לרגל גיליון היובל של עולה מן המדבר, בחרנו לעסוק בנושא החירות. בשנת היוב
לרגל גיליון היובל של עולה מן המדבר ,בחרנו לעסוק בנושא
החירות .בשנת היובל משתחררים כל העבדים וכל הקרקעות
חוזרות לבעליהן ' -וקראתם דרור לכל יושביה' .ניתן לראות במצווה
זו של שחרור העבדים את המשקל שנתנה התורה לחירות הפרט,
ערך פופולרי מאד בימינו.
העלון עוסק בנושא החירות בכלל ובערכים מקבילים כגון :בחירה
חופשית ,דמוקרטיה ,חופש הביטוי וכדומה .בנוסף ,העלנו לדיון גם
מקורות בתורה שעוסקים בערך זה' ,אין לך בן חורין אלא מי שעוסק
בתורה'' ,עבדי הם ולא עבדי עבדים' ומושג העבדות .נושא נוסף
שצף לאור העיסוק בחירות הוא היחס בין דת למדינה וכפיית
ההלכה.
אז מה בעלון?
ראש הישיבה הרב רבינוביץ משיב לשאלותינו בנוגע לחופש הביטוי
ולמקומה של היצירה בישיבה .תומר לוי (ב) מבאר את מאמר חז"ל
'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' ואת חירותו של לומד
התורה .יוסי בן דור (ד) משתף תובנות מחוויותיו בצה"ל לגבי
משמעות פערי השפה במפגש עם האחר .זאק מילנצ'יק (ו) מסיק
מההתמודדות של גדולי הדורות הקודמים עם הרפורמים עקרונות
להתמודדות שלנו כיום .אלעד מוריה (ד) מזהיר מבורות ופחד מפני
נושאי טאבו וקורא לעסוק בהם .במדור התנ"ך ,אודי רוזנבלט (ד)
מנתח את דמותו הנועזת והעצמאית של יואב בן צרויה .שמואל
פרנקל (ד) עוסק במושג 'מעלה עשו ביוחסין' ובקדושתם של
הכהנים .כרקע לנושא דת ומדינה ,מוצא אריה וקסמן (ב) ביהדות
את המקור לערכי החירות בדמוקרטיה המודרנית .במדור 'אלו ואלו'
מתפלמסים אורי נוימן (ה) ומתנאל דומיניץ (ב) בחקיקה דתית
וסוגיית דת ומדינה .במדור 'כפשו"תו' נידונת סוגיה הלכתית רגישה
בנושא השתתפות בחתונה שאינה על-פי ההלכה .לבסוף משתף
אותנו יניב יגל (ז) באחת מיצירותיו.
שבת שלום ומבורך!
העורכים
מה שנאמר ,אלא שהוא יודע להסביר מה שנאמר ומה
שיאמר.
לאור דברים אלו ,איך על התלמיד לתפוס את מטרתו
העיקרית בלימודו בישיבה? קבלה או יצירה?
"חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך
בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה“ (משנה אבות ו ,ב).
על פניו ,חופש הביטוי הוא מושג מודרני ,האם משנה זו
מרמזת על חופש ביטוי של לומד התורה? או במלים
אחרות מה יחסה של התורה למושג זה?
אני לא חושב שיש לפרש את המדרש כך שהוא מדבר
על חופש הביטוי .מדובר על חירות לאומית .האמת היא
שכל בן אדם העוסק בתורה מקבל מהלימוד את
המודעות לכך שיש לו חופש בחירה .בהתאם לכך ,חופש
זה מבטא עניין חיובי רק אצל בני אדם
היודעים להעריך אותו.
ישנה תופעה ידועה בהיסטוריה ,וגם בימינו,
שמפאת חוסר המודעות לחשיבות חופש
הבחירה אנשים לא מאמינים בקיומו ואף לא
מעוניינים בו .בקיצוניות נגדית ,יש אנשים
בעלי תפיסת חופש בעייתית ,הרוצים לעשות
רק מה שנראה להם ,ולא רוצים שום אחריות .בעיניהם
משמעותו של החופש היא הפקר .זו לא החירות עליה
דיברו חז"ל .חז"ל דיברו על חירות של אדם שיודע ומכיר
שיש לו חופש בחירה בכל מעשיו ,במעשים הגדולים
והקטנים ,ויחד עם זאת יודע איך להפעיל את חופש
הבחירה כדי לבחור בטוב ולהתרחק מהרע.
אם נתמקד בחופש הביטוי ,האם הרב חושב שיש חופש
בלימוד התורה עצמה?
ודאי! אבל רק מי שיודע מה הוא לא יודע יש לו חופש
לדבר .אמנם במקרה בו אדם לא יודע מה הוא שח ,ולא
מעניין אותו לדבר דברים של טעם ,כיוון שהוא לא מבין
שיש דבריו השלכות ,חופש ביטוי כזה ייצור רק הפקרות.
כך גם בתורה ,צריך להבחין היטב בזה שלחופש הביטוי יש
משמעות רק כאשר אדם מבין שחופש זה מטיל עליו
אחריות.
עד כמה חופש זה רלוונטי אצל תלמידים בישיבה? האם
רבנים אמורים להתוות דעות וספרים אותם יש ללמוד,
ואף לאסור לימודים מסוגים מסוימים?
גם בישיבתנו במידה מסוימת קובעים סדרי לימוד.
לדוגמה השנה החליטו ללמוד את מסכת כתובות .אבל
ברור כי לא יכול להיות שהשנים בישיבה יהיו לגמרי
מוכתבות על ידי גורם חיצוני .אדרבה ,זה הזמן שאדם
לומד לקחת אחריות .לפיכך כל אחד צריך לעסוק בנוסף
ללימודים הקבועים בלימודים שמתאימים לו .תלמיד
ישיבה צריך ללמוד איך ללמוד באופן עצמאי ,איך להבין
את דברי הראשונים והאחרונים בשכלו שלו ואיך לתרום
בעצמו לבירור סוגיית התלמוד .לימוד כזה מקנה לאדם
חלק בתורה .חלק בתורה זה לא רק שהוא יודע לחזור על
תלמיד שלא מקבל הוא לא תלמיד .אבל תלמיד שלא
לומד איך ליצור לא קיבל מה שצריך לקבל .צריך לקבל
כוח יצירה ושכל מפותח כדי שידע להעריך מה נכון ומה
לא נכון .מי שלא השיג את זה ,מה הועיל? הרי גם מחשב
יכול להגיד בעל פה את כל הש"ס .אבל ברור שמחשב זה
לא בן אדם ,הוא לא מבין כלום.
איפה עיקרון זה מתבטא בישיבה שלנו? אם זה כזה
חשוב איפה אנו רואים את זה בא לידי ביטוי?
(הרב פנה אישית אלינו ,המראיינים ):נו ,הרי זה בדיוק מה
שאתם עושים עכשיו ,מישהו הכתיב לכם את
זה? אתם מכוח עצמכם החלטתם שאתם
רוצים לנדנד לי קצת את הראש ...אבל זה
בסדר גמור .חשוב מאוד שתלמידים יבינו
שהם צריכים ללמוד איך לברר שאלות
מצ וות
שמעניינות אותם וכן איך לדרוש ֶ
המורים לעזור להם לפתח את הכוחות
שלהם עצמם .אם אתה לא מפתח את
הכוחות שלך אז בשביל מה אתה יושב בישיבה?
מה זה אומר ,שצריך שיהיה זמן מוגדר בו תהיה הכוונה
לכתוב?
יש מ ק ו ם ל כ ך ,ה ר י ל מ של ב ש י ע ור א' מ כ תי בים
לתלמידים לכתוב עבודה .אבל לא מכתיבים להם מה
לכתוב ,בחירת הנושא תלויה בהם .צריך למצוא את
האיזון הנכון בין מה שקובעים לבין מה שהתלמיד עושה
בעצמו .אין הכוונה להרבות גזירות ,אך ברור שאם לא
מציבים דרישות מסוימות מטבעם של בני האדם הם לא
יעשו מספיק .העיקר הוא לאמן את התלמידים לחשיבה
עצמאית ,נכונה ופוריה .כך הם יהיו תלמידי חכמים .כמו
שבוגרי הישיבה ,וכן כמה וכמה מאלה שעדיין נמצאים
בישיבה ,כתבו והוציאו ספרים חשובים .אין הרבה ישיבות
שיכולות להתגאות בהישגים כאלה.
מה קורה כאשר בעקבות הבנתו של התלמיד הוא חולק
על רבו?
כל החכמים תמיד התפארו בתלמידיהם שידעו לחדש.
הרי אם הוא חולק על הרב בטענות אמיתיות תבוא עליו
ברכה והוא יעמיד גם את הרב על האמת .גם בגמרא יש
מחלוקות בהן יש מקום לסברה כזו ויש מקום לסברה
נגדית .כל היסוד של לימוד תורה הוא שלא הכל ברור
ומבורר וחד משמעי אלא יש פנים לכאן ופנים לכאן .כל
מי שלומד בכוונה אמיתית על מנת לגלות את האמת,
מגלה צדדים של האמת .לכן יכול להיות שדעתו תתקבל
להלכה כנגד דעת רבו.
אני מאחל ברכה לכל תלמידי הישיבה בכל מקום שהם,
מן השמיים תתברכו כולכם .שנזכה מן השמיים לראות
בנחמת ציון ובניין ירושלים.
והייתה הווא אמינא שנתיר אותה משום ספק ספיקא.
הגזירה' :מעלה עשו ביוחסין' .התוצאה :היא נאסרת לכהן.
האמר רב :מלקין על היחוד ,ואין אוסרין על היחוד,
לימא דלא כרבי יהושע! אפי' תימא ר' יהושע,
מעלה עשו ביוחסין.
רש"י על אתר :ביוחסין -בכהונה.
(בבלי כתובות יג ,א)
הגמרא מסבירה שלא אוסרים על הייחוד,
ובכל זאת ר' יהושע אליבא דשיטת זעירי
אוסר את האישה בספק ספיקא -ספק
נבעלה ,ואם נבעלה ,ספק נבעלה לפסול.
טעמו של רבי יהושע לאסור אפילו בספק
ספקא הוא ’ מעלה עשו ביוחסין ‘ 1 .יש
לשאול האם היא אסורה מ עצם החשש
של הספק ספיקא שנבעלה לפסול או
מעצם העובדה שהייתה בייחוד גם אם לא
קרה כלום כבר אוסרת אותה .תוספות
רי"ד מפרש שחוששים שנבעלה לפסול ,וכנראה שכך גם
רוב המפרשים .בהמשך ננסה להציע פרשנות אחרת.
מקרה ב' -הוולד כהן אלא שלא יודעים מיהו אביו.
הגזירה' :זרעו מיוחס אחריו' .התוצאה :הוולד אינו נכנס
לגדר 'כהן' לעניין תרומה ועבודה במקדש.
ניתן להסביר כי גזירת 'מעלה עשו ביוחסין' מבוססת על
גזירת 'זרעו מיוחס אחריו' .חכמים עשו מעלה מכיוון
שהכוהנים מיוחסים .אם כן ,אין כאן שתי גזירות שונות
אלא גזירה אחת שנובעת מהגזירה השנייה .לכאורה ,יש
להקשות :כיצד חכמים גוזרים גזירה לגזירה? אלא שלא
מדובר במקרה שבו שתי הגזירות פועלות
יחד וגורמות לאיסור אלא שכל גזירה
מתייחסת למקרה אחר :גזירת ייחוס בדין
הוולד או גזירת מעלה בדין האישה .אין
כאן 'שיתוף' של הגזירות ,אך בהחלט יש
קשר ביניהן.
לסיכום ביניים ,יש לשאול :למה בני
הכהונה צריכים להיות מיוחסים? בנוסף,
מה פוסל אישה שפסולה בספק ספיקא -
עצם הייחוד או החשש הקטן שנבעלה
לפסול?
איזו מעלה היא זו שיש לה כל -כך הרבה חשיבות ,או
במלים אחרות מהו מקורה?
המפרשים לא מתייחסים לפירוט גזירות חכמים ,ולכן
עלינו לחזור למקורות ולראות מה הניע את חכמים לגזור
גזירות אלו.
בדף יג ,ב הגמרא מביאה גזירת חכמים נוספת:
נעיין בפסוקים:
ומי איכא שתוקי כשר? אין ,כדשמואל ,דאמר
שמואל :עשרה כהנים עומדים ,ופירש אחד מהם
ובעל -הולד שתוקי .מאי שתוקי? אילימא
שמשתיקין אותו מנכסי אביו ,פשיטא ,ומי ידעינן
אבוה מנו? אלא שמשתיקין אותו מדין כהונה,
דכתיב ” :והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת
עולם“ (במדבר כה ,יג) ,מי שזרעו מיוחס אחריו ,יצא
זה שאין זרעו מיוחס אחריו.
ובגמרא ביבמות דף ק ,ב:
מאי שתוקי? אילימא שמשתקין אותו מנכסי אביו,
פשיטא ,מי ידעינן אבוה מנו? אלא שמשתקין
אותו מדין כהונה; מאי טעמא? אמר קרא :והיתה
לו ולזרעו אחריו ,בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא...
זרעו מיוחס אחריו דרבנן ,וקרא אסמכתא בעלמא,
וכי גזור רבנן -בזנות ,בנשואין לא גזור רבנן.
הגמרא בכתובות מלמדת שבכהונה הבן צריך להיות
מיוחס אחרי האב ,ומהגמרא ביבמות אנו רואים שמדובר
בגזירת חכמים .גם כאן ,יש לשאול :הרי הוולד כהן! -
למה לא נותנים לו לעבוד במקדש?! מה פשר גזירה זו?
יוצא ,שיש לנו שתי גזירות שונות.
במ קר ה א ' -י ש ח ש ש ש ה א י ש ה נ ב ע ל ה ל פ ס ו ל ,
1תוספות מתחבטים האם באמת אין אוסרים ומביאים הוכחות
שדווקא באשת איש אין אוסרים אבל בפנויה הדבר אפשרי ,ולבסוף
מעמידים בנואף.
אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה
לא יקחו כי קדש הוא ל-להיו :וקדשתו כי את לחם
להיך הוא מקריב קדש יהיה לך כי קדש אני ה ‘מקדשכם :ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה
היא מחללת באש תשרף.
(ויקרא כא ,ז-ח)
התורה אוסרת על הכהנים בפסוקים אלו לישא זונה,
חללה וגרושה .הציווי "לא יקחו" נשנה פעמיים על מנת
להדגיש את חומרת הציווי ביחס למניע שלו" :כי קדוש
הוא ל-להיו" -קדושת הכוהנים בנישואים .בנוסף ,התורה
מצווה את עם ישראל לדאוג לקדושת הכוהנים:
"וקדשתו ..קדוש יהיה לך" ,ומדגישה בכך את קדושת
הכוהנים.
אך התורה לא מסתפקת בעצם קדושת הכוהנים
ומוסיפה.." :את אביה היא מחללת באש תישרף" -למה
הבת צריכה להיענש כך בגלל אביה -מדוע לא להלקות
אותה על הזנות ותו לא?! קושיה זו היא על דרך הפשט,
אך גם על פי חכמים ניתן להקשות .המפרשים מביאים
את הגמרא בסנהדרין (נ ,ב) שאומרת שמדובר בארוסה,
שעונשה הוא שריפה ולא בסקילה כמו שאמור להיות
בישראלית .עצם שינוי הענישה הוא עדות להבדל אותו
קבעה התורה בכוהנים .בתו לא נענשת על מעשה
2
שעשתה אלא בגלל שפגיעה בכבוד אביה וחילולו.
אנו רואים כאן עד כמה היה חשוב לתורה לשמור על
קדושתם וכבודם של הכוהנים .אפשר לנסות ולהציע
לחלק את הפרשייה לשלושה חלקים ,כך שכל אחד מהם
בא ללמד אותנו פן נוסף בקדושתם:
נעשית ביוחסין משתי סיבות :כדי לקדש אותם וכדי
לכבד אותם .כדי לקדש דבר צריך לנקות אותו מכל סיג
ופגם ,וכדי לכבד דבר אסור ששום דבר ממנו ייראה פגום
כלפי חוץ.
. 2הציווי לעם ישראל שידאג לקדושת הכוהנים -הצורך
לחשוש לקדושתם ולדאוג לה יותר מהרגיל.
אם כן ,ה'מעלה' שנעשית ב'יוחסין' (שבגללה ר' יהושע
אוסר את האישה לכהן לדעת זעירי) יכולה לפעול באחת
משתי דרכים :א .דרך הקידוש והחשש .גם אם בעיקרון
הספק ספיקא שנבעלה לפסול הותר מצד עיקר הדין
ולכתחילה היא מותרת ,אנו עדיין נחשוש לסיכויים
הקטנים שאולי בכל זאת קרה משהו אסור ונפסול את
האישה מלהינשא לכהן .ב .דרך הכבוד .עצם מעשה
הייחוד אינו ראוי שיעשה בקבוצה מיוחסת ומקודשת זו
כיוון שהוא פוגם בכבוד הכהונה ולכן הוא פוסל מצד
עצמו .כך ,כבר אין צורך להסביר איך מחמירים אפילו
בספק ספיקא -כיוון שעצם המעשה פוגע בכבוד
הכהונה .אפשר להגיד שעקרונות אלו פועלים יחדיו:
הייחוד אוסר גם מצד החשש שהייתה כאן בעילה לפסול
3
וגם מצד עצם מעשה הייחוד.
.1המצווה שלא לשאת זונה ,חללה וגרושה.
.3בת כהן שמזנה -מלמד אותנו שאסור לפגוע בכבוד
הכוהנים.
לאור זאת ,ארצה להציע הסבר לגזירות חכמים בעניין
הכהונה:
האמת היא ,שניתן להבין מהפסוק שצריך ייחוס -הרי
איך בת כהן מחללת את כבוד אביה אם לא ידוע מיהו
אביה? חוסר הייחוס גם גורם לחשד והטלת ספק באשר
לכשרותו של האדם העומד בפנינו ,הרי אם אינו יודע
מיהו אביו מה זה אומר על אמו? ומי ערב לכך שלא
הייתה זו בעילת אסורה? הייחוס עוד יותר נדרש כאשר
מדובר בכהונה -קבוצת ה'אליטה' של עם ישראל
שהתורה ציוותה לקדש ולכבד אותה ,וכבוד דורש ייחוס.
ולכן חכמים ראו לגזור ששתוקי -שאינו מיוחס לאביו
אינו יכול לעבוד במקדש ,כיוון שהוא פוגע בכבוד הכהונה.
בנוסף לגזירת הייחוס גזרו חכמים 'מעלה' .ה'מעלה'
2רש"י שם :את אביה היא מחללת -חללה ובזתה את כבודו,
שאומרים עליו ארור שזו ילד ,ארור שזו גדל.
במקראות ישראל אנו מוציאים מנהיגים ,נביאים ומלכים
רבים שבהם הוארך הדיבור והסיפור .ביניהם ישנו יוצא
דופן ייחודי והוא יואב בן צרויה .מאדם אנונימי ,דרך כיבוש
עיר היבוסי ועד מותו על ידי בניהו בן יהוידע ,פרץ יואב
לתודעתנו בצורה משמעותית .מצד אחד -מרחיב גבול
ישראל ומושיעם מיד צר ,מושל ירושלים הראשון (דברי
הימים א יא) ,מדכא שני ניסיונות מרד בדוד ,ומצד שני -
מערער על זכאות שלמה למלוכה והורג שני שרי צבאות
ישראל שלא כדין .גם בחז"ל מצינו דואליות זו ,כך שהם
ראוהו כגיבור ישראל מחד ,ומבטל "לא תרצח" מאידך
(פסיקתא רבתי כא).
מה היה בו ביואב שגרמו לכל אלו? מה יש בקנקנו של
אותו האיש שנאמר עליו "אלמלא מקלו של יואב לא היה
דוד יכול לעשות את הדין" (מדרש תנאים לדברים טז ,יח)? ננסה
בשורות אלו לעמוד על טיבו.
מעשי גבורותיו של יואב בקרבות הם נושא בפני עצמו.
אני רוצה להתמקד דווקא במעשים שמחוץ לשדה
המערכה .ניקח כמה מן המקרים מהכתובים ואחד
מחז"ל ,שמהם עולה תמונה ברורה העונה לשאלתנו.
א .תוכחת דוד .יואב הורג את אבשלום למרות ציווי
3אפשר גם להבין מדברי רש"י ד"ה נסתרה כך" :ואף על פי שלא ראוה
שנבעלה נפסלה לכהונה לר' יהושע כדלקמן דמעלה עשו ביוחסין".
וכך גם הריטב"א מסביר את רש"י" :פרש"י ז"ל דמשום מעלת כהונה
החמירו להחזיקה כנבעלה משום יחוד בעלמא שלא להכשירה
לכהונה".
מפורש מדוד לא לפגוע בו .דוד מתאבל על אבשלום
ומקונן עליו .יואב רואה שנופלת תחושת אבל על העם
ואף נכלמים הם על דיכוי המרד ,ואז הוא נכנס לחדרו של
דוד ,ומוכיחו בדברים קשים..." :הובשת היום את פני כל
עבדיך ...לאהבה את שונאיך ולשנא את אוהביך ...כי לו
אבשלום חי וכולנו היום מתים אז ישר בעיניך ...בה ‘
נשבעתי כי אינך יוצא אם ילין איתך הלילה ורעה לך זאת
מכל הרעה אשר באה עליך מנעוריך עד עתה" (שמואל ב יט,
ו-ח).
ב .מפקד העם .דוד ,שלא כהוגן ,מחליט לפקוד את
ישראל .יואב מפציר בו לא לעשות כן ,שהרי "למה יהיה
לאשמה לישראל" (דברי הימים א כא ,ג) ? דוד לוחץ בכל זאת
ויואב פוקד את ישראל אך משמיט בכוונה את שבט לוי
ובנימין כי "נתעב דבר המלך את יואב" (שם שם ,ו).
ָכר בעמלק .על פי המובא
ג .זכר עמלק .יואב מכרית כל ז ָ
במסכת בבא בתרא (כא ,א) ,בחזרתו מהקרב התפתח דיון
בינו לדוד מדוע לא הרג את כולם .מתברר שהטעות
היתה עוד בבית הספר שם לימדוהו כי אנו מצווים
למחות רק את זכרי עמלק ולא את הנשים .לפי אחת
השיטות יואב הורג את מורהו שכן הוא עשה מלאכת ה'
רמייה.
העולה מדברים אלו הוא שהדבר המייחד את יואב הינו
התעוזה שלו ללכת עם הדבר הנכון בעיניו גם במצבים
לא פשוטים .בתרגום למציאות -להרוג מורד במלכות
בשביל לשמור על המלוכה גם אם הוא הבן של המלך
ואף יש ציווי מפורש לא להורגו .ולא עוד אלא גם אחרי
שעשה זאת ,הוא אוזר אומץ להוכיח את המלך שהוא
פוגע בעם .להגיד די למשימת המלך לפקוד את העם כי
היא מוטעית .ולהרוג אדם על שלימד אותו בצורה לא
נכונה.
יואב בן צרויה כשמו כן הוא .קשה כצור .דבר שהוא רואה
כאמת -יבוצע ,לא משנה מה עומד בדרך" .רבי יהודה בן
בתיר א או מר :ה וי עז כנ מר .. .לע שו ת ר צו ן א בי ך
שבשמיים" (משנה אבות ה ,כד).
בדור של גאולה ,שהליכה עד הסוף באמונת העם והארץ
מורגשת מאד ,לא מן המופלא שפתאום השם יואב חזר
לאופנה לאחר קרוב ל 3,333-שנה שכמעט ולא היה.
היכן ולמה יואב טעה אין זה מעניינו כאן ,אך נעיר
שכשהעוז מתגבר אזי אפשר להגיע לאכזריות שלא
במקומה .לכן מבקשים אנחנו לצידו של העוז הרוחני גם
שלום.
"ה' עוז לעמו יתן ,ה' יברך את עמו בשלום" (תהילים כט ,יא).
איך יוכל האדם להתנתק מעצמו? איך הוא יתחייב רק
לקב"ה? ומה הקשר בין זה לבין לימוד תורה?
אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (משנה אבות ו ,ב) .
מימרא מופלאה זאת של חז"ל לא מובנת לנו כלל
בהסתכלות ראשונית .אנחנו תופסים את החירות כדבר
המשחרר את האדם ממחויבות ,ואילו כאן אומרת לנו
המשנה שהחירות היא לימוד התורה .לימוד התורה אינו
שחרור ממחויבות ,להפך ,הוא מטיל על האדם מחויבות
גדולה .החיוב לתורה הינו טוטאלי ודורש מהאדם
להקדיש לו זמן רב ואף לשנות את דרכי
חייו .ביטוי לכך נמצא אפילו בתחילת
אותה המשנה ,באמירה ש'כל מי שאינו
עוסק בתורה נקרא נזוף' .לא רק שהתורה
לא משחררת את האדם ,אלא היא עצם
העבודה של האדם! ראייה לכך מצויה
בדברי הספרי ( ע ק ב ,מ א ) ,שאת מצוות
העבודה ("ולעבדו") מגדיר כלימוד תורה.
נראה שהתורה איננה ביטוי לחופש האדם
אלא דווקא לעבדותו.
על מנת להסביר את הדברים יש להגדיר
את המושג 'בן חורין' המובא במשנה .על
פי המשנה ,אדם נטול מחויבות אינו בן
חורין ,שהרי היא מגדירה את העוסק בתורה כבן חורין,
אלא האדם בעל הכמות המינימאלית של גורמים
מחייבים .יוצא אם כן שההגדרה של בני חורין היא עבד
רק לאדון אחד .האדם החופשי הוא האדם שכמה
שפחות גורמים מחייבים אותו ,ועל כן כשהוא חופשי
לגמרי שום דבר לא מחייב אותו חוץ מעצמו .אך ישנו
חיוב נוסף ,והוא החיוב לקב"ה .החיוב חל עליו בין אם הוא
רוצה ובין אם לא ,מהחיוב הזה האדם לא יכול להתנתק
או לברוח (הוא יכול לכפור בו אבל אז הוא רק כעבד
הבורח מפני רבו) .יוצא שהאדם מחויב לשני גורמים:
לעצמו ולה' .אך ישנו אדם יותר חופשי ,שהרי הגורם
המחייב אותו הוא אחד ,והוא האדם המחויב רק לה' .זו
הסיבה שעל מנת להפוך לחופשי האדם צריך להיות
מחויב רק לקב"ה" .עבדי הם ולא עבדי עבדים" (בבלי בבא
מציעא י ,א).
מטרת מצוות לימוד התורה ,כמו שמסביר הרמב"ם
במורה הנבוכים ( ג ,נ א ) ,הינה ביטול האדם מצרכיו
הגשמיים על מנת שיוכל לעסוק בצרכים ה -לוהיים.
כלומר ,לימוד התורה הוא הגורם לאדם לבטל את
מחויבותו לעצמו ולהפוך לעבדו של ה' .אך אם האדם
איננו דואג לאינטרסים הפרטיים שלו הוא ימות .לא הגיוני
שמה שה' דורש מאתנו זה למות (אמירה זאת מעוגנת
גם בפסוקים "וחי בהם “ ” ,ובחרת בחיים" וכדומה) .לכן
צריך להבין שחלק מהעבדות לה' היא
לקיים את עצמי .האדם אמור לקיים את
עצמו כחלק מחיובו לה' וממילא כאשר ה'
אומר לו להקריב את עצמו הוא צריך
לעשות זאת.
אולם על פי הסבר זה לא מובן למה רק
התורה היא ההופכת את האדם לבן חורין,
הרי גם התפילה ועבודת המקדש מגדירות
את האדם כעבד (גם הן חלק ממצוות
העבודה על פי הספרי)?
על מנת לענות על שאלה זו אוסיף קומה
על ההסבר שהצגתי .בתפילה ובעבודת
המקדש אנו מבקשים מה' את צרכינו .נקודה זו
מושרשת בתפילה עד כדי כך שהרמב"ן אומר התפילה
עליה נצטוונו מהתורה היא תפילה מתוך צרה דווקא
(השגות הרמב"ן לספר המצוות ,עשה ה) .למרות שהפנייה אל
הקב"ה כנותן היחידי מגדירה אותנו כעבדים ,סוף כל סוף
אנו וצרכינו נמצאים במרכז בעת התפילה ,והיא אינה
מבטאת את העבדות הגמורה לה' וממילא את חירותו
השלמה של האדם .כך גם בעבודת המקדש .האדם
מפריש מעבודת כפיו על מנת שהקלקול שעשה
במציאות יתוקן ,כדי להודות לה' על מה שנתן לו או
בשביל שה' יתן לו יותר .גם מרכזה של עבודת המקדש
הינו האדם עצמו וצרכיו הפרטיים.
לעומת זאת בלימוד התורה אנו מתנתקים לגמרי
מעצמנו ועוסקים בחכמה ה-לוהית .אנו עוסקים בפרטים
בהבנת מצוות ה' .אין כאן מטרה של האדם ,והלימוד לא
משרת אף אחד מצרכיו .אמנם אנו עוסקים במציאות
האנושית (בין אם בסיפורים על אנשים ובין אם בהלכות),
אך זהו רק מכיוון שאין אנו יכולים לתפוס מציאות אחרת.
האדם עוסק בקב"ה בלי שום נגיעה אישית שלו ובכך
אומר לו :אני מקיים את רצונך בכל יכולתי.
נקודה נוספת שצריך כשעוסקים בהגדרת עבד ה' היא
ההשתחררות מהסופיות ומהחומר .על מנת שתורת
'עבד ה'' תחול על אדם הוא צריך קודם כל להיות אדם,
שהרי עבד ואדון הם יחסים בין אישיים ,כשם שעל מנת
להתחתן יש צורך בכך ששני המתחתנים יהיו בני אדם
ואז יוכלו ליצור קשר .כך ,על מנת להיות עבד אנו צריכים
ליצור קשר .לכן כמו שאדם לא יכול להתחתן עם עץ,
קוף לא יכול להיות עבד של אדם .נראה לומר שעל מנת
להחיל על שתי ישויות מערכת יחסים הן צריכות להיות
על אותו המישור.
אך אם כן ,לכאורה ,אין אפשרות להיות עבד ה' ,מכיוון
שהאדם הוא סופי וה' הוא אינסופי .האדם מורכב מצלם
לוהים ומחומר .ברגע שהאדם מחליט שהוא איננוהחומר שבו ,אלא מה שמגדיר אותו הוא צלם ה-לוהים,
הוא נהפך לישות רוחנית שאינה מוגבלת על ידי חומר,
וממילא הוא יכול להיות עבד ה' .נקודה זאת באה לידי
ביטוי עוד לפני היציאה ממצרים ושחרור עם ישראל
ממציאות של עבדי עבדים .המצווה הראשונה בה מצווים
ישראל כעם הינה מצוות החודש .עם ישראל מצווה
להגדיר את החודש ,חודש ניסן ,כראש החודשים .עד
עכשיו הספירה הייתה מבריאת העולם ,זה היה האירוע
הגדול הראשון ,האירוע המסמל יותר מכל את הבריאה
של החומר ,העולם .על מנת שעם ישראל יוכל להגדיר
את עצמו כעבד ה' הוא צריך להשתחרר מהתפיסה שמה
שמגדיר אותו זה החומר המוגבל לזמן ומקום ,ולהבין
שמה שמגדיר אותו זה הקשר עם -לוהים ,הצד הרוחני
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את
כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם
לעלם
(דברים ה ,כו)
משה רבינו מספר לנו על שיחה אינטימית שלו עם
הבורא .הוא מתאר כי לאחר שעם ישראל קיבל על עצמו
את המערכת התורנית ,ה' אמר למשה שהם היטיבו
לדבר ,ולאחר מכן הוא עשה דבר מפתיע ביותר -הביע
תקווה" :מי ייתן והיה לבבם זה להם".
וכי הקב"ה זקוק לתקווה? התשובה הפשוטה היא שכן.
ה -ל זקוק לתקווה משום שהוא ברא את האדם עם
בחירה חופשית ,והוא רוצה שהאדם יעבוד אותו מתוך
הבחירה הזו .לכן כל התערבות של ה-ל בבחירה תשלול
שבו .דוגמה נוספת היא קבלת התורה .על מנת לקבל את
התורה מתבקש משה לצאת ממקומו ולעלות להר סיני.
בהר סיני משה לא אוכל ולא שותה ארבעים יום ,ורק כך
נהיה מוכשר לקבל את התורה.
כך גם המשנה לומדת את הכלל" .והמכתב מכתב -לוהים
הוא חרות על הלוחות" אל תקרי חרות אלא חירות.
החריתה ,בניגוד לכתיבה ,מסמלת את הקביעות
והנצחיות .רק מי שמתגבר על מגבלות הזמן הוא בן
חורין.
מה מיוחד דווקא בתורה שמאפשרת לאדם להתגבר על
מגבלות הזמן?
עם ישראל לאורך כל הדורות עסק בתורה .בלימוד
התורה האדם מחיה את תורת אבותיו ומוסיף עליה את
תורתו שלו .בכך הוא ממשיך ומעביר את תורת ישראל
לדור הבא ,וממילא נכנס לשרשרת מעבירי התורה.
השרשרת הזאת נמשכת מנתינת התורה למשה ועד
ימינו אנו ,דורות על גבי דורות בהם למדו אנשים והוסיפו
את חידושיהם .הכניסה לשרשרת לומדי התורה מוציאה
אותו מתורת האדם הפרטי ומקשרת אותו לעם ישראל.
בניגוד לאדם הפרטי המוגבל לזמן עם ישראל הוא נצחי,
(כך מובטח לנו) .בכך האדם הפרטי מוציא את עצמו
מחיובי הזמן ויכול להיות עבד ה' בצורה גמורה.
לסיכום ,החירות האמיתית היא להיות משועבד רק
למשעבד אחד ,ועל כן רק האדם המשועבד לה' הוא בן
חורין .על מנת להיות משועבד לה' האדם צריך להתייחס
לצרכיו בתור הצרכים ה-לוהיים ולא כצרכיו שלו .לימוד
התורה מסמל את זה יותר מכל כי על ידו האדם עובד
את ה' דרך דבר שחיצוני לו .תנאי נוסף לעבדות לה' הוא
שחרור ממגבלות החומר ,והדרך לעשות זאת היא על ידי
הכללת האדם במשהו יותר גדול ,הלוא הוא עם ישראל,
אשר הוא נצחי.
את האפשרות של קיום מטרת הבריאה באופן מהותי .על
כך כתב הרמב"ם" :הרי את טבעם של פרטי בני האדם
אין ה-ל משנה בשום אופן על דרך הנס" (מורה נבוכים ג ,לב).
כיוון שהקב"ה רוצה שנבחר בחיים ,כלומר שנלך בדרך
החיים דווקא מתוך בחירה בה ,הוא אומר למשה רבינו,
"מי ייתן והיה לבבם זה להם" ,כי הוא יודע שהדבר תלוי
לגמרי בהחלטותיהם של בני האדם ועל כך הוא יכול רק
לקוות.
נמצא שהבחירה החופשית היא היסוד לכל הדת .נקודה
זאת נוסחה בבהירות על ידי הרמב"ם .כאשר הוא דן
בהשגחה ה-לוהית ,הוא קובע שני עיקרים (שם ,יז)" :יסוד
תורת משה רבינו ...שהאדם בעל-יכולת מוחלטת" והוא
ממשיך שם ואומר" :וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו
שלא ייתכן עוות מלפניו בשום פנים" .הרמב"ם כדרכו
דייק בלשונו הזהב ואמר על הבחירה החופשית שהוא
"יסוד תורת משה" ועל האמונה בצדקת ה-ל אמר "מכלל
יסודות תורת משה" .היסוד הבסיסי ביותר הוא הבחירה
החופשית -אין היא נמנית בכלל שאר היסודות כי היא
היסוד שעליו נשענים כל שאר היסודות.
לקביעה זו ישנה השלכה מעשית ברורה :הדת צריכה
לפעול בכלי השכנוע ולא בכלי הכפייה .ניסיון לכפות את
הדת הינו בלבול מושגים .כלי הדת הינם ההשפעה,
הדיבור ,המשיכה בעבותות אהבה -לא השוט .כוחה
בחברה ומוסדותיה ,לא בממשלה ומוסדותיה .החברה
מחנכת ,מלמדת ,משפיעה ,ואילו הממשלה כופה .יצירת
מבנה מדיני הינה צמצום חופש האדם לשם מטרה
חשובה יותר :ביטחון פנימי וחיצוני -משפט ומלחמה.
מנגד ,ההצטרפות לחברה הינה מימוש החופש הפרטי
והפעלתו למען החופש של החברה .הקב"ה אומר לאדם
בצורה ברורה שהוא חייב להפעיל את החופש שלו
לטובת הזולת; מתנת החופש לא ניתנה כדי
שהאדם ידאג לעצמו בלבד .התורה מתווה את
הדרך לסלול מסילות בלב כל אדם אל עבר
האחר -היא מלמדת אותנו איך לראות את
מימושו האמיתי של החופש שלנו בדאגה
לזולת .היא מעניקה משמעות לחיי האדם על
ידי קריאה למשימה -לוהית.
אמנם ישנה מערכת של בתי דין העובדים
בכלי הכפייה :ישנם עונשי בית הדין ,ובית הדין כופה
אפילו על מצוות עשה ,אבל מטרת המערכת הזו היא
לסתום פרצים בחברה .מטרת העונשים -הרתעה (שם,
מא) ,ומטרת הכפייה על מצוות עשה -מניעת מרד בתורה
ותיקון החברה .ברוח זו כתב רה"י הרב רבינוביץ
שהסמכות לכפות על מצוות עשה היא למען "תועלת
כללית ...ואין הכפייה באה כדי שאדם זה יקיים מצוות
עשה המוטלת עליו בפרט ,אלא הכפייה מיועדת למנוע
מרד בתורה ולתקן את החברה" (מסילות בלבבם עמ' 361הערה
.)11אשר על כן קיימות הגבלות משמעותיות לשימוש של
בית הדין בכוח ,ומוטלת עליהם האחריות לשאוף "למעט
ככל שניתן בשימוש בכוח" (שם עמ' .)363
שימוש בכוח הינו התקפה על האדם ,והוא גורם למותקף
להרגיש שלא מעריכים אותו כבעל שכל וכבעל בחירה
חופשית .אמנם לפעמים נאלצת החברה להפעיל כוח על
אדם אשר מוכיח שאין לו כל הערכה שהיא לדרכם של
אחרים ,אבל הדבר נעשה רק במקרים קיצוניים .כיוון
שהקב"ה רוצה שבני האדם יעבדו אותו מתוך הבחירה
החופשית אשר הוענקה להם ,ברור שהדרך של התורה
הינה בדיבור ,בלימוד ובחינוך .מסיבה זו התורה וחז"ל
הדגישו כל כך את חובת לימוד התורה והעברתה לבנים.
כיום ,אנו צריכים להיזהר ביישומן אפילו של דרישות
הלכתיות פשוטות כמו מצוות תוכחה והחובה להפריש
חוטא מן האיסור .ייתכן כי ניסיון להפריש מן האיסור אדם
אשר נמצא הרחק הרחק מאמון בתורה יגרום לעוינות
כלפי הדת ונושאי דגלה ,ובכך יעבור המוכיח עצמו על
"לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט ,יד) 1.עם אנשים כאלה
צריך לנהוג כמו שהורה הרמב"ם "ולמשוך אותן בדרכי
1ראה במלומדי מלחמה עמ' .66
שלום עד שיחזרו לאיתן התורה" (רמב"ם ממרים ג ,ג).
כפי ראות עיניי ,כאשר דנים על יחס ליחידים ,עיקרון זה
די ברור לרוב האנשים הממלאים את הספסלים בישיבת
ברכת משה ובציונות הדתית בכללותה .אנו מבינים
שצריכים למשוך בדרכי שלום ושלא שייך לצעוק על
אדם חילוני שהוא טועה וחוטא .אם על יחידים לא ניתן
להשפיע בכוחניות ,הלא קל וחומר שעל ציבור שלם לא
ניתן להשפיע כך! ברם ,נראה בעיניי שהציבור שלנו נכשל
בזה ביחס שלנו כציבור לזרמים שונים ביהדות ,בפרט
כלפי אלה שבחוצה לארץ.
במבט ראשון נראה שיש לשאלת היחס לפורשים מן
הדת יסודות בהררי קודש ,הלא יסודות אלו בוויכוח גדול
שהיה בין שני גדולי עולם -החת"ם סופר והמהר"ץ חיות,
המ וב א במ אמ רו ש ל ז ה הא חר ון "דר כי
ההוראה" (כל ספרי מהר"ץ חיות חלק א ,בפרט עמ' רסט-
ר פ ) ,ביחס לרפורמה .החת"ם סופר קבע
עיקרון גדול בפסיקה ש"החדש אסור מן
התורה בכל מקום ובכל זמן ובזמן הזה יותר
ויותר" (שם עמ' ערא) -דהיינו שיש לחשוש מפני
כל הקלה מחודשת בהלכה .החת"ם סופר
חשש שאם המורה יקל בהלכה ,אפילו במקום
הצורך ,או אם ילמד זכות על הפושעים ,בכך הוא יגרום
להם לחטוא עוד יותר ויפתח פתח לאחרים ללכת
בעקבותיהם (שם ער -ערא) .ברוח זו הוא החמיר אפילו
באיסורים קלים (שם ער ,ראה בהגהה שם) .הוא ראה את עצמו
כעומד על המשמר ,ובחר להילחם כנגד הרפורמים
ולהוציאם כמה שיותר מן הדת.
לעומתו ,המהר"ץ חיות ראה ברפורמה תוצאה של
כישלונם של רבני הזמן "-ידעתי ...כי הקולר מקלקול
הדור עתה תלוי רק בצוואר רבני הזמן" -בכך שהם לא
עמדו במשימה להורות לעם דעות ישרות ונכונות (שם רט).
ברוח זו הוא כתב" :ובא עתה העת לעשות לה' ולתורתו,
לישא וליתן בחכמת הדת ,בדברי נועם וטענות ישרות...
וכן נגד הזרים העושים ביד רמה צריכים להוכיח על
פניהם בדברי מוסר הנכנסים בלב השומעים ,במקל נועם
ולא במקל חובלים" (שם ערה -רעו) .הוא סבור כי הדרך
המתאימה להתמודד עם הפושעים היא לחנכם! אין
מוטל על בית הדין לגעור בהם ולהענישם ,אלא דווקא
למשוך אותם בדברי טעם .הוא מגבה את הדעה הזו
מניסיונו" :כי ראינו בניסיון כי הגערות ונזיפות לא יפעלו
היום מאומה ,רק מביאים על פי הרוב על העושה כן
קללה ,ומרחיקים גם כן על פי הרוב מן המטרה
המבוקשת" (שם רעו) .המהר"ץ חיות ראה לנכון לפעול כדי
לקרב לבבות כי הוא הבין ששימוש בכוח -פיזי או הלכתי
אינו מועיל כלל אם מדובר על אנשים מרוחקים באופןעקרוני מן הדת.
אמנם נראה שהמחזיקים בגישה הדוגלת במלחמה
הלכתית ורעיונית עם זרמים שונים ביהדות בפועל
ממשיכים את דרכו של החת"ם סופר ,אבל הם ממשיכים
אותה ללא מחשבה וללא בחינה מחודשת של המציאות.
לדעתי אין המציאות שלנו דומה כלל למציאות שמתוכה
הוא דיבר .באותם ימים ,אותם זרמי יהדות אחרים היו
בשלבי היווצרותם ,בשלב שלדעתו עוד היה ניתן לסתום
את הפרצות על ידי שימוש בכוח הלכתי .בנוסף ,אותם
רפורמים היו פורצי הגדרות הראשונים ,אשר היחס
אליהם בהלכה חמורה הרבה יותר (ראה רמב"ם ממרים ג) .
מסתבר שמחלוקתו עם המהר"ץ חיות הייתה בעיקר בכך
שהחת"ם סופר הרגיש שאם הוא ירחיק את אותם
חוטאים מן הדת הוא יוכל להציל את הדת כולה ולסתום
את הנזילה מן האורתודוקסיה ,ואילו המהר"ץ חיות חשב
שדרך כזו רק תרחיק את הרחוקים עוד יותר ולא תפסיק
את הזרימה אליהם .כיום ,המחנות כבר נוצרו ,והם
ברורים ומוגדרים .יש מקום לדיון היסטורי מי צדק ומי לא,
אבל לעניות דעתי כיום אין מקום לגישה כמו זו של
החת"ם סופר.
כיוון שהמחנות השונים כבר נוצרו ,שימוש בכוח רק
"מביא על פי הרוב על העושה כן קללה ,ומרחיק גם כן
על פי הרוב מן המטרה מבוקשת" .יחס מרחיק לזרמים
השונים ביהדות מזיק משני פנים .מחד ,הוא מהווה
נטישה של רוב היהודים בעולם ,ולא עוד אלא שהוא גורם
להם להתרחק עוד יותר מן הדת .האם נתנער מאחריות
כלפי רוב יהודי העולם? האם נצהיר שלא אכפת לנו אם
הם מפתחים יהדות נטולת מסורת אשר מדממת יותר
מחצי מן המחזיקים בה לנישואי תערובת? כדי להיענות
לאחריותנו כלפי היהודים הללו ,אנו צריכים להימנע
בכל י
ֵ
מלהרחיק את אותן נפשות .עלינו להחזיק
ההשפעה החברתיים ובראשם הידברות ומשיכה בדרכי
שלום .הכלים הללו דורשים חשיבה ארוכת טווח ואורך
רוח אמיתי .הם דורשים מאתנו להבין שלא כל אחד
משתכנע ,וששינוי דרכי חשיבה ואורחות חיים הינו
תהליך איטי אשר אינו מתחולל ברגע אחד.
בנוסף ,יחס כוחני פוגע גם בנו .אם אנו משדרים פחד
וחשש מפני הדעות של הקונסרבטיבים וזרמים נוספים,
אין זו אלא אמירה של חוסר אמון בדעותינו אנו .כאילו
אנו צריכים להתגונן בפניהם כי אין עמדותינו חזקות די
את תחומי השיח הפוטנציאלי בין האדם הדתי והחילוני
ניתן לתחם לשלושה מרחבים -הדתי ,החולי (מלשון
חול) והחילוני (ובהקבלה גסה מעט -מצווה ,רשות
ועבירה) 1.באופן פשוט ִמ ְגרשו הביתי של שומר המצוות
הוא המרחב הדתי .החילוני האורח ,יתצפת מהיציע ,ינסה
להבין ,ללמוד ,ללעוג ,לצחוק על ..ואנו נשיב לו במטבע
1כפתח לדברי חשוב לציין כי הדברים המובאים להלן הינם גיבוש
צורה של מחשבות ותובנות שליוו אותי במהלך שירותי הצבאי.
רעיונות אלו הוארו בהקשרים מסוימים בהתאם לאופי שירותי הצבאי
(כמש"ק תכנון כח אדם בקריה) והחברה הקרובה שסבבה אותי ,ועל
כן ,אין בהם היומרה ללמד על הכלל ,אלא על הכלל היוצא מן הפרט.
להתמודד יפה עם טענותיהם ודעותיהם .תפיסה כזאת
מתגלגלת למצב שבו אנשים מפחדים מלחקור את
ה אמונה בכלל מפ את פ חד מפנ י שבט השפיט ה
החברתית כ'כופר' -שיקראו לו 'רפורמי' או 'ניאו-רפורמי'
בגלל שהוא העז להעלות ספקות באשר לאמונה
המקובלת או לחרוג מן המוסכמות הקונבנציונאליות.
הכוחניות לא רק מרחיקה את האחר ,אלא היא גורמת
לריקבון פנימי בלתי נסבל .היא יוצרת אווירה שמצמיחה
אמונות אשר ראוי למחזיקים בהן לחשוש מעימות עם
שכל בריא וחשיבה מעמיקה.
מאידך ,אם נממש את אחריותנו כלפי זרמים יהודיים
שונים ,נשדר ביטחון עצמי :רק אדם שבוטח במה שהוא
מאמין יכול להציע לאחר להצטרף אליו .אבל ,וזה חשוב
הרבה יותר ,נצטרך כחברה לעודד חשיבה מעמיקה
בערכי התורה ועקרונותיה .נידרש לחקור באמונה על
מנת להעמידה על שכל בריא וטעם טוב ,אשר נשמעים
לאוזן ונכנסים אל הלב .נתבע לסלק מעלינו את הפחד
אשר משדר חולשה ויוצר חולשה ,ונהיה חייבים לעודד
תסיסה מחשבתית אשר תגדיל תורה ותאדירה.
לדעתי ,עלינו בפרט ,כבני ישיבה מוטלת המשימה הזו.
אנו צריכים לדעת לדבר את התורה בצורה ברורה ללא
גמגום .אנו צריכים להבין את ערכי התורה ולהפנימם.
עיקר מטרתנו בישיבה צריכה להיות ללמוד את החזון
המוסרי של התורה ,את ערכיה הנעלים ,ולהבין איך
הערכים הללו מיתרגמים לעולם המעשה בהלכה ומהי
הפרשנות הנאותה שתאפשר את יישום העקרונות הללו
בחיים 2 .לאחר הלימוד הזה עלינו ללמוד לדבר שפה
שנייה -שפה שתדע להציג את הרעיונות הללו בפני אלה
שאינם שותפים למערכת חיינו .אנו צריכים לשאוף
להנהגה דתית ,הן ברבנות והן בין בעלי הבתים ובקהילות;
לשאוף להעמיד מנהיגים דתיים בכל שדרות החיים .כך
נוכל לתרום למשימה המוטלת עלינו ,הלא היא לקרב
אנשים לעבודת הבורא מתוך בחירה חופשית.
2מבוסס על שאלת הרב זקס ותשובת הרב רבינוביץ בראיון שמופיע
בסוף מסילות בלבבם עמ' .612
הראויה לו .לעומת זאת ,את המרחב החילוני אנו מכירים
כביכול רק משיחות של " -מאחורי האוזן" ,נושאים
המתקשרים לתרבות הבילוי והפנאי של ה"חילוני" ואותם
אין צורך לפרוט מעל שורות גיליון אלו .המרחב החילוני
הוא בהחלט דינאמי והיקפו משתנה מאדם לאדם ,וישנם
חילונים רבים שהמרחב החילוני שבהם מצומצם בהיקפו
מזה של לא מעט אנשים דתיים .באופן אישי ,השינוי
התפיסתי שעברתי במהלך שירותי הצבאי הינו ביחס
למרחב החולי .כנקודת מוצא הנחתי שכאשר אני בא
בדברים עם אדם חילוני בנושאים חוליים ,כמו פוליטיקה
למשל ,אין סיבה שארגיש אחרת מדיבור דומה עם אדם
דתי מן השורה (כמובן רק במידה שאותו חילוני יהיה גם
ימני ,)...אולם במבט לאחור אני חש שבמידה מסוימת
התבדיתי.
השוני בין השיח החולי של שני אנשים דתיים לשיח שבין
אדם דתי וחילוני מתמצה בעיני בשתי נקודות -התוכן
והצורה .עניין הצורה איננו מהותי כי אם מקרי .אופן
ההתבטאות של אנשים מקצוות שונים עלול להתדרדר
ביתר קלות למקום גס ,חיצוני ואפולוגטי .אם אודה על
האמת ,לא זכור לי ויכוח אחד בו הייתי שלם עם אופן
ההתבטאות שלי -מעבר לתוכנם הפנימי של הדברים
צרם לי אופן הצגתם .איני בא בטרוניא כלפי עצמי ,אבל
אני חושש כי לא משנה מהי מידת המודעות למבחן
התוצאה של הויכוח ולגסות בה מתלבנים
הדברים ,עדיין כל עוד מטרתו של הצד
השני היא להביס ,להפיל ולהוכיח את
טעותי ,סופו של דבר שניקלע למבוי סתום.
כמובן שטיעון זה איננו חל רק על החילוני,
שהרי ישנם גם דתיים רבים המחזיקים
בנקודות מו צ א שונ ות אית ם נ תקש ה
להתווכח לנוכח האמור .אך בסופו של דבר,
מרחב החיים המשותף שלנו כדתיים כפוף
להגדרה יסודית אחת המעמידה אותנו
במקום שאיננו מאיים באופן יחסי האחד על
השני.
הנקודה השנייה (והמשמעותית יותר) נוגעת בעמדה
הקיומית הבסיסית של הדתי והחילוני המתדיינים .בניגוד
אולי למחשבה הראשונית ,המתח שבין התפיסה הרואה
את האדם במרכז (האנתרופוצנטרית) לתפיסה בה ה-ל
במרכז (תיאוצנטרית) גולש מעבר לשיח הפילוסופי -
מחשבתי אל מרחב השפה והזהות .נקודת ההשקה שבין
שתי השפות הקיומיות השונות עלולה ליצור טשטוש
דווקא של השפה הדתית ,המתחיל בא-סימטריה שבין
התפיסה האנתרופוצנטרית לתיאוצנטרית 2 .בעוד שאת
ההומניזם (חופש ,הגשמה ,אוטונומיה וקדמה) אנו
בהחלט יכולים לתפוס ,לחוש ,להבין ואף לכופף תחת
כנפי השכינה ,האדם האנתרופוצנטרי ,ש -לוהיו נדחק
באופן חלקי או מוחלט לשולי תפיסת עולמו ,לא מסוגל
לחיות את נקודת המוצא התיאוצנטרית .מושגים כמו
כניעה ,צירוף ,רוחניות ,ברית ,דבקות ,התמסרות וייעוד
זרים לו ,מי מהם באופן מלא ומי מהם באופן חלקי.
האדם הדתי שמביא את המטען ההווייתי הזה לשיח
ה"דתי -לוני" עלול למצוא עצמו לפתע חלול ומרוקן .אחר
ניסיון או שניים הוא יבין שאת חווית היסוד הדתית
הקודמת לקומה המעשית -הלכתית הוא כנראה לא
יצליח להעביר.
כך ,כשהחילוני ינסה "לחדור" למרחב הדתי ,יספק לו
2בשנה האחרונה ,פרסם יואב שורק במוסף שבת (פרשת יתרו)
מתודת ניתוח די דומה לזו .בניסיון לנתח את תפיסתה של מפלגת
הבית היהודי ומודל ההתחברות לעם ולחברה החילונית והמסורתית,
הוא מאבחן את השפה הדתית -לאומית ואת עקרונות היסוד
המנטאליים שלה (לאומיות ,תחייה ,אקטיביות ,ארץ ישראל ,האתוס
ההיסטורי וכולי) כאלו המכתיבים את נקודת ההתייחסות שלנו אל
ה"שונה" הישראלי (זאת בניגוד לחרדי או הדתי לאומי "הישן" המתבונן
על ה"שונה" דרך הפריזמה ההלכתית) .בניגוד אליו ,אני מתמקד
במישור הפרטי ולא במגזרי-לאומי.
האפולוגט הדתי הסברים ריקניים וסתמיים 3לטעמי
מצוותיו ומנהגיו .בשלב הבא ,כשהשניים יפגשו במרחב
החולי לא תהיה לדתי ברירה (גם אם הוא הומניסט
אמיתי) ,אלא לנטוש את שפת האם שלו ולעבור לשימוש
בשפת חברו -יריבו .הצב נאלץ במודע או שלא במודע
להשיל מעליו את ביתו ,לעמוד בחוץ חף מכל מעטה
ומסווה דתי ,ולכבול את לשונו לשפה זרה.
השלכותיו של מהלך זה ,מתחלקות אף הן לשניים -
תנועת החוץ ותנועת הפנים.
תנועת החוץ היא פועל יוצא של הדברור העצמי .זו
תנועת רפלקס לנטילת חופש הביטוי,
השפה והזהות שחיציה מופנים לאדם
שגרם לפעולת הוויתור .הדים לאותה
תנועה מצאתי בפוסט שכתב הרב יהושע
אנגלמן:
הרצון ואף הצורך למצוא-חן מלווים כמעט
כל אדם ,וכמעט בלתי נמנע שנרגיש איבה
כלפי אנשים שגורמים לנו להרגיש כך.
תחושות אלו מתחילות בינקות שבה (כדי
לשרוד) אנחנו תלויים לגמרי בנשיאת חן
בעיני הורינו ,ממשיכות בילדות ובנעורים,
שבהם בשביל להתקדם או להתקיים אנחנו
צריכים למצוא חן בעיני מורים ,חברים ,מפקדים,
מרצים ,בוסים ,חברה וחברים .אדם בוגר מתמודד
עם תחושות אלו ויודע שהוא חייב להכיר בהן
ולהתמודד עם תחושות טינה נורמליות כלפי
אנשים ,שהוא ולא אחר שם אותם במעמד של
נותני -אישור לקיומו ,להיותו אדם טוב ,תרבותי,
נחמד.
אישית ,לא אומר שהייתי שרוי בכעס תמידי על שותפי
למשרד ,אין דבר רחוק מזה ,אבל כן יצא לי פעמים רבות
מדי לחוש תסכול (שהוא גם סוג של כעס) כלפי האחר,
כלפי האוטם שבלבבו ,וכלפי האילוץ שלי לדבר בשפתו
כדי לזכות באישור.
בניגוד לתנועת החוץ המתחוללת כתוצאה מאקט
הכבילה ,תנועת הפנים היא התרחשות של הכבילה
עצמה .שפה ,מעבר להיותה כלי עזר מילולי-תקשורתי,
הינה ישות בעלת עוצמה וכוח .יש לה את היכולת לבודד
מרחבים ,ליצור מושגים ,לכוונן מחשבות ולהקיף את
מכלול ישותו של האדם .השפה היא המפתח לכינון ברית
אך היא גם הדרך לפגום ,לקרוע ,לפצל ולתלוש .במישור
3הביטוי ריקני או סתמי מייצג הסבר שכלי או סמלי לצורך העניין.
לפעמים ההסבר מוצלח יותר ולפעמים פחות ,אך במישור העקרוני
זהו הסבר חולי -אנושי שלאו בהכרח יכול להתמודד עם השכל הישר
ומערכת המשפט של ימינו .נקודה זו באה לידי ביטוי בעיקר סביב
נושא הכשרות המהווה חיץ ממשי בין הדתי לחילוני .מהי יכולתנו
לתת הסבר בעל נפח משמעותי דיו לאכילת בשר חלק ,חיתוך דברים
קשים בסכין ממטבח לא כשר ועוד? -אלו דינים שנשענים אולי על
יסודות די שוליים ,אך עלולים לגרור אחריהם השלכות מעשיות על
מרקם החיים וזרימתם .בעיני ,הרובד העמוק יותר של קיום המצוות
שייך לברית ,להוויית החיים .ניתן להמשיל זאת באופן רדיקלי לאוהד
כדורגל שצועק על השחקנים במגרש ללא סיכוי שאחד מהם באמת
ישמע את קריאותיו .המשחק והאהדה -הקיום והברית ,קודמים
לתשתית הלוגית (ועיין תפארת ישראל ח).
היותר פרקטי אני מאמין שהתפילה היא דוגמא מצוינת
לברית הנכרתת עם הקב"ה על אדני השפה .המילים
מנכיחות ,מחלחלות ונוצקות לכדי קשר ממשי -
התפילה ,העוסקת בגדולת ה' ובעצם היותו משגיח וחונן
לאדם דעת חוקקת את דמותו של הקב"ה באדם
ומנכיחה אותו ככזה בחיים עצמם .לעומת זאת ,השימוש
בשפה שזרה למציאות החיים הטבעית ,יוצר תחושת
נישול מהמעטפת הביתית ומוביל לפגימה בברית היסוד.
במקרה שלנו ,השימוש בשפה החילונית שהלוז שלה הוא
היעדר -להים ,מהווה שלילה מוחלטת של הבית והברית
בין האדם ל -להים .בניגוד למקרים אחרים ,בהם אנו
מנסים לגשר בין התפיסות החיצוניות לדת ולמצוא את
הטוב שבהן ,כאן מדובר בקצוות שאינם יכולים לדור
בכפיפה אחת .כמדומני שיש לתנועה פנימית זו חלק לא
מבוטל בתהליך השחיקה הדתית והרוחנית האופייני
לחובשי כיפה רבים במהלך שירותם הצבאי ובחיים
עצמם.
על אף שמרקם החיים בישיבה שונה מהותית מזה
שבצבא ,כמו גם אופי החברה המקיפה ,נדמה לי ,כי קשיי
ביטוי השפה והתנועות הנפשיות הנלוות להם ,אינם
פוסחים על עולם הישיבה .לצורך הבהרת העניין ,אעזר
בדבריו של האדמו"ר מפיאסצ'נה:
תנהג את עצמך בפשיטות ותמימות בכל ענייניך,
כי תמימות הי א ממשלת הנפש על ה אדם
ומעשיו ,וערמומיות היא חוסר הנפש וממשלת
השכל .ולא השכל שלו שבא מן הנפש ,רק שכל
העולם -כלומר מנהגי ומצבי העולם ואנשיו
שהטפשים קוראים לזה שכל ,וכפיהם עושים,
מדברים חושבים ומתנהגים ...חותמו של הקב"ה
"אמת" ועל כל העולם יש חותם הזה ...אמת היא
המציאות ושקר הוא האפס שאינו נמצא ,אמת
היא בחינת חיים ושקר הוא מסטרא דמותא שאין
כאן לא עצם ,לא הוה ולא הנמצא .המציאות היא
האמת ,והאיש שבכל ענייניו ,מעשיו ומחשבותיו
יש מציאות שנפשו נמצאת בהם -זהו אמת
ותמימות .הצמח צומח בתמימות ופשטות ,לא
לשום כונה ופנים חיצונית ,רק מפני המציאות
שבקרבו ...ולמשל ,כאשר ישאלך אדם דבר לא
תחשוב איך להשיבו " -לפי נימוס העולם יפה
להשיבו כך ,ואם אשיבו באופן זה יחשבני לחכם,
וכדי להטעותו ולרמותו טוב לענותו כך" ,נמצאת
שתשובתך היא אוסף של רוח מארבע רוחות
העולם אשר נחוצה לך לפי נימוס העולם ...ואתה
עם נפשך חסרים ,אין כאן לא מציאות ולא חיות,
לא נפש ולא אמת ,שקר אפס ובוהו היא.
(בני מחשבה טובה ,עמ' )36-31
האדמו"ר מחלק בין מציאות שהיא אמת (”בחינת חיים“),
בה מעשיו ומחשבותיו של האדם תואמים את הלך רוחו
ונפשו ,למציאות נפשית שהינה שקר וערמומיות ,בה
מכתיב האדם לעצמו את אופן ענייניו ודיבורו עם הבריות
בהתאם לנורמות ולדרכי המחשבה המקובלות על
סביבותיו.
הישיבה ,כמוסד בעל אופי חינוכי מובהק ,צריכה מסגרת
וגבולות שיח .עליה לפרוס בפני התלמידים את מגוון אבני
הבניין של הקיום היהודי ,ואת הנתיבים לעבודת ה' .עם
זאת ,עלינו כחברה להיזהר מלכבול אנשים לשפה,
לרעיונות ולאידיאלים שאינם תואמים את אופיים הפנימי.
מדרג נוקשה ,המסווג אנשים בהתאם למספר מצומצם
של ערכים ומידות ,מעבר לחשש מתחושת המועקה
הנלווית לכך שקבוצת אנשים "מאשרת" את קיומו של
השונה ,עלול לעודד אנשים לנטות ל"ערמומיות" -
לעיקומה ולעיקורה של שפתם הפנימית כדי להתאימה
למודל השפתי וההתנהגותי המסוים המגדיר את האדם
השלם .תהליכים מעין אלו עלולים להתרחש גם שלא
במודע .אדם "ערמומי" יכול להיות גם זה שמדחיק את
מחשבותיו ,לשונו ודעותיו מחשש לתגובת החברה
הסובבת .דווקא הזהות הדתית והשפה הקיומית של עובד
ה' צריכים להתעצב מתוך תחושת חופש והכלה" .חותמו
של הקב"ה אמת" ,מציאות הקשורה בטבורה להקב"ה
לא תיתכן ללא אותנטיות.
הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם
ושל כל החי המרגיש .אין דבר רע ואכזרי בעולם
דומה לו .הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין
ערוך ממה שהם ,ומאפיל את זוהר כל הטובות,
בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים
ששם צפונה רעה ,תחת הטוב הגלוי...
הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבי ,שמטיל
הדמיון הכוזב על החלק היותר עדין ויותר מפואר
מן המין האנושי ,שהם עומדים לנס ,להיות
לאורות מזהירים את דרכי החיים אל הכלל כלו.
בקטע זה ,כחלק מחיבורו 'עקבי הצאן' ,פונה הרב קוק
לציבור שומרי המצוות שבדורו .הרב קוק זיהה כי ציבור
זה נמנע מלעסוק בשאלות חדשות ומרכבות כגון
הציונות ,קודש וחול ,מדינה וכדומה ,מתוך פחד .כיום,
בזכות משנתו הרחבה של הרב קוק אנו עומדים בבטחה,
נטולי פחד אל מול נושאים אלו ,וקיים עיסוק נרחב בהם,
הן במרחב הפרטי של האדם והן במרחב הציבורי-מדיני.
אמנם יש מחלוקות ודעות שונות איך לפתור כל דילמה,
אך עובדה זו עצמה מבורכת שהרי טבעו של עיסוק שכלי
נכון שיביא מחלוקות .אמנם ,התקדמותם של העולם ושל
המדינה יצרו רעיונות נוספים ,החדשים ,לפחות בצורתם
הנוכחית ,להלכה ולמחשבת היהדות.
(עקבי הצאן הפחד ,עמ' קיט)
בטרם אעסוק בנושאים אלו ,אבאר מדוע הפחד גורם
לתופעות עליהם מדבר הרב קוק.
בהסתכלות פשוטה ,רעיון חדש מפחיד מפני שלאדם
חסרים כלים להתמודד איתו .כאשר האדם בוחר שלא
להתמודד מול מכשול זה ,הפחד יוצר התעלמות .באין
מפגש עם הרעיון החדש מתפתחת בורות ,שכן האדם
נמנע מלהכיר נושאים כאלו .כאשר הפחד והבורות
מתערבבים זה בזו נוצרות התנגדות סתמית ואטימות
רגשית .בשלב מסוים ,הסתם הופך לאידיאל -על מנת
להיפטר לגמרי מנושאים אלו האדם משכנע את עצמו כי
קיימות בהם תכונות מגונות וקובע שאין לעסוק בנושא
ואף לא להזכיר אותו או לרמוז אליו .כשמתעוררות
שאלות על יחס לדעות אלו ,קוראת הבורות בשם
התכונות המגונות ומשתיקה את סקרנותו של האדם.
באופן זה ,הרעיון קורם מאפיינים זרים,
מנוכרים ולפעמים אף מפלצתיים.
מנגד ,לימוד ובירור של הנושא יפיקו שתי
תוצאות חיוביות .ראשית ,התייחסות נכונה
לדבר .דהיינו ,גם אם האדם יבחר בהתנגדות
מוחלטת הוא יידע למה הוא מתנגד ויוכל
לתאר דברים אלו לפרוטרוט ולעומק.
עובדה זו תאפשר לו להתייחס בפרופורציה
לדבר ולא להתלהם בעיסוק בנושא ובכך להידרדר למצב
המתואר לעיל .שנית ,בירור כזה יֵפתח את עמדתו של
האדם בצורה אמתית יותר .נדגים נקודה זו בהמשך.
אחד מהנושאים האלו ,שאותו ברצוני להציף ,הוא מגדר
ונטיות מיניות .קיימות כיום תופעות רבות שהיחס אליהם
חד -ממדי ושטחי בציבור הדתי לאומי .תופעות אלו
רחבות מאד ,החל באנשים בעלי נטייה חד-מינית וכלה
באנשים שמשנים את מינם .אין ספק שקיים בציבור
עיסוק מסוים בסוג הראשון ,אך נראה כי רובו שייך
להתעסקות שאותה זיהינו כמדרדרת לשנאה דתית
ואטימות .אך בנוגע לסוג השני ,ניתן להתרשם שתופעה
זו נחשבת כחולנית ומפלצתית ואפילו להזכיר אותה
בשיחה נורמטיבית נחשב פסול .כמו שכתבתי ,הגענו
למצב זה בגלל חוסר האומץ להתמודדות רצינית עם
הנושאים האלה .הן מבחינה הלכתית על שלל פרטיהן והן
על ההשקפות שעומדות בבסיסן של תופעות אלו.
במידה ונשמע את מכלול הטענות של הצד השני ,נשלול
את חלקם ,נבין אך נסתייג מחלקם השני ,נוכל להתמודד
אל מול התופעה ולהסתכל לה בעיניים .אולי אפילו
להסתכל לאדם עצמו בעיניים .בנוסף ,נלמד פרק חשוב
ביותר בהשקפת התורה בנושא המגדר לעומת ההשקפה
המודרנית.
ארצה להדגים את ההתייחסות עליה אני מדבר .במאמר
זה אפתח שני כיווני חשיבה בלבד ,אך כמובן יש כיוונים
נוספים שקשורים בסוגיות אלו ,וכן גם הכיוונים אותם
אציג צריכים עיון נוסף.
ראשית ,קיימים נושאים הלכתיים שיכולים להשליך על
סוגיה זו .דוגמה לכך היא הגדרת אנדרוגינוס על -ידי
חכמים .מקרה קיצון זה יכול ללמד אותנו על יחסם של
חכמים לזכר ולנקבה ועל ההבדלים ההגדרתיים ביניהם.
בנוסף ,איסור כמו "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש
גבר שמלת אשה" (דברים כב ,ה) יכול לקבל עיסוק מחודש
ורחב יותר משאלות הקשורות במבחר התחפושות
העומדות בפני אדם בפורים.
שנית ,ובחלק הזה אני רוצה להתחבר לדברי הרב קוק,
נדמה לי כי צורת ההסתכלות על נושא המגדר מעיד על
השקפה כללית על העולם .ניתן לראות זאת ללא עירוב
של סיבות נוספות אצל אנשים שלא משתייכים לקהילה
זו ,ולמרות זאת מזדהים עמה ותומכים באנשים .הרב
קוק כותב 'ומאפיל את זוהר כל הטובות' .השקפה זו,
הרואה את האדם כחופשי להגדיר את
עצמו ולא כמוכרח להגדרות מוכתבות
מראש ,היא ,בצורה פשוטה ,חיובית.
האדם המודרני הגיע לפיתוח אדיר של
העולם בזכות האומץ שלו ליצור והאמון
שלו בחירותו .בנוסף ,העולם התפתח
מוסרית לא מעט בזכות אנשים אמיצים
שלא פחדו לערער על מוסכמות .זהו אחד
מהדברים העומדים בבסיס השקפות העולם המודרני
בכלל ובנושא המגדר בפרט ,והמהווים מוטיבציה חשובה
עבורם.
נדמה לי שאפשר לראות השקפה זו בהלכות תשובה
לרמב"ם" .כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח
עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה והגלגל סובב
בעיגול וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו,
ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין
לו" (רמב"ם תשובה ה ,ד) .הרמב"ם לא מדבר רק על בחירה
חופשית בהיבט הדתי אלא בהיבט הפילוסופי .אם נגדיר
שהעולם עובד על פי חוקי טבע קבועים ,קשה כיצד
האדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו ללא חוקים.
לדוגמה ,אם קוף נברא ללא כנפיים הוא לא יעוף ,לעומת
זאת האדם נברא ללא כנפיים וטס בשמיים על ידי
ההתפתחות הטכנולוגית שלו .זו הקושיה ממנה הרמב"ם
יוצא .הרמב"ם מסביר שזהו טבעו של האדם ,שהוא
מסוגל לשבור את התנאים והגבולות אליהם הוא נברא.
אם כן תודעת החופש המוחלט הזה לא מגיעה ממקור
רע .כמובן ,שהיהדות מסתייגת מחופש מוחלט והפקרות
אך צריך לברר היטב את עמדתה של היהדות ולבחון
אותה אל מול תפיסת החופש המוחלט .מתוך בירור זה
צריך להשליך לשאלות הקונקרטיות אותן הצגנו.
לסיכום ,לעניות דעתי ,המקום לדבר על דברים אלה הוא
בית מדרש .אינני משלה את עצמי ,יש לנו הרבה נושאים
לברר לפני שנגיע לעסוק בנושא זה .אך אם נתחיל
בלהתגבר על הפחד ולא נתבייש מלעסוק ולדבר על
נושאים אלו ,בסופו של דבר נוכל גם לקדם אותם.
מעמד ’אזרח‘ ,הכולל את כל מי שיכול להצביע.
בזמננו רווחת בחברה התפיסה לפיה היהדות ,כדת
וכאמונה ,אינה דמוקרטית .סברתה היא שהואיל והיהדות
קובעת ערכים ומצוות לציבור מסוים ,אזי היא "כובלת"
את חירותו של האדם ושוללת את זכותו לחיות כמקובל
היום (כאשר אינו פוגע בזכויות של אחרים) .הדמוקרטיה
לעומת זאת ,שואפת שכל אדם יוכל לממש את זכויותיו,
מבלי שיגידו לו כיצד לחיות.
המחזיקים בדעה זו טוענים שהחברה (הדמוקרטית)
יכולה להגן על חירותו וזכויותיו הטבעיות של האדם,
וליצור עולם מתוקן יותר ,ללא צורך ב-לוהים
ומצוות .ננסה לבדוק את הטענה הזאת,
ולשם כך נחזור לימי קדם ,או ליתר דיוק
לדור המבול.
הפסוקים המעטים המספרים על התקופה
ההיא מציירים תמונה אפלה של עולם
המלא בגזל ואכזריות ,בו כל איש עושק את
רעהו ביד רמה בלא דין וחשבון .ההיעדרות
המוחלטת של ערכים וחוקים שיגבילו את
האדם מעשות רע גרמה לסוג של אנרכיה,
שבו כוח הזרוע היה המילה האחרונה בכל
ויכוח .וכמו שכתוב במסכת אבות (ג ,ב) :
"...שאלמלא מוראה (של מלכות) איש את רעהו חיים
בלעו".
ובכן ,מיד לאחר המבול האנושות קיבלה את שבע מצוות
בני נח .לראשונה ,האדם יקבל מאדם אחר דין וחשבון על
מעשיו .בעצם ,האנושות לקחה על עצמה למנוע
מאנשים לבצע מעשים כמו רצח ,גזל וכדומה ,וזאת על
מנת שהחברה האנושית העתידית תהיה יציבה יותר
ובעלת יכולת להרחיק אנשים שעלולים להרוס אותה.
משבע מצוות בני נוח התפתח המושג ’ שלטון החוק ‘,
שמשמעותו היא שהשלטון (המתפעל את החברה) אמור
לקבל את כוחו לא מכוח הזרוע ,אלא מכוח החוק
החברתי .לרוב ,השליט היה מלך ,והיו לו סמכויות נרחבות
שמטרתם הייתה לאפשר לו לטפל בבעיות החברה :הן
בעיות פנימיות ,המטופלות על ידי מערכת משפט ,הן
חיצוניות המטופלות בעזרת הצבא ,והן כלכליות,
שפתרונן על ידי תקנות כלכליות.
אולם לא תמיד דרך זו פעלה בצורה מוצלחת .פעמים
רבות המלכים התגלו כשליטים אכזריים ,שהשתמשו
בסמכויות שלהם כדי לרדות בעם .מצב זה נמשך עד
שאנשי אתונה החליטו לעשות שינוי ,וייסדו את
הדמוקרטיה.
הדמוקרטיה האתונאית טענה שכדי למנוע מיחידים
לרדות ָב ּכלל מבלי לדאוג לאינטרסים של שאר החברה,
דרוש מנגנון אשר ייתן לכל פרט בחברה כוח פוליטי ,כך
שיוכל להשפיע ישירות על החוקים ועל ההחלטות
שהחברה קובעת לעצמה .כדי להגדיר זכות זאת נוצר
עם זאת יש להדגיש כי באתונה היו זכויות חברתיות,
משפטיות וכדומה אשר הוענקו רק לאזרחים .תושב
שלא היה אזרח היה זכאי להרבה פחות זכויות .כך
לדוגמה ,לנשים כמעט ולא היו זכויות .אישה לא הייתה
יכולה להיחשב אזרחית ,ולכן לא היו לה זכויות פוליטיות.
מעבר לכך ,לאישה היה אסור לקנות קרקע ,וכן נאסר
עליה לתבוע תביעות בבית משפט .האישה בדמוקרטיה
האתונאית הייתה כמעט חסרת כל מעמד ,ומבחינה
משפטית וממונית היא הייתה תלויה באביה או בבעלה.
דבר זה התקיים כאמור באתונה ” ,ראשית הדמוקרטיה".
ולא רק נשים הופלו .ביוון תופעת העבדות הייתה כל כך
נפוצה ,עד שרק למשפחות עניות ביותר
לא היה לפחות עבד אחד .גם לזרים הגרים
בחברה היו זכויות מעטות בלבד ,וכמו כן
אפילו אזרח באתונה שלא שילם קנס
שהטילו עליו ,נפסלה אזרחותו עד ששילם.
מתיאור זה עולה שאלה מתבקשת :למה
ביוון ,ראשית הדמוקרטיה ,שבה המציאו
מערכת שלמה כדי להבטיח את זכויות
האזרחים ,הייתה התעלמות כמעט גמורה
מזכויותיו של כל מי שלא היה אזרח? למה
רק אזרחים קיבלו זכויות? למה להם לא
היה ברור מה שלנו כן ברור ,שיש זכויות
מסוימות שכולם צריכים לקבל?
נראה כי ההבדל שאנו רואים בין ערכי יוון לערכי
הדמוקרטיה כיום איננו מקרי .הבדל זה הוא עדות
היסטורית לכך שאין בכוחו של החוק החברתי לבדו
להבטיח את חירותו וזכויותיו הטבעיים (ובכך
אוניברסאליים) של האדם.
לדעתי לקביעה זו שתי סיבות .הראשונה ,משום
שהזכויות הללו יינתנו רק למי שהחוק ירצה .השנייה היא
שגם מי שקיבל זכויות אינו בן-חורין באמת ,כיוון שהוא חי
בחסדו של החוק .כלומר ,אם הרוב ,המלך או שליט אחר
יחליטו להעביר חוק המונע מפלוני זכויות ,לא יוכל אותו
פלוני למחות ,שהרי ניטלה ממנו הזכות לדבר ,כי החוק
נתן והחוק לקח.
אם כן ,התברר שהחברה הדמוקרטית אינה שונה
במהותה מהמשטר המלוכני בכך שאף אחד מהם אינו
יכול להעניק חירות לאדם ,כיוון שעצם נתינת הזכויות על
ידם הופך את האדם לתלוי בהם וברצונותיהם ,ורצונות
אלו מבוססים על האינטרסים הצרים של השלטון עצמו.
הואיל ושתי צורות שלטון אלו הן גופים הקיימים בתוך
העולם הפיזי (ולא מעליו) ,וכתוצאה מכך הם משתנים
(מתחזקים או נחלשים) ,אזי האינטרסים והרצונות שלהם
משתנים גם הם .דהיינו ,אין האדם יכול להפקיד את
חירותו (וכמו כן את שאר האינטרסים שלו) בידי שום
ישות בעלת אינטרסים משלה והמשתנים בהתאם
למצבה .ליתר דיוק ,בידי שום גוף שהוא בעל הפסד
ושינוי.
המסקנה מדברים אלה היא שהדרך היחידה להבטיח את
חירותו וזכויותיו של האדם ,היא לקשור אותם ל-לוהים.
הואיל ו -לוהים ניצב מעל הטבע ואינו משתנה ,לפיכך גם
רצונו אינו משתנה .ומשום שהמציאות כולה מתקיימת
ברצונו ,אזי אנחנו כלולים בתוך רצונו ולכן יחסו העקרוני
אלינו לא משתנה .רק דרך הקב"ה אפשר להתעלות מעל
שאר הכוחות בעולם ולהפוך בן-חורין באמת .לאור הבנה
זו מתברר שהאדם המאמין הוא ’בן-החורין‘ האמתי ,מפני
שחירותו אינה תלוי באף אדם.
יסוד זה ,הגורס כי אין זכויותיו הבסיסיות של האדם
מגיעות ממלך בשר ודם אלא מה' שברא את כולם שווים,
נכתב מ פורשו ת במג ילת ה עצמ או ת של ארה"ב :
" מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן ,שכל
בני -האדם נבראו שווים ,שהבורא העניק להם זכויות
מסוימות שאי -אפשר לשלול מהם" .מילים אלו מהוות
הכרה ,כמעט שלא במודע ,בכך שכולנו ביסוד שווים ,והן
מתאימות לדברי הכתוב "כי בצלם -לוהים עשה את
האדם" (בראשית ט ,ו) .כלומר ,יש כאן חילחול (דרך פסוקי
ה ת ו ר ה ) ש ל ה א מ ת ה -ל ו ה י ת ל ת ו ך ה מ ו ד ע ו ת
הקולקטיבית של אומות העולם .ערך השוויון האוניברסלי
צ מ ח מ ה ת ו ר ה ה -ל ו ה י ת ו ל א מ צ ו ר ת ה ש ל ט ו ן
הדמוקרטית.
לדעתי ,הבנה זו שהיהדות היא מפיצת ערך השוויון
בעולם ,והשואפת להנחילו בקרב העמים ,מטילה עלינו
אחריות גם כיום .אנו צריכים לפעול לאור ערך השוויון
ולא רק לדבר עליו בתיאוריה .בית ישראל חייב לשמש
דוגמא חיה של עם החופשי משעבודים שונים ,ותלוי רק
במעשיו ובקב"ה.
רק כך תגלה האנושות כולה את צלם ה -לוהים שבה,
ו"עולם חסד יבנה" (תהילים פט ,ג).
בזעקתי באשמורת שלישית,
הסבתי פניי מהר השועלים בשנית,
לים המוות אשר נחשים נטה.
ויראתי אחר כבוד מבן בוזי
והלוא כ"ה לשמש השתחוו גלויות
ואני מעומדי בית ה' בלילות,
והרי מדבר יהודה מרואי פני חמה,
ואיך אשא אליו טובה?
אין זו כי אם הגלות המרה
ואף אם תש כוחה,
לילה אין דומיה.
אך מעט נפשי התעודדה,
בזכרי את נעים זמירות ישראל
"למנצח על איילת השחר" קרא,
והלוא ממונה פני מזרח נטה,
ותמידין כסדרן על דבריו נשמע,
והרואה גאולת הרוח צפה ישועה,
ותורת נעוריי ממדבר מתנה
ואין למו מכשול עיני צופה,
ואיך רננה לא אשא ושעריו לא אבואה בתודה?
אין זאת כי אם שמש צדקה בכנפיה מרפאה,
וצדק לעם נולד כי עשה.
בבואנו לדון בנושא חקיקה
בעלת אופי דתי ,עלינו קודם
להתייחס לנושא הכללי של הדת במוסדות המדינה.
יש הסוברים שלא צריך כלל שיהיה שילוב שכזה,
אלא על המערכת הדתית והמדינה להתנהל בנפרד.
אחת הסיבות לכך היא שהמדינה אינה צריכה
להתערב בחייהם הפרטיים של תושביה ,אלא רק
לספק להם את צרכיהם הבסיסיים .טיעון נוסף הוא
שכיום אנו עדים לכך שישנם גופים הלכתיים
הכפופים לחוקי המדינה .זהו מצב שאינו נסבל
מבחינה תורנית .גוף הלכתי לא יכול להיות כפוף
לשיקולים פוליטיים .דוגמא מצערת לכך היא מערך
הגיור הממלכתי שקם ונפל על פי
הסכמים קואליציוניים.
מנגד ,יש הטוענים שלא כך .השאיפה
היא שתהיה לנו מדינה המתנהלת על
פי חוקי התורה .אנו שואפים לחזור לימי
קדם ,לישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית
בירושלים .לצורך כך עלינו לפעול
בצורה המקדמת אותנו לאידיאל זה,
כאשר ניתוק בין הדת למדינה רק מרחיק אותנו
משם.
לדעתי ,אף אלו הסוברים שיש לפעול לשילוב הדת
בהתנהלות המדינה צריכים להתנגד כיום לחקיקה
דתית .איננו רוצים לכפות את דעתנו על אף אחד,
מפני שלא זו דרכה של תורה .כאשר רבו הרוצחים
הסנהדרין גלתה ממקומה על מנת שלא לחייב
אותם מיתה (בבלי עבודה זרה ח ,ב) .כדי להגיע לאידיאל
שהצבנו אנו צריכים שהאנשים ירצו בזאת ,ולא
שייקבעו הדברים מלמעלה ” .כשם שחפץ היוצר
להיות האש והרוח עולין למעלה ...ככה חפץ להיות
האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ,ולא יהיה לו
לא כופה ולא מושך “ (רמב “ ם תשובה ה ,ב) .אנו רוצים
שכל אדם באופן פרטי ,וכן יחד כולנו כעם כעם,
נבחר לקיים את התורה והמצוות .אנו רוצים שלא
החוקים יסגרו את החנויות בשבת ,אלא שלא יהיו
מספיק קונים שיבואו לקנות בשבת.
בנוסף ,אנו עדים כיום לתנופה רוחנית בעם ,יותר
ויותר אנשים מחפשים משמעות רוחנית בחיים
שבים לשורשיהם ומתקרבים ליהדות .חקיקה
הכופה את חוקי התורה על העם עלולה רק להרחיק
אותו מהדת (כמו שנראה שחוק הגיוס רק פגע
בגיוס חרדים לצה“ל .)...באהבה ובדרכי נועם ,בעזרת
ה' נשלים את ייעודנו ונהפוך ל”ממלכת כוהנים וגוי
קדוש“.
הרבה דנים בשאלה האם נכון לחוקק
חוקים דתיים במדינה .מצד אחד ,גם
אם אנחנו לפעמים מפחדים להגיד את זה ,כולנו
רוצים מדינה דתית המושתתת על ערכי התורה
והמצוות .מצד שני ,עולה הזעקה הגדולה "כפייה
דתית ,כפייה דתית!!".
קודם כל בואו נכנס לפרופורציות .על איזה כפייה
דתית מדובר? האם שוטרים מסתובבים ברחובות
ומכים כל מי שמחלל שבת? האם כל מי שאוכל
חזיר במדינה נכנס מיד לכלא? לא צריך להגזים.
ברוך ה' זכינו אחרי כל כך הרבה שנים לחזור לארץ
ולהקים מדינה עצמאית משלנו .ברוך ה' אנחנו כבר
לא צריכים להסתיר את יהדותנו ואנו
יכולים לקיים מצוות בגאווה .עלינו לברך
על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו שיש
לנו מדינה יהודית שמכירה בערכי
התורה ושומרת על מצוותיה .לאט לאט
נכנסת התודעה היהודית בעם ויותר
ויותר אנשים מכירים בערך התורה.
ביכולתנו לשמר מציאות זו ולקדם
אותה הלאה אם רק ניישר קו ונפעל
ביחד למען קידום מטרתנו הנעלה והיא הקמת
מדינה יהודית המבוססת על תורת ישראל .אי אפשר
שבכל פעם שנפתח חלון הזדמנויות אנו נסגור אותו
עם ביקורת עצמית .אנחנו הרי רוצים להתקדם!
כמה אפשר להישאר תקועים בעבר ,ולפחד להגיד
את מה שאנו רוצים באמת?
כמה תודה גדולה אנו חייבים לאותם חרדים חברי
’אגודת ישראל‘ שהיו בזמן קום המדינה ונלחמו עם
ראש הממשלה דאז ,דוד בן גוריון ,שכל ענייני הדת
במדינה יהיו בשליטתם על פי מה שהתורה מנחה
לנו .תארו לכם איך המדינה הייתה נראית לולא היה
זה כך .האם כל הנישואין במדינה היו היום כדת
משה וישראל? האם הגיור היה כהלכה? אשרינו
שזכינו לחיות במדינה יהודית כזאת! אנו רק צריכים
להמשיך ולקדם את מה שעשו הקודמים לנו .לדעתי,
אם פעם דברים אלו היו מקובלים ,בוודאי שגם היום
אנו יכולים לעשות כן .אין ספק שמתוקף הגדרת
המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית ,שבמגילת
עצמאותה נכתב ש"בארץ ישראל קם העם היהודי,
בה עוצבה דמותו הרוחנית והדתית" ,וכן שהיסודות
עליה היא מושתתת הולכים "לאור חזונם של נביאי
ישראל" .לאור זאת בהחלט יש מקום לחקיקת
חוקים מעין אלו .גאולתם של ישראל עולה קמעה
קמעה ובעזרת ה' יגיע היום וכל עם ישראל יכיר
באור ה'.
השתתפות בחתונה שלא על פי ההלכה
חסד עשה עמנו הקב"ה ,וברא אותנו בעלי בחירה
חופשית .על האדם לנתב את ייחודו זה לעבר עשיית
הישר והטוב ,והליכה בדרכי ה' כי אמת הם .לדאבון לב,
ישנם כאלה אשר רצונם החופשי הוביל אותם למקומות
ובחירות שהיהדות מסרבת לקבל.
לאורך כל הדורות ,הגלות גררה עמה התבוללות רחבה.
יהודים רבים בוחרים לשאת נשים גויות ,וכן להפך .אפילו
כאלה אשר נולדו בארץ ,נוטים לעיתים
להעתיק מקום לימודם או מגוריהם
לארצ ות אי רו פה ו א מר יק ה ,וע ק ב
ההיטמ עות ב או כלו סי יה הכ לל ית ,
מחליטים להתחתן עם כאלה אשר
אינם נמנים על דת משה וישראל.
ולא כאן תם הסיפור .התנועה
הרפורמית ,שגם היא סחפה אחריה
יהודים במהלך הדורות האחרונים,
מובילה לכך שיהודים מתחתנים שלא
כדת ,או שנושאים גרים שלא עברו גיור
על-פי ההלכה .ישנה אף תופעה נוספת,
נפוצה מעט פחות ,של נישואים בין בני
אותו המין.
לרוב ,על סיפורים מעין אלה אנחנו שומעים בעיקר דרך
אחרים או דרך ספרים ועיתונים .אולם לעיתים אנו
נפגשים איתם דרך האנשים הקרובים אלינו .גם מתוך
החברה הדתית יש כאלה אשר עקב נטייתם המינית
החליטו לחיות עם בן\בת זוג מאותו המין ואף להתחתן
איתו ,אחרים שסטו לכיוון הרפורמה ורוצים להתחתן
בצורה כזו ,או שהחליטו להתחתן עם בן זוג אשר אינו
מזרע ישראל .הם יכולים להיות החברים הטובים ביותר
שלנו ,ואולי אף קרובי משפחתנו .כשאנו מקבלים את
ההזמנה לחתונה ,כאבנו גדול ,ואנו נכנסים לדילמה
עמוקה; הרי החתן הוא חבר ילדות ,בן -דוד ,עמית
לעבודה ,ולא רק שאנו רוצים לשמוח בשמחתו אלא
שהיעדרותנו תגרום לו עוגמת נפש גדולה ,אך החתונה
הזו אסורה על פי ההלכה ונוגדת את תורתנו ,ויש כאן
בעיה גדולה של "אין מחזקין ידי עוברי עבירה" (משנה
שביעית ה ,ט).
שאלנו את ראש הישיבה הרב רבינוביץ ,מהי דעתו בעניין.
האם יש לפקוד חתונה זו ,ואם יש הבדל בין המקרים
שהבאנו לעיל.
מובא ברמב"ם:
"ישראל שבעל גויה משאר האומות דרך אישות,
או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות -הרי אלו
לוקין מן התורה ,שנאמר" :לא תתחתן בם"
ג) ...ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות".
(דברים ז,
(רמב"ם איסורי ביאה יב ,א-ב)
הרי מפורש בדבריו (וכך עולה משאר ההלכות באותו
הפרק) שהאיסור להתחתן עם גוי/ה הוא חמור ביותר.
עוד מצינו בדברי הרמב"ם:
"כדרך שאסור לעבוד את הארץ בשביעית ,כך
אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה או
למכור להן כלי עבודה ,לפי שאסור לחזק
ידי עוברי עבירה".
(רמב“ם שמיטה ויובל ח ,א)
כמובן שדין זה לא אמור בהלכה הזאת
בלבד ,אלא כל יהודי אשר בא לעבור כל
עבירה שהיא ,אין לנו לחזק את ידיו ,אלא
להפך.
ודאי שאם יהודי בוחר להתחתן עם בן זוג
מאותו המין או עם גויה רחמנא לצלן ,אין
ללכת לחתונה זו ,שהרי זה ממש לתת
הסכמה לעבירה חמורה .אמנם החבר יכול
להיפגע ,אך אם הוא עושה זאת על אפם וחמתם של
היהודים ,ועל אף שהוא יודע את האיסור ופוגע בכל זאת
בסביבתו ובעם ישראל ,לא מגיע לו שיכבדו אותו .במידה
וחברך מחליט לפגוע בך ,יש לתהות בדבר מידת החברות
ביניכם ,ובכל מקרה אל לנו לתת גושפנקא למעשה זה.
אמנם ,יש הבדל בין מקרים אלו לבין חתונה רפורמית של
יהודים כשרים .על פי דין הם יכולים להתחתן ,אולם
לצערנו הם בוחרים להתחתן באופן אותו אנו לא מקבלים
כחתונה כשרה .אך הם לא עושים מעשה אסור .אם אתה
חבר מאוד קרוב ,אפשר לבוא ולהגיד מזל טוב .אם אחד
מהצדדים הוא גוי שעבר גיור רפורמי ,אין לבוא לחתונה,
שהרי הוא לא יהודי והדין הוא כפי שאמרנו לעיל .אך יש
להדגיש את חשיבותנו כיהודים ההולכים בדרך ה',
ומאמינים בקירוב רחוקים ,ולא בריחוק קרובים.
לכל אחד מאיתנו ישנה השפעה גדולה ביותר על
האנשים איתם הוא בא במגע .אם חבר שלך בוחר
להתחתן עם גויה ,הוא פוגע בעצמו ובעם ישראל,
והפגיעה כואבת לנו מאוד .אך אם הוא חבר טוב שלך ,יש
לך אפשרות אמיתית לנסות להשפיע עליו .צריך להסביר
לו שבחתונה כזו שהוא עושה בפרהסיה ,יש משום חילול
השם ,ולכן אנחנו מצפים ממנו שיימנע מלעשות דבר
ניתן לו להבין מהי המשמעות של מעשיו ,ולשכנע
כזהֵ .
אותו שאדרבה ,אפשר לגייר את האישה ,להכניסה בדת
ישראל ,וכך נזכה לקרב גם אותו וגם אותה.
רבותי ורבותי ,תלמידים ורבנים
הגיע הרגע לו כולנו מתכוננים
"מלחמת הכוכבים -הכוח מתעורר"
לוהים ישמור ,על מה אתה מדבר?!אחרי ארבעים ותשעה עלונים מרגשים
'עולה מן המדבר' חוגג חמישים!!!
עונת הגשמים בעיצומה וברור שכבר חורף
בעשרה בטבת רה"י דיבר על 'עם קשה עורף'
בשיחת הרב שילת על 'דומא' לא היה אפשר להתעפץ
ועל "עורו ישנים מתרדמתכם" לא שכח להתלוצץ
ביום רביעי בסדר בוקר צעקו ומחו
הארון היה פתוח ובתוכו קדחו
"המטרה נעלה" השיבו בצופם במחזה
לא כל יום זוכים להכניס ספר תורה שכזה
הכול המתינו לשעת צאת הכוכבים
הרכב הגיע והאורות מהבהבים
רוקדים בשמחה ובמלוא גרון שרים
וכמלך דוד בכל עוז מכרכרים
מי אמר שריקוד גשם זה עבודה זרה?!
בית המדרש הואר בקדושה וטהרה
אל לנו לשכוח את רבינו משה בן מימון
שבמיוחד ביום פטירתו למדנו אותו המון
העוף של ויקטוריה לא יצא לרבנים מבלוטות הטעם
להתרפק על זכרונות של אוכל מפעם
"But I would drive 500 miles
"and I would drive 500 more
ואת הרכב הצהוב תמיד נזכור
לילה לילה מסתכלת הלבנה
ואת שומרי הלילה אינה מבינה
איך יכלו לא לקום ולישון כמו ילדים
מזל שסוף סוף את החוקים מחדדים
יובל דה רוס (ד) התארס עם רעות
נאחל לזוג הטרי אושר ,שמחה ובריאות
כל הברכות והאיחולים גם לזוג השני הנהדר
לעמיחי גולדברג (ה) שהתארס עם הדר
באופן מיסתורי התבטל ה'מוצ"ש רוח'
לפחות כך היה יותר זמן לנוח
כי הגיע עוד גל שבושי"ם ואני כבר מותש
גם בשבוע פטירת תורם בית המדרש
גם אני רוצה ציור ,הנהלת העלון
איור ,קריקטורה או קלסטרון
למה כל אורח מקבל ציור אישי
בעוד כותבי הקבע לא
(אין חרוז כמחאה)
:
:
:
:
:
:
© Copyright 2024