חיים הילף - ניר עציון מושב שיתופי
חיים הילף ראיינה:לאה רוזנברג ניר עציון תשע"א0202- 1 בס"ד תמונות ממוסגרות של אוצר מיוחד במינו מקדמות את פני באי ביתם של חיים וחנה הילף .אוצר יקר מאין כמוהו. אוצר שהם השיגו לאחר שנים של תלאות .בדם ,בעמל וביזע רב ,אוצר שהוא לא לגמרי מובן מאליו לאחר שנות התופת שעבר חיים והקשיים שעברה חנה. ילדים מחייכים בבגדי חג מביטים מהמסגרות .אלה התמונות של הנכדים והנינים של חיים וחנה .הם האוצר המשמעותי ביותר .כל ילד מחייך הוא אות ניצחון .ניצחון על החיות הנאציות שניסו להשמיד את סבא חיים ואת עם ישראל ,וב"ה ,לא הצליחו. 2 רקע כללי מתולדות העיירה ורזבניק (ע"פ יפה זהבי מדריך ורזבניק סטרחוביצה) וירזבניק – הינה יישוב עירוני ,עיירה ,כלולה במחוז אילז'ה ,רשות מקומית ואזורית. המקום משתרע על פני המישור הליסגורסקי ,בגדה השמאלית של הנהר "קמיננה" המשתפך כארבעה קילומטרים מהעיירה – ויוצר אגם גדול (ליד מיכאלוב) היישוב ממוקם בעמק שהתהווה בפרשת הדרכים של כמה וכמה פלגים ,המקבצים את מימיהם משטחים נרחבים ומיוערים. החשוב מבין הפלגים האלה הוא "לוביאנקה", המסתעף מהחוף המזרחי של ה"קמיננה" ,מעבר לגדה השניה – ממוקמת סטרוכוביצה. וירזבניק מרוחקת ק"מ כארבע מזרחה מוונכוצק. על חופי הנהר קימננה שהוא אחד הפלגים של הנהר "וויסלה ,במרכזה של ארץ פולין, התמקם יישוב קטן – וירזבניק ,אשר הלך וגדל במרוצת השנים לעיירה ערה ותוססת. תושבי המקום ,ידעו לספר ,כי שמה של ה עיירה בא לה בשל עושרה בעצי הערבה (בפולנית – "וירזבה") ,הגם שהדבר לא ניתן להוכחה ,באשר המציאות בימינו הינה הפוכה ,כל הסביבה שופעת דווקא עצי מחטים ,ואילו הערבה שייכת ל"עצי עלים "ולא "מחטים"... את העיירה שהשתרעה בתוך עמק ,סובבו גבעות .מצד אחד – רכסי הונאציה ,ומאידך – גבעות סטרכוביצה .מהעיר נשתלחו שתי דרכים ומסילות ברזל ,האחת "ויהוונחוצק" – המובילה לעיר התעשייתית סקרז'יסקו ,והשניה" -ויה קונוב" _ אל העיר אוסטרוביץ .ועוד דרך אחת היתה, המובילה זו לעיר אילזה. בעת שלטונה של רוסיה הטרום-מהפכנית ,עד למלחמת העולה הראשונה ,נכללה העיירה במחוז ראדום ,ואילו לאחר שנת – 1918במחוז קילצה ,אזור אילז'ה .למרות ששמו של האזור נישא על עיר אחרת ,הרי בשל מציאותה של מסילת הברזל ,נקבע מושבו בוירזבניק .כאמור ,היתה סביבתה של העיירה יערות ואדמתה עשירה במירבצי ברזל, בעל איכות גבוהה שלא נוצלו כדבעי .מלבד זה מצויה במקום ,בין וירזבניק לוונכוצק, בסביבות פרשוב ,שכבות עמוקות של חימר סביל נגד אש ,וכל אלה – תרמו להתפתחות התעשיה בתוך העיירה גופה ובסביבתה בענף המתכת. 3 4 בית אבי שמי חיים מרדכי הילף ,בבית הורי הוצמד לי כינוי החיבה חיימלה .התרגום של שם המשפחה שלי בעברית הוא עזרה ,משפחתנו הייתה ידועה במהלך הדורות כמשפחה של צדיקים וגומלי חסדים וכפי הנראה זה המקור לשם משפחתנו .נולדתי ב01.1.0.02 - בעיירה ורזבניק שהיא למעשה שלוחה של העיירה סטרחוביצה שבפולין ,לא רחוק מהעיירות ראדום ואוסטרובצה .איתי נולד תינוק נוסף ,אחי התאום מנשה .נולדנו על מיטה בבית ,כי אז לא היה מקובל שנשים יולדות בבית חולים ,כל אישה ילדה בביתה. נקראתי על שם סבי ,האבא של אבא שלי שנפטר לפני שנולדנו .שמו של אבי היה אפרים פישל .אימי אסתר מלכה לבית בנקיר .אבי ואימי הכירו בשידוך ונישאו בעיירה ראדום היכן שהתגוררה משפחת אימי .לאחר נישואיהם הם עברו להתגורר בעיירה של אבי ורזבניק. לאבי ולאימי נולד קודם אחי הבכור יצחק שהיה גדול ממני בארבע שנים אח"כ נולדנו אנחנו (אחי התאום ואני) ,אחרינו נולדו עוד שני בנים שנפטרו כשהיו בני יום או יומיים .אחר כך נולד אחי יענקעל ,לבסוף נולדה אחותי רחל .להוריי הייתה רק בת אחת .כשמנשה ואני היינו בני שנה וחצי חלינו במחלה קשה ,מנשה נפטר .הוריי חששו שגם אני אמות .הם החליטו לשלוח את סבתי צוטל ,אם אבי ,אל העיירה אמנישוב לבקש ברכה מה"רבה" מאמנישוב כדי שאבריא ואחיה ולא אלך חס וחלילה בדרכו של אחי התאום .סבתא נסעה כל הדרך מהעיירה שלנו לאמנישוב וכשהגיעה סוף סוף לחצרו של ה"רבה" ,ראתה שם תור ענק של חסידים הממתינים לברכתו .סבתא הייתה נחושה בדעתה לקבל את הברכה בשבילי ובקשה מהשמש של ה"רבה" להגיד לו שצוטל ממתינה לו בחוץ .ה"רבה" אמר לשמש שלא ייתן לאף אחד להיכנס אליו ושהוא בעצמו יפתח לה את הדלת כי היא אישה צדקנית וגומלת חסדים .ה"רבה" שאל לרצונה של סבתא וזו סיפרה לו על מחלתי ועל מותו של אחי התאום. ה"רבה" אמר שיקראו לי חיים ללא צרוף השם מרדכי ,בירך אותי ואמר שאזכה לאריכות ימים .מי יודע אולי מסירותה וצדקותה של סבתי וברכתו של ה"רבה" שמרו עליי בכל שנות התופת שעברתי באירופה וגם אחר כך. שמו של סבי מצד אימי היה משה בנקיר ,הייתה לו חנות מכולת גדולה בעיירה ראדום. לסבתי מצד אימי קראו הודס (הדס) היא נפטרה בדרך "טבעית" עוד לפני המלחמה .אני זוכר אותה בברור .לסבא משה וסבתא הודס היו חמש בנות ובן אחד :הבכור מאייר (מאיר), חנצ'ה (חנה) ,דבוירה ,ליה (לאה) ,גולדה ,אסתר מלכה (אימי) .מאייר עלה לארץ ישראל בשנת 0.91עם אשתו רבקה .הם באו לארץ בעקבות בניהם ינעק'ל ואפרים שעלו לארץ בשנת .0.92קודם עלה יענק'ל ,ואחריו אפרים .הדוד מאייר ואשתו רבקה חיכו לסרטיפיקטים ועלו לארץ אחריהם .הם השתקעו בחיפה. 5 מצד אבי הכרתי רק את סבתי צוטל שהתגוררה בעיירה שלנו ,בסמוך מאד אלינו אפשר לומר שבאותו בית .לאבא היו שני אחים שמיל ויענק'ל ושלוש אחיות שרקה (שרה) ,ליה (לאה) והינדל. שרקה נפטרה באמצע הלידה הראשונה ,בתה נותרה בחיים ,ונקראה בשם הינדה שיינדל, סבתא צוטל גידלה אותה במסירות עד לנישואיה. בגיל שלוש נשלחתי ,ל"חיידר" ,אפשר לומר שהלימוד התבצע במחתרת ,כי רשמית היה אסור ללמד מחוץ לבתי הספר של המדינה .היינו כשישה תלמידים אצל המלמד אבל הוריי, משום מה ,לא ראו שום התקדמות בלימוד שלי .לבסוף ,הסתבר ש"המלמד" במקום ללמד מנמנם לו להנאתו ואנחנו במקום ללמוד לקרוא ,צפינו בו מנמנם .אבא החליט שזה לא עסק והעביר אותי למלמד אחר ,כינו אותו "המלמד מווילנה" .הוא כנראה בא עם גישה חינוכית מאד קפדנית והרביץ בנו תורה תרתי משמע .חטפנו אצלו מכות חזקות שאני לא שוכח עד היום ,פחדתי ממנו מאד .אצלו למדתי בערך עד גיל שש .המלמד הזה הצליח ללמד אותי לקרוא אבל אימא חשבה שזה לא מספיק ושכדאי שתהיה לי גם השכלה כללית והציעה לאבא לשלוח אותי לבית הספר הפולני .בבוקר למדתי בבית הספר של הפולנים ואחר כך בשעות אחר הצהריים והערב למדתי בבית .הוריי אספו אליהם הביתה בחור צעיר שהיה מוכן ללמד אותנו תמורת כמה פרוטות וארוחת ערב חמה שאימא הכינה עבור כולנו .הוא לימד אותי לקרוא ולכתוב ביידיש והיה מאד שבע רצון מקצב ההתקדמות שלי ולכן לימד אותי גם דברים שלא תוכננו מראש .הוריי היו דתיים מאד ,לאבא היה מאד חשוב שנדע לעשות קידוש .קודם הוא קידש על היין ואחר כך קידש כל בן בתורו .אוי ואבוי היה למי שלא ידע להגיד את הקידוש ,הוא חטף מכות מאבא ,גם בגיל מאד צעיר .בשבת אחרי הצהרים אחרי שאבא נח התייצבנו אצלו לבחינה על החומר שלמדנו בחומש במשך השבוע ואוי ואבוי למי שלא ידע לענות על השאלות .אני לא פעם חטפתי עונשים כבדים מאבא וגם מכות כי לא עניתי כפי שאבא ציפה .התפללתי בשטיבל (בית הכנסת קטן) של חסידות מונקטש למרות שלא היינו שייכים לחסידות מונקטש .לא הסתובבנו עם קפוטות או שטריימל אלא עם קסקטים שחורים. 6 זיכרון מבית אבא .מכתב בכתב ידו של אבי שנשלח לדודי מברזיל.זה הזיכרון היחיד ששרד מהורי 7 8 אבי היה אופה ,הייתה לו חנות קטנה בסמוך מאד לביתנו בה הוא אפה לחם ,לחמניות, ליקח ,חלות לשבת וכל מיני עוגות .לכבוד פסח אפינו מצות מהודרות. אבא עבד קשה מבוקר ועד ליל במאפיה .הפרנסה הייתה בדוחק .הוא לא החסיר מפינו דבר, אבל היה צריך לעבוד קשה מאד בשביל זה .גם אני הצטרכתי לעבוד במאפיה מגיל מאד צעיר .אבא אהב אותי מאד ורצה שדווקא אני אעזור לו ,הוא טען שאני זריז כמו חתול ומועיל מאד במאפיה למרות גילי הצעיר .התחלתי לעבוד במאפיה כבר בגיל שש. אני למעלה בסינר לבן .מימין ינקעל אחי ומשמאל בן דודי אביגדור בפתח המאפיה שלנו .התמונה שרדה בברזיל מוניתי כאחראי על שקילת הבצק .זאת הייתה עבודה אחראית מאד ,לאבא היה מאד חשוב שהמשקל יהיה מדויק .השילוב של לימודי בוקר וערב ביחד עם עבודה במאפיה היה לי קשה מאד .אני זוכר את עצמי מתחנן לאבא שייתן לי לישון רק עוד חצי שעה ,אך אבא זירז אותי לקום לעבודה במאפיה .התקופה הכי קשה הייתה סמוך לפסח ,אז הצטרכנו לעבוד מסביב לשעון כדי לספק את הביקוש .אני זוכר שלא ישנו יממות שלימות ,היה לנו חשוב שלא יהיה אף יהודי שיישאר ללא מצות בפסח ,וזה בכלל לא היה פשוט .אבא שלי חזר ושינן באוזניי, חיים שלא תעיז לחשוב על קריירה של אופה ,לא יהיו לך חיים משלך לא יום ולא לילה 9 ואפילו בחגים תצטרך לעבוד קשה מאד .היום אני אמנם עובד בקונדיטוריה של ניר עציון, אבל זה אחרת כי האחריות לא עליי. למרות הדוחק והעבודה הקשה בשביל הפרנסה ,הקפידו הוריי מאד על מצוות הכנסת אורחים .לא היה ליל שבת שאבא לא הביא אורח מבית הכנסת לאכול אצלנו .האורחים אהבו מאד את האוכל של אימא שלי ,ומאד הודו לנו על שהכנסנו אותם לביתנו .התפריט שלנו בשבת כלל עופות ,דגים ולפעמים גם בשר אווזים .בימי החול אכלתי בבוקר מאפה שהכנתי בעצמי במאפיה של אבא .אהבתי את ריח המאפה הטרי ,את המרקם שלו ואת הטעם ,אח איזה טעם!!! את המאפה מרחתי בריבה וזה היה מעדן של ממש .את הארוחה העיקרית אכלנו בערב ,אימא השתדלה מאד שיהיה בכל ערב ארוחה חמה עם בשר ,אז השתדלו להקפיד על בשר כי זה נחשב לאוכל מחזק ובריא .אכלנו הרינג ושתינו הרבה תה. הפירות שאני זוכר שאכלנו היו פירות שמתאימים לאקלים האירופי כגון שזיפים ודובדבנים ,תפוחי עץ ,אגסים וענבים .סל הירקות היה מאד דל וכלל תפוחי אדמה ,גזר, ומלפפונים ועגבניות בקיץ .אצלנו בבית אכלו עגבניות אבל ,היו יהודים בעיירה שלנו שלא נגעו בעגבניות .הם טענו שהעגבניות מליאות בדם ואסור בתכלית האיסור לאכול אותן מטעמי כשרות .את הפירות והירקות נהג אבא לקנות אצל הגויים בשוק. הבר מצווה שלי נחוגה בפשטות ,עליתי לתורה ,עשו קידוש קטן ,קנו לי תפילין וזהו .אז לא היה נהוג לקרוא את כל הפרשה ואפילו לא את הקטע של העלייה לתורה .תפילת שחרית לא התפללתי במניין כי הייתי עסוק בעבודה אך על תפילות מנחה ומעריב היה אסור לי לוותר. אבא ,אף שהוא עצמו לא בא לבית הכנסת ,הקפיד לברר אם נכחתי בתפילה .אוי ואבוי אם לא הייתי מפגין נוכחות מלאה בתפילות מנחה ומעריב .אבא היה כועס עליי מאד והייתי חוטף .בבית הכנסת שמחו לקראתי וניסו לקרב אותי .לא פעם שימשתי כ "צנטר" העשירי למניין .היו הרבה שטיבלים בעיירה שלנו ,לא את כולם אני זוכר .הבולטים שבהם היו השטיבלים של גרא –גור וחסידות אלכסנדר. מאייר ,אחיה של אימי ,הציע לאבי ,זמן קצר לפני שהוא נסע לארץ ישראל ,לשלוח אותי לכפר נוער בישראל ,כדי שאלמד מקצוע ,אך אבי סרב בטענה שהוא זקוק לי מאד במאפיה. אחי הבכור יצחק ,למד נגרות ולא התפנה לעזור לנו .המאפיה סיפקה לחם ועוגות ליהודים וגויים .הגויים לא תמיד שילמו ,ולפעמים הצטברו חובות שגרמו לאבא נזקים .ביתנו וגם המאפיה שבסמוך היו שייכים במקור לסבי חיים מרדכי ז"ל .בסמיכות אלינו ,באחד מחדרי הבית התגורר דודי ,אחי אבי ,שמיל .יענקל אחיו השני של אבי נישא בסטרחוביצה ועבר לאחר נישואיו להתגורר בברזיל .היו לנו גם שכנים גויים .אני לא זוכר שכנות טובה עם הגויים ,אבל גם לא זכורים לי גלויי שנאה מיוחדים חוץ מהמכות שחטפתי מדי פעם מידי נערים פרחחים בשובי מבית הספר .אני לא זוכר ששיחקתי במשחקי ילדות ,לא היה לי פנאי 11 לזה .רק בשבת אחרי הצהריים ,אחרי המבחן השבועי שערך לנו אבא ,יצאתי לטייל קצת ביער הסמוך .הלכנו ביחד כמה ילדים יהודים כדי שנוכל להגן אחד על השני במקרה הצורך. לא הייתי ילד של משחקים .את מעט שעות הפנאי שהיו לי ניצלתי כדי לקרוא עיתונים ביידיש .אהבתי מאד לקרוא .הייתה בשכנותינו יהודיה אלמנה שמכרה עיתונים והיה לי איתה "הסכם עודפים" .את כל העיתונים שהיא לא הצליחה למכור היא העבירה אליי לקריאה .היה לי יותר קל לקרוא ביידיש אף על פי שידעתי פולנית היטב ,אבל שפת האם שלי הייתה יידיש .אני זוכר שקיבלתי לא פעם מהמורה פתק להוריי בו היא מבקשת מהם לדבר בבית גם פולנית כדי שארגיש נוח עם השפה .כאמור ,לא היה לי זמן לשחק ,אך אחד הדברים האהובים עליי היה לנסוע לבית דודתי בראדום .היה אוטובוס אחד ביום שנסע מהעיירה שלנו לעבר ראדום .הנהג הכיר את כולם בשמות וידע היכן כל נוסע צריך לרדת. עצם הנסיעה הייתה חוויה .אהבו אותי מאד בראדום ופינקו אותי בבית הדודה ,דבר שלא הייתי רגיל אליו בחיי היום יום בבית הוריי .בראדום הייתי פנוי מעול הלימודים ומעול העבודה הקשה במאפיה .יכולתי לישון עד שעה מאוחרת יחסית .תמיד היה לי קשה לחזור מראדום הביתה .ביקשתי להישאר שם עוד ועוד .פעם שלחו אותי לראדום להביא סחורה למאפיה .זה היה בסביבות חג המולד הנוצרי .הייתי גאה מאד בכך שסמכו עליי ושלחו אותי עם כסף .החבאתי את הכסף עמוק עמוק בבגדי ויצאתי לדרך .כשהגעתי לשם ,יצאתי עם אחד מהדודים לקניות בשוק המקומי ואחרי שהשגנו את כל הסחורה ביקשתי לחזור לסטרחוביצה .כל הדודים ניסו לשכנע אותי להישאר ,הדודות כמעט בכו ,אבל אני הייתי נחוש למלא במהירות וביעילות את השליחות שהוטלה עליי וחזרתי עוד באותו היום לסטרחוביצה .כשהגעתי חזרה הוריי התפלאו מאד" .חשבנו שתישאר בראדום כמה ימים", הם אמרו" .לא העלנו בדעתנו שתשוב כל כך מהר". רוחות מלחמה כבר בשנת 0.91התחלנו להרגיש מתח באוויר .חבורות של חוליגנים ,פושעים מקומיים עמדו עם מקלות על יד החנויות של היהודים ולא נתנו לגויים להיכנס לחנויות לקנות בשום פנים ואופן .היה חבל להם ,שכסף פולני יעבור לידיים יהודיות .בפתח המאפיה שלנו לא עמדו חוליגנים ,אולי בגלל שהמאפייה שלנו לא הייתה מספיק גדולה ,לא היה כדאי להשקיע בה .המצב החמיר מיום ליום .יום אחד חזרתי הביתה מכוסה בדם ממכות רצח שקיבלתי 11 מנערים פולנים .השכנים הפולנים שהיו איתנו בידידות הזהירו מפני היטלר שיבוא ויחסל חשבונות עם היהודים .אימי התחילה לחשוש לשלומנו .היא פנתה יום אחד לאבא ואמרה לו" :פישל ,תכתוב מכתב לאח שלך בברזיל ותבקש ממנו לקבל את הילדים אליו ,לפחות את הילדים נציל" .אימא חשבה שאם הבקשה תגיע מברזיל יהיה הרבה יותר קל להוציא אותנו מפולין .הבעיה הייתה שגם בברזיל לא ממש רצו יהודים .הדוד ענה לאבי שהוא יכול להגיע בעצמו ,לבד ,לנו הילדים הוא לא יכול לסדר אשרת כניסה לברזיל .אבא כמובן לא הסכים לסידור הזה ,איך אפשר להשאיר לבד אישה וילדים כשיש רוחות מלחמה .חיינו כל הזמן בחרדה גדולה מן העתיד ,לא ידענו מה ילד יום .אבא יצר קשר עם גוי אחד שהיה קליינט קבוע אצלו במאפייה .הגוי התבקש לקחת אליו לכפר אותי ואת אחי יענקל .בביתו הוא ריפד את הרצפה בערימה של קש ושלח אותנו לישון על הקש ,שמיכות לא קיבלנו .יענקל נרדם מיד ,אבל אני לא יכולתי לישון כל אותו הלילה .זה היה בסוף אוגוסט ,0.9.קצת לפני שפרצה המלחמה .למחרת בבוקר ,יצאתי החוצה ,ואז ראיתי את אימא ואחותי על עגלה, אימא באה לאסוף אותנו לבית דודתי ליה (לאה) שגרה בעיירה ליפסק .לא הרחק מנהר הוויסלה .נפרדנו מהגוי ועלינו לעגלה .על העגלה מלבד אימי ואחותי היו גם זוג מבוגרים מהעיירה שלנו ,האיש היה בעל מאפיה .נסעה איתנו גם בחורה יהודייה שעבדה אצלם בתור משרתת .הבחורה החזיקה בידה חבילה עטופה וכבדה .האיש המבוגר ביקש ממני לקחת את החבילה מהבחורה ,בחבילה היה ספר תורה .ספר התורה היה כבד מאד ,היה לי קשה מאד להחזיק אותו .באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא מסוגל יותר להחזיק את ספר התורה והיה חשש כבד שהוא יישמט מידי .העגלון החליט לעצור את העגלה ולסדר מקום לספר תורה. ורק אחרי שנמצא "סידור הולם" לספר תורה המשכנו בדרך. בדרך פגשנו חיילים רבים של הצבא הפולני ,הם נסעו לכיוון נהר הוויסלה כנראה נסוגו או ברחו מפני הצבא הגרמני. בבית דודתי ליה שמחו מאד לקראתנו וקיבלו אותנו בסבר פנים יפות .יומיים אחרינו הגיעו לליפסק גם דודתי דבוירה בעלה יוסל וילדיהם ואחריהם הגיע גם אחי יצחק .הוא נסע את כל הדרך מסטרחוביצה לליפסק באופניים של אחד הדודים שברח לעיירה אחרת .הוא סיפר שראה בדרך מטוסים גרמנים רבים שירו על השיירות של הצבא הפולני .אני לא אשכח את היום בו הגיעו הגרמנים לעיירה זה היה יום שישי בערך בסביבות השעה שש בבקר .כולם מסביבי עוד ישנו ,שמעתי שמדברים בחוץ שפה הדומה לשפה יידיש .מיד הבנתי שאלה הגרמנים ימ"ש .בערך בסביבות השעה תשע יצא הרב של העיירה ליפסק הרב מיילך לקבל את פניהם של הגרמנים בהתאם למסורת היהודית .הוא יצא עם מגש ועליו חלה גדולה .הוא ניגש למפקד הגרמני בירך אותו והציע לו לטעום מהחלה .המפקד היה עוין מאד וסירב אפילו לגעת בחלה .הרב ניסה להפציר בגרמני" ,תאכל ,תאכל אני מקבל אותך כמו שאברהם 12 אבינו קיבל את שלושת המלאכים" .הגרמני נותר קשוח גם לשמע המילים האלה .הרב לא הבין עם מי יש לו עסק ושאל את הגרמני מה אפשר לעשות בשבילכם ,הגרמני ימ"ש ניצל את ההזדמנות וביקש אספקת של מזון בכמויות כאלה שלא היה שום סיכוי שהרב יוכל לעמוד בהם .אחר כך הם קראו לכעשרים יהודים וביניהם גם דודי יוסל וביקשו מהם לעמוד צמוד לקיר עם ידיים למעלה ,הם היו מוכנים לירות בהם בו במקום אבל אחד המפקדים עצר אותם .אחרי שהגרמנים קיבלו את האספקה שהרב הצליח לגייס עבורם הם הציתו אש בבית הכנסת ,בית הכנסת נשרף כליל ,גם הבתים של היהודים שגרו קרוב לבית הכנסת ניזוקו מאד .אחרי שהגרמנים סיימו להתעסק עם בית הכנסת הם החליטו לטפל ברב שהיה לבוש במיטב בגדי השבת שלו והתכונן לצאת לבית הכנסת .הם נכנסו אליו הביתה וירו בו. הרב לא מת מיד ,הוא התבוסס בדמו ,והשיב את נשמתו הטהורה לבורא בשבת בבוקר .הוא היה איש מקסים עם הדרת פנים מיוחדת ויופי אצילי ,אני לא יכול לשכוח אותו .הי"ד! אחרי ששמענו על רציחתו של הרב הגיעה דודתי ליה שבביתה שהינו ,וביקשה מכולנו לברוח צפונה ,התברר שהגרמנים ימ"ש ניצלו את העובדה שזה היה ליל שבת ,הם ראו נרות בבתים וכך ידעו באיזה בית שוכנים יהודים .הם ירו בלי אבחנה בכל מי שהיה בבית הזה .באותה שבת מתו בליפסק ארבעים ושלושה יהודים וביניהם גם הרב של ליפסק הרב מיילך הי"ד. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוות ועם דמם המופקר של היהודים .לא יכולתי לשער שהמראות הקשים והמצמררים האלה יחזרו על עצמם יום יום וביתר עוצמה במהלך השנים הבאות. אנחנו הצלחנו לברוח מהבית מבעוד מועד ,אימי אחותי אחי הצעיר ואני .אני לא יודע לאן ברח יצחק אחי הגדול .הגענו לשדה ,אני זוכר שקפאתי מקור .זה לא היה פשוט להיות בחוץ בלי בגדים בקור של ספטמבר בפולין .מרחוק שמענו את היריות של הגרמנים .ידענו שכל ירייה כזאת שולחת עוד יהודי למות .בבקר נכנסנו לבית של יהודים שהיה לא רחוק מהשדה אליו ברחנו .בעלת הבית כיבדה אותנו בסוכריות .זה היה אחרי שלא אכלנו כמעט יממה שלמה .נשארנו ללון אצל אותה משפחה במוצאי שבת ולמחרת ביום ראשון אימי החליטה שננסה לחזור לבית דודתי ליה אבל ,אחי הצעיר יענקל נעלם .חפשנו אותו ולא מצאנו .בסוף התברר שהוא הלך עם עוד כמה ילדים סקרנים לבדוק מה קרה בדיוק עם הרב .הוא חזר עם סיפורי זוועה .איך הכול היה מלא דם ,איך חתכו לרב את הזקן ביחד עם עור הפנים. הגרמנים ימ"ש שרפו את כל הבתים שהיו בסמיכות לבית הכנסת .ביום ראשון בבוקר החלטנו לחזור אל הדודה ולמזלנו ,בית הדודה היה רחוק מבית הכנסת והגרמנים לא נגעו בו .בדרך חזרה ראינו הרבה מאד גרמנים עם נשק ,זה היה מראה מפחיד מאד .כשהגענו לבית הדודה גילינו שהבית נבזז .לקחו את כל הסחורה של הדוד שהיה סוחר בדים .בבית נותרו רק מעט בגדים ואוכל שגם עליהם הצטרכנו לוותר לטובת שתי בחורות פולניות 13 שהגיעו בלוית חייל גרמני שאיים עלינו ,שאם לא ניתן להם את כל מה שיש בבית ,זה יהיה הסוף שלנו .אחרי יומיים ריכזו את כל היהודים במקום שבו עמד בית הכנסת לפני ששרפו אותו ,גם אותי הכריחו להגיע למקום הכינוס ,שם חנתה משאית גדולה .את אחי יצחק הכניסו למשאית .אותי הם לא רצו כי נראיתי צעיר מדי" .אתה תלך לאימא שלך אתה קטן" שמחתי מאד לדעת שאני לא מעניין אותם .כמה ימים אחרי שיצחק נלקח למשאית ,החלטנו לחזור הביתה .אבא שלח עגלה שתיקח אותנו חזרה לעיירה שלנו .הוא לא הצליח למצוא עגלון יהודי ומצא עגלון גוי שלקח אותנו חזרה לעיירה שלנו .חזרנו הביתה ,אבא קיבל אותנו בחיבוקים ונשיקות .הוא סיפר שהמשאית שלקחה את יצחק עברה בעיירה שלנו. הגרמנים ימ"ש עצרו כדי להרוות את צימאונם במסבאה .אבא חשב שהוא יצליח לשכנע את השומרים לשחרר את יצחק אבל הוא לא הצליח .לשמחתנו והפתעתנו יצחק חזר הביתה אחרי כמה ימים .הוא סיפר שלקחו אותם לעיירה קלץ ובגלל שלא ידעו מה לעשות איתם שחררו אותם כעבור כמה ימים. שיגרה בצל האימה את רוב חגי תשרי של שנת תש' 0.9.חגגנו ללא בית כנסת ,הגרמנים ימ"ש שרפו את בית הכנסת שלנו יומיים לפני יום הכיפורים .את תפילות יום הכיפורים ,סוכות ושמחה תורה התפללנו בפחד גדול באחד הבתים. אחרי החגים .אבא החליט לחזור לשגרה והתחיל לאפות לחם ולמכור לכל דורש .אני חשבתי שלא כדאי לחזור לתפוקה מלאה במאפיה ושכדאי להחביא חלק מהקמח בבוידם כי אי אפשר לדעת מה ילד יום .מה נוכל לעשות עם הכסף שאתה מקבל תמורת הלחם שאתה מוכר כשלא יהיה קמח .אבא לא קיבל את דבריי ,והמשיך לאפות לחם .שבועיים אחר כך נכנסו חיילים גרמנים ימ"ש למאפיה והכו אותו מכות חזקות מאד .הוא הגיע הביתה פצוע וחבול ולא יצא מהמיטה למעלה משבועיים .אבא שלי נחשב בעיניי כאיש גיבור וחזק ,היה לי קשה מאד לראות אותו במצב הזה .בזמן שאבא שכב פצוע במיטה הוא ביקש שאלך לישון במאפיה. חורף 0.22 אחרי זמן לא רב של שקט יחסי התחילו הגרמנים ימ"ש במלאכת האיסוף של יהודים לעבודה .הם לא תמיד ידעו להבחין בין יהודים למי שאינם יהודים ולשם כך נעזרו בפולנים שהתנדבו די בשמחה להראות להם היכן היהודים .היהודים נלקחו לעבודות יומיות. מהבוקר עד הלילה בלי מזון ושתייה ,ובטח שבלי שכר עבודה .באחד הלילות התעוררנו 14 לשמע צעקות .התברר ,שהגרמנים ימ"ש ,עברו עם רשימות מוכנות מראש והוציאו את כל נכבדי העיירה .הגרמנים טענו שהם לוקחים אותם לחקירה קצרה ומיד מחזירים אותם השעות נקפו והם לא חזרו .אחרי שבועיים קיבלנו הודעה מהדואר המקומי שהגיעו צנצנות עם אפר של היהודים ובשביל לקבל את האפר צריך לשלם טבין ותקילין .הרציחות הפכו לחלק מהשגרה של החיים שלנו .הגרמנים תפשו יהודי מזדמן גררו אותו לבית הקברות ,ציוו עליו לחפור בור וירו בו למות .הגרמנים אסרו על היהודים לצאת מהבתים בשעות הלילה. יהודי הורשה להסתובב בחוץ רק משבע בבוקר עד שבע בערב .ליהודים היה אסור ללכת על גבי מדרכות אלא רק בכביש .אט אט התחילו הגרמנים להעביר יהודים ממקומות אחרים לעיירה שלנו .לאנשי הקהילה שלנו נוספה גם הדאגה לאותם יהודים גולים .אנחנו אספנו לבית שלנו ילדי משפחה יהודית ,ההורים שהו בבית אחר .הצטרכנו להתחלק איתם במעט האוכל שהיה לנו .אני זוכר שחלק מהזמן לא היה מספיק אוכל ,אימא השתדלה מאד להשיג תפוחי אדמה כדי שנוכל להכין מהם ארוחה חמה .זרם היהודים לא פסק ואנשי העיירה שלנו והוריי ביניהם השתדלו בכל מאודם לנהוג מידת הכנסת אורחים באותם יהודים. עבודות כפייה בעיירה הגרמנים הקימו מועצה יהודית ,יודנראט .בצמוד ליודנראט הוקמה גם משטרה יהודית שהייתה אחראית לבצע את פקודות הגרמנים והחלטות היודנראט .הגרמנים בקשו מהיודנראט להעביר להם בכל בוקר מכסה של יהודים לעבודה ,מי שסירב להגיע גורלו היה מר. בקיץ 0.22פתחו את המפעלים בסביבה לעבודת יהודים .מפעלים שבעבר לא הייתה ליהודים דריסת רגל בהם .רציתי לעבוד במפעל כזה ,קיוויתי שאוכל לקבל פרוסת לחם תמורת העבודה שלי ואפילו העזתי לחלום על שכר עבודה .הייתה גם מחשבה שמי שעובד במפעל חיוני לא יעזו לגעת בו לרעה .בינתיים עבדתי בדילול עצים ביער ,והיה איזשהו שלב שגם אבא שלי עבד איתי .יום אחד נקראתי להתייצב במשרדי היודנראט יחד עם כל הגברים בעיירה שלנו מגיל שתים עשרה עד גיל שישים .חשבתי שאוכל להתחמק אם אלך לעבוד בחורשה ,אבל זה לא עזר לי ,בא אוקראיני ולקח אותי לשם בכוח .הגעתי למקום בו שמעתי הרבה צעקות ובכיות וראיתי את הגרמנים מכים את היהודים .החברים שלי קראו לי להתפשט מיד כי הגעתי באיחור ,כל מי שהגרמנים תופשים שהגיע באיחור הם נותנים לו מכות רצח .לא בדיוק הבנתי מה קורה איתי ,הכניסו אותי לחדר בו ישבו שוטרים מהמשטרה הפולנית ורופא גרמני .הופתעתי לגלות שם גם את הרופא היהודי של העיירה שלנו ,ד"ר קרמש .ד"ר קרמש הכיר אותי .הרופא הגרמני שאל לשמי ומצא אותי ברשימות שלו .הוא ציווה עליי ללכת מקיר לקיר הלוך ושוב .הרופא הגרמני קבע שאני כשיר לעבודה 15 קשה .ד"ר קרמש ניסה לשכנע אותו שאני עוד צעיר לעבודה .הרופא הגרמני לא ממש התרשם מהדברים שלו ואמר לו ,תשתוק ,אני הבעל בית פה ואתה בסך הכול יהודון. נלקחתי בכוח ולמורת רוחו של הרופא היהודי. מחנות עבודה סידרו אותנו בחמישיות והצעידו אותנו לכיוון תחנת הרכבת .אימא שלי הצליחה להגניב לי חבילה קטנה עם מעט בגדים חמים וחבילת עוגיות קטנה .היא העבירה לי את החבילה מבעד לגדר ,כי כמובן שמרו עלינו .אחר כך הגרמנים סידרו אותנו בחמישיות והצעידו אותנו לעבר תחנת הרכבת .הם היו חמושים במכונות ירייה בכלבים ומקלות .הם ספרו שמונים גברים והעמיסו אותנו לקרונות משא ,ממש כמו בהמות .את הקרונות סגרו הרמטית ונעלו כדי שלא נברח .לתחנת הרכבת הגיעו גם אמהות ונשים ,היו שם צעקות עד לב השמים ובכי קורע לב .הגענו לראדום ,כשפתחו את הדלתות נשמנו לרווחה אך שמחתנו לא ארכה זמן רב ,הגרמנים העמיסו עשרה גברים נוספים לקרונות שלנו שהיו צפופים ממילא .נסענו צפופים מאד ,בלי אוכל ושתייה וגם בלי טיפת אויר לנשימה .בדרך עצרו את הרכבת לחמש דקות כדי שנוכל לעשות את הצרכים שלנו .הגרמנים הזהירו אותנו לבל נעז ללכלך את הקרונות .קרון שימצא מלוכלך כל נוסעיו יהרגו .אני הייתי בר מזל כי הייתה לי החבילה של אימא שלי .העוגיות שלה הצילו אותי מרעב .הרכבת המשיכה לנסוע והגענו למקום שלא הכרתי קודם .היהודים ה"ותיקים" במקום סיפרו לנו שהגענו ללובלין מיידנק .על מחנה מיידנק שמעתי כבר בבית ,סיפרו שהיהודים שמגיעים לשם נעלמים בלי להותיר עקבות. הכניסו אותנו לצריף ענק בו היו מסודרים דרגשים ששמשו כמיטות כמובן ללא מזרנים, היה צפוף ומחניק .בצריף זה שהו כ 022-גברים .למחרת נשלחנו לעבוד בתחנת הרכבת בלובלין .החיילים הנאצים ימ"ש ליוו אותנו ,עם מקלות ונשק .הם היו בכל מקום .התייחסו אלינו כמו אל בהמות ,קמנו ב 1.22-בבקר .מי שהספיק והצליח לצלוח את התורים הארוכים זכה לפרוסת לחם דקה וכוס קפה ,מי שלא ,נשאר רעב .אחר כך היה מסדר ספירה ואחר כך הריצו אותנו לתחנת הרכבת .תפקידנו היה לפרוק פחם מהקרונות .על כל קרון היו 02טון פחם .אוי לו למי שלא הספיק לפרוק את מכסת הפחם מהקרונות עד השעה .01.22הפחם היה נחוץ לגרמנים לחימום .ארוחת צהריים לא קיבלנו .בהתחלה היו מגיעות לתחנת הרכבת כמה נערות יהודיות מלובלין שהביאו לנו קצת לחם וירקות .הן ניצלו את היעדרותם של הפושעים הנאצים ימ"ש ,שהלכו לאכול צהרים בדיוק ב ,00.22-והותירו אותנו חופשיים לנפשנו .כמובן שהן לא יכלו להביא אוכל שישביע את כולנו ,מי שנדחף הצליח לזכות במעט אוכל ,מי שלא ,לא! ב 01.22-החזירו אותנו למיידנק .אחרי ארבע היינו יחסית חופשיים לנפשנו ויכולנו להתרחץ .כמובן שיכולנו רק לחלום על מים חמים ,היו מים 16 קפואים .לא היו לנו תנאים סניטרים בסיסיים ואפילו נייר טואלט לא היה לנו .הגרמנים עשו הכול כדי שנאבד את צלם האנוש שלנו .פעם אחת הגרמנים הגיעו למקום בו עשינו צרכים וציוו עלינו למרוח את הצרכים על הפנים .אחרי כשלושה שבועות במיידנק הוציאו אותנו לילה אחד בחיפזון מהצריפים והעבירו אותנו בבהילות לתחנת הרכבת ,ברכבת נודע לנו שאנחנו נוסעים לצ'שאנוב לחפור תעלות נ.ט .צ'שאנוב הייתה לא רחוק מהגבול עם הרוסים .ראינו את הרוסים כמעט מדי יום .בצ'שאנוב הנאצים ימ"ש התחילו להשתולל ורצחו בכל יום עשרות בחורים יהודים .עבדנו שם שתיים עשרה שעות ללא אוכל כמעט .הם נתנו כמה פרוסות לחם לחמישה אנשים תוך כדי הליכה .בלילות ישנו בבית הכנסת ,הם דחסו את כולנו לשם .בית הכנסת היה ללא דלתות או חלונות .את הכול הגרמנים ימ"ש שברו והרסו .את יהודי העיירה לא פגשנו ,סיפרו שרובם נרצחו .במו עיניי ראיתי איך נאצי מכה יהודי זקן ,אחד מהאחרונים שנותרו בעיירה .הוא הכה בו עד שמת .אחר כך העבירו אותנו למחנה בשם בלז'ץ ,כשהגענו לבלז'ץ חייל נאצי ,שלא הייתי מספיק זריז לטעמו ,הכה אותי בשוט על הלחי ,ראיתי כוכבים ובמשך דקות ארוכות לא יכולתי לראות כלום .היה לי מזל גדול שהשוט לא פגע בעין .את סימני המכה ההיא אפשר לראות עד היום שבעים שנים אחרי .בבלז'ץ אירע לי נס ,יום אחד קצין גרמני ,זרק לי קערה של אוכל וציווה עליי בגסות לאכול אותה .בקערה היה אוכל טעים שכבר מזמן שכחתי את טעמו .אחר כך שמעתי מרחוק צעקות ובכי ,הפושעים הגרמנים ימ"ש החליטו להתעלל בנו ,והכו בשוטים ובמקלות את כל היהודים שהיו שם .הם הכו ללא רחם ,ושברו ידיים ורגלים .הקצין הגרמני שדאג לי קודם לאוכל ,צעק עליי ואמר לי ,תצא מפה .הוא ציווה עליי בגסות לעבור לצד של היהודים שכבר ספגו את המכות וככה הציל אותי מהמכות .אני לא חושב שלאותו קצין הייתה סימפטיה מיוחדת כלפיי ,הוא פשוט היה צריך אותי בתור פועל .בבלז'ץ גם חיכתה לי הפתעה נעימה ,יום אחד ראיתי את אבא שלי מגיע עם העגלון ,הוא זרק דרך הגדר כיכרות של לחם לתוך המחנה .חשבתי שזה חזיון תעתועים ,אבל טעם הלחם היה מאד מציאותי .עד היום אני לא יודע כיצד קרה הנס הזה .כנראה שאבא פנה ליודנראט בעיירה שלנו והם קיבלו רשות מהגסטפו ,תמורת הרבה כסף להעביר לחם לכל ה"ורזבניקס" ,בני העיירה ורזבניק ,השוהים במחנה .בכיתי לאבא שלי מעבר לגדר והתחננתי אליו שיוציא אותי מהמחנה אבל שנינו ידענו שהדבר בלתי אפשרי .אבא סיים את מלאי הלחם שהביא ואח"כ נסע להביא עוד לחם .בפעם השנייה תפשו אותו חיילי הגסטפו וציוו עליו להיכנס לעבוד במחנה .לא הועילו הניירות ואישורים .הגרמנים אמרו שלא מעניין אותם שום דבר ,הוא יהודי ובתור אחד שכזה הוא חייב לעבוד במחנה .אבא עבד במחנה חצי יום ,אח"כ מפקד המחנה שחרר אותו והזהיר אותו שלא יעז להתקרב למחנה עוד פעם כי אחרת הוא ייכלא במחנה לצמיתות .אני לא הייתי עד לסיפור כליאתו של אבא כי יצאתי בדיוק לעבודה .את הדברים שמעתי מאנשים במחנה .הם סיפרו לי שאבא ביקש לדעת היכן אני ישן וישב במשך 17 כמה דקות על הדרגש שלי והריח את מעט החפצים שהיו לי .זאת הייתה הדרך שלו לחוש אותי .מצד אחד שמחתי שלא הייתי עד לכליאתו והשפלתו של אבא ומצד שני הצטערתי שלא פגשתי אותו .גם בבלז'ץ עבדנו בחפירת בורות כדי לשבש את יכולת העבירות של הטנקים הרוסים .הבורות נועדו לשמש כמלכודות לשריון הרוסי .כבר יכולנו לראות בעינינו את הרוסים .היה קוד כינוי פנימי בין האסירים לצבא הרוסי ,קראנו להם עגבניות על שם הצבא האדום .החיים במחנה היו קשים מאד ,אני זוכר את עצמי מטונף מכף רגל ועד ראש ומלא בכינים .חשתי על בשרי את משמעותה של מכת כינים במצרים .לא היה איזור בגוף שלי שלא היה מכוסה כינים ,הגירודים עינו אותי ממש ,הייתי נפוח מרוב נגעים .יום אחד הגרמנים הכו למוות את האחראי היהודי של המחנה .הוא לא עשה כלום .הם סתם החליטו להיטפל אליו ,הגופה שלו הייתה זרוקה במשך כמה ימים במחנה. בבלז'ץ שהינו כחודש ימים .יום אחד הגיע מפקד המחנה והתחיל לצעוק .כל היהודים מאזור ראדום לצאת מיד מהצריפים .ביקשו מכל היהודים מאזור ראדום להתרכז במקום אחד .גם העיירה שלנו נכללה באזור ראדום .הינו קבוצה מגובשת של אסירים מהעיירה שלנו .הובילו אותנו ברגל לתחנת רכבת .הפעם חיכו לנו בתחנת הרכבת קרונות של בני אדם ולא קרונות של בהמות .ספרו אותנו והכניסו את האסירים בחמישיות לקרונות .הרכבת התמלאה .אני נותרתי ברציף עם עוד אסירים ואז דלת אחד הקרונות נפתחה מחדש ואמרו שיש מקום לעוד עשרה אסירים .נסענו ברכבת נוסעים .הגרמנים ימ"ש שמרו שלא נתקרב לחלונות הם פחדו מבריחות .מי שהתקרב לחלון נורה או הוכה .באיזשהו שלב השומר של הקרון שלנו יצא והזהיר אותנו שלא נעיז לחשוב על בריחה" .אני בא לכאן בעוד שעה ואם אמצא כאן יהודון אחד פחות אהרוג את כל הנותרים" .כולם פחדו מאד לזוז בקרון שלנו, אף אחד לא העז לחשוב על בריחה .הרכבת הגיעה למקום ליד קראקוב בשם ויליצ'קה .זה היה מחנה איום ונורא .היהודים עבדו שם בכרייה ומתו באלפים .בחוץ שרר חושך אימים ואותנו שלחו מהרכבת לחושך. הבריחה כשהגענו למחנה שמעתי אנשים מתלחשים ביניהם שבזמן חילופי משמרות יש שתי דקות שניתן לנצל לבריחה .מי שזריז יכול לברוח מכאן הם אמרו .בלילה ההוא לא נרדמתי בכלל, כל הלילה תכננתי את הבריחה .חששתי שאני לא מספיק זריז ושאני עלול להמיט אסון על הבורחים איתי .ב 0.92-בבקר נפלה ההחלטה .החלטתי לברוח לבד .ניצלתי את חילופי 18 המשמרות וברחתי מחוץ למחנה .לא הכרתי את הסביבה ולא ידעתי אם לרוץ שמאלה או ימינה צפונה או מזרחה .פחדתי מאד שאטעה בדרך ואחזור בטעות למחנה הישר לזרועות הנאצים ימ"ש .הקב"ה דאג לשמור עליי ,פתאום ראיתי שני בחורים מהעיירה שלנו שברחו אף הם מהמחנה .הם מאד שמחו לקראתי וגם אני שמחתי בהם .הם היו מבוגרים ממני בכמה שנים .אחד מהם היה הבן של הקצב בעיירה שלנו .הוא הכיר את האזור היטב ,כי שם הם קנו עגלות המיועדות לשחיטה ,לאטליז שלהם בעיירה .הם הציעו שנברח כמה שיותר רחוק מהמחנה .הבעיה הייתה ,שהייתי עייף רעב וחבול ,היה קשה מאד ללכת .הם לא ויתרו לי והכריחו אותי ללכת .לבסוף ,הגענו לעיירה קטנה .ראינו מרחוק מאפיה והחלטנו להיכנס אליה .בן הקצב הציע שניכנס למאפיה בהתגנבות יחידים ולא בבת אחת ,כדי לא לעורר חשד .חשוב לי לציין שהינו לבושים בבגדים רגילים כך שלא היינו אמורים לעורר חשד בגלל הלבוש .לחברי היה כסף ,אין לי שמץ של מושג מהיכן .לי לא הייתה אגורה שחוקה. כשנכנסתי למאפיה הבנתי שבעל המאפיה יהודי סיפרתי לו שלא אכלתי כמה ימים והוא הסכים לתת לי לחם חינם .הוא שאל מנין אני .הוא התרגש מאד לשמוע שאני מורזבניק. ושאל אותי לשם אבי .כשהוא שמע שאני בנו של פישל האופה מורזבניק הוא מאד התרגש. מתברר שהוא הבן דוד שלי .הוא פינק אותי בלחם וכוס חלב .הוא לא רצה לתת לי לצאת מהמאפיה ואמר לי אתה "אתה נשאר פה" .חבריי למסע לא הסכימו בשום אופן לסידור הזה ,הם לא הסכימו בשום אופן להשאיר אותי לבד והתעקשו שאחזור איתם לבית הוריי. בן הדוד ניסה לדבר על ליבם שלפחות יניחו לי ללון בלילה בביתו ואחר כך הוא ישלח אותי לבית הוריי ,אך הם משום מה התעקשו שאלך איתם .וכך הלכנו ברגל ,באיזשהו שלב של המסע לא יכולתי להמשיך יותר ואחד הבחורים נשא אותי על גבו .הצטרכנו להגיע לעיירה לפני העוצר שהחל בשעה שבע. השיבה הביתה כשנכנסנו לעיירה נפרדנו זה מזה וכל אחד הלך לדרכו .מסביב היה חושך מוחלט .החלטתי לא להיכנס לבית הוריי בפתאומיות כדי לא לגרום להתרגשות וכדי לא למשוך תשומת לב מיוחדת .התחבאתי בחצר בית הוריי בחסות החשיכה והמתנתי עד שראיתי את אחותי יוצאת החוצה מהבית .קראתי לה וביקשתי ממנה להגיד בשקט לאימא שלי שאני בחצר. אחותי אמרה לי שאימא כבר יודעת שאני צריך להגיע .הסתבר שהבית מלא באימהות 19 ששמעו על בריחתי מהמחנה והגיעו לשמוע ממני אולי אני יודע מה עלה בגורל יקיריהן .לא העזתי להיכנס הביתה כי לא הייתי מסוגל להסתכל בעיניהן של האימהות .היו שם הרבה אימהות של כאלה שידעתי בוודאות שנרצחו ,את חלקם ראיתי מתים במו עיני .לא העזתי להגיד לאימהות את האמת והעדפתי לשתוק ולומר שאיני יודע .פתאום הגיעה דודתי ,אחות אבי ,שהבינה שאי אפשר להיפטר מהנשים שם ,הבריחה אותי לביתה וסגרה אותי בחדר. היה לה חשוב שאני אנוח והיא גם חששה שדבר בריחתי ייוודע לשלטונות וימיט אסון על כל המשפחה .לבית הוריי חזרתי רק לאחר שהבית התרוקן .אימא חיממה לי מים התקלחתי והלכתי לישון במיטתי החמה אחרי שלושה חודשים שישנתי על דרגשים במחנות .אחרי שובי מהמחנה עלה חום גופי ושכבתי שבועיים חולה במיטה .אימא פינקה אותי במרק עוף מבריא .לאט לאט הרגשתי שהכוחות מתחילים לחזור אליי .אז הגיע מי שהשבית את השמחה .זה היה שוטר יהודי שהודיע לי שאני צריך להתייצב בעבודה למחרת בבוקר. כעסתי מאד על השוטר היהודי והטחתי בפניו טענות .מה פתאום שתיקח אותי לעבודה וכי אתה דאגת לשחרר אותי מהמחנה? מבחינתך אני בכלל לא אמור להיות כאן .הגרמנים לא ידעו שברחתי מהמחנה ולא הייתי קיים ברשימות שלהם ,אלמלא "הנשמות הטובות" מקרב בני עמנו שהיו צריכים אותי בכדי למלא את מכסת העבודה .השוטר היהודי הסביר לי שהוא רק ממלא פקודות .למחרת סירבתי להגיע לעבודה ואז הגיע שוטרים פולנים ששלחו אותי למעצר .במעצר פגשתי כמה יהודים .הגרמנים שחררו אותנו מהמעצר עם כלי עבודה וציוו עלינו לטאטא את הרחובות .לא זכור לי שהיו מנקי רחובות יהודים בעיירה שלנו .זאת הייתה בושה לעבוד בניקיון רחובות .כאב לי לראות איך הפולנים מתכבדים בקלוננו ושמחים לאידנו .בתחילה אמרו לנו שאם נסיים לטאטא את מכסת הרחובות שהוקצו לנו נהיה חופשיים ללכת הביתה ,אבל אחר כך הם הוסיפו לנו עוד ועוד רחובות בכדי שלא נסיים את העבודה מוקדם .עבדתי קשה מאד ,ניקוי הרחובות כלל גם פינוי שלג אבל יחסית לתנאים שהיו לי במחנה מצבי היה טוב מאד ,יכולתי לישון בבית במיטה נקייה ורכה, יכולתי לאכול אוכל של בית .אמנם לא היה הרבה אבל בכל זאת הרגשתי בר מזל והודיתי לאלוקים שהציל אותי מהמחנה .לאחר זמן ,שמענו שהמפעלים בעיירה שלנו פתחו את שעריהם לעבודת יהודים .אלו היו מפעלים שעד אז לא הייתה דריסת רגל ליהודים בתוכם. ניסיתי להתקבל לאחד המפעלים הללו ולשמחתי והפתעתי הרבה קיבלו אותי לעבודה לאחד המפעלים שנקרא הרמן גרינג 1זה היה מפעל פלדה בעיירה שלנו המפעל היה חיוני למכונת המלחמה הנאצית ,הם נזקקו לפלדה כדי ליצר תחמושת .שובצתי לעבוד בהוצאת קוביות הפלדה מהתנורים .זה היה גיהינום עלי אדמות .החום היה ממש בלתי נסבל .אני הייתי לא מיומן בעבודה וחזרתי הביתה בוכה .אך למרות העבודה הקשה ,הרגשתי בר מזל כי עבדתי 1 ע"ש הרמן גרינג ימ"ש,מראשי המשטר הנאצי,מפקד חיל האוויר הגרמני ויורשו של היטלר.נידון למוות במשפטי נירנברג והתאבד. 21 רק שמונה שעות ,קיבלתי במפעל ארוחת בוקר דלה ,ארוחת צהריים חמה ואפילו משכורת מסודרת .עבדנו שבעה ימים בשבוע .במפעל עבדו יהודים ופולנים .השומרים היו אוקראינים אנטישמים שהצטרפו לנאצים .הם היו צמאים לדם יהודי ועשו את הכול בכדי למרר את החיים שלנו .ביחידה שלי עבדו בסה"כ שמונה יהודים .יום אחד בא אחד השומרים האוקראינים ודרש מאיתנו להביא לו את תעודות הזהות שלנו .הוא הכה אותי חזק וציווה עליי להביא לו את תעודות הזהות שלי תכף ומיד (למרות שברחתי מהמחנה הייתה לי תעודת זהות שנותרה בבית הוריי) .האוקראיני לא הסתפק בתעודות שקיבל והמשיך להתעלל בנו .הוא ציווה עלינו לפרק את אחד הצריפים שהיו במפעל בצורה מסודרת ולמיין את החומרים .הוא איים עלינו שאם לא נסיים את העבודה תוך שעתיים הוא לא ישחרר אותנו הביתה ויותיר אותנו במפעל עד הלילה .אני קיבלתי "בונוס" מיוחד .אותי הוא מינה כאחראי ואיים עליי שאם העבודה לא תסתיים במועד הנקוב ,אני אחטוף מכות יותר כואבות מאלה שכבר טעמתי .סיימנו את פרוק הצריף תוך שעה ,כי עבדנו בצורה מאורגנת. היה במפעל איזה גוי פולני שמאד ריחם עליי .הוא רצה לעזור לי אבל פחד פחד מוות מהגרמנים .הוא הכיר את המשפחה שלי והעריך מאד את אבא שלי .באחד הימים אני רואה את אבא שלי מגיע למפעל .גם הוא "זכה" להתקבל עבודה במפעל .מינו אותו לפרוק חול מהקרונות .העבודה הייתה רבה ואבא לא תמיד הספיק לפרוק את מכסת החול שהוטלה עליו .באחד הימים הגרמני ששמר עליו תפש אותו והכה אותו עד זוב דם .ריחמתי על אבא שלי ,הגיבור החזק .הוא נראה כל כך עלוב ,הגרמנים גילחו את זקנו ועכשיו הכו אותו .לא יכולתי לשאת את השפלתו של אבא ולא חשבתי פעמיים החלטתי לפרוק את קרון החול במקומו .לא שמתי לב שהזמן רץ ומכסת העבודה שלי רחוקה מסיום .אחרי שסיימתי את פרוק החול רצתי למקום העבודה שלי .הייתי בטוח שהפולני ייתן לי מכות רצח הוא שאל אותי איפה הייתי ואני לא יכולתי לענות לו ופרצתי בבכי וסיפרתי לו מה קרה .הגוי הפולני אמר לי .יש לך אבא כל כך טוב ותראה מה עשו לו הפושעים האלה .אני מקווה שנזכה לראות בקרוב את הסוף של הגרמנים האלה. המצב של יהודי העיירה הלך והחמיר מיום ליום ,הוכרחנו לשאת טלאי .זה לא היה הטלאי הצהוב המוכר אלא טלאי לבן עם מגן דוד .סרט לבן על הזרוע עם מגן דוד כחול בתוכו. התנועה של היהודים הוגבלה והיה אסור להם להסתובב ברחובות חלק גדול משעות היממה .ברחוב הראשי היה אסור ליהודים להסתובב בכלל .באחד הימים חלתה בתו של בן דודי שהיה שען .הביאו לה רופא והרופא אמר שחייבים להשיג לה תרופה באופן דחוף מבית המרקחת שהיה ברחוב הראשי בו ליהודים לא הייתה דריסת רגל .החליטו לשלוח אותי לשליחות המסוכנת כי לי היה אישור להסתובב כי עבדתי במפעל .בדרך עצר אותי גרמני ושאל לפשר מעשיי בחוץ בשעות שליהודים אסור להסתובב .לא התבלבלתי והראיתי לו את 21 רישיון העבודה שלי בהרמן גרינג .סיפרתי לגרמני שאני אחראי על העבודה במפעל וקראו לי למפעל כי יש תקלה .הגרמני רטן קצת ונתן לי להמשיך בדרכי .הרגשתי שהוא עוקב אחרי אבל לבסוף הצלחתי להתחמק ממנו ולהגיע לבית המרקחת .הרוקח הפולני כמעט התעלף כשהוא ראה אותי .הוא צעק עליי למה באת לכאן .אסור לך להיות כאן .אתה מסבך אותי. אם יתפשו אותך יהרגו את שנינו .הוא רחם עליי ונתן לי לבסוף את התרופה .רצתי בחזרה. כל הדרך התפללתי שהגרמני לא יתפוש אותי .בסוף הגעתי בשלום עם התרופה והילדה הבריאה. חורבן הבית אחרי סוכות 0.20חשנו שמשהו חמור עומד להתרחש ,היו כל מיני שמועות .ביום ראשון ראש חודש חשוון תש"ג ( )02.02.0.20יצאתי לעבודה בשעה ,02.22זה היה סתם יום רגיל של שגרה .עוד יום משרשרת ימים .שום דבר לא היה נראה חשוד במיוחד כך שלא יכולתי להתכונן לבאות .נפרדתי לשלום מהוריי והתכוננתי לחזור בתום המשמרת השנייה .בשעה 09.22סיימתי את המשמרת ובקשתי לצאת מהמפעל וללכת הביתה .בפתח עמדו שומרים אוקראינים חמושים וירו על כל מי שהעז לצאת מהמפעל .התחננתי לצאת ,אך השומר כיון אלי את הרובה ואיים עלי שהוא יירה בי .הבנתי שאין לי הרבה ברירות ואני חייב להישאר במפעל .המחליפים למשמרת לא הגיעו והצטרכתי להמשיך ולעבוד כמעט בלי הפסקה. איימו עלינו שאם לא נמשיך לעבוד יירו עלינו .גם אחרי שהגיעו המחליפים הפולנים ,לא נתנו לי לצאת משערי המפעל .למרות שהייתי סגור במפעל ,יכולתי לראות ולהרגיש את האווירה בעיירה .בכל מקום היו גרמנים חמושים ועצבניים .שמעתי הרבה יריות .המפעל היה במרחק של שלוש מאות מטרים מתחנת הרכבת וראיתי שמעמיסים את היהודים בחיפזון ובגסות על קרונות משא .בא אחד השכנים הפולנים ואמר לי חיימלה ,נכון שאתה רוצה לדעת על איזה קרון העמיסו את ההורים שלך ואחותך רחל .הוא גם סיפר לי בלי להסתיר את שמחתו שלקחו לאבא שלי את הנעליים .ראיתי את הרכבת מרחוק היו לה שישים קרונות היו שם כל יהודי העיירה שלנו ועוד יהודים מעיירות סמוכות .הרכבת נסעה, ואני נותרתי עם חלל בלב .לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי .יותר לא ראיתי את הוריי .עד היום אני מתייסר מכך שלא יכולתי אפילו להיפרד מהם .הוריי ואחותי רחל ,צוטל סבתי האהובה וכל בני משפחתי ,עלו בסערה השמימה בעשן הכבשנים של טרבלינקה. אני נותרתי במפעל הפלדה ,לא היה לי בית לחזור אליו ,לנתי בצריף בו עבדתי .השכנים הפולנים סיפרו לי שאימי שלחה לי מעיל בטרם עלותה לרכבת .את המעיל היא הפקידה בידי אחד השכנים ,שעד אז היה נחשב ידיד המשפחה" .הידיד" הכחיש שקיבל מעיל מאימי ואמר לי" ,אימא שלך הייתה אישה אכזרית אפילו שעון מעורר היא לא רצתה לתת לי" .גם 22 יתר ה"ידידים" הפולנים החלו לתפוש ממני מרחק" .ידיד" אחד אמר לי שלא תעיז להתקרב אליי ,אני בכלל לא מכיר אותך .אתם היהודים הולכים להיות חומר גלם בתעשיית הסבון, ממך יעשו בקרוב סבון .היו בעיירה כל מיני פרסומות כמו היהודים עכברים צריך להשמיד אותם. שמעתי מאחד העובדים במפעל שאחי יענקל נותר בחיים והוא עובד במחנה בסטרחוביצה. אחרי כמה ימים של לינה מאולתרת במפעל הציעו לי הגויים לעבור ללון במחנה .שם ,כך הם אמרו לי ,יהיה לך איפה לישון .אחרי כמה ימים השומרים של המפעל העבירו אותי למחנה. המחנה היה במאיובקה שזה קרוב מאד לעיירת הולדתי ורזבניק .התנאים שם היו גרועים בהרבה מהתנאים המאולתרים שהיו לי במפעל .הלינה הייתה על גבי דרגשים והצפיפות הייתה רבה,אבל לא הכו אותנו .המשכתי לעבוד במפעל ,שוטר אוקראיני לקח אותנו לעבודה ,המשכתי לקבל מעט משכורת ותמורת כסף גם יכולתי לקנות לעצמי לחם .באחד הימים הציע לי בן דודי שגם הוא עבד במפעל לברוח חזרה לבית הוריי .פחדתי מאד לעשות זאת כי אם היו תופשים אותנו היו הורגים אותנו במקום .בן דודי לחץ ולבסוף השתכנעתי. יצאנו מהמחנה והלכנו הביתה .אחד השכנים שראה אותנו אמר מה אתם עושים פה? אתם צריכים ללכת להיות סבון כמו כל היהודים .לא העזנו להיכנס הביתה בדלת הראשית. חיכינו שהשכן ילך לישון ,גנבנו ממנו סולם ונכנסנו לעליית הגג .שמענו בבית בכי של תינוק והבנתי שיש דיירים חדשים בבית שלי .ירדתי בחזרה לחצר ,ראיתי את הצריף שאבי בנה במו ידיו והיה יקר לו מאד .הצריף היה הרוס לחלוטין .כשראיתי את כל ההרס התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק במשך דקות ארוכות .זו הייתה הפעם האחרונה בה הצלחתי לבכות .מאז ,יבשו הדמעות שלי. חזרנו אבלים וחפויי ראש למחנה .הבנו סופית שאין לנו לאן ללכת .אחר כך הגרמנים הקשיחו את השמירה על המחנה ,הם בנו גדרות תיל ומגדלי שמירה ותאורה שהאירה את הגדרות בלילה .הגרמנים החלו לעשות סלקציות ,הם לקחו מבוגרים ,נשים וילדים ליערות וירו בהם .שמענו את היריות היטב. מגיפת הטיפוס בתחילת 0.29החלה מגיפת הטיפוס .המגיפה החלה במחנה הסמוך בסטרחוביצה ,ואט אט גם גלשה אלינו .אלטוף ימ"ש ,מפקד המחנה בסטרחוביצה מצא "דרך מקורית" להפסיק את המגיפה .הוא נכנס לחדרי החולים והרג אותם במיטות .הוא רדף אחרי אלה שהצליחו לברוח דרך החלונות וירה בהם .המגיפה נעצרה לזמן קצר וכעבור זמן לא רב התפרצה שוב. בין החולים בהתפרצות השנייה חלה גם אחי יענקל ,שהיה צעיר ממני בשלוש שנים .אלטוף 23 ימ"ש ,החליט הפעם לשכלל את שיטת ה"טיפול" בחולים .הוא פקד על כל מי שנראה לו חולה לרוץ אל גבעה סמוכה .כל מי שמעד בדרך נגרר הצידה ונלקח לבורות ענק שהוכנו מראש .ליד הבור הוצבה כיתת יורים שדאגה לחסל כל מי שהגיע לשם .גם הפעם הטיפוס הגיע למחנה שלנו והפעם גם אני נדבקתי .שכבתי במשך כמה ימים על הדרגש הקשה בלי יכולת לזוז .לא יכולתי לקום ולשתות מעט מים .על מישהו שיגיש לי מים ,או ירטיב לי את השפתיים אפילו לא יכולתי לחלום ובטח שלא על מרק או אוכל מבריא .כך שכבתי במשך ימים אחדים .הרבה נפטרו מבין החזקים ,דווקא החלשים שרדו .מישהו הצליח להביא לי מעט מרק והתחלתי להתאושש .כעבור כמה ימים הגיע רופא שמדד לי חום .התחננתי אליו שיציל אותי ויאפשר לי ללכת לעבוד במפעל .ידעתי שבמפעל יש אוכל ויש לי יותר סיכוי להינצל .הרופא ביקש לבחון את ה"כושר הגופני" שלי וביקש ממני לעלות לקומה השנייה. התעלפתי בדרך ,אין לי מושג איך הגעתי לדרגש שלי .כעבור כמה ימים התחלתי להתאושש לבד בלי תרופות .בן דודי שעבד במטבח הגניב לי מעט אוכל שחיזק אותי .אפשר להגיד שבן הדוד הזה הציל את חיי .למזלנו הגרמנים והאוקראינים חששו להדבק ולא העיזו להיכנס למחנה .אחרי למעלה מחודש היעדרות חזרתי לעבודה כרגיל כאילו כלום לא קרה. בסביבות פסח תשג' ( )0.29הגיעו שמועות על רצונם של הגרמנים לחסל את המחנה שלנו. ריכזו את כולנו נשים וגברים בצריף אחד בתנאים איומים .כולם היו בפאניקה .אנשים ניסו לברוח והגרמים חיסלו באכזריות את כל מי שהעז לברוח .את הגופות הם הביאו למחנה למען יראו ויראו .הגופות היו מרוטשות לחלוטין .האברים הפנימיים של הנרצחים נשפכו החוצה .בין הנרצחים היה גם בן דודי שעבד במטבח והציל את חיי ,במו עיני ראיתי את גופתו המרוטשת .אחר כך זרקו את הגופות של הנרצחים לבור .צרפו אלינו אנשים מהמחנה הסמוך סטרחוביצה .הצפיפות הייתה נוראית לא יכולנו אפילו למצוא מקום קטן להניח את הראש .למרות הצפיפות קצת שמחתי כשצרפו אלינו אנשים מסטרחוביצה .קיוויתי לפגוש את אחי יענקל ,אבל אז שמעתי את הבשורה המרה על מגיפת הטיפוס במחנה שלהם ומותו של אחי הקטן והאהוב ,הנצר האחרון שנותר ממשפחתי .נזכרתי בפגישתנו האחרונה. נפגשנו בסטרחוביצה בפעם הבודדת שלקחו אותנו להתרחץ .אחי רץ אליי ,הוא רצה לכבד אותי בפרוסת לחם דלה שהייתה לו .הוא אמר לי ,חיים כמה דברים שיש לי לספר לך .אימא ואבא נתנו לי דברים לתת לך .אבל אז הגיעו הקלגסים הנאצים והפסיקו את השיחה בינינו בצעקות ובאיומים ,אפילו לא הספקתי להיפרד ממנו ,נותרתי בודד ועזוב בעולם ,אבל לא הייתה לי שהות להתאבל ,הצטרכתי לשים בצד את הרגשות שלי ולצאת למלחמת הישרדות. 24 אחי ינקעל ואני יום אחד הגיעה למחנה שלנו משאית ענקית מלאה בבגדים ומלווה בכמה בחורים מאוסטרובצה .קראו לנו לבוא ולקחת בגדים .הבגדים היו בגדיהם של מי שנטבחו במשרפות ,חלקם היו בגדים חדשים כמעט לגמרי ,בחלקם מצאנו אפילו כסף פולני זהב ודולרים שנעלם מעיני הרוצחים הגרמנים ימ"ש .הם לא הצליחו כנראה לעמוד בקצב מרוב נרצחים ולא הספיקו לחפש בכל הכיסים .את הבגדים פינו מהמשאית וקראו לנו לבוא לקחת .היה לי חסר מעיל ולא הייתה לי ברירה .לקחתי מעיל מבגדי הנספים .המעיל היה חדש ויפה .המעיל הזה שהיה שייך במקור למי שעלה בסערה השמימה ,שימש אותי רבות ובמובן מסוים גם עזר לי לשרוד את התופת. בצל התופת במיובקה ,בצל התופת ,השתדלנו מאד לשמור על מורשת בית אבא ושיגרה של לימוד תורה .היה אצלנו בחור שאסף כמה בחורים כל יום אחרי העבודה והעביר שיעור גמרא .עד היום אני בוכה כשאני נזכר בו ובמסירות הנפש שלו לשיעורי הגמרא .יום אחד השתבשה דעתו של אותו בחור והוא התחיל להתנהג כמשוגע .הגיע אחד המפקדים האוקראינים וירה בו ממש לידי .רסיסים מהדם שלו ניתזו עליי .המראה הנורא הזה ,והרגשת חוסר האונים שלי שלא יכולתי לעזור לו ,לא מרפה ממני עד היום .זמן לא רב אחרי הירי הזה אספו את כולנו למסדר ,ועשו סלקציה ,חלק מהבחורים שהיו איתנו הועלו למשאית שנסעה ליעד לא ידוע .אחד הבחורים הצעירים שנותרו איתנו במחנה פלט ליד אחד השומרים האוקראינים שהוא יודע לאן נוסעת המשאית ,השומר האוקראיני לא היסס לרגע וירה בו ,הייתי צריך 25 לזוז בכדי שהגופה לא תיפול עלי .הייתי עד למחזות קורעי לב .ילד צעיר שהוריו נלקחו בכוח למשאית ,הוא נשאר בוכה במחנה .כאב לי על הילד הזה ושאלתי בקול ,ריבונו של עולם במה חטא הילד הזה? היו הרבה מראות קשים .המוות ארב בכל מקום ,איש לא ידע אם הוא לא הבא בתור .חיי אדם היו הפקר. בשנת 0.22החליטו לחסל את המחנה שלנו ואיחדו אותנו עם מחנה אחר .הובילו אותנו למקום בשם יולק .הכניסו אותנו לצרפי ענק .מצבנו שגם במיובקה לא היה טוב ,הורע עוד יותר ביולק .במיובקה היה לנו לפחות את מפעל הפלדה שאכלנו בו לעיתים ,והתרגלנו לעבודה .כאן ,גם זה לא היה .במחנה היו שמועות שהרוסים מתקרבים ולכן החליטו להעביר אותנו לאושויץ בירקנאו. "גם כי אלך בגיא צלמוות" העמיסו אותנו בחיפזון על רכבת .ברכבת המצב היה קשה מאד .נסענו שלושה ימים בקרונות סגורים .בלי כמעט אויר ,בלי מים ואוכל .היה חום אימים ואנשים התחננו לטיפת מים .הגרמנים סגרו היטב את הקרונות כך שלא יכולנו אפילו לחלום על בריחה ,בעצם גם לא היה לנו לאן לברוח ,בריחה במצבנו הייתה משולה למי שקופץ מאניה בלב ים והוא אפילו אינו יודע לשחות .הפולנים רק חיכו שמישהו יברח כדי שגם הם יוכלו להתפאר בהרג יהודים .אנשים מתו בקרונות .אין לי שמץ של מושג איך שרדתי שלושה ימים בחום נורא בלי אויר ,אוכל ומים .במצב הזה ,רק נס משמים יכול להציל אותי .המרחק מיולק לאושויץ הוא לא רב ואמור לקחת כשעתיים נסיעה ברכבת ,אך הגרמנים ימ"ש החליטו להוציא לנו את הנשמה בדרך ,פשוטו כמשמעו .הרופא היהודי חילק כדורי רעל ליהודים המיוחסים, כדי לחסוך מהם את הסבל וההשפלה באושויץ .אין לי מושג מהיכן הוא השיג את הכדורים האלה .כעבור שלושה ימים הגענו לאושויץ בירקנאו .אז עוד לא ידעתי מה בדיוק מתחולל באושויץ .את פנינו קיבלו על הרמפה בבירקנאו ,הזונדר קומנדו 3 2הם ביקשו מאיתנו להתפשט לקחו לנו את הבגדים ובמקומם קיבלנו מדי אסיר עלובים שנראו לנו כמו פיג'מות, וכפכפי עץ .הזונדר קומנדו ניסו להכניס אותנו לעניינים ולהסביר לנו לקראת מה אנחנו הולכים .הם אמרו לנו שאם יעשו לנו מספר על היד יש לנו סיכוי לחיות ואם לא ,כנראה שנחרץ גורלכם להגיע לשם .אמרו ,והצביעו על עשן הארובות .העשן היה סמיך מאד .הריח היה שונה מכל ריח שהרחתי אי פעם .עד אז הגיעו אלי קטעי שמועות על זוועות הנאצים 3 יחידות של יהודים (לרוב) שהוכרחו ע"י הנאצים לעזור טכנית ליישום תכנית הפיתרון הסופי .תפקידם היה להפשיט את הנכנסים לתאי הגזים מבגדיהם ,לפנות את הגופות מתאי הגזים ולהעבירם למשרפות .אחת לכמה חודשים הוחלפו הזונדר קומנדו .הותיקים ,נטבחו ועלו בעשן המשרפות. 26 חלק מהזוועות חוויתי על בשרי וראיתי במו עיני ,אבל גם כשראיתי את עשן הארובות התקשיתי להאמין ששורפים בני אדם בסיטונות .אז עוד הייתי תמים. לפנות ערב הייתה לי "פגישה חשובה" עם ד"ר מנגלה ימ"ש ,הוא גזר את גורלי לחסד ופקד עלי ללכת לצד ימין .קיבלתי מספר .הבחור שעשה את המספרים היה יהודי .הוא אמר לי שהוא עושה לי מספר קטן ולא בולט כי אם אשאר בחיים הוא לא רוצה שהמספר על היד יהיה בולט .גם בגיהינום עלי אדמות היה מי שחשב על העתיד או יותר נכון על העתיד האסתטי שלי .המספר שקיבלתי .A-19128את המספרים חקקו על עורנו במחטים מלובנות .הבחור שעשה לי את המספר היה עדין וכתיבת המספר לא כאבה לי במיוחד.את מספר האסיר גם תפרנו על מדי האסיר שלנו. 27 החיים באושויץ היו זוועתיים ,הקאפו היהודים התייחסו אלינו כמו אל בהמות .הצריפים היו צפופים ,היינו אלף אנשים בצריף .ישנו כמו סרדינים ,כמה ביחד על דרגש .לא אפשרו לנו לעשות צרכים .קיבלנו הקצבה של ליטר מים ליום .ארוחת הבוקר כללה קפה מגעיל שכנראה היה עשוי ברובו מבוץ ,לא בכל יום קיבלנו צהריים ,בימים הטובים ארוחת הצהרים כללה מרק דלוח .איתנו במחנה היו גם צוענים .למזלי שהיתי באושויץ פרק זמן קצר (כשבועיים) יום אחד הגיע קצין S.S.שביקש מאתיים אסירים ללא מקצוע .לי לא היה מקצוע מוגדר ולכן יצאתי .העמיסו אותנו על משאיות וכעבור זמן לא רב הגענו לקטוביץ למחנה בשם לאורהוטה .הכניסו אותנו למבנה ענק ששימש כבית חרושת לתותחים. במבנה היו שני חדרים שהוקצו ללינת אסירים .שם ראיתי לראשונה מזה זמן רב מיטה. ואפילו קיבלנו שמיכות .המשטר היה אמנם נוקשה והתייחסו אלינו כאסירים לכל דבר, אבל יחסית לתנאים שהיו לנו באושויץ הרגשתי שהגעתי לגן עדן .קיבלנו נעלים ,התנאים הסניטרים היו מעולים ,היו מים זורמים כך שיכולנו להתרחץ .כל שבועיים עשו לנו בדיקות לראות אם אין לנו כינים .קיבלנו אפילו סבון .עם הסבון הייתה לי בעיה קשה ,כי מישהו הפנה את תשומת ליבי ,שעל הסבון כתוב "יודן זייף" ,איך יכולתי להתרחץ מסבון שעשוי מיהודים? בימים הראשונים שלי בקטוביץ עבדתי בחפירת בונקרים .הגרמנים ידעו שהרוסים מתקרבים וניסו להתכונן לבאות .חפירת הבונקרים הייתה מלאכה לא פשוטה בכלל .היינו צריכים לחפור למלא שקים בחול ובמלט .לא פעם קרה שהשקים שסחבתי הכריעו את כובד משקלי ונפלתי ,הנעלים נקרעו לי .כשחזרתי למחנה ביקשתי לקבל נעליים חדשות מערימת הנעלים הענקית שהייתה בארון .היהודי האחראי על ארון הנעליים פחד לתת לי נעלים מהארון .מי שנחלץ לעזרתי היה דווקא אסיר ארי ששהה איתנו במחנה בגלל איזושהי עבירה פלילית חמורה שעבר .הוא נחשב לאסיר מיוחס ,האחראי היהודי "נאלץ" לציית לפקודתו של הארי לתת לי נעליים .הארי הזה בעצם הציל אותי כי בלי נעלים לא היה לי סיכוי לשרוד בעבודת החפירות .אחרי שבוע של עבודה בחפירות שובצתי לעבודה במפעל התותחים ,עבודות הכפייה של היהודים היו חלק מאד חשוב במכונת המלחמה הגרמנית. העבודה הייתה מאד אינטנסיבית 00שעות עבודה רצופות .לא היה מקום לגילויי חולשה, כל מי שחלה או נחלש גורלו נחרץ ,הוא קיבל כדור בראש .את הגופות פינו לאושויץ לשריפה. גורלו של מי שניסה לברוח היה גרוע עוד יותר .אני לא אשכח איך אחד השבויים הרוסים שהיה בסך הכול ילד צעיר מאד ,ניסה לברוח .הקאפו תפשו ותלו אותו ,הם השאירו את הגופה שלו תלויה ימים אחדים למען יראו ויראו .אחר כך העבירו את הגופה לשריפה באושויץ .היה לי מזל גדול שהגרמני האחראי על העבודה אהב אותי ,הוא דאג להביא לי לחם כל בוקר .את הלחם הוא לא נתן לי ישירות אלא זרק לי לתוך פח אשפה ,הוא שלח 28 אותי לטאטא באזור פח האשפה וכך יכולתי ליהנות בהיחבא ממנת לחם נוספת בתמורה לעבודות הניקיון שעשיתי .גם זכיתי לעבודה מיוחסת יחסית .מוניתי ל"בקר האיכות" של התותחים .הייתי צריך לבדוק את התותחים אם אין סדקים בתותחים .היה לי פטיש קטן בו סימנתי את התותחים .למרות התנאים היחסית טובים היינו עדים לא פעם לסיפורים קורעי לב .אחד מהאסירים היהודים היה בן למשפחה מתבוללת .אימו הייתה גויה וכך גם אשתו .ההתבוללות לא עזרה לו להינצל מציפורני הנאצים .אך בנו נחשב לא יהודי .הבן, קצין בכיר ,עטור אותות הצטיינות בצבא ההונגרי ,בא לבקר את אביו היהודי הכלוא במחנה .האב התחנן לבנו בבכי ובתחנונים שיוציא אותו מהמחנה אך הבן טען שהוא לא יכול .למחרת האב התאבד. בסוף ,0.22לאחר כחצי שנה של עבודה ותנאים יחסית טובים בקאטוביץ -לאורהוטה קראו לנו יום אחד והעבירו אותנו בחיפזון לתחנת רכבת ,היעד לא היה ברור .נדחקנו למעלה ממאה איש בקרון צפוף ,ללא אוכל או שתייה .החמצן הדל הספיק בקושי ,הרבה מחברי מתו בדרך .אנחנו ,ש"שפר" גורלנו ,ולא מתנו בדרך הגענו למחנה ההשמדה מהוטהאוזן שבאוסטריה .במהוטהאוזן שהיתי כמה ימים ללא אוכל או שתייה .מי ששפר גורלו והגיע ראשון עוד הספיק לאכול משהו ,אני שהגעתי בין האחרונים נותרתי רעב .אז הגיע תור הסלקציה ,הקריטריון להיות בצד הנכון לא היה כשירות לעבודה או חוזק ,אלא מציאת חן בעיני המפקד .מי שלא ,נלקח פנימה לחדרים הפנימיים ונעלם לצמיתות. ב"ראיון" שערך לי מפקד המחנה נשאלתי לסיבת היותי שבוי ,עניתי בלי פחד שאני שבוי של הגסטפו ,התשובה כנראה הניחה את דעתו של המפקד והוא לא שלח אותי ל"חדרים הפנימיים" .קרוב משפחה ששהה איתי במחנה הציע לי לחפש לעצמי נעליים טובות כי בקרוב נצא לדרך ארוכה .ובאמת כעבור שעות אחדות יצאנו מהמחנה והתחלנו לצעוד .בחוץ היה קור אימים השלג הגיע לגובה של מטר ועשרים ואנחנו צועדים מוכים וחבולים ללא אוכל ושתייה ,עם ביגוד דל לכיוון בלתי ידוע .ההליכה בשלג הייתה קשה מאד ,הרגליים שקעו בשלג והיה צריך להפעיל כוח כדי לחלץ אותן ,למרות שהייתי תשוש ורעב אזרתי כוחות והמשכתי ללכת ,גם לפושעים הנאצים שהיו איתנו היה קשה ללכת ,אבל הם היו מצוידים היטב ושבעים .אחרי הליכה של איני זוכר כמה קילומטרים הגענו למחנה בשם גוזן .המחנה היה מחולק לשני חלקים גוזן 0וגוזן .0התנאים בגוזן היו זוועתיים .איך שהגענו הפשיטו אותנו מכול הבגדים המרופטים שהיו עלינו בטענה שהבגדים צריכים לעבור דיזנפיקציה (חיטוי) במשך שלושה ימים הסתובבנו ערומים כביום היוולדנו בקור ובשלג , אין לי מושג איך לא קפאנו מקור .אחרי שלושה ימים קיבלנו את הבגדים בערימה .מי שהצליח לתפוש בגדים תפש ומי שלא ,נשאר בלי .גם בגוזן היינו עדים לאכזריות של האוקראינים ימ"ש .היו שם שני יהודים מהעיירה שלנו שהרגישו לא טוב אולי סבלו 29 מתשישות ואולי חלו בדיזנטריה .הקאפו ,במקום להניח להם למות בשקט או לחסל אותם בירייה לקחו אותם והטביעו אותם כשראשם למטה בחבית הצרכים .הרבה מהאסירים מתו מרעב או מחלות .ראיתי מסביבי הרבה אנשים מתים .בגוזן שהינו שבועיים שלושה בלי תעסוקה ובלי כמעט אוכל .אחר כך החליטו לפנות אותנו מגוזן .סידרו אותנו בחמישיות צידו אותנו בלחם ובנקניק חזיר ושלחו אותנו לרכבת .זאת הייתה רכבת נוסעים רגילה עם מושבים וחלונות .הזהירו אותנו לא להתקרב לחלונות ,אבל לא היה קשה לראות את המתרחש בחוץ .בתחנות ,כשהרכבת עצרה ראינו הרבה גרמנים ,הם נראו עצובים ומודאגים כמי שיודעים שקיצם קרב .אחר כך הגענו למחנה בשם גראודיץ .כשהגענו לשם עשו לנו שוב סלקציה ,הרבה אנשים נלקחו לרכבות גם אני נשלחתי לרכבת .קשה לי לזכור מה בדיוק קרה כי הייתי מטושטש מעיפות ורעב .אולי שכחו לעלות אותי לרכבת ואולי הצלחתי לחמוק מעיני הנאצים .מצאתי את עצמי לבד ברציף הרכבת .לקחתי פטיש שהיה מונח שם בצד ועשיתי את עצמי עובד .הקאפו מצא אותי והוביל אותי לקצין הגרמני ,מפקד המחנה. הקצין הסתכל עלי ואמר ,הוא עוד נראה טוב קחו אותו לעבודה .כך מצאתי את עצמי עובד שוב במפעל תותחים אלה היו תותחים שיועדו לאוניות המלחמה הגרמניות .העבודה הייתה מסביב לשעון 02 ,שעות ביממה כשבכל משמרת עובדים 00שעות .שיבצו אותי לעבוד על מכונה גבוהה ,הייתי נמוך קומה תשוש ורעב ולא היה לי שמץ של מושג איך עובדים על המכונה הזאת .היו שם שבויים צ'כים ,הם שאלו אותי מי אני ועניתי להם שאני יהודי .הם אמרו לי אל תדאג ,אנחנו נעזור לך ונלמד אותך לעבוד על המכונה .היה לי קשה מאד ללמוד את העבודה והרסתי יותר משהועלתי .אלה היו תותחים שלקח חודש לייצר אותם ואני הרסתי הרבה מהם .טענתי להגנתי שהמכונה לא טובה אבל בעצם מי שלא היה טוב זה אני. לא ידעתי לעבוד ,וגם הייתי תשוש מעיפות וחוסר מזון .היה לי מזל שהשבויים הצ'כים חיפו עליי .היה שם איזה אחראי גרמני שהיה קומוניסט וחיכה מאד לראות במפלת הנאצים הוא החליט לנסות ללמד אותי לעבוד על המכונה אבל גם הוא לא ממש הצליח ,הביצועים שלי השתפרו במעט אבל המשכתי לשבור את הכלים .פעם הקאפו ראה אותי שובר כלי ונתן לי מכות .הגרמני הקומוניסט צעק עליו וביקש ממנו להוריד ממני את הידיים .אחר כך הגיע המפקד הגרמני והקומוניסט הלשין על הקאפו ואמר שאני לא עשיתי שום דבר רע והקאפו סתם נטפל אליי .הוא הסביר לו אחר כך שיש מכסה של חמש עשרה כלים שמותר לשבור אני שברתי רק ארבעה כלים .הוא הציע לי לעבוד עם הכפתור האיטי של המכונה ולא להגיע למכסת השבירה .הוא אמר לי אל תדאג המלחמה עוד מעט נגמרת ואין לך שום סיבה למהר .ניסיתי ליישם את העצות שלו אבל כלום לא עזר ,המשכתי לשבור את הכלים .לילה אחד שברתי את כל הכלים שהגיעו אלי ,טענו שעשיתי סבוטז' (קלקול מכוון כצעד מחאה) ומאד חרדתי מה יהיה איתי" .למזלי" ,למחרת עשו סלקציה .המפקד ביקש 002שבויים ושלח חלק לימין וחלק לשמאל .אני נשלחתי לשמאל .לא הייתה לנו שהות לעכל מה קורה 31 ומיד פקדו עלינו לצעוד .כך מצאתי את עצמי צועד בצעדה הידועה בשם "צעדת המוות". התחלנו ללכת ליעד בלתי ידוע ,אנשים החלו למות בזה אחר זה .הייתי עד למיתתם של חברים ותיקים וגם חברים לצרה שהכרתי במחנות .כל מי שנעצר לרגע מיד לקחו אותו הצידה וירו בו .הכי נורא ,היה לשמוע את חרחורי הגסיסה של מי שהיו חבריי והנשמות הקרובות היחידות שנותרו לי עלי אדמות ,בלי יכולת להושיט להם עזרה כלשהי ,ובלי לעכל את האובדן .המוות ארב בכל פינה ,ובכל רגע יכולתי להפוך בקלות ל"בא בתור" .בדרך עברנו בשדות חיטה רבים ומדי פעם הצלחנו לאסוף כמה גרגירים מבלי שאף אחד יראה ולהטמין בבגדים שלנו .הגרגירים העלובים הללו הצליחו להציל את השכן שלי מוורזבניק, באחד הימים הוא חש שכוחותיו אוזלים וביקש לנוח ,זאת למרות שידע שמנוחה פירושה מות בטוח .הוצאתי בהיחבא כמה גרגרי חיטה מהכיס שלי ונתתי לו .החבר טען שהוא לא מסוגל לאכול גרגירים ואני שכנעתי אותו .לגודל הנס ,הגרגירים חיזקו אותו מעט והוא הצליח להמשיך במסע בתמיכה שלי .לשמחתי החבר שרד את המלחמה ,הוא התגורר באוסטרליה ולא שכח להכיר לי טובה במשך שנים רבות .באיזשהו שלב הנאצים עלו עלינו וביקשו לערוך מסדר ולבדוק למי יש חיטה בכיסים ,היה ברור שכל מי שימצאו אצלו חיטה בכיסים יומת מיד .לא טרחתי להיפטר מגרגרי האוצר האלה ,כי עשיתי חשבון שאני ממילא חצי מת .למזלי ,הגרמנים לא חיפשו אצלי וכך הייתה לי צידה לדרך בחלק מהמסע .צעדנו בלי הפסקה בכל שעות היום וגם בחלק מהלילה .את שנת הלילה בילינו בדירים של חזירים. לאחר הליכה ממושכת מאד הגענו לעיר דרזדן שהייתה הרוסה מההפצצות של הבריטים. הגרמנים לא כל כך ידעו מה לעשות איתנו .הם הכניסו אותנו לאיזשהו בונקר עמוק באדמה. בצידי הבונקר היו מאופסנים אוצרות .הגרמנים שחשו שקיצם קרב אגרו בבונקר שקי לחם. אנחנו היינו כל כך רעבים והלחם היה כל כך קרוב .היה לי קשה להתאפק והחלטתי להסתכן ולנסות לגנוב .הצלחתי להשיג כיכר לחם שלימה .התרגשתי מאד ,זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שהחזקתי ביד כיכר לחם שלימה .כשבאתי להתחלק עם חברי באוצר, התברר שגם לו יש .תוך כמה רגעים חיסלתי את כל כיכר הלחם בעצמי .לא שמרתי אפילו פרור ליום הבא כי לא יכולתי לדעת אם אשאר בחיים בכלל וגם חששתי שיעלו עליי. הגרמנים החזיקו אותנו בבונקר בדרזדן לילה אחד בלבד ולמחרת המשכנו ללכת. האוברקאפו הפולני שליווה אותנו ,זה שטרח להזכיר לנו כל הזמן שהחיים שלנו הפקר ותלויים בו ,אמר לנו יום אחד ,לאחר כשבועיים של הליכה" :החיים שלכם עדיין בסכנה, אבל אם תצליחו לעבור את הגבול לצ'כיה ,תדעו שניצלתם" .ככל שהתקרבנו יותר לגבול הרגשנו בתכונה הולכת וגוברת .חשנו שמשהו מתרחש. 31 בדרך אל החופש מעבר לגבול חיכו לנו נערות צ'כיות רבות שצעקו לעברנו אחים שלנו .הן הכו בחיילים הגרמנים בלי פחד ,צעקו וקיללו אותם .הנערות בכלל לא פחדו מהגרמנים למרות שהיו להם רובים .הן נשאו בידיהן שקיות מליאות בתפוחי עץ .לראשונה מזה שנים רבות זכיתי לטעום תפוח עץ .תפוח עץ ,פרי גן העדן ,משהו שהיה אפילו מעבר לכל חלומותיי בכל שנותיי במחנות .והנה זכיתי להחזיק ביד תפוח עץ ואפילו לאכול אותו .זה היה משהו שהיה קשה לי לעכל .משם הלכנו כבר בלי ליווי של הגרמנים והגענו למקום בשם ליטמריץ .בלטמריץ שהינו לילה אחד ושם קיבלנו מרק חם לאכול .למחרת שמענו שקוראים לכל היהודים לצאת .אנחנו שהינו מורגלים בסלקציות נבהלנו מאד ,כי פחדנו ששוב לוקחים אותנו למות. היה שם איזה חייל יהודי אמריקאי שהרגיע אותנו ואמר לנו אל תדאגו ,לוקחים אתכם לטריזנשטאט טריזנשטאט מראה כללי ושם ישחררו אתכם .לא ידעתי מה זה טריזנשטאט ולמרות הניסיונות להרגיע אותי פחדתי. בטריזנשטאט לא כל כך ידעו מה לעשות איתנו .הם אמנם התרגלו לראות יהודים ניצולי מחנות במצבים קשים אבל טרנספורט קשה כמו שלנו הם טרם פגשו .הם בודדו אותנו משאר הניצולים שהיו גרמנים ברובם ופחדו להידבק מהמחלות שהם חשבו שאנחנו נושאים .בימים הראשונים קיבלנו רק מרק .רבים מאיתנו צנחו באפיסת כוחות על רצפת המבנה בו שהינו .לא היינו מסוגלים אפילו לזוז .הייתי מוזלמן ואפילו להתרחץ לא יכולתי בכוחות עצמי .באו שני בחורים חזקים תפשו אותי משני הצדדים ורחצו אותי .אחר כך 32 הביאו לי בגדים חדשים .הוקצבה לי מכסה יומית של אוכל 00 ,תפוחי אדמה קטנים מבושלים בגודל אגוז פקאן. השחרור לאחר כמה ימים ,ב 1-למאי ,0.20הצבא האדום שיחרר את המחנה .שני חיילים רוסים נכנסו למחנה .אנחנו לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה .מי שהיה לו כוח רקד ומי שלא ,שמח בליבו .אני הייתי באפיסת כוחות ולא יכולתי להשתתף בחגיגות .איזה ילד דאג לי והביא לי מעט אוכל ממה שזרקו למחנה החיילים הרוסים .הרוסים פתחו את שערי המחנה ובעצם היינו חופשיים ועזובים לנפשנו .מי שהיה לו כוח יצא מהמחנה מי שלא ,כמוני למשל ,נשאר במחנה .זה היה המזל שלי כי רבים מהאנשים שיצאו מהמחנה אכלו בצורה לא מבוקרת ומתו .אחרים לקו בטיפוס .גם אחרי השחרור הניצולים המשיכו למות ,מסביבי היו מאות גופות וריח נורא של בשר אדם רקוב ,ראיתי הרבה מות בעיניי .הרוסים חששו מהתפשטות מגיפת הטיפוס ולכן החליטו לסגור שוב את המחנה ולא לאפשר יציאה ממנו .לבסוף הרוסים נכנסו למחנה עם חומרי חיטוי ואמצעי הגנה וערכו חיטוי כללי .אלה שנותרו בריאים הוצאו מהמחנה ,גם אני הייתי חלש מכדי לצאת בכוחות עצמי. 33 טריזנשטאט לאחר השחרור .אני משמאל כעבור כמה ימים הרוסים התחילו ללחוץ על היהודים לחזור כל אחד למקום מגוריו לפני המלחמה .הם סיפרו ניסים ונפלאות ואמרו שהחנויות והבתים מחכים לנו בעיירות הולדתנו .התכוננתי לחזור לעיירה שלי אבל פתאום פגשתי מכרים .הם אמרו לי" :חיים, שלא תעז לחזור לורזבניק ,הפולנים הורגים שם יהודים בלי רחמנות" .הם סיפרו לי על בת דודתי שניצלה מאושויץ ביחד עם שני ילדיה ונרצחה ע"י הפולנים .סיפרו לי שאפילו השכנים הפולנים בכו על הרצח הזה .הצטערתי מאד כששמעתי על מותה של בת דודתי, אהבתי מאד את ילדיה וקיוויתי מאד להצטרף אליה אחרי ששמעתי על שחרורה מאושויץ. החלטתי לא לחזור לפולין אבל לא היה לי מקום אחר ללכת אליו ובעצם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי .במחנה לא יכולתי להישאר כי הצ'כים נכנסו אליו והשתמשו בו לצורך שיקום צבאם. 34 לאחר השחרור.אני שני מימין. בית הילדים בטריזנשטאט פתאום באורח נס פגשתי שני נערים מהעיירה שלי ,הרשל וחיימלה ,שהיו צעירים ממני .הם התרגשו מאד לפגוש אותי ושאלו מה עבר עליי וכיצד הגעתי לטריזנשטאט .הם שאלו אותי אם יש לי לאן ללכת והציעו לי ללכת איתם לקינדרהיים ,בית ילדים .הייתי בן תשע עשרה ומעט מבוגר בכדי להיכנס לבית ילדים ,אבל הרשל וחיימלה הצליחו לשכנע את המנהל לקבל אותי רק ללילה אחד .הלילה נמשך חצי שנה .קיבלו אותי במקום ילד אחד שנפטר בבית חולים .הילדים הדריכו אותי להגיד לרופא של בית הילדים שאני אותו הילד .הרופא שמח מאד לשמוע שהבראתי וזקף את "הבראתי" לזכות התפילות שלו .חייתי בפחד מתמיד ,פחדתי כל הזמן שמחפשים אותי ולא הסגרתי את זהותי האמיתית כי חששתי שאצטרך לעזוב את טריזנשטאט .אבל איש לא חיפש אותי .אף אחד בעולם לא ידע על קיומי ולא שאל בשלומי .תנאי החיים בבית הילדים היו מצוינים הארוחות היו מסודרות. קיבלנו לחמניות טריות וחלב בבוקר ,בשר לארוחת צהרים ,ולחמניות ומוצרי חלב לארוחת ערב .ילדים רבים עזבו את בית הילדים כי היה מי שחיפש אותם ,אותי לא חיפש אף אחד. יום אחד הגיע מפראג רופא שדיבר גרמנית בלבד שאל אותי אם נשארה לי משפחה בעולם, ידעתי שכל משפחתי נספתה בטרבלינקה .אחי הקטן יענקל נהרג בסטרחוביצה ,ועקבותיו של אחי הבכור יצחק נעלמו ברוסיה עוד לפני המלחמה .זכרתי שיש לי דוד בברזיל ודוד בארץ ישראל .כששאלו אותי היכן מתגורר הדוד בארץ ישראל השבתי שביפו -חיפה ,אז ,לא 35 ידעתי להבחין ביניהן ,חשבתי שבארץ ישראל יש רק עיר אחת .הרופא חיבב אותי מאד והשתדל מאד לדאוג לכל מחסורי .הוא שאל אותי אם אני רוצה לנסוע לארץ ישראל ,כמובן שהסכמתי ,באותה תקופה הסכמתי לכול מה שהציעו לי .הרופא סיפר לי שהילדים מבית הילדים נוסעים לפראג והציע לי להצטרף אליהם .יצאנו בשלשות ובצעידה מסודרת מבית הילדים לעבר האוטובוסים שהובילו אותנו לתחנת הרכבת .פתאום ראינו זוג מבוגרים שחיפשו את הילדים שלהם .האישה בכתה בקול ,איפה הילדים שלי? איפה הילדים שלי? לפתע יצאו מהשורה שני ילדים בן ובת צעקו ובכו ,אימא אבא .האישה התעלפה במקום. הצוות הציע להורים להצטרף אלינו לפראג ורק אחר כך להעביר בהדרגה את הילדים לידיהם .שמחתי בשביל הילדים שמצאו את הוריהם אבל ידעתי שלי לא יקרה נס כזה. אני בדרך להיות כאחד האדם חיכינו בפראג למטוסים שייקחו אותנו לארץ ישראל .בתקופת ההמתנה בבית הילדים בפראג יצא לי להיות אחראי על שבויים גרמנים שהועסקו בעבודות תחזוקה בבית הילדים שלנו ,זו הייתה תחושה מוזרה לעמוד בצד השני של המתרס .בפראג גם יצאנו מעט לטייל ויום אחד הגענו לבית הכנסת של המהר"ל מפראג .על המהר"ל מפראג שמעתי עוד לפני המלחמה כשהייתי בבית הורי .היינו כמה נערים פרועים בלי כיפות .הגענו לשמש בית הכנסת וביקשנו להיכנס .השמש שהיה כנראה רגיל בבקשות של נערים כמונו הביא לנו כיפות וניסה לפתוח עבורנו את בית הכנסת ,המפתח סירב להסתובב .לא עזרו הניסיונות של הגבאי וגם הנערים האחרים ניסו את כוחם ,בתחילה לא העזתי לבקש את המפתח כי הרגשתי חלש ,לבסוף ביקשתי לנסות לפתוח את בית הכנסת והמפתח נענה לי בקלות .זה היה בלתי נתפש ,אני חיים החלש הצלחתי במקום שאחרים נכשלו .נכנסנו פנימה לבית הכנסת ,על כל הרהיטים היו שכבות עבות של אבק שהוסיפו הוד ומסתורין למקום. האחראי הזהיר אותנו שלא נעז לשבת על כיסאו של המהר"ל .אחרי שהסתובבנו מוקסמים 36 במשך כמה דקות בבית הכנסת שאלתי ,היכן הגולם? השמש התפעל מאד מכך ששאלתי על הגולם ,הוא לא העלה בדעתו ששמעו עליו מחוץ לגבולות פראג והסביבה .השמש הוליך אותנו לעלית הגג של בית הכנסת .הוא הצביע על מקומו של הגולם והזהיר אותנו לבל נעז להתקרב .הוא סיפר לנו על קצינים נאצים שביקשו להיכנס למקום בו מונח הגולם ועד היום לא נודעו עקבותיהם .עוד הוא סיפר ,שהגרמנים ביקשו לשלוח אש בבית הכנסת ונכבדים צ'כים הזהירו אותם לבל יעזו לעשות כן .הצ'כים ראו את בית הכנסת כחלק ממורשתם ורכושם .הוא סיפר שכל מי שהעז לפגוע בבית הכנסת נפגע באופן מסתורי. כמעט בדרך לארץ המובטחת כעבור כמה שבועות ארזנו את מעט החפצים שהיו לנו ועלינו לאוטובוסים שהובילו אותנו לנמל התעופה בדרך לארץ ישראל .התרגשתי מאד ,זאת הייתה הפעם הראשונה בה עליתי על מטוס ולא סתם מטוס ,אלא מטוס שאמור להוביל אותי לארץ ישראל המקום אליו התפללו ועליו חלמו אבותיי ואבות אבותיי ולא זכו ,והנה אני חיימלה הקטן עומד להגשים את חלומם .המטוס היה מטוס מלחמה רעוע והתנאים בו היו קשים מאד ,אבל לנו לא היה איכפת כי ידענו שאנחנו בדרך לארץ ישראל .באמצע הטיסה הודיעו לנו על שינוי יעד הטיסה ,במקום לארץ ישראל ניסע לאנגליה .לא היו לנו סרטיפיקטים ולכן לא יכולנו לנסוע לישראל .קשה לתאר את המהומה שקמה במטוס ואת גודל האכזבה שלנו .נחתנו בנמל התעופה של לונדון שם קיבלנו מעט כריכים ואוכל ואחר כך הובילו אותנו לאולם ענק מאד. במחנה באנגליה 37 היו שם המוני רופאים שערכו לנו בדיקות שונות ומשונות עם כל מיני מכשירים .לחלקנו היו פגישות מאד לא נעימות עם רופאים בעבר .היו גם כאלה שעברו תחת ידו של הרופא המסוים הידוע לשמצה מאושויץ ,מנגלה ימ"ש .המפגש עם הרופאים עורר אצלנו את הטראומות הישנות וזה לא היה פשוט .היו ילדים שבכו והיו כאלה שסירבו להתפשט כי הם פחדו שלוקחים אותם לקרמטוריום .היה שם רב צעיר שביקש ממני בתור בוגר להרגיע את הצעירים .הסברתי להם שאנחנו באנגליה ושהבדיקות לטובתנו ,אבל לא את כולם הצלחתי לשכנע .בא רופא אחד שלקח אותי לחדר מלא בכל טוב ,מיטה יפה ,פירות ,שוקולד והרבה מאד ממתקים .היו שם תנאים טובים מאלה שיכולתי לחלום עליהם בימים הטובים שלפני המלחמה כשהייתי בבית הוריי בוורזבניק .הרופאים קבעו שאני במצב רגשי ופיזי קשה .הם ציוו עליי לנוח כדי להתחזק ולקחת כדור שיגרום לי לשכוח את הטראומות ולהיות יותר שמח .הרופאים שבדקו אותי היו מאד מודאגים ממצבי ,הייתה רופאה שטענה שאם הייתי נשאר עוד כמה שבועות במחנות בוודאי הייתי מת ,כי הגעתי למצב של תת תזונה ואפיסת כוחות .שלחו אותי לסנטוריום – בית הבראה כדי שאתחזק ואבריא .היינו מבודדים במשך שלושה חודשים .האנגלים לא אפשרו לנו להתקרב לאוכלוסיה המקומית ,כנראה בגלל חשש ממחלות .היו יהודים שמאד רצו להיכנס אלינו ולעזור לנו ,אבל השלטונות לא אפשרו להם. רק אחרי שלושה חודשים אט אט מעטפת הבידוד שלנו החלה להיסדק .אפשרו לנו לצאת מהמקום וללכת לקולנוע. עם הרופאה וחברים אני למעלה משמאל 38 שלב ראשון לקראת הפיכתי לג'נטלמן גייטסהד הגיע אלינו מגייטסהד רב שקראו לו משה וייס ,לימים הוא מונה לרב הראשי של ציריך. הוא ניסה לחזק אותנו מבחינה רוחנית ,יזם תפילות במניין וניסה ללמד אותנו .הוא קירב אותנו ליהדות ,בחוכמה ללא הפעלת לחץ ,רק מי שרצה בא לתפילות וללימוד .הרב ניסה להחזיר עטרה ליושנה והמשיך את הלימוד במקום שקטעה אותו הזוועה .הוא האמין וניסה לטעת גם בנו את האמונה שהורינו הי"ד היו רוצים שנמשיך בלימוד התורה .כעבור זמן הרב וייס אמר לי שהוא צריך לחזור לגייטסהד ביחד עם 00נערים שניצלו מהתופת ושלא היו להם שארי בשר שנותרו בחיים .הוא ביקש ממני להיות בין אלה שיתלוו אליו .הרופאים לא התלהבו מכך שאסע .הם סברו שאני עוד חולה וחלש ושעליי עוד להתחזק לפני שאני עובר למקום אחר ומתחיל חיים חדשים .הרב הצליח לשכנע את הרופאים וקיבלתי אישור נסיעה לגייטסהד .כשהגענו לגייטסהד לקחו אותנו לבית הכנסת חילקו לנו סידורים ונתנו לנו להניח תפילין .זו הייתה הפעם הראשונה שהנחתי תפילין אחרי כל שנות התופת שעברתי במחנות .זה היה מעמד מאד מרגש .אחרי שהתפללנו הרב משה (וייס) סיפר עלינו למתפללי בית הכנסת .הוא אמר להם" :הבאתי לכם אודים מוצלים מאש .ילדים שאין להם אף אחד 39 בעולם" .כל הנוכחים כולל הילדים פרצו בבכי .רק אני ,שמקור דמעותיי אבד במחנות ,לא בכיתי .אחר כך העבירו אותנו להוסטל שנועד לנערים שניצלו מהתופת .ההוסטל היה תחת חסות של הישיבה .שם קיבלנו כל הנערים החוסים בהוסטל זוג תפילין אחד ששימש את כולנו .זוג התפילין הזה מלווה אותי מאז ,ונמצא ברשותי עד היום .בגייטסהד זכינו להיות במחיצה אחת עם גדולי הרבנים .הרב פינסקר ,הרבנים לאפיאן והרב דסלר .הפכנו מנערים פרועים ללא כיפות וללא כל זיקה לדת או לשמירת מצוות לבחורי ישיבה המקפידים על קלה כבחמורה .הקפדנו אפילו על לא ללכת ד' אמות ללא נטילת ידיים ,היו לנו כלים עם מים ליד המיטה .היו לי פאות ,כיפה שחורה גדולה ולבוש ישיבתי הכולל חליפה מפוארת. אני כג'נטלמן אנגלי לא למדנו עם שאר הבחורים בישיבה .הרבנים ,גם הגדולים שבהם ,באו ללמד אותנו בהוסטל .לעיתים הרבנים לקחו אותנו לביתם כדי שנוכל לחזור על החומר וכדי שנחוש אווירת בית .שפת הדיבור בישיבה הייתה שפת האם שלי ,יידיש .הביאו לנו גם מורה שלימד אותנו את השפה המקומית ,אנגלית .התקדמתי בלימוד והרבנים רצו מאד שאשאר שם .הם ניסו לדבר על ליבי להישאר .אבל אני הייתי צמא למשפחה ולא רציתי להישאר בגייטסהד. 41 שכניי מהעיירה שהביאו אותי לבית הילדים בטריזנשטאט ,הרשל וחיימלה ,מצאו קרובים בלונדון עוד לפני שהגעתי לגייטסהד .גם בלונדון הם לא הפסיקו לחשוב עליי ולדאוג לי .הם סיפרו לדודתם עליי וזו נזכרה שיש לה חברה בלונדון הנושאת את שם המשפחה הילף. הדודה החליטה לכתוב מכתב לחברה ולשאול אותה האם יש לה קשר כלשהו למשפחת הילף מוורזבניק .החברה הזמינה אותי לביתה כדי לנסות לבדוק אם אנחנו קרובי משפחה. התחלתי לספר על המשפחה שלי הזכרתי את שמות הוריי וסבי .היה להם קשה להיזכר כי הם גרו בלונדון שנים רבות .עזבתי את ביתם בידיעה שהם אינם קרובי משפחתי ,אך הם בכל זאת החליטו לשמור איתי על קשר ולשלוח לי חבילה .לאחר שקיבלתי מהם חבילה מלאה בחפיסות שוקולד וממתקים החלטתי לכתוב להם מכתב תודה .לאחר מכתב התודה הם נזכרו במשפחה ,התברר שהם בני דודים של אבי .לזוג הילף היו שני ילדים ,בת רווקה בת שלושים ובן נשוי ללא ילדים .יום אחד הבן מוריס הילף הופיע בישיבה שלי בגייטסהד. קראו לי למשרד ,ראיתי מולי ג'נטלמן אנגלי שסיפר לי שהוא בן דוד שני שלי .הוא רצה לקחת אותי אבל הרב סירב בטענה שהוא אחראי עליי .הוא הסכים לתת לו להוציא אותי למספר שעות רק בתנאי שהוא יחזיר אותי בזמן .מוריס לקח אותי לבלות בלונדון והציע לי לבוא לגור אצלו הוא רצה לאמץ אותי כבן והתחיל לדבר על ליבי שאסכים .הוא הבטיח לי לרשום את כל רכושו על שמי .ההצעה נשמעה מאד מפתה ,סוף סוף תהיה לי משפחה וגם כסף ורכוש לא יחסר לי .רק הייתה בעיה אחת הוא היה חילוני גמור ואני שחזרתי בגייטסהד לשמור מצוות ידעתי שאם אסכים לאימוץ ,אצטרך לוותר על שמירת המצוות. גם רציתי לנסוע לברזיל לאח של אבא שלי ,קרוב משפחה מדרגה קרובה יותר .בינתיים אחיו של אבי התחיל לשלוח לי חבילות מברזיל .הדרך שהוא גילה אותי מדהימה ממש. כשהשתחררנו מהמחנה פגשו אותנו חיילים אמריקאים שהציעו לנו לכתוב לקרובים .אני שרבטתי את שמו של דודי ,יענקל הילף ריו דה ז'נרו .זכרתי שהוא מתגורר בריו בגלל המכתבים שקיבלנו ממנו לעיתים .אבל לא זכרתי את כתובתו המדויקת ולא האמנתי שהפתק שלי יגיע אליו .והנה הפתק מצא את דרכו אליו דרך ארגונים יהודים שעסקו באיתור קרובים .הם עזרו לו לאתר אותי והוא התחיל לשלוח אלי מכתבים .גם דודי ,אחיה של אימי ,שגר בחיפה ,מאיר בנקיר ,שמע שניצלתי והתחיל לשלוח אליי מכתבים .התלבטתי מאד לאן לנסוע ולבסוף החלטתי לנסוע לדודי מחיפה .רק הייתה בעיה ,בארץ אז היו מהומות וגם סרטיפיקאט לא היה לי .דודי חס עליי אחרי כל הטלטלות והתופת שעברתי והציע לי לדחות את נסיעתי לארץ ישראל לזמנים טובים יותר .הוא הציע לי לנסוע לברזיל ולבוא לארץ ישראל רק אחרי שיתבהר המצב ויפתחו השערים .וכך החלטתי לנסוע לברזיל. 41 היציאה מאירופה כדי להגיע לברזיל הצטרכתי לקבל ויזה מהקונסוליה הברזילאית ששכנה בליברפול .מכיוון שלא הכרתי היטב את השפה האנגלית וחששו שלא אצליח להסתדר בדרך ,אחד הבחורים מהישיבה ליווה אותי והפקיד אותי בידיו של יהודי מקומי .היהודי התגלה כאיש קשה מאד, ממש אנטיפט .אשתו ,לעומת זה הייתה אישה חביבה והתנהגה אליי בכפפות של משי ממש. לנתי שם לילה אחד .בבוקר ,אחד הבנים של המשפחה ליווה אותי לקונסוליה הברזילאית. שם שוחחו איתי ואמרו לי שיתנו לי אשרת כניסה לברזיל מאחר שקרובי שם נחשבים לאנשים עשירים אבל אקבל את אשרת הכניסה לברזיל רק בעוד חצי שנה .תגובת השגרירות אכזבה אותי מאד ,הייתי להוט למצוא משפחה ולחוש חמימות של בית .חזרתי במפח נפש לבית המשפחה שאירחה אותי בליברפול והם אפשרו לי לשוחח עם אנשי הישיבה בגייטסהד .בישיבה הציעו לי לנסוע ללונדון .נפרדתי לשלום ממארחיי ,האישה הצטערה מאד שאני עוזב אותם .היא קיוותה שאשאר אצלם בשבת והיא תכיר לי את הבת שלה .גם בנסיעה חזרה היו לי הרפתקאות .ישבה מולי בנסיעה אישה שחשה שאני לא אנגלי אותנטי, זאת למרות שהייתי לבוש כמיטב המסורת האנגלית :חליפה ,מגבעת ,ג'נטלמן של ממש. היא שאלה אותי למוצאי וסיפרתי לה את הקורות אותי .האישה התרגשה מאד ורצתה לקחת אותי איתה .היא סיפרה לי שהיא מנהלת מוסד של בנות וכרגע יש לה שלושים בנות להציע לי ,וכדאי שאבוא איתה ,יקבלו אותי בשמחה ויארחו אותי כיד המלך ,אבל אני סירבתי כמובן .למרות הסירוב ,היא המשיכה לשוחח איתי ואף הכריחה אותי לקחת ממנה 02פאונד .יעד הנסיעה שלי היה לונדון אבל לא היה לי שמץ של מושג כיצד להגיע לישיבה בלונדון שם הייתי אמור לעשות את השבת .בין הנוסעים שהיו בקרבתי היה חתן שנסע לחתונה שלו (אז נהגו לערוך חופות ביום שישי אחה"צ) .החתן עמד על כך שאבוא איתו לחתונתו ואהיה האורח שלו .סירבתי בנימוס .הוא הנחה אותי כיצד למצוא את הישיבה בלונדון .בישיבה ציפו להגעתי וקיבלו אותי בסבר פנים יפות .שם בישיבת סטנפורטיל פגשתי כמה נערים מהעיירה שלי שניצלו מהתופת כמוני .שמחנו מאד להיפגש ,זאת הייתה התרגשות גדולה .הודעתי לקרוביי בלונדון על הגעתי ,וביום ראשון יצאתי איתם לטיול. ביום שני התחלתי לפעול למען המטרה שלשמה הגעתי ללונדון ,השגת אשרת כניסה לברזיל. הגעתי למשרדי הג'ואיש איג'נסי .שם חיכתה לבואי פקידה גויה שליוותה אותי לשגרירות הברזילאית בלונדון .התקבלנו שם בכבוד רב .נוכחותה של הפקידה עשתה רושם רב על האנגלים ופתחה בפני דלתות ותוך דקות אחדות קיבלתי את הנייר אליו ייחלתי -אשרת כניסה לברזיל .נשארתי בלונדון כדי להתכונן לנסיעה לברזיל .את פרק הזמן שנותר עד לנסיעתי ביליתי אצל בן הדוד של אבי בלונדון .בלונדון שהיתי כשבועיים ואחר כך נשלחתי לפאריז ,משם הייתה עתידה להפליג האוניה שתשיט אותי לחופי ברזיל .הסוכנות היהודית 42 איתרה בן דוד שלי שהתגורר בפריז ,אברום (אברמל) ,הבן של דודתי הינדל .אברמל שלח לי כמה מכתבים .עכשיו הודיעו לו מהסוכנות על הגעתי הצפויה לפריז ברכבת מלונדון. אברמל ,הגיע לפריז עוד לפני המלחמה אך גם הוא חווה את אימי השואה והיה כלוא באושויץ .אברמל החליף בדיוק את דירתו והמברק הגיע לכתובתו הישנה .אחרי שנפגשנו, הוא סיפר שהייתה לו תחושת בטן לא מוסברת שהוא צריך לבדוק דואר בכתובת הישנה וכך ,לגודל הנס ,הוא מצא את המברק המבשר על הגעתי .ירדתי מהרכבת בפריז ,אבל איש לא חיכה לי .נותרתי לבד בתחנה וראיתי כיצד מכבים את התאורה בתחנה .הייתי חסר אונים ,לא הכרתי את השפה וגם לא ידעתי לאיזו כתובת עלי להגיע .פתאום ראיתי מרחוק שתי דמויות מתקרבות ,אחר כך שמעתי אותם קוראים חיים .זה היה בן דודתי אברמל ואשתו .אברמל הסביר לי שאיחר בגלל שהמברק הגיע לכתובת הישנה .חשתי כיצד משמים שומרים עליי וממשיכים לדאוג לי .זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם אברמל ,שעבר לפריז עוד לפני שנולדתי .האווירה בבית אברמל הייתה לי קשה .הם לא שמרו מצוות לא חשתי כלל באווירת שבת .לא העזתי לאכול אוכל מבושל אצלם כי הם לא שמרו כשרות. בבית אברמל שהיתי ימים אחדים ואז הגיע סוף סוף זמן ההפלגה לברזיל. עם בן דודי אברמל ואשתו פאריז 9191 האוניה הייתה מלאה בפליטים יהודים מהשואה שקיוו להתחיל חיים חדשים באמריקה. האוניה הייתה צפופה והתנאים בה היו קשים .שם פגשתי חבר מהעיירה שלא ידע שניצלתי. שמחנו מאד לפגוש איש את רעהו .באוניה סירבתי לאכול כי חששתי מבעיות כשרות .אכלתי לחם ומעט ירקות .את מנת הבשר שקיבלתי מסרתי לנוסעים אחרים ששמחו מאד למנת בשר נוספת .אחד הנוסעים שם לב שאני לא אוכל בשר ושאל אותי לפשר הדבר .התברר שהוא רב ויש בידו מכתב המורה לתת לו אוכל כשר .מאותו יום הייתי סמוך על שולחנו של 43 הרב ,שישב בשולחן שהוקצה לו ,ואכל אוכל כשר למהדרין .האוכל הכשר היה טוב ומזין יותר .קיבלנו ירקות טריים ,צנצנות גפילטע פיש ועוד .כעבור כמה ימים כל נוסעי האוניה דרשו לאכול מהאוכל הכשר .חווינו גילויי אנטישמיות מצד צוות האוניה .הם ניסו להכות בנו .אחד הנוסעים שהיה פרטיזן הכה אותם בבקבוק שבור והם יותר לא העזו להתעסק איתנו .כשהאוניה חנתה חניית ביניים במרוקו שלחתי גלויה לדודי בברזיל שאני בדרך אליו. ברזיל לאחר שבועות של הפלגה הגענו סוף סוף לנמל ריו דה ז'נרו .דודי ציפה לי בנמל ביחד עם אשתו ,בתו וחתנו .המפגש היה מרגש ,התחבקנו והתנשקנו ,הדודים בכו .אני שמקור דמעותיי יבש בכבשני אירופה לא בכיתי בכלל .דודי סיפר לי עד כמה התרגש לקבל את הפתק ששרבטתי בטריזנשטאט .הפתק הגיע אליו בדיוק בערב יום כיפור ,הוא חשב שכל המשפחה נספתה והנה הוא מקבל אות חיים משאר בשר. דודי ינקעל ,אשתו חוה ובנם פישל 44 אחרי חודש של שהייה בבית דודי הרגשתי מיותר ולא רצוי .היה קשה להם להתמודד עם העובדה שאיני בוכה .הם התקשו להכיל את נוכחותי .אולי גרמתי להם נקיפות מצפון על כך שלא שעו לבקשת אבי לפני המלחמה לקלוט את כל המשפחה ואולי פשוט התקשו להתמודד עם נער כמוני שחווה כל כך הרבה דברים קשים .כעבור זמן מה דודי ביקש שאשתכר למחייתי .הוא תירץ זאת בכך שהוא דואג לטובתי ורוצה לסייע לי להיות עצמאי. בתקופת שהותי בגייטסהד למדתי לתקן שעונים .בריו ,התקבלתי לעבוד כשוליה של שען, אף הוא מהגר מאירופה .נראה לי שהשען חמל על הילד היתום מפולין ולכן קיבל אותי לעבודה .הוא תיקן את השעונים ואני החזרתי אותם לבעליהם .כך השתכרתי למחייתי ולא הייתי סמוך על שולחן דודי .אחרי שנה דודי החליט שעלי לעזוב את ביתו ,שוב מצאתי את עצמי מחפש דרך לשרוד .זה לא היה פשוט .הייתי צמא לקשר משפחתי והתקשיתי לעכל את העובדה שאיני רצוי בבית דודי .חיפשתי מקום לגור בו .מצאתי איזה חדר קטן בתוך בית שבעליו הסכים בנדיבותו שאבוא לגור בו בתמורה לדמי שכירות .השען שעבדתי איתו הציע לי עבודות נוספות כדי שאוכל לעמוד בדמי השכירות ,הוא תיקן את השעונים עם התיקונים המסובכים ,ואת השעונים הפשוטים נתן לי לתקן .הצטרכתי לקנות ריהוט בסיסי ,לדאוג לעצמי לאוכל ,ולדאוג לכביסה שלי .המשכתי להתפלל באותו בית הכנסת בו התפלל דודי, אך הוא התעלם ממני לחלוטין .הוא אפילו לא השיב לי כשברכתי אותו לשלום .שוב נותרתי בודד בעולם .הצטערתי שלא שמעתי בקול הרבנים שהציעו לי להישאר באנגליה .אך החיים היו חייבים להימשך ואני השתדלתי לא לחשוב יותר מדי על מה שקרה לי ושקעתי בעבודה. יום אחד הגיעה לקוחה לתקן שעון .מסתבר שהיא מאותה עיירה בה גדלתי והכירה את הוריי ואותי כילד ,הם היגרו לברזיל שנים קודם למלחמה ואף התארחו בביתנו באחד מהביקורים שלהם בוורזבניק .האישה סיפרה שאנחנו קרובי משפחה רחוקים מצד סבתא צוטל .בנה של האישה למד איתי בחיידר והיה חבר קרוב .האישה סיפרה לי שגרה בשכנותם נערה טובה מאד והיא רוצה להציע לי אותה כשידוך. 45 קול חתן וקול כלה שידוך? איתי? זה נשמע לי בלתי נתפש ,הרגשתי אפס אחרי כל הקורות אותי ,לא חשבתי שאני בשל לשידוך .האישה לא הרפתה והפצירה בי עד שהסכמתי .לבחורה קראו חנה .היא בת למשפחה יוצאת פולין ,הוריה עזבו את פולין בדקה התשעים ,באוניות האחרונות שיצאו לפני המלחמה .יצאנו כמה פעמים אבל עדיין לא הייתי בשל לנישואין .הקשר נותק לזמן מה ,וראיתי אותה יוצאת עם בחור אחר .חשבתי שהיא תינשא לו .איחלתי להם בליבי מזל טוב והשתדלתי להוציא אותה מהראש .אבל הקב"ה רצה אחרת ,חנה לא רצתה את הבחור ההוא וביקשה לחזור אלי .כך נכנסתי לביתה של חנה .זה היה בית צנוע ואביה של חנה, אליעזר ,היה חייט ,איש ישר ועניו .התחלתי להתארח אצלם כל שבת והלכתי עם אבא של חנה לבית הכנסת .אחרי כחצי שנה של הכרות עם חנה התקשרנו ב"תנאים" .חצי שנה אחרי ה"תנאים" הייתה החתונה .החתונה נערכה בבית הכנסת .והיו בה די הרבה משתתפים .גם דודי יענקל הוזמן לחתונה והגיע עם אשתו ובתו .הם אפילו הזמינו אותנו לבוא ולהתארח בביתם .לבקשתי החתונה הייתה ללא מוזיקה ,הרגשתי שאני לא יכול לשמוח יותר מדי ללא הוריי .החופה הייתה מאד מרגשת וראיתי הרבה אנשים בוכים מעצב ומהתרגשות ,עצב על אותם שלא זכו להיות בחתונה והתרגשות מכך שאוד מוצל מאש כמוני זוכה להקים בית בישראל. חנה ואני 46 חנה ואני ביום חתונתנו 47 לאחר החתונה התגוררנו בבית הוריה של חנה ,השתדלתי לתרום מעט לרווחת המשפחה, קניתי מקרר ועוד קצת מוצרים .סוף סוף זכיתי למה שהיה חסר לי ,אוירה של בית .אחרי שנה נולדה בתנו הבכורה .אסתר מלכה קראנו לה ,על שם אימי ע"ה. אסתר חנה ואני עם העוזרת שלנו בריאו דה ז'נרו הגיע שלב שהפרנסה מתיקון שעונים לא הספיקה לי והתחלתי למכור מוצרי טקסטיל וכלי בית על מנת להתפרנס .הצלחתי בעסקים והחלטתי להתקדם ולמכור גם מוצרי חשמל .כאן ההצלחה לא האירה לי פנים ,אנשים קנו מוצרים ולא שילמו ,הייתי על סף פשיטת רגל .ב"ה גם מהמשבר הזה הצלחתי להתאושש ,הפרנסה הייתה בדוחק אבל לא התלוננו ואפילו הצלחנו לחסוך מעט כסף כל חודש .יום אחד פגשתי כמה חברים שהציעו לי לפנות לשגרירות הגרמנית באמצעות המוסדות היהודים .הם סיפרו לי שהגרמנים משלמים ליוצאי המחנות .בתחילה סירבתי לשמוע מהרעיון .לא רציתי את הכסף הטמא של הגרמנים .אחד מחברי הציע לי למכור לו את זכויותיי כניצול תמורת סכום נכבד .ההצעה של החבר גרמה לי למחשבה שנייה והחלטתי לגשת לשגרירות הגרמנית .הייתי טעון מאוד נגד הגרמנים וחששתי מהמפגש .הגרמני שפגשתי בשגרירות היה מנומס והשתדל להיות נחמד .הוא סירב להעתיק למסמכים את המספר מהיד שלי ואני הרמתי עליו את קולי והזכרתי לו שהגרמנים רצחו את הוריי ואת כול משפחתי .הרמת הקול פעלה ,והגרמני השתכנע .אחר כך התברר שהעקשנות שלי השתלמה וקיבלתי סכום כסף שעזר לי ,בנוסף לחסכונותיי ,לקנות דירה בריו דה ז'נרו ,גם הוריה של חנה עזרו לנו קצת למרות שבעצם גם להם לא היה .אחרי שהתבססנו קצת חנה ביקשה ללדת ילד נוסף ,היא לא רצתה שאסתר תישאר לבד ותצטרך לטפל בנו לבד כשנזדקן וביקשה ללדת לה אח או אחות .ארבע שנים אחרי הולדתה של אסתר נולד בננו ,אפרים פישל קראתי לו ,על שם אבי .הייתי מאושר מאד ,התקשרתי לכל מכריי וחבריי ברחבי ברזיל ובשרתי להם את הבשורה .כולם שמחו בשמחתי .אפרים היה ילד קשה מאד הוא בכה בלי הפסקה והיה חולה לעתים קרובות .חנה טיפלה בו במסירות, אף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת. 48 העלייה לארץ ישראל לאחות הגדולה של חנה חיה ,שגרה בריו דה ז'נרו היו ארבעה ילדים ,שני בנים ושתי בנות. הפרנסה הייתה בדוחק וכמעט לא הספיקה להם .הם החליטו לעזוב את ברזיל ולעלות לארץ ישראל .הם הגיעו לקיבוץ עין כרמל והחלו לשלוח לנו מכתבים המתארים עד כמה טוב להם בארץ ישראל ,ועד כמה טוב לגור בקיבוץ .עובדים קשה ,אבל אין דאגות פרנסה החיים יפים ושקטים .חנה והוריה החלו להתגעגע לאחות .יום אחד חנה הציעה לי שנמכור את הבית, וניסע גם אנחנו לארץ ישראל .אני ,שתכננתי בעבר כמה פעמים לעלות לישראל ,משום מה קצת חששתי .למה לי לעזוב מקום מוכר ,בית שקניתי בעמל רב ופרנסה ולהתחיל שוב הכול מחדש .לא היה לי כוח ללכת שוב אל הלא נודע .לבסוף חנה ניצחה ,החלטנו למכור את הבית שלנו ,ולעלות יחד עם הוריה של חנה לארץ ישראל .ארזנו את החפצים שהיו לנו ואת מעט החפצים שהיו להוריה של חנה והפלגנו לארץ ישראל .לאחר הפלגה של כשבועיים, בשנת , 0.19יומיים לפני ראש השנה ,הגענו לחופי הארץ המובטחת ,לנמל חיפה .בנמל ציפה לנו מוניק ,בנה של דודתי ליה שהיה תושב בית שאן ונהג משאית .הוא עזר לנו להעביר את החפצים שהגיעו איתנו באוניה ,למקום מגורנו החדש ,קיבוץ עין כרמל .אחרי שפרקנו את חפצנו ,מוניק הסיע אותנו לביתו שבבית שאן .אחרי הכרות עם בני המשפחה ,נכנסנו לישון. בבוקר ציפתה לי הפתעה :בן דודי מוניק תלה בכל רחבי העיר מודעות פרסום על החזן שהגיע מריו דה ז'נירו ויתפלל בראש השנה בבית הכנסת .שם חגגנו את ראש השנה הראשון שלנו בארץ ישראל .אחרי יומיים נוספים של שהות בבית שאן ,חזרנו לקיבוץ עין כרמל. עכשיו התעוררה בעיה ,בעין כרמל אין בית כנסת ואני רציתי להתפלל במניין ביום כיפור .בן דוד של חנה מקרית אליעזר הזמין אותי אליו ליום כיפור ואף "קנה" לי מקום בבית הכנסת. חנה והילדים נשארו בעין כרמל .במוצאי יום כיפור רציתי לחזור אל חנה והילדים ,אז התברר שאין תחבורה לאזור בלילה .חזרתי לעין כרמל רק למחרת בבוקר .לסוכה לא הייתי צריך לדאוג כיון שמישהו מעין כרמל בנה סוכה .בעין כרמל היה חבר נוסף שהקפיד על תפילות במניין בשבתות וחגים .הוא הלך ברגל כל שבת מעין כרמל לעתלית ,התחלתי להצטרף אליו .הגעתי לראשונה לבית הכנסת בעתלית בחג הסוכות .קיבלו אותי בשמחה ובסבר פנים יפות .המלווה שלי הציג אותי בתור חזן ואפילו ביקשו ממני להיות שליח ציבור. בעין כרמל התייחסו אלינו מאד יפה ,קיבלנו דירת חדר ,אסתר ואפרים עברו לבית הילדים. אחרי סוכות התחלתי לעבוד במטעי התפוחים האגסים והחבושים של עין כרמל .הצלחתי מאד בעבודה במטעים ,מנהל העבודה התקשה להאמין שאני עולה חדש חסר ניסיון בעבודת אדמה ,הוא היה משוכנע שלמדתי חקלאות בעבר. 49 במטעי עין כרמל,אני משמאל. רק דבר אחד העיק עליי ,התחלתי לשים לב שהחברים מעין כרמל יוצאים עם הטרקטורים לעבוד בשדות בשבת ,זה מאד חרה לי .שמירת המצוות הייתה לי חשובה מאד .התחלתי להבין לאט לאט ,שעין כרמל לא מתאימה לנו בתור יהודים שומרי מצוות .לא יכולנו לאכול ארוחות חמות בחדר האוכל ובישלנו לעצמנו בבית .התחלתי למצוא את עצמי מגיע יותר ויותר לתפילות ושיעורים בבית הכנסת בעתלית .רב בית הכנסת בעתלית ,הרב הלפרין ,תפש אותי לשיחה יום אחד ואמר לי מפורשות שעין כרמל הוא קיבוץ חילוני והוא רואה שאני דתי .לדעתו ,עין כרמל אינה מתאימה לי .הוא אמר שהוא יעשה הכול כדי לעזור לי לצאת משם .נכנסתי לדילמה קשה ,מצד אחד רציתי לאפשר לחנה להיות קרוב לבני משפחתה שבזכותם עלינו לארץ ישראל ,ומצד שני היה קשה לי מאד לחיות בקיבוץ חילוני .באחת השבתות שהייתי בעתלית עלה לרב הלפרין רעיון מבריק .הוא הצביע על ההרים מול עתלית ואמר לי ,אתה רואה את הבתים שם על ההר ,שם יש מושב דתי ,שהוא כמו קיבוץ ,בשם ניר עציון .כדאי לך ללכת לבדוק את המקום .הוא לא רחוק מעין כרמל .באחת השבתות,החלטתי לעלות ברגל אל ההר ולבדוק מה זה המקום הזה ניר עציון .הדרך ברגל הייתה ארוכה והגעתי חסר נשימה עד עין הוד .קיוויתי שכבר הגעתי לניר עציון ,אבל התאכזבתי .אחרי הליכה מאומצת בעלייה של עוד קילומטר וחצי ,הגעתי לניר עציון .בניר עציון לא ראיתי נפש חיה בחוץ ,כולם נחו .אחרי מאמצים מרובים פגשתי חבורת ילדים. התחלתי לתחקר אותם על הרכב האוכלוסייה בניר עציון .הם סיפרו שיש בניר עציון הרבה 51 משפחות יוצאות הונגריה ומישהו גם ניזכר שיש משפחה אחת מברזיל ,משפחת ציקוני. הילד היה נדיב ומנומס והסכים לקחת אותי אליהם .דפקתי על דלתה של המשפחה ,יהודי צעיר ומזוקן פתח לי את הדלת .הוא בירך אותי לשלום במאור פנים והכניס אותי פנימה. סיפרתי לו על סיבת בואי לניר עציון .ופתאום בפינת החדר ראיתי יהודי מבוגר שהיה מוכר לי מאד .ניסיתי להיזכר מהיכן אני מכיר אותו .האיש הצעיר פנה אליי ואמר לי אם אתה מריו דה ז'נרו יתכן ואתה מכיר את אבא שלי ,הרב צ'יקונובסקי .בטח שהכרתי ,הרב צ'יקונובסקי הוא זה שערך את החופה המרגשת והזכורה לטוב של חנה ושלי .התרגשתי מאוד לראות כיצד הקב"ה מגלגל את הדברים .הרב בדיוק בא לביקור אצל בנו ואני "במקרה" הגעתי .הרב בירך אותי ואיחל לי הצלחה ,בנו לקח אותי לסיור במשק .השמש כבר עמדה לשקוע ואני החלטתי לא לחכות עד לצאת השבת והחלטתי ללכת ברגל בחזרה לעין כרמל .הדרך חזרה בירידה כבר הייתה קלה יותר .בעין כרמל ציפתה חנה לשמוע מה מצאתי בביקורי בניר עציון .היא התרגשה מאוד לשמוע שפגשתי את הרב צ'קונובסקי וקיבלתי את בירכתו .ראינו בכך אות משמים .בימים שאחרי ניסינו להתחיל בהליכים הבירוקרטים שיאפשרו לנו להגיע לניר עציון .אנשים מעתלית ניסו לעזור לזרז את ההליכים ושוחחו עם יעקב שיפמן ועזריאל ברוק .הזמינו אותנו לביקור הכרות בשבת ויהושע רייך הגיע ביום שישי עם רכב לקחת את חנה הילדים ואותי לעשות את השבת בניר עציון .ניר עציון לעומת עין כרמל נראתה לי כמקום עני ועלוב ,האנשים עדיין גרו בצריפים והיו מעט בתי אבן .חששתי שאני ממשכן את העתיד של הילדים שלי ומכניס ראש בריא למיטה חולה והתחלתי להתלבט אם אני רוצה בכלל להיקלט בניר עציון .ועדת קליטה שוחחה איתנו במוצאי שבת והחליטה להמשיך בהליכים למרות שכבר הייתי מבוגר יחסית ,כמעט בן .22 בעין כרמל לחצו עלינו להישאר וגם היו מוכנים ללכת לקראתנו ,לאפשר לילדים לישון איתנו בבית בחלק מהזמן ,גם היו מוכנים לאפשר לנו לא לעבוד בשבתות וחגים .האנשים בעין כרמל היו טובים וחביבים אלינו .הם אומנם לא שמרו שבת ולא אכלו כשר אבל הקפידו מאוד על מצוות שבין אדם לחברו ,אף פעם לא שמעתי מהם מילה רעה או דבר רכילות .אחד ממנהלי המטעים היה איש קשה מאד ,הוא הבהיר לי ,בלי להכיר אותי ,שהוא לא אוהב אנשים שמתחמקים מעבודה וצעק עליי שהוא ילמד אותי מה זה לעבוד ,אדם אחר שנכח במקום נעלב מאוד בשמי .אני שהייתי בוגר מחנות עבודה ומחנות מוות התייחסתי לדבריו קצת בגיחוך ,הוא חושב שאחרי כול מה שעברתי הוא ילמד אותי מה זה לעבוד .אחר כך ,אחרי שהוא הבין שאני עובד טוב ולמרות שאני לא עובד בשבת ,הספק העבודה שלי גבוה משל האחרים .פעם אחת באחד במאי שהיה יום חג ושבתון בעין כרמל .הוא קרא לי לעבוד איתו וכמעט התעלף כשראה את ההספקים שלי .בסך הכול ,מלבד הנושא של שמירת המצוות וחינוך הילדים היה לנו טוב בעין כרמל ,ומה ששם קץ להתלבטויות והכריע בסופו של דבר את הכף לטובת ניר עציון היה נושא החינוך .שבת אחת היה גיוס לעבודה לכל הנוער 51 של עין כרמל .אסתר נקראה למנהל שהבהיר לה שהיא אינה מיוחסת וגם היא חייבת להגיע לגיוס בשבת .אסתר הגיעה בוכה הביתה וסיפרה שהמנהל רוצה להכריח אותה לעבוד בשבת .ביקשתי מאסתר להגיד למנהל ,שאבא שלה לא מרשה לה לעבוד בשבת ואם זה לא מקובל עליו שידבר איתי .המנהל הגיע אליי כועס מאוד ,הוא לא הבין למה אני לא מאפשר לבת שלי לעבוד בשבת ,מה אתה חושב שאם לא תעבוד בשבת תלך לגן עדן? הרי אלוקים כבר עשה לך גיהינום ,מה זה לא הספיק לך? אחרי השיחה הקשה עם המנהל קיבלתי מכתב מהמזכירות בו מבקשים מאיתנו להחליט אם אנחנו רוצים להתקבל לחברות בעין כרמל. התזמון היה מדהים .למרות שהתעקשנו על שמירת שבת אהבו אותנו בעין כרמל ומאוד רצו שנישאר .מלבד נושא שמירת השבת היו עוד כמה דברים שהיו לי קשים בעין כרמל ,העובדה שהילדים ישנו בבית ילדים והיעדר בית הכנסת .לאספקת אוכל כשר דאגו לנו כל הזמן. ניר עציון אחרי שנה וחודשיים של שהות בעין כרמל קיבלנו הודעה מניר עציון שהחליטו לקבל אותנו למועמדות .וילי הגיע עם טנדר לקחת אותנו ואת מעט החפצים שהיו לנו ,לניר עציון. המעבר מעין כרמל לניר עציון היה קשה מאוד .ניר עציון הייתה עוד בתחילת דרכה והמצב הכלכלי בה היה כמעט בלתי נסבל .האווירה ,לעומת זאת הייתה חיובית ,האנשים היו טובים וחינוך הילדים היה לשביעות רצוננו .מקום המגורים שהוקצה לנו היה מתחת למשפחת חיים זוהר .הגענו לניר עציון במהלך חודש נובמבר ,עם תחילתה של עונת הגשמים .את הגשם הרגשנו חזק באותה שנה .לא פעם חדרו מים לביתנו .אני לא אשכח איך יום שישי אחד חזרתי עייף ורטוב מהעבודה וחלמתי על כוס תה חמה ,כשהגעתי הביתה חשכו עיניי ,ראיתי את חנה והילדים גורפים מים מהבית .בבית שמתחת למשפחת זוהר גרנו כחמש שנים .הילדים השתלבו מהר בניר עציון ,אסתר מצאה חברות מיד ,הבית היה מלא בבנות ובקולות שמחה תמיד .אחרי מה שעברתי ,זה היה הדבר המשמח ביותר עבורי .גם אפרים השתלב טוב בחברה .חנה הייתה בקשר קרוב מאוד עם גב' ציקוני ,הן שוחחו אחת עם השנייה בפורטוגזית והיו חברות קרובות .היינו בקשר קרוב מאוד עם כמה משפחות, בעיקר עם משפחת ישראל בן ארי .לא שלטנו טוב בשפה העברית והיה לנו נוח מאוד לשוחח איתם ביידיש .היה לנו קשר קרוב עם עוד כמה משפחות ,כמו משפחת יצחק בן סירא, משפחת קלוש ועוד .הרגשנו שמצאנו משפחה .אני השתלבתי בעבודה בענף הבננות. הועסקתי כפועל פשוט סחבתי אשכולות .עבדתי קשה מאוד עד שהגיעו הבחורים מהנח"ל שעזרו לי מאוד ולא הניחו לי לעבוד קשה מדי. 52 אני סוחב אשכול בננות במטעי ניר עציון אני על העגלה .,נטיעת בננות בניר עציון 53 בינתיים גם נקראתי לשרות צבאי והועסקתי בתפקידי שמירה בגבול הצפון .למרות הקושי, זה היה דבר מאד מרגש בשבילי .אני חיים הקטן והנרדף משרת בצבא של היהודים שומר על הגבולות ומחזיק בנשק ,זה היה בלתי נתפש. החיילים האמיצים .בנימין זמיר ואני ,במילואים בכפר גינת לאט לאט למדתי את העבודה בענף הבננות והגעתי למצב שמנהל הענף היה מתייעץ איתי מתי להוריד את הפרי .היו לי ויכוחים מקצועיים עם חברי המשק שעבדו איתי בענף .הייתה חלקה שטענתי שצריך לתמוך את הבננות בצורה יותר חזקה כי השטח חשוף לרוח .לא שמעו בקולי ואחר כך השטח כולו קרס .בפעם אחרת גיליתי שני עצים נגועים והצעתי לעקור אותם ,גם אז לא התייחסו לדבריי ברצינות ובסוף היו צריכים לעקור שטח של שלושים דונם .הצטערתי שלא התעקשתי .עבדתי בענף הבננות למעלה מתשע שנים. החלטתי לעזוב את ענף הבננות על רקע הויכוחים המקצועיים .הרגשתי שקשה לי לשאת את העובדה שלא מקבלים את דבריי ואח"כ נגרם נזק לענף .עזבתי באופן פתאומי מהיום למחר ונאלצתי לעבוד שלושה חודשים בשמירה כי לא נמצא ענף שהיה זקוק לי .למרות הקושי הייתי נחוש בדעתי לא לחזור לעבוד בבננות .אחרי שלושה חודשים נמצאה לי עבודה במטבח של מפעל הארוחות .המפעל אז היה ענף קטן ומצומצם ובסה"כ סיפק כ 122-מנות .כל ה"משרות" במפעל היו מאוישות אבל בכל זאת מצאו לי עבודה .הילל ,שהיה מנהל המטבח, קיבל אותי בסבר פנים יפות ודאג לי כאילו הייתי בנו .הרגשתי שהוא אוהב אותי מכל הלב אהבה אמיתית ולא מן השפה לחוץ .היחס החם של הילל יצר אצלי מוטיבציה לעבוד יותר 54 מהנדרש .הגעתי למפעל בשלוש לפנות בוקר ,כשעה לפני שהגיעו כולם .דאגתי להכין את הסירים והמחבתות לבישול כדי שבארבע בבוקר יוכלו להתחיל לבשל ישר. עבודה במפעל ארוחות ניר עציון במפעל עשיתי עבודות שונות ומגוונות עד שהגעתי לעבוד במדור מנות אחרונות שם אני בעצם עובד עד עצם היום הזה .מקס האחראי על העוגות סיפח אותי למדור שלו ושם נשארתי עד היום .מקס לימד אותי לטפל במאפים ובעוגות .הוא התפעל מאוד מהמקצועיות שרכשתי אחרי תקופת עבודה קצרה מאוד בענף .העבודה אצל אבא שלי במאפיה עזרה לי מאד וגם ה"גנים" כנראה עשו את שלהם .אני אוהב את העבודה הזאת, 55 וגם היום הרבה אחרי הזמן שהייתי אמור לסיים את העבודה ולצאת לגמלאות אני מאד נהנה לעבוד בה. קונדיטוריה ניר עציון 9111 גם חנה עבדה במפעל ,במחסן הבגדים .היא סיפקה בגדים נקיים ומגוהצים לעובדי המפעל. החריצות ונועם ההליכות שלה גרמו לכל מי שעבד איתה להיות מרוצה ממנה .אחר כך גם היא עברה לעבוד בקונדיטוריה וגם שם עבדה במסירות וחריצות לשביעות רצונו של כל מי שבא איתה במגע. 56 השנים חלפו במהירות ,אסתר בתנו הבכורה ,מצאה את בחיר ליבה אליעזר ,כאן בניר עציון. הוא היה בנח"ל בניר עציון וכך הם הכירו וכעבור זמן לא רב נישאו .החתונה הייתה שמחה וגרמה לחנה ולי נחת רוח רבה. אסתר ואליעזר ביום חתונתם עם הורי חנה אסתר ואליעזר חיו בניר עציון ,הם גרו לא רחוק מאיתנו ,מתחת לבית של יהודית וג'ו בקרמן .כאן נולדו נכדיי הראשונים שמוליק וירון .לידת הנכדים גרמה לנו לשמחה גדולה והרבה נחת רוח. אפרים בני שהפך לדוד ,חנה ,שמוליק נכדי הראשון ואני. לאחר שש שנים ,מסיבות שלא כאן המקום לפרטן ,עזבו אסתר ואליעזר את ניר עציון ועברו לשדה יעקב .בשדה יעקב נולד להם עוד ילד – איתן .לאחר מכן הם עברו לקרית ים ,שם 57 נולדה בתם טלי .ב"ה ,כל הילדים של אסתר נשואים .שמוליק נשוי לרונית ויש להם שלושה ילדים .מוריה הנינה הראשונה שלנו שהיא כיום כבת .02 הנינה הראשונה שלנו מוריה בת חצי שנה דביר והודיה התאומים ,נולדו כמה שנים אחר כך. 58 ירון נשוי לנגה ויש לו בת בשם נעמה .טלי נשואה לג'רמי ויש לה שלוש בנות :מיכל יעל ותמר .איתן נשוי לאודליה ויש לו שני בנים :שלמה וישראל מאיר .הבן שלנו אפרים ,נשוי לחני, חני ואפרים כרגע הם מתגוררים בסאו פאולו שבברזיל .לאפרים וחני שני ילדים ,הדס ורועי .הדס נשואה לבועז שהוא בן קיבוץ יבנה. 59 חנה ואני בחתונת הדס הם מתגוררים בתל אביב ,לעת עתה אין להם ילדים .רועי סיים ללמוד בישיבה יוניברסיטי והגיע לארץ כדי להתגייס לצה"ל. 61 רועי מקבל תואר מישיבה יונברסיטי. הילדים ,הנכדים והנינים שנולדו לנו (כן ירבו) כאן על אדמת ארץ ישראל הרחק מהחיות הדו רגליות של אירופה ,הם הנס הגדול שקרה לי ולכל בני הדור שלי .הם התשובה, והניצחון שלי ושלנו והם הנקמה שלנו בכל אלה שקמו עלינו לכלותינו. 61 חנה ואני עם הילדים שלנו ביום הולדתי ה18 62 ניצחון ונקמה ,משפחתי ביום הולדתי ה18 השנים חלפו במהירות .אנחנו גרים בניר עציון כבר למעלה מ 21-שנים .ב"ה זכינו כאן להרבה שמחה ונחת .אני מתפלל שכולנו נזכה לעוד שנים רבות בניר עציון ,בנחת בריאות ושמחה .אכי"ר. 63 64 65 66 עם חלק מהנינים בברית של ישראל מאיר הנינים שלמה וישראל מאיר 67 מוריה ,עולם של בורא מצווהלאל בבתשבח נשלם, תם ולא הנינה הראשונה חנה ואני תם ולא נשלם שבח לאל בורא עולם. 68
© Copyright 2024