כותבים חיים - David Bauminger
כותבים חיים עדויות וסיפורי חיים של ניצולי השואה תושבי אזור פברואר 2012 כתיבה ,עיצוב ,והוצאה לאור :דייוויד באומינגר [email protected] / מועצה מקומית אזור \ מחלקת הרווחה משרד הרווחה והשרותים החברתיים עמותת אזור למען הקשיש 2 כותבים חיים ”לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים .רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד .כל השאר ייספו ,במוקדם או במאוחר .הגורל נחרץ ..איני יודע מה אוסיף ואכתוב לך ..היה שלום ,יקירי .אולי עוד נתראה .העיקר :חלום חיי קם והיה .זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה“ .כך כתב במכתבו האחרון מרדכי אנילביץ‘ ,מנהיג מרד גטו ורשה, על שמו רחוב באַזוֹר. אנו קוראי ’כותבים חיים‘ חבים תודה עמוקה לכם ,ניצולי השואה בני היישוב ,יחידי הסגולה שהחזיקו מעמד ,על שהסכמתם להשתתף במפעל התיעוד של אזור ולשתף אותנו בזיכרונותיכם .יש להניח שעבור מרביתכם העדוּת המתוארת כאן היא העדוּת הראשונה המובאת בכתב ,שישים ושש שנים מאז הסתיימה המלחמה .מתן העדוּת הוא חוויה קשה ומכאיבה ,אך חשובה מאין כמוה מבחינה משפחתית ולאומית. בהיבט המשפחתי ,עבור רבים מבני משפחותיכם העדוּת מעניקה חוויה אישית וקרובה לסיפור חייכם .כך ,מופיעים כאן גם סיפורי חייהם של אבי ואמי זכרם לברכה ניצולי השואה .לפני כשנה ,כשנודע לי על עדותו של אבי ביידיש משנת ,1966שנמצאה בארכיון ’יד ושם‘ ,חלפה צמרמורת בגופי .עד היום איני יכול לשכוח חוויה זו שהעלתה לפני מחדש את דמותו .אני סבור שעבור רבים מקרוביכם עדותכם תעורר חוויות רגשיות דומות. במקום בו רבים מאיתנו בני משפחות הניצולים נכשלנו ,בכך שלא ביקשנו מכם לספר את סיפורכם ,אתם גברתם כשבחרתם לשתף אותנו מעל דפים אלו .עדותכם מסייעת בהנצחת הזיכרון ההיסטורי המשפחתי ובהעמקת הזהות היהודית של הדורות הבאים במשפחות היישוב. בהיבט הלאומי ,לסיפור חייכם נדבך נוסף בהנצחת זכרם של ששת מיליוני הנרצחים בני עמנו ,ובהם בני משפחותיכם ,אך לא רק -העדוּת מהווה גם תיאור של סיפורי גבורה ,שכן בזכות גבורתכם שרדתם ,בזכות גבורתכם צמחה מדינתנו ,ובתוכה אזור. מפעל ייחודי זה של יישובנו מאיר באור יקרות גם את ראשוני מתיישביה של אזור ב ,1948-ניצולי שואה שהגיעו לכאן לאחר התופת מבולגריה ,פולין ,רומניה ,הונגריה, ויוגוסלביה ,ויצרו חיים חדשים בארץ. מעתה ,כשנפגוש אתכם מתהלכים ברחובות יישובנו ,נדע בתחושת גאווה להוקיר את סיפור חייכם .מעתה גם לסיפורי הגבורה שלכם יוענקו חיי נצח במילה הכתובה. אריה פכטר, כותבים חיים הטראומה של השואה עוברת את גבולות הייצוג של השפה .איך ניתן לתאר את הנורא מכל על ידי סמליות של שפה? הניסיונות לייצג את מה שהיה מלווים בתחושת כשלון .במהלך השנים אחרי המלחמה היו ניסיונות שונים לתאר את זוועות השואה ,הן ברמה החברתית והן ברמה התרבותית .פילוסופים רבים ובראשם אדורנו )’אסכולת פרנקפורט‘( טענו כי לא ניתן לכתוב שירה אחרי אושוויץ ) .(1949במקביל נשמעו קולות שטענו כי לאחר השקיעה חסרת המוצא של התרבות המערבית אל תוך פאשיזם ברברי שגזר שתיקה על אסירי המחנות ,לא נותר אלא לנפץ את השתיקה .ההסטוריון דומיניק לה קפרה ,בספרו ’לכתוב היסטוריה ,לכתוב טראומה‘ ) ,2001הוצאת רסלינג( מציע שתי אסטרטגיות :האחת ’ -הפגן‘ ,ובה חוזר הניצוֹל באופן בלתי נשלט ,אפילו טקסי, על סימפטומים פוסט טראומטיים ומגביר את תחושת הכאב והסבל .השניה היא עיבוד הטראומה והשגת תחושת שליטה על המשך ורצף החיים .אופן עיבוד הטראומה משמש כקרקע למשא ומתן ולדיאלוג בין האירוע כפי שהוא נתפש על ידי הניצול וכפי שהוא נחרט בזיכרון ,ובין העדוּת והתיעוד. בעצם ימי המלחמה הייתה השתקה שפגעה בביטוי כערוץ זיכרון .תנאי מלחמה של טרור ואימה ,חיסול עדים ומחיקת עדויות היו חלק מנטילת הזהות היהודית .מאוחר יותר ,כשהובן כי השואה הינה אירוע ייחודי חד פעמי ובעל נוכחות כשל פצע עמוק ומדמם ,ניסו היוצרים וביניהם במאי הקולנוע קלוד לנצמן )’שואה‘( לאסוף עדויות. העדויות הן בסיס המידע על שהתרחש .כעת ,כשהניצולים הולכים ונעלמים ,נמצאים אנחנו אנשי המקצוע בפער שבין ההיסטוריה לזיכרון האישי .כמו שאומר פול צלאן: "איש לא /יעיד במקום /העד ,"...הדיבור זועק מן השתיקה. ב’כותבים חיים‘ אנו מנסים לגעת בחד פעמיות ובקושי שנרקם בין השתיקה לבין ניפוצה בדיבור .היכולת לדבר מְ ַרפְּ אָה ,על פי פרויד ,וכאן אצלנו יוצר הדיבור רציפות קיום והמשכיות שהינם חלק מזיכרון קולקטיבי .מתוך כל הנאמר לעיל פנינו אל ניצולים שחיים בינינו ,מתוך אמונה בכוח החיים ומתוך התקווה של החיים שיצרו כאן באזור ,מההיכרות עם עולם המושגים שהביאו עימם ומתוך קשר של שפה שנרקמת בין בני אדם ,והבאנו לפניכם עדוּת באמצעות שפה ,באמצעות המילה הכתובה ,עדוּת המתארת שבר גדול בעולם אישי ושבר גדול בעם היהודי .העדויות נוגעות בהיסטוריה ,במשפחה ובאדם המוסר את עדותו .היכולת להעביר את הדברים לדורות הבאים ולגעת בכאב היא היא המאיץ לבנות חיים חדשים בארץ ישראל. לכל הלוקחים חלק במפעל חשוב זה ,תודות. ראש המועצה המקומית אזור הישוב אזור קם בשנת ,1949עת הגיעו המוני הפליטים היהודים מהמלחמה הנוראית ההיא .שרידי יהדות אירופה היו בין תושביה הראשונים ,מקימיה ובוניה של אזור .שתיקה קשה איפיינה בתים של רבים מהם ,אם משום שלא נמצאו כוחות הנפש לספר ,אם משום שהשפה דלה לתאר את הזוועות ,או מתוך בחירה בחיים ,בבניית משפחות חדשות תוך השתלבות במאבק להקמת המדינה. בשנים הראשונות התאפיין זיכרון השואה בעיקר בהקשר הציבורי :נקבעו ימי זיכרון ,הוקמו מבנים, אנדרטאות ,הוקמו מוזיאונים ,נטעו יערות ,מוסדות ציבור ובעיקר בתי כנסת הנציחו את הזיכרון. פרופ‘ אניטה שפירא מבחינה בין הזיכרון הציבורי לפרטי :השואה היתה ועדיין מרכזית מאוד בתפיסת העולם הקולקטיבית של מדינת ישראל ,וככזו הפכה בעיקר לזיכרון ציבורי נורא ואיום שבו נפקד מקומם של הסיפורים האישיים .סיבות רבות לכך ,כמו המאמץ הרב שנדרש למלחמה על הקמת המדינה והעובדה שהטראומה היתה קרובה כל כך ,בלתי ניתנת לנגיעה ,והמדינה צעירה טרודה בבעיות הקיום וההשרדות ועסוקה בבניית מיתוסים בהם לא היה מקום לטראומות ,לחוויות ולשיח האישי. הסופר אהרון אפלפלד ,ניצול שואה גם הוא ,תיאר את גורלם של ניצולי השואה כך” :לפני שנים רבות היו מטרידים את ניצולי השואה )אם לא לומר מציקים להם( בכל מיני קושיות סרק :למה לא התקוממתם ולמה הוּבלתם כצאן לטבח .היו מביאים אל בתי הספר ואל קיני תנועות הנוער ניצולים- עדים ומפילים עליהם את השאלות הללו .הניצולים עמדו כנאשמים וניסו להתגונן ,אך התגוננותם לא עמדה להם .הצעירים דשו את בשרם בציטטות שקיבצו מעיתונים וספרים ולא פעם היו יוצאים הניצולים כאשמים) “..אהרון אפלפלד ,סיפור חיים ,הוצאת כתר(. עם השנים נשחקה תפיסת עולם זו ובתהליך ארוך משנה האתוס הציוני פניו ומפנה מקום לזיכרון הפרטי ולהזדהות עם קורבנות השואה .משפט אייכמן סימן את אחת מנקודות המפנה הראשונות עת נשמע קולם של הניצולים .כל אחד וסיפורו האישי ובשמו הפרטי עלה לדוכן העדים והשמיע עדותו לעד. העדויות היו קשות ובלתי ניתנות להבנה .ק .צטניק ,בעדותו במשפט ובניסיונו להסביר את הזוועה טען כי אושוויץ היתה פלנטה אחרת .ובכן לא .אושוויץ היתה כאן בינינו בפלנטה שלנו ,והיא התחוללה בידי אדם. בחוברת זו ניסינו להביא את הזיכרון האישי כפי שהשתמר בניצולים ולא את הפרשנות לזיכרון .אלה הם העדים הזוכרים האחרונים אשר עדיין יכולים להעיד על הזוועות ולומר לעולם כולו -היינו שם, וזו לא היתה פלנטה אחרת .עם ההחלטה על הפקת החוברת יצאנו למסע ארוך ,מרגש ומחייב. בתעצומות נפש ובאומץ רב אפשרו לנו הניצולים לחזור איתם לבית ,למשפחה ,לילדות שניגזלה ולימים אפלים שרוע וכאוס שלטו בהם .הניצולים מִ לְאוּ את שליחותם ,עדותם תישאר לדורות הבאים .אנחנו אנשי המקצוע נושאים באחריות לשמר את הזיכרון ואת תפקידנו זה ניסינו למלא ככל הניתן ,בתבונת השכל והלב. תודה על שהתאפשר לי להיות חלק מפעילות חשובה זו .תודה לניצולים ולשותפיי לעשייה. אירית גבאי, מנהלת מחלקת הרווחה אסתר ליבו, מועצה מקומית אזור מנהלת מרכז יום לקשיש ,אזור 3 האנטישמיות הינה תופעה המלווה את העברים משחר זיכרונם הלאומי ועד ימינו .לאורך כל הדורות סבל העם הזה ממלחמות ומהתנכלויות בשל היותו שונה באמונתו ובאורחות חייו .לימים עת גלה מארצו והופץ למזרח ולמערב ,סבל פוגרומים ,גֵרושים ולחצים להמרת דתו .בכל ארצות מושבו דאגו לתחום אותו בעיסוקיו ובאזורי מגוריו .אורחות חייו ,חזותו ולבושו היו שונים מסביבתו וכך נבדל מהסביבה וניתן היה להפנות אליו את זעם ההמון. כאשר השליט היה במצוקה הפכו היהודים לשעיר לעזאזל .השנאה ליהודי הפכה לשנאה אנטישמית חובקת עולם ישן וחדש. עת עלו הנאצים לשלטון ,הפכה שנאת היהודי למטרה של השלטון ,שחיפש שעיר שעליו ניתן יהיה לזרוק את כל המחלות והצרות שהיו מנת חלקה של אירופה הישנה .הנאצים ועוזריהם לא הבחינו בין יהודי ספרדי בבלקן או יהודי גרמני ,פולני ,הולנדי או צרפתי .בכל צפון אפריקה נחקקו חוקי גזע על ידם ובעידודם של השליטים הקולוניאלים .כך הפכה השואה חלק מהביוגרפיה הלאומית שלנו. האמת הנוראה הייתה ,שהנאצים תכננו להשמיד את כל העם היהודי בכל אתר בו הם היו .בועידת ונאזה ) (1942תוכנן השלב הראשון והעיקרי הכולל השמדת אחד עשר מיליון יהודים מתוך שמונה עשר הקיימים ,וכבר אז נכללו בהשמדה כל יהודי צרפת ,הולנד ,בולגריה ,רומניה ,איטליה ,פולין ויוון ,וכן היהדות המזרחית )סוריה ,א“י ,לבנון ,תורכיה ,מרוקו ,אלג‘יריה ,תוניס, לוב ומצרים( .כך הם קיוו להגיע לפתרון הסופי ,דהיינו ’שואת העם היהודי‘ בכללותה. איך יתכן שבגלל אמונה שונה נמחקה כמעט אומה שלמה .איך יתכן ששכנים וחברים זה שנים הפכו בין לילה לרוצחים אכזרים .איך יתכן שעמים מתורבתים איבדו עשתונות והפכו לקניבלים .איך יתכן שכל העולם ידע ושתק בזמן בו הפכו את היהודים לאבק. אם אנו השרידים שנשארנו בחיים עלינו לפעול בכל דרך כדי שזה לא יקרה שוב לעולם ,ולזכור את אלה שאינם ,שבזכותם הקמנו את עמנו מעפר. יהושע און, יו“ר עמותת בית הקשיש ,אזור 4 כותבים חיים כותבים חיים "כמה פעמים עוררוני ידידים כי כדאי היה הדבר ונכון לספר לפני העולם את תולדות חיי וקורותיהם ,כבר הגיעה השעה לכך ואפשר שבני אדם ימצאו חפץ וענין בדברים אלה ..חטוף וכתוב ,כי אין איש יודע מה ילד יום ובאו בני אדם אשר לא ידעוך ובדו עליך מליבם בדיות אשר אין להן שחר ..ולפיכך אין לך תקנה אלא לקום ולעשות בעצמך את המלאכה הזאת -לספר לבני עמך ולכתוב להם את דברי ימי חייך עלי אדמות ,כי הלא אתה יודע את עצמך יותר מכולם.. וספר אספר ,קמעה קמעה ,פרקים פרקים ,עובדות ומקרים מחיי אדם, הבאים בזה אחר זה כל אחד כדבר שלם בפני עצמו ,הנותן לאנוש כוח לזכור את כל מאורעות חייו וחליפותיהם". )שלום עליכם ,מתוך ספרו ’חיי אדם‘( כותבים חיים עדויות וסיפורי חיים של ניצולי השואה תושבי אזור אסופת עדויות זו מוקדשת לכם ,תושבי אזור .אנו העושים במלאכה ,ניגשנו אליה ביראת קודש ומתוך כבוד רב והערכה לכל האנשים שנטלו חלק בפרוייקטים שלפניכם .כבכל פעילות אנושית גם אסופה זו אינה נקיה ממגרעות ואולם היא זרועה ברצון טוב ובמסירות והיא נצרבה בליבנו .מדובר בתהליך של כארבע שנות עבודה ,אשר תוצאותיו נוגעות בזיכרון האישי והקולקטיבי של כל המשתתפים בו. האסופה מורכבת משלושה שערים: שער כותבים חיים שער שבע מזוודות שער תעודות זהות פרוייקט שנטלו בו חלק ניצולים ואנשי מקצוע בתהליך ממושך ,ובליווי והדרכה של הפסיכולוגית מיכל אהרונסון מעמותת ’אלה‘. פרוייקט שנטלו בו חלק שבעה ניצולים ביחד עם בני נוער מחטיבת הביניים ע“ש רבין ,ובמסגרתו העלו הניצולים על הכתב את סיפורם האישי .הסיפור הומחז והפך להצגת תיאטרון מרגשת בליווי בני בנוער .את המשתתפים בפרוייקט ליוותה העובדת הסוציאלית ד“ר דינה שייביץ .סיוע לפעילות ניתן ע“י עמותת אש“ל. ובו עדויות וחומרים שנאספו ע“י בית ניצולי השואה בישוב בעזרתן של מתנדבות ’מעגל נשים‘. על הראיונות ותהליך איסוף המידע שלומית בארי ,מתנדבת בפרוייקט ’כותבים חיים‘ שהשתתפה בתהליכי הראיונות עם הניצולים תושבי אזור והיתה פעילה באיסוף החומר ששימש אותנו בהכנת החוברת, מספרת על תהליך העבודה ועל החווייה האישית שלה: איסוף רסיסי זיכרון ושביבי מידע חבויים ,התחקות אחר רגעים בלתי נשכחים שנחרטו ולא ימחקו לעולם -אלו הם עיקרי המשימה שנטלנו על עצמינו .הזמן פוער חורים בזיכרון ולפיכך השתדלנו להיות נאמנים לאינפורמציה שנמסרה לנו ,ככל שיכולנו .ערכנו ראיונות וחזרנו וחקרנו ושאלנו שאלות ,הכל על מנת להגיע לאמת ,ויחד עם זאת נדמה כי לא נוכל לעולם להגיע לאמת. הנני דור שלישי לניצולי שואה וכמו כולם התוודעתי לנושא השואה במסגרות השונות, בבית הספר ,בתנועת הנוער ובצבא ,אך כמתנדבת בפרוייקט הזה נחשפתי לרבדים נוספים .למדתי על תקומה ,על היכולת ’לשכוח‘ ,ושאלתי את עצמי שאלות רבות .שאלתי מה צריך אדם כדי להתחיל הכל מההתחלה? אילו כוחות הוא צריך לאחר שאיבד את הכל? איך מתמודדים ,בונים ונבנים מחדש ומצליחים להעמיד דורות חדשים? עם אילו קשיים התמודדו הניצולים כשבאו ארצה ומדוע לא סיפרו את סיפורם? איך התמודדו עם רגשות האשם ,על כי משפחתם נספתה והם ניצלו? ומהיכן היכולת לחשוף את הסיפורים דווקא עכשיו ומדוע יש ניצולים שעדיין אינם מדברים על ימי המלחמה ההיא? במפגשים האישיים עם הניצולים היו לי מבטי העיניים למקור השראה ,דרכם למדתי רבות על חוזק ,על עמידות ועל אצילות .חשתי שאני משתוקקת לחברתם כדי לשמוע עוד ,לקבל עוד מידע ולהגיע אל עוד חלקיק בפאזל המורכב והייחודי של עלילות חייהם והשתלשלות המאורעות ,לדעת עוד על הישרדותם ועל התושייה שגילו בדרך .הניצולים רוצים מאוד לספר ורק חיכו שנשאל אותם ,והם שיתפו פעולה באורח מרגש .בראיונות שנערכו בטלפון ָח ַסר לי קשר העין ויחד עם זאת התעורר בהם הצורך לספר ולשתף ,וכך עלו גם צרכים אחרים שלהם .מעודד אותי לדעת שיש יחס אישי לכל ניצול בישוב ,אך יחד עם זאת כורח המציאות הוא לסייע בידם ,ולהמשיך לפעול ולחתור להגיע אל סיפורים חבויים נוספים ,סיפורים הזועקים לצאת אל האור .זוהי חובתינו כקהילה. אני מודה על הזכות שנקרתה בדרכי לקחת חלק בפרוייקט ’כותבים חיים‘ ועל והזכות להכיר את האנשים מקרוב .מי ייתן ונדע איך לְ ָש ֵמר ולהנחיל את סיפוריהם לדורות הבאים ,ולקרב בין צעירים ובין ניצולי שואה לטובת טיפוח המודעות לנושא השואה. ָא ְשׁ ַרי שזכיתי לתת את חלקי. 5 6 כותבים חיים כותבים חיים 7 שושנה בודיק "גַּן נָעוּלֹ .לא שְׁ בִיל אֵ לָיוֹ ,לא דֶ ֶרְך. גַּן נָעוּל -אָדָ ם. הַ אֵ לְֵך לִי? אוֹ אַ כֶּה בַּסֶּ לַע עַ ד זוֹב דָּ ם?" )רחל המשוררת ,מתוך ’גן נעול‘( שער ראשון :כותבים חיים פרק זה נכתב מתוך קרבה אישית שלנו המראיינים בני הדור השני לשואה ,דור שחווה סיפורי השמדה ומלחמה דרך עיני בני משפחתו .דור שצלקות צרובות בבשרו ,צלקות שהותירה השואה בקרב דור ההורים והסבים ,צלקות שנגעו גם בנו. הפרק נכתב מתוך נכונותם של הניצולים לספר שוב את זכרונות חייהם ,לפתוח את ליבם ולהראות תמונות אישיות ומסמכים ,ומתוך נכונות למגע מחודש עם הכאב האישי .שנים רבות לא ניתן היה לגעת בכאב .בין אם מתוך בחירה להגן עלינו ועל ילדוּתינו ובין אם מתוך הבושה שלוותה את קליטת הניצולים בחברה הישראלית ,בימים בהם נשאלה השאלה הכואבת :האם הלכו כצאן לטבח? השואה ניפצה אצל רבים מהניצולים את האמונה והחריפה את תחושת הבדידות האנושית ,בין השאר משום שהמרחב האישי אינו ניתן להעברה לאנשים אחרים .אנו ניסינו להתקרב מתוך חוויות ילדוּתינו ,מתוך הרצון להעביר רגשות אנושים של הניצולים ושלנו ,מתוך הבנה שהחמלה מאפשרת קשר רגשי בינאישי ויש בה כדי להרחיב ולאפשר מעט אמונה באדם .אפשרות זו היא הפתח לשיתוף הדורות הבאים ,בני הדור השלישי שחלקם שמעו על השואה בבית וחלקם בבית הספר ,כחלק ממערכת הלימודים. התהליך לא היה פשוט .גם הניצולים וגם אנחנו הרגשנו שאנו נוגעים בהרבה סבל וכאב ,וידענו שהמילים אינן יכולות לתאר את הזוועה .מתוך כך בחרנו בקשר הבינאישי .את תהליכי ההכנה והראיונות ליוותה באופן רגיש ומלא תבונה הגב‘ מיכל אהרונסון, פסיכולוגית קלינית מעמותת ’אלה‘. נינה אלנתנוב ,עובדת סוציאלית שלקחה חלק בראיונות עם הניצולים ,מספרת על החוויה מזווית אישית” :סבתא ברכה גידלה את אחיה של אימי ,גויסו נכדיה בבית המשפחה ,ובמהלך כל שעות היום הייתה עסוקה בטיפול בנו ,נכדיה .שני בניה ,יוסף ובנימין ֶ לצבא כדי להלחם בצורר הנאצי .הדוד יוסף חזר פצוע ונכה .הדוד בנימין נהרג .אף אחד לא אזר אומץ לספר על כך לסבתא ,ובכל לילה כשעלתה על משכבה היתה בוכה .היא חיכתה לשווא לשובו של בנה בנימין .מנקודת מבט של איש טיפול אני תוהה היום, אולי צריך היה בכל זאת לספר אז לסבתא את האמת על מנת שהאבל יעובד ,וכדי שתוכל להפרד מבנה .למלחמה הארורה היו גם צדדים אנושיים .בבית המשפחה נקלטו שתי משפחות נוספות שנמלטו מן התופת בפולין והיתה בכך משום תרומה לחינוך הערכי שמלווה את דרכי האישית והמקצועית כעובדת סוציאלית“. תוצאות התהליך מובאות כאן בפניכם בסיפורי הניצולים ,אליהם אנו מצרפים משאלת לב :יהיו נא זכרונותיכם ,מספרי הזכרונות, מבט לעולמכם וחלון בו תוכלו להשקיף עלינו ועל דור הנכדים שלכם .יהי נא מבטנו ערוץ לקשר בין דורי .תהיינה עיניכם הקוראים, שלחלקכם יש בוודאי נגיעה משפחתית בשואה -ראי למאורעות .כדברי המשוררת” :באת אלי את עיני לפקוח ,וגופך לי מבט וחלון וראי“ )לאה גולדברג’ ,סליחות‘(. שנת לידה 1921 :מקום לידה :קרקוב ,פולין שם נעורים :רוזה טאובמן הורים :יוליה וחנוך אח :אדם ,נרצח בידי הגרמנים בעל :משה צאצאים :דן ,יגאל )ז“ל( נכדים :נֹגה נינים :דריה גדלתי בקרקוב ברחוב סמוך לשער פלוריאנסקה .זכרונות ראשונים :שער עץ שאפשר להתנדנד עליו על אף שאסור ,בית חד קומתי עם חצר משחקים ארוכה ,באר עם משאבה .לא חסרה לי ֶח ְב ָרה על אף שהיינו היהודים היחידים ברחוב .כשהתחלתי ללמוד בבי“ס נתקלתי באנטישמיות והעבירו אותי לבי“ס אחר עם תלמידות יהודיות .בעיניי חלק מהמורים היינו בלתי נסבלות ,ויחד עם זאת המנהלת היתה בשבילי כמו קרן אור של הומאניות .היא הכניסה בנו ערכים ,לימדה אותנו פולנית וספרות ועזרה לי לְ ַפ ֵת ַח את הכתיבה שלי .מההתנכלויות בשנים ההן אני זוכרת אחת היטב :הייתי בת אחת עשרה ושני נערים גדולים היו מחכים לי מדי יום במסלול החזרה שלי בדרך הביתה כדי לקלל ולזרוק עלי אבנים .קניתי מדמי הכיס שלי אקדח פקקים קטן ובמפגש הבא איתם כבר לא ברחתי ,רק חיכיתי ,וברגע הנכון הסתובבתי ויריתי פקק בודד אל אחד הנערים .הגבה שלו נצבעה בצבע חום כהה .מאז היה ֶש ֶקט. בתור נערה התעניינתי מאוד בספרות ,בהסטוריה ,בגאוגרפיה .קראתי הרבה ,אהבתי לעסוק בספורט והצטרפתי לאגודת הספורט של ’מכבי‘ .אהבתי את פולין ,את התרבות והשפה ,אהבתי לטייל באזורי הכפר וההרים ולספוג את יופיו של הטבע .בחורף ביליתי עם אחי הצעיר ובן דודי בהחלקה על הקרח באגם הקפוא שבפארק ,קראתי ספרים של קארל מאי ודימיתי את עצמי לוִ ינֵ טוּ כשנלחמנו בכדורי שלג .נרשמתי לתיכון יהודי במגמת מסחר ,שם הצטיינתי במקצועות ההומניים ובספורט והייתי פעילה בגדנ“ע המקומי .כשסיימתי ללמוד התחלתי לעבוד במשרד אבל הייתי מתוסכלת והרגשתי מבוזבזת. בוקר אחד התעוררתי לקול פיצוצים ברחוב סמוך .המלחמה החלה וכפטריוטית פולנית התייצבתי מיד בלשכת הגיום ,שם אמרו לי שהם לא צריכים יהודים .שבועיים אחר כך ,פולין כפי שהיכרנו אותה כבר לא היתה קיימת יותר .אמא פתחה בית מלאכה קטן לדברי תפירה ועבודות יד ואבא ואני כתבנו בעיתון של הגרמנים תמורת מעט כסף .בגטו הידרדרה בריאותה של אמא וכך ניהלתי אני את בית המלאכה שעבד עבור גרמנים .קשה להאמין אבל ידעתי אז גם אהבה ראשונה .גֶ נֶ ק היה בחור יהודי נחמד שנהג לבקר אותי ,הכרתי את אימו והרומן נמשך כמה חודשים עד שהוא נלקח למטה הגסטפו ,שם נורה ונהרג. בגטו שרר רעב .קיבלנו חצי קילו לחם ליום ,ובתמונה שלא אשכח לעולם חילק אותו אבא לחמש פרוסות כולל פירורים .אנשים הוצאו מהבתים או נתפסו ברחוב ונשלחו למקום לא ידוע .אמרו להם שהם ’נשלחים לעבוד‘ .התמונה האחרונה שאני זוכרת מאבא ביום שלקחו אותו :הוא הולך ברחוב עם קבוצת אנשים ,פוגש ישישה שנשרכת מאחור ,אוסף אותה ועוזר לה ללכת .לקראת הטרנספורט הופרדתי מאמי ומאחי ,שנעליו הקטנות פצעו אותו וגרמו לו לצלוע .מישהו שנשאר שם סיפר לי אחר כך שחייל גרמני לקח אותו הצידה וירה בו .הוא גם סיפר שאמא עוד חיפשה אחריו זמן מה אחר כך .זו היתה הפעם האחרונה שמישהו ראה אותם. נשארתי לבד בגטו .יש בגטו מראות נוראים .ילדים בני שבע שומרים על בני ארבע שהוריהם נלקחו מהם ,וכמוני נשארו לבד .אני כבר מומחית לתפירת כותנות גברים וכך עברתי לעבוד בבית הסוהר מונטלופי .אני מקבלת אוכל ,עובדת ,ודרך החלון מתבוננת באנשים החופשיים והנורמלים בחוץ .מדי פעם בורח מישהו מהטרנספורטים וחוזר לקרקוב עם סיפורים מסמרי שיער שבדרך כלל אי אפשר להאמין להם .אני מחליטה לברוח ולהציל את עצמי ,מסתייעת בדודתי ומארגנת תעודות מזויפות ,ובניסיון הבריחה השני שלי אני מצליחה לצאת משם. נשלחתי לבת דודה בירוסלב ,אשה שנהגה לארח גברים ,שעל אף שחשדה בי שאני בעלת דם יהודי יותר מכפי שסיפרתי לה ,עדיין הסכימה לקבל ממני שכר דירה .אבל הגברים שבילו אצלה החלו לשים לב אלי וכשהרגשתי שסבלנותה פוקעת החלטתי לעזוב. מצאתי עבודה בטיפול בילד ממשפחה אמידה ,שם היתה אישה נוצריה אדוקה וטובת לב ולה בן יחיד ,קצין לשעבר באניה פולנית שבזבז את כספי הירושה ורוב הזמן היה שיכור .לאשתו היה מאהב גרמני איש גסטפו ,והבן היה בן שנה וחצי. הדמות הנורמלית היחידה שם היתה אחותו הציירת של הקצין שגרה בסמוך ,היא התעניינה בי ויצרנו קשר אנושי .ביליתי הרבה זמן עם הילד בגן הגדול של הבית וזה קצת עזר לי לחזור לעצמי ולא להיראות נפחדת כל כך .יום אחד הזהירה אותי הציירת שאחיה מספר לכולם על בחורה עם מראה יהודי שמתגוררת אצלו ויעצה לי לברוח .היא ואימה עזרו לי להשיג ניירות משופרים עם זהות חדשה וסדרו לי הזמנה לעבוד עבור הרייך בכפר בחבל ארץ שהיה פעם שייך לצ‘כוסלובקיה .אני צובעת את שערי האדמוני לשחור ועולה עם הרבה תקווה על רכבת עם בחורות ובחורים פולניים שהגרמנים שולחים לעבודה ,ומהר מאוד מתברר שהגרמנים שולחים את הרכבת לקרקוב כדי לבדוק קודם את ה’מתנדבים‘ הפולניים האלה .בחדר גדול מצווים עלינו להתפשט ואני נחרדת ממה שעתיד לקרות כאשר יתברר ששיער ראשי הצבוע אינו תואם את שיער הערווה שלי .מבט אחד בבנות האחרות שבחדר לא מותיר בי ספק :כולן יהודיות .אני חוששת שגרמנים שרק לפני חצי שנה עוד תפרתי להם בגדים יכירו אותי ,אבל המבחן עובר בשלום ואני מוחזרת לרכבת שממשיכה ליעד המקורי ,לא לפני שמספר לי השוטר שמלווה אותי שהבנות האחרות נורו כולן. ביום הבא אני בסלובקיה ,בכפר קטן על גבול צ‘כיה .זה היה עולם חדש ומקסים עם יערות והרים מסביב ,שמונה פרות ,שני סוסים ,תרנגולות וברווזים .עבדנו בשלג וכרתנו עצים והיו ימים בהם מצאנו על צמרות העצים ניירות כסף דקיקים שהשליכו המטוסים .ידענו ,הסוף קרוב .ברגעי חולשה הייתי מסתגרת ברפת ,בוכה ומדמיינת שאני היהודיה האחרונה שנותרה בעולם. הרוסים התקדמו והגרמנים העבירו את העובדים פנימה ,לתוך גרמניה .התותחים נשמעו קרוב יותר בכל יום ואני החלטתי לברוח שוב .בלילה הלכתי בין היערות ,חציתי את הגבול לצ‘כיה והגעתי לביתו של איכר שנתן לי מחסה .אחרי שנגמר הכל הוא ביקש לחתן אותי עם אחד משבעת בניו ,אבל הסברתי לו שעלי לחזור ולמצוא את משפחתי .כשהתחילו לנוע שוב הרכבות לקרקוב נסעתי בתקווה שאמצא שם מישהו ,אבל איש לא נותר בחיים. אחרי תקופת מה נסעתי משם ועליתי באופן בלתי ליגאלי לפלסטינה. 8 כותבים חיים כותבים חיים חנה סיני שלמה בלייר שנת לידה 1925 :מקום לידה :טיסלוק ,הונגריה שם נעורים :חנה סיני הורים :יהודה ומרים סיני ,נרצחו באושוויץ ב 1945-בעל :מיקלוש אחים :ליוויה ,אלוירה ,איבויה ,לנקה ,גוסטב ,שנדור וקלוש צאצאים :יהודה ודויד נכדים :רן ,תום ,שיר ,לי ,הדר ,ליאור ומרום נינים :ליאן ,גליה שנת לידה 1928 :מקום לידה :הנצידה ,הונגריה הורים :דוד ופאני אחים :משה-יצחק ,אירן-פירחה ,יולי-יפה ויהודה-בונדי אישה :טובה צאצאים :דוד ,יהושע ,שושי ויצחק נכדים :עומר ,מרווה ,עינב ,אלעד ,רותם ,מרים ,מאיר ,גיא ,ניצן ,טל ,בן ,איתי ורום אני זוכרת ילדות יפה ,חיים טובים ומאושרים .כשנכנסו הגרמנים לא נתנו לנו לסיים את בית הספר ואני כבר השלמתי בגרויות באופן פרטי .לא האמנו שמשהו רע יכול לקרות לנו .הייתי בת 19בשנת ‘45כשהגרמנים הורו לכל היהודים להתכנס בבית הכנסת בעיר טיסלוק ,שם היינו כל הלילה .בבוקר העבירו אותנו לגטו נירטהזה שם שהינו כשבועיים ועבדנו באיסוף תפוחי אדמה בשדה .שבועיים אחר כך העלו אותנו על רכבות לאושוויץ. הדרך הייתה קשה מאוד .נסענו במשך חמישה ימים ,שמונים איש בקרון שהיו בו שני דליים ,האחד למים והאחר שימש כשירותים .מלבד סבא וסבתא היינו שם כל המשפחה, וכשהגענו לאושוויץ הפרידו מיד בין הנשים והגברים .לא ידענו את זה אבל את הצעירות שלחו לחיים ואת הזקנות למוות .הוכנסנו למקלחות והצטוונו להוריד את כל הבגדים, לא התקלחנו בכלל ,קיבלנו שמלות של אסירות ונשלחנו ללאגר ,לביתן .10מדי יום הוציאו אותנו לספירה .עמדנו מסודרות בחמישיות ממש מול הלאגר של הגברים וערב אחד בשעת בין ערביים ,התקרבה לשם אחותי כשלפתע יצאו אבא שלי ואחי מבין השורות והחלו לצעוד לעברינו. היינו בהלם ,אחותי ואני ,ועמדנו מאובנות כפסלים .הגרמנים שראו את זה מיד התנפלו על אבא והיכו אותו ואת אחותי. אבא מת מהמכות מול עינינו ,אחותי נשארה בחיים אך נפצעה .הכנסנו אותה בחזרה ללאגר .לא לקח לנו זמן רב להבין שאמא שלי ושני ֶא ַחי נלקחו למשרפות. ספרו אותנו 3-4פעמים ביום והארובות של המשרפות לא הפסיקו להעלות עשן לרגע .יום אחד נלקחה בת דודתי שהייתה איתנו בלאגר ע“י האס אס .לא ידענו מה קורה איתה ,אבל שבועיים אחר כך היא נזרקה בפתח הלאגר שלנו ,חסרת חיים כמעט .למחרת אספו את גופתה עם עגלת המתים .לא עבדנו .בכל פעם שהיו חסרים אנשים לתאי הגזים היו לוקחים כמה מאיתנו ואומרים להן שהן הולכות לעבוד. אחרי חודשיים לקחו אותנו לעבוד אצל איש זקן אחד בבית חרושת .הכניסו אותנו למקלחת, נתנו לנו בגדים ונעליים ואחר כך לקחו אותנו לחרוט מספר על הזרוע .לאחותי ולי הם נתנו דסקית ,המספר שלי היה .7981חיכינו שייקחו אותנו לעבוד אך משום מה זה לא קרה .הוכנסנו ללאגר ריק שם נשארנו כשלושה שבועות ,כשאנו שותות מים משלוליות הגשם .הרבה מתו שם וכל הזמן החליפו את החלשות והמתות בנשים אחרות .היינו שם 150נשים .יום אחד לקחו אותנו להתקלח וידענו מיד שזה עומד להיות הסוף ואנחנו הולכות לתאי הגזים .באוויר היה ריח נוראי של גאז .עמדנו צמודות אל הקירות בבהלה גדולה והדלת נסגרה וננעלה אחרינו .אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את האימה שנפלה עלינו. לפתע נפתחה הדלת .הגרמנים נכנסו והוציאו אותנו החוצה בהצלפות השוטים שלהם ,ואז גילינו שהאיש הזקן שקיבל אותנו בזמנו לעבודה בבית החרושת שמע שנשלחנו לתאי הגזים ,והגיע ברגע האחרון להוציא אותנו משם .לקחו אותנו למקלחת אמיתית והוא לקח אותנו לעבודה בבית חרושת לנשק בהורנבורג ,ליד המבורג .הייתי שם חודשיים וחצי. כשהחזית התקרבה אלינו העבירו אותנו לבנדורף ומשם לאוקסנצול ולגנהורן .עם האוכל שנשלח ע“י אסירים יהודים קיבלנו גם גזרי עיתונות כדי שנוכל לדעת מה מצב המלחמה. לבסוף הגענו לבוכנוולד שם השאירו אותנו על הרכבת .בכל יום ירדנו מהרכבת ,הורדנו את הגופות וחפרנו להן בורות. אכלנו מעט גידולי אדמה שמצאנו בסמוך לרכבת .יום אחד ציוו עלינו הגרמנים לחפור בורות גדולים יותר גם לגופות וגם לנו .הם העמידו אותנו בשורה בצמוד לבור וירו בנו, אך מכיוון שהייתי המתורגמנית של האס אס הם פסחו עלי. תוך כדי הרצח הזה הופיע שליח על אופנוע שעליו התנוסס דגל שוויצריה ,נתן לאיש האס אס שלנו מעטפה ושוב העלו אותנו לרכבות עם מכות שוטים .לא ידעתי לאן אנו נוסעים. בכל קרון היה איתנו חייל אס אס .הם רצו לתת לנו את הבגדים החמים שלהם אבל אני סירבתי לקבל .ידעתי שהם רוצים להציל את עצמם לקראת הסוף .אחרי שלושה ימים הגענו לשטוקהולם ,שבדיה .את החיילים הגרמנים שלחו בחזרה לגרמניה ואנחנו נלקחנו על ידי אחים ואחיות ,ונסענו באוטובוס נוח ומרווח למקום בו קיבלנו טיפול וחיטוי .אחר כך נלקחנו לאצטדיון גדול שם היינו עד יוני .שקלתי 32קילו. בשנת ‘47נישאתי למיקלוש סיני ,אותו היכרתי עוד מימי בית הספר היסודי .השבדים ערכו לנו חתונה יפה .עליתי לישראל בשנת .‘49 שלמה למד בבי“ס חילוני ובשעות אחה“צ למד ב’חדר‘ שבעיירה .את האנטישמיות הוא זוכר היטב’ ,צרות‘ עם הגויים היו עניין שבשגרה וכבר בהיותו ילד היה מעורב איתם בקטטות ובמאבקים .בגיל צעיר החליט כי לא יהיה יהודי רכרוכי שאינו יודע להגן על עצמו ולשם כך החל להתאמן ולהתאבק עם אחיו הגדול .כשטבל במקווה גילה את כוח ההתנגדות של המים ,התאמן שם וחיזק את גופו .הוא היה ילד חזק שידע להגן על עצמו והיה בטוח בכוחו וביכולתו ,ולמרות זאת תמיד שמר על גבולות ומעולם לא הייתה בו אכזריות כלפי הגויים ,תכונה שלדעתו ירש מאביו. בחודשים מרץ-אפריל 1944גויס אביו של שלמה לעבודות כפייה .על היהודים הוטלו גזירות :טלאי צהוב ,הגבלות על המסחר ,הגבלות על נסיעות בין הערים והכפרים וכמובן המעבר לגטו .בני המשפחה הגיעו לגטו בקרבת עיירת מגוריהם שם שהו מספר שבועות ,ולאחר מכן הועברו לגטו אחר ליד העיר דברצן .מגטו דברצן נשלחו לסנט לורנץ )מרחק של כ 18-ק“מ מדברצן( ומשם ברכבות לאוסטריה .על שיירת היהודים בדרכם בין גטו אחד למשנהו שמרו ז‘נדרמים הונגרים ,שעשו מלאכתם נאמנה והכו ביהודים ללא רחם עם שוטים וקתות רובים. כשהגיעו לאוסטריה עברו חיטוי ונשלחו לעבוד בחווה חקלאית .העבודה בשדות שם הייתה קשה ונמשכה עד דצמבר .1944 אח“כ פוצלו היהודים לשתי קבוצות, חלקם נשלחו לאושוויץ ואילו השאר ובתוכם שלמה ובני משפחתו נשלחו למחנה ברגן בלזן ,שם שוכנו כולם בצריף ארוך ,מזוהם ומלא כינים. הקבוצה של שלמה זכתה ליחס מועדף במחנה וחיה בנפרד משאר היהודים .הגרמנים דאגו שהם יֵ ָראוּ טוב יותר והסיבה לכך לא הייתה ידועה אז ,עד שהגיע טרנספורט של יהודים מבודפשט ,שסיפרו כי מסתובבת שמועה על החלפת שבויים .רק מאוחר יותר הם הבינו כי נשמרו כבני ערובה לצורך החלפתם בטמפלרים שחיו בארץ ישראל. למרות זאת החיים במחנה היו קשים .האסירים היו עסוקים במשך כל היום במחשבות על אוכל ובניסיונות להשיג פת לחם כדי לשרוד .מחלות כמו טיפוס ודיזנטריה פגעו כמעט בכולם .תמונות המריצות העמוסות בגוויות שהוצאו מהצריפים ומהמשרפות מלווֹת את שלמה עד היום. שלמה היה נער צעיר ובריא ,חזק לא רק בגופו אלא בעיקר ברוחו .גם בימים הקשים ביותר כשסבלו היה קשה מנשוא יחל לפגוש את משפחתו וראה לנגד עיניו את אביו ואחיו ,שנלקחו לעבודות כפייה .מעולם לא איבד את הרצון לחיות ובמקום הרחוק והארור ההוא למד מהו כוחה 9 של התקווה .בימים ההם נחרטה בו ההבנה כי מקומו של יהודי הוא בארץ ישראל. באפריל 1945לקראת סיום המלחמה ,הבינו הגרמנים שעסקת חילופי השבויים כבר לא תתבצע ולכן העבירו את הקבוצה ברכבת לאזור מגדבורג ,על גדות נהר האלבה בגרמניה .התבוסה הגרמנית הייתה ודאית וברורה גם לחיילים הגרמנים ששמרו על הרכבת ,ומתוך תחושת הפחד והידיעה כי קיצו של הרייך קרב הם החלו לנהל מו“מ עם מנהיגי היהודים שברכבת ,כשהם מבקשים מהם להעיד בפני החיילים האמריקאים שהיו בקרבת מקום על כי נהגו ביהודים ברחמים ובכבוד .בשלב מסוים ברחו הקצינים הגרמנים ליער והרכבת נשארה ללא שמירה .בבוקר ה 13-באפריל נע כׂח של שני טנקים אמריקאים מגדוד השריון 743לכיוון נהר האלבה ליד מגדבורג .באזור תחנת הרכבת הבחינו מפקדי הטנקים ג‘ורג‘ גרוס וקרול וולש במספר דמויות משוטטות שהחלו לרוץ לכיוונם .היו אלו היהודים הניצולים מברגן בלזן ובהם בני משפחת בלייר .כשהתקרבו אל הרכבת התגלתה בפניהם הזוועה: ”היו שם כ 2,500-אנשים ,שלדי אדם דחוסים כסרדינים ,חולים, מורעבים ומוכים ,חלקם כבר מתים“ ,ספרו אחר כך. אחרי השחרור חזרה המשפחה לעיירת מגוריהם בהונגריה ,שם נודע להם מפי אלה שזכו לחזור כי אחד האחים נפטר במאוטהאוזן ולמרות שנראה בחיים ביומה האחרון של צעדת המוות ,לא שרד את המסע. לגבי האב הגיעו ידיעות כי הוא היה במינה ליד דברצן ,ניסה לברוח מהמחנה עם עוד 75איש ,נתפס והוצא להורג .שלמה ,אימו ושלושת ֶא ַחיו הגיעו למחנה מעבר בגרמניה ומשם עלו ארצה בשנת 1947עם האנייה ’אקסודוס‘ .אחרי המאבק עם האנגלים והמעבר לקפריסין ,עלה שלמה ארצה במסגרת עליית הנוער עם תנועת בני עקיבא .בשנת 1952נשא לאישה את טובה לבית וייס ,ניצולת שואה גם היא. )תמונות שחרור רכבת הניצולים מברגן בלזן צולמו ע“י חיילי הצבא האמריקאי( 10 כותבים חיים כותבים חיים יעקב מנדולה ג‘ורג‘ היימן שנת לידה 1926 :מקום לידה :דג‘ ,הונגריה הורים :גרשון וגיטל לבית רוזנפלד אחים :פבל ,יוסף ואווה אישה :וורה צאצאים :גילה ויואל נכדים :גיא ,אפרת ,יותם ,מור ואור שנת לידה 1919 :מקום לידה :דברצ‘ן ,הונגריה הורים :דג‘ו היימן ושרלוטה היימן לבית בלייר אח :פרנץ‘ ,נלחם ונפצע בחזית .היה בן 31כשנרצח ביחד עם הוריו אישה :מורגיט שפיצר בת :מרתה נכדים :ירון ,יאיר ויניב נינים :אחינועם-שרה ,איתמר-שלמה ,אורי-אסתר ,שיר-נחמה יעקב זוכר את אירועי המלחמה כנער .כבר ב– ‘39חש את האנטישמיות מצד השילטון והאוכלוסיה ההונגרית ואת החוקים החדשים נגד היהודים .כשנכבשה הונגריה ב ‘44-הופרדו היהודים מהאוכלוסיה וסומנו בטלאי הצהוב .בערי השדה הם רוכזו בגטאות ורכושם הוחרם, ומשפחתו של יעקב נשלחה למחנה ריכוז .הם הובלו בשיירות ארוכות במשך שעות רבות והחלשים נורו בדרך .יעקב זוכר את ההונגרים מלווים את ההולכים בקריאות לעג ושמחה לאיד. במאי ‘44החלו המשלוחים של יהודי ערי השדה מהגטאות לאושוויץ\בירקנאו ,בהנהגת אייכמן .אימו ואחותו של יעקב ,דודיו, דודותיו ובני דודיו וכל משפחתו המורחבת -כולם נרצחו שם .רק אחותו הצעירה ושני בני דודים שרדו .עד יולי ‘44נרצחו באושוויץ 450אלף יהודים הונגרים .מיהדות הונגריה נותרו מאה אלף יהודי בודפשט ובהם גם יעקב בן השמונה עשרה ,שגוייס במאי לעבודות כפייה בחפירת מנהרות תת קרקעיות לשימוש הטנקים הגרמניים. העבודה היתה בתנאים לא אנושיים ,כשהחפירה מתבצעת באיזמלים ובפטישים ידניים וכשהנשימה קשה מאד .הפסקות כמעט ולא היו ורבים מאד לא החזיקו מעמד ומתו. באוקטובר ‘44העלו הגרמנים לשלטון את סלושי ,ראש מפלגת צלב החץ שהייתה גרועה מהמפלגה הנאצית .יעקב זוכר היטב את היום בו אסף סלושי את כל יהודי בודפשט בבית חרושת ללבנים על גדות הדנובה .אנשי צלב החץ השתוללו ברחובות בודפשט ,אספו זקנים, נשים וילדים וירו בהם על גדות הדנובה .מי הנהר נמלאו בגופות צפות והוא כונה ’תעלת המוות‘. כשהתקרבה החזית הרוסית ממזרח החלו הגרמנים להוביל יהודים מערבה אל בת הברית אוסטריה .ב 25-באוקטובר החל יעקב את צעדת המוות הראשונה שלו מהונגריה לצונדור שבאוסטריה ובכל לילה צעד שלושים ק“מ .ביום הם ניקו את הכבישים לטובת שיירות הטנקים הגרמנים .אוכל כמעט ולא היה אלא רק מה שמצאו בשדות .רבים מאד נותרו בצד הדרך. בצונדור הוא עבר סלקציה שאחריה החולים ’נעלמו‘ והנותרים הובלו בקרונות משא ,שמונים בכל קרון ,ובמשך ימים הוסעו קדימה ואחורה ,ללא מזון או מים .אחת ל 48-שעות הוכרחו היהודים לפנות את המתים .בדצמבר ‘44הם הגיעו למחנה ההשמדה ’מאוטהאוזן‘ שבאוסטריה ומיד עברו ריסוס נגד כינים ,הופשטו מבגדיהם ,ראשיהם גולחו ולכל אחד הוצמד תג עם מספר ומשולש צהוב .מספרו של יעקב היה .114970החיים במחנה היו סיוט מתמשך .מדי יום נערכו מסדרים בהם עמדו במשך שעות בקור עז ובלבוש דק שלא התאים למזג האוויר החורפי של ההרים האוסטריים .המזון ליום עבודה שלם כלל פרוסת לחם אחת עם מרגרינה וקפה שחור. מדי יום הלכו לעבוד במחצבה שבסמוך למחנה ,שם היה עליהם לעקור אבנים גדולות ולהוביל אותן במעלֵ ה 169מדרגות ואח“כ להוביל אותן בחזרה ,כל זאת ללא שום מטרה ורק כדי להתעלל בהם .יעקב זוכר את הרעב הקשה וגם את המפקד הגרמני שידע עד כמה הם רעבים ואהב במיוחד להתעלל בנערים היהודים .הוא נהג לשפוך את תוכן סיר האוכל על הריצפה וכשהנערים המורעבים היו מתנפלים על האוכל הוא היה משסה בהם את כלבו .הוא היה מכה אותם בשוט וכך נשארו ליעקב כמה ’מזכרות‘ ממנו ,אף שבור וכמה צלקות על הגב .הסבל הרב ואי הידיעה לגבי גורל בני משפחתו גרמו ליעקב ייאוש רב והוא ניסה להתאבד בשלוש הזדמנויות ע“י מגע בגדר החשמלית ,וניצל רק כי הגדר לא הייתה מחושמלת באופן קבוע. בינתיים התקרבו האמריקאים לאוסטריה ובמרץ ‘45הוצאו היהודים ממאוטהאוזן ,נערכה סלקציה ומי שהיה חלש נורה מיד .הנותרים ובתוכם יעקב הוצעדו בצעדת מוות לכיוון גונסקהאן ובמשך ימים צעדו כחמישים ק“מ בכל יום .רבים מאד נפחו את נשמתם בצעדה זו וכשהגיעו ליעד הוכנסו לצריפים בהם הקור העז ,הצפיפות ,המחסור במזון והמחלות גבו מחיר נוסף. במוצ“ש החמישי במאי ‘45נשמעו יריות במחנה גונסקהאן .כולם חשבו שהגרמנים באים לחסל אותם סופית אבל היו אלה חיילי הצבא האמריקאי שבאו לשחררם .רבים מהיהודים החלו לברוח תוך כדי צעקות ”אנחנו משוחררים!“ ,אי הסדר היה נוראי ,חלק נדרסו למוות תוך כדי הריצה לקראת המשחררים ,חלק התנפלו על המזון שהגרמנים השאירו במחסנים ורבים מהם מתו .גם יעקב עמד להתנפל על האוכל אבל יהודי מבוגר שהכיר אותו עוד מבית הוריו מנע זאת ממנו .הוא היה בן תשע עשרה ושקל עשרים ושמונה ק“ג וכשראו אותו החיילים האמריקאים היו בטוחים שהוא מת .חייל אחד לא ויתר ולקח אותו לבי“ח אמריקאי בעיר האוסטרית וולס ושוב ניצל יעקב בנס. בביה“ח קיבל הזנה תוך וורידית ברגליים ,משום שלא ניתן היה למצוא ורידים במקומות אחרים בגופו .גם משם לא שרדו רבים ומדי יום הוצאו הגופות אל שערי ביה“ח ונאספו לקברי אחים. לאחר שלושה חודשי החלמה יצא יעקב מביה“ח .הניצולים קיבלו תעודות זהות זמניות וניתנה להם הברירה לחזור לבתיהם או לעלות לישראל במסגרות הבריגדות .יעקב שהחליט לחזור הביתה כדי לגלות מה עלה בגורל משפחתו מצא את הבית תפוס בידי השכנים ההונגרים .את משפחתו לא מצא .בודד מאד הוא הצטרף לפלמ“ח חו“ל ועזר לקבץ יהודים ניצולים שנדדו באירופה מחפשים את בתיהם ומשפחותיהם ,ולאסוף אותם למחנות עקורים בהמתנה לעליה לישראל .במחנה העקורים בווינה פגש את ורה לבית ליבוביץ אך דרכיהם ניפרדו .ביולי ‘48 הוא הגיע לארץ לבדו מאיטליה ,גוייס לצה“ל שזה עתה קם ושירת כמקלען מס‘ 1בגדוד 9של ’חיות הנגב‘ .המ“מ שלו היה מוטה גור שקיבל את הפיקוד על המחלקה כי ידע לדבר אידיש. הוא השתתף בקרב על שיחרור באר שבע .ב– ‘50פגש יעקב שוב את חברתו ורה שגרה עם באזוֹר המשוחררת ,הם נישאו ונולדו להם שני ילדים .הוא שירת בצבא הקבע עד שנת משפחתה ַ באזוֹר. ‘80וכיום הוא גמלאי וחי עם רעייתו ַ ג‘ורג‘ היה סטודנט להנהלת חשבונות בן 25כשהגיעו הגרמנים ב .‘44-הוא טוען שתמיד חווה אנטישמיות ושמע הרבה את הקריאה ’יהודים מלוכלכים‘ .הוא נזכר שבגיל 12זרקו עליו אבן כשיצא מבית הספר היהודי ושהיו גם פוגרומים .אחיו למד הנדסה חקלאית ובאוניברסיטה היו צועקים לו שילך לפלשתינה .ג‘ורג‘ זוכר גם מכות. הוא מספר :לא הייתה לנו ילדות טובה .ב ‘39-גייסו אותי לצבא ההונגרי ושנה לאחר מכן יצא חוק שיהודים עם בעיה בריאותית מחויבים לשרת בצבא רק שלושה חודשים .סבלתי שם מאוד בגלל בריאות לקויה ולשמחתי שוחררתי אחרי שלושה חודשים ,ב 30-בנובמבר .זה היה יום שבת וכבר באותו היום קיבלתי צו לעוד שלושה חודשים .אחר כך החזירו אותי לשירות שוב ושוב ,ובכל פעם אמרו לי” :יהודי מלוכלך ,אנחנו עוד ניפגש“. בשנת ,‘42ביום כיפור ,גייסו אותי שוב ושלחו אותי ברכבת לטרנסילבניה ,שם היינו עד ינואר .לקחו אותי עם עוד עשרה יהודים לחזית לוורונג‘ ,נתנו לנו מקלות של שלושה מטר ושלחו אותנו לפוצץ מוקשים .מתוך הקבוצה נשארנו שניים בחיים .אני נפצעתי ועד היום איני שומע טוב .עד פברואר ‘44הייתי בבית חולים עם רסיסים בצוואר ,שם עברתי שלושה ניתוחים. באפריל ‘44הכניסו אותנו לגטו בדברצ‘ן שם עברתי ניתוח נוסף .חודשיים אחר כך לקחו את כולנו בעגלות לרכבת ,הייתי חבוש וטרם החלמתי לגמרי מהניתוח האחרון .באותו היום יצאו שלושה טרנספורטים ,מעל לעשרת אלפים משפחות .הרכבות נסעו ישר לאושוויץ ואילו הרכבת שלי נסעה לשטרסוב ,קרוב לוינה .הורי נלקחו לאורדיה ומשם לאושוויץ ,וברבות הימים סיפר לי מכר שהיה איתם על נסיבות הירצחם. למזלי הגדול לא הגעתי לאושוויץ .אילו הייתי מגיע לשם וד“ר מנגלה היה רואה אותי עם התחבושת הוא היה שולח אותי למות. בווינה עבדנו עבור הצבא הגרמני בבית חרושת ליצור טילים .במקום הוחזק רופא יהודי בן 83מדברצ‘ן שהתעקש שאעבוד איתו ,והגרמנים שכיבדו אותו מאוד נמנעו מלשלוח אותי לאושוויץ .כך ניצלתי ממוות שוב .קיבלנו אוכל גרוע מאוד ,בניגוד לשאר השבויים הלא יהודים שקיבלו אוכל טוב יותר .עבדנו משבע בבוקר ועד שבע בערב ללא אוכל ושתייה .ביום ראשון הייתה מנוחה. 11 בינואר ‘45התחילו הרוסים להפציץ את המפעל .באותו יום ראשון הודיעו לנו שעלינו לצאת לעבודה ,ורגעים ספורים אחרי שיצאנו הופצץ הבניין בו גרנו .יצאנו לווינה לעבוד ולאחר מכן לשטרסבורג .בחודש מרס עמדו לשלוח אותנו למחנה השמדה ,כבר הכניסו אותנו לרכבות ונעלו את הדלתות ואז נשמעה אזעקה .הגרמנים ברחו והשאירו אותנו נעולים בתוך הקרונות ,האמריקאים הפציצו את המסילה והקרון הצמוד אלינו ספג פגיעה ישירה .ההדף העיף את הקרון שלנו ,שלמזלנו נפל ישר ולא התרסק, וכשהדלתות נפתחו גילינו שהגרמנים והרוסים נלחמים זה בזה ואנחנו בתווך .כך זה היה ארבעה ימים תמימים עד שהרוסים ניצחו .הם נתנו לנו מעט אוכל והודיעו שבכוונתם להשמיד את המחנה שלנו ושתוך שלושה שבועות עלינו להתפנות מהמקום .נסעתי הביתה. התחנה הראשונה בדרכי הייתה ברטיסלאבה, סלובקיה ,שם הכניסו אותי מיד לבית חולים על אף שהתחננתי שישחררו אותי .רק אחרי שהוחתמתי על הסכם המשחרר אותם מאחריות ,השתחררתי ונסעתי לבודפשט ,שם שמעתי לראשונה על אושוויץ .ב 8-במאי הגעתי לדברצ‘ן ,שם אושפזתי שוב בבית חולים .מעולם לא תיארתי לעצמי ששוב לא אראה את משפחתי .כבר ב ‘44-סיפרו לנו פליטים פולנים על מה שקורה אבל לא האמנו שזה יכול לקרות גם לנו בהונגריה. ב 8-במאי ‘47נישא ג‘ורג‘ למורגיט שפיצר .אשתו הייתה בהריון כשהשניים רצו לעלות לארץ ישראל .הם נתפסו ונשפטו למאסר כשניסו לעבור את הגבול בפעם הרביעית ,ולאחר שנתנו את כל כספם לאדם שהיה אמור להדריך אותם אך נתפס גם הוא .ג‘ורג‘ ישב שמונה חודשים בכלא ואשתו שישה חודשים ,שם גם ילדה את ביתם. גם אחרי המלחמה הוא לא שבע נחת .לא פעם סבל מגילויי אנטישמיות במקומות העבודה והתקשה למצוא מקום שיקבל אותו .לבסוף קיבל אותו לעבודה מר שוויץ שנדור .ג‘ורג‘ מספר בהתרגשות גדולה שלפני מותו ביקש שנדור לכתוב על המצבה שלו” :שוויץ שנדור ,מספר ,11734מי שהיה בחמישה מחנות השמדה“ ,ומוסיף :הוא היה איש גדול ומיוחד ,אולי האיש הכי מיוחד שפגשתי. ג‘ורג‘ עלה עם משפחתו לישראל בשנת .1964 12 כותבים חיים כותבים חיים זהבה בן ששון לובה מלך שנת לידה 1932 :מקום לידה :בריצ‘בה ,רומניה שם נעורים :גולדה גלמן הורים :חיה וזאב )ולוולה( גלמן אחים :מלכה ,מרדכי ,דב )ברל( בעל :אליהו צאצאים :אסתר וחדווה נכדים :יעל ,שי ,עופר ,איתמר ואלעד שנת לידה 1929 :מקום לידה :הולשאני ,פולין שם נעורים :טרבסקי הורים :סטסיה ושמואל ,נספו שניהם אחים :שרה ומנחם ,נספו שניהם בעל :יהודה צאצאים :שמואל ,טובה ושייקה נכדים :תשעה נינים :שבעה נולדתי בעיירה הקטנה בריצ‘בה באזור בסרביה שברומניה .אבי היה סוחר תבואות אמיד .רוב תושבי העיירה היו יהודים והתנהלו בה חיים יהודים תוססים .אני זוכרת את התיאטרון האידי, את אבא קורא עיתון באידיש .לא היינו דתיים אך הבית היה כשר ובשבתות ובחגים הלך אבא לביה“כ ואמא אפתה חלות שבת והכינה תבשילים מיוחדים .הייתה לנו ספריה גדולה ואני זוכרת משם בעיקר את כתבי שלום עליכם. ֶא ַחי הגדולים למדו בגימנסיה והיה ברור שימשיכו לאוניברסיטה אך המלחמה קטעה את החיים של כולנו. בסוף שנות ה 30-התחלף השילטון ברומניה והאנטישמיות גברה, האזור בו גרנו עבר תהפוכות והיתה אווירת פחד מהגויים .בקיץ ‘40 כבשו הרוסים את בסרביה והשינוי הורגש מיד .הם שלחו לסיביר את כל מי שנחשד בהתנגדות לשלטון ובהם גם סוחרים ובעלי הון, ואנו חששנו מאד .אין לי מושג איך שרד אבא את הרוסים. בקיץ ‘41חזר הכיבוש הרומני לבסרביה .אמא שעברה את הפוגרום בקישינב כילדה קטנה, רצתה לברוח לרוסיה עם הרוסים הנסוגים אך אבא סרב .התקופה ההיא זכורה לי כתוהו ובוהו: הצבא הרומני החל להסתובב בעיירה ,קצינים נכנסו לבתים לבדוק תכולה והגיעו שמועות על גרוש יהודים והחרמות רכוש .אף אחד לא תיאר לעצמו לקראת מה אנו הולכים. ביולי גורשנו מהבית .הייתי בת תשע .הז‘נדרמים הרומנים הובילו אותנו מזרחה לסגירוצה שברומניה שכבר היתה ריקה מיהודים .הוכנסנו למתחם ביה“כ במהלומות קתות רובים ולאחר חיפוש הוחרמו הכסף ,הזהב והתכשיטים .אני זוכרת אלימות קשה ופחד אבל יחד עם זאת גם תקווה ,אבא ואמא עדיין איתנו .מסגירוצה הובלנו לקוסאוץ ואח“כ שוב לסגירוצה ,שם נאספו הצעירים והגברים עם המראה החרדי והוכו מכות רצח .אחי מרדכי היה ביניהם .משם הלכנו יום ולילה עד שהגענו שוב ליער קוסאוץ .אני זוכרת שם בור גדול ,חי ונושם .הרבה טרנספורטים עברו שם ויהודים רבים נרצחו והושלכו לבור ,חלקם בעודם בחיים .היה שם הרג פראי. חלפו בנתיים כחודשיים מהגירוש .התחילו מחלות ומגיפות וסבלנו רעב נורא ותת תזונה .הסתיו הגיע ואיתו הימים והלילות הקרים .היינו שם כשלושה שבועות ,להערכתי .משם הצעידו אותנו לעיירה ורטיז‘ן ,ששכנה בגדה הרומנית של נהר הדנייסטר .זו היתה עיירה עם רוב יהודי ולאחר שהרומנים רצחו את כולם הם הפכו אותה למחנה מעבר ליהודים בדרכם לטרנסניסטריה .מצאנו שם חלק מבני המשפחה .אני זוכרת תוהו ובוהו גדול ורעב קשה שלא מאפשר לחשוב על שום דבר פרט לאוכל .אחי מרדכי לא הצליח להתאושש מהמכות שקיבל .ההליכה היתה לו קשה וכפות הרגליים שלו קפאו .אבא והדודים סחבו אותו .חלק גדול מהמשפחה לא שרד את תלאות הדרך ורבים מתו מתשישות וממחלות עוד לפני שהגענו לטרנסניסטריה .מוורטיז‘ן הצעידו אותנו לתוך טרנסניסטריה עד לאובודובקה שבאוקראינה .בסוף ) ‘41חצי שנה מהגירוש( הגענו לקולחוז ליד אובודובקה ,שם ריכזו את היהודים שנשארו בדיר חזירים עזוב .אבא ואמא לא שרדו את הרעב ותלאות הדרך ומתו שניהם בתוך חודשיים .מהמשפחה המורחבת והגדולה נשארו אך מעטים .הגברים היו מסתובבים במחנה עם מריצה ואוספים את המתים ,שנקברו אח“כ בקברי אחים .כל השדות באירופה ספוגים בדם יהודים והחיטה ממשיכה לצמוח. אחיה הצעירים אחרי שאבא נפטר. אחותי מלכה בת ה 18-נשארה לטפל בשלושת ָ באביב ‘42השלגים מפשירים ומלכה מתחתנת עם מאיר הנדל יליד צ‘רנוביץ‘ ,גם הוא בין המגורשים לאובודובקה .מאיר מבוגר מאחותי ועוזר לה ככל יכולתו בטיפול בנו. הצבא הגרמני סופג בינתיים מפלות בחזית המזרחית .אובודובקה ישבה על ציר מרכזי בו עברו שיירות של הצבא הגרמני ואחי דב שהיה בן 12ושובב גדול ,הסתובב סביב השיירות כדי להשיג מעט אוכל או כל דבר שימושי אחר .בדצמבר ‘42היה הקרב על סטלינגרד בעיצומו וגברים צעירים רבים נלקחו מהמחנה כדי לסייע בבניית גשרים בניקולייב .גם את מרדכי לקחו ומשם הוא כבר לא חזר יותר .מעדויות של אנשים שחזרו משם אנחנו יודעים כי הגרמנים ירו בו מיד כשהתברר שהוא לא יכול לעבוד. לקראת סוף ‘43התארגנו הקהילות היהודיות שנותרו ברומניה לאסוף יתומים מטרנסניסטריה, ואחי דב הצטרף אליהם )הקבוצה נקראה ’ילדי טרנסניסטריה‘( .אני נשארתי עם אחותי ובעלה. הייתי קטנה ואחותי פחדה לשלוח אותי עם הקבוצה .תנאי החיים היו קשים והגעגועים להורים לא הרפו .לקראת סוף ‘44יצאו פרטיזנים מהיערות וספרו על מפלת הגרמנים בסטלינגרד .לא ’שוחררנו‘ כמו במקומות אחרים לשם הגיע הצבא האמריקאי או הצבא האדום ,רק הפרטיזנים אמרו לנו שאפשר לצאת ולחזור הביתה .שוב החל המסע ברגל .יצאנו מטרנסניסטריה בחורף ולקראת פסח הגענו הביתה לבריצ‘בה ,שם גרו בביתנו גויים שמאוד לא שמחו לקראתנו .אני זוכרת שכל כך התרגשתי לראות את כל מה שהשארנו שם ,את הרהיטים ,הספריה והכלים של אמא .אמרתי לאחותי שכל זה שלנו ,והגויה אמרה :עכשיו הכל שלנו ,וגרשה אותנו מהבית. המשכנו לצ‘רנוביץ‘ שם מצאו אחותי וגיסי עבודה .חזרתי ללימודים ושהיתי שם כשנה .פליטים, חיילים ופצועים החלו לחזור ברכבות ואני ביליתי ימים שלמים בתחנת הרכבת בחיפוש אחרי בני משפחה שקיוויתי שיגיעו .אז עוד חשבנו שמרדכי יחזור .מצ‘רנוביץ‘ עברנו לרדאוץ ואני כבר בת .14הצטרפתי לתנועת בית“ר ,שם התוודעתי לפעילות ציונית ולארץ ישראל. עליית הנוער ארגנה קבוצה של 500ילדים מכל תנועות הנוער והעבירה אותנו לעיר אפלדורן בהולנד ,שם היתה קהילה יהודית גדולה שנספתה כולה באושוויץ .היינו בהולנד שנה ,שם דאגו לנו לכל מחסורינו ,לאוכל ולביגוד ,ללימודים .למדנו גם עברית והתכוננו לעלייה ארצה. באוקטובר ‘48הגענו ארצה במסגרת עליית הנוער עם האונייה ’נגבה‘ .אחי דב לקח אותי אליו לקיבוץ קריית ענבים שם הייתי שנתיים .אהבתי את החיים שם .התגייסתי לצבא .התחתנתי עם אליהו בן ששון ז“ל ,יליד טורקיה שעלה ארצה בשנת ‘42ושרת בפלמ“ח בחטיבת יפתח. בשנת 1950עלו ארצה גם אחותי וגיסי ,מלכה ומאיר הנדל. נולדתי למשפחה ענפה .לאבי היתה חנות לנעליים ולדברי עור ואמא היתה עקרת בית .הלכתי לבי“ס ’תרבות‘ ,זה היה בי“ס פרטי ולמדתי בו עברית .עד שנת ‘41הורעו קצת התנאים שלנו, אך עם פלישת הגרמנים הפכנו להיות נרדפים כמו כל יהודי פולניה ,ובסוף השנה נשלחנו אל במקום. הגטו ַ בגטו עוד הייתי עם המשפחה. בתור ילדה הייתי נוהגת להתגנב לצד הארי כדי להשיג קצת אוכל. אחר כך היו סלקציות ולקחו גברים מגילאים שונים בכל פעם, החיים היו מאוד קשים ,בעיקר עבור ילדים שזקוקים לחופש. בהמשך הופרדתי מהורי ,אני נשלחתי למחנה עבודה והם נשארו בגטו וכילדה זה היה קשה הפּ ֵר ָדה מההורים מאוד עבוריְ . היתה פתאומית ,פשוט לקחו אותי מהרחוב .הייתי בת שתים עשרה ונשארתי לגמרי לבד .נשלחתי לז‘ז‘מור ,שם שהיתי עד אביב ‘42ועבדתי בסלילת כבישים. אח“כ הועברתי לפשקוב לעבודה בהתקנת פסי רכבת ,שם היו התנאים טובים יותר כי היו משפחות ואני הייתי שם עם שתי דודותי .שם גם חליתי והייתי חלשה מאוד .משם הועברתי לקייזרוואד ,ביחד עם אסירים פוליטיים גרמנים .לקחו לנו הכל ,בגדים וחפצים אישיים ,אפילו תמונה של אמא לקחו ממני .שהינו שם מספר שבועות והועברנו במסע רגלי לדונדגה שבלטביה, למחנה עבודה .סבלנו שם מאוד ,עבדנו קשה ולא היה אוכל ,קיבלנו מכות ,שיער ראשינו גולח והולבשנו בבגדי פסים .אח“כ חיסלו את המחנה והוליכו אותנו בצעדת מוות במשך כמה שבועות והביאו אותנו לעיר הנמל ליבאו .משם נלקחנו לשטוטהוף ,שם זכינו ליחס משפיל ואכזרי ,ואחרי תקופה קצרה אך קשה מאוד הועברנו למחנה קאופרינג שהיה לא רחוק מדכאו, שם עבדנו בכל מיני עבודות והיה לנו מעט קל יותר מאשר בכל המקומות הקודמים .שהינו שם תקופה מסויימת ובסתיו הועברנו לברגן בלזן. חליתי בטיפוס הבטן ובדיזנטריה והועברתי לבידוד .ידעתי שיחסלו את החולים והחלטתי שאני לא נשארת שם למוּת .בשארית כוחותי ותחת חום גבוה חמקתי בלילה מהבידוד וזחלתי מרחק רב בחושך עד שהגעתי לצריף שלי .על הדרגש שלי כבר שכב מישהו אחר ולא הסכימו להכניס אותי שוב אל הצריף .לנתי בחוץ ,עם חום ,ללא אוכל ושתיה ,ועד היום אין אני יודעת מהיכן עמדו לי הכוחות .בסוף הצלחתי לאתר מקום אחר של אשה הונגריה שבדיוק נפטרה ושם 13 נשארתי בשבועות שנותרו עד לשחרור. הייתי מאוד חלשה ,לא קיבלתי אוכל והיחס מצד השומרים ההונגרים היה גרוע אף יותר מזה של הגרמנים. כשהשתחררתי כבר לא יכולתי לצאת החוצה בכוחות עצמי .הייתי כמו שלד. אחרי המלחמה מצאתי את עצמי בבית חולים שדה של הבריטים ,שם קיבלתי טיפול מסור מאוד .מזלי שהייתי חלשה ולא יכולתי לאכול כי מי שהתנפל על המזון שחילקו הבריטים מת מיד .עוד בימי הגטו היה אומר לנו אבא שאחרי המלחמה יהיה עלינו לחזור הביתה כדי לחפש את מי מאיתנו שיוותר בחיים, וכשהייתי אז בביה“ח פגשתי אשה מבוגרת שהכירה את אבי .סיפרתי לה שקבענו להיפגש בבית הישן ב’אולשן‘, אבל היא נתנה בי מבט מלא צער וספרה לי שאין בכך טעם כי לא אמצא אף אחד .את אבא שלי הרגו כמה ימים לפני סוף המלחמה ,כך העידה בפני. הוא היה באיזור דכאו ונלקח לספינה שטובעה בלב ים .את אמא שלי ,הוסיפה והעידה ,היא ראתה במו עיניה נלקחת לקרמטוריום. אח“כ העביר אותי הצלב האדום ממקום למקום עד שהדודות שלי מצאו אותי .נשלחתי לפלדאפינג לבית חולים ,עברתי שם שני ניתוחים ואח“כ הועברתי לבית הנוער ,שם למדתי. שהיתי בפלדאפינג עד אמצע .‘47יכולתי לבחור לנסוע לכל מקום בעולם ,אבל רציתי לנסוע רק לישראל .כל משפחתי כבר היתה בארה“ב ורצו שאבוא אליהם לשם אבל הגלות הספיקה לי. נסענו לכיוון ארץ ישראל ושוב עברתי גהינום .חצינו את האלפים ועברנו דרך איטליה ,ואחר כך הפלגנו לישראל בספינת המעפילים ’שאר ישוב‘ .הבריטים גרשו אותנו לקפריסין ,שם הכרתי את בעלי ,פולני מביאליסטוק שהיה בצבא האדום ועבר את שנות המלחמה ברוסיה ,ונישאנו. בינואר ‘49עליתי לישראל. 14 כותבים חיים כותבים חיים בז‘י פרנקל ראובן דוידוביץ‘ שנת לידה 1915 :מקום לידה :סובוטיצה ,יוגוסלביה שם נעורים :אליזבט )בז‘י( גליד הורים :עדל וזאב גליד אחים :יהודה ,יהושע ,נחום ,אפרים ,שיינדל וחיה שרה בעל :נוח )ננדו( פרנקל צאצאים :מרים )מיריקה ,נספתה באושוויץ( ,שמואל ועדנה נכדים :עמית ,שגיא ,אלמוג ,ענבר ונטע נינים :סער ,איה ,גיא ,נועם ואלומה שנת לידה 1930 :מקום לידה :קולצ‘בה ,צ‘כיה הורים :אליעזר ופרומה אחים :ברוך ,מרדכי וזלמן .ההורים ושלושת האחים נספו כולם באושויץ בשנת 1944 אישה :אורנה צאצאים :פרומה ואלי נכדים :אבישי ,שלומי ,עידו ,חגי ,אלון ,נועם ונועה בז‘י היתה בת למשפחה אמידה מאוד ובעלת נכסים רבים וכשנישאה בשנת 1938לנוח פרנקל, בן למשפחת תעשיינים ויצרני מזון מהעיר ַא ָדה הסמוכה ,עתידם המשותף היה נראה וורוד .הזוג התישב באדה ושנה אחר כך נולדה מיריקה .כשהיתה מיריקה בת שנתיים נפרד נוח ממשפחתו כדי לשרת כקצין בצבא יוגוסלביה ובז‘י נשארה לנהל את עסקי המשפחה. רק בחלוף ארבעה חודשים היא קיבלה אות חיים ראשון מנוח ,ואז נודע כי הוא נפל בשבי הגרמנים ומוחזק במחנה אופלג .65במשך חודשים אחדים התנהל הקשר ביניהם במכתבים שהועברו בסתר .העבודה במפעלי המזון של המשפחה הופסקה עם פרוץ המלחמה ,ושמועות על פוגרומים ורצח ביהודים החלו להגיע מהערים הסמוכות. יום אחד הגיעו ז‘נדארמים גדולי גוף ואחרי שהחרימו את דברי הערך שמצאו בבית ,הורו לבז‘י להתייצב למחרת בבוקר בכיכר העיר .ביחד עם בני המשפחה האחרים הובלו בז‘י ומיריקה הקטנה לריכוז בבית הכנסת המקומי ולמחרת אותו היום הועלו על רכבות ונשלחו לאושוויץ .חמישה ימים עברו עליהן בקרון הדחוס ללא מזון או מים .כשהגיעו לרציף בבירקנאו יצאה בז‘י ברגליים כושלות אל האור המסנוור ונדחקה עם המוני הנוסעים בתור לסלקציה .הכרוז צעק והורה להם להשאיר את הילדים הקטנים בידי הזקנים ,כדי שיהיה להם ’טוב יותר‘ כשההורים יֵ צְ אוּ לעבודה ,ובז‘י שהדברים נראו לה הגיוניים שקלה אותם היטב ומסרה את מיריקה לידי המכרה המבוגרת שעמדה על ידה .היא צעדה הלאה עם התור וכשנשלחה על ידי ד“ר מנגלה ימינה עוד הספיקה לראות בזוית העין את מיריקה צועדת בבטחה עם בת לוויתה ,שמאלה. היא הצטרפה אל שאר הנשים שהובלו ל’סאונה‘ ,שם נלקחו מהן הבגדים והחפצים האישיים ,שערן נגזז והן קבלו מדי אסירות .בתקופה הראשונה היא נדחקה עם עוד אלף נשים בבלוק ,בצפיפות וברעב מתמשך כשסלקציות הן עניין שבשגרה .אחר כך נלקחה למחנה עבודה בשלזיה לבית חרושת ליצור כדורי רובים ,שם עברו עליה חודשים ארוכים בתנאים נוראיים .החלשים שלא החזיקו מעמד נשלחו לתאי הגאזים. לילה אחד פרץ חיל גרמני אל הבלוק והעיר אותן בצרחות .כל אסירי המחנה קובצו ונאספו ועם השמע הפקודה הם החלו לנוע במה שכונה ’צעדת המוות‘ .עם פינוי המחנות בשלב הסופי של המלחמה הובילו הגרמנים קבוצות גדולות של שבויים ואסירים למרחקים גדולים ובתנאי מחייה בלתי אנושיים ,כאשר לאורך הדרך מתבצעים ארועים של הרג המוני והתעללות באסירים .לפי ההערכה נרצחו או מתו בצעדות אלו כרבע מליון אסירי מחנות הריכוז של הנאצים .בז‘י צעדה שלושה שבועות ואחרי שהייה קצרה במחנה גרוס רוזן ,הגיעה לברגן בלזן .זה היה המקום הנורא ביותר בו שהתה בכל ימי המלחמה .בבלוק לא היו מיטות והנשים היו מוטלות על הרצפה הקרה ,הוזות ברעב ובמחלות ובוהות בתקרה .המזון היחיד שקבלו לעיתים רחוקות היה מעט לחם יבש עם תה דלוח וחסר טעם ,או מרק שבושל מירק המשמש מזון לבהמות .הן לא קבלו מים .מגפת טיפוס פרצה במחנה ובז‘י חלתה .הלכלוך שרר בכל וצחנה עמדה באויר דרך קבע ,כינים כבשו כל מקום אפשרי ,ומתים רבים היו פזורים ברחבי המחנה. ב 15-באפריל 1945שחרר הצבא הבריטי את המחנה .היו שם כ 60-אלף אסירים ,רובם המכריע חולים במצב קשה .הבריטים לא היו ערוכים למבצע הצלה בהיקף כזה ובחמשת הימים הראשונים לאחר השחרור מתו 14אלף חולים שאי אפשר היה להציל .על אף המאמצים להביא עזרה מתו בשבועות הבאים עוד 14אלף חולים .בז‘י שכבה שם כשהגיעו הבריטים ומכיוון שהם לא נתנו לה סיכוי לחיות היא הושארה לגורלה בבלוק של חולים גוססים. באותה השעה ,במרחק של רק כמה עשרות ק“מ משם ,מצא נוח פרנקל ,בעלה של בז‘י ששוחרר אף הוא על ידי הצבא הבריטי ,את שמה של אשתו מופיע ברשימות של הצלב האדום .הוא לא בזבז זמן ונסע אליה מיד ,חילץ אותה מבלוק חסרי התקווה בברגן בלזן והחיש אותה לבי“ח של הצבא הבריטי .בז‘י היתה בת שלושים כשיצאה מברגן בלזן .היא שקלה 25ק“ג .בשבועות הבאים סעד נוח את אשתו ולא מש ממנה .ידידו הטוב של נוח ,הרב הלפגוט )ד“ר צבי עזריה( היה אף הוא מגיע אל מיטת חֹליָ ה והיה מעודד את רוחם .בחג השבועות ב ,1945-שנה בדיוק מהיום בו הגיעה בז‘י לאושוויץ ,נשא שם הרב הלפגוט את התפילה הראשונה לאחר המלחמה ,תפילת ’מזכיר נשמות‘ .זעקות כאב נשמעו מהמיטות בחדר ההוא ,עת התייפחו האנשים שששרדו על יקיריהם הנספים .נוח נשא שם תפילת אזכרה לְ ִבתּוֹ מיריקה ,שהיתה בת חמש שנים בהגיעה לאושוויץ. בספטמבר ‘45חזרו ב‘זי ונוח לעירם אדה .ביוני ‘47ילדה בז‘י בן למרות תחזיותיהם הפסימיות לאזוֹר של הרופאים .בסוף ‘48עלו בז‘י ונוח עם בנם שמואל בן השנה ,לארץ ישראל .הם הגיעו ַ והשתכנו שם עם שני ֶא ָחיו של נוח ,יוסף ומטיאס .האחים הקימו יחד לולי עופות גדולים ועסקו בהובלת חומרים במשאיות גדולות .בשנת 1951נולדה לבז‘י ונוח הבת השניה ,עדנה. סיפורה של בז‘י נערך ותומצת מתוך ’עבודת השורשים‘ של נכדתה אלמוג מעיין ,שהגישה את העבודה בשנת 1991 כתלמידה בכיתה ט‘ 3-בחטיבת הביניים ’המעיין‘ ,בראשון לציון. הייתי הבן הבכור במשפחה .כשהייתי בן 12נכנסו הגרמנים לצ‘כיה ועברתי מבית הספר הצ‘כי בו למדתי לבית ספר אוקראיני ,ומשם לחדר .אני זוכר ילדות מאושרת ,לא זוכר אנטישמיות, אבל כמובן שהכל השתנה כשהגרמנים נכנסו .זה התחיל בטלאי צהוב והמשיך לשנאה נוראית כלפינו מצד שכנינו .המצב היה קשה והיה קשה להשיג אוכל .בגלל המראה הצועני שהיה לי הפכתי להיות גוי של שבת ,וכך הבאתי מעט אוכל הביתה .כשהייתי בן 14ברחנו כל המשפחה לבודפשט ,שם הכניסו אותנו למחנה קטן בשם סקלנץ‘ לחודש ימים ומשם נשלחנו לאושוויץ .בתחילת המלחמה תפסו הגרמנים אותי ואת אחי מרדכי .הם הורו לנו לרוץ וכשהתחלנו לברוח הם החלו לירות עלינו .מרדכי נורה ונהרג בעודו אוחז בידי .זמן רב מאז הייתי רושם את השם שלו ,מרדכי ,בכל הזדמנות ובכל מקום אפשרי ורק שנים רבות אחר כך ,אחרי שסיפרתי עליו לאשתי ,הפסקתי את ההרגל הזה. את אימי ֶוא ַחי בני השמונה והתשע שלחו למוות ,את אבי ואותי שלחו מיד למקלחות ,לחיים .אחרי חודש של המתנה נשלחנו לעבודות כפייה בשלזיה שם הפרידו ביני ובין אבי ושלחו אותי לעבוד ב’אל מבורשט‘, שם בנינו מתקני בטון .היה שם אוכל טוב אבל מי שלא אכל או היה רזה מידי ,מיד היה נשלח למשרפות קטנות שהיו קרובות לשם .אני זוכר שבסמוך לשם חיו ילדים עם פיגור שכלי ויום אחד נודע לנו שגם הם נלקחו למשרפות. אבל לי יחסית ,היה טוב .בשלב מסוים הכניסו אותי לעבוד במטבח של הגרמנים ,שם מילאתי תפקיד של ארבע גרמנים בערך .הקצין הגרמני האחראי הבטיח לי שכל עוד הוא חי -אחיה גם אני .גם כשהייתי פצוע ברגל ,הוא שלח אותי למרפאה ודאג שאבריא .הוא אפילו טרח לבוא ולבקר אותי וגם הביא לי סנדוויץ‘. תשעה חודשים היינו שם עד שבעלות הברית התקרבו למחנה .הגרמנים נבהלו והוציאו אותנו למצעד מוות ,ומי שלא יכול היה ללכת נורה בו במקום .הלכנו שלושה שבועות והגענו לפלסנבורג 15 בגרמניה ,שם היו גרמנים נוספים שפיקדו על הקצינים שלנו .היינו שם שבועיים ועבדנו בכל מיני עבודות קטנות ,חמישה-שישה אנשים היו סוחבים עצים ,וכיוצ“ב. כשהתקרבו האמריקאים גם לשם הוציאו אותנו הגרמנים שוב לצעדה .מטוסים הפציצו אותנו בדרך ,וככה הלכנו חודש ימים עד לברגן בלזן .הכניסו אותנו לצריפים ונשארנו שם בלי אוכל ובלי מים כמעט שבוע .אז נכנסו האנגלים .הם הביאו איתם צעירות גרמניות שטיפלו בנו, הפשיטו אותנו ,גילחו אותנו ונתנו לנו בגדים נקיים .וכמובן אוכל .מהצריפים יצאו מעטים ,הרבה מתו אחרי הצעדה האחרונה והשבוע ללא האוכל .אלו שלא מתו מתשישות מתו מהאוכל של האנגלים .לאחר מכן לקחו אותנו למרפאה מאולתרת ,שם נחנו וישנו .גם שם מתו רבים מאוד. אחרי חצי שנה בה התאוששתי והחלמתי שלחו אותנו לבית הבראה שהיה פעם של הגרמנים. לא רציתי לחזור הביתה ,ידעתי שאיש לא נשאר שם והחלטתי לעלות מיד לארץ .כל הזמן הזה היינו קבוצה של חברים מהעיר שלי ,והחלטנו לעלות ביחד. בשנת 1946הגעתי לארץ וב 1955-התחתנתי בתל אביב עם אורנה אחרי ששכֵ נה שידכה באזוֹר .כאן חייתי ,זה הבית שלי ופה אני הכי אוהב להיות וזה הכי טוב בשבילי. בינינו פהַ , 16 כותבים חיים כותבים חיים ישראל פכטר אידה פכטר שנת לידה 1908 :מקום לידה :רודניקי ,פולין הורים :הירש ודובצ‘ה אחים :לייביש ,שמואל ,שמחה ,משה ,סימה ,לאה ובלה אישה :אידה צאצאים :יעקב ,צביקה ואריה נכדים :שגיא ודלית )יעקב(; גדי ,חנה ,שמוליק ,חיים ועדי )צביקה(; יניב ,אוראל ,גל ומילי )אריה( נינים :אופיר ,שני ואושר שנת לידה 1918 :מקום לידה :וולטשה ,פולין שם נעורים :אידה )איטקה( ברודנר הורים :יעקב וחנה אחיות :מלכה ,ליבקה ומניה בעל :ישראל צאצאים :יעקב ,צביקה ואריה נכדים :שגיא ודלית )יעקב(; גדי ,חנה ,שמוליק ,חיים ועדי )צביקה(; יניב ,אוראל ,גל ומילי )אריה( נינים :אופיר ,שני ואושר נולדתי בכפר רודניקי שבנפת מוצ‘יסקה בפולין .בבית היינו שמונה ילדים ואמא ,אבא מת .את כולם לקח היטלר .היו לנו אדמות ,בהמות ,וגם עבדנו .ב ‘41-פרצה המלחמה .בבית נשארנו עד שנת ,‘42אבל הכל נלקח מאיתנו .אותי ,את אמי ואת שתי האחיות הנאצים לקחו .אותי הורידו בלבוב .אמי ושתי האחיות המשיכו בדרכן .בלבוב נשארתי שמונה ימים .ראיתי שם שרוצחים את כולם ,וברחתי .אחר-כך חזרתי לבית ברודניקי ,ומצאתי את שני האחים שלי עם האחות. ברחנו ופניתי לפולני להתחבא .הוא היה מכר שלנו .הגוי הזה לקח אותי ,את שני האחים שלי ואת אחותי עם הילד .נשארנו אצלו בשבת ,וביום ראשון .ואז הוא פנה אלינו ,ואמר שהמצב לא טוב .כאשר יְ גַ לוּ יהודי ,ישרפו את ביתו .תלכו מכאן .התחלתי לבכות ולבקש ,אבל הוא גירש אותנו. עזבנו אותו ,הגענו ליער ,ושם חפרנו בור כדי להסתתר בו .כאשר נכנסנו לבור הוא התמוטט .אז יצאנו חזרה .בלילה לקחנו את הדברים שלנו והלכנו .כל הלילה המשכנו ללכת ,עד שהגענו לעיירה שבה היה גטו עם יהודים .שם נשארנו כל החורף .בגטו היו 1,200אנשים והרבה בונקרים .גם אנחנו נכנסנו ,והתחבאנו בבונקר .אז נתפסו 800איש, חפרו שלושה בורות ,ושם ירו בכל האנשים. לאחר שלושה ימים אמרו שכל אלו שמתחבאים עדיין יכולים לצאת. אנחנו כולנו ,כ 400-איש ,יצאנו מהבונקרים והם עשו גטו קטן .שם נשארנו שמונה ימים .לאחר השמונה ימים הציתו את כל הגטו .שוב הביאו אותנו לבורות ,ושם ירו בנו .חפרו עוד בורות ושוב ירו .אני ,שני האחים שלי ואחותי עמדנו מאחור ,וכל הזמן זזנו אחורה .מאחורינו עמדו עגלות עם גוויות של יהודים ,עם נכים ועם עגלונים פולנים .נשאר עוד לרצוח כ 40-עד 50אנשים. ניגש אלינו פולני ואמר :תצילו את עצמכם! איך אני יכול להציל את עצמי? היה לי כובע של גולש על הקרח וחבשתי אותו ,הרמתי את הצווארון ,וחזרתי אחורה למקום שהעגלות עמדו .גוי עם עגלה עמד והוא אמר לי :אתה יהודי? אז אמרתי לו :כן ,יהודי .הוא נתן לי לחם ,ואמר שאלך איתו למקום שם נמצאים יהודים .הוא הוביל אותי עד ליער ,ואמר לי ללכת ישר ,ושם אמצא יהודים .לפני שהספקתי להתקרב ,אולי כעבור כעשר דקות ,כבר לא היה שם איש .ירו בכולם. ברחנו אני וחבר שלי ,והגעתי לאותו הגוי שאצלו הייתי לפני כן .הוא החזיק אותי יומיים ,וגירש אותי .ממנו חזרתי לכפר בו חיינו ,לרודניקי .נכנסתי לגוי מכר שהשאיר אותי אצלו שלושה ימים, אבל הוא נבהל וגירש אותי. יהודים הכניסו אותי לגוי אחר ,ואצלו נשארתי ארבעה שבועות בעליית הגג .שני אנשי גסטפו פרצו לבית ,וירו בשני יהודים במקום .הגויה ,שראתה את ההרג של השניים ,הורידה אותי מעליית הגג והכניסה אותי בתוך הזבל .שם שכבתי יום שלם .בלילה היא גירשה אותי .לא היה לי לאן לפנות .נזכרתי בויונצ‘ק ,שכן גוי ,והלכתי אליו .זה היה בלילה ,דפקתי על הדלת .הוא פתח. הם מאד שמחו לראות אותי ונישקו אותי .היה לי כבר זקן ארוך מאד .הוא סיפר אותי ,נתן לי להתרחץ באמבטיה ,נתן לי לחם ואמר לי לעלות לעליית הגג שם אפגוש את החבר שלי זינגר. עליתי לשם ,הרמתי קרש וירדתי למחבוא .שם ראיתי את זינגר ,את אשתו ,בתו ושני ֶא ַחיו .אני הייתי שם השישי .החברים היהודים שלי אמרו לי ללכת למקום אחר ,כי לדעתם ויונצ‘ק משוגע. עכשיו הוא מחזיק אותם ,ולפעמים הוא מגרש אותם .התחלתי לבכות ,כי לא היה לי למי לפנות. הגויה נכנסה ,ושאלה אותי למה אני בוכה .סיפרתי לה שהחברים שלי אומרים לי ללכת משם, ואין לי למי לפנות .היא נישקה אותי ,ואמרה שלא ,שאני לא אצא משם אם היא מחזיקה חמישה ,אז היא תחזיק גם שישה.לויונצ‘ק היה בן והם העבירו אותי אליו לשלושה חודשים .אחר-כך הבן החזיר אותי לאבא שלו ,ואצלו נשארתי 18חודשים .היינו שישה אנשים, אני ומשפחת זינגר .שבועיים לפני השחרור עוד ראינו את הגרמנים על הגשר ,אבל המלחמה נגמרה ומהבית שלו שוחררנו .לאחר השחרור נסעתי לבית שלי שם היה לי סוס ועגלה .לקחתי את זה ונתתי לויונצ‘ק. אחרי שמונה ימים בחופשי לקחו אותי לצבא הפולני .בצבא ראיתי שהמוות מחכה לי .קראו רק ”יהודי ,יהודי“ .פעם ,כשהייתי בצבא ,חייל פולני דחף אותי ,כאשר הלכתי עם ארון על הגב שלי .התלוננתי על זה, וענו לי” :מה אתה מפחד? שהוא יהרוג אותך? אז הוא יהרוג!“ .אחרי ששמעתי את התשובה הזאת ברחתי מהצבא ,ופניתי לרב שהעביר אותי ללובלין .בלובלין פגשתי חבר שלי .התחלנו קצת לעסוק במסחר .בדקו אותי ,ומצאו אצלי 35מטבעות זהב .הם החרימו אותם ,וכינו אותי כספקולנט ,שלא רצה לשרת בצבא ולהרוג את הגרמנים. לאחר שמונה ימים הם לקחו אותי למשפט עם ידיים קשורות בליווי של חייל .עמדתי ליד הקיר, ובכיתי .שאלו אותי לסיבת הבכי ,אז סיפרתי שמהגרמנים הצלחתי לשרוד ,אבל בצבא הפולני הרביצו לי .הם אמרו לי שזה שקר ,ושאני מקבל עשר שנות מאסר .מייד לקחו אותי משם. כבר לא יכולתי לרוץ .בתחנת הרכבת בלובלין ראיתי שהשומרים שלי נרדמו .אני רצתי לרחוב. העיר הייתה מוכרת לי .רצתי לכרכרה ,ואמרתי לעגלון שיסיע אותי לבית פרץ ,שם היו יהודים. היהודים חשבו כבר שירו בי .השמחה הייתה רבה שנשארתי בחיים .פחדתי לצאת משם ,אבל לאחר שמונה ימים ,כשראיתי שלא מחפשים אותי ,יצאתי משם. נסעתי לרומניה ,ומשם להונגריה .שוב עסקתי במסחר קצת ,ועצרו אותי .באיטליה הייתי שלוש שנים ,התחתנתי )עם אידה( ,ונולד לי שם ילד )יעקב( .הגעתי לישראל ב .1948-בהתחלה עבדתי ,אחר-כך קניתי סוס ועגלה ,ויותר מאוחר החזקתי בהמות ברמלה .ברמלה גרתי שמונה באזוֹר גם סחרתי בבהמות עד שנת .1964את הבהמות באזוֹרַ . שנים .אחרי זה קניתי דירה ַ מכרתי ,והיום יש לי חנות ירקות. )תקציר מתוך עדוּת שהוקלטה ועובדה ע“י אידה פינק ,תל-אביב ,פברואר (1966 משפחתה של אידה התגוררה בכפר שצ‘לסקה שבמחוז לבוב ,היו בעלים של משק חקלאי גדול ומפעל קמח והיו מוּכָּ ִרים בסביבתם .אידה סיימה ללמוד שבע כיתות ועבדה במשק ובטחנת הקמח .אחותה התאומה מניה מספרת שהחיים בסביבה האנטישמית היו קשים מאוד ,והם נרדפו כבר בבית הספר. ביום בו הקיפו חיילי הגסטפו והמשטרה הכחולה את ביתם של משפחת ברודנר לא היו אידה ומניה בבית .החיילים ערכו בדיקה יסודית והמשפחה כולה הוצאה לגטו במושצ‘יסקה ומשם הועברה לגטו ביאוורוב .סטניסלב ,אחד משבעת ילדיהם של יאן וקטרינה ויונצ‘ק שהתגוררו בבית הסמוך ונהגו לקנות קמח ממשפחת ברודנר ,מספר שאידה ומניה הגיעו בערב מתייפחות ואחוזות פחד גדול ,ואחרי שהתברר להן מה קרה ביקשו מאיתנו שנסתיר אותן” :ההורים השתדלו להרגיע ולהשתיק אותן שלא יִ ָש ַמע הבכי בכפר ,ואחרי שהתיעצנו כולנו ושקלנו את הסיכון הרב שבהסתרת יהודים ,הסכמנו .החלטנו להציל אותן והכנו להן מחבוא ברפת“. באזוֹר אידה פכטר )שלישית מימין( ובני משפחת ויונצ‘ק בביקורם ַ הן הוחבאו במספר מקומות בבית :במרתף ,בעליית הגג ,בשדות תירס שבסביבה ובבור שנחפר ברפת 2 ,מטר אורכו ו 60-ס“מ רוחבו .הן הביאו שמיכה וכריות וישנו שם ,ובלילות היו יוצאות מהבור להתחמם ליד הפרה .המשפחה דאגה להן לארוחות סדירות ,לכביסה ,וקטרינה שהיתה 17 אישה חולה היתה מביאה את עיתוני המחתרת .בחג המולד הכניס יאן את האחיות הביתה. מניה העידה שהן תמיד אכלו את מה שבני המשפחה היו אוכלים ,אף פעם לא פחות” .יאן היה מלאך מושיע עם לב טוב“ ,מספרת אידה” ,אפילו חשבנו להתנצר ולהתחתן עם אחד מבניו. כשהיינו מדוכאות הוא עודד אותנו והבטיח שיטפל בנו עד שתסתיים המלחמה .הוא התייחס אלינו כאילו היינו הילדות שלו ולא נשכח לעולם שבזכותו אנחנו חיות“. כשההורים של אידה ומניה עוד היו בגטו יאוורוב היה נוהג יאן לצאת לשם אחת ליומיים עם עגלה עמוסת מזון :כרוב ,תפוחי אדמה וקמח .ביער יאוורוב הוא היה מחלק את המזון ליהודים שגססו בבור ההריגה .יום אחד כשחזר מיאוורוב ,אמר יאן למניה ולאידה” :ההורים שלכם אינם בחיים עוד .אני אהיה אביכן“ .הוא סיפר שפגש את אחותן ליבקה והביא ממנה מכתב בו היא מבקשת עזרה לשני ילדיה .כשחזר מיאוורוב בפעם הבאה סיפר שביאוורוב כבר אין יהודים. בסוף דצמבר ‘41ביקש גם אברהם טורנשרייבר ,בן למשפחה שהתגוררה בסמוך ,מקלט אצל משפחת ויונצ‘ק .הוא הוסתר בצד השני של האסם מבלי לדעת על האחיות המסתתרות גם הן, בגלל החשש שיתפתח קשר ביניהם .כל יהודי שעדיין שרד והיה מגיע בלילות לבית ויונצ‘ק ,היה מקבל אוכל ומקום לישון וגם פרטיזנים היו מתחבאים שם .הנאצים הסתובבו באיזור וחיפשו יהודים דרך קבע ,ויום אחד נכנס נאצי לאיזור הרפת ,עמד כשלושה מטר מהאחיות ולא הבחין בהן ,משום שהמחבוא היה צמוד לקיר ומוסתר על ידי מספר סוסים .המשפחה הבינה שמסוכן להשאיר את האחיות ברפת והן עברו לגור בתוך ארגז בעליית הגג .באחד הימים ישבו אידה ומניה מול חלון קטן ,וכשגרדו מעט את הסיד הלבן מעל הזגוגית ,הן התגלו ע“י ברנאק בן ה,17- השכן הפולני .הן נבהלו מאוד ,אבל יאן הודיע שהן חייבות להישאר בביתו” :מה שיקרה איתכן יהיה גם איתנו“ ,אמר להן ,וקטרינה הוסיפה” :אל תפחדו ,אלוהים אתנו“ .בראנק לא סיפר דבר .גם כשהגיעה ביקורת פתע של קצינים גרמנים גילו בני המשפחה תושיה והספיקו להסתיר את האחיות מתחת למיטת חולייה של האם .שני הבנים האחים יאן וסטניסלאב התישבו מיד על המזרון והגרמנים שערכו חיפוש בכל הבית ,לא התקרבו אל מיטת החולה. באמצע שנת ‘44ולאחר שנתיים ושמונה חודשים אצל משפחת ויונצ‘ק ,עזבו אידה ומניה את המשפחה ,התחילו לעבוד בסחר בזהב והגיעו לוורשה .הן התגוררו שם בבית מחסה לניצולים יהודים ויום אחד דפק מישהו בדלת ,נכנס והציג את עצמו כבן הדוד אליהו ,והודיע” :בקרוב אנחנו נוסעים לארץ ישראל“. מפולין נסעו אידה ומניה בחשאי לאוסטריה ,שם חיו כשלושה חודשים .מדריכים שהגיעו מארץ ישראל העבירו אותן במסע רגלי בקור דרך היערות ואחרי יומיים הגיעו להונגריה ,ומשם נדדו למחנה פליטים באיטליה ,שם חיו כשנתיים .מניה התחתנה עם בן דודה אליהו כדי להמשיך את שושלת ברודנר ואידה פגשה במחנה את ישראל פכטר ,ידיד מהכפר השכן רודניקי ,הם התחתנו ושם גם נולד בנם הבכור יעקב .ב ‘48-הם עלו לארץ באוניה ’נגבה‘ ,וכאן נולדו להם שני בנים נוספים ,צביקה ואריה. 18 כותבים חיים כותבים חיים יוסף שטדלר רבקה שטדלר שנת לידה 1927 :מקום לידה :דונאיסקה סטרדה ,סלובקיה )הונגריה לפני המלחמה( הורים :הלנה ויהושע שטדלר אחיות :אולגה ויהודית אישה :רבקה צאצאים :פנינה ויהושע נכדים :עידית ,מיכל ורונית נינים :ערן ,ליאור ,שחר ונועם שנת לידה 1929 :מקום לידה :דונאיסקה סטרדה ,סלובקיה )הונגריה לפני המלחמה( שם נעורים :רבקה פלשמן הורים :אהרון ,נרצח בבוכנוולד; פנינה ,נרצחה באושוויץ אחים :דויד ושרה בעל :יוסף צאצאים :פנינה ויהושע נכדים :עידית ,מיכל ורונית נינים :ערן ,ליאור ,שחר ונועם הייתי בן שש עשרה שנכנסו הגרמנים להונגריה .עוד לפני שלקחו אותנו ידענו כבר טוב מאוד מה שעומד לקרות כי הגזענות הייתה ברחובות .היו לי חברים שלמדו תורה והגויים היו מתנפלים עליהם ברחוב ומושכים בפאותיהם ,אבל יחד עם זאת רצינו להאמין שלא יקרה לנו מה שקורה ליהודים באירופה ,ובגרמניה בפרט. המעגל סביבנו הלך והתהדק וכל הזמן נחקקו חוקים חדשים נגד היהודים .בהתחלה נלקחו לחזית הרוסית צעירים שהיו מבוגרים ממני אך בשנה אחת .עוד לא ראינו את הגרמנים אבל השוטרים ההונגרים עשו את העבודה היטב .בשלב הבא הם הכניסו את כל יהודי האזור לגטו צפוף בישוב שלנו ,שהיה בחציו יהודי ,ואחרי כשבועיים ציוו עלינו ללכת לתחנת הרכבת ,מסע רגלי של כ 30-ק"מ .בדרך חלפנו על פני הגויים שהביטו בנו בשמחה בלתי מוסתרת .הם לקחו את בתי היהודים ושמחו להיפטר מאיתנו. צעדנו בחמישיות .אבא בצד אחד ,אימא בצד השני ,ואני ואחיותיי ביניהם .אני זוכר שאבא אמר שהוא לא יודע מה מחכה לנו וציווה עלינו שנהיה תמיד ביחד ושלעולם לא נהיה ברוגז אחד עם השני .הגענו לאושוויץ אחרי ארבעה ימים. מנגלה היה אומר ימינה או שמאלה וככה גמרת עם החיים. נשארתי לבד .מצאתי בן דוד בלאגר שבו הייתי ויחד התחלנו לחפש אוכל .לא האמנתי שאמא ואבא כבר מתו ולא ידעתי דבר על גורל אחיותי .לא עבדתי שם ועל כן חיפוש האוכל היה העיסוק המרכזי שלי. ככל הנראה אני בין הבודדים שיכולים לומר שמעולם לא רעבו ללחם באושוויץ .הייתה במחנה משאית לחם שפיזרה אוכל בין הלאגרים השונים .רק פולנים עבדו בחלוקת האוכל וכשניסיתי לעלות למשאית ולהצטרף אליהם הם זרקו אותי .אחרי המשאית רכב על אופנוע קצין האס אס המחסנאי שהיה אחראי על הלחם ,ויום אחד השגתי סמרטוט והתחלתי לנקות את האופנוע שלו .הוא מיד שאל אותי מה אני עושה ועניתי לו שאני מכונאי אופנועים ,ואח"כ הלכתי אחריו למחסן שלו לבקש מעט שמן בשביל השרשרת שהייתה יבשה )ידעתי לטפל בשרשרת כי היו לי אופניים כשהייתי ילד( .כך הגעתי מדי יום לנקות לו את האופנוע ובכל פעם הוא נתן לי כיכר לחם בסיום העבודה .חלקתי את כיכר הלחם עם בן דודי וכך היה במשך שבועיים-שלושה. כששמעתי יום אחד שלוקחים שמיכות מהטרנספורטים שהגיעו ,ביקשתי מקצין האס אס להתלוות אל היהודים שהיו אחראים על פינוי הרכבות מחפצי היהודים .את השמיכות חילקנו אחר כך בלאגרים .כשנכנסתי אל הלאגר הראשון נפגשתי עם קבוצה של בנות הונגריות שחזרו ממחנה פלאשוב ואחת מהן זיהתה אותי וקראה” :שטדלר הגיע!“ .היו שם הרבה בנות שהכירו אותי ומיד הן התקהלו סביבי ושאלו אם אני יודע מה עלה בגורל יקיריהן .פתאום ראיתי שם גם את אולגה ויהודית ,שתי אחיותיי .הן היו קרחות והתקשיתי מאוד לזהות אותן .נתתי להן מיד את כיכר הלחם שלי והבטחתי ליהודית שאשיג לה נעלים ולמחרת באמת חזרתי לשם עם זוג נעליים .זה היה כמו לזכות בפיס ,אבל אחרי אותו היום כבר לא הצלחתי לשוב ללאגר שלהן. הסתדרתי שם טוב ,באושוויץ .הצלחתי להתחמק מהטרנספורטים ,לא עבדתי וגם לא הייתי רעב .ביולי ‘44חגגתי שם את יום ההולדת השבעה עשר שלי .בספטמבר ,אחר שלושה חודשים במחנה ,שלחו אותי למיילדור -בונקר לאגר בגרמניה ,כארבעים ק"מ ממינכן .בכל יום עבדנו משבע בבוקר ועד ארבע אחרי הצהרים והלכנו שבעה ק"מ לעבודה בכל כיוון .אחרי שבועיים הבנתי שאם אמשיך ככה זה יהיה הסוף שלי .שמעתי על קבוצת ילדים שמנקים תפוחי אדמה בלאגר והצלחתי להתגנב אליהם ולעבוד איתם. הקאפו שם היה רוצח ,אסיר שרצח את אשתו והיה מפחיד מאוד .לאחר כמה ימים בהם ניקיתי תפוחי אדמה חיפש השף של המטבח ,גרמני כבן שישים ,מישהו שיודע להדליק את האש בתנורים ואני התנדבתי .הייתי צריך להגיע בשעה שלוש לפנות בוקר ולהדליק את התנורים ,קיבלתי בכל יום מדים נקיים וישנתי בצריף נקי ונטול כינים ביחד עם כל היהודים עובדי המטבח האחרים .החבאתי חבר בתוך בור הפחם ובמשך כמה שבועות דאגתי לו לתפוחי אדמה עד שתפסו אותו .אנשי האס אס הרביצו לו עם מקל של גרזן עד שהמקל נשבר ,אך למזלי הוא לא סיפר להם דבר. באפריל הבנו שהמלחמה קרבה לסיום .מינכן כבר הייתה הרוסה .העלו את כולנו לרכבת עם חלונות ללא גדרות תיל .ארבעה ימים נסענו ברכבת הזו כשהיעד משתנה כל הזמן .בסוף נעצרנו בין שני הרים ,שם חיברו אלינו קרונות נוספים בהם היו נשים מהעיירה שלנו .מטוסי בנות הברית כבר חגו מעלינו והגרמנים שהיו בקרון האחרון ירו לעברם .המטוסים הפציצו את הקרון הזה ואת הקטר ,ואחר כך התחילו לירות גם על הקרונות האחרים .נדחפתי דרך החלון אל גג הקרון, הורדתי את החולצה שלי והתחלתי לנופף בה כדי לסמן לטייסים שלא יתקפו אותנו .היו שם ארבעה או חמישה מטוסים ואחרי שהבחינו בי הם עשו כמה סיבובים באוויר ,כאילו אמרו לנו: סליחה ,טעינו .הגרמנים שנשארו בחיים ברחו .פתחתי את הדלתות של כל הקרונות ומכל מקום נשפך דם .לפתע צעקה לי בת דודה שלי שגם היתה שם .אחותה מוגדי נהרגה מאש המטוסים. שעה אחר כך הופיעו ג'יפים אמריקאים ולקחו אותנו למחנה שם קיבלו הפצועים טיפול ושם גם קיבלנו אוכל .אחרי שבועיים נסעתי הביתה. בשנת 1949עליתי עם הבריגאדה הצ‘כית לארץ ישראל והתחתנתי עם רבקה. הייתי בת ארבע עשרה כשהגיעו אלינו הנאצים .כנערה אני זוכרת חיים טובים ,אבל ידענו שמשהו רע מאוד עומד לקרות וברביעי באפריל ,‘44כשציוו עלינו לענוד טלאי צהוב זה כבר היה ברור למדי .עוד לפני שנלקחנו לגטו לקחו את אבא לעבודה למשך שנה בערך .הוא חזר חולה מאוד וזמן קצר אחר כך הוא נלקח לצבא ביחד עם אחי בן השמונה עשרה. יום אחד לקחו את אימא למשטרה והיכו אותה .אחיה של אימא שנעצר גם הוא שלח פתק וביקש לתת לשוטרים זהב וכסף כדי לשחרר אותה .הם חשדו שיש לנו זהב ,אך לא היה .אמא חזרה לבסוף הביתה ,הם החזירו אותה במריצה כי אחרי המכות היא כבר לא היתה יכולה ללכת בכוחות עצמה .עברנו לגטו ,שהיה בית הכנסת של הכפר ,ואחרי שבוע שיחררו את הדוד שלי מהמשטרה .הוא חזר על קביים וככה נלקחנו לאושוויץ .הדרך הייתה נוראית ,כל חצי שעה התעלפתי וקירבו אותי אל החלון כדי שאוכל לנשום אוויר צח .מאושוויץ העלו אותנו למשאיות לבירקנאו וכשהגענו העבירו אותנו לבלוק של הילדים ,את אחותי ואותי ביחד .עשיתי שם הרבה בעיות לאחותי והתעלפתי בצלאפל )מסדר( כל הזמן .אבל אחותי הצליחה להתחבב על האחראית שלנו שנתנה לי מים או סוכר לפני כל מסדר ,ולפעמים אפילו הרשתה לי לשבת ורק נתנה לי סימן מתי לעמוד כשמנגלה היה בא לספור אותנו ,כמנהגו מדי יום. לנקה פלשמן ,אשתו של דודי הגיעה ללאגר שלנו אחרי חודשיים .היא נהגה לבשל לאנשי האס ונתנו גם אס וכל יום הייתה מביאה אוכל גם בשבילנו .אכלנו במהירות כדי שלא יגלו אותנו ַ לאחראית שלנו לאכול ,כך המשיכה הפרוטקציה .היינו שם שמונה בנות מהעיירה. כששמענו שעומדים לפנות את הלאגר שלנו החליטה לנקה שזה לא סימן טוב ושאסור לנו להישאר יותר בבלוק של הילדים .למחרת הסתתרנו מאחורי עגלת איסוף הזבל וברחנו לבלוק אחר .לא יכולנו לדעת מה טוב ומה רע עבורינו ,אבל אחרי כמה ימים גילינו שחיסלו את בלוק הילדים. בבלוק החדש פגשנו שתי חברות של ההורים שלנו ,שהיו שם ביחד עם בנותיהן .בנובמבר לקחו את כולנו לקורצ‘בק ,על יד ברסלוב .אחותי מונתה לבשל לאס אס במחנה ואני הלכתי עם שאר הנשים לעבודה .היה שם שומר צרפתי שריחם עלי ויום אחד זרק לי מעט לחם ,אך הנשים שהיו איתי מיד קפצו על זה ולא הצלחתי להשיג אפילו פירור .אני זוכרת שהוא סימן לי שהוא מצטער שזה לא הצליח לו .אחותי דאגה לנו לאוכל ,לנו ולחברות של אימי ,אבל אחרי חודש חליתי נורא ,היה לי חום וזיהום קשה .החולים שנלקחו פעם בשבוע לא חזרו מעולם ,ואחותי פנתה לאריקה ,האס אסית שהיא בישלה עבורה ,וסיפרה לה שאני חולה .אריקה נתנה פקודה להחזיר אותי לבלוק שלי ,ללינה ,וככה עזבו אותי בשקט תקופת מה .עבדתי מעט .חתכתי את הלחם שחולק ליהודים. בדצמבר העבירו אותנו למחנה גרוס רוזן ,שם שהינו שבועיים .אני זוכרת שראיתי שם ברז וסבון ,וכשרצתי לשם לקחת את הסבון תפס לי מישהו את היד וכמעט שבר לי אותה .אחותי הצילה אותי ממנו. 19 משם הועברנו לברגן בלזן ,וזה היה הכי גרוע שאפשר כי לא עבדנו ,לא זזנו ,רק ישבנו בלאגרים כל היום בלי אוכל ושתייה .וכמובן שאחותי סיכנה את חייה שוב והצליחה לגנוב בשבילנו משהו לאכול .חליתי בטיפוס .רציתי לאכול רק לחם קלוי אבל אפשרות כזו לא היתה קיימת בכלל, יכולתי רק לחלום על זה .היו לנו מכרים ואחותי התגנבה אליהם וחזרה איכשהו עם לחם קלוי. שמחתי ,אבל לא יכולתי לאכול את זה .פגשנו שם גם את הדוד שלי .שאלנו אותו על אמא והוא אמר :אמא במקום טוב ,אל תדאגו ,היא במקום טוב .אנחנו חושבות שהוא עבד בקרמטוריום. הוא היה בא לבקר אותנו פעם בשבוע ואחרי חודשיים הוא נעלם ויותר לא ראינו אותו. האנגלים שחררו אותנו ואחרי שבועיים שלושה הלכנו הביתה .היינו חולות מאוד .בכפר מצאנו את דודתי שדאגה לנו .היא ומשפחתה היו פרטיזנים ועל כן שרדו .כעבור זמן מה חזר גם אחי, חולה מאוד .הבית שלנו נתפס בידי גוי שבתחילה סירב להתפנות ולהחזירו לנו ,אבל בסוף הוא עזב .אחותי יצאה לעבוד ואני ישבתי בבית וסרגתי .זה הכניס לנו מעט כסף .שרדתי את הזוועות האלה בזכות אחותי .היא הצילה אותי. את בעלי יוסף היכרתי עוד בילדותי .הוא היה טיפוס של ’ביזנס מן‘ .הוא רצה להתחתן עם חברה מאוד טובה שלי ,ופעם כשישבנו אצלה עם עוד כמה חברים עד שעה מאוחרת ,הוא התנדב ללוות אותי הביתה ,בחושך .בדרך הוא סיפר לי שהוא רוצה להתחתן איתה ושהוא חושש שהיא לא תסכים .בינתיים היא התחתנה עם מישהו אחר ,אני נרשמתי להגנה ואחר כך נרשם גם הוא, ובסוף הוא החליט שהוא רוצה להתחתן איתי .ב ‘49-הוא עלה לישראל ,חודש ַא ֲח ַרי. 20 כותבים חיים כותבים חיים ירמיהו פרקש קלמן בן אמנון שנת לידה 1927 :מקום לידה :ברטיסלבה ,סלובקיה הורים :פני ויהושע פרקש ,מתו במהלך המלחמה ,מקום פטירתם אינו ידוע אחים :אחד עשר ,רק ירמיהו ואח נוסף שרדו אישה :דליה צאצאים :ציפורה ,רינה ,יוסי ודוד נכדים :נועה ,כרמלה ,רימונה ,גלעד ,אורן ,גולן ,נופר ,רחל ומשה שנת לידה 1929 :מקום לידה :אושק ,פולין הורים :ישראל ובלהה )בלה( אחים :שמונה אחים ואחיות אשה :שרה צאצאים :ישראל ,רחל וחיים נכדים :מיטל ,ניב ,רינת ,יותם ,כפיר ,מילי ,בלהה ,מאיר ,אליהו ,בן ציון ,שלומי ויעקב נינים :אליאן ,הילי ,זוהר וג‘ואי כשהבנתי שהגרמנים עומדים להגיע וכי המצב הולך להחמיר ,ברחתי .הסתובבתי בהרבה מקומות .כשהייתי רואה אוכל חם בחנות עופות או באיזה מקום הייתי פורץ אליו ,וככה הסתדרתי .אחרי תקופה מסוימת הגעתי אל אשה גויה שהיתה המשרתת בבית הספר בו למדתי, והיא החביאה אותי ביחד עם עוד כמה אנשים .בעלה עבד במאפיה והיה נוהג להביא משם לחם הביתה ,ולאט לאט הבינו שהוא לוקח יותר מדי והתחילו לעקוב אחריו .יום אחד הגיעו הגרמנים ונכנסו לבית .הם ערכו חיפוש וציוו עליו להזיז את הרעפים שהסתירו את מקום המסתור שלנו. שם גילו אותנו ,שבעה או שמונה יהודים. מיד לקחו אותנו לגסטאפו לחקירה ,משם במשאית למחנה סערדאהעל ומשם ברכבות .עד היום אני נזכר ברעש המנעולים .בכיתי אז נורא .בסביבות חמש או שש אחר הצהרים החלטתי שאני לא הולך למות במלחמה הזאת .הבנתי שהרכבת הזו תיקח את כולנו למוות וידעתי במאת האחוזים שזה הסוף עבור היהודים .פניתי לאנשים בקרון וביקשתי שיעלו אותי אל החלון וישליכו אותי משם החוצה. נזרקתי מחלון הרכבת הנוסעת ,נפלתי בצמוד לפסים והתעלפתי .כשקמתי ראיתי לצידי את גופת הבחור שקפץ אחרי .הוא נחת על גרם מדרגות ונחתך לשניים .עוד לא הספקתי להבין מה קורה וכבר תפסו אותי שני שוטרים ,הכו אותי והכניסו אותי לכלא .הייתי שם כמעט שלושה חודשים. היה שם אוכל מצוין והרגשתי שם טוב .אחר כך נלקחתי לבודפשט לכלא טורנסהז ,גם שם האוכל היה מצוין. שוחררתי בטרזינשטט ,הרוסים הצילו אותנו .יום לפני כן הכינו הגרמנים את מכונת הירייה כדי לגמור אותנו ,אבל כששמעו את הרוסים מתקרבים הם ברחו .באותו הרגע היינו חופשיים וזו הייתה שמחה שאין דומה לה. חזרתי הביתה אבל לא היה בית ,הכל היה הרוס .המשרתת שהחביאה אותי במהלך המלחמה האכילה אותי במשך כמה ימים ,אחר כך ישנתי בבתים הרוסים ,בחורבות. יום אחד ניגש אלי מישהו ושאל אם אני אח של ארנו ואחרי כמה רגעים הופיע אחי ,שהיה רזה מאוד וחולה. הכנסתי אותו לבית החולים שם שהה כחודשיים .בינתיים קיבלתי אוכל בבית מחסה וכשאחי השתחרר נתנו לנו ֵמﬠֵ ין דירה במחנה פתוח עם אוכל .אחי הודיע לי שאני נוסע לפלשתינה ,ואחרי מספר ימים הוא חיבר אותי לקבוצה שנסעה לווינה. הוא נשאר שם ואני יצאתי והלכתי עם הקבוצה ברגל מווינה עד לאיטליה, שם היינו שלושה חודשים בבית עזוב. אח“כ יצאנו כ 1,200-איש עם סירות גומי לאוניה והפלגנו לפלשתינה. כשהתקרבנו ,עלו האנגלים לאונייה ועשו חיפוש ואז החביאו את כולנו בבטן האוניה ,אבל כשהאנגלים ירדו החלה האניה לטבוע והורו לכל מי שיודע לשחות להציל את עצמו .קפצתי למים ושחיתי עד לחופי פלשתינה ,שם חיכו לנו אוטובוסים שלקחו אותנו לגדרה. עבדתי אצל בן דוד שלי בפרדס ,ולאחר מכן בפרדס שהיה ביד אליהו בתל אביב .נלחמתי במלחמות ישראל ואפילו הייתי נהג הקומנדקר של אריאל שרון. את אשתי פגשתי בחנות פרחים בגבעת השלושה .אחרי שנה התחתנו .אחי נסע לאמריקה והוא חי היום בשיקגו. למדתי בבי“ס פולני חילוני .היינו ארבעה יהודים בכיתה ולא זכור לי אירוע אנטישמי .בנוסף ל’ח ֶידר‘ ואחרי הלימודים הסתובבנו ושיחקנו במשחקי רחוב .ב‘39- ללימודי החול הלכתי ֵ הורגש שינוי והתחילו לדבר בבית על כיבוש גרמני ועל הצורך לעזוב לכפר .המבוגרים האזינו בדריכות לתחנת הרדיו הפולני .ביום שישי עוד הייתה העיר קיימת, ולמחרת נשרף הכל .לאבא היו קשרים עם ’פולקס דויטשע‘ )מקומיים עם שורשים גרמניים( ,ומישהו הזמין אותו לכפר מיד עם פרוץ המלחמה. הוא היה איש טוב ושיכן אותנו בביתו שבמכיילוב ,אבל אחר כך החלו התארגנויות בכפר והתבקשנו לעזוב. יצאנו לקרוב משפחה יהודי ובדרך עברנו על יד אושק הבוערת .המשכנו לסטשוב ,מרחק של כ 20-ק“מ משם .בסוף ‘41הוקם שם גטו יהודי וכשהגענו לשם ב ‘42-כבר היו אלה חיים אחרים לגמרי .הייתה תחושת מחנק ואי אפשר להיכנס ולצאת .היה עלינו לענוד סרט עם מגן דוד על הזרוע אבל את שלי השארתי בכיס ומעולם לא השתמשתי בו .היה שם מחנה עבודה ובו הועסקו כ 250-יהודים בסלילת כבישים .הייתי ילד ונשלחתי לעבוד אצל מפקד המקום הגרמני ,חטבתי עצים לגזירי עץ ששמשו חומר בעירה לתנור החימום שלו ,וכך לא גורשתי לטרבלינקה .לפני הגירוש הלך אבא לבית הכנסת ,שם הורה הרב לא להתנגד לגרמנים ,שהודיעו ליהודים שהם עוברים למחנה עבודה .התנועה הציונית ,השומר הצעיר והבונד שעליהם נמנו הצעירים קראו להתנגדות ,חלק ברחו ליערות ,אבל מאלה ומאלה כמעט שלא נותר איש. במחנה סקרז‘סקו חליתי בטיפוס ,היה לי חום גבוה ואושפזתי בבית חולים .בכל יום הוציאו משם אנשים בטנדר סגור ששימש כתא גזים ,הם נחנקו בתוכו ונזרקו בשדה פתוח .הקברנים היו יהודים אשר בערבו של יום ההריגה נורו אחרי שסיימו את תפקידם ,כדי שלא תישאר עדוּת למעשים הנוראים .חברים עזרו לי לצאת מהמיטה וגררו אותי לעבודה ,שם הוטל עלי להטיל גזרי פחם לתנור גדול .זה היה בדצמבר ,כך התחממתי וניצלתי מהשמדה בגאז. במטבח היו הגרמנים מכינים מזון לבעלי החיים מעצמות שנשאר בהם מעט בשר ומח עצם ,אבל לנו אסור היה לגשת לשם ועל המקום שמר כלב זאב .יום אחד הלכתי לשם ,זה היה בתוך היער והכלב לא נתן להתקרב .התחלתי להתיידד איתו .כל יום גנבתי קצת עצמות ונתתי גם לכלב, ישבתי שם ואכלנו ביחד .יום אחד ראה אותי אחד הגרמנים והחל לצעוק וכשברחתי הוא שחרר את הכלב שרץ אלי מיד .אחזתי בקולר שלו והובלתי אותו איתי אל היער וכשעבר זמן שחררתי אותו ואמרתי לו לחזור .הוא לא התנפל ולא נבח עלי .הוא רץ איתי ביחד .ברחתי משם. במחנה ’שליבן‘ נשלחתי לעבוד עם גרמניה מהאס אס במפעל להכנת פצצות בשם האסק. כשראתה אותי קראה לקאפו ואמרה לו שאני צריך להגיע לעבוד בבגדים נקיים ובלי כינים ומאז הוא הקפיד להחליף לי בגדים מדי יום בתום העבודה .היה שם מסוע על גבי שולחן ,עליו היה ארגז ובתוכו הנחנו את הפצצות ,אני הייתי סוגר אותו בתיל והגרמניה היתה חותמת אותו 21 ומשם היו שולחים את הארגזים ברכבות משא .עבדנו בלילות ובסביבות 12בכל לילה היא היתה נותנת לי סנדוויץ‘ ומשחררת אותי למנוחה עד הבוקר .היא דאגה שאקבל אוכל טוב. הייתי ילד וניהלנו שיחות ,אני סיפרתי לה על התנהגות בני עמה והיא סירבה להאמין שהם רוצחים .בינואר ‘43הופצץ המפעל והיא נעלמה מחיי .בהפצצה נפצע חברי אביגדור ואני הצלתי אותו ועזרתי לו לברוח .הגענו לכפר גרמני. ראינו אור מרחוק והתקרבנו ,וגרמני קצר קומה יצא עם רובה בידו .הוא שאל למעשינו ואני הצבעתי לכיוון המפעל הבוער ואמרתי לו :ניצלנו. אשתו הביאה חלב ולחם אבל הודיעה שלא נוכל להישאר .יצאנו לכביש הקרוב ,משם כבר נלקח אביגדור לבית החולים ואני חזרתי למחנה. זו הייתה השנה הקשה ביותר עבורי .אחרי ההפצצה הוטל עלינו לנקות את פסי הרכבת .על כל עובד הופקד שומר מה‘היטלר יוגנד‘ והעבודה התנהלה תחת טרור של צעקות ומכות .כמעט שלא קיבלנו מזון מלבד מרק דלוח או מים שחורים בבוקר מדי פעם .הכר למראשותיי היה שק מלט .לא הצלחתי לנעול את נעלי העץ שלי ,תחת זאת קשרתי לרגלי נייר אריזה של שק מלט או שהתהלכתי יחף .מלאכת השיקום של המפעל ארכה כשלושה חודשים. בנות הברית התקרבו ונשלחנו לטרזינשטט ,מרחק של שבועיים נסיעה .בכל קרון היו שני שומרים גרמנים .לא קבלנו אוכל או מים במהלך הנסיעה והאנשים התנפחו מרעב .רגלי צבו .חלק מאיתנו לא שרד .עד בואנו לטרזינשטט פונו משם אנשים בסלקציות לתאי הגאזים באושוויץ, אבל כשהגענו פולין כבר שוחררה ואושוויץ לא היה קיים עוד וכך שימש המקום כגטו .היו במחנה יהודים גרמנים ויהודים מנישואי תערובת שקבלו חבילות מזון מקרובי משפחתם .הם קבלו אותנו בסבר פנים יפות ,האכילו ורחצו אותנו ושלחו את החולים לטיפול בבית החולים. במאי ‘45הגיע הצבא הרוסי ושחרר אותנו .במחנה סקרז‘סקו היה לי חבר בשם גבריאל זינגר, שהצליח לברוח ולחצות את הקווים לרוסיה .ביום השחרור ראית המון רב של אנשים סביב חייל רוסי וכשהתקרבתי ראיתי את גבריאל ,שהיה מבין משחררי המחנה .התחבקנו .לא נשארתי לבד בעת השחרור ,היו איתי כעשרים איש מבני עירי ,מתוכם היינו ארבעה חברים .רציתי הביתה. כשחזרנו היתה התארגנות נגד היהודים השבים ונרצח יהודי .בעת הבריחה משם מסרו היהודים ילדים קטנים למקומיים שהסכימו לגדל אותם ,ובסוף המלחמה הם חזרו לחפש את ילדיהם. תחילה סרבו הפולנים להחזיר את הילדים ,אך לבסוף התרצו תמורת כסף .השמועה שהפיצו היתה שיהודים חוטפים ילדים כדי להשתמש בדמם בשביל מצות לפסח ,ובעיר המחוז קלץ נערך פוגרום .המהומות הסתיימו כאשר המשטרה הפולנית הביאה כפרי שהחזיר ילדה להוריה ,ואחר כך עבר ברכב והודיע בכרוז שהילדה הוחזרה להוריה מרצון. בדצמבר ‘46עליתי לארץ במסגרת עליה ב‘ באוניה ’יגור‘ שגורשה לקפריסין .בארץ התגייסתי להגנה ולפלמ“ח. 22 כותבים חיים כותבים חיים ורה מרקברייט מלכה ז‘אן שנת לידה 1932 :מקום לידה :מיקולש ,סלובקיה שם נעורים :ורה פולק הורים :ולריה ואברהם אחים :ראובן )רודי( ואורי )פאול( בעל :משה צאצאים :איתן ודני נכדים :הדס ,איילת ,תמי ,איתי ,אורן ,דוד ויעל שנת לידה 1935 :מקום לידה :רודוס ,יוון שם נעורים :מלכה זוובי הורים :ליאון זוובי ומתילדה לבית בנבניסטי אחים :חיה ,עמליה ,שבתאי ,ניסים וכוכבה בעל :יהושע צאצאים :אידה ,מתי ,פליקס וליאורה נכדים :רויטל ,הילה ,נועה ,ניר ,נועם ,נאור ,נדב ,ספיר ,ברק ,יובל ,עידן ,אופיר וליאם נינים :ליר ילדותי הייתה טובה ,גדלנו בבית יפה ,הייתה לנו אומנת גרמניה ולמדתי בבי“ס יהודי ,שחקנו טניס ועשינו סקי .במלחמה נגמר הכל .למדתי בכתה א‘ או ב‘ והרגשנו שמשהו לא בסדר .לא למדנו דבר ,המורה עסק ברישומים ובהוצאת ניירת רשמית .עם פרוץ המלחמה העביר אבא את החנות לידי חבר טוב ששמר על היהודים .כשהגיעו הגרמנים באוגוסט ‘44ברחנו לבונקרים בהרים .האוכלוסייה המקומית הייתה פאן-סלבית ולא אהבה את הגרמנים .היה לנו מזל. המשטרה המקומית היתה נוהגת להזהיר את היהודים שהיו מבוקשים ,כדי שיספיקו להימלט אל אזורי מסתור .היינו מקבלים אספקת מזון שוטפת משפחת פולק לפני המלחמה ,ורה רביעית מימין ממנהל החווה היהודי של הגראף אסטרהזי ,שהתנגד לגירוש היהודים .אך עם תחילת עונת השלגים נאלצו האנשים לצאת ממקומות המסתור ולחפש אוכל בכפרים ,ואז תפשו את אבא .הוא נשלח לסקסנהאוזן .זמן מה לאחר מכן התחילו להרוג יהודים. עוד כשהיה אבא במעצר בעיר שלחה אותי אימא להביא לו לבנים להחלפה ולקחת כסף מהחנות .אבא גירש אותי בחזרה והשומרים הסלובקים שהכירו אותי לא פגעו בי .הייתי אז רק בת ,12וחזרתי אל הכפר ברגל ,מהלך של שעתיים .אח“כ שלחה אותי אמא אל קרובים ,שם גם שהה אחי הבכור ושם נשארתי עד סוף המלחמה .אמא חזרה לחווה בהרים ,בכפר על יד זבולן ואנחנו נשלחנו אל משפחת גויים לתקופה קצרה. אני זוכרת שמאוד אהבתי את ההרים ובעיקר אהבתי לאסוף אוכמניות .יום אחד הגיע אחי הצעיר ובקש שנחזור .היה פברואר וירד שלג ,ואנו חזרנו בחושך דרך השדות .היום ,כשאני באזוֹר חוזרים אלי שוב המראות ומלווים אותי .כשחזרנו אז ,רצה אחי לשבת רוכבת על אופניים ַ ולנוח ,אך אני לא אפשרתי לו כי ידעתי שאם הוא ישב הוא ימות .החזית התקרבה ומצאנו את עצמנו בתווך ,בין הרוסים לגרמנים .הרוסים הציעו לנו להתפנות לצד הרוסי .לא ידענו מה קורה עם אמא עד שהגיע בן דוד שלנו שסיפר שהיא בכפר ושהיא בסדר .הוא סיפר שהעיר נפתחה לחזרת תושבים והציע שנחזור הביתה .בדרך אסף אותנו רוסי והביא אותנו לישוב המרוחק 30 ק“מ ממקום מגורנו וכך עשינו חלק מהדרך בעגלה ועד הערב היינו בבית .כשעזבתי את אימא שערותיה היו שחורות וכשחזרתי הן הלבינו. חזרתי ללמוד בגימנסיה וזה היה קשה עבורי מאחר שאימא הייתה עסוקה בחנות ונאלצתי להסתדר בעצמי. אני נזכרת שבזמן המלחמה נתנה לי אמא מרק פעם ,ואני סירבתי לאכול .אבי התרגז וסטר לי ,ושאל אותי אם אני יודעת כמה ילדים יהודים היו רוצים את המרק הזה .מאז אני מבשלת ואוכלת כל מרק .אני זוכרת גם שכשברחנו מהערים ב ‘42-הגיעה אלינו משפחת ברלינר מברטיסלבה וכשהחלו הטרנספורטים מסרה אם המשפחה לאבי את נושיקה ,בתה בת הארבע .אבי מסר אותה אח“כ לקרובים ביערות .ניפגשתי עם נושיקה באקראי ב ,‘91-כשחזרתי לבקר במקום הולדתי. כשחזרתי הביתה למיקולש הלכתי לכיכר ואז החלו לצלצל פעמוני הכנסייה .זה היה ב 5-במאי .‘45חשבתי לעצמי אז, עכשיו יהיה טוב .הייתי כבר בת 13ובאמת היה טוב במשך שנתיים .אבל ב ‘47-התחלף השלטון ,הגיעו הקומוניסטים והמצב החמיר .ב ‘49-עלינו ארצה. אחי הגיע בסוף ‘48בעליית הנוער לכפר המכבי .אני הצטרפתי להכשרה ועליתי דרך תנועת גורדוניה .הורי הגיעו באופן עצמאי. ורה נישאה למשה ב.1954- בית העסק של משפחת פולק במיקולש ,סלובקיה ,לפני המלחמה זיכרונות הילדות שלי חולפים כמו תמונות בסרט .היתה לי ילדות מאושרת .גדלתי בבית אמיד מאוד ,אמא היתה קמה בבוקר לבושה בחלוק קטיפה ,סבתא היתה מיילדת ידועה ברודוס וסבא היה לבוש תמיד בחליפה מהודרת עם שעון גדול המשתלשל מכיסו .רודוס זכורה לי כעיר נקייה וצבועה בלבן. בשנת 1938החלו לנשב רוחות מלחמה .מוסוליני כרת ברית עם הנאצים והתוצאות לא איחרו להגיע. בתקופתו של המושל מריו לאגו הקהילה היהודית פרחה ושגשגה ,אבל הוא הוחלף זה מכבר ע“י הפאשיסט דה ווקי ,ובעקבות חוקי הגזע אשר הוחלו על היהודים נאלצו יהודים בעלי נתינות זרה לעזוב את רודוס .כך מצא עצמו אבי ,בעל נתינות טורקית ,נשוי ואב לארבעה ילדים, עומד בפני גירוש מביתו .כילדה בת ארבע לא הבנתי את משמעות הגירוש .אני זוכרת את כל המשפחה המורחבת עוזרת באריזת החבילות לפני היציאה לדרך ,ואת התחושה שלי כאילו שאנחנו ערב נסיעה לבית הבראה. גם המבוגרים לא תיארו לעצמם לקראת מה הולך העולם ומה צופן העתיד .בסוף 1939עלתה המשפחה עם יהודים רבים אחרים על אוניה פורטוגזית בדרכה לחפש מקום מקלט .במהלך המסע נדחו בקשותינו לעגון באחד מנמלי אגן הים התיכון ,אבל בסוף קיבלנו אישור לעגון בטנג‘יר. בטנג‘יר החלו חיים אחרים לגמרי .חיים של עוני ומחסור ,מגורים בצפיפות ובדלות .התחלתי ללמוד בבי“ס אליאנס בחברת ילדי הקהילה היהודית הוותיקה ,אשר חלקם היו אמידים ומבוססים .הפער בין ילדי הפליטים וילדי הקהילה הוותיקה היה גדול .תחושת המחסור צרובה בי עד היום .מלבד זאת אני זוכרת אנטישמיות מצד האוכלוסייה הערבית ויותר מכל חקוק בי זיכרון הפחד מהגרמנים ,רעש צעדי המגפיים ורעש ההפצצות. בשנת 1944החלו להגיע ידיעות על עלייה לפלסטינה ,ובבית פרץ ויכוח בין ההורים :אמא רצתה להגר לסיאטל בארה“ב שם התגוררה אחותה ,ואילו אבא לא מוכן היה לשמוע על שום מקום אחר פרט לארץ ישראל .בינואר 1944יצאנו לדרך ,לא לפני שנדרשנו לחתום על מסמכים לפיהם לא יהיו לנו תביעות נגד חברת הספנות במידה ויתרחשו אירועים בלתי צפויים בדרך .עם התקרבות הספינה לחופי הארץ היא נתפסה ע“י האנגלים וכל העולים הועברו לבית ליד .אחרי כחודשיים עברנו לבית עולים ברח‘ העלייה בתל אביב. החיים בארץ לא היו קלים .אבא חלה ולא יכול היה לעבוד ואילו אמא נאלצה לצאת ולפרנס את המשפחה .היא היתה עובדת קשה מאוד .כשהגעתי לגיל ארבע עשרה יצאתי כבר בעצמי לעבוד ועזרתי בפרנסה. 23 חלק גדול מבני המשפחה איבדו את חייהם במלחמה :סבא ,סבתא ,דודים ,דודות ובני דודים רבים .מלבד האובדן הקשה של בני המשפחה ,אובדן הילדות הוא אבדן כבד מאוד .המלחמה קטעה את הכל ,את הילדות ,הנעורים ואת ההתבגרות הנורמאלית .תחושת ההחמצה על כך שלא התאפשר לי לסיים את לימודי גרמה לי במשך שנים רבות לבושה גדולה .אפילו לא העזתי לספר שלא סיימתי את ביה“ס היסודי. בשנת 1953נישאה מלכה ליהושע ז‘אן יליד מצרים ,איתו בנתה בארץ משפחה לתפארת. היא היתה עקרת בית ,וכשגדלו הילדים נרתמה לפעילות התנדבותית .בין השאר היא מתנדבת באזוֹר ובביטוח הלאומי ,ועם חיוך ושמחת חיים היא עוזרת לקשישים ערירים במוקד לקשיש ַ המרותקים למיטתם ומנסה להדביק אותם בשמחת החיים שלה. 24 כותבים חיים כותבים חיים חיה ויסמן אביש לרנר שנת לידה 1928 :מקום לידה :סרוקי ,מולדובה שם נעורים :חיה ליברמן הורים :נוטה וטובה בת-שבע בעל :בוריס ז“ל שנת לידה 1925 :מקום לידה :ז‘יטומרסקי ,אוקראינה הורים :ציפה ויענקל אחיות :חווה ובלה אישה :פניה צאצאים :לאוניד ואלכסנדר נכדים :אליזבט ואסיה מהחיים שלפני המלחמה אני זוכרת את סבא שלי שהיה אדם מאוד מעניין ,יהודי מלומד עם זקן לבן ובעל ידע על הרמב“ם .משפחתינו גרה מול בית הכנסת ,ובתור ילדה אהבתי מאוד להיות שם .הבית היה מסורתי ,בשבת היינו עורכים את השולחן ,הייתה מפה חגיגית והדלקנו נרות. לפסח היו כלים מיוחדים אותם העבירו מדור לדור ובפורים אפו אזני המן .הייתי בת יחידה .אבא היה איש עסקים שסחר בפרוות. כשהיה צעיר שמע להמלצת הס ָפּרוּת, אימו ולמד את מקצוע ַ ולימים התברר שההמלצה הועילה והביאה לו פרנסה בזמן המלחמה. הייתי בת שתיים עשרה כשהגיעה המלחמה לאזור שלנו .פחדנו מהגרמנים ואספנו במהירות את החפצים שלנו וברחנו לכפר קוסווצה .רצינו לעבור לחוף אחר של נהר הדנייסטר אבל במעבורת לא היו מספיק מקומות על מנת להעביר את כולנו ,וכשבסוף לקחו אותנו נאלצנו להשאיר חלק מהחפצים מאחורינו. כשהגענו לחוף האחר של הנהר איחרנו את הרכבת ונאלצנו לחזור שוב לסרוקי .כשהגיעו הנאצים לשם הם הרגו אנשים ומי שהצליח לברוח הסתתר בבית הכנסת. אחרי יום-יומיים לקחו אותנו ליער אלכסנדר צ‘לבון שם היינו במשך מספר שבועות ואח“כ גורשנו לישוב ורטיז‘ן ,שם היה גטו של 25אלף אנשים בערך .בגטו היה רעב וחולי חיה )ראשונה משמאל( בגיל חמש עשרה ,בזמן המלחמה ובכל יום היו מתים כ 25-אנשים שהיו נקברים ביחד .ראש העיר היה מאחל שימותו יותר ויותר .הייתה מגפת דיזנטריה ואנשים היו ’מתים כמו זבובים‘ .גם אבא חלה אך נשאר בחיים ומאוחר יותר התחיל לעבוד במספרה. תמיד הוא היה לוקח את כלי העבודה איתו. חיינו כמה משפחות בדירה אחת ,ולעיתים היינו חיים עשרים אנשים בחדר אחד בתנאים מאוד קשים .המשפחה שלנו התגוררה עם עוד משפחה נוספת בחדר .היינו משיגים מצרכים וסבתא של חברתי הייתה מבשלת לנו אוכל חם .היה לנו אוכל והאוכל הזה הציל אותנו .כילדה ,הייתי עוזרת בבית לסבתא של החברה .פעם אחת רצו לקחת אותי לעבודה וברחתי ,וקיבלתי מכות. הייתי מוצאת ספרים וקוראת בהם .הייתי קוראת שירי גטו על ילד שמוכר סיגריות כדי לא למות מרעב .לא היו לי בגדים ונעליים ולמדתי לסרוג נעליים מחוטי פשתן .היינו מספר חודשים בגטו ומשם גורשנו ברגל לאוקראינה ,בזמן הגשמים .היו אנשים שלא היו להם כוחות למסע וחלקם נפלו בדרך ומתו .כשהגענו לאוקראינה שהינו באזור ויניצקיה ,בעיר ז‘זניק .אני זוכרת שאבא רצה למכור סבון באריזה מיוחדת ,פנה לאדם שלא הכיר והלך איתו למקום לא ידוע .דאגנו מאוד ,כי למשך זמן מה לא היה ברור היכן הוא ,ורק אחר כך הוא חזר והייתה התרגשות מאוד גדולה .הוא הביא איתו סלים עמוסים במצרכים ,כולל דבש ותפוחי אדמה מבושלים. בשנת 1944התחלנו לחזור ברגל לעיר הולדתי סרוקי ,במולדובה .היינו הולכים במשך כל היום מהבוקר ,ובלילה היינו נשארים ללון באיזשהו כפר .ב 14-באפריל 1944הגענו לעיר .המלחמה שם עדיין לא הסתיימה והיו הפצצות ,ואבא חלה באולקוס ודימם .ביתנו נהרס אבל היו הרבה בתים פנויים ואנחנו נכנסנו לאחד מהם .רצינו להגיע לישראל אבל זה היה קשה מאוד .בשנת 1947עברנו לצ‘רנוביץ‘ באוקראינה ,ובשנת 1950נישאתי לבוריס ז“ל .במלחמה איבדתי את כל הקרובים מצד אימי ואבי. אבי נפטר בשנת 1976ובשנת 1978עלינו לארץ באופן עצמאי .אימי נפטרה בשנת ,1984 בישראל .בארץ עבדתי כמנהלת חשבונות במשך שנים רבות ,עד לפרישתי .במשך שנים טיפלתי במסירות רבה בבעלי ,כאשר היה שרוי במצב סיעודי בביתנו .כיום אני אוהבת לקרוא ואני מגדלת מספר חתולים שחיים בבית ביחד איתי .לכל אחד מהם יש שם ,אני מדברת איתם ומטפלת בהם ,דואגת לחיסונים ולביקורים אצל וטרינר בזמן ,ולא מרגישה בדידות. לבני הזוג חיה ובוריס ויסמן לא היו ילדים והיום חיה ערירית. ַפניה לרנר התאלמנה מספר חודשים לפני הראיון שהוליד את העדוּת הזו .היא ובעלה אביש ז“ל היו ’בלוקדניקים‘ ,דהיינו האנשים שחיו תחת המצור בלנינגרד בזמן מלחמת העולם השניהַ .פניה הייתה אז בת שש ,ואביש בן חמש עשרה .המלחמה פרצה ביוני 1941ופינו אז מפעלים ומעט אנשים ,ורק במפעל אחד ,מפעל ’קירוב‘, נשארו לייצר טנקים .בספטמבר התקרבו הנאצים ללנינגרדַ .פניה מספרת שהאנשים היו רעבים ,ללא כוחות ,ורבים מהם מתו .כל מי שעדיין יכול היה לעמוד על רגליו המשיך לעבוד והשתתף ביצור הטנקים במפעל .אביש זכר הרבה מהזמן ההוא ,היא אומרת .לעיתים קרובות היה מספר על תקופת החיים שעבר במצור .הוא התגורר בלנינגרד עם הוריו ושתי אחיותיו .כנער עבר הכשרה צבאית והשתתף בכיבוי פצצות תבערה .שתי אחיותיו למדו באוניברסיטה לפני המלחמה אבל עם תחילת הקרבות התגייסו הסטודנטים לעבודות ולחפירת שוחות. ב 8-בספטמבר כבשו הגרמנים את לנינגרד כולה מלבד החלק של אגם לדוגה .מטרתם של הגרמנים הייתה להכניע את תושבי העיר באמצעות הרעבתם .הם היו מפציצים את מחסני האספקה ,ועכברושים נפוצו ברחובות העיר .לפני שהוטל המצור ,היו מקבלים התושבים מצרכי מזון באמצעות כרטיסים ,ובזמן המצור אנשים עובדים קיבלו 200גרם לחם ליום .אי אפשר היה להביא אספקה חדשה לעיר בגלל ההפצצות של הגרמנים. הרעב היה נורא .הי אנשים שאספו כל מיני צמחים ואכלו אותם ,היו אף שבישלו חגורות עור ואכלו את מה שיצא ,היו אנשים שהגיעו למצב שאכלו אפילו חתולים וכלבים ואף נודעו מקרים של מאכל בשר אדם .אביש סיפר פעם על שכן שתקף את אחותו כי רצה להרוג אותה ולאכול מבשרה .הצעקות הצילו אותה אבל היא נאלצה לעזוב את דירתה .אמו של אביש הייתה קטועת רגל .בזמן האזעקות לא הייתה מסוגלת לרדת למקלט ,ואביש לא היה משאיר אותה לבד. אנשים היו יוצאים לקבל מצרכים אך היו נופלים בדרך ומתים .היו המון גופות ,לא היו מים, לא חשמל ולא ביוב .החורף היה חמור ,לא היתה הסקה ,כי לא היו עצים להסקה .היו הרבה הפצצות ,יריות .הקור היה הופך את המים לקרח ,אנשים היו שורפים רהיטים בתנורים כדי להתחמם .במכון לגידול צמחים היו דגנים ,אבל האנשים שעבדו שם נמנעו לאכול מהם על אף שהיו רעבים והתנפחו. רק במרץ 1942נפתחה ’דרך החיים‘ בנחל לדוגה .מי שהצליח לעבור לחוף האחר ,נתנו לו 25 לאכול .אנשים היו מתחילים לאכול בבת אחת ,ובגלל שסבלו מרעב זמן רב גרמה להם האכילה הפתאומית למוות .באפריל 1942הגיע תורם של אביש ומשפחתו לעזוב .הם לא הצליחו לעבור כי כבר התחילו הפצצות ,ורק לאחר חצי שנה פינו אותם לעיר אומסק .כשהיה בן שש עשרה התחיל אביש לעבוד במפעל צבאי ובעבודה התחיל לקבל כרטיסי מזון .אחותו התחילה לעבוד בבית חולים .היה יבול של תפוחי אדמה .ההורים קיבלו גם הם כרטיסי מזון ,לא כעובדים אלא כ‘קרובים לצלחת‘ .המלחין דימיטרי שוסטקוביץ השלים את הסמפוניה השביעית שלו’ ,לנינגרד‘ ,יצירה שהפכה לסמל לעמידה האיתנה של הרוסים ולהתנגדות לגרמנים .בחורף ההוא ,היו מנגנים את הסימפוניה בכפפות. היו נסיונות לפרוץ את המצור אך הם כשלו .במקום בשם ’נבסקי פייאתצ‘וק‘ נהרגו הרבה אנשים .המצור נפרץ סופית בתאריך ,27.1.1944אביש כבר היה בן שבע עשרה ורצה להתגייס לצבא אבל לא גייסו אותו .אחרי חצי שנה הוא חזר עם הוריו ללנינגרד ועבד במפעל .בשנת 1947סיים לימודים בבית ספר צבאי טכני ונסע למוסקבה לעבוד במפעל צבאי .הוא היה מסור מאוד לאימו. ידוע שאמהות רוצות שהילדים שלהם יאכלו טוב ,אומרת ַפניה ,אבל אצל אביש ואימו זה היה הפוך והוא היה דואג ומשגיח על אימו ,שתאכל טוב .הוא זכר את כל התקופה של ימי המצור ,דיבר עליה הרבה ואף חלם על המצור לעיתים קרובות .הוא קיבל עיטור על השתתפותו בהגנה על לנינגרד. כשהגיע לישראל הוא היה בן ,65ועבד בניקיון .אחר כך עבד כמטפל עד גיל .72 26 כותבים חיים כותבים חיים בלה צבי אדמונד דוד גוטמן שנת לידה 1920 :מקום לידה :סלוניקי ,יוון שם נעורים :בלה קפון הורים :נחמן )נחמה( -נפטר מאסטמה כשבלה היתה בת שנה; סול -נרצחה באושוויץ ב ‘43-יחד עם שלושה מאחיה של בלה אחים :ויקטור ,מאיר ,לאון ,שרה ומתידלה בעל :מרדכי )מיו( צאצאים :אריאלה וכוכבה נכדים :הדס ,שמוליק ודני נינים :עידו ,רועי ונועה שנת לידה 1920 :מקום לידה :מרהאן ,מחוז ברדיוב ,צ‘כוסלובקיה הורים :הרמן-צבי ואוגניה-שושנה ,עלו לישראל ונפטרו בשנות השבעים אישה :רחל אחים :טיבור )נרצח באושוויץ ב ,(‘42-ישראל וולדיסלב-אברהם צאצאים :נורית בלומשטיין ועמיקם גוטמן נכדים 11 :נינים3 : חלמתי להיות מוזיקאית ואני נזכרת בימים שלפני המלחמה בהם הופענו האחים והאחיות לפני השכנים .אבל המזל והמציאות הקשה לא עמדו לצידי .ב 22-ליולי ‘40פקדו על יהודי סלוניקי בגילאי 16-40להגיע לכיכר העיר .הלכתי לראות מה קורה שם וראיתי שמכים את כולם .גם אחי מריו הוכה אבל הצליח לברוח .הגב שלו היה מלא בדם ואני רצתי להביא לו תחבושות. מסתבר שמריו ברח מספר פעמים ,אך כשראה שלוקחים גם את אימו ואחיו הוא הצטרף אליהם .חבר שהיה איתו בבירקנאו סיפר אח“כ שמריו חיפש אוכל בזבל והוזהר שאם יתפס יהרגו אותו הגרמנים .מריו ענה שכבר לא איכפת לו ,הוא ראה מספיק ונמאס לו .רגע אחר כך הגיעו הגרמנים והרגו אותו במכות. ב 28-באוקטובר ‘40הכריז מוסוליני מלחמה ונכנס לאלבניה .הייתי צעירה והיה לי אהוב שנישק אותי בפעם הראשונה על הלחי רק אחרי שלוש שנים ,ואני זוכרת שהרב של סלוניקי טען שמי שיתחתן לא ילך למחנות עבודה .חשבנו לברוח לאתונה אל אחותי מתילדה ,שהיתה אחות בבית חולים ,ירדה למחתרת והיתה בעלת קשרים ,אבל האימהות שלנו העדיפו לחתן אותנו לפני ישנו בנפרד .היתה הנסיעה וערכו חופה קטנה עם בני המשפחה הקרובים .אפילו באותו הלילה ַ הבנה שזו לא באמת ה’חתונה‘ ושבעוד שנה נערוך חתונה גדולה ושמחה כולנו יחד ,אבל אני לא האמנתי בכך והרגשתי שמשהו רע מאוד עומד לקרות. נסענו לאתונה .בעלי עבד ברכבת והמנהל ניקולא דאג רק לו לאישור מעבר .חששתי מהמעבר בין הערים שהוחזק בידי הגרמנים ,ועל אף שניקולא התנדב לנסוע איתנו כדי להעביר אותי לאתונה ,פחדתי נורא .חששתי שאם אתפס יהרגו אותי הגרמנים ללא משפט .חייל גרמני ענק הגיע וביקש תעודות .היה לי ברור שהוא ירה בי בו במקום אבל הוא רק אמר ”בסדר“ ,והלך. איני יודעת מדוע ויתר לי ,אולי בעלי וניקולא שיחדו אותו .הייתי בהלם .בחורה שישבה מולי שאלה אותי אם אני יהודיה” .אני יהודיה?“ עניתי לה וירקתי” ,שיהודים יבואו לפה?“ .כעבור זמן עצרה הרכבת להפסקה ,ירדתי להתפנות והגרמני קרא לי שוב .הייתי משותקת מפחד אבל כעבור רגע הבנתי שהוא קרא לי לעלות לרכבת להמשך הנסיעה. הגענו לאחותי באתונה .היא הייתה נשואה והייתה לה ילדה בת שש .באתונה היה אזור של המחתרת שנקרא ’קייסרייני‘ )הגיבורה( אליו חששו הגרמנים להיכנס ,ויום אחד התחפשה אחותי לאשה זקנה ,לקחה איתה שקיות עם נשק ועלתה על אוטובוס כדי להגיע עם המשלוח למחתרת שבקייסרייני .כשהתקרב האוטובוס למחסום גרמני פנתה אחותי לנהג ואמרה שטעתה בדרך ,ירדה מהאוטובוס לפני המחסום וסחבה את הנשק ברגל עד לקייסרייני. שלחנו את ניקולא לסלוניקי להביא את אימי ואת האחים אך הוא חזר בלעדיהם ,כיוון שכבר הייתה אקציה אחת והם נלקחו לאושוויץ .שלחנו אותו גם להביא את אחותו ואימו אך אחותו פחדה מדי .מתידלה אחותי הייתה היהודיה היחידה שעבדה בבית החולים וכשהגיעו הגרמנים לקחת אותה הבריח אותה מנהל בית החולים והמחתרת העבירה אותה לפרטיזנים .את ביתה הקטנה נתנו למשפחה גויה שתטפל בה עד שתחזור .הגרמנים הגיעו לרב של אתונה לדרוש שמות של יהודים .מספרים שהוא נלקח בידי שישה גרמנים ונעלם אך בדרך פלא הצליחה המחתרת להציל ולהבריח גם אותו אל היערות .כשפגש הרב את אחותי ביער הוא נישק אותה וזו היתה הפעם הראשונה שרב נישק אישה. היתה לי תעודה מזויפת בה נקראתי מריה סבידו ,אבל כשהלשינו עלינו נאלצנו לברוח .נסענו לכפר ,אל שוטר אחד שהסכים לארח אותנו אחרי שאחותי טיפלה באימו .עוד כשיצאנו מסלוניקי נתנה לי אמא טלית ,תפילין וספר תורה ,וכשהבנתי שהלשינו עלינו רציתי להשמיד אותם .בעלי עצר בעדי והם ליוו אותי במשך כל ימי המלחמה .היום הם נמצאים ב’יד ושם‘. בכפר עזרנו למשפחה המארחת ועבדנו בכרמים ובזיתים .אחר כך הסתבר שכולם ידעו שאנחנו יהודים אך המחתרת פעלה שם וכך נשמרנו .מאוחר יותר ,בעקבות הלשנה ,נלקחנו לאתונה לביתה של חברת המשפחה המארחת שלנו .בבוקר חג מריה ,כשנכנסה שכנה והתעניינה מדוע אני לא הולכת לווידוי בכנסיה ,ספרה לה בעלת הבית שאני במחזור ופתאום הבינה שאני יהודיה .היינו בטוחים שהיא תסלק אותנו אבל היא רק דרשה יותר כסף כדי להחזיק אותנו. הסברנו שאין לנו כסף וכשפרץ וויכוח פתחתי חלון והתחלתי לצעוק” :על טעויות של הורים ילדים משלמים!“ .צעקתי שוב ושוב ומההתרגשות איבדה בעלת הבית את הכרתה .רצתי אליה וטיפלתי בה ,וכשהיא התעוררה הבטיחה שתשמור עלי ושיום אחד יתנוסס הדגל של יוון שוב מעל האקרופוליס .נשארתי אצלה והיא דאגה לי ,אבל החששות לא עזבו אותי לרגע. ערב אחד הסתובבתי לבד ברחובות כשלפתע הופיע מולי אדם זקן ,כולו לבן עם זקן וגלימה לבנה .הוא שאל אותי מה קרה לי .עניתי לו שאני יהודיה ,שנמאס לי ואין לי יותר כוח וכסף .הוא אמר לי שאין לי מה לבכות ושהגרמנים יעזבו בקרוב .עמדתי לנשק את ידו והוא נעלם .אחרי שנים ,כשסיפרתי את הסיפור הזה אמרו לי שהאיש שפגשתי היה אליהו הנביא .יומיים אחר כך חזרה מתילדה אחותי מהיער וסיפרה שהגרמנים עוזבים ושנהיה מוכנים כי המחתרת מכינה נקמה .בסוף הם לא עשו כלום והגרמנים ברחו .בעלי ירד במדרגות הדירה ,נעצר על המדרגה הראשונה וצעק” :אני יהודי!“ .השכנים היו בשוק .באותו היום הלכו כולם לחגוג באקרופוליס. בימים האחרונים למלחמה הייתי חולה מאוד .בעלת הדירה שהייתה מיילדת ניסתה לעודד אותי, אמרה לי שאהיה בסדר ולא אמות ,אך זה לא עזר והידיעה שהגרמנים עזבו לא חיזקה אותי .יום אחד היא הודיעה שהכל שקר והגרמנים עדיין בסביבה .מיד קפצתי מהמיטה ורוח הלחימה שלי חזרה אלי .אח“כ הבנתי שהיא שיקרה לי בכוונה כדי להחזיר לי את כוחותי. מתילדה ,בתה ,בלה ובעלה ואחיהם לאון שרדו את השואה .בשנת 1950עלו בלה ובעלה מרדכי לישראל. בלה נפטרה בחודש פברואר ,2012במהלך העבודה על החוברת. לפני המלחמה התגורר אצלינו מורה פרטי שלימד אותנו היסטוריה ,תורה ויידיש .בגיל התיכון יצאתי ללמוד בגמנסיה בפרשוב ואימי נהגה אז לארח לְ ַשׁ ָבּת את התלמידים ויהודים נוספים שבאו להתפלל אצלנו .החיים היו טובים עד שהתחילו הסנקציות כנגד היהודים .הצטווינו לענוד פס צהוב ולאחר מכן טלאי ,לקחו מאיתנו פרוות וזהב וכו‘. ב 30-במרץ ‘41קיבלו ילידי 1920צו להתגייס לצבא .הייתי במחנה צבאי קרוב לעיר ורנוב ,שם פגשנו חיילים צ‘כלוסובקים שהורידו לנו את הדרגות רק בשל יהדותינו .קיבלנו מדים שחורים ונשלחנו למחנה עבודה בסמוך לשדה תעופה הצבאי ,שם חצבנו אבנים וסללנו כביש לשדה .התנאים היו קשים מאוד אך האוכל עוד היה טוב .בחורף נלקחנו משם לחפור תעלה גדולה להובלת מים ומשם למקום בקרבת ברטיסלאבה ,שם בנינו את הסכר ’מורבה‘. עד ‘44הייתי במחנות עבודה והפחד הכי גדול היה שנלַ קח למחנות השמדה .למזלי עבדנו בחברת מורבה הסלובקית שעשו עלינו כסף טוב ושמרו עלינו בחיים .בתמורה לעבודות קיבלנו רק אוכל והיינו סגורים כל הזמן .לעיתים נתנו לאחדים מאיתנו ללכת בסוף השבוע לעיר הסמוכה בה היו עדיין יהודים ,והיינו חוזרים ביום שני לעבודה. במרץ ‘44פגשתי חבר ללימודים שכיהן בתפקיד בכיר בשלטון ,והוא הזהיר אותנו שהגרמנים עתידים להיכנס במאי לסלובקיה לקחת את היהודים .הקשבתי לו והעברתי מיד את הורי מעירם למערב סלובקיה ,להרים ,שם הוסתרו בבית משפחת גויים. מאוקטובר ‘44ועד דצמבר אותה שנה היה מרד נגד הגרמנים בסלובקיה ואנחנו הצלחנו להצטרף לפרטיזנים .לבשנו מדי צבא סלובקים ונסענו ברכבת לכיוון העיר זבולן ,ולאחר קרב בין הפרטיזנים לגרמנים הגענו לעיר והצטרפנו לצבא המורדים .אבל הגרמנים הצליחו להשתלט על העיר ואנחנו ברחנו .התחזיתי לגוי והיו לי את כל התעודות המתאימות .ב 25-בדצמבר נפלתי בשבי הגרמנים שחיפשו יהודים ולמזלי הם לא הורידו לי את המכנסיים והאמינו שאיני יהודי. בתקופת השבי עבדנו במפעל לתיקון קרונות רכבת .התנאים שם היו נוראיים ,קיבלנו מעט לחם ומרק ובבוקר קיבלנו משהו שקראו לו קפה .יום אחד ,אחרי שקראתי בעיתון ששימש כעטיפה לסנדוויץ על כך שיש עדיין מרידות ,הלשינו עלי הגויים האחרים שהיו איתי וטענו שאני מנסה למרוד .המפקד ששפט אותי סטר לי והעניש אותי בעבודה קשה יותר מלכולם .כמה ימים אחר כך נקראתי למשרד המנהל הגדול ,גרמני טוב יחסית .הוא שלח לקרוא לאשה הזקנה שניהלה את המחסן והורה לי לעבוד איתה ולספור את כל הסטוקים שבמחסן .כשהיא יצאה הוא אמר לי שהמלחמה תיגמר הרבה לפני שנסיים לספור את כל הסטוק .משום מה הוא דאג לי קצת ואפילו נתן לי סיגריה .היה לו שם מחסן אוכל עם כרוב וירקות והוא נתן לי את המפתח כדי שאוכל 27 לאכול שם .אכלתי כמו שלא אכלתי זמן רב. ב 22-במאי ‘45ברחו הגרמנים ואנו מצאנו אוכל במרתפים שלהם .הרבה אנשים אכלו ומתו מזה אבל אני נזהרתי .לאחר מכן הגיעו האמריקאים ושיחררו אותנו .בחודש יוני חזרתי הביתה ההורים שלי כבר היו שם .ב ‘48-התחתנתי עם רחל בסלובקיה.ב 22-במרץ ‘49עליתי לישראל יחד עם אשתי ,הורי ובני משפחה .הבאנו איתנו מעט רהיטים באזוֹר מההתחלה, ואפילו אופנוע שמכרתי פה ובתמורה שקיבלתי עבורו קניתי שתי פרות .גרנו ַ במקום עם פרדסים ומעט מאוד בתים. ַ מדליה שהוענקה לאדמונד גוטמן על לחימה בשורות הפרטיזנים בסלובקיה 28 כותבים חיים כותבים חיים שער שני :שבע מזוודות תיאטרון תיעודי להנצחת השואה ביום חמישי ה 23-במרץ 2009העלתה קבוצת התיאטרון התיעודי להנצחת השואה באזוֹר את ההצגה ’שבע מזוודות‘ בפני תושבי היישוב ותלמידי בתי הספר .ההצגה זכתה ַ להד רב הן בישוב עצמו והן בתקשורת הארצית .שבעה ניצולי שואה ,אחד עשר בני נוער ושלושה מנחים ,נפגשו אחת לשבוע במשך שנה שלמה למפגש ייחודי ומרתק .בני הנוער זכו לשמוע ממקור ראשון את סיפורם האישי של ניצולי השואה ולניצולים ניתנה הזדמנות להבין ולהתקרב אל עולמם של בני הנוער .את חוויות המפגש העוצמתי ליווה התיאטרון ככלי תומך המאפשר מתן ביטוי לרגשות הכאב ,הפחד ,ההתרגשות והשמחה .בני הנוער והניצולים השתמשו בתיאטרון כדי להמחיז את סיפורי הזוועה לצד סיפורי הגבורה ,את קשיי היומיום לצד רגעים של אנושיות וחום ,ואת העובדה שהחיים שם היו עניין של מזל וגורל, כדברי הניצולים .תוצאת המפגש הזה הובאה לקהל הצופים בהצגה .אנו מביאים כאן את סיפוריהם של הניצולים ,משתתפי ההצגה. התיאטרון התיעודי להנצחת השואה בקהילה תוכנית ייחודית לתיעוד השואה באמצעות מפגשים בין-דוריים אשר יצאה לדרך ביוני ,2003ביוזמת עירית ועזרא דגן ובניהול אש“ל ,והתקיימה ב 22-יישובים עד היום .אש“ל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל ,חברה יחד עם המכון ללימודי דרמה- תרפיה במכללה האקדמית תל-חי ,במגמה להכשיר וללוות אנשי מקצוע בעלי עניין ויכולת להרחיב ולהפיץ תוכניות אלה .אירוע זה מהווה פרויקט גמר של הקורס הייחודי להכשרת מפיקי תוכניות תיעודיות בתחום השואה וההבעה היצירתית של מרכז אש“ל להשתלמויות והדרכה .היישוב הראשון שבו הועלתה הצגה במסגרת הפרויקט הינו אזור. השחקנים ניצולי השואה אדית יעקבוביץ‘ נולדה ב 1918-בסילצ‘ה ,טרנסילבניה .כשהגיעו הנאצים להונגריה ב 1944-רוכזו אנשי העיר בגטו ואחרי חודש נשלחה אדית עם בני משפחתה לאושוויץ .היא היחידה שלא נשלחה אל תאי הגזים והועסקה בחפירת תעלות נגד טנקים בגוטאו .ב 1945-שוחררה על ידי הרוסים והועברה לבית חולים ,שם החלימה מטיפוס קשה .לאחר המלחמה נישאה באזוֹר .היום היא סבתא לשני נכדים. למשה וילדה את בנה וב 1963-עלתה עם משפחתה לישראל להתיישב ַ מרדכי וויסבול נולד ב 1928-בסטצנוב ,פולין .ב 1940-נשלח למחנות עבודה ,ביניהם בוכנוולד ,מטהואזן ,הומלר ,סקזיס ,שליבן ,פליסברג וגוזן .במאי 1945שוחרר .שנה לאחר מכן עלה לארץ לקיבוץ רמת הכובש ,שם הכיר את כרמלה אשתו .למרדכי שלושה ילדים ושמונה נכדים. בלומה אורבך נולדה בשנת 1924בסקרנביצה ,פולין .ב 1943-נשלחה לאושוויץ .מכל משפחתה ניצלו שתי אחיות ושני אחים שברחו ליערות ונלחמו לצד הפרטיזנים .ב 1947-הגיעה לארץ עם האוניה ’אקסודוס‘ שנתפסה על ידי הבריטים ,ואחרי מאבק גדול וקשה הובלה עם שאר נוסעי האוניה חזרה לגרמניה למחנה עקורים ,שם התחתנה עם אריה שהיה גם הוא לאזוֹר ,שם היא מתגוררת עד היום .לבלומה שני בנים וארבעה נכדים. ב’אקסודוס‘ .ב 1948-עלו לארץ לכפר קיש והיו לחקלאים .ב 1960-הגיעה עם בעלה ַ אסתר קוטלר נולדה ברפלובקה ,פולין .הייתה בת 16כשפרצה המלחמה ובת 18כשברחה עם משפחתה מהגטו .בזכות אמה ניצלה כל המשפחה שהתחבאה ביערות במשך שנתיים .הגיעה באזוֹר במשך 30שנה .כאן נולדו שני ילדיה וששת נכדיה .היום היא חובקת נינה שניה. לישראל באוניה ’אקסודוס‘ ביחד עם בעלה משה ,למדה הוראה והייתה גננת ַ יעקב שמידט נולד ב 1925-בצ‘כנוב ,פולין .בגיל 16נשלח לאושוויץ עם כל משפחתו ,הוריוֶ ,א ָחיו ,דודים ,סבים וסבתות .הוא היה הניצול היחיד מכל משפחתו .עלה לארץ ב 1948-והתחתן עם רוזה .ליעקב שני ילדים ,חמישה נכדים ועשרה נינים. לאה דיאמנט על ההצגה כל אחד מאיתנו סוחב את המזוודה האישית שלו ובתוכה עולמו המורכב ,מסע חייו והתמודדויות שזימנו לו החיים .לכל אחד מהמבוגרים בפרויקט יש סיפורים משלו ,סיפורים כואבים שכבר סופרו וסיפורים שחבויים עד היום .מה קורה כשנפתחת המזוודה? איזה סוד נשמר בה? אילו זכרונות היא מציפה בבעליה? המזוודות שנפתחו על הבמה חשפו בפני הקהל את סיפוריהם של הניצולים בתקופת השואה ובעיקר את כוחו האמיתי של האדם. נולדה ב 1925-בשידלוביץ ,פולין .כשהייתה בת 14פרצה המלחמה .עם כניסת הגרמנים גוייסה למחנה עבודה ונשלחה עם אחותה לעבוד בבית חרושת ליצור נשק עד .1944 הנאצים לא הספיקו לשלוח אותה להשמדה ,אבל היא אבדה את אמה ,את אחיה ושלושת ילדיו ואת אחותה עם בתה הקטנה .לאה ואחותה גניה הן היחידות ששרדו .ב1949- לאזוֹר ,שם נולד בנה השני .היום היא סבתא לשישה נכדים. עלתה לארץ עם בנה ובעלה אריה והגיעה ַ רחל לוי נולדה ב 1925-בזמיאנסקה אולצ‘ה שבצ‘כסלובקיה .היא היתה בת 19כשנשלחה לאושוויץ ,ב .1944-משם המשיכה למחנות פלאשוב ,קופרינג וברגן בלזן עד ששוחררה בידי בעלות הברית בסוף המלחמה .ב 1948-גויסה עוד בצ‘כיה לצבא ההגנה לישראל והגיעה ישר עם הנשק למלחמת השיחרור .עם סיום השרות הצבאי נישאה לדב לוי מהונגריה. 29 30 כותבים חיים כותבים חיים אדית יעקובוביץ‘ מרדכי וויסבול שנת לידה 1918 :מקום לידה :סילצ‘ה ,טרנסילבניה שם נעורים :טביוביץ‘ הורים :הלן ואהרון אחים :ארניה ,ייני ,אלפרד בעל :משה צאצאים :אהרון נכדים :אורלי ,שרון נינים :הראל ,איתי ,אביב שנת לידה 1928 :מקום לידה :סטאצנוב ,פולין הורים :איידל ולייבוש אישה :כרמלה צאצאים :דני ,עדי ואריאל נכדים :כרמית ,אביב ,עידן ,אור ,חן ,אביטל ,דניאלה ואדר נולדתי בסילצ‘ה ,טרנסילבניה .עד 1940לא היו בעיות ולא נתקלתי באנטישמיות ,אבל אחר כך התחילו חוקים נגד היהודים .למרות החוקים המשיכו השכנים לחיות איתנו בשלום .הייתי בת 22וקצת ויום אחד עצרו אותי גרמנים ואמרו לי שאסור לי יותר להסתובב ברחוב .זה לא היה כל כך אכפת לי אז אבל אחר כך בגטו ,היה לנו קשה מאוד .היינו שם כל המשפחה ביחד, ולילה אחד העלו אותנו השוטרים על רכבת משא 70 ,איש בקרון אחד בלי אוכל ושתיה ,ושלחו אותנו לאושוויץ. אחרי שלושה ימים הגענו למקום מוזר וחשוך .הגיעו המון קרונות עם יהודים ופולנים ,ואנשי האס אס כבר חיכו שם. כאשר ירדנו מהקרון ,הובלנו אימי ואני עם עוד אנשים רבים לסלקציה .ימינה או שמאלה ,חיים או מוות בגאזים .לא ידענו אז את משמעות הדבר ,מהו צד ימין? מהו צד שמאל? אבל למדנו על כך מהפולנים שכבר ידעו במה דברים אמורים .כאשר הפריד אותנו הגרמני ולקח אותי מאימי פחדתי מאוד .לא יכולנו לעשות דבר .אימי נבחרה למות ואילו אני נבחרתי לחיים .זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.. עמדנו שם שעות על הרגלים .מי שנפל נורה ע“י האס אס .מי ששרד את העמידה נשלח מיד לעבוד .אפילו לא היה להם זמן לקעקע מספר על היד. אחרי שבועיים באושוויץ נשלחתי עם עוד אלף צעירות יהודיות למחנה עבודה. נלקחנו למקום לא ידוע ,שם החליפו לנו את הבגדים האפורים עם הפסים בבגדים אחרים ,לקחו בגדים מערימת הבגדים ונתנו לנו .זה היה אמצע הקיץ ,ואני קיבלתי שמלת צמר עם שרוולים ארוכים ולא היו לי אפילו מספריים לחתוך את השרוולים .עבדנו חודשיים בחפירת תעלות נגד טנקים ,שישה מטר רוחבן ושלושה מטר עומקן .אסור היה לנוח אבל אני ישבתי ונחתי הרבה ,וכשהייתי רואה את מנהל העבודה מהוורמאכט מסתובב הייתי קמה מיד .היה שם מנהל עם מדים ירוקים ,לא ידענו אם הוא איש צבא או אס אס ,ויום אחד הוא קרא לי ושאל אותי מה עשיתי לפני המלחמה ,ענית לו :הייתי תופרת .הוא נתן לי כריך ,ואני שמתי אותו מתחת לחולצה ואכלתי אותו במחנה. היינו עומדות ב’אפל‘ )מסדר( ,שם היו שומרות עלינו חיילות אס אס עם מדים שחורים וכלבי רועה גרמני .מדי פעם הן היו יורות בנו ,סתם כך .הם הרגו בחורה אחת שעמדה מאחורי ,ולא פגעו בי רק כי זזתי עם הגוף כדי לחמוק מהירי .הן ירו בלי שום סיבה .הייתי בת 24וחלמתי על חתיכת לחם גדולה עם מרגרינה וסוכר .הייתי כל כך רעבה .כולם היו רעבים .קיבלנו אוכל פעם ביום ,מין מרק כזה ,ומי שהיה לו מזל קיבל את המנה שלו מקרקעית הסיר .הלחם היה דבר גדול ,ופעם אחת הגעתי למצב שגנבתי לחם. היינו בשטוטהוף ופגשתי את בת דודתי נעמי בת ה 16-שהייתה רעבה מאד .בדרך למסדר רצתי לצריף בו חילקו כבר את מנות הלחם למחר ,מצאתי חתיכת לחם מתחת לאחת השמיכות ,רצתי החוצה ונתתי אותה לנעמי. אמרתי לה :הבאתי לך משהו .היא בכתה ושאלה אותי :מדוע את נותנת לי ,הרי גם את רעבה? אני גדולה ,עניתי ,ואת קטנה ולא יכולה לסבול כמוני .יותר לא פגשתי אותה. יום אחד חילקו נעליים ,אחרי חודשים שלא היו נעליים .כמעט הרגנו אחת את השניה בהתנפלות על הנעליים האלה .אח“כ חליתי בטיפוס .הייתי ללא בגדים ,היו כבר המון כינים והגיע החורף ,ושמו אותנו באיזה צריף עם חולים כמוני שלא יכולים לברוח .היתה ידיעה שהרוסים הגיעו והחברות הטובות שלי הבינו שאני כבר לא אוכל ללכת ולכן יוכלו לקבל את הנעלים שלי .שכבנו על קש בלי גג מעל ראשינו ,השלג ירד אל תוך הצריף ובסוף הגיע הצבא הרוסי ולקח אותי ,עירומה ופצועה ,על הידיים לבית החולים בברסט ליטובסק ,שכבר היתה בשליטת הרוסים .עשו לי אמבטיה ,לא היו תרופות אבל קבלתי חולצה נקיה וגטקעס. מתוך 17צעירות נשארנו שתיים ,שאר החולים ,כ ,980-נרצחו עוד לפני הכניסה של הרוסים. הייתי בת 25ושקלתי 38קילו .שכבתי שם עד אחרי השחרור וכשכבר יכולתי ללכת ,טיילתי יום אחד ברחוב ופגשתי את אחת החברות מאז ,זו שקבלה את הנעליים שלי .בו במקום היא לקחה אותי לחנות נעלים וקנתה לי זוג .הסתבר שהנעלים שלי הצילו אותה. אני מסתכל לאחור ולא מאמין שעברתי את זה .מגיל שתים עשרה וחצי הייתי במחנות .עברנו תקופה קשה מאוד .עוד לפני הגירוש הגדול של כל יהודי העיירה שלי ,לקחו אותי לעבוד במחנה עבודה סמוך .הייתי נער בן שלוש עשרה בין 250גברים ,והייתי נאלץ לעמוד על קצות אצבעותי במסדרים .תמיד פחדתי בעת המסדר .עבדתי בכבישים .סללנו 21ק“מ של כביש וראינו רוסים שהכריחו אותם לחפור בורות לפני שירו בהם. יום אחד ירדה רכבת מהפסים ובתאונה עם רכבת אחרת נפגעתי וכמעט נמחצתי .דווקא גרמני חילץ אותי ,את היהודי. הוא לקח אותי עם האוטו שלו והביא אותי לבית החולים .יום אחר הגיע האחראי מהמשטרה והחליט לירות במי שהתחשק לו .תשעים מאיתנו ואני בתוכם ,נלקחנו לבית הסוהר והיה ברור לנו שיהרגו אותנו ביום המחרת .החלטנו שבבוקר נפתח במרד כדי לברוח ולהינצל ,כבר לא היה לנו מה להפסיד. למרבה המזל החברים שלא נכלאו אספו כסף ושחררו אותנו בשוחד. ראינו את הגירוש ,ראינו איך זרקו תינוקות מהקומות הגבוהות ,איך ירו בזקנים .אנחנו נאלצנו לאסוף את הגופות ולהביא אותן לקבורה .יכולנו לברוח אבל פחדנו מאוד מהפולנים .ידענו שהגרמנים לא נכנסים ליערות אבל הפולנים היו נכנסים והיו עושים את העבודה במקומם .היינו אוספים לחם נוסף כדי להשאיר בצידי הדרך ליהודים שברחו ליערות, הם ידעו מתי אנחנו עוברים שם וחיכו ללחם הזה .הם היו יותר מסכנים מאיתנו ,לנו לפחות היה איפה לשים את הראש ולהם לא היה .רדפו אחריהם תמיד. היינו רעבים .היינו יוצאים לגנוב אוכל ומתגנבים למטבחים של הגרמנים .הם היו זורקים עצמות ואם היו תופסים מישהו מחטט בזבל ומחפש אוכל היו הורגים אותו .מי שיצא לו לאכול מתחתית הסיר של המרק היה נחשב לבר מזל כי שם היו חתיכות הבשר והירק ,ולא פעם היו מכות בגלל זה .ביום היינו יוצאים לעבודה .מי שלא יכול היה ללכת היו יורים בו. הכול היה מפחיד .גם שם ,חיפשנו לחם .את מי שהיו תופסים היו תולים אך לנו לא היה איכפת כי היינו ממש רעבים. בשנת ‘40חליתי בטיפוס הבטן ,אבל נאלצתי לצאת לעבוד .הייתי עם חום גבוה ואני זוכר שקשרתי את הרגליים עם שקים של מלט וכל מיני ניירות .החברים חיפו עלי והעמידו פנים 31 שהכל בסדר ואני עובד כמו כולם ,וכך ניצלתי .קבלתי את מנת הלחם שלי לפנות ערב ,אכלתי מעט ואת היתר שמתי מתחת לראש .מאוחר יותר הלכתי לשירותים וכשחזרתי הלחם כבר לא היה שם .באושוויץ כבר הייתי בן שבע עשרה ומי שנתפס שם בגניבה היה חוטף מכות רצח. לא סמכתי על אף אחד במלחמה ,הפסקתי להאמין באלוהים ואני מאמין רק בגורל .לא היה לי על מי לסמוך אלא רק על עצמי .חשבתי כבר שהחיים נגמרו ופתאום הגיע השחרור ויצאנו לחופש .אין דבר גדול מזה .אחרי המלחמה הקמתי ביחד עם 25אנשים מהעיירה שלי אנדרטה לזכר קורבנות השואה ,בסטאשו ,פולין .אני לא רוצה לטייל בחו“ל היום ,אני רק רוצה לקחת את הנכדים שלי ,כמו את ילדי לפניהם ,ולעבור איתם דרך כל המחנות והמקומות בהם חייתי ארבע וחצי שנים כאסיר יהודי בשואה. 32 כותבים חיים כותבים חיים בלומה אורבך אסתר קוטלר שנת לידה 1924 :מקום לידה :סקרנביצה ,פולין שם נעורים :בנדר הורים :חיים ומרים אחים :רבקה ביילה ,אדג‘הלו ,משה )מונייק( ,מאיר ,לאה )לייצ‘ו( .האחות הבכורה והאחות הקטנה נספו בשואה ,השאר עלו ארצה בעל :אריה צאצאים :דֹב ויורם נכדים :תומר ,מאיה ,רעות וספיר נינים :מיכאל ,אורי ויואב שנת לידה 1923 :מקום לידה :רפלובקה ,פולין שם נעורים :אסתר רוזמן הורים :רבקה ושמואל אחים :שלמה ז“ל ,סנדר וישראל בעל :משה צאצאים :שלומית וצפריר נכדים :טליה ,אפרת ,ליאור ,מיכאל ,דוד ונועה נינים :נורי ,רוני גדלתי בסקרנביצה ,עיירה קטנה בין וורשה ללודג‘ ,בה חיו כ600- יהודים .הייתי בתנועת הנוער גורדוניה ורקדנו שם ריקודים מהארץ. למורה שלנו היה פטיפון ובמוצאי שבת היינו שרים ורוקדים ריקודים סאלונים .זה היה הבילוי הקבוע שלנו ופעמיים שלוש בשנה היה מגיע תיאטרון מוורשה .היהודים שהיוו כשליש מהאוכלוסיה בעיירה היו סוגרים את החנויות בחגים ,וכשאבא היה יוצא לבית הכנסת התלווינו אליו כולנו .הרחוב היה ריק .היה לנו מחסן בו גידלנו אווזים ,ובשבת בערב הייתה אימא מכינה לטקעס והיינו אוכלים ’גריבן‘ בשומן אווזים .סבתא שלי התגוררה לבדה הרחק מאיתנו ובחגים היינו מביאים לה משלוח לחג עם עוגת דבש ,גפילטע פיש וכו‘. מפולין לקחו אותנו לעבודה בגרמניה .יצאתי כפולניה במקום מישהי ממקום מגורי שלא רצתה לעבוד .נסעתי לגרמניה ברכבת ,התלבשתי כפולניה ,אפילו עדנתי צלב .יום אחד הלשין מישהו שהיהודיה נסעה במקום פולניה ,הייתי בעבודה וראיתי שוטר רכוב על אופניים שמתקרב אלינו. הוא ניגש אל מנהל המפעל ושוחח איתו ואחר כך הם באו אלי ,לקחת אותי .המנהל הניח את ידו על כתפי ואמר לי :את יהודיה ,מה? את דווקא טובה! הודיתי ,ומיד נלקחתי לכלא בפולין .ישבתי שם בחדר קטן ,ארבע על ארבע ,עם עוד 14בנות ,כולנו עושות את הצרכים באותו החדר. סרגתי כפפות ,ידעתי לסרוג היטב .יום אחד הוציאה אותנו הסוהרת החוצה ,לנשום קצת אוויר. מולי עוברות שתי בנות ,בדרכן לריקון כלי גדול עם הצרכים של הבנות מהחדר הסמוך ,ופתאום אני רואה שאחת מהן היא אחותי .אני קוראת לה :לאה ,לאה! בכינו ,התרגשנו והתחבקנו .מיד ביקשתי מהסוהרת לעבור לגור איתה בחדר ,וכך היה. בשנת 1942היינו בגטו ורצינו לצאת כדי להשיג אוכל למשפחה שנשארה בבית החולים, בעקבות מחלת הטיפוס .מי שהיה בריא היה צריך לצאת ולהשיג קצת אוכל .בת אחותי הייתה בת שמונה חודשים ונשארה איתי ,כי אחותי הלכה לעבודה .זה היה קשה מאוד לצאת ,היו גדרות והיה גם שטח עם ביצות שלא התייבשו עד לכביש .על הכביש היו פטרולים של גרמנים רכובים על אופנועים .אני זוכרת שהייתי תקועה פעם עם אחותי באמצע הביצה ,לא יכולות לצאת משם .שמענו אופנוע ,ומיהרנו לצאת מהבוץ ופתאום הם היו מולנו .הפחד היה גדול כי היה ידוע שאף אחד לא נשאר חי אחרי שהוא נתקל בהם .לא ידענו מה לעשות .ניסנו לצאת מהר ולחכות בשיחים עד שהם יעברו .ראינו אותם והם ראו אותנו ,ולא יכולנו לעשות כלום. שמענו אחר מהם אומר :תראה ,תראה ,שתי נשים יהודיות .והשני עונה לו :עזוב אותן ,הן לא יכולות לזוז מהביצות .נסוגונו לאחור והצלחנו לחזור לגטו .היינו בטוחים שהם יהרגו אותנו. הייתי רעבה במשך חמש שנים .אני זוכרת שנסענו פעם ברכבת בלי גג והחל לרדת שלג .התחלנו לאסוף שלג כדי לאכול אותו .מזה כמה ימים שלא אכלנו ולא שתינו דבר .איפה שהיה שלג אספנו ואכלנו .אבל כמה מאיתנו היו חלשות ונפלו ,ואחרות דרכו עליהן ורמסו אותן בכדי להגיע לשלג .אני בעצמי נפלתי על הרצפה .אח“כ נכנסו עוד אנשים לקרון ,פתחו את הדלת ונכנסו עוד ועוד אנשים. כשהגענו לאושוויץ הפרידו בין אלו המיועדים לחיים ובין אלו שנשלחו למוות .אני זוכרת נערה אחת שאמא שלה נשלחה לצד המוות ,ועל אף שעדיין לא ידעה באיזה צד החיים ובאיזה צד המוות היא ניסתה בכל כוחה לעבור לצד של האם ,צועקת ומתחננת :בבקשה ,בבקשה ..משכנו אותה בחזרה אלינו וקיווינו שהגרמנים לא מבחינים בכך ,אבל לא הצלחנו והקצין הגרמני נתן לה לעבור לצד של אמא שלה .היא הייתה נערה יפיפיה ,צעירה בת 16בערך. עליתי לארץ ישראל באוניה ’אקסודוס‘ והגעתי לחיפה .האניה נבנתה כספינת טיולים לשיט נהרות וחופים ממש כמו ספינת האהבה ,והיתה מיועדת לכ 400-נוסעים .אנחנו היינו שם 4,500איש והיה צפוף מאוד .כשהגענו לישראל קיבלו אותנו האנגלים בצעקות שנחזור למקום ממנו באנו ,והחזירו אותנו לצרפת .כשהגענו לצרפת לא נתנו לנו לרדת מהספינה ויצאנו לשטח ים נייטראלי כדי שלא יאשימו אותנו בדבר .היינו שם 27ימים ובסוף שלחו אותנו בכוח להמבורג שבגרמניה ,שם הג‘וינט דאג לנו .שהינו שם עד אוגוסט 1948והפלגנו ארצה .בחיפה )’פלִ יט‘( ,בעלי ואני ,אחותי ובתה התינוקת ירדנו מהספינה ובו ברגע קיבלנו ריסוס נגד חיידקים ְ בת 11החודשים .מיד אחר כך נעמדנו ושרנו את התקווה ,ובאותו הרגע הודעתי שאני לא אעזוב את ארץ ישראל לעולם .מאז לא ביקרתי בחו“ל. בלומה נפטרה במהלך העבודה על החוברת. בראש השנה ,אני זוכרת שהיינו מקשטים את השולחן ברימונים והייתה צלחת גדולה של גרעיני רימונים שממנה נהגו כולם לאכול .ידענו גם שבישראל יש אבטיחים וכילדים אהבנו אותם מאוד .האבטיחים לא גדלו באזור שלנו בדרך כלל אבל ל’פריץ‘ של העיירה היו גידולים משלו, וכילדה בת אחת עשרה אני זוכרת שהיינו הולכים לקנות אצלו .למעשה המלחמה לא הגיעה מיד בהתחלה אל האזור באוקראינה בו גרנו ,ולפי ההסכם )ריוונטרופ-מולוטוב( נישארנו תחת שליטה רוסית .ביום תחילת המלחמה הפציצו הגרמנים את וורשה והרבה יהודים התחילו לברוח אל האזור שלנו ,מוורשה ומלודג‘ .הייתי בת שש עשרה .כשנגמרו הלימודים באותו היום עוד לבשנו חצאיות וחולצות של תלבושת בית הספר וידענו שקרה משהו נורא. בתקופה שבין יציאת הרוסים וכניסת הגרמנים לא היה למעשה שום שלטון והאוקראינים מהסביבה התנפלו על העיירות ,בוזזים ואונסים מכל הבא ליד .זו הייתה תקופה איומה שנמשכה חמישה עשר יום .אמא הביאה אותי אל מכרים אוקראינים שרצו לעזור ,הבן שלהם למד איתי באותה הכיתה והם הסתירו אותי בביתם .כשנכנסו הגרמנים ישבו כולם בפחד בבתים .הם דרשו מיד לדבר עם נציג של היהודים והוציאו צווים שמורים ליהודים לענוד טלאי צהוב ולמסור את 33 כל הזהב ודברי הערך שברשותם. ערב חיסול הגטו עמדנו לברוח ,על אף שירו בכל מי שהיה נתפס .לאמא היה רעיון שנתחפש לאוקראינים ,נתלבש כמוהם ונצא בלי להתחבא כאילו אנחנו בכלל לא יהודים ורק הולכים לעבוד בשדה .הייתי בת שמונה עשרה ולאמא היה תינוק בן חצי שנה .היא שמה על עצמה צעיף של אוקראינים ,לי הייתה תלבושת אוקראינית עממית מבית הספר ,אחי בן השלוש עשרה לבש בגדים אוקראינים ,וככה יצאנו לדרך .ראינו בדרך בני משפחה שלנו ואפילו לא אמרנו להם שלום .חלפנו על פני שוטר ,סטינו מהדרך והלכנו לכיוון השדות .הוא קרא לנו לחזור וחקר :לאן אתם הולכים? אמרנו לו שאנחנו הולכים להביא תפוחי אדמה ..לאחי הבלונדיני עם העיניים הכחולות היה מראה אוקראיני ,הוא לא אמר דבר והמשיך ללכת .ציפינו לירי בגבינו כשהתחלנו ללכת משם ,לא האמנו שזה קורה ושאנחנו באמת יוצאים .זה היה אחר הצהרים ובלילה הראשון התיישבנו ביער .אבא לא הצטרף מיד כי הוא היה בעל מראה כשל יהודי טיפוסי ולכן הוא נישאר בבית ויצא רק בלילה ,כדי לפגוש אותנו אחר כך. הסתובבנו זמן מה ביער ,הורי ,אחי ואני ,בלי יכולת למצוא מקום מסתור .ערב אחד הגענו למעיין .הינו עייפים ורעבים מאוד ופתאום הופיע אדם גדול ומפחיד והחל לצעוק :מה אתם עושים פה? מדוע באתם לכאן? אבל כשראה שמאוד נבהלנו ,הוא נרגע קצת וצחק :אני ארשה לכם להישאר פה .הלך, חזר ,הביא איתו חפצים ועזר לנו להקים בור מכוסה בעצים .ישבנו שם כל החורף. בזמן שהיינו ביערות היו האיכרים לוקחים אותנו לעבודה .פעם אחת באוגוסט ,אני זוכרת, לקחו אותנו לשדה ונתקלנו בפושע מסוכן .נבהלתי מאוד שכן היכרתי אותו ,הוא היה מהעיירה שלי ,ועל אף שהייתי לבושה כאיכרה פחדתי שיזהה ויסגיר אותי .אבל הוא רק ישב לאכול איתנו והסתלק לאחר מכן .הפחד ההוא מפני ההסגרה עדיין קיים בתוכי ואני זוכרת אותו עד עכשיו .הייתי אז בת תשע עשרה ,בשדה הגובל ביער שעל יד החווה באוקראינה ,שם עבדתי. מחוות האיכרים היינו חוזרים לישון בחפירות שהכינונו לעצמנו בתוך היער .איכר אחד ,מחסידי אומות העולם ,נתן לנו לחפור מחבוא מוסתר באדמה ,במרחק של כחצי ק“מ מהבית שלו ביער זילמנקה ,שם הסתתרנו הורי ,אני ואחי ,והאח התינוק .אח נוסף הצטרף לפרטיזנים ,שהיו שולחים לנו חלב לתינוק .היינו מאד רעבים ,לא היה מה לאכול ומי שהיה הולך לעבוד היה אחראי להביא לחם לכל המשפחה .היינו יוצאים לעבודה על יד צ‘רטוריסק ,שם עבדנו בתיקון מסילות הרכבת שהפציצו הפרטיזנים .בוקר אחד לא יצאתי לעבודה ובאותו היום השמידו את הגטו הסמוך ,ובאותה ההזדמנות חיסלו גם את הקבוצה שיצאה לעבוד שם .אני ניצלתי כי כאמור לא יצאתי לעבודה באותו היום אבל שתי בנות דודות שלי היו בקבוצה הזו ונרצחו. 34 כותבים חיים כותבים חיים יעקב שמידט לאה דיאמנט שנת לידה 1925 :מקום לידה :צ‘כנוב ,פולין הורים :צבי והינדה אחים :יעקב ז“ל ,מרדכי ,מיכאל ומינדל אישה :רוזה צאצאים :בני וקלמן נכדים :צביה ,אורית ,אלון ,אורן ודניאל נינים :לירון ,צור ,דולב ,שרון ,קרן ,דניאל ,שחף ,שובל ,ליאור ודמיניאן שנת לידה 1925 :מקום לידה :שידלוביץ ,פולין שם נעורים :זיסמן-דיאמנט הורים :רחל וגודל אחים :אריה-לייבוש ,משה ,גניה וסימה בעל :אריה-לייבוש צאצאים :חיים-גודל ,משה נכדים :רחל ,חן ,תומר ,יניב ,יענקל‘ה ואורטל נינים :גילי מהתקופה שלפני המלחמה ,אני זוכר את החגים .היו קונים לנו נעליים ובגדים חדשים ,ואנחנו היינו הולכים אל סבתא כדי להראות לה ולהשוויץ .כמה שבועות לפני כן היינו מתחילים להאכיל את האווזים טוב יותר ונותנים להם עוד תירס כדי שיהיו מלאים ומוכנים לחג .כשנולדתי קראו באושוויץ עד ה 18-בינואר 1945ואז הוציאו אותנו משם כי הרוסים כבר התקרבו .הגרמנים שלחו אותנו למאוטהאוזן במסע רגלי של שבעים ק“מ ,והיינו שם רק לילה אחד .חלק מהאנשים נלקחו אל מקום אחר ואילו אני נשלחתי לאיביזה באוסטריה .היה שם נורא .מפקד המחנה לי הורי דויד ,אבל בזמן השהות במחנות אימצתי אם שמו של אחי יעקב שנספה ,על מנת להשיג יותר מזון ,וכך כבר נשארתי קרוי על שמו. בשנת ,1941לקחו את משפחתי והגלו אותה לגטו נובה מיאסטו ,לא רחוק מהעיר שלי .לא הייתי שם איתם ,אבל אני זוכר לילה אחד בו נסעתי לגטו על עגלה רתומה לסוס עם מישהו מהעיר שלי ,שהוביל איתו אוכל ועוד כל מיני דברים .זה היה ערב חורפי וירד שלג ,ובדרך עברנו בישוב עם גויים .היה שם בית קפה וממש ברגע בו עברנו על פניו יצאו ממנו כמה גרמנים, נכנסו לאוטו שלהם והתחילו לנסוע אחרינו .הם ליוו אותנו כברת דרך ואני פחדתי שהם רוצים להרוג אותנו ,אבל בהמשך הם פנו אל דרך אחרת והפסיקו לעקוב אחרינו ,ככל הנראה היו בדרכם למקום אחר .הגענו בשלום לגטו אבל זה היה פחד גדול ,כי הייתי בטוח שהם יהרגו אותנו. כשהגעתי לאושוויץ-בירקנאו עשו שם סלקציות ,ופחדתי מאוד שישלחו אותי למוות .הייתי היה רוצח .עבדנו שם בחפירת מנהרות בהרים ,וידענו שהאמריקאים מתקרבים .במאי 1945 נקראנו בכל השפות אל ה’אפל פלאץ‘ )מגרש המסדרים( ושם הורה לנו מפקד הכלא להכנס אל המנהרות כדי להתגונן מהמפציצים האמריקאים” :היכנסו אל המנהרות כדי שתישארו בחיים“ ,הוא קרא לנו ,אבל אנחנו ידענו שהם הניחו שם חומרי נפץ ומיקשו את כל השטח ולא הסכמנו ללכת לשום מקום .בערב פוצצו את המנהרות .לא האמנו לו ובזכות זה נשארנו בחיים. אחר כך שמענו שהאס אס הרגו את המפקד הזה. היום בו נגמרה המלחמה היה החופש הכי גדול שלי .סוף סוף יכולתי לאכול כיכר לחם כאדם חופשי .בשנת 1967התגייסתי כמו כולם .הייתי צמוד לגדוד של צנחנים .נסעתי עם האוטו וירו עלינו פגזים לאורך כל הדרך .הגענו קרוב לגבול הירדני ,היה שם בסיס של משטרת הגבולות והמשימה שלנו היתה לבנות בי“ח בשטח שורץ חיילים ירדנים .היה קר ופחדנו נורא .ירינו כל הלילה ,בחושך גמור ,ובבוקר המשכנו פנימה לתוך ירדן.. בגיל שבע הלכתי לביה“ס בשם בדוי ,קראו לי סימה דיאמן .במשך שש שנים אף אחד לא קרא לי בשמי האמיתי .אני זוכרת שהייתי לוקחת ספרים של שכנה ולומדת לאור הנר .היינו שבעה ילדים ,ואימא שלי הייתה מגהצת בבית כדי לפרנס אותנו ואת אחיה .היה לי אח שהבן שלו היה תמיד רעב ואמא הייתה נותנת לו את החלק שלה .היא סיפרה לי שיש בעולם מלחמות ,ואני שכבר רציתי לראות מלחמה לא יכולתי לדעת שתגיע מפלצת כמו היטלר .הייתי בת ארבע עשרה כשפרצה המלחמה .אחי הציע שנברח אבל אמא לא הסכימה ,ומכיוון שאהבנו את אימא מאוד ודאגנו לה ,נשארנו איתה בפולניה .לקחו אותנו למחנה ריכוז ,לעבודה ,בחורים ובחורות .בלילות ברחו אנשים צעירים ובבוקר לפני העבודה היו סופרים אותנו ,ויורים בכל אדם עשירי .תמיד פחדתי שיבחרו אותי אך למזלי תמיד הייתי מספר תשע. בתקופה ההיא עבדתי בבית חרושת לייצור נשק .יום אחד נרדמתי על המכונה בתחנת העבודה שלי וכשפקחתי את עיניי ראיתי מולי את הקצין הנאצי הכי נורא שהיה שם ,שכבר הרג לפני כן את החברה שלי ,פרידה היפה ,ממש לנגד עיניי .הוא נעצר על יד המכונה שלי בזמן שישנתי ,וכולן היו בטוחות שהוא עומד לירות בי מיד באותו הרגע. נבהלתי מאוד ,אבל הוא רק צחק והלך משם. אחרי שיצאתי ממחנה הריכוז התחלתי לחפש את אחותי .מצאנו אותה ,הבאנו אותה הביתה ויצאתי לחפש עבודה .פגשתי אדם מבוגר שהכיר אותי עוד משידלוביץ שסיפר לי שיש לי אח שניצַ ל והוא מחפש אותי .ככה מצאתי את אחי .כמה חודשים אחר כך הרגו שם יהודים וברחנו ללודג‘ .עלינו לישראל בשנת .1949 מה שהחזיק אותי ונתן לי כוח ברגעים הקשים היה הרצון לחיות. 35 36 כותבים חיים כותבים חיים רחל לוי שנת לידה 1925 :מקום לידה :מיאנסקה אולצ‘ה ,צ‘כוסלובקיה שם נעורים :הולצר הורים :אסתר ויעקב בעל :דב לוי ,ניצול שואה הייתי בת שש עשרה וחצי כשנכנסו הגרמנים לעיר בה התגוררנו .זה עורר בי פחד ,בי ובכל היהודים .אחר כך לקחו אותנו לאושוויץ וכשהגענו לשם הפרידו אותי מההורים .נשארתי לבד לגמרי .פחדתי מהמוות .פחדתי מהגרמנים .הפחד הזה ליווה אותי לכל מקום שאליו הלכתי. פחדתי גם שיכו אותי אם אני לא עובדת מספיק טוב .אבל הפחד הכי גדול היה מה יהיה איתי ומה יהיה גורל ההורים והמשפחה שלי. אני נזכרת בשבת האחרונה בגטו .היינו תחת כיבוש הונגרי בגטו בצ‘כוסלובקיה .אמרו לנו שלוקחים אותנו ברכבות .בכינו ..אפילו אבא בכה .היינו שומרי מסורת ואימא הדליקה נרות שבת ,ובכתה .אחר כך הלך אבא לבית הכנסת .הייתי בת יחידה בת שבע עשרה וכבר זרקו אותי מהתיכון ,אמא הייתה בת ארבעים וארבע וזו הייתה השבת האחרונה .כשנלקחנו לאושוויץ נסענו הרבה זמן גברים לחוד ונשים לחוד .כשהגענו לסלקציה לקחה איתה אמא את אחת משתי הבנות של אחותה והן נבחרו למסלול של הגאז, כנראה בגלל הילדה .רציתי ללכת אחרי אמא שלי ובחור יהודי אחד זרק אותי משם ,כי הוא ידע .הוא לא היה במדים ורק אחר כך נודע לי שהוא יהודי. לקראת סוף המלחמה היינו במחנה פלאשוב הצמוד לקרקוב .הרוסים התקרבו והנאצים החליטו לשלוח אותנו ברכבת לאושוויץ. מיד כשהגענו הכניסו אותנו לחדר שהיו בו מעין דרגשים ,כמו מדרגות גדולות ,וציוו עלינו להתפשט ולחכות לתורנו במקלחת .היה לנו ברור שאנחנו הולכים לתאי הגאזים ,אל מותנו .ישבנו המון זמן ככה ,כמה שעות טובות ,בניסיון להבין ולעכל את סופנו .לפתע נכנס מישהו והודיע לנו שאין מים ,שנתלבש ונצא ,ובחור יהודי אחד התחיל לצעוק שנתלבש יותר מהר כדי שהם לא יספיקו להתחרט .אחר כך הוא סיפר לנו שניצלנו כי פשוט לא היה גאז. אחרי שגזזו את כל השיער מגופינו וריכזו אותנו בצריף גדול ,יצאנו חברה שלי ואני לפרוזדור לרגע .יהודיה אחת צעקה עלינו שנכנס פנימה כי אחרת יהרגו אותנו ,ולפתע זיהיתי שהיא בת הק ֵר ַח .לא דודתי .היא דאגה שנישאר שם ושמרה עלינו ,והביאה לי מטפחת כדי לשים על ראשי ֵ שמתי את המטפחת מיד אלא רק כשיצאנו מאושוויץ לעבודה .היה לי גידול בצוואר והשתמשתי במטפחת כדי להסתיר אותו אבל באיזשהו שלב הוא הלך וגדל עד שהמטפחת כבר לא הצליחה להסתיר אותו יותר ,ואז עשו לי שם ניתוח ללא הרדמה .צרחתי מכאבים ,ומנגלה בדיוק הגיע כדי לעשות ביקורת ולמזלי לא בחר בי .התפללתי שם ללחם .חלמנו על לחם ,אבל רק מידי פעם קבלנו פרוסת לחם יבשה וירוקה .כשהסתיימה המלחמה חזרתי הביתה ולא מצאתי אף אחד ,זה היה נורא .אני מבקשת ,שמרו על הארץ הזאת.. שבע מזוודות תיאטרון תיעודי להנצחת השואה שחקנים ויוצרים: הניצולים: אדית יעקבוביץ‘ מרדכי וויסבול בלומה אורבך אסתר קוטלר יעקב שמידט לאה דיאמנט רחל לוי בני הנוער תלמידי חטיבת הביניים ’רבין‘: לוטם ממן אור אספיר ענבר עופר קולין אדגר חן פאבזדה עדן ביטון נופר בן אסייג קארין פינגר אופיר קליש קארין גל אוראל קושניר פז לוי בימוי ,הנחייה וכתיבה :רינה הוד ,טלי ליברמן ואסף בלאו הדרכה וייעוץ מקצועי :ד“ר דינה שייביץ ,מרכז אש“ל להשתלמויות והדרכה עליתי לארץ ב 1949-באוניה מצ‘כיה .הייתי אז אזרחית משוחררת בארץ ישראל אחרי ששירתתי בבריגדה הצ‘כית ,בצבא צ‘כיה .האוטובוסים של הצבא כבר חיכו לנו כדי לקחת אותנו ישר למחנה סרפנד .שרתתי בהגנה האנטי אוירית ,ואני זוכרת שעם השחרור שלי מהצבא ערכו לי החברות מסיבת יום הולדת. 37 38 כותבים חיים כותבים חיים מלכה הנדל שער שלישי :תעודות זהות פרק תעודות הזהות הינו ניסיון להציג את הפרטים ולעורר מחשבה .הפרטים הינם חלק מההווייה האנושית ,מהתודעה .העיסוק בסבל האנושי ובמשיכה לחיים הוא המהות .זהו ניסיון להתבונן בחברים לשכונה ,בחברים לחיים. לכל אדם יש שם ,תאריך ומקום לידה ,בני משפחה ,רסיסי חיים .כל אלו כרוכים זה בזה ועטופים בחוויות ,בגעגועים לבית ,וגם בחרדת המוות ,נרדפות והשפלה .הפרטים היבשים אוצרים בתוכם סיפור אישי וזכרון קולקטיבי ,ואנחנו מקבלים את סיפורי הניצולים ,המספרים את עצמם ממרחק הזמן ומבעד לרסיסי זיכרון ,רסיסים שעשויים להשתנות כמו מי הנהר שהזרימה והאור משנים את צבעם ,את המרקם שלהם ,ולפעמים גם את המהות. באזוֹר ,מספרת על מהות פרויקט ’כותבים חיים‘ בשבילה ,ומתארת ענת המאירי ,מתנדבת בארגון ’מעגל נשים‘ למען הקהילה ַ את ההחלטה שלה להתקרב ולגעת” :זכיתי להצטרף ולסייע בפרויקט תיעוד סיפורי החיים של הניצולים והזדמן לי להיחשף לסיפור השואה דרך עיניהם ולתעד את קורותיהם עבור הדורות הבאים ,אבל באופן אישי זו הייתה גם סגירת מעגל פרטית עבורי. תמיד נמנעתי מלהתקרב יתר על המידה אל סיפורי השואה של ניצולים .מוצא משפחתי הוא ספרדי ולכן לא היה לי מעולם קשר משפחתי ישיר לנושא ,ואף על פי כן פחדתי לדעת יותר מכפי שכבר למדתי בבית הספר ,וגם נמנעתי מלקרוא ספרים ולראות סרטים בנושא השואה .הייתי רגישה ,אולי גם פחדתי. הפעם ,בפרויקט הייחודי והחשוב הזה ,החלטתי להתעמת עם הפחד .עבורי הגיע הזמן לפגוש ולהכיר את הניצולים ,לשמוע את סיפורם כדי לתעד אותו ולא לסמוך על כך שמישהו אחר יעשה את העבודה החשובה הזו .הצלחתי הפעם לקבל תמונת מצב חיה, אמיתית וכנה עד כאב על הארועים בזמן השואה ועל הסבל האנושי הרב .הבנתי עד כמה חשוב היה לי לשמוע אותם ,להכיר אותם ,לתעד את סיפוריהם ולהעביר אותם הלאה .למדתי שהסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו .הסיפור שלהם הוא גורל העם היהודי כולו“. הקשר בין המספר למאזין הינו קשר המאפשר התרוקנות ופתיחות ,הכלה והזדהות .הקורא מוזמן להתבונן ולקרוא ,להתחבר, להרגיש וללמוד. שנת לידה1923 : מקום לידה :בריצ‘בה, רומניה שם נעורים :מלכה גלמן הורים :חיה לבית ברמן וזאב גלמן אחים :מרדכי גלמן, נספה בשואה; דב גלמן ז“ל וזהבה בן ששון בעל :מאיר הנדל צאצאים :חדווה ואבי נכדים :ליאור ,מורן, מיכל ,עינת ,עומר והדר נינים :נועה ,שירה ועמית ”נולדתי בעיירה בריצ‘בה שבמולדביה ,בסרביה בימים ההם .בשנת ‘41הוציאו אותנו הז‘נדרמים הרומנים מהבית ,כשלושים איש בשלוש עגלות עם בני משפחתי וסבתי .על גדת הדנייסטר הורדנו מן העגלות שם הוכה אחי מרדכי בשוט מעור )’חרבניק‘( ,ואח“כ הוכנסנו לבית כנסת שם היכו את הגברים .אבי שילם להם מאה אלף רובל כדי להפסיק את ההתעמרות. לאחר מכן הועברנו ברפסודות לגדה השניה אל אזור טרנסניסטריה והובלנו ברגל לאובודובקה .כשהגענו לקולחוז נותרנו כעשרים איש ורוכזנו בדיר חזירים .אח“כ חלינו בטיפוס ובנובמבר נפטרה אימי ,וגופתה הושלכה לקבר אחים .עבדנו בתנאיםם זור מחפירים ובקור עז ,וחפרנו בשלג כדי להוציא תפוחי אדמה .אבי נפטר בינואר .‘42לאחר כחודש הועברנו בפרוטקציה לאיזור הגיטו היהודי ואז הסתבר שגם שם המצב בלתי נסבל .היינו כשלושים איש בחדר ולאט לאט החלו האנשים למות ,בהם בני משפחתי ,דודים ודודות .נשארנו רק אחותי זהבה ואני .אוכל לא היה. ב ,‘42-כחצי שנה לאחר מות אבי ולאחר שקיבלתי היתר מהרב ,נשאתי לבעלי מאיר .אחי דב נשלח דרך ’עליית הנוער‘ והועבר לארץ ישראל .הם רצו לקחת גם את אחותי זהבה שכבר היתה בת עשר ,אך אני התנגדתי .בעלי מאיר רצה לשוב לביתו בצ‘רנוביץ וכשהגענו לשם הסתבר שגויים פלשו אל הבית .תושב מקומי הציע לנו עבודה במפעל טכסטיל ויעץ לנו שלא לא לנסוע לפלשתינה אבל אנחנו רצינו לעלות ארצה. בין השנים ‘45 - ‘50התגוררנו ברדאוץ ,שם התאחדנו עם בת דודי והתפרנסנו משיעורים בעברית .בעזרת פעילי עליה הגענו נו לנמל קונסטנצה וביוני ‘50עלינו ארצה באוניה ’טרנסילבניה‘ .לאחר שלושה ימים הגענו לנמל חיפה ,משם הועברנו לשער העליה ואח“כ לאהלים בבית העולים ברנדס ,ליד חדרה .סוף סוף היה לנו לחם למכביר .זמן קצר אחר כך נסע מאיר לחפש לאזוֹר החלטנו להתיישב כאן .הוא התחיל לעבוד כמנהל חשבונות בבסיס עבודה בת“א ,וכשהמליצו לו בני משפחתו לעבור ַ חיל האוויר ,נולדו הילדים ,בנינו בית והקמנו משפחה“. דב לוי שנת לידה1927 : מקום לידה :מקו, הונגריה הורים :אליעזר )לזר( ורוזליה-שרה אחים :פנחס ,יודית, רוזי ,יצחק וישראל אישה :רחל ”במאי ‘43נלקחנו לגטו במקו ומשם נשלחנו לאושוויץ ,אימי ,שתי אחיותי ואני הקטן באחים. אבא נפטר עוד לפני המלחמה ואילו ֶא ַחי יצחק וישראל שרתו בצבא ההונגרי במחנות עבודה ,כל אחד ביחידה אחרת .באושוויץ נבחרתי לחיים ואימא ושתי אחיותי עברו לצד האחר עם הנשים. גם אחי פנחס ושני הגיסים שלי נספו שם .נשלחתי מאושוויץ למינכן ומשם לקופרהינג ,ללנצברג ואח“כ חזרתי שוב לקופרהינג ,משם השתחררתי כי חליתי בעקבות הקור ממנו סבלתי .הייתי חולה במשך שישה חודשים וקיבלתי טיפול .מאוחר יותר נכבש המקום על ידי האמריקאים והטיפול היה טוב יותר. חזרתי למקו וקיוויתי לנס .הייתי שם כשבוע בתקופת חגי תשרי ושמעתי שיש עלייה לישראל. התייצבתי בבודפשט ומשם עליתי דרך גרמניה ואיטליה .האנגלים לא נתנו לנו להיכנס לארץ ורק אחרי חודש בקפריסין הגענו לישראל. לאזוֹר לאחר הכיבוש ,וב ‘49-רכשתי דירה בישוב .כאן גם הכרתי את אשתי. הייתי חייל כשהגעתי ַ ֶא ַחי יצחק וישראל שרדו את השואה ,עלו לישראל והלכו כאן לעולמם“. 39 40 כותבים חיים כותבים חיים שלמה ברקת אברהם דה פריס שנת לידה1938 : מקום לידה :הרלם ,הולנד הורים :יהודה -נספה בסוביבור ,וג‘ני -מתגוררת בהולנד אשה :מרים ז“ל צאצאים :אורלי ואילנה נכדים :גל ,שרון ,דנה, שחר ,אופיר ויבול ת אברהם )אלברט( נולד ביום ההולדת של המלכה וילהלמינה ,יום חג בהולנד .אביו שהיה שחקן מפתח בקבוצת הכדורגל של הרלם לא ידע על הלידה אלא רק בתום המשחק החשוב בו השתתף ,ואברהם מספר שהאב הגיעע לבית החולים עם כל הקבוצה שחתמה על הכדור והעניקה אותו לו ,לרך הנולד .המשפחה התגוררה בהרלם ,אבל ב ‘42-כשהבינו היהודים כי המצב מסוכן הוסתר אברהם אצל חקלאים הולנדים בעיירה במערב הולנד ,באיזורר אמסטרדם .ילדי האיכרים אהבו אותו והוא הוצג כבן אחותה של בעלת המקום שהגיע מרוטרדם .רוטרדם כברר הופצצה ולא נותרו מסמכים ולא היתה דרך לוודא את אמיתות הדברים .הוא נשאר שם עד אמצע .‘45 אביו יהודה התחבא בהרלם אך לאחר כשבועיים הלשינו עליו והוא נשלח לווסטרברוק ,מחנה מעבר של יהודי הולנד .בכל יום ג‘ היו יוצאים משם משלוחים אל מחנות ההשמדה .יהודה שיחק גם שם כדורגל והצליח לחמוקק קן מהמשלוחים האלה בזכות כישוריו ,אבל אח“כ נשלח לסוביבור ,המשיך לשחק כדורגל אפילו שם ונודע כשחקן ת אגדי .אמו של אברהם הסתובבה ברחבי המדינה ועסקה בסיוע כמתנדבת וכאחות .הורי האם התחבאו בקומת ביניים בבית מגורים בהרלם וניצלו. ביולי ‘62עלה אברהם לישראל עם ארוסתו מרים ז“ל והגיע לחיפה .משם עבר לקיבוץ עין השופט אך סרב באזוֹר במסגרת דיור להשאר שם שכן לא היתה אפשרות ללינה משפחתית ,ובשנת ‘63הגיע לשיכון רסקו ַ לאקדמאים .הדירה היתה בקומה האחרונה והגשם דלף לתוכה בחורף .אברהם רואה את סיפור הצלתו מידי )באזוֹר(, הנאצים ואת בניית חייו ומשפחתו בארץ ישראל באופן אופטימי ,הוא עצמו היה שחקן ומאמן כדורגל ַ (, וחתנו רביב ספיר היה שחקן ליגה .נכדו גל ספיר ,דור רביעי לשחקני כדורגל ,משחק היום בליגת העל בקבוצת הפועל יהודה ראשל“צ ,הנקראת ע“ש יהודה ,שנספה בסוביבור. בקי גמזו שנת לידה1942 : מקום לידה :סופיה ,בולגריה שם נעורים :לוי הורים :יחיאל ובלה אח :שמואל ,נפטר בישראל בגיל 58 בעל :אריה צאצאים :זיווה לייבוביץ‘ נכדים :נכדים :נתי ) (26ומור )(23 לייבוביץ‘ ”בזמן המלחמה גרנו בסופיה ,ומשם הוגלינו לגטו בעיר קיוסטנדיל .הייתי תינוקת ,אחי היה בן שבע .התגוררנו כולנו, עשרים איש ,בשני חדרים עד תום המלחמה .לא היו מיטות לכולנו .את אבא עוד לא היכרתי ,הוא נשלח לעבודות פרך כפועל בכביש עד שנת ,1944וכשחזרנו לסופיה אחרי המלחמה הוא כבר השתנה מאוד והיה קשה להכיר אותו .עלינו לארץ בשנת 1949והגענו לחיפה .ב 1952-קיבל אבא עבודה בחנות לחומרי בניין ברמת גן ועברנו לגור ביפו ,ואחר כך לבת ים .כשהתחתנתי ,עברנו בעלי אריה ואני לחולון .התיישבנו באזוֹר בשנת .“1995 ַ שנת לידה1939 : מקום לידה :סופיה ,בולגריה הורים :יוסף ורחל בוני אחות :לאה פלדמן ג‘נט אישה :ג נט ה: ”בשנות המלחמה הוגלינו מסופיה והועברנו לעיר וידין שהיתה בפריפריה .עברנו בין הכפרים בזמן ההפצצות .אני זוכר שהפציצו את שדות הנפט ברומניה וראינו את המטוסים חולפים מעלינו .באחת ההפצצות מעל העיר ברחו אנשים לשדה ,אמא לקחה אותי ורצנו אל מחוץ לעיר .היא בקשה והתחננה שיקחו אותנו ,וכך עלינו על עגלה רתומה לשוורים וברחנו .הגענו לעיירה קרובה לגבול עם רומניה .אבא היה במחנה עבודה בבולגריה ,אבל הבולגרים לא מסרו את היהודים לגרמנים ,למעט משלוח אחד .אמא עבדה כתופרת אצל הכפריים ואותי סגרה בבית. בשנת 1949עלינו לארץ ישראל והגענו לבית עולים בחיפה .שהינו שם כחצי שנה באזוֹר .הייתי אז ילד בן תשע. ואחר כך עברנו להתגורר ַ שנים אחר כך ,כשיצאתי למשלחת צעידה של צה“ל ,עברתתי את שם המשפחה באזוֹר הייתי מורה לחקלאות בבית ספר ’השבעה‘ ,ואף כיהנתי שלי מ’בוני‘ ל’ברקת‘ַ . כמנהל בית הספר למשך שנתיים“. אברהם בנבניסטי שנת לידה1928 : מקום לידה :סופיה ,בולגריה הורים :קלרה וניסים אחות :שרה )שרלוטה( אישה :אהובה ז“ל צאצאים :קלרה ,ציביה וניסים נכדים :מיכל ,ברי ,ברק ,יותם, אלדמע ,גונן ,אברהם ,דפנה ועילאי נינים :ארבעה ”בסטארה זגורה התאגדו הגויים בקבוצת צעירי הטלאי הגרמני )ברניצ‘יקים( .יום אחד נתקלתי בהם ברחוב ,הם היו עם מדים וסכינים .כשהבחינו בסמל המגן דוד על הבגד נתן לי מישהו סטירה .הייתי בן שבע עשרה ,ועמדתי שם ושקלתי מה לעשות :אם אחזיר לו מכות יכניסו אותי מיד לבית סוהר ,אם אבליג -יגידו שאני פחדן .החלטתי להבליג .עמדתי שם ,לא זזתי ,לא נסוגותי ,הוא הסתכל בי ואחר כך המשיך ללכת. מאוחר יותר הגלו את המשפחה אל העיר רזגרד .הגויים פזרו את האוכלוסיה מתוך שיקול קר ובאופן מחושב .לא שאלו אותנו .העבירו אותנו. אחרי המלחמה חזרנו לסופיה .אמא היתה בהנהלה הראשית של ציוני בולגריה וחברה במפלגה הדמוקרטית .יום אחד קרא לה הבוס שלה ,שהיה מינסטר וראש התנועה הסוציאל-דמוקרטית ,ויעץ לה לברוח .הוא צייד אותה במכתב שהעיד על כך שהיא נציגה מסחרית של בולגריה בישראל וכך הצלחנו לצאת משם. בשנת 1945עלינו לארץ במסגרת הצלת יהודי בולגריה .קיבלנו פספורטים מיוחדים, עלינו בחופזה על אנייה בוורנה והפלגנו לישראל .הגעתי לקיבוץ מענית לתנועת נוער ושם גוייסתי לפלמ“ח .יצאתי לעזרת ההורים בפרנסה .הגעתי לתל אביב ושם גייסו באזוֹר בשנת אותי לגדוד חי“ש פרברים השלישי .עברתי את כל המלחמות .התיישבתי ַ .“1956 אברהם כיהן כראש המועצה המקומית ַאזוֹר במשך שתי תקופות ,בשנת 1967ובין השנים .1968-1974 41 42 כותבים חיים כותבים חיים שרה גרושקה שנת לידה1391 : מקום לידה :קולוניה משאנה, פולין שם נעורים :שרה דיאמנט הורים :יפה ואהרון דיאמנט אחיות :רינה ורבקה ,מתגוררות באזוֹר גם הן ַ בעל :משה גרושקה ז“ל צאצאים :אברהם ) ,(50ויוסי )(46 נכדים :משה ומירית )של אברהם( ,נועה ועדי )של יוסי( נינים :רוני בירנבוים )ביתה של עדי( סוניה גוזמן ”בתחילת המלחמה התגוררנו בכפר הולדתי, קולוניה משאנה .היו אז כל מיני הגבלות שהטילו הגרמנים אבל הם עדיין לא הגיע למזרח פולין. כשהגיעו הגרמנים הסתתרנו אצל שכנים פולנים למשך תקופה קצרה ,אבל אחר כך כשגבר הסיכון נאלצנו לעבור לגטו וולודבה. באקציה האחרונה בה העבירו הגרמנים את כל האנשים למחנה השמדה הסתתרנו בתוך הבית, בבור שחפר אבי מתחת לרצפה במטבח .ראינו את הגרמנים שנכנסו לחיפוש בתוך הבית דרך החריצים שברצפה ,אך הם לא הבחינו בנו. בלילה יצאנו מהגטו וצעדנו דרך היערות בחזרה אל הכפר .אבי פגש שכנה שלנו ,סופיה נפיראלה, שהסכימה להסתיר אותנו .אבי חפר מיסתור בתוך מתבן שהיה בחצר .לסופיה היו ארבעה ילדים קטנים :סבינה ,באשה ,יאנק וגנק .סופיה והבנות היו מביאות לנו אוכל והבנים היה משגיחים שאין אף שכן או חייל גרמני בסביבה ,וכך הסתתרנו שם במשך שנה וחצי עד שהרוסים כבשו את האזור. אחרי המלחמה בשנת 1945חזרנו לגור בוולודבה. משם ,דרך מחנה מעבר בגרמניה ,עלינו לארץ בשנת .1949רוב המסמכים אבדו ,אבא פחד לקחת מסמכים והשאיר אותם מאחור. בשנת 1985הצלחתי ליצור קשר עם סופיה הדוק“. ומשפחה ועד היום אנחנו שומרים על קקשר ק שנת לידה1935 : מקום לידה :סאבין ,פולין שם נעורים :סוניה זוואל הורים :יבגניה ,דודה שהיתה לאם מאמצת ,ומרדכי זוואל .ציפי ,האם הביולוגית נפטרה בלידת האחות הקטנה. אחיות :יבגניה טבק -אחות בבי“ח, כיום גרה בקנדה עם בעלה מיכאל, באזוֹר. וחנה זוואל -גרה עדיין ַ בעל :אריה צאצאים :מאיה לוין ,גרה בחולון נכדים :טליה ) (25ועידן ) (20לוין אחיינים :בוריס טבק בקנדה ,ויאן טבק בגדרה. טובה בורוש ”אמא היתה תופרת במפעל .אבא גוייס לצבא רוסיה ונהרג במלחמה .היינו במחנה ריכוז באוקראינה ,ברחנו והתחבאנו בבית של גויים מתחת לרצפה .הם הצילו אותנו ממחנה השמדה .אחר כך הלשינו עלינו והמשכנו לברוח בתוך אוקראינה ,חיינו בתוך רפת עם צואה ושתן של פרות עד הצוואר .בלילה לקחו אותנו גויים טובים ,אבל שוב הלשינו עלינו וברחנו לרציף של תחנת רכבת ,שם התחבאנו במרתף עד סוף המלחמה. אחרי המלחמה חזרנו הביתה ואחר כך עברנו לגור בעיר סקווירה ליד קייב .למדתי כלכלה בעיר ז'יטומיר ומאוחר יותר חייתי בעיר באבין שבאוקראינה עד שנת .1953בשנת 1955נשלחתי לעבוד במפעל עץ באורל ואח"כ ב 1956-חזרתי לאוקראינה .עבדתי ככלכלנית במפעל רהיטים וחייתי בברשט עד שעליתי לישראל בשנת .1977אחותי היתה באזוֹר, אחות בבי"ח אסף הרופא והתגוררה ַ ועל אף שקיבלנו ויזה לאוסטריה רציתי להיות ביחד איתה ועם הילדים שלה בישראל .הבת שלי היתה קשורה לאחיינים ורצינו לגור על ידם“. שנת לידה1932 : אר ֵהי ,הונגריה חוּד ֵמזוֹוַ ָש ְ מקום לידהְ : שם נעורים :שנדו הורים :אילנה שלזינגר ופרנץ שנדו אחים :דב )ג‘ורי( ופריצי )נספה בן (18 בעל :פרץ בורוש ,הכירו עוד בהונגריה צאצאים :נעמי ואילנה נכדים :קרן ,ליאת ,גלי ,תמי וסטפני נינים :מאי ,גיא ,איתי ,שי ,עומר ,נועם ,ג‘ורדן ,דילן וינאי בשנות המלחמה היתה טובה ז“ל בגטו ובמחנות הריכוז הגדולים מאוטהאוזן וגונסקירכן ,משם השתחררה .היא עלתה לישראל בשנת 1949עם תנועת גורדוניה באזוֹר – מכבי הצעיר .התיישבה ַ בשנת .1955אביה של טובה עלהה הוא ב 1954-לישראל והתגורר אף וא באזוֹר עד פטירתו בשנת .1994 ַ מרגלית בק שנת לידה1930 : מקום לידה :סופיה ,בולגריה שם נעורים :פילי הורים :רבקה ומרדכי אחות :אחת ,עלתה ב1948- עם ההורים בעל :נחום צאצאים :נורית נכדים :גיא ”בעת המלחמה היה גירוש מסופיה וכשעזבנו נאלצנו לחסל את הבית ,ואת רוב הרכוש חילקנו לשכנים הגויים, רוּסה ,שם הבולגרים .הוציאו אותנו ברכבת בקר לעיר ֶ התאכסנו בכל מיני בתים .היו שם חוקים נוקשים והיינו חייבים לחזור הביתה עד תשע בערב .היהודים ברוסה עזרו לנו מאוד .היתה לי חברה חצי גויה ,דוצ‘קה ,והעברנו ביחד את הזמן עד סוף המלחמה. עליתי לארץ בשנת ,1948הייתי בקיבוץ רמות מנשה ואחרר באזוֹר ,בשנת .“1960 כך התישבתי ַ נחום בק שנת לידה1921 : מקום לידה :ז‘קופנה ,פולין הורים :רוזליה והנריק אחיםַ :סלַ ה )סלושה( ,נספתה בבלזץ אישה :מרגלית צאצאים :נורית נכדים :גיא ”גרנו בנובי-טרק שלא היה גטו סגור .בסוף אוגוסט 1942 כשחוסל הגטו נשלחנו עם עוד 200איש למחנה עבודה סגור בז‘קופנה ,שם היינו עד אפריל .‘43אחר כך נשלחנו למחנה פלאשוב על יד קרקוב ומשם נשלחתי למאוטהאוזן באוסטריה ,שהיה מחנה הריכוז הקשה ביותר .מאוחר יותר נשלחתי למחנה מלק ובסוף לאבנזה ,גם באוסטריה. עליתי לארץ בשנת 1946עם האוניה אליהו גולומב לאזוֹר בשנת .“1960 מאיטליה .הגעתי ַ 43 44 כותבים חיים כותבים חיים אקוצי דניאל אביש בלט שנת לידה1924 : מקום לידה :רייביץ ,פולין הורים :שרה ואהרון אחות :הדס ,נספתה בשואה אישה :דייזי צאצאים :שרה ,אהרון ,איתן ז“ל נכדים :שני ,איתן ,אורטל ,הדס, יונתן ,רחל ,נעמה ואשר נינים :אור ונועה כשהיה אביש בן חמש עשרה ברח לרוסיה .היה זה בספטמבר ,1939בחג שמחת תורה .האחות ,ההורים ,הדודים ,הסבתא – כולם נשארו ונספו .הם לא רצו לברוח ולחיות כפליטים וגם לא האמינו שיהרגו את כולם ,ולכן נשארו .רק הדוד שמעון שרד ,ונפטר בחיפה לפני מספר שנים. כשמונה חודשים שהה אביש בעיר לבוב .כשנאלצו הפליטים להרשם במשרד הפנים הם נשאלו האם יעדיפו אזרחות סובייטית או אם ירצו לחזור הביתה ,ואביש שלא רצה להיות פליט ובחר לחזור הביתה מצא עצמו מהר מאוד במעצר עם כל מי לק ֶרלְ יָ ה ,מחנה עבודה של הרוסים מצפון לפינלנד, שבחרו כמוהו .הוא נלקח משם ַ ושהה שם כשנה וחצי .עם פלישת הגרמנים ב 1941-נספו כל מי שהעדיפו את האזרחות הסובייטית ,משום שהם לא הוענשו בגלות למקומות נידחים ,הרחוקים מהחזית .מאוחר יותר באותה השנה שוחררו העצירים בקרליה וכל אחד נסע לאן שחפץ ליבו .אביש נסע לקירגיזיה ,שם שהה כארבע וחצי שנים .בשנת 1946חזר לפולין ושהה בעיירה וורוצלב ,ואח“כ בעיירה ולבג‘ליך. בשנת 1949עלה לישראל עם ה’קיבוצים‘ בפולין ,לא לפני שנתפס על ידי הבריטים והושׂם למשך שמונה חודשים במחנה מעצר בקפריסין .שרת שנתיים בצבא .התחתן לאזוֹר בשנת .1960עבד בצבעות עד הפרישה לפנסיה. ב .1954-הגיע ַ שנת לידה1923 : מקום לידה :פלובדיץ ,בולגריה הורים :סולטנה ואליהו אחים :רפאל ,גר בבאר שבע ונשוי לפנינה; עליזה לוי ז“ל אשה :קלרה ז“ל צאצאים :מלכה וניסים נכדים :שישה נינים :ארבעה עד 1939חי דניאל בסטארה זאגורה ,וכשאביו נפטר חזר לעיר הולדתו פלובדיץ .הוא היה בכמה מחנות ריכוז עד סוף ,1944 כשהתחוללה המהפכה ונכנסו הרוסים. ב 28-בדצמבר 1948עלה לארץ באניה מיוגוסלביה והגיע לחיפה ,ומשם למחנה בית ליד .האחות עליזה עזבה עוד ב‘46- לפיראוס ביוון כדי להפליג משם ,נתפסה ע“י הבריטים ונשלחה לקפריסין .היא עלתה כשנה לפני קום המדינה .בשנת 1949 לאזוֹר וקיבל בית ערבי נטוש .הוא היה דניאל בצבא ,הגיע ַ באזוֹר כמחלק חלב ועסק התחתן בשנת ,1950התחיל לעבוד ַ בכך עד שנת .‘85 סימה אשנגראו שנת לידה1931 : מקום לידה :קראקוב, פולין שם נעורים :קמפלר הורים :דורה ואליהו בעל :הלל צאצאים :ניצה ,דורית נכדים :מאי וגילי משפחתה של סימה גורשה מהבית בקראקוב ונדדה אל האזורים הכפריים בהם נולדו אבות המשפחה, עד שהתיישבה בעיירה סקבינה ,שם התגוררה עד .1942המקום היה קרוב מאוד למחנה אושוויץ וסימה זוכרת את ריח המוות שהיה שם .לפני שנשלחו לטרבלינקה שילמו הוריה של סימה כסף לפולני כדי שיסתיר אותה ,כי חששו לגורלה .אבל הפולני פחד והחזיר אותה לקראקוב אל מקום בקרבת הגטו .היא נכנסה אל הגטו לבדה. בשנת 1947אחרי שנת מעצר בקפריסין עלתה סימה לישראל במסגרת עליית הנוער .בשנת 1958 באזוֹר .מאז שהגיעה לישראל היא הפסיקה לדבר על מאורעות המלחמה ,בין השאר בגלל התיישבה ַ היחס של המקומיים ,ובדיעבד היא רואה בכך היום בחירה נכונה שמאפשרת לשרוד ולהמשיך קדימה. סימה אינה מעוניינת לחפור בעבר ,אבל נזכרת בסביבה הפולנית העויינת וגם מזכירה בחוסר נחת מופגן את היודנרט ,שלדבריה צידדו בגרמנים וחשבו שהם צודקים .עד היום היא מוטרדת ואינה מבינה איך העולם התרבותי הנאור התנדב לבצע את הרציחות הנוראות האלה ואיך כל קהילת המדענים התגייסה כדי להגשים את כל זה.. פרלה בן ארויה שנת לידה1924 : מקום לידה :קז‘לק ,בולגריה שם נעורים :בז‘רנו הורים :רגינה ושמואל אחים :יצחק בז‘רנו ,עבד במחנה עבודה ,היה סוחר עגלות )נפטר בארץ(; לונה ,חיה בארץ בעל :שלמה ז“ל צאצאים :שני בנים ,נפטרו נכדים :חמישה נינים :אחת ”כשבאו הגרמנים ,הוציאו אותנו מהבית ולקחו אותנו לעיר לוֹב, על גדות הדנובה .הכוונה היתה להעלות אותנו על אניות ולפנות אותנו לגרמניה ,אבל ברגע האחרון ניתנה פקודה למנוע את הגירוש וכך ניצלנו. בשנת 1949עלינו באוניה לישראל עם כל יהודי בולגריה .הגענו לפרדס לאזוֹר“. חנה ואחר כך ַ 45 46 כותבים חיים כותבים חיים שמחה בוטנרו שנת לידה1927 : מקום לידה :לֶ ְס ֶפּזִ י, רומניה הורים :פני ויוסף אחים :צילה וראובן אישה :בלנקה צאצאים :שלמה וחנה נכדים :אילן ,תדמור, מאיה ,ליאור ושחר בלנקה אונגר לפּ ְש ַקאן .את הגברים ”כשנפתחה החזית המזרחית מול רוסיה בשנת 1941הוציא אותנו הצבא הגרמני מלספזי והעביר אותנו ַ מגיל שמונה עשרה ועד חמישים העבירו למחנות עבודה ואת אבא שלחו לעבוד בחפירות במכרות מלח .משם הוא נלקח בקבוצה שבּנֵ ֶיהם נשלחו לחזית .פקיד המועצה הנוטריון מינה אותו לאחראי על העופות, של תריסר אנשים לעבודה במשק של גויים ְ החזירים ושאר חיות המשק והוא חי שם בנוחות יחסית ,כך סיפר לנו אחרי המלחמה .כחודש אחרי בואנו לפשקאן הוציאו אותנו לפלְ ִטיצֶ ‘ן .מכיוון שהייתי רק בן שלוש עשרה נשארתי בבית עם המשפחה .חיפשתי עבודות מזדמנות ,ניקיתי בתים שוב ונשלחנו ַ למ ָמלִ יגָ ה .היינו אוכלים קמח מר ,היה קשה אבל לפחות היינו בחיים והרומנים לא עשו לנו צרות. כדי שיהיה כסף ָ אחרי המלחמה עברנו את הגבול להונגריה .הלכנו לילה שלם והמדריך שהעביר אותנו ,וסלי היה שמו ,לקח את כל כספינו בתואנה שעדיף לנו שלא ניתפס עם כסף .זוג צעירים שהתחתנו לא מכבר מסרו את טבעת הזהב של הכלה בעבור לחם ומים. הגענו לדרבצ‘ן ,שם היו כבר אלפי יהודים שהגיעו מרומניה .מדרבצ‘ן נסענו לבודפשט ברכבת שארגנו ההגנה ותנועת ’הבריחה‘, מבודפשט נסענו לווינה ואח“כ לסאלפלדן .היה חורף והחלקנו במורד גבעה גדולה ,לכיוון איטליה .היה שלג רב וכך עברנו את האלפים ,הגענו למילאנו ומשם ללדיספולי ,שם נשארנו חדשים אחדים .אח“כ הועברנו לצ‘יביטבקיה משם הפלגנו אחותי צילה ואני ,ועברנו אל ספינת המעפילים ’טירת צבי‘ .המסע בים היה ארוך ורצוף תקלות וכשהגענו לחופי ישראל התגלינו ע“י הבריטים, שהשתלטו על הספינה בנמל חיפה .המיטלטלין הושלכו לים ,קיבלנו כלי אוכל ושמיכות ,הועלינו על ספינה בריטית וגורשנו לקפריסין .כשחזרתי לארץ הייתי חובש קרבי ואח בביה“ח אסף הרופא .שירתתי בחמש מלחמות .גרתי בעין שריד שבגוש תל מונד ,עבדתי קשה בחקלאות .עבדתי יום ולילה בשתי עבודות כדי להגיע לכל מה שיש לנו כאן. באזוֹר בשנת .“1954 אחי ראובן עלה לישראל עם ההורים בשנות החמישים .התיישבתי ַ בלנקה בוטנרו שנת לידה1932 : מקום לידהַ :פּ ְש ַקאן, רומניה שם נעורים :סגל הורים :אלקה ואפרים, נפטרו בשנות השמונים אח :בן ציון סגל ,נהרג במלחמה באירופה בעל :שמחה צאצאים :שלמה וחנה נכדים :אילן ,תדמור, מאיה ,ליאור ושחר ”בחג הפסח בשנת 1944הייתי לבושה בבגדי חג ונעלי לק כשהחלה ההפצצה האווירית .הרוסים הגיעו לפשקאן וכולם ברחו ,רק יהודים וצוענים נשארו .בתי הסוהר היו פתוחים והגנבים יצאו לחופשי .אבא שידע קצת רוסית ניסה לחלק לחיילים הרוסים מצות אבל הם זרקו אותן ..אחי בן ציון היה בן שש עשרה ויצא לראות את החיילים הרוסים על הסוסים שלהם .הוא נהרג באותו היום מפצצה שהושלכה ממטוס. בעקבות הקרבות הקשים ברחנו מפשקאן לבוטושאן ,במסע רגלי של כמאה ק“מ ,לעיתים ללא נעליים .גם סבתי שהיתה אשה דתיה מבוגרת ,הלכה איתנו .לא היה לנו אוכל והלכנו מכפר לכפר .לפני שברחנו מפשקאן היתה לנו חנות יין בה מכרנו יין מחבית ענקית ,וכשהגענו לבוטושאן לא היתה פרנסה והיה מאוד קשה .מזל שלאבא היה קצת כסף ועוד יכולנו לקנות מצרכים זולים. כשחזרנו אחרי המלחמה לפשקאן היה הכל הרוס .ההפצצות האוויריות של הגרמנים הותירו את הכל ָח ֵרב ושרוף וכל העושר של המשפחה אבד .אבל ָשכֶ ן שלנו שכנע את אבא לפתוח את חנות היין מחדש ועל אף ההרס הרב ארגן אבא כמה אנשים שעזרו לו לסדר את המקום מחדש ולאט לאט הם הפעילו שוב את החנות .אח“כ הוא נסע והביא יין חדש והחל למכור גם אותו וכך התקדם. אבל השלטון הקומוניסטי הכביד את עולו והמשטרה סגרה לאבא את החנות .המשטר היה מאוד קשה והעיר התרוקנה מיהודים שעלו לארץ ישראל .נשארנו לבד בין הגויים ,היינו חסרי פרנסה ולא נותר לנו כסף .אבא היה בן שישים כשנעתר להפצרות שלי לעלות לישראל .בשנת 1952עלינו מרומניה ובחצי השנה הראשונה היינו בשער העליה על יד חיפה .אח“כ נשלחנו למעברה ברעננה ,אבא עבד בקטיף ולאט לאט הסתדר וקנה בית ברעננה .את בעלי הכרתי בתל מונד ובשנת ,1954אחרי שנת נישואין באזוֹר“. אחת ,התיישבנו ַ שנת לידה1926 : מקום לידה :וינה ,אוסטריה שם נעורים :בלנקה אטלס הורים :ברוך ואנה אחות :לאונטינה בעל :ליאון )לייבל( צאצאים :ברוך ,משה ושלמה נכדים :אורי ,נועה ,דנה ,רונן, ענת ,רבקה ויאיר נינים :עמית ,רעות ,אמלי, נטלי וגל עוד בימים שלפני המלחמה ,נלקח אביה של בלנקה בליל הבדולח עם עוד קבוצת גברים ,ומאוחר יותר נשלח לדכאו .הוא שהה שם כחודש ושוחרר אחרי ששולמו בעבורו דמי כופר .המשפחה חויבה לעזוב .הנאצים היו מכים אנשים עם מקלות ובלנקה נזרקה מביה“ס הממלכתי והועברה לבי“ס יהודי בישוב מרוחק .מאוחר יותר ניסתה המשפחה לצאת לבלגיה ,אך הגבול נסגר והם חזרו לווינה והועברו ללבוב בפולין ,שם שהו כשנה .מאוחר יותר נתפסו על ידי הרוסים והוגלו לסיביר .בלנקה זוכרת שהם הושמו בקרונות להובלת בהמות ונשלחו למחנה ,שם הם הסתירו את זהותם האוסטרית והתחזו לפולנים .ההורים עבדו ביער והם עברו חורף קשה .בלנקה היתה רועת שוורים ,וזוכרת את עצמה כילדה שמסתובבת עם שוט בין שוורים פראיים ,היה אז חם והיא היתה מתקיימת מליקוט עשבים ושום .האבא היה שען במקצועו והוא הספיק לקחת איתו כמה שעונים שבאחדים מהם הוא השתמש מאוחר יותר כדי לשחד את דרכם לחירות .כשהגיעה המלחמה לרוסיה הם שוחררו מסיביר ונסעו לקזחסטן ,שם הכירה בלנקה את בעלה ונישאה לו. באזוֹר. ב 48-עלתה בלנקה מגרמניה לישראל במסגרת סוכנות אונרר“א .מאוחר יותר התיישבו ַ ליאון אונגר שנת לידה1919 : מקום לידה :מקוב-מזובייצק, פולין הורים :שלמה-ויקטור ופרידה )נפטרה כשליאון היה בן שנתיים(; בריינה היתה לאם חורגת אחים :פייגה ואיטה -נספו בשואה; פסיה ,צילה ,מניה ויצחק -עלו ארצה והקימו משפחות אישה :בלנקה צאצאים :ברוך ,משה ושלמה נכדים :אורי ,נועה ,דנה ,רונן, ענת ,רבקה ויאיר נינים :עמית ,רעות ,אמלי, נטלי וגל ”בשנת 1939נכנסו הגרמנים לקרצנושלץ ,העיר בה התגוררנו .כמה חודשים אחר כך ,כשדפקו בוקר אחד על החלון והודיעו שעלינו לצאת ,ברחנו לאחותי פייגה שהתגוררה במקוב .הגרמנים עברו בית אחר בית ,הוציאו את כל הילדים והגברים וריכזו אותם בביה“כ ,והרגו שם את כולם. חזרנו אחר כך לקרצנושלץ .ילדי הפולנים הלשינו על היהודים ושוב הורו לנו לצאת ולהשאיר מאחור את כל רכושנו .ברחנו על עגלה והחלטנו לצאת מפולין לרוסיה .במעבר הגבול עמד זקיף גרמני שהורה לנו לחזור על עקבותינו וכבר התחלנו לחזור ,כשהופיע פתאום קצין גרמני בכיר שפתח בצעקות על הזקיף” :מדוע אינך מניח להם לעבור? הם מסכנים ..רודפים אותם“ .עברנו את הגבול ,הגענו לביאליסטוק ,התחלנו לעבוד והסתדרנו .מאוחר יותר שמענו שאפשר לנסוע לרוסיה ויצאנו ברכבת עד שהגענו לבילרוסיה .אז החלה המתקפה הגרמנית והיו הפצצות של מטוסים. היינו בסנקוביץ והחלטנו שוב לברוח ,עלינו על רכבת ונסענו תוך כדי ההפצצות של הגרמנים ,עד שהגענו למקום בו לא היתה לחימה .היה שם קר מאוד .אח“כ נסענו לקזחסטן ,שם היה חם יותר. ב ,1944-כשהייתי בן עשרים וחמש -גויסתי לצבא הרוסי .לאחר חודש החליטו לשחרר אותי משום שהייתי פולני .באתי הביתה .היה לי כינור ואהבתי לנגן בו .בסוף 1945התחתנתי ,ואחר זמן מה חזרנו לפולין .היו פוגרומים ולא היה נעים לגור שם .נסענו לווינה ,ומשם לגרמניה. עליתי לישראל באניה בשנת 1948במסגרת אונרר“א בגרמניה .הגעתי לחדרה ביום חמישי וביום ראשון התגייסתי .גרנו בבית עולים ואחרי שהסתיימה מלחמת השחרור התיישבנו בחדרה .הגענו לאזוֹר בתחילת .1949הערבים ברחו מהכפר יאזור וכל אחד תפס לעצמו דירה או מבנה .עבדתי ַ בפרדס ואח“כ למדתי ַרצָ פוּת .בשעות הפנאי ניגנתי בסקסופון שלי“. 47 48 כותבים חיים כותבים חיים צביה פינקוס מתילדה אלקלעי שנת לידה1931 : מקום לידה :פלובדיב, בולגריה שם נעורים :מלכי הורים :דוד ודיאנה אחים :מושון ,עזרא וניסים בעל :שלמה צאצאים :זהבה נכדים :שלושה נינים :שתיים שנת לידה1920 : מקום לידה :פאנקי ,פולין שם נעורים :רוטברט הורים :שרה ומשה ז“ל אחים :הינדה ,צבי ,אסתר, מרדכי ,מנדול וברנדו .אח אחד נפטר בעת לידתו בעל :אפרים ז“ל צאצאים :זאב ושרה נכדים :בני ,אלון ,אפי, קובי ,תמי ופזית נינים :בר ,ליאם ,יובל, עמית ,זיו ,נדב ,גיא ,טל, רון ,אריאל ,תומר ,רז וניר משפחתה של מתילדה לא שהתה במחנות ריכוז בתקופת המלחמה .היא זוכרת תקופות של עוצר ,בהן הורשו לצאת לשעתיים ביום על מנת להצטייד .אביה של מתילדה היה זגג .היא היתה בת שתים עשרה כשנשלחה לעבוד בבית חרושת גרמני לירקות קפואים. אחיה שהיה במחתרת נתפס בבית הסבתא ונלקח לכלא עם עוד 45איש .מתילדה, שבימים ההם בבולגריה נקראה ’מזל‘ ,באה לבקר אותו בכלא .כשהתקרבה לנשק אותו הוא לחש לה באוזן וביקש שתחביא נשק בבית ,וכשהגיעה הביתה מצאה שם ערימה מוסתרת של כלי נשק שונים ,רובה ארוך ואקדחים קטנים בתוך פחים שהוחבאו בתוך מעילים .היא היתה הולכת מדי יום לכלא עם סל ובו אוכל לאחיה ,לבושה בבגד מסומן במגן דוד .כשנתקלה בדרך בילדי הגויים שהפכו לה את הסל ,הייתה צריכה להספיק בתוך שעתיים לחזור ולהביא שוב אוכל אחיה ,בגלל העוצר. לאזוֹר והיתה בשנת 1948עלתה לישראל והיא בת שבע עשרה ,ובאותה השנה הגיעה ַ לכלה הראשונה בישוב .היא נזכרת שהם הלכו באותו היום ברגל מבית בעלה ועד ביתה ולאורך כל הדרך פנו אליה אנשים וברכו אותה” :מזל טוב ,מזל טוב“ .אביה שלא ידע עברית ועדיין קרא לה ’מזל‘ ,השתומם וחשב שהעוברים ושבים קוראים לה בשמה. יעקב לבל שנת לידה1925 : מקום לידה :בוקרשט, רומניה הורים :פני ודויד אחים :הירש )צבי(, דינה ,מינה המשפחה גרה ברומניה בתקופת המלחמה .יעקב נשלח למחנה עבודה פתוח והיה חוזר וע הביתה בערבים .הוא היה בכמה מחנות עבודה ללא אוכל וביגוד ,אביו היה נכה קטוע עב. רגל ומחוסר עבודה .מאוחר יותר נפטר האב ,ובהמשך הוכרעה גם האם על ידי הרעב. בשנת 1944התברר לאנשי המוסד לעליה ב‘ כי ממשלת בריטניה תאפשר ליהודיםם שיגיעו לטורקיה להמשיך לארץ ישראל ,והם החלו לארגן ספינות כדי להביא יהודים לטורקיה .יעקב ברח ונרשם לקבל היתר יציאה מרומניה וקיבל פספורט כדי לעלות דרך טורקיה .הוא יצא ברכבת מבוקרשט ואח“כ בקונסטנצה שברומניה עלה על האוניה ’מורינה‘ והפליג משם לטורקיה .מלבד המורינה יצאו באותו היום מהנמל בקונסטנצה צה עוד שתי ספינות מעפילים בדרכן לטורקיה .אחת הספינות היתה ה’מפקורה‘ שטובעה, עה, ככל הנראה על ידי צוללת גרמנית .מתוך קרוב לארבע מאות מעפילים שהיו על המפקורה נותרו רק חמישה ניצולים. מטורקיה הגיע יעקב ברכבת דרך סוריה ולבנון לחיפה .הוא התגייס לצבא הבריטי לבריגדה היהודית ,ונשלח לאלכסנדריה שבמצרים .משם הוא נשלח להילחם בחזית האיטלקית נגד גרמניה ועל כך קיבל את ’עיטור לוחמי המדינה‘ .מאוחר יותר השתתף תף באזוֹר. בכיבוש מפקדה של הנאצים בבלגיה .אחרי מלחמת השחרור התיישב ַ כילדה בזמן המלחמה שהתה צביה עם אחיותיה הינדה ואסתר במחנה עבודה בצ‘נסטכוב ,שם אולצו למלא כדורים בעופרת .בכל לילה ובוקר היו ִמ ְס ָד ִרים בהם היו ’מנפים‘ אנשים חולים ומבוגרים והן הסתירו את ֶהלָ ה )רעייתו של דוד ז‘ז‘ק ,שלימים כיהן כיו“ר מועצת הפועלים באזור( ,שהייתה אישה מבוגרת .הן סבלו במחנה מתת תזונה ,מצפיפות ומקור עז .הן חוו אלימות מצד החיילים הגרמנים וצביה סיפרה כי באחד הלילות נרדמה על המכונה עליה עבדה, וחייל גרמני שהבחין בה חבט את ראשה במכונה והיא נחבלה קשה מאוד במצחה .אמה של צביה הופרדה ממנה ונודע כי נורתה ע“י חייל נאצי בעת שניסתה לעלות על אחת הרכבות וכשלה ,מפאת היותה מבוגרת .אביה של צביה נפטר טרם המלחמה .אחיה הוסתר ע“י פולני ואח“כ נתפס בעקבות הלשנה .הוא וילדיו נורו ע“י חיילים גרמנים .שני אחים נוספים נספו במשרפות .בשנת 1945שוחררו צביה ואחיותיה ע“י הרוסים והיא סיפרה כי גם הרוסים היכו והתעללו ביהודים אחרי השחרור. צביה ,אסתר ,צבי והינדה עלו לישראל במהלך השנים והתאחדו שוב בארץ .צביה היתה אישה חזקה מאוד ,הגיעה לארץ ועבדה את האדמה ביישוב ,ולאורך כל חייה היא התעקשה לעשות דברים לבד בעצמה וללא עזרה .ביום פטירתה ספד לה נכדה בני ,ואמר” :תמיד נלחמת ונאבקת להמשיך הלאה ובכך היית לכולנו מודל לחיקוי .הערכים ,המסירות ודרך הארץ שהנחלת במשפחה יהוו עבורנו צוואת חיים“. טובה בלייר שנת לידה1934 : מקום לידה :בודפשט ,הונגריה שם נעורים :וייס הורים :יהושע ובלומה אחים :בן ציון ,צבי ,מלכה ,מרדכי ורחל בעל :שלמה צאצאים :דוד ,יהושע ,שושי ויצחק נכדים :עומר ,מרווה ,עינב ,אלעד ,רותם ,מרים ,מאיר ,גיא, ניצן ,טל ,בן ,איתי ורום ”בתקופת המלחמה עברנו לגטו ברובע היהודי בבודפשט .שני האחים הגדולים ,בן ציון וצבי היו חיילים בצבא ההונגרי ולא ידוע מה עלה בגורלם. ההורים נלקחו למחנה השמדה .לקחו את כל המבוגרים ורק הילדים נשארו בגטו .האחים האחריםם שרדו ,מלכה ורחל גרות היום בארה“ב ומרדכי חי בירושלים .עלינו עם עליית הנוער לישראל בשנת ,‘47 ,‘4 לאזוֹר“. ובתחילת ‘57הגענו ַ 49 50 כותבים חיים כותבים חיים ביסטריצר צבי שנת לידה1935 : מקום לידה :פטרושן, טרנסילבניה ,רומניה הורים :רבקה וזליג אחים :משה ,יהודית וגרשון אישה :טובה צאצאים :חיה ומיכל נכדים :גיא ,שני ,איתי, גלי ,מור והילה ”בגיל ארבע הלכתי ללמוד ב’חדר‘ .כשפרצה המלחמה ב 1939-עברנו לעיר ערד וב 1942-שלחו הרומנים את כל המשפחה ברכבת לבוקרשט ,על פי דרישת הגרמנים .שהינו בבוקרשט שבועיים ואחר כך חזרנו לערד .סבי היה סוחר ואבי סנדלר .ב 1944-נכנסו ההונגרים כדי לעשות סלקציה ולשלוח את היהודים על פי הדרישה הגרמנית .זה היה בבוקר יום שישי ורב הקהילה ביקש לחכות עד למוצאי השבת .בינתיים הגיעו הרוסים לעיר וכך ניצלנו. ב 1956-התגייסתי לצבא הרומני נגד רצוני ,ושרתתי עד .1958באותה השנה עלינו הוריֶ ,א ָחי ואני לישראל דרך איטליה ,ומשם באוניה ’ארצי‘ .הגענו לנמל חיפה כשהייתי בן עשרים ושלוש. נשלחנו לשיכון בנצרת והיינו שם חודשיים .הייתי חרט בוגר בי“ס מקצועי והתקשיתי למצֹא עבודה, וכך ביקשנו העברה לחולון ,על יד קרובי משפחה שהתגוררו שם .אח“כ עברנו לבית של סבי וסבתי והתגוררנו אחד עשר נפשות בדירה בחולון. ב 1959-התחלתי לעבוד בחב‘ אושפיז-מנועים בחולון ,שם עבדתי כ 35-שנה עד שיצאתי לפנסיה. ב 1962-התחתנתי עם טובה ונולדו לנו שתי בנות :חיה שנקראה ע‘‘ש סבתי ,ומיכל שנקראה ע‘‘ש הסבא מיכאל מצד אימי“. בת שבע לוי שנת לידה1943 : מקום לידה :פאזארג‘יק, בולגריה שם נעורים :ונטורה הורים :דוד וזיוה אחים :משה ,אברהם ומתי בעל :אליעזר צאצאים :אייל ודנה נכדים :אדיר ,עמרי ,סער, גאיה ,ליאן ,אן וים ביסטריצר טובה שנת לידה1943 : מקום לידה :אוראדיה, טרנסילבניה ,רומניה שם נעורים :זיסמן הורים :אסתר ומרדכי אחות :לאה בעל :צבי צאצאים :חיה ומיכל נכדים :גיא ,שני ,איתי, גלי ,מור והילה ”נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה בגטו על יד אורדיה .הורי ואני גרנו באזור ’ג‘ינטה‘ שהיה מעיין גטו בשליטת הרומנים .משפחתה של אימי נספתה כולה באושוויץ :סבי ,סבתי וכל הדודים וילדיהם .אנחנו ניצלנו בגלל שהקפדנו לנוע ולברוח לישוב אחר בכל פעם שהיתה שמועה על הונגרים או גרמנים שמתקרבים .הייתי אז תינוקת והמשפחה התמודדה עם תנאים של מחסור ,ללא קורת גג ובמזג אויר קשה ,ללא אספקה קבועה של מזון. עם כניסת הרוסים לאזור ב 1946-עברנו לעיר ערד בטרנסילבניה .הורי נרשמו לעלייה לארץ ישראל והיו כל הזמן בהמתנה ,כי השלטון הקומוניסטי לא איפשר ליהודים לעלות ארצה .בני משפחתי היו ציונים ופעילים בארגון ציוני והיינו ב’רשימה השחורה‘ ,ומשום כך גם לימודים גבוהים נחסמו בפני. ב 1961-הייתי בת שמונה עשרה ועליתי עם הורי ואחותי לישראל .הדרך היתה רצופה תחנות :מערד לבודפשט ואח“כ לווינה ,משם לטרייסט שבאיטליה ומשם באוניה ’אנוטריה‘ לנמל חיפה .נלקחנו במשאית לעתלית ,שם שהיינו חצי שנה בצריפי אזבסט .אבי כבר היה חולה בשחפת ,בעקבות עבודות הכפייה בזמן המלחמה .אח“כ עברנו לדירה בבני ברק ,שם חיה אימי עד יומה האחרון. ב 1962-התחתנתי עם צבי ,אותו הכרתי מערד עוד בצעירותינו. באזוֹר ,שם הקמנו משפחה .ב 1978-התחלתי לעבוד כסוכנת מיד לאחר נשואינו עברנו להתגורר ַ דואר בישוב ,שם עבדתי עד לפרישתי“. ”זכרונותי נסמכים בעיקר על סיפורים ששמעתי ,שהרי עוד הייתי תינוקת בזמן האירועים האלה .יהודי בולגריה חיו בשכנות טובה ובהרמוניה עם בני העם הבולגרי .בשנות המלחמה שהתה המשפחה בעיר פאזארג‘יק ואבא נשלח לעבודות כפיה במחצבות בהרים .בשנת ‘43 נִ תנה הוראה לגרש את היהודים הנתינים הזרים שבבולגריה אל שטחים שבשליטת הגרמנים, ונודעה השמועה שהגירוש עתיד לכלול גם את היהודים מ’בולגריה הישנה‘ .בדעת הקהל ובדיוןון גד הציבורי שהתקיים קמה מחאה גדולה ותנועה של אנשי ציבור החלה ללחוץ על השלטון להתנגד לגרמנים .המטרופוליט סטפן שהיה הפטריארך של הכנסיה האורתודוכסית בבולגריה הכריז שהוא ישכב בעצמו על מסילת הרכבת כדי למנוע את הגרוש. בני משפחתי שנלקחו בעגלות זבל אל מקום הריכוז בבית ספר ,כבר חכו לרכבות ובינתיים התכנס הפרלמנט כדי לדון בנושא .דימיטרי פשב שהיה שר המשפטים וסגן יושב ראש הפרלמנט נאם ברגש ואמר” :גירוש היהודים יטיל על הממלכה אות קלון ..לא נוכל לסלוח לעצמינו“ .הלחץ הציבורי נתן את אותותיו והמלך בוריס השתכנע וקיבל את ההחלטה לעצור את הגרוש ולהחזיר את היהודים לבתיהם .אנחנו ניצלנו ,אבל כל בני משפחתי המורחבת מתרקיה )יוון( ,משפחות ונטורה )כ 70-איש( ואלבוחר )כ 200-איש( ,נספו בשואה. עליתי לישראל בשנת 1949בעליית יהודי בולגריה השלישית .כשהגיע השליח מארץ ישראל לבולגריה הרים אבא שהיה ציוני גדול את התרומה הגדולה ביותר בכל העיר ,וכשפגש בישראלל באזוֹר את בן גוריון הוא קיבל ממשרד ראש הממשלה מקום ביפו כדי להקים בו מפעל ניירַ . התיישבתי בשנת .“1974 אליעזר לוי שנת לידה1938 : מקום לידה :סופיה ,בולגריה הורים :קלרה ואליאס אחים :יעקב ז“ל אשה :בת שבע צאצאים :אייל ודנה נכדים :אדיר ,עומרי ,סער ,גאיה, ליאן ,אן וים בשנות המלחמה הוגלתה המשפחה מעיר הבירה לעיירות הספר .אליעזר זוכר בתורר ילד את בעל הבית שהשכיר להם חדר בכפר ורצ‘ה ,שלקח אותם בלילה מושלג למקום מסתור מרוחק .הם שהו בו מספר ימים ואחר כך חזרו לוורצ‘ה .הוא זוכר שהם היו מתחבאים במערות כשהפציצו המטוסים ,מקלטים לא היו שם .אחיה של אימו חי בצרפת ונספה בשואה .ההורים נשלחו לעבודה במחנות כפייה .בסוף המלחמה הם חזרו הביתה לסופיה ואליעזר התקשה להכיר את אביו כשהוא מגודל זקן ובלבוש משונה. באזוֹר בשנת .1974 הוא עלה לישראל בשנת ,1948והתיישב ַ 51 52 כותבים חיים כותבים חיים כותבים חיים סאלי ברכה שנת לידה1928 : מקום לידה :פריז ,צרפת מ שם נעורים :ברכה ש ההורים :זידה ויהודה אחים :דוד ,ברוך ,ג‘וזף, א ללורה ואלברט צצאצאים :יונתן ננכדים :נתנאל סאלי נולדה וגרה בפריז ,ברובע ה .11-במבצע טיהור שנועד לצמצם את אוכלוסיית היהודים בצרפת הכבושה ,רוכזו יהודי פריז ב 16-וב 17-ביולי ‘42במתחם ה’וולודרום ד‘היב‘ שבפינת שדרת דה גרנל ברובע ה ,15-לא רחוק ממגדל אייפל .משם נשלחו היהודים למחנה דראנסי הסמוך ולמקומות נוספים לקראת שילוח למחנות השמדה .סאלי ומשפחתה נשלחו למחנה ריכוז בפיתוויה שמדרום לפריז ולאחר חודשיים הצליחו להמלט לדרום צרפת .בהקשר לאירועים האלה מזכירה סאלי את סרטו של הבמאי ג‘וזף לוסי ’מר קליין‘ אשר תיאר את הגירוש .הסרט שנחשב ע“י כמה מבקרים ליצירת מופת של הקולנוע הצרפתי מתאר את עלילותיו של סוחר אומנות חסר אידאולוגיה הנקלע לצירוף מקרים קפקאי בו הוא מאבד את זהותו ונחשב לאדם אחר, יהודי נרדף הנושא את שמו .בסרט משולבים מרכיבים היסטוריים והוא משחזר את אירועי הגרוש מפריז. סאלי היתה בת שש עשרה כשהצטרפה לפרטיזנים ביחד עם הוריה ושניים מאחיה .הם שהו כשנתיים בהרים בדרום צרפת והיא זוכרת יערות אשוח ,בהם נהגו להתחבא בין צמרות העצים .כפרטיזנית היא נשלחה מפעם לפעם למשימות שונות. אביה של סאלי עלה ארצה לראשונה בשנת ,‘47אך בעקבות מחלת אחיה הוא חזר עם האח לצרפת ,שם היה לאזוֹר בשנת .‘85 בעל עסק לבגדי ילדים .בני המשפחה עלו שוב ארצה בשנת ,‘71התגוררו בחולון ועברו ַ תודות חוברת זו הוצאה לאור מטעם מחלקת הרווחה במועצה מקומית אזור ובתמיכת משרד הרווחה והשרותים החברתיים ,עמותת אזור למען הקשיש ובית ניצולי השואה עיצוב ,עריכת תוכן ,כתיבת העדויות וסיפורי החיים, צילומי שער קדמי ואחורי :דייוויד באומינגר [email protected] / +972-52-8569677 תודותינו נתונות לכל מי שסייע בידינו בתהליך הפקת החוברת: ניצה רונן נעמי אטיאס תמי מרוז מיכל אהרונסון גילה זך בירטולון לוי שנת לידה1929 : מקום לידה :גורהונט, מ ררומניה ההורים :סידוניה ויעקב לוי אחים :לילי ,אלברט א ))אברום מאיר( ז“ל, פפליציה אישה :אווה א עדויות וסיפורי חיים של ניצולי השואה תושבי אזור ”התגוררנו בכפר על יד העיר ארד ברומניה ,היינו משפחה דתית ולמדתי בישיבה .בשנת ‘39החלו רדיפות קשות וביוני ‘41הופיעו ז‘נדרמים רומנים והודיעו שעלינו לעזוב את הבתים בתוך רבע שעה .התושבים הרומנים איתם היינו בקשרי שכנות טובים פלשו לבתי היהודים ובזזו את הרכוש שהשארנו ,והזיכרון הזה חרוט בי עד היום .אמא היתה חכמה והבינה לקראת מה אנחנו הולכים ,והכינה לכל ילד שקית עם אוכל וכיכר לחם שאפתה בבית .הלחם הזה החזיק אותנו כמה ימים .אבא ,אחי אלברט ואני נלקחנו לעבודות כפייה ,כל אחד במקום אחר ,ואמא ואחיותי נשארו בארד .נכנסתי למלחמה כתלמיד חכם בן שתים עשרה ,סיימתי אותה בן שש עשרה והייתי צריך להתחיל הכל מהתחלה .בכל שנות המלחמה ,קרוב לארבע שנים עבדתי בהנחת מסילות רכבת ,ששימשו את הצבא הגרמני בכל רחבי רומניה .אין מילים שתוכלנה לבטא את מה שעברנו ואת הדברים הנוראים שעברו עלי כנער צעיר שנקרע ממשפחתו. עם סיום המלחמה בפברואר ‘45חזרתי לעיר ארד ,שם פגשתי את אמי ואת אחיותי .אבא היה בלאגר בגרמניה ולאחר חודשים מספר השתחרר גם הוא וחזר אלינו רזה מאוד ,עור ועצמות ממש .גם אחי אלברט שרד וחזר לרומניה .באוגוסט ‘76עליתי עם אשתי ארצה ובדצמבר ‘76התחלתי לעבוד במכון לרפואה באזוֹר“. משפטית באבו כביר ,שם אני עובד עד היום .באפריל ‘77עברנו להתגורר ַ אהובה שליט נינה אלנתנוב אסף בלאו שלומית בארי ענת מאירי ליווי ,הדרכה ותמיכה: מרכזת השרות לזקן מחוז ת“א ,משרד הרווחה מפקחת השרות לזקן מחוז ת“א ,משרד הרווחה מפקחת ארצית ,משרד הרווחה פסיכולוגית ,עמותת ’אלה‘ מנהלת בית ניצולי השואה מחלקת החינוך ,מועצה מקומית אזור ’מעגל נשים‘ ,אזור ראיונות ניצולים ואיסוף חומר: עו“ס ,מחלקת הרווחה ,מועצה מקומית אזור עו“ס ,מחלקת הרווחה ,מועצה מקומית אזור בימאי ההצגה ’שבע מזוודות‘ מתנדבת ,מעגל נשים -אזור מתנדבת ,מעגל נשים -אזור קטעי קישור: אירית גבאי ,שלומית בארי בנוסף ,אנו מבקשים להודות לכל האנשים הטובים שסייעו במלאכה ושמם לא הוזכר שער קדמי :אנדרטה במחנה טרבלינקה ,פולין שער אחורי :אנדרטה לזכר הנספים במחנה פלאשוב ,פולין © כל הזכויות שמורות -אין להעתיק או לשכפל קטעים מהחוברת ללא רשות המחבר 53
© Copyright 2024