‫פדיון הבן‬ ‫לאחר מצוות ברית המילה יש מצווה מיוחדת הקשורה לבן בכור‪ ,‬המצווה לפדותו מן‬ ‫הכהן‪ .‬מדוע כדאי לפדות את הבן הבכור?‬ ‫סיפורינו מתחיל בזמן יציאת מצרים‪ ,‬שם ניתן כוח מיוחד לבכורות‪ ,‬בכורי מצריים‬ ‫נהרגו‪ ,‬בכורי ישראל יוחדו‪ ,‬הוקדשו‪ ,‬לעבודה הרוחנית בתוך עם ישראל‪.‬‬ ‫ּוב ְּב ֵה ָמה ִלי הּוא"‬ ‫ָאדם ַ‬ ‫כמו שנאמר " ַק ֶּדׁש ִלי ָכל ְּבכֹור ֶּפ ֶּטר ָכל ֶּר ֶּחם ִּב ְּבנֵי יִּ ְּש ָר ֵאל ָב ָ‬ ‫(שמות י"ג‪ ,‬ב')‬ ‫למעשה‪ ,‬הבנים הבכורים אמורים היו להיות הכוהנים ומשרתי הקודש במשכן‬ ‫שבמדבר‪ ,‬ומאוחר יותר בבית המקדש‪.‬‬ ‫לאחר יציאת מצרים‪ ,‬בזמן מעמד הר סיני‪ ,‬כל השבטים למעט שבט לוי היו מעורבים‬ ‫בחטא העגל‪ ,‬דבר שפסל את הבנים הבכורים מלשמש בכהונה‪.‬‬ ‫לכן הכהונה ועבודת הקודש במשכן עוברת לבני שבט לוי‪ ,‬הבכורים נדחו מתפקידם‬ ‫המיועד‪.‬‬ ‫הדבר כבר רמוז באחד הפירושים למילה "בראשית"‬ ‫"בן ראשון אחרי שלושים יום ת‬ ‫פדה" (על‪-‬פי הגאון מוילנא)‬ ‫ובכל זאת מדוע לקיים את פדיון הבן?‬ ‫מכוון שבמקור הבכור הוקדש לעבודת המקדש‪ ,‬הוא שיך למעשה לכהן‪ ,‬בפדיון‬ ‫קונים את הילד מידי הכהן‪.‬‬ ‫תוך כדי הקניה מתרחש תהליך חשוב מאין כמוהו‪ ,‬כוח הקדושה שניתן לבכור מעצם‬ ‫הקדשתו לשמש בקודש‪ ,‬מועבר בחזרה לכהן‪.‬‬ ‫מדוע?‬ ‫כוח קדושה עודף יזיק לילד!‬ ‫אין לו יכולת להתמודד עימו‪ ,‬הדבר גורם לחוסר איזון פנימי ‪ ,‬וברגע שהילד פסול‬ ‫מלשמש בכהונה‪ ,‬עקב חטא העגל‪ ,‬האנרגיה הזו מיותרת ומזיקה לילד‪ ,‬אבל לכהן יש‬ ‫יכולת לשאת אנרגיה זו‪.‬‬ ‫כמו שכתוב בספר הזוהר עם פירוש הסולם‬ ‫"שני ממונים הם‪ ,‬אחד על החיים‪ ,‬ואחד על המוות‪ .‬והם עומדים על האדם‪ .‬וכשאדם‬ ‫פודה את בנו‪ ,‬פודה אותו מיד אותו ממונה על המוות‪ ,‬ואינו יכול לשלוט עליו‪ .‬וזה‬ ‫סוד‪ ,‬וירא אלקים את כל אשר עשה‪ .‬והנה טוב‪ ,‬זהו מלאך החיים‪ .‬מאד‪ ,‬זהו מלאך‬ ‫המוות‪ .‬ועל כן‪ ,‬באותו הפדיון מתקיים המלאך של חיים‪ ,‬ונחלש המלאך של מוות‪.‬‬ ‫בפדיון זה קונה לו חיים‪ ,‬כאמור‪ ,‬ואותו הצד הרע עוזב אותו‪ ,‬ואינו נאחז בו" (ספר‬ ‫הזוהר‪ ,‬הקדמה‪ ,‬אות רמ"ו)‬ ‫מי נחשב בכור הזקוק לפדיון?‬ ‫איש ישראל (כלומר האבא) שנולד לו בן זכר והוא בכור לאמו‪( ,‬כלומר בכור של האמא גם‬ ‫אם יש לאבא ילדים קודמים מאשה אחרת) ‪ ,‬חייב לפדותו‪ .‬כהן וכן לוי פטור מפדיון בנו‪,‬‬ ‫וכן אם האם היא בת כהן או לוי‪ ,‬פטור האב מפדיון בנו‪ .‬רך הנולד אחר הפלה‪,‬‬ ‫טבעית או יזומה‪ ,‬יש לבדוק עם רב ומורה הלכה‪.‬‬ ‫במידה והבכור נולד בניתוח קיסרי‪ ,‬אין לפדותו פדיון בכורות‪ ,‬משום שלא נולד‬ ‫באופן טבעי‪ ,‬והתורה אמרה ‪" :‬פטר רחם"‪ ,‬כלומר דווקא הבכור שיוצא כדרכו‬ ‫מרחם אמו‪ ,‬ולא זה שיצא בניתוח קיסרי (שו"ע יו"ד שה‪ ,‬כד)‬ ‫תינוק שלא נפדה לאחר שלושים ואחת יום מהילדה‪ ,‬יש לפדותו בהקדם האפשרי‪.‬‬ ‫כשהילד מגיע לגיל בר מצווה‪ ,‬מצוות הפדיון עוברת אליו ועליו לפדות את עצמו‪.‬‬ ‫מועד הפדיון הבן הבכור ראוי לפדיון לאחר שעברו עליו שלשים יום‪ ,‬וביום שלשים‬ ‫ואחד פודים אותו‪ ,‬ולא משהים את המצוה‪ .‬חל יום ל"א להיות בשבת או ביום טוב‬ ‫פודים ביום שלאחריו (או במוצאי השבת והחג במידה והשבת‪/‬חג מסתיימים בשעה מוקדמת)‪.‬‬ ‫סעודת מצווה‬ ‫יש מצווה לקיים סעודה בעת פדיון‪-‬הבן‪ .‬ונוהגים להתחיל את הסעודה לקיים את‬ ‫הפדיון ולהשלים ולהמשיך בסעודה‪ .‬סעודה זו נקראת סעודת מצווה‪ .‬ולכן אפילו אם‬ ‫מתקיים הפדיון בין ראש חודש אב ל ט' באב‪ ,‬שהמנהג אז לא לאכול בשר ולא‬ ‫לשתות יין‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬עורכים סעודה ואוכלים בשר ושותים יין‪.‬‬ ‫יש מעלה גדולה בהשתתפות בסעודת פדיון הבן‪ ,‬שכל האוכל ממנה‪ ,‬כאילו צם פ"ד‬ ‫תעניות (שדי חמד מערכת ס' אות נ"ד)‬ ‫סכום הפדיון‪ :‬מן התורה חייב האב לפדות את בנו בחמשה שקלים‪ ,‬והשקל האמור‬ ‫בתורה הוא סלע בלשון חכמים‪ .‬נוהגים בימינו לתת ‪ 5‬מטבעות בערך כולל של ‪011‬‬ ‫גרם כסף (ניתן לרכוש סט מטבעות פדיון הבן)‪.‬‬ ‫לאחר שקבל הכהן את חמשת הסלעים‪ ,‬מיד אבי הבן‪ ,‬אם ירצה הכהן‪ ,‬יחזיר אותם‪,‬‬ ‫אבל אבי הבן צריך לתת אותם לכהן בלב שלם ולא מתוך צפייה לקבלם בחזרה‪.‬‬ ‫סדר פדיון הבן‬ ‫וכך נהגו בקהילות ישראל לערוך את פדיון הבן‪:‬‬ ‫מוזגים כוס יין ומציבים אותו לפני הכהן‬ ‫הפדיון נערך בנוכחות האמא‪ ,‬והאב מודיע לכהן שבן זה הוא פטר רחם לאימו‬ ‫הישראלית‪.‬‬ ‫האבא מניח את התינוק לפני הכהן ואומר‬ ‫ָל ָדה ִּלי ֵבן זֶּה‪ַ ,‬ה ְּבכֹור‪:‬‬ ‫ִּא ְּש ִּתי ַהיִּ ְּש ְּר ֵא ִּלית י ְּ‬ ‫הכהן שואל את האב‬ ‫ַב ָתא ִּל ֵתן‬ ‫כֹור ֳך‪ ,‬אֹו ַב ֲח ִּמ ָשה ְּס ָל ִּעים ִּד ֵמ ַחי ְּ‬ ‫ְּב ַמאי ָב ִּעית ְּט ֵפי‪ְּ ,‬ב ִּבנְּ ֳך ְּב ְּ‬ ‫כֹור ֳך זֶּה‪:‬‬ ‫ִּלי ְּב ִּפ ְּדיֹון ִּבנְּ ֳך ְּב ְּ‬ ‫(במה רצונך יותר? בבנך בכורך או בחמשה סלעים שחויבת בתורה לתת לי)‬ ‫האב אומר‬ ‫ַבנָא ֵביּ‪:‬‬ ‫יל ְּך ֲח ִּמ ָשה ְּס ָל ִּעים ְּב ִּפ ְּדיֹון ִּד ֵמ ַחי ְּ‬ ‫כֹורי זֶּה‪ ,‬וְּ ֵה ָ‬ ‫ְּב ִּעינָא ִּב ְּבנִּ י ְּב ִּ‬ ‫(רצוני בבני בכורי זה‪ ,‬והנה לך חמשה סלעים בפדיון שהתחייבתי בו)‬ ‫מברך האב‬ ‫ַאתה יְּ הֹוָה‬ ‫רּוך ָ‬ ‫ָב ְּ‬ ‫וְּ ִּצוָנּו ַעל ִּפ ְּדיֹון ַה ֵבן‪:‬‬ ‫עֹולם‪ֶּ ,‬ש ֶּה ֱחיָנּו וְּ ִּקיְּ ָמנּו‬ ‫ַאתה יְּ הֹוָה יאהדונהי ֱאל ֵֹהינּו ֶּמ ֶּל ְּך ָה ָ‬ ‫רּוך ָ‬ ‫ָב ְּ‬ ‫יענּו ִּל ְּז ַמן ַהזֶּה‪:‬‬ ‫וְּ ִּהגִּ ָ‬ ‫יאהדונהי‬ ‫ֹותיו‪,‬‬ ‫עֹולם‪ֲ ,‬א ֶּשר ִּק ְּד ָשנּו ְּב ִּמ ְּצ ָ‬ ‫ֱאל ֵֹהינּו ֶּמ ֶּל ְּך ָה ָ‬ ‫לאחר הברכות האב מוסר את המטבעות לכהן‪ ,‬ומכוון שעל ידי כך מעביר‬ ‫את האנרגיה העודפת שיש לתינוק אל הכהן‪ ,‬ובזה מחברו לכוח החיים‪.‬‬ ‫בעת מסירת המטבעות מכוון‬ ‫‪ .0‬כתר ‪ .2‬חכמה ‪ .3‬בינה ‪ .4‬זעיר‪-‬אנפין ‪ .5‬מלכות‬ ‫לאחר שקיבל המטבעות אומר הכהן‪ ,‬ואומרים המסובים עמו‪:‬‬ ‫ִּבנְּ ָך ָפדּוי‪ִּ .‬בנְּ ָך ָפדּוי‪ִּ .‬בנְּ ָך ָפדּוי‬ ‫הכהן מחזיר את הילד לידי אביו‪ ,‬ונוטל את כוס היין בידו ומברך‬ ‫ַאתה יְּ הֹוָה‬ ‫רּוך ָ‬ ‫ָב ְּ‬ ‫יאהדונהי‬ ‫ָפן‬ ‫בֹורא ְּפ ִּרי ַהג ֶּ‬ ‫עֹולם ֵ‬ ‫ֱאל ֵֹהינּו ֶּמ ֶּל ְּך ָה ָ‬ ‫שותה הכהן‪ ,‬ונותן גם לאבי הבן לשתות‪.‬‬ ‫יש נוהגים שהכהן נוטל את המעות ומוליכם בידו על ראש הבן ואומר‪ :‬זֶּה ַת ַחת זֶּה‪,‬‬ ‫ּוליִּ ְּרַאת‬ ‫תֹורה ְּ‬ ‫ָצא זֶּה ַלכ ֵֹהן‪ .‬וְּ נִּ ְּכנַס זֶּה ַה ֵבן ְּל ַחיִּ ים ַל ָ‬ ‫זֶּה ִּחּלּוף זֶּה‪ ,‬זֶּה ָמחּול ַעל זֶּה‪ .‬י ָ‬ ‫טֹובים‬ ‫ֲשים ִּ‬ ‫ּול ַמע ִּ‬ ‫ּול ֻח ָפה ְּ‬ ‫תֹורה ְּ‬ ‫ָש ָמיִּ ם‪ .‬יְּ ִּהי ָרצֹון ֶּש ְּכ ֵשם ֶּשנִּ ְּכנַס ַל ִּפ ְּדיֹון ֵכן יִּ ָכנֵס ַל ָ‬ ‫הכהן מניח את ידיו על ראש הבן ומברכו‪:‬‬ ‫ַשה‬ ‫ימ ָך ֱאל ִֹהים ְכ ֶּא ְפ ַריִ ם וְ ִכ ְמנ ֶּ‬ ‫יְ ִש ְ‬ ‫ָאך ַהג ֵֹאל א ִֹּתי ִּמ ָכל‪ָ -‬רע‪,‬‬ ‫ֲלי‪-‬שּור‪ַ .‬ה ַמ ְּל ְּ‬ ‫ֲדה ע ֵ‬ ‫ֲלי‪ָ -‬עיִּ ן; ָבנֹות‪ָ ,‬צע ָ‬ ‫יֹוסף‪ֵ ,‬בן פ ָֹרת ע ֵ‬ ‫ֵבן פ ָֹרת ֵ‬ ‫ַאב ָר ָהם וְּ יִּ ְּצ ָחק; וְּ יִּ ְּדגּו ָלרֹב‪ְּ ,‬ב ֶּק ֶּרב‬ ‫יְּ ָב ֵר ְּך ֶּאת‪ַ -‬הנְּ ָע ִּרים‪ ,‬וְּ יִּ ָק ֵרא ָב ֶּהם ְּש ִּמי‪ ,‬וְּ ֵשם ֲאב ַֹתי ְּ‬ ‫ָארץ‪ .‬כֹה ְּת ָב ְּרכּו ֶּאת‪ְּ -‬בנֵי יִּ ְּש ָר ֵאל‪ָ :‬אמֹור‪ָ ,‬ל ֶּהם‪.‬‬ ‫ָה ֶּ‬ ‫חסד‬ ‫יְ ָב ֶּר ְּכ ָך יְּ הוָה‪ ,‬וְּ יִּ ְּש ְּמ ֶּר ָך‪.‬‬ ‫גבורה‬ ‫ֶּך‪.‬‬ ‫יחנ ָ‬ ‫יך‪ ,‬וִּ ֻ‬ ‫ָי ֵאר יְּ הוָה ָפנָיו ֵא ֶּל ָ‬ ‫ָשם ְּל ָך ָשלֹום‪.‬‬ ‫יך‪ ,‬וְּ י ֵ‬ ‫תפארת יִ ָשא יְּ הוָה ָפנָיו ֵא ֶּל ָ‬ ‫וְּ ָשמּו ֶּאת‪ְּ -‬ש ִּמי‪ַ ,‬על‪ְּ -‬ב ֵני יִּ ְּש ָר ֵאל; ַו ֲאנִ י‪ֲ ,‬א ָב ְּר ֵכם‪.‬‬ ‫בגמר הפדיון משלימים הסעודה‪.‬‬