‫חיים מודעים‬ ‫ברור אישי על הזהות שלי‪ ,‬מקורות היניקה והשייכות ומה מניע אותי בחיים | מפגש עם טקסטים עתיקים וחדשים‬ ‫ועם צורת הלימוד של בית מדרש‪ -‬פיענוח טקסט‪ ,‬חיבור אישי‪ ,‬שיתוף בקב’ קטנה‪ ,‬שיתוף במעגל הרחב | העמקת‬ ‫ההכרות של חברי הקבוצה | התחלה של ברור הקשר בין מימוש עצמי וצורך בקהילה‬ ‫שאלות מרכזיות למפגש חיים מודעים‬ ‫אם יש זמן‪ -‬אפשר להעלות את השאלה על הקשר‬ ‫בין היעוד של האנשים לסביבה שלהם‪ ,‬למשפחה‪,‬‬ ‫לקהילה?‬ ‫מי אני ומה תפקידי בעולם?‬ ‫האם מוטלת על האדם שליחות שהוא אמור להגשים‬ ‫בחייו? האם את‪/‬ה חש‪/‬ה כי יש לך יעוד מרכזי בחייך?‬ ‫עד כמה אני בוחרת ומנהלת את חיי ועד כמה העולם‬ ‫סביבי‪ ,‬יד הגורל‪ ,‬אלוהים הם המכוונים אותם?‬ ‫טקסטים לבחירת המנחה‪:‬‬ ‫ִה ֵּלל או ֵֹמר‪... :‬‬ ‫ִאם ֵאין אֲנִ י ִלי ‪ִ -‬מי ִלי?‬ ‫ׁשאֲנִ י ְל ַע ְצ ִמי ‪ָ -‬מה אֲנִ י?‬ ‫וּ ְכ ֶ‬ ‫ימ ָתי?‬ ‫ׁשיו – ֵא ָ‬ ‫וְ ִאם לֹא ַע ְכ ָ‬ ‫מהלך המפגש‪:‬‬ ‫חלק ראשון‪ :‬קוראים יחד את המדרש ומסבירים את‬ ‫הכוונה‬ ‫משנה‪ ,‬מסכת אבות‪ ,‬פרק א משנה יד‬ ‫“שלושה שמות נקראו לו לאדם”‬ ‫במדרש תנחומא (תחילת פרשת ויקהל) נאמר‪:‬‬ ‫“שלושה שמות נקראו לו לאדם‪,‬‬ ‫אחד מה שקוראים לו אביו ואמו‪,‬‬ ‫ואחד מה שקוראים לו בני אדם‪,‬‬ ‫ואחד מה שקונה הוא לעצמו‪,‬‬ ‫טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו”‪.‬‬ ‫[אני – האן שלי‪ .‬היעד שאליו אלך‪( .‬שם – לשם מה?‬ ‫מהות הדבר)‪].‬‬ ‫חיי שעה או חיי עולם‬ ‫אמרו עליו‪ ,‬על שמאי הזקן‪ :‬כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת‪.‬‬ ‫מצא בהמה נאה אומר‪ :‬זו לשבת‪.‬‬ ‫מצא אחרת‪ ,‬נאה הימנה‪ ,‬מניח את השניה ואוכל את הראשונה‪.‬‬ ‫אבל הלל הזקן‪ ,‬מדה אחרת היתה לו ‪ -‬שכל מעשיו לשם שמים‪.‬‬ ‫“ברוּ ְך ֲאדֹנָי יוֹם יוֹם” (תהלים ס”ח כ’)‪.‬‬ ‫שנאמר‪ָּ :‬‬ ‫וכן שנינו בברייתא‪:‬‬ ‫בית שמאי אומרים‪ :‬מאחד בשבת לשבת‪.‬‬ ‫ובית הלל אומרים‪“ :‬ברוך ה’ יום יום”‪.‬‬ ‫אם הקבוצה קטנה מספר כל אחד על אחד השמות‬ ‫שיש לו‪ ,‬אם הקבוצה גדולה אפשר לקיים את השיתוף‬ ‫בקבוצות קטנות‪.‬‬ ‫חלק שני‪ :‬המנחה צריכה לבחור ‪ 4- 3‬טקסטים מתוך‬ ‫הקובץ שלמטה‪ ,‬טקסטים שמדברים אליה ומתאימים‬ ‫לדעתה לקבוצה‪ .‬רצוי לבחור טקסטים מתקופות שונות‬ ‫וכאלה שיאפשרו מגוון דעות ורעיונות‪.‬‬ ‫מתחלקים לקבוצות של ‪ 4‬וכל קבוצה קוראת את‬ ‫הטקסטים‪ ,‬לומדת אותם (כלומר מסבירים מה הכוונה‬ ‫בטקסט) ומגיבה לשאלות שלידם‪.‬‬ ‫אחרי חצי שעה נאספים למליאה‪ ,‬כל קבוצה מסכמת‬ ‫בקיצור את הדיון שנערך בה‪.‬‬ ‫אפשר לסיים בסבב סיכום בעזרת הטקסט של רבי‬ ‫זושא‪ -‬אם ישאלו אותי מדוע לא הייתי ‪ ,X‬מה אומר?‬ ‫תלמוד בבלי‪ ,‬מסכת ביצה דף טז עמוד א‬ ‫ •במה חולקים שמאי והלל?‬ ‫ •איזו תפיסת עולם קרובה יותר ללבך? מדוע?‬ ‫ •האם ניתן לחיות רק בהתאם לאחת התפיסות?‬ ‫המקורות שלהלן מציגים ומפתחים את שתי התפיסות‪:‬‬ ‫‪ .1‬בחירה ‪ /‬מימוש ‪ /‬הגשמה של ייעוד ‪ /‬תפקיד ‪/‬‬ ‫משימה ‪ /‬שליחות ‪ /‬מטרה ‪ /‬תכלית והתגייסות של‬ ‫האדם לשם כך‪ .‬את הכוחות לפעול יונק האדם מכוחה‬ ‫של המשימה ולצורך הגשמתה‪.‬‬ ‫‪ .2‬חיים כאן ועכשיו‪ .‬התמקדות בהווה‪ ,‬באפשרויות‬ ‫שהוא מזמן‪ ,‬בתביעות שיש לו כלפי‪ .‬פשוט להיות נוכח‬ ‫לגמרי כאן ועכשיו‪.‬‬ ‫מדוע לא היית אתה?‬ ‫רבי זושא מאניפולי אמר לחסידיו‪ :‬אם ישאלו אותי בעולם הבא‬ ‫ מדוע לא היית משה רבנו? אדע מה להשיב‪.‬‬‫אולם אם ישאלו אותי‪ :‬מדוע לא היית זושא? – לא אדע מה‬ ‫לומר‪.‬‬ ‫“דרכו של אדם על פי תורת החסידות”‪ ,‬מרטין בובר‪ ,‬מוסד ביאליק‬ ‫‪1‬‬ ‫דע את נפשך!‬ ‫מראין לו מה שצריך להשיג בזה העולם‬ ‫ער ִלין וּ ְׁש ָאר‬ ‫ָלה ְל ֶב ְ‬ ‫ָסע ִעם ַּב ַעל ֲעג ָ‬ ‫ׁש ּנ ַ‬ ‫יש ָאדוֹן ֶא ָחד ֶ‬ ‫ֲשה ֵמ ִא ׁ‬ ‫ַמע ֶ‬ ‫ֲעיָרוֹת ַה ְּגדוֹלוֹת‪.‬‬ ‫ׁש ְׁשמוֹ ָהיָה‬ ‫ָלה ֶ‬ ‫וְ ָה ַל ְך ָה ָאדוֹן ַל ֲעשֹוֹת עסקיו‪ ,‬וְ נִ ְׁש ַאר ַּב ַעל ָה ֲעג ָ‬ ‫ָלה ְּב ֶא ְמ ַצע ַהּׁשוּ ק‪.‬‬ ‫ִאיוַואן ִעם ָה ֲעג ָ‬ ‫ׁשאֲלוֹ ַמ ּדוּ ַע עו ֵֹמד הוּ א‬ ‫יש ַחיִל (שוטר) ֶא ָחד וְ ָ‬ ‫ַש ֵא ָליו ִא ׁ‬ ‫וְ נִ ּגׁ‬ ‫ֶר ַמ ִּנית ‪ -‬וֶוער ָדא‪.‬‬ ‫יש ַחיִל ִמי ַא ָּתה ְּבג ְ‬ ‫ׁשאֲלוֹ ָה ִא ׁ‬ ‫ְּב ֶא ְמ ַצע ָה ְרחוֹב‪ .‬וְ ָ‬ ‫ׁשּׁשוֹאֲלוֹ ֶאת ְׁשמוֹ וְ ָא ַמר לוֹ‪ִ :‬איוַואן‪.‬‬ ‫ׁשב ֶ‬ ‫וְ הוּ א ָח ַ‬ ‫יש ַחיִל ִּכי לא ֵה ִבין ֶאת ְש ַפת ָה ֶע ְגלוֹן וְ ָצ ַעק לוֹ‬ ‫וְ ִה ָּכה אוֹתוֹ ָה ִא ׁ‬ ‫ׁשוּ ב וֶוער ָדא!‬ ‫וְ הוּ א ָענָה לוֹ ׁשוּ ב‪ִ :‬איוַואן‪.‬‬ ‫וְ ִה ָּכה אוֹתוֹ ׁשוּ ב וְ ָצ ַעק וֶוער ָדא?‬ ‫ָלה ְל ֵאיזֶה ְרחוֹב ִמן ַה ַּצד‪.‬‬ ‫ׁש ָּל ְקחוֹ ִעם ָה ֲעג ָ‬ ‫ַעד ֶ‬ ‫ׁש ָּמ ְצאוֹ‪.‬‬ ‫ֲש ּיַת ְצ ָר ָכיו ִח ְּפשֹוֹ ַעד ֶ‬ ‫ׁש ָּבא ָה ָאדוֹן ַא ַחר ע ִ‬ ‫ְּכ ֶ‬ ‫ִית?‬ ‫יכן ָהי ָ‬ ‫וְ ָא ַמר לוֹ‪ִ :‬איוַואן‪ֵ ,‬ה ָ‬ ‫[כי‬ ‫אמר ַּכאן ִאיוַואן ֶא ָּלא וֶוער ָדא ִּ‬ ‫ָענָה לוֹ ְּב ַל ַחׁש וּ ְב ַפ ַחד‪ַ :‬אל ּת ַ‬ ‫“איוַואן”]‪.‬‬ ‫יש ַחיִל ִה ָּכה אוֹתוֹ ַעל או ְֹמרוֹ ִ‬ ‫ׁש ָה ִא ׁ‬ ‫ׁשב ֶ‬ ‫ָח ַ‬ ‫ָצאוּ ֵמ ָה ִעיר ָא ַמר לוֹ ָה ֶע ְגלוֹן‪ַ :‬ע ָּתה ׁשוּ ב ַא ָּתה יָכוֹל‬ ‫ׁש ּי ְ‬ ‫ַא ַחר ַּכ ְך ְּכ ֶ‬ ‫ִל ְקרוֹא או ִֹתי ִאיוַואן‪.‬‬ ‫“מי הוּ א”‬ ‫ׁש ִּנ ְמ ָצא ָה ָא ָדם ֶא ְצ ִלי הוּ א ִּב ְב ִחינַת ִ‬ ‫וְ ִס ּיֵם ַר ֵּבנוּ זַ”ל‪ְּ :‬כ ֶ‬ ‫‪ ‬ביי ִמיר‬ ‫ׁשם – ַּ‬ ‫ׁש ּיו ֵֹצא ִמ ֶּמ ִּני ׁשוּ ב הוּ א ְּכאוֹתוֹ ִאיוַואן ַה ְמגוּ ָ‬ ‫אוּ ָלם ְּכ ֶ‬ ‫וידער ִאיוַואן‪.‬‬ ‫ִאיז וֶוער ָדא ֶמען גֵייט ַארוֹיס פוּ ן ִמיר ִאיז וִ ֶ‬ ‫ׁש ּיו ֵֹצא ָה ָא ָדם ַלאֲוִ יר ָהעו ָֹלם ְמ ַל ְּמ ִדין וּ ַמ ְר ִאין לוֹ ָּכל ַמה‬ ‫ק ֶֹדם ֶ‬ ‫ׂוֹת וְ ַל ֲעבֹד וּ ְל ַה ִּשֹיג ְּבזֶה ָהעו ָֹלם‪..‬‬ ‫יך ַל ֲעש‬ ‫ׁש ָּצ ִר ְ‬ ‫ֶּ‬ ‫ָצא ַלאֲוִ יר ָהעו ָֹלם ִמ ּיָד נִ ְׁש ַּכח ֵמ ִא ּתוֹ ‪ ...‬וְ ַה ִּׁש ְכ ָחה ִהיא‬ ‫ׁש ּי ָ‬ ‫וְ ֵכיוָן ֶ‬ ‫ֲב ָדתוֹ‪.‬‬ ‫יך ַל ֲחזֹר וּ ְל ַב ֵּקׁש א ֵ‬ ‫ֲב ָדה ‪ ...‬וְ ָצ ִר ְ‬ ‫ְּב ִחינַת א ֵ‬ ‫ליקוטי מוהר”ן‪ ,‬מהדורא קמא‪ ,‬סימן קפח‬ ‫נבראתי מפני שהגיעה השעה שאני צריך לעשות איזה דבר‬ ‫להשלמת המציאות‬ ‫ׁש ּלֹא נו ַֹצ ְר ִּתי ֵאינִ י ְכ ַדאי ‪( ...‬סידור תפילה‪ ,‬סדר וידוי‬ ‫ֱאל ַֹהי ‪ַ -‬עד ֶ‬ ‫בתפילת יום הכפורים)‬ ‫לפני יצירתי‪ ,‬ודאי כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד‬ ‫יצירתי‪ ,‬לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי‪ .‬שאם הייתי חסר‬ ‫לאיזה תכלית והשלמה ‪ -‬הייתי נוצר‪ .‬וכיון שלא נוצרתי עד‬ ‫אותו הזמן‪ ,‬הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות‪ ,‬ולא‬ ‫היה בי צורך כי‪-‬אם לעת הזאת שנבראתי‪ ,‬מפני שהגיעה השעה‬ ‫שאני צריך לעשות איזה דבר להשלמת המציאות‪.‬‬ ‫הרב קוק‪ ,‬עולת ראיה ח”ב עמ’ שמה; עין איה ברכות יז א‬ ‫העז שברגשותיו‬ ‫רבי פנחס מקוריץ אומר‪ :‬יש בכל אדם דבר יקר שאינו מצוי‬ ‫בשום אדם אחר‪ .‬אבל אין אדם יכול למצוא את הגנוז בתוכו‬ ‫אלא משיכיר לאשורו את העז שברגשותיו‪ ,‬את הגדולה‬ ‫שבבקשות לבבו‪ ,‬את שמניע אותו בתוך תוכו‪.‬‬ ‫רבי נחמן מברסלב‪ ,‬שיח שרפי קדש‬ ‫פרשנות‪:‬‬ ‫המעשייה היא משל‪ .‬איון הוא כל אחד מאיתנו‪ .‬השוטר‬ ‫הוא העולם‪.‬‬ ‫העולם תובע מכל אחד ואחד תשובה לשאלה‪“ :‬מי‬ ‫אתה?”‪.‬‬ ‫מי שאינו יודע מי הוא‪ ,‬איננו יודע מהו המקום המתאים‬ ‫עבורו‪ .‬כשהמקום בו אתה נמצא איננו מתאים לך‪ ,‬אתה‬ ‫סובל – במשל‪ ,‬אלו המכות שמכה אותו השוטר‪.‬‬ ‫איון שאינו יודע מיהו נלקח מן הרחוב הראשי‪ ,‬ומושם‬ ‫ברחוב צדדי‪ .‬פירוש הדבר ‪ -‬מי שאינו יודע מיהו‬ ‫וממילא איננו יודע מה הוא רוצה מעצמו‪ ,‬איננו יכול‬ ‫ליטול חלק במוקדי החיים‪ ,‬במרכז הפעילות האנושית‪.‬‬ ‫הוא יכול לחיות רק ברחובות הצדדיים‪ ,‬בשולי החיים‪.‬‬ ‫ראוי לשים לב שאיון מוצג על רקע האדון‪ ,‬שיודע‬ ‫בדיוק מה הוא רוצה‪ ,‬ומדוע הוא נמצא היכן שהוא‬ ‫נמצא ‪ -‬הוא בא לעיר לרגל עסקיו‪ ,‬ומיד נפנה אליהם‪.‬‬ ‫איון לעומתו משרת מטרה שאיננה שלו‪.‬‬ ‫איון סבור בטעות כי “ווער דא”‪ ,‬עשוי לשמש תשובה‬ ‫לשאלה “מי אני”‪ .‬אפשר שרבי נחמן רוצה לרמוז בכך‪,‬‬ ‫שהחיפוש כשלעצמו איננו יכול לשמש תכלית לחיים‪.‬‬ ‫צריך לחפש‪ ,‬אולם החיפוש חייב להיות תכליתי ‪-‬‬ ‫חיפוש על‪-‬מנת למצוא‪.‬‬ ‫מדוע נשאלת השאלה מי אתה בלשון זרה (“ואר ביסט‬ ‫דו”)? אפשר שבזה מרמז רבי נחמן שפעמים רבות אין‬ ‫אנו מבינים כי הסבל שאנו חווים הוא בעצם השאלה‬ ‫המופנה כלפינו‪“ :‬מי אתה?”‪ .‬השאלה כביכול נשאלת‬ ‫בלשון זרה שאיננה מובנת לנו‪.‬‬ ‫“דרכו של אדם על פי תורת החסידות”‪ ,‬מרטין בובר‪ ,‬מוסד ביאליק‬ ‫ •על איזו שאלה מרכזית עונה רבי פנחס מקוריץ?‬ ‫החיים כלפיד זוהר‬ ‫זאת השמחה האמיתית בחיים ‪ -‬להיות מנוצל למען מטרה‬ ‫שהיא בעינך מטרה גדולה וראויה‪.‬‬ ‫להיות כוח טבע אמיתי במקום מצבור קטן של מיחושים‬ ‫ותחלואים‪ ,‬שמתלונן על שהעולם אינו מקדיש את עצמו‬ ‫לעשותו מאושר‪...‬‬ ‫אני רוצה להיות סחוט וממוצה עד תום במותי‪ ,‬שכן ככל שאני‬ ‫עובד קשה יותר‪ ,‬אני חי יותר‪ ,‬אני חוגג את החיים לשמם‪.‬‬ ‫בעיני‪ ,‬החיים אינם נר הדולק זמן קצר וכבה‪ .‬הם מין לפיד זוהר‬ ‫שאני נושא עכשיו‪.‬‬ ‫ואני רוצה שיבער באור יקרות לפני שאעביר אותו הלאה‪,‬‬ ‫לדורות הבאים‪.‬‬ ‫(ג’ורג’ ברנרד שו)‬ ‫‪2‬‬ ‫חלק ג‪ :‬הרגע הזה ‪...‬‬ ‫סיכום‪:‬‬ ‫ •האם לדעתך מוטלת על האדם שליחות שהוא‬ ‫אמור להגשים בחייו?‬ ‫ •האם את‪/‬ה חש‪/‬ה כי יש לך יעוד מרכזי בחייך?‬ ‫מהו?‬ ‫ •מהם היתרונות והחסרונות בתפיסה זו?‬ ‫להיות נוכח – אורי צציק‬ ‫אחת לזמן מה אני שם לב שאני לא נוכח‪ .‬הכוונה היא שאני‬ ‫נמצא במקום‪ ,‬עושה את הפעולות שאני אמור לעשות ומגיב‬ ‫כמו שצריך‪ ,‬אבל אני לא נמצא שם כל‪-‬כולי‪ .‬כשאני הולך‬ ‫ברחוב למשל‪ ,‬אני רוב הזמן שקוע במחשבות על עבודה‪,‬‬ ‫תכניות לעתיד‪ ,‬או תוכנית טלוויזיה שעניינה אותי‪ ,‬והרחוב‬ ‫שחולף על פני הוא מעין תמונת רקע שאני לא באמת שם לב‬ ‫אליה‪ .‬במצב כזה אני אמנם לא אתקע בחפצים‪ ,‬כי המוח שלי‬ ‫מעבד חלקית את התמונה שמתקבלת‪ ,‬אבל אני גם לא אשים‬ ‫לב אליהם‪.‬‬ ‫היום כשהלכתי לבדי ברחוב והרצתי (משום מה) במוחי את‬ ‫הסצינה האחרונה מהפרק האחרון של צ’אק‪ ,‬משהו הסיח את‬ ‫תשומת הלב שלי ופתאום הייתי נוכח לגמרי בסיטואציה‪.‬‬ ‫פתאום העולם הפך להיות תלת מימדי ולא סתם סרט רץ‪.‬‬ ‫החלטתי לראות אם אני יכול להישאר במצב הזה ואת כל הדרך‬ ‫לביתי עשיתי כשאני באופן חוזר ונשנה מכריח את המוח שלי‬ ‫לא לנדוד למחשבות אחרות‪ .‬התחושה היתה מדהימה‪ ,‬לאורך‬ ‫כל הדרך הבחנתי בדברים שאני בד”כ מתעלם מהם‪ .‬אתם‬ ‫לא תאמינו כמה יופי יכול להיות בשורה של מכוניות חונות‪,‬‬ ‫בפרווה של כלב או בפנס רחוב שהזווית שלו לא ממש ישרה‪.‬‬ ‫תנסו את זה פעם‪ ,‬תעמדו ותשתדלו להבחין בכוח בתלת‬ ‫המימדיות של העולם‪ .‬תנסו לראות את העומק שבין החפצים‬ ‫השונים‪ ,‬לא סתם לדעת שאחד יותר רחוק מהשני‪ ,‬אלא ממש‬ ‫להבחין בעומק‪ .‬ואז תנסו ללכת ולראות איך החפצים זזים‬ ‫בקצב שונה יחסית אליכם‪ .‬אני יודע שזה נשמע ברור מאליו‬ ‫אבל כל כך התרגלנו לזה שאנחנו כבר לא באמת רואים את זה‪.‬‬ ‫כשמים לב‪ ,‬אפשר למצוא יופי כמעט בכל פינת רחוב‪ ,‬להנות‬ ‫מהזויות שבין הקירות ומהמיקום המושלם של הגראפיטי‬ ‫שעל הקיר ביחס לפח האשפה שבפינה‪ ,‬או להתענג על הצורה‬ ‫הכמעט סימטרית שיצר דלי צבע שנשפך פעם על המדרכה‪.‬‬ ‫כל כך התרגלנו לעולם עד שאנחנו מקבלים אותו כמובן מאליו‬ ‫ומחפשים ריגושים שאנחנו המצאנו‪ .‬אם ננסה להיות נוכחים‪,‬‬ ‫נוכל להנות ממה שהעולם מציע ולהתרגש כל פעם מחדש‪.‬‬ ‫מסר מן הקיסר – פרנץ קפקא‬ ‫הקיסר‪ ,‬כך מספרת האגדה‪ ,‬שיגר מסר אליך‪ ,‬אתה הנתין השפל‪,‬‬ ‫הצל הזעיר‪ ,‬הנחבא במרחקים הנידחים מפני השמש הקיסרית‪.‬‬ ‫דוקא אליך שלח הקיסר את דבריו ממיטת חוליו האחרון‪.‬‬ ‫הוא ציווה על השליח לכרוע אצל מיטתו‪ ,‬ולחש באוזניו‬ ‫את ההודעה‪ .‬כה רבה היתה חשיבותה בעיניו עד שציוה על‬ ‫השליח לחזור עליה בלחש באזנו‪ .‬במנוד ראש ‪ ‬אישר הקיסר‬ ‫את נכונות המסירה‪.‬‬ ‫וכך‪ ,‬לפני כל העדים לגוויעתו‪ ,‬אדירי הממלכה ונסיכיה‪ ,‬מסר‬ ‫את הודעתו‪.‬‬ ‫הרץ יצא מיד לדרכו‪ .‬איש חסון הוא‪ ,‬שאינו יודע לאות‪ .‬דוחף‬ ‫הוא כעת בזרועו הימנית‪ ,‬ועתה בשמאלית לפלס לעצמו דרך‬ ‫מבעד להמון‪ .‬אם יתקל בהתנגדות כל שעליו לעשות הוא‬ ‫להצביע אל סמל השמש המנצנצת על חזהו‪ .‬ואמנם‪ ,‬מתקדם‬ ‫הוא מהר יותר מכל אדם זולתו‪.‬‬ ‫אך צבאות האדם כה אדירים‪ ,‬למספרם אין קץ‪ .‬אם רק יוכל‬ ‫להגיע אל השדות הפתוחים או אז ידאה כעל כנפי רוח‪,‬‬ ‫ובטוחני כי במהרה תוכל לשמוע את מכות אגרופיו על דלתך‪.‬‬ ‫ואולם‪ ,‬לשוא כל מאמציו! עדיין הוא נדחק לעבור באולמות‬ ‫ההיכל הפנימי ביותר‪ .‬לעולם לא יגיע אל סופם‪ .‬ואף אם יצליח‬ ‫בכך‪ ,‬לא יושג דבר‪ ,‬שהרי אז יהיה עליו להבקיע דרך במורד‬ ‫המדרגות‪ .‬ואף אם יעלה דבר זה בידו‪ ,‬יצטרך לחצות את‬ ‫החצרות‪ .‬ואחרי החצרות – את הטירה החיצונה‪ ,‬המקיפה את‬ ‫ההיכל הפנימי‪ .‬ואחרי זו‪ ,‬שוב מעלות ועזרות‪ .‬ושוב טירה‪ .‬וכן‬ ‫הלאה‪ ,‬משך אלפי שנים ‪...‬‬ ‫וגם אילו פרץ ויצא סוף סוף אל מחוץ לשער החיצון – אך‬ ‫לעולם לא יוכל לקרות כדבר הזה – תשתרע לפניו הבירה‬ ‫הקיסרית‪ ,‬טבור העולם‪ ,‬דחוסה עד כדי פקיעה‪ .‬אין אדם אשר‬ ‫יוכל לתבוע מעבר כאן‪ ,‬אפילו נושא הוא עמו את מילותיו‬ ‫האחרונות של הקיסר המת‪.‬‬ ‫ואתה‪ ,‬יושב אצל חלונך עם רדת הערב‪ ,‬ורוקם לך את מילותיו‬ ‫האחרונות של הקיסר בדימיונך‪.‬‬ ‫(מתוך בלוג באינטרנט)‬ ‫פרנץ קפקא ‪ -‬סיפורים ופרקי התבוננות‪ .‬שוקן ‪ 1977‬עמ’ ‪127‬‬ ‫ •מיהו הקיסר? מהי ההודעה? האם יש מקום‬ ‫לאופטימיות?‬ ‫‪3‬‬ ‫זן שבכל רגע ורגע‬ ‫העבר העתיד ‪ ...‬והרגע הזה ‪...‬‬ ‫תלמידי זן שוהים במחיצת רבותיהם עשר שנים לפחות בטרם‬ ‫יקבלו הסמכה ללמד אחרים‪.‬‬ ‫יום אחד ביקר טאנו את חכם הזן נאן‪-‬אין‪ .‬טאנו היה כבר נזיר‬ ‫ותיק שקיבל הסמכה ללמד‪.‬‬ ‫היה זה יום קר וגשום ועל כן נעל טאנו קבקבי עץ ונשא מטריה‪.‬‬ ‫לפני כניסתו השאיר את הנעלים והמטריה בחוץ‪ ,‬כמקובל‪.‬‬ ‫נאן‪-‬אין ברכו לשלום‪ ,‬ואחר‪-‬כך אמר‪“ :‬משער אני כי השארת את‬ ‫קבקבי העץ והמטריה שלך באכסדרה‪ .‬רוצה הייתי לדעת אם‬ ‫הנחת את מטרייתך מימין לקבקבים או לשמאלם?”‬ ‫טאנו היסס‪ .‬הוא לא יכול היה לתת תשובה מיידית‪ .‬הוא הבין כי‬ ‫עדיין איננו ער לגמרי לכל רגע בחייו‪.‬‬ ‫מיד קד למורה וביקש להיות תלמידו‪ .‬הוא נשאר עם נאן‪-‬אין שש‬ ‫שנים עד שהשלים את לימודיו‪.‬‬ ‫בסוטרא אחת המשיל בודהא משל‪:‬‬ ‫איש מהלך בשדה פגש נמר‪.‬‬ ‫ברח האיש‪ ,‬והנמר בעקבותיו‪.‬‬ ‫משהגיע למדרון תלול‪ ,‬נתפס בשורש של גפן בר והטיל עצמו‬ ‫על פי תהום‪.‬‬ ‫הנמר ריחרח בו מלמעלה‪.‬‬ ‫בחיל ורעדה הציץ האיש מטה‪ ,‬למקום בו הרחק מתחתיו‪ ,‬היה‬ ‫נמר אחר מחכה לו לטרפו‪.‬‬ ‫הגפן בלבד סמכתהו‪.‬‬ ‫שני עכברים‪ ,‬האחד לבן והשני שחור‪ ,‬החלו מכרסמים אט אט‬ ‫את הגפן‪.‬‬ ‫הבחינה עין האיש בתות‪-‬שדה נחמד למראה בקרבת מקום‪.‬‬ ‫לפת האיש את הגפן בידו האחת‪ ,‬ובשניה קטף את תות‪-‬השדה‪.‬‬ ‫מה מתוק היה לחיך!‬ ‫מתוך הספר‪“ :‬חכמת זן”‪ ,‬תרגום‪ :‬דוד שחר‪ ,‬הוצאת הדר‪1989 ,‬‬ ‫חכמת זן‪ ,‬תרגם דוד שחר‪ ,‬הוצאת דביר ‪ ,3002‬עמ’ ‪74‬‬ ‫פרשנות‬ ‫הנמר הראשון הרודף הוא העבר (המחשבות על‬ ‫השגיאות והטעויות שעשינו‪ .‬חיבוט הנפש במחשבה‬ ‫כיצד יכולנו לעשות אחרת‪ ,‬ומדוע לא עשינו‪ .‬החששות‬ ‫מפני ההשלכות הקשות ממעשי העבר)‪.‬‬ ‫הנמר השני המחכה לו לטרפו הוא העתיד‪ .‬החששות‬ ‫מפני הקשיים שהוא צופן לנו‪ ,‬ובפרט הפחד מן החידלון‬ ‫(ההחלשות שבזקנה והמות)‪.‬‬ ‫הגפן היא החיים (עץ החיים?)‪ ,‬והעכברים המכרסמים‬ ‫בה הם היום והלילה (לבן ושחור)‪.‬‬ ‫המשל קורא לאדם להתמקד בהווה ובפרט במתיקות‬ ‫שבו‪ ,‬ולנסות שלא לחשוב כלל‪ ,‬לא על העבר ולא על‬ ‫העתיד‪.‬‬ ‫מתוך הכרות עם התפיסה הבודהיסטית‪ ,‬המשל רוצה‬ ‫לטעון יותר מה‪ :‬העבר והעתיד הם אשליות בלבד‪.‬‬ ‫(למעשה גם האני הוא אשלייה‪ ).‬מה שקיים באמת הוא‬ ‫רק רצף של תודעה פסיכופיזית זורמת‪.‬‬ ‫ •נקודה מרכזית מסכמת את כל המקורות בחלק זה‪:‬‬ ‫התודעה יכולה להחיל רק מחשבה אחת בזמן נתון‪ .‬אם‬ ‫התודעה נתונה למחשבות על העבר או העתיד היא‬ ‫איננה נוכחת בהווה‪.‬‬ ‫תאורה ‪ /‬לאה גולדברג‬ ‫וְ ָכ ְך ַא ָּתה יו ֵֹצא ִל ְרחוֹב‬ ‫יר ָך‪,‬‬ ‫ׁש ִהיא ָּת ִמיד ִע ְ‬ ‫ָה ִעיר ֶ‬ ‫ׁש ֵאין ָּב ֶהם‬ ‫ִל ְראוֹת ְּד ָב ִרים ֶ‬ ‫ׁשל ִח ּדוּׁש‪.‬‬ ‫ׁש ֶמץ ֶ‬ ‫ַאף ֶ‬ ‫וְ ָכ ְך ַא ָּתה עו ֵֹבר ָּב ְרחוֹב‪,‬‬ ‫ַעל ְּפנֵי ָּב ִּתים ַו ֲחנֻ ּיוֹת‪,‬‬ ‫ַעל ְּפנֵי ָּפנִ ים וְ ִחיּוּ ִכים‬ ‫וְ ַק ְּב ָצנִ ים זְ ֵקנִ ים‪.‬‬ ‫וְ ָכל ַּפ ְרצוּ ף ַמזְ ִּכיר ְל ָך‪:‬‬ ‫ית ְּכ ָבר!‬ ‫ית ְּכ ָבר‪ָ ,‬ר ִא ָ‬ ‫ָר ִא ָ‬ ‫וְ ַה ּקוֹלוֹת או ְֹמ ִרים ְל ָך‪:‬‬ ‫ׁש ַמ ְע ָּת ּגַם ֶא ְתמוֹל‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫ֲבל ִּפ ְתאֹם ִּב ְק ֵצה ָה ְרחוֹב‬ ‫אָ‬ ‫עו ֵֹמד ָּפנָס ֶא ָחד ָּכחֹל‬ ‫ֲשר ָע ַמד ָּכאן ּגַם ֶא ְתמוֹל‬ ‫ׁ‬ ‫אֶ‬ ‫וְ הוּ א עו ֵֹמד ִּפ ְתאֹם‪.‬‬ ‫וְ ֵאין ַל ַד ַעת ַמה ָּק ָרה‪.‬‬ ‫וְ ֵאין ֵּפרוּׁש ְלאוֹר ָּכחֹל‬ ‫וְ ֵאין ֵּפרוּׁש ַל ַח ּלוֹנוֹת‬ ‫ַּב ַּביִת ַה ָּסמוּ ְך‪.‬‬ ‫ֲבל ָל ֶע ֶרב ְּכנַף‪-‬יוֹנָה‬ ‫אָ‬ ‫וְ ִהיא סו ֶֹכ ֶכת ַעל ָה ִעיר‪,‬‬ ‫ַעל ַח ּלוֹנוֹת וְ ִחיּוּ ִכים‬ ‫וְ ַק ְּב ָצנִ ים זְ ֵקנִ ים‪.‬‬ ‫מוקדם ומאוחר‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תל‪-‬אביב ‪ ,1988‬עמ’ ‪275-274‬‬ ‫‪4‬‬ ‫חלק ד‪ :‬סיכום‬ ‫שני המקורות הבאים מנהלים דיאלוג‪:‬‬ ‫על מה שבינתיים‬ ‫תלונת התולעים‬ ‫אחד החסידים שר בשמחה ובדבקות‪:‬‬ ‫“דע מאין באת ולאן אתה הולך!‬ ‫מאין באת? ‪ -‬מטיפה סרוחה!‬ ‫ולאן אתה הולך? ‪ -‬למקום עפר רימה ותולעה” (משנה‪ ,‬מסכת‬ ‫אבות פרק ג משנה א) ‪...‬‬ ‫שאלו אותו‪ :‬אם מטיפה סרוחה באת ואל מקום עפר רימה‬ ‫ותולעה אתה הולך‪ ,‬על מה השמחה?!‬ ‫ענה להם‪ :‬ובינתיים ‪...‬‬ ‫מספרים כי לשעבר‪ ,‬בימי קדם‪ ,‬לא היו בני אדם הוגים לילה‬ ‫ויומם אלא במות‪.‬‬ ‫ולא היתה להם הנאה‪ ,‬לא מן האכילה ולא מן השתיה‪ ,‬וכיוצא‬ ‫בזה מתענגות החיים‪.‬‬ ‫וכך‪ ,‬ככל שזקנו‪ ,‬היו הולכים ונעשים רזים יותר ויותר‪.‬‬ ‫כי זה טיבה של מחשבה על המות‪ :‬אוכלת היא את בשרו של‬ ‫אדם בעודו חי‪.‬‬ ‫וכאשר מתו בני אדם ונקברו כבר לא נותרו מהם אלא עור‬ ‫ועצמות בלבד‪ ,‬ולא היתה מהם לתולעים שבאדמה שום תועלת‪.‬‬ ‫באו התולעים לפני הקב”ה והתלוננו‪“ :‬ריבון העולמים‪,‬‬ ‫כשבראתנו אמרת לנו כי נאכל בשר‪ .‬והנה מה נאכל עתה‪ ,‬שבני‬ ‫אדם רזים כקיסמים הם‪ ,‬ולא נותר עליהם בשר אף כהוא זה?‬ ‫שמא נאכל עצמות?”‬ ‫שמע אלהים דבריהן ונראו לו‪ .‬נתייעץ עם מלאכיו‪ ,‬וגם הללו‬ ‫הודו כי הצדק עם התולעים‪.‬‬ ‫מה עשה הבורא? הוריד את הכסף לעולם‪.‬‬ ‫ומאז החל האדם קונה ומוכר‪ ,‬ומפסיד ומרויח‪ ,‬וסופר ומונה‪,‬‬ ‫ומחשב חשבונות‪ ,‬והיה משתעשע הרבה בעניין זה ומעסיק‬ ‫דעתו בו עד ששכח מן המוות‪.‬‬ ‫והיה קונה סחורה במאה כסף ומוכרה במאתיים‪ .‬ומן המאתיים‬ ‫שהרויח היה קונה סחורה במאה וצרכי אוכל במאה‪.‬‬ ‫ומן האוכל היה משמין‪.‬‬ ‫ועכשיו‪ ,‬כאשר מתים בני אדם‪ ,‬שמחות התולעים‪.‬‬ ‫מעשייה חסידית ‪ -‬מתוך ספרו של אדיר כהן‪“ :‬היכן גר האלהים? ‪-‬‬ ‫ניצוצות וסיפורים חסידיים כמרפה לנפש”‪ ,‬הוצאת אמציה ‪1996‬‬ ‫רוצה ענבים?‬ ‫ׂא‬ ‫ִש‬ ‫ׁש ָּבא וּ ְמאוּ ָמה לֹא י ָּ‬ ‫ָשוּ ב ָל ֶל ֶכת ְּכ ֶ‬ ‫ָצא ִמ ֶּב ֶטן ִא ּמוֹ ָערוֹם יׁ‬ ‫ֲשר י ָ‬ ‫ׁ‬ ‫ַּכא ֶ‬ ‫ׁשי ֵֹּל ְך ְּביָדוֹ (קהלת ה יד)‬ ‫ֲמלוֹ ֶ‬ ‫ַבע ָ‬ ‫גניבא אמר‪:‬‬ ‫[משל] לשועל שמצא כרם והיה מסוייג מכל פנותיו‪.‬‬ ‫והיה שם נקב אחד ובקש להכנס בו ולא היה יכול‪.‬‬ ‫מה עשה?‬ ‫צם שלשה יומים עד שכחש ותשש ונכנס באותו נקב‪.‬‬ ‫ואכל ושמן‪.‬‬ ‫רצה לצאת ולא יכול היה לעבור‪.‬‬ ‫חזר וצם שלשה ימים אחרים‪ ,‬עד שכחש ותשש‪ .‬וחזר כמו‬ ‫שהיה‪ .‬ויצא‪.‬‬ ‫כאשר יצא הפך פניו והביט בכרם‪.‬‬ ‫אמר‪ :‬כרם כרם‪ ,‬מה טוב אתה ומה טובים פירות שבך‪ .‬וכל מה‬ ‫שיש בך נאה ומשובח‪.‬‬ ‫אבל מה הנאה יש ממך? אם כשם שאדם נכנס בתוכך כך הוא‬ ‫יוצא!‬ ‫כך הוא זה העולם!‬ ‫“ספר הדמיונות של היהודים – סיפורי עם”‪ ,‬בעריכת פנחס שדה‪,‬‬ ‫שוקן‪ ,1983 ,‬עמ’ ‪ .173‬סיפור מרוקאי‬ ‫ •האם הסיפור מעודד לחיים מודעים או שמא‬ ‫להיפך?‬ ‫מדרש קהלת רבה לפרק ה פסוק יד‬ ‫ •מהו הויכוח שמתקיים בין שני המקורות הקודמים?‬ ‫לאיזה מהם את‪/‬ה קרוב יותר?‬ ‫‪5‬‬