השיבה אל ה"אני"
פרשת תזריע-מצורע ,ו‘ אייר תשע"ה ,גיליון מספר 14
פרשת נצבים ,כ"ח אלול תשע"ה ,גיליון מספר 14
פתיחה
עיון
יצירה
מחשבה
הרב אלישע אבינר
ישראל מאיר סבתו
נדב שטרן
אלעד מוריה
חגי סגל
יונתן ויתקין
דביר פריד
השיבה אל ה"אני"
כספו לא יבוא אתו
צמאה לך
תפילה ,ביטחון
וגזרי דין
לאן נעלמה
מצוות התוכחה?
לנשמות שבהרים
על הסליחות
רק המלאכה הגשמית ,אלא גם המלאכה הרוחנית.
עבודתנו הרוחנית רחבה ועמוקה ונוגעת לכל פרט בחיינו.
בישיבה היא מתבטאת בעיקר בתחום לימוד התורה,
בשאיפה להרבות בזמן הלימוד ולהגדיל את איכות
הלימוד ועומקו .בימי אלול היא מתבטאת בעיסוק הרב
בתשובה ובנסיוננו להתעלות אליה ,לתקן את העבר,
להשתנות .להתחיל מחדש .חלק מעבודתנו הרוחנית היא
המלחמה הנצחית ביצר הרע .חלק ממנה היא ההתעלות
אל מדרגות גבוהות של עמידה לפני ה' .כל עבודתנו
הרוחנית ,על כל היבטיה ,כלולה ב"מלאכתך" ,ובשבת
עלינו לראותה כאילו עשויה.
כמובן ,המסגרת מחייבת לקצר ,אולם המתבונן ישים לב
שמדובר באמת מפעימה .פירושו של דבר שבשבת ניתן
להגיע למצב עליון בו ה' השלים כל חסרונותינו ואנו
עומדים לפניו ודבקים בו ללא כל חציצה ,כל אחד
באופנים הפרטיים שלו וכולנו יחד כאומה.
זה פשט הביטוי "מעין עולם הבא" – בשבת ניתן לחוש
כאילו אנו נמצאים כבר במצב השלם ,בשלמות האחרונה.
האמונה שהקב"ה ברא את העולם ,עליה מושתתת
השבת ,היא המחייבת להאמין שהבריאה היא טובה ,וכפי
שהעיד עליה הבורא" :וְ ִהנֵׁה ט וֹב ְמאֹ ד" (בראשית א ,לא) .
ועתיד העולם להגיע לגאולתו ,וכל יחיד ויחיד מבאי עולם
יזכה גם הוא לגאולתו שלו .בשבת ניתנת לנו הצצה
לגאולה זו.
עומדים אנו בשבת המקדימה את ראש השנה ,יום הדין.
בעוד יומיים נעמוד כולנו לדין ,נעבור לפניו יתברך כבני
מרון ,איש איש ופקודתו .כולנו נעמוד ונתפלל על חיינו,
על עמנו ועל ארצנו .מהי השלמות האחרונה שלנו ברגע
זה? מהו החיסרון שלנו בעת זו ,שהשבת המיוחדת הזו
יכולה להשלים לנו? מהי המלאכה ,מלאכת שמים ,עבודת
הלב ,שעלינו לראות כעשויה?
התשובה פשוטה – בראש השנה נתפלל שניחתם לחיים.
בשבת זו ניתן להגיע למקום הזה ,ולהרגיש בחוש
שנחתמנו כולנו לחיים.
"וְ ָדבָ ר בְ ִעּת ֹו מַ ה ּטוֹב" (משלי טו ,כג) – כל זמן והשפעותיו,
כל עת ותכונותיה ,כל שעה והעבודה המיוחדת לה .על כל
דבר בחיים לבוא בהקשר המתאים ,והדברים נכונים ביתר
שאת בעבודת ה' .עלינו להבין את העת בה אנו נמצאים,
ומתוך כך לנסות להבין את אשר ה' דורש מאיתנו.
עומדים אנו בשעה גדולה – השבת שמקדימה את ראש
השנה ,יום הדין הנורא .לרוב לא ניתנת משמעות רבה
לשבת זו ,אלא לשבת הבאה ,שבת שובה .אולם דווקא
בשבת זו ישנה סגולה נפלאה שיכולה להתקיים בלבבות
בעת זו ,לא בעת אחרת .והדברים יובנו בהקדמת ביאור
עניינה של השבת.
התורה מנמקת את השבת כזכר לבריאת העולם – "זכר
למעשה בראשית" ,בלשון התפילה והקידוש .מצוות
השבת נועדה להזכיר לנו שהקב"ה ברא את העולם ,הוא
אדון העולם ,המשגיח עליו והמנהיג אותו .ריבונו של
עולם הוא בעל הבירה ,והוא ציווה לנו לשבות ,לאמור:
לא לכם שייך כל עמלכם ,כי אם לי .הרפו ממנו והאמינו
בי .אינכם חייבים לעבוד לפרנסתכם ללא הפסקה .אני
דואג לכם.
לפני הציווי על שביתה ממלאכה התורה מקדימה פסוק:
ית כָל ְמלַאכְ ֶּׁתָך" (שמות כ ,ח) .מה
"ש ֶׁשת י ִָמים ַּתעֲ בֹד וְ עָ ִש ָ
ֵׁ
פשר הדברים? הרי גם מי שלא עבד בכל ששת הימים,
חובה עליו לשבות בשבת .יתרה מכן – האמנם יכול אדם
לעשות כל מלאכתו בששת ימי השבוע? על כן דרשו
חז"ל'" :ועשית כל מלאכתך' – שתהא כל מלאכתך בעיניך
כאילו עשויה" .בשבת האדם צריך להסיח דעתו מכל
טרדות המלאכה ולהשלי ך מעליו את כל הדברי ם
המוטלים עליו .לא לדאוג.
הטור מביא את דרשת חכמים זו בהלכות שבת (או“ח שו)
ואומר שאף על פי שהרהור מלאכה מותר בשבת ,לפי
דרשה זו אין להרהר במלאכה ,ואדרבה ,זהו רעיון השבת.
אולם הדברים לא אמורים רק במישור החומרי ,במלאכה
הפיזית ,אלא גם – ובעיקר – במישור הרוחני'" .ועשית כל
מלאכתך' ,שתהא כל מלאכתך בעיניך כאילו עשויה" – לא
1
השיבה אל ה"אני"
את כל האמונות הגבוהות והרחוקות ,ובכלל זה לעזוב
את האלוקים ,ולעסוק בעיקר -העיקרים ,ב"אני" .היא
טוענת שכל האידיאולוגיות הרמות מסיחות את דעת
האדם מה"אני" שלו ,שהוא מרכז האושר שלו .שופרה
המרכזי של משנה זו היא הפסיכולוגיה המודרנית,
הקוראת לאדם להקשיב ל"עצמי" ולגלות לו נאמנות ,כי
הנאמנות לעצמי היא הערובה לאושר האישי של האדם.
לכן ,הפסיכולוגיה המודרנית מציעה לכל דורש מסע
מופלא של גילוי עצמי ,רחוק-רחוק מהקולות הרועשים
של האמונות הגבוהות ,המבלבלות את האדם .בשם
הגרי"ד סולובייצ'יק מוסרים ,שבעבר אויבתה של הדת
הייתה הפילוסופיה ,אבל בימינו לא הפילוסופיה מאיימת
על הדת – אלא הפסיכולוגיה .האמונה הדתית וההזדהות
העמוקה עם ה"אני" ,שטופחה על ידי הפסיכולוגיה
המודרנית ,נאבקות ביניהן על נפש האדם.
לאור האמור ,איננו מובן כיצד השיבה אל ה"אני" היא
"התשובה הראשית" (שם טו ,י)?!
ג .נדמה שהשאלה האחרונה היא הפתח למענה .הרב קוק
מלמד אותנו כיצד להפוך את אויבה המר של האמונה –
ההתמקדות ב"אני" – למקפצה אמונית .הוא מלמד אותנו
כיצד השיבה המודרנית אל ה"אני" – השולטת ביד רמה
בתרבות המערבית ,חודרת אל כל פרט ופרט ממנה
ומשפיעה על תודעתנו והתנהגותנו – לא רק שלא תרחיק
את האדם מהקב"ה אלא עוד תקרב אותו אליו .אבל לשם
הבנת תהליך זה ,עלינו להרחיב את מושג ה"אני" ולהכיר
ברבדים נוספים שלו.
ה"אני" של תרבות המערב הוא יציר כפיו של האדם.
האדם נולד כדף חלק ,עם מגוון תכונות מולדות,
ובאמצעות עבודה אינטנסיבית הוא בונה את ה"עצמי"
שלו .ה "עצמי" כולל את כל אמונותיו ,חוויותיו,
חלומותיו ,רצונותיו ותשוקותיו ,מעלותיו וחסרונותיו,
הצלחותיו וכשלונותיו .אור וחושך ,יש וחידלון משמשים
בו בערבוביה .את כל אלו רכש האדם בעמל רב במהלך
שנות חייו .הרב קוק אינו עוסק ב"אני" זה .לא אל "אני"
זה עלינו לשוב ,אלא אל "אני" פנימי יותר ,אל ה"אני"
האלוקי שבאדם .האלוקי שבאדם איננו פוטנציאל בלבד,
אלא גילוי אלוקי ממשי .כמובן ,הופעתו המלאה תלויה
בפיתוח ,אבל בכל מצב הוא "קביעא וקיימא" .למרות
שה"אני" האלוקי שוכן בחדרי חדרים ,בחדרי הנפש
הפנימיים (כך שניתן להתעלם ממנו) ,יש לו מגע עם
התודעה החיצונית של האדם .הוא חלק ממשי מהאדם,
ולכן גם פועל עליו ,מעט או הרבה .האדם יכול להיחשף
אליו ,באופן ישיר או עקיף ,להאזין לקולו ולנוע בחיים
לפי הקצב הפנימי שלו" .אני" זה ממוקם ברובד עמוק
באדם ,לכן הוא ה"אני" השורשי שעליו יחיה האדם.
השיבה אליו היא שיבה אל העצמי אבל גם אל האלוקי
שבתוך האדם ,ומכאן אל האלוקי שבכל היש ,ומשם אל
האלוקי שהוא מקור היש .ה"אני" הפנימי כוסף לאלוקים,
לכן שיבת האדם אליו מגדילה את כיסופיו לאלוקים.
הרב אלישע אבינר
א .התשובה אל ה"אני" היא חידוש מבית מדרשו של
הראי"ה קוק זצ"ל .בכמה מקומות בכתביו הוא כותב על
תשובת האדם אל ה"אני" ,אל עצמו .הרב קובע שהיא
צעד מכריע בתהליך התשובה והיא "התשובה
הראשית" (אורות התשובה טו ,י).
קביעה זו תמוהה ביותר .התשובה מוגדרת בתורה כשיבה
אל ה'" :וְ ַשבְ ָּת עַ ד ה' " (דברים ל ,ב) "כִ י ָתשּוב אֶׁ ל ה' " (שם י).
השלב הראשון של התשובה הוא היחלצות האדם
מעיסוקו החולני בעצמו ,משעבודו ל"אני" ,על מנת שיוכל
לפנות אל על ,אל אלוקיו .כל עוד האדם טרוד בעצמו ,כל
עוד הוא אגוצנטרי ומעמיד את עצמו במרכז ,רחוק הוא
מה' .ה"אני" הוא חומה המפרידה בינו לבין אלוקים .רק
אם ישליך מעליו את דאגתו לעצמיּותו ,הוא יוכל
להתבטל בפני האלוקים שבשמים.
המהר"ל מגדיר פעם אחר פעם את התשובה כתנועה של
שיבת המציאות לאלוקים ,מקור הבריאה:
"כי התשובה (היא) מה שהוא שב אל השם יתברך בכל
לבבו ובכל נפשו .ודבר זה הוא סדר העולם ,שהעולם הזה
שב אל השם יתברך ואין לו קיום מצד עצמו רק שהוא שב
אל השם יתברך ,אשר ממנו הוא נמצא ואליו שבים כל
הנמצאים ,וזהו קיום שלהם מפני שהם שבים אל השם
יתברך".
(נתיבות עולם ,נתיב התשובה פ"ב)
השיבה אל האלוקות היא יסוד קיום העולם .פירוש :קיום
העולם תלוי בחיבורו אל השם יתברך ("דיבוק" בלשונו
של המהר"ל ,שם) .חיבור זה איננו סטאטי ,כפי שתיארוהו
היוונים ,אלא דינאמי – תנועה מתמדת של שיבה .את
עומק הדברים גילה לנו הרב באורות התשובה (יא ,ד):
"ההויות מתגלות בתור ירידה מאלוקיוּת לעולמיוּת ,שהיא
כמו השפלה ו'מיתה' נוראה".
סדר השתלשלות הבריאה הוא התרחקות מהאלוקיות.
ככל שההשתלשלות יורדת כלפי מטה ,כך היא מתרחקת
ממקורה ,ופוחתת ומתדלדלת החיּות האלוקית ,עד
שכמעט נעלמת .אם כן ,כיצד העולם מתקיים? תשובת
הרב היא:
"מהלך כל היש בנוי על יסוד התשובה".
כלומר ,בשלב מסוים ,הירידה מאלוקיות לעולמיות
נעצרת ,ומתחיל תהליך הפוך :שיבה אל האלוקות.
התנועה העולמית הופכת כיוון :במקום ירידה והתרחקות
מהאלוקות ,פונה העולם אל האלוקות ומשתוקק אליה.
תנועה זו מחיה את העולם הזה .מה שקיים בכל היש
בצורה נסתרת ,מתגלה בצורה מודעת בתשובתו של
האדם אל ה' .לכן תשובת האדם מביאה רפואה לכל
העולם ,מפני שהיא ביטוי לתנועה העולמית.
סוף דבר ,מהותה של התשובה היא שיבת ה"אני" אל ה'.
זהו הכיוון הרצוי .לעומתה ,השיבה אל ה"אני" היא תנועה
בכיוון הפוך לכיוונה של התשובה הרצויה.
ב .זאת ועוד .וכי אין התרבות המערבית ,ההומניסטית
החילונית ,מטיפה לשוב אל ה"אני"?! היא קוראת לנטוש
"התשובה הראשית ,שהיא מאירה את המחשכים מיד ,היא
שישוב האדם אל עצמו ,אל שורש נשמתו ,ומיד ישוב אל
האלוקים ,אל נשמת כל הנשמות ,וילך ויצעד הלאה,
מעלה מעלה בקדושה ובטהרה".
2
התרבות המערבית התאהבה ב"עצמי" החיצוני ,יציר כפיו
של האדם ,ומאמינה שהשיבה אליו היא מקור האושר.
הכמיהה אל העצמי הרחיקה את המערב מהדת והותירה
אותו כמעט ערום מכל מוסר מחייב .כדרכו בקודש ,אין
הרב מתנגח עם זרמי העומק של התרבות המערבית ואינו
מבקש למחוק אותם אלא לרכוב עליהם ,להעניק להם
משמעות גבוהה יותר ולרומם אותם .כך נוהג הרב גם
כלפי השיבה המערבית אל ה"עצמי" .הוא מעמיק אותה
ומקדש אותה .טוען הרב :השיבה אל ה"עצמי" היא
מצוינת ,ובלבד שלא נעצור באמצע הדרךַ .אל נשוב אל
ה"עצמי" הפסיכולוגי אלא אל "אני" פנימי יותר ,טהור
יותר וטבעי יותר .שם נגלה שאין סתירה בין הפנייה
ל"אני" לבין הפנייה לאלוקים .אם הפסיכולוגיה מבטיחה
אושר למי שיתחבר ל"עצמי" שלו ,הרי שהרב מבטיח
אושר כפול ומכופל למי שיתחבר ל"אני" האלוקי שבו.
יתירה מזו .טוען הרב שה"עצמי" שהוא יציר כפיו של
האדם ,מורכב ממגוון רחב של השפעות חיצוניות ממה
שהאדם קלט מהתרבות השלטת ומסביבתו .אמנם האדם
עיבד אותן על מנת לסגל אותן לרוחו ולהפוך אותן לחלק
אינטגרלי ממנו ,אבל – טוען הרב – לא כל מה שנקלט
מבחוץ מתאים באמת לרוחו של האדם ,ל"אני" הפנימי
שלו .האדם תולה את אושרו בשיבה אל ה"עצמי" שלו,
אבל "עצמי" זה מורכב מיסודות שהם זרים ל"אני" הפנימי
שלו .לכן ,השיבה אל ה"עצמי" איננה מסוגלת להבטיח
אושר מלא אלא רק אושר חלקי .היא מסבכת את האדם
בגלל הערבוב שבנבכי נפשו.
אל ה"אני" אנחנו נקראים לשוב ,אך לא אל ה"אני"
החיצוני אלא אל ה"אני" הפנימי ,האלוקי.
כספו לא יבוא אתו
לחומרא ,ומדוע אם כן לא יתחייב לשלם? התשובה
לקושיה מפורסמת זו היא פשוטה ,ועם זאת מחודשת:
בכל הספקות עלינו להסתכל על עיקר הספק ,לא על
הדברים המסתעפים ממנו .האיסור של 'לא תגזול'
מסתעף מהבעלות הממונית .קודם כל עלינו לקבוע למי
שייך הממון ,ורק לאחר מכן יהיו שייכים איסורי התורה
לגביו .הבעלות של האדם על ממונו היא עניין מציאותי
שקיים ללא קשר לאיסורים ולציוויים של התורה,
והאיסורים והציוויים של התורה באים "על גבי" הבעלות
הממונית של האדם 4 .ממילא מובן מדוע לפי רש"י אין
פיקוח נפש דוחה איסור של "לא תגזול" – משום שפיקוח
נפש דוחה דינים של התורה ,אולם אין בכוחו לדחות
מציאות ,והבעלות של האדם על ממונו היא דבר מציאותי
ולא דין שחידשה התורה .גם לדעת תוספות ,הסוברים
שגזל נדחה מפני פיקוח נפש ,מוכרחים לומר יסוד זה –
שהרי אם כל מה שיש כאן הוא איסור ,והאיסור נדחה
מפני פיקוח נפש ,מניין נובע חיוב התשלומים? אלא ודאי
שגם תוספות מסכימים ליסוד זה ,אך סוברים שכאשר
אדם רוצה להזיק את ממון חברו על מנת לשלם את
הנזק ,אין בכך בעיה משפטית ,כיוון שבסופו של דבר הוא
יקבל את ממונו ,אלא בעיה איסורית ,הנדחית מפני
פיקוח נפש.
ישראל מאיר סבתו (ה)
בימים האחרונים עסקו בישיבה בסוגית ייהרג ואל יעבור.
מתוך עיון בסוגיה ,נלמד יסוד חשוב בדיני ממונות.
הגמרא (בבא קמא ס ):דורשת את הפסוקים בשמואל ב (פרק
כ ג ) ו מסביר ה שב אח ת מ מלחמו ת דו ד בפל ש תי ם ,
הפלשתים התחבאו בתוך ערימות תבואה של ישראל,
והסתפק האם מותר לו לשרוף את התבואה .כלומר ,האם
במציאות של פיקוח נפש מותר להציל את עצמו בממון
חברו .התשובה שענו חכמים לדוד היא שעקרונית אסור
להציל עצמו בממון חברו ,אך כיוון שהוא מלך – מותר.
תוספות (שם ד"ה מהו ,מובא בהרחבה ברא"ש שם) מסבירים
שלא הסתפק דוד האם מותר לשרוף את התבואה ,כי
ודאי שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש ,אלא הוא
הסתפק האם לאחר ששרף הוא חייב לשלם על הנזק.
אולם מרש"י שם משמע שהספק היה כפשוטו – האם
מותר לו לשרוף את התבואה או לא ,אף על פי שהדבר
כרוך בפיקוח נפש .ולכאורה דברי רש"י תמוהים ,שהרי
פיקוח נפש דוחה את כל העבירות שבתורה ,אפילו
עבירות שיש בהן חיוב מיתה ,ומדוע שלא ידחה לאו של
"לא תגזול"? שמעתי מאבי מורי בשם הרב נבנצל
שהתשובה היא שממון חברו כלל אינו חלק מן
האפשרויות שיש לאדם ,כיוון שאינו ברשותו .בספר
'המידות לחקר ההלכה' (לרב משה אביגדור עמיאל)
הדברים מוסברים בהרחבה:
הלכה פשוטה היא שהמוציא מחברו עליו הראיה ,כלומר
במקרה שיש ספק למי שייך הממון ,אנו משאירים את
הממון בידי המוחזק .כלל זה נכון גם לגבי מקרים בהם
המוחזק עצמו מסופק האם הממון שלו .ולכאורה הדבר
תמוה ,שהרי יש כאן "ספק גזל" ,וספק דאורייתא
הגמרא בסוגייתנו (כתובות ג ):שואלת" :ולידרוש להו דאונס
שרי" ,למה שחכמים לא ילמדו את הנשים הצנועות
שמותר להן להיבעל להגמון ,ואל ימסרו עצמן למיתה?
על שאלה זו הקשו הראשונים ,שגילוי עריות היא אחת
משלוש עבירות שייהרג ואל יעבור ,ומדוע אומרת הגמרא
שזה מותר?! תירץ רבנו תם שאין מדובר בעריות כיוון
שביאת גוי אינה חשובה ביאה ,ומתוך כך פסק שגוי שבא
.4כתב על כך בהרחבה ר' שמעון שקופ ,רבו של הרב עמיאל.
3
על אשת ישראל ,והתגייר הגוי והתגרשה האשה ,שמותר
להם להינשא ,ואינה נאסרת לבועל .הריטב"א מביא את
דעת רבנו יחיאל ,שלמרות שאינו מסכים לחידוש של
רבנו תם שביאת גוי אינה ביאה ,סובר שהדין אמת
ומותרת לישראל מטעם אחר – משום שגר שנתגייר כקטן
שנולד דמי.
מזה שרבנו תם נצרך לחדש שביאת גוי לא שמה ביאה,
ברור שהבין שלא שייך כאן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי
(אחרת היה מתיר להם להינשא מטעם זה) .המושג "גר
שנתגייר כקטן שנולד דמי" מופיע בש"ס בכמה מקומות,
ובכולם הדינים שמושפעים מכך קשורים ליחסי המשפחה
של הגר (לדוגמא :האם קיים מצוות פרייה ורבייה בבנים
שהיו לו בהיותו גוי) .נראה שרבנו תם סבר שדין גר
שנתגייר כקטן שנולד הוא דווקא בדברים הקשורים
למשפחה ,ולא בשאר דינים ,ואילו רבנו יחיאל מרחיב
זאת לעוד דינים.
גם בפירוש הרמב"ם למשנה מצינו שמרחיב גדר זה של גר
שנתגייר כקטן שנולד :המשנה (זבים ב ,ג) אומרת שכאשר
אדם ראה זוב לאחר שראה קרי ,תולים שהזוב שראה
הגיע מחמת הקרי ,ואין לו דין זב .אולם אם ראה קרי
והתגייר ,ולאחר מכן ראה זוב ,אין אומרים שהזוב שראה
הגיע מחמת הקרי ,ודינו כזב .הרמב"ם בפירושו על
המשנה מסביר שטעם הדבר הוא שגר שנתגייר כקטן
שנולד דמי 2 .וקשה ,שהרי דין זה הוא עניין מציאותי,
שזוב המגיע לאחר קרי אינו זוב ,ואם כן ,איך ייתכן לומר
ששייך כאן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי? וכי הגר אינו
אותו אדם שהיה קודם? נראה לומר שאילו זוב המגיע
לאחר קרי בוודאות לא היה זוב ,באמת לא היה שייך
להשתמש בטעם של גר שנתגייר כקטן שנולד דמי .אך אין
הדבר כך ,אלא מכיוון שברוב המקרים זוב שלאחר קרי
אינו זוב ,אנו משתמשים בכלל ההלכתי שהולכים אחר
הרוב ,ואומרים שהזוב הגיע מחמת הקרי .נמצא שזוהי
הסתכלות הלכתית ,ועל כן שייך כאן גר שנתגייר כקטן
שנולד.
על שיטה זו ,שגר שנתגייר כקטן שנולד לא רק בענייני
משפחה ,יש לשאול :האם אדם שהתגייר צריך לזכות בכל
ממונו מחדש? לכאורה ,אם אומרים שכלל זה נכון גם
לשאר דינים ,ממילא גם לגבי הבעלות שלו על ממונו
עלינו לומר שכקטן שנולד דמי ,ויהיה עליו לזכות שוב
בממונו! אלא שכאן חוזר היסוד שהסברנו לעיל .בעלות
האדם על ממונו אינה דין מדיני התורה ,היא מציאות
קיימת גם ללא התורה .התורה רק חידשה על גבי מציאות
זו דינים הלכתיים .ממילא לא שייך לומר על אדם
שהתגייר שיהיה צריך לזכות בממונו ,כיוון שאין אומרים
גר שנתגייר כקטן שנולד אלא מבחינה דינית ,אך
במ צ י או ת ו דא י ש הו א א ו ת ו אד ם ,ול כ ן בד ב ר י ם
מציאותיים ,כמו בעלות האדם על ממונו ,לא שייך לומר
שכקטן שנולד דמי.
. 2שאר מפרשי המשנה שם מסבירים את המשנה בצורה אחרת
לחלוטין ,וממילא לא נזקקים להסבר זה.
צמאה לך
זה גם ברוויה רוחנית .בעל חובות הלבבות אומר שהיצר
הטוב של האדם נולד שלוש עשרה שנה לאחר היצר הרע.
לכן ישנן תחושות שהיצר הרע לומד בשלב מוקדם מאוד,
והיצר הטוב ילמד אותן רק בשלב מאוחר יותר.
בחודש אלול האדם ממקד בחזרה את חייו .הוא זוכר
מאין הוא בא ,לאן הוא הולך ,ושעליו גם לתת דין וחשבון
לריבון העולמים .ההיזכרות הזאת אינה מלווה רק ביראה
וברעד ,אלא יש בה גם מימד של ערגה וכיסופים לאותה
תחושת מתיקות ורוגע שיש בקרבת -להים .נדמה לי
שהעבודה הזו של חודש אלול היא בעצם העבודה של
האדם הנכנס ללמוד בישיבה .אפשר שמהבחינה הזו אלול
הוא תקופת הישיבה של כל אדם.
הרי מה מקבל האדם בישיבה? או לאן עליו לשאוף בעצם
הגעתו אליה?
בעומקם של דברים ,אדם הבא ללמוד בישיבה מבקש
להתקשר .הוא מבקש לפקוח עיניים ולהצליח לזהות את
האדמה בה הוא נטוע – אם יבשה היא .ואם אכן היא
יבשה הוא מחפש את אותו פלא שיתן לה מזור ורגיעה.
רק כאשר יחוש את תחושת הרוויה ,ייוולד בו הצמאון.
ייוולד בו רצון פנימי עז לחדש את חווית הרוויה .לשתות
נדב שטרן (ז)
"צָ ְמ ָאה ְל ָך נ ְַפ ִׁשי
ָּכ ַמ ּה ְל ָך ְב ָש ִׁרי
ְ ּבאֶ ֶרץ ִׁציָּה וְ ָעיֵף ְ ּב ִׁלי ָמיִׁם"
(תהלים סג ,ב)
בימי אלול אנו נמצאים .ימים של סליחה וחסד .ימים
שאפשר שהתנועה שלהם מבוטאת במילים אלו מתהלים.
הצמאון לה' ממלא את חלל עולמנו .ואם אין הוא ממלא,
לפחות מבקשים אנחנו להתמלאות בו .שנהיה צמאים
וכמהים .שנחוש בארץ היבשה והעיפה עליה עומדות
רגלינו .אך לא תמיד זה כל כך פשוט .כולנו מכירים יובש
פיזי ,וכולנו מכירים ביכולת של המים להעניק לו רגיעה.
ולכן אנו גם יודעים לשער בנפשנו את תחושת הצמאון.
אך האם זה כך בקשר שלנו עם הקב"ה?
הצימאון לה' דורש לימוד ועבודה ממש כמו הצמאון
למים .התינוק לא צמא למים מראשית צאתו לעולם ,ועם
הזמן הוא לומד לצמוא להם .כך זה ברוויה חומרית ,וכך
4
עוד ועוד כדי לא לשוב אל היובש הנורא בו היה נתון
לפני כן .זהו תהליך איטי ויום -יומי שקשה להבחין
בשלבים שלו .אם כן ,התנועה אותה לומדים בישיבה היא
הצמאון – צמאון לדעת ,צמאון לה'.
נתבקשתי על ידי מערכת העלון לכתוב כמה מילים
כסיכום או כהערכה לתקופה בה שהיתי בישיבה.
בתחילה ,חשבתי שאנסח מסה מחשבתית שתהיה בנויה
מרעיונות שספגתי בתחנות שונות בהן עברתי בשנים
האחרונות .אך לא יכולתי .התהליכים שעברתי הם
כזרמים חיוניים שהאדווה שלהם ממשיכה להתפשט בי,
וכל נסיון לכמת אותם ולצור אותם בתבנית יקפיא אותם
וכאילו יתלה אותם על קיר.
אמנם נראה לי שהדבר שאולי הצלחתי לקבל בישיבה
הוא הצמאון .אינני בטוח שאני מסוגל להגיד את מילותיו
המדהימות של דוד בבטחון ושקט פנימיים ,אך למרות
זאת .אני חש שהמילים שלו מכות בי .אני מצליח
באיזשהו אופן להזדהות עם התחושה של הצמאון .למדתי
באופן ראשוני להכיר את היובש הנפשי והרוחני שלי,
ולמדתי להכיר גם את אותם דברים מופלאים
שבאמצעותם ניתן לי להרגיע אותו.
בשביל זה באים לישיבה .הישיבה מפגישה אותנו עם
המים החיים המפכים .היא מלמדת אותנו לחצוב את
הבורות הנשברים שבתוכנו ,וכך אנו לומדים לחוש
ולהכיר איך זה מרגיש כאשר הם סתומים.
אמנם נראה שהישיבה היא רק ההתחלה של הדרך .היא
השלב בו מזהים את האור היוצא מן המגדלור ,והחיים
כולם הם הפלגה אחת גדולה לעברו .אפשר להפסיק
לחפש אחר האור .אפשר לתת לזמן לשכח מאיתנו אט
אט את הצמאון .אך אפשר גם להמשיך לחפש – כדי
לחזות באור הולך וגדל .לא רק כדי שלא להפסיק להיות
צמאים ,אלא כדי להיות צמאים לעוד.
זהו מפעל חיים שיש בו ירידות ועליות ,נסיגות והעפלות,
ובשביל כך כל שנה יש לנו את חודש אלול .בחודש אלול
אנחנו מתעוררים בחזרה אל הצמאון לאותם מים
שבשנים צעירות למדנו שבכוחם לתת מרגוע לנפשנו.
מאלול לאלול אנו מתקדמים ומתפתחים .מחפשים ולא
מחפשים ,מוצאים ומתאכזבים .וכאשר מגיע אלול חדש
הוא אוסף אותנו אליו ומאותת לנו שוב כמגדלור כדי
שנזכור לאן פנינו מועדות.
כמילים אחרונות של פרידה אני רוצה לומר תודה לכל מי
שעברתי דרכו בשנים הללו – החל מראשי הישיבה
והרמי"ם ועד אחרון התלמידים .תודה שהענקתם לי
מחכמתכם ובינתכם .בזכותכם אלו היו שנים יפות מאין
כמותן .יהי רצון שנזכה כולנו במהרה לאורו.
תפילה ,ביטחון וגזרי דין
מזהירה את האדם מלפתח תקוות שווא ,האדם אמנם לא
יודע מה קרה אך ברור שהדבר כבר נקבע .כך אצלנו,
האדם עצמו יודע שהטל ימשיך לרדת והרוח תנשב .אם
כן ,לכאורה ,מדובר בתפילת שווא.
על הדוגמא השנייה של המשנה מביאה הגמרא סיפור:
אלעד מוריה (ד)
הגמרא במסכת תענית (ג ).מבדילה בין "מוריד הגשם"
ל"מוריד הטל" ו"משיב הרוח" .בעוד ההזכרה הראשונה
היא הכרחית ,את שתי ההזכרות האחרונות לא חייבו
חכמים לומר ,מפני שהטל והרוח לא מפסיקים לעולם.
בהמשך ,מרחיב רבי חנינא את האמירה ואומר שאפילו
אם אמר אדם "מפריח הטל ומעביר הרוח" – לא מחזירין
אותו .דהיינו ,אם אדם הזכיר דבר קללה ,מכיוון שאנו
יודעים בטבע שאינה יכולה לקרות ,שהרי טל ורוח לא
עוצרים ,אין זה מעכב .אמירה זאת שופכת אור גם על
ההזכרה השגרתית של רוח וטל .אין משמעות להזכרת טל
ורוח מכיוון שבכל מקרה הם לא יעצרו לעולם .אין
משמעות לתפילה כזאת.
אפשר לדמות דין זה להלכה אחרת בה תפילה היא חסרת
משמעות .המשנה במסכת ברכות (נט ):אומרת:
"תנו רבנן :מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול
צוחה בעיר .אמר :מובטח אני שאין זה בתוך ביתי .ועליו
הכתוב אומר 'משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה''.
אמר רבא :כל היכי דדרשת להאי קרא מרישיה לסיפיה
מדריש ,מסיפיה לרישיה מדריש ,מרישיה לסיפיה מדריש –
'משמועה רעה לא יירא' ,מה טעם? – 'נכון לבו בטוח בה''.
מסיפיה לרישיה מדריש – 'נכון לבו בטוח בה'' – 'משמועה
רעה לא יירא'".
סיפור זה מנוסח בדיוק כמו במשנה .הסיפור בא להציע
לאדם שבא בדרך ושמע קול צווחה אלטרנטיבה לתפילת
השווא .האדם של המשנה חרד אל מול המציאות הקשה
ומתעסק בתפילה שמטרתה לשנות את המצב .הלל ממלא
את ליבו בביטחון שהדברים הקשים האלו לא קורים
אצלו .מה יקרה אם בסוף הלל יגלה שזה כן אצלו? גם
במקרה כזה ,אין ספק שהתמודדותו עם המצב תהיה
בריאה יותר ,אך לא זו הנקודה .התשובה של הלל היא לא
הטיפול המעשי במתרחש בלבד ,אלא ביטחון מלא בכך
שלא התרחש דבר רע כלל.
מעבר לאלטרנטיבה שהלל נותן לאותו איש מהמשנה
שהיה בא בעיר ,הוא גם מלמד אותנו על הביטחון מפסוק.
"הצועק לשעבר ,הרי זו תפלת שוא .כיצד? היתה אשתו
מעוברת ,ואמר :יהי רצון שתלד אשתי זכר ,הרי זו תפלת
שוא .היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ,ואמר :יהי רצון
שלא יהיו אלו בני ביתי ,הרי זו תפלת שוא".
ההגדרה של המשנה לתפילת שווא היא ברורה – "הצועק
לשעבר" .דהיינו ,המתפלל על דבר שכבר עבר מן העולם.
דבר אבוד .בדוגמאות המובאות במשנה ,המציאות באמת
אבודה ,אך בעיני האדם היא עדיין ברת שינוי .המשנה
5
את הפחד .אני מתמלא ביטחון כדי שאוכל לגשת
לבקשות ולתפילה שיגיעו מתוך רצון לשינוי ושיפור ולא
מתוך פחד ממה שהולך לבוא.
נדגיש :הבקשות עדיין באות בתחנונים ושברון לב ,אבל
אלו באים מתוך אמונה שהקב"ה "מחיה מתים" ולא רק
מתוך פחד מהבאות.
הדבר מקבל משמעות עמוקה יותר כשאנו מעיינים בעמוד
הראשון במסכת תענית .הגמרא דנה היכן כתוב במשנה
שמזכירים את הגשמים .הגמרא הציעה משנה ערוכה
במסכת ברכות (פ"ה מ"ב):
הפסוק שהברייתא מביאה יכול להתפרש בפשטות כסיבה
ותוצאה :מי שבוטח בה' – לא יירא משמועות .אמנם,
רבא בוחר לפרש אחרת .רבא טוען שצריך להפוך את
הפסוק – האדם שנכון לבו ובטוח בה' לא יירא משמועה
רעה .לאחר מכן מסביר רבא שגם אם קוראים 'ישר'
אפשר לפרש ככה – מי הוא שלא יירא משמועה רעה? זה
אשר נכון לבו ובטוח בה' .המהרש"א כותב שמשמע
מהגמרא שהסיבה והמסובב אחד .הביטחון אינו פועל
יוצא של מעשים טובים .חוסר הפחד מפני השמועה ,הוא
הביטחון עצמו.
נראה לי שהלל מחדש לנו דבר נוסף .התפילה מגיעה
מתוך חוסר ביטחון וספק .המתפלל במשנה נראה כמאמין
גדול – הוא מאמין שגם דברים קבועים מראש יכולים
להשתנות על -ידי תפילה .הלל מראה לנו שדווקא האדם
הזה חסר ביטחון .הפחד שלו מהלא-נודע גורם לו לתלות
את תקוותו בקב"ה .אך תפילה לא צריכה לבא מפחד אלא
דווקא מביטחון.
נחזור לטל ולרוח .הקשינו שהזכרה של דברים חסרי
משמעות היא מיותרת ,היא תפילת שווא .נדמה שעכשיו
אפשר להבין שהזכרת טל ורוח אינה תפילת שווא אלא
הצהרת ביטחון .אמנם ,זה לא קשה כמו אצל הלל ,שהרי
ברור לנו שהטל ירד והרוח תגיע .אבל ,הבה נמשיך
למילים הבאות בברכה :מוריד הטל ,רופא חולים ,מתיר
אסורים ,מחיה מתים .בא 'מוריד הטל' ויצא מן הכלל –
שאינו נעצר – כדי ללמד על הכלל שאנו אומרים אותם
בביטחון גמור .כמו שבדברים שאינם נעצרים אנו בטוחים
לגמרי ,כך את שאר ה'עובדות' שבברכת גבורות ,ובראשן
הגאולה מהמוות עצמו ,אנו אומרים מתוך ביטחון גדול
בקב"ה.
התפילה עצמה ,גם כשאינה 'של שווא' ,עלולה לבא מתוך
פחד וחרדה מדברים שעתידים לבא עלי .כך ,התחנונים
באים מפחד ומחוסר אמונה .לכאורה היינו חושבים הפוך.
אדם שמאמין שהקב"ה יעזור לו גם במקרים הקיצוניים
ביותר – או במילים אחרות ,אדם המאמין שהוא יכול
לשנות את גורלו – הוא המאמין האמתי .אך האמת אינה
כך .לפעמים כשהרקע לתפילה הוא הפחד ,לא האמונה
מתפללת אלא הפחד והחרדה .תפילה כזאת אינה שלמה,
מפני שהיא תבוא גם כאשר אין אפשרות לשינוי .דבר זה
מעיד שאין כאן רצון אמ תי לשי נוי ,אלא בריחה
מהמציאות .תפקידה של ברכת מחיה המתים היא לנטרל
"מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים ,ושואלין הגשמים
בברכת השנים ,והבדלה בחונן הדעת".
אך הגמרא דוחה מקור זה מפני שלא הגיוני שהמשנה
'נזכרה' לשאול מאימתי ("מאימתי מזכירין גבורות
גשמים") רק אחרי סדר שלם .לכן ,היא מציעה מקור אחר
מראש השנה (פ"א מ"ב):
"ובחג נידונין על המים".
את התירוץ הזה ניתן להבין בשתי דרכים .הריטב"א מבין
שהגמרא בסופו של דבר לומדת את ההזכרה מברכות,
אלא שהמקור מראש השנה משמש כתחנת מעבר
וכתשובה על שאלתה השנייה של הגמרא .אמנם,
מהתוספות (ד"ה אלא) אפשר לדייק שהמקור של ברכות
נדחה לגמרי .מה ההבדל לפי תוספות? מה זה משנה?
אם לומדים מברכות ,הרי שההזכרה היא חלק מהתפילה,
חלק מהבקשות עצמן .אמנם ,אם אנחנו לומדים מראש
השנה ,אין ההזכרה מדין 'תפילה' אלא מדין 'גזר הדין'.
ומה המשמעות של גזר הדין? בסוכות קבע כבר הקב"ה
אם ירדו גשמים או לא .אם כן ,למה יש להתפלל בכלל?
הרי הקב"ה כבר קבע! זו תפילת שווא!
התודעה שגזר הדין כבר נפסק יכולה לשתק את אדם.
למה להתפלל אם הכל כבר קבוע? אבל האמת היא
שדווקא זה מה שמאפשר את התפילה .לולא זה ,התפילה
הייתה צעקה רגילה של פחד .לאחר גזר הדין ,האדם
בטוח בפסיקה הטובה של הקב"ה ,ועכשיו הוא יכול
להתפלל מתוך מקום אמתי של שינוי ופיתוח של עצמו
ושל העולם.
נסיים באמירתו של ר' יצחק (ראש השנה טז:).
"אמר ר' יצחק :יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין
לאחר גזר דין".
לאן נעלמה מצוות התוכחה?
וראה כי שוב הלה לא הרים את קולו .לעת ערב מחייך
היה לכלבלב הכחוש ,אשר זנבו בן רגע התנדנד בחדווה.
וכך חלפו להם הימים .אותו היום התחיל ככל הימים
לכאורה .חיוך לקבצנית הישישה הראה את הקלתה .חיוך
לאב הכעוס הצביע על שלוותו .אך כשחייך הנער לכלבלב
הכחוש ,הגיבה החיה בנביחה קטועה .עצוב היה הנער
באותה השעה ,והרגיש שדרוש הוא לחיוכו במהרה .הלך
הוא לחדרו וחייך למראה ,והבחין כי שיניו עודנה צבועות
בירוק מהארטיק שאכל בליל אמש.
חגי סגל (ד)
מעשה בנער אשר היה בעל חיוך מיוחד במינו ,וכל אשר
היה רואה את חיוך הנער מיד היה נעשה שמח .הבחין
הנער בסובביו אשר הם שמחים מחיוכו ,וגמר בדעתו
לחייך לכל אשר יעלה בידו .מדי בוקר היה הנער מחייך
לקבצנית הישישה ,וראה והנה נשתכחו ממנה כל
דאגותיה .כששב מבית הספר היה מחייך לאב הכעוס,
6
"ה ֹוכֵׁחַ ּתוֹכִ יחַ אֶׁ ת עֲ ִמיתֶׁ ָך"
חז"ל לא מסתפקים בכך שנכניס את עצמנו למצב לא
נעים של תוכחה חד פעמית בה אנו מיידעים את חברנו
בדבר שהיה סמוי מעיניו ,הם גם דורשים שבמקרים
המתאימים אנו נפצח במסע שכנוע והסבר הכולל מערך
תוכחות ,שבכל אחת מהן קיימת אווירה מתוחה ,בה יש
סיכוי שחברנו יקוץ בהפצרותינו בו ויחליט בעין טובה
לנזוף ,בעין בינונית לקלל או בעין רעה להכות אותנו .גדר
זה מכניס בעינינו את התוכחה למציאות אוטופית שאינה
בת השגה ,ומבסס את הפסיביות שלנו שיונקת מן
המציאות כי להוכיח זה לא במיינסטרים.
(ויקרא יט ,יז)
מצוות התוכחה היא אחת מהמצוות החשובות ביותר
לאדם השואף ללכת בדרכה של תורה ולתקן את דרכיו.
התוכחה נותנת לאדם המוכח הסתכלות חיצונית על
התנהלותו ,שופכת אור לעיתים אף על עניינים שלא חשב
עליהם כלל ,ובכך נותנת לו פוטנציאל עצום להתקדם
ולמקסם את עבודת ה' שלו .אף על פי כן באופן מפתיע
ומשונה ,עולות השאלות הבאות:
מתי לאחרונה יצא לנו לקיים מצווה זו ,אם בכלל? למי
בזמן האחרון יצא להיות בצד של מקבל התוכחה? האם
זה מכיוון שלא הייתה לנו הזדמנות ולא מצאנו פגם
בחברנו הטעון שיפור ,או שמא משום שאנו מושלמים
לעין כל? אני חושב שהתשובה לשאלות אלו ברורה.
מצוות התוכחה פשוט התנדפה מאתנו בלי הסבר ,על אף
חשיבותה .וכאן קיים מקום לתהות ,לאן נעלמה מצוות
התוכחה?
ננסה להבין מה קורה פה .מה עובר לנו בראש כשאנו
מזהים אדם חוטא שמתנהג באופן מגונה בעקביות ,או
לחילופין אדם שמתנהג ברמה בינונית בעקביות על אף
הפוטנציאל האדיר שאנו יודעים שגלום בו .בזיהוי מסוג
זה שקורה לא פעם ,היינו אמורים לעוט אל הטרף .אך מה
אנו עושים במקום? כלום .אפילו לא חושבים על הרעיון.
וכאן אני רוצה לסובב את הסכין עוד קצת ,ולשאול :האם
לאחרונה למישהו יצא להתלבט בכלל אם לגשת לאדם
שהוא חושב שכדאי הוא לו לקבל תוכחה?
כשאנו יושבים עכשיו מחוץ לתמונה ורק מדמיינים את
הסיטואציה ,וחושבים כיצד היינו מתפקדים בה באופן
הנכון ביותר ,עולות לנו מספר סיבות שמהוות גורם
לגיטימי להימנע מלהוכיח בפועל ,והרי עיקרן :האחת,
יכול להיות שהמוכח יבין בטעות שאיני בא בטוב ,אלא
חפץ ברעתו .חשש נוסף אפשרי הוא ,שהמוכח מרוצה
ממצבו העכשווי ,ומוטב שיהיה שוגג ואל יהיה מזיד.
מחשבה אחרת היא ,שהמוכח ער ומודע לעניין שאנו
הולכים להוכיחו אודותיו ,אך עומד בדעתו האיתנה.
לאחר כל העלאת החששות התיאורטיים ,ברשותכם
נחזור אל תוך התמונה האמתית ,ונדמיין את עצמנו
במעמד שאפשרי שנוכיח בו אדם אחר .באופן מחריד ,אף
לא אחד מן החששות לעיל עולה לנו ,אף על פי שנכון
שימנעו אותנו מלהוכיח במקרים מסוימים .אם נדלק לנו
איזשהו ניצוץ של מחשבה על העניין ,במקום להבעיר
אותו ולבחון את המעמד האם אחד החששות תקף כאן
או לא ,מיד מכבה אותו גל מים גדול העונה לשם
"פדיחה" .אנחנו מתפדחים להוכיח .פדיחה זו כנראה
מחזקת את מעמדה לאור התופעה המוצגת בַ מאמר של
היעדר תרבות תוכחה בעולם ,וגורמת לאדם המדובר
להפעיל אינסטינקט טבעי שממלט אותו ממצבים לא
נעימים ,שמיד גורם לו להישאר פסיבי.
אצל חז"ל ,אנו לא מוצאים כלל לגיטימציה לפדיחה
בהקשר לתוכחה .הדבר מובע באופן קיצוני במחלוקת
הבאה:
"וְ ֹלא ִת ָשא עָ לָיו חֵׁ ְטא"
(ויקרא יט ,יז)
עניין נוסף שגורם לנו לחשוב על התוכחה כי בשמים היא,
הוא הפסוק עצמו .התורה אומרת שאם נוכיח את חברנו
יתקיים בנו "ולא תישא עליו חטא" .על דרך הפשט
משמע ,שאם לא נוכיח אותו אנו נישא ביחד איתו בחטאו
הספציפי ונתחייב עליו ,וכך אכן אונקלוס מתרגם" :ולא
תקביל על דיליה חובה" .רוב הפרשנים נרתעים מהסבר
זה ונוטים לפרש אחרת .אך אם הולכים בצעדיו של
אונקלוס ומנסים להבין מדוע שנישא באותו חטא שלא
אנו ביצענו ,המחשבה הראשונה שעולה היא מחשבה של
ערבות הדדית ,עליה אנו קוראים בפרשת השבוע לפי
חלק גדול מהדעות .כשהתורה אומרת לנו שנישא עמו
בחטא אם לא נוכיחו ,ברור שכוונתה לדרבן אותנו לקיים
את המצווה ,אך עתה כששייכנו את המצווה למושג
הערבות ,שוב עולה לנו בראש מציאות אוטופית של
התורה ,אשר ברור כי אנו מזדהים עם האידיאל הטמון
בה ,אך רבים מאתנו אינם מרגישים תמיד שהם במדרגה
זו מבחינה רעיונית ,ובטח שלא כדי לממשה באופן
פרקטי .וכך נעזבה לה מצוות התוכחה.
עלינו לנסות להוריד את מצוות התוכחה למדרגה עממית
יותר .רק הורדת מצוות התוכחה אל המיינסטרים תגרום
לאנשים לתת פתח למחשבה האם להוכיח את חבריהם
במקרה שיזדמן לידם ,ותימנע שיתוק איברים בשם
הפדיחה.
נתחיל עם הפסוק .אולי דווקא מקריאת המילים "ולא
תשא עליו חטא" כפשוטן ניתן להבין את הריאליזם
שב"הוכח תוכיח" .ניתן להציע הסבר :כאשר אדם עושה
בנוכחותנו מעשה ,הוא יצליח לפרש כמעט כל תגובה
שתצא מאתנו כמתייחסת למעשהו ,ועל פי זה יחליט
כיצד לפעול להבא .הדבר פשוט בתגובה מסגירה ומכוונת
כגון צחוק שיפורש בעיניו כתמיכה וכאהדה ,אך פועל גם
בתגובה עדינה יותר כמו פרצוף מאוכזב או אפילו שתיקה
בתזמון מסוים .לעיתים הוא יפרש אף תגובה שעשינו
באופן לא מכוון ואינסטינקטיבי לחלוטין .יוצא שאם
הגבנו באופן מעודד ותומך לפעולה של חטא שיצאה
מחברנו ,ואפילו הייתה בטעותִ ,שלְ הַ בְ נּו את דעתו של
החבר לגבי אותו מעשה והוא ימשיך הלאה .נמצא שיש
לנו חלק גדול בחטא של אותו חבר לכשיחזור עליו ,וברור
שהגיוני שנתקן זאת ומהר ,על ידי תוכחה .התורה מצפה
מאתנו שנהיה ערניים לתגובות שאנו מראים כלפי חוץ,
וכל שכן שלא נבחר לתמוך ברע במכוון .ומכלל לאו נשמע
הן ,שפרצוף חמוץ אחד יכול להיות שווה אלף תוכחות.
"עד היכן תוכחה? רב אמר :עד הכאה ,ושמואל אמר :עד
קללה ,ורבי יוחנן אמר :עד נזיפה".
(ערכין טז):
7
לִ י וְ ֹלא י ְִש ְמעּו בְ קֹ לִ י" (שמות ד ,א) ,שולח לו ה' בידיו את
האותות .באותות אלו נמסר ,כידוע ,מסר סמוי למשה
שלא התנהג כשורה :רש"י על המקום אומר שהמטה
הנהפך לנחש מראה למשה כי נכשל בחטא לשון הרע
ובכך תפס אומנותו של נחש ,והצרעת מוכרת בהגיעה על
חטא לשון הרע .בכך ה' מוכיח את משה באופן עדין על
הדרך ,במקום לרמוס למשה את הבטחון העצמי הירוד
שהיה לו באותה שעה.
מקום אחר בו מצאנו את התוכחה ברמז ,והפעם בבני
אדם ,הוא כאשר תמר שלחה ליהודה את החותמת
ו ה פ ת י ל י ם ,ב א מ ר ה " :לְ ִאי ש אֲ ֶׁשר אֵׁ לֶׁה ל ֹו ָאנֹ כִ י
הָ ָרה" (בראשית לח ,כה) .באותו מקרה תמר התחשבה
ביהודה ולא הוכיחה אותו ברבים ,מפני כבודו.
בימים אלו עלינו להתמלא עוז בשביל חברינו ,ולעזור
להם בתהליך התשובה ותיקון המידות.
עניין זה מוביל אותנו אל הנקודה הבאה .לא חייבים
ליצור טקס של תוכחה בו אנו ניגשים אל חברנו בשיא
הענווה עם ראש מורכן ,וקוראים לו בלחש אל מאחורי
הפנימיוֹת לצורך שיחת נפש אישית ומסקרנת .כשמעלים
בדעתנו שזוהי התפאורה היחידה בה יכולה להתקיים
התוכחה ,בן רגע ליבנו מתכווץ מרוב פדיחה ומקפיא את
איברינו מלפעול .ניתן ללכת על אופציה אחרת ,והיא
תוכחה ברמז .תוכחה מסוג זה אינה חוסכת מן האדם את
המחשבה כיצד לכלכל את צעדיו ואפילו להיפך ,אך
בהחלט מנמיכה את האש במפגש עצמו עם המוכח .הרב
אברהם ריבלין ,בספרו "יונה ,נבואה ותוכחה" ,מציג מספר
פעמים בהם הייתה בתנ"ך תוכחה ברמז .נזכיר שני
מקרים:
ראשית ,מצאנו הנהגה זו בקב"ה עצמו .במעמד הסנה
כשמשה רבנו מדבר בגנותם של ישראל – "וְ הֵׁ ן ֹלא יַאֲ ִמינּו
ש ּ ֶבהָ ִׁרים
ִׁלנְ ָשמוֹ ת ֶ
יונתן ויתקין (ה)
עַ ל הֲ ֵׁרי הֲ ֹח ֶׁשְך ִמ ָשנִ ים ַק ְדמוֹנִ ּיוֹת
צּורים ּוגְבָ עוֹת
נִ ְצבּו בְ רֹאש ִ
נְ ָשמוֹת עָ שּוקוֹת ּוכְ לּואוֹת
נִמצָ אוֹת.
ָדמּו ֶׁש ַרק בְ ָר ְעי ֹונָן ְ
ְצאֵׁ נַה ְּוראֵׁ נַה בְ נוֹת ִצּיוֹן
בְ ִצּיָת כִ ּפוֹת ִשמָ מוֹן
בְ גֳלְ מֵׁ י ּתֹהּו ְד ָק ְדמוֹנִים
ישה ִמ ְדמֵׁ י י ִָמים.
הַ עֲ לּו ְד ִר ָ
עוֹד ָיבֹא צַ ִדיק וְ יִפְ ְקדֵׁ ם
בְ גִלּוי לְ בַ רָ ,לנֶׁצַ ח יִזְ כְ ֵׁרם
ֹהוֶׁה ִעמָ ם בְ ִצלְ לֵׁי ִמ ְשכְ נו ָֹתם
יתם.
נָסוֹג לְ מַ עַ ן ַאחֲ ִר ָ
בְ נֵׁי דוֹר ְמ ִשיחָ א קּומּו
לְ עֵׁ לָא לְ עֵׁ לָא רּומּו
י ְַשרּו ַקוִ ,ה ְס ַּתעֲ רּו
יָנּוסּו ְצלָלִ ים ,יּוָארּו.
חֲ בֵׁ ִרים מַ ְק ִשיבִ ים לְ ק ֹולְֵׁך
עַ ל הֲ ֵׁרי בְ ָש ִמים בָ א דוֹדֵׁ ְך
אֶׁ ֶׁרץ ְצבִ י ָתאֳ ֵׁרְך
אוֹר נֶׁצַ ח ּפְ קֻ דָ ֵׁתְך.
על הסליחות
דביר פריד (ה)
מנגינות חורקות ,קריאות ואנחות/
מובילות למקום שבו מתחילות המחילות.
מתקלפת לה קליפה ,גם מיותר כבר השריון/
אפשר להלך ברגש עם מנגינות א-ל מלך עליון.
כששיח מתכונן ,גם גשרים נבנים/
עכשיו כשהוצאנוהו אולי עוד לנו יכפר.
8
(או"ח קלז ,ו) שאמנם כל ברכה היא שבח ,אך ברכה לבטלה
לא נאמרת בתורת שבח ,אלא בתורת ברכה ,וישנו איסור
שיסודו בהלכות ברכות לברך לבטלה .אך כאשר האדם
מוסיף "ברוך שם כבוד מלכותו" לברכתו ,הרי הוא מגדיר
שהברכה לא נאמרה בחפצא של ברכה ,אלא בחפצא של
שבח – וממילא אין איסור להזכיר את שם ה'!
נמצא שכל שם ה' שמוזכר בדרך שבח ופאר ,איננו נחשב
להוצאת שם שמים לבטלה ,מלבד הדין המיוחד של ברכה
לבטלה .וממילא נראה שהוא הדין לגבי זמירות שבת,
שבוודאי נאמרות בצורה של שבח ,ונכתבו על ידי גדולי
הראשונים יחד עם שם ה'.
אלא שפסק ר' בצלאל שטרן בשו"ת בצל החכמה (ד ,נב)
שאמנם מעיקר הדין מותר להזכיר שם ה' בזמירות שבת,
אלא שמנהגנו אינו כן .על כן במקום דליכא מנהג שלא
לומר ,נראה בפשטות שאין איסור .וכן הביא בספר נפש
הרב (עמ' קס):
נהגו ישראל לזמר זמירות בשולחן השבת ,אך בכל שבת
נראה שישנה מחלוקת סביב השולחן .בזמירות רבות
מוזכר שמו של הקב"ה ,ונדמה שבכל שבוע ישנה
התלבטות איזה שם להזכיר ובאיזה שם יש להסתפק
בכינוי.
הרמב"ם בספר המצוות (עשה ד) פסק:
"והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה
ולהפחד ממנו ...ואם תאמר אי זה עון בזה? נאמר שהוא עזב
היראה ,כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה".
חלק מחובת יראת ה' היא לא להזכיר את שמו לבטלה.
השאלה המתבקשת כמובן היא – מה זה לבטלה?
פסק הרמב"ם (שבועות יב ,יא) על פי הירושלמי בברכות:
"ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה ,אלא אפילו
להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ,ואף על פי
שלא נשבע ,שהרי הכתוב מצוה ואומר 'ליראה את השם
הנכבד והנורא' ,ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה .לפיכך
אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ,ימהר מיד וישבח
ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה .כיצד? אמר ה',
אומר' :ברוך הוא לעולם ועד' ,או' :גדול הוא ומהולל מאד'
וכיוצא בזה ,כדי שלא יהא לבטלה".
"שמענו מרבנו שמנהגו של אביו הגר"מ סולובייצ'יק ז"ל
היה שכשהיה אומר הזמירות בשבת ,שלא ביטא את
1
השמות ,אלא רק אמר "השם" במקומם".
אך מלבד דעות אלו ,מעיקר הדין הדבר מותר וכן הפסק
הפשוט .על כל פנים ודאי שמי שמוציא שם שמים מפיו
צריך לשים לב שהוא מתרכז בשירה ובאמת אומר זאת
בדרך של שבח ופאר.
האיסור הוא רק לומר את השם לבטלה ,אך כל מה
שנאמר בדרך של שבח ,פאר והדר לא נחשב לבטלה.
ממילא נשאלת השאלה ,מדוע אחרי ברכה לבטלה יש
לומר "ברוך שם כבוד מלכותו" .הרי הברכה עצמה היא
ודאי שבח והדר לקב"ה! ויש לומר על פי דברי החזו"א
. 4וראה שם בתחילת העמוד שהגרמ"ס לא שר כלל זמירות שבת,
וצ"ע.
9
אלול ,תקיעות ,ומלך מתהלך בשדה
בתפלה ,סליחות וצדקה עוונותינו נפדה
גוברים על ההבדלים בסליחות משולבות
דוד סבתו מסלסל ונפתחים הלבבות
קירות חדשים נוספו לישיבתנו ,את הישנים שברו
צמוד לכיתת הרב סבתו כיתות חדשות יצרו
פטרו את התלמידים מלהצטופף בבית המדרש
עברו על הכתוב שמן התורה אסור חדש
הזמן התחיל ולבית המדרש נוספו תלמידים
ותיקים וחדשים ביחד יושבים ולומדים
זיכרון זמן קיץ האחרון הולך ונעלם
חבל שלעומתו החום נשאר ,לאכזבת כולם
טוב שהמזגנים יגיעו בקרוב להוריד מהמועקה
יום ,יומיים ,שנתיים – לא מפחדים מדרך ארוכה
סביב נושא הגיור כמעט לא נגענו
"נעשה פאנל בחנוכה" נפנפו אותנו
מה לעשות שזה כבר ירד מהכותרות
לא מעניין אותנו מה שלא בחדשות
כל הישיבה גועשת בעקבות גזירת השח-רחוק
לעולם לא אסמס יותר בבית מדרש ,הפלאפון מחוץ לחוק
מתוך אמונה שרק כך יתחזק הלימוד
נראה שעל הפלאפון שלי נגזר להישאר גלמוד
כמעט ושכחתי – מזל טוב לאברכים ולאברכיות
יש שמחת בת למרות שאין בריתות
טובות השתיים מן האחד ,כך אומרים
חזקו ואמצו שלומי וידידיה הלילות עוד ארוכים
סדר צהריים היה זקוק לעזרה
על כן מעכשיו יש שיעורי חובה
פה ושם יש גם "חוגים" חופשיים
צריך רק לוודא שהם אחרי חמש ושלושים
זמן אלול חולף לו וראש השנה קרב
"ותשובה ותפילה וצדקה" תצילנו ולחיים ניכתב
השם רחום וחנון ,אותו נהלל
דין צדק נבקש ולרחמים נתפלל
גולה עמוקות חטאנו ועונותינו גולל
"קשה זיווגו של אדם" ובכל זאת יש לי עבודה
רק מהזמן האחרון יש פה זיווגים שלושה
שיהיה במזל טוב לאביעד ורננה
תזכו לשמחה ולהקים משפחה נאמנה
שבר את הכוס עמיחי גולדשטיין ,נשא את בחירת ליבו
רוזן יונתן התארס ובקרוב גם הוא לחופה יבוא
בברכת כתיבה וחתימה טובה נפרד להיום
אמן כן יהי רצון ושתהיה שבת שלום
עורכים :דוד א .רמתי ,אריאל שפירא ויובל דרבי עורך גרפי :נועם פייגלין אחראי הפצת חיילים :שגיא ריכטר
שדכן :עמיחי דון פינת החידושים :מאור דון
10
© Copyright 2024