‫כותבים‬
‫חיים‬
‫עדויות וסיפורי חיים‬
‫של ניצולי השואה תושבי אזור‬
‫פברואר ‪2012‬‬
‫כתיבה‪ ,‬עיצוב‪ ,‬והוצאה לאור‪ :‬דייוויד באומינגר ‪[email protected] /‬‬
‫מועצה מקומית אזור \ מחלקת הרווחה‬
‫משרד הרווחה והשרותים החברתיים‬
‫עמותת אזור למען הקשיש‬
‫‪2‬‬
‫כותבים חיים‬
‫”לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים‪ .‬רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד‪ .‬כל‬
‫השאר ייספו‪ ,‬במוקדם או במאוחר‪ .‬הגורל נחרץ‪ ..‬איני יודע מה אוסיף ואכתוב לך‪ ..‬היה‬
‫שלום‪ ,‬יקירי‪ .‬אולי עוד נתראה‪ .‬העיקר‪ :‬חלום חיי קם והיה‪ .‬זכיתי לראות הגנה יהודית בכל‬
‫גדולתה ותפארתה“‪ .‬כך כתב במכתבו האחרון מרדכי אנילביץ‘‪ ,‬מנהיג מרד גטו ורשה‪,‬‬
‫על שמו רחוב באַזוֹר‪.‬‬
‫אנו קוראי ’כותבים חיים‘ חבים תודה עמוקה לכם‪ ,‬ניצולי השואה בני היישוב‪ ,‬יחידי‬
‫הסגולה שהחזיקו מעמד‪ ,‬על שהסכמתם להשתתף במפעל התיעוד של אזור ולשתף‬
‫אותנו בזיכרונותיכם‪ .‬יש להניח שעבור מרביתכם העדוּת המתוארת כאן היא העדוּת‬
‫הראשונה המובאת בכתב‪ ,‬שישים ושש שנים מאז הסתיימה המלחמה‪ .‬מתן העדוּת הוא‬
‫חוויה קשה ומכאיבה‪ ,‬אך חשובה מאין כמוה מבחינה משפחתית ולאומית‪.‬‬
‫בהיבט המשפחתי‪ ,‬עבור רבים מבני משפחותיכם העדוּת מעניקה חוויה אישית וקרובה‬
‫לסיפור חייכם‪ .‬כך‪ ,‬מופיעים כאן גם סיפורי חייהם של אבי ואמי זכרם לברכה ניצולי‬
‫השואה‪ .‬לפני כשנה‪ ,‬כשנודע לי על עדותו של אבי ביידיש משנת ‪ ,1966‬שנמצאה בארכיון‬
‫’יד ושם‘‪ ,‬חלפה צמרמורת בגופי‪ .‬עד היום איני יכול לשכוח חוויה זו שהעלתה לפני מחדש‬
‫את דמותו‪ .‬אני סבור שעבור רבים מקרוביכם עדותכם תעורר חוויות רגשיות דומות‪.‬‬
‫במקום בו רבים מאיתנו בני משפחות הניצולים נכשלנו‪ ,‬בכך שלא ביקשנו מכם לספר‬
‫את סיפורכם‪ ,‬אתם גברתם כשבחרתם לשתף אותנו מעל דפים אלו‪ .‬עדותכם מסייעת‬
‫בהנצחת הזיכרון ההיסטורי המשפחתי ובהעמקת הזהות היהודית של הדורות הבאים‬
‫במשפחות היישוב‪.‬‬
‫בהיבט הלאומי‪ ,‬לסיפור חייכם נדבך נוסף בהנצחת זכרם של ששת מיליוני הנרצחים בני‬
‫עמנו‪ ,‬ובהם בני משפחותיכם‪ ,‬אך לא רק ‪ -‬העדוּת מהווה גם תיאור של סיפורי גבורה‪ ,‬שכן‬
‫בזכות גבורתכם שרדתם‪ ,‬בזכות גבורתכם צמחה מדינתנו‪ ,‬ובתוכה אזור‪.‬‬
‫מפעל ייחודי זה של יישובנו מאיר באור יקרות גם את ראשוני מתיישביה של אזור‬
‫ב‪ ,1948-‬ניצולי שואה שהגיעו לכאן לאחר התופת מבולגריה‪ ,‬פולין‪ ,‬רומניה‪ ,‬הונגריה‪,‬‬
‫ויוגוסלביה‪ ,‬ויצרו חיים חדשים בארץ‪.‬‬
‫מעתה‪ ,‬כשנפגוש אתכם מתהלכים ברחובות יישובנו‪ ,‬נדע בתחושת גאווה להוקיר את‬
‫סיפור חייכם‪ .‬מעתה גם לסיפורי הגבורה שלכם יוענקו חיי נצח במילה הכתובה‪.‬‬
‫אריה פכטר‪,‬‬
‫כותבים חיים‬
‫הטראומה של השואה עוברת את גבולות הייצוג של השפה‪ .‬איך ניתן לתאר את‬
‫הנורא מכל על ידי סמליות של שפה? הניסיונות לייצג את מה שהיה מלווים בתחושת‬
‫כשלון‪ .‬במהלך השנים אחרי המלחמה היו ניסיונות שונים לתאר את זוועות השואה‪ ,‬הן‬
‫ברמה החברתית והן ברמה התרבותית‪ .‬פילוסופים רבים ובראשם אדורנו )’אסכולת‬
‫פרנקפורט‘( טענו כי לא ניתן לכתוב שירה אחרי אושוויץ )‪ .(1949‬במקביל נשמעו קולות‬
‫שטענו כי לאחר השקיעה חסרת המוצא של התרבות המערבית אל תוך פאשיזם ברברי‬
‫שגזר שתיקה על אסירי המחנות‪ ,‬לא נותר אלא לנפץ את השתיקה‪ .‬ההסטוריון דומיניק‬
‫לה קפרה‪ ,‬בספרו ’לכתוב היסטוריה‪ ,‬לכתוב טראומה‘ )‪ ,2001‬הוצאת רסלינג( מציע‬
‫שתי אסטרטגיות‪ :‬האחת ‪’ -‬הפגן‘‪ ,‬ובה חוזר הניצוֹל באופן בלתי נשלט‪ ,‬אפילו טקסי‪,‬‬
‫על סימפטומים פוסט טראומטיים ומגביר את תחושת הכאב והסבל‪ .‬השניה היא עיבוד‬
‫הטראומה והשגת תחושת שליטה על המשך ורצף החיים‪ .‬אופן עיבוד הטראומה משמש‬
‫כקרקע למשא ומתן ולדיאלוג בין האירוע כפי שהוא נתפש על ידי הניצול וכפי שהוא‬
‫נחרט בזיכרון‪ ,‬ובין העדוּת והתיעוד‪.‬‬
‫בעצם ימי המלחמה הייתה השתקה שפגעה בביטוי כערוץ זיכרון‪ .‬תנאי מלחמה של‬
‫טרור ואימה‪ ,‬חיסול עדים ומחיקת עדויות היו חלק מנטילת הזהות היהודית‪ .‬מאוחר‬
‫יותר‪ ,‬כשהובן כי השואה הינה אירוע ייחודי חד פעמי ובעל נוכחות כשל פצע עמוק‬
‫ומדמם‪ ,‬ניסו היוצרים וביניהם במאי הקולנוע קלוד לנצמן )’שואה‘( לאסוף עדויות‪.‬‬
‫העדויות הן בסיס המידע על שהתרחש‪ .‬כעת‪ ,‬כשהניצולים הולכים ונעלמים‪ ,‬נמצאים‬
‫אנחנו אנשי המקצוע בפער שבין ההיסטוריה לזיכרון האישי‪ .‬כמו שאומר פול צלאן‪:‬‬
‫"איש לא‪ /‬יעיד במקום‪ /‬העד‪ ,"...‬הדיבור זועק מן השתיקה‪.‬‬
‫ב’כותבים חיים‘ אנו מנסים לגעת בחד פעמיות ובקושי שנרקם בין השתיקה לבין ניפוצה‬
‫בדיבור‪ .‬היכולת לדבר מְ ַרפְּ אָה‪ ,‬על פי פרויד‪ ,‬וכאן אצלנו יוצר הדיבור רציפות קיום‬
‫והמשכיות שהינם חלק מזיכרון קולקטיבי‪ .‬מתוך כל הנאמר לעיל פנינו אל ניצולים שחיים‬
‫בינינו‪ ,‬מתוך אמונה בכוח החיים ומתוך התקווה של החיים שיצרו כאן באזור‪ ,‬מההיכרות‬
‫עם עולם המושגים שהביאו עימם ומתוך קשר של שפה שנרקמת בין בני אדם‪ ,‬והבאנו‬
‫לפניכם עדוּת באמצעות שפה‪ ,‬באמצעות המילה הכתובה‪ ,‬עדוּת המתארת שבר גדול‬
‫בעולם אישי ושבר גדול בעם היהודי‪ .‬העדויות נוגעות בהיסטוריה‪ ,‬במשפחה ובאדם‬
‫המוסר את עדותו‪ .‬היכולת להעביר את הדברים לדורות הבאים ולגעת בכאב היא היא‬
‫המאיץ לבנות חיים חדשים בארץ ישראל‪.‬‬
‫לכל הלוקחים חלק במפעל חשוב זה‪ ,‬תודות‪.‬‬
‫ראש המועצה המקומית אזור‬
‫הישוב אזור קם בשנת ‪ ,1949‬עת הגיעו המוני הפליטים היהודים מהמלחמה הנוראית ההיא‪ .‬שרידי‬
‫יהדות אירופה היו בין תושביה הראשונים‪ ,‬מקימיה ובוניה של אזור‪ .‬שתיקה קשה איפיינה בתים של‬
‫רבים מהם‪ ,‬אם משום שלא נמצאו כוחות הנפש לספר‪ ,‬אם משום שהשפה דלה לתאר את הזוועות‪ ,‬או‬
‫מתוך בחירה בחיים‪ ,‬בבניית משפחות חדשות תוך השתלבות במאבק להקמת המדינה‪.‬‬
‫בשנים הראשונות התאפיין זיכרון השואה בעיקר בהקשר הציבורי‪ :‬נקבעו ימי זיכרון‪ ,‬הוקמו מבנים‪,‬‬
‫אנדרטאות‪ ,‬הוקמו מוזיאונים‪ ,‬נטעו יערות‪ ,‬מוסדות ציבור ובעיקר בתי כנסת הנציחו את הזיכרון‪.‬‬
‫פרופ‘ אניטה שפירא מבחינה בין הזיכרון הציבורי לפרטי‪ :‬השואה היתה ועדיין מרכזית מאוד בתפיסת‬
‫העולם הקולקטיבית של מדינת ישראל‪ ,‬וככזו הפכה בעיקר לזיכרון ציבורי נורא ואיום שבו נפקד מקומם‬
‫של הסיפורים האישיים‪ .‬סיבות רבות לכך‪ ,‬כמו המאמץ הרב שנדרש למלחמה על הקמת המדינה‬
‫והעובדה שהטראומה היתה קרובה כל כך‪ ,‬בלתי ניתנת לנגיעה‪ ,‬והמדינה צעירה טרודה בבעיות הקיום‬
‫וההשרדות ועסוקה בבניית מיתוסים בהם לא היה מקום לטראומות‪ ,‬לחוויות ולשיח האישי‪.‬‬
‫הסופר אהרון אפלפלד‪ ,‬ניצול שואה גם הוא‪ ,‬תיאר את גורלם של ניצולי השואה כך‪” :‬לפני שנים‬
‫רבות היו מטרידים את ניצולי השואה )אם לא לומר מציקים להם( בכל מיני קושיות סרק‪ :‬למה לא‬
‫התקוממתם ולמה הוּבלתם כצאן לטבח‪ .‬היו מביאים אל בתי הספר ואל קיני תנועות הנוער ניצולים‪-‬‬
‫עדים ומפילים עליהם את השאלות הללו‪ .‬הניצולים עמדו כנאשמים וניסו להתגונן‪ ,‬אך התגוננותם‬
‫לא עמדה להם‪ .‬הצעירים דשו את בשרם בציטטות שקיבצו מעיתונים וספרים ולא פעם היו יוצאים‬
‫הניצולים כאשמים‪) “..‬אהרון אפלפלד‪ ,‬סיפור חיים‪ ,‬הוצאת כתר(‪.‬‬
‫עם השנים נשחקה תפיסת עולם זו ובתהליך ארוך משנה האתוס הציוני פניו ומפנה מקום לזיכרון‬
‫הפרטי ולהזדהות עם קורבנות השואה‪ .‬משפט אייכמן סימן את אחת מנקודות המפנה הראשונות עת‬
‫נשמע קולם של הניצולים‪ .‬כל אחד וסיפורו האישי ובשמו הפרטי עלה לדוכן העדים והשמיע עדותו לעד‪.‬‬
‫העדויות היו קשות ובלתי ניתנות להבנה‪ .‬ק‪ .‬צטניק‪ ,‬בעדותו במשפט ובניסיונו להסביר את הזוועה‬
‫טען כי אושוויץ היתה פלנטה אחרת‪ .‬ובכן לא‪ .‬אושוויץ היתה כאן בינינו בפלנטה שלנו‪ ,‬והיא התחוללה‬
‫בידי אדם‪.‬‬
‫בחוברת זו ניסינו להביא את הזיכרון האישי כפי שהשתמר בניצולים ולא את הפרשנות לזיכרון‪ .‬אלה‬
‫הם העדים הזוכרים האחרונים אשר עדיין יכולים להעיד על הזוועות ולומר לעולם כולו ‪ -‬היינו שם‪,‬‬
‫וזו לא היתה פלנטה אחרת‪ .‬עם ההחלטה על הפקת החוברת יצאנו למסע ארוך‪ ,‬מרגש ומחייב‪.‬‬
‫בתעצומות נפש ובאומץ רב אפשרו לנו הניצולים לחזור איתם לבית‪ ,‬למשפחה‪ ,‬לילדות שניגזלה ולימים‬
‫אפלים שרוע וכאוס שלטו בהם‪ .‬הניצולים מִ לְאוּ את שליחותם‪ ,‬עדותם תישאר לדורות הבאים‪ .‬אנחנו‬
‫אנשי המקצוע נושאים באחריות לשמר את הזיכרון ואת תפקידנו זה ניסינו למלא ככל הניתן‪ ,‬בתבונת‬
‫השכל והלב‪.‬‬
‫תודה על שהתאפשר לי להיות חלק מפעילות חשובה זו‪ .‬תודה לניצולים ולשותפיי לעשייה‪.‬‬
‫אירית גבאי‪,‬‬
‫מנהלת מחלקת הרווחה‬
‫אסתר ליבו‪,‬‬
‫מועצה מקומית אזור‬
‫מנהלת מרכז יום לקשיש‪ ,‬אזור‬
‫‪3‬‬
‫האנטישמיות הינה תופעה המלווה את העברים משחר זיכרונם הלאומי‬
‫ועד ימינו‪ .‬לאורך כל הדורות סבל העם הזה ממלחמות ומהתנכלויות בשל‬
‫היותו שונה באמונתו ובאורחות חייו‪ .‬לימים עת גלה מארצו והופץ למזרח‬
‫ולמערב‪ ,‬סבל פוגרומים‪ ,‬גֵרושים ולחצים להמרת דתו‪ .‬בכל ארצות מושבו‬
‫דאגו לתחום אותו בעיסוקיו ובאזורי מגוריו‪ .‬אורחות חייו‪ ,‬חזותו ולבושו היו‬
‫שונים מסביבתו וכך נבדל מהסביבה וניתן היה להפנות אליו את זעם ההמון‪.‬‬
‫כאשר השליט היה במצוקה הפכו היהודים לשעיר לעזאזל‪ .‬השנאה ליהודי‬
‫הפכה לשנאה אנטישמית חובקת עולם ישן וחדש‪.‬‬
‫עת עלו הנאצים לשלטון‪ ,‬הפכה שנאת היהודי למטרה של השלטון‪ ,‬שחיפש‬
‫שעיר שעליו ניתן יהיה לזרוק את כל המחלות והצרות שהיו מנת חלקה‬
‫של אירופה הישנה‪ .‬הנאצים ועוזריהם לא הבחינו בין יהודי ספרדי בבלקן‬
‫או יהודי גרמני‪ ,‬פולני‪ ,‬הולנדי או צרפתי‪ .‬בכל צפון אפריקה נחקקו חוקי‬
‫גזע על ידם ובעידודם של השליטים הקולוניאלים‪ .‬כך הפכה השואה חלק‬
‫מהביוגרפיה הלאומית שלנו‪.‬‬
‫האמת הנוראה הייתה‪ ,‬שהנאצים תכננו להשמיד את כל העם היהודי בכל‬
‫אתר בו הם היו‪ .‬בועידת ונאזה )‪ (1942‬תוכנן השלב הראשון והעיקרי הכולל‬
‫השמדת אחד עשר מיליון יהודים מתוך שמונה עשר הקיימים‪ ,‬וכבר אז נכללו‬
‫בהשמדה כל יהודי צרפת‪ ,‬הולנד‪ ,‬בולגריה‪ ,‬רומניה‪ ,‬איטליה‪ ,‬פולין ויוון‪ ,‬וכן‬
‫היהדות המזרחית )סוריה‪ ,‬א“י‪ ,‬לבנון‪ ,‬תורכיה‪ ,‬מרוקו‪ ,‬אלג‘יריה‪ ,‬תוניס‪,‬‬
‫לוב ומצרים(‪ .‬כך הם קיוו להגיע לפתרון הסופי‪ ,‬דהיינו ’שואת העם היהודי‘‬
‫בכללותה‪.‬‬
‫איך יתכן שבגלל אמונה שונה נמחקה כמעט אומה שלמה‪ .‬איך יתכן‬
‫ששכנים וחברים זה שנים הפכו בין לילה לרוצחים אכזרים‪ .‬איך יתכן שעמים‬
‫מתורבתים איבדו עשתונות והפכו לקניבלים‪ .‬איך יתכן שכל העולם ידע‬
‫ושתק בזמן בו הפכו את היהודים לאבק‪.‬‬
‫אם אנו השרידים שנשארנו בחיים עלינו לפעול בכל דרך כדי שזה לא יקרה‬
‫שוב לעולם‪ ,‬ולזכור את אלה שאינם‪ ,‬שבזכותם הקמנו את עמנו מעפר‪.‬‬
‫יהושע און‪,‬‬
‫יו“ר עמותת בית הקשיש‪ ,‬אזור‬
‫‪4‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫"כמה פעמים עוררוני ידידים כי כדאי היה הדבר ונכון לספר לפני‬
‫העולם את תולדות חיי וקורותיהם‪ ,‬כבר הגיעה השעה לכך ואפשר‬
‫שבני אדם ימצאו חפץ וענין בדברים אלה‪ ..‬חטוף וכתוב‪ ,‬כי אין איש‬
‫יודע מה ילד יום ובאו בני אדם אשר לא ידעוך ובדו עליך מליבם בדיות‬
‫אשר אין להן שחר‪ ..‬ולפיכך אין לך תקנה אלא לקום ולעשות בעצמך‬
‫את המלאכה הזאת ‪ -‬לספר לבני עמך ולכתוב להם את דברי ימי חייך‬
‫עלי אדמות‪ ,‬כי הלא אתה יודע את עצמך יותר מכולם‪..‬‬
‫וספר אספר‪ ,‬קמעה קמעה‪ ,‬פרקים פרקים‪ ,‬עובדות ומקרים מחיי אדם‪,‬‬
‫הבאים בזה אחר זה כל אחד כדבר שלם בפני עצמו‪ ,‬הנותן לאנוש כוח‬
‫לזכור את כל מאורעות חייו וחליפותיהם"‪.‬‬
‫)שלום עליכם‪ ,‬מתוך ספרו ’חיי אדם‘(‬
‫כותבים חיים‬
‫עדויות וסיפורי חיים של ניצולי השואה תושבי אזור‬
‫אסופת עדויות זו מוקדשת לכם‪ ,‬תושבי אזור‪ .‬אנו העושים במלאכה‪ ,‬ניגשנו אליה ביראת קודש ומתוך כבוד רב והערכה‬
‫לכל האנשים שנטלו חלק בפרוייקטים שלפניכם‪ .‬כבכל פעילות אנושית גם אסופה זו אינה נקיה ממגרעות ואולם היא זרועה‬
‫ברצון טוב ובמסירות והיא נצרבה בליבנו‪ .‬מדובר בתהליך של כארבע שנות עבודה‪ ,‬אשר תוצאותיו נוגעות בזיכרון האישי‬
‫והקולקטיבי של כל המשתתפים בו‪.‬‬
‫האסופה מורכבת משלושה שערים‪:‬‬
‫שער כותבים חיים‬
‫שער שבע מזוודות‬
‫שער תעודות זהות‬
‫פרוייקט שנטלו בו חלק ניצולים ואנשי מקצוע בתהליך ממושך‪ ,‬ובליווי והדרכה של הפסיכולוגית‬
‫מיכל אהרונסון מעמותת ’אלה‘‪.‬‬
‫פרוייקט שנטלו בו חלק שבעה ניצולים ביחד עם בני נוער מחטיבת הביניים ע“ש רבין‪ ,‬ובמסגרתו‬
‫העלו הניצולים על הכתב את סיפורם האישי‪ .‬הסיפור הומחז והפך להצגת תיאטרון מרגשת בליווי‬
‫בני בנוער‪ .‬את המשתתפים בפרוייקט ליוותה העובדת הסוציאלית ד“ר דינה שייביץ‪ .‬סיוע לפעילות‬
‫ניתן ע“י עמותת אש“ל‪.‬‬
‫ובו עדויות וחומרים שנאספו ע“י בית ניצולי השואה בישוב בעזרתן של מתנדבות ’מעגל נשים‘‪.‬‬
‫על הראיונות ותהליך איסוף המידע‬
‫שלומית בארי‪ ,‬מתנדבת בפרוייקט ’כותבים חיים‘ שהשתתפה בתהליכי הראיונות עם‬
‫הניצולים תושבי אזור והיתה פעילה באיסוף החומר ששימש אותנו בהכנת החוברת‪,‬‬
‫מספרת על תהליך העבודה ועל החווייה האישית שלה‪:‬‬
‫איסוף רסיסי זיכרון ושביבי מידע חבויים‪ ,‬התחקות אחר רגעים בלתי נשכחים שנחרטו‬
‫ולא ימחקו לעולם ‪ -‬אלו הם עיקרי המשימה שנטלנו על עצמינו‪ .‬הזמן פוער חורים בזיכרון‬
‫ולפיכך השתדלנו להיות נאמנים לאינפורמציה שנמסרה לנו‪ ,‬ככל שיכולנו‪ .‬ערכנו ראיונות‬
‫וחזרנו וחקרנו ושאלנו שאלות‪ ,‬הכל על מנת להגיע לאמת‪ ,‬ויחד עם זאת נדמה כי לא נוכל‬
‫לעולם להגיע לאמת‪.‬‬
‫הנני דור שלישי לניצולי שואה וכמו כולם התוודעתי לנושא השואה במסגרות השונות‪,‬‬
‫בבית הספר‪ ,‬בתנועת הנוער ובצבא‪ ,‬אך כמתנדבת בפרוייקט הזה נחשפתי לרבדים‬
‫נוספים‪ .‬למדתי על תקומה‪ ,‬על היכולת ’לשכוח‘‪ ,‬ושאלתי את עצמי שאלות רבות‪ .‬שאלתי‬
‫מה צריך אדם כדי להתחיל הכל מההתחלה? אילו כוחות הוא צריך לאחר שאיבד את‬
‫הכל? איך מתמודדים‪ ,‬בונים ונבנים מחדש ומצליחים להעמיד דורות חדשים? עם אילו‬
‫קשיים התמודדו הניצולים כשבאו ארצה ומדוע לא סיפרו את סיפורם? איך התמודדו עם‬
‫רגשות האשם‪ ,‬על כי משפחתם נספתה והם ניצלו? ומהיכן היכולת לחשוף את הסיפורים‬
‫דווקא עכשיו ומדוע יש ניצולים שעדיין אינם מדברים על ימי המלחמה ההיא?‬
‫במפגשים האישיים עם הניצולים היו לי מבטי העיניים למקור השראה‪ ,‬דרכם למדתי‬
‫רבות על חוזק‪ ,‬על עמידות ועל אצילות‪ .‬חשתי שאני משתוקקת לחברתם כדי לשמוע‬
‫עוד‪ ,‬לקבל עוד מידע ולהגיע אל עוד חלקיק בפאזל המורכב והייחודי של עלילות חייהם‬
‫והשתלשלות המאורעות‪ ,‬לדעת עוד על הישרדותם ועל התושייה שגילו בדרך‪ .‬הניצולים‬
‫רוצים מאוד לספר ורק חיכו שנשאל אותם‪ ,‬והם שיתפו פעולה באורח מרגש‪ .‬בראיונות‬
‫שנערכו בטלפון ָח ַסר לי קשר העין ויחד עם זאת התעורר בהם הצורך לספר ולשתף‪ ,‬וכך‬
‫עלו גם צרכים אחרים שלהם‪ .‬מעודד אותי לדעת שיש יחס אישי לכל ניצול בישוב‪ ,‬אך‬
‫יחד עם זאת כורח המציאות הוא לסייע בידם‪ ,‬ולהמשיך לפעול ולחתור להגיע אל סיפורים‬
‫חבויים נוספים‪ ,‬סיפורים הזועקים לצאת אל האור‪ .‬זוהי חובתינו כקהילה‪.‬‬
‫אני מודה על הזכות שנקרתה בדרכי לקחת חלק בפרוייקט ’כותבים חיים‘ ועל והזכות‬
‫להכיר את האנשים מקרוב‪ .‬מי ייתן ונדע איך לְ ָש ֵמר ולהנחיל את סיפוריהם לדורות‬
‫הבאים‪ ,‬ולקרב בין צעירים ובין ניצולי שואה לטובת טיפוח המודעות לנושא השואה‪.‬‬
‫ָא ְשׁ ַרי שזכיתי לתת את חלקי‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫‪6‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫‪7‬‬
‫שושנה בודיק‬
‫"גַּן נָעוּל‪ֹ .‬לא שְׁ בִיל אֵ לָיו‪ֹ ,‬לא דֶ ֶרְך‪.‬‬
‫גַּן נָעוּל ‪ -‬אָדָ ם‪.‬‬
‫הַ אֵ לְֵך לִי? אוֹ אַ כֶּה בַּסֶּ לַע‬
‫עַ ד זוֹב דָּ ם?"‬
‫)רחל המשוררת‪ ,‬מתוך ’גן נעול‘(‬
‫שער ראשון‪ :‬כותבים חיים‬
‫פרק זה נכתב מתוך קרבה אישית שלנו המראיינים בני הדור השני לשואה‪ ,‬דור שחווה סיפורי השמדה ומלחמה דרך עיני בני‬
‫משפחתו‪ .‬דור שצלקות צרובות בבשרו‪ ,‬צלקות שהותירה השואה בקרב דור ההורים והסבים‪ ,‬צלקות שנגעו גם בנו‪.‬‬
‫הפרק נכתב מתוך נכונותם של הניצולים לספר שוב את זכרונות חייהם‪ ,‬לפתוח את ליבם ולהראות תמונות אישיות ומסמכים‪ ,‬ומתוך‬
‫נכונות למגע מחודש עם הכאב האישי‪ .‬שנים רבות לא ניתן היה לגעת בכאב‪ .‬בין אם מתוך בחירה להגן עלינו ועל ילדוּתינו ובין אם‬
‫מתוך הבושה שלוותה את קליטת הניצולים בחברה הישראלית‪ ,‬בימים בהם נשאלה השאלה הכואבת‪ :‬האם הלכו כצאן לטבח?‬
‫השואה ניפצה אצל רבים מהניצולים את האמונה והחריפה את תחושת הבדידות האנושית‪ ,‬בין השאר משום שהמרחב האישי‬
‫אינו ניתן להעברה לאנשים אחרים‪ .‬אנו ניסינו להתקרב מתוך חוויות ילדוּתינו‪ ,‬מתוך הרצון להעביר רגשות אנושים של הניצולים‬
‫ושלנו‪ ,‬מתוך הבנה שהחמלה מאפשרת קשר רגשי בינאישי ויש בה כדי להרחיב ולאפשר מעט אמונה באדם‪ .‬אפשרות זו היא‬
‫הפתח לשיתוף הדורות הבאים‪ ,‬בני הדור השלישי שחלקם שמעו על השואה בבית וחלקם בבית הספר‪ ,‬כחלק ממערכת הלימודים‪.‬‬
‫התהליך לא היה פשוט‪ .‬גם הניצולים וגם אנחנו הרגשנו שאנו נוגעים בהרבה סבל וכאב‪ ,‬וידענו שהמילים אינן יכולות לתאר את‬
‫הזוועה‪ .‬מתוך כך בחרנו בקשר הבינאישי‪ .‬את תהליכי ההכנה והראיונות ליוותה באופן רגיש ומלא תבונה הגב‘ מיכל אהרונסון‪,‬‬
‫פסיכולוגית קלינית מעמותת ’אלה‘‪.‬‬
‫נינה אלנתנוב‪ ,‬עובדת סוציאלית שלקחה חלק בראיונות עם הניצולים‪ ,‬מספרת על החוויה מזווית אישית‪” :‬סבתא ברכה גידלה את‬
‫אחיה של אימי‪ ,‬גויסו‬
‫נכדיה בבית המשפחה‪ ,‬ובמהלך כל שעות היום הייתה עסוקה בטיפול בנו‪ ,‬נכדיה‪ .‬שני בניה‪ ,‬יוסף ובנימין ֶ‬
‫לצבא כדי להלחם בצורר הנאצי‪ .‬הדוד יוסף חזר פצוע ונכה‪ .‬הדוד בנימין נהרג‪ .‬אף אחד לא אזר אומץ לספר על כך לסבתא‪ ,‬ובכל‬
‫לילה כשעלתה על משכבה היתה בוכה‪ .‬היא חיכתה לשווא לשובו של בנה בנימין‪ .‬מנקודת מבט של איש טיפול אני תוהה היום‪,‬‬
‫אולי צריך היה בכל זאת לספר אז לסבתא את האמת על מנת שהאבל יעובד‪ ,‬וכדי שתוכל להפרד מבנה‪ .‬למלחמה הארורה היו גם‬
‫צדדים אנושיים‪ .‬בבית המשפחה נקלטו שתי משפחות נוספות שנמלטו מן התופת בפולין והיתה בכך משום תרומה לחינוך הערכי‬
‫שמלווה את דרכי האישית והמקצועית כעובדת סוציאלית“‪.‬‬
‫תוצאות התהליך מובאות כאן בפניכם בסיפורי הניצולים‪ ,‬אליהם אנו מצרפים משאלת לב‪ :‬יהיו נא זכרונותיכם‪ ,‬מספרי הזכרונות‪,‬‬
‫מבט לעולמכם וחלון בו תוכלו להשקיף עלינו ועל דור הנכדים שלכם‪ .‬יהי נא מבטנו ערוץ לקשר בין דורי‪ .‬תהיינה עיניכם הקוראים‪,‬‬
‫שלחלקכם יש בוודאי נגיעה משפחתית בשואה ‪ -‬ראי למאורעות‪ .‬כדברי המשוררת‪” :‬באת אלי את עיני לפקוח‪ ,‬וגופך לי מבט וחלון‬
‫וראי“ )לאה גולדברג‪’ ,‬סליחות‘(‪.‬‬
‫שנת לידה‪ 1921 :‬מקום לידה‪ :‬קרקוב‪ ,‬פולין שם נעורים‪ :‬רוזה טאובמן הורים‪ :‬יוליה וחנוך אח‪ :‬אדם‪ ,‬נרצח בידי הגרמנים‬
‫בעל‪ :‬משה צאצאים‪ :‬דן‪ ,‬יגאל )ז“ל( נכדים‪ :‬נֹגה נינים‪ :‬דריה‬
‫גדלתי בקרקוב ברחוב סמוך לשער פלוריאנסקה‪ .‬זכרונות ראשונים‪ :‬שער עץ שאפשר להתנדנד‬
‫עליו על אף שאסור‪ ,‬בית חד קומתי עם חצר משחקים ארוכה‪ ,‬באר עם משאבה‪ .‬לא חסרה לי‬
‫ֶח ְב ָרה על אף שהיינו היהודים היחידים ברחוב‪ .‬כשהתחלתי ללמוד בבי“ס נתקלתי באנטישמיות‬
‫והעבירו אותי לבי“ס אחר עם תלמידות יהודיות‪ .‬בעיניי חלק מהמורים היינו בלתי נסבלות‪ ,‬ויחד‬
‫עם זאת המנהלת היתה בשבילי כמו קרן אור של הומאניות‪ .‬היא הכניסה בנו ערכים‪ ,‬לימדה‬
‫אותנו פולנית וספרות ועזרה לי לְ ַפ ֵת ַח את הכתיבה שלי‪ .‬מההתנכלויות בשנים ההן אני זוכרת‬
‫אחת היטב‪ :‬הייתי בת אחת עשרה ושני נערים גדולים היו מחכים לי מדי יום במסלול החזרה שלי‬
‫בדרך הביתה כדי לקלל ולזרוק עלי אבנים‪ .‬קניתי מדמי הכיס שלי אקדח פקקים קטן‬
‫ובמפגש הבא איתם כבר לא ברחתי‪ ,‬רק חיכיתי‪ ,‬וברגע הנכון הסתובבתי ויריתי פקק‬
‫בודד אל אחד הנערים‪ .‬הגבה שלו נצבעה בצבע חום כהה‪ .‬מאז היה ֶש ֶקט‪.‬‬
‫בתור נערה התעניינתי מאוד בספרות‪ ,‬בהסטוריה‪ ,‬בגאוגרפיה‪ .‬קראתי הרבה‪ ,‬אהבתי‬
‫לעסוק בספורט והצטרפתי לאגודת הספורט של ’מכבי‘‪ .‬אהבתי את פולין‪ ,‬את התרבות‬
‫והשפה‪ ,‬אהבתי לטייל באזורי הכפר וההרים ולספוג את יופיו של הטבע‪ .‬בחורף ביליתי‬
‫עם אחי הצעיר ובן דודי בהחלקה על הקרח באגם הקפוא שבפארק‪ ,‬קראתי ספרים‬
‫של קארל מאי ודימיתי את עצמי לוִ ינֵ טוּ כשנלחמנו בכדורי שלג‪ .‬נרשמתי לתיכון יהודי‬
‫במגמת מסחר‪ ,‬שם הצטיינתי במקצועות ההומניים ובספורט והייתי פעילה בגדנ“ע‬
‫המקומי‪ .‬כשסיימתי ללמוד התחלתי לעבוד במשרד אבל הייתי מתוסכלת והרגשתי מבוזבזת‪.‬‬
‫בוקר אחד התעוררתי לקול פיצוצים ברחוב סמוך‪ .‬המלחמה החלה וכפטריוטית פולנית‬
‫התייצבתי מיד בלשכת הגיום‪ ,‬שם אמרו לי שהם לא צריכים יהודים‪ .‬שבועיים אחר כך‪ ,‬פולין‬
‫כפי שהיכרנו אותה כבר לא היתה קיימת יותר‪ .‬אמא פתחה בית מלאכה קטן לדברי תפירה‬
‫ועבודות יד ואבא ואני כתבנו בעיתון של הגרמנים תמורת מעט כסף‪ .‬בגטו הידרדרה בריאותה‬
‫של אמא וכך ניהלתי אני את בית המלאכה שעבד עבור גרמנים‪ .‬קשה להאמין אבל ידעתי אז‬
‫גם אהבה ראשונה‪ .‬גֶ נֶ ק היה בחור יהודי נחמד שנהג לבקר אותי‪ ,‬הכרתי את אימו והרומן נמשך‬
‫כמה חודשים עד שהוא נלקח למטה הגסטפו‪ ,‬שם נורה ונהרג‪.‬‬
‫בגטו שרר רעב‪ .‬קיבלנו חצי קילו לחם ליום‪ ,‬ובתמונה שלא אשכח לעולם חילק אותו אבא‬
‫לחמש פרוסות כולל פירורים‪ .‬אנשים הוצאו מהבתים או נתפסו ברחוב ונשלחו למקום לא‬
‫ידוע‪ .‬אמרו להם שהם ’נשלחים לעבוד‘‪ .‬התמונה האחרונה שאני זוכרת מאבא ביום שלקחו‬
‫אותו‪ :‬הוא הולך ברחוב עם קבוצת אנשים‪ ,‬פוגש ישישה שנשרכת מאחור‪ ,‬אוסף אותה ועוזר‬
‫לה ללכת‪ .‬לקראת הטרנספורט הופרדתי מאמי ומאחי‪ ,‬שנעליו הקטנות פצעו אותו וגרמו לו‬
‫לצלוע‪ .‬מישהו שנשאר שם סיפר לי אחר כך שחייל גרמני לקח אותו הצידה וירה בו‪ .‬הוא גם‬
‫סיפר שאמא עוד חיפשה אחריו זמן מה אחר כך‪ .‬זו היתה הפעם האחרונה שמישהו ראה אותם‪.‬‬
‫נשארתי לבד בגטו‪ .‬יש בגטו מראות נוראים‪ .‬ילדים בני שבע שומרים על בני ארבע שהוריהם‬
‫נלקחו מהם‪ ,‬וכמוני נשארו לבד‪ .‬אני כבר מומחית לתפירת כותנות גברים וכך עברתי לעבוד‬
‫בבית הסוהר מונטלופי‪ .‬אני מקבלת אוכל‪ ,‬עובדת‪ ,‬ודרך החלון מתבוננת באנשים החופשיים‬
‫והנורמלים בחוץ‪ .‬מדי פעם בורח מישהו מהטרנספורטים וחוזר לקרקוב עם סיפורים מסמרי‬
‫שיער שבדרך כלל אי אפשר להאמין להם‪ .‬אני מחליטה לברוח ולהציל את עצמי‪ ,‬מסתייעת‬
‫בדודתי ומארגנת תעודות מזויפות‪ ,‬ובניסיון הבריחה השני שלי אני מצליחה לצאת משם‪.‬‬
‫נשלחתי לבת דודה בירוסלב‪ ,‬אשה שנהגה לארח גברים‪ ,‬שעל אף שחשדה בי שאני בעלת דם‬
‫יהודי יותר מכפי שסיפרתי לה‪ ,‬עדיין הסכימה לקבל ממני שכר דירה‪ .‬אבל הגברים שבילו אצלה‬
‫החלו לשים לב אלי וכשהרגשתי שסבלנותה פוקעת החלטתי לעזוב‪.‬‬
‫מצאתי עבודה בטיפול בילד ממשפחה אמידה‪ ,‬שם היתה אישה נוצריה אדוקה‬
‫וטובת לב ולה בן יחיד‪ ,‬קצין לשעבר באניה פולנית שבזבז את כספי הירושה ורוב‬
‫הזמן היה שיכור‪ .‬לאשתו היה מאהב גרמני איש גסטפו‪ ,‬והבן היה בן שנה וחצי‪.‬‬
‫הדמות הנורמלית היחידה שם היתה אחותו הציירת של הקצין שגרה בסמוך‪ ,‬היא‬
‫התעניינה בי ויצרנו קשר אנושי‪ .‬ביליתי הרבה זמן עם הילד בגן הגדול של הבית‬
‫וזה קצת עזר לי לחזור לעצמי ולא להיראות נפחדת כל כך‪ .‬יום אחד הזהירה אותי‬
‫הציירת שאחיה מספר לכולם על בחורה עם מראה יהודי שמתגוררת אצלו ויעצה לי‬
‫לברוח‪ .‬היא ואימה עזרו לי להשיג ניירות משופרים עם זהות חדשה וסדרו לי הזמנה‬
‫לעבוד עבור הרייך בכפר בחבל ארץ שהיה פעם שייך לצ‘כוסלובקיה‪ .‬אני צובעת את‬
‫שערי האדמוני לשחור ועולה עם הרבה תקווה על רכבת עם בחורות ובחורים פולניים שהגרמנים‬
‫שולחים לעבודה‪ ,‬ומהר מאוד מתברר שהגרמנים שולחים את הרכבת לקרקוב כדי לבדוק קודם‬
‫את ה’מתנדבים‘ הפולניים האלה‪ .‬בחדר גדול מצווים עלינו להתפשט ואני נחרדת ממה שעתיד‬
‫לקרות כאשר יתברר ששיער ראשי הצבוע אינו תואם את שיער הערווה שלי‪ .‬מבט אחד בבנות‬
‫האחרות שבחדר לא מותיר בי ספק‪ :‬כולן יהודיות‪ .‬אני חוששת שגרמנים שרק לפני חצי שנה‬
‫עוד תפרתי להם בגדים יכירו אותי‪ ,‬אבל המבחן עובר בשלום ואני מוחזרת לרכבת שממשיכה‬
‫ליעד המקורי‪ ,‬לא לפני שמספר לי השוטר שמלווה אותי שהבנות האחרות נורו כולן‪.‬‬
‫ביום הבא אני בסלובקיה‪ ,‬בכפר קטן על גבול צ‘כיה‪ .‬זה היה עולם חדש ומקסים עם יערות והרים‬
‫מסביב‪ ,‬שמונה פרות‪ ,‬שני סוסים‪ ,‬תרנגולות וברווזים‪ .‬עבדנו בשלג וכרתנו עצים והיו ימים בהם‬
‫מצאנו על צמרות העצים ניירות כסף דקיקים שהשליכו המטוסים‪ .‬ידענו‪ ,‬הסוף קרוב‪ .‬ברגעי‬
‫חולשה הייתי מסתגרת ברפת‪ ,‬בוכה ומדמיינת שאני היהודיה האחרונה שנותרה בעולם‪.‬‬
‫הרוסים התקדמו והגרמנים העבירו את העובדים פנימה‪ ,‬לתוך גרמניה‪ .‬התותחים נשמעו קרוב‬
‫יותר בכל יום ואני החלטתי לברוח שוב‪ .‬בלילה הלכתי בין היערות‪ ,‬חציתי את הגבול לצ‘כיה‬
‫והגעתי לביתו של איכר שנתן לי מחסה‪ .‬אחרי שנגמר הכל הוא ביקש לחתן אותי עם אחד‬
‫משבעת בניו‪ ,‬אבל הסברתי לו שעלי לחזור ולמצוא את משפחתי‪ .‬כשהתחילו לנוע שוב הרכבות‬
‫לקרקוב נסעתי בתקווה שאמצא שם מישהו‪ ,‬אבל איש לא נותר בחיים‪.‬‬
‫אחרי תקופת מה נסעתי משם ועליתי באופן בלתי ליגאלי לפלסטינה‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫חנה סיני‬
‫שלמה בלייר‬
‫שנת לידה‪ 1925 :‬מקום לידה‪ :‬טיסלוק‪ ,‬הונגריה שם נעורים‪ :‬חנה סיני הורים‪ :‬יהודה ומרים סיני‪ ,‬נרצחו באושוויץ ב‪ 1945-‬בעל‪ :‬מיקלוש‬
‫אחים‪ :‬ליוויה‪ ,‬אלוירה‪ ,‬איבויה‪ ,‬לנקה‪ ,‬גוסטב‪ ,‬שנדור וקלוש צאצאים‪ :‬יהודה ודויד נכדים‪ :‬רן‪ ,‬תום‪ ,‬שיר‪ ,‬לי‪ ,‬הדר‪ ,‬ליאור ומרום נינים‪ :‬ליאן‪ ,‬גליה‬
‫שנת לידה‪ 1928 :‬מקום לידה‪ :‬הנצידה‪ ,‬הונגריה הורים‪ :‬דוד ופאני אחים‪ :‬משה‪-‬יצחק‪ ,‬אירן‪-‬פירחה‪ ,‬יולי‪-‬יפה ויהודה‪-‬בונדי‬
‫אישה‪ :‬טובה צאצאים‪ :‬דוד‪ ,‬יהושע‪ ,‬שושי ויצחק נכדים‪ :‬עומר‪ ,‬מרווה‪ ,‬עינב‪ ,‬אלעד‪ ,‬רותם‪ ,‬מרים‪ ,‬מאיר‪ ,‬גיא‪ ,‬ניצן‪ ,‬טל‪ ,‬בן‪ ,‬איתי ורום‬
‫אני זוכרת ילדות יפה‪ ,‬חיים טובים ומאושרים‪ .‬כשנכנסו הגרמנים לא נתנו לנו לסיים את בית‬
‫הספר ואני כבר השלמתי בגרויות באופן פרטי‪ .‬לא האמנו שמשהו רע יכול לקרות לנו‪ .‬הייתי‬
‫בת ‪ 19‬בשנת ‪ ‘45‬כשהגרמנים הורו לכל היהודים להתכנס‬
‫בבית הכנסת בעיר טיסלוק‪ ,‬שם היינו כל הלילה‪ .‬בבוקר‬
‫העבירו אותנו לגטו נירטהזה שם שהינו כשבועיים ועבדנו‬
‫באיסוף תפוחי אדמה בשדה‪ .‬שבועיים אחר כך העלו אותנו‬
‫על רכבות לאושוויץ‪.‬‬
‫הדרך הייתה קשה מאוד‪ .‬נסענו במשך חמישה ימים‪ ,‬שמונים‬
‫איש בקרון שהיו בו שני דליים‪ ,‬האחד למים והאחר שימש‬
‫כשירותים‪ .‬מלבד סבא וסבתא היינו שם כל המשפחה‪,‬‬
‫וכשהגענו לאושוויץ הפרידו מיד בין הנשים והגברים‪ .‬לא‬
‫ידענו את זה אבל את הצעירות שלחו לחיים ואת הזקנות‬
‫למוות‪ .‬הוכנסנו למקלחות והצטוונו להוריד את כל הבגדים‪,‬‬
‫לא התקלחנו בכלל‪ ,‬קיבלנו שמלות של אסירות ונשלחנו‬
‫ללאגר‪ ,‬לביתן ‪ .10‬מדי יום הוציאו אותנו לספירה‪ .‬עמדנו‬
‫מסודרות בחמישיות ממש מול הלאגר של הגברים וערב‬
‫אחד בשעת בין ערביים‪ ,‬התקרבה לשם אחותי כשלפתע‬
‫יצאו אבא שלי ואחי מבין השורות והחלו לצעוד לעברינו‪.‬‬
‫היינו בהלם‪ ,‬אחותי ואני‪ ,‬ועמדנו מאובנות כפסלים‪ .‬הגרמנים‬
‫שראו את זה מיד התנפלו על אבא והיכו אותו ואת אחותי‪.‬‬
‫אבא מת מהמכות מול עינינו‪ ,‬אחותי נשארה בחיים אך‬
‫נפצעה‪ .‬הכנסנו אותה בחזרה ללאגר‪ .‬לא לקח לנו זמן רב‬
‫להבין שאמא שלי ושני ֶא ַחי נלקחו למשרפות‪.‬‬
‫ספרו אותנו ‪ 3-4‬פעמים ביום והארובות של המשרפות‬
‫לא הפסיקו להעלות עשן לרגע‪ .‬יום אחד נלקחה בת דודתי‬
‫שהייתה איתנו בלאגר ע“י האס אס‪ .‬לא ידענו מה קורה‬
‫איתה‪ ,‬אבל שבועיים אחר כך היא נזרקה בפתח הלאגר שלנו‪ ,‬חסרת חיים כמעט‪ .‬למחרת אספו‬
‫את גופתה עם עגלת המתים‪ .‬לא עבדנו‪ .‬בכל פעם שהיו חסרים אנשים לתאי הגזים היו לוקחים‬
‫כמה מאיתנו ואומרים להן שהן הולכות לעבוד‪.‬‬
‫אחרי חודשיים לקחו אותנו לעבוד אצל איש זקן אחד בבית חרושת‪ .‬הכניסו אותנו למקלחת‪,‬‬
‫נתנו לנו בגדים ונעליים ואחר כך לקחו אותנו לחרוט מספר על הזרוע‪ .‬לאחותי ולי הם נתנו‬
‫דסקית‪ ,‬המספר שלי היה ‪ .7981‬חיכינו שייקחו אותנו לעבוד אך משום מה זה לא קרה‪ .‬הוכנסנו‬
‫ללאגר ריק שם נשארנו כשלושה שבועות‪ ,‬כשאנו שותות מים משלוליות הגשם‪ .‬הרבה מתו שם‬
‫וכל הזמן החליפו את החלשות והמתות בנשים אחרות‪ .‬היינו שם ‪ 150‬נשים‪ .‬יום אחד לקחו‬
‫אותנו להתקלח וידענו מיד שזה עומד להיות הסוף ואנחנו‬
‫הולכות לתאי הגזים‪ .‬באוויר היה ריח נוראי של גאז‪ .‬עמדנו‬
‫צמודות אל הקירות בבהלה גדולה והדלת נסגרה וננעלה‬
‫אחרינו‪ .‬אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את‬
‫האימה שנפלה עלינו‪.‬‬
‫לפתע נפתחה הדלת‪ .‬הגרמנים נכנסו והוציאו אותנו החוצה‬
‫בהצלפות השוטים שלהם‪ ,‬ואז גילינו שהאיש הזקן שקיבל‬
‫אותנו בזמנו לעבודה בבית החרושת שמע שנשלחנו לתאי‬
‫הגזים‪ ,‬והגיע ברגע האחרון להוציא אותנו משם‪ .‬לקחו אותנו‬
‫למקלחת אמיתית והוא לקח אותנו לעבודה בבית חרושת‬
‫לנשק בהורנבורג‪ ,‬ליד המבורג‪ .‬הייתי שם חודשיים וחצי‪.‬‬
‫כשהחזית התקרבה אלינו העבירו אותנו לבנדורף ומשם‬
‫לאוקסנצול ולגנהורן‪ .‬עם האוכל שנשלח ע“י אסירים יהודים‬
‫קיבלנו גם גזרי עיתונות כדי שנוכל לדעת מה מצב המלחמה‪.‬‬
‫לבסוף הגענו לבוכנוולד שם השאירו אותנו על הרכבת‪ .‬בכל‬
‫יום ירדנו מהרכבת‪ ,‬הורדנו את הגופות וחפרנו להן בורות‪.‬‬
‫אכלנו מעט גידולי אדמה שמצאנו בסמוך לרכבת‪ .‬יום אחד‬
‫ציוו עלינו הגרמנים לחפור בורות גדולים יותר גם לגופות‬
‫וגם לנו‪ .‬הם העמידו אותנו בשורה בצמוד לבור וירו בנו‪,‬‬
‫אך מכיוון שהייתי המתורגמנית של האס אס הם פסחו עלי‪.‬‬
‫תוך כדי הרצח הזה הופיע שליח על אופנוע שעליו התנוסס‬
‫דגל שוויצריה‪ ,‬נתן לאיש האס אס שלנו מעטפה ושוב העלו‬
‫אותנו לרכבות עם מכות שוטים‪ .‬לא ידעתי לאן אנו נוסעים‪.‬‬
‫בכל קרון היה איתנו חייל אס אס‪ .‬הם רצו לתת לנו את‬
‫הבגדים החמים שלהם אבל אני סירבתי לקבל‪ .‬ידעתי שהם רוצים להציל את עצמם לקראת‬
‫הסוף‪ .‬אחרי שלושה ימים הגענו לשטוקהולם‪ ,‬שבדיה‪ .‬את החיילים הגרמנים שלחו בחזרה‬
‫לגרמניה ואנחנו נלקחנו על ידי אחים ואחיות‪ ,‬ונסענו באוטובוס נוח ומרווח למקום בו קיבלנו‬
‫טיפול וחיטוי‪ .‬אחר כך נלקחנו לאצטדיון גדול שם היינו עד יוני‪ .‬שקלתי ‪ 32‬קילו‪.‬‬
‫בשנת ‪ ‘47‬נישאתי למיקלוש סיני‪ ,‬אותו היכרתי עוד מימי בית הספר היסודי‪ .‬השבדים ערכו לנו‬
‫חתונה יפה‪ .‬עליתי לישראל בשנת ‪.‘49‬‬
‫שלמה למד בבי“ס חילוני ובשעות אחה“צ למד ב’חדר‘ שבעיירה‪ .‬את האנטישמיות‬
‫הוא זוכר היטב‪’ ,‬צרות‘ עם הגויים היו עניין שבשגרה וכבר בהיותו ילד היה מעורב‬
‫איתם בקטטות ובמאבקים‪ .‬בגיל צעיר החליט כי לא יהיה יהודי רכרוכי שאינו יודע‬
‫להגן על עצמו ולשם כך החל להתאמן ולהתאבק עם אחיו הגדול‪ .‬כשטבל במקווה‬
‫גילה את כוח ההתנגדות של המים‪ ,‬התאמן שם וחיזק את גופו‪ .‬הוא היה ילד חזק‬
‫שידע להגן על עצמו והיה בטוח בכוחו וביכולתו‪ ,‬ולמרות זאת תמיד שמר על‬
‫גבולות ומעולם לא הייתה בו אכזריות כלפי הגויים‪ ,‬תכונה שלדעתו ירש מאביו‪.‬‬
‫בחודשים מרץ‪-‬אפריל ‪ 1944‬גויס אביו של שלמה לעבודות כפייה‪ .‬על היהודים‬
‫הוטלו גזירות‪ :‬טלאי צהוב‪ ,‬הגבלות על המסחר‪ ,‬הגבלות על נסיעות בין הערים והכפרים וכמובן‬
‫המעבר לגטו‪ .‬בני המשפחה הגיעו לגטו בקרבת עיירת מגוריהם שם שהו מספר שבועות‪ ,‬ולאחר‬
‫מכן הועברו לגטו אחר ליד העיר דברצן‪ .‬מגטו דברצן נשלחו לסנט לורנץ )מרחק של כ‪ 18-‬ק“מ‬
‫מדברצן( ומשם ברכבות לאוסטריה‪ .‬על שיירת היהודים בדרכם בין גטו אחד למשנהו שמרו‬
‫ז‘נדרמים הונגרים‪ ,‬שעשו מלאכתם נאמנה והכו ביהודים ללא רחם עם שוטים וקתות רובים‪.‬‬
‫כשהגיעו לאוסטריה עברו חיטוי ונשלחו לעבוד בחווה חקלאית‪ .‬העבודה בשדות שם הייתה‬
‫קשה ונמשכה עד דצמבר ‪.1944‬‬
‫אח“כ פוצלו היהודים לשתי קבוצות‪,‬‬
‫חלקם נשלחו לאושוויץ ואילו השאר‬
‫ובתוכם שלמה ובני משפחתו נשלחו‬
‫למחנה ברגן בלזן‪ ,‬שם שוכנו כולם‬
‫בצריף ארוך‪ ,‬מזוהם ומלא כינים‪.‬‬
‫הקבוצה של שלמה זכתה ליחס‬
‫מועדף במחנה וחיה בנפרד משאר‬
‫היהודים‪ .‬הגרמנים דאגו שהם יֵ ָראוּ‬
‫טוב יותר והסיבה לכך לא הייתה‬
‫ידועה אז‪ ,‬עד שהגיע טרנספורט של‬
‫יהודים מבודפשט‪ ,‬שסיפרו כי מסתובבת שמועה על החלפת שבויים‪ .‬רק מאוחר יותר הם הבינו‬
‫כי נשמרו כבני ערובה לצורך החלפתם בטמפלרים שחיו בארץ ישראל‪.‬‬
‫למרות זאת החיים במחנה היו קשים‪ .‬האסירים היו עסוקים במשך כל היום במחשבות על אוכל‬
‫ובניסיונות להשיג פת לחם כדי לשרוד‪ .‬מחלות כמו טיפוס ודיזנטריה פגעו כמעט בכולם‪ .‬תמונות‬
‫המריצות העמוסות בגוויות שהוצאו מהצריפים ומהמשרפות מלווֹת את שלמה עד היום‪.‬‬
‫שלמה היה נער צעיר ובריא‪ ,‬חזק לא רק בגופו אלא בעיקר ברוחו‪ .‬גם בימים הקשים ביותר‬
‫כשסבלו היה קשה מנשוא יחל לפגוש את משפחתו וראה לנגד עיניו את אביו ואחיו‪ ,‬שנלקחו‬
‫לעבודות כפייה‪ .‬מעולם לא איבד את הרצון לחיות ובמקום הרחוק והארור ההוא למד מהו כוחה‬
‫‪9‬‬
‫של התקווה‪ .‬בימים ההם נחרטה בו ההבנה כי מקומו של יהודי הוא בארץ ישראל‪.‬‬
‫באפריל ‪ 1945‬לקראת סיום המלחמה‪ ,‬הבינו הגרמנים שעסקת חילופי השבויים כבר‬
‫לא תתבצע ולכן העבירו את הקבוצה ברכבת לאזור מגדבורג‪ ,‬על גדות נהר האלבה‬
‫בגרמניה‪ .‬התבוסה הגרמנית הייתה ודאית וברורה גם לחיילים הגרמנים ששמרו על‬
‫הרכבת‪ ,‬ומתוך תחושת הפחד והידיעה כי קיצו של הרייך קרב הם החלו לנהל מו“מ‬
‫עם מנהיגי היהודים שברכבת‪ ,‬כשהם מבקשים מהם להעיד בפני החיילים האמריקאים‬
‫שהיו בקרבת מקום על כי נהגו ביהודים ברחמים ובכבוד‪ .‬בשלב מסוים ברחו הקצינים‬
‫הגרמנים ליער והרכבת נשארה ללא שמירה‪ .‬בבוקר ה‪ 13-‬באפריל נע כׂח של שני טנקים‬
‫אמריקאים מגדוד השריון ‪ 743‬לכיוון נהר האלבה ליד מגדבורג‪ .‬באזור תחנת הרכבת הבחינו‬
‫מפקדי הטנקים ג‘ורג‘ גרוס וקרול‬
‫וולש במספר דמויות משוטטות‬
‫שהחלו לרוץ לכיוונם‪ .‬היו אלו‬
‫היהודים הניצולים מברגן בלזן ובהם‬
‫בני משפחת בלייר‪ .‬כשהתקרבו אל‬
‫הרכבת התגלתה בפניהם הזוועה‪:‬‬
‫”היו שם כ‪ 2,500-‬אנשים‪ ,‬שלדי‬
‫אדם דחוסים כסרדינים‪ ,‬חולים‪,‬‬
‫מורעבים ומוכים‪ ,‬חלקם כבר‬
‫מתים“‪ ,‬ספרו אחר כך‪.‬‬
‫אחרי השחרור חזרה המשפחה‬
‫לעיירת מגוריהם בהונגריה‪ ,‬שם נודע‬
‫להם מפי אלה שזכו לחזור כי אחד‬
‫האחים נפטר במאוטהאוזן ולמרות‬
‫שנראה בחיים ביומה האחרון של‬
‫צעדת המוות‪ ,‬לא שרד את המסע‪.‬‬
‫לגבי האב הגיעו ידיעות כי הוא‬
‫היה במינה ליד דברצן‪ ,‬ניסה לברוח‬
‫מהמחנה עם עוד ‪ 75‬איש‪ ,‬נתפס והוצא להורג‪ .‬שלמה‪ ,‬אימו ושלושת ֶא ַחיו הגיעו למחנה מעבר‬
‫בגרמניה ומשם עלו ארצה בשנת ‪ 1947‬עם האנייה ’אקסודוס‘‪ .‬אחרי המאבק עם האנגלים‬
‫והמעבר לקפריסין‪ ,‬עלה שלמה ארצה במסגרת עליית הנוער עם תנועת בני עקיבא‪ .‬בשנת‬
‫‪ 1952‬נשא לאישה את טובה לבית וייס‪ ,‬ניצולת שואה גם היא‪.‬‬
‫)תמונות שחרור רכבת הניצולים מברגן בלזן צולמו ע“י חיילי הצבא האמריקאי(‬
‫‪10‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫יעקב מנדולה‬
‫ג‘ורג‘ היימן‬
‫שנת לידה‪ 1926 :‬מקום לידה‪ :‬דג‘‪ ,‬הונגריה הורים‪ :‬גרשון וגיטל לבית רוזנפלד אחים‪ :‬פבל‪ ,‬יוסף ואווה‬
‫אישה‪ :‬וורה צאצאים‪ :‬גילה ויואל נכדים‪ :‬גיא‪ ,‬אפרת‪ ,‬יותם‪ ,‬מור ואור‬
‫שנת לידה‪ 1919 :‬מקום לידה‪ :‬דברצ‘ן‪ ,‬הונגריה הורים‪ :‬דג‘ו היימן ושרלוטה היימן לבית בלייר אח‪ :‬פרנץ‘‪ ,‬נלחם ונפצע בחזית‪ .‬היה בן ‪ 31‬כשנרצח ביחד עם הוריו‬
‫אישה‪ :‬מורגיט שפיצר בת‪ :‬מרתה נכדים‪ :‬ירון‪ ,‬יאיר ויניב נינים‪ :‬אחינועם‪-‬שרה‪ ,‬איתמר‪-‬שלמה‪ ,‬אורי‪-‬אסתר‪ ,‬שיר‪-‬נחמה‬
‫יעקב זוכר את אירועי המלחמה כנער‪ .‬כבר ב–‪ ‘39‬חש את האנטישמיות מצד השילטון‬
‫והאוכלוסיה ההונגרית ואת החוקים החדשים נגד היהודים‪ .‬כשנכבשה הונגריה ב‪ ‘44-‬הופרדו‬
‫היהודים מהאוכלוסיה וסומנו בטלאי הצהוב‪ .‬בערי השדה הם רוכזו בגטאות ורכושם הוחרם‪,‬‬
‫ומשפחתו של יעקב נשלחה למחנה ריכוז‪ .‬הם הובלו בשיירות ארוכות במשך שעות רבות‬
‫והחלשים נורו בדרך‪ .‬יעקב זוכר את ההונגרים מלווים את ההולכים בקריאות לעג ושמחה לאיד‪.‬‬
‫במאי ‪ ‘44‬החלו המשלוחים של יהודי ערי השדה מהגטאות‬
‫לאושוויץ\בירקנאו‪ ,‬בהנהגת אייכמן‪ .‬אימו ואחותו של יעקב‪ ,‬דודיו‪,‬‬
‫דודותיו ובני דודיו וכל משפחתו המורחבת ‪ -‬כולם נרצחו שם‪ .‬רק‬
‫אחותו הצעירה ושני בני דודים שרדו‪ .‬עד יולי ‪ ‘44‬נרצחו באושוויץ‬
‫‪ 450‬אלף יהודים הונגרים‪ .‬מיהדות הונגריה נותרו מאה אלף יהודי‬
‫בודפשט ובהם גם יעקב בן השמונה עשרה‪ ,‬שגוייס במאי לעבודות‬
‫כפייה בחפירת מנהרות תת קרקעיות לשימוש הטנקים הגרמניים‪.‬‬
‫העבודה היתה בתנאים לא אנושיים‪ ,‬כשהחפירה מתבצעת‬
‫באיזמלים ובפטישים ידניים וכשהנשימה קשה מאד‪ .‬הפסקות‬
‫כמעט ולא היו ורבים מאד לא החזיקו מעמד ומתו‪.‬‬
‫באוקטובר ‪ ‘44‬העלו הגרמנים לשלטון את סלושי‪ ,‬ראש מפלגת צלב החץ שהייתה גרועה‬
‫מהמפלגה הנאצית‪ .‬יעקב זוכר היטב את היום בו אסף סלושי את כל יהודי בודפשט בבית‬
‫חרושת ללבנים על גדות הדנובה‪ .‬אנשי צלב החץ השתוללו ברחובות בודפשט‪ ,‬אספו זקנים‪,‬‬
‫נשים וילדים וירו בהם על גדות הדנובה‪ .‬מי הנהר נמלאו בגופות צפות והוא כונה ’תעלת המוות‘‪.‬‬
‫כשהתקרבה החזית הרוסית ממזרח החלו הגרמנים להוביל יהודים מערבה אל בת הברית‬
‫אוסטריה‪ .‬ב‪ 25-‬באוקטובר החל יעקב את צעדת המוות הראשונה שלו מהונגריה לצונדור‬
‫שבאוסטריה ובכל לילה צעד שלושים ק“מ‪ .‬ביום הם ניקו את הכבישים לטובת שיירות הטנקים‬
‫הגרמנים‪ .‬אוכל כמעט ולא היה אלא רק מה שמצאו בשדות‪ .‬רבים מאד נותרו בצד הדרך‪.‬‬
‫בצונדור הוא עבר סלקציה שאחריה החולים ’נעלמו‘ והנותרים הובלו בקרונות משא‪ ,‬שמונים‬
‫בכל קרון‪ ,‬ובמשך ימים הוסעו קדימה ואחורה‪ ,‬ללא מזון או מים‪ .‬אחת ל‪ 48-‬שעות הוכרחו‬
‫היהודים לפנות את המתים‪ .‬בדצמבר ‪ ‘44‬הם הגיעו למחנה ההשמדה ’מאוטהאוזן‘ שבאוסטריה‬
‫ומיד עברו ריסוס נגד כינים‪ ,‬הופשטו מבגדיהם‪ ,‬ראשיהם גולחו ולכל אחד הוצמד תג עם מספר‬
‫ומשולש צהוב‪ .‬מספרו של יעקב היה ‪ .114970‬החיים במחנה היו סיוט מתמשך‪ .‬מדי יום נערכו‬
‫מסדרים בהם עמדו במשך שעות בקור עז ובלבוש דק שלא התאים למזג האוויר החורפי של‬
‫ההרים האוסטריים‪ .‬המזון ליום עבודה שלם כלל פרוסת לחם אחת עם מרגרינה וקפה שחור‪.‬‬
‫מדי יום הלכו לעבוד במחצבה שבסמוך למחנה‪ ,‬שם היה עליהם לעקור אבנים גדולות ולהוביל‬
‫אותן במעלֵ ה ‪ 169‬מדרגות ואח“כ להוביל אותן בחזרה‪ ,‬כל זאת ללא שום מטרה ורק כדי‬
‫להתעלל בהם‪ .‬יעקב זוכר את הרעב הקשה וגם את המפקד הגרמני שידע עד כמה הם רעבים‬
‫ואהב במיוחד להתעלל בנערים היהודים‪ .‬הוא נהג לשפוך את תוכן סיר האוכל על הריצפה‬
‫וכשהנערים המורעבים היו מתנפלים על האוכל הוא היה משסה בהם את כלבו‪ .‬הוא היה מכה‬
‫אותם בשוט וכך נשארו ליעקב כמה ’מזכרות‘ ממנו‪ ,‬אף שבור וכמה צלקות על הגב‪ .‬הסבל‬
‫הרב ואי הידיעה לגבי גורל בני משפחתו גרמו ליעקב ייאוש רב והוא ניסה להתאבד בשלוש‬
‫הזדמנויות ע“י מגע בגדר החשמלית‪ ,‬וניצל רק כי הגדר לא הייתה מחושמלת באופן קבוע‪.‬‬
‫בינתיים התקרבו האמריקאים לאוסטריה ובמרץ ‪ ‘45‬הוצאו היהודים‬
‫ממאוטהאוזן‪ ,‬נערכה סלקציה ומי שהיה חלש נורה מיד‪ .‬הנותרים ובתוכם‬
‫יעקב הוצעדו בצעדת מוות לכיוון גונסקהאן ובמשך ימים צעדו כחמישים‬
‫ק“מ בכל יום‪ .‬רבים מאד נפחו את נשמתם בצעדה זו וכשהגיעו ליעד הוכנסו‬
‫לצריפים בהם הקור העז‪ ,‬הצפיפות‪ ,‬המחסור במזון והמחלות גבו מחיר נוסף‪.‬‬
‫במוצ“ש החמישי במאי ‪ ‘45‬נשמעו יריות במחנה גונסקהאן‪ .‬כולם חשבו‬
‫שהגרמנים באים לחסל אותם סופית אבל היו אלה חיילי הצבא האמריקאי‬
‫שבאו לשחררם‪ .‬רבים מהיהודים החלו לברוח תוך כדי צעקות ”אנחנו‬
‫משוחררים!“‪ ,‬אי הסדר היה נוראי‪ ,‬חלק נדרסו למוות תוך כדי הריצה לקראת‬
‫המשחררים‪ ,‬חלק התנפלו על המזון שהגרמנים השאירו במחסנים ורבים מהם מתו‪ .‬גם יעקב‬
‫עמד להתנפל על האוכל אבל יהודי מבוגר שהכיר אותו עוד מבית הוריו מנע זאת ממנו‪ .‬הוא היה‬
‫בן תשע עשרה ושקל עשרים ושמונה ק“ג וכשראו אותו החיילים האמריקאים היו בטוחים שהוא‬
‫מת‪ .‬חייל אחד לא ויתר ולקח אותו לבי“ח אמריקאי בעיר האוסטרית וולס ושוב ניצל יעקב בנס‪.‬‬
‫בביה“ח קיבל הזנה תוך וורידית ברגליים‪ ,‬משום שלא ניתן היה למצוא ורידים במקומות אחרים‬
‫בגופו‪ .‬גם משם לא שרדו רבים ומדי יום הוצאו הגופות אל שערי ביה“ח ונאספו לקברי אחים‪.‬‬
‫לאחר שלושה חודשי החלמה יצא יעקב מביה“ח‪ .‬הניצולים קיבלו תעודות זהות זמניות וניתנה‬
‫להם הברירה לחזור לבתיהם או לעלות לישראל במסגרות הבריגדות‪ .‬יעקב שהחליט לחזור‬
‫הביתה כדי לגלות מה עלה בגורל משפחתו מצא את הבית תפוס בידי השכנים ההונגרים‪ .‬את‬
‫משפחתו לא מצא‪ .‬בודד מאד הוא הצטרף לפלמ“ח חו“ל ועזר לקבץ יהודים ניצולים שנדדו‬
‫באירופה מחפשים את בתיהם ומשפחותיהם‪ ,‬ולאסוף אותם למחנות עקורים בהמתנה לעליה‬
‫לישראל‪ .‬במחנה העקורים בווינה פגש את ורה לבית ליבוביץ אך דרכיהם ניפרדו‪ .‬ביולי ‪‘48‬‬
‫הוא הגיע לארץ לבדו מאיטליה‪ ,‬גוייס לצה“ל שזה עתה קם ושירת כמקלען מס‘ ‪ 1‬בגדוד ‪ 9‬של‬
‫’חיות הנגב‘‪ .‬המ“מ שלו היה מוטה גור שקיבל את הפיקוד על המחלקה כי ידע לדבר אידיש‪.‬‬
‫הוא השתתף בקרב על שיחרור באר שבע‪ .‬ב–‪ ‘50‬פגש יעקב שוב את חברתו ורה שגרה עם‬
‫באזוֹר המשוחררת‪ ,‬הם נישאו ונולדו להם שני ילדים‪ .‬הוא שירת בצבא הקבע עד שנת‬
‫משפחתה ַ‬
‫באזוֹר‪.‬‬
‫‪ ‘80‬וכיום הוא גמלאי וחי עם רעייתו ַ‬
‫ג‘ורג‘ היה סטודנט להנהלת חשבונות בן ‪ 25‬כשהגיעו הגרמנים ב‪ .‘44-‬הוא טוען שתמיד חווה‬
‫אנטישמיות ושמע הרבה את הקריאה ’יהודים מלוכלכים‘‪ .‬הוא נזכר שבגיל ‪ 12‬זרקו עליו אבן‬
‫כשיצא מבית הספר היהודי ושהיו גם פוגרומים‪ .‬אחיו למד הנדסה חקלאית ובאוניברסיטה היו‬
‫צועקים לו שילך לפלשתינה‪ .‬ג‘ורג‘ זוכר גם מכות‪.‬‬
‫הוא מספר‪ :‬לא הייתה לנו ילדות טובה‪ .‬ב‪ ‘39-‬גייסו‬
‫אותי לצבא ההונגרי ושנה לאחר מכן יצא חוק שיהודים‬
‫עם בעיה בריאותית מחויבים לשרת בצבא רק שלושה‬
‫חודשים‪ .‬סבלתי שם מאוד בגלל בריאות לקויה ולשמחתי‬
‫שוחררתי אחרי שלושה חודשים‪ ,‬ב‪ 30-‬בנובמבר‪ .‬זה‬
‫היה יום שבת וכבר באותו היום קיבלתי צו לעוד שלושה‬
‫חודשים‪ .‬אחר כך החזירו אותי לשירות שוב ושוב‪ ,‬ובכל‬
‫פעם אמרו לי‪” :‬יהודי מלוכלך‪ ,‬אנחנו עוד ניפגש“‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,‘42‬ביום כיפור‪ ,‬גייסו אותי שוב ושלחו אותי‬
‫ברכבת לטרנסילבניה‪ ,‬שם היינו עד ינואר‪ .‬לקחו אותי‬
‫עם עוד עשרה יהודים לחזית לוורונג‘‪ ,‬נתנו לנו מקלות‬
‫של שלושה מטר ושלחו אותנו לפוצץ מוקשים‪ .‬מתוך‬
‫הקבוצה נשארנו שניים בחיים‪ .‬אני נפצעתי ועד היום‬
‫איני שומע טוב‪ .‬עד פברואר ‪ ‘44‬הייתי בבית חולים עם‬
‫רסיסים בצוואר‪ ,‬שם עברתי שלושה ניתוחים‪.‬‬
‫באפריל ‪ ‘44‬הכניסו אותנו לגטו בדברצ‘ן שם עברתי‬
‫ניתוח נוסף‪ .‬חודשיים אחר כך לקחו את כולנו בעגלות‬
‫לרכבת‪ ,‬הייתי חבוש וטרם החלמתי לגמרי מהניתוח‬
‫האחרון‪ .‬באותו היום יצאו שלושה טרנספורטים‪ ,‬מעל‬
‫לעשרת אלפים משפחות‪ .‬הרכבות נסעו ישר לאושוויץ‬
‫ואילו הרכבת שלי נסעה לשטרסוב‪ ,‬קרוב לוינה‪ .‬הורי‬
‫נלקחו לאורדיה ומשם לאושוויץ‪ ,‬וברבות הימים סיפר לי מכר שהיה איתם על נסיבות הירצחם‪.‬‬
‫למזלי הגדול לא הגעתי לאושוויץ‪ .‬אילו הייתי מגיע לשם וד“ר מנגלה היה רואה אותי עם‬
‫התחבושת הוא היה שולח אותי למות‪.‬‬
‫בווינה עבדנו עבור הצבא הגרמני בבית חרושת ליצור טילים‪ .‬במקום הוחזק רופא יהודי בן‬
‫‪ 83‬מדברצ‘ן שהתעקש שאעבוד איתו‪ ,‬והגרמנים שכיבדו אותו מאוד נמנעו מלשלוח אותי‬
‫לאושוויץ‪ .‬כך ניצלתי ממוות שוב‪ .‬קיבלנו אוכל גרוע מאוד‪ ,‬בניגוד לשאר השבויים הלא יהודים‬
‫שקיבלו אוכל טוב יותר‪ .‬עבדנו משבע בבוקר ועד שבע בערב ללא אוכל ושתייה‪ .‬ביום ראשון‬
‫הייתה מנוחה‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫בינואר ‪ ‘45‬התחילו הרוסים להפציץ את המפעל‪ .‬באותו יום ראשון הודיעו לנו שעלינו לצאת‬
‫לעבודה‪ ,‬ורגעים ספורים אחרי שיצאנו הופצץ הבניין בו גרנו‪ .‬יצאנו לווינה לעבוד ולאחר מכן‬
‫לשטרסבורג‪ .‬בחודש מרס עמדו לשלוח אותנו למחנה השמדה‪ ,‬כבר הכניסו אותנו לרכבות ונעלו‬
‫את הדלתות ואז נשמעה אזעקה‪ .‬הגרמנים ברחו והשאירו‬
‫אותנו נעולים בתוך הקרונות‪ ,‬האמריקאים הפציצו את‬
‫המסילה והקרון הצמוד אלינו ספג פגיעה ישירה‪ .‬ההדף‬
‫העיף את הקרון שלנו‪ ,‬שלמזלנו נפל ישר ולא התרסק‪,‬‬
‫וכשהדלתות נפתחו גילינו שהגרמנים והרוסים נלחמים‬
‫זה בזה ואנחנו בתווך‪ .‬כך זה היה ארבעה ימים תמימים‬
‫עד שהרוסים ניצחו‪ .‬הם נתנו לנו מעט אוכל והודיעו‬
‫שבכוונתם להשמיד את המחנה שלנו ושתוך שלושה‬
‫שבועות עלינו להתפנות מהמקום‪ .‬נסעתי הביתה‪.‬‬
‫התחנה הראשונה בדרכי הייתה ברטיסלאבה‪,‬‬
‫סלובקיה‪ ,‬שם הכניסו אותי מיד לבית חולים על אף‬
‫שהתחננתי שישחררו אותי‪ .‬רק אחרי שהוחתמתי על‬
‫הסכם המשחרר אותם מאחריות‪ ,‬השתחררתי ונסעתי‬
‫לבודפשט‪ ,‬שם שמעתי לראשונה על אושוויץ‪ .‬ב‪ 8-‬במאי‬
‫הגעתי לדברצ‘ן‪ ,‬שם אושפזתי שוב בבית חולים‪ .‬מעולם‬
‫לא תיארתי לעצמי ששוב לא אראה את משפחתי‪ .‬כבר‬
‫ב‪ ‘44-‬סיפרו לנו פליטים פולנים על מה שקורה אבל לא‬
‫האמנו שזה יכול לקרות גם לנו בהונגריה‪.‬‬
‫ב‪ 8-‬במאי ‪ ‘47‬נישא ג‘ורג‘ למורגיט שפיצר‪ .‬אשתו‬
‫הייתה בהריון כשהשניים רצו לעלות לארץ ישראל‪ .‬הם‬
‫נתפסו ונשפטו למאסר כשניסו לעבור את הגבול בפעם‬
‫הרביעית‪ ,‬ולאחר שנתנו את כל כספם לאדם שהיה אמור‬
‫להדריך אותם אך נתפס גם הוא‪ .‬ג‘ורג‘ ישב שמונה חודשים בכלא ואשתו שישה חודשים‪ ,‬שם‬
‫גם ילדה את ביתם‪.‬‬
‫גם אחרי המלחמה הוא לא שבע נחת‪ .‬לא פעם סבל מגילויי אנטישמיות במקומות העבודה‬
‫והתקשה למצוא מקום שיקבל אותו‪ .‬לבסוף קיבל אותו לעבודה מר שוויץ שנדור‪ .‬ג‘ורג‘ מספר‬
‫בהתרגשות גדולה שלפני מותו ביקש שנדור לכתוב על המצבה שלו‪” :‬שוויץ שנדור‪ ,‬מספר‬
‫‪ ,11734‬מי שהיה בחמישה מחנות השמדה“‪ ,‬ומוסיף‪ :‬הוא היה איש גדול ומיוחד‪ ,‬אולי האיש‬
‫הכי מיוחד שפגשתי‪.‬‬
‫ג‘ורג‘ עלה עם משפחתו לישראל בשנת ‪.1964‬‬
‫‪12‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫זהבה בן ששון‬
‫לובה מלך‬
‫שנת לידה‪ 1932 :‬מקום לידה‪ :‬בריצ‘בה‪ ,‬רומניה שם נעורים‪ :‬גולדה גלמן הורים‪ :‬חיה וזאב )ולוולה( גלמן אחים‪ :‬מלכה‪ ,‬מרדכי‪ ,‬דב )ברל(‬
‫בעל‪ :‬אליהו צאצאים‪ :‬אסתר וחדווה נכדים‪ :‬יעל‪ ,‬שי‪ ,‬עופר‪ ,‬איתמר ואלעד‬
‫שנת לידה‪ 1929 :‬מקום לידה‪ :‬הולשאני‪ ,‬פולין שם נעורים‪ :‬טרבסקי הורים‪ :‬סטסיה ושמואל‪ ,‬נספו שניהם אחים‪ :‬שרה ומנחם‪ ,‬נספו שניהם‬
‫בעל‪ :‬יהודה צאצאים‪ :‬שמואל‪ ,‬טובה ושייקה נכדים‪ :‬תשעה נינים‪ :‬שבעה‬
‫נולדתי בעיירה הקטנה בריצ‘בה באזור בסרביה שברומניה‪ .‬אבי היה סוחר תבואות אמיד‪ .‬רוב‬
‫תושבי העיירה היו יהודים והתנהלו בה חיים יהודים תוססים‪ .‬אני זוכרת את התיאטרון האידי‪,‬‬
‫את אבא קורא עיתון באידיש‪ .‬לא היינו דתיים אך הבית היה כשר ובשבתות ובחגים הלך אבא‬
‫לביה“כ ואמא אפתה חלות שבת והכינה תבשילים מיוחדים‪ .‬הייתה‬
‫לנו ספריה גדולה ואני זוכרת משם בעיקר את כתבי שלום עליכם‪.‬‬
‫ֶא ַחי הגדולים למדו בגימנסיה והיה ברור שימשיכו לאוניברסיטה‬
‫אך המלחמה קטעה את החיים של כולנו‪.‬‬
‫בסוף שנות ה‪ 30-‬התחלף השילטון ברומניה והאנטישמיות גברה‪,‬‬
‫האזור בו גרנו עבר תהפוכות והיתה אווירת פחד מהגויים‪ .‬בקיץ ‪‘40‬‬
‫כבשו הרוסים את בסרביה והשינוי הורגש מיד‪ .‬הם שלחו לסיביר‬
‫את כל מי שנחשד בהתנגדות לשלטון ובהם גם סוחרים ובעלי הון‪,‬‬
‫ואנו חששנו מאד‪ .‬אין לי מושג איך שרד אבא את הרוסים‪.‬‬
‫בקיץ ‪ ‘41‬חזר הכיבוש הרומני לבסרביה‪ .‬אמא שעברה את הפוגרום בקישינב כילדה קטנה‪,‬‬
‫רצתה לברוח לרוסיה עם הרוסים הנסוגים אך אבא סרב‪ .‬התקופה ההיא זכורה לי כתוהו ובוהו‪:‬‬
‫הצבא הרומני החל להסתובב בעיירה‪ ,‬קצינים נכנסו לבתים לבדוק תכולה והגיעו שמועות על‬
‫גרוש יהודים והחרמות רכוש‪ .‬אף אחד לא תיאר לעצמו לקראת מה אנו הולכים‪.‬‬
‫ביולי גורשנו מהבית‪ .‬הייתי בת תשע‪ .‬הז‘נדרמים הרומנים הובילו אותנו מזרחה לסגירוצה‬
‫שברומניה שכבר היתה ריקה מיהודים‪ .‬הוכנסנו למתחם ביה“כ במהלומות קתות רובים ולאחר‬
‫חיפוש הוחרמו הכסף‪ ,‬הזהב והתכשיטים‪ .‬אני זוכרת אלימות קשה ופחד אבל יחד עם זאת גם‬
‫תקווה‪ ,‬אבא ואמא עדיין איתנו‪ .‬מסגירוצה הובלנו לקוסאוץ ואח“כ שוב לסגירוצה‪ ,‬שם נאספו‬
‫הצעירים והגברים עם המראה החרדי והוכו מכות רצח‪ .‬אחי מרדכי היה ביניהם‪ .‬משם הלכנו יום‬
‫ולילה עד שהגענו שוב ליער קוסאוץ‪ .‬אני זוכרת שם בור גדול‪ ,‬חי ונושם‪ .‬הרבה טרנספורטים‬
‫עברו שם ויהודים רבים נרצחו והושלכו לבור‪ ,‬חלקם בעודם בחיים‪ .‬היה שם הרג פראי‪.‬‬
‫חלפו בנתיים כחודשיים מהגירוש‪ .‬התחילו מחלות ומגיפות וסבלנו רעב נורא ותת תזונה‪ .‬הסתיו‬
‫הגיע ואיתו הימים והלילות הקרים‪ .‬היינו שם כשלושה שבועות‪ ,‬להערכתי‪ .‬משם הצעידו אותנו‬
‫לעיירה ורטיז‘ן‪ ,‬ששכנה בגדה הרומנית של נהר הדנייסטר‪ .‬זו היתה עיירה עם רוב יהודי ולאחר‬
‫שהרומנים רצחו את כולם הם הפכו אותה למחנה מעבר ליהודים בדרכם לטרנסניסטריה‪ .‬מצאנו‬
‫שם חלק מבני המשפחה‪ .‬אני זוכרת תוהו ובוהו גדול ורעב קשה שלא מאפשר לחשוב על שום‬
‫דבר פרט לאוכל‪ .‬אחי מרדכי לא הצליח להתאושש מהמכות שקיבל‪ .‬ההליכה היתה לו קשה‬
‫וכפות הרגליים שלו קפאו‪ .‬אבא והדודים סחבו אותו‪ .‬חלק גדול מהמשפחה לא שרד את תלאות‬
‫הדרך ורבים מתו מתשישות וממחלות עוד לפני שהגענו לטרנסניסטריה‪ .‬מוורטיז‘ן הצעידו‬
‫אותנו לתוך טרנסניסטריה עד לאובודובקה שבאוקראינה‪ .‬בסוף ‪) ‘41‬חצי שנה מהגירוש( הגענו‬
‫לקולחוז ליד אובודובקה‪ ,‬שם ריכזו את היהודים שנשארו בדיר חזירים עזוב‪ .‬אבא ואמא לא‬
‫שרדו את הרעב ותלאות הדרך ומתו שניהם בתוך חודשיים‪ .‬מהמשפחה המורחבת והגדולה‬
‫נשארו אך מעטים‪ .‬הגברים היו מסתובבים במחנה עם מריצה ואוספים את המתים‪ ,‬שנקברו‬
‫אח“כ בקברי אחים‪ .‬כל השדות באירופה ספוגים בדם יהודים והחיטה ממשיכה לצמוח‪.‬‬
‫אחיה הצעירים אחרי שאבא נפטר‪.‬‬
‫אחותי מלכה בת ה‪ 18-‬נשארה לטפל בשלושת ָ‬
‫באביב ‪ ‘42‬השלגים מפשירים ומלכה מתחתנת עם מאיר הנדל יליד צ‘רנוביץ‘‪ ,‬גם הוא‬
‫בין המגורשים לאובודובקה‪ .‬מאיר מבוגר מאחותי ועוזר לה ככל יכולתו בטיפול בנו‪.‬‬
‫הצבא הגרמני סופג בינתיים מפלות בחזית המזרחית‪ .‬אובודובקה ישבה על ציר מרכזי‬
‫בו עברו שיירות של הצבא הגרמני ואחי דב שהיה בן ‪ 12‬ושובב גדול‪ ,‬הסתובב סביב‬
‫השיירות כדי להשיג מעט אוכל או כל דבר שימושי אחר‪ .‬בדצמבר ‪ ‘42‬היה הקרב‬
‫על סטלינגרד בעיצומו וגברים צעירים רבים נלקחו מהמחנה כדי לסייע בבניית גשרים‬
‫בניקולייב‪ .‬גם את מרדכי לקחו ומשם הוא כבר לא חזר יותר‪ .‬מעדויות של אנשים שחזרו‬
‫משם אנחנו יודעים כי הגרמנים ירו בו מיד כשהתברר שהוא לא יכול לעבוד‪.‬‬
‫לקראת סוף ‪ ‘43‬התארגנו הקהילות היהודיות שנותרו ברומניה לאסוף יתומים מטרנסניסטריה‪,‬‬
‫ואחי דב הצטרף אליהם )הקבוצה נקראה ’ילדי טרנסניסטריה‘(‪ .‬אני נשארתי עם אחותי ובעלה‪.‬‬
‫הייתי קטנה ואחותי פחדה לשלוח אותי עם הקבוצה‪ .‬תנאי החיים היו קשים והגעגועים להורים‬
‫לא הרפו‪ .‬לקראת סוף ‪ ‘44‬יצאו פרטיזנים מהיערות וספרו על מפלת הגרמנים בסטלינגרד‪ .‬לא‬
‫’שוחררנו‘ כמו במקומות אחרים לשם הגיע הצבא האמריקאי או הצבא האדום‪ ,‬רק הפרטיזנים‬
‫אמרו לנו שאפשר לצאת ולחזור הביתה‪ .‬שוב החל המסע ברגל‪ .‬יצאנו מטרנסניסטריה בחורף‬
‫ולקראת פסח הגענו הביתה לבריצ‘בה‪ ,‬שם גרו בביתנו גויים שמאוד לא שמחו לקראתנו‪ .‬אני‬
‫זוכרת שכל כך התרגשתי לראות את כל מה שהשארנו שם‪ ,‬את הרהיטים‪ ,‬הספריה והכלים של‬
‫אמא‪ .‬אמרתי לאחותי שכל זה שלנו‪ ,‬והגויה אמרה‪ :‬עכשיו הכל שלנו‪ ,‬וגרשה אותנו מהבית‪.‬‬
‫המשכנו לצ‘רנוביץ‘ שם מצאו אחותי וגיסי עבודה‪ .‬חזרתי ללימודים ושהיתי שם כשנה‪ .‬פליטים‪,‬‬
‫חיילים ופצועים החלו לחזור ברכבות ואני ביליתי ימים שלמים בתחנת הרכבת בחיפוש אחרי בני‬
‫משפחה שקיוויתי שיגיעו‪ .‬אז עוד חשבנו שמרדכי יחזור‪ .‬מצ‘רנוביץ‘ עברנו לרדאוץ ואני כבר בת‬
‫‪ .14‬הצטרפתי לתנועת בית“ר‪ ,‬שם התוודעתי לפעילות ציונית ולארץ ישראל‪.‬‬
‫עליית הנוער ארגנה קבוצה של ‪ 500‬ילדים מכל תנועות הנוער והעבירה אותנו לעיר אפלדורן‬
‫בהולנד‪ ,‬שם היתה קהילה יהודית גדולה שנספתה כולה באושוויץ‪ .‬היינו בהולנד שנה‪ ,‬שם דאגו‬
‫לנו לכל מחסורינו‪ ,‬לאוכל ולביגוד‪ ,‬ללימודים‪ .‬למדנו גם עברית והתכוננו לעלייה ארצה‪.‬‬
‫באוקטובר ‪ ‘48‬הגענו ארצה במסגרת עליית הנוער עם האונייה ’נגבה‘‪ .‬אחי דב לקח אותי אליו‬
‫לקיבוץ קריית ענבים שם הייתי שנתיים‪ .‬אהבתי את החיים שם‪ .‬התגייסתי לצבא‪ .‬התחתנתי‬
‫עם אליהו בן ששון ז“ל‪ ,‬יליד טורקיה שעלה ארצה בשנת ‪ ‘42‬ושרת בפלמ“ח בחטיבת יפתח‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1950‬עלו ארצה גם אחותי וגיסי‪ ,‬מלכה ומאיר הנדל‪.‬‬
‫נולדתי למשפחה ענפה‪ .‬לאבי היתה חנות לנעליים ולדברי עור ואמא היתה עקרת בית‪ .‬הלכתי‬
‫לבי“ס ’תרבות‘‪ ,‬זה היה בי“ס פרטי ולמדתי בו עברית‪ .‬עד שנת ‪ ‘41‬הורעו קצת התנאים שלנו‪,‬‬
‫אך עם פלישת הגרמנים הפכנו להיות נרדפים כמו כל יהודי פולניה‪ ,‬ובסוף השנה נשלחנו אל‬
‫במקום‪.‬‬
‫הגטו ַ‬
‫בגטו עוד הייתי עם המשפחה‪.‬‬
‫בתור ילדה הייתי נוהגת להתגנב‬
‫לצד הארי כדי להשיג קצת אוכל‪.‬‬
‫אחר כך היו סלקציות ולקחו‬
‫גברים מגילאים שונים בכל פעם‪,‬‬
‫החיים היו מאוד קשים‪ ,‬בעיקר‬
‫עבור ילדים שזקוקים לחופש‪.‬‬
‫בהמשך הופרדתי מהורי‪ ,‬אני‬
‫נשלחתי למחנה עבודה והם‬
‫נשארו בגטו וכילדה זה היה קשה‬
‫הפּ ֵר ָדה מההורים‬
‫מאוד עבורי‪ְ .‬‬
‫היתה פתאומית‪ ,‬פשוט לקחו‬
‫אותי מהרחוב‪ .‬הייתי בת שתים עשרה ונשארתי לגמרי לבד‪ .‬נשלחתי לז‘ז‘מור‪ ,‬שם שהיתי עד‬
‫אביב ‪ ‘42‬ועבדתי בסלילת כבישים‪.‬‬
‫אח“כ הועברתי לפשקוב לעבודה בהתקנת פסי רכבת‪ ,‬שם היו התנאים טובים יותר כי היו‬
‫משפחות ואני הייתי שם עם שתי דודותי‪ .‬שם גם חליתי והייתי חלשה מאוד‪ .‬משם הועברתי‬
‫לקייזרוואד‪ ,‬ביחד עם אסירים פוליטיים גרמנים‪ .‬לקחו לנו הכל‪ ,‬בגדים וחפצים אישיים‪ ,‬אפילו‬
‫תמונה של אמא לקחו ממני‪ .‬שהינו שם מספר שבועות והועברנו במסע רגלי לדונדגה שבלטביה‪,‬‬
‫למחנה עבודה‪ .‬סבלנו שם מאוד‪ ,‬עבדנו קשה ולא היה אוכל‪ ,‬קיבלנו מכות‪ ,‬שיער ראשינו‬
‫גולח והולבשנו בבגדי פסים‪ .‬אח“כ חיסלו את המחנה והוליכו אותנו בצעדת מוות במשך כמה‬
‫שבועות והביאו אותנו לעיר הנמל ליבאו‪ .‬משם נלקחנו לשטוטהוף‪ ,‬שם זכינו ליחס משפיל‬
‫ואכזרי‪ ,‬ואחרי תקופה קצרה אך קשה מאוד הועברנו למחנה קאופרינג שהיה לא רחוק מדכאו‪,‬‬
‫שם עבדנו בכל מיני עבודות והיה לנו מעט קל יותר מאשר בכל המקומות הקודמים‪ .‬שהינו שם‬
‫תקופה מסויימת ובסתיו הועברנו לברגן בלזן‪.‬‬
‫חליתי בטיפוס הבטן ובדיזנטריה והועברתי לבידוד‪ .‬ידעתי שיחסלו את החולים והחלטתי שאני‬
‫לא נשארת שם למוּת‪ .‬בשארית כוחותי ותחת חום גבוה חמקתי בלילה מהבידוד וזחלתי מרחק‬
‫רב בחושך עד שהגעתי לצריף שלי‪ .‬על הדרגש שלי כבר שכב מישהו אחר ולא הסכימו להכניס‬
‫אותי שוב אל הצריף‪ .‬לנתי בחוץ‪ ,‬עם חום‪ ,‬ללא אוכל ושתיה‪ ,‬ועד היום אין אני יודעת מהיכן‬
‫עמדו לי הכוחות‪ .‬בסוף הצלחתי לאתר מקום אחר של אשה הונגריה שבדיוק נפטרה ושם‬
‫‪13‬‬
‫נשארתי בשבועות שנותרו עד לשחרור‪.‬‬
‫הייתי מאוד חלשה‪ ,‬לא קיבלתי אוכל‬
‫והיחס מצד השומרים ההונגרים היה‬
‫גרוע אף יותר מזה של הגרמנים‪.‬‬
‫כשהשתחררתי כבר לא יכולתי לצאת‬
‫החוצה בכוחות עצמי‪ .‬הייתי כמו שלד‪.‬‬
‫אחרי המלחמה מצאתי את עצמי בבית‬
‫חולים שדה של הבריטים‪ ,‬שם קיבלתי‬
‫טיפול מסור מאוד‪ .‬מזלי שהייתי חלשה‬
‫ולא יכולתי לאכול כי מי שהתנפל על‬
‫המזון שחילקו הבריטים מת מיד‪ .‬עוד‬
‫בימי הגטו היה אומר לנו אבא שאחרי‬
‫המלחמה יהיה עלינו לחזור הביתה כדי‬
‫לחפש את מי מאיתנו שיוותר בחיים‪,‬‬
‫וכשהייתי אז בביה“ח פגשתי אשה‬
‫מבוגרת שהכירה את אבי‪ .‬סיפרתי לה‬
‫שקבענו להיפגש בבית הישן ב’אולשן‘‪,‬‬
‫אבל היא נתנה בי מבט מלא צער‬
‫וספרה לי שאין בכך טעם כי לא אמצא‬
‫אף אחד‪ .‬את אבא שלי הרגו כמה ימים‬
‫לפני סוף המלחמה‪ ,‬כך העידה בפני‪.‬‬
‫הוא היה באיזור דכאו ונלקח לספינה‬
‫שטובעה בלב ים‪ .‬את אמא שלי‪ ,‬הוסיפה והעידה‪ ,‬היא ראתה במו עיניה נלקחת לקרמטוריום‪.‬‬
‫אח“כ העביר אותי הצלב האדום ממקום למקום עד שהדודות שלי מצאו אותי‪ .‬נשלחתי‬
‫לפלדאפינג לבית חולים‪ ,‬עברתי שם שני ניתוחים ואח“כ הועברתי לבית הנוער‪ ,‬שם למדתי‪.‬‬
‫שהיתי בפלדאפינג עד אמצע ‪ .‘47‬יכולתי לבחור לנסוע לכל מקום בעולם‪ ,‬אבל רציתי לנסוע רק‬
‫לישראל‪ .‬כל משפחתי כבר היתה בארה“ב ורצו שאבוא אליהם לשם אבל הגלות הספיקה לי‪.‬‬
‫נסענו לכיוון ארץ ישראל ושוב עברתי גהינום‪ .‬חצינו את האלפים ועברנו דרך איטליה‪ ,‬ואחר כך‬
‫הפלגנו לישראל בספינת המעפילים ’שאר ישוב‘‪ .‬הבריטים גרשו אותנו לקפריסין‪ ,‬שם הכרתי‬
‫את בעלי‪ ,‬פולני מביאליסטוק שהיה בצבא האדום ועבר את שנות המלחמה ברוסיה‪ ,‬ונישאנו‪.‬‬
‫בינואר ‪ ‘49‬עליתי לישראל‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫בז‘י פרנקל‬
‫ראובן דוידוביץ‘‬
‫שנת לידה‪ 1915 :‬מקום לידה‪ :‬סובוטיצה‪ ,‬יוגוסלביה שם נעורים‪ :‬אליזבט )בז‘י( גליד הורים‪ :‬עדל וזאב גליד אחים‪ :‬יהודה‪ ,‬יהושע‪ ,‬נחום‪ ,‬אפרים‪ ,‬שיינדל וחיה שרה‬
‫בעל‪ :‬נוח )ננדו( פרנקל צאצאים‪ :‬מרים )מיריקה‪ ,‬נספתה באושוויץ(‪ ,‬שמואל ועדנה נכדים‪ :‬עמית‪ ,‬שגיא‪ ,‬אלמוג‪ ,‬ענבר ונטע נינים‪ :‬סער‪ ,‬איה‪ ,‬גיא‪ ,‬נועם ואלומה‬
‫שנת לידה‪ 1930 :‬מקום לידה‪ :‬קולצ‘בה‪ ,‬צ‘כיה הורים‪ :‬אליעזר ופרומה אחים‪ :‬ברוך‪ ,‬מרדכי וזלמן‪ .‬ההורים ושלושת האחים נספו כולם באושויץ בשנת ‪1944‬‬
‫אישה‪ :‬אורנה צאצאים‪ :‬פרומה ואלי נכדים‪ :‬אבישי‪ ,‬שלומי‪ ,‬עידו‪ ,‬חגי‪ ,‬אלון‪ ,‬נועם ונועה‬
‫בז‘י היתה בת למשפחה אמידה מאוד ובעלת נכסים רבים וכשנישאה בשנת ‪ 1938‬לנוח פרנקל‪,‬‬
‫בן למשפחת תעשיינים ויצרני מזון מהעיר ַא ָדה הסמוכה‪ ,‬עתידם המשותף היה נראה וורוד‪ .‬הזוג‬
‫התישב באדה ושנה אחר כך נולדה מיריקה‪ .‬כשהיתה מיריקה בת שנתיים נפרד נוח ממשפחתו‬
‫כדי לשרת כקצין בצבא יוגוסלביה ובז‘י נשארה לנהל את עסקי המשפחה‪.‬‬
‫רק בחלוף ארבעה חודשים היא קיבלה אות חיים ראשון מנוח‪ ,‬ואז נודע כי‬
‫הוא נפל בשבי הגרמנים ומוחזק במחנה אופלג ‪ .65‬במשך חודשים אחדים‬
‫התנהל הקשר ביניהם במכתבים שהועברו בסתר‪ .‬העבודה במפעלי המזון‬
‫של המשפחה הופסקה עם פרוץ המלחמה‪ ,‬ושמועות על פוגרומים ורצח‬
‫ביהודים החלו להגיע מהערים הסמוכות‪.‬‬
‫יום אחד הגיעו ז‘נדארמים גדולי גוף ואחרי שהחרימו את דברי הערך‬
‫שמצאו בבית‪ ,‬הורו לבז‘י להתייצב למחרת בבוקר בכיכר העיר‪ .‬ביחד עם‬
‫בני המשפחה האחרים הובלו בז‘י ומיריקה הקטנה לריכוז בבית הכנסת‬
‫המקומי ולמחרת אותו היום הועלו על רכבות ונשלחו לאושוויץ‪ .‬חמישה‬
‫ימים עברו עליהן בקרון הדחוס ללא מזון או מים‪ .‬כשהגיעו לרציף בבירקנאו‬
‫יצאה בז‘י ברגליים כושלות אל האור המסנוור ונדחקה עם המוני הנוסעים‬
‫בתור לסלקציה‪ .‬הכרוז צעק והורה להם להשאיר את הילדים הקטנים בידי‬
‫הזקנים‪ ,‬כדי שיהיה להם ’טוב יותר‘ כשההורים יֵ צְ אוּ לעבודה‪ ,‬ובז‘י שהדברים‬
‫נראו לה הגיוניים שקלה אותם היטב ומסרה את מיריקה לידי‬
‫המכרה המבוגרת שעמדה על ידה‪ .‬היא צעדה הלאה עם התור‬
‫וכשנשלחה על ידי ד“ר מנגלה ימינה עוד הספיקה לראות בזוית‬
‫העין את מיריקה צועדת בבטחה עם בת לוויתה‪ ,‬שמאלה‪.‬‬
‫היא הצטרפה אל שאר הנשים שהובלו ל’סאונה‘‪ ,‬שם‬
‫נלקחו מהן הבגדים והחפצים האישיים‪ ,‬שערן נגזז והן קבלו‬
‫מדי אסירות‪ .‬בתקופה הראשונה היא נדחקה עם עוד אלף‬
‫נשים בבלוק‪ ,‬בצפיפות וברעב מתמשך כשסלקציות הן עניין‬
‫שבשגרה‪ .‬אחר כך נלקחה למחנה עבודה בשלזיה לבית חרושת‬
‫ליצור כדורי רובים‪ ,‬שם עברו עליה חודשים ארוכים בתנאים‬
‫נוראיים‪ .‬החלשים שלא החזיקו מעמד נשלחו לתאי הגאזים‪.‬‬
‫לילה אחד פרץ חיל גרמני אל הבלוק והעיר אותן בצרחות‪ .‬כל‬
‫אסירי המחנה קובצו ונאספו ועם השמע הפקודה הם החלו לנוע במה שכונה ’צעדת המוות‘‪ .‬עם‬
‫פינוי המחנות בשלב הסופי של המלחמה הובילו הגרמנים קבוצות גדולות של שבויים ואסירים‬
‫למרחקים גדולים ובתנאי מחייה בלתי אנושיים‪ ,‬כאשר לאורך הדרך מתבצעים ארועים של הרג‬
‫המוני והתעללות באסירים‪ .‬לפי ההערכה נרצחו או מתו בצעדות אלו כרבע מליון אסירי מחנות‬
‫הריכוז של הנאצים‪ .‬בז‘י צעדה שלושה שבועות ואחרי שהייה קצרה במחנה גרוס רוזן‪ ,‬הגיעה‬
‫לברגן בלזן‪ .‬זה היה המקום הנורא ביותר בו שהתה בכל ימי המלחמה‪ .‬בבלוק לא היו מיטות‬
‫והנשים היו מוטלות על הרצפה הקרה‪ ,‬הוזות ברעב ובמחלות ובוהות בתקרה‪ .‬המזון היחיד‬
‫שקבלו לעיתים רחוקות היה מעט לחם יבש עם תה דלוח וחסר טעם‪ ,‬או מרק‬
‫שבושל מירק המשמש מזון לבהמות‪ .‬הן לא קבלו מים‪ .‬מגפת טיפוס פרצה‬
‫במחנה ובז‘י חלתה‪ .‬הלכלוך שרר בכל וצחנה עמדה באויר דרך קבע‪ ,‬כינים‬
‫כבשו כל מקום אפשרי‪ ,‬ומתים רבים היו פזורים ברחבי המחנה‪.‬‬
‫ב‪ 15-‬באפריל ‪ 1945‬שחרר הצבא הבריטי את המחנה‪ .‬היו שם כ‪ 60-‬אלף‬
‫אסירים‪ ,‬רובם המכריע חולים במצב קשה‪ .‬הבריטים לא היו ערוכים למבצע‬
‫הצלה בהיקף כזה ובחמשת הימים הראשונים לאחר השחרור מתו ‪ 14‬אלף‬
‫חולים שאי אפשר היה להציל‪ .‬על אף המאמצים להביא עזרה מתו בשבועות‬
‫הבאים עוד ‪ 14‬אלף חולים‪ .‬בז‘י שכבה שם כשהגיעו הבריטים ומכיוון שהם‬
‫לא נתנו לה סיכוי לחיות היא הושארה לגורלה בבלוק של חולים גוססים‪.‬‬
‫באותה השעה‪ ,‬במרחק של רק כמה עשרות ק“מ‬
‫משם‪ ,‬מצא נוח פרנקל‪ ,‬בעלה של בז‘י ששוחרר‬
‫אף הוא על ידי הצבא הבריטי‪ ,‬את שמה של אשתו‬
‫מופיע ברשימות של הצלב האדום‪ .‬הוא לא בזבז‬
‫זמן ונסע אליה מיד‪ ,‬חילץ אותה מבלוק חסרי‬
‫התקווה בברגן בלזן והחיש אותה לבי“ח של הצבא‬
‫הבריטי‪ .‬בז‘י היתה בת שלושים כשיצאה מברגן בלזן‪ .‬היא שקלה‬
‫‪ 25‬ק“ג‪ .‬בשבועות הבאים סעד נוח את אשתו ולא מש ממנה‪ .‬ידידו‬
‫הטוב של נוח‪ ,‬הרב הלפגוט )ד“ר צבי עזריה( היה אף הוא מגיע אל‬
‫מיטת חֹליָ ה והיה מעודד את רוחם‪ .‬בחג השבועות ב‪ ,1945-‬שנה בדיוק מהיום בו הגיעה‬
‫בז‘י לאושוויץ‪ ,‬נשא שם הרב הלפגוט את התפילה הראשונה לאחר המלחמה‪ ,‬תפילת ’מזכיר‬
‫נשמות‘‪ .‬זעקות כאב נשמעו מהמיטות בחדר ההוא‪ ,‬עת התייפחו האנשים שששרדו על יקיריהם‬
‫הנספים‪ .‬נוח נשא שם תפילת אזכרה לְ ִבתּוֹ מיריקה‪ ,‬שהיתה בת חמש שנים בהגיעה לאושוויץ‪.‬‬
‫בספטמבר ‪ ‘45‬חזרו ב‘זי ונוח לעירם אדה‪ .‬ביוני ‪ ‘47‬ילדה בז‘י בן למרות תחזיותיהם הפסימיות‬
‫לאזוֹר‬
‫של הרופאים‪ .‬בסוף ‪ ‘48‬עלו בז‘י ונוח עם בנם שמואל בן השנה‪ ,‬לארץ ישראל‪ .‬הם הגיעו ַ‬
‫והשתכנו שם עם שני ֶא ָחיו של נוח‪ ,‬יוסף ומטיאס‪ .‬האחים הקימו יחד לולי עופות גדולים ועסקו‬
‫בהובלת חומרים במשאיות גדולות‪ .‬בשנת ‪ 1951‬נולדה לבז‘י ונוח הבת השניה‪ ,‬עדנה‪.‬‬
‫סיפורה של בז‘י נערך ותומצת מתוך ’עבודת השורשים‘ של נכדתה אלמוג מעיין‪ ,‬שהגישה את העבודה בשנת ‪1991‬‬
‫כתלמידה בכיתה ט‘‪ 3-‬בחטיבת הביניים ’המעיין‘‪ ,‬בראשון לציון‪.‬‬
‫הייתי הבן הבכור במשפחה‪ .‬כשהייתי בן ‪ 12‬נכנסו הגרמנים לצ‘כיה ועברתי מבית הספר הצ‘כי‬
‫בו למדתי לבית ספר אוקראיני‪ ,‬ומשם לחדר‪ .‬אני זוכר ילדות מאושרת‪ ,‬לא זוכר אנטישמיות‪,‬‬
‫אבל כמובן שהכל השתנה כשהגרמנים נכנסו‪ .‬זה התחיל בטלאי צהוב והמשיך לשנאה נוראית‬
‫כלפינו מצד שכנינו‪ .‬המצב היה קשה והיה קשה להשיג אוכל‪ .‬בגלל המראה הצועני שהיה לי‬
‫הפכתי להיות גוי של שבת‪ ,‬וכך הבאתי מעט אוכל הביתה‪ .‬כשהייתי בן ‪ 14‬ברחנו כל המשפחה‬
‫לבודפשט‪ ,‬שם הכניסו אותנו למחנה‬
‫קטן בשם סקלנץ‘ לחודש ימים‬
‫ומשם נשלחנו לאושוויץ‪ .‬בתחילת‬
‫המלחמה תפסו הגרמנים אותי‬
‫ואת אחי מרדכי‪ .‬הם הורו לנו לרוץ‬
‫וכשהתחלנו לברוח הם החלו לירות‬
‫עלינו‪ .‬מרדכי נורה ונהרג בעודו אוחז‬
‫בידי‪ .‬זמן רב מאז הייתי רושם את‬
‫השם שלו‪ ,‬מרדכי‪ ,‬בכל הזדמנות‬
‫ובכל מקום אפשרי ורק שנים רבות‬
‫אחר כך‪ ,‬אחרי שסיפרתי עליו‬
‫לאשתי‪ ,‬הפסקתי את ההרגל הזה‪.‬‬
‫את אימי ֶוא ַחי בני השמונה והתשע‬
‫שלחו למוות‪ ,‬את אבי ואותי שלחו‬
‫מיד למקלחות‪ ,‬לחיים‪ .‬אחרי חודש‬
‫של המתנה נשלחנו לעבודות כפייה‬
‫בשלזיה שם הפרידו ביני ובין אבי‬
‫ושלחו אותי לעבוד ב’אל מבורשט‘‪,‬‬
‫שם בנינו מתקני בטון‪ .‬היה שם אוכל‬
‫טוב אבל מי שלא אכל או היה רזה‬
‫מידי‪ ,‬מיד היה נשלח למשרפות קטנות שהיו קרובות לשם‪ .‬אני זוכר שבסמוך לשם חיו ילדים עם‬
‫פיגור שכלי ויום אחד נודע לנו שגם הם נלקחו למשרפות‪.‬‬
‫אבל לי יחסית‪ ,‬היה טוב‪ .‬בשלב מסוים הכניסו אותי לעבוד במטבח של הגרמנים‪ ,‬שם מילאתי‬
‫תפקיד של ארבע גרמנים בערך‪ .‬הקצין הגרמני האחראי הבטיח לי שכל עוד הוא חי ‪ -‬אחיה גם‬
‫אני‪ .‬גם כשהייתי פצוע ברגל‪ ,‬הוא שלח אותי למרפאה ודאג שאבריא‪ .‬הוא אפילו טרח לבוא‬
‫ולבקר אותי וגם הביא לי סנדוויץ‘‪.‬‬
‫תשעה חודשים היינו שם עד שבעלות הברית התקרבו למחנה‪ .‬הגרמנים נבהלו והוציאו אותנו‬
‫למצעד מוות‪ ,‬ומי שלא יכול היה ללכת נורה בו במקום‪ .‬הלכנו שלושה שבועות והגענו לפלסנבורג‬
‫‪15‬‬
‫בגרמניה‪ ,‬שם היו גרמנים נוספים שפיקדו על הקצינים שלנו‪ .‬היינו שם שבועיים ועבדנו בכל מיני‬
‫עבודות קטנות‪ ,‬חמישה‪-‬שישה אנשים היו סוחבים עצים‪ ,‬וכיוצ“ב‪.‬‬
‫כשהתקרבו האמריקאים גם לשם הוציאו אותנו הגרמנים שוב לצעדה‪ .‬מטוסים הפציצו אותנו‬
‫בדרך‪ ,‬וככה הלכנו חודש ימים עד לברגן בלזן‪ .‬הכניסו אותנו לצריפים ונשארנו שם בלי אוכל‬
‫ובלי מים כמעט שבוע‪ .‬אז נכנסו האנגלים‪ .‬הם הביאו איתם צעירות גרמניות שטיפלו בנו‪,‬‬
‫הפשיטו אותנו‪ ,‬גילחו אותנו ונתנו לנו בגדים נקיים‪ .‬וכמובן אוכל‪ .‬מהצריפים יצאו מעטים‪ ,‬הרבה‬
‫מתו אחרי הצעדה האחרונה והשבוע ללא האוכל‪ .‬אלו שלא מתו מתשישות מתו מהאוכל של‬
‫האנגלים‪ .‬לאחר מכן לקחו אותנו למרפאה מאולתרת‪ ,‬שם נחנו וישנו‪ .‬גם שם מתו רבים מאוד‪.‬‬
‫אחרי חצי שנה בה התאוששתי והחלמתי שלחו אותנו לבית הבראה שהיה פעם של הגרמנים‪.‬‬
‫לא רציתי לחזור הביתה‪ ,‬ידעתי שאיש לא נשאר שם והחלטתי לעלות מיד לארץ‪ .‬כל הזמן הזה‬
‫היינו קבוצה של חברים מהעיר שלי‪ ,‬והחלטנו לעלות ביחד‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1946‬הגעתי לארץ וב‪ 1955-‬התחתנתי בתל אביב עם אורנה אחרי ששכֵ נה שידכה‬
‫באזוֹר‪ .‬כאן חייתי‪ ,‬זה הבית שלי ופה אני הכי אוהב להיות וזה הכי טוב בשבילי‪.‬‬
‫בינינו פה‪ַ ,‬‬
‫‪16‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫ישראל פכטר‬
‫אידה פכטר‬
‫שנת לידה‪ 1908 :‬מקום לידה‪ :‬רודניקי‪ ,‬פולין הורים‪ :‬הירש ודובצ‘ה אחים‪ :‬לייביש‪ ,‬שמואל‪ ,‬שמחה‪ ,‬משה‪ ,‬סימה‪ ,‬לאה ובלה אישה‪ :‬אידה‬
‫צאצאים‪ :‬יעקב‪ ,‬צביקה ואריה נכדים‪ :‬שגיא ודלית )יעקב(; גדי‪ ,‬חנה‪ ,‬שמוליק‪ ,‬חיים ועדי )צביקה(; יניב‪ ,‬אוראל‪ ,‬גל ומילי )אריה( נינים‪ :‬אופיר‪ ,‬שני ואושר‬
‫שנת לידה‪ 1918 :‬מקום לידה‪ :‬וולטשה‪ ,‬פולין שם נעורים‪ :‬אידה )איטקה( ברודנר הורים‪ :‬יעקב וחנה אחיות‪ :‬מלכה‪ ,‬ליבקה ומניה בעל‪ :‬ישראל‬
‫צאצאים‪ :‬יעקב‪ ,‬צביקה ואריה נכדים‪ :‬שגיא ודלית )יעקב(; גדי‪ ,‬חנה‪ ,‬שמוליק‪ ,‬חיים ועדי )צביקה(; יניב‪ ,‬אוראל‪ ,‬גל ומילי )אריה( נינים‪ :‬אופיר‪ ,‬שני ואושר‬
‫נולדתי בכפר רודניקי שבנפת מוצ‘יסקה בפולין‪ .‬בבית היינו שמונה ילדים ואמא‪ ,‬אבא מת‪ .‬את‬
‫כולם לקח היטלר‪ .‬היו לנו אדמות‪ ,‬בהמות‪ ,‬וגם עבדנו‪ .‬ב‪ ‘41-‬פרצה המלחמה‪ .‬בבית נשארנו עד‬
‫שנת ‪ ,‘42‬אבל הכל נלקח מאיתנו‪ .‬אותי‪ ,‬את אמי ואת שתי האחיות הנאצים לקחו‪ .‬אותי הורידו‬
‫בלבוב‪ .‬אמי ושתי האחיות המשיכו בדרכן‪ .‬בלבוב נשארתי שמונה ימים‪ .‬ראיתי שם שרוצחים‬
‫את כולם‪ ,‬וברחתי‪ .‬אחר‪-‬כך חזרתי לבית ברודניקי‪ ,‬ומצאתי את שני האחים שלי עם האחות‪.‬‬
‫ברחנו ופניתי לפולני להתחבא‪ .‬הוא היה מכר שלנו‪ .‬הגוי הזה לקח אותי‪ ,‬את שני האחים שלי‬
‫ואת אחותי עם הילד‪ .‬נשארנו אצלו בשבת‪ ,‬וביום ראשון‪ .‬ואז הוא פנה‬
‫אלינו‪ ,‬ואמר שהמצב לא טוב‪ .‬כאשר יְ גַ לוּ יהודי‪ ,‬ישרפו את ביתו‪ .‬תלכו‬
‫מכאן‪ .‬התחלתי לבכות ולבקש‪ ,‬אבל הוא גירש אותנו‪.‬‬
‫עזבנו אותו‪ ,‬הגענו ליער‪ ,‬ושם חפרנו בור כדי להסתתר בו‪ .‬כאשר נכנסנו‬
‫לבור הוא התמוטט‪ .‬אז יצאנו חזרה‪ .‬בלילה לקחנו את הדברים שלנו‬
‫והלכנו‪ .‬כל הלילה המשכנו ללכת‪ ,‬עד שהגענו לעיירה שבה היה גטו‬
‫עם יהודים‪ .‬שם נשארנו כל החורף‪ .‬בגטו היו ‪ 1,200‬אנשים והרבה‬
‫בונקרים‪ .‬גם אנחנו נכנסנו‪ ,‬והתחבאנו בבונקר‪ .‬אז נתפסו ‪ 800‬איש‪,‬‬
‫חפרו שלושה בורות‪ ,‬ושם ירו בכל האנשים‪.‬‬
‫לאחר שלושה ימים אמרו שכל אלו שמתחבאים עדיין יכולים לצאת‪.‬‬
‫אנחנו כולנו‪ ,‬כ‪ 400-‬איש‪ ,‬יצאנו מהבונקרים והם עשו גטו קטן‪ .‬שם נשארנו שמונה ימים‪ .‬לאחר‬
‫השמונה ימים הציתו את כל הגטו‪ .‬שוב הביאו אותנו לבורות‪ ,‬ושם ירו בנו‪ .‬חפרו עוד בורות ושוב‬
‫ירו‪ .‬אני‪ ,‬שני האחים שלי ואחותי עמדנו מאחור‪ ,‬וכל הזמן זזנו אחורה‪ .‬מאחורינו עמדו עגלות‬
‫עם גוויות של יהודים‪ ,‬עם נכים ועם עגלונים פולנים‪ .‬נשאר עוד לרצוח כ‪ 40-‬עד ‪ 50‬אנשים‪.‬‬
‫ניגש אלינו פולני ואמר‪ :‬תצילו את עצמכם! איך אני יכול להציל את עצמי? היה לי כובע של‬
‫גולש על הקרח וחבשתי אותו‪ ,‬הרמתי את הצווארון‪ ,‬וחזרתי אחורה למקום שהעגלות עמדו‪ .‬גוי‬
‫עם עגלה עמד והוא אמר לי‪ :‬אתה יהודי? אז אמרתי לו‪ :‬כן‪ ,‬יהודי‪ .‬הוא נתן לי לחם‪ ,‬ואמר שאלך‬
‫איתו למקום שם נמצאים יהודים‪ .‬הוא הוביל אותי עד ליער‪ ,‬ואמר לי ללכת ישר‪ ,‬ושם אמצא‬
‫יהודים‪ .‬לפני שהספקתי להתקרב‪ ,‬אולי כעבור כעשר דקות‪ ,‬כבר לא היה שם איש‪ .‬ירו בכולם‪.‬‬
‫ברחנו אני וחבר שלי‪ ,‬והגעתי לאותו הגוי שאצלו הייתי לפני כן‪ .‬הוא החזיק אותי יומיים‪ ,‬וגירש‬
‫אותי‪ .‬ממנו חזרתי לכפר בו חיינו‪ ,‬לרודניקי‪ .‬נכנסתי לגוי מכר שהשאיר אותי אצלו שלושה ימים‪,‬‬
‫אבל הוא נבהל וגירש אותי‪.‬‬
‫יהודים הכניסו אותי לגוי אחר‪ ,‬ואצלו נשארתי ארבעה שבועות בעליית הגג‪ .‬שני אנשי גסטפו‬
‫פרצו לבית‪ ,‬וירו בשני יהודים במקום‪ .‬הגויה‪ ,‬שראתה את ההרג של השניים‪ ,‬הורידה אותי‬
‫מעליית הגג והכניסה אותי בתוך הזבל‪ .‬שם שכבתי יום שלם‪ .‬בלילה היא גירשה אותי‪ .‬לא היה לי‬
‫לאן לפנות‪ .‬נזכרתי בויונצ‘ק‪ ,‬שכן גוי‪ ,‬והלכתי אליו‪ .‬זה היה בלילה‪ ,‬דפקתי על הדלת‪ .‬הוא פתח‪.‬‬
‫הם מאד שמחו לראות אותי ונישקו אותי‪ .‬היה לי כבר זקן ארוך מאד‪ .‬הוא סיפר אותי‪ ,‬נתן לי‬
‫להתרחץ באמבטיה‪ ,‬נתן לי לחם ואמר לי לעלות לעליית הגג שם אפגוש את החבר שלי זינגר‪.‬‬
‫עליתי לשם‪ ,‬הרמתי קרש וירדתי למחבוא‪ .‬שם ראיתי את זינגר‪ ,‬את אשתו‪ ,‬בתו ושני ֶא ַחיו‪ .‬אני‬
‫הייתי שם השישי‪ .‬החברים היהודים שלי אמרו לי ללכת למקום אחר‪ ,‬כי לדעתם ויונצ‘ק משוגע‪.‬‬
‫עכשיו הוא מחזיק אותם‪ ,‬ולפעמים הוא מגרש אותם‪ .‬התחלתי לבכות‪ ,‬כי לא היה לי למי לפנות‪.‬‬
‫הגויה נכנסה‪ ,‬ושאלה אותי למה אני בוכה‪ .‬סיפרתי לה שהחברים שלי אומרים לי ללכת משם‪,‬‬
‫ואין לי למי לפנות‪ .‬היא נישקה אותי‪ ,‬ואמרה שלא‪ ,‬שאני לא אצא משם‬
‫ אם היא מחזיקה חמישה‪ ,‬אז היא תחזיק גם שישה‪.‬‬‫לויונצ‘ק היה בן והם העבירו אותי אליו לשלושה חודשים‪ .‬אחר‪-‬כך הבן‬
‫החזיר אותי לאבא שלו‪ ,‬ואצלו נשארתי ‪ 18‬חודשים‪ .‬היינו שישה אנשים‪,‬‬
‫אני ומשפחת זינגר‪ .‬שבועיים לפני השחרור עוד ראינו את הגרמנים על‬
‫הגשר‪ ,‬אבל המלחמה נגמרה ומהבית שלו שוחררנו‪ .‬לאחר השחרור‬
‫נסעתי לבית שלי שם היה לי סוס ועגלה‪ .‬לקחתי את זה ונתתי לויונצ‘ק‪.‬‬
‫אחרי שמונה ימים בחופשי לקחו אותי לצבא הפולני‪ .‬בצבא ראיתי‬
‫שהמוות מחכה לי‪ .‬קראו רק ”יהודי‪ ,‬יהודי“‪ .‬פעם‪ ,‬כשהייתי בצבא‪ ,‬חייל‬
‫פולני דחף אותי‪ ,‬כאשר הלכתי עם ארון על הגב שלי‪ .‬התלוננתי על זה‪,‬‬
‫וענו לי‪” :‬מה אתה מפחד? שהוא יהרוג אותך? אז הוא יהרוג!“‪ .‬אחרי ששמעתי את התשובה‬
‫הזאת ברחתי מהצבא‪ ,‬ופניתי לרב שהעביר אותי ללובלין‪ .‬בלובלין פגשתי חבר שלי‪ .‬התחלנו‬
‫קצת לעסוק במסחר‪ .‬בדקו אותי‪ ,‬ומצאו אצלי ‪ 35‬מטבעות זהב‪ .‬הם החרימו אותם‪ ,‬וכינו אותי‬
‫כספקולנט‪ ,‬שלא רצה לשרת בצבא ולהרוג את הגרמנים‪.‬‬
‫לאחר שמונה ימים הם לקחו אותי למשפט עם ידיים קשורות בליווי של חייל‪ .‬עמדתי ליד הקיר‪,‬‬
‫ובכיתי‪ .‬שאלו אותי לסיבת הבכי‪ ,‬אז סיפרתי שמהגרמנים הצלחתי לשרוד‪ ,‬אבל בצבא הפולני‬
‫הרביצו לי‪ .‬הם אמרו לי שזה שקר‪ ,‬ושאני מקבל עשר שנות מאסר‪ .‬מייד לקחו אותי משם‪.‬‬
‫כבר לא יכולתי לרוץ‪ .‬בתחנת הרכבת בלובלין ראיתי שהשומרים שלי נרדמו‪ .‬אני רצתי לרחוב‪.‬‬
‫העיר הייתה מוכרת לי‪ .‬רצתי לכרכרה‪ ,‬ואמרתי לעגלון שיסיע אותי לבית פרץ‪ ,‬שם היו יהודים‪.‬‬
‫היהודים חשבו כבר שירו בי‪ .‬השמחה הייתה רבה שנשארתי בחיים‪ .‬פחדתי לצאת משם‪ ,‬אבל‬
‫לאחר שמונה ימים‪ ,‬כשראיתי שלא מחפשים אותי‪ ,‬יצאתי משם‪.‬‬
‫נסעתי לרומניה‪ ,‬ומשם להונגריה‪ .‬שוב עסקתי במסחר קצת‪ ,‬ועצרו אותי‪ .‬באיטליה הייתי שלוש‬
‫שנים‪ ,‬התחתנתי )עם אידה(‪ ,‬ונולד לי שם ילד )יעקב(‪ .‬הגעתי לישראל ב‪ .1948-‬בהתחלה‬
‫עבדתי‪ ,‬אחר‪-‬כך קניתי סוס ועגלה‪ ,‬ויותר מאוחר החזקתי בהמות ברמלה‪ .‬ברמלה גרתי שמונה‬
‫באזוֹר גם סחרתי בבהמות עד שנת ‪ .1964‬את הבהמות‬
‫באזוֹר‪ַ .‬‬
‫שנים‪ .‬אחרי זה קניתי דירה ַ‬
‫מכרתי‪ ,‬והיום יש לי חנות ירקות‪.‬‬
‫)תקציר מתוך עדוּת שהוקלטה ועובדה ע“י אידה פינק‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬פברואר ‪(1966‬‬
‫משפחתה של אידה התגוררה בכפר שצ‘לסקה שבמחוז לבוב‪ ,‬היו בעלים של משק חקלאי גדול‬
‫ומפעל קמח והיו מוּכָּ ִרים בסביבתם‪ .‬אידה סיימה ללמוד שבע כיתות ועבדה במשק ובטחנת‬
‫הקמח‪ .‬אחותה התאומה מניה מספרת שהחיים בסביבה האנטישמית היו קשים מאוד‪ ,‬והם‬
‫נרדפו כבר בבית הספר‪.‬‬
‫ביום בו הקיפו חיילי הגסטפו והמשטרה הכחולה את ביתם של משפחת ברודנר לא היו אידה‬
‫ומניה בבית‪ .‬החיילים ערכו בדיקה יסודית והמשפחה כולה הוצאה לגטו במושצ‘יסקה ומשם‬
‫הועברה לגטו ביאוורוב‪ .‬סטניסלב‪ ,‬אחד משבעת ילדיהם של יאן וקטרינה ויונצ‘ק שהתגוררו‬
‫בבית הסמוך ונהגו לקנות קמח ממשפחת ברודנר‪ ,‬מספר שאידה ומניה הגיעו בערב מתייפחות‬
‫ואחוזות פחד גדול‪ ,‬ואחרי שהתברר להן מה קרה ביקשו מאיתנו שנסתיר אותן‪” :‬ההורים‬
‫השתדלו להרגיע ולהשתיק אותן שלא יִ ָש ַמע הבכי בכפר‪ ,‬ואחרי שהתיעצנו כולנו ושקלנו את‬
‫הסיכון הרב שבהסתרת יהודים‪ ,‬הסכמנו‪ .‬החלטנו להציל אותן והכנו להן מחבוא ברפת“‪.‬‬
‫באזוֹר‬
‫אידה פכטר )שלישית מימין( ובני משפחת ויונצ‘ק בביקורם ַ‬
‫הן הוחבאו במספר מקומות בבית‪ :‬במרתף‪ ,‬בעליית הגג‪ ,‬בשדות תירס שבסביבה ובבור שנחפר‬
‫ברפת‪ 2 ,‬מטר אורכו ו‪ 60-‬ס“מ רוחבו‪ .‬הן הביאו שמיכה וכריות וישנו שם‪ ,‬ובלילות היו יוצאות‬
‫מהבור להתחמם ליד הפרה‪ .‬המשפחה דאגה להן לארוחות סדירות‪ ,‬לכביסה‪ ,‬וקטרינה שהיתה‬
‫‪17‬‬
‫אישה חולה היתה מביאה את עיתוני המחתרת‪ .‬בחג המולד הכניס יאן את האחיות הביתה‪.‬‬
‫מניה העידה שהן תמיד אכלו את מה שבני המשפחה היו אוכלים‪ ,‬אף פעם לא פחות‪” .‬יאן היה‬
‫מלאך מושיע עם לב טוב“‪ ,‬מספרת אידה‪” ,‬אפילו חשבנו להתנצר ולהתחתן עם אחד מבניו‪.‬‬
‫כשהיינו מדוכאות הוא עודד אותנו והבטיח שיטפל בנו עד שתסתיים המלחמה‪ .‬הוא התייחס‬
‫אלינו כאילו היינו הילדות שלו ולא נשכח לעולם שבזכותו אנחנו חיות“‪.‬‬
‫כשההורים של אידה ומניה עוד היו בגטו יאוורוב היה נוהג יאן לצאת לשם אחת ליומיים עם‬
‫עגלה עמוסת מזון‪ :‬כרוב‪ ,‬תפוחי אדמה וקמח‪ .‬ביער יאוורוב הוא היה מחלק את המזון ליהודים‬
‫שגססו בבור ההריגה‪ .‬יום אחד כשחזר מיאוורוב‪ ,‬אמר יאן למניה ולאידה‪” :‬ההורים שלכם אינם‬
‫בחיים עוד‪ .‬אני אהיה אביכן“‪ .‬הוא סיפר שפגש את אחותן ליבקה והביא ממנה מכתב בו היא‬
‫מבקשת עזרה לשני ילדיה‪ .‬כשחזר מיאוורוב בפעם הבאה סיפר שביאוורוב כבר אין יהודים‪.‬‬
‫בסוף דצמבר ‪ ‘41‬ביקש גם אברהם טורנשרייבר‪ ,‬בן למשפחה שהתגוררה בסמוך‪ ,‬מקלט אצל‬
‫משפחת ויונצ‘ק‪ .‬הוא הוסתר בצד השני של האסם מבלי לדעת על האחיות המסתתרות גם הן‪,‬‬
‫בגלל החשש שיתפתח קשר ביניהם‪ .‬כל יהודי שעדיין שרד והיה מגיע בלילות לבית ויונצ‘ק‪ ,‬היה‬
‫מקבל אוכל ומקום לישון וגם פרטיזנים היו מתחבאים שם‪ .‬הנאצים הסתובבו באיזור וחיפשו‬
‫יהודים דרך קבע‪ ,‬ויום אחד נכנס נאצי לאיזור הרפת‪ ,‬עמד כשלושה מטר מהאחיות ולא הבחין‬
‫בהן‪ ,‬משום שהמחבוא היה צמוד לקיר ומוסתר על ידי מספר סוסים‪ .‬המשפחה הבינה שמסוכן‬
‫להשאיר את האחיות ברפת והן עברו לגור בתוך ארגז בעליית הגג‪ .‬באחד הימים ישבו אידה‬
‫ומניה מול חלון קטן‪ ,‬וכשגרדו מעט את הסיד הלבן מעל הזגוגית‪ ,‬הן התגלו ע“י ברנאק בן ה‪,17-‬‬
‫השכן הפולני‪ .‬הן נבהלו מאוד‪ ,‬אבל יאן הודיע שהן חייבות להישאר בביתו‪” :‬מה שיקרה איתכן‬
‫יהיה גם איתנו“‪ ,‬אמר להן‪ ,‬וקטרינה הוסיפה‪” :‬אל תפחדו‪ ,‬אלוהים אתנו“‪ .‬בראנק לא סיפר‬
‫דבר‪ .‬גם כשהגיעה ביקורת פתע של קצינים גרמנים גילו בני המשפחה תושיה והספיקו להסתיר‬
‫את האחיות מתחת למיטת חולייה של האם‪ .‬שני הבנים האחים יאן וסטניסלאב התישבו מיד על‬
‫המזרון והגרמנים שערכו חיפוש בכל הבית‪ ,‬לא התקרבו אל מיטת החולה‪.‬‬
‫באמצע שנת ‪ ‘44‬ולאחר שנתיים ושמונה חודשים אצל משפחת ויונצ‘ק‪ ,‬עזבו אידה ומניה את‬
‫המשפחה‪ ,‬התחילו לעבוד בסחר בזהב והגיעו לוורשה‪ .‬הן התגוררו שם בבית מחסה לניצולים‬
‫יהודים ויום אחד דפק מישהו בדלת‪ ,‬נכנס והציג את עצמו כבן הדוד אליהו‪ ,‬והודיע‪” :‬בקרוב‬
‫אנחנו נוסעים לארץ ישראל“‪.‬‬
‫מפולין נסעו אידה ומניה בחשאי לאוסטריה‪ ,‬שם חיו כשלושה חודשים‪ .‬מדריכים שהגיעו מארץ‬
‫ישראל העבירו אותן במסע רגלי בקור דרך היערות ואחרי יומיים הגיעו להונגריה‪ ,‬ומשם נדדו‬
‫למחנה פליטים באיטליה‪ ,‬שם חיו כשנתיים‪ .‬מניה התחתנה עם בן דודה אליהו כדי להמשיך את‬
‫שושלת ברודנר ואידה פגשה במחנה את ישראל פכטר‪ ,‬ידיד מהכפר השכן רודניקי‪ ,‬הם התחתנו‬
‫ושם גם נולד בנם הבכור יעקב‪ .‬ב‪ ‘48-‬הם עלו לארץ באוניה ’נגבה‘‪ ,‬וכאן נולדו להם שני בנים‬
‫נוספים‪ ,‬צביקה ואריה‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫יוסף שטדלר‬
‫רבקה שטדלר‬
‫שנת לידה‪ 1927 :‬מקום לידה‪ :‬דונאיסקה סטרדה‪ ,‬סלובקיה )הונגריה לפני המלחמה( הורים‪ :‬הלנה ויהושע שטדלר אחיות‪ :‬אולגה ויהודית‬
‫אישה‪ :‬רבקה צאצאים‪ :‬פנינה ויהושע נכדים‪ :‬עידית‪ ,‬מיכל ורונית נינים‪ :‬ערן‪ ,‬ליאור‪ ,‬שחר ונועם‬
‫שנת לידה‪ 1929 :‬מקום לידה‪ :‬דונאיסקה סטרדה‪ ,‬סלובקיה )הונגריה לפני המלחמה( שם נעורים‪ :‬רבקה פלשמן הורים‪ :‬אהרון‪ ,‬נרצח בבוכנוולד; פנינה‪ ,‬נרצחה באושוויץ‬
‫אחים‪ :‬דויד ושרה בעל‪ :‬יוסף צאצאים‪ :‬פנינה ויהושע נכדים‪ :‬עידית‪ ,‬מיכל ורונית נינים‪ :‬ערן‪ ,‬ליאור‪ ,‬שחר ונועם‬
‫הייתי בן שש עשרה שנכנסו הגרמנים להונגריה‪ .‬עוד לפני שלקחו אותנו ידענו כבר טוב מאוד‬
‫מה שעומד לקרות כי הגזענות הייתה ברחובות‪ .‬היו לי חברים שלמדו תורה והגויים היו מתנפלים‬
‫עליהם ברחוב ומושכים בפאותיהם‪ ,‬אבל יחד עם זאת רצינו להאמין שלא יקרה לנו מה שקורה‬
‫ליהודים באירופה‪ ,‬ובגרמניה בפרט‪.‬‬
‫המעגל סביבנו הלך והתהדק וכל הזמן נחקקו חוקים חדשים נגד היהודים‪ .‬בהתחלה נלקחו לחזית‬
‫הרוסית צעירים שהיו מבוגרים ממני אך בשנה אחת‪ .‬עוד לא ראינו את הגרמנים אבל השוטרים‬
‫ההונגרים עשו את העבודה היטב‪ .‬בשלב הבא הם הכניסו את כל יהודי האזור לגטו צפוף בישוב‬
‫שלנו‪ ,‬שהיה בחציו יהודי‪ ,‬ואחרי כשבועיים ציוו עלינו ללכת‬
‫לתחנת הרכבת‪ ,‬מסע רגלי של כ‪ 30-‬ק"מ‪ .‬בדרך חלפנו על‬
‫פני הגויים שהביטו בנו בשמחה בלתי מוסתרת‪ .‬הם לקחו את‬
‫בתי היהודים ושמחו להיפטר מאיתנו‪.‬‬
‫צעדנו בחמישיות‪ .‬אבא בצד אחד‪ ,‬אימא בצד השני‪ ,‬ואני‬
‫ואחיותיי ביניהם‪ .‬אני זוכר שאבא אמר שהוא לא יודע מה‬
‫מחכה לנו וציווה עלינו שנהיה תמיד ביחד ושלעולם לא נהיה‬
‫ברוגז אחד עם השני‪ .‬הגענו לאושוויץ אחרי ארבעה ימים‪.‬‬
‫מנגלה היה אומר ימינה או שמאלה וככה גמרת עם החיים‪.‬‬
‫נשארתי לבד‪ .‬מצאתי בן דוד בלאגר שבו הייתי ויחד התחלנו‬
‫לחפש אוכל‪ .‬לא האמנתי שאמא ואבא כבר מתו ולא ידעתי‬
‫דבר על גורל אחיותי‪ .‬לא עבדתי שם ועל כן חיפוש האוכל‬
‫היה העיסוק המרכזי שלי‪.‬‬
‫ככל הנראה אני בין הבודדים שיכולים לומר שמעולם לא‬
‫רעבו ללחם באושוויץ‪ .‬הייתה במחנה משאית לחם שפיזרה אוכל בין הלאגרים השונים‪ .‬רק‬
‫פולנים עבדו בחלוקת האוכל וכשניסיתי לעלות למשאית ולהצטרף אליהם הם זרקו אותי‪ .‬אחרי‬
‫המשאית רכב על אופנוע קצין האס אס המחסנאי שהיה אחראי על הלחם‪ ,‬ויום אחד השגתי‬
‫סמרטוט והתחלתי לנקות את האופנוע שלו‪ .‬הוא מיד שאל אותי מה אני עושה ועניתי לו שאני‬
‫מכונאי אופנועים‪ ,‬ואח"כ הלכתי אחריו למחסן שלו לבקש מעט שמן בשביל השרשרת שהייתה‬
‫יבשה )ידעתי לטפל בשרשרת כי היו לי אופניים כשהייתי ילד(‪ .‬כך הגעתי מדי יום לנקות לו את‬
‫האופנוע ובכל פעם הוא נתן לי כיכר לחם בסיום העבודה‪ .‬חלקתי את כיכר הלחם עם בן דודי‬
‫וכך היה במשך שבועיים‪-‬שלושה‪.‬‬
‫כששמעתי יום אחד שלוקחים שמיכות מהטרנספורטים שהגיעו‪ ,‬ביקשתי מקצין האס אס‬
‫להתלוות אל היהודים שהיו אחראים על פינוי הרכבות מחפצי היהודים‪ .‬את השמיכות חילקנו‬
‫אחר כך בלאגרים‪ .‬כשנכנסתי אל הלאגר הראשון נפגשתי עם קבוצה של בנות הונגריות שחזרו‬
‫ממחנה פלאשוב ואחת מהן זיהתה אותי וקראה‪” :‬שטדלר הגיע!“‪ .‬היו שם הרבה בנות שהכירו‬
‫אותי ומיד הן התקהלו סביבי ושאלו אם אני יודע מה עלה בגורל יקיריהן‪ .‬פתאום ראיתי שם גם‬
‫את אולגה ויהודית‪ ,‬שתי אחיותיי‪ .‬הן היו קרחות והתקשיתי מאוד לזהות אותן‪ .‬נתתי להן מיד‬
‫את כיכר הלחם שלי והבטחתי ליהודית שאשיג לה נעלים ולמחרת באמת חזרתי לשם עם זוג‬
‫נעליים‪ .‬זה היה כמו לזכות בפיס‪ ,‬אבל אחרי אותו היום כבר לא הצלחתי לשוב ללאגר שלהן‪.‬‬
‫הסתדרתי שם טוב‪ ,‬באושוויץ‪ .‬הצלחתי להתחמק מהטרנספורטים‪ ,‬לא עבדתי וגם לא הייתי‬
‫רעב‪ .‬ביולי ‪ ‘44‬חגגתי שם את יום ההולדת השבעה עשר שלי‪ .‬בספטמבר‪ ,‬אחר שלושה חודשים‬
‫במחנה‪ ,‬שלחו אותי למיילדור ‪ -‬בונקר לאגר בגרמניה‪ ,‬כארבעים ק"מ ממינכן‪ .‬בכל יום עבדנו‬
‫משבע בבוקר ועד ארבע אחרי הצהרים והלכנו שבעה ק"מ‬
‫לעבודה בכל כיוון‪ .‬אחרי שבועיים הבנתי שאם אמשיך ככה‬
‫זה יהיה הסוף שלי‪ .‬שמעתי על קבוצת ילדים שמנקים תפוחי‬
‫אדמה בלאגר והצלחתי להתגנב אליהם ולעבוד איתם‪.‬‬
‫הקאפו שם היה רוצח‪ ,‬אסיר שרצח את אשתו והיה מפחיד‬
‫מאוד‪ .‬לאחר כמה ימים בהם ניקיתי תפוחי אדמה חיפש‬
‫השף של המטבח‪ ,‬גרמני כבן שישים‪ ,‬מישהו שיודע להדליק‬
‫את האש בתנורים ואני התנדבתי‪ .‬הייתי צריך להגיע בשעה‬
‫שלוש לפנות בוקר ולהדליק את התנורים‪ ,‬קיבלתי בכל יום‬
‫מדים נקיים וישנתי בצריף נקי ונטול כינים ביחד עם כל‬
‫היהודים עובדי המטבח האחרים‪ .‬החבאתי חבר בתוך בור‬
‫הפחם ובמשך כמה שבועות דאגתי לו לתפוחי אדמה עד‬
‫שתפסו אותו‪ .‬אנשי האס אס הרביצו לו עם מקל של גרזן עד‬
‫שהמקל נשבר‪ ,‬אך למזלי הוא לא סיפר להם דבר‪.‬‬
‫באפריל הבנו שהמלחמה קרבה לסיום‪ .‬מינכן כבר הייתה הרוסה‪ .‬העלו את כולנו לרכבת עם‬
‫חלונות ללא גדרות תיל‪ .‬ארבעה ימים נסענו ברכבת הזו כשהיעד משתנה כל הזמן‪ .‬בסוף נעצרנו‬
‫בין שני הרים‪ ,‬שם חיברו אלינו קרונות נוספים בהם היו נשים מהעיירה שלנו‪ .‬מטוסי בנות הברית‬
‫כבר חגו מעלינו והגרמנים שהיו בקרון האחרון ירו לעברם‪ .‬המטוסים הפציצו את הקרון הזה‬
‫ואת הקטר‪ ,‬ואחר כך התחילו לירות גם על הקרונות האחרים‪ .‬נדחפתי דרך החלון אל גג הקרון‪,‬‬
‫הורדתי את החולצה שלי והתחלתי לנופף בה כדי לסמן לטייסים שלא יתקפו אותנו‪ .‬היו שם‬
‫ארבעה או חמישה מטוסים ואחרי שהבחינו בי הם עשו כמה סיבובים באוויר‪ ,‬כאילו אמרו לנו‪:‬‬
‫סליחה‪ ,‬טעינו‪ .‬הגרמנים שנשארו בחיים ברחו‪ .‬פתחתי את הדלתות של כל הקרונות ומכל מקום‬
‫נשפך דם‪ .‬לפתע צעקה לי בת דודה שלי שגם היתה שם‪ .‬אחותה מוגדי נהרגה מאש המטוסים‪.‬‬
‫שעה אחר כך הופיעו ג'יפים אמריקאים ולקחו אותנו למחנה שם קיבלו הפצועים טיפול ושם גם‬
‫קיבלנו אוכל‪ .‬אחרי שבועיים נסעתי הביתה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1949‬עליתי עם הבריגאדה הצ‘כית לארץ ישראל והתחתנתי עם רבקה‪.‬‬
‫הייתי בת ארבע עשרה כשהגיעו אלינו הנאצים‪ .‬כנערה אני זוכרת חיים טובים‪ ,‬אבל ידענו‬
‫שמשהו רע מאוד עומד לקרות וברביעי באפריל ‪ ,‘44‬כשציוו עלינו לענוד טלאי צהוב זה כבר‬
‫היה ברור למדי‪ .‬עוד לפני שנלקחנו לגטו לקחו את אבא לעבודה למשך שנה בערך‪ .‬הוא חזר‬
‫חולה מאוד וזמן קצר אחר כך הוא נלקח לצבא ביחד עם אחי בן השמונה עשרה‪.‬‬
‫יום אחד לקחו את אימא למשטרה והיכו אותה‪ .‬אחיה של אימא שנעצר גם הוא שלח פתק‬
‫וביקש לתת לשוטרים זהב וכסף כדי לשחרר אותה‪ .‬הם חשדו שיש לנו זהב‪ ,‬אך לא היה‪ .‬אמא‬
‫חזרה לבסוף הביתה‪ ,‬הם החזירו אותה במריצה כי אחרי המכות היא כבר לא היתה יכולה ללכת‬
‫בכוחות עצמה‪ .‬עברנו לגטו‪ ,‬שהיה בית הכנסת של הכפר‪ ,‬ואחרי שבוע שיחררו את הדוד שלי‬
‫מהמשטרה‪ .‬הוא חזר על קביים וככה נלקחנו לאושוויץ‪ .‬הדרך הייתה נוראית‪ ,‬כל חצי שעה‬
‫התעלפתי וקירבו אותי אל החלון כדי שאוכל לנשום אוויר צח‪ .‬מאושוויץ העלו אותנו למשאיות‬
‫לבירקנאו וכשהגענו העבירו אותנו לבלוק של הילדים‪ ,‬את אחותי ואותי ביחד‪ .‬עשיתי שם‬
‫הרבה בעיות לאחותי והתעלפתי בצלאפל )מסדר( כל הזמן‪ .‬אבל אחותי הצליחה להתחבב על‬
‫האחראית שלנו שנתנה לי מים או סוכר לפני כל מסדר‪ ,‬ולפעמים אפילו הרשתה לי לשבת ורק‬
‫נתנה לי סימן מתי לעמוד כשמנגלה היה בא לספור אותנו‪ ,‬כמנהגו מדי יום‪.‬‬
‫לנקה פלשמן‪ ,‬אשתו של דודי הגיעה ללאגר שלנו אחרי חודשיים‪ .‬היא נהגה לבשל לאנשי האס‬
‫ונתנו גם‬
‫אס וכל יום הייתה מביאה אוכל גם בשבילנו‪ .‬אכלנו במהירות כדי שלא יגלו אותנו ַ‬
‫לאחראית שלנו לאכול‪ ,‬כך המשיכה הפרוטקציה‪ .‬היינו שם שמונה בנות מהעיירה‪.‬‬
‫כששמענו שעומדים לפנות את הלאגר שלנו החליטה לנקה שזה לא סימן טוב ושאסור לנו‬
‫להישאר יותר בבלוק של הילדים‪ .‬למחרת הסתתרנו מאחורי עגלת איסוף הזבל וברחנו לבלוק‬
‫אחר‪ .‬לא יכולנו לדעת מה טוב ומה רע עבורינו‪ ,‬אבל אחרי כמה ימים גילינו שחיסלו את בלוק‬
‫הילדים‪.‬‬
‫בבלוק החדש פגשנו שתי חברות של ההורים שלנו‪ ,‬שהיו שם ביחד עם בנותיהן‪ .‬בנובמבר לקחו‬
‫את כולנו לקורצ‘בק‪ ,‬על יד ברסלוב‪ .‬אחותי מונתה לבשל לאס אס במחנה ואני הלכתי עם‬
‫שאר הנשים לעבודה‪ .‬היה שם שומר צרפתי שריחם עלי ויום אחד זרק לי מעט לחם‪ ,‬אך הנשים‬
‫שהיו איתי מיד קפצו על זה ולא הצלחתי להשיג אפילו פירור‪ .‬אני זוכרת שהוא סימן לי שהוא‬
‫מצטער שזה לא הצליח לו‪ .‬אחותי דאגה לנו לאוכל‪ ,‬לנו ולחברות של אימי‪ ,‬אבל אחרי חודש‬
‫חליתי נורא‪ ,‬היה לי חום וזיהום קשה‪ .‬החולים שנלקחו פעם בשבוע לא חזרו מעולם‪ ,‬ואחותי‬
‫פנתה לאריקה‪ ,‬האס אסית שהיא בישלה עבורה‪ ,‬וסיפרה לה שאני חולה‪ .‬אריקה נתנה פקודה‬
‫להחזיר אותי לבלוק שלי‪ ,‬ללינה‪ ,‬וככה עזבו אותי בשקט תקופת מה‪ .‬עבדתי מעט‪ .‬חתכתי את‬
‫הלחם שחולק ליהודים‪.‬‬
‫בדצמבר העבירו אותנו למחנה גרוס רוזן‪ ,‬שם שהינו שבועיים‪ .‬אני זוכרת שראיתי שם ברז‬
‫וסבון‪ ,‬וכשרצתי לשם לקחת את הסבון תפס לי מישהו את היד וכמעט שבר לי אותה‪ .‬אחותי‬
‫הצילה אותי ממנו‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫משם הועברנו לברגן בלזן‪ ,‬וזה היה הכי גרוע שאפשר כי לא עבדנו‪ ,‬לא זזנו‪ ,‬רק ישבנו בלאגרים‬
‫כל היום בלי אוכל ושתייה‪ .‬וכמובן שאחותי סיכנה את חייה שוב והצליחה לגנוב בשבילנו משהו‬
‫לאכול‪ .‬חליתי בטיפוס‪ .‬רציתי לאכול רק לחם קלוי אבל אפשרות כזו לא היתה קיימת בכלל‪,‬‬
‫יכולתי רק לחלום על זה‪ .‬היו לנו מכרים ואחותי התגנבה אליהם וחזרה איכשהו עם לחם קלוי‪.‬‬
‫שמחתי‪ ,‬אבל לא יכולתי לאכול את זה‪ .‬פגשנו שם גם את הדוד שלי‪ .‬שאלנו אותו על אמא והוא‬
‫אמר‪ :‬אמא במקום טוב‪ ,‬אל תדאגו‪ ,‬היא במקום טוב‪ .‬אנחנו חושבות שהוא עבד בקרמטוריום‪.‬‬
‫הוא היה בא לבקר אותנו פעם בשבוע ואחרי חודשיים הוא נעלם ויותר לא ראינו אותו‪.‬‬
‫האנגלים שחררו אותנו ואחרי שבועיים שלושה הלכנו הביתה‪ .‬היינו חולות מאוד‪ .‬בכפר מצאנו‬
‫את דודתי שדאגה לנו‪ .‬היא ומשפחתה היו פרטיזנים ועל כן שרדו‪ .‬כעבור זמן מה חזר גם אחי‪,‬‬
‫חולה מאוד‪ .‬הבית שלנו נתפס בידי גוי שבתחילה סירב להתפנות ולהחזירו לנו‪ ,‬אבל בסוף הוא‬
‫עזב‪ .‬אחותי יצאה לעבוד ואני ישבתי בבית וסרגתי‪ .‬זה הכניס לנו מעט כסף‪ .‬שרדתי את הזוועות‬
‫האלה בזכות אחותי‪ .‬היא הצילה אותי‪.‬‬
‫את בעלי יוסף היכרתי עוד בילדותי‪ .‬הוא היה טיפוס של ’ביזנס מן‘‪ .‬הוא רצה להתחתן עם חברה‬
‫מאוד טובה שלי‪ ,‬ופעם כשישבנו אצלה עם עוד כמה חברים עד שעה מאוחרת‪ ,‬הוא התנדב‬
‫ללוות אותי הביתה‪ ,‬בחושך‪ .‬בדרך הוא סיפר לי שהוא רוצה להתחתן איתה ושהוא חושש שהיא‬
‫לא תסכים‪ .‬בינתיים היא התחתנה עם מישהו אחר‪ ,‬אני נרשמתי להגנה ואחר כך נרשם גם הוא‪,‬‬
‫ובסוף הוא החליט שהוא רוצה להתחתן איתי‪ .‬ב‪ ‘49-‬הוא עלה לישראל‪ ,‬חודש ַא ֲח ַרי‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫ירמיהו פרקש‬
‫קלמן בן אמנון‬
‫שנת לידה‪ 1927 :‬מקום לידה‪ :‬ברטיסלבה‪ ,‬סלובקיה הורים‪ :‬פני ויהושע פרקש‪ ,‬מתו במהלך המלחמה‪ ,‬מקום פטירתם אינו ידוע אחים‪ :‬אחד עשר‪ ,‬רק ירמיהו ואח נוסף שרדו‬
‫אישה‪ :‬דליה צאצאים‪ :‬ציפורה‪ ,‬רינה‪ ,‬יוסי ודוד נכדים‪ :‬נועה‪ ,‬כרמלה‪ ,‬רימונה‪ ,‬גלעד‪ ,‬אורן‪ ,‬גולן‪ ,‬נופר‪ ,‬רחל ומשה‬
‫שנת לידה‪ 1929 :‬מקום לידה‪ :‬אושק‪ ,‬פולין הורים‪ :‬ישראל ובלהה )בלה( אחים‪ :‬שמונה אחים ואחיות אשה‪ :‬שרה‬
‫צאצאים‪ :‬ישראל‪ ,‬רחל וחיים נכדים‪ :‬מיטל‪ ,‬ניב‪ ,‬רינת‪ ,‬יותם‪ ,‬כפיר‪ ,‬מילי‪ ,‬בלהה‪ ,‬מאיר‪ ,‬אליהו‪ ,‬בן ציון‪ ,‬שלומי ויעקב נינים‪ :‬אליאן‪ ,‬הילי‪ ,‬זוהר וג‘ואי‬
‫כשהבנתי שהגרמנים עומדים להגיע וכי המצב הולך להחמיר‪ ,‬ברחתי‪ .‬הסתובבתי בהרבה‬
‫מקומות‪ .‬כשהייתי רואה אוכל חם בחנות עופות או באיזה מקום הייתי פורץ אליו‪ ,‬וככה‬
‫הסתדרתי‪ .‬אחרי תקופה מסוימת הגעתי אל אשה גויה שהיתה המשרתת בבית הספר בו למדתי‪,‬‬
‫והיא החביאה אותי ביחד עם עוד כמה אנשים‪ .‬בעלה עבד במאפיה והיה נוהג להביא משם לחם‬
‫הביתה‪ ,‬ולאט לאט הבינו שהוא לוקח יותר מדי והתחילו לעקוב אחריו‪ .‬יום אחד הגיעו הגרמנים‬
‫ונכנסו לבית‪ .‬הם ערכו חיפוש וציוו עליו להזיז את הרעפים שהסתירו את מקום המסתור שלנו‪.‬‬
‫שם גילו אותנו‪ ,‬שבעה או שמונה יהודים‪.‬‬
‫מיד לקחו אותנו לגסטאפו לחקירה‪ ,‬משם במשאית למחנה סערדאהעל ומשם ברכבות‪ .‬עד‬
‫היום אני נזכר ברעש המנעולים‪ .‬בכיתי אז נורא‪ .‬בסביבות חמש או שש אחר הצהרים החלטתי‬
‫שאני לא הולך למות במלחמה הזאת‪ .‬הבנתי שהרכבת הזו תיקח את כולנו למוות וידעתי במאת‬
‫האחוזים שזה הסוף עבור היהודים‪ .‬פניתי לאנשים בקרון‬
‫וביקשתי שיעלו אותי אל החלון וישליכו אותי משם החוצה‪.‬‬
‫נזרקתי מחלון הרכבת הנוסעת‪ ,‬נפלתי בצמוד לפסים‬
‫והתעלפתי‪ .‬כשקמתי ראיתי לצידי את גופת הבחור שקפץ‬
‫אחרי‪ .‬הוא נחת על גרם מדרגות ונחתך לשניים‪ .‬עוד לא‬
‫הספקתי להבין מה קורה וכבר תפסו אותי שני שוטרים‪ ,‬הכו‬
‫אותי והכניסו אותי לכלא‪ .‬הייתי שם כמעט שלושה חודשים‪.‬‬
‫היה שם אוכל מצוין והרגשתי שם טוב‪ .‬אחר כך נלקחתי‬
‫לבודפשט לכלא טורנסהז‪ ,‬גם שם האוכל היה מצוין‪.‬‬
‫שוחררתי בטרזינשטט‪ ,‬הרוסים הצילו אותנו‪ .‬יום לפני כן‬
‫הכינו הגרמנים את מכונת הירייה כדי לגמור אותנו‪ ,‬אבל‬
‫כששמעו את הרוסים מתקרבים הם ברחו‪ .‬באותו הרגע‬
‫היינו חופשיים וזו הייתה שמחה שאין דומה לה‪.‬‬
‫חזרתי הביתה אבל לא היה בית‪ ,‬הכל היה הרוס‪ .‬המשרתת‬
‫שהחביאה אותי במהלך המלחמה האכילה אותי במשך‬
‫כמה ימים‪ ,‬אחר כך ישנתי בבתים הרוסים‪ ,‬בחורבות‪.‬‬
‫יום אחד ניגש אלי מישהו ושאל אם אני אח של ארנו‬
‫ואחרי כמה רגעים הופיע אחי‪ ,‬שהיה רזה מאוד וחולה‪.‬‬
‫הכנסתי אותו לבית החולים שם שהה כחודשיים‪ .‬בינתיים‬
‫קיבלתי אוכל בבית מחסה וכשאחי השתחרר נתנו לנו‬
‫ֵמﬠֵ ין דירה במחנה פתוח עם אוכל‪ .‬אחי הודיע לי שאני‬
‫נוסע לפלשתינה‪ ,‬ואחרי מספר ימים‬
‫הוא חיבר אותי לקבוצה שנסעה לווינה‪.‬‬
‫הוא נשאר שם ואני יצאתי והלכתי עם‬
‫הקבוצה ברגל מווינה עד לאיטליה‪,‬‬
‫שם היינו שלושה חודשים בבית עזוב‪.‬‬
‫אח“כ יצאנו כ‪ 1,200-‬איש עם סירות‬
‫גומי לאוניה והפלגנו לפלשתינה‪.‬‬
‫כשהתקרבנו‪ ,‬עלו האנגלים לאונייה‬
‫ועשו חיפוש ואז החביאו את כולנו בבטן‬
‫האוניה‪ ,‬אבל כשהאנגלים ירדו החלה‬
‫האניה לטבוע והורו לכל מי שיודע‬
‫לשחות להציל את עצמו‪ .‬קפצתי למים‬
‫ושחיתי עד לחופי פלשתינה‪ ,‬שם חיכו‬
‫לנו אוטובוסים שלקחו אותנו לגדרה‪.‬‬
‫עבדתי אצל בן דוד שלי בפרדס‪ ,‬ולאחר‬
‫מכן בפרדס שהיה ביד אליהו בתל‬
‫אביב‪ .‬נלחמתי במלחמות ישראל ואפילו‬
‫הייתי נהג הקומנדקר של אריאל שרון‪.‬‬
‫את אשתי פגשתי בחנות פרחים בגבעת‬
‫השלושה‪ .‬אחרי שנה התחתנו‪ .‬אחי נסע‬
‫לאמריקה והוא חי היום בשיקגו‪.‬‬
‫למדתי בבי“ס פולני חילוני‪ .‬היינו ארבעה יהודים בכיתה ולא זכור לי אירוע אנטישמי‪ .‬בנוסף‬
‫ל’ח ֶידר‘ ואחרי הלימודים הסתובבנו ושיחקנו במשחקי רחוב‪ .‬ב‪‘39-‬‬
‫ללימודי החול הלכתי ֵ‬
‫הורגש שינוי והתחילו לדבר בבית על כיבוש גרמני ועל הצורך לעזוב לכפר‪ .‬המבוגרים האזינו‬
‫בדריכות לתחנת הרדיו הפולני‪ .‬ביום שישי עוד הייתה העיר קיימת‪,‬‬
‫ולמחרת נשרף הכל‪ .‬לאבא היו קשרים עם ’פולקס דויטשע‘ )מקומיים‬
‫עם שורשים גרמניים(‪ ,‬ומישהו הזמין אותו לכפר מיד עם פרוץ המלחמה‪.‬‬
‫הוא היה איש טוב ושיכן אותנו בביתו שבמכיילוב‪ ,‬אבל אחר כך החלו‬
‫התארגנויות בכפר והתבקשנו לעזוב‪.‬‬
‫יצאנו לקרוב משפחה יהודי ובדרך עברנו על יד אושק הבוערת‪ .‬המשכנו‬
‫לסטשוב‪ ,‬מרחק של כ‪ 20-‬ק“מ משם‪ .‬בסוף ‪ ‘41‬הוקם שם גטו יהודי‬
‫וכשהגענו לשם ב‪ ‘42-‬כבר היו אלה חיים אחרים לגמרי‪ .‬הייתה‬
‫תחושת מחנק ואי אפשר להיכנס ולצאת‪ .‬היה עלינו לענוד סרט עם מגן דוד על הזרוע אבל את‬
‫שלי השארתי בכיס ומעולם לא השתמשתי בו‪ .‬היה שם מחנה עבודה ובו הועסקו כ‪ 250-‬יהודים‬
‫בסלילת כבישים‪ .‬הייתי ילד ונשלחתי לעבוד אצל מפקד המקום הגרמני‪ ,‬חטבתי עצים לגזירי‬
‫עץ ששמשו חומר בעירה לתנור החימום שלו‪ ,‬וכך לא גורשתי לטרבלינקה‪ .‬לפני הגירוש הלך‬
‫אבא לבית הכנסת‪ ,‬שם הורה הרב לא להתנגד לגרמנים‪ ,‬שהודיעו ליהודים שהם עוברים למחנה‬
‫עבודה‪ .‬התנועה הציונית‪ ,‬השומר הצעיר והבונד שעליהם נמנו הצעירים קראו להתנגדות‪ ,‬חלק‬
‫ברחו ליערות‪ ,‬אבל מאלה ומאלה כמעט שלא נותר איש‪.‬‬
‫במחנה סקרז‘סקו חליתי בטיפוס‪ ,‬היה לי חום גבוה ואושפזתי בבית חולים‪ .‬בכל יום הוציאו‬
‫משם אנשים בטנדר סגור ששימש כתא גזים‪ ,‬הם נחנקו בתוכו ונזרקו בשדה פתוח‪ .‬הקברנים‬
‫היו יהודים אשר בערבו של יום ההריגה נורו אחרי שסיימו את תפקידם‪ ,‬כדי שלא תישאר עדוּת‬
‫למעשים הנוראים‪ .‬חברים עזרו לי לצאת מהמיטה וגררו אותי לעבודה‪ ,‬שם הוטל עלי להטיל גזרי‬
‫פחם לתנור גדול‪ .‬זה היה בדצמבר‪ ,‬כך התחממתי וניצלתי מהשמדה בגאז‪.‬‬
‫במטבח היו הגרמנים מכינים מזון לבעלי החיים מעצמות שנשאר בהם מעט בשר ומח עצם‪ ,‬אבל‬
‫לנו אסור היה לגשת לשם ועל המקום שמר כלב זאב‪ .‬יום אחד הלכתי לשם‪ ,‬זה היה בתוך היער‬
‫והכלב לא נתן להתקרב‪ .‬התחלתי להתיידד איתו‪ .‬כל יום גנבתי קצת עצמות ונתתי גם לכלב‪,‬‬
‫ישבתי שם ואכלנו ביחד‪ .‬יום אחד ראה אותי אחד הגרמנים והחל לצעוק וכשברחתי הוא שחרר‬
‫את הכלב שרץ אלי מיד‪ .‬אחזתי בקולר שלו והובלתי אותו איתי אל היער וכשעבר זמן שחררתי‬
‫אותו ואמרתי לו לחזור‪ .‬הוא לא התנפל ולא נבח עלי‪ .‬הוא רץ איתי ביחד‪ .‬ברחתי משם‪.‬‬
‫במחנה ’שליבן‘ נשלחתי לעבוד עם גרמניה מהאס אס במפעל להכנת פצצות בשם האסק‪.‬‬
‫כשראתה אותי קראה לקאפו ואמרה לו שאני צריך להגיע לעבוד בבגדים נקיים ובלי כינים‬
‫ומאז הוא הקפיד להחליף לי בגדים מדי יום בתום העבודה‪ .‬היה שם מסוע על גבי שולחן‪ ,‬עליו‬
‫היה ארגז ובתוכו הנחנו את הפצצות‪ ,‬אני הייתי סוגר אותו בתיל והגרמניה היתה חותמת אותו‬
‫‪21‬‬
‫ומשם היו שולחים את הארגזים ברכבות משא‪ .‬עבדנו בלילות ובסביבות ‪ 12‬בכל לילה היא‬
‫היתה נותנת לי סנדוויץ‘ ומשחררת אותי למנוחה עד הבוקר‪ .‬היא דאגה שאקבל אוכל טוב‪.‬‬
‫הייתי ילד וניהלנו שיחות‪ ,‬אני סיפרתי לה על התנהגות בני עמה והיא סירבה להאמין שהם‬
‫רוצחים‪ .‬בינואר ‪ ‘43‬הופצץ המפעל והיא נעלמה מחיי‪ .‬בהפצצה נפצע‬
‫חברי אביגדור ואני הצלתי אותו ועזרתי לו לברוח‪ .‬הגענו לכפר גרמני‪.‬‬
‫ראינו אור מרחוק והתקרבנו‪ ,‬וגרמני קצר קומה יצא עם רובה בידו‪ .‬הוא‬
‫שאל למעשינו ואני הצבעתי לכיוון המפעל הבוער ואמרתי לו‪ :‬ניצלנו‪.‬‬
‫אשתו הביאה חלב ולחם אבל הודיעה שלא נוכל להישאר‪ .‬יצאנו לכביש‬
‫הקרוב‪ ,‬משם כבר נלקח אביגדור לבית החולים ואני חזרתי למחנה‪.‬‬
‫זו הייתה השנה הקשה ביותר עבורי‪ .‬אחרי ההפצצה הוטל עלינו לנקות‬
‫את פסי הרכבת‪ .‬על כל עובד הופקד שומר מה‘היטלר יוגנד‘ והעבודה‬
‫התנהלה תחת טרור של צעקות ומכות‪ .‬כמעט שלא קיבלנו מזון מלבד מרק דלוח או מים‬
‫שחורים בבוקר מדי פעם‪ .‬הכר למראשותיי היה שק מלט‪ .‬לא הצלחתי לנעול את נעלי העץ‬
‫שלי‪ ,‬תחת זאת קשרתי לרגלי נייר אריזה של שק מלט או שהתהלכתי יחף‪ .‬מלאכת השיקום של‬
‫המפעל ארכה כשלושה חודשים‪.‬‬
‫בנות הברית התקרבו ונשלחנו לטרזינשטט‪ ,‬מרחק של שבועיים נסיעה‪ .‬בכל קרון היו שני שומרים‬
‫גרמנים‪ .‬לא קבלנו אוכל או מים במהלך הנסיעה והאנשים התנפחו מרעב‪ .‬רגלי צבו‪ .‬חלק‬
‫מאיתנו לא שרד‪ .‬עד בואנו לטרזינשטט פונו משם אנשים בסלקציות לתאי הגאזים באושוויץ‪,‬‬
‫אבל כשהגענו פולין כבר שוחררה ואושוויץ לא היה קיים עוד וכך שימש המקום כגטו‪ .‬היו‬
‫במחנה יהודים גרמנים ויהודים מנישואי תערובת שקבלו חבילות מזון מקרובי משפחתם‪ .‬הם‬
‫קבלו אותנו בסבר פנים יפות‪ ,‬האכילו ורחצו אותנו ושלחו את החולים לטיפול בבית החולים‪.‬‬
‫במאי ‪ ‘45‬הגיע הצבא הרוסי ושחרר אותנו‪ .‬במחנה סקרז‘סקו היה לי חבר בשם גבריאל זינגר‪,‬‬
‫שהצליח לברוח ולחצות את הקווים לרוסיה‪ .‬ביום השחרור ראית המון רב של אנשים סביב חייל‬
‫רוסי וכשהתקרבתי ראיתי את גבריאל‪ ,‬שהיה מבין משחררי המחנה‪ .‬התחבקנו‪ .‬לא נשארתי לבד‬
‫בעת השחרור‪ ,‬היו איתי כעשרים איש מבני עירי‪ ,‬מתוכם היינו ארבעה חברים‪ .‬רציתי הביתה‪.‬‬
‫כשחזרנו היתה התארגנות נגד היהודים השבים ונרצח יהודי‪ .‬בעת הבריחה משם מסרו היהודים‬
‫ילדים קטנים למקומיים שהסכימו לגדל אותם‪ ,‬ובסוף המלחמה הם חזרו לחפש את ילדיהם‪.‬‬
‫תחילה סרבו הפולנים להחזיר את הילדים‪ ,‬אך לבסוף התרצו תמורת כסף‪ .‬השמועה שהפיצו‬
‫היתה שיהודים חוטפים ילדים כדי להשתמש בדמם בשביל מצות לפסח‪ ,‬ובעיר המחוז קלץ נערך‬
‫פוגרום‪ .‬המהומות הסתיימו כאשר המשטרה הפולנית הביאה כפרי שהחזיר ילדה להוריה‪ ,‬ואחר‬
‫כך עבר ברכב והודיע בכרוז שהילדה הוחזרה להוריה מרצון‪.‬‬
‫בדצמבר ‪ ‘46‬עליתי לארץ במסגרת עליה ב‘ באוניה ’יגור‘ שגורשה לקפריסין‪ .‬בארץ התגייסתי‬
‫להגנה ולפלמ“ח‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫ורה מרקברייט‬
‫מלכה ז‘אן‬
‫שנת לידה‪ 1932 :‬מקום לידה‪ :‬מיקולש‪ ,‬סלובקיה שם נעורים‪ :‬ורה פולק הורים‪ :‬ולריה ואברהם אחים‪ :‬ראובן )רודי( ואורי )פאול(‬
‫בעל‪ :‬משה צאצאים‪ :‬איתן ודני נכדים‪ :‬הדס‪ ,‬איילת‪ ,‬תמי‪ ,‬איתי‪ ,‬אורן‪ ,‬דוד ויעל‬
‫שנת לידה‪ 1935 :‬מקום לידה‪ :‬רודוס‪ ,‬יוון שם נעורים‪ :‬מלכה זוובי הורים‪ :‬ליאון זוובי ומתילדה לבית בנבניסטי אחים‪ :‬חיה‪ ,‬עמליה‪ ,‬שבתאי‪ ,‬ניסים וכוכבה‬
‫בעל‪ :‬יהושע צאצאים‪ :‬אידה‪ ,‬מתי‪ ,‬פליקס וליאורה נכדים‪ :‬רויטל‪ ,‬הילה‪ ,‬נועה‪ ,‬ניר‪ ,‬נועם‪ ,‬נאור‪ ,‬נדב‪ ,‬ספיר‪ ,‬ברק‪ ,‬יובל‪ ,‬עידן‪ ,‬אופיר וליאם נינים‪ :‬ליר‬
‫ילדותי הייתה טובה‪ ,‬גדלנו בבית יפה‪ ,‬הייתה לנו אומנת גרמניה ולמדתי בבי“ס יהודי‪ ,‬שחקנו‬
‫טניס ועשינו סקי‪ .‬במלחמה נגמר הכל‪ .‬למדתי בכתה א‘ או ב‘ והרגשנו שמשהו לא בסדר‪ .‬לא‬
‫למדנו דבר‪ ,‬המורה עסק ברישומים ובהוצאת ניירת רשמית‪ .‬עם פרוץ המלחמה העביר אבא את‬
‫החנות לידי חבר טוב ששמר‬
‫על היהודים‪ .‬כשהגיעו הגרמנים‬
‫באוגוסט ‪ ‘44‬ברחנו לבונקרים‬
‫בהרים‪ .‬האוכלוסייה המקומית‬
‫הייתה פאן‪-‬סלבית ולא אהבה‬
‫את הגרמנים‪ .‬היה לנו מזל‪.‬‬
‫המשטרה המקומית היתה‬
‫נוהגת להזהיר את היהודים‬
‫שהיו מבוקשים‪ ,‬כדי שיספיקו‬
‫להימלט אל אזורי מסתור‪ .‬היינו‬
‫מקבלים אספקת מזון שוטפת‬
‫משפחת פולק לפני המלחמה‪ ,‬ורה רביעית מימין‬
‫ממנהל החווה היהודי של‬
‫הגראף אסטרהזי‪ ,‬שהתנגד לגירוש היהודים‪ .‬אך עם תחילת עונת השלגים נאלצו האנשים לצאת‬
‫ממקומות המסתור ולחפש אוכל בכפרים‪ ,‬ואז תפשו את אבא‪ .‬הוא נשלח לסקסנהאוזן‪ .‬זמן מה‬
‫לאחר מכן התחילו להרוג יהודים‪.‬‬
‫עוד כשהיה אבא במעצר בעיר שלחה אותי אימא להביא לו לבנים להחלפה ולקחת כסף‬
‫מהחנות‪ .‬אבא גירש אותי בחזרה והשומרים הסלובקים שהכירו אותי לא פגעו בי‪ .‬הייתי אז רק‬
‫בת ‪ ,12‬וחזרתי אל הכפר ברגל‪ ,‬מהלך של שעתיים‪ .‬אח“כ שלחה אותי אמא אל קרובים‪ ,‬שם גם‬
‫שהה אחי הבכור ושם נשארתי עד סוף המלחמה‪ .‬אמא חזרה לחווה בהרים‪ ,‬בכפר על יד זבולן‬
‫ואנחנו נשלחנו אל משפחת גויים לתקופה קצרה‪.‬‬
‫אני זוכרת שמאוד אהבתי את ההרים ובעיקר אהבתי לאסוף אוכמניות‪ .‬יום אחד הגיע אחי‬
‫הצעיר ובקש שנחזור‪ .‬היה פברואר וירד שלג‪ ,‬ואנו חזרנו בחושך דרך השדות‪ .‬היום‪ ,‬כשאני‬
‫באזוֹר חוזרים אלי שוב המראות ומלווים אותי‪ .‬כשחזרנו אז‪ ,‬רצה אחי לשבת‬
‫רוכבת על אופניים ַ‬
‫ולנוח‪ ,‬אך אני לא אפשרתי לו כי ידעתי שאם הוא ישב הוא ימות‪ .‬החזית התקרבה ומצאנו את‬
‫עצמנו בתווך‪ ,‬בין הרוסים לגרמנים‪ .‬הרוסים הציעו לנו להתפנות לצד הרוסי‪ .‬לא ידענו מה קורה‬
‫עם אמא עד שהגיע בן דוד שלנו שסיפר שהיא בכפר ושהיא בסדר‪ .‬הוא סיפר שהעיר נפתחה‬
‫לחזרת תושבים והציע שנחזור הביתה‪ .‬בדרך אסף אותנו רוסי והביא אותנו לישוב המרוחק ‪30‬‬
‫ק“מ ממקום מגורנו וכך עשינו חלק מהדרך בעגלה ועד הערב היינו בבית‪ .‬כשעזבתי את אימא‬
‫שערותיה היו שחורות וכשחזרתי הן הלבינו‪.‬‬
‫חזרתי ללמוד בגימנסיה וזה היה קשה עבורי מאחר שאימא הייתה עסוקה בחנות ונאלצתי‬
‫להסתדר בעצמי‪.‬‬
‫אני נזכרת שבזמן המלחמה נתנה לי אמא מרק פעם‪ ,‬ואני‬
‫סירבתי לאכול‪ .‬אבי התרגז וסטר לי‪ ,‬ושאל אותי אם אני‬
‫יודעת כמה ילדים יהודים היו רוצים את המרק הזה‪ .‬מאז אני‬
‫מבשלת ואוכלת כל מרק‪ .‬אני זוכרת גם שכשברחנו מהערים‬
‫ב‪ ‘42-‬הגיעה אלינו משפחת ברלינר מברטיסלבה וכשהחלו‬
‫הטרנספורטים מסרה אם המשפחה לאבי את נושיקה‪ ,‬בתה בת‬
‫הארבע‪ .‬אבי מסר אותה אח“כ לקרובים ביערות‪ .‬ניפגשתי עם‬
‫נושיקה באקראי ב‪ ,‘91-‬כשחזרתי לבקר במקום הולדתי‪.‬‬
‫כשחזרתי הביתה למיקולש הלכתי לכיכר ואז החלו לצלצל‬
‫פעמוני הכנסייה‪ .‬זה היה ב‪ 5-‬במאי ‪ .‘45‬חשבתי לעצמי אז‪,‬‬
‫עכשיו יהיה טוב‪ .‬הייתי כבר בת ‪ 13‬ובאמת היה טוב במשך‬
‫שנתיים‪ .‬אבל ב‪ ‘47-‬התחלף השלטון‪ ,‬הגיעו הקומוניסטים והמצב החמיר‪ .‬ב‪ ‘49-‬עלינו ארצה‪.‬‬
‫אחי הגיע בסוף ‪ ‘48‬בעליית הנוער לכפר המכבי‪ .‬אני הצטרפתי להכשרה ועליתי דרך תנועת‬
‫גורדוניה‪ .‬הורי הגיעו באופן עצמאי‪.‬‬
‫ורה נישאה למשה ב‪.1954-‬‬
‫בית העסק של משפחת פולק במיקולש‪ ,‬סלובקיה‪ ,‬לפני המלחמה‬
‫זיכרונות הילדות שלי חולפים כמו תמונות בסרט‪ .‬היתה לי ילדות מאושרת‪ .‬גדלתי בבית אמיד‬
‫מאוד‪ ,‬אמא היתה קמה בבוקר לבושה בחלוק קטיפה‪ ,‬סבתא היתה מיילדת ידועה ברודוס וסבא‬
‫היה לבוש תמיד בחליפה מהודרת עם שעון גדול המשתלשל מכיסו‪ .‬רודוס זכורה לי כעיר נקייה‬
‫וצבועה בלבן‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1938‬החלו לנשב רוחות מלחמה‪ .‬מוסוליני‬
‫כרת ברית עם הנאצים והתוצאות לא איחרו להגיע‪.‬‬
‫בתקופתו של המושל מריו לאגו הקהילה היהודית פרחה‬
‫ושגשגה‪ ,‬אבל הוא הוחלף זה מכבר ע“י הפאשיסט דה‬
‫ווקי‪ ,‬ובעקבות חוקי הגזע אשר הוחלו על היהודים נאלצו‬
‫יהודים בעלי נתינות זרה לעזוב את רודוס‪ .‬כך מצא עצמו‬
‫אבי‪ ,‬בעל נתינות טורקית‪ ,‬נשוי ואב לארבעה ילדים‪,‬‬
‫עומד בפני גירוש מביתו‪ .‬כילדה בת ארבע לא הבנתי את‬
‫משמעות הגירוש‪ .‬אני זוכרת את כל המשפחה המורחבת‬
‫עוזרת באריזת החבילות לפני היציאה לדרך‪ ,‬ואת‬
‫התחושה שלי כאילו שאנחנו ערב נסיעה לבית הבראה‪.‬‬
‫גם המבוגרים לא תיארו לעצמם לקראת מה הולך‬
‫העולם ומה צופן העתיד‪ .‬בסוף ‪ 1939‬עלתה המשפחה‬
‫עם יהודים רבים אחרים על אוניה פורטוגזית בדרכה לחפש מקום מקלט‪ .‬במהלך המסע נדחו‬
‫בקשותינו לעגון באחד מנמלי אגן הים התיכון‪ ,‬אבל בסוף קיבלנו אישור לעגון בטנג‘יר‪.‬‬
‫בטנג‘יר החלו חיים אחרים לגמרי‪ .‬חיים של עוני ומחסור‪ ,‬מגורים בצפיפות ובדלות‪ .‬התחלתי‬
‫ללמוד בבי“ס אליאנס בחברת ילדי הקהילה היהודית הוותיקה‪ ,‬אשר חלקם היו אמידים‬
‫ומבוססים‪ .‬הפער בין ילדי הפליטים וילדי הקהילה הוותיקה היה גדול‪ .‬תחושת המחסור צרובה‬
‫בי עד היום‪ .‬מלבד זאת אני זוכרת אנטישמיות מצד האוכלוסייה הערבית ויותר מכל חקוק בי‬
‫זיכרון הפחד מהגרמנים‪ ,‬רעש צעדי המגפיים ורעש ההפצצות‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1944‬החלו להגיע ידיעות על עלייה לפלסטינה‪ ,‬ובבית פרץ ויכוח בין ההורים‪ :‬אמא‬
‫רצתה להגר לסיאטל בארה“ב שם התגוררה אחותה‪ ,‬ואילו אבא לא מוכן היה לשמוע על‬
‫שום מקום אחר פרט לארץ ישראל‪ .‬בינואר ‪ 1944‬יצאנו לדרך‪ ,‬לא לפני שנדרשנו לחתום על‬
‫מסמכים לפיהם לא יהיו לנו תביעות נגד חברת הספנות במידה ויתרחשו אירועים בלתי צפויים‬
‫בדרך‪ .‬עם התקרבות הספינה לחופי הארץ היא נתפסה ע“י האנגלים וכל העולים הועברו לבית‬
‫ליד‪ .‬אחרי כחודשיים עברנו לבית עולים ברח‘ העלייה בתל אביב‪.‬‬
‫החיים בארץ לא היו קלים‪ .‬אבא חלה ולא יכול היה לעבוד ואילו אמא נאלצה לצאת ולפרנס‬
‫את המשפחה‪ .‬היא היתה עובדת קשה מאוד‪ .‬כשהגעתי לגיל ארבע עשרה יצאתי כבר בעצמי‬
‫לעבוד ועזרתי בפרנסה‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫חלק גדול מבני המשפחה איבדו את חייהם במלחמה‪ :‬סבא‪ ,‬סבתא‪ ,‬דודים‪ ,‬דודות ובני דודים‬
‫רבים‪ .‬מלבד האובדן הקשה של בני המשפחה‪ ,‬אובדן הילדות הוא אבדן כבד מאוד‪ .‬המלחמה‬
‫קטעה את הכל‪ ,‬את הילדות‪ ,‬הנעורים ואת ההתבגרות הנורמאלית‪ .‬תחושת ההחמצה על כך‬
‫שלא התאפשר לי לסיים את לימודי גרמה לי במשך שנים רבות לבושה גדולה‪ .‬אפילו לא העזתי‬
‫לספר שלא סיימתי את ביה“ס היסודי‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1953‬נישאה מלכה ליהושע ז‘אן יליד מצרים‪ ,‬איתו בנתה בארץ משפחה לתפארת‪.‬‬
‫היא היתה עקרת בית‪ ,‬וכשגדלו הילדים נרתמה לפעילות התנדבותית‪ .‬בין השאר היא מתנדבת‬
‫באזוֹר ובביטוח הלאומי‪ ,‬ועם חיוך ושמחת חיים היא עוזרת לקשישים ערירים‬
‫במוקד לקשיש ַ‬
‫המרותקים למיטתם ומנסה להדביק אותם בשמחת החיים שלה‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫חיה ויסמן‬
‫אביש לרנר‬
‫שנת לידה‪ 1928 :‬מקום לידה‪ :‬סרוקי‪ ,‬מולדובה שם נעורים‪ :‬חיה ליברמן הורים‪ :‬נוטה וטובה בת‪-‬שבע בעל‪ :‬בוריס ז“ל‬
‫שנת לידה‪ 1925 :‬מקום לידה‪ :‬ז‘יטומרסקי‪ ,‬אוקראינה הורים‪ :‬ציפה ויענקל אחיות‪ :‬חווה ובלה אישה‪ :‬פניה‬
‫צאצאים‪ :‬לאוניד ואלכסנדר נכדים‪ :‬אליזבט ואסיה‬
‫מהחיים שלפני המלחמה אני זוכרת את סבא שלי שהיה אדם מאוד מעניין‪ ,‬יהודי מלומד עם זקן‬
‫לבן ובעל ידע על הרמב“ם‪ .‬משפחתינו גרה מול בית הכנסת‪ ,‬ובתור ילדה אהבתי מאוד להיות‬
‫שם‪ .‬הבית היה מסורתי‪ ,‬בשבת היינו עורכים את השולחן‪ ,‬הייתה מפה חגיגית והדלקנו נרות‪.‬‬
‫לפסח היו כלים מיוחדים אותם‬
‫העבירו מדור לדור ובפורים אפו‬
‫אזני המן‪ .‬הייתי בת יחידה‪ .‬אבא‬
‫היה איש עסקים שסחר בפרוות‪.‬‬
‫כשהיה צעיר שמע להמלצת‬
‫הס ָפּרוּת‪,‬‬
‫אימו ולמד את מקצוע ַ‬
‫ולימים התברר שההמלצה הועילה‬
‫והביאה לו פרנסה בזמן המלחמה‪.‬‬
‫הייתי בת שתיים עשרה כשהגיעה‬
‫המלחמה לאזור שלנו‪ .‬פחדנו‬
‫מהגרמנים ואספנו במהירות את‬
‫החפצים שלנו וברחנו לכפר קוסווצה‪ .‬רצינו לעבור לחוף אחר של נהר הדנייסטר אבל במעבורת‬
‫לא היו מספיק מקומות על מנת להעביר את כולנו‪ ,‬וכשבסוף לקחו אותנו נאלצנו להשאיר חלק‬
‫מהחפצים מאחורינו‪.‬‬
‫כשהגענו לחוף האחר של הנהר‬
‫איחרנו את הרכבת ונאלצנו לחזור‬
‫שוב לסרוקי‪ .‬כשהגיעו הנאצים‬
‫לשם הם הרגו אנשים ומי שהצליח‬
‫לברוח הסתתר בבית הכנסת‪.‬‬
‫אחרי יום‪-‬יומיים לקחו אותנו ליער‬
‫אלכסנדר צ‘לבון שם היינו במשך‬
‫מספר שבועות ואח“כ גורשנו לישוב‬
‫ורטיז‘ן‪ ,‬שם היה גטו של ‪ 25‬אלף‬
‫אנשים בערך‪ .‬בגטו היה רעב וחולי‬
‫חיה )ראשונה משמאל( בגיל חמש עשרה‪ ,‬בזמן המלחמה‬
‫ובכל יום היו מתים כ‪ 25-‬אנשים‬
‫שהיו נקברים ביחד‪ .‬ראש העיר היה מאחל שימותו יותר ויותר‪ .‬הייתה מגפת דיזנטריה ואנשים‬
‫היו ’מתים כמו זבובים‘‪ .‬גם אבא חלה אך נשאר בחיים ומאוחר יותר התחיל לעבוד במספרה‪.‬‬
‫תמיד הוא היה לוקח את כלי העבודה איתו‪.‬‬
‫חיינו כמה משפחות בדירה אחת‪ ,‬ולעיתים היינו חיים עשרים אנשים בחדר אחד בתנאים מאוד‬
‫קשים‪ .‬המשפחה שלנו התגוררה עם עוד משפחה נוספת בחדר‪ .‬היינו משיגים מצרכים וסבתא‬
‫של חברתי הייתה מבשלת לנו אוכל חם‪ .‬היה לנו אוכל והאוכל הזה הציל אותנו‪ .‬כילדה‪ ,‬הייתי‬
‫עוזרת בבית לסבתא של החברה‪ .‬פעם אחת רצו לקחת אותי לעבודה וברחתי‪ ,‬וקיבלתי מכות‪.‬‬
‫הייתי מוצאת ספרים וקוראת בהם‪ .‬הייתי קוראת שירי גטו על ילד שמוכר סיגריות כדי לא למות‬
‫מרעב‪ .‬לא היו לי בגדים ונעליים ולמדתי לסרוג נעליים מחוטי פשתן‪ .‬היינו מספר חודשים בגטו‬
‫ומשם גורשנו ברגל לאוקראינה‪ ,‬בזמן הגשמים‪ .‬היו אנשים שלא היו להם כוחות למסע וחלקם‬
‫נפלו בדרך ומתו‪ .‬כשהגענו לאוקראינה שהינו באזור ויניצקיה‪ ,‬בעיר ז‘זניק‪ .‬אני זוכרת שאבא‬
‫רצה למכור סבון באריזה מיוחדת‪ ,‬פנה לאדם שלא הכיר והלך איתו למקום לא ידוע‪ .‬דאגנו‬
‫מאוד‪ ,‬כי למשך זמן מה לא היה ברור היכן הוא‪ ,‬ורק אחר כך הוא חזר והייתה התרגשות מאוד‬
‫גדולה‪ .‬הוא הביא איתו סלים עמוסים במצרכים‪ ,‬כולל דבש ותפוחי אדמה מבושלים‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1944‬התחלנו לחזור ברגל לעיר הולדתי סרוקי‪ ,‬במולדובה‪ .‬היינו הולכים במשך כל היום‬
‫מהבוקר‪ ,‬ובלילה היינו נשארים ללון באיזשהו כפר‪ .‬ב‪ 14-‬באפריל ‪ 1944‬הגענו לעיר‪ .‬המלחמה‬
‫שם עדיין לא הסתיימה והיו הפצצות‪ ,‬ואבא חלה באולקוס ודימם‪ .‬ביתנו נהרס אבל היו הרבה‬
‫בתים פנויים ואנחנו נכנסנו לאחד מהם‪ .‬רצינו להגיע לישראל אבל זה היה קשה מאוד‪ .‬בשנת‬
‫‪ 1947‬עברנו לצ‘רנוביץ‘ באוקראינה‪ ,‬ובשנת ‪ 1950‬נישאתי לבוריס ז“ל‪ .‬במלחמה איבדתי את‬
‫כל הקרובים מצד אימי ואבי‪.‬‬
‫אבי נפטר בשנת ‪ 1976‬ובשנת ‪ 1978‬עלינו לארץ באופן עצמאי‪ .‬אימי נפטרה בשנת ‪,1984‬‬
‫בישראל‪ .‬בארץ עבדתי כמנהלת חשבונות במשך שנים רבות‪ ,‬עד לפרישתי‪ .‬במשך שנים טיפלתי‬
‫במסירות רבה בבעלי‪ ,‬כאשר היה שרוי במצב סיעודי בביתנו‪ .‬כיום אני אוהבת לקרוא ואני‬
‫מגדלת מספר חתולים שחיים בבית ביחד איתי‪ .‬לכל אחד מהם יש שם‪ ,‬אני מדברת איתם‬
‫ומטפלת בהם‪ ,‬דואגת לחיסונים ולביקורים אצל וטרינר בזמן‪ ,‬ולא מרגישה בדידות‪.‬‬
‫לבני הזוג חיה ובוריס ויסמן לא היו ילדים והיום חיה ערירית‪.‬‬
‫ַפניה לרנר התאלמנה מספר חודשים לפני הראיון שהוליד את העדוּת הזו‪ .‬היא ובעלה אביש ז“ל‬
‫היו ’בלוקדניקים‘‪ ,‬דהיינו האנשים שחיו תחת המצור בלנינגרד בזמן מלחמת העולם השניה‪ַ .‬פניה‬
‫הייתה אז בת שש‪ ,‬ואביש בן חמש עשרה‪ .‬המלחמה פרצה ביוני ‪ 1941‬ופינו אז מפעלים ומעט‬
‫אנשים‪ ,‬ורק במפעל אחד‪ ,‬מפעל ’קירוב‘‪,‬‬
‫נשארו לייצר טנקים‪ .‬בספטמבר התקרבו‬
‫הנאצים ללנינגרד‪ַ .‬פניה מספרת שהאנשים‬
‫היו רעבים‪ ,‬ללא כוחות‪ ,‬ורבים מהם מתו‪ .‬כל‬
‫מי שעדיין יכול היה לעמוד על רגליו המשיך‬
‫לעבוד והשתתף ביצור הטנקים במפעל‪ .‬אביש‬
‫זכר הרבה מהזמן ההוא‪ ,‬היא אומרת‪ .‬לעיתים‬
‫קרובות היה מספר על תקופת החיים שעבר‬
‫במצור‪ .‬הוא התגורר בלנינגרד עם הוריו‬
‫ושתי אחיותיו‪ .‬כנער עבר הכשרה צבאית‬
‫והשתתף בכיבוי פצצות תבערה‪ .‬שתי אחיותיו‬
‫למדו באוניברסיטה לפני המלחמה אבל עם‬
‫תחילת הקרבות התגייסו הסטודנטים לעבודות‬
‫ולחפירת שוחות‪.‬‬
‫ב‪ 8-‬בספטמבר כבשו הגרמנים את לנינגרד כולה מלבד החלק של אגם לדוגה‪ .‬מטרתם של‬
‫הגרמנים הייתה להכניע את תושבי העיר באמצעות הרעבתם‪ .‬הם היו מפציצים את מחסני‬
‫האספקה‪ ,‬ועכברושים נפוצו ברחובות העיר‪ .‬לפני שהוטל המצור‪ ,‬היו מקבלים התושבים מצרכי‬
‫מזון באמצעות כרטיסים‪ ,‬ובזמן המצור אנשים עובדים קיבלו ‪ 200‬גרם לחם ליום‪ .‬אי אפשר היה‬
‫להביא אספקה חדשה לעיר בגלל ההפצצות של הגרמנים‪.‬‬
‫הרעב היה נורא‪ .‬הי אנשים שאספו כל מיני צמחים ואכלו אותם‪ ,‬היו אף שבישלו חגורות עור‬
‫ואכלו את מה שיצא‪ ,‬היו אנשים שהגיעו למצב שאכלו אפילו חתולים וכלבים ואף נודעו מקרים‬
‫של מאכל בשר אדם‪ .‬אביש סיפר פעם על שכן שתקף את אחותו כי רצה להרוג אותה ולאכול‬
‫מבשרה‪ .‬הצעקות הצילו אותה אבל היא נאלצה לעזוב את דירתה‪ .‬אמו של אביש הייתה קטועת‬
‫רגל‪ .‬בזמן האזעקות לא הייתה מסוגלת לרדת למקלט‪ ,‬ואביש לא היה משאיר אותה לבד‪.‬‬
‫אנשים היו יוצאים לקבל מצרכים אך היו נופלים בדרך ומתים‪ .‬היו המון גופות‪ ,‬לא היו מים‪,‬‬
‫לא חשמל ולא ביוב‪ .‬החורף היה חמור‪ ,‬לא היתה הסקה‪ ,‬כי לא היו עצים להסקה‪ .‬היו הרבה‬
‫הפצצות‪ ,‬יריות‪ .‬הקור היה הופך את המים לקרח‪ ,‬אנשים היו שורפים רהיטים בתנורים כדי‬
‫להתחמם‪ .‬במכון לגידול צמחים היו דגנים‪ ,‬אבל האנשים שעבדו שם נמנעו לאכול מהם על אף‬
‫שהיו רעבים והתנפחו‪.‬‬
‫רק במרץ ‪ 1942‬נפתחה ’דרך החיים‘ בנחל לדוגה‪ .‬מי שהצליח לעבור לחוף האחר‪ ,‬נתנו לו‬
‫‪25‬‬
‫לאכול‪ .‬אנשים היו מתחילים לאכול בבת אחת‪ ,‬ובגלל שסבלו מרעב זמן רב גרמה להם האכילה‬
‫הפתאומית למוות‪ .‬באפריל ‪ 1942‬הגיע תורם של אביש ומשפחתו לעזוב‪ .‬הם לא הצליחו‬
‫לעבור כי כבר התחילו הפצצות‪ ,‬ורק לאחר חצי שנה פינו אותם לעיר אומסק‪ .‬כשהיה בן‬
‫שש עשרה התחיל אביש לעבוד במפעל צבאי ובעבודה התחיל‬
‫לקבל כרטיסי מזון‪ .‬אחותו התחילה לעבוד בבית חולים‪ .‬היה יבול‬
‫של תפוחי אדמה‪ .‬ההורים קיבלו גם הם כרטיסי מזון‪ ,‬לא כעובדים‬
‫אלא כ‘קרובים לצלחת‘‪ .‬המלחין דימיטרי שוסטקוביץ השלים את‬
‫הסמפוניה השביעית שלו‪’ ,‬לנינגרד‘‪ ,‬יצירה שהפכה לסמל לעמידה‬
‫האיתנה של הרוסים ולהתנגדות לגרמנים‪ .‬בחורף ההוא‪ ,‬היו מנגנים‬
‫את הסימפוניה בכפפות‪.‬‬
‫היו נסיונות לפרוץ את המצור אך הם כשלו‪ .‬במקום בשם ’נבסקי‬
‫פייאתצ‘וק‘ נהרגו הרבה אנשים‪ .‬המצור נפרץ סופית בתאריך‬
‫‪ ,27.1.1944‬אביש כבר היה בן שבע עשרה ורצה להתגייס לצבא‬
‫אבל לא גייסו אותו‪ .‬אחרי חצי שנה הוא חזר עם הוריו ללנינגרד‬
‫ועבד במפעל‪ .‬בשנת ‪ 1947‬סיים לימודים בבית ספר צבאי טכני‬
‫ונסע למוסקבה לעבוד במפעל צבאי‪ .‬הוא היה מסור מאוד לאימו‪.‬‬
‫ידוע שאמהות רוצות שהילדים שלהם יאכלו טוב‪ ,‬אומרת ַפניה‪ ,‬אבל‬
‫אצל אביש ואימו זה היה הפוך והוא היה דואג ומשגיח על אימו‪ ,‬שתאכל טוב‪ .‬הוא זכר את כל‬
‫התקופה של ימי המצור‪ ,‬דיבר עליה הרבה ואף חלם על המצור לעיתים קרובות‪ .‬הוא קיבל עיטור‬
‫על השתתפותו בהגנה על לנינגרד‪.‬‬
‫כשהגיע לישראל הוא היה בן ‪ ,65‬ועבד בניקיון‪ .‬אחר כך עבד כמטפל עד גיל ‪.72‬‬
‫‪26‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫בלה צבי‬
‫אדמונד דוד גוטמן‬
‫שנת לידה‪ 1920 :‬מקום לידה‪ :‬סלוניקי‪ ,‬יוון שם נעורים‪ :‬בלה קפון הורים‪ :‬נחמן )נחמה( ‪ -‬נפטר מאסטמה כשבלה היתה בת שנה; סול ‪ -‬נרצחה באושוויץ ב‪ ‘43-‬יחד עם‬
‫שלושה מאחיה של בלה אחים‪ :‬ויקטור‪ ,‬מאיר‪ ,‬לאון‪ ,‬שרה ומתידלה בעל‪ :‬מרדכי )מיו( צאצאים‪ :‬אריאלה וכוכבה נכדים‪ :‬הדס‪ ,‬שמוליק ודני נינים‪ :‬עידו‪ ,‬רועי ונועה‬
‫שנת לידה‪ 1920 :‬מקום לידה‪ :‬מרהאן‪ ,‬מחוז ברדיוב‪ ,‬צ‘כוסלובקיה הורים‪ :‬הרמן‪-‬צבי ואוגניה‪-‬שושנה‪ ,‬עלו לישראל ונפטרו בשנות השבעים אישה‪ :‬רחל‬
‫אחים‪ :‬טיבור )נרצח באושוויץ ב‪ ,(‘42-‬ישראל וולדיסלב‪-‬אברהם צאצאים‪ :‬נורית בלומשטיין ועמיקם גוטמן נכדים‪ 11 :‬נינים‪3 :‬‬
‫חלמתי להיות מוזיקאית ואני נזכרת בימים שלפני המלחמה בהם הופענו האחים והאחיות לפני‬
‫השכנים‪ .‬אבל המזל והמציאות הקשה לא עמדו לצידי‪ .‬ב‪ 22-‬ליולי ‪ ‘40‬פקדו על יהודי סלוניקי‬
‫בגילאי ‪ 16-40‬להגיע לכיכר העיר‪ .‬הלכתי לראות מה קורה‬
‫שם וראיתי שמכים את כולם‪ .‬גם אחי מריו הוכה אבל הצליח‬
‫לברוח‪ .‬הגב שלו היה מלא בדם ואני רצתי להביא לו תחבושות‪.‬‬
‫מסתבר שמריו ברח מספר פעמים‪ ,‬אך כשראה שלוקחים גם‬
‫את אימו ואחיו הוא הצטרף אליהם‪ .‬חבר שהיה איתו בבירקנאו‬
‫סיפר אח“כ שמריו חיפש אוכל בזבל והוזהר שאם יתפס יהרגו‬
‫אותו הגרמנים‪ .‬מריו ענה שכבר לא איכפת לו‪ ,‬הוא ראה מספיק‬
‫ונמאס לו‪ .‬רגע אחר כך הגיעו הגרמנים והרגו אותו במכות‪.‬‬
‫ב‪ 28-‬באוקטובר ‪ ‘40‬הכריז מוסוליני מלחמה ונכנס לאלבניה‪ .‬הייתי צעירה והיה לי אהוב‬
‫שנישק אותי בפעם הראשונה על הלחי רק אחרי שלוש שנים‪ ,‬ואני זוכרת שהרב של סלוניקי טען‬
‫שמי שיתחתן לא ילך למחנות עבודה‪ .‬חשבנו לברוח לאתונה אל אחותי מתילדה‪ ,‬שהיתה אחות‬
‫בבית חולים‪ ,‬ירדה למחתרת והיתה בעלת קשרים‪ ,‬אבל האימהות שלנו העדיפו לחתן אותנו לפני‬
‫ישנו בנפרד‪ .‬היתה‬
‫הנסיעה וערכו חופה קטנה עם בני המשפחה הקרובים‪ .‬אפילו באותו הלילה ַ‬
‫הבנה שזו לא באמת ה’חתונה‘ ושבעוד שנה נערוך חתונה גדולה ושמחה כולנו יחד‪ ,‬אבל אני‬
‫לא האמנתי בכך והרגשתי שמשהו רע מאוד עומד לקרות‪.‬‬
‫נסענו לאתונה‪ .‬בעלי עבד ברכבת והמנהל ניקולא דאג רק לו לאישור מעבר‪ .‬חששתי מהמעבר‬
‫בין הערים שהוחזק בידי הגרמנים‪ ,‬ועל אף שניקולא התנדב לנסוע איתנו כדי להעביר אותי‬
‫לאתונה‪ ,‬פחדתי נורא‪ .‬חששתי שאם אתפס יהרגו אותי הגרמנים ללא משפט‪ .‬חייל גרמני ענק‬
‫הגיע וביקש תעודות‪ .‬היה לי ברור שהוא ירה בי בו במקום אבל הוא רק אמר ”בסדר“‪ ,‬והלך‪.‬‬
‫איני יודעת מדוע ויתר לי‪ ,‬אולי בעלי וניקולא שיחדו אותו‪ .‬הייתי בהלם‪ .‬בחורה שישבה מולי‬
‫שאלה אותי אם אני יהודיה‪” .‬אני יהודיה?“ עניתי לה וירקתי‪” ,‬שיהודים יבואו לפה?“‪ .‬כעבור‬
‫זמן עצרה הרכבת להפסקה‪ ,‬ירדתי להתפנות והגרמני קרא לי שוב‪ .‬הייתי משותקת מפחד אבל‬
‫כעבור רגע הבנתי שהוא קרא לי לעלות לרכבת להמשך הנסיעה‪.‬‬
‫הגענו לאחותי באתונה‪ .‬היא הייתה נשואה והייתה לה ילדה בת שש‪ .‬באתונה היה אזור של‬
‫המחתרת שנקרא ’קייסרייני‘ )הגיבורה( אליו חששו הגרמנים להיכנס‪ ,‬ויום אחד התחפשה‬
‫אחותי לאשה זקנה‪ ,‬לקחה איתה שקיות עם נשק ועלתה על אוטובוס כדי להגיע עם המשלוח‬
‫למחתרת שבקייסרייני‪ .‬כשהתקרב האוטובוס למחסום גרמני פנתה אחותי לנהג ואמרה שטעתה‬
‫בדרך‪ ,‬ירדה מהאוטובוס לפני המחסום וסחבה את הנשק ברגל עד לקייסרייני‪.‬‬
‫שלחנו את ניקולא לסלוניקי להביא את אימי ואת האחים אך הוא חזר בלעדיהם‪ ,‬כיוון שכבר‬
‫הייתה אקציה אחת והם נלקחו לאושוויץ‪ .‬שלחנו אותו גם להביא את אחותו ואימו אך אחותו‬
‫פחדה מדי‪ .‬מתידלה אחותי הייתה היהודיה היחידה שעבדה בבית החולים וכשהגיעו הגרמנים‬
‫לקחת אותה הבריח אותה מנהל בית החולים והמחתרת העבירה אותה לפרטיזנים‪ .‬את ביתה‬
‫הקטנה נתנו למשפחה גויה שתטפל בה עד שתחזור‪ .‬הגרמנים הגיעו לרב של אתונה לדרוש‬
‫שמות של יהודים‪ .‬מספרים שהוא נלקח בידי שישה גרמנים ונעלם אך בדרך פלא הצליחה‬
‫המחתרת להציל ולהבריח גם אותו אל היערות‪ .‬כשפגש הרב את אחותי ביער הוא נישק אותה‬
‫וזו היתה הפעם הראשונה שרב נישק אישה‪.‬‬
‫היתה לי תעודה מזויפת בה נקראתי מריה סבידו‪ ,‬אבל כשהלשינו עלינו נאלצנו לברוח‪ .‬נסענו‬
‫לכפר‪ ,‬אל שוטר אחד שהסכים לארח אותנו אחרי שאחותי טיפלה באימו‪ .‬עוד כשיצאנו‬
‫מסלוניקי נתנה לי אמא טלית‪ ,‬תפילין וספר תורה‪ ,‬וכשהבנתי שהלשינו עלינו רציתי להשמיד‬
‫אותם‪ .‬בעלי עצר בעדי והם ליוו אותי במשך כל ימי המלחמה‪ .‬היום הם נמצאים ב’יד ושם‘‪.‬‬
‫בכפר עזרנו למשפחה המארחת ועבדנו בכרמים ובזיתים‪ .‬אחר כך הסתבר שכולם ידעו שאנחנו‬
‫יהודים אך המחתרת פעלה שם וכך נשמרנו‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬בעקבות הלשנה‪ ,‬נלקחנו לאתונה‬
‫לביתה של חברת המשפחה המארחת שלנו‪ .‬בבוקר חג מריה‪ ,‬כשנכנסה שכנה והתעניינה מדוע‬
‫אני לא הולכת לווידוי בכנסיה‪ ,‬ספרה לה בעלת הבית שאני במחזור ופתאום הבינה שאני‬
‫יהודיה‪ .‬היינו בטוחים שהיא תסלק אותנו אבל היא רק דרשה יותר כסף כדי להחזיק אותנו‪.‬‬
‫הסברנו שאין לנו כסף וכשפרץ וויכוח פתחתי חלון והתחלתי לצעוק‪” :‬על טעויות של הורים‬
‫ילדים משלמים!“‪ .‬צעקתי שוב ושוב ומההתרגשות איבדה בעלת הבית את הכרתה‪ .‬רצתי אליה‬
‫וטיפלתי בה‪ ,‬וכשהיא התעוררה הבטיחה שתשמור עלי ושיום אחד יתנוסס הדגל של יוון שוב‬
‫מעל האקרופוליס‪ .‬נשארתי אצלה והיא דאגה לי‪ ,‬אבל החששות לא עזבו אותי לרגע‪.‬‬
‫ערב אחד הסתובבתי לבד ברחובות כשלפתע הופיע מולי אדם זקן‪ ,‬כולו לבן עם זקן וגלימה‬
‫לבנה‪ .‬הוא שאל אותי מה קרה לי‪ .‬עניתי לו שאני יהודיה‪ ,‬שנמאס לי ואין לי יותר כוח וכסף‪ .‬הוא‬
‫אמר לי שאין לי מה לבכות ושהגרמנים יעזבו בקרוב‪ .‬עמדתי לנשק את ידו והוא נעלם‪ .‬אחרי‬
‫שנים‪ ,‬כשסיפרתי את הסיפור הזה אמרו לי שהאיש שפגשתי היה אליהו הנביא‪ .‬יומיים אחר‬
‫כך חזרה מתילדה אחותי מהיער וסיפרה שהגרמנים עוזבים ושנהיה מוכנים כי המחתרת מכינה‬
‫נקמה‪ .‬בסוף הם לא עשו כלום והגרמנים ברחו‪ .‬בעלי ירד במדרגות הדירה‪ ,‬נעצר על המדרגה‬
‫הראשונה וצעק‪” :‬אני יהודי!“‪ .‬השכנים היו בשוק‪ .‬באותו היום הלכו כולם לחגוג באקרופוליס‪.‬‬
‫בימים האחרונים למלחמה הייתי חולה מאוד‪ .‬בעלת הדירה שהייתה מיילדת ניסתה לעודד אותי‪,‬‬
‫אמרה לי שאהיה בסדר ולא אמות‪ ,‬אך זה לא עזר והידיעה שהגרמנים עזבו לא חיזקה אותי‪ .‬יום‬
‫אחד היא הודיעה שהכל שקר והגרמנים עדיין בסביבה‪ .‬מיד קפצתי מהמיטה ורוח הלחימה שלי‬
‫חזרה אלי‪ .‬אח“כ הבנתי שהיא שיקרה לי בכוונה כדי להחזיר לי את כוחותי‪.‬‬
‫מתילדה‪ ,‬בתה‪ ,‬בלה ובעלה ואחיהם לאון שרדו את השואה‪ .‬בשנת ‪ 1950‬עלו בלה ובעלה‬
‫מרדכי לישראל‪.‬‬
‫בלה נפטרה בחודש פברואר ‪ ,2012‬במהלך העבודה על החוברת‪.‬‬
‫לפני המלחמה התגורר אצלינו מורה פרטי שלימד אותנו היסטוריה‪ ,‬תורה ויידיש‪ .‬בגיל התיכון‬
‫יצאתי ללמוד בגמנסיה בפרשוב ואימי נהגה אז לארח לְ ַשׁ ָבּת את התלמידים ויהודים נוספים‬
‫שבאו להתפלל אצלנו‪ .‬החיים היו טובים עד שהתחילו הסנקציות כנגד היהודים‪ .‬הצטווינו לענוד‬
‫פס צהוב ולאחר מכן טלאי‪ ,‬לקחו מאיתנו פרוות וזהב וכו‘‪.‬‬
‫ב‪ 30-‬במרץ ‪ ‘41‬קיבלו ילידי ‪ 1920‬צו להתגייס לצבא‪ .‬הייתי‬
‫במחנה צבאי קרוב לעיר ורנוב‪ ,‬שם פגשנו חיילים צ‘כלוסובקים‬
‫שהורידו לנו את הדרגות רק בשל יהדותינו‪ .‬קיבלנו מדים שחורים‬
‫ונשלחנו למחנה עבודה בסמוך לשדה תעופה הצבאי‪ ,‬שם חצבנו‬
‫אבנים וסללנו כביש לשדה‪ .‬התנאים היו קשים מאוד אך האוכל‬
‫עוד היה טוב‪ .‬בחורף נלקחנו משם לחפור תעלה גדולה להובלת‬
‫מים ומשם למקום בקרבת ברטיסלאבה‪ ,‬שם בנינו את הסכר‬
‫’מורבה‘‪.‬‬
‫עד ‪ ‘44‬הייתי במחנות עבודה והפחד הכי גדול היה שנלַ קח‬
‫למחנות השמדה‪ .‬למזלי עבדנו בחברת מורבה הסלובקית שעשו‬
‫עלינו כסף טוב ושמרו עלינו בחיים‪ .‬בתמורה לעבודות קיבלנו רק‬
‫אוכל והיינו סגורים כל הזמן‪ .‬לעיתים נתנו לאחדים מאיתנו ללכת בסוף השבוע לעיר הסמוכה בה‬
‫היו עדיין יהודים‪ ,‬והיינו חוזרים ביום שני לעבודה‪.‬‬
‫במרץ ‪ ‘44‬פגשתי חבר ללימודים שכיהן בתפקיד בכיר בשלטון‪ ,‬והוא הזהיר אותנו שהגרמנים‬
‫עתידים להיכנס במאי לסלובקיה לקחת את היהודים‪ .‬הקשבתי לו והעברתי מיד את הורי מעירם‬
‫למערב סלובקיה‪ ,‬להרים‪ ,‬שם הוסתרו בבית משפחת גויים‪.‬‬
‫מאוקטובר ‪ ‘44‬ועד דצמבר אותה שנה היה מרד נגד הגרמנים בסלובקיה ואנחנו הצלחנו‬
‫להצטרף לפרטיזנים‪ .‬לבשנו מדי צבא סלובקים ונסענו ברכבת לכיוון העיר זבולן‪ ,‬ולאחר קרב בין‬
‫הפרטיזנים לגרמנים הגענו לעיר והצטרפנו לצבא המורדים‪ .‬אבל הגרמנים הצליחו להשתלט על‬
‫העיר ואנחנו ברחנו‪ .‬התחזיתי לגוי והיו לי את כל התעודות המתאימות‪ .‬ב‪ 25-‬בדצמבר נפלתי‬
‫בשבי הגרמנים שחיפשו יהודים ולמזלי הם לא הורידו לי את המכנסיים והאמינו שאיני יהודי‪.‬‬
‫בתקופת השבי עבדנו במפעל לתיקון קרונות רכבת‪ .‬התנאים שם היו נוראיים‪ ,‬קיבלנו מעט לחם‬
‫ומרק ובבוקר קיבלנו משהו שקראו לו קפה‪ .‬יום אחד‪ ,‬אחרי שקראתי בעיתון ששימש כעטיפה‬
‫לסנדוויץ על כך שיש עדיין מרידות‪ ,‬הלשינו עלי הגויים האחרים שהיו איתי וטענו שאני מנסה‬
‫למרוד‪ .‬המפקד ששפט אותי סטר לי והעניש אותי בעבודה קשה יותר מלכולם‪ .‬כמה ימים אחר‬
‫כך נקראתי למשרד המנהל הגדול‪ ,‬גרמני טוב יחסית‪ .‬הוא שלח לקרוא לאשה הזקנה שניהלה‬
‫את המחסן והורה לי לעבוד איתה ולספור את כל הסטוקים שבמחסן‪ .‬כשהיא יצאה הוא אמר לי‬
‫שהמלחמה תיגמר הרבה לפני שנסיים לספור את כל הסטוק‪ .‬משום מה הוא דאג לי קצת ואפילו‬
‫נתן לי סיגריה‪ .‬היה לו שם מחסן אוכל עם כרוב וירקות והוא נתן לי את המפתח כדי שאוכל‬
‫‪27‬‬
‫לאכול שם‪ .‬אכלתי כמו שלא אכלתי זמן רב‪.‬‬
‫ב‪ 22-‬במאי ‪ ‘45‬ברחו הגרמנים ואנו מצאנו אוכל במרתפים שלהם‪ .‬הרבה אנשים אכלו ומתו‬
‫מזה אבל אני נזהרתי‪ .‬לאחר מכן הגיעו האמריקאים ושיחררו אותנו‪ .‬בחודש יוני חזרתי הביתה‬
‫ ההורים שלי כבר היו שם‪ .‬ב‪ ‘48-‬התחתנתי עם רחל בסלובקיה‪.‬‬‫ב‪ 22-‬במרץ ‪ ‘49‬עליתי לישראל יחד עם אשתי‪ ,‬הורי ובני משפחה‪ .‬הבאנו איתנו מעט רהיטים‬
‫באזוֹר מההתחלה‪,‬‬
‫ואפילו אופנוע שמכרתי פה ובתמורה שקיבלתי עבורו קניתי שתי פרות‪ .‬גרנו ַ‬
‫במקום עם פרדסים ומעט מאוד בתים‪.‬‬
‫ַ‬
‫מדליה שהוענקה לאדמונד גוטמן על לחימה בשורות הפרטיזנים בסלובקיה‬
‫‪28‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫שער שני‪ :‬שבע מזוודות‬
‫תיאטרון תיעודי להנצחת השואה‬
‫ביום חמישי ה‪ 23-‬במרץ ‪ 2009‬העלתה קבוצת התיאטרון התיעודי להנצחת השואה‬
‫באזוֹר את ההצגה ’שבע מזוודות‘ בפני תושבי היישוב ותלמידי בתי הספר‪ .‬ההצגה זכתה‬
‫ַ‬
‫להד רב הן בישוב עצמו והן בתקשורת הארצית‪ .‬שבעה ניצולי שואה‪ ,‬אחד עשר בני נוער‬
‫ושלושה מנחים‪ ,‬נפגשו אחת לשבוע במשך שנה שלמה למפגש ייחודי ומרתק‪ .‬בני הנוער‬
‫זכו לשמוע ממקור ראשון את סיפורם האישי של ניצולי השואה ולניצולים ניתנה הזדמנות‬
‫להבין ולהתקרב אל עולמם של בני הנוער‪ .‬את חוויות המפגש העוצמתי ליווה התיאטרון‬
‫ככלי תומך המאפשר מתן ביטוי לרגשות הכאב‪ ,‬הפחד‪ ,‬ההתרגשות והשמחה‪ .‬בני הנוער‬
‫והניצולים השתמשו בתיאטרון כדי להמחיז את סיפורי הזוועה לצד סיפורי הגבורה‪ ,‬את קשיי‬
‫היומיום לצד רגעים של אנושיות וחום‪ ,‬ואת העובדה שהחיים שם היו עניין של מזל וגורל‪,‬‬
‫כדברי הניצולים‪ .‬תוצאת המפגש הזה הובאה לקהל הצופים בהצגה‪ .‬אנו מביאים כאן את‬
‫סיפוריהם של הניצולים‪ ,‬משתתפי ההצגה‪.‬‬
‫התיאטרון התיעודי להנצחת השואה בקהילה‬
‫תוכנית ייחודית לתיעוד השואה באמצעות מפגשים בין‪-‬דוריים אשר יצאה לדרך ביוני‬
‫‪ ,2003‬ביוזמת עירית ועזרא דגן ובניהול אש“ל‪ ,‬והתקיימה ב‪ 22-‬יישובים עד היום‪ .‬אש“ל‪,‬‬
‫האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל‪ ,‬חברה יחד עם המכון ללימודי דרמה‪-‬‬
‫תרפיה במכללה האקדמית תל‪-‬חי‪ ,‬במגמה להכשיר וללוות אנשי מקצוע בעלי עניין ויכולת‬
‫להרחיב ולהפיץ תוכניות אלה‪ .‬אירוע זה מהווה פרויקט גמר של הקורס הייחודי להכשרת‬
‫מפיקי תוכניות תיעודיות בתחום השואה וההבעה היצירתית של מרכז אש“ל להשתלמויות‬
‫והדרכה‪ .‬היישוב הראשון שבו הועלתה הצגה במסגרת הפרויקט הינו אזור‪.‬‬
‫השחקנים ניצולי השואה‬
‫אדית יעקבוביץ‘‬
‫נולדה ב‪ 1918-‬בסילצ‘ה‪ ,‬טרנסילבניה‪ .‬כשהגיעו הנאצים להונגריה ב‪ 1944-‬רוכזו אנשי העיר בגטו ואחרי חודש נשלחה אדית עם בני משפחתה לאושוויץ‪ .‬היא היחידה שלא‬
‫נשלחה אל תאי הגזים והועסקה בחפירת תעלות נגד טנקים בגוטאו‪ .‬ב‪ 1945-‬שוחררה על ידי הרוסים והועברה לבית חולים‪ ,‬שם החלימה מטיפוס קשה‪ .‬לאחר המלחמה נישאה‬
‫באזוֹר‪ .‬היום היא סבתא לשני נכדים‪.‬‬
‫למשה וילדה את בנה וב‪ 1963-‬עלתה עם משפחתה לישראל להתיישב ַ‬
‫מרדכי וויסבול‬
‫נולד ב‪ 1928-‬בסטצנוב‪ ,‬פולין‪ .‬ב‪ 1940-‬נשלח למחנות עבודה‪ ,‬ביניהם בוכנוולד‪ ,‬מטהואזן‪ ,‬הומלר‪ ,‬סקזיס‪ ,‬שליבן‪ ,‬פליסברג וגוזן‪ .‬במאי ‪ 1945‬שוחרר‪ .‬שנה לאחר מכן עלה לארץ‬
‫לקיבוץ רמת הכובש‪ ,‬שם הכיר את כרמלה אשתו‪ .‬למרדכי שלושה ילדים ושמונה נכדים‪.‬‬
‫בלומה אורבך‬
‫נולדה בשנת ‪ 1924‬בסקרנביצה‪ ,‬פולין‪ .‬ב‪ 1943-‬נשלחה לאושוויץ‪ .‬מכל משפחתה ניצלו שתי אחיות ושני אחים שברחו ליערות ונלחמו לצד הפרטיזנים‪ .‬ב‪ 1947-‬הגיעה לארץ‬
‫עם האוניה ’אקסודוס‘ שנתפסה על ידי הבריטים‪ ,‬ואחרי מאבק גדול וקשה הובלה עם שאר נוסעי האוניה חזרה לגרמניה למחנה עקורים‪ ,‬שם התחתנה עם אריה שהיה גם הוא‬
‫לאזוֹר‪ ,‬שם היא מתגוררת עד היום‪ .‬לבלומה שני בנים וארבעה נכדים‪.‬‬
‫ב’אקסודוס‘‪ .‬ב‪ 1948-‬עלו לארץ לכפר קיש והיו לחקלאים‪ .‬ב‪ 1960-‬הגיעה עם בעלה ַ‬
‫אסתר קוטלר‬
‫נולדה ברפלובקה‪ ,‬פולין‪ .‬הייתה בת ‪ 16‬כשפרצה המלחמה ובת ‪ 18‬כשברחה עם משפחתה מהגטו‪ .‬בזכות אמה ניצלה כל המשפחה שהתחבאה ביערות במשך שנתיים‪ .‬הגיעה‬
‫באזוֹר במשך ‪ 30‬שנה‪ .‬כאן נולדו שני ילדיה וששת נכדיה‪ .‬היום היא חובקת נינה שניה‪.‬‬
‫לישראל באוניה ’אקסודוס‘ ביחד עם בעלה משה‪ ,‬למדה הוראה והייתה גננת ַ‬
‫יעקב שמידט‬
‫נולד ב‪ 1925-‬בצ‘כנוב‪ ,‬פולין‪ .‬בגיל ‪ 16‬נשלח לאושוויץ עם כל משפחתו‪ ,‬הוריו‪ֶ ,‬א ָחיו‪ ,‬דודים‪ ,‬סבים וסבתות‪ .‬הוא היה הניצול היחיד מכל משפחתו‪ .‬עלה לארץ ב‪ 1948-‬והתחתן‬
‫עם רוזה‪ .‬ליעקב שני ילדים‪ ,‬חמישה נכדים ועשרה נינים‪.‬‬
‫לאה דיאמנט‬
‫על ההצגה‬
‫כל אחד מאיתנו סוחב את המזוודה האישית שלו ובתוכה עולמו המורכב‪ ,‬מסע חייו‬
‫והתמודדויות שזימנו לו החיים‪ .‬לכל אחד מהמבוגרים בפרויקט יש סיפורים משלו‪ ,‬סיפורים‬
‫כואבים שכבר סופרו וסיפורים שחבויים עד היום‪ .‬מה קורה כשנפתחת המזוודה? איזה סוד‬
‫נשמר בה? אילו זכרונות היא מציפה בבעליה? המזוודות שנפתחו על הבמה חשפו בפני‬
‫הקהל את סיפוריהם של הניצולים בתקופת השואה ובעיקר את כוחו האמיתי של האדם‪.‬‬
‫נולדה ב‪ 1925-‬בשידלוביץ‪ ,‬פולין‪ .‬כשהייתה בת ‪ 14‬פרצה המלחמה‪ .‬עם כניסת הגרמנים גוייסה למחנה עבודה ונשלחה עם אחותה לעבוד בבית חרושת ליצור נשק עד ‪.1944‬‬
‫הנאצים לא הספיקו לשלוח אותה להשמדה‪ ,‬אבל היא אבדה את אמה‪ ,‬את אחיה ושלושת ילדיו ואת אחותה עם בתה הקטנה‪ .‬לאה ואחותה גניה הן היחידות ששרדו‪ .‬ב‪1949-‬‬
‫לאזוֹר‪ ,‬שם נולד בנה השני‪ .‬היום היא סבתא לשישה נכדים‪.‬‬
‫עלתה לארץ עם בנה ובעלה אריה והגיעה ַ‬
‫רחל לוי‬
‫נולדה ב‪ 1925-‬בזמיאנסקה אולצ‘ה שבצ‘כסלובקיה‪ .‬היא היתה בת ‪ 19‬כשנשלחה לאושוויץ‪ ,‬ב‪ .1944-‬משם המשיכה למחנות פלאשוב‪ ,‬קופרינג וברגן בלזן עד ששוחררה בידי‬
‫בעלות הברית בסוף המלחמה‪ .‬ב‪ 1948-‬גויסה עוד בצ‘כיה לצבא ההגנה לישראל והגיעה ישר עם הנשק למלחמת השיחרור‪ .‬עם סיום השרות הצבאי נישאה לדב לוי מהונגריה‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫אדית יעקובוביץ‘‬
‫מרדכי וויסבול‬
‫שנת לידה‪ 1918 :‬מקום לידה‪ :‬סילצ‘ה‪ ,‬טרנסילבניה שם נעורים‪ :‬טביוביץ‘ הורים‪ :‬הלן ואהרון אחים‪ :‬ארניה‪ ,‬ייני‪ ,‬אלפרד‬
‫בעל‪ :‬משה צאצאים‪ :‬אהרון נכדים‪ :‬אורלי‪ ,‬שרון נינים‪ :‬הראל‪ ,‬איתי‪ ,‬אביב‬
‫שנת לידה‪ 1928 :‬מקום לידה‪ :‬סטאצנוב‪ ,‬פולין הורים‪ :‬איידל ולייבוש אישה‪ :‬כרמלה‬
‫צאצאים‪ :‬דני‪ ,‬עדי ואריאל נכדים‪ :‬כרמית‪ ,‬אביב‪ ,‬עידן‪ ,‬אור‪ ,‬חן‪ ,‬אביטל‪ ,‬דניאלה ואדר‬
‫נולדתי בסילצ‘ה‪ ,‬טרנסילבניה‪ .‬עד ‪ 1940‬לא היו בעיות ולא נתקלתי באנטישמיות‪ ,‬אבל אחר‬
‫כך התחילו חוקים נגד היהודים‪ .‬למרות החוקים המשיכו השכנים לחיות איתנו בשלום‪ .‬הייתי‬
‫בת ‪ 22‬וקצת ויום אחד עצרו אותי גרמנים ואמרו לי שאסור לי יותר להסתובב ברחוב‪ .‬זה לא‬
‫היה כל כך אכפת לי אז אבל אחר כך בגטו‪ ,‬היה לנו קשה מאוד‪ .‬היינו שם כל המשפחה ביחד‪,‬‬
‫ולילה אחד העלו אותנו השוטרים על רכבת משא‪ 70 ,‬איש בקרון אחד בלי אוכל ושתיה‪ ,‬ושלחו‬
‫אותנו לאושוויץ‪.‬‬
‫אחרי שלושה ימים הגענו למקום מוזר‬
‫וחשוך‪ .‬הגיעו המון קרונות עם יהודים‬
‫ופולנים‪ ,‬ואנשי האס אס כבר חיכו שם‪.‬‬
‫כאשר ירדנו מהקרון‪ ,‬הובלנו אימי ואני‬
‫עם עוד אנשים רבים לסלקציה‪ .‬ימינה‬
‫או שמאלה‪ ,‬חיים או מוות בגאזים‪ .‬לא‬
‫ידענו אז את משמעות הדבר‪ ,‬מהו צד‬
‫ימין? מהו צד שמאל? אבל למדנו על‬
‫כך מהפולנים שכבר ידעו במה דברים‬
‫אמורים‪ .‬כאשר הפריד אותנו הגרמני‬
‫ולקח אותי מאימי פחדתי מאוד‪ .‬לא‬
‫יכולנו לעשות דבר‪ .‬אימי נבחרה למות‬
‫ואילו אני נבחרתי לחיים‪ .‬זו היתה הפעם‬
‫האחרונה שראיתי אותה‪..‬‬
‫עמדנו שם שעות על הרגלים‪ .‬מי שנפל‬
‫נורה ע“י האס אס‪ .‬מי ששרד את‬
‫העמידה נשלח מיד לעבוד‪ .‬אפילו לא‬
‫היה להם זמן לקעקע מספר על היד‪.‬‬
‫אחרי שבועיים באושוויץ נשלחתי עם‬
‫עוד אלף צעירות יהודיות למחנה עבודה‪.‬‬
‫נלקחנו למקום לא ידוע‪ ,‬שם החליפו לנו‬
‫את הבגדים האפורים עם הפסים בבגדים אחרים‪ ,‬לקחו בגדים מערימת הבגדים ונתנו לנו‪ .‬זה‬
‫היה אמצע הקיץ‪ ,‬ואני קיבלתי שמלת צמר עם שרוולים ארוכים ולא היו לי אפילו מספריים‬
‫לחתוך את השרוולים‪ .‬עבדנו חודשיים בחפירת תעלות נגד טנקים‪ ,‬שישה מטר רוחבן ושלושה‬
‫מטר עומקן‪ .‬אסור היה לנוח אבל אני ישבתי ונחתי הרבה‪ ,‬וכשהייתי רואה את מנהל העבודה‬
‫מהוורמאכט מסתובב הייתי קמה מיד‪ .‬היה שם מנהל עם מדים ירוקים‪ ,‬לא ידענו אם הוא איש‬
‫צבא או אס אס‪ ,‬ויום אחד הוא קרא לי ושאל אותי מה עשיתי לפני המלחמה‪ ,‬ענית לו‪ :‬הייתי‬
‫תופרת‪ .‬הוא נתן לי כריך‪ ,‬ואני שמתי אותו מתחת לחולצה ואכלתי אותו במחנה‪.‬‬
‫היינו עומדות ב’אפל‘ )מסדר(‪ ,‬שם היו שומרות עלינו חיילות אס אס עם מדים שחורים וכלבי‬
‫רועה גרמני‪ .‬מדי פעם הן היו יורות בנו‪ ,‬סתם כך‪ .‬הם הרגו בחורה אחת שעמדה מאחורי‪ ,‬ולא‬
‫פגעו בי רק כי זזתי עם הגוף כדי לחמוק מהירי‪ .‬הן ירו בלי שום סיבה‪ .‬הייתי בת ‪ 24‬וחלמתי על‬
‫חתיכת לחם גדולה עם מרגרינה וסוכר‪ .‬הייתי כל כך רעבה‪ .‬כולם היו רעבים‪ .‬קיבלנו אוכל פעם‬
‫ביום‪ ,‬מין מרק כזה‪ ,‬ומי שהיה לו מזל קיבל את‬
‫המנה שלו מקרקעית הסיר‪ .‬הלחם היה דבר‬
‫גדול‪ ,‬ופעם אחת הגעתי למצב שגנבתי לחם‪.‬‬
‫היינו בשטוטהוף ופגשתי את בת דודתי נעמי‬
‫בת ה‪ 16-‬שהייתה רעבה מאד‪ .‬בדרך למסדר‬
‫רצתי לצריף בו חילקו כבר את מנות הלחם‬
‫למחר‪ ,‬מצאתי חתיכת לחם מתחת לאחת‬
‫השמיכות‪ ,‬רצתי החוצה ונתתי אותה לנעמי‪.‬‬
‫אמרתי לה‪ :‬הבאתי לך משהו‪ .‬היא בכתה‬
‫ושאלה אותי‪ :‬מדוע את נותנת לי‪ ,‬הרי גם את‬
‫רעבה? אני גדולה‪ ,‬עניתי‪ ,‬ואת קטנה ולא יכולה‬
‫לסבול כמוני‪ .‬יותר לא פגשתי אותה‪.‬‬
‫יום אחד חילקו נעליים‪ ,‬אחרי חודשים שלא‬
‫היו נעליים‪ .‬כמעט הרגנו אחת את השניה‬
‫בהתנפלות על הנעליים האלה‪ .‬אח“כ חליתי‬
‫בטיפוס‪ .‬הייתי ללא בגדים‪ ,‬היו כבר המון כינים‬
‫והגיע החורף‪ ,‬ושמו אותנו באיזה צריף עם‬
‫חולים כמוני שלא יכולים לברוח‪ .‬היתה ידיעה‬
‫שהרוסים הגיעו והחברות הטובות שלי הבינו‬
‫שאני כבר לא אוכל ללכת ולכן יוכלו לקבל‬
‫את הנעלים שלי‪ .‬שכבנו על קש בלי גג מעל‬
‫ראשינו‪ ,‬השלג ירד אל תוך הצריף ובסוף הגיע‬
‫הצבא הרוסי ולקח אותי‪ ,‬עירומה ופצועה‪ ,‬על הידיים לבית החולים בברסט ליטובסק‪ ,‬שכבר‬
‫היתה בשליטת הרוסים‪ .‬עשו לי אמבטיה‪ ,‬לא היו תרופות אבל קבלתי חולצה נקיה וגטקעס‪.‬‬
‫מתוך ‪ 17‬צעירות נשארנו שתיים‪ ,‬שאר החולים‪ ,‬כ‪ ,980-‬נרצחו עוד לפני הכניסה של הרוסים‪.‬‬
‫הייתי בת ‪ 25‬ושקלתי ‪ 38‬קילו‪ .‬שכבתי שם עד אחרי השחרור וכשכבר יכולתי ללכת‪ ,‬טיילתי יום‬
‫אחד ברחוב ופגשתי את אחת החברות מאז‪ ,‬זו שקבלה את הנעליים שלי‪ .‬בו במקום היא לקחה‬
‫אותי לחנות נעלים וקנתה לי זוג‪ .‬הסתבר שהנעלים שלי הצילו אותה‪.‬‬
‫אני מסתכל לאחור ולא מאמין שעברתי את זה‪ .‬מגיל שתים עשרה וחצי הייתי במחנות‪ .‬עברנו‬
‫תקופה קשה מאוד‪ .‬עוד לפני הגירוש הגדול של כל יהודי העיירה שלי‪ ,‬לקחו אותי לעבוד‬
‫במחנה עבודה סמוך‪ .‬הייתי נער בן שלוש עשרה בין ‪ 250‬גברים‪ ,‬והייתי נאלץ לעמוד על קצות‬
‫אצבעותי במסדרים‪ .‬תמיד פחדתי בעת המסדר‪ .‬עבדתי בכבישים‪ .‬סללנו ‪ 21‬ק“מ של כביש‬
‫וראינו רוסים שהכריחו אותם לחפור בורות לפני שירו בהם‪.‬‬
‫יום אחד ירדה רכבת מהפסים ובתאונה עם רכבת אחרת‬
‫נפגעתי וכמעט נמחצתי‪ .‬דווקא גרמני חילץ אותי‪ ,‬את היהודי‪.‬‬
‫הוא לקח אותי עם האוטו שלו והביא אותי לבית החולים‪ .‬יום‬
‫אחר הגיע האחראי מהמשטרה והחליט לירות במי שהתחשק‬
‫לו‪ .‬תשעים מאיתנו ואני בתוכם‪ ,‬נלקחנו לבית הסוהר והיה‬
‫ברור לנו שיהרגו אותנו ביום המחרת‪ .‬החלטנו שבבוקר נפתח‬
‫במרד כדי לברוח ולהינצל‪ ,‬כבר לא היה לנו מה להפסיד‪.‬‬
‫למרבה המזל החברים שלא נכלאו אספו כסף ושחררו אותנו‬
‫בשוחד‪.‬‬
‫ראינו את הגירוש‪ ,‬ראינו איך זרקו תינוקות מהקומות‬
‫הגבוהות‪ ,‬איך ירו בזקנים‪ .‬אנחנו נאלצנו לאסוף את הגופות‬
‫ולהביא אותן לקבורה‪ .‬יכולנו לברוח אבל פחדנו מאוד‬
‫מהפולנים‪ .‬ידענו שהגרמנים לא נכנסים ליערות אבל הפולנים‬
‫היו נכנסים והיו עושים את העבודה במקומם‪ .‬היינו אוספים‬
‫לחם נוסף כדי להשאיר בצידי הדרך ליהודים שברחו ליערות‪,‬‬
‫הם ידעו מתי אנחנו עוברים שם וחיכו ללחם הזה‪ .‬הם היו‬
‫יותר מסכנים מאיתנו‪ ,‬לנו לפחות היה איפה לשים את הראש‬
‫ולהם לא היה‪ .‬רדפו אחריהם תמיד‪.‬‬
‫היינו רעבים‪ .‬היינו יוצאים לגנוב אוכל ומתגנבים למטבחים‬
‫של הגרמנים‪ .‬הם היו זורקים עצמות ואם היו תופסים מישהו‬
‫מחטט בזבל ומחפש אוכל היו הורגים אותו‪ .‬מי שיצא לו‬
‫לאכול מתחתית הסיר של המרק היה נחשב לבר מזל כי שם‬
‫היו חתיכות הבשר והירק‪ ,‬ולא פעם היו מכות בגלל זה‪ .‬ביום‬
‫היינו יוצאים לעבודה‪ .‬מי שלא יכול היה ללכת היו יורים בו‪.‬‬
‫הכול היה מפחיד‪ .‬גם שם‪ ,‬חיפשנו לחם‪ .‬את מי שהיו תופסים היו תולים אך לנו לא היה איכפת‬
‫כי היינו ממש רעבים‪.‬‬
‫בשנת ‪ ‘40‬חליתי בטיפוס הבטן‪ ,‬אבל נאלצתי לצאת לעבוד‪ .‬הייתי עם חום גבוה ואני זוכר‬
‫שקשרתי את הרגליים עם שקים של מלט וכל מיני ניירות‪ .‬החברים חיפו עלי והעמידו פנים‬
‫‪31‬‬
‫שהכל בסדר ואני עובד כמו כולם‪ ,‬וכך ניצלתי‪ .‬קבלתי את מנת הלחם שלי לפנות ערב‪ ,‬אכלתי‬
‫מעט ואת היתר שמתי מתחת לראש‪ .‬מאוחר יותר הלכתי לשירותים וכשחזרתי הלחם כבר לא‬
‫היה שם‪ .‬באושוויץ כבר הייתי בן שבע עשרה ומי שנתפס שם בגניבה היה חוטף מכות רצח‪.‬‬
‫לא סמכתי על אף אחד במלחמה‪ ,‬הפסקתי להאמין באלוהים ואני מאמין רק בגורל‪ .‬לא היה‬
‫לי על מי לסמוך אלא רק על עצמי‪ .‬חשבתי כבר שהחיים נגמרו ופתאום הגיע השחרור ויצאנו‬
‫לחופש‪ .‬אין דבר גדול מזה‪ .‬אחרי המלחמה הקמתי ביחד עם ‪ 25‬אנשים מהעיירה שלי אנדרטה‬
‫לזכר קורבנות השואה‪ ,‬בסטאשו‪ ,‬פולין‪ .‬אני לא רוצה לטייל בחו“ל היום‪ ,‬אני רק רוצה לקחת‬
‫את הנכדים שלי‪ ,‬כמו את ילדי לפניהם‪ ,‬ולעבור איתם דרך כל המחנות והמקומות בהם חייתי‬
‫ארבע וחצי שנים כאסיר יהודי בשואה‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫בלומה אורבך‬
‫אסתר קוטלר‬
‫שנת לידה‪ 1924 :‬מקום לידה‪ :‬סקרנביצה‪ ,‬פולין שם נעורים‪ :‬בנדר הורים‪ :‬חיים ומרים אחים‪ :‬רבקה ביילה‪ ,‬אדג‘הלו‪ ,‬משה )מונייק(‪ ,‬מאיר‪ ,‬לאה )לייצ‘ו(‪ .‬האחות הבכורה‬
‫והאחות הקטנה נספו בשואה‪ ,‬השאר עלו ארצה בעל‪ :‬אריה צאצאים‪ :‬דֹב ויורם נכדים‪ :‬תומר‪ ,‬מאיה‪ ,‬רעות וספיר נינים‪ :‬מיכאל‪ ,‬אורי ויואב‬
‫שנת לידה‪ 1923 :‬מקום לידה‪ :‬רפלובקה‪ ,‬פולין שם נעורים‪ :‬אסתר רוזמן הורים‪ :‬רבקה ושמואל אחים‪ :‬שלמה ז“ל‪ ,‬סנדר וישראל‬
‫בעל‪ :‬משה צאצאים‪ :‬שלומית וצפריר נכדים‪ :‬טליה‪ ,‬אפרת‪ ,‬ליאור‪ ,‬מיכאל‪ ,‬דוד ונועה נינים‪ :‬נורי‪ ,‬רוני‬
‫גדלתי בסקרנביצה‪ ,‬עיירה קטנה בין וורשה ללודג‘‪ ,‬בה חיו כ‪600-‬‬
‫יהודים‪ .‬הייתי בתנועת הנוער גורדוניה ורקדנו שם ריקודים מהארץ‪.‬‬
‫למורה שלנו היה פטיפון ובמוצאי שבת היינו שרים ורוקדים ריקודים‬
‫סאלונים‪ .‬זה היה הבילוי הקבוע שלנו ופעמיים שלוש בשנה היה מגיע‬
‫תיאטרון מוורשה‪ .‬היהודים שהיוו כשליש מהאוכלוסיה בעיירה היו‬
‫סוגרים את החנויות בחגים‪ ,‬וכשאבא היה יוצא לבית הכנסת התלווינו‬
‫אליו כולנו‪ .‬הרחוב היה ריק‪ .‬היה לנו מחסן בו גידלנו אווזים‪ ,‬ובשבת‬
‫בערב הייתה אימא מכינה לטקעס והיינו אוכלים ’גריבן‘ בשומן אווזים‪ .‬סבתא שלי התגוררה‬
‫לבדה הרחק מאיתנו ובחגים היינו מביאים לה משלוח לחג עם עוגת דבש‪ ,‬גפילטע פיש וכו‘‪.‬‬
‫מפולין לקחו אותנו לעבודה בגרמניה‪ .‬יצאתי כפולניה במקום מישהי ממקום מגורי שלא רצתה‬
‫לעבוד‪ .‬נסעתי לגרמניה ברכבת‪ ,‬התלבשתי כפולניה‪ ,‬אפילו עדנתי צלב‪ .‬יום אחד הלשין מישהו‬
‫שהיהודיה נסעה במקום פולניה‪ ,‬הייתי בעבודה וראיתי שוטר רכוב על אופניים שמתקרב אלינו‪.‬‬
‫הוא ניגש אל מנהל המפעל ושוחח איתו ואחר כך הם באו אלי‪ ,‬לקחת אותי‪ .‬המנהל הניח את ידו‬
‫על כתפי ואמר לי‪ :‬את יהודיה‪ ,‬מה? את דווקא טובה! הודיתי‪ ,‬ומיד נלקחתי לכלא בפולין‪ .‬ישבתי‬
‫שם בחדר קטן‪ ,‬ארבע על ארבע‪ ,‬עם עוד ‪ 14‬בנות‪ ,‬כולנו עושות את הצרכים באותו החדר‪.‬‬
‫סרגתי כפפות‪ ,‬ידעתי לסרוג היטב‪ .‬יום אחד הוציאה אותנו הסוהרת החוצה‪ ,‬לנשום קצת אוויר‪.‬‬
‫מולי עוברות שתי בנות‪ ,‬בדרכן לריקון כלי גדול עם הצרכים של הבנות מהחדר הסמוך‪ ,‬ופתאום‬
‫אני רואה שאחת מהן היא אחותי‪ .‬אני קוראת לה‪ :‬לאה‪ ,‬לאה! בכינו‪ ,‬התרגשנו והתחבקנו‪ .‬מיד‬
‫ביקשתי מהסוהרת לעבור לגור איתה בחדר‪ ,‬וכך היה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1942‬היינו בגטו ורצינו לצאת כדי להשיג אוכל למשפחה שנשארה בבית החולים‪,‬‬
‫בעקבות מחלת הטיפוס‪ .‬מי שהיה בריא היה צריך לצאת ולהשיג קצת אוכל‪ .‬בת אחותי הייתה‬
‫בת שמונה חודשים ונשארה איתי‪ ,‬כי אחותי הלכה לעבודה‪ .‬זה היה קשה מאוד לצאת‪ ,‬היו‬
‫גדרות והיה גם שטח עם ביצות שלא התייבשו עד לכביש‪ .‬על הכביש היו פטרולים של גרמנים‬
‫רכובים על אופנועים‪ .‬אני זוכרת שהייתי תקועה פעם עם אחותי באמצע הביצה‪ ,‬לא יכולות‬
‫לצאת משם‪ .‬שמענו אופנוע‪ ,‬ומיהרנו לצאת מהבוץ ופתאום הם היו מולנו‪ .‬הפחד היה גדול כי‬
‫היה ידוע שאף אחד לא נשאר חי אחרי שהוא נתקל בהם‪ .‬לא ידענו מה לעשות‪ .‬ניסנו לצאת‬
‫מהר ולחכות בשיחים עד שהם יעברו‪ .‬ראינו אותם והם ראו אותנו‪ ,‬ולא יכולנו לעשות כלום‪.‬‬
‫שמענו אחר מהם אומר‪ :‬תראה‪ ,‬תראה‪ ,‬שתי נשים יהודיות‪ .‬והשני עונה לו‪ :‬עזוב אותן‪ ,‬הן לא‬
‫יכולות לזוז מהביצות‪ .‬נסוגונו לאחור והצלחנו לחזור לגטו‪ .‬היינו בטוחים שהם יהרגו אותנו‪.‬‬
‫הייתי רעבה במשך חמש שנים‪ .‬אני זוכרת שנסענו פעם ברכבת בלי גג והחל לרדת שלג‪ .‬התחלנו‬
‫לאסוף שלג כדי לאכול אותו‪ .‬מזה כמה ימים שלא אכלנו ולא שתינו דבר‪ .‬איפה שהיה שלג‬
‫אספנו ואכלנו‪ .‬אבל כמה מאיתנו היו חלשות ונפלו‪ ,‬ואחרות דרכו עליהן ורמסו אותן בכדי‬
‫להגיע לשלג‪ .‬אני בעצמי נפלתי על הרצפה‪ .‬אח“כ נכנסו עוד אנשים לקרון‪ ,‬פתחו את הדלת‬
‫ונכנסו עוד ועוד אנשים‪.‬‬
‫כשהגענו לאושוויץ הפרידו בין אלו המיועדים לחיים ובין אלו שנשלחו למוות‪ .‬אני זוכרת נערה‬
‫אחת שאמא שלה נשלחה לצד המוות‪ ,‬ועל אף שעדיין לא ידעה באיזה צד החיים ובאיזה צד‬
‫המוות היא ניסתה בכל כוחה לעבור לצד של האם‪ ,‬צועקת ומתחננת‪ :‬בבקשה‪ ,‬בבקשה‪ ..‬משכנו‬
‫אותה בחזרה אלינו וקיווינו שהגרמנים לא מבחינים בכך‪ ,‬אבל לא הצלחנו והקצין הגרמני נתן‬
‫לה לעבור לצד של אמא שלה‪ .‬היא הייתה נערה יפיפיה‪ ,‬צעירה בת ‪ 16‬בערך‪.‬‬
‫עליתי לארץ ישראל באוניה ’אקסודוס‘ והגעתי לחיפה‪ .‬האניה נבנתה כספינת טיולים לשיט‬
‫נהרות וחופים ממש כמו ספינת האהבה‪ ,‬והיתה מיועדת לכ‪ 400-‬נוסעים‪ .‬אנחנו היינו שם‬
‫‪ 4,500‬איש והיה צפוף מאוד‪ .‬כשהגענו לישראל קיבלו אותנו האנגלים בצעקות שנחזור למקום‬
‫ממנו באנו‪ ,‬והחזירו אותנו לצרפת‪ .‬כשהגענו לצרפת לא נתנו לנו לרדת מהספינה ויצאנו‬
‫לשטח ים נייטראלי כדי שלא יאשימו אותנו בדבר‪ .‬היינו שם ‪ 27‬ימים ובסוף שלחו אותנו בכוח‬
‫להמבורג שבגרמניה‪ ,‬שם הג‘וינט דאג לנו‪ .‬שהינו שם עד אוגוסט ‪ 1948‬והפלגנו ארצה‪ .‬בחיפה‬
‫)’פלִ יט‘(‪ ,‬בעלי ואני‪ ,‬אחותי ובתה התינוקת‬
‫ירדנו מהספינה ובו ברגע קיבלנו ריסוס נגד חיידקים ְ‬
‫בת ‪ 11‬החודשים‪ .‬מיד אחר כך נעמדנו ושרנו את התקווה‪ ,‬ובאותו הרגע הודעתי שאני לא אעזוב‬
‫את ארץ ישראל לעולם‪ .‬מאז לא ביקרתי בחו“ל‪.‬‬
‫בלומה נפטרה במהלך העבודה על החוברת‪.‬‬
‫בראש השנה‪ ,‬אני זוכרת שהיינו מקשטים את השולחן ברימונים והייתה צלחת גדולה של גרעיני‬
‫רימונים שממנה נהגו כולם לאכול‪ .‬ידענו גם שבישראל יש אבטיחים וכילדים אהבנו אותם‬
‫מאוד‪ .‬האבטיחים לא גדלו באזור שלנו בדרך כלל אבל ל’פריץ‘ של העיירה היו גידולים משלו‪,‬‬
‫וכילדה בת אחת עשרה אני זוכרת שהיינו הולכים לקנות אצלו‪ .‬למעשה המלחמה לא הגיעה‬
‫מיד בהתחלה אל האזור באוקראינה בו גרנו‪ ,‬ולפי ההסכם )ריוונטרופ‪-‬מולוטוב( נישארנו תחת‬
‫שליטה רוסית‪ .‬ביום תחילת המלחמה הפציצו הגרמנים את וורשה והרבה יהודים התחילו לברוח‬
‫אל האזור שלנו‪ ,‬מוורשה ומלודג‘‪ .‬הייתי בת שש עשרה‪ .‬כשנגמרו הלימודים באותו היום עוד‬
‫לבשנו חצאיות וחולצות של תלבושת בית הספר וידענו שקרה משהו נורא‪.‬‬
‫בתקופה שבין יציאת הרוסים וכניסת הגרמנים לא היה למעשה שום שלטון והאוקראינים‬
‫מהסביבה התנפלו על העיירות‪ ,‬בוזזים ואונסים מכל הבא ליד‪ .‬זו הייתה תקופה איומה שנמשכה‬
‫חמישה עשר יום‪ .‬אמא הביאה אותי אל מכרים אוקראינים שרצו לעזור‪ ,‬הבן שלהם למד איתי‬
‫באותה הכיתה והם הסתירו אותי בביתם‪ .‬כשנכנסו הגרמנים ישבו כולם בפחד בבתים‪ .‬הם דרשו‬
‫מיד לדבר עם נציג של היהודים והוציאו צווים שמורים ליהודים לענוד טלאי צהוב ולמסור את‬
‫‪33‬‬
‫כל הזהב ודברי הערך שברשותם‪.‬‬
‫ערב חיסול הגטו עמדנו לברוח‪ ,‬על אף שירו בכל מי שהיה נתפס‪ .‬לאמא היה רעיון שנתחפש‬
‫לאוקראינים‪ ,‬נתלבש כמוהם ונצא בלי להתחבא כאילו אנחנו בכלל לא יהודים ורק הולכים‬
‫לעבוד בשדה‪ .‬הייתי בת שמונה עשרה ולאמא היה תינוק בן חצי שנה‪ .‬היא שמה על עצמה‬
‫צעיף של אוקראינים‪ ,‬לי הייתה תלבושת אוקראינית עממית מבית הספר‪ ,‬אחי בן השלוש עשרה‬
‫לבש בגדים אוקראינים‪ ,‬וככה יצאנו לדרך‪ .‬ראינו בדרך בני משפחה שלנו ואפילו לא אמרנו להם‬
‫שלום‪ .‬חלפנו על פני שוטר‪ ,‬סטינו מהדרך והלכנו לכיוון השדות‪ .‬הוא קרא לנו לחזור וחקר‪ :‬לאן‬
‫אתם הולכים? אמרנו לו שאנחנו הולכים להביא תפוחי אדמה‪ ..‬לאחי הבלונדיני עם העיניים‬
‫הכחולות היה מראה אוקראיני‪ ,‬הוא לא אמר דבר והמשיך ללכת‪ .‬ציפינו לירי בגבינו כשהתחלנו‬
‫ללכת משם‪ ,‬לא האמנו שזה קורה ושאנחנו באמת יוצאים‪ .‬זה היה אחר הצהרים ובלילה הראשון‬
‫התיישבנו ביער‪ .‬אבא לא הצטרף מיד כי הוא היה בעל מראה כשל יהודי טיפוסי ולכן הוא נישאר‬
‫בבית ויצא רק בלילה‪ ,‬כדי לפגוש אותנו אחר כך‪.‬‬
‫הסתובבנו זמן מה ביער‪ ,‬הורי‪ ,‬אחי ואני‪ ,‬בלי יכולת‬
‫למצוא מקום מסתור‪ .‬ערב אחד הגענו למעיין‪ .‬הינו‬
‫עייפים ורעבים מאוד ופתאום הופיע אדם גדול‬
‫ומפחיד והחל לצעוק‪ :‬מה אתם עושים פה? מדוע‬
‫באתם לכאן? אבל כשראה שמאוד נבהלנו‪ ,‬הוא‬
‫נרגע קצת וצחק‪ :‬אני ארשה לכם להישאר פה‪ .‬הלך‪,‬‬
‫חזר‪ ,‬הביא איתו חפצים ועזר לנו להקים בור מכוסה‬
‫בעצים‪ .‬ישבנו שם כל החורף‪.‬‬
‫בזמן שהיינו ביערות היו האיכרים לוקחים אותנו לעבודה‪ .‬פעם אחת באוגוסט‪ ,‬אני זוכרת‪,‬‬
‫לקחו אותנו לשדה ונתקלנו בפושע מסוכן‪ .‬נבהלתי מאוד שכן היכרתי אותו‪ ,‬הוא היה מהעיירה‬
‫שלי‪ ,‬ועל אף שהייתי לבושה כאיכרה פחדתי שיזהה ויסגיר אותי‪ .‬אבל הוא רק ישב לאכול‬
‫איתנו והסתלק לאחר מכן‪ .‬הפחד ההוא מפני ההסגרה עדיין קיים בתוכי ואני זוכרת אותו עד‬
‫עכשיו‪ .‬הייתי אז בת תשע עשרה‪ ,‬בשדה הגובל ביער שעל יד החווה באוקראינה‪ ,‬שם עבדתי‪.‬‬
‫מחוות האיכרים היינו חוזרים לישון בחפירות שהכינונו לעצמנו בתוך היער‪ .‬איכר אחד‪ ,‬מחסידי‬
‫אומות העולם‪ ,‬נתן לנו לחפור מחבוא מוסתר באדמה‪ ,‬במרחק של כחצי ק“מ מהבית שלו‬
‫ביער זילמנקה‪ ,‬שם הסתתרנו הורי‪ ,‬אני ואחי‪ ,‬והאח התינוק‪ .‬אח נוסף הצטרף לפרטיזנים‪ ,‬שהיו‬
‫שולחים לנו חלב לתינוק‪ .‬היינו מאד רעבים‪ ,‬לא היה מה לאכול ומי שהיה הולך לעבוד היה‬
‫אחראי להביא לחם לכל המשפחה‪ .‬היינו יוצאים לעבודה על יד צ‘רטוריסק‪ ,‬שם עבדנו בתיקון‬
‫מסילות הרכבת שהפציצו הפרטיזנים‪ .‬בוקר אחד לא יצאתי לעבודה ובאותו היום השמידו את‬
‫הגטו הסמוך‪ ,‬ובאותה ההזדמנות חיסלו גם את הקבוצה שיצאה לעבוד שם‪ .‬אני ניצלתי כי‬
‫כאמור לא יצאתי לעבודה באותו היום אבל שתי בנות דודות שלי היו בקבוצה הזו ונרצחו‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫יעקב שמידט‬
‫לאה דיאמנט‬
‫שנת לידה‪ 1925 :‬מקום לידה‪ :‬צ‘כנוב‪ ,‬פולין הורים‪ :‬צבי והינדה אחים‪ :‬יעקב ז“ל‪ ,‬מרדכי‪ ,‬מיכאל ומינדל אישה‪ :‬רוזה‬
‫צאצאים‪ :‬בני וקלמן נכדים‪ :‬צביה‪ ,‬אורית‪ ,‬אלון‪ ,‬אורן ודניאל נינים‪ :‬לירון‪ ,‬צור‪ ,‬דולב‪ ,‬שרון‪ ,‬קרן‪ ,‬דניאל‪ ,‬שחף‪ ,‬שובל‪ ,‬ליאור ודמיניאן‬
‫שנת לידה‪ 1925 :‬מקום לידה‪ :‬שידלוביץ‪ ,‬פולין שם נעורים‪ :‬זיסמן‪-‬דיאמנט הורים‪ :‬רחל וגודל אחים‪ :‬אריה‪-‬לייבוש‪ ,‬משה‪ ,‬גניה וסימה‬
‫בעל‪ :‬אריה‪-‬לייבוש צאצאים‪ :‬חיים‪-‬גודל‪ ,‬משה נכדים‪ :‬רחל‪ ,‬חן‪ ,‬תומר‪ ,‬יניב‪ ,‬יענקל‘ה ואורטל נינים‪ :‬גילי‬
‫מהתקופה שלפני המלחמה‪ ,‬אני זוכר את החגים‪ .‬היו קונים לנו נעליים ובגדים חדשים‪ ,‬ואנחנו‬
‫היינו הולכים אל סבתא כדי להראות לה ולהשוויץ‪ .‬כמה שבועות לפני כן היינו מתחילים להאכיל‬
‫את האווזים טוב יותר ונותנים להם עוד תירס כדי שיהיו מלאים ומוכנים לחג‪ .‬כשנולדתי קראו‬
‫באושוויץ עד ה‪ 18-‬בינואר ‪ 1945‬ואז הוציאו אותנו משם כי הרוסים כבר התקרבו‪ .‬הגרמנים‬
‫שלחו אותנו למאוטהאוזן במסע רגלי של שבעים ק“מ‪ ,‬והיינו שם רק לילה אחד‪ .‬חלק מהאנשים‬
‫נלקחו אל מקום אחר ואילו אני נשלחתי לאיביזה באוסטריה‪ .‬היה שם נורא‪ .‬מפקד המחנה‬
‫לי הורי דויד‪ ,‬אבל בזמן השהות במחנות אימצתי אם שמו של אחי יעקב שנספה‪ ,‬על מנת‬
‫להשיג יותר מזון‪ ,‬וכך כבר נשארתי קרוי על שמו‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1941‬לקחו את משפחתי והגלו אותה לגטו נובה מיאסטו‪ ,‬לא רחוק מהעיר שלי‪ .‬לא‬
‫הייתי שם איתם‪ ,‬אבל אני זוכר לילה אחד בו נסעתי לגטו על עגלה רתומה לסוס עם מישהו‬
‫מהעיר שלי‪ ,‬שהוביל איתו אוכל ועוד כל מיני דברים‪ .‬זה היה ערב חורפי וירד שלג‪ ,‬ובדרך עברנו‬
‫בישוב עם גויים‪ .‬היה שם בית קפה וממש ברגע בו עברנו על פניו יצאו ממנו כמה גרמנים‪,‬‬
‫נכנסו לאוטו שלהם והתחילו לנסוע אחרינו‪ .‬הם ליוו אותנו כברת דרך ואני פחדתי שהם רוצים‬
‫להרוג אותנו‪ ,‬אבל בהמשך הם פנו אל דרך אחרת והפסיקו לעקוב אחרינו‪ ,‬ככל הנראה היו‬
‫בדרכם למקום אחר‪ .‬הגענו בשלום לגטו אבל זה היה פחד גדול‪ ,‬כי הייתי בטוח שהם יהרגו‬
‫אותנו‪.‬‬
‫כשהגעתי לאושוויץ‪-‬בירקנאו עשו שם סלקציות‪ ,‬ופחדתי מאוד שישלחו אותי למוות‪ .‬הייתי‬
‫היה רוצח‪ .‬עבדנו שם בחפירת מנהרות בהרים‪ ,‬וידענו שהאמריקאים מתקרבים‪ .‬במאי ‪1945‬‬
‫נקראנו בכל השפות אל ה’אפל פלאץ‘ )מגרש המסדרים( ושם הורה לנו מפקד הכלא להכנס‬
‫אל המנהרות כדי להתגונן מהמפציצים האמריקאים‪” :‬היכנסו אל המנהרות כדי שתישארו‬
‫בחיים“‪ ,‬הוא קרא לנו‪ ,‬אבל אנחנו ידענו שהם הניחו שם חומרי נפץ ומיקשו את כל השטח ולא‬
‫הסכמנו ללכת לשום מקום‪ .‬בערב פוצצו את המנהרות‪ .‬לא האמנו לו ובזכות זה נשארנו בחיים‪.‬‬
‫אחר כך שמענו שהאס אס הרגו את המפקד הזה‪.‬‬
‫היום בו נגמרה המלחמה היה החופש הכי גדול שלי‪ .‬סוף סוף יכולתי לאכול כיכר לחם כאדם‬
‫חופשי‪ .‬בשנת ‪ 1967‬התגייסתי כמו כולם‪ .‬הייתי צמוד לגדוד של צנחנים‪ .‬נסעתי עם האוטו וירו‬
‫עלינו פגזים לאורך כל הדרך‪ .‬הגענו קרוב לגבול הירדני‪ ,‬היה שם בסיס של משטרת הגבולות‬
‫והמשימה שלנו היתה לבנות בי“ח בשטח שורץ חיילים ירדנים‪ .‬היה קר ופחדנו נורא‪ .‬ירינו כל‬
‫הלילה‪ ,‬בחושך גמור‪ ,‬ובבוקר המשכנו פנימה לתוך ירדן‪..‬‬
‫בגיל שבע הלכתי לביה“ס בשם בדוי‪ ,‬קראו לי סימה דיאמן‪ .‬במשך שש‬
‫שנים אף אחד לא קרא לי בשמי האמיתי‪ .‬אני זוכרת שהייתי לוקחת‬
‫ספרים של שכנה ולומדת לאור הנר‪ .‬היינו שבעה ילדים‪ ,‬ואימא שלי‬
‫הייתה מגהצת בבית כדי לפרנס אותנו ואת אחיה‪ .‬היה לי אח שהבן‬
‫שלו היה תמיד רעב ואמא הייתה נותנת לו את החלק שלה‪ .‬היא סיפרה‬
‫לי שיש בעולם מלחמות‪ ,‬ואני שכבר רציתי לראות מלחמה לא יכולתי‬
‫לדעת שתגיע מפלצת כמו היטלר‪ .‬הייתי בת ארבע עשרה כשפרצה‬
‫המלחמה‪ .‬אחי הציע שנברח אבל אמא לא הסכימה‪ ,‬ומכיוון שאהבנו‬
‫את אימא מאוד ודאגנו לה‪ ,‬נשארנו איתה בפולניה‪ .‬לקחו אותנו‬
‫למחנה ריכוז‪ ,‬לעבודה‪ ,‬בחורים ובחורות‪ .‬בלילות ברחו אנשים צעירים‬
‫ובבוקר לפני העבודה היו סופרים אותנו‪ ,‬ויורים בכל אדם עשירי‪ .‬תמיד‬
‫פחדתי שיבחרו אותי אך למזלי תמיד הייתי מספר תשע‪.‬‬
‫בתקופה ההיא עבדתי בבית חרושת לייצור נשק‪ .‬יום אחד נרדמתי על‬
‫המכונה בתחנת העבודה שלי וכשפקחתי את עיניי ראיתי מולי את‬
‫הקצין הנאצי הכי נורא שהיה שם‪ ,‬שכבר הרג לפני כן את החברה‬
‫שלי‪ ,‬פרידה היפה‪ ,‬ממש לנגד עיניי‪ .‬הוא נעצר על יד המכונה שלי בזמן‬
‫שישנתי‪ ,‬וכולן היו בטוחות שהוא עומד לירות בי מיד באותו הרגע‪.‬‬
‫נבהלתי מאוד‪ ,‬אבל הוא רק צחק והלך משם‪.‬‬
‫אחרי שיצאתי ממחנה הריכוז התחלתי לחפש את אחותי‪ .‬מצאנו‬
‫אותה‪ ,‬הבאנו אותה הביתה ויצאתי לחפש עבודה‪ .‬פגשתי אדם מבוגר‬
‫שהכיר אותי עוד משידלוביץ שסיפר לי שיש לי אח שניצַ ל והוא מחפש‬
‫אותי‪ .‬ככה מצאתי את אחי‪ .‬כמה חודשים אחר כך הרגו שם יהודים‬
‫וברחנו ללודג‘‪ .‬עלינו לישראל בשנת ‪.1949‬‬
‫מה שהחזיק אותי ונתן לי כוח ברגעים הקשים היה הרצון לחיות‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫‪36‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫רחל לוי‬
‫שנת לידה‪ 1925 :‬מקום לידה‪ :‬מיאנסקה אולצ‘ה‪ ,‬צ‘כוסלובקיה שם נעורים‪ :‬הולצר הורים‪ :‬אסתר ויעקב בעל‪ :‬דב לוי‪ ,‬ניצול שואה‬
‫הייתי בת שש עשרה וחצי כשנכנסו הגרמנים לעיר בה התגוררנו‪ .‬זה עורר בי פחד‪ ,‬בי ובכל‬
‫היהודים‪ .‬אחר כך לקחו אותנו לאושוויץ וכשהגענו לשם הפרידו אותי מההורים‪ .‬נשארתי לבד‬
‫לגמרי‪ .‬פחדתי מהמוות‪ .‬פחדתי מהגרמנים‪ .‬הפחד הזה ליווה אותי לכל מקום שאליו הלכתי‪.‬‬
‫פחדתי גם שיכו אותי אם אני לא עובדת מספיק טוב‪ .‬אבל הפחד הכי גדול היה מה יהיה איתי‬
‫ומה יהיה גורל ההורים והמשפחה שלי‪.‬‬
‫אני נזכרת בשבת האחרונה בגטו‪ .‬היינו תחת כיבוש הונגרי בגטו בצ‘כוסלובקיה‪ .‬אמרו לנו‬
‫שלוקחים אותנו ברכבות‪ .‬בכינו‪ ..‬אפילו אבא בכה‪ .‬היינו שומרי מסורת ואימא הדליקה נרות‬
‫שבת‪ ,‬ובכתה‪ .‬אחר כך הלך אבא לבית הכנסת‪ .‬הייתי בת יחידה בת שבע עשרה וכבר זרקו אותי‬
‫מהתיכון‪ ,‬אמא הייתה בת ארבעים וארבע‬
‫וזו הייתה השבת האחרונה‪ .‬כשנלקחנו‬
‫לאושוויץ נסענו הרבה זמן גברים לחוד‬
‫ונשים לחוד‪ .‬כשהגענו לסלקציה לקחה‬
‫איתה אמא את אחת משתי הבנות של‬
‫אחותה והן נבחרו למסלול של הגאז‪,‬‬
‫כנראה בגלל הילדה‪ .‬רציתי ללכת אחרי‬
‫אמא שלי ובחור יהודי אחד זרק אותי‬
‫משם‪ ,‬כי הוא ידע‪ .‬הוא לא היה במדים ורק‬
‫אחר כך נודע לי שהוא יהודי‪.‬‬
‫לקראת סוף המלחמה היינו במחנה פלאשוב‬
‫הצמוד לקרקוב‪ .‬הרוסים התקרבו והנאצים‬
‫החליטו לשלוח אותנו ברכבת לאושוויץ‪.‬‬
‫מיד כשהגענו הכניסו אותנו לחדר שהיו בו‬
‫מעין דרגשים‪ ,‬כמו מדרגות גדולות‪ ,‬וציוו עלינו להתפשט ולחכות לתורנו במקלחת‪ .‬היה לנו‬
‫ברור שאנחנו הולכים לתאי הגאזים‪ ,‬אל מותנו‪ .‬ישבנו המון זמן ככה‪ ,‬כמה שעות טובות‪ ,‬בניסיון‬
‫להבין ולעכל את סופנו‪ .‬לפתע נכנס מישהו והודיע לנו שאין מים‪ ,‬שנתלבש ונצא‪ ,‬ובחור יהודי‬
‫אחד התחיל לצעוק שנתלבש יותר מהר כדי שהם לא יספיקו להתחרט‪ .‬אחר כך הוא סיפר לנו‬
‫שניצלנו כי פשוט לא היה גאז‪.‬‬
‫אחרי שגזזו את כל השיער מגופינו וריכזו אותנו בצריף גדול‪ ,‬יצאנו חברה שלי ואני לפרוזדור‬
‫לרגע‪ .‬יהודיה אחת צעקה עלינו שנכנס פנימה כי אחרת יהרגו אותנו‪ ,‬ולפתע זיהיתי שהיא בת‬
‫הק ֵר ַח‪ .‬לא‬
‫דודתי‪ .‬היא דאגה שנישאר שם ושמרה עלינו‪ ,‬והביאה לי מטפחת כדי לשים על ראשי ֵ‬
‫שמתי את המטפחת מיד אלא רק כשיצאנו מאושוויץ לעבודה‪ .‬היה לי גידול בצוואר והשתמשתי‬
‫במטפחת כדי להסתיר אותו אבל באיזשהו שלב הוא הלך וגדל עד שהמטפחת כבר לא הצליחה‬
‫להסתיר אותו יותר‪ ,‬ואז עשו לי שם ניתוח ללא הרדמה‪ .‬צרחתי מכאבים‪ ,‬ומנגלה בדיוק הגיע‬
‫כדי לעשות ביקורת ולמזלי לא בחר בי‪ .‬התפללתי שם ללחם‪ .‬חלמנו על לחם‪ ,‬אבל רק מידי פעם‬
‫קבלנו פרוסת לחם יבשה וירוקה‪ .‬כשהסתיימה המלחמה חזרתי הביתה ולא מצאתי אף אחד‪ ,‬זה‬
‫היה נורא‪ .‬אני מבקשת‪ ,‬שמרו על הארץ הזאת‪..‬‬
‫שבע מזוודות‬
‫תיאטרון תיעודי להנצחת השואה‬
‫שחקנים ויוצרים‪:‬‬
‫הניצולים‪:‬‬
‫אדית יעקבוביץ‘‬
‫מרדכי וויסבול‬
‫בלומה אורבך‬
‫אסתר קוטלר‬
‫יעקב שמידט‬
‫לאה דיאמנט‬
‫רחל לוי‬
‫בני הנוער‬
‫תלמידי חטיבת הביניים ’רבין‘‪:‬‬
‫לוטם ממן‬
‫אור אספיר‬
‫ענבר עופר‬
‫קולין אדגר‬
‫חן פאבזדה‬
‫עדן ביטון‬
‫נופר בן אסייג קארין פינגר‬
‫אופיר קליש‬
‫קארין גל‬
‫אוראל קושניר‬
‫פז לוי‬
‫בימוי‪ ,‬הנחייה וכתיבה ‪ :‬רינה הוד‪ ,‬טלי ליברמן ואסף בלאו‬
‫הדרכה וייעוץ מקצועי‪ :‬ד“ר דינה שייביץ‪ ,‬מרכז אש“ל‬
‫להשתלמויות והדרכה‬
‫עליתי לארץ ב‪ 1949-‬באוניה מצ‘כיה‪ .‬הייתי אז אזרחית משוחררת בארץ ישראל אחרי‬
‫ששירתתי בבריגדה הצ‘כית‪ ,‬בצבא צ‘כיה‪ .‬האוטובוסים של הצבא כבר חיכו לנו כדי לקחת‬
‫אותנו ישר למחנה סרפנד‪ .‬שרתתי בהגנה האנטי אוירית‪ ,‬ואני זוכרת שעם השחרור שלי מהצבא‬
‫ערכו לי החברות מסיבת יום הולדת‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫‪38‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫מלכה הנדל‬
‫שער שלישי‪ :‬תעודות זהות‬
‫פרק תעודות הזהות הינו ניסיון להציג את הפרטים ולעורר מחשבה‪ .‬הפרטים הינם חלק מההווייה האנושית‪ ,‬מהתודעה‪ .‬העיסוק‬
‫בסבל האנושי ובמשיכה לחיים הוא המהות‪ .‬זהו ניסיון להתבונן בחברים לשכונה‪ ,‬בחברים לחיים‪.‬‬
‫לכל אדם יש שם‪ ,‬תאריך ומקום לידה‪ ,‬בני משפחה‪ ,‬רסיסי חיים‪ .‬כל אלו כרוכים זה בזה ועטופים בחוויות‪ ,‬בגעגועים לבית‪ ,‬וגם‬
‫בחרדת המוות‪ ,‬נרדפות והשפלה‪ .‬הפרטים היבשים אוצרים בתוכם סיפור אישי וזכרון קולקטיבי‪ ,‬ואנחנו מקבלים את סיפורי‬
‫הניצולים‪ ,‬המספרים את עצמם ממרחק הזמן ומבעד לרסיסי זיכרון‪ ,‬רסיסים שעשויים להשתנות כמו מי הנהר שהזרימה והאור‬
‫משנים את צבעם‪ ,‬את המרקם שלהם‪ ,‬ולפעמים גם את המהות‪.‬‬
‫באזוֹר‪ ,‬מספרת על מהות פרויקט ’כותבים חיים‘ בשבילה‪ ,‬ומתארת‬
‫ענת המאירי‪ ,‬מתנדבת בארגון ’מעגל נשים‘ למען הקהילה ַ‬
‫את ההחלטה שלה להתקרב ולגעת‪” :‬זכיתי להצטרף ולסייע בפרויקט תיעוד סיפורי החיים של הניצולים והזדמן לי להיחשף‬
‫לסיפור השואה דרך עיניהם ולתעד את קורותיהם עבור הדורות הבאים‪ ,‬אבל באופן אישי זו הייתה גם סגירת מעגל פרטית עבורי‪.‬‬
‫תמיד נמנעתי מלהתקרב יתר על המידה אל סיפורי השואה של ניצולים‪ .‬מוצא משפחתי הוא ספרדי ולכן לא היה לי מעולם קשר‬
‫משפחתי ישיר לנושא‪ ,‬ואף על פי כן פחדתי לדעת יותר מכפי שכבר למדתי בבית הספר‪ ,‬וגם נמנעתי מלקרוא ספרים ולראות‬
‫סרטים בנושא השואה‪ .‬הייתי רגישה‪ ,‬אולי גם פחדתי‪.‬‬
‫הפעם‪ ,‬בפרויקט הייחודי והחשוב הזה‪ ,‬החלטתי להתעמת עם הפחד‪ .‬עבורי הגיע הזמן לפגוש ולהכיר את הניצולים‪ ,‬לשמוע את‬
‫סיפורם כדי לתעד אותו ולא לסמוך על כך שמישהו אחר יעשה את העבודה החשובה הזו‪ .‬הצלחתי הפעם לקבל תמונת מצב חיה‪,‬‬
‫אמיתית וכנה עד כאב על הארועים בזמן השואה ועל הסבל האנושי הרב‪ .‬הבנתי עד כמה חשוב היה לי לשמוע אותם‪ ,‬להכיר‬
‫אותם‪ ,‬לתעד את סיפוריהם ולהעביר אותם הלאה‪ .‬למדתי שהסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו‪ .‬הסיפור שלהם הוא גורל העם‬
‫היהודי כולו“‪.‬‬
‫הקשר בין המספר למאזין הינו קשר המאפשר התרוקנות ופתיחות‪ ,‬הכלה והזדהות‪ .‬הקורא מוזמן להתבונן ולקרוא‪ ,‬להתחבר‪,‬‬
‫להרגיש וללמוד‪.‬‬
‫שנת לידה‪1923 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬בריצ‘בה‪,‬‬
‫רומניה‬
‫שם נעורים‪ :‬מלכה גלמן‬
‫הורים‪ :‬חיה לבית ברמן‬
‫וזאב גלמן‬
‫אחים‪ :‬מרדכי גלמן‪,‬‬
‫נספה בשואה; דב גלמן‬
‫ז“ל וזהבה בן ששון‬
‫בעל‪ :‬מאיר הנדל‬
‫צאצאים‪ :‬חדווה ואבי‬
‫נכדים‪ :‬ליאור‪ ,‬מורן‪,‬‬
‫מיכל‪ ,‬עינת‪ ,‬עומר והדר‬
‫נינים‪ :‬נועה‪ ,‬שירה‬
‫ועמית‬
‫”נולדתי בעיירה בריצ‘בה שבמולדביה‪ ,‬בסרביה בימים ההם‪ .‬בשנת ‪ ‘41‬הוציאו אותנו הז‘נדרמים הרומנים מהבית‪ ,‬כשלושים‬
‫איש בשלוש עגלות עם בני משפחתי וסבתי‪ .‬על גדת הדנייסטר הורדנו מן העגלות שם הוכה אחי מרדכי בשוט מעור‬
‫)’חרבניק‘(‪ ,‬ואח“כ הוכנסנו לבית כנסת שם היכו את הגברים‪ .‬אבי שילם להם מאה אלף רובל כדי להפסיק את ההתעמרות‪.‬‬
‫לאחר מכן הועברנו ברפסודות לגדה השניה אל אזור טרנסניסטריה והובלנו ברגל לאובודובקה‪ .‬כשהגענו לקולחוז נותרנו‬
‫כעשרים איש ורוכזנו בדיר חזירים‪ .‬אח“כ חלינו בטיפוס ובנובמבר נפטרה אימי‪ ,‬וגופתה הושלכה לקבר אחים‪ .‬עבדנו בתנאיםם‬
‫זור‬
‫מחפירים ובקור עז‪ ,‬וחפרנו בשלג כדי להוציא תפוחי אדמה‪ .‬אבי נפטר בינואר ‪ .‘42‬לאחר כחודש הועברנו בפרוטקציה לאיזור‬
‫הגיטו היהודי ואז הסתבר שגם שם המצב בלתי נסבל‪ .‬היינו כשלושים איש בחדר ולאט לאט החלו האנשים למות‪ ,‬בהם בני‬
‫משפחתי‪ ,‬דודים ודודות‪ .‬נשארנו רק אחותי זהבה ואני‪ .‬אוכל לא היה‪.‬‬
‫ב‪ ,‘42-‬כחצי שנה לאחר מות אבי ולאחר שקיבלתי היתר מהרב‪ ,‬נשאתי לבעלי מאיר‪ .‬אחי דב נשלח דרך ’עליית הנוער‘‬
‫והועבר לארץ ישראל‪ .‬הם רצו לקחת גם את אחותי זהבה שכבר היתה בת עשר‪ ,‬אך אני התנגדתי‪ .‬בעלי מאיר רצה לשוב‬
‫לביתו בצ‘רנוביץ וכשהגענו לשם הסתבר שגויים פלשו אל הבית‪ .‬תושב מקומי הציע לנו עבודה במפעל טכסטיל ויעץ לנו שלא‬
‫לא‬
‫לנסוע לפלשתינה אבל אנחנו רצינו לעלות ארצה‪.‬‬
‫בין השנים ‪ ‘45 - ‘50‬התגוררנו ברדאוץ‪ ,‬שם התאחדנו עם בת דודי והתפרנסנו משיעורים בעברית‪ .‬בעזרת פעילי עליה הגענו‬
‫נו‬
‫לנמל קונסטנצה וביוני ‪ ‘50‬עלינו ארצה באוניה ’טרנסילבניה‘‪ .‬לאחר שלושה ימים הגענו לנמל חיפה‪ ,‬משם הועברנו לשער‬
‫העליה ואח“כ לאהלים בבית העולים ברנדס‪ ,‬ליד חדרה‪ .‬סוף סוף היה לנו לחם למכביר‪ .‬זמן קצר אחר כך נסע מאיר לחפש‬
‫לאזוֹר החלטנו להתיישב כאן‪ .‬הוא התחיל לעבוד כמנהל חשבונות בבסיס‬
‫עבודה בת“א‪ ,‬וכשהמליצו לו בני משפחתו לעבור ַ‬
‫חיל האוויר‪ ,‬נולדו הילדים‪ ,‬בנינו בית והקמנו משפחה“‪.‬‬
‫דב לוי‬
‫שנת לידה‪1927 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬מקו‪,‬‬
‫הונגריה‬
‫הורים‪ :‬אליעזר )לזר(‬
‫ורוזליה‪-‬שרה‬
‫אחים‪ :‬פנחס‪ ,‬יודית‪,‬‬
‫רוזי‪ ,‬יצחק וישראל‬
‫אישה‪ :‬רחל‬
‫”במאי ‪ ‘43‬נלקחנו לגטו במקו ומשם נשלחנו לאושוויץ‪ ,‬אימי‪ ,‬שתי אחיותי ואני הקטן באחים‪.‬‬
‫אבא נפטר עוד לפני המלחמה ואילו ֶא ַחי יצחק וישראל שרתו בצבא ההונגרי במחנות עבודה‪ ,‬כל‬
‫אחד ביחידה אחרת‪ .‬באושוויץ נבחרתי לחיים ואימא ושתי אחיותי עברו לצד האחר עם הנשים‪.‬‬
‫גם אחי פנחס ושני הגיסים שלי נספו שם‪ .‬נשלחתי מאושוויץ למינכן ומשם לקופרהינג‪ ,‬ללנצברג‬
‫ואח“כ חזרתי שוב לקופרהינג‪ ,‬משם השתחררתי כי חליתי בעקבות הקור ממנו סבלתי‪ .‬הייתי חולה‬
‫במשך שישה חודשים וקיבלתי טיפול‪ .‬מאוחר יותר נכבש המקום על ידי האמריקאים והטיפול היה‬
‫טוב יותר‪.‬‬
‫חזרתי למקו וקיוויתי לנס‪ .‬הייתי שם כשבוע בתקופת חגי תשרי ושמעתי שיש עלייה לישראל‪.‬‬
‫התייצבתי בבודפשט ומשם עליתי דרך גרמניה ואיטליה‪ .‬האנגלים לא נתנו לנו להיכנס לארץ ורק‬
‫אחרי חודש בקפריסין הגענו לישראל‪.‬‬
‫לאזוֹר לאחר הכיבוש‪ ,‬וב‪ ‘49-‬רכשתי דירה בישוב‪ .‬כאן גם הכרתי את אשתי‪.‬‬
‫הייתי חייל כשהגעתי ַ‬
‫ֶא ַחי יצחק וישראל שרדו את השואה‪ ,‬עלו לישראל והלכו כאן לעולמם“‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫‪40‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫שלמה ברקת‬
‫אברהם דה פריס‬
‫שנת לידה‪1938 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬הרלם‪ ,‬הולנד‬
‫הורים‪ :‬יהודה ‪ -‬נספה‬
‫בסוביבור‪ ,‬וג‘ני ‪ -‬מתגוררת‬
‫בהולנד‬
‫אשה‪ :‬מרים ז“ל‬
‫צאצאים‪ :‬אורלי ואילנה‬
‫נכדים‪ :‬גל‪ ,‬שרון‪ ,‬דנה‪,‬‬
‫שחר‪ ,‬אופיר ויבול‬
‫ת‬
‫אברהם )אלברט( נולד ביום ההולדת של המלכה וילהלמינה‪ ,‬יום חג בהולנד‪ .‬אביו שהיה שחקן מפתח בקבוצת‬
‫הכדורגל של הרלם לא ידע על הלידה אלא רק בתום המשחק החשוב בו השתתף‪ ,‬ואברהם מספר שהאב הגיעע‬
‫לבית החולים עם כל הקבוצה שחתמה על הכדור והעניקה אותו לו‪ ,‬לרך הנולד‪ .‬המשפחה התגוררה בהרלם‪ ,‬אבל‬
‫ב‪ ‘42-‬כשהבינו היהודים כי המצב מסוכן הוסתר אברהם אצל חקלאים הולנדים בעיירה במערב הולנד‪ ,‬באיזורר‬
‫אמסטרדם‪ .‬ילדי האיכרים אהבו אותו והוא הוצג כבן אחותה של בעלת המקום שהגיע מרוטרדם‪ .‬רוטרדם כברר‬
‫הופצצה ולא נותרו מסמכים ולא היתה דרך לוודא את אמיתות הדברים‪ .‬הוא נשאר שם עד אמצע ‪.‘45‬‬
‫אביו יהודה התחבא בהרלם אך לאחר כשבועיים הלשינו עליו והוא נשלח לווסטרברוק‪ ,‬מחנה מעבר של יהודי‬
‫הולנד‪ .‬בכל יום ג‘ היו יוצאים משם משלוחים אל מחנות ההשמדה‪ .‬יהודה שיחק גם שם כדורגל והצליח לחמוקק‬
‫קן‬
‫מהמשלוחים האלה בזכות כישוריו‪ ,‬אבל אח“כ נשלח לסוביבור‪ ,‬המשיך לשחק כדורגל אפילו שם ונודע כשחקן‬
‫ת‬
‫אגדי‪ .‬אמו של אברהם הסתובבה ברחבי המדינה ועסקה בסיוע כמתנדבת וכאחות‪ .‬הורי האם התחבאו בקומת‬
‫ביניים בבית מגורים בהרלם וניצלו‪.‬‬
‫ביולי ‪ ‘62‬עלה אברהם לישראל עם ארוסתו מרים ז“ל והגיע לחיפה‪ .‬משם עבר לקיבוץ עין השופט אך סרב‬
‫באזוֹר במסגרת דיור‬
‫להשאר שם שכן לא היתה אפשרות ללינה משפחתית‪ ,‬ובשנת ‪ ‘63‬הגיע לשיכון רסקו ַ‬
‫לאקדמאים‪ .‬הדירה היתה בקומה האחרונה והגשם דלף לתוכה בחורף‪ .‬אברהם רואה את סיפור הצלתו מידי‬
‫)באזוֹר(‪,‬‬
‫הנאצים ואת בניית חייו ומשפחתו בארץ ישראל באופן אופטימי‪ ,‬הוא עצמו היה שחקן ומאמן כדורגל ַ‬
‫(‪,‬‬
‫וחתנו רביב ספיר היה שחקן ליגה‪ .‬נכדו גל ספיר‪ ,‬דור רביעי לשחקני כדורגל‪ ,‬משחק היום בליגת העל בקבוצת‬
‫הפועל יהודה ראשל“צ‪ ,‬הנקראת ע“ש יהודה‪ ,‬שנספה בסוביבור‪.‬‬
‫בקי גמזו‬
‫שנת לידה‪1942 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬סופיה‪ ,‬בולגריה‬
‫שם נעורים‪ :‬לוי‬
‫הורים‪ :‬יחיאל ובלה‬
‫אח‪ :‬שמואל‪ ,‬נפטר בישראל בגיל ‪58‬‬
‫בעל‪ :‬אריה‬
‫צאצאים‪ :‬זיווה לייבוביץ‘‬
‫נכדים‪ :‬נכדים‪ :‬נתי )‪ (26‬ומור )‪(23‬‬
‫לייבוביץ‘‬
‫”בזמן המלחמה גרנו בסופיה‪ ,‬ומשם הוגלינו לגטו בעיר‬
‫קיוסטנדיל‪ .‬הייתי תינוקת‪ ,‬אחי היה בן שבע‪ .‬התגוררנו כולנו‪,‬‬
‫עשרים איש‪ ,‬בשני חדרים עד תום המלחמה‪ .‬לא היו מיטות‬
‫לכולנו‪ .‬את אבא עוד לא היכרתי‪ ,‬הוא נשלח לעבודות פרך‬
‫כפועל בכביש עד שנת ‪ ,1944‬וכשחזרנו לסופיה אחרי‬
‫המלחמה הוא כבר השתנה מאוד והיה קשה להכיר אותו‪ .‬עלינו‬
‫לארץ בשנת ‪ 1949‬והגענו לחיפה‪ .‬ב‪ 1952-‬קיבל אבא עבודה‬
‫בחנות לחומרי בניין ברמת גן ועברנו לגור ביפו‪ ,‬ואחר כך לבת‬
‫ים‪ .‬כשהתחתנתי‪ ,‬עברנו בעלי אריה ואני לחולון‪ .‬התיישבנו‬
‫באזוֹר בשנת ‪.“1995‬‬
‫ַ‬
‫שנת לידה‪1939 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬סופיה‪ ,‬בולגריה‬
‫הורים‪ :‬יוסף ורחל בוני‬
‫אחות‪ :‬לאה פלדמן‬
‫ג‘נט‬
‫אישה‪ :‬ג נט‬
‫ה‪:‬‬
‫”בשנות המלחמה הוגלינו מסופיה והועברנו לעיר וידין שהיתה בפריפריה‪ .‬עברנו‬
‫בין הכפרים בזמן ההפצצות‪ .‬אני זוכר שהפציצו את שדות הנפט ברומניה וראינו את‬
‫המטוסים חולפים מעלינו‪ .‬באחת ההפצצות מעל העיר ברחו אנשים לשדה‪ ,‬אמא‬
‫לקחה אותי ורצנו אל מחוץ לעיר‪ .‬היא בקשה והתחננה שיקחו אותנו‪ ,‬וכך עלינו על‬
‫עגלה רתומה לשוורים וברחנו‪ .‬הגענו לעיירה קרובה לגבול עם רומניה‪ .‬אבא היה‬
‫במחנה עבודה בבולגריה‪ ,‬אבל הבולגרים לא מסרו את היהודים לגרמנים‪ ,‬למעט‬
‫משלוח אחד‪ .‬אמא עבדה כתופרת אצל הכפריים ואותי סגרה בבית‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1949‬עלינו לארץ ישראל והגענו לבית עולים בחיפה‪ .‬שהינו שם כחצי שנה‬
‫באזוֹר‪ .‬הייתי אז ילד בן תשע‪.‬‬
‫ואחר כך עברנו להתגורר ַ‬
‫שנים אחר כך‪ ,‬כשיצאתי למשלחת צעידה של צה“ל‪ ,‬עברתתי את שם המשפחה‬
‫באזוֹר הייתי מורה לחקלאות בבית ספר ’השבעה‘‪ ,‬ואף כיהנתי‬
‫שלי מ’בוני‘ ל’ברקת‘‪ַ .‬‬
‫כמנהל בית הספר למשך שנתיים“‪.‬‬
‫אברהם בנבניסטי‬
‫שנת לידה‪1928 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬סופיה‪ ,‬בולגריה‬
‫הורים‪ :‬קלרה וניסים‬
‫אחות‪ :‬שרה )שרלוטה(‬
‫אישה‪ :‬אהובה ז“ל‬
‫צאצאים‪ :‬קלרה‪ ,‬ציביה וניסים‬
‫נכדים‪ :‬מיכל‪ ,‬ברי‪ ,‬ברק‪ ,‬יותם‪,‬‬
‫אלדמע‪ ,‬גונן‪ ,‬אברהם‪ ,‬דפנה‬
‫ועילאי‬
‫נינים‪ :‬ארבעה‬
‫”בסטארה זגורה התאגדו הגויים בקבוצת צעירי הטלאי הגרמני )ברניצ‘יקים(‪ .‬יום אחד‬
‫נתקלתי בהם ברחוב‪ ,‬הם היו עם מדים וסכינים‪ .‬כשהבחינו בסמל המגן דוד על הבגד‬
‫נתן לי מישהו סטירה‪ .‬הייתי בן שבע עשרה‪ ,‬ועמדתי שם ושקלתי מה לעשות‪ :‬אם‬
‫אחזיר לו מכות יכניסו אותי מיד לבית סוהר‪ ,‬אם אבליג ‪ -‬יגידו שאני פחדן‪ .‬החלטתי‬
‫להבליג‪ .‬עמדתי שם‪ ,‬לא זזתי‪ ,‬לא נסוגותי‪ ,‬הוא הסתכל בי ואחר כך המשיך ללכת‪.‬‬
‫מאוחר יותר הגלו את המשפחה אל העיר רזגרד‪ .‬הגויים פזרו את האוכלוסיה מתוך‬
‫שיקול קר ובאופן מחושב‪ .‬לא שאלו אותנו‪ .‬העבירו אותנו‪.‬‬
‫אחרי המלחמה חזרנו לסופיה‪ .‬אמא היתה בהנהלה הראשית של ציוני בולגריה וחברה‬
‫במפלגה הדמוקרטית‪ .‬יום אחד קרא לה הבוס שלה‪ ,‬שהיה מינסטר וראש התנועה‬
‫הסוציאל‪-‬דמוקרטית‪ ,‬ויעץ לה לברוח‪ .‬הוא צייד אותה במכתב שהעיד על כך שהיא‬
‫נציגה מסחרית של בולגריה בישראל וכך הצלחנו לצאת משם‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1945‬עלינו לארץ במסגרת הצלת יהודי בולגריה‪ .‬קיבלנו פספורטים מיוחדים‪,‬‬
‫עלינו בחופזה על אנייה בוורנה והפלגנו לישראל‪ .‬הגעתי לקיבוץ מענית לתנועת נוער‬
‫ושם גוייסתי לפלמ“ח‪ .‬יצאתי לעזרת ההורים בפרנסה‪ .‬הגעתי לתל אביב ושם גייסו‬
‫באזוֹר בשנת‬
‫אותי לגדוד חי“ש פרברים השלישי‪ .‬עברתי את כל המלחמות‪ .‬התיישבתי ַ‬
‫‪.“1956‬‬
‫אברהם כיהן כראש המועצה המקומית ַאזוֹר במשך שתי תקופות‪ ,‬בשנת ‪ 1967‬ובין‬
‫השנים ‪.1968-1974‬‬
‫‪41‬‬
‫‪42‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫שרה גרושקה‬
‫שנת לידה‪1391 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬קולוניה משאנה‪,‬‬
‫פולין‬
‫שם נעורים‪ :‬שרה דיאמנט‬
‫הורים‪ :‬יפה ואהרון דיאמנט‬
‫אחיות‪ :‬רינה ורבקה‪ ,‬מתגוררות‬
‫באזוֹר‬
‫גם הן ַ‬
‫בעל‪ :‬משה גרושקה ז“ל‬
‫צאצאים‪ :‬אברהם )‪ ,(50‬ויוסי‬
‫)‪(46‬‬
‫נכדים‪ :‬משה ומירית )של‬
‫אברהם(‪ ,‬נועה ועדי )של יוסי(‬
‫נינים‪ :‬רוני בירנבוים )ביתה של‬
‫עדי(‬
‫סוניה גוזמן‬
‫”בתחילת המלחמה התגוררנו בכפר הולדתי‪,‬‬
‫קולוניה משאנה‪ .‬היו אז כל מיני הגבלות שהטילו‬
‫הגרמנים אבל הם עדיין לא הגיע למזרח פולין‪.‬‬
‫כשהגיעו הגרמנים הסתתרנו אצל שכנים פולנים‬
‫למשך תקופה קצרה‪ ,‬אבל אחר כך כשגבר הסיכון‬
‫נאלצנו לעבור לגטו וולודבה‪.‬‬
‫באקציה האחרונה בה העבירו הגרמנים את כל‬
‫האנשים למחנה השמדה הסתתרנו בתוך הבית‪,‬‬
‫בבור שחפר אבי מתחת לרצפה במטבח‪ .‬ראינו את‬
‫הגרמנים שנכנסו לחיפוש בתוך הבית דרך החריצים‬
‫שברצפה‪ ,‬אך הם לא הבחינו בנו‪.‬‬
‫בלילה יצאנו מהגטו וצעדנו דרך היערות בחזרה‬
‫אל הכפר‪ .‬אבי פגש שכנה שלנו‪ ,‬סופיה נפיראלה‪,‬‬
‫שהסכימה להסתיר אותנו‪ .‬אבי חפר מיסתור בתוך‬
‫מתבן שהיה בחצר‪ .‬לסופיה היו ארבעה ילדים‬
‫קטנים‪ :‬סבינה‪ ,‬באשה‪ ,‬יאנק וגנק‪ .‬סופיה והבנות‬
‫היו מביאות לנו אוכל והבנים היה משגיחים שאין‬
‫אף שכן או חייל גרמני בסביבה‪ ,‬וכך הסתתרנו שם‬
‫במשך שנה וחצי עד שהרוסים כבשו את האזור‪.‬‬
‫אחרי המלחמה בשנת ‪ 1945‬חזרנו לגור בוולודבה‪.‬‬
‫משם‪ ,‬דרך מחנה מעבר בגרמניה‪ ,‬עלינו לארץ‬
‫בשנת ‪ .1949‬רוב המסמכים אבדו‪ ,‬אבא פחד‬
‫לקחת מסמכים והשאיר אותם מאחור‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1985‬הצלחתי ליצור קשר עם סופיה‬
‫הדוק“‪.‬‬
‫ומשפחה ועד היום אנחנו שומרים על קקשר ק‬
‫שנת לידה‪1935 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬סאבין‪ ,‬פולין‬
‫שם נעורים‪ :‬סוניה זוואל‬
‫הורים‪ :‬יבגניה‪ ,‬דודה שהיתה לאם‬
‫מאמצת‪ ,‬ומרדכי זוואל‪ .‬ציפי‪ ,‬האם‬
‫הביולוגית נפטרה בלידת האחות‬
‫הקטנה‪.‬‬
‫אחיות‪ :‬יבגניה טבק ‪ -‬אחות בבי“ח‪,‬‬
‫כיום גרה בקנדה עם בעלה מיכאל‪,‬‬
‫באזוֹר‪.‬‬
‫וחנה זוואל ‪ -‬גרה עדיין ַ‬
‫בעל‪ :‬אריה‬
‫צאצאים‪ :‬מאיה לוין‪ ,‬גרה בחולון‬
‫נכדים‪ :‬טליה )‪ (25‬ועידן )‪ (20‬לוין‬
‫אחיינים‪ :‬בוריס טבק בקנדה‪ ,‬ויאן‬
‫טבק בגדרה‪.‬‬
‫טובה בורוש‬
‫”אמא היתה תופרת במפעל‪ .‬אבא גוייס‬
‫לצבא רוסיה ונהרג במלחמה‪ .‬היינו במחנה‬
‫ריכוז באוקראינה‪ ,‬ברחנו והתחבאנו בבית של‬
‫גויים מתחת לרצפה‪ .‬הם הצילו אותנו ממחנה‬
‫השמדה‪ .‬אחר כך הלשינו עלינו והמשכנו‬
‫לברוח בתוך אוקראינה‪ ,‬חיינו בתוך רפת עם‬
‫צואה ושתן של פרות עד הצוואר‪ .‬בלילה‬
‫לקחו אותנו גויים טובים‪ ,‬אבל שוב הלשינו‬
‫עלינו וברחנו לרציף של תחנת רכבת‪ ,‬שם‬
‫התחבאנו במרתף עד סוף המלחמה‪.‬‬
‫אחרי המלחמה חזרנו הביתה ואחר כך עברנו‬
‫לגור בעיר סקווירה ליד קייב‪ .‬למדתי כלכלה‬
‫בעיר ז'יטומיר ומאוחר יותר חייתי בעיר‬
‫באבין שבאוקראינה עד שנת ‪ .1953‬בשנת‬
‫‪ 1955‬נשלחתי לעבוד במפעל עץ באורל‬
‫ואח"כ ב‪ 1956-‬חזרתי לאוקראינה‪ .‬עבדתי‬
‫ככלכלנית במפעל רהיטים וחייתי בברשט עד‬
‫שעליתי לישראל בשנת ‪ .1977‬אחותי היתה‬
‫באזוֹר‪,‬‬
‫אחות בבי"ח אסף הרופא והתגוררה ַ‬
‫ועל אף שקיבלנו ויזה לאוסטריה רציתי להיות‬
‫ביחד איתה ועם הילדים שלה בישראל‪ .‬הבת‬
‫שלי היתה קשורה לאחיינים ורצינו לגור על‬
‫ידם“‪.‬‬
‫שנת לידה‪1932 :‬‬
‫אר ֵהי‪ ,‬הונגריה‬
‫חוּד ֵמזוֹוַ ָש ְ‬
‫מקום לידה‪ְ :‬‬
‫שם נעורים‪ :‬שנדו‬
‫הורים‪ :‬אילנה שלזינגר ופרנץ שנדו‬
‫אחים‪ :‬דב )ג‘ורי( ופריצי )נספה בן ‪(18‬‬
‫בעל‪ :‬פרץ בורוש‪ ,‬הכירו עוד בהונגריה‬
‫צאצאים‪ :‬נעמי ואילנה‬
‫נכדים‪ :‬קרן‪ ,‬ליאת‪ ,‬גלי‪ ,‬תמי וסטפני‬
‫נינים‪ :‬מאי‪ ,‬גיא‪ ,‬איתי‪ ,‬שי‪ ,‬עומר‪ ,‬נועם‪ ,‬ג‘ורדן‪ ,‬דילן וינאי‬
‫בשנות המלחמה היתה טובה ז“ל‬
‫בגטו ובמחנות הריכוז הגדולים‬
‫מאוטהאוזן וגונסקירכן‪ ,‬משם‬
‫השתחררה‪ .‬היא עלתה לישראל‬
‫בשנת ‪ 1949‬עם תנועת גורדוניה‬
‫באזוֹר‬
‫– מכבי הצעיר‪ .‬התיישבה ַ‬
‫בשנת ‪ .1955‬אביה של טובה עלהה‬
‫הוא‬
‫ב‪ 1954-‬לישראל והתגורר אף וא‬
‫באזוֹר עד פטירתו בשנת ‪.1994‬‬
‫ַ‬
‫מרגלית בק‬
‫שנת לידה‪1930 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬סופיה‪ ,‬בולגריה‬
‫שם נעורים‪ :‬פילי‬
‫הורים‪ :‬רבקה ומרדכי‬
‫אחות‪ :‬אחת‪ ,‬עלתה ב‪1948-‬‬
‫עם ההורים‬
‫בעל‪ :‬נחום‬
‫צאצאים‪ :‬נורית‬
‫נכדים‪ :‬גיא‬
‫”בעת המלחמה היה גירוש מסופיה וכשעזבנו נאלצנו‬
‫לחסל את הבית‪ ,‬ואת רוב הרכוש חילקנו לשכנים הגויים‪,‬‬
‫רוּסה‪ ,‬שם‬
‫הבולגרים‪ .‬הוציאו אותנו ברכבת בקר לעיר ֶ‬
‫התאכסנו בכל מיני בתים‪ .‬היו שם חוקים נוקשים והיינו‬
‫חייבים לחזור הביתה עד תשע בערב‪ .‬היהודים ברוסה עזרו‬
‫לנו מאוד‪ .‬היתה לי חברה חצי גויה‪ ,‬דוצ‘קה‪ ,‬והעברנו ביחד‬
‫את הזמן עד סוף המלחמה‪.‬‬
‫עליתי לארץ בשנת ‪ ,1948‬הייתי בקיבוץ רמות מנשה ואחרר‬
‫באזוֹר‪ ,‬בשנת ‪.“1960‬‬
‫כך התישבתי ַ‬
‫נחום בק‬
‫שנת לידה‪1921 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬ז‘קופנה‪ ,‬פולין‬
‫הורים‪ :‬רוזליה והנריק‬
‫אחים‪ַ :‬סלַ ה )סלושה(‪ ,‬נספתה‬
‫בבלזץ‬
‫אישה‪ :‬מרגלית‬
‫צאצאים‪ :‬נורית‬
‫נכדים‪ :‬גיא‬
‫”גרנו בנובי‪-‬טרק שלא היה גטו סגור‪ .‬בסוף אוגוסט ‪1942‬‬
‫כשחוסל הגטו נשלחנו עם עוד ‪ 200‬איש למחנה עבודה‬
‫סגור בז‘קופנה‪ ,‬שם היינו עד אפריל ‪ .‘43‬אחר כך נשלחנו‬
‫למחנה פלאשוב על יד קרקוב ומשם נשלחתי למאוטהאוזן‬
‫באוסטריה‪ ,‬שהיה מחנה הריכוז הקשה ביותר‪ .‬מאוחר יותר‬
‫נשלחתי למחנה מלק ובסוף לאבנזה‪ ,‬גם באוסטריה‪.‬‬
‫עליתי לארץ בשנת ‪ 1946‬עם האוניה אליהו גולומב‬
‫לאזוֹר בשנת ‪.“1960‬‬
‫מאיטליה‪ .‬הגעתי ַ‬
‫‪43‬‬
‫‪44‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫אקוצי דניאל‬
‫אביש בלט‬
‫שנת לידה‪1924 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬רייביץ‪ ,‬פולין‬
‫הורים‪ :‬שרה ואהרון‬
‫אחות‪ :‬הדס‪ ,‬נספתה בשואה‬
‫אישה‪ :‬דייזי‬
‫צאצאים‪ :‬שרה‪ ,‬אהרון‪ ,‬איתן ז“ל‬
‫נכדים‪ :‬שני‪ ,‬איתן‪ ,‬אורטל‪ ,‬הדס‪,‬‬
‫יונתן‪ ,‬רחל‪ ,‬נעמה ואשר‬
‫נינים‪ :‬אור ונועה‬
‫כשהיה אביש בן חמש עשרה ברח לרוסיה‪ .‬היה זה בספטמבר ‪ ,1939‬בחג שמחת‬
‫תורה‪ .‬האחות‪ ,‬ההורים‪ ,‬הדודים‪ ,‬הסבתא – כולם נשארו ונספו‪ .‬הם לא רצו לברוח‬
‫ולחיות כפליטים וגם לא האמינו שיהרגו את כולם‪ ,‬ולכן נשארו‪ .‬רק הדוד שמעון‬
‫שרד‪ ,‬ונפטר בחיפה לפני מספר שנים‪.‬‬
‫כשמונה חודשים שהה אביש בעיר לבוב‪ .‬כשנאלצו הפליטים להרשם במשרד הפנים‬
‫הם נשאלו האם יעדיפו אזרחות סובייטית או אם ירצו לחזור הביתה‪ ,‬ואביש שלא‬
‫רצה להיות פליט ובחר לחזור הביתה מצא עצמו מהר מאוד במעצר עם כל מי‬
‫לק ֶרלְ יָ ה‪ ,‬מחנה עבודה של הרוסים מצפון לפינלנד‪,‬‬
‫שבחרו כמוהו‪ .‬הוא נלקח משם ַ‬
‫ושהה שם כשנה וחצי‪ .‬עם פלישת הגרמנים ב‪ 1941-‬נספו כל מי שהעדיפו את‬
‫האזרחות הסובייטית‪ ,‬משום שהם לא הוענשו בגלות למקומות נידחים‪ ,‬הרחוקים‬
‫מהחזית‪ .‬מאוחר יותר באותה השנה שוחררו העצירים בקרליה וכל אחד נסע לאן‬
‫שחפץ ליבו‪ .‬אביש נסע לקירגיזיה‪ ,‬שם שהה כארבע וחצי שנים‪ .‬בשנת ‪ 1946‬חזר‬
‫לפולין ושהה בעיירה וורוצלב‪ ,‬ואח“כ בעיירה ולבג‘ליך‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1949‬עלה לישראל עם ה’קיבוצים‘ בפולין‪ ,‬לא לפני שנתפס על ידי הבריטים‬
‫והושׂם למשך שמונה חודשים במחנה מעצר בקפריסין‪ .‬שרת שנתיים בצבא‪ .‬התחתן‬
‫לאזוֹר בשנת ‪ .1960‬עבד בצבעות עד הפרישה לפנסיה‪.‬‬
‫ב‪ .1954-‬הגיע ַ‬
‫שנת לידה‪1923 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬פלובדיץ‪ ,‬בולגריה‬
‫הורים‪ :‬סולטנה ואליהו‬
‫אחים‪ :‬רפאל‪ ,‬גר בבאר שבע‬
‫ונשוי לפנינה; עליזה לוי ז“ל‬
‫אשה‪ :‬קלרה ז“ל‬
‫צאצאים‪ :‬מלכה וניסים‬
‫נכדים‪ :‬שישה‬
‫נינים‪ :‬ארבעה‬
‫עד ‪ 1939‬חי דניאל בסטארה זאגורה‪ ,‬וכשאביו נפטר חזר לעיר‬
‫הולדתו פלובדיץ‪ .‬הוא היה בכמה מחנות ריכוז עד סוף ‪,1944‬‬
‫כשהתחוללה המהפכה ונכנסו הרוסים‪.‬‬
‫ב‪ 28-‬בדצמבר ‪ 1948‬עלה לארץ באניה מיוגוסלביה והגיע‬
‫לחיפה‪ ,‬ומשם למחנה בית ליד‪ .‬האחות עליזה עזבה עוד ב‪‘46-‬‬
‫לפיראוס ביוון כדי להפליג משם‪ ,‬נתפסה ע“י הבריטים ונשלחה‬
‫לקפריסין‪ .‬היא עלתה כשנה לפני קום המדינה‪ .‬בשנת ‪1949‬‬
‫לאזוֹר וקיבל בית ערבי נטוש‪ .‬הוא‬
‫היה דניאל בצבא‪ ,‬הגיע ַ‬
‫באזוֹר כמחלק חלב ועסק‬
‫התחתן בשנת ‪ ,1950‬התחיל לעבוד ַ‬
‫בכך עד שנת ‪.‘85‬‬
‫סימה אשנגראו‬
‫שנת לידה‪1931 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬קראקוב‪,‬‬
‫פולין‬
‫שם נעורים‪ :‬קמפלר‬
‫הורים‪ :‬דורה ואליהו‬
‫בעל‪ :‬הלל‬
‫צאצאים‪ :‬ניצה‪ ,‬דורית‬
‫נכדים‪ :‬מאי וגילי‬
‫משפחתה של סימה גורשה מהבית בקראקוב ונדדה אל האזורים הכפריים בהם נולדו אבות המשפחה‪,‬‬
‫עד שהתיישבה בעיירה סקבינה‪ ,‬שם התגוררה עד ‪ .1942‬המקום היה קרוב מאוד למחנה אושוויץ‬
‫וסימה זוכרת את ריח המוות שהיה שם‪ .‬לפני שנשלחו לטרבלינקה שילמו הוריה של סימה כסף לפולני‬
‫כדי שיסתיר אותה‪ ,‬כי חששו לגורלה‪ .‬אבל הפולני פחד והחזיר אותה לקראקוב אל מקום בקרבת‬
‫הגטו‪ .‬היא נכנסה אל הגטו לבדה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1947‬אחרי שנת מעצר בקפריסין עלתה סימה לישראל במסגרת עליית הנוער‪ .‬בשנת ‪1958‬‬
‫באזוֹר‪ .‬מאז שהגיעה לישראל היא הפסיקה לדבר על מאורעות המלחמה‪ ,‬בין השאר בגלל‬
‫התיישבה ַ‬
‫היחס של המקומיים‪ ,‬ובדיעבד היא רואה בכך היום בחירה נכונה שמאפשרת לשרוד ולהמשיך קדימה‪.‬‬
‫סימה אינה מעוניינת לחפור בעבר‪ ,‬אבל נזכרת בסביבה הפולנית העויינת וגם מזכירה בחוסר נחת‬
‫מופגן את היודנרט‪ ,‬שלדבריה צידדו בגרמנים וחשבו שהם צודקים‪ .‬עד היום היא מוטרדת ואינה מבינה‬
‫איך העולם התרבותי הנאור התנדב לבצע את הרציחות הנוראות האלה ואיך כל קהילת המדענים‬
‫התגייסה כדי להגשים את כל זה‪..‬‬
‫פרלה בן ארויה‬
‫שנת לידה‪1924 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬קז‘לק‪ ,‬בולגריה‬
‫שם נעורים‪ :‬בז‘רנו‬
‫הורים‪ :‬רגינה ושמואל‬
‫אחים‪ :‬יצחק בז‘רנו‪ ,‬עבד במחנה עבודה‪ ,‬היה‬
‫סוחר עגלות )נפטר בארץ(; לונה‪ ,‬חיה בארץ‬
‫בעל‪ :‬שלמה ז“ל‬
‫צאצאים‪ :‬שני בנים‪ ,‬נפטרו‬
‫נכדים‪ :‬חמישה‬
‫נינים‪ :‬אחת‬
‫”כשבאו הגרמנים‪ ,‬הוציאו אותנו‬
‫מהבית ולקחו אותנו לעיר לוֹב‪,‬‬
‫על גדות הדנובה‪ .‬הכוונה היתה‬
‫להעלות אותנו על אניות ולפנות‬
‫אותנו לגרמניה‪ ,‬אבל ברגע האחרון‬
‫ניתנה פקודה למנוע את הגירוש וכך‬
‫ניצלנו‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1949‬עלינו באוניה לישראל‬
‫עם כל יהודי בולגריה‪ .‬הגענו לפרדס‬
‫לאזוֹר“‪.‬‬
‫חנה ואחר כך ַ‬
‫‪45‬‬
‫‪46‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫שמחה בוטנרו‬
‫שנת לידה‪1927 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬לֶ ְס ֶפּזִ י‪,‬‬
‫רומניה‬
‫הורים‪ :‬פני ויוסף‬
‫אחים‪ :‬צילה וראובן‬
‫אישה‪ :‬בלנקה‬
‫צאצאים‪ :‬שלמה וחנה‬
‫נכדים‪ :‬אילן‪ ,‬תדמור‪,‬‬
‫מאיה‪ ,‬ליאור ושחר‬
‫בלנקה אונגר‬
‫לפּ ְש ַקאן‪ .‬את הגברים‬
‫”כשנפתחה החזית המזרחית מול רוסיה בשנת ‪ 1941‬הוציא אותנו הצבא הגרמני מלספזי והעביר אותנו ַ‬
‫מגיל שמונה עשרה ועד חמישים העבירו למחנות עבודה ואת אבא שלחו לעבוד בחפירות במכרות מלח‪ .‬משם הוא נלקח בקבוצה‬
‫שבּנֵ ֶיהם נשלחו לחזית‪ .‬פקיד המועצה הנוטריון מינה אותו לאחראי על העופות‪,‬‬
‫של תריסר אנשים לעבודה במשק של גויים ְ‬
‫החזירים ושאר חיות המשק והוא חי שם בנוחות יחסית‪ ,‬כך סיפר לנו אחרי המלחמה‪ .‬כחודש אחרי בואנו לפשקאן הוציאו אותנו‬
‫לפלְ ִטיצֶ ‘ן‪ .‬מכיוון שהייתי רק בן שלוש עשרה נשארתי בבית עם המשפחה‪ .‬חיפשתי עבודות מזדמנות‪ ,‬ניקיתי בתים‬
‫שוב ונשלחנו ַ‬
‫למ ָמלִ יגָ ה‪ .‬היינו אוכלים קמח מר‪ ,‬היה קשה אבל לפחות היינו בחיים והרומנים לא עשו לנו צרות‪.‬‬
‫כדי שיהיה כסף ָ‬
‫אחרי המלחמה עברנו את הגבול להונגריה‪ .‬הלכנו לילה שלם והמדריך שהעביר אותנו‪ ,‬וסלי היה שמו‪ ,‬לקח את כל כספינו‬
‫בתואנה שעדיף לנו שלא ניתפס עם כסף‪ .‬זוג צעירים שהתחתנו לא מכבר מסרו את טבעת הזהב של הכלה בעבור לחם ומים‪.‬‬
‫הגענו לדרבצ‘ן‪ ,‬שם היו כבר אלפי יהודים שהגיעו מרומניה‪ .‬מדרבצ‘ן נסענו לבודפשט ברכבת שארגנו ההגנה ותנועת ’הבריחה‘‪,‬‬
‫מבודפשט נסענו לווינה ואח“כ לסאלפלדן‪ .‬היה חורף והחלקנו במורד גבעה גדולה‪ ,‬לכיוון איטליה‪ .‬היה שלג רב וכך עברנו את‬
‫האלפים‪ ,‬הגענו למילאנו ומשם ללדיספולי‪ ,‬שם נשארנו חדשים אחדים‪ .‬אח“כ הועברנו לצ‘יביטבקיה משם הפלגנו אחותי צילה‬
‫ואני‪ ,‬ועברנו אל ספינת המעפילים ’טירת צבי‘‪ .‬המסע בים היה ארוך ורצוף תקלות וכשהגענו לחופי ישראל התגלינו ע“י הבריטים‪,‬‬
‫שהשתלטו על הספינה בנמל חיפה‪ .‬המיטלטלין הושלכו לים‪ ,‬קיבלנו כלי אוכל ושמיכות‪ ,‬הועלינו על ספינה בריטית וגורשנו‬
‫לקפריסין‪ .‬כשחזרתי לארץ הייתי חובש קרבי ואח בביה“ח אסף הרופא‪ .‬שירתתי בחמש מלחמות‪ .‬גרתי בעין שריד שבגוש תל‬
‫מונד‪ ,‬עבדתי קשה בחקלאות‪ .‬עבדתי יום ולילה בשתי עבודות כדי להגיע לכל מה שיש לנו כאן‪.‬‬
‫באזוֹר בשנת ‪.“1954‬‬
‫אחי ראובן עלה לישראל עם ההורים בשנות החמישים‪ .‬התיישבתי ַ‬
‫בלנקה בוטנרו‬
‫שנת לידה‪1932 :‬‬
‫מקום לידה‪ַ :‬פּ ְש ַקאן‪,‬‬
‫רומניה‬
‫שם נעורים‪ :‬סגל‬
‫הורים‪ :‬אלקה ואפרים‪,‬‬
‫נפטרו בשנות השמונים‬
‫אח‪ :‬בן ציון סגל‪ ,‬נהרג‬
‫במלחמה באירופה‬
‫בעל‪ :‬שמחה‬
‫צאצאים‪ :‬שלמה וחנה‬
‫נכדים‪ :‬אילן‪ ,‬תדמור‪,‬‬
‫מאיה‪ ,‬ליאור ושחר‬
‫”בחג הפסח בשנת ‪ 1944‬הייתי לבושה בבגדי חג ונעלי לק כשהחלה ההפצצה האווירית‪ .‬הרוסים הגיעו לפשקאן וכולם ברחו‪ ,‬רק‬
‫יהודים וצוענים נשארו‪ .‬בתי הסוהר היו פתוחים והגנבים יצאו לחופשי‪ .‬אבא שידע קצת רוסית ניסה לחלק לחיילים הרוסים מצות‬
‫אבל הם זרקו אותן‪ ..‬אחי בן ציון היה בן שש עשרה ויצא לראות את החיילים הרוסים על הסוסים שלהם‪ .‬הוא נהרג באותו היום‬
‫מפצצה שהושלכה ממטוס‪.‬‬
‫בעקבות הקרבות הקשים ברחנו מפשקאן לבוטושאן‪ ,‬במסע רגלי של כמאה ק“מ‪ ,‬לעיתים ללא נעליים‪ .‬גם סבתי שהיתה אשה‬
‫דתיה מבוגרת‪ ,‬הלכה איתנו‪ .‬לא היה לנו אוכל והלכנו מכפר לכפר‪ .‬לפני שברחנו מפשקאן היתה לנו חנות יין בה מכרנו יין מחבית‬
‫ענקית‪ ,‬וכשהגענו לבוטושאן לא היתה פרנסה והיה מאוד קשה‪ .‬מזל שלאבא היה קצת כסף ועוד יכולנו לקנות מצרכים זולים‪.‬‬
‫כשחזרנו אחרי המלחמה לפשקאן היה הכל הרוס‪ .‬ההפצצות האוויריות של הגרמנים הותירו את הכל ָח ֵרב ושרוף וכל העושר של‬
‫המשפחה אבד‪ .‬אבל ָשכֶ ן שלנו שכנע את אבא לפתוח את חנות היין מחדש ועל אף ההרס הרב ארגן אבא כמה אנשים שעזרו לו‬
‫לסדר את המקום מחדש ולאט לאט הם הפעילו שוב את החנות‪ .‬אח“כ הוא נסע והביא יין חדש והחל למכור גם אותו וכך התקדם‪.‬‬
‫אבל השלטון הקומוניסטי הכביד את עולו והמשטרה סגרה לאבא את החנות‪ .‬המשטר היה מאוד קשה והעיר התרוקנה מיהודים‬
‫שעלו לארץ ישראל‪ .‬נשארנו לבד בין הגויים‪ ,‬היינו חסרי פרנסה ולא נותר לנו כסף‪ .‬אבא היה בן שישים כשנעתר להפצרות שלי‬
‫לעלות לישראל‪ .‬בשנת ‪ 1952‬עלינו מרומניה ובחצי השנה הראשונה היינו בשער העליה על יד חיפה‪ .‬אח“כ נשלחנו למעברה‬
‫ברעננה‪ ,‬אבא עבד בקטיף ולאט לאט הסתדר וקנה בית ברעננה‪ .‬את בעלי הכרתי בתל מונד ובשנת ‪ ,1954‬אחרי שנת נישואין‬
‫באזוֹר“‪.‬‬
‫אחת‪ ,‬התיישבנו ַ‬
‫שנת לידה‪1926 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬וינה‪ ,‬אוסטריה‬
‫שם נעורים‪ :‬בלנקה אטלס‬
‫הורים‪ :‬ברוך ואנה‬
‫אחות‪ :‬לאונטינה‬
‫בעל‪ :‬ליאון )לייבל(‬
‫צאצאים‪ :‬ברוך‪ ,‬משה ושלמה‬
‫נכדים‪ :‬אורי‪ ,‬נועה‪ ,‬דנה‪ ,‬רונן‪,‬‬
‫ענת‪ ,‬רבקה ויאיר‬
‫נינים‪ :‬עמית‪ ,‬רעות‪ ,‬אמלי‪,‬‬
‫נטלי וגל‬
‫עוד בימים שלפני המלחמה‪ ,‬נלקח אביה של בלנקה בליל הבדולח עם עוד קבוצת גברים‪ ,‬ומאוחר‬
‫יותר נשלח לדכאו‪ .‬הוא שהה שם כחודש ושוחרר אחרי ששולמו בעבורו דמי כופר‪ .‬המשפחה‬
‫חויבה לעזוב‪ .‬הנאצים היו מכים אנשים עם מקלות ובלנקה נזרקה מביה“ס הממלכתי והועברה‬
‫לבי“ס יהודי בישוב מרוחק‪ .‬מאוחר יותר ניסתה המשפחה לצאת לבלגיה‪ ,‬אך הגבול נסגר והם‬
‫חזרו לווינה והועברו ללבוב בפולין‪ ,‬שם שהו כשנה‪ .‬מאוחר יותר נתפסו על ידי הרוסים והוגלו‬
‫לסיביר‪ .‬בלנקה זוכרת שהם הושמו בקרונות להובלת בהמות ונשלחו למחנה‪ ,‬שם הם הסתירו את‬
‫זהותם האוסטרית והתחזו לפולנים‪ .‬ההורים עבדו ביער והם עברו חורף קשה‪ .‬בלנקה היתה רועת‬
‫שוורים‪ ,‬וזוכרת את עצמה כילדה שמסתובבת עם שוט בין שוורים פראיים‪ ,‬היה אז חם והיא היתה‬
‫מתקיימת מליקוט עשבים ושום‪ .‬האבא היה שען במקצועו והוא הספיק לקחת איתו כמה שעונים‬
‫שבאחדים מהם הוא השתמש מאוחר יותר כדי לשחד את דרכם לחירות‪ .‬כשהגיעה המלחמה‬
‫לרוסיה הם שוחררו מסיביר ונסעו לקזחסטן‪ ,‬שם הכירה בלנקה את בעלה ונישאה לו‪.‬‬
‫באזוֹר‪.‬‬
‫ב‪ 48-‬עלתה בלנקה מגרמניה לישראל במסגרת סוכנות אונרר“א‪ .‬מאוחר יותר התיישבו ַ‬
‫ליאון אונגר‬
‫שנת לידה‪1919 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬מקוב‪-‬מזובייצק‪,‬‬
‫פולין‬
‫הורים‪ :‬שלמה‪-‬ויקטור ופרידה‬
‫)נפטרה כשליאון היה בן‬
‫שנתיים(; בריינה היתה לאם‬
‫חורגת‬
‫אחים‪ :‬פייגה ואיטה ‪ -‬נספו‬
‫בשואה; פסיה‪ ,‬צילה‪ ,‬מניה‬
‫ויצחק ‪ -‬עלו ארצה והקימו‬
‫משפחות‬
‫אישה‪ :‬בלנקה‬
‫צאצאים‪ :‬ברוך‪ ,‬משה ושלמה‬
‫נכדים‪ :‬אורי‪ ,‬נועה‪ ,‬דנה‪ ,‬רונן‪,‬‬
‫ענת‪ ,‬רבקה ויאיר‬
‫נינים‪ :‬עמית‪ ,‬רעות‪ ,‬אמלי‪,‬‬
‫נטלי וגל‬
‫”בשנת ‪ 1939‬נכנסו הגרמנים לקרצנושלץ‪ ,‬העיר בה התגוררנו‪ .‬כמה חודשים אחר כך‪ ,‬כשדפקו‬
‫בוקר אחד על החלון והודיעו שעלינו לצאת‪ ,‬ברחנו לאחותי פייגה שהתגוררה במקוב‪ .‬הגרמנים‬
‫עברו בית אחר בית‪ ,‬הוציאו את כל הילדים והגברים וריכזו אותם בביה“כ‪ ,‬והרגו שם את כולם‪.‬‬
‫חזרנו אחר כך לקרצנושלץ‪ .‬ילדי הפולנים הלשינו על היהודים ושוב הורו לנו לצאת ולהשאיר‬
‫מאחור את כל רכושנו‪ .‬ברחנו על עגלה והחלטנו לצאת מפולין לרוסיה‪ .‬במעבר הגבול עמד זקיף‬
‫גרמני שהורה לנו לחזור על עקבותינו וכבר התחלנו לחזור‪ ,‬כשהופיע פתאום קצין גרמני בכיר‬
‫שפתח בצעקות על הזקיף‪” :‬מדוע אינך מניח להם לעבור? הם מסכנים‪ ..‬רודפים אותם“‪ .‬עברנו את‬
‫הגבול‪ ,‬הגענו לביאליסטוק‪ ,‬התחלנו לעבוד והסתדרנו‪ .‬מאוחר יותר שמענו שאפשר לנסוע לרוסיה‬
‫ויצאנו ברכבת עד שהגענו לבילרוסיה‪ .‬אז החלה המתקפה הגרמנית והיו הפצצות של מטוסים‪.‬‬
‫היינו בסנקוביץ והחלטנו שוב לברוח‪ ,‬עלינו על רכבת ונסענו תוך כדי ההפצצות של הגרמנים‪ ,‬עד‬
‫שהגענו למקום בו לא היתה לחימה‪ .‬היה שם קר מאוד‪ .‬אח“כ נסענו לקזחסטן‪ ,‬שם היה חם יותר‪.‬‬
‫ב‪ ,1944-‬כשהייתי בן עשרים וחמש ‪ -‬גויסתי לצבא הרוסי‪ .‬לאחר חודש החליטו לשחרר אותי‬
‫משום שהייתי פולני‪ .‬באתי הביתה‪ .‬היה לי כינור ואהבתי לנגן בו‪ .‬בסוף ‪ 1945‬התחתנתי‪ ,‬ואחר‬
‫זמן מה חזרנו לפולין‪ .‬היו פוגרומים ולא היה נעים לגור שם‪ .‬נסענו לווינה‪ ,‬ומשם לגרמניה‪.‬‬
‫עליתי לישראל באניה בשנת ‪ 1948‬במסגרת אונרר“א בגרמניה‪ .‬הגעתי לחדרה ביום חמישי וביום‬
‫ראשון התגייסתי‪ .‬גרנו בבית עולים ואחרי שהסתיימה מלחמת השחרור התיישבנו בחדרה‪ .‬הגענו‬
‫לאזוֹר בתחילת ‪ .1949‬הערבים ברחו מהכפר יאזור וכל אחד תפס לעצמו דירה או מבנה‪ .‬עבדתי‬
‫ַ‬
‫בפרדס ואח“כ למדתי ַרצָ פוּת‪ .‬בשעות הפנאי ניגנתי בסקסופון שלי“‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫‪48‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫צביה פינקוס‬
‫מתילדה אלקלעי‬
‫שנת לידה‪1931 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬פלובדיב‪,‬‬
‫בולגריה‬
‫שם נעורים‪ :‬מלכי‬
‫הורים‪ :‬דוד ודיאנה‬
‫אחים‪ :‬מושון‪ ,‬עזרא‬
‫וניסים‬
‫בעל‪ :‬שלמה‬
‫צאצאים‪ :‬זהבה‬
‫נכדים‪ :‬שלושה‬
‫נינים‪ :‬שתיים‬
‫שנת לידה‪1920 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬פאנקי‪ ,‬פולין‬
‫שם נעורים‪ :‬רוטברט‬
‫הורים‪ :‬שרה ומשה ז“ל‬
‫אחים‪ :‬הינדה‪ ,‬צבי‪ ,‬אסתר‪,‬‬
‫מרדכי‪ ,‬מנדול וברנדו‪ .‬אח‬
‫אחד נפטר בעת לידתו‬
‫בעל‪ :‬אפרים ז“ל‬
‫צאצאים‪ :‬זאב ושרה‬
‫נכדים‪ :‬בני‪ ,‬אלון‪ ,‬אפי‪,‬‬
‫קובי‪ ,‬תמי ופזית‬
‫נינים‪ :‬בר‪ ,‬ליאם‪ ,‬יובל‪,‬‬
‫עמית‪ ,‬זיו‪ ,‬נדב‪ ,‬גיא‪ ,‬טל‪,‬‬
‫רון‪ ,‬אריאל‪ ,‬תומר‪ ,‬רז וניר‬
‫משפחתה של מתילדה לא שהתה במחנות ריכוז בתקופת המלחמה‪ .‬היא זוכרת תקופות‬
‫של עוצר‪ ,‬בהן הורשו לצאת לשעתיים ביום על מנת להצטייד‪ .‬אביה של מתילדה היה‬
‫זגג‪ .‬היא היתה בת שתים עשרה כשנשלחה לעבוד בבית חרושת גרמני לירקות קפואים‪.‬‬
‫אחיה שהיה במחתרת נתפס בבית הסבתא ונלקח לכלא עם עוד ‪ 45‬איש‪ .‬מתילדה‪,‬‬
‫שבימים ההם בבולגריה נקראה ’מזל‘‪ ,‬באה לבקר אותו בכלא‪ .‬כשהתקרבה לנשק אותו‬
‫הוא לחש לה באוזן וביקש שתחביא נשק בבית‪ ,‬וכשהגיעה הביתה מצאה שם ערימה‬
‫מוסתרת של כלי נשק שונים‪ ,‬רובה ארוך ואקדחים קטנים בתוך פחים שהוחבאו בתוך‬
‫מעילים‪ .‬היא היתה הולכת מדי יום לכלא עם סל ובו אוכל לאחיה‪ ,‬לבושה בבגד מסומן‬
‫במגן דוד‪ .‬כשנתקלה בדרך בילדי הגויים שהפכו לה את הסל‪ ,‬הייתה צריכה להספיק‬
‫בתוך שעתיים לחזור ולהביא שוב אוכל אחיה‪ ,‬בגלל העוצר‪.‬‬
‫לאזוֹר והיתה‬
‫בשנת ‪ 1948‬עלתה לישראל והיא בת שבע עשרה‪ ,‬ובאותה השנה הגיעה ַ‬
‫לכלה הראשונה בישוב‪ .‬היא נזכרת שהם הלכו באותו היום ברגל מבית בעלה ועד ביתה‬
‫ולאורך כל הדרך פנו אליה אנשים וברכו אותה‪” :‬מזל טוב‪ ,‬מזל טוב“‪ .‬אביה שלא ידע‬
‫עברית ועדיין קרא לה ’מזל‘‪ ,‬השתומם וחשב שהעוברים ושבים קוראים לה בשמה‪.‬‬
‫יעקב לבל‬
‫שנת לידה‪1925 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬בוקרשט‪,‬‬
‫רומניה‬
‫הורים‪ :‬פני ודויד‬
‫אחים‪ :‬הירש )צבי(‪,‬‬
‫דינה‪ ,‬מינה‬
‫המשפחה גרה ברומניה בתקופת המלחמה‪ .‬יעקב נשלח למחנה עבודה פתוח והיה חוזר‬
‫וע‬
‫הביתה בערבים‪ .‬הוא היה בכמה מחנות עבודה ללא אוכל וביגוד‪ ,‬אביו היה נכה קטוע‬
‫עב‪.‬‬
‫רגל ומחוסר עבודה‪ .‬מאוחר יותר נפטר האב‪ ,‬ובהמשך הוכרעה גם האם על ידי הרעב‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1944‬התברר לאנשי המוסד לעליה ב‘ כי ממשלת בריטניה תאפשר ליהודיםם‬
‫שיגיעו לטורקיה להמשיך לארץ ישראל‪ ,‬והם החלו לארגן ספינות כדי להביא יהודים‬
‫לטורקיה‪ .‬יעקב ברח ונרשם לקבל היתר יציאה מרומניה וקיבל פספורט כדי לעלות דרך‬
‫טורקיה‪ .‬הוא יצא ברכבת מבוקרשט ואח“כ בקונסטנצה שברומניה עלה על האוניה‬
‫’מורינה‘ והפליג משם לטורקיה‪ .‬מלבד המורינה יצאו באותו היום מהנמל בקונסטנצה‬
‫צה‬
‫עוד שתי ספינות מעפילים בדרכן לטורקיה‪ .‬אחת הספינות היתה ה’מפקורה‘ שטובעה‪,‬‬
‫עה‪,‬‬
‫ככל הנראה על ידי צוללת גרמנית‪ .‬מתוך קרוב לארבע מאות מעפילים שהיו על‬
‫המפקורה נותרו רק חמישה ניצולים‪.‬‬
‫מטורקיה הגיע יעקב ברכבת דרך סוריה ולבנון לחיפה‪ .‬הוא התגייס לצבא הבריטי‬
‫לבריגדה היהודית‪ ,‬ונשלח לאלכסנדריה שבמצרים‪ .‬משם הוא נשלח להילחם בחזית‬
‫האיטלקית נגד גרמניה ועל כך קיבל את ’עיטור לוחמי המדינה‘‪ .‬מאוחר יותר השתתף‬
‫תף‬
‫באזוֹר‪.‬‬
‫בכיבוש מפקדה של הנאצים בבלגיה‪ .‬אחרי מלחמת השחרור התיישב ַ‬
‫כילדה בזמן המלחמה שהתה צביה עם אחיותיה הינדה ואסתר במחנה עבודה בצ‘נסטכוב‪ ,‬שם‬
‫אולצו למלא כדורים בעופרת‪ .‬בכל לילה ובוקר היו ִמ ְס ָד ִרים בהם היו ’מנפים‘ אנשים חולים‬
‫ומבוגרים והן הסתירו את ֶהלָ ה )רעייתו של דוד ז‘ז‘ק‪ ,‬שלימים כיהן כיו“ר מועצת הפועלים‬
‫באזור(‪ ,‬שהייתה אישה מבוגרת‪ .‬הן סבלו במחנה מתת תזונה‪ ,‬מצפיפות ומקור עז‪ .‬הן חוו‬
‫אלימות מצד החיילים הגרמנים וצביה סיפרה כי באחד הלילות נרדמה על המכונה עליה עבדה‪,‬‬
‫וחייל גרמני שהבחין בה חבט את ראשה במכונה והיא נחבלה קשה מאוד במצחה‪ .‬אמה של‬
‫צביה הופרדה ממנה ונודע כי נורתה ע“י חייל נאצי בעת שניסתה לעלות על אחת הרכבות‬
‫וכשלה‪ ,‬מפאת היותה מבוגרת‪ .‬אביה של צביה נפטר טרם המלחמה‪ .‬אחיה הוסתר ע“י פולני‬
‫ואח“כ נתפס בעקבות הלשנה‪ .‬הוא וילדיו נורו ע“י חיילים גרמנים‪ .‬שני אחים נוספים נספו‬
‫במשרפות‪ .‬בשנת ‪ 1945‬שוחררו צביה ואחיותיה ע“י הרוסים והיא סיפרה כי גם הרוסים היכו‬
‫והתעללו ביהודים אחרי השחרור‪.‬‬
‫צביה‪ ,‬אסתר‪ ,‬צבי והינדה עלו לישראל במהלך השנים והתאחדו שוב בארץ‪ .‬צביה היתה אישה‬
‫חזקה מאוד‪ ,‬הגיעה לארץ ועבדה את האדמה ביישוב‪ ,‬ולאורך כל חייה היא התעקשה לעשות‬
‫דברים לבד בעצמה וללא עזרה‪ .‬ביום פטירתה ספד לה נכדה בני‪ ,‬ואמר‪” :‬תמיד נלחמת ונאבקת‬
‫להמשיך הלאה ובכך היית לכולנו מודל לחיקוי‪ .‬הערכים‪ ,‬המסירות ודרך הארץ שהנחלת‬
‫במשפחה יהוו עבורנו צוואת חיים“‪.‬‬
‫טובה בלייר‬
‫שנת לידה‪1934 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬בודפשט‪ ,‬הונגריה‬
‫שם נעורים‪ :‬וייס‬
‫הורים‪ :‬יהושע ובלומה‬
‫אחים‪ :‬בן ציון‪ ,‬צבי‪ ,‬מלכה‪ ,‬מרדכי ורחל‬
‫בעל‪ :‬שלמה‬
‫צאצאים‪ :‬דוד‪ ,‬יהושע‪ ,‬שושי ויצחק‬
‫נכדים‪ :‬עומר‪ ,‬מרווה‪ ,‬עינב‪ ,‬אלעד‪ ,‬רותם‪ ,‬מרים‪ ,‬מאיר‪ ,‬גיא‪,‬‬
‫ניצן‪ ,‬טל‪ ,‬בן‪ ,‬איתי ורום‬
‫”בתקופת המלחמה עברנו לגטו ברובע היהודי‬
‫בבודפשט‪ .‬שני האחים הגדולים‪ ,‬בן ציון וצבי היו‬
‫חיילים בצבא ההונגרי ולא ידוע מה עלה בגורלם‪.‬‬
‫ההורים נלקחו למחנה השמדה‪ .‬לקחו את כל‬
‫המבוגרים ורק הילדים נשארו בגטו‪ .‬האחים האחריםם‬
‫שרדו‪ ,‬מלכה ורחל גרות היום בארה“ב ומרדכי חי‬
‫בירושלים‪ .‬עלינו עם עליית הנוער לישראל בשנת ‪,‘47‬‬
‫‪,‘4‬‬
‫לאזוֹר“‪.‬‬
‫ובתחילת ‪ ‘57‬הגענו ַ‬
‫‪49‬‬
‫‪50‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫ביסטריצר צבי‬
‫שנת לידה‪1935 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬פטרושן‪,‬‬
‫טרנסילבניה‪ ,‬רומניה‬
‫הורים‪ :‬רבקה וזליג‬
‫אחים‪ :‬משה‪ ,‬יהודית‬
‫וגרשון‬
‫אישה‪ :‬טובה‬
‫צאצאים‪ :‬חיה ומיכל‬
‫נכדים‪ :‬גיא‪ ,‬שני‪ ,‬איתי‪,‬‬
‫גלי‪ ,‬מור והילה‬
‫”בגיל ארבע הלכתי ללמוד ב’חדר‘‪ .‬כשפרצה המלחמה ב‪ 1939-‬עברנו לעיר ערד וב‪ 1942-‬שלחו‬
‫הרומנים את כל המשפחה ברכבת לבוקרשט‪ ,‬על פי דרישת הגרמנים‪ .‬שהינו בבוקרשט שבועיים‬
‫ואחר כך חזרנו לערד‪ .‬סבי היה סוחר ואבי סנדלר‪ .‬ב‪ 1944-‬נכנסו ההונגרים כדי לעשות סלקציה‬
‫ולשלוח את היהודים על פי הדרישה הגרמנית‪ .‬זה היה בבוקר יום שישי ורב הקהילה ביקש לחכות עד‬
‫למוצאי השבת‪ .‬בינתיים הגיעו הרוסים לעיר וכך ניצלנו‪.‬‬
‫ב‪ 1956-‬התגייסתי לצבא הרומני נגד רצוני‪ ,‬ושרתתי עד ‪ .1958‬באותה השנה עלינו הורי‪ֶ ,‬א ָחי ואני‬
‫לישראל דרך איטליה‪ ,‬ומשם באוניה ’ארצי‘‪ .‬הגענו לנמל חיפה כשהייתי בן עשרים ושלוש‪.‬‬
‫נשלחנו לשיכון בנצרת והיינו שם חודשיים‪ .‬הייתי חרט בוגר בי“ס מקצועי והתקשיתי למצֹא עבודה‪,‬‬
‫וכך ביקשנו העברה לחולון‪ ,‬על יד קרובי משפחה שהתגוררו שם‪ .‬אח“כ עברנו לבית של סבי וסבתי‬
‫והתגוררנו אחד עשר נפשות בדירה בחולון‪.‬‬
‫ב‪ 1959-‬התחלתי לעבוד בחב‘ אושפיז‪-‬מנועים בחולון‪ ,‬שם עבדתי כ‪ 35-‬שנה עד שיצאתי לפנסיה‪.‬‬
‫ב‪ 1962-‬התחתנתי עם טובה ונולדו לנו שתי בנות‪ :‬חיה שנקראה ע‘‘ש סבתי‪ ,‬ומיכל שנקראה ע‘‘ש‬
‫הסבא מיכאל מצד אימי“‪.‬‬
‫בת שבע לוי‬
‫שנת לידה‪1943 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬פאזארג‘יק‪,‬‬
‫בולגריה‬
‫שם נעורים‪ :‬ונטורה‬
‫הורים‪ :‬דוד וזיוה‬
‫אחים‪ :‬משה‪ ,‬אברהם ומתי‬
‫בעל‪ :‬אליעזר‬
‫צאצאים‪ :‬אייל ודנה‬
‫נכדים‪ :‬אדיר‪ ,‬עמרי‪ ,‬סער‪,‬‬
‫גאיה‪ ,‬ליאן‪ ,‬אן וים‬
‫ביסטריצר טובה‬
‫שנת לידה‪1943 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬אוראדיה‪,‬‬
‫טרנסילבניה‪ ,‬רומניה‬
‫שם נעורים‪ :‬זיסמן‬
‫הורים‪ :‬אסתר ומרדכי‬
‫אחות‪ :‬לאה‬
‫בעל‪ :‬צבי‬
‫צאצאים‪ :‬חיה ומיכל‬
‫נכדים‪ :‬גיא‪ ,‬שני‪ ,‬איתי‪,‬‬
‫גלי‪ ,‬מור והילה‬
‫”נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה בגטו על יד אורדיה‪ .‬הורי ואני גרנו באזור ’ג‘ינטה‘ שהיה‬
‫מעיין גטו בשליטת הרומנים‪ .‬משפחתה של אימי נספתה כולה באושוויץ‪ :‬סבי‪ ,‬סבתי וכל הדודים‬
‫וילדיהם‪ .‬אנחנו ניצלנו בגלל שהקפדנו לנוע ולברוח לישוב אחר בכל פעם שהיתה שמועה על הונגרים‬
‫או גרמנים שמתקרבים‪ .‬הייתי אז תינוקת והמשפחה התמודדה עם תנאים של מחסור‪ ,‬ללא קורת גג‬
‫ובמזג אויר קשה‪ ,‬ללא אספקה קבועה של מזון‪.‬‬
‫עם כניסת הרוסים לאזור ב‪ 1946-‬עברנו לעיר ערד בטרנסילבניה‪ .‬הורי נרשמו לעלייה לארץ ישראל‬
‫והיו כל הזמן בהמתנה‪ ,‬כי השלטון הקומוניסטי לא איפשר ליהודים לעלות ארצה‪ .‬בני משפחתי היו‬
‫ציונים ופעילים בארגון ציוני והיינו ב’רשימה השחורה‘‪ ,‬ומשום כך גם לימודים גבוהים נחסמו בפני‪.‬‬
‫ב‪ 1961-‬הייתי בת שמונה עשרה ועליתי עם הורי ואחותי לישראל‪ .‬הדרך היתה רצופה תחנות‪ :‬מערד‬
‫לבודפשט ואח“כ לווינה‪ ,‬משם לטרייסט שבאיטליה ומשם באוניה ’אנוטריה‘ לנמל חיפה‪ .‬נלקחנו‬
‫במשאית לעתלית‪ ,‬שם שהיינו חצי שנה בצריפי אזבסט‪ .‬אבי כבר היה חולה בשחפת‪ ,‬בעקבות‬
‫עבודות הכפייה בזמן המלחמה‪ .‬אח“כ עברנו לדירה בבני ברק‪ ,‬שם חיה אימי עד יומה האחרון‪.‬‬
‫ב‪ 1962-‬התחתנתי עם צבי‪ ,‬אותו הכרתי מערד עוד בצעירותינו‪.‬‬
‫באזוֹר‪ ,‬שם הקמנו משפחה‪ .‬ב‪ 1978-‬התחלתי לעבוד כסוכנת‬
‫מיד לאחר נשואינו עברנו להתגורר ַ‬
‫דואר בישוב‪ ,‬שם עבדתי עד לפרישתי“‪.‬‬
‫”זכרונותי נסמכים בעיקר על סיפורים ששמעתי‪ ,‬שהרי עוד הייתי תינוקת בזמן האירועים‬
‫האלה‪ .‬יהודי בולגריה חיו בשכנות טובה ובהרמוניה עם בני העם הבולגרי‪ .‬בשנות המלחמה‬
‫שהתה המשפחה בעיר פאזארג‘יק ואבא נשלח לעבודות כפיה במחצבות בהרים‪ .‬בשנת ‪‘43‬‬
‫נִ תנה הוראה לגרש את היהודים הנתינים הזרים שבבולגריה אל שטחים שבשליטת הגרמנים‪,‬‬
‫ונודעה השמועה שהגירוש עתיד לכלול גם את היהודים מ’בולגריה הישנה‘‪ .‬בדעת הקהל ובדיוןון‬
‫גד‬
‫הציבורי שהתקיים קמה מחאה גדולה ותנועה של אנשי ציבור החלה ללחוץ על השלטון להתנגד‬
‫לגרמנים‪ .‬המטרופוליט סטפן שהיה הפטריארך של הכנסיה האורתודוכסית בבולגריה הכריז‬
‫שהוא ישכב בעצמו על מסילת הרכבת כדי למנוע את הגרוש‪.‬‬
‫בני משפחתי שנלקחו בעגלות זבל אל מקום הריכוז בבית ספר‪ ,‬כבר חכו לרכבות ובינתיים‬
‫התכנס הפרלמנט כדי לדון בנושא‪ .‬דימיטרי פשב שהיה שר המשפטים וסגן יושב ראש‬
‫הפרלמנט נאם ברגש ואמר‪” :‬גירוש היהודים יטיל על הממלכה אות קלון‪ ..‬לא נוכל לסלוח‬
‫לעצמינו“‪ .‬הלחץ הציבורי נתן את אותותיו והמלך בוריס השתכנע וקיבל את ההחלטה לעצור‬
‫את הגרוש ולהחזיר את היהודים לבתיהם‪ .‬אנחנו ניצלנו‪ ,‬אבל כל בני משפחתי המורחבת‬
‫מתרקיה )יוון(‪ ,‬משפחות ונטורה )כ‪ 70-‬איש( ואלבוחר )כ‪ 200-‬איש(‪ ,‬נספו בשואה‪.‬‬
‫עליתי לישראל בשנת ‪ 1949‬בעליית יהודי בולגריה השלישית‪ .‬כשהגיע השליח מארץ ישראל‬
‫לבולגריה הרים אבא שהיה ציוני גדול את התרומה הגדולה ביותר בכל העיר‪ ,‬וכשפגש בישראלל‬
‫באזוֹר‬
‫את בן גוריון הוא קיבל ממשרד ראש הממשלה מקום ביפו כדי להקים בו מפעל נייר‪ַ .‬‬
‫התיישבתי בשנת ‪.“1974‬‬
‫אליעזר לוי‬
‫שנת לידה‪1938 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬סופיה‪ ,‬בולגריה‬
‫הורים‪ :‬קלרה ואליאס‬
‫אחים‪ :‬יעקב ז“ל‬
‫אשה‪ :‬בת שבע‬
‫צאצאים‪ :‬אייל ודנה‬
‫נכדים‪ :‬אדיר‪ ,‬עומרי‪ ,‬סער‪ ,‬גאיה‪,‬‬
‫ליאן‪ ,‬אן וים‬
‫בשנות המלחמה הוגלתה המשפחה מעיר הבירה לעיירות הספר‪ .‬אליעזר זוכר בתורר‬
‫ילד את בעל הבית שהשכיר להם חדר בכפר ורצ‘ה‪ ,‬שלקח אותם בלילה מושלג‬
‫למקום מסתור מרוחק‪ .‬הם שהו בו מספר ימים ואחר כך חזרו לוורצ‘ה‪ .‬הוא זוכר‬
‫שהם היו מתחבאים במערות כשהפציצו המטוסים‪ ,‬מקלטים לא היו שם‪ .‬אחיה‬
‫של אימו חי בצרפת ונספה בשואה‪ .‬ההורים נשלחו לעבודה במחנות כפייה‪ .‬בסוף‬
‫המלחמה הם חזרו הביתה לסופיה ואליעזר התקשה להכיר את אביו כשהוא מגודל‬
‫זקן ובלבוש משונה‪.‬‬
‫באזוֹר בשנת ‪.1974‬‬
‫הוא עלה לישראל בשנת ‪ ,1948‬והתיישב ַ‬
‫‪51‬‬
‫‪52‬‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫כותבים חיים‬
‫סאלי ברכה‬
‫שנת לידה‪1928 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬פריז‪ ,‬צרפת‬
‫מ‬
‫שם נעורים‪ :‬ברכה‬
‫ש‬
‫ההורים‪ :‬זידה ויהודה‬
‫אחים‪ :‬דוד‪ ,‬ברוך‪ ,‬ג‘וזף‪,‬‬
‫א‬
‫ללורה ואלברט‬
‫צצאצאים‪ :‬יונתן‬
‫ננכדים‪ :‬נתנאל‬
‫סאלי נולדה וגרה בפריז‪ ,‬ברובע ה‪ .11-‬במבצע טיהור שנועד לצמצם את אוכלוסיית היהודים בצרפת‬
‫הכבושה‪ ,‬רוכזו יהודי פריז ב‪ 16-‬וב‪ 17-‬ביולי ‪ ‘42‬במתחם ה’וולודרום ד‘היב‘ שבפינת שדרת דה גרנל ברובע‬
‫ה‪ ,15-‬לא רחוק ממגדל אייפל‪ .‬משם נשלחו היהודים למחנה דראנסי הסמוך ולמקומות נוספים לקראת שילוח‬
‫למחנות השמדה‪ .‬סאלי ומשפחתה נשלחו למחנה ריכוז בפיתוויה שמדרום לפריז ולאחר חודשיים הצליחו‬
‫להמלט לדרום צרפת‪ .‬בהקשר לאירועים האלה מזכירה סאלי את סרטו של הבמאי ג‘וזף לוסי ’מר קליין‘ אשר‬
‫תיאר את הגירוש‪ .‬הסרט שנחשב ע“י כמה מבקרים ליצירת מופת של הקולנוע הצרפתי מתאר את עלילותיו‬
‫של סוחר אומנות חסר אידאולוגיה הנקלע לצירוף מקרים קפקאי בו הוא מאבד את זהותו ונחשב לאדם אחר‪,‬‬
‫יהודי נרדף הנושא את שמו‪ .‬בסרט משולבים מרכיבים היסטוריים והוא משחזר את אירועי הגרוש מפריז‪.‬‬
‫סאלי היתה בת שש עשרה כשהצטרפה לפרטיזנים ביחד עם הוריה ושניים מאחיה‪ .‬הם שהו כשנתיים בהרים‬
‫בדרום צרפת והיא זוכרת יערות אשוח‪ ,‬בהם נהגו להתחבא בין צמרות העצים‪ .‬כפרטיזנית היא נשלחה מפעם‬
‫לפעם למשימות שונות‪.‬‬
‫אביה של סאלי עלה ארצה לראשונה בשנת ‪ ,‘47‬אך בעקבות מחלת אחיה הוא חזר עם האח לצרפת‪ ,‬שם היה‬
‫לאזוֹר בשנת ‪.‘85‬‬
‫בעל עסק לבגדי ילדים‪ .‬בני המשפחה עלו שוב ארצה בשנת ‪ ,‘71‬התגוררו בחולון ועברו ַ‬
‫תודות‬
‫חוברת זו הוצאה לאור מטעם מחלקת הרווחה‬
‫במועצה מקומית אזור ובתמיכת משרד הרווחה והשרותים‬
‫החברתיים‪ ,‬עמותת אזור למען הקשיש ובית ניצולי השואה‬
‫עיצוב‪ ,‬עריכת תוכן‪ ,‬כתיבת העדויות וסיפורי החיים‪,‬‬
‫צילומי שער קדמי ואחורי‪ :‬דייוויד באומינגר‬
‫‪[email protected] / +972-52-8569677‬‬
‫תודותינו נתונות לכל מי שסייע בידינו בתהליך הפקת החוברת‪:‬‬
‫ניצה רונן‬
‫נעמי אטיאס‬
‫תמי מרוז‬
‫מיכל אהרונסון‬
‫גילה זך‬
‫בירטולון לוי‬
‫שנת לידה‪1929 :‬‬
‫מקום לידה‪ :‬גורהונט‪,‬‬
‫מ‬
‫ררומניה‬
‫ההורים‪ :‬סידוניה ויעקב לוי‬
‫אחים‪ :‬לילי‪ ,‬אלברט‬
‫א‬
‫))אברום מאיר( ז“ל‪,‬‬
‫פפליציה‬
‫אישה‪ :‬אווה‬
‫א‬
‫עדויות וסיפורי חיים של‬
‫ניצולי השואה תושבי אזור‬
‫”התגוררנו בכפר על יד העיר ארד ברומניה‪ ,‬היינו משפחה דתית ולמדתי בישיבה‪ .‬בשנת ‪ ‘39‬החלו רדיפות‬
‫קשות וביוני ‪ ‘41‬הופיעו ז‘נדרמים רומנים והודיעו שעלינו לעזוב את הבתים בתוך רבע שעה‪ .‬התושבים‬
‫הרומנים איתם היינו בקשרי שכנות טובים פלשו לבתי היהודים ובזזו את הרכוש שהשארנו‪ ,‬והזיכרון הזה חרוט‬
‫בי עד היום‪ .‬אמא היתה חכמה והבינה לקראת מה אנחנו הולכים‪ ,‬והכינה לכל ילד שקית עם אוכל וכיכר לחם‬
‫שאפתה בבית‪ .‬הלחם הזה החזיק אותנו כמה ימים‪ .‬אבא‪ ,‬אחי אלברט ואני נלקחנו לעבודות כפייה‪ ,‬כל אחד‬
‫במקום אחר‪ ,‬ואמא ואחיותי נשארו בארד‪ .‬נכנסתי למלחמה כתלמיד חכם בן שתים עשרה‪ ,‬סיימתי אותה‬
‫בן שש עשרה והייתי צריך להתחיל הכל מהתחלה‪ .‬בכל שנות המלחמה‪ ,‬קרוב לארבע שנים עבדתי בהנחת‬
‫מסילות רכבת‪ ,‬ששימשו את הצבא הגרמני בכל רחבי רומניה‪ .‬אין מילים שתוכלנה לבטא את מה שעברנו‬
‫ואת הדברים הנוראים שעברו עלי כנער צעיר שנקרע ממשפחתו‪.‬‬
‫עם סיום המלחמה בפברואר ‪ ‘45‬חזרתי לעיר ארד‪ ,‬שם פגשתי את אמי ואת אחיותי‪ .‬אבא היה בלאגר‬
‫בגרמניה ולאחר חודשים מספר השתחרר גם הוא וחזר אלינו רזה מאוד‪ ,‬עור ועצמות ממש‪ .‬גם אחי אלברט‬
‫שרד וחזר לרומניה‪ .‬באוגוסט ‪ ‘76‬עליתי עם אשתי ארצה ובדצמבר ‪ ‘76‬התחלתי לעבוד במכון לרפואה‬
‫באזוֹר“‪.‬‬
‫משפטית באבו כביר‪ ,‬שם אני עובד עד היום‪ .‬באפריל ‪ ‘77‬עברנו להתגורר ַ‬
‫אהובה שליט‬
‫נינה אלנתנוב‬
‫אסף בלאו‬
‫שלומית בארי‬
‫ענת מאירי‬
‫ליווי‪ ,‬הדרכה ותמיכה‪:‬‬
‫מרכזת השרות לזקן מחוז ת“א‪ ,‬משרד הרווחה‬
‫מפקחת השרות לזקן מחוז ת“א‪ ,‬משרד הרווחה‬
‫מפקחת ארצית‪ ,‬משרד הרווחה‬
‫פסיכולוגית‪ ,‬עמותת ’אלה‘‬
‫מנהלת בית ניצולי השואה‬
‫מחלקת החינוך‪ ,‬מועצה מקומית אזור‬
‫’מעגל נשים‘‪ ,‬אזור‬
‫ראיונות ניצולים ואיסוף חומר‪:‬‬
‫עו“ס‪ ,‬מחלקת הרווחה‪ ,‬מועצה מקומית אזור‬
‫עו“ס‪ ,‬מחלקת הרווחה‪ ,‬מועצה מקומית אזור‬
‫בימאי ההצגה ’שבע מזוודות‘‬
‫מתנדבת‪ ,‬מעגל נשים ‪ -‬אזור‬
‫מתנדבת‪ ,‬מעגל נשים ‪ -‬אזור‬
‫קטעי קישור‪:‬‬
‫אירית גבאי‪ ,‬שלומית בארי‬
‫בנוסף‪ ,‬אנו מבקשים להודות לכל האנשים הטובים שסייעו במלאכה ושמם לא הוזכר‬
‫שער קדמי‪ :‬אנדרטה במחנה טרבלינקה‪ ,‬פולין‬
‫שער אחורי‪ :‬אנדרטה לזכר הנספים במחנה פלאשוב‪ ,‬פולין‬
‫© כל הזכויות שמורות ‪ -‬אין להעתיק או לשכפל קטעים מהחוברת ללא רשות המחבר‬
‫‪53‬‬