ערך המשפחה הוא ללא ספק מהערכים הבולטים והמשמעותיים
ערך המשפחה הוא ללא ספק מהערכים הבולטים והמשמעותיים ביותר בחיי האדם בכלל וביהדות בפרט .המארג המשפחתי מורכב ממערכות יחסים רבות ,שהרי לא דומה הקשר בין אח לאחיו לקשר בין בני הזוג ,והיחס בין הורים לילדיהם ייחודי גם הוא .בעלון זה בחרנו להתמקד בקשר בין האב לבנו ,קשר שיש לו משמעות חשובה עבורנו כלומדי התורה ,העוברת במסורת מדור דור. פנים רבות לנושא זה ,הנוגע בחלקים רבים מעולם הרוח היהודי. בפן ההלכתי נמצאות סוגיות כמו ירושה ,כיבוד אב ואם ,מצוות הבן על האב ומנהגים .בחלק המחשבתי :זכות אבות ,ירידת הדורות ,בנים לא יומתו על אבות .וכן סוגיות מודרניות כחינוך, שייכות למולדת' ,צבריות' וכדומה. אז מה בעלון? הרב צבי הבר מתמודד עם מושג הירושה ביהדות על השלכותיו השונות .כהמשך לנושא זה ,עוסק ר‘ גדי מכטה בהנחלת זכות האבות לבנים .שגיא גורדון (ה) מעמת את המסורת והאמונה האישית .ר ‘ ישי אנגלמן מוסיף ודן בחינוך הילדים לחוויה תורנית .הפעם ,נוסף לעלון מאמר בתנ“ך ובו נתן גודלשטיין (ד) מעמיק ביחס הנכון מצד האב לחינוך על ידי בחינת סיפורו של איוב ,בתקווה שמאמרו יפתח צהר לסוגה נוספת של מאמרים בעלון .דוד סבתו (ו) מרחיב בסוגיית גירות ומציג דוגמאות בש“ס למעבר בין המסורת היהודית למחוץ לה .דביר פריד (ה) נכנס לעומק היחס המיוחד שבין אב לרב ,ובשילוב ביניהם .כקינוח לחג החנוכה שזה עתה תם ,מציג אלישיב שרון (א) את ההבדל המהותי בין תורת ישראל לתרבות יוון .במדור ’אלו ואלו‘ פורסים זאק מילנצ‘יק (ו) ואיתי דה-רוס (ו) את עמדתם בנושא איחוד נוסחי התפילה .השבת ,נזקק מדור ‘כפשו“תו‘ לחיוב הבן במנהגי אבותיו .לסיום ,מוגש בפניכם שיר מעורר מחשבה מפרי עטו של ר‘ מרדכי גנזל. שבת שלום ומבורך, העורכים האב נקל עלינו להבין ,כפי שהסבירו אברבנאל ואחרים. אך מדוע עניין הקדושה נתלה דווקא בפטר רחם ,בבכור לאם? מבאר המהר"ל: יחס מיוחד ניתן בתורה לבכורה -באדם ,בחי ובצומח. משחר ימי העולם הבכור הוא שם נרדף למובחר ,לטוב ולרצוי" :והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן( "...בראשית ד ,ד) ; ישראל נקראו בכור..." :כה אמר ה' בני בכרי ישראל" (שמות ד ,כב) .וכשממאן פרעה לשלח את ישראל מענישו ה' בבכורות" :ומת כל בכור בארץ מצרים ,מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה" (שמות יא ,ה) .ובעקבות כך נצטווינו" :קדש לי כל בכור ,פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב) .ואף בעולם הצומח" :ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' -להיך" (שמות לד ,כו) . בנוסף למעמד המיוחד יש לבכור גם זכות כלכלית" :כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה" (דברים כא ,יז). מהו ייחודו של הבכור ,ובמה מעלתו על יתר אחיו? מבאר האברבנאל: והנה נתנו המעלות והיתרונות האלה לבן הבכור בשתי סבות :האחת -להית ,לפי שהדברים הראשונים הם אהובים לה' יתברך ...ומזה הטעם עצמו היה הבכור נאהב לה' יתברך .והשנייה -כי להיות הבן עומד במקום אביו ומשאיר זכרונו אחריו ,היה האדם אוהב מאד את בנו בכורו ,יען הוא יבשרהו תמיד בהתמדת הישארותו והוא העומד במקומו ,והוא המודיע ראשונה שהאב ראוי להוליד בנים .ולכן ציווה ה' יתברך שיינתן לו פי שנים בנכסים ושאר היתרונות והמעלות. אמנם עיקר טעם הזה הוא דבר מופלא בחכמה, כי לעניין קדושה דווקא תלה הכתוב בפטר רחם שיצא לעולם בראשית ,ובזה שייך קדושה .כי האישה מוציאה הבנים לאוויר העולם ...כי זהו יש לו קדושה מצד המציאות בעצמו ,שיצא ראשון לאוויר העולם שהוא ראשון המציאות .וכל בכור אב -אין האב מוציאו לעולם ואין בכור שלו ראשית המציאות רק ראשית כוחו ואונו ,ולא שייך בזה קדושה ...שעל ראשית המציאות חל קדושה, שהוא יותר במעלה... (גור אריה שמות יב ,ל) העובדה שהילד הוא ראשית כוחו של אביו היא דבר הנקבע בשעת העיבור ,שעדיין אין הילד במציאות ,שעדיין הוא רק בכוח ,ואילו הקדושה חלה רק על דבר שמופיע 1 במציאות. עדיפות זו שניתנת לבכורים אינה נחלת התורה בפרט ,כך היה נהוג בכל עמי קדם .זוהי התפיסה המקובלת במצרים של פרעה ,לפיה הבכור הוא החשוב והנבחר ,והוא הראוי להיות במקום אביו .זוהי התפיסה העומדת ברקע סיפור הריגתו של בכור מלך מואב" :ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החמה" (מלכים ב ג ,כז) " .משפט הבכורה" ולפיו הבכור 2 מקבל חלק יתר על אחיו אינו חידוש של התורה. אך ישנו הבדל אחד חשוב ומשמעותי בין תפיסת התורה את הבכורה ובין תפיסת עמי קדם .בתפיסה המקראית הבן הבכור הוא הממשיך ,הוא ראשית אונו ,הוא זה 3 שאמור להמשיך את השושלת ,ושאר הבנים נספחים לו. שריד לתפיסה זו ניתן לראות בדברי חז"ל בבבא בתרא, שביררו האם הבכור נוטל פי שנים או שהוא נוטל שני שליש מהנכסים -דהיינו האם יש לו חלק נוסף ,מתנה (אברבנאל דברים כא ,יז) הסברו השני של אברבנאל מובן .מדובר ב הסבר פסיכולוגי שרבים חווים אותו .ישנו יחס מיוחד של האדם לבנו בכורו .אך צריך להבין את היסוד הראשון -אהבת ה' לדברים הראשונים .נראה שביאור הדברים קשור לחילוק שקיים בתורה בין שני סוגי בכורים ,שגורר שני דינים שונים. שני דינים נאמרו בתורה ביחס לבכור :משפט הבכורה, ופדיון הבכור .הבדל גדול יש בין שתי פרשיות אלו: משפט הבכורה הוא בבכור האב (אפילו אם האם כבר ילדה בעבר) ,ואילו קדושת הבכור היא בבכור לאם (אף במקרים שיש לאדם כבר ילדים רבים מאשה אחרת). משפט הבכורה חל בענייני כלכלה והנהגה ,ובהם זוכה בכור האב "כי הוא ראשית אנו" ,ואילו בענייני קדושה זוכה בכור האם. את העובדה שאת משפט הבכורה תלה הכתוב בבכור 1ביאור דברי המהר"ל ראה אצל הרב הוטנר ,פחד יצחק לפסח מאמר כ .מדברי המהר"ל שבכור האב נקבע בשעת העיבור ,ניתן לחזק מסורת מסופקת המובאת בשם הגר"א בדברי אליהו לפרשת כי תצא, לפיה אדם שיש לו שתי נשים ,והראשונה התעברה לפני השנייה אך ילדה אחריה ,הבן הבכור הוא לראשונה ,כי הוא ראשית אונו. 2המעוניין להרחיב בתפיסת הבכורה בין עמי קדם ,יכול לעיין במאמרה של נילי סמט’ ,הבכור במקרא ובמזרח הקדום‘ באתר מט"ח, ובעיקר בדוגמאות שהיא מביאה שם .ככלל ,כשכתוב בתורה ’משפט‘ כמו ’משפט הבנות‘ ו‘ משפט הבכורה ‘ מדובר על חוק ידוע בין עמי קדם ,שהתורה שינתה אותו ונתנה לו ערך חדש ,ומשמעות רוחנית גבוהה יותר .חידושה של התורה בענייני בכורה אינו עובדת קבלת הבן הבכור פי שנים ,אלא שלא ניתן להסב את הזכות הכלכלית של הבכורה .על פי משפט הבכורה הקדום אפשר להעביר את הבכורה מבן לבן ,וכך גם היה לפני מתן תורה" :ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכרה .כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכרה ליוסף" (דברי הימים ה ,א ,א-ב) ,וכן יעקב קונה מעשו את הבכורה. 3מנהג מצוי אצל שליטים היה שהבן הבכור היה הממשיך ,ואת שאר הבנים היו הורגים סמוך להמלכתו ,כדי שלא יתעוררו מרידות וקריאות תגר על השליט .דבר זה היה נהוג בממלכה העותמאנית עד לפני ארבעת מאות שנה .תופעה זו גרמה לכך שרק הבכור היה ממשיך את המלך ,דבר שהעצים את היחס לבכור. נוספת ,או שהוא הופך להיות לבעל גרעין השליטה בנכסים ,ובעצם בהמשכיות של אביו .נציין שבתרבויות מסוימות ייחסו לבכור כוחות אליליים. לפי הבנה זו ברור שהאב יכול להסב את הבכורה .הוא יכול להחליט שאחד מבניו האחרים יהיה זה שימשיך את דרכו ,כמו שאנחנו רואים בסיפור יעקב ,בו באה התורה ומחדשת לנו תפיסה מחודשת ביחס למעמד הבנים. למרות ייחודו של הבכור ,מעלתו ,ועדיפותו הכלכלית על יתר אחיו -הוא לא בהכרח הבן הנבחר .העיקר אינו עיתוי הולדתו של האדם וראשוניותו -בעיני התורה הקובע הוא מיהו האדם .מראשית סיפורי התנ"ך לא ניתנת עדיפות לבכור ,אלא אדרבא באופן כמעט עקבי הבן הנבחר אינו הבכור :הבל מועדף על פני קין הבכור ,ולאחר מותו המועדף הוא שת .יצחק אינו הבכור (לאביו) ,יעקב אינו הבכור ,יוסף ויהודה אינם בכורים (לאביהם) ,אפרים מקבל את הברכה העיקרית מיעקב למרות שהוא אינו הבכור ,משה אינו הבכור ,דוד אינו הבכור ,שלמה אינו הבכור ועוד. אמנם ישנו משפט הבכורה (בעניינים כלכליים ובענייני שררה) ,ישנה קדושת בכור מרחם (קדושה הבאה מלמעלה למטה ,וגם היא באופן מעשי ניתנה לכהנים), אך לא מצינו זכות בכורה בנבואה ,לא מצינו זכות בכורה בהנהגה ,לא מצינו זכות בכורה בתורה -באלו הדברים בתקופה האחרונה עסקו בישיבה בסוגיות גיור ,תחילה בסוגיית גר קטן ולאחר מכן בגיור בכלל .נקודת המוצא הייתה שהדרך היחידה להחליף אומה היא על ידי גיור ואין כלל אפשרות הפוכה .אך נראה שעיון בסוגיות ובמפרשים שונים מעלה ִמ ְס ּפ ר מקרים של מעברים כאלו. . 1הדוגמא הראשונה הובאה כבר בישיבה. התוספות בסנהדרין סבור שגר קטן שהתגייר על דעת בית דין ובגדלותו לא קיבל מצוות חוזר להיות גוי. ואף על גב דאמרינן בכתובות (יא ,א) הגדילו יכולין למחות הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה. (תוספות סנהדרין סח ,ב) אף שיש מהמפרשים שהסבירו דבריו שמתברר למפרע שכלל לא היה יהודי ,כבר הוכח בשיעור הכללי על ידי אבי מורי מהרמב"ם (וכן כתב בשיעורי ר' דוד כתובות יא ,א) שהכוונה להפיכה מכאן ולהבא ולא למפרע. . 2דוגמא שנייה המבוססת על יסוד התוספות מובאת הקובע הוא האדם ומעשיו .זהו חידושה של התורה - עדיפות הבכור אינה בכל התחומים .בעניינים החשובים והעיקריים ,כמו להיות הממשיך של השושלת 4 ,להיות מקבל התורה והנבואה ומוסרה ,בצדדים הרוחניים -בכל אלו שווים בני האדם זה לזה ,הנתון הקובע הוא האדם, מעשיו ,צדקותו ,ומדרגתו בעבודת ה'. רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו ...אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע ,אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות ,ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה... (רמב"ם תשובה ה ,א-ב) 4מעתה נבין את הפסוקים שבהערה .2יהודה גבר מאחיו ולכן הוא ממשיך את ההנהגה ,אבל יוסף הוחשב כבכור לעניין הכלכלי של נחלת הארץ ,שזכה לשני חלקים :נחלת אפרים ומנשה" ,ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (בראשית מח ,ב). באחרונים .הגמרא בכריתות (ט ,א) מלמדת שלצורך הגירות ,מלבד המילה והטבילה ,יש צורך בהרצאת דמים, דהיינו הבאת קרבן .אמנם הגמרא דורשת שם שכשאין אפשרות להקריב קרבן ניתן להתגייר גם בלעדיו ,שהרי נאמר "וכי יגור אתכם גר לדורותיכם" (במדבר טו ,יד) ומשמע שבכל דור ניתן להתגייר ,ללא תלות בקרבן .אך עדיין יש לש או ל מ ה ה די ן כא שר י יב נ ה ב י ת המקדש .בברייתא בסוגיה מובא שעל כל גר להפריש רובע לקינו (אלא שרבן יוחנן בן זכאי ביטל תקנה זו כדי שלא יטעה וישתמש בהקדש) .משמע שלאחר שייבנה בית המקדש חוזרת החובה על כל גר להקריב קרבן .אך יש לשאול ,והרי בזמן הבית לא ניתן היה להתגייר ללא קרבן ,ואם החובה להקריב חוזרת בבניין הבית ,כיצד הגר נשאר בגירותו? נראה שלאחר בניית בית המקדש כל הגרים יהפכו להיות גויים עד שלא יביאו קרבן ,וכן כתב בפירוש ר' דוד הקשר (מראשי ישיבת קול תורה): ואולי יש לומר שכך הוא דינה של הגירות דכיוון דבזמן הזה סגי במילה וטבילה משום שאי אפשר להביא קרבן הרי גירות זו מהני כל זמן שאי אשר להביא קרבן אבל כשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קרבן ,הדר דינא שהגירות לא נשלמה ולא הוי גר עד שיביא קרבן ,וממילא נפקעת יהדותו מכאן ולהבא עד שיביא קרבן. (שירת דוד כתובות יא ,א) . 3מקור נוסף הדומה לדוגמא הקודמת אך מתייחס לטבילה עולה מדברי רבנו נתנאל מבעלי התוספות בפירוש סוגיית "מל ולא טבל" ביבמות (מו ,א) .לשם כך יש להקדים תחילה את מהלך הסוגיה .ישנה מחלוקת משולשת האם יש צורך בטבילה לחוד כשיטת רבי יהושע ,במילה או בטבילה כשיטת רבי אליעזר ,או בשתיהן כשיטת חכמים .רבי יהושע מביא כמקור לשיטתו את הפסוק במעמד הר סיני "ויקח משה את הדם ויזרוק על העם" (שמות כד ,ח) שהרי "גמירי דאין הזאה בלא טבילה" .תוספות מביא שם את דעת רבי עקיבא, הממעט גר שמל ולא טבל מהפסוקים הנוגעים לקרבן פסח מצרים .מתוך כך פותח התוספות ישנים דיון כיצד מסבירים שאר התנאים את אכילת פסח מצרים. עוד פירש רבינו נתנאל ...וקמיפלגי בגר שבא להתגייר בזמן הזה דר' אליעזר סבר דהוי גר שהרי כשאכלו בפסח אבותינו עדיין לא טבלו ומכל מקום נפקו מתורת ערל מדאכלו בפסח אם כן מל ולא טבל הוי גר ור' יהושע סבר דלא הוי גר שהרי טבלו במתן תורה וכיון שנצטוו לטבול לא הוי גר אם לא טבל... (תוספות ישנים יבמות מו ,א) בפשטות נראה מדבריו שבזמן קרבן פסח מכיוון שלא היה צורך בטבילה כחלק מהתהליך ,דור המדבר "התגיירו" ללא צורך בטבילה; ואילו לאחר שהתחדש בזמן מתן תורה דין הטבילה הם הפכו לגויים עד שיטבלו. עד כאן הדוגמאות היו למקרה של גר שחוזר חזרה לגיותו ,אך כעת נביא מספר דוגמאות לחידוש מיוחד של יהודי גמור ההופך לגוי. . 4הדו גמא ה בא ה ה יא מגמ רא מפ ורשת ,אך י ש מהמפרשים שדחקו לפרש בה באופן שונה .הגמרא ביבמות דנה האם יש לחשוש במקומות אליהם גלו עשרת השבטים שמא אחד מאנשי המקום הוא יהודי מצאצאיהם ויש לחשוש לקידושיו .לבסוף היא מסיקה: "כי אמריתה קמיה דשמואל ,אמר להם :לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים ,שנאמר :בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" (בבלי יבמות יז ,א) .נראה בפירוש מגמרא זו שיהודי יכול להפוך לגוי! וכן הביא שם המאירי: אלא שקבלה היתה בידם שכל אותם שנטמעו בהם נטמעו לגמרי אנשים ונשים עד שבית דין שבאותו הדור עשאום כגוים גמורים שלא להיותם בכלל דיני ישראל כלל .ומכאן היו קצת רבותי חוככין לומר שכל משומד בזמן הזה גוי גמור 1הוא ואין חוששין לקדושיו ואף קצת חכמי אשכנז הגידו לי בשם גדולי רבניהם לענין חליצה. (בית הבחירה יבמות טז ,ב) גם ר' יצחק מינקובסקי ,בעל הקרן אורה ,התקשה 1הריטב"א שם דחה דעה זו אך הביא בשם הגאונים שמשומד שרוצה לחזור נהגו להטבילו. בביאור גמרא זו והציע מספר דרכים לפירושה: אמר להם לא זזו משם עד שעשאום כעובדי כוכבים גמורים .ואפשר לומר ( )1דלענין קדושין קאמר דעשאום כעובדי כוכבים ,דלענין זה הפקיעו הקדושין ,אבל לשאר מילי לכאורה אי אפשר לעשות כעובד כוכבים ,כיון שמן הדין ישראלים הם .אבל מלישנא דקרא דמייתי כי בנים זרים ילדו משמע דלכל מילי כעובד כוכבים שוינהו )2 ( ,ועל פי הנביאים ורוח הקודש נעשה זאת .ואפשר ( )3דכל שנטמע בימים הקדמונים בין עובדי כוכבים היה דינו לגמרי כעובד כוכבים. (קרן אורה יבמות יז ,א) הרי שלפי שני התירוצים האחרונים ייתכן ויהודי יהפוך לגוי ,כדברי המאירי המחודשים. .5דוגמא נוספת ניתן למצוא בדין הכותים .הגמרא בחולין (ו ,א) מתארת שלאחר שמצאו לכותים דמות יונה בהר גריזים (ולאחר עוד כמה שלבים ,עיין ברמב"ן שם) "עשאום כעובדי כוכבים גמורים" .והנה ,כיצד הפכו את הכותים שהיו כיהודים לגויים גמורים? לפי הדעות שעיקר הגירות תלויה בקבלת המצוות ,ניתן להסביר שהתברר שהכותים כלל לא התכוונו לשמור מצוות וממילא לא היו מעולם גרים .אך לפי השיטות שאפילו כאשר "הוכיח סופן על תחילתן" שלא התכוונו לקבל מצוות מועילה הגירות ,כיצד התבטלה גירותם? התוספות רי"ד שם מסביר שהתברר למפרע שכל גירותם הייתה שלא לשם שמיים ומעולם לא היו גרים, בריא"ז (פסקי ריא"ז נדרים ב ,ו ,ה) מופיע שעשאום כגויים לחומרא אך לא לקולא .ואילו החכמת בצלאל (נדה נו ,ב) מסביר שיש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום עשה .אמנם מפתיעה ביותר דעת החתם סופר: ונראה לפי עניות דעתי שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה ויחזרו לגויים גמורים אף להקל ...והם נמנו וגמרו להוציאם מברית ישראל לגמרי וכו' ומצינו בעזרא יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה משמע שהוציאם מכלל ישראל וכן נראה לי. (הגהות חתם סופר או"ח לט) . 6מקור נוסף ניתן למצוא מתוך התבוננות בדברי הרמב"ם ביחס לעיר הנידחת: והיאך דין עיר הנדחת ,בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת ,בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים ...עורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם ,כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו ,נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול ,נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף ,ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה. (רמב"ם עבודה זרה ד ,ו) חלק מהמפרשים פרשו כי הרמב"ם סובר שבמקרה בו רוב העיר חטאה אין צורך בהתראה כדי להרגם בסייף. וביאר הגר"א (בליקוטים בסוף הספר שנות אליהו) שדין אנשי עיר הנידחת כדין בני נח ולפיכך אינם צריכים התראה ונהרגים בסייף ,ממש כמותם .לכאורה פירושו לא מובן, 2 שהרי הם יהודים! וכיצד הופכים לבני נח? ייתכן לבאר על פי היסוד שהובא לעיל שלאומה יש כוח להוציאם מכלל ישראל ,ובמקרה זה כאשר עולים עליהם למלחמה למעשה הם יוצאים מכלל ישראל. . 7דוגמא אחרונה היא המקור של דיון החתם סופר שהובא לעיל .הגמרא בגיטין פוסקת: ספר תורה ,תפלין ומזוזות שכתבן (מין) ומסור, עובד כוכבים ועבד ,אשה וקטן ,וכותי וישראל מומר -פסולין ,שנאמר :וקשרתם ...וכתבתם ,כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ,וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. (בבלי גיטין מה ,א) ויש לשאול ,בכל הדוגמאות שהגמרא מביאה האנשים שהוזכרו אכן אינם בדין קשירה ,אך במוסר לכאורה אינו כך! מדוע המוסר ממון חברו למלכות אינו בקשירה? מסביר הנמוקי יוסף (הלכות תפילין ז ,א) "ישראל המוסר ממון חבירו למלכות שהוא מאותן שמורידין ולא מעלין וכגוי הוא חשוב" .תמה על דבריו הבית יוסף (או"ח לט) "ואיכא למידק האי מסור היכי דמי אי להכעיס בכלל ישראל משומד הוא ואי לתיאבון מאי שנא משאר עבירות דלא הוי פורק עול כשעובר על מצוה אחת לתיאבון" .ועל כך 2כן כתב בחק ומשפט לרב יהודה גרשוני עמוד רסז ובעוד אחרונים ונראה שכך עולה מדברי שו"ת צפנת פענח רנז בסופו (הוצאת ורשא). רובו ככולו של ספר איוב עוסק באפשרות של ייסורים ללא חטא .אך עם זאת ,חמשת הפסוקים הראשונים של הספר מהווים אקספוזיציה לסיפור ,ומספקים לנו את הרקע העלילתי לדיון הפילוסופי .פתיח זה מתאר לנו, אמנם בצמצום רב ,מעט ממעשיהם של איוב וילדיו לפני החורבן שפקד את המשפחה .אנסה ,תוך עיון בתאורים אלו ,לשפוך מעט אור על היחס בין איוב ובין ילדיו .אציע שני כיוונים להבנת יחס זה שלדעתי יכולים לעלות מן הכתוב .הכיוון הראשון רואה את איוב כאב מסור המחנך את ילדיו לערכיו ,והשני כאדם שלא הבין את התפקיד החינוכי המוטל עליו כאב. לאחר שהציג את איוב ,עובר הכתוב להציג את ילדיו, משיב החתם סופר בהגהותיו "שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה" .מעניינת סברה זו דווקא ביחס למוסר שיוצא ממש נגד האומה ,שהרי הוא מרגל לטובת המלכות ומלשין על ישראל וממילא עובר לצד המלכות. מסיכום הדוגמאות נראה שישנם שני מקרים בהם ניתן "לצאת מחוץ ליהדות" .1 :גר שהתגייר בתנאים שהיו קיימים באותו מצב ,ולאחר מכן התחדש תנאי נוסף בגירות אותו הוא לא קיים .2 .במקרה שהאומה הוציאה אנשים מכללה. בכדי לנסות להבין מדוע דווקא במקרים אלו תיתכן "יציאה מן היהדות" ,יש להבין תחילה מדוע גוי יכול להפוך עצמו ליהודי אך יהודי לא יכול להפוך עצמו לגוי. אולי דווקא על ידי היוצאים מן הכלל נלמד על הכלל כולו. כבר הסבירו רבים שישנו הבדל עקרוני בין בן נח לישראל :בן נח הוא אישיות פרטית ואילו ישראל הוא חלק מאומה .דוגמא לכך היא דיני השיעורים שנמסרו דווקא לישראל ולא לבני נח כיוון ששיעורים נדרשים לכלל ולא ליחידים (וכן האריך אבי מורי בשיעור בחג השבועות) .ניתן להסביר שבתהליך הגיור המתגייר, שמגיע כאדם פרטי ,הופך לחלק מהאומה הישראלית. ממילא ההפיכה מהפרט אל הכלל נתונה בידי הפרט אך היציאה מהכלל אל הפרט נתונה בידי הכלל .משום כך ישנן רק שתי אפשרויות להיהפך מיהודי לגוי :האפשרות הראשונה היא במקרה שנוסף תנאי נוסף לגירות ,דהיינו ישנו משהו נוסף שבו הגר איננו חלק מהכלל ונתון עדיין לבחירתו ,והאפשרות השנייה היא על ידי החלטת הכלל 3 שהרי היא הקובעת על כך. 3לפי הסבר זה לא שייך לדון על החלטת האומה להכניס גוי ליהדות ללא תהליך גיור בהסכמתו שהרי ההכנסה תלויה ברצונו של הגוי ולא באומה. שבעה בנים ושלוש בנות ,ומתאר" :והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו ,ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכל ולשתות עמהם" 1.פרשנים רבים ראו בהתנהגות זו של בני איוב התנהגות מופתית .לפי המלבי"ם ,העובדה שלכל ילד היה יום קבוע בשבוע שבו היה מארח את אחיו בביתו ,וכן העובדה שהיו מזמינים את אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם ,מעידות על כך שלא היתה קנאה ושנאה שבהס בה המשפחתית ֵ בין האחים .רלב"ג אף כותב היומיומית סביב השולחן ,השכילו בני איוב להביא לאחוה, לאהבה ולגיבוש משפחתי .על פי פירושים אלו ,ניתן לראות בקשר ההדוק בין ילדי איוב ובדאגה שדאגו אחד לשני (ולשניה) ,צל"ש ראוי על חינוכו של אביהם. 1אלא אם כן צויין אחרת ,כל הציטוטים במאמר הם מתוך חמשת הפסוקים הראשונים של הספר או מתוך דברי הפרשנים על פסוקים אלו. כך מתאר הפסוק את מעשי איוב כשהגיע שבוע המשתאות לסיומו" :וישלח איוב ויקדשם והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו -לוהים בלבבם ,ככה יעשה איוב כל הימים" .הלשון "ויקדשם" אינה ברורה והוצעו לה מספר פירושים. הרלב"ג מפרש שאיוב נהג לקרוא לבניו והיה "מיישיר אותם אל מה שראוי" ,ומצודות דוד כתב שאיוב "הזמינם לבוא אליו להיישירם בדרכי ה'" .אם כן ,לפי פירוש זה ,לא הסתפק איוב בהקרבת קורבנות כדי שהקב"ה יכפר על החטא שאפשר שעברו בניו ,אלא אף חינך את ילדיו בעצמו וכיוון אותם אל עבר הדרכים הראויות .על פי זה, עלינו לזכות את איוב בצל"ש חינוכי נוסף. אולם לעניות דעתי ,לצד ההבנה שהוצגה אודות דרכו החינוכית של איוב ,ניתן לראות את היחס שלו לילדיו ולמעשיהם באור שונה .אין אני מערער חלילה על צדקותו של איוב ,הרי הכתוב עצמו מעיד שהיה "תם וישר וירא -לוהים וסר מרע", אך ייתכן מצב בו אדם צדיק אינו מצליח במלאכת החינוך. בראשית מענהו לאיוב ,מציע בלדד שבניו נהרגו משום שפשעו" :אם בניך חטאו לו - וישלחם ביד פשעם" (ח ,ד) .האבן עזרא מפרש שחטא הבנים הוא "היות בניו במשתה תמיד והיין ישחית הדעת" .המצודת דוד מסביר אף הוא שהקב"ה נפרע בצדק מבני איוב משום ש"חטאו בעשותם משתה תמיד המביא לידי קלות ראש" .ולא עוד אלא שנהרגו בהיותם בבית המשתה כי "במקום הרשע שם המשפט" .נראה אם כן שחששו של איוב שמא בניו קיללו את ה' בלבם היה ,כפי שכותב המצודת דוד על אתר" ,שמא בעבור טוב לב ממשתה תמיד חטאו וגדפו 2 בלבבם כלפי מעלה". לאור הבנה חדשה זו של עניין המשתאות עולה שהכתוב, בהביאו את תיאורו של איוב לצד תיאור ילדיו בפתיח הספר ,מדגיש את הניגוד שבין דרך האב לבין דרך הבנים. איוב היה "תם וישר וירא -לוהים וסר מרע" בעוד ילדיו הס בה "הלכו ועשו משתה בית איש יומו" 3 .אמנם ֵ משפחתית סביב שולחן משותף היא ללא ספק עניין חיובי ,אך עלינו לתהות אם אנו רואים ערך נעלה במשתאות שעושים נערים ונערות יום-יום "כל הימים", משתאות המביאים להוה אמינא אצל האב ,שבמהלכם ברכו המשתתפים את -לוהים בלבבם .ודאי שאי אפשר להטיל את אשמת התנהגות הילדים על ההורה בלבד, וסוף כל סוף לילדים יש בחירה חופשית בהתנהגותם והם מושפעים מגורמים ומאנשים רבים ,בתוך הבית ומחוצה 2דעת מקרא מפרש שחשש זה הוא כעניין שנאמר" :פן תאכל ושבעת ...ורם לבבך ושכחת את ה' ...ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי" (דברים ח ,יב-יז) .ונאמר" :פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'" (משלי ל ,ט). 3הפסוק כותב" :והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו" .המילה "והלכו" נראתה לי מיותרת במבט ראשון ,אך חשבתי להציע שאולי הדגשת הליכתם של הילדים רומזת לניגוד שהצגנו בין איוב לבין ילדיו. איוב היה צדיק ,אך ילדיו הלכו ממנו .במשתאותיהם הלכו הילדים והתרחקו מדרכו של אביהם. לו .אך עם זאת נראה לי שאין זה מוגזם לתהות על טיב חינוכו של איוב ,לאור התנהגות ילדיו. כאמור ,נהג איוב "לקדש" את בניו ובנותיו לפני שהעלה עולות לכפרתם .דעת מקרא הבין ,שלא חינוך יש כאן, כמו פירושיהם של הרלב"ג ומצודות דוד שהבאתי לעיל, אלא דרישה פשוטה להטהרות .על הילדים להטהר משום שהם עתידים להיות נוכחים בשעת הקרבת קורבן 4 .דעת מקרא מבסס את דבריו שמדובר בדרישה להיטהר ,בהסבירו את הטעם שאיוב השכים להעלות עולות רק למחרת ההתקדשות" .הואיל והטהרה נשלמת בביאת השמש ,ועבודת הקרבנות אינה אלא ביום ,המתין איוב עד למחרת ,ומיד בבוקר הקריב ,שזריזים מקדימים למצוות". אם כי ניתן לומר שבעצם הקרבת הקורבנות יש אמירה חינוכית של איוב כלפי ילדיו ,יש לצפות מאיוב שיחנך את ילדיו לערכים בהם הוא מאמין .אם יש פגם בדרכי ילדיו ,אם איוב אינו מרוצה מהמשתאות ,וחושב שילדיו עלולים להתגאות לנוכח עושרם ,אל לו לנהוג בפסיביות ולפנות ל -לוהים .האין התנ"ך מעורר בנו רתיעה מקורבנות המובאים כתחליף להתמודדות כנה עם הרוע שסביבנו? ראוי היה שלא כפרה משמיים יבקש איוב ,אלא תיקון דרכי ילדיו בארץ. ייתכן שאת גישתו הפסיבית של איוב לחינוך ילדיו ניתן להבין לאור תגובתו לבשורה על מותם" :ויאמר ערם יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (א כא) .גישה פילוסופית מרתקת אודות היחס בין ההורה לילדו עולה מדברים אלו .בביאור גישה זו כותב המלבי"ם" :הרכוש והבנים הם קנינים חיצונים בלתי דבוקים עם האדם ,לא מצד תחלת יצירתו כי נולד בלעדי הקנינים האלה כי ערום יצאתי מבטן אמי בלא אלה הקנינים ,ולא מצד אחריתו כי ערום אשוב שמה". מוסיף ומבאר המצודות דוד את המשך דברי איוב" :הלא ה' נתן לי והוא לקח את שלו ומה לי להתרעם עליו" לפי תפיסתו של איוב ,אין קשר מהותי-קיומי בין האב לבנו, אלא הבנים הם "קניינים חיצוניים" השייכים לקב"ה .אין איוב מרגיש שילדיו הם "דמו ובשרו" ,אלא ,בדומה לרכוש, הם בגדר "בונוס" מה-ל ,וכמו שמפרש מצודת דוד את דברי איוב ביחס לבניו" :רוצה לאמר :כמו שיצאתי מבטן אמי ערום מבלי עושר כן אשוב אל הקבר זולתם". יש החווים את חייהם כיחידים העומדים מול משפחה או מול חברה .אך נראה שאיוב רואה את קיומו כקיום של אינדיבידואל מול ה -לוהים .לאור תפיסה זו ,אפשר להבין בקלות מדוע פונה איוב לקב"ה כדי שיכפר על הילדים שברא ,במקום לראות את עצמו כאחראי לכוון את ילדיו לדרך הישר. 4דעת מקרא מפנה לעיין בשמות יט י-טו ,הפסוקים המתארים את ההכנות למתן תורה ,כדוגמא למקום שבו משמעות ה"התקדשות" היא הטהרות. הקריאה הראשונה שהצגתי רואה את איוב כאב ומחנך מצליח אשר השכיל להשכין אהבה מופתית בין ילדיו. לעומת זאת ,הקריאה השנייה מעלה שאיוב לא תפס כראוי את מהות האבהות ,ואולי כתוצאה מכך ,סרו ילדיו מדרכו .בין שנבחר לאמץ את הקריאה הראשונה ובין שנבחר לאמץ את השנייה( ,ואפילו אם נמצא קריאות נוספות בסיפור) ,אני מאחל לנו שנצליח באתגר של הנחלת ערכיות ,אושר ואחווה במשפחותינו. לבננו אהובנו ּ העומד לבוא בברית תורה ומצוות הגמרא במסכת סוכה מביאה ברייתא בעניין חיוב חינוך קטן במצוות: תנו רבנן :קטן היודע לנענע -חייב בלולב, להתעטף -חייב בציצית ,לשמור תפילין -אביו לוקח לו תפילין ,יודע לדבר -אביו לומדו תורה וקריאת שמע .תורה מאי היא אמר רב המנונא: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב " (דברים לג ,ד). (בבלי סוכה מב ,א) דין חינוך קטן המובא בברייתא לעניין לימוד תורה מעלה שתי שאלות :ראשית יש לשאול מדוע דין זה מצורף יחד עם שאר דיני חינוך ,והרי דין לימוד תורה לקטן הוא מצווה מדאורייתא (כמבואר ברמב"ם ריש הלכות תלמוד תורה ובטור יו"ד רמה) מה שאין כן שאר החיובים המובאים בברייתא ,שתוקפם עבור קטן מדרבנן בלבד! יותר מזה יש לשאול על עצם הדין :בשאר החיובים בברייתא דין חינוך מתחיל בשעה שהקטן מסוגל לקיים את המצווה בעצמו כתיקונה ,אך בלימוד תורה החיוב חל עוד קודם לכן ,שהרי מצוות לימוד תורה קשורה ללימוד והבנה שכלית ,ואילו החיוב ללמד את הקטן קודם ליכולת ההבנה השכלית שלו בכל רמה שהיא ,והוא תלוי ביכולת הדיבור! הדברים מופיעים בצורה חדה עוד יותר ברמב"ם ,הכותב: מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל ,ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו ,ומוליכו אצל מלמד התינוקות. (רמב"ם תלמוד תורה א ,ו) דהיינו ,הזמן המתאים ללימוד מבחינת תפיסתו של הילד הוא זמן מאוחר יותר ,המשתנה לפי טיבו ובוריו של כל אחד ,ובכל זאת זמן החיוב של האבא ללמד הוא משיתחיל הבן לדבר. עוד יש מקום לשאול על התכנים אותם מורה הברייתא ללמד :אנו יכולים להבין את חשיבותו הייחודית של הפסוק "שמע ישראל" 1,אך מה עניינו המיוחד של הפסוק "תורה צוה לנו משה" שדווקא הוא נבחר ללימוד בשעה שהילד אינו יודע אלא לדבר? והנה ,השולחן ערוך (יו"ד רמה ,ה) פסק הלכה זו בלשונו של הרמב"ם .אלא שהרמ"א כתב" :ומכל מקום מיד שיהיה בן ג' שנים שלימות מלמדין אותו אותיות התורה ,כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה" (שם סעיף ח) .לדעתו ,את לימוד האותיות יש להתחיל מגיל שלוש .הגר"א בביאורו יוצא נגד דברי הרמ"א וכותב" :איני מבין שיחתו דהא מיד שמתחיל לדבר חייב" (שם ס"ק יט). מהי מחלוקתם של הגר"א והרמ"א? האם נחלקו במציאות? האם הוויכוח ביניהם הוא מתי הילד יכול כבר לזהות ולקלוט אותיות? לעניות דעתי נראה שמחלוקתם של הרמ"א והגר"א נעוצה בהבנת מהות החיוב ללמד משיתחיל לדבר .לדעת הגר"א ,מרגע שהילד יודע לדבר יש להתחיל להכין אותו אל לימוד התורה :ללמדו פסוקים ,אותיות (אם ילד יכול ללמוד צורות בגיל שנתיים אזי הוא גם מסוגל לקלוט אותיות) ולהכינו ככל האפשר ליכולת קריאה ולימוד עצמאית :הן מבחינת כלים לימודיים והן מבחינת תכנים .ממילא, לימוד האותיות מתחיל גם הוא קודם זמן ההבנה השכלית .אולם ,לדעת הרמ"א מהות מצוות חינוך הילד לתורה שונה לגמרי מדין לימוד תורה עצמו :חובת לימוד תורה יסודה בחובה שכלית ,לימודית .מנגד ,חיובו של האב ללמד את בנו משעה שהוא יודע לדבר אינה להכשיר את הילד מבחינה לימודית ,אלא מבחינה נפשית .החובה היא להתחיל לדבר איתו בדברי תורה, כלשון הפסוק ממנו נלמד החיוב ללמד את בנו" :ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (דברים יא ,יט) .השאלה אינה מה הילד קולט מתכני הלימוד ,אלא האם בשינון הפסוקים מצליחים להכניס אותו לאווירה ,להכניסו לתוך עולם של תורה .הלימוד השכלי שראשיתו בלימוד האותיות אכן מתחיל בשלב מאוחר יחסית .אך ישנו גם לימוד ראשוני, שמטרתו היא עצם ההגייה המשותפת של האב ובנו בפסוקים .ממילא ,החובה אינה קשורה ליכולת הילד לדעת ולהבין ,אלא ליכולת לדבר ולתקשר .הרי זה דומה 1אמנם בברייתא עצמה ניתן לפרש שהדין ללמדו שמע ישראל משיתחיל לדבר הוא מדיני חינוך למצוות קריאת שמע ,אך הרמב"ם ודאי לא פירש כך ,ונראה שהוא הולך לשיטתו שאין יוצאים ידי חובת קריאת שמע אלא באמירת שלושת הפרשיות (כמבואר בדבריו בהלכות קריאת שמע א ,ב) וממילא אין חובה לחנך קטן קודם שהוא מסוגל לקיים את המצווה כתיקונה (עיין במרומי שדה וברשימות שיעורים לגרי"ד על הסוגיה בסוכה) ,ועל כן הוכרח הרמב"ם לפרש דין זה כחלק ממצוות החינוך לתלמוד תורה. לילד קטן שמשפחתו מסיימת עונה חקלאית מוצלחת בשדה ,ולציון הדבר הם מתכנסים יחדיו בשדה למלאכת הסיום חגיגית לעונה זו :הילד יבוא להשתתף בחגיגה ויריח את ריח השדה והתבואה הנקצרת גם אם הוא לא בדיוק יבין על מה ולמה כל המהומה הזאת .המשמעות היא מעבר להבנה ,היא קשורה בחיבור הנפשי ,באווירה ובהתלכדות סביב נחלת המשפחה. הבנה זו ביחס לחובת חינוך קטן יש בה בכדי ללמדנו על היחס ללימוד תורה בכלל .הלימוד השכלי לכשעצמו אינו מספיק .האדם צריך להגיע ללימוד בגישה שהוא מוכן להכניס את עצמו לעולם מסוים ,עוד לפני שהוא לגמרי מבין למה ואיך .התנועה הנפשית היא תנועה של התמסרות ,של מוכנות להיות חלק ממשהו גדול שיישאר תמיד מעבר לך ,בלתי ניתן לתפיסה ולהשגה מלאה, ואתה מוכן להיכנס אליו מתוך האמונה ששם נמצא האור .זוהי התמונה שיש לצייר אצל הילד :לחנך אותו בתוך מרחב שהוא מתמלא כלפיו באמון ובתקווה .זאת ועוד ,גם המשך החינוך בשלבים מתקדמים יותר ראוי שיתקיים מתוך מקום זה .הלימוד במובן השכלי הפשוט חייב להיות משולב עם מוכנותו הנפשית של הלומד להקשבה וקבלה ,וממילא להתעלות בלתי פוסקת. חז"ל לימדונו שאחת המעלות בהן התורה נקנית היא אמונת חכמים .פירושים רבים ושונים נאמרו בעניינה של מעלה זו ,ואנו נרתום אותה לדברינו כאן .אמונת חכמים היא היכולת של האדם לפתוח ספר ,להיכנס לשיעור, לשמוע פסק או דבר תורה של אדם גדול אחר ,ולבוא מתוך תחושה של אמון .לא ישר לתקוף ,להגדיר ולמסגר. לא להגיע בתחושת 'את זה אני כבר מכיר' ,או לחילופין 'אנחנו בכלל מחפשים משהו אחר' .לתת אמון ,לאפשר לעצמנו להפוך להיות חלק ,להתחבר אל התורה שכבר עומדת וקיימת לפנינו .כמובן ,אין בדבר זה בכדי לטשטש את מקומו העצמאי והייחודי של האדם .הוא מחויב ללמוד ,להעמיק ולהגיע לתובנות ,דרכי לימוד שונות ואופני עבודת ה' חדשים .אך החיפוש העצמי חייב להיות מתוך חיבור מושרש ועמוק אל מה שכבר קיים ,אל מה שנמצא כאן מכוחם של דורות ָע ַברו ,אל המסורת ואל השפה (במובן העמוק של המילה) .המסורת מגיעה אלינו על ידי ההורים והמשפחה ,על ידי תלמידי חכמים ,על ידי הקהילה המקיימת תורה ומצוות ,וכן ,גם על ידי הספרים. כל הדברים הללו ביחד יוצרים מרחב שיש בו הרבה מעבר לכמות תכנים מסוימת ,וכדי שלימודו של האדם יצלח הוא מחויב לתת אמון במרחב הזה ,לשקוע בו ולהתמסר אליו ,ורק מתוך כך הוא יוכל לבנות חוליה נוספת וחדשה בשרשרת תורה שבעל פה .על מנת שהתורה שלנו תהיה לנחלה ,היא חייבת להיות המשך של הדורות הקודמים ,ואז דרך המעבר שלה בתוכנו נזכה גם אנו להנחיל אותה לצאצאינו .זוהי משמעות הפסוק אותו יש ללמד ילד בשעה שאין הוא יודע אלא לדבר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"; התורה היא מורשה ,ובלי שתהיה כזאת ,לא משנה כמה יזכה האדם ללמוד ,היא לא תונחל דרכו. נמצא שהרצון לחינוך הילד לתורה מעת שמתחיל לדבר יש בה בכדי להשפיע גם בעתיד על הגישה הכללית ללימוד .מתוך כך נוכל להבין גם את ההבדל הנוסף בין מצוות לימוד תורה לשאר המצוות המנויות בברייתא בה פת חנ ו .ר ק במ צ וו ת ל ימ ו ד ת ור ה ד ין חי נו ך ה ו א מדאורייתא .יש לדקדק :הברייתא לא מונה את מצוות חינוך הילד בגיל מבוגר יותר ,שהרי היא ודאי מצווה מדאורייתא גמורה ,שכלל אינה קשורה לדין חינוך .אולם המצווה ללמד את הילד משעה שיתחיל לדבר קשורה באופן ישיר לעולם החינוך :אין בה את עצם המצווה ,אך היא מרגילה ומחנכת את הילד אל עולם הלימוד .ואינו דומה חינוך זה לשאר חינוכים שבברייתא .שאר החינוכים עניינם להרגיל את הילד אל המצב אליו יגיע בעתיד. בחינוך לתורה יש משהו שיוצר את מהות ומשמעות הלימוד בשלבים המאוחרים יותר .אין כאן רק הרגלה בפעולת הלימוד, אלא הטבעה של מהותו ועניינו .ממילא דין זה הוא חלק ממצוות לימוד תורה עצמה, ולפיכך חיובו מדאורייתא. ואסיים בסיפור אישי קצר :לפני שנים מעטות נפטר סבי ,פרופסור יונה פרנקל. בביתו הייתה ספריית ענק שהיו בה אלפי ספרים (ללא הגזמה) ,ולאחר פטירתו החלו בחלוקת הספרים בתוך המשפחה המורחבת ,ומתוך כך זכינו גם אנחנו לקבל לביתנו כמות לא מעטה של ספרים .במרבית הספרים לא היה לנו צורך של ממש :ברובם הגדול אנו לא עושים שימוש פעיל ,ובכל מקרה כמעט כולם נמצאים בתוך מאגרי המידע הטכנולוגיים הזמינים ביותר .מהו אם כן ההיגיון להכניס עוד ועוד ספרים ישנים לבית כאשר אין להם ייעוד מעשי? ובכל זאת ,היה לנו ברור שננסה לקבל לביתנו כמה ספרים שנוכל ,וכל הישן מחברו מקודש הימנו .מציאותם של ספרים בבית אינה עניין שימושי בלבד .לא בחינת לימוד תורה שכלי יש כאן ,אלא בחינה של 'מורשה קהילת יעקב' .ספרים שנמצאים בבית ובמיוחד כאלה העוברים בירושה משקפים משהו שהוא מעבר לתוכן ולשימוש .עצם מציאותם בבית מקשר אותנו לעולם מסויים ,ועל ידיהם מתעצב הבית ההופך ל'מרחב של תורה' .זוהי חוויה שיש בה משהו ילדותי, הקשור לתמימות שלנו ביחס לתמימותה של התורה: לגדול בבית עם ספרים מרובים ,להסתובב ביניהם בתחושת פלא ,להרגיש שתמיד יש עוד ,שאף פעם לא נוכל להגדיר ולהשיג ,ומעבר לכל -להבין שאתה מחובר וחלק ממשהו שהוא הרבה מעבר לך. הנה הוא כבר בחוץ .עוד רגע הוא מגיח לאויר העולם. עולל קטן נולד ,מלוכלך ,קצת מצומק ,פלא הבריאה! ָש ַפ ר עליו גורלו של הולד החדש וזכה להיוולד כיהודי, למשפחה חביבה שומרת תורה ומצוות ,מקפידים על קלה כבחמורה ,ממש יראי שמיים .מאב לבנו כבר דורי דורות מעבירים את האמונה והמסורת היהודית וברוך ה' מצליחים .אז נכון ,לא כולם יוצאים אותו הדבר ,פה ושם יש כמה שעזבו את הדת ,יש דוסים יותר ודוסים פחות (ויש את אלו שמסמסים בשבת) ,אבל בסך הכול, המשפחתיות והתרבות היהודית מחזיקות מעמד והגחלת נשמרת כבר אלפי שנים. חכמינו זכרונם לברכה עסקו רבות בנושא האמונה: במ קו ר ה ,ב הו כ חו ת שכ ל יו ת ,וב כל י ם לביסוסה ולחקירתה .גבוה מעל כולם, במקום של כבוד ,מונחת לה כאבן יסוד ה'מסורת' .כח ההעברה והקבלה מדור לדור, מאב לבנו ,שעומדת בבסיס 'כינון האמונה'. הכוזרי וראשונים נוספים מרחיבים את הדיון בנושא ומסבירים שלאחר האימות שנעשה לעם ישראל במעמד הר סיני וקבלת התורה ,מוטלת על האבות החובה להעביר את התורה לבניהם אחריהם .מעבר לכך ,הכוזרי טוען שהמסורת מחייבת את דור ההמשך במידה זהה לאלו שקיבלו אימות בראייה ממשית של התגלות ה' לעמו: " ...ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין" (א ,כה). ספר העיקרים מוסיף לבאר מדוע המסורת הינה כלי חזק וטוען שהבן מקבל מאביו דברים כמובנים מאליהם .כח אהבתו של הבן לאביו גורם לכך שבעקיפין המסורת תצטייר אצלו באופן חזק כל כך כאילו השיגה בחוש ,כיוון שהבן סומך על אביו שאינו משקר לו. אחר שהעיד עליו הניסיון ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן ,אי אפשר להכחישו ,לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו ,ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק לא ידומה הסרתו ,כאלו הוא בעצמו השיג זה בחוש. (ספר העיקרים א ,יט) אולם ,האם אכן קבלת התורה על ידינו הינה בחירה אותנטית הנובעת מרצון חופשי? האם אנו מרגישים באמת שהחיבור שלנו לתורה ולמסורת ישראל נעשה מתוך אותה ברית שבה עמדנו בהר סיני והבענו נכונות לקבלת 'עול תורה'? לכאורה המסורת מוכתבת לנו מראש (על ידי ההורים או הסביבה החברתית) ובכך דווקא היא עלולה להוביל אותנו למקום של רדידות, הרגשת כפייה ואולי חוסר הזדהות עם היהדות על כל רבדיה .הוגים ופילוסופים טוענים כי במובן מסוים ,חינוך 'ת כנות' שמקבע את האדם לתפיסות הינו סוג של ִ ומוסכמות שאין לו להרהר אחריהן ועל כן הוא מתייחס אליהן כמובנות מאליהן .אם כן ,העברת המסורת מגלמת במידה מסוימת פוטנציאל לשחיקת המקום האמוני האישי של האדם הכולל את הבחירה האמיתית שלו בדרך וההתחברות לאורח החיים שנוהג בו. הרב שג"ר (לוחות ושברי לוחות ,עמ‘ )181-226עוסק רבות בהגות היהודית נוכח הפוסטמודרניזם ובוחן את הניסיון של הוגים פוסטמודרניים לערער על דרך החינוך המקובלת עד ימינו .הרב שג"ר מבדיל בין שתי תפיסות חינוכיות שונות ' -חינוך לביתיות' הקובע בית ומגדיר מקום ברור של אמונה ודרך חיים לעומת 'חינוך לגלותיות' המגדיר מצב ללא בית ותפיסות מוחלטות ,ומאפשר אורח חיים גלובלי ,פתיחות כלפי האחר וחוסר קיום של עוגן וסלע תשתיתי. ראשית ,ננסה לבדוק מהו התחליף המוצע לסמכות החיצונית שמטיל האב על בניו מדור לדור .נראה ,שהמקור לאמונה אמור להתבסס על ישרות אישית -המקום שבו כל אחד עומד לבדו מול -לוהים .גישה זו בולטת ב עול ם החסידי ,המדגיש א ת הקיומיות האינדיבידואלית כבסיס לעולם הדתי. דוגמאות לתפיסה זו ניתן למצוא במשנת חב"ד ,שמבליטה את 'האהבה המסותרת' לפיה הנפש ה-לוהית של היהודי נכספת ל-לוהים במהותה ועצמותה. כלומר ,האדם נדרש רק לגלות את הרצון הטבוע בנשמתו; עוד הרחיב על כך בעל "מי השילוח" (האדמו"ר מאיזביצא) וטען כי על כל אדם לבדוק האם הפעולות שהוא מבצע הן באמת רצון ה' -האם כאדם פרטי זוהי הדרך הנכונה עבורו .לדבריו ,באמצעות הטלת הספק האדם מגיע למפגש עמוק יותר עם ה-לוהים. עם זאת ,דרך זו טומנת בחובה סכנה גדולה -האם אכן ה'חופש' המוחלט יוביל את היהודי לאמונה ,ומעבר לכך לכזו שתכלול בהכרח קבלת עול מלכות שמיים ,תורה ומצוות מעשיות? הרי התורה איננה נתפסת תמיד בעיני האדם כדבר מובן מאליו ומי ערב לכך שהוא יהיה מוכן להתחייב אל המסגרת וערכיה? נראה לי שהבעיה מורכבת עוד יותר ,שכן בדרך זו יתקשה המאמין כפליים -הן בהגעה בפועל לתכליתו והן בחתירה לביצוע האמת .אין לנו ודאות שכל העם היהודי יעסוק בניסיון לחתור להבנה והשגת המושכלות ,וכמו כן אין לנו דרך לדעת שגם יגיע למסקנות הנכונות .רבי סעדיה גאון בהקדמתו לאמונות ודעות עומד על ההכרח שבקבלת מסורת כל שהיא המוכתבת מראש כדי שניתן יהיה לדבר על מסגרת שאותה לאחר מכן יש לבדוק ולחקור. מפני שידע בחכמתו כי המבוקשים המוצאים במלאכת העיון לא ישלמו כי אם במדה מהזמן ,כי אם ימחה אותנו בידיעת תורתו עליה ,נעמוד זמן בלא תורה ...ושמא רבים ממנו לא תשלם בו המלאכה בעבור חסרון שיש בו ,או שלא ישלם לו להתעסק בה בעבור שיקוץ בה ,או מפני שהספקות שולטים עליו ומבלבלים אותו. (אמונות ודעות ,מהד' הרב קפאח עמ' כז ) לעניות דעתי ,הנחלת המסורת מדור לדור חיונית ומהווה עוגן משמעותי כחלק מההכרה ביהדות והחיבור לעם ישראל .בלתי אפשרי להעלות על הדעת שהאב לא יציב גבולות לבן ויאפשר לו להתנהל בחופשיות יתר ,שהרי מרביתנו לא יכולים להגיע באופן עצמאי להכרה באמונה כדרכו של אברהם אבינו 1 .כלומר ,נקודת ההנחה היא שלא ניתן להישאר 'תלושים' והמסורת חייבת לשמש לנו כבסיס יציב .מנגד ,עומדת לפתחנו הבעיה בהסתמכות על המסורת כמקור בלעדי .האם היא אכן מספיקה כדי ליצור חיים של מתח דתי תוך כמיהה ושאיפה לעבודת ה' ומיצוי כוחותינו? האם אין בה כדי ליצור אצל האדם תחושה של ריקנות ,שבמעלה הדרך אף עלולה (כדברי הרב קוק) 2לפגום ביחסו של האדם אל הדת והמעשים? הרב שג"ר מציע סינתזה בין מוטיב הגלות ובין מוטיב הבית וטוען כי האב נדרש לשתי הדרכים במקביל " -גלות בתוך ביתיות" .כך ,הוא מבחין בין חינוך מנרמל (כוחני) לחינוך אופף (במטאפורה של רחם ומשפחה) .לשיטתו, המתחנך צריך לקבל את התחושה שהבית מכניס אותו למרחב רוחני ודתי אולם מאפשר לו במקביל פתיחות ושיח ספונטני .הרב שג"ר טוען שכל חינוך זורע את הזרעים שיביאו בסופו של דבר לנקודת ההכרעה בה ה'שלא לשמה' הופך ל'לשמה' הנובע מבחירה ממשית. החינוך לעשייה וללימוד 'שלא לשמה' בא לחולל את המוטיבציה הדוחפת למעורבות ,מתוך תקוה שזו תוביל 3 לעבור ממנה לעשייה 'לשמה'. 1כפי שהסביר הרמב"ם בהלכות עבודה זרה ,א ,ג. ” 2אנו צריכים להתאמץ כפי היכולת בשמירת המעשים ,לחבבם ולאמצם ,כפי אותה המדה שנוכל ,אבל לא לעמוד על תחום זה. מאומה לא נשא בעמלנו ,אם לא נצרף אל רוממות המעשים ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם .כשישארו המעשים מצות אנשים מלומדה ,לא לבד שלא יועילו ,אלא גם ישפילו עוד את הרעיון .וסוף שפלות הרעיון להגמר בביטול המעשים בשאט נפש (שמונה קבצים א ,ח). זוהי הבשורה הגדולה של האתגר הניצב לפתחנו .אנחנו נדרשים לישרות פנימית ,רצון כן ואמיתי להבין וללבן, ללמוד ולהעמיק .לבצע את המעבר מהמקום היציב והמובן מאליו אל המקום האישי גם כאשר הוא מכיל שאלות או ספקות .כל אדם נדרש לקניין תורה מחודש מתוך בירור האמונה והחיבור שלו אל תורת ה' ,שהרי האב מעניק לבנו רק את החיבור העקרוני אך מובן שאין בכך כדי לסלול לבן את דרכו שלו .ראש הישיבה הרב רבינוביץ (מסילות בלבבם ,עמ' )176עומד על נקודה זו ומסביר כי "עם בחירת עם ישראל ונתינת התורה לעם הזה החל תהליך של חינוך מתמשך כדי לממש את יעודו של האדם ...על כל יחיד ויחיד בכל דור ודור לקנות את המעלות לעצמו מחדש ...ההרגל והחינוך הם המרכיב הגדול אם לא המכריע בהשפעתו על נפש האדם". בעיניי ,קשה לאפיין דרך ברורה וחד מימדית שתהיה רלוונטית לכל אחד ואחד .כל אדם צריך לחשוב כיצד לשלב בין ההיבט המסורתי ,העובר מאב לבן ובין ההיבט האישיותי -עצמאי של הבן .ובאשר לבן עצמו ,כיצד עליו לנהוג? כיצד ניתן לממש שאיפה כזו? נראה שההתפתחות האישית יכולה להתבסס בעיקר באמצעות לימוד התורה ,השאיפה והחתירה למצוא את דבר ה' .באופן זה ,האדם יכול להעלות לדרגת עבודה מאהבה ולפתח את את התפיסות שהוקנו לנו בילדותנו. וכך כותב הרב קוק (מידות הראי"ה ,אמונה ,ו)" :בכל ההשכלות וכל הפילוסופיות ה-להיות הננו רואים רק הרחבה של הנקודה הפנימית של חוש האמונה ,ויראת -שמים הברורה הטבעית ,שכדי להרחיב את גבוליה ,לפתח את הכח האצור בה .דרושים כל סעיפי הלימודים" .אכן, מדובר במלאכה קשה ומורכבת ,התובעת מהאדם כוחות רבים אך בלעדיה הוא יוותר עם אמונה ממוצעת ,חסרת פשר ומשמעות לגביו ,שלא מהוה מרכיב מאישיתו. 3הרב שג"ר בחלק נוסף 'מתכנות לחרות' מרחיב על הגישה החינוכית הרצויה היודעת ליצור נאמנות למסורת לצד הענקת כלים ביקורתיים. הוא מוסיף לבאר את מקומה של ה'משפחתיות' והחינוך הבית ספרי כחלק מהמארג הבונה את הבן התלמיד. שלחז"ל היה יחס מורכב לתרבות יוון .במאמר זה אנסה להבינו לעומק. המדרש (בראשית רבה ב ,ד) דורש על הפסוק "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" ש"חושך זו יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל" .נעמוד על השם שניתן ליוון -חושך .לכאורה ,השם חושך לא מתאים ליוון כי היא הוסיפה הרבה אור וחכמה בעולם .מה גם שבדיקה קצרה במקורות מוכיחה שליהדות יש יחס חיובי לתרבות יוון. לדוגמה ,ספר תורה שנכתב ביוונית -כשר (בבלי מגילה ט ,ב). בנוסף ,בית המשפט העליון של עם ישראל נקרא בשם סנהדרין ,ומקורו של שם זה מיוונית .אם כן ,ניתן לראות ראשית ,יש לפרש את המדרש כשלעצמו .מה כוונתם של חכמים במילה חושך? ודאי שחז"ל התכוונו לרמוז לנו על אופי או תכונות מסוימות אצל יוון .כדי להבין זאת נצטרך להבין גם מה משמעותו של האור אצל חז"ל. כשחז"ל מדברים על אור ,הם מתכוונים לאור שהיה בבריאת העולם ,ונברא יחד עם אדם הראשון ונגנז במוצאי השבת הראשונה (בראשית רבה יב ,ו) .למרות שאור זה נגנז ניתן עדיין להשיג ביטויים מסוימים שלו בעולם שלנו .כיצד האור הזה מתבטא? בשביל זה צריך קודם להסביר על מהות האור והחושך שמתוכם נבין את האור הגנוז וכיצד הוא מתבטא במציאות. הרב קוק (מדבר שור ,הדרוש האחד עשר) מסביר כי תפיסת העולם שמבטא האור היא 'אחדותית' לעומת תפיסת העולם שמבטא החושך שהיא 'פירודית' .כלומר ,על ידי האור אנו רואים מספר דברים ביחד ומבחינים בהשפעה ההדדית ביניהם .לעומת זאת כאשר יש חושך ניתן לקלוט כל דבר בנפרד וקשה לראות את הקשר שבין דבר אחד לשני ולא שמים לב לתכלית המשותפת שלהם. דוגמא דומה קיימת בחושי הראייה והשמיעה .כשאדם רואה תמונה כלשהי ,פשוט שהיא מורכבת לפחות משני דברים ,אי אפשר לראות רק דבר אחד .לעומת זאת, אפשר לשמוע רק הברה אחת או שתי הברות אחת אחרי השנייה ואי אפשר לקלוט בשמיעה שתי הברות בבת אחת .החושך דומה לשמיעה ,ובו לא רואים כלום ונאלצים להשתמש בחוש המישוש ,בצורה זו קולטים כל דבר בנפרד ולא את התמונה הכללית .לכן ,הראייה היא דרגת גילוי גדולה יותר משמיעה .בעקבות כך ,כשאדם רואה תמונה כלשהי הוא חווה את כל המציאות בצורה חזקה והתמונה נחרטת בהכרתו .ממילא ,חווית השמיעה לבדה פחות חזקה והשפעה תופנם פחות אצל האדם. זוהי גם ראיית הקולות שמוזכרת בנתינת התורה" .וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ ,יד) ,קול ה' שאותו שמעו נתפס אצלם בנפש כמו שראייה נתפסת אצל אדם .בעקבות זאת ,התורה נחרטה בנשמתו של כל אחד ואחד מעם ישראל והותירה קשר נצחי בנפשו. אפשר להוסיף על דבריו של הרב קוק .כשאדם רואה משהו הוא מקבל את התמונה הכללית יחד עם הרקע של אותו דבר ,המקום שלו .לדוגמא ,כאשר רואים שולחן מבחינים גם ברצפה שהיא מקומו .בהמשך למה שהרב קוק אומר ,ראיית המקום תורמת להסתכלות כללית יותר ולהבנת התכלית הסופית. נאמר במדרש (בראשית רבה סח ,ט) כי "הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" .מכאן נובע שתמיד נקודת המבט שלנו כלפי העולם חסרה מכיוון שאיננו יכולים לראות את הקב"ה .לכאורה ,לעולם לא נבין את המגמה של העולם ולא נצליח להגיע אליה .מצב כזה ,הוא המצב של תפיסת החושך ה'פירודית' שהרב קוק כתב עליה, לכן אפשר לראות שהזוהר קורא לעולם הזה 'עלמא דחשוכא'. אמנם ,כמו שהסברנו יש דרך לגלות את האור הגנוז בחיינו ,היכן? בתורה .האור לא נעלם לגמרי ,הקב"ה גנז אותו בתורה .זו הסיבה שהתורה נקראת אורייתא ,מלשון אור .על ידי לימוד התורה אפשר לגלות את האור הזה ולהפיץ אותו בעולם .בכל אות של התורה טמון אור זה, לעם ישראל יש יכולת להגיע לראייה גדולה וכוללת של המציאות השלמה ולראות גם את הקב"ה ורצונו בעולם הזה .אמנם ,החטא עלול לעוור אותנו מהשגה זו .כאשר אדם חוטא ומתעסק בתאוותיו הפרטיות בלבד ,הוא מסגל לעצמו תפיסת עולם 'פירודית' שמסתירה ממנו את החיבור של חלקיו השונים של העולם לכדי תכלית אחת .בצורה כזו יקשה עליו לראות ולהבין את רצון ה' המתגלם בתורה. ניתן ל זהות עם החטא את תפיסתם של העמים האליליים .הם תפסו את העולם הזה כחושך ואת העולם הבא כאור .לכן ,הם האמינו שאדם יכול לעשות כרצונו בעולם הזה ,כאשר אדם בחושך ולא רואה אף אחד הוא מרגיש חופשי יותר לעשות כרצונו .כך פטרו עמים אלו את עצמם מערכים של מוסר וצדק שנמצאים מעבר לגשמיות העולם ועל מנת להכיר בהם נדרשת השקפה כללית יותר. לעומת תפיסה זו ,עמדה היהדות שתפסה את העולם הזה כעולם של חושך אך האמינה שיש אפשרות לגילוי האור ה -לוהי בו .גילוי אור זה מתרחש על ידי העובדה כי בכל יהודי נטמע האור הגנוז במתן תורה ,כמו שאמרנו. על -ידי לימוד התורה וקיומה ניתן לחשוף את האור הגנוז ולגלותו בעולם הזה. עכשיו ,נחזור להגדרתה של יוון כחושך על ידי הצגת המלחמה שהתרחשה בחג החנוכה .יוון חלקה על שתי גישות אלו במקום בו האור נמצא .יוון טענה שכל המציאות הפיזית והגשמית שבעולם הזה היא אור גדול .דבר זה הוביל את האומה היוונית לפתח את חיי העולם הזה ולהציג את החכמה שנמצאת בו .שלא כמו היהדות ,יוון לא האמינה בקיומו של עולם הבא ועסקה רק בשכל האנושי ולא בחוכמה ה-לוהית. במובן מסוים ,האור של יוון עלה על האור של התורה. אורם החזק ותרבותם הנאורה משכו אליהם רבים מעם ישראל ,מה שאי אפשר למצוא בצורה חזקה כל כך בהתמודדות של עם ישראל מול עמים אחרים .ניתן לראות רמז לנקודה זו בגימטרייה של המילים 'היכל' ו'יון'' ,היכל' ,המייצג את התורה שווה 65ו'יון' ל .66-העם היווני טימא את השמנים ובכך רצה להשפיע על המנורה שנמצאת בהיכל שבבית המקדש .בנוסף ,ספר תורה שמותר לכתוב אותו ביוונית נמצא בהיכל הקודש בבית הכנסת .בעיני היוונים ,דברים אלו ביטאו את עליונותו של אור חכמתם והשפעתו על תורת ישראל. אמנם ,תשובתה של היהדות על השמנים הטמאים היא "פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול" .מה משמעותו של אותו פך ומדוע נחתם דווקא בחותמו של כהן גדול? הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ,נקודת הקשר בין העולם הזה להקב"ה .ניצחונה של היהדות מתבטא בקודש הקודשים שמייצג לדעתה את גילוי אור ה' בעולם ,היהדות מכירה בהשפעתה של חכמת יוון אך לא נתנה לחכמה זו להשפיע על קודש הקודשים (עין איה שבת ב ,יב). קודש הקודשים נמצא בכל יהודי ,בכל אחד מעם ישראל יש את הנקודה הפנימית של האור הגנוז שאותו לא הצליחה יוון לנצח .יוון הצליחה לקלף הרבה מהנשמה היהודית אבל לקודש הקודשים היא לא הצליחה להגיע. האור של יוון בעולם הזה לא הצליח לגבור על האור הגנוז של עם ישראל שמבטא את המציאות הרוחנית הגדולה הנמצאת מעבר למה שאנחנו חשים. דבר זה מבאר לנו את קביעתו של המדרש בה התחלנו: "חושך זו יוון" .ניתן לראות שחז"ל קראו ליוון חושך מכיוון שהיא טענה שעולם הזה הוא אור גדול .אמנם ,מכיוון שעולם הזה הוא חושך ,כשאדם אומר על חושך שהוא אור -אין לך חושך גדול יותר מזה .חכמת יוון לא ראתה בחיי התורה שלנו מתבטאים באופן ברור מקומן החשוב של התפילות והתחינות .התחינות ובקשות הסליחה המסודרים לנו בתפילה מדורי דורות אוצרים בתוכם מספר ביטויים החוזרים על עצמם .אחד האזכורים החוזר על עצמו באופנים שונים הוא 'זכות האבות' ,וכן באופן דומה 'ברית האבות' .במשמעותם של אלו ארצה לדון במסגרת זו ,ולו בקצרה. בעל הטורים ,ר' יעקב בן הרא"ש ,בהלכות תפילה ,כותב כך: וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו -תקנו להזכיר חסדי אבות אצל הגאולה לומר שאף אם תמה זכות אבות ,גאולתו לעולם קיימת שהרי הבטיח בה בשמו הגדול וכאשר שמו קיים לעולם ולעולמי עולמים כך גאולתנו לעולם קיימת ,והכי פירושא: זוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם ואף אם תמה זכות אבות מביא גואל לבני בניהם למען שמו שהוא קיים לעולם. (טור או"ח קיג) הרי לנו שהזכרת זכות האבות וחסדם בתפילה ,ובפרט בתחילתה ,מעוררת תוספת רחמים מאת ה' עלינו .אולם, זכות זו אינה הכרחית לענין גאולתנו! מדברי בעל הטורים יוצא שהגאולה תבוא אף בלא זכות אבות ,ואף בלא זכות מעשים טובים מצידנו. דבריו המתייחסים לתום זכות האבות ,מבוססים על הגמרא במסכת שבת המספרת שגבריאל סימן תי"ו על מצחי הצדיקים והרשעים (בימי יחזקאל) ,ומביאה דיון רחב האם תמה זכות אבות ואם כן באיזה דור .ושם מתוארת מחלוקת לגבי סמליות האות תי"ו על המצח: ושמואל אמר :תמה זכות אבות .ורבי יוחנן אמר: תחון זכות אבות. (בבלי שבת נה ,א) את האור ה-לוהי שנמצא מעבר למציאות הפיזית וקראה לאותה מציאות אור בעצמה .לכן ,האור ה-לוהי של תורת ישראל ניצח את אור חכמתה של יוון שהגיע מהעולם הזה. תפקידו של כל אחד מאתנו בחנוכה הוא להוציא ולגלות את האור הגנוז שבו .אנו מדליקים 36נרות כנגד 36שעות שהאור הגנוז היה בעולם (בראשית רבה יב ,ו) .בנוסף ,אנו מצווים להדליק נרות אלו בחוץ משום פרסומי ניסא, והלכה זו מסמלת את חשיפת האור הגנוז בנו והפצתו בעולם. התוספות ד “ ה ושמואל על הסוגיה מביאים מחלוקת האם לדעת שמואל באמת תמה זכות אבות ,או שדבריו מיוחסים דווקא לרשעים ,שרק לגביהם תמה השפעת זכות האבות (לדעת ר' יוחנן ודאי שזכות אבות בתוקפה עומדת) .וכך הביאו בשם רבינו תם: זכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב "וזכרתי את בריתי יעקוב" (ויקרא כו ,מב) אף לאחר גלות ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית. כאמור ,הטור הסביר את התפילה כמסתפקת אם תמה זכות אבות או לא :אנו פותחים ב"זוכר חסדי אבות" ואם זה לא מועיל כי כבר תמה זכות אבות אז "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" .שלא כמו שכתב בעל הטורים, לדעת רבינו תם ,אנו לא מזכירים בתפילות את זכות האבות כלל ,כי היא תמה! אין יותר מושג של זכות אבות ,רק ברית אבות ,שהיא ההבטחה לגאולה וקץ הימים .כנראה שרבינו תם יסביר שמשמעות הלשון 'חסדי אבות' היא החסדים שבעבורם הבטיח וכרת הברית ,ולשיטתו ההבטחה והברית הם החלק העיקרי בברכה. דברי רבינו תם קשים לנו לקבלה ,קודם כל מפני שאנו מורגלים מגיל קטן לכך שיש מושג זכות אבות (ואכן, אפילו לפירוש רבינו תם זו עדיין מחלוקת בין שמואל ורבי יוחנן) .אך יותר מכך ,זכות האבות הרגילה בפינו נותנת משענת רוחנית מסוימת לאדם הנופל ממדרגתו הרוחנית .החוטא מתנחם בכך שזכות אבות מגינה עליו. ניתן למצוא נקודה זו בצורה חריפה בדברי ר' יהודה במדרש שמות רבה על פרשת בא: מהו "מדלג על ההרים" (שיר השירים ב ,ח) ,אמר הקב"ה אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינן נגאלים לעולם אלא למי אני מסתכל? לאבותיהם הקדושים ,שנאמר "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגומר" (שמות ו ,ה) ,בזכות אבותם אני גואלם לכך כתיב "מדלג על ההרים" ואין הרים אלא אבות שנאמר "שמעו הרים את ריב ה'" (מיכה ו ,ב). (שמות רבה וילנא טו ,ד) הרשב"א בתשובותיו התייחס גם הוא לשאלת הזכרת האבות בתפילה: ואשר אמרת במה שקבעו בתפלה לומר -להי אברהם -להי יצחק ו-להי יעקב ולא תקנו לומר להי השמים ו-להי הארץ ונתעוררת מן הנראהמדעתך בענין .וכן במה שסמכו לזה הגדול הגבור והנורא .באמת יש לזה עיקר גדול בענין התפלה וכונותיה למי שחננו השם יתברך לעמוד על עיקר הכוונה האמתית .והוא אמרם ז"ל האבות הן הן המרכבה. ואמנה אפילו פשטי הענין נכונים כי מה שאנו מזכירין האבות לפי שאנו מכוונין להזכיר זכות האבות בתחלת תחנונינו .והוא הענין שזכר משה בתפלתו בעת הצורך הגדול באמרו "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" (שמות לב, יג) .וזהו שאנו מזכירין בזה במקום ההוא בתפלה באמרו וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם. ובמסכת יומא (כח ,ב) אמרו האיר המזרח עד שהוא מגיע לחברון .ואמרו שם למה הוא אומר עד שמגיע לחברון? ואמרו כדי להזכיר זכות ישני חברון. (שו"ת הרשב"א א ,תכג) הרשב"א ,בשונה מרבינו תם ,מבין בבירור שאנו מזכירים את זכותם של אבותינו .ולא עוד אלא שלתפיסתו זהו קו מנחה בתפילות לה' ,ולכן מזכירים את זכות האבות דווקא בפתיחת התפילה .סגנון זה של הזכרת זכות האבות ,כפי שמציג הרשב"א ,הוא עקבי ולא ייחודי לתפילה העמידה כפי שיוצא מדברי בעל הטורים .החל ממשה רבינו בעל התחינות על עם ישראל ,והמשך בלשון הכהנים בבית המקדש ,עד לתפילותינו היומיומיות זכות אבות מורגלת על הלשון.במקום נוסף התייחס הרשב"א לעניין זכות האבות .וזו השאלה שנשאל שם ותשובתה בצידה: עוד אמרת :מהו מה שאמרו :ברא מזכה אבא, ואבא לא מזכה ברא (בבלי סנהדרין קד ,א) .ותמהת: והלא אמרו מי שהכין בערב שבת יאכל בשבת ,מי שלא הכין בערב שבת ,איך יאכל בשבת (בבלי עבודה זרה ג ,א) ! ועוד ,אם הרב אינו מזכה לבן ,למה אנו מזכירין תמיד זכות אבות? ואדון הנביאים אמר: "זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים ט, כז)... תשובה ...כי זהו תכלית כל שכר האדם ,שישאר ממנו בעולם הגשמי עובד -להים .ואז נראה לו, כאלו הוא בעצמו העובד ,ואינו מת אלא חי ,שהוא הוליד מי שעובד להשם יתברך .ועל כן ראוי באמת שיזכה האב בזכות הבן .אבל האב ,למה יזכה את הבן בנפש ,והאב אינו חלק מן הבן ,ולא מסובב ממנו :לא בגוף ולא בנפש .אם כן מה יועיל זכות האב ,לבן? (שו"ת הרשב"א ה ,מט) הרי שנראה מדבריו באופן ברור כי אין מושג של זכות סגולית העוברת מאב לבן ,אין 'צינור' זכויות העוברות מאב לבן ,וזהו לכאורה כנגד ההבנה הפשוטה העולה לעיל מתשובתו בחלק א .אמנם הקושיא אינה דווקא מדברי עצמו אלו על אלו ,אל א ה שא ל ה עק רו ני ת י ות ר :מ ה משמעותה של זכות האבות המצויה רבות בחז"ל? מה כוונת חז"ל במושג זה אם האמת היא ,כלשון הרשב"א ,ש"האב למה יזכה את הבן בנפש...לא בגוף ולא בנפש"? דומני שיש להסביר את ענין זכות האבות ,כפי שכתב ה'בית הלוי' מבריסק בפרשת וירא: והנה מה דאנחנו מזכירים זכות אבות בתפלה ולכאורה מה יועיל מעשה אבות להבן והלא אמרו לא הציל אברהם את ישמעאל (בבלי סנהדרין קד ,א)? ורק משום דגם לנו נשאר קצת ממעשיהם הטובים בירושה מהמדות הטובות שלהם ,וכמו שאומרים בתפלה מה יפה ירושתנו ועל כן ראוי שיזכור לנו זכותם .והרי אצלינו נשאר בירושה חלק גדול מהנסיון של יצחק יותר ממה שנשאר לנו מהנסיון של אברהם ,ועל כן אנחנו מבקשים שיזכור לנו עקידת יצחק כי מעשיו הטובים הוריש גם לנו קצת. (בית הלוי בראשית כב ,ה) מושג זכות האבות אינה כעין 'צינור' המעביר זכויות של קיום המצוות ומעשים טובים ב'הוראת קבע' לבנים למרות שהם פושעים ומורדים .זכות האבות היא ענין שקשור בבנים עצמם .לבנים יש פוטנציאל גדול מכח זה שהם בני אבותם .גם בנוגע לאדם רשע ,עובדת היותו בן צדיק מורה על היכולת והסיכוי שלו להתקדם ולחזור לתלם ולדרך הישרה ,יש בו כח נפשי שטמון בו והוא יכול להשתמש בו לטובה .אנו מזכירים לפני ה' את היכולת הטמונה בנו להשתדל ולשוב בתשובה ממעשינו ,ואת הכוח הגדול שזכינו לו ירושה מאבותינו (והמתפלל אף מחדד בתודעתו את הענין זה ,שיכול לעמוד בפני נסיונות וקשיים בזכות כוח האבות הטמון בו). י-ה! זכות אבות יגן עלינו. כולנו גדלנו על הסיפור המפורסם של רבי שמעון בר יוחאי (בבלי שבת לג ,א) ,הבריחה למערה וההיחבאות בה למשך שתים -עשרה שנים ,על החרובים והמעיין .בנוסף מוכר ייחוס ספר הזוהר אליו .אמנם ,מה מייחד את רשב"י ,מה מקנה לו הבדל משמעותי משאר תלמידי החכמים? מדוע ביום פטירתו מקיימים 'הילולא' ויום טוב? שוליים ,אך ברצוני לגעת בפרטים בסיפור הנראים מעט ִ לדעתי בעלי השלכות חשובות על תפיסת עולמנו. ראשית נעסוק בתקופת השהייה במערה .מדובר בשתים עשרה שנים של התעמקות בנגלה וברזים .אנו מכירים ממספר מקורות תנאיים ואמוראיים (בבלי כתובות סב ,ב) מידע על אורכה של תקופת הלימוד שהייתה נהוגה בזמנם ,כאשר המוטיב החוזר הו א שת י ם -ע שר ה ש נו ת ל ימ ו ד (ד ו ג מ ה קלאסית ומפורסמת ניתן למצוא בר' עקיבא, שקיים בעצמו תריסר שנות לימוד ,ולאחר מכן תריסר נוסף) .מספר שנים זה מבטא קניין תורה שלמה ברמה התכנית' ,מסלול ההסדר' שלהם ,המעבר לרבנות. בנוסף ,מספר השנים הוא כנגד מספר שבטי ישראל ,דבר המבטא את שלמות בפני עצמה .אי לכך -הלימוד שלם גם במבט כלל -ישראלי ,קניין התורה קיים גם ברמה הסמלית ,בחיבור לכל אדם ואדם בעמנו. נקודה נוספת הראויה להתייחסות היא כמובן חברותתו ללימוד ,הלוא הוא בנו .רבי אלעזר נמצא עמו לכל אורך הלימוד ,הם לומדים ומשננים יחדיו .הבן נוכח וצופה בכל רגע ורגע בהתנהגות אביו .הוא לא נמצא רק במקום של לימוד תורה גרידא ,הוא לא רק ממלמל משניות ברייתות ותוספתות בלשונו -הוא לומד את אביו .ישנו סיפור ,בו רבי אלעזר מלמד הלכה ,ורבי יהודה הנשיא מלמד הלכה כנגדו משמו של רשב"י .מתפתחת שיחה" :אמר לו רבי: כך שמעתי מאביך ,אמר לו :שימשתי את אבא עומדות מה שלא שימשתן ישיבות" (ירושלמי שבת י ,ה) ,כלומר - השימוש שלי את אבי היה גדול עד כדי כך ,שגם במציאות העראית למדתי ממנו יותר ממה שלמדת אתה בלימוד המסודר אצל רבך .בהכרח רבי אלעזר יודע טוב יותר מה אמר אביו -רבו ,לאו דווקא מעצם ידיעת הנושא, אלא מהכרת המלמד. לדעתי צורת חינוך זו ,היא האידיאלית לפי התורה .זהו המובן הפשוט ביותר ,ועקב כך המושלם ביותר של "שאל אביך ויגדך ,זקניך ויאמרו לך" (דברים לב ,ז) .בעוד שרבי יהודה הוא מאסכולתו של רבן שמעון בן גמליאל ,המעיד כי "כל ימי גדלתי בין החכמים" (אבות א ,יז) ,ר' אלעזר למד מאביו בלבד .צמד זה ,של רשב"י ור' אלעזר בנו ,מבטא באופן המוצלח ביותר את מסירת התורה בעם ישראל. למעשה ,זוהי דוגמא טובה לתאר את מתן תורה עצמו; הקב"ה הוא נותן התורה לעמו ישראל ,אב המלמד תורה לבניו" .בנים אתם לה' -להיכם" (דברים יד ,א) .זהו האופן בו התוכן נשאר באופן השלם ביותר ,ללא פגמים .החכמה- התורה ,יורדת ממנו עד אלינו אך נשארת בטהרתה .כמו כן ,כך גם אצל אב ובן " -הבן נמשך ממוח האב" (תניא ,ב). כל אמירות הבן משויכות לבסוף לאב; החכמה-התורה, המשתייכת למוח ,מופיעה דרך הקישור בין שניהם. בשלשלת כזו של מסירת תורה לא תיפול טעות. אם כן ,ייחודו של רשב"י מופיע לאו דווקא בשיטת לימוד מסוימת ,אלא בראייה מיוחדת על המציאות .ייחודיותו מתאפיינת בשהייה עם בנו ,ובהשקעה בחינוכו לאורך כל השנים הללו .על כן ,מובן גם למה הם שניהם מוגדרים כ"בני עלייה" (בבלי סוכה מה ,ב) ,אף אם לא יישארו עימם אנשים נוספים .דווקא לימוד באופן שמשפיע קדימה ולא רק להווה ,לעבר הדור הבא ולא לעבר האדם עצמו ,הוא זה שמטמיע באופן הנכון ביותר את התורה בעם ישראל, ומוליך את קולה הלאה עד סוף הדורות. הרבה פעמים מדברים בישיבה על ביצוע בחירות והחלטות בחיים מתוך התחשבות בערך העליון ביותר -לימוד תורה .לדעתי, נקיטת החלטות מתוך ראייה כזו נוגעת לעיתים בצרות -ראייה .כאשר ערך הלימוד עומד בפני עצמו בלבד ,הוא מטה את האדם להידבק בה' ולהתקרב ל'שכל הפועל' באופן עצמאי ,המנתק את עצמו מכלל עם ישראל ומן החברה .הלימוד עלול להיהפך ולעיתים אף נהפך למדד הישגי .דהיינו ,ההנאה נוצרת מפיצוח סוגיה קשה ולא מן ההבנה; מחיזוק האינטלקט והעצמיות של הלמדן ולא מן הלימוד עצמו. במקביל לכך נזנחת המציאות הקיימת מחוץ לכותלי בית המדרש (מאפיינים מעין אלו ניתן לפגוש בחברה החרדית) .הפן הכללי והחברתי אינו מודגש מספיק ולפעמים אף נשכח לגמרי .אגוצנטריות עלולה להשפיע על מחשבות האדם. לעומת זאת ,כאשר לימוד התורה מתקיים בהקשר הקבוצתי ,דהיינו -העברה מסורת ,לימוד תורה לאדם אחר (תחילתו בלימוד לבן) והשפעה על קיום מצוות במישור הציבורי ,נוצרת לאדם מעורבות רבה יותר במהלך החיים היהודי -כללי .באופן זה ,בחירותיו של האדם מקבלות פן חברתי ,והחלטותיו נובעות מתוך רגש מחויבות גדול לעם ישראל ,כדי שלא לנתק את חיבורו לקב"ה .אדם כזה מבצע החלטות מתוך ראייה אלטרואיסטית (המילה העברית היא זו ָּל ָתנוּת ,מילה יפה), ואת מימושו העצמי הוא מוצא באקט של התאחדות עם כלל ישראל והיטמעות בתוכו .באופן הזה האדם מתחבר לשרשרת הדורות שלא תינתק לנצח -זוהי דבקותו ב-ל. לדעתי ,מוטל עלינו הצורך לנקוט החלטות בחיינו מתוך התחשבות בערך העליון של העברת התורה לדורות הבאים מתוך מחויבות לצביון עמנו ותפקידו .עלינו ללמוד באופן זה ,מכיוון שכך ניתן להתחייב בצורה נצחית לתורה ולקב"ה ללא תלות באדם שהיום פה ומחר שם ,אלא מחיבור לעם בעל קרבה בלתי פוסקת לבורא .את החיוב הזה נוכל לקיים מתוך היותנו ביחד "בנים אתם לה' -להיכם" ,מתוך חיבור של בן ואב ,שאינו פוסק לעולם. בבואנו לדון על נוסח התפילה שלנו כציבור נראה שיש לעסוק בשני מישורים :האובייקטיבי-הלכתי והסובייקטיבי. מפאת קוצר היריעה ,לא נעסוק במישור האובייקטיבי- הלכתי ורק אציין שתפיסת חכמי אשכנז ביחס לנוסח התפילה התבססה על ההבנה שהנוסח האשכנזי הוא הנוסח הנכון היחיד (להרחבה ניתן לפנות אלי). אולם בעוד שלמישור ההלכתי הציעו האחרונים תירוצים שונים ,הרי שבמישור הסובייקטיבי ,לעניין המנגינות והרגשת ה'חיבור למסורת האבות' ,המצב קשה יותר. המוזיקה אינה רק אוסף של תווים ,אלא הסמל של החברה ושל התרבות שלה .המנגינות והפיוטים התבססו על חוויות שעברו אנשי הקהילה ,והדגשים שהושמו היו על הזוויות שהם ראו לנכון להדגיש .כיוון שכך המנגינות והפיוטים שעברו מדור לדור מהווים קשר בינינו ובין הדורות הקודמים. הכרת מסורת זו ,ובעיקר רכישתה בגיל מוקדם ,מקנות לילד מיומנות ייחודיות, וביניהן התאמת העולם המוסיקלי העשיר לטקסט הניצב לפנינו .ניתן לראות בכך דמיון רב לשפת אם ,ואת היחס של מי שאינו בן העדה ללימוד הנוסח כלימוד של שפה שנייה. במאמר שקראתי העוסק בנוסח התפילה בבתי הספר, מציע הכותב כפייה על התלמידים של נוסח אחיד ,אך מסתייג ממנו מיד בטענה שמדובר בתהליך חינוכי ארוך ומורכב הדורש הזדהות של התלמידים עימו ,והתמודדות עם הנוסח השונה בבית. זאת ועוד ,גם תפקידם של החזן והקהל המשתנה בין העדות ,משפיע השפעה רבה על היחס של המתפלל לתפילתו. אודה ואתוודה כי הפירוד בעם ישראל בנוסח התפילה אינו מצב אידיאלי ,ובוודאי שיש לשאוף לאחדות בעם ישראל ,לנוסח אחיד ולבתי כנסת משותפים .אולם ,לאור המצב בארץ ,נראה שכרגע אנו רחוקים ממצב זה .כל בר דעת שיפתח את הרדיו יוכל לשמוע הבדלים ניכרים בסגנונות המוזיקה העברית .דווקא בסוף מאמר זה ברצוני לתרום את הטיפה שלי לים העצום הזה ,ולטעון שכדי לנסות ליצור את השילוב בעולם הרגשי ,עולם התפילה ,יש להתחיל קודם כל בשילוב העולמות המעשיים ,ההלכתיים ,ובתקווה רבה שמשם הוא יגלוש לשאר העולמות. הדברים מבוססים על מאמריהם של הרב ד"ר יוסף יצחק לפשיץ ושרה פרידלנד בן ארזה שהתפרסמו ב'אקדמות' כא, וכן על מאמרו של רותם הקשר מהאתר 'דעת'. בעקבות הסליחות המשולבות ש ה תח יל ו ש נ ה ש עב ר ה ונ כנ ס ו במלואם השנה לראשונה ,אכתוב בעד אחידות נוסח התפילה 1 .אולם ,שונים הימים הנוראיים משאר ימות השנה .ברוב ימות השנה נוסחי התפילה דומים מאד זה לזה ובמניינים רבים משתתפים מתפללים מכל העדות. בגלל קרבה זו תהליך של מיזוג יכול להתרחש מעצמו, ויש למצוא דרכים לעודד את התהליך באופן עקיף - למשל כפי שעושים בישיבה שהציבור מתפלל בנוסח החזן -אבל אין ליצור נוסח חדש .לעומת זאת ,בימים הנוראיים ובסליחות כל חווית התפילה שונה מן הקצה אל הקצה ,ועל כן אפילו בקהילה שמתפללת יחד בכל ימות השנה יש מניין ספרדי ומניין אשכנזי .בימים הנוראיים ובסליחות לא נוצר חיכוך כלל בין הנוסחים והטקסים שיוביל לשילוב בתהליך טבעי .כיוון שכך ,יש צורך ליצור שילוב אשר יאפשר לבני כל העדות למצוא את מקומם בתפילה משותפת. הסיבה שבעיניי יש לשאוף לנוסח אחד פשוטה :אין שני עם ישראל -עם ישראל ספרדי ועם ישראל אשכנזי .אמנם ההבדלים בין העדות הולכים ומתמעטים בהרבה מאד מתחומי החיים ,וספרדים מתחתנים עם אשכנזים ולהפך, אבל כל עוד עדות שונות לא לומדות להתפלל יחד ההבדלים יישארו בתודעת העם .בנוסף ,דווקא בגלל ערבוב העדות גדלים ילדים עם משיכה הן לצד האשכנזי והן לצד הספרדי ,ועל כן עלינו לתת מענה למורכבות הזו .עם מי יתפללו הילדים בראש השנה? עם מי ילכו לסליחות? עם אבא הספרדי או עם סבא האשכנזי? לא רק זאת ,אלא אף מסתבר שהילדים עצמם אוהבים את שתי המסורות :האם נחייב אותם לבחור אחת ולנטוש את השנייה? תפילה מאוחדת בימים הנוראיים ונוסח משולב בסליחות לא רק מעודדים אחדות ,אלא מהווים תגובה הולמת לאחדות ההולכת וגדלה בעם. פיצול העדות בימים הנוראיים מעלה נקודה משמעותית נוספת .האם נקבל מצב שבימים בהם אנו באים לעמוד בפני הבורא כעם מאוחד ,מוכוון מטרה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" -ממלכה אחת וגוי אחד -נתפצל לשניים או יותר? דווקא בימים הנוראיים ,דווקא בזמן שאנחנו מתאמצים למצוא כל זכות אפשרית ,אנו נוטשים את הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות -שיתוף פעולה מתוך אחדות בעם ישראל? היעלה על הדעת שנבוא לעמוד בפני הבורא בימים הקדושים הללו כספרדים וכאשכנזים במקום כעם ישראל? משימת האחדות קוראת לנו ,ותפילה מאוחדת בימים הנוראיים ונוסח סליחות משולב הינם תרומה קטנה שנוכל להנחיל לדור הבא בתהליך ארוך השנים הזה. 1לאורך המאמר דיברתי על אשכנזים וספרדים רק מפאת הנוחות. בוודאי שהדברים שייכים לבני שאר העדות גם כן. מנהגי אבות 1 בגני ילדים ,נהוג לדקלם באופן יומיומי את הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי יא ,א) .מעבר למסר החשוב העולה מהפסוק אותו מנסה הגננת ללמד, מתברר שיש כאן גם בסיס לקביעות והנהגות הלכתיות. הגמרא במסכת פסחים (נ ,ב) מביאה את סיפורם של בני ביישן שנהגו שלא ללכת מצור לשוק שבצידון בערבי שבתות ,על מנת שלא להיבטל מצרכי שבת .בניהם של בני ביישן ,שלא היו עשירים כמו אבותיהם ,שאלו את רבי יוחנן האם הם חייבים להמשיך במנהג זה ,והוא פסק שכן באומרו "כבר קיבלו אבותיכם עליהם ,שנאמר" :שמע בני מוסר אביך."... גורם האיסור אצל הבנים הרמב"ן ב'משפט החרם' (שאגב ,פותח את איגרתו המפורסמת לבנו בפסוק הנ"ל) מוכיח מקבלת התורה ,מגילה וצומות - שאלו דברים שקיבלו אבותינו והתחייבו כל הדורות לקיימם -כי מנהג שקיבלו אותו הרבים מחייב גם את זרעם אחריהם. הריב"ש (שו"ת הריב"ש שצט) מצטט את דברי הרמב"ן ואף מוסיף כי לא רק אם הרבים קיבלו את המנהג בפירוש מחויבים בו הבנים ,אלא גם אם נהגו ללא קבלה מפורשת .ההוכחה לכך היא שבמקרה שהובא בגמרא האבות נהגו בדבר ,ולא קיבלו אותו על עצמם .ברוח דברים אלו גם פסק ר' יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד ריד ,ב). בעל ה'חוות יאיר' ,מוכיח (שו"ת חוות יאיר קכו) באמצעות מאמר חז"ל האומר שבקבלת התורה היו כל הנשמות העתידות להיברא ,שאין לומר שקבלת האבות או המקום מחייבת את הבנים מדאורייתא .להבנתו מעמד הר סיני היה חריג ,והאיסור על הבנים המובא בגמרא הוא מדרבנן. הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור (טז ,ב בדפי הרי"ף) מחלק בין מקרה בו האבות קיבלו על זרעם ומשום כך הבנים מחויבים ,לבין מקרה שלא .הוא מוסיף שאם לא פירשו מה היתה כוונתם מסתמא קיבלו זאת גם על זרעם ,וכן כתב המאירי (פסחים נ ,ב) .ר' יוסף שטיינהרט בעל ה'זכרון יוסף' על השולחן ערוך פירש בדרך אחרת .הוא מבאר (יו"ד יד) ,שאין מנהג האבות מחייב את הבנים ,אלא שעל ידי כך שהבנים עצמם נהגו בדבר לכשגדלו הם בעצם קיבלו על עצמם את המנהג מחדש .ולמעשה ,אם לאחר שגדלו הבנים הפסיקו לנהוג כמנהג אבותם ,אינם מחויבים יותר. ראש הישיבה הרב רבינוביץ' סובר כי הגורם המחייב את הבנים הוא המסורה של האבא .העובדה שהאבא נקט במנהג מסוים מכניסה את המנהג למצוות כיבוד אב .אין 1הבאנו כאן את תמצית הדברים ,והרוצה להמשיך ולעיין מוזמן להיעזר במקורות המצויים באוצר העיונים של מסכת פסחים במהדורת 'מתיבתא' ,וכן בספר "תורת אמך" על פסחים. כאן תורת נדר ,כי מעיקר הדין אדם יכול לנדור לעצמו, אך אין הוא יכול לנדור על בני בניו .יותר מכך ,אם הבנים לא נהגו לאחר שגדלו ,המנהג אצלם התבטל .אך אם נהגו אין כיבוד אב גדול יותר מלנהוג כהוראתו ,ואין בזיון גדוליותר ממציאות בה הבן מתעלם ומבטל את מנהג אביו. האם הבנים יכולים להתיר? הראב"ד ,הרמב"ן והמהרשד"ם (יו"ד מ) כתבו שמנהג שהאבות קיבלו על עצמם אין הבנים רשאים להתיר אותו. המהרשד"ם הוכיח זאת מכך שבמקרה המובא בגמרא ר' יוחנן אסר על הבנים להתיר את המנהג ,ואם היה מוצא להם פתח היה עושה כן .אך ה'זכרון יוסף' דחה את דבריו בטענה שבני ביישן באו רק לשאול האם הם מחויבים למנהג ,ולא אם יש להם אפשרות להתירו. עוד הוא מעיר ,כי כל הספק בשאלה הזו הוא רק לדעת הסוברים שהאבות בעצמם היו יכולים להתיר את הנדר שלהם .אלה שסברו שכן דנים האם כוח הבנים כאבותם ויכולים להתיר אם לאו. לעומתם ,פסקו ה'בית יוסף' ( י ו " ד ר י " ד ) ואחרים שהבנים רשאים להתיר ,וכדברי הבית יוסף: "ומיהו על ידי שאלת חכם ופתח דחרטה ,מתירים להם כשאר נדרים" .אמנם יש המחלקים בין מנהג שנהגו כי סברו שהיה איסור לבין מנהג של סייג וחומרא שאותו לא האבות ולא הבנים רשאים להתיר ,אך גם את האחרון היו שהתירו ,וביניהם הרא"ש (קיצור פסקי הרא"ש ,פסחים ד ,ג). ראש הישיבה טוען שאם יש צורך לשנות את המנהג כמובן שאין כאן עבירה של ביזוי האב ,והכל מבינים שהבן רוצה לכבד את אביו אלא שהדבר גורם לבעיות קשות. יש מקום לומר שבמקרה כזה גם האבות היו מסכימים להתרת הנדר כי האב רוצה בהצלחת בניו ,ואם הוא היה יודע שהמנהג יגרום צרה או נזק לבנים פשוט שלא היה מצפה מהם שינהגו כך (אמנם המנהג הוא בגדר מצוות כיבוד אב ,אך עדיין יש להתירו ,כי כשנוהגים בו באופן קבוע הוא כבר הופך לנדר). הדברים נכונים בעיקר לאדם שמתחתן וכבר לא סמוך על שולחן הוריו ,שאז אביו לא רואה את מעשיו ולכן הדבר לא פוגע בו .אולם גם אז ,אם אדם מתארח בבית הוריו לכל הדעות יש לנהוג כמנהגיו ולא לפגוע בו. לגבי שינוי מנהגים למנהגי האישה לאחר החתונה ,נהגו ישראל ללכת כמנהג הבעל ויש להמשיך כך .אך כמובן שאם הדבר גורם לחילוקי דעות בתוך הבית ,מאותה הסיבה שהאישה צריכה ללכת אחרי הבעל -כדי שיהיה נוהג אחיד בבית -הבעל יכול ללכת אחרי האישה ,ומשום שלום בית יכול לשנות למנהגיה .אולם ,וזה דבר חשוב, צריך להיות עם עיניים פקוחות ולראות מה באמת צריך לשנות ומה לא. תפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים ביציאתו מקודש הקודשים" :יהי רצון מלפניך ה' -להינו ,שאם תהיה שנה זו שחונה (חמה) תהא גשומה ,ולא יסור שבט מבית יהודה ,ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה לפרנסה ,ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים" (על-פי בבלי יומא נג ,ב) עוברי דרכים מתהלכים עוזבים בתים נוחים יוצאים למסע מחפשים בגשם השוטף לוחשים תפילה למצוא נתיבה חדשה שעזיבת הבית תביאם למצוא אמונה עוברי דרכים מוחים יודעים ומכירים את הבקשה הקדומה עת עמד הכהן בקודש פנימה ובלשונו המה תפילתם לא תכנס לפניך אל הבית יהיו עיניך רק משם תצמח נשמתם של בניך ליבי למחפשים ולהולכים ליבי עם פורצי הדרכים אך האם פנו נכונה האם דרכם נאמנה ואולי מוטב ללכת בדרך הכהונה? בשבח והודיה לה' יתברך לר' ישי אנגלמן נולד רך לא נשכח את תלמידינו המשרתים בצה"ל כולנו מוזמנים ביום ראשון ואת כל מי שמתחתן ,לוקח אישה והופך לבעל ויבש לא ישאר אף אישון את אביה בר משה (ג) שיוצא למכי"ם במוד"ש ואת אליעזר כץ (ה) שהתחתן עם חני ועבר לקרנ"ש הרב רוזנברג בתפילת מוסף נתן חזנות ובערב לפני התקומם על גזענות מזל טוב לזוג גולד משה ומוריה הרב רוזין לפני השמו"ס את השבושי"ם הזהיר שהשמחה בביתכם תמיד תהיה מצויה ולכולנו את המסר הבהיר נברך את בתכם נאוה הדסה שבלילות הקרים תישאר מכוסה/ בחדשות החזאים מדברים על גשם ושמיים שלעולם לא תהיה עצובה וכעוסה/ אבל אף אחד לא חזה שבושי"ם כמו מים שאף פעם לא תהיה במנוסה/ אך בבוא החג לא נשאר אף לא אחד שמהחבל תזכור להוריד את הכביסה/ ובלי קשר החג היה ממש מיוחד מנפה ,לשה ולתנור מכניסה/ תהיי מביאת נחת ואל תהיי מכעיסה/ "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" שתאהב מנטוס ולא רק גומי לעיסה/ הסופגניות על הריקודים מתחילות להכביד בדיון סוערים אל תהיי מתסיסה/ סדר "הדלקת נרות/צהריים" ,מה ההבדל? בלימוד עיון תהיי מנוסה "מה עוז צור"" ,הנרות הללו" ו"מי ימלל" במסיבת החנוכה הלהקה הקפיצה את כולם נתברכנו ,הרוח נשבה והגשם ירד ובשיחה הרבנים צחקו ,והכל כמובן ,מצולם למרות שכל אחד הגיע בנפרד לסיפור הרב מנדלוביץ' כולנו הקשבנו יום אחד השמש מאירה וקור כלבים ולחדרים בשעת לילה מאוחרת שבנו ולמחרת הגשם לא מפסיק והשמים כעבים אם נרדמת ולהשלים הסיפור אתה מבקש בפנימיה ד' האוויר מהנרות התפייח קנה את ספרו במחיר לכל דורש המים קפאו ולא היה אפשר להתקלח רק אל תשכח סופגניה לקחת מזל שהיה נס חנוכה כמו באגדה כי כל אחד קיבל איזה חמש בצלחת וזכינו למים חמים בסוף ההרקדה אחרי שבוע אינטנסיבי בקבלת עול מצות וגרות בפינת קפה שמעו על המחסור הגענו ליום העיון במלוא המוכנות והמיחם בחר לא להישאר מאחור ולאחר שהרבנים ”יצאו ידי חובת התערבות בשיעור“ קומקום הוצב למלא את החסר יצאנו לחופשת חנוכה בהידור רק לא להתפלא שלסדר אני מאחר : : : : : :
© Copyright 2024