קריאה מחודשת בספרה של חנה ארנדט - אוניברסיטת בן
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב הפקולטה למדעי הרוח והחברה המחלקה לפוליטיקה וממשל בצילם של משטרים אפלים; קריאה מחודשת בספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים" ,לאור הספר "יסודות הטוטליטאריות" חיבור זה מהווה חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך למדעי הרוח והחברה" ()M.A מאת :אילה פז בהנחיית :ד"ר בקי קוק תשרי ,תשע"ג אוקטובר2102 , אוניברסיטת בן-גוריון בנגב הפקולטה למדעי הרוח והחברה המחלקה לפוליטיקה וממשל בצילם של משטרים אפלים; קריאה מחודשת בספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים" ,לאור הספר "יסודות הטוטליטאריות" חיבור זה מהווה חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך למדעי הרוח והחברה" ()M.A מאת :אילה פז בהנחיית :ד"ר בקי קוק חתימת הסטודנט_______________ : תאריך___________: חתימת המנחה__________________ : חתימת יו"ר הועדה המחלקתית________________ : תאריך___________: תאריך___________: אוקטובר 2102 2 תודות ברצוני להודות בראש ובראשונה למנחה שלי ,ד"ר בקי קוק ,על שתמיד מצאה זמן עבורי כשהייתי זקוקה לה ,וסייעה לי למקד את עצמי בכל פעם שהלכתי לאיבוד ברעיונות ובחומרים הרבים. שהאמינה בי לאורך כל הדרך ווידאה שאאמין גם אני בעצמי .תודה על שעות ארוכות של דיונים והכוונה עם סבלנות אין קץ ,על המון רעיונות טובים ,השראה ,על מילות העידוד הרבות שכל כך חיזקו אותי ועודדו אותי להמשיך בעשייה ולא לוותר גם בזמנים קשים ,ועל כך שהיית לי מנחה נפלאה ואני מודה מכל הלב על ההזדמנות שהייתה לי לעבוד איתך. ברצוני להודות לפרופ' דני פילק על התמיכה שהעניק לי לאורך כל הדרך ,על פגישות הייעוץ הרבות ,על העזרה נטולת התנאים שקיבלתי ממנו בכל פעם שפניתי אליו ועל הפניית תשומת ליבי למקורות רלוונטיים רבים .תודה לפרופ' ניב גורדון ,שעמד לצידי מתחילת הדרך האקדמית שלי ,דחף אותי קדימה ,הקשיב לרעיונותיי והעשיר אותי בידיעותיו הרבות בתחום ,לימד אותי מחקר אקדמי רציני מהו ותרם רבות לעיצוב וגיבוש מחקרי .תודה לד"ר עדו נבו על השיחות הרבות ,הסבלנות שאינה נגמרת ,ההכוונה האינטלקטואלית והחיזוקים הרבים שהעניק לי ,ועל כך שהאמין בי למן תחילת הדרך .תודה על רעיונות טובים ומקוריים ,על עצות מועילות ועל הפנייתי למקורות חשובים בתחום. תודה רבה לטל סינטוב על העבודה המקבילה והשיתוף המחקרי ,על הגהה והפניית תשומת ליבי לשגיאות ודברים שעלי לשפר בעבודתי .על שעות של שיחות ,התייעצויות והחלפת דעות משותפת ועל החברה הטובה שהיית לי במשך כל תקופת הכתיבה .תודה לרוני מייקל על העצות האקדמיות המועילות ,על שיחות השיתוף והדרבון הרבות ,שנטעו בי כוח ,ועל הפנייתי למקורות רלוונטיים .תודה לאשכר מייזל על ההגהה ועל העצות הטכניות שסייעו לי להתמודד עם קשיים בעת הכתיבה .תודה לנירה חיות שעמדה לצידי מתחילת הדרך ועודדה אותי להתעסק בתחום מחקרי וללכת בעקבות ליבי, גם כשנתקלתי בדרכים חסומות .רעיונו וליבו של מחקר זה התעצב בזכותה ,ועל כך אני מודה לה. תודה לשרון ואיתי רנן על העצות האקדמיות והטכניות הרבות ועל שהקשיבו לי ,שוחחו עימי על עבודת המחקר שלי ובכך סייעו לי לגבש את רעיונותיי ולעצב את טיעוניי ואת מחקרי. ברצוני להודות גם למכון הבין-לאומי לחקר השואה ב"יד ושם" ,על הפרס שהעניק לי מטעם הקרנות לעידוד המחקר בנושא השואה ,שאיפשר לי להשקיע זמן רב במחקר ולהוציאו לפועל. כמו כן ,אני רוצה להודות למחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ,על תמיכתה ודחיפתה קדימה לכל אורך הדרך ,על סיועה הטכני ,המנהלי והאקדמי ,שבלעדיו לא הייתה יוצאת עבודת מחקר זו לפועל ועל האווירה הטובה והחמה השוררת במחלקה ,שעודדה אותי לחקור ,לשאול שאלות ולהתפתח .ברצוני להודות למחלקה על המלגה שהעניקה לי ,שאיפשרה לי לערוך מחקר זה. 3 תקציר ספרה של חנה ארנדט" ,אייכמן בירושלים :דו"ח על הבנאליות של הרוע" (ארנדט ,)2111 ,שראה אור בשנת ,0991חולל סערה ציבורית רגשית וסוערת במיוחד ,בשל הפרשנות הנועזת והמקורית שהציג לקטסטרופה שפקדה את העם היהודי באירופה ובשל אופן הצגתו מעורר המחלוקת את דמותו ופועלו של אדולף אייכמן ואת התנהגות מועצות היהודים ,קורבנותיו ,בעת השואה" .פולמוס אייכמן" ,אשר החל דרכו בתוך הקהילה האינטלקטואלית של ניו-יורק ,שם התפרסם הספר לראשונה ,חרג במהרה מגבולות אמריקה ,והתפשט כאש בשדה קוצים במקומות רבים בעולם ,לרבות מדינת ישראל שקמה זה מכבר .הוא הפיק אלפי מסמכים מקרב יהודים ולא יהודים ,שהתווכחו בלהט עם טיעוניו וחתרו להפריך את אמיתותם ולדחות את הפרשנות שהציגו לשואת היהודים .חנה ארנדט הותקפה והושמצה בעקבות פרסום ספרה ,בייחוד על ידי קוראיו היהודיים של הספר ,עובדת יהודיותה ונאמנותה לעמה הוטלה בספק והיא הואשמה על ידי רבים בשנאת ישראל ,אנטי-ציונות והטיה ברורה ומכוונת של העובדות ,כך שיתאימו לדרישותיה האידיאולוגיות ולהשקפת עולמה הביקורתית כלפי היהודים. מחקר זה עוסק בספרה של ארנדט "אייכמן בירושלים" ,ובניסיון להבינו כחלק מהמסגרת התיאורטית הכוללת והרחבה של כתיבתה ,ובפרט כנדבך נוסף של התופעה שחקרה שנים קודם לכן, תופעת הטוטליטאריות .הוא מבקש להראות כי בניגוד לדרך הרווחת בה התקבל "אייכמן בירושלים" בחוגים ציבוריים ואקדמיים ,כספר העוסק באופן בלעדי בחוויה היהודית המודרנית וככזה המורכב משלוש טענות אוטונומיות ,בבסיסו ניצבת תיאוריה רחבה וקוהרנטית ,המחברת בין נושאיו וקושרת את טיעוניו למחקר המקיף שערכה ארנדט על תופעת הטוטליטאריות .המחקר מציע קריאה מקורית לספר ,השונה מזו שעלתה מסקירת הפולמוס ,כביטוי לתפיסתה של ארנדט את המרחב הפוליטי ,את פעילותו השכלית והמוסרית של היחיד ואת המשטרים הטוטליטאריים .קריאה זו קושרת את הבנת טיעוניו המרכזיים בקריאה מעמיקה של ספרה המוקדם יותר של ארנדט" ,יסודות הטוטליטאריות" (ארנדט ,)2101 ,שראה אור לראשונה בשנת ,0990ועוסק בתנאים המודרניים שאיפשרו את עליית המשטרים הטוטליטאריים ובסכנות הטמונות בהם לאדם היחיד ,לפוליטיקה ולאנושות כולה. טענתי במחקר זה היא ,כי בכתיבתה של ארנדט אודות התנהלותו של משפט אייכמן ,כמו גם התנהגותו של אייכמן ושל המועצות היהודיות בעת שואה ,שזורים לבלי היתר עיסוקה ודאגותיה מפני דעיכתה של הפוליטיקה והכחדת המחשבה העצמאית והשיפוט המוסרי של היחיד בחברה המודרנית, ובפרט תחת תנאי המשטרים הטוטליטאריים שצמחו והתפתחו במאה העשרים .ב"אייכמן בירושלים" ובתזת "הבנאליות של הרוע" הניצבת במרכזו ,הובלע רעיון אוניברסאלי ופילוסופי ,אותו פיתחה ארנדט שנים קודם לפרסומו ולקיומו של משפט אייכמן ,ואשר העסיק אותה במהלך כל חייה האינטלקטואליים ,בדבר יכולת המחשבה והפעולה המוסרית של היחיד וקיומו של מרחב פוליטי במצבי הקיצון שמכונן המשטר הטוטליטארי .מתוך כך ,הגם שב"אייכמן בירושלים" התמקדה ארנדט ביהודים ובהיבטים שונים של החוויה היהודית המודרנית ,טענתי במחקר זה היא כי בבסיסו של דבר נושא אוניברסאלי זה הוא שמצוי היה בלב מחשבתה ועיצב את כתיבתה גם על משפט אייכמן. באמצעות ניתוח ספרותי ביקורתי של "אייכמן בירושלים" ,הנשען על התיאוריה הפוליטית המוצגת ב"יסודות הטוטליטאריות" וביתר שאת על הסכנות שמציב המשטר הטוטליטארי והשלכותיו 4 על החברה המודרנית ,עמדתי על הקשרים התיאורטיים הרבים הקיימים בין שני הספרים וחשפתי את השדה הטקסטואלי והתיאורטי בתוכו ובצילו נכתב הספר .מצאתי כי הרהוריה של ארנדט על המשטר הטוטליטארי והשפעותיו האוניברסאליות על החברה ,הפוליטיקה והאנושיות ככזו בעידן המודרני ,הם הניצבים ביסוד ספרה על משפט אייכמן ומהווים את המסגרת התיאורטית לכתיבתו ולהבנתו. בהתאם לכך ,מסקנת המחקר היא כי רק באמצעות קריאה נכונה של הספר ,בשדה התיאורטי בו נכתב ,ובחינתו בראי התיאוריה האוניברסאלית של ארנדט אודות המשטרים הטוטליטאריים ויכולת הפעולה האנושית בתנאי הקץ שהם מכוננים ,ניתן יהיה להבין לאשורו את "אייכמן בירושלים" ולרדת לעומק ולמורכבות טיעוניו .הנחותיה של ארנדט בספר זה ומסקנותיה ממשפט אייכמן נובעות במישרין מן הדאגות שהעלתה במחקרה על הטוטליטאריות ,בנוגע למצבה ולעתידה של האנושות המודרנית .המחקר מראה כי הספר אינו מהווה קריאת תיגר על המדיניות הציונית או רצון להשתלח ביהודים ולתמוך באייכמן ,ודרכו בנאצים כולם ,כי אם הוכחה נוספת ,טראגית ככל שתהיה, לפוטנציאל ההרסני הטמון במשטר הטוטליטארי ,בנוגע להכחדת יכולת החשיבה ,השיפוט המוסרי והפעולה הפוליטית של האדם היחיד .כלומר ,בלב המחקר מונחת הטענה כי התשתית הפילוסופית והתיאורטית של "אייכמן בירושלים" הונחה על ידי ארנדט כעשר שנים קודם לפרסומו ,בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,ועל כן נכון יהיה לקרוא אותו בצילו של ספר זה. כמו כן ,מצאתי כי מרבית המבקרים שנטלו חלק בוויכוח הציבורי סביב הספר ,לא קראו אותו בהקשרו הראוי ,בתוך הקונטקסט הכללי של כתיבתה של ארנדט ובזיקה למסקנותיה ממחקרה על התופעה הטוטליטארית ,ומכאן ,טענתי ,נובעת גישתם העוינת לספר ושלילה עקבית של מרבית הטענות המוצגות בו .טענתי היא כי הביקורות הרבות על "אייכמן בירושלים" והמחלוקת הסוערת שחולל, נובעות מהיעדר המסגרת התיאורטית הרחבה של הספר ומקריאה מבודדת וסלקטיבית של הטיעונים המוצגים בו ,ללא שיוכם לבית התיאורטי בתוכו ומתוכו הם נכתבו .הקריאה שמחקר זה מציע לספר, השוזרת את טיעוניו בתופעה הטוטליטארית כולה ובמצבם של הפוליטיקה ושל האדם הפרטי בעידן המודרני ,זורה אור חדש על הספר כולו והופכת את טיעוניו לפחות מתמיהים ומעוררי מחלוקת. סיפורם של המשטרים הטוטליטאריים של המאה העשרים וההתפתחויות המודרניות הוא הקונטקסט הראוי היחיד בו ניתן לטעמי לקרוא ולהבין את "אייכמן בירושלים". תרומתו של מחקר זה בהיכרות עם תפיסתה של חנה ארנדט בדבר התופעה האוניברסאלית חסרת התקדים של הטוטליטאריות ,ובהעשרת הדיון הכללי אודות הרוע ומצבו של האדם היחיד בעידן המודרני .יש בכוחו של המחקר לסייע להבנת תרומתה התיאורטית של ארנדט להבנת טבעו של הרוע בחברה המודרנית ובעיית הבחירה האישית וחירות הפעולה תחת תנאי הקץ הפוליטיים שמכונן המשטר הטוטליטארי ,ולתרום לעיצובו ולהעשרתו של שיח חדש ,אוניברסאלי ,אודות השואה .המחקר מבליט ומחדד שאלות מהותיות שהעלתה ארנדט במשנתה בנוגע ליכולות האנושיות לחשיבה עצמאית, שיפוט מוסרי ופעולה פוליטית ,ובכך תורם לאופן הבנתנו כיום את החברה האנושית ומצבה לאור הטוטליטאריות וההתפתחויות המודרניות בכלל .שאלות ,שעל אף נפילתם של המשטרים הטוטליטאריים של היטלר וסטאלין ,בהם התמקדה ארנדט בכתביה ,ערכן האינטלקטואלי והפוליטי רב ותרומתן להבנת עולמנו ומצבה של החברה האנושית בעת המודרנית חשובה לעין ערוך. 5 תוכן עניינים מבוא 17-8 רקע תיאורטי" :אייכמן בירושלים" והפולמוס שחולל 53-18 חלק ראשון " -אייכמן בירושלים" :הנושאים המרכזיים 29-08 חלק שני " -מחלוקת אייכמן" 91-11 א .המחלוקת :סקירה כללית 19-11 ב .האישומים המרכזיים שעלו בפולמוס 49-19 -הבנאליות של אייכמן :דיוקנו של רוצח המונים 19-19 -שיתוף הפעולה של מנהיגי היהודים באירופה עם הנאצים 41-19 -דין צדק או משפט ראווה :ביקורת כלפי התנהלות משפטו של אייכמן 49-44 -הסתירות הפנימיות בין "אייכמן בירושלים" ל"יסודות הטוטליטאריות" 49 -המשך הסתירות הפנימיות :עקביות ורצף מול שבירה והיעדר מקצועיות 49-47 91-49 ג .סיכום הפולמוס 103-54 "יסודות הטוטליטאריות" חלק ראשון " -יסודות הטוטליטאריות" :סקירה כללית 77-99 א .פתיחה :מאפייניה ,ייחודה וטבעה החדשני של השליטה הטוטליטארית 90-99 ב .חשיבותו של "יסודות הטוטליטאריות" להבנת ה"פוליטי" בעידן המודרני 92-90 ג .אנטישמיות ,אימפריאליזם וטוטליטאריות :הדרך לשליטה טוטאלית 77-91 011-78 חלק שני -תוצרי השליטה הטוטליטארית א .מושג "הפוליטי" בהגותה של חנה ארנדט והאפשרות לפעולה אזרחית 80-78 ב" .הפוליטי" והאפשרות לפעולה אזרחית תחת תנאי המשטר הטוטליטארי 87-82 ג .מחשבה ,פעולה ומה שביניהם 89-87 ד .המחשבה והפעולה היחידאית המוסרית תחת תנאי המשטר הטוטליטארי 94-91 ה .מפירותיה הקודרים של השליטה הטוטאלית :הרס האדם ,צייתנות עיוורת 011-99 וטשטוש הגבולות בין קורבן ומעוול 6 011-010 חלק שלישי -סיכום בצילם של משטרים אפלים" :אייכמן בירושלים" כמגלם התופעה הטוטליטארית 138-104 חלק ראשון -אייכמן ,רוצח המונים מסוג חדש 024-018 א .הבירוקרט המופתי 001-018 ב .הפיהרר תמיד צודק :ניתוקו של אייכמן מן המציאות וצייתנותו העיוורת 002-000 ג .הבנאליות של אייכמן :יצירתו של פושע המונים מסוג חדש 008-002 ד .נפשעותו של אייכמן לאור החובה לחלוק את העולם עם אחרים 021-009 ה .אייכמן כאיש פרטי :מפירותיו של הרס המרחב הציבורי 020-021 ו .סיכום 024-020 חלק שני -היהודים כמשל לאדם המודרני וכביטוי לקריסה המוסרית שמחולל המשטר 011-029 חלק שלישי " -אייכמן בירושלים" :הצעה לקריאה מחודשת 018-010 סיכום ומסקנות 143-139 רשימת מקורות 148-144 7 מבוא בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,טענה הפילוסופית-הפוליטית ,חנה ארנדט (ארנדט ,)2101 ,כי רבים מרכיביו ומאפייניו של המשטר הטוטליטארי ,רכיבים שלא יצרו ,כי אם איפשרו את קיומו ,כגון תופעת הפליטות ,האנטישמיות והאוטומטיזציה החברתית המובילה לייתור האדם ,עדיין מלווים אותנו על אף התפוררות המשטר עצמו ,וככל הנראה ימשיכו ללוותנו ולהישאר עימנו לנצח .המחצית הראשונה של המאה העשרים הולידה צורת ממשל חדשה ומסוכנת מאין כמותה ,שמאפייניה והשלכותיה ילוו ככל הנראה את האנושות מעתה ואילך .בלשונה של ארנדט: על התנאים הקיימים כיום בשדה הפוליטיקה אכן מאיימות סופות חול הרסניות .הסכנה הטמונה בהן אינה שהן עשויות לכונן עולם של קבע .שליטה טוטליטארית [ ]...נושאת איתה את נגיפי חורבנה שלה ]...[ .הסכנה היא באיום שהיא נושאת איתה להחרבת העולם הידוע לנו – עולם שנדמה כי הגיע בכל מקום אל סופו [ .]...לבד משיקולים אלה [ ]...נותרה העובדה שמשבר זמננו וחווייתו המרכזית הולידו צורת ממשל חדשה בתכלית ,העתידה כנראה ללוות אותנו מעתה ואילך בתור אפשרות וסכנה האורבת תמיד (ארנדט.)711-999 ,2101 , חנה ארנדט היא תיאורטיקנית מרכזית ומוכרת כאחת מן ההוגות הפוליטיות החשובות והמקוריות של המאה העשרים .תבונתה והבנתה את החברה ואת המדינה המודרנית ,ובפרט העלאת שאלת הטוטליטאריות על סדר היום של המחשבה המדינית ,הפכו את הגותה לבעלת חשיבות רבה מאין כמותה .בכתביה הרבים עסקה ארנדט בסוגיות פוליטיות מהותיות הנוגעות לחברה ולפוליטיקה האנושית .היא ניתחה את טבען של הפוליטיקה ,החברה וההיסטוריה בעידן המודרני ,לאור אירועי מפתח שהתחוללו לדידה בתקופה זו ,ביניהם המסעות האנושיים לחלל ,התגליות הגיאוגראפיות והמדעיות הגדולות ,עלייתן וקריסתן של מדינות הלאום והתבססותם של המשטרים הטוטליטאריים במהלך המאה העשרים ,אשר באו לידי ביטוי הן בשואה והן במחנות המוות הסטליניסטיים .לדידה של ארנדט ,במשטרים הטוטליטאריים מגולמות הזוועות הנוראות ביותר שידעה האנושות במאה העשרים ,ותמציתן בשלילה קיצונית וטוטאלית של האדם עצמו ,של אנושיותו ,של חייו ושל ההיסטוריה שלו .הגותה וכתיבתה של ארנדט הושפעה עמוקות מן המאורעות של המאה העשרים ועוצבה מכוחם .חווייתה כיהודייה הייתה לעיתים חוויה של עדת ראייה ולעיתים זו של מי שחווה בגופה את האירועים ואף סובלת מהם ,אולם היא תמיד הייתה גם חוויה של שופטת ,המתבוננת מבחוץ הן על האירועים שפקדו את אירופה והן על עצמה בתוכם ,ומבקשת להבינם (קוהן.)12 ,2100 , חנה ארנדט נולדה בהאנובר ,גרמניה ,בשנת ,0919ועם עליית הנאצים לשלטון היגרה לצרפת והייתה פעילה בתנועה הציונית ובפרט בארגון עליית הנוער ,שסייע לפליטים יהודים להגר לפלשתינה .בשנות הארבעים ,עם כיבוש צרפת על ידי הנאצים ,נאלצה ארנדט להימלט בשנית והיגרה לארצות-הברית (יאנג-ברוהל .)220-209 ,202-201 ,070-092 ,99 ,2101 ,בשנת ,0991עם לכידתו של אדולף אייכמן על ידי סוכני המוסד הישראלי ,נשלחה ארנדט מטעם עיתון ה"ניו-יורקר" ) ,(New Yorkerבו עבדה 8 כעיתונאית ,לסקר את מהלך המשפט .סיקור זה ,שיצא תחילה בסדרה בת חמישה מאמרים ,הפך בשנת 0991לספר "אייכמן בירושלים; דו"ח על הבנאליות של הרוע" (ארנדט .)2111 ,ספר זה עורר מיד עם צאתו לאור סערה גדולה בעולם האקדמי בעיקרו ופולמוס עצום התחולל הן בארצות-הברית ובאירופה והן באקדמיה הישראלית ,אשר באותן שנים הייתה רגישה לכל נושא השואה הטרי. המחלוקת הציבורית התרכזה בעיקר סביב דבריה של ארנדט על ניהול המשפט ,סביב אופן תיאורה את הנאשם במשפט ,אדולף אייכמן ,וכן סביב הדיון התמציתי שערכה בספרה בנוגע להתנהגות היהודים באירופה ותפקידן של מועצות היהודים בשואה .מוקד הסערה היה דווקא בארצות-הברית ,ובניו-יורק בפרט ,בה הופיעו לראשונה מאמריה של ארנדט ,ומרבית קהילת האינטלקטואלים הבולטים שלה נטלו חלק בסערה זו .שיאו של הפולמוס התפרס על פני שלוש שנים ,במחצית שנות השישים של המאה העשרים ,אולם הוא נמשך לכל אורך שנות השישים ולמעשה לא חדל מאז (זרטל;087 ,082 ,09 ,2112 , יאנג-ברוהל.)Bernstein, 1997, 297 ;411-198 ,2101 , בעקבות פרסום ספרה ,זכתה ארנדט לקיטונות של ביקורות ויחס עוין מעמיתיה האקדמאים היהודיים ,הותקפה קשות על ידי אקדמאים ואנשי רוח ישראליים ,במשך תקופה ארוכה ספריה ומאמריה לא תורגמו לשפה העברית וקולה הושתק בישראל .ארנדט הייתה במעמד לא רשמי של מנודה בישראל והוטל עליה חרם פוליטי-אינטלקטואלי .חוקרים רבים דנו בשאלת יהדותה ונאמנותה של ארנדט לעם היהודי והאשימו אותה ב"אנטי-ציונות" ובעוינות למפעל הציוני הישראלי ברגעיו הקריטיים .כמו כן ,פורסמו קטעי עיתונות ,מאמרים וספרים רבים של אינטלקטואלים בארץ ובחו"ל, אשר הגיבו לספרה השנוי במחלוקת של ארנדט והזדהו או לחלופין ביקרו את השקפותיה (זרטל,2112 , ;089-089יאנג-ברוהל .)401-418 ,410-411 ,2101 ,הספר עורר סערה גדולה בקהילה היהודית ובגינו הוקיעה את ארנדט העיתונות היהודית באמריקה .זאת ועוד ,פרסום הספר הוביל לגירושה של ארנדט מקהילות יהודיות באמריקה ,באירופה ובישראל ,והוא שגרם לכך שבעת מותה לא נהנתה ארנדט מאהדתה של הקהילה היהודית .כפי שציין רון פלדמן במבוא לקובץ הכתבים היהודיים של ארנדט, שכינס ופרסם כבר ב ,0978 -שלוש שנים לאחר מותה" ,הספדים מעטים מן הסוג המופיע באופן מסורתי בעקבות מותה של אישיות כה בולטת נדפסו בעיתונות היהודית" (פלדמן.)14 ,2100 , ספרה של ארנדט" ,אייכמן בירושלים" ,עורר שערורייה בין היתר הואיל והציג את אייכמן, הפושע הנאצי הבכיר ואחד האחראים הראשיים לטבח המוני בעידן המודרני ,כאדם רגיל ,בנאלי, הנעדר שנאת יהודים או דחף שטני אחר ,אשר כלל לא היה מודע לכך שביצע פשעים ,שכן נשלל ממנו כל שיקול דעת מוסרי ויכולת לשיפוט אנושי .בניגוד לתיאורו של גדעון האוזנר ,התובע במשפט ,אשר תיאר את אייכמן כאדם מפלצתי מעין כמוהו ,סדיסט ונוטף שנאה ולהט אנטישמי ,שהונע ממניעים שפלים ועשה כל שביכולתו על מנת לרצוח כמה יהודים שידו משגת ,ביקשה ארנדט להכחיש את קיומם של דחפים ומניעים שטניים באישיותו של אייכמן ,וטענה לא אחת בספרה כי אייכמן היה אדם נורמאלי ,המגלם בדמותו ובמעשיו את "הבנאליות של הרוע" (ברונר.)81-80 ,2114 , ארנדט ציירה בספרה את השואה כטבח מינהלי שארגן מנגנון המדינה ,כרצח עם שתוכנן והוצא לפועל על ידי רוצחי מכתבה ,פקידים אפורים ,שאינם פועלים מתוך להט ושנאת יהודים, המבקשים לפתח קריירה ולרצות את הממונים עליהם .לדידה ,בית המשפט לא הבין נכונה את ייחודו של הפשע החדש שהתפתח לאחרונה ,רצח העם ,ואת העובדה שההשמדה הפיזית של העם היהודי 9 הייתה פשע שהתבצע כנגד האנושות כולה ,אשר בוצע במקרה זה של השואה על גופו של העם היהודי. בחירת הקורבנות בלבד ,ולא הטבע ההרסני של הפשע ,נבעה מן ההיסטוריה ארוכת השנים של שנאת יהודים ואנטישמיות (ארנדט .)284-281 ,2111 ,תמונה זו יצרה מסגרת רבת השפעה ,אולם מקורית להפליא ושנויה מאוד במחלוקת ,להבנת "הפיתרון הסופי" ודמותם של מוציאיו לפועל" ,תלייניו של היטלר" ,במילותיו של דניאל גולדהגן (גולדהגן .)0998 ,ארנדט טענה כי אייכמן מגלם סוג חדש של פושע שנוצר במאה העשרים ופועל תחת תנאי המשטר הטוטליטארי ,המבצע את פשעיו בנסיבות שאינן מאפשרות לו להבין כי מעשיו שפלים .פשעיו הם בנאליים מפני שלא נבעו מכוונות זדון או מאישיות סדיסטית ומפלצתית ,כי אם מחוסר היכולת לחשוב ולשפוט את עצמו ואת מעשיו (ארנדט14- ,2111 , .)299 ,287 ,19טענתה של ארנדט ,לפיה פספסו השופטים בירושלים את האתגר המוסרי והמשפטי הגדול ביותר של המשפט ,נבעה מכך שלדידה הם התעקשו לייחס לנאשם מניעים שטניים המסבירים את מעשיו ,וכוונה פלילית המניחה יכולת לשיפוט מוסרי ולהבחנה בין טוב לרע .קביעה זו מתעלמת מאופיו הייחודי והחדשני של המשטר הטוטליטארי ,תחתיו פעל אייכמן ,ומונעת מבית המשפט ומן האנושות בכללה להבחין בסוג המשטר החדש שחדר לעולמנו ,ועל כן גם לנסות להתמודד עימו כראוי ולמנוע את הישנות סכנותיו .על פי ארנדט ,כשל המשפט בירושלים בזיהוי המאפיינים הייחודיים של הנאשם בתא הזכוכית ושל המשטר הייחודי בתנאיו פעל ,שכן הוא התעלם מן העובדה שניצב לפניו פושע מסוג חדש וחסר תקדים ,יציר כפיה של המודרנה ושל המשטר הטוטליטארי .תחת זאת ,הוא התייחס אליו כביטוי קיצוני בלבד של פוליטיקה מוכרת ,מסורתית ונורמאלית (ארנדט,98 ,19 ,2111 , ;284-278 ,271 ,299ברונר.)88-89 ,2114 , במחקר זה אני מבקשת להציע קריאה מקורית לספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים; דו"ח על הבנאליות של הרוע" (ארנדט ,)2111 ,הקושרת את הבנת טיעוניו המרכזיים של הספר בקריאה מעמיקה של ספרה הנועז והמוקדם יותר של ארנדט" ,יסודות הטוטליטאריות" ,שראה אור לראשונה בשנת ( 0990ארנדט" .)2101 ,יסודות הטוטליטאריות" ,עוסק בתנאים המודרניים אשר איפשרו את עליית המשטרים הטוטליטאריים ובסכנות הטמונות במשטרים אלו לאדם היחיד ,לפוליטיקה ולאנושות כולה .בספר זה ביקשה ארנדט להתריע מפני הסכנות הטמונות באוטומטיזציה חברתית ובהומוגניות אנושית רדיקאלית ,ולהצביע על החשיבות העצומה של מרחב פוליטי חופשי ופלוראליות אנושית, הנעדרים מחברות טוטליטאריות (ארנדט .)984-981 ,999 ,949 ,918 ,914 ,490-488 ,2101 ,היא טענה כי הטוטליטאריות היא תופעה חדשה ביסודה ,צורה חדשה של משטר פוליטי שאיננה ניתנת להבנה באמצעות הקטגוריות המקובלות של עריצות ,דיקטטורה וסמכותניות ,שכן היא צורת הממשל היחידה שאין כל אפשרות לדו-קיום איתה והיא נשענת על ההנחה הרת-האסון כי "הכל אפשרי" (שם,498 , .)949 ,909צורת משטר זו מכוננת שליטה קיצונית וטוטאלית באדם ,המבטלת באופן שיטתי ומאורגן את מרחבי החירות האנושיים ואת כושר הפעולה ,וחותרת להומוגניות קיצונית ולביטולה המוחלט של הפוליטיקה והעשייה האנושית ,תוך יצירת המונים מפורדים ומבודדים מחד והכחדה מוחלטת של הספונטאניות ,האינדיווידואליות והריבוי האנושי מאידך .כך ,מה שנותר בסופו של דבר מן האדם הוא זן נוסף של חיה ,אשר אינה עוד אנושית ושניתן בקלות לשלוט עליה ואף להצעידה בהכנעה ובצייתנות אל מותה (שם .)998 ,949-949 ,911 ,497-499 ,449-448 ,לטענתה של ארנדט ,המאפיין הנורא ביותר 01 והחידוש הגדול של המשטרים הטוטליטאריים הוא הניהיליזם המוחלט שלהם והפיכתם את בני האדם למיותרים וחסרי כל משמעות ,מותרים לחיסול ,בהיעדר כל שיקול תועלתני או תכלית הגיונית כלשהי (שם.)999 ,974 ,970-971 ,998-997 ,480 , בספרה ,תיארה ארנדט את השפעתן של תריסר שנות משטר טוטליטארי על החברה והפוליטיקה הגרמנית ,והסיקה כי הטוטליטאריות היא משטר הגרוע אף מן הסוג הגרוע ביותר של העריצות .לטענתה ,מכחידה הטוטליטאריות את שורש החיים הפוליטיים והציבוריים ,חיים המהווים את תמצית ההוויה האנושית ומאפיינים את טבע האדם בתור שכזה (ארנדט ;998-994 ,2101 ,יאנג- ברוהל .)114 ,2101 ,להשקפתה של ארנדט ,ניצחונו של הניסיון הטוטליטארי עלול להיות שם נרדף לחורבן האנושות ,שכן "בכל מקום שבו היה הטוטליטאריזם בשלטון הוא פתח במסע לחיסול מהותו של האדם" (ארנדט .)41 ,2101 ,באמצעות ניתוח של תהליכים שהתרחשו בעולם במהלך המאה התשע- עשרה ובראשית המאה העשרים ,ביקשה ארנדט לעצב את הכלים התיאורטיים ,ההיסטוריים והקונספטואליים הדרושים ,לטענתה ,להסבר והבנה של התהפוכות הגדולות שהתרחשו במאה העשרים .היא האמינה כי בכדי להבין את הקטסטרופות שהתרחשו ,שבמרכזן ניצבות התופעות החדשות בתכלית של חיסול שיטתי של בני אדם ,מחיקת אנושיותם ואישיותם המשפטית ,החברתית והמוסרית ,ולבסוף השמדתם התעשייתית בבתי החרושת למוות ,יש לפתח כלים חדשים וייחודיים שיסייעו להתמודד עם מאורע כה ייחודי וחסר תקדים ולמנוע את הישנותו (שם.)41-19 , במחקר זה אטען כי ספרה של חנה ארנדט" ,אייכמן בירושלים" ,קשור קשר הדוק ובלתי ניתן להתרה לספרה המוקדם יותר" ,יסודות הטוטליטאריות" ,ולתיאוריה הפילוסופית-פוליטית שהוצגה בו .הואיל וכך ,רק באמצעות קריאה נכונה של הספר ,בהקשרו הראוי ,ובחינתו בראי התיאוריה האוניברסאלית של ארנדט אודות המשטרים הטוטליטאריים ויכולת הפעולה האנושית בתנאי הקץ שהם מכוננים ,ניתן יהיה להבין לאשורו את "אייכמן בירושלים" ולרדת לעומק ולמורכבות טיעוניו. "יסודות הטוטליטאריות" הוא הבסיס התיאורטי לדו"ח שכתבה ארנדט מאוחר יותר על משפט אייכמן ,ויש בכוחו להאיר את הטיעונים המובאים בו באור חדש ומתקבל יותר על הדעת .טיעוניה של ארנדט בספר זה ומסקנותיה ממשפט אייכמן נובעים במישרין מן הדאגות שהעלתה במחקרה על הטוטליטאריות ,בנוגע למצבה ולעתידה של האנושות המודרנית .כמו כן ,בחינת הפולמוס העלתה כי מרבית המבקרים שלקחו חלק בסערה הציבורית שפרצה לאחר פרסום הספר לא קראו אותו בהקשרו הראוי ,ומכאן לטעמי נובעת גישתם העוינת לספר ושלילה עקבית של מרבית הטענות המוצגות בו. אדולף אייכמן מהווה עבור ארנדט דוגמא מופתית לתוצריו האפשריים והמסוכנים של המשטר הטוטליטארי ,אותו חקרה בספרה הקודם ,ומהותו בהפיכת הרוע המפלצתי לבנאלי ורגיל ,שאינו מזעזע את מבצעיו .יותר מכל דבר אחר ,סברה ,הוא מייצג את היעדר החשיבה העצמאית והמוסר, שהם פרי יצירתו של המשטר הטוטליטארי .במשפטו ,חשף את עצמו אייכמן לחלוטין כנטול יכולת ממשית לחשוב או לרצות דבר-מה באופן עצמאי .הוא יצר זהות מוחלטת בין רצון הפיהרר לרצונו שלו, וביטל למעשה את יכולתו להבחין בין השניים (ארנדט .)299 ,099-098 ,049-044 ,98 ,2111 ,המשפט שנערך לאייכמן בישראל מספק לארנדט את התובנה הבולטת ביותר לטוטאליות של ההתמוטטות המוסרית שהמשטר הטוטליטארי מחולל .איייכמן הוא למעשה תוצר מוגמר של התהליכים עליהם היא דנה בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,תהליכים הדרגתיים המייתרים את האדם ,מרוקנים אותו 00 מאמות מידה מוסריות ואנושיות והופכים אותו לפריט אחד בתוך עדר של אנשים צייתנים בצורה עיוורת וללא כל חשיבה עצמאית (ארנדט .)994-989 ,2101 ,אייכמן מופיע בספר כמייצג טיפוסי של התופעה הטוטליטארית ,אותה חקרה ,ויחסה של ארנדט אליו בספר זה הוא כתוצר קלאסי של תקופתו ,עידן הבירוקרטיה ,ההתפתחויות המדעיות הגדולות והאידיאולוגיה הטוטליטארית השלטת. הואיל וכך ,חיצי הביקורת הרבים והאכזריים לעיתים שהופנו לעבר הספר שנכתב עליו ועל התנהגותו בתקופת השואה ,הופנו לרוב לכיוון הלא נכון ,לטעמי ,ומעידים בצורה מובהקת על הבנה שגויה ותפיסה מוטעית של התיאוריה של ארנדט .הבעייתיות שהייתה לארנדט עם אייכמן אינה נוגעת כל עיקר להתנהגותו כלפי היהודים ,כי אם לעובדה שרבים כל כך היו כמותו באותה תקופה בה נשלטה גרמניה על ידי המשטר הטוטליטארי .הסיבה בגינה המשטר הוא כה מסוכן ,היא מכיוון שהוא מייצר סוג כזה של פושעים בנאליים ,רוצחי מכתבה ,כמו אייכמן .היא הוסיפה כי במידה ולא נפנים את המסר ואת המשמעות האוניברסאלית של השואה ושל המשטר הטוטליטארי בכללו ,יקומו עוד רוצחים רבים מן הסוג המסוכן הזה (ארנדט.)288-278 ,2111 , בשני הספרים העיסוק של ארנדט הוא המסר הכללי ,האוניברסאלי ,שעל האנושות להפיק מן השואה ,והיא עשתה שימוש באייכמן על מנת להמחיש טענה זו .בכדי להגיע להבנה נכונה של האירועים ,האמינה ,יש למקם את השואה בתוך פרספקטיבה היסטורית כללית ,ואת התנהגותו של אייכמן בתוך פרספקטיבה רחבה של התנהגות היחיד תחת תנאי המשטר הטוטליטארי .בכתיבתה, שזרה ארנדט את הקטסטרופה שפקדה את העם היהודי בתוך החוויה האירופית והאנושית שיצר העידן המודרני .היא מיקמה את שואת היהודים בלב הביקורת שלה על החברה המודרנית כולה, והתייחסה אליה כתוצר מובהק ,אם כי לא בלעדי ,של ההתפתחויות המודרניות המערביות .ארנדט סבר ה כי ניתן להבין את החוויה היהודית בשואה רק באמצעות עיון מעמיק בהקשר השלם והרחב בתוכו חיו היהודים בתור מיעוט מובחן ומובדל וביחסי הגומלין שהתקיימו לאורך מאות שנים בין יהודים ללא-יהודים .הרלוונטיות של הסוגיות הקשורות ליהודים בעידן המודרני ומקורן ,להשקפתה, חרגו מעבר לגבולות הקהילה וההיסטוריה היהודית ,והתפרסו על פני ההיסטוריה המודרנית כולה והשלכותיה האוניברסאליות על המחשבה ,הפעולה והמרחב הפוליטי (פלדמן.)71 ,17 ,2100 , מסיבות אלו אני מבקשת לטעון כי "הבנאליות של הרוע" ,המהווה הן את כותרת המשנה לספרה ,היא ההנחה המרכזית המלווה את ארנדט בכתיבתה על משפט אייכמן ,והיא הניצבת בבסיס ההבנה שלה את אישיותו של הנאשם ,וממנה נובעות כל יתר הטענות בספר" .הבנאליות של הרוע" היא אחד מן התוצרים המובהקים של המשטר הטוטליטארי ושורשיה נעוצים עמוק במחקר שערכה אודותיהם בספרה הקודם .דיאלקטיקה יהודית-אירופית זו ,הניכרת בעבודתה של ארנדט ,ושזירת ההיסטוריה היהודית ברשת הכוללת של החוויה האירופית המודרנית ,הותירה אחריה שובל של אי- הבנות מצד מבקרים ,ברובם יהודים ,שעסקו בעבודתה היהודית של ארנדט ,ובפרט בספרה "אייכמן בירושלים" .התייחסותם של מרבית המבקרים לספרה של ארנדט כספר נפרד ,העומד בפני עצמו ,מבלי זיקה ממשית לספרה הקודם ולתיאוריה הפוליטית הכללית שהציגה בו ,מפספסת לטעמי את כוונתה ומובילה לחוסר הבנה ומכאן לעוינות וסלידה כלפי התיאוריה הפוליטית הרת-החשיבות שלה .במקום להגיב לתיאוריה הפוליטית של ארנדט ,כפי שנוסחה הן ב"יסודות הטוטליטאריות" והן ב"אייכמן בירושלים" ,בחרו מרבית המבקרים להגיב לכל טענה המופיעה בספר בנפרד ולנתק את הטענות 02 המובאות ב"אייכמן בירושלים" מהקשרן הפוליטי-פילוסופי הכולל ומתפיסת העולם הרחבה והאוניברסאלית של ארנדט .ארנדט האמינה כי המסר אותו עלינו להפיק מן השואה הוא מסר אוניברסאלי שאינו נוגע אך ורק ליהודים .השואה היא ביטוי להתפתחויות המודרניות והתגבשות המשטרים הטוטליטאריים בראשית המאה העשרים ,ולא חלק מתהליכי האנטישמיות ופרק נוסף בהיסטוריה הכוללת של הרדיפה היהודית .הסכנה עליה הצביעה ארנדט היא סכנה אוניברסאלית ,של הישנות השואה ,המציבה איום של הרס וחורבן לאנושות כולה (ארנדט .)284-281 ,2111 ,מתוך תפיסה זו כתבה ארנדט את שני ספריה ,וכל טענותיה המרכזיות ב"אייכמן בירושלים" ,הן בנוגע להתנהגותו ואישיותו של אייכמן והן בנוגע להתנהלות המשפט עצמו ולהתנהגות היהודים ומנהיגיהם בתקופת השואה ,נובעות לטעמי מהנחה זו ומתפיסה פוליטית אוניברסאלית בנוגע למשטרים הטוטליטאריים ותהליכי התהוותם ,ולא מתוך ניתוח ייחודי של השפעות השואה והשלכותיה על העם היהודי. מרגרט קנובן ,שבחנה בספרה “Hannah Arendt: A Reinterpretation of Her Political ,(Canovan, 1992) “Thoughtאת מחשבתה הפוליטית של ארנדט ,טענה כי הרעיונות הפוליטיים שהוצגו בכתביה ,מעבר למידת מקוריותם וחשיבותם ,הם גם בעלי מורכבות גדולה וקשורים כל אחד בדרכו ובאופן שונה לגוף מחשבה תיאורטי אחד בעל ממדים אדירים ,שפיתחה ארנדט .חשיבתה הפוליטית של ארנדט ,כתבה קנובן ,היא מכלול תיאורטי אחד ,אשר חלקיו השונים שזורים האחד בתוך השני כבמלאכת מחשבת ,ולא ניתן להבין מקטע אחד מבודד בהגותה ללא מודעות והיכרות עם יתר החלקים בפאזל .יש להכיר את התמונה התיאורטית השלמה על מנת להבין לעומק כל אחד מחלקיה .להשקפתה של קנובן ,על א ף היותו מוסווה לעיתים ובלתי נגלה לעין בלתי מיומנת ,ישנו קו מחשבתי רציף וקוהרנטי המחבר בין כל כתביה וטיעוניה של ארנדט ,ובכדי לגלותו יש לעקוב בסבלנות אחר טיעוניה ולמקמם על הרצף המחשבתי ,או אז יתחברו כל חלקי הפאזל וייצרו תמונה תיאורטית שלמה אחת .הגותה הפוליטית של ארנדט לא בנויה מאיים מבודדים של מחשבה ,קבעה ,כי אם כרשת מפותלת ומורכבת של רעיונות בעלת קשרים וחיבורים פנימיים .טיעוניה אינם מנותקים ואוטונומיים, כי אם שזורים וארוגים האחד בתוך השני ,כאשר תפקידו של החוקר הוא לנסות להבין את החיבורים וליצור את ההקשרים הנכונים בין טיעוניה ).(Ibid, 6-7, 12 עוד טענה קנובן ,כי מחשבתה הפוליטית של ארנדט כולה עוצבה והתפתחה מתוך הרהוריה בקטסטרופות שפקדו את אירופה במאה העשרים ,ואלו מהווים בסיס תיאורטי לכל כתיבתה העתידית .מתוך מחקר מעמיק זה ,שערכה ארנדט למשטרים הטוטליטאריים ,צמחה הגות פוליטית ענפה ומגוונת ,העוסקת בסוגיות פוליטיות שונות ומעוצבת מתוכן .כמו כן ,סברה קנובן ,רבים מטיעוניה מעוררי המחלוקת של ארנדט ,הפזורים בכל כתביה ,נתפסים באור אחר לחלוטין כאשר מבינים אותם בהקשרם הנכון ,בתוך הקונטקסט של מחשבותיה ומחקרה על תופעת הטוטליטאריזם. להשקפתה ,התגובות של ארנדט לאירועים הדרמאטיים של זמנה ודאגותיה מפני הישנותם ,הן הניצבות בלב מחשבתה הפוליטית ,ולא ניתן להבין את יתר ספריה ,ובפרט את ספרה“The Human : ” ,)Arendt, 1958( Conditionללא הקשר תיאורטי זה ).(Canovan, 1992, 7-14 במחקר זה אטען כי הן הספר "אייכמן בירושלים" הוא חלק מאותה מסגרת תיאורטית רחבה, מאותו גוף מחשבה רב-ממדים אשר פיתחה ארנדט במהלך השנים ,ולא ניתן להבינו כהלכה ללא חיבור 03 זה ושיוכו למסגרת הכללית של הדיון .אבקש למקם את "אייכמן בירושלים" בתוך הגותה הכללית של ארנדט ,ולקשור אותו למחקר שערכה על המשטרים הטוטליטאריים .כאשר קוראים את הספר בהקשרו הנכון ,הרחב ,ולא כאי בודד של מחשבה ,רבים מטיעוניו הופכים ליותר מובנים ומתקבלים על הדעת ,גם אם לא בהכרח יותר משכנעים" .אייכמן בירושלים" הוא למעשה המשך ישיר של עבודתה של ארנדט על הטוטליטאריזם ונכתב בצילה .מתוך מסגרת מחשבתית זו ,העוסקת בתחלואי החברה המודרנית וסכנותיו של המשטר הטוטליטארי שצמח והתפתח מתוכה ,עוצבה השקפת עולמה של ארנדט בנוגע למשפט אייכמן ולהתנהגותם של אייכמן ושל המנהיגות היהודית בעת השואה .על אף העיסוק הספציפי של ארנדט בספר זה באישיותו של פושע נאצי יחיד ובמעשיו בעת השואה ,מבחינה אינטלקטואלית הטענות המובאות בו ,בדבר הבנאליות של אייכמן וחוסר היכולת הבולטת שלו לחשוב, לשפוט ולהיות מודע לחלוטין למעשיו ,קשורות באופן הדוק לנושא הכללי בו עסקה ,כלומר היחס שבין מחשבה ופעולה ,בין פילוסופיה ופוליטיקה .אין הספר מהווה קריאת תיגר על המדיניות הציונית או רצון להשתלח ביהודים ולתמוך באייכמן ,כפי שנטען לא אחת ,כי אם הוכחה נוספת ,טראגית וחד- משמעית ,לפוטנציאל ההרסני הטמון במשטר הטוטליטארי ,בנוגע להכחדת יכולת החשיבה והשיפוט המוסרי של היחיד .זאת ועוד ,הואיל וחלק גדול מהטיעונים המופיעים ב"אייכמן בירושלים" מעוצבים בצילו של המחקר שערכה ארנדט למשטרים הטוטליטאריים ,הם באופן בולט אינם משכנעים מחוץ למסגרת זו ,המהווה עבורם בית תיאורטי .כאשר קוראים את הספר בקונטקסט הנכון ,לא זו בלבד שטיעוניו נראים הרבה יותר מובנים ,הם גם יותר הגיוניים וניתנים להגנה .ארנדט מציגה בכתביה קו מחשבה רציף ,גם אם בעל סטיות קלות הקוטעות לעיתים את הרצף ומדמות היעדר זרימה מחשבתית קוהרנטית .מהותו של קו מחשבתי זה באידיאולוגיה פוליטית רחבה ,המהללת את פעילותו הפוליטית והשכלית של היחיד ואת יכולתו לחשוב ולשפוט בעצמו את המציאות ,ומבכה על הכחדתם תחת תנאי המשטר הטוטליטארי ,המאיים להשתלט על העולם ולבטל כליל את הפוליטיקה ,שנתפסת על ידי ארנדט כמאפיינה וכשיאה של הפעילות האנושית כולה. בכוונתי להצביע במחקר זה על הקשר המהותי הקיים בין הספרים ועל הדרך היחידה בה יש לטענתי לקרוא את הספר "אייכמן בירושלים" ,כספר הנשען על הניתוח והמסקנות של ארנדט בספרה "יסודות הטוטליטאריות" .קריאה חדשה זו היא קריאה נכונה יותר לטעמי ,שכן היא מעניקה מסגרת תיאורטית לספר ומאירה באור אחר ,מובן יותר ,את הטיעונים המופיעים בו ,שבלעדיה עלולים להיתפס כחריגים ,מנותקים ,ואף מכעיסים וקשים לקבלה .רק דרך קריאה זו של הספר ומיקום טיעוניו בהקשר הפילוסופי-הפוליטי הנכון בו נכתבו ,ניתן להבין את תרומתה התיאורטית של ארנדט להבנת טבעו של הרוע בחברה המודרנית ובעיית הבחירה האישית וחירות הפעולה תחת תנאי המשטר הטוטליטארי .מטרתי לנסות לפייס מעט את המבקרים החריפים של הספר ואת אלו המקטלגים אותו בתור ביטוי לשנאה עצמית או תוצר של רצון ליצור כתב הגנה למשטר הנאצי ולאחד מבכיריו ,אדולף אייכמן .כפי שאראה בפרק הבא ,העוסק בפולמוס סביב "אייכמן בירושלים" ,רבים מהמבקרים ראו בספר ניסיון להגן על אייכמן ,תוך שיפוט נוקשה וחסר חמלה כלפי הקורבנות היהודיים בשואה ,אשר שיתפו פעולה עם המשטר הרצחני ובכך סייעו להשמדת עמם שלהם .קריאה זו של הספר ,העולה תכופות מסקירת הפולמוס ,מוטעה לטעמי ומונעת מן הקוראים לחדור לעולמה הפילוסופי העשיר של ארנדט ולרדת לעומק טיעוניה ,המציבים אזהרה חמורה וקונקרטית לעתיד האנושות כולה .קריאה זו 04 חוטאת לכוונותיה של ארנדט ומונעת היכרות עם מחקר מרתק ומהותי אודות תופעת הטוטליטאריות, ועם הניסיון למגר את השפעותיה ההרסניות על החברה והפוליטיקה האנושית .מחקר ,שעל אף פגמיו וחוסר הקוהרנטיות אשר לעיתים מאפיינת את טיעוניו ,הוא בעל ערך אינטלקטואלי ופוליטי עצום, ותרומתו להבנת עולמנו ומצבה של החברה האנושית בעת המודרנית חשובה לעין ערוך. אין בכוונתי לקבוע כי קריאה חדשה זו תוביל בהכרח לקבלה והסכמה עם טיעוניה של ארנדט ועם ההגות הפוליטית הכוללת שלה ,אולם היא בהחלט תוביל לפייסנות מסוימת עם הכותבת ועם הטיעונים שהוצגו ב"אייכמן בירושלים" .תקוותי היא כי טיעונים אלו ייתפסו כפחות פרובוקטיביים ונובעים משנאה עצמית או מרצון לנקמה בעמה שלה ,כפי שנטען לא אחת על ידי מבקריה ,ויותר כחלק ממכלול תיאורטי ,רחב וקוהרנטי ,שמרכזו ניצבת תשוקה עזה לשיקום הספירה הפוליטית וחירות האדם ,מרכיבים שנפגעו בעת המודרנית והוכחדו כליל תחת המשטרים הטוטליטאריים. ברצוני לציין כי מחקר זה מתמקד יותר בפרשנות ספרה של ארנדט ובניסיון להאירו באור אחר ופחות בביקורת עליו ,וזאת מכיוון שלדעתי רבים ממבקרי הספר נשענו בביקורות שלהם על חוסר הבנות בנוגע לטענותיו המרכזיות ,ועל כן פספסו את מהותן ומטרתן .על אף העובדה שניתן לטעמי להסכים עם חלק מן הביקורות שהועלו כנגד הספר ולהצביע על בעיות שלא באו על פתרונן ב"אייכמן בירושלים" ,בעבודה זו ברצוני להצביע דווקא על הקוהרנטיות שבטיעוניה של ארנדט וחוסר ההבנה שלדעתי אפיינה את מרבית מבקריה .הואיל וכך ,למעט מספר בעיות שלא ניתן להתעלם מהן ,אקדים ואומר כי אין ענייני בעבודה זו לבקר את טענותיה ולהצביע על כשלים בכתיבתה .הביקורות הרבות על "אייכמן בירושלים" נובעות לטעמי מהיעדר המסגרת התיאורטית הרחבה של הספר ומקריאה מבודדת וסלקטיבית של הטיעונים המוצגים בו ,ללא שיוכם לבית התיאורטי בתוכו ומתוכו הם נכתבו .קריאה נכונה של הספר ,כספר המתאר את השלכות המשטר הטוטליטארי על האדם היחיד ,הפוליטיקה והפעולה האנושית ,הופכת את טיעוניו למובנים ומתקבלים יותר על הדעת ולפחות מתמיהים ומעוררי מחלוקת .סיפורם של המשטרים הטוטליטאריים של המאה העשרים וההתפתחויות המודרניות הוא הקונטקסט הראוי היחיד בו ניתן לטעמי לקרוא ולהבין את "אייכמן בירושלים". המתודולוגיה בה אנקוט במחקרי היא ניתוח ספרותי ביקורתי ,תוך שימוש בשני מרכיבים- המרכיב הראשון הוא ניתוח וקריאה מעמיקה של ספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים" ,תוך הישענות על הספר "יסודות הטוטליטאריות" ,והמרכיב השני הוא בחינה ביקורתית של השיח הציבורי שפרץ בארץ ובחו"ל לאחר פרסום ספר זה ,הכולל סקירת עיתונות ,מאמרים וספרים שנכתבו בתגובה לספר .לצורך המחקר אבחן את שני הספרים הנידונים באופן מעמיק ,אצביע על הקשרים התיאורטיים הקיימים ביניהם ואנסה להעניק פרשנות מקורית לספר "אייכמן בירושלים" ,ולהציע לו מסגרת תיאורטית ,באמצעות דיון וניתוח של הספר "יסודות הטוטליטאריות" .אציג את התיאוריה הפוליטית של ארנדט בנוגע למשטרים הטוטליטאריים והסכנות הטמונות בהם ,כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,ואערוך אינטגרציה בין שני הספרים ,באמצעותה אציע דרך חדשה להבין את "אייכמן בירושלים" ואת המחלוקת הציבורית שפרצה בעקבותיו .אנסה למקם את "אייכמן בירושלים" בתוך התיאוריה הכללית של ארנדט ולהבינו כחלק מעיוניה הנרחבים בתופעת הטוטליטאריזם .כמו כן ,אבחן את הדברים שנכתבו עד כה על הקשר התיאורטי הקיים בין שני הספרים ואת הדרך המקובלת כיום במחקר לקרוא ולהבין את ספרה של ארנדט על משפט אייכמן. 05 בפרק הראשון אעסוק בספרה של חנה ארנדט" ,אייכמן בירושלים; דו"ח על הבנאליות של הרוע" (ארנדט ,)2111 ,ובמחלוקת הציבורית הסוערת שפרצה בעקבותיו .בחלקו הראשון של הפרק אציג את הנושאים המרכזיים הניצבים בליבו של הספר ,אשר הובילו לסערה שפרצה בעקבות פרסומו והזינו את הררי הפרסומים שנכתבו עליו .לאחר מכן ,בחלקו השני של הפרק ,אנתח את מאפייניה העיקריים של "מחלוקת אייכמן" .אדון בפולמוס הציבורי שהתחולל סביב ובעקבות הספר "אייכמן בירושלים" ,תוך התמקדות במאפייניו הכלליים של הפולמוס ,בהאשמות המרכזיות שעלו במסגרתו כנגד ארנדט וספרה ובביטוייו המרכזיים .בחלק זה ,אציג את הביקורות המרכזיות שהועלו מצד חוגים אקדמאיים וציבוריים בתגובה לספר ולטענות השנויות במחלוקת שהופיעו בו ,כמו גם את הפרשנויות השונות שניתנו לספר ולמחברת שלו .אבחן את הדרך בה ניתחו לרוב את הספר "אייכמן בירושלים" ואצביע על כך שמרבית החוקרים התייחסו לנושאים המוצגים בו כשלוש טענות נפרדות ,העומדות בפני עצמן ,ולא כמכלול תיאורטי אחד ,כטענה אחת מרכזית לה זרועות רבות. בחלק זה אבדוק הן את ההתייחסויות השונות של המבקרים שנטלו חלק בפולמוס לקשר התיאורטי הקיים לטעמי בין "אייכמן בירושלים" לבין "יסודות הטוטליטאריות" ,וכן אצביע על היעדר כמעט מוחלט בספרות של חיבור תיאורטי בין שני הספרים הנידונים .בחינת הפולמוס שפרץ בעקבות פרסום הספר העלתה כי מעטים הם החוקרים והאינטלקטואלים שניסו לנתח את הספר על משפט אייכמן ולהבינו לאור הגותה המתמשכת של ארנדט בתופעת הטוטליטאריזם .זאת ועוד ,כאשר כן מזכירים המבקרים את הספר "יסודות הטוטליטאריות" ,בביקורת שלהם על "אייכמן בירושלים", זוהי התייחסות שולית בלבד ,אשר לרוב מצביעה דווקא על ההבדלים הקיימים בין הספרים ועל דרך הניתוח השונה בה נקטה ארנדט בכל אחד מהם ,ולא על החיבור והמשותף בין השניים. בפרק השני אדון בספרה המוקדם יותר של חנה ארנדט" ,יסודות הטוטליטאריות" (ארנדט,)2101 , ואצביע על התהליכים וההתפתחויות המודרניות שהובילו ,לגרסתה ,להתגבשותם של המשטרים הטוטליטאריים ואיפשרו את הפשעים המזוויעים שבוצעו תחתם .אבדוק כיצד התפתחה באירופה של המאה העשרים צורת ממשל חדשה וקיצונית ,שהאידיאולוגיה המדריכה אותה היא חיסול שיטתי ומאורגן של בני אדם המוכרזים "מיותרים" ו"רציחים" .אסקור בקצרה את שלושת הכרכים המרכיבים את הספר -אנטישמיות ,אימפריאליזם וטוטליטאריות -על מנת לאתר את שורשיו של הרוע חסר התקדים בו דנה ארנדט בספרה .אעקוב אחר טיעוניה המורכבים של ארנדט ,תוך שימת דגש על תוצריה וטבעה הייחודי של השליטה הטוטליטארית ,וכן על הסכנות הגדולות שהיא מציבה לאדם היחיד ,לפוליטיקה ולאנושות בכללה בעידן המודרני .תחת שליטה זו טענה ארנדט כי חייו של איש לעולם אינם מוגנים עוד ,שכן החיים האינדיווידואליים אינם נחשבים ומוכפפים באופן מוחלט לכוחות הטבע וההיסטוריה .המשטר הטוטליטארי מחריב באופן הדרגתי ,אך עקבי ,את המגוון ,הריבוי ואת מרחבי החירות האנושיים ,ועל כן מעמיד בסכנה קיומית לא פחות מאשר את הטבע האנושי .אנסה להתיר את רשת הטיעונים הסבוכה שטוותה ארנדט בספר ,במטרה להנגיש מעט את רעיונותיה המרכזיים לקורא ולהצביע על קו מחשבה אחיד וקוהרנטי הנמתח לאורך הספר כולו .פרק זה מהותי לעבודת התזה ,עקב חשיבותו הרבה של "יסודות הטוטליטאריות" בהנחת התשתית התיאורטית למחשבתה הפוליטית העתידית של ארנדט ,ובפרט לדו"ח שתכתוב על משפט אייכמן. 06 בפרק השלישי אדון באופן מורחב ומעמיק בספר "אייכמן בירושלים; דו"ח על הבנאליות של הרוע" (ארנדט ,)2111 ,ואציע קריאה מקורית שתסייע לטעמי להבינו .בפרק זה אבקש להוכיח כי הנושאים השונים שהוצגו בספר הם למעשה חלק מטענה מרכזית אחת ,טענת "הבנאליות של הרוע" ,המהווה חלק מהבסיס התיאורטי הכללי של ארנדט ומגוף המחשבה הפילוסופי-פוליטי הרחב שפיתחה ,שהוצג לראשונה ובאופן מעמיק ב"יסודות הטוטליטאריות" .הרהוריה על הבנאליות של אייכמן ועל חוסר יכולתו לחשוב ולשפוט בעצמו את מעשיו ,כמו גם עיוניה בהתנהגות היהודים ומנהיגיהם בעת השואה ושיתוף הפעולה שלהם עם רוצחיהם ,נקשרו לנושאים שהעסיקו את ארנדט במשך שנים רבות ,ובפרט לתפיסתה הייחודית את "הפוליטי" ולקשר הגורדי הקיים ,להשקפתה ,בין מחשבה ופעולה ,בין פילוסופיה לפוליטיקה .אטען כי בכתיבתה אודות משפט אייכמן והתנהגותו בעת השואה ,שזורים לבלי היתר עיסוקה ודאגותיה של ארנדט מפני דעיכתה והיעלמותה של הפוליטיקה והמחשבה העצמאית בחברה המודרנית ,ובפרט תחת תנאי הטוטליטאריזם ,ובפרק זה אנסה להוכיח טענה זו. פרק זה הוא ליבה של עבודת המחקר שלי ובו אציג את הפרשנות שלי לספר ואצביע על הקשרים המהותיים הקיימים בין "אייכמן בירושלים" ל"יסודות הטוטליטאריות" ,ועל המסגרת התיאורטית הכללית המקיפה אותם ועומדת בבסיסם .אנסה לעקוב אחר חוט המחשבה התיאורטי המחבר בין שני הספרים ,שבמרכזו ניצבת הגות מסועפת ומתמשכת העוסקת בריבוי ובפעולה האנושית ובניסיונות להגן על האנושות מפני רוע פוליטי שעלול להתפרץ בשנית בכל רגע .אבקש להראות כי "אייכמן בירושלים" אינו נכתב כאי בודד של מחשבה תיאורטית ,המנתח את החוויה היהודית בשואה, והוא בעל הקשר חזק ובולט למחשבה הכללית של ארנדט .התשתית הפילוסופית והתיאורטית של הספר הונחה על ידי ארנדט כעשר שנים קודם לפרסומו ,בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,ועל כן נכון יהיה לקרוא את "אייכמן בירושלים" בצילו ולאורו של ספר זה. בפרק הרביעי והמסכם אציג ואחדד את מסקנות המחקר שערכתי ואציע קריאה מקורית לספרה של חנה ארנדט" :אייכמן בירושלים; דו"ח על הבנאליות של הרוע" ,הקושרת את הבנתו בקריאה מעמיקה של ספרה המוקדם יותר" :יסודות הטוטליטאריות" ,ומעניקה לו מסגרת תיאורטית הזורה אור חדש על טיעוניו .כמו כן ,אציע שני מחקרים עתידיים ,המרחיבים לכיוונים שונים את עבודת המחקר שלי ומאירים פנים חדשות של הנושא הניצב בליבה ומלווה את טיעוניה. 07 רקע תיאורטי" :אייכמן בירושלים" והפולמוס שחולל מחקר זה עוסק בתשתית התיאורטית של הספר "אייכמן בירושלים" ,ובניסיון להבינו כחלק מן התיאוריה הפילוסופית-פוליטית שהוצגה על ידי חנה ארנדט בספרה "יסודות הטוטליטאריות". המחקר מבקש להראות כי בניגוד לדרך הרווחת בה התקבל "אייכמן בירושלים" בחוגים ציבוריים ואקדמיים ,בארץ ובחו"ל ,מונחת בבסיסו תיאוריה רחבה ,מעמיקה וקוהרנטית ,המחברת בין נושאיו וקושרת את טיעוניו למחקר המקיף שערכה ארנדט אודות תופעת הטוטליטאריות .המחקר מתמקד בספרה מעורר המחלוקת של ארנדט ,ובמרכזו הצעה לקריאה חדשה ,השונה מזו שעלתה בסקירת הפולמוס .לפיכך ,לא ניתן לרדת לעומק טיעוניי ללא היכרות עם הנושאים המרכזיים של הספר ועם רזי הפולמוס שפרץ בעקבותיו .הואיל וכך ,פרק זה יעסוק בספרה של ארנדט "אייכמן בירושלים", ובפולמוס הציבורי שהתחולל סביבו ,בין היתר באמצעות ניתוח של מסמכים מרכזיים לפולמוס. בפרק זה אציג תחילה את הנושאים המרכזיים שהוצגו בספר "אייכמן בירושלים" ,ובהמשך אדון במחלוקת הציבורית שהתחוללה סביבו .אציג את השפעותיו של הספר ואת הדרך בה נתפס והובן על ידי המבקרים הראשיים שהשתתפו בפולמוס .מפאת קוצר היריעה לא אתייחס כאן לכל ביטויי הפולמוס ,המתפרסים על פני אלפי מאמרים ,כתבי עיתונות וספרים ברחבי העולם ,ואמקד את תשומת ליבי בחוקרים המרכזיים שהגיבו לספר ובביקורות ששבו ועלו בסקירת המחלוקת .על אף העובדה שסערה אינטלקטואלית סביב ספרה של ארנדט התחוללה במוקדים רבים ,בעבודת מחקר זו אתמקד בביטוייה המרכזיים בארצות-הברית ,שם הופיעו לראשונה מאמריה של ארנדט ,ובישראל. חלק ראשון " -אייכמן בירושלים" :הנושאים המרכזיים כאמור ,הספר "אייכמן בירושלים" נכתב בתחילה כסקירה עיתונאית על התנהלותו ומאפייניו של משפט אייכמן ,מטעם כתב-העת האמריקני ,ה"ניו-יורקר" ,ורק בהמשך הפך לספר .הספר נסב סביב מספר נושאים שנויים במחלוקת השלובים זה בזה ,ביניהם דיוקנו ודמותו הייחודית ,ומתוך כך גם מידת אחריותו ,של הפושע הנאצי הבכיר ,אדולף אייכמן ,מהותו של הרוע בחברה המודרנית ותפקידה של ההנהגה היהודית באירופה בעת השואה ,כמו גם התנהגות הקורבנות היהודיים בכללם ושיתוף הפעולה שלהם עם המרצחים הנאציים .כמו כן ,מעלה הספר את סוגיית הניהול הישראלי של המשפט וסמכות השיפוט של ישראל בעניין שואת היהודים ,ומציג את הביקורת וההסתייגויות הרבות של ארנדט מהחלטת מדינת ישראל לחטוף את אייכמן ולקיים בשטחה את משפטו (ארנדט.)2111 , להשקפתה של ארנדט ,מהווה השואה פשע מסוג חדש בתכלית וחסר תקדים ,והאתגר הגדול שניצב בפני הקהילה הבין-לאומית בכלל ובפני בית המשפט הישראלי בפרט ,לאחר מלחמת העולם השנייה ,היה להתמודד עם סוג חדש זה של פשיעה ,שהתייחדה הן בממדיה והן במשמעותה ,ושהעולם טרם ידע כמותה .פשעים חדשים אלו ביטאו ,מבחינתה של ארנדט ,התקפה חריפה על הסדר הבין- לאומי ועל המין האנושי כולו ,וערערו על המאפיין הבסיסי של האדם ,המבחין אותו מן החיה ומייחד אותו כבן אנוש ,והוא הריבוי והמגוון האנושי .פשע חדש זה הוא אחד המאפיינים הבולטים של העידן המודרני ועימו היה בית המשפט בירושלים צריך להתמודד ,וכשל (שם.)289 ,281 ,281-278 ,297-299 , ארנדט תפסה את השואה כפרי המודרנה ,כתולדה ישירה של מנגנונים בירוקרטים וטכניים ,ופחות 08 כתוצר של פנאטיות גזענית ושנאת יהודים סדיסטית ומתמשכת (שם .)228-227 ,092-090 ,היא טענה כי הואיל ומעשיו ופשעיו של אייכמן חרגו בהרבה מתחומו וממסגרתו של כל פשע רגיל ,לא ניתן להתייחס אליו אלא כאל אויב האנושות כולה .אייכמן גילם עבורה את הדוגמא המובהקת והממשית לסכנה הגדולה הטמונה באדם הטוטליטארי ,יציר כפיה של המודרנה ,אשר הופך תחת תנאים טוטליטאריים לרוצח מכתבה בנאלי (שם.)287-281 ,299 , הספר "אייכמן בירושלים" דן בסוגיות מהותיות הנוגעות לטבעו של הרוע ,ההתפתחויות המודרניות והגבול המתעתע לעיתים שבין הרוצח הטוטליטארי לקורבנו .הוא מעלה שאלות מהותיות וכבדות משקל אודות יכולת השיפוט המוסרי והפעולה האנושית של היחיד תחת תנאי המשטר הטוטליטארי ,ומערער על הקטגוריות המקובלות של פשיעה ,קורבנות ,אחריות ואשמה .הספר מציע פרשנות ייחודית ומעוררת מחלוקת בנוגע לשואה ,המדגישה את אופייה האוניברסאלי ,הייחודי וחסר התקדים ,ומציב אזהרה חמורה וקונקרטית לעתיד ,שמהותה בהפיכתו של החסר תקדים ,מרגע שהתרחש ,לתקדים הרסני ולדגם עבור רציחות עם נוספות" .טבען של תופעות אנוש" ,כתבה ארנדט, "הוא שכל פעולה שהופיעה אי פעם ונרשמה בתולדות המין האנושי נותרת עם המין האנושי כאפשרות זמן רב לאחר שמימושה בפועל הפך לנחלת העבר ]...[ .מרגע שפשע מסוים הופיע בפעם הראשונה, הסבירות שיופיע פעם נוספת גדולה מכפי שהייתה הסבירות לביצועו בפעם הראשונה" (שם.)284 , הנושא הראשון בו דן הספר ,ובמידה מסוימת המסגרת הכוללת בתוכה הוא נכתב ,הוא דיוניה וביקורתה של ארנדט על משפט אייכמן עצמו ,על אופן התנהלותו ,המטרות הפוליטיות ששירת ולקחיו, ודיון בסמכות השיפוט הישראלית בעניינים כגון שואת היהודים .בספרה ,מתחה ארנדט ביקורת חריפה על ניהולו הלקוי של המשפט ועל כך שמטרתם של הליכים משפטיים חייבת להיות משפט צדק לנאשם, ולא דמגוגיה פוליטית או מופע ראווה (שם,299-294 ,291-294 ,229 ,221-207 ,011 ,010 ,29-27 ,09-00 , .)291-289 ,280-278היא ביקרה בתוקף את מעורבות הפוליטיקה במשפט ,אשר באה לידי ביטוי הן בהחלטה לתת מקום מרכזי לעדויות קורבנות השואה ,גם במקרים בהם אין הן היו רלוונטיות להוכחת אשמתו של אייכמן ,והן בהתמקדותה של התביעה בקטגוריה המשפטית של "פשע נגד העם היהודי", אשר נועדה לקדם נרטיב היסטורי ציוני הקושר את השואה באופן בלעדי להיסטוריה היהודית ולשרשרת הרדיפות של היהודים מימי קדם (בילסקי.)07 ,2110 , ארנדט פתחה את דיווחה בתיאור אולם בית המשפט בירושלים ,בו נשפט אייכמן ,ובניגוד, שלטענתה בלט לכל ,בין אלו ששירתו את הצדק ,להלן השופטים ,לאלו ששירתו את צרכיה הפוליטיים של מדינת ישראל (יאנג-ברוהל .)410 ,2101 ,היא ביקרה בחריפות את התובע במשפט ,גדעון האוזנר, ואת ראש הממשלה דאז ,דוד בן-גוריון ,על שהשתמשו במשפט ככלי לקידום אג'נדה פוליטית והרחיבו את יריעת המשפט הרבה מעבר למטרתו המשפטית ,כלומר העיסוק באייכמן ,האדם הפרטי ,ובמעשיו. ארנדט כתבה רבות על הפוליטיזציה של המשפט ועל הפיכתו לכלי פוליטי ממדרגה ראשונה .היא סברה כי התביעה השתמשה במשפט לקידום הנרטיב הציוני בנוגע ללקחים שיש להפיק מן השואה ,תוך סטייה גסה מתפקידו האמיתי של בית משפט ,כלומר בירור אשמתו של הנאשם על סמך עדויות וראיות ומיצוי הדין עימו (ארנדט.)294 ,010 ,29-27 ,08-09 ,04-02 ,2111 , 09 כמו כן ,מתחה ארנדט ביקורת על האופי הפוליטי ,החינוכי והתעמולתי של המשפט ,שהביא לכך שהחטיא המשפט אתגר מוסרי ,אינטלקטואלי ופוליטי עצום ,שמהותו בהבנת הפשע החדש שהתפתח לאחרונה ,רצח העם ,המעמיד ,לטענתה ,בסכנת חורבן את האנושות בכללה (שם,281-278 ,297-299 , .)289ארנדט קראה להפרדה מלאה של המשפט מן הפוליטיקה ,ושללה את הלגיטימיות של שימוש בהליך משפטי על מנת לקדם מטרות פוליטיות ,וחד הוא אם מהותיות הן או לאו .לראייתה ,מפלגת מפא"י בכלל ובן-גוריון העומד בראשה בפרט ,ערכו וביימו את התנהלות המשפט לפי ראות עיניהם ובעקבות חזונם לבנות אומה יהודית בארץ ישראל מתוך תחושת ניצחון ולא מתוך הפסד .הם סברו כי על המדינה להתגבש בשנותיה הראשונות מתוך תחושת חוזק ,נקמה בגרמנים וניצחון ,ולא מתוך תחושת כישלון ואוזלת ידם של היהודים בגולה (שם.)294 ,010 ,28 ,08-00 , לגרסתה של ארנדט ,בשנים אלו הקדיש בן-גוריון את מרבית מאמציו לפרויקט אדיר ממדים, שמהותו בעיצוב תודעה לאומית מאחדת וממשמעת ,כאשר משפט אייכמן היווה את הכלי המושלם לצורך מטרה זו ,את ההזדמנות שאולי לא תשוב לכינונה של אחדות לאומית מחודשת ,תוך גיוס כוחה הפוליטי של השואה וקורבנותיה (זרטל .)092-090 ,2112 ,הוא סבר כי יש להעביר לעולם מסר ברור, לפיו היהודים אינם עוד כצאן המובל לטבח ,אלא עם היכול להכות בחזרה .בן-גוריון ,האמינה ,בארגנו את המשפט ככלי בעל מטרות גאולה וכפרה מובהקות של העם היהודי ,יצר חיבור שלא ניתן להתירו בין השמדתה של יהדות אירופה בשואה לבין הקמתה וזכות קיומה של מדינת ישראל .השואה, מבחינתו ,העניקה לגיטימציה לאופני קיומה של המדינה ולפרקטיקות הכוח בהן נקטה .על פי פרשנות זו ,העניקו השואה ומשפט אייכמן משמעות חדשה והרת-גורל למלחמה כנגד האויב הערבי ,אשר נתפס כממשיך דרכו של האויב הנאצי .על פי המורשת אותה ביקש בן-גוריון להנחיל לעמו ,הסכנה הנצחית ליהודים עודנה חיה וקיימת ,על אף קיומה של מדינת ישראל ,כאשר כל איום או דמוי-איום צבאי על המדינה טומן בחובו שואה חדשה (ארנדט ;21-08 ,2111 ,זרטל .)094 ,2112 ,מתוך גישה זו ,טענה ארנדט כי בן-גוריון היה "מנהל הבמה הסמוי של ההליכים" (ארנדט .)01 ,2111 ,הוא התייחס לכל המשפט כאל כלי פוליטי וכל אופן התנהלות המשפט ,דברי התביעה ופסק דינו של אייכמן בסופו של דבר היו ידועים לו מראש ושיקפו אינטרסים פוליטיים מובהקים ושאיפה להעברת מסר ברור לישראלים ,לערבים ולעולם כולו ,ולאו דווקא אינטרסים של עשיית צדק טהור ,כנדרש מבית משפט (שם .)08-00 ,לדידה " ,קהלים שונים היו אמורים ללמוד לקחים שונים מאותה הצגה .בן-גוריון ניסח אותם עוד לפני שהחל המשפט" (שם.)08 , על פי ארנדט ,בן-גוריון ,אשר תמך בתכנון ובביצוע של פרויקט לכידתו של אייכמן והבאתו לישראל ,היה גם המנהל ,המפקח והבמאי של המשפט עצמו והיד המכוונת ביצירת שיח חדש אודות השואה ,המאופיין בשליטה ,גבורה ,גאווה לאומית ,בנין אומה ותוקפנות ישראלית .הוא מיקם עצמו מאחורי הקלעים של המשפט וטביעות אצבעותיו ניכרו בכל אחד ממהלכיו המהותיים .ארנדט סברה כי מבחינתו של בן-גוריון ,תפקידו העיקרי של המשפט לא היה למצות את הדין עם הנאשם ,אשר הפך לשקוף לחלוטין וחסר משמעות ככל שהתקדם המשפט ,כי אם להבהיר ליהודים מה פירוש הדבר לחיות בין לא-יהודים ,ולשכנע אותם ,באמצעות היחשפותם לזוועות השואה ,כי רק במדינת ישראל יכול יהודי לחיות בביטחון ובכבוד (שם .)07-01 ,היא האמינה כי מטרתו של בן-גוריון במשפט אייכמן הייתה בראש ובראשונה להראות ליהודים ,מחוץ לישראל כמו בתוכה ,את ההבדל התהומי שבין 21 הגבורה הישראלית להתרפסות היהודית הכנועה באירופה ,ועל ידי כך לשכנע אותם בעוינות העולם התמידית כלפיהם ולחזק את הקשר והמחויבות שלהם לשורשיהם ,ליהדותם ומעל הכל למדינתם (שם, .)09-08ארנדט טענה כי המשפט כולו בוצע וכוון להעצמת הרעיון הציוני והמיליטריזם הישראלי ולא להוצאת הצדק אל האור .המשפט עוצב ותוכנן כמעין מופע ראווה ,אשר בו גילם אייכמן תפקיד מוגדר שהוכן לו מראש .בהצגת ראווה זו ,לוהק אייכמן לתפקיד הצורר האנטישמי נוטף השנאה ובכך הוחמצה ,אליבא-דה ארנדט ,ההזדמנות לרדת לעומקם של דברים ולחומרת מעשיו של אייכמן (שם, .)04-02כפי שניסחה זאת בספרה: כבר למן ההתחלה אין כל ספק שהשופט לנדאו הוא הנותן את הטון ,ושהוא עושה כמיטב יכולתו ,בהחלט כמיטב יכולתו ,כדי למנוע מהמשפט הזה להפוך למשפט ראווה בהשפעת חיבתו של התובע לראוותנות .אחת הסיבות לכך שהוא לא תמיד מצליח היא העובדה הפשוטה שההליך מתרחש על במה בנוכחות קהל ,ושאגתו האדירה של השמש בתחילת כל ישיבה יוצרת אפקט של מסך עולה ]...[ .אכן ,אולם בית המשפט הזה אינו מקום רע למשפט הראווה שהגה דוד בן-גוריון ,ראש הממשלה של ישראל (ארנדט.)01-02 ,2111 , ארנדט טענה כי במטרה להעצים את סבלם של היהודים באירופה ואת תפקידה הגואל של מדינת ישראל ,בתור זו המושה את היהודים האומללים וחסרי הישע ,הכנועים והמתרפסים ,מגורלם האכזר בגולה העוינת ,וזו המכוננת את היהודי החדש ,הלוחם והגאה ,שאינו צועד עוד כצאן לטבח אלא מרים ראשו בגאווה ומשיב מלחמה שערה ,נבנה תיק התביעה על האנטישמיות המשתוללת בעולם ועל סבלם של היהודים ,ולא על מעשיו של אייכמן ,הנאשם במשפט (שם .)207 ,28 ,21-01 ,להשקפתה ,חזונו של בן-גוריון ,להעביר מסר חד בדבר הצורך במדינה חזקה ויציבה ,הנוקטת ביד קשה כלפי אויביה ומונעת כל אפשרות שאירוע כגון השואה יחזור על עצמו (כלפי היהודים בלבד) ,הוביל לכך שהמשפט כלל לא עסק בנאשם ,כי אם באנטישמיות ובביטוייה לאורך ההיסטוריה כולה .היא הדגישה כי "במרכז המשפט יכול להיות רק מי שביצע את המעשה [ ]...ואם הוא סובל ,עליו לסבול בשל מה שביצע ,לא בשל הסבל שנגרם לאחרים בגללו" (שם .)07 ,וכך ,ככל שהתקדם המשפט ,כתבה" ,וככל שהרטוריקה של מר האוזנר נעשתה גרנדיוזית יותר ,כן החווירה והתפוגגה הדמות שבתא הזכוכית ,ושום נפנוף באצבע' :ושם יושבת המפלצת האחראית לכל זה' ,לא היה בו כדי להפיח בה רוח חיים" (שם ,שם). על פי ארנדט ,נשפט אייכמן כסמל ולא כאדם פרטי ,במקומו יכול היה לשבת כל פושע נאצי או אנטישמי אחר וההתנהלות של המשפט ,כמו גם פסק הדין בסופו ,היו דומים .במרכזו של משפט צדק צריך לעמוד הנאשם ,ופשעיו הם אלו שצריכים להתייצב מול השופטים ולגזור את דינו ,ולא פשעים של אחרים או סבלותיהם של הקורבנות ,ואחת היא אם סבלם מועט הוא או רב (שם .)08-07 ,כפי שניסחה זאת בספרה" :למרות כוונותיו של בן-גוריון ועל אף כל מאמצי התביעה ,נותר על ספסל הנאשמים אדם אחד ,יצור בשר ודם .וגם אם לבן-גוריון 'לא משנה איזה פסק דין ייגזר על אייכמן' ,ברור שתפקידו האחד והיחיד של בית המשפט בירושלים היה לחרוץ דין" (שם.)29 , יתר על כן ,לא זו בלבד שלראייתה של ארנדט לא התנהל לאייכמן משפט צדק והמשפט עסק יותר בסבל הקורבנות ופחות במעשי הנאשם ,אלא שלטענתה מופע ראווה זה גם מנע מבית המשפט בישראל ומן העולם כולו את ההזדמנות להכיר ולהתעמת עם הפשע המודרני החדש שחדר לעולמנו, 20 ועם הרוצחים המסוכנים אותם הוא מייצר ,רוצחי המכתבה .להשקפתה של ארנדט ,ניהולו הלקוי של המשפט הוביל לכך שהן השותפים לניהול פרויקט המשפט והן הציבור כולו תפסו והבינו את רצח העם היהודי שבוצע על ידי הנאצים במונחים שגויים ,שלא תאמו את טבעו הייחודי של הפשע ואת אופיו החדשני וחסר התקדים .הואיל וכך ,סברה ,עלולה לחמוק מבין אצבעותינו ההזדמנות להגיב אליו נכונה ,להיאבק בו ואולי אף להביסו ולמנוע את הישנותו העתידית (שם.)287-289 ,280-278 ,297-299 , ארנדט טענה כי מארגני המשפט התייחסו לאייכמן ,לאושוויץ ולשואה בכלל כביטוי האלים והקיצוני ביותר לשנאת היהודים וכפוגרום הנורא ביותר בהיסטוריה היהודית .משום כך ,לא קישרו בין זוועות השואה לתופעה החדשה של הטוטליטאריות המודרנית הרצחנית של המאה העשרים ,ולא השכילו להכיר בפשע החדש שחדר לעולמינו ולהתמודד עימו כראוי (ארנדט ;281-278 ,297-299 ,2111 ,זרטל, .)212 ,2112היא קבעה כי תוצאות המשפט היו ידועות מראש לעומד בראש המדינה היהודית ומשפט צדק לא עמד בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל ,בעודה מעמידה למשפט את אדולף אייכמן. תכליתו של כל משפט היא בראש ובראשונה עשיית צדק ,טענה ,אולם צדק מצריך הבחנה מפוכחת של הפשע שבגינו נשפט הנאשם ,וזו נעדרה מן המשפט בירושלים (ארנדט.)281-278 ,294 ,29 ,01 ,2111 , וכך כתבה ארנדט: ומשפט צדק ,אף שהוא אולי מושג מופשט אצל אנשים בעלי אורח מחשבה כשל בן-גוריון, מתברר כאדון קשוח בהרבה מראש הממשלה ,על אף כל עוצמתו .שלטונו של זה האחרון ,כפי שמר האוזנר אינו מאחר להוכיח ,הוא מתירני :הוא מתיר לתובע לקיים מסיבות עיתונאים וראיונות לטלוויזיה במהלך המשפט [ ;]...הוא מתיר פזילות תכופות לעבר הקהל ,ותיאטרליות האופיינית ליותר מאשר יהירות יוצאת דופן [ .]...משפט צדק אינו מתיר דבר ממין זה; הוא דורש הסתגרות ,הוא מתיר עצב יותר מזעם ,והוא תובע הימנעות קפדנית ביותר מכל התענוגות המהנים של התייצבות באור הזרקורים (ארנדט.)04 ,2111 , בספרה ,העלתה ארנדט הן את שאלת לגיטימציית השיפוט והטילה ספק בסמכותה של מדינת ישראל לשפוט ולגזור את דינו של אדולף אייכמן ,זאת בשל היותו אויב האנושות ,לטענתה ,ולא אויב העם היהודי בלבד .ארנדט האמינה כי לניסיון להשמיד את יהדות אירופה יש השלכות אוניברסאליות הרות-גורל ,וכי על אף שהפשע הנידון בוצע בראש ובראשונה כנגד היהודים ,אין הוא מוגבל ונוגע לשאלה היהודית גרידא .להשקפתה ,במסגרת המשטר הנאצי הטוטליטארי ,וכחלק ממטרות המשטר להכחיד את התנאי הבסיסי לקיום אנושי ,הוא המגוון והפלוראליות האנושית ,ולשנות לבלי היכר את טבעו של האדם ,ביצע אייכמן את פשעיו כנגד המין האנושי כולו ,כאשר הפשעים בוצעו במקרה זה של השואה על גופו של העם היהודי .העמדתו של אייכמן לדין בשל היותו פושע אנטישמי ,נוטף שנאה, שביקש להשמיד את העם היהודי ,מתעלמת ,אליבא-דה ארנדט ,מן הממד האוניברסאלי של פשעיו, ממעיטה בערכו ובהיקפו של הפשע החדש שהתפתח לאחרונה ומובילה להיעדר הבנה ,ומכאן להיעדר התמודדות ראויה ,עם מהות הפשעים ,השלכותיהם וסכנותיהם העתידיות (שם.)280-299 ,299 ,09 , הביקורת העיקרית של ארנדט כלפי התביעה הישראלית נבעה ,אם כן ,מסירובה להכיר את מה שארנדט תפסה כסוג חדש בתכלית של פשיעה ,שמהותה בטבח אדמיניסטרטיבי שארגן מנגנון המדינה, והתעקשותה לאורך כל הדרך להתוות גישה שונה לחלוטין ,המציבה בלב המשפט ועל דוכן הנאשמים 22 את האנטישמיות לכל אורך ההיסטוריה .התביעה ארגנה את המשפט כשיעור בהיסטוריה ,כאשר הלקח ממנו לא היה לקח המודרניות הפוליטית והמשטרים הטוטליטאריים הרצחניים ,אותו חפצה ארנדט שיילמד ,כי אם סבלות העם היהודי והאנטישמיות (ארנדט ;279-278 ,28 ,2111 ,מארוס,2117 , .)211-229משום כך ,הסתייגה ארנדט מסמכותו של בית המשפט הישראלי לשפוט את אייכמן, והאמינה כי מוטב היה לשפוט אותו בבית דין בין-לאומי פלילי ,כ"אויב המין האנושי" ,ולא בבית משפט ישראלי ,כ"פושע כנגד העם היהודי" (ארנדט ;284-279 ,299 ,2111 ,בילסקי.)000 ,2114 , הנושא השני בספר ,וככל הנראה זה שהסעיר יותר מכל עניין אחר את הרוחות סביבו ,הוא דיונה של ארנדט בסוגיית התנהגות היהודים בעת השואה ,ובפרט שיתוף הפעולה של היודנראטים והמנהיגים היהודים בגולה עם הנאצים ,ותרומתם לתהליך הכחדתם של היהודים .דיון זה נשען במידה רבה על מחקרו המעמיק ומסקנותיו של ראול הילברג ,כפי שבאו לידי ביטוי בספרו "השמדת יהודי אירופה" ) .(Hilberg, 1961על אף היקפו המצומצם של חלק זה מתוך הספר כולו ,שהתפרס על פני ארבעה עשר עמודים בקירוב מתוך כ 111 -עמודי הספר ,נושא זה העלה חמתם של רבים והיווה את אחת מנקודות הרתיחה הבולטות של הספר .ארנדט ביקרה בחריפות את ההנהגה היהודית באירופה והתנהגותה בעת השואה .היא סברה כי המנהיגות היהודית תרמה באופן משמעותי להשמדת היהודים והעובדה שהיהודים היו כה מאורגנים וחיו בקהילות מסודרות ,המונהגות על ידי מועצות היהודים ,הקלה על הגרמנים במידה ניכרת את תהליך ההשמדה (ארנדט .)019-012 ,027 ,2111 ,בכל ארצות אירופה ,כתבה ארנדט" ,ניתן היה לסמוך על העסקנים היהודים שיערכו רשימות של אנשים ושל רכושם ,שיצליחו להשיג כסף מן המגורשים למימון הוצאות גירושם והשמדתם ,שיערכו מעקב אחר דירות שהתפנו, שיספקו כוחות שיטור שיסייעו לתפוס את היהודים ויעלו אותם לרכבות" (שם.)027 , ארנדט טענה כי אלמלא שיתפו היודנראטים ,והיהודים בכלל ,פעולה עם הנאצים ,לא היה ניתן להרוג כמות כזו של יהודים .היא התייחסה בספרה לעבודות הכפייה של היהודים ,ולתפקיד רב- החשיבות שלהם בקידום ותפעול מלאכת ההריגה ,תפקיד שלא נעדר מסיפורי העדים במשפט .אולם, לדידה של ארנדט ,תפקיד זה שמילאו היהודים ,של תפעול מלאכת ההרג במרכזי ההשמדה הנאציים, הכולל עבודה בתאי הגזים ובמשרפות ,עקירת שיני זהב מן הגוויות ,כריית קבריהם של היהודים ועוד, הוא מעל לכל ספק מזעזע ומחריד ,אולם אין הוא מעיד על בעיה מוסרית בקרב היהודים .הכשל המוסרי הטמון בהתנהגות היהודים בשואה ,אשר הושמט ממרבית עדויות הניצולים ,נבע ,לטענתה, משיתוף הפעולה ההתנדבותי של העסקנים והרשויות היהודיות באירופה עם הנאצים ,אשר לרוב נעשה מרצון חופשי ,מתוך יוזמה פרטית ,וללא כל ממד של כפייה מצד הגרמנים (שם.)011-012 , מתוך הנחת יסוד זו ,קבעה ארנדט בספרה כי "בשביל יהודי ,התפקיד הזה שמילאו המנהיגים היהודים בחורבן עמם שלהם הוא ללא הספק הפרק האפל ביותר בסיפור האפל כולו" (שם.)027-029 , המנהיגות היהודית נכשלה כישלון מוסרי בלתי נסלח בשואה ,היא סייעה ,אם לא שיתפה פעולה ממש בהשמדה .עוד ציינה ארנדט כי הגרמנים עצמם הופתעו מיצר ההתנדבות וממידת שיתוף הפעולה היהודי .במידה והיהודים לא היו כה מאורגנים ואם היו נטולי הנהגות ,כתבה ,היה נוצר כאוס ומצוקה נוראה ,אולם המספר הכולל של הקורבנות היהודים לא היה מגיע למספר הקטסטרופאלי אליו הגיע בפועל (שם .)014-029 ,לראייתה של ארנדט ,סוגית שיתוף הפעולה של היהודים עם הנאצים היא העדות 23 הבולטת ביותר לטוטאליות של ההתמוטטות המוסרית שהנאצים והמשטר הטוטליטארי בכלל חוללו באירופה ,לא בקרב הרוצחים בלבד ,כי אם אף בקרב הנרצחים ,הקורבנות היהודיים .היא סברה כי זרועותיו של המשטר הטוטליטארי מגיעות לכל פלחי האוכלוסייה והשפעתו ההרסנית טוטאלית .הן הרוצחים והן הקורבנות הופכים בעל כורחם לחלק אינטגראלי ממנגנון המדינה ,ולכלי שרת צייתן ונאמן של המשטר ,נעדרי יכולת לשיפוט מוסרי ולהבחנה בין טוב לרע (שם.)019-014 , ארנדט התנגדה נחרצות לתפיסת היהודים בעת השואה כאובייקטים וכיצורים פאסיביים, נעדרי יכולת החלטה וחסרי יוזמה .לטענתה ,היהודים כן יכלו במידה מסוימת לקחת את גורלם בידיהם ,לסרב למינויי הנאצים ובכך לא לשתף פעולה ולא לסייע בהשמדתם .היא ראתה ביהודים סובייקטים ,בני אדם ריבוניים הכשירים לקבל החלטות (ארנדט ;014 ,2111 ,זרטל.)099-091 ,2112 , אומנם יכולת ההתמרדות הייתה נחלתם של בודדים בלבד ,כתבה ארנדט ,ורק החזקים והאמיצים ביותר יכלו לקחת נשק לידיהם ולהתנגד בראש זקוף למכונת ההשמדה הנאצית ,אולם אפשרות הסירוב למינויי הנאצים הייתה פתוחה לכולם ,והסירוב ללכת בתלם ,הסירוב לציית והחופש לבחור שלא לשתף פעולה ,הם תמצית האנושיות לפי חנה ארנדט ,ובזה נכשלה ההנהגה היהודית .ארנדט קבעה כי שיתוף הפעולה המקיף של היהודים עם הנאצים בכל ארצות אירופה ,הקל על הכחדתם והעצים באופן משמעותי את חורבן עמם (ארנדט ;019-010 ,20-21 ,2111 ,זרטל.)099 ,2112 , דוגמא מרכזית בספרה של ארנדט לשיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים ,שלראייתה העצים את החורבן ,העיד על כשל מוסרי עצום והגדיל לעין ערוך את מספר הנרצחים היהודיים ,ניתן למצוא בתיאורה את דמותו של העסקן היהודי ,ישראל קסטנר ,המכונה על ידה "נושא סודות מרצון" ,ושיתוף הפעולה שלו עם אייכמן ,שלדידה גרם ליותר נזק מאשר תועלת( 1ארנדט .)028-029 ,2111 ,ארנדט טענה כי ד"ר קסטנר הציל 0,984יהודים ,אולם המחיר ששילם עבורם היה 479,111קורבנות יהודיים .היא סברה כי עצם קבלת ההבחנה בין יהודים מיוחסים ליהודים רגילים ,בהסכמה וללא כל מחאה ,מהווה סממן בולט ,טראגי וחד-משמעי להתדרדרות המוסרית של העולם המודרני כולו ,שכן היא מראה כי הן הקורבנות היהודיים קיבלו את הסטנדרטים הנאציים של "הפיתרון הסופי" .להשקפתה ,המשמעות של קבלת קטגורית "היהודים המיוחסים" והרצון לכלול מישהו בקטגורית "היוצאים מן הכלל" ,היא הכרה בקיומו של הכלל .משמעה הסכמה עם העובדה שעל יהודים שאינם מיוחסים להישלח אל מותם. "פרשת קסטנר" מסמלת בצורה המובהקת ביותר ,עבור ארנדט ,את קריסת המוסריות והחברה היהודית המהוגנת אשר חולל המשטר הטוטליטארי (שם.)040-019 ,028-027 , הנושא השלישי בו דן בהרחבה ספרה של ארנדט ,המהווה את החלק הארי והמשמעותי בספרה ,הוא הדיוקן מעורר המחלוקת שהתוותה ארנדט לאייכמן ,יצירתו של פרופיל רוצח ההמונים המודרני .חלק זה עוסק בדיונה של ארנדט באישיותו של הנאשם במשפט ,אדולף אייכמן ,וטיב הפשע עליו הוא נשפט, ודרכו באופי המשטר הנאצי-הטוטליטארי ורוצחי המכתבה אותם הוא מייצר .ארנדט טענה כי המוקד של כל משפט הוא הנאשם ,והוא בלבד (שם ,)297 ,29 ,07 ,ולפיכך תיארה בהרחבה בספרה את דמותו 1ישראל קסטנר היה חבר "ועד העזרה וההצלה" בבודפשט שבהונגריה בתקופת השואה וארגן פעולות הצלה שונות ,ביניהן "רכבת קסטנר" ,אשר הוציאה 0,984יהודים מהונגריה והעבירה אותם תחילה למחנה ברגן-בלזן שבגרמניה ומשם לשוויץ. הצלחתה והוצאתה לפועל של תוכנית "רכבת קסטנר" ,הגיעה בתום משא ומתן ארוך בין קסטנר לאייכמן ,אשר נתפס בחוגים יהודיים רבים כשיתוף פעולה עם הנאצים וכבגידה בעם היהודי (ארנדט.)092 ,028-029 ,2111 , 24 של אייכמן ,התפתחות הקריירה שלו ,את פעולותיו בעת המלחמה תחת מבנה המשטר הטוטליטארי ואת תרומתו לתהליך ההשמדה של היהודים .היא ביקרה את התביעה במשפט ,ששרטטה את דמותו כאדם מפלצתי ,המונחה על ידי אידיאולוגיה גזענית רצחנית ,והציעה פרשנות חלופית המציגה אותו כבירוקרט צייתן ,המקדיש עצמו לקידום הקריירה שלו ולהתפתחות אישית (שם,049-044 ,98 ,19-14 , .)299-298 ,288-287 ,092ארנדט תיארה את אייכמן כתוצר קלאסי של תקופתו ,עידן המודרנה, הבירוקרטיה ,ההתפתחויות הטכנולוגיות והאידיאולוגיות הגדולות .היא ראתה אותו כדוגמא לסכנה העצומה החבויה באדם המודרני .ארנדט הסיקה מאישיותו ומדפוסי התנהגותו של אייכמן על החברה הגרמנית כולה בתקופת השואה ,המאופיינת בקריסה מוסרית טוטאלית ,וקשרה בין מאפייניו האישיותיים למאפייני אזרחי המשטר הטוטליטארי כולם ,ולפיכך חלק ניכר מן הספר עוסק בניתוח מעמיק ומקיף של דמותו של אייכמן ,שאלת מצפונו והמניעים העומדים מאחורי פעולותיו (שם,19 ,11 , .)114 ,299-298 ,287 ,284-278 ,297-299 ,092 ,048-044 ,029-009 ארנדט ביקשה להשתמש באייכמן כדרך להבין את החברה הגרמנית ואת המשטר הנאצי- הטוטליטארי במסגרתו פעל .הוא נחשף בספרה כתמצית האדם החברתי החדש ,ולפיכך כמינהלן הנאצי האידיאלי .להשקפתה ,התגלם באייכמן סוג חדש של רוצח ,רוצח ההמונים הבירוקרטי שיצרו המשטרים הטוטליטאריים ,אשר ביצע את פשעיו מרחוק ולרוב ללא כל התערבות פיזית ישירה ולכלוך ידיו בדם" .האמת היא שלאייכמן לא הייתה שום סמכות לומר מי ימות ומי יחיה" ,כתבה ארנדט, "הוא אפילו לא יכול היה לדעת זאת ]...[ .התביעה ,שלא יכלה להבין כיצד ייתכן רוצח המונים שמעולם לא הרג איש [ ,]...ניסתה כל הזמן להוכיח כי הוא רצח אנשים בודדים" (שם.)229 , ארנדט דנה בספרה במהות הפשע שהתבצע בשואה ,שמבחינתה לא היה פשע רגיל ,ובטיבו של הפושע ,אדולף אייכמן ,שלא היה פושע רגיל .לטענתה ,מדובר בסוג חדש בתכלית של פשיעה ,שהוא אחד המאפיינים הבולטים של העידן המודרני (שם .)279 ,297-299 ,ארנדט קשרה את השואה ואת הפשעים המזוויעים שבוצעו בה לתהליכים מודרניים ולהופעתו החלוצית של המשטר הטוטליטארי, המכחיד את המרחב הציבורי הפוליטי ומעצב בדמותו את אזרחיו .היא הצביעה על מבנה ארגוני מרושת ומורכב ,בו לרוצח המונים לא הייתה נגיעה בהרג ממשי של בני אדם (שם281- ,271 ,229 ,092 , .)287להשקפתה של ארנדט ,לא היה כל אלמנט חייתי חריג באישיותו של אייכמן .הוא לא היה מפלצת אנטישמית ואלימה או סדיסט פתולוגי ,שחש סיפוק משליחת אנשים לתאי הגז ,הוא מעולם לא רצח אף אדם ,כתבה .תחת זאת ,טענה ,היה אייכמן אדם רגיל ובנאלי ,שפעל בתנאיו של משטר מסוכן מאין כמוהו ,המכחיד אצל בניו את המחשבה הביקורתית ,את כושר השיפוט העצמאי ואת יכולת ההבחנה בין טוב לרע (שם" .)299 ,287 ,029 ,002 ,91-90 ,98 ,19 ,הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים" ,כתבה ארנדט" ,הוא ,למעשה ,שריחוק כזה מן המציאות וחוסר מחשבה כזה יכולים לגרום ליותר חורבן מאשר כל האינסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם" (שם.)299 , ארנדט ייחסה את השואה לתהליכי מודרניזציה שהתרחשו בעולם .היא טענה כי בניגוד להשקפתו של בן-גוריון ,לפיה השואה היא ההתפרצות האנטישמית הגדולה ביותר שהתרחשה באירופה ,כחלק משורת אירועים אנטישמים נוספים שהתרחשו קודם לכן ,השואה היא בראש ובראשונה תולדה של המודרנה והבירוקרטיה שהשתלטו בהדרגה על העולם .היא התנגדה בחריפות לנרטיב הציוני בנוגע לשואה ולמשפט אייכמן בפרט ,שביקש לצייר האוזנר .האוזנר ,שהיה לדידה של 25 ארנדט עושה דברו של בן-גוריון ודיבר מגרונו ,החזיק בפרשנות לאומית-ציונית מובהקת להיסטוריה היהודית ,לפיה למשפט אייכמן היה תפקיד מהותי ורב-חשיבות ,לא רק עבור היהודים ,כי אם לאומה ולמדינה הישראלית גם כן .בהתאם לפרשנות זו ,מוצגת ההיסטוריה היהודית כסדרה מתמשכת של סבל ורדיפות אנטישמיות ,בעוד השואה ממוקמת כפסגה השלילית ביותר של האירועים .פרשנות זו לשואה ולהיסטוריה היהודית בכללה דרשה כי אייכמן יגלם בדמותו את הרוע בעולם ,כמו גם את שנאת היהודים הרדיקאלית והמפלצתית ,שאינה בוחלת באמצעים (ארנדט,049 ,19 ,28 ,08-09 ,2111 , .(Diner, 1997, 185 ;281-279 ,092-090ארנדט ,לעומת זאת ,ביקשה לטעון כי אייכמן למעשה לא היה יוצא דופן במסגרת המשטר הנאצי ,ופעל בהתאם לתנאים ולנורמות המוסריות שהכתיב הרייך השלישי .מתוך כך ,היא כינתה את השואה "הבנאליות של הרוע" (ארנדט ,)291 ,2111 ,מונח שהפך בהמשך לכותרת המשנה לספרה ,וטענה שבעקבות המודרניזציה וההתפתחויות הטכנולוגיות ,צמח בראשית המאה העשרים משטר חדש ,משטר טוטליטארי והרה-אסון ,אשר הפך את הרוע למונח בנאלי (שם.)110-298 ,287 ,098 ,099-097 ,049-044 ,019 ,009 ,001-002 ,91-90 ,19-11 , המונח "הבנאליות של הרוע" ,מצביע ,למשנתה של ארנדט ,על הפרדוקס שיצר המשטר הטוטליטארי ,כמו גם על הסכנה העצומה שהוא טומן בחובו לגורל האנושות כולה ,כאשר פשע חסר תקדים מבחינת אכזריותו ,היקפו ותוצאותיו התבצע דווקא על ידי מנגנון פקידותי רגיל ,הנעדר כל תחושות של איבה או סלידה כלפי מושאיו .ביטוי זה מתייחס לאישיותו ומניעיו הבנאליים של אייכמן, ולא לשואה עצמה ולמידת האכזריות והרוע המאפיינת את הפשעים שבוצעו במהלכה ,בהם לא ראתה ארנדט שום ממד בנאלי .הוא מצביע על הפער בין מידת נוראיותו של הפשע לבין הבנאליות והיעדר הייחודיות של הפושע (שם .)287 ,291 ,298-299 ,91 ,98 ,19-14 ,כפי שניסחה זאת ארנדט בספרה: הרגלים אלה של אייכמן יצרו קשיים משמעותיים במהלך המשפט – פחות לאייכמן עצמו ויותר לאלה שבאו לתבוע אותו ,להגן עליו ,לשפוט אותו ולדווח על אודותיו .לשם כך היה צריך להתייחס אליו ברצינות ,וזה היה קשה מאוד ,אלא אם כיוונת אל המוצא הקל ביותר לדילמה שבין מעשי הזוועה שלא יתוארו לגיחוך הגמור של האדם שביצע אותם ,והכרזת שהוא שקרן חכם ומחושב – על אף שברור היה שאינו כזה (ארנדט.)91 ,2111 , במאמר שכתב על הספר "אייכמן בירושלים" ,ביקש ז'וזה ברונר ( )2114להבהיר את כוונתה של ארנדט במושג "הבנאליות של הרוע" .על פי ארנדט ,טען" ,אייכמן לא עשה את מעשיו הרעים מתוך נטייה, כלומר ,במטרה להפיק מהם עונג ,בדומה לגזען או לסדיסט חדורי שנאה .בנרטיב של ארנדט ,אייכמן היה בנאלי גם בכך שלא הפיק כל עונג או סיפוק פרוורטי מהיותו אדריכל של השמדת עם .הוא היה בנאלי מפני שאפילו לא היה אנטישמי .הוא לא הראה ,לטענתה ,לא פחד עמוק מפני יהודים ואף לא שנאה או זעם לוהטים כלפיהם" (ברונר .)89 ,2114 ,בניגוד להנחת היסוד העיקרית של התובע במשפט, גדעון האוזנר" ,שאייכמן היה עצם התגלמותו של הרוע האנטישמי [ ]...ושגרמניה עצמה ,מאז ימי הביניים ,הייתה בית גידולם של רגשות אנטי יהודיים" (פוליאקוב אצל יאנג-ברוהל ,)409 ,2101 ,סברה ארנדט כי אייכמן היה התגלמות "הבנאליות של הרוע" ,הנטול כל שנאת יהודים ,פושע מסוג חדש שביצע את פשעיו בנסיבות שלא איפשרו לו להבין כי מעשיו שפלים .הסכנה הגדולה שהייתה טמונה בו היא הרגילות שלו ,העובדה שרבים כל כך ברייך השלישי היו כמותו .בלשונה: 26 הצרה עם אייכמן הייתה בדיוק שרבים כל כך היו כמותו ,ושרבים מהם לא היו סוטים ולא סדיסטים ,שהם היו ,והם עדיין ,נורמאליים עד אימה ]...[ .הנורמאליות הזאת מבעיתה הרבה יותר מכל מעשי האכזריות גם יחד ,כי משתמע ממנה [ ]...שהטיפוס החדש הזה של פושע, שהוא למעשה 'אויב המין האנושי' ,מבצע את פשעיו בנסיבות המונעות ממנו כמעט כל אפשרות לדעת או להרגיש שהוא עושה עוול (ארנדט.)287 ,2111 , בדיוקן שציירה ארנדט בספרה ,היה ,אם כן ,אייכמן יציר כפיהם המופתי של המודרנה ושל המשטר הטוטליטארי ,הבירוקרט המושלם ,אב-טיפוס של רוצח המכתבה ,נטול יכולת חשיבה וצייתן ללא עוררין ,אשר לא היה שונה במאום מן החברה הגרמנית כולה בתקופתו של הרייך השלישי ,שעוצבה לכדי ארגון פשע אדיר ממדים (שם .)271 ,098 ,099-097 ,048-044 ,98 ,19 ,מתוך כך ,היא טענה כי יש להסיט את נקודת המבט מן האדם הפרטי ,הפושע הבכיר אדולף אייכמן ,ולהתבונן מקרוב ובאופן מעמיק במבנה הארגוני בתוכו פעל ,להבין את טבעו ומאפייניו של המשטר הטוטליטארי .היא הדגישה כי בבואנו להבין את מהות הפשעים שבוצעו בשואה ,לא ניתן להתעלם מן העובדה הבסיסית והרת- החשיבות שהם מעלים ,לפיה "הם בוצעו ויכלו להתבצע אך ורק במסגרת חוק נפשע ועל ידי מדינה פושעת" (שם .)271 ,הואיל וכך ,במהלך הספר תיארה ארנדט את מבנהו הארגוני המורכב של המשטר הנאצי הטוטליטארי ,דמוי הבצל ,על שלביו והסתעפויותיו הרבים ,ואת תפקידו של אייכמן בתוכו (שם, .)229-222 ,099-091 ,021-004 ,014-99 ,88-77 ,92-90 ארנדט התייחסה לאייכמן הן כנציג המשטר והן כתוצר מובהק שלו .הוא סימל עבורה את האדם הפרטי ,התועלתן ,נעדר החשיבה העצמאית ויכולת הפעולה הפוליטית ,אשר תוצריו של המשטר הטוטליטארי באים לידי ביטוי באופן כמעט מושלם בדמותו .היא שבה וטענה כי אין הוא פעל ממניעים זדוניים של רגשות איבה ,נקמה או סלידה אישית כלפי היהודים ,או לחלופין מתוך שכנוע עמוק באידיאולוגיה הגזענית של המשטר ,אלא כפיון ועושה דברו ,בדומה לגרמנים רבים בתקופה זו (שם, .)41-11אייכמן תואר כאיש פרטי באופן ייחודי ויוצא דופן ,כאדם שטחי וחלול ,הנעדר כל עומק שטני, שאינו מסוגל לומר דבר מלבד קלישאות ואמירות נבובות .אדם המונע מדחפים פרטיים בלבד, שמהותם קידום הקרירה שלו ושיפור חייו האישיים .העיסוק בעצמיות שלו מנע ממנו כל אפשרות של סולידאריות ורצון להיות חלק מהעולם הציבורי .לטענתה של ארנדט ,אי-יכולתו של אייכמן לחשוב גרמה לכך ששום תקשורת איתו לא הייתה אפשרית ,והוא נאטם לנוכחותם וצרכיהם של אחרים ,וכך גם למציאות (שם .)299-298 ,288-289 ,291 ,94-98 ,44-19 ,תיאורה של ארנדט את אופן הצטרפותו של אייכמן למפלגה הנאצית היה מתוחכם ,מקורי וציורי להפליא ,אולם המסר בנוגע למערכת השיקולים שלו ,שנעדר ממנה כל שמץ מחשבה ,יוזמה או מניעים שטניים כלשהם ,היה ברור לכל קורא: כעלה נידף ברוח הזמן הוא הועף משלאראפיה ,ארץ הקסמים שבה השולחנות נערכים מאליהם ותרנגולות צלויות עפות ישר אל תוך הפה [ .]...והוא נחת היישר בין טורי הצועדים של הרייך-בן-אלף-השנים ,שהחזיק מעמד בדיוק שתים-עשרה שנים ושלושה חודשים .מכל מקום ,הוא לא הצטרף למפלגה מתוך שכנוע ,וגם לאחר מכן מעולם לא השתכנע .בכל פעם שנשאל על הסיבות להצטרפותו ,תירץ אותה באותן קלישאות נבובות של חוזה ורסאי והאבטלה (ארנדט.)42 ,2111 , 27 אייכמן ייצג עבור ארנדט פושע חדש ומסוכן מאין כמוהו .היעדר המחשבה שלו והתנתקותו הכמעט מוחלטת מן המציאות ,גרמו להרס גדול בהרבה מזה שהיה נגרם כתוצאה ממניעים זדוניים ,שכן הוא פעל כבירוקרט המשרת את מדינתו בצייתנות וללא כל שביב של חשיבה עצמאית ,כעושה דברה הנאמן והקפדן של המדינה הטוטליטארית .המצפון שלו התריע בפניו אך ורק כאשר לא ציית לפקודות, וכאשר פקודות אלו דרשו גירוש או רצח של יהודים ,בירוקרט מן הסוג הזה לא יכול היה לדמיין כל אלטרנטיבה אחרת ,וציית להן בהכנעה גמורה (שם.)299 ,298-297 ,099-099 ,049-044 ,019 ,98 , בספרה ,דנה ארנדט בקריסתה המוסרית של אומה שלמה ,הנובעת ,לראייתה ,מהיעדר יכולת חשיבה ומאי-קיומה של ספירה ציבורית-פוליטית .היא קשרה בין קיומו של עולם פוליטי ,המאופיין לדידה ביוזמה ,יכולת השפעה פרטית על העולם ופעולה פוליטית קולקטיבית ,שהיא בו-בזמן גם פעולה אישית של כל אחד ואחד בקולקטיב ,לבין יכולת להתנהגות מוסרית ,ותלתה את כובד האחריות לקריסה המוסרית של העם הגרמני בכללו בעת השואה בהכחדתה של הספירה הציבורית בגרמניה על ידי המשטר הטוטליטארי (שם .)009-008 ,להשקפתה של ארנדט ,מייצג אייכמן סוג חדש של פושע ,לא בגלל שלא היה מסוגל לרסן את דחפיו האלימים ,אלא מפני שפעל במסגרתה של שיטה פוליטית המקדישה את כל כולה למימושו של רצח עם .היא סברה כי המשטר הטוטליטארי מייצר ניכור כה עז בין הקורבן לנוגשו ,אשר הוא ,ולא רגשות אנטישמיים עמוקים וסלידה מן היהודים ,היה זה שאיפשר את התרחשות הפשע (שם.)288-287 ,284-281 ,278 ,271 ,297-299 ,097 ,19 , עבור ארנדט ,אופיו ומעשיו של אייכמן מצביעים בבירור על אחת מן התכונות הייחודיות והמסוכנות ביותר של המדינה הטוטליטארית ,והיא יכולתה ליטול מן הפרטים בתוכה את היכולת לחשוב באופן ביקורתי ולהבחין בין מעשה מותר לאסור .מדיניות ההשמדה הנאצית יכולה הייתה להיות כה הרסנית ויעילה ,בעיקר מפני שסוכניה לא היו אנשים אלימים וחדורי שנאה וארס, שהשתוללו ברחובות ללא רסן ,כי אם פקידים קפדניים המצייתים בצורה עיוורת לפקודות (שם,98 , .)288-287 ,298-297 ,049-044ארנדט סירבה לראות את אייכמן כהתגלמות רדיקאלית של השנאה שצילקה את ההיסטוריה של היהודים .היא טענה כי האנטישמיות לא יכולה להסביר באופן מספק את פשעיו האכזריים ואת מידת הרוע שהייתה נעוצה במעשיו ,והסיקה כי הבירוקרטיה המנהלית והציות העיוור הנובע מהיעדר מחשבה ,ולא דחפיו האנטישמיים של אייכמן או נפשו המעורערת ,הם שהפכו אותו ואת יתר מפעילי מכונת ההשמדה הנאצית לכה מסוכנים ).(Whitfield, 1981, 474-475 על פי ארנדט ,תהיה זו טעות לומר כי מרבית האנשים שלקחו חלק בהשמדת העם היהודי הונעו מתוך להט אנטישמי ושנאת יהודים .נהפוך הוא ,המפעילים של מכונת ההשמדה הנאצית היו אנשים רגילים ,בנאליים ,אשר מרביתם כלל לא הכירו את הבעיה היהודית ולא חשו טינה כלשהי כלפי היהודים .השואה ,להשקפתה ,צמחה מתוך תהליכים ומבנים בירוקרטים הרסניים ,אשר הם בלבד היו יכולים לאפשר לאירוע קטסטרופאלי וחסר תקדים ,כגון השואה ,להתרחש (ארנדט,092 ,19-14 ,2111 , .)287 ,279ארנדט סברה כי אייכמן לא היה מסוגל לחשוב לעומקם של דברים ולהגיע להשגות כה חודרות ומעמיקות בנוגע ליהודים ולצורך בהשמדתם .התביעה במשפט ניסתה להוכיח כי הוא דמות סדיסטית ומפלצתית שיש להכחידה מן העולם ,אולם על פי ארנדט הוא לא היה שונה מסביבתו והוא מאפיין את החברה הגרמנית בכללה באותה תקופה .לטענתה ,בהתעקשותו של בית המשפט בירושלים 28 להתייחס לאייכמן כאדם מפלצתי ,סוטה ואלים ,ולדון את מעשיו והתנהגותו בעת השואה באופן אינדיווידואלי ,ובמנותק מן המשטר הטוטליטארי במסגרתו פעל והשפעותיו על יכולותיו השכליות ופעולותיו הפוליטיות של האדם הפרטי ,החטיא המשפט אתגר מוסרי ,פוליטי ומשפטי עצום ,והחמיץ את ההזדמנות שנקרתה בדרכו לבחון את האירועים כהווייתם ולרדת לשורש הפשע שהתבצע (שם11- , " .)287 ,281 ,298-297 ,98 ,41-19 ,19מה שהוא עשה היה פשע רק במבט לאחור" ,כתבה" ,הוא היה מאז ומתמיד אזרח שומר חוק ,ופקודותיו של היטלר ,שביצע אותן בוודאי כמיטב יכולתו ,היו 'בעלות תוקף חוקי' ברייך השלישי ]...[ .אלה האומרים לאייכמן היום כי יכול היה לנהוג אחרת פשוט אינם יודעים ,או ששכחו ,כיצד היו פני הדברים אז" (שם.)11 , באחרית הדבר של ספרה ,דנה ארנדט בחשיבות האחריות המוסרית של האדם ,כושר השיפוט הביקורתי של היחיד ויכולתו לחשוב באופן עצמאי ולהבחין בין טוב לרע ,גורמים המהווים ,מבחינתה, את סימן ההיכר לקיום אנושי ,ונעדרים תחת התנאים הקטסטרופאליים והבלתי ייאמנו שמייצר המשטר הטוטליטארי .היא קבעה כי לא ניתן לבחון את פשעיו של אייכמן ,בעת מלחמת העולם השנייה ,בהיעדר הבנה אמיתית של תנאים אלו .לא ניתן להבין את מעשי האיש היושב מאחורי תא הזכוכית ולגזור לו דין צדק ,בהיעדר הבנה כוללת של המשטר חסר התקדים בתוכו הוא פעל ושל הפשע חסר התקדים אותו חולל ,כלומר טבח מינהלי שמכתיב מנגנון המדינה (שם.)119-297 , 29 חלק שני – "מחלוקת אייכמן" א .המחלוקת :סקירה כללית עוד בטרם התפרסם ,היה הספר "אייכמן בירושלים; דו"ח על הבנאליות של הרוע" (ארנדט,)2111 , למרכזו של פולמוס עצום ,חריף במיוחד ,שהתחולל תחילה בקרב הקהילה האינטלקטואלית של ניו- יורק והתפשט כאש בשדה קוצים באמריקה ובמקומות נוספים רבים בעולם .חמשת המאמרים שפרסמה חנה ארנדט בשבועון האמריקני ה"ניו-יורקר" ) ,(New Yorkerבראשית האביב של ,0991 2 שקובצו במהלך אותה שנה לספר "אייכמן בירושלים" ,חוללו מיד עם צאתם לאור פולמוס רגשי וסוער במיוחד שנמשך לכל אורך שנות השישים ,ולמעשה לא חדל מאז ,שחנה ארנדט והפרשנות הנועזת שהעניקה לקטסטרופה שפקדה את העם היהודי ולהתנהגות מועצות היהודים בעת השואה עמדו במרכזו ( .)Rabinbach, 2004שיאו של הפולמוס התפרש על פני שלוש שנים ,במחצית שנות השישים, כאשר יהודים ולא יהודים ,מלומדים והדיוטות ,נטלו חלק בדיונים ,בעיקר בארצות-הברית ובאירופה, ופחות מכך בישראל .הספר זכה לביקורות רבות והמחלוקת שעורר הפכה בעצמה לנושא למחקר היסטורי (זרטל .)082-080 ,21-09 ,2112 ,בחלק זה אדון בקצרה במחלוקת המרה שנעורה בעקבות פרסום הספר "אייכמן בירושלים" ובפרשנויות הרבות שניתנו לספר ולמחברת שלו .אציג את מאפייניו הבולטים של הפולמוס וכן את ביטוייו המרכזיים והתגובות העיקריות שניתנו לספר. "אף מחקר על השואה לא הצליח לעורר תשומת לב ועניין ציבורי כמו 'אייכמן בירושלים'", כתב ההיסטוריון ירחמיאל כהן (כהן .)284 ,2117 ,יהודים ושאינם יהודים השתתפו בדיונים הסוערים סביב הספר ,תחילה בארצות-הברית ובאירופה בעיקר ולאחר מכן גם בישראל ,והוא עדיין זוכה לתשומת לב מרכזית בדיונים על ההיסטוריוגרפיה של השואה .הספר עורר סערה גדולה בקהילה היהודית ובגינו הוקיעו את חנה ארנדט העיתונות והחוגים היהודיים מתוכם בכעס רב .ההיסטוריון יוסף גורני ( )0988ציין כי בשנות השישים ,בעקבות פרסום הספר" ,ארנדט הוצאה על ידי רוב מבקריה אל מחוץ לעולם היהודי ,בדומה למתבוללים קיצוניים ומוצהרים ,או לקומוניסטים האנטי-לאומיים" (גורני .)191 ,0998 ,מן הרגע שהחלק הראשון של הסדרה בת חמשת המאמרים שכתבה ארנדט על משפט אייכמן פורסם ב"ניו-יורקר" ,התגובות מהקהילות היהודיות הופיעו והיו קיצוניות ,מרושעות ואף אלימות באופיין .ההיסטוריון פטר נוביק ) (Novick, 2000טען כי בעקבות פרסום הספר פרצה מהומה גדולה בארצות-הברית וארנדט הפכה ,לזמן מה ,לאויבת מספר אחת של הציבור היהודי באמריקה ) .(Ibid, 134טענה דומה לכך הביע ג'רום קוהן ,כאשר תיאר את הוויכוח הסוער כ"חווית הדחייה ,הלא מוצדקת לחלוטין ,של יהודייה בידי עמה שלה" (קוהן.)11 ,2100 , השיפוטים הביקורתיים והנועזים של ארנדט בספר הפיקו תגובה חריפה ועוקצנית באופן בלתי רגיל ,גם אם לוקחים בחשבון את טבעם הפולמוסי של הנושאים הנידונים בספר .ארנדט הואשמה בהאשמות רבות ,חלקן נכונות וחלקן חסרות כל בסיס ומיוחסות לה שלא בצדק ,מהיותה חסרת לב ונשמה ועד לחוסר האכפתיות המוחלט שלה כלפי גורל עמה והמחילה שברצונה להעניק לאייכמן. המחלוקת צברה תאוצה במהירות מפתיעה וקהל זועם של יהודים בארצות-הברית התאגד ,ערך 2המאמרים ראו אור בהמשכים במשך מספר שבועות ב"ניו-יורקר" ,מה 09 -בפברואר ועד ה 09 -במרץ ,0991תחת הכותרת ”.)Rabinbach, 2004, 97( “Eichmann in Jerusalem 31 מהומות והפעיל לחץ רב שנמשך לכל אורך שנות השישים ,על מנת לעצור את הפצתו של הספר ולאחות את השברים שגרם ,עקב פרשנויותיו השקריות והנבזיות ,לכאורה ,אודות השואה (להרחבה במחלוקת האמריקאית ,ראו יאנג-ברוהל ,2101 ,פרק .)8ארנדט הותקפה ,אוימה ,הושמצה וננזפה .היא התמודדה עם ההכפשות הנוקבות בסיועם של סנגורים מועטים בלבד ,כאשר קשריה עם מרבית ידידיה היהודים התרופפו או נותקו לחלוטין ,וחברויות ארוכות שנים התפרקו והגיעו לקיצן בעקבות המחלוקת החריפה( 3יאנג-ברוהל.)Bernstein, 1997, 297 ;409-418 ,2101 , הפירושים שניתנו לספר ולמחברת שלו התרבו והלכו כפטריות אחרי הגשם ,וקוטלגו לתוך מסגרות פרשניות ,לעיתים מנותקות לחלוטין מן ההקשר המקורי של הדברים בו נאמרו .הספר זכה לגינויים ולביקורות רבות והפולמוס שעורר הניב אלפי פרסומים ,מאמרים וספרים באורך מלא 4,מקרב חוקרים אמריקאיים ,ישראליים ואירופיים ,שהגיבו והתכתבו עם טענותיה של ארנדט .יתר על כן, בעשורים האחרונים נכתבו חיבורים רבים העוסקים כבר בפולמוס עצמו ובהסתעפויותיו שחלו עם השנים ,ולצד ספרות הממשיכה את הפולמוס ומזינה אותו ,ישנה ספרות ענפה החוקרת את הפולמוס, עוצמתו והשפעותיו ,ומציגה את הביטויים המרכזיים שהניב לאורך השנים (ראו לדוגמא ,גורני;0998 , בילסקי ;2110 ,זרטל ;2112 ,כהן.)Cohen, 1993; Rabinbach, 2004; Ezra, 2007 ;2117 , על פי אליזבת יאנג-ברוהל ( ,)2101כמעט כל מחקר שנכתב על השואה מאז 0991התייחס בדרך זו או אחרת ,באופן ישיר או במשתמע ,אל ספרה של ארנדט על משפט אייכמן ואל המחלוקת הציבורית שהתחוללה בעקבותיו .כך למשל ,היסטוריונים גרמניים החלו לעסוק בשאלות המטרידות שהמחלוקת העלתה בנוגע לאופייה והיקפה של ההתנגדות הגרמנית לנאציזם ,פסיכולוגים ביקשו לחקור את התופעה שארנדט כינתה "הבנאליות של הרוע" וכן הלאה .בייחוד בקרב היהודים ,טענה ,הוליד הספר התנגדויות ומחאות רבות ,שאת חלקן יש לייחס לאי-הבנות ואת חלקן להשקפות אידיאולוגיות שונות או למערכת פוליטית מתוזמרת (יאנג-ברוהל .)412-411 ,2101 ,כפי שאראה בהמשך הפרק ,מחלוקת ציבורית סוערת זו סיפקה מקור לא אכזב של ביקורות חריפות ונוקבות כלפי הספר ודוגמאות למכביר לחוסר מקצועיותה ואמינותה האקדמית של ארנדט ,וכן להיעדר חמלה ואהבת ישראל בקרבה .בנקודה זו ראוי לציין כי על אף שהספר עורר שערורייה והתרגשות מיוחדת בקרב הציבור היהודי ,המחלוקת לא נותרה בגבולותיה של הקהילה היהודית בלבד ,ובכל מקום בו נידון הספר הצטרפו לדיון גם כותבים לא יהודים (לדוגמא .)Musmanno, 1963; Macdonald, 1964 לדבריה של פרופ' עדית זרטל ( ,)2112מיד עם פרסום מאמריה הראשונים של ארנדט פרצה סערה גדולה שבעיקרה הייתה פנים-יהודית והובילה לקרע עמוק בקרב הקהילה היהודית באמריקה, שנתפלגה בתגובותיה ל"אייכמן בירושלים" .בארצות-הברית ניהלה את המערכה בתחילה "הליגה נגד השמצה של בני ברית" ) ,(Anti-Defamation League of B’nai B’rithשהכשירה את הקרקע למסע 3שאולי המפורסמות והמתוקשרות ביניהן היא החברות ארוכת השנים של חנה ארנדט עם חוקר הקבלה הנודע ,גרשם שלום ,והידידות העמוקה שנרקמה בין ארנדט ללני יחיל בעת ביקוריה של ארנדט בישראל לצורך סיקורה את משפט אייכמן ,שנגדעו בעקבות פרסום הספר .לעיון נוסף במערכת היחסים של ארנדט ויחיל ,שנקטעה בשל פרסום הספר ,ראו שביט ומכמן.2101 , 4העיקרי מבניהם הוא ספרו של המשפטן וההיסטוריון יעקב רבינסון" ,העקוב למישור" (רבינסון ,)0999 ,שהציב לעצמו כמטרה עליונה לערער את אמינותה העובדתית והאקדמית של ארנדט ,כמו גם את יכולותיה כהיסטוריונית ,ולהוכיח באופן מעמיק את שקריות דבריה בספרה .ספרו של רבינסון מהווה תשובה מפורטת וביקורתית לכל טענה שהועלתה ב"אייכמן בירושלים". 30 השמצות נרחב כנגד ארנדט והפכה אותה לאויבת הציבור היהודי באמריקה .היא שלחה חוזר לכל משרדיה המחוזיים והמשלחות הלאומיות ,המיידע אותם אודות סדרת המאמרים של ארנדט שפורסמה ב"ניו-יורקר" ומתריע בפניהם על התפיסה המשמיצה והמסוכנת שלה ,בדבר השתתפות יהודית בשואה הנאצית ,שלדידם עלולה להטיל דופי ביהודים למשך שנים .זמן קצר לאחר מכן ,כתבה זרטל ,כבר לא היה צורך בארגון והכוונה של ההתקפות ושל ביטויי השנאה כלפי ארנדט ,שכן הם התפשטו במהירות ובאופן ספונטאני ,גם בקרב אנשים שלא קראו בעיון או לא קראו כלל את הספר, והם הגיעו לממדים מבהילים וכללו מסע הוקעה אישי והשמצות בוטות (זרטל.)088 ,2112 , על פי זרטל ,מציג ספרה של ארנדט את אחת התזות הפוליטיות המעטות המשנות מיד ולאורך ימים את המחשבה ואת השיח של הדור ,ויוצרות פריצות דרך מושגיות .משפט אייכמן ,היא סברה, שהעמיד לדין בישראל פושע נאצי בכיר ,ושהיה לאחד המאורעות מכונני הזהות החשובים בתולדות המדינה וממעצביו של זיכרון השואה בתרבות המערב ,גם פתח את השער לעידן חדש של קריאה ביקורתית ,חילונית ,של השואה ושל התנהגותם של בני אדם במצבי הקיצון אותם היא זימנה. להשקפתה ,האישה שחנכה את העידן החדש ופתחה במידה רבה את הדיון הביקורתי הזה ,תוך עיצוב מושגיו הראשונים ,הייתה לא אחרת מאשר חנה ארנדט (שם.)09 , אחד הנושאים המרכזיים שנידונו בהרחבה על ידי מבקרי ספרה של ארנדט והיוו את אחד מסלעי המחלוקת בפולמוס שהתחולל סביב הספר ,היה גבולות השיפוט המוסרי בנוגע לרוצחים ולקורבנות בתקופת השואה .ניתן לומר כי "מחלוקת אייכמן" סיפקה השתקפות מרתקת של התפיסה הציבורית והאקדמית שהייתה נהוגה בנוגע לשואה במהלך שנות השישים ,והיא היוותה נקודת פתיחה לכתיבתם של מחקרים רבים ומקיפים אודות טבען ותוכנן של התגובות היהודיות השונות בעת השואה ומהות הרוע הנאצי (שם .)089-080 ,הוויכוח הפומבי העלה את נושא השואה למודעות ציבורית רחבה, שספק רב אם היה מגיע אליה בלעדיו .למעשה ,כמעט כל שאנו יודעים כיום על השואה נובע ממחקרים היסטוריים שנעשו לאחר ובעקבות פרסום ספרה של ארנדט ).(McGowan, 1998, 9 על פי זרטל ,הדו"ח שפרסמה ארנדט על משפט אייכמן חשוב לאין ערוך והוא בעל משמעויות פוליטיות ותרבותיות רבות .בספרה "האומה והמוות; היסטוריה זיכרון פוליטיקה" (זרטל ,)2112 ,היא כתבה" :אם משפט אייכמן בירושלים העלה את הדיבור על שואת יהודי אירופה אל המרחב הציבורי והעניק לדיבור זה לגיטימיות ותפוצה שלא היו לו קודם ,הדין וחשבון על המשפט שפרסמה חנה ארנדט בספרה 'אייכמן בירושלים' שינה את הדיבור הזה וחולל מהפכה בעצם השפה שלו ובמשמעויותיו, במהלך דיאלקטי ותוך מאבק עם שומרי השיח הקיים" (שם .)080 ,לא רק המשפט עצמו קיבל במשך השנים ממדים מיתולוגיים ,לגרסתה של זרטל ,אלא אף הספר שכתבה ארנדט על המשפט והפולמוס הסוער שהתחולל סביבו גדלו והפכו למאורע פולחני .עד כדי כך שכמעט ואין כיום דרך לדון במשפט אייכמן ובמשמעויותיו במנותק מספרה של ארנדט ומאופן ניתוחה אותו .עוד ציינה זרטל כי "מחלוקת אייכמן" טלטלה את העולם היהודי והובילה לסערה ציבורית גדולה ,בעיקר הואיל והיא נסבה סביב שני המאורעות המכוננים והחשובים ביותר בהיסטוריה היהודית של המאה העשרים ,כלומר חורבן יהדות אירופה והקמתה של מדינת ישראל (שם.)082-080 , 32 ההיסטוריון אנסון רבינבאך ) (Rabinbach, 2004טען כי המחלוקת שפרצה בעקבות פרסום ספרה של ארנדט על משפט אייכמן הייתה ללא ספק הוויכוח הציבורי החריף והמריר ביותר שהתרחש אי-פעם בקרב אינטלקטואלים ומשכילים בנוגע לשואה .להשקפתו ,מסמל הפולמוס גם את הפעם הראשונה בה הן יהודים הן לא יהודים לקחו חלק פעיל במחלוקת העוסקת כל כולה בזיכרון יהודי .התרעומת והאיבה אשר עלו במהלך הוויכוח ,מכל צדדיו ,היו קיצוניים ועוצמתיים לאין ערוך ,ולטענת הכותב ספרה של ארנדט עורר מתחים כה רבים בתוך העולם האינטלקטואלי בניו-יורק ,ופתח פצעים רגישים, אשר ככל הנראה לא יגלידו לעולם ( .)Ibid, 97במאמרו ,דן רבינבאך בדרך ובנסיבות בהן ויכוחים אינטלקטואלים הופכים למחלוקת ציבורית ,וביקש לעמוד על טיבה של "מחלוקת אייכמן" והסיבות בגינן הפכה לכזו .לטענתו ,העצמת דמותה של ארנדט ופרסום עבודתה בארצות-הברית בצורה כה אינטנסיבית ומהירה ,החדירו לתודעה הציבורית את הנושאים שהעלתה בספרה והפכו את הדיון בנוגע אליו למחלוקת ציבורית סוערת .השפעה רבה הייתה גם ליוקרה של עיתון ה"ניו-יורקר" ,בו פורסמו מאמריה של ארנדט לראשונה .אולם ,על פי רבינבאך ,הסיבה המרכזית שהפכה את "מחלוקת אייכמן" למחלוקת ציבורית חסרת תקדים בהיקפה ועוצמתה ,היא התזמון בה פרצה המחלוקת ,אשר לטענתו במקרים רבים הוא בעל חשיבות זהה לזו של תוכן הוויכוח והאירועים בהם הוא דן" .מחלוקת אייכמן" ,סבר ,בחלקה בעקבות המשפט עצמו ,הייתה קו פרשת מים ונקודת ציון מהותית בתהליך הכניסה לזירה הציבורית של דיונים העוסקים בזיכרון השואה ,דיונים שטרם פריצת המחלוקת הוגבלו לחוג יחסית מצומצם ובלתי ידוע של משכילים שעסקו בתחום מחקר זה (.)Ibid, 98-103 ברוח דומה טען פרופ' ירחמיאל כהן ( ,)2117מחוקרי הפולמוס ,כי הספר "אייכמן בירושלים", היה לציון דרך הן בחקר השואה האקדמי והן בדיון הציבורי על השואה ומשמעויותיה ,והופעתו הציתה דיון ציבורי שאין דומה לו בשאלות היסטוריות הקשורות לשואה" .לראשונה מאז המלחמה" ,כתב, "הציבו הדיוטות ,עיתונאים ,אינטלקטואלים ,משפטנים ,אנשי מדעי החברה והיסטוריונים – ממוצא יהודי ולא יהודי גם יחד -את מאורעות השואה במרכז תשומת הלב" (כהן .)288 ,2117 ,להשקפתו, קודם למשפט אייכמן ולספרה של ארנדט היו דיונים ציבוריים אודות השואה נדירים ,ובעקבות טיעוניה הרדיקאליים ומעוררי המחלוקת של ארנדט ,בנוגע להתנהגות המנהיגים היהודים בשואה ולרציונאל שעמד בבסיס החלטת ישראל לקיים בשטחה את המשפט ,נולדה סערת רגשות וחוסר שביעות רצון כה עזים ,שטלטלו אנשים רבים ואילצו אותם לנטוש את עמדתם השאננה ביחס לשואה, לייצר מסגרות דיון חדשות ולנקוט עמדה בנושאים שהיו עד כה רדומים .אינטלקטואלים יהודיים רבים ,שנמנעו קודם לכן מדיון פומבי בנושאים אלו ,הצטרפו לזירה בעוצמה גבוהה והביעו עמדה ברורה ,אשר לרוב מאשימה את ארנדט ומבקשת להפריך את טענותיה (שם.)289-288 , רבינבאך הדגיש כי בסופו של דבר "מחלוקת אייכמן" סייעה לבסס את הלגיטימיות של ויכוח ציבורי הנוגע לנושאים המרכזיים שעלו מספרה של ארנדט ,קרי טבע המשטר הטוטליטארי ,התנגדות מול שיתוף פעולה ומהות הצדק הפוליטי .אולם מעל הכל ,להשקפתו ,עצם הוויכוח היה במידה רבה עדות מרשימה לקבלה חדשה של היהודים האמריקאים לתוך התרבות והמרחב הציבורי האמריקאי. "מחלוקת אייכמן" ,סבר ,פרצה בעיצומו של צומת דרכים מכריע בהיסטוריה של יהדות אמריקה. מהירות התפוצה וההתפשטות של המחלוקת נבעה בחלקה הגדול מן המתח שהתקיים בין תפיסת 33 עולמה של ארנדט לזו של הקהילה האינטלקטואלית היהודית בניו-יורק ,אשר אך לאחרונה התקבלה לחיק החברה האמריקאית ונפטרה מן האנטישמיות וההדרה שהיו מנת חלקה עד לתחילת שנות השישים של המאה העשרים ) .)Rabinbach, 2004, 103-105להשקפתו של רבינבאך ,בשנות המשפט ובעת פרסום ספרה של ארנדט ,החלו יהודי אמריקה בתהליכי השתלבות והכרה מואצים בחברה ובתרבות האמריקאית ,שבסופם התקבלו לתוכן בתור יהודים .מרבית האינטלקטואלים של ניו-יורק, שחלק ניכר מהם היה יהודים אמריקאים ,חשו כי קבלתם הטרייה על ידי החברה האמריקאית, כיהודים ,טמנה בחובה אחריויות רבות חדשות ,ביניהן האחריות לשימור זיכרון השואה ,התייחסות לניצולי השואה כקורבנות הראויים לכבוד והענקת תמיכה מוחלטת ונטולת תנאים לישראל .אחריויות אלו עמדו בסתירה לספרה של ארנדט ,אשר נתפס לרוב כספר שהטיל ספק בשלוש המגמות והיה עוין לישראל וביקורתי כלפי ניצולי השואה ,ולפיכך הציב באופן טבעי את האינטלקטואלים היהודיים של ניו-יורק בעמדה המנוגדת לזו שהביעה ארנדט בספרה .מן הטעם הזה בדיוק סבר רבינבאך כי "מחלוקת אייכמן" ,לא זו בלבד שהיוותה אתגר שכלי לקהילת האינטלקטואלים היהודיים של ניו- יורק ,כי אם בנוסף העניקה הזדמנות לאינטלקטואלים ולמשכילים היהודיים להיענות לאתגר שהוצב להם ,בעקבות התפתחותו של מצב חדש עבור יהודי אמריקה ,ולהעניק תמיכה חסרת פשרות למדינה היהודית ולנרטיב אודות השואה ,שביקשה לצייר ולקדם (.)Ibid, 111 פרופ' שירז דוזה ) ,(Dossa, 1984שניתח את הספר "אייכמן בירושלים" ואת הפולמוס שפרץ סביבו ,סבר כי הסיבה לכך שהספר עורר תגובה כה חריפה ואלימה ,ואף באופן יחסי אחידה בנימתה, בקרב היהודים ,טמונה בהעזה של ארנדט בהעלאת שאלות בנושאים שמזמן נתפסו על ידי מרבית היהודים כקאנונים ומוסכמים ,ומהותם בדימוי היהודי כקורבן .הוא הדגיש כי בעוד בספריה האחרים חזרה ארנדט על סלידתה מטיעונים המניחים מראש חפות מושלמת של הקורבנות ברצח המוני, ב"אייכמן בירושלים" היא הייתה חד-משמעית וספציפית בהרבה בערעור דימוי הקורבן המקובל בקרב חוגים יהודיים .לטענתו ,מה שהכעיס רבים והוביל לתגובות הקיצוניות הייתה העובדה שארנדט העלתה שאלות מסוג זה בהקשר של משפט של אדם שהיה אחראי על רצח מיליוני יהודים .ערעור דימוי הקורבן בהקשר הרגיש והאישי הזה ,נתפס על ידי מרבית היהודים כהטלת ספק בחפות כולה של הניצולים וקורבנות השואה .ארנדט ,סבר דוזה ,פקפקה בספרה במיתוס הקורבנות שיהודים כה רבים נטו לאמץ ואשר הבטיח להם זהות אחידה ומגובשת ,ועל כן הותקפה ).(Ibid, 163-164 באורח דומה סבר ההיסטוריון הנס מומסן ( ,)2117כי המחלוקת החריפה פרצה ,בראש ובראשונה ,מפני שארנדט איימה על הפרשנות הציונית השלטת באשר למקורות השואה ולנסיבות התרחשותה ,לפיה מהווה השואה את שיאה של האינדוקטרינציה האנטישמית של העולם המערבי, ובכך ,לדידו" ,ניפצה כמה טאבואים פוליטיים מקודשים" (מומסן .)248 ,2117 ,ירחמיאל כהן ()2117 הוסיף על דברים אלו כי קביעתה של ארנדט ,לפיה ההנהגה היהודית נשאה בחלק מן האחריות להשמדת היהודים ,והנחתה כי אין הם היו קורבנות גרידא של התהליך ההיסטורי ,היא שעוררה את המחלוקת הסוערת .להשקפתו ,קראה ארנדט תיגר על הדימוי ההיסטורי של היהודי כקורבן פאסיבי וביקשה לאמץ במקומו מודל חדש ,הרואה את היהודים כפועלים במסגרת ההיסטוריה ומשפיעים על גורלם שלהם .לדידו של כהן ,הצבת דמותו של היהודי ,בהקשר של התפתחויות אנטישמיות ,בתפקיד 34 שונה ואף מנוגד לזה של הקורבן החף מפשע" ,טמנה בחובה סכנה של פגיעה בעצבים הרגישים אצל יהודים ולא יהודים גם יחד – בבחינת שחיטת 'פרות קדושות'" (כהן .)289-289 ,2117 ,הוא סבר כי בקריאת התגר של "אייכמן בירושלים" על היבט כה מהותי של הזיכרון היהודי הקולקטיבי ,שהיה מקובל הן על יהודים הן על לא יהודים ,לפיו היהודים הם קורבנות ההיסטוריה ,הציע הספר קריאה אלטרנטיבית להיסטוריה של המאה העשרים ,שמוכרחה הייתה לעורר מחלוקת (שם.)287 , בניגוד לפולמוס הכללי שפרץ בעולם בעקבות ספרה של ארנדט ,מציינת זרטל ( )2112כי הפולמוס הישראלי מצומצם וחיוור ,אולם גם הוא חי ובועט .לדידה ,על אף העובדה שמרבית הביקורות שהופנו ממבקרים ישראליים כלפי הספר עטו אצטלה של דיון היסטורי החותר אחר גילוי העובדות ותו לא, וביקשו לחתור תחת ידיעותיה של ארנדט בתחום מחקרה ,הטקסט הסמוי ,הטון ואף המילים הגלויות בביקורות היו עוינים לארנדט באופן אישי והאשימו אותה בבגידה בעמה ,בשנאת הציונות ובעוינות למפעל הציוני הישראלי ברגעיו הקריטיים .כל זאת על אף העובדה שאין כלל אזכורים בספר הנוגעים 5 לעמדתה הציונית של ארנדט או ליחסה לאופן הקמת מדינת ישראל (זרטל.)084 ,2112 , לטענתה של זרטל ,הדיון הישראלי כולו בספרה של ארנדט התנהל במעין חדר אטום ,בתוך קהילה מקצועית מצומצמת ,ללא יכולת ממשית לחדור לשאר חלקי החברה הישראלית ולאפשר לקולה של ארנדט להישמע בפומבי ,וכך לאפשר לציבור הרחב לשפוט את הספר מבלי הפריזמה של הקהילה האינטלקטואלית היהודית בישראל והתיווך של המבקרים .אולי הדוגמא הבולטת ביותר לחוסר הנגישות של הספר עבור החברה והציבוריות הישראלית ,סברה זרטל ,היא העובדה הפשוטה והמעוררת תמיהה ,כי עד לשנת 2111הספר "אייכמן בירושלים" ,נשוא הפולמוס ,לא ראה אור בעברית 6.בעקבות פרסום ספרה ,הפכה ארנדט לאישיות בלתי רצויה באקדמיה ובממסד בישראל, מושא לחרם אינטלקטואלי ,והקול המרכזי ההכרחי לקיומו של דיון משמעותי ומפרה אודות טיעוניה הושתק ולא זכה להישמע בישראל .על פי זרטל ,זהו הקול החסר בפולמוס (שם" .)089-084 ,עד לשנים האחרונות" ,כתבה זרטל ]...[" ,הייתה ארנדט בבחינת חור שחור ,בלתי נראה ובלתי נשמע ,ואף על פי כן ממגנט ,אולי דווקא בהיעדרותו ,בכוחו העצום ,ומחולל תנועה וסערה בשיח הישראלי" (שם.)089 , במבוא לקובץ המאמרים שערך" ,חנה ארנדט בירושלים" ,התייחס ההיסטוריון סטיבן אשהיים ( ,)2117לוויכוח הציבורי שהתנהל בישראל סביב הספר ,וטען כי בעקבות פרסום ספרה הפרובוקטיבי ומעורר המחלוקת ,זכתה ארנדט למעמד של יריבה בישראל לכל דבר ועניין" .אויבת המואשמת בדחפים אנטישמיים למעשה של שנאה עצמית ,ולגינוי כהוגה שנימת דבריה ותוכן כתיבתה הפרו כמה מאיסורי הטאבו הבסיסיים של החברה" ,הוא כתב (אשהיים .)0 ,2117 ,חווית הקריאה בכתביה עוררה ועדיין מעוררת ,לטענתו ,תחושת סלידה עמוקה בקרב אינטלקטואלים ישראלים רבים, שמובילה לדחייה קיצונית של ספרה וטענותיה" ,שתיקה קולקטיבית מהדהדת" ,לדבריו ,ולנידויה המוחלט של ארנדט מן הקהילה האינטלקטואלית בישראל (שם.)2-0 , 5דוגמא לכך ניתן למצוא ,בין השאר ,בכתביהם של עקיבא ארנסט סימון ,ישראל גוטמן ושלמה גרודזנסקי ,מבכירי המבקרים הישראלים את ספרה של ארנדט ,אשר הדגישו כמעט במילים זהות את חוסר אהבתה של ארנדט לישראל וליהודים ואת נטישתה את הדרך הציונית (סימון ;0991 ,גוטמן ;0999 ,גרודזנסקי.)0979 , 6הספר" ,אייכמן בירושלים; דו"ח על הבנאליות של הרוע" (ארנדט ,)2111 ,תורגם לעברית על ידי אריה אוריאל ,בשנת ,2111ארבעים שנה בקירוב לאחר יציאתו לאור באנגלית. 35 ב .האישומים המרכזיים שעלו בפולמוס כפי שנטען לפנים ,המחלוקת החריפה סביב ספרה של ארנדט התנהלה בתחילה בעיקר בקרב הקהילה האינטלקטואלית היהודית של ניו-יורק וכללה מגוון עצום של התייחסויות וביקורות מצידם של חוקרים ,אינטלקטואלים ואנשי ציבור ורוח ברחבי העולם .לצורך מחקר זה ,בחרתי לארגן את הפולמוס בתבנית המורכבת מחמש סדרות של אישומים מרכזיים ,המהווה ,לטעמי ,מסגרת ארגונית הולמת למגוון הרחב של האישומים והסוגיות שהועלו במסגרתו .חמש סדרות האישומים ,שיוצגו בהרחבה להלן ,הן :האשמות שהוטחו בארנדט כנגד הדיוקן ששרטטה בספרה לאדולף אייכמן וסוגיית הבנאליות של התנהגותו ,הסתייגויות חריפות מאופן דיונה בהתנהגות מנהיגי היהודים באירופה בעת השואה ושיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים בהוצאתו לפועל של "הפיתרון הסופי" ,דיון ביקורתי ביחסה השיפוטי של ארנדט כלפי התנהלות משפטו של אייכמן וקביעתה הנחרצת בדבר היותו של המשפט "משפט ראווה" ,האשמות בדבר סתירות תיאורטיות הקיימות בין "אייכמן בירושלים" לבין ספרה המוקדם יותר של ארנדט "יסודות הטוטליטאריות" ,המעלות את ההשערה כי כתיבתה פזיזה, בלתי עקבית וקוהרנטית ומאופיינת בקפריזות ובחינה בלתי מקצועית של המאורעות ,וכן סט נוסף של ביקורות העוסק גם הוא במחקר המקיף שערכה ארנדט לתופעת הטוטליטאריות ,ובמרכזו ההנחה כי ארנדט לא שינתה לחלוטין את דעותיה ,וכי ניתן למצוא המשכיות מסוימת בהגותה הפוליטית .נטען כי בעוד החילה את מסקנותיה המוקדמות מתופעת הטוטליטאריות על התנהגותו ודיוקנו של אייכמן, בבואה לדון את מנהיגי היהודים על התנהגותם בשואה ,דחתה ארנדט את מסקנותיה המוקדמות 7 ושפטה אותם על פי סטנדרטים אחרים ,אישיים ובלתי מקצועיים ונאמנים למציאות. ב 1.הבנאליות של אייכמן :דיוקנו של רוצח המונים סדרת האשמות הראשונה כנגד הספר נסבה סביב הדיוקן ששרטטה ארנדט לאדולף אייכמן בספרה, ובייחוד סביב תפיסת הבנאליות שלו ושאלת זיכויו מפשעיו .דבריה של ארנדט על הבנאליות של אייכמן ,המניחים כי בסיטואציה פוליטית קיצונית ורווית אימה אדם פשוט יחסית עלול להיות מעורב במעשים של רוע עצום מבלי להבין את משמעותם ,הובנו על ידי רבים כמכוונים להקל באשמתו של הפושע .זאת על אף הבהרותיה המאוחרות של ארנדט ואף שתמכה בעונש המוות שנגזר על אייכמן ( .)Hansen, 1993, 165פרופ' עקיבא ארנסט סימון ,למשל ,טען במאמרו "חנה ארנדט :ניסיון-ניתוח", שהתפרסם בכתב-העת "מולד" ,בקיץ ,0991כי לכל אורך ספרה התייחסה ארנדט לאייכמן ולפשעיו בסלחנות יתרה ועל אף מעורבותו הרבה ברצח ההמוני של בני עמה ,מחלה לו ועמדה לצידו לכל אורך המשפט (סימון.)247 ,242 ,0991 , אינטלקטואלים רבים תקפו בחריפות את טענותיה של ארנדט בדבר הבנאליות של אייכמן והתעקשותה כי לא היה אלא פקיד בנאלי וצייתן ,שמילא אחר הוראות הממונים עליו ,בהיעדר כל דחפים שטניים ,רגשות אנטישמיים וסלידה ,ולו הקלה ביותר ,מיהודים (למשל סימון;244 ,0991 , 7ברצוני לציין כי אין בכוונתי להציג ניתוח מקיף וממצה של "מחלוקת אייכמן" ,המתפרסת על פני מאות אלפי עמודים שנכתבו במסגרתה ,וכוללת עושר רב ומגוון בלתי נדלה של נושאים ,כיווני חשיבה ,תיאורטיים כמו היסטוריים ,ומשתתפים. התייחסתי כאן לטיעונים המרכזיים בלבד שהועלו במסגרת הפולמוס ולאלו הרלוונטיים לעבודתי ולשאלה שברצוני להשיב עליה במחקר זה. 36 גוטמן ;029-009 ,0999 ,רבינסוןAbel, 1963, 219-225; Podhoretz, 2004, 67-68, ;99-28 ,0999 , .)75-78הם הטילו ספק בדיוקן שציירה לו בספרה ,לפיו היה אייכמן אדם רגיל וממוצע ,קומי במידה מסוימת ,שהבנאליות שלו ,ההליכה בתלם של חברה מפלצתית והיעדר יכולתו לחשוב באופן עצמאי וביקורתי ,עיוורו אותו וגרמו לו שלא להבחין כי מעשיו שפלים ,והם ,ולא שנאה עזה ליהודים ורצון להכחידם ,הניעו אותו בביצוע מעשיו הנפשעים .כך ,למשל ,שלל סימון מכל וכל את תיאוריית "הבנאליות של הרוע" שפיתחה ארנדט ,וקבע כי הפשע שבוצע בשואה כלל לא היה בנאלי ,כי אם דמוני ביותר ורווי כוונה אידיאולוגית ושנאה פתולוגית ליהודים (סימון.)244 ,0991 , ברוח דומה ,הביע האינטלקטואל היהודי-אמריקאי ,ומי שהיה בעת פרסום הספר עורך כתב- העת השמרני היהודי " ,"Commentaryנורמן פודהורץ ) ,(Podhoretz, 2004את סלידתו מתיאורו של אייכמן בספרה של ארנדט כאדם רגיל ובנאלי .פודהורץ ביקר בחריפות את תיאוריית "הבנאליות של הרוע" ,וחלק על כך שמבצעי "הפיתרון הסופי" היו פקידים גרידא במשטר הנאצי ,שלא שנאה מיוחדת ליהודים ולהט אידיאולוגי הניעו אותם .הוא הדגיש כי אייכמן היה אידיאליסט חדור מוטיבציה, שהשקיע את כל מרצו וכוחו בניסיון להגשים את שאיפותיו האנטישמיות וללכת בעקבות צו מצפונו. הוא קבע בתוקף כי אף אדם לא יכול היה להצטרף למפלגה הנאצית ,על אחת כמה וכמה לשרותי האס- אס ,לולא היה לכל הפחות אנטישמי קיצוני .מי שמאמין במשהו אחר ,טען ,אינו יודע כלום אודות טבעה של האנטישמיות .זאת ועוד ,סבר פודהורץ ,שום סוג של בנאליות אין בכוחה לגרום לאף אדם לבצע עבודה הכרוכה במידת רשעות כה גדולה .להאמין במשהו אחר ,טען ,משמעו לא לדעת כלום אודות טבעו של הרוע .פודהורץ קבע כי חרף פסיקותיה של ארנדט ,לא היה אייכמן אדם רגיל ובשום פנים ואופן לא ניתן לכנות את תוכנית ההשמדה הנאצית לטיהור העולם מיהודים "בנאלית" .תוכנית זו מאופיינת בטירוף מארגניה ומפעיליה ,ונעדר ממנה כל רכיב בנאלי (.)Ibid, 75-77 גם ההיסטוריון ישראל גוטמן ,מי שהיה ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ב"יד ושם" ואף שימש כעד במשפט אייכמן ,ממחזר לעיתים טענות כאלו .במאמרו "שנאה עצמית נוסח ארנדט" (גוטמן ,)0999 ,טען גוטמן כי הניתוח של ארנדט את דמותו של אייכמן ,ובאופן רחב יותר את טיבו של הרוע ,בעייתי ומסולף ,שכן בניתוחה עובדות מהימנות והשערות דמיוניות התערבבו יחדיו .אישיותו של אייכמן העולה מספרה ,כתב ,היא ככל הנראה שילוב של דמות אותנטית עם אלמנטים דמיוניים רבים (שם .)009 ,כך למשל ,באשר לטענתה שאייכמן היה זעיר בורגני חסר מזל ,דמות רגילה ,בנאלית ונטולת צבע ,טען גוטמן כי ארנדט הפגינה חוסר רצינות ,היסטורית ואקדמית כאחת ,והתעלמה לחלוטין מן העובדות .לאמיתו של דבר ,קבע בתוקף ,היה אייכמן דמות מרכזית במנגנון ההשמדה ,החיונית לקידום "הפיתרון הסופי" ,והזדהה עמוקות עם הרעיונות האנטישמיים ועם עיקרי האידיאולוגיה הנאצית. "אין זה מתקבל על הדעת ,אפוא ,שהמשטר הנאצי רתם למבצעים פליליים אנשים מקריים ויד המקרה בלבד הציבה גרמני פלוני במקום אחד ופלמוני במרכז מנגנון הרצח .במשטר בו הנאמנות והקנאות נתבעים מכל אדם והשירותים החשאים מציצים לתוך קנקנו של הפרט – יש שיטה והיגיון בבחירת אנשים לתפקידים ולמשימות" ,כתב (שם .)021 ,להשקפתו של גוטמן ,פעל אייכמן נמרצות לקידומה ושכלולה של תוכנית ההשמדה של העם היהודי ,והתאמץ כל העת להבטיח כי מטרותיה יבוצעו באופן המושלם והחלק ביותר ,כך שהתוכנית תכלול את המספר הרב ביותר של יהודים .הוא היה להוט אחר 37 מציאת פיתרון לבעיה היהודית ומשוכנע כי מבצע ההשמדה הכרחי על מנת להגן על העם הגרמני מפני מזימות הרסניות של יהודים .כלומר ,בניגוד חריף לדבריה של ארנדט ,הנשענים ,לדידו ,על פרשנות חופשית וסובייקטיבית של האירועים ,סבר גוטמן כי לא היה אייכמן בנאלי כל עיקר .נהפוך הוא :הוא היה דעתן ואידיאולוג נאצי מן השורה הראשונה ,שניסה ,ככל שאיפשר לו כוחו ומעמדו ,לקדם את רצח היהודים בתקופת השואה (שם.)029-024 , טענות דומות ניתן למצוא הן בתגובתו של האינטלקטואל היהודי-אמריקאי ומבקר הספרות, ליונל אבל ) ,(Abel, 1963אשר פורסמה מספר שבועות לאחר הופעת ספרה של ארנדט ,בכתב-העת האמריקאי " ."Partisan Reviewאבל סבר כי הדבר הבולט והבעייתי ביותר בדיוקן ששרטטה ארנדט לאייכמן ,עניינו בכך שנעדרת ממנו כל התייחסות לאידיאולוגיה שלו והוא מתואר כאדם קומי ,ממוצע וכעושה דברו הנאמן של היטלר ,הנעדר ערכים ועקרונות בשמם פעל .אייכמן היה נאצי מובהק ,קבע אבל ,וללא ספק ספוג באידיאולוגיה נאצית אנטישמית ,אם זכה להגיע לעמדתו הבכירה בהירארכיה הנאצית .שנאתו כלפי היהודים הייתה חלק מהותי וניכר באידיאולוגיה שלו ).(Ibid, 221 הן המשפטן וההיסטוריון היהודי ,יעקב רבינסון ,מתח בספרו" ,העקוב למישור" (רבינסון, ,)0999ביקורת חריפה כנגד טענתה של ארנדט בדבר הבנאליות של אייכמן .ראיות רבות מצויות ,טען, המעידות כי בניגוד לדבריה של ארנדט ,לא היה אייכמן פקיד בנאלי וצייתן גרידא ,כי אם אנטישמי מובהק ונציונאל-סוציאליסט קנאי ,כמו גם ציר מרכזי ובעל יוזמה במנגנון ההשמדה ,וכן שותף מלא לאחריות השמדת היהודים באירופה כולה (שם .)47 ,28 ,על מנת לאשש את טענתו ,בדבר היעדר הבנאליות של אייכמן ומידת להיטותו הרבה להשמדת העם היהודי ,הביא רבינסון כדוגמא את פעילותו של אייכמן בהונגריה לקראת סוף המלחמה .לדבריו ,במהלך שנת ,0944בעת תהליך הכחדתה של יהדות הונגריה ,ובכדי להשיג את הסכמתו של הורטי 8להמשך גירושי היהודים מבודפשט ,אישר היטלר לכ-ארבעים אלף יהודים הונגרים לעזוב את הונגריה ולעלות לארץ ישראל .בנקודה זו הגיע אייכמן, להשקפתו של רבינסון ,לשיא הלהיטות והקיצוניות במלחמתו כנגד מאמצי ההצלה ,כאשר התנגד באופן גורף להגירת יהודים הונגרים לפלשתינה ,ונותר נאמן לאמונותיו ,גם כאשר הן עמדו בניגוד להוראותיו הישירות של היטלר .התעקשותו זו של אייכמן ודבקותו במטרה שהציב לעצמו ,חרף כל הפקודות שהורו אחרת ,הייתה עבור רבינסון ההוכחה הניצחת לכך שארנדט טעתה .אייכמן לא היה פקיד זוטר גרידא ,שביצע את תפקידו בנאמנות ובצייתנות עיוורת להיטלר ,קבע .באמצעות ציות עיוור לפקודה שניתנה מפי הפיהרר עצמו ,יכול היה אייכמן להציל חייהם של אלפים רבים של יהודים ,אולם בחר שלא לעשות כן .כלומר ,לא זו בלבד שאייכמן להוט היה להוציא לפועל את דבר הפיהרר ,לא ממניעי נאמנות בלבד כי אם מתוך סלידה עמוקה כלפי היהודים ,אלא שהן כאשר לא היו פקודות מן הסוג הזה בנמצא ,דחף אייכמן להמשך מדיניות ההשמדה והגירושים ההמוניים ופעל באופן עצמאי ומיוזמתו הבלעדית ,לעיתים תוך התקלות בהתנגדות מצד הממונים עליו ,והמשיך בעקשנות להוציא לפועל את "הפיתרון הסופי" ולהגדיל את מספר היהודים המושמדים (שם.)17-11 , יתר על כן ,זמן רב לאחר שמרבית מפקדיו ושותפיו למימוש "הפיתרון הסופי" ראו את סופה הקרב של המלחמה ,וביקשו להציל את עורם באמצעות הצלת יהודים ,נותר אייכמן נאמן 8אדמירל מיקלוש הורטי היה מדינאי הונגרי ,אשר שימש כעוצר הונגריה בין השנים .0944-0921 38 לאידיאולוגיה האנטישמית שלו ודחף להמשך קיום המשלוחים לאושוויץ (שם .)19-18 ,זו הייתה הסיבה בשלה טען רבינסון כי אייכמן לא היה אלא נאצי הדוק ,אנטישמי ונוטף שנאה ,שפעל נמרצות ובתשוקה גדולה למימוש האידיאולוגיה הנאצית הרצחנית וטיהור הרייך השלישי מיהודים" .מתוך התעודות ההיסטוריות המצויות בידנו" ,כתב" ,עולה דמותו הממשית של אייכמן :אדם בעל כוח- הדוחף שלא כרגיל ,רב-מג במעשי עורמה ואונאה ,נבון ומיומן בתחום עבודתו ,כמשוגע-לדבר-אחד, אדוק בכל לב ונפש ל'שליחותו' לעשות את אירופה 'נקייה מיהודים'" (שם .)99 ,מן הראוי לציין כאן כי דבריו של רבינסון בעניין זה שיקפו יפה את הלך הרוח של הפולמוס וההתקפות כנגד הספר. ב 2.שיתוף הפעולה של מנהיגי היהודים באירופה עם הנאצים סדרת האשמות שנייה כנגד הספר ,שתפסה מקום מרכזי בוויכוח הציבורי הסוער ואפיינה את מרבית החוקרים שנטלו בו חלק ,עסקה ביחסה של ארנדט להתנהגות היהודים באירופה ומנהיגיהם בתקופת השואה ולביקורת שמתחה על מעורבותם ב"פיתרון הסופי" .רבים ראו בספר לא רק זיכוי של אייכמן מפשעיו או ניסיון להציגו כבורג קטן וצייתן שפעל במערכת מפלצתית ,כי אם גם התקפה נוקבת על קורבנותיו היהודיים שנכחדו ,בשל התנדבותם מרצון לרצח עצמם וסיועם למימושו וליישומו של "הפיתרון הסופי" (למשל גוטמן ;011-029 ,0999 ,שלום ;99-92 ,0979 ,יקירהAbel, ;207-209 ,2119 , .)1963, 213-218; Podhoretz, 2004, 68-74על אף שלנושא שיתוף הפעולה של ההנהגה היהודית עם הנאצים בעת השואה הוקדשו כ 04 -עמודים בלבד בספרה של ארנדט ,נושא זה הסעיר יותר מכל נושא אחר את הרוחות ,נידון תכופות בוויכוח הציבורי שהתנהל סביב הספר ועורר את הביקורת החריפה ביותר בקרב אינטלקטואלים יהודיים (כהן ;009 ,0971 ,בילסקי.)20-21 ,2110 , בראש ובראשונה זעזעה את המבקרים השאלה שהעלתה ארנדט ,בנוגע למידה בה יש להאשים את היהודים בשל הפאסיביות שהפגינו נוכח הרצח ההמוני שבוצע בהם בידי הגרמנים ,או עד כמה שיתוף הפעולה של מועצות יהודים מסוימות עם הנאצים מתקרב לסוג של שותפות כלשהי באשמה ( .)Bernstein, 1997, 297מה שעורר יותר מכל דבר אחר את זעם המבקרים הייתה קביעתה כי "בכל מקום שחיו בו יהודים היו מנהיגים יהודים מוכרים ,וההנהגה הזאת ,כמעט ללא יוצא מן הכלל, שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת ,מסיבה זו או אחרת ,עם הנאצים .האמת כולה הייתה שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היו משתררים כאוס ומצוקה נוראה אבל המספר הכולל של הקורבנות בוודאי היה בקושי בין ארבעה וחצי לשישה מיליון נפש" (ארנדט.)014 ,2111 , מן הראוי לציין כי עמדותיה של ארנדט ,בנוגע למועצות היהודים ושיתוף הפעולה היהודי בשואה ,לא היו חדשות ופורצות דרך .אינטלקטואלים אחרים כבר הביעו בעבר עמדות דומות ,והצביעו על שיתופי פעולה שונים שהתקיימו בין היהודים לנאצים 9.הזעם הרב שעוררו דבריה של ארנדט נבע, אם כן ,לא מן החדשנות שבהם כי אם ,בין השאר ,מן העובדה שאינטלקטואלית יהודייה ,בעלת שיעור קומה עולמי ,האשימה בפומבי את מנהיגי היהודים ,בכתב-עת אמריקאי יוקרתי בעל תפוצה רחבה. מעשה זה נתפס על ידי רבים כבגידה בקהילה של מי שבחרה להציג את הכביסה המלוכלכת לעיני 9הבולט בניהם הוא ראול הילברג ,שבמחקר שערך על רצח יהודי אירופה ,עליו התבססה ארנדט רבות בספרה ,ניתח את התנהגות היהודים ומנהיגיהם בעת השואה והצביע על שיתוף הפעולה של היהודים עם רוצחיהם בתהליך השמדתם (.)Hilberg, 1961 39 העולם כולו .זאת ועוד ,דבריה של ארנדט לגבי שיתוף הפעולה של המנהיגות היהודית ,נראו למבקרים רבים כצעד קלאסי של האשמת הקורבן .הנכונות להכיר בבנאליות של הפושע מזה ובאחריותם של מנהיגי הקורבנות מזה ,נתפסו על ידי רבים כטשטוש גבולות מסוכן שעלול להוביל להמעטה בחשיבות האסון ולניהיליזם מוסרי (בילסקי ;09-08 ,2110 ,שפירא.)029-024 ,2117 , תגובתו החריפה של ליונל אבל ,מדגישה בבהירות נקודה זו .להשקפתו של אבל ,לכל אורך ספרה התייחסה ארנדט ליהודים ולמנהיגיהם בעת השואה בצורה שלילית וביקורתית להפליא ,ושפטה אותם באופן המחמיר והאכזרי ביותר שידעה ,ללא שמץ של חמלה או כל ניסיון להבין את התנהגותם. ולא זו בלבד ,אלא ששיפוטיה האכזריים של ארנדט היו שטחיים ושרירותיים ,שכן נעדר מהם כל ניסיון להסביר את הטיעונים ולהצביע על הסיבות הממשיות בגינן בחרו מנהיגי היהודים לשתף פעולה עם מרצחיהם ובכך ולסייע בהשמדת עמם .אבל סבר כי בעוד השקיעה ארנדט מאמצים רבים לנגח את היהודים בספרה ולבקרם בחריפות על שבחרו לסייע לנאצים ,לא עשתה כל ניסיון ,ולו פעם אחת, להסביר את שיתוף הפעולה הזה ולהתמודד עם השאלה המהותית ,באם שיתוף הפעולה נבע מטיפשות, אנוכיות או נבזות מוסרית לשמה ) .(Abel, 1963, 215מן הראוי לציין ,כי על אף מספר העמודים המועט בספרה של ארנדט העוסק בנושא שיתוף הפעולה היהודי ,הקדיש אבל חלק ניכר מתגובתו לסוגיה זו ,ועיון במאמרו יוצר את הרושם המוטעה כי זהו הנושא המרכזי של הספר. על פי אבל ,הציגה ארנדט בספרה תמונה שלילית ביותר של יהודי אירופה בעת השואה ותיארה אותם כבני אדם שפלים ,המונעים מטיפשות או נטיות נבזיות ,שהן ,ולא עוצם ידיהם של המרצחים הנאציים או איום ההשמדה שריחף מעל לראשם ,גרמו להם לסייע למנגנון ההשמדה של עצמם ולקדם את "הפיתרון הסופי" .אבל טען כי ארנדט לא בחנה את התנהגות המנהיגים היהודיים באופן מעמיק טרם פרסמה את מסקנותיה הפסקניות ,ובמקום לערוך ניתוח מקיף וראוי ,המציג את העובדות ההיסטוריות כהווייתן ,הגבילה עצמה לתיאור העובדות הסנסציוניות בלבד ,ובכך לא תרמה מאומה להבנתנו את השואה ,את התנאים ששררו באירופה בעת שנשלטה על ידי הנאצים ובפרט את הסיבות ואת הרקע לשיתוף הפעולה היהודי ).(Ibid, 216-218 ברוח דומה ,טען ישראל גוטמן כי סוגיית שיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים בתקופת השואה מהווה את החלק החמור והבעייתי ביותר בספרה של ארנדט .קביעותיה הפסקניות ,בדבר התנהגותה הבלתי מוסרית של ההנהגה היהודית באירופה בעת השואה ,נובעות ,לטעמו ,מחוסר ידיעה ,שכן היכרותה עם היהדות ועם קורות היהודים מאופיינת בשטחיות צורמת .יתרה מזו ,סבר גוטמן כי לו הייתה ארנדט מקפידה לבדוק את הדברים קודם לטענותיה ושיפוטיה המחמירים ,היא הייתה מגלה כי במאבק על החיים גילו המעונים היהודיים תושייה ,כוח רצון אדיר וחסינות מופלאה ,והתנגדות מזוינת לגרמנים הייתה רק צד אחד במאבקם הכולל של היהודים בנאצים (גוטמן .)028 ,0999 ,זאת ועוד, בהתייחסותו להוקעתה של ארנדט את כלל היודנראטים והמנהיגים היהודים בשואה ,טען גוטמן בתוקף כי בבואה לדון בשיתוף הפעולה של הקורבנות היהודיים עם הנאצים ,עזב את ארנדט כליל שיקול דעתה .נכון אומנם כי המושג "יודנראט" הפך ,ובמידה מסוימת של צדק ,לשם נרדף לשיתוף פעולה וציות עיוור לנאצים ,ותקופת הנאציזם אכן הובילה להתדרדרות מוסרית של יהודים רבים, אולם בדיקה מעמיקה יותר ,טען ,חושפת כי הוקעה כוללנית אינה תופסת במקרה זה .מלבד היותם כלי 41 שרת בידי המרצחים הנאצים ,שתפקידם היה לסייע בביצוע ההשמדה ,מרבית היודנראטים התארגנו תחילה מתוך רצון עז להקל ככל האפשר על הציבור היהודי .היודנראטים פעלו בגטאות שנים רבות והיוו את הגורם הבלעדי אשר טיפל בענייני השיכון ,הבריאות ,המזון והעבודה בגטו .מאחר ובשלבים המוקדמים ,עד לשנת ,0940מרבית היהודים כלל לא העלו על דעתם אפשרות של השמדה טוטאלית, סבר גוטמן כי תפקיד היודנראטים התרכז בעזרה הדדית ובמאבק במחלות מדבקות שרווחו בגטאות, כמו גם התמודדות עם מצבי לחץ ,קור ,רעב ,צפיפות וכן הלאה .לפיכך ,להשקפתו ,הזלזול הרב שהפגינה ארנדט כלפי היודנראטים הוא מיותר ,שטחי ובעיקר מעיד על בורות מוחלטת בנוגע לתפקיד שמילאו ולמידת תרומתם להמשך החיים התקינים בגטאות (שם.)010 , גם ההיסטוריון אלחנן יקירה ,בספרו "פוסט-ציונות ,פוסט-שואה :שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל" (יקירה ,)2119 ,ביטא את סלידתו הרבה מאופן דיונה של ארנדט בהנהגה היהודית והתנהגותה בעת השואה ,וטען כי בנושא זה ,בדומה לנושאים רבים בספרה ,לא הסתפקה ארנדט בדיווח אובייקטיבי על שאירע ,אלא אף עשתה את מלאכתם של השופטים וחרצה משפט. משפטה ,כתב יקירה ,היה משפט קשה ונטול רחמים ,שהאשים את ההנהגה היהודית בכישלון מוסרי בלתי נסלח .יקירה הדגיש כי בניגוד לקביעותיה הנחרצות של ארנדט ,מחקרים רבים מראים שעל פי רוב ,לטענותיה ,בדבר חלקה של ההנהגה היהודית בהשמדת היהודים ,אין שחר .לא ניתן להכליל את התנהגותה של כלל ההנהגה היהודית ,סבר יקירה ,ולהכניסה תחת מטרייה אחת של שיתוף פעולה עם הנאצים ,שכן בעוד במקום אחד שיתפו מנהיגי הקהילות פעולה עם רוצחיהם ,במקום אחר התנגדו באומץ לב ובאופנים שונים .בסיכומו של דבר ,טען יקירה כי לשיתוף הפעולה או לחוסר שיתוף הפעולה לא הייתה השפעה של ממש על היקף ההשמדה וקצב המשלוחים (שם.)209 , לשון אחר ,ארנדט הואשמה בכך ששפטה בחומרה את התנהגות היהודים בשואה ,שלדידה הייתה בלתי מוסרית ,בעוד זיכתה את אייכמן בשל היותו בנאלי .הדו"ח שכתבה על המשפט צרם לרבים ,שכן לטענתם בעוד את אייכמן ,רוצח ההמונים ,הוא זיכה מאשמה וקטלג כאדם רגיל שאינו מודע ואחראי למעשיו ,את קורבנותיו האומללים הרשיע הדו"ח באופן נחרץ ונטול רחמים ,בשל כישלונם להיאבק חזרה ובשל שיתוף הפעולה שלהם עם מרצחיהם הנאציים (למשל סימוןAbel, 1963, ;247 ,0991 , .)219, Podhoretz, 2004, 74נטען כנגדה של ארנדט כי לא זו בלבד שהדגישה בספרה את חפותו של אייכמן והתעקשה על היותו אדם רגיל וממוצע ,שתחת תנאיו של המשטר הטוטליטארי לא ניתן היה לצפות ממנו להתנהגות שונה מזו שנקט בה ,אלא שהיא גם הצביעה על היהודים כאשמים העיקריים ברצח של עצמם ,או לכל הפחות כקורבנות שאחריותם לגורלם שקולה לזו של רוצחיהם. ליונל אבל ,לדוגמא ,טען כי הדרך בה שפטה ארנדט את אייכמן הייתה חיובית ורחמנית בהרבה מן השיפוט לו זכו בני עמה ,ולפיכך ,ובאופן אבסורדי ,יוצא אייכמן בספרה טוב בהרבה מקורבנותיו היהודיים ) .(Abel, 1963, 219גם עקיבא ארנסט סימון התייחס במאמרו לנקודה זו. בעוד כלפי היהודים ,סבר ,נהגה ארנדט בקשיחות לב ובחוסר רחמים מופגן ,כל אדם אחר ,אשר פעל בתקופה הנידונה ואינו נכלל עם העם היהודי ,זכה ממחברת הספר ליחס אוהד ולתמיכה מוסרית. "איש מכל אלה האחראים אינו אשם ביודעין" ,כתב סימון" ,אולם מנציגי היהודים ,שכנראה היה 40 מחובתם לדעת הכל בדיוק מראש ,אשם לפי דעתה של חנה ארנדט כל אחד ואחד" (סימון.)247 ,0991 , דעה דומה לזו של סימון הביע האינטלקטואל היהודי ,נורמן פודהורץ .לדבריו ,בניגוד חריף ליהודים בשואה ,שנאלצו לספוג יחס נוקשה ,מאשים ונטול רחמים מחנה ארנדט ,לנאצים הוענקה תשומת לב ייחודית וזהירה קודם שהועמדו אצלה למשפט ) .)Podhoretz, 2004, 74כמו כן ,לדבריו של ישראל גוטמן ,קיים פער מצמרר בין היחס השלילי המופגן שהעניקה ארנדט ליהודים לזה החיובי והסלחני שהעניקה לאייכמן ,וכל העדינות וההתחשבות הרבה לה זכה אייכמן בספרה ,עזבה אותה כליל שעה שהיא באה לדבר על היהודים" .בנוגע ליהודים" ,כתב גוטמן" ,מדברת ארנדט בהכללות ,מטילה האשמות סיטוניות ,לא מקפידה בביסוס ההגדרות -כאן הכל מותר" (גוטמן.)009 ,0999 , ביקורת דומה הועלתה על ידי חוקר הקבלה היהודי ,גרשם שלום ,ידידה משכבר של ארנדט, אשר הגיב לספרה השנוי במחלוקת ,ובפרט לשני הנושאים שנידונו לעיל ,במכתב פומבי שכתב לה ,ב- 21ביוני ,0991כשישה שבועות לאחר שקיבל את הספר ,ובו האשים אותה ,בין השאר ,ב"היעדר אהבת ישראל" ובשנאת הציונות (מכתב גרשם שלום לחנה ארנדט ,ה 21 -ביוני ,0991בתוך :שלום90- ,0979 , .)99כאמור ,המחלוקת הציבורית של שנות השישים סביב ספרה של ארנדט התנהלה בעיקר באנגלית ומעל דפי עיתונים ומאמרים אמריקאים .מכתבו של שלום היה הקול הישראלי העיקרי שהצטרף לדיון בשנות השישים והפיק את אחד המסמכים הבולטים והקשים בוויכוח הציבורי. במכתבו ,העמיד שלום בסימן שאלה את זהותה היהודית של ארנדט והקדיש את עיקר ביקורתו ליחסה המחמיר והמאשים כלפי קורבנות השואה היהודיים .הגם שהסכים עם הנחתה ,בדבר קיומה של חולשה יהודית שהופגנה לעיתים בתקופת השואה ,התנגד שלום בתקיפות לדגש החזק ששמה ארנדט בספרה על חולשה זו ולתיאורה המעליב ,שלדידו "חדל להיות אובייקטיבי וריח של רשעות נודף ממנו" (שם .)92 ,הוא סבר כי יחסה להנהגה היהודית חטא בסילופי עובדות והכללות רבות ,שאומנם הציגו תמונה בעייתית למדי מבחינה מוסרית ,אולם כוזבת וכזו שאינה נאמנה למציאות .אומנם היו מנהיגים יהודיים בשואה שחטאו חטא מוסרי וראויים לבוא על עונשם ,טען שלום ,אולם מנהיגים מפוקפקים אלו אינם מהווים את עיקרה של ההנהגה היהודית שפעלה בימי השואה ,ומספרם המועט לא מהווה הצדקה ,ולו הקטנה ביותר ,לזלזול וליחסה הפוגעני והשיפוטי של ארנדט כלפי מנהיגי היהודים כולם ,שנתפס בעיניו כמתנשא ,בזוי ובלתי מתקבל על הדעת (שם.)91 , לדידו של שלום ,המפתח להבנת ספרה הבעייתי וסילופיה הרבים של ארנדט ,הוא היעדר "אהבת ישראל" אצלה .הוא הדגיש כי הספר כולו ,וביתר שאת הפער בין תיאורה הסלחני של ארנדט את אייכמן לזה הביקורתי והמאשים שהעניקה ליהודים ,יכול היה לנבוע אך ורק מרגשות איבה וסלידה חזקים שחשה ארנדט כלפי כל דבר הקשור בציונות .טענות הספר מגמתיות ולא משכנעות ,טען ,ואינן מעידות על מחקר רציני ומעמיק שנעשה קודם לפרסומו .להשקפתו ,לא ניתן להסביר את ספרה של ארנדט ,ובפרט את דיוניה המתמיהים בסוגית הבנאליות של אייכמן ושיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים ,אלא כדברי לעג לציונות ולעם היהודי (שם.)94 , כפי שנטען לפנים ,גרשם שלום לא היה היחיד שדן בסוגיית יהדותה של ארנדט ובשאלת נאמנותה לעמה בעקבות פרסום ספרה ובתגובה לדבריה בנוגע לשיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים .להשקפתה של עדית זרטל ,הייתה זו התחמושת העיקרית במערכה שהוכרזה נגדה (זרטל .)081 ,2112 ,לני יחיל, 42 למשל ,ראתה בהתקפתה של ארנדט על ההנהגה היהודית בשואה ,ניסיון לקעקע את הלגיטימיות של הקיום היהודי כאומה בעולם .היא חשדה בכוונותיה הפנימיות ,הבלתי מבוטאות ,של ארנדט ,וסברה כי מטרתה האמיתית בספרה הייתה להוכיח לעם היהודי כי "אין הוא ראוי או מתאים להתקיים כעם בין העמים" .יחיל טענה כי אופן דיונה של ארנדט בהתנהגות היהודים בשואה ,מעיד על כך שהיא דחתה בבוטות את היד הפתוחה שהושיטה לה מדינת ישראל ,ועל כן אין לה חלק ושייכות יותר למדינה זו (מכתב לני יחיל לחנה ארנדט ,ה 7 -במרץ ,0991בתוך :שביט ומכמן.)90 ,2101 , במכתבו ,ביקר שלום גם את טון כתיבתה היהיר של ארנדט ,התנסחויותיה הפוגעניות כלפי היהודים וחוסר הרחמים בו היא דנה את מעשיהם בנושא כה רגיש ,והאשים אותה בקשיחות לב שאינה נחוצה ,ואולי אף אסורה ,כלפי בני עמה (שלום .)91-92 ,0979 ,יש לציין כי בעניין זה ייצג שלום את דעת הרוב הגדול של קוראיה של ארנדט ,אף של תומכיה הנלהבים ביותר בפולמוס סביב ספרה. רבים הסתייגו מדרך כתיבתה המנוכרת ומן הטון הציני והמלגלג שאימצה בדיונה בסוגיות הרגישות ביותר בתולדות העם היהודי והאנושות בכללה ,שלא זו בלבד שלא תרמו להעברת מסריה ,כי אם לעיתים פגמו באמינותה והיקשו על הקוראים לקבל את טיעוניה הצודקים .אליזבת יאנג-ברוהל, למשל ,טענה כי "ספרה של ארנדט [ ]...היה אירוני בסגנונו ותקיף בנימתו לעיתים קרובות ,וכמה מן הקטעים מעוררי המחלוקת ביותר שבו היו חסרי רגישות במיוחד" (יאנג-ברוהל.)199 ,2101 , גם אניטה שפירא ,שעסקה ,בין השאר ,במשפט אייכמן ,בספרה "יהודים ,ציונים ומה שביניהם" (שפירא ,)2117 ,ביקרה את טון כתיבתה היהיר והמזלזל של ארנדט ,שפגע ,לדידה ,באיכותו ובמקצועיותו של "אייכמן בירושלים" ,ואיפשר לה לדבר בצורה פסקנית ומלאת ביטחון עצמי על דברים שהיכרותה עימם הייתה שטחית בלבד .בלשונה של שפירא: אחת הנטיות של ארנדט שקוממו עליה רבים וטובים ,היא הנטייה הדידקטית :כמו מורה מבטן ומלידה ,היא נותנת לכל הסובבים אותה באולם המשפט ומחוצה לו שיעור בהתנהגות הנכונה ואף מחלקת ציונים .כך היא מלמדת את בן-גוריון כיצד הוא אמור לנהל את המדינה. את האוזנר – איך מנהלים תביעה במשפט ]...[ .את אייכמן – ממה להימנע ומה להדגיש .את זקני היהודים – איך להתנהג תחת שלטון הנאצים .ועוד ועוד .הכתיבה שלה עמוסה משפטים 'אגביים' ,שבהם היא אגב אורחא מכניסה סנוקרת למישהו מן הצד (שפירא.)021 ,2117 , ברוח דומה ,טען האינטלקטואל האמריקאי וויליאם פיליפס ) ,(Phillips, 1964מתומכיה של ארנדט ומי שהיה בעת פרסום ספרה עורך כתב-העת רב ההשפעה דאז ” ,”Partisan Reviewכי בעוד הספר "אייכמן בירושלים" מציג תיאור עוצמתי וחשוב אודות טבעו של הפשע שהתבצע ותרומתו של אייכמן ליישום "הפיתרון הסופי" ,בדיונה של ארנדט אודות התנהגות היהודים בשואה ניכרה נימה מזלזלת וצורמת עד מאוד ,שפגמה באיכותו והשפעתו של הספר .נימה יהירה ולגלגנית זו שנבעה ,לדבריו, מכתיבה מרושלת או מדעה קדומה נסתרת שמחזיקה ארנדט אודות היהודים ,הובילה רבים מקוראיה לחוש כי המנהיגות היהודית בשואה ,אם לא היהודים כולם ,זכו מצידה לביקורת שיפוטית ונוקבת, לעיתים זדונית ,ללא כל סיבה המוסברת בספרה ).(Ibid, 283 43 ב 3.דין צדק או משפט ראווה :ביקורת כלפי התנהלות משפטו של אייכמן סדרת האשמות שלישית כנגד ארנדט ,עסקה ביחסה הביקורתי והשיפוטי כלפי התנהלות משפטו של אייכמן ,ובפרט בטענותיה הנחרצות בדבר היותו של המשפט משפט ראווה ,בעל משמעויות פוליטיות ברורות ,שלא היה לו דבר עם בירור האמת ועשיית צדק .חוקרים רבים ביקשו להפריך את טענתה של ארנדט ,בדבר התנהלותו הלקויה של המשפט ,וסברו כי חרף קביעותיה הפסקניות ,המשפט שנערך לאייכמן בירושלים התנהל כראוי ובדרך המקובלת לשפיטת פשעים כה חריגים ובעלי מידת אכזריות כה רבה .בין המשמעותיים שבהם ,ומי שהטיח את אחת הביקורות הקשות והמפורטות ביותר כנגד יחסה של ארנדט לניהול המשפט ,היה יעקב רבינסון ( ,)0999שטען כי בית המשפט נהג כשורה במלוא מובן המילה ,ובניגוד חריף לדבריה של ארנדט ,נשמע לתביעות הצדק ומילא את תפקידו כראוי .אין כל הוכחה בספרה של ארנדט ,כתב רבינסון ,להאשמה החמורה כי המשפט היה משפט ראווה בניהולו ובניצוחו של בן-גוריון (רבינסון .)010 ,0999 ,תחת זאת ,קבע" ,בירור משפטו של אייכמן היה בתכלית הכשרות המשפטית .הליכיו היו בהתאמה גמורה לכללים ולנוהג המשפט הלאומי והבינלאומי, ולעקרונות הצדק כפי שנתפרשו על ידי מערכות-החוקים המתקדמות ביותר" (שם.)029 , עוד נטען כנגדה של ארנדט ,כי קביעתה בדבר היותו של המשפט כלי פוליטי ,שמטרתו הייתה לשרת את צרכיו הפוליטיים-תעמולתיים של בן-גוריון ,וזו בלבד ,היא האשמה חמורה ,נטולת כל אסמכתא ,שנבעה ברובה מסלידה עזה שחשה ארנדט כלפי היהודים והתנועה הציונית ,וכן כלפי בן- גוריון ,שעמד בראשה באותה עת וכיוון את פעולותיה .נורמן פודהורץ ,למשל ,הדגיש בבהירות נקודה זו ( .)Podhoretz, 2004להשקפתו של פודהורץ ,למן התחלתו ועד סופו ,ביקרה ארנדט את התנהלות משפטו של אייכמן .ביקורתה הייתה פסקנית וכוללת ולא חמק ממנה דבר ,החל מן העובדה שאייכמן נשפט בפני בית משפט ישראלי ולא בינלאומי ,דרך תוכנו הבעייתי ,מבחינתה ,של כתב האישום שקיבל ועד לדרך בה בחרו הן האוזנר הן סוורציוס לנהל את התביעה ואת ההגנה שלו ,בהתאמה .בעוד חלק מן הביקורות שהשמיעה ארנדט על המשפט נראו לפודהורץ הגיוניות ,הוא טען כי בהתחשב באיבה הרבה שהציגה כלפי היהודים ,למן המשפט הראשון בספרה ,אין ספק כי יש לראות בביקורות אלו לא יותר מאשר דוגמאות נוספות לעוינות שחשה כלפי היהודים ולדרישות המוגזמות שלה מהם .יחסה הביקורתי של ארנדט ,המוגזם לכל דעה ,כלפי כל היבט יהודי במשפט ,כתב פודהורץ ,לא נובע מהתנהלות לקויה של המשפט או מסירוב מארגניו לנהלו על פי הנורמות המקובלות ,כי אם מתחביב שפיתחה ארנדט לשפוט את היהודים בסטנדרטים אחרים ,גבוהים בהרבה ,מאלו שהיא מעניקה לכל האחרים ,ולבקר אותם בחומרה כאשר אין הם עומדים בסטנדרטים אלו (.)Ibid, 78-79 בדומה לפודהורץ ,גם ישראל גוטמן הסתייג מקביעותיה הנחרצות של ארנדט בדבר הפוליטיזציה של המשפט והתנהלותו הלקויה ,וטען שכל פרט במשפט זכה בספרה להסתייגויות אירוניות או לקיתונות לעג בוטה .בכל תיאור המשפט ,סבר גוטמן ,לא ניתן למצוא ,ולו קטע אחד ,בו הוכיחה ארנדט הבנה אינטלקטואלית והפגינה הסכמה או דברי הזדהות .השבח שבפיה הוא קמצני ומובלע ואילו הפסול נראה בכל .יתירה מזו ,הוא הדגיש כי לכל אורך ספרה הפגינה ארנדט יחס שלילי כלפי כל דבר הקשור בדרך זו או אחרת למדינת ישראל .יחסה העוין לציונות גלוי לעין ומרב ביקורתה 44 על המשפט נובע מסלידתה האישית מהמדינה ומאופן הקמתה ,אשר היה מנוגד לשיקול דעתה ,ולא מהתנהלותו הלקויה של המשפט בירושלים (גוטמן.)009-002 ,0999 , ברוח דומה ,טען אלחנן יקירה ( )2119כי "אייכמן בירושלים" מבטא יותר מהכל היעדר הגינות יהודית וכעס עמוק ,מצידה של ארנדט ,כלפי היהודים והתנועה הציונית .להשקפתו ,מה שהניע את ארנדט בדיונה בניהול המשפט ,ובפרט בביקורת החריפה שהציגה בספרה כנגד התערבותו של בן-גוריון בנעשה במהלכו ,היה רצונה להתנקם בתנועה הציונית ,ובבן-גוריון בראשה ,שכן אלו התעלמו מדעותיה וכוננו מדינה המנוגדת באופייה להשקפותיה .לפיכך ,סבר יקירה בתוקף ,כעסה ארנדט על בן-גוריון והחליטה לבזות את שמו ,להמציא אודותיו סיפורי בדים ולקבוע אותם כאמת ,מבלי שבדקה את אמיתות דבריה (יקירה" .)201 ,097 ,2119 ,בדיעבד נראית הברית שלה עם הציונות כברית על תנאי", כתב" ,כשהתנועה הציונית לא שמעה לה ,היא פנתה לה עורף" (שם.)210 , יקירה סבר כי מרגע הקמת המדינה ארנדט לא סלחה והמתינה להזדמנות ,שנקרתה בדרכה עם קיומו של משפט אייכמן בישראל ,לבוא חשבון עם בן-גוריון ועם התנועה הציונית שהנהיג (שם, שם) .לדיונים הארוכים שערכה בספרה ולביקורת הנוקבת שהציגה כלפי התנהלות המשפט ,לא הייתה, להשקפתו ,כל חשיבות ,מלבד עילה ותירוץ לניגוחם של ישראל ושל בן-גוריון" .הכעס על בן-גוריון", כתב" ,הוא ה'תת-טקסט' [ ]...של הספר על אייכמן .ובלשון בני אדם :הצורך להתחשבן עם בן-גוריון הסימבולי ,כלומר עם אותה הכרעה היסטורית שהביאה להקמתה של מדינת ישראל ,היה מניע סמוי, אם כי חשוב ככל הנראה ,בהחלטה לבוא לירושלים ולסקר את משפט אייכמן" (שם .)212 ,יקירה סבר כי ארנדט השתמשה לרעה בשואה ,כתחמושת חיה במאבק האידיאולוגי שניהלה כנגד מדינת ישראל והציונות .דקויותיה ההיסטוריות וטיעוניה המפולפלים ,כתב ,משמשים יותר מהכל "[ ]...לניגוח של ישראל ,להבאשת ריחה ,ובסופו של דבר לדה-לגיטימציה שלה" (שם .)249 ,בניגוד לקביעותיה החוזרות ונשנות בספרה ,טען יקירה כי ארנדט לא הגיעה לירושלים על מנת לסקר במהימנות את משפט אייכמן ולתור אחר האמת .להגעתה של ארנדט לירושלים היו מטרות ברורות ,שתמציתן נקמה וסגירת חשבון עם התנועה הציונית ,ותוכנו של הדו"ח שכתבה היה ידוע לה לפרטיו עוד קודם לפתיחת המשפט. ארנדט ,כתב" ,ידעה מראש מה היא רוצה לומר ,ורק חיפשה תימוכין וסימוכין להשקפותיה ,שכמו תמיד היו מוצקות ,דעתניות ובלתי-ניתנות לשינוי" (שם.)201 , ביקורת דומה ,אולם מנקודת מבט שונה לחלוטין ,הועלתה על ידי ליאורה בילסקי ,במאמרה: "כעוף החול :ארנדט בירושלים ,אלפיים" (בילסקי ,)2110 ,אשר הגיבה לנושא ניהול משפטו של אייכמן ,והציגה את אחת התגובות המעניינות לעניין זה .בילסקי הקדישה חלק נכבד ממאמר הביקורת שלה על "אייכמן בירושלים" לעיסוקה של ארנדט באופן ניהול המשפט ,ובפרט לטענתה כי המשפט חרג מעבר לגבולות המשפט הפלילי ,העוסק באשמתו או חפותו של פושע פרטי ,ותחת זאת הקדיש עצמו לקידום אינטרסים פוליטיים ותעמולתיים של מדינת ישראל (ארנדט.)299-294 ,010 ,08-01 ,2111 , לטענתה של בילסקי ,לא רק בן-גוריון ביקש לעשות שימוש פוליטי במשפטו של אייכמן. בהתעקשותה לדון בספרה בשיתוף הפעולה היהודי בעת השואה ,על אף העובדה שסנגורו של אייכמן בחר שלא להעלות נושא זה במהלך המשפט ,סברה בילסקי כי הן ארנדט חטאה בחטא מן הסוג הזה, וביקשה לקדם אינטרסים פוליטיים באמצעות משפטו של פושע נאצי בכיר .בעשותה כן ,הרחיבה ארנדט את יריעת המשפט ,בניגוד לקביעתה כי על המשפט להתמקד אך ורק במעשיו של אדולף אייכמן 45 (בילסקי .)20 ,2110 ,מדברים אלו עולה ,כתבה בילסקי ,כי בניגוד לדבריה של ארנדט ,המחלוקת בינה לבין גדעון האוזנר ,ביחס לתפקידו של משפט אייכמן ,לא הייתה בין תפקיד משפטי לתפקיד פוליטי. למעשה" ,מדובר היה בהתנגשות בין שתי תפיסות מנוגדות לגבי התפקיד הפוליטי של המשפט בעיצוב הזיכרון והזהות הקולקטיביים הישראליים" (שם ,שם) .להשקפתה של בילסקי ,שני הצדדים היו נכונים להרחיב את יריעת המשפט למען מטרות פוליטיות ,על מנת להציג נרטיב היסטורי שלם ,אם כי שני הנרטיבים היו שונים בתכלית .בעוד ביקש האוזנר לספר באמצעות המשפט סיפור על אנטישמיות עתיקת יומין כנגד העם היהודי ,אשר הגיעה לנקודת שיא בזוועות השואה ,חתרה ארנדט להציג סיפור אוניברסאלי ,בדבר צמיחתו של משטר טוטליטארי המשתלט בהדרגה על העולם ,ויצירתו של פשע חדש חסר תקדים ,המציב סכנה לאנושות כולה (שם.)22-20 , ב 4.הסתירות הפנימיות בין "אייכמן בירושלים" ל"יסודות הטוטליטאריות" סדרת האשמות נוספת שעלתה במערכה שהתנהלה כנגד ארנדט וספרה ,עסקה בסתירות הקיימות, לכאורה ,בין תובנותיה של ארנדט בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,ובין מסקנותיה ב"אייכמן בירושלים" .חלקם של החוקרים שהגיבו ל"אייכמן בירושלים" טענו כי אין כל קשר תיאורטי בין שני הספרים ,ובעוד מצביע "יסודות הטוטליטאריות" על קו מחשבה אחד ,קוהרנטי ,שעניינו בהשתלטותו של המשטר הטוטליטארי על יכולת המחשבה והפעולה של היחיד ,והכחדתו את המרחב הפוליטי ואת מאפייני האדם בתור שכזה (ארנדט ,)2101 ,מציג "אייכמן בירושלים" קו מחשבה שונה ,ולעיתים אף מנוגד לחלוטין (למשל סימון.(Podhoretz, 2004, 69-70 ;241-240 ,0991 , נטען כי בדיווחה על משפט אייכמן והתנהגותו בעת השואה ,כמו גם בדיונה בהתנהגות היהודים ומנהיגיהם ושיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים ,זנחה ארנדט את מרבית השגותיה ומסקנותיה ממחקרה הקודם על תופעת הטוטליטאריזם .עקיבא ארנסט סימון ( ,)0991בין השאר, מדגיש בבהירות נקודה זו .במאמרו ,טען סימון כי סתירות פנימיות והיעדר קוהרנטיות מאפיינים את כתיבתה של חנה ארנדט .מחד ,ב"יסודות הטוטליטאריות" ,שעה שביקשה לתאר את המצב הבלתי רגיל והתנאים הקיצוניים ששררו באירופה ,בתקופה בה נשלטה על ידי הנאצים ,נעזרה ארנדט בקטגוריות שהגדירה ובמסקנותיה החלוציות ,בדבר השפעותיו של המשטר הטוטליטארי על אזרחיו. אולם מאידך ,טען סימון ,קטגוריות אלו נשכחו ממנה כליל שעה שהיא באה לשפוט את קורבנותיו היהודיים של משטר זה ,ובפרט אלה שנטלו חלק בתפקידי ההנהגה ,בספרה "אייכמן בירושלים". הספר "יסודות הטוטליטאריות" ,קבע סימון בתוקף ,כולל כמה וכמה אזהרות חשובות בנוגע ליכולת החשיבה של היחיד ופעולתו המוסרית תחת תנאים רדיקאליים ,שבעוד כוחן עמד להן במידת-מה לגבי הספר עצמו ,ב"אייכמן בירושלים" נעדרו כל תוקף ונזנחו כמעט לחלוטין (סימון.)241-240 ,0991 , "מוטב היה" ,כתב סימון" ,אילו שמרה חנה ארנדט אמונים להבחנות שהגיעה אליהן בספרה הקודם. תחת זה נתנה יד ל'רצח האישיות המוסרית' של אלה שרובם נבצר מהם להשיב לה דבר" (שם.)299 , ברוח דומה ,טען הנס מומסן ( )2117כי ב"אייכמן בירושלים" הציעה ארנדט ,שלא הייתה היסטוריונית בהכשרתה ,פרשנות חדשה ומעוררת מחלוקת למאורעות השואה .להשקפתו ,היא הגיעה למסקנותיה על סמך הערכה ביקורתית של מסמכי המשפט ,תוך שהיא משנה ומרככת בתהליך זה את עמדתה הקודמת ,כפי שהוצגה ב"יסודות הטוטליטאריות" (מומסן.)249 ,2117 , 46 ב 5.המשך הסתירות הפנימיות :עקביות ורצף מול שבירה והיעדר מקצועיות סט נוסף של ביקורות כנגד ארנדט עסק גם הוא בעיוניה המוקדמים בתופעת הטוטליטאריזם .נטען כי בעוד השכילה ארנדט להחיל את מסקנותיה מן המחקר המקיף שערכה על המשטרים הטוטליטאריים והשפעתם על התנהגות האדם היחיד ופעולתו המוסרית (ארנדט )2101 ,על אישיותו ופועלו של אייכמן, ולפיכך פטרה אותו מאחריות למעשיו ומחלה לו על התנהגותו הבלתי ניתנת למחילה ,בבואה לדון בהתנהגות בני עמה ,קורבנות המשטר ,תחת תנאיו הזהים של המשטר הטוטליטארי ,שיפוטה היה קר, נוקשה ונטול רחמים או הבנה לתנאים הבלתי ייאמנו בהם פעלו .היהודים ,כך טענו לא אחת מבקריה של ארנדט ,חמקו מזרועותיו הארוכות של המשטר הטוטליטארי ,אשר כפי שטענה בספרה "יסודות הטוטליטאריות" למעט יחידי סגולה משתלט על כל אזרחיו ,מותיר חותמו על כולם וקובע נורמות התנהגות ייחודיים לו ,ונותרו בני אדם עצמאיים ובעלי חשיבה ביקורתית שיכלו ,ואף היו חייבים, לנהוג על פי הקודים ואמות המוסר הרגילים .לשון אחר ,נטען כנגדה של ארנדט כי בבואה לדון את מנהיגי היהודים על התנהגותם בשואה ,דחתה ארנדט על הסף את מסקנותיה המוקדמות ,אודות ההשפעות ההרסניות של הטוטליטאריות ,ושפטה אותם בחומרה ,בהיותם אחראיים למצבם ועל כן אשמים ברצח עמם (למשל גוטמן ;009 ,0999 ,כהן.)Abel, 1963, 226-227 ;024-021 ,0971 , דברים אלו הולמים במיוחד את האופן בו דן ליונל אבל ( )Abel, 1963בספרה של ארנדט, "אייכמן בירושלים" .ב"יסודות הטוטליטאריות" ,סבר אבל ,גינתה ארנדט בחריפות את המשטר הטוטליטארי ,בין השאר בשל פגיעתו האנושה ביכולת ההתנגדות הפוליטית של אזרחיו ,באמצעות כוחו להפוך כל אופוזיציה וביטוי של התנגדות לכזה הנעדר הן משמעות מוסרית הן תוצאות פוליטיות ממשיות ,ואף החילה את מסקנותיה על הדיוקן ששרטטה לאייכמן בספרה הנוכחי .חרף זאת ,טען, ב"אייכמן בירושלים" שפטה ארנדט בחומרה את היעדר התנגדותם של היהודים שחיו תחת המשטר הנאצי הטוטליטארי ,והאשימה אותם באימפוטנציה ,פאסיביות והיעדר חשיבה עצמאית .כלומר ,על אף שב"יסודות הטוטליטאריות" הצביעה ארנדט על יצירת פרטים מיותרים ,מפורדים ובעלי חשיבה ודפוסי התנהגות אוטומאטיים ,הנעדרים יכולת להבחנה בין טוב לרע ולפעילות מוסרית ,בתור אחד מפירותיו הקודרים אך המובהקים ביותר של המשטר הטוטליטארי ,טען אבל כי אין היא השכילה להחיל את מסקנותיה אלו שעה שהיא דנה בהתנהגות בני עמה בספרה הנוכחי .או אז ,הייתה ארנדט ביקורתית ונוקשה ,ונעדרה ממנה כל הבנה לתנאים הייחודיים בהם פעלו ) .(Ibid, 226-227מה הייתה האלטרנטיבה שעמדה בפני מנהיגי מועצות היהודים בשואה? שאל אבל ,האם חרף העובדה המצערת שחיו ופעלו תחת המשטר הטוטליטארי ,שימרו ,בניגוד לכל האחרים ,את היכולת להבחין בין טוב לרע? האם הקיצוניות של המצב באירופה הנאצית ושל החיים תחת המשטר הטוטליטארי ,אותה תיארה בהרחבה בספרה הקודם ,לא הייתה אחרי הכל כה קיצונית? (.)Ibid, 226-227 לשון אחר ,להשקפתו של אבל" ,יסודות הטוטליטאריות" מצביע באופן שאינו משתמע לשתי פנים על היעדרותה הכמעט מושלמת של היכולת להתנגדות יעילה למשטר טוטליטארי ,זאת בשל קיצוניותו של המשטר ואימוצו את ההנחה כי "הכל אפשרי" .מתוך כך ,הוא הסיק כי ב"אייכמן בירושלים" נסוגה ארנדט והתכחשה למעשה לכל עמדה בה נקטה בספרה הקודם ,וכל זאת על מנת שתוכל להביע בפומבי את כעסה כלפי היהודים ולבקר בחומרה את ההחלטות שהתקבלו על ידי מנהיגי 47 היהודים בשואה .אבל הדגיש כי תחת מסווה של ספר המציג תיאוריה ביקורתית כנגד המשטרים הטוטליטאריים ,ביקשה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים" להציג תיאוריה אחרת ,מוסווית ,שעניינה בתקיפת העם היהודי ובהטחת האשמות במעורבותו ותרומתו הרבה להשמדה של עצמו .תיאוריה זו, טען ,שקרית וכוזבת מעיקרה ,ובמאמרו ביקש להזימה ).(Ibid, 228-230 בדומה לקביעותיו של אבל ,טען ירחמיאל כהן ( )0971כי הספר "אייכמן בירושלים" מאופיין באמביוולנטיות ובסתירות פנימיות רבות .נכון אומנם ,כתב כהן ,כי בדיונה בדמותו ופועלו של אייכמן בספרה הנוכחי ,נותרה ארנדט נאמנה למסקנותיה המרשימות ופורצות הדרך מן המחקר שערכה למשטרים הטוטליטאריים ,וביקשה להצביע על אייכמן כתואם לדמות הטוטליטארית הטיפוסית, אותה הגדירה כעשר שנים קודם לכן ,בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,וכלובש צורתה המוחשית של דמות זו בהיסטוריה .אולם בעיסוקה ביהודים ובהתנהגותם בתקופת השואה ,זנחה ארנדט כליל את מסקנותיה המוקדמות ,בדבר השפעותיו ההרסניות של המשטר הטוטליטארי ,והטיחה בהם האשמות מחמירות ,אודות התנהגות בלתי נאותה ובלתי מוסרית .בניגוד חד ליהודים ,סבר כהן ,אליהם מתייחסת ארנדט כפרטים בלתי מוסריים בחברה נורמטיבית ,מצטייר בעיניה אייכמן כאדם פשוט והגון ,שאין לראות בדרך פעולתו כבלתי מוסרית במיוחד ,שכן נעשתה במסגרתה של חברה קיצונית בעלת נורמות נפשעות (כהן .)024-021 ,0971 ,כפי שניסח זאת במאמרו: שיקול זה ,המציג את התנהגות היהודים כפרשה האפורה ביותר בשואה מצד אחד ואת אייכמן כבעל מוסר במסגרתו החברתית מצד שני ,מראה ,לדעתנו ,שהערכיות המוסרית של ארנדט היא לפחות אמביוולנטית :אייכמן ,מכיוון שחי במדינה פושעת ,מעשיו הפושעים הם בלתי מוסריים רק מבחינה אוניברסאלית ,בעוד היהודים ,קורבנות אותה חברה פושעת ,הופכים למכשירי השמדה ומעשיהם נחשבים בלתי מוסריים הן מבחינת חברתם והן מהבחינה האוניברסאלית (כהן.)024 ,0971 , דוגמא נוספת לטענה זו ניתן למצוא במאמרו של ישראל גוטמן ( .)0999בדומה לאבל וכהן ,הן גוטמן התייחס במאמר התגובה שלו ל"אייכמן בירושלים" למסקנותיה של ארנדט ממחקרה על תופעת הטוטליטאריות ,בדבר השפעותיו של המשטר על התנהגותו ויכולת החשיבה של האדם היחיד ,אולם הצר על כך שאין היא השכילה להחילן הן על היהודים ,קורבנותיו של משטר זה ,והתנהגותם בעת השואה (גוטמן .)009 ,0999 ,לטענתו ,בעוד ב"אייכמן בירושלים" ,בעת דיונה בדמותו והתנהגותו של אייכמן ,נותרה ארנדט נאמנה לעצמה ולהגותה ,וניתחה את הפושע כאיש המודרנה וכיציר כפיו המופתי של המשטר הטוטליטארי ,ולפיכך ככזה הנעדר יכולת ממשית לפעול ולחשוב באופן עצמאי, בדיונה ביהודים ובהתנהגותם תחת אותו משטר ,איפשרה לשיקולים אישיים להפריע לה בדרך והתעלמה ,במודע או שלא במודע ,ממסקנותיה המוקדמות .ארנדט ,סבר גוטמן ,לא השכילה להבין כי הן היהודים חיו תחת תנאי המשטר הטוטליטארי והיו עלולים להיות מושפעים ומעוצבים על ידו .הוא האמין כי דווקא משום היכרותה של ארנדט עם השפעותיו של המשטר הטוטליטארי על אזרחיו ,ניתן היה לצפות כי תדע להשליכן גם על קורבנותיו היהודיים ,ותגלה הבנה בנוגע להתנהגותם בתנאים הבלתי ייאמנו שמייצר משטר זה .אולם לא כן הוא .בספרה "אייכמן בירושלים" ,קבע נחרצות ,שפטה ארנדט בחומרה את התנהגות היהודים ומנהיגיהם בימי השואה והאשימה אותם באופן התקיף 48 והנוקשה ביותר על שכשלו מבחינה מוסרית ושיתפו פעולה עם רוצחיהם" .מסתבר" ,כתב גוטמן" ,כי הטוטליטאריזם והנובע ממנו הטביע חותמו על נאמניו ואותם עלינו לראות לא כמחוללי פשעים ,או לא רק כמחוללי פשעים ,אלא גם כקורבנות למגיפה חברתית .ואילו היהודים -לא .מהיהודים נתבע להיות רציונאליים מאוד ,כלפיהם נחמיר בשיפוטינו .עליהם לא חל טירוף התקופה" (שם ,שם). ג .סיכום הפולמוס לנוכח דברים אלו ואישומים נוספים שעלו במהלך הפולמוס ,מבקרים רבים גרסו כי הספר כולו מבטא משאלת מוות של העם היהודי ,בעוד ארנדט ,מתוך שנאה עצמית או רצון לנקמה ,ביקשה להוכיח שהיהודים למעשה רצחו את עצמם .רבים שוכנעו ,אפוא ,כי חנה ארנדט היא בוגדת ,אנטישמית הלוקה בשנאה ואף הלקאה עצמית ,אנטי-ציונית או אויבת פנימית של העם היהודי ,אשר הכריזה מלחמה על עמה ודחתה בשאט נפש את היד הפתוחה שהגישה לה מדינת ישראל (לדוגמא מכתב לני יחיל לחנה ארנדט ,ה 11 -באפריל ,0991בתוך :שביט ומכמן ;91-92 ,2101 ,גוטמןSyrkin, ;001-002 ,0999 , .)1963, 345-346חוקרים רבים הסיקו כי הספר כולו מהווה מסע השמצה כנגד היהודים והאידיאולוגיה הציונית ,כלי תעמולה להבאשת ריחה של ישראל ,ועל כן גינו ודחו אותו על הסף (לדוגמא יקירה .)291 ,201 ,2119 ,כמו כן ,הואשמה ארנדט בהיותה קרה ,חסרת לב ונשמה ,זדונית, יהירה וקלת דעת ,שעיוותה את העובדות ההיסטוריות כך שיתאימו להשקפת עולמה ולמסר שביקשה להעביר בספרה .היא הואשמה בהתמודדות פזיזה ובלתי אחראית עם העובדות והטיה מכוונת בפרשנות של האירועים (לדוגמא גוטמן ;004-002 ,0999 ,שפירא.)Bernstein, 1997, 297 ;021 ,2117 , הביוגרפית של ארנדט ,אליזבת יאנג-ברוהל ,בהתייחסותה לפולמוס האמריקאי אודות הספר ,טענה כי "[ ]...השיטה ארנדט את ספינתה נגד הרוח בזרמים סוערים ,רגשות עמוקים ועבר שלא הייתה בקיאה בו .היא נחשבה נטולת אהדה ,קשוחה אפילו [ .]...והכתיבה עצמה ,ללא התהייה ,נראתה לקוראים רבים נמהרת ,חורצת משפט באורח בלתי נאות ושחצנית" (יאנג-ברוהל.)171-199 ,2101 , זאת ועוד ,רבים הטיחו בארנדט כי התמונה שציירה לאייכמן בספרה הייתה מושכת וחיובית בהרבה מזו שצוירה על ידה ליהודים אותם רצח (לדוגמא .)Abel, 1963, 219; Podhoretz, 2004, 74 נטען כנגדה כי בכך שבחרה להשתמש בביטוי "הבנאליות של הרוע" לתיאור מאורעות השואה ,הפכה ארנדט את השואה כולה לאירוע טריוויאלי ושגרתי ,ועל ידי כך המעיטה בייחודיותה ,הפחיתה מעוצמת הקטסטרופה שפקדה את העם היהודי וזלזלה בכבודם של המתים ובסבל שחוו הקורבנות (כהן .)Bernstein, 1997, 297 ;291 ,2117 ,ארנדט נחשדה בסימפתיה סמויה וגלויה לנאצים ,ביחס אוהד במופגן לאייכמן ובהכחשת הרוע והזוועה של מעשיו .תוויות רבות הודבקו לה ,מהיותה יהודייה חולת שנאה עצמית ובעלת יסוד נפשי מפורר ,ועד לנאצית ,ברייה תימהונית ואף שונאת אדם (לדוגמא גרודזנסקי .)Abel, 1963, 219, 223 ;291 ,0979 ,ישראל גוטמן ,בהתייחסותו לאמירתו של גרשם שלום בדבר היעדר "אהבת ישראל" השורה על ארנדט (שלום ,)92 ,0979 ,הרחיב אפוא את טענתו והוסיף כי לא היעדר "אהבת ישראל" לבדה ניתן למצוא בספרה ,כי אם "אהבת אדם" בכלל חסרה בו (גוטמן .)001 ,0999 ,האשמות אלו ,ורבות נוספות שקצרה היריעה מלהזכירן בפרק זה ,הן שניצבו בלב המחלוקת הסוערת והזינו את הררי התגובות שנכתבו על הספר ואת המתפלמסים מכל הצדדים. 49 כפי שראינו בפרק זה ,רבות כבר נכתב הן על משפט אייכמן עצמו והן על הספר שנכתב כדיווח על המשפט" ,אייכמן בירושלים" ,ועל מחברתו ,הפילוסופית הפוליטית היהודייה ,חנה ארנדט .בחינה מקיפה של "מחלוקת אייכמן" ושל החומר הרב שנכתב על הספר "אייכמן בירושלים" ,העלתה כי מרבית החוקרים שהשתתפו בוויכוח הציבורי סביב הספר הגיבו לכל סוגיה שהעלתה ארנדט בספרה באופן נפרד ,במנותק מיתר הטענות ,ולא קישרו בין הנושאים המרכזיים המופיעים בספר ,או התייחסו אליהם כביטויים שונים של אותה טענה .אומנם באופנים שונים ,אך מרביתם המוחלט של מבקרי הספר התייחסו לשלושת הנושאים שהעלתה ארנדט באופן נפרד ,החל מן האפיון של אייכמן כבורג בנאלי ונעדר חשיבה ,דרך השיפוט של ארנדט בנוגע להתנהגות המנהיגים היהודיים באירופה ועד לביקורת החריפה שמתחה על היותו של משפט אייכמן משפט ראווה בעל משמעויות פוליטיות רבות. מבקרים רבים אף הגדילו לעשות וחילקו את תגובתם לתתי-פרקים ,בהתאם לנושא בו דנו בכל פעם, ללא כל אינטגרציה וזליגה של נושא אחד למשנהו (לדוגמא סימון ;0991 ,גוטמן ;0999 ,רבינסון;0999 , .)Abel, 1963לשון אחר ,רבים קראו את "אייכמן בירושלים" כספר המורכב משלוש טענות מרכזיות, העומדות כל אחת בפני עצמה ונעדרות חיבור ביניהן ,ולא כמכלול תיאורטי ,כאשר כל טענה מבקרת, לכאורה ,ומשמיצה את היהודים מכיוון אחר .לפיכך ,פירשו אותו לרוב כניסיון עיקש של המחברת, המוסווה תחת אצטלה של דיווח עיתונאי אובייקטיבי ,לנגח את היהודים ואת המדינה החדשה שכוננו במספר גזרות במקביל (לדוגמא סימון.)Abel, 1963 ;0991 , זאת ועוד ,בעוד חלק מן החוקרים הכירו את עיסוקה של ארנדט בתופעת הטוטליטאריזם, וכפי שראינו אף שילבו זאת בביקורתם כנגד הספר ,אין הם עמדו בבהירות על הקשר הקיים בין שני הספרים ועל המאפיינים האוניברסאליים של "אייכמן בירושלים" .בחינת הפולמוס העלתה כי מעט מאוד נכתב עד כה על הקשר התיאורטי שבין "אייכמן בירושלים" לספרה המוקדם של ארנדט, "יסודות הטוטליטאריות" .מעטים הם החוקרים והאינטלקטואלים שקראו את הספר כהמשך ישיר לניתוח שערכה ארנדט לתופעת הטוטליטאריות .מעטים ביקשו לנתח את "אייכמן בירושלים" לאור התיאוריה החלוצית שלה על המשטרים הטוטליטאריים ולקשור את טיעוניו להשפעותיהם על האדם היחיד ועל האפשרות לפעולה פוליטית מוסרית .כפי שנוכחנו בפרק זה ,חוקרים רבים אף הכחישו באופן מפורש קשר מסוג זה והצביעו דווקא על ההבדלים התיאורטיים בין שני הספרים ועל הסתירות הקיימות בין התיאוריה שהוצגה בכל אחד מהם ,תוך שהם מצרים על כך שארנדט לא השכילה להחיל את מסקנותיה ממחקרה החשוב והמוערך על התופעה הטוטליטארית ,שעה שהיא דנה באייכמן ובהתנהגות היהודים בעת השואה בספרה הנוכחי (להרחבה ולדוגמאות בעניין זה ראו עמ' .)49-49 לשון אחר ,מרביתם המובהק של החוקרים שקראו והתעמתו עם ספרה מעורר המחלוקת של ארנדט על משפט אייכמן ,לא מצאו בו עדות למאבקה העיקש שהיא מנהלת מזה עשרות שנים כנגד התופעה הטוטליטארית ,שלהשקפתה מציבה סכנה שאין שנייה לה בחומרתה לטבע האדם ולהמשך קיומו של המין האנושי עלי אדמות .לפיכך ,בפולמוס הציבורי שהתחולל סביב "אייכמן בירושלים", כמעט ולא התייחסו ל"יסודות הטוטליטאריות" ולתיאוריה הפילוסופית-פוליטית שהוצגה בו ,אודות המשטרים הטוטליטאריים והשלכותיהם האוניברסאליות על האדם הפרטי והאנושות בכללה .זאת ועוד ,כאשר כן התייחסו המבקרים לספר "יסודות הטוטליטאריות" בביקורת שמתחו על "אייכמן 51 בירושלים" ,הייתה זו התייחסות שולית בלבד ,אשר לרוב הצביעה דווקא על ההבדלים הקיימים בין הספרים ועל דרך הניתוח השונה בה נקטה ארנדט בכל אחד מהם ,ולא על החיבור התיאורטי ביניהם. בכל אחת מהביקורות שלקחו חלק בסערה האינטלקטואלית סביב הספר יש מן האמת ,אולם כל אחת מהן מחמיצה לטעמי את העיקר .האתגרים היו שם כולם ,ורבים מן המבקרים הצביעו על כשלים ובעיות בכתיבתה של ארנדט ,שיש להגיב אליהם במקום הראוי .אולם למעט יוצאים מן הכלל, מעטים במיוחד ,אף תגובה לא קישרה בין הנושאים שהעלתה ארנדט בספרה ולא מיזגה אותם לכדי הגות פוליטית אחת ,הצועדת יד ביד עם מחקרה המקיף שערכה למשטרים הטוטליטאריים ועם אזהרותיה החריפות בדבר הסכנות שהם מציבים לגורל האנושות .היעדר הבחנה בקישור התיאורטי שבין שני הספרים הוביל ,לטעמי ,את החוקרים לבקר בחריפות את התיאוריה שהוצגה ב"אייכמן בירושלים" ,ולטעון לאמביוולנטיות ולחוסר קוהרנטיות בדבריה של ארנדט .ולטר לאקר (,)2117 במאמר שכתב על המחלוקת הציבורית ,הדגיש כי בניגוד לדרך המקובלת בה ניתחו אינטלקטואלים את "אייכמן בירושלים" ,כאמצעי לתקיפת היהודים או ככלי לניגוחה של מדינת ישראל ,ספרה של ארנדט על אייכמן מתבסס על הניתוח המוצג ב"יסודות הטוטליטאריות" ומהווה תרומה רבת עוצמה לתיאוריה הפוליטית ,בדרכים שטרם הובחנו די צורכן (לאקר .)91 ,2117 ,בפרקים הבאים אבחן את הקשר התיאורטי שבין "אייכמן בירושלים" ל"יסודות הטוטליטאריות" .אציג קריאה הקושרת בין הנושאים השונים שהעלתה ארנדט בספרה על אייכמן וממזגת אותם בגוף המחשבה הכללי שלה, ובפרט בניתוח הפוליטי שערכה למשטרים הטוטליטאריים ולסכנות האוניברסאליות המצויות בהם. שירז דוסה ( ,)Dossa, 1984במאמר שכתב על "אייכמן בירושלים" ועל הפולמוס שניעור בעקבות פרסומו ,הציג הסבר אפשרי לוויכוח הסוער המתנהל סביב הספר .להשקפתו ,לעיתים קרובות ספרה של ארנדט על אייכמן הובן שלא כהלכה על ידי מבקריו ,שכן לא נקרא בקונטקסט הנכון בו יש לקרוא אותו ,ומכאן הסערה שפרצה סביבו .דוסה הצביע על היעדר הבנה של הספר בקרב מרבית משתתפי הפולמוס ,וקשר את הבנת טיעוניו בקריאה נכונה של הספר ,מבחינתו ,כלומר לא כספר בעל תיאוריה פוליטית עצמאית ,כי אם ככזה המציג פיתוח תיאורטי והמשך ישיר לתיאוריה שהציגה ארנדט בספרה המוקדם יותר( )Arendt, 1958( “The Human Condition” ,להלן "המצב האנושי") .לטענתו ,היעדר קריאה נכונה של הספר "אייכמן בירושלים" ,על ידי מרבית החוקרים שהגיבו אליו ,וניתוקו מן השדה התיאורטי בו נכתב ,הם שעומדים בלב המחלוקת הציבורית הסוערת סביבו (.)Dossa, 1984, 163 על פי דוסה ,מרביתם המוחלט של החוקרים שהגיבו לספרה של ארנדט ,קראו אותו כספר עצמאי ,שאינו מהווה המשך תיאורטי ישיר לספרה "המצב האנושי" ולעיוניה המוקדמים בשקיעתן של הפוליטיקה והספירה הציבורית בעת המודרנית ,והשתלטות הספירות הפרטית והחברתית על גבן, המנוסחים לעומק ובבהירות בספר זה .עובדה זו ,טען ,היא שהכשילה את הבנתם של החוקרים את ספרה של ארנדט על משפט אייכמן ,ומנעה מהם להבין לאשורן את טענותיה ולרדת לשורש דבריה. להשקפתו ,אף לא אחד ממבקריה של ארנדט ,ובכללם אלו שהזדהו עימה ,הבין את העובדה הפשוטה, לפיה הניתוח שערכה ארנדט ב"אייכמן בירושלים" ,הן להתנהגותו הנפשעת של אייכמן והן לתגובותיה של ההנהגה היהודית לגורל הטראגי שפקד את עמה ,נשען במישרין על התיאוריה הפוליטית הכללית 50 שלה ,והבנתו כראוי טמונה בהיכרות עם המונחים שפיתחה בספרה "המצב האנושי" ,ובפרט בהבחנה שבין הפרטי לציבורי ,הניצבים בלב התיאוריה הזו ( .)Ibid, 163כלומר ,התגובות החריפות כלפי ספרה של ארנדט על אייכמן ,נובעות ,לגרסתו של דוסה ,מכישלונם של מרבית המבקרים להבין כי לשיפוטיה הביקורתיים של ארנדט בספר זה יש היגיון אך ורק כאשר הם נקראים בהקשרם הנכון ,בתוך הקונטקסט של התיאוריה הפוליטית הכללית שלה .תוכנו האמיתי של "אייכמן בירושלים" ,סבר ,וזה הניצב בלב טיעוניו מעוררי המחלוקת והמעניק להם משמעות ,נשען במידה רבה על השיפוטים התיאורטיים הייחודיים והחלוציים שפיתחה ארנדט בספרה "המצב האנושי" .היעדר היכולת של משמיציה להפנים עובדה הרת-חשיבות זו ,היא הסיבה העיקרית לחוסר ההבנה את "אייכמן בירושלים" ,והיא שמסבירה את העוינות הרבה והסלידה שעורר בקרב קוראיו (.)Ibid, 165 עיקרון בסיסי בתיאוריה הפוליטית שהוצגה בספר "המצב האנושי" ,לטענתו של דוסה ,עניינו בהבחנה המכריעה שערכה ארנדט בין הספירה הציבורית לספירה הפרטית ,והוא שניצב הן בבסיסו התיאורטי של "אייכמן בירושלים" ( .)Ibid, 165-166דוסה סבר כי על פי ארנדט ,ספירה ציבורית בה מתקיימת פעילות אזרחית אמיתית היא אתר המוקדש כל כולו ,על פי טבעו ואופיו ,לדאגה לכלל ולטוב המשותף .מנגד ,הספירה הפרטית היא המרחב של החיים האינסטינקטיביים ,המאופיין בנטייה לקדם אינטרסים עצמיים בלבד .לראייתו ,בהתאם למשנתה של ארנדט ,היכולת לבצע פשעים נוראיים כפי שהתרחשו תחת המשטרים הטוטליטאריים ,והנאציזם בפרט ,קשורה באופן הדוק ובלתי ניתן להתרה לטבעם של החיים הציבוריים ,שהפכו בגרמניה הנאצית לחיים פרטיים גרידא ,ולשקיעתה של הפוליטיקה והעשייה המוסרית בתנאים טוטליטאריים .החיים הציבוריים בגרמניה הנאצית אופיינו בדאגה כמעט בלעדית לאינטרסים פרטיים ,שאין להם דבר עם הטוב הכללי .דאגה מופרזת זו לענייני הפרט היא תנאי מקדים לרשע ולפשעים שהתחוללו במשטר הטוטליטארי (.)Ibid, 166 על פי דוסה ,בגרמניה הנאצית אנו נחשפים לניצחון האכזרי של הצורה הבלתי נורמאלית והמעוותת של הפוליטיקה ,בה עסקה ארנדט בהרחבה בספרה "המצב האנושי" .פוליטיקה המורכבת מתשוקותיו וחשקיו של האדם הפרטי ,החותרת להצלחות והישגים אישיים ולפיכך מבטלת כליל את הספירה הציבורית המוסרית ובעלת המשמעות .בהיעדר ספירה ציבורית-פוליטית בגרמניה הנאצית, רוע רדיקאלי ,כפי שבא לידי ביטוי אצל אייכמן ובמידה מסוימת גם אצל מנהיגי היהודים ,יכול היה לשגשג ולפרוח ללא רסן ) .(Ibid, 175דוסה הדגיש כי בעוד ארנדט לא טענה תזה זו במפורש ,היא הניחה אותה בדיוניה המעמיקים אודות התנהגותו של אייכמן ושל קורבנותיו ,בספרה "אייכמן בירושלים" ,ורק באמצעותה ניתן להבין את שיפוטיה .אך ורק דרך היכרות עם ההבחנה שיצרה ארנדט בין הספירה הפרטית לזו הציבורית ועמידה על ההבדלים ביניהן ,ניתן להבין את הדרך בה התייחסה ארנדט לפושעי וקורבנות המשטר הנאצי ,ובפרט לאדולף אייכמן ולמנהיגי היהודים בשואה .לראייתו של דוסה ,הבחנה זו ,שבין הפרטי לציבורי ,והשלכותיה על הרוע ועל הפעילות הפוליטית ,היא השדה התיאורטי היחידי בו שיפוטיה של ארנדט מתבהרים .אומנם באופנים שונים ,טען ,אולם התנהגותם של אייכמן ושל היהודים בעת השואה מעידה ,עבור ארנדט ,יותר מהכל ,על כישלונם לכבד את תביעותיה של הספירה הציבורית ולהימנע מן הפיתוי העז של שקיעה בפרטי (.)Ibid, 179 52 עוד ציין דוסה כי הטרגדיה של השואה ,מקורה בכישלון מרבית הגרמנים והעולם התרבותי בכלל להכיר בטבעה האנטי-פוליטי של הפוליטיקה הנאצית .העולם המערבי ואזרחי המשטר הנאצי ,כמו גם קורבנותיו ,תפסו בטעות את הרייך השלישי כלא יותר מאשר גרסה רדיקאלית של פוליטיקה נורמאלית .הם לא השכילו להבין כי בגרמניה הנאצית לא התקיימה פוליטיקה נורמאלית ,כל עיקר, ואין מרחב ציבורי אמיתי תחת משטר טוטליטארי ,המאפשר פעילות פוליטית מוסרית ) .(Ibid, 176הן הנאצים והן קורבנותיהם היהודיים לא הבינו כי הם חיים במציאות חדשה ושונה אותה מכתיב המשטר הטוטליטארי ,מציאות אנטי-פוליטית בהגדרה .חוסר הבנה זו ,והיעדר ההבחנה בין הספירות השונות בקיום האנושי ,עליה הצביעה ארנדט בספר "המצב האנושי" ,הם שאיפשרו את ביצוע הפשעים האכזריים ביותר עלי אדמות ,וכנגד אי-הבנות אלו מופנים גם שיפוטיה הביקורתיים בספרה הנוכחי. השיפוטים המופיעים ב"אייכמן בירושלים" בכללותם ,למן התנהגותו הבנאלית של אייכמן ועד לשיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים ,נובעים ,כך קבע דוסה ,מן היחסים בין הספירות השונות ומהנחותיה של ארנדט בדבר כישלונם של אזרחי וקורבנות המשטר הנאצי להבין כי לא פעלו בתנאים של פוליטיקה נורמאלית ,וכי באופן כללי לא מתקיים מרחב ציבורי תחת משטר טוטליטארי .היעדרה של הבנה זו, בקרב מרבית קוראי "אייכמן בירושלים" ,היא שהובילה ,להשקפתו ,לעוינות הרבה כלפי הספר והיא הניצבת בלב הסערה הציבורית שפרצה בעקבות פרסומו (.)Ibid, 176-177 בפרקים הבאים אציג את הדרך בה לטענתי יש לקרוא את הספר "אייכמן בירושלים" .אציע קריאה הממזגת את טיעוניו בהגות הכללית של חנה ארנדט ,ובפרט בניתוחיה המוקדמים אודות תופעת הטוטליטאריזם ,אשר נוסחו בבהירות ובאופן מעמיק בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,ואצביע על השדה התיאורטי בתוכו לטעמי נכתב הספר .בדומה לדוסה ,אטען כי מרבית מבקריה של ארנדט הבינו שלא כהלכה את ספרה ,הואיל וקראו אותו כספר נפרד ,המציג תיאוריה פוליטית עצמאית ,ולא שילבו את הטיעונים המוצגים בו בהגותה הכללית של ארנדט ובמכלול התיאורטי המאפיין את כתיבתה. אולם בשונה מדוסה ,אטען כי המפתח להבנת "אייכמן בירושלים" ,אינו טמון בהיכרות מעמיקה עם שיפוטיה המוסריים של ארנדט ,שהופיעו בספרה "המצב האנושי" ,ובהבחנות המקוריות ובעלות החשיבות שיצרה בספר זה בין הספירה הציבורית לספירה הפרטית ,אשר ללא ספק רלוונטיות לנושא ותורמות להבנה מקיפה וכוללת של משנתה של ארנדט .המפתח להבנת הטיעונים המוצגים ב"אייכמן בירושלים" ,טמון ,כך אטען ,בהיכרות מעמיקה עם התיאוריה הפוליטית של ארנדט ,שהוצגה בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,העוסקת בתנאים המודרניים הייחודיים שאיפשרו את קיומו של המשטר הטוטליטארי ובהשפעותיו על האדם היחיד ועל האפשרות לפעולה פוליטית מוסרית ,ובהתייחסות לטיעונים אלו כפיתוח וכהדגמה נוספת לאותה תיאוריה אוניברסאלית .טיעוניה המרכזיים של ארנדט ב"אייכמן בירושלים" ,בדבר דמותו והתנהגותו הבנאלית של אדולף אייכמן מזה ומעורבות היהודים ומנהיגיהם בהוצאתו לפועל של "הפיתרון הסופי" מזה ,מושרשים עמוק בהרהוריה המתמשכים אודות תופעת הטוטליטאריזם ,ובניסיונותיה המרובים להזהיר את האנושות מפני הישנותה. 53 "יסודות הטוטליטאריות" ספרה של חנה ארנדט" ,יסודות הטוטליטאריות" (ארנדט ,)2101 ,הוא אחד הספרים החשובים ביותר שעיצבו את המחשבה המדינית במחצית השנייה של המאה העשרים ,ואשר תרם אולי יותר מכל חיבור אחר להתמודדות ולהיכרות של המערב עם הרעיונות והמשטרים הטוטליטאריים מימין ומשמאל. בספר זה יצאה ארנדט למסע אל לב האפלה של המאה העשרים ואל חקר המרכיבים והכוחות בעידן המודרני ,אשר בפעולתם ובשילובם יחדיו התגבשו לכדי תופעת הטוטליטאריזם .הספר מציג ניתוח מקורי למציאות הנוראה של המאה העשרים ולסכנה הגדולה שהציבה בפנינו המודרנה ,היא סכנת המשטרים הטוטליטאריים ,ומספק תובנות רבות להבנת היכולת האנושית וטבעו של הרוע בחברה המודרנית (אבינרי .)2101 ,חשיבותו הגדולה נבעה מן האופן שבו העלה את השאלה של המשטרים הטוטליטאריים על סדר היום הציבורי ,האינטלקטואלי והפוליטי של העולם המערבי ,בשל התובנות המהותיות העולות ממנו ,בשל התנופה והתעוזה האינטלקטואלית המצויות בו ובשל המניע המוסרי העמוק העומד ביסודו .הספר פורסם לראשונה באנגלית בשנת ,0990ותורגם לעברית על ידי עדית זרטל רק בשנת .2101הוא עוסק בתנאים המודרניים שאיפשרו את עליית המשטרים הטוטליטאריים במחצית הראשונה של המאה העשרים ,תנאי התהוותם של מבנים ותנועות טוטליטאריות בעת המודרנית ,ומספק הצצה ייחודית וטובה במיוחד לעומקם של התנועות והמשטרים הטוטליטאריים ולסכנות החבויות בהם לאדם הפרטי ,לפוליטיקה ולאנושות בכללה (יקירה.)099-098 ,2119 , "יסודות הטוטליטאריות" מציג ניתוח מרשים וביקורתי של התהפוכות הגדולות של המאה העשרים ,המהווה ניסיון להתמודד עם הנטל הכבד שהעמיסה עלינו המודרנה .מאמציה של ארנדט התמקדו בניסיון להבין כיצד דווקא באירופה המודרנית ,ערש זכויות האדם ,יכול היה לקום שלטון טוטליטארי שביקש להכחיד לא את מונח זכויות האדם בלבד ,כי אם אף את טבעו וייחודו של האדם בתור שכזה .הספר הוכר מייד כמאמץ שאפתני לספק הסבר מקיף על התופעה הטוטליטארית והתבססותה באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה ,מאמץ שסירב להתמקד בגרמניה כיוצאת דופן, ותחת זאת קישר את הנאציזם עם הקומוניזם של סטאלין ,ואת הטוטליטאריזם עצמו עם חשיבה גזעית ,אימפריאליזם ועם התפתחויות פוליטיות נוספות שהתרחשו בעת המודרנית בחברה המערבית כולה ( .)McGowan, 1998, 8בספרה ,ביקשה ארנדט להעמיד זה לצד זה את הנאציזם ואת הסטליניזם ,ולנתח אותם כשני פניה של תופעה פוליטית אחת .הספר תרם רבות לעיגונו של המושג "טוטליטאריות" ,בתור סוג משטר חדשני שלא היה קיים קודם לכן בהיסטוריה האנושית ,המחבר בין המשטר הנאצי לזה הסובייטי ומציב אזהרה חמורה וקונקרטית לעתיד האנושות כולה. בפרק זה אדון ב"יסודות הטוטליטאריות" ,ואצביע על התהליכים וההתפתחויות המודרניות ,שעל פי משנתה של ארנדט התגבשו ויצרו במחצית הראשונה של המאה העשרים את התופעה הטוטליטארית. בחלקו הראשון של הפרק ,אציג תחילה את מאפייניה ומהותה של השליטה הטוטליטארית ואדון בטבעה וייחודיותה ,על פי ארנדט ,אל מול משטרים אחרים .לאחר מכן ,אצביע על תרומתו של הספר לכינונה של הבנה חדשה אודות ה"פוליטי" והקיום המוסרי ובר-המשמעות בעולם .אתאר את הדרכים 54 בהן הציג הספר דיון פוליטי חשוב בנוגע למרחב ולפעולה הפוליטית ובאפשרות התקיימותם בתנאי הגבול שמכונן העידן המודרני .לבסוף ,אציג את מבנהו הייחודי של הספר ואדון בנפרד בכל אחד משלושת חלקיו ,שלראייתה של ארנדט הובילו להופעתם ההרסנית של המשטרים הטוטליטאריים. בחלקו השני של הפרק ,אדון בהשלכותיה ותוצריה של השליטה הטוטליטארית ובסכנות הרות-הגורל שהיא מציבה לאדם הפרטי ,למרחב הפוליטי ולאנושות בכללה .אציג בקצרה את תפיסתה של ארנדט את המרחב הפוליטי ,כפי שנוסחה בספרה "המצב האנושי" ,ואת פעילותו השכלית של היחיד ,בתור מכונניה העיקריים של פעולה מוסרית ובעלת משמעות ,ואצביע על הסכנות שמציב להם העידן המודרני ,ובפרט המשטר הטוטליטארי .לבסוף ,אסכם את הפרק ואדגיש את מאפייניה המרכזיים של הטוטליטאריות ,שהפכו אותה ,למשנתה של ארנדט ,לצורת הממשל הנוראה והמסוכנת ביותר שידעה האנושות .פרק זה מהותי לעבודת התזה עקב חשיבותו הרבה של "יסודות הטוטליטאריות" בהנחת התשתית התיאורטית למחשבתה הפוליטית העתידית של ארנדט ,ובשל הקשרים הרבים הקיימים לטעמי בין הדרך בה ניתחה ארנדט את טבעה הייחודי של השליטה הטוטליטארית ,ובתוך כך את תוצריה והשלכותיה ,לבין התייחסותה ,כעשר שנים לאחר פרסום הספר ,לדמותו והתנהגותו של הפושע הנאצי ,אדולף אייכמן ,ושל המנהיגים היהודיים בעת השואה ,בספרה "אייכמן בירושלים". "יסודות הטוטליטאריות" הוא למעשה צירוף של שלושה חיבורים ,פחות או יותר עצמאיים. הראשון שבהם דן באנטישמיות המודרנית ובדרך בה התכוננה כמרכיב מרכזי בתעמולה ולאחר מכן במכונת ההשמדה הנאצית ,השני דן בהתפשטות הקולוניאליסטית האירופית ומציג אותה בתור הגורם העיקרי של מה שארנדט תיארה כשקיעתה והתפוררותה של מדינת הלאום ,והשלישי מנתח את המשטר הנאצי ,ובמידת-מה גם את המשטר הסטליניסטי ,בתור שני מופיעה העיקריים של תופעה חדשה בתכלית ,היא המשטר הטוטליטארי .על פי אלחנן יקירה ,ניתוח זה של הטוטליטאריות ,המופיע בחלקו האחרון של הספר ,הוא ללא ספק החלק החשוב והחדשני ביותר בחיבור כולו ,ובעיקר אליו מתייחסים כאשר מחפשים בספר ערך קבוע ועומד (יקירה .)099-098 ,2119 ,מכיוון שברצוני להצביע על הקשרים התיאורטיים שבין ספר זה ל"אייכמן בירושלים" ,ולהציע קריאה הקושרת את דיוקנו והתנהגותו של אייכמן ,כמו גם את התנהגות היהודים בשואה ,לתוצריו ההרסניים של המשטר הטוטליטארי ,כפי שהם מוצגים בחלק זה של הספר ,לצד דיוני בשני הכרכים הראשונים של הספר, המהותיים להבנת טבעו הייחודי והמסוכן של המשטר הטוטליטארי ,אתמקד גם אני בפרק זה בכרך השלישי של "יסודות הטוטליטאריות" ,ובפרט בהשפעותיו של המשטר על היבטים שונים בפוליטיקה ובחברה המודרנית ועל היכולת לפעולה אינדיווידואלית מוסרית במצבי הקיצון שהוא מכונן. 55 חלק ראשון – "יסודות הטוטליטאריות" :סקירה כללית א .פתיחה :מאפייניה ,ייחודה וטבעה החדשני של השליטה הטוטליטארית ב"יסודות הטוטליטאריות" ,התמודדה חנה ארנדט עם שאלת התהוותה ואופייה הייחודי והחדשני של השליטה הטוטליטארית .קביעתה הבסיסית היא כי זוהי צורת משטר חדשה ביסודה בהיסטוריה האנושית ,תופעה מודרנית ,השונה בתכלית מן המשטרים הדיקטטוריים והסמכותניים ,ואינה מהווה גרסה מעודכנת וקיצונית של רודנות ,כלומר שלטון פורע חוק ושרירותי ,שהכוח שלו מוחזק ומופעל בידי אדם אחד וכזה העוין את האינטרסים של כלל הנתינים .זוהי שליטה מוחלטת ,האמינה ,השונה מהותית מכל סוג של שליטה עריצה או חד-מפלגתית אחרת (וילה .)019 ,2117 ,גם אם צורת השליטה הטוטליטארית התפתחה ,במהלך רציף מסוים ,מדיקטטורות של מפלגות ,כתבה ארנדט" ,קווי האופי הטוטליטאריים בעיקרם הם חדשים ,ואין הם יכולים לנבוע משיטות חד-מפלגתיות" (ארנדט,2101 , .)909הממשל הטוטליטארי הוא על פי הגדרה אינו שרירותי ,שכן לטענתו ,הוא מציית באורח מדוקדק ביותר לכוחות על-אנושיים ,לחוקי הטבע או ההיסטוריה שמהם אמורים כל החוקים הפוזיטיביים כביכול לנבוע (שם .)977 ,המודל שבנתה ארנדט בספרה לתיאור הטוטליטאריות ,מושתת ,כאמור ,על שני משטרים – הנאצי של היטלר והקומוניסטי של סטאלין -אותם המשיגה כשני ביטויים שונים של תופעה פוליטית אחת .להשקפתה ,גרמניה הנאצית וברית-המועצות הסטליניסטית ,על אף ההבדלים הגדולים ביניהן ,הן שתי דוגמאות לצורת ממשל זהה לחלוטין ,הטוטליטאריות ,שהתגבשה במחצית הראשונה של המאה העשרים ,בעקבות תהליכי המודרניזציה וההתפתחויות הטכנולוגיות שהתרחשו בעולם ,שהביאו לכך שהבירוקרטיה הפכה למרכיב מרכזי בחברה ובפוליטיקה (שם.)179-174 , למשנתה של ארנדט ,מה שמייחד את המשטר הטוטליטארי אינו מידת האכזריות המופעלת בו או כמות האבידות בנפש שהוא מייצר ,שמיותר לציין כי הן רבות מנשוא ,כי אם הטבע האנושי הוא שנמצא בסכנת הכחדה .הטוטליטאריזם ,כתבה ,אינו מסתפק ביצירת פריטים אנושיים מבודדים לחלוטין וחיסולם התעשייתי ,כי אם שואף לשנות מן היסוד את הטבע האנושי עצמו .מאפיינו העיקרי הוא הניסיון לשדוד מן האדם את טבעו תחת אמתלה של שאיפה לשנותו (שם .)974-971 ,תחת המשטרים הטוטליטאריים ,טענה ארנדט ,ובפרט במחנות הריכוז וההשמדה ,מגולמת האמונה הבסיסית של הטוטליטאריזם ,לפיה הכל אפשרי .להשקפתה ,מחנות הריכוז הם המעבדות שבהן נבחנות התמורות המתחוללות בטבע האנושי ובהן חותר המשטר הטוטליטארי לממש את יעדו הסופי ולהכחיד כליל את הסובייקטיביות ואת החירות האנושית .בתנאי מעבדה אלו ,הופכים בני האדם ליצורים אוטומטיים וצייתניים ,הנעדרים יכולת לבחירה חופשית או לפעולה מוסרית .אלו ,לטענתה, מובילים לתוצאה הנוראה מכל ,והיא הרס מוחלט של האינדיווידואליות והזהות העצמית ,כאשר כל שנותר מן האדם הוא יצור בעל פני אדם ,אולם כזה הנעדר תכונות אנושיות ומורכב מצבר של תגובות אוטומטיות ,ולפיכך צועד בהכנעה ובצייתנות אל מותו .מתוך הנחת יסוד זו ,קבעה ארנדט נחרצות בספרה כי " קלונם של המחנות אינו רק עניינם של האסירים ושל מי שמנהלים את המחנות בהתאם לאמות מידה 'מדעיות' מחמירות .זה עניינם של בני האדם כולם" .כלומר ,השלכותיו של המשטר הטוטליטארי נוגעות ,לדידה של ארנדט ,לאנושות כולה ומציבות איום חמור על המשך קיומינו כבני אדם ,ולא מהוות עניינם הפרטי של רוצחי המשטר וקורבנותיו (שם.)971 , 56 בספרה ,ביקשה ארנדט להגדיר את החידוש הטמון בקטסטרופה הטוטליטארית ולהתעמת עם טבעו חסר התקדים של רצח העם היהודי באירופה ,תוך עמידה על אלמנטים קודמים ,מודרניים ,אשר איפשרו את התנאים להתרחשותו והתגבשו לכדי התופעה הטוטליטארית של המאה העשרים .טענתה היא שבעוד הטוטליטאריזם עצמו הוא תופעה חדשה בהיסטוריה האנושית ,המרכיבים שאיפשרו את קיומו נטועים עמוק במטרות ,פרקטיקות ובמניעים קיימים .שורשיו נעוצים בכוחות היסטוריים שפעלו כמאה שנים ויותר בטרם עלייתם לשלטון של היטלר וסטאלין .ארנדט הצביעה על כך שבסופו של דבר צורה חדשה זו של שליטה ,גם אם באופן פרוורטי ובלתי ישיר ,ענתה על צרכים אנושיים שהתעוררו בעידן המודרני .הטוטליטאריזם הוא תוצר של התפתחויות מודרניות ותהליכים שאפיינו את העולם המערבי במהלך המאה התשע-עשרה והמחצית הראשונה של המאה העשרים ,מענה מפלצתי ובלתי נורמאלי לצרכיהם הנורמאליים של בני האדם (.)Hansen, 1993, 129-131 מתוך תפיסה זו ,מציג הספר ניתוח ודיון מעמיק בתהליכים שהתרחשו באירופה המערבית בעידן המודרני ,ושהתגבשותם יחדיו איפשרה בבוא העת את צמיחתם של המשטרים הטוטליטאריים. להשקפתה של ארנדט ,אלו הם התנאים המודרניים שלא יצרו כי אם איפשרו את עליית המשטרים .בין התהליכים העיקריים בהם דנה ארנדט ניתן למצוא את נסיבות עלייתה של האנטישמיות הפוליטית המודרנית ,ובפרט אמונתם של היהודים בהיסטוריה משלהם שחוקיה שונים והתנתקותם מן ההיסטוריה הכללית ומן העולם הפוליטי הממשי ,ההתפשטות חסרת הגבולות של האימפריאליזם ובמקביל הרס המוסדות הדמוקרטיים היציבים במדינות האם של הכובשים ,כלומר תהליך שקיעתה של מדינת הלאום ,התפתחות מחשבת הגזע ומצב הפליטות והזרות שאפיין המוני אנשים שהודרו מזכויות האזרח שלהם בעידן המודרני והפכו לעקורים ובודדים בעולם ולפיכך ,על פי ארנדט ,נעשו טרף קל להשתלטותן המאוחרת יותר של אידיאולוגיות קיצוניות כמו הטוטליטאריות (שפירא.)2101 , תהליך נוסף עליו הצביעה ארנדט כאחד התנאים המרכזיים להופעת הטוטליטאריות ,הוא יצירתה של חברת ההמון המודרנית ,המאופיינת במיליוני פרטים מבודדים ,נטולי הנהגה ,הזדהות לאומית או זכויות משפטיות .למשנתה ,מורכב ההמון משארית המעמדות ,הוא אינו שייך לאף מעמד והוא תוצר לוואי של החברה הבורגנית המודרנית .הוא נפלט מן החברה המעמדית הקפיטליסטית ,ולפיכך חש איבה ותרעומת כנגד החברה ומשיכה אנרכיסטית לעיתים לאלימות .הוא נוטה להאמין בעלילות שווא ובקונספירציות ,ועל כן מהווה מטרה נוחה לתעמולה כמו זו האנטישמית ,שזיהתה את היהודים עם שחיתות ועם תוכניות השתלטות על המדינה (ארנדט ;291-247 ,2101 ,מירון.)27-29 ,2101 , ארנדט האמינה כי הנאציזם אינו בעיה ייחודית גרמנית מחד ולא בעיה יהודית מנגד ,כי אם תופעה כללית ,חדשה ,השייכת לעת המודרנית עצמה ,ועל כן יש להבינה במונחים של התפתחויות מודרניות .להשקפתה ,הטוטליטאריות אינה ייחודית לשום מדינה ,כי אם תופעה המציבה סכנה לאנושיות כשלעצמה .מכיוון שכך ,החליטה להביט לאחור ,אל ההיסטוריה המודרנית של המערב, ולבחון בתוכה תהליכים ,זרמים ורכיבים ,אשר חיבורם יחדיו בצורות ובנסיבות מסוימות איפשר את התגבשות הנאציזם ויצר את הפרקטיקות הטוטליטאריות בהן נקט .אלמנטים אלו ,לראייתה ,הם חלק מהותי ובלתי נפרד מן העולם המודרני ובנסיבות מסוימות ,שיכולות להתרחש בעתיד בכל עת ,יכולים להפוך בשנית לטוטליטאריים (שפירא .)2101 ,ארנדט סברה כי פתרונות ואלמנטים טוטליטאריים מסוגלים בהחלט לשרוד גם לאחר נפילת המשטרים הטוטליטאריים ,בצורת פיתויים עזים שיתעוררו 57 ויפעלו על האנושות בכל פעם שהיסודות המודרניים ייפגשו בשנית ושהאנושות תדרדר למצוקות חברתיות ,כלכליות ופוליטיות ,שלא ניתן להתמודד איתן באופן אנושי ראוי .התובנה המרכזית אליה הגיעה בספר ,כי צורות קיצוניות וחסרות תקדים של אלימות יכולות להתפתח מתוך הנורמאלי והיומיומי ,נושאת עימה את המסקנה הגורלית ,לפיה יסודות הטוטליטאריות יכולים לשרוד את התקופה ההיסטורית של ההתפרצות הטוטליטארית ,לאחר מכן להיות רדומים לזמן מה ובעתיד להיות מופעלים מחדש .לפיכך ,ביקשה בספרה להזהיר את האנושות מפני סכנה עתידית העשויה לשוב ולתקוף בכל עת .להשקפתה של ארנדט ,אופיו הייחודי של הטוטליטאריזם ותכונתו לשוב ולהופיע בצורות שונות ולתקוף את האנושות ,מצריך התעמקות בנושא ,אשר תוביל להבנה חדשה בנוגע לפוליטיקה ולמחשבה האנושית ,וזאת ביקשה לעשות בספר זה (ארנדט.)974 ,2101 , על פי ניתוחה של ארנדט ,הציעו התנועות הטוטליטאריות פיתרון זריז וזמין לבעיות המודרניות הגדולות של עודף אוכלוסייה והפיכתם של המוני בני אדם למיותרים כלכלית ועקורים חברתית ופוליטית .התנועות סיפקו מענה למספרים עצומים של בני אדם שהפכו תחת תנאי המודרנה למיותרים ,מבודדים ונטולי זכויות ,נוכח התפוררותה של החברה האירופית המסורתית ,על המעמדות, ההירארכיות ודפוסי ההתנהגות שלה ,ותרו אחר מרחב חדש בו יחושו שוב משמעותיים ובעלי מקום בעולם .בשונה מן העריצויות ההיסטוריות ,המבוססות על מעמדות שליטים או כיבושים ,כוננו המשטרים הטוטליטאריים סוג חדש בתכלית של שליטה ,הניזונה מן הניכור והבדידות שמשרים החיים המודרניים על ההמונים .היחיד ,איש ההמון ,נותק כליל מכל זיקותיו הקודמות ,המעמדיות כמו הפוליטיות ,אשר תיפקדו כגורם ממתן ומרסן והיוו עבורו בית ומרחב פוליטי בו יכול היה לחשוב ולפעול ,ולפיכך לא נותר לו בחייו אלא משמעות-העל שמעניקה לו התנועה הטוטליטארית ,ולה הוא נאמן ומציית בהכנעה גמורה (אבינרי .)2101 ,לטענתה של ארנדט ,המאפיין הבולט ביותר של התנועות הטוטליטאריות הוא שהן תובעות מכל חבר וחבר בנפרד נאמנות יציבה ,חסרת גבולות וללא תנאים. נאמנות כזו ניתן לצפות רק מאדם מבודד לחלוטין ,שבהיותו מנותק מקשרים חברתיים כלשהם, מזיקות מעמדיות ,מחברים ומכל קבוצת זהות שהיא ,שואב את התחושה שיש לו מקום בעולם ,אך ורק מעצם השתייכותו לתנועה .העידן המודרני הותיר את בני האדם בריק משפטי ,חברתי ופוליטי, ולמעשה דחף אותם לידיה של התנועה הטוטליטארית החובקת-כל (ארנדט.)499-497 ,2101 , נקודה ראויה לציון היא שהיסודות והמרכיבים המודרניים ,שעל פי משנתה של ארנדט התגבשו במאה העשרים לכדי התופעה הטוטליטארית ,לא מהווים ,להשקפתה ,סיבות ישירות להיווצרות המשטר הטוטליטארי .אין היא מתייחסת אליהם במובן של יחס ישר ורציף בין סיבה לתוצאה ,כגורמים מודרניים המובילים באופן בלתי נמנע לטוטליטאריות ,מכוחה של חוקיות מחייבת .הטוטליטאריות נותרה עבור ארנדט מאורע מפלצתי וחסר תקדים ,שניתץ את הקטגוריות המסורתיות של המחשבה הפוליטית ואת הסטנדרטים של השיפוט המוסרי (וילה .)018 ,2117 ,את המונח "יסודות" בספרה יש להבין ,אם כן ,כהתנסויות וזרמים ,לרוב תת-קרקעיים ,שרק בשל נסיבות שונות ומיוחדות ,כמו מלחמת העולם הראשונה ,המוני בני אדם שהוגדרו מבחינה משפטית חסרי נתינות וכדומה ,התגבשו ויצרו את תופעת הטוטליטאריזם .מדובר ,לטענתה ,במעין תרכובת כימית של יסודות שונים ,ועל כן אין מקום לחפש בספר רצף לוגי המוביל את הקורא ,שלב אחרי שלב ,בתהליך התהוותה של 58 הטוטליטאריות ,כי אם להתוודע בעזרתו ליסודות שהצטרפותם יחד לתרכובת הביאה לידי עלייתה וכינונה של צורת משטר זו (זרטל ;21-08 ,2101 ,רצבי.)491-499 ,2100 , למשנתה של ארנדט ,לא ניתן לדבר במונחים של סיבתיות במובן השגור בתחום המדעים ההיסטוריים והפוליטיים .היא התנגדה נחרצות לכל רעיון של חוקיות חברתית או כורח מציאות היסטורי .אחרי ככלות הכל ,להשקפתה ,את ייחודו של האדם יש לאתר בהיותו קיום ולא מהות, ולפיכך אפיונו של האנושי ,ומתוך כך גם של הפעולה הפוליטית ושל ההתרחשויות ההיסטוריות ,הוא יכולתו לחרוג משרשרת המעשים והסיבתיות הנגזרת מהם ,ולהתחיל התחלה חדשה בדרך של בחירה. כלומר ,ייחודו של האדם ,לראייתה ,הוא היכולת הנצחית שלו ללידה מחדש (רצבי.)499 ,2100 , בספרה ,)0990( “Between Past and Future” ,חשפה ארנדט את חולשתה של התפיסה ההיסטורית התהליכית ,המאפיינת ,לדידה ,את העידן המודרני .היא ביקשה להראות כי ההתפתחות ההיסטורית איננה תהליך רציף וחד-כיווני ,כפי שטען מרקס לדוגמא ,ולאדם יש תמיד אפשרות להתערב ולהשפיע על התהליכים ההיסטוריים ,באמצעות החשיבה והטלת הספק .התהליך ההיסטורי מצוי בתהליך מתמיד של לידה והשתנות ,כאשר אקט המחשבה שלנו שב ומקעקע כל יום מחדש את הסדר הקיים בעולם ,סדר שאנו עצמינו יצרנו באמצעות מחשבתנו ) .(Arendt, 1961, 40-44ארנדט ביקשה לשנות ולנתץ את הדימוי המודרני של התהליך ההיסטורי ,כפי שאנו רגילים לתפוס אותו ,כזמן תהליכי שנע קדימה בקו ישר ,תהליך רציף שבסופו ייעוד נחרץ ,וליצור דימוי היסטורי חדש שאיננו רציף ותהליכי. ההיסטוריה ,האמינה ,היא תנועה חופשית של האדם ,חסרת תכלית קבועה ,וכל ניסיון לקבוע כיוון למהלך ההיסטוריה הוא מהלך אלים ,כמוהו כניסיון לכפות על הרוח את כיוון המפרש ,ומוביל בהכרח לעיוות ההיסטוריה האמיתית .ארנדט ביקשה להנכיח בתפיסת ההיסטוריה שלה את מושג החירות. היא הדגישה את אפשרות ההולדת התמידית ,שינוי הכיוון של ההתפתחות האנושית וקיומה של היסטוריה נוגדת מציאות ,שמשמעותה היא בכך שיכול היה להיות אחרת ) .(Ibid, 41-42כלומר, ארנדט תפסה את התהליך ההיסטורי כמציאות פתוחה המאופיינת במרחב ציבורי שבתשתיתו חירות. על כן ,ברור הוא שמבחינתה לא ניתן לעמוד על הנסיבות והסיבות ההיסטוריות הישירות להופעת הטוטליטאריות ,אלא רק בדיעבד ,באמצעות זיהויים של אותם זרמים שבזמנם היו תת-קרקעיים ,ואין מן ההכרח שסיבות אלו יובילו פעם נוספת לאותה תוצאה. על פי ארנדט ,הטוטליטאריות היא צורת משטר שמהותו טרור ועיקרון הפעולה שלו הוא ההגיוניות הפנימית של החשיבה האידיאולוגית .תחת המשטר הטוטליטארי ,סברה ,הופכת ההיסטוריה למרשם מחייב לפעולות עתידיות ,כאשר אידיאולוגיות גדולות ותהליכים חובקי-כל קוברים תחתם כל דבר מוחשי ,כל חוויה אינדיווידואלית ממשית ,ומכפיפים אותם לטובת הרעיון ,הכיוון ההיסטורי שאינו ניתן לערעור .האירועים הפרטיקולאריים ובני האדם עוברים רדוקציה מסוכנת ,כאשר תפקידם ומשמעותם מצטמצמים אך ורק לתפקיד של חוליה אחת בשרשרת של אירועים ,לביטוי מיקרי בלבד בתהליך קבוע מראש" .הטרור בתור הוצאה לפועל של חוק התנועה" ,כתבה" ,שמטרתו העליונה אינה רווחתם של בני אדם או אינטרס של אדם אחד אלא ייצורו של מין אנושי ,מחסל בני אדם יחידים למען שימור הגזע ,מקריב את ה'חלקים' לטובת ה'שלם'" (ארנדט .)982 ,2101 ,התוצאה ,כתבה ארנדט" ,היא 59 אותו היעדר מוסריות מפלצתי של הפוליטיקה האידיאולוגית .כל מה שחשוב מגולם בתנועה הנעה עצמה .הרעיונות וערכים כולם שקעו ונעלמו אל תוך מערבולת של אימננציה פסוידו-מדעית של אמונות תפלות" (שם.)182 , האמונה החזקה בהגיונו של המשטר הטוטליטארי ,בשילוב עם פחד משתק שהמשטר מייצר באמצעות מנגנון בירוקרטי חודרני ,המלווה במשטרה חשאית ,מחנות ריכוז ורצועת טרור הדוקה, יוצרים ,לראייתה של ארנדט ,משטר חסר תקדים ומסוכן מאין כמוהו ,המורכב מאזרחים צייתניים להפליא וכאלו הנאמנים בצורה עיוורת לחוקים ולנורמות ההתנהגות שהוא מכתיב ,הנתפסים על ידם כמייצגים הארציים של החוק העליון .כפי שנראה בחלקו השני של פרק זה ,הסכנות העיקריות עליהן הצביעה ארנדט כפועל יוצא של המשטר הטוטליטארי מתרכזות בהרס המרחב הציבורי-פוליטי, הכחדת האינדיווידואליות והעשייה המוסרית ,שלילת האנושיות והחירות האנושית ויצירתם של נתינים צייתניים החסרים כל ייחוד ,ספונטאניות ומחשבה עצמאית .האידיאולוגיה של המשטר נכפית עליהם ואין באפשרותם להבחין בין טוב ורע ,צדק ועוול .המשטר מייצר אזרחים נאמנים ,שעבורם דבר המנהיג הוא התגלמות הצדק והאמת עלי אדמות .למעט יוצאי דופן ,אין ביכולתם של נתיני המשטר להכיר את המציאות כפי שהיא ולהגיע בכוחות עצמם להבנה כי אינם פועלים בצורה נכונה וצודקת (שם .)994-992 ,989-982 ,978 ,971 ,949 ,984 ,979-972 ,וכך כתבה ארנדט: כוחו הכפייתי של הטרור הטוטאלי ,מצד אחד ,שבסיוע רצועת הפלדה שלו דוחס יחד המוני אדם מבודדים אך גם תומך בהם בעולם שהפך להיות מדבר שממה בשבילם ,וכוחו של ההיסק ההגיוני הכופה עצמו ,מצד אחר ,המכשיר כל אחד מן הפריטים האנושיים בבידודם המוחלט נגד כל השאר ,הולמים זה את זה ונזקקים זה לזה כדי להתניע ולשמר את התנועה נשלטת- הטרור במהלכה .בדיוק כפי שהטרור [ ]...הורס את כל מארג הקשרים המתקיים בין בני אדם, כך גם הכפייה העצמית של החשיבה האידיאולוגית מחריבה את כל החיבורים אל המציאות. ההכנה עולה יפה כאשר בני אדם מאבדים קשר עם בני אדם אחרים ועם המציאות השוררת סביבם; שכן יחד עם הקשרים הללו מאבדים בני האדם הן את יכולת ההתנסות שלהם הן את כישרונם לחשוב .הנתין האידיאלי של השלטון הטוטליטארי איננו הנאצי המשוכנע או הקומוניסט המושבע ,אלא בני אדם שלדידם ההבדל בין עובדה לבדיה [ ]...וההבחנה בין אמת לכזב [ ]...אינם קיימים עוד (ארנדט.)994-991 ,2101 , נושא המפתח של "יסודות הטוטליטאריות" הוא היחסים המורכבים שנוצרו בעידן המודרני בין רוע מפלצתי וחדש בתכלית לסוכן אינדיווידואלי רגיל ,בין רוע רדיקאלי ל"בנאליות של הרוע" .ארנדט ביקשה לספק אוצר מילים רציונאלי לחברה הנעדרת כלים לבחינת תופעה חסרת תקדים כמו הטוטליטאריות ,והסבר לרוע שהתרחש ,אשר הוא בה-בעת גם רדיקאלי ומפלצתי מבחינת חדשנותו וגם בנאלי מבחינת טבעו ואופיו .על פי סטיבן אשהיים ,מבטא הספר ניסיון מקורי להבנת טבעו של הרוע בחברה המודרנית ובעיית הבחירה האישית וחירות הפעולה תחת רצועת הברזל הטוטליטארית. יש לו תפקיד מכריע ביצירתו ובעיצובו של שיח חדש אודות הרוע ,בו הנאציזם ואושוויץ הפכו לסמלן של התפיסות התרבותיות המערביות בדבר חוסר האנושיות המוחלט (אשהיים.)07 ,2117 , 61 למשנתה של ארנדט ,מייצר המשטר הטוטליטארי הינתקות מוחלטת מן המציאות והעולם הממשי. הוא מכונן עולם מדומה וכוזב של עקביות ,בו דבר המנהיג ,חוקי המדינה ודרך ביצועם הם דברים שאין לערער עליהם ,ולפיכך הופכת החברה הנורמאלית כולה למבודדת מן העולם החיצון ,בלתי מוסרית וכזו הפועלת כאיש אחד על פי נורמות ההתנהגות הנפשעות שהוא מכתיב (ארנדט.)949 ,919 ,2101 , האנשים המוסריים המעטים שנלכדו ברשתו של המשטר והצליחו לשמור על ייחודם האנושי ועל יכולת המחשבה והפעולה העצמאית שלהם נאלצו ,על פי ארנדט ,לפעול בתוכו כקדושים או כמטורפים חריגים ,ולא כאנשים נורמאליים .ייחודה של החברה הטוטליטארית ,קבעה ,הוא בכך שבעוד מאפייניה האנושיים והמוסריים ניטלים ממנה ,החברה ,בתור חברה ,הייתה ונותרה נורמאלית עד אימה ,ובניה פועלים כל העת באופן רגיל ובהתאם לנורמות המוסריות המקובלות בתוכה. במהלך ספרה ,פרשה ארנדט את התנאים המיוחדים שנוצרו בגרמניה הנאצית ,שהובילו לפער ההרסני הזה ולמעשה איפשרו את הטבח .בתנאים המנהליים של הרייך השלישי ,טענה ,היה מרחק כה רב בין הרוצחים לקורבנותיהם ,בין ההוראה שבעל-פה לבין היישום הפרקטי של "הפיתרון הסופי", שיצר ניכור עז בין הקורבן לנוגשו והוליד את רוצח המכתבה המודרני ,הבנאלי ,שפעל בהמוניו וללא עוררין להוציא לפועל את דבר המנהיג (שם .)991-949 ,177-174 ,להשקפתה ,הנאצים הבינו מוקדם מאוד את החשיבות של ניתוק ההמונים מן העולם הממשי ואת הקשר האינטימי בין מיליטנטיות ואלימות לבין הפרדה טוטאלית מן הנורמאלי .כך ,כתבה" ,פלוגות הסער לא הוצבו מעולם לפעולה בקהילות הבית שלהן ,והמגויסים הפעילים [ ]...היו כה ניידים ,והוחלפו ושונעו ממקום למקום לעיתים קרובות כל כך ,עד כי לא יכלו כלל להסתגל לעולם הרגיל או להעמיק שורש בחלק זה או אחר שלו" (שם" .)999 ,בתוך עולם זה" ,הסיקה" ,שארגונו ומבנהו הירארכיים ,הלוחמים לכיבוש העולם ולמהפכה עולמית אינם נחשפים אף פעם להלם הנובע מן הפער שבין האמונות ה'מהפכניות' לבין העולם ה'נורמאלי' ]...[ .חברי התנועה מוקפים בעולם הנורמאלי של האוהדים ,ויחידות העילית מוקפות בעולמם הנורמאלי של חברי התנועה מן השורה" (שם .)994 ,לטענתה ,אי-המציאותיות המיוצרת באורח כה משוכלל בתנאים טוטליטאריים ,מחוללת מעשי אכזריות אדירי ממדים ,הגורמים בסופו של דבר הן למעשה ההשמדה עצמו להיראות כצעד נורמאלי לגמרי .באמצעות הניתוק המוחלט של האזרחים מן המציאות וייסודו של עולם חלופי ,בדיוני ,המקיף את חייהם ,מכונן המשטר מרחב בו ניתן לענות בני אדם ולטבוח בהם בלא מפריע ,כאשר לא המענים לא קורבנותיהם מבינים כי מה שמתחולל שם אכן מתקיים ואינו עוד חלום בלהות (שם.)999 ,944 ,972 ,999 ,994 ,991 ,919 , ב .חשיבותו של "יסודות הטוטליטאריות" להבנת ה"פוליטי" בעידן המודרני אולם מעבר לתרומתו הרבה של "יסודות הטוטליטאריות" בניתוחים ובלקחים ספציפיים לתהליכים שהתרחשו באירופה ,ומלבד הניסיון המקורי שהציג להבנת תופעה חדשה בתכלית והשלכותיה על המין האנושי ,מהווה הספר ,גם אם לא באופן מפורש ,ניסיון מרתק לחשוב בדרך חדשה על "הפוליטי" .הוא מציג דיון פוליטי חדשני בנוגע למרחב ולפעולה הפוליטית ובאפשרות התקיימותם בתנאי הגבול הקיצוניים שמציע העידן המודרני .בספרה ,ביקשה ארנדט לעמוד על הדרכים בהן מקפיאה חברה טוטליטארית כל שמץ של פעילות פוליטית ומעלימה כמעט לחלוטין את העשייה המוסרית מעל פני האדמה (שם.)999-994 ,981-982 ,970-992 ,944 ,907-909 , 60 דרך חשובה לקרוא את הספר היא ,אם כן ,כהסבר אונטולוגי מפורט של מציאות פוליטית מודרנית ייחודית ,המאיימת בעוצמה רבה על המאפיין האנושי שלנו ,בתור בני אדם פוליטיים .ארנדט עקבה בספרה אחר ההתדרדרות המודרנית המהירה ביכולת הפעולה הפוליטית .תחילה ,האמינה ,אנו עדים לניצחון האידיאל הבורגני ,המקדש את החיים הפרטיים על פני חברות פוליטית בעולם הציבורי ,לאחר מכן ישנה הכללה אף של הזהות הפוליטית הבורגנית לתוך הציווי המשולב של התפשטות כלכלית וצידוקים גזעיים ,ובסופו של דבר ,סברה ,מתרחש ניוונה המוחלט של היכולת הפוליטית תחת המשטרים הטוטליטאריים עצמם ( .)Maruzzi, 2000, 115-116בספר זה ניסחה ארנדט לראשונה, אולם בהחלט לא בפעם האחרונה ,את הסכנה הגדולה שהיא זיהתה בעידן המודרני ,והציגה אותה כאזהרה חמורה לעתיד .היא טענה כי הפוליטיקה ,במשמעות של אזרחים בעלי חירות ועצמאות מחשבתית ,הפועלים בתוך עולם משותף ופלוראלי ,מתקיימת רק בתנאים היסטוריים מסוימים, ולפיכך היא עלולה להיעלם .עלולה להיווצר צורת ממשל שתוצאתה תהיה מנוגדת ,חסרת תקדים ונוראה ,ועניינה בהיעלמותה המוחלטת של הפוליטיקה (ארנדט ;999-992 ,2101 ,יאנג-ברוהל,2101 , .)09למשנתה ,טומן בחובו המשטר הטוטליטארי את הסכנה המיידית של היעלמות הפוליטיקה .הוא מהווה חידוש בתחום צורות הממשל ,בדיוק מפני שאינו מוביל להתנוונותה של הפוליטיקה ,בדומה לעריצויות אחרות ,כי אם משקף את ביטולה המוחלט והקיצוני ,ביטול הנגרם כתוצאה מהיעדר מחשבה ומהכחדה שיטתית של עצם אנושיותם של בני האדם ,על ידי הפיכתם למיותרים כיצורים אנושיים (יאנג-ברוהל .)09 ,2101 ,הטוטליטאריות היא אנטי-פוליטית במהותה ,כתבה ארנדט ,שכן היא משליכה בחוזקה את בני האדם "למצב המנוגד לפעולה פוליטית" .היא מבטלת את המרחק והשוני בין בני האדם ודוחסת אותם יחדיו ,בהיעדר הותרת מרחב ,ולו הצר ביותר ,לייחודיות ולפעולה עצמאית ,החיוניים לכל שמץ של קיום פוליטי .בכך ,טענה ,מכחידה הטוטליטאריות את היכולות הפוליטיות כולן ומבטלת את מאפיינו הבסיסי ביותר של האנושי (ארנדט.)999 ,2101 , לשון אחר ,ב"יסודות הטוטליטאריות" עסקה ארנדט בהכרת התנאים בהם מתממשת פעולה והתנהגות פוליטית מוסרית .היא הצביעה על תופעה פוליטית חדשה והרת-אסון ,הטוטליטאריות, והציבה אותה כאנטיתזה ,מעין אח תאום רשע ,לפעילות הפוליטית כולה .כפי שנראה בהמשך הפרק, בדיוני במושג "הפוליטי" בהגותה ,האמינה ארנדט כי על מנת שלפעולותינו תהיה משמעות מוסרית, עליהן להתקיים בתוך מרחב פוליטי ,בתוך עולם ציבורי המאפשר פעילות משותפת .בגרמניה הנאצית, סברה ,הוכחד המרחב הפוליטי ופעולות היחיד נותרו פרטיות ,מנותקות מכל הקשר פוליטי ותועלתניות גרידא .הן לא היו חלק ממארג מרושת של פעולות אנושיות ציבוריות ,ולפיכך ניטל מהן הממד המוסרי. ארנדט האמינה כי אנו טווים את חוט החיים שלנו אל תוך רשת של יחסים אנושיים מורכבים ,ואין אנו יכולים לפעול ולהתקיים כבני אדם מוסריים במנותק מן העולם ,ללא חיבור תמידי לאנשים אחרים ( .)Zaretsky, 1997, 215-220בספרה ,היא ביקשה להראות כי היכולת לבצע פשעים כה מפלצתיים, כפי שחזינו בתקופת הנאציזם ,קשורה באופן הדוק ואינטימי לטבעו של העולם הציבורי ולניוונה של הפוליטיקה תחת תנאי הטוטליטאריות .החיים הציבוריים במשטר הטוטליטארי מאופיינים בדאגה מופרזת וכמעט בלעדית לאני העצמי ולקידום אינטרסים פרטיים ,המהווים ,למשנתה של ארנדט ,תנאי מקדים וחיוני לרשע הטוטליטארי (ארנדט.)999 ,907-909 ,2101 , 62 ג .אנטישמיות ,אימפריאליזם וטוטליטאריות :הדרך לשליטה טוטאלית כאמור ,בנוי "יסודות הטוטליטאריות" משלושה כרכים -אנטישמיות ,אימפריאליזם וטוטליטאריות – כאשר כל אחד מהם יכול להיות ,הן מבחינת גודלו הן במורכבות ובמבנה הטיעון שלו ,ספר בפני עצמו. בשני חלקיו הראשונים של הספר בחנה ארנדט את התגבשות התנאים והשתלשלות הנסיבות וההתפתחויות הפוליטיות באירופה בעידן המודרני ,שהביאו לעולם את המשטרים הטוטליטאריים המפלצתיים של גרמניה הנאצית וברית-המועצות הסטליניסטית .החלק האחרון מוקדש כולו לתופעה הטוטליטארית עצמה ולמאפייניה הייחודיים המבחינים אותה מכל עריצות אחרת ,כמו גם לסכנות הרות-האסון החבויות בתוכה .שלושת הכרכים עומדים בפני עצמם ,אולם הם עוסקים בשלוש תופעות הקשורות זו לזו ,כלומר בקשר הישיר ,אם כי בהחלט לא הסיבתי ,הקיים לדעת ארנדט בין תופעות האנטישמיות המודרנית והאימפריאליזם לבין המשטרים הטוטליטאריים של המאה העשרים .ארנדט ראתה את הנאציזם והטוטליטאריות בכלל כתוצאה הגיונית של התגבשות היסודות המעורבים באנטישמיות ,באימפריאליזם ובגזענות (יאנג -ברוהל.)290 ,2101 , הכרך הראשון עוסק אפוא בתופעת האנטישמיות והתפתחותה בהיסטוריה המערבית המודרנית .בכרך זה העלתה ארנדט את שאלת האנטישמיות המודרנית וביקשה לברר כיצד קרה שהאנטישמיות הפכה לאבן יסוד באידיאולוגיה הנאצית ,ומדוע רווחה בחברה האירופית בעוצמה רבה כל-כך ,עד שיכולה הייתה לשמש מכשיר תעמולה כה סוחף .ארנדט ביקשה להסביר כיצד נבחרה דווקא קבוצת היהודים לפתוח את מכונת ההרג הנאצית ולשמש בתור הקורבנות הראשונים והעיקריים ,אולם בהחלט לא הבלעדיים ,להשמדה זו .יש לציין בנקודה זו כי לתפיסתה של ארנדט ,אין טבעו החדשני והמסוכן של הטוטליטאריזם קשור לאנטישמיות ולשנאת היהודים המודרנית .להשקפתה ,רק בחירת הקורבנות, ולא הטבע הנוראי של הרצח שהתבצע בשואה ,קשורה בהיסטוריה ארוכת השנים של הגזענות והאנטישמיות ,ועל כן מטרתו של הכרך הראשון בספרה היא לעקוב אחר הסיבות לבחירה זו של הקורבנות (רצבי .)499-499 ,2100 ,האנטישמיות מופיעה בספרה של ארנדט כרכיב אחד ,מהותי ,מתוך שורה ארוכה של רכיבים מהם צמחה מאוחר יותר המדיניות הנאצית הטוטליטארית. ארנדט הציגה את האנטישמיות המודרנית כתופעה חדשה בתכלית ,השונה במהותה משנאת ישראל הקדם-מודרנית .לפיכך ,להשקפתה ,הבנה תיאורטית של האנטישמיות ניתן לקנות לא על ידי מציאת שלשלת הסיבות ההיסטוריות שתסביר את צמיחתה מתוך שורשיה העתיקים ,כי אם מתוך ניתוח טיבה של המודרניות .הואיל וכך ,נקודת המבט דרכה נכתב הכרך של האנטישמיות היא נקודת מבט כללית ,של ההיסטוריה הפוליטית של אירופה המודרנית והתהליכים המרכזיים שהתרחשו במסגרתה (יקירה .)214-211 ,2119 ,ארנדט קשרה בין קבלת האמנציפציה לתפקידם הכלכלי של היהודים ,כסוכני האשראי של המדינות האירופיות ,והציגה את עליית האנטישמיות ,בין היתר ,כביטוי למתח בין מעמדם הכלכלי והחברתי הגבוה של היהודים בחברה האירופית של שלהי המאה התשע- עשרה לבין חוסר האונים והאדישות הפוליטית שלהם .היא שזרה את ההיסטוריה היהודית האירופית אל תוך המארג הכללי של החיים האירופיים ומתחה קו בין האנטישמיות שחוו והיעדר האחריות הפוליטית שאפיינה אותם לבין הקטסטרופה האירופית כולה (מירון.)24-21 ,2101 , 63 על מנת לרדת לעומקה ומשמעותה של האנטישמיות המודרנית ,סברה ארנדט ,נדרש לא רק ניתוח פוליטי וחברתי של האנטישמיות ,כי אם גם התבוננות מעמיקה בהתנהגות היהודים עצמם ובדפוסים הפוליטיים והחברתיים שאימצו בעת המודרנית ,וניתוח היחסים ההדדיים בינם ובין חברת הרוב במדינות בהן חיו .כמו כן ,האמינה ,האנטישמיות המודרנית איננה תוצר של היחסים החברתיים בין היהודים ללא יהודים בלבד ,כי אם גם פרי היחס בין היהודים למדינת הלאום ,שהתערערותה ושקיעתה בעת המודרנית היוו למעשה את הגורם המכריע בקביעת גורלם ומעמדם של היהודים בחברה האירופית (רצבי .)418 ,2100 ,כרך זה דן ,אם כן ,בגורמיה הפוליטיים של התופעה האנטישמית ובקשר של מדינת הלאום עם גורל היהודים .בלב ניתוחה של ארנדט את האנטישמיות המודרנית ניצב עניין פוליטי-חברתי ,שבמרכזו מעמדו המדיני של העם היהודי בחינת עם ,כלומר מעמדם של היהודים והיחסים בינם ובין החברה והמדינה בתוכן הם חיים .עניינה הוא אפוא ההיסטוריה המדינית של היהודים בעידן המודרני ,שלהשקפתה היא תוצר של האינטראקציה בין היהודים ובין הלא-יהודים והתגבשותם של היהודים לכדי קבוצה מבודדת יחסית ,נטולת מעמד ,הנעדרת חוש פוליטי ואחריות קולקטיבית לגורלה ולגורל העולם בכלל (שם.)491 , יתרה מזו ,מספר הכרך הראשון את סיפורו של בנימין ד'יזראלי ,ואף עוסק בהרחבה ובאופן מרתק בפרשת דרייפוס הנודעת ,שניהם מהווים ביטויים מובהקים למצבם הייחודי של היהודים באירופה בעידן המודרני ,שנתפסו כנציגי מדינת הלאום מחד אולם נטולי כוח ואחריות פוליטית מאידך ,מצב שמיקם אותם בעמדה בעייתית ושנואה לרוב ומיצב אותם בתור ראשוני הקורבנות של מכונת ההשמדה הנאצית (ארנדט ,2101 ,פרקים .)4 ,1ארנדט ביקשה לטעון כי היהודים שימשו משל ודוגמא חיה להשפעות העידן המודרני על הפוליטיקה ועל האדם היחיד ,מקרה בוחן מובהק ,אם כי לא בלעדי ,לגורלן של זכויות האדם והאנושות בכללה תחת תנאי המודרנה ,וסיפקו הוכחה אכזרית ,אך נחרצת ,למידה בה מסוגל טבע האדם ,הזהה בכל המקרים ,והמאופיין במגוון אנושי ויכולת לפעולה פוליטית ,לעבור את הניוון המושלם והמצער ביותר .לפיכך ,הקדישה את הכרך הראשון בספרה לניתוח ההיסטוריה המודרנית של יהודי אירופה וליחסים המורכבים שהתכוננו בינם לבין מדינות הלאום בתוכן חיו והחברות הלא-יהודיות שבאו איתן במגע (ארנדט2100 ,א.)94 , למשנתה של ארנדט ,אין כלל זהות בין האנטישמיות בחינת אידיאולוגיה חילונית בת המאה התשע-עשרה ,האנטישמיות המודרנית ,לבין שנאת היהודים הדתית ,ששאבה את השראתה מאיבה דו- סטרית בין שתי אמונות מנוגדות ושאפיינה את ההיסטוריה עד העידן המודרני .משום כך ,סברה ,על מנת להבין את מקורותיה והתפתחותה של האנטישמיות המודרנית ,אין להתייחס אליה כאל שנאת יהודים ארוכת שנים .נהפוך הוא ,יש לנתחה בהקשר המודרני הכללי שבו הופיעה ,כלומר בהקשר של ההשכלה ,הלאומיות ,פרויקט הנאורות והאמנציפציה .גישתה של ארנדט מתמקדת ,אם כן ,בתנאים החברתיים ,הכלכליים ,הפוליטיים והתרבותיים באירופה בעת המודרנית ,שהיוו קרקע פורייה לצמיחתה והתפתחותה של האנטישמיות המודרנית .היא שללה נחרצות הן את תיאוריית השנאה הנצחית של היהודים והן את תיאוריית השעיר לעזאזל ,ודחתה אותן כהסבר לאנטישמיות המודרנית. כנגד תפיסות אלו ,הניחה ארנדט שהעת החדשה בכלל והאמנציפציה בפרט יצרו ממד חדש של היהדות והיהודים ,ובהתאם לכך גם ממד חדש ביחס הסביבה אליהם (רצבי.)497-499 ,2100 , 64 לשון אחר ,צמיחתה של האנטישמיות המודרנית ,להשקפתה של ארנדט ,היא תופעה שאינה קשורה רק לעילית היהודית באירופה או ליחסים המורכבים ששררו בין היהודים לחברה ולמדינה בתוכן חיו .היא קשורה בכבלים חזקים גם להיסטוריה האירופית המודרנית כולה ,שליהודים ,מרצונם או שלא מרצונם ,היה חלק בה ,כלומר לתפקיד הכלל-אירופי שמילאו דווקא היהודים בפרויקט המודרניות עצמו ,בשל היותם נעדרי לאומיות מסוימת ובשל זיקתם העזה למדינת הלאום .למשנתה ,יש להבין את האנטישמיות המודרנית כתופעה שזירתה ההיסטוריה ,ולפיכך יש לבחון אותה ,בדומה לכל תופעה היסטורית אחרת ,במסגרת המציאות ההיסטורית הכללית ובזיקה חזקה לפרויקט המודרניות בכלל (שם .)499-494 ,לטענתה של ארנדט ,בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה ,הגיעו היהודים לעמדות של בכירות וניראות יותר מאי-פעם בעבר .הבעיה הייתה שהבכירות והניראות של היהודים גברו ביחס הפוך להשפעתם ולכוחם השלטוני והכלכלי ,שצנח במהירות .הם הפכו בולטים ונראים ,אולם מושמצים ,נעדרי השפעה וכוח .כלומר ,במקביל להיעדר הפונקציונאליות שלו ,בלט היהודי בנוף האירופי והוצג כהתגלמות הרוע (ארנדט .)917-919 ,99 ,94-92 ,2101 ,היהודים האירופים היו חסרי זכויות או מולדת ,כתבה ארנדט" ,אזרחים ללא לאום – מנודים [ ]...משהם נעקרים מהקשרם של היחסים המעמדיים בארצם שלהם -הם אינם בורגנים או פרולטרים ,בורגנים זעירים או איכרים -הם מתקיימים רק בהתייחס אל עצמם ,כחברה מחוץ לחברה ,כקאסטה" (ארנדט2100 ,א.)000-001 , יתרה מזו ,טענה ארנדט ,קשורה האנטישמיות המודרנית לאי-מודעותם של היהודים למתח שהתקיים בין החברה למדינה ,וביתר שאת להיעדר האחריות הפוליטית שלהם בעידן המודרני (ארנדט, .)79-72 ,2101בגרסתה ,לא היו היהודים בחינת צל המשקיף מבחוץ על תהליכים פוליטיים ,כי אם שחקנים פעילים בהיסטוריה ועל כן שותפים לגורלה ואחראיים לה במידת-מה .על היהודים היה להבין כי מכיוון שהעם היהודי חי בהיסטוריה ,חובה עליו ,בדומה ליתר שוכני העולם ,לקבל עליו אחריות ולפעול מתוך אחריות להתרחשויות ההיסטוריות ,כלומר לפעול בדרך פוליטית ולא להתנזר מההיסטוריה ולהסתפק בביטחון שהמדינה מבטיחה מעצם היותה מדינת חוק (רצבי.)494-491 ,2100 , לטענתה של ארנדט ,על היהודים לכונן זהות פוליטית ,אקטיבית ומעורה בגורלה ,על מנת שלא יעמדו חסרי אונים נוכח ההתפתחויות הפוליטיות המתרחשות ,בעודם ממוקמים בתחתית הסולם החברתי, נטולי מעמד ,תפקיד או מדינה משלהם ,ועל כן חשופים להתקפות העולם .היא סברה כי על היהודים להיות ישות פוליטית ,כלומר עם הנוטל אחריות מודעת לגורלו ,נפרד מן העבר בו המקרה משל בכיפה ומשתתף באופן תמידי במרחב הציבורי .אולם בניגוד לכך ,קבעה ,ניהלו היהודים בעידן המודרני חיים נטולי אחריות וא-פוליטיים לעילא .העם היהודי התחמק במאות האחרונות מקבלת אחריות פוליטית לגורלו ,בידל עצמו מן העולם הציבורי ולפיכך נמנע מהשתתפות אמיתית במרחב הפוליטי האירופי. לראייתה של ארנדט ,קבוצות שאינן מוכנות ליטול על עצמן אחריות לעניינים שבמרחב הציבורי, עשויות למצוא עצמן ,כפי שאכן קרה באופן טראגי במקרה של היהודים ,נדחפות למעמד של קורבנות ראשונים של קטסטרופות שהעולם טרם ידע כמותן ,והופכות בעל כורחן לבהמות נטולות כל סממן אנושי ,המובלות בחוסר אונים מוחלט אל מותן (ארנדט ;81-91 ,2101 ,רצבי.)492-490 ,2100 , על פי רון פלדמן ,הסיקה ארנדט בביקורתה כי הניתוק של היהודים מן העולם ,שמקורותיו בניסיונם לשמר את עצמם באמצעות הינתקות קיצונית ומבחירה מן העולם הנוצרי והפוליטי בעידן המודרני ,הסתיים בחשיפתם של היהודים יותר מאי-פעם להתקפת העולם .היהודים הפגינו אמון עיוור 65 במדינה שהגנה עליהם מאז האמנציפציה ,הם שכחו כי הגנה זו נשענה על התפקידים הייחודיים וההכרחיים אותם מילאו .ארנדט סברה כי היעדר המעורבות שלהם בעולם הפוליטי והפיכתם לקבוצה נבדלת מיתר האוכלוסייה מחד אולם נטולת הפונקציות הפוליטיות והכלכליות שמילאה בעבר מנגד, שמה קץ להגנתה של המדינה על היהודים ומיצבה אותם בלב הסערה האירופית במאה העשרים וכמטרה ראשונה לפורענות .עצם מיותרותם ,היותם פרושים מן המדינה ומן החברה כאחת ,הם שהסבירו מדוע אין זה מקרה בלבד שהאסונות הרי-הגורל של עמי אירופה החלו עם הקטסטרופה של העם היהודי (פלדמן .)92 ,49 ,2100 ,בלשונו של פלדמן" :דווקא משום שלא היו חלק מן החברה המעמדית או מן הקליקה השלטת והפעילה-פוליטית של המדינה ,התעלמו היהודים מן המתח הגואה בין המדינה לחברה ,וזאת בעודם נדחפים אל לב העימות מכוח היותם ממוצבים בין השתיים הללו מבלי שיהיו חלק של זו וגם לא של האחרת" (שם .)41 ,כלומר ,ארנדט האמינה שבני האדם הם סוכנים חופשיים ,שפעולותיהם ובחירותיהם אינן נקבעות לחלוטין על ידי טבעם או הנסיבות ההיסטוריות אליהן נקלעו .לגרסתה ,האדם הוא יצור אוטונומי ,ובכרך זה ביקשה לעקוב אחר ההשלכות המזעזעות של הבנה של עצמינו ושל בני אדם אחרים במונחים דטרמיניסטיים ,כבני אדם נטולי חירות בעלי תפקיד קבוע מראש במשחק ההיסטוריה .היא הצביעה על כך שהיהודים פירשו את יהדותם כסדרה של מאפיינים טבעיים ,מולדים ,ולא כמחויבות פוליטית ,ובכך תרמו להתפתחות האנטישמיות המודרנית והרצחנית אשר הגיחה לעולם בעידן המודרני ).(Canovan, 1992, 47-49 בחלק זה של הספר אנו נחשפים לראשונה ,אולם בהחלט לא בפעם האחרונה ,לחשיבות הרבה שהעניקה ארנדט לאחריות ולפעולה הפוליטית ,באמצעות הביקורת הנוקבת שלה כלפי היעדרותן בקרב הקבוצה היהודית באירופה ,כמו גם להשלכות הפוליטיות ההרסניות של אדישות ופרישות מן העולם, שהרוע הטוטליטארי והשמדתם הבנאלית של היהודים הם מסקנתן .היהודים מייצגים עבור ארנדט הינתקות כמעט מושלמת מן העולם ,ודרכם היא מדגימה את ההשלכות של תופעה זו על האנושות ומבקשת להזהיר מפני הישנותן .חששה הגדול הוא שמצב הפרישות מן העולם ,שאפיין את היהודים יותר מכל עם אחר בעידן המודרני ,יהפוך למצב הכללי של ימינו .לא במקרה ,טענה ,היו היהודים ראשוני הקורבנות של תעשיית המוות שעליה הושתתה הטוטליטאריות ,אולם זה מה שהם היו ,ראשוני הקורבנות ותו לא .מתוך שגורל היהודים הוא יוצא דופן ,האמינה ,הוא זורה אור על ההיסטוריה ועל ניסיונם של כל בני האדם בעידן המודרני (ארנדט.)089 ,2101 , בכרך זה הצביעה ארנדט על כך שמצבם של היהודים בעידן המודרני קשור למצבו של כל אדם, שכן מה שקרה ליהודים איננו מקרה מבודד ,אלא עלול לקרות לכל אחד ,מאחר ולטענתה הפשע עצמו איננו יהודי במובהק ,כי אם רק בוצע כנגד יהודים .היעדר אוריינטציה כלפי העולם היא שקשרה את גורל היהודים לגורלה של החברה המודרנית בכללה ומיצבה אותם בלב המאורעות (פלדמן99- ,2100 , .)97פאסיביות ,היבדלות ואדישות פוליטית לגורל העולם ,מאפיינים המיוחסים על ידה ליהודים באירופה בעיקר ,אולם לא להם בלבד ,מצטרפים לשורה ארוכה של מאפיינים ,שיחדיו יצרו את התנאים לעליית המשטרים הטוטליטאריים ולהיתכנות הקטסטרופות של המאה העשרים .היהודים מייצגים עבור ארנדט את הקבוצה העיקרית שנטשה את התחום הפוליטי ונתנה ליד המקרה למשול בחייה .בספרה ,היא קראה למעורבות ואחריות פוליטית ,ומיצבה את היעדרותן כאחד הרכיבים 66 שהתגבשו לתופעה הטוטליטארית (שם .)99 ,כפי שניווכח בחלקו השני של הפרק ,סוגית האחריות לעולם הציבורי וחשיבות הפעולה הפוליטית מעצבות את כל מחשבתה העתידית של ארנדט ומלוות את כתיבתה הן בכרך האחרון של ספר זה ,שעניינו הטוטליטאריות ,והן בספריה הבאים ,ובכללם "אייכמן בירושלים" .המעורבות והמעוגנות בעולם נתפסות על ידי ארנדט כתנאי וכאמת מידה לשיפוט ולפעולה מוסרית ,וכך גם ליציבות פוליטית ולחברה בטוחה. על פי ארנדט ,מה שמייחד יותר מכל את היהודים במאות האחרונות הוא היעדר אחריות ופעולה פוליטית ,אשר לדידה מהווה את אחד הסממנים הבולטים של העידן המודרני כולו .על כן ,את הביקורת של ארנדט כלפי היעדר האחריות הפוליטית של היהודים ,יש להבין רק על רקע התקופה שקדמה לעליית המשטרים הטוטליטאריים ,ביצירת התנאים שאיפשרו את המשטר ,ולא בהתמודדות עימו משהפך לתוצר מוגמר .בספרה ,היא הבחינה בין התקופה שקדמה להופעת המשטרים הטוטליטאריים ,בה כשלו היהודים מלהיות חלק מהעולם וחטאו באדישות והיעדר אחריות פוליטית, לבין התקופה הטוטליטארית עצמה ,בה ליחיד אין אפשרות כמעט לאחריות פוליטית ,שכן המשטר מחולל הרס מוחלט של המרחב הפוליטי .הביקורת של ארנדט בכרך זה מתמקדת ,אם כן ,בתקופה שקדמה לעליית המשטרים ,בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים ,בה היו היהודים קבוצה נבדלת וייחודית באירופה ,אשר באדישותם ובהיעדר האחריות הפוליטית שלהם איפשרו למעשה את תנאי שנאתם והיבדלותם ומיצבו עצמם במוקד הסערה האירופית (ארנדט.)98-94 ,2101 , אולם יחד עם הניסיון שלה בכרך זה להסביר את בחירת היהודים דווקא ,בתור ראשוני הקורבנות של המשטר הנאצי ,יש לציין כי ארנדט דנה באנטישמיות כבעיה אירופית כללית ,אשר אחד מתוצריה האפשריים הוא שליטה טוטליטארית .האנטישמיות והשאלה היהודית לא נידונו אצלה כעניינים יהודיים ספציפיים ,אלא כחלק מניסיון תיאורטי רחב להבנה היסטורית כללית של התופעה הטוטליטארית (יקירה .)098 ,2119 ,בסופו של דבר ,האמינה ארנדט כי האנטישמיות שימשה את המשטר הנאצי למילוי פונקציות שחרגו הרבה מעבר לסוגיות יהודיות וגרמניות ייחודיות .למעשה, מתקשרת האנטישמיות לכל אחד מן האלמנטים המודרניים ,שלשיטתה התגבשו לכדי התופעה הטוטליטארית .כך למשל ההמון ,בתור קבוצה חדשה ונטולת מעמד ,וכזו העוינת את החברה שהוקיעה אותה ,יכול היה בקלות למקד את העוינות שלו בקבוצה שבאופן כה בולט ממוקמת חציה בתוך וחציה מחוץ לחברה ,כמו היהודים .זאת ועוד ,סברה ארנדט ,על מנת לכונן את השלטון הגלובלי שלהן ,נזקקו התנועות הטוטליטאריות למוטט את הקורות המתפוררים גם ככה של מדינת הלאום ,ומי מזוהה ומקושר למדינת הלאום האירופית יותר מהיהודים? .טענתה המרכזית של ארנדט ,אם כן ,היא כי היהודים נקשרו באופן הדוק למבנים הפוליטיים המודרניים ,שנהיו תחת מתקפה הולכת וגוברת במאה התשע-עשרה והעשרים ,מצד הכוחות החדשים של האימפריאליזם והטוטליטאריות .לפיכך ,אין זה מפתיע שאלו שביקשו להחליש ולמוטט את מדינות הלאום ולהחליפן באימפריות ובתנועות טוטליטאריות חובקות עולם ,היו בו-בעת עוינים במיוחד ליהודים ופיתחו כלפיהם רגשות עמוקים של סלידה ושנאה ).(Canovan, 1992, 43 לסיכום ,ארנדט התייחסה להיסטוריה היהודית ככזו השזורה במארג החיים הכללי באירופה, לדידה אלו הם שני חוטים מקבילים שלעיתים נפגשים האחד עם השני ומשפיעים על מהלך האירועים. 67 בסוף המאה התשע-עשרה ,האמינה ,ניצבו שני החוטים יחדיו בפני סוג חדש וחף מאנושיות של אנושות ,וגורלם נשזר האחד בשני לבלי היתר .סילוקם של היהודים באירופה אל מחוץ לתחום החוק, הקדים אך במעט את סילוקם של רוב עמי אירופה .ניתוקם הפוליטי והתבצרותם במעמד של חריגים ומנודים ,נעדרי אחריות לגורלם ,הובילו לתוצאות טרגיות הן עבורם אולם הן עבור האנושות כולה. חבר העמים האירופיים התנפץ לרסיסים ,קבעה ,בין השאר מפני שאיפשר את גירוש העם החלש ביותר שחי בקרבו והובילו למעמד של מנודה ,מיותר ולפיכך פגיע ונכון להשמדה (ארנדט2100 ,ב.)071 , הכרך השני בספר עוסק באימפריאליזם הקולוניאלי האירופי ,אשר הגיע לסופו עם חיסול השלטון הבריטי בהודו ,ובתרומתו לשקיעת מדינת הלאום ,תהליך ייתור האדם והתהוות הטוטליטאריזם. ארנדט הציגה את האימפריאליזם כאבן אחת ,מרכזית ,בשרשרת האירועים שהתגבשו והובילו לעליית המשטרים הטוטליטאריים באירופה .לטענתה ,כמה מההיבטים המהותיים ביותר של האימפריאליזם כה דומים וקרובים לתופעת הטוטליטאריות של המאה העשרים ,עד "שיהיה מוצדק לראות את התקופה כולה כעין שלב הכנה לקראת הקטסטרופות העתידות להתחולל" (ארנדט .)209 ,2101 ,בלב הבנתה של ארנדט את הטוטליטאריות מונח הדחף לעבר התפשטות בלתי מוגבלת והתרחבות של כוח, לא עבור מטרה אנושית כלשהי ,כי אם לשם הנצחה עצמית ,עבורה היו מוכנים המנהיגים הטוטליטאריים להקריב את עצמם ואת כל האחרים .שאיפה זו ,למרדף בלתי מוגבל של כוח אחר כוח הפוסק רק עם המוות ,נובעת ,למשנתה ,מהניסיון של האימפריאליזם המערבי ,הנפתח במסע לאפריקה .ארנדט סברה כי זהו אימפריאליזם השונה לחלוטין מהכיבושים האימפריאליים של העבר, וקשרה אותו לבורגנות המודרנית ולשאיפות החדשות לשליטה עולמית ).(Canovan, 1992, 29 ניתוחה של ארנדט את האימפריאליזם מהווה חלק מדיונה בניכורו של העולם החדש. למשנתה ,ההתפשטות האימפריאליסטית חסרת הגבולות והתפרקות מדינת הלאום המלווה אותה, צועדות יד ביד עם תופעת הפליטות ההמונית ועם תהליך היווצרותם של המוני עקורים ,חסרי זכויות משפטיות ופוליטיות ,המכונים על ידה "חדלי אזרחות" .תופעות אלו ,להשקפתה ,הגיעו לשיאן בעידן המודרני ,והן שהכשירו את הקרקע לצמיחתם ,כמה עשרות שנים מאוחר יותר ,של המשטרים הטוטליטאריים .מדינת הלאום היציבה ,טענה ארנדט ,המושתתת על עיקרון האזרחות ,הלכה אפוא ואיבדה את יכולתה להוות בסיס לסדר החברתי והפוליטי ,ופינתה מקומה לתנועות טוטליטאריות בעלות שאיפות אוניברסאליות של כיבוש עולמי (ארנדט .)449-412 ,421-417 ,2101 ,בכרך זה יצרה ארנדט קישור מרתק בין האימפריאליזם לרצח העם היהודי .היא מיקמה את מקור הטוטליטאריות בין השאר בתהליך שהתרחש מחוץ לאירופה ,בשבטיות הברברית של היבשת השחורה ,ועל ידי כך סיפקה לנו מסגרת הסברתית רחבה וגלובלית לתופעה שלרוב הוסברה במונחים אירופיים בלבד. אומנם ,על פי ארנדט ,אין דבר בהיסטוריה האנושית שיכול היה להכשיר אותנו לקראת הרעיון הטוטליטארי החדשני של חיסולם הפיזי והשיטתי של בני האדם ושל מחיקת המאפיין האנושי עצמו, כלומר יכולת המחשבה ,הפעולה ,הספונטאניות ועובדת המגוון והריבוי האנושי .ארנדט לא טענה ,ולו פעם אחת בספרה ,כי האימפריאליזם הוא הסיבה הישירה להופעת הטוטליטאריזם .אולם יחד עם זאת ,היא קבעה כי לא ניתן להפריד בין מה שהוביל לרצח העם היהודי והזוועות שבוצעו על ידי המשטרים הטוטליטאריים במאה העשרים ,לבין השעבוד השיטתי של עמים שלמים וחיסולם של 68 מיליונים מבניהם בידי המעצמות הקולוניאליות ושליחיהן במאה התשע-עשרה .כך ,סברה ארנדט, הביאה ההתפשטות חסרת הגבולות של האימפריאליזם גם להריסתו של מפעל האזרחות המודרני והשוויון החוקי ולקריסתם של המוסדות הפוליטיים היציבים שהתקיימו במדינות אירופה ,ובפרט מדינות הלאום המודרניות ,והמחישה יותר מכל דבר אחר את התשוקה העזה ,כמו גם את היכולת האנושית ,לשליטה עולמית .האימפריאליזם פיתח בקרב הכובשים הקולוניאליים דפוסי מחשבה חדשים וסייע בקעקוע יציבותה של מדינת הלאום ובהתפתחויות של הבנות ושאיפות אוניברסאליות לכיבוש עולמי (ארנדט ;417 ,2101 ,זרטל .)22 ,2101 ,ארנדט שרטטה את הקווים להתמוטטות מדינת הלאום בשתי חזיתות ,בחזית של מדינת הלאום המערבית ,ממנה יצאו הקולוניזטורים לעבר אפריקה ואסיה ,ובחזית שארנדט כינתה "האימפריאליזם הקונטיננטאלי" ,כלומר התנועות הלאומיות ,הפאן- גרמנית והפאן-סלאבית ,שחתרו תחת מבנה המדינה בשתי האימפריות המתמוטטות ,ההאבסבורגית והצארית ,לקראת המאה העשרים .בשלב היסטורי זה ,האמינה ,חדר מושג חדש לתודעה ולחשיבה המדינית ,והוא התפשטות .התפשטות לשם עצמה ,כמטרה מתמדת ועליונה של הפוליטיקה ,הוא הרעיון המדיני המרכזי והמוביל של האימפריאליזם (לאור ;07 ,2114 ,ארנדט.)209 ,2101 , בחלק זה ביקשה ארנדט לטעון כי בעידן המודרני הפך העולם למרושת וגלובלי והאנושות כולה נהנית כעת ,בעל כורחה ,מגורל משותף וערבות הדדית .לפיכך ,לא ניתן עוד להתחמק מהשפעותיהם של אירועים המתרחשים ביבשות רחוקות .האימפריאליזם ,קבעה בתוקף ,איננו מאפיין של עמים ברברים ומרוחקים גרידא ,ואינו משפיע אך ורק על יבשות רחוקות כיבשת אפריקה ,אלא מאפייניו והשפעותיו באים לידי ביטוי בעולם כולו ותוצריו ההרסניים עלולים להגיע ,ואף הגיעו בדמותם של המשטרים הטוטליטאריים ,ליבשת אירופה עצמה .ארנדט לא טענה כי האימפריאליזם הבריטי ,הצרפתי או אף הגרמני היו הסיבה הישירה לנאציזם ,אלא שהחלום בדבר אוניברסאליות כפויה הוא סוג חדש של חשיבה המאפיין את אירופה (קריק .)019 ,2117 ,למשנתה של ארנדט ,וכפי שהיטיבה לנסח זאת עדית זרטל בהקדמה לספרה" :שום עם איננו אי ,לבדד ישכון ,כי הכול ארוגים יחדיו ללא התר בפלנטה הזאת :כי 'וילה בג'ונגל' היא רעיון עוועים ,חלום בלהות קולוניאלי ,גזעני ,הזיה הממיטה אסון על כל הצדדים" (זרטל.)09 ,2101 , כרך זה דן ,אם כן ,בניסיון האימפריאלי ובתהליך התפרקותה של מדינת הלאום ,אשר להשקפתה של ארנדט מוכיחים כי הם מכילים כמעט את כל הרכיבים הדרושים לעלייתם של תנועות ומשטרים טוטליטאריים .בטרם העידן האימפריאליסטי ,טענה ארנדט" ,לא הייתה קיימת פוליטיקה עולמית, ובלי פוליטיקה זו לא יכלה להיות משמעות כלשהי לתביעה הטוטליטארית לשלטון עולמי" (ארנדט, .)204 ,2101החורבן שהמיטה גרמניה של היטלר על העולם כולו ,סברה ,לא היו תוצאת רצונו של עריץ מטורף לשלוט בעולם ,כי אם השלכות הופעתו של רוע רדיקלי וחסר תקדים ,המאיים בהחרבת האנושות כולה ,אשר מקורו ושורשיו באימפריאליזם האירופי .ארנדט התכחשה להסברי העבר בנוגע למעשי רשע ,כמו מניעי חמדנות ,קנאה ותשוקה לכוח ולשררה ,והדגישה כי מהות הטוטליטאריות ומטרתה הסופית ,לייתר את האדם ולהפשיטו מכל סממן אנושי ,טמונה בתהליכים שהתרחשו בעולם בעת המודרנית ,ובמרכזם התפרקות מדינת הלאום ,בידודו וייתורו של האדם והאימפריאליזם. תהליכים אלו והפגיעה המאסיבית שחוללו לזכויות האדם והאזרח ,הובילו את ארנדט לדון ולהטיף 69 לזכות לזכויות ,כלומר לזכותם של כלל בני האדם להשתייך לקהילה פוליטית ולהחזיק בזכויות בכל הנסיבות (קוהן .)01-9 ,2101 ,ארנדט האמינה כי הפגיעה הבסיסית והחמורה ביותר בזכויות האדם, אשר הופיעה לראשונה ובמלוא הדרה באימפריאליזם האירופי ,היא שלילת מקומו של האדם בעולם, מקום ההופך דעות לבעלות משמעות ופעולות לבעלות השפעה .להשקפתה ,כאשר השתייכותו של אדם לקהילה פוליטית מסוימת מוטלת בספק ,מלבד הפגיעה בזכויות האזרח שלו ,שלמעשה אינן קיימות עוד ,ישנה פגיעה חמורה עוד יותר בזכויות האדם ,הגוררת את אובדן כל הקשרים האנושיים של האדם ,כמו גם את הכחדת יכולת החשיבה והשיפוט המוסרי שלו .כלומר ,הפקעתן של זכויות האדם משמעה ,לדידה של ארנדט ,אובדן המאפיינים ההופכים אותנו לבני אנוש (ארנדט .)442-417 ,2101 ,על פי ארנדט ,השייכות בעולם ,כלומר השייכות לקהילה מוגדרת מבחינה גיאוגראפית וסימבולית ,חשובה יותר מהזכויות הליברליות ,כמו הזכות לחירות או לקניין .ההדרה של עמים שלמים ממדינה ומקהילה פוליטית כלשהי ,קבעה נחרצות ,היא שהובילה לקלות ולבנאליות של השמדתם .השמדת יהודי אירופה התאפשרה ,לטענתה ,רק משביטלו הנאצים את אזרחותם ,וכאשר לא הייתה ולו מדינה אחת שהעניקה להם את מגן האזרחות תחתיה (הרצוג ;218 ,2114 ,ארנדט.)441 ,412 ,2101 , כאמור ,לאימפריאליזם ,במשנתה של ארנדט ,תפקיד מהותי בנפילתה והתפרקותה של מדינת הלאום באירופה .היא הנגידה את שיטת מדינות הלאום לחלומות האימפריאליים של שליטה עולמית, שכן לטענתה בעוד האימפריאליזם מהותו בשחרור כוח בלתי מוגבל למען התפשטות אינסופית ,מובנת מדינת הלאום כמוסד הומניסטי ומתורבת ,המספק סדר חוקי ומבטיח זכויות .מכל צורות הממשל והארגון של בני האדם ,האמינה ארנדט כי מדינת הלאום ,והעיקרון הטריטוריאלי המאפיין אותה ,היא הצורה הפחות מתאימה להתפשטות חסרת גבולות ,קרי האימפריאליזם ,שכן ההסכמה שעליה היא מושתתת אינה יכולה להימתח עד אין סוף ובהכרח מודרים מתוכה העמים הכבושים .לפיכך ,נוצרה סתירה פנימית בין מדינות הלאום האירופיות לאימפריאליזם ,אשר הובילה להחרבת המוסדות הלאומיים ,להתפרקות מדינות הלאום ולבסוף לעלייתם של המשטרים הטוטליטאריים (ארנדט,2101 , .)210-209לגרסתה של ארנדט ,מדינת לאום אינה יכולה לנקוט בפרקטיקות של כיבוש ,שכן היא מעוררת תודעה לאומית ושאיפה לריבונות בקרב העמים הכבושים ,ועל ידי כך היא מחבלת באופן מהיר ומיידי בכל ניסיון ממשי לכונן אימפריה .בסופה של המאה התשע-העשרה ,טענה ,הוחלפו ערכי הצניעות ,הענווה וידיעת המגבלות של מדינת הלאום ומוסדותיה ביהירות ובשאיפות חסרות כל פרופורציות ,של התפשטות אינסופית ושליטה כלל-עולמית ,תחילה בדמות האימפריאליזם ולבסוף בדמותו של הטוטליטאריזם עצמו (ארנדט ;220 ,2101 ,זרטל.)29 ,2101 , ארנדט ציינה כי הדחף הראשוני להתפשטות האימפריאליסטית היה אומנם כלכלי ,והתרכז בצורך למצוא שטחים ושווקים חדשים שיכילו את ההון ואת בני האדם העודפים של אירופה ,אולם המניע הכלכלי קיבל במהירות ממד פוליטי מובהק ,וההרפתקאות העסקיות מעבר לים ,אשר נזקקו להגנת הממשלות של ארץ האם ,יצרו את החיבור הרה-האסון בין הון לשלטון ,בין פוליטיקה לכלכלה. פקידי האלימות הקולוניאליים הפגינו אדישות הולכת וגוברת כלפי שיקולים פוליטיים בארצות הכבושות ,ונעשו מנוכרים לגוף הפוליטי ממנו באו .תוצאתו של ניכור זה ,סברה ארנדט ,היה ניהיליזם קיצוני ,שהרס לבסוף את מדינת הלאום עצמה ופתח את השער לכניסת המשטרים הטוטליטאריים. הדחף האימפריאליסטי ניתק במהרה מהגיונו הכלכלי והפך לעיקרון פוליטי לעילא ,העומד בזכות 71 עצמו ,והחל לשבש את המוסדות הפוליטיים ואת העקרונות הלאומיים (הרצוג ;219 ,2114 ,זרטל, " .)29 ,2101מדיניות הכוח בעידן האימפריאליסטי" ,כתבה ארנדט" ,התאפיינה יותר מכל במעבר מן היעדים המקומיים ,המוגבלים ,והצפויים לפיכך ,של האינטרס הלאומי ,אל המרדף חסר הגבולות של כוח לשם כוח" (ארנדט .)200-201 ,2101 ,לראייתה של ארנדט ,הסכנה הגדולה הטמונה באימפריאליזם אינה בהרס עצמאותן ותרבותן של אוכלוסיות שלמות ,כי אם ,בראש ובראשונה ,בהכחדתו את החיים הפוליטיים ,המשותפים ,בארצות הכבושות ,והישענותו על אינטרסים כלכליים ופרטיים (הרצוג,2114 , .)219-219החברה הבורגנית ,סברה ,בכך שהיא מתמקדת בפעילות הפרט לצבירת הון ,מערערת על הזהות של הפרט ועל ייחודיותו ,שכן זהותו תלויה באינטראקציה שלו עם אחרים .הבורגנות בזה לציבורי ,לעשייה המשותפת למען טוב כללי ,היא לועגת לעולם המשותף של הפוליטיקה והעשייה הציבורית ומקדמת את היזמות הפרטית על פניו .אולם ,לגרסתה של ארנדט ,משמעותו של אובדן העולם הציבורי היא אובדן המרחב האנושי עצמו ,בו פרטים מוערכים כפרטים מתוך ההיבדלות שלהם מאחרים .כבר בעידן האימפריאלי ,הסיקה ,ניתן להבחין בטשטוש הגבולות בין הספירה הציבורית לזו הפרטית ובניצני נסיגתה של הספירה הפוליטית ,שבמובן מסוים הגיעה להשלמתה תחת המשטרים הטוטליטאריים (ארנדט.)McGowan, 1998, 17 ;249-219 ,2101 , לטענתה של ארנדט ,בדומה למנהיגים הטוטליטאריים בשלב מאוחר יותר ,נציגיו של חוק ההתפשטות האימפריאליסטי היו הבירוקרט והסוכן החשאי ,אשר לא ראו עצמם כפופים לחוק הרגיל, מעשה אדם ,אלא כעבדיהם המסורים והנאמנים של חוק ההתפשטות ,היונק כוחו מחוקי הטבע או ההיסטוריה .ארנדט הצביעה על כך שאופי השליטה האימפריאליסטית ,כלומר השליטה ללא סמכויות רשמיות בארצות הכיבוש ,הפך את הנציגים והשליטים הקולוניאליים לשליטים כל-יכולים ,המבססים את שליטתם מאחורי מסך אטום של חשאיות ואנונימיות ,ללא כל צורך לתת דין וחשבון לאיש. מאפיינים אלו של האימפריאליזם האירופי קעקעו ,לדידה ,את הפוליטיקה היציבה ,המבוססת על חוק וגבולות ,והפכו את הנציגים הקולוניאליים לא רק למסוכנים כל כך כשלעצמם ,אלא גם ובעיקר למבשרי הטוטליטאריות ולדגם הראשוני של המנהיג הטוטליטארי (ארנדט ;149-117 ,2101 ,זרטל, .)27-29 ,2101כשם שהבירוקרט האימפריאלי ניתק עצמו מן האינטרסים של מדינת האם שלו או של טובת הציבור בכלל ,וראה בכל מאורע הזדמנות להתפשטות נוספת ולהשקעה כלכלית עצמית בלבד ,כך היה היטלר מוכן להשתמש בכל האנשים ,ובכללם הנאצים והאוכלוסייה הגרמנית כולה ,כפיונים במשחק של שליטה עולמית .על פי ארנדט ,טכניקה זו ,העושה שימוש בכל הנמצא לקידום המטרה, והפיכת כולם לאובייקטים נעדרי יוזמה ,פעולה ואף רצון עצמי ,נלמדה מהעידן האימפריאלי ומהתנהלות הבירוקרטים שניהלו אותו ) .(Canovan, 1992, 31כפי שנראה בחלקו הראשון של הפרק הבא ,היא עיצבה הן את דמותו של אדולף אייכמן והשפיעה על התנהגותו בעת השואה. לא זו בלבד ,אלא שלמשנתה של ארנדט ,האימפריאליזם האירופי רווי היה רעיונות גזעניים, שבמידה רבה סללו את הדרך לזוועות שחוללו המשטרים הטוטליטאריים .הניסיון האימפריאלי יצר הכרה חדשה והרסנית מעין כמוה ,בדבר עליונותם הבסיסית והחד-משמעית של בני אדם על בני אדם אחרים ,ושל גזעים נעלים על גזעים נחותים מהם .האימפריאליזם ,סברה ,לימד את מנהיגי האספסוף ואת האירופים בכלל כי הם יכולים בנקל להשתייך לגזע האדונים ולשלוט באחרים ,ושבאמצעות 70 אלימות גרידא יכולה קבוצה מקופחת ליצור מעמד שהוא אף נחות ממנה עצמה .הגזענות הייתה אידיאולוגיה מושכת ביותר עבור אנשים אלו ,לא רק משום שהעניקה לגיטימציה לניצול ואישרה את העליונות שלהם על הילידים ,אלא בעיקר משום שהיא סיפקה להם קהילה חדשה אליה השתייכו רק הודות לצבע עורם הבהיר (ארנדט .)149-144 ,129-129 ,101-119 ,229-229 ,2101 ,בלשונה של ארנדט: "הנכסים הקולוניאליים האפריקניים נהפכו והיו לקרקע הפורייה ביותר לצמיחתה של קבוצה שתיעשה מאוחר יותר האליטה הנאצית .כאן הם ראו במו עיניהם כיצד עמים יכולים לעבור הסבה לגזעים ,וכיצד אפשר לדחוף את בני עמך שלך למעמד של גזע אדונים" (שם .)129 ,ארנדט טענה כי האימפריאליזם האירופי אומנם לא סימל את הפעם הראשונה בה הופעלו בעולם פרקטיקות של כוח ואלימות ,אולם ברגע שהאלימות ומדיניות הכוח הפכו ליעד המושכל והעליון בחשיבותו של הקהילה הפוליטית ,כפי שאכן קרה בתקופה האימפריאליסטית ,החלה להיסלל הדרך לשלטון טוטליטארי חובק-עולם .תפיסה חדשה זו ,לראייתה ,שעניינה בהתפשטות חסרת גבולות וברדיפה מתמדת אחר כוח ,הופכת את ייסודם של גופים פוליטיים חדשים במדינת הלאום לכמעט בלתי אפשרי ,ומסקנתה היחידה היא החרבת כל הקהילות הקיימות ,הן של העמים הכבושים הן בארץ האם (שם.)219-214 , בספרה ,הציגה ארנדט מתווה לשלבי התפתחותה של הגזענות המודרנית ,פרי יצירתו של האימפריאליזם ,שלראייתה הובילה לעלייתם של המשטרים הטוטליטאריים ולקיצו של האדם המערבי והאנושות בתור שכזו .הגזענות ומחשבת הגזע ,טענה ,אינן תופעות חדשות ,הייחודיות למאה העשרים ,ושורשיהן נטועים עמוקות במאה השמונה-עשרה .יחד עם זאת ,הן צפו ועלו בכל ארצות אירופה במהלך המאה התשע-עשרה ,והתגבשו לכדי אידיאולוגיה רבת עוצמה של המדיניות האימפריאליסטית .להבנתה ,סייעה התקופה האימפריאליסטית להטמיע ולהחיות דגמים ישנים יותר של גזענות ,ותרמה להפיכתם לכדי השקפת עולם מסודרת ולאידיאולוגיה סדירה .בסוף המאה התשע- עשרה ,הפכה הגזענות לנשק האידיאולוגי העיקרי של הפוליטיקה האימפריאליסטית (שם.)299-292 , על פי ארנדט ,זכו הדרוויניזם ומחשבת הגזע להצלחה רבה כל כך במדינות אירופה ושימשו בסיס איתן ובטוח להתפשטות האימפריאליסטית ,שכן הם סיפקו ,על בסיס עיקרון התורשה ,את כלי הנשק האידיאולוגיים האולטימטיביים לשליטה גזעית ומעמדית ,ומכיוון שהיה ניתן לעשות בהם שימוש לצורך אפליה גזעית .לטענתה ,כאשר בני אדם מזוהים על פי מאפיינים גזעיים ,הבדלים בין אנשים ואחריות אישית הופכים לבלתי רלוונטיים .דטרמיניזם גזעי ,וההבחנה בין גזעים נעלים לגזעים נחותים העומדת בבסיסו ,מספקים ,לדידה של ארנדט ,הצדקה מושלמת לכיבוש האימפריאליסטי ולשעבוד של אוכלוסיות ילידות .ארנדט הצביעה על כך שבראשיתה ,לא הייתה הגזענות יותר מאשר מקור של טיעונים נוחים לעימותים פוליטיים משתנים ,ומעולם לא החזיקה במונופול על החיים הפוליטיים בארצות אירופה .יתרה מכך ,היא סברה כי הגזענות הייתה נעלמת מהעולם במהלך המאה התשע- עשרה ,יחד עם דעות קיצוניות נוספות ,לולא החל העידן האימפריאליסטי ומסע ההסתערות על אפריקה ,אשר חשף את אנשי אירופה לחוויות מטלטלות ,יצא לדרך (שם.)299-288 , ארנדט הצביעה על כך שבמהלך העשורים הראשונים של עידן האימפריאליזם התגלו שני מכשירים חדשים לשליטה וארגון פוליטי של עמים זרים ,הגזע והבירוקרטיה ,אשר שימשו שנים לא רבות לאחר מכן את המשטרים הטוטליטאריים והתגלו כמסייעים ביעילות לשליטה טוטליטארית חובקת-כל .בעוד שימש הגזע כמניע וכצידוק של המתיישבים האירופיים להשתלטות על אפריקה, 72 שימשה הבירוקרטיה לארגונה של השתלטות זו וכצורה יעילה מאין כמוה לשליטה זרה (שם .)297 ,על פי ארנדט ,הבירוקרטיה ,שאפיינה הן את האימפריאליזם החוץ-אירופי הן את האימפריאליזם הקונטיננטאלי ,הפכה בהמשך לצורת השליטה העיקרית של הממשלות הטוטליטאריות והובילה לחיסול הספונטאניות של האדם ,סיכול פעולותיו החברתיות והפוליטיות ועקרות מוסרית טוטאלית. השיטה הבירוקרטית יוצרת עדר עצום ורב של אנשים ,המציית בצורה עיוורת ונטולת תנאים לרצונו של אדם אחד .לראייתה של ארנדט ,שילוב ייחודי זה ,בין שליטה בירוקרטית באמצעות צווים ואידיאולוגיית גזע סדירה ומובנת ,שהופיע לראשונה בעידן האימפריאליסטי ,טמן בחובו סכנה אדירה לגורל המין האנושי ואומץ כמעט בשלמותו על ידי המשטרים הטוטליטאריים (שם.)182-174 ,298 , באמצעות שילוב זה ,כתבה" ,המציאות הייחודית של האדם היחיד מתגלה על רקע מציאות כוזבת של הכללי והאוניברסאלי ,מצטמקת לכלל גורם חסר משמעות או שוקעת באשד השופע של תנועה דינמית של האוניברסאלי עצמו .בזרם הזה ,ההבדל בין מטרות לאמצעים מתפוגג יחד עם האישיות ,והתוצאה היא אותו העדר מוסריות מפלצתי של הפוליטיקה האידיאולוגית" (שם.)182 , על פי ניתוחה של ארנדט ,בעידן האימפריאליסטי מצויים ,אם כן ,רבים מן הגורמים שבבואם יחדיו יכולים ליצור משטר טוטליטארי המבוסס על גזענות ,ולהכשיר את התנאים לכל הזוועות האפשריות .תנאי הכוח המודרניים ,ובפרט עליית האימפריאליזם על צורותיו השונות ,קעקעו בהדרגה את יציבותה של מדינת הלאום האירופית ,הדיחו מיליוני אנשים לתנאים של ברבריות ומיותרות וסללו את הדרך להופעת המשטרים הטוטליטאריים .השינוי הסופי ,מכיבושים אימפריאליסטים לטוטליטאריות ,הגיע ,לדידה ,שעה שההמונים הפכו מיותרים באופן חסר תקדים לחלוטין .ראשית, הפכו בני האדם למבודדים בתוך המעמד שלהם ולאחר מכן ,כשהמעמדות עצמם החלו מתדרדרים מבפנים ,התפרקו לאטומים והפכו לבלתי אנושיים .האימפריאליזם ,האמינה ארנדט ,לימד אותנו יותר מכל דבר אחר שהאנושיות איננה מידה ביולוגית נתונה ,כי אם הישג תרבותי שאנו עלולים לאבדו אם נחדל לקיימו ולטפחו בכל יום מחדש (ארנדט ;449 ,144 ,2101 ,יאנג-ברוהל.)281 ,2101 , אליזבת יאנג-ברוהל טענה כי במהלך חלקי הספר על האנטישמיות והאימפריאליזם ,שרטטה ארנדט מתווה של מעמדות חברתיים המתמוטטים בזה אחר זה ,אולם בה-בעת מוצאים מכנה משותף בעוינותם כלפי הבורגנות העולה וכלפי ממשלותיהן של מדינות הלאום .המעמדות שהתרעמו על המדינה התרעמו באורח טבעי גם על הקבוצה שזוהתה עימה יותר מכל קבוצה אחרת ,ואשר נתפסה למחזיקה בחשאי בכוחה של המדינה ,היהודים .בסוף המאה התשע-עשרה ,למשנתה של ארנדט, שולבה התרעומת הזו בגזענות ,שכן החשיבה הגזעית שאימצו הקולוניאליסטים האירופים מהחוויה האימפריאליסטית זינקה ככדור חוזר על אירופה והפכה לגורם משמעותי בעיצובם של היחסים בין היהודים ללא-יהודים .ארנדט סברה כי ככל שאבדו למעמדות המסורתיים ענייני מעמדם הסגוליים והתפוררו מעגלי הזהות הישנים שלהם ,שעה שסיבכו עצמם במיזמים הקפיטליסטיים של הבורגנות ואימצו את השקפת העולם הקפיטליסטית -התרחבות לשם התרחבות ,כוח לשם כוח וכן הלאה - התפוררו המעמדות (יאנג-ברוהל .)279-278 ,2101 ,התנועות הטוטליטאריות השתתפו בתהליך מתקדם של מודרניזציה ,שצידו האחר הוא פירוק מבנים ומוסדות מסורתיים .תהליך הפירוק המבני מכפיף את האינדיווידואליים ללחצים מאחידים ,המהדקים את בני האדם זה לזה ובאותה נשימה מבודדים 73 אותם .כלומר ,הם מגבשים את האוכלוסייה למסה אחידה ובה-בעת מפרקים אותה לחלקיקים מבודדים .כך ,טענה ארנדט ,ברצף של תהליכים מודרניים מסועפים ,המובחנים לכאורה האחד מהשני, הפכו המוני בני אדם למיותרים ,מבודדים ונטולי מעמד ,המופשטים מכל זיקותיהם הקודמות ,ונסללה הדרך לצמיחתם של המשטרים הטוטליטאריים ולהתרחשות הקטסטרופה הגדולה של המאה העשרים (הלברשטאם ;022 ,2117 ,ארנדט.)449 ,417-414 ,190 ,219 ,2101 , הכרך השלישי ,טוטליטאריות ,הוא כרך השיא של הספר כולו והחדשני ביותר מבין שלושת כרכיו. בכרך זה ביקשה ארנדט לבחון ולאפיין את מרכיביה הייחודיים של צורת השליטה הטוטליטארית, שלדידה היא הנוראה מכל צורות השליטה האחרות .היא הציגה את גרמניה הנאצית וברית-המועצות הסטליניסטית כשני ביטויים לתופעה פוליטית חדשה אחת וכרכה את שני המשטרים יחדיו כדוגמאות מובהקות למשטרים טוטליטאריים .ארנדט טענה כי הטוטליטאריות מתאפיינת בשלושה יסודות מרכזיים :שילוב מהותי בין אידיאולוגיה וטרור ,אוטומטיזציה רדיקאלית של החברה והחשיבות הסימבולית הגדולה של משפטי הראווה ומחנות הריכוז וההשמדה ,המגלמים ,למשנתה ,את תמצית הטוטליטאריות ,שכן הם המעבדות בהם נבדקים השינויים בטבע האדם ובתוכם נבחנת ומתאמתת האמונה הבסיסית של המשטר ,כי הכל אפשרי .במחנות הריכוז עטו הניתוק מן העולם והפירוק לגורמים את צורתם הסופית ,ובני האדם צומצמו לכלל טבעם הביולוגי בלבד .הן האינדיווידואליות הן הקהילה הוכחדו בשיטתיות .היחידים ששולחו למחנות הריכוז נותקו ביתר יעילות מעולם החיים מאשר אילו הומתו ,שכן עצם קיומם וזכרם נמחו כלא היו והוטלו בספק .הניכור מן העולם ,הסיקה ארנדט ,תופעה שהופיעה לראשונה בקרב היהודים ,ואפיינה את ההמונים בעת המודרנית ,הגיעה לשיאה עם השמדתם ומחיית זכרם מעל פני אדמה (יקירה ;099 ,2119 ,ארנדט.)949 ,2101 , בחלק זה הציגה ארנדט את המבנה הייחודי של המשטר הטוטליטארי ,דמוי הפירמידה ,ואת השיטה המתוחכמת והייחודית שיצר לארגון ההמונים ,המנתקת אותם בשיטתיות מן המציאות ומייצרת עבורם עולם פיקטיבי .ברמה התחתונה של הפירמידה נמצאים ארגוני החזית ,המורכבים ממתנדבים שאינם חברי מפלגה .מעליהם ישנן שכבות של ארגונים תנועתיים ומפלגתיים ,ובפסגת הפירמידה ,סמוך למנהיג ,ניתן למצוא את הארגונים הסודיים והסגורים ביותר ,ארגוני אליטה המחויבים לחלוטין וללא פשרות למפלגה ,מעבר לכל זיקה למשפחה ולמקצוע .כל שכבה מגנה על טהרת השכבה העליונה יותר ,יונקת ממנה את מקור סמכותה ועוצמתה ,אולם בה-בעת מסתירה ממנה את המציאות החיצונית .כך ,האמינה ארנדט ,בחוגים הפנימיים והעליונים ביותר מצויים בעלי העוצמה הגדולה ביותר ,הנאמנים ביותר ,אולם גם אלו המנותקים ביותר מן העולם הממשי ולפיכך שבויים ברעיונות ובאידיאולוגיה של המשטר ,ומצייתים בנאמנות ותוך עיוורון מוחלט למה שנתפס על ידם כחוק הטבע או ההיסטוריה .הם מקדישים עצמם לחלוטין ליישום דבר המנהיג ועסוקים בניסיון לפענח את רצונו האמיתי והדינאמי ,שלרוב חורג מכל עיקרון מוגדר .עבורם ,אמות המידה הלא- טוטליטאריות להבנת המציאות ולקביעת נורמות התנהגות מוסריות אינן רלוונטיות ,כאשר אמות המידה התקפות היחידות הן אלו שמכתיבה המפלגה (לזוביק ;02 ,0999 ,מירון .)28 ,2101 ,מבנה פירמידה זה ,טענה ארנדט ,מונע מאזרחי המשטר להכיר את המציאות כהווייתה ומייצר עבורם עולם חדש וכוזב ,בו הרעיון המוביל הוא רעיון יחיד ,כל-יכול ,שבמרכזו חוקיות אחת המסבירה את 74 ההיסטוריה כולה ולאורה יש לצעוד ,כאשר כל שעומד בדרכה של החוקיות ומהווה מכשול לכיוון אידיאולוגי זה של ההיסטוריה ,מושמד לאלתר .לאחר שהתנועה הטוטליטארית כובשת את השלטון, מכונסת החברה כולה למבנה פירמידה זה ומשתנה המציאות ,כך שתתאים לאידיאולוגיה של המשטר. תחת המבנה הטוטליטארי ,סברה ארנדט ,נאלץ הפרט להתאים עצמו לחלוטין לנורמות ואידיאולוגיית המשטר ,ייחודיותו ניטלת ממנו והאנושיות ,השקולה לחירות במשנתה ,מוכחדת לאלתר (ארנדט, .)994-987 ,971-970 ,979-970 ,998 ,949 ,2101כפי שנראה בפרק הבא ,בדיוני בניתוקו של אייכמן מן המציאות וצייתנותו העיוורת ,הייתה ארנדט ממקמת ,ככל הנראה ,את אייכמן בשכבה הגבוהה של הפירמידה הטוטליטארית הנאצית ,ובוחנת את דמותו והתנהגותו בעת השואה בתור תוצר קלאסי של המבנה הטוטליטארי ושל החיים בתוך עולם סגור הרמטית מן העולם החיצון ,המציית לחוקיות אחת של ההיסטוריה כולה ומכתיב נורמות התנהגות ומוסר ,השונים תכלית השינוי מכל המוכר לנו. הכרך השלישי בספר עוסק בחשיבות האחריות האישית ובמשמעות של פעילות פוליטית עצמאית ,בעידן בו הפוליטיקה כשלעצמה ,כמאפיינה הבסיסי של האנושי ,שרויה בסכנת הכחדה .תחת המשטרים הטוטליטאריים ,סברה ארנדט ,מוצאים ההמונים מפלט מאחריות אישית לפעולה פוליטית, ובורחים לתוך אידיאולוגיות המעניקות להם משמעות חדשה לחייהם ומנבאות להם את שכביכול עתיד להתרחש .התנועות הטוטליטאריות יצרו עולם דמיוני ומשכו לתוכו את ההמונים חסרי המעמד והמקום בעולם שעבורם הייתה זו ההצעה הטובה ביותר שיכלו לקבל ) .(Canovan, 1992, 55למשנתה של ארנדט ,מאפייניו העיקריים של הטוטליטאריזם ,כלומר תפקידם המכריע של ההמונים וארגונם לתוך התנועה והמבנה הטוטליטאריים ,מקומם המרכזי של האידיאולוגיה והטרור ולבסוף מחנות הריכוז וההשמדה ,יכולים להתקיים רק כאשר תהליך הכחדתו של המרחב הפוליטי מושלם ומפיק אוכלוסייה המורכבת מפרטים מבודדים ,מיותרים ,מנוכרים ואוטומטיים ,שאינם מסוגלים עוד להתייחס אחד לשני כבני אדם שווים מבחינה פוליטית ,החולקים עולם משותף .מבחינתה ,בישר העידן המודרני את הופעתם של מספרים עצומים של פליטים משוללי מעמד ומדינה ,שהופשטו לא מזכויות ספציפיות בלבד ,כי אם הן מן הזכות להיות בעלי זכויות .מצב זה ,של פליטות ותלישות ,הפך להיות נחלתם של יותר ויותר בני אדם באירופה ,שבעוד להלכה היו לעיתים אזרחים של מדינות מוכרות, בפועל היו מודרים מן המרחב הציבורי-פוליטי ,ועל כן לא היוו עוד חלק מן העולם .גורלם של אזרחים רבים בעת המודרנית היה ,אם כן ,בדידות נוראה והיעדר מקום ומשמעות בעולם ,אותם ניצלו בהצלחה רבה היעילות והתחכום הרב של הטוטליטאריזם (.)Hansen, 1993, 141-142 להשקפתה של ארנדט ,הבדידות היא אומנם חוויה עתיקת יומין ,המוכרת לאנושות משחר ההיסטוריה ,אולם רק תנאי החיים המודרניים הפכו אותה מחוויית גבול להתנסות יום-יומית של המונים .ניתוקם של ההמונים בעת המודרנית ממגוון מסגרות ההשתייכות שלהם ,ובראשן המעמד והאומה ,והפיכתם לבודדים ונטולי זהות חברתית ,מהווים ,לראייתה ,הסבר לנהירתם אחר התנועות החדשות שהציעו להם זהות ומקום בעולם ,במחיר של הרס כל המסגרות הקודמות ,ובמרכזן מדינת הלאום (מירון .)27 ,2101 ,התארגנות ההמונים לתוך המערכת הטוטליטארית נראתה לארנדט כבריחה אובדנית ממציאות נוראה זו של בדידות נצחית .בעודם מגורשים מכל קהילה פוליטית בעלת משמעות, ולפיכך ניתקים מן היכולת לפעול בצוותא ולהשפיע על המציאות ,יכלו הפרטים להניח כי העולם מנוהל 75 על ידי כוחות מסתוריים עליונים ושלהם עצמם אין כל אחריות לגורלם .התחושה הדומיננטית בקרב ההמונים ,כי הם נסחפים בזרם הקבוע מראש של ההיסטוריה ושחייהם יקבלו משמעות רק במידה וגם הם יצטרפו למסע וידחפו את ההיסטוריה לכיוונה הנכון ,הפכה אותם ,לראייתה של ארנדט, לפאסיביים ולנטולי אחריות .בנסיבות אלו ,היו ההמונים מוכנים לציית בנאמנות לאלו שהבטיחו להם שיפענחו עבורם את התהליך ההיסטורי ,ולא זו בלבד שיספקו להם את האמת על העולם בו הם חיים, כי אם גם ייצרו עבורם בית חדש ובעל משמעות בדמותה של תנועה פוליטית טוטליטארית ,בעולם של בדידות וניכור .השליטים הטוטליטאריים ,מצידם ,פעלו להעמקתה והנצחתה של בדידות המונית זו, על מנת שתשמש כלי שלטוני ממדרגה ראשונה ,כאשר מכל אזרח וחבר בנפרד נתבעה נאמנות מוחלטת וחסרת פשרות לתנועה ( .)Hansen, 1993, 141-142במובן זה ניתן לומר כי הטוטליטאריות ,לגרסתה של ארנדט ,מבססת עצמה על הניתוק מן העולם שמביאה עימה הבדידות ,ועל חווית חוסר השייכות לעולם ,שהיא אחת החוויות הקיצוניות והמייאשות ביותר שיכול האדם לחוות .בבדידותו ובייאושו, ניצב האדם חסר אונים נוכח השתלטותן האגרסיבית של התנועות הטוטליטאריות ,מופשט מכל ההגנות המשפטיות והפוליטיות שסיפקה לו מדינת הלאום ,ולא נותר לו אלא לצרף עצמו למסלולן ולוותר באופן שאין ממנו חזרה על האינדיווידואליות שלו ,זהותו הייחודית ואנושיותו .הוא שועט קדימה ,חדל להיאבק ומתמסר כליל לדרישות וצורכי המשטר הטוטליטארי .מאמץ את האידיאולוגיה שלו כדרך חיים ומקדיש עצמו לחלוטין להגשמת חזונו ,תוך שהוא מותיר אחריו שובל ארוך של קשרים אנושיים ,הגנות מוסריות וזהויות עצמיות ,הנעלמים לאיטם באופק ,ומאבד עימם לא רק את חירותו וכבודו העצמי ,כי אם גם את עולמו. כאמור ,אין לחפש ב"יסודות הטוטליטאריות" קשר סיבתי הכרחי וצפוי מראש בין שלושת חלקיו השונים של הספר ,לא בין האנטישמיות של המאה התשע-עשרה לאנטישמיות הרצחנית של הנאציזם, ולא בין האימפריאליזם לטוטליטאריות .ככלות הכל ,ארנדט לא ביקשה הסבר היסטורי סיבתי ,אלא חתרה להבנה ,היא ביקשה להבין כיצד התאפשרה התופעה המזוויעה של האנטישמיות הרצחנית של הנאציזם ,או ליתר דיוק ,מה היו התנאים שעל מצעם התחוללה (רצבי .)491 ,2100 ,עם זאת ,ישנם כמה רעיונות ומושגי יסוד העוברים בספר מתחילתו ועד סופו ומקנים לו היגיון ואחדות פנימית .על אף העובדה כי אין קשר ישיר בין האנטישמיות והאימפריאליזם של המאה התשע-עשרה למשטרים הטוטליטאריים של המאה העשרים ,סברה ארנדט כי היו שני הראשונים מן הגורמים שהפכו את המשטרים האלו לאפשריים .הגזענות האימפריאליסטית לא הייתה אומנם זהה לחלוטין לזו של גרמניה הנאצית ,אולם לראייתה ,היא הייתה מרכיב מהותי ומבני בעולם שהטוטליטאריות הופיעה בו שנים מעטות לאחר מכן בתור צורת ממשל חדשה ,שחיסולם של בני אדם מיותרים היא האידיאולוגיה המנחה אותה .ארנדט שבה וטענה בספרה ,כי הדרך בה התייחס האספסוף הלבן שפשט על אפריקה לילידים האפריקאים ,בתור חיות אדם החסרות כל מידה של אנושיות ומשמעות ,לא יכלה שלא להשפיע על היבשת האירופית ולקבל ביטוי ,גם אם שונה מזה האפריקאי ,באירופה .להשקפתה, הגזענות שהופנתה כלפי האפריקאים הגיעה כמעט בשלמותה מאפריקה לאירופה ,כאשר רק ממעוניה התחלפו ,משחורי אפריקה ליהודי אירופה ,לנוכריה ולשלל חסרי הזכויות האחרים ששהו בה (ארנדט, ;101-119 ,2101זרטל .)21-22 ,2101 ,עבור ארנדט ,גרמניה הנאצית אינה ניתנת להבנה בתור תוצר 76 מפלצתי של נפש גרמנית חולה ומעוותת .היא התנגדה לכל רעיון של שותפות לדבר עבירה של תרבות גרמנית או אירופית ושל מסורת ברברית ואנטישמית בזוועות שחוללו הנאצים .הנאציזם והתופעה הטוטליטארית בכללה מייצגים ,לדידה ,דווקא את התמוטטות מסורות ותרבויות העבר ,ומיוחסים באופן בלעדי לתהליכים מודרניים יומיומיים שמהותם עיקור ,בדידות ואוטומטיזציה .מה שאיפשר בסופו של דבר את עליית המשטרים הטוטליטאריים ,לראייתה ,היה שילוב ייחודי וחסר תקדים של אנטישמיות מודרנית ואדישות פוליטית מצד היהודים מחד ,וסוגיות פנים-לאומיות ,כגון שקיעת מדינת הלאום ויצירת חברת ההמון ,יחד עם המגמות האימפריאליסטיות המודרניות ,של התרחבות לשם התרחבות וכוח לשם כוח נוסף ,מאידך ( .)Aschheim, 1997, 127וכך כתבה ארנדט: בהשוואה לתוצאה הסופית הסיוטית -חברת מחנות הריכוז -ההליך שלפיו מכשירים בני אדם לקראת הקץ הזה ,והשיטות שבני אדם מסתגלים בעזרתן לתנאים אלה ,הם שקופים והגיוניים .לייצור ההמוני המטורף של גוויות קודמת ההכנה חסרת הפשר מבחינה היסטורית ופוליטית של גוויות חיות .הדחף ,ומה שחשוב עוד יותר ,ההסכמה שבשתיקה לנסיבות שאין להן כל תקדים ,הם תולדה של אותם מאורעות אשר בתקופה של התפוררות פוליטית הפכו מאות אלפי בני אדם ,לפתע ובאופן כה לא צפוי ,לעקורי-עולם ,לחסרי בית ,לחדלי-אזרחות, לפורעי חוק וללא-רצויים ,בעוד שהאבטלה הפכה מיליוני בני אדם למיותרים מבחינה כלכלית ולנטל חברתי (ארנדט.)998-997 ,2101 , חברת ההמונים המודרנית בלעה ,כך האמינה ארנדט ,את החברה המעמדית ,והותירה את האדם אינדיבידואל תלוש ומיותר ,נטול מעמד ,מדינה או קהילה פוליטית ,המבודד לחלוטין וניצב לרשותן של התנועות הטוטליטאריות בכדי שיעשו בו כרצונן .צריכה המונית ,אבטלה המונית והעסקה המונית במיזמים תאגידים ,כל אלו הם תהליכים מודרניים המייתרים בהדרגה את האדם ומבטלים את ייחודו האנושי .כל אחד תורם בתורו לאובדן המובחנות האינדיווידואלית של האדם והפיכתו לפריט אחד בתוך עדר של אנשים זהים ( .)McGowan, 1998, 15-16העידן המודרני ,קבעה בתוקף ,חשף לאנושות כי אין בנמצא זכויות אדם בהיעדר זכויות אזרח ,וכי שייכות לקהילה פוליטית כלשהי היא תנאי הכרחי להמשך קיומנו כבני אדם .ברגע שמוצא האדם אל מחוץ לחוק האזרחות ניתן לעשות בו הכל, פשוטו כמשמעו (פלדמן .)99 ,2100 ,כפי שניווכח בחלקו השני של פרק זה ,בדיוני בפירותיה הקודרים של השליטה הטוטאלית ,בתהליך הדרגתי ,בן שלושה שלבים ,נשלל מההמונים מעמדם ומוכחדת אישיותם המשפטית ,המוסרית והאינדיווידואלית ,ולפיכך הם הופכים לפיונים חסרי ייחוד וזהות עצמית ,הנשלטים לחלוטין על ידי התנועה הטוטליטארית ,נתונים למרותה ועושים כל שידם משגת על מנת להגשים את יעודה .כך ,מוגשם אידיאל השליטה המוחלטת של הטוטליטאריזם והאדם הפרטי מעמיד עצמו לחלוטין לרשות המשטר (ארנדט.)970-997 ,949-949 ,2101 , 77 חלק שני – תוצרי השליטה הטוטליטארית א .מושג "הפוליטי" בהגותה של חנה ארנדט והאפשרות לפעולה אזרחית על פי מרגרט קנובן ,בכל כתביה ,אולם בראש ובראשונה ב"יסודות הטוטליטאריות" ,ביקשה ארנדט לנסות ולהתמודד עם המתח הקיים בין חיי המחשבה ,העולם הפרטי של האדם והדיאלוג הפנימי שנערך ביני לביני ,לבין הפוליטיקה ,הספירה הציבורית והפעולה הפוליטית והמוסרית ,אותה זיהתה כמאפיינה הבסיסי של האנושי .בכל אחד מספריה מודגש היבט אחר של המתח הזה וניסיון להתמודד עם סוגיה ספציפית בתוכו ) .(Canovan, 1992, 7קנובן טענה כי בצעירותה ,ארנדט לא התעניינה כלל בפוליטיקה והתמקדה בחיים אינטלקטואלים פילוסופיים ואנטי-פוליטיים ככל שיכלה .מה שאילץ אותה לצאת מחייה כאינטלקטואלית אנטי-פוליטית ולמצב עצמה כפילוסופית פוליטית מן השורה הראשונה ,העוסקת במהותה של הפוליטיקה ובסוגיות הפוליטיות הבוערות ביותר בחיי האנושות ,היה כמובן האיום שהוצב על ידי הנאציזם בראשית המאה העשרים .המשטרים הטוטליטאריים והסכנות שהציבו לאנושות ,הם אלו שמשו את ארנדט מחייה הלא-פוליטיים ,והפכוה לאינטלקטואלית חשובה, העוסקת בסוגיות פוליטיות לעילא .ב"יסודות הטוטליטאריות" החלה ארנדט לבחון לראשונה את סוגיית הפעולה הפוליטית ומחויבותו של היחיד לפעולה מוסרית ,גם תחת התנאים הקטסטרופאליים והחשוכים ביותר ,כמו תנאי הטוטליטאריזם .שם החלה לדבר בשבחם של החיים הפוליטיים ולמקמם כמאפייני האנושי יותר מכל דבר אחר .הפעילות האנושית הנעלה ביותר ,להשקפתה של ארנדט ,היא העשייה הפוליטית ,והיעדרה של עשייה זו נוטלת מאיתנו את אנושיותנו .כפי שניווכח בהמשך הפרק, הסכנה הגדולה שזיהתה ארנדט במשטרים הטוטליטאריים היא יותר מכל דבר אחר הניסיון שלהם, והצלחתם במידה לא מבוטלת ,להכחיד את הספירה הציבורית-פוליטית ולהופכה לספירה פרטית, תועלתנית ,הנעדרת כל ממד פוליטי ,ולפיכך אנושי ).(Ibid, 7-9 בספרה "המצב האנושי" ( ,)0998ביקשה ארנדט להתוות מרחב פוליטי ,באמצעות הצגתו כמרחב של חירות ,ולהגדירו כמאפיינו הבסיסי של האנושי .היא הבינה את הפוליטיקה כפעילות משותפת של אזרחים בעלי חירות ,השונים ומובחנים אחד מהשני (יקירה .)219 ,2119 ,ארנדט הבחינה את הספירה הציבורית מהספירה הפרטית והצביעה על תפקידה המכריע של הפוליטיקה בפעילות ובהוויה האנושית .בניגוד למרחב הפרטי ,תחום ההכרח לדידה ,שעניינו בקידום אינטרסים אישיים גרידא ,היא טענה כי המרחב הציבורי והעשייה הפוליטית מהווים את זירת החירות ,בה מממשים בני האדם את הפוטנציאל האינדיווידואלי שלהם ומגשימים את עצמם כבני אדם בעלי חירות .במרחב זה, נחלצים האנשים מתחום ההכרח ,הנתפס על ידי ארנדט כשגרה קיומית ומפרכת בה מחויבים האנשים לדאוג לצרכים הביולוגיים והיומיומיים שלהם ,ונכנסים לתחום הציבורי ,בו הם חולקים מילים, מעשים ומשמעויות .להיות פוליטי ,לראייתה ,משמעו להגיע למיצוי הפוטנציאל העליון והנשגב ביותר של הקיום האנושי .במובן זה ,הציבה ארנדט את התחום הציבורי ואת השיח הפוליטי הפתוח לכולם כתנאים לחירות ,הגשמה עצמית ואינדיווידואציה .הפוליטיקה ,מבחינתה ,מהווה את מהות הקיום האנושי והיא זו המאפשרת לפרט לממש את קיומו בעולם .האנושיות יכולה להתבטא במלואה רק בפעולה במרחב הציבורי ,מחוץ למשק הבית ומעבר לעיסוק באינטרס הפרטי ,המשפחתי כמו הכלכלי. ארנדט בחנה את משמעות ה"פוליטי" בעידן המודרני ,אל מול משמעותו הקלאסית ,העתיקה ,והצביעה 78 על תהליך של ניוון ושקיעת הפוליטיקה והעשייה האזרחית ובעלת המשמעות ,למן יוון העתיקה ועד ימינו ,כאשר שיאו של התהליך ממוקם ,לדידה ,בתקופות האפלות מכל של המשטרים הטוטליטאריים (.)Arendt, 1958, 4-5, 19, 23-25, 29, 55-64 התיאוריה של ארנדט בדבר המרחב הציבורי והעשייה המוסרית ובעלת המשמעות נשענת על מושג הפעולה .פעולה ,שבמקביל גם מאשרת את הרבגוניות והשוני בין בני אדם ויוצרת עולם הבנוי מחוויות ייחודיות ,וגם מכוננת עולם משותף ,הקושר ומחבר בין אנשים .למשנתה של ארנדט ,זהו ייחודו של העולם הפוליטי ,רבגוניות שבו-בזמן גם מחברת וגם מפרידה בין אנשים ,רבגוניות המבליטה ומאפשרת הן את הייחוד של כל אדם ואדם בחברה והן את הפעולה המשותפת והעשייה הציבורית ) .(Cohen and Arato, 1994, 179, 191היכולת הפוליטית המרכזית של בני האדם ,לטענתה ,היא הפעולה ,היכולת להתחיל משהו חדש שתוצאתו בלתי צפויה .לראייתה ,מאפיינם הבולט ביותר של בני האדם הוא הפלוראליות ,המגוון האנושי ,בני אדם ,טענה ,ולא אדם אחד שוכנים בעולם .בפעולתם יחדיו ,יכולים בני האדם לכונן מרחב ציבורי ביניהם ,הלוא הוא מרחב השיח והפעולה המוסרית ,ובו ניתן לראות את העולם המשותף לכולם מנקודות מבט שונות ( .)Arendt, 1958, 9-11 התייחסותה של ארנדט לאדם היא כיצור פועל ,פועל מבחינה פוליטית ,המייצר בפעולתו דבר- מה חדש .משמעותו של האדם ,האמינה ,נוגעת לעצם משמעות הקיום יחדיו ,למשמעות העולם שאנשים חולקים יחד .על מנת שהעולם האנושי יחרוג מריבוי של פרטים מבודדים ויופיע כסדר אנושי בעל משמעות ,צריכים להתקיים הפעולה המשותפת והמגוון האנושי ,ההופכים את סביבת החיים האנושית למכלול פוליטי בעל מובן מוסרי .כלומר ,ארנדט הציבה את הפלוראליות האנושית כתנאי לחיים פוליטיים ולעשייה מוסרית .לטענתה ,מייסדת הספירה הציבורית מודל של אינטראקציה אנושית המאופיינת בשיח לא כפייתי בין אזרחים ,שמחליפים ביניהם באופן חופשי מגוון רחב ואמיתי של דעות .הפעולה ,להשקפתה ,תואמת לתנאי הריבוי והטבע האנושי ,ולעובדה שהחיים שלנו תמיד מתנהלים בשילוב ובאינטראקציה עם אנשים אחרים ,אשר כל אחד ייחודי ושונה ממשנהו .הפעולה היא ,אם כן ,ביטוי לעובדת הריבוי האנושי ולה מקום מובחן ומועדף בהגותה של ארנדט ,על פני הפעילויות האנושיות האחרות (.)Arendt, 1958, 9-24; Cohen and Arato, 1994, 179, 191 בספרה ,הבחינה ארנדט בין שני ממדים לחיים האנושיים ,חיי המעש ) ,(vita activeוחיי העיון ) ,(vita contemplativeכאשר חיי העיון מזוהים על ידה עם ההכרח והשעבוד לרציונאליות ,בעוד חיי המעש הם תחום החירות והמימוש העצמי .חיי המעש נעלים על חיי העיון ומהותם בחיים הפוליטיים, חיי הפעולה .במילה "פעולה" ,מתייחסת ארנדט ליכולת של בני האדם להתערב בעולם הפומבי, הציבורי ,ליזום משהו חדש או לשנות את הדרך בה נעשים דברים ,במילים או במעשים .בדרך זו, משתתפים יחידים בחיים הציבוריים של הקהילה ומגיעים לידי מימוש עצמי מלא יותר .פעולה ,לדידה של ארנדט ,כוללת בתוכה בהכרח יוזמה ,חניכה של משהו חדש ,וכמו כן אין היא יכולה להיעשות בהיעדר ריבוי אנושי .הפעולה והעשייה המוסרית תלויות ,אם כן ,לגרסתה של ארנדט ,בנוכחות מתמדת של אחרים ,ולפיכך הן דורשת מרחב ציבורי .לטענתה ,בעוד יכולים בני האדם לעמול ולעבוד ביחידות ,אין הם יכולים לפעול ביחידות ,ועל כן הריבוי ,הפלוראליות האנושית ,מהווה תנאי בל יעבור לפעולה ,ומכאן לקיום מוסרי (יאנג-ברוהל.)Arendt, 1958, 5-11, 24 ;180-181 ,2101 , 79 בנוסף ,הדגישה ארנדט כי צורת הפעולה הנעלה ביותר היא הפוליטיקה ,העשייה האזרחית ,המוסרית, הנעשית למען קידומו של טוב משותף .ארנדט ראתה בפוליטיקה תחום נפרד וחשוב יותר מהחיים החברתיים והכלכליים .לדידה ,רק במרחב הפוליטי ,באמצעות עשייה ציבורית משותפת ,יכול אדם להשאיר סימן ,להטביע את חותמו בעולם באופן שינציח אותו לאחר מותו ,ובמובן הזה יקנה לו חיי נצח .הפוליטיקה ,ההוויה האנושית במהותה ,באה לידי ביטוי ,במשנתה של ארנדט ,בעיסוק בדברים הנצחיים ,בקידום ובמאבק למען שינויים פוליטיים שיישארו לנצח .פעילות פוליטית בעלת אופי נצחי זה ,שתכליתה להותיר עקבות בעולם ,היא שמבחינה את האדם מן הבהמה ,מייחדת אותנו כבני אדם ולפיכך מהווה את תמצית הקיום האנושי ( .)Arendt, 1958, 10-11, 18-21, 24-29להשקפתה של ארנדט ,תנאי הכרחי לפעילות פוליטית הוא הריבוי האנושי ,העובדה שמי שחי על פני האדמה זה לא ריבוי של פרטים ,כי אם אנשים מגוונים וייחודיים ,שהמשותף להם הוא עובדת היותם שונים זה מזה. הריבוי האנושי ,האמינה ,הוא הנתון האונטולוגי המסביר ומאפיין את הפוליטי .הפוליטיקה צומחת מתוך הנתון האונטולוגי הזה ומאפשרת פעילות מוסרית .הפוליטיקה ,במשנתה של ארנדט ,היא ,אם כן ,דבר הנעשה באמצעות הרבים ועל ידי היבחנות הפרט בין הרבים (.)Ibid, 4, 9-11, 23-26 בספרה ,נשענה ארנדט על המודל היווני העתיק לחיים פוליטיים .לראייתה ,האוטונומיות של שלוש הצורות של הפעילות האנושית (העמל ,העבודה והפעולה) ,התקיימה במלוא הדרה בפוליס היוונית ,אולם לא ניתן לאתרה בחברות הפוסט-מודרניות של ימינו .בעולם המודרני מוערכת העבודה מעל העמל והפעולה ,והאדם המייצר ויתר על מקומו לטובת החיה העובדת .הלוויתן ,מדינת הלאום המודרנית ,זולל בעקביות את המרחבים הציבוריים של ימים עברו ומאיים בהכחדתה של הפוליטיקה והעשייה האזרחית .לדידה ,מבקשת החברה המודרנית לכפות נורמות התנהגותיות באמצעות חוקים המשמשים רסנים בירוקרטים ,שנועדו לנרמל בני אדם ולדחוק בהם להתנהג בהתאם .יתרה מזו, האמינה ארנדט ,מנגנוני החברה המודרנית "מענישים" את בני האדם על כל פעולה ספונטאנית או הישג יוצא דופן ,כאשר כל מי שרוחו מעט מרדנית ושאינו הולך בתלם נתפס כא-נורמאלי .התפתחות זו ,לטענתה ,מטשטשת כל שוני בין בני אדם ,מאבנת חשיבה עצמאית ומונעת אפשרות לפעולה פוליטית מוסרית ,המהווה עבורה את מהות הקיום האנושי .על פי ארנדט ,מתכוננת החירות האנושית במסגרתה של הספירה הפוליטית בלבד ,כאשר אלמנט החשיפה לאחר והפעילות האזרחית המשותפת חיוניים לצורך הגשמה עצמית .פעולה פוליטית מחייבת דיאלוג עם האחר וחשיבה אינדיווידואלית, ואינה יכולה להתבצע במקום בו אין ספירה ציבורית ענפה וויטאלית ,המעודדת ייחודיות ,התבלטות וספונטאניות (נוקס-בראן.)Arendt, 1958, 4, 9, 14, 29, 31-32, 37-38 ;49-48 ,2101 , ארנדט טענה כי ההבחנה בין התחום הציבורי לתחום הפרטי ,שהייתה כה בסיסית ומובנת מאליה עבור היוונים והרומאים ,כמעט אבד עליה הכלח .בין שני התחומים הופיע תחום כלאיים ,אותו כינתה "התחום החברתי" .התחום החברתי הוא סוג של מרחב ביתי ,שמקורו בעידן המודרני ,אולם הוא הורחב במידה כה רבה ,עד שהוא השתלט כמעט לחלוטין על שני התחומים האחרים (יאנג-ברוהל, .)180 ,2101עם התפשטות התחום החברתי ,משתלט ההכרח על הספירה הציבורית ומנגנונים שונים של נורמליזציה מייצרים האחדה של הריבוי והגיוון האנושי במרחב הציבורי ומונעים כל אפשרות לפעולה מוסרית אינדיווידואלית .תחום החברה מחליש ואף משתק את התחום הציבורי ,באמצעות 81 הפיכתו לאזור בו אינטרסים אישיים גוברים בחשיבותם על עניינים קולקטיביים ,פוליטיים .ארנדט סברה כי הופעת החברה כתחום ביניים אינה מדגישה ומסדירה את ההבחנה שבין הפרטי לציבורי ,כי אם מטשטשת את הגבול החד שהתקיים ביניהם בעבר ומאיימת על השלמות והאוטונומיה של כל אחד מן התחומים .בעת המודרנית ,טענה ,השתלט התחום החברתי על הספירות האחרות .הוא מדכא תחרותיות ,התבלטות ושאיפה למצוינות ,ומכונן עולם א-פוליטי ,המאופיין בהומוגניות ,קונפורמיזם והרס הפרט והחשיבה העצמאית ) .(Cohen and Arato, 1994, 177התחום החברתי מוציא מכלל אפשרות את הפעולה הפוליטית ,שכן החברה מצפה מכל חבריה להתנהגות מסוימת ,זהה ,המטשטשת הבדלים ומונעת הפגנת ייחודיות והצטיינות של היחיד .ארנדט האמינה כי היעלמותו של התחום הציבורי-פוליטי משמעותו הרס מוחלט של אנושיותנו .לדידה ,חיים החסרים עמל או עבודה ,עדיין נתפסים כחיים אנושיים ,אולם חיים ללא דיבור ופעולה חדלים מלהיות חיים אנושיים ,שכן האדם מפסיק לחיות בין אנשים (.)Arendt, 1958, 23-24, 31-39, 53 ההבחנה בין הפרטי לציבורי מקבילה אצל ארנדט להבחנה בין כורח לחירות ,בין חוסר משמעות לתמידיות ונצח ,ועל כן היא האמינה כי יש לשמר את ההבחנה בין שתי הספירות ואת הקיום האוטונומי של כל אחת מהן .טשטוש ההבדלים ,כפי שמתרחש תחת התנאים המודרניים ,הן במדינת הלאום וביתר שאת במשטרים הטוטליטאריים ,גורם לניוונה של הספירה הציבורית ועלול אף להוביל להיעלמותה המוחלטת והסופית של הפוליטיקה .על פי ארנדט ,הפוליטיקה היא הספירה בה יכולים הפרטים לממש את עצמם וכאשר הספירה הפוליטית שוקעת ,הקיום האנושי והמוסרי מתנוון אף הוא. בעולם המודרני מורכב התחום הציבורי מחברת המונים נטולת פרצוף התופסת את מקום הפוליטי, ואילו השלטון נעשה ממשל ,בירוקרטיה המנהלת חיים ומבטלת את שורש האנושיות .השוויון הפלורליסטי שאפיין את הפוליס היוונית הוחלף בעידן המודרני בשוויון מדיר ומדכא ,שכן הוא מבוסס על קונפורמיזם ולא על ייחודיות ויצירתיות הפרט ,על הדרה ולא על הכלה .מהות הפעולה הפוליטית, לעומת זאת ,היא שבתוך מצב של שוויון יכול כל אדם לייחד עצמו מן השאר ולהבליט את כישוריו על פני אחרים (אופיר.)Arendt, 1958, 10, 31-45, 53-64 ;079 ,2114 , לשון אחר ,ארנדט ראתה בריבוי האנושי כמבטא את הפוליטיקה .משמעותו היא היבחנות ושוויון בין בני אדם ,ויש לו משמעות רק כאשר שני האספקטים הללו מתקיימים בו-זמנית ,הן השוויון בפני החוק והן ההיבחנות והשוני של אדם אחד ממשנהו .לדידה ,לא ניתן להפריד את העשייה הפוליטית והפעולה המוסרית מעובדת ההיבחנות והשוני בין בני אדם .הופעתו של התחום החברתי בעידן המודרני הובילה לקונפורמיזם חברתי המנרמל את האנשים ,מבטל את ההבדלים ביניהם ועלול אף להכחיד את העשייה הפוליטית והקיום המוסרי .העשייה הפוליטית האמיתית היא אוטונומית מהשלטון ,במשנתה של ארנדט ,ויתר על כן מאיימת עליו ,שכן היא מאופיינת בספונטאניות ,בחירות מוחלטת ובחוסר וודאות בנוגע לתוצאות שלה .ככלל ,סברה ארנדט שקהילה המכוננת עצמה על בסיס זהות מוקדמת ,משותפת ויציבה ,מאיימת להעלים את המרחב הפוליטי ,להשטיח את הריבוי והמגוון שמניחה הפעולה הפוליטית ולהפוך את בני האדם להומוגניים ,אוטומאטיים ולפיכך נטולי אחריות מוסרית .הפוליטיקה וקיומה של ספירה ציבורית-פוליטית ,מופיעות ,אם כן ,במשנתה של ארנדט, כערובה כנגד עשיית רע וכתנאי לפעילות מוסרית ( .)Arendt, 1958, 4, 9-10, 30, 37-38, 48, 53 80 ב" .הפוליטי" והאפשרות לפעולה אזרחית תחת תנאי המשטר הטוטליטארי הניגוד החד שהתוותה ארנדט בין התחום החברתי לזה הפוליטי ,והשלכותיה ההרסניות של חדירת התחום החברתי בעידן המודרני על הפעולה הפוליטית האנושית והעשייה המוסרית ,עמדו בלב המחשבה הפוליטית שלה כולה ועיצבו את הביקורת הנוקבת שלה על התופעה הטוטליטארית של המאה העשרים .בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,הציבה ארנדט את התופעה הטוטליטארית כניגוד השלם לפוליטי ולפעולה האנושית הספונטאנית ובעלת החירות .הטוטליטאריות ,האמינה ,משקפת את הכחדתו של המרחב הפוליטי והספירה הציבורית ,רכיבים ההופכים את העולם לבעל משמעות ואת האנושות לבעלת אנושיות .לטענתה של ארנדט ,לא זו בלבד שהשלטון הטוטליטארי מבטל כליל את התנאים לקיומו של שיח פוליטי רציונאלי ,המתנהל בדרכי שלום ושיתופיות בין בני אדם ,אלא שבנוסף הוא מעקר מן השורש כל ביטחון בגוף הפוליטי עצמו .הוא מכחיד כל אפשרות לשיח פוליטי או לפעולה פוליטית משמעותית ,ולפיכך הורס את הבסיס המוסרי עליו מושתתת הקהילה האנושית (מומסן, .)292 ,2117הטוטליטאריות ,קבעה ארנדט נחרצות ,היא צורת ממשל ייחודית השונה מרודנות ,שכן היא מכחידה את יכולת האדם לחשוב ,לחוות ולפעול ,ומהותה בבידוד מוחלט של הפריטים האנושיים החיים במסגרתה .לראייתה ,החידוש המרכזי בפשעי הנאצים טמון היה לא במספר הקורבנות האדיר שהפיקו או במידת האלימות המעורבת בהם ,כי אם בתוכניתם למחוק מעל פני האדמה אומה שלמה, קבוצה אנושית שלמה .בכך ראתה ארנדט ניסיון לקרוא תיגר על המאפיין הבסיסי של האדם ועל מהות הטבע האנושי ,היא הפלוראליות ,המגוון והחירות האנושית (בילסקי.)279 ,2117 , ארנדט האמינה כי סכנתם הגדולה של המשטרים הטוטליטאריים נעוצה בהרס המוחלט של המצב האנושי ,ובהמרת הפוליטיקה והפעולה המוסרית הספונטאנית בטרור ,איומים ותעמולה אידיאולוגית .היא ראתה בטוטליטאריות את ההכחשה השלמה של דרישות החירות במרחב ובזמן. במסגרתה ,מגיע לשלמותו תהליך גוויעתה של הספירה הציבורית-פוליטית והשתלטות הספירה החברתית על גבה (יאנג-ברוהל .)102 ,2101 ,להשקפתה של ארנדט ,אידיאולוגיות דוגמטיות ,נוקשות ומאובנות ,דוגמת המרכסיזם או הנאציזם ,מציבות סכנה שאין שנייה לה לפוליטיקה ולעשייה האנושית ,שבמרכזן ספונטאניות וחירות .הן מעמידות פני בקיאות במסתורין של התהליך ההיסטורי כולו -סודות העבר ,מורכבויות ההווה והאי-ודאויות של העתיד -משום ההיגיון המולד ברעיונותיהן השונים ,ומבטלות את אי-היכולת האנושית הבסיסית לצפות את העתיד (ארנדט.)987-989 ,2101 , תפיסות אידיאולוגיות מתעלמות ,לטענתה ,מתנאי היסוד של הפוליטיקה ,כלומר מהיותה מתנהלת בקרב בני אדם מרובים ושונים ,שכל אחד מהם יכול לפעול באופן חופשי ,להשפיע על התפתחויות היסטוריות ולהוליד באמצעות פעולתו דבר-מה חדש ובלתי צפוי ,שאינו עולה בקנה אחד עם חוקיות היסטורית כלשהי" .לפיכך" ,הסיקה" ,מה שאידיאולוגיות טוטליטאריות מכוונות אליו אינו שינויו של העולם שבחוץ ואף לא הפיכתה המהפכנית של החברה ,אלא שינויו של הטבע האנושי עצמו ]...[ .הטבע האנושי בתור שכזה הוא שנתון בסכנת איון" (שם .)971 ,ארנדט הדגישה כי בני אדם ,ולא אידיאולוגיות גדולות או אידיאות אפלטוניות מופשטות ,חיים ושוכנים בעולם .בפעולותיהם ,מביאים עצמם בני האדם אל המרחב הציבורי ,ומתערבים על ידי כך ברשת בלתי צפויה של קשרים אנושיים, המפרה כל חוקיות ופועלת בשיתוף ובסולידאריות למען הכלל (זרטל2114 ,א .)01 ,תחת המשטרים הטוטליטאריים האידיאולוגיים ,האמינה ארנדט ,קוברים תהליכים גדולים כל פעולה אנושית 82 ספונטאנית ,מעלימים כל חוויה אינדיווידואלית ממשית ,המבקשת לקטוע את הרצף ההיסטורי המדומה ,ומונעים כל אפשרות לפעולה מוסרית (ארנדט .)991-987 ,2101 ,האירועים הפרטיקולאריים עוברים רדוקציה מסוכנת ,כאשר תפקידם ומשמעותם מצטמצמים אך ורק לתפקיד של חוליה אחת בשרשרת של אירועים ,לביטוי מיקרי בלבד בתהליך קבוע מראש .למשנתה של ארנדט ,מהותה של האידיאולוגיה הדטרמיניסטית ברעיון עצמו ולא באירועים הפרטיקולאריים .האידיאולוגיה אינה עוסקת בהווה ,בפעולות עצמן ,כי אם ברעיון ,בתכלית הסופית ,ועל כן מאיינת את משמעותן של הפוליטיקה והאנושיות ,החבויה לדידה בליבה של כל פעולה ופעולה ,ומרוקנת מתוכנה הפוליטי את הספירה הציבורית ) .(Arendt, 1961, 41-42חשיבה אידיאולוגית זו נעשית משוחררת מן המציאות הממשית ומתעקשת על קיומה של מציאות אחרת" ,אמיתית יותר" ,אולם מומצאת .היא מסבירה את ההיסטוריה כולה דרך פיתוחו של רעיון יחיד עבור האנושות כולה ,ובמסגרתה אין מקום למרחב פוליטי המעודד ריבוי אנושי ומחשבתי ועשייה משותפת שבמרכזה חירות .בלשונה של ארנדט: החשיבה האידיאולוגית מסדרת את העובדות לתוך הליך לוגי למהדרין ,הנפתח בהנחה הנתפסת כאקסיומה ,ומסיקה כל דבר אחר מאותה הנחה .כלומר ,היא פועלת בעקביות שאינה קיימת בשום מקום במרחב המציאות ]...[ .משעה שהציבה את ההנחה ,את נקודת המוצא שלה ,החשיבה האידיאולוגית שוב אינה מעסיקה את עצמה בהתנסות ובחוויה ,והיא נאטמת כליל מפני המציאות ]...[ .רודנותה של ההגיוניות ראשיתה בכניעת הרוח להיגיון של תהליך שאינו נגמר לעולם ,שעליו סומך האדם כדי לחולל את מחשבותיו .בכניעה הזאת הוא מוותר על החופש הפנימי שלו ,כפי שהוא מוותר על חופש התנועה שלו כאשר הוא נכנע לעריצות חיצונית (ארנדט.)991 ,991 ,2101 , על פי ארנדט ,בשיטה פוליטית הבוחרת באידיאולוגיה ככלי שלטוני מוביל ,הופכים בני האדם בהכרח למיותרים .הם רואים עצמם חיל החלוץ של תהליך היסטורי בלתי נמנע ,ועל כן לזהות ייחודית, מחשבה עצמאית וביטוי אינדיבידואלי אין מקום .לטענתה ,הפך הטוטליטאריזם את בני האדם למיותרים ,לכלים פאסיביים בידי הטבע או ההיסטוריה ,אשר בתור ממלאי תפקידים במחנות הריכוז וההשמדה הפכו בהכרח לנטולי אנושיות ונשמה ,בדומה לקורבנותיהם .השילוב הייחודי ,פרי יצירתו של הטוטליטאריזם ,של אידיאולוגיה חובקת-כל ורצועת טרור הדוקה ,הכחיד את עולם הקהילתיות והשכל הישר ,בידד לחלוטין את האדם הפרטי והשמיד את כל המרחבים העושים את התנועה והאינטראקציה האנושית לאפשריות .לפיכך ,האמינה ,הוא קבר את המרחב הציבורי-הפוליטי ,הצועד יד ביד עם חיבור למציאות ולבני אדם אחרים ,וביטל כליל את יכולת הפעולה האנושית הנשענת על ריבוי אנושי ,מחשבה ,חירות ועשייה משותפת למען טוב כללי (שם.)999-991 , ב"יסודות הטוטליטאריות" ,פרטה ארנדט את טענותיה אודות הפוליטי .כאמור ,משמעות הפוליטיקה ,מבחינתה ,היא פעילות אנושית ייחודית ומובחנת ,המבוססת על המגוון והפוטנציאל האנושי לחירות ,הנעשית במשותף ולמען טוב כללי .טוטליטאריזם ,ביקשה להדגיש ,מבטא בדיוק את ההיפך .הוא מבודד את בני האדם ,מייתר אותם ולפיכך מונע מהם כל אפשרות לעשייה פוליטית ולהבלטת הייחודיות האנושית ( .)McGowan, 1998, 20-29המתקפה הטוטליטארית ,האמינה ,היא 83 המתקפה המעמיקה והמסוכנת ביותר ,שכן היא מכוונת אל התנאים הקיומיים של חיי האדם ומערערת על המאפיינים הייחודיים של האנושי ,כגון הווה לחשוב בתוכו ,מרחב מוסרי לפעול בו והיכולת ליצור דברים חדשים ובעלי משמעות .הצלחתה מהווה את קץ האנושיות ,שכן משמעותה חיסול מוחלט של החופש ,כמציאות פוליטית ואנושית (יאנג-ברוהל .)101 ,2101 ,הפוליטי ,במשנתה של ארנדט ,הוא המרחב של הפעולה המוסרית ,המתואמת ,וככזה הוא התחום בו העולם הציבורי החופשי מתכונן .הטוטליטאריזם הוא אנטי-פוליטי ,שכן הוא מחריב את הפעולה המתואמת וההרמונית, ומחליף אותה בשליטתו המוחלטת של צד אחד בהרמוניה בכל יתר המשתתפים .בכך ,האמינה ארנדט, מגלם הטוטליטאריזם את האנטיתזה המושלמת לפוליטי ,תמונת המראה השלילית של העשייה הציבורית ,ומונע אפשרות לפעילות מוסרית .ארנדט סברה כי אין לאדם קיום אמיתי ובעל משמעות מוסרית ללא חיבור לאחרים ,ושחיים בצוותא ובשיתוף הם תנאי הכרחי לכל פעולה פוליטית .אנשים מבודדים ,אותם מייצר בשיטתיות ובאופן המוני המשטר הטוטליטארי ,הם חסרי יכולת ממשית לפעול יחד בפוליטיקה ולבצע פעולה בעלת משמעות והשפעה (.)McGowan, 1998, 29 לשון אחר ,ארנדט תפסה את עצם הקיום האנושי האינדיבידואלי כטמון ביחסים החברתיים, באופן שבו אנו מקיימים יחסי גומלין עם אחרים .כאשר מנתקים את האדם מאנשים אחרים ופורמים את קשריו החברתיים והמעמדיים ,מנתקים אותו גם מעצמו ,מזהותו הייחודית ומחייו הפוליטיים, ועל כן מבטלים את אנושיותו (קריק .)019 ,2117 ,תחת התנאים הטוטליטאריים ,כתבה ,מתרחש תהליך אינטנסיבי של בידוד האדם וניתוקו מכל תמיכה ומשענת חברתית ,החיוניים לשמירה על האינדיווידואליות ,הזהות והחירות האישית שלו .בהיעדר תמיכה חברתית זו ,נותר האדם מבודד וללא יכולת לפעול בספירה הציבורית ולממש את ייעודו כחיה פוליטית .הוא נאלץ להישאר בתחום העמל והעבודה ,ואין באפשרותו להיות יצור פוליטי חופשי הפועל באופן מוסרי למען הכלל .תהליך זה מבטא אולי יותר מכל דבר אחר את שקיעתה של הספירה הציבורית בעידן המודרני וניוונה של ההוויה האנושית המרכזית ,היא הפלוראליות האנושית והעשייה הפוליטית (ארנדט.)999 ,2101 , בספרה ,ניתחה ארנדט את הארגון הייחודי של המשטר הטוטליטארי ,שבמידה רבה איפשר את אופיו ההרסני .בצורה הדרגתית ,אך בטוחה ,טענה ,מפורר השלטון הטוטליטארי את המעמדות המרכיבים את החברה ויוצר חברה של המונים מפורדים ומבודדים ,החסרה כל הירארכיה וריבוד חברתי ,ללא אינטראקציה או סולידאריות בין הפרטים .תהליך זה מביא להליך מזורז של בידוד ואוטומטיזציה המונית של החברה ,המונעים כל עשייה פוליטית מוסרית .תחת תנאים של בידוד רדיקאלי ,האמינה, מושמד הריבוי האנושי ואין קיום של חיים ציבוריים .האזרחים מתנהגים באופן זהה ,כאילו היו כולם חברים במשפחה אחת ,וכל ביטוי וייחוד אנושי נעלמים כלא היו (שם .)498-482 ,למשנתה של ארנדט, לא כל ספירה ציבורית היא פוליטית .רק צורות החיים הציבוריים המאפשרות לאזרחים לכונן יחסים אנושיים ולפעול בציבור בדרך שיתופית המעודדת אותם להיראות ולהישמע ,ייתפסו כחיים פוליטיים. פוליטיקה אמיתית ,טענה ,דורשת הימצאות של אזרחים קשובים ,חופשיים ובעלי חוש אחריות פוליטית ועניין קהילתי ,ולא כאלו המונחים על ידי שיקולים תועלתניים גרידא ,כפי שחזינו במשטרים הטוטליטאריים .ספירה ציבורית אמיתית היא אתר המוקדש כל כולו לדאגה לכלל ולטוב המשותף. בניגוד לכך ,הדגישה ארנדט ,הספירה הפרטית היא המרחב של האינדיווידואליות האינסטינקטיבית, 84 מרחב המאופיין בנטייה לקדם אינטרסים עצמיים בלבד .תחת המשטר הטוטליטארי ,האמינה, הופכים בני האדם לאנשים פרטיים לחלוטין ,נעדרי יכולת להישמע ולהיראות על ידי אחרים ולעסוק בעניינים פוליטיים ,בקידומו של טוב משותף .בגרמניה הנאצית ,קבעה נחרצות ,היה זה התחום הפרטי שפרח ושגשג על חשבון התחום הפוליטי .מאפייני הפוליטיקה הנאצית היו אישיים ותועלתניים ולא עסקו כלל בנושאים קהילתיים .בין הנאצים ותומכיהם כמעט ולא נמצאו אזרחים בעלי אהבה ודאגה לרפובליקה ,כי אם אנשים פרטיים התרים אחר הישגים אישיים בלבד .עבורם ,לא היה התחום הציבורי יותר מאשר שוק מאורגן של עבודות ,הצלחות ואפשרויות לקידום (ארנדט,249-219 ,2101 , .)Dossa, 1984, 166, 171-174 ;999 ,971-999 ,944 ,917 ,907-909איש ההמון ,אשר אורגן לצורך ביצוע הפשעים המזוויעים ביותר שבוצעו בתולדות ההיסטוריה האנושית ,כתבה ארנדט" ,היה בעל מאפיינים של זעיר-בורגני יותר מאשר של איש האספסוף ,והיה הבורגני שמתוך עיי החורבות של עולמו לא דאג לדבר זולת ביטחונו האישי [ .]...דבר לא היה קל יותר להריסה מן הפרטיות והמוסר הפרטי של בני אדם שלא חשבו אלא על שימור החיים שלהם" (ארנדט.)907 ,2101 , המשטר הטוטליטארי שינה ,אם כן ,לחלוטין את משמעות הספירה הציבורית ,עליה דיברה ארנדט ,והפך אותה ללא יותר מאשר אתר ניסיונות לקידום אינטרסים פרטיים .ארנדט סברה כי היכולת לבצע פשעים נוראיים ,כפי שהתרחשו תחת המשטרים הטוטליטאריים ,והנאציזם בפרט, קשורה באופן הדוק לטבעם של החיים הציבוריים ,שהפכו בגרמניה הנאצית לחיים פרטיים גרידא. לטענתה ,הנאציזם עיצב מחדש את היחסים בין הספירה הפרטית לזו הציבורית ושינה לחלוטין את משמעותן ,עד כדי כך שהוא רוקן את הספירה הציבורית מתכונותיה הנורמאליות ,ההופכות ספירה ציבורית לספירה פוליטית ,כגון :ריבוי אנושי ,חירות ,אדיבות ואנושיות .תחת זאת ,שימשה הספירה הציבורית במשטר זה לחיסול הרוח המוסרית והאנושית של האדם ולהרס יחסיו עם בני אדם אחרים. הפלוראליות ,במשנתה ,כמאפיינו הבסיסי של הפוליטי ,משמשת כהגנה מפני איום הטוטליטאריזם. בהיעדר תחום ציבורי-פוליטי ,האמינה ארנדט כי המחסומים הקולקטיביים כנגד רוע מוקפאים ,והרוע יכול לשגשג ולפרוח (ארנדט.)Dossa, 1984, 166, 175 ;999-994 ,917 ,907-909 ,2101 , בהגותה ,קשרה ארנדט בין פוליטיקה חופשית ,פלוראלית ונטולת אלימות ,המעודדת עשייה ציבורית ,לבין קיומה של מציאות .המרחב הציבורי-פוליטי ,במסגרתו יכולים בני האדם להתעצב ולהתפתח ,הוא ,לטענתה ,המרחב העיקרי בו מתגלה האמת ונחשפת המציאות הממשית .בהיעדרו של מרחב פוליטי ,ניטלת מבני האדם היכולת להכיר את המציאות כפי שהיא ולהיות מעורבים ופעילים בעולם .הטוטליטאריות ,כתבה ארנדט ,מכחידה את שורש החיים הפוליטיים במדינה ולפיכך מסווה את המציאות מן ההמונים .היא מייצרת עולם פיקטיבי ,המבודד לחלוטין את שוכניו ומנתקם מן החיים הממשיים ומקודי ההתנהגות האוניברסאליים .ההיגיון האנושי אינו זמין עבורם עוד ,וכל עולמם מתמצה במה שמאפשרים המנהיגים הטוטליטאריים שיחדור מבעד למסך העשן שיצרו עבורם (ארנדט .)999-999 ,998 ,919-914 ,2101 ,בעוד הפוליטיקה היא מקור האמת ורק באמצעותה ניתן להיחשף ולהתחבר למציאות ,מגלמת הטוטליטאריות ,עבור ארנדט ,מרחב נוגד מציאות ,זהו מרחב הפיקציה ,הבדיון והאשליה .הטוטליטאריזם מתהווה ומתכונן ,לראייתה ,בתור הצורה הסופית והמוחלטת של השקר ( .)Aschheim, 1997, 121כמו כן ,האמינה ארנדט כי לא זו בלבד שהפוליטיקה 85 הכרחית לקיומה וחשיפתה של המציאות ,אלא שלכל אובדן של מציאות ושקיעה לתוך עולם האשליה, יש נטייה להיות בעל השלכות פוליטיות מצערות ואף הרות-אסון .אדם בודד ,סברה ,הנעדר שיח ציבורי ,בו קולות ודעות אחרים נשמעים וכופים עליו מציאות ,נתלה לחלוטין בעצמו ובהיגיון האידיאולוגי הזמין לו ושיש באפשרותו לעקוב אחריו ,במסגרת בידודו הוא .במצב זה ,האמינה ארנדט, מגבלות ההיגיון הטהור או השכל הישר אינן קיימות עוד ,והאדם נותר גלמוד ואובד דרך ,חשוף לחלוטין להשפעות האידיאולוגיות הטוטליטאריות .המשטר הטוטליטארי מרוקן את העולם בנחישות מן ההיגיון ומן השכל הישר ,ובה-בעת כופה עליו מעין משמעות-על ,מפתח להיסטוריה או לחידות היקום ,ההופך להסבר מקיף למכלול ההתנהגות האנושית ומאלץ את כל הכפופים לו ,ללא כל אפשרות נסיגה ,לציית בהכנעה ולהיות נציגו עלי אדמות .במשטר טוטליטארי מושלם ,קבעה ,הופכים בני האדם לישות הומוגנית וצייתנית אחת ,והפעולות כולן מכוונות להאצתן של תנועות הטבע או ההיסטוריה. כלומר ,הפוליטיקה ,במשנתה של ארנדט ,מחוברת למציאות .אלו הם שני מושגים הצועדים יד ביד ומשלבים בתוכם שיח פלורליסטי ,היגיון טהור והתנהגות פוליטית מוסרית .מן הצד השני של הספקטרום ניצבים הבדידות ,היעדר החשיבה וקטסטרופה פוליטית מוסרית (ארנדט,941-910 ,2101 , .)999-989 ,971-970 ,997-999 ,979-970 ,949בלשונה של ארנדט: לא כל כך גדרות התיל עצמן אלא האי-מציאותיות המיוצרת באורח כה משוכלל ,שגדרות אלה סוגרות עליה ,היא המחוללת מעשי אכזריות כה אדירי-ממדים ,הגורמים בסופו של דבר למעשה ההשמדה להיראות כצעד נורמאלי לגמרי ]...[ .התוצאה היא שנוסד מקום שבו אפשר לענות בני אדם ולטבוח אותם ,ואף על פי כן לא המענים ולא המעונים ,ופחות מכל הצופים מן הצד ,יכולים להשיג בתודעתם כי מה שמתחולל שם איננו אלא משחק אכזרי או חלום אבסורדי (ארנדט.)999-999 ,2101 , בספרה ,דנה ארנדט בסכנות הרבות הטמונות במשטר השולט באמצעות בירוקרטיה ,וטענה כי במשטר מעין זה צווי השלטון וחוקיו מקבלים מעמד עליון ואף קדוש לעיתים ,כאילו שלא נבעו מהחלטתו של בן אנוש .היא הוסיפה כי אנשים הנשלטים באמצעות צווים בירוקרטים לעולם אינם יודעים מה שולט בהם ואין להם אפשרות ממשית לפעול באופן חופשי וספונטאני ולהתנגד לשלטון .מסיבה זו ,סברה, שלטון השולט באמצעות צווים הוא בעל יעילות מדהימה ביצירת חברה צייתנית ,נאמנה ונעדרת חשיבה עצמאית וביקורתית .מאפיינים אלו מותירים בידי העם הנשלט על ידי המשטר הטוטליטארי אפשרות פעולה אחת בלבד ,והיא ציות עיוור ונטול שאלות למנהיג ולחוקיו .דפוס פעולה זה עומד בסתירה מוחלטת לפעולה הפוליטית ,עליה דנה ארנדט ,ולתנאים בהם יכולה להתקיים ,לטענתה, ספירה ציבורית אמיתית בעלת השלכות מוסריות (שם .)177-171 ,וכך תיארה זאת ארנדט: הבירוקרטיה הטוטליטארית [ ,]...המגלה הבנה מלאה יותר של משמעות השלטון האבסולוטי, פלשה אל תחומו של האדם היחיד ואל חייו הפנימיים [ .]...תוצאתה של יעילות רדיקאלית זאת הייתה חיסולה של הספונטאניות הפנימית של בני האדם תחת אותו השלטון ,יחד עם סיכול פעולותיהם החברתיות והפוליטיות ,כדי כך ,שהעקרות הפוליטית גרידא שאפיינה את משטרי הבירוקרטיה הישנים פינתה את מקומה לעקרות מלאה וטוטאלית תחת השלטון הטוטליטארי (ארנדט.)177 ,2101 , 86 מהותה של הפוליטיקה ,על פי ארנדט ,מצויה ,אם כן ,בעשייה המשותפת ובהכרח לחלוק את העולם עם אנשים אחרים .נקודה זו היא לב הציבוריות והעשייה האזרחית ושורש ההוויה האנושית .בהיעדר ריבוי אנושי ,האמינה ,חירות ,פעולה מוסרית וחיים אנושיים ,אינם עוד בגדר אפשרות .האנושות כולה תלויה ,לטענתה ,בחיים הציבוריים ובהשתתפות פעילה בחיים הפוליטיים ,כאשר את התנאים האלו בדיוק הכחיד המשטר הטוטליטארי .הוא ערער על הציווי המוסרי היחיד שארנדט נאבקה כל כך למימושו ,והוא יכולת הקיום של הריבוי האנושי בהוויה הפוליטית והחובה לחלוק את העולם עם אחרים .מתוך שכך ,סברה ,מגלם המשטר הטוטליטארי את השלילה הקיצונית ביותר של המרחב הציבורי והחירות האנושית ,ומכאן של האנושיות עצמה .זהו עיקרון אנטי-פוליטי במהותו ,המביס את הפעולה הפוליטית ועימה את האפשרות לקיום מוסרי (שם.)999-994 ,989-982 ,974-971 ,999-998 , ג .מחשבה ,פעולה ומה שביניהם כפי שנטען לפנים ,רוע מוחלט והכחדתה הסופית של יכולת הפעולה המוסרית הם בהחלט אפשריים וברי-מימוש במשנתה של ארנדט ,ורק קיומה של ספירה ציבורית-פוליטית ענפה וויטאלית ,בה מתקיימת פעילות אנושית משותפת לקידומו של טוב כללי ,יכולה להעניק לנו עולם בעל נורמות מוסריות ששווה לחיות בו .אולם ,לצד טענתה כי הפוליטיקה היא האמצעי היעיל ביותר להימנע מרוע, מציבה ארנדט בהגותה אמצעי ביטחון נוסף כנגד עשיית רע ,שלטענתה משמש את האדם במצבי גבול ומאפשר לו לבחור בטוב ,גם כאשר כל הקשרים החברתיים והפוליטיים שמסביב לו קורסים באחת ואין בנמצא עוד מסגרת ציבורית בעלת אופי פוליטי .אמצעי נוסף זה הוא הדיאלוג הפנימי שמנהל האדם עם עצמו ,אותו היא מכנה "חשיבה" .לטענתה של ארנדט ,כאשר נשלל מבני האדם המרחב הציבורי ,המעוצב דרך סולידאריות ופעולה משותפת ,או אז הם מתכנסים אל תוך החירות של מחשבתם .המחשבה מהווה ,לראייתה ,אלטרנטיבה מוסרית לקיומה של ספירה פוליטית .יש בכוחה להרחיק את האדם מרוע קולקטיבי בזמנים בהם הופך העולם כולו לרצחני וכאשר דפוסי ההתנהגות הנהוגים בחברה בה הוא חי נפשעים כשלעצמם (.)Arendt, 1978, 5-14; McGowan, 1998, 107 חשיבה ,במשנתה של ארנדט ,היא מה שמפיק הבנה נכונה של העולם ,היא הדיאלוג השקט של האדם עם עצמו ,המספק ריחוק מסוים מן המציאות ,מקול החברה ,ולפיכך מאפשר לו להתנגד ללחצים שלה על אמונותיו ומעשיו ,ולפעול באופן עצמאי וביקורתי במצבים בהם החברה המהוגנת הושחתה כליל .במרדף שלה אחר ההבנה ,האמינה ארנדט כי חשיבה היא למעשה פרישה זמנית מן העולם והתכנסות בתוך העצמי לצורך החלפת דעות והתייעצות פנימית .חשיבה היא אפוא דיאלוגית, והיא דיאלקטית וביקורתית ,מפני שהיא מתנהלת באמצעות תהליך פנימי של שאלה ותשובה ,בו מאמץ האדם נקודות מבט שונות ובוחן אותן מפרספקטיבות שונות (זרטל2114 ,ב .)099-094 ,על אף העובדה שעל פי ארנדט המטרה המקורית של המחשבה אינה פוליטית ,והמחשבה היא פעילות ספונטאנית נטולת מטרה מוגדרת ,הנעשית לשם עצמה בלבד ,שכן לטענתה חיים שאינם עומדים לבחינה תמידית אינם חיים ששווה לחיות אותם ,מלמדת אותנו ארנדט כי למחשבה יש השפעות מוסריות ופוליטיות גם כן .התייחסותה למחשבה היא כמחוללת פעולה בעולם ,במהלכה ,הופכת אותנו החשיבה לחלק מן העולם ,ואת העולם היא הופכת לביתנו .אנו הופכים למעורבים בספירה הציבורית ופועלים למען הענקת ביטוי לעובדת הריבוי האנושי (.)McGowan, 1998, 108-115 87 ניתן לראות כי על אף שבמשנתה של ארנדט השפה הפנימית של האדם איננה שפה פוליטית במהותה, ישנם קשרים מהותיים בין השימוש הפרטי בשפה ,הוא תהליך החשיבה ,לבין השימוש הציבורי בה, כלומר בין האדם כיצור חושב לבין האזרח כיצור פועל ומשנה עולם (חוברס .)41 ,2114 ,החשיבה, כתבה ארנדט ,הופכת להיות בעלת השפעות מוסריות כאשר אנו נמצאים במצבי גבול פוליטיים ,כאשר החברה המהוגנת והספירה הציבורית הפוליטית קורסות ולא נותר לנו מגן אחר ,מלבד המחשבה ,מפני עשיית רע .למחשבה ,אם כן ,יש רלוונטיות פוליטית רק כאשר מופיעים מקרי חירום ייחודיים ,מצבי קיצון ,להגדרתה ,בהם החברה כולה נסחפת ללא מחשבה עצמאית ופועלת באופן אוטומטי .או אז, טענה ,הופכת הפעולה השכלית והטהורה של החשיבה לפעולה פוליטית לעילא ,לאמצעי ביטחון אחרון כנגד רוע .החשיבה ,הדיאלוג הפנימי שהאדם מנהל עם עצמו ובוחן באמצעותו את מעשיו ,היא ,אם כן, תנאי ,במשנתה של ארנדט ,לפעולה מוסרית .היא מייצרת תקשורת פנימית בתוך ראשינו ,המובילה להכרעה מוסרית .החשיבה משמרת אותנו בני אדם מוסריים ,בעלי מצפון המכווין את פעולותינו ומבחין עבורנו בין טוב לרע .כך ,סברה ארנדט ,משמשת החשיבה מגן מפני שותפות לדבר עבירה וביצוע פשעים כנגד האנושות .במצבי הקיצון הפוליטיים ,בהם כל המחסומים הקולקטיביים כנגד עשיית רע התמוטטו באחת ,כל שנותר לנו על מנת לגאול את האנושות מקריסה מוסרית כוללת הוא החשיבה העצמאית שלנו ,הפרישה הזמנית מן העולם ,מהמציאות המעוותת ,וניסוח מסקנות ואמונות עצמאיות ,המנותקות מקול חברה ).(Arendt, 1978, 5-16, 72-76; McGowan, 1998, 114-116 במובן זה ,ראתה ארנדט רצף בין העולם הפוליטי ,האנושי ,המאופיין בריבוי ,שבו אנו חיים ופועלים בחברת אחרים ,לבין התהליכים החשיבתיים הפנימיים שאנו מקיימים בתוכנו .החשיבה, שהיא על פי ארנדט תולדתו של תהליך מנטאלי של חלוקה ושל ריבוי בתוך העצמי ,היא תמיד פוליטית ובעלת ממד מוסרי .היא מנתקת אותנו לרגע מקול החברה ,מאפשרת לנו להבחין בין פעולה מוסרית לשאינה כזו ,ובכך משמשת מצפן לחיים בחברת אחרים במרחב הציבורי (זרטל2114 ,ב .)091 ,099 ,על פי ארנדט ,הפלוראליות שבנפש מצטלבת עם הפלוראליות של העולם ,שכן דרך הפלוראליות הטמונה בתהליך החשיבה ,יכול האינדיבידואל ליצור את הקהילה הקטנה בתוכו ,הנחוצה לגילוי העצמי של הפעולה המוסרית .רק אלו שפיתחו את הפלוראליות הפנימית שלהם ,כתבה ,באמצעות תהליך מתמיד של חשיבה ,עוררו את קול מצפונם .על כן ,טענה ארנדט ,למחשבה חשיבות אדירה ברגעים הנדירים בהם הכול מסביב מתמוטט וכולם נסחפים בזרם הכללי .או אז ,מבטיחה המחשבה את קול המצפון האישי ומונעת התנהגות בלתי מוסרית .ברגעים אלו ,הפאסיביות ,הסירוב להצטרף להמון והנכונות שלא לשתף פעולה עם כולם ,הופכים בעצמם לסוג של פעולה פוליטית (.)Maruzzi, 2000, 130-131 ארנדט האמינה כי החשיבה העצמאית קשורה לשיפוט שלנו את העולם ולאינטראקציה שלנו עם בני אדם אחרים ,וכי יש בכוחה להוות התניה כנגד עשיית רע ,שכן היא זו המאפשרת לאדם שיפוט מוסרי במצבים קיצוניים .היכולת לשפוט טוב מרע היא תוצר לוואי של פעולת החשיבה .בספרה " The ( )0978( "life of the Mindלהלן "חיי המחשבה") ,הרחיבה ארנדט את הדיון בקשר שבין מחשבה ופעולה מוסרית ,והראתה כיצד אי-מחשבה מונעת שיפוט וחוסמת את היכולת להבחין צדק מעוול ולפעול בהתאם .בספר זה עסקה ארנדט במנהל השכלי הראוי והציגה את שלוש היכולות השכליות: החשיבה ,הרצייה והשיפוט .לראייתה ,התנאי המוקדם להרמוניה שכלית ,המאפשרת חשיבה עצמאית 88 ומובילה לשיפוט ומכאן לפעולה פוליטית מוסרית ,הוא האוטונומיה והחירות הפנימית של כל אחת משלוש היכולות השכליות ,חירות שלטענתה הוכחדה כמעט לחלוטין בקרב מרבית בניו של המשטר הטוטליטארי .על כל אחת מהן ,קבעה ,לחיות ולהימצא במצב תמידי של חירות ,ובה-בעת להתקיים תוך שיתוף פעולה עם יתר היכולות .על פי ארנדט ,החיבור בין שתי הפעולות השכליות ,של החשיבה והשיפוט ,מייצר את המחסום האחרון בפני עשיית רע ,כאשר כל יתר המחסומים נופצו זה מכבר. החשיבה היא זו המאפשרת שיפוט מוסרי ובעזרתה יכולים בני האדם ,ברגעי משבר פוליטיים ,בהם כל ההכוונות המוסריות הקולקטיביות התנפצו לרסיסים ,להיצמד לנכון ולצודק ולהימנע מפעולה אסורה. היעדרה של המחשבה ,טענה ,מובילה את בני האדם לשיפוט לקוי ,להליכה בתלם של החברה ולחוסר היכולת לראות את הדברים מנקודת מבטו של הזולת (.)Arendt, 1978, 69-80, 92-98 חשיבה עצמאית ותוצר הלוואי שלה ,השיפוט ,הם אם כן התשובה הפוליטית ,לטענתה של ארנדט ,לעולם נפשע .החיבור ביניהם מייצר את האפשרות לקבוע לעצמינו כיצד לפעול בנסיבות עכשוויות .הוא מכוון את מחשבותינו לעבר האחר ועל כן מעודד ומקדם דרך קיום משותפת בעולם, המרחיקה אותנו מן הרוע .פעולת החשיבה ,אם כן ,מערבת אותנו בעולם ,קושרת אותנו לאחר ובכך ,על פי ארנדט ,מונעת מאיתנו מלתקוף את התכונה העיקרית ההופכת אותנו לאנושיים ,היא המגוון האנושי .החשיבה היא במובן מסוים תמיד פוליטית ,שכן היא מאששת ומחייה את הפלורליזם, המאפיין הבסיסי ביותר של האדם ,בתהליך ראשוני של דיאלוג פנימי ביני וביני .החשיבה איננה מתחילה באחדות פנימית הניצבת אל מול העולם ,אלא מקורה דווקא בוויכוח ,במקום בו מכיל האדם לפחות שני קולות שונים .בדומה למצב האנושי של הריבוי ,האמינה ארנדט כי גם בתהליך החשיבה יש ריבוי .ישנה המשכיות בין העולם החיצוני ,הפלוראלי ,המקיף את האדם ,לבין המבנה התודעתי הפנימי שלו ,המאופיין גם הוא בריבוי ובשוני .להשקפתה ,השפה הפנימית של המחשבה והשפה החיצונית הפוליטית מתקיימות במקביל ומשלימות זו את זו ,ויחד הן מבטיחות התנהגות מוסרית .הריבוי האנושי והדיאלוג הפנימי הם המאפשרים ,לדידה ,בפעילות הרמונית ומקבילה ,את הקיום המוסרי שלנו בתוך הספירה הפוליטית .יתר על כן ,סברה ארנדט ,מאפשרת לי השפה הפנימית והוויכוח התמידי ביני וביני ,להבין את עצמי כיחיד ,ומתוך אקט חוזר זה של הבניית העצמי ,להיחשף בעולם הציבורי כאדם שלם ומוסרי ,המחזיק בדעה עצמאית מוצקה (חוברס.)49 ,41 ,2114 , בהגותה הפוליטית ,יצרה ,אם כן ,ארנדט חיבור מהותי בין רוע ,חשיבה ושיפוט ,או במילים אחרות בין מחשבה עצמאית ושיפוט לפעולה מוסרית .רוע ,בתפיסתה ,צועד יד ביד עם היעדר חשיבה, ועל כן על מנת להימנע מעשיית רוע עלינו לחשוב .ארנדט סברה כי היכולת החשובה ביותר למניעת קטסטרופות עצמיות ומוסריות היא היכולת לחשוב ולשפוט בעצמינו את המציאות ( Bernstein, 1997, .)304-313החשיבה מעוררת את קול המצפון ובכך מעודדת נסיגה ממה שכולם עושים באופן אוטומטי .במשנתה ,הדגישה ארנדט את חשיבות הנסיגה מהנתיב בו כולם צועדים במצבי הקיצון הפוליטיים ,כאשר הרוב המובהק הופך עצמו זמין לרוע .ברגעים אלו ,סברה ,חדלה החשיבה להיות תופעה שולית בכל הנוגע לפוליטיקה ,והופכת למרכיב היחידי אשר יש בכוחו למנוע מקטסטרופות פוליטיות להתרחש .או אז ,הופכים באחת החשיבה והשיפוט למושגים פוליטיים ,לקטגוריות מחיי ציבור המהוות תנאי הכרחי לאנושיות וניצבות במוקדה של התנהגות מוסרית (.)Villa, 1996, 186 89 ד .המחשבה והפעולה היחידאית המוסרית תחת תנאי המשטר הטוטליטארי כאמור ,עיסוקה של ארנדט במגוון ספריה התמקד ביכולת החשיבה של האדם ,הסירוב האישי והעמדה היחידאית מול העולם ,שלראייתה היא תמיד תוצרתה של מחשבה עצמאית פעילה ותוססת. התייחסותה למחשבה ולתפקידה היא כמחוללת פעולה בעולם ,כערובה הבטוחה ביותר להיצמדות לטוב ולהתנהגות מוסרית .היכולת של בני האדם להיות סוכנים של פעולה פוליטית ,מתחילה, למשנתה ,בנפש ,עם היכולת לחשוב ולהפעיל מנגנון פנימי של ביקורת ופיקוח עצמיים (זרטל2114 ,ב, .)049-048ארנדט האמינה שהסכנה הגדולה ביותר לחיים הפוליטיים היא היעדר מחשבה ,או הימנעות ממחשבה ,והתנהלות אוטומאטית ולפיכך צפויה ונעדרת ממד ספונטאני ,ובכך מתחה לראשונה ,כבר ב"יסודות הטוטליטאריות" ,את הקשר המהותי שבין מחשבה לפעולה מוסרית ,קשר שתעמיק בו בספריה הבאים ,בפרט בספרה "חיי במחשבה" ,ותסיק ממנו הן בנוגע להתנהגותו של אייכמן ושל המנהיגות היהודית באירופה בעת השואה ,בספרה "אייכמן בירושלים" .החוויה חסרת התקדים של הטוטליטאריזם מגלמת עבורה את הביטוי הרדיקאלי ביותר להיעדר החשיבה והשיפוט המוסרי בעידן המודרני (ארנדט .)998-991 ,998-999 ,914 ,499 ,488 ,2101 ,ב"יסודות הטוטליטאריות" ,קבעה ארנדט כי הפשעים המזוויעים ביותר בתולדות האנושות ,שהתחוללו תחת המשטרים הטוטליטאריים של הנאציזם והסטליניזם ,בוצעו לא על ידי מפלצות אדם בעלי עומק שטני ותכונות זדוניות ,כי אם על ידי אנשים רגילים ,רוצחי מכתבה בנאליים ,אשר מאפיין המשותף להם הוא דווקא היעדרה של תכונה המרכזית לאנושיותם ,והיא היכולת לחשוב (שם" .)998-991 ,974-971 ,914 ,907-909 ,התקוממות ההמונים נגד הריאליזם ,השכל הישר ,וכל הסבירויות של העולם" ,כתבה ארנדט" ,הייתה תוצאה של האטומיזציה שלהם ,של אובדן המעמד החברתי שלהם ,שיחד איתו אבד להם גם מערך שלם של קשרים קהילתיים שבמסגרתו יכולה התבונה הבסיסית לקבל את מובנה" (שם .)914 ,לפיכך ,הסיקה, "הנתין האידיאלי של השלטון הטוטליטארי איננו הנאצי המשוכנע או הקומוניסט המושבע ,אלא בני אדם שלדידם ההבדל בין עובדה לבדיה (כלומר ,המציאות של ההתנסות) וההבחנה בין אמת לכזב (כלומר ,אמות המידה של המחשבה) אינם קיימים עוד" (שם.)994-991 , בספר זה התמודדה ארנדט לראשונה עם השאלה כיצד עשויה המחשבה לשמש תשובה לביצוע פשעים מזוויעים כנגד האנושות כולה ,ולקחת חלק בהכחדתו של טבע האדם באשר הוא .היא הצביעה על היעדרה של מחשבה עצמאית כאחד מתוצריו המובהקים והקודרים ביותר של המשטר הטוטליטארי ,ובחנה את השפעתה על המוסריות של היחיד ועל יכולתו להבחין בין טוב לרע ובין מוסרי לשאינו מוסרי בעולם נפשע ,בו השיפוטים המוסריים נופצו כליל וההליך הנוהג בו הוא הכל מותר (זרטל2114 ,ב ;092 ,ארנדט .)998-991 ,998 ,907 ,442 ,2101 ,בלב חקירתה את המשטרים הטוטליטאריים והרהוריה על התנהגות המעוולים וקורבנותיהם במצבי הקץ של "הפיתרון הסופי", ניצב ,אם כן ,הקשר הדרמטי שיצרה ארנדט בין המחשבה לבין היכולת והמוכנות של אדם ,לא רק להבחין בין טוב לרע אלא גם לפעול בהתאם .קשר זה בין מחשבה ומוסר ,בין אקט המחשבה לשיפוט ופעולה בעולם ,כמו גם לסירוב המצפוני לשתף פעולה ,הוא שהניע אותה במחקרה על הטוטליטאריזם ועמד במוקד הבנתה את הזוועות שחוללו המשטרים הטוטליטאריים והאנשים שלקחו חלק בביצוען. תחת תנאי המשטר הטוטליטארי היה ,לטענתה ,אקט המחשבה הערובה האחרונה כנגד עשיית עוול, הכחדתו פתחה סכר עצום לזוועה מפלצתית שהעולם טרם ידע כמותה (זרטל2114 ,ב.)049-048 , 91 מחקרה אודות תופעת הטוטליטאריות ,הוביל את ארנדט לפקפק בטבעו הבלתי ניתן לשינוי של הטבע האנושי ,אשר הניח מראש יכולת לשיפוט עצמאי של כל פעולה ופעולה מחדש ,שאיננה תלויה בחוק המדינה או בדעה הציבורית הרווחת בחברה .ב"יסודות הטוטליטאריות" ,היא קבעה כי גם אם ישנן סיבות להאמין שיכולת אנושית זו אכן קיימת בכל אחד מאיתנו ,היכולת לחשוב ולשפוט באופן עצמאי וביקורתי את המציאות ,הטוטליטאריות של המאה העשרים ,בשילוב עם השכנוע האידיאולוגי העמוק שלה כי הכל אפשרי ,לימדה אותנו שהיא יכולה להיכחד לחלוטין ולא להותיר עקבות .להשקפתה ,היעד הסופי של הטוטליטאריות ,שזכה אצלה לכינוי "הרוע הרדיקלי" ,הוא השאיפה לשנות מן היסוד את טבע האדם ,כלומר לחסל את התנאים הנדרשים על מנת לחיות חיים אנושיים ,ובכללם החשיבה העצמאית ,השיפוט המוסרי והספונטאניות של הפעולה (ארנדט.)998-991 ,971 ,949-944 ,442 ,2101 , הבנתה הגוברת ,כי היכולת להבחין טוב מרע מניחה מראש תפקוד תקין של היכולות השכליות של חשיבה ושיפוט ,וכי יש בכוחו של המשטר הטוטליטארי להכחיד עד היסוד את היכולות השכליות הללו, כמו גם דאגתה מההשלכות של תופעה זו על העולם האנושי ועל הפעולה הפוליטית המוסרית ,בתור מאפיינו המרכזי ,ליוו את ארנדט לכל אורך הספר ועיצבו את כתיבתה על סכנותיו של המשטר הטוטליטארי והשלכותיו על אזרחי המשטר ,כמו גם על קורבנותיו (.)Bernstein, 1997, 304-305 למשנתה של ארנדט ,עוד בטרם הקימו המשטרים הטוטליטאריים את בתי החרושת למוות והשמידו בני אדם בהמוניהם ,הציבו לעצמם המשטרים המודרניים הבירוקרטים בחברת ההמונים משימה ,לעקר את אנושיותם של בני האדם ולמוטט את מחשבתם ,את מוסריותם ואת היכולת שלהם לבקר ולשפוט בעצמם את הנעשה בחברה (זרטל2114 ,ב .)091 ,בתהליך הדרגתי ,אך עקבי ,הופשטו ההמונים ממאפייניהם האנושיים ,נותקו מקשרי העבר שסבבו אותם ופורקו המעמדות שהיוו מסגרת לחייהם ומקור של זהות ייחודית .הוכחדה אישיותם החוקית והמוסרית והם הפכו למיותרים ומבודדים בעולם ,נעדרי היכולת הבסיסית ביותר של האנושי ,על פי ארנדט ,היא יכולת החשיבה (ארנדט .)974-991 ,914 ,497-499 ,487 ,442-417 ,2101 ,החברה המודרנית ,וביתר שאת המשטרים הטוטליטאריים ,החריבו הן את המרחב הציבורי הן את המרחב הפרטי ,והותירו את האדם ערום מכל סממניו האנושיים ,נטול יכולת לחשוב בעצמו ולכונן פעולה פוליטית מוסרית ,וניצב חשוף ופגיע לכל הפורענויות הנגרמות על ידי המשטר הטוטליטארי .בהיעדר כל מסגרת אחרת בעלת משמעות ,שעה שמעמדו ויתר הקשרים החברתיים שלו פורקו זה מכבר ,נענה איש ההמון לתביעתה של התנועה הטוטליטארית" ,לנאמנות יציבה ,חסרת גבולות וללא תנאים" ,והעמיד עצמו לחלוטין לדרישותיה (שם .)999-994 ,497 ,את מקום הפעולה הפוליטית ,סברה ארנדט ,פרי המחשבה הביקורתית והשיפוט המוסרי ,החליפו בחברה המודרנית הקונפורמיזם והאוטומטיזציה של ההתנהגות החברתית .את מקום הפלורליזם והחלפת הדעות החופשית ,שמקורה בתהליך פנימי של חשיבה ,תפסה דעת קהל הומוגנית וממושמעת ,הדעה האחת ,הנכפית בכוחם של הרוב או של משטר טרור טוטאלי .התוצר של תהליכים אלו היה יצירתו של קולקטיב הומוגני נטול חשיבה ,המורכב מיצורים לא פוליטיים ,שאינם עוד אנושיים ,הנסחפים על ידי המאורעות ומופעלים על ידי אחרים .המשטר הטוטליטארי ,האמינה, מיסד את היעדר החשיבה והפך אותה לנורמה מובילה ושלטת ,ובכך סכנתו (זרטל2114 ,ב.)092-090 , בספרה ,קבעה ארנדט כי אחד מתוצריו המסוכנים ביותר של המשטר הטוטליטארי הוא הקריסה הכמעט כללית שהוא חולל ,של החשיבה והשיפוט האישי ,לא בקרב הרוצחים ומפעילי מכונות 90 ההשמדה הנאצית בלבד ,כי אם גם בקרב קורבנות המשטר והאזרחים המהוגנים ,שלא ביצעו בהכרח מעשים נפשעים ,אולם ראו את מעשי העוול סביבם ולא עשו דבר בכדי למנוע את התרחשותם (שם, .)092האנשים הרגילים ,שללא מאמץ רב החליפו סט אחד של ערכים ונורמות התנהגות באחר ,המירו את האמונה שאסור להרוג באמונה הנחרצת שההרג מורשה ואף הכרחי ,עבור סיבות גזעיות או אידיאולוגיות אחרות .משתפי הפעולה ,לטענתה ,פעלו תחת המשטר הטוטליטארי מתוך היעדר יכולת לחשוב ולשפוט בעצמם את מעשיהם .מצפונם עוות ופעל באופן אוטומטי והוכחדו הכלים הפנימיים שתפקידם לשמש מכשירים לפיקוח ,ריסון וביקורת עצמית במצבי קיצון פוליטיים ,ובמרכזם יכולת החשיבה והבחירה החופשית .להשקפתה ,זוהי הקטסטרופה העיקרית שחולל המשטר הטוטליטארי, הקריסה המוסרית הטוטאלית ובכללה בגידתם ,לכאורה ,של האזרחים הטובים וקורבנות המשטר ושיתוף הפעולה שלהם עם רוצחיהם (ארנדט.)Bernstein, 1997, 316 ;999-991 ,2101 , יותר מכל נזקיו וסכנותיו ,האמינה ארנדט כי המסר המרכזי והנורא מכל של הטוטליטאריזם התמקד בכך שהוא הראה כיצד ובאיזו מהירות יכולים טרור ואלימות להכחיד את התנאים הדרושים להתנהגות מוסרית .להשקפתה ,פעולה מוסרית דורשת מבני האדם לבחון תמיד את מעשיהם ולגבש החלטות בעצמם ,באמצעות תהליך מתמיד של ביקורת פנימית והחלפת דעות .שיפוט מוסרי ,האמינה, דרוש לא רק כדי להבחין בין יפה למכוער ,כי אם גם ובעיקר בין נכון ללא נכון ,בין צדק לעוול ,ועל ידי כך להוות מחסום כנגד עשיית רע .לדידה ,מייצר המשטר הטוטליטארי נסיבות ייחודיות בהן חשיבה, שיפוט ופעולה מוסרית אינם עוד בגדר אפשרות ממשית ( .)Bernstein, 1997, 304הזוועה הייחודית של מחנות הריכוז ,טענה ,לא הייתה האכזריות האדירה שלהם ,כי אם הבדידות המאורגנת שכוננו בקרב המונים ,ניסיונם לחסל את כל ההבחנות וההבדלים בתוך כל קבוצה נתונה של בני אדם ,וכך לבטל הלכה למעשה את התנאי החומרי הבסיסי ביותר הנחוץ למחשבה ,והוא הריבוי האנושי .מגוון, זהות ייחודית והאפשרות לבחירה אינדיווידואלית הם ,לראייתה של ארנדט ,תנאי לקיומו של תהליך החשיבה והשיפוט .במצב של בדידות קיומית ,אותו מכונן בעקביות המשטר הטוטליטארי ,הדיאלוג הפנימי ,הדורש שני קולות בתוך אדם אחד ,אינו עוד בגדר אפשרות .האדם מבודד לחלוטין ,ניצב אחד ויחיד אל מול העולם ,ללא יכולת להתנגד ולהפעיל שיקול דעת ביקורתי על הנעשה" .במצב זה" ,כתבה ארנדט" ,מאבד האדם את האמון בעצמו בתור השותף של מחשבותיו ואת האמון הבסיסי שלו בעולם, החיוני לעצם היכולת של התנסות בחוויות .העצמי והעולם ,מתת החשיבה וההתנסות ,יורדים לטמיון בעת ובעונה אחת" (ארנדט .)998 ,2101 ,באמצעות יישום מאורגן של טרור שרירותי במחנות הריכוז וההשמדה ,צומצמו בני האדם לכדי צבר של תגובות ורפלקסים ,וכך ,לטענתה ,הושגה תחת המשטר הטוטליטארי הומוגניות מוחלטת ,שליטה טוטאלית שארגנה את הפלוראליות ואת ההבחנות בין בני אדם כאילו האנושות כולה היא רק אינדיבידואל אחד ענק ( .)Maruzzi, 2000, 133ארנדט ביקשה להראות כי תחת תנאים קטסטרופאליים ,הפועלים להקפאת יכולת החשיבה ,אין באפשרותם של מרבית האנשים להפעיל את יכולת השיפוט שלהם ולהבחין בין מוסרי לשאינו מוסרי ,ומכאן גם להתנגד לרוע הטוטליטארי ולבחור שלא לבצע פשעים או לא לשתף פעולה עם המשטר .תחת התנאים הטוטליטאריים ,קבעה ,הוכחדו חשיבה עצמאית ,בחירה חופשית ושיפוט אישי ,ולא סיפקו עוד כל מחסום כנגד ביצוע מעשים נפשעים .כך ,בהיעדר כל ערובה כנגד עשיית רע ,וללא קול פנימי המתריע 92 בפניו כי מעשיו שפלים ,פעל האדם הפרטי כחומר ביד היוצר לקידום רעיונו חובק העולם של משטר רצחני ונפשע ,בכל דרך ובכל אמצעי הדרוש להגשמתו ,והותיר את העולם חשוף להשפעותיו והשתלטותו של הרוע הטוטליטארי (.)Bernstein, 1997, 304-316 בספרה ,טענה ארנדט שהרס הפרטיות הוא אחד ממאפייניו הבולטים של שלטון טוטליטארי. מלבד הכחדתו את המרחב הציבורי ,מחסל המשטר הטוטליטארי גם את חיי הפרט ומכחיד את האדם הפרטי כיצור חושב ,שיפוטי ומוסרי .תחת המשטר ,מתקיים תהליך דואלי של צמצום הפוליטי מחד והרס הזהות העצמית הייחודית מנגד .בעוד רומם הטוטליטאריזם את התחום הפרטי ,של הצרכים והרצונות הפרטיים של האדם ,על חשבון העשייה הפוליטית המשותפת ,הוא הכחיד את החלל המוסרי הפרטי ,החיוני לכל שמץ של חיים אנושיים .המשטר הטוטליטארי מכחיד הן את הספירה הציבורית- פוליטית והן את האינדיבידואל ,שבאמצעות תהליך החשיבה יכול למתן את הנזק שנגרם מהחרבת המרחב הציבורי ,ולהימנע על יד כך מעשיית עוול (ארנדט .)999-994 ,2101 ,כך ,מחריב המשטר הטוטליטארי את כל הערובות שלמשנתה של ארנדט יש בכוחן להרחיק את האנושות מרוע ומייצר רוצחי מכתבה המוניים ונאמנים ,המצייתים באופן עיוור לעקרונותיו ,וקורבנות פאסיביים המשתפים עימם פעולה ותורמים בכך להשמדתם .הפעולה הפוליטית וההתנהגות המוסרית מהוות ,אם כן ,את האנטיתזה המושלמת למשטרים הטוטליטאריים ,על פי ארנדט ,הן מוכחדות כמעט לחלוטין בקרב אזרחיו וקורבנותיו של המשטר (.)Dossa, 1984, 171; Maruzzi, 2000, 134 ארנדט האמינה כי היכולת להבחין מותר מאסור ,טוב מרע ,ולהימנע מביצוע פעולות בלתי מוסריות ,מניחה מראש את השימוש בפעולות השכליות של חשיבה ושיפוט .בהיעדרן של פעולות אלו, מרביתם המוחלט של בני האדם לא ידעו לשפוט נכונה את המציאות ולפעול בהתאם ,כבני אדם מוסריים .מבחינה פוליטית מוסרית ,הסיקה ארנדט כי הלקח הוא שבתנאי טרור טוטליטארי ילכו מרביתם המובהק של האנשים בתלם ,ללא שמץ של ביקורתיות והטלת ספק ,ויגשימו בפעולותיהם ובשיתוף הפעולה שלהם את מטרות ואידיאולוגיות המשטר (זרטל2114 ,ב .)091 ,להשקפתה ,מעטים ביותר ,יחידי סגולה בלבד ,יכולים לעמוד איתן נוכח מסעות ההסתה המאורגנים היטב של המשטרים הטוטליטאריים ,המוקדשים כל כולם להבסת המחשבה העצמאית ולהכחדת שורש החיים הפוליטיים וההתנהגות בעלת המוסר .לטענתה ,קל יותר לאין ערוך לשמור על אמות מידה מוסריות בתוך מרקם של חברה מוסרית ,אולם בודדים ביותר מחוננים בכוח ובעוצמה הפנימית להגן על יושרתם ולשמר את המוסר האישי שלהם כאשר החברה המהוגנת קורסת כולה וכאשר מעמדם החברתי ,הפוליטי והחוקי מתנפץ לרסיסים .יחידי סגולה אלו אינם נגררים אחר נורמות המוסר החיצוניות המקובלות בחברה ,כי אם שופטים ,בוחרים ופועלים בהתאם לשיקוליהם העצמיים .הם נתפסו על ידה כבני אנוש נדירים, המביאים גאולה לעולם והופכים אותו למקום ראוי וטוב יותר לחיות בו (זרטל;209-204 ,2112 , ארנדט2100 ,ב .)099 ,תופעה זו ,של חשיבה עצמאית בתנאים טוטליטאריים ,נתפסת על ידי ארנדט כהתפרצות פתאומית של אור קטן לאפלה אדירה ובלתי חדירה ,ניצוץ זעיר של מחשבה עצמאית בים של אוטומטיזציה וציות עיוור ( .)Bernstein, 1997, 316היא האמינה כי משני צידי משוואת הרוע ,צד הרוצחים וצד הנרצחים ,נותר תמיד מרחב זעיר של פעולה עצמאית ,מרחב מצומצם ואישי ביותר ,בו יכול האדם הפרטי לומר כי איננו שותף ,ובכך להישמר מפני הרוע המוחלט .אולם מרחב זה ,יש לציין, 93 צר ביותר ונשאר חבוי ובלתי זמין עבור מרבית האנשים ,שבהיעדר ספירה פוליטית מוסרית נשאבים חסרי אונים לתוך הנורמות המוסריות שמכתיב המשטר הטוטליטארי (זרטל2114 ,ב.)094-091 , הרוע הרדיקאלי ,בו עסקה ארנדט ב"יסודות הטוטליטאריות" ,הוא ,לדידה ,הנורא והמסוכן מכל רוע אחר ,שכן על אף המפלצתיות המאפיינת את תוצאותיו ,אין בו עומק או כל ממד שטני ,הוא אינו נובע מנטיות או ממניעים זדוניים כלשהם ,של אכזריות ,שנאה ,קנאה וכדומה .הוא יכול לגדול ולהשתלט על העולם כולו דווקא מפני שהוא בנאלי ,רגיל ,ולא מפלצתי וחריג .עניינו הוא בכך שהוא מביס מחשבה ודיבור ומוביל להתנהגות אוטומאטית ולאימוץ עיוור של הנורמות המונהגות בחברה (ארנדט2100 ,ג .)117 ,לטענתה של ארנדט ,זהו הרוע האמיתי שמייצר המשטר הטוטליטארי ,והוא קשור קשר עמוק ובלתי ניתן להתרה להיעדר היכולת לחשוב ,או לוויתור הרווח כל כך בעידן המודרני, ובפרט תחת המשטרים הטוטליטאריים ,על מחשבה עצמאית ,ביקורתית ובלתי תלויה בדבר .המשטר הטוטליטארי גרם לכך שהחברה המהוגנת ,הרגילה והנבונה ,הפכה להמון מוסת ,עדרי ונעדר חשיבה. לא כל שכן ,ארנדט טענה כי עיקרון ההמון הסוחף והמסוכן ,המביס מחשבה עצמאית ומונע יוזמה אינדיווידואלית ,ומכאן גם פעילות פוליטית מוסרית בחברה נפשעת ,לא חל על הנאצים בלבד .השאלות המוסריות שנבעו מבעיית ההמון והיעדר המחשבה המאפיינת אותו עלו ,לטענתה ,דווקא מהתנהגותם של אנשים רגילים ,מכובדים ,ומקורבנותיו של המשטר ,אשר שיתפו פעולה עם רוצחיהם ובכך סייעו להכחדתם שלהם .לראייתה ,היעדר החשיבה והשיפוט המוסרי לא היו נחלתם הבלעדית של הרוצחים הנאציים ומפעילי התוכנית להשמדת היהודים .חידושה הגדול בספר טמון בקביעתה כי הם משלו כמעט בכל אזרח גרמני והותירו חותמם אף על קורבנות המשטר (זרטל.)204-201 ,2112 , ארנדט סברה כי אין דבר המזיק יותר לאנושות ולטבע האדם באשר הוא ,מבני אדם נטולי מחשבה עצמאית ושיפוט מוסרי ,הפועלים במסגרת משטר נפשע וחוקים מפלצתיים .לראייתה ,יכולת החשיבה ,המובילה לפעולה פוליטית בלתי צפויה ,היא זו המעניקה לבני האדם את משמעותם האנושית .לפיכך ,הסיקה ,המשטר הטוטליטארי ,לא זו בלבד שזרע הרס בל יתואר בגרמניה ובאירופה כולה ופגע בצורה אנושה בחיים החברתיים ,הכלכליים והפוליטיים במדינות בהן שלט ,ולא זו בלבד שגרם לעשרות מיליוני קורבנות בנפש ששילמו בחייהם וברכושם על ביסוסו של משטר טרור ואימה. יתרה מכך ,הכחיד המשטר הטוטליטארי את שורש החיים האנושיים עצמם והציב סימן שאלה גדול ומאיים על המשך קיומה של הפוליטיקה והעשייה המוסרית בחיים הציבוריים (ארנדט,971 ,2101 , .)711-994 ,974חששה הגדול של ארנדט היה מן הניסיונות הטוטליטאריים לצמצם את האנושיות, ובפרט את הפעולה האנושית ,לכדי התנהגות אחידה ,אוטומאטית ולפיכך צפויה .במצב הקיצוני ביותר של תופעה זו ,אותו זיהתה עם השתלטותם הסופית של המשטרים הטוטליטאריים על העולם ,תהפוך האנושות כולה לאינדיבידואל אחד עצום ממדים ,הצועד בצורה עיוורת ותוך קונצנזוס מושלם של כל רכיביו ,לעבר כיוון קבוע מראש ,והעולם כולו יאוכלס לא עוד על ידי בני אנוש ,כי אם בגופות חיות הנטולות מחשבה ,רצון פרטי ויכולת לפעולה מוסרית .או אז ,האמינה ,יבוא קיצו של העולם האנושי, כפי שאנו מכירים אותו ,ותתכונן לבלי שוב אנושות ללא אנושיות (שם,949-949 ,908 ,907 ,449-448 , " .)984-982 ,970-998דבר לא נותר [ ,]...קבעה ארנדט" ,זולת בובות רפאים עם פני אדם ,הנוהגות כולן כמו בניסויי הכלב של פבלוב ,מגיבות כולן במהימנות מושלמת גם כשהן עושות את דרכן אל המוות, ואינן נוקטות פעולה אלא רק מגיבות .זהו ניצחונה האמיתי של השיטה" (שם.)999 , 94 ה .מפירותיה הקודרים של השליטה הטוטאלית :הרס האדם ,צייתנות עיוורת וטשטוש הגבולות בין קורבן ומעוול מרכיב מרכזי במפעל הטוטליטארי ,שעל פי ארנדט מאפיין יותר מהכל את שאיפותיו וסכנותיו של המשטר ,עניינו בניסיון השיטתי והמכוון שלו להביא להרס האדם ,לחורבן העצמיות וכל מה שהופך אותנו לבני אנוש .להשקפתה ,היעד הסופי של הטוטליטאריזם הוא להפוך את בני האדם למיותרים, כלומר לשנות את הטבע האנושי ,כך שכל מה שהכרחי על מנת לקיים חיים אנושיים ,ובכללו מובחנות, ריבוי אנושי ,ספונטאניות ,יוזמה ,חשיבה ואינדיבידואליות ,מוכחד לבלי שוב ,ולארגן את הפלוראליות האינסופית והשוני בין בני אדם ,כאילו כל האנושות אינה אלא אדם אחד בעל ממדי ענק .במסגרת תהליך זה ,הופכת האישיות האנושית לצבר של תגובות ורפלקסים בלבד ,ולפיכך לדבר-מה בלתי אנושי ,הנחות אף מחיות ( .)Bernstein, 1996, 135-136מהותו של המפעל הטוטליטארי ,האמינה, ביצירתו ובעיצובו בכוח של מין אנושי חדש ,כאשר בסופו של התהליך מעמדות ,גזעים ויחידים אינם מתקיימים עוד וכל שנותר מן האדם הוא דוגמאות זהות ,צפויות ואוטומאטיות ,של דמות האדם. בעולם מעין זה ,מצומצמים בני האדם לדרגה של פרטים גרידא של החיה האנושית ,כאשר כל מה שלא ניתן לחיזוי ובקרה ,מושמד .משותקים ביד הטרור ,הופכים בני האדם בחברה טוטליטארית לחומר אלסטי ,רפוי וקל לעיצוב ,נעדרי יכולת להביע עמדה ביקורתית ולהתנגד לחוקי התנועה של הטבע או ההיסטוריה ,המכניעים את המין האנושי במשימתם לעצב את בני האדם לכדי צורתם הסופית, המשוללת כל אינדיווידואליות וחשיבה עצמאית (וילה.)049-041 ,2117 , לשון אחר ,למשנתה של ארנדט ,הבאת המין האנושי לצורתו הסופית והמושלמת ,בגרסתו של המשטר הטוטליטארי ,גוררת בהכרח את הכחדתה של האנושיות ואת הרס האדם ,הן כמושג תיאורטי והן כמציאות פוליטית ממשית ,של אינדיווידואליים יחידים במינם (שם .)049 ,בשל כך ,היא מכנה את פשעי הטוטליטאריזם "הרוע הרדיקאלי" ,ובכך כוונתה לרוע ייחודי וחסר תקדים ,החותר להכחדת מושג "האדם" ולהפיכת בני האדם ,על כל תכונותיהם האנושיות ,למיותרים ורציחים .לראייתה של ארנדט ,על מנת להשיג שליטה טוטאלית באדם ולעצבו כחיה פאסיבית ,מיותרת ונטולת אנושיות, מריונטה המופעלת לחלוטין על ידי אחרים ,פיתח המשטר הטוטליטארי תהליך הדרגתי בן שלושה שלבים ,שיעדו הרס האינדיבידואל ( .)Hansen, 1993, 148תחילה ,נהרסת האישיות המשפטית של האדם ,באמצעות הפשטתו מהגנת החוק ומן המערכת הפלילית הנורמאלית ושלילת זכויותיו ואזרחותו (ארנדט .)991-998 ,2101 ,בשלב הבא מוכחדת אישיותו המוסרית של האדם .יעד זה מושג באמצעות הפיכתו של המוות לשרירותי ואנונימי ,כאשר בכל נקודות הזמן לא ניתן לדעת אם אדם מסוים חי או מת .רציחתם של אסירי המחנות נעשית בתנאים בהם לא נותרת גופה ולא זיכרון .האדם מושלך לתהום הנשייה ,כאשר כל עובדת קיומו ומותו מוטלת בספק .חוסר הידיעה בדבר גורלו של האסיר מונע אף את האפשרות לשמר את זכרו ,לזכור את חייו ולהפוך אותו לקדוש מעונה לאחר מותו .כך, נשדדת למעשה המשמעות הייחודית של המוות ,בתור קיצם של חיים בעלי משמעות ,המכילים פעולה והגשמה עצמית .וכך כתבה ארנדט" :מחנות הריכוז ,שהפכו את המוות לחסר שם ואלמוני [ ,]...גזלו מן המוות את משמעותו כסיום של חיים שנחוו במלואם .במובן מסוים הם שדדו מן היחיד את מות עצמו, בהוכיחם כי מעתה ואילך דבר אינו שייך לו והוא אינו שייך לאיש .מותו רק קבע את החותם על 95 העובדה שהוא מעולם לא היה קיים באמת" (שם .)994 ,בכדי להשלים את הרס האדם המוסרי ,לצד סילוקו של האדם מן העולם באנונימיות שקטה ,מוכחדים גם התנאים בהם פועלים כראוי המצפון והשיפוט המוסרי ,והקורבן הופך לשותף לדבר עבירה ,מעורב ומסייע במותם של אחרים .עינויי האסירים במחנות וכינונה של מציאות כוזבת ומפלצתית ,מביאים לידי החרבת האישיות המוסרית, של הקורבן ושל הרוצח כאחד ,והפיכתם למעין יצורים אוטומאטיים ,המגשימים בפעולותיהם את חזונו של המשטר .כך ,מטשטש המשטר הטוטליטארי את הגבולות שבין הרוצחים לקורבנות ומכונן ביניהם שיתוף פעולה .בשלב זה ,כתבה ארנדט" ,שותפותם המאורגנת במכוון של כל בני האדם בפשעי המשטרים הטוטליטאריים מקיפה גם את הקורבנות החפים מפשע לגמרי ,ובכך היא נעשית אכן שותפות טוטאלית בתכלית" (שם .)999 ,לבסוף ,לאחר הכחדת אישיותו המשפטית והמוסרית של האדם ,מגיע ,על פי משנתה של ארנדט ,השלב האחרון בתהליך ,ומהותו בהרס מוחלט וסיסטמתי של האינדיווידואליות ,הכחדת זהותו הייחודית של האדם ,באמצעות תנאים מפלצתיים ויחס חייתי כלפי הקורבנות .שלב זה כולל השמדה של כל מה שהופך אדם לאנושי ,ועל כן במידה רבה הוא גרוע מן המוות עצמו .האדם הופך בעל כורחו לגופה חיה בלבד ,מריונטה בעלת פני אדם הפועלת על פי רפלקסים טבעיים ,שאינה שונה במאום מכל האחרים ושהמשטר יכול להשתמש בה ולהפעילה כרצונו (שם .)999-999 ,זהו אדם הנכון כל כולו למלא את התפקיד הדואלי של תליין וקורבן ,שמוכן לציית בהכנעה לכל פקודה ולהוציא לפועל את הצווים של אידיאולוגיה החותרת הן לשלוט בתנועת ההיסטוריה והן להכין את בני האדם לגלם תפקיד קבוע מראש בתוכה (.)Hansen, 1993, 148-149 הכחדתם המוחלטת של האינדיווידואליות האנושית ומושג "האדם" ,מובילה ,למשנתה של ארנדט, לאחד מפירותיה הקודרים ביותר של השליטה הטוטליטארית ,הוא הצייתנות המוחלטת שהיא מייצרת בקרב אזרחיו ובניו של המשטר .בספרה ,הראתה ארנדט כיצד חברים במפלגה הנאצית גויסו ,אומנו והוכשרו להיות בירוקרטים צייתניים ,אזרחים שומרי חוק ,נעדרי יכולת חשיבה ,אלא במסגרת תפקידם הבירוקרטי ,המתייחסים לרצון הפיהרר כחוק מדינה קדוש ,ושלעולם אינם מטילים ספק בצדקת המעשים המזוויעים שביצעו בשמו של הרייך השלישי הגדול (ארנדט,994-991 ,499-497 ,2101 , .)997 ,917 ,900 ,979-972בתנאי המשטר הטוטליטארי ,כתבה" ,מכונת המדינה הופכת להיות ארגון- חזית של בירוקרטים אוהדים ,שתפקידו [ ]...להקרין אמון ולהפיצו בקרב המוני האזרחים ה'מתואמים'" (שם .)900 ,בירוקרטים צייתניים אלו מכונים על ידה "רוצחי מכתבה בנאליים" ,שכן פעלו כפקידים ובאופן אוטומאטי בהתאם לפקודות שקיבלו ,ומרביתם מעולם לא היו מעורבים ברצח ממשי .היא תיארה באילו אופנים הובלו לדכא כל רגשות פרטיים וכיצד הונחלו להם ביעילות מדהימה עקרונות עולמו של היטלר .הם אורגנו בשיטתיות ובאופן הרמטי סביב הבדיה האידיאולוגית של המשטר ,כדי כך שהם הוסיפו להאמין בה גם כאשר האמת שלה התנפצה לנגד עיניהם וכשחיציה המפלצתיים הופנו ישירות כלפיהם (ארנדט;944 ,919-914 ,979-970 ,990-998 ,479 ,179-179 ,2101 , מירון" .)28 ,2101 ,האמונה המהותית המשותפת לכל הדרגות" ,כתבה ]...[" ,היא כי הפוליטיקה היא משחק של הונאה ,וכי הדיבר הראשון של התנועה [הוא]' :הפיהרר צודק תמיד'" (ארנדט.)972 ,2101 , למשנתה של ארנדט ,כתב ירחמיאל כהן" ,כוחו וייחודו של המשטר הטוטליטארי הוא בהפיכת אדם שאיננו רוצח מטבעו ,לרוצח ,אף שבמהותו לא נשתנה" (כהן .)009 ,0971 ,עוצמתו טמונה בכך 96 שיצר מרחק אדיר בין מעשי הרצח לבין תוכנם האנושי ,מבצעיו ,וכך יכול היה האדם לפעול ביתר יעילות ונאמנות ,שעה שכל הנדרש ממנו הייתה עבודה משרדית שגרתית ,מתואמת ומאורגנת היטב. כלומר ,באמצעות יצירת מנגנון בירוקרטי עצום ומסורבל ,המטשטש את רגש האחריות ומדכא רצון לייחוד ,יוזמה וחשיבה עצמאית ,נוטל המשטר הטוטליטארי את האחריות האישית מן היחיד ומעבירה לידי המנהיג הכל-יכול (ארנדט .)917 ,991-992 ,909 ,2101 ,בלשונה של ארנדט" :למנגנונים חסרי המעצורים של השליטה וההשמדה סיפקו המוני הפיליסטינים המתואמים חומר טוב בהרבה ,והם היו מסוגלים לבצע פשעים גדולים אף יותר מאלה של פושעים מקצועיים ,בתנאי אחד ,שפשעים אלה מאורגנים היטב ולובשים אצטלה של עבודה שגרתית" (שם .)909 ,כך ,לראייתה ,מתכונן סובייקט טוטליטארי פאסיבי וצייתן ,נטול יכולת מחשבה ובחירה חופשית בנוגע לחייו ,המיישם את חוקי המדינה בלהט ובנאמנות פטאלית .סובייקט הנעדר חוש ציבורי ואחריות פוליטית ,אשר יכולתו לשפוט בעצמו את מעשיו ולהבחין בין טוב לרע כמעט וניטלה ממנו לחלוטין (הלברשטאם .)029 ,2117 ,במשטר זה ,סברה ארנדט" ,עיקרון המנהיג" הוא המוביל ומעצב התנהגות ,לפיו רצונו של המנהיג אינו רק חוק המדינה הפורמאלי ,כי אם העיקרון על פיו יש לנהוג גם במידה ואינו מנוסח כחוק באופן מפורש'" .רצון הפיהרר' הדינמי" ,כתבה" ,שאינו שוקט לעולם – רצון הפיהרר ולא פקודותיו [ - ]...נהפך ל'חוק עליון' במדינה טוטליטארית" (ארנדט .)991 ,2101 ,באופן זה ,האמינה ,הופכת החברה הטוטליטארית כולה לארגון פשע אדיר ממדים ,במסגרתו מצייתים המוני בני אדם לפקודות נפשעות ולרעיון חובק-כל, מעוות ומפלצתי ככל שיהיה ,המכתיב ומעצב את התנהגותם .על פי ארנדט ,השיטה באמצעותה הופך המשטר הטוטליטארי פקידים רגילים לחיות אדם צייתניות ,רוצחי מכתבה המוניים הפועלים באופן אוטומאטי וללא כל מנגנוני ביקורת ,היא הייחוד המאפיין אותו והסכנה הממשית שהוא מציב לעתיד האנושות (בילסקי .)001 ,2114 ,חוק חדש נתכונן במדינה המחייב אנשים לרצוח ,ועל אף שהיה מנוגד לטבע האדם הפך להיות הבסיס הנורמטיבי והחוקי להתנהגות כוללת במדינה (כהן.)021 ,0971 , התקוממות ההמונים כנגד ההיגיון והשכל הישר היא ,לראייתה של ארנדט ,תוצאה ישירה של האוטומטיזציה שחוו ואובדן המעמד החברתי שלהם .לטענתה ,נאלצים האזרחים החיים תחת משטר טוטליטארי להתמודד עם דילמה בלתי אפשרית ,שאינה מותירה להם לבחור באלטרנטיבה אחרת מלבד הציות וביצוע הפשע הנוראי .נוכח האפשרות הנוספת שמעמיד בפניהם המשטר ,להתמודד באופן פרטני עם אנארכיה גואה ,שרירות טוטאלית ובידוד מוחלט ,יש להניח כי ההמונים יבחרו תמיד בחלופה השנייה ,שמהותה הצטרפות למפלגה וביצוע הפשעים הנדרשים ,מפלצתיים ומזוויעים ככל שיהיו .ארנדט הדגישה כי ביצוע הפשעים לא נובע מרשעותם של ההמונים ,כי אם מרצונם למצוא מפלט מהחורבן הכללי של כבודם העצמי .כוחה האמיתי של התעמולה הטוטליטארית מצוי ,לטענתה, "ביכולתה לאטום את ההמונים מפני העולם הממשי" ,וליצור עבורם עולם כוזב ,המציע להם בית ואפשרות להשתלב (ארנדט .)919-910 ,490-489 ,2101 ,מאפיין מרכזי של העולם הכוזב ,הוא העובדה הפשוטה אך המעוררת סלידה כי המנהיג תמיד צודק ,מעתה ועד עולם .דבר המנהיג ועקרונות הצדק חד הם ,ועל כן אין לאזרח את הרצון או היכולת לקום כנגד המנהיג ולפעול על פי עקרונות מוסריים אוניברסאליים (שם .)979-977 ,971-971 ,להשקפתה של ארנדט ,עולם שקרי זה ,שמייצר המשטר בשיטתיות עבור אזרחיו ,ולא מפלצתיותם של מבצעי הפשעים ,הוא המחולל את מעשי האכזריות האדירים" ,הגורמים בסופו של דבר למעשה ההשמדה להיראות כצעד נורמאלי לגמרי" .בעולם מעין זה 97 נוצר מרחב בו ניתן לטבוח ולענות בני אדם ,מבלי להבין כי מעשים אלו הם התגלמות הרוע בעולם (שם, .)999-999הסיבה העיקרית ,לדידה ,בגינה הטוטליטאריות היא תופעה כה מטרידה ,היא שבעוד המדינה הטוטליטארית היא מדינה נפשעת ,רובם המכריע של אנשיה אינם פושעים .מתוך היעדר האחריות וכושר המחשבה והשיפוט שלהם ,מבצעים האזרחים ,מרצון וללא כל התנגדות ,את הוראות המשטר וכמעט ולא מטילים ספק בפעילותם ( .)Hansen, 1993, 143לטענתה של ארנדט ,יצר המשטר הטוטליטארי סוג חדש ונוראי של רוע בעולם ,שהבנאליות בה הוא מתבצע היא הדבר הבולט ,ובו-בעת המסוכן ,ביותר הטמון בו .הוא כונן טיפוס חדש בתכלית של פושע ,רוצח מכתבה מודרני ,המשוכפל במהירות אדירה ובעוצמות שונות ומאיים בפעילותו האוטומאטית ,הצייתנית ונטולת המחשבה העצמאית ,להכחיד את הפוליטיקה ואת ההוויה האנושית ככזו (ארנדט.)994-991 ,974-971 ,2101 , לבסוף ,אחד ממאפייניו הבולטים של המשטר הטוטליטארי ,על פי ארנדט ,שעיצב במידה רבה הן את יחסה להתנהגותם של מנהיגי היהודים באירופה בעת השואה ,בספרה "אייכמן בירושלים" ,הוא טשטוש מכוון ומתוכנן של הגבול בין הרוצחים לקורבנותיהם .לטענתה ,מפעל הפיכת בני האדם לחיות אדם אוטומאטיות ומיותרות ,הנעדרות אישיות מוסרית ,אינדיווידואליות ואחריות פוליטית ,הניצב במוקד הפרויקט הטוטליטארי ,פועל הן על האסירים הן על מעניהם (שם .)999-999 ,949 ,להשקפתה של ארנדט ,מרכיב מרכזי של הפשע שהתבצע באושוויץ היה ההתמוטטות המוחלטת של האישיות המוסרית ,גם של מחוללי הפשע וגם של קורבנותיו .עבור האחרונים ,הייתה התפוררות מוסרית זו הביטוי האחרון של הפאסיביות וחוסר האונים ושיקפה את הסכנה הגדולה מכל של הטוטליטאריזם (יקירה .)217 ,2119 ,בספרה ,ביקשה ארנדט להראות כי החברה הטוטליטארית ,לא זו בלבד שהיא משתקת כל התנגדות פיזית ממשית ,באמצעות רצועת טרור הדוקה ,וכופה ציות מוחלט לדבר המנהיג ולאידיאולוגיה השלטת ,אלא שתחת תנאי הטוטליטאריות אמות המידה המוסריות קורסות גם הן. המצפון מתעוות ונעדרת היכולת להבחין בין טוב לרע ובין מוסרי לשאינו מוסרי .לפיכך ,סברה ,הן הקורבנות של המשטר מקבלים על עצמם את ההיגיון הפנימי שלו ,פועלים בהתאם לנורמות אותן הוא מכתיב ומסייעים בקידום רעיון-העל שאימץ (ארנדט .)989 ,971 ,999-944 ,2101 ,הם מאבדים את יכולתם להתנגד והופכים לבני אדם משותקים ,אפאתיים ואף משתפי פעולה (מומסן.)290 ,2117 , ארנדט הדגישה בספרה כי השליטה הטוטאלית השפיעה באופן דומה על כל מושאיה ,שומרים כמו אסירים ,רוצחים כמו קורבנות ,הפכו כולם לפיונים מבודדים ומיותרים ,העושים יד אחת למימושו של הרעיון הטוטליטארי .ייחודו של המשטר הטוטליטארי ,קבעה בתוקף ,הוא בניצולן של כל קבוצות האוכלוסייה לקידום רעיון-העל של המשטר ,ובהתנייתן ועיצובן כך שיתאימו באופן מושלם לתפקיד מבצעי הפשעים כמו גם לתפקיד הקורבנות ,שייעד עבורן (שם .)989-989 ,וכך כתבה ארנדט ב"יסודות הטוטליטאריות": יושביה של ארץ טוטליטארית מושלכים אל מהלך הטבע וההיסטוריה כדי להאיץ את תנועתו, ולכודים בו; בתור שכאלה הם יכולים להיות רק רוצחים או קורבנות של החוק הטבוע במהלך הזה .המהלך יכול להחליט כי מי שהיום מחסלים גזעים ובני אדם יחידים ,או מי שחברים במעמדות גוססים או עמים נכחדים ,יהיו מחר אלה שצריך להקריבם .מה שהשלטון הטוטליטארי זקוק לו כדי להדריך את התנהגות נתיניו הוא הכשרה לכל אחד מהם כדי 98 שיתאים באותה מידה לתפקיד הרוצח ולתפקיד הקורבן .הכשרה דו-צדדית זו ,התחליף לעקרון הפעולה ,היא האידיאולוגיה (ארנדט.)989 ,2101 , סירובם של הקורבנות להתנגד למשטר ,כלומר לנקוט במה שהיה בעיניה של ארנדט אחד מיסודותיו המהותיים של "הפוליטי" ומחסום מרכזי כנגד עשיית רע ,היה התוצר הנורא מכל ,מבחינתה ,של הקטסטרופה הטוטליטארית ,והיה מגונה ללא שיעור יותר מהתנהגותם הבלתי מוסרית של הרוצחים ומפעילי מכונת ההשמדה הנאצית .השיטה הטוטליטארית ,כתבה ,הובילה לקריסה מוחלטת של כל אמות המידה תחת המשטר ולהיעדר הבחנה בין רוצחים לנרצחים .אלו גם אלו ,הפכו תחת התנאים הטוטליטאריים למשתפי פעולה נאמנים עם רעיונו של משטר טרור ועושי דברה של האידיאולוגיה אותה ביקש להנחיל (שם .)989 ,999 ,על פי ארנדט ,הקטסטרופה המוסרית הגדולה שהתחוללה בתקופת השואה לא נבעה מהתנהגות הרוצחים הנאציים דווקא ,האידיאולוגיים הגדולים ושונאי היהודים ,כי אם מהתנהגותם של האנשים הרגילים ,המכובדים ,וקורבנות המשטר .אלו ,לטענתה ,חרף העובדה שלעולם לא היו חולמים לבצע פשעים כה מחרידים ,כל עוד חיו בחברה בה פעולות מן הסוג הזה לא היו עניין שבשגרה ,הסתגלו במהירות וללא קושי רב למערכת בה פשעים מזוויעים ורדיקאליים ,המכוונים כנגד כל הקטגוריות האנושיות ,היו התנהגות סטנדרטית ורגילה .במערכת זו, הפך הרג של בני אדם לחובה מוסרית למען שימור הגזע ).(Canovan, 1992, 158 להשקפתה של ארנדט ,הצלחתה הגדולה ביותר של מכונת ההשמדה הנאצית הייתה בכך שהפכה את הפשעים שבוצעו במסגרתה לנהלים שגרתיים שהחניקו כל מחאה מוסרית ,בין אם של המרצחים ובין אם של הקורבנות ששוכנעו לשתף פעולה וליטול חלק חיוני בתהליך ההשמדה עצמו (מומסן .)299-299 ,2117 ,עבורה ,התובנה המדהימה ,ובה-בעת האפלה ביותר ,שעלתה מן המחקר שערכה לתופעה הטוטליטארית והשפעותיה על האדם היחיד ,הייתה כי תחת תנאים טוטליטאריים הן המעוולים הן קורבנותיהם משתפים פעולה לרוב עם הנורמות ודפוסי ההתנהגות שמכתיב המשטר, ולמעט יוצאים מן הכלל ,מעטים במיוחד ,המעידים יותר מכל דבר אחר על הכלל ,מרבית בניו של המשטר הטוטליטארי אימצו לחלוטין את אמות המידה הטוטליטאריות והתנהגותם ,כל אחד בהתאם למעמדו ולמיקומו בהירארכיה החברתית ,הלמה את ערכיו ואת תפיסת המציאות המעוותת שביקש להנחיל .בתנאים טוטליטאריים ,סברה ,התנהגות ועקרונות מוסריים ,שהיו ברורים והגיוניים בעבר, לא יכולים להילקח עוד כמובן מאליו .שלל ערכיה ואמונותיה של התרבות המערבית ,יחד עם המסורות ,קודי ההתנהגות והסטנדרטים השיפוטיים שלה ,התמוטטו כולם מעל לראשינו והותירו את האדם פיון ,משולל יוזמה וחשיבה עצמאית ,שכל מהותו מעתה ואילך היא לגלם בדמותו ובמעשיו את רצון המשטר ) .(Canovan, 1992, 159למשנתה של ארנדט ,יותר מכל דבר אחר לימדה אותנו החוויה הטוטליטארית כי תחת תנאים רדיקאליים שכל ישר ,רגשות אשם רגילים ושיפוט מוסרי עתידים לקרוס ,ושציות לצווים מוכתבים מלמעלה יכול די בקלות להוביל אנשים רגילים ובנאליים לבצע ,או לשתף פעולה בביצוע ,פשעים אכזריים שהאנושות טרם ראתה כמותם (ארנדט.)971 ,999 ,2101 , ראייתה של ארנדט את המשטר הטוטליטארי היא אוניברסאלית ,זוהי ראייה כוללת הן של הרוצחים והן של הקורבנות בתור תוצריו הייחודיים של המשטר ,המתפתחים ומעוצבים על ידו .היא 99 ניתחה את המאורעות הקטסטרופאליים של המאה העשרים תוך טשטוש ההבחנות בין העומדים משני צידי המתרס של הטוטליטאריות -בין הקורבנות לבין מעווליהם -ומיקמה את התנהגותן של שתי הקבוצות בהקשר רחב ,הנוגע לקריסה המוסרית הכללית המתחוללת ,לגרסתה ,בתנאים הקיצוניים שמכוננת חברה טוטליטארית (אשהיים .)21 ,2117 ,ארנדט סברה כי שיתוקו של האדם ,הפוליטי כמו המוסרי ,הוא פרי הגשמתו של הטרור הטוטליטארי ומגלם את שיא שלטונו המוחלט .היחיד החי בתנאים הטוטליטאריים ,וחד הוא אם קורבן הוא או מעוול ,חי בבדידותו ,מושפל ,מיותר ונעדר תכונותיו האנושיות ,החיוניות לכל פעילות עצמאית .הוא מתנהל בעולם כיצור משולל פנים ,שניתן להחליפו בכל עת באחר ,ומגלם במטרותיו ובמעשיו את חזונו של המשטר (כהן" .)008 ,0971 ,כלבו של פבלוב" ,כתבה ארנדט" ,הפרט האנושי שצומצם עד למינימום התגובות הבסיסיות ביותר ,צרור התגובות הזה שאפשר תמיד לחסלו ולהמירו בצרורות אחרים של תגובות שאופן התנהגותם זהה לגמרי ,הוא דגם ה'אזרח' של המדינה הטוטליטארית" (ארנדט.)999 ,2101 , לשון אחר ,הניתוח שערכה ארנדט ב"יסודות הטוטליטאריות" ,סלד מתיאור המאורעות המצמררים במונחים של דיכוטומיה פשוטה בין הקורבנות היהודיים לרוצחים הגרמניים .לטענתה, מחולל המשטר הטוטליטארי התמוטטות מוסרית כללית של החברה ,וכך "הקו המבדיל בין רודף לנרדף ,בין הרוצח לקורבנו ,מיטשטש שוב ושוב" (שם .)999 ,אי לכך ,תיאורה אינו עוסק בקדושים וגיבורים ,או מנגד במפלצות וסדיסטים ,כי אם באנשים רגילים ,שנוכח תנאי המשטר הטוטליטארי גילו מוסר אישי פגום (כהן .)004 ,0971 ,ארנדט האמינה כי השיטה הטוטליטארית ואופי הפשעים מנפצים את כל ההבחנות המהותניות בין הקורבן לנוגשו ומעוררים סוגיות מוסריות אוניברסאליות, אליהן יש להתייחס ,בדבר ההסבר האפשרי להם .להשקפתה ,היו הנאצים ועוזריהם אנשים רגילים, שהסכנה הגדולה בהם אינה מידת האלימות שהפעילו ,כי אם העובדה שהם הוכיחו מעל לכל ספק למה מסוגל האדם (אשהיים .)09-08 ,2117 ,המשטר הטוטליטארי ,קבעה נחרצות ,מבודד את בני האדם, מייתר אותם באופן שווה ועל ידי כך מסכל את יכולת הפעולה המוסרית שלהם ומעקר אותם מאנושיותם .הוא מבטל כליל את החיים האינדיבידואליים והופך את כל בני האדם החיים תחתיו להמונים מבודדים ,המצייתים בהכנעה ובנאמנות למנהיג (ארנדט.)970-998 ,949 ,2101 , על פי ארנדט ,הפכו הנאמנות והצייתנות העיוורת לפיהרר לסימן ההיכר של אזרחים גרמניים ברייך השלישי .משוללים יכולת להבחין בין צדק לעוול ולשפוט בעצמם את המציאות ,נכנעו אזרחי המשטר ללחציו ואימצו את נורמות ההתנהגות שעיצב עבורם .תחת תנאי המשטר ,נותר האדם זן נוסף של בעל חיים גרידא ,המופשט מאנושיותו וניצב עומד ותלוי ללא יכולת לחשוב ,לפעול ולהשפיע על העולם בתוכו הוא חי .הוא הופך לפיון חסר תועלת וייחוד ,מיותר ומיותם לחלוטין ,אשר כל עובדת קיומו אי-פעם מוטלת בספק .מרביתם המוחלט של אזרחי המשטר ,בין אם הם רודפים ובין אם נרדפים ,הופכים ,אם כן ,לכלי שרת בידיו ,סוכנים נאמנים של אינטרסים טוטליטאריים ומוציאי דברה של אידיאולוגיה גדולה ,חובקת-כל ,המצדיקה כל התרחשות ומשלבת אותה ,ללא עוררין ,במסלולה הקבוע מראש של ההיסטוריה (שם.)999-991 ,974-999 ,949 ,917 ,979 , 011 חלק שלישי – סיכום בלב הגותה וכתיבתה של ארנדט ,ניצב ,אם כן ,עיסוקה ביכולת הפעולה של היחיד ,במקור המחשבה עצמה ובגוף הפוליטי האירופי המודרני ,שבעצמו מצוי היה בתהליך של קריסה .בספרה "יסודות הטוטליטאריות" ,הובלעה ביקורת נוקבת אודות החברה האירופית המודרנית ,המתמקדת בעיקר בתבוסת המחשבה של היחיד וכתוצאה מכך בקריסתו של המרחב הפוליטי והפעולה המוסרית ובעלת המשמעות .אלו ,למשנתה ,הובילו להפשטת האדם מסממניו האנושיים וצמצמו אותו לזן נוסף של בעל חיים ,הנעדר כל יכולת לחשיבה ביקורתית ופעולה פוליטית מוסרית ,שבכוחה להציל את הפוליטיקה והעולם האנושי בכלל משקיעה והתנוונות .על פי ארנדט ,הביאה עימה המאה העשרים את היכולת חסרת התקדים לממש מימוש פוליטי את השאיפה האנושית לשליטה מוחלטת .האדם התקדם מאוד ביכולתו לשלוט בעולם ומשתמש לשם כך בתשתית הפוליטית והטכנולוגית של המודרנה .אולם ,כתבה, במאמציו להגיע לשליטה ללא גבול זו ,כפי שאכן קרה במשטרים האפלים של המאה העשרים ,אין הוא יכול להותיר מרחב פעולה לספונטאניות ,פלוראליות ולחירות האנושית ,ומן ההכרח הוא שיהפוך את כל בני האדם לזן נוסף של בעל חיים ותו לא ,הנעדר אנושיות (שם.)970-998 ,949-949 , התקיפה הטוטליטארית ,על פי ארנדט ,היא ניסיון שיטתי לשנות מן היסוד את טבע האדם ולהכחיד את התכונות האנושיות הייחודיות ,המבחינות אותו מן הבהמה ,ובפרט האינדיווידואליות שלו ויכולתו לחשוב באופן עצמאי וליזום פעולה מוסרית .ייחודו של הניתוח שערכה למשטרים הטוטליטאריים הוא בכך שהעמידה אותם אל מול האנושיות עצמה וכנגד הפעולה הפוליטית החופשית והחירות האנושית .משמעות האנושיות ,עבורה ,איננה להוות דוגמא אחת של הזן האנושי ,כי אם להיות אחד מתוך ריבוי של פרטים אינדיווידואליים ,אשר כל אחד שונה ממשנהו ויש בכוחו להתחיל דבר-מה חדש ,לפעול באופן מוסרי ושונה מכולם .המשטרים הטוטליטאריים ,טענה ,הוכיחו כי ניתן לחתור תחת המאפיין האנושי הבסיסי ולבטלו כליל .הם משתקים כל פעולה פוליטית ועל כן מרוקנים את האדם בנחישות מאנושיותו ומיכולתו להתקיים כאדם מוסרי ).(Canovan, 1992, 25 למשנתה של ארנדט ,מהווים המשטרים הטוטליטאריים את הרוע המוחלט ,בדיוק מפני שהם עושים כל שביכולתם על מנת לכונן צורת שליטה אבסולוטית ,במסגרתה כל מאפייני האנושי ,ועל כן גם הפוליטי ,מנוונים ומוכפפים ,עד כדי שבירה ,לאידיאולוגיה דטרמיניסטית חובקת-כל .המשטרים הטוטליטאריים שילחו את המוסר הציבורי והפרטי לאבדון .במסגרתם ,הן הספירה הציבורית- פוליטית ,המכוננת מרחב פלוראלי ואנושי והמהווה בסיס כולל להתנהגות מוסרית ,והן המוסר הפרטי והשיפוט העצמאי והביקורתי של היחיד ,הוכחדו כליל .בתנאים טוטליטאריים ,האמינה ,הסיכוי לחזות בהתנהגות מוסרית ,מקרב הרוצחים והקורבנות גם יחד ,קלוש ביותר ומצוי בידיהם של יחידי סגולה בלבד ,אשר הצליחו ,חרף התנאים הקיצוניים והבלתי ייאמנו ,לשמר עצמם מן הרוע ולהסתגר בתוך הנורמות המוסריות שמחשבתם העצמאית סיפקה להם (ארנדט.)998-991 ,991 ,949-942 ,2101 , "יסודות הטוטליטאריות" עוסק ,אם כן ,במשמעות של הרוע בעולם המודרני ,בהתמוטטות המוסרית של החברה המהוגנת ,בקלות בה רצח המוני הופך להתנהגות מקובלת ונורמאלית ובסוגים שונים של שיתוף פעולה ,הצועדים בעידן המודרני יד ביד עם מעשים רצחניים .אולם ,בניסיונה לבחון ולנתח את התופעה הטוטליטארית ,לא ביקשה ארנדט להנציח את העבר ולהציג תיאור היסטורי אינפורמטיבי 010 בלבד של מה שאירע ,כי אם להוציא אזהרה חמורה בדבר מצבה הפוליטי הקשה בו שרויה ,לדידה, האנושות המודרנית ,ולתור אחר הדרכים לשיפורו .המסר המבעית הנלמד מן האירועים ,להשקפתה, רוח הרפאים של הטוטליטאריזם ,הוא שאין כל ערובה אונטולוגית כי התנאים האנושיים ,התכונות ההופכות אותנו לבני אדם פוליטיים ומוסריים כאחד ,יתקיימו תמיד ובכל סיטואציה .באמצעות בחינתה המעמיקה את הרוע הרדיקאלי של הטוטליטאריזם ,שעניינו בכך שבני האדם ,על המובחנות, הייחודיות והפלוראליות שלהם ,יהפכו למיותרים בעולם ,ביקשה ארנדט להראות כי ישנה אפשרות שרירה וקיימת שהקונספט עצמו של האנושיות יתנוון ויעלם מן העולם ( .)Bernstein, 1996, 144היא הדגישה בספרה את חשיבותה המכרעת של האינדיווידואליות והחשיבה הביקורתית בכל סיטואציה, שכן לראייתה ללא קיומם של פרטים הטרוגניים ,השונים זה ומזה וחופשיים לחשוב ולשפוט בעצמם את מעשיהם ומעשי החברה בה הם חיים ,עלול האדם להיות נידון לנשייה ,עלולה הפוליטיקה להתנוון כליל ועלולה הספירה הציבורית ,שלפנים התאפיינה ביוזמה וביצירה אינסופית של דבר-מה חדש ובלתי צפוי ,להפוך לזירה פרטית גרידא ,שאין לה דבר עם הרצון הכללי ועם עשייה מוסרית. לשון אחר ,וכפי שטענה מרגרט קנובן ,את הספר כולו ניתן לקרוא כמאמץ כביר של ארנדט להעלות על נס את הפעולה הפוליטית ולהשיבה לחיים הציבוריים ,לאחר שזו נזנחה ,לראייתה ,בעת המודרנית ,כמו גם לספר בשבחה של המחשבה העצמאית ובחשיבותה להתנהגות מוסרית ,תוך שימת דגש על הסכנה האוניברסאלית הגלומה בהיעדרן לטבע האנושי ולקהילת האדם .חווית הנאציזם וחולשתם של מחסומים אלטרנטיביים כנגד הרוע הפוליטי ,הובילו את ארנדט למסקנה כי המגן הבטוח היחידי כנגד טוטליטאריזם הוא יצירתם של אזרחים מעורבים ,הנוטלים אחריות לגורלם ולגורל העולם ומשמרים עצמם כל העת כיצורים אינדיווידואליים בעלי מחשבה ביקורתית ,המסוגלים לפעולה פוליטית מוסרית ,גם במצבי קיצון פוליטיים .היא קראה ליצירת מרחבים ציבוריים ,בעלי אופי פוליטי ,בהם עולם אנושי יכול להתקיים ).(Canovan, 1992, 275-278 על פי ארנדט ,מאפייני התופעה הטוטליטארית ופירותיה המרכזיים ,עליהם ביקשתי להצביע לאורך פרק זה ,אינם מוגבלים לפשעי הנאציזם או לשנאת היהודים בלבד ולמסגרתו הייחודית של הרייך השלישי ,שכן אף על פי שהנאצים פתחו במערכה המכוונת בעיקרה כנגד יהודים ,הם יצרו תקדים מסוכן אשר אחרים עלולים לאמץ בעתיד .ההתפתחויות המודרניות ,וביתר שאת הופעתם של המשטרים הטוטליטאריים ,סברה ,היו למקור של פורענות בלתי מבוטלת עבור היהודים ,אולם הן עבור האנושות בכללה .הקטסטרופות שפקדו את יהודי אירופה אינן ייחודיות ליהודים ,שלרוע מזלם הועמדו במרכזן ,והן עלולות לשוב ולהפוך לתקדים עבור קטסטרופות ורציחות עם נוספות .לטענתה, ממשיכה החברה המודרנית לקיים פוטנציאל ממשי לרצח עם ,שאינו חלף מן העולם עם מפלת הנאציזם .הרכיבים שהתגבשו בראשית המאה העשרים לכדי התופעה הטוטליטארית ,ובפרט הקדמה הטכנולוגית ,הפליטות ,הניכור והבדידות ההמונית ,עדיין עימנו ,מבעבעים כל העת מתחת לפני השטח ומציבים אזהרה חמורה לעתיד האנושות ,הדורשת מאיתנו להתעמת איתם ולהביסם בכל פעם שהם עולים מחדש (מארוס ;219 ,2117 ,ארנדט.)711-999 ,979-974 ,998-999 ,2101 , על מנת להיאבק באופן יעיל באיום המוצב על ידי השליטה הטוטליטארית ,האמינה ארנדט כי יש לכונן שינוי מהותי במצבה של החברה האנושית .לא מדובר על שינוי בטבעו של האדם ,כפי שביקשו 012 המשטרים הטוטליטאריים לכפות על העולם ,כי אם בהחייאתו וכינונו של תחום ציבורי ענף ,המעודד פעילות פוליטית ואינדיווידואליות חופשית ,שהוכחד כמעט לחלוטין בעידן המודרני .רק באמצעות כינונו של מרחב פוליטי נמרץ ,קבעה נחרצות ,ושימור יכולותיו המנטאליות של היחיד לחשיבה עצמאית ולשיפוט מוסרי ,שהם מסימני ההיכר של האנושי ,גם ברגעי משבר קיצוניים ,ניתן יהיה ליצור עולם עתידי טוב יותר ולמנוע מהקטסטרופה האירופית של המאה העשרים ולהתרחש בשנית ( Hansen, .)1993, 154הנאציזם ,לראייתה של ארנדט ,הוא סימפטום בלבד של תופעה רחבה בהרבה ,סממן יחיד ,אם כי קיצוני ,של ההתמוטטות החברתית והפוליטית שהתחוללה בתנאי המודרנה וההתנפצות הכוללת של המחסומים המוסריים כנגד עשיית רע .למן הרגע בו מחסומים אלו הוסרו ,קל היה למעוולים הטוטליטאריים להתפרץ לתוך הפוליטיקה ,השברירית גם ככה ,ולהכחידה .האתגר שהוצב לאנושות על ידי הנאציזם היה ,אם כן ,לנסות להבין מהם התנאים המודרניים שאיפשרו את ההתמוטטות הזו וכיצד ניתן לבנות מחסומים חדשים וחזקים יותר ,שיהיו חסינים לרוע הרדיקאלי ושימנעו קטסטרופות מן הסוג הזה מלהתרחש בעתיד ).(Canovan, 1992, 158 ארנדט האמינה כי דיון כללי במאורעות המפלצתיים ובחינתם בראי אוניברסאלי ,ראי ההתפתחויות המודרניות ומאפייני המשטרים הטוטליטאריים ,הם האמצעים הפוליטיים היחידים העשויים להוביל לשחרורה של האנושות מעולה הכבד מנשוא של הטוטליטאריות ומהשלכותיה הפרטניות על קבוצות ועמים שונים ברחבי העולם .הבעיה הטוטליטארית תוכל לבוא על פתרונה רק כאשר נשכיל כולנו להביט נכוחה אל המציאות ולמקד מבטינו בשורש הבעיה ,בתופעה הטוטליטארית עצמה ,ולא בסימפטומים שלה ,במשטר הנאצי הגרמני ובקורבנותיו היהודיים .רק אם נישיר מבטינו אל עבר הסכנה האוניברסאלית הגלומה בטוטליטאריזם ונתפוס לאשורה את מלוא חומרתה ,נוכל להתמודד עימה כראוי ,למנוע את הישנותה העתידית ולגאול את האנושות מכליה ואבדון. בפרק הבא אבחן את ספרה של חנה ארנדט" ,אייכמן בירושלים" ,לאור המחקר המקיף שערכה למשטרים הטוטליטאריים ,ואצביע על הקשרים והזיקות התיאורטיות הקיימות בין שני הספרים וממזגות אותם לכדי תיאוריה אוניברסאלית כוללת אחת ,החותרת להצביע על הכוחות האנטי- פוליטיים החדשים שיצר העידן המודרני והסכנות הגלומות בהם לגורל האנושות ולהתנהגות היחיד. ארנדט כתבה את "אייכמן בירושלים" תחת רישומם הישיר והמאיים של הכוחות המודרניים המסוכנים הללו ,והסיקה מהם בנוגע לדמותו ופועלו של הפושע הנאצי הבכיר ,שזכתה להיות נוכחת במשפטו ,ולהתנהגותם של קורבנותיו היהודיים בעת השואה .אצביע על כך שאייכמן הוא למעשה תוצר מופתי של התופעה הטוטליטארית ,ביטוי אחד ,אם כי מרכזי ,לאיש ההמון המודרני המבודד והמיותר, המגלם בדמותו ובמעשיו את השלכות המשטר הטוטליטארי על יכולותיו המנטאליות של היחיד ,על הפוליטיקה ,העשייה המוסרית ועל האנושות בכללה .לפיכך ,אטען ,יש לקרוא את הספר" ,אייכמן בירושלים" ,בזיקה אדוקה לספר שכתבה ארנדט על הטוטליטאריות ,ולבחון את מעשיו והתנהגותו של אייכמן ,כמו גם את אלו של קורבנותיו ,בהקשר רחב ואוניברסאלי ,של התנהגות היחיד בתנאים מודרניים טוטליטאריים ,והשתלטותה המבעיתה של האוטומטיזציה על החברה האנושית. 013 בצילם של משטרים אפלים" :אייכמן בירושלים" כמגלם התופעה הטוטליטארית בפרק הקודם הצגתי את הסכנות המרכזיות הטמונות ,למשנתה של ארנדט ,בתופעה הטוטליטארית לאדם היחיד ,לפוליטיקה ולאנושות בכללה .הצבעתי על כך שהרס האינדיווידואליות ,הקפאת הספירה הציבורית-פוליטית וסיכול יכולותיו המנטאליות של היחיד לחשיבה עצמאית ושיפוט מוסרי ,כמו גם צייתנותו העיוורת לחוק או לרצון המנהיג וטשטוש הגבולות בין המרצחים לקורבנותיהם ,מהווים, מבחינתה ,את תוצריה המרכזיים והקודרים ביותר של השליטה הטוטליטארית .מאפיינים אלו ,אותם מכונן בשיטתיות המשטר הטוטליטארי של המאה העשרים ,יוצרים מצב חדש בתכלית ,לטענתה ,בו חשיבה ביקורתית ופעולה מוסרית כמעט ואינן עוד בגדר אפשרות ממשית .התנאים הטוטליטאריים מעצבים את האדם הפרטי לכדי חיה פאסיבית ,משותקת וצייתנית ,נעדרת ייחודיות או ביטוי עצמי, אשר כל תפקידה לקדם את חזונו של המשטר ולהוציא דברה של אידיאולוגיה גדולה .הם מבטלים את התנאי האנושי הבסיסי הדרוש לחשיבה ולקיום משותף ,הוא הפלוראליות האנושית ,ומותירים את האדם יצור צייתן ,מבודד ופגיע ,משולל אישיות משפטית ,מוסרית ואינדיווידואלית ,וכזה המנותק מכל קשריו הקודמים ,שחיברוהו לעולם האנושי ולמציאות ככזו (ראו מחקר זה ,פרק .)2 המשטר הטוטליטארי מכונן מציאות חלופית עבור אזרחיו ,עולם שיקרי במסגרתו נורמות ההתנהגות היחידות הזמינות להם הם אלו שמכתיבה המפלגה .בכך ,הוא מאפשר רק למתי-מעט לקום כנגדו ולהיוותר מוסריים תחת קריסת המצפון והמוסריות הכוללת במדינה .המשטר מייצר טיפוס חדש של פושע ,רוצח המכתבה המודרני ,המבצע את תפקידו בנאמנות חסרת גבולות ובלא כל מודעות להיעדר המוסריות המפלצתי הטמון במעשיו השגרתיים .רוצח מכתבה זה משוכפל בהמוניו בקרב אזרחי המשטר הטוטליטארי ,כתבה ארנדט ב"יסודות הטוטליטאריות" ,ובמסגרת מדינתו הנפשעת ונורמות המוסר המעוותות הקיימות בה ,הוא מבצע את פשעיו בנסיבות שלא מאפשרות לו להיווכח כי מעשיו שפלים .לטענתה ,מציב לעצמו המשטר הטוטליטארי כמטרה עליונה להכחיד עד היסוד את מושג האדם ולבטל את משמעותו של הקיום האינדיווידואלי ובר-ההשפעה ואת האפשרות לפעולה מוסרית .הרוע הרדיקאלי ,תולדו של המשטר ,מייתר את כל בני האדם באופן זהה ,מקהה את ההבדלים ביניהם ובכך למעשה מטשטש את אישיותם הייחודית ואת הגבולות שבין המעוולים לקורבנותיהם ,ומחולל קריסה מוסרית כוללת בחברה ,הגורמת הן לאזרחים ההגונים הן לקורבנות המשטר לשתף עימו פעולה ולציית בהכנעה גמורה לדרישותיו .הטוטליטאריות ,קבעה ארנדט נחרצות, מכחידה את המרחב הציבורי הפוליטי ובה-בעת מביסה את יכולת המחשבה העצמאית והשיפוט המוסרי של היחיד ,הנתפסים על ידה כחיוניים להבחנה בין טוב לרע וכתנאי להתנהגות מוסרית (שם). בפרק זה אבקש לטעון כי ספרה של חנה ארנדט" ,אייכמן בירושלים; דו"ח על הבנאליות של הרוע" (ארנדט ,)2111 ,אשר נכתב כדיווח עיתונאי על משפטו של הפושע הנאצי הבכיר ,אדולף אייכמן ,מהווה חלק מאותה מסגרת תיאורטית אוניברסאלית והמשך ישיר להרהוריה על מאפייניה וסכנותיה של השליטה הטוטליטארית .הוא משלים בדרכים רבות את הניתוח שערכה למשטרים הטוטליטאריים. בספר זה ובתזת "הבנאליות של הרוע" הניצבת במרכזו ,הובלע רעיון אוניברסאלי ופילוסופי ,אותו פיתחה ארנדט שנים קודם לפרסומו ולקיומו של משפט אייכמן ,ואשר העסיק אותה במהלך כל חייה 014 האינטלקטואליים ,בדבר יכולת המחשבה והפעולה המוסרית של היחיד וקיומו של מרחב פוליטי במצבי הקיצון שמכונן המשטר הטוטליטארי .מתוך כך ,הגם שב"אייכמן בירושלים" התמקדה ארנדט ביהודים ובהיבטים שונים של החוויה היהודית המודרנית ,בבסיסו של דבר נושא אוניברסאלי זה הוא שמצוי היה בלב מחשבתה ועיצב את כתיבתה גם על משפט אייכמן .סוגית אחריות היחיד לעולם האנושי ויכולתו לפעולה מוסרית גם במצבי הגבול שמזמן העידן המודרני ,מצויה בליבת הפילוסופיה הפוליטית של ארנדט ומהווה הן את המסד התיאורטי עליו נסמך הניתוח הפוליטי והרווי ביקורת עצמית שערכה לחוויה היהודית המודרנית בדו"ח שכתבה על משפט אייכמן. לשון אחר ,ב"אייכמן בירושלים" הציעה ארנדט אמת מידה אוניברסאלית לבחינת התנהגותם המוסרית של אייכמן ושל היהודים בשואה ,הקושרת התנהגות זו לאוזלת היד האנושית בכלל אל מול הטוטליטאריות .כך ,תפיסתה של ארנדט את דמותו ופועלו של אייכמן מחד ואת התנהגות היהודים בשואה מאידך ,מתקשרת ישירות לסיפור שסיפרה על המודרנה וביתר שאת למחקרה המקיף על הטוטליטאריות .ההסבר שהציגה בספרה להתנהגותם של אייכמן ושל היהודים בעת השואה הוא חלק מרשת רחבה של מחשבה פוליטית שהיא טוותה במהלך כל חייה ,והטענות השנויות במחלוקת שהעלתה בנוגע אליהם מעוצבות ברובן מתוך הדרישות של אותו מארג כללי של מחשבה ,ובפרט מתוך ההשלכות של המשטר הטוטליטארי על האדם היחיד ועל האנושות כולה .בפרק זה אבקש למקם את "אייכמן בירושלים" בתוך הקונטקסט הכללי של עבודתה של ארנדט ,ובפרט לקשור אותו להגותה הרחבה ולניתוחיה המעמיקים של התופעה הטוטליטארית .אציע קריאה מקורית לספר כביטוי לתפיסתה של ארנדט את המרחב הפוליטי ,את פעילותו השכלית והמוסרית של היחיד ואת המשטרים הטוטליטאריים ,כפי שהיא ניתחה אותם בספרה "יסודות הטוטליטאריות" .הסיבה לכך היא שלטענתי לא ניתן להבין את הספר כהווייתו ללא קריאתו בקונטקסט התיאורטי בו הוא נכתב וללא קישורו למחקר שערכה על המשטרים הטוטליטאריים" .יסודות הטוטליטאריות" מהווה שדה תיאורטי להבנת הקטסטרופה של השואה ,ועל כן בסיס איתן לניתוחיה של ארנדט את אייכמן ואת היהודים ,המהווים דוגמאות מוחשיות לאותה קטסטרופה .מטרתה של קריאה זו לשזור את טיעוניה המרכזיים ומעוררי המחלוקת ב"אייכמן בירושלים" אל תוך המארג הכללי של הגותה ,אל מארג החיים האירופיים בעת המודרנית ואל הרעיונות הפילוסופיים הכלליים המוצגים בכתיבתה. ב"יסודות הטוטליטאריות" ,טענה ארנדט כי בחתירתו להשגת שליטה מוחלטת באדם והכפפתו לקידומו של רעיון חובק-כל ,מוכן היה היטלר להשתמש בכל האנשים הפרטיים החיים במסגרת המשטר כפיונים במשחק של שליטה עולמית (ארנדט" .)949-949 ,2101 ,אייכמן בירושלים" ,לטענתי, הוא ביטוי למאפיין טוטליטארי זה ,כאשר הן את אייכמן הן את ההנהגה היהודית הוא מנתח על פי אותו היגיון .הם נתפסים ומאופיינים על ידי ארנדט ככלים פאסיביים וצייתניים בתהליך ליניארי וקבוע מראש ,שבסופו יעוד מוגדר .משמעותם וזהותם הייחודית ,לרבות החשיבה העצמאית שלהם ויכולתם לפעולה מוסרית ,נקברות בתוך המכלול ומוכפפות לאידיאולוגיה הגדולה של המשטר הנאצי. משוללי ספונטאניות וחירות אנושית ,הם מבצעים את תפקידם בנאמנות ובהתאם לנורמות הגזעניות שמכתיב המשטר .תיאורה של ארנדט את דמותו ופועלו של אייכמן ואת שיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים עוקב ,אם כן ,במישרין אחר חוט המחשבה שטוותה במחקרה על הטוטליטאריזם ונגזר 015 ממסקנותיה המוקדמות ,אודות סכנותיו של המשטר הטוטליטארי והשפעותיו על התנהגות היחיד ועל האפשרות לפעולה מוסרית .אי לכך ,אין לצפות להבין את טיעוניה בהיעדר מסגרת כללית זו .כך לדוגמא ,לא ניתן לטעמי לרדת לשורש דמותו של אייכמן ,כפי שהיא מופיעה ב"אייכמן בירושלים", ללא היכרות עם דמות הבירוקרט והסוכן החשאי ,המופיעים בכרך השני של ספרה של ארנדט על הטוטליטאריות ,בתור דמויות מפתח של השליטה הטוטליטארית ,אשר נתגלו בעידן האימפריאליסטי הפרה-טוטליטארי (שם .)149-117 ,אייכמן ,אטען ,מגלם עבור ארנדט את רוצח ההמונים המודרני, פושע בירוקרטי מסוג חדש המעמיד בסכנת הכחדה את הטבע האנושי ,שניתן להבינו ולהתוודע לטיב מעשיו אך ורק באמצעות בחינתו בתוך המסגרת הטוטליטארית בתוכה פעל .אישיותו הבנאלית והמשוללת כל עומק וממד סדיסטי ,שנחשפה במלואה בעת משפטו ,ואופיים המנהלי והשגרתי ,ובה- בעת המפלצתי ,של הפשעים שחולל ,מצביעים ,מבחינתה ,על סוג פשע חדש שהתפתח לאחרונה ,פשע אוניברסאלי בדמות רצח עם ,המתבצע על ידי אנשים רגילים במסגרת משטר נפשע ,ומכאן סכנתו .כמו כן ,דיונה של ארנדט בשיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים מהווה המשך ישיר לאחד מפירותיה המובהקים ,לטענתה ,של השליטה הטוטליטארית ,ועניינו בקריסה המוסרית הכוללת שהיא מחוללת בחברה ,המטשטשת את הגבולות בין קורבנות המשטר לרוצחיהם ומכוננת ביניהם שיתוף פעולה .מתוך תפיסה אוניברסאלית זו ,ניתחה ארנדט את התנהלות המשפט ,מטרותיו ותוצאותיו ,ושרטטה את קווי האפיון הייחודיים ומעוררי המחלוקת לדמותם של אייכמן ושל מנהיגי היהודים בשואה. מן האמור לעיל ,לא ניתן לטעמי להבין לאשורן את הטענות המוצגות בספר ולרדת לשורש דבריה של ארנדט בהיעדר השדה התיאורטי הנרחב של כתיבתה .הטון הביקורתי ,האירוני והמאשים לעיתים המאפיין את ספרה ,כמו גם אמירותיה אשר במבט ראשון נדמה כי אינן מתיישבות זו עם זו, מקשים לעיתים על הבנתו וקריאתו במסגרת התיאורטית בה נכתבו .הקריאה שלי תנסה ליישב אמירות אלו ,באמצעות חשיפת הבסיס המחקרי שעליהן הן עומדות ,וליצור מסגרת תיאורטית רחבה ואוניברסאלית להבנת הספר כולו .אטען כי בעוד ניתן להצביע על קשרים תיאורטיים רבים בין ספריה השונים של ארנדט ,וקווי מחשבה כלליים העוברים כחוט השני בין שלל רעיונותיה וממזגים אותם לכדי הגות נרחבת וקוהרנטית אחת" 10,יסודות הטוטליטאריות" מהווה מסגרת טקסטואלית ישירה וחיונית ל"אייכמן בירושלים" ,ועל כן זהו הקונטקסט היחיד בו ניתן להבינו כראוי .הרהוריה אודות מאפייני משטר הטרור הטוטליטארי והשלכותיו על המרחב הציבורי והאדם היחיד ,מצויים בשורש מחשבתה של ארנדט ומעצבים את כתיבתה בספר זה .בפרק זה אציג את ההמשכיות הרבה הקיימת לטעמי בין שני ספריה ואת הקוויים התיאורטיים המקשרים בין טיעוניה וממזגים אותם לכדי הגות פוליטית רחבה אחת ,העוסקת בתופעה הטוטליטארית ומציבה אזהרה חמורה לעתיד האנושות כולה. אאשש ואדגים טענה זו במספר גזרות .אתייחס הן לניתוחה של ארנדט את דמותו ופועלו של אייכמן והן לתיאורה את התנהגות מנהיגי היהודים בשואה ,ואצביע על הדרכים בהן מהווים נושאים אלו כלים באמצעותם היא מדגימה את הסכנות האוניברסאליות הטמונות במשטרים הטוטליטאריים ,סכנות שנידונו בהרחבה כבר בספרה על הטוטליטאריות והוצגו בפרק הקודם של מחקר זה. 10חלק מן הקשרים התיאורטיים הקיימים בין ספריה של ארנדט באו לידי ביטוי בפרק הקודם של מחקר זה ,בדיוני בקשר שיצרה ארנדט בין מחשבה לפעולה פוליטית מוסרית ובין המצב האנושי הבסיסי של האדם לחתירה לביטולו בעידן המודרני ,בין אם תחת חברת ההמונים המודרנית ובין אם בתנאי הקיצון הטוטליטאריים. 016 מרגרט קנובן סברה כי המתח השורר בין חיי המחשבה והעולם הפרטי של האדם לבין הפוליטיקה והפעולה המוסרית ,הוא שמלווה את כל כתביה של ארנדט ומהווה מסגרת כוללת להגותה ,כאשר בכל אחד מספריה מודגש פן אחר של המתח הזה .רק חיבור של כל כתביה ,כתבה ,ובחינתם יחדיו כמכלול תיאורטי רחב ,יחשוף את התמונה הכוללת של הגותה ויאפשר הבנה מעמיקה של כל אחד מחלקיה בנפרד ) .(Canovan, 1992, 6-8בחלק זה ,אבקש לטעון כי הן "אייכמן בירושלים" מהווה ניסיון של ארנדט להתמודד עם המתח הזה ולהדגיש היבט אחד בתוכו ,שעניינו היחיד במסגרת הטוטליטארית ויכולתו להתקיים כאדם חושב ופועל בתנאי הקיצון שהיא מכוננת .במרכזו של הספר ניצבת סוגית המחשבה העצמאית ומחויבותו של היחיד לפעולה פוליטית גם בתנאי הגבול המודרניים ,התנאים הקטסטרופאליים והחשוכים ביותר שידעה האנושות ,לראייתה ,הם התנאים הטוטליטאריים. 017 חלק ראשון – אייכמן ,רוצח המונים מסוג חדש א .הבירוקרט המופתי כחוקרת משטרים טוטליטאריים ,ציפתה חנה ארנדט לבחון לעומק את אישיותו של רוצח ההמונים, רוצח המכתבה המודרני ,שלראייתה הגיח לעולמינו עם הופעתם של המשטרים הטוטליטאריים ומהווה פושע מסוג חדש שהאנושות טרם ידעה ,וניצלה את ההזדמנות שנקרתה בדרכה עם קיומו של משפט אייכמן בישראל ,לבחון מקרוב את דמותו והתנהגותו של אדולף אייכמן ולאשש באמצעותו את התזות שלה בדבר הסכנות האוניברסאליות הטמונות בטוטליטאריות .בספר שכתבה על המשפט, מופיע אייכמן כמודל מוחשי לטענותיה האוניברסאליות ב"יסודות הטוטליטאריות" ,וכמגלם פרטני, אך מובהק ,של התופעה הטוטליטארית כולה .כפי שנראה ,מרבית מאפייני השליטה הטוטליטארית שהציגה ארנדט ב"יסודות הטוטליטאריות" ,כבעלי השפעה הרסנית על האדם היחיד וכמכונני הרוע הרדיקאלי ,החסר תקדים בהיקפו ונוראותו ולפיכך הנורא מכל סוגי הרוע שאנו מכירים ,מופיעים ב"אייכמן בירושלים" כהיבטים מרכזיים בדמותו של אייכמן ,אשר כוננו את אישיותו הבנאלית ועיצבו את התנהגותו המפלצתית ,בעת שנשלטה גרמניה על ידי המשטר הנאצי הטוטליטארי. התיזה האוניברסאלית של ארנדט ,בדבר מקומו של האדם היחיד בחברה טוטליטארית ,מלווה ומנחה את אופן תיאורה את אייכמן בספר זה .לטענתה ,כוחו של המשטר הטוטליטארי טמון בהפיכתו של אדם רגיל לרוצח ,אף שבמהותו לא נשתנה .באמצעות יצירת מנגנון בירוקרטי מסורבל ,המטשטש את רגש האחריות של היחיד ומדכא כל רצון ליוזמה ולפעולה עצמאית ,מפשיט המשטר הטוטליטארי את האדם מאמות המידה האנושיות והמוסריות שלו ומעצבו לכדי מריונטה גמישה וצייתנית ,שניתן להפעילה ולנצלה לכל מטרה (ארנדט .)991-992 ,179-174 ,2101 ,אייכמן ,להשקפתה ,מייצג את הטיפוס הבירוקרטי המושלם ,בהיותו נטול ערכים או אמות מידה מוסריות עצמיות כלשהן ,שמר על חוקי מדינתו בנאמנות פטאלית ותוך צייתנות עיוורת ונטולת מחשבה למנהיגה. בספרה ,תיארה ארנדט את אייכמן כאדם יחיד במסגרת חברה נפשעת ,שבדמותו ובמעשיו ניתן להבחין בכל תוצריה המרכזיים של הטוטליטאריות .להשקפתה ,כלל מוסדותיה וארגוניה של גרמניה הנאצית היו קשורים בדרך זו או אחרת למעשי פשע ,והבסיס היחידי להתנהגות היו חוקים נפשעים שהורו להרוג ללא רחם בני אדם אחרים .לפיכך ,הסיקה ,מדינה שלמה הפכה תחת תנאים טוטליטאריים למדינה רצחנית ובניה לפושעים אכזריים ,הגם שלא עשו דבר המנוגד לנורמה או לחוקי המדינה .למעט יחידי סגולה ,קבעה ארנדט נחרצות ,היו אזרחי גרמניה הנאצית נטולי מצפון ומוסר אוניברסאלי ומשוללי יכולת לחשוב מחוץ לתפקידם המנהלי ,להבחין בין טוב לרע ולפעול בהתאם. בחברה נפשעת זו ,נוצרה תופעה אכזרית ומסוכנת ,המאפיינת את המשטרים הטוטליטאריים כולם ,בה כמעט כל אדם הופך לפושע המונים (שם .)999 ,944 ,917 ,979-949 ,אייכמן ,האמינה ארנדט ,הוא תוצרה הישיר של תופעה זו ,הוא מהווה דגם מוחשי לאותה חברה טוטליטארית רצחנית ,המפעילה באמצעות בניה הרגילים והצייתניים מכונת השמדה מפלצתית .כראי מושלם של תקופתו ,כאיש המודרנה והמשטרים הטוטליטאריים ,הוא סימל עבורה את כל אותם פקידים גרמניים אפורים ונטולי מחשבה עצמאית ,אשר מילאו בנאמנות ובדייקנות את ההוראות שהוטלו עליהם .אדם ,שללא לכלוך ידיו בדם ובהיעדר סלידה כלשהי מקורבנותיו או טירוף נפשי ,רצח המוני בני אדם ,ביעילות ובקור רוח מבעית ,מתוקף תפקידו הבירוקרטי בלבד (ארנדט.)110-298 ,287 ,092 ,91 ,19-11 ,2111 , 018 לשון אחר ,אייכמן מהווה עבור ארנדט דוגמא לאדם הפרטי החי בתנאי המשטר הטוטליטארי ,המגלם בדמותו ובמעשיו את תוצריו ההרסניים על האדם היחיד ,ומכאן על הפוליטיקה ועל הקיום המוסרי בעולם .דמותו ממחישה את הופעתו של רוע חדש שחדר לעולמינו ,במסגרתו מבצעיו אינם מודעים לאופי הפלילי ולהיעדר המוסריות הטמון במעשיהם ,ומבצעים את תפקידם בנאמנות וביעילות ראויה לשמה ,כמו הייתה זו עבודה שגרתית בעלת יעדים רגילים (שם" .)092 ,19-14 ,מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי" ,כתבה על אייכמן" ,לא היו לו שום מניעים .והפעלתנות הזאת כלשעצמה לא הייתה פלילית בשום אופן .הוא לעולם לא היה רוצח את הממונה עליו כדי לזכות במשרתו .אפשר לומר ,בלשון הדיבור ,שפשוט לא היה לו מושג מה הוא עושה" (שם.)299-298 , אייכמן ,אליבא-דה ארנדט ,הוא הנציג המופתי של הבירוקרט המודרני ,הוא מתואר בספרה כשן צייתנית ומתואמת בגלגל השיניים הענק של התנועה הנאצית בגרמניה ,שעשה כל שביכולתו על מנת לקדם את מטרותיה ולהביא להשלמת יעודה .הוא פירש את חובותיו באופן הצר ביותר והתעלם מכל ההשלכות שיכולות היו להיות למעשיו ,הנמצאות מחוץ לטווח הראייה המיידי שלו .כפונקציונר ובירוקרט מושלם בשירות המשטר הטוטליטארי ,עשה אייכמן כל שידו השיגה בכדי לשמן את מכונת ההשמדה הנאצית ולייעל את תפקודה ,תוך ניתוק מוחלט מן המציאות והתעלמות מן האתגרים הערכיים והמוסריים שהציבה בפניו .הוא פעל באופן קר ומחושב ,כפקיד יעיל במשרד ממשלתי ,אשר לא עושה דבר מלבד המוטל עליו ולא מעסיק עצמו במחשבות על ההשלכות הרחבות של מעשיו .הוא מתואר בספרה כנעדר יכולת לומר או לעשות כל דבר אינדיווידואלי ,כל דבר העלול לחשוף את רצונו או זהותו הייחודית ולשמש לו מפלט מפני התנהגותו הצייתנית והבירוקרטית (שם.)229-224 ,092 , לטענתה של ארנדט ,היה אייכמן אף נטול שפה משל עצמו" ,השפה הבירוקרטית הפכה לשפתו ,כי הוא באמת לא היה מסוגל לומר משפט אחד שלא היה קלישאה" (שם .)98 ,הוא אף רכש לעצמו במיומנות אוצר מילים בירוקרטי ,כאשר גירוש הפך אצלו להגירה ורצח הומר ליישוב מחדש ,עבודה במזרח או המתת חסד (שם .)008 ,94 ,וכך כתבה ארנדט: לאף אחד מ'כללי הלשון' המגוונים ,שנוסחו בקפידה כדי להונות ולהסוות ,לא הייתה השפעה מכרעת יותר על המנטאליות של הרוצחים מאשר לצו המלחמה הראשון הזה של היטלר ,שבו המילה 'רצח' הוחלפה בביטוי 'להעניק המתת חסד' .אייכמן ,שחוקר המשטרה שאל אותו אם ההנחיה להימנע מהביטוי 'למנוע סבל מיותר' לא הייתה מעט אירונית לאור העובדה שהיעד של אותם אנשים היה מוות בטוח בכל מקרה ,אפילו לא הבין את השאלה ,כה עמוק הייתה מושרשת עדיין במוחו המחשבה כי החטא הבלתי נסלח לא היה להרוג אנשים אלא לגרום סבל מיותר (ארנדט.)008 ,2111 , דוגמא בולטת לדמותו הבירוקרטית בתכלית של אייכמן ,לגילומו את הטיפוס הבירוקרטי המודרני המושלם ,יציר כפיה של השליטה הטוטליטארית ,הייתה עבור ארנדט התנהגותו בהונגריה ,לשם נשלח לקראת סופה של המלחמה ,על מנת להשלים את המשלוחים של יהודי הונגריה למחנות ההשמדה. הישגיו של אייכמן בזירה זו היו מרשימים ,כאשר בתוך פרק זמן קצר עלה בידו להביא לידי גירושם של יותר מ 411,111 -מיהודי הונגריה .בנקודה זו ,כתבה ארנדט ,כאשר החלה להסתמן תבוסתה של גרמניה במלחמה ושלטונות הונגריה חדלו את מבצע הגירוש בשל לחץ בין-לאומי מאסיבי ,המשיך 019 אייכמן לפעול במרץ וכמיטב יכולתו על מנת להשלימו .בעוד עמדה בפניו האפשרות להאט את קצב המשלוחים ואף להפסיקם כליל ,בחר אייכמן להמשיך בפעילותו ביודעין ולהשמיד כמה יהודים שידו משגת .נחישותו הרבה להביא לידי רציחתם של יהודי הונגריה ניכרה בכך שאפילו לאחר שהגיעה לאוזניו הוראתו הישירה של הימלר ,להפסיק באופן מיידי את המשלוחים ,המשיך אייכמן לפעול מאחורי גבו של מפקד האס-אס לגירושם והשמדתם של אלפי יהודי הונגריה (שם.)099-047 , בניגוד לחוקרים אחרים ,שראו בהתנהגותו הרצחנית בהונגריה משום הוכחה לפנאטיות שלו ולשנאת יהודים יוקדת שלא ידעה שובע 11,זיהתה בה ארנדט ביטוי מובהק לצייתנות העיוורת של אייכמן ולתחושת הנאמנות האינסופית שלו לרצונו של הפיהרר .מתוקף מחויבותו הקיצונית לתפקידו הבירוקרטי ,סברה ,והתייחסותו אל עצמו כאזרח שומר חוק במדינה טוטליטארית ,הנאמן באופן מוחלט ונטול פשרות לערכיה ,לא יכול היה אייכמן לבגוד בתפקידו ובצו מצפונו ,גם כאשר הם סתרו במישרין את האינטרסים המידיים שלו ועמדו בניגוד חריף לפקודות הישירות שקיבל בשטח" .האמת העצובה והמביכה שבדבר" ,כתבה" ,היא כנראה שלא הפנאטיות שלו אלא דווקא מצפונו הוא שהניע את אייכמן לאמץ גישה בלתי מתפשרת במשך השנה האחרונה של המלחמה [ .]...אייכמן ידע שהפקודות של הימלר מנוגדות בתכלית הניגוד לפקודות הפיהרר" (שם .)099 ,הבירוקרט הבנאלי והצייתן פעל לבדו ובלהט שאין שני לו להוציא לפועל את רצון מנהיגו ,רצונו העקיף והבלתי מתווך של היטלר ,וגילם בהתנהגותו את "עיקרון המנהיג" אותו תיארה ארנדט ב"יסודות הטוטליטאריות". בהתאם לעיקרון זה ,רצונו של המנהיג אינו מוגבל רק לחוק הרשמי של המדינה ,כי אם מהווה עיקרון פעולה מקיף ומחייב ,על פיו יש לנהוג גם אם איננו מנוסח כחוק מפורש (ארנדט .)991-991 ,2101 ,עבור אייכמן ,היה רצונו הכללי של הפיהרר ,דהיינו האידיאולוגיה הגדולה של המשטר הנאצי ורעיון-העל שעמד ביסודו ,מצפן מחייב להתנהגות ,שבכל הנסיבות ,וגם כאשר החוק הרשמי במדינה או ההוראות הישירות של מפקדיו מצביעים על הכיוון ההפוך ,ומבקשים לחדול את השמדת היהודים ,יש לציית לו ולעשות כל שניתן על מנת לממש את חזונו הגזעני .כלומר ,לראייתה של ארנדט ,פעל אייכמן כפי שפעל לא מתוך להיטותו המוקצנת להרוג יהודים שחרגה אף מעבר לגבולות החוק במדינה ,כי אם דווקא מתוך צייתנותו הרדיקאלית לחוק ולגבולות המוסר שהציב הפיהרר ,ומפני שהיה משוכנע כי פקודותיו העכשוויות של הימלר הן פקודות פליליות .וכך כתבה ארנדט ב"אייכמן בירושלים": בירושלים ,כשעימתו אותו עם מסמכים המוכיחים את נאמנותו היוצאת דופן להיטלר ולפקודות הפיהרר ,ניסה אייכמן כמה פעמים להסביר שבזמן הרייך השלישי 'למילותיו של הפיהרר היה כוח של חוק' [ .]..בתוך המסגרת ה'חוקית' הזאת ,כל פקודה המנוגדת בלשונה או ברוחה למילה שנאמרה על ידי היטלר הייתה מעצם הגדרתה בלתי חוקית .עמדתו של אייכמן דמתה אפוא באופן הלא נעים ביותר ,למצב הידוע של חייל אשר פועל במסגרת חוקית רגילה, ומסרב לבצע פקודות המנוגדות לתפיסה הרגילה שלו על המושג חוקיות ,ועל כן יכולות להיות מקובלות עליו כפשע (ארנדט.)097 ,2111 , 11יעקב רבינסון ,למשל ,טען כי התנהגותו בהונגריה אינה אלא דוגמא מובהקת "לכוח סמכותו של אייכמן ,ללהיטותו ויוזמתו" (רבינסון .)36 ,0966 ,אופן התמודדותו עם הסיטואציה הוכיח מעל לכל ספק כי אייכמן היה "אנטישמי ונאציונאל-סוציאליסט קנאי" (שם.)47 , 001 ב .הפיהרר תמיד צודק :ניתוקו של אייכמן מן המציאות וצייתנותו העיוורת נדבך נוסף בדמותו של אייכמן ,המדגים את הקשר התיאורטי בין שני ספריה של ארנדט ומאפיין את אייכמן כרוצח ההמונים המושלם ,הוא ניתוקו מן המציאות והעולם הממשי ופעילותו הצייתנית במסגרת הכוזבת שיצר עבורו המשטר הטוטליטארי .בפרק האחד-עשר של "יסודות הטוטליטאריות", דנה ארנדט בשיטות הטוטליטאריות לארגון ההמונים והראתה כיצד ייצרה השיטה הנאצית חברי מפלגה צייתניים להפליא ,שעבורם דבר המנהיג הוא אמת מידה עליונה שאין לערער עליה .עבור הפקידים הטוטליטאריים ,טענה ,המנהיג צודק תמיד ורצונו מהווה עיקרון פעולה מוסרי ונכון ,ועל כן כזה שאין לערער עליו או להמירו באחר .היא תיארה את מבנה הפירמידה הייחודי של המשטר, המאפשר לדידה את היתכנות הפשעים ,שכן הוא מנתק את ההמונים ביעילות מן המציאות ,ומכאן מן ההיגיון והשכל הישר .בפסגת הפירמידה ,סמוך למנהיג ,נמצאים הארגונים הסודיים והסגורים ביותר. בחוגים אלו מצויים בעלי העוצמה הרבה ביותר בהירארכיה הטוטליטארית ,הנאמנים והמסורים ביותר לרעיון הטוטליטארי ,אולם גם המנותקים ביותר מן המציאות ומהעולם החיצון .עבורם ,אמות מידה שאינן טוטליטאריות להבנת המציאות ולקביעת נורמות התנהגות אינן רלוונטיות .תחת זאת, אמות המידה היחידות התקפות הן אלו שמכתיבה המפלגה (ארנדט.)979-970 ,991-949 ,2101 , כלומר ,להשקפתה של ארנדט ,ככל שאדם מעפיל גבוה יותר ומתקרב אל מוקדי הכוח הטוטליטאריים ,כן הוא הולך ומתרחק מן המציאות ומהעולם הלא-טוטליטארי .בתוך ההקשר של פרשנות זו למבנה המשטר הטוטליטארי ולארגון ההמונים במסגרתו ,יש לטעמי לקרוא ולהבין את הנחתה הבסיסית של ארנדט ב"אייכמן בירושלים" ,לפיה פעל אייכמן במנותק מנורמות המוסר הרגילות וכי לא היה מודע לנפשעות מעשיו (ארנדט .)299 ,287 ,19-14 ,2111 ,ככל הנראה ,הייתה ארנדט ממקמת את אייכמן ברמה גבוהה של הפירמידה הנאצית ,סמוך למנהיג ,אם כי לא ברמה העליונה ביותר .היא הצביעה בספרה על ניתוקו הכמעט מושלם מן המציאות ועיוורונו המוחלט לנורמות ההתנהגות החיצוניות למדינתו .לראייתה ,הוא היה "מוקף בהגנות המהימנות ביותר שאטמו אותו למילותיהם ולנוכחותם של אחרים ,ומכאן למציאות ככזאת" (שם .)98 ,מבנה הפירמידה הטוטליטארי ,סברה ,מנע מאייכמן להכיר את המציאות כהווייתה והוביל לניתוקו הכמעט מושלם מן הנורמות וערכי המוסר החיצוניים ,ומכאן להתנהגות בלתי מוסרית בעליל ,אך עם זאת בלתי מודעת. לטענתה של ארנדט ,המקרה של אייכמן שונה בתכלית מזה של פושע רגיל ,שכן הוא חי בחברה בה השקרנות הפכה לחלק בלתי נפרד מהאופי הלאומי" .והחברה הגרמנית" ,כתבה" ,על שמונים מיליון בניה ,הייתה גם היא מוגנת מפני המציאות ומן העובדות בדיוק באותם אמצעים ,אותם הנאה עצמית ושקרים שנשארו טבועים במנטאליות של אייכמן" (שם.)90 , על פי ארנדט ,הפירמידה הטוטליטארית ,המשמשת לארגון ושליטה בהמון ,מונעת מאזרחי המשטר להכיר את המציאות כפי שהיא ומייצרת עבורם עולם פיקטיבי ,בעל נורמות מוסר פנימיות, לאורן יש לצעוד .בעולם שקרי זה ,הרעיון המוביל הוא רעיון יחיד ,כל-יכול ,המקיף את כל תחומי החיים ,ועל פיו יישק דבר .כלומר ,לטענתה ,אנשים רגילים החיים במדינה טוטליטארית ,לא כל שכן פקידי המשטר ותלייניו ,חיים ומתנהלים באופן מוחלט על פי אמות המידה של המפלגה .הם מאבדים כמעט לחלוטין את היכולת לשפוט בעצמם את המציאות ולפעול בהתאם לערכים ולאמות מידה שאינם טוטליטאריים (ארנדט .)979-970 ,991 ,2101 ,נאמנותו ונכונותו המדהימה של אייכמן לבצע את פשעיו 000 ולציית ללא עוררין לרצון מנהיגו ולנורמות המוסר שהכתיבה המפלגה הנאצית ,נבעו ,לראייתה של ארנדט ,פחות משנאה יוקדת ליהודים או מאישיות סדיסטית ומעוותת הנהנית לצפות בסבלם של אחרים ,ויותר מצייתנות עיוורת לפיהרר ומהילת השקרנות השיטתית ,שלטענתה" ,הייתה האווירה הכללית ,והמקובלת בדרך כלל ,ברייך השלישי" (ארנדט.)92 ,2111 , ג .הבנאליות של אייכמן :יצירתו של פושע המונים מסוג חדש פן מרכזי באישיותו של אייכמן ,המצביע מבחינתה של ארנדט על סכנותיה האדירות של השליטה הטוטליטארית ,הוא היעדר החשיבה המוחלט שלו ודמותו הבנאלית והרדודה ,אשר לטענתה נחשפו במלואם בעת משפטו .כאמור ,אחד מתוצריו המובהקים של המשטר הטוטליטארי הוא הקפאתה של יכולת החשיבה והשיפוט העצמאי של היחיד ,וכתוצאה מכך סיכול יכולתו להתנהגות מוסרית בתנאי הקיצון הפוליטיים שהוא מכונן .ב"יסודות הטוטליטאריות" ,כתבה ארנדט כי המשטר הטוטליטארי מעצב את אזרחיו כנתינים צייתניים להפליא .הוא מבער בקרבם באורח שיטתי את יכולת המחשבה, ההיסק ,הפרשנות ,הבחירה והשיפוט ,ועל ידי כך מכונן נתינים מפוחדים ,ממושמעים ומשתפי פעולה. הרוע הרדיקאלי ,טענה ,הנורא מכל סוגי הרוע האחרים ,שהופיע לראשונה עם כינון המשטרים הטוטליטאריים ומאיים להשתלט על העולם כולו ולשנות את הטבע האנושי מן היסוד ,נעדר ממד שטני או מפלצתי כלשהו .יש בכוחו לגדול לממדים אדירים ולהתפשט על העולם כולו דווקא משום שהוא בנאלי ,הוא מבוצע על ידי אנשים רגילים ומתוך מניעים סטנדרטיים .זהו רוע שמביס מחשבה ודיבור, המסכל יכולת לבחינה עצמית ושיפוט מוסרי ,ומכאן סכנתו (ראו מחקר זה.)94-91 , כלומר ,לראייתה של ארנדט ,הטיל המשטר הטוטליטארי אפלה אדירה על החברה הגרמנית כולה ,אפלה כוללת ומשתקת המכחידה את תנאי היסוד הנדרשים לחשיבה אינדיווידואלית ופעילות מוסרית .הוא כונן מציאות חדשה ומסוכנת ,בה הרוע הקיצוני ,האכזרי והמפלצתי ביותר ,נעשה על ידי אנשים בנאליים ,רגילים ,שאינם שונים במאום מסביבתם ואינם מודעים לאופי הבלתי מוסרי בעליל של מעשיהם .במסגרתו ,האפשרות לשמר את היכולות המנטאליות של חשיבה ושיפוט הייתה נחלתם של יחידי סגולה בלבד ,מעטים ביותר שהצליחו חרף תנאי הקץ הטוטליטאריים להגן על אמות המידה המוסריות ולהתנהל בהתאם לשיקוליהם העצמיים .מרביתם הגדול של אזרחי המשטר הטוטליטארי, קבעה נחרצות ,ואייכמן בכללם ,אינם מסוגלים להגן על כושר המחשבה שלהם ולהיוותר בני אדם מוסריים תחת קריסת המוסר הכוללת במדינה .החברה הגרמנית כולה ,טענה ,נשטפה בתקופתו של הרייך השלישי בגל אדיר של אוטומטיזציה ,קונפורמיזם חברתי והיעדר חשיבה ביקורתית .חששה הגדול היה שהיעדר החשיבה והקיום האוטומאטי של בני האדם ,יהפכו לתופעה שגרתית ,חוויה יומיומית ורווחת של ההמונים בעידן המודרני .או אז ,האמינה ,יבוא קיצו של העולם האנושי כפי שאנו מכירים אתו ועימו האפשרות לתחייה פוליטית ולקיום מוסרי (שם ,שם). ב"אייכמן בירושלים" ,ביקשה ארנדט להדגים טענה זו ולהציג ביטוי אחד מובהק לסכנה שמציב בפנינו הרוע הרדיקאלי ,היא סכנת "הבנאליות של הרוע" .שנים רבות עסקה ארנדט בטבעו האוניברסאלי של הפשע החדש שהגיח לעולם בעידן המודרני .שאיפתה בעת הגעתה למשפט בירושלים הייתה להיחשף למחולל הרעה עצמו ,לאדם היחיד ,הפרטי ,המגלם את הפושע החדש שיצר המשטר הטוטליטארי .אייכמן מהווה עבורה ביטוי אחד של הטיפוס הטוטליטארי ,מודל מוחשי פרטיקולארי 002 לדבריה התיאורטיים האוניברסאליים על "הבנאליות של הרוע" ,שהציגה במחקרה על התופעה הטוטליטארית .כפי שתיארה זאת מספר חודשים לאחר פרסום מאמריה ב"ניו-יורקר"" :רציתי לראות במו עיניי את אחד הפושעים כפי שהוא נראה בשר ודם .כאשר תיארתי ,לפני שנים רבות ,את המערכת הטוטליטארית וניתחתי את המנטאליות הטוטליטארית ,תמיד התמודדתי עם 'טיפוס' ,ולא עם יחידים ,ואם אתה מתבונן במערכת בכללה ,כל אדם יחיד אכן נעשה 'בורג קטן או גדול' במנגנון האימה" (מכתב חנה ארנדט לסמואל גרפטון ,ה 21 -בספטמבר ,0991בתוך :ארנדט2100 ,ד.)100 , הבחנותיה של ארנדט בנוגע למבצעיו הבנאליים של הרוע הרדיקאלי ,שהתעצבו בעת מחקרה על הטוטליטאריזם ,קיבלו ,אם כן ,תנופה ואישור לאחר שצפתה באייכמן על דוכן הנאשמים בעת משפטו .אייכמן חיזק את טענותיה בדבר היעדרה של רשעות ומניעים זדוניים אחרים ,בקרב מרבית מבכיריו של המשטר הנאצי ותלייניו של היטלר ,בתור מניע עיקרי לפעולותיהם המפלצתיות .הוא נתגלה כאדם שטחי ורדוד ,אשר בהיעדרה של יכולת חשיבה ,ניטלה ממנו כליל היכולת לראייה ביקורתית ומכאן לפעולה מוסרית בעולם טוטליטארי .לטענתה ,נפגשה ארנדט במשפט במפגן אדיר של שטחיות בדמותו של מבצע הפשעים ,שהוכיח מעל לכל ספק כי לא ניתן לאתר בו עומק שטני כלשהו או מניעים זדוניים המאפיינים התנהגות אנושית .המעשים היו ללא ספק מפלצתיים ,קבעה ,אולם מחוללם ,העומד כעת למשפט ,הוא אדם רגיל למדי ,בנאלי ,אשר המאפיין היחיד שניתן להבחין בו הוא היעדר מחשבה בולט (ארנדט .)91 ,98 ,19-14 ,2111 ,בלשונה של ארנדט: אכן ,צדקו השופטים כשאמרו לבסוף לנאשם שכל מה שאמר לא היה אלא 'פטפוטים ריקים' – אלא שהם חשבו שהריקנות אינה אלא העמדת פנים ,ושהנאשם מנסה להסתיר מחשבות אחרות ,מחרידות אומנם ,אך כלל לא ריקות .נראה שההנחה הזאת אינה מתיישבת כלל עם העקביות המדהימה שבה אייכמן חזר מילה במילה ,למרות זכרונו הלקוי ,על אותו אוצר מליצות וקלישאות פרי המצאתו [ .]...ככל שהאזנת לו יותר זמן ,נעשה ברור יותר שאי יכולתו לדבר הייתה קשורה קשר הדוק לאי יכולתו לחשוב ,כלומר ,לחשוב מנקודת מבטו של הזולת (ארנדט.)98 ,2111 , את שורשי פעילותו הרצחנית של אייכמן ניתן ,אם כן ,לאתר ,לראייתה של ארנדט ,בתכונה בנאלית, שמקורה בתוצרי השליטה הטוטליטארית על היחיד ,והיא היעדר חשיבה" .הוא לא היה טיפש" כתבה, "היה זה חוסר מחשבה גמור – שאיננו זהה כלל לטיפשות – שהכשיר אותו להפוך לאחד מגדולי הפושעים של אותה תקופה" (שם .)299 ,במונח "הבנאליות של הרוע" ,אין ארנדט ביקשה לסתור את הרוע הרדיקאלי של המשטרים הטוטליטאריים ,עליו הצביעה ב"יסודות הטוטליטאריות" ,ולהצביע על כך שהפשע שבוצע על ידי הנאצים היה למעשה הגיוני ורגיל ,בניגוד לטענותיה המוקדמות .אייכמן היה, לדידה ,בפירוש נאצי מסור ומרחיק לכת ,הבנאליות שלו היא קיצונית בתכלית ומובילה למעשים קטסטרופאליים ,אין היא מתונה כל עיקר .היא מושרשת באופן כה עמוק בדמותו ,עד כי אין ביכולתו להתגבר עליה .כפי שכתבה בספרה" :ואם זה 'בנאלי' ואפילו משעשע ,שעם כל המאמצים בעולם אי אפשר למצוא באייכמן שום עומק שטני ,זה עדיין רחוק מלהיות תופעה רגילה ]...[ .הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים הוא ,למעשה ,שריחוק כזה מן המציאות וחוסר מחשבה כזה יכולים לגרום ליותר חורבן מאשר כל האינסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם" (שם ,שם). 003 המונח "הבנאליות של הרוע" מתייחס ,אם כן ,לאישיותו של אייכמן ולא לשואה כשלעצמה ,שברוע שלה לא ראתה ארנדט כל רכיב בנאלי .רעיון "הבנאליות של הרוע" איפשר לארנדט להצביע על כך שאייכמן היה למעשה פושע מסוג חדש ,פושע טוטליטארי בירוקרטי ,שביצע את פשעיו בנסיבות שלא איפשרו לו לדעת כי מעשיו רעים .באמצעות בחינת דמותו השטחית והרדודה והצבעתה על היעדר תכונות החשיבה והשיפוט ,המהותיות לאישיותו ,היא ביקשה להדגים את הבנאליות שאפיינה את מחוללי הפשעים הנאציים הרדיקאליים ,ואת הסכנות האדירות הגלומות בפעילות נטולת מחשבה ובהיעדר יכולת לשפוט טוב מרע ,מוסרי מלא מוסרי (שם.)119 ,299-298 ,288-287 ,297-299 ,19 , כלומר ,על פי ארנדט ,לא פשעי הנאצים היו בנאליים ,אלא אופיים של מבצעיהם .בנאליות, במשמעות של תכונה משותפת שרווחה בקרב מרביתם המובהק של מבצעי "הפיתרון הסופי" ,כתולדה ישירה של היותם נשלטים על ידי המשטר הטוטליטארי ,והיא היעדר תודעה ,הרס החשיבה ויצירתם של אזרחים צייתניים ,המבצעים את הפקודות המוטלות עליהם ללא כל התנגדות או הטלת ספק. אייכמן היה עבורה התוצר המופתי של משטר שהכחיד אצל אזרחיו את יכולת המחשבה ואת כושר השיפוט המוסרי .התנהגותו האכזרית לא נבעה מדחפים אלימים ,אישיות מפלצתית או שנאה עזה ליהודים ,אלא מתוך שניטלה ממנו כליל היכולת לנהל דיאלוג עם עצמו או עם סביבתו ולהתאים עצמו לנוכחותם ולדבריהם של אחרים" .למרות כל מאמצי התביעה" ,כתבה" ,כל אחד יכול היה להיווכח שהאיש הזה אינו 'מפלצת'" (שם" .)91 ,הוא היה מסוגל בהחלט לשלוח מיליוני אנשים אל מותם ,אבל הוא לא היה מסוגל לדבר על כך בצורה נאותה בלי שיעמידו לרשותו כללי לשון" (שם.)094 , מטעם זה ברצוני לטעון ,כי הן בספרה על הטוטליטאריות הן בדו"ח שכתבה על משפט אייכמן ,דנה ארנדט למעשה במשמעותו הכללית של הרוע בעידן המודרני .בניגוד לכותבים אחרים ,שהצביעו על "הבנאליות של הרוע" כהוכחה לכך שהספר כולו עומד בסתירה תיאורטית למסקנותיה המוקדמות של ארנדט בנוגע לתופעה הטוטליטארית ולרוע הרדיקאלי המאפיין אותה (למשל סימון;241 ,0991 , ,(Podhoretz, 2004, 69ניתן לטעמי ליישב את המושגים ,כך שיצביעו על תיאוריה קוהרנטית אחת ועל פרשנות זהה לטבעו הייחודי של הרוע המודרני .ב"יסודות הטוטליטאריות" טענה ארנדט כי משמעותו של הרוע הרדיקאלי היא בהפיכת המוני בני אדם בעידן המודרני למבודדים ומיותרים באופן שווה ,והכחדת התנאים הבסיסיים החיוניים לקיומם של חיים אנושיים .למשנתה ,הפשעים הנאציים לא בוצעו מטעמי אכזריות ,שנאה עזה או טירוף נפשי ,כי אם מאישיות בנאלית ושטחית הנעדרת חשיבה ושיפוט מוסרי .היא התנגדה בתוקף לרעיון שמניעים זדוניים יכולים להוות הסבר מספק לרוע הטוטליטארי ,וסברה שמקורו של הרוע הרדיקאלי בבני אדם רגילים ,המבצעים את פשעיהם במסגרת נורמות נפשעות ותנאים קיצוניים ,המסכלים כל יכולת לחשיבה ולקיום עצמאי מוסרי (ארנדט,2101 , .)999-991 ,974-971פרשנות זו לרוע המודרני עולה בקנה אחד עם דבריה של ארנדט ב"אייכמן בירושלים" ,אודות "הבנאליות של הרוע" .אייכמן היה מבחינתה אדם מבודד ומיותר ,נטול משמעות פרטנית ונעדר יכולת חשיבה באופן כה קיצוני ,עד כדי כך שלא הבין את השלכות מעשיו המפלצתיים. אדם יחיד במסגרת חברה טוטליטארית ,אשר מעשיו האכזריים ואישיותו הרדודה נגזרים היישר מן החברה הנפשעת והמשטר הרדיקאלי שסבבו אותו (ארנדט.)299-298 ,287 ,092 ,98 ,19 ,14 ,2111 , 004 לאור דברים אלו ,לא קיים ,לטעמי ,שוני תיאורטי מהותי בין הרוע הרדיקאלי שהופיע ב"יסודות הטוטליטאריות" לרוע הבנאלי שאפיין את התנהגותו של אייכמן ב"אייכמן בירושלים" .הדגשים של ארנדט אחרים לעיתים והשימוש שלה במשמעות של הרוע ,כמו גם הדגמתו ואופן הצגתו ,שונים מספר לספר ,אולם הפרשנות שהציגה לרוע המודרני ולסכנות הטמונות בו לאדם הפרטי ולאנושות כולה, נותרו כשהיו .ארנדט לא חזרה בה ממסקנותיה המוקדמות בניתוחה את דמותו ודיוקנו של אייכמן, והרוע שייחסה לו היה זהה לרוע שאיתרה בקרב הפושעים הטוטליטאריים כולם ,כמה שנים קודם לכן. הסכנה של הרוע הרדיקאלי ,האמינה ,המפלצתי וההרסני ,המבוצע על ידי אנשים בנאליים, אוטומאטיים ונעדרי חשיבה ,היא הסכנה הגדולה ביותר המרחפת כיום מעל פני האנושות ,זהו הרוע המודרני ומפניו היא ביקשה להזהיר את קוראיה בשני הספרים. כפי שראינו בפרק הקודם ,לחשיבה יש תפקיד מוסרי במשנתה של ארנדט .היא מתייחסת לסובייקט היחיד כמורכב מכמה סובייקטים פלוראליים ,המקיימים ביניהם שיחה דוממת לפני כל פעולה. הדיאלוג השקט של החשיבה מייצר ,לטענתה ,מצב תמידי של שני קולות בתוך אדם אחד ,המתפקדים כמווסתים וכמאזנים האחד את השני ,ומאלצים את האדם להתעמת עם החלטותיו ,לבקר את הנחות החברה ולפעול מתוך מחשבה תמידית ,ביקורת עצמית והטלת ספק .היכולת לחשוב נובעת ,אם כן ,מן היכולת לפיצול פנימי בתוך הנפש לשני חלקים ,כאשר חלק אחד משמש כצופה והחלק השני כפועל וכמשנה עולם .פיצול פנימי זה בנפשו של האדם ,הוא ,על פי ארנדט ,הערובה לשיפוט ביקורתי ומכאן להתנהגות מוסרית .ארנדט סברה כי בכוחה של החשיבה להביא גאולה לעולם במצבי קיצון פוליטיים, שכן היא גורמת לבעליה להתנגד ,או לכל הפחות לסרב ,לשתף פעולה עם הרוע הטוטליטארי .הנחתה היא שבני אדם בעלי יכולת חשיבה ,לא זו בלבד שיסרבו ליזום מעשים זדוניים ,אלא אף ימנעו מלשתף פעולה עם כוחות הרוע ,אף אם הדבר יבטיח להם רווח עתידי .כלומר ,במשנתה של ארנדט ,מהווה החשיבה התניה כנגד עשיית רע ,שכן האפשרות לשיפוט עצמאי ולהבחנה בין טוב לרע היא ,לראייתה, תוצר לוואי של פעולת החשיבה .היעדרה של חשיבה מונעת שיפוט עצמאי וביקורתי של המציאות, וחוסמת את היכולת המולדת של כל בני האדם לומר זהו צדק וזהו עוול (ראו מחקר זה.)89-87 , אייכמן היה עבור ארנדט מופת לרוע בנאלי שמקורו בתנאים הטוטליטאריים .ניסיונה להסביר אותו ולשרטט קווים לדמותו ,הוא תוצר ישיר של הרהוריה על המחשבה של היחיד ויכולתו ליזום פעולה פוליטית בעולם טוטליטארי .היא תיארה בספרה את דמותו ומעשיו כנובעים מהיעדרה של תכונה המהותית לאופיו והמכוננת אישיות בנאלית ,היא יכולת החשיבה .אייכמן ,האמינה ארנדט ,היה נטול יכולת לחשיבה עצמאית ולפיכך לא היה מסוגל להבחין טוב מרע ולדעת צדק מהו .הואיל וכך ,לא היה בכוחו להתנגד לרוע הנאצי ולהאיר ,ולו במעט ,את העולם מהאפלה האדירה ששררה בו (ארנדט, .)298 ,98 ,19 ,2111לראייתה ,היכולת של בני אדם להיות סוכנים פוליטיים ,אינדיבידואלים יוזמים ובעלי מוסר אישי ,מתחילה עם היכולת לחשוב .לאייכמן לא הייתה יכולת כזו ולפיכך לא היה סוכן פוליטי ,כי אם אובייקט בשירותו של משטר טוטליטארי רצחני ,בובת קש הנסחפת ומופעלת לחלוטין על ידי אחרים .הבנאליות והיעדר החשיבה של אייכמן מלווים את כל ספרה של ארנדט ומאופיינים על ידי התנהלותו האוטומאטית ,נטולת הדעה והביטוי העצמי ,שפה דלה רוויה קלישאות ומטבעות לשון שגורים ,אשר לרוב אינם נאמרים בהקשרם הנכון ,והיעדר היכולת שלו לראות דברים מנקודת מבטו 005 של הזולת .מאפיינים אלו בלטו ,לדידה ,הן בעת משפטו ,בדברים שאמר כמו בדרך בה בחר להתנסח, אולם הן בהתנהגותו המתועדת בתקופת המלחמה ובעדויות שתיארו אותו במהלך המשפט .בלשונה של ארנדט" :בין אם כתב את זיכרונותיו בארגנטינה או בירושלים ,בין אם דיבר אל חוקר המשטרה או בבית המשפט ,תמיד אמר אותם דברים ,ותמיד בחר באותן מילים .ככל שהאזנת לו יותר זמן ,נעשה ברור יותר שאי יכולתו לדבר הייתה קשורה קשר הדוק לאי יכולתו לחשוב" (שם .)98 ,כדוגמא להיעדר היכולת של אייכמן לחשוב ולבטא עצמו באופן ייחודי ,כתבה ארנדט: הנוסח הגרמני המודפס של חקירת המשטרה ,שהתנהלה מ 29 -במאי 0991עד 07בינואר ,0990ושאייכמן תיקן כל אחד מעמודיו וחתם עליו ,הוא מכרה זהב אמיתי לפסיכולוגים, בתנאי שיהיו נבונים דיים להבין שהזוועתי יכול להיות לא רק מגוחך ,אלא אף משעשע .את חלק מהקומדיה אי אפשר להעביר לאנגלית ,משום שמקורו במאבק הגבורה של אייכמן בשפה הגרמנית ,שמנצחת אותו בעקביות .משעשע לקרוא כיצד הוא מדבר ,פה ושם ,על 'אמרות כנף' [ ]...שעה שהוא מתכוון בעצם לניבים או לסיסמאות .היה משעשע לשמוע את אייכמן בחקירה הנגדית על מסמכי סאסן 12,שאב בית הדין ניהל בגרמנית ,משתמש בביטוי 'לתת קונטרה' []... כדי לציין שהוא התנגד למאמציו של סאסן להחיות את סיפורו .השופט לנדאו [ ]...לא הבין, ואייכמן לא הצליח לחשוב על דרך אחרת כלשהי להסביר את עצמו (ארנדט.)98-97 ,2111 , בהמשך לדיונה ב"יסודות הטוטליטאריות" ,בדבר הדיאלוג הפנימי שעל האדם לנהל באופן תמידי עם עצמו ,כתנאי לקיום מוסרי בעולם ,כתבה ארנדט על אייכמן כי במסגרת הבירוקרטית והחובקת-כל בה פעל ,אין הוא היה מסוגל לנהל כל דיאלוג ,לא בינו לבינו ולא בינו לבין האחרים ,ולפיכך קול מצפונו נותר רדום ואנמי בתנאים הרדיקאליים של הרייך השלישי (שם .)019 ,029 ,98 ,הוא תואר על ידה כאדם של מונולוגים יותר מדיאלוגים .הקול היחידי שהורה לו כיצד לפעול היה קולו של הפיהרר ,אשר ללא היתקלות בחסמים ביקורתיים כלשהם עיצב באין מפריע את התנהגותו .בהיעדר מחשבה או קול פנימי ביקורתי משל עצמו ,טענה ארנדט ,לא היה אייכמן מסוגל ליזום דיאלוג בינו לבינו ולבקר את התנהגותו אל מול הנורמות המקובלות בחברתו ,קל וחומר שלא לקיים שיחה עם אחרים ולפעול במשותף למען הטוב הכללי בקהילתו (שם ,שם)" .לא היה עליו 'לאטום את אוזניו לקול המצפון' ,כפי שגרס בית הדין" ,כתבה" ,לא מפני שלא היה לו מצפון ,אלא מפני שמצפונו דיבר אליו 'בקול מכובד', בקולה של החברה המהוגנת שמסביבו" (שם .)019 ,כלומר ,קולו הפנימי היה הומוגני לחלוטין והתאים עצמו באופן מושלם לקולה ,האחיד גם כן ,של החברה .לא ניכר בדמותו כל מאבק פנימי או דיאלוג שיעדו בחינה עצמית של המעשים ובחירה אינדיווידואלית בדרך הנכונה .לפי ארנדט ,נעדר אייכמן את היכולת הבסיסית השמורה לכל בן אנוש ,והיא היכולת לערער על קולה של החברה ולהגיע למסקנה עצמית כי הנחותיה שגויות .הוא מאופיין על ידה במונוליתיות מושלמת ,אדם מבודד ,שאינו משוחח אפילו עם עצמו ,החי בעולם מתואם והגיוני לחלוטין ,עם קול אחד בלבד ,הן פנימי והן חיצוני ,המורה לו את דרך התנהגותו .ריבוי הקולות הפנימי ,הדיאלוג הדומם שמנהל האדם בינו לבינו על מנת לכונן עצמו כישות מוסרית וחושבת ,הוכחד ,אם כן ,לחלוטין בדמותו ובאישיותו של אייכמן ,ונסללה הדרך 12וילם סאסן היה עיתונאי נאצי הולנדי ,שערך בסוף שנות החמישים ראיון עם אדולף אייכמן בארגנטינה ,כשנה לפני שנתפס ונחטף לישראל .חלקים מהראיון פורסמו בשתי רשימות נפרדות במגזין האמריקאי ,LIFEשכונו "מסמכי סאסן". 006 לביצוע פשעיו המפלצתיים (שם .)099-099 ,019 ,021 ,לאישוש טענתה בדבר המונוליתיות ,הפנימית כמו החיצונית ,שאפיינה את אייכמן ,הציגה ארנדט כדוגמא את תיאורו והתרשמותו מועידת ואנזה: יומה של הוועידה הזאת נחרת בזיכרונו של אייכמן מסיבה נוספת .אף על פי שתמיד עשה כמיטב יכולתו לעזור ב'פיתרון הסופי' ,עדיין קיננו בלבו ספקות באשר ל'פיתרון עקוב מדם ואלים שכזה' ,והספקות הללו נמוגו עכשיו' .כאן ועכשיו ,במשך הוועידה הזאת ,דיברו האנשים הבכירים ביותר ,האפיפיורים של הרייך השלישי' .עכשיו ראה במו עיניו ושמע במו אוזניו שלא רק היטלר ]...[ ,אלא האליטה שבאנשי מנגנון שירות המדינה התחרו ונלחמו איש ברעהו על הכבוד להיות המובילים בנושאים 'העקובים מדם האלה'' .באותו רגע הייתה לי מין תחושה של פונטיוס פילאטוס ,כי הרגשתי נקי מכל אשמה' .מי הוא ,שישפוט? מי הוא' ,שיהיו לו מחשבות משלו בנושא הזה?' (ארנדט.)021 ,2111 , בפרק הקודם הדגשתי כי לראייתה של ארנדט ,אמצעי השליטה הטוטאלית אינם רק קיצוניים יותר מאלו שהפעילו משטרי דיכוי אחרים ,אלא שהטוטליטאריזם שונה במהותו מכל הדגמים האחרים של דיכוי פוליטי .בכל מקום שהטוטליטאריות הגיעה בו לשלטון ,כתבה ,היא פיתחה מוסדות פוליטיים חדשים לגמרי והחריבה עד היסוד את כל הישנים .הטוטליטאריות יצרה דמות חדשה של רוצח המונים ,רוצח מכתבה בנאלי ,הפועל באופן עיוור ואוטומאטי לביצוע תפקידו הבירוקרטי ,ואינו מפעיל את יכולותיו המנטאליות לשיפוט וחשיבה .רוצח זה אינו יודע להבחין בין טוב לרע ,בין מוסרי לשאינו מוסרי ,ולפיכך אינו עוד אנושי .הוא פועל מתוך מניעים בנאליים לחלוטין וצייתנות פטאלית שהפכה לכל עולמו ,ולפיכך אינו מודע לאופי המפלצתי של מעשיו (ארנדט,979-974 ,999-994 ,944 ,907 ,2101 , .)998-991אייכמן מהווה עבור ארנדט דוגמא מופתית לרוצח המונים זה .בספרה ,היא הדגישה חזור והדגש כי אייכמן אינו אלא פושע מסוג חדש ,התגלמות רוצח ההמונים הבירוקרטי ,שפעל בנסיבות ייחודיות שלא איפשרו לו לחשוב ולהבחין כי מעשיו שפלים .הוא תואר על ידה כרוצח חדש ,שאינו סדיסט אנטישמי או מפלצת בעלת דחפים פתולוגיים ,כי אם אדם רגיל החי בחברה טוטליטארית, שאיבד באופן העמוק והטרגי ביותר את היכולת האנושית הבסיסית לחשוב ולבחון את המצב מנקודת מבטו של הזולת (ארנדט .)281-278 ,297-299 ,98 ,19-19 ,2111 ,בלשונה של ארנדט: הצרה עם אייכמן הייתה בדיוק שרבים כל כך היו כמותו ,ושרבים מהם לא היו סוטים ולא סדיסטים ,שהם היו ,והם עדיין ,נורמאליים עד אימה ]...[ .הנורמאליות הזאת מבעיתה הרבה יותר מכל מעשי האכזריות גם יחד ,כי משתמע ממנה [ ]...שהטיפוס החדש הזה של פושע, שהוא למעשה 'אויב המין האנושי' ,מבצע את פשעיו בנסיבות המונעות ממנו כמעט כל אפשרות לדעת או להרגיש שהוא עושה עוול (ארנדט.)287 ,2111 , טענותיה של ארנדט ,בדבר הבנאליות של אייכמן וחוסר היכולת הגלויה שלו לחשוב ולהיות מודע לחלוטין למעשיו ,קשורות ,אם כן ,באופן הדוק לנושא המרכזי שהעסיק אותה במשך שנים רבות ,והוא הקשר שבין מחשבה עצמאית ופעולה פוליטית ,בין הגות לעשייה ,והשלכותיה הרדיקאליות של הטוטליטאריות על סוגיה זו .הבחנותיה מעוררות המחלוקת בנוגע לדיוקנו של אייכמן מתבהרות על רקע עיוניה המעמיקים בהשפעותיו של המשטר הטוטליטארי על יכולותיו המנטאליות של היחיד ,ותוך 007 התכתבות עם טבעו הייחודי של רוצח ההמונים המודרני ,הפועל באופן בירוקרטי ,אוטומאטי ונטול חשיבה ,שהציגה ארנדט ב"יסודות הטוטליטאריות" .הדבר המפחיד ביותר בנוגע לאייכמן היה, מבחינתה ,הרגילות המוחלטת שלו ,העובדה שמעשים כה מפלצתיים בוצעו על ידי אדם כה רחוק ממשהו שטני .האתגר העצום של המשפט הוצב ,לראייתה ,על ידי העובדה שאדם בינוני ורגיל ,שאינו רפה שכל ולא מלומד ,לא היה מסוגל לחשוב ולהבחין טוב מרע .הכלים המנטאליים שלו ,שתפקידם להוות חסם פנימי מפני מערכת נורמות חיצוניות נפשעת ,קרסו כולם ויצאו מכלל שימוש .ארנדט הדגישה כי בכך אין הכוונה שאייכמן נעדר תודעה של חובה מוסרית ,נהפוך הוא .הוא התעסק כל הזמן בלעשות את הדבר הנכון מבחינתו ,במסגרת מערכת הערכים שהכיר ושהייתה זמינה לו .אלא ששם, האמינה ,במעגלים החברתיים בתוכם חי ופעל ,כלומר בתנאים הטוטליטאריים הרדיקאליים שכונן הרייך השלישי ,הוא לא פגש אף לא אדם אחד שסבר כי "הפיתרון הסופי" שגוי .תחת זאת ,הוא פגש רבים שעבורם הריגת יהודים הפכה לחובה מוסרית ,חובה לא נעימה אומנם ,אולם משהו שיש לעשותו (שם" .)029-021 ,הגורם החזק ביותר להרגעת מצפונו-שלו" ,כתבה" ,היה העובדה הפשוטה שהוא לא ראה אף אחד ,ממש אף אחד ,שלמעשה התנגד ל'פיתרון הסופי'" (שם.)029 , המצפון והמוסריות נותרו ,אם כן ,על כנם בדמותו של אייכמן ,סברה ארנדט ,אולם שינו לחלוטין את תוכנם והתאימו עצמם לאמות המידה המוסריות שהוכתבו על ידי המשטר הטוטליטארי. אייכמן נולד לתוך הבנאליות של קיומו ונטמע בה כליל ,התנהגותו גילמה את מה שהתחולל סביבו. מסיבה זו ,בחינת דמותו והתנהגותו של אייכמן במנותק מהמסגרת הטוטליטארית כולה ,מובילה, לדידה של ארנדט ,לתפיסה שגויה של אישיותו ,ובאופן מהותי יותר להיעדר הבנה נכונה של הפשע שביצע והדרכים להיאבק בו ולמגרו .מכיוון שלטענתה ,מעשיו של אייכמן נבעו מהיעדרה של תכונה המהותית לאישיותו ,תכונת החשיבה ,ולא מקיומן של תכונות רעות או תאווה רצחנית ,סברה ארנדט כי לא ניתן להבין את סוג המעשים שביצע באמצעות התפיסה המסורתית של הרוע ,המניחה כי מקורם של מעשים רעים בכוונות זדון ,וכי הם נעשים מתוך מודעות מלאה לרוע הטמון בהם (שם.)299 ,288 , מתוך הנחה זו ,נובעת גם הביקורת שלה כלפי פסק הדין שגזר בית המשפט הישראלי על אייכמן ,לא כנגד עונש המוות עצמו כי אם כלפי הנימוק שהציג לו .ארנדט טענה כי השופטים החמיצו את האתגר המוסרי ואף המשפטי הגדול ביותר של המשפט ,שכן התעקשו לייחס לנאשם כוונה פלילית ויכולת להבחנה בין טוב לרע .בכך ,כשל בית המשפט בזיהוי מאפייניו הייחודיים של המשפט שניהל וטבעו האוניברסאלי של הנאשם ,שכן התעלם מן העובדה שניצב לפניו פושע מסוג חדש ,תוצרו הישיר של הטוטליטאריות (שם .)291-272 ,לראייתה ,הדרך היחידה להבין כראוי את פשעיו של אייכמן ולהתמודד עם השלכותיהם ,היא באמצעות בחינת קיומו הבנאלי תחת המשטר הטוטליטארי ,המסכל יכולת אישית לחשיבה עצמאית ולשיפוט מוסרי ומכונן רוצחי מכתבה המוניים .בלשונה של ארנדט: אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת ,והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט ,כמו ריצ'רד השלישי' ,להראות שהוא רשע' .מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי, לא היו לו שום מניעים ]...[ .היה זה חוסר מחשבה גמור – שאיננו זהה כלל לטיפשות -שהכשיר אותו להפוך לאחד מגדולי הפושעים של אותה תקופה (ארנדט.)299-298 ,2111 , 008 ד .נפשעותו של אייכמן לאור החובה לחלוק את העולם עם אחרים באפילוג של ספרה ,ביקרה ארנדט בחריפות את נימוקי פסק הדין שגזרו השופטים על אייכמן בסיום המשפט ,והציגה פסק דין אלטרנטיבי ,המבטא באופן מדויק ונכון יותר ,לראייתה ,את דמותו ופועלו בעת השואה ,ולפיכך כזה ההולם את פשעיו .פסק דינה לא זיכה את אייכמן מאשמה או הפחית ,ולו במעט ,ממידת נוראותם של הפשעים שחולל ,כי אם הציג נימוק שונה בתכלית לאשמתו מזה שהציגו השופטים ,הקושר את מעשיו הנפשעים לגורל האנושות כולה ולא ליהודים לבדם (שם .)291-278 ,גם בחלק זה ,ניתן להבחין בקישור שערכה ארנדט בין התנהגותו של אייכמן לתופעה הטוטליטארית כולה, ובניסיונה לבחון את פשעיו הפרטיקולאריים במסגרת הכוללת האוניברסאלית של הרצחניות הטוטליטארית .כאמור ,למשנתה של ארנדט ,התכונה הבסיסית המאפיינת את האדם והמאפשרת לו לקיים חיים אנושיים ,היא הפלוראליות ,המגוון האנושי והשוני של אדם אחד ממשנהו .לראייתה, האדם נולד תמיד לתוך עולם אנושי המאוכלס על ידי אחרים ,ולפיכך הוא לעולם אינו בודד ,הוא חי בהרמוניה עם אחרים וחולק את העולם עם יתר הגזע האנושי .הטוטליטאריות ,קבעה בתוקף ,שואפת להחריב את הריבוי האנושי ,לבער את השוני בין בני אדם ולצמצמם לכדי מצבור זהה לחלוטין של תגובות אוטומטיות .היא מהדקת אותם יחדיו בעוצמה כה רבה" ,עד כי נראה שהריבוי שלהם נעלם ונבלע בתוך אדם אחד שממדיו ענקיים" (ארנדט .)981 ,2101 ,הבעייתיות שהייתה לה עם אייכמן, וכמוהו עם יתר החברה הגרמנית בתקופתו של הרייך השלישי ,ניתנת להבנה אך ורק בתוך הקונטקסט הכללי הזה ,של מאפייני המצב האנושי וגורלם תחת תנאי הקץ שמכונן המשטר הטוטליטארי. הטוטליטאריזם ערער על הציווי המוסרי האבסולוטי היחיד שארנדט נאבקה כל כך למימושו, והוא יכולת הקיום של הריבוי האנושי בהוויה הפוליטית והחובה לחלוק את העולם עם אחרים. הנאצים היו נחושים שלא לחלוק את העולם עם גזעים אחרים .אייכמן פעל להכחדתה של קבוצה אנושית שלמה ,כלומר ביקש לצמצם את הריבוי האנושי לקבוצה הומוגנית אחת ,ועל כן ,לראייתה, עליו להיענש .הוא פעל למיגורה של השונות האנושית ולהפיכתו של האדם ליצור מבודד וזהה לחלוטין למשנהו ,פריט אחד בתוך עדר של אנשים זהים ,ובכך ביקש לבטל את הטבע האנושי ככזה" .מאחר שהוא היה מעורב ומילא תפקיד מרכזי במפעל שמטרתו הגלויה הייתה לכלות לנצח 'גזעים' מסוימים מעל פני האדמה" ,קבעה בתוקף" ,היה צריך לכלות אותו" (ארנדט .)288 ,2111 ,מסיבה זו ,קראה ארנדט לשימוש בקטגוריה המשפטית האוניברסאלית של "פשע כנגד האנושות" ,על מנת לאפיין את פשעו של אייכמן ,והתנגדה לשימוש הפרטיקולארי היהודי של "פשע כנגד העם היהודי" ,שכן לראייתה בהתייחסותם למעשיו של אייכמן כפשע רגיל ,המכוון אך ורק כנגד יהודים ,התעלמו השופטים מן הממד האוניברסאלי של מעשיו ומן האופי הייחודי וחסר התקדים של הפשע .וכך כתבה ארנדט: הפשע החדש ,הפשע כלפי האנושות – במובן של פשע 'כלפי המצב האנושי' או כלפי עצם טבעו של המין האנושי ,הופיע כאשר המשטר הנאצי הכריז כי העם הגרמני לא רק שאינו מוכן שיהיו יהודים בגרמניה ,אלא שהוא מבקש להעלים את כל העם היהודי מעל פני האדמה .יש להבדיל בין גירוש ובין רצח עם ,על אף ששניהם מהווים עבירות בינלאומיות; גירוש הוא עבירה נגד אומות אחרות ,בעוד שרצח עם הוא התקפה על עצם המגוון האנושי ,כלומר ,נגד מאפיין של 'המצב האנושי' שבלעדיו המילים 'המין האנושי' או 'אנושות' מתרוקנות מכל משמעות .אילו הבין בית המשפט בירושלים כי קיימים הבדלים בין אפליה ,גירוש ,ורצח עם ,היה מתברר מיד 009 כי הפשע העליון שעימו הוא מתעמת – ההשמדה הפיזית של העם היהודי ,היה פשע נגד האנושות שבוצע בגופו של העם היהודי ,ושרק בחירת הקורבנות ,ולא טבעו של הפשע ,יכלה לנבוע מן ההיסטוריה הארוכה של שנאת יהודים ואנטישמיות .כיוון שהקורבנות היו יהודים, היה זה אך צודק ונכון שבית משפט יהודי יישב בדין; אך כיוון שהפשע היה פשע נגד האנושות, היה צורך בבית דין בינלאומי כדי לעשות בו צדק (ארנדט.)281 ,2111 , ה .אייכמן כאיש פרטי :מפירותיו של הרס המרחב הציבורי נדבך נוסף בקישור התיאורטי הקיים בין שני הספרים ,ניתן למצוא בתיאורה של ארנדט את אייכמן לאורך הספר כולו כאדם פרטי ,הפועל על פי שיקוליו העצמיים בלבד ,ומגלם בהתנהגותו התועלתנית והרצחנית את הכחדתה של הספירה הציבורית הפוליטית תחת תנאים טוטליטאריים ,והשלכותיה על האדם היחיד ועל הקיום המוסרי האינדיווידואלי בעולם נפשע .הטוטליטאריות ,על פי ארנדט ,היא כאמור צורת ממשל שחיסלה לחלוטין את עצם התקיימותם של מרחב ציבורי ורשות רבים ,ואיתם את הקיום האנושי כקיום פוליטי (אופיר .)090 ,2114 ,היא העצימה את המרחב הפרטי ,עד כדי צמצומו המוחלט של זה הפוליטי ,ובכך מנעה כל שמץ של פעילות משותפת למען טוב כללי וסתמה את הגולל על קיומם של חיים פוליטיים בעלי משמעות מוסרית .כתוצאה מכך ,הפכו אזרחי המדינה לאנשים פרטיים לחלוטין ומשוללי תודעה ציבורית המעודדת פעילות מוסרית .בגרמניה הנאצית ,קבעה נחרצות ,לא היה התחום הציבורי פוליטי כל עיקר .מאפייניו היו אישיים גרידא וכל שהניע את האזרחים היה קידום ענייניהם האישיים והשגת הצלחות פרטיות (ארנדט.)999-994 ,249-219 ,2101 , אייכמן ,האמינה ארנדט ,אינו אלא תוצר מופתי של מאפיין טוטליטארי זה .בהתאמה להנחותיה הכלליות ,בדבר הרס הספירה הפוליטית ויצירתם של אזרחים פרטיים תחת המשטר הטוטליטארי ,מתואר אייכמן בספרה כאדם פרטי באופן ייחודי ויוצא דופן ,אובססיבי בנוגע לקריירה שלו ולקידום ענייניו האישיים .העיסוק בעצמיות שלו מנע ממנו כל אפשרות של סולידאריות ורצון להיות חלק מהעולם הציבורי (ארנדט .)79 ,91-92 ,49-18 ,2111 ,בספרה ,הראתה ארנדט כיצד בכל מהלך הקריירה שלו ,התאים עצמו אייכמן פעם אחר פעם למדיניות החדשה ,תהא אשר תהא ,ופעל בראש ובראשונה לקידום הצלחתו המקצועית והאישית" .מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי ,לא היו לא שום מניעים" ,כתבה (שם .)299-298 ,הוא היה איש פרטי וכניסתו לספי רה הציבורית הונעה לחלוטין מרצונו לשימור עצמי ולהשגת הצלחות אישיות בתחום החברתי והכלכלי .כך לדוגמא ,בדיונה בסיבות להצטרפותו של אייכמן למפלגה הנאצית ,כתבה ארנדט: הוא לא הצטרף למפלגה מתוך שכנוע ,וגם לאחר מכן מעולם לא השתכנע .בכל פעם שנשאל על הסיבות להצטרפותו ,תירץ אותה באותן קלישאות נבובות של חוזה ורסאי והאבטלה ]...[ .לא היה לו זמן ,ועוד פחות מזה רצון ,להיות מיודע כראוי .הוא אפילו לא הכיר את מצע המפלגה. מעולם לא קרא את 'מיין קאמפף' .קאלטנברונר אמר לו :מדוע לא תצטרף לס"ס? והוא ענה: למה לא? כך זה קרה ,ולא היה בזה הרבה יותר .כמובן ,זה לא היה הכל .מה שאייכמן השמיט בדבריו לאב בית הדין בחקירה הנגדית היה שהוא ,כאדם צעיר בעל שאיפות ,מאס במשרתו כסוכן נוסע עוד לפני שלחברת הנפט ואקום נמאס ממנו .מחיים חדגוניים ללא משמעות וערך, העיפה אותו הרוח אל תוך ההיסטוריה ,כפי שהוא הבין אותה ,כלומר ,אל תוך תנועה שתמיד 021 המשיכה לנוע ,ושבה מישהו כמוהו ,שכבר נחשב לכישלון בעיני חבריו בשדרה החברתית שאליה השתייך ,בעיני משפחתו ועל כן גם בעיני עצמו ,יכול היה להתחיל מחדש ולבנות לעצמו קריירה (ארנדט.)41-42 ,2111 , אליבא-דה ארנדט ,תחת המשטר הטוטליטארי ,המאופיין בניוונה של הספירה הציבורית והתרחבות הספירה הפרטית על גבה ,אינטרס עצמי היה מעל לכל ספק מניע לגיטימי לפעולה אנושית .בגרמניה הנאצית היה זה ניצחון האינטרס העצמי ,ולא קיומה של ספירה פוליטית ,שהוביל אנשים לבצע את הפשע האכזרי ביותר בהיסטוריה האנושית .במסגרת שיפוטית זו היה אייכמן הנורמה ,ולא היוצא מן הכלל .כאשר אנשים מעמידים הישגים אישיים כעליונים על פני כבוד ציבורי וטוב משותף ,סברה ארנדט ,או אז קצרה הדרך לקריסתה המוסרית המוחלטת של החברה ולניוונה של היכולת לפעולה פוליטית אמיתית ( .)Dossa, 1984, 169-170המשטר הטוטליטארי ,קבעה ,רומם את התחום הפרטי של הצרכים והרצונות האישיים ,כאשר במקביל חיסל את החלל המוסרי והשיפוטי החיוני לכל חיים אנושיים תקינים ולכל שאיפה לקיום ספירה פוליטית המאפשרת פעילות מוסרית (ארנדט994- ,2101 , .)999בהמשך ישיר לקביעה זו ,ראתה ארנדט באייכמן קרייריסט נלהב וחסר מעצורים ,שתשוקתו לקידומו האישי ולזכייה בהערכה מקצועית מצד הממונים עליו הניעה אותו לכל אורך הדרך ,יותר משהניעה אותו דאגתו לגורלה של גרמניה או שנאתו כלפי היהודים .בלשונה: התברר שאי אפשר לסמוך על זכרונו באשר למה שבעצם קרה .ברגע נדיר של רוגזה שאל השופט לנדאו את הנאשם' :מה אתה כן יכול לזכור?' (אם אינך זוכר את הדיונים שהתנהלו בוועידת ואנזה ,שעסקה בשיטות ההריגה השונות) התשובה הייתה ,כמובן ,שאייכמן זוכר די טוב את נקודות המפנה בקריירה שלו .]...[ ,הוא תמיד התקשה לזכור את התאריך המדויק שבו פרצה המלחמה או החלה הפלישה לרוסיה (ארנדט.)92 ,2111 , מכיוון שפעל כאיש פרטי ,אדיש מוחלט לעניינים ציבוריים ,שכל מעייניו במימוש צרכיו האישיים, האמינה ארנדט כי התאים אייכמן באופן מושלם לגלם את תפקיד הבירוקרט הצייתן ,הפועל בשירותו של מוסד ציבורי נפשע ומפלצתי מאין כמוהו .אדישותו המוחלטת לעניינים פוליטיים שיתופיים ולטוב הכללי מיצבה אותו ,לטענתה ,בליבה של הקטסטרופה האירופית והכשירה אותו לגלם את תפקידו הרצחני באופן המיטבי והיעיל ביותר שניתן היה לתאר ,בשיטתיות ,בקור רוח מבעית ובלא כל חשיבה על ההשלכות הכוללות והרחבות יותר של מעשיו (שם.)110-298 , ו .סיכום בחינה של האופן בו הציגה ארנדט את דמותו ומעשיו של אדולף אייכמן בספרה "אייכמן בירושלים", מצביעה על המשכיות רבה בינו ובין "יסודות הטוטליטאריות" ,ועל קיומם של קווים תיאורטיים וטקסטואליים בולטים העוברים כחוט השני בין שני ספריה .ארנדט סברה כי ככל שהאדם הפרטי מצויד יותר בתכונות אנושיות ,כגון מחשבה עצמאית ,שיפוט ביקורתי וזהות ייחודית ,ומשמרן גם בתנאי קיצון פוליטיים ,קיים פחות סיכוי שיהפוך לפקיד בנאלי וצייתן במכונה הטוטליטארית .את התנהגותו של אייכמן ,בעת השואה כמו גם במהלך משפטו ,ביארה ארנדט בהתאמה גמורה להנחה 020 כללית זו ,כלומר כהיעדרן של יכולות אנושיות .בניגוד לשופטים ולתביעה במשפטו ,אשר פענחו את מעשיו הנפשעים כנובעים מקיומן של תכונות זדוניות ומאישיות מפלצתית ואנטישמית ,הצביעה ארנדט על היעדר של תכונות ,וואקום באישיותו של אייכמן ,כמפתח להבנת דמותו ופועלו בעת השואה. היעדרה של יכולת החשיבה והשיפוט המוסרי ,ולא קיומם של מאפיינים זדוניים ,הוא שניצב, לראייתה ,בבסיס מעשיו ועיצב את התנהגותו .היעדר החשיבה המוחלט של אייכמן היה הדבר שזעזע והפחיד את ארנדט יותר מכל ,שכן היא זיהתה בו את הדרך הייחודית וחסרת התקדים בה מצליחה הטוטליטאריות להשיג שליטה מוחלטת על מספר כה עצום של בני אדם .למשנתה ,מנצל המשטר הטוטליטארי בני אדם מיואשים ובודדים ,כמו אייכמן ,ומכונן עבורם עולם של צרכים יומיומיים ומשימות רגילות ,המעניקים משמעות לחייהם .משימות בנאליות אלו דורשות את תשומת ליבם המלאה ומותירות מעט מאוד מקום ,אם בכלל ,למחשבה ולבחינה עצמאית של האפשרויות שהעולם מעמיד בפנינו .כלומר ,לראייתה של ארנדט ,מבטל המשטר הטוטליטארי את האפשרות להבין כי העולם יכול להתנהל אחרת ,כי בני אדם יכולים להתנהג ולפעול באופן שונה .בכך שהכחיד את כושר המחשבה של אייכמן ,מנע ממנו המשטר הטוטליטארי את היכולת לשפוט בעצמו את המציאות ולבחון בראייה כללית ומפוקחת את האפשרויות העומדות בפניו ,יכולות השמורות לכל בן אנוש מתוקף היותו בעל חירות ,והבטיח בכך את נאמנותו המוחלטת ואת פעילותו הרצחנית. אייכמן היה עבור ארנדט איש המשטר הטוטליטארי ,הוא השתייך בשלמותו ,על שלל תכונותיו ומאפייניו האישיותיים ,לאותו טיפוס אידיאלי שיצרה ב"יסודות הטוטליטאריות" ,ואינו אלא ביטויו המוחשי של טיפוס זה בהיסטוריה .בתיאורה ,אייכמן הוא האיש הרגיל ,הבנאלי ונטול החשיבה ,שאינו חש סלידה כלשהי כלפי יהודים .איש פרטי באופן קיצוני ,המונע מאינטרסים אישיים בלבד ופועל בנמרצות ותוך נאמנות נטולת פשרות ,במסגרת תפקידו הבירוקרטי ,ליישום "עיקרון המנהיג" במדינתו .להשקפתה ,היה אייכמן סוג חדש ומסוכן בתכלית של פושע ,לא מתוך שלא יכול היה לרסן את יצריו האלימים ,אלא כי פעל במסגרתה של שיטה פוליטית חסרת תקדים ,המקדישה עצמה לחלוטין ליישומו של רצח עם .הוא אינו חש שנאה מיוחדת כלפי יהודים ,אולם במסגרת הנורמטיבית בה פעל ,נקבעו לו תפקידים מנהליים אשר דרשו ממנו לשלוח יהודים אל מותם ולהיות אחראי במידה רבה על גורלם .אישיותו ומעשיו חיזקו את הנחתה התיאורטית המוקדמת ,לפיה המדינה הטוטליטארית יצרה תנאים כה רדיקאליים ,אשר מנעו מן הפרטים החיים במסגרתה לחשוב ולהבין בעצמם מה מותר ומה אסור לעשותו ,ובכך איפשרו את התרחשות הפשעים שבוצעו בשמה .ארנדט האמינה כי מדיניות ההשמדה יכולה הייתה להיות כה יסודית ויעילה בעיקר משום שסוכניה לא היו מטורפים שהשתוללו נטולי רסן ברחובות ,כי אם פקידים רגילים וצייתניים ,בדומה לאייכמן ,שמילאו את תפקידם הבירוקרטי מתוך תחושת אחריות ומחויבות וללא חשיבה. בדומה ליתר אזרחי המשטר הטוטליטארי ,מוציאיו לפועל של "הפיתרון הסופי" אותם תיארה ב"יסודות הטוטליטאריות" ,טענה ארנדט כי אייכמן לא היה מסוגל להיוותר אינדיבידואל אוטונומי, סובייקט משמעותי ובר-השפעה בחברתו .אישיותו המוסרית הוכחדה והוא עוצב לכדי אדם מיותר ומבודד לחלוטין ,נעדר זהות עצמית וקול פרטי משל עצמו ,הפועל בנאמנות עד אין קץ במסגרת המפלצתית הטוטליטארית .בשל מצבו אין הוא היה מסוגל להיצמד לכליו המנטאליים ,כלומר לחשוב ולשפוט בעצמו את המציאות ,שכן מחשבותיו שיקפו לחלוטין את מחשבותיהם ותפיסותיהם של כל 022 האחרים ,ולא היוו עוד מכשירים לבחינה עצמית אל מול החברה ,כבעבר .באמצעות הכפפת מחשבותיו לאלו של כל האחרים ,סברה ארנדט ,השתיק אייכמן את הקול הפנימי המוסרי שלו והעמיד עצמו לחלוטין לצרכי המשטר ולנורמות ההתנהגות שהיו נהוגות בחברתו .בהדרגה ,הוא הופשט ממרבית תכונותיו האנושיות ,המבחינות אותו מכל האחרים ,והפך לפריט אחד בתוך עדר של אנשים זהים לחלוטין ,המציית בהכנעה גמורה למנהיגו .המשטר הטוטליטארי ,האמינה ,הפך את אייכמן לגופה חיה בלבד ,שכתוצאה מאישיותו הבנאלית גרם למותם הפיזי וההמוני של קורבנותיו ,ללא כל נקיפות מצפון או הבנה בנוגע להיעדר המוסריות של מעשיו (שם.)299 ,287 ,092 ,90 ,98 ,19 , מן הראוי לציין בנקודה זו ,כי אין ארנדט סברה ,ולא טענה בשום מקום בספרה ,כי אייכמן שימש בורג קטן ונעדר חשיבות במערכת ההשמדה הנאצית ,אשר אינו נושא באחריות לפעולות שנקט ובשל כך יש להסיר ממנו כל אשמה .לראייתה ,פשעו היה מפלצתי וחמור מאין כמוהו ,והעובדה שפעל לשינוי הטבע האנושי ,המאופיין בריבוי ושונות בין בני אדם ,ונטל חלק נכבד ומשמעותי במנגנון אשר שם לו למטרה להכחיד מעל פני האדמה קבוצה אנושית שלמה ,אינה ניתנת למחילה .היא אף הציגה באפילוג של ספרה פסק דין חלופי לאייכמן ,אשר בדומה להחלטת השופטים ,גזר עליו מיתה בשל פעילותו הנפשעת .וכך חתמה ארנדט את פסק דינה: הבה נניח ,לצורך הדיון ,שאך ורק חוסר מזל הוא שהפך אותך למכשיר ממושמע בארגון של רצח המוני; עדיין נותרת בעינה העובדה שאתה ביצעת מדיניות של רצח המוני ,ובכך תמכת בה בצורה פעילה ]...[ .ובדיוק כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות – כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם – כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר ,מאף בן אנוש ,כי ירצה לחלוק איתך את האדמה .מסיבה זו ,ואך ורק מסיבה זו ,עליך להיתלות (ארנדט.)291 ,2111 , יחד עם זאת ,ביקשה ארנדט לטעון כי אייכמן נלכד ברשתו של משטר רצחני ונפשע ,ואל לנו להתעלם מעובדה הרת-חשיבות זו .משטר מפלצתי מאין כמוהו ,המכונן באופן מושלם עד להחריד עולם חלופי וכוזב עבור אזרחיו ,מסמא עיניהם מן המציאות ומבער מקרבם את יכולת המחשבה והשיפוט המוסרי. במסגרת המשטר ,ישנה אפשרות למתי-מעט בלבד לקום כנגדו ולהיוותר בני אדם מוסריים ,תחת קריסת המוסריות הכוללת המתרחשת במדינה .מרביתם הגדול של בני האדם ,קבעה בתוקף ,יפעלו תחת תנאים טוטליטאריים בדומה לאייכמן ,אישיותם תיכחד ,יכולותיהם המנטאליות לחשיבה ושיפוט יוקפאו והם יקבלו על עצמם בהכנעה את דברו וחזונו של המשטר" .מבחינה פוליטית" ,כתבה, "הלקח הוא שבתנאי טרור ילכו רוב האנשים בתלם" (שם .)241 ,בספרה ,לא ביקשה ארנדט למחול לאייכמן על פשעיו ולזכות אותו מאשמה ,כי אם להבין את מעשיו במסגרת הכוללת של מנגנון הרצח הטוטליטארי ,ולבחון מהם התנאים שאיפשרו את קיומו הרצחני ואת פשעיו המפלצתיים .היא ניתחה אותו במסגרת השיטה הטוטליטארית כולה ,כמגלם הממשי והפרטני של שיטה זו" .כמובן ,איש לא יטען שאייכמן עמד לגמרי ברשות עצמו או שהוא לא נשמע לשום דגל שהוא ,".טענה" ,מבחינה זו, תיאוריית שודדי-הים שימשה רק כדי להתחמק מאחת הבעיות הבסיסיות שמעלים פשעים מסוג זה, והיא שהם בוצעו ויכלו להתבצע אך ורק במסגרת חוק נפשע ועל ידי מדינה פושעת" (שם.)271 , 023 כלומר ,באמצעות שרטוט דיוקנו של אייכמן ,ביקשה ארנדט להצביע על האופי האוניברסאלי של המשטר הנאצי ,וביתר דיוק על טבעו ואופיו של האדם הנאצי הטוטליטארי ,איש האס-אס .אייכמן הוא הטיפוס הטוטליטארי המופתי שיצר וטיפח המשטר הנאצי ,וכל פשעיו נבעו למעשה מהיותו חלק ממנגנון הרוע המאורגן היטב של הטוטליטאריות .הוא ייצג עבורה אב-טיפוס של התנהגות בני אדם תחת משטר טוטליטארי ,והיא הבינה את דמותו ומעשיו בהתאם למסגרת כוללת זו .באייכמן התגלם, לדידה ,רוצח ההמונים הבירוקרטי מהסוג החדש ,רוצח המכתבה שידיו נקיות מדם ,שיצרו המשטרים הטוטליטאריים .אישיותו והתנהגותו הפרטנית מצביעים ,מבחינתה ,על תופעה רחבה בהרבה מפשעיו הנקודתיים ,תופעה אוניברסאלית ,תולדתה של תהליכים מודרניים מובהקים ,המציבה סכנה לעתיד האנושות ,שתיוותר עימנו שנים רבות לאחר מותו של אייכמן ותבוסת הנאציזם. מטעם זה ,בחינתה של ארנדט את אייכמן היא כללית ורחבה ,ומטרתה להאיר את התופעה האוניברסאלית אותה הוא מייצג .ספרה מבקש להסביר את מעשיו כחלק ממסגרת התנהגותית כוללת שהכתיב ועיצב המשטר הטוטליטארי .לטענתה ,היה על המשפט להכריז על אייכמן "אויב האנושות", ולהבין את מעשיו כחלק מסוג פשיעה חדש שהתפתח במסגרת הטוטליטאריות ומטרתו אוניברסאלית, לצמצם את הריבוי האנושי ולהכריע מי ראוי ומי אינו ראוי לאכלס את העולם .על המשפט היה למקם את פשעיו במסגרת כללית זו ולהעמידם בהקשר של שותפות לפשע שהקיפה כמעט את כל החברה הגרמנית באותה תקופה .בהתייחסותם לפשעים הפרטיקולאריים בלבד ,שביצע אייכמן כנגד העם היהודי ,סברה ארנדט כי השופטים התעלמו מן הטיפוס החדש של הרוצח הטוטליטארי ,ולא היו ערים לגורלה הכללי של האנושות כתוצאה מהופעתו האימתנית .עבורם ,גילם אדולף אייכמן את האנטישמי הנצחי ונוטף השנאה ,שיש להשמידו לאלתר למען שימורו של העם היהודי .עבורה ,היה אייכמן נציג הטוטליטאריות ,המציב בקיומו ובאופן התנהגותו סכנה גדולה וממשית לעתיד האנושות כולה. לראייתה של ארנדט ,אייכמן לא היה אלא נתין צייתן של המשטר הטוטליטארי במסגרתו פעל, שהושפע יחד עם רבים אחרים מהשתלטותו הטוטאלית על החברה הגרמנית ומסנוורו המאיים .משטר אימתני ,שיחידי סגולה בלבד הצליחו לחמוק מאופיו הנפשע ומתכונתו הדומינאנטית לכבוש את אישיות אזרחיו ולהביס במכת-מחץ את יכולת המחשבה העצמאית שלהם .ההתפתחויות המודרניות הטיחו אותו על עבר התנהגותו ועיצבו את אישיותו ואת תרומתו למפעל ההשמדה הנאצי ,אשר בלעדיו נותר היה אדם בנאלי וממוצע ,שכל מעייניו היו נתונים להקמת משפחה ולפיתוח קריירה משגשגת. בהתבוננותה באייכמן מבעד לקיר הזכוכית מאחוריו ישב בעת משפטו ,בחנה אותו ארנדט מנקודת ראות זו ,ומתוך תובנותיה המוקדמות אודות השפעות השליטה הטוטליטארית על מושאיה ,כאדם אחד ויחיד במערכת פשע אדירה שהעולם טרם הכיר .בהיעדר שריונו העוטף והמגן של המשטר הטוטליטארי ,האמינה ,שהיווה עבורו בית וישועה בעולם מנוכר ,כמו גם משענת מוסרית ומסגרת לגיטימית ונורמטיבית לכל פעולותיו ,ניצב אייכמן ערום ועריה בפני השופטים בבית-העם בירושלים, חשוף מכל ההגנות והחומות שייצר עבורו המשטר ואשר חסמו בפניו את המציאות ,והתמודד ,אולי לראשונה בחייו ,עם ההשלכות המוסריות של מעשיו .חסר-כל ובודד בעולם ,נעמד אייכמן אל מול המציאות ,אדם יחיד ,המגלם חברה שלמה ,הניצב לבדו מול היד המאשימה של העולם כולו. 024 חלק שני – היהודים כמשל לאדם המודרני וכביטוי לקריסה המוסרית שמחולל המשטר רובד נוסף בספרה של ארנדט" ,אייכמן בירושלים" ,המצביע על הקישור התיאורטי הקיים בינו לבין "יסודות הטוטליטאריות" ,ומדגים את היותו של הספר המשך ישיר לעיוניה בתופעת הטוטליטאריות כולה ,הוא יחסה בספר זה לקורבנות היהודיים של המשטר הנאצי ולשיתוף הפעולה שלהם עם רוצחיהם בהוצאתו לפועל של "הפיתרון הסופי" ,שלדידה מהווה את "הפרק האפל ביותר בסיפור האפל כולו" (שם .)027 ,אייכמן ,טענתי בסעיף הקודם ,מייצג עבור ארנדט את רוצח ההמונים החדש בו עסקה ב"יסודות הטוטליטאריות" ,ומגלם בדמותו ובמאפייניו האישיותיים את תוצרי השליטה הטוטליטארית על האדם היחיד .מתוך שכך ,כל עיסוקה בדמותו נגזר במישרין מהרהוריה על התופעה הטוטליטארית .המאפיינים הטוטליטאריים משתקפים בדמותו הבנאלית של אייכמן ומהווים מסגרת הסברתית כוללת לנאמנותו המוחלטת לפיהרר ולהתנהגותו הרצחנית בעת השואה. אולם השאלות ששאלה ארנדט בעקבות משפט אייכמן ,שלראייתה היו שאלות כלליות שחרגו מעבר לחוויה היהודית ,ועניינן במשמעותו של הרוע בעידן המודרני וביחס שבין מחשבה לפעולה מוסרית ,לא נגעו לרוצחים לבדם – לבכירי המפלגה הנאצית ולמפעילי שרשרת הרצח לכל אורכה – אלא גם לקורבנות המשטר ,העסקנים והפונקציונרים היהודיים ,ששיתפו פעולה עם מעווליהם וסייעו למימושו של "הפיתרון הסופי" ,שיעדו השמדתם .לטענתי ,סברה ארנדט כי בה-במידה שהמסגרת הכוללת של המשטר הטוטליטארי גרמה לאייכמן ולשותפיו במפלגה הנאצית לשתף פעולה עם המשטר ולבצע את דבר המנהיג בהכנעה וללא עוררין ,כן היא גרמה ליהודים ,קורבנות המשטר ,לשתף עימו פעולה ולסייע בהוצאתו לפועל של "הפיתרון הסופי" .שכן בהתאם לניתוחיה של ארנדט ב"יסודות הטוטליטאריות" ,התוצאה ההרסנית והמסוכנת ביותר של הטוטליטאריות היא הקריסה המוסרית הכוללת שהיא מחוללת בקרב החברה כולה וטשטוש הגבולות שהיא מייצרת בין רוצחים לקורבנות. בפרק השביעי של ספרה על משפט אייכמן ,דנה ארנדט בהתנהגות היהודים ומנהיגיהם בעת השואה, ומתחה ביקורת חריפה ונוקבת על שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים ועל תרומתם ליישומו של "הפיתרון הסופי"" .כמובן" ,כתבה" ,הוא [אייכמן] לא ציפה מהיהודים לקחת חלק בהתלהבות הכללית להשמדתם ,אבל הוא כן ציפה ליותר מהיענות מצידם .הוא ציפה -ואף קיבל ,במידה יוצאת מן הכלל -לשיתוף הפעולה שלהם" (שם .)029 ,וכך תיארה ארנדט את שיתוף הפעולה היהודי בשואה: בנושא שיתוף הפעולה ,לא היה הבדל בין קהילות היהודים המתבוללות מאוד של מרכז אירופה ומערב-אירופה ובין ההמונים דוברי היידיש של המזרח .באמסטרדם כמו בורשה, בברלין כמו בבודפשט ,ניתן היה לסמוך על העסקנים היהודים שיערכו רשימות של אנשים ושל רכושם ,שיצליחו להשיג כסף מן המגורשים למימון הוצאות גירושם והשמדתם ,שיערכו מעקב אחר דירות שהתפנו ,שיספקו כוחות שיטור שיסייעו לתפוס את היהודים ויעלו אותם לרכבות, עד אשר ,כמחווה אחרונה ,ימסרו באופן מסודר את נכסי הקהילה היהודית להחרמה סופית (ארנדט.)027 ,2111 , לראייתה של ארנדט ,שיתוף הפעולה היהודי היה ללא ספק חיוני למלאכת ההשמדה הנאצית ובלעדיו לא היה ניתן להרוג כמות כזו גדולה של יהודים .עם זאת ,היא סברה כי התנהגותם של היהודים בעת 025 השואה הייתה אומנם מחרידה ותרמה באופן משמעותי ליעילותו ויישומו של "הפיתרון הסופי" ,אולם אין היא מעידה על בעיה מוסרית בקרב היהודים ,שכן נעשתה בכפייה ובמסגרת משטר הטרור האלים והקיצוני של הטוטליטאריזם .הכשל המוסרי בהתנהגות היהודים בשואה טמון ,לטענתה ,בשיתוף הפעולה של העסקנים ומועצות היהודים באירופה עם הנאצים ,שלרוב נעשה בהתנדבות ובהיעדר כל ממד של כפייה" .איש לא טרח להשביע את העסקנים היהודים לשמור על סודיות;" ,כתבה" ,הם היו 'נושאי סודות' בהתנדבות" (שם .)028 ,להשקפתה של ארנדט ,נכשלה המנהיגות היהודית כישלון מוסרי בלתי נסלח בשואה ,היא סייעה ,אם לא שיתפה פעולה ממש בהשמדה .מתוך כך ,על אף שדיונה עוסק הן במנהיגי היהודים והן ביהודים בכללם ,נוגעת ביקורתה המוסרית בפעילותם והתנהגותם של היודנראטים והמנהיגות היהודית בלבד .כפי שניסחה זאת בספרה: הבעיה המוסרית טמונה במידת האמת שהייתה בתיאורו של אייכמן את שיתוף הפעולה היהודי ,אפילו בתנאים של 'הפיתרון הסופי'' :הקמת מועצת היהודים [בטרייזנשטאט] וחלוקת התפקידים נותרו לשיקול דעתה של המועצה ,חוץ ממינוי הנשיא ,מי יהיה הנשיא ,שהיה תלוי בנו ,כמובן .בכל אופן ,המינוי הזה לא נעשה בצורה של החלטה דיקטטורית .העסקנים שאיתם היינו בקשר קבוע – טוב ,היה צריך לטפל בהם בכפפות משי .לא ציוו עליהם יותר מידי [']... (ארנדט.)011-012 ,2111 , ובהמשך כתבה: בכל מקום שחיו בו יהודים היו מנהיגים יהודים מוכרים ,וההנהגה הזאת ,כמעט ללא יוצא מן הכלל ,שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת ,מסיבה זו או אחרת ,עם הנאצים .האמת כולה הייתה שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היו משתררים כאוס ומצוקה נוראה אבל המספר הכולל של הקורבנות בוודאי היה בקושי בין ארבעה וחצי לשישה מיליון נפש (ארנדט.)014 ,2111 , ב"יסודות הטוטליטאריות" ,טענה ארנדט כי אחד מתוצריה הקודרים של השליטה הטוטליטארית הוא הרס יכולת החשיבה והשיפוט העצמאי של היחיד ,וקריסתה הכוללת של המוסריות ושל הפעולה הפוליטית הטהורה .היא הצביעה על כך שהחברה הטוטליטארית ,לא זו בלבד שהיא משתקת כל התנגדות פיזית ממשית וכופה ,באמצעות רצועת טרור הדוקה ,ציות מוחלט של כלל האוכלוסייה לדבר המנהיג ,אלא שתחת תנאים טוטליטאריים אמות המידה המוסריות קורסות גם הן ,המצפון מתעוות ומתעצב מחדש בהתאם לנורמות שמכתיבה המדינה ,וניטלת מן הפרט היכולת הבסיסית של האנושי, להבחין טוב מרע ולבחור שלא לשתף פעולה (ארנדט.)998-991 ,999-991 ,979 ,2101 , אולם לראייתה של ארנדט ,היעדר החשיבה ,השיפוט הביקורתי ויכולת הפעולה המוסרית, אינו נחלתם הבלעדית של הרוצחים ומפעילי הטרור הטוטליטארי .אחת מהבחנותיה המהותיות בספר זה ,היא שהסיבה האמיתית לקטסטרופה המוסרית שהתרחשה תחת המשטר הנאצי ותחת משטרים טוטליטאריים אחרים ,לא הייתה התפרצות הפלילי אל תוך המרחב הציבורי ,גם לא הטרור שהופעל על היחיד ,כי אם בגידתם המוסרית ,לכאורה ,של קורבנות המשטר והאזרחים המהוגנים (זרטל, 2114ב .)092 ,המשטר הטוטליטארי ,קבעה ,מטשטש את הגבול שבין רוצחים לקורבנות ,מכונן ביניהם 026 שיתוף פעולה ובכך מחולל קריסה מוסרית בחברה כולה .קריסה טוטאלית של השיפוט הביקורתי ושל היכולת להבחין טוב מרע ,השוטפת לא את הרוצחים לבדם ,כי אם את החברה המהוגנת כולה ואת קורבנות המשטר בכללה (ארנדט .)999 ,2101 ,באמצעות תהליך כולל של הכחדת האישיות המשפטית, המוסרית והאינדיווידואלית ,שמפעיל המשטר על רוצחיו ועל קורבנותיו כאחד ,מאבדים האזרחים את יכולותיהם המנטאליות לחשיבה ושיפוט מוסרי ומצומצמת אישיותם לגופה חיה בלבד ,המשוללת זהות עצמית ותכונות אנושיות .עינויי האסירים במחנות וכינונה של מציאות כוזבת ומפלצתית, מביאים ,לטענתה של ארנדט ,לידי החרבת האישיות המוסרית ,של הקורבן ושל הרוצח כאחד, והפיכתם ליצורים אוטומאטיים ,הפועלים בהתאם לנורמות ההתנהגות שמכתיב המשטר ומגשימים בפעולותיהם את חזונו .כלומר ,להשקפתה ,בתנאים טוטליטאריים הן המעוולים הן קורבנותיהם משתפים לרוב פעולה עם המשטר ומאמצים את אמות המידה הטוטליטאריות .הקורבנות מאבדים את יכולתם לחשוב אחרת ,להתנגד או להימלט מן האימה ,והופכים לבני אדם משותקים ,אפאתיים ומשתפי פעולה עם רוצחיהם ,המעורבים ומסייעים במותם של אחרים (שם.)999-949 , מתוך הנחת יסוד זו ,נגזרים לטעמי שיפוטיה החריפים של ארנדט ב"אייכמן בירושלים" ,בנוגע להתנהגות היהודים בעת השואה ושיתוף הפעולה שלהם עם רוצחיהם ,ורק באמצעותה ובתוך הקונטקסט הכללי של כתיבתה ,שעניינו התופעה הטוטליטארית וסכנותיה האוניברסאליות ,ניתן להבין את יחסה כלפי היהודים ואת הביקורת החריפה שמתחה עליהם בספר זה .בה-במידה שהיעדר החשיבה ואי-קיומה של ספירה פוליטית אמיתית איפשרו ,לטענתה ,את קיומו של הרוע הרדיקאלי ואת מעשיו של אייכמן ושכמותו ,כן הותיר המשטר הטוטליטארי רשמיו על מנהיגי היהודים, קורבנותיו ,והוביל לשיתוף הפעולה ההתנדבותי שלהם עם מעווליהם ,בניגוד לכל תפיסת מציאות הגיונית .כלומר ,דיונה מעורר המחלוקת של ארנדט בשיתוף הפעולה היהודי ובתפקיד שמילאו מנהיגי היהודים בחורבן עמם שלהם ,מתבהר די צורכו רק כאשר הוא נקרא כהמשך לדיונה הכללי ב"יסודות הטוטליטאריות" ,בהרס אישיותו המוסרית של האדם תחת המשטר הטוטליטארי ובטשטוש הגבולות שהוא מייצר בין קורבן למעוול .מתוך הבנתה את המסגרת של המדינה הטוטליטארית ,ניתן להבין את יחסה לשיתוף הפעולה היהודי והצגתו כביטוי נוסף ,קיצוני אולם לא יחידי ,לקריסה המוסרית הכוללת שמחולל המשטר .להשקפתה של ארנדט ,נבע שיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים מהיעדר היכולת לחשוב באופן עצמאי ולקיים מרחב אוטונומי בעל משמעות פוליטית ומוסרית. דיונה של ארנדט בשיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים ,מופיע בספרה בפרק "ועידת ואנזה ,או פונטיוס פילאטוס" ,העוסק במצפונו הנקי של אייכמן ובהיעדר המודעות המוחלט שלו לאי-המוסריות של מעשיו ,שנבעו במידה רבה מהתנהגות החברה הגרמנית כולה באותה תקופה ואיפשרו ,לטענתה ,את היתכנות הפשעים .בפרק זה ,דנה ארנדט בקריסה המוסרית הכוללת שלראייתה חולל המשטר הנאצי ובהרס המצפון האישי והשיפוט המוסרי של האדם היחיד החי במסגרתו ,ואיששה את הנחותיה באמצעות דמותו הבנאלית של אייכמן ,שלדבריו מעולם לא עלו קולות מבחוץ לעורר את צו מצפונו. להשקפתה" ,ככל שאייכמן יכול היה להבחין ,איש לא מחה ,איש לא סירב לשתף פעולה" (ארנדט, .)024 ,2111הגורם החזק ביותר להרגעת מצפונו היה ,לדידה ,העובדה המבעיתה שהוא לא פגש אף אדם שהביע תרעומת או הסתייגויות מוסריות בנוגע למעשיו .החברה הגרמנית כולה בתקופתו של 027 הרייך השלישי נעדרה יכולת לחשיבה ובחינה עצמית של האירועים ,ולמעט יוצאים מן הכלל ,מעטים במיוחד ,לא נותרו בקרבה אנשים אוטונומיים בעלי מצפון מתפקד כראוי ויכולת לשיפוט מוסרי. "מצפונו אכן נרגע כאשר ראה שה'חברה הטובה' בכל מקום הגיבה כמוהו ,בלהט ובשקיקה" ,כתבה, "לא היה עליו 'לאטום את אוזניו לקול המצפון' ]...[ ,לא מפני שלא היה לו מצפון ,אלא מפני שמצפונו דיבר אליו 'בקול מכובד' ,בקולה של החברה המהוגנת שמסביבו" (שם .)019 ,על מנת להדגיש את מידת הטוטאליות של הניוון המוסרי שחולל המשטר ,הציגה ארנדט ,מייד לאחר דיונה בהתנהגותו של אייכמן וכהמשך ישיר לנושא זה ,את שיתוף הפעולה ההתנדבותי של מנהיגי היהודים עם הנאצים בעת השואה .לא הרוצחים והאזרחים המהוגנים לבדם שיתפו פעולה עם המשטר ופעלו למימוש חזונו, קבעה בתוקף ,כי אם קורבנות המשטר גם כן ,יעדי ההשמדה עצמם ,צייתו לו בנאמנות ,שטופי אמונה עיוורת ,ועשו כל שביכולתם על מנת לממש את מטרותיו .להשקפתה ,יותר מפחדנות ,שפלות או רצון להגנה עצמית בכל מחיר ,הוכיחה התנהגותם של מנהיגי היהודים בשואה "עד כמה אפילו הקורבנות היהודיים קיבלו את הסטנדרטים של 'הפיתרון הסופי'" (שם.)040 , כלומר ,על פי ארנדט ,העובדה שהמשטר הטוטליטארי מצליח להשיג שליטה כה מוחלטת על אזרחיו ,עד כי אפילו קורבנותיו פועלים בלהט ובהיעדר חשיבה לקידום יעדיו ,הוא הוא החלק האפל ביותר בסיפור האפל כולו .הטוטליטאריות היא שיטת ממשל חדשה וחסרת תקדים ,המאלצת אף את קורבנותיה לשתף עימה פעולה ,ומכאן סכנתה .מבחינתה של ארנדט ,התנהגותם של מנהיגי היהודים אינה מעידה על בגידתם ,כי אם על התחלת הקריסה המוסרית של החברה היהודית המהוגנת ,כחלק ממאמץ טוטליטארי נרחב להכחיד את המוסריות והשכל הישר בחברה כולה (שם .)041 ,התנהגותם מבעיתה ומסוכנת ,אולם ניתנת להבנה במסגרת הטוטליטארית בה חיו ופעלו .היא מצביעה על משבר מוסרי אוניברסאלי אדיר המתרחש בעידן המודרני ועל סכנותיו הקטסטרופאליות של משטר הטרור הטוטליטארי ,ולא על התנהגות בלתי נאותה של היהודים בעת תהליך השמדתם .לפיכך ,ברצוני לטעון כי נכון אומנם שארנדט נקטה בספרה בלשון שופטת ומחמירה ,שעה שתיארה את תפקיד מנהיגי היהודים בחורבן עמם שלהם ,והסתייגויותיה מהתנהגותם הבלתי מוסרית היו רבות וחריפות ,אולם שיפוטיה הביקורתיים לא הופנו כלפי היהודים כל עיקר ,כי אם כלפי המשטר הטוטליטארי בתוכו חיו ופעלו ,החונק כל מרחב ציבורי אמיתי ומסכל כל אפשרות לקיום אוטונומי ,שיפוטי ומוסרי .באמצעות הביקורת שלה על התנהגות היהודים ושיתוף הפעולה שנוצר ביניהם לבין מעווליהם הנאציים ,ביקשה ארנדט להצביע על אחד מפירותיו הקודרים ביותר של המשטר הטוטליטארי ,הוא השחיקה המוסרית הכוללת שהוא מחולל בקרב הרודפים ,אולם ביתר שאת בקרב הקורבנות (שם.)119 ,019-029 , דיונה בשיתוף הפעולה היהודי מבטא את תדהמתה של ארנדט נוכח הקריסה המוסרית הכוללת ומידת התפרשותה על כולם ,על קורבנות המשטר ולא על הרוצחים ותומכי הנאציזם בלבד ,ואכזבתה נוכח היעדר כמעט מוחלט של יוצאי דופן ,שהצליחו לעמוד בפרץ ולהיוותר סובייקטים אוטונומיים ,חושבים שופטים ובוחרים ,כאשר כל אמות המידה המוסריות קרסו באחת .האפשרות שלא לשתף פעולה הייתה עבור ארנדט תמצית האנושיות ,מה שנותר מאנושיותנו לאחר ההרס והחורבן האדירים שחולל המשטר הטוטליטארי .שיתוף הפעולה הגורף עם המשטר היה ,מבחינתה ,הוכחה נחרצת וטראגית לניצחונה של השיטה הטוטליטארית ,כלומר להכחדתה הכמעט מושלמת של אנושיותנו .מטרתה בחלק 028 זה של ספרה ,לא הייתה ,אם כן ,להפנות אצבע מאשימה כלפי היהודים ,כי אם להציג ביקורת פוליטית אוניברסאלית נוקבת ,בדבר היעדרם של יכולת המחשבה וכושר השיפוט העצמאי של בני האדם ,וביתר שאת של הקורבנות ,בתנאים טוטליטאריים .ההתנהגות היהודית בשואה הובנה על ידה כחלק מהמסגרת הכוללת של הטוטליטאריות ,ותוך התכתבות עם יכולת ההתקוממות ,השיפוט האישי והבחירה שלא לשתף פעולה ,בקרב עמים אחרים החיים בתנאיה (שם.)118-119 ,019 ,21 , לשון אחר ,תיאורה של ארנדט ב"אייכמן בירושלים" את שיתוף הפעולה היהודי אינו מופיע כנושא מבודד העומד בפני עצמו ,ועניינו היהודים והתנהגותם הפרטיקולארית הבלתי מוסרית בשואה, אלא כחלק מדיון רחב יותר שניהלה הן בספר זה והן בספרה על הטוטליטאריות ,אודות ההתמוטטות המוסרית הכוללת שמייצר המשטר והחשיבות הרבה של מחשבה עצמאית ושיפוט אישי בתנאי קיצון פוליטיים .דיונה נגזר במישרין מתובנותיה לגבי מציאות החיים תחת משטר הטרור הטוטליטארי ומהווה המשך לעיוניה בתופעה הטוטליטארית כולה ,וביתר שאת להשלכותיה מרחיקות הלכת על החשיבה והפעילות המוסרית של האדם היחיד .ארנדט ראתה בהתנהגות היהודים ומנהיגיהם אישוש לתפיסתה המוקדמת ,בדבר שיתוף הפעולה בין המענים לקורבנותיהם בחברה טוטליטארית וקריסתן המוחלטת של אמות המידה המוסריות תחת המשטר .להשקפתה ,טשטוש הגבולות בין הקורבנות היהודיים לרוצחיהם ושיתוף הפעולה שלהם בשואה היה חלק מהשיטה הטוטליטארית ,ולא היה לו דבר וחצי דבר עם היהודים .וכך חתמה ארנדט את דיונה בשיתוף הפעולה היהודי בשואה: התעכבתי על פרק זה של הסיפור ,שהמשפט בירושלים נכשל בהצגתו בפני העולם בממדיו האמיתיים ,כיוון שהוא מספק את התובנה הבולטת ביותר אל תוך הטוטאליות של ההתמוטטות המוסרית שהנאצים חוללו בחברה האירופית המהוגנת – לא רק בגרמניה אלא כמעט בכל הארצות ,לא רק בקרב הרודפים אלא גם בקרב הקורבנות (ארנדט.)019 ,2111 , בדיונה של ארנדט במועצות היהודים ובשיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים ,ניתן ,אם כן ,להבחין בחיבור תיאורטי בולט בין כתביה הנידונים ,כאשר הן במחקרה על הטוטליטאריות והן בדו"ח שכתבה כעשר שנים מאוחר יותר על משפט אייכמן ,התייחסה ארנדט ליהודים כראשוני הקורבנות בלבד של קטסטרופה פוליטית אוניברסאלית .היא ביקשה להדגים באמצעותם את ההשלכות הרות-הגורל של היעדר מחשבה ,פרישות מן העולם וניתוק פוליטי ,שלדידה ,הרוע הטוטליטארי והשמדתם הבנאלית היא מסקנתם .חששה הגדול היה שמצב הפרישות מן העולם ,שאפיין את היהודים יותר מכל עם אחר בעידן המודרני והציב אותם בלב המאורעות ,יהפוך למצב הכללי בימינו (פלדמן .)98 ,2100 ,ארנדט מיקמה את טשטוש ההבחנה שהתרחש בשואה בין קורבנות למעוולים בהקשר רחב הרבה יותר מהסוגיה היהודית ,בהקשר כללי של הקריסה המוסרית המתחוללת בתנאים הקיצוניים של חברה טוטליטארית .לפיכך ,הבחנותיה ב"אייכמן בירושלים" בנוגע לשיתוף הפעולה היהודי ,צריכות לטעמי להיקרא בהקשר ישיר להרהוריה על ההתפתחויות המודרניות והסכנות הרבות הטמונות בהומוגניות, אוטומטיזציה והיעדר מחשבה .היהודים שימשו את ארנדט כמשל ודוגמא להשפעות הטוטליטאריות על האדם הפרטי ,וסיפקו מבחינתה את ההוכחה הניצחת למידה בה מסוגל טבע האדם להשתנות ואף להיכחד בתנאים קיצוניים .לראייתה ,גורלם של היהודים זורה אור על ההיסטוריה האנושית בכללה ועל ניסיונם של כל בני האדם בעידן המודרני .התנהגותם בשואה מדגימה את ניוון המרחב הפוליטי 029 ואת הקפאת היכולות המנטאליות של האדם היחיד בתנאים טוטליטאריים ,המניבים הרס וחורבן כולל ומכוננים שיתוף פעולה של הקורבנות עם רוצחיהם .או אז ,האמינה ,ניתן ביתר קלות להשית עליהם את סמכות המדינה ,להנחיל להם את ערכיה ושיפוטיה המוסריים ולהופכם לחיילים מסוג חדש ,המשתפים פעולה בהשמדתם וצועדים בהכנעה ובצייתנות אל מותם (שם ,שם). לסיכום ,בדיונה בשיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים ,לא ביקשה ארנדט להאשים את הקורבנות היהודיים על התנהגותם הבלתי מוסרית בשואה ,כי אם להביע את חששותיה מפני משטר חדש שחדר לעולמינו ,המנוון כליל את הקיום המוסרי ומכונן שיתוף פעולה בין קורבנות למעוולים .היא ביקשה להדגיש את המסר המבעית ביותר של המשטר הטוטליטארי ,לפיו גם התנהגות קורבנותיו ,ולא זו של נאמניו בלבד ,היא תוצרה הישיר של הטוטליטאריות .ארנדט הצביעה על כך שהתנהגות מנהיגי היהודים בשואה הייתה בנאלית ונטולת מחשבה ושיפוט עצמאי של המציאות ,ולפיכך מעידה בבירור על התמוטטות מוסרית כוללת שמחולל המשטר בקרב כל פקודיו (ארנדט.)019-028 ,2111 , להשקפתה של ארנדט ,הזוועה טמונה בכך שהמנהיגים היהודיים בשואה ,אשר מרביתם כלל לא היו בוגדים אלא אנשים רגילים והגונים ,הפכו תחת המשטר הטוטליטארי לכלי שרת נאמן ביותר בידי הנאצים .תופעה זו היא אוניברסאלית ומטרידה בפני עצמה ,ואינה נוגעת כל עיקר להתנהגותו הפרטיקולארית של מנהיג יהודי זה או אחר .להבנתה ,הן פרקטיקת ההשמדה בה נקטו המרצחים הנאציים והן תגובותיהם של קורבנותיהם היהודיים והתנהגותם בעת השואה ,נעוצות באורח חסר תקנה בהיסטוריה האירופית המודרנית כולה וביתר שאת בהתפתחותם ההרסנית של המשטרים הטוטליטאריים .הפשע שבוצע כנגד היהודים בשואה היה פשע מודרני ,חדש ,שכוון נגד האנושות כולה, ותגובותיהם ,בהתאם לכך ,היו גם הן חדשות בתכלית .כלומר ,על פי ארנדט ,התנהגות היהודים בשואה אינה אלא תוצר ישיר של הטוטליטאריות ,ויש להבינה לאור דברים אלו ובאופן הזה בלבד .כל ניסיון להבין את דבריה של ארנדט בנוגע לשיתוף הפעולה היהודי באופן אחר ,פרטיקולארי ,נידון מראש לכישלון וחוטא לאמת כהווייתה .בראיון טלוויזיוני שערכה עם גינטר גאוס ,כשנה לאחר פרסום ספרה, הגיבה ארנדט לנושא תיאורה את שיתוף הפעולה היהודי" :בשום מקום בספר איני מגנה את העם היהודי על שלא התנגד ]...[ .נכון שנימת הדברים היא אירונית מאוד ,על כך אין ויכוח .והנימה במקרה זה אכן משקפת את האדם .אולם כאשר טוענים נגדי שאני מאשימה את העם היהודי ,זה שקר מרושע, תעמולה ותו לא" (חנה ארנדט לגינטר גאוס ,0994 ,בתוך :ארנדט2100 ,ה.)117 , 031 חלק שלישי " -אייכמן בירושלים" :הצעה לקריאה מחודשת הזיקות התיאורטיות בין שני ספריה של חנה ארנדט" ,אייכמן בירושלים" ו"יסודות הטוטליטאריות", כלומר בין המאפיינים האוניברסאליים של המשטר הטוטליטארי ,כתופעה מודרנית חדשה בתכלית, לבין ניתוחיה של ארנדט כעשר שנים לאחר מכן את דמותו ופועלו של אייכמן ,כמו גם את התנהלות משפטו והתנהגות קורבנותיו היהודיים ,בין שהן בולטות לעין ומוצגות בבירור ובצורה מפורשת ובין שהן משתמעות מעיון מעמיק בשני הספרים ,רבות ומגוונות .בצורה מורכבת ומובלעת ברובה ,העמידה ארנדט ,בספרה על משפט אייכמן ,את היהודים ואת החוויה הקטסטרופאלית שחוו בשואה במרכז הביקורת הכללית שלה על העידן המודרני .בעשותה כן ,היא ניתחה את דמותו של אדולף אייכמן כנציג מופתי של עידן ההמונים המודרני ותלתה את התנהגותו בעת השואה ,כמו גם את התנהגות קורבנותיו, במשטר טוטליטארי הרה-אסון והשפעותיו הקיצוניות על יכולת החשיבה ,הפעולה והקיום המוסרי של האדם היחיד .עמדותיה של ארנדט ב"אייכמן בירושלים" היו ,אם כן ,פרי מחשבה רבה ומסקנותיה נטועות עמוק בדפוסי מחשבתה הפילוסופית-פוליטית ,ונבעו בעיקר מן המחקר המקיף שערכה למשטרים הטוטליטאריים ומהרהוריה בתופעה הטוטליטארית כולה. ארנדט היא בראש ובראשונה הוגה פוליטית אוניברסאלית ,החותרת להציג בספריה פרשנות פוליטית להיסטוריה האנושית .בכתביה ,היא ביקשה להעריך מחדש את הפוליטיקה ואת הספירה הפוליטית ולדבר בשבחן ,כאשר מבחינתה היעלמותן היא שוות ערך למוות .המסר המרכזי והבוער בכתביה הוא מסר האחריות שלנו על הפוליטיקה ,החובה שלנו להיות אזרחים מעורבים ,הדואגים לגורל העולם ונוטלים אחריות למה שנעשה בשמנו .ב"אייכמן בירושלים" ביקשה ארנדט להפנות את המסר הזה גם בנוגע ליהודים ולהתנהגותם האנטי-פוליטית בעת השואה ,כמו גם לאייכמן ,הבירוקרט המושלם והצייתן האוטומאטי ,שחשף עצמו במשפטו כנטול יכולת לחשיבה עצמאית ,ולפיכך לפעילות מוסרית בספירה הפוליטית .כלומר ,בספר זה ביקשה ארנדט להעמיק את הגותה הפוליטית ,לשזור את ההיסטוריה היהודית בזו הכללית ולהעניק פרשנות פוליטית אוניברסאלית להיסטוריה היהודית הפרטיקולארית .היא חתרה למקם את החוויה היהודית בשואה כחלק מתהליכים מודרניים כלליים שחווה החברה האנושית ,ולהסיק ממנה בנוגע לאנושות כולה .טבען של ההתפתחויות המודרניות והשלכותיהן על הפוליטיקה ,המוסר והתנהגות היחיד ,שזורות במובלע בכל עבודותיה של ארנדט וניצבות הן בלב ספרה על אייכמן ,בעודן מעצבות את כתיבתה ומאירות את טיעוניה .ארנדט שוכנעה כי הקטסטרופות של זמנה התאפשרו בשל תפיסה מעוותת של הפוליטיקה ,ועל כן ביקשה בספרה ליצור הבנה טובה יותר של הפעולה הפוליטית ולהדגיש את חשיבותה לקיום מוסרי בעולם .הבנה זו הונעה, כמובן ,מהרהוריה המתמשכים במשטרים הטוטליטאריים ומן הצורך הדחוף שהתעורר עם הופעתם להשיב לפוליטיקה את מעמדה ולכונן מרחב ציבורי פוליטי המאפשר ומעודד פעולה מוסרית. ב"יסודות הטוטליטאריות" ,זיהתה ארנדט את השואה כמאפיין מרכזי ורדיקאלי של משטר טוטליטארי ,שכן היא מייצגת עבורה יותר מכל דבר אחר את הכחדתו של המרחב הפוליטי ,ומכאן את ניוונו של הקיום האנושי ככזה .לדידה ,טבעו של המשטר הטוטליטארי הוא בהרס הפוליטיקה עצמה, שכן הוא מכחיד כל אפשרות לשיח פוליטי ולפעולה פוליטית משמעותית .השואה ,לטענתה ,השמידה את הבסיס הפוליטי והמוסרי של הקהילה האנושית ,בכך ששללה הן מהרוצחים והן מהקורבנות את אנושיותם והפכה אותם ללא יותר מאשר מריונטות צייתניות בעלות פני אדם ,שאינן מסוגלות לפעולה 030 פוליטית (ארנדט .)999-994 ,970-997 ,2101 ,השואה התרחשה בספירה טוטליטארית א-מוסרית, ולפיכך כוננה ממד חדש של התנהגות אנושית משני צדי המתרס של המשטר ,אשר בא לידי ביטוי הן בהשמדה ללא מניעים זדוניים כלשהם והן בטשטוש הגבול שבין קורבן למעוול ,שהציב למעשה את הרודפים והנרדפים באותה רמה קיומית ,א-אנושית ,וכונן ביניהם שיתוף פעולה ,בניגוד לכל תפיסה הגיונית שהיא .בהתאם לכך ,מהווה השואה ,עבור ארנדט ,מקרה בוחן אחד ,הקיצוני ביותר אולם בהחלט לא היחידי ,להשפעות המשטרים הטוטליטאריים על העולם (מומסן.)291-290 ,2117 , הנאציזם ,והשואה בפרט ,היו מבחינתה של ארנדט ההתגלמות המושלמת לבעייתיות שברוע המודרני ,שכן הם הוכיחו מעל לכל ספק למה האדם מסוגל .רבות מטענותיה ב"אייכמן בירושלים", שנדמות למבקריה כבעייתיות ,מנותקות מכל הקשר ונעדרות היגיון וקוהרנטיות פנימית ,נובעות למעשה במישרין מהניסיון של ארנדט להתעמת ולנתח את הרוע הטוטליטארי ,תולדה של המודרנה. הנאציזם היה ,עבורה ,מעל הכל ביטוי להתמוטטות החברתית והמוסרית שהתחוללה בעת המודרנית, דוגמא קיצונית לקריסת המבנה הפוליטי ולהרס המחסומים המוסריים כולם כנגד עשיית רע ,תחת תנאים טוטליטאריים .מהותה של הטוטליטאריות הנאצית ,לראייתה ,לא הייתה טמונה בהתנהגותם של האידיאולוגים הגדולים ושונאי היהודים דווקא ,כי אם בהתנהגות האנשים הרגילים וקורבנות המשטר ,שביצעו פשעים קטסטרופאליים ממניעים בנאליים לחלוטין ,כמו אייכמן .שנאת היהודים, האמינה ארנדט ,הייתה אומנם תנאי הכרחי ,אולם בהחלט לא תנאי מספיק לביצועו של רצח עם .היא התעקשה על יצירת קטגוריות כלליות ,המנתחות את האירועים מפרספקטיבה של תהליכים אוניברסאליים מודרניים ויכולות אנושיות .תיאורו של אייכמן בספרה במונחים רגילים ,כאדם פרטי ובנאלי ,רוצח המונים בירוקרטי נטול מחשבה או יכולת לשיפוט מוסרי ,נבע במישרין מהנחות תיאורטיות אלו והתכתב עימן .ארנדט ראתה את הפשע הספציפי שהתבצע בשואה כנגד העם היהודי כביטוי אחד בלבד של פשע אוניברסאלי ,פשע כנגד האנושות כולה שניתן יהיה לבצע בעתיד כלפי קבוצות אחרות .היא אמנם התייחסה בספרה להיבטים הפרטיקולאריים של הפשע ולסכנות שהציב לעם היהודי ,אולם בשונה מבית המשפט בירושלים שהתעמת עם היבטים אלו בלבד ,זיהתה ארנדט בשואת היהודים פגיעה נוספת ,כללית וחמורה יותר לאין ערוך ,הנוגעת לקהילה האנושית כולה. הניתוח שערכה ארנדט ב"יסודות הטוטליטאריות" טשטש את הדיכוטומיה המסורתית בין הקורבנות לרוצחים .ארנדט האמינה כי השיטה הטוטליטארית ואופי הרציחות שוברים את כל ההבחנות המהותניות בין הקורבן לנוגשו ומעוררים סוגיות מוסריות אוניברסאליות .כביטוי מרכזי של הטוטליטאריות ,היא סברה שיש לנתח את השואה במונחים כלליים ,ועל כן ב"אייכמן בירושלים" לא הבחינה באופן מהותי בין הרוצחים הנאציים ,אותם גילם אייכמן ,לבין הקורבנות ,אותם יצגו מנהיגי היהודים ,ועשתה שימוש בשתי הקטגוריות הללו על מנת להדגיש את הסכנות האוניברסאליות של השיטה הטוטליטארית .למעשה ,הרחיבה ארנדט את היריעה של הסכנה הטוטליטארית ופרשה אותה הן על קורבנותיו של המשטר ,על מנת להצביע על סכנה רחבה ,כוללת ,שאין להתעלם ממנה .היא ניתחה את המאורעות של המאה העשרים תוך טשטוש ההבחנות בין קורבנות למעוולים ,ומיקמה את התנהגותן של שתי הקבוצות בהקשר רחב ,הנוגע לקריסה המוסרית הכללית המתחוללת בתנאי הקיצון של חברה טוטליטארית .אי לכך ,אין ,לטעמי ,לקרוא את "אייכמן בירושלים" כספר הקורא תיגר על היהודים ועל המדינה הציונית שהקימו זה מכבר ,כי אם כניתוח של מצב רדיקאלי ומייאש בו שרוי 032 האדם המודרני ,כסיפור עם מוסר כללי שיש להשליכו על האנושות כולה ,על מנת שנוכל להימלט מן החשיכה שהטילה עלינו המודרנה .מרבית קוראיו של "אייכמן בירושלים" לא הכירו בכך שמושאי כתיבתה של ארנדט בספר זה ,אזרחי וקורבנות המשטר הטוטליטארי ,חיים במציאות חדשה בתכלית, מציאות אנטי-פוליטית במהותה ,אותה מכתיב המשטר ביעילות יתרה ,המסכלת כל אפשרות לפעולה אינדיווידואלית ולקיום מוסרי .זו גם הסיבה בגינה אין ,לטענתה ,לנתח את האנשים הפרטיים החיים בחברה טוטליטארית ,וחד הוא אם קורבנות הם או מעוולים ,באופן אינדיווידואלי ודיכוטומי .תחת זאת ,יש לבחון את החברה הגרמנית בתקופת הרייך השלישי כמכלול אנושי במסגרת משטר מנהלי טוטליטארי ,המעצב את הפרטים החיים תחתיו ומשפיע באופן גורף כמעט לחלוטין על התנהגותם. בהתאם לכך ,ברצוני להציע קריאה אוניברסאלית לספר "אייכמן בירושלים" ,במונחים כלליים של ההתפתחויות המודרניות והופעת המשטרים הטוטליטאריים ,כמו גם הסכנות הרות-הגורל שהם מציבים למרחב הפוליטי ,לעשייה המוסרית ולהתנהגות היחיד .קריאה זו קושרת את טיעוניו המרכזיים לעיוניה המוקדמים של ארנדט בתופעה הטוטליטארית וממזגת את הספר כולו במארג הכללי של הגותה ,וביתר שאת בעיסוקה המתמשך במתח שבין מחשבה עצמאית לפעולה מוסרית ובמשמעותו של הרוע בעידן המודרני .בליבו ניצבת בעיית הבחירה האישית של היחיד וחירות הפעולה בתנאים מודרניים טוטליטאריים .כלומר ,את הספר יש לקרוא ,לטעמי ,בפרספקטיבה אוניברסאלית, כספר היוצא מתוך המשטרים הטוטליטאריים ולא כספר העוסק בסוגיית השמדת היהודים בשואה או כפרק נוסף בשרשרת התלאות הנצחית שחווים היהודים .באמצעות הדיון באייכמן ובמנהיגי היהודים, ביקשה ארנדט לעמוד על טיבו של הרוע המודרני ולהזהיר את אנושות מפני הסכנה הטוטליטארית, ולא לכתוב היסטוריה יהודית .היא כתבה בצילן של המדינות הטוטליטאריות ומתוך ההקשר של מחנות הריכוז ,אשר גילמו מבחינתה את הסכנה הגדולה ביותר הטמונה בטוטליטאריות ,שכן הם הוכיחו לאנושות מה עלול לקרות במידה ולא נסכים לחלוק את העולם עם אנשים אחרים. הניגוד החד שהתוותה ארנדט ,בין הפוליטי והעשייה המוסרית ובעלת המשמעות במרחב הציבורי לבין הטוטליטאריות והשפעותיה על היחיד ,עמד ביסוד המחשבה הפוליטית שלה כולה, ובהתאם לכך גם ביסוד הפרשנות שהציעה להתנהגותו של אייכמן ושל קורבנותיו היהודיים ב"אייכמן בירושלים" .התנהגות המעוולים וקורבנותיהם במצבי הקץ של "הפיתרון הסופי" לא נידונו בספר זה כעניינים יהודיים פרטיקולאריים ,כי אם כחלק מניסיון תיאורטי רחב בהרבה להבנה כללית של המודרניות בכלל ושל אותה תופעה חדשה בתכלית בתולדות האנושות ,הטוטליטאריות ,בפרט .את מושג "הבנאליות של הרוע" ,שתבעה ארנדט בספר זה ,אין לראות כניסיון לסגת מן הרוע הרדיקאלי שחשפה ב"יסודות הטוטליטאריות" ,כי אם כניסיון נוסף לאפיין את טבעו הייחודי וחסר התקדים של הרוע הטוטליטארי ולהצביע על הסכנות הקטסטרופאליות הטמונות בו .על ידי שימוש במונח זה, ביקשה ארנדט לאפיין את האנשים הפרטיים שביצעו את הרוע הרדיקאלי ,באמצעות איתור תכונותיהם המרכזיות ועיצוב פרופיל אינדיווידואלי של רוצח ההמונים המודרני .לשון אחר ,הרוע הבנאלי ,המתואר בספרה על משפט אייכמן והמגולם בצורה מופתית בדמותו ,כמו גם בדמותם של קורבנותיו היהודיים ,הניגוד השלם לפעולה הפוליטית המוסרית ובעלת המשמעות ,מקורו במשטרים הטוטליטאריים ובהשפעותיהם הפרטיקולאריות על בניו-אזרחיו של המשטר. 033 מסיבות אלו ,יהיה זה שגוי לטעמי להתייחס לשני ספריה הנידונים של ארנדט כעבודות מבודדות, המציגות תיאוריה פוליטית שונה או אף מנוגדת .על אף השוני המתודולוגי הרב הקיים בין "יסודות הטוטליטאריות" ל"אייכמן בירושלים" ,ניתן להבחין בהמשכיות תיאורטית בולטת וחזקה ,הממזגת את שני הספרים לכדי הגות פוליטית קוהרנטית אחת ,שעניינה בסוגיית הסוכן הפרטי ,האינדיבידואל החושב והפועל ,אל מול תנאי הקיצון הפוליטיים שמייצר העידן המודרני ,ביכולת הפעולה היחידאית תחת תנאים טוטליטאריים .למעשה ,התקדים הטקסטואלי והתיאורטי של "אייכמן בירושלים" הונח כבר ב"יסודות הטוטליטאריות" .גם אם נכון הוא ,שבספרה על משפט אייכמן התמודדה ארנדט עם בעיית הרוע המודרני בדרכים חדשות ושונות לעיתים מן העבר ,והסוגיה הפרטיקולארית הניצבת בלב הספר עוסקת בחוויה היהודית ובמשפטו של פושע נאצי יחיד ,הפילוסופיה הפוליטית העומדת בבסיסו והרעיונות התיאורטיים המעצבים את כתיבתו ומלווים את טיעוניו ,עניינם אוניברסאלי והם פותחו ונוסחו לראשונה כעשר שנים קודם לכתיבתו ,בעת עיוניה בתופעה הטוטליטארית. תובנותיה של ארנדט ב"יסודות הטוטליטאריות" ,בנוגע לרגילות ולבנאליות הניצבות בליבו של הרוע הרדיקאלי ,הן לטעמי הקשר המיידי ל"אייכמן בירושלים" .הניתוח שהציגה בספר זה מהווה המשך תיאורטי ישיר לעיסוקה ב"יסודות הטוטליטאריות" במתח שיצר העידן המודרני בין רוע עצום ומפלצתי לסוכן אינדיווידואלי ,רגיל ובנאלי ,שאינו מודע לנפשעות מעשיו .אייכמן גילם עבור ארנדט באופן מושלם את האדם הטוטליטארי ,רוצח ההמונים החדש של העידן המודרני ,בדיוק מפני שדחה מעליו את כל הדרישות החיוניות לאינדיווידואליות ולביטוי עצמי ,ובכללן אף את היכולת להיות אכזר או אנטישמי ,ונותר כל העת אדם בנאלי ורגיל לחלוטין ,המקדיש עצמו לבירוא קריירה משגשגת. ב"יסודות הטוטליטאריות" לא עסקה ארנדט בשואה עצמה ,כי אם בחנה את האירועים דרך מנסרה אוניברסאלית של טוטליטאריזם והתפתחויות מודרניות כלליות .לפיכך ,לא ניתן למצוא בספר זה ניתוח מעמיק של ייחודיות המלחמה של הנאצים כנגד היהודים ,ניתוח כזה עשתה ארנדט ב"אייכמן בירושלים" ,שם הדגימה את טיעוניה הכלליים על הקבוצות השונות החיות תחת המשטר" .אייכמן בירושלים" מהווה ,אם כן ,המשך תיאורטי ישיר ל"יסודות הטוטליטאריות" .הוא מחדד את הטיעון המרכזי של המחקר שנערך בו לתופעה הטוטליטארית ,על ידי כך שהוא מאיר את טבעו האמפירי של השלטון הטוטליטארי ומדגים כיצד משפיעה החוויה הכללית של הטוטליטאריות על האינדיווידואליים החיים במסגרתה ומעצבת אותם בדמותה .בעוד ב"יסודות הטוטליטאריות" הציגה ארנדט את התיאוריה הפוליטית הכללית שלה ,בדבר טבעה של השליטה הטוטליטארית והשלכותיה ההרסניות על האנושות ,ב"אייכמן בירושלים" היא ביקשה להתמודד עם המציאות הטוטליטארית היומיומית, כלומר עם השפעותיו של המשטר על האנשים הפרטיים החיים ופועלים במסגרתו ועם הבעיות המוסריות הפרטניות שהוא מייצר .באמצעות התבוננות בדמותו של אייכמן ובהתנהגות קורבנותיו היהודיים ,בחנה ארנדט כיצד תופסים עצמם ומתנהגים הסובייקטים הטוטליטאריים. בבסיס הבנתנו את "אייכמן בירושלים" ניצבת ,אם כן ,היכרות עם ספרה הקודם של ארנדט ,העוסק בטוטליטאריות ,ומודעות לקשרים התיאורטיים ולקווי המחשבה המחברים בין שני הספרים .רק באמצעות עמידה על קשרים אלו והיחשפות למרחב התיאורטי בתוכו נכתב הספר ,נוכל באמת להבין את טיעוניה של ארנדט ולרדת לשורש דבריה .בליבו של הספר ניצב עיסוק בנושאים רחבים בהרבה מן 034 הנאציזם ורצח העם היהודי ,או מאופן ניהולו הלקוי של משפט אייכמן בישראל .מבנהו ואופן הצגת טיעוניו מצביעים על טקסט נוסף ,לעיתים סמוי ,המלווה את הספר כולו ומשלב אותו בהרמוניה מושלמת בתיאוריה הכללית של ארנדט ובעיסוקה המתמשך בתופעה הטוטליטארית .למעשה ,מציג "אייכמן בירושלים" מכלול תיאורטי ,הממזג את טיעוניו השונים ,והמנותקים לכאורה האחד מהשני, לכדי הגות כוללת ,אוניברסאלית .עניינו אינו בשיפוט והאשמה של היהודים ,עקב התנהגותם הבלתי מוסרית בשואה ,או מנגד בזיכויו של פושע נאצי בכיר ,כי אם ביכולת הפעולה של היחיד תחת התנאים המודרניים ובסכנה שמציבים המשטרים הטוטליטאריים לקיום המוסרי בעולם ולאנושיות ככזו. הנושאים המרכזיים המוצגים ב"אייכמן בירושלים" הם למעשה חלק מטיעון פוליטי רחב, המורכב ממספר טענות משנה ,ומהווים פנים שונות לאותה תמה תיאורטית ,הצועדת יד ביד עם ההתפתחויות המודרניות והסכנות שמציב המשטר הטוטליטארי בפני האנושות .כלומר ,על אף מגוון העניינים הנידונים בספר במרכזו סוגיה פוליטית אחת ,ועל כן לא ניתן להפריד בין טיעוניו השונים .הן דיונה של ארנדט בדמותו ופועלו של אייכמן והן תיאורה את שיתוף הפעולה היהודי בשואה ,נובעים למעשה מעיסוקה המעמיק בסכנות המשטרים הטוטליטאריים ומצביעים על תופעה מודרנית כללית, הנוגעת לאנושות בכללה .מתוך השקפתה האוניברסאלית על האירועים ורצונה לדון בשואה מנקודת מבט כללית ולא פרטיקולארית-יהודית ,נובע גם יחסה של ארנדט למשפט עצמו ולדרך בה ניהלה אותו מדינת ישראל ,שהייתה מוקדשת באופן בלעדי למסרים היהודיים מן השואה .לראייתה ,לא הכירה מדינת ישראל בטבעה הכללי ,הייחודי וחסר התקדים שבהשמדת היהודים .היא ראתה את ההשמדה בפרספקטיבה הצרה של האנטישמיות הנצחית בלבד ,ולא כרצח עם בקנה מידה אנושי אוניברסאלי. זו יכולה להיות הזדמנות להעיר ,כי אומנם נקטה ארנדט בלשון שיפוטית ועוקצנית שעה שהיא דנה בספרה בכל ההיבטים של ניהולו היהודי של משפט אייכמן ,או בעת תיאורה את התנהגות היהודים בשואה ושיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים ,ומתוך כך ניתן היה להניח כי היא מפנה אצבע מאשימה כלפי היהודים ומבקשת באמצעות ספרה להוכיח את טעויותיהם ההיסטוריות .אולם טיעוניה האוניברסאליים לאורך ספרה והקונטקסט התיאורטי בתוכו נכתב הספר ,מעידים בבירור כי עניינה האמיתי הוא הטוטליטאריות והסכנות הגדולות הגלומות בתוכה .ארנדט ביקשה להדגיש את טבעה האוניברסאלי של השואה וחשיבותה לקיומו של רוע חדש .מתוך כך ,דחתה נחרצות כל ניסיון לשלב את רצח העם שביצעו הנאצים ברצף ההיסטוריה היהודית ,ונקטה בלשון ביקורתית בעת דיונה בדגש הפרטיקולארי שהעניקו לו היהודים .היא בחנה את גורלם של הקורבנות היהודיים במסגרת ההקשר הרחב של הרס המוסר והאנושיות בכללה ,כביטוי וכסמל לאיום הגדול המרחף מעל פני האנושות .כפי שכתבה לסמואל גרפטון אודות ספרה" :לא כתבתי 'ספר על יהודים' ,ואילו רציתי לכתוב על שואת היהודים ,מובן שלעולם לא הייתי מעלה בדעתי לבחור במשפט אייכמן בתור נקודת המוצא שלי" (מכתב חנה ארנדט לסמואל גרפטון ,ה 21 -בספטמבר ,0991בתוך :ארנדט2100 ,ד.)121 , רבות מפסיקותיה ב"אייכמן בירושלים" נאמרו בטון ביקורתי ,ואף מאשים לעיתים ,לא מפני שארנדט האמינה כי היהודים אשמים ברצח עצמם וביקשה להוכיח אותם על תרומתם המודעת והרצונית למימושו של "הפיתרון הסופי" ,כי אם מתוך שסברה שהשותפים כולם לפרויקט משפטו של אייכמן תפסו והבינו את רצח העם היהודי במונחים שלא תאמו את אופן המעשה ואת טיבו החדשני, 035 ואשר לא הלמו את הפשע החדש שהתבצע בשואה ,ועל כן ,האמינה ,היווה המשפט החמצה אדירה. מנהלי המשפט ,כמו גם משתתפיו וקהל היעד שלו ,התייחסו לאייכמן ולשואה בכלל אך ורק במונחי ההיסטוריה היהודית ,ולפיכך תפסו את הפשע שהתבצע בשואה כפוגרום הנורא ביותר בהיסטוריה היהודית ,ולא כביטוי קיצוני לפשע טוטליטארי .ארנדט ראתה את אושוויץ כחידוש חסר תקדים. לראייתה ,רצח עם הוא פשע חדש ,ומבצעיו ,אנשי המשטר הטוטליטארי שאייכמן הוא מייצגם ,הם תופעה חדשה .בהתייחסותם לשואה במונחים יהודיים בלבד ,טענה ,פספסו מארגני המשפט את המסר האמיתי שיש להפיק מהשואה ולא התוודעו למלוא חומרתה .במכתב שכתבה ללני יחיל ,הגיבה ארנדט לפסק הדין שנגזר על אייכמן" :הייתי קצת מאוכזבת" ,כתבה" ,לאו דווקא מן התוצאה; אבל הם לא התייחסו אף לא לאחת מן הנקודות המרכזיות והבוערות ]...[ .כאן אין עניינו במקרה שבו קצין נתן פקודה נפשעת ,אלא במקרה שמדינה שלמה הפכה לפושעת ,כלומר במקרה שלא היה עוד חוק שאפשר להסתמך עליו" (מכתב חנה ארנדט ללני יחיל ,ה 09 -בדצמבר ,0990בתוך :שביט ומכמן.)47 ,2101 , לשון אחר ,את הספר כולו כתבה ארנדט מפרספקטיבה אוניברסאלית של נאמנות לאמת ולאנושות כולה ,ולא מתוך נאמנות או אי-נאמנות לעמה או רצון להביע תרעומת וחוסר נחת מהמדינה היהודית שקמה זה מכבר .כאשר קוראים אותו באופן הזה ,ותוך בחינתו בקונטקסט הכללי של תופעת הטוטליטאריות ,מעורר הספר פחות עוינות וסלידה ,לטעמי ,ומציע תובנות חשובות בנוגע לחברה, לפוליטיקה ולעידן המודרני בכלל .כלומר הטיעון ,ולפיו "אייכמן בירושלים" אינו ספר אנטי-יהודי שנכתב במטרה להתנקם ביהודים או בבן-גוריון או כזה המעיד על שנאה עצמית או יסוד נפשי מעורער של המחברת ,נעשה משכנע והגיוני פי כמה כאשר קוראים את הספר בשדה התיאורטי בתוכו הוא נכתב .אחרי הכל ,גם אם הדבר נעשה במקוטע ,במרומז לעיתים ובאורח לא שלם ,הגותה של ארנדט מאופיינת בקשרים תיאורטיים פנימיים חזקים ,המחברים בין ספריה ומצביעים על קו מחשבה אחיד וקוהרנטי ,שעניינו הקשר המהותי שבין מחשבה ופעולה מוסרית והשלכות העידן המודרני על האדם ועל הקיום המוסרי בעולם .סוגיות אוניברסאליות אלו ,וביתר שאת חששותיה של ארנדט מהשלכות המשטרים הטוטליטאריים ,פרי המודרנה ,מצויות בשורש מחשבתה ומעצבות את כתיבתה גם בספר זה .למעשה ,ניתן לראות כי הקשר הגורדי שבין מחשבה ,שיפוט ופעולה מוסרית ,או מנגד היעדר מחשבה ,אי-יכולת לשיפוט מוסרי ועשיית רע ,הוא הקו התיאורטי המוביל בכל ספריה וכתיבתה של ארנדט ,ומעצב את הרהוריה הן על המשטרים הטוטליטאריים ועל משפטו של הפושע הנאצי ,אדולף אייכמן .הגותה הכללית מספקת מסגרת תיאורטית רחבה ובעלת כוח הסבר רב לספר זה ,ועל כן יש לקרוא אותו ,לטעמי ,בתוך הקונטקסט הכללי של כתיבתה ,ובפרט כהמשך להרהוריה המתמשכים בתופעת הטוטליטאריזם .זאת ועוד ,לא זו בלבד ש"יסודות הטוטליטאריות" הוא המקור המרכזי ממנו גזרה ארנדט רבות מתובנותיה על משפט אייכמן ,אלא שכאשר קוראים את ספרה על אייכמן בלא המסגרת התיאורטית הזו ,קשה לרדת לעומק דבריה ולהבין לאשורם את טיעוניה .רבות מקביעותיה מעוררות המחלוקת ביותר בספר זה מקבלות את מובנן רק כאשר הן נקראות בהקשר התיאורטי הנכון בו נכתבו ,כהמשך לתוצרי השליטה הטוטליטארית וכביטוי מוחשי לתופעה זו. 036 ארנדט האמינה כי יש לשפוט את מעשיהם המפלצתיים של הנאצים ,ואייכמן בתוכם ,בראי כולל של משטרים טוטליטאריים ,בהם עסקה וחקרה ,וביקשה להבין את התנהגות האנשים הפרטיים שפעלו בשואה בתוך המסגרת ההתנהגותית הרחבה של חייהם ,כתוצריו הישירים של משטר הבירוקרטיה הטוטליטארי .היא מיקמה את החוויה היהודית המודרנית בלב מעשה הביקורת שלה על החברה המודרנית כולה וביקשה להפיק ממנה מסר כללי ,הנוגע לקיום האנושי וליכולת הפעולה המוסרית של היחיד גם בתנאים רדיקאליים .לראייתה ,על מנת למנוע את הישנות הקטסטרופה ,אנו חייבים להכיר בכך שהשואה היא יותר מרק שאלה יהודית ,ואייכמן הוא יותר מסדיסט אנטישמי נוטף שנאה .רק במידה ונשכיל להבין זאת נוכל ,לטענתה ,לרדת לשורש הבעיה שהציב בפנינו העידן המודרני ולסלק את האיום הטוטליטארי המרחף מעל ראשינו .הבעייתיות שהייתה לה עם משפט אייכמן ,נגעה לעובדה שהממשלה ומערכת המשפט הישראלית פספסו את ההזדמנות הזו ,תוך התמקדות אך ורק ברוע ובמעשיו של איש יחיד ,אדולף אייכמן .מדינת ישראל ,ובן-גוריון בראשה ,פירשו את השואה כמעשה פרטיקולארי שכוון באופן בלעדי כנגד יהודים ונבע ממניעים זדוניים של אנטישמיות ארסית ,סדיזם ושנאת האחר ,וסברו כי האיום העתידי היחידי ,או לכל הפחות העיקרי ,שהיא מציבה בפנינו וממנו יש להיזהר ,נוגע לעם היהודי לבדו .עובדה זו היא שהפריעה לחנה ארנדט ,ובספרה "אייכמן בירושלים" ביקשה להפריכה ולהדגיש את ממדיה האוניברסאליים של השואה ושל המשטר הטוטליטארי בכלל, אשר הוא ,והוא בלבד ,איפשר את התרחשותה ,ורק הכרת טבעו האמיתי יכולה למנוע את הישנותה העתידית .השואה ,אליבא-דה ארנדט ,אינה מהווה את הפרק האחרון בשרשרת הביטויים האנטישמיים כנגד יהודים ,אלא את אחד מביטוייו הראשונים ,גם אם הקיצוניים ביותר ,של הטוטליטאריזם המודרני .הפשעים הנאציים ,ההשמדה השיטתית של אוכלוסייה אנושית שלמה, מסמלים ,מבחינתה ,את פתיחתו של פרק חדש ומסוכן מאין כמוהו בהיסטוריה האנושית ,במסגרתו הופכים בני האדם ליצורים אוטומאטיים ,נטולי חשיבה או זהות עצמית ,המרחב הפוליטי נהרס ,ועימו היכולת לפעולה מוסרית ,והטבע האנושי עצמו מוכחד לבלי שוב. בשונה מהאוזנר ,התובע במשפט ,אשר ביקש להפיק מהשואה לקח פרטיקולריסטי יהודי, שעיקרו העצמת היהודים באמצעות הגנה וחיזוק תמידי של מדינתם ,ראתה ארנדט ברדיפת היהודים תמרור אזהרה לאנושות כולה מפני סכנות המדינה הטוטליטארית .לדידה ,אף אומה אינה מוגנת א- פריורי מפני סכנות אלו ,מפני שהאימה שבמדינה הטוטליטארית טמונה בדיוק ביכולת שלה לסחוף אחריה מבצעים ,משקיפים מן הצד וקורבנות כאחד (בילסקי .)274 ,2117 ,האם ניתן לבחון את התנהגותו ופשעיו של אדולף אייכמן ,איש המשטר הטוטליטארי ורוצח ההמונים החדש ,ולרדת לשורש סכנתם ,בהיעדר היכרות עם התנאים המודרניים הטוטליטאריים במסגרתם פעל? האם ניתן להבין באמת את דמותו ואישיותו של האיש הניצב מאחורי תא הזכוכית ,בלא הבנה כוללת של המשטר חסר התקדים בתוכו פעל ושל הפשע החדש וההרסני שהביא לעולם? ארנדט סברה שלא ,ובספרה ביקשה להציג ניתוח כולל ,המשלב את התנהגותו של אייכמן ושל קורבנותיו היהודיים בהיסטוריה המודרנית כולה ומבינן כחלק בלתי נפרד מהתופעה הטוטליטארית של המאה העשרים .הפשע הטוטליטארי החדש הזה ,הטבח המנהלי שארגן מנגנון המדינה ,אותו זיהתה כסכנה המרכזית הניצבת כעת לפתחה של האנושות ומאיימת על המשך קיומה ,הוא שהביא את ארנדט לירושלים ,אל משפטו של אדולף אייכמן ,והוא שניצב בלב טיעוניה והרהוריה על התנהגותו והתנהגות קורבנותיו בעת השואה. 037 לסיכום" ,אייכמן בירושלים" הוא חלק מהגות פוליטית רחבה ,שפיתחה ארנדט במשך שנים ארוכות, ובמרכזה התופעה הטוטליטארית כולה .הוא עוסק בטבעו של האדם ובאיומים המוצבים לו על ידי המודרנה ,הוא עוסק בבירוקרטיה המודרנית וביכולת שלה לנהל מדינה באופן רצחני ולכונן שליטה טוטאלית בכל אזרחיה .הוא נוגע בדרך בה מבנה בירוקרטי מאפשר ביצוע המוני של פשעים מפלצתיים, בהיעדר הבנה ,ולו הקלושה ביותר ,כי פשעים אלו אכן מתקיימים .הוא עוסק ברוע המודרני ,המתאפיין בבנאליות ובהיעדר מחשבה ,ובזיקה החזקה שבין היכולות המנטאליות של בני האדם לבין יכולותיהם המוסריות ,בין יכולת החשיבה הפנימית לבין האפשרות לפעולה פוליטית משמעותית .זהו ספר פוליטי אוניברסאלי ,המציג המשך תיאורטי והשלמה לניתוח המעמיק ופורץ הדרך שערכה ארנדט למשטרים הטוטליטאריים ,וחותר להזהיר את האנושות פעם נוספת מפני סכנותיהם .הסוגיה היהודית איננה הסוגיה המרכזית בספר זה ואינה מהווה מושא העומד לחקירה בפני עצמו .עיסוקה של ארנדט בשואת היהודים כפוף לעניין התיאורטי הרחב שלה במודרניות הפוליטית בכלל ובתופעה הטוטליטארית בפרט .הוא משרת סוגיה רחבה בהרבה מן היהודים ,ועניינו האנושות בכללה .כלומר ,ל"אייכמן בירושלים" יש ,מבחינתה של ארנדט ,תפקיד תיאורטי ,לבסס ולשרת את התזה הכללית שלה ,בדבר טבעה ומאפייניה של השליטה הטוטליטארית .מטרתו להציג דוגמא חיה וממשית לתופעה הרחבה עליה היא דנה ב"יסודות הטוטליטאריות" ,ולאשש בכך את טענותיה ותובנותיה המוקדמות. ארנדט האמינה כי הסכנה הגדולה האורבת כיום לעתיד האנושות היא סכנת השתלטותם הכללית של המשטרים הטוטליטאריים על העולם ,כמו גם עליית חברת ההמון והאוטומטיזציה החברתית שהיא מנת חלקה ,וביטולה של הפוליטיקה וההוויה האנושית .להשקפתה ,עלינו להביט במבט כולל ומפוקח אל המציאות ולראות עצמינו כחלק מן העולם בו אנו חיים ,עולם הנאבק כיום יותר מתמיד בכוחות גדולים ,מפלצתיים ,המאיימים להכחיד את הטבע האנושי ככזה ואת קהילת האדם .רק במידה ונתפוס את עצמינו כחלק בלתי נפרד מהעולם ונשזור את ההיסטוריה והטרגדיה היהודית בנסיבות המודרניות האוניברסאליות ,ובפרט במאבקו הכולל של העולם כנגד הופעתו של רוע בנאלי מסוג חדש ,נוכל לפטור את העולם ,ואת עצמינו בתוכו ,מסכנת הטוטליטאריות ולגאול את האנושות מכליה ,או לכל הפחות מניוון פוליטי ומוסרי .מסיבה זו ,ב"אייכמן בירושלים" התמקדה ארנדט לא במסריה הפרטיקולאריים היהודיים של השואה ,כי אם באלו האוניברסאליים ,הנוגעים לאנושות בכללה .בכך ,לא הייתה כוונתה לזלזל בכבודם של המתים או בסבל שחוו הקורבנות ,או לבוא חשבון עם היהודים ועם המדינה הצעירה שכוננה עבורם ,כי אם למקד מבטינו בבעיה האמיתית המאיימת ,לדידה ,על המשך קיומנו ,הסכנה שהציבו בפנינו המשטרים הטוטליטאריים ,על מנת שנוכל להתמודד עימה כראוי ולחתור להבסתה. כאמור ,סברה ארנדט כי בחינה כללית של המאורעות ,בראי ההתפתחויות המודרניות והמשטרים הטוטליטאריים ,הם האמצעים הפוליטיים היחידים העשויים להוביל בסופו של דבר לשחרורה של האנושות מעולה הכבד של הטוטליטאריות .לראייתה ,טרם איחרנו את המועד ,ולפיכך היא ניצלה את ההזדמנות שנקרתה בדרכה עם קיומו של משפט אייכמן בישראל ,לבחון מקרוב את התופעה הטוטליטארית ולהצביע פעם נוספת על הסכנות הגלומות במשטר אימה טוטליטארי ועל הדרך להימנע מהישנותן העתידית ולפזר בכך את האפלה המעיבה על עולמנו. 038 סיכום ומסקנות ב"יסודות הטוטליטאריות" כתבה הפילוסופית הפוליטית הנודעת ,חנה ארנדט ,כי: אמת המידה היחידה למלחמה הכרחית היא מאבק נגד תנאים בהם בני אדם שוב אינם רוצים לחיות – וניסיוננו עם הגיהינום המבעית של המחנות הטוטליטאריים השכיל אותנו בדרך שאין טובה ממנה בדבר היתכנותם של תנאים כאלה .כך אפוא ,הפחד ממחנות הריכוז והתובנה הנובעת ממנו בדבר השליטה הטוטלית עשויים לשמש לפסילתן של כל ההבחנות הפוליטיות העבשות מימין ומשמאל ,ולהכניס במקומן את אבן הבוחן הפוליטית החשובה ביותר להערכתם של מאורעות בזמננו ,כלומר ,אם הם משרתים שליטה טוטליטארית או לאו (ארנדט.)990-991 ,2101 , במחקר זה ביקשתי להציע קריאה אוניברסאלית לספרה של ארנדט" ,אייכמן בירושלים" ,שנכתב כדיווח על משפטו של הפושע הנאצי הבכיר ,אדולף אייכמן ,ולטעון כי הוא מהווה המשך תיאורטי ישיר למחקר הכללי שערכה כעשר שנים קודם לכן למשטרים הטוטליטאריים ,ופורסם בספרה הנועז, "יסודות הטוטליטאריות" .לראייתה של ארנדט ,מהווה הטוטליטאריות ביטוי לסכנה המודרנית הגדולה מכל ,המרחפת מעתה מעל לראשינו ומציבה אזהרה חמורה וקונקרטית להמשך עתידנו כבני אנוש ,אשר השלכותיה ההרסניות ונזקיה הפוטנציאליים גדולים לאין שיעור מכל סכנה פרטיקולארית המאיימת על קבוצה אנושית שהיא .אי לכך ,היא האמינה כי יש לבחון ולהעריך את האירועים הפוליטיים העכשוויים בראש ובראשונה בראי אוניברסאלי ,מתוך ראייה כוללת של תרומתם והזנתם את האיום הטוטליטארי .אבן הבוחן לבחינת משפטו של אייכמן והתנהגותו הנפשעת בעת השואה ,כמו זו של קורבנותיו ,הייתה עבורה מידת קישורם לתופעה הטוטליטארית כולה ותרומתם לרוע המודרני. היא ביקשה לבחון מהם המאפיינים והממדים בדמותו של הרוצח הנאצי העומד כעת למשפט ובאלו של קורבנותיו ,הנובעים במישרין או בדרך עקיפה מן הסכנה הטוטליטארית ,ואשר יש בהם ללמדנו דבר- מה חדש על התופעה הטוטליטארית כולה ועל הדרכים המתאימות להיאבק בה .לפיכך ,הספר כולו נכתב מנקודת מבט אוניברסאלית ,טוטליטארית ,וטיעוניו השונים ,בהתאם לכך ,נוסחו כמשענת וכאישוש להנחה כללית זו וחתרו לאותת בכיוונים מכיוונים שונים ,על מצבה הקשה של האנושות בעת המודרנית ועל טבעו ויכולותיו של האדם הפרטי לאור הטוטליטאריות. בספרה ,מיקמה ארנדט את התנהגותו של אייכמן ואת זו של קורבנותיו היהודיים בהקשר רחב יותר ,של הקריסה המוסרית הטוטאלית שהתחוללה בכל האומות הכבושות ,בעת שנשלטה אירופה על ידי המשטר הטוטליטארי ,והעמידה את התנהגותם בהתאמה גמורה לדרך בה חברה טוטליטארית רוכשת את הכוח והאמצעים לרסק את החירות האינדיווידואלית ,עד כדי סיכול כל פעולה מוסרית וביטוי עצמי .פרשנותה לשואה איפשרה להוציא את רוצח ההמונים מן הקונטקסט הספציפי של השואה וההיסטוריה היהודית ,ולהעבירו אל הקונטקסט הכללי ,של משטר טוטליטארי והסכנות האורבות ממנו לכל בני האדם באשר הם .כנגד הלקח היהודי הפרטיקולארי מן השואה ,אשר היה לו גוון פרו-ציוני מובהק – נגד התלות באחרים ,בגנות החולשה ובזכות מדינה עצמאית וחזקה בעלת כוח להגן על היהודים – באה ארנדט והעמידה את סיפור השואה בשדה הדיון הרחב של הרוע והיכולות 039 האנושיות בעידן המודרני .בניגוד ללקחים לאומיים-יהודיים ספציפיים מן השואה ,היא ביקשה להדגיש את מרכיביה האוניברסאליים ,ולהתייחס אליה כלקח עבור האנושות כולה ,בנוגע למה שעלולים בני אנוש לחולל בעידן המודרני לבני אנוש אחרים (שפירא.)021-022 ,2117 , באמצעות עמידה על הקשרים התיאורטיים הרבים הקיימים בין "אייכמן בירושלים" ל"יסודות הטוטליטאריות" ,חשפתי את המרחב התיאורטי בתוכו ,לטעמי ,נכתב הספר ,והסקתי כי את התשתית התיאורטית ל"אייכמן בירושלים" הניחה ארנדט כעשר שנים קודם לפרסומו ,בספרה "יסודות הטוטליטאריות" .מתוך שכך ,טענתי ,לא ניתן להבינו כראוי ולרדת לעומק ולמורכבות טיעוניו בהיעדר מסגרת טקסטואלית זו ,המהווה לו בית תיאורטי .ארנדט בחנה את האיש בתא הזכוכית באמצעות התובנות אותן רכשה בעבודותיה הקודמות .שורשיהם של מרבית טיעוניה נעוצים במחקר שערכה לקטסטרופות של הטוטליטאריות ,ולפיכך רבים מן הדברים והעמדות שהביעה בספר זה הופכים מובנים ומתקבלים יותר על הדעת כאשר הם נקראים בהקשרם הראוי .בספרה ,ביקשה ארנדט להתעמת פעם נוספת עם הנושאים שהובילו ,לדידה ,לקטסטרופה האירופית הגדולה ביותר שידעה האנושות ,ולהדגימם באמצעות אדולף אייכמן וקורבנותיו היהודיים .לפיכך ,טענתי ,נכון יהיה לקרוא את הספר כהמשך ישיר לטיעוניה החלוציים בדבר התופעה הטוטליטארית כולה וההתפתחויות המודרניות .הרהוריה על המשטר הטוטליטארי והשפעותיו על הפוליטיקה והאנושיות ככזו ,כמו גם עיסוקה בקשר שבין מחשבה למוסר ובהשפעותיו הכלליות של העידן המודרני על האדם יחיד ,הם הניצבים ביסוד הספר על משפט אייכמן ומהווים את השדה התיאורטי לכתיבתו ,ומכאן גם להבנתו. כאמור ,חתרה האוניברסאליות של ארנדט למקם את השואה בתוך מסלולה הכולל של ההיסטוריה המודרנית ולהפיק ממנה מסר רחב ,הנוגע לאנושות בכללה וליכולת הפעולה המוסרית של היחיד גם בתנאים רדיקאליים .ככזו ,לא זכתה נקודת מבטה לקבלה והערכה מרובה מצד בני זמנה היהודיים, אשר לרוב קראו את הספר ככזה המורכב משלוש טענות נפרדות ,המכוונות כולן להתנגח ביהודים ובמדינה החדשה שכוננו ,פירשו את אמירותיה כציניות וביקורתיות להפליא כלפי בני עמה והאשימו אותה באנטישמיות ,בגידה בעמה ושנאה עצמית .כלומר ,הדיאלקטיקה היהודית-אירופית הניכרת בספרה ,וניסיונה לשזור את ההיסטוריה היהודית ברשת הכוללת של החוויה האירופית המודרנית, הותירה אחריה שובל של אי-הבנות מצד המבקרים שהגיבו לספר .מבקריה של ארנדט לא ששו לקבל פרשנות אשר לכאורה מסירה אחריות מן המעוולים ,מפנה אצבע מאשימה כלפי הקורבנות ותולה את השואה כולה בהתפתחויות מודרניות כלליות ,שאין להן דבר עם האנטישמיות ושנאת היהודים העתיקה .מרביתם הסתייגו נחרצות מנקודת השקפתה האוניברסאלית על השואה וביקרו בחריפות ובתקיפות את ספרה .ארנדט הפכה לאיום טורדני והיא וספרה זכו ליחס עוין ומאשים בקרב החוגים היהודיים ,שעיקר מעוקצה את התזה המגולמת בספר והקהה את הרעיון הפילוסופי החריף הניצב במרכזו .אופן קריאתם הוביל לרוב לסגירות ואטימות כלפי תובנותיו המהותיות ולפרשנויות רבות ומגוונות לטיעוניה של ארנדט ,אשר חרגו בהרבה מכוונתה האמיתית ומאמירותיה הישירות. להשקפתה של ארנדט ,השואה היא סימפטום בלבד לבעיה האמיתית הניצבת כיום לפתחה של האנושות ,ולא המהות שלה או המקור ממנו היא מגיעה .פיתרון הבעיה באמצעות הקמת מדינה יהודית חזקה ומיקוד תשומת הלב בשנאת היהודים הנצחית ,שגוי ,לטענתה ,חלקי בלבד ואין בו כדי 041 לשמש בלם מפני הסכנה .הקמת מדינה יהודית ,חזקה ומיליטריסטית ,היא אולי ערובה לביטחון מסוים של העם היהודי היושב בציון ,אם כי גם לא לאורך זמן ,אולם אין היא ערובה ,כל עיקר, לביטחון האנושות .היא אינה מהווה תשובה של ממש לתופעת הטוטליטאריות ,לכל היותר היא מעניקה מפלט זמני לחלק מהיהודים מן הגורל האכזר המצפה לאנושות כולה .בניסיונה ללמוד מן ההיסטוריה ומטעויות העבר ,הסתכלה ארנדט קדימה ,לטווח הארוך ,וביקשה למצוא פתרונות עתידיים עבור האנשים "המיותרים" הבאים ,אלו שעלולים להיות הקורבנות הבאים של המודרנה, למצוא עצמם ברשימה השחורה של מדינה טוטליטארית כלשהי ולהיות מועדים לגירוש או ל"יישוב מחדש" במזרח .במידה ולא נפנים עובדה זו ,האמינה ,ונקבל את הפיתרון הפרטיקולארי היהודי כאמת מוחלטת וכתשובה לבעיות השעה הנוקפות ,רק נסמא את עינינו ונסיט את תשומת ליבנו מן הבעיה האמיתית ,הבוערת ,הדורשת פיתרון של ממש .פיתרון כולל ,אוניברסאלי ,ולא כזה הנוגע ליהודים לבדם .מאחר והשואה היא ביטוי בלבד לסכנות הגלומות במשטרים הטוטליטאריים ,סברה ,ואייכמן הוא דוגמא לסוג הפושעים החדש שיצרו משטרים אלו ,עלולה הקטסטרופה שפקדה את יהודי אירופה, במידה ולא נתמודד עימה כראוי ,לשוב על עצמה ולרדוף את האנושות מעתה ואילך. כלומר ,על אף שנטען זאת לא אחת על ידי מבקריה במחלוקת הסוערת שהתחוללה סביב "איכמן בירושלים" ,ארנדט אינה ביקשה בספרה להפחית מעוצמת הקטסטרופה שפקדה את העם היהודי ,או לחלופין להשיל מעל המרצחים הנאציים את האחריות לזוועות שהתרחשו .תחת זאת ,כפי שביקשתי לטעון במהלך עבודת המחקר ,חתרה ארנדט ,ובאומץ רב יש לומר ,להצביע על הבעיה האמיתית ,המוקד ומקור הסכנה ,לראייתה ,שאיפשרה לשואה להתרחש והמיטה אסון שאין שני לו על העם היהודי והאנושות בכללה .בעשותה כן ,לא ניסתה ארנדט לזלזל בסבל הרב שחוו היהודים בשואה ולהפחית ממידת נוראותו ,כי אם לנסות להאיר את הבעיה המרכזית אותה מגלמת השואה ,להסיט מבטינו למקורה ועל ידי כך לבלום את התפשטותה .במקום להביט בתופעה האמיתית הניצבת בלב הקטסטרופה ומזינה אותה ולבחון את הגורמים והזרמים השונים ,הגלויים כמו התת-קרקעיים, שאיפשרו את התרחשותה ,ובכך להתמודד עימה כראוי ואולי אף להביסה ולמנוע את השתלטותה ההרסנית על העולם האנושי ,סברה ארנדט כי היהודים מתעקשים להתמקד בביטוי אחד בלבד של התופעה ,ביטוי מרכזי וקיצוני מאין כמוהו ,אולם בשום פנים לא יחידי ואחרון. התייחסותם של מרבית המבקרים היהודיים ל"אייכמן בירושלים" כספר ייחודי וספציפי ,הנעדר זיקה לעיוניה הפוליטיים הכלליים של ארנדט בתופעה הטוטליטארית ,מחטיאה לטעמי את כוונתה ומובילה לחוסר הבנה של התובנות המהותיות המוצגות בו ,ומכאן לעוינות וסלידה כלפי הספר כולו .במקום להגיב לתיאוריה הפוליטית הכללית שלה ,שנוסחה לראשונה ב"יסודות הטוטליטאריות" ועיצבה לאחר מכן גם את "אייכמן בירושלים" ,בחרו המבקרים לבחון את הספר באופן פרטני ואוטונומי ,להגיב לכל סוגיה המופיעה בו בנפרד ולנתק את טיעוניו מהקשרם הפוליטי-פילוסופי הכולל ומן השדה המחקרי בתוכו נכתבו .מרבית החוקרים לא בחנו את הספר כמכלול תיאורטי המהווה המשך לעיוניה של ארנדט בתופעה הטוטליטארית ,ולפיכך התייחסו אליו ככזה העוסק בעניינים יהודיים בלבד ומנתח לעומק את החוויה היהודית בשואה .קריאה כזו עלולה בהחלט לעורר עוינות כלפי הספר ולהעלות האשמות בדבר קשיחות לב והיעדר רגישות מצידה של המחברת לעניינים "הנוגעים בציפור-הנפש" (שלום.)92 ,0979 , 040 בהתעקשותם לקרוא את הספר כשלוש טענות נפרדות ובמנותק מעיוניה של ארנדט בטוטליטאריות, פספסו לטעמי מרבית החוקרים שהגיבו אליו את המסר המהותי והאקוטי הטמון בו ,את התובנות הגלומות בתוכו הנוגעות לעתיד כולנו .הם החמיצו הזדמנות לרדת לעומקן של אמירותיה ואזהרותיה של ארנדט ולהגיע להבנה אמיתית וחודרת בנוגע לשואה ולתנאים שאיפשרו את התרחשותה .המחקר שערכה ארנדט לשואה ולטוטליטאריות בכלל הוא בעל ערך אינטלקטואלי ופוליטי עצום ,ותרומתו להבנת עולמנו ומצבה של החברה האנושית בעת המודרנית חשובה לעין ערוך .קריאה אוניברסאלית של הספר ,כפי שביקשתי לעשות במחקר זה ,חושפת את הבסיס התיאורטי בתוכו הוא נכתב וכך גם את המסרים החשובים המגולמים בתוכו לפוליטיקה המודרנית ולחברה האנושית בכלל. לסיכום ,העוינות המאיימת והתקיפה שעורר ספרה של חנה ארנדט על משפט אייכמן בקרב מרבית קוראיו היהודיים ,נבעה לטעמי מהיעדר קריאתו בשדה התיאורטי בתוכו הוא נכתב .לרוב ,הוא נקרא כספר העוסק באופן בלעדי בחוויה היהודית בשואה ,ספר מבודד ,המורכב משלוש טענות שונות ומנותקות האחת מן השנייה ,החותר לבקר את היהודים על החלטותיהם ההיסטוריות ועל אופן התנהגותם בעת השואה .במחקר זה ביקשתי להראות כי טיעוניה של ארנדט ב"אייכמן בירושלים" אינם מנותקים אחד מן השני ועומדים כל אחד בפני עצמו ,כי אם מציגים מכלול תיאורטי שלם ,שאין עניינו החוויה היהודית ,ו קשורים באופן מהותי והדוק לניתוח שערכה למודרניות ולטוטליטאריות בפרט .טענתי כי לא ניתן להבין לאשורן את קביעותיה בספר זה ,בהיעדר היכרות עם התיאוריה הפוליטית האוניברסאלית הניצבת בבסיסן והמהווה עבורן מסגרת תיאורטית .הביקורות הרבות שספג הספר והעוינות שרחשו לו רבים ,נבעו בדיוק מהיעדר חיבורו לקונטקסט הכללי בו הוא נכתב ומקריאה סלקטיבית ומבודדת של טיעוניו .בעוינותם האידיאולוגית כלפי ארנדט וכלפי אופן ניתוחה האוניברסאלי את השואה ,לא השכילו מרבית המבקרים היהודיים להבין כי ניתוח זה אינו מכוון כל עיקר כנגד העם היהודי ,וכי חשיבה אוניברסאלית וניתוח כללי של המאורעות ,הבוחן אותם בראי ההתפתחויות המודרניות ומשלבם לבלי היתר במערך החיים האירופיים ,יש בהם כדי לגאול אותנו מנזקיו העתידיים של המשטר הטוטליטארי ולמנוע על ידי כך את הישנות הקטסטרופה. הצעות למחקרים עתידיים עלו במהלך התהוותו וכתיבתו של מחקר זה .כאמור ,עבודת המחקר מתחה קו תיאורטי בין ספרה של חנה ארנדט" ,אייכמן בירושלים" ,לספרה המוקדם יותר" ,יסודות הטוטליטאריות" ,והצביעה על מסגרת תיאורטית כוללת ,הממזגת את שני הספרים לכדי הגות פוליטית קוהרנטית אחת .מעניין יהיה להרחיב את התזה שלי ,בדבר המכלול התיאורטי המאפיין את כתיבתה של ארנדט ,ולתור אחר קווי המחשבה המחברים את כל כתביה ,במידה וישנם ,מעבר לשני הספרים שנידונו במחקר זה .ניתן לבדוק במחקר עתידי האם אכן קיימת מסגרת תיאורטית אחידה וקוהרנטית ,הממזגת את הגותה של ארנדט כולה לכדי מכלול פילוסופי-פוליטי שלם ,ולהדגים את הדרכים באמצעותן מתקשרים כתביה האחד לשני .מרגרט קנובן טענה כי ישנו קו מחשבתי רציף וקוהרנטי המחבר בין כל כתביה של ארנדט ,וכי יש בחשיפתו לייצר תמונה תיאורטית שלמה אחת, המאירה את משנתה ואת דמותה האינטלקטואלית בדרכים חשובות שטרם הובחנו די צורכן .הגותה הפוליטית של ארנדט ,קבעה ,לא בנויה מאיים מבודדים של מחשבה ,כי אם כרשת מפותלת ומורכבת של רעיונות ,בעלת קשרים וחיבורים פנימיים רבים ) .(Canovan, 1992, 6-15עם זאת ,התמקדה 042 קנובן בעיקר בקשרים התיאורטיים המחברים בין שני ספריה של ארנדט " -המצב האנושי" ו"יסודות הטוטליטאריות" -ובספרה כמעט ואין נגיעה ליתר כתביה והצבעה על מסגרת הסברתית ותיאורטית אחת ,כוללת ,המאירה ומעצבת את טיעוניהם .מחקר מעניין יהיה כזה המשלב בין קביעותיה ומסקנותיה של קנובן לבין הנחות מחקר זה ,ובוחן אם אכן קיימים קווי מחשבה קוהרנטיים, המחברים את כל הגותה וכתיבתה של ארנדט לכדי הגות פוליטית אחת אשר לה זרועות רבות. כמו כן ,אחת מן התובנות שעלו בעבודת מחקר זו ,היא כי על אף הקשר התיאורטי הקיים בין ספרה של ארנדט על משפט אייכמן לבין ספרה המוקדם יותר" ,יסודות הטוטליטאריות" ,מרבית המבקרים שנטלו חלק בפולמוס הציבורי העז שהתחולל סביב "אייכמן בירושלים" ,בחנו אותו באופן מבודד ובמנותק מן התיאוריה הפוליטית הכללית שלה ,ובתגובותיהם כמעט ולא התייחסו למחקר המעמיק שערכה לתופעה הטוטליטארית ולמסקנותיו בדבר השפעותיה על המחשבה ,המוסר וההוויה הפוליטית והאנושית בעת המודרנית .מעניין יהיה לבחון את הרקע והסיבות להיעדר החיבור בין שני הספרים ,כמו גם את מאפייני החלוקה הפנימית של מבקרי ספרה של ארנדט ,תומכים מול מתנגדים, יהודים מול לא-יהודים ,ציונים מול לא-ציונים .מדוע מרבית קוראיו היהודיים של "אייכמן בירושלים" בחנו אותו לרוב כספר אנטי-יהודי או ככזה שמטרתו המרכזית לבקר את העם היהודי ואת המדינה הציונית שכונן ,והתייחסו לנושאים השונים המוצגים בו כשלוש טענות אוטונומיות ולא כמכלול תיאורטי ,כפי שהצעתי במחקר זה? האם יהדותם של מרבית מתנגדי הספר היא הניצבת בלב תגובתם ומעצבת את עוינותם ,או שמא ישנו מאפיין זהותי אחר שהציבם בעמדה ניצית זו והובילם להתייחס לספר באופן יהודי-פרטיקולארי בלבד ,כספר העוסק בחוויה היהודית בשואה ,ולא כספר אוניברסאלי המהווה חלק מהגות רחבה ,שעניינה הסכנות הטוטליטאריות של העידן המודרני? 043 רשימת מקורות אבינרי ,שלמה" .2101 ,על טוטליטאריות ורוע :הרודנות על פי חנה ארנדט" ,הארץ,07.2.01 , ( http://www.haaretz.co.il/literature/1.1189520אוחזר ב.)22.9.02 - אופיר ,עדי" .2114 ,רשות הרבים ושאלת השלטון :על המחשבה הפוליטית של ארנדט" ,עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים) ,חנה ארנדט :חצי מאה של פולמוס ,תל אביב :הקיבוץ המאוחד070- , .098 ארנדט ,חנה .2111 ,אייכמן בירושלים :דו"ח על הבנאליות של הרוע ,מאנגלית :אריה אוריאל .תל אביב :בבל. ארנדט ,חנה .2101 ,יסודות הטוטליטאריות ,מאנגלית :עדית זרטל .תל אביב :הקיבוץ המאוחד. ארנדט ,חנה2100 ,א" .אנטישמיות" ,כתבים יהודיים ,מאנגלית :איה ברויר .תל אביב :הקיבוץ המאוחד.099-79 , ארנדט ,חנה2100 ,ב" .אנו הפליטים" ,כתבים יהודיים ,מאנגלית :איה ברויר .תל אביב :הקיבוץ המאוחד.071-099 , ארנדט ,חנה2100 ,ג" .מכתב לגרשם שלום" ,כתבים יהודיים ,מאנגלית :איה ברויר .תל אביב :הקיבוץ המאוחד.117-110 , ארנדט ,חנה2100 ,ד" .תשובות לשאלות של סמואל גרפטון" ,כתבים יהודיים ,מאנגלית :איה ברויר. תל אביב :הקיבוץ המאוחד.121-118 , ארנדט ,חנה2100 ,ה" .מה נשאר? נשארת השפה :שיחה טלוויזיונית עם גאוס" ,כתבים יהודיים, מאנגלית :איה ברויר .תל אביב :הקיבוץ המאוחד.144-120 , אשהיים ,סטיבן" .2117 ,חנה ארנדט בירושלים :מבוא" ,סטיבן אשהיים (עורך) ,חנה ארנדט בירושלים ,מאנגלית :יעקב גוטשלק ואנאלו ורבין .ירושלים :מאגנס.02-0 , בילסקי ,ליאורה" .2110 ,כעוף החול :ארנדט בירושלים ,אלפיים" ,בשביל הזיכרון .21-09 ,40 בילסקי ,ליאורה" .2114 ,בחזרה לטריטוריה :חנה ארנדט ומשפט אייכמן" ,עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים) ,חנה ארנדט :חצי מאה של פולמוס ,תל אביב :הקיבוץ המאוחד.041-017 , בילסקי ,ליאורה" .2117 ,תחרות מספרי הסיפורים במשפט אייכמן" ,סטיבן אשהיים (עורך) ,חנה ארנדט בירושלים ,מאנגלית :יעקב גוטשלק ואנאלו ורבין .ירושלים :מאגנס.281-297 , ברונר ,ז'וזה" .2114 ,ביקורת הבנאליות הטהורה :על הדה-הומניזציה של אייכמן אצל ארנדט" ,עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים) ,חנה ארנדט :חצי מאה של פולמוס ,תל אביב :הקיבוץ המאוחד.019-80 , גוטמן ,ישראל" .0999 ,שנאה עצמית נוסח ארנדט" ,ילקוט מורשת .014-000 ,)9( 4 גולדהגן ,דניאל י .0998 ,.תליינים מרצון בשירות היטלר :גרמנים רגילים והשואה ,תל אביב :ידיעות אחרונות וחמד. גורני ,יוסף" .0998 ,האינטלקטואלים היהודיים בשיח הציבורי על משפט אייכמן" ,הציונות 111- ,20 .194 044 גרודזנסקי ,שלמה" .0979 ,גב' ארנדט בין בקבוקי הבושם" ,תשומת לב :מאמרים ורשימות בענייני חברה ,תל אביב :הקיבוץ המאוחד.294-248 , הלברשטאם ,מיכאל" .2117 ,חנה ארנדט על הנשגב הטוטליטרי והבטחתו לחירות" ,סטיבן אשהיים (עורך) ,חנה ארנדט בירושלים ,מאנגלית :יעקב גוטשלק ואנאלו ורבין .ירושלים :מאגנס001- , .019 הרצוג ,אנבל" .2114 ,מסלולים פוליטיים ,גבולות וחופש" ,עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים) ,חנה ארנדט :חצי מאה של פולמוס ,תל אביב :הקיבוץ המאוחד.207-099 , וילה ,דנה" .2117 ,טוטליטריות ,מודרניות והמסורת" ,סטיבן אשהיים (עורך) ,חנה ארנדט בירושלים, מאנגלית :יעקב גוטשלק ואנאלו ורבין .ירושלים :מאגנס.091-017 , זרטל ,עדית" .0998 ,חנה ארנדט נגד מדינת ישראל" ,תיאוריה וביקורת .098-099 ,01-02 זרטל ,עדית .2112 ,האומה והמוות :היסטוריה זיכרון פוליטיקה ,אור יהודה :דביר. זרטל ,עדית2114 ,א" .הקדמה" ,עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים) ,חנה ארנדט :חצי מאה של פולמוס ,תל אביב :הקיבוץ המאוחד.04-9 , זרטל ,עדית2114 ,ב" .ציות ומרי ב'ימי האופל'" ,עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים) ,חנה ארנדט :חצי מאה של פולמוס ,תל אביב :הקיבוץ המאוחד.099-041 , זרטל ,עדית" .2101 ,פתח דבר" ,יסודות הטוטליטריות ,מאנגלית :עדית זרטל .תל אביב :הקיבוץ המאוחד.14-02 , חוברס ,איל" .2114 ,שפה ודמוקרטיה במחשבה של ארנדט" ,עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים) ,חנה ארנדט :חצי מאה של פולמוס ,תל אביב :הקיבוץ המאוחד.49-11 , יאנג-ברוהל ,אליזבת .2101 ,חנה ארנדט :בשל האהבה לעולם :ביוגרפיה ,מאנגלית :אילנה דגני בינג. תל אביב :רסלינג. יקירה ,אלחנן .2119 ,פוסט-ציונות פוסט-שואה :שלושה פרקים על הכחשה ,השכחה ושלילת ישראל ,תל אביב :עם עובד. כהן ,ירחמיאל" .0971 ,האדם מול הטוטליטאריות בחשיבתה של חנה ארנדט" ,ילקוט מורשת 017- ,09 .012 כהן ,ירחמיאל" .2117 ,תגובות דור ל'אייכמן בירושלים'" ,סטיבן אשהיים (עורך) ,חנה ארנדט בירושלים ,מאנגלית :יעקב גוטשלק ואנאלו ורבין .ירושלים :מאגנס.100-284 , לאור ,יצחק" .2114 ,אף מילה על ציונות :ארנדט והמחשבה הלאומית" ,עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים) ,חנה ארנדט :חצי מאה של פולמוס ,תל אביב :הקיבוץ המאוחד.10-07 , לאקר ,ולטר" .2117 ,פולחן ארנדט :חנה ארנדט כפרשנית פוליטית" ,סטיבן אשהיים (עורך) ,חנה ארנדט בירושלים ,מאנגלית :יעקב גוטשלק ואנאלו ורבין .ירושלים :מאגנס.99-90 , לזוביק ,יעקב .0999 ,הבירוקרטים של היטלר :משטרת הביטחון הנאצית והבנאליות של הרשע, ירושלים :מאגנס. מארוס ,מיכאל'" .2117 ,אייכמן בירושלים' :צדק והיסטוריה" ,סטיבן אשהיים (עורך) ,חנה ארנדט בירושלים ,מאנגלית :יעקב גוטשלק ואנאלו ורבין .ירושלים :מאגנס.217-229 , 045 מומסן ,הנס" .2117 ,פרשנותה של חנה ארנדט לשואה כאיום על הקיום האנושי :רקע אינטלקטואלי", סטיבן אשהיים (עורך) ,חנה ארנדט בירושלים ,מאנגלית :יעקב גוטשלק ואנאלו ורבין. ירושלים :מאגנס.299-248 , מירון ,גיא" .2101 ,יסודות הטוטליטריות :קריאה חדשה בעברית" ,בשביל הזיכרון .10-22 ,9 נוקס-בראן ,מייקל" .2101 ,האם אפשר להחיות את הפוליס?" ,תכלת .90-48 ,40 סימון ,ארנסט ע" .0991 ,.חנה ארנדט :ניסיון ניתוח" ,מולד .299-219 ,)081-079( 20 פלדמן ,רון" .2100 ,היהודי כמנודה :המקרה של חנה ארנדט ( ,")0979-0919חנה ארנדט :כתבים יהודיים ,מאנגלית :איה ברויר .תל אביב :הקיבוץ המאוחד.70-14 , קוהן ,ג'רום" .2101 ,הערת פתיחה" ,יסודות הטוטליטריות ,מאנגלית :עדית זרטל .תל אביב :הקיבוץ המאוחד.00-9 , קוהן ,ג'רום" .2100 ,חיים יהודיים ,"0979-0919 :חנה ארנדט :כתבים יהודיים ,מאנגלית :איה ברויר. תל אביב :הקיבוץ המאוחד.11-9 , קריק ,ברנרד" .2117 ,ארנדט ו'מקורות הטוטליטריות' :עמדה אנגלו-צנטרית" ,סטיבן אשהיים (עורך), חנה ארנדט בירושלים ,מאנגלית :יעקב גוטשלק ואנאלו ורבין .ירושלים :מאגנס.002-010 , רבינסון ,יעקב .0999 ,העקוב למישור :יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי ,מאנגלית :צבי בר-מאיר ואריה מור .ירושלים :מוסד ביאליק. רצבי ,שלום" .2100 ,על המונח 'אחריות' ועל הצורך בקריאה מחודשת של תפיסת האנטישמיות של חנה ארנדט" ,עיונים בתקומת ישראל .499-419 ,20 שביט ,שרית ומכמן ,דן" .2101 ,חנה ארנדט ולני יחיל – חברות שלא עמדה במבחן" ,יד ושם – קובץ מחקרים .94-07 ,)2( 17 שלום ,גרשם" .0982 ,מכתב לחנה ארנדט" ,דברים בגו :פרקי מורשה ותחייה ,תל אביב :עם עובד90- , .99 שפירא ,אבנר" .2101 ,תרגום מאוחר ל'יסודות הטוטליטריות' של חנה ארנדט" ,עכבר העיר,27.0.01 , ( http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,44770,.aspxאוחזר ב.)04.9.02 - שפירא ,אניטה" .2117 ,משפט אייכמן – דברים שרואים מכאן לא רואים משם" ,יהודים ,ציונים ומה שביניהם ,תל אביב :עם עובד.029-000 , Abel, Lionel, 1963. “The Aesthetics of Evil: Hannah Arendt on Eichmann and the Jews”, Partisan Review xxx (2), 211-230. Arendt, Hannah, 1958. The Human Condition, Chicago: University of Chicago Press. Arendt, Hannah, 1961. Between Past and Future, New York: Viking Press. Arendt, Hannah, 1978. The life of the Mind 1, New York: Harcourt Brace Jovanovich. Aschheim, Steven E., 1997. “Nazism, Culture and The Origins of Totalitarianism: Hannah Arendt and the Discourse of Evil”, New German Critique 70, 117-139. 046 Bernstein, Richard J., 1996. “Did Hannah Arendt Change Her Mind?: From Radical Evil to the Banality of Evil”, Larry May and Jerome Kohn (eds.), Hannah Arendt: Twenty Years Later, Cambridge: MIT Press, 127-146. Bernstein, Richard J., 1997. “’The Banality of Evil’: Reconsidered”, Craig Calhoun and John McGowan (eds.), Hannah Arendt and the Meaning of Politics, Minneapolis and London: University of Minnesota Press, 297-322. Canovan, Margaret, 1992. Hannah Arendt; A Reinterpretation of Her Political Thought, Cambridge: University of Cambridge Press. Cohen, Jean L. and Arato, Andrew, 1994. “The Normative Critique: Hannah Arendt”, Civil Society and Political Theory, Cambridge: MIT Press, 177-200. Cohen, Richard I., 1993. “Breaking the code: Hannah Arendt's Eichmann in Jerusalem and the public polemic - myth, memory and historical imagination”, Michael 13, 29-85. Diner, Dan and Bashaw, Rita, 1997. “Hannah Arendt Reconsidered: On the Banal and the Evil in Her Holocaust Narrative”, New German Critique 71, 177-190. Dossa, Shiraz, 1984. "Hannah Arendt on Eichmann: The Public, the Private and Evil", The Review of Politics 46 (2), 163-182. Ezra, Michael, 2007. “The Eichmann Polemics: Hannah Arendt and Her Critics”, Democratiya 9, 141-165. Hansen, Phillip, 1993. Hannah Arendt: Politics, History and Citizenship, Cambridge: Polity Press. Hilberg, Raul, 1961. The Destruction of the European Jews, Chicago: Quadrangle Books. Macdonald, Dwight, 1964. “Eichmann and the Jews”, Partisan Review 2, 265-266. Maruzzi, Norma C., 2000. “The Banality of Evil”, Speaking Through the Mask: Hannah Arendt and the Politics of Social Identity, Ithaca and London: University of Cornell Press. McGowan, John, 1998. Hannah Arendt; An Introduction, Minneapolis: University of Minnesota Press. Musmanno, Michael A., 1963. “Eichmann in Jerusalem: A Critique”, Chicago Jewish Forum 21 (4), 282-285. 047 Novick, Peter, 2000. “Self-Hating Jewess Writes Pro-Eichmann Series”, The Holocaust and Collective Memory: the American Experience, London: Bloomsbury, 127-145. Phillips, William, 1964. “Arguments: More on Eichmann”, Partisan Review xxxi (2), 278283. Podhoretz, Norman, 2004. "Hannah Arendt on Eichmann: A Study in the Perversity of Brilliance", Thomas L. Jeffers (ed.), The Norman Podhoretz Reader: A Selection of His Writings from the 1950s through the 1990s, New York: Free Press, 66-79. Rabinbach, Anson, 2004. “Eichmann in New York: The New York Intellectuals and the Hannah Arendt Controversy”, October 108, 97-111. Syrkin, Marie, 1963. “Hannah Arendt: The Clothes of the Empress”, Dissent X (4), 344352. Villa, Dana, 1996. “The Banality of Philosophy: Arendt on Heidegger and Eichmann”, Larry May and Jerome Kohn (eds.), Hannah Arendt: Twenty Years Later, Cambridge: MIT Press, 179-196. Whitfield, Stephen J., 1981. “Hannah Arendt and the Banality of Evil”, The History Teacher 14 (4), 469-477. Zaretsky, Eli, 1997. “Hannah Arendt and the Meaning of the Public/Private Distinction”, Craig Calhoun and John McGowan (eds.), Hannah Arendt and the Meaning of Politics, Minneapolis and London: University of Minnesota Press, 207-231. 048 BEN-GURION UNIVERSITY OF THE NEGEV FACULTY OF HUMINITIES AND SOCIAL SCIENCES DEPARTMENT OF POLITICS AND GOVERNMENT IN THE SHADOW OF DARK TIMES; A READING OF HANNAH ARENDT’S “EICHMANN IN JERUSALEM” IN LIGHT OF HER PREVIOUS BOOK “THE ORIGINS OF TOTALITARIANISM” THESIS SUBMITTED IN PARTIAL FULFILLMENT OF THE REQUIREMENTS FOR THE DEGREE OF MASTER OF ARTS BY: AYALA PAZ UNDER THE SUPERVISION OF: DR. BECKY KOOK OCTOBER 2012 049 BEN-GURION UNIVERSITY OF THE NEGEV FACULTY OF HUMANITIES AND SOCIAL SCIENCES DEPARTMENT OF POLITICS AND GOVERNMENT IN THE SHADOW OF DARK TIMES; A READING OF HANNAH ARENDT’S “EICHMANN IN JERUSALEM” IN LIGHT OF HER PREVIOUS BOOK “THE ORIGINS OF TOTALITARIANISM” THESIS SUBMITTED IN PARTIAL FULFILLMENT OF THE REQUIREMENTS FOR THE DEGREE OF MASTER OF ARTS BY: AYALA PAZ UNDER THE SUPERVISION OF: DR. BECKY KOOK Signature of student: ________________ Date: _________ Signature of supervisor: ________________ Date: _________ Signature of chairperson of the committee for graduate studies: ________________ OCTOBER 2012 051 Date: _________ Abstract Hannah Arendt’s Book, “Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil”, published in 1963, raised an enormous and emotional controversy, because of the daring and innovative interpretation that it presented regarding the catastrophe that occurred to the Jewish people in Europe, and for the controversial depiction of both, Adolf Eichmann’s personality and functioning, and the behavior of the Jewish Councils, his victims, in the Holocaust. The Eichmann controversy, that initially took place within the Intellectual community of New York, where the book was first published, soon exceeded from the boundaries of America, and was extended to many places in the world, including the young State of Israel. It elicited thousands of documents, written by Jews and nonJews alike, which passionately argued against its assumptions, and strove to refute their veracity and to reject the interpretation they presented of the Jewish Holocaust. Hannah Arendt was attacked and defamed as a result of the publication of her book, especially by her Jewish readers. Her Jewishness and her loyalty to the Jewish people were put to doubt and she was accused by many of hatred for Israel, anti-Zionism, and for intentionally distorting the facts to fit her ideological perceptions and her anti-Zionist world-view. This study focuses on Arendt’s “Eichmann in Jerusalem”, and attempts to understand it as part of the broad and comprehensive theoretical framework of her writing, and in particular as a continuance of her early considerations in the totalitarian phenomenon. Its aim is to argue that as opposed to the common way in which “Eichmann in Jerusalem” was understood in public and academic circles, as a book that deals solely with the modern Jewish experience and contains three autonomous claims, at its basis lies a broad and coherent theory which provides a link between its different topics, and relates its arguments to Arendt’s comprehensive analysis of the totalitarian phenomenon. The study offers an original reading of the “Eichmann in Jerusalem” and suggests that it be read as an expression of Arendt’s perception of the political sphere, the individual’s mental and moral activity and totalitarian regimes. As such I argue that the book should be understood in the context of Arendt’s earlier book, “The Origins of Totalitarianism”, published in 1951, that deals both with the modern conditions that enabled the emergence of the totalitarian regimes and their dangers to the individual, to politics and to humanity 050 as a whole. Arendt saw in totalitarianism the culmination of modern anti-political tendencies, a unique type of regime which sacrifices stability, spontaneity and plurality everything that is genuinely human - for the sake of the disastrous assumption that “everything is possible”. Totalitarianism, as she understood it, strives to obliterate one’s humanity and the very conditions required to lead a human life. My claim in this study is that in her writing about Eichmann’s behavior and the response of the Jewish leadership to the tragic fate that befell their people, Arendt interweaves her preoccupations and concerns about the disappearance of politics and the eradication of both the independent thought and the moral judgment of the individual in modern society and particularly under the radical conditions of the totalitarian regimes. At the basis of Arendt’s “Eichmann in Jerusalem” lies a universal and philosophical idea which she developed years before its publication and which occupied her attention for most of her intellectual life, regarding the individual’s ability to think and act morally in the extreme situations that are created by the totalitarian regime. Accordingly, although in “Eichmann in Jerusalem” Arendt focused on the Jews and on diverse aspects of the modern Jewish experience, my claim is that this universal issue, namely the general dangers that she recognized in the totalitarian phenomenon and her responses to the most dramatic events of her time, lies at the core of her thought in this book and designed her thinking and writing concerning the Eichmann’s trial. By performing a critical analysis of “Eichmann in Jerusalem”, based on the political theory exhibited in “The Origins of Totalitarianism” and particularly on the dangers of the totalitarian regime and its implications on modern society, I point to the many theoretical connections that exist between the two books and suggest the proper theoretical context of “Eichmann in Jerusalem”. I found that Arendt’s reflections on the totalitarian regime and its universal influences on politics and the human world in general in the modern age, lies at the basis of Arendt’s book on Eichmann and constitutes the theoretical framework of both its writing and understanding. Therefore, the conclusion of this study is that in order to properly understand “Eichmann in Jerusalem”, we need to read it in its appropriate context. We should look at the body of thought that links it to “The Origins of Totalitarianism”, namely Arendt’s reflections on the dangers and consequences of the totalitarian phenomenon, and to 052 examine the book in light of her universal theory regarding totalitarian regimes and the possibility of human action in the radical conditions they establish. Arendt’s thoughts and conclusions about both Eichmann and the Jewish Councils grew directly out of her earlier concerns about the condition and future of modern humanity. This study argues that the book should not be read as a challenge to Zionist policy nor does it excoriate the Jews and support Eichmann, but rather that it provides an additional proof for the destructive potential hidden in the totalitarian regime concerning the eradication of the individual’s ability to think, judge and act politically. At its heart lies the claim that the theoretical basis of “Eichmann in Jerusalem” was placed by Hannah Arendt ten years before its publication in her book “The Origins of Totalitarianism”, and therefore we ought to read it in the shadow of this book. In addition, I found that most of the critics that participated in the public controversy and that reacted to the substance of Arendt’s book on Eichmann, did not read it in its proper context, within the general context of Arendt’s writing and particularly her reflections on the totalitarian phenomenon. Therefore, their responses to the book were characterized with considerable bitterness and hostility and were highly critical of most of its claims. This study argues that the many critiques of “Eichmann in Jerusalem” and the outrageous controversy the book aroused, was caused by an isolated reading of its arguments and their detachment from their broad theoretical framework. The reading that this study offers, which relates the book’s arguments to the general phenomenon of totalitarianism and to the condition of both politics and the individual in modern age, casts a new light on the book making its claims less controversial. Finally I suggest that the story of the totalitarian regimes of the twentieth century constitute the only proper context in which to understand Arendt’s “Eichmann in Jerusalem”. This study allows for a better acquaintance with Hannah Arendt’s perception of the unprecedented phenomenon of totalitarianism, and enriches the general discussion concerning both the evil and the individual’s condition in the modern age. It helps in understanding Arendt’s theoretical contribution to the understanding of the meaning of evil in modern society and to the problem of personal choice and action under the radical conditions of the totalitarian regime, and contributes towards an enriching of a new 053 universal discourse about the Holocaust. The study stresses and sharpens essential questions that were displayed by Arendt concerning the human abilities for independent thought, moral judgment and political action, and by that it contributes to the way we currently perceive human society and its condition in light of totalitarianism and modern developments in general. Questions, that in spite of the downfall of the totalitarian regimes of both Hitler and Stalin in which Arendt focused in her writings, remain of great intellectual and political relevance to the understanding of our world and the condition of human society in the modern age. 054 Table of Contents Preface 8-17 Theoretical background: “Eichmann in Jerusalem” and the public polemic 18-53 Part 1 - “Eichmann in Jerusalem”: The major themes 18-29 Part 2 - “The Eichmann controversy” 30-53 A. The controversy: General review 30-35 B. The polemic’s major accusations 36-49 - The banality of Eichmann: A mass murderer’s profile 36-39 - The Jewish leaderships’ cooperation with the Nazis 39-43 - A fair trial or a show trial: Criticism against the conducting of the Eichmann’s trial 44-46 - The internal contradictions between “Eichmann in Jerusalem” and “The Origins of Totalitarianism” 46 - Internal contradictions continued: Consistency versus refraction and lack of professionalism C. Summary 47-49 49-53 “The Origins of Totalitarianism” 54-103 Part 1 - “The Origins of Totalitarianism”: General review 56-77 A. Preface: The unique characteristics and the unprecedented nature of the totalitarian domination 055 56-61 B. The importance of “The Origins of Totalitarianism” to a political understanding in the modern age 61-62 C. Antisemitism, Imperialism and Totalitarianism: The way towards total domination Part 2 - Outcomes of the totalitarian domination 63-77 78-100 A. The concept of the “Political” in Hannah Arendt’s thought and the possibility of political action 78-81 B. The “Political” and the possibility of political action under totalitarian conditions 82-87 C. Between thought and action 87-89 D. Thought and individual action under totalitarian conditions 90-94 E. An additional outcomes of the total domination: Man’s destruction, blind obedience and border blaring between victim and murderer Part 3 - Summary 95-100 101-103 In the shadow of dark times: “Eichmann in Jerusalem” as embodiment of the totalitarian phenomenon Part 1 – Eichmann, a new kind of a mass murderer A. The perfect bureaucrat 104-138 108-124 108-110 B. The Fuhrer is always right: Eichmann’s disconnection of reality together with blind obedience 111-112 C. The banality of Eichmann: The creation of a new kind of mass murderer 112-118 056 D. Eichmann’s criminality in light of the obligation to share the world with other people 119-120 E. Eichmann as a private man: The outcome of the destruction of the public realm 120-121 F. Summary 121-124 Part 2 - The Jews as an allegory of the modern man and as an expression for the moral collapse occurs under totalitarian conditions 125-130 Part 3 - “Eichmann in Jerusalem”: A new reading 131-138 Summary and conclusions 139-143 Bibliography 144-148 057
© Copyright 2024