קטע מתוך ספר תיעוד סיפור חיים
רוחל'ה רחל לייפר מילר אישה יקרה סיפור חייה של רחל לייפר -מילר אישה נדיבה המקדישה את כל חייה לנדבנות להתנדבות ולצדקה נכתב על ידי שלומית רייפמן לויצקי תעוד סיפורי חיים [email protected] www.shlomitr.com 050-8802201 אפריל 2014 ~~1 מוקדש כזכרון להורי ראובן ורייזל לייפר ולארבעת אחיי זלמן לייב מרדכי )מוטל( צבי הרשל אהרון משה )מוישלה( שנרצחו כולם בשואה השם יקום דמם ~~2 תודה מיוחדת למרכז הרפואי ברזילי באשקלון שהרים את הכפפה והסכים ללא היסוס לשאת בעלויות הדפסת הספר והוצאתו לאור. תודה גם על הפקת האירוע המיוחד לרגל הוצאת הספר. ~~3 רחל היקרה תקצר היריעה מלציין את אשר את מסמלת עבורי ועבור בית החולים ואת אשר ברצוני לכתוב לך ועלייך. בכל זאת נתחיל... בחג השבועות 1944נלקחה משפחתך לאושוויץ .זאת הייתה הפעם האחרונה שראית את משפחתך .הופרדת מבני משפחתך .אימך נלקחה מיד לתאי הגזים הופרדת מאביך ואחייך ,ופרט לאח אחד נרצחו כולם בשואה. שרדת את זוועות מחנה אושוויץ בירקנאו ואת הרעב במחנות אחרים שהיית. רוחך ניצחה את ההשפלה והאימה כמו גם את הצער העמוק של היותך לבד והיפרדות אכזרית מאהובייך והורייך והשאלה הגדולה – היכן הם? חיים? מתים? נותרת בחיים גם לאחר שצעדת בקור ובשלג וברעב בצעדת המוות. לאחר תלאות ונדודים רבים ,הגעת למדינת ישראל ב .1950-משם הדרך הייתה קצרה ובחרת לבסוף לגור ולקשור את חייך לאשקלון. רחל היקרה – מנערה רדופה ,מיותמת מהורייך ואחייך ,מוכת רעב ואימת מוות יום-יומית במחנות הזוועה הנאציים בפולין ,הפכת לאזרחית גאה במדינת ישראל הצעירה .הפכת לאזרחית שכולה נתינה ,תרומה לקהילה והתנדבות .תרמת לקהילת אשקלון .תרמת שנים רבות לחיילים ,במהלך מערכות ישראל ובימי שיגרה .הפכת למלאכית שכולה טוב לב ,מסירות והתמסרות ונתינה .הענקת חום ואהבה ,שכה חסרו לך מאז נלקחת למחנה הרצח -אשוויץ בירקנאו. הכרת את בית החולים ברזילי ותרמת גם פה .עבדת בבית החולים שנים רבות והפכת בהמשך לאחת הנשים שתורמת ומביאה שמחה לבית החולים. עד היום!! אני שמח שנפלה בידי הזכות להכיר אותך .את עבורי סמל לתקומת העם היהודי .סמל לנס שקרה לנו לאחר שהעם נרצח על אדמת אירופה .את משרה אופטימיות ושמחה .טוב לב וצניעות והסתפקות במועט .והעיקר – לב ענקי ונתינה! רחל היקרה .אנחנו אוהבים אותך ומעריצים אותך ואת כוחך .לעבור את שעברת ולהישאר ולהמשיך את חייך בעשייה ובנתינה אין קץ – זו סגולתך. אולי סגולת הדור שקם מהאפר והקים את המדינה. תודה לך רחל .תודה על היותך עימנו. מאחלים רק בריאות והמשך נתינה. ד"ר חזי לוי מנהל המרכז הרפואי ברזילי ,אשקלון. ~~4 ממני אלייך רוחל'ה יקרה! אנחנו מכירות כמעט מאז שנולדתי .הורי עברו להתגורר לידך כשהייתי בת כמה חודשים ומאז היינו שכנים. את ליווית אותנו לאורך כל ילדותנו וגם בבגרותנו .תמיד הרגשנו שאת קשורה אלינו כאילו היינו ילדייך שלך .גם לאחר שגדלנו ועזבנו את הבית המשכנו להתראות מדי פעם כאשר ביקרתי את הורי .את המשכת לגלות בנו עניין גם כשפרחנו מהקן והקמנו משפחות משלנו. השנים עברו .בשלב מסוים עזבת את "השכונה שלנו" ועברת להתגורר בביתך הנוכחי .אבי נפטר ולאחר שנים עזבה אימי את אשקלון .הזמן והמרחק עשו את שלהם .מדי פעם שמעתי מאימי על הקורות אותך אבל כמעט שלא יצא לנו להיפגש. כפי שאת רואה -אני לא שכחתי אותך. כילדה נחשפתי לחלקי סיפורים שהיו קשורים לעברך ,וכטבעם של ילדים – לא טרחתי להתעמק בהם .בשנים האחרונות התעורר בי רצון עז לשמוע את סיפור חייך ולהעלות אותו על הכתב. במשך כמה שבועות הייתי מגיעה אלייך ,יושבת איתך שומעת וכותבת את הסיפורים .ישבנו שעות לא מעטות בכל פעם ,מנסות לנבור בעבר ולתת סדר לארועים .השתדלתי להעלותם על הכתב כפי שהבאת אותם. זה לא היה פשוט – הן בגלל סיפור חייך והן בגלל גילך .כל מפגש כזה החזיר אותך חזרה לחוויות הקשות .אבל את לא ויתרת והתעקשת להמשיך למרות הכל. עמדת במשימה מעבר למצופה והצלחת להכיר לי את הפרטים הכי כואבים של חייך. מצאתי אישה שמקדישה את כל זמנה ומשאביה לזולת וכמעט לא חושבת על עצמה .למרות מה שעברת – הצלחת להישאר אישה אופטימית, אצילית ומדהימה שלא הכרתי קודם. אני שמחה שניתנה לי הזכות לראות ולכתוב עלייך. תודה שהאמנת בי והסכמת לפתוח בפני את ליבך. שלך, שלומית אפריל 2014 ~~5 שמי רחל מילר נולדתי ב - 21.7.1921 -בחודש תמוז להורי -ראובן ורייזל לייפר בעיר גרוסוורדיין במחוז טרנסילבניה שברומניה ~~6 "אני כועסת ,כן ,אני כועסת לפעמים על ה' .יש ימים שאני חושבת על זה .איך זה שהוא נתן יד לזה ששישה מליון יהודים יהרגו בשואה. אבל יש ימים שאני חושבת שהוא רצה ללמד אותנו לקח. אנחנו היהודים לא רצינו לבוא לארץ .אמרנו מה נלך לחיות איפה שהערבים גרים. מה לנו ולהם ,פה יש לנו פרנסה טובה חיים יפים .אנחנו )היהודים( לא רצינו לוותר על הנוחות שלנו שם ,ואני חושבת שזאת הסיבה שה' העניש כל כך הרבה יהודים". ~~7 משפחתי הורי -ראובן ורייזל לייפר הייתי בת יחידה מבין שישה ילדים -חמישה מהם היו בנים .אני הייתי החמישית במספר .אבי היה רב ואימי הייתה רבנית .שניהם היו צאצאים לדורות של רבנים. אחי -זלמן לייב . אחי הגדול נולד בשנת .1916הוא היה תלמיד חכם ובעל ראש מבריק, הספיק לקבל הסמכה לרבנות והיה היחיד מבין אחיי שזכה להתחתן. בשנה הראשונה לנישואיו התגורר עם אשתו בבית הוריה .כשנלקחנו לאושוויץ היה בן .28אשתו הייתה אז בחודש השישי להריונה הראשון. אחי -מרדכי )מוטל( נולד בשנת 1918והיה בן 26כשנלקחנו לאושוויץ. ~~8 אחי -צבי הרשל נולד בשנת 1920והיה בן 24כשנלקחנו לאושוויץ. אני -רוחלה . נולדתי בשנת 1921והייתי בת 23כשנלקחנו לאושוויץ, אחי -חיים מאייר נולד בשנת 1923והיה בן 21כשמשפחתנו נלקחה לאושוויץ .הוא היה היחיד שהצליח לברוח לפני שנשלחנו לשם והיה עם הפרטיזנים בזמן המלחמה. הוא שרד את המלחמה ,עלה לארץ ודי מהר היגר לארה"ב – שם חי עד יום מותו .בארה"ב שימש כרב בקהילה יהודית והיה מאוד מעורב בחיים שם. המלחמה הותירה אותו פצוע בנפשו .הוא מעולם לא נישא ומת בודד בביתו. אחי -אהרון משה )מוישל'ה( אחי הצעיר ביותר .לא זכורה לי שנת הולדתו המדוייקת ובן כמה היה כאשר נשלחנו לאושוויץ .אני מניחה שהיה בן 19בערך. ~~9 בית ילדותי משפחתי הייתה אמידה .הילדות שלנו הייתה מאוד מפוארת ואנו חיינו ברווחה .למשפחתנו היו שלושה בתים .בבית אחד גרנו אנחנו ושני הבתים האחרים שימשו ללימוד תורה לילדי המשפחה. הבית שבו גרנו היה בית גדול ומטופח והיה ממוקם סמוך לבית החולים וסמוך לבית אבות .הוא זכור לי מאוד לטובה ומאוד אהבנו אותו .אנחנו התגוררנו בקומה העליונה .בקומה התחתונה שימש חלק אחד למשרד של אבא וחלקו השני לבית כנסת שהייתה בו הפרדה בין גברים ונשים. יוסף מאייר מורה שגר בביתנו מנדל מורה שגר בביתנו אחי מרדכי רוחלה אחי זלמן לייב אבי ראובן לייפר אחי חיים מאיר לייבוש פרידמן מורה שלימד את אחיי תמונה של משפחתי -יושבים במרפסת הבית. זו התמונה היחידה בה מצולמת כמעט כל משפחתי )אימי וצבי הרשל לא בתמונה(. התמונה נמצאה על ידי שכן שלנו -היטר -שמצא אותה על הריצפה בביתו אחרי המלחמה ,ומסרה לי. ~ ~ 10 ביתנו היה בית פתוח ותמיד מלא באנשים .בחגים נהגו הורי לארח אנשים רבים לארוחות החג .התגוררו בו 22אנשים -אמא אבא ,שישה אחים ועוד מורים ותלמידים שאספנו אלינו. הורי העסיקו נשים שעשו את כל עבודות הבית השוטפות .כשהיינו קטנים היו אלה גויות )שיקסע( .כשגדלנו דאגו הורי שהעובדות תהיינה יהודיות על מנת שלא נבוא במגע ישיר עם לא יהודים. מביתנו יצאה הרבה צדקה .למשל ,בפסח היו דואגים הורי לאסוף תרומות בכסף ובמצרכים .יחד עם המצרכים שהתקבלו והכספים שנאספו קנו הורי כמויות עצומות של מזון -תפוחי אדמה ביצים ,עופות ויין -וחילקו לעניים לחג. הורי היו עורכים ומממנים גם חתונות ובריתות שהיו מתקיימות בביתנו לנזקקים .כאשר התקיימו בריתות ,שימשתי אני כסנדקית שכן אבי לא היה מושיט יד או נוגע בנשים .הייתי מקבלת את התינוק לידיי מאימו ומעבירה אותו לאבי .זכורות לי הרבה חתונות ובריתות. אבא ,כרב מכובד ומקובל ,שימש גם כמשכין שלום בית בין זוגות .אמא הצטרפה לא פעם לתווך בין בני הזוג. בילדותי למדתי הונגרית ורומנית בשיעורים מסודרים בבית .אז לא היה נהוג לשלוח את הבנות לבית ספר .היינו מתכנסים בביתו של המורה )כמה בנות יחד( בשעות הבוקר ,ולומדים שם .בימי ראשון הייתי הולכת ל'חדר' ושם היינו לומדים עברית ותורה באמצעות 'פרשת השבוע'. הבנים למדו בצורה מסודרת אצל מורים פרטיים. זיכרון נוסף מביתי היה חג הסוכות .אבי היה בונה סוכה גדולה על המרפסת בגג .הרבה אנשים היו מגיעים לארוחות בחג .בקיץ נהגנו לישון על גג זה תחת כיפת השמים. ~ ~ 11 מתוך כל משפחתי נשארנו בחיים רק אני ואחי חיים מאייר .אני עליתי לישראל ואילו אחי בחר לגור בארצות הברית ,שם חי עד יום מותו. אבי היטר תמונה של אבי בדרכו לוורשה משמאל :היטר – השכן -שמצא את שתי התמונות היחידות ממשפחתי ~ ~ 12 גרוסוורדיין העיר גרוסוורדיין ) (Grosswardeinשנקראה גם נג'וורד )(Nagyvárad ממוקמת בטרנסילבניה הצפונית. • עד 1940הייתה תחת שלטון רומני .היהודים שחיו בה היו ברובם סוחרים ובעלי מלאכה ,אך היו גם פקידים ובעלי מקצועות חופשיים. • ב 30-באוגוסט 1940חזרה גרוסוורדיין לריבונות הונגריה. • מ 1940-גויסו כ 6,000 -מיהודי גרוסוורדיין לעבודות כפייה במסגרת צבא הונגריה 80% .מהם נספו בעטיין של עבודות אלה והתנאים הקשים שלוו אותן. • מ 1942-נשלחו כ 500-יהודים מגרוסוורדיין לאוקראינה ,ורבים מהם נספו שם. • הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב 19-במרס .1944ב 3-במאי אותה שנה הועברו יהודי גרוסוורדיין לשני גטאות ,שם היו נתונים למשטר מדכא ולעבודה קשה: oהגטו הראשי הוקם בשכונה שהייתה מאוכלסת בצפיפות ביהודים, בקרבת בית הכנסת האורתודוקסי הגדול .יהודי העיר נדרשו לעקור לגטו בתוך חמישה ימים .הצפיפות בגטו הייתה גדולה מאוד ,כ15-14- נפשות הצטופפו בכל חדר .כמויות המזון שסופקו לגטו לא הספיקו. בנוסף ,ביזמתן של רשויות העיר ,היו בגטו הפסקות תכופות וממושכות בהספקת החשמל והמים .הגטו הראשי אכלס כ27,000- יהודים מן העיר והיה למעשה הגטו השני בגודלו בהונגריה אחרי בודפשט. oהגטו הקטן הוקם בפרוורי העיר ,במשק ובמגרש העצים של מצי ) .(Mezeyהוא אכלס כ 8,000-יהודים ממחוז ביהר .גם שם היו תנאי המחיה קשים. • ממאי עד תחילת יוני 1944גורשו יהודי שני הגטאות לאושוויץ ורובם הושמדו שם. ~ ~ 13 מלחמה מרגע שהועברה גרוסוורדיין להונגריה הורע מצבנו .רצינו לברוח אבל היה מאוחר מדי" .הספקנו" להיות "רק" שבוע אחד בגטו עד שנשלחנו לאושוויץ. ב 1944 -באמצע חג השבועות ,שהיה באותה שנה בשבת ,נלקחנו לאושוויץ אחרי שהיינו כשבוע בגטו – כולנו צפופים בחדר אחד .מתחנת הרכבת שהייתה קרובה מאוד לגטו נשלחנו ברכבת לאושוויץ יחד עם כל משפחתנו המורחבת – דודים ובני דודים .בדרך לתחנת הרכבת ראיתי את שכנינו הגויים מסתכלים עלינו בהנאה .הייתי אז בת .23במשלוח הזה היו כ2300- איש. אחי חיים מייאר היה היחיד ממשפחתי הקרובה שלא היה איתנו .הוא הצליח לברוח כאשר ראה את הגרמנים מגיעים לאסוף את משפחתי .הוא הצטרף לפרטיזנים וכך ניצל מהגורל של שאר בני המשפחה .ידוע לי ,ממה שסיפר לי ,שכשהגיע לפרטיזנים ורצה להצטרף אליהם כמעט הרגו אותו בגלל מראהו .הוא היה בלונדיני עם עיניים ירוקות ולא האמינו לו שהוא יהודי .צעקתו "שמע ישראל" שכנעה אותם שמדובר ביהודי .מעולם לא הצלחתי לשמוע ממנו פרטים על הקורות אותו בתקופה זו של חייו .היה לו קשה לדבר על מה שעבר עליו. אחרי נסיעה של יומיים שלושה רצופים .הגענו לאושוויץ .אבא לקח איתו טלית ותפילין ועשה קידוש ברכבת .הצטופפו שם כ 80 -איש .כשהגענו לאושוויץ חיכו לנו על הרציף אנשי אס .אס .עם כלבים מפחידים. בנקודה זו נפרדו דרכיה של כל משפחתי .זו הייתה הפעם האחרונה שראינו זה את זה. ברגע שירדנו מהרכבת החלה הסלקציה .מיד כשהגענו הפרידו בין אבי ואחיי לביני ובין אימי -מי הולך לימין ומי הולך לשמאל .אז עדיין לא קלטנו את המשמעות של כל כיוון ואיזה גיהינום מצפה לנו שם. ~ ~ 14 אושוויץ לימין נלקחו רק הצעירים החזקים שיועדו לעבודה .לשמאל נשלחו אלה שנגזר דינם למות – זקנים ,חלשים ,חולים ,נשים וילדים -כל מי שלא ניתן להפיק ממנו תועלת רבה .מאוחר יותר נודע לי שהם נלקחו ישר לתאי הגזים סגרו אותם ביחד כמו זבובים והרגו אותם.עזרתי לאימי לרדת מהרכבת .כמעט מיד הופרדתי גם ממנה .אותי שלחו ימינה ואת אימי שמאלה .היא נלקחה עם הגעתנו ישר לתאי הגזים .לא ראיתי אותה יותר .לא ידעתי אז לאן היא הולכת ומה קרה איתה. היינו מופרדים ממחנה הגברים באמצעות גדרות תיל .אבא היה עם האחים שלי מוטל הרשל ומוישה .אותם שלחו ימינה בסלקציה הראשונה .הם נועדו לעבודה בוורשה. 500גברים יהודים ,ביניהם אחי זלמן לייב ,נלקחו לעבוד ליד משרפות הגז בזונדרקומנדו .תפקידם היה להוציא את הגופות ממיכלי הגז ולהעביר אותן למשרפות .אז עוד לא ידענו מה משמעות "העבודה" בזונדרקומנדו. הזונדרקומנדו ) (Sonderkommandoהיו יחידות שנועדו לתפקידים מיוחדים ולמשימות מיוחדות .באושוויץ ,במחנה בבירקנאו ,הורכבו יחידות אלו מאסירים יהודים .תפקידם היה לפנות את הגופות מתאי הגזים למשרפות .הגופות הובלו למשרפות ,העצמות נטחנו ואפר הקרבנות פוזר בשדות. הפועלים ביחידות אלו עבדו כל עוד החזיקו מעמד .בין השאר הוטל עליהם לעקור את שיני הזהב מהמתים ,לאסוף אותם ולהעבירם לגרמנים .אחרי כמה חודשים ,כשלא היו מסוגלים לעמוד במשימה -הוחלפו ונרצחו .אחת מיחידות אלו התקוממה במחנה בירקנאו בשנת .1944 בין הגופות שפינה אחי מתאי הגזים גילה יום אחד את גופתה של אישתו. ~ ~ 15 ברוב תמימותי ניגשתי לאיש אס .אס .אחד ושאלתי אותו בגרמנית "אם התכוונתם להרוג אותנו למה הבאתם אותנו לכאן?" תשובתו הייתה " -מה את חושבת? אנחנו רוצחים? את אוהבת לעבוד? אם כן את תלכי לעבוד!". כשירדנו מהרכבת באושוויץ לקחו אותנו לעשות מקלחת .היינו ברכבת כיומיים שלושה .בתמימותנו חשבנו שעשו זאת כי לא התקלחנו כמה ימים בגלל הנסיעה הארוכה .גזרו את שיער ראשנו ,הופשטנו מבגדינו ונשלחנו למקלחות .היינו הרבה בנות יחד מתחת לטוש אחד .המים היו קרים. השאירו אותנו ערומות כאשר בשטח הסתובבו גברים באין מפריע. )הזונדרקומנדו ,בגלל "תפקידם" ,הסתובבו באופן חופשי בשטח המחנה(. הביאו לנו סבון שהיה לו ריח נורא ואיום .יהודי אחד אמר לנו לא להשתמש בו כי הוא עשוי משומן של יהודים שמנים. הביאו לנו בגדים ונעליים של אנשים ששרפו אותם .פתאום ,מבין אלפי הנעליים שהיו זרוקות שם ,זיהיתי את הנעליים של אימי .ישר זיהיתי אותם!!! היו אלה נעליים חדשות אורתופדיות .אמא קנתה אותם לראש השנה .לקחתי אותם ונעלתי אותן לרגלי וכך הלכתי לעבודה. בדרך שאלתי את אחד הגברים היהודים שעבדו בקרמטוריום אם הוא יודע איפה אמא שלי "כי הנעליים שלה פה ואני רוצה לדעת איפה היא" .הוא ענה לי "את רוצה לדעת איפה אמא שלך?" הוא לקח אותי לחלון .ממול ראיתי בניין עולה באש .הוא הצביע עליו ואמר "את רואה שם את האש הגדולה? שם אמא שלך נשרפת בחיים!!!" .חשבתי שהוא עובד עלי .לא הבנתי מה הוא אומר ,חשבתי שהוא משוגע ושאני נמצאת כנראה בבית משוגעים. פעמיים ביום היה מסדר -עמדנו בחוץ בגשם ובשמש .בעצם במהלך שלושת החודשים שהייתי באושוויץ לא עשינו כלום חוץ מהמסדרים .כל היום שכבנו על הרצפה .קיבלנו אוכל דל ,רק בבוקר ובערב. בתקופה שהייתי בבירקנאו )אחד ממחנות אושוויץ( הייתי עם שור'ה וחיה - בנות דוד שלי .הן היו בביתן אחר .במהלך התקופה הזו קיבלנו פרוסת לחם ותפוח אדמה .כל ערב נהגתי לחלק את מנת האוכל שלי לשלוש ולהתחלק ~ ~ 16 איתן במנה זו בבוקר המחרת .מאוחר יותר הן קיבלו עבודה ואז קיבלו גם מנת אוכל גדולה יותר .יום אחד שמעתי את חיה אומרת לשור'ה שלא יתחלקו איתי באוכל שקיבלו .נפגעתי קשות כי אני טרחתי וחסכתי אוכל מפי כדי להתחלק איתן .יותר לא יכולתי לדבר איתן .הן נשארו בבירקנאו כמעט עד סוף המלחמה .אני הועברתי אחרי שלושה חודשים למחנה שטוטהוף .רק אחרי המלחמה נפגשנו שוב .הן הצליחו לשרוד את השואה ,עלו לארץ ומאוחר יותר היגרו עם משפחותיהן לארה"ב ונשארו שם. הייתי פוגשת אותן בארה"ב כשנסעתי לבקר שם את אחי .שנים אחר כך סיפרתי להן ששמעתי את חיה אומרת לשור'ה לא לתת לי אוכל .חיה לא זכרה .שור'ה נזכרה .כדי "לפצות" אותי על התנהגותן היא נתנה לי במתנה מחרוזת פנינים שהעברתי בשמחה לחברה – זמרת אופרה ששהיתי אצלה בביקורי בארה"ב. אחי זלמן לייב האמין שרק דבקות בדת ,חיזוק האמונה ותפילות יעזרו לה' לרחם עלינו .ידוע לי שבמהלך שהותו במחנה ביקש ושכנע את היהודים בסביבתו להמשיך לשמור על חוקי ומנהגי הדת – להמשיך להתפלל ,לא להפסיק להניח תפילין ולא לאכול טריפה .טליתות היו בשפע במקום – הן נאספו מכל אלה שנשלחו למוות.... זה לא עזר ...כמי שעבד בקרמטוריום הוא היה חופשי להסתובב בשטח המחנה .כך הצליח להתקרב לגדר שהקיפה את המחנה ולהעביר אלינו מידע על המתרחש במחנה הגברים .הוא הצליח לתקשר עם שתי בנות הדוד שלי שור'ה וחיה שדיברו איתו מעבר לגדרות התיל .כל יום מסר להן דווח על מה שקורה במחנה הגברים .הוא רצה שנדע מה קורה לכולם ושנזכור אותם. ביקש שנקפיד ולא נשכח להתפלל בראש השנה .כך נודע לנו שבין הגופות שפינה מצא את אישתו המתה. ביום כיפור ,חמישה חודשים לאחר שנלקחנו לאושוויץ ,הוצא אחי להורג יחד עם עוד 500גברים יהודים .איך ועם מה אני לא יודעת .אולי עם גז אולי עם כדורים או אולי שרפו אותם .רק אלוהים יודע .אני כבר לא הייתי שם. ~ ~ 17 שטוטהוף שטוטהוף ) (Stutthofהיה מחנה ריכוז של כוחות הכיבוש הנאצים ומוקם 37 של במרחק העיר שטוטהוף בפולין. קילומטר ממזרח לגדנסק )דנציג(, ליד • המחנה הוקם ב 1939-והיה למחנה הריכוז הראשון מחוץ לאדמת גרמניה .הוא היה גם המחנה האחרון שאותו שחררו כוחות בעלות הברית ב .1945-בסך הכל נאסרו בו כ 110,000-בני אדם, מתוכם נספו מעל ל 85,000-איש. • בשיא היו במחנה 25קבוצות לאומיות שונות .מבין הקבוצות הלאומיות היה רוב לאסירים יהודים וביניהם היה רוב לנשים .רבות מהן הגיעו מהארצות הבלטיות ובמיוחד מהונגריה. • המחנה היה מוקף בגדרות כפולות גבוהות ,ביניהן נחפרה תעלה עמוקה שהקיפה אותו .בקטעים מסוימים של הגדר עבר זרם חשמלי .בתוך המחנה נקבעו שטחים נפרדים לגברים ולנשים – מעין מחנה בתוך מחנה. בגלל ההפרדה שנגזרה על האהובים ,ידידים וקרובי משפחה ,והאיסור לעבור מחלק אחד של המחנה לחלק אחר ,הרבו האסירים – כל עוד לא נאסר הדבר במפורש – לעמוד ליד הגדרות ולדבר בצעקות עם העומדים מעברן האחר. • הגורם העיקרי לתמותה במחנה היה רעב .המחסור בתנאים סניטריים ראשוניים והעדר מוחלט של פרטיות ואינטימיות ,שהכבידו בעיקר על הנשים גרמו להתמוטטות ולתמותה רבה בקרבן .תמותת האסירות היהודיות ממחלות והוצאות להורג בשל אי יכולתן להמשיך בעבודה היו לתופעות שגרתיות -בעיקר בתקופות של מגפות. • האסירים עבדו בעבודות שונות :בנית המחנה ,הפעלתו השוטפת ,עבודות חקלאיות אצל תושבי הסביבה ,עבודה במפעלי תעשיה ובתי מלאכה במחנה ובמפעלי תעשיה ובתי מלאכה מחוץ למחנה. • ביוני 1944החלו להגיע משלוחים גדולים של יהודים )בעיקר נשים(, שהועברו לשם מהארצות הבלטיות ומאושוויץ .כאשר החל תהליך השמדת יהדות הונגריה ונוצר לחץ גדול במחנה בירקנאו ובהמשך ,כאשר ~ ~ 18 החלו ההכנות לפינוי אושוויץ הפך מחנה שטוטהוף למחנה השמדה כחלק מהפתרון הסופי .רוב היהודים שהגיעו למחנה נספו. • ב 25-בינואר 1945החל פינוי רגלי של האסירים בתנאי חורף איומים, במה שנודע כצעדות המוות .משלוחים אחדים פונו גם בדרך הים ,על גבי סירות .עשרות אלפי אסירים נספו בדרך. • ב 9-במאי 1945כבשו כוחות סובייטיים את שטוטהוף ושחררו כ100- אסירים שהצליחו להסתתר במהלך הפינוי הסופי של המחנה. שלושה חודשים אחרי שהגעתי לאושוויץ העבירו אותי למחנה שטוטהוף כדי לעבוד בחקלאות. בשלב מסוים הפסיקו להשמיד יהודים באושוויץ כי הגרמנים הבינו שהסוף קרוב .נלקחנו -כ 1000 -בנות -מאושוויץ לשטוטהוף ברכבת וברגל. בשטוטהוף היה בית חולים שאויש על ידי צוות של רופאות יהודיות. כשהגעתי לשטוטהוף הייתי מצוננת והרגשתי רע מאוד -הייתי מאוד חולה. היה לי חום גבוה .כשחיילי האס .אס .ראו שאני לא מרגישה טוב רצו לקחת אותי למוות .חברת ילדות שלי הצילה אותי .היא תפסה אותי ואמרה לי שאני צריכה להיות חזקה ולא להראות להם שאני חולה .כי אם הם יבינו שאני חולה הם יהרגו אותי במקום לשלוח אותי לעבודה. מי שהיה בריא הלך לעבוד .אני פוניתי לבית חולים שהיה מיועד לבנות בלבד. הגרמנים הבינו שקיצם קרב ועל מנת להיראות טוב בעיני העולם הקימו את בית החולים אליו הועברתי .התברר שחליתי בטיפוס ובדלקת ראות .שקלתי משהו כמו 40ק"ג. בבית החולים חלקתי מיטה אחת צרה מאוד עם עוד 3בנות .היינו כ500 - בנות בבית החולים. יום אחד ,כשהייתי מאושפזת במצב מאוד קשה חלמתי חלום .לא ידעתי מה קורה לי .פתאום הופיעה לי אימי בחלום .בידה החזיקה בקבוק עם תרופה. היא אמרה לי שבאה להיות לידי כי אני חולה ולתת לי תרופה כדי שאבריא. ~ ~ 19 שלחתי את אמא חזרה וביקשתי שתלך כי במקום שהיא נמצאת חם ונעים וכאן קר וחשוך. התעוררתי מהחלום וכשפקחתי את עיני ראיתי לידי את ד"ר יוכלזון – הרופאה שטיפלה בי – ובעיניה דמעות .שאלתי אותה "על מה את בוכה?" והיא ענתה לי ששמעה את השיחה שלי עם אמא שלי" .את חלמת על אמא שלך .דיברת איתה בחלום ואמא אמרה לך שהביאה לך תרופה ועלייך לשתות מזה ואת עוד תהיי בריאה" .פתאום אני רואה לידי בקבוק זהה לזה שחלמתי שאימי נתנה לי ממנו את התרופה" .אל תדאגי" אמרה לי ד"ר יוכלזון" .את עוד תבריאי ותחזרי בשלום הביתה". היה לי מאוד קר .הרופאה ביקשה מהאחות שיביאו לי שמיכה ופיג'מה חמה יותר .הביאו לי לחם עם ריבה .את הריבה ליקקתי אבל את הלחם לא הייתי מסוגלת לאכול .ביקשתי עוד מהריבה הצהובה. הבנתי שלוקחים את כל הבנות לתאי הגזים .ביקשתי שיתנו דרך החלון את הלחם למישהי בחוץ שמאוד רעבה .ראיתי כמה הילדות שם רזות ומסכנות. רבים מהמאושפזים מתו בבית החולים. שכבתי בבית חולים עם טיפוס בראש השנה וביום כיפור .בהיותי בת של רב ידעתי את התפילות .ידעתי קצת 'כל נדרי' מהבית .נעמדתי מול החלון והתפללתי את תפילת 'כל נדרי' בבכי ובעצב .לפתע אני מסתובבת ואני רואה את כל הרופאים והאחיות ואפילו החולים ,ביניהם החולים הקשים ,עומדים מאחורי מתפללים ובוכים יחד איתי .מיותר לציין שאפילו במצבי שמאפשר היה לי לא לצום – צמתי. כשעמדתי מול החלון שמעתי פתאום צעקה חזקה – "תתרחקי מהחלון לפני שירו בך" .הקול בא מהמסדרון .לא שמתי לב שאני מסכנת את עצמי בעמידה מול החלון .הגרמנים שידעו שיש לנו יום כיפור וארבו לנו ליד החלונות. ~ ~ 20 אחרי יום כיפור הגיע פתאום טרנספורט שלקח 500בנות מבית החולים ,על עגלות עם סוסים ,למוות. בבית חולים מתו רבים מזיהום .הרופאה אמר לי שהדם שלי לא מזוהם והיא רוצה שלא אדבק מהבנות האחרות .היא העבירה אותי למיטה לבד -למעלה כדי שלא אדבק מהאחרות.הרופאה נתנה לי כפית עץ עם צלחת וביקשה שלא אתן לאף אחת מהבנות האחרות להשתמש בה כדי לא להידבק מהן .אבל ראיתי שהבנות שוכבות כמה ימים ולא מקבלות כלום .לא יכולתי לראות את זה .לקחתי את הכפית שלי ונתתי להן לשתות ממנה. את אחת מהבנות ,חנל'ה שמה ,הצלחתי להציל .ראיתי שמה שנתתי לה עזר לה להישאר בחיים והחלטתי שלא אעזוב אותה .מצבה השתפר .השניה מתה. חנל'ה אמנם הצליחה לשרוד אבל כנראה קצת איבדה את שפיותה .כל לילה הייתה צועקת ומפריעה לכולם לישון .רק כשפניתי אני אליה וביקשתי ממנה שקט היא הסכימה להירגע .עם הזמן הצלחנו שתינו להבריא ולהשתחרר מבית החולים. הייתי מאושפזת בבית החולים במשך 10שבועות .כשהשתחררתי משם – אחרי יום כיפור -שקלתי 22ק"ג .הייתי מאוד חלשה. יצאנו לעבוד .אותי שלחו לעבוד בתפירה -לתקן כפתורים במדים של חיילי האס.אס ..אחרים עבדו בחקלאות. בחנוכה ידענו שמתקרב החג .לקחנו גפרורים הדבקנו מהר מהר מעל המיטה ושרנו "מה עוז צור ישועתי" .הייתה איתנו מורה לתנ"ך שידעה שאני בת של רב .היא עזרה להדליק את הנרות שעשינו מהגפרורים. כעבור זמן קצר נכנסו לבדוק אותנו כמו תמיד .מהר הסתרנו הכל .הם שאלו מה קורה ואמרנו שיש לנו חג .הם יצאו ולא עשו לנו כלום. ~ ~ 21 באחד מהימים האיומים שעברו שם הייתה בין חיילי האס .אס .קצינה יפיפייה בלונדינית .האמנו שבגלל היותה אישה היא תרחם עלינו .מרוב שהיה לנו קר והיה לנו רע עשינו קצת רעש .נכנסה אלינו הקצינה היפיפיה עם העיניים הכחולות שלה וצעקה עלינו בדיוק במילים האלו בגרמנית" :אם לא תשתקו ותהיו בשקט -בשבילי להרוג 1000איש זה לא בעיה .לא תהיה זו הפעם הראשונה ובטח לא הפעם האחרונה."... יום אחד הוציאו אותנו מהמחנה לצעידה – למה שנודע כצעדות המוות, באמצעותן פינו הגרמנים את האסירים ממחנות הריכוז כאשר ידעו שקיצם קרב. צעדות המוות ) - (Todesmärscheכינוי שניתן להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים ,במהלך מלחמת העולם השנייה .המסע התנהל בשלג הכבד ובקור העז .במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים. לא ידענו לאן אנחנו הולכים .היינו מלווים בחיילי אס .אס .שירו בכל מי שלא הצליח ללכת .היו שם שתי אחיות יהודיות צ'כוסלובקיות .שתיהן היו מאוד חלשות ואחת מהן ממש התקשתה ללכת כי לא היה לה כח .רציתי לקחת אותן איתי .החזקתי בחבילות שלהן וממש סחבתי אותן איתי כי ידעתי שמי שישאר יומת .לא נתתי להן להתיישב .הבנו שהסוף מתקרב. עודדתי אותן כל פעם ואמרתי להן שאנחנו עוד מעט משתחררים .הלכנו ככה יומיים שלושה .הלכנו בלילות .היה גשם ושלג. כשהגענו לאחד הכפרים הובילו אותנו למחסן שאיחסנו בו אוכל לפרות. דחפו אותנו בכוח לתוכו .המקום היה קטן וממש צופפו אותנו אחד על השני. נשכבנו שם לישון עד הבוקר. ~ ~ 22 בבוקר הבחנו שמשהו קורה .חיילת מהאס.אס .הגיעה ואמרה "בוקר טוב!" לא ענינו .היא חזרה על זה שוב .פתאום שמעתי שצועקים לנו "אנחנו חופשיים -הרוסים כאן!". בקושי הצלחתי להגיע לדלת .ממש בכניסה נתקלתי בשתי הבנות שסחבתי בגשם .הן חיכו לי שם וכשראו אותי פרצו בבכי .הן ידעו שהצלתי אותן ממוות .הן התחבקו איתי ואמרו שלא ניפרד יותר .בשלב מסוים כולם התפזרו ויותר לא ראיתי אותן. סוף המלחמה הגיע יום השחרור :ראיתי טנקים רוסים .כשהתקרבנו אליהם ,חייל מאחד הטנקים נתן לי נר ,לחם ונקניק גדול – את כל האוכל שהיה לו. החיילים הרוסים שחררו אותנו .הם לקחו אותנו לכפר שהיו בו בתים נטושים ,קרוב לבתים שלנו בטרנסילבניה .היה לי חום גבוה -הייתי מאוד חולה וחלשה .הייתי כולי עור ועצמות ושקלתי 22ק"ג בסך הכל .הגענו לאחד הבתים .היינו כ 20 -בנות. חגגו את השחרור שלנו וכולם היו מאושרים .הייתה שמחה גדולה .הבנות הבריאות עם החיילים הרוסים שרו ברוסית .הבנות התחילו לבשל גם בשביל החיילים הרוסים וגם בשבילנו .רק אני עם חום גבוה ובלי כוחות שכבתי בלי לזוז על הרצפה על מזרון ליד הקיר .הייתי מאוד חלשה. חייל אחד ניגש אלי והזמין אותי להצטרף אליהם לחגוג עם כולם את השחרור .לא אשכח את קולו לעולם .אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול .עניתי לו – שהייתי מאוד רוצה להצטרף אליהם לחגיגה אבל אני ממש חולה ואין לי כוחות לקום ולעמוד .הוא בא לבדוק אותי וראה שאני קודחת מחום. ~ ~ 23 הוא מיהר להפסיק את החגיגה ואמר לבנות שיכינו מהר מרק חם בשבילי. הוא הביא סמרטוטים רטובים ,עטף אותי עם סדין רטוב וניסה להוריד לי את החום .האכיל אותי במרק שהוכן על ידי הבנות .הוא לא עזב אותי לרגע עד שהתאוששתי .אח"כ שתיתי חלב ואכלתי שומן – הכל בהדרגה .לאחר שבוע השתפרה הרגשתי .הייתי מסוגלת כבר לעמוד על רגליי וללכת. התפעלתי אז מאוד מהיחס של החייל אלי .לא התאפקתי ושאלתי אותו למה זכיתי ממנו לטיפול המסור וליחס המיוחד הזה .הוא פרץ בבכי וסיפר את סיפורו :הגרמנים שרפו את הכפר שלו ,ילדים זקנים וכל משפחתו .את בתו, שהייתה בגילי ,שרפו מול עיניו .אני הזכרתי לו אותה .הוא אמר לי "אני רואה אותך אני רואה את הבת שלי" .בגלל זה כל כך דאג לי והבטיח לעצמו שלפחות אותי הוא יציל. עם שחרורנו מהמחנות דאגו לנו לרכבות שהסיעו אותנו לעיירות מוצאנו .כל אחד ירד בעיר מגוריו .דאגו לנו לאוכל בשפע -אוכל שנתרם על ידי כל מיני מדינות וארגוני צדקה .אני הצלחתי כבר לאכול .לצערי נאלצתי אפילו לאכול בשר חזיר כי לא היה משהו אחר והייתי חייבת להתאושש .הייתי מאוד חלשה ורזה. דאגו לנו גם למלבושים חמים .הייתי לבושה בנעלי צבא שקיבלנו מארגונים התנדבותיים .היה עלי גם מעיל צבאי גדול. בזמן שהותי במחנה היה ראשי מלא בכינים והייתי מתגרדת כל הזמן .באופן מפתיע נעלמו כל הכינים ברגע שהשתחררתי מהמחנה. נסעתי ברכבת דרך צ'כוסלובקיה לעיר שלי -גרוסוורדיין .זה היה בחודש מרץ. בעיר מגורי חיכה לי כבר אחי חיים מאייר שהיה אז בן .22הוא הגיע לפני. תמיד שאל בין הניצולים אם מישהו יודע מה עלה בגורלם של בני משפחתי. ~ ~ 24 השמועות על ניצולים ונספים עברו דרך נוסעי הרכבות וכך נודע לו שאני בחיים ובדרך "הביתה" .הוא לא ידע באיזו רכבת אני אמורה להגיע. כשנודע לאחי שאני בדרך המתין לי בעיר .הוא היה כל כך עצבני וחסר סבלנות שלא ידע מה לעשות עם עצמו כדי להעביר את הזמן עד שאגיע .הוא החליט להיכנס לקולנוע שהיה שם .הוקרן בו אז משחק כדורגל .הוא ביקש שיודיעו לו ברגע שאגיע .כולם שם הכירו אותנו .בהמשך נודע לו שאגיע עם הרכבת בצהריים. כשהגעתי לעיר מגורי העבירו אותי לבית חולים .לקחו אותנו לשם כי שם יכולנו להתקלח ולהחליף בגדים .כולם עברו דרך שם .הגעתי עם שמלה שקיבלתי והייתה ארוכה עלי -היא הגיעה עד הרצפה .חיכינו בחדרים - הבטיחו לי שיודיעו לאחי והוא יגיע אלי .אחי חיכה לי כבר שם .הוא היה מאוד קשור לאימי ושאלתו הראשונה כשפגש אותי הייתה היכן אימי. נאלצתי להודיע לו שאינה בין הניצולים .אז עדיין לא ידענו מה עלה בגורלם של שאר בני המשפחה. מאוחר יותר נודע לי שאת אבי הרגו יחד עם מוטל הרשל ומוישה -ליד ורשה .הפרטים נודעו לי מזוננפלד שהיה בן עירי וניצל מהמחנות .הוא היה אז בן .16כשהבין שאני הבת של הרב אמר לי שהיה עם אבי במחנה וסיפר לי על כל מה שעברו .הוא היה עם אבי ברגעיו האחרונים כשאבי נורה למוות ליד ורשה יחד עם 60,000יהודים .למזלו של זוננפלד הוא נפל לבור וכך ניצל מהריגה. מאז אותו יום אני שומרת על קשר קבוע איתו .אנחנו מדברים בכל יום הזיכרון ובכל ראש השנה. לא יכולתי ללכת לבית בו גדלתי .הלכנו לראות רק את אחד מהבתים שהיו שייכים למשפחתי .הבית היה ריק .הכל נבזז ממנו .לא היה בו כלום. ~ ~ 25 מול בית החולים היה בית שהיה שייך למשפחה .אחי סידר אותו עבורנו. היינו שם כמה חודשים .אחי קיבל עזרה כספית מהבנקים .אני לא ממש בקיאה בפרטים אבל היה לנו איכשהו כסף למחיה. אחי דאג להעסיק גויה שתתחזק את הבית ,תבשל ,תכבס ותנקה .יום אחד הלכה הגויה לשוק לעשות קניות .היא חזרה הביתה עם עוף נקי והכינה ממנו תבשיל .כששאלתי אותה פרטים מאיפה העוף ואיך נשחט הסתבר לנו שהשחיטה הייתה בשוק וכמובן שלא הייתה כשרה עבורנו .בלית ברירה נאלצנו לאכול את הבשר הלא כשר הזה. לפני המלחמה היה רומני אחד בצבא שאהב מאוד את אבי .הוא אמר לאבי שאם יקחו את אבי למחנות -הוא יתאבד .אחרי המלחמה כשנודע לו שמשפחתי חוסלה הוא באמת התאבד .נודע לי על כך מאלמנתו שפגשתיה יום אחד לבושה שחורים .כאב לי עליהם מאוד. לא הייתי מסוגלת להמשיך להיות בעיר שלנו לאורך זמן .בשלב מסוים אמרתי לאחי שאני לא מסוגלת לחיות כאן יותר כי הגרמנים שרצחו את כל משפחתנו היו כאן .רציתי ללכת למקום שלא היו בו גרמנים. לקחתי את עצמי בלי כלום ונסעתי משם ברכבת לברשוב ברומניה .הלכתי לחפש מכרים שברחו מרומניה להונגריה בזמן המלחמה .הגעתי אליהם .הם לא עברו כמונו את השואה .לפני המלחמה היינו שכנים וידידים מאוד טובים .אחי הגדול שלח אליהם כסף עבורנו כשהתחיל כל הבלגן ,כדי שישמרו לנו אותו עד לאחר שהמלחמה תיגמר .כשהגעתי אליהם לקחת את הכסף מצאתי שני זקנים שלא נשאר להם כמעט כלום ממה שאחי השאיר אצלם .ערך הכסף היה נמוך מאוד בגלל האינפלציה הגבוהה שהייתה אז. נשארתי שם זמן קצר מאוד .מצאתי את עצמי חסרת אונים -לא ידעתי איך אני נוסעת חזרה לעיר שלי כי לא היה לי כסף. יום אחד הסתובבתי בשוק -הלכתי לקנות קצת פירות .בשוק פגשתי את שלמה אדלר -בחור שברח לרומניה לפני המלחמה .אמא שלו הייתה זקנה ~ ~ 26 והושארה לבד ברומניה על ידי בני משפחתה .ילדיה ברחו וכיוון שהייתה בודדה עברה להתגורר אצל הורי .היא נלקחה יחד איתנו לאושוויץ ונרצחה שם. כששלמה אדלר ראה אותי ,קפץ עלי בשמחה .יחד איתו היה בחור צעיר בשם בנימין ,ושלמה ערך בנינו הכרות .היה כבר קר ולרגלי היו סנדלים בלבד, ללא גרביים .בנימין רצה לקנות לי גרביים אבל אני סרבתי .למרות זאת ,הוא התעקש ואמר שמה שחשוב כרגע זה שלא יהיה לי קר .הוא הביא לי חבילת גרביים תוך הבטחה שאוכל לשלם לו עבורם מאוחר יותר .מאוחר יותר הפך בנימין לבעלי. בנימין גילה דאגה עמוקה ואמיתית כלפי .הוא פינק אותי וקנה לי כל מיני דברים .ראיתי שהוא ממשפחה טובה .הוא שמר עלי ודאג לי .אחרי חמישה שבועות התחתנו. ביום חתונתי: מימין בנימין באמצע שלמה אדלר משמאל אחי חיים מאייר ~ ~ 27 חיים חדשים נסעתי הביתה ,מכרתי את הבתים שהיו שייכים למשפחתי וחזרתי לברשוב לבנימין .הוא סידר לנו בית ואנחנו גרנו בברשוב בשנים האלה .בנימין עבד אז בקונסטנצה -בעסק של אביו שעסק ביבוא וביצוא. לא הייתי מסוגלת לחזור לעיר הולדתי .בנימין אמר שאנחנו חייבים לעזוב הכל ולנסוע לישראל .הייתי מאושרת .לא רציתי להישאר שם. אחי הסתובב באותו זמן בכל מיני מקומות .הוא היה חלש ,פיזית ונפשית, וסבל מכאבי ראש עזים .בסופו של דבר אושפז בבית חולים לחולי נפש כי סבל מדיכאון קשה. בשלב מסוים ,על מנת לצאת מהמקום ,הצליח אחי ,בתמורה ל,$ 10,000- לשכנע את מנהל בית החולים להשיג לו דרכון כדי שיוכל לעזוב את רומניה ולעלות לארץ .הדרכון הושג לו וכך עלה ארצה .אני כבר הייתי בארץ. אחי נשאר בארץ כחצי שנה .מאוחר יותר נסע לארה"ב ונשאר לחיות שם. הכשרתו לרבנות מלפני המלחמה הספיקה לו כדי לשמש כרב קונסרבטיבי. מעולם לא נישא .הוא היה אדם שבור ועצבני בגלל כל מה שעבר .מעולם לא הצלחתי לשמוע ממנו פרטים על שעבר עליו בתקופת המלחמה .לאחר שנים הוא נפטר משבץ לב ,לבדו בביתו .במשך שבוע שכב מת עד שגילו אותו השכנים. בארה"ב היו לנו בני דודים שניצלו מהמלחמה וחיו שם .רובם נפטרו .הייתי איתם בקשר במהלך השנים. לקח לנו שלוש שנים מרגע שהחלטנו לעזוב את רומניה ועד שהצלחנו לעלות ארצה .הגענו ארצה בסיוע של הסוכנות היהודית ,באניה ,בחודש יולי בשנת .1950 ~ ~ 28 ישראל בשלב הראשון הגענו לקיבוץ יפעת .היינו שם חמישה חודשים. אחר כך עברנו לתל אביב .לא אהבתי את המקום )אני קוראת לה "תל הבלוף" .(...פלשנו לחדר כביסה בקומה רביעית ברח' סמילנסקי ליד רח' אלנבי .היינו שם כמה חודשים. מאוחר יותר שכנעו אותנו לעבור לאשקלון וכך עשינו .בארץ קנה בנימין משאית עליה עבד ועסק בהובלות .הייתה זו המשאית הראשונה באשקלון. עם בנימין בביתנו באשקלון ~ ~ 29 אחרי שעלינו ארצה חלה בנימין במחלת כליות .הוא היה חולה במשך כארבע שנים .חלק מהזמן עוד עבד ,אחר כך הפסיק .הרפואה אז לא הייתה מספיק מפותחת ולא הצליחו להציל אותו .כשהבין שימיו קצרים היה מודאג מאוד בקשר אלי .הוא עמד על כך שלא אהיה לבד ואסע לארה"ב לאחי .הוא נפטר מהמחלה בשנת 1956/7בבית החולים הדסה בירושלים ושם ניקבר. עוד לפני שבנימין נפטר קניתי את המזנון בבית המשפט באשקלון והתחלתי לעבוד בו .עבדתי שם 30שנה עד שמכרתי אותו. הספקתי גם לשרת במילואים בצבא במשך 30יום במזנון בית המשפט באשקלון ~ ~ 30 "..אייכמן מנהיג את מחנות ההשמדה .אלפי יהודים ,ילדים נשים וגברים הוא שרף באושוויץ .בסוף כשתפסו אותו בארגנטינה אני אז עבדתי בבית המשפט .היה לי מזנון ואמרתי לשופטים שמה שמגיע לפושע הזה זה לתלות אותו ,לשרוף את גופתו ואת האפר שלו לזרוק לים .כשזה מה שבאמת קרה כל השופטים שאלו אותי איך ידעת שזה מה שהולך לקרות? אמרתי להם – תחושת בטן."... כשבנימין נפטר התחלתי להיות מאוד פעילה ועבדתי בהתנדבות בועד למען החייל ,בבית אבות וגם בבית החולים .לפני הצהריים עבדתי בבית המשפט. אחר הצהריים עבדתי בכפר הנופש של החיילים .עזרתי לתת אוכל. במלחמת ששת הימים היו הרוגים ופצועים בסואץ .ערב אחד דאגתי להביא לכפר הנופש חיילים כדי להוציא אותם להתרענן לערב אחד .הם היו ממש בדיכאון .היו שם כ 400-חילים .הייתה דממה .היה שם מזנון .ביקשתי שיקנו להם 400בקבוקי שמפניה .הבאתי בשקט למטבח והבטחתי לחיילים שמי שישיר הכי יפה יקבל בקבוק .פתאום התחילו לשיר בבת אחת בקול גדול. הבקבוקים חולקו לחיילים והייתה שמחה גדולה .זה גרם לי נחת רבה. כשהגעתי לסואץ אמר לי חייל אחד "דודה רחל כשאת מגיעה אלינו בשבילנו זה חג" .זה גרם לי אושר גדול. ~ ~ 31 תרמתי לצבא מזמני ומכספי .לעיתים חסכתי מעצמי ותרמתי לוועד למען החייל .עד כדי כך שפעם היה לי רק זוג סנדלים אחד .לא קניתי אחרים כי את מעט הכסף שהיה לי אז העברתי לוועד למען החייל. ~ ~ 32 ~ 33 ~ מילאתי את חיי בהתנדבות ובתרומה לקהילה .אני מודה לאלוהים שניתנה לי הזכות אחרי השואה לעשות זאת .הייתי עסוקה כל הזמן בפעולות ההתנדבות והייתי מאושרת לעשות זאת .הן מילאו את מהיכולת שלי לתת ולעזור. חיי .נהניתי אמרתי לעצמי שכיוון שאין לי צאצאים אוכל לשמר ולהנציח את זכרה של משפחתי באמצעות תרומות .לכסף אין משמעות בעיני והוא ממש לא חשוב לי .אני נהנית מהיכולת שלי לעזור ולתרום .זה הדבר שנתן ונותן טעם לחיי. ביקור בארה"ב אצל אחי חיים מאייר ב1973 - ~ ~ 34 כשאחי נפטר ירשתי ממנו הרבה כסף .את רובו הגדול חילקתי לצדקה ומעט השארתי לעצמי – לסיפוק צרכי הבסיסיים ולרווחתי. ~ ~ 35 ~ 36 ~ ~ 37 ~ גם לבית האבות ע"ש הלפרין ,בו עבדתי ,בהתנדבות תרמתי כספים רבים. ~ ~ 38 ~ 39 ~ עם בית החולים ברזילי באשקלון הייתי בקשר עם התחלת בנייתו .תרמתי להם כספים מהרגע הראשון .אני ממשיכה לעזור שם וממשיכה לממן תיקונים וקניית מכשירים ומכונות חיוניים. ~ ~ 40 ~ 41 ~ ~ 42 ~ באחת הפעמים קיבלתי פיצוי כספי בעקבות תאונת דרכים שהייתי מעורבת בה ונפגעתי פיזית .את הכספים שקיבלתי כפיצויים מהתאונה הזו תרמתי לטובת שיפוץ הקפיטריה של י.ע.ל .בבית החולים. ~ ~ 43 ~ 44 ~ ~ 45 ~ ~ 46 ~ ~ 47 ~ זכיתי שייקרא רחוב על שמי באשקלון ~ ~ 48 ~ 49 ~ כשהסתיימה לפני מספר חודשים בניית בית המשפט החדש באשקלון הוזמנתי לחנוכת הבית כאורחת כבוד .הנפתי דגל וקראתי "שיחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" זה היה בשבילי כבוד גדול להיות מוזמנת ולקחת חלק בטקס המכובד הזה. ~ ~ 50 בלובי של שירת הים -המקום בו אני גרה כיום ,נמצא ציור קיר גדול. בתחתית הציור רשומה הקדשה לכבודי. אין לי מושג מי צייר אותו ומתי. ~ ~ 51 תרמתי ואני עדיין תורמת מזמני ומכספי כמיטב יכולתי גם בימים אלה. בלילות אני מתקשה להירדם ועדיין חולמת ורואה תמונות מהעבר .הן מדירות שינה מעיני בכל לילה מחדש. ~ ~ 52
© Copyright 2024