‫מוטיבי של מחאה בשירת נשי‬ ‫מאת טוביה סולמי‬ ‫שירת הנשי היהודיות בתימ שואבת ג מ האמונה היהודית נוס לתכני כלליי‪ .‬חוקר‬ ‫המעוניי להכיר את תרבותה ומורשתה של בת תימ היהודייה חייב לחזור אל המקורות‬ ‫שבאמצעות היא ביטאה את עצמה כאישה וכיהודייה והעבירה זאת מדור לדור‪ .‬נראה לי כי‬ ‫מקורות אלה היו שלושה‪ ,‬ואלה ה‪ :‬שירת הנשי‪ ,‬האגדות העממיות והפתגמי‪ .‬שירת הנשי‬ ‫והאגדות העממיות היו תחו התמחות ראשי של הנשי‪ ,‬בעוד שאצל הגברי היהודי ה היו‬ ‫תחו שולי‪ ,‬שנדחק הרחק מאחורי המקורות היהודיי המסורתיי‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬המשלי‬ ‫והפתגמי היו משותפי לשני המיני‪ ,‬בהדגשי שוני לנשי או לגברי‪.‬‬ ‫שלושה ענפי אלה ייצגו את המורשת העממית בתימ‪ .‬ה נוצרו עלידי אלמוני ונועדו לשימוש‬ ‫כללי‪ ,‬ולכ מצאו ביטוי בלשו הערביתהיהודית העממית ולא בעברית‪ .‬יתר על כ‪ ,‬ג שליטתה של‬ ‫האישה היהודייה בתחומי אלה הביאה לכ שה מצאו ביטוי רק בערבית ורק כתורה שבעלפה‬ ‫שאינה כתובה‪ ,‬על כל הנובע ממסורות שבעלפה‪.‬‬ ‫קשיי אחדי עומדי בפני הקוראי והחוקרי הבאי לחקור את תרבות יהודי תימ‪ ,‬במיוחד‬ ‫כשמדובר בענפיה העממיי שאינ כתובי‪ ,‬ואלה ה‪:‬‬ ‫מיעוט המקורות‪ :‬שירת הנשי היתה שירה שבעלפה‪ ,‬ככל שירה עממית‪ ,‬כלומר לא נכתבה לא‬ ‫בדיווא ולא בצורה אחרת‪ .‬רק בדורות האחרוני‪ ,‬באר ישראל‪ ,‬התחילו לפרס שירי נשי‬ ‫בבמות שונות‪ .‬הגדיל לעשות החוקר והסופר נסי בנימי גמליאלי ז"ל‪ ,‬אשר ריכז שירי נשי‬ ‫רבי‪ ,‬תרגמ ופירש‪ ,‬והוציא בספר "אהבת תימ"‪ ,‬המהווה עד היו המקור העיקרי להבנת‬ ‫שירת הנשי‪ .‬במאמרי זה אתבסס בעיקר על שירי המופיעי בספר זה‪ ,‬תו אימו תרגומיו של‬ ‫המחבר עצמו‪ .‬במקרי מעטי הרשיתי לעצמי לתרג משפט זה או אחר בדר שונה מזו שהציע‬ ‫גמליאלי‪ ,‬כאשר חשתי שהשינוי חשוב להבנת נושא המחקר המוצג במאמר זה‪ ,‬ובתנאי שהוא נכלל‬ ‫במשמעויות הטכסט המקורי‪.‬‬ ‫הלשו‪ :‬בישראל מעטי כיו אלה היודעי עדיי את הערבית התימניתהיהודית ברמה מספקת ‬ ‫יוצאי תימ או אחרי ורק מעטי מ המאזיני והזמרי מביני היו את כל מילות השירי‬ ‫המושרי‪.‬‬ ‫איהכרת אורחות החיי בתימ‪ :‬העלייה לאר חוללה תמורות בתרבות יוצאי תימ‪ .‬אמנ‬ ‫בתחומי שוני ה שימרו את מסורותיה ואת אורחות החיי הקדומי‪ ,‬במיוחד בתחומי‬ ‫הדתיי‪ ,‬א בנושאי אחרי‪ ,‬ובמיוחד בתחומי התרבות העממית‪ ,‬חלו שינויי מפליגי‪ .‬כיו‬ ‫רוב יוצאי תימ אינ יודעי עוד כיצד נהגו אבותיה בתימ בענייני שוני‪ ,‬ומדוע נהגו כ או‬ ‫אחרת‪ .‬למשל‪ ,‬רוב בני תימ באר כיו אינ זוכרי מה היתה מערכת היחסי היומיומית ע‬ ‫השכני הערבי‪ ,‬ה בי הגברי וה בי הנשי; באילו תחומי גילו קרבה ושיתפו פעולה ובאילו‬ ‫תחומי נטו לריחוק ולהתבדלות‪ .‬ג מערכת היחסי בתו הבית והקהילה היהודיי אינה‬ ‫מוכרת דיה‪ .‬חוסר הידע הזה מכביד על חוקרי הבאי לחקור תחו כלשהו בתרבות יהודי תימ‪,‬‬ ‫שכ ה צריכי להרחיב ולחקור ג את ההקשרי התרבותיי של הנושא‪ ,‬ולא רק את נושא‬ ‫המחקר עצמו‪ .‬תרבות יהודי תימ הייתה דתית מכל הבחינות‪ ,‬ואילו רבי מ החוקרי כיו הינ‬ ‫חילוניי או שהשכלת מודרנית‪ ,‬ולכ לא תמיד מכירי ה את הרקע הדתי ואת המקורות‬ ‫ששימשו בסיס להתנהגות ולמנהגי שהיו מקובלי בתימ‪.‬‬ ‫דעות קדומות והתנשאות‪ :‬הקושי להתנתק מדעות קדומות ומהתנשאות מכשיל לעתי קרובות‬ ‫חוקרי וקוראי כאחד‪ .‬נטייה זו מאפיינת לא רק חוקרי שאינ תימני בבוא לחקור את‬ ‫תרבות תימ‪ ,‬אלא בראש ובראשונה חוקרי וקוראי תימני‪ .‬תרבות יהודי תימ עמוסה בדעות‬ ‫קדומות ובמתחי בי קבוצות כמעט בכל תחו אפשרי‪ ,‬ודי להזכיר שסעי אחדי המפלגי את‬ ‫החברה התימנית‪ :‬המתח בי מחוזות לא רק בי צנעא לכפרי אלא ג בתחומי כל מחוז‪,‬‬ ‫ולעתי איבה בי כפרי שכני יותר מאשר כלפי הרחוקי; מתח בי גברי לנשי; בי‬ ‫החסידי של נוסחי התפילה שאמי )ספרדי( ובלדי; בי דרדעי למסורתיי )העקשי(; בי בעלי‬ ‫מקצועות שוני‪ ,‬ועוד כיוצא באלה מחלוקות בתחומי שוני‪.‬‬ ‫אני מזכיר את כל אלה מכיוו שג כשבוחני את שירת הנשי יש לזכור שיחס הגברי אליה‬ ‫היה בדר כלל מזלזל‪ ,‬מתנשא ומסתייג‪ .‬א מבקשי ליהנות משירה יפה זו‪ ,‬להעמיק בה ולתרו‬ ‫להמשכיותה‪ ,‬יש להבי את ֶהקשריה התרבותיי כפי שהיו בערש יצירתה והתפתחותה בתימ‪.‬‬ ‫בי עול האישה לעול הגבר‬ ‫בתימ היתה חלוקה ברורה בי יהודי לערבי‪ ,‬אשר במקביל לשיתו פעולה בענייני פרנסה שמרו‬ ‫על ריחוק בתחומי הדתיי והתרבותיי‪ .‬א ג בתו כל מגזר דתי כזה היתה התבדלות פנימית‬ ‫ בי עול הנשי לעול הגברי‪ .‬הבחנה כזאת היתה ה אצל היהודי וה אצל הערבי‪ ,‬א כי‬ ‫אצל הערבי התבדלות האישה מחברת הגברי היתה הרבה יותר קיצונית ומחמירה מאשר אצל‬ ‫היהודי‪ .‬בחברה היהודית נשמרו הכללי של ריחוק בי הגברי לנשי ג בהשפעת ההלכה‬ ‫היהודית והחינו היהודי הבסיסי‪ ,‬א ג כתוצאה מהשפעות ערביות‪ .‬יתר על כ‪ ,‬ג א בכפר זה‬ ‫או אחר היו היהודי מוכני להתייחס בליברליות כלשהי לעירוב של גברי ונשי באירועי‬ ‫משפחתיי כמו החינה לא התירו זאת לא תלמידי חכמי יהודי וג לא הסביבה הערבית‬ ‫בכללה‪ ,‬אלא הגיבו על כ בחומרה‪.‬‬ ‫הנשי בחברה היהודית פעלו כחברת משנה מבחינה זו שהיו לה תרבות משלה וכללי התנהגות‬ ‫ותגובה משלה‪ .‬היתה זו תרבות ערביתיהודית‪ ,‬שרגלה האחת נטועה עמוק באדמת היהדות‪,‬‬ ‫והקרבה בי הנשי היהודיות והערביות‪ ,‬שהייתה‬ ‫ִ‬ ‫ורגלה השנייה בתרבות הערבית‪ .‬השכנ'ת‬ ‫במקומות רבי הדוקה יותר מאשר בי הגברי‪ ,‬הביאה ג היא להשפעות תרבותיות הדדיות‪.‬‬ ‫חינוכה של הבת היהודייה התנהל בשיטת החניכה בבית אימא‪ ,‬סבתא והדודות‪ .‬תכלית החינו‬ ‫היתה להכשירה לחיי כאישה וכיהודייה‪ .‬כאישה שתדע מילדותה לעשות את כל מלאכות הבית‬ ‫ותדע את מקומה )הנחות( בחברה מול הבעל‪ ,‬כדי להיות ולהיחשב לאישה טובה; כיהודייה ‬ ‫שתשכיל לקיי בית יהודי ולשרוד בעול שאינו יהודי‪ .‬החינו מראשיתו כיוו אותה להבי‬ ‫שכאישה וכיהודייה היא אינה אישיות העומדת בפני עצמה‪ ,‬אלא תלויה באחרי‪ :‬ברווקותה היא‬ ‫ובאחיה‪ ,‬ובנישואיה תלויה בבעלה ובבני משפחתו‪ ,‬א כי בעת משבר וחירו‬ ‫ֶ‬ ‫תלויה באביה‬ ‫ביכולתה לפנות לבני משפחת הוריה‪ .‬במקביל חינכו אותה לשמור על צניעות וחוסר התבלטות כדי‬ ‫שלא לחרוג מכללי הנימוס המקובלי בחברה התימנית הסובבת‪ ,‬ובראש ובראשונה להיזהר מ‬ ‫החברה הערבית שהיתה קשה לנשי בכלל‪ ,‬ואורבת ליהודייה שהיא מחוסרת הגנה ופגיעה יותר‪.‬‬ ‫ההגנה על היהודייה מפני בעיות‪ ,‬קשיי וצרות‪ ,‬באה קוד כול מצד הוריה ובני משפחתה‪,‬‬ ‫בהמש מצד בעלה ובני משפחתו‪ ,‬ולבסו מצד הממסד הדתי הרב‪ ,‬בית הדי והקהילה‪ .‬כוח של‬ ‫הרב ובית הדי להג על האישה היה מוגבל רק כלפי הקהילה פנימה‪ ,‬והיה מותנה בעוצמת של‬ ‫משפחות האישה ובעלה ובנכונות לקבל עליה את הפסיקה‪.‬‬ ‫מכלול זכויותיה של האישה היה בהתחייבות בעלה בכתובה לתת לה "שארה‪ ,‬כסותה ועונתה"‪,‬‬ ‫ופיצוי בעת גירושיה‪ .‬במקרה התאלמנות היתה אמורה לקבל חלק כלשהו מ הירושה‪ ,‬על פי‬ ‫ההלכה היהודית‪ ,‬אלא א כ בעלה כתב או ציווה אחרת‪ .‬במקרי רבי היו בעלי שציוו את כל‬ ‫רכוש לבני ועשקו את האלמנה‪ ,‬ולעתי ג את הבנות הרווקות )בנות נשואות לא קיבלו כל‬ ‫ירושה בדר כלל(‪.‬‬ ‫לאישה עמדה אפשרות נוספת להג על זכויותיה פנייה לערכאות של הגויי‪ ,‬אל השי של השבט‬ ‫שבחסותו חייתה‪ ,‬או א לבית די מוסלמי שרעי‪ .‬ראוי לציי שההלכה היהודית מקפחת את‬ ‫זכויות האישה בתחומי אחדי בהשוואה להלכה המוסלמית )ולא בהשוואה למעמד הערבייה‬ ‫בחברה הערבית(‪ .‬קרה‪ ,‬ג א לעתי רחוקות‪ ,‬שנשי יהודיות פנו לבית די מוסלמי וביקשו את‬ ‫עזרתו כאשר בית הדי היהודי קיפח אות‪ .‬מוב שהקהילה היהודית לא עודדה פנייה לערכאות של‬ ‫גויי‪ ,‬ובוודאי לא מצד אישה‪.‬‬ ‫תלות האישה בגבר‬ ‫מדברי אלה אנו למדי שגורלה של האישה לאור כל חייה היה תלוי בהוריה ואחר כ בבעלה‪,‬‬ ‫וכל זאת כמוב בכפו לאמונה שהגורל נקבע עלידי הבורא‪ ,‬והוא הכתובת הראשית לתלונות‬ ‫ולתפילות על מר גורלה‪ ,‬כפי שנאמר בשיר זה‪:‬‬ ‫ַח ַק ְל ִי ַר ַעד‬ ‫ָר ַע ְל ָב ִבי ְו ָר ַע ‬ ‫&חד!‬ ‫& ִ'י ַע ַלא ַ‬ ‫ד! ַח ַל ְפ' ְ" ַמא ְ‬ ‫ִנ ְ ַ ְע ִ"י לֹא ֲא ַס ֵר ְל ָ‬ ‫& ִ'י ִא ַ‪+‬א ַע ַל ְי*‬ ‫ַמא ְ‬ ‫ֲא ַס ֵר ַרק ְל ָ(‪,‬‬ ‫&סוַד!‬ ‫&ל ְ‬ ‫&ליל ְ‬ ‫אלק ַ‬ ‫יַא ַכ' ִ‬ ‫וֹ ֵרא ֵליל ָה ֲא ֵפ ָלה!‬ ‫ובהמשכו נאמר‪:‬‬ ‫ִל ִי ָמ ֵלא‪ִ ,‬א ָ‪-‬א‪,‬‬ ‫ְל ִמי ֲא ַס ֵר ו ְִי ְ ַמע?‬ ‫ֶא ְתלוֹנֵ ְל ֵא ִלי‬ ‫ְא ְד ַמע‪...‬‬ ‫ַ ַח ו ֶ‬ ‫ֶא ְתי ֵ‬ ‫ַא‪.‬מה‪,‬‬ ‫ַק ְל ִי ַמ ַלא‪ ,‬י ַ‬ ‫& ִ'י?‬ ‫ַע ַלא ַמ ְ‬ ‫ַא ִ'י ַע ַלא ַר ִי‬ ‫ו ְ‬ ‫ַא ִ'י‪...‬‬ ‫ַאח ו ְ‬ ‫ו ִ‬ ‫המסר המרכזי בחינו האישה היהודייה היה שעליה לקבל עליה את הדי‪ ,‬כלומר את ההלכה‬ ‫והמנהגי הקובעי בכל תחומי החיי‪ .‬ה קבעו ג את עליונות הגבר על האישה; את העובדה‬ ‫שעליה להתחת כפי שיקבעו הוריה‪ ,‬ואי לה זכות להתנגד; ה ג נתנו רשות לבעל לשאת אישה‬ ‫נוספת על פניה‪ ,‬או א לגרשה בקלות‪.‬‬ ‫תלותה של האישה בבעלה או בהוריה הביאה לצייתנות ולכניעות‪ ,‬שהרי לא היה כדאי לה‬ ‫להתעמת עמ‪ ,‬מחשש פגיעה במעמדה‪ ,‬בזכויותיה ובעתידה‪ ,‬או א בילדיה‪ .‬במש כל חייה‬ ‫הזכירו לה את חולשתה ואת תלותה‪ .‬לעתי‪ ,‬דווקא חולשתה היתה מקור כוחה‪ ,‬שכ נשי רבות‬ ‫שהיו חזקות ושאפו להיות דומיננטיות נפגעו בתחומי שוני יותר מ הנשי הכנועות‬ ‫והמשלימות‪ .‬רוב הגברי בתימ לא אהבו אישה שתלטנית‪ ,‬וא גבר היה מוכ להשלי ע‬ ‫הדומיננטיות של אשתו היתה הסביבה לועגת לו‪ .‬מילת הגנאי המקובלת כלפי איש כזה היתה‬ ‫שהוא "אישה!"‪.‬‬ ‫ציפיות אלה מ האישה מופיעות בהרחבה במקורות התרבות‪ :‬בשירת הנשי‪ ,‬באגדות ובפתגמי‪.‬‬ ‫ג הנזקי הצפויי מגילויי מרדנות מוגזמי מוצאי ביטוי במקורות אלה‪ ,‬א לא כא המקו‬ ‫להרחיב בה‪.‬‬ ‫טיבה של המחאה‬ ‫במושג מחאה הכוונה לביטויי של התנגדות ליחס מזלזל או לפגיעה ברגשות האישה או במעמדה‪.‬‬ ‫א אני מוצא בשירה זו לא רק מחאה על רקע היותה אישה‪ ,‬אלא ג רצו לנטילת יוזמה וחתירה‬ ‫לדומיננטיות ולהשפעה‪ ,‬יותר מ המקובל באותה חברה‪.‬‬ ‫ג בתחו שבינו לבינה היתה היהודייה אמורה להיות פסיבית; היא אינה אמורה לחזר אחר‬ ‫בעלה או ליזו מגעי בגלוי ובמפורש‪ .‬התבטאות או התנהגות המשדרות מיניות מוגזמת נחשבו‬ ‫בחיי היומיו לגסות ומגונות‪ .‬במש הזמ התפתחה בי בני הזוג מערכת של קודי‪ ,‬ביטויי‬ ‫וכללי התנהגות מוסכמי‪ ,‬שהעבירו ביניה מסרי של אהבה‪ ,‬חיבה ורצו להתעלסות‪ ,‬וכ של‬ ‫המותר והאסור‪ .‬כללי כאלה התפתחו לעתי ג במסגרת האינטימית של המשפחה המורחבת‪.‬‬ ‫בבית התימני לא היה מקובל לדבר בפרהסיה על ענייני מי‪ ,‬ובוודאי לא בנוכחות בני שני המיני‪.‬‬ ‫לעתי דובר על נישואי ועל בעיות מי ואהבה בשיחה אישית בי א לבתה‪ ,‬בי כלה לחמותה‪ ,‬או‬ ‫בי אב לבנו או לחברו‪ .‬בגלל הבושה לדבר ע אחרי סבלו לעתי בני זוג מבורות או מקשיי‬ ‫בתפקוד‪ ,‬מבלי שהעזו להעלות טענות או לבקש הדרכה‪ .‬א ככל שהאישה בגרה ונעשתה בטוחה‬ ‫בעצמה התירה לעצמה לתת ביטוי לבעיותיה‪ .‬במקרי קיצוניי אפילו העזה לדרוש את "עונתה"‬ ‫וזכויותיה מבית הדי‪.‬‬ ‫באחד השירי אומרת אישה העומדת על זכותה לאהוב‪ ,‬לשמוח ולחיות שהיא מוכנה להיאבק‬ ‫על זכותה‪:‬‬ ‫ַחל וֹ ֵצ‪,3‬‬ ‫" ֵהי‪ ,‬נ ַ‬ ‫ִ ָ ְל ְת ָ( ְ ָט ַפ ְת ִני!‬ ‫ִל ִי אוֹ ֵהב ִ‪ְ 6‬מ ָחה‬ ‫ַע ְ ֵק ִני!‬ ‫וַי לוֹ ְל ִמי י ַ‬ ‫יל‪5‬‬ ‫יַא ַס ִא ִ‬ ‫ַאלסיל ִפ'י ִד ִה ְמ ִני‬ ‫ו ַ‬ ‫ַק ְל ִי ַ ִר‪5‬‬ ‫יַא וַיל ַמ ַצ' ַל ְמ ִני‪.‬‬ ‫אול מה שהיה אסור לעשותו בפומבי מצא ביטוי והיתר במסגרת השירה‪ ,‬שהרי ייחודה של שירה‬ ‫הוא בכ שהדברי נרמזי ברמיזות עבות או דקות‪ ,‬והיא אנונימית‪ .‬בדר כלל לא מדובר‬ ‫באנשי מסוימי‪ ,‬אלא בביטויי וברגשות כלליי‪ ,‬וכל אחד יכול לבחו א זה מתייחס אליו או‬ ‫לא‪ .‬אמת‪ ,‬היו מקרי שזמרת תיארה בשירה חוויה של מחאה או חיזור ובאותה מסיבה ידעו‬ ‫המאזינות למי היא מתכוונת‪ ,‬א כל עוד לא הוזכרו שמות היה זה מותר ולגיטימי‪ .‬לעתי שימשה‬ ‫השירה לעקיצה גלויה או מרומזת‪ ,‬או א ככלי ל"חיסול חשבונות" ע מישהו בעל‪ ,‬ארוס‪ ,‬גרוש‪,‬‬ ‫אישה אחרת‪ ,‬חמות או אחרי‪.‬‬ ‫יש לזכור כי המשוררת לא היתה רק זמרת הבאה לבדר‪ ,‬אלא ג מחנכת שתפקידה להעביר‬ ‫מסרי חינוכיי ותרבותיי‪ .‬זמרת המכבדת את עצמה היתה צריכה לשמור על איזו בי השירה‬ ‫המטפחת את האהבה לבי כללי המוסר המקובלי‪ ,‬בי החינו להשלמה ולקבלת די המסורת‬ ‫לבי העמידה על זכויות האישה במסגרת המותר‪.‬‬ ‫אלגוריה וסמליות בשירת הנשי‬ ‫שירת הנשי התימניות כשירה עממית מדהימה בדמיונה לשיר השירי ה בכלי וה בתכני‪,‬‬ ‫א מעל הכול ברוח הדברי האינטימית והארוטית‪ .‬כידוע‪ ,‬שירת הדיווא של הגברי אינה‬ ‫עוסקת בשירי ליריי או אישיי; אמנ יש בה שירי אהבה ותיאורי של הכלה והחת וכדומה‪,‬‬ ‫אלא שזו נחשבת לשירה אלגורית‪ .‬בשירת הדיווא מתייחסי לאהבה הסמלית בי הכלה‪ ,‬שהיא‬ ‫כנסת ישראל או השכינה‪ ,‬לבי החת שהוא הקב"ה או המשיח‪ .‬א היהודיות בתימ לא חשבו‬ ‫בזמ השירה לא על אלגוריה ולא על סמליות‪ ,‬אלא על דברי פשוטי ואנושיי‪ .‬מגבלה אחת‬ ‫שרתה על שירת הנשי‪ :‬שירת האהבה מתייחסת לאהוב הלגיטימי‪ .‬הואיל וכ מותר לה לאישה‬ ‫לשיר בכל לב‪ ,‬להודות לאל‪ ,‬ולספר לכל העול על אהבתה‪ ,‬אכזבתה ורגשותיה‪ ,‬והיא אינה זקוקה‬ ‫להגנת האלגוריה‪.‬‬ ‫דווקא משו ששירי הנשי עוסקי ביחסי שבינו לבינה‪ ,‬לעתי בלשו פרובוקטיבית‪ ,‬דאגו‬ ‫המשוררות להזכיר מדי פע את מגבלות השיר‪ ,‬כדי שלא יפרשו אותה שלא כהלכה‪:‬‬ ‫ַפיר‬ ‫ַ &לנ ִ‬ ‫קוֹל ַה ֲחצוֹ ְצ ָרה ִנ ְ ָמע‬ ‫ַא‪:5‬‬ ‫ִ" ַס ַמע‪ַ .‬ג'ו ִ‬ ‫‪.‬בה‪:‬‬ ‫ַה ֲא ִזינ‪ַ .‬ל ְ" ָ‬ ‫ַקא‬ ‫יר‪ 5‬נ ַ‬ ‫&לא ִס ִ‬ ‫ַ‬ ‫ֹר‬ ‫ַה ֲא ִזינ‪ְ .‬י ֶ‬ ‫ַאל ַע ְיב ַמא ִלנַא ִ‪.5‬‬ ‫ידה ֵאי ָלנ‪ֵ .‬ח ֶלק ָ‪ !5‬ו ְ‬ ‫ְה ְ ִג ָ‬ ‫וַ‬ ‫ובשיא רגשתה ואהבתה היא מבהירה כי כוונתה רק לאוהב החוקי‪:‬‬ ‫ֲא ִני ִפ ְדיוֹ‬ ‫ַא ֵה ַב ִני!‬ ‫ה ְב ִ"י ו ֲ‬ ‫זֶה ֶ ַ‬ ‫‪.‬ב ַב ִית‪,‬‬ ‫ֲל‪ָ9‬ה ַ‬ ‫ַה‪9‬וֹ ֵב ע ִ‬ ‫ֲז ֵב ִני‬ ‫לֹא ַיע ְ‬ ‫‪.‬מ ְ‪ָ:6‬ב‬ ‫‪ִ ...‬מ ְב ַצר עוֹז ִ‬ ‫ה‪.‬בי‪,‬‬ ‫&"ה ִלי‪ֲ ,‬א ִ‬ ‫ָ‬ ‫ִי ְ ָמ ְר ָ( ָה ֵאל‪,‬‬ ‫י( ְי ָה ִבי!‬ ‫& ִל ְ‬ ‫י( ְ‬ ‫ָע ֶל ָ‬ ‫וַאנַא ִפ' ַדא‬ ‫ִח ַ ְי"‬ ‫ַמ ַח ַ ִני ו ַ‬ ‫&ל ַכ' ְלוַ‪5‬‬ ‫ִד'י ַחל ִפ'י ְ‬ ‫אל ַ ְי"‪...‬‬ ‫ִחל ִפ'י ְ‬ ‫וַ‬ ‫יי ִי‪,‬‬ ‫ח‪ְ .‬‬ ‫ַ‬ ‫&ל ִמ ַר ַ'‬ ‫ארי ְ‬ ‫יַא ַד ִ‬ ‫ַכ' ַ‪ִ *+‬לי‬ ‫&ר ַ'‪...‬‬ ‫וַאנַא ַע ַל ְי* ַא ְ‬ ‫שיר שעניינו אהבה כלפי אהוב לאלגיטימי נחשב כשיר זימה‪ ,‬ולא היה עולה על הדעת להתירו‬ ‫במסיבה מכובדת יהודית או ערבית‪ .‬שירת הנשי היא שירה תרבותית מכובדת‪ ,‬ולא שירת‬ ‫שוליי ובית מרזח‪ .‬לכ ג בשיא ההתפעלות והשמחה מקפידה המשוררת להזכיר לעצמה ולשאר‬ ‫הנשי את גבולות המותר‪:‬‬ ‫ַ‪-‬ר‬ ‫ֵהי ַה ְ‪-‬ז ֵ‬ ‫קוֹ ְל ָ( ִה ְ ַמ ְע ַ" ִני‪,‬‬ ‫קוֹ ְל ָ( ָקרוֹב‬ ‫&"ה ָרחוֹק ֶמ ִ;י‪...‬‬ ‫&( ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְ"*‬ ‫ַס ַ‪ְ -‬ע ַ" ִני ַצו ַ‬ ‫אל ִמג ִַ;י‬ ‫יַא ַד'א ְ‬ ‫ְ"* ַק ִרי‬ ‫ַצו ַ‬ ‫ַאנ"ּ ַ ִעיד ִמ ִ;י‪.‬‬ ‫ו ְ‬ ‫אצל היהודי לא נהגו בדר כלל לשיר במעורב זמר וזמרת‪ ,‬בניגוד למקובל אצל הערבי‪ .‬א‬ ‫הז*ר מ המסיבה של‬ ‫קרה ג אצל יהודי‪ ,‬שבעת התכנסות הנשי לשמחה היו שומעות את קול ָ‬ ‫הגברי וג הגברי היו שומעי לעיתי את קול הזמרת מחו למקו השמחה‪ .‬לכ המשוררת ‬ ‫יהודייה או ערבייה מוצאת לנכו להבהיר כי למרות שה נמצאות בטווח שמיעה הריחוק בינ‬ ‫לבי הגברי גדול ומחייב‪.‬‬ ‫האישה התימנייה מלאה התפעלות מיופיו של אהובה וממעלותיו הטובות‪ ,‬עד כי היא חוששת‬ ‫מעי הרע‪:‬‬ ‫ִכ' ִ‪+‬י ַח ַלא‬ ‫ָפה‬ ‫=וֹ ִדי י ֶ‬ ‫ינ‪5‬‬ ‫יַא ִי>'‪ַ ,‬לא ִ" ְמ ַר ַע ִ‬ ‫&ל ַ" ְחמ ְֹדנָה אוֹתוֹ‪ַ ,‬ה ָרוֹת!‬ ‫ַח ַמי‬ ‫ִ"וו ַ‬ ‫ַח ְמנָה ִמ ִ?יו ִמ ְצחוֹ‬ ‫ִה ְתי ֶ‬ ‫ינ‪...5‬‬ ‫אג' ִ‪ִ 5‬ו ַע ִ‬ ‫ִמ ַח ִ‬ ‫ְו ֵעינָיו ַה ְ ִהירוֹת!‪...‬‬ ‫חינו( לקראת חיי האהבה‬ ‫כאמור‪ ,‬בבית ובחברה התימנית שררה אווירה של צניעות‪ ,‬ולא היה נהוג לדבר על ענייני מי ועל‬ ‫היחסי שבינו לבינה אלא בסתר ובצנעה‪ .‬המצב היה חמור יותר אצל כלות וחתני צעירי‬ ‫שנישאו בגיל בגרות ועדיי לא ידעו כיצד להתנהג‪ ,‬מה מותר ומה אסור‪ .‬המסגרת המתאימה ביותר‬ ‫לחנ את הצעירות בענייני אלה היתה כמוב מסיבה של נשי‪ .‬המשוררת מתנדבת לייע בלשו‬ ‫ברורה ומחנכת‪:‬‬ ‫ה‪.‬בי‪,‬‬ ‫&ה ָבה‪ֲ ,‬א ִ‬ ‫ָל ֲ‬ ‫;‪.‬ני‪,‬‬ ‫ַה ְק ָ=מוֹת ְו ִג ִ‬ ‫&ה ָבה ְמ ִסוֹת‬ ‫ָל ֲ‬ ‫;‪.‬גי‪...‬‬ ‫ו ְִנ ְ ֵי ִע ִ‬ ‫יי‪,‬‬ ‫ח‪ְ ַ .‬י ִ‬ ‫איל‬ ‫ַאלחוֹ ַל‪ַ 5‬ד ַל ִ‬ ‫ו ְ‬ ‫ַאלחוֹ ַל‪ַ 5‬ס ְמ ַר‪5‬‬ ‫ו ְ‬ ‫איל‪...‬‬ ‫ו ְַל‪ַ 5‬מ ַק ִ‬ ‫בעצ‪ ,‬הדברי מופני אל הגבר‪ ,‬האוהב )חובייבי(‪ ,‬ולא אל האהובה )חביבתי(‪ ,‬שהרי בחברה‬ ‫המסורתית הגבר הוא הקובע את מהל ההתעלסות‪ ,‬ולכ עליו לדעת שנישואי אינ רק חיי‬ ‫במיטה משותפת וקיו יחסי מי‪ ,‬אלא ה כרוכי באהבה‪ .‬האהבה היא מקצוע המחייב לימוד‬ ‫של שני בני הזוג‪ ,‬ויש לה אקדמות‪...‬‬ ‫&ה ָבה ָק ָה‬ ‫ָה ֲ‬ ‫ַא ִפיל‪ַ .‬ל ְ;בוֹ ִני‪,‬‬ ‫וֲ‬ ‫ִע ִ"י ְמ ַ‪ַ -ַ 6‬חת‬ ‫ְו ִע ִ"י ְיגוֹ ִני‪...‬‬ ‫&למ ִח ַה ַע ִסר‬ ‫ִהיא ְ‬ ‫אטר‬ ‫ל ֵ‬ ‫ִח ַ"א ַע ַלא& ַ‬ ‫ַכ' ְט ַר‪ַ "ְ 5‬ב ִ'י‬ ‫אטר‪...‬‬ ‫&ל ַכ' ִ‬ ‫ִו ַכ' ְט ַר‪ְ "ִ 5‬ס ִלי ְ‬ ‫ויש ג אזהרה‪:‬‬ ‫יי‪,‬‬ ‫ח‪ְ .‬י ִ‬ ‫ַ‬ ‫ה‪.‬בי‪,‬‬ ‫&ה ָבה‪ֲ ,‬א ִ‬ ‫ָה ֲ‬ ‫&ח ַסאס‬ ‫ַ ִ"י ְ‬ ‫ַאלחוֹ י ְ‬ ‫=וֹ ֶר ֶת ִה‪ָ:‬יוֹ ] ְר ִגי‪.‬ת[‪ ,‬ו ְ‬ ‫&לת ְפ ִסיר‬ ‫ַמא ִי ְנ ַפ'ע ַ‬ ‫לֹא יוֹ ִעיל ַה ִה ְרה‪.‬ר‬ ‫&ל" ְפ' ַלאס‪...‬‬ ‫ַ ְעד ִ‬ ‫&ח ֵרי ַה ִ' ָלוֹ‪...‬‬ ‫ֲ‬ ‫מחאה על הפרידה מ ההורי‬ ‫אחת הצרות בחייה של בנות תימ‪ ,‬יהודיות וערביות‪ ,‬היתה נישואי הבוסר‪ ,‬כלומר הנישואי בגיל‬ ‫צעיר מדי‪ .‬בתימ ראו זאת כטבעי שה הבת וה הב נישאי בגיל הבגרות הביולוגית‪ ,‬א לעתי‬ ‫קרובות הוקדמו הנישואי לגיל ר יותר‪ ,‬מסיבות שלא זה המקו לדו בה‪ .‬מצב זה הביא‬ ‫לפגיעה נפשית בילדוֹת הנישאות‪ ,‬עקב הפרידה מבית אימא בטר עת‪ ,‬ולעתי ג עקב המגע‬ ‫המיני בטר בשלו והוכנו לכ‪ .‬הנה שיר על כאב הפרידה‪:‬‬ ‫&ל=אר‬ ‫יַא ִ ַנ‪ַ9‬י‪ִ ִ 5‬ג' ְנח ַ‬ ‫ֵהי ַה ַת ְ ֵס ֶתר ַה ַ ִית‪,‬‬ ‫ה‪.‬רי? ַמה ִל ִ" ִפ' ַסאר?‬ ‫פ‪.‬סת ִה ְר ִ‬ ‫ַמה ָ‪ַ "ְ (ְ +‬‬ ‫אל"‪ִ :‬א ִ;י ִהנ ִַ‪9‬י‪5‬‬ ‫ַק ַ‬ ‫מ ָרה‪ֲ :‬א ִני ָ'א‬ ‫ְ‬ ‫ב‪.‬ני‬ ‫&פ' ִ‪B‬ר ִג ִ‬ ‫ַי" ַ‬ ‫ֹוני ‬ ‫ְמ ַה ֶ ֶכת ִיג ִ‬ ‫‪.‬א‪-.‬י‬ ‫ִ‬ ‫&י‬ ‫&פ' ִ‪B‬ר ִ‬ ‫ַי" ַ‬ ‫בי ו ְִא ִ‪-‬י‬ ‫ְמ ַה ְר ֶה ֶרת ְ ִ‬ ‫ל‪.‬ני‬ ‫ַ‪ִ C‬‬ ‫ו ִַלי ו ַ‬ ‫נָה ֲה ִביא‪ִ .‬ני‬ ‫יא‪.‬ני ֶאל ָמקוֹ‬ ‫ֲה ִב ִ‬ ‫יר‪.‬ני‪...‬‬ ‫ַ' ִ‬ ‫&'יר ְולֹא י ִ‬ ‫לֹא ִ‬ ‫ל‪.‬ני ִ ַלאד‬ ‫ַ‪ִ C‬‬ ‫וַ‬ ‫ַע ִרפ' ִ‪.‬ני‪...‬‬ ‫&ע ִר‪ְ 3‬ו ַלא י ְ‬ ‫ַלא ְ‬ ‫בשיר אחר מדובר על תחושת נטישה ממש‪:‬‬ ‫יא אומה ויא אבה‬ ‫בי‬ ‫הוֹי ִא ִ‪-‬י הוֹי ִ‬ ‫י( לֹא ַח ְס ֶ" ְל ָמ ְכ ֵר ִני? ומא אסכ'אכו תביעוני‬ ‫ֵא ְ‬ ‫ביעו אלבקר ואלכנ‬ ‫ְה ָ ָקר‬ ‫ִמ ְכר‪ַ .‬ה‪ֹC‬א ו ַ‬ ‫ואלמאל יפדיני‪.‬‬ ‫=‪.‬ני!‬ ‫ְה ְ; ָכ ִסי ִי ְפ ִ‬ ‫וַ‬ ‫ַאל ִד‪5‬‬ ‫&לו ִ‬ ‫א‪ְ 5-.‬‬ ‫יַא ַ‬ ‫הוֹי ִא ִ‪-‬י יוֹ ַל ְד ִ"י‪,‬‬ ‫ננססאני‬ ‫ִ‬ ‫&‪.‬חי" ַק ְל ִי‬ ‫ַ‬ ‫ֲא ַד ֶ‪-‬ה ֶ ִ‪ֵ ְ (ְ ֵ +‬כ ַח ִני‬ ‫&ל ִ ְעד & ְו ִא ַלא‬ ‫ה‪.‬א ִמ ְ‬ ‫ַה ִא ִ ְג ַלל ַה ֶ‪ְ -‬ר ָחק‬ ‫אני!‬ ‫אוֹ ֶ ְ' ָבר ָל ְ( ָ ִני ֲא ֵח ִרי? ַקד ַמ ַע ַע‪.‬ל ַת' ִ‬ ‫מחאה על נישואי בוסר‬ ‫באשר להל שנגר לילדות קטנות כשהבעל מימש את הנישואי מוקד מדי ולרוב בניגוד‬ ‫למסוכ עמו כי ימתי שני אחדות הכול ידעו על הסבל‪ ,‬א מחמת הצניעות לא בא לכ ביטוי‬ ‫מפורש בשירת הנשי‪ ,‬א כי פה באר נכתב על כ רבות‪ .‬צניעות זו לא מנעה מ המשוררת‬ ‫למחות על הגברי הלוטשי את עיניה‪ ,‬כציפורי דורסות‪ ,‬אל כל ילדה ונערה שטר בגרה דיה‪:‬‬ ‫ֵהי ִצ ָ ֵרי ָה ָהר‪,‬‬ ‫ַ‪-‬ר!‬ ‫ֲח ַד ְלנָה ִמ? ֵ‬ ‫ָבי‪,‬‬ ‫ַב ִיל‪ָ .‬ה ֲענ ִ‬ ‫ַעד ֶ‪ְ 9‬‬ ‫ָבי עוֹ ָד ֶֹסר‪...‬‬ ‫ָה ֲענ ִ‬ ‫&ל ַחיד‬ ‫יַא ַע ְצ ַפ'ר ְ‬ ‫זג'יל‬ ‫&ל ִ‬ ‫ַכ' ַלי ַ‬ ‫&ל ִענַ ַק ְעס‬ ‫ַעאד ְ‬ ‫ינ‪ִ 5‬י ִטי‪...‬‬ ‫ַכ' ַל ִ‬ ‫מילות השיר קצרות א רמיזותיו חדות‪ ,‬כאילו ואמרו‪" :‬הו הצפרי הדורסות המקננת בראשי‬ ‫הסלעי‪ ,‬חדלנה מלזמר את מנגינות העגבי‪ ,‬עוד הענבי בוסר‪ ,‬הנחנה לה להבשיל‪."...‬‬ ‫אזהרה לבנות מפני פיתוי‬ ‫באהבה כמו במלחמה דרושי שני צדדי‪ ,‬וכ ג להסתבכות באירועי טרגיי‪ .‬לכ בשירת‬ ‫הנשי אי די באזהרת הגברי מהתנהגות מפתה; אזהרות ללא גבול מופנות ג אל הבנות ואל‬ ‫הנשי‪ .‬האישה מוזהרת לזכור שבכל מקו היא יעד לפיתוי וללחצי‪ .‬מפגש הבנות במסיבה‬ ‫משמש במה מתאימה למשוררת ולכל המזמרות המלוות אותה להזהיר את הצעירות מלנהוג‬ ‫בקלות דעת‪:‬‬ ‫ֵהי ַה ַת‪ֵ ,‬הי ָ ָרה‪,‬‬ ‫ַמה יָפ‪ַ ָ .‬ד ִי ְ(!‬ ‫ַעל‬ ‫ִ ְמ ִרי ִמ ְנֵי ַה ְ ִלי ַ‬ ‫ַעל ֲחמ‪.‬דוֹ ַת ִי ְ(!‬ ‫יַא ִ ְנ ְ"‪ ,‬יַא ַ ְי ַצ'א‪,‬‬ ‫ע‪.‬‬ ‫&ח ַס ְ' ִ‬ ‫ַמא ְ‬ ‫ִח ִ‪ִ B‬עיַאל &ל;ַאס‬ ‫ַלא ִי ְל ַע‪!ִ .‬‬ ‫אחד השירי הנפוצי בכל תימ היה "‪ַ +‬דוְ ַד ִחיַה"‪ .‬בשיר סופר על נערה יפהפייה‪ ,‬אשר זחה עליה‬ ‫דעתה מיופיה והסתחררה מחלקת לשונ של המחזרי הרבי‪ .‬סופה שהרתה מחו לנישואי‬ ‫והוצגה לראווה בטקס מביש הנקרא "דרדחה"‪ ,‬שנועד להראות כי ככה ייעשה למי שזנתה‪ .‬אמנ‬ ‫ידוע היה שהדוודחיה לא הייתה יהודייה‪ ,‬א הסכנה ארבה לכל בת יהודייה או ערבייה‪ .‬למרות‬ ‫שהשיר כלל אזהרה חמורה לבנות‪ ,‬מקובל היה שאי שרי אותו בעיצומ של המסיבות אלא בסו‬ ‫המסיבה‪ ,‬לאחר שהנשי הנכבדות הלכו ונשארו רק הנשי הצעירות‪.‬‬ ‫‪.‬ד ִח‪ַ9‬ה ַע ַסל ַמ ַג'א ִל ִחס‪,‬‬ ‫ַ= ַ‬ ‫וַ‬ ‫‪.‬ד ִח‪ַ9‬ה‪ַ ,‬ח ַ‪+‬ת ְ= ַב נוֹ ֶצ ֶצת‪..‬‬ ‫ַה ַד ַ‬ ‫&ל ַכ' ַסע ַמ ַג'א ִד ִעס‪...‬‬ ‫ַאליוֹ ִמ ְת'ל ְ‬ ‫ַה‪9‬וֹ ְס ִחי‪ֶ ,‬ר ֶפ ִנ ְר ֶמ ֶסת‪ ,‬ו ְ‬ ‫&ל ַקנַא‪,‬‬ ‫ג‪.‬צ ְ‬ ‫‪.‬ד ִח‪ַ9‬ה ִויַא ְ‬ ‫ַ= ַ‬ ‫וַ‬ ‫ירה חוֹטר ָקנֶה‬ ‫‪.‬ד ִח‪ַ9‬ה‪ִ "ְ ,‬מ ָ‬ ‫ַה ַד ַ‬ ‫ַאדי ַנַא‪,‬‬ ‫ַקד ַד ְר ַדח‪ִ ִ .‬א ַלא ו ִ‬ ‫ַאדי ַנַא‬ ‫יל‪ָ =ֵ (.‬ראוֹ ַעד ו ִ‬ ‫הוֹ ִב ְ‬ ‫&ל ַלה‪ִ ,‬ח ְ‪ַ +‬הא!‬ ‫‪.‬ד ִחי ַקאל‪ :‬יַא ְ‬ ‫ַ= ַ‬ ‫וַ‬ ‫‪.‬ד ִחי ָסח‪ֱ :‬אל ִֹהי‪ ,‬הוֹ ַע נָא!‬ ‫&ד ַ‬ ‫ַ‬ ‫&ל ַלה ִ ְ‪ַ +‬הא!‬ ‫יַא ַמ ַמ ַעה ִ ְנ ְ"‪ ,‬יַא ְ‬ ‫ְל ִמי ֶ‪ַ ֵ9‬ת‪ֱ ,‬אל ִֹהי‪ָ ,‬ק ֶח;ָה!‬ ‫יוזמה וחיזור מצד אישה‬ ‫תרבות האישה בתימ היא תרבות ריאליסטית‪ .‬מכירי בכ שאי מנוס לעיתי מיוזמה של בנות‬ ‫להפגי עניי בגבר כלשהו העשוי להיות מועמד כב זוג‪ .‬א שני תנאי מחייבי את האישה‬ ‫במקרה כזה‪ :‬הראשו שאינה נשואה חלילה‪ ,‬והשני שהגבר הוא יהודי ראוי‪ ,‬כלומר שומר‬ ‫מצוות‪ .‬ג כאשר הוא ראוי‪ ,‬האישה המחזרת או המחוזרת חייבת להבהיר לו כי ההמש‬ ‫מותנה באירוסי ובנישואי‪ .‬על כ מעיד השיר "בוא עמי‪ ,‬על ח"‪ ,‬המבטא יוזמת אישה אוהבת‬ ‫המחזרת אחר האהוב‪ .‬וכ היא אומרת לו‪:‬‬ ‫ַהייַא ַמ ִעי‪ַ ,‬הייַא‬ ‫וֹה ִע ִ‪-‬י‪ ,‬וֹה‬ ‫אעה ִנ ְס ַ" ִריח‪,‬‬ ‫&ל ַ ְחר ַס ַ‬ ‫ְ‬ ‫ַה‪ָ ָ ָ9‬עה ְל ַב‪+‬וֹת!‬ ‫ר‪.‬חי‬ ‫&מ ִ‪ִ *'ַ +‬‬ ‫ַא ַ‬ ‫יכ ָ( ַעל ִנ ְ ָמ ִתי‬ ‫&מ ִל ְ‬ ‫ְ‬ ‫‪.‬ל‪ַ 5‬צ ִחיח‪.‬‬ ‫&ד ִ‬ ‫&=י ַל* ִמ ַ‬ ‫ִא ִ‬ ‫‪.‬ל ָ( ֶא ְהיֶה ִ ְ ַטר ְ'ל‪.‬לוֹת‪ .‬ו ַ‬ ‫ְ‬ ‫ולאחר שהבהירה לו שהמש האהבה מותנה באירוסי ובקידושי‪ ,‬היא מוסיפה‪:‬‬ ‫& ְר ַס ְל" ַל* ַמ ְ'ת‪.‬‬ ‫ָ ַל ְח ִ"י ְל ָ( ִמ ְכ ָ"ב‪,‬‬ ‫ארי‬ ‫&נ ְ" ַק ִ‬ ‫ִא ַלא ְ‬ ‫את ֲענ ִֵני!‬ ‫ִא ָק ָר ָ‬ ‫‪.‬ק‪.‬ל ְ" ַ‪*+‬‬ ‫ְ‬ ‫מ ְר ִ"י ְל ָ(‪:‬‬ ‫ַ‬ ‫ארי‪...‬‬ ‫&נ ְ" ַד ִ‬ ‫יה ְ ָמקוֹ ְלוֹ ִני‪ִ ....‬א ַלא ַח ְית' ְ‬ ‫ַה ְ ִג ָ‬ ‫טיפוח ער( הנישואי וגינוי הרווק‪.‬ת‬ ‫היעד המרכזי של אד בתרבות התימנית‪ ,‬כמו ביהדות בכלל‪ ,‬הוא לשאת ולהינשא‪ ,‬להקי בית‬ ‫ומשפחה כשרי ולקיי מצוות פריה ורביה‪ .‬בכל הזדמנות ובכל מסגרת מחנכי לכ שהנישואי‬ ‫ה הייעוד הטבעי והמקודש של האד אישה וגבר ומי שזוכה לברכת האל נישא בגיל‬ ‫המתאי‪ ,‬בגיל הנעורי‪ ,‬לב זוג מתאי שהקב"ה וההורי ייעדו לה או לו‪ .‬במסגרת חינו זה יש‬ ‫גינוי לרווקי ולרווק'ת‪:‬‬ ‫ַר ִי ג ִַני‬ ‫ֵאי ֵח ֶפ> ֵלאל ִֹהי‬ ‫&עזַא‬ ‫&ל ְ‬ ‫ִמ ַצ ַלא" ְ‬ ‫ָקי‬ ‫ִ ְת ִפ ַ‪+‬ת ָה ַר‪ִ .‬‬ ‫אל ִג'‪5‬‬ ‫ִד'י ַע ְי ַל ִ‬ ‫ֵיה ַל ְ= ָלתוֹת‪,‬‬ ‫ֵעינ ֶ‬ ‫אל ַאב‪.‬‬ ‫ִו ַע ְי ִא ַלא ְ‬ ‫ַלחוֹ ִרי ו ְַל ְ‪ָ B‬ד ִקי‪...‬‬ ‫הרווק הוא מי שעבר את גיל הנישואי ועדיי לא נשא אישה‪ .‬לא רק שהוא עצמו ובני משפחתו‬ ‫התחילו לחשוש שמשהו לקוי בו או במזלו‪ ,‬אלא שככל שבגר הפ נושא לזלזול ולבדיחות וא‬ ‫להסתייגות‪.‬‬ ‫ג ר' של שבזי זצ"ל עצמו מתגייס בשירתו לטפח את ער הנישואי ולגנות את הרווקות‪ .‬בשירו‬ ‫אר ִעי" )"הרווק והנשוי יחדיו הגיעו אלינו‬ ‫‪+‬ג ַמ ֵעי ‪+‬וְ ַצל' ִענְ ַדנַא ‪1‬מ ְ‪ִ /ַ 0‬‬ ‫ַאל ‪1‬מ ַז'ַוג ְ‬ ‫‪+‬ל ַעזַ‪ 3‬ו ְ‬ ‫ההיתולי " ְ‬ ‫מתווכחי"( הוא מביא ויכוח בי השניי‪ ,‬שבו כל אחד מה מלגלג על חברו ומשבח את מצבו‪.‬‬ ‫אביא כא בתי אחדי לדוגמה‪:‬‬ ‫ַמ ִני ַטא‬ ‫&ל ַעזַ ַקאל ז ַ‬ ‫ָע ִלי ְ‬ ‫ָה ַר ָ‪.‬ק אוֹ ֵמר‪ְ :‬ז ַמ ִ;י נ ַ‬ ‫ְל ֶ ֵא ֵל ְ( ֲא ִני ָ‪ְ 66‬וטוֹב ִלי ַח ְית' ַמא ִס ְר" &נַא ַט ִ‪9‬י ַס ִלי‬ ‫ַאנ ַ" ַחאיֶר ִ ַ ְי ַ"* ‪E‬מ ְ ַ" ִלי‬ ‫ית ָ( ִמ ְת ַ ֶ‪+‬ה ו ְ‬ ‫ְ&"ה ]הנשוי[ ָלכ‪.‬ד ְ ֵב ְ‬ ‫ו ָ‬ ‫‪E‬מ* ‪E‬ח ְ' ‪E‬מ ‪E‬מ ִי‪...‬‬ ‫ַאל ַמ ַרה ַ" ְח' ַ‬ ‫ְה ִא ָ‪F‬ה וֹ ֶל ֶטת ְ ָ( ִ ְלטוֹ רוֹ ֶדה‪ ...‬ו ְ‬ ‫וָ‬ ‫ַאל ‪E‬מ ַז‪ַ.‬ג' ְיק‪.‬ל‪ִ :‬א ְצ ֵר‪ַ ְ 3‬ק&*‬ ‫ו ְ‬ ‫‪.‬פרוֹט ְ‪ָ 6‬כ ְר ָ(‬ ‫אוֹ ֵמר ַה;ָ‪.6‬י‪ֵ :‬ל ְ( ְ‬ ‫אל ַקא*‬ ‫ַפ ַס* ַע ִ‬ ‫אל ְמ ַהא‪ַ.‬ת נ ְ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ַפ ְ ָ(‬ ‫ִל ְמ ַק ְלוֹת ָה ֶא ְתנָ זֹאת ָח ְ ָקה נ ְ‬ ‫אל ַק*‬ ‫ַר ִז ְנ ִדיק ִ ַס ַ‪ַ 5‬ע ִ‬ ‫נ‪.‬די‬ ‫‪.‬מ ִ‬ ‫יקי ְ‬ ‫ב‪.‬רי ְל ָ( ַרק ֵר ִ‬ ‫ֲח ִ‬ ‫א" ִרי‪.‬‬ ‫אל ִד'י הֹ ַס ִ‬ ‫‪.F‬אי ֵה ַל ִ; ְכ ָ ִדי‪ ...‬וַאל ַזוַאג' ִל ַ‬ ‫ַה ִ; ִ‬ ‫ושבזי מסכ את עמדתו הוא לגבי הוויכוח‪:‬‬ ‫&ל ַג'וַא‬ ‫אג' ִסי ַהאת ְ‬ ‫ַאנ ַ" יַא ַה ִ‬ ‫‪.‬בה ו ְ‬ ‫ְ&"ה ַר ְעיוֹ ִני ַהב ְ" ָ‬ ‫‪...‬ו ָ‬ ‫אל‪C‬וַא‬ ‫אמי ִ ַ‬ ‫א ֶ‪+‬ג ַ' ַל ִ‬ ‫יע ִ= ְב ָר ִתי ֶ ֱאמ‪.‬נָה‪ִ ,‬א ַ‬ ‫& ַ‬ ‫ִ'י ִ‬ ‫ַאל ִע ַ"א‬ ‫אפל ו ְ‬ ‫&ל ְמ ַח ֵ‬ ‫אד'א ְ‬ ‫'‪.‬חי ַ ְעד ַה ַ‬ ‫ְה ִ‪ִ .‬‬ ‫&חר ַה ִ‪ְ -‬פ‪ ָ:‬ו ַ‬ ‫ְל ַ‬ ‫יעי‪".‬‬ ‫‪E‬צ ָל ִחי! ַקאל זֵי &ל ַ?וַאג' ִל ַ‪ִ G‬א ִ‬ ‫ֹאמר‪ַ :‬ה ִח"‪ַ .‬ל‪ְ 9‬‬ ‫נ ַ‬ ‫מחאה על הזכות לבחור את ב הזוג‬ ‫בתימ היה ב הזוג נקבע עלידי הורי הכלה‪ ,‬לאחר שהורי החת פוני אליה ומבקשי את יד‬ ‫הבת‪ .‬למרבה האירוניה‪ ,‬המצב בתימ היה פחות מתקד מאשר בתקופת התורה‪ ,‬שהרי בפרשת‬ ‫אירוסי רבקה אימנו‪ ,‬נאמר "נקרא לנערה ונשאלה את פיה!" וג ההלכה קובעת שיש לשאול את‬ ‫פי הנערה‪ ,‬א במציאות ברוב המקרי לא עשו זאת‪ .‬לרוב‪ ,‬בתימ לא היו שואלי את פיה של‬ ‫בני הזוג א ה מסכימי‪ ,‬ג משו שלא היתה לה היכולת להחליט א ה מתאימי או לא‪.‬‬ ‫כל עוד התאימו בני הזוג מבחינת הגיל והרקע החברתי‪ ,‬וכל עוד עמדו שני הצדדי בדרישות‬ ‫החברתיות המקובלות לא היתה לבת סיבה או רשות להתנגד או לסרב לשידו‪ ,‬אלא א כ‬ ‫אהבה כבר מישהו אחר והעדיפה אותו‪ ,‬או שהחת לא נראה לה מתאי מבחינת הגיל או מסיבה‬ ‫אחרת‪ .‬הנועזות בבנות היו מביעות את דעת ומשאלת‪ ,‬ולעתי‪ ,‬א נתמזל מזל‪ ,‬היו ההורי‬ ‫מתחשבי בדעת‪ ,‬במיוחד כאשר זו היתה מבוססת על נימוקי משכנעי זק‪ ,‬מכוער‪ ,‬חולה‬ ‫וכדומה‪ .‬דר להכשלת הנישואי הבלתי רצויי היתה התנהגות בלתי הולמת התנהגות עצלנית‬ ‫או חצופה שהיתה עשויה להביא את הורי החת לבטל את הנישואי‪ .‬דר זו עמדה רק בפני בנות‬ ‫נועזות שהיו מוכנות לפגוע בתדמית‪ ,‬שכ היתה עלולה ג לפגוע בסיכוייה של הבת להינשא‬ ‫בעתיד‪.‬‬ ‫למע האמת‪ ,‬נראה שהתעוזה של הבנות התבטאה בשירה יותר מאשר במציאות‪ ,‬כפי שאנו‬ ‫למדי מהשיר הבא‪ ,‬שבו הבת מעמידה תנאי להוריה המבקשי להציע לה חת‪:‬‬ ‫&ל ַמ ְח‪.‬‬ ‫ִא=‪ִ .‬לי ְ‬ ‫ְ"נ‪ִ .‬לי =וֹד‬ ‫ַאלק‪.‬ל‬ ‫ִבאל‪.F‬ר ו ְ‬ ‫&( ְו ַרק ַעל ְ"נָאי‪:‬‬ ‫ְ‬ ‫&ה ִל‪5‬‬ ‫ַמה ִי ִפ' ִע ְנד ְ‬ ‫ָי‪.‬ב ְל ִמ ְ ַ ְחתוֹ‬ ‫ִא לֹא ִי ְמ ָצא ֵח ְ ֵעינַי‪ַ ...‬מא ִנ ְק ַ ִל‪ 5‬יַ‪....‬‬ ‫דרישה זו מחוצפת הרבה מעבר למקובל; משמעה שהיא מסכימה לקבל חת רק א יתייעצו עמה‪,‬‬ ‫ובתנאי שתהיה לה זכות להתגרש ממנו א לא ימצא ח בעיניה עוד‪ .‬יתר על כ‪ ,‬בד"כ האישה היא‬ ‫שעוזבת את הבית כשהיא כועסת או מאוכזבת )חאנקה(‪ ,‬ופה היא דורשת שהוא יעזוב!‬ ‫והיא ממשיכה ומפרטת את דרישותיה לגבי רמתו של החת‪:‬‬ ‫ַק ְל ִי ַח ַל‪3‬‬ ‫ב‪.‬עה‬ ‫‪ָ .‬‬ ‫לה ְ‬ ‫ְ ָ‬ ‫&ל ִמ ַל ְפ ַל‪3‬‬ ‫לֹא ֶא ְחמוֹד ֶאת ַה ַ" ְערוֹ ֶבת ַמא ִי ְע ַק ְ‬ ‫יצ'א‬ ‫ִא ַלא ִד' ִר‪ַ 5‬‬ ‫ֶא ְב ַחר ַרק ְ ִנינָה ְל ַב;ָה‬ ‫ַ‪...3B‬‬ ‫‪.‬ר ִמנ ַ‬ ‫ִ‬ ‫‪.‬מי ֶה‪.‬א ִח ָ‪G‬ה ‪E‬מ ְז ֶה ֶבת‬ ‫ִ‬ ‫היא נשבעת שלא תאהב מישהו שהוא "מלפל" כלומר אסופי‪" ,‬זרוק" וחסר תרבות אלא רק‬ ‫מי שהוא "פנינה לבנה" ו"חטה מזהבת"‪ .‬כשמנתחי דרישה זו נראה כי בעצ היא אינה כה‬ ‫קיצונית‪ .‬היא דורשת חת איכותי ולא מישהו חסר ער ופרחח והרי רוב ההורי דרשו זאת‪.‬‬ ‫משמעו של דבר שהיא דורשת מהוריה שלא להתפשר באיכות החת‪ .‬אמות המידה לחת טוב אצל‬ ‫יהודי תימ היו בדר כלל שיהיה ממשפחה מכובדת‪ ,‬ירא שמי ובעל מלאכה‪ .‬אכ‪ ,‬יש כא מחאה‬ ‫כנגד המנהג להשיא נערה למי שאינו מתאי לה ואינו יכול להבטיח את עתידה בצורה מכובדת‪.‬‬ ‫לעניות דעתי אי הכוונה‪ ,‬לפחות כא‪ ,‬לדרישה של יופי חיצוני‪.‬‬ ‫בהמש היא מזהירה מפני נחישותה לעמוד על זכויותיה ועל דעתה‪:‬‬ ‫ִא ִ‪-‬י יוֹ ַל ְד ִתי‬ ‫&ל ֶ" ֱח ְר ִ=י ִל ְלוֹ ִמי‪,‬‬ ‫ָח‬ ‫ֲא ִני ַה; ָ‬ ‫‪.9‬כל ִלי!‬ ‫ֵאי ִמי ֶ ַ‬ ‫ַאל ִד‪,5‬‬ ‫יַא ו ִ‬ ‫ַלא ִ" ְק ַל ִקי ַע ַל‪ַ9‬יא‬ ‫אל ַחנַ‬ ‫&נַא ְ‬ ‫ַמ ַחד ִי ִזיד ַע ַל‪ַ9‬יא‪.‬‬ ‫פנייה זו מכוונת לא‪ ,‬שבדר כלל היתה קרובה יותר לבת בדרישותיה לחת מתאי‪ .‬האב היה‬ ‫לעתי מוכ יותר להתפשר‪ ,‬תמורת מוהר מתאי או טובת הנאה זו או אחרת‪ .‬יש כא הצצה ג‬ ‫אל מערכת היחסי בי אב לא בחברה התימנית‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬למרות שההחלטה לגבי בחירת ב זוג או בת זוג היתה בדר כלל בידי ההורי‪ ,‬כללי‬ ‫ברורי אלה לא מנעו מ הבנות לבטא לפחות בשירה את זכות להשתת בבחירת הבעלהאהוב‪.‬‬ ‫מעיד על כ השיר הבא‪ ,‬שהוא חביב הנשי בשמחות עד היו‪:‬‬ ‫ירדתי אל הנחל‬ ‫ַחל ‬ ‫ָר ְד ִ"י ֶאל ַה; ַ‬ ‫יַ‬ ‫ילי‪,‬‬ ‫"‪.‬לי וֹ ְ ִב ִ‬ ‫ִ ִ‬ ‫ְה;ֵה ֶע ֶל ְ ַח ְר ַחר‬ ‫וִ‬ ‫מ‪.‬לי‪.‬‬ ‫ָח ַל‪ִ 3‬‬ ‫ַאדי ‬ ‫אלו ִ‬ ‫ַל ְ" ִא ַלא ְ‬ ‫&לא ַנז ְ‬ ‫ַ‬ ‫ַמ ַלאוִי ַמ ַלא ִוי‬ ‫&כ' ַצ'ר‬ ‫ִא;י ִו ְַלד ְ‬ ‫ו ִ‬ ‫אלי‪.‬‬ ‫ק‪ִ .‬‬ ‫ַכ' ַטר ַ‬ ‫מ ְר ִ"י‪ִ :‬א ָ‪-‬א‪,‬‬ ‫ַ‬ ‫א‪5-.‬‬ ‫ק‪.‬ל ְ"‪ :‬יַא ַ‬ ‫ְ‬ ‫ַפ ִי וֹ ָח ְ ָקה!‬ ‫נְ‬ ‫מ ָרה‪"ִ ִ :‬י‪,‬‬ ‫ְ‬ ‫&רצוֹ ְרחוֹ ָקה!‬ ‫ְ‬ ‫יד‪5‬‬ ‫ק‪.‬ל ְי ִי ִי ִר ִ‬ ‫ַ‬ ‫אל"‪ :‬יַא ִ ְנ ִ"י‬ ‫ַק ַ‬ ‫יד‪.5‬‬ ‫אד‪ִ ַ 5‬ע ִ‬ ‫ִ ַל ִ‬ ‫מ ְר ִ"י‪ִ :‬א ָ‪-‬א‪,‬‬ ‫ַ‬ ‫&ה ָבה‬ ‫ְמ ִדינַת ָה ֲ‬ ‫ֵאינָה ְרחוֹ ָקה ‬ ‫‪.‬קה‪...‬‬ ‫ִ" ְהיֶה ֲח ָ‬ ‫א‪5-.‬‬ ‫ק‪.‬ל ְ" יַא ַ‬ ‫ְ‬ ‫&לחוֹ‬ ‫ִ ַלאד ְ‬ ‫יד‪ 5‬‬ ‫ַמא ִהיא ַ ִע ִ‬ ‫י‪...5‬‬ ‫ִ"'‪ַ .‬ר ִג ִ‬ ‫מחאה נגד פער הגילי הנישואי לזק‬ ‫אחת התופעות הקשות בתימ היתה ה‪4‬את נערות צעירות לגברי זקני‪ ,‬ולא מדובר על מקרי‬ ‫חריגי של ייבו או הצלת יתומה‪ .‬שירי רבי הוקדשו לסוגיה זו‪ ,‬ונראה כי הידועה ביותר היא‬ ‫ָק וְ לֹא ‪ /...‬רוֹ ָצה ֲאנִ י ָצ ִעיר ש‪ ."...‬שיר זה היה‬ ‫סדרת בתי השיר המתחילי במשפט " ֵאינִ י רוֹ ָצה ז ֵ‬ ‫מעורר גלי צחוק ושימש ה לשעשוע וה ל"חיסול חשבונות" ולהתפרקות פרצי מחאה של נשי‪.‬‬ ‫כדרכה של שירת הנשי‪ ,‬השיר היה גמיש והשתנה ממקו למקו‪ ,‬מאישה לאישה ומעת לעת‪.‬‬ ‫לעתי היו הזמרת או המשתתפות בשמחה מאלתרות בתי שיר המתאימי לנשי מסוימות בתו‬ ‫המסיבה או הקהילה‪ ,‬שהיו ידועות כקרב לנישואי בלתי מתאימי כאלה‪ .‬להל בתי אחדי‪:‬‬ ‫ָק‬ ‫לֹא אוֹ ֶבה ז ֵ‬ ‫ְולֹא ָמעוֹ ָתיו‬ ‫אוֹ ֶבה ָצ ִעיר‬ ‫ְא ְש'וֹ ‪E‬ס'וֹ ָתיו‪...‬‬ ‫וֶ‬ ‫ָק‬ ‫‪...‬לֹא אוֹ ֶבה ז ֵ‬ ‫ַמ‪ָ:‬ל ִמ ְת ָ ֵרק‬ ‫אוֹ ֶבה ָצ ִעיר‬ ‫ַע ְצמוֹ ַתי ְי ָפ ֵרק‪...‬‬ ‫&ל‪ְ F‬י ִ‪5‬‬ ‫&א ַ‬ ‫ַמא ַעאד ַ‬ ‫ר‪5.‬‬ ‫ו ְַלא ִק ִ‬ ‫ִ ִ=י ַמ ִליח‬ ‫ר‪...5.‬‬ ‫ַאחל ִפ'י ִע ִ‬ ‫ו ִ‬ ‫י‪5‬‬ ‫&ל‪ִ F‬‬ ‫יני ַ‬ ‫א‪ִ "ַ F‬‬ ‫ַמא ְ‬ ‫ַאצל‬ ‫ַ ִרי נ ִ‬ ‫ַא ִ"י ַעזַ‬ ‫ו ְ‬ ‫אצל‪...‬‬ ‫&למ ַפ ִ‬ ‫ִי ַד ְק ִדק ְ‬ ‫זכורי לי בתי שיר אחדי )בניב שרעבי( ששמעתי לפני שני רבות אצלנו בשכונת התקווה‪:‬‬ ‫ָק‬ ‫לֹא אוֹ ֶבה ז ֵ‬ ‫ְולֹא ָ'ל ַ' ְסוֹ‬ ‫רוֹ ָצה ֲא ִני ַר‪ָ.‬ק‬ ‫ְַ‪F‬קוֹ‪...‬‬ ‫ַאנ ְ‬ ‫אוֹ ֲהבוֹ ו ֲ‬ ‫ָק‬ ‫לֹא אוֹ ֶבה ז ֵ‬ ‫ע‪.‬לי‬ ‫'‪+E‬וֹ ֵ ִ‬ ‫רוֹ ָצה ֲא ִני ָצ ִעיר‬ ‫ל‪.‬לי‪...‬‬ ‫'‪+E‬וֹ ַפ ְע ִ‬ ‫א ִ"י &נַא ַ ְי ַה‬ ‫ַמא ְ‬ ‫ו ְַלא ִפל‪.‬סוֹ‬ ‫&ל ַעזַ‬ ‫& ִ"י &נַא ְ‬ ‫ְ‬ ‫&חיוֹ וַאב‪.‬סוֹ‪.‬‬ ‫ִ‬ ‫א ִ"י &נַא ַ ְי ַה‬ ‫ַמא ְ‬ ‫אלס ִי ְ" ַס ַעל‬ ‫ַג' ֶ‬ ‫אל ַעזַ‬ ‫& ִ"י &נַא ְ‬ ‫ְ‬ ‫‪.‬פ ַעאל‪.‬‬ ‫אחי ַ‬ ‫ַצ ִ‬ ‫ההשלמה ע אהבה עשוקה‬ ‫מול תופעות אלה של נישואי לא רצויי נזהרו בשירת הנשי מלקרוא תיגר על מוסד הנישואי‬ ‫עצמו‪ ,‬שהרי בחברה המסורתית היתה האישה גוזרת על עצמה התנגדות ג מצד בני משפחתה‬ ‫אילו בגדה או יזמה גירושי ללא הצדקה‪ .‬לכ‪ ,‬למרות המחאה והמרדנות הרי מעת שהבת מצאה‬ ‫את עצמה נשואה בנישואי לא רצויי לה וללא אהבה‪ ,‬ניסו המשוררות‪ ,‬בדומה להוריה ולממסד‪,‬‬ ‫לעודדה ולחזקה לקבל את הדי ולא לעבור את גבולות המותר‪ ,‬כפי שעולה מ השיר "אהבה‬ ‫עשוקה"‪:‬‬ ‫יכה ִנ ְל ַ' ְד ְ"‬ ‫ֵהי ִצוֹר‪ֵ ,‬א ָ‬ ‫ָ ֶר ֶת ז‪ָ .‬ט ְמנ‪ָ .‬ל ְ(?‬ ‫מ‪ָ .‬ל ְ(‪,‬‬ ‫ֹ ְ‬ ‫זֶה ‪:‬וֹ ָר ֵל ְ( ַה ָ'ת‪.‬ב ָל ְ(!‬ ‫ַ*‬ ‫יַא ֵטיר וַאי ַחנ ַ‬ ‫& ַ* ַמ ְחנ‪?.‬‬ ‫ַצט ַ‬ ‫וְ‬ ‫ִ" ַח ַמל‪ִ *ַ .‬ד'נ‪,.‬‬ ‫‪.‬מ ְ'"‪....‬‬ ‫אד'א ‪E‬מ ַק ַ=ר ַ‬ ‫ַה ַ‬ ‫כלומר‪ ,‬נישואי בלתי הולמי ה מלכודת לאישה‪ ,‬והוריה ה האשמי; א מעת שהתקיימו‪,‬‬ ‫עליה להבי שזה גורלה‪ ,‬ועליה להשלי עמו ולקבל את הדי‪ .‬אסור לה למרוד בכל דר שהיא‪ ,‬כי‬ ‫זו דר המובילה לטרגדיה‪ .‬לרוב היתה האישה מוכנה לקבל את המצב‪ ,‬ג למע הילדי‪ ,‬כל עוד‬ ‫בעלה כיבד ואהב אותה‪ .‬מרירותה היתה רבה יותר כאשר הבעל מאס בה ובאהבתה‪ ,‬ולעתי א‬ ‫החל לחפש אהבה אחרת‪:‬‬ ‫י"י‬ ‫יַא ַעי ַלא ַ ַ' ִ‬ ‫‪ֶ ...‬ה ַע ִי‪ִ ,‬א ִ" ְב ִ'י‬ ‫‪'.‬א‬ ‫ידי ַ‬ ‫ַמא ִי ִפ' ִ‬ ‫ֵ(?‬ ‫יל ְ( ִ ְכי ְ‬ ‫ַמה יוֹ ִע ֵ‬ ‫ַלד נַאס‬ ‫ַע ַלא ו ַ‬ ‫ָל ָ‪-‬ה ִ" ְב ִ'י ַעל ִמי ֶ ֵאינוֹ ָח ֵפ> ָ ְ(‬ ‫י‪.‬א‬ ‫ַמא ַח;ַ ְו ַלא ַעד ַ‬ ‫ְאינוֹ אוֹ ֲה ֵב ְ(?‬ ‫וֵ‬ ‫יל‪5‬‬ ‫יני ִד ִכ' ִ‬ ‫ַע ִ‬ ‫ֵ( ְנ‪.6‬ה ֵא ָליו‬ ‫ֵעינ ְ‬ ‫אל ִסוַא‪.‬‬ ‫ינ‪ַ 5‬לא ִ" ַט ִ‬ ‫ז‪.‬ל ֵת ְ(‪ִ ...‬ו ַע ִ‬ ‫&חר ָ‬ ‫ְו ֵעינוֹ ָ" ָרה ַ‬ ‫המחאה גוברת שבעתיי מול בעלי שאמנ חדלו לאהוב את האישה‪ ,‬א לא הסכימו לגרשה‬ ‫ולשחררה‪:‬‬ ‫ה‪.‬בי‪,‬‬ ‫&ה ָב ְת ָ(‪ֲ ,‬א ִ‬ ‫‪ֲ ...‬‬ ‫ְלֹא ֶרגֶ וָחוֹ‪,‬‬ ‫הוֹ ַת ְר ַ" ִני ְ"ל‪.‬יָה‬ ‫ַעל ִי ַה ְ"הוֹ‪...‬‬ ‫=וֹ ִדי =וֹ ִדי‬ ‫י ְת ִני ‬ ‫&ה ָב ְת ָ( ִה ִ" ַ‬ ‫ֲ‬ ‫&ה ָבה ֵ'נָה‬ ‫לֹא ֲ‬ ‫ַח ַ" ִני‪...‬‬ ‫ְולֹא ִה; ְ‬ ‫יי‬ ‫ח‪ְ .‬י ִ‬ ‫ַ‬ ‫אחה‬ ‫י" ִני ַק ַר ַ‬ ‫ַח ַ ַ‬ ‫ַכ' ַל ְי ַ" ִני‬ ‫אחה‪.‬‬ ‫ַמא ַי ַ ַר‪ִ 3‬ו ַצ' ַ‬ ‫ַח ִיב ַמ ְח‪.‬‬ ‫ח‪ַ *.‬ס ַמ ִני‬ ‫ַ‬ ‫אל>‬ ‫ַלא ח‪ַ .‬כ' ִ‬ ‫ַלא ַכ' ַל ְי ַ" ִני‪....‬‬ ‫וַ‬ ‫במקרי כאלה מצא לו הבעל תואנות והמציא תלונות על האישה כדי להצדיק את ריחוקו ממנה‬ ‫ואת רצונו לשאת אישה אחרת‪ ,‬א בהיותה נאמנה לחינוכה ולעצת יקיריה היא מבקשת לפייסו‬ ‫ולהציל את נישואיה‪:‬‬ ‫יי‬ ‫ח‪ְ .‬י ִ‬ ‫ַ‬ ‫"‪=...‬וֹ ִדי‪= ,‬וֹ ִדי‬ ‫‪ְ .‬ינַ*‬ ‫ינ ָ(? וַאי ַ ְי ִננַא ַ‬ ‫‪.‬ב ְ‬ ‫יני ֵ‬ ‫ְו ִכי ַמה ָק ָרה ֵ ִ‬ ‫יק*‬ ‫ִ" ְגזַע ַט ִר ַ‬ ‫ָדי‬ ‫ָל ָ‪-‬ה ַ"עֲבוֹר ְלי ִ‬ ‫ַמא ִתל‪ַ 3.‬ע ְינַ*‪...‬‬ ‫ינ ָ(?‬ ‫ְולֹא ִ" ָ‪F‬א ֵע ְ‬ ‫&ח ִ‪5‬‬ ‫ַמא ד‪ְ .‬מ ְ" &נַא ִ‬ ‫&ה ְב ִ"יה‪.‬‬ ‫‪'ָ ...‬ל עוֹד ֲ‬ ‫אצ‪.‬ר‬ ‫ִא ִת' ְר ְ" ַמא ְ‬ ‫ֶא ְסוֹל ְ ֵאי ְ ֵר ָרה‪,‬‬ ‫ֹאי‬ ‫ו ְִא ַיעֲ‪ .6‬ר ִ‬ ‫‪HE‬ב ִ' ְכ ָב ָרה‪...‬‬ ‫ְמנ ָ‬ ‫אסי‬ ‫ַל‪ַ .‬ס ַר‪ַ .‬ר ִ‬ ‫ַמנַ ִל ְל ִר‪."...‬‬ ‫מחאת העגונה והנטושה‬ ‫לעתי פגע הבעל באישה בכ שיצא למרחקי )לרוב לעד( ונמנע מלשוב הביתה ימי רבי‪ ,‬וכ‬ ‫חשה האישה את עצמה עגונה למרות שבעלה מוכר ומקומו ידוע לכול‪ .‬בדר כלל היו הנשי‬ ‫סובלות זאת בשקט‪ ,‬א במסיבות נשאו המשוררות את מחאת בריש גלי‪ ,‬ונתנו ביטוי לגעגועי‬ ‫ולרגשות הזע והעלבו‪:‬‬ ‫&ל ַמ ְג ִר‬ ‫ַר ְ‬ ‫ַקד ג ַ‬ ‫ֱריב ַה‪9‬וֹ‪,‬‬ ‫ֶהע ִ‬ ‫‪&.‬ד' קוֹ ֵרא ַל ְ" ִפ ָ‪+‬ה‪ ,‬יַא ִמ ִד' ִא ִד'‬‫ִ‬ ‫ְה‬ ‫וַ‬ ‫יַא ַר ְח ַמ ִ"י ַע ַלא‬ ‫ ְע ָל‪ַ ְ 5‬ע ַד‪,‬‬ ‫ִמי ַ‬ ‫ַמ זַ‪ַ .‬ג' ַהא ִמ ַע ִ=!‪...‬‬ ‫א‪.‬מ ָל ָלה!‬ ‫ִל ִי ָל ְ‬ ‫‪ַ ...‬ע ַד‪ַ ,‬ע ַד‪,‬‬ ‫ַ‪-‬י‪,‬‬ ‫מ‪.‬ק ֶפת ְנֵי י ִ‬ ‫ֶ‬ ‫ה‪.‬בי‬ ‫ַב ְ" ֵלב ֲא ִ‬ ‫ָ‪:‬נ ְ‬ ‫ָמי‪...‬‬ ‫ְח ְד ַ ִי י ִ‬ ‫ָנָה ו ָ‬ ‫ַע ַד ַע ַד‪,‬‬ ‫יַא ִד'י ַע ַלי ַ ְח ֵרי‪,‬‬ ‫אל ַמ ְח‪.‬‬ ‫ַ ִ"י ְ‬ ‫ַע‪ְ 9‬‬ ‫ִ ְה ֵרי‪...‬‬ ‫ַסנַה ו ַ‬ ‫והיא מתחילה לדמות כי קרה לו משהו‪ ,‬חלילה‪ ,‬ומסיימת בקללות לעברו‪:‬‬ ‫יַא ַע ַג' יַא ַע ַג'‬ ‫ֶע ַל ְ ַח ְר ַח ִרי‪,‬‬ ‫‪ְ ...‬ל נ ְ‬ ‫&כ' ַצ'ר &ללוֹ ַג‪ַ9‬י?‬ ‫וַאי ְ‬ ‫ִע ְקבוֹ ָתיו ִמי י ִַ‪:‬יד?‬ ‫ה‪.‬א ַכ' ַט‪ַ .& ,‬עזַ‪,‬‬ ‫א‪.‬לי ַר‪ָ.‬ק‬ ‫רס‪ַ ,‬‬ ‫ִה ְת ֵ‬ ‫&עיַ?‪...‬‬ ‫&ל ְ‬ ‫&ל ַמוְ" ְ‬ ‫&‪+Iַ .‬ה ְ‬ ‫אוֹ ָח ַט‪ 3‬אוֹתוֹ ַה ָ‪-‬וֶת ַהוֹגֵד?‬ ‫אט ִי‪,‬‬ ‫יַא ַע ִ‬ ‫&ה ָבה‪,‬‬ ‫‪...‬הוי ְצ ֵמא ֲ‬ ‫'ולי ִ ִר ִו ַראח ִל‪5‬‬ ‫‪ָ +E‬ת‪ִ .‬ל ְר ָויָה ְוטוֹב ָל ֶה ַ‬ ‫'ָ‬ ‫&לכ'ל‬ ‫וַא ַנא ִ ַד' ְנ ִ‬ ‫& ַמת =וֹ ִדי‪,‬‬ ‫ַא ִני ְ ְ‬ ‫וֲ‬ ‫ַפ'ר ִל‪!5‬‬ ‫ַלא ג ַ‬ ‫‪E‬ר לוֹ!‬ ‫&ל ְיכ ַ‬ ‫אול לאחר פר הרגשות בכל זאת היא שולחת לו אהבתה‪:‬‬ ‫יַא ַטיר יַא ַטיר‪,‬‬ ‫‪ִ ...‬צוֹר ִצוֹר‬ ‫אמה ִויַא‪,‬‬ ‫יַא ִד'י ַפ'וְק ִ" ַה ַ‬ ‫ֲא ֶר ָ"ע‪ַ Fָ ַ 3.‬מ ִי‪,‬‬ ‫אמי‬ ‫ַ ִ‪+‬ג ַס ַל ִ‬ ‫ְ‪6‬אי ְלוֹ ִמי‪,‬‬ ‫&ל ַח ַמא‪.‬‬ ‫אל ַמ ְצ'נ‪ַ .‬פ' ְר ְ(' ְ‬ ‫ה‪.‬בי ‪:‬וֹזַליוֹ ִני‪ַ ,‬ע ַלא ְ‬ ‫ֶאל ֲא ִ‬ ‫וחותמת היא בשבועת אמוני בהזכירה לו‪ ,‬ואולי ג לעצמה‪ ,‬כי ג במקרה של משבר בנישואי‬ ‫או ריחוק מ הבעל אי לאישה אפשרות של בגידה ‪:‬‬ ‫&לח‪.‬‬ ‫ִק‪.‬לי ִל‪ְ 5‬‬ ‫ו ִ‬ ‫ו ְִא ְמ ִרי לוֹ‪:‬‬ ‫ִמ ג ְַי ִר‪ַ 5‬ע ַל ְינַא ַח ַרא‬ ‫ס‪.‬רה!‬ ‫ז‪.‬לתוֹ ָע ֵלינ‪ֲ .‬א ָ‬ ‫&ה ָבה ְל ָ‬ ‫ָה ֲ‬ ‫ינ‪5‬‬ ‫‪ִ .‬‬ ‫יני ֵ‬ ‫ַאל ַע ְהד ֵ ִ‬ ‫ו ְ‬ ‫‪.‬בינוֹ‬ ‫יני ֵ‬ ‫ְ ִרית ִהיא ֵ ִ‬ ‫‪.‬מ ָ‪ִ +‬תי ִמ ָ‪+‬ה!‪...‬‬ ‫ִ‬ ‫&ל ַ' ַלא!‬ ‫ַאל ַ' ַלא ְ‬ ‫ו ְ‬ ‫מחאה על ריבוי נשי‬ ‫בתימ‪ ,‬כמו בכל ארצות ערב‪ ,‬תופעת ריבוי הנשי היתה נפוצה‪ ,‬א אצל היהודי התרחשה פחות‬ ‫מאשר אצל הערבי‪ .‬אצל היהודי נבעו רוב המקרי מקיו מצוות וממעשי חסד‪ :‬קיו מצוות‬ ‫הייבו בשל תמותה רבה; חוסר פוריות האישה הראשונה; ולקיחת אלמנה או יתומה והשאתה‬ ‫לקרוב או לגבר נשוי‪ .‬רק מקרי מעטי באו על רקע עושרו‪ ,‬מעמדו או תאוותו של האיש‪ .‬למרבה‬ ‫הפליאה‪ ,‬ידועי מקרי רבי שהאישה הראשונה היא שעודדה את בעלה לשאת אשה שנייה‪,‬‬ ‫ולעתי א שידכה לו מועמדת כלבבה! במשפחות רבות היו היחסי בי שתי הנשי‪ ,‬ובי הבעל‬ ‫לבי כל אחת מה‪ ,‬הוגני וא חמי‪ .‬נקבעו כללי של חלוקת זמנו ואהבתו של הבעל בי הנשי‪,‬‬ ‫כפי שהיתה לרוב חלוקה בעבודות הבית‪.‬‬ ‫ע זאת‪ ,‬ברור ששותפות של שתי נשי או יותר בבעל אחד היא מקור לפגיעה רגשית‪ ,‬לפחות אצל‬ ‫חלק‪ ,‬במיוחד א הבעל אינו רגיש וחכ דיו כדי לשמור על איזו ויחס הוג בי שתיה ובי‬ ‫ילדיה‪ .‬איבה ב הנשי הביאה‪ ,‬לעתי‪ ,‬לשנאה ג בי ילדיה והרסה משפחות‪.‬‬ ‫האיו בנשיאת אישה שנייה היה אחת הדאגות הקבועות בחייה של בת תימ‪ .‬היו בעלי‬ ‫שהשתמשו באיו זה כשוט נגד רעיית‪ ,‬כדי לרס אותה ולדכא את מחאתה או את תביעותיה‬ ‫לזכויותיה כאישה‪.‬‬ ‫על רקע זה א טבעי שריבוי הנשי שימש נושא למחאה ומצא ביטוי בשירי רבי‪ .‬הידוע בה‬ ‫הוא " ִ‪/‬יר ‪+‬ל ַט ִ‪3‬ינַה" )שיר הצרה‪ ,‬האישה השנייה(‪ ,‬שבו מתארת האישה הזנוחה את המצבי‬ ‫הפוגעי בה ומקללת בקללות נמרצות את יריבתה ואת בעלה כאחד‪:‬‬ ‫ַ"ה‬ ‫‪.‬ט ִינ ֶ‬ ‫‪...‬ה‪.‬א &‪'.‬וֹ ַ‬ ‫יכ ְו ָצ ָרתוֹ‬ ‫‪...‬זֶה ֲא ִב ֶ‬ ‫ַ"‪5‬‬ ‫אק ַדה ַא ַכ' ְלו ִ‬ ‫ַר ִ‬ ‫ֲל‪ָ9‬תוֹ‬ ‫וֹ ֶכ ֶבת ְ ֶפ ַתח ע ִ‬ ‫ַסאר ִא ַל ְי ַהא ִ ִ ְר ַ' ֶ"‪5‬‬ ‫יה ְ ִמ ְג ָ=נוֹת‬ ‫הוֹ ֵל( ֵא ֶל ָ‬ ‫‪E‬די‬ ‫'‪.‬ד' ִ‬ ‫ַג'א ִא ַל‪ַ9‬יא ִ ְל ְ‬ ‫‪.‬בא ֵא ַלי ְ ֶע ֶצ ְי ֵב ָה‬ ‫ָ‬ ‫ג‪.‬צ ַקאת‬ ‫ַסאר ִא ַל ְי ַהא ִ ְ‬ ‫ֵצר ַקאת‬ ‫יה ְנ ֶ‬ ‫הוֹ ֵל ְ( ֵא ֶל ָ‬ ‫ר‪.‬י‪....‬‬ ‫ע‪.‬ת' ִ‬ ‫ר‪.‬י ַג'א ִא ַל‪ַ9‬יא ִ ְל ְ‬ ‫‪.‬בא ֵא ַלי ְ ֵע ֶ‪6‬ב ַה ִע ְת' ִ‬ ‫ָ‬ ‫ברור שהנשי כול לרבות אלה שעדיי לא נפגעו מריבוי נשי הצטרפו בהתלהבות לקללות על‬ ‫האישה השנייה‪:‬‬ ‫ר‪.‬ה ַע ַלא א ַט ִריק‬ ‫‪ָ ...‬ק ְבר‪ .‬אוֹ ָת‪ַ 5‬על ֵא ַה ֶ= ֶר ְ( ִא ְק ִ ַ‬ ‫יתי! ַח ְית' ַד ְכ' ִלי ִו ַכ' ְר ַג' ִ"י‬ ‫ִיצ ִ‬ ‫יס ִתי ו ִ‬ ‫ְ ֶד ֶר ְ( ְ' ִנ ָ‬ ‫&ל ַק ְר‪,‬‬ ‫אכ' ְ‬ ‫יַא ַ ֵ‬ ‫ַהחוֹ ֵפר ֶאת ַה ֶ‪ֶ H‬בר‪,‬‬ ‫ַריק‬ ‫ִא ְ ַכ' ג ִ‬ ‫;ָא‪ֲ ,‬חפוֹר ָעמוֹק‪,‬‬ ‫&ל ַמ ַרק ִ"ק‪!.‬‬ ‫ְתק‪ַ !.‬לא ִ"‪ְ .‬‬ ‫יח ֶאת ַה ָ‪ָ -‬רק ו ָ‬ ‫ֶ ָ" ִר ַ‬ ‫ג הבעל זכה למנת קללות ראויה‪:‬‬ ‫אר ַח ַמ*‬ ‫ַי‪ַ ,‬מא ַא ְ‬ ‫י( וַאנ ִ‬ ‫ָביא‪ ,‬לֹא ח‪.‬ס ָע ֶל ָ‬ ‫‪ִ ;ַ ...‬‬ ‫א‪ַ (.‬ל‪ִ .‬י ִ‪ַ *.+‬מ ְנע‪.‬‬ ‫ל‪.‬נ ָקה ִי ָ‪ָ F‬‬ ‫‪ֲ 'ַ ַ:‬א ֶר ַ ֲא ְ‬ ‫&ר ַ ַעה‬ ‫ַל‪ִ .‬י ִ‪ְ *.+‬‬ ‫ְ&ר ָ ָעה ְי ַכ ְ"פ‪ .‬אוֹ ְת ָ(‬ ‫ו ְ‬ ‫ַא ַק ְ ַר* ַמ ְפ"‪.‬ח‪...‬‬ ‫ת‪.‬ח‪...‬‬ ‫ֶאל ִק ְב ְר ָ* ַה ָ ַ‬ ‫והיא מוסיפה בהחלטיות‪:‬‬ ‫‪ְ ִ ...‬תח‪ִ .‬לי ֶאת ַה ַח‪+‬וֹ‬ ‫ֶא ְר ֶאה ִמ ָ‪G‬תוֹ ְ ֵעינַי‬ ‫ֱאל ִֹהי ָל ַקח אוֹ ְת ַ(‬ ‫לֹא ָל‪ְ 5‬ולֹא ִלי‪..‬‬ ‫אק‪5‬‬ ‫&ט ַ‬ ‫ִאפ ַ"ח‪ִ .‬לי ַ‬ ‫ו ְ‬ ‫&רא ִלי‬ ‫ו ִַזיד ַ‬ ‫&ל ַלה ַקד ַ ַ‪*+‬‬ ‫ְ‬ ‫ַלא ִלי!‬ ‫ַלא ַל ַהא ו ַ‬ ‫מי שהכיר את בת תימ המסורתית‪ ,‬את עדינותה ואת שירתה השופעת אמונה באל‪ ,‬באהבת האד‬ ‫והתפעלות מ הטבע נדה למראה פר איבה זה כלפי בעלה‪ ,‬שהוא לרוב ג אבי ילדיה‪ .‬חריפות‬ ‫הדברי מעידה אמנ על עוצמת הפגיעה שחשה האישה הנבגדת‪ ,‬א יותר מכ היא מעידה על כ‬ ‫שרק בשירה היא מצאה ביטוי חופשי לרגשותיה‪ ,‬הרבה מעבר להתנהגותה המאופקת במציאות‪.‬‬ ‫מחאה על הזכות לאהבה מבעלה‬ ‫בת תימ נדרשה להיות אישה ויהודייה‪ ,‬וא עמדה בנדרש ממנה א עמדה ג על זכותה לדרוש‬ ‫את המגיע לה על פי ההלכה‪" :‬שארה‪ ,‬כסותה ועונתה"‪ .‬בתימ היתה היהודייה קנאית לטיפוח‬ ‫נשיותה‪ ,‬ה כמנהג הנשי וה כמצווה דתית‪ .‬מרגע שסיימה את עבודתה‪ ,‬בוודאי בשעות הפנאי‪,‬‬ ‫ויותר מכ לקראת שבת ומועד‪ ,‬היתה לובשת את בגדי החמודות‪ ,‬כוחלת את עיניה בפו‪ ,‬סכה‬ ‫את שערה ועורה בחמאה )סמנה(‪ ,‬ומתייפה לקראת בעלה אהובה ולקראת השבת והחג‪ .‬המהדרות‬ ‫היו תוקעות ענ בשמי שד'אב או ריח מאחורי האוז או מחזיקות אותו ביד‪ .‬והלא ידוע היה‬ ‫שלילות שבת וחג היו מוקדשי כליל לעיסוק באהבה הביזוגית במשפחה היהודית‪ ,‬במיוחד אצל‬ ‫הזוגות הצעירי שאהבת עדיי מפעמת בה‪.‬‬ ‫מסיבת הנשי היתה מקו לטיפוח ערכי האהבה החוקית ולטיפוח ערכי היופי והאסתטיקה‪ .‬כ‬ ‫מוצאי אנו בתי שיר נועזי כדוגמת אלה‪:‬‬ ‫&לצד‪.‬ר ִ" ְל ַ"‬ ‫ְחזֶה ֶאל ָחזֶה ִי ָ‪ְ C‬מד‪ַ .‬רי" ִ‬ ‫ִמי ִי ֵ" ו ָ‬ ‫ו‪ַ 7‬לא ִי ִג'י נַ‪.‬‬ ‫‪.‬מה‪,‬‬ ‫ְולֹא ָ"בוֹא ְ"נ ָ‬ ‫&ל ְמ ְס‬ ‫ַלא ִ" ִפ'ד' ַ‬ ‫וַ‬ ‫ְה ֶ‪ֶ F‬מ לֹא ִי ְז ַרח‬ ‫וַ‬ ‫&ר ַ ִעי יַ‪....‬‬ ‫ַע ַלא ְ‬ ‫&ר ָ ִעי ְי ָמ ָמה‪!...‬‬ ‫ְ‬ ‫&ג ִני‬ ‫ַאל ַלה ַלא ְ‬ ‫‪ִ ...‬מ ִ‪H‬ירוֹת ִל ִי‪ִ ,‬נ ְ ַ ְע ִ"י ו ְ‬ ‫ַסט ַק ְל ִי‬ ‫ִמ ו ְ‬ ‫יר ִתי!‬ ‫וֹ ֶר ֶצת ִ ָ‬ ‫ִא ְת'נַי ִ'ע‪.‬‬ ‫ְנֵי ָ ַד ִי‬ ‫ַא ִי‪...‬‬ ‫ַקד ַ ַ‪ַ G‬טי ִת'י ִ‬ ‫ס‪.‬תי‪...‬‬ ‫ָק ְרע‪ֶ .‬את ְ' ִ‬ ‫והיא מתגרה בצורה פרובוקטיבית‪:‬‬ ‫יי‪,‬‬ ‫ח‪ְ .‬י ִ‬ ‫ַ‬ ‫יבי‬ ‫&"ה‪ֲ ,‬ח ִב ִ‬ ‫א ֶ ַח ִיל ָ‬ ‫‪ִ ...‬‬ ‫&ל ִמ ַק ִנ‪ִ ,3‬א ְקד‪.‬‬ ‫אנ ַ" ְ‬ ‫ַלא ְ‬ ‫ֲהלֹא ִ" ְת ַק ֵ=!‬ ‫&ל=‬ ‫וִא;ַ* ַת' ִקיל ַ‬ ‫נ‪.‬עה ‬ ‫ו ְִא ְ' ַבד ְ" ָ‬ ‫‪47‬‬ ‫ֵל ְ( ְל ַה ִ‪H‬יז ָ=!‬ ‫ַס ַר ְח" ִ" ְחג'‪!.‬‬ ‫א מסיבה כלשהי האהובהבעל לא מילא את תפקידו כהלכה כפי שהתחייב בכתובה ל"עונתה"‪,‬‬ ‫לא תמיד יכלה האישה לבטא את אכזבתה; א המשוררת‪ ,‬כשליחת ציבור הנשי‪ ,‬אינה מהססת‬ ‫למחות בגלוי‪:‬‬ ‫ָ ַר ְ‪"ִ 6‬י ְל ָ( ָחזֶה‬ ‫ְת ְרמוֹס‪...‬‬ ‫ַ" ְחמוֹס ו ִ‬ ‫‪E‬צ ַלח‬ ‫אוֹי ְל ָ( לֹא י ְ‬ ‫ֵאי ְ ָ( ַמ ָ‪...!-‬‬ ‫ַפ ַ" ְח ְ" ַל* ַצ ְד ִרי‬ ‫ַ" ְר ִפ'ס‬ ‫ִ" ְח' ִפס ו ִ‬ ‫&ל ַכ' ְיר‬ ‫וִא;ַ* ַק ִליל ְ‬ ‫ַד ַכ' ְל ְ" ִ" ַט ְנ ִפ'ס‪...‬‬ ‫סיכו‬ ‫ע כל האמור לעיל‪ ,‬מוטב שלא ניטה יתר על המידה לחשוב שסגנו נועז או בוטה כזה שימש בחיי‬ ‫היומיו של הנשי‪ ,‬ובפי כל אחת‪ .‬כאמור‪ ,‬אירועי השמחה במפגשי הנשי היו שעה של רצו‪,‬‬ ‫שבה התירו לעצמ הנשי כקהילה לבטא ולטפח את עול האישה‪ ,‬קוד כול בחיזוק ערכי‬ ‫היהדות והחברה ואחר כ בעזרת ביטוי רגשותיה של האישה‪ :‬שמחתה ועצבותה‪ ,‬תקוותיה‬ ‫ואכזבותיה‪ ,‬מחאתה וכניעותה‪ .‬יש לזכור כי פרט לשירת הקינות היתה שירת הנשי שירה שמחה‬ ‫ומשמחת‪ ,‬בעלת ערכי תרבותיי וחינוכיי‪ ,‬ולא שירת בתי מרזח‪.‬‬ ‫השפעת שיר השירי‪ :‬בעלות יהודי תימ ארצה ה התרחקו בתחומי שוני ממורשת‬ ‫ומתרבות‪ .‬יתר על כ‪ ,‬תהליכי של התחרדות בחלק מציבור יוצאי תימ הביאו לכ שרבי‬ ‫מתקשי להאמי שבנות תימ היו שרות שירה כה נועזת‪ .‬למרבה המזל והאירוניה‪ ,‬רק מעטי‬ ‫כיו יודעי תימנית ומביני את תוכני השירי‪ ,‬והאחרי נהני מאוד מ המנגינות ומ‬ ‫הריקודי‪ .‬למסתייגי אזכיר רק דבר אחד שבנות תימ גדלו על האזנה לקריאת שיר השירי‬ ‫בכל יו שישי בבית‪ ,‬ולמרות מגבלות הלשו ה הבינו היטב את תכניו ואת רוחו‪ ,‬ואהבו אות‬ ‫והושפעו מה‪.‬‬ ‫השוואה בי שירת הנשי לבי שיר השירי תעיד ללא ספק על השפעות לשוניות ורעיוניות‬ ‫שמצאו את מקומ בשירת הנשי בנות תימ‪ ,‬ולכ שירת הנשי היתה קרובה לשירת התנ"‪,‬‬ ‫ובמיוחד לשיר השירי‪ ,‬הרבה יותר מאשר שירת הדיוא א זה נושא הראוי למחקר בפני עצמו‪.‬‬ ‫העיו בשירת הנשי מלמדנו‪ ,‬כי אמנ מעמדה של האישה בחברה התימנית היהודית והערבית ‬ ‫היה נחות יותר ממעמד הגבר‪ ,‬והיא היתה כפופה לכללי נימוס יהודיי וערביי המגבילי את‬ ‫חירותה בתחומי התנועה‪ ,‬החברה‪ ,‬הביטוי וההתנהגות‪ ,‬אול במש הדורות מצאו הנשי‬ ‫מישורי שוני לבטא את דעת ולתת דרור לרעיונותיה‪ ,‬לתלונותיה ולתקוותיה‪ .‬הזירות‬ ‫הראשיות שעמדו לרשות הנשי היו שירת הנשי‪ ,‬אגדות הע והפתגמי‪ .‬במאמר זה נסקרו‬ ‫ביטויי המחאה וההשלמה כפי שבאו לביטוי בשירת הנשי‪.‬‬ ‫מתברר כי הנשי נתנו חירות ללשונ וללב באמצעות השירה‪ ,‬ה בשירת השמחה‪ ,‬ה בשירת‬ ‫ההגות וה בקינות‪ .‬בשירה זו ה ביטאו את רגשותיה‪ ,‬את סיפוק ואת מחאת ה כלפי הבורא‪ ,‬ה‬ ‫כלפי החברה וה כלפי הגבר‪ .‬הדוברות הראשיות של מגזר הנשי היו המשוררות ה הזמרות ‬ ‫כשה מסתייעות בקהל הנשי הנוכח באותה מסיבה‪ .‬א חלק גדול משירת הנשי ראוי לתואר‬ ‫"תפילת הנשי"‪ ,‬הרי במידה רבה שימשו המשוררות שליחות ציבור וחזנית של מגזר זה‪.‬‬ ‫אי ספק שההפרדה בי גברי לנשי בחברה תרמה ג היא לתחושת החירות של הנשי‬ ‫להתבטא‪ ,‬א ביסודו של דבר היתה המחאה כפופה למגבלות תרבותיות אחדות‪ ,‬שנבעו מכללי‬ ‫הנימוס היהודיי והערביי כאחד‪ .‬ככלל‪ ,‬שמרו המשוררות על כללי הנימוס‪ ,‬על עקרונות המוסר‬ ‫היהודיי ועל הערכי החינוכיי‪ .‬המחאה בשירה הייתה מותרת‪ ,‬ג על דעת מנהיגי הדת‬ ‫והחברה‪ ,‬כל עוד ביטאה ערכי יהודיי ויצאה רק נגד קיפוח ותופעות לא צודקות‪ ,‬וייעודה היה‬ ‫הנאה‪ ,‬חינו ותפילה לטוב יותר‪.‬‬