.
ז[ עיין חלוש הרמב״ן ומלחמות ,והר״ן ב״ב קס״ם :
ו[ עיין ש״ר שם סק״ה ונה״מ סק״ו.
<ז[ ביה יוסף ח ד מ סי׳ מ ד ח .ס[ ראה הערה ללעיל בסמוך.
,
סרק ז .עקירת הירושה או הפסקתה
ק^ף
שהשליש
בידם.
וכל
שכן
שאינם
יכולים
לבטל
שהרי
את אפוטרוססותם
האפוטרופסים הם שלוחיו של המוריש להגיע את עזבונו לאלה שזכה להם תיכף
אחרי מותו או אחרי מות יורשיו .ונמצא שלא חלה הירושה אפילו רגע אחד
ליורשיו החוקיים א(.
י.
אין כל הדברים הללו אמורימ אלא בשכי״מ שגם מתנתו דינה כירושה,
א ב ל בריא שנתן נכסיו ליורשיו ב מ ת נ ת בריא ואמר נכסי לך ואחריך לפלוגי.
או תנו להם שקל לשבוע והמותר לםלוני .אין לשני אלא מה ששייר ראשון
מ ו ת נ י ם ליורשיו שקל לשבוע כמצות המוריש ו(•
זכתה אותו
ירושתו לאחד מיורשיו כמו שנאמר :והיה ביום הנחילו את בניו ,אבל לא
הירושה מיורשיו החוקיים ולהעבירה לאתרים ,ולכן פירש דבריו שנאמרו דוקא
התורה
לעקור
ראוי
לירש,
כשהשני
וזוכה מדין נחלה לאתר זמן ,שהיא בזכות המוריש להנחיל לאחר זמן ,וווקא כשלא אמר נכסי לך .אכל
נכסי ל ן הואיל וחזק את הנתלה גפ בלשון מתנה שוב אינה נפסקת ממנו.
ולהלכה נקטינן כססק הרמב׳׳מ ומרן ז״ל ,ודע דמ״ש :ואמר לא פשופ ירושה וכו׳ הרי הססקתית,
לאו דוקא אלא כל האומר ולא משומ ירושה אני נותן ,אלא משום מתנה אני נותן סגי ,וכ״כ מהר״א ששון א.1
והנה מחדימ״ט ז׳׳ל חדש דאם אין לו אלא יורש אחד גם אמ אמר המוריש כפירוש ולא משום
ירושה אני נותן אלא במתנת לא זכה השני ,כיון שמדין תורה יורש הכל בן
ולע״ד נראה שנמ ביורש אחד אמ אמר המוריש ולא משום ירושה אלא משומ מתנה
הלח מתנתו תיכף אתר מיתה ולא נשאר מקומ לתלות הירושה כדין כל מחנה שכי״מ
אני נותן
שאעס״י שהיא'
תלה אחד מיחה מפקיעה הירושת גז.
א( מהראי ששון ד[ כתב :שהאטוטרוסוס עדיף משליש .וכן מסתברא לע״ר ,שהרי השליש הוא
נאמנו של המשליש למסור מת שהושלש בידו בתנאי או בזמן ידוע ,אבל אינו רשאי לישא וליתן בממ
׳שבידו ,והאטוטרוסוט בתפקידי אפוטרוםטותו הרי הוא
דבר עבמו
כבעל
לישא ולתת ולהוטיע
בדין
לזכותו של היורש או הזוכה במתנח אחריו .הלכך כשבוהו המוריש בשעת שטינת אותו לאטוטרוטוט ל ת ת
חלה עליהמ.
נכפיו לפלוני אתרי היורש ,סלק בזה את בעלותו מנכסימ אלה ואין דין ירושה
וחייב
האפוטרופוס לקיים דברי המוריש במלואם ושלמותס.
קושטא הוא שמרן מוהריק״א בתשובותיו הז כתב :
והמנוי שמנת את אשתו עפ
שמינה מאחר שאין לה חלק ונחלה בנכסימ ,אין כאן אלא מבוח
האפוטרופוס
לקייס דברי המת וכוי ,והיותר נכון
הוא דלא אמרינן הכי אלא כשמסר המעות והשלישמ בידו ע׳ימ כך וזח לא מסרמ ביוה ע׳ימ כך וכיון
pr
אין מבור .לקיים דכרי הסת ויכולים לסלקה מהמנוי ,אבל אין זה סותר לפ״ש
םהר״א ששון ז״ל,
מ ד ו ן מ ק מהריק־א הוא שמנה אותט לאפוטרופוס עד מיתת נשותיו וכמותן יחיו כל נכסיו
ליורשיו ,ויורשיו זוכימ מדין ירושת
משעת מות
מורישם ,ואס
הס
גדולימ
מכטלימ
מעכשיו
אסוטרופסותו
י ג מ א שלא באו הגכםיפ לידו של אמיסרוסוס ,אבל המבוה לתת לאחרים שאיגס יורשיו כשמגא אפוטרופוס
על נכסיו כדי לקיים עואתו ,מנוי אפוטרופסות
עדיף מהשלשה כדאמרן .ומקיימים
מ ב ו ח לקיים דברי המת ,שהרי משעה שפת נפלו הנכסים ליד
בי״ד
עואתו מ ד ק
האפוסרופום לזכותם של סקבלי מתנתו.
א[ תשובות מהר״א ששון סי׳ קס״ח .ב[ תשובות מהרינדט שם .ג[ ביין נה״מ סי״
מ ד ח סק״ה .ד[ תשובות מהד׳א ששון סי׳ קכ״ה .ה[ אביןת רוכל סי׳ צ״כ .ו[ שר׳פ חו״מ
שס סעיף א׳ וסמ״ע סק״ו ש״ך סק״נ ,וקצוה״ח ונתיבות סר!״ד.
שער יד.
תפקידי בית דין באפוטרופםותם על נכסי יתומים קטבים
פרק א.
תסקידי בית דין באסוטרוססותם על נכסי יתומים קסנים הם :
א.
א .לשמור להשביח ולהרויח נכסיהם וממונם.
ב
.לברור להם חלק יפה בכל מקום שיראו לסוב לחלק נכסי מורישס
בין היורשים ,או על פי ת ב י ע ת היורשים
הגדולים.
ג .לסעון בדין לזכותם•
ד .לקיים צואת מורישם.
ה .לפרוע חוב מורישם או חובות היתומים עצמם כשהם חובות מבוררים.
ו .לשמור נכסי יתומים שלא יוזקו ולא יזיקו גכסי אחרים.
ז .להשיב כל
ד ב ר גזול או מכור בחיי
מורישמ
בעזבוגו.
שנמצא
ח .להחםשר עם בעלי החוב אם ימצאו בזה ת ו ע ל ת ליחומים.
ט .לפרוע כ ח ו ב ת האלמנה ומזונותיה ומזונוח הבנות הנזונות מ ג כ ס י ה א ב
מתנאי בית דין ,ובכלל זה גם להשיא את הבנות מנכסי אביהם.
י.
לפרנסם מסירות נכסי מורישים,
סירות הנכסים
או מגוף
הקרן אם לא יספיקו
לסרנסחם.
יא .לחנכם במצוות ולקנות להמ מרכושם םםרי
קריאה ולמוד ,ט ל י ת
ותפילין סוכה ולולב שופר ומזוזה וכל הדומה לזה.
יב .לחנכם באומנות או במסחר.
יג .לרכוש להם שם ס ו ב בחברתם הצבורית והלאומית.
ב.
תפקידים אלה מוסלים
בעיקר
על
בית
דין
שהם .לסי
תפקידם
׳חטעסדי והסשפסי ,אחראים בעד שמירת רכושם של היתומים ,הגגת זכויותיהם
בדין והסרת כל גזילה הנמצאת בעזבון מורישם ולסלק כל גזק הגגרם לאחרים
׳מנכסיהם של היתומים.
ג.
כשאמרו מעםידים אפוטרופוס על נכסי יתומים לא אמרו אלא ל ה ק ל
של בית דין ,הא אס ראו בית דין שלא למנות אפוטרופוס ויחפשו
הם עצמם
אחר זכות היתומים אין לך אפוטרופוט טוב מהם א[.
ד.
בכל מקום
שנזקקים
א[ חו״מ יךי סעיף י״א.
בית דין
ל ח ל ו ק ת הנכסים וברור
חלק
יפת
סרק זו.
yp
תםקידי בי״ד באטוטרוסםותס על נכסי יחומים קטנים
ליתומים או לטעון נגד אחרים לזכותם .מעמידים אפוטרופוס במקומם כדי שלא
יהיו נראים כעורכי הדיינים א[ .והוא הדין לטעון לזכוחם בדין.
ה.
כל תפקידי וחובות אפוטרופסות בית דין ,חלוח גם על אסוסרוסום
ובעל הבית .שסמכו יתומים אצלו.
הממונה על ידן או אפוטרופוס המוריש,
אלא שכולם עומדים החת םקוח בית דין הממנה אותם וכפופים להודאוחיהם.
ו•
כללי
כשממנים בית דין אסוסרוסום ליחומים יש שהם ממנים אסיסרוסוס
כלפי
היתומים
עצמם
וכלפי
חלקי לפעולות שדורשות מומחיות
בדין לזכותם וכדומה שאין
ז.
נכסיהם,
ויש שהם ממנים
אסוסרוסומ
מקצועות ,כגון לברור חלק יפה או לטעון
האסוסרוסום
הכללי יכול
למלאוחם
בהצלחה א(.
בית דין או אפוטרופוס שהוא ממונה על ידם .או על יד המוריש.
מוכרים וקונים בנכסי היורשים מקרקעי ומטלטלי בתנאים שיתבארו להלן אי׳ה.
א ב ל אינם רשאים ל ת ת מחנה כל שהיא מנכסי היורשים .ואם נתנו
מתנתם
ב ס ל ה שאין אדם נותן ד ב ר שאינו שלו נ(.
פרק ב.
הנהלת האפוטרופסות.
א.
כשמעמידים
בית דין אסוסרוטוס ליתומים .מוסרים לו כל נכסי
הקםן קרקעות וםםלםלימ שלא נמכרו ,והוא מוציא ומכניס בונה וסותר ושוכר
ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזח טוב ליתומימ .ומאכילן ומשקן ונוחן
להמ כל ההוצאה כפי הממון וכפי הראוי להם .ולא ירויח להט יותר מדאי״
ולא יצסצם עליהם יותר מדאי ד(.
ב.
ראוי שבית דין והמוריש בחייו ,יםנו לא סחוח משני אפוטרוסםיס,
ו ל ה ת נ ו ת עליהם שלא יעשה כל אחד םהם על דעת עצמו אלא שכל הפעולות
א> גרסינןהחם ב[ :יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם .בי־ד מעמידים להם זוסוםרוםים ובוררים
להם חלק יטה ,ומסתברא שגם במקום שמנו להם אסוםרוסוס כללי מעמידים אסוסרוסום מיוחד לברור
להם חלק יסח .לסי שלסעולה זו דרוש איש מומחה לכך .ומזח גלמוד שבכל מקום שהענין דורש להעמיד
שפוםדוסום מלקי כגץ ,למעון בדין ל מ ו ח ם והדומה לו .מעמידים בית ר ץ
אסוסרוסוס חלקי המומחה
ומוכשר כיותר לאותו ?נין.
ג[ חו״מ מיי
ב[ קידושין מ״ב.
א[ רמ״א חו״מ סי׳ ר״צ סעיף א׳ בשם הר״ן.
ד[ חו״מ סי׳ ר״צ סעיף ז׳ ,ומיין בדברינו לעיל שער פר ס״ב סעיף -o
רל״ה םפיף כ״ו.
ובהערה ,ובשער י״ב פ״ב סעיף א׳.
»ער יד .תפקידי בי״ד באסוטרופסותם על נכסי יתומים קטנים
יעשו
וידיעת
בהסכמת
כדי
שניהם,
הענינים
שהנהלת
gyp
יעשו
נכונה
בעצה
וישרה.
ב ה ס ת ל ק ו ת אחד האסוסרופסים ימנה הנעדר אחר במקומו ויחד שניהם
ג.
יתעסקו ו ע נ י נ י עסק היתומים בהסכמת בית דין.
הרשות ביד בית דין להרשות הנהלת אפוטרופסות בידי חאםוטרוםום
ד.
הנשאר .לזמן מסוים או בכל זמן
ליתומים,
בתור
שבית דין
האפוטרופםוח ,אם יראו בזה
של
אביהם
מצווים
יתומים
ת ו ע ל ת יתירה
היוחר
לעשות
טוב
ל ת ו ע ל ת היתומים א[•
ה.
מצור,
אפוטרופםותם
על
של
מישראל
אדם
היתומים
להשמע
ולהטפל
למנוי
באמונם,
בית
בגדולם
דין
ולקבל
וחנוכם.
עליו
ובהשבחת
נכסיהם נ[.
האפוטרופוס
ו.
שיהיה
צריך
מאד
זהיר
בינו
לחשוב
לדקדק היטב בחשבונוחיו ולהזהר הרבה שלא ליהנות ולא
שהוא מנכסי יתומים .כי
אבי
יתומים
אלמנות
ודיין
לבין
עצמו,
להשאיר אצלו מד.
במעון
קדשו הוא יריב
את ריבם ג ( .
ז.
וכן צריך
מ ה פ ס ד וכליון,
להיות
ולהשתדל
זהיר
יותר
להשביח
נכסיהם
בנכסיהם באמונה ובהתמסרות ביושר ותם
ח.
מדאי בשמירת נכסי יתומים
במדד ,היותר
לבב,
להיות נקי מה׳ ומישראל ד[•
אפוטרופוס שאבד ממונם של יתומים ,עובר
ויתופ לא תענון .ואעס״י שאין לוקין עליו .עונשו
וכו׳ ,ברית כרת
להם מי שאמר והיה העולם,
ורכושם
אסשרית ,ולהתעסק
על
מפורש
שכל זמן
ל א ו :דכל א ל מ נ ה
ב ח ו ר ה :וחרה א פ י
שהם צועקימ מחמט
ה ס נענים ,שנאמר כי אם צעוק יצעק אלי ,שמוע־אשמע צעקתו ה[.
ט.
להלן.
אפוטרופוס שםנהו בית דין ,הואיל והוא חייב להשבע כמו שנבאר
חייבוהו
לא
לנהל
סםרי
חשבון
הכנסה
והוצאה
ולמוסרם
ליתומים
כשיגדלו ,אלא מוסר להם כל מה שבידו לזכוחם .ואומר להם :זהו מה שנשאר
בידי מנכסי
עזבון
םורישכם ו(.
הלכך
אין
שסורין שקבלו כל רכוש מורישן .אלא כוחבים
היתומים
לו:
מ ה שנשאר ביד האופוטרופום מעזבון מורישנו לסי
חייבימ
ל ת ת לו כ ת ב
ק ב ל נ ו ד ב ר י מ אלה ואלה
דבריו ושבועחו.
י.
אעפ״י שאין האפוטרוסוס חייב מן הדין לנהל ספרי חשבון ולמוסרו
ליתומימ
ראוי לו
כשיגדלו,
מהיות טוב ומשום והייתם
א[ עיין לעיל שער ז׳ ס״א סעיף
ב[ עיין ברש״י ו נ מ ו ק י יוסף ב״מ ל׳׳ע.
נקיים
מה׳
ומישראל
ד ובהערה ושער ח׳ ס״ה סעיף ב׳ ובהפרה.
ג [ ח ו ׳ ׳ מ סי׳ ר ״ צ סעיף י״ז.
שמ״ע ילעיל שעד י׳ ס״א ושער י״ב פ״ב סעיף ז׳.
ד[ מהרשד״ם חו״מ סי׳
ה[ הרמב״ס ה׳ דעות ס״ו ה״פ ,ובודאי שדין
זה שנאמר בכל אדם ,מוזהר בו ביותר אפוגירופסוחם של יתומים.
ו[ חו״מ שם סעיף ס״י.
• ר ק ב.
קע^
הנהלת האםוסרופסות
ל נ ה ל מפרי חשבון מדויקימ ומוטמכים על ראיות מוכיחות מכל פרטי ה ה כ נ ם ת
וההוצאה שנעשתה על ידו.
יא.
חייבימ
אפוטרופוס זה כשמוכר ספרי חשבונותיו ורכוש העזבון ביד היחומיפ,
היתומימ
לתת
לו
כתב
פטורין
שקבלו
מידו
כל
רכוש
מורישן
בשלמוחו א[
יב.
אפוטרוסוט שהתמנה על ידי ערכאות והחאשרה אפוטרוספוחו ע ^
ידי בית דין .חייב לנהל ספרי חשבון של הכנסה והוצאה
מפורטת וסבוםםת,
שהואיל ובערכאות מוטלת חובה זאת על האפוטרופוס המתמנה על ידם ,חייב
להנהיג ולנהל אםוםרוסםותו בהתאם לחוקי הערכאות כ(.
א[ הריג״ש סי׳ תס״ח ומבי״ט ח״נ סי׳ שמ״נ•
נ[ שי׳פ שם סעיף י״ז בהנה.
שער טו.
חנוך היתומים.
פרק א.
לימוד תורה ,מדע ,ואומנות
שהם
ממונים מצד אביהם או מצד בית
א.
אפוטרופסי היתומים
בין
דין ,מצווים בלמוד היתומים הקסנים תורה
בבתי ספר הצבוריים ,לשכור להם
מורים מיוחדים לכך ,מעזבון אביהם או סביהם א /שחובה זאת מוטלת על ההודים
ואפוטרוססם או אפוטרופוס
בית דין אחריהם
גובים מנכסיהם בחייהם ומחייבים את
לקיימה
בגופם וממונם ,הלכך
האפוטרופוס להוציא מנכסי המוריש כל
הדרוש לכך לסי יכלתו ב>.
א( חתובה הראשית של האבות היא ללמד את בניהם תורה כדכתיב :ולמדתם אותם את ב נ י כ *
לדבר בם אז ,ועל יסור זת מסקו הדמב״מ ומרן ז״ל :שתייב האב לשכור מלמד לבנו בז ,הכ״מ ג[ והשיך ד1
הוסיפו ל ו מ ר :שחובה זו מוטלת על הסבים שהם אבי אביהם או אבי אמותם של היתומים ,שבני בנים
ובני בנות הרי הם כבנים חז .אבל בירושלמי מוכת שבני בנות אינם כבנים וז ,והנה הרמב׳׳מ ומרן ז״ל שתקו
ולא פירשו הלכת זאת ,וב׳׳ל שסמכו על מה ששםקו להלכה :שנם בן הבת תשוב כבנו לענין קיום מבות
•ו״ר ,ומטתברא שהוא הדין לענין תלמוד תורה כל התשובימ כבנו לענין מ1ות סויד מתייבים את סביהם
ללמדם תורת ממבות הכתוב ולמדתם אותם .את בניכם.
ב( מדברי הרמב״פ ומרן זיל מוכת בפירוש שתובת תלמוד חורה מוטלת על ההורים בנוסם וממונם
שאם לא יוכלו לקיים חמבוה בעבממ יקיימוה בממונם על ידי שלוחמ השכור לכך ,וכן
בחגה
כתב
נד בשפ מהר״פ ,דכייסינן לאב ללמד את בניו תודה ככל מצות עשה ומוביאים מנכסיו שלא בפניו עד
שזמודיעים
לו זז.
אבל הלת״מ כתב :
דחובת תלמוד תורה לבנים הוא רק בגופו של האב ,וכמ״ש ולמדתם אותם
ולמדתם אתם חז ,ומדרבנן הוא שחיינו את האב לשכור מלמד ללמד את בניו תורה טז .ואין זה מוכרז*
לע״ו ,שהרי קרינן ולמדתם אותם על ידי שליח ,דילטינן
מטסה ותרומה דשלוחו של אדם
ובאמת בכל החודה כולה מבוח בו יותר מבשלוחו יאז אלא שבתית חובת בו יותר
אתם ,אלא שאם האב אינו יכול ,תייב לשכור מלמד כדי לקיים מבור ,זאת שמוטלת
כמותו י[,
מבשלוחו מדנתיב .׳
עליו
מדאורייתא,
וזו היא דעת רבינו שמחה שחיוב האב לשבור מלמד לבנו הוא מתקנת יהושע בן גמלא יבז.
ולע״ד נראה שדרשת ולמדתם אתם ,לא באה אלא ,למעט אתרים שאינם
האב חייב לקיים פבות זו
בגופו או
אבות
הילדימ !
בממונו וגמ שלותו או שכירו הוא בכלל ולמדתמ אתמ.
אבל
ותקנת
יהושע בן גמלא היתח לחייב את הבכור כולו וסרנסיו שיתיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל פלך,
כדי
א[ קידושין ל• ב[ ה׳ הלמוד תורה ס״א ה״ב ,ושו״פ י״ד סי׳ רמ״ה סעיף ד .ג[ כ״מ
ה׳ ת״ח שס .ד[ ש״ד פס סק״א .ה[ יבמות ס״ב :יומא ס״ו .ו[ ירושלמי ינמות סס״ו הפ״ז,
ועי״ע בראשית רבה ,סצ״ד ,ז[ הגה״מ ה׳ תלמוד תורה ס״א בשם מהר״מ ז״ל ,ח[ ב״ב כ״א
ס[ לחם משנה ה׳ ת״ת שס .י[ קידושין מ״א ,יא[ קידושין שס ,יב[ הגה״מ אות ג׳ ,וראה
הפרה הקודמח.
סרק א.
ק^ך
אסוסרוסםם של יתומים
ב.
אמס או אחיהם ,חייב
לספל
חנוך היתומים
מורישם ,כגון שירשו את כ ת ו ב ת
בעזבון
בתלמוד תורה של יתומים אלה ,ומוציא מנכסי
עזבונם לשכור להם מורה ללמדם תורה .ומוציאים מעזבון המוריש כל הדרוש
תורה
ללמוד
ליורשיו
בבתי םסר הצבוריים שבהם מלמדים תורה ומצור.
ולשכור להם מורים מיוחדים אם יש צורך
בכך לפי מדת יושרב .שזו היא
ט ו ב ת ם ותועלתם היוחר גדולה של היחומיס.
אפוטרופםיס של יחומים חייבים לדאוג שהיחומים שחחת אפוטרופסות
ג.
י ל מ ד ו גם דרך ארץ במדעים אלמגטריים בהויות העולם ובמעשה החשבון כדי
שיהיו
לכשיגדלו
מכובדים
בחברהם וידועים לגהל
בחשבון
משאם ומתגם
ובדעה והשכל א /
ד.
בזמגגו זה שכל אב דואג להשכלת בגיו ובגותיו בתורה ומדע במדד.
שוה ,ומשלם שכר למוד עבורם ,לפי שההשכלה האלימנטארית בזמננו ,נעשית
ד ב ר הכרחי לכל אדם כמזונוחיו היום יומיים והוא חנאי הכרחי לנשואיהן של
לתת האפשרות ללמד תורה גם ילדים שאין להם אכ שיכול ללמדם או לשבור להם מורה ,וגם היתומי0
שאין להם אב ולא אפוטרופוס שידאג לתלמודם ,ושיוכל לשלם דמי מורה הבריך להם.
ולדעת רבינו שמחה והלח״מ היה ראוי יותר ליחס חיוב
הלמוד
תורה
בממינו של אב לתקנת
שמעון בן שטח שהתקין ,שיהיו התינוקות הולכימ לבית הספר א .1אבל אחר העיון נראה שתקנת שמעון
בן שסח היתה שלא יהיה כל איש מלמד את בנו על
ידי
מורה
מיותד ,אלא בבית
•שורים קבועים ויהיה בו למוד מסודר לתלמידימ רבימ שזה יקל על האדם ועל
הססר
המורה
ימבאו בו
שלא
יבטרכו
לחזור זה אחר המלמד וזה אחר התלמידים .וכדי שעל ידי תשלומי ההורים שיש בידם היכולת ילמדו בני
העניים ,אבל עיקר דין למור תורה בממוני של אב אינו מתקנת רבנן אלא מדין תורה ממבות הכתוב:
ולמדתם איתם ,ודרשינן ולמדתם אתם ,וכיון שמבוה זאת מ־סלת על האבות מוניאים בית דין מנכסיהם
אחרי מותם ומחייבים את האסוטרוסוסים להוביא מנכסי עזבונם כל הדרוש ללמוד תירה לבניהם
בניהם ובנותיהם .ומדין זה משועבדים נכסי האב מחייו ולאחר
מותו
לתלמוד
תורה ואומנות
ולבני
לבניהם
הלכך מוביאים מנכסיהם אחרי מותם למלוי חובה ,זאת שעל האבות ,ולא עוד אלא שגם מנכסי מורישם
שאינו אביהמ מוביאים לת׳׳ת של יורשיו כשאין להם משל אביהם שהרי
כל
אדם
שלא למדו
אביו
חורה תייב ללמוד ל ע ב מ ו ב [ .ו ב י ת דין או סרנםי הקהל מושיבין מלמדי תינוקת בכל עיר ועיר ג[ ,ל כ ך
קטן שיש לו נכסיס מוניאין מנכסיו ללמדו תורה
שכן שורת הדין משעבדת נכסי הקטן למלוי
חובתו
זאת שהיא גם טובתו ותועלתו הגדולה שהאפוסרופוס חייב בה ד[.
א( נלמד ממ״ש :רבא רמא בדקה איחמי ואמר לאחשובינהי קא עביונא ה[ וכן פסק מרן ז״ל:
* ם מסק עליהם לאחשובינהו שפיר דמי
היותר
הכרחית.
שנותנת להס
כבוד
י[,
והשכלתמ של יתומים מקסניחם היא
בתברה ובבכור ומבטיתה
להם פרנסת
חשיבותם ותועלתם
מכובדת ,והנהלת נכסיהם
בדעת והשכל.
א[ ירושלמי כחובות פ״ח הי״א• ב[ ה׳ ת״ח יו׳׳ל כי׳ רמ״ה סעיף א׳ ומדו סעיף א׳.
ג[ ידד סי׳ רמ״ה סעיף י״ז• ל( עיין לעיל שער ד׳ פרקים א׳ ב׳ ובהערות .ה[ ב״ב ח /
ו[ חרמ כי׳ ר׳׳צ סעיף נרו ולעיל שער א׳ פ״ג.
שער סו.
הבנוח .הלכך מוטל
על האב
קעןץ
חנוך היתומים
ללמדן מדעים יסודיים אלה
חייב להשיאן .ומדין זה מוציאים
מנכסיו גם
בחייו כמו שהוא
אחרי מוחו כל הדרוש להוצאת
השכלתן בדרך ארץ ותורת המוסר .בדרך יראת ה׳ ותורת היהדות .וזהו ב כ ל ל
מזונות הבנות א(.
ה.
אסוטרוסם המוריש
מנכסיהן של
מוציא
הבנות היורשות
חורה ומדע כדי להכשירן לחיי כבוד בחברה והצבור ולחיי משפחה
ללמדן
מכובדים,
ודבר זה הוא בכלל מזונות היתומים שאסור לצמצם בהם יוחד מדי ג[.
ו.
שילמדם
שיתפרנטו
ז.
אפוטרוססיהם
אומנות
ממנה
הולמת
של
לסי
חייבים
יתומים
כחס
לשכור
והכשרתם
בכבוד לכשיגדלו ולא יהיו
מנכסי
מוריש
כבוד
משפחתם,
ולפי
מוטלים על
מורה
כדי
אחרים בפרנסתם.
וכן מוסל עליהם ללמד את הבנות גם אם אינן יורשות ,מלאכת יד
הדרושה ל ה נ ה ל ת משק הבית ,כראוי ל ב נ ו ת ישראל שהיא צופיה הליכות ביחד•
ולחם עצלות לא תאכל ל( ב(.
א( נלמד ממ״ש :וקחו לבניכם נשים
כידו ה י א ?
ואת בנותיכם תנו לאנשימ.
בשלמא בגו בידו אלא בתו
הכי קאמר ניחן לה מידי ואלבשיח ולכסייח כי היכי דקםבו עליה אינשי א[ ,והוא הדין
לתשכלתן של הבגות שהיא גורמת שיקפצו עליה אינשי .ולא עוד אלא שבהעדר השכלה בינונית מחרחקין
ששנה אינשי בזמננו זה.
וכן תיקנו תגאוניס לתת לבת לנשואית לפי אומדן דעתו של האב
ואפילו יותר מעשור נכסי ב[
ובזמננו שכל אכ נותן יותר מיכלתו להשכלת בנותיו במדד ,שוה כמו לבניו .אין לך אומד .דעת גדולת
מזו שרבונו של האב הוא לתת
השכלה תורנית
ומדעית לבנותיו .ואנן סהדי ששעבד נכסיו לכך ,ואין
!;בנים שהמ היורשימ יכולימ למתות או לעכב כמו שאינן יכולים לעכב על מזונותיהמ.
ב( בקידושין גדסינן :ללמדו אומנות מנלן
א מ ר תזקיח דאמר קרא ראה חיים עם האשה אשר־
שהבת .אמ אשח ממש תיא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות ה[ .מכאן למדנו :שכשם
• ח י י ב ללמד 'את בנו אומנות שיתפרנס םמגה שזהו חנאי עיקרי לנשיאיו,
pחייב ללמד גפ את בתו
מלשכות הצריכות לח לנהל משק ביתה כראוי כמו שחייב להשיאה לאיש מקרא דכתיב :ואת בנותיכמ
»ונו לאנשימ.
א[ קידושין ל :ב[ עיין אה״ע סי׳ קי״ג סעיף א׳ ובי בהגה .נ[ עיין חו״מ סי*
ר״צ סעי׳ ז׳ .ל( משלי ל״א ב״ז .ה( קידושין ל׳ .ולעיל סעיף ר ובהערה.
׳ פרק ב.
חנוך במצות אומנות ומסחר
אפוטרופסי
א.
מצווים
יתומים
לחנך
את היתומים
במצות
הקטנים
הבנים והבנות ,וקונים להם מנכסי אביהם או מורישם כל מכשירי מצוה כגון
סוכה ולולב ,ציצית ותפילין וכדומח ,לחנכם במצוות .וכן מוטל עליו להפרישם
ממעשה איסור אפילו בדבר שהוא מדברי סופרים .ולמונעמ מחלול שבת ויום
ס ו ב אפילו
ב.
בדבר שהוא משום שבות א(.
אפוטרופסי היחוםים מצווים לחנך את היתומים באומנות יד .ורשאים
ל ק נ ו ת להם מנכסי מורישם כלי אומנות שיאמנו בהם את ידם למלאכה .ו ל מ ס ו ר
בידם סכום כסף כדי שיתחנכו במסחר .ודבר זה תלוי לטי ראות עיני הדיינים ב(.
א( גרסינן בגמרא' :קסבר ריש לקיש האיש
במצוות א[.
חייבת אפילו לחנך את בנה
חייב
לחנך אח בנו
ובאורח מישור )שם( למד ממ׳־ש:
חולק עליו ,וקי״ל כרבי יותנן ,והוכית זה בראיות בדורות
אבל לא בתו .ואין האשת
קסבר .ר־ל ,שרבי יוחנן
שהאיש והאשה מחויינימ לחנך במצוות גם
א ת בנותיהם .ולע׳׳ד נראה להביא ראיה נוספת לדעתו ,ממ״ש :ואיהי מנלן דלא מתייבה )ללמד את בנה
תורה( דכתיב ולימדתם ולמדתמ ,כל שמבווה ללמוד מבווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מבוות
ב[
ללמד
מזה
שבכל
מוכח
יתר המצוות
אעס׳יי שאינה מבווה לעשותם מבווה היא לחנך את בניה
ובנותיה במבווח גם בחיי האב ,וכל שכן אתרי מוחו .ובמג״א ובמחצית השקל ג1
צדדו להוכיח שהלכת
בר״ל ,ולע׳׳ד דברי האורה מישור הס נכונים להלכה.
וכיון
שההורים
שלמדנו
חייבים
בתנוך
בניהם
במצוות,
ובנותיהמ
ססתברא
ודאי
שגם
*אפוטרופוס שהוא ממלא מקומם ,חייב לחנך את יתומיהם במצוות .סנבסיהם של היחומים עצממ שירשו
מאבותיהם או מורישט שאינו אביהם.
וכן תנינא:
האפוסרוטסין תורמין וםעשרין וכר ועושים להם לולב וערבה וסוכה וציצית וכו׳
־ילוקתים להם ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה ד[ מרן ז׳־ל הוסיף וכתב :כללו של
דבר
כל
מצות עשה שיש לה קצבה בין שהיא מדברי תורה
אעס״י שאינס
חייבים במצוה,
מכל אלו המצות,
ובין שהיא מדברי סופרים עושים להם
אלא כדי לחנכם הן,
ומזה אנו למדין שמ־ש התום׳
דחינוך לא שייך אלא באב וז ,חיינו לסעוטי קרובים אחרים שאינס אביהם ובחיי האב .אבל אפוטרופוס
* ל היחוסיס שהוא ממונח מצד האב הרי חוא כאב עצמו ,והוא הדין לאפוטרופוס הממונה מצד בית דין
• ב י ת דין הוא אביהמ של יחומים ,ובכלל זה הם מחנכיהמ של יתומימ ,מנכסי אביהמ
מקופת
הצבור אם אין להם משלהם,
או מורישם ,או
וחייבים בכל הדברימ שאבירמ היה חייב בהמ בחייו ,ומוציאים
מנכסיו כל הדרוש למלוי חובות האב כלפי בניו כמו שמוציאים מנכסיו לפרוע חובותיהם לאחרים מדין
סריעת
בע״ח
מבוה,
שבכל מקום שמצוה
וכשפ
שחייביפ
לחנך הקטן כל שכן
ההוריפ
להפריש בניהם
מכל
שבריך להפרישו מאסור,
ודבר עבירה
מעשה אסור
והוא הדין לאפוטרופוס
ז(
היתומים
שכשם שחייב לחנכו במצות כן הוא חייב להפרישו מאסור עד כסה שיוכל לעשות זאת.
ב( כתב רה׳ינ ח[ :אם יש ממון הרבח ינתן לו )ליתומ( ממנו קבת בסחורח כדי שיתלמד במקת
וממכר,
באומנות
אעפ־י שאינו בדיך
שאם
השאיר.
לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיינימ ע״כ.
מורישם
ממון
הרבה
המספיק
ומזה נלמד לדין חנוך יתום
למזונותיהם ,שינתן קצת
ממנו לסחורה או
לאומנות ברשות הדיינים.
א[ נזיר כ״ט [3 .קידושין כ״ט :נ[ מניא ומחציח השקל או״ח סי׳ שמ״ג .ד[ ניסין כ״ב :
ה[ חו״מ סי׳ ר״צ סעי׳ ט״ו .ו[ נזיר שס ד״ה בנו ,ותום״ ישנים יומא ,ס״ב ד״ה בן שמונה• ז( שבת
קכ״א חד״ה שמע מינה ,תוס׳ ישנים יומא פ״ב ,ד״ה בן שמונה ,ושי״ע או״ח סי׳ שמ״ג וטו״ז סק״א.
ח[ כפר המקק וממכר לרה״ג שער ג׳ וטרר חו״מ סי׳ רל״ה ובפרישה סק״א.
שער טז.
שמירת ממון היתומים והשבחתו.
פרק א.
ממון היתומים ,זאת אומרת
א.
כסף או שטרי ערך
מטבעות
שגופם
םמון .הואיל וזקוק לשמירה מעולה מגגכה ואבדה׳ והואיל ואינט ראויים לשמוש
ולא להבאח רוחים אלא בהעמקתם במסחר או
בדרך עסקא שמביאה
בהלואה
סירות .והואיל והמסחר או העםקא קרובים להסםד במדד .שהם קרובים
לשכר.
לכן מסורה שמירת ממון יתומים רק לבית דין ובגגזי אוצרות הקדש של האומה.
יזהו עיקר דין שמירת ממון יתומים א(.
ב.
עם התמוטטות
הקרקע
הרכוש היהודי בחלקו הגדול
מידי
רכוש
ישראל
ממוני .ואם
בעקב גלותם
וגדודם ,געשה
היינו נוהגים המנהג הקדמון
לאצור אותו בגנזי האומה ת ח ת ידי בית דין .היה עלול להיותו נשדד או כלה
היחומים.
קמעא קמעא במזוגות
לכן
חכמים
החירו
להעסיק
ממון
יתומימ
בהלואה שכדרך עסקא קרוב לשכר ורחוק להפסד .אבל בתגאי שסעולת הלואה
זו תעשה
אך
ורק
על
ידי
בית דין
אמיד וגאמן ושומע דין תורה
ולאיש
ותקגוח חכמים ודבריהב ב(.
הלכה זו גשמרה בתוקפה בקהלות הםסרדים כמו שגראה מטופס השטרות
תיקון
שבספר
סופרים
יתומים ,וזה נסחו
והודה
למהר״ש
יפה ל[,
בכויב בשבת וכ״ו גטל
בטופס שטר
קנין שלם
הנעשה
על
מעות
מעכשיו ר ב י פלוני וכו׳
שנטל מיד פרנסי ק״ק פלוני כך וכך ,לבנים יפים וסובים שהם מיתוס
ס ׳ ב ׳ פ ׳ ,והסכימו והחסשרו ביניהם וכו׳ ובפנינו עדים ח״מ נתחייב רפ׳ ה נ י ז
א( בספר חשמונאימ אן מסוטר :
בשלות השקט והתורה
בשבת עיר הקודש
נשמרה
ונעשית
על ידי יראת ה׳ אשר לחמיו הכהן הגדול וכו׳ נשלח העליאדרוס לירושלים ,הכהן הגדול קבלו באהבת
ומאור פנים .וכאשר הגיד לו הלוליאדארוס
דבר בואו הגיד לו
הכהן הגדול
כי הכסף הא1וד בלשכת
המקדש הוא בסף יחימיס ואלמנות בן.
ב( בב־׳מ גז גרסינן :אמר רבה לרב יוסף הני זיזי דיתמ־ היכי עבדינן לד.ו אמר ליה מותבינן
ליה בבי דינא ויהבינן להי זוזא זוזא .אמר ליה והא כליא קרנא ? ומסיק ,אלא אמד רב אשי חזינן גבר*
דמשפי נכסיה ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמחא דרבנן ויהבינן להו ניהליה בכי יינא.
ושאלת הני זוזי היכי עבדינן והייכית שנמשך אחריו ע׳יד מסקנת רב אשי ,מוכיחים ששאלה זו
היא הלכה
שנתחדשה
עם השתנות
מ1ב
הרכיש
שאפשר לטלטלם ממקום למקים בכל מקום נדודיהם.
היהודי
שנעקר מהקרקע
ותשתנה למעות מזומנים
ובשאלה זו שנתחדשה בימי רבה
ורב יוסף אסיק
ר ב אשי :חזינן.כלומר בית דיןמתעסקימ בדבר למבוא האיש הראוי.
א| ספר החשמונאים ב׳ נ׳ .ב[ ראה גס בס׳ לירית הראשונים להרב יצחק אייזיק
נ[ ב״מ ד׳ ע .ד( מהר״ש יפה סי׳ פ״ז.
הלוי הרצונ כרך י׳ ח״א ר ל׳ ע״ב יד צ״ד ע׳׳א.
פרק .K
קןךן
שמירת ממון היתומים
עסק שיעשה
והשבחתו
בממון זה,
וישתדל בכל כחו ל ת ו ע ל ת
לכתוב
בסטר זכרון כל
העםקא
באמח ואמונה ,ובסוף כל שנה יעשו חשבון מכל הריוח ומחציתו יתן
לסרנסים הניז בעד היתום הנז׳ ע״כ .ומזה מוכח שלא נהגו למנות אסוסרוםוס.
על ממון יתומים אלא םרנםי הקהל שהם שותםים עם בית דין במנוי האםוטרוסום
הם המה השומרים ומרויחים ממון היתומים.
רשמי הלכה זו ראיחי בהיוחי משרח בקדש בעו״י סאלוניקי יע״א ,שבי״ד
של יתומים ואלמנות העומדים חחח נשיאוח הרב הראשי שבקהלה המה שומרים
ברשותם ממונם של יתומים ואלמנות ונקראים בשם בי״ד יתומים ואלמנות ,וזהו
תפקידם המיוחד לחם.
הפוסקים הראשונים
ג.
הקלו
עוד
יוחד ,וחייבו את ביח דין למנות
אפוטרופוס גם על ממון היחומים ,משום שיוחד מביח דין ישחדל
האפוטרופוס
לבקש אדם ראוי למסור לו ממונם של יתומים א[ ,אבל לא הרשו אח האפוטרוטופ
למסור
לאדם אמיד ובטוח
בהלואה ממונם של יחומים אסילו
ואפילו נ ג ד
םשכונוח של קרקע או דהבא פריכא ,אם לא שיעשה פעולח מסירח ההלואה
בדעת בית דין ובפניהם נ[ א( .ו א ף ל ד ע ח ם אין ביח יכולים להרשוח מסירה ממון
יתומים בהלואה או עסקא אלא בתנאים מסוימים ,והם :איש אמיד וידוע לנאמן
שומר מצות התורה ונשמע לפסקי בית דין וכל דברי חכמים ותקנותיהם ,ונגד
משכון קרקעי עידית או משכון דהבא פריכא ובתנאים של
להפסד .זאת אומרת שאם יהיה
להלוה
הפסד
לא
קרוב לשכר ורחוק
ישתתפו היתומים
בהםסדו
מהקרן שלהם ואם יהיה שכר בעסק יטלו ממנו היחומים ריוח כפי מה שהתנו
ביניהם ,שהואיל ורבית כזה אינו אסור אלא מדרבנן החירוהו חכמים ליתומים
קטנים ז(.
ד.
והפוסקים האחרונים הקלו עוד יוחד להרשות את אפוטרופוס היחומים
א( בנמוקו של דין זה נאמרו נ׳ דעית .א .רש׳׳י ז׳׳ל כתב :שיש להם כח להפקיר נכסי המקבל׳
! * .ל היתומים ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד ג( .ב .הרא׳־ש מנמק דין זה :כי היכי דלהוי עליה
אימתא דבי דינא ,כשנעשית מסירת המלוה במעמדם .ד[ ג .הרשב־א נתן נימוק אחר בדבר :לתת רשות
לאפוטרופוס להוציא ממון היתימימ ולמוסרו ליד הלוה או המתעסק הן ,והנמק״י והב־י כתבו שם שלדעת
הרשב־א אין צריך בבית דין מומחיס אלא סגי בבית דין של הדיוטות .ואין זה נלע-ד שהרי בארנו ו[
שבית דין
למנוי אפוטרופוס
הוא רק
בית דין
מומחה
ונבחר מהצבור.
והסברא נותנת לומר שנם
הוראות בית דין בקשר עם פעולות האפוטרופוס בנכסי יתומים צריך שיהיה בי״ד מומחה ונבחר.
ולשיטת הרשב־א נראה
שאין צורך שפעולת ההלואה
תעשה בבית דין,
אלא צריכה לחעשות
בידיעת בית דין וברשותם.
נ[ ב״מ ע .ברש״י
א[ סול ישו״ע חו׳׳מ סי׳ ר״צ סעיף ה׳ כהנה .ב[ סמ״פ שס ס״ק ט׳׳ז.
ד״ה .בפני בי״ד ועין נמוק״י שס ,ומשנה למלך ה׳ מלוה ה״ד ה׳ י״ד .ד[ הרא״ש ב״מ שם.
ה[ נמוין׳׳י שס יב״י סי׳ ר״ן .ו[ לעיל שער א׳ פ״א הערה א׳ .ז[ פמ״ע שס ס״ק י״ז.
•
שער ט ז .
gyp
שמירת מ מ י ן היתומים והשבחת!־
הממונה מצדם או מצד המוריש להלוות ממון יתומים כטוב בעיניו ,מטעם זה
שאש נחמיר בזמננו זה בזוזי דיתמי לא ימצאו לווים ויכלו ממונם אחת ל א ח ת
במזונותיהם .ומטעם זה הותר לאפוטרופוס לפסוק
עסיי דעתו שכר היתוםיס
לפי ראות עיניו שהוא תועלת היתומים ח!•
אפוטרופוס של יתומים בין אם נחמנה מצד
ה.
בית דין או שמינהו
המוריש או שסמכו יתומים אצלו ,אחראי לשמירת ממונם של יתומים בשלמותם.
וחייב להעסיקם בדרך המסחר או עםקא ,על
ידי
איש
אמוד
וידוע
בנכסים
לנאמן כדי שיכניסו טירותיהם בתנאים בטוחים מהפסד וקרובים לשכר,
אין האפוטרופוס רשאי להלוות ממון יתומים נגד משכונות של כלים
ו.
אפילו אם הם מעולים בערכם ,שמא ימצא
שאינם של
הלוה ויבואו
בעליהס
ויוציאו א ו ת ם מידי האפוטרופוס או היחומים כ[
אפוטרופוס
ז.
שלא
ממונם
העסיק
של
יחומים
בחנאים אלה,
אלא
האכילם ליתומים זוזא זוזא ,נקרא מפסיד נכסי יחומים ,ומסלקים אוחו בית דין
מאפומרוםסותו ג[
ח.
ושאינו
אפוטרופוס היתומים שהלוה מעותיהם
ידוע לנאמן.
לאיש
שאינו
אמוד
בנכסים
מעשיו בטלים ,ומוציאים ביח דין ממונם של יחומים מיד
הלוה ומחזירים ליתומים את ממונם ־[•
ט.
ואס אבדו המעות באופן שאי אפשר להחזירם ,ליתומים מחייבים בית
דין את האפוטרופוס לשלם הפסדם של היתומים כדין מזיק בידים ה[•
י.
אפוטרופוס היחומים חייב לעמוד על המשמר על כל שנוי שיתהוה
במצבו הכספי של הלוה ,ובכל זמן שיודע לו שהורע מצבו של הלוה ושצריך
להוציא ממון היתומים .מוציאם על ידי ביח דין אפילו אם עדיין לא הניע זמן
הםדעון,
שכל
אפוטרופוס
וכייר
במקומם ,אחראים על שמירת ממון היתומיס
ו ה ב א ת תועלת להם י[•
יא.
כל אפוטרופוס מותר לו ללוות
לעצמו ממון יתומים בתנאי קרוב
ל ש ב ר באותה חמדה שאפשר היה להשיג אצל אחרים .אבל לזה דרושה רשות
מיוחדת
מבית דין כדי להסיר
מעליו
בעליהם של נכסי יתומים ,הרשאתם
היא כאלו הבעלים עצמס מסרו מסוגם
לזות שפתיכ .שהואיל
את
האפוטרופוס ללוות
ובית דין הס
לעצמו נכסיהם,
לידו ז(.
א[ הרש־׳׳ס ח ו ״ מ סי׳ כעז ונודע ביהודה כהדו״ה ת ו ״ מ שי׳ נד .וערוך השולחן למהרי״מ
נ[ מרדכי ס׳ איזהו נשך סי׳
ב| שי״ע שם וסמ״ע ס ׳ ׳ ק יה.
אפשטין חי״מ סי׳ ר .סעיף י.:
שלא יהשיבת מהר״ס מינן סי׳ כ׳׳ד וכנה׳׳ג ה ו ״ מ ח״ב סי׳ ל״ן היה כדו ס׳׳ר ,לא .ד[ דמ״א
חו״מ סי׳ ר״ן סעיף ד׳ .ה[ עריך השולחן סי׳ ל׳׳צ סעי׳ י ׳ ז בשם מהרי״ק ,ועי׳׳ע שס נסעי׳ סן.
.י[ הרשד״ס חי״מ סי׳ שע״ז .ז[ רמ׳׳א בהנה חי״מ שם סעיף חי.
gp
פרק א.
יב.
שמירת ממון היתומים והשבחתו
מי שהלוה מעות יתומיס
ואחרי ש»בד זסן סרעונם רצה
שבידו על
משכונות של לא
האפוטרופוס להוליך
יהודים
המשכונות למקום
אחד
שנמכרים ביוקר .שומעים לאפוטרופוס .ואין המלוה יכול לפדות משכונות אלה
בשוים ש ב מ ק ו ם ההלואה .שהואיל ועבר זמן סרעונם נקנו המשכונות ליתומים
וחובת בי״ד ואפוטרופוס היא לבקש תועלתם של היתומים א( .אפילו אם המלוח
רוצה
לשלם קרן וסירותיו המגיע
ליתומים
ולפדות
המשכונות
ומעכב
ביד
האפוטרופוס מלמוכרם לאחרים אפילו ביותר מהחוב ופירותיו .אין שומעין לו כ(.
אין בית דין
יג.
ואפוטרוסוםם
להעסיק
רשאין
ממונט
יחומיט
של
במסחר שיש בו ספק כל שהוא של הפסד .ואפילו אם לא ימצא לוה אמוד
ובסוח .אלא מפקידים ממון
היתומים
ת ח ת רשותם וסקוחם
ומאכילים
אוחם
זוזא זוזא ליתומים או קונים בשבילם קרקע עושה סירוח .ומוסרים אוחו בידי
אפוטרופוס לעבדו ולהכניס סירותיו נ(.
בזמננו שנסצאים באנקיס העופדיט
יד.
חחת
להפקירם בבאנקים הכי בםוחים עד אשר ימצא
פקוח
לוה
הממשלה .ראוי
בסוח ואמוד ,וזו היא
הדרך הכי בסוחר .לשמירת ממון יחומים ד(.
רשאיט בית דין או האפוטרופוס למסור ביד יתומים קסנים שהגיעו
טו.
לכלל סעוסות חלק מממון אביהם כדי להסתחר בהם .לשם חנוכם המסחרי ה(.
אין האסוסרוסום רשאי להקנות מעות יתומים במעמד שלשתן י[ א(.
טז.
א ב ל אם אחר מקנה ליתומים במעמד אפוטרופוס קנו ז(.
יז.
אסוסרופום רשאי להלות מעות של יתומים
אין
ברבית קצוצה.
אלא שאם עבר ועשה כן אינו נפסל לעדות .משום שסבר מצוד.
קא עבידגא
להרויח נכםי יתומים ח[ ,ומוציאין בי״ד הרביח מידו של האפוטרופוס .כל זמן
שלא מסרו לידי היתומים ט(.
אפוטרופוס שהלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה והאכיל ה ר ב י ת
יח.
ליתומים .טטורימ מלשלם אפילו לכשיגדלו .וגפ האפוטרוטופ פטור
מלהחזיר
הרבית ,משום שהיתומים לא לקחו הרבית מיד הלוה אלא מיד האפוטרוסוט.
א( מעמד שלשחן היינו ,שהמלוח אומר ללוה בפני מי שרועה להקנות לו הליאתו ,מנה לי בידך
תנהו לפלוני,
וקנין זח הוא מתקנת חכמים ,ובממון יתימים לא תקנו
להפקיע ממונם על ידי אמירתו
של אסומרוםוס.
א[ מ ד א כהנה סי׳ ל״צ סעיף ע׳ וםמ׳׳פ :ס .ב[ עיין נהיהמ״ש :ס פ׳׳ס נ׳ ילעיל
שער י׳ ס׳׳א סעי׳ י ובהערה .ג[ ח ד מ :כ .ד[ כן נראה לי .ה[ ספר המקח נרה״נ :ע ר ג׳
ו[ ראה ה ד מ סי׳ ר כ״ו ולעיל שער ט״ו ס״ב סעי׳ ב׳ ובהערה .ז[ מ ד א חי״מ סי׳ ר״צ סעי׳
י״א .ח[ ידד סי׳ קיט סעי׳ י״א וחוימ סי׳ ל׳׳ד סעי׳ י׳ .ס[ משל״מ ה׳ מליה כ׳׳ד הי״ד
ד׳ה כתב מרן שהרשב״א.
י
שער םז.
שמירח ממ-ן היתיסיס והשבחתו
והלוה כשנותן הרבית נותנו על דעת כן שינתן
HOp
ליתומים .והאפוטרוםוס אינו
אלא םרםורא דעבירה ואינו בתורת השבון א[
ים.
מעות יתומים
אפוטרופוס שהלוה
ברבית קצוצה ומסרו ליתומים
ועודנו בידיהם ,אם הש גדולים ,מוציאים בי״ד הרבית מידם .אבל אם היורשים
הם קטנים אין בית דין מוציאים את הרבית מידם ,דיתומים
בני
קטנים לאו
מעבד מצוד! נינהו כ[•
כ.
אפוטרופוס שהלוה מעית היתומים ברבית קצוצה תנאו בטל ונעשו
מעות אלה כעיםקא אצל הלוה ,וכל מה שיריות בהם שייך ליתומים שבי״ד שהוא
אביהם של יתומים נעשו כאלו התנו עם הלוה שכל מה שירויח יתן ליתומים
והם מנכים לו שכר טרחו הראוי בעד פעולתו א(.
כא.
במה דברים אמורים כשהרויח הלוה במעות אלה יותר ממה שקצץ
בריביח ,אבל אם הרויח רק כשיעור שקצץ׳ נוחן כל מה שהרויח ליחומיפ ,ולא
הפסיד,
מדין רבית קציצה אלא שמתחייב עפיי תנאו ל ת ת מה שקצץ ,ואפילו
וחגאי כזה שהוא דרך עםקא הוא מכלל אבק ר ב י ת שמותר לגבי יתומים ה[•
כב.
האפוטרופוס
מותר
להלות
מעות יחומים
לאדם גאמן שיש
לו
נכסים מרובים קרוב לשכר וקריב להפסד .כיצד אומר לו :תהיה גושא וניתן
בהם אם יש שם ריוח חן להם חלקן מן
הריוח ואם יש
שזה אבק רבית וכל אבק רבית אינה אסורה אלא
הפסד תפסיד אתה.
מדבריהם ,ובנכסי יתומים
לא גזרו ,והוא הדין לכל רבית דרבנן י[•
כג.
נקראים יתומים קסנים לענין זה ,הקטנים
מבני יג ,או
הגדולים
ס ב נ י יג׳ שאינם יודעים לעסוק במעוחיהם ככל שאד אנשים ,שכל שלא
הגיע
לכלל דעת נקרא יתום לענין זה י[
כד.
אין כל
הדברים
הללו
אמורים
אלא
מעיקר
הדין ,אבל למעשה
גהגו בכל מקום להלוות מעות יתומים בהיתר עסקא ח[.
א( הסו-ז גז והש״ך ד[ כתבו שגם אס חרויח הלוח יותר ממה שקצץ אינו נוחן ליתומימ א ל *
מה שקצץ .אבל מ ה ר ״ א שש־ן )בסי׳ קס׳׳ב( הוכיח מדברי תמרדכי כדעת
הסו׳׳ז ,דכיון דהקציצה במלה
בי״ד מתגים עליו כל מה שיותר אסשר לזכות היחומים ,אלא שבכ״ז מנכים לו שכר םרחו לטי שגי״ד
לא יתנו לעשיק מי שהוא לטובת היתומים ,לעבוד בשבילם חנם.
א[ יו״ד כס סעיך כ׳ ופריז ס״ר ,י״ה .ב[ משל״מ שס ד״ה כתכ מרן פלה .ג[ שם
ס״ק י״ז .ד[ שכ פ״ק ל״א .ה[ כ; נראה ני .ו[ הרמב״ס ה׳ מלוה פ״ד הי״ד ושו״פ יי״ד
סי׳ ק״ס ספיף י״ה• ז[ שו״פ שס בהגה יש״ך שס ם״ק כ״כו .ח[ ש״ך שס פ״ק כ״ו.
פרק ב.
טענת אפוטרופוס לזכות היתומים.
א.
כשממנים המוריש
או בית דין
אפוטרופוס על נכסיו .צריך ל ב ר ו ר
אסוטרופוט שידע לטעון בדין לזכות היורשים אי.
ב .י אין
לזכות היתוסיט
בית דין ממניט אטוטרוסוט אלא
אבל לא
לחובתם ,וכל מה שעשו האפוטרוססיס לחובת היתומים םעשיהם בטלימ .13
ג.
האפוטרופוס נזקק לטעון לזכות היתומים בתור הובע להוציא זכותם
ש ל היתומים מידי אחרים .א ב ל אין האסוטרוסםיס רשאיט להופיע בדין ולטעון
לזכותם בתור נתבעים .שמא לא יזכו בדין ונמצא החוב מתקיים בדין על ידמ.
ולפיכך לא יטענו היתומים כשיגדלו ב(.
ד.
בסלים ואין
שלא
הילכך
אפוטרופוס
שנזקק
לטענות
התובע והתחייב בדינו .מעשיו
בית דין מוציאימ מנכסי היתומים על פי טענותיו והרי זה כ ד נ ו
בפניו .ואס שלם
לפרוע משלו מדין מזיק
האפוטרופוס לבע״ח .חייב
ונשא ונתן ביד ז(.
ה.
הזדקק האפוטרופוט
לטענת התובע וזכה
בדינו .הדין קיים סדין
זכין לאדפ שלא בפניו ח(.
א( .בכתובית :
האי מאן דמוקים אפוטרופוס נוקיס כ• האי דיר? להפוכי בזביתא דיחמי * X
ב( זחו לשון הרמב׳״מ :ואין רשאימ ליון ולתוב על מגת לוכות ליתומים שמא לא יופי ונמצא
וסווב קייס גז ,ומדבריו
הנין הראנ״ד שאמ עברו האסוטרופםימ
ונתחיינו
כיין מועיאים
מהיתימים,
י ל ק השיג עליו וכתב :לא זו הדרך וכו׳ שאין לתם רשות לאפוסרושסימ לתוב ליתומים לא לכתחילה ולא
דיעבד ע׳׳כ .ובאמת סיום דברי הרמב״ס שכתב :ונמצא החוב קייס ,מוכיחים כמו שהבין הראב״ר ברעתו,
שלא ,ולהלכה אי אסשר לומר כן ,שהרי כיון שאין האטוטרופפיס רשאים לעמוד בדין מפילא נמ עמידתם
גדין אינת מתייבת את היתומים שאין האפיסרופסים סיוסי כח לעמוד בדין כשמס .ו א ץ בית דין רשאים
לדון לחובת היתוםיס ,דהוי כשלא בפני הנתבע ,ואס קבלו עדות שלא בםניו אין דנימ על פיו ד[ .ו ל ק
מומדחיס לפרש דברי הרמב״מ במה שאמר :וגמצא החוב קיים ,במובן זה ,שגס אחרי שיגדלו היתומים
לש יוכלו לטעון נגד סס׳׳ד שגתן לחובתם על
ידי
אסוטרוסום,
או שלא
יתבעוס
כשהם
גדולים Jtn
ואזורי שעמו האפוטרופוס וזכו בדיגמ ודאי יתבעומ כשיגדלו ,על סמך טפק הדק .והמ״פ שם ס י ר • p
דברי הרמב־ם ,שכיון דשיגס רשאים לדון אס עבדו ודנו ונחחייבו לא עשו כלום ,אלא שלדעתו גפ שש
זכו בדין לא עשו כלופ משומ שאל״כ לקתה מדת הדין שיהיה תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח jp
א( כתובות ק״ס• שו״ע חר׳מ סי׳ ר״צ סעיף בי .ב( נמוק״י ב״ק קי״ב :נ( הל׳ כחלות
סי״א ה״ז .ד[ חדמ סי׳ כ״ח סעיף כדו .ה[ עיין קדושין מ״ב חד״ה אלא לחוב .ו[ חשיבות
מרא״ש כלל ס״ח סי״ ב׳ ומל״מ ה׳ נחלות סי״א ה״ז .ז[ מ״מ ה׳ נחלות שם ,ובאר הנולה שו״פ
חו״מ סי׳ ר״צ אות כ׳ .ח[ חי״מ סי׳ ר״צ סעיף י״ב ועיין בהערה הקודמת.
שער ס ד .
ו.
שדירח ממון
ק20
היתומים והשבחתו
אטור לאפוטרופוס לטעון לזכות היתומים .טענה
שנראית לו שהיא
שקר .שנאמר :מדבר שקר תרחק א[•
ז.
אפוטרופוס שיודע בברור שהמוריש היה חייב לאחר .שלוה ממנו
או שהפקיד בידר חפץ ידוע ,רשאי לפרוע מנכסי המוריש או להשיב הפקדון א ח ר י
המלכו עם בית דין וקבלה הסכמחס כ( א(.
ח.
אשר ,הנושאת ונותנת
בתוך
על נ כ ס י
הבית ,ואפוטרופוס הממונה
בעל הכית ,ויודעים שהיו לבעל הביח נכסים של אחרימ והממון נשאר
ויודעים של מי הם ,הואיל והם שולטים בנכסי המוריש ויודעים
בידם
שנכסים אלו
שנשארו בעזבונו הם של אחרים ,חייב האפוטרופוס אחרי המלכתו עם בית דין
להחזיר לכל אחד את שלו לקיים מ1ות השבה
וגם אס יעא הממון מידם ובא ליד
ולמנוע היתומים מאיסור גזל,
ביה דין .יעשו בי״ד
תאמר
בכל אשר
האלמנה או האסוטרוסוס ,במגו שהיו יכולים להחזיר לכל אחד את שלו ב J
ולע׳׳ד *ין *גי .מוצא לקוי במדח הדין בזה ,שאם
זכו
שזדנם רשאים
חאטוסריסםים אעפ׳׳י
לעמוד ביין מכל סקוס זוכיס הייחוסים מדין זכין ל*ד 0של* בסגיו ,והתוכן הססיד נמשיה בזד• • ת ב ע
ל י י ן את האפוטרופיס והיה
לי
לרעת שאין *סוסריםום מיוסר ,כת לחוב
ליתומים.
וכיון שתבע ביין
הרי זה כאילו קיבל בפירוש לקיים פסק הדין גם *ם יהיה לחובתו.
א( המל־מ ב[ כתב לחלק :שאין האסוסרוטים חייב להשיב לבעליו מה שבדור לו שהמוריש תייב
«ל* בגכסים ססויימים ,אבל ביודע שבעל הבית חייב לאדם * ח ר * ף שהו* יודע בברור החוב אינו רשאי
לסרוע כלום דאיהו מאן שם ליד ,ואי עביד הכי חייב לסרוע משלו מדין מזיק ,ולע״ד נראה ,שהואיל וזכית
הוא ליתומים להוציא מרשותם כל מה שאינו שייך להם ,דיתמי דאכלי ילאו דילהו ליזלו בחר שבקיהו,
הלכך האפוטרופוס לפי תפקידו מיופה כח להוציא מעזבון מורישם כל זכות ברורה של אחרים שנמצא
בשזבון מורישם ,כדי להוציא הגזל מדמון היתומים ,ולקיים מצות השבת גזל המוטלת עליהם ,אלא שעל
כל מניס צריכה הסכמת בית יין ,שכל הוצאת דבר מרשות היתוסים זקוקה למשפט ופסק בית דין.
ב( בית יוסף ג[
והסמ׳׳ע ד1
הקשו
שדין זה סותר
למ״ש רמ״א ה[ :אשד ,שכתבה לאחרים
שמה שחחת ידיה הוא של אחרים .אכ ידוע שהיה לה ממון שאינו של בעלה,
נאמנת ,ואין הבעל יכול
לומר שהוא שלו ,ובש״ך י( מסיק לחלק :שמיש מרן במי׳ נ״ו ,היא באשת שהיתר .שולטת בנכסי בעלה
בכל אשר לי ,והיה הבעל נותן לה נאמנות בכל דבר ,הילכך היא נאמנת מדין שליש ,ומ׳יש דמ״א בסי׳
ס״ב הוא באשה הנושאת
ונותנת שלא יאםיגה בעלה ע״כ ,ודבריו גכונים
לשליש בנכסיו נאמן השליש במנו .לומד של
אחרים
הם ,אבל אין זה
בסתם אשה הנוינ ,ותג«י עיקרי זח של נאמנות היד .צריך להזכירו
לדינא
שכל
שעשאד .בעלה
במשסעות דברי
סרן
מפורש ולא לסמוך על
לדיני שלישות .ועיין בקצוה-ח ז[ שדחה דברי הש״ך מסעם אחר ,ולכן
נלע״ד
להכריע
שכתב
סמיכותו
בתירוצו של
א( תשו׳ הרא״ש כלל פ״ו סי״א ,וסמ״ע חו״מ סי׳ ר״צ ס״ק ל״ד ופתחי תשובה סי׳
ג[ ב״י 0י׳ נ״ו מחלש י׳ בשס הרא״ש.
ב[ מל״מ ה׳ נחלות סי״א היז.
יךי סק״ד•
י( ש״ך סי׳ נ״ז ס״ק ל״ד.
ד( סס״פ סי׳ ס״ב ס״ק ז׳ .ה{ רמ׳׳א בסי׳ ס״ב סעיף אי•
(rקצוה״ח סי׳ ס״ב ס״ק ד׳.
מרק ב.
ק ך
מ
ט.
מענת אפוטרוסים לזכות היתומים
האפוטרופוס רשאי להופיע בדין בתור נתבע בתנאים א ל ה :
א .טענת היזקות שהיתומים מזיקים היזק ברור לאחרים נ•1
ב .תביעת חוב שרבית אוכלת בהט י•1
ג .כל מקום שיראו בית דין שיש תועלת ליתומימ לגבות מהמ חוב
מורישם כשהם קטנים ,כגון שבעל חוב רועה לוותר קעת ולסחול
להם כדי שיגבה עכשיו ה(.
ד .כל מקוט שיראו בי״ד לטוב להחסשר עם הבעיח ל ס ו כ ת -ו ת ו ע ל ת
היתומים י[
ה .תביעה הבאה מחמת עואת המוריש זן.
ו .ת ב י ע ת חוב או כל דבר מבורר ח[•
ז .תביעת האלמנה בכתובתה ומזונותיה ם(
ח .תביעת גזלה שבעזבון המוריש י[•
ט .תביעת עסקי שותפות שבין המוריש ושותפיו יא[
י• בכל תביעה שהתובע מוחזק
בנכסי יתומיט .שהואיל והוא שחייב
חסו״ז א[ שכתב :לחלק בדין אשה הנו־נ כתוך הבית ,שאם
היא
מנכסים אלו שבירר .לא היו
טוענת
םעולמ ברשות בעלה אלא שנחנו לה מידי אחרימ בתור פ ק מ ן ,אינה נאמנת ,אם לא
ממון שאינו של בעלה .אבל
שידוע שהיה לח
בטוענת שנכטיט אלו שהיו ביד בעלה ונמםרו לידה מידו ,המ של אתריט,
באמנת במגו .ולע׳׳י נראה להסביר חילוק זח,
שכל
שאפוטרופוס
בא
למלאות תאקיד אסיסרוסםותו
להשיב הגזל לנעליו ולהסיר היתוסיס ממכשול עץ הוא נאמן מדין אפוטרופוס ,אכל כשמוען שנכסים
שלה
נחנו לידו
והיא
מחייבתו
להשיב מה שבידו
לבעליו
מדין
נסקו,
בטענתו זו
מוביא
עבסו
מאסיסרופוס ונעשה תובע להוביא ספון היתימימ לעבמו או לשלם חובותיה כלפי אחרים ,והילכך נעשה
נ ו ג ע בדבר ואינו נאמן ,אמ לא שידוע שיש לה ממון שאינו של בעלת ,ואז נאמנת בהוראתה על מפינת
המיוחד לה.
וראיה
לתילוק זה נמבא במה שטםק רמ־א ב[ :ראובן שאמר שיש לו בידו מעות של שמעק
ואומר שבוהו לתת לבניו ,אס רובה לתת לכל בניו בשוה אינן יכוליט להשביעו ,דחוה ליה כאמוטרוסוס
• מ י נ ה ו אבי יתימימ,אבל אמ רובה לתת לקבתפ ולא לכולן אפ כן לפי דבריו אינו אפוטרופוס עליהמ
ייכוליס להשביעו וכר.
ומינה
נלמוד לאשר•
הנושאת ונותנת בתוך הבית וטוענת על־ נכפים ידועים שהם סקרון בידח,
בטענתה זו מוביאה עבמה מכלל אטוטרוסוס על נכסים אלו ואינה
נאמנת.
א[ עו״ז חו״מ סי׳ ס״כ .ב[ רמ״א חו׳מ סי׳ ר״צ סעיף מ״ז• נ[ למ״א כהנה סי׳
יךי סעי׳ ה׳• י[ ערכין כ״ב• אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן רביח אוכלה בהם וכיק
שכי״ד נזקקים לחועלחס של יתומים רשאי האסוסרוסיס להיפיע ולטעון לזכיתס ,ועיין הרמכ״ם
ו[ שם סעיף ס.
ה[ חו״מ סי׳ ק״י סעיף א׳ וכנה״נ חו״מ ידב,
מלוה סי״כ ה״נ.
ז[ שם סעיף ט׳ .ת[ שס ט׳ בהגה .ט[ שם י׳ לכתובת אשה אץ צדך להעמדת אפוסרופוס
מואיל ונזקקים בי״־ לטענתה אפילו שלא בפני האפוטרופוס .ממילא יוצא שהאסוטרופוס
סופן לזכות היתימיס .י[ שס ספי׳ ה׳ .יאן סי׳ ק״ח סעיף ד .
שער טז.
ק0ת
שמירת ממון היתומים והשבחתו
האפוטרופוס להזדקק לטענותיו כדי להוציא מחזקתו מה שהוא
תסוס א(•
יא .כל
שהאסוטרופוס
מקום
להופיע
רשאי
ולטעון
בדין
לזכות
היתומים ,טוען אפילו טענות שאינן שכיחות ,שהאטוטרוטום נחשב
כבעל דבר עצמו ויכול לטעון גט טענה דלא שכיחה .א ב ל בית
דין
אעס״י שהם אביהם של יתומים ,בשעה שיושבים בדין אינם
טוענים'לזכותם אלא ד ב ר שהוא בכלל פ ת ח פיך לאלם .א ב ל טענה
דלא שכיחה .אינה בגדר פתח פיך לאלט .ג[
יב .אין האפוטרופוט רשאי לטעון טענה דלא שכיח לגמרי שהדעת
מ ת נ ג ד ת לה .ג[•
יג• אפוטרופוט שטען
היתומימ
טענות
רחוקות
דלא
במקומ
שכיחי
שחיוב
הוא מבורר .אין שומעימ לו .שכל שהחיוב מבורר אין
לנו לפטור היתומיפ
מפריעת
חוב
ברור
של
מודישמ
בטענות
רחוקות דלא שכיחי ד[.
יד .אסוסרוסוס שטען טענה שנראית שקד בעיני הדיינים ,אין מקבלים
טענותיו .ה[•
טו .אטוטרופוט שטען טענה המחייבת בדין את היתומים .במקוט שהיה
יכול לטעון טענה שפוטרת אוחט או שמזכה אותם להוציא מידי
אחרים
בלא שבועה ,נקרא פושע וחייב לשלם א(.
א( ספק ר מ -א :אפיטרוסוס שטען בבית דין מה שלא היה לו למעון ועל ידי זה כש לזה שכנגד
היתומיט השבועה ,ואילו טען כהוגן היה מניע ליתומים בשבועה ,לא מקרי פשיעה ,דמי ימר דמשתבע.
ולא מקרי פשיעה אלא אם נוטל זה בלא שנועה ואלו טען כהוגן היו נוטלים היתומימ בלא שבועה ו[.
אולמ הלכה זו תמוהה בעיני מאד .שהדי לטי מה שפפק רמ״א :אמ יש להט אפוטרופוס רואים
תחלה אם האפיטרוטטיט יטענו להמ ואמ לאו
טוען לחמ
בית דין ז[ ,א ץ מקום לחייב
האפוםרופוס
הואיל ויכול הוא לומר שסמך על בית דין שימענו טענה הוגנה לזכות היחוסיס.
והנה הלכה זו למדה רמ״א ממ״ש במרדכי ח[ ,אבל המעין במרדכי יראה שלא נאמרה הלכה זו
שלא על שטען בבי״ד מה שלא בוהו שולחו לטעון ,ואין ללמוד ממנה לאפוטרומומ של יתומים.
וסבור הייחי לומר שדיגו של רמ״א הוא במקום שהאטיטרופוס טוען ברי ט[ ,איל• גם זה איני
מספיק לישב הלכה וו
נקרא
על בוריה .שהרי בפוען
פושע שהרי טען טענת
האפוטרופוס מענת
ברי על פי ידיעתו הברורה אינו
אמח ואסור היה לו לטעון אחרת י[ .ובריך לומר שדין רמ״א זה נאמר
א[ כנה״ג פס הנה כרו ס״ק פ׳יו .ב[ תשובת הרא״ש כלל פ״ו סי׳ א׳ ,ורמ״א סי׳
ל״צ סעיף י״ב ,ועיין בקצות החושן סי׳ ק״ח ס״ק ו׳ .נ[ הרא״ש בתשו׳ שס ,וקצוה״ח שם.
ה[ כנה״ג שס ס״ק ע״נ בשם הרדב״ז.
ד[ כנה״נ חרמ ה״ב סי׳ ר״צ הגה ב״י ס״ק ס״ו.
ו[ חי״מ סי׳ ר״צ סעיף ב׳ ועיין קצוה״ח ס״ק י״א .ז[ חו״מ סי׳ ק״ח סעיף ד׳ והר״ן
ט[ עיין לפיל סרק א׳ סעיף ב׳ ובהערה.
כתובות ק״ס :ח[ מרדכי ב״מ פרק המפקיד.
י( עיין לפיל ספי׳ ר.
פרק ב.
ק^ןן
ס עגת אמומרופוט לזכות היתומים
סז .אבל אט טען טענה המחייבת שבועה את מי שכנגדו ,אפילו אם׳
היה יכול לטעון טענה שבכחה לזכות את היתומים
בלא שבועה
אין האטוטרוסוט מתחייב מדין פושע ,הואיל ולא הזיקט
בטענתו
היזק ברור ,שקרוב הדבר שלא ישבע מי שכנגדו לשקר.
יז .רשאי האםוטרופומ למנות עורך דין מומחה
בתורת המשפטים
ולשלם לו פרט מחאיט מעזבון היתומיפ כדי להופיע בדין ולטעון
לזכותם כדי שלא יתחייב האפוטרופוס עצמו מדין פושע א(״
פרק ג.
אפוטרופוס היתומים בטענת בר מיצרא.
א.
האפוטרוסופ מופיע בדין ותובע זכות בר מיצרא
בשביל היתומים
למלק א ת הלוקח לגמרי ולקנות כל הקרקע העומד על מצר קרקעות היתומים
או לקגות חלקפ עמ יתר המצרגימ ,ובלבד שיכירו בית דין שיש בזה זכות
ותועלת ליתומים נ[•
ב.
אפוטרופוס שקנה
קרקע
לצורך
היתומימ,
אין
בית
דין
נזקקים
ל ס ע נ ת בד םיצרא להוציא הקרקע הקנוי םידס .ואפילו אם המצרן הוא יתום נ(.
ג.
קיימים
אפוטרופוס שמכר קרקעות יתומימ לאחר שאינו בר םצרא .מעשיו
ואין
בית
דין
גזקקימ
לטעגת
בעל המצר להוציא א ת הקרקע מיד
הלוקח ,שכל קרקע הנמכר על ידי האפוטרופוס
ברשות בית דין .דינו כ ד י ן
מוכר ע״מ לפרוע ממ המלכות או מזון האשח והבנות שאין בהמ דין בר מצרא ל[.
באפוטרופוס
שמוען םענח ברי
בחושבו לזנוח בזה שת היתומים ,כגון שמוען לא לוח המוריש ,ושוב
תוכת שלוח ומעתה אינו יכול לטעון פרעתי ,ובזח פםק רמ״א שחייב לשלפ מדין םישע.
א( כן נראה לי .ב[ חו״מ סי׳ קנדה סעיף מ״ח ומסתברא שהסופרוסופ יקה כתו כבית
דין לספון טמנת בר מצרא אמרי שיכירו בית לין שיש בסמנה זו זכות ליחומים ,פיין בש״ך שם
םפיף לדג ג[ שם סעיף נדז וש״ך שס ס״ק נדל• ל[ ש״ר שם ס״ק נדה משם תשובות
ר״א בן חיים .ועיין בשרע שם סעיף מ״נ.
שער סז.
שמירת ממין היתומים והשבחתו
פרק ד.
שבועת האפוטרופוס לגבית זכות יתומים.
אפוטרופוס שמנהו המוריש .כשהוא בא ל ת ב ו ע חוב המוריש שביד
א.
אחרים מהלוה עצמו .אט טען הלוה השבע שלא צוד .המוריש אותך או לאחרים
ששטר זה
פרוע,
או שלא מצאת שטר זה בין שטרותיו הפרועים של המלוח
ששטר זה
משביעיפ בית דין את האפוטרופוט שבועה שלא פקדני המוריש
סרוע ושלא מצאתי שובר בין שטרותיו .ששטר זה פרוע ,ושלא נמצא שטר זה
בין שטרותיו הפרועים א[.
אפוטרופוט המוריש כשהוא בא ל ג ב ו ת זכות היתומימ מיתומיט אחרים
ב.
טוענימ בית דין בשביל יתומי הלוה ,ומשביעים א ת אפוטרופופ ד.מ ל ו ה שלא
צוהו המוריש ששטר זה פרוע ושלא מצא שטר זה בין שטרותיו הפרועיט א(.
ואין לדמות למת שאמר שאםוסרוםום
א( הלכת זו חדשה בספר חתרומוח ב[ ,ובנמוקח כתב :
אבי יתומימ לא ישבע דדילמא אתי לאמנועי וכר כי מבוח יעשה אמ ישבע כדי לא להטסיד היתומים,
וכ״כ המור ג[.
ובסמ״ע ד[ כתב :ר״ל שלא אמרו לסטור משביעה אלא
יתומים ,ומשוס שרע בעיניהם שחישדימ אוחס.
כשיבטרכו לישבע שלא לקחו ממעות,
ובגד״ת ה[ הוסיף עוד נסוק שלא סטרוהו אלא משבועת
האטוסרטוסים שתואיל ויודע האטיסרופוס שאין להמלמ משבועה זו ,גמנע מהיות אםוטרוםוס .אבל שבועת
זו
שהיא
מקריח אין האטוטרוםוס נמנע מהיות אפוטרוםוס משום חשש שבועה זו.
ועדיין בריכימ אנו לברר הלכה זו ,שלמה
לא יהיה
האטוטדוטומ
בוהו
נאמן שלא
המוריש
ושלא מבאו בין שטרות הפרועים של המוריש ,בלא שבועה מדין עד .והחומימ ו[ עמך בזה ,ובנה׳׳מ ז[
כ ת ב :שלא האמינו את האפוטדוטום כעד ,אלא באפוםרופוס שהתמנה רק למעון לזכות היתומים
ואינו
נושא ונותן בנכסי יתומיט .אבל אפוטרופוס שנושא ונותן בנכסי יחומים נקרא נוגע בדבר דחשדינן ליה
שאף שבוהו המוריש או שסבא שסר זה בין שטרות סרועים,
בכל זאת תובע גובינח
שסר זח בשביל
עבמו משומ מלוה ישנת שיש לאטוטרוסום על הלוה עכת׳׳ד.
ולע-ד דבריו תמוהים מאד ,חדא ,שאטוסרופוס שתתמנה ר ק לדון אינו יכול להשבע שלא מבש
שובר בין חשטרוח ,הואיל ולא נמסר העזבון לידו .ועוד שגט אפוטרופוס הנושא ונותן אינו נוגע בדבר
שהרי אם יגבה שטר זה
יתחייב
להשיבו
ליתומים ולא יוכל לגבות לבורך עבמו ,ואמ
pהרי אינו
נ ו ג ע בדבר .ובפתחי תשובה ח[ כתב שדין זה גאמר באפוטרוטוס שהוא םסול לעדות ,ואין זה מחוור.
ולע״ד גראה ,שגט א פ ו ט ת פ ו ם הנושא ונותן בנכפי יתומימ נאמן מדין עד בכל עדוח ראיה
שמיעח שבין המוריש והלות ,כגון עדות הלואה או
הודאת הלוח
או
בפניו על הלואה זו וכדומה ,אבל
•שבועה שלא בוה ושלא מבא ,הואיל והיא שיינה לו בתור אפוטרופוס אע״ג שאין מקומ לחושדו שיעיד
א[ רמב״ס ה׳ מלוה סי״ז ה״א ומ״מ שם ,ושרע סי׳ וךח סעיף ה׳ ועיין בחו״מ סי׳
»״ה סעיף י״ח וש״ך שסי ב[ שער י״ל ח׳ ו׳ .נ[ סי׳ ק״ח• ל[ שם ס״ק כ״ד .ה[ בגד״ת
ח[ פתחי חשוכה שם משם השבו״י.
שס .ו[ סי׳ ק׳׳ח ס״׳ק ז• ז[ שס ס״ק ג׳.
קןןןן
פרק ד .שבועת האפוטרופוס לגבית
ג.
אפוטרופוס בית דין כשהוא בא
זכות היו/ומים
לגבות מהלוח או מיורשיו ,אינו
גשבע שבועה שלא צוה המוריש ששטר זה פרוע ,אבל הוא נשבע שלא מ צ א
שטר זה בין השטרות הפרועים.
ד.
אין הדברים הללו אמורים אלא כשלא האמין הלוה את המלוה עליו
ועל יורשיו .אבל אם האמין הלוה את המלוח עליו ועל יורשיו,
משביעים את היורשים שבועה שלא סקדנו ושלא
אין בית דין
מצאנו בין שטרוחיו שובר
ששטר זה פרוע ושלא נמצא בין שטרותיו הסרועים א(.
והוא הדין אסוםרופוס היתומים ,אין בית דין משביעיט אותו שבועות
ה.
ועל יורשיו ,שהאסוסרוסום הוא
אלה במקרה שהאמין הלוה את המלוח עליו
כיתומים עצמם לענין זה נ[•
ו.
לוה במשכון שבא לפדות משכונו מידי יורשיו של המלוה .וטוענימ
היורשים או אפוםרוססם א /שמורישפ צוד :.שחפץ זה היה ממושכן אצלו במאה,
ביה דין
והלוה מוען שאינו ממושכן אלא בחסשים ,והמשכון שוה מאה ,אין
מוציאים המשכון מידי היורשים עד שישלמ הלוה מאה כסענחם של היורשים,
ונותנימ החמשים ביד היורשים שהרי הלוה מודה
אותם
משלישים
ביד שליש
בהם ,והחמשים
עד שיגדלו היתומים וישבעו
הנוחרים
ששמעו מפיו
בחייו שחפץ זה ממושכן אצלו במאה .אבל אין האפוםרוסוסים נשבעים שבועה
שקר ,לא האמיטהו חכמיפ בלא שבועה ,ועשו את האפוטרופוס כיתימיט עבטם בטענה זו ,שהאטוטרוםוס
נקרא בעל דבר.
א( הסמ׳׳ע נ[ כ ת נ :שדין זה נאמר נם אמ
היתומיט
טוענימ שמא הוא
במאה .דכל
ממושכן
שענת קטנים אפילו אם היא טענת בריא דינה כטענת שמא ,הואיל ואין הקסנים בני בואה ,וההומים דן
הכריע כדעת הסמ׳׳ע ,דאל־כ כל אדם שמת והניח ששכונות ולא בוה עליהם היו הלווים נאמנים בטענותיהט.
ובאמת כלל הוא בדין טענינן ליתמי כל מה שהיה אביהם יכול לטעון ,ולכן גם אם סועניס
או אטוטרוטוס שמא היה
ממושכן במאה שומעים להם .אבל
היתומים
הש׳׳ך ה[ ס ו ב ר :שדוקא אט טוענין ברי
שומעים להם ,וםשביעים אוחם לכשינדלו ,אבל אם מוענימ שמא .הואיל והטשכון אינו קנוי אלא משועבד
אין משניתים בטענת שמא להוביא מיד הלוה,
אלא
משלמ
כמענתו ומשיבימ לו
המשטם ו[ מחלק :שאם היתומים תובעים לגבוה מהמשכון ,הואיל והמ
משכונו.
ובנתיבות
בריכימ לתבוע את נוף המלוה
עבמה ,גקראימ מוביאימ מיד הלוה ולא טעגיבן ליחמי לחוביא .אבל אט םועגימ להחזיק משכוגמ בידם
סוענימ עבורמ להחזיק מה שבידם .וראיה לדבריו ממ״ש
הש־ך ז[ על שטר ,שמובאימ
ברשות אביהם
ושהוא כתוב באוםן שיכולים לגבוחם ,אפילו ידעינן שאינו של אביהם סענינן להו שלקחו למשכון ,עכת׳יד.
ואין דבריו נראים לעיר שהרי בדין זה )שבסי׳ ע״ב( הלוה הוא בא לתבוע משכונו מיד היורשים
והיורשים סחזיקים בםשכון ,או שתובעים גביית החוב שאי אסשר להחזיק בסשכון אם לא בסיבת תביעת
תתוב .ומדברי חש׳׳ך ח[ גס אם נאמר
א[ סי׳ ק״ח סעיף ה׳.
שם ס״לן נ״א.
ס ״ ס י״ג.
לדעתו
שגאמגיס
ב[ כן נראה לי.
ה[ ש״ך ס״ק קמ״ל.
ח[ ש״ך חרמ סי׳ ס׳׳ה.
היורשים
עד כדי
דסיהס של
ג[ סמ״ס חו״מ סי׳ פ״ג סקל״ה.
ו[ נתיבות המשפע כס ס״ק נ.
השכרות א ק
ד[ חומים
ז[ ש׳׳ך סימן ס״ה
שער טז.
שמירת ממון
זו הואיל והס סומכים טענתם
דברי
על
מורישם ,וזו היא חובתם לתמוך כל
היתומים והשבחתו
היורשים
cop
שטוענים
שכך צוה
ברי
טענת היורשיט ולטעון כל מה שאפשר
לזכותמ של היתומים ואין עליהם לא שבועה ולא חרם סתם א(•
בשטר
ז .לוח במשכון או
שתבע
את
להשביע
האפוטרופוס
החוב
היורשים שלא פקדמ המוריש שמשכון זה פרוע או ששטר
או
את
והמשכנחא
נמצא בין שמרוחיו הפרועים ,שומעים לו א(.
עד כדי דמיו של
ח .ואם אין המשכון שוה מאה מוציאים מיד הלוה
המשכון ,ועל השאר ישבע היםת.
ט .במה דברים אמורימ כשהמשכון שביד היורשים הוא מדברים שאינם
עשוים
להשאיל ולהשכיר .אבל אם המשכון הוא
מדברים שעשויים
ולהשכיר ויש עדים שראו את המשכון ביד המוריש או
ואינם יכולים לטעון החזרתי או לא נמצא
להשאיל
ביד יורשיו.
בידינו מעולם
הואיל
משכון זה .והואיל
ויכול הלוה לטעון חפץ זה שאול או שכור הוא ביד מורישם ,נאמן הוא במגו
ללמוד להאמינם גם במשכון שנידמ ,דשאני שטר שיכולימ לגבות
על ודאות
בו כשנמבא בידם מוכיח
חוב בכדי דמיו של השטר .אבל משכון שנמבא בידמ אינו מוכיח זכותם בו ,שאסשר שבא לידם בסקדץ
או בשאלה ושכירות.
ולהלכה
נראה
לע״ד שדברי הש״ך נכונים
אין מוביאין מיד הלוח יוחד מכדי הודאחו.
וחמיחת התימים
אביהמ על כמות חוב המשכון ,אינה חמיה לע׳׳ד ,שאין
בטעמם ,שאמ היתימיס טוענים שמש
שא״כ יהיו
הלווים
נאמנים
היחומים טובים יוחד מאם היח
כשלא בוח
אביהם קייס,
וכיון שאמ היה אביהמ קיימ ומען שמא ,לא היה נאמן ,וכמ״ש דומה לזח א[ ,ואף בית דין או אםוטרוסום
של היתומים שאינם יכולים לטעון אלא
שמא
אינם
נאמנים,
ולכן נראה עיקר כמ״ש חש״ך שדין זה
הוא בםוענימ היורשימ טענה ודאית שבוה מורישמ שחפץ זה ממושכן בידם במאה.
א( ש״ך ג[ ,והתומימ ד[ כחב :שדוקא במלוה בשטר אין משביעין היורשימ
עט״י תביעת הלוח.
אבל במלוח
שבמשכון הואיל
שגס המוריש לא
היה גובה
שלא פקדנו אלא
כשהלוה היה
בטענתי,
םוען גגדו על כמות חחלואה אלא בשבועה .גס היורשימ אחרי מותו נשבעיפ שלא פקדנו אבא
אפילו
א ם לא מען הלוח אשבע לי ע־כ.
ולע״ד נראים דברי השיך נכונים בטעמם ,שהרי לדעתו דין זה נאמר בטועגים היורש•^ טעגח
ודאית על כמות ההלואה .ולכן כל שתלוה מודה בכמות ההלואה לדברי היורשיט וטוטר את עבמו בכולה
א ו במקבחה בסענת סרעתי הכל או חלק מהחלואח.
סענתו חסץ זת בא ליד מורישמ בתור משכון לנבוח
נקרא במענחו מוביא מיד היורשים ,שהרי גס לסי
חובו,
והיורשים מחזיקים
בו נטענת בריא .ואין
בית דין משביעים את היורשים להחזיק מה שבידמ ,אמ לא שםועגים גגדם אשחבע לי.
אבל
כשהלוח
םוען לויתי תסשיס במשכץ זח ופרעתי אותמ ,והיורשיס םוענימ מורישגו בוה שלוית מאה במשכון זה,
ואין אנו יודעים אם סרעת הכל או
י
מקנת,
על טענת סרעתי אינם נשבעים
אלא עס״י
תביעת הלוה
הואיל והם באים להחזיק ,ועל טענת לוית מאה שמונחשת מעד הלוה ,והיורשים נאים להוביא נשנעים
אסילו בלא תכיעת הלוח ,ועיין בנתיבוח ם׳יק נ״א ובכלל דבריו דברינו.
אן סי׳ ע״ב סעיף כ״ד.
םי׳ פ״ב כ״ד.
ב( ש״ך ס״ין ר,מ״ז.
ג[ חומים כס ס׳׳ק נ״נ.
ד[ ש״ך
• ר ק ד.
קץ
היתומים
• ב ו ע ת האפוטרופוס לגבית זכות
ואינו משלמ אלא חמשימ כהודאתו .ואפילו שהמשכון שוה יותר מכדי הודאתו.
י .אין עדימ שראו המשכון ביד המוריש או יורשיו ,נאמנים היורשים
המשכץ
ב ט ע נ ת בריא שחפץ זה ממושכן הוא ביד מורישם עד כדי דמיו של
במגו דהחזרתי או לא היו דברים מעולם.
יא.
בית דין או אפוטרוםםם ,ס ו ע נ י ם ל ז כ ו ת ם שהוא לקוח או מחנה בידמ.
שהואיל
א ב ל אין טועניט שמא ממושכן הוא בידם ביותר מכדי הודאת הלוה,
והמשכון אינו קנוי להמלוה אלא משועבד לו ,אין מוציאים אותו מידי בעליו
א ט לא בטענת בריא א /
ויש חולקים
במשכון או
ואומריט :שבכל
ענין נאמניט
להחזיק
היורשימ בטענתט
פקדון שבידמ עד כדי דמיו ,ואפילו אם טען הלוה אשתבעו ל י
שלא פקד אבא ושלא
מצאתם בין שטדותיו שחוב זה פרוע .ושהוא ממושכן
עד כדי דמיו .אין שומעים לו .אבל מטילים על היתומים שיאמרו האמת במה
ששמעו מפי מורישם ,ולדעחם
נראה שגם בית דין או אםוטרוםםימ טוענים
לזכותט טענת לקוח או ממושכן עד כדי דמיו להחזיק מה שביד היורשים .ואין
מסילים עליהם שבועה ,אבל מחרימים בפניהם שיאמרו אמת ככל מה ששמעו
מפי המוריש או שידעו בברור לזכות הלוה ב(.
א( הסמ״ע א[ כ ת ב :שאפילו אם לא ראו המשכון ביד המוריש נאמן הלוח במענתו במגו דשאול
הוא בידפ ,ואין בית דין או האפוטרופוסים טוענים לזכותם על כמות להלואח במגו דהתזרתי ,שאין בית
דין מוענים בעד היתומימ חחזרתי ,ולמד זה ממ״ש הטור ורמ״א ב[ :אמר
הםטקיד חפץ זה הפקדתי
בעדימ ביד המוריש ואלה סימניו ,ורואימ ביד היתומים חפץ כזה ,בריכימ היתומימ להראותו .וע״ז מוסיף
תסמ״ע ואומר וכלים העשויים להשאיל ולהשכיר בלא עדים יש להן דין זה ככלים שאין עשוין להשאיל ויש
ל ו עדיפ שהפקידן ביד אביהמ ,והסו־ז דחה ראיה זו דשאני היכא שיש עדימ שמתחילה בא ליד המוריש
בפקדון
מוקמינן
אחזקתו ,אבל דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר אינו כעדים שתרי אדט עשוי להקנות גת
דבריט העשייימ להשאיל ,ולכן טענינן ליתמי שהוא ממושכן
במגו דהחזרתי.
והש״ךנז אף הוא חולק על הםמ׳יע וםובר :שאם לא ראו המשכון בידם נאמנים היורשימ בטענת
ברי ובשבועה שכך בור .מורישם ,אפילו
בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ,ובמנו והחזרתי ,או לא
היו דברים מעולם .וכן טוענים בית דין או אטוטרוטסמ לזכותט
משכון על יותר מכדי הודאת הלוה ,משוט שאין טענת שמא
טענת
מוביא
לקוח או מתנה .אבל לא טענת
המשכון מזכותו של הלוה ,הואיל
וגוף המשכון אינו קנוי לחמלוה ויורשיו ד[ ,ונראים הדברים להלכה.
ב( הרא׳׳ש ה[ הביא תשובת רב םלטי:
ובגו אחריו שנימ רבוח ,ובא
בראובן שמשכן שדותיו
ראובן וחבע מבנו של
ובגו של שמעין טען אמ משכגם לו חזר ולקחם
לשמעון ואכל סירותיהם הוא
שמעון להחזיר לו שדותיו
ממגו ,ופסק אס תבע
• מ ע ו ן דלא שמיע ליה משמעון אביה ,ולא סקדיה דהלין ארעא
דשמעון
ראובן לשמותי ליה
שם סי׳ ע׳׳ב ס״ק קמ״ח.
הלואח דהתם קא אתי
ב[ חר׳מ סי׳ רצ״ו סעיף ה׳ כהנה.
ל[ עיין לעיל סעיף א׳ הערה א׳.
באגפי בר
משכנתא דידהו אית ליה מן
דינא ונר ,אבל שבועה ודאי לית ליה לבר שמעון מאי סעמא דלא דמי לשסר
א[ סמ״ע סי׳ פ״ג ס״ק י,״ו.
שמשכנט אבל אביו,
ג[ ש״ך שם
ה[ השיבות הרא״ש כלל פ״ו סי׳ ר.
שער מז.
בר שמעון לאסוקי מבר ראובן ,מאי
שמידת ממון היתומים
Hjp
והשבחתו
דכתיב בהאי שמרא ,אי אשתבע שבועת יורשים גבי ,ואי לא לש
גבי ,הבא אילין ארעתא בתזקת בר שמעון קימי ולית ליה
לבר ראובן אלא שמתא בבי״ד בעלמא ע׳׳כ.
מחשובה זו למד חרא״ש בנדונו ,שיורשי ראובן סחזיקים בנכסי שמעון שהיה אביהמ אסוטרוסוס
עליחמ במענה שאביחמ בוח שחייב לו שמעון כך וכד ממון ,וכן בנדון
שבידו
בשבועה
דכך וכך היה חייב לי במגו
זח היה
שמעון מחזיק הסקדון
דהחזרחיו לך או במגו דלא היו
מעולם .הלכך
יורשי שמעון גמי כל מח שאביהמ אמר שחיה שלו אבל
מחדיסים בסגי היורשים שיאמרו האמת מה ששמעו
ראובן
דברימ
יחזיקו מה שבידמ
סמי אביהם ע״כ.
ומדבריחמ
בלא שבועה ,א ב ל
למלגו שגמ בידעבו
שבא לידם של היורשים בתורת משכץ או םקדק דאסילו אם ראו אוחם ביד מורישם
דוםיא ו ק ר ק ע ו ת
שהמ בידי המוריש ,שאינו יכול לטעון החזרתם לך או לא היו דברים מעולם ,אסילו הכי נאמנים היורשים
בטענחם
לומר לקתם םורישנו או שבוה שהם ממושכנים בכך
וכך ,ואין עליהם שומ שבועה ,ומשום
דבל מה שביד היורשים נקראים בו סחזיקיס ,ונאמנים להחזיק בלא שבועה ,ואסילו אם טען הלוה אשתבעו
ל י אין שוסעין לו ,וזח ודאי הולק על סמק מרן א[ ,וראיחי להש״ך ב[ שעמד בזח וכחב :ומ״ש הרא״ש
ו ב ר התם מיידי שהסקדון הוא מעוח ע״כ ,ואין זח מחוור לע׳׳ד,
שהרי בדברי הרא׳׳ש נאמר :
ונשארו
נכסי ראובן ברשוח יורשי שמעון ,וסחס נכסי לאו חיינו דוקא ממון ,ובלא זה נמי אין שום סברא ל ח ל ק
מין מ מ ץ לשאר נכסי.
א( שר׳ע חו״מ סי׳ מ״ב סעיף ל״ה.
ב[ ש״ו שם ס״ק קנדה.
שער יז.
שבועת האפוטרופוס
פרק א.
א.
מתקנת
להשביע
הנסים :
האפוסרוססים
את
הסתלקותם
בשעת
מאפוסרוסםות ,מפני שהם חשודים לעכב ממון או רכוש יתומים בידם ,ומורים
ה י ת ר לעצמם שבהיתר הם לוקחים
בשביל שכר מרחם ,אולמ משוס
תקנת
יתומים שלא ימנע כל אדמ מהיות אפוטרופוס .תקנו ו א מ ר ו :אפוטרופוס שמנהו
אבי יתומים אין משביעין אותו .שכיון שאינו נהנה
מאםוסרוססותו ,אמ נטיל
עליו שבועה ימנע מהיות אסוסרוסוס.
ב.
אסוטרופופ
שמנהו
בית
דין
אעפ״י
שלא
קצבו
לו
פרס
בעד
אטוטרופםותו .הואיל והנאה היא לאפוטרופוס שיוצא עליו שם טוב של נאמן
ל ב י ת דין .משוט הנאה זו לא ימנע מהיות אסוטרוסוט ולהשבע בטוף ,הלכך
העמידוהו חכמים על דבריהם עיקר ת ק נ ת ם
ו א מ ר ו :אסוטרופוט שמינוהו בית
דין ישבע בסוף א[.
ג.
אםוסרופוס שיש לו חלק בריוח נכסי היחומיס .או שמקבל סרס ב ע ד
ע ב ו ד ת ו אפילו אם מנהו המוריש .משביעים אותו אסילו על טענת שמא ,דכיון
שיש לו הנאה באסוסרוססותו אין לחוש
שמא ימנע מהיות אפוטרופוס מסגי
השבועה א(.
ד.
אסוטרופופ שמנוהו בי״ד או שמקבל פרפ וריוח בעד אפוטרוססותו,
אינו חייב להשבע שלא נשאר בידו משל יחוסים .אלא אם יחשדוהו בי״ד או
היתומיט על יפוד
הוכחות
שמעוררות בהן חשד נ[
נגד
האפוטרופוס
בגוף
הגכםים או אסילו רווחיהם ופירותיהם ל[ ,בסכום של לא פחות משתי כסף ופרוטה,
ויכפור האפוטרופוס בסכום לא פחות משתי כסף ויודה על לא פחות מפרוטה.
א ב ל אס מודים שאין להם שום הוכחה לחשוד אוחו ,וכן אס טועניפ עליו פחות
משתי כסף ופרוטה ,או אפילו אם טענו עליו בכך אלא שאין האפוםרוסוס כופר
א( בשי״ע נאמר :אם יש לאטוטרוטוס חלק בריות אפילו מנהו אבי יתומים נשבע על
ממק .ובבית יוסף נמק י י ן זה :
השביעה
שהואיל ויש לו תועלת לאפוטרופיט לא ימנע ממני
טענת
מהיות
שםוסרופום ב[ והוא היין לאמופרומום שמקבל פרם כעד אפופרופסוחו כיון שהוא נחנה נעשה כאפופרפום
בית דין שהוא חייב להשנע מתקנת חכםיס.
א[ חר׳מ כי׳ צ״נ סעיף א׳ וסי׳ ר״צ
שם שר׳ע שם ס׳׳ק ס״ז.
מי׳ צ״נ ס״ק ו׳.
ס׳׳ז וסמ״פ שם ס״ק מ״ו.
נ[ חי׳מ סי׳ צ״ג וטו״ז סעיף א׳ ונה״מ סק״ר.
ב[ סי׳ ר״צ
ל[ כנה״נ חר׳מ
שער יז.
שבועת האפוסרופופ
קעג
ב ש ת י כטף ואינו מודה בפרוטה ,אין בית דין מחייבים את האפוטרופוס להשבע
בטענת שמא לא שבועת המשנה בנקיטת חפץ ואף לא שבועת היטת ,שהאטוטדופופים
אינם נשבעים שבועת היםת אלא על ט ע נ ת ודאי ולא על טענת שמא.
ה.
אםוםרופום שנתחייב
בדין להשבע היםת על ס ע נ ת
ודאי מגלגלים
עליו גט שבועת האטוטרוססים על ט ע נ ת שמא שלא עכב בידו כלום א(.
א( בתלכת זו נאמרו ד׳ דעות .א .רש״י
והרשב׳׳א
סוברים
שאין
משביעים «ת
האפוטרופוס
• ב ו ע ת חמשנת ,אלא בטענת שתי כסף ופרוטה ותודאת בפרוסה וכסירת שתי כסף א[ .ב .הרי״ף והרמב״ס
ותרא״ש םובריפ שמשביעיפ את האפוטרופוס בטענת שתי כפף אעפ״י שלא הודה תאמופרופוס בפרוטה,
דשנועת האםוטרופוסימ אינה צריכת הודאה במקצת .ג .רבי ישעיה סובר שאפילו אם טענו נגדו בפרוטה
והודה נטדוטה נשבע.
ד .הראב״ר סובר בעיקר הדין כרש״י ,אלא שהוא מוטיף לומר שכל זמן שעדיין האטוטרוטטות
בידו ,אעפ״י שלא הודה על מה שטענו לו נשבע שמציאות האפוטרוססות בידו היא כהודאתו ב[ .ולהלכה
ספקי מרן ז״ל נראים מתראי ,שבמקופ אתד פ ס ק :ואין כל אתד מאלו נשבע בטענת טפק ,עד שיחשוד
המשביע אותן בשתי מעין כסף גן וזהו כדעת הרי׳׳ף ודעמיה שאין בורך מודה במקבת בשבועת האפוסרוסםיס,
ובמקיט אתר כ ת ב :כשמשביעיט אטוסרופומ שבועת המשנה ,צריך שימענוהו בית דין או היחומים אסילו
במענת שמא ,שתי כסף ופרוסה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרומה ! אבל אמ לא היתד• טענה או כפירה
והודאה בשיעור זה ,אמ טוענים אותו ודאי נשבע היסת ,ומגלגל עליו שלא עכב בידו משלהמ כלומ ד[,
דמ״ש מרן עד שיחשוד המשביע בשתי
ופסק זה הוא כדעת רש׳׳י ודעמיה .והסמ״ע עמד בזה ותירץ :
מעין כפף חיינו לבד ההודאה בפרוטה Jnוהתומימ כתב :שמרן סובר כהראב״ד דכשהאפוסרוסםות בידו
איגה בריכה הודאה בפרוטה ,הלכך בסי׳ צ״ג שמדובר קידם
לא הזכיר הודאת פרוטה ,ובסי׳ ר־ץ שמדובר בשבועת
להצריך
סעגת שתי כסף ,והודאה
בפרומה ו[.
תירובמ
שחלקו וקודם שמסר נכסי
חאטוטרופפות
האפוטרופוס אחר מסירת העזבון ליורשים ,פסק
איגו מישב את הדעת לע״ד ,שגס אם באמר
כדבריהס עדיין הסתירה עומדת במקומה לעגין הכפירה ,שלפי מה שפסק בסי׳ ר׳׳ fבדיך שתהיה הכסירה
גשתי כסף כדי שיתתייב שבועה,
ואלו בסי׳ צ ״ג לא
הזכיר מרן לא תנאי
תביעת שתי כסף ופרוסה,
ו ל א תנאי כפירת שתי כסף .ובאמת הש׳׳ך ז[ הניח דברי מח אלה בצ״ע ,ובתשובות נוב׳יי כתב דהםמ־ע
מחלק
כין אפוטרופוס
לשאר הנשבעים שבועת
המשנה כגון
דססק מרן להבריך מענה והודאה בשתי כסף ופרומה תז .ולע׳׳ד
השותפים וכוי
אין זה מחוור,
כל אחד מאלו נשבע וכוי ,הרי שבחרא מחחא מחתיגהו מרן את כל
ודוקא
כאפומרופופ הוש
שהרי מרן כתב :אין
הנשבעים שבועת הסשנה ,ולא עוד
שלא שנפ הסמ׳׳ע עבמו מ ת pשני פםקי מרן אלו כמ׳׳ש לעיל ,ולא קאמר דהתם בשותפים לחוד מיידי
ולא באפוטרופוס.
ולהלכה עיין תשובות תורת אמת ומהרשד׳׳ם ,ונחשו׳ פרח
מסה א ה ק והגרעק׳׳א ס[
שכולם
מסקו להלכה שיכול האפוטרופוס לוםר קים לי ,ואין בי״ד םתייבים אותו שבועת האסוטרומםיס אם ל א
ע י ש כפירה בשתי כסף והודאה בםרוסה.
א[ שבועות מ״ח [3 :עיין סור וג״י סי׳ צ״ג סעיף א׳ וטי׳ ל״ן סעיף כ״ח .ג[ חי״מ
סי׳ צ״ג סעיף א׳ .ד[ חו״מ סי׳ ר ץ סעיף י״ם .ה[ סמ״ע סי׳ ר״ן ס״ק נ״ד .ו[ רתומים
סי׳ צ״נ ס״ק ב׳• ז[ ש״ך סי׳ צ״ג וסי׳ ר״ן .ח[ נודע ביהודה חו״מ מהלורא תנינא סי׳ כ״א.
ס[ תורת אמת למהר׳׳א ששון סי׳ תי׳׳ד .מהרשד״ס ח ר מ סי׳ קנ״ט ,סרת מטה אהרן ח״נ
סי׳ ל״ז ,כהבים ופסקים להגרפק״א סי׳ נ״ג.
ק^ך
• ר ק •.
ו.
• נ מ ת חאסומרוסום
בית דין שרואה לפי שקול דעתו ידים מוכיחות לחשוד האפוטרופוס
במעילה בגכמי העזבון שבידו .משביעים את האטוטרופפיפ שבועת היפת א(.
ז.
סשביעים
בית דין את האטוטרוסוט על טענת
שמא
הוכחות שחן מעירות חשד בלב בית דין או חיתומימ עצמס.
שביד
האפוטרופוס עודנו
מבוסמת על
כשרכוש העזבון
ברשותו ולא נמסר להיורשים .שמציאות רכוש זה
בידו .הרי זח כהוכחה מכופפת ,עד שיוכיח שבא לידו בקנין או בזכוח .ו ב ל ב ד
שיחשדו אותו ויטענו עליו בפכופ לא פחות משתי כסף ,ויכפור
האפוטרופוס
בשיעור זה א(.
ח.
אטוטרוטופ שהתפנה ע״י ערכאוח ,דינו
כאפוטרוסוט שמינוהו בי״ד
לענין שבועה ,שכבוד והנאה לאפוטרופופ להיוחו מוחזק לנאמן על טי הערכאוח.
לפיכך חייב בשבועת האטוטרופטים ,ואין דינא דמלכוחא סוטרת אותו מ ח ו ב ת
שבועה בבי״ד ,אלא אמ חתנו במינוים להאמינו בלא שבועה .משומ שלא מצאו אדם
נאמן ומוכשר למלא תפקיד זה באמונה והצלחה ,מהני תנאמ לפוטרו משבועה יב(.
אחרי שבררנו להלכה שאין משביעיפ
בשחי כטף ופרוטה נבין ונדון אמ משביעימ
שתי כםף הוא לענין שבועת המשנה.
אבל
דכיון שיש כח בטפק זה להשביעו בנק׳׳ח
ליה כטוענו ודאי ,והביא ראיה לדבריו
חכגח׳׳ג בשם
הרדב״ז
שבועת
המשנה על טענה שמא אפ לא ככפירה והודאה
הסו״ז בן
אוחו שבועת היסח.
היםת בעי אפי׳ בטוענו פרופה,
בדורוח
מדברי
כחב :
הא
ובעינן כאן
דהיטח אין לו שעור ו כ ד
ראשונימ ,הוא הדין חאיונא אחר תקנת הימת שחות
חמרדכי
שפםקמ
רמ״א גן,
והגרעק״א דז
כדעת המו״ז ,וגס הוא ז״ל הביא סעד לדבריחמ ממ״ש רמ״א ה [ :
לומר איבי תסץ סמך רק שבועת חיסת ולא שבועח השוחסין.
ולע״ד אץ סזח
הביא פ״ש
יכול חתובע
ראיה להכריע
בדעת
רמ׳׳א שסשביעים את חאסוטרוסוס היםת בטענת שםא ,שחרי כתב רס״א :ויש אוסרים דמשביעיס היסה
על מענת שמא כשיש רגלים לדבר כגון שחיה שסעץ בבית ראובן וסבא ראובן תיבתו סרובה וז,
הרי
שלא הכריע רמ־א כדעתם אלא כשיש רגלים לדבר ,ובודאי שלדעת יש אוסרים אלה משביעימ נמ האסוסרופוס
היסת כשיש רגלים לדבר דלא עדיף חאפופרופופ מכל איש אחר .אבל לדעת מרן שטוםק שאין משביעים תימת
על סענת שסא חוא הדין לאסוסרוסוס .וממ״ש רמ״א זז נמי אין ראיה ,דהתמ מיידי בתובעו ודאי טענת
שתי כסף ופרוסה דיכול להשביעו שבועת המשנה ,בנקיטת חסץ ,או חיםת ,וסםק רמ״א דיכול לומר דל
שבועת השותפים להשכע בנקיטת חמץ ,ואין ללמוד מזה להשביע את האפוטרופופ חיטת על טענת שמא.
ובאמת דעת מרן היא שאין משביעים חיסת במענת שמא ,וכן דקדק בדבריו וכתב :אפ םוענים
אותו סענח ודאי
נשבע היסת inוכן כתבו הטרח סטה א ה ק וחגרעק׳׳א ס[ ,וכן מסורש
מרן בבדק הבית שכחב על
דברי הראב׳יד ,וז־ל :
קשה לי והא על
סענת סמק
יוחד בדברי
אץ משביעים אפילו
שבועה היסת יא( וכן ראוי לחורוח.
א( חסוד תו״מ לא השינ ע״ד הראב״ד אלו משמע שאינו חולק עליו בזח יא[.
א[ ש״ך חר׳מ סי׳ ע״ה ס״ק ס״ג יתומים סי׳ צ״נ סק׳׳ר .ב[ טריז תר׳מ סי׳ צ״ג.
ה[ חו״מ סי׳ ס׳׳ז סעיף י׳׳א
ג[ חו״מ סי׳ פ״ה סעיף י״ז .ל[ תשובות רמק״א סי׳ נ״ג.
בהגה .ו[ חוימ סי׳ ע״ה בהגה .ז[ חו״מ סי׳ פ״ז .ח[ חו״מ סי׳ ר״צ .ס[ שם .י[ בלק
הבית סי׳ ד׳צ .יא[ סור וב״י חר׳מ סי׳ ר״צ .ומיין פתחי השובה סי׳ צ״נ סק״ה .יב[ כן
נראה לי.
שער יו.
ט.
שבועת
קןןן
האפוטרופוס
רשאיפ בית דין להתנות על האפוטרופוס המתמנה על ידם ,לפוטרו
משבועת האסוטרוטטיט אט ימצאו בזה תועלת ליתומים .כגון שלא ימצאו אדם
א ח ר כמותו של אפוטרופוט זה שיםכימ להיפגות לאסוטרוטוט על מגת להשבע
לבסוף א[•
י.
כשבי״ד טוטריפ את האפוטרופוס משבועה .ראוי לחייבו ל ס ד ר חשבון
הכנפה והוצאה מפורט מדויק ומבוטט על ראיות מוכיחות וודאיות ,וראוי ל כ ת ו ב
תנאי זה ב כ ת ב האפוטרופסות עצמו א /
יא .אין בית דין דשאיפ לפטור את האפוטרופוט מ כ ל טענת ודאי שמחייבת
א ת האפוטרופוס
שבועה
דאורייחא ,כגון מודה
במקצת או שבועת השומרית
וכדומה ,ואף בשבועת האטוטרוטטיט עצמה א פ גחחייב שבועה אחרת ,מגלגלים
עליו גט שבועה שלא נשאר בידו כלוט ,אעפ״י שהאמינוהו בית דין ,כללמ של
ד ב ר י פ :שאין נאמנות בית דין פוטרת את האפוטרוסוט משבועה אלא בשבועת
האפוטרופפין .א ב ל בכל יתר השבועות הרי הוא ככל אדפ .ואין בית דין רשאים
לפוטרו משבועות אלה.
א( בטוטט כתב מנוי אפוטרופוס שבספר
ומהק״ק הנז׳ תשכון מטורט מט׳ האפוטרופוס מכל
תיקון
סופריפ ב[ נאמר :וכל זטן שיתבעו בית דין
הנכסימ המגיעימ בידו מהיתומימ הנז׳ וממה שישא
ויתן בהמ ,ומהריות שירויחו בהפ ,ומתהובאות שיוביא עליהמ ,יחוייב ויתן השבץ ישר מהכל
שיתברר לבית דין על טי חשבונו שיתן לחמ כן יהיה קיימ ע׳יכ ,אולס בטוטט שטר
ולפי מה
האפוטרופסות של
דייני דבנא ,ובס׳ השטרות להר״י אלבבלוני ,ונס׳ נחלת שבעה ג[ לא נזכר תנאי זה של סדור חשבון,
אבל נראית יותר תקנתו של מהר״ש יפה הנ׳׳ל ,וכן ראוי לנהוג ולפרש בשטר מנוי אטוטדוסםות בי׳׳ד.
א[ חו״מ סי׳ ר״צ סעיף י״ח ,ומיין בטופס שטר אפוטרופסות שבאוצר הכשרות לנולאק
שסר קנ״ב וקנ״ג וקנ״ו .ב[ תיקון סופרים שטר ל״ו .נ[ עיין אוצר השטרות לד״ר נולאק שם.
שער יח.
שומת בית דין למכירת קרקעות יתומים
פרק א.
א.
כשבאימ
בית דין למכור או להרשות מכירת קרקעות
בוררים שלשה שמאים
מומחים
בערכם של הקרקעות לשום
היתומים.
הקרקע הנמכרת
במ?1ירה הראוי לפי מקומה ושעת מכירחה.
ב.
שלשה שמאים אלה מעריכים הקרקע הנמכרת כסי הזמן וכסי השעה
שנמכרימ הקרקעות באותו מקום .ולקונה העריך לקרקע ומחפש אחריו לקנות.
ולא כמו שהיה יכול להמכר לקונים
שבמקומות אחרימ .או קרקע שיש עליו
קופצים מרובים א[•
ג.
השמאים בהחליטם שומת הקרקע.
נושאים ונותנים במעמד שלשחמ
ומחליטים בטח אחד או ברוב דעות על שומת הקרקע העומד למכירה ,ומוסרים
החלטתם לבי״ד ב כ ת ב או בע״ס בהוסיעם לפניהם.
ד.
אחד השסאים שאומר איני יודע ,אפילו אם השנים האחריט משתוים
בדעותיהם ,אין בית דין דן עס״י שומת השנים ,אלא מוסיפים עליהם עוד אהד
כדי שיוכלו לדון שלשתם במשא ומתן הדדי ולבוא לידי הסכמה ברוב דעות •13
ה.
השםאים שנחלקו
בדעותיהם ,כגון שאחד מהמ מעריך את ה ק ר ק ע
במנה .ושנים האחרים במאתיט או להיסך .בטל היחיד במעוסו ודנים עס״י שומת
השנים.
אבל אם
נתחלקו שלשתם בדעותיהם :
שאחד שם אוחו במנה .ואחד
בשמונים ,ואחד במאה ועשרים ,לנים במאה ,לפי שממצעים ההבדל שבין שתי
הדעות וגורעימ מן דעה הקיצונית למעליוחא עשרים ומעמידים אוחה על מאה
ונמצא כאילו שלשתמ מםכימימ על מאה.
א כ ל אם אחד שם אותו בתשעים .ואחד במאה ,ואחד
הרמב״ם ומרן סוברים שגמ בזה
מסצעים
במאה ושלשים.
ביניהם וקובעים את שוםתו במאה
ועשר .זאת אומרת םופיפים על מי שאומר תשעים
עשרים .וגורעים משומתו
של האומר מאה ושלשים עשרים ,וקובעימ אותו בשומת מאה ועשר .אבל אחרימ
חולקים על זה ואומרים שאין שורת הדין נותנת כן .שהרי השגים האחרים
שניהם סםכיסיס שאינו שוד .יותר
ממאה .והלכך קובעים את שוםתו במאה.
ו נ ר א ה לפסוק כסותם להלכה לפי שמטתבר טעמם ג[•
א[ חו״מ סי׳ ק ע סעיף א׳ וסמ״ע שם.
וחקרי לב חר׳מ ח״א סי׳ ש׳.
ב[ נה״מ שם סק״א.
נ[ סמ״פ שם סק״ה
שער יח.
ו.
שומת נ י ת דין למכירת
קרקעות יתומים
שלשה השמאים הנבחרים מצד בי״ד .חשובימ כדיינים עצמם .ה ל כ ך
צריכים להיות מומחים וידועים לישרים ונאמנים .ושלא יהיו נוגעימ בדבר ו ל א
קרובים ק ר ב ת משפחה להםעונינים ,היינו היתומים .או זה שנמכר הקרקע לזכותו
ולא קרובים שלשתם או אחד מהם זה לזה .ויש
להכשיר מנויים ש ל
אומרים
שמאים שקרובים זה לזה א(.
ז.
כשמקבלים
בית דין כ ת ב
מדקדקים ובודקים יפה אס היא
השומא
נעשית באמונה וביושר לבב ,ואז מחליטים וקובעים שומת הקרקע עס״י ה ר צ א ת
השמאים ב(.
ח.
אין בית דין נזקקים ל ס ע נ ת הצד ש כ נ נ ד :למנות ג׳ שמאים אחרימ
הבקיאים יותר בשומא לשוב ולשום הקרקע
ז
אלא החלמת השמאים
שהחמנו
על יד בית דין ושאושרה על ידם היא החלםית.
ס.
שומא שהוכרה
שהיא
מוםעית .כגון שנמכר
באותו
מקום ובאותו
זמן קרקע אחד דומה לו בפחות או ביותר משומת בי״ד .וכן אם שלשה שמאים
אחרימ שמו קרקע זה עצמו
בשומא
שנעשחה על
א ח ר ת מזו
ידי
השמאים
א( רמ״א בהגה אז .ותנה מקיר הלכה זו למדת חר״י בן תרא״ש ממ׳׳ש :מעשר שני ,שאין דמיו
ידועים סודין אותו כשלשה לקוחות אפילו אהד מחם גוי ואפילו אתר מהמ בעלימ וכו׳ איש ושת• נשיו
סודין מעשר שני שאין דמיו ידועימ בז .אבל חתומים ז״ל תמה על דין זת שנראת שאינו כתלכה ,משומ
מגויים של קרובים ושותפים שגוגעים בדבר ,וזה לא
שאמ באנו ללמוד מדין מעשר שני נדון להכשיר
יעלח על הדעת ,ולכן בדד לומר שלא אמר הר״י בן הרא״ש דין זח אלא לגבי אשה שמכרה למזוניתיח
שאיגה בריכח בי״ד ומגי לת בשלשה הדיוטות ג[ .אבל במקימ שבריך שומת ביה דין בדיך שיהיו השמאים
ראויים לתיוח דיינים ולא נוגעים בדבר או קרובים ולא קרובים זה לזח ,וגס בזח לא הוגח לו משומ
דאעיקרא אין לדמות
דין שומת היתומים
יחנחיבות ד( בתב דאעס״י שנוגעימ
למע׳־ש
שהוא
מתולל אפילו על שוה
פרוטת
מדין תורה,
בדבר לא נלמד מדין מעשר שני שהוא דבר שנאסור ונאמגימ בו
אפילו פסולי עדות .אבל קרוביפ זת לזד .שפיר ילםינן מדין מעשר שני .דאין קרובים זר .לזה
ר ק במקומ שבריכימ
שני עדימ להעיד על דבר אחד ,ושני קרובימ
באן אלא עד אחד שאין
יודע
כחד דמי .אבל
פסולים
בשומא תמיד אין
דעת חברו ,ואין כל אחד מעיד רק על עבמו דהיינו על מה שבשכלו.
ואין כאן דק עד אחד משו״ה נאמנים אפולו קרובים זח לוה ,ע׳׳כ.
ולע״ד אין אני מובא שומ סעמ בדבריו .שאמו
מבסרםיס לדין תקרוביס זח לזד? ,
בדיינימ
שאין כל א ח ו יודע מה שבלב חברו,
והלא הלכה פסוקת היא זו שהדיינים לא יחיו קרובים זה לזה ד.[.
יסעמו של דץ זד .הוא מש.ימ שיכול לביא לידי בטול דעתו מפני רבון חברו הקרוב לו ויגדר אף הוא
אחרי דבריו ,והיא הדין והוא
המעט
בשמאימ אעפ׳־י
מסכים לרבדיו .ולכן נראה עיקר כמ״ש החוסים
שאין אחד יודע מח שבלב חברו ,כששומע מפיו
שהלכה זו אינח מסכמת
לדון על פיה .וגס דעח מרן
היא זו ולכן השמיטה מפסק חלכח בשויע.
ב( בדיקת בית דין בשומת חמומחימ היא נקראת אגרת בקורת ו[.
א[ חו״מ סי׳ ק״נ כפיך נ /ב[ כנהלרין יל:
חו״מ סי׳ ז׳ סעיף ה׳ בהנה .ו[ סי׳ ק״פ סמיך נ•
ג[ ב״מ לז.
ד[נ?״מ שס כיי״.3 ,
סרק ש.
קן^ןן
שומת בית דין למכירת קרקעות יתומים
ת נ ב ר ר י ם מבד בית דין ,א ץ דנימ על םי אותה שומא .אלא
ממנים
בית דין
שמאי אחר בתור מכריע ,ודנים על מי שומת המכרעת .ואם השמאי המכריע
ח ל ו ק בשומתו נגד שניהם ,ממצעים ביניהמ כדין ג׳ שמאים שנחלקו בדעותיהם
כסי שהתבאר לעיל בסעיף ה׳ א(.
י.
אין בי״ד נזקקים לטענת המלוח להגבות לו קרקע יתומים בלא שומא
אסילו אם ידוע להם בברור שהחוב עולה הרבה יוחר מדמי הקרקע .אלא טוענים
בית דין או אפוםרוסםם
רוצים אנו בשומא ,כדי שנוכל
של יתומים
לסדות
הקרקע בדמי שומתו ולהשאר להם נחלת אבות ,מדין שומא הדרא ,משום ועשית
ח י ש ר והסוב ב(.
ויש חולקימ ואומרים ,ששומעים לטעגת המלוה ומגביס לו קרקע היתומים
בלא שומא ,ולכשיחזירו היורשים דמי כל החוב ,יקבלו קרקעוחיהם חזרה כדין
שומא הדרא ,וכן ראוי להורות ג(.
א( הרשכ׳׳א א[ כתב :אט באו אתרימ
ואמרו שטעו )בי׳׳ד( בשומתמ ,אין מברמ
בטל ,דמאי
^הזית דםמכת אהבי ותיםר דאינהו בקיאי טפי .אדרבא נימא שבי״ו שדקדקו הרבה יסר .יטה כפי הראוי
לבי׳׳ר ,הס כיוונו יותר ,ויתר מכאן אמרו
כדשימי
בי תלתא ואתו
תלתא
ושימיה
ואמר ליתו תלתא
אחריני .אמר רב הונא ברית ברב יהושע ממאי דהני בקיאי טפי .ילקע״ד נראה שאין הנדון דומת לראיה
דקושטא הוא שאין נזקקים לטענת מן הבדרימ לעשות שומא נוספת מטעמ
זה ממאי דהני בקיאי מטי.
שבל אס באו שמאים לפנינו ואמרו שהשימא חראשונת מוטעית ,תוששיט לדבריהט .וראיה לזה ממ׳׳ש ב[:
אמר רב ספרא היכא אמר מאה כתרי ותרי כמאת לענין עדות .אבל לענין אומדנא בתר דעות
שזלינן ,ותו תלתא ותלתא מי לא אזלינן בתר בתרא ? ג[
יד הקדש על העליונה ע׳׳כ,
ומסתברא שהוא
הדין לשומת בי״ד שבאה להוביא קרקע הלוה מידו או להטילו על המלוה בשומא זו ,דנימ ואומרימ יד
המוחזק על העליונה ואין
מוביאימ מידו כל שיש טפק שקול בשומא.
ונראה לקיימ דינו של הרשב״א
ב מ ק ו פ שמכרו בי״ד על פי שומתפ ובאיס להוביא מתחת יד הקינה ,בזה מסתברא שאין מוביאימ מידו
אלא בהכרה ברורה שטעו בשומתמ ,אבל כל שלא מכרו עדיין חוששים לדברי השסאיס האחרימ ,וממנים
שמאי מכריע ,דבדבר של אומדנא כ מ ן שומא הולכימ אחר רוב רעית וכמ׳׳ש הש״ך ד[ ,וכן כתב בנתה׳׳ס
0י ׳ ק״ג.
ב( חו־מ ה[ וחםמ״ע מ״ק ח׳ נמק הלכה זו ,שכיון שכבר מת הלוה ואין היורשים חייבים לשלם
משלהם חוב מורישם ,סוב להס שישומו אוחן כדי שיוכלו לשלמ להמלוה דמי שומחא ולהחזיר להם קרקע.
מורישם ,סשא״כ אם יקבלנו חמלוה בלא שומא כשירבו להשיב להם קרקע סורישס ,יבטרכו לשלם כל חובו
ג( זו היא דעת הש־׳ך ו[ ונסוקו הוא :שלעולם אין
תיורש יכול לטלק
דעתו או להחזיר ל ו
ק ר ק ע סירישו עד שישלם כל חוב מורישם .הלכך אין כל תועלת בשומא זו ,וגס בלא שוסא יוכלו בכל
ע ת לשלמ דמי כל החוב ולהחזיר להמ הקרקע ,ואמ לא ישלמו כל החוב לא יושב להס הקרקע
אסילו
א ם ירבו לשלמ דמי שימחו.
והנתיבות ז[ תמך בדעת מ ק ז׳יל ,וכתב שדוקא בלוקח שבא לסלק את הבע״ח בזוזי הוא דבריך
ג[ עיי ,בהגהות שיפה מקובצת.
ב[ תמורה כ״ז.
א[ בתולרות אלם סי׳ שמ״א.
ד[ ש״ך סי׳ מ״ו ס״ק ס״ו .ה[ הר׳מ סי׳ ק׳׳ס סעי׳ א׳ .ו[ ש״ך שם םק׳׳א ,ז[ נה״מ שס סק״א״
• ע ר יה.
ק£2
• י מ ת בי״ו למכירת קרקעית יתומים
פרק ב.
הכרזת בית דין למכירת קרקע יתומים
א .אחרי השומא מכריזימ בי״ד על מכירת קרקע יתומים ומציינים ב ה כ ר ז ת ם :
ס י ב ת מכירת הקרקע .לשלם לאשה בכתובתה או ל ב ע ל חוב וכדומה ל ו :שומת
ח ק ר ק ע לסי הערכת השמאים .וכמות הכנסת מידותיו! גבוליו ומיצריו של הקרקע
ח נ ם כ ר על ידי האפוטרופוס ברשותם.
ב.
נעשית
הכרזת בית דין
במקום
שנמצאים
בשעה
הרבה
אנשים
שמתעניניס בקנית קרקעות .ולכן עושים בית דין הכרזחס בבקר ובערב שהיא
שעת יציאת פועלים לעבודה והכנסתם לביחס.
ג.
זמן ההכרזה הוא :שלשים יום רצופים .או ששים יום בלתי רצופים
בשני וחמישי בכל שבוע .שבהם ס ת כ נ ס י ס מהכסדימ לעיר ושומעים הכרזות בי״ד א[.
ד.
הכרזת בית דין מ כ ו ו נ ת :לםובת היתומים ותועלתם :להרבות קונים
על הקרקע הנמכר כדי שימכר במחיר ה מ ח ר יקר שאפשר להשיג חמורחו .ולכן
ת ד ב ר ממור ביד בית דין והכרתו ,לזמן ההכרזה שמביא
בדורות האחרוניס לקבוע הכרזות כאלה ב ב ת י ה כ נ ס ת
שבחן נמצאים כל הקהל
בבית
ה כ נ פ ת והכרזת
ת ו ע ל ח יוחד• נהגו
בשלש שבחוה
רצופות
בית דין מ ת פ ר ס מ ת
בין כ ל
חמעונינימ בדבר.
ה.
בזמננו שמצויים עתונים יומיים ושבועיים
שנפוצים בין כל ה ק ה ל
ההכרזה על ידי העתונים
שלש
גם למרחקים .ראוי לעשות
המקומיים פעמים
לפי ר א ו ת עיני הדיינים א(.
ל » ל מ כל חובו משים • א י ן הלוקח יכול לסלק בע־ח בזוזי
אלא בםעגת :
לדידי מוח קרקע זח יותד
מחונך ,אבל ביורש שבא לזכוח מדין ועשיח הטוב והישר .כל שמחזיר לו דמי שוםחו של הקרקע מסלק
את חבע״ח מקרקעותיו וסחזירס אותו לעבמו.
ולע׳יד איסכא מסתברא וכל שכן הוא אס בלוקח שהוא מססיי דמי מקנת קרקעו וביין בא לסלקו.
בכל זאת אינו יכול לסלקו בדמי חשומא .אלא עד
• כ ן ב י ו ד • • ב א בזכוח
שישלמ כל חובו .ויאמר לו לדידי
שוח יותר .מכל
לומר • ט ו ב וישר הוא
שחמלוח יססיד־
ועשית הסיב והישר ,אין שוס סברא
שלק מחלואחו ,כ י י • ת » א ר הקרקע ביד
• ג ס ירויחו לסלק תמלוה מקרקעות
היתומים ,ודי בזח • א י ן
חייבים לשלם מ»להס .ואין להוסיף
מורישם נמ כשלא ישלמו לו כל חובו .ובכן גלע׳׳ד שדעת חש״ד
נראית יותר ,לחלבון ובכל אוסן כיון שדין זח שנוי נמתלוקח היורשים נקרשים מוחזקים ולחם • ו ס ע י ם
ו ק טוען חאםוסרושוס לזכותמ להעריך שומת בית דין בכל קרקע
הנמכר ל נ ע ל מורישם נסרעון חוני.
א( בםםר רות תיים ב[ כתב :ובעירנו איזמיר נוהגים להכריז בבתי כנסיית שלש שעסיס ,ויש
ל ח ם על מה • י ם מ ו כ ו ,ומקרוב נותנים להכריז ב9וקים במקומות דשכית בתו קונים חמין גויס וישראלים,
ימות גלמוד לעמות הכרזות בית ד ץ בזמננו על ידי העתתוח.
א[ חו״מ סי׳ ק״ס סמיף א״.
חו״מ סי׳ ק״ס סמיף א׳.
(3לוח חיים למרן החביב )חיים נן יוסף סאלאנ׳י(
פ ר ק ב.
ך
ו.
הכרזת ני״ד למכירת קרקע יתומימ
הכרזת בית דין צריכה להיות פפובה
להשוסא
שלפניה ו ל ה ע ב ר ת
הקרקע לזכות הקונה או בעל החוב שלאחריה .ואם אירע ששהה זמן ר ב ב ץ
השומא וההכרזה .או בין ההכרזה ל ה ע ב ר ת הקרקע לרשות הקונה .ראוי לעשות
שומא והכרזה שנית א(.
ז.
בית דין שהרשו את האפוטרוטום למכור
בלא הכרזה נעשו כטועים
ב ד ב ר משנה וחוזריט ומוכריט בהכרזה ג[•
ח.
אחרי ההכרזה בודקים בי״ד השומא וההכרזה אט נעשו כדינם ,וכוחבים
א ג ר ת בקורת המאשרת זאת .ואחרי כן נותנים רשות להאפוטרופומ למכור הקרקע.
ט.
מכירת האפוטרוםום
ברשות בי״ד קיימת אעפ״י
במאתיט או שוה מאתימ במנה ,שכל מה שעשה אפוטרופוט
שמכר שוה מנה
ברשות
היתומים
בית דין הרי כאילו מכרו בית דין עצממ.
י.
דשאי
האפוטרופוט למכור
ברשות
בית דין קרקעות יתומימ שלא
בהכרזה במקום שאין הכרזה מביאה תועלת ,כגון במקום שנמנע כל אדם מ ל ק נ ו ת
בדרך זה משום שלא יקראו אותו אוכל נכפי אכרזתא .ובעת שאינה צריכה
הכרזה כגון מכירת קרקע לשם תשלום הוצאות קבורה ,מזון האשה והבנות ,מ נ ת
המלך והחזרת דמי הקרקע להלוקח ,אט טרפו ממנו קרקע זה שקנה עיי בי״ד.
יא.
בית דין שמכרו ע״י נתינת רשות לאסוטרופוט בלא בדיקה בשומא
*הכרזה ובלא כתיבת אגרת
בקורח.
וטעו ופחתו שתות משוויו של הקרקע,
מכרם בטל ד[• והוא הדין אס מכרו וטעו ופחתו שתות במקוט או בשעה שאיגה
צריכה הכרזה ואפילו אמ הכריזו מכרט בטל .ויש אומרים שאם הכריזו מכרמ קייס.
יב.
אפוטרופוט שטכר קרקע יתומיט שהוא שוה מנה במאתיפ ,אין הלוקח
יכול לחזור ,שלא יהא כח הדיוט חמור מכח יתומימ .ויש אומריפ שכל שפחתו
או הותירו שתות
יג.
מכרם בטל ה(.
בזמן הזה
ה נ ו ת נ ת שטר מקנה
שכל מכירת קרקעות נעשית על ידי
הממשלה
והיא
חוקי ואין כל טענת אוגאה יכולה לבטלו ,אין מקום ל כ ל
ת ל ו ק י דיניפ אלה וכל פרטי ההלכות שנאמרו בזה.
ומכאן אזהרה גדולה לדיינימ שיהיו מחונים וזהירים הרבה
בהרשאתם
א ת חאפוטרוססים למכור קרקעותיהמ של יתומים קסנים עד שיוכחו ל ד ע ת שהם
נ פ כ ר י ט במחירמ הראוי לפי מקופ ושעת סכירתט.
א( נ ס ו ר חו׳׳מ א[ כתב :ועבר זמן ששר .חדשים ,ונראה דלאו דוק* קאמר שיש שזמן כזח אינו
ם ב י א כל שנוי במחירי הקרקעות ,ויש
שבזמן קבר מזה משתנים המהירים ,וכן סרן ז״ל סתם וכתב :
ו א י ר ע שנשתהה זמן שלא הורידו בו בדיך לעשות שומא אחרת והכרזה אחריו ב[.
א[ טור חרמ סי׳ ק״ג סעיף י״א.
ד[ שם.
ה[ שס סעיף ה.
ב[ שם טעיף ו.
ג[ חרמ טי׳ ק״ט סעיף ג.
שער יח.
יד.
נזקקים
מומת בית דין למכירת
למכור
בית דין
קרקעות יתומים
קרקעות
רא
היתומים לפי
שווים
בשעת
מ כ י ר ת ם גס אס יש מגפה בעיר ו ב ס ב ת ה הוזלו הקרקעות ,בתנאי שיראו עורך
תכוף למכירתם,
או ששהוי מכירתם לאחר זמן המגפה יגרום קלקול והריסת
הקרקעות א(.
סו.
נזקקים בית דין למכור קרקעות יתומים בזמן מלחמה בעיר א ע פ י י
ידוע מתי תכלה המלחמה וגם
שהוזלו הקרקעות ב ס ב ת המלחמה ,הואיל ואינו
אי אסשד לשער בברור שאחרי המלחמה ישובו הקרקעות למחירם הקודם ,ויש
מקומ לומר כיון דזול זול ,וישארו אחרי המלחמה במחירמ הזול ב(.
א(
בית יוסף א[ כתב נ ש ס הרשב׳׳ץ :קרקע מ ל יחומ שנמהר בזמן שהיתה מגסה חזקה בעיר
מכרמ בסל ,דאע״ג
דקי״ל אין להקדש אלא
והוא הדין
מקימו ושעתו
למכור כמ״ש הראשונים ,היינו
כשנעשה בזמן הראוי למכור.
אבל
זה
שמכר
בזמן
ראוי
שאינו
כמוכר בלא
למכור ,הוי
אכרזתא ,והכי מוכת מרק שוס
היתומים דתנן :עבדים נמכרים בכסותמ לשבת וכן סרה וכן מרגליות וכוי ,וכן משמע דדוקא כה״ג שאי
אסשר שישביתו בלא שומ מעשה יותר ממה שהם שוים עכשיו מזבנינן להו במקוממ ושעתמ ,אבל בנד׳׳ז
שאמ ימתיגו עד יעבור זעמ המגסה
ישוב השער למקומו בלא שומ מעשה הוי כמוכר בלילה או שלא
בשעת הובאת סועלימ עכ״ל.
ומרן
דיל
השיג עליו וכתב :ואין דבריו נראימ לי
ד ק ת נ י וכן מרה אם ממתינין אותה לאםליז ,והא הכא אין
מההיא מתניתין
גוסא
הויא תיובתיה
בדיך מעשת לכשתשביח ואסי״ה קתגי אין
;
להקדש אלא מקומו ושעתו.
ובדרישה שם כתב לישב דברי הרשב׳יץ :
למכור חשיב
הטלטול למעשה .ובנה׳׳מ כתב
נמי במאי דמשהין אותה ונושאין אותה שמח
דפרה
לחלק דהשומא
מקום מביאות
נעשית לסי
אבל
החסץ
המכירה נעשית במקום ובזמן הראוי ב[ ,ואין דבריו מובנים לי כלל ,דאמ המכירה נעשית במקומ הראוי
הלא גס השומא
בריכה
למקומ ולזמן
להיות בהתאם
המכירה
שאל״כ
השומא למה
היא באה.
וכיון
שהשומא געשית עש׳יי מקום המכירה מה איכסת לן אמ ישימו במקום מביאותו או במקום מכירתו.
ולע׳׳ד נראה שדברי הרשב״ץ
נכונימ
בסעממ
עבדים נסכריס בכסותן לשנת שאם תלקת לו כסות
ונימוקמ שהוא
מדקדק מלשון המשנה שאמרה :
בשלושימ דינר משובת במנה וכן סרה אמ ממתינין
אותה לאסליז משובחת וכן מרגלית אם מעלים אותה לכרך משובתת היא וכוי.
והנה בביורימ אלה המעשה של הלבשת כסות,
וכניסת יום השוק והעלאה לכרך ,משביחימ את
המקים ביותר משויו האמיתי .ובאלה אמרו :אין להקדש אלא מקומו ושעתו ואין אנו חוששין להעלאת
מחירמ .אבל
מביאות מגפת
היא סבה גורמת להורדת
הסבעי ואם נמכור אותמ בשעת
המגפה
שווים ובהסתלק הסבה
נמבינו מפסידימ
את היתומימ
ישובו מאליהם למחירם
לא מפני העדר השבחתם אלא
מ פ נ י שנמכרים בפחות משויים והילכך סובר הרשב״ץ שאין מוכרימ אותמ
בזמן זה כדי שלא להפסיד
היתומימ במכירת קרקעיתיהם בפחות משווים .ועיין בתומי״מ נ[.
ב( בב״י ד[ הביא מרן זיל תשובת
הרשב״א
שפסק :אשה ובע־ח שבאים לגבות מקרקעי בזמן
• ה ו ז ל ו הקרקעות מפני המלחמה .אין שמימ להמ אלא כדהשתא ,והביא ראיה ל ד י ט מדגרסינן בב״ק ובר,
א[ ביה יוסף חו״מ סי׳ ק״פ.
ב[ נה״מ שם סי,״י.
ג[ הומים שם סק״י .ל[ כ״י שם.
מרק ב.
רב
טז.
הכרזת בי״ד למכירת קרקע יתומים
וכן דשאימ בית דין למעט בזמן ההכרזות כדי למכור הקרקע ט ר ם
שתפרוץ המלחמה
ותבוא העיר או
המדינה
במצור
ובכל כיוצא
בזה ,הדבר
מסור לראות עיניהם של בית דין שהם אביהם של יתומיפ א(.
וכל שכן כאן דאין יודע עד מה תשקוט המלחמה ,ושמא אף לכשחשקוט לא יתיקרו דכיון דזול זול ע״כ,
ומרן הב׳׳י והרמ׳׳א ז׳׳ל ב[ הבינו בדברי הרשב״א שהוא תולק על תשובת הרשב״ץ ןעין הערה הקודמת[.
אבל הטו״ז ג[ סובר :שהרשב״ץ והרשב״א אינם חולקים בדין אלא מר אמר חדא ומר אמר
חרא ולא םליגי ,ונדונו של הרשב״ץ הוא בזמן מנטה שאז אין שום שער לקרקעות ,ונדון הרשב״א הוא
בזמן מלחמה שיש להם שער זול ,ואין דבריו
מחוורים לע״ד .שבמקום שאין כלל שער לקרקעות לא
היה בדיך הרשב׳׳ץ להביא ראיה מהמשנה ,ובלא שום ראיה הדבר ברור שאין מוכרים קרקעות יתומימ
בזמן כזה .אולם דיבו של הרשב״ץ הוא גם ביש להס שער זול שנגרם
מסבת המנפה .וזה דומה לדינו
של הרשב״א .וסובר הרשב״ץ שיוקר וזול הקרקעות שבימי הקיץ והחורף אינו דומה לזול שבזמן המגםה
והמלחמה שהוא זול הקרקעות במרה נסרזה שאינה דומה לשנוי המחירים שבין תקופות השנה הנזכרות
בגמ׳ ד[.
ודעתו של הרשב״ץ נראית נכונה בטעמה וגימוקה במקרה של מגפה שאי אפשר שתאריך זמן
מרובה ,ובהסתלקותה ישובו התיים למסלולם הרגיל וישוב שער הקרקעות למחירם הטבעי.
אבל אם הוזלו
הקרקעות מסבת מלחמה
שבעיר הואיל ואי אפשר
לדעת מראש זמן כלות
המלחמה וקרוב הדבר שהמלחמה תנרומ משבר כלכלי נמשך שיביא לידי הםסקת המסחר וההתישבות
במדינה וממילא גם הוזלת הקרקעות ,בזה נכונימ דברי הרשב״א בטעממ ששמין להם כדהשחא.
א[ אורים יתומים חו״מ סי׳ ק״ס סק׳׳י.
ד[ עין בבא קמא ל׳ ז׳.
ב[ חו״מ כס סעיף ב.
ג[ טו״ז כס.
שער יט.
מטלטלי היתומים.
•
פרק א.
א.
אפוטרוםום בית דין או ממונה על
ידי המוריש מוכר המטלטלים
של היורשימ במקוט שהט נמצאים ,או מוליכט ליוט השוק הקרוב ומוכרט שמ
כ כ ל מה שנראה בעיניו ל ת ו ע ל ת היתומיט א[.
ב.
אין א פ ו ט ר ו פ ו ס רשאי לשלוח מטלטליהט של היורשימ למקומ רחוק
אפילו לשם הדוחתם ,בדרך יט או דרך יבשה״ שיש בו אפילו סטק אונם ,אם
ל א שיבטיח אותם בחברת אחריות כסוחה על כל ספק אונם שיארע להם בדרך כ[.
ג.
מטלטלים העשויים
להפסד
בשהוי
זטן כנון
יין ושכר העלולים
להחחמץ וכן דברים שהוצאתם מרובה על שבחם כגון בהמות שאוכלים ואינם
עושים או חפצים יקרים
שצריכים
מרובה והוצאות מרובות לשמירחן
שמירה
משבירה או גניבה דאונם .בכל אלו רשאי האפוטרופוס לעשות בהם כמו שהוא
למכירה
עושה בנכסיו למוכרם במקומם או לשלחם
במקום אחר אפילו בדרך
ימ או ספק אונס נ(.
ד.
מסלסלים שעושים סירות בעבודחן כמו בהמה ועבדים״ וכן מ ס ל ס ל י ם
חשובים שיש בהם משום שבח בית אב ,נמכרים על ידי האפוטרופוס רק להאכיל
היתומים אס הס זקיקים לכך .אבל אינם נמכרים כדי להניח מעותיהם לריוחא(ל[.
ה.
מסלמלי היתומים כשהם
כדי להבטיח שלא ימכרו
נמכרים
בסחות משוים,
במקומם צריכים
א ב ל אס הם
שומת בית דין
נמכרים
ביום השוק
אינם צריכים שומת בית דין ב(.
א( בסמ״ע כתב מדברי רש״י :אי נמי משוס שבח אביהמ שהוא כבוד ונוי להמ ,ומדבריו נ ל ס ד
• א י ן מוכרימ כל מסלסלים שהמ נוי ליתומימ משום שבת בית אביהם אס לא שבריכימ לדמיהס לפרנםתס.
ובערוך השלחן ה[ לא כתב כן ,ולע״ד נראה כמו שכתבתי שכן הכברא נותנת לסי פירש״י
ב(
והםמ׳יע.
גרסינן בנמרא :אמר שמואל מטלטלי דיתמי שמים אותם ומוכדימ אותמ לאלתר רב ח ס ד •
א מ ר מוכרים אותם לשוקים ,ו[ ומשמע דכשמוכרים לשיקים אין צריך שומת בי״ד ,והכי מסתברא שהואיל
ונמכרים ביום השוק במקום שיש קוסבים רבימ בודאי שנמכרימ בשוימ או לכל הסחות במחיר היותר גבוה
שאפשר להשינ תמורתמ וכן יש לטרש כוונת הרמב״מ והשו׳׳ע ז( .ורמ״א כתב ח[ ודוקא שלא התמנח עליהם
א[ חו״מ כי׳ ק סעיף ני׳ בהגה .ב[ כס סעיף י׳ וש״ך ס״ק י׳א ומהרשד״ם )חו״מ
סי׳ מי( .ג[ שם סעיף ע .ד[ שם סעיף י״א וסמ׳׳ע ס״ק כס .ה[ עין בערוך השולחן
סי׳ רן סעיף כ״ז כ״ת .ו[ כתובית ק׳ ע״ב .ז[ רמב״ס פוף סי״ב ממלוה ולוה חו״מ סי׳
ק״ס סעי׳ ג׳ .ח[ שרע שם סעיף ט׳ בהגה.
מרק א.
ךך
ו.
מטלסלי היתומים
ב י י ד או אטוטרופוט היתומימ איגמ דשאימ למכור מטלטלי היתומים
בטחות משווימ אמ לא שיראו בזה תועלת
ליתומימ מצד אהד ,כגון שהזדמן
להם לקגות בדמיהמ קרקע מכגיט טירות ,או טהורה שיש
בה ריוח ודאי .א ו
שיראו צורך במכירתם התכופה כדי להצילם מרקבון והסטד ודאי א(.
אין בית דין רשאימ למכור מטלטלי יתומיט בהסטד יותר משתות
ז.
לפיכך צריכים השמאיט להזהר שלא להעלות
סשוויפ.
בשומתם
חמטלסלים
שבזה גורסים הטטד ליתומימ לעכב מכירתן וםופן להרקב או להגנב.
ה.
רשאים בי״ד או אפוסרוםום היתומים למכור מטלטליהפ אפילו בפחות
משווים עד שתוח ,אם יש צורך תכוף להאכיל את היתומים או לשלם ס ם
המלך מלוה ברבית וכתובת האלמנה נ[ א(.
ט.
אין האפוטרופוט רשאי לקנות לעצמו מטלטלי היתומימ אפילו אם
משלם תמורתם ככל מה ששמו אותם בית דין .משום שקנין מטלטליפ צריך יד
קונה ומקנה ,והאפוסרופום
שהוא שליח בית דין להקנות לאחרים אינו יכול
להקנות לעצמו שאין אדמ מקנה לעצמו נ(.
אבל יכול הוא לקנותם
לעצמו
ברשות בית
דין .שכיון שבית דין הוא
אביחמ של יתומים הרי הם כבעלים האמתייס של נכסיהם ,וכשמרשים האפוסדופום
לקנות
לעצפו נכסיהם הרי נעשה כאלו נ ס ת ל ק האסוסרופום
מאפוםרופםותו
לענין זה ובית דין סוכרים לו הנכסים וםקנים אוחם לו בחרשאתפ י(.
שפוטרוםום אבל אסוסרוסום עושה בלא בית דין כל מה שנראה בעיניו ע׳׳כ ,ומסתבר* שלא כתב זאת אלא
לעגין מכירה בבי׳׳ד או ברשותמ .אבל לעגין שומא אין שוס סברא שיהיה אפוטרופוס עדיף מבית דין.
א( בשו״ע כתוב :וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם בריבים להכריז עליה וכו׳
פחות משתות,
מכרן קיימ וכר .ומסתברא שכשמ שרשאי למכור בלא הכרזה משוס בורך תכוף כך התירו למכור פחות
שתותסשוויס כדי להאכילם או לסלק מהם תביעות שגורמות להם הספד באחור סרעונמ.
א[ שט״מ בשם הלמ״ה )כתובות ק׳( .ב[ חר׳מ סי׳ ק״ט סעיף ג׳
מהרשל״ם תו״מ סי׳ שכ״ה ל[ כנ״ל ,ועין בסמ״ע סי׳ רן ס״ק כ׳.
ג[ תשר־
» » ר ים.
סטלטלי היתומים
רה
פרק ב.
מכירת קטן ומתנתו
א.
קטן מכן שש שנימ אפילו אמ הוא סקח ויודע בטיב משא ומתן א(
ואין מתנתו ומחילתו קיימת ,ש כ ל
בגדול ,אין מקחו מקח ,ולא ממכרו ממכר,
מעשה קטן שלא מלאו לו שש שגימ הוא בטל לגמרי א(.
ב.
קטן שמלאו לו שש שניט ,ויודע
בטיב משא ומתן כגדול ,מקחו
וממכרו במטלטלין קיימיט מ ת ק נ ת חכמימ משום כדי חייו כדי שיחעםקו עמו
אחריט ויהיה אפשר לו לקטן להרויח או למכור מטלטליו ולהתפרנט בהם .והואיל
ותקנו לקיימ מכירתו משומ כדי חייו .קיימו מכירתו גט כשמכר יותר ממה שצריך
ל ו ולפרנסתו ,שאם לא כן לא מתקיימת תקנתם ,שכל אדמ ימנע מלקנות מהקטנים,
מחשש שמא הוא מוכר יוחד מכדי חייו ,ויוציאו הקטן או קרוביו ובית דין
קנינו מידו כ[•
ג.
כשמ שתקנו חכמים לקיים מכירת מטלטליו ,כן תקנו לקייט מ ת נ ח ו
ומחילתו .שאין הקסן נותן מ ס ל ס ל י ו אם לא שקבל הנאה מרובה .הילכך מ ת ג ת ו
ומחילתו קיימת מ ת ק נ ת חכמים ,בין שהיא מ ח נ ת בריא ובין אם נתן מ ת נ ת שכיב
מ ר ע ג[•
ד.
אין מקח הקטן וממכרו קיימים ב נ ת י נ ת או ק ב ל ת מעות אלא לענין
זה שאס חזר המוכר או הלוקח ממנו ,מ ק ב ל עליו מי שםרע .אבל הקטן עצמו
יכול לחזור ממקחו או ממכרו ואין עליו אפילו מי שפרע ,שלא
חקנו חכמים
לקיים מעשיו של קסן ב ס ם ל ס ל י ם בקנין מעות אלא ל ס ו ב ת ו ותועלתו משום כדי
חייו,
וכשהקסן אינו רוצה בקיום סעשיו חוזר לדינו לז
ה.
קטן שמכר
מטלטליו וקנו מידו
בקנין סודר .או שהשכיר המקום
שמטלטליו נמצאימ .לקונה שיקנה אותמ מדין חצר ,מכירתו בטלה ,שהרי קניניט
א ל ה המ צורות קנין להוציא על ידפ החפץ הקנוי ללוקח עס״י הדין כמו קנין
שטר .וכשט שאין כותבין שטר אלא אמ כן געשה בגדול ,כך אין בית דין דנין
בקניגי אגב או חצר שבאימ להוציא מידו ,שאין מוציאין מיד הקטן בדין ,ולכן
אין קונים מידי הקטן כל קגין שאיגו מגיע ליד הקונה אלא על פי הדין.
ו.
מקחו וממפרו של הקטן במטלםלימ מהקיים רק על ידי קנין משיכה
שמושך הקטן החפץ שהוא קונה או שהוא מוסר במשיכה לקונה ממנו ,החפץ
שהוא מוכר לו ה[•
א( ב פ י ר ו • םיב מ * « וםתן כהב הםמ׳י* א[
ס י ר ו • טיב הוא כמו עני״ן.
ב[ חו״מ סי׳ רל״ה סעיף א׳.
א[ סמ״פ.פי׳ רל׳׳ה סק״ל.
יבסכדע סקכ״א .יךשם .ה[ שם סעיף ד .ו[ שם.
ג[ שם ,וסמ״ע פק״א
מרק ג.
ךן
ז.
מכירת קמן ומתנתו
קטן שקנה מטלטליט בקנין טודר או ששכר מהמוכר מקוט המטלטלים
לקניתט מדין חצר ,לא קנה המקח ,לטי שקנין מודד שמקנה החטץ לקטן ע ל
ידי משיכת המוכר כליו של הקטן דומה לדין שליחות ,שהמוכר בקנוחו הטודר
נעשה כשלוחו של הקטן הקונה להקנות לו החטץ שהוא מוכר לו ,וכן חצרו
של קטן קונה לו מרין שליחות שחצרו הוא שלוחו של הקטן .וכיון שאין שליחות
לקטן אין לו גס דין קנין חצר.
ח.
קטנה שקנתה מסלסלים בקנין סודר או בשכירות מקומם מדין חצר
קונה מקחה .שלקטנה זכתה ההורה שחקנה בחצרה כאילו החזיקה הדבר בידה.
ח י ל כ ך קונה גם מדין חצר ש ה ו א כידה וגט מדין קנין אגב סודר בחליפין ,ויש
אומרים שאין ק ט נ ה קונה מטלטלים מדין אגב סודר ,ומסחברא כווחייהו שאין
להעדיף קנין הקטנה אלא בחצרה ,א ב ל בקנין חליפין דינה כקטן א[•
ט.
קטן מבן י״ג שנה שלמות לזכר ,ו ב ת ש ת י ם עשרה שלמות לנקבה,
שנשא ונתן במטלטלימ ,והתאנה דינו כגדול :י ו ת ר משתות בטל המקח ,שחות
קנה ומחזיר אונאה ־סחות משחוח מקחו וממכרו קיים ,שכל א ו נ א ה בפחות משתות
הויא מחילה ,וקטן תקנו לו חכמים שתהא מחילחו ק י י מ ח משום כדי חייו כ(.
י.
ש ט ר י חוב מעזבון המוריש דינט כמטלטלין ונמכרים עיי קטן ג[.
יא .שטרי חוב הניתנים
הואיל ואם לא שלם
לפקודת המוריש אינם
נמכרים על ידי הקטן,
בטל החוב ,אין הלוקח יכול להוציא מהקטן בדין .וכן
נראה לע״ד מםחברא.
יב .לא הקנו חכמים לקיים מעשי הקטן
במטלטלים שנפלו לו בירושה
אלא בסטלטלים שיש לו בהם זכוה ירושה ,א ב ל אם השאיר מורישם חוב לאחרים
וכן אם הנכסים המ מועטימ וצריך לשלמ מהם ל ב ע י ח או למזונות
והבנות או תשלום הכחובה ,לאחר ת ק נ ת הגאונים
להנבות
לבע״ח
האלמנה
ולאלסנה
ממטלטלי המוריש ,אין מכירת הקטנים קיימת .שלא תקנו חכמים שתתקיים מכירתו
משוט כדי חייו אלא במטלטלים שיש בהט להיתומיט הקטנים זכות ירושה ,ולא
במטלטליט שבע״ח קודמיט לגבותמ ד[.
יג.
קטן שיש לו אפוטרוסוט שמנהו המוריש או בית דין.
או אסילו
יתומים שסמכו אצל בעל הבית ,אינו יכול למכור או ל ת ת ב מ ת נ ת בריא במטלטליס
שנפלו בירושה ,אלא מדעת אפוסרופםו והסכמתו ,ואין מעשיו קיימים עד שיאשר
אפוטדופסו מקחו וממכרו ה[.
יד.
קטן שיש לו אפוטרופוס ,שנהן מטלטליו ב מ ח נ ה שכיב מרע ,מ ת נ ת ו
קיימת ,שאין המתנה חלה אלא לאחר מותו ובאותה שעה כבר פקע כח האםוסרופום
א[ שם סעיף ו׳ ועיין בש״ך שם סק״ג .ב[ שס סעיף ג׳ וסמ׳׳ע כ״ק
סעיף א׳ .ד[ שם סעיף א׳ בהגה וסמ״ע ס״ק ח׳ .ה[ שה סעיף ב׳* .
כ׳׳א.
נ[ שם
שער ים.
מטלטלי היתומים
רז
ואינו יכול למחות ולבטל מעשיו בשם יורשיו של הקטן
שהרי משמת
הקטן,
פקעה אפוטרוססוחו על נכסי הקטן ,ואין אפוטרופסו מיופה כח לטעון בזכות
יורשיו א(.
טו.
קטן מבן ייג ומעלה והביא שתי שערות ,מקהו וממכרו ,מ ת נ ת ו
ומחילתו קיימים במטלטלי מורישו ,אם אין לו אפוסרוסום ,ויש אומרים שאפילו
אם יש לו אסוסרוסוס ,אם חפם הלוקח המטלטלים שקנה .אין מוציאים אוחם
מידו כ(.
טז.
קטן בן שש שנחנו לו מחנה על ידי גדול ,ולא פירש הנותן אימתי
יתננה לו ,אין מקבל המחנה רשאי למסור המחנה לקטן אלא אחרי שיכירו בו
שהוא פקח וחריף ,ואם מסר המתנה לקטן שאיגו סקח ושלא הגיע לבגרות,
חייב זה שמסרה לו מדין פושע א /
א( כתב הסמ׳׳ע משמ הרשב״א ג[ ,קטן בן שש שנתנו לו מתנה על ידי גדול .ולא פירש לו אימתי
יתננה לו ,והוא בתן לו עכשיו .אם אין הקטן חריף ובקי אזי טשע הגדול במה שבתן לו .משמעות דבריו
היא
שמיידי
בגדול מבן שש עד י״ג,
דאילו קטן מבן שש אין מעשיו כלום ,ואפילו אם הוא
יבמטלטלין שנטלו לו בירושה חקנו חכמימ לקיימ מעשיו במחנח
שנחנו לו אחרים על
פקח,
ידי אחר ולא
לקטן עבמו ,מעשה הגוחן מוכיח שלא רבה לתת לקטן אלא עד שיחיה בוגר ובן דעת ,ובנה׳־מ כתב שדין
זה נאמר בקטן מבן שש שהיא מסיג הפעוטות ד[ ,והנלע״ד כתבתי.
א[ משל״מ ה׳ מכירה פלס כ״ס ה״ז• ופתחי תשובה שם ס״ח ב׳ .ב[ שם סעיף א׳
בהגה ,ולקמן שער כ׳ .ג[ סמ״פ שס םק״ד .ד[ עיין בנה״מ שם בחידושים יביאולים.
שער כ.
קרקעות היתומים
פרק א.
ו
א.
קרקעות היתומים ,או כל יורשים קטנים שנפלו להם בנחלה ממורישם,
אינט נמכריט על ידי בית דין או אפוטרופטם .אפילו לקנות בדמיהם קרקעות
אחרים שחט יותר קרובימ לעיר ושהם משובחים יותר .דשמא לא יצליח ק ר ק ע
השני יותר מן הראשון .ונמצא מפםיד
את היורשים בזה שמוכר קרקע שהוא
גחלת אכוחם ויש להם בו משום שבח בית אב.
ב.
רשאים בית דין ,או אפוסרוםום היתומים בהמלכת בית דין ,למכור
ק ר ק ע ו ת היתומים
לתועלתם
בכל מקום שיראו במכירה זו א[ הזדמנות ס ו ב ה
ליתומימ שלא יוכלו להשיגה כשיגדלו ,כגון שהזדמן להם קונה
בד מיצרא
שמשלם בקרקע היתומיפ מחיר גבוה יותר משויו ,או כדי להתפשר עמ ב ע ה י ח
ו ל ק ב ל ויתורים למובת היתומים.
ג.
והוא הדין אס יראו
בית דין הפסד
בקרקעותיהם של יתומים אם
יאחרו מכירתם .דשאימ למוכרמ או להרשות מכירתם על ידי האפוטרופוס ג[.
ד.
אין האםוםרופוס רשאי להשכיר
קרקעותיהם של היתומים לזמן
א ר ו ן יותר מזמן הרגיל באותה המדינה ג[ .אבל אם השכיר המוריש קרקעו
בחייו לזמן ידוע ואחרי מותו נפלו סכסוכים ודין ודברים עם השוכר רשאי
האסוסרוסום להמשיך השכירות לזמן יותר ארוך כדי לסלק מעל היורשימ כל
מענות ודין ודברימ ל[.
ה.
אפוטרופוס שמכר או השכיר לזמן ארוך יותר מהרגיל קרקעותיהם
של היורשיט הקטגימ שלא ברשות בי״ד ,מעשיו בטליט ה(.
ו.
רשות בית דין למכירת אחד מקרקעותיהמ של היתומימ אינה מתירה
להאסוטרופוט
למכור גט י ת ד
קרקעותיהמ ,אלא
לכל מכירת קרקע מנכטי
היתומים דרושה רשות בייד מיוחדת י[.
ז.
בית דין מצווים לדקדק היסב שלא להרשות סכירת קרקעותיהם של
א[ שו״ע חרמ סי׳ pסעיף י״א ב[ כנה״ג חו״מ ה״ב סי׳ pהגה נרו ס״ק ע״ג
ג[ כנה״ג שם ס״ק ס״ה כחב שמהריב״ל נסתפק בזה והוא ז״ל העלה שכיון שיש ספק בדבר
קרקע עומד בחזקה היורשים .ד[ כנה״ג שס .ה[ כנה״ג שס ס׳׳ה ס׳׳ז וס״ק ע׳• ו[ שם
ס״ה ס״ג.
שער כ.
היתומים בםרם יכירו שמכירה זו
ףןן
קרקעות היתומים
תביא תועלת ודאית ליתומים .וצריך שיהיה
בית דין יטה וחשוב .אבל בית דין של הדיוטות אינם רשאימ להתיר מכירת
קרקעות יתוםיט א(.
ח.
אין כל הדברימ אמורים אלא
בקרקעות
שנטלו להט בירושה ,א ב ל
קרקעות שקנה האפוטרוסום מנכסי יחומים ,רשאי למוכרם בשוויים בלא רשות
בית דין.
קטן שהגדיל והביא שתי שערוח ,הזכר אחר י״ג שנה
ט.
ו ה ב ת אחד
י״ב .ונבדק ע״י בית דין ומצאוהו שהוא יודע בטיב משא ומתן ,יכול למכור
ק ר ק ע שלו שקנאו או שניתן לו ב מ ת נ ת
קרקעות
בלא
אלה
בריא .וכן
שומא והכרזה ,מדעתו
אפוטרוסוטו יכול למכור
והטכמתו של
יורש הבוגר .ויש
אומרים דקסן שהגיע לגיל בגרות אעסיי שלא נודע שהוא פקח .יכול
למכור
ק ר ק ע ו ת אלה א( .במה דברים אמורים כשאין לו אפוסרופוס .אבל אם יש
לו
אסוסרוסוס אין מכירתו קיימת עד שאפוםרופוסו יאשר מכירתו .שכיון שיש לו
אםוסרוםום ,מסולק היורש מכל זכות
מכירה בגכסיו ב( .ויש אומרים שגס אם
יש לו אסוםרופוס יכול למכור קרקעותיו אחר שהגדיל ונעשה בוגר יא[•
י.
אין היורש יכיל למכור קרקעות שגפלו לו בירושה או שגתגו לו ב מ ת נ ת
שכיב מרע ,לסחור בה או אפילו לפרוע חובות מורישמ בדמיהמ :אלא משיגיע
א( חרא׳׳ש נ [ פסק דקםן
•לבי״ד
שהוא פקת
שהגיע
לניל של
בנרות
מוכר
קרקעותיו
אפילו אם לא נודע
ויודע בסיב משא ומתן ג[ .אבל חרמב־ם ד[ ו מ ק ז״ל מובריפ שאין מכירת הבונד
קיימת שלש כשהוא טקת ויודע בטיב משא ומתן ,שהרי פפק ד :[,קטן שהגדיל והביא שתי שערות וכוי
שין מעשיו קיימים עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אתר שהגדיל .וכיון
שבריך
יודע
שיהיה
בטיב
משא ומתן סםתברא לן לוסר בדעתם שבריך שיחיה נבדק על ידי בית דין ומבאוהו שהוא סקת ויודע
בסיב משא ומתן ,רוסה לס״ש דס״א nלענין סכירת ססלסלים בקסן שהוא סתות מבן עשר ,וכן מוכת
סמ״ש ב ג ס ׳ :שלת ליה גידל בר
סנשיא ל ר נ א תינוקת בת יב׳ ויוס אזזד יודעת בנדב משא ומתן מהו
שלח ליה אם יודעת בסיב משא ומתןמקחה מקח וממכר ה ממכר ז[ ,ודקדוק רבא בתשובתו אם יודעת ו כ ר
מוכיח שעריך ידיעה ברורה בידיעחו בטיב סשא וסחן של בוגר שלש הגיע לגיל
עשרים שנה שלמות
ומםתברא עוד שכל שהיורש עבמו יכול למכור קרקעותיו גם אםוםרופוסו מוכר ״בחסכמתו.
ב( נלמד מדין מכירת הקםן במסלסלים שאין םכירתו קייסח כשיש לו אםוטרוםיםח[ ,והםש״ע
מ [ נ ס ק דין ז ה :דכיון דיש לו אםוסרוסוס לא תקנו רבנן לקיים מכירתו דלא שייך בו משום כדי חייו
ע־כ .ולע׳יר אין זת מתוור ,ויותר נרשיס דברי חב״ח י[ דבסכירח כיון שיש לו שםוטרוסום שהוא מוכר
*לוקח נסתלק כח היחוסיס ,ולםי׳יז חוא הדין והוא הסעס
במכירת קרקע יתוםיס
שיש
לו אפוסרוםום
ש א ק מכירתם ק י י ס ת שלש באשור אפופרוסוםם.
א[ שס ס״ק ס״א ,ושם נרו.
שם ס״ק י ג
ב[ סור חו״מ סי׳ רל״ה.
ל[ ה׳ מכירה סכ״ס.
ח[ חו״מ שם סעיף ב׳.
ס[ ס״ק יח.
ה[ שם סעיף ח׳.
י[ שס ס״ק ל׳.
ג[ עץ סמ״פ שם ס״ק ל׳ ובזרישה
ו[ שם סעיף א.
ז[ ב״ב קנ״ה.
יא[ עיין חו״מ סי׳ רל״ה סעי׳ בי בהנה.
פרק א.
די
קרקעות היתומים
ל ג י ל של עשרים שנה שלמות אחר שהביא שחי שערות ,או שנולדו לו סימני
סריס,
או שיגיע לרוב שנותיו שהם שלושים ושש שנים ,אמ לא הביא שתי
שערות ולא נולדו סימני סרים ,פחות מזה אעפ׳״י שנבדק ונמצא שהוא סקת
ויודע בסיב משא
ומתן ,אין
ממכרו ממכר ,שעלול הוא
שדעתו נוסה אחר המעות ועדיין לא התישבה
למכרם
בזול
מפני
דעתו בדרכי העולם א( .א ב ל
מוכר קרקעוחיו אלה על ידי אסוטרוסוסו .או שאפוטרופוסו מוכרם בהסכמתו של
היורש בפני בית דין .יורש שהוא גדול מבן י״ג וקםן מבן עשרים שבא לבית
דין ובקש שימנו לו
אפוטרופוס כדי שיוכל למכור נכסיו הקרקעיימ שנפלו
בירושה או שנתנו לו ב מ ת נ ת שכיימ ,שומעין לו וממניפ
בית דין אסוסרופסו
לסכור נכסיו כדי לפרוע בדמיהם חובות מורישם או להסתחר בהם ב(.
יא .סימני בגרות הם :א .הבאת שתי שערות אחרי הגעת הקסן לגיל
של י״ג שנים שלמות והקטנה לגיל של י״ב שנה
שלמות ,למכירת קרקעות
שקנאם או שנתנו לו במתנת בריא ,ובגיל של עשרים שנה שלמות לזכר ולנקבה
למכור קרקעות שנפלו להם בירושה או ב מ ת נ ת שכיב מרע.
יב .טימני טריט להחזיק על
ידט הקטן לגדול הם :א .שאין לו שערות
כ ל ל בזקנו .וסימן זה לבדו מפסיק להחזיקו טריט ולדונו כגדול .ויש טיסנים
אחרים שבצרוסם עושים אותו לסריס ודאי ,והם :שערו לקוי ורך .בשרו מחליק
ורך כבשר האשה .מטיל מים בגומא ואינם מעלים קצף או שאינו עושה כיפה
כשמםיל מים למעלה אלא יורדימ מיד .או שאינמ מחמיצים כששוהים ועומדים
בכלי .קולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה .שלא נתמלא זקנו ושאין
בשרו
מעלה ה ב ל כשיוצא מבית המרחץ בימות הגשמים .ובקםנה םימני איילונית המ
שאין לה דדימ או שקולה כקול איש או שאין לה בשר גבוה ועגול כמין כף
א( חר׳מ א[ ,והפבי״פ כ ת ב :קטניפ שהמ בני י״ג שבה ,אין בית דין מםפלימ בהם ,והם פורעים
חובות אביהם
ומוכדימ קרקעות שירשו מאביהמ להגבות
בנכסי אביהם עד בני עשרים ,היינו:
היתומימ
מוכרים
להסחחר או למכור בקרוב ולגאול בקרוב וכדומה .אבל
לפרוע
חובותיו ,כי
מה שאין
חובות אביהמ יכולימ המ למכור בלא שום הכרזה ,ע״כ ב[ ,אין דבריו נראים לע״ד ,שהרי בדין מנוי
שטוטרופוס הוכחנו ג[
סדברי רה־ג ,וחרוסת הדשן ,והריסב־א ,והרסב״ם ,והראייה :
שקטן מבן עשרימ
גי״ד םםפ^יס בו וממנים עליו אפוטרופוס ,ואין כל מעמ לחלק בין מוכר להסתתר או לפרוע
שהואיל
וקטן זח אין דעתו
מיושבת בדרכי
חובות:
העולם ,דעתו נוסח אחר המעות שהנאחם סבויה וחשובים
בעיניו יותר מהקרקעות שבאו לו בלי כל עמל בירושה או במתנח שכיב מרע.
ב( בנה׳יס שם ס״ק י״ד חביא חשובח הרשב״א שדוקא לפרוע חוב םורישם יכולימ בי־ד למכור
אבל אם הוא בעבמו עריך למכור לאיזה בורך ,אין בי״ד נזקקים לו להעפיד אפוסרופוס כי אפופרוםש
לדיקני
לא מוקמינן ,ומזח למד שאין תקנה
שילוה לעעמו וישעבר קרקעוחיו
לקטן שהוא פחות מבן
עשרים לסכור
בנכסי אביו
רק
ע־כ.
א[ חו״מ סי׳ רל״ה סעיף ס׳ וי״א.
פ״ה בפיף ב׳ וכהערה ב׳י
ב[ מבי״ס ח״ב סי׳ קכ״ב.
נ[ נפיל שער י״ג
כ.
שעד
קרקעות
ףו>!ן
היתומים
־למעלה מאותו מקומ .ובאחת מאלו חשובה כאיילונית.
יג .גדול בן עשרים או אטילו יותר שלא הביא שתי שעדות דינו כקטן
ע ד שיביא שתי שערות ,א ב ל טימגי הטרים עושימ אותו גדול למפרע .הלכך
בן עשריט שנראו בו טימני טריפ געשה גדול למפרע מבן י י ג שגה ויום אחד
לטי שעתה נ ת ב ר ר שהוא טרימ במעי אמו ומטיבה זו לא הביא שתי שערות
ואיגלאי מילתא שמבן י״ג ויומ אחד גדול היה וממכרו קיים ו[.
יד .קטן מבן עשדיט שמכר קרקע שנטל לו בירושה או ב מ ת ג ת שכיב
מרע .חוזר הוא עצמו או קרוביו ובי״ד ומבטל מכירתו ומוציא מיד הלקוחות
הקרקע ,ופירותיו שאכל הלוקח אחרי שמחזיר לו דמיו .ואם אין לו מגבין בית
דין
בני חורין של היורש ,וכן מגבין לו הוצאותיו
להלוקח דמיו מנכסים
שהוציא לתקונו ושסורו או שזרע ונטע .ושכר טרחו ועמלו משבח הקרקע ז[.
טו .לוקח שבא לבטל מקחו
וכן
ואין
הוא
כתב
הבדל בין
אטילו
בכנה-ג אז דגדול
כשמכר אותם על ידי איש אתר.
למכור
שדותיו
מורישו
מתגה
של כל אדמ
קרקעות
ובפ״ת
וכל
שכן
ומעשיו
ושוב
של
זוזי
כיון
כסברת
היורשים
נכסיו,
לסכור
אפוסרופוס
איש
בהסכמתו
דברי
גדולימ
שחרי
בבכסיהם
הרי
ד[:
שידקדקו
המוריש
בה
כמו
לקטן מבן עשרימ
זולת
הדאב״ד
יכול
מועילה
שאינה
למכור קרקעות
הגדול
י״ג
מבן
לתת
י ש ב ע ל ק י י ם מ ת נ ת ו ע׳׳כ.
שסובר
שאם העמידו
האפוטרופוס
שיכולימ
למכור
הוא
הוכחגו
קטן
ה[ ש ג ם
בהמ
לענין
אבל ודאי
היורש אינו מוכרח
גדלותו
שהאפוטרופוס
ברשות
בהדיהו ,וכל שכן א ס
א ח ר שהוא שלוחו .משוס
על
דמלתא
הרדב״ז גז
שכיון
ולהתעסק
לגדול מבן י״נ.
של
שאין תקנה
המוסקים
קטניפ ,יפה כת
המבי׳׳ט
במעשיו תועלת היורש ,אלא
כדי
דברי
יתומים
אפוסרופוס
המבי״ם
להטפל
שלרוב
בירושה ,ולרותא
מכירת קרקעות
לקטן מבן עשרים
לעשות
בית דין
בנכסיהמ
אסומרופוס
לגדולימ
בעיניו
לתועלת
כסוב
קיימים.
קטנימ ,מ כ ל שכן
בזת
מכל
שיש גמ
ורשות
דאפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן.
ב י ת דין נ מ י אין מ ו ע י ל
ולכן מטיק
לאחריט,
הביא בראשונה
הביא
דאיכא
ש ה ו א גדול.
במתנה
שנסלו לו
ב[
במקומ
היתומימ
מבן י״ג אין בית דין מ ט ס ל י מ בו
אטוטיוםום לכל איש אחר וכשאמרו חכמים
א ל א א ם כן יתנם
גם
בטענה שהמוכר היה קטן אין שומעין לו
שבמנוי
במעשיו
שאעפי״כ
ורבונו של
לגדולים
כשליח
היורש
במנוי
מבן
י׳־ג
למטוניהו
מסלק
ממניפ
טעמא דמקרב
בי״ד
דעתיה
נראה
עד
שיוכלו
אפוטרופוס
חכמים אין קטן מבן
של
למנות לו
הקטן
העושה שליחותו אלא
אטוטרוטוט
כל
זכותו
עשרים יכול
מדעתו
המכירה
ואפוסרופםו
ואפוטרופוס
הוא
לנבי
להכריע
הכגה״ג ונה״ם שאין בי״ד
אשוטרופוסת ורשות
האפוטרופוס
ב ר ש ו ת בי׳׳ד א פ י ל ו
ל מ כ י ר ת ם ע״כ .ולע״ד
ומתקנת
עבמו יכול
אפוטרופוס
בדיך שמנוי
בי״ד
והואיל
ואפילו
שהיורש
אפוסרופוסס,
דליכא
הסכימו
כגדולימ
זה.
רשאי
למכור
נכסיהמ
ממנים
עדיף
המוכר
עושה אחרי
ראותו
ידי
בי״ד
תעשה
על
ובמכירת קרקעותיו.
נ[ח״א סימן
א[ חו״מ סי׳ ללה היה סו ס״ק לנ .ב[ חו״מ סי׳ ללה סעיף יא.
י[ :ס ס״ק ו.
קענ .ד( ח״א סי׳ קני .י ה[ לעיל :ע ל י״ג פ״ה סעיף ב׳ ובהעלה.
ז[ שס סעיף יז וסעיף עו בהנה ונה״מ ס״ק עז.
מרק א.
לי^
קרקעות היתומים
שלא תקנו חכמים ל ב ס ל םכירת קסן שהוא פחות מבן עשרים אלא
לתקנון
הקסן שלא יתאנה .אבל לא ל ת ק נ ת הלוקח שיוכל לחזור בו כל זמן שאין הקסן
או קרוביו ובית דין ירצו לבטל מכירתו א(.
טז .קסן מבן עשרים שמכר קרקעות מורישו וכשנעשה בן עשרים השתמש
הלוקח בפניו ולא מיחד .בו .נתקיימה מכירתו ושוב אינו יכול לבטל מה שמכר
בקטנותו כ(
יז .יורש שמכר נכטי מורישו
בשטר
שחתומיט עליו עדים ופת .ובאו
קרוביו וערערו לומר שקטן היה ,אין שומעיט להט
שהואיל וטימנים עשויים
להשתנות ואי אפשר להוכח על ׳ידי בדיקה של אחר מיתה אט היה גדול ,אין
היורשים רשאימ לנוול את המת ללא כל תועלת .והואיל וחתמו עדים על השטר
נעשה
הלוקח מוחזק ,שחזקה היא שאין עדים חותמים על שטר אלא אם כן
ה ח ב ר ר להו שהמוכר היה גדול נ[•
יח .יורש קטן מבן עשריט ושאין לו אפוטרוסוס שלוה ושעבד קרקעותיו
מעשיו קיימים ,שאט מבטל שעבודו נמצאת נועל ד ל ת בפניו שלא
ימצא מי
שילונו ולא מי שימכור לו ולא מי שיקח ממנו ב(.
ים .קסן מבן עשרים אין כהו
או שנתנו ב מ ת נ ת
חשוב כמכר ג(,
יפה להשכיר קרקעות שנפלו לו בירושה
שכי״מ בלא הסכמת אפוסרופםו .שכל שכירות אפילו ליומו
ודעתו של קסן מבן כ׳ עשויה ל נ ס ו ת
המעות
אחר
ולהוזיל
בשכירותו .אבל יכול להשכיר אפילו לזמן ארוך באשור אסוסרוסםו ,שכל יורש
א( בפתחי חשובה « rבשמ המבי״פ כתב ,שכן מוכת מדברי הרפב-פ
ומרן ,ואעם״י שהרשב״א
חולק עליו ראוי לפסוק כהרמב״מ ומדן שקבלגו הוראותיהמ.
ב( שו״ע »ס ד( ונח״מ ה[ ,ומרן בב״י הביא משמ הרשב״א דין זה ונמק אותו שאס לא כן
נפבאת נועל דלת בפניו וכוי ,ומזה יובא שאס יש לו אסומרופומ שעבודו במל.
ג( עיין בםמ״ע nהביא דברי התוס׳ ז[ ,שלא נאמר שכירות ליומיה ממכר הוא אלא לענין
אונאה
לבד.
ודברי הנ״י והריב״ש שלא אמדו ששכירות ממכר הוא אלא לענין הנאת השכירות
ולא לנוף הדבר עבמו .ומזה למד ברשמי שאלה לקייס שכירות הקמן מבן עשרימ בקרקעות מורישיו
אטילו לזמן ארוך חז ,ולע״ד נראה שהואיל וחקנח חכמימ לבטל מכירת הקטן משום אונאה אתו עלה.
שמא
יוזיל חמקח ,שכירוח חשובה כמכר לענין זה ,וחשו בה חכמימ שלא יתאנה הקטן שאין דעחו
מיושבת בדרכי העולמ ויוזיל בשכירוחה ,ויוחד מזה ,בשכירות יש חשש יותר ממכירה שמא יחפחה על
ידי המעות שהוא מקבל
במזומניט ולא
ידע להבטיח גבית דמי השכירות ושמירת הבנין בשלמוחו
ולתבוע לדין בדיני הערכאות את המשכיר בכל הנוגע בקשר עפ טרעץ דמי השכירות או הובאת השוכר
מהבית וגבית נזקיו .וממעט זה ראוי לבטל שבירותו עד שיחיה גדול מבן עשרים.
א[ שם ס״ק ח.
ל[ סעיף סו בהנה
ז[ ב״מ נו :ל״ה ולאי,
ג[ שו״פ שם סעיף יל ונה״מ ס״ק ח.
ה[ ס״ק יס.
נ[ שי״ע שם סעיף יב
ו[ כםמ״מ סי׳ רלה ס״ק כל ובש״ך כי׳ שינ ס״ק jb
ח[ פתחי חשובה שס כ״ק ז.
דיג
שער כ .קרקעות חיתימיס
שהוא גדול סבן י״ג רשאי לעשות בנכסי מורישו םםלטלי
באשור
ומקרקעי
אסוסרוססו כגדול העושה בשלו.
כ .קטן ס ב ן
שיש לו
עשרים
שמנהו המוריש או בית דין
אפוטרוסום
בקטנותו ,או שבנוהו ב י י ד בגדלותו על טי בקשתו .איגו יכול להשכיר קרקעותיו
בלי הטכטת אסוטרופטו ואין אטוטרוטטו יכול להשכיר לזסן ארוך יותר ס ה ר ג י ל
בלי ה ס כ ס ת היורש בפני בית דין א(.
כא .יורש שהוא גדול סבן י״ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות ,יכול
לתת
בםתנת
או
בריא
בסתנת
שכיב
ס ר ע אפילו קרקע שנסל לו בירושה.
שאלו לא הגיע לו הנאה גדולה לא נתן .והואיל ו ד ב ר
חכמים שתתקיים מתגתו כדי
זה אינו
שיגמלו לו חסד וייטיב לו
בכל
סצוי
אסרו
עניניו.
כסה
דברים אסורים כשאין לו אפוטרופוס ,אבל אם יש לו אםוטרופום.
קיימת אלא באשור האפוטרופוס .ויש
סוברים
אפוטרופומ משוט שהאפוסרופוס אינו רשאי
נשארו הנכטיפ ברשות היורש לענין זה
כב .יורש
מתנחו
לקיים
אין מ ח ג ח ו
גם כשיש לו
ל ת ת משל יתומים כלום ,ואם כן
ב(.
קטן מבן עשרים שנתן מחנה
קרקעות
מורישיו
וכתב
בה
אחריות לקיימ מתנתו זאת מכל ערעור .ל ר ו ב הפוסקים מתנה זו אינה אלא מ כ ר
ונכתבה בערמה בלשון מתנה ,ומתנתו בטלה עד שיתברר לבי״ד שאין בה הערמה ג(.
כג .קטן סבן עשריס
שכיב
שנתן ב ם ת נ ת
םרע
שנפלו
קרקעות
לו
בירושה אפילו אט יש לו אסוטרוטוס .ס ת נ ת ו קייםת שהרי בשעת חלות ס ת ג ת ו
שהיא אחרי
מותו
בטלה
ואין האטוטדוסופ מיופה כה ל ס ח ו ת
האפוטרופטות
בשמ יורשיו של הנוחן ד(.
א( בס־ח א 1הביא משם רשמי שאלה שקמן בן סו שגה שיודע בסיב משא ומתן שהשכיר את
ביתו לזסן ארוך בלי ידיעת
שבירותו קיימת.
אסוסרופםו
ולע״ד כבר כתבנו ב[ שבמנוי חאפוסרופום
מסתלק היורש לגמרי מזכות סעילה בנכסיו בלא רשות אסוטרוססו ולכן שבירותו בסלה.
ב( שו־ע ג[ אכל תסור כ׳ בשם ר״ח דבמתנה אין האסיטרוסום מעכב כיון דאינו רשאי לתת משל יתומיס.
ג( במוקי יוסף בשמ הריטב״א ד[ ,ובכנה״ג ה[ כתב משם הראב־ד :קםן מבן עשרים שנתן מתבה
באחריוח .לעבםו חב ולא לאחרים ,ואפילו היה מכר וכתיב בלשון מתגר .לעבמו קלקל .הלכך אין תוששין
למכר אלא ליסות כחו במתנתו וזהו דין
אמח,
והוראה זו אינה מובנת לע״ד ,שאם
כן
בטלה חקגת
חכסים ששקדו על תקנת יורשים קטנים שלא יקלקלו לעבסם ולא קיימו מתנתם אלא משוס דאי לאו
דהוה ליה הנאה מיניה לא הוח יהיב ליה מתנה ו[ ,אבל
שהערים לכתוב לשון מתנה
באחריות
מתנתי במלה
כל שנודע
לבית דין
שמכר
קרקעותיו או
כדין מכר.
ד( פתחי תשובה 11סשם מהדש״ך ונראים דבריו בקםןש הוא גדול מבן י י ג והביא שתי שערות.
אבל קסן מזה אין בסעשיו כלום.
נ[ חו״מ פי׳ רלה כסיף י׳ וב״י
א[ כס .ב[ למיל בדף ר״ס כסיף פ׳ ובהפרה.
ה[ חי׳מ ידב סי׳ רלה הנה סו ס״ק כ״ל.
ד[ וד״מ שס ס״ק ה.
משם והרמג־׳ס.
י[ פץ ביב קנו .ז[ שס ס״ק ב׳.
שער כ.
ריר
קרקעות היתומים
כד .קסן מבן עשרים שנתן כל נכסיו במתנה
יש מי
שמתנתו
שאומר
ב ס ל ה וראוי לחוש לדבריו א(.
כה .קטן מבן י״ג שנה שיודע בטיב משא ומהן שקנה קרקע ונתן דמים
ו ג מ החזיק בקרקע אעס״י שאין ממכרו ממכר ולא מקחו מקח בקרקעות .קונה
קרקע זה שהחזיק בה
והרשהו
מדין זכיה ,שהרי המוכר משקבל דמי הקרקע
להחזיק בקרקעו טלק בעלותו מקרקע זה וזכהו להקטן ושוב אינו יכול לחזור
בו ולהוציא הקרקע מיד הקטן
בטענה שאין הקטן קונה ,אלא תעמוד הקרקע
שלא
ואין הבין לו אלא בסניו וקטן כשלא
בידו
מדין
זכין
בפניו
דמי
ב(.
לאדם
אבל
בפניו
לבטל
הקטן עצמו יכול
המקח ולהחזיר דמי הקרקע
א( התשב״ץ ז״ל א[ חדש הלכה זו ,שאם נתן הקטן מבן עשרים כל נכסיו במתנה מתנתו בטלה,
ונמק את דינו משני טעמימ :א׳ שכל הנותן
שוטח שאין לך
אדס
בן
דעת שנותן
כל
נכסיו במתנה לאחרימ מעשהו זה מוכיח עליו שהוש
נכסיו לאחרימ ומניח את עבמו בחוסר כל לחזור על המתתיס.
ודבר זה נלמד במכל שכן מעובדא דרב נחמן שבטל מכירת הקטן משום שסותא דחזה ביה דהוח משחרר
עבדיה בן וכן אמרו איזהו שוטה המאבד כל מה שנותנימ לו .ב׳
אפילו
בלא
טעמא
ראוי
דשמוחא
לבמל מתנתו שהרי מן הדין היה ראוי לבסל מתנת קמן מבן עשרים אלא שחכמים קיימו מתנתו משומ
דלעבידו ליה
מיליה,
וזה
שנותן
כל נכסיו
שלא נשאר לו כלום דלעבידו מיליה .לא קיימו חכמים
מעשיו עכת״ד.
ולע־ד אני אומר אמ קבלה נקבל ואמ לדין יש
תשובה ,שלא אמרו לדון
האדם
את
כשוםת
אלא במי שמאבד את כל מה שנותנין לו ולא מי שנותן במתנה ,וגט ר״נ לא הכיר בטימני שטות אלש
כמשחרר עבדיו שזהו דבר שאין לו הנאה מסנו ג[ ,אבל בנותן קים להו לרבנן אי לאו דהוה ליה הגאה
מיניה לא הוה יהיב מתנה,
ומעשה
אינו נחשב למעשה השטוח וקיימו מתנתו כדי שבני אדם
המתנה
יזדקקו להיטיב לו ביודעם שלא יקופח שכרם,
ולא
משום שיעשו לו
טובה אחרי קבלמ המחנה ממנו.
וכשמ שלא חלקו במכר בין כדי תייו ליותר מכדי חייו הוא הדין למחנה ,ואולט אעט״י שאין ראיוחיו
מכריעות ראוי לפסוק כמותו כדי שלא ינבלו אינשי דלא מעלי את נכסיהם וירוששו אותם.
ב( הרמב׳׳ם ז״ל פ ס ק :יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים
והחזיק
בקרקע
שעס־׳י שאין ממכרו בקרקע כולם ,שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא
תעמוד
בפניו
בידו
ואין הבין
ל ו אלא בפניו ד[.
הלכה זו היא חמוהה לכאורה ונםתרת מדברי הרמב׳׳ם עבמו בראש פרק זה שכתב :שלשה א ק
מקחן מקח ואין מ מ כ pממכר דין תורה ,החרש והשוטה והקטן ,ובמ׳׳מ כתב בדעתו שסובר דבמתנה קנה
דבר תורה מדין זכיה על ידי דעת אחרת
מקנה
אבל
במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין
במעשיו כלום ,ומדין זה היה בדיך להיות מקחו של הקטן בסל.
והנה המ״מ ה[ כתב :
מבואר בנמ׳ שמי שמקנה קרקע לקטן,
שקנה ,והכי
משמע
לכאורה
מדאמרינן :מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד וכו׳ ו[ ,ואע׳׳ג דאדחיא הך אוקימתא מ״מ
מפורש ז[ נבי ההוא דקלא אזל רב ביבי אקנית לבנו הקטן .וכבר כתבתי שיש מובריט דאסילו מדאורייתא
יש להמ זכיה כשדעת אהדת מקנה אותם ע׳׳כ .ודבריו נראים תמוהים
א[ ח״ג סי׳ ליפ ולכא לנא רני.
מכילה פ׳ כט ה׳ יא.
ה[ בה׳ יא.
ב[ ב״ב קנה:
ו[ קידושין מי.
שמפונין דקידומין
אין
נ[ לאה הלשב״ם כס.
ז[ בס״פ יכ נוחלין קלז:
ללמוד
ד[ הלכות
שער כ,
ךןןן
קרקעות היתומים
ע ד שיגדיל ויהיה בן י״ג שנה שלמות אחר שהביא שתי שערות.
כו .קטן מבן י״ג שנח ומעלה אחר שהביא שחי שערוה ,מקחו מקח אף
ז
בקרקעות ( ,במה
דברים
אמוריט
אבל קטן שיש לו
כשאין לו אטוטרופוט,
אםוטרוטוט מקחו מקח כל זמן שלא מחה אטוטרוטטו .אבל אט מחה אטוטרוטמו
לו ,אבל
אלא שאחרים מזכין
דרב ביבי
לא שהקסן יזכה לעבמו בשעשיו א[ ,וגם מעובד*
דאקנייה
לבנו הקטן אין ללמוד אלא לעגין מחנה לקטן ולא במכר וכמ״ש המ׳׳מ בדעח הרמב״ם ב[ וכנהינ ג[.
וביותר חמוהימ דברי המ״מ
במה
שסיים :ומה שחדש המחבר שאטילו במקח שהרי אין מקחו
מקח ע״כ ,ודברים אלו אין להם כל מובן דמה סעמ שהרי אין מקחו למה שחדש המחבר שאפילו במקח,
סופר
ולכן גלע׳׳ד שטעות
נפלה בדבריו וצריך להגיהס בנוסחא זו ,ומה שחדש המחבר שאפילו במקח
הוא חמוה ,שחרי אין מקחו סקח.
ושיעור דברי המ״מ כך הוא ,מבואר בגמ׳ שמי שמקנה קרקע )במחנה( לקטן שקנה וכוי .ו כ ב ר
כתבתי שיש סובריט דאטילו מדאורייתא יש להמ זכיה כשדעת אחרת מקנה וזהו מ׳־ש ד[ בדעח הרמב׳׳ם
דבמחנה זוכה הקטן כשיש דעה אחרח מקנה .אבל במקח הדר דינא שמקחו בטל כיון
בנתינת דמימ וכיון שאין נתינתו קיימת אף קנינו במל.
ולכן בחב :ומה שחדש המחבר שאטילו במקח
הדין כן הוא תמוה ,ומתרץ :ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין
הרמב״ט לשיטתו אזיל שקנין הקטן הוא בטל
שאינו קונה אלא
המוכר יכול
כשמ שאין ממכרו ממכר.
לחזור
ובכל
זאת
בו ע״כ,
כלומר
מעמידימ
הקטן
בקנינו כל זמן שהוא רובה בכך ,וכיון שנחן דמימ והחזיק בקרקע ברשות המוכר אין לך הוכחת גדולה
מזו שהמוכר סלק כל זכוחו מקרקע זה וזכהו להקטן וזכה הקמן מדין זכין לאדם שלא בפניו לענין זח
שתעמוד בידו כל זמן שהוא
ירבה בכך ואין הלוקח יכול להוביאה
מידו בדין,
משום דאין הבין לו
לאדמ אלא בפניו וקטן כשלא בפניו דמי ,ואין המוכר יכול לחזור מח שזיכה לקטן
אבל
הקטן
לחזור שאין מקחו מקח .ובקבוח״ח ה[ הקשה ע״ז ממ׳יש הרא׳׳ש ו[ בשמ הדמיה רשומה שקנה
אפילו זבין לו על ידי אחר לא זכה
בהם,
יכול
נכםים
דזכיית המקח אינה באה מכח המוכר בלבד עד שיהיה ג ם
הלוקח בר דעח וראוי להקנאה כי בדיך הלוקח להחחייב בדמימ ,ואדעתא דהכי מקנה לו המוכר ,ו מ י נ ת
למד הקבוה״ח שהוא הדין לקמן עי״ש ,ולע״ד כד דיקח בדברי הרמייה נלמוד שלא אמר כן אלא בשומה
שקנה על ידי אחר בלא נתינת דםים אלא שזקף
ברשות
המוכר,
חדי
זכהו
במלוח
עליו
אבל
כל שנחן דמים והחזיק בנכסים
המוכר כל זמן שיהיו הדמימ בידו ואין המוכר יכול לחזור ,וזהו שדקדק
חרמבים בלשונו וכתב :קטן שקנה קרקע ונתן הדמימ והחזיק בקרקע תעמוד בידו שכיון
והחזיק בה בקרקע .והרי הוא מוחזק בה אין מוביאימ אותה
ומרהיטח דברי הרמב״ס משמע שדין זה הוא
בקטן
שנתן
דמים
מידו.
מבן י׳־ג שיודע במיב
משא ומתן .אבל
משהגיע לי״ג שנה דיגו כגדול לענין קנין קרקעות שהרי מה שאין ממכרו ממכר בקטן שהנדיל והביא
שתי שערות
אחר י״יג הוא משומ דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ,ומהאי םעמא גופיה הסברא נותנת לקיים
מקהו דכיון דמקרגא
דעחיח לגבי
זוזי ודאי
שלא
קנח
אלא מחוך הכרחו הברורה שקרקע זח שות
ועדיף ממעוחיו ,וכ״כ מ pהביי שם.
א( קצוה״ח סי׳ ללה ס״ק ל.
הנה סו ס״ק ח.
ל[ בה׳ א•
ב[ שם ה׳ א .וקצוה״ח שם.
ה[ שם.
ג[ חר׳מ ח״ב סי׳ ללה
י( ס״ב לכתובות .ז[ פץ הפלה הקולמח.
מרק א.
דסז
קרקעות היתומים
מקחו בטל .שכל יורש שיש אפוטרופוס
על נכסיו מסולק מכל
זכות
סעולח
בנכטי מורישו בלא ה ט כ פ ת אטוטרוטמו שמנוהו בית דין או מורישו א(.
כז .קטן מבן י י ג שקנה קרקע ומכרו לאחר ,מכירתו קיימת שכשמ שיכול
לחזור ממקחו ולקבל דמימ שנחן חזרה .כך הוא יכול למוכרו לאחר,
זה דינו כמטלטלימ כ(.
«
א( ראה לעיל סעיף י׳ ובהערתנו כס.
בנה״מ ס״ק ג.
שקרקע
ב( סמ״ע ס״ס י״ב ונראים דבריו ועין
ך ן
#ע ר כ .קרקעות חירופיט
י
פרק ב.
תנאי הרשות למכירת קרקעות היתומים
א.
התנאים להיתר מכירת קרקעות היתומים ה ם :
(1להאכיל ולפרנס בדמיהמ את היורשימ הקטגימ ואת אלמנת המוריש
ובנותיו .שחייב בפרנסתן מתנאי
לכלכלתם
לסי
בית
דין,
מצבם המשפחתי וההרגלי
במזונות
ולפי
מפסיקים
מעמד מורישם,
ו ב ל ב ד שלא יצמצם במזונותיהם ולא ירויה להם יותר סדי א(.
וכל כלי עבודה אחרים
(2לקנות בדמיהם שורים
שדותיהפ והכנפת פרותיהמ.
וכן
הדרושים
לעבוד
לשלמ הוצאות הדרושות לתקון
שדותיהם שלא תישם אדמתם .שלא יחרבו
בתיהפ
ושלא
יתישו
נסיעותיהם במדח שלא יהיו ראויימ לחשכירמ במחיר הראוי ג(.
(3לפרוע בדסיהם
הוצאות
רסואה
והחלסה שנעשו לצורך המוריש
בחייו ושידוע שלא נפרעו בחייו ג[.
(4לשלם
בדסיהס
הוצאות
ס ע ס ד ו של הסוריש.
קבורה
ובכלל זה
וכבודו
הוצאות
האחרון כראוי לו לפי
קבורתם
של
הקרובים
שהיורשים חייבים ב ק ב ו ר ת ם ל[.
(5לפרוע חובות ברורים שרבית אוכלת בהם ה[.
(6לשלם סה שהלוה אםוסדופום סשלו .או סה שלוה סאחרים לצורך
פ ר נ ס ת היורשים ,או אלה שהםוריש חייב בסרנסחם ו(.
(7לפרוע סח
שלוו
היורשים
סשהגיעו
לעונח
הפעוטות
לצורך
פרנםתט או כל ד ב ר שיש להט הנאה ושםודיט הקטנים בהלואה זו ז[.
ב.
בתנאיט אלה
דשאי
האטוטרופוט למכור קרקעותיחפ של היתומים
* ו להשכירם לזמן ארוך פטוב בעיניו .אפילו בהטטד עד טחות משתות ואטילו
ב ל א הכרזה ח(.
ג.
מכירת קרקעות היתומימ זקוקה לשומת מוסחים ממונימ מעד ביח דין.
ד.
לפנינו להודע מסיו אמ
אפוטרופוס שמכר
קרקעות
יתומים ואינו
מכרם לאחד ם ה נ ר כ י ס הנזכרים ,מקימיפ בית דין מכירתו ,שמעפידיפ האטוטרופופ
א[ חו״מ סי׳ ר״ן סעיף ז׳ וסי׳ ק״פ סעיף נ׳ (3 .שם סי׳ ר״ן סעיף י״א ומסתכרא
שהוא הדין לתקון השדות וה3תים .ג[ סי׳ ק״ח סעיף א׳ 3הנה .ד[ סי׳ ק״ס ומניד משנה
ה׳ מלוה סי״ב ה׳ י״א .ה[ סי׳ ק״י סעיף א׳ יסמ״ע ס״ק ב׳ .ו[ סי׳ ק״ס סעיף ד׳ וסי׳
ח[ סי׳ ק״פ סעיף
ק״י סעיף מ׳ .ז[ חי״מ סי׳ ציו סעיף נ׳ יסמ׳׳ע סי׳ ק״י ס״ק כ״ד.
ל׳.
ך
י
• ר ק ב.
ח
תנ1י הישות למכירת קרקעות היתומים
על חזקתו שלא ס כ ר קרקע היתומים אלא לצרכם ותועלתם א[.
ה .אין בית דין נזקקים למכירת קרקעות חיחוםים כשיש בנכסיהמ מעות
מזומנים שמפסיקים לפרנס היתומימ מפרותיהם ,או שיש לחמ מסלסלים שאינם
צריכים לשמושס ,ואפילו אם משובחימ שיש בהמ משומ שבח בית אב ,שהואיל
והמסלסלים עלולים ל ה א ב ד
והמעות
ולהפסד
או
ננזלים
להיוחם
קורסים
למכירת הקרקעות נ[.
והוא הדין אם הקרקעות הם בני שכירות וחכירה שאפשר להחכירם או
להשכירמ לזמן ארוך ולפרוע חובותיהם או לספק מזונותיהם .שכירותם קודמת
למכירחמ ג[.
ו.
כשנזקקים בית דין למכור
מדקדקימ למכור
או
להרשות
מכירת
בתחילה הקרקעות הבנויים ,שכל בנין
הזמן ,לא מצאו או שלא הספיקו קרקעות כאלה
לא מצאו או שלא הפסיקו קרקעות כאלה
קרקע
עלול
היחומימ,
להחרב במשך
מוכרים קרקעותיהם הזבורית
מוכרים העידית שבקרקעותיהם ,כי
בית דין בתור אביהם של יתוסים םצווים לשסור נכסיהם של יתומימ ולהשאיר
להם נ ח ל ת מורישם הסובה ביותר ל[.
ז.
בית דין הסוסמך להרשות
מכירת םטלםלי היתומים ,הוא בית דין
חשוב בקתלתו ולא בית דין של הדיוטות ה(.
ח.
ומכניט
קרקעות של יתומים שלא נםכרו נסטרים ליד אפוטרוסוטט והוא מוציא
בונה
וםוחר
שוכר ומחכיר נומע וזורע ומוכר טרוחיהם ועושה בהם
ככל הטוב בעיניו ל ת ו ע ל ת היתומים י(.
ס.
אםוסרוסוסס של יתומים שאינו מעבד קדקעותיהמ של יתומים כראוי
או שאינו משתדל להשכירם ולהכניפ פרותיהם ולתקן את בדקיהם ,נדון כסזיק
נכסי היתומים .ומפלקימ אותו בית דין מאפוטרופסוחו אפילו
אם
נחמנח על
ידי צוואת המוריש ז[.
א[ כנה״ג תר׳מ ת״ב סי׳ ר״ן הנה ם״ו ס״ק ס״ב .ב[ חו״מ סי׳ דין ססיף י״א
ג[ ב״י ס״י ק״נ ספיף י׳
וממני נלמל להקריס מכירת בתים לשלות וכרמים מישים פרי.
יש״ך שם ס״ק ל׳ .ל[ כן נראה לי .ה[ כנה״ג תו״מ ת״ב סי׳ ר״ן הגה נרי ס״ק ס״א.
ו( חרמ סי׳ ר״ן סמיך ז׳ .ז[ ב״י סי׳ ר״ן יכנה״נ הנה ביי ס״ק ל״ח.
שער כא.
מצרה לקיים דברי המת
מ ב ו א
כתב:
נםוקח
של הלכה זו שנויה בםחלוקת הםוםקיס הראשונים ז״ל ,המרדכי א!
הלכה
היא מ ת ק נ ת חכמים כדי שלא תסרף דעתו .כמו שעשו צואת
זו
שכיב מרע ככתובין וכםסורין מסעם זה .ולפייז יצא לדון שלא נאמרה ת ק נ ת
חכמיפ זו .אלא בפה שצוה לאפומרוסומ או שגלה ד ע ת ו בעל פה .א ב ל במצוד•
בטוחה
בכתבו ,הואיל ודעתו של המצוד.
שיתקיימו
דבריו ואין מקומ לפרוף
דעתו .לא תקנו חכמים לומר בה מצוד .לקיימ דברי המת.
התשב״ץ כ ח ב :אין האדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך
החיים לקיימ דבריו ,ולא אמרו מצוד.
מממונו כלום,
ורק
בזה
מצור.
ונשיא
שיצוה
לקייפ דברי המת ,אלא כשצוה שיעשה
לקיים
דברו שהרי יכול לצוות וחייבים הכל
לקיימ דברו ונכלל בכלל מצות נחלות ע״ככ[.
לפי טעם זה יוצא שמצוה זו אינה ת ק נ ת חכסים .אבל היא
מ כ ל ל דין נחלות שנתנה רשות לאב להנחיל את
בניו,
כדכתיב:
דין תורד•
והיה
ביום
הנחילו א ת בניו ,ורשות זו של המוריש מסילה חובה על יורשיו לקיים מצותו
ולעשות רצונו בממונו בין שתהיה צואתו ב ע י פ או אפילו בכתב.
והנה נמוקו של המרדכי לא נהירא לי דצואת שכיב
מרע
עצמה
היא
ת ק נ ת חכמימ וטעמה ונמוקה עמה שלא חטרף דעתו בשעת חוליו׳ א ב ל כשהוא
בריא ככל אדט אין לחוש שמא תטרף דעתו שהרי בידו לצוות ו ל ת ת ב מ ת נ ת
בריא לאחר
מיתה
באופן ובצורה
המועילה לסוס דינא ,ובלא זה נמי מ ד ב ר י
הסוםקימ שיתבארו להלן מוכח בפירוש שלא חלקו בצואת בריא שבעל פה או
ב ש ט ר וכולמ הגבילו הלכה
בתנאי:
השלשת הממון או החפץ וצווי ליורשיו
־ומקבלי מתנתו ,מכאן מוכח כדברי התשב״ץ ,שדין מצוה לקיימ דברי הטת היא
חלכה משפטית מדין נחלות ,ויש להביא ראיה
ל ד ב ר י התשב״ץ
מדכתב
ר״ת
ד ב ג ר לא אמרינן מצוד .לקיים ד ב ר י המת .דכל דאיתיה בירושה מצוד .לקיים
הואיל
דבריו
ולא
סםק
כוחו מאותו ממון דמכוחו יורשין ,אבל גר דליתיה
בירושה ופסק כוחו מממונו אין מצוד .לקיים דבריו .וכי האי גוגא אמרינן החם
כ ל דאיתיה בירושה איתיה ב מ ת נ ת שכיב מרע נ[ .דכיון דליתיה בירושה פשיטא
ליה שכיון שמת בסל ואין לו שומ זכות להוריש ואיך יקיימו דבריו ל[.
והפ חפ דבריו של התשב״ץ ,דכל ראיתיה בירושה יש בו משוט מצוח
א[ .סוף פלס יש מחלין.
־לא משך.
ב[ :י״ה ההשב״ן ח״נ סי׳ נ״נ.
ל[ ב״ב קמ״ס :חל״ה לקא מגמרי סענתא.
ג( גיסין י״ג הל״ס והא
״
רב
סרק «.
מבו«
לקיים דברי המת מדין מנחיל ,שכך הוא מנחיל לבניו כבוחן לאחר ב מ צ ו ת ו ,
ומי שאינו בדין הנחלה אין בו משום מצוד .לקיים ד ב ר י המת ,אלא דאם כן
יהיה הדין נותן לקיים דברי המת אפילו לא השליש ממונו ביד אחר כדין כ ל
מנחיל את בניו או את יורשיו ,ובאמת הרמב״ן סובר שאמ מצוח לעשות מנכסיו
אפילו אינו ביד שליש מצוה לקיים דבריו.
א ב ל התשב״ץ סובר שלא נאמרה מצוד .זאת אלא במוסר ביד שליש אן
ביד שליח או כשהממון הוא ביד אחר ,וכדמוכח מםוגיא דגמרא א[־ וציל לדעתו
ד כ ל שלא הוציא הדבר םרשוחו אין הוכחה ברורה על החלמתו הגמורה ב מ ת נ ה
זאת ולכן אין מצוד .לקיים דבריו שהוא בעצמו לא החלים עליהם ,א ב ל
בהשליש או למי שממונו בידו ,כיון שהוכחה כוונתו מתוך מעשיו שגמר ל ת ת
אעפיי שלא היו בו דרכי קבין מוציאין מידי היורשים מדין מצוד .לקיים ד ב ר י
המת .וזהו מדין תורה ,ותקנת חכמים הוסיפה בשכיב מרע ,שתהיה צואחו קיימת
אפילו כשלא השליש נכסיו ,דמשום שלא תמרף דעתו בשעת מחלתו .עשו
דבריו ככתובין וכמםורין ,וגמ זה הוא דוקא למי שישנו בכלל ירושה דמה
שמצור .בשעת חוליו שלא קם ממנו ,הוא כמנחיל נכסיו וכדאמרינן מ ת נ ת שכיב
מרע כירושה שויוה רבנן נ[.
הרמבין סובר שמצור .לקיים דברי המת גאמרה גמ כשלא הוציא הדבר
מרשוחו ,אבל דוקא כשממנה שליח לקיים דבריו ואומר לו הולך מגה לפלוני.
או שמצוה א ת יורשיו או מקבלי מ ח נ ה ו ואומר להם עשו כך וכך מנכסי ,וכל
לשון מתנה שאין בו לשון צואה לבנים אין אומרים בו מצוד .לקיים ד ב ר י
ה ס ת ג[ .ציל לדעתו שהוא סובר כדעת חתשביץ דמצוה לקיים דברי ׳המת
הוא מדין נחלה הלכך כשצוה ליורשיו ומקבלי מתנתו לעשוח רצונו מנכסיו
מחייבים אותם לקיים דבריו דכיון שהוא רשאי להנחילם דשאי הוא גם לצוות
על הנכםימ שהוא מוריש או נותן לאחרי מותו ,וחתשב״ץ ז י ל הביא ס ב ר ת
הרמב״ן זאת וסמך ידו עליה ד[.
הריטביא סובר שלא נאמרה הלכה זאת אלא במצוד .ליורשיו או למי
שיש סיפוק בידו לקיים דבריו בפניהמ לעשות או ל ת ת מנכסיו ושפעו וקבלו
עליהם או שתקו ה[.
החום׳ י[ ומהריי בן מיגאש והראיש והדין סוברים שהלכה זאת נאמרה
דוקא במשליש בידי נאמנו ומצוהו לעשות כך או ל ח ת ממונו זח כולו או
מקצתו ,ולדעתם זיל הלכה זאת היא מדין זכוי או שליחות תדע שהרי בצוה:
עשו קורת רוח לשפחתי .תירצו משום דמשמיא זכו להו או שהיא מוחזקת
וכן כ ת ב הטור :קימא לן םצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא שצוה
בגופה
ומת ,במה דברים אמורים שנתנו ביד שליש לשם כך א ב ל אם באו לידו אחד
וכן ססקו מרן ורמיא ז י ל fo
הצואה או שהיה בידו תחלה ולא לשם כך .לא,
והכי נקטינן בםצוה לאחרים שיעשו כך ,משום ד כ ל צואה ל ג ב י אחרים אינה
מחייבת שום אדם .א ב ל במצוה ליורשיו או מקבלי מ ת נ ת ו אפילו שלא בפניהם
צואתו קיימת מדין מצוה לקיים דברי המת וכדאמרן.
א( תשב״ן שם• ב[ ב״ב קמ״ם .ג[ הר״ן ניםין י״ג .ל( חשכ״ן ידג מיי ק״ל .ה 1כית
יוסף חו״מ סי׳ רנ״כ .ו( כתובות ס״ס ס׳ גיפין י״נ .ב״ב קמ״ס :ז[ חוס׳ והרא״ש שם ,וסין
קצוה״מ סי׳ רנ״ב ס״ק א׳ ,ח[ סור מו״מ סי׳ רנ״ב• ס 1שרפ שם סמיך א׳.
שער כא.
דכא
מציה לקיים דברי המת
פרק א.
א .היורשים מצווים לקיים מצות מורישם שבאמירחו
בכתבו,
או
אשר יצוה לעשות בממונו שהנחיל או שנתן להם במתנה ,וכופין בית דין
בכל
את
היורשים או מקבלי מתנה לקיים מצות המוריש או הנוחן.
ב .מקבלי מ ת נ ת בריא אחרי
מיתת
הנותן,
לקיים דברי הגותן
מצוים
בכל מה שיצום ל ת ת או לעשות בממונו בגבול דמי המתנה שקבלו ממנו א(.
א( הרמבין והדין זיל כתבו :א[ הלכה זו נאמרה רק לגבי יורשיו ומקבלי מחנהו ובממונו של מת,
היאיל והם באים מכחי ,ודוקא כשבות להם לעשות .אבל אמ חמת נתן מתנה באמירתו למי שר.וא ,אין
שמירתו מחייבת את יורשיו לקיים דבריו .וזו היא גס דעת רש״י זיל שכתב :ב[ מתנה בריא במסלסלין
למהדר
יכול לחזור בו עד שימשוך ויורשו גמי מבי
ביה
אליבא דמאן דלית ליה דבוה לקיימ דברי
חמת ,ע״כ ,דון מינה דלמ״ד מלקדיח אין חיורשים רשאים לחזור ולבסל מצות מורישם.
ולרעתם אם בוח לבעלי חובו או שלישו לתת מחנה מממונו לאחר איגס רשאים לקיים דבריו
ומוציאים יורשיו
ומקבלי
מידו נחלת
מחנחו
מורישם ,וכיון שמת הסוריש עברה נחלתו בכל מקום
ורשות שתמצא לזכותס.
אבל דית והדיםב״א בשם רבו הראיה ז״ל
סוברים שגם אחרים שאינם יורשיו חייבים לקיים
דברי המת בהשליש םמוגו על ידי אחר מתחילה לשם קיום צואתו,
»»p
שהרי
נעוגדא
דאסור
גיורא ג{
דית דלא אמרו בו מלקד״ה משום דכל דאיתית בירושה איתיה נמי במלקדיה וגר שאינו מוריש
שין בו סבוה לקיים דברי חסת
ואפ לא השליש ס פ ו נ ו לשם כך אפילו יורשיו
ששות מורישיו ,וכן נראה מדברי
מרן זיל שכתב :והוא שגוועו עכשיו לשליש לשם כך ,ורמ״א היםיף
וכתב :אבל חיו בידו קודם ולא לשם כך או שבאו לידו אחר הצואה,
דברי תסח ד^ ודין זה הוא סן הסתם אפילו
אין בזה
אינם
משוס
חייבים
מצוה
לקיים
לקיים
ביורשיו וסקבלי מחנה.
אבל הש״ך כ ת ב :או שבות ליורשיו ליתן ,ח[
והנה
בנהימ תמה עליו וכתב ,ולא ידעתי ל פ ה
כתבו בפשיטות והא לעיל מביא המחבר סלוגתא בזה ואסילו להך דעה בעינן דוקא שיאמר בפניהם ו[.
ולע״ד נראים
דברי השיך
כתבו ותנו א נ ל א • אמר תנו
נכונים
שהרי כתב סרן ז י ל :ויש מי שאומר דהיינו משוס דאמד
ולא אמר כ ת נ ו נותנים משום סבוה לקיים דברי המת ,ויש אומרים דלא
שמרינן מביה לקיימ דברי המת אלא היכא דאתפסיה מיד שליש ז(.
והנה דין
זה
לכאורה
סותר
למיש
בסי׳
רנ״ב הלכה ססוקה ,והוא שניתנו עכשיו לשליש.
ו ל ת pזח סובר הש״ך שדין זח הוא בסביה ליורשיו ,וכדעת
בסניהם נמי
מחייבים
היורשים
הרסנ׳׳ן
ואפילו
אס
לא
צוח
לקיים צואת מורישם מדין מציה לקיים דברי המי /ו ו ל א כהריסב״ש
דםבר דבעיגן שבוה בפניהם ושתקו או קבלו ,ועל כל פנים הואיל והסמ״ע ח[ והשיך כתבו נ ן להלנה
והואיל
ומסתנר
מעמיה דהרמנ״ן דיורשיס ומקנלי
מתנה חייניפ לקיים מבוח מורישם או נותן להם
מתנה ,ומסעמש דהתשב״ץ ונדאמרן ס[ ראוי לססוק כווחיהו להלנה.
א[ ניכין י״ג .ב[ שם ל״ה בבריא .נ[ ב״ב 5ס יב״י חו״מ סי׳ מ״ב• ד[ חי״מ סי׳
מ״ב ככיך• ב׳ .ה[ שיך שם ס״ק ב׳ וס״ק ז׳ .ו[ נה״מ שם ס״ק בי .ז[ שו״פ חו״מ פי׳
ר״ן פנדף כ״ג .ח[ פמ״ס סי׳ רכ״ב ס״ק ח׳ .כ[ ס ח מ״ש במביא לשפר זה.
פרק א .מ נ ו ת לקיים ו נ ר י הפת
ך23
ג .אין הדבריפ הללו אפורים
אלא כשגור ,אותם בפירוש .א ב ל אם ל א
צוה בפירוש אלא שמתוך דבריו ומעשיו ניכר שרצונו
או
בכך אין היורשיפ
מ ק ב ל י מתנתו חייבים לקיים דבריו א(.
ד .מצות המת ליורשיו בדבר
פ
,
שאינו נעשה בממונו ,כגון שצור .את בנו
שישא לו לאשר .את ב ת 0׳ וכיוצא בדברים אלה אינה מחייבת את יורשיו
ולא שוללת סהם זכותם
בנחלתו אם לא קיימו את צואתו.
אבל
הם
חייבים
לקיימ דבריו בגבול הממון שקבלו ממנו סדין חסד של אמת ב(.
ה .מקבלי מחנה חייבים לקיים כל תנאי הגוחן התלויים ב ק ב ל ת המחגח.
הלכך אפ צוה הנוחן ואמר ישא בני פ׳ את פ׳ ויטול כך
וכך.
חייב
המקבל
לקיימ מצות הנותן כל זמן שאינו מסתלק מ ק ב ל ת מחנה זו י(.
ו .היורשים ומקבלי מתנה מצווים לקיים דברי המתי בממונו גם ב ד ב ר
שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש כגון שצור .תנו פירות דקל זה ל פ ל ו נ י
א ו תנו לו דירה מנכסי ג(•
א( מדברי הרשב׳־מ א[ ד״ת מקלו
•רבעו
ניכר
ותרמילו ,מוכח שגמ במקופ שממת לא 1וה כפירוש
אומרימ מבוה לקד״ח אלא במה שאומר בפרוש ולא במה שמובן מתוך דבריו ב[.
מוכח מדברי
יכך ,הואיל
אל*
מתוך דבריו ופעולותיו ,מתייבימ אח יורשיו לקיימ מבותו .אבל חריב״ש ז״ל כתב :ו א ץ
הרמב־ן
ולא
ביה
שכולם
והכי פמתברא שחדי
מפכימיס לרעתו בזח שאפילו אמ אמר המוריש שהוא נותן לפלוני כ ך
ליורשיו בפירוש אינמ
חייבימ לקיימ דבריו ומכל שכן כשלא אמר כלומ אלא
ש מ ו נ ו ניכר מתוך מעשיו ודאי שאין חיורשיפ חייביפ שלא אמרו מבוה לקי״ה אלא,
שנבסוח
למי
בה בפירוש.
ב( חתשב״ץ ג[ כ ת ב :אס אמר המוריש כמבוח לבניו שישא פ׳ את ם׳ סבוה לקיים דבריו ,אם ירשו
לירש מה דהניח לחם אביהם וכוסין אותמ ע׳׳ז ,הוראה זו חמוהה מאד לע״ד שחרי הירושה באה משליה,
ואין חנאי המוריש יכול להפקיעה מחיורש .ודוקא בבוח בסניחס הוא שמוביאין ביח דין מידם
משום
םלקד״ח כסו שסוביאים לפרעין חובות המוריש .וזהו דוקא כשבוה לתת מתנה או לעשות מנכפיו איזה
דבר
לכבודו
האחרון ,אבל בבוח שישא את פלונית
אין כוסין את היורשים לקיים דבריו ו א ץ ב ד י ך
ל ו מ ר שאין מוביאימ אותו מרין ירושה.
וכן מסיק הניב״י ד[ ,שלכל הדעות לא נאמרה הלכה זו אלא במבוח על שלו .אבל במבוח את
בניו לישא את סי שאינה רבויה להם ,א ץ הבנים תייביס לקיים דבריו אסילו משוס מעות
ואס ,שלא תהא חובת כבוד
אב ואם
בחייו
כבוד
שב
יוחד מלאחר מותו ,ובחייו נמי שין הבנים מעוויס לקי׳יס
מעות אכיחמ ורבונו ולישא את מי שאינו רבוי להם .ע׳יכ.
ואולמ מדין חסד של
אמת
מלמדים
שת
תיורשיס ומכל שכן את בניהם להתחשב עם מעות
אביהם ומורישמ ולהחאמץ עד כמד .שזה אפשר להם לקיימה \ז[.
נ( מדברי המ״מ ז[ מוכח לכאורה שאין דין סלקד־ח נוהנ בדבר שלב״ל ובדבר שאין בו ממש,
» ח ר י על מח
שפסק
הרמב״פ
שם
שזכו
העניים
בדבר
שלא
בא לעולם ,כתב
המ״מ
כשעמו
» כ י ץ שהוא היה חייב לחח אם היה חי חייבים יורשיו לקיים דבריו םשוס מלקד־ה .והכ״מ כתב טעם
א! ב״ב יןל״ג :ב[ הריב״ש סי׳ ר״ז .ג[ חשב״ן ח״נ סי׳ ק-ל .ל[ מב״י מהלו״ח אה״ע
םי׳מ״ה .ה[ ועין ס״ת סי׳ מ״ב ס״ק א׳ ותשו׳ מהרשל״ס חו״מ סי׳ ר״ג .ו[ תשב״ן שם
ועין חו״מ סי׳ מ״ב סעיף י״ב יש״ך שם .ז[ מ״מ ה׳ מכירה ס״ל ה׳ ט״ז.
שער נא.
מביה לקיים דברי חסת
רכג
ז .מצות המת ליורשיו שלא ימכרו נחלתמ ממנו לעולם או אפילו למשך
זמן ידוע
מחייבת
אינה
אותם
לקיים
דברי המת ,הואיל והם יורשים אותו
מדין נחלה דאורייחא לעשוח בנכסי מורישם כאדם העושה בשלו .א ב ל מ ק ב ל י
מתנותיו אפילו הם בניו ,חייבים ל ק ב ל מצותו זאת שעל תנאי זח קבלו מתנחם א(.
ח .נותן מתנה לבנותיו או לאשתו בגבול זכיתם בעזבונו על
דינא
סי
דמלכותא ,םצוה לקיים דבריו אפילו אם לא השליש מתנתו שהואיל והן זוכות
דסלכוחא,
מדינא
ואין
היורשים
מדין חורה יכולים להחזיק ב ח ל ק
החקיימ
הפגיע להן אלא על סי הצהדחן לויחור חלקן הרי הן כמוחזקוח בנכסים אלה
והוא עדיף מהשליש גכסיו על ידי אחר ב(.
אחד ,דניון ששמעו היורשים ושתקו הוח ליה כאילו נדרו
והיינים לקיים גדרם .דון
הס עעמם
מינה
ד נ ס ת נ ת בריא שאינה להקדש הואיל והמוריש לא היה חייב לקיים אפילו אם שמעו היורשים ושחקו
אינם חייניס לקיים דנריו.
אולם אחרי העיון נראה דשאני התם שלא בור .את היורשים נ נ ך אלא שאמר יהיה
אתננו לעניים .א נ ל אם בוה את יורשיו ומקנלי מתנתו ואמר לחם
במתנה שאינת להקדש .לדעת הרמב״ן דקי״ל
כותיח כמ״ש.
חנו
חייניס
וב״נ מחרינ׳־ל א[
לקים
הקדש או
דנריו אפילו
ומהרשד׳׳ם נ [ ומחנת
אפרים ג( .אבל הכנה״ג ד[ כתב משמ מהר״י אדרבי שחולק ע״ד מהריב״ל הנ״ל .ולהלכת
נראים לע״ד
דברי מהריב״ל ומהרשד״ס ,דחואיל ותובת היורשים ומקבלי מחנה אינה אלא משוס מביה ל ק י י ח כך לי
דבר שלב״ל או דבר שאין בו ממש שהרי גם בדבר שישנו בעולם מן
הדין
שמוביאים סידם דבר שישנו בעולם משום מלקד״ה הוא
והוא
שלב״י ,ועדיסא מינה נ ת ב חמרדכי בשם רבינו אמרים ה[ דלא אמרינן
הדין
הטעם
סבוה
לא
ינה
המקבל
וכשם
בדבר שאין בו ממש או
לקייס דברי
המת אלא
היכא דלא שייך קנין אבל בדבר דשייך קנין לא .עי׳׳ש.
ואע׳׳ג שסנרא זו אינה מוסנמח להלנה וגס נ ד נ ד דשייך קנין נוהנ דין זה על כל פנים בדבר
שאין בו קנין מסתברא למסוק כמותו הינא שבוה את יורשיו ו מ ק נ ל י מתנחו.
א( מהרימ״ט ו[ ומסחנרא לי דמקנלי מחנוח
הםח אפילו
הם
בניו,
חייבים
לקיים
דבריו
דמשעה שקנלו הסתנח התחייבו נ נ ל ד נ ר י הסת שהם כתנאי להמתנה מוין מלקד״ה.
נ ( הלכה זאת נ פ ע מ ה ונמיקח חדשה הגאין מנחת שי והסתיע
יש לומר סבוה לקיים דברי המת יוחד משאר דברים והיינו
היא
בגופת,
והבא
גסי
כיון
שידע
האב
מסעמא
מדנרי
התיס׳
ד נ ת נ חרא׳־ש,
דנתנו
דנשסחה
דשסחה
מוחזקת
שיכולות לזכות במתנותיהן .עס״י נמוסיהן הוי כנותן ביד
שליש ז[.
והנה ראיתו סדברי התום׳ אינה מכרעת דיש לומר בפירוש דבריהם כס״ש הרין יזכו בה שסיס.
ואף אם נאמר בטעמיה דהרא׳׳ש שהיא מיחזקת בנופה ,היינו סשים שגופה הוא המשתחרר ח(
ואץ
ללמוד
לנידון דידן.
אבל
יש
לקיים דבריו מהטעם שכתבנו דהואיל ולפי דינא ו מ ל נ ו ח א א ץ
נ[ מחנה
ב[ מהרשל״ס חרמ סי׳ שנ״נ.
א[ השונות מהריב״ל ח״ג סי׳ ס״ג.
אסלים ה׳ זטה סי׳ ל׳ .ל[ כנה״נ תו״מ סי׳ מ״ב הנה ב״י אות ל״כ• ה[ מרדכי פ׳ מי
שמת כי׳ הלכ״ז .י[ תשובות מהלימ״ס תו״מ פי׳ ו .ז[ שלי תמל מפרכת המם ,סי׳ לי״ס
ד״ה והדש נאין בלולמ .ח[ פין קצוה״ת פי׳ מ״ב ס״ק ל׳.
,
• ר ק א.
רנד
סבוה לקייפ דברי הפת
ט .מקדיש נכפיו ל ד ב ר שבצדקה על מנת שיחנו פך מםוייס
או שנתי לבניו או לכל מי שיצוד .בשטר ועדים וצור.
חייבימ גבאי ההקדש לקיימ
יכוליט לעכב בטענה
שלא
חד
בעל פה שיתנו לפלוני.
דבריו מדין מצוה לקיימ דברי
היה
פעמי
המת
בניו
ואין
בדבריו של מת להקגות למי שצוה לטובתו,
דהואיל וההקדש התחייב בכך ,ובניו אחריו זוכיט בטכומיט אלה מכהו חייבים
הט לקייט דבריו אטילו אם לא צוה בטניהט א(.
י .בריא שצור .ליורשיו או מקבלי מתנתו
לדעת,
מ פ ב ת אבוד עצמו
מנכפיו
לתת
וסת
לפלוני
מחייבימ א ת יורשיו או מקבלי מ ת נ ח ו לקייפ א ת
דבריו אטילו לא השליש הנכטימ בחייו ,וכן מקיימיט דבריו אפילו
לא
אט
צוה ליורשיו ,אט השליש דברי צואתו ביד אחר לשט כך ב(.
היורשימ יכולים לרדת לכל חנכפימ אל* בהרשאחן ווו ויתורן הרי הן
בחלקן
•וחוקית
חייבימ
ולכן
חיורשימ לקיימ מאות מורישן מדין מ1וה לקיים דברי חסת.
א( הלכה זאת נשאלה בבית מדרשו של מהריס״א ז״ל בנדון
תיוב
בעבור טובת הנאת של הקדשו לתת לנכדיו אחריו ולזרעם אתריהמ סך
כולל
שש
ירושלמ
זולוטות
שמירתו ,ועוד נתחייבו לתת לכל מי שיעביר לו המקדיש בשטר ועדיפ חלק מסכים זה,
שהחחייבו
לשכיע,
לאחר
ואחרי
פטירת
המקדיש טען אחד שהמקדיש בוה לתת לו שליש מחםכומ הנ״ל.
וטטק כיון שהמקדיש בוה בעודנו חי ובריא לעשות זאת אע׳׳ג דלא נתחייבו
שיעביר לזכותו בשטר
המת,
ועדים,
מכיון דמת שנתחייבו להמ
מכל מקום
הכולל
סחוייבים
הכולל אלא למי
היורשימ לקיימ דבריו מדין מבוה לקייפ דברי
הוא מכת הקדשו של הזקן ותנאו לטובת נכדיו הרי שנכדיש
אלה באים מכהו ודמו ליורשים שמבוה עליהמ לקיימ דברי המת.
ושוב נפתטק שלדעת האוסרים דאין סבוה לקיים דברי המת אלא בחשליש דברי בואתו םתזזילח
לשפ קיופ בואתו .בנדון דידן אעםיי שהשליש הקרן ביד הכולל סכל סקיס לא הושלש ב י ו פ לשפ כך,
הלכך מידי פלוגתא לא נפקא ולבםיף אסיק לזכות את ס י שביה הסקדיש בתייו םשוס סבוה לקייפ דברי
המת מדין פפק פפיקא דפלונתא ,במקומ שאין חזקת ממון אן.
ולע׳׳ד נראה שאין אנו בריכים לדחוק
רבממנה שליח
או
במבוה
ליורשיו
נמשין
מדין ספק סמיקא
שהרי
מבוה לקיים דבריו ב[ ואס אמנט נחלקו עליו והריטב״א
דבריך שיבוה בפניהמ ,ור־ת ודעמיה סוברימ דבעינן שישליש לשמ
ליורשים ,אבל בנדון
כתב
הרמב״ן ז״ל :
דיון שהתנה לתת
למי שיעביר
כך,
אלא
אין זה
סובר
כשהוא מאוח
בשטר ועדיפ הרי זה עושה את הכולל שהכסף
גידם כשלוחו ובזח לא מעאנו חולק דבממנה שליח לא אמרינן
מבוח לקיים
דברי
המת ,ובר pדין
פ י ק שהקדיש ח ק ק של תנאי הרי זה כהשליש בידם את הסירות לתתם למי שיבוה ,ובודאי שמח שכחב
בשסר או בעדים ,לא לעכובא הוא ,וכך הוא בשטר ועדים כערים בלא שסר שבוה זאת לסניהס,
הלכך
ודאי מקיימימ גבאי הכולל אח דבריו מדין מ נ ו ח לקיימ דברי המת ואין היורשים יכולים לעכב םרעון
זה שהרי נ ם הס עבסם חייביפ בכך מדין יורשיפ וכסברת הרפב־ן שהמפ״ע ושייך פסקו כווחיה נ 4
ב( הלכה זאת נשאלה בפאת השרה ד[
ופשיס לה במשימות נמודה שלא
אסרו
מעוח לקיימ
ב[ הר״ן גיפין י״ג.
א[ שמחת יום צמהרי״ט אלגאזי זצולן״ל טימן כ״א ד ע״ה.
ג[ עין לעיל סעי׳ ב׳ הערה א׳ וחו״מ סי׳ רע״ו סעיף ג׳ ועין מעשה איש לגאון מחנו
פם״ר הראש״ל ד׳ כ״ס ע׳׳ד ,ושדי חרז מערכת המ״ם כלל רי״מ .י[ סי׳ ג״ל.
פ ב ו ח לקיים דברי nan
שער »א.
רכה
יא .מבור .לקיים ד ב ר י המת נאמרה ר ק ביורשי ה פ ת הבאים סכחו ,א ב ל
יורשי יורשיו כ מ ן בני בניו ובני בנותיו אינמ חייבימ במצוד.
מ ת אביהם כחיי מורישם,
הואיל
זו׳
אפילו D M
ואינמ באימ מכהו של מ ת זה אלא הירושה
ע ו ב ר ת לאביהם והם יורשים אותו ב ק ב ר ה(.
יב .מצוד .על היורשים ובאי כחם כגון בניהם ובנותיהם
ליורשמ מדין תורה ,לקיימ מצות
הראויים
וכל
מורישפ ל ת ת לפי סכומ ידוע מגכםיו שהוא
בזול בידו מפלוגי זח ,שהואיל ולפי דבריו סכום זה הוא גזל בידו אין יורשיו
ומכל שכן מקבלי מתנתו זוכיפ בו ואין היורשיפ יכוליפ למעון שלא להאמין
א ת מורישם מדין אין אדמ משימ עצמו רשע י[.
יג .אין דין מצוד .לקיימ דברי המת גוהג במצות המת ליורשיו לעשות
בסמוגו ד ב ר שאסור מדין תורה .או בחלוקת ירושתו בצורת הגחלה שהיא גגד
דברי המת במאבד עבמו לרעת ,והסתייע בם׳׳ש מרן הבית יוסף .דרק אם בוה בםניהס וקבלו או שתקו
הוא דמבוה לקיים דברי המת ,ו מ ק השד׳׳ח דיל אעס׳׳י שחלק על ראיותיו הסכימ עמו
השיב
שםנמ בעיקר השאלת ימה
לרינא
וכתב:
כהלכת ,דאין שייך לומר על מאבד עבמו לדעת סבוה לקיים דבריו,
הלילה חס מלהזכיר .אך זח דוקא אם נתקיים בהנדון התנאים שנאמרו בסוסקימ כדי לדונו בדין מאבד
עבמו לרעת אז ,ועל המורה לחקיר ולברר וכו׳ והיה ה׳ עם חשוםטב[.
ולע־׳ד נראה דגם במאבד עבמו לרעת מחייבין
משימ כבוד אכ
הוא
אלא
את
היורשימ לקיימ דבריו שהרי דין זה לא
משומ באות כח של המוריש שיורשים מכחו וכמ״ש התשב׳׳ץ והרמב׳ין נ[
וכיון שבן נמ במאבד עבמו לדעת שייך ושייך דין זה ,ואין בדיך לומר שמקיימים דבריו ,דאסו משומ
שהוא אבד עבמו לדעת יסםרו יורשיו או מקבלי מתנתו מחובת ממון זה שהם חייבימ מן הדין לקיים
מ נ ו ת מורישמ בממונו? ודאי לא ,כמו שאין תיורשימ נפטרימ מטריעת חוב מורישמ
היתומים לטרוע תוב אביהם ד[ האמ
זאת ויפסיד בעל
תוב
נאמר
שאם
םורישם
מדין מעוה של
אבד עבםו לדעת יסטרו היורשים
hnm
את תובו ,ודאי לא ,אלא מאבד עבמו לדעת ישא את עונו ובעל חוב יבבה את
זוובו ,והוא הדין במבוח ליתן לאחר מנכמיו שבודאי לא בור• כזאת
אלא
משוס
דעבד ליה ניח נמשיה
ותכיר את עבמו תייב בזה ,וכיון שנתנה לו התורה רשות לבוות על ממונו כ ח מ נ ו הרי זה כאלו הועיא
ממון זה מרשות היורשימ ,הלכך מחייבימ בית דין את יורשיו או מקבלי מתנתו לקיים
מבותו.
ומדין
זח נמי מחייבים את השליש לקיים מבות המת אף אמ הוא מאבד עבמו לדעו^דכיון שהשליש דבר זה
תוביאו אותו סרכושו ולא זכו
בו כלל,
הלכך סחייביס את השליש
לקיים
מצות
המה
לזבוח
זח
*הושלש לסענו נם כשהמנוה אבד ע ב פ ו לדעת שאין להפפיד את המקבל מפני חסאו של המעוה ,ו ק
נ ר א ח לע׳׳ו נ ד ו ר ומחוור.
ב[ שד״ח מפרכת המ׳׳ם כלל ד ״ ס ז״ה ואס
א[ עין יו״ל סי׳ שנדה סעיף ב׳.
ל[ עיין ב״ב קע״ל .ורש״י ד׳׳ה
נ[ עיין לעיל במבוא בשער זה.
נאמר לין זה וכו׳.
ה[ מהרימ״ע תו״מ סי׳ ר ,ועיין כיד־ מעשה איש לנאון עתנו הראש״ל ישא
רב הונא.
ברכה זצוק״ל ב׳ כ״ע ש״ד ,ובשלי המל לנאץ הליר החח״מ זצוק״ל מערכת המ״ס כלל ס׳
ישו״ע חי״מ סי׳ רע׳׳י סעיף נ׳ .ו[ שיוה יעקב ח״א סי׳ ק״ע ומעה שמעון מר׳מ סי׳ רנ״ב
ה נ ה ב״י סעיף כ׳־ל.
• ר ק ש.
רבו
מעיה לקיים דברי חמת
משפם הנחלה ש ל תורת ישראל א(.
יד .יורשי ומקבלי
מחנה
של קסן שהוא בן דעת מצווים לקיים ד ב ר י ו
בממונו ב כ ל מה שהיה רשאי בחייו ל ת ת מםלסלימ או קרקעוח שנפלו בירושה
או שקנאם אפוסרופסו לזכותו אחרי מות מורישו ג[.
סו .יורשים או מקבלי מתנה שחם קטנים חייבים לקיים מעות המת שהוא
מורישם ,יש אומרים דיורשים קטנים אינם חייבים לקיים מצות מורישם דכיון
שהיו קטניט בשעה שנצטוו ולא היו יכולים להגשים
במעשה
מורישם,
מצות
לא חלה עליחמ מצותו ונעשה כאלו אמד המוריש אני נוחן כו״כ לפלוני א(.
טז .יורשים שמכרו נכטי
במה
מורישמ
שצופ ל ת ת או לעשות בממונו
מכרם ומתנתמ קיימת ואין בי״ד מוציאיט מיד הלוקח או מקבל מתנהיי[ ב(.
ש( ה ר ץ גז כתב במשימות :יתמי לש בני
מ ב ד מבור .נינהו
ושין
עליחס
מלקד״ה,
pai
התק״ל דז ופהריס״ש הז בדדו בראיות מוכיחות שגם הקסנים חייבי• במבוה זו ,ו נ ס פ ר עדות ביעקב ו[
• מ ק בםכינא חריפש במשימות שקמנימ חייבים במבוה זו אי בעית שימו
ו א י ב ע י • .א י מ א משום דכיון דעוה שותם נעשה כשלו ל • ב • נכס
זח
מסעמש
שבוה
עליו
רשלן חס ר ף דעתו
לרשות
היורשים.
ונרשין דבריו םהסעם השני.
ב( ה ר ץ ז[
נ ס ק דין זה דלש נשמר
מלקדיה
•לא
והלכך שין
לסי שננסוה
מוביאים סיד
הלוקח שלש נעםוח בכך.
,
א[ הרמנ״ם ה׳ זכיה נרם ה׳ יו״ד ,מהרימ׳׳ס חו״מ סי׳ ו ומהר״ם מפאדובה טי׳
ב[ מרדכי פ׳ מי שמת
כין ,ופיין בקצוה״ח סי׳ רמ״ח ס״ין ה׳ ומדש בשפר י״ג פרק ז׳
סי׳ תרל״ה תרל״ו ופיין לפיל שסר י״ס פרק ב׳ ושפר כ׳ ס׳ א׳ בדץ מכירת ומתנת
הקםן נמסלסליס וקרקעות• ג[ הר׳׳ן גיסץ י״ג .ד[ חק״ל ארח סי׳ פ״ד וחר׳מ ח״ב סי׳
ו[ עדות ביעקב) ,להרה״ג יעקב לכמוהר״ר
ה[ שמחת מס סוב סי׳ כ״א ל׳ ע״ת.
מ״ב.
ח[ חדמ סי׳ רל״ה סעיף
ז( הר״ן כחובוח פ.
אברהם דיבוסון( פי׳ ס׳ 1ח׳ פ״א.
כ׳ בהגה.
מבות לקיים ו ב ר י המת .
שער כא.
רכז
פרק ב.
מצוה לקיים דברי המת במה שמסר לשלוחו או שלישו
לקייט דבריו בפה שמסר לידו
א .שלוחו של ה פ ת מ נ ו ו ה
בתור שלוחו
ל ז כ ו ת מקבל מתנתו .הלכך בריא שנתן לשלוחו פנה או כל חפץ אחר להוליכו
או ליתנו במתנה
לפ
,
המשלח בחיי המקבל .מ ת נ ו לו או ליורשיו מדין
ומת
מצוח לקיים דברי המת.
ואפ
מ ת המקבל
בחיי
הנותן
אעם״י שאח״כ מ ת הנותן יחזיר ליורשי
המשלח דכיון שמת המקבל בחיי הנותן בטלו דברי הנותן א[.
ב .שלישו של המת מצווה לקייט דבריו בכל מה שהשליש בידו לקיום
,
צואתו אחרי פותו .כגון ל ת ת ל ם מנה או להקדיש לצדקה או לעשות הוצאות
מיוחדות מנכטיו לכבודו האחרון ,שהואיל והשליש טכופ זח בידו באופן החלטי
הדי הוציאו מרשותו בחייט ,ונמצא שטכומ או חפץ מושלש זה לא בא
לרשות
י
היורשיט.
ויש
אומריט
מעולם
שגט אט לא הושלש טתחלה לשט כך אלא
שהיה מושלש בשעת צואתו מצוד• לקייט דברי הטת א(.
ג .השליש שפרותיו ליד
זה כאילו השליש
הממון
שלישו
שבהמ,
אעט״י שהשטרות אין גופן ממון ,הרי
הלכך השליש מוסר א ת השטרות עצמפ או
ד מ י ה מ לידי המקבל.
ד .לא אטרו טצוה לקייט דברי המת בהשליש מתחלה לשט כך אלא בהשלשה
ם ו ח ל ט ת ע״מ שלא לחזור בה ,או אפילו בהשליש פ ת ס שכל השלשה ב פ ת ט היא כאלל
פירש שלא לחזור בו מהשלשתו ,אבל המשליש ע״מ לחזור ו א מ ר :אט אצטרך
אקחמ מידך ,אעט״י שלא לקחמ עד שמח .אין אומריפ בו פלקד״ה ,שהרי גלח
ד ע ת ו שדבריו בשעת השלשה לא היו מוחלטימ ה[.
ה .מצוד• לקיימ דבריו של מ ת
בכל
דבר
שמוחזק בו
מקבל
מתנה
א> מ ר ץ ז׳׳ל פסק :מבוה לקיים דברי המת אפילו ב ר י • שבוה ו פ ת ,ו ה ו א ש נ ת נ ו עכשיו ל ש ל י •
ל ש • כך ב[
וכר״ת ור״י
ורוב
ככל
הפוםקיס
ראשונים ואחרונים נ[ ,והרשביא ז״ל בשם ר״י כתב,
ד א ע י נ דלא הושלש בתחלח לשש כך מבוה לקיים דברי המת במה שחיה םושלש בשעת עואתו ד[ ,ונראים
דבריו לה*כה ,דכך הוא השלישו לשמ כך או שהיה
מושלש כבר
הואיל ועוד ,לחח דבר שהוא ברשות
מ י שנבםוה לקיימ פבותו .בזה הוביא חפץ או ממון זה מרשות וזכות יורשיו לזכות מי
שבוה
עבורו.
אולם היות ורוב השוםקיס אינפ פוברימ ,pנקפינן להלכה כדבריהמ.
א[ ח ד מ הי׳ קכ״ה טעיף ח׳ .ב[ חו״מ טי׳ רנ״ב מעיף ב /נ[ ראה לעיל במבוא.
ה[ כנה״ג חי״מ טי׳ רנ״ב הנה ב״י
ד[ מסה שמעון חרמ טי׳ רנ״ב הנה•:״ ס״ק י״ב.
ס״ק כ״ד.
,
מרק ב.
ך ךן
3
בחייו של
המת.
סבוה לקיים דברי המה במה • מ ס ר ל»לוחו או • ל י » ו
הלכך האומר :תנו
והמ
דירתו בהמ לאחרי מותי ,הואיל
בית דירה למלוני או
לאשתי ל ה מ ש י ך
היו מוחזקים ל ה נ א ת ם בחייו של הנותן
הרי הוא כהשלישמ מחחלה לשם כך א[,
ו .מבור ,על השליש
מאות
לקיימ
בכל אשר י1וה לעשות.
המשליש
בממונו ב ה ג ב ל ת זכות שמוש היורשים בקרן וםירותיו של עזבון המוריש שהשליש
בידו בשעת צואתו .במה
בוגרים,
דברים
אמורים
שהיורשים הם קסנים ,אבל אם הם
זוכים תיכף בנכסי םורישם קרן ופירותיהם להשתמש בהם כח0צם כ[.
ז .כל ספק ב ד ב ר י המצוה מטרשים אוחו לטובת היורש ג(.
פרק ג. .
מלקד״ה באפוטרופוס המוריש
א .אפוטרוסופ שמגהו המוריש .מצוד• לקיימ דברי ה מ ת בכל מה שיצוהו
לעשות בממונו ,שהואיל והמת מסר כל עזבונו ברשות אסוטרופפו תיכף אחרי
מותו ,אע״ג שיוכלו היורשים
אסופרופסותו,
לבסל
בכל זאת
חשוב
כשליש
שהשליש בידו ממונו לשם קיום צואתו .ומוציאין בי״ד מיד חאפוסדופום אפילו
אם היורשים הם קטנימ משומ מ ל ק ד י ח א(.
»( כן כתב ה ר י ב ״ • ד[ :וכבר הסכימו רוב האחרונים לדברי
לקיים דברי המת אלא
במוסר
הממון
ההוא
ר״ת
ז׳יל • א י ן • ו מ ר י • מבוך,
ליד • ל י • כההיא דהולך מנה למלוני וכההי• ד מ » ל י •
נחנית לבתו וכההיא דתנו • ק ל לבני במבת דמוסר נכסיו לאסוסרוסום< ,״כ ,הא למדת דאסוםרוסוס דומה
ל מ ל י • • ה ו » ל • מההילה ל מ ס כך .ו ק אתה למד
ממ•׳
רמ״א בחגה הז :א<ס״י • א ס ו ס ר ו ס ו ס
בדיך
לקיים דברי המת ואסור ליתנם ל י ו ר • או ללוקח 9ר ה ז ק • ב ו ה וכר.
ר.
ב[ ראה שעל ו׳ פ׳׳י סמיך ה׳ ר והפרה
א[ מפה שממון שם הנה ב״י ס״ק י״ג.
ג[ מהרשל״ם .ל[ תשובות הריב״ש סי׳ כ״ג .ה[ חו״מ סי׳ רל״ה סמיף ב׳.
m
שער כב.
פרעון נדרים ונדבות מנכסי המוריש
פרק א.
א .נדרים ונדבוח ל ס ו כ ת עניים
וכן
או כל סוםדות ח ס ד *דקה ו ח נ ו ך
נ ד ב ו ת ל ב י ה כ נ י ס ו ב ת י מדרשות ,מתקיימים ב א פ י ר ח ו של הנודר ,מחייבים אותו
לשלם מנכסיו לאלתר .ומשעבדים כל נכסיו המעוייס לו
שיקנה
אחרי כן לסרעון
בשעת
נדריו ונדבוחיו א( .הלכך אמ מת הנודר ו ה ת ב ר ר
ל ב י ת דין שלא שלמ בחייו נדריו ונדבוחיו מועיאים ביח
לעניים ולמוסדות החסד וצדקה את נדריו ,ואפילו אס
יורשיו
או
נדרו
ואלה
אסוסרוםסו לשלם .הואיל
דין מנכסיו ומגבים
לא צוד .המוריש א ת
ומשעת א ס י ר ת ו השתעבדו נכסיו מדין
תורה
*( סקור הלכה זו םמש׳ *[ :מיצא שפתיך חשסור מ ש י ח וכר *שר נדרח נסיך .ודרשו ד ז י ל
ו!שיח ,אזהרה ל נ י י ד שיעשוך וכגון י א מ ר ! הרי שלי עולה ע״מ שאיני
בפיך.
בית דין שד שיאמר רוצה אני.
זו
חייב
באחריותה
יכוםץ *ותו
*דקה .ומחייב שליח לאלתר .עיכ .מכאן למדנו שובורו של
א ד • לתת ל צ ד ק ה מחייבת אותו לקיים 1דרו .אולם לא נתבאר
בסוגיא
זו
אם
מוציאים
נס
מיורשיו
אחריו ל פ ר ע ץ נדבת מורישם מנכסיו.
והנח המאור זיל בז הניא תשונה ר נ י נ ו האי נאון ז״ל שכתב :דלענין אחיוניה
מאחר דאסר :הרי הוא משבע זד.
לצדקה,
נודר
בצדקת
אחייב ליה לאסוקי בצדקה ,ומאחר דאמר! יש עלי לצדקה,
אחייב ליה במה שאמר בסיו ובו׳ ונולהו נדרי בדבור • ה בלחוד אמון ,אבל האי נודר אי אתי לסחדר
ביה בעץ קאי ,ובי״ד לא מצו
למענד ליד .מדעם ולא עניים איח להון בחדיה עסק דברימ ע״כ.
וכן
צדקה,
אלא
כתב בשימה מקונצח נ :משם הסאירי וז״ל :וקצח נאוניס
שהוא עיבר בלא
תאחי,
אבל לא
אמרו
נאמר
אלא
במיך
זו
שיהיו בי״ד סוציאיס מידו ,ומה שאמרו :ממשכנין על הברקה אף
בעיש ,דוקא בדבר שהוא תנאי העיר ,ומה שאמרו אזהרה לבי״ד שיעשוך
פירוש
עשוי
בדברים
19
שיאמר רוצה אני.
אבל הרי״ף והרמב״ן במלחמות ד[ דחו כ נ ר א זו ,ולדעתם הנודר אינו
יכול לחזור מנדרו ובית
דין מועיאיס מידו ונותנים לעניים.
ילסי״ז י ו ב א :לדעח רה״ג ודעימיה אם נדר ומח אין מועיאיס מיורשיו .ולדעת הרי״ף ודעימיה
כשם שמוציאים ממנו pמיעיאים מיורשיו .וכן כתב חנמק״י ח(:
• א י ב ו בידו לא מעי למהדר דמגו דחייל נדרש עליה משתעבד
מי שנדר לתח סלע לעדקח
כוליה
ממונא
לנורית
ואפילו
אעמ״י
מאי
דעחיה למקני ע*נ.
ו ה ר ץ זיל ו[ כתב :בל מקום שהנודר חייב לקיים ד נ ר י ו
משום נדר מועיאין מן היורשים ז[
נ[ שיסה מקובצת ב״ק שם.
א( ר״ה י׳ .ב[ המאור ב״ק ל״ו :ל״ה אח יל פניי.
ו[ חשובות הלץ
ה( נסוק• יוסף כ״ק שם•
ל[ הלייך יהלמב״ן במלחמות ה׳ ר״ה שם•
סי׳ אי .ז[ לאה כנה״נ חדמ סי׳ לי״ב הנה ס״ו.
מרק א .סבוח לקיים רברי המת
m
ב .הנוהנ להפריש לצדקה מעשר הכנסותיו ולא הפסיק לפרוע כל מעשרותיו
בחייו .וכן אם נדר ב ע ת צרה להפריש מעשר הכנסותיו ולא הסרישם בחייו מגבין
בי״ד םנכםיו אחרי מותו כל חלק מעשר
וםחלקים
אותו
הכנסותיו מיום שנדר עד יום מותו.
בי״ד או אפוטרופפו לאותם המוסדות שהיה רגיל לחלק בחייו
או מחלקים אותם בית דין או
מסוגה
אפוסרופופ
עפ״י בית דין לפי אומדן
וזו היא דעת הדע׳יב א[ שכתב עלה ומתני׳ כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק .ואם
מ ת אביו הוא שוקל על י ד י ע ב מ ו ב[.
וכתפארת ישראל ג[ כתב :ואפילו מת אביו ,אסומדושםו שוקל על ירו שנשתעבדו נכםיי ,אולם
חרמב״מ חולק בזה וסובר דמתניתין לא
חייבה אלא את האב ,אבל לא את הבנימ אחרי מותו .ואפשר
לומר לרעתו :דאמדינן דעת האב שלא רבה לשעבר נכסיו אלא חייב עבמו בתייו ,והרמ״א פסק ד[ כדעת
רה׳׳ג שכתב :פי שנשבע או נדר ליתן ,לפלוני כך וכך ,יורשיו פשורימ
דברי
המת,
והסמ״ע וש־יך
דבריו
נמקו
דלא
בות
להיודשים
ליתן ה[,
ב ו ה ? הרי השתעבדו נכסיו מדין :אשר נדרת בפיך ,ומוביאימ ממנו או
מלוה
שלא
ברורה
נפרעה
המוריש,
בתיי
אלא
ודאי
ואין בזה
משום מבור .לקיים
ולשי מ״ש מת בכך דלא
מיורשיו
בדיינים
כדין
כל
שרמ׳׳א פיסק כדעת רה־נ שהנודר ומת לא
השתעבדו נכסיו ,או שהרמ׳יא איירי רק בנדר לפלוני עשיר שאין בו דין צדקה.
והנה הקצוה׳׳ת ו[ הרתיק לכת עוד יותר ופסק :שנס אם נדר בחייו לתת מעשר מנכסיו ונתן
את יורשיו להשלים מעשרותיו ,אין היורשים חייבים לשלם נדר
בחייו חלק ממנו ,ובוה בעורו שכי״מ
אביהם ואין אומרים בזה דברי שכיב .מרע ככתיבין
וכמסורין דמו ,שדוקא במתנה תקנו זאת כדי שלש
ה ט ר ף דעתו ,אבל לא במלוה ,ונסתיע מדברי התוס׳ ז[ .ומדבריהם נלמד שכל דבר שהשכי״ם הייב בלא
הוראתו ,אין אומרים
משומ
נדר
שנדר,
בבואתו
אין
דברי
היורשין
שכי־מ
ככתובין וכמסורין דמו .ומזה למד שהאומר לתת לעניים
מתויביס לקיים נדרו ע״כ .ודבריו תמוהימ מאד לעיר דאטו משוס
^נותן לעניים ויש ,בו מצוד .גרע מכל מתנה דעלמא ? והתום׳ לא בתכו אלא באומד מנה למלוני בידי
מנו לי ,שאין
בדבריו אלה
הבעת
רבון לנתינה אלא הודעה שחייב לו ,לכן אין מחייבים אותם לתת
א ל א אם הם חייבים מן הדין ,אבל
הנותן
מתנה
מסיבת סובת הנאה שקבל או משום מבוח ,אמירתו
זאת היא הבעת רבונו שתנתן מתנה זו מנכסיו .ודבריו הם ככתובים
התום׳ זו אינת מוסכמת ,והרייף כתב שכי״מ שהקדיש כל
וכמסורימ.
ובלא
זה
נמי
נכסיו ואפר לסלוני בידי אמר תנו נותנים,
וה׳׳ה היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו מתנין דדברי שכי״מ ככתובין .וכמסורין דמו ז[.
מסקינן בסונין:
שכי״מ
שהודה
אין
בדיך
סברת
ובהדיא
לומר אתם ערי ואין ב־־ל כתובו אין אדם משסה בשעת
מיתה ,ודברי שכי־ימ ככתובין וכסםורץ דמו ח[ ,הא למדת שנם בהודאה נאמרה תקנה זו ,וכיש
במתנה
• ב א ח משום נ ד ר או שבועה.
.ולכן נראה להלכה ,דמי שנדר ומת מוציאין בי״ד מידי .היורשים לשלם חובת נדרו ,והרימביא
ורמ״!א שכתבנ לפטור .את היורשים הוא בנשבע או נדר ליתן לפלוני עשיר שאין בו מרין
בדקה אלא
מ ? ו ם ק י ו ם .נ ד ר ו ושבועתו ואין היורשים חייבים בכך כשלא צור..אותם .וכ״כ מרן החתים סן.
א[ הלע״ב שקלים א׳ ג׳ .כ[ עיין תוי״נו שס .ג[ שקלים שם .ד[ ח ד מ סי׳ רנ״ג
ז[ ב״ב קל׳׳ה .ד״ה ורב ושמואל.
ה' 1שם• bקצית'החוישן״שיס ס״ק ה׳.
סעיף'בי.
חין ׳נמוקי יוסף שם .ס[~ עילי חוסי'כ*כ 'שם ד״ה ודברי .י[ חתם סופר חו״מ סי׳ קט״ו,
שער כנ.
םרעין נדלים ינדביח מנכסי המוריש
ד ע ת המקדיש .או לפי ראות עיניהם,
אם
לא
רלא
להם
ידוע
בחלוקת
דעתו
מעשרותיו .ואם היורשים הם גדולים מחלקים א ת מעשרות מורישם לפי ד א ו ת
עיניהם א(.
ג .במה דברים אמורים .שאין היורשים זקוקים ל פ ר נ ס ח ם מאוחו המעשר.
אבל אם יורשיו הם עניים ,זוכים הם מדין עניים במעשרותיו נדריו ונדבותיו
של מורישם במדד• הצריכה להם ל פ ר נ ס ח ם ב(.
ד .שבועת המוריש ל ח ת מנכסיו חפץ או סכום ידוע לעשיר ,אינה מחייבת
את
יורשיו
לקיים שבועתו מנכסיו דכיון שמת
אין
חייבים
יורשיו
לקיים
שבועתו אם לא צוה אותם לשלם א(.
ה .צואת בריא ל ח ח מנכסיו ,סכום או חפץ ידוע לפלוני עני או לכל מ ו ס ד
ח ס ד וצדקה אינה מחייבת את יורשיו לשלם סכום זה מנכסיו ,אם לא השליש
מ ת נ ח ו ביד שליש או שלא קנו מידו .ד מ א פ ד ו חנו לעניים מנכסי אינו חשוב
כנדר ולא נשתעבדו נכסיו באמירתו כ[.
א( בקציה׳־ח ג[ פסק :שכל חנידר ליחן מעשר מהכנסותיו מחוייג
לחח
לעניימ
המעשר
לפי
חשבק הכנסותיו וכפי הערך שנתעכב אצלו הנדר .וכן פסק בנחמ״ש ד[ .ונראה לפסוק שמחנו מעשרותיו
לאותם העניים
או
המוסדוח
שהיח רגיל לחלק בחייו או למי
ראות
עיני
בי׳׳ד
או
אפוטרופוםו.
כשהיחומים הס קטנים ,ואם הס גדולימ מחלקים לפי ראות עיניהם.
ב( חקצוה״ח ה[
לשלם
משום נדר
יכול
רםיק לדינא שלפי דעת
הוא
לשנותו
הזקוקים לצדקה ,זוכים הס עצמם
רוב הסוםקימ ,דאמירר .לעני אינה קנין אלא שחייב
לעני אחד ע׳יכ .ולפי זח נלמד מסברא שאם יורשיו המ ע נ י י ם
בצדקח זו וכיון
שעל ידי כך מתקיימ נדרו של המוריש ,אין בית
דין נזקקים להוציא מידם ולתת לעניים או למוסד צדקה אחר.
ב[ חוסי והרא״ש ושיטה מקובצת
א[ פיין בתשובת חהס סופר מרמ סי׳ קס״ו.
נ[ קצות התושן סי׳ רי״ב ס״ק ו׳ .ד[ נתיבות המשפט סי׳ מ״ב
ב״ק ל״ו :יחת״ס שם.
ס״ק ג׳ .ה[ קצוה״ח שס ס״ק ני.
פרק ב.
נדרי אסמכתא
א .האומר אם
א ת ן כך וכך
אעשה
דבר
לצדקה ועשה אותו
פלוני
דבר
או
אם יצליחני ח׳ במעשה פלוני,
או הצליח באותו מעשה ,חייב לקיים
נ ד ר ו מדין אמירתו לגבוה ,ומוציאים בייד מנכסיו בחייו .ואחרי מותו מיורשיו,
לשלם נדרו.
ב .הנשבע ב א ס ס נ ת א שאם יעשה ד ב ר סלוני יקדיש כויכ לצדקה .אין
דגין בזה כדין אמירתו לגבוה ,שהרי לא אמר כלום לגבוה אלא שחייב עצמו
בשבועה להקדיש.
הלכך אין בי״ד יורדים לנכסיו אפילו
בחייו
ואין
צריך
לומר אחרי מותו שאין היורשים חייבים לקיים שבועת מורישם ,אלא שכל זמן
שהוא בחייפ ,כוסין אותו בייד לקיים שבועתו א(.
א( במרדכי א[ השיב מהר׳ימ :דאסמכתא קניא בהקדש מדין אמירתו לגבוה
שפירושו תוא :אמירתו לגבוה הוי כמסירתו
באופן
המועיל
בהדיוט עי״ש ,וכ׳יכ כתשו׳ מימוניות ב[
יאמירה לתקדש באסמכתא קניא מדין זח ומוביאין בדין מידי המקדיש ,שכן
נתן ורבינו יהודה
תבעוהו
והוביאוחו
ושכדוהו
לפניגו
כמסירתו
להדיוט.
עי״ש.
כ ת ב :ואתמ מורי רביגו
ומרן הב־י ג[ הביא הכרעת מחרי-א
בנתביו שכתב ,דסוגיא דעלמא בתר םהו״ים אזיל ובמשימות דרך ומנהג הוא שהגבאימ תובעימ
על מי
שמעמיד עבמו בכה״ג קנסות לבדקה ,והרדב׳יז ד[ כתכ ,וכן פשט המנהג לגבות צדקות והקדשות כה׳יג
דאין אסמכתא לתקדש ולא לענייש אלא זכו תעניימ וההקדש .וכן פסק בשו׳׳ע ה[ נדר לבדקה באסמכתא
מגון אפ אעשה דבר
פלוני ,אתן כך
וכך לבדקה ועשאו תייב ליתן וכ״כ בחו׳׳מ ו[ נדר ושבועה ו כ ר
מ ח נ י אפילו באפמכתא ע׳יכ וכיון שאםמכתא קניא בהקדש נעשה עליו תוב .ואט מת בטרפ
שלפ גרדו,
פוביאין מיד יורשיו.
ורס״א ז״ל בד׳׳ם זן הביא תשובת הרשב״א ח[ דאין אסמכתא קונה בהקדש ,אבל
בשו׳׳ע לא
הגיה ע״פ מרן ונראה דסובר כמותו להלכה ,ומ׳׳ש בסי׳ ר׳יז ביין עיין בסי׳ ר׳ים ,סעיף די ,אינו אלא
לרין נשבע ,שהשבועה לעשות או להקדיש ,אינה מקנה את החמץ ולא שייך בה דין אמירתו לגבוה ,וכן
מ ו כ ח להדיא מדברי הריב״ש ט[ שנתב? אבל לפי שימת הגאונים דבעינן מעכשיו אף אפ נאמר ,דבהקדש
אין בו דין אסמכתא דאמירתו לגבוה וכו׳ דהוי כפעכשיו ,אין השבועה להשליפ כמעכשיו וכר .ומסתברא
ל י שגפ פדן מודד .בגשבע
באסמכתא להקדיש או לתת שאין
השבועה
מחזקת
האסמכתא לעגין קנין,
שלא שחייב לקיים שבועתו י[.
א[ מלדכי ב״ק ס״ד סי׳ מ״ד .ב[ תשובות מיימוניות לספל הפלאה .ג[ בית יוסף
יו״ל סי׳ לנ׳׳ח .ד[ תשובות הרדב׳׳ז סי׳ הת״ב• ה[ שרע ירד סי׳ לנ׳׳ח .ו[ שו״עחו״מ
סי׳ ל״ז סעיף י״ס ,ז[ דלכי משה יו״ד שם .ח[ תשובות הלשב״א סי׳ לע״א .ס[ תשובות
הליב״ש סי׳ של״ה .י[ עיין לעיל סלה א׳ סעיף א׳ ובהעלה.
שער כג.
ה ק ד ש ו ת המוריש׳ בחייו או א ח ר י מ ו ת ו
פרק א.
ה ק ד ש קרן לפירותיו
א.
שיחחלקו
המקדיש קרן לסירותיו.
ב״ב לפי ראות עיניו .נעשה יורש זה או
נ ד ב ת מורישו ולחלק
להעבירו
יכולים
והמוריש
הסירות שנה
מאפוטרופםות
לעניים על ידי אחד מיורשיו או
ב״כ,
אפוטרופוס הקדש זה להקדיש
בשנה לפי
בית דין
ראות
אין
עיניו.
זו .או להוציא ממנו הקרן ופירותיו ,שהואיל
הרשהו לחלק הפירות לפי ראות עיניו ,יכול הוא ל ח ת הםירות למי
שירצה ואין אדם ואפילו גבאי צדקה שבעיר יכולים לתובעו א(.
ב .במה דברים אמורים .שהוא מקיים רצין המקדיש ומחלק סירותיו שנה
שנה לפי ראות עיניו ,אבל אם לא חלק הסירות.
העניים
מזכותם
הרי
זה
נקרא
גוזל
את
שבידו,
ועובר על מצוה לקיים דברי המת ,ולפיכך מעביריס
או
לפקח על קרן ההקדש וחלוקת
אותו מאפוטרוסםותו
ממנים
אחר
אחו
סירותיו לעניים כ(.
ג .אפוטרוסים
בשנה ל ת י ח ע״מ
הקדש
שיקבעו
שהחמנה מצד המקדיש לחלק סירות הקדשו שנה
למוד לעי״ג,
איגו רשאי
להתפשר
עם היורשים
ולוותר כל שהוא מסכומי ההקדש ,ו ה ת י ח שבעיר יכולים לתובעו בדין ג[.
ד .בריא או אסילו שכיב מרע שהקדיש נכסיו או חלק מהם לאחר מותו.
או שאמר למשל :לכשחצא •חמה
מנרתיקה יהיה הקדש .ומת
קודם
שזרחה
החמה .אין בית דין מוציאים מידי יורשיו לקיים נ ד ר מודישמ שהואיל ולא ח ל
ה נ ד ר בחייו,
לא
מצור .לקיים
דברי
ואפילו אס
צוה
השתעבדו
המת,
בפניהם
נכסיו ואין היורשים חייבים לשלם אפילו משוס
הואיל ומורישם
שנכסיו או
לא
היה חייב לשלם נדרו בחייו
חלק מהמ יהיו מוקדשים לצדקה אחרי
מותו ושתקו היורשים אינם מתחייבים בהודאחם ,שהואיל ולא חל הנדר באותה׳
שעה ,אין היורשים בשתיקתם מתחייבים להקדיש אחרי מות מורישם ל[.
ה .כתב
הקדש
שנמצא בין
שטרות
או בפנקסו של הסוריש שהקדיש
נכסיו או הלק מהם הקרש מוחלט וגמור לצדקה ,יש מי שאומד שזכה ההקדש
א( ביה יוסף ייד״ז ס־׳ דנ״ה בשס הרכב״ א יכי׳׳ע כס סעיף ה׳ בהגה .ועיין לעיל
ב( כיי; לעיל שער ו׳ פ״א סעיף כ־׳י-עיז .ג[ השיבית מהלימ״פ חר׳מ
שער ז׳ ש״א.
ד[ חשיבה רניין״א סי׳ קמ״יו.
סי׳ מ״ע.
טרק jt
דלד
הקדש ק ק למידותיו
ב כ ת ב ו זה של המוריש כאלו אמר בשפתיו .ומחייבים את היורשים לשלם נ ד ר
מורישמ א( .ויש אומרים שהקדש בריא בחייו אפילו אם לא הגיע השטר בידי
גבאי ההקדש מוציאים מן היורשים ,א ב ל הקדש בריא לאחר מוחו .או צואת
שכיב מרע אטילו א פ לא פירש
בה שההקדש יחול אחר פיתה .טוענימ ב י ת
דין ליתומים שלא גמד המוריש בדעתו להקדיש
גבאי ההקדש ,ומטעמ זה מ ת ב ט ל
אלא
השטר
במטירת
ליד
הקדשו אפילו אס כ ח ב המקדיש את ד ב ר
הקדשו בכתב ידו ,שכיון שכתב הקדשו בשטר טוענין בית דין לזכות היורשים.
לומר שלא רצה להקנות
במטירת השטר וכיון שמת קודם מסירתו לא
אלא
חל הקדשו ב(•
א( נ ת ב מרן זיל א[ :נמ1א כתוב אחר מיתת אדם,
לקהל אפילו הכי תו» אקדש,
ולא
אמרען
שהקדיש כלימ ואין עליו עדים ולא מסרו
שמא כתב להקדיש ע״ב .ו נ ע ת ו מפורשת
נדיחקי מהנה ומוכרין הוא דחיישינן שמא כתובימ
לומר:
שדוקא
היו ונמלך עליהם שלא ליחנם ,כיון שאין כתיבת
תשמר מזכה את מקבל המתןח עד שיניע השםר ל י ו ו ב[ ,וכן בשובר אסילו שכחיב בכחב המלוה עצמו
מענינן שמא הכינו נ ד י שיהיה מבוי בידו למוסדו להלוה נ כ ל שעה שיסרענו נ[ ,אבל בהקדש שאמירתו
מחייבת אותו לקיים מוצא שפתיו ממצות הכתוב כאשר נדרת בפיך ,אין לומר נ ו עמא נמלך או שכתב
זאת כ ו י שלא להשביע את עבמו ,כיון ואמירתו מחייבת אותו .ובזה מיושבת תמיהת המניא ד(.
ב( חמבי״ש ז״ל חולק
על
זד,
וסובר.
שכשפ שאנו אומריס בסמםון היוצא מתהת יד המלוה
שהקדיש
הבית מעכשיו
ע כ מ ב ו להיותו מ ו ק בידו לעת הבורך ,אף בכתב הקרש
אפילו אם
כותב בו
הקדש נמוד .ואפילו אם כתב בכתב ידו שכתיבתו היא כאלו אמר בסיו ,בכל זאת אין
מיוו
מוציאים
ו<א מיד יורשין ,דאפריגן לא גמר בדעתו להקדיש אלא משער ,שיגיע השמד ליד ג נ ד \ ההקדש.
וכמ״ש בדין צואת שכיב מרע,
שאעיג
שדבריו
ככתובין
וכמסורין דמי,
אס אמר כתבו אין
כותבין ונותנין שמא לא גמר לתקגותו אלא בשסר ,ואין שטר לאתר מיתת ה(.
ועוד כיץ שהמתנה לא הגיע לידי גבאי ההקדש ,יכול המקדיש להשאל על
נדרו ,ובי״ד
שהם
אביהם של יתומים טוענים ליתוסים שלא גמר להקדיש אלא במסירת השטר או שנשאל על נדרו ו[.
וחנרעק״א ז־ל ז[ םובר ,יחקדש בריא בחייו כיון שאינו יכול לחזור בו אלא
בקיא ההקדש מוחזק,
עד
שץןזול ההקדש אחרי
מגתו,
שיביא ראיה
הואיל
שנשאל על הקדשי,
על
ידי שאלמ־
byiבצואת שכיימ אפילו אם לא פירש
וכתב הקדשו בשטר ,טענינן שלא ג כ ר להקדיש אלא בשטר ,וכיון
שמח קידם הגעת השטר ליד גבאי ,פקע הקדשו מעיקרו שאין שסר לאחד מיתה .וכן דאז י להורוח.
ד[ או״יז כיי קנ״נ
ג( ב״מ כ׳.
ב[ ב״מ י״י.
א| ב״ח יוםףי אדח סי׳ קדג.
קיק »*ל .ה[ ב״ב ק<״ב וחז״מ פי׳ ל״ן סעיף ט׳ וסעיף ד .ו[ חכובות המבי־׳כ ה״ג פי׳
צ״ג .ז[ חשוגגת רעק״א סי׳ קפ״ו.
הקדשות המוריש ,כתייו או אחרי״ מותו
שער כנ.
רלה
פרק ב.
הקדש דבר שלא בא לעולם׳ ודבר שאינו ברשותו
א .הנודר בחייו בעודו בריא או
ש ת ל ד בהמחי .או כל מה
או ינחן
או
אחננו
שיוציא
אמירתו החחייב לקיים נדרו
לנחלה
בנכסיו
אפילו
לעניים .זכו בהם עניים
בטרם
א(.
בהיותו שכיב מ ר ע ואומר :כ ל
אילן זה או כל שכר בית זה .יהיה הקדש
משעת
אמירתו?
והשחעבדו כל נכסיו.
ישלמו חוב זה
ואין
שהרי
בשעת
יורשיו יורדים
שעל מורישם שהחחייב ושעבד נכסיו
בדבורו ,ממאמר ה כ ת ו ב :מוצא שפתיך תשמור ,ואומר :אשר נדרת בפיך .ויש
בקנייתו ,שאלו
א( הרמנ״ש ז״ל פ ס ק :דין ה ק י ש ודין העניים ודין הנדריש א י נ ו כדין ההדיוס
א מ ר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית ,או יהיה אסור עלי ,או אתננו לצדקה -,א ע פ ״ י
שאינו מתקדש לשי שאינו בעולם ,הרי זה חייב לקיים דברו ,שנאמר ככל ה י ו צ א
מפיו
יעשה .ו ה ו א י ל
והדבר כן ,אם ציה אדם כשהוא שכיב מ ר ע ו א ד ר כל מה ש י ו צ י א אילן זה ל ע נ י י ם א ו כל שכר בית זה
לעניים ,זכו בהם העניים) .הסיר גירס כל ד ה ש י ו צ י א ינתן לעני־כ(.
יש מן הגאונים שחולקים על דבר זה ואומרים ,שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה
בהם .ולפיכך לא יזכו ברבר
להקניח,
שלא
בא לעולם .ואין דעת־ נישה לדברים אלו ,משום
דאין אדם מצווה
והוא מצווה לקיים דבריו שבצדקה או בהקדש כניו שהיא מצווה לקיים הנדר אז.
בין
מדבריו אלה מיכח ברור בדעתו שאין הבדל
מקדיש
החפץ ו א ו מ ר :
חפץ זה
לכשיבוא
לעולם י ה י ה ד.קדש ,ובין רחייב את ע צ מ ו להקדיש או לתת ,ובשניהם חל ההקדש באמירתו.
אולם מ ד ב ר י ו בה' ערכין בז ניוכח שדוקא באומר :הרי ע ל י ל ה ק ד י ש או ליחן לעניים ,שמחייב
א ת עצמו ,הוא שמחייביש א ו ת ו ל ק י י ם ,משיש כל היוצא מ פ י ו יעשה ,וכמו ש נ א מ ר ביעקב :עשר אעשרנו
לך ,ו נ א מ ר :אשר ניירת לי שש נדר.
אבל מקדיש חסצא אין זה בגדר נדרים אלא הקדשות ,ואין אדם
מ ק ד י ש דבר שלא בא לעילש.
והלח״מ ג[ ע ר ד על סתירה זו ,והיסיף לסתור דברי הרמב״ס מ מ ״ ש :א:ן י ד עניים אנן ,לכן תירץ,
ד מ ״ ש הרמב״ם בתי מכירה לאו נדר נ מ י ר קאםר .ותירוצי אייו מובן לע״ד מתרי טעמי ,חדא ש ה ר מ ב י ם
כ ל ל בחדא מתתא שני ס י ג י נ ד ר :הקיש ,ואסור חשצא,
ואתננו
שהיא התחייבותו
לתת ,וכשם שאתננו
חשיב גדר גמור ,כך היא דקדש או אסיר חפצא .ועור פשיר .זי לא ירענא מה סיבה ,שהרי
כאן
אין
א ל א שתי קגוית ,מו גרר גמור או לא נדר לנמר׳.
ובלא זר .נשי דברי הרנלב״ש בר.׳ מכירה סיתדיש את עצניס ,דבר־שא כ ת ב :שאלי אמר אדם כל
מ ה שתלד בהניר״י יהיה הקדש וכ־׳ ,הרי זד .חייב ל ק ״ ש דברר .רזה מ ש מ ע שלא חל ההקדש
על
החפץ
ע צ מ ו להוציאו בדיינים ולמישרו לעניים ,מלא שחייב לקייש דברו .ו«ם לא קיים ,בסל מצות עשה.
ובסישא כתב :היאיל והדבר
כן ,ז!ס ציה
כשד־א
ל ע נ י י ם וכי׳ זכו בהס ענייש ,ונימק הלכה זו משיש שירא
א[ דמב׳׳ב ה׳ דכידה כניב ל׳
נ[ לת׳׳מ 7׳ צל־נין
•:׳־י—
כ״ז.
ש :י ב מ ר ע ו א מ ר כל מה ש י ו צ י א אילן זח
מציה
לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כ מ ו
כ[ רדביס ה׳ כלכץ פ״ו ה׳ לי—ל״׳א.
הקרש דבך שלא נ א לןןולס ,ודבר .שאינו ברשותו
סדק ב.
אומרים שאין בית דין יורדים לנכסי הנודר להסרע סנכסיו
כשהוא בריא .א ב ל אם צוח את יורשיו בכך
ונדבותיו
נדרו
בסניהס מוציאים בי״ד מנכסיו
שהוא מ ת ח לקיים הנדר.
וממה נפשך קשת אס אמירתו ס1כה לעניים החפץ שהיא מקדיש
בבואת בריא יואיאו
מנכסיו לקיים
בי׳׳ד
נחייו
להס ,אסילו
ואפילו
נדרו והקדשי .ואם לא זכו עניים באמירתו ,כי 1וח בעודו
שכיב מרע מאי הוי ,והא כללא הוא כל מילתא דליתא בבריא ליתא בשביב מרע
והואיל
א[.
ומתנת
בריא וחקדשו אינח הלח על דבר שלא בא לעולם .הוא הדין לבואת שכיב מרע .וזו היא השגת חראב״ד.
וחמ״מ תירץ ,בדבר שהמוריש פחוייב אם היה קייס ,חייבים גם
יורשיו
מדין
מבור.
לקיים
דברי ד&ת .והכ״ש כתב :דכית שאמר מירישמ ,כל מת שיוביא אילן וח לעניים וחש שמעו ושתקו ס כ ו ר
וקבול והוח ליה כאלו נדרו הם עצמם וחייבים לקיים נדרס ,ע״כ ,תירוצו של הב״מ אינו
דעתי הענייה שא״כ העיקר חסר מן הספר והיה צריך הרםב״ם
לפרש
בדבריו
שצוה
מתיישב אל
סרע
השכיב
בסני יורשיו.
ולשני
התירוצים קשה ,מאי
שכיב מרע ,וגס
צואת בריא
שנא
שביב מדע ,והא כך הוא צואת בריא בפני יויש״ו כצואת
מחייגת את
היורשים ,אם בור .בפניהם ,לדעת חכ״מ מדין סבור וקבול
וחייבים לקיים נדר עצמם .או מדין מציה לקיימ דברי חמת .כיון שאם היח קיים הסוריש
חייג
היה
לשלם ,לדעת הסיס.
וחנת ה נ י ח ב[ כ ת ב :כיון דדברי שכיב מרע ככתובין דמו כדי
שכן במה
שנדר
לעניים
לסרוף
חיישינן
שלא
תסרף
דעתו עליו,
כל
דעתי ,ואע״ג דנדר בפר .שלא בא לעילם חל השעביד על
נכסיו ע״כ.
ולע׳יר כ נ ר כתבתי שלא נאמר דברי שכי־מ ככתיבים
וכמסורים דמו.
אלא
במילתא
דאיתא
בבריא ,וכיון דסתנת בריא והקדשו בסל ברבר שלא גא לעולם הוא הדין למתנת שכיב מרע.
דברי הרמב״ם בטוב מעם .וכתב :דשכ״מ האומר כל סר .שיוציא
ו נ מ ר כ נ ת המשגה ג1
אילן זח לעניים ,אמדינן דעתיח ל ו מ ר :דהקנה אילן למידותיו כרי שיתקיימו דבריו ולא
יעבור כעשת
דמוצא שפתיך ,אבל בבואת בריא ,מפרשים דבריו במשםעיתם שכונתו רק לפירוחיו ודעתו לקיים העשה
וליחן הסירות כשינדלו עכת״ר .וכן כתב הסט״ע ד ג ובאמת דברי הרמב׳־ם בנימוקו .והוא מצווה לקייס.
דבריו בצדקת או בהקדש״ ,דיקי כפירושם.
ואולם עדיין דברי הרםב״ם ז׳׳ל לא אפרקו מחולשייהו לע״ד ,דאין שום סברא
חפצוח ממשמעותם הסשוסח
והברורה
אדרבה הםנרא נותנת.לומר דהוא
דבריו ,דומה למ״ש בדין
נכסי
להוציא
דברי
ולפרשם
על יסוד אופדנא לחובת היורשים אפילו בהקדש ,א ל א
סבר שגואתו
מתקיימת ,ורחמנא אמר שאין היורשים חייבים לקיים.
לך יאתריך לפלוני :היא סבר שיש לח הפסק .ורחמנא אמר שאין לזע
חםסק Jinוכן פ ס ק רמ״א :שכיג מרע שאמר נ נ ס י לפלוני ואחריו לפלוני ,אין לשני אלא מד .ששייר
ראשון וכוי ,וכן אפילו הקדישה אחריו של
ראשון
אין להקדש כלים ו! ופירש הפמ״ע :דכיון דניחא.
ליה שיזכה בחייו אין לירושה הפסק ז(.
ונראת לתרץ דברי המרכבה משנה ,דבהקויש הוא עצמו כיון שאס
לא
יחקיימו
דבריו .עובר
בעשח ,לכן אמדיגן דעתיח שהקנה אילן למידותיו ,אבל בהקדישה אחריו של ראשק ,אעס-י שלא יחקייםג״
דבריו אינו עיבר כעשת דכיץ דירושה אין לה הפסק אין חלוח לחקושו שאין אדם מקדיש דבר שאינו
א[ ב״ב קמ״ז .ב[ ב״ח מו׳׳מ סי׳ רי״ב.
ה( ב״ב ד קכ״ס.
ד[ סנדס חו״מ סי׳ רי״ב.
ז[ סמ״פ שם ס״ק י׳.
נ[ מרכבת משנה אשכנזי ה׳ פרכין שם^
ו[ חו״מ סי׳ רמ״א סעיף א׳ בהגה.
• ע ד עג : .הקדשות חמודי•״ נוזייו או אמר• מוחג .
אמדי מ ו ח ו לסדעון נ ד ר ו מדין:מעוד• ל ק י י ם ׳ ד ב ר י ה מ ת ויש מיי שאנמד שאסילו
א ס ל א ! ו ה י א ת יורשיו אלא נ ד ר בפניהם והיורשים ש ת ק ו נעשה כאלו הסכימו
אין הדעת מתישבח בתירוץ זה • .ל המרככת משנה',שחרי'בזמן חזח אין מוציאין
• ל ו א( .ומכל מקומ
מירישמ ,אלא' באומדנא ברורח שהיא כודאי* ,וו בדברימ • ח י י ג
ממון מן חיורשימ על מ י אומדן דעת
כהמ מן הדין ,ו א ו מ pדעתו בכמות התחייבוחו ,כמו שאמרו בדין עשור נ נ ס י לבנות .אבל שין לחייכם
בממון על סי
אומרנא בז,
נותנת לומר שלא כל אדם ?ודע את חןין והוא סבר שבלשון וח
והסברא
מתקיימים דבריו ,ותחורת אסרה שדבריו ב ס ל י ם מעיקרם וממילא אינו ע ו ג ר געשה.
.
ובעיקר דינו של הרמב׳׳ס ,חקצות׳־ח גז כ ת ב :ונראה ראיה ל ד נ ר י הרמנ״מ ממ׳־ש :מי שלקט את
חםאת ואסר הרי זו למלוני עני ,ר״א
דמעני
לעני מחלוקת ,וםברי
אימר
חכמים
?כת
דלא
לו
אמרינן
וחכ׳׳א
יחננה לעני הנמבא ראשון ,ומפרש נגמ׳
מגו ,ולא זכה העני שלקט נ ש נ י ל ו ד[ ,א ״ כ א מ א י
יתננה לעני הנמבא ראשון יזכה נ ה הוא עבמו כיון דעני הוא? אלא דלהרבב״ם
ולדעת
למלוני עני בדיך לקייס דבריו משומ נדר,
ילא
חכמים
זכה
כיין
הרי זו
שאמר
אוחו עני משום נדרו םגי ליה
לימנו לעני אתר .עכת׳׳ד.
ודבריו נסלאו ממני ,שנמלקס סאח לאחר אין מקום לנדר או הקדש שהרי היא ממורשת ועימות לענייס
מעד בעל השדה וזה שלקט הפאר .אינו אלא שלוחו של העני שלקם בשבילו ,יס״ל
שוחו עני שלקט בשבילו ,שהרי עני זה ש״קש הסאה לבורך אחר,
לא
לרבנן
זכח
דלא
זכח בה הוא שהרי אינו רובה
לזכית בה ,והאחר גמ הוא לא זכה משום שלא הגיע לידו .א נ ל אס משהגביח חזר בו ואמר * נ י זוכח
בת לעצמי בודאי שזוכה בה לעצמו
לרבני,
ולא
רבנן ורבי יוסי אלא אס זכה נר .זח שלקט
נחלקו
הסאה בשבילו .כל זמן • ל א הגיע לידו.
ולע־ד נ ר א ז לתביא סתירה לדעת ה ר ב ב ׳ ם ד ל ,מדגרפינן :המשכיר בית
הדר בו מעלה שבר להקדש,
ומוקמינן
בנמ׳
לחברו
וכר הקדישו
התם הקדיש משכיר ,דאמר לכשיבוא שכרו יקדש וכר״ס
דאמר אדם סקדיש דבר שלא בא לעולם ה[ ,ולחרסב׳׳מ נוקי מתניתא אסילו לרבנן ומעלה הדר בו שכר
להקדש
משום
חיוב
קיום
הנדר,
שמיציאין מידו על ידי בית דין וכמו״כ מוציאים מהיורשים.
ו ל פ י כ ן לא
ומכאן ראיה בדורח לדעת הגאונים ,שאין העניים זוכים אלא בדבר ,שהדיוט זוכה,
יזכי עניים בדבר שלא בא לעולם .וכן כתבו התיס׳ והרא״ש ו[ דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא
בא
לעולם ,הכי נמי אין אדם ניתן צדקת דבר • ל א בא לעולם.
ולע״ד נראה לתרץ דברי דרמב״ם ,ש:ל האומר יהיר .הקדש או
הרי עלי להקדישו או לאוסרו עלי ודומח לאתננו שמחייב
עצמו
לתת
יהיה
אסור,
להקדש,
הרי
ונקרא
זה
כאומר
נדר
לחייב
הגודר בקיום גדרו ולשעבד נכסיו לפרעינו .והלכך בריא שנדר כזאח ודאי שהשתעבדו נכסיו
הגדר משעת אמירתו ומגו דחיל אגופית
ל א ח ר מיתה,
אין
היורשים
מלה אלא אחר מיתר .ז[ ואין
מל מת שיוציא אילן זח
נמי
תל
אנכםיו.
שהרי חל
אבל בצואת שכיב מרע שאינה חלה אלא
חייבימ בל ,שהרי בשעת תלות נדר מורישם כבר מת ,שאין ציאת שכי׳׳מ
היורשים
וכי׳ יגתן
חייבים
לעניים.
לקיים
נדרו .אבל אם צוה כשהוא שכיב מרע ו א מ ר :
)כן גורם המור בדברי הדמבים והיא גירסא נכונה לע״ד>
חל גדרו משעת אמירתו והוא מצ־וה לקיים ולהקנוחו לעניים מעתה ויורשיו מחיייביס לקיים לא מדין
עואת שני״מ ,אלא משים שש זבד כל נכסיו לפרעון גדרו .ולפי זה אין סחירה
לדבריו מסיגיא דערכין
א[ ב״מ ז .רדד פי׳ מ״חסעיףז׳ .ב[ רמב״ם ה׳ פנהדרין סכ״ל ה׳ כ׳ופייןככ״מ.
ד[ ב״מ ע :ה[ ערכין כ״א :ו[ ג״ה ל״י .ז[ רמב״ם ה׳
נ{ יצוה״יז סי׳ רי״ :ס ד י .
>כיה פ״ח והו״מ בי׳ מ״ב סעיף א׳.
רלח
מקדשי דבר של* נ ו לעולם ,ו ר נ ד שאינו ברשותו
פ י ק ג.
ה י ו ר ש י ם ׳ ל ג ד ר מורישם ת ע ש ה כ א ל ו נדרו ח ס עצמם א(,
שגל־
ויש •אוסדימ
הגודר ב ד ב ר שלא ב * לעולם בלשון יהיה הקדש או מ ת ן .דבריו בטלים ל ג מ ר י
שאין כמשמעות דברים אלו התחייבות בגדר להקדישם לכשיבואו לעולם .וכיון
ש ל * חייב את עעמו ל^קדישס .לא חל הנדר מעיקרו שאין אדמ מקדיש ד ב ר
שלא בא לעולם.
ולדעתם ג ם באומר אתננו להקדש או
לגכםיו לגבות נדדו אלא
עצמו
שהזא
לעניים
מחוייב
אין
בית
יורדים
דץ
לקיים נ ד ר ר ממצות עשה ש ל
מוצא שפתיך תשמור ,כאשר נדרת בסיך ,ואס מת אין מוציאים מיורשיו לפרוע
נדרו שהואיל ולא נשתעבדו נכסיו,
יורשיו
אין
חייבים לקיים נדר מורישם,
דשאגי התם דאמר לכשיבוא שכרו יקדש ,כלומר שיקדש מאליו ,ובית מודה ה ר מ נ ״ ם שאין אדם מקדיש
דבר שלא בא לעולם.
ולפי זה שפיר
כתב מרן
אינו חולק על הרמב״ם ,שלא כתבו התום׳ ו ה י א ״ ש
הב־י שהרא״ש
שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא באומר ניתניה לעניים
או
תנו
ל ע נ י י פ שאין כאן נדד.
אבל באומר יהיר .לעניימ ,מודים גש התיש׳ והראי׳ש שרינו כאומר אתנני שחייב ע ב מ ו בכך לקיים נדרו.
א( הדעה הקודמת היא שיטת ,מ ג י ד משנה א ,1ולדעתו
בריבים
אנו לומר,
מ ת ו י י ב י ס היורשים לקיים מ ב ו ת המוריש בדבר שהיה מחוייב בי המוריש אם
לקיים
מבאר
דברי המת .אבל הכ״מ
ע״י
שחייבים
שתיקתם
כאילו
נדרו
שגם בביאת בריא
היה קייס.
בעבמם
מוין
בו.
מבור,
ובתשובת
פרת מטה אהרן ג[ תמה ע׳יז ,דמה בכך שסברו וקבלו ,הלא בנדרים אינו מתחייב עד שיוציא בשפתיו.
ולע״ד אין כאן תימה ,שכיון שהשכי״מ מ ד י ר את יורשיו מנכסיו על ידי זר .שהוא מקדיש אותם לעניים
חל הנדר על יורשיו אפילו
אם
קבלו
לא
עליהם ד[
אלא שמרן סובר שהואיל ומתנת שכי־מ חלה
אתרי מותי ואז אין הנכסים שלו כרי שיוכל לאסרם על יורשיו ,לכן אין מחייבים את
כשסברו
וקבייו
עליהם,
וכששתקו
בחייו של המקדיש,
היורשיס
מאותה שעה ש י צ א ו הדברים מ פ י מורישם ,וסובר
היורשים
הרי זה כאלו אסרום
על
אלא
עבמם
מרן ו ש ת י ק ת היורשים נ צ י א ת מורישם כשהוא שכיב
מרע היא כאלו הדיר אותש מורישש ,והם קבלו על עצמם נדר זה שענינו בעניית אמן ,שדברי השבי׳׳מ
הס כדבריהם עצמם ה!
ומכל מקים למדנו
מדברי
מרן
הכ״מ שכל מ י שנדר ותל עליו תיבת נדרו ,יורדים בית דין
לנכסי• ונסרעימ מהם ככל מה שנדר לזכות העניים.
וכן פסק ב ש ו ״ ע :דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ה ד י ו ט בקנייתו ,שאלו א מ ר
אדמ :כל מה שתלד בחמתי יהיה הקדש לברק הבית או יהיה אשיר
עלי
או
אתננו
שאינו מתקדש לסי שאינו בעולם ,הרי זה חייב לקיים דברו ,ש נ א מ ר :ככל היוצא ד פ י ו
והדבר כן ,אם צוה אדם כשהוא שכיב
מרע,
לצדקה,
אעפיי
יעשה ,והואיל
ואמר ,כל מה שיוביא א י י ן זה ל ע נ י י מ או כל שכר בית
זה לעניים ,זכו בהם העניימ ,והיינו מדין שעביד נ נ ס י ו אי נזיין נדר שקבלו עליהם היורשים וכדאמרן,
ו ר מ י א כתב :וי׳׳א דלא קנו וכו׳ ו י ו ק א אם הנודר קיים ,אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים
נדרו וכן רא־י להורות ו .1והתת־־ס העלה ל ה ל כ ת :
האיטר אתן לעניים
כך וכך גדר גדול נדר לאלקי
י ש ר א ל ונשתעבדו נכסיו ומחויבים היורשים לשלם ולא נחלק בזה אדם ,וכן ראוי להורות ז(.
[bמניד מכנה ה׳ מכילה פכ׳׳ב ה׳ ע״י ,ועיין לעיל כעד כ׳׳א סדק ה׳ סעיף ו׳
נ[ הניב•־ .כלת מטה אהלן ה״א כי׳ גי׳ .ד[ עיין יי׳ד
ובהפלה .ב[ כסף הכנה : ,ס .
ו[ תר׳מ סי׳ רי״ב,
ה[ כיין יריד נס.
סי׳ ל׳׳ט סעיף א׳ וטי׳׳ז יש״,־ ינקידית הכסף.
סעיף ז׳ .ז[ עיין יסההי השיבה :ס סק״ט.
• ע ד 49
וזקדשית מ י ו י ע בזיזי urאשדי מומו
רלם
ו ל א משוס 10וה לקיים דברי המה .תואיל ולא משליש מורישם ביד א ח ד • O T
נדרו ונדבותיו א /
ב .בריא שעוד .ו א מ י :
לקיים
דבריו
אלא
מדין
תנו מנה לפלוני עני ומת אין היורשימ חייבים
מצוד• לקיים
דברי ה מ ת ולא מדין גדר ,הואיל,
ומצוה ל ת ת אינו לשון נדר של עצמו ג(.
ג .אין אדמ מקדיש ד ב ר שאינו ברשותו ,הלכך
פקדון שביד חברו שהנסקד כופר
בו.
כשהוא בריא
המקדיש
או חוב במלוה ע ל פח או בשפר שיש
ל ו על חברו ,אין מעשיו קיימים .ואפ מח קודם שהחזיר לו חפקדון או
שגבה את חובו,
אץ
ההקדש
מוציא
מידי
היורשים
מרס
אלא בית דין מגבים
הפקדון או המלוח לזכות יורשיו ד(.
ד .המקדיש חוב שיש לו על
חברו
בפני
הלוה ובפגי גבאי של צדקה
או בפני טובי העיר או אפילו אדמ חשוב שבעיר ,ואומר להלוה מנה לי בידך
ת נ ה ו לעניים או למוסד חסד וצדקה ,זכו העניימ מדין מעמד שלשחם ה[ ,שכל
9
..-. -v' .י .־•*׳*מ•*״ י 4
ג ב א י צדקה או טובי העיר
ואדם
חשוב שבעיר חשוב כיד עניים וזוכה מדין
מ ע מ ד שלשתם לזכותם של עניים• הלכך מוציאים בית דין מיד הלוה גס אחרי
מות המוריש ומוםרימ ליד גבאי ההקדשות י(.
ה .שטרות הכתובים לשמו של המלוה
אינם
להקדש
נקגים
באמירה,
א ל א בכתיבה ומטירה שיכתוב על השטרות :קני לך הט וכל שעבודט.
ו .שמרי חוב שכתובימ לפקודת הםלוה ,הדי הם
כממון
ונקנים
עצמו
להקדש באמירחו של הסקדיש שסר זה יהיה הקדש ,ואצ״ל אם כ ו ח ב על ה ש ס ר
עצמו או בצואת בריא ב כ ת ב שהוא מקדיש שפרותיו לפקודת גבאי ההקדש
ז .שכיב מדע שהקדיש בצואתו ב כ ת ב או בע״פ פקדון או מלוה על פה
או שטרי חוב שיש לו על
אחרים,
מעשיו קיימימ ומגבים
א( רמ״א א( ,ומדן ב( כתב :וכן אש אשר קרקע זה לכשאקננו יהיה
בית
הקדש
דין הפקדון
אינו כלום שאץ
אדמ מקדיש דבר שלא בא לעולמ ,ורמ״א גהגת השיג ע״ד ו נ ח ב :זהו מבדח חרא״ש שחילק על הרמב־ם
וכי' ודברי המחבר שסתם לעיל כדברי הרמב״ס וכאן כדברי הרא״ש אינו נכין .ובסמ״ע ס״ק כ״ב תירץ
דברי מרן ,דשאני קנין בית שהוא דבר שאינו בידו ולא יבוא ממילא ובזה
גם
הרמב״ם
מודה שאמ
ששר יהיה הקדש ,דבריו בטלים .ואין זה מחיור לע״ד שהרי המחלוקת היא כמשמעות לשין יהיה הקדש
ולתרמב״ס הוא כאומר אקדשבי ,ואין הבדל לשי זה
בין םירות דענידי דאתו ממילא אי שעריך מעשה
להבאתם ,והנכין בעיגי ייחד הוא מ״ש הסו״ז שדין זח שבסעיף סי
הוא המשך דברי יש מי
שאומר
שבסעיף וי.
ג[ עיין לפיל שפר י כ״ב סרק א׳ יעיין
ב[ שו״פ שם כעין׳ פ׳.
א| שם כהנה.
ה[ פיץ חדמ סי׳
ל[ יריד כי׳ מ״ח סעיף ז׳ ח /
חת״ס הדיל כי׳ ד ״ כ וסי׳ קכ״ו.
ז[ פיץ תרמ סי׳ נ׳ וסי׳ ס״ו.
קכ״ו .ו[ עיין לפיל שפל ו׳ ס״א סעיף י״א.
רם
מרק ב .חקדש דבר שלא בא לעולם ,ודבר שאינו ברשותו
וחובות המוריש לזכות ההקדש .שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו א>.
א( תרשב״א בתשובותיו כתב :אמ חיו למקדיש מעות במלוה על אחר ,הקדשו
הקדש,
ואעט-י
שאס הית בריא אין תקדשו תקדש אי משוס דהוי דבר שלא בא לרש־תו אי משום דהוי דבר שלא בש
לעולמ ,מכל מקים כיון שהוא שכיב מרע הקדשו הקדש א[ וכן ססק הרדב״ז המקדיש שמ׳׳ת
שיש.לו
על חברו ,אם שכיב מרע הוא הקדשו הקדש בז
א[ ראה תשובות מהר״א בן ששו; סי׳ קנ״ב.
לעיל סרק זה סעיף א׳.
[3תכונות הרדב״ז סי תשל-ה ,ועיי;
שער כד.
ט ע נ ת לקוח ,מ ת נ ה או משכון ב ק ר ק ע ו ת ש ל יתומים.
פרק א.
א .אין בית דין נזקקים לטענת לקוח או מתנה היוצאת על קרקעותיהם
־של יחומיס קטנים ,שהוא מוחזק בידיהם
בפני אפוטרופוס של
להוציא
קטנים
אם הטוען לקות או מתנה הוא
שאין בית דין מקבלים עדות אפילו
ז
מידיהם מה שהם מוחזקים בו א(,
מוחזק בה,
אין
את
מוציאים
אבל
מידו׳
הקרקע
ולכשיגדלו היתומים יתבעוהו בדין ג(.
ב .שטר מכר או מתנה היוצא על היחומים ,מקימים השטר בבית דין,
ומוציאים הקרקע מידי היתומים ,אחר
שמעמידים
להם
לטעון
אפוטרופוס
לזכוחם ,לברור להם חלק יפה ולסמן גבולי הקרקע המכורה ד(.
ג .טענת לקוחה וחזקת שלש שנים
בית דין נזקקין ל ק ב ל ת עדות הקנין
בחיי המוריש,
והחזקה
עד
שאין עמה שטר אין
שיגדלו
היחומים
ויקבלו
עדות בפניהם ה[•
ד .הטוען שקנה קרקע היחומים מיד אפוטרוםוסם ,והחזיק בה שלש שנים,
יש אומריפ שמכירת האפוטרוטום ברשות בית דין היא כמכירת המוריש וחזקת
בחיי
ויש אומדים שאין ח ז ק ת
המוריש,
שלש
שנים בפניו היא כאלו החזיק
שלש
שנים בפני האפוטרופוס מועילה להוציא קרקע היתומים מרשותם ו[•
ה• האפוסרופום על נכסי יתומים בין שמנה אותם בי״ד או שמנה אותם
המוריש ,אין להם חזקה בנכסיהם של יתומים ,ואפילו
גדלו
היתומיס
אותה בידם ,הואיל והם השתמשו ברשות ,בחוקף אסוסרוסםותם ,ויש
והניחו
אומרים
שבנכסים שלא החמנו עליהם אפוסרופום ,יש להם חזקה ב /ז[•
ו ,שסר מכר שכתבו המוריש ס ס ב ת אונם ,או שמר מכר שהודה הלוקח
ב ש ט ר שכל זמן שיפרע המוכר דמי המכירה ,יחזור לו קרקעו .בכל אלו המכר
ב ט ל ודמי המכירה הם אצל המוכר כמלוה על פה ואיגו גובה מיורשיו .הואיל
ושטר
זה לא
נחן
ל ה כ ת ב ב ת ו ר שטר מכר ,בטל ממנו דין שטר לענין דמי
המכירה שקבל הפוכר ,וטועניפ בית דין או אפוטדוטומ יורשי המוכר ,שמורישם
פ ר ע דמי המכירה שקבל.
א( ד,רמב 0-ומדן ת[ סוברים שבסענת לקיחה אין נזקקים לקבל ! ר ו ת ל ת ו ע י • מיתומים קסנימ,
הואיל וגם התובע מודה שהיה של מורישם ב1
סעיף
ב( ולטי מ׳ש לקמן ס״ב
'1
אין בית דין גזקקיס
לכל טעגות םעימי
א—ד
שאיגמ
מבוססים על שטרי מכר לפי שחיורשיס נקראים מותזקים על ידי רשום קרקע מורישם בסארי האתוזה.
א[ חר׳מ סי׳ ק״י סעיף ו׳• ב[ עי׳ן סמ״ע כס ס״רן י״ד ועיין פי׳ קמ״ס סעיף כ׳׳נ.
ו[ חו״מ פי׳ קס״ס
ה[ חי׳׳יי סי׳ ק׳׳י סעי ו׳
ל[ שס.
ג[ חו״מ סי׳ לן״י סעיף ו׳.
ספי׳ כ״ל .ז[ שש סעי׳ פ״. :
,
,
• ר ק «.
רמב
טענת לקות מזעה או משכון בקרקעות של יו/ימים
ז• והוא הדין לשטר
שגכתב במרמה,
כגון שמכר שדד ,שהיתח סכורח
ממגו לאחר ,הואיל והמכר שבו בטל ,אין לשטר זה דין שטר לכל דבר .ונאמן
המוכר או יורשיו לומר פרעתי דמי המכירה א(,
ח• בכל מקום שאין שטר מכר מתקיימ בדיגא דמלכותא ,אט לא
בפגי הנהלת רשום הקרקעות הממשלתית .הואיל ושטר
נכחב
המכר
געשה
מרצונם
ו ד ע ת מ של המוכר והלוקח הדי שטר זה מחייב א ת שגיהמ מדין תורה לקיים
כ ל תגאי שטר מכר זה בתשלומ דמי המכירה מצד
המכירה
הלוקח .ובאשור
מצד המוכר בפגי משרד דשומ הקרקעות הממשלתי .ויש לו דין מלוה בשטר
לחייב את יורשי המוכר ואפוטרופופמ להשיב להלוקח את דמי המכירה ולחייב
א ת יורשי הלוקח לשלמ כל דמי המכירה עפ״י תגאי השטר ב(.
ט .תקף הקטן קרקע או מטלטלין שהיו מוחזקימ למורישו וסוען שהם של
הואיל
מורישו,
ועתה
ברשות הקטן והוא תוטט בהט בטענת בעלות
נמצאים
מורישו אין בית דין נזקקין לקבל עדות להוציא הנכםימ מרשות הקטן.
י .קטן שתקף נכטים
מיד אחר וסען עליהם שהם שלו׳ הואיל ולא היו
מיד
נכסימ אלה מוחזקים למורישם מוציאים אוחמ
ולכשיגדיל
הקטן
נזקקין
בי״ד לםענותיו ומקבלים עדות ח(.
א( הטור ושו״ע אז פ ס ק ו :מי • מ כ ר • ד ה ו באונם ,ומסר מודעה קודם לכן בענין • ה מ כ ר בטל,
המעות של האונס שביד המוכר ,י • להמ דין מלוה על מה וכוי ,וגמ
לכל שסר שלא נתן להכתב ע״כ .ולכאורה קשה
נאמן
לומר סרעתי .והוא הדין
שדברי מרן סתרי אהדדי ,למה שפסק ב[ :ששרי חוב
המוקדמים טםוליס וכר ,ואם יטעץ הלוה פרעתי ,דינו כטוען כן בשאר שטרות ,ועיין ש״ך נז .שהניא דעת בעה״ת
^והריב״ש לדמות דין מכר באונס ,לדין שטיח המוקדמים .ובכולט שטר זה יש לו דין מלוה בשטר לענין
ודעימיה
מענת פרעתי .ולע״ד נראה בדעת מרן
ולשם הלואה ,גובים בהט מזמן שני ,ואינו נאמן
דשט־ת
לומר
מוקדמ־ן.
פרעתי.
הואיל ונתנו להכתב מרצון הלוה,
אבל שטר שנכתב מעיקרו שלא מרבון
המוכר ,הרי הוא כולו • ק ר ,ואין לו דין שמר לכל דבר .וזהו בכלל מ״ש בגמ׳ דז התם )ששט״ת מוקדם(
נחי דלא נחן להכתב מזמן ראשון ,אבל ניתן ליכתב מזמן שני .הבא )בשמד מבר שנכתב
נתן ליכתב
כלל.
וכן
כתב
הרשב״א,
באוגם(
לא
בדין מי שמכר קרקע לחברו בשטר והקונה מסר שטר
הודאה
וטען
המוכר
למוכר שכל זמן שיטרענו חייב להחזיר שטר המכירה ,כשהמכירה תהיה בטלה
ו ה ח ז י ר דמי המכירה ,שנאמן המוכר כטענתו ,הואיל
ואין כאן
למטרע
מכירה אלא מלואה ,וכיון דשטר מ $ז
ליכא שט־ח נמי ליכא.
הסמ׳׳ע הז כתב :שטר מכר שכתבו המוכר בערמה יש לו
"ממשעבדו ,ועיין
בטו״ז
ונחמ״ש ו[,
שדחו
דבריו
דין
מלוה
בשטר
אפילו
לטרוף
ומדברי הרשב״א שכתבנו לעיל נסמוך מונה נ ם י
,דלא ־כחםמ״ע ,שכל ששר שאינו ממקיימ בעיקרו ,אין לו ערך של שסר כלל ,דששר מכר אין באן שטר
הלואר .נמי ליכא.
ב( כנ״ל ברור שעל דעת כן נכתב שסר המכר שאמ לא תתקיימ
שעל הסונר ,ובמ״ש בגמ׳ ז[ .וניחא
ליה
לסיכר
המכירה
יהיו
דמי
המלוה
דליקום בתימנוחיח ,ומטעמ זה עבמו חשוב שטר זת
כשטר מלוה לגבי הלוקח ויורשיו לפרעץ דמי הקרקע הקנוי בהתאמ לחנאי השמד.
א( פור ושרע סי׳ פ׳ סעיף י.
כ״ו.
ל[ ב״מ מ״ב:
ב[ חו״מ טי׳ מ״נ טעיף ז׳.
ה[ סמ״ע סי׳ ק״ן ס״ק נ׳י
:ח! חו״מ כי׳ ׳ק׳ןי סעיף ה׳״
נ[ ש״ך פי׳ מ׳ ם״ק
ו[ שם ס״ק א׳.
־.
ז[ ב״מ שם.
שער כד.
טענת לקית מתנה או משכין בקרקעות של יתומימ
פרק ב.
ט ע נ ת משכון
א.
מהמוריש
המחזיק
לגבות
בנכסי
חובו
יתומים א(
ממושכנת
משירוחיה ,אם לא היתה קרקע זו מוחזקת שהיא של
מורישם נאמן בטעגחו בשבועה
בידי ,או לא היה של
א(
וטוען
שהיא
בידו
היסח ב( במגו שהיה יכול לטעון לקוח הוא
אביכם מעולם .וגובה מםירוח קרקע זה עד כדי גביו!
כ ל חובו.
ב ,הטוען על קרקע יתומים שבידו שהיא ממושכנת אצלו בצורת אסוחיקי
שמשועבד הקרקע לגבות מגוסו את החוב ,גאמן לגבוה אח חובו מגוף הקרקע ג(,
א(
הסמ״ע בן
שאפילו חזקת יום אתי־ סגי ,כיין שלא
כתב:
קרקע זו למורישם,
הוחזקה
אלא על פיו ,כהזקת יום אחד נמי מקרי מוחזק.
ב( הלח• מ ג[ גרים בדברי הרמב״ם ה׳ ד :גובה בשבועה ,ותמה ע״ז שהרי קרקעות גובה בלא
הקרקעות,
שבועה ,משום דאין נשכעין על
ונם שבועת היסת אין כאן ,שאין טענת בריא נגד המחזיק.
וכן כתב הסמ״ע רן .אבל הש״ך מקיים הגירסא .הרי זד .גובה בשבועה ,שתואיל ולא החזיק בתיי מורישם,
בשהיה טוען לא רדתי־ .של אביכמ מעולם ,היה בשבע
היםת ,שהרי היורשים היו מכחישים אותו בברי,
שהיו יודעים שהוא של אביהם .הלכך אף בטענח לקוח או חיב יש לי עליהם איגו באמן אלא בשבועה.
וכן כתב הטו״ז ר.[.
ג( הסמ״ע והש״ך גורסים בדברי הרמב״ם ומרן ,הרי זה גיבה משבחה ,ונחלקו בזה ,דהסמ״ע ו[
ס ו ב ר :שאיגו גובה אלא פירות שאכל ,אבל איגו יכול לעכב הקרקע
בידו
עד
שיאכל
כדי
תביעתו,
וחש״ך סיבר שגובה ספירותיו שכבר גדלו עד כרי חשלום חובו ,ובנהמ״ש זז כתב :דכאן כו״ע מודים,
•שגובה מפירות
דלהכא,
הוא הפת שהתיר ועדיף
ז׳יל :המלור ,את
חברו
שהואיל
ממגר
על
ולא נודע שקרקע זה שייך למורישם אלא על פיו ,הוי הפה שאמד
ולע״ר
גראה שגובה גט מגופה של הקרקע ,שהרי מםקו חרסב׳׳ס ו מ p
המשכון ,ומת הלוה תחילה ואח׳־כ מת המלוה נפרעים יתומיו ממה שתחת
ירט וכוי .ואט כטר בכל ואמר אין זה משכון אלא טקדון בידו .ואין לו אבלי כלום ,הרי המלוה נ פ ר ע
מדמי המשכון וכר חן .הא למדת שנאמן המלוד .לגבות עד כדי דמי המשכון מגוף המשכון שבידו במגו
דלקות הוא בידי או להדים או החזרתיו ,והוא הדין בקרקע.
זמ״ש
רבינו
יונה.
שאינו
גובה
אלא
סירות שאכל ,הוא כטוען שכבר כלו ימי המשכנתא ,ורובה לעכב המשכון בעד הביעה אחרת ,ובזח הוש
^שכתב דמיד שהודה שכלו ימי המשכנתא הקרקע היא בחזקת בעליה ואין אומרים מגו מממון לממון ם(.
וכן דקדק מרן ,וכתב :י[ ראובן שירד לתוך שדה שמעון בתורת משכונא והיה ל ר א ו מ אבל שמעון ,עוד
תביעה אחרת ע־׳ס ואינו יכול להוביא מידו וכלו ימי המשכונא וכו׳ עי־ש.
אבל בסוען שהקרקע עבמו
א( מו׳׳מ כי׳ קמ׳׳פ סעיף כ״א .ב( בס״ק ל״ד .ג[ לת״מ ה׳ סומן ס׳ ח׳ .ל[ ס ג מ ג
ח[ חו״מ סי׳ ע״ב סעיף י״ז.
ז[ ס״ק פי.
ו[ ס״ק ל״ה.
ס״ק ל < ה[ חייה כס.
ס[ ראה כור הי״מ סי׳ ק׳׳ן .י[ שי״ע חו״מ סי׳ ק״ן סעיף .
מרק ג .מענת משכון
ך ך
ס
ג ,במד .דברימ אמורים כשלא נודע שקרקע זו באה לידו בתורת משכון
אלא על פיו ,א ב ל אם יצא קול שהוחזק בבית
דין והכירו שיש בו ממשות
שקרקע זה באה ליד מי שהוא מוחזק בה ב ת ו ר ת משכון ,אפילו אם החזיק בה
ג׳
שנים בפני
היורשים הקטנים ,מוציאים הקרקע מידו של
המוחזק .שהואיל
ויצא קול כזה שוב אינו יכול לסעון :לקוח הוא בידי ,או לא היה של
אביכם
או מורישכס ,שהרי הקול מכחישו שכן היה של מורישפ ,וחזקחו בפני הקטנים
ג׳ שנים אינה כלום דאין מחזיקים בנכטי קטן א[•
ד ,אכלה שני חזקה בחיי המוריש ,ומען חוב יש לי על מורישם וקרקע
זה ממושכנת בידי לגבות החוב מפירוחיה ולא יצא קול שהיחד• של אביהם,
גאמן המוען במגו שהיה יכול לומר לקוחה היא בידי ,ויש מי שאומר שמשביעים
בי״ד או הפוטרופוס
א ת הטוען ,שכל מה שהמוריש היה יכול לטעון טוענים
לזכות היורשיפ אפילו בטענת שמא נ[•
ה,
הטוען שקרקע
היורשיפ
שבידו
בתורת משכנתא
באה לו
דטורא
לאכול טירותיה ולהחזיר גוף הקרקע לבעליה במשלם
שנות המשכנתא ,ורוצה
להחזיק הקרקע עוד מספר שנים עד שישלמו שנות
המשכנחא כפי טענותיו,
ואפילו אט טען שטר משכונא היה
בידי
ואבד
ממני
בשבועה
נאמן
במגו
דלקוחה היא בידי ב[.
ו,
טען
שקרקע
באה לידו
זו
אפותיקאית ושטר היה לו
במשכנחא
ואבד מפנו אינו נאמן במנו דלקוחה היא בידי ,שהואיל והוא מודה שמשכנחא
זו נעשית בשטר .והואיל ושטר זה עומד לגובינא זהיר הוא
בשמירחו.
הלכך
אינו נאמן להחזיק הקרקע בידו בלא ראיה בפני היורשים לכשינדלו ד[,
ז,
המחזיק בקרקע יתומים שבידו ב ט ע נ ה :שבאה לידו בתורה משכנחא
מ א ת מורישם
וכבר
גבה
כל
דמי משכון זה אלא שהוא מעכבר .כדי ל ג ב ו ת
מפירותיה מלוה על פה שיש לו על מורישם .אם אין עדוח ולא קול ,שהוחזק
ב ב י ת דין שקרקע זו היחד .של מורישם ובא ליד המחזיק בתורת משכון .נאמן
ממושכן בידו גאמן לגבות אפילו מגיף הקרקע עד כדי דמיו ,ואין
שיגדלו.
ומה שכתבו מרן והרמב״ס •.חדי זח גובה משבחה ,הוא לפי
דבחב* במשלם שביא אילץ תימוק ארעא דא
לו
אלא
צריך
שבחה
ופירוחיה.
אבל
כל
לומר
שחפ דברו
ממידותיו שגדלו או
במשכנתא
דסורא,
בלא כםף ,והלכך גמ לפי מענתו שמשכון היא בידו ,אין
משכנתא שמשועבד הקרקע לםרעון התוב נאמן המלוח בשבועה
לגבוח גוף הקרקע עד כדי דמיו בכל מקוש שיש לו מגו דלקוח או החזרתי.
ב[ סמ״ע חו״מ
א[ נהמ״ש חו״מ סי׳ קמ״ט ס״ק י׳ ואה״ע סי׳ מ״ו סעיף א׳.
סי׳ קמ״ט ס״ק ל״ח׳ ונהמ״ש ס״ק י״ס ,ועי״ע שם סמ״ע ס״ק ל״ס ש״ך ס״ק כ״ח וטריז שם.
נ( יזו״מ סי׳ ק״ןספיף ז וש״ך ס״ק כף ,ועיין מיש לעל בהערה ב׳ ,ומסהברא שנס בדין
זה אין המלוה נאמן בלא שבועה .ד[ חו״מ שם וש״ך ס״ק פ׳.
,
מ ע ד כר.
בלא שבועה ל ג ב ו ת
טענת לקוח מחנה או משמן בקרקעות » ל יתומים
מיתומימ
רמה
מפירות שדה זו שכבר אכלם עד כדי תביעתו,
שהואיל ואין היודשימ יכולימ להכחיש תביעתו על מלוה על פה שיש לו ולא
על טעגת לקוחה היא בידי .שהיה יכול לטעון זה שמוחזק בה ,גאמן ב ת ב י ע ת ו
על הטירות שאכל במגו שיכול היה לטעון לקוחה היא בידי.
אבל איגו גאמן
בתביעתו
בשבועה
אפילו
הקרקע
לעכב
כדי
בידו
ל ג ב ו ת חובו שבעל פח פפירותיה שלא אכלם עדיין אפילו אפ גדלו כבר ,ואין
עריך לומר פירות שיגדילו
מעתה,
דמי
שמשעה שנשלמו
נםקעה
המשכון
שעבודה של הקרקע וחזרח לעמוד בחזקת בעליה ,שהפ היורשים ,וכל המחובר
ל ק ר ק ע הרי הוא כקרקע עצמו ,ואטילו אם הם פירות העומדים להבצר ,הואיל
ו ת פ י פ ת ו כפירות הקרקע היא מחמת הקרקע עצמה ואם
ממילא יצאו גט
טירותיה,
תצא
הלכך הפוען לעכב הקרקע ופירותיה נקרא מוציא
מחברו ועליו להביא ראיה לכשיגדלו היתומיט ולא בקטגותמ
ולא
אטוטרוטוטט
נזקקימ
היתומים ואין דנים בזה
הקרקע
מידו
לשמוע
להאמינו
טענות
שאין
דין
בית
ולקבל עדות כדי להוציא מחזקת
במגו דלקוחה היא בידי שאין אומריט מגו
מממון לממון,
ואט הוא בענין שאינו יכול לטעון לקוחה היא כגון שיש עדים או קול
שהוחזק בבי״ד שקרקע זו באה לידו
בטענתו שיש לו מלוה על טח
בתורת
ומוציאים מידו
משכון אין מאמינין את התובע
הקרקע
וגט
שכבר
הטירות
אכלמ ומחזירים אותם להיורשיט א[,
ז.
במדינות שלפי דינא דמלכותא כל קרקעות המדינה צריכות להדשם
בספרי האחוזה של הממשלה בגבוליהם ומיצריהם ושמות בעליהם וכל פעולות
העברה מרשות לרשות בדרך מכירה או מ ח נ ה וירושה או משכנחא ואםותיקאי
א ו אפילו חכירה ושכירות לזמן שנים אחדות ,מ ק ב ל ו ת תוקפם החוקי ר ק אחרי
הרשמם
ב פ פ ר י האחוזה ,ובלא
ומבוטלת כאלו לא היתד,
הרשמה
לגמרי.
שהיא מבוםטת על עדות חזקת
המכירה
זו.
או
המשכנתא
בשלח
אין בית דין נזקקיט ל כ ל טענת מכר וקנין
שלש
שניט
ולא על טענת משכנתא על גוף
הקרקע או אפילו על סירותיו ,להוציא הקרקע או טירותיה מידי היתומים .ולא
ע ו ד אלא שמוציאים מידי הסוען גם
הפירות
שאכל
כבר .שכיון
שהוחזקה
בעלותו של המוריש בקרקע זה ברשימת ספרי האחוזה .אין עדות חזקת שלש
שגימ מוציאה את הקרקע מרשות בעליה לא לגופה של קרקע ולא למידותיה,
ואין הטוען גאמן אפילו בשבועה ,וגס אין
משביעים
את
היורשימ להכחיש
ת ב י ע ת הטוען או שבועה שלא םקדנו מורישנו .שאין משביעיט
את
היורשים
א[ עיין חו״מ סי׳ ק״ן סעיף ר׳ ו׳ וסמ״ע וש״ך ונהמ״ש כס והנלסעיד כתבתי.
סרק נ.
רמו
טענת משכין
אלא ליטול אבל לא להחזיק מד .שבידם א(.
:
ח.
לו מקוט בביהכ״נ ׳ונכתב שמו על
במקוט שנוהגים שבל איש קונה
המקום הקנוי לו או שנרשמים המקומות במםפרים ובשמות בעליהם בספר אל
יד גבאי ומנהלי ביהכ״נ ,אין בית
להוציא
נזקקים לכל
דין
טענת
או
המקום מיד היורשים ,שכתיבת השם על המקום
לקוח או
בםפר
חזקה
הגבאים
היא כשטר גמור ביד היורשים ,ואין עדות חזקה מוציאתו מידם י•1
א( כנ״ל מסברא ,ואמינא מל יא בשעמא שהרי כל יסוד טענת חזקה היא מ ס י ם :ששתא קמיתא
מזדהר איניש בששריה תרתי ותלת מזרהר ט פ י לא מ ז ו ה ר אז ,ובמקיס ש :ל
והם
האחוזה הממשלתיים
המכירות
נשמרים עשרות או מאות שנים ,אין מקים לטענה זו.
ואם
נעשוח
יטעון
בספרי
שקנאה
מעיקרא בלא שטר ,אין חזקת שלש שנים מקנה לו הקרקע וכמ־ש הםמ״ע ב[ .דאין חזקה מועלת
שם כן אומר חית לי ששר ואבדתיתו ,ואפילו להרמ״ח גז שכתב :אפילו
אי
לא
טעין
שטרא
אל*
חו׳יל
ואדכם מהניא ליה חזקת) .ובפתחי־ תשובה דז כתב tמשם שער משפט שהסתפק בדין זה( .אבל כמקומות
שאין קנין קרקע אלא
מקנה
בשטר
ך״ואיל שקנין זה אינו נותן לו
בלא שטר
מקנה
זה,
חוק
ממשלתי לכל הדעות אין מאמינים לומר שקנה בלא שטר,
האפשרות י מ ש כ ן
הלכך אין להאמינו
בגדר מנו דלא שכיח הן .ועוד שהמוכר או
במגו
ב״כ
או
למכור שדהו זה לאתרים .אין אדם עשוי לקנות
טענת לקוחה,
ולא בשענת לקוחה היא
בידי,
דזת
ויורשיו יכולים להוציאו ברינא דמלכותא ,ובכגון זח
הסברא נותנת שאין ארמ מאבד ממונו לריק .הלכך אם טען
בפני
המוכר ואמר :קניתי ושלמתי דמיה
!והאמנתי בך שתאשר מכירתך כדין וכחוק והלה מכתיש ,משביעו היםת ,אבל ל ג נ י יתומים אינו נאמן
•שילו בשבועת לחוציא מרשותמ ,ואין משביעים את היורשים להחזיק מר .שביום
\i
וראיה מפורשת לזה ממ״ש הרא׳־ש ז[ ברין מקוסות בית הכנסת ,אם מ נ ה ג ידוע בעיר שכתיבת
חשם על המקום חויא חזקה וכוי ,הוי כתיבת השם כמו שטר ,וערעור שמעין לאו כלום הוא ואפילו אס
כתוב בשטרו שקנאו מיעקב
שקר
וכו׳
ע״כ,
ודין
אפשר שיעקב חזר וקנאו ממנו ושמו שכתוב על המקום מוכיח דהוא כמו
זה פסקו רמ״א חז ,ומתשר זו נלמוד במכ״ש לנידון דידן ,שאין עדות חזקה
וטענת קנין שאין בה שסר מוציאה הקרקע מתזקת בעליה או יורשיו.
ומינה נלסוד לסענת משכץ שאץ הסוען נאסן אפילו בשבועת ואפילו לגבי הסירות שכבר אכל,
שהרי מת שהאמינו את המוחזק בקרקע
בטענת
משכנתא
או מלוה על פה שיש לו על
המוריש
על
»סירוח שאכל הוא מוין מגו שהיה יכול לומר לקוחה היא בידי ס[ ובמקום שאינו יכול לטעון לקוחה
גדאמרן .איגו גאמן גם על
מענת
משכנתא
או מלוה על סה שיש לו על המוריש .ותחזור חשדה וכל
מסירות שאכל ליתומים עד שיגדילו ויעשה עמהמ דין.
נ[ שימם
ב[ סמ״פ סי׳ ק״מ ס״ק ד.
א[ ב״ב כ״ס וחו״מ סי׳ ק׳׳מ סעיף ז׳.
ה[ חו״מ סי׳ ס״ב.
ל( פתחי השובה סי׳ ק״מ ס״ק ה׳.
מרס״ה ב״ב פרק ג ס סשוס.
ת[ הו״מ
ז[ תשובות הרא״ש כלל ה׳ סי׳ ה׳.
י[ מיץ ש״ך סי׳ מ״מ ס״ק כ״ה.
סי׳ ק״מ סוף סעיף ח׳ .ס[ חו״מ סי׳ קמ״ס סעיף כ״א וסי׳ ק״ן סעיף ג׳ ב׳ .י[ חשובות
הרא״ש כלל ה׳ ושו״פ תו״מ סי׳ ק״מ סעיף ח׳ תשובת חתם סופר חלק ו׳ סי׳ נ״ל.
שער כה.
ג ז י ל ה
ט ע נ ת
פרק א.
א ,םעגת גזילה על מסלטלי או מקרקעי
מורישם .נזקקים לה בית דין.
של יתומים ,שהם גזולים ביד
אחר שמעמידים אפוםרוטוס לםעון ולדון ולקבל
עדות בפניו ,ואם י ת ב ר ר בעדותם שהם גזולים ,מחזירים בית
או הקרקע לבעליה .דהואיל וגזלה זו לא היחד• של
אין
מגכסי
מוציאין
אלא
יתומים,
החזרת
דין
מורישם,
הגזילה
המטלטלים
אין
שברשוחם
בכלל
זה
לבעליה
הגגזלים ,וזו היא חובת בית דין להציל גזול מידי הגזלן או יורשיו אפילו אם
הם קםגים א(.
א( כן פסק חרמב׳׳ס ז׳יל בהלכות מלוח א[ ,והמ׳־מ חפה על פסק זה שהוא נסחר מ ס ו ג י • דגמרא
דאמרי נהרדעי בכולחו )כץ אמר תנו מנה ושדה סתמ ובין אמר הנו פנה זו ושדה זו( נזקקין ומעםידים
אסוסדופוס ל נ ר מנמבאת שדה שאינה
הכי קאמר! מעמידים להפ אסוסרוסוס
דאחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן ב[ ,ותירץ דהרמב׳׳ם
שלו
הטענות שזה טוען שהיא גזולה .וקודם שהביא ע ד י ס
בתחילת
;
אבל יבאו עדיס אין בדיך אפוסרוסום ,כלומר שאין מאחרין את דינו בשביל מענות שיטעון חאפוסרוסום
ע ־ כ ואין זח מחוור לע״ד דמהיכא תיתי
;
וחדשב־א ג[ כ ת כ
8
לתרץ
דברי
לעכב
הרסב׳׳ם,
לאפוטרופוס לםעון שמא חזר ולקחה
פסק
הדין
בשביל
פענוח
שיטעון
האפוטרופוס.
דם-ל דנמעאת שדה שאינה שלו הוי כשות סתם ,שהרי יש
האב ממנו .וכמתלמד מדבריהם גראח לע״ד לתרץ דברי הרמב׳׳ם
ו״ל ,שהוא סובר דלעולס כשנזקקימ בי״ד לקבל עדות לתובת
ולדון ,וזהו שאמר רב אשי :אי מזדקקינן
היורשים,
מעמידים
אפוטרופוס
לטעון
מעמידים אפוטרופוס ,והיינו באמר המוריש דנו מנה סתם
א ו שרה סתם לפליגי מעמידימ אפוסרוסוס לקבלת עדות ,לקיופ פסק דינם ולהוביא מרכוש הנחלה מנת
או שדה כדי לתת ביד הזוכה בו ,וכן
במנה
זו
סבירא להו לגהרדעי שמעמידים אפוטרופוס לנתינת
שדת זו .הואיל וגס זת נקרא הובאת דבר מרכוש נחלתמ .וכל הובאה מרשות היתומים זקוקה לאסוטרופום.
:אבל
בשדה
שלהמ
שאינה
שאין כאן הובאה מרשותם ,שהרי לא חיתה של מורישם ,ואין כאן אלא
* ח ז ר ת לבעליה שהם ד\לכיס בתוקף פסק בי״ד ונכנסים בשדח שלהם .לדברי הכל אין ממנים אפוטרופוס
לנתינה מרכוש היתומיס.
רבא
סיבר
בשדה זו אין ממנים אפוטרופוס ,אלא לטעון ולדון ,א^ל
שנם
לעגין נתינת שדה זו או החזרת שדה גזולח לבעליה ,הואיל והזוכה בה הולך ונוטלהדין,
אינו זקוק לאםוםר\פום שיתן לו את
זכותו.
והרמב׳־ם סםק כרנא .וכן מדוקדקים ד נ ר י הרמנ׳׳ם
שכתב :מעמידים להם אפוטרוטוט לטעון ולדון ,אס נ מ נ א ת נוולה מחזירים
אין מעמידים אטוטרוסים אלא למעון ולדון ולא למסירת הקרקע.
שדה שאינח שלו,
אין
בית
דין
נזקקים
אוחה ל נ ע ל י ו /זאת אומרת
והרא׳׳ש והטור פסקו שגם בנמבאת
להועיאח מידי היורשים אלא אס נתקבלה עדות ו ו בתיי
א[ למב״ם ,הלטה מלוה וליה פ׳ ר •ה׳ ו׳.
להרשב״א בי׳ רכ״מ.
נתוקף פסק בית
ב[ פרטן כ״ב.
ג( תולדות ujfr
c
טרק א.
דמח
טענת גזילה
ב .טענת גזילה על היתומים שהתבררה בעדות
מורישם
בית
לםני
שגזל
דין
קרקע או מטלטלים ואכלה בחייו או שמכרה ונחנה לאחר ,בין נתיאשו
אפוטרופוט
או לא נתיאשו בעליה .מעמידים בית דין
ולדון ומחייבים
לטעון
אותו לפרוע גזילה זו ממקרקעי או אפילו מטלטלי הנחלה ,שכל נכסי המוריש
להשיב דמי ה מ י ל ה לבעליה ז[.
משועבדים
ג .יורשים
בחיי
שאכלוה
שאכלו
מורישם
גזילת
קורם שנחיאשו הבעלים ממנה ,בין
מורישם
או אחרי מוחו ,חייבים לשלם דמי הגזילה אפילו אם
לא השאיר להם מורישם נכסים ח(.
ד .בכל טענת גזילה שאינה קיימת ,אם היורשים הגדולים טוענים ט ע נ ת
ברי שיודעים שמורישם השיב דמי הגזילח להננזל ולא נשאר לו על
כלום ,או שמורישם אמר להם כן .נאמנים בטענתם
מורישם
בשבועת היסח במגו שהיו
יכולים לטעון החזרנו לך הנזילה ט(.
אבל אין בית דין ולא אפוטרוסוס יתומים רשאיט לטעון טענה זו ,כיון
־שלהם היא טענת שמא וטענה שאינה מצויה .ולהרמבין
דסובר דטענינן ליתמי
שענה דלא שכיח ,אם לא ראו העדים הגזילה ביד היחומים אחדי מות מורישם
טוענים להם בית דין או אפוטרוסוסם טענת לקוח ביד מורישם אחר שגזלה י.1
שביהם א[ ,ואין דבריהמ נהירין לי דלא מסחברא שבי״ד יסתלקו
היורשימ עד
גזילה וישאירו הקרקע בירי
מטענת
שיגדלו ,וגמ מעמא דגמ׳ דאחזיקי מהדי בשקרי לא מחייקינן משמע לענין קבלת עדות.
א ב ל אחר קבלת עדות ודאי שאין בית דין רשאים לבסל עדותם שהתורה אמרה עפ״י שנים עדימ יקומ
דבר .והגה הרא״ש למד זה ,מעובדא דבר חמוה דרבי ירמיה :דטרק גלי באמי רבי ירמיה ,אתא לקיימיה דרבי
אבין אמר :שלו הוא תובע ,א״ל והא מייתיבא מהדי דאחזקיה ביה בתיי אבוד .אמ״ל וכי מקבלין עדים שלא בסגי
בע״ר ? ב[ ,ואין מזה ראיה דשאני התמ שהשדח חיתה מותזקת למוריש ,ובר חמוה דרבי ירמיה בא להוביא
הואיל ועדות ברורה היא מקכלימ אותה גמ כשהיורשים
פ י ר ו בטענת חזקת ,אבל נמעאת שאינה שלו,
ק ט נ י מ ולא חיישינן שמא עדים שקרנים הס כדי להסתלק מקבלת עוותס .וכ»כ התום׳ ג.1
ולהרמב״ס בדיך להעמיד אפוטרוסוס לדון ולמעין ,והואיל ודברי
ואסשר לתרץ הגס׳ כותיה
הרמב־מ
ראוי לטםוק הלכה כמותו ,ולוח מכוונימ דברי מרן
» ס ע א קרקע שאינו שלהם וכו׳ נזקקים להם ואמ נמעאת גזולח מחזירימ
מוסברים
ז׳יל
לבעליח.
מעבםם
יתומים
שכתבי
ולהדמב׳׳מ ב ד י ך
להעמיד אסוטרוסים לדון ולסעין ד[.
וכן אסרו רז״ל :יהוםיס דאכלי דלאו דידחו ל ת ל ו בחר שיבקייהו
בםםקה הלכה כר״ה בריח דרב יהושע:
זזדבד שאוכלין
ממלח
היתומימ
קרקע
גזולה
דאימר
שסא בררי אתטסיה ו[,
בשדה שאינה שלו
שברור
וכן באומר המוריש חנו מנח ושרה זו ,נזקקים בי־ד לחושיא
מידם ולהשיבה לבעליה.
א[ הרא׳׳ש כתובות פ׳ אלמנה נזונית וטור חו״מ טי ק״י.
ב״ב :תל״ה אמר רב אשי.
כ״0
הז,
ואע״ג דלענין
מלוח
ד[ שו״ע חרמ סי׳ ק״י סעיף ה׳.
ז[ מו״מ סי׳ ק-י סעיף ז׳ וסי׳
שס״א סעיף ז׳.
שמ״א
ב[ ב״ק קי״ב.
ג[ ערכין
ה[ ב״מ פ•
ו[ ערכין
םפיף ז׳ וסמ״פ ס״ס י׳.
ם[ שם ש״ך ס״ק ה׳ וס״ק ר.
מ[ חר׳מ סי׳
י[ שם סמ״ע ס״ק י״ב וש״ך ס״ק ל׳.
״עי
כי׳
ס
*
נ ת
ג ז י
^
ה
רמס
ויש אומרים שאין הגדולים נאמנים בטענת לקוח אלא
על
טי הודאתם .אבל אס
כשנודעה הגזלה
החבררה הגזלה כעדים ,שוב אינם נאמנים ב ט ע נ ת
לקוח ,דהואיל ונאמנותם בטענה זו היא במגו שהיו אומרים :החזרנו לך ,וכיון
דטענח החזרנו היא טענת העזה ,אין אומרים בה מגו ,דנוח ליה לאיש לטעון
ט ע נ ח לקיח ולא להעיז סניו ולטעון החזרנו א /
ה.
כל
טעגת
לקוח שהגדולים
גאמגים לה ,גאמן גם
אסוטרופםם של
הקטגים כשהוא טוען ברי שיודע שהמוריש לקח את הגזלה שבידו מהגגזל ושלם
לו כל דמיה .או ששמע כזאח משי המוריש .שהרי האסוטרופוט הוא ב״כ של
המוריש ואביהם של יורשיו הקטנים וטענתו היא כטענת המוריש עצמו ובטענת
היורשים הגדולים ,אבל במקום שאין היורשים נאמנים בטענחם ,לדעת האומרים
שאם נודעה הגזלה
מפי עדים אין
לטעון בשבילם .אבל הוא יכול
היורשים
להעיד ונאמן
נאמנים,
ואין אפוטרופוס יכול
בערוהו כעד אחד או להצטרף
לעד שני .וזה דוקא כשאינו מקבל פרם ,על עניני האסוטרוםסות ב(.
ו .טענת נזלה שהתקימה רק בהודאת היורשים הקטנים ,נאמנים יורשים
הקטנים בטענה :שיודעים שמורישם עשה עמו חשבון ולא נשאר לו עליו כלוט,
או שכך שמענו מפי מורישנו ,שאם לא נאמין אוחם בטענחם זו משום שהם
קסגים .הדין גותן שלא להאמיגס גס בהודאחם על דבר הגזלה
ז .במה דברים אמורים כשלא נודעה הגזלה אלא
ג/
מסיהם של היורשים,
שהם קטנים ,אבל אס נ ח ק ב ל ו עדי הנזלה בפני ביח דין .אין הקטנים נאמגיס
בטענה זו לכל הדעות .אלא מוציאים את הגזלה מידם ומחזירים אותה להחובע,
ולכשיגדלו
א(
הקטניט
יעמדו בדין וישבעו היטת
לאמת טענתט ויוציאו מידי
הש״ך א( .ס ו ב י שנם בכי האי גינא אמרינן מגו ,ומ׳׳ש המחבר :ויש אומרים דהני מילי
כשאין ידוע שגזלה אביהם אלא על פיהם ,היינו משים דבשם איתא סתם ,נאמנים ,ובאו הי״א
למר•
דלא מהימגי אלא במגו .ונראים דבריו.
ב(
וחרא״ש בז ,כתב :גס התוס׳ הסכימו דאפוסרוסוס מעיד ,ומסתברא • ז ה ו כשאין הוא מקבל
סרס שאינו נונע בדבר .אבל אמ מקבל פרס אינו נאמן בתור עד ,הואיל והוא נוגע בדבר.
ג( כתב רש״ל ג[ ,נראיט לי דברי ריב״א ,דבריט של טעם הם
אי חשבת
ליה לטענת
הקטן
) • ת י ק ף שדה חברו( ,להוביא מן הבית )בטענת חזקת אבות( תקבל נמי עדות )מי שכגגדו( • ה ח ז י ק בו.
דאמ אי אתה רובה לקבל עדותו משומ דקסן כמאן דליתיה איכ תביעתו
בנדון דידן שחהובאח והמענה יועאות מפי הקטן
כתב:
נ״ל
דהכא
לאו
דוקא
א[ ש״ך שס טק״ז.
החשן סי׳ ק״י םק״א.
אינה תביעה,
ודאי שנאמן הקטן מטעם זה,
גדוליט א־יא אורחא
דטילתא
קתני
דקטנימ
ע״כ .וכל
•כן
והסלסולא חריסתא ד!.
לא
ידעי
ב[ השיבית הרא״ש כלל פ״ז ויזו״מ טי׳ ל״ד.
ד[ פלפינא חריסתא נ״־ ,פ׳ הייזל ומאכיל סי׳ א׳ אות ר.
בחושבגש
ג[ פין קצות
סדק א.
דג
םענה נזילה
הגזלן ,דכיון שטעגת הקטן איגה סעגה .פה שהוציאו בית דין םידם איגו אלא
העםדת ה ד ב ר על חזקתו ,ולכשיגדלו היתומיט ויטענו ,יזדקקו בית דין לדון.
דשבוהון ובםחדי דשית ליה וכ׳׳ו .שבל אח״נ כי סעני ,ידעי שנן דלא סש וכר ,שמעינן להו
נשבעים ע״כ ,ולעיר נראה דגדולים
דנקם הבא
הוא יוק*
לאשמועינן דאעס״י
ולכשיגדלו
שהס מחוייבים
עס״י
הודאתם )לדעח הרא׳׳ש שדין זה נאמר בדלא ידעינן שבאחד• הגזלה לידי אביהם אלא על פיהם( נאמנים
במענת יודעים
אנו וכ״ו מדין מגו ,אבל בקסנימ
לא היה בדיך הדבר לאומרו דכיון שאין כאן ע ו י
גזלה םהיכא תיתי לחייבם על סי הודאתמ כיון שאין מעבת קטן
תביעה גמורה א(.
מכל שכן שאין
הודאתו הודאה .ואמ נאמין להודאחו מוכרחים אגו להאמין גם לסעגתו שגגד הודאתו .ב[,
א[ עץ חו״מ סי׳ צ״ז סעיף א׳.
ה׳ ובמ״ש לעיל שער כ״ל ס״ב ובהערות.
]3עין חו״מ סי״ צ״ו סעיף נ׳ .סי׳ ק״י סעיף
שער כר.
ט ע נ ת השאלה או שכירות ב מ ט ל ט ל י היתומים
פרק
א.
א.
•
ה מ ט ל ט ל י ן נחלקים ל ש ל ש ה סוגים ל ע נ י ן ט ע נ ת ה ש א ל ה
א.
דברים
העשוייט
ב•
דברים
שאינם
להשאיל
או
״
שכירות:
ולהשכיר.
עשויים ל ה ש א י ל ולהשכיר.
ג .ב ע ל י חיים שהם ב ע ל י תנועה.
בהערכת
תלויה
בתכונות
שאינו
משאיל
אצלו .ויש
הבדלים
ראות
ה ם ט ל ט ל י ם אם הם מ ד ב ר י ם שעשויים ל ה ש א י ל ו ל ה ש כ י ר
ה א נ ש י ם ויחסי
הידידות
שבין
או לא,
ה מ ש א י ל והשואל .כי יש א ד ם
כליו לשום אדם ,ויש .ש מ ש א י ל לכל א ד ם א ע פ ״ י ש א י נ ן רגילים
ואינו
שמשאיל לרגילים
משאיל
לשאינן
רגילים
כ א ל ה ב מ ג ה ג ה מ ק ו מ ו ת ל ה ש א י ל כלים אלה או לא
אצלו.
יש
וכן
ל ה ש א י ל ם ,והכל לטי
ע י נ י ה ד י י ן א(.
א( בבאור דברים העשויים להשאיל
ולהשכיר
נאמרו ג׳
דעות (1 :הרי״ף ור־ת מבארים מונח
עשויס להשאיל .בהוראת רגילות ,דומה למ״ש :אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה א[ ,שמובנו הוא ארס
רגיל ולפי זה כל סתם מטלטלים הם דברים שרגילות מצויה בהם להשאילם ולהשכירמ :ורברימ שאינם עשויים
להשאיל ולהשכיר הם :מטלטלים שאין בעליהם רגילים להשאילם או להשכירם מסבת קפדגות בעליהםי^שלא
להשאילמ ככלל,או מטגי שהם עלולים להתקלקל ,או שאיגם משאילים אותם לאדם זה שנמצאים בידו ב(..
>2הרמב׳׳ס אומר :אל תסעה בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכם
ולהשכיר .שכל הדברים ראויין
להשאיל
ודרכן
להשאיל
להשאיל
אפילו חלוקו של אדמ ומבעו וממתו ראויין
להשאיל .א כ ל :דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ה ס :הכלימ שבני אותת מדינה עושים אותם
םתמלת
עשייתן כדי להשאילן ולהשכי pוליסול שכרן .והרי הן לבעליהמ ,כ ג ק היורות הגדולות שסבשלין
בבית הסשתאות וכוי שעשיית אלו הכלים אינן למכירת עבמן ולא להשתמש
בחס
בעל
הבית
בהן
בביתו
אלא להשאיל לאחרים כדי ליהנות כנגדן או להשכירן וליםול שכרם.
וכן אס היד ,לארס משאד הכלים ,ויש לו עדים שהוא
משכירו חמיד
ומשאילו
והוחזק
לו
שהוא להשאיל ולהשכיר ,הרי הס ככלים העשויים להשאיל ולהשכיר ,וכלי שהפסדו מרובה משכרו ובני
אדם מקפידים עליו שלא ישאיליהו ,הרי הוא .בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ג[.
תמצית דבריו הוא :כל סתם כלים הם בנדר שאינם עשויים להשאיל עד שיתברר סעד פהותו
של הכלי אי עומדת להשאיל ולהשכיר .כלוסר שקגאו או שהוחזק לו לשמ השאלה והשכרה .ודבר
m
לשד הרמב״מ ז״ל ממאמר הגמרא :רבא אפיק זוגא דםרבלא וספרא דאגדחא פיתמי בדברים העשויים
להשאיל ולהשכיר רז בלומר :שכלים א * הס דברים שבעליהם מחזיקים אותם כדי להשאילם ה[ ,יובא
אן ב״מ כ׳׳א.
ב[ ב״מ קכג״ז ,תד׳ה והא ,ועיין הגהות ב״ח
טוען פ״ה .ה׳ כ ׳ יעיין בלמ״מ.
ד[.ג׳׳מ
שם.
ה[ רמב״ס
שם.
שם.
נ[ ,רמב״ם הלכות
טרק א.
רגב
מענת השאלה או שכירות נ מ ס ל ס ל י היתומים
ב .ה פ ס ל ס ל י ם לכל סוגיהם אין דין חזקה נוהג
בהם:
דממלסלי
דכיון
לאו בני שסרא ניגהו ופעמים שמשאיליט ומשכירים אוחם ליוחר משלש שנים.
ויש שבעליהם שוכחים למי השאילום או השכירום לא שייכא בהו חזקה.
ג .הגוררות והמ מסלסלים בעלי הנועד ,שהם נעים ומתהלכיס
בשווקים
ובדרכים דינם חזקת שלש שנים כדין הקרקעות ג[ א(.
ד .מטלטלים שהם מסוג דברים
בחזקת בעליהם הראשונים
להשאיל
העשויים
עומדיס
ולהשכיר.
עד שיוכיח המחזיק בהם בהוכחות ודאיוח שהגיעו
לידו בדרך קנין או מחנה .לפיכך
הטוען על
מטלטלים
מסוג
שנמצאים
זה
ברשות היורש .שהם שאולים שכורים או מופקרים בידי מורישם ,ומוכיח בעדות
שמטלטלימ אלה היו שלו ומוכיח בעדי
ראיה
מטלטלים
שראו
בידי
אלה
המוריש או יורשיו .אעם״י שאינו מוכיח בעדים שמסרם למוריש בתור שכירות
או שאלה .מוציאים מטלטלים אלה מיד
היורשים
ומחזירים אותם לטוען בלא
שבועה ,ואין בית דין או אפוסרוטסם של היורשים טוענים לזכוחס טענה לקוח
או מתנה .ולא מענת משכון או חוב שמגיע למורישם להחזיק מסלסלים
בידי
היורשים.
הואיל
ומסלסלים
העשויים
להשאיל
אלה
ולהשכיר הם בחזקת
מכלל זה כלי שהפסדו מרובה משכרו אעפ״י שבעליו רגיל להשאילו ,הרי הוא
שאיגו
בחזקה
עשוי
להשאיל ולהשכיר עד שיודע שהשאילו או השכירו למי שמחזיק בהם אז
(3הדעה השלישית היא דעת הטור והגיא ותרשב״א ורמ׳׳א בז שסוברימ שהכל תלוי באהבת האיש
ושנאתו ולפי מנהגו ומגהג המקופ ולפי ראות עיני הדיין ,וכן בקטיבן לחלכת.
א( המ׳׳מ דז כותב בדעת הרמב״ס :שאין דין חזקת שלש שגים גוהג אלא
שםרא( .אבל בכל בע״ח אין חזקתי נוהגת בהם ודינם לענין זה
ככל
יתר
בעבדים )שהפ בני
המטלסלין ,וגם הלח״מ ה(
סובר ק .אבל הש״ך הוכיח מסוגית הגבר .עבדים יש להם חזקה והאמר ר״ל הגוררות אין להם חזקה?
אמר דבא אין לחמ חזקה לאלתר ,אבל יש להם חזקה לאחר ג׳ שגיס יז ,ולשיטת
המ״מ
מאי
קושיא
מגודרות לעבדים ,והלח״מ עמד בזה ,וכתב :וי־ל דמשמע דאסילו עבדים נכנס בכלל גוררות ,כיון שחם
מהלכים בדרכים ע״כ .ודבריו' נמלאו מסבי ,דא״כ לתירובא דרבא עבדים ובהמות שהם בכלל גידרות יש
להם דין תזקת ג' שנים .ר0רך ז״ל זז ס ס ק :ואם החזיק בהם
)עבדימ ובהמת(
עדימ בכך ,הרי זה נאמן וישבע היסת וכוי .וכן כחב ח[ :עבד כנעני גדול הרי
ויש
לו
היא כבהםה ואין
לו
שלוש
שנימ
תזקח עד אחר שלש שנים .משמע דאחד שלש שנים עבד ובהמה דינם שוח ויש להמ חזקה ,ורמ־א ם(
כ ח ב :ויש אומרים דאס החזיק בהם )כבע״ח( ג׳ שנים בכל 7נין הוי חזקה .מדבריו מוכח שהבין בדעת
מ ק שאץ דין חזקת שלש שנים בבעלי חיים .ו ע י ץ •בםמ־ע י[ ,והש־ך יא[ כתל בדעת הרמב׳׳ס ומרן שגם
בלע״ח נוהג דין ח^קה ,ודבריו נכונים לע״ד.
ב[ םור וכיח יוסף ושו״פ חו׳׳מ כי׳ ע׳׳ב,
א[ עיין חו״מ סי׳ פ״נ ש״ך ס״ק ס״ג.
נ( סור חרמ סי׳ קל״ג-בשם בעל העיטור ולנינו יונה ל״מ שם,ס״ק בי ,ושו״ע סעיף ה׳,
ד[ מ״מ ה׳ סופן פ״י ה״י ה( לח״מ שם ,ו( ב״כ ל״ו.
ועיין בעלוך השלם עלך גלל א׳.
ז[ שו״ע חו״מ סי׳ ע״ב סעיף כ״א .ח[ חו״מ סי׳ קל״ה סעיף בי .ס[ שס סעיף א׳ בהגה.
י[ סמ״ע טי׳ ע״ב ם׳׳ק פ׳ וסי׳ קל״ה ס״ק ג׳ .יא( ש״ך שם סי׳ ס״ב ס״ק ק״ו וסי׳ קל״ה סק״ג.
מ ע ר כי.
ר3ג
מענת תשאלה «ו שכירות במטלטלי היתומים
שכירות
בעליהם וסעיאותם ברשות היורשים היא בודאי בדרך שאלה או
עד
שיוכיחו בעדות בדורה שבאו לידם בדרך קנין או מתנה.
ויש אומדים שסועניס בית דין ליורשים מענת לקוח או מתנה ומחייבים
א ת הטוען להשבע היסת וליטול,
מה
שכל
או
שבי״ד
טוענים
אפוטרופוס
ליתומיט חשובה כטענת ברי א[.
ה .אסוטרופוט או יורש שידע
שמטלטלים אלה באו ליד מורישו במכר'
או מתנה ,וטען טענת ודאי ואמר :בטני נתנו למורישי או מכרו .משביעים א ת
שטוען עליהם שהט שלו,
הטוען שבועת הימת ומחזירים לו המטלטליט
ו .היורשיט או אטוטרופטט שטענו על מטלטליט שהם עשויים
של
ולהשכיר שנסצאיט ברשות אחר ,שהט
מורישם.
להשאיל
והביאו עדימ שהיו של
מורישם ושראו אותם ביד זה שהוא מוחזק בהם אעס״י שאינט יודעים אס הוא
שאול או שהוא לקוח ביד מי שנמצאימ בידו ,מוציאים בית דין מטלטלים מיד
שהוא מוחזק בהם ומחזירים אוחט ליחומיםכ[.
ז .מסלסלים מטוג דבריט שאינמ עשויים להשאיל ולהשכיר ,עומדים בחזקת
מי שנטצאיט בידו .לםיכך אם יצא מערער נגד ממלמלים של
שאולים או שכורים ממנו ביד מורישט וגט
שהוא טוען ,היה שלו ומסרו בפני עדים
מורישם,
נזקקיט
בית
הביא עדים
שהכירו,
ושכירות
דין לטענותיו .הואיל ולפי טענותיו חפץ זה לא
היה
מעולם קנינו של המוריש.
בית
או .שאלה
שחפץ
זה
ביד
וטועניט
בסקדון
היורשים
שהם
דין או אפוטרופוס היורשים שהוא
קנוי או נתון ביד המוריש .או שהחזירו המוריש ,ודוקא אם אין
חפץ זה ביד המוריש או יורשיו.
אבל
עדים שראו
אם ראו אותו בידו או שהוא מפורסם
ל כ ל שהוא בידו .שוב אינם טוענים לקוח שחדי
גס
אביהם לא
היה
נאמן
בטענתו זאת נ[
ח.
אין
בית דין או אפוטרוטטט טוענים לזכות היורשים שמא ממושכן
הוא בידו או שמגיע חוב ממנו עד כדי דמיו .שהואיל ואין גוף
להט
ואין
להט
אלא
המשכון קנוי
שעבודו .כשבאים לעכב המשכון בידט נקראים מיציא
מחברו ,ואין בית דין טוענימ שמא להוציא ר(.
ט .יורש שבא להוציא כלים שאינט עשויימ להשאיל ולהשכיר מידי מי
שהוא מוחזק בסענה שהם שאולים או שכורים ממורישו ומביא עדים שהמוריש
השאיל לו כליו .אפילו אם
אינו
יודע אס מורישו מכרו אח״כ ,אס ראו עחה
הכלים ביד המחזיק בהם מוציאים אוחו מידו ומחזירים ליורשיפ ה(.
נ( :״ך סי׳ ע״ב ס״ק פ״ח .י[ חי״מ סי׳
א[ חו״מ סי׳ קל״נ מעיף ה׳ וכהנה•
קל״נ וטי׳ ע״ב סעיף י״ח בהנה• ד[ פיץ חרמ סי׳ ק״ח ספי׳ ד׳ ובשער כ״ז פרק אי.
ה[ ש״ך סי׳ עיב ט״ק ס״ח.
ט ר ק . 4 1 .ט ע נ ת ר״מאלה
ף^ך
«ו .ש נ ז ר ו ת ב מ ט ל ט ל י
היתומים
י .בעלי חיים שדרך למוסרם לרועה שהרית וללוקחם מידו ערבית בעגין
שאינה הולכת לבדה כלל דינם
כשאר מטלסלין ונאמן המחזיק בשבועת היסת
לומר שקנויה לו•
יא .בעלי חיים שאינם מסורים ביד רועה שלוקחם מידי בעליהם ב ב נ ק ר .
ומחזירם לידו בערב ,עומדים בחזקת בעליהם ואם לא החזיקו בהם שלש .שנים
מוציאים
אותם
מיד היורשים אחרי שיביא המערער עדים וישבע היסת שהמ
שלג א[,
יב .האומן בדברים שהם מאומנותו ,בין שהם מדברים העשויים ל ה ש א י ל ,
ולהשכיר ואפילו בדברים שאינם עשו1ים להשאיל ולהשכיר ,אין לו בהם חזקה,
והסוען על כלים הנמצאים ביד האומן שהם שלו שנתנם לו לתקן והביא עדים
המכירים שכלים אלה שהוא.טוען הם שלו מוציאים בית דין הכלים
מיד יורשיו ומחזירים אותו
לבעליו
ואם
שהו כלים
אלה
מידו ,א ו ,
ביד היורש זמן
ר ב וטען היורש או אפוסרוססו בפני הודה בעליו שמכרו או נתנו ,אין מוציאים
אותו מידם כ[•
בהלכות אלה הפתםקנו בהלכות קצרות אלה שהם רק מראה מקום והרוצה
לעיין בשרשם ופעיפיהם של הלכות אלה יעיין
א[ חו״מ סימן קל״ד.
במקומם באריכות,
ב[ חו״מ סי׳ קל״ד סעיף א׳ ו׳ ועיין בב״ח יכ״ך ס״ק ה׳
י
שער כז.
פ ק ד ו ן
ט ע נ ת
פרק א.
על
א .נזקקים בית דין ל כ ל טענת סקדון
חפץ
המוריש בתור סקדון ,ואם הטוען יביא עדימ שהפקיד
ועדים אחרים
מסוים
ביד
שנמצא
המוריש
שראו חפץ זה בידי המוריש או יורשיו אחרי
ביד
חםץ
מותו.
זה
מקבלימ
עדותפ בפני אטוטרוטטט ומצרפים עדות הפקדון לעדות ראיה שחפץ זה ראוהו
בידט או ביד מורישם ,ומוציאיט הטקדון מידי היורשיט ומחזיריט אוחו לבעליו
בלא שבועה א(•
ב .סען ה ס פ ק י ד :חפץ סלוני שסימנו
וכך
כך
חפקדחיו
ביד
בעדיט
המוריש והוא נמצא עדיין בידי יורשיו .מחייבים בית דין את היורשים להראות
לו חפץ זה לפני עדיו שמכירים אותו בטביעות עינא .ומקבלים
אטוטרופסם .ואם יתברר מחוך עדותט שחסץ זה
שנמצא
עדוחם
הוא
בידמ
בפני
מופקד
בידי מורישם כטענת התובע אפילו אם היה המוריש אמוד להיות לו חפץ כזה.
מוציאים אותו מיד היורשים ומחזירים אוחו לידי המפקיד אפילו בלא שבועה כ(
שכל םענח פקדון היא בגדר שלא היה חסץ זה מעולם
בחזקת
וכל
מורישם
מענה כזאת או טענה מבוררת מקבלים עדות שלא בפניג•
ג• בכל טענת םקדון או נכסי
המוריש
אין
בית
דין
לזכות
טוענים
היורשים שמא קנה המוריש חפץ זה אחדי שהופקד בידו שטענת לקוח בפקדון
הוא מילתא דלא שכיחא .ואין בי״ד טוענים ליחומים דבר שאינו מצוי ג[•
ד ,בכל טענת פקדון על נכטי המוריש
לעטוד
שיודע
בדין
ולטעון
מעמידין
לזכות היתומים ,ומקבליט
בית
עדות
אסוטרופומ
דין
בפני
הטוען
האפוסרוסוט כדי שיטעון לזכות היתומים ל(.
ה ,הטוען על חפץ מסוים ,שהפקיד ביד
המוריש
והביא עדים
שהכירו
החפץ בםימניו בידי המוריש .יכולים היורשיט לטעון נגדו ששמעו מפי מורישם
שחפץ זה שלו הוא ונאמנים בשבועה א ה[ ,שהואיל ואין העדים מעידים שהופקד
א(
הםם־ע וז כתב :אבל
בלא שנועה
אינם
נאמנים ,ואע״נ דאין היורשים
נשבעים
ב[ שם וסמ״פ ס״ק י״א.
א[ חו״מ סי׳ רצ״ז סעיף א׳ וסמ״פ ס״ק ז׳.
ס״ק כ׳ ונמ״ש לעיל שער כ״ו ס׳ א׳ .ד[ עיין לעיל שער כ״ד פ׳ א׳ סעי׳ א׳
ו[ סמ״ע שם ס״ק י״ג•
סי׳ רצ״ז סעיף א׳ בהגה.
אלא
נ[ סמ״ע
ה[ חו״מ
טרק א.
רגו
טענת מקורן
בידו .מה שמכירים אותו בסימניו ,איגו מוציא מידי אפשרות שלקחו מורישם
בחייו ממסקיד זה ,והואיל ואביהם היה נאמן לומר :לקוח הוא
היורשימ בשבועה לומד :שאביהם׳ אמר להם שהוא
הם גדולים ,אבל אס הם קםנים אין םענחם
שלו.
מספיקה
בידי .נאמנים
ודוקא אם היודשימ
להוציא
מידי
המפקיד.
ולכשיגדלו ישבעו ויוציאו בית דין מיד המפקיד.
ו ,ולא עוד אלא אם טען החובע חפץ סלוני הפקדחי בידי המוריש ואלה
.ת ם פימניו
המובהקימ
ונמצא
הפקדון
כמו שאמר התובע .בעזבון
בטימניו.
המוריש ,והדיין יודע מתוך הכרחו העצמית שהמוריש לא היה
.אצלו חפץ
אמוד
שימצא
זה ושתובע זה לא היה רגיל להכנט בביחו של המוריש ,מוציאימ
ב י ת דין חםץ זה מרשות היורשים ומחזיריט אותו לבעליו א(,
ז ,אם הדיין לא ידע שהמוריש לא היה אמוד אלא עס״י עדים
מוציאים
לפניו שאין זה אמוד ,אין
מידי
היחוםים
ב ר ו ר ה אלא אומדן דעת ,ואין מוציאים מיתומים
שהעידו
בעדוחן שאין זאת ראיה
באומדן
דעח של
הדיינים
בזמן הזה ב׳ ,ובכל דין זה אין חלוק בין יתומים גדולים ליתומים קטנים ג/.
ליטול ולא להםטר ,שאני הכא דבעה״ב נותן םיגינים ומביא עדים שמכירים בטביעות
שהוא שלו .הלכך הות ליה כאלו
עין
*ח
החפץ
באים ל ה ת י א מהמפקיד.
א( בקבוה״ח א[ כתב :והיינו דוקא בידוע שלא
היה
אמיד,
אכל אמ אינו יודע בודאי שלא
היה אמיד ליכא אומדנא כלל כיון דלא ידעינן בברור שאינו אמיד.
ב( שם ,והטמיע ב[ כתב :נראה טשוס דהיינו דוקא בהאי דינא ב ת י א קאמר דאין מוביאין אבל
גמ״ש לפני זה בערימ וראח דאין תלוי באמדן דעת ,םוביאיס גם בזמננו מיד היתומים.
ג( ג[ ומסתברא שגס םקדון דומה לגזלה בענין זה ושניהמ נקראימ מילי דיתטי וטענה מבוררת.
א[ קצוה״מ שס ס״ק ב׳.
ב[ סמ״פ שם ס״ק ג׳.
ג( עיין חו״מ סי׳ שס״א סעיף נף.
שער כח.
ט ע נ ת ע י ם ק א
פרק א.
א .ט ע נ ת עיסקא א( היוצאת על היורשים .נזקקים לד .בית דין ו מ ק ב ל י ם
עדות אפילו אם היורשים הט קטנים ב( .ואם יתברר הדבר בעדים :שחסץ זה
שנמצא בעזבון המוריש נמטר לו מ צ ד הטוען לשם
או
עיסקא,
קנויה
שהיא
בדמים לו לעיסקא או שהיא חלוםיה של העיסקא ,מוציאים אותה מידי היורשים
ומחזירים לבעל העיםקא הקרן והריוח שמגיע לחלקו אפילו בלא שבועה :שגוף
העיסקא וריוח המגיע לו ממגד ,הם כפקדון
אומרים שאין מוציאין
ביד
המוריש או יורשיו נ[,
גתקבלה
מידי יורשים קסגים העיםקא אלא אם
בחיי מורישם .שחפץ או ממון זה שנמצא בעזבוגו הוא מה שססר
ל ה ת ע ס ק בהט או חליטיו י( .ואף
מופקדים ביד אחרים .מקבלימ
לדעחט אט עטק
בית דין עדות
זה
הודאת
או
לו
חליםיו
המוריש
ויש
עדות
הטוען
נמצאים
על מטלטלים
אלו שחט עיטקא או םקדון בידו ומוציאים אוחמ מיד הנפקד ומחזירים אותם
ל ב ע ל העיםקא ג( ז(.
א( הגדרת מונח ע י ס ק א היא:
מסירת ח ס ץ או סכים כםף ממי שהיא בעליו,
לידי איש אחר
לשם התעסקות ב א ו פ ן מסתרי למחביח שכר *[J
העיסקא נבדלת מהלואה בזה:
ואפילו למשתי ביה שכרא.
אבל
מממון ,והיא תמיד כרשות
בעליה.
שתהלואד.
העיפקא
גחגת
להובאח
הגמור של הלוה,
לפי חםבו ורבונו
גתוגת למתעפק בה ,לשפ התעפקותו לפובת בעלי החפץ או
והמתעסק
בה אינו אלא כנפקד נאמן כה לשומרה ולהרויחח .אלא
שחכםים עשו אותת כפלגא מלוה ופלגא מקרון
לית
ללוה״ .וכשנפלה לפני
יתימימ
העמידוה
ליה
״דעכוד רבנן תקנחא דניחא
וניחא
למלוח
על עיקר דינה ,ואמרו :לחכי קרו ליח עיסקא ,שאמ מת ל א
יעשת מפלמלימ אבל בניו ,לענין זה שיגבו ממנה בעלי תוב או אלמנת המוריש.
ב( מרן הב״י כ ת ג וכתב ת פ ר ר כ י :דאפילו מיתומיס קסנימ נמי שקיל.
למישקל מיתומים קטנים? .ובר-מ כתב שדברי ה מ ר ו נ י נאמרו כשנתקבלה
ערות
ותמהני
בחיי
היאך אפשר
אביהם,
וכיב
מב״י ב[ ,א נ ל בספר התרומות כ ת ב :ויש דברים שנזקקים להס אעפ׳יי שהם קטנים ,כ נ ץ שהפקידו עסק
מידי
יחוסים קטנים ,הוא הדין בעיםקא
ביד אביהם וכי' ,ולפי מ״ש לעיל ד[ שגם בסקדון
מוביאימ
ג( בסטר תתרוםית ח( כ ת ב :ותהוא עיםקא איתברר בסהדי
ליה
• ל ג ב י יחומיפ דיגא כטקדון הז
ראיתיה
בעיגיה
בהא
גגי
א[ ב״מ ק״ל :רשיי ד״ה עיסקא יהרא״ש שס .ב[ פוי ושרע חו״מ סי׳ ק״ח סעי׳
ה[ עיין גלולי חרומה שס.
ד[ שער כ״ז ס״א.
נ[ ספר ההרומוה שער הי.
ו׳.
ז[ עיין בספר מעה שמעץ סי׳ ק״ח הגה כ״ו ס״ק
ו[ חו״מ סי׳ ק׳־ח סעיף ל׳ כהגה.
מ״א בשס הכנהיג ובמ׳׳ש להלן במביא לשער כימ .ח[ ספר ההרומות שער י״ל ח״א.
סרק א .טענת עיסקא
יגח
ב .הודאת המוריש בכתב ידו שבשטר .או ברשימת פנקטו :שמטלטלים
אלה שבידו הט מעטק או סקדון שיש לו מאחרימ ,מתקיימת אחרי
ידי ק ב ל ת עדות לקיומ כ ת ב ידו,
ומוציאים
על
מותו
על סיה מידי היורשיט אפילו אס
הט קטנים ,שכל עסק וסקדון ברשות בעליו עומדים בכל מקום שהם .ואין בית
דין טועניט לזכותמ שמא קנאו מורישט בחייו ה[.
או
ג .אין בית דין מגבים לבע״ח המוריש
אלמנתו .מעיטקא
לכתובת
וסקדון וחליפיהס ,ולא מהריוח המגיע מהם לבעל העםק ו[ .אבל בית דין מגבים
לבע״ח ולכתובת אשה מחלק הריוח שמגיע להמחעסק ז[.
ד .העיפקא אפילו אט געשית לזמן קבוע מ ת ב ט ל ת עם מותו של המתעסק.
דין שחפץ זה
שנמצא
ואחרי שיברר בעל העיפקא בפני בית
הוא מגוף הטהורה שמטר לו לשם עיפקא או חליפיה.
רשאי
היורשים
ביד
לקחחו אפילו
אט עדין לא כלה זמן השותפות ח( ,ואפילו אט יורשמ המ אשתו ובניו א(.
ה .אם ירצו היורשים להמשיך העסק .אין שומעים להם ,שמן הסתם לא
רצה בעל העסק להתעסק אלא עם מורישם לסי שהאמין בנאמנותו ובינתו ולא
עם יורשיו ,אפילו אם הם מוכרים לנאמנים וזריזים כמורישם יא(.
אפילו מיתומים ,וכן שסק י ב י נ ו תאי ז״ל בתשובתו ,ובן כתב ננמק״י * .1אבל
אי איכא םהדי דחני מסלמלי מחמת ההוא עיסקא נינהו.
וכן
כתב
הרייף והרא״ש
הרמב״ם:
שהסטלסלים
כתבו:
אלו
מן
המעות של עסק הם ב ,1וכן כתב מ ק :ואם יש מהעסק בעין ויש עדים מהוא מאותו העסק או חליפיד.
נופל המלוה בלא שבועה ג[.
ולע״ר נראה שגס רהיג לא אמר ,ראיתיה בעינה״ אלא לאסוקי אמ אכלה המוריש שאז נעשית
אבלו כסלוה:
אבל
כל
חליפי
העסק
שהם
בעין ,דינם כאלו העסק עבמו בעין ,שכל החליפים הם
בישותו של בעל העיםקא ,והסתעםק א מ ו אלא נאמנו לשמור העסק או להחליפו לטובתו .הלכך מו!י**ם
מידי
היורשים
העיםקא
ממה
או הליטיח.
אבל אם אכלה או הסטירה ,רינת כ ש מ י כיס חיובא על
היתומים שיתבאר להלן ד[.
א( כתב הבית יוסף בדעת רם״ה ס[ דכשחיורשים חם אשתו ובניו
חעיסקא בתוך זמנה הקבוע מראש
סשוס
רכל
המפקיד
על דעת
אשתו
אין
בעל העסק יכול לבטל
ובניו הוא
מפקיד .אולם
*;ב״ת י( כ ת נ :ו א ק נ״ל לסמוך ע״ז ,דאע״ג דחמפקיד ע״ד אשתו היא מסקיד אינו אלא לענין שמירת
וזםקדון אבל להרוחת השותפות יכול לפעון'.הס אינמ יכולימ להרויח כמו אביהם .ותו דאמילו אם תמעא
* ו מ י ד י נ י נ ו מ א י י מחלק בכך ,מ״מ שאד חנאוניס כ ח נ ו בםחס דרמלח השותפות
והעסק
ולא תלקי,
הלכך הכי נקטינן דאסילו יש ל ו אשה ובנים מתבטלת השותפות ע״כ ,ודבריו נראים להלכה.
א[ נגליתי ייםף ב״מ שם .ב[ למבים הלכות שותסין ס״ז ה״ה {< .שו״ע חר׳מ סי׳ ק״מ
סעיף ל׳ ד[ עיין קצות החושן סי׳ ק״ח ס״ק ז׳ .ה[ חו״מ סי* ק״י סעיף ז׳ וסמ״פ ס״ק
י״ח ,ופי׳ בתשר המבי״ס ח״א סי׳ שס״ה ובמ״ש בשפל כ״ז סעיף ג׳ ובמבוא לשער כ״כ.
ו[ שרפ על״ל סי׳ קע״ז סעיף ל״א .ז[ רמב״ם ה׳ שלוחץ ס״ז ה׳ ה׳ .ח( שו״ע חו״מ סי׳ ק״ח
סעיף ד׳ וסמ״ע ס״ק י״מ ותשובת הלשב״א בב״י פי׳ קפ״ו .ס[ בית יוסף חדמ סי׳ קפ״ו.
י[ ב״ח שם .יא[ עיין הרא״ש ב״מ ק״ס ,ותשו׳ הלשב״א בב״י סי׳ קע״ו סעי׳ ל״ה ,ובדבליט לקמן.
טענת זגסקא
» » ר כת.
רנט
ו .אין בעל העסק יכול לנוף את יורשי המתעסק למלא מקום
העסק
בהמשכת
חלק
או להסםידם
שהרי במת המחעסק עובר זכוחו
מורישם
הריוח שהגיע למורישם עד שעת מותו.
בריוח
ליורשיו
העיסקא
התחייבות
ואין
המתעסק שבגופו מחייבת גס את יורשיו א 1א(.
ז• כשם שמיתת המתעסק מבטלת
כך היא מ ת ב ט ל ת ב מ י ת ת
השוחסות.
בעל העסק .שכיון שעבר ממוגו לזכות יורשיו ,במות מורישם מ ת ב ט ל ת העיסקא
מאליה ורשאים לקחת את ממון העיסקא או חליםיה לעצמם וישלמו ל ה מ ת ע ס ק
או
יורשיו
חלקם
בריוח
המתעסק ויורשיו כופים
עד מיתת בעל
העסק
עד שעת
את
יורשי
ולבטל
העיםקא מאליה .ויכולים
הם
מות מורישם שהוא בעל העסק י.1
וכן
בעל העסק ל ח ת להם הריוח המגיע להם
העסק.
הואיל
לטעון .עם
בעל
ובמיתת
התבטלה
העסק
מורישכם היה לגו הכבוד והנעימות
ל ה ת ע ס ק לטובתו ולא אחכם יורשיו ל( .אלא שכל זמן שלא ישיבו העיםקא או
חליסיה וחמורחה לבעל העסק ,חייבים הם
העיסקא
באחריוח
האחת
בחציה
בתור לוים ומחעיה השנית בתור נפקדים ל(.
ח .שסר היתר עיסקא מ ת ב ס ל במות בעל העסק או המתעסק עס״י ת ב י ע ת
כ ל אחד מהם או יורשיו,
ט .שסר בהיתר עיםקא היוצא על היתומימ ,גובה מנכסי עזבון סורישם
הקרן והריוח שהתחייב המוריש
בגוף
התחייב
העיםקא
לתת
ופירותיו.
להםלוה ,שכיון
שהלוה
העוטק
שהוא
כל זמן שלא י ב ר ר בעדים שקיים התגאים
שהתנה עליו :שלא ילוה ולא יקיף ושישמור את העיסקא שמירח מעולה .משעת
שלא קיים חגאיו ,גוף העיםקא והדוחים נעשו עליו מלוה .ואין בית דין טוענים
ל ז כ ו ח היתומימ שקיימ מורישם תגאי השמירה ,שזו םעגה
הדעת
שאין
גומה
לה ,ולהיפך הסברא נ ו ת נ ת לומר שכל מלוה בהיחר עימקא ,ד ע ח הגוחן והמקבל
ל ה ת ח י י ב באוגסיב ,ואדעתא דהכי
כותבימ
חנאימ
יתקיימו .כדי להחחייב בגוף חעיםקא והריוחיס
העיסקא
להחחייב
ולשלמ
אלה
שעליה.
שברור ל מ פ ר ע שלא
וכך
לו ל מ ק ב ל
גוח
הכל כדי לעמוד בנאמנותו וכדי שלא לנעול ד ל ת
ב פ נ י לוין בהיתר עיםקא י(.
א( בחקרי לב בז נסתפק בדין זה .ובםו־יד הבי•
»״ rסהריק״ש דבמיו ניחן העסק
•גיד יורשיו לבטל חעסק .יל»יד נראה »ד»יו הפבי־ט היא מ כ ר ן ת
להלכה
וכפו
pv
לכו׳יע * י ן
ה»לה
למלכה
בטטר זקן א ה ק ו״ל.
א 1עיין בתשיבית המביים מ״ב סי׳ קנדב .ב[ חקרי לב חר׳מ פי׳ קכ״ח .ג[ עיין
בתשובת המבי״ם שם ,ופייפ בתשו׳ סרח מסה אמץ ירב פי׳ מ״ל .ל( עיין בתשובת אבקת
ו[ שמחת עם סוב למהרי״ס
ה[ ביין נהמ-ש סי׳ קע״ו ס״ק ל״ה.
מכל סימן קל״ו.
אלגאזי סימן לי.
טרק «.
רם
טענת קי0ק«
ומטעם זה ג ו נ ה מהיורשים הדוחים שהתנה המוריש נ ש ם ר עיסקא זר .גם
אחרי מות מורישמ כל זמן שלא ישיבו
בטלו
העימקא
בפירוש
אחרי
דמי
העיםקא לבעליה.
דהואיל
ולא
מות מורישם גכגסו היורשים בכל התחייבות
םורישט בשטר עיטקא זה.
י .אם היורשים הם קטנים אפילו אט יש
להט
מנכפי עזבון מורישפ אלא גוף העיפקא והרוחיפ עד
אטוטרופוט.
מות
הםוריש.
אינו גובה
אבל לא
הדוחים שמאחרי מות המוריש ואילך .הואיל ובמוח מורישם נ ח ב פ ל ה העיפקא
ורשאי בעל
העסק
שהוא
המלוח ל ג כ ו ח כל דמי העיפקא ואם לא גבה הוא
הפסיד א ת העסק׳ ושתיקתט של הקטנים או אטוטרוטטט אינה גחשבת להסכמה
ע ל הפשכת חעטק .שקטניפ לאו כני
עיפקא
גיגהו .ואפוטרופטט ששתק איגו
מחייב אותפ ,הואיל ואין האפוטרופוס מתמנה אלא לזכות היתומים ולא ל ח ו ב ת • ,
וכל מה שעושה ל ח ו ב ת היתומימ מעשיו בטלים א(.
א[ מיין בחקרי צב חו״מ טי׳ קכ׳׳ז.
שער כט.
ו ע ט ק א
שותפות
מבוא
עםקא או שותפות שבעזבון המוריש
ה ג ד ר ת שם עסקא היא:
בשומא כפי דמיה שהיא
ק ב ל ת סרקמסיא
כאן
שוד.
במקום
להוליכה
אחר ולהתעסק במכירתה למחצית שכר א[ ,או שמקבל מעות כדי ל ה ת ע ס ק בהס כ(.
לעםקא
ההבדל שבין מלוה
היא ברשותו של הלוה לעשות בו
שמלוה
כחפצו ולהגאתו ,אלא שככלות זמן המלוח חייב לשלמ להמלוה אח חובו.
א ב ל עםקא
שהיא
בין
להוציאה כחפצו אלא היא
סרקמסיא או דמים איגד .ברשותו של ה ס ת ע ם ק
לו
נחונה
התעסקותו
לשם
לטובת
בה.
בעל
הסרקםסיא או הדמימ למחציח שכר לעצמו .הילכך העסקא דינה כפקדון שהיא
ת ם י ד ברשות בעליה .ולכן גססקח ההלכה בגמ׳ ו א מ ר ו :להכי
שאמ
מטלטלים
מת לא תעשה
לה עםקא
קרו
אצל בגיו ג( .וכן פסקו הרי״ף והרא״ש :אי
אי איכא טהדי דהני מטלטלי מ ח מ ת ההוא עמקא נינהו שקיל להו מלוה
בלא
שבועה ואפילו מיתמי י.1
ובעה״ת ה[ כ ת ב
אעפ״י שהם
קסגים
בשם רביגו האי גאון:
כגון שהפקידו
עסק
ויש
ביד
שנזקקיפ
דברים
להם
אביהם וההוא עסק א י ת ב ר ד
בםהדי דאיחיח בעיניה .וכן כ ת ב * נ מ ק ״ ו בשם רה״ג ו[.
ולע״ד נראה שגס לרה״ג .אם
יתברר:
בעזבון המוריש הפ חליפי הפרקםםיא או
שסטלםליס או מעות הנמצאים
הסעות
שקבל בחור
עסקא
דינה
כאלו גטצאת הטרקמטיא בעיגה .ולא קאסר רה״ג ראיתיה בעיניה אלא להוציא
היכא שאבדה ובאיט להוציא ממון תמורתה מיד המתעטק .א ב ל היכא ש ח מ ו ר ח ה
קיימת הרי
היא
כאלו העפקא בעינה ד כ ל חליסיה שט עםקא
הרי״ף והרא״ש איגס חולקימ על רה״ג רכל
דבר
דאתי
מחסת
עליהפ.
וא״כ
עםקא
היינו
עפקא כעיגה ז(.
ומרן ז״ל פ ם ק :אם יש מהעמק בעין ויש עדים שהוא
פאוחו
עפק א ו
חליסיה גומל המלוח ב ל א שבועה יז[.
ל[ הרי״ן>
ג( ב״מ יךר.
ב[ הראש שם.
א[ ב״מ ק״ל רש״י ל״ה האי עסקא.
Vסיץ לפיל שער כ־מ
ו[ ב״מ שס•
זהרא״ש שם .ה[ ספר התרומות שפר י״ל ודא.
ע״א סעי׳ א׳ הערה ג /ח[ חו״מ ת״ח סעיף י״ת וקצוה״ח ס״ין זי.
מ נ ו *
יסב
ובבית יוסף כ ת ב :צריך שהעדים יעידו כן בחיי
מיתתו אין מקבלימ עדות על יתומים קטנים א[ ,ולפי מה
גזלה מקבלים אותה שלא בפני האפוטרופוס ,הוא הדין
אביהם
דאילו
שנתבאר ב[
בעדות
אותם הדברים שלא היו של מורישם לעולם ובכגון
זה
שעדות
עסקא
ואין אנו באים להוציא מנכסי היתומים לפרעון חוב אלא שמוציאים
מקבלים
לאחר
הואיל
מרשותם
עדות
אחר
מיתת המוריש ומשיבים לבעליהם העסק והפקדון שגמצא בעזבון מורישם.
ולפי זה אט
המוריש
נמצאים
הטטלםלים
מופקדים
שסוענים עליהם שהם עסק
או
פקדון
ביד
ביד אחרימ .מקבליפ בי״ד עדות הודאת המוריש
על מטלטלים אלו שהם של אחרים ודנים על פי עדות זו הואיל ואין היתומים
.מוחזקים בנכסים אלו נ(.
והוא הדין אם גודע על ידי הודאת המוריש ב כ ת ב ידו או שנמצא כ ת ו ב
בטגקטו ל( ,שמטלטלים שבידו המ מעמק שיש לו מטלוגי או שהוא טקדון בידו
׳מפלוני.
מקיימים
כ ת ב ידו
של המוריש אחרי מותו ומוציאים מידי היתומים
׳תקטניס ,דכל עפק וטקדון ברשות בעליו ואין טועניפ עליו שמא קנאפ הפוריש
בחייו ה(.
כ[ חו״מ ק׳ סעיף ה׳
א[ ב״י חו״מ סי׳ ק״ח וירד סי׳ קע״ז ולמ״א חו״מ שם.
ג[ מפה שמעון סי׳ ק׳ הגה מ״ו ם״ין
ןסמ״ע ס״ק י״ב וס״ק י״ח וש״ך שם ס״ק י״ח.
ה[ חו״מ טי׳ ק״י טעיף י״ז וסמ״פ ס״ק
ד[ מבי׳׳ם ח״א סי׳ מ״ד.
מ״א בשה כנה״ג.
י״ח.
ש ע י כם.
דםג
שותשוח י»«?
פרק א.
ועסק
שותפות
א .שנים שהם נושאים ונותנים בממון השותפות
אחד מהפ ,הרי זו
נקראת
שותפות.
אעס״י
שהממון
של
ואפ פחתו או הותירו .הרי הוא לאמצע
ויש להם ל ה ת נ ו ת בשכר ובהפסד כל מה שירצו.
עסק נקרא כשאחד ב ל ב ד הוא נושא ונותן בממון השותף אעס״י שהממון
משל שניהם ,וזה הנושא ונוחן בממון
מחעפק ,ושוחםו
נקרא:
שאינו
נושא
ונוחן נקרא בעל המעות א[.
ב .אחד השותפים או הסתעסקים שמת ,בסלה השותפות או העסק אעפיי
שהחנו לזמן קבוע ,שכבר יצא
הממון
א( התשב״ץ ז״ל ג[ ס י ר • יברי הדמב׳׳ס
השותסות
מאליה.
ועל
יסוד זח סמק:
לרשוח?היורשיס נ( א(,
אלה:
שמיתת
שמת ביד נאמן ,ואין ב ו ר ן שיחלוק בטני בית דין.
המת
בשותפות
ליורשיו
חמוקיים
או אחד המתעסקים מנסלוו
להרשות א ח י ה ש ו ח ף הקייס לתסקיר חלק השותף או המתעסק
וריחטת דברי הרמב״ס מוגיחיס כן שהרי נמק דין
הגאונים :שכבר יבא הממון לרשות תיודשיס ,זאת אומרת:
מדין
השיחף
ולכן
רשאים
שבמיתת
השוחטים עובר תלקו של
אחד
נתלה ,ובמו בן במתעסקימ הממון שביוו מבעל העסק עובר
ליורשיו שהמ חייבים נאזזריותי ,ונשש שעוברת הנחלה מאליה ליורשים ,כן מתבטלת השותפות או העסק
מאליו .אולם דעת התשב״ץ היא סברה יחידאח.
וסרן זיל בתשובותיו ד[ כתב בדעת ה ר מ ב -ס :שאם ד נ ה
חשוחף
או
מרשות נידו ואינס יבולים לעכב על ידו מסני שעדיין לא הגיע מזמן שקבעו j
המתעסק
החי
לחלוק,
מפני שביון שםת יעא
*וממון לרשות היורשים .אבל ממילא לא ח ש ג מ ן ל ח אלא עם המת לא עם יורשיו ,דאילו הדרא ל פ ר ת
ג נ ל זמן שלא הגיע לידו אלא ל א נשמרו היורשים מהעי חעסקא שהוא מלוה ובו׳ ,ודבריו מגומגמים
מ א ד ובלחי מוגנים .ונראה לע-ד להגיה :אבל ממילא לא חשביגן לה שלא השתתף אלא עם המת ולא
ע ם יורשיו ,ולא ה י ר א למדה דבל שלא הגיע ^ r rלש נמסרו היורשים
מחני
העסקא
וכר.
פירוש
יזנריו שאץ השיתפזח מתבשלת מאליה .במענה שלא השתתף הםתעכק אלא עם א מ ת ולא יורשיו ,שהרי
ז ז י י א ז7ע0ק י מ י א ,אלא עד שיגיע לידו ,יכל זמן שלא ה ג י ! לידו ל א נפםרו היורשים
מגל
אונסים
* 1אם0י שנעסקא ,ה ל כ ך הדין גימן שיזכו גם בריות ב ל זמן שלא שען לחליק .וחלק את העסקא כדין
וצהלכח.
ומדבריי למדני ז (1שאין השותפות בסלה מאליה ,אלא שאם ר ז ה •השותף החי לחלוק הרשות
בידי ,והבעת ראוני זה אדיבה להיות מדעת היורשים או בשני
שלשה נאמנים
ויודעים
בשומא ,זים
רכוש השותפות העומר לתלוקה הוא ד ג י ה ע ד י ן שימא ,כגון סירות או מטבעית שינית ,וגס א י י ך ל מ י ת
מ ל ק ח י י ד ^ ס ג י י א * • Pדין ד״חולק שלש מדעת חבדז ו *
(2יעיד ל מ י נ ו מדבריו שישות החלוקה
א| מלב״ס ה׳ בלוח? ישהסין ס״י ש״א־
נ( חשב׳׳ן ח״ב שי׳ רכ״ס וחוס המי$ש שיר א• שי׳ כ״ד.
ה[ הרמב״ם ה׳ שליחין ישיתסין ס״ה ה״ס.
כ( •מנב״ם 5ם ס״ה ה׳ י׳׳א.
ל( אבקת רוכל סי׳ קלי׳ו.
פרק jr
דסד
שותפות ועסק
השותפים או המתעסקים הקיימים לתבוע בפני בית דין חלוקת השותפות .ואין
היורשים יכולים לעכב חלוקת השותפות או הריוח
שעדיין לא הגיע הזמן שהתגו ביגיהם .שמיתת
המגיע
להמתעסק
אחד השותפים או
ם ב ם ל ת תגאי זמן השותפות .שטוען השותף או המתעסק עם
בסענה
המתעסקים
מורישכס רעיתי
להשתתף ולהתעסק .ולא עס יורשיו ובאי כהו.
השותף או המתעסק,
ג .והוא הדין יורשי
רשאים
בבית
לתבוע
מ ל ו ק ח השותפות או העסק ,שהואיל ובמות מורישם עוברים זכויותיו
דין
לרשותם.
יכולים הם לומר אין אגו רוצים לחדש שותפות מורישגו אחך א( ח[.
בסבת מיתת השיתף
היא
להשיתף החי .משופ שהוא יכול למעון ולומר:
רק
בנאמנותו ובהכשרתו המסחרית ,שבל יורשי השוהף המת אינם יכולים לחייב את
השותשות ולתת להם תלקס שהכניס מורישמ בשיתםיח ,או הריוח
שהגיע
בסודישכס האמנתי בו
מי
למירישם
לחלוק
שכנגדם
הואיל
חמתעשק.
ולגבי דידס לא גשתגד .הדבר ,וכשם שמורישם האמין בו בחייו .כן יאמיגו גס הם בו אחרי מוחו.
וכן נראה שהוא דעת הרא״ש והגמק׳׳י א[ שהביאו ראיה לססק הגאיבימ :מעיבדא דההוא שחלש
דמית ושביק חמש חתנא וסליק רב יוסף את יורשיו ,בטענה :דעו האידנא הוד .חר והשתא חמש וסמכי
אהדדי ומפםדו לי .ואע״ג שכתב
הרא״ש :שלםייסס בדברימ אמר pוהוא הדין אס לא שבק אלא חד
זריז ומהימן מ נ י מסלק ליה .על כל סנימ למוני סעוכוא זו שאס שתק ולא ת נ ע בסול השותפות ,איגד,
מתבטלת מאליח .וזו היא רעת מהרשו״ם ב[ ,אלא שלדעתו גם יורשי המתעסק יכולים לבםל
בלי שים מענה של
הסםר,
משובותיו נלמוו ,שלבטול וכן
אלא
באומרם אבינו רבה כ ך ואני אין אגר דובים סגי ג[,
לחלוקת
בדיך
השותפות
השותפות
ומתוך
שתי
בית דין של ג׳ וכל מה שעשת חשיתף שלא
במני בית דין מעשיו בטלים והשוחסיח קיימה ,וחולקים עם היורשים כריוח ותטסד שאחרי מות מורישם
כ כ ל מת שהתנה עם המוריש בתייר ,וביל לפי זה שבתשרבתו ביור״ד
בתו״מ שחבריך שיאמר בסני בית
דין!
והרי
שם
סמך
על
תשובותיו
דברי
אנו משביחים מכאן ואילן לעבמנו .והרדב״ז ד! כ ת ב .
*מ״מ מודה אני שאם בשעת ששפע ר א ו ק שמת שמעון ,עשח בית ר ץ ואמר
בסניהם:
דעו שהעסקא
• י ש לי ביד שמעין שמת ,אני חולק אומת והרי חיא לאחריוחי ו כ י ,שמין מה שהשכיחה חעסקא ע ד
מ ע ת שטת שמעון וכר ,וכיון שלא עשה כן או שלא שמע במיתת שמעץ עד שנמכרה הסחורה ,נישלין
היורשים
הלק
אשר
היה
סגיע
כסי
לאביהם
תנאי
השסר.
יהמבי״ס
כן:
סובר
שאין
ה[
משותפית בפלח מאליה במיתת אחד חשותםים ,אלא • י כ ו ל י ם יורשי המת לבסלח אס ירעו אחרי שיאמרו
<בר יעא הממון לידינו ,ואם ל א אסרו כן ,ע ר י ק השותסות קיימת ,כמו שותםין שקעבו
י ע ב ר הזמן ולא אמר
אתד
לתכרו גחלוק,
על
* י א מ ר ו בפני בית דין ,שהרי • פ ק מרן ו[ שגס
•שלק בפני
שלשה,
הלכן
חםתס
זמן
לשותפות
עדיין חס שותפימ ע״ב ,ומשמע לדעתו ש ב ד י ן
בקבעו זמן ת ש ל ם ובא אחד לחלוק שלא מדעת ח ב ר ו
כל שלא חלקו כדין ,שותפיתס קיימת .וכן כתב בהגהות מימוניוח ז[ בשם
רש*י ו אם חלק ארס * ל « מדעת חברו לא ששיבש מלוקח והשכר לאמעע .ואעפ״י שחברו מורח שחלק
<שומ וכר ,דשותפין מעיקרא אדעתא דהכי בחית לממוי שליח לחכרו
קמיח ,וכל
חלוקתו
זמן שאין
מלוקח עודנו בתנאי הראשון.
א( ועיץ בתשובת םהרשד׳יס שכתב בשם חרשכ״א וםט״ג :אחד מן השותפים
גתסדדת
שמת
א( הרא״ש ומנוקי יוסף ב״מ ק״ס .ב[ משוגות מהישל״ם חו״מ סי׳ מרז .ג[ מהרשל״ם
ידל סי׳ ע״א .ל[ תשוטת הרלב״ז החרשות סי׳ תקס״ל .ה[ תשובות המבי״ם ח״ג י /ס״י.
<[ מרמ סי׳ קע״ו סעי׳ י״ח .ז[ הגהות מימיניות ה׳ שותסץ ס״ל אות ל׳ .ח[ מהרשל״ם חו״מ סי׳ קנ״ו.
ס
שעד בם.
שיתסות ועסק
רסח
ד .לא חלקו בפגי בית דין ,אטילו אם א ס ר השותף מקיים או היורשים
•בפני עדיפ .אין אגו רוצים בהמשכת השוחפות ,השותסות
שירויחו בשותפות זו עד חלוקתה בבית דין חולקיפ לפי
וכל
קייפת
הרימו
תנאי שותפותם .וכן
חולקים בהפסדו ואין הצד השני יכול למעון גגד הצד שרצה בחלוקת השותפות,
הואיל ורצית בחלוקת השותפות ,הרי כאלו נשאר חלקנו סקדון בידך ואין אנו
חולקים בהפסד ז שלא רצה זח בחלוקת השותפות .אלא באוסן שתתקיים החלוקה
לגמרי לריוח או להפסד .וכל שלא נתקיימה מחשבתו נשארת השותפות בתוקפה ל.1
אין אפוטרופוס רשאי ל ב ם ל השותפות
אלא
ברשות בית דין .ובלא זה
מעשיו במלין והשותפות קיימת א(.
ח .אפוטרופםס של יתומים קטנימ שהתמנה מצד המוריש או
חייבים לבטל השותפות כדי להציל חלק היתומים מפפק הפפד.
היתומים
מזומנים
במעות
בית דין,
ולברור
חלק
וטהורות וחובות שלזכות השוחםות בהתאם ל ת נ א י
השותפות .וכך שורת הדין נוחנח ,וזו היא הדרך הטובה והישרה בעיני אלקיס
ואדם ,ופי שאינו עושה כן ,נקרא פושע ז(.
או
ראו בית דין כי בפול השותפות מביאה הפםד ליתומים
שהמשכתח
ל ז מ ן ידוע תביא להיתוםים ריוח ברור ,אינם רשאים לבטלה ח{.
החבילה בץ יחיה יורש גדול או קטן ,ואסילו אם הוא סיב ממורישו אז.
נשק דין זה:
בחשיבת סרח מטה « p nבז
שנעיד בעל העשק חי .רבת המתעסק .לשרתו ולברך בשמו באהבתו אותו ,מה שאין כן
• מ ר ש י ו נ[.
א( בחקרי ל נ ה[ הוכיח ,שאפוטרופוס של
השותפות בפניו הרי
היא
כאלו
הודיע
יתומיס הוא
והלק בבית
כאכיהס
ממש,
ולכן
הודעת
בסול
דין ,וחזק סברתו זאת מבד המנהנ ״דמעילס לא
חברינו בית דין ,לחלוקת שותפות עמ היתופיפ להבריך בית דין עפ האפוטרופוס ,כי אם האפוטרושום
לבד״ .ואפילו לדעת
הסוברים
שנס
בחלוקת סטלטלים עריך בית דין חשוב ואפוטרופוס ,חיינו דוקא
במידי דבעי שימא ,א כ ל :לחלוק אתר שיעשה הכל מעות כו״ע יודו דםגי באמוסרוסום .ולע״ר )אני עבדו
ונכדו מבד אדונתי אמי ז־ל( נראה ש א ץ האפוטריטוט רשאי להזדקק לבטול ותלוקת השותתות אס לש
בדשות מיותרת מ נ י ת דין ,ואמינא לה ממה שפסק רמ״א :אטוטרופום אטילו שמנתו אבי יתומים ,אינו
יכול לחלוק בלא בית דין .אא״כ התמני .בפירוש לכך \[ ,והוא הדין בבטזל וחלוקת השותפות ,שהואיל
ממעשר ,זה יש בו ער תיבת ליתומים ששסםידים הדיוח עריכה ג פ שומא ודקדוק
ואין חאפיטרומים
דשאי
לחוב
ב ד ב י זה שיש בו 1ד חובת,
החשבונות,
והואיל
היתומיפ
שאין אפומרופים מתמנה אלא לזכיח היחומימ ולא לחובחמ,
אפילו אם
מנתו אבי יתומים אין תוקף חוקי לאפוטרופםוווו עד שיראו
ג י ת דין כי ביטול שותפות זו בשעת זו היא זכות היתימימ ,וימנו שמאיפ ו מ נ ק י י
חשבץ יאוייס צ1י
לתבן על זכות היתומים.
ג[ עיין
ב[ סלח מכה אהרן ח״ב סי׳ מ״ל.
א[ עיין םמ״ע סי׳ קע״ו ס״ק נ׳,
מסה שמעון מו״מ סי׳ קפ״ו הנהות הסול ס״ק קס״ר .ל[ חרמ סי׳ קע״ו סעיף י״ב כהנה
ו[ תו״מ סי׳ רס״ט סעיף א׳ בהגה,
ה[ חקלי לב חו״מ סי׳ קכ״נ.
וסמ״ע שם קס״ז.
ז[ עיין שו״ת מהלשד׳ס סי׳ מרי ,ובשעל כ״ז ס״א .ח[ תשובות לרב״ז החלשות סי׳ תקנ״ו.
סרק m
דםו
מואסות ועסק
ו .שותפימ או מתעסקים שקנו מחורת להוליכה למקום אחר ולמוכרה שם״
ו מ ת אחד מהמ
קודמ
שתמכד הפחורה במקומה .אין שוחםוחם מ ת נ פ ל ת ואין
השותף החי או יורשי המת רשאיפ
לבטל
השותפות
קודמ
הסחורה
שתמכר
המשותפת במקומה ובזמנה א(.
ז .לא אמדו שמיתת אחד מהשותפין או המתעםקין נותנת הרשות להשותף
הקיימ או היורשים ל ב פ ל השוחפות .אלא בזמן שאפשר לו להצר השני ל ק ב ל
א ת חלקו בשותפות או העסקא .אבל אם אי אפשר לו ליםול חלקו,
השוחפות
או העסקא קיימת בתוקפה לריוח או להסטד עד שיחלוקו ויטול כל אחד חלקו א(.
ח .שותפיפ שלוו לצורך השותפות ומת אחד מהפ ,אין השותפות מתבטלת,
שכל נכסי חשוחסוח עומדים
בחזקת השוחפוח .הלכך אין אחד מהשותפים או
יורשיו יכוליט לתבוע בסול השותפות או חלוקתו עד שישולמו כל ההחהיבויות
ש ק ב ל ו עליחס חשותפיט ב(.
י־
ט .חובות שלוו השותפים לצורך השותפות .גגבים מנכסי השוחפות גם
אחרי מיתת אחד השותפים או המתעסקים ואפילו אם יורשיו הם קטנים .שכל
נ כ פ י השותפות משועבדים לפרעון חובות השוחסות ועומדין
וכשגובים מנכטיט אלו
אין
בהזקח השותפות,
זה גובה סנכסי יחומים קטנים אלא גובים מנכסי
השותפות נ[.
י .שותפים ששכרו בית חרושת או שחכרו בית או שדה לזמן .ומת אחד
מהם ,אין השני יכול
לדחות
היחומים
מהשוחפות .שהואיל ואי אפשר לחלק
חשותסות ו ל ת ת ליורשים א ת חלקס להתעסק בו .אינו מן הדין שהוא יקח חלק הריוח
*זטגיע להם .אבל יכול לומר להם .או לאסוסרוססם אם הם קסניפ ,גוד או אגוד
א( רדביו נמק• ד ע ו ור׳ז דאי
י\
לא תימא חפי תהיה יד בעל העסק* על העליונה .אס יהית בח
הספד ,יאמר אני לא חלקתי וברמות המתעסק נפסד ,ויסול מן היהומיס ,ואס יחיה נ ה ריוח ,יאמר אני
שלקתי חעמקא ע׳יכ -,ולא זכיתי להבין דבריו ,מהרי הוכחנו שאמירה מלא בפני בית דין או אסוסרופוס
אינה מבטלת השותפות.
אולס להלכת נראת לי כותיה דהרדב׳־ז ,שאץ הסברא ניתנת ל נ ו ף את השותף או יורשיו לבסל
תשותפות ,משוס שתשני מוען נגדס אין אני רועת להשאיר בירך מעיתי בתור הלואח או פקדון ,אלא
ראוני לקיים תשותסות עד שאקבל את שלי.
נ ( ג ק פ ר מ ס ה שמעון נ { כ ת נ :יש להסתפק אם היו חייבים חובות ולא הגיע זמן
השותמות
ומת אתד מן השוחפ־ם ,א 0מ ת נ פ ל ת השותפות קודמ מגעת הזמן .מאחר שהם ערבאים ואחראים .ולע״ו
גראה ברור שאץ השותפות מתבשלת שהרי סעםם של הגאונים בדין מת אחד מן השותסין הוא :משומ
שיבש הממץ לרשות היורשימ .וכשיש חובות על השותפות לא יבא הממון לרש׳ ח היורשים ,אלא נשאר
משועבד למרעץ החובות.
ב[ מסה שמפו! חו״מ סי׳ קע״ו הנהית הטור ס״ק קע״ל.
א[ תשובות ־מ־ב׳׳ז שם.
ג 1פיץ אבקת רוכל סי׳ קע״נ .ל[ ב״ח שם וש״ך ס״ק ל״ה וכהמ״ש ס״ק• ל״ו ,ומיין במ״ש
גשעד י״ב ס״ל סעיף מ׳ ובהפרה.
שעד נם.
קבוע
יא .שותסות לזמן
ים?
שוחפ־ח ועסק
ובתנאי ׳ שגם אס יםות .אחד
תתקיים
סהם
השותפות .ומת אחד מהם ,אין יורשיו יכולים לביף אח השני ל ב ט ל השותפות,
שעל יסוד תנאי
א ב ל אין השותף
השותסות
החי
שאין המוריש יכול
הנכסים המשותטים לכל זמן השותטות.
השתעבדו
יהיל לכוף את יורשי שותסו ל ה ת ע ס ק ב ע ס ק השותפות,
לשעבד את גיף יורשיהם לאיזו עבודה שהיא ,הלכך יכול
בה
ולהתעסק
לבדו
מבלי
השותף להמשיך ה ע ס ק ער כלות זמן
השותפות
שיהיה לו ש ו ס יתרון נוסף על חלקו
המגיע לו לסי תנא• השותפות א( ,א ל א
גומל שכר ע ב ו ד ה מ ח ל ק היורשים בשותפות זו כפועל ,וכל שאר הריוח חולקים
ל פ י תנאי השותפות א(.
האומנותית,
יב .האומנים שהשתתפו בעבודתם
ומת
אחד
מהם,
בסלה
השותפות מאליה וחילקים בריוח או הפסד שהגיע עד שעת מיתת אחד השוחםים,
ז א ס קנו כלי א ו מ נ ו ת מן
האמצע .משלם השוחף הקיים דמי פחת ושמוש כלי
האומנות ליורשי שוחפו ג(.
יג .אחד השותסימ שמת ,ממניט בי״ד אטוטרופופ על היורשיפ
כדי להשביע אח השוחטים .שאעפ״י ששבועת השותטיט היא
טוענים להם בית דין ט ע נ ה זו ומשביעים
על
הקטנים
טעגת פפק.
את השותפים ,כי האפוטדוםוט הוא
בםקום המוריש .ובל מ ה שמורישט היה יכול לטעון ,טוענים להם בית דין או
אטוטרופםם ומשביעים את בעל דינם ב(.
א( הרדב״ז כתב :ולא מצי ראובן לומר אטול יותר מפני שאני סודה לבדי,דס1י היורש לומר
אט אין אתה רוצה בזה נתלוק ע־כ .ומסתברא לע״ד לומר שעל כל פנים שכר עבודה כפועל נומל ,ואין
היורש יכול לומר לו שיעבוד בחלקו בלי שוט שכר ב(.
ב( התשב״ץ ד[ פסק כן ,ולמד ממ־ש בנמדא ה[ :,ואמ הוחזקו נגחניןמעמידימלהמ אפוטרופוס
וסעידיט להם בטני אסוסרוסיס ומשיינן להו מועד ,ואין זו ראיה
נזיקין שאחרי מית מירישם ,הואיל ואנו באים לתייב
את
לע״ר ,שלא
זה אלא לענין
נאמר
היתומים עצמם .אבל כל טענה היובאת על
מורישם של יתימימ .יש לומר שאין האפוטרופוס או בית דין במקום המוריש עצמו ון.
ולעיקר הדין נראה שהלכה זו במחלוקת
היורשימ משביעים
כיון שאין להם טענת
ברי
היא שנויה ז[,
וגובים
ודעת מרן היא כטגדא קמיתא שאין
מהם בלא שבועה ח[ ,ורמ׳׳א ט[ כתב:
ויש
אוסרים דבריך המערער להשבע וליטול ,אבל במקיס אתר י[ לא הניה כן .ועיין בס״ז שהניח יא[ דבריו
גב״זג והפרך יבז כ ת ב :שלא נחלקו הפוסקים אלא כשבאים להוןייא מהיתומימ נבזה .הוא דסוברים הרא׳יש
בשבועה
ברץ הנשבעים ונוטלים .י ל נ ך בם׳,ק־ן שהמחזיק אינו
ודעימיה שאין מוביאיס
ביום
אלא
סוען שגוף המשכון הוא
ש־יו
אלא שהיא בא ליטול בשבועה יחוב המגיע לו לסי
א[ הרלב״ז ההלכות סי׳ כ״ך .ב[ עיין כחילות המכפע סי׳ קע״ו
ה[
ל[ השב״ן ה״ג סי׳ לכ״פ.
לג חו״מ סי׳ קכ״ז ל׳ ד״י! ע״ל.
בלכרינו במבוא לסלק זה .ז[ עיין חו״מ סי׳ ק״ן סעיף י׳ .ח[ עיין
ה׳ ,סי׳ קמ״ס סעיף כ״ב ,רצ״ז סעיף א׳ .כ[ חו״מ סי׳ :ל״נ בהנה.
ורצ״ז .יא[ עו״ז סי׳ קל״ג .יב[ ש״ך סי׳ קל״נ ס״ק י״א•
טענתו
ס״ק ל״ו.
ב״ק ל״ע:
חו״מ סי׳
י[ חו״מ
ממורישמ
ג[ חהרי
ו[ עיין
קל״ג סעי׳
סי׳ קמ״ט
דסח
• ר ק א.
שוחטות ועסק
יד .שבועת השותפים סוטרת את
אפוסדוססס .א ב ל אינה מחייבת
שוחף מורישמ בחייו או
ואין עדימ ולא כ ת ב יד
בטדעונט ולא להשבע
את
מכל
השותף
טענות
או
היורשים
היורשים בתשלומי החוב שנעשו על י ד י
אחרי מות מורישם יותר על קרן השותפות .שהואיל
המוריש
המאשרים חובות אלה .אין היורשימ חייבים
להכחיש טענות השוחף או
פנקסי.
או
שבועה
שלא
פקדנו מורישנו לשלם חובות אלה .שלגבי יורשים לא נאמר מחוך שאינו יכול
להשבע משלפ אפילו במקום שהם מודים במקצח ,ואין משביעים את היורשים
שלא פקדם מורישם כשבאים במענה זו להוציא מידם א /
מענינן ליחמי אםילו טענת שמא .אבל במקום שהמיריש חייב
להחזיר אלא שהיה
יכול
להשביע את
חתובע שכנגדו שבועת תיסת ,בהיסת אין נשבעים בטענת שמא לכו״ע עכחיד.
ובזה מחישב מסק מ ק בדין המחזיק בשדה יתומימ שאכלה שני חזקה בחיי אביהמ שנאמן לומד
חוב יש לי על אביהם וגובה מהמידות בלא שבועה אז,
בידו ,אלא שיש לי חוב
נ א לאכול
על
םירותיח ,הרי הוא
אביהם.
בכלל
וכיון
שהואיל ואינו מוען בגוף הקרקע שהוא משכון
ששלמו ימי משכנחא הדרא קרקע בחזקת בעליה .כשהוא
הנשבעים ונוםלים .ולדעה הרא״ש ודעימיה
טוענים ביח דין או
אטוםדופוס להשביעו בטענת שמא .וכן כתב השיך בז ,דסמך סרן אמ׳׳ש בס״ קין ,אי נמי עד כאן לא קאםר
אלא דאין בדיך שבועה חמורח דהיינו שבועת הנאוניט כדין נשבע ונוטל על המשכון ע״כ .והוא תמוה
לע״ד שהרי כתב השיך עבמו גז דבהיסת אין נשבעיס על טענת שמא לכויע .וממ״ש בסי' רצ״ז בטענת
סקדון :כיון שעדים
מעידים שנא ליד מורישם
בתורת
פקדון וראיהו עתה בידו גם מורישם לא היח
נאמן לומר לקיח אסילו לחשביע היסח ,ולא טעגיגן ליחומימ מילחא דלא שכיחא .מזה נראת שבשבועה
השוחטים
שחיתומימ
המ
מוביאיס
שהרי
כל נכסי השותפות בחזקת שניהם עומדת .הדין ניתן שאין
משביעים על הססק.
אולמ הרמב״ס זיל הכריע להלכה כדעת הסוברים להשביע השותף בסענח שמא ,שהרי היורשימ
משביעים את האשד .שנעשית א ס ו ס ת ס א בחיי בעלה דז ,ובריך לומר בדעתו ששבועת השותסים שנחקנה
מעיקרא על הססק כדי שיעשו מעשיהמ בבדק ואמונה ,משביעים על סי תביעת חיורשיס או אפיסרוסוס
אעס״י שאינם יודעים שמורישם חיה חושד אותו בשתי כסף ,שהרי כשםת סורישם נעשו
יורשיו
או
אסוסרוםסט של קטנימ בעלי הרכוש ,וחשדתמ בשתי כסף מתייבת שבועה אח שותף מורישם .וכל סד.
שהמוריש או יורשיו הגדולים יכולים לטעון ,טוען לזכוחט אסוטרוססמ .וכמ״ש התשביץ.
א( עיין תשובות אבקת רוכל ה( .ומםתברא לן שגמ לזה מעמידימ אמוסרוטום כדי
לעמוד על
מחוח החוב ואיכות תשלומיו.
א[ חו״מ ס* קמ״פ ספיף כ״ב.
ד( רמב״ם ה׳ שלוחץ שחפץ ס״ס ה״ג.
ב[ ש״ר שם ס״ק כיח.
ה[ אבקת מכל סי׳ קפ״ג.
נ( ש״ך פי׳ קל״ג.
שער ל.
שסר בים היוצא על היתומים
מבוא
שטר ביט נקרא :שטר עסקא שבין בעל המעות
ה מ ת ע ס ק בהם למחצית שכד .בכל
הצדדים שלא יסטיד
בעל
הממון
שטר
עטקא
או
חששו
הטרקסטיא!
ובץ
לתקנת
שני
הבסיס
כל ממונו במקרה של אבידת ממונו פ ח ם ת
שנמסרה
אונם ,ושלא יתחייב המתעסק לשלם כל הססד הממון או הסרקמטיא
לידו להתעסקוח בו למחצית שכר כשלא השתמש בה להנאתו ,וכן אמרו ב ג מ /
אמרי נהרדעי :האי עטקא סלגא מלוה וסלגא סקדון עבוד רבנן מילתא דניחא
ל י ה ללוד .וניחא ליה למלוה וכו׳ רבא אמר להבי קדו ליה עסקא דאמר ליה
כי יהיבנא לך לאיעסוקי ביה ולא למשתי ביה שכרא א[•
מכאן למד הרי״ף ז״ל :שאין המתעסק רשזני
לחלוק
מעות
העסק
או
הסחורה שבידו .להחעסק לעצמו בחלק המחצה שהיא הלואה אצלו ,ולהשליש
חלק המחצה י השני ביד בית דין לזכות בעליו .שהרי
ממון או סחורה זו אלא
הגדול לא
לא
נחן
לו
להמחעסק
כדי שיחעסק בכולה ,ואם נעע־ה זה אפילו בבית דין
עשה כלום אלא השכר או ההפסד ביניהם הוא לאמצע כ[ ,ולפיכך
שטר עסקא היוצא על היחומים שהמוריש ק ב ל מעות או מסלסלים מאחר ב ת ו ר ת
עסקא למחצית שכר .ואין המעות או מ ס ל ס ל י העסקא מצויים וידועים לבי״ד •
א ל א שמתוך השטר מ ת ב ר ר שיש ביד המוריש מעות או מסלסלים שאינם שלו
ומסורים בידו לשם התעסקוח בהם ,הואיל ושטר זה נחשב מ ת ק נ ת ח כ מ י מ .ח צ י
מלוה וחצי פקדון ,שקדו חכמים כ ח ק נ ח ם לגבות את חצי המלוה אפילו מיתומים
קטנים.
אחרי
שישבע המלוה כדין כל הנפרע
מנכסי יחומיפ,
ולא
טוענים
לזכותט שהוא פרוע ג[,
אבל על חלק המחצה שנחשב כפקדון בידו של המוריש אין בעל המעות
גובה מהט אפילו בשבועה וטוענים האפוטרופוס או בית דין שמורישם החזיר
םקדון זה .הואיל ומורישם היה נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו ל[ ,א ב ל אין
בית דין ולא האטוטרוסוט טוענים לזכות היחומים .טענה דנאנסו ,הואיל ומקרה
א ב ד ה םטיבת אונט הוא ד ב ר דלא שכיח ה(,
א כ ל אם הודה המתעסק לפני םוחו שלא החזיר העםקא לבעליה או אם
,
א[ ב״מ ק״ל .ב[ הרי״ף שם והרמב״ס ה כלוחץ ס״ז ה״ל .נ[ הימב״ס ה׳ שלוחין
כ״ז היא .ד[ תדמ סי׳ ק״ח סעיף ד׳ .ה[ סמ״ע סי׳ ק״ח ס״ק י״ז•
מ נ ו *
רע
נ ק ב ע זמן העסקא ומת המתעסק קודם שהגיע זמן השבת העסקא לבעליה א(,
וכן אם גכתב בשסר זה נאמנוח על כל מה שיסעון בעל העסקא שלא החזיר
ל ו מעוחיו ל[,
ליתומים
הואיל
נאנסו,
ואי אסשר
לטעון
החזרתי
לך
אין בית דין םועגים
שטענת גאגטו היא מקרה שאינו סעוי ודבר דלא שכיח אין
טוענים ליתומים,
ויש טובריט שטועניט טענת
נאנסו
לזכוח
היחומים
בםקום שאי
גם
א פ ש ר לטעון לזכותט טענת החזרה ה.1
ולכל
הדעות י אט
האפוטרופוס מסתפק ,שמא נאנסו ויש ידיפ מוכיחות
ל פ פ ק זה יכול הוא לטעון טענת נאנטו לסטור את היתוםיט,
אבל אפור לו לאפוטרופוט לטעון טענה זו שנראה לו שהיא טענת שקר,
חח הוא בכלל טדבר שקר חרחק,
וכן
יכולים
היחומים
עצמט
כשהט גדולים לטעון שמא גאנפו לפטור
עעממ מחשיב חצי טכומ דמי העטק שבשטר הכיט שהוא טקדון אצל סורישמ ו(.
א( הש״ך א[ חולק בזה ,וסובר שגמ בתוך הזמן נאמן המתעסק
נראה דבשסר חעםקא שתוך זמנו אין שוס סברא לומר שהחזיר,
בטענת
שהואיל
ג מ ס ו ן זה ואינו מתחייב באונסיו לסח יחזיר .וסברא זו עדיסא מחזקה
החזרתיו
והמתעסק
שאין
אדם
לך.
ולע״ד
נהנה
בהתעסקותו
סורע
ומנו.
תוך
ולבן אף במקיס מגו אין מאמינים את המתעסק ב[.
ואל תשיבני ממ־ש רמ״א ג[:
אמ היו
מעות
מופקדות בידו ועוסק בהם לבורך אחרימ הוי
משאר מקרון ויכול לומר דהחזירן אפילו תוך הזמן שקבע ,דשאני
בהתעסקותו
בחלק
מקרון זה
שסד כיס ,הואיל
והמתעפק
נחנה
למתבית שכר ואינו מתחייב באונסיו .אנן סהדי דלא החזירן כיון שהוא
נהנה מממון זה שחוא בידו מבלי קבלת אחריות בסקרה אונם.
ג[ חו״מ
ב[ עיין קצוה״ח כס ס״ק ל׳ ,ותומיס סק״כ,
א{ ש״ך שם ס״ק י׳,
סי׳v ,״) jסעיף א׳ . .ל! חו״מ שס ונתינות המשספ משפם האודים ס״ק א׳ ,ה[ שרפ שם
וש״ך ס״ק ח׳ .ו[ קצית החושן סי׳ ק״ח ס״ק ה׳.
19ר כים חיועא על היתומים
שער ל.
ףעא
פרק א.
כים
שטר
א .שטר כים היוצא על היתומים .והוא שטר עםקא בעדים או ב כ ת ב י ד
המתעסק
שקבל
טכומ
דין
הםכום שיש לו
מםוים להתעמק בו לזמן קבוע למחציח שכר א( .חצי
אחדי
מלוה .גובה אותו מיורשיו אפילו אט הט קטנים.
שישבע התובע שיש לו אצל מורישם כל הםכומ ואין לו פחות ממחציתו ,ו א ץ
היורשיט ולא חאסוטרוססים או בית דין סוענימ :שמא טרע מורישם־ המחצה.
שםציאות השטר ביד בעל העטקא היא הוכחה שלא נסרע ועל חציו השני
©»rלו דין סקדון ,טוענים היורשים או אסוסרוססם או בית דין ,אכ לא סענו
הס ,שהמוריש החזיר חצי הטכום שהיה סקדון
ב(•
הממון משום חצי המלוה שבו
אצלו
ונשאר השטר ביד בעל
שהואיל ומורישם
זו
בשנועה .במנו שהיה יכול לטעון נאנטו,
טוענים
בית דין ,שמורישט החזיר חצי הםקדון .ואין
נאמן
היה
נטענה
היורשיט ,האפוסרופסים .או
מחייבים
היורשים להשבע
את
ל א מ ת טענתם ,ולא שבועה דשלא פקדנו מורישנו .שלא החזיר פקדון זה .א ב ל
מטילים עליהם חרט,
א( שסר כיס,
מתמ
הערוך
א[
שלא יודעימ שמורישפ חייב פקדון זה ,ופטורים
פירשו בהוראת שותפיה שכל שותפות נקראת כיס ,כדכתיב:
כיס
אחד יהיח לכולנו ב{ .ומזה הישאל ביברי רז״ל להתהוות השיתסות ,שיישר .שהטילו לכיס ג[ ,ל פ י .ש ב ך
היה דרכם של דורות קדומים שהיו שומרים את ממונם
בכיס,
או שהיו עושיפ להם כיסים של ממון
לסכומים ססוייטים ,כדנרסינן התם :בשני כיסין מחלוקת ד[ ,ומזה הושאל
כיס
שטר
בהוראת
שטר
שותפות ,לפי שתשפר שבו מפורש סכומ המסרן שהטילו ל נ י ם ותנאי השותפות ,הרי הוא כיסם המשותף
של כ ל השותפים בעסק וו /וגן פ ר ש נ י ת :ראובן שנתן מעות לשמעון למחצית
שכר
וכתב
לו
שסר
עמה ,הסקי ד ל ו An
ב( שותפות ביס ,שאהו נותן ה ק ס והשני מתעסק,בר .בעבירה ,עשו אותה מתקנת חכמים כפלגא
!$לוה וםלגמ •קדין .הלכך כשמת המתעסק״חלת החובה על-עזבונו
שגמחציתה
שהוא
פקמן
יש
מקים
לשלם
כל
העסקא
לבעליה,
אלא
לטעון שמורישט החזיר השקדי ן בחייו ,ונשאר השטר ב י ד .ב ע ל
9ממץ לראיה על מהצית המלוח וחואיל ואביהם היל .נאמן בטענה
זו
בפגו
ונאנסו,
םעניגן ליתמי
שאביהם החזיר תפקדון! אבל במחצית המלית אין שום כ ענה יכולה לפטור את היורשים ,שאינם יכולים
לטעון טרוע ,משוט
שחטיען
אומר לו ,מ ט ר ך נ י ד י מ א י בעי ,ומציאות השטר ביד בעל העסקא מובימ
שלא החזיר לו מחבית המלוה ,ונמליה אין
;
מקום
לטענת נאנס־ .הלכך נפטקה הלכה בגמ׳ כדייני ארץ
*שראל שאמרו :נשבע ו נ ו נ ה ס ח ג ה ו[.
ג[ כתובות צ״ל.
ב[ משל* :א׳ י״ל.
א{ העריך ערך .כיפ.
ה[ ביב פ׳ :פדשב״ס ל״ה שפד כיס .ו[ ב״ב ע׳ :ותוס׳ ל״ה נשבע.
ל[ ביצה י׳.
רעב
מרק ו .שטר כים
אם
מתשלומיו א( ,ואפילו
נשבע
התובע שמורישס של יתומים לא החזיר ל ו
סקדונו זה ,אין שומעים לו ב(.
ב ,הודה המוריש בחייו או
בכתב ידו או בפני עדים בע״פ ,לפני מותו
שלא החזיר חצי הםקדון .נזקקים בית דין לטענת
וגובין
התובע
עדות בטני
אטוטרוםםם של היתומים ומחייבין אותפ או אפוטרופםם לשלם .b
נ• מת הטוריש ת ו ך זמן העסק שקבעו בשטר ,או שכתב לו בשטר עטקא
שהוא מאמין לבעל העטקא אט יאטר שלא החזיר
כל
שבשטר,
הסכום
נובה
ה ת ו ב ע כל הטכום שבשטר ואין בית דין טוענים לזכות היחומים שמא גאנט ו א ב ד
םכוט חצי הטקדון ,שטענח נאנטו היא טענה
םענה
כזו
ליתומים,
דלא שכיחא ,ואין בייד טוענים
יש אומרים שטוענים להט נאנסו״ או החזיר המוריש ג(.
א( הםמ״ע א[ כתב :ואין הגותן יכול לומר אם כן • ה ח ז ר ת ו לי שמר עסקא בידי ליאי־ בעי.
דיכול לומר סמכתי נמשי אמגו ,ויותר מסתבר לע״ד כמו מכתבנו ,ואין זח דומה
מלוח מ א ץ
למטר
מליח נאמן לומר מדעתי מ ק ב ת והשארתי השטר משומ מחביתו השגיח ,שתואיל והלוה חייב באונס*!
ל ש ל ם משלו אינו משאיר שסרו ביד המלוח אם לא שמקבל ממנו שובר .אבל בפקרון היאיל ואינו חייב
גאונםין אלא שאט היה בעין חוזרת לבעליה ,ואם אבר או נאנס סטור ,ואינו חושש להניח שמרו ביד
בעל העסק שהעיבדא עבמת של הערר מביאות הסקדון או חלישיו בידו היא הוכחה שהתזירו או שנאבד
ונאנס ,והלכך מאמיניט אותו בטענת רתזרתי בשבועה ,במנו רנאנטו.
נ> מ ק הנית יוסף הניא דברי בעל התרימוח ,שכתב טשם רבינו אפרים :דרוקא א נ ו ה ץ דסען
מלוח נגדו סענת ברי ,הוא דסשתבע ,אבל איגהו )יתוסים( דלא יכול מלוח למטענינתו בברי ,דבייי^ו
הוא ,סשידי בלא שבועה וכר ,ובעל התיס׳ נ ת ב :כי רשב״ס ססק רבאידך סלגא נשבעים תיורשיס שבועה
* ל א אמר לנו א נ א שחייב זה המחצה ,ואץ נראימ דבריו,
דהאי שבועת ליתא בתלמוד שיהיו יורשיס
נשבעים כרי לתטסר ,אלא כדי לנכות ,ואפילו שבועת היםת אין להגויל עליהפ ,לפי שאין להמ לדעת
שם סשע אביהס אם לאו ב[ ,ועיין בחרא״ש והרסב״ן נתידושיו ג4
ג( חש״ך ח[ תולק ע״ז .וסובר שגמ בתוך זמנו נאמן תמתעטק
לטעון
החזרתי
במגו רנאנסו,
וממילא הדין נותן למעץ pלזכות חיתימיס ,ועיין בתומימ וגקצוח״ח ו[.,ולע״י נראת לי כד&ו
•nn
ליה
זוזי,
ו מ ק דיל ,שבסלוה הואיל והלוה חייב באתםיח ,עכיד הוא להחזיר
לפיכך מאמינים
אותו
במגו
זכן ב ס ק י ץ סתם כיץ שאינו
כתוך
ומנו
כשיתרמי
דמזויף דעביד איניש להחזיר בחוך הזמן כ ו י להססר מכל מקרח אונ*,
יכול להשתמש בו עשוי להחזירם אפילו בתיך הזמן ,דלמה יחזיקמ בידו
להתחייב באונסין ולא ישתמש בהפ .אבל בעםקא שהוא רשאי להשתסש בו ולהרוימ ממצית שבד ו ג ם
מסור מאוגםים ,עדיף מחזקת שאין אדם סידע תוך זמנו ,וחוי כאגן םהר• שלא החזיר ,תלכך אינו נאמן
אסילו נמקים ם נ ו בטענת החזרתי ,וממילא יועא שאין בית דין סועניס ליתומים ו!תזרתי.
ואע״נ ש ל •
מתב לו נאמנות גס לגבי יורשיו א ץ בית דין טוענים להם שסא התזיר סייישס : • :ל סענת • ל א היה
• כ י ח ס נאםן בת ,אין בית יין מועניס אותת ליורשיו מ.
ג( חלוש*
א[ סמ״פ חו״מ סי׳ ק״ח סכדע סקי״ז .ב[ בית יוסף חו״ס סי׳ ס״ח.
ל[ עיין חו״מ סי׳ ק״י ומ״ש בשפל כיא ס״א.
הרמב״ן ב״ב ע׳ והלא״ש שם.
ה[ ש״ך חי״מ סי׳ ק״ח ס״ק ז׳.
ונהמ״ש ס״ק א׳.
ו[ קצוה״יח שם ם״ק ד׳.
ז[ עיין בחופים שם ס״ק נ׳,
ש»ר ל.
ששר כיס חייג* byהיתומים
רעג
ד .אין האסוסדוםום יכול לםעון טענת נאנסו לזכות היתומים ,אס הוא
יודע באמת שלא נאנסו ,אלא חייב להגיד האמת הידועה לו אפילו אם היא
ל ח ו ב ת היתומים .משום שנאמר מדבר שקר תרחק א(.
לםעון
א ב ל אם הוא ססתסק בדבר ויש לו ידים מוכיחוח .יכול
נאנסו,
וסומכים בית דין על טענתו שלא להוציא מידי היורשים ב[.
ה .היתומים עצמם יכולים לסעון
ס ע נ ת נאנסו,
שהיורשים
חם כבעלי
ד ב ר עצמם ויכולים לטעון כל מה שאביהט היה טוען ונאמן בשבועה ג[.
ו .מענת כיס שעל היתומים שהיא מ ב ו ס ס ת רק על עדות עדים ולא על
שטר ,דיגה כעל מלוה על טה ,ואין הטוען גובה כלום אפילו בשבועה .שבי״ד
טוענים להו ליתמי טדוע .אבל מסילים עליהמ חרט שלא ידוע להט שלא פ ר ע
מורישם.
ז .הודה מורישם לפני מותו שלא החזיר כלום מעסקא
בית דין ומת בשמחיה ,גובה בעל הממון גם חצי
דמי
זו
או דשמתוח
העםקא
שהם
אעפ״י
מלוה אצל המתעסק ויורשיו א(.
ח .אין כל הדברים אמורימ אלא כשאין מעות העסקא
או
מה
שגקגה
בתמורתם בעין .אבל אט ידוע לבי״ד בעדות ברורה שמטלטלימ אלו שבעזבון
המוריש הם קנויים בדמי העסקא .וכן אם הודה המוריש ב כ ת ב ידו על מסלסלים
שבידו שהם מעםקא שמסר לו פלוני .ואפילו אם יש אומדנא דמוכחא
שמעות
אלה או מטלטלים אלה שבעזבון המוריש הס מעסק זה .גובה אותם ב ע ל העסק
בלא שבועה י(.
ט .מחורה שגמצאת בעזבון המוריש ,אעפ״י ש ה ח ב ר ר בעדימ שהיא ל ק ו ח ה
א צ ל ו בהקפה והיא בעינה ,א ץ דינה כעטקא שחוזרת בעינה או בחליטיה ל ב ע ל
העמק .א ב ל דינה ככל מלוה ע״פ .או מלוה בשטר אט זקפה עליו מלוה בשטר,
והיא נעשית מטלטליפ אצל יורשיו ובעיח ו כ ת ו ב ת אשה גובים ממנה ב(.
א( התים׳ כ ת ב ו :ר[ ודוקא שסר כיס ,אבל
דדלמא פרע כבד ,ומלוה ע״פ אינה גובה מן
עסקא בלא ש ס ר לא גבי מירי * ס י ל ו חצי המלוה,
היורשימ אלא כשחייב מודח ומית אי גמי דשמתוה ומית
} * מ ת י ה )וב״ל דתרתי מניימו נקם .והוא הדין במת תוך זמנו דהא נמ מלוח נגבית מן היורשים כשהיא
תוך זמנו( ח(.
ב( ב»ל התרומות זן כתב משם הנאונימ י ב ת ו שרידא ורבינו האי 1ולענין אשת איש ששאלתם,
בודאי לענין דיני קנסות וחבלות שאינו ממץ שלקחה אותו ,הדין נותן
ז פ ך א נ ל ממון
הלואר.
ופקדון
ונזל וננכח,
שהן
מסודות
ומשלמות־ לאחד
אמ הוא מבוי בידה משלמת ואין חב»ל מזנכב ,שאמ ל א
ת א מ ר ק ,נמבאת אשת איש שגוזלת כיסן של בני אדם והוא מבוי בידה * א י ן .מ ת ז י ב י פ אוח 3להחזירו.
א[ לאה מ ע י פז ס״ב• ב[ קצוה״ח סי׳ ק״ח ס״ק ה׳ .ג[ קצוה״ח כס .ל[ נ״ב
ו[ ח ר מ סי׳ ק״י סעיף ז׳ ומיין
פ׳ :הל״ה לאס איהא .ה[ חו״מ סי׳ ק-ח סעיף א׳'.
במעה שמעין סי׳ ק״ח הנה ע״ו ס״ק נ״א נ״נ ונ״ג .ז[ החלומות שעל ל״ו סלק א׳.
סרק ש .ששי כיס
רעד
ואם חמסו בעל הסחורה א ת סחורתו או חליפיה זבה בה
ואין מוציאין
אותה מידו לפרוע מסנה חובות אחרים או כ ת ו ב ת אשר ,א(.
י .מלוה בשסד עםקא הנהוגה בזמננו להיתר הרבית
בשלמותה ואין בית דין
נגבית
מהיורשים
טוענים ליתומים החזיר המוריש חצי הפקדון שבה,
שהואיל ולטי תנאי השטר מחחייב המתעסק באונסיה בכל סכום השטר אם לא
יקיים תנאי השמירה ואינו נסטר בטענת נאנסו ,ואינו נאמן בסענת החזרתי .גם
יורשיו אינם נפטרים בםענת החזיר מורישנו בסגו דנאנםו כ[״
ואמ כבר אבד כגון שאכלתו הרי הוא כדין חבלות ויש לבעל לעכב מלתת משלו תחתיו ע״כ .ומדבריהם
תשמע שאץ האשת שמירה מלשלמ בעודה נשואה ,אלא באבדה
המלות
כנין שאכלתו .אבל אם
לגמרי
ן«ל»פה המלוה בדבר שחר והל»סיה עומדים בעינם ,מחזירים המלות וחליפיה למלוח .וכן כתב ע י י
tit
וזת שפסקנו שהעבד והאשה אין משלמימ אלא לאחר זמן ,אם יש עדימ שמעות עצמן של הלואו/
או
מאי דאתי מחמתיהו קיים ,בודאי שאין בו ספק שנפרע מהן המלוה וכן סברת הראשונים ד[.
אבל הרמב׳׳ם ז״ל ה[ טסק :האשה שלותר .בשטר או ערבה בשטר ונשאה,
היתה מלוח על
חייבת
לשלם ,ואם
פה אינה משלמת עד שתתנדש או שתתאלמן וכר .ואם היו אותן מעות ההלואה עצמן
קיימין יתזידו אותן למלוה .וכ׳׳כ רמ״א :אם המעות שהלוה הם בעין חייב לשלמ ע״כ ,ו[ הרי שלא חייבו
להחזיר אלא סעות ה־לושוו עצסם כשהם בעין ,אבל לא חליסיחמ.
ובעיקר פסק הגאונים דיל ,כ ת ג המ״ם ז! ,ודבריהם צל׳׳ע
בלותה,
לפי שיש
לומר
שפיק
? 9ל י ח להוצ*ה נתגה תיכף עלותה זכה בה בעל לאכילת פירוז /ואפשר שיעא לחם בכאן מם׳׳ש בגם׳
ח[ לותה ואכלה ועמדת ונשאת מהו ,משמע דלא מבעיא להו אלא דוקא באכיח הא איתנהו בעין מחזיריןן
למלויה ט[ ,ועדין השאלה במקומה עומדת על הנמ׳ עצמה דהואיל ומלוה להוצאה נחנה אפילו אפ המעות
קימימ יחיו לבעלח מדין ל ו ק ח ? ולכן נלע׳׳ד לומר בסברחן של
אמרו :מלוה להוצאה
הנאונימ ,שלא
נתנה אפילו למשתי ביה שכרא ,אלא כשיש בהן אפשרות של פרעון מ ה ק ק או סירות עבודתו של הלוח
שגל כשהועיש המלוח ,בעירת • א מ ת הוזרת בזמנה ,כגון שמכןיסת אותת לבעל! /שמעתה בל מעשה ידיה
וקירנת ה^לות ענ»גם קם ל^עלת ,להיעאת »זו לש נתנה חקייןז ,ו ה ש ת א ו ת ת
גמלות תיש נזלה מ ן *
ד ע • לי גזלה מרשות ?עלה או גזלת תלואתו .והכי דיקי ד ג ר ׳ ר״גאוגיפ ב ס ע פ ם :שאם לא ת א מ י ק ,
גמצאת אשת איש גוזלת כיסן של בני ארס ע-כ ,הרי שסוברים דםליה וגזל אד דינא אית לחו
ם£)7
דהוצאח המלוח בדרך אבדה זי היא גזל ,וחובת בי׳׳ד להוציא גזלה מידה אסילו אם נכנסת עמד* ל ר א ו מ
? ע ל ו /הואיל ו כ ל ומן » ה י « בעיגח ודא א ו חליטיח אין למ רשמו ל א ת י א ח לרשות אארת שלא תוכל
ל מ ש י ל י ד אסלות.
ובגי״ת י( כ מ ו גדעת מרמב׳ימ ,שדוקא בלותם » ? א מ • m rתחלואה
דחכי לא
הלוח לח ,אבל
?p ram
לזת• כשיד•
געיות מ ש ו •
דאדעמ«
בלוחח ועודה נשואה איהו אפסיד אנפשיה לחלות לאשת א*•• ילע״ד ל «
דזגיקי תשו9ת ה ג א מ י ס נ א מ ר ת באשת « ש • ל ו מ א .וחרמב״מ ל י » נ א
דגמיftpi
ואו א הדין
mm
א( מטם שממון מיי ק״ח הגם נדו ס״ק ל /
ב( מסה שמעיז שם ס״ק </
ג{ החלומות שם ס<דף ל /ל[ מיין ב״ח חי׳» סר ל י ס״ק כ״ג• ק[ פלטת מלוע ס׳ כ״ר
ה׳ י״ב 1J .אה״פ סי׳ צ״א סעיף ר [ .tמגיל פשנק הלכות מלוה פ׳ כ״ו ה׳ ס׳״
ח[ ב״ב קל״ט .פ[ מ״מ שם הי״^ fגלולי תרומה ,עם.
ששר כים !־,יוצא על היתומים
שער ל.
המשותפת
יא .שמר כים היוצא ן ל היתומים ואבדה או נססד־ה הסחורה
אחרי מות המוריש .מגבין ביה דין מנכסי עובון המוריש הצי דמי הסהודר•
שהיא מלוה אצל המוריש ויורשיו וכן אם הרויחוז העםקא בידי היורשים גובה
ולםי״ו יוצא שהוא הדין בחלישיה של המלוה חוזרים למלוה ,שכל
לרשות אחרת שאיגח חוזרח ,דינה בגזלה
העבדה
וחוזרת לנעליה .והרמב״ם ורמ׳׳א שכחגו
מרשות
לוח
של
אם
המעות עצמן
נסחרת
םסוגית הגמ׳,
בעין ,לא זכיתי לרדת לסוף דעתם א.1
ועדין נשאר מקום עיון בםסקם של הגאונים .שלכאורת גראה
שסברתם
שאמר רבא :להכי קרו ליה עסקא ,דאם מת לא יעשה ממלסלים אגל בניו ב /
שאין המתעסק רשאי למשתי ביה שברא הוא דאמר :כי יהיבנא לאעסוקי
משמע שדוקא נ ע ס ק א
ביה ולא למשתי ביה שכרא,
נובימ ממנוע ולכן נראה
אבל מלוה שנתנה להוצאה ,נעשית ממלםליס אבל בניו ,ובע״ח וכתובת אשה
ל ע י ר בדעת הגאונים שלא אמרו למלתיהו ,אלא באשת איש שלותה ,שמתחילה נעשית הלואר .לשמ נזלה
ומסירתה ביד מי שלא יוכל המלוה
לגבות או
אפילו
בלותה
כיון
ונשאו/
או
שההלואה
חליםיה
נמצאים ברשותו /אינה רשאית להכניסה עמה לרשות בעלה .אבל בלוד .ומת .מה שעוברת ירושתו
יורשיו אינה באשמת הלוה ואין כאן הברחת השלוה ,דמה שהיורשים אינם
משוס דתיישינן לפרעון ,ואם יתברר שלא פרעי
כגון שנתקבלה עדות
משלמים מלוה על
בחיי
המוריש
ליד
פה חוש
מהם,
נסרעימ
ובכגון זה מלוה להוצאה נתנת ואינת חוזרת למלוה ,אלא תולק עם בעלי התוב האתרים .ועל כל פנים
ס ס ק ס של הגאונים ומרמנ״ס שיגח הלכת מסוקו /שהרי חנמוק״י כתב בשש חריםב״א :חש דנקט ואכלה
לאו דוקא דהוא הדין כשהמעות בעין דין נכסי מלוג יש לחם דםלוח להוזשה נת&ח ג[ ,ונראה שגם מ ק
ס ו ב ר כן מרהשסיס דינו של הרםב״ם ,במ״ש ואם היו מעות ההלואת עצמת קיימימ ד[.
והב״ח כתב עיר תשובות הגאונימ :הוא הדין לוה שאין לו לשלמ לכל ב׳׳ח אס הסחורה שלקה
בתקשת הוא בעין או מאי דאתא מתמתיהו קיים אין לאחדימ חלק בהמ ה[ .ומזה במשך בהכרח שאם מת
המוריש מוציאים את
הסחורה
או
חליסיה מידי יורשיו ולא טעגיבן להו פרוע
אפילו אמ זקפה על
מודישמ במלוה ואשילו אחר זמן פדעונה .ולפי מה שכתבגו לעיל אין ללמוד מדין לותה ועודה גשואה
או לותת ונשאת לכל בע״ת שמת או שאין לו לשלמ לכל בע״ח ,וכן כתב הש״ך:
חייב לפלוני לענין שיסול חלק במעות ככל שאר בע״ח ,א נ ל יותר מחלקו אינו
המעות או מביא ראיה שמעות אלו
וכן נאמן לומר אני
נומל
אפילו
יחד ל ו
הלוה לו ,דכיון דיכול להוביא המעות לברכו ,הרי הוא נעשה לוה
עגליהם והמ שלו ו[.
ושש ז[ כתב :שגם בעםקא ,בעל הממון שוד .לכל יתר בעה״ת בפלגא מלוה .ודבריו א ל ה ה ם ו ה י ס
מאד ,דבעסקא גם מה שהוא מלגא מלוח לא נחנה להוצאה כחפצו ורצונו של המתעסק ,דאמר ליה :כי
יהיבנא ל ך לאעסוקי ביה ,ולא למשתי שכרא .ולא עוד אלא שאפילו החזיר חצי הפקדון ורוצח להחזיק
בידו חצי המלוה אין שומעין לו ,שלא נתן לו זה הממון אלא
שיוב
ראיתי בתומימ
ם[
להתעסק
בכולו ח[ ,ועיין בכסף משנה,
שכתב ע-ד הש-ך א ל ה :ודבריו תמוהים הם עד למאד .ועי״ע
בספר
מסה
שמעץ יז.
ולעיקר דינו של הבית ,הקעוה״ת יא[
הסכימ לרעתו,
אבל
במטה
שמעון יב[
הביא
להקת
א[ עיי; אה״ע כי׳ צ׳ כעי׳ כ׳ נהנה ,וביין חלקה מחוקק ובית שמואל סי׳ צ״א
סעי׳ ד .ב( ב״מ ק״ל .נ( נמוקי יוסף ב״ב ע׳ :ל[ עיין אה״ע סי׳ צ״א .ה[ ב״ת חו״מ
ז[ ש״ך חו״מ סי׳ צ״ס ס״ק ח׳.
ו[ ש״ך חו״מ סי׳ צ״ע ס״ק ז׳.
מי׳ צ״ו ס״ק כ״ג.
ח[ הלמב״ן ה׳ שלוחץ פ״ז ה׳ ב׳ וכ״מ שם .פ[ הימיס חר׳מ סי׳ צ״ס ס״ק ו׳ .י[ מסה
יא[ קצוה״ה סי׳ ע״ב ס״ק כ״ב• יב[ מכה
שמעון חו״מ סי׳ צ״ע הנה ע״ו ס״ק נ״ל.
שמעון סי׳ ק״ל הנה כ״ו ס״ק נ׳.
׳
סרק .Rשפר כים
רעו
ב ע ל העסק מחצית הריוח ,שכל זמן
שלא-הושבה העסקא
עפק השותפות אחרי םות שותפו .נכנסים היורשים
לבעליה ולא ב ס ל
במקום
להסםד
מורישם
ושבר בעסקא זו שמורישם היה שותף בה ז(.
הפוסקים שתולקים על חב״ח ובראשם תשובות צמח 1י ק א[ ,והואיל
ועיקר
דינם של
מוםכמ להלכה דהרי הריטב״א מ ס ו ק י יוסף חולקימ בזה ,והואיל ומדברי מ ק נמי
על דברי חרמב׳ימ בדין לותת ונשאת והמלוח היא בעינה ,וכמ״ש
עבממ אין ללמוד לכל בע״ח שאין לו לשלמ
לעיל,
משמע שהוא חולק
והואיל וגמ
לבע״ח או שמח ונסלו נכסיו קמי
הנאונים
אינו
מדברי
יורשיו,
חנאוניס
והואיל וגם
חש״ך מובר במשימות דלא כוותיח דהב״ח ,נקטינן כדעת הש״ך ודעימיח ,שגם אם ההלואח בעינח נעשית
מסלסלים
אבל
וראיחי בספר
שרבות(,
היורשים
וכתובת אשח גובים ממנה ,ואין לבעל הסחודת כל זכות קדימה בה.
ובע״ת
ערוך השולחן למהרא׳׳ה עפשטיין ב[ שפסק
וסיימ
הגמ
שמעיקר
הדין יש
כחב״ח מדין תקנת המדינה )היא תקנת די
לטקסק בזה אך גהגו כן ולכן אם החליף על סחורה אחרת
אין בזה דין קדימה ע״כ .אבל החת׳׳ם ג[ מסיק להלכה שגם תקגת ד׳ אדבות לא גתקגת אלא לסישסי
י ג ל או לבורחימ שקרוב לודאי שלקח המתודה בהקפה כדי להיות לוה רשע .ומינה יובא לגבי יורשים
* ל א נחקנח תקנה זו וחדר דינא שסחורה הנמבאת בעזבון םורישס אסילו אס ידוע שהיא לקוחה אבלו
בהקפה נעשית םסלםלים אבלס.
א[ צמח צדק סר קי״ז.
חו״מ סי׳ נ׳׳ח.
ב[ פרוך השולחן חו״מ סי׳ צ״ו סנניף ס׳.
ד[ אכקח רוכל סי׳ קל״ו.
ג[ חח״ם
שער לא.
טענה לזכות היורשים
פרק א.
א .אםוםרופסוח בית דין מ ס ת ע פ ת גם על היורשים הבוגרים בכל הנוגע
לטעון לזכותם .הואיל וסתם יורשים אינם יודעים בכל
ואינם יכולים לטעון
פרסי
עסקי
לזכותם בכל הטענות שמורישם היה יכול
מורישם
אילו
לטעון
היה חי .וכלל אמרו ב ז ה :הבא משוט ירושה אינו צריך טענה א[•
ב .הטענה
לזכות היורשימ היא
מחובה בית דין .כדי לדון דין א מ ת
ל א מ ת ו ולהגן על היורשימ מ כ ל תביעות על רכוש מורישט
שיכולות
בטענות
להיות טעגת שקר א(.
ג .חובת בית דין זאת קיימת על היתומים הקטנים אסילו אם מנה להמ
מורישמ או בית דץ .אסוטדוםום .אלא שבית דין
שומעים
טענות
בראשונה
האטוטדוםום ואם לא טען כל ט ע נ ו ת זכות בשביל היתוסיס סוענים להם
בית
דין טענת זכות נומסת על מה שטען האטוטרוטוט ג[.
ד .אס היורשימ או האטוטרוסוט טוען טענה שמחייבת אותם .דנים ב י ת
דין עס״י טענוחיו .ולכן אין ביח דין טוענים ליחומימ עד ששומעים טענוחיהם
או ט ע נ ח האפוטדוטטיט חחלה .ד(.
ה .במה דברימ אמורימ בטענות שהן קרובות להיות א מ ת והט ב ד ב ר י ם
מצויים ורגילים .א ב ל טענה
שהיחה ביד המוריש,
והואיל
ואין
בזה
ב ד ב ר שאיגו ם ע ו י
כגון
נחלקו הפוסקים הראשונים
טענת
נאנטו
בעמק*
ולא
הוכרעה
הלכה.
מוציאימ מהיורשים אלא בטענה ודאית בדורה .םועניס בית דין
ט ע נ ת נאגפו לפטור היתומים מ ח ב י ע ח עםקא שביד מורישם גם על חציה השני
שהיא פקדון אצלם ה(.
ו .אין בית דין טוענים ליתומים ט ע נ ת פרוע אם מ ת מורישם קודם זמן
הפרעון ,ואפילו אם לא נתקיים כ ת ב יד סורישם אלא בהודאתם ,הואיל ופרעון
בחוך הזמן הוא ד ב ר שאינו מצוי ,וחזקה
שאין אדם פורע תוך זפנו•
אע״ג שםורישם חיה נאמן במגו דמזויף ,אין בית
דין
טוענימ
טענת
א( ה ר * ״ * ז״ל כ ח ג ז ומחכא יל»ינן בכל י ו כ ח * ד ס ן ג י ג ן ל י ו י מ כ ל מ י ד י דאבות
כי
מ*י
הילכך
פרוע
לממען
קסן ל « י ד ע ב מ י ל י ד א ב ו ת ו כ ג ו ן ז ת מ ת מ מ י ד ל א ל מ ה ו א ב[.
א( ב״ב מ״א.
עליי עוררין.
ב[ חשובוח הרא״ש כלל פ-ו סי׳ א׳ ,ועיין נימין ב״י חל״ה ואם יש
ג( שו״פ מו״מ סי״ לך׳ח סעיף ל׳ בהגה.
ל[ מו״מ סי׳ ר״ן סעיף י״ב בהגה
מלברי הרשב״א והר״ן ו פ ת בבית יוםף .ועיין לפיל שער מ״ז ס״ב ספיף ס״ו הערה א.
ה[ חדמ סי׳ יךח ספיף ל׳ וש״ך שם.
מרק ם.
רעה
טענה לזכות היורשים
ליתופיט ,הואיל והיא טענה דלא שכיחא א( א[•
ז .אין בית
דין
טוענימ
ליתומים טענת לקוח או מתנה נגד כל טענה
ברורה של טקדון או גזלה .הואיל ואין זה מעוי לקנות
הגזלה
או להחזיר
הטקדון
ב( ז(.
ח .אין בית דין טוענים לזכות היתומימ כל טענה שאינה
מ ת ק ב ל ת אל
דין
להועיא
הדעת ושהיא ידועה להם שאינה אמתית ,א ב ל ח ו ב ת בית
היא
מעזבון מורישם כל הידוע בידיעה ברודח שהיא של אחדים שזכות הוא ליתומים
להשיב כל דבר שאינו שייך לחם וכן אמרו דז״ל :יתוםים דאכלי דלאו דילהו
ליזלו
בתר שבקיהו.
ט .אין בית דין טועגים ליתומים סעגח מחילה
לי בידך כ נ ג ד
או יש
ת ב י ע ת ך שטענות אלה איגן שכיחות לגמרי.
י .נמ1א בעזבץ
שהעידו .שראובן נתן
המוריש
שסר חוב ע ל ראובן .וראובן
ביד המוריש סכום
נ ת נ מ במתנה או פקדון או לפריעת
מחאים לחובו.
תובו,
עדים
מביא
א0
א ב ל לא ידעו
שומעים טענתו של ראובן ש נ ת נ ם
לטדעון חובו ואין בית דין טוענים ליתומים שמא
בחור
נתנמ
הואיל
מתנה׳
דלא מבוי הוא כלל שהלוה יתן מחנה בעודו חייב לו ובודאי שנחנם לפרעון ו[•
יא .אין ביח דין טוענים
ליורשי נאמן הקהלח שםורישם
בחייו
החזיר
ם ה שהיה בידו לזכות הקהלה .הואיל ורגילות הוא שנאמן חקחלח מ ב ר ר פ ע ם
לשנה ונותן חשבון הכנפה והוצאה מכל פעולוחיו ב פ ו ף כל
הוא שמהוייכ
הנאמן
להראות כ ת ב ראיה על כ ל ההוצאות
וגם מ ג ה נ
שנה*
שהוויא
ידו
על
ו ב ל א זה אינו נאמן לומד החזרתי״ ה י ל כ ן אין טוענים ליחומים שהחזיר מורישם.
ו א ס י ב ר ר ו תקחל עםיי כתב .יד
המוריש
או
בהוכחות
ברורות
כמות
סכום
א( הש׳ין• ב[ חולין *׳׳ז וסובר שגס ב מ ו ן וה מוענימ ליתומים םרוע ,שכל nbשהיה אציתמ
יכול לטעון ,סוענים בית דין ליתומים ג[.
(1הש״ן וזן ז*לק נכל מלמח שלח ו מ מ ר :שבכל עבי! שועויס לוכות היתומים כל מת
*אב״חמ חית שוק ואםילו אס- ,ר*א מלתא דלא שכיס p w .ורמ״א כרין נאנסו לא הכריעו,לפסוק
כדעת הסוברים .שאין םועגיס לזכות היתומים טענה דלא שכיתא ,ואלו בטענת סרעון ולקוח וחזרה,
פסקו בםתס שאין סוענים ליתוסים Vונ׳׳ל לומד בדעתם שהם סוברים לחלק בין דבר דלא שכיחש
בדוגמת נאנסו שאינו תלוי בפעולת המוריש וגרעינו ,והילכך ס'ו*נים לזצוות ח׳יו<ו*יט אפילו בדבי י ל א
•כיח ,שעל בר חמיעום 9ו ל לקרווז א ת * אכל שעגה שתלויה בפעולתו ודעונן של ממוריש כגון מענת
מרוע ולקוח ,אין שוס סברא לומר שמוריש אז ש « רעמו ו מ ו נ ו מדעת ומנת* נ < » י ארם ,והילכך
שענות אלו הוו בגדר לא שכיח כלל ואין םוענים אותם לזכות היורשים.
א[ חו״מ סי׳ ס׳יכ ספיף ה׳.
צעיף ר׳ נהנה וש״ך שס.
נן ש״ן t cס״ק כ״י• ftפיץ מי׳ע חדמ 0י»
ד['מדני סי׳ירצ״ז ספיף אי וטי׳ .VrtJ
י[ ערכין כ״ב :ועיין תשו׳ הרא״ש כלל ס״ו סי׳ א׳ ובית יים^ םי׳ רץ
tt
fa
ן ״ ף JSZ
הרםנ״ן,3
שעד ל.
רעם
שטר כיס היובא על היתומים
הכםסימ שנמסרו ליד הנאמן .מנבימ להמ בית דין מנכסי המוריש א(.
יב .שסר חוב של אחרים שנמצא ברשות המוריש .מוציאים
היורשימ
ומחזירימ
אוחו
לבע״ח
ששםר
זה
אותו מידי
כ ת ו ב על שמו .ואין בית דין
טוענים ששמר זה מסרו הלוח למורישם בתור משכון ,שהואיל ושמד
זה אינו
יכול להיות נגבה אלא על ידי מי שכתוב לשמו .אין אדם עשוי לקבלו
בתור
משכון אלא ודאי פקדון הוא בידי המוריש כ(.
יג .ואס חם נ ח ו ב י ס באוסן שיכולים ל ג ב ו ה בהם ,טוענימ
בי״ד ל ז כ ו ח ם
שססושכניס או לקוחים הם נ י ד מורישם א( ג(.
יד .בית דין טוענים ליתומים קטנים ט ע נ ח בר מצרא ל ס ל ק א ח הלוקח
או שיפלו היתומים חלקמ עם שאד המצדנים .ו ב ל ב ד שיראו בית דין
שטענת
?י היא זכות ליתומים הקטנים ל(.
א( חתומיט כתב :דבשטרות אלה גקראימ היתומים מוביאימ ואין בית דין
םוענימ מלתא דלא
שכיח לחוביא לזכותם .ועיין ש״ש לעיל סעיף ר.
א[ פתחי חשוגם טי׳ ק״ח ס״ס ה׳ משם השונות נאוה לשא .ועיין למיל שער ה׳
ס״ה פעי׳ ת׳ ושעל י״ב ס״ב סעי׳ זי• ב[ שם משס תשובת סמ׳׳א ח״ב סי׳ י״ז .ג[ חשובת
ל[ חו״מ סי׳ קס״ה סעיף מ״ח,
הלח״ש כלל ין״ה סי׳ ח׳ושו״ע חו״מ סי׳ ס״ה סעיף ל׳.
שער לב.
קבלת עדות לחובת יורשים קטנים
פרק א.
א .אין בית דין מקבלים עדות לחובת היורשים הקטנים מבני י״ג שנה
שלמות ואפילו בסניהם או אטילו
אינט
בטני
בית
דין דמו,
שאין אטוטרופוט מהמנה
לזכות ולא לחובה א[• ואפילו אט התובע חולה
או שהעדים חולים או שרדופים
בחייו
עדותם
כדי
קםנימ
ואטוטרוטפמ אינו מיופה כח ל ק ב ל עדות ל ח ו ב ת ם
אלא
שיזכיר
בטני
אםוםרוםסס,
דיתוםים
כאלו
ללכת
להם
למדינת הים.
וטוען
לקבל
התובע:
עדותם ,או כדי שלא ת א ב ד עדוחם לגמרי,
אין שוםעים לו כ[• ואס קבלו עדות בקסנותם .אין דגים על פיו.
בסניו
ב .היה ה נ ת ב ע חולה וטען התובע ל ק ב ל עדות שלא
לעקל
או
דכושו ביד בית דין כדי שלא יפול בידי יתומימ ויאכלוהו .אין שומעים לו א( ג[.
ואין צריך לומר שאין בית דין מעקליפ רכוש יתומימ אחרי מות מורישפ
עד
לבררו
עד
*שיגדלו ויעםדו לדין ,הואיל ועדיין לא ה ח ב ר ר חובם ,ואי אפשר
שיגדלו.
א( התוםים ד[ כ ת נ :שלדעת המכורים שמקבלים עדות שלא בפניו נמקים שיש חשש םםידא
אע״ג דלא פשע הנתבע ,הוא הדין נחלה הנתנע שיש ססידא שיפלו חנכסימ קמי יתמי
שלא בפניו .אבל אחרי ההתבוננות נראה דבחלה
הנתבע
ואין
סקנלים
עדות
בדיך לומר פת ונפלו נכסיו קמי יתסי
לכו״ע א ץ סקבליס עדות שלא בפניו שחרי מן תתורח אין מקבליפ עדות
שלא
בפני
דוחועד
בע״ד,
בבעליו כתיב ,אלא חכמימ תקנו לקבל עדות שלא כפניו במקום שיש ה פ ס ו ודאי לוזתיבע באתור קבלת
*דית עד שיבוא הנתבע .אפילו בלא הודיעוהו לנתבע או דוקא בהודיעוחו לדעת הסוברים דבעינן תרתי
הפסד ודאי ופשיעת הנתבע ה[ .וסעמפ של חכמים בתקנתמ זו הוא משום שגפ אחרי קבלת עדות שלא
בפניו יכול הנתבע להגן על זכותי לסתור עדותפ של העדיפ או להביא ראיות לסטור עבמו.
לחו לרז״ל :שכל עיקר דין והועד בבעליו הוא לזכות הנתבע ,כדי שיגן
על
זכויותיו,
יתברר הדין לאמתו וכיץ שאםשר לקיים זאת נם אחדי קבלת עדות שלא בפניו בשעה
ממנו
במקום הטםד של התובע הקלו לקבל עדות שיא נטניו .משא״כ נחלה
היתומים יודעים לחפש
זכיותיהם
וכדכתנו הרשנ״א והנ׳׳י ו[,
הנתבע
ומסתברא
וכדי
שעי״כ
שיבואו לגבות
או
שמת
שאץ
לבטל העדות ,שחרי קטנים ,כמי שאינם במביאות דוםים ל ע נ ץ JW
ושניהם לדבר אחד התכוונו לע״ד וכיון שאינפ יכוליפ לחפש זכותם כמי
* א י נ ם בסעיאות דסו .חזר הדין לסיני ,ואין
סקבלים עדוח שלא בפני הנתבע כשחוא חולה או אפילו
א[ חו״מ סי׳ כיח סעיף ט״ו וסעיף י״ס ,ולעיל שעל כ״ז ס״ג .נ[ סחחי חשוכה
ל[ הומים שם ס״ק
שס ס״ק ל״א ועיין בעלה ג׳ .ג( שס סימן כ״ח סעיף ס״ז בהגה.
כ׳׳א .ה[ עיין בלא״ש ב״ק קי״ב ובית יוסף חו״מ סי׳ כ״ח .ו[ עיין חומים שם.
שער לב.
קבלת עדות לחובת יורשים o o t f
ג .במה דברימאמורים״ כשבאים להוציא מידי ה י ו ר ש י ם ד ב ר שיש להט מ
חזקת אבות ושהוא מוחזק בידיהם! אבל אמ אין להמ בו חזקת א ב ו ת כגון :קטן
שלי
שתקף מטלסלים או שירד ל ח ו ך שדה חברו ורכשה ואמר:
אעס״י
הם,
שהוא מוחזק בהט כיון שאין לו חזקת אבות ,מקבלים עדות לזכות מי שהיה
מוחזק בה וטוציאימ אותה מידי היחומיט כ[•
ד• דבר שיש להט חזקת א ב ו ת אבל אין היורשיט מוחזקימ בו והמוחזק בו
גווען שהיא לקוחה בידו ואכלה שגי חזקה בחיי אביהם .מקבלים עדוח לזכות
המוחזק להשאיר בידו מה שהוא מוחזק בו ,עד שיגדלו היורשים ויחדיינו שוב.
ה .ד ב ר שיש להיורשימ בו חזקת א ב ו ח שידוע שהיה של מורישם ובאו
היורשימ והוציאו אותו מיד המוחזק ,אין מוציאימ אותו מידם עד שיגדילו גז
ו .רכוש המוריש שנמצא ביד
אחרים וסען התובע לעקל רכוש זה כדי
שלא יאכלוהו היתומים עד שיגדלו ,אין שומעים לו .וי״א שמקבלימ עדות בטני
אפוטרוםםס ,ואמ יזכה ה נ ת ב ע בדינו .מוציאימ מהיורשימ וגותגימ לו א(.
ז .שטר חוב ,מכר או מתנה .היוצא על היתומים,מקיימימ בית דין ח ת י מ ת
העדים על ידי עדותם של החהומימ לקיומ חתימתט .או על ידי עדימ אחרים
המעידים על זהות חתימת העדים החתומים
בו ,שהואיל
וגם
מורישם
בחיי
מקיימים השםר שלא בפניו ואפילו כשעומד וצווח אל תקיימוהו ,לכן מקיימים
השטר אחרי מותו אפילו אם יורשיו הם קטנים ב( .ומסעמ זה מקבלימ
עדות
אחרי מותו כשיורשיו הם קטנים ,אפילו אם תוא דבר נתוץ כגון שתתובע או העדים חולים או שדובים
ללכת למדינת הים ,שלגבי יתומים קטנים דנים בה
כדין תורה,
לא חשו חכסים להספדו של התובע:
שיגדלו ובינתימ יש
ששוט שלאידך גיפא ,יש הפסד ודאי ליתומים שלא יוכלו לחטש זכותמ אלא עד
לחוש שיאבדו זכיותיהמ בהמשך הזמן .והואיל ואין מקבלים עדות נגדם ,אין םעקלים אח נכסי מורישמ
ביד בית דין שהדי אין התביעה מבוררת ואינח יכילה להתברר עד שיגדלו היחומימ אז.
א( כתב הרשד״מ:
ד[ נראה בעיני :דוקא בממון שהוא
לתוביאו מידם :כי מזל תתובע גרימ,
בידמ כדי שיאכלוהו ,אדרבא
נאמר:
אבל
הממון
שעדיין
מזל התובע גרמ כן כדי שיוכל לגבות את שלו .כן נראת לי מן
הסברא ע־כ .ולע׳׳ד נראה שכיון שאין התובע מוחזק בממון זח כל
היתוםים
וחזקתמ ,ואין בית דין
ביד
היתומים אין
בית דין נזקקים
לא גא לידפ ,פשיםא שאין נותנים הממון
מקום דאיחיח
נזקקימ לקבל עדות נגדמ ולהוביאו מרשוחס.
עדות ,אין פעקליס נכפיחפ ,הואיל ולא התברר חובפ
הרי
והואיל
ואין
ואי אפשר ל נ ד ר ו עד שינדלו הן,
נותנת כן שלא להרעיב חיתוםיס ע״י עיקול רכוש מורישם ,ולנרופ עי״כ הפסד
ודאי
הוא
ברשות
מקבלים
ו נ ס הסברא
ליתופיפ משום
ספק תוב שלא התברר ו[.נ ( בעיקר דין קיום שפרות שלא בסני בע״ד כתבו התיס׳ ז[ ,דבכל ע נ ץ מקיימים השפר ,דקיוס
נ[ מו״מ טי׳
א[ עיין סמ״פ ס״ח נ״ב ופו״ז שם .ב[ עיין לעיל שפר כ״יל ס״א.
ק״י סעיף ה׳ ו׳ וסמ״ע ס״ק י״ל וש״ך ס״ק מ״ו .ל[ הרשל״ם חו״מ סי* י״י .ה( סיין לעיל
ז[ ב״ק קי״ב :
ו[ עיין מעה שמעון שם הגהת הטול ס״ק מ״א
סעי׳ ב הערה א׳.
תל״ה מקיימים.
• ר ק א.
דפב
קבלת עדות לחובת יורשים קטנים
לקיים חתימת ידו של ממוריש אפילו אם יורשיו חם קםגים א(.
שמר דרבנן ועדימ החתומים על חשסר נעשת כמי שנחקרה עדותם ב נ י ת וין.
אולם הרשב״א כתב :סעמא דמקימים השטר שלא בפני בע׳יו :משני שחמקימים לא
שבשמד הם מעידימ ,אלא
על
על
מנה
חתימת העדים אז ,ולסי״ז יובא לכאורה שבמקום שמתקיים השםר ע-י
חחחומים בו ,הואיל ועדים חחחומים על השטר גם כשסעידים על כתב ידמ אמנה שבשטר הם מעירימ ב[
אין מקימים
השטר' אלא בפגי
אולם בדין מלוח בשטר שבתוך חזמן שמיביאימ מן היורשים
בע״ד.
אפילו חפ קפניס ,כ ח ג הדשביא :ואי םשומ שאין מקבלימ ע ד ו ח א ל א בפני בע״ד חאקי״ל דםקימים חשםד
שלא בפני בע״ד וכל
השפר
שנתקיים
חדי הוא כאלו נתקיימת חתימתן בבית דין גו ,הרי שהרשב״א
םוגר שכל שטר מתקיים על ירי בית דין
קםנימ נעשת כמי שנתקרת עדותם
הראשונים
כמ־ש
בתיי
הדרישה :תואיל ובשעת
בכל
אחד מדרכי הקיום אפילו ע״י עדים עצמם וגם לגבי
מורישם ד[,
העדות על
ומוכרתיט
אגו
לפרש
לטי־ז
דברי
הרשב״א
חתימת ידם לא תדשו דבר בעיקר עדותם ,אין
זח נ ג ו ר והועד בבעליו ה[ ,וא״כ למדנו לוין שגמ כשתשסר מתקיימ בעדות החתומים בו ,מקימים בית
?•ין שלא בטניו\יתוא"חדץ ליתומים קטגיס .אבל הרא״ש בתשובותיו סובר שאין
על המוריש כשחיתומים
תם .קםנימ ,והביי ו[
בע׳יר; יתום קטן שאני וביון
מקימים שטר
כתב בדעת הרא״ש ,דאע-ג דמקימים
היוצא
השטר שלא בשני
דאיכא למיחש לטרעון ,ומשום הכי אין נפרעים ממנו אשילו יש בשטר
כל התנאים שבעולם .הלכך אין מקימים השםר היוצא עליהם .והמרדני ז 1גם הוא ס ו נ ר שאין מקימים
שמד תוב שעל היתומים משום דפריעת בע״ת מצוה ויתומים לאו בני מעבד מבוה נינהו ח!.
ודעת הרמב״מ ומרן ז״ל היא שמקימים השטר אפילו אם
היתומים
קטנים
הם
מז,
וטעטם
ונמוקם הוא משום דמדאורייתא עדים החתימים על השטר געשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין משעת
חתימתם )כמ״ש חרשב־א זיל( .והוא הדין לגבי יתומימ
קםנים
שאע׳יג
שאין
דחיישינן לפרעון או משומ דלא בני מעמד מצור .נינהו ,מקימים השטר אפילו
נפרעים
מהם' משום
בקטנותם.
א( מתרשד״מ י[ פסק :שמקימים כתב יד המוריש אחרי מותו אשילו הם קטנים ,ולמד זר .ממ״ש בגמ׳:
מקימיט השטר שלא בפגי בע״ר ,ופסקו הטור להלכה יא[ ,ואין לחלק ולומר דדוקא בקיומ ששרות הוא דאמרינן
הכי משום דעדים התתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין .אבל בכתיבת ידו דליכא האי
מעמא אטשר לומר דאין מקימין השטר אלא בסניו ,דלא סשתמיס שום פוסק דלימא חלוק זה .ואדרבח
המור כתב :על חלוק רב שריךא גאון ,דאין לתלק בין קיום זד .לשאר קיומים יב[,
ועיר
דלפי מ״ש
הרשב״א דטעפ דמקיפיט שטר שלא בפני בע״ד מפני שהמקימים לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא
על תתיפת עדים
•-•---׳
א׳׳כ
הוא הדין והוא הטעם בקיום כתיבת ידו ע״כ.
והשייך יג[ חולק על מהרשד״ט
• י
ב ך עיין כתובות כ״א ,הי״ע חו״מ פי׳ מ״ו
א[ עיין בית יוסף חו״מ סי׳ לדו.
ל[ ראה שרע שס פי׳ מ״ו סעי /י./
נ[ ראה בית יוסף חו״מ סי׳ ע״ח.
סעיף י׳.
ה[ לרישה סי׳ מ״ו ס״ק א׳ .ו[ בית יוסף חו״מ סי׳ ק׳יי .ז[ ארללי'ב״ח פ״ל ,ת[ עיין
ע( עיין שי״ע סי׳ ק״י
ללישה חו״מ סי׳ מ״ו ב״ח סק״י ,וסו״ז שם והומים שם ס״ק ר.
סעיף ו׳ וסי׳ פ״ח סעיף א׳ .וסמ״ע ס״ק ל׳ סי׳ ק״ח סעיף נ׳ יסמ״ע ס״ק י״ב .י[ מהלשל״ס
יג[ ש״ך חרמ סי׳ מ״ע
יב[ סול שם.
סי׳ ק״י סי׳ קמ״וי יא[ סור חרמ סי׳ מ״ו.
ס ״ ק י״נ
דסג
שער לב .קבלת קרות לחובתיודשימ •קשני•
ח .לא אמדו א ץ מקבלין עדות נ ג ד יורשים קטנים אלא כשבאים ל ת ב ו ע
מהם ולהוציא מרשותם ,א ב ל אסוסרוסומ היתומים שבא ל ת ב ו ע זכות היתומים
מאחרים ו ה נ ת ב ע
גם
מביא עדים לטטור עצמו מקבלים עדות
קטנים
כשהם
בפני אטוטדוסםט ,הואיל גם בחיי מורישמ מקבלים עדות שלא בפניו לפטור
א ת עצמו מ ת ב י ע ת בית דין א(.
בזה ,וסובר דכל מקום שהקילו חכמיפ בקעם שטרות דרבנן כנון שלא בפני
בכתב ידו דבעי קיום דאורייתא .וכן כתב א[
וכר
בע״ד
מקילינן
לא
שדוקא שטר היא דמקימיס שלא בטני בע״ד או מטעמו
של הרשב״א דכיון דנעשה כמי דנחקרת עדותם בבי״ד משעת חתימתמ כשמעידימ על זהות חתימת ידם
אינמ מעידיט על מנה שבשטר ,או מטעמם של התום׳ דבקיוט שטרות שהוא מדרבנן הקלו לקיים
בפניו .אבל בכתיבת ידו שאין דו אף אחר משני םעמימ הנ־ל אין מקימים אותה אלא
שלא
בפניו לכו״ע.
<ולדעתו מ״ש מרן ויש מי ש:תב שאין מקבלים אותם )עפ״י הצואה( בפני האפיטרופופ והיכי משכחת
לד ,שהמניח יתימים קטנים תחא צואתו קיימת שכתב הוא עצמו צואתו
הנכרת
בכתב ידו
לבית
דין
ע־כ בן הוא אסילו למאן דסובר שמקימיס עדות בשסר שלא בפני בע״ד ודלא כמ״ש הסמ״ע ג[( ,ולמעשה
מפיק דבמקוט
על
שנהגו
אולם הקצוה״ח הן למד מדברי מהרי״ק שלענץ חשש"זיוף מעמידיט השטר על חזקתו
גם
בכתב
חזקתי
ידו דלא
לקייט כת״י אף שלא בפני בע״ד ,דינן דין משומ אתי מנהג ומבטל הלכה ד[.
והאיש
שאינו
חציף
חשור
לזייף,
ומדרבנן
הוא
שהצריכו
איניש לזייף במילתא דעבידא לגלויי .וכן
הסוברים שמקימים השסר שלא
כתב
וסברא
קיום
לתמוך
ו[
זו ישגה
הממ״ע
שלדעת
בפניו הוא הדין לכתב ידו .ולפי״ז יוצא לדעת הדמב״מ ו מ ק
שפסקו
בדעת
מקימים ששר היוצא ננד יתומימ קסנימ ,הוא הדין שמקיימים גם כתב יד מורישם.
והפתחי תשובה זן כתב :ובתשובה המיותסת להרמב׳׳ן חן כתב יהדיא דגמ
בכתב
יד לא בעי
קיומ מדאורייתא ,וממילא יובא שמקימימ כתב יד המוריש היוצא על יורשיו הקטנים .וגמ הש״ך שחולק
בזה מעיקר הדין מקיים המנהג לקיימ
א( מרן ז״ל י[ פסק:
כתב יד המוריש אפילו לנכי יורשיו הקטנימ טז.
לא אמרו אין מקבלימ עדות שלא בפני בע-ד אלא בתובע שמביא עדים
ע ל תביעתו אכל המביא עדיט לפטור את עבמו מקבלים .ודבריו כסשוסמ אינמ
מובניס שא״כ
כל לוה
יבוא לבי״ד וישעון לבטלשטרו של המלוה או הלוקה שלא בשניו .וכך הוא הפקעת זכות התובע ובטול
* כ ר ו כהוצאת ממון מרשות הנתבע.
ולכן פי׳ מהרימ׳׳מ דברי ה ר ץ אלה ,שמהט למר מרן ־דין זה ,שלא נאמרו אלא
תובעימ שלא בשניו של
המלוח
כגץ
א[ ש״ך פי׳ ירו פ״ק י׳.
,
ב[ חו״מ טי* ק״י טעיף ס .י נ[ טמ״פ שם־ ס״ק כיי״
ד[ פיין כ״ת סי׳ רךי סעיף י״ב ,תימיס סי׳ כדו ס״ק י״נ וסי׳ ק״י סק״נו.
סי׳ מ״ו ס״ק ה׳.
היכא שבי׳׳ד
יחומים קטנים ,או בדינו של הריין שתובעים בי״ד את האלמנה
ו( קציה״ח סי׳ ק״ו סק״ד.
ח[ תשובות המיוחסות להלמב״ן סי׳ כ״ב.
ה[ קצוה׳ימ
ז( סתתי תשובה סי׳ ס״ס סק״ב•
פ[ עיין מחנה אפלים ה׳ עדות -סי׳ « • 4משכנות
הלועים מעלכת קיף סי׳ ליס׳ ובהעלה דלקמן.
י[ שר׳ע חו״מ סי׳ ק״ח סעיף י״ח.
• ר ק ש .קבלת עדות לחובת מרשים קסנימ
רפד
ט .אפוטרופוס יחוסיס קטנים שהואיא שטר חוב על אחרים ותבע סרעונו
הועיא
וחנהבע
חתוט
שובר
ב כ ח ב יד המוריש שפרע כל החוב.
בעדיפ או
אפילו אם יש עדים שזוכרים הםרעון .אין עדותם עדות שהואיל ו נ ח ב ע זח ל א
הועיא שוברו בחיי המוריש ולא ח ב ע החזרת שסרו ,הורע כהו של שובר זח
וחוששים :שמא נ כ ת ב ונעשה הםרעון למראית עין לשם קנוניא להבריח
מעל
שמר זה א ת בעלי חובו ,והלכך אין מקבליפ עדוח פרעון שובר זה עד שינדלו
היתומיפ ויעידו בפניהפ א(•
לחוכיח שמכרח נכסי יתומים לםזונותיח בשוים ,למי מאי דםסקיגן שהשמשים יש להם דין עדים .שבל
כשהם
באים
להוביא
םאחרים לאו כל כמיניחו לאפוקי
היחוסיס או אטוסרומםם א[ ,וחקבוח״ח ב[ הבין בדברי
סאחרים
אלא
כנגד העדימ,
בםני
יקבלו
מהריט׳־ט דמקבלים עדות לדחות התביעה לטי
שעד ,אבל לכשיגדלו היתוסים ויתבעוהו שנית יתחייב להניא עדיו שוב לםני בית דין .למ״ד שאם קבלו
עדות שלא בסגיו אםילו בדיעבד •סול ,וגסתיע לזה מדברי מהרש-ל,
ומחרימ׳יס ,ואין הסברא .מתנת לומר שקבלת עדות בטני בית דין
חואיל
ואטוסדוםוס
בא
ולעיר
חהיח
לא נראה כן סדברי ח ר ץ
דוקא לדחות
אלא
חחביעח,
לזבוח היחומיס הרי הוא כאלו אביהם קיים .שבכל מקום שרשאים בית דין
או אטוטרומסם להטפל בנכסי יתומים ,הרי הם כאביהם של יתומים ומה שעשו כדין עשו ואין היתומים
לזה ממ־ש
יכולים למחות כשיגדילו ג[ ,וראיה
מרן ז׳׳ל ד[ :יורש קטן שחיה שט״ח ייבש
ויבא עליו שובר אחר מיתת אביו וכר ואסילו יש עדים שמעידים
שאין םקבליס עדות שלא בםני
בעל
ולדברי הקבוה״ח
דין,
של השובר ואם
יתקיים
על
שזוכרים
הםרעון אין עדותם עדות
העדימ
שנמ
אחרי
עדוחם
בסולו
יקבלו
קכלת עדותם לא קרעינן לשטרא יובא דקבלת העדות היא לתועלתם
אביו
עתה
וכיון
שמא יחברר מתוך
קבלו
השובר לכשיגדלו ,יקבלו שוב עדותם בפניהם ,ומזה מוכת כמ*ש שאם
עדות בקטנותם דנים על םיו.
א( נרםינן״בנמ׳ :
קרעינן ליה דכי גדלי
ההוא שסרא דיתפי מ ס ק עליה תברא אגבויי לא מגבינן ליה ומקרע
יתמי
דילמא
מיחו
ראיה
ומרעי ליה
ה[ ומרן ז״ל
פסק דין זה
לא
להלכה
ו כ ת ב . :ואפילו יש עדים שזובריפ חפרעון ,אין עדותפ עדות לפי שאין מקבלימ עוות שלא בפני נ ע י ד
ואפילו מתקיים
השובר
בחוחמיו
ואפילו מפי עדים שאמרו אנו חחמנוחו ונקב .יש בבד אות פלונית,
אין מקבליפ מהם ,לסי שאין מקבלים עדות שלא בפני בע׳׳ד ע״כ וז ,והא עדות שובר באת לממיר תנתבע
מתביעת היורשים או אטוטרופסס ,ולפי מדש מרן ז[ דלמטוד עבמו מקבליפ עדות שלא
הדין נותנת לקבל עדות העדיפ שזוכדיט הטרעון .וחש״ך ח ג עמד בזה
בפניו
שורת
:שאני התם )בדין הוביא
שובר( דחשב להוביא שהרי רועת להוביא השטר ולקורעו ,ואין תירובו מסטיק לע־ד שאמ מקנליט עדות
לפמור עיקר החוב ,הוא הדין
מבוטל.
ועיין
בקבוח״ח
שמקבלים
להועיא השטר ולקורעו ,דמה מועיל השטר נש״חחוב שנו הוא
שחקשה עוד על
הלכה
זו ממה שקי״ל:
מקימים שסר שלא בפני בע״ד
ווויוץ דבשובר שיבא אחרי מות המוריש ,הואיל וחיישינן בו לזיוף לא מהניא עדות על זהות החתימה
אלא עדיך שיעידו על נוף מנה שנשמר .הלכך אין מקבלים עדותם ם[ ,ועדיין השאלה במקומח עומדת
א[ השוטה מהי־ימ״ס ח״״מ סי׳ ל״ב .ב[ קצוה׳׳ח פי׳ ק״י סק״א .ג[ קדושין נדבי
ד[ שו״ע חרמ סי׳ ק״ח סעיף פ״ז .ה[ ב״ב ז :ו[ חו״מ סי׳ ק״ח סעי׳ פ״ז .ז[ שרע
ח ד מ סי׳ כ״ח ,ח[ ש״ך סי׳ כ״ח ס״ק כ״ט .כ[ קצוה״ח סי׳ כ״ח ס״ק י״א.
ק כ ל ח קרות לחומו יורשים
שער לג.
ר§ח
קטנים
י .בםח דברים אמורים כשחשובר הוא על כל החוב אבל אם הוא על
פקעת החוב מקבלים עדים על קיומו של השובר או על סרעון הסך הכחוב
בו ה[,
פרק ב.
אשור 1ואת המוריש וקיומה
א .צואת המוריש שנעשחח כדינה בהיוחו בריא או בהיוחו שכיב מרע.
בין שהיא ב כ ת ב יד המעוה וחתימחו או ב כ ח ב העדימ וחתימתם .ואפילו שלא
כ ח ב ו עדוחם בחיי הסצוה ,ם ת א ש ר ת בפני האפוסרופוס על ידי קיום בית דין,
ב ,והוא הדין לצואת שכיב מדע או צואת בריא
בקנין
מפי
שנאמרה
המצוד• בפני עדים םקבלים בית דין עדותם בפני א פ ו ס ר ו פ ו פ היתומיפ א(.
ל פ י מה שפסק מ ק שלפטור מקבלימ
הב״י
p>mהכל ,שהרי בבדק חבית
אפילו על עבמ חחביעח .אולמ אחדי העיון בדברי
עדות
השטר שלא בפני בע״ד .וי״ל דשאני התפ שרגלימ לדבר שלא לסמוך על עדות זו
חיחומים א[ .וחירוץ זח מסטיק לבטל עדות העדיפ שפעידיפ על פרעון זה
השטר ביד
ליה
חיחומים מרע
לשובר
שהרי
השטר ביד
שכתוב בשובר ,שמביאות
וחיישינן בו לקנוניא דומה למ־ש המובא שמר חוב וכו• לא
יחזיר דחיישינן לקנוניא בז וחיינו משופ דכיון ת פ ל איחרע ג[ והוא הדין בשובר' שיבא
המוריש חיישינן בו לקנוניא
מרן
בחב על דברי חרשב״א :ויש לגמגמ על זח מדקי״ל מקימיפ אוו
אחרי
מות
שפרע למראית
עין כדי להבריח מבע׳־ח והו״ל כדין מרומה שהעמידוהו
חכמים אדין חורה לענין דרישח וחקירה ד[,
וכמו כן העמידו חכמימ דין קבלת עדות שובר זח ,אדין
תורה ו א ץ מקבליפ ע ו ו ח שלא בפני בע״ד וקמן אפילו בפני אפומרופםו כשלא בפניו
א( בדין זת נאמרו ד׳ דעות (1 :מרן הב״י ו[ כתב בשט שטח אחת :דבואת
עדותן על הקסנימ ,משומ
אפילו
נכחכה _ בשמד,
דאלמוח
ודוקא
אם
כרי שלא תשרוף
היא
דעתו עליו,
ולשמה זו מקימימ
דמי.
אביהמ
מקבלים
מבות
המוריש
צואת שכיב מרע ,אבל צואת בריא אין מקבלים עוותת אם
היורשים הפ קטנים.
(2חריסב״א והנםק׳יי םוברים שכל בואר ,מתקימת על ידי ביה דין ,הואיל והוא דבר ברור דליכא
למיחש לסידי ובכל דבר שהוא ב ת ר לא נאםר בו כלל דין זח שאין מקבלים עדות שלא
בפניו.
וזו
היא דעת היש אומרים שכתב רם״א ז[ ולדעתם מקבלים עדות בואה של מתנה או חודאה אפילו בצואת
בריא ואעפ״י שלא כתבוה בחיי םודישס.
(3הדפבין ס ו נ ר שכל בואח המוריש ליורשיו לתח לפלוני מנכמיו ,מקבליפ עדוחח אפילו אם
היורשים קםנימ,
לצרכס של
משוס רעדי
חיתומימ,
צואה פילי דיתומיס נינהו ,כדין לוו
ובכל מילי
דיתומיס
בי־ד
או
אפומרופומ
חיתוסיס
ליכא בהו משוס אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין.
א[ ט ח יוסף בלק הטח מר׳מ סי׳ ק״ח סי׳ ליד• ב( שו״ע מו״מ מיי ס״ס -פעי׳ ו׳.
ג! ב״מ־י״ג .ד( חו״מ סי׳ ל׳ סנדף א׳ .ה[ מפנה למלך ה׳ מלוה פי״ז ה׳ חי.
ז[ חו״מ סי׳ ק״י סעיף פ׳ בהגה.
ו[ בית יוסף חו״מ סי׳ כ״ח.
א מ ו ר •ואיו המוריש׳וקיומו!
מרק-נ.
•י ,1פשנזקקימ בית ידיך להוציא מעזפון ׳המוריש על שי צואתו ב כ ת ב א ו
פ ע ל פה מתנותיו או הודאתו במה שהוא חייב לאחדזס .מ^טידיט -א מ ס ד ו ס ו ס
לטעון
היורשיפ
לזכות
הקטניפ לבטול הצואה ביסודה או ל ב ט ל חלק ממנת
ו ל ב ר ר חלק יטה ליתומים אחרי שחתקיימ בדין צואת המוריש א(,
ולדעתו אמ הודה המוריש בבואתו א ח י י ג לאחרים ,אין מקבלים עדוחה אם היורמים הם קטנים ,מעדות
הודאת המוריש הוא
מילי
ואין עדות זו מהקגלח בבי׳׳ד אלא בםניהם של
דאבוהון
גדולימ.
היורשים
כשחמ
., .
י( הראב׳׳ד והרא״ש והטור אן םוברימ:
שאין מקבלימ עדות גואה עד שיגדלו היורשימ ,אם
ל א שכתבו העדימ עדותם בכתב ונתקיימה בבית דין גתיי המוריש או שחתימת העדים נ י כ ר ת .ל ב י ת דין
א ו שכתב המוריש עואתו בכתב
ידו
לבית
הניכרת
ודעה זו כתבה .מרן בשם יש מי שכתב U
דין,
ולהלכה מסק מ ק :עדי בואה ס ק נ ל י ס בפני האפוטרוםיס נ[.
ובנימוקו של מרן בריבים אנו לומר ,שהוא סובר כדעת הרמב״ן שכל 1ואת המוריש על יורשיו
לתת מנכטי עזבונו לאתרימ הוא
דין
בנדר «מילי דיתומימ״ ונזקקימ להמ בית
לקבל
בפני
עדות
האפימרוטום.
יהרמ״א
את
מקיפים
נאמר בו
תיפם
לעיקר
דבריו מטעם
זה:
נימוקם של הרימב״א והנמק׳׳י ,ולדעתם אפילו כשחייב מודה ,בבואתו
שכל בואה של נתינה או אפילו הודאה היא נ נ ד ר דבר גרור שלא
בפני
הקטן ושלא כפני
ובפתחי חשובה ד[ הביא משם כנסת יחזקאל דאף שדעת הרשב״א והרמב״ן
דבעיאה מקבלים
מעיקרו
קבלת עדות שלא בפניו והלכך מקבלים עדותה אפילו
דין
האפוטרופוס•
עדות על הקסניס ,הנה
איתא לזה ב׳
טעמים:
(2שהוא ו ב ר נ ת ר .ולטעם
(1שלא תסדף דעתו;
הראשון יש לומר שדוקא בבואה בקנין ס ו ו ר דקונה מדאורייתא מקבלים עדות בפני קטן מתקנת חכמים
כדי שלא תמרף דעתו ,אבל בואת שכי״מ
בלא
קנין שאינה מתקימת
לקבל ע ח ת בפני הקטן ,דתקנתא לתקנתא לא עבדינן.
השכי״מ תיכף לבואחו הוי דבר ברור מה שאין כן
מדאורייתא לא תקני כח חכמיה
ולטעם השני נסי יש
לומר
דדוקא ..אס
.מ0
אפ נחעכבה מיחחו יומיפ אפשר שחזר בו וכאשר
יגדלו היתומיט יביאו עדי חזרה ,ומטיק מאחר שיש שתי דעות אין מוביאימ מן הקטנימ עכת״ד .ולע״ר
דבריו אינם מחורים שתקנת
דעתו
כוללת
גפ
קבלת
חכמימ לעשות דברי שכיב
עוות שלא
בפניו,
מרע
ככתובים
וכמםודימ
מטעמ שלא הטרף
שאל״כ לא משכחת לה קיום בושתי'שכיב מרע בקטנים,
ולחזרה נמי אין מקומ לחוש כל שלא יתברר שהיה סבה מוכרחת לחזרתו.
ולבד זה הלא למעמיח דהרמב״ן ובואה הוי מילי דיתמי
^שלא
בטניו.
בכל
ענין
מקבלים
עמת
ולא נאמר בהם שאין מקבלים ע מ ת
אשור בואה .ומהרשדימ
הן
הביא דברי להקת הפוסקים
הראשונים שסוברים לקבל עדות בואה כשהיורשים הם קטנימ ,והוסיף לומר דאעיג רכל שתנתבע יכול
לומר קים לי בית דין טוענים כן ליתומים ,אין זה אלא כשהנתבע יכול לשעון טענת זכות וראית ,א ב ל
מענת שמא לכשיגדלו
חיתומימ
ימגאו מענה מבטלת העואה היא חששה רחוקה ולא טענינן ליתמי ו (
א( נרםינן בנמ׳ :הלכתא אין נזקקימ לנכסי יתומימ ואמ אמר תנו נזקקים ,שדה זו ומנה זו
גוקקים ואין מעמידים אפוטרופוס ,שרת סתמ ומנה סתמ נזקקימ ומעמידים
אסוסרוסוס
אמרי
נחרדעי
א[ בית יזםף סי׳ ק׳׳י סעיף י״נ• ב[ סי* כ״ח וסי׳־ק׳יי .נ[ שדע־פי׳ ק״י סעיף
ס וסמ״ע וש״ך שס .ד[ פתחי תשובה סי׳ ק׳׳י ס״ק ה׳ .ה[ תשובות מהרשד״ם ׳חדמ סי׳
קצ״ו .ו[ עיין תשובות פיית מסה אהרן ת׳׳א סי׳ ס״ה.
,
קבלת ע ו ו ת לתובח יורשימ ק ט נ י ם
ש ע ד לנ.
־מ והוא ח ד ק א ס ציין המוריש בצואתו ו א מ ר :מ נ ו
tin
סנה
שדה ,זו
זו
ל פ ל ו נ י ב ח ו ד מתנה שאני חייב לו ,מעמידים אפושרופוס למעון לזכות היחומ?,0
ב ס ע נ ו ת חוקיות ומתקבלות אל הדעת לבסול הצוואה או באורה לזכות היורשים
הקסנים,
ה .אין האפוסרופוס רשאי לסעון ולא בית דין נזקקים ל ס צ נ ו ת שאין
בחן ממש; ב ס מ ר ח ל ה ל א ו ת את התובעים בדינא ודינא כדי להביא אותם לידי
אפשרות וויתורים ל ם ו ב ת חיתומימ .ויש אומרים שנזקקים בית דין גם ל ס ע נ ו ת
בכולהו
נזקקים
ומעסידים
לבד
אטוטרוםום
מנמבאת
שדח שאינת שלו
דאתזוקי סחרי בשקרי לא
מחזיקינן א[ ורש״י )ד״ה שדח( בחב :ומעמידים אסוטרוסום $ברור לחם חלק יטה ולהגבות
את זד ,מן
הזבוריח ,משמע מדבריו דבאומר מנח ושדה זו שאין מקומ לברור חלק יטה ,אין מעמידים אפוטרוטומ,
והרשב-א ז״ל בחב שגט בזה
ואטילו שדה זו יטעון
מעמידימ
אטוטרוטוט
קאמר
לברור חלק יטה ולטעון שמא מנה מדינה
האםוטרופוס עד כאן החום השדה ע־כ ב[ ,ורבדיו ל א ז כ י ח י להביגם שהרי מנה
זו ושדח זו בגגוד למנח ושדה טתט ,מובנו הברור הוא מנה ושדה
מקום לברור חלק ימח או
והגד״ת
הגבלת תחומיו.
מתר
דברי
ממוימימ
הרשב׳׳א
בסימגיו
אלח
ומבריו,
שא״כ
גמ
ואין
בגמבאת
שאיגח שלו יעמידו אסוסרוטוס לסמן תחומי השדח ג[.
תגו אם גחקימה הבואח בביח דין יש בד זכות ליחומימ לסמור
והתום׳ כתבו :שאסילו באומר
עבמם ,דמםרשינן דבריו שמת שאמר תנו הוא מפני שהוא סבור שהיה חייב
הבא ראיה שהיה חייב לך ד[,
נותן מתנה .ולכן יטעון האפוטרופוס
תמבא לעולם ,אפשרות קיגם בואה באומר ת נ ו
ולולא
לי,
לא היח
זאת
ודבריהם נפלאו ממני שא׳׳כ ל א
גגם כשהיורשים מס גדולים .י»עט כזאת ויבטלו מתנת
אביהם.
והנכון לע״ד בבאור סוניא זו ,הוא מ׳׳ש הסמ׳יע ,דבשדה ומנה סתמ מעמידים אטוסרוםוס בתפקיד
משנה :לטעון לבטול הביאה או טענות אתרות
זו מעפיריט אפוטרופוס
קסנימ שבוה
מורישם
לטעון
ואמר
לבטול
תנו
לפירוש העואר,
וגס לברר להפ הלק יטה ובשדה ומנה
הבואה ובאורה לזכות היתומימ ,וזו היא דעת מ י ן ז״ל שכתב:
מנה לםלוני נזקקים לנכסיהם אחר שמעמידיס אפוטרופוס ,להפוך
בזכותם .וכן אמ אמר תנו מנת זו או
שדה
תנו
זו
נזקקיס
למלוני
אחר
לנכסימ
שמעמידים
לחם
אפוטרופוס ע״כ ,ובאור דבריו הוא זה ,שבשדה סתם מעמידים אפופרופוס להפוך בזכותם בעיקר הצואת
ובברור חלק יפה ,וגפ בשדה זו אעפ״י שאין
מקופ לברור
חלק יפה
אפוסדוסוס
מעמידיפ
להטוך
בזכותם.
והרמב״פ פוסק כדבא שהעמדת
אטוטרוטופ היא ר ק לברור חלק יפה .הלכך באומר מנה ושדה
אטוסרוסוט ה[,
הראשונים
זו אין מקום
להעמדת
חלקו עליה .הלכך
וממשיות
לבטול
נקטינן כדעה
הבואח
ונאורה
ודעת הרמב״ם זו ,היא דעה יחירית שכל
הפוסקים
מ ק שלעולמ ממנין אפוטרופוס לטעון לזכוח היחומים טענות חוקיות
ומובנה
ולברר
ליתומיפ
חלק
יפה אחדי שתחקיימ הבואה ביסודה
ומובנה כאוסר םנח ושדה סתם .ובשדה ומנה זו מעמידיט אפוטרופוט
לטעץ
לבמול
הגואה
ובאורת
לזכות חיתוםים.
א[ פלכין כ״ב:
ב[ בית יוסף סי׳ ה״י ספי׳ י.
ד[ פלכין כ״ב :תל״ה ואין.
ה[ פיין ש״ך סי׳ ק״י ס״ק י׳.
נ[ נמלי חלומה שמל י״ד ח״א.
שרק נ .
ד&ח
ששור בואת המוריש וקיומה־
אלה שזה הוא מכלל חובת בית דין להפוך בזכות היתומים א( ,ותדבר מסור
לשקול דעת בית דין להפוך בזכות היתומים בדרך
האםת והשלום
כדכתיב:
והאמת והשלום אהבו״ ״
א(חראב״ד כתב :ממנים שסוטרוסום ל ט ע ו ן נ נ ד בעל דבר בין שחיה ממש בטענותיו ובין שלש
היה
tooאולי יתטשד עמו לטובת היתומימ .וכן כחב רמ״א א ן ולע״ד אין חםבדא׳ נ מ ת לחםכים ל כ ך
שיסעון חאמוםרופום וישמעו בית דין טענות שאין בהן ממש כדי להביא את חתובע לידי ששרה .ל ק
בראה שאין הדברימ אמורים אלא במקום שנראה לבית דין לסי
שקול
דעתם
שאץ
תתביעה
נכונה
בעיקרה לכן שומעימ מענות האסוםרוםוס שאין בה םםש כדי שיבואו לידי פשרה ,אבל במקום שהמענה
נראית יביבה ונכונה ,אץ בית דין נזקקימ למענות שאין בחמ
ממש,
דכלל
נדול
הוא ב ד י ן :האמת
והשלומ אהבו.
א[ פי׳ ק״י סעיף ה׳ בה:ה ,ונדע ״ק פ״ז.
תפ ונשלפ חלק אי פפפר ״שעדי עזיאל״ השופט והמשפט,
,
«
יופ
בחמד ה מלך המשפט.
,
ה לפדר ״ועל פיך ישק כל עמי״ ב׳ דחנוכה תש״ד.
פתחי
שערים
מבוא
ס ר ק א.
אפוטרופוס או אפיטרופוס
2—1
סרק ה.
ספרי לימור ל נ ב ו ר
ס ד ק ב.
חאפוסרוססות ומשפטה
11—2
פרק ו.
אפוטרופסות בית דין לבתי כנסת
סשפט האפוטרוססות
עבםם אבל בעה״ב
פרק ז.
שער א.
24—20
אפוטרופסות בית דין
ס ר ק א.
בית דין למנוי אפוטרופוס
פ ר ק כ.
אפוטרופסות בית דין על קטנים
א—ג
דברי קדושה של חיתיר
פרק ת.
גבאי בית הכנמת
מס—נד
פ ר ק ט.
הנחלת בית הכנפת
פרק י.
פ פ ר תורה ותשמישי קדושה
נת—נו
נז—נת
סרק יא .בדקות ונדבות לבורך בית הכנסת
שבבית הכנסת
ד
מרק ג.
הפרשת צדקת ותרומות מנכטי יתומיפ .ח
פ ר ק ד.
אפוטרופסות בית דין לאשה ובגימ
ו—ז
עזובים מאבותיהפ
אפוטרופסות בית דין על הקדשות
וצדקה לעניים
אפופרופסוה בית דין על הקדשות
נט—ס
פרק יב .צדקות לעניים וסופדות הבכור
בחיי הוריהט
ס ר ק ה.
מה־-מז
מז—מת
20—10
אפוטרופסות של מי שנמצא בידו
רכוש יתומים.
ובתי מדרמ מ ל הבבור
16—11
יסוד המשפטי לדין יתומים שסמכו
סד,
שער ה .אפוטרופסות צדקה והקדשות
לעניים וסופדות הפד
פרק א.
פרק ב.
ת
שער ב .אפוטדופפות בית דין על
נכסים עזובים מבעליהם
סא—פג
f—10
צדקת לעניים
צדקה ופרנסה לעניים קרובים
עא
פרק ג.
גבית הצדקה על ידי בית דין
עב—עו
פרק ד.
קופ־; של צוקה ותמחוי
עז_עס
פרק ה.
גבאי צדקה ופרבסי הצבור
פ—סד
ס ר ק א.
נכסי םקדזן
ט—יב
פרק ו.
קופת הצדקה
פה—פו
ס ר ק ב.
נכסי שבוים נטושים ורטושים
ינ—כב
פרק ז.
החייבים בתרומת קופת הצדקת
פז—פס
ס ר ק ג.
נכסי רסושין
כג
פרק ח.
ס ר ק ד.
אפוטרופסות בית דין לפדיון שבוים
מנכסי השבוי או הקרוב
ס ר ק ה.
שער ו.
כד—כו
סדיון שבויים מקופת או מגבית
הצבור
כז—לא
שער ג .אפוםרופםות בית דין
על נכסי מחופרי ד ע ת
ס ר ק א.
נכסי שוטה
לב—לד
ס ר ק ב.
נכסי הרש ואלס
לה
שער ד.
חלוקת צדקה לעניים
אפוטרופסות בית דין
נדרים והקדשות
פ ר ק א.
גדרי צדקה
פרק ב.
הקדשות לצדקה
שעד ז.
פרק א.
צ—צב
לצדקה
צג—עמ
ק—קב
אפוטרופסות להקדשות
אפוטרופסי הקדשות מםוגיפ על
ידי המקדיש
קג—קז
שער ח .הראויים להפנות אפוטרופסי
בית דין
פ ר ק א.
מנוי קרובים ונוגעים בדבר
פרק ב.
מנוי אשר .לאטוםרוםא
קט—קיש
ס ר ק א.
םילת בנים עבדים וגרים
לו—לח
פרק ג.
מנוי קטן ולא יהודי לאפומרופופ
קיא—קיב
מ ר ק ב.
תלמוד תורה
לס—ס
פרק ד.
מגוי עפ הארץ לאפומרופופ
קיב—קיג
ס ד ק נ.
בתי סמר ובתי תלמוד
מא—מנ
פרק ה.
מנוי אםוסרופסים רבים
קיג—קיד
מ ר ק ד.
הרבצת תורה בישראל
מד—מה
פרק ו.
הקבבת פרס לאפופרופופ
קיר—קמו
למלוי יסודות התודה
קח—קס
פתחי
דג
שער ט .יתומימ שטמכו אצל בעה״ב
פרק א.
פרק ב.
קטז—קכ
יחומים שסמכו אבל נ ע ל חבית
קכ—קכב
אפוטרופטות מי שנמצא בידו
רכוש היתומים
פרק א.
אפוטרופפות המוריש
חפקידי
קל—קלת
אפוסרופופ ממונה מבד המוריש
קלם—קמ
פ ר ק ב.
רנ-רד
רה—רז
מכירת קטן ומתנתו
טרק «.
טרק ב
דת—רטז
תנאי חרמות למכירת קרקעות
היתומיט
קמר—קמו
ך י ן _ ףיןן
שער כא .מצוה לקיים דברי המת
מנוי אמוםרוםוס המוריש עפ״י
קמז—קמט
מנוי אשת המוריש לאפוסרוסא מבד
קנ—קנב
ריט—רכ־
מבוא.
פרק «.
טרק ב.
אמופרופופ המוריש לתלוקת
נחלתו
מרק ת.
קבט-רב
שער כ .קרקעות היתומים
קמ—קמג
הסורי* עפרי ושמדן דעתו.
• ד ק ר.
הכרזת בית דין למכירת קרקע
שעד יט .מטלטלי היתומים
אסוסרופםות בית דין או הסודיש
א ו מ ק דעתו
קבו-ק««
פרק א.
שער יג .מנוי אפוטרופופ המוריש
מ ד ק .1
מרק ב.
אפוטרופוס המוריש
ארק• א.
קבב—קבה
שער יח .שומת בית דין למכירת
קרקעות יתומימ
קלו—קלח
לחלוקת נחלח
ה ר ק ב.
שעד יז .שבועת האפוטתפום
יתומימ
לחלוקת עזבונו בין יורשיו
פרק ד.
קפז—קבא
ס י ק א.
תובת חםוריש לםנוי אסוםרוסום
ונאמנותו
סרק נ.
פ ר ק י.
קטו
שבועת האסוסרוסוס לגבית זכות
טרק א.
קכז—קכס
והראויים לחשנות על ידו
• ד ק ב.
מברא
קכו
רכוש בניהם וקרובי׳חם חקסנים
ס ד ק א.
ס ד ק .1
יתומיפ
אפופרוססות ההורים והקרובים על
שעד יב.
טענת אפוטרופסות לזבוח
קפב—קסו
אסוסרוסים היתומים בטענת נ ר
אפוטרופסות החורימ על בניהם
הקטניפ
ס ר ק ב.
• ר ק ב.
קעח—קםא
היתומים
קכג—קכת
שעד יא .אפוטרופטות ההודים והמנחילים
פרק א.
שער פז .שמירת ממון היתומים
והשבחתו
סרק *
ופדנסמ משלו
שער י .
שערים
קנ—4קנו
פרק ג.
דכא—רכר
מ ז י ח לקיימ דברי הפת במת שמפר
לשלוחו או שלישו
רכז—רכת
מלקי״ח באפוטרומום המוריש
רכח
אשוטדוסםות גית דין או המוריש
עדי יורשיזג שהם גדולים
ק0ו—קס
שעד נ ב .פ ד ע ץ נדרים ונדבות
מנכםי המוריש
•רק• ת
אפוטרופסות ח מ ו ר י •
קסא—קסג
סדקי ז.
עקירת הידזשת או הפסקתה
קסז•—קסח
פ ר ק א״
שער יד .תפקידי ב י ת ד ץ באפוטרוםסותם
פרק כ.
רכס—רלש
נדרי אסמכתא
דלג
על מ ט י יתומים קטנים
שרק *
מדק ב
קסם—קע
הנחלות האפוםרוסםות
קע—.קעב
ש ע ר טד .ח מ ך היתומים
שער כג .הקדשות המוריש בחייו
או אחרי מותו
פרק־ ש.
מדק ש!
לימוד תידז* מ ד ע ואוםנות
קעגי—קעי
מ ר ק ב.
חנוך ב טבוח אומנות ומסתר
קעז
מ ר ק נ.
הקדש קרן לפירותיו
רל»—רלד
הקדש דבר ש ל * ב * לעולמו ,ו ד ב י
שאינו ברשותו
רלח׳—רמ
פתחי
ש ע ר כד .טענת לקוח מתנה או משכון
בקרקעות של יתומים
• ר ק א.
סרק ב.
שער כפ .שותפות ועיפקא
עסקא ו ו ו שותפות שבקזנון
מנו*.
רשא—ועב
מענת משכון
רמג—רמו
ס ר ק א.
רסז—דנ
ש ע ר כו .ס ע נ ת השאלה א ו שכירות
בםטלטלי היתומים
שדק א.
רגש—רני
שער כז .מ ע נ ת פקדון
• ר ק א.
פרק ».
ש צ ר ל.
שער כה .ם ע נ ת נזילה
רנת—דנו
שער כח .מ ע נ ת עיםקא
• ד ק א.
שערים
רגו!
א»וי״»
רפא—רסג
שותפות ועסק
רםנ—רסת
שטר כיפ היוצא על היתומים
רפ•—ועש
מבוא.
פרק א.
שסר כיפ
שער לא .טענה •לזכות היורשים
רעו—רעש
שרק א.
שער לב .ק ב ל ת עדות ל ח ו ב ת
יורשים קטנים
• ר ק א.
רנז—רס
רקא—רעו
• ר ק ב.
ר•—ר•!!
אשור 1ואת המוריש וקיושה
ר»ה—ר»וו
הענינים
מפתח
לפי סדר א״ב
א
ו
אב חייב ללמד אח בנו חורח
סח
אבידתו ואבידת רבו
קכח
אבי אבות חשובים כאבות
קבז
אגרת בקורת
עח
אדם נותן מעשרותיו בטובת הגאה
מה .קיד
אחרי רבים לחסות
רמז
אחזוקי םהדי בשיקרא לא םחזקינן
א* לא דיל** לד חסטא לא משכחח מרגניחא
חקדמח V I
תותיה
אין ח ב ץ לארס אלא בסגיו
ר»י.דסו
אין אדמ משים עעמו רשע
רכח
אין שטר לאחר מיתה
דלי
אין אדמ מקדיש דבר שלא בא
דלה .דלו .רלז .דלת .י ל * .
לעולם
אין אדמ מקדיש דבר שאמו שלו
דלו
אין אדם םקדיש דבר • א י נ ו ברשוחו
רל*
אין נשבעין על חקרקעוח
דסג
אין נשבעין על סענת שמא בהיסח
רסת
אין מקנלין עדות שלא בטני בעל
דין
אין פוסקין מזונוח לאשה אלא ג׳ חדשים
ו
אחרי נסיעת בעלה
נב
אין משנין אלא מקדושת קלת לחמורה
רס .רמג .רםד .רםח .רמו
אלם להנהלת רכושו
לה
חרש ושוסת
ז
מ י ב ר ואינו שוסע
לח
מד
אל ישוב דך נכלמ
סס
אין אדמ מישראל מוביא עעמו מדין חורה
נט
אל תםג גבול עולימ וגו׳
אין א ו ם דר עם נחש בבסיסה אחת
לח
אין מעמידין טרנס על העיבור אלא אמ כן
נמלכין בגבור החילה
עה .סב
אין עושין שררה על הבבור סחות סשניס
סב
אין מעםידין סרנסין סחות משלשה
אין םורידין קרוב לנכסי קסן
סח
קח
אין מקנלין סקדונות מן חקסן
קנג
אסמכתא בהקדש
בג
אטוסרוסוס
אין
קל .קמה
אין בואח בריא עוקרה ירושה דאורייחא
א ץ קנין לאחר מיתה
אין אדם רניל לסלק
לאחד מבניו
מבוא 24
סא
ח .עב .עו ב ד « .
רלב
אסוסרוסום שטינחו אבי יתומיס
נשים ועבדים
וקטנים
בג .בה .בס .רכס .ר ל
אני בבדק אחזה ס ג י ן
קכח
ממנים
בג .בד .בו .בם .רכס .רל .דלב .דלד
אמירח לבדקח
אנן יד עניים אגן
אסוםרופום
םגחילים
«ף
מבוא .15קנג
אם שמעת בישן תשמע בחוש
אין להקוש אלא םקוםו ושעתו
אין אדם^משליס סח שאין בשלטונו
אלעזר
ראשימ מנחןלים
קכד .רא
אין אדם חייב בנדרי או הקדש שבסחשבח
נחלו לבם
הכתן וגר מת אבות
אמירה לגבוה
אין אדם רשאי להעשיר עעסו על ידי הטלת
מזונות אשתו ובניו על הבבור
אלח הנחלות
אשר
מבוא 7
קלס
קמר
נ נ י ו מנחלתו וליחנה
אסוטרושא לדיקנני לא
מוקמינן
םז .קכז .קנח .קנה .קם .רי .ריש
אסוסרוסום לנכסי יתומים
אין מעמידין אשה אסוטרופא
קמז
א ץ אדם םקנה לעעםו
רד
א ץ שליחות לקטן
רו
קיח .קנג
נ
מבוא .18קס .קי
אין האסוסרוסוס רשאי לבזבז נכסי יתוסיס
קנא
ח:ותב נכסיו לאשתו לא עשאו אלא
אםוםרוםא
קל .קמח .קנ .קנב
ממתח
אסוסרוסוס לקמן
אין
אסוטרוםין
מנוי
חעגיגיס
קל*
םשחחזיקו אין יכולין לחזור
קלג.קלח
קמר
שמר
נקרא אסוסרוסומ שמינהו אבי יחומים
אלא
אמ מינהו סמוך למיתתו
אין א ו ם ס ס נ ח אסוסרוטוס לגדולימ
וכוי
קעו
חאטוסרוסםין
אתה
על
אין
אין
בחיי בעלה על סילכח ועל עיסחה
אסוסדופוס לעריות
ארבעה
מביא 2
י
ארור
הגבר אשר יבטח בארס
ארור
ממה משטט ג ר יתיט ו א ל מ נ ה
מבוא 8
ששהו
כגוסו
בד .כ ח
רסג
נ
מבוא ד
.1510ב .ק י א .ק ל ג .ק ל ח ק ע י .
ב י ת ד»ן ב ת ו ר א ב י ה ם ש ל י ת ו ס י ם מ ב ו י ם
בית
דין בכל מקום הוא
הקדשות
ביום
אסוםרוסום של
לעניים או מוסדות תורה וחסד
תאמת
האפוטרופוס
האחר נבדקה
קג
והעלום אהבו
בני
בעל
בעון
מזוזה בניס
בעדן
ביסול חורה בניס מתים
מתים
מברא
האומר
נ י
לי
מ ש ו ס י ר ו ש ה אין א ר י ך טעמו
הנודדות
גדול
שאינו י ו ו ע י ב ש י ב משא ומתן
הזמנה
ר
אין להמ חזקה
ר 1י <
ל א י ה י ו ק ר ו ב י מ זה ל ז ח
לאו מילתא היא
החובל
החובל
בבנו קטן יעשה לו סגולה
הלא
המחלק
אל יבזבז יותר
העוזבים
לס
לס
הפעוסוח
חרובה
ע
קגז
p
T S
קמס
ס
קנג
מחום•
םז
הקדמה V
אודחות^יושד ללכח בדרכי ח ו מ ך
דין ה ס ק ר
ג
מ ב ו א .13ק נ ג
מ ק ח ן מ ק ח וכוי
להחכים יעסוק בדיני ממונוח.
מ
^לד
בהורה םדה ואינה מדח
חשבת אבירה
שומר
ר
נ
מ ב ו א .21ק נ ז .ק כ ח
נכסיו על סיו וריבה לאחד וכר
הפקר^בית
ד
הגדולים
במבוה אומרימ לו גמור
עג
״
ד
ס ד ו ם ל ר ע ב ל ח מ ך וכו׳
המבזבז
ן
מ ס .נ .נ א .נ ט .ם
בבניו
קעג
ג
גדול
קםד .קסח .קםו .ק ם ז
העוסקים
קפו
המעשה יותר מהעושח
כמ
ליורשו נכסי לך ואחריך
המחחיל
עב
חוב
רםת
הכוחב נכסיו מהיום ולאחר מיחה
קגג
נ נ י ס ה ר י הם כ ב נ י ם
בר
ריח
ה נ ח י ל ו א ח בניו ,האב ס נ ח י ל מ ח י י ס
ולא
בל
נכסיהם של יתומים
מבוא«
ה א מ ח שנחבשה ע״י מ מ ו ן
הבא
דין ה ו א א ב י ה ם ש ל
יתימים
מ ע מ ם • מ מ ו יתומ ד י נ ו אלמנה
הדיינים
מבוא
מ נ ו א M2ק י א
רטר
ה
ל ט
ה ע מ ו ד ו ה א י ש א ש ר א ת ה ג ו ש ה בו
אליך אח העבוס החובה
מחסורו א מ ר יחסר לי
דרמו
סו.סז.םו#
מא
מבוא 6
מנהג וםבסל
העשוים לח»איל או להשכיר
דעת
אריס
לשםוד
רנדים
קפס.קע.רנ
דינא
ארבע
בית
דמי
קנג .קנד .דכ־ רל .דלד .דלו .ר מ
דמלכותא דינא
לנכסי יתומים
בחוץ
דבריםשבלב
• כ י ב מרע נכחונין ונססתיין
אחרת מקנה נ ק ס ן
יג .טו .ס ז
הלכה
לז .ל ת
עג
מבוא 1
שיםריס
יוביא
נר
קטן מ ס נ ל י ן אוהו על דעה נ י ת דין
די
מאות ושמונים בתי כנסת תיו בירושלים
אתי
נל
עיני ואביםה נמלאות מחורחך
הקדמה V I I I
מבוא נ
ל ך אשה שלא נעשית אסומרוסא שעת
אחת
אינה ע ר ר ה אלא נאםנית
סא
דברי
תחיה על ביחי .אנה חחי אסוסרוסוס
ביתי
גיד
קמח
קמז
חורמין וסעשרין
גדול
אגוד
נוגדות
א ס ו ט ד ו ט ו ט אין ב ד י ך ל א קנין ו ל א
לא
ו ס ם ו ן על • ל ח ן אביו
או
קנו
קמא.קמב.רסי
קסא
הקרמה I X
ט
יא
אבידח
יב
מובא מביאה
יא .י כ
ד!ד
הע1יגי&
no in.
ז׳ מוגי העיר
יאמנמ לך אם לוחות האבן אלו עשרת
הוברות וכו׳
עאמבת את ה׳ אלהיך שיהא שם
כז
חקדמח I X
וכין לאדם מלא גפניו
מ נ ו • .12לז .לח .קטב .קשג .ר י ר
שמים
מתאהב על ידך
ח
°י
חבר עיר
ובגוים חובסים אותו ואוסרים לו עשה מה
ל*
שישראל אוסרים לך ,וכשר
כז .מ י
חוקה
ומשביעית תשמטנה ונסשתח
יי
חזקה
והודעת להמ את מ ו ר ך ילכו בה
מי
חזקת מלש מנים
והלך לסניך מדקך
סי
אוקי ממונא אחזקתו
ע
וחתוקת בו
וחמשבילימ יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן
.דין א מ ת לאמיתו ,וגבאי בדקת
וחייתם נקיים מחי ומישראל
מא .פג .קלו .קעא
וחיה 3יום הנחילו את בגיו
מבוא .15ר י ס
והאלקיס יבקש נרדף אסי׳ בריק רודף רשע
יש
רע.רעב.רעז
חזקת אין אדם פורק תוך זמנו
יא
י
חמץ כפפת
D
»
מופפרא דלניח באנפיח שכירו
סביא 5
סבוא 5
והיתה זאת לכפ לחוקת משפפ ,אורעה כל
הפרשה כולה לחיות רין
דנב
חזקה כל מח שניר א ו • הוא שלו
ס
וחלכת בדרכיו
יא .יב .ר מ ו
יר המוחזק על העליונה
מבוא 15
וחי אחיך עמך ,חייך קודמין לחיי אחיך
קבם
קנח
יד הקדש על העליונה
סה
יהיו עניים בני נ י ת ך
0.פ
וישרוף את בית ה׳ וכל בחי ירושלים
מא
יהי ביתך פתוה לרוחה
מם
ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתםאר
מד
ירושה אין לה הפסק
וישב שלמה על כסא ה׳
מבוא 5
ולחושך קרא לילה
ולמדתם אותם את בניכם
ג
קעג .קעד
ולמדתם ולמדתם ,כל שמבוה ללמוד מבומ
ללמד
קעו
סג
מבוא 15
ק1ח.קבט
מבוא 8
וקחו לבניבמ נשים ואת בנותיכם מנו
.22 21 1913א .קי .קסז .קיס .קכ ,קמו .ק ע
קעה
מביא 5
ותפסו בו אניו ואמו והועיאו אותו אל זקני
ק מ * קע
אין בי״ד טוענים ליתומימ דבר שאינו
מבוי
רנה .רעז .רעת .ר ע ם
»תמי דאכלי דלאו דילהו ליזלו בתר
קםגjcgr\ JRV\ .
יתמי לאו בני מיעבד מבור• נינתו
רבו .ר פ ב
יתום לא ישטוטווריב אלמנה לא יבוא
אליהמ וגוי
מבוא 9
קיפ
יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם
שנקיהו
לאנשים
.ע י ר ו ואל שער מקומו
קם
מבוא 171610
נכסי יחוםים הרי הס בהקדש
ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו׳
ושמרו דרך ה׳ לעשות ג ו ק ח ומשפט
מ ב ו א Aש .קבז .ק נ ה
אין מורידין ק ר ו נ לנכסי יתומים
הקדמה X
גכ»י * י ק ה
ועשיון הישר והטוכ
מ
רבן נמליאל ו ב י ם דינו אביהמ • ל
יתומימ שסמכו אגל •בעל הבית
וםבדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו
מ ש י א אחד נשיא אחד ממסה מקחו
יתומים:
אין מאכילין את היתוםים דבר איסור
יתוסים
ו מ י גוי גדול אשר לו חוקים ומשסםיס
בדיקים
קנד.קסד.קסה.קסו.קסז.קפת
ימן ולא יתנו אחרים
מבוא 8
ק
ה־עניניט
מפתח־
כפר ל נ ס ך ישראל אלו חתיים א ש ר פדית
סח
בבד את ח׳ מהוגך ומראשית תבואתך
עד
<וסין על מבות עשת
הכנסת
ל .עד
מב
בי מציק תצא תורה ודבר ה' סירושלים
כי דרוש ידרשנו ח׳ אלקיך מעמך וחיה בד
ענ
חטא
כי לא יחדל אביון םקרב ח א p
סא .עט
כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא
עבדים לעבדים
קלד
כי
אם לה׳
ועמכם
בדבר המשפט
נ י אם צעוק יצעק אלי אשמע צעקתו
בי ח• יריב ריבמ
בכל היוצא מסיו יעשה
מבוא 0
לאו בעל דברימ דידי את
ל* תבוא אל ביתו
לא תעמוד ע ל דם רעך
כס
ער .עד
לא יתל דברו
לא תאמץ את לבבך
מה .ע ב
לא תקפוץ ידך מאחיך האביון
סוד .עב
j
לא ידע ל ב נ ך בתתך לו
לא תתגודדו
פת
מבוא 5
מבוא ין
לא חהיח לו כנושה
מבוא• ד
מבוא 9
לא ימוש ספר התורה הזה סםיך
רלח .רלח
הקדמה !1
לא עשת כן לכל גוי ומשפמים בל ידעומ חקדמח/ץז
לב בית דין מחנה עליהמ
מבוא 7
השמים
כל חנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא
כל הקרוב קרוב קודם
כו
נם
כל המתנדב על דעת בייד תוא נותן
כל המקדיש על דעת המנהנ הוא מקדיש
ם
כל מי שהוא חכפ ושפל נ ר ך ודעת הבריות
נוחה הימנו יהא דיין בעירו
מד
כל אמ תמצא לומר טשיטותא היא
קא .קב
כל תיקו דאיםורא לתומרא
כ ל מקדיש שממנה אפוסרופים בסתם על
גז .נח .ם
למען אשר יבוה את בניו ואת ביתו
םז«
אחריו ונו׳
למה נמשלו דברי־ תודח לדרבן ונו׳
מבוא 23
למרגמה שמיך באב
קגג .קנד
יב
לקש שכחה ומאה
לתקדני שודתיך ולא לעוותי
קא
מבוא 13 12
מ
קצת
מאה כתרי ותרי כמאה
לס
מאזני ב ד ק אמי־ בדק
מ נ מ ל כיסו של ה כ י ת
קה
דעת המנהנ הוא עושה
כל לשונות ברורימ של מחנה מנטל׳ין
קנב
אומדנא
כל אלמנה ויתומ לא חענון
קעא
כ ל ראיתיה בירושת איתא בפעוח לקיים
קכד
מגו דמוקמיגן אסוםדוסום ל ס ל ג * מוקמינן
לאידך סלגא
סד
מגו דלא שכיה
רמו
מגי
קפט .קע .קעא .רמג .רמד .רמס .רסס .רע .רעב
מגז דהעזה
רמש
ריס .רכא
מגו מממון לממון
דמג
דלו
מדבר שקד תרחק
הקדמה V H Iקםג .ר ע ג
כל מילתא דליתא בבריא ליחש בשכיב מדע
כל השובה דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב
כאלו מתחייב בנפשו
יב
עד
לאי תגורו מפני איש
כה
דברי חמת
ל
מבוא• 8
כל המרחמ על חבריוח מרחמין עליו מן
מוגבז המלך בזבז אוצרותיו ואובדות אבותיו
הקדמת ןן
כל חמשחמש באור חורה א ו ר תודח
כן תריםו נ ם אתם
כפרת למתים
מת
כוסין אותו עד שיאמר רובה אני
מחייהו
אלו המתים
סב
כרחם אכ ?ל בנימ
כוסין בני העיר זח את זה לננות לחם בית
כי לא לאדם חשסומו
סב
בשני בעירת
מומר לתאבון
הקדמה
V
מבוא 14
סז
כו .כס
מותר המת למתים
מס
מותר חמת ליורשיו
מס
ספתח
רצו
הע נינים
מובא שפתיך תשמור ועשית כאשר גדרת
דלה
בפיך ,אזהרת לבי״ד שיעשוך
סימנים עשויים להשתנות
מו
מ י פ שאין להפ סוף
מילה
לו
המול לכפ כל זכר
לו
מי שהלך למדינת חימ יורדין לגכפיו
ע
עבד קטן או שומת מסנילין אותו על
לז
דעת בי״ר
עדימ החתומים על השטר נעשה כמי
עג
וזנין אשתו
מלוה להוצאת ניתנה
רינ
רעד .רעה .רעו
שנחקרה עדותמ בבית דין
עושה בדקה בכל עת ,זה הכותב
רטב
תורה
ממון שאין לו תובעין
יב
ממון המיטל בספק חילקין
צח
עישור נכסי
מעשר ראשון
יב
על סי הדברים האלח כרתי אתכם ברית
מעשר כספים
סז .סח
סח
מעשר עגי
מעשר שני שאין דמיו ידועין
נביאים כתובים ומשאילן לאחרימ
מעלין בקודש ואין מורידין
קלז
מערכין בכית ישן מפני דרכי שלומ
קפ
מעמד שלשתן
ב
מסרנסין עניי עכו״מ עמ עניי ישראל
לט .מ .ענ .עג
מבות עשה שמתן שכרה בבדה
מצות בו יותר מנשלוחו
קעג
מבור .לקיים דברי המת
קלב .קגג .קנר .קנח .קנמ
קנג .קנד
הקדמה I V
עס ישראל
עשר תעשר את כל תבואת זרעך
פועל יכול לחוור בחבי היום
סתח סיך לאלם
פלפלת בתכמה הבנת דבר מתוך דבר
פקדון
ם .י .יא .יב
אין רבוני שיהא פקדוני ביד אתר
כ.כא.קנ.קו
כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד
קסח .ריס .רכ .דכא .רכב.
פריעת בעל חוב מבוח
מביל עני מחזק ממנו
משפט אחד יהיה לכמ
לח
מבוא .21ק ל מ .ק מ
סו
צ
ברק בדק תרדוף וגו׳
ברקת
מתנת שכיב מרע בכולה אפ עמד חוזר
קמו
ברקה אינה מתתלקת אלא בשלשה
קנד .קסב .קסנ
מתנת שכיב מרע כירושה שוויה רבנן
נ ד י נ י עפים נאספו עם • ל ק י אברהם
כה
הנודר בסתם על המנהג הוא נודר
צת
אין נכסי אדם משועבדים לבדקח
צט
ועשית ,אזהרה לבי-ד שיעשוך
נדרים
רמב
נמנו באושא להיות־ אדם מפריש חומש
נכסיו למבוה
נד
כל המעלימ עינו מן הבדקר .כאילו עובד עכו״מ
סד
אין ישראל גגאלימ אלא בבדקח
סו
ביון במשספ תפדה ושביה בברקה
סד
אפילו עני הפתפרנס מן הברקה יעשר .עדקה
סד
םםשכנין על הבדקת אפי׳ בע־׳ש
האומר סלע זו לבדקה
סו .םז .סח
ס .סא .מד
ח .פא
אין דותין בדקה שהיא מבות עוברת
רכ
נ
מבוא »נ
בדקה
מתנת מכיב מרע שכחוב בה קגץ
שין בנדר ושנועד .משומ אסמכתא
הקדמה I
ל .קעו .רפב
קמד
ביחא ליה למוכר רליקומ בהימנותיה
קג
פתוח תפתח את ידך
מבוא 7
מתנת על מה שכתוב בתורה
הקדמה
V
םקדון
פקודי ה׳ ישריפ משמחי לב
משיב אכירה
קלד
קסה .רעז
קס .קסא .ק ס ג קסג .קסז.
רכג .רכד .רלז .דלה
סח
ס
קצז
גח .נס
נב
ושמרו דרך ה׳ לעשות בדקה ומשפט
y
n
על9 ,ן
9
ר
9י
y
e
חעניניס
סםתח
*וסה
קופח של בדקה נגבית בשתים ומתחלקת
סא .ס נ
בשלשה
בז
חמחפים בבדקח
יד לבדקה
ספק
איזהו שוטח
שיסה א י ן 'מקחו מקח
לב
השוטח מטול לעווח
לב
ק .ק*
עתים שו6ה ועתים שטוי
לי
קא.קב
שלשת א ץ מקוץ מקח ואין ממכרן ממכר
כל המקדיש בזמן הזח אין כווגחו אלא לעדקח
בדקה
י
•
לב .לג .לד .ר י ר
ק
עני ורש הבריקו .בדק משלך וחן לו .
קב
שומת ביח דין
בסיך זו בדקה
עד
שומא ה י ר א
מבוא .13יב
קבה
אין אדם נוחן ערקה'דבר שלא בא לעולם
רלז
שמין כ ע ב י הנמבר בשיק
בופיה הליכות ביחח ולחם עבלות לא תאבל
קעה
שליח המשנת מ ו ע ת משלחו
ברכי רביס גקראימ דבר מעוח
מם
קיצס כחגים ^ויים נהנים לי
עח
דיי
כי .כה
קד
שמרו משפט ועשו נ י ק ח כי קרובה ישועתי
לבוא ובדקתי לחגלוח
קטן
שנים שהולכים בדרך וביד אחד קיתק שי מים מת
שטמו יחוס ריבו אלמנח
י י
קטן לאו בר תנאה הוא
מבוא 12
קסנים לאו בני מיעבר' מעוול* נ^נחו
קטן שחנדיל והביא ב׳ שערוה *
קטנים לאו נ נ י שליחות נינהו
קסא
רם
רסא .רסב .י ס ב
מבוא 81
ד
ראה חיים אם האשח אשר אהבת
קעת
קיום שמרוח דרבנן
לשכירות ליומיח ס מ נ י הוא
קלט .קמ
קעג .קעד
שבועה חיםח אין לה שיעור
ק»ד
שבועת האסוםרוססים
קבג
מ נ י א .12 .11קעג
שכיב ס ר ע שאסר נ נ ס י לך ואחריך
לסלוני
ראו מה אתם עושים כי ל׳א לאדם
חשפםו ונוי
יריב
שצועת חמ#נח
• ל ו ח ו של שים במוחו
ראה אביו שחס״סץ מעות ואמר של סלוני
הם
שמרי תוב חמוקדמין
ר
מבוא 8
קנז .קם .דלו
שלש מאות וארבעה בחי דינין היו בירושלים
*
שנוי
תלמוד תורה
תלמוד .תודח
ש נ ו י שנשנה והניח קמח לקעור
י
סז .כ .קנה
ינ .י ד .ב נ
נ נ ס י דסושין
יבא לדעת
ינ .יד
יי
יבא שלא לדעת
יג .יד
יג .יד
לס .0 .עג .עד
מושיבין מלמדי תינוקוה בכל עיר ועיר
מחרימין אוחח
.של ביה רבן
אין סורידין קטן לנכסי שנוי
יה
קטן שנשנת
ית
בן חמש למקרא ו ג ר
אין מורידץ קרוב מחסת קרוב
יח
תמחוי
אין מורידין קרוב לנכסי קסן
אין סודץ אח ה ש מ י ם יותר מכדי דסיחן
ננ .נג .נ ד
מא
כל מ י .ע א י נ ו מלמד אח בנו תורה הרי
גדול תלמוד חורה יותר מספרי תורה
כז .כח
מא
א ץ העולם מתקיים אלא בהבל תינוקות
מורידין קרוב לנכסי שכוי
יח .ימ
מא .קעג .קעד
כל עיר שאין בת מלמדי תינוקות
יג
פדיון שנוים
מג
ת
'ס
:
ס
3
מקיימים שסר שלא בסני בע-ד רסא .דסב .רטד .רסח
מבוא i t .11
הםזכח לקמן
מבוא !0
שסר
קכנ
מביאת קסן יש נ ח גזל מפני דרכי שלום
נ נ ס י נמושין י
סד
הוא כאילו קברו
מא
נמ
תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה
תן כזכי
תקנתא לתקנתא לא עבדינן
תרוםת שקלים
הקדמה I I F
׳:עז
םא..םב
»ו
רמו
פז
ת י ק ו נ י ם
דף
מכוא
1
מנוא
2
שורה
'1ל
במקום
3
אפימרוםום
אפופרופום
22
פאאריאריאלית
•אפניארכאלית
״
שלהם
4
.״
י
״
שלהן
2
נאמר
נאסרת
12
18
והרטג׳׳פ
וחרסנ׳׳ן
״
27
ומרי^״ל
24
2
וסעין
83
מאגדה
,״
ברנלוגי
אלברנלוני
חר״י
״
לביין .בית
ד סוף הערה א
כמיני!
האנייה
י\םף
סי׳
ר״נ
הרמנ״ן וחרא״ש ורס״א נ ה נ ה
.
ד מיונים
a
ג׳
י הערה א׳
5
שאכוון
שסביון
י בעיונים
1
רג״א סעי׳ מ־ו
רו׳׳א סעיף נ ״ ו
מו
3
אין
שאין
ימ
12
אתרי מ ל ת אהד
להוסיף סילת מהם
ג א גהערח
18
אתרי מלת לו
להוסיף
גב
«
גית
סבית
כד
5
ובמל
ובטל
גו בהערה
10
מ א ר י מילת וכן
להוסיף »ילת כ ת ו
לח געיוניס
•
םילוו עול
גי
י׳
לו
2
ונכרתו
שגגרתו
לו
«
ואס אין
ונם כשאין
לו
4
אתרי מילת מגיירץ
לתוסיף ס י ל ת אותו
.
מה
17
מהרי מילת אפוטרופסות
מש בהערת
11
כהניאו
ו0גו0
׳׳
אתרי מילת ומרי זת
להוסיף םילת נ ס נ י א
״
״
בית־וין
נ
2
תפעם
כהסעם
נד
9
ד ג נ י העיר
דרכני
נ ו בהערה
2
אתרי מילת זח
להוסיף מילת ל ג
m
w
״
אתרי מילת זראזה
להוסיף מילת מ ר ץ
•
m
m
אותם
מחיק.
0
12
גמקע
נקרא
מא
3
לתפלת
ותפלת
סב
»
א׳
ה׳
15
נ׳
ו׳
1
לכל
ככל
m
םנ
פי
רס־יה סעיף וו׳ ו ס ם ״ ! ס״ק ל ״ 4
סיג
מש
י
־
נסם
#
תיקונים
יף
םג
במקום
שורה
12
רצם
והנהלתו
~
צ׳׳ל
ותנהלתן
פז
1
כאפרן
מפ
10
אתרי פילת סתעסקין
להוסיף מילת עמו
ע בהערת
41
שכירו
שכיחי
עב בהערה
10
שתר״ג
שכה־נ
עת
0
ל1יין כםוף השורה אות )נ(
־ בהערה
0
ל1יין גראש השורה ) maנ (
ע«
קפה
קופת
פ
15
אחרי פילת דין
לתופיף מילת אמת
פז
קא בהערה
3
תקהל
הקהלה
20
אחרי מילת אין
ל ה ו פ י ף מ י ל ת הרבר
w
•
25
שמדברי
מדברי
n
w
27
רבעי
דבעיא
1
אפומרופוס
אפוטרושפי
הפרות
חפירות
קח
1
הנוגעים
וגוגעיפ
קיא
8
אחרי מילת קמן
להופיף מילת ולא יהודי
קיא בביוניפ
3
רב בשני
רך בשנים
קטו בהערה
1
עיין דיני שומר • כ ר
למתוק
קיז בהערה
, 4
חנכפי
*ני
קג
קג בהערה
קנא בהערה
קנג
ק נ ח בהערת
קנח
ק נ ס בהערת
-
״
קענ
קעד בחערח
קעו בחערה
קעו בעיונים
•
קעח
•
הנכפימ
7
מדא
מרה
14
לפני מילת נוטה
הדעת
1
לחלוק
לתלק
9
ומנתל
ומנהלת
15
לפני מילת «ו
להוסיף מילת קטניפ
4
להגדיל
להגביל
11
אחרי מילת הנכטימ
להוסיף מילות דבריו ק י י פ י מ
26
לגדולימ
הגדוליס
1
לפני מילת ל ג נ י
להוסיף מילת דברי המת
0
לפקח
לפקח
9
אחרי פילת על
לחופיף פילת בל
19
שאבד
שהפסיד
5
יושרפ
עשרים
1
היתופיפ
יתימיפ
8
ע-ד
עד
2
חרבונ
ס׳׳פ
2
לפני מילת מהרש״פ
להופיף מילות תיקון סופרים
15
אחרי מילת בית
להופיף מילת דין
V
יזו
ןנ״ל
במקום
שורה
י ף
י ק ו נ י ם
קעס
אחרי מילה שכר
להוסיף םילזו ריוח
קעמ בעיונים
ר׳
ר״ 1סעי׳ י״ב י״ג
קפד
1%
אחדי מילח והוא
להוסיף מילח מוחזק
קסם בהערת
18
בריא
ברי
80
לוית
הלואח
*
•
קב
8
בריא
ברי
קב* נ ח ע ר ת
«
רבי
רבינו
9
מודה
הודאה
1־ -
*
V
ק ב ס בעיונים
*
8
דג
״
דו
י
10
החביב
החניף
בחמוח
נעלי חיים
דאונס
ואונםין
בכל
בעל
״
19
מסחברא
מסנרא
די
19
למעלה
מלמעלח
ריא
8
ומבסל
מנמל
18
8
•9
יחישו
יתינשו
אחרי מילת להשכירם
להוסיף מילוח או לחחנירס
אחרי סילת או
להוסיף מילת נ ו ח
רכג
3
אחרי מילת ׳דאורייתא
להוסיף מילת זכאים
רלז בהערה
12
מסורשת
מומרשת
רמנ בהערת
1
בריא
ברי
רמה
10
ואם
אם
ריז
״
רכ
10
חק
חקי
ובשם
דבש׳׳ס
אחדי מילח שהרי
להוסיף •»לח לא
8
יכול
חייב
0
נעל
בסענח
ע׳
קל״ס
ווינא
וריינא
רמו בחערח
ד
רממ בהערה
ו
דפג בהערה:
רסז
רע4
רעה נביונים
רסז
2
8
י
c
•
© Copyright 2024