סיפור ללא שם / מירון בן ארי
סיפור ללא שם /מירון בן ארי רק רציתי להיות לבד .אפשר להגיד שאני לבד עכשיו ,אם מתייחסים למשמעות שרוב בני האדם מייחסים למילה הזאת. אני כותב את הסיפור הזה בדיוק במצב בו רציתי להיות .דעו לכם – אתם קוראים סיפור על מי שקיבל מה שרצה בחיים .אל תרחמו עליי .חיי הסתבכו והגיעו למקומות קשים ,אך מרגע שהיתה לי מטרה – ידעתי שאשיג אותה .ועכשיו אני חושב שטוב לי ,אבל אני לא בטוח .אני צריך לתת עוד קצת זמן לתחושה הזו כדי לדעת בוודאות אם אני מרוצה מהמצב הקיים. הסיפור שלי מתחיל בחצר .זמן רב הסתובבתי בחצר הסגורה .לרוב אהבתי להישאר בתא עם ספר שלקחתי מהספריה בזמני הפנוי, ויצאתי רק מדי פעם לחצר כדי לחמם מעט את גופי בעזרת אור השמש .לאפשר לה לצרוב את עורי ,את מצחי ,את עיניי ,ואז לחזור לקרירות של התא בהפסקה שהיתה לי .לאור המלאכותי .המתכתי. אם חיי כבר אינם שייכים לי אז לפחות לא אשקר לעצמי במשחקים מטופשים בחצר ,בהשתתפות בקנוניות ואינטריגות בין בני אדם נוספים שחייהם נלקחו מהם ,והם חיים באשליה שאינם מתים .כך ארצה לחיות את החיים שלאחר המוות – בישיבה על יד המיטה, בקריאה ,בשינה ,ושמדי פעם יקראו לי לבוא לאכול ארוחות שהוכנו לי מראש .רק שיהיו מעט יותר ערבות לחך ,זה כל מה שאני מבקש. וכך הרגשתי באותם ימים .באותם ימים כבר שהיתי כשנה במקום הזה וזו ללא כל ספק השנה הרגועה ביותר שהיתה לי מזה עשור פחות או יותר – מאז שאבי פוטר מעבודתו וחיי אמי ואנוכי הפכו לגיהנום. הוריי עלו לישראל מברה"מ בשנת 1972וגרו בבאר-שבע .נולדתי שנה לאחר מכן ,בחודש אוקטובר .לפני שהעיניים הקוראות כתב זה מתגלגלות מעלה חשוב לי לציין שאין בכוונתי להשתמש בסימבוליקה כזו או אחרת על כך שנולדתי בשלהי מלחמת יום הכיפורים .מבחינתי זו היתה מלחמה כמו כל מלחמה אחרת ,ואין בי כוונה ,או יכולת ,לשפוט את מידת נחיצותה ,והאם ניתן היה למנוע אותה .מלחמות הן לא רק בובות ירוקות שנעות על זירת קרב ורוצחות אחת את השניה .ישנן סוגים רבים של מלחמות ,וכל אחד שומר לעצמו את מלחמתו הפרטית במקרה הגרוע ,ובמקרה הגרוע יותר – חולק אותה עם סביבתו ,אלא אם הוא בוחר לזנוח דרך זו. אמא סיפרה לי ,שהדבר הכי הזוי בעיניה כשעלתה לארץ היה הווליום .לא היה נראה לה סביר בשום צורה שאנשים מדברים בקול רם כל-כך .מי שמדבר כל כך חזק ,אמרה ,סופו שייכנס לכלא .כאשר ראתה אדם "שחור" ,כך היא כינתה אנשים כהי-עור מדי פעם בפעם, יורק על הרצפה ומקלל ,אבוי לאוזניים השומעות ,את מדינתו שלו, היא התמלאה חרדה ,שיזמנו אותה לחקירה ,לשם מתן עדות על פעילות אנטי-מהפכנית ובגידה במולדת .לקח לה זמן להבין שאת המלחמה שלה היא השאירה מאחור – בברית המועצות .לאט ובזהירות ,היא התרגלה לחיי התוהו ובהו של מדינת ישראל .מחיים בהם משמעותה של כל מילה שיצאה מפיה היתה המשמעות שהמדינה החליטה לתת לה ,ובעבר תוצאתה היתה יכולה להיות מוות בגולאגים של סיביר – היא נחתה לחיים בהם למילים אין הרבה משמעות ,אם בכלל .כאן אנשים מדברים כי הם מרגישים צורך לדבר ,גם אם אין על מה ,ואמי קיבלה את העובדה הזאת באהבה גדולה. היא יצאה לבתי הקפה האפנתיים בתל אביב עם חברותיה החדשות מהבנק בו היא עבדה כמזכירה ,ונהנתה מן החופש שניתן לה לדבר את עצמה לדעת .אמי לא סתמה את הפה ולו לרגע אחד .אלוהים יודע על מה היא דיברה .אני לא הבנתי .היא קפצה מנושא לנושא במין דיבור מטורף ולא ברור ,כשכל מה שנותר לי לעשות הוא להנהן בראשי ולעשות עצמי מקשיב .כששאלה אותי שאלה ,תמיד היא חזרה עליה ,לפחות פעמיים “ .מתי אתה חוזר? באיזה שעה אתה חוזר?”“ ,אתה רעב? אתה בטח רעב ..להכין לך לאכול? אתה רוצה לאכול משהו? בוא תאכל משהו”.. למה היא חזרה על דבריה שוב ושוב? כי היא אהבה את זה שמותר לה .ומה שמותר לעשות – עושים .ואחר כך בודקים אם היתה תועלת בדבר ,או נזק .אם ונדליזם היה מותר בחוק ,אין לי ספק ,שלפחות בשנותיה הראשונות בישראל היא גם היתה עוסקת בהרס לא מבוקר של רכוש הזולת. אמי אהבה כל כך את חייה החדשים .תמיד התלבשה והתאפרה יפה כשהיתה יוצאת עם חברותיה לקונצרט טוב או לאחד מבתי הקפה .בתקופת ילדותי ,עד לתחילת שנות השמונים ,תמיד היה בוקע ממנה זוהר בלתי נראה ,עיניה היו מלאות חיות ואהבה .שיערה הבלונדיני תמיד גלש מתחת לכובע אפנתי ועל פניה נסוך חיוך בלתי נגמר בעל אודם בוהק. לפעמים היה לה גם זמן בשבילי .היתה דואגת שאכין את שיעורי הבית ,וכשסיימתי הייתי מקבל ממנה נשיקה וחיבוק ,אך גם לפני שהתחלתי אותם ,ובערך פעם בחצי שעה כשהיא היתה לידי. כשהייתי קטן יותר ,היתה קוראת לי סיפורים רוסיים לפני השינה, ותמיד מקנחת בבדיחה ,כדי שאלך לישון עם חיוך. "מה ההבדל בין טרקטור לעגבניה?” "נו מאמה ..מה ההבדל?” "שהעגבניה היא אדומה ובטרקטור הדלת נפתחת הצידה" אמי היתה מלאת-חיים ומשוגעת. בכל אופן ,באותו יום הסתובבתי כבר לא מעט זמן בחצר הסגורה. קיבלתי יום לפני כן מסר מהאיש של הכביסה .הוא הגניב אליי פתק. בפתק היה כתוב ' :מחר .בשלוש וחצי.מרכז הקיר המערבי של החצר '.אז הסתובבתי כדי לא לעורר חשד .התערבבתי בין האנשים. חטפתי קללות שלא ממש הזיזו לי .אנשים מרגישים צורך לקלל ולאיים כדי להרגיש עליונים .עברו כמה דקות אך כלום לא נמצא ,או לא קורה ,במרכז הקיר המערבי של החצר .ומי לעזאזל כתב לי את הפתק הזה? אולי הגיע אלי בטעות? אולי היה צריך להגיע אל אדם אחר? לבסוף הנחתי שמדובר בטעות .לא ראיתי אף אחד ושום דבר במרכז הקיר המערבי והגיעה שעת פתיחת הספרייה אז הלכתי לפתוח אותה .שכחתי לציין ,אני הייתי אחראי על הספריה .האחראי הקודם השתחרר ואז אני הגעתי והוא חשב שאני מתאים לזה“ .הוא" זה מנהל האגף .הוא לא היה נחמד אליי אבל לפחות הוא לא צעק עליי ואף אחד לא התנפל עליי עם אלה או שלח אותי לצינוק. הקפדתי על הכללים ,בלי להסתבך .רק רציתי שכמה שיותר יעזבו אותי בשקט .הרגשתי כי היו לי את התנאים הכי טובים שיכולים להיות לי. אהבתי את הספרייה .היא היתה מלאה במדפים גדושים לאורך ארבע קירות ועוד שני שידות ספרים גדולות צמודות אחת לשניה במרכזה .בין השידות לקירות היו שולחנות לקריאה .קראתי במוספי הספרות בעיתון על ספרים חדשים והזמנתי אותם .הזמנתי גם קלאסיקות שלא היו ,ואפילו הצלחתי להשיג מחבר בשוק הפשפשים את כל הכרכים של אנציקלופדייה "תרבות" ,שתרם אותם לספרייה בזכותי .הספרן הקודם היה לא רע ,בהתחשב במצאי שהיה בספרייה אך אני גאה לומר ששידרגתי את מגוון חומרי הקריאה באיכות ובכמות .כשחשבתי על זה שהתקבלתי לתפקיד אחרי שלמעשה עשו לי ראיון עבודה התפוצצתי מצחוק .לא היה שום הבדל בדרכים אליהם התקבלתי לעבודה כאזרח חופשי מן השורה .ככלל ,היה אז בעיניי הרבה דמיון בין חיי במקום ההוא לבין חיי כאזרח .אומנם לא ראיתי נשים סביבי ,אך גם בחוץ לא ראיתי יותר מדי .חיי התנהלו בשגרה .ידעתי כל יום מה מתפקידי לעשות ,ועשיתי זאת על הצד הטוב ביותר .הרבה פעמים התסכול שעלה משיחות שהייתי עד להן כשומע מן הצד בחוץ נבע מחוסר וודאות .לא חשבתי שאשיג חיים וודאיים יותר ממה שהיו לי במקום הזה .היו מדי פעם מכות ואז החבר'ה עם האלות התערבו אבל סה"כ כל עוד לא התערבתי בסכסוכים הם לא הגיעו אליי .אפשר גם להוסיף לכך את העובדה שכולם כבר ראו מה קרה לאיש אשר חש את נחת זרועי ולא ממש רצו להתעסק איתי ,למרות שעדיין נאלצתי לגדל "עיניים בגב" ולעמוד על המשמר כי לא ניתן לדעת מה ירצה לעשות לי אחד הדפוקים כאן. אז היה די קשה אבל לא משהו שאני לא יכול להסתדר איתו .איך אמר פעם דב נבון באחד המערכונים של החמישייה ? “לא קשה, צמיגי" .זה היה מקום צמיגי .ובינינו ,למי מאיתנו לא צמיגי? סיימתי את עבודתי .כולם הלכו לראות איזה סרט שהבוסים הקרינו לנו ברוב נדיבותם .סרט משעמם .שעת כניסה לתאים .ספירה .חיים, שותפי לתא מנסה לדבר איתי ללא הצלחה .אני נרדם. למחרת שוב ראיתי את האיש של הכביסה זורק לי פתק לתא והולך .פתחתי את הפתק' :יש לי משהו טוב בשבילך .תגיע היום בשעה שלוש וחצי לאמצע הקיר המערבי'. הגעתי שוב לחצר .בשלוש וחצי .חיכיתי עד רבע לארבע וכל העת התבוננתי באזור האמצעי של הקיר המערבי ולא ראיתי שם כל דבר יוצא דופן .נאנחתי וחזרתי על עקביי .ביציאה מן החצר ישב אסיר עם כיפה סרוגה על הראש .היה לו עור שחום ,שיער כהה-מאפיר ועיניים כחולות בולטות מאוד. "רואים אותך פה הרבה אה?” שמעתי אותו כשהתכוונתי לצאת. נעצרתי והפניתי את מבטי אליו. "מה .למה אתה מתכוון?” שאלתי אותו .הוא המשיך להביט בי ועיניו התכולות נצצו והבריקו כאוקיאנוס רוחש חיים ”.לא .דווקא לא הרבה" "אתמול הסתובבת פה לא מעט וגם היום באת .יש לך תוכניות?” צחקתי קלות במבוכה ”.לא ,סתם התחשק לי קצת שמש". "איפה אתה מסתובב בכלל?” "אני אחראי על הספריה" "אההה ”...לא ידעתי מה עומד מאחורי ההבעה המופתעת“ .טוב .אז נראה אותך".. "כן ..אולי" משכתי את כתפיי כלפי מעלה כלא מבין ,ויצאתי מן החצר. ישבתי בספרייה על יד השולחן .קראתי ספר מתח נורווגי כדי להעביר את הזמן .עברו כבר שלושה ימים מאז הביקור השני שלי בחצר בעקבות הפתק .מאז לא דרכה כף רגלי בחצר למרות שמדי פעם אני בכל זאת עושה שם הפסקות של כמה דקות .אבל הפעם לא .מאז אותו ביקור המחשבה על יציאה לחצר גרמה לי לתחושה לא נעימה. סחרחורת .מועקה .עייפות .כל הסיפור הזה עם הפתקים והפגישות שלא התקיימו היה מוזר .והצורך להתרועע עם כל כך הרבה אנשים גם הוא גרם לי להרגיש רע .סדר היום שלי נע רק בין התא שלי לחדר האוכל ולספרייה .מדי פעם כפי שציינתי הייתי יוצא לחצר בשעות המותרות ,רק כדי להיחשף קצת לשמש. ההומואים הגיעו. "מה העניינים כפרה? איך היה הדייט?” " לא ..זה לא היה דייט ,סתם התחשק לי לשבת בשמש בשעות האלה" "לא היה דייט אה? אתה לא צריך להתבייש מאיתנו מתוק" הם לקחו כרך של אנציקלופדיה תרבות וקראו בו ביחד בישיבה על יד אחד השולחנות. אנשים נחמדים ונעימים בסה"כ אבל גם הם ,כמו כל השאר ,היו מיותרים בחיי .לא דיברנו יותר מדי .כמה משפטים כל פעם .זהו .זה היה מספיק. המשכתי לקרוא בספר .ציר הדלת חרק כשהדלת נפתחה .הפניתי את מבטי אל הדלת והוא היה שם ,הגבר חובש הכיפה ,עיניו הכחולות נוצצות ,והילה אופפת את דמותו. "היי" הוא הרים את כף ידו. "היי" החזרתי במחווה דומה. "מה שלומך?” "תודה" "אפשר ככה ..לשבת איתך קצת?” "בבקשה ,הספריה היא של כולם" הכיפה התיישבה מולי .התבוננתי בה בהשתוממות .הוא החזיר חיוך סתום. "אתה באת הנה כדי לקרוא?” "כן ..אבל אני רוצה שתעזור לי .שתמליץ לי על ספר .אני לא כל כך טוב בזה”. "למה אתה מתכוון?” דיבורו היה בוטח וישיר יחסית למישהו שלא כל כך טוב במשהו והוא הביט היישר אל תוך עיניי. "פשוט לא יצא לי כל כך לקרוא ספרים בחיים שלי”. "אז למה פתאום זה מעניין אותך?” "לא יודע ”...הוא הרים את כתפיו והמשיך לחייך" אולי פשוט נראה לי שעכשיו ,כשאני כאן ,זו הזדמנות טובה להתחיל" "בהחלט ..אף פעם לא מאוחר" אמרתי “ .יש לך מושג עם מה אתה רוצה להתחיל?” "אני סומך עליך" "טוב" ,קמתי מהכיסא בעזרת תמיכה מכפות ידיי שעל השולחן ,ותוך כדי אנחה ,כאילו אילצו אותי לעשות זאת“ ,בוא נראה מה אפשר לעשות" הלכתי לאורך המדף האמצעי ועיניי נחו על ספר שהיה נראה לי מתאים. "נראה לי שטוב להתחיל עם ספר ילדים " .שלפתי מהמדף את 'צ'יפופו באלסקה' ונתתי לו“ .אולי זה יעבוד". "תודה" הוא אמר כשלקח מידיי את הספר והמשיך להביט בי. "אין על מה" השבתי כשכבר הייתי בדרך לכסא הישיבה שלי. "מה אין על מה?” הוא קרא אליי ואחז בזרועי" .תגיד אתה עושה ממני צחוק? אני אולי לא קורה הרבה אבל לא אנאלפבית .אני לא צריך ללמוד לקרוא אותיות אלא פשוט להתרגל לקרוא ספרים .למה אתה חושב שאני אהנה מצ'יפופו?!” הסתכלתי עליו ומיד הרכנתי את ראשי ולחשתי "אני מצטער .זאת טעות .לא התכוונתי לפגוע בך" "אני סולח .אבל אני אשמח אם תמליץ לי על משהו קצת יותר מתאים לגילי" "מה בא לך?” "לא יודע" "מה מתחשק לך?” הוא פרש את ידיו הכהות לרווחה ,הידק את שפתו התחתונה ונטה את ראשו לכתף אחת“ .אין לי מושג" "בכל זאת?” הוא עצם את עיניו במפגן ריכוז שהותיר בי באמת רושם גדול ,ואז פקח אותן לאט ואמר “ :הרפתקאות ,אני רוצה הרפתקאות". התפלאתי “ .אתה מחפש הרפתקאות? כאן בבית הכלא?” "נו ..אני רק רוצה לקרוא הרפתקאות אתה יודע ,לא באמת רוצה לצאת פה להרפתקאות" הנהנתי בראשי .ניגשתי למדפים ,שלפתי את שני הכרכים של "הרוזן ממונטה כריסטו" ונתתי לו אותם. "תודה" הוא אמר "בבקשה" אמרתי כאשר שוב חזרתי לכסאי. "אמנון" "מה?” "אמנון .זה השם שלי" "אה ..מצויין" אמרתי בחוסר שקט "ואיך קוראים לך?” הוא שאל. הפניתי מבטי אליו בבלבול“ .אני ..נתנאל" "נעים מאוד" הוא הושיט את ידו ללחיצה וחייך חיוך רחב .עברו כמה שניות שבהן ידו היתה מושטת בודדה באוויר שבינינו עד שמוחי נתן פקודה ליד ימין שלי לעלות גם כן ולעשות כמוהו .הוא לחץ את ידי ואמר “ :אז אני עוד אראה אותך פה" "אני כל הזמן פה" .עניתי“ ,כלומר ,כשהספרייה פתוחה". "כן" .הוא ענה והנהן לעברי בחיוך ידידותי ,ואז סב על עקבותיו ויצא מן החדר .עקבתי אחרי דמותו ,היה שם משהו מוזר שלא ידעתי לשים עליו את האצבע. ההומואים התבוננו בי .ראיתי על פניהם הבעה מבוהלת. "מה?” ,שאלתי. "סתם ,כלום .לא קרה כלום" .בכל זאת היה משהו מחשיד בצורה שבה הם הסתכלו עליי אבל זה לא עניין אותי לחקור אותם מעבר לכך. במשך השבוע שלאחר מכן לא ראיתי אותו .האמת שגם לא יצא לי לראות אותו בביקוריי הקצרים בחצר .בספרייה הכל התנהל כרגיל ובסדר מופתי .אלה היו תמיד אותם ארבעה קירות מכוסים במדפי ספרים ,ושתי שידות גבוהות מונחות גב אל גב באמצע החדר ,גם הן מלאות בספרים .השולחנות ריקים מלבד חומרי הקריאה שבשימוש. בשעות אחר הצהריים אורה הקלוש של השמש היה מבצבץ מבין הסורגים מכיוון דרום-מערב ,פסים של אור וצל ,ומצטרף אל ריח הספרים ליצור את אווירת הבדידות שכל-כך אהבתי .אתם מכירים את ריחם של ספרים ישנים? ריח נוסטלגי משכר המזכיר לי כי המוות איננו זר .הוא אמיתי ומוחשי כמו החיים עצמם .גם ריח של ספרים חדשים אני אוהב .השילוב של שני הריחות יוצר סימפוניה חושית אשר בה אני מרגיש בטוח .שילוב של חיים ומוות ,המנוגדים אחד לשני ,אך גם תלויים אחד בשני ומזינים אחד את השני .כך היתה הספריה. ישבתי באחד הימים ליד אחד השולחנות ולשם שינוי לא קראתי אלא שילבתי ידיים מאחוריי ראשי ,שלחתי רגליים קדימה אל מתחת לשולחן והרהרתי בעובדה שההומואים ישבו בשולחן מולי ,קראו יחדיו את "חיי לסריו איש טורמס" ומדי פעם עלו צחקוקים מכיוונם ,אבל אני לא יודע איך קוראים להם .תמיד התפעלתי מאיך שהם קוראים ספרים ביחד .בשקט .מתואמים .בקצב דומה .ותוך כדי מלטפים אחד את השני ומחזיקים ידיים ,ונותנים נשיקות אקראיות מדי פעם .אם תמיד הקולות והרחשים מכיוונם באו כרקע לעלילה ספרותית שהייתי שקוע בה ,הפעם הם ליוו את מחשבותיי. אספתי אליי את רגליי וקמתי מכסאי .עקפתי את השולחן שלי וצעדתי לעבר השולחן לידו הם ישבו .התיישבתי מולם .הם הרימו את ראשיהם בתיאום מושלם ,והביטו בי בעיניים פעורות. "אנחנו מפריעים לך?” הבטתי בהם ולא ידעתי מאיפה להתחיל. "אנחנו עושים רעש?” הוצאתי עודפי אוויר מריאותיי ודיברתי. "אה ..לא ,לא ”..גיחכתי " מה פתאום .פשוט ,”..ואז הוספתי בהתלהבות " -רציתי לדעת איך קוראים לכם .כלומר ,את השמות שלכם" הבחור משמאל צחק “ ,כן אה? הגיע הזמן מתוקי! אני דוד”.. "ואני ערן ,נעים להכיר .למרות שאני מכיר אותך כבר שנה .באמת שאלנו את עצמנו למה אתה כזה" "כזה?” "נו ..מתבודד כזה" "ואתה? “שאל דוד. "מה אני?” "איך קוראים לך?” "אה" צחקתי ”.כן ,כן ..שמי נתנאל .סליחה ,קצת התבלבלתי ושכחתי להציג את עצמי" "זה בסדר" אמרו שניהם. "טוב .דוד .ערן .היה נעים להכיר .אני חוזר לקרוא" "תבלה" אמר ערן .ואני חזרתי אל שולחני. לא ידעתי מה הביא אותי לפרץ כזה של ידידותיות קיצונית .ערן היה טיפוס גברי וגדול ,שרירי ושעיר .דוד היה טיפוס נשי ומוחצן .למזלו האדם הראשון שהוא פגש בבית הכלא היה ערן ,שמתייחס אליו באהבה ,ומכרכר סביבו כמו ג'נטלמן מושלם ,ולא את אחד הבריונים שהיה הופך אותו לעבד .אולי העובדה שראיתי אותם מנהלים את החיים שהם רוצים בין כותלי בית הכלא ,גרמה לי להרגיש פתאום קרבה אליהם ,ורצון להיות כמוהם ,לא במובן המיני – אלא כאדם המרגיש השלמה עם חייו .מצד שני – כל מה שרציתי היה להיות לבד, מה שהופך את הידידותיות החד-פעמית שקפצה עליי למשהו לא- מובן .אולי זה הביקור המשונה הזה בחצר? אולי זה אמנון שמשפיע עליי בצורה משונה כזו ומחייך חיוכים חסרי פשר? אני אפילו לא יודע למה הוא משפיע עליי כך ואיך .יש בו משהו מוזר. מה שכן ידעתי הוא שעדיין ,למרות שהסתובבתי עם עיניים בגב, ושמירה על חיי ועל ישבני תמיד היתה קיימת בתודעתי ,אנשים החליטו לתפוס ממני מרחק ,והמריבות מצאו להם אסירים מטומטמים אחרים להתעסק בהם ,אך עדיין הרגשתי שהמקום הזה מלא מדי באנשים .רציתי להיות לבד .לגמרי לבד .ובמקום זה תקעו אותי בתא עם איזה נודניק רגיש ,חיים דהאן ,בחור רזה כמו מקל ,רואה חשבון שסרח וקיבל שנה וחצי בפנים .בחוץ ,כך אומרות השמועות ,הוא עדיין מפוצץ בכסף .גם לחיים היה מזל שפגש בי כשנכנס ,מעט אחריי ,אל בין כותלי הכלא ,והודות לרצוני הטוב להגן עליו ,ולמקרה אחד של סיכת ביטחון תקועה בעינו של אידיוט מגודל שניסה לתקוף אותו, הוא מרגיש יחסית מוגן .כמובן שגם ניסו לתקוף אותי כשנכנסתי אבל האסירים התרגלו לכך שבכל תגרה כזו ידי יוצאת על העליונה .חיים חייב לי תקופה של אפס מקרי אונס .שלא תבינו אותי לא נכון .אם אנשים בכלא אוהבים לקבל את זה בתחת – שיבושם להם ,גם אם הם לא הומואים .אבל קשה לי עם הקונספט של אונס .אמנם אני לא יכול לפתור את כל בעיית האונס בבתי הכלא – אונס מתבצע כאן על בסיס יומיומי ,אבל אני יכול לשמור על התחת שלי ולקחתי על עצמי משימה מוזרה לשמור גם על עוד תחת אחד ,וטבעי שזה יהיה התחת של שותפי לתא .רצוי שיהיה לו כמה שפחות קשה ושאני אשמע כמה שפחות תלונות .במקרה של חיים הבכיין זה קצת קשה אבל תמיד יכול להיות יותר גרוע. בערב ,אחרי סגירת התאים והספירה ,התקשיתי לקרוא .וכשכיבו את האורות ,לקח לי זמן רב לעצום את עיניי .חיים אמר כמה מילים שלא טרחתי להבין ונרדם .אני פחדתי .פחדתי מכך שאני מתחיל להתקרב לאנשים .אני לא רוצה להיות חבר של אף אחד ,אז למה עשיתי היום משהו שגורם לי להרגיש כל כך מבוהל ולא בטוח? מספר ימים נוספים עברו ואמנון התיישב מולי ,בצידו השני של השולחן ואמר “ :תודה" .בכלל לא השגחתי שנכנס .הייתי שקוע בקריאה והוא פשוט הופיע מולי .לכן הופתעתי גם לראות אותו וגם מן הפתאומיות שבה הוא התחיל את השיחה .היה על פניו חיוך מרוח מאוזן לאוזן ,ועיניו הכחולות בהקו. "נהנית?” "מאוד .תשמע ,זאת היתה חוויה מדהימה" "אני שמח" אמרתי ולקחתי מידיו את הספר .קמתי והלכתי להניח אותו במקומו על המדף .הוא הלך אחריי והמשיך לדבר מאחורי גבי. "לא הצלחתי להפסיק לקרוא .זה היה סיפור כל כך ..מעניין ו ”..הוא עצר .ניכר היה שהוא לא יודע באיזה מילים להשתמש “ .ו ..נו.. מעניין ,בקיצור”.. "מצויין" "אתה יכול להמליץ לי על עוד ספר?” נעמדתי מולו .עיניו היו יפות מלהכיל. "אני אשמח להמליץ לך על עוד ספר אמנון" "תודה .אז מה יש לך בשבילי היום?” "בוא נחשוב ”..עמדנו אחד מול השני .התבוננתי בתקרה ,מהרהר והרגשתי איך מבטו ננעץ בי בעוצמה ,ובציפיה למסקנה שתגיע מפי. נתתי לו לקרוא את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" .מעניין אם הוא מעריך צחוק בריא .הוא הציע שנלך יחד לארוחת הצהריים בשעת ההפסקה בספריה ואני נעניתי להצעתו. התיישבנו בחדר האוכל .כמה מאות אנשים במדים כחולים ישבו שם בשולחנות מסודרים .שישה בשולחן .התיישבנו בשולחן שהיו בו כבר חמישה אנשים .אמנון לקח כיסא אחד משולחן אחר כדי לשבת לידי והתיישב בראש השולחן .הסתכלתי עליו בתדהמה .זה לא משהו שעושים כלאחר יד .רציתי לומר לו "טמבל ,אתה רוצה לקבל תשומת מיוחדת מהסוהרים?” ,אך מבטו ועיניו הקסומות הפנטו אותי ולא יכולתי להוציא הגה .מה שהדהים אותי יותר מכל הוא שלא הסוהרים ולא המטומטמים שישבו לידי בשולחן הגיבו לנעשה .עשה רושם שלאף אחד לא אכפת מזה .בזמן שאכלנו עוף מעוטר בפלומות עבות של נוצות ,גוש אורז לח וסלט תפל של עגבניות מעוכות ,שאל אותי אמנון “ :תגיד ,אם אתה קורא כל כך הרבה ספרים ,למה שלא תתחיל לכתוב?” צחקתי בפה מלא אורז “ .לכתוב? בשביל מה? יש כל כך הרבה אנשים בעולם שעושים את זה מספיק טוב ,ואני יכול ליהנות מהיצירות שלהם .למה שאני אבזבז זמן בכתיבה על חשבון דברים שאני נהנה מהם? אני פה כבר שנה" ,לקחתי לגימה מכוס המים שלי והמשכתי, "יש לי עוד עשרים וארבע שנים להיות פה .כמה זמן יישאר לי ליהנות מהיצירה שלי? ומי יחכה לי בכלל בחוץ ,כשאני אצא? אני מעדיף ליהנות מהרגע" אמרתי ודחפתי עוד מזלג מלא אורז אל תוך פי. שאר האנשים שישבו לידנו בשולחן הביטו בי וגיחכו .לא ידעתי למה. לא היה לי אכפת. "אתה פשוט נראה לי חכם ומוכשר .וכדאי לך לנצל את זה .זה הכל. אבל תעשה מה שאתה יודע שטוב לך" אמר אמנון. אמנון התלווה אליי לחמש הדקות היומיות שלי בחצר .הלכנו לאורך החומות .השמש היתה צורבת ובלתי נעימה ,וגרמה למדי האסיר שלי להידבק אל עורי .אסירים אחרים שיחקו כדורעף ,או חילקו כאפות וירקו אחד על השני. "אז אתה יושב מאסר עולם?” "כן" "ולמה שלא תחשב את הזמן שנשאר לך על פי זה שיורידו לך שליש על התנהגות טובה?” "כי אין סיכוי שאני אתחרט על מה שעשיתי" "אתה יודע נתנאל ,זה קצת מוזר .אתה שונה”. צחקתי " שונה ממי? רצחתי שני בן אדם ..אתה מבין מה זה? אתה יודע מה זה להרוג בן אדם?” "לא ..אני באמת לא יודע”.. "מה אתה עושה כאן?” "אני גנב .גונב כל מיני דברים .אבל אתה ,מוזר לי שאתה פה .אין לך שאיפות?” שוב צחקתי“ ..איזה שאיפות יכולות להיות לי פה? לזכות בתחרות 'חלאת החודש'? “ "אז נוח לך עם זה שאתה יודע שאין סיכוי שבארבעים שנה הקרובות אתה תקום בבוקר ותאמר 'היום אני עושה רק מה שאני רוצה'” "תשמע אמנון – אני לא יודע מה אתה רוצה ממני ,אבל אני עושה כל יום בדיוק מה שאני רוצה" "אין סיכוי שמחר ,או עוד שנה תרצה לעשות משהו אחר?” "נראה לי שאתה קצת עולה לי על העצבים .אני חוזר לספריה" התחלתי ללכת לכיוון היציאה מן החצר. "אבל ההפסקה שלך לא הסתיימה עדיין" הוא המשיך לנדנד וללכת אחרי .הרגשתי שהוא ממש קופץ מסביבי ,מכל הכיוונים. "נראה לי שאני בכל זאת חוזר לספריה .אני רוצה להיות קצת לבד. הספיק לי מהחצר ”.אמרתי לו כשהתקרבתי ליציאה. גבר עצום מימדים חסם אותה .אחד חדש שהגיע לכאן לפני שבועיים וכנראה מוכר לרוב האנשים פה כי שמתי לב שמהר מאד הוא השתלט כאן על הרבה מאד אנשים .היה לו ראש ענק ואף רחב. מצדדיו עמדו עוד ארבעה אנשים .כשהתקרבתי הוא דיבר אליי בקול צעקני עבה ומחוספס ,כמעט הרגשתי שיוצא לו רוק מהפה כשהוא מדבר“ :היי מותק ,אתה אוהב לדבר אה?!” "מה?” שאלתי אותו "שמנו לב שאתה אוהב לדבר" "כן ..מה שתגיד .אכפת לך לתת לי לעבור?” הוא שאג מצחוק וכולם לידו צחקו יחד איתו. "'אכפת לך לתת לי לעבור'” הוא חזר אחרי דבריי בלעג וניסה לתת להם גוון עליז“ .אתה מוזמן לנסות" הוא חזר לקולו העבה והגס ,ופניו הרצינו. ניסיתי לעבור משמאלו .הוא דחף אותי בכוח ונפלתי על הקרקע הסלעית של החצר. "נראה לי שבא לך ללכת איתי מכות" "לא ..ממש לא .רק תן לי לעבור" בינתיים התגבש סביבנו קהל .הקהל צחק לדבריי .קמתי על רגליי. "אל תדאג ,כשתרגיש אותי בתוך הגוף שלך תחשוב רק על דברים טובים" הוא אמר בשקט וניגש אליי. שלחתי אגרוף אל הסרעפת שלו ,הוא התכופף והקיא .בעטתי לו בפרצוף ודם ניתז מפיו ומאפו .גם שתי שיניים עפו .הדבר הבא שקרה היה שקיבלתי מכה כואבת עד כדי שיתוק בגב .אחרי שנפלתי ראיתי אלה עפה לכיוון הצלעות שלי ואיבדתי את הכרתי. התעוררתי .אני שוכב במיטה .לידי יש עוד מיטות .ככל הנראה אני בבית החולים של הכלא .מעולם לא הייתי כאן .מצד ימין בשורת המיטות שמולי שוכב איש ענק עם פרצוף מעוות וכחול שחובש צווארון רפואי ויש לו צינור באף .כואב לי לנשום .הנשימות שלי שטחיות .אני נזכר במה שקרה .נראה לי ששברתי כמה צלעות. כשאני חושב על זה ,עד כמה שקשה לי לומר משהו בשבחו ,את היכולת להגן על עצמי אני חייב למכות שחטפתי מאבא שלי .זה התחיל כשהוא פוטר .אני הייתי אז בן עשר .הוא היה מהנדס מים בעירייה ונאלצו לוותר עליו עקב צמצום תקנים. אבי היה אדם קשה מלכתחילה ,והפיטורים עשו אותו קשה יותר. לפני כן הוא היה שתקן ומתבודד ,אך בכל פעם שבדידותו הופרעה על ידי הייתי חוטף מטר צעקות וקללות ברוסית .אמי לא התייחסה אליו ,והוא לא התייחס אליה .הוא היה יושב על כסא שהיה מיועד אך ורק לו ) כשהיה רואה אותי יושב עליו היה מסמן לי לעוף בתנועת יד(, ושומע מוזיקה בקולי קולות ,שכל הבית ישמע .מוזיקה קלאסית .רק מוזיקה קלאסית .כל ניסיון לשמוע משהו אחר בבית נתקל בבוז ובצעקות .באופן די משונה ,אמי ,גם בפעמים הבודדות שהתפנתה לחבק ולעטוף אותי ,מעולם לא התערבה כשהוא צעק עלי .היא התעלמה כרגיל ,והמשיכה לתת לי את תשומת הלב שהיא רגילה לתת. אבי היה אדם בודד .לא היו לו חברים .חייו נסובו על עבודה ,ישיבה על הכסא בסלון ,מוזיקה וספרים .מגיל שש הכריח אותי לנגן על פסנתר ,ולתרגל לפחות שעתיים ביום .אם לא הייתי מנגן מספיק טוב על פי דעתו הוא היה מציק לי ודורש לחזור על הנגינה שוב ושוב עד שהייתי נשבר ובוכה .הוא גם היה מכריח אותי לשיר ,וזו כבר באמת היתה השפלה איומה בשבילי .מלבד צעקות ,איומים והצקות ,הגה לא היה יוצא מפיו. ניסיתי בכל מאודי לרצות אותו ,בתקווה שאזכה ממנו לאהבה שהייתי כל כך זקוק לה .מעולם לא קיבלתי אותה .וביום שהוא פוטר, המצב נהיה הרבה יותר גרוע .מרוב שעמום האובססיביות שלו לאיכות הנגינה שלי רק החמירה ,ובנוסף הוא התחיל לשתות כל יום פחות או יותר מתי שהוא התעורר .כעת על כל טעות בתווים או במקצב חטפתי סטירה מצלצלת .היו הרבה כאלה .באיזשהו שלב הסטירות התחילו לבלבל אותי מה שרק החמיר את המצב ונוצר מעגל מרושע ,ואני לא אתפלא אם תוצאותיו בסופו של דבר היו זעזוע מוח שדפק לי את השכל וגרם לי להגיע לתא של ארבעה מטרים רבועים עם דרגש מתכת כפול ,שותף מעצבן לתא ,ואסלה לחרבן בה. מדברים אלו יכול להתקבל הרושם שאמי עמדה מנגד ולא עשתה כלום .זה נכון .כי כשהיא אמרה משהו גם הראש שלה היה חוטף מכות .אז היא הפסיקה להגיד .אבל זה לא גרם לה להפסיק לחטוף. ההתעללויות של אבי הפכו להיות שיטתיות .אני הייתי מקבל מכות כשחזרתי מבית הספר ,ואמי כשהיתה חוזרת מהעבודה. כשהייתי בן 16נטשתי את אמי ,שנשארה עם המציאות האלימה. עזבתי את בית הספר ,שכרתי דירה בשכונה ד' ,עבדתי במחסן חלקי חילוף של מוסך ליד הבית ,והלכתי ללמוד קרב מגע .הייתי תלמיד מצטיין .ידעתי שאף אחד לא יתקוף אותי בלי לחטוף בחזרה. נרדמתי מבלי לשים לב והתעוררתי שוב .אור חזק חדר אל החדר מן החלון משמאלי .המיטה של הענק הוסתרה כעת ע"י וילון. הצלחתי לקום באיטיות ושמתי לב שזרועי הימנית מחוברת לאינפוזיה, ושק הנוזלים תלוי על עמוד נייד על גלגלים .לקחתי אותו איתי והתחלתי ללכת לכיוון דלת היציאה מהחדר .בדרך עצרתי מול המפלץ משמאלי ,אשר התגלה לעיניי כאשר עברתי על פני הוילון שהסתיר אותו .הוא היה ער ,והביט בי ,תחילה בבהלה ,אבל אחרי כמה שניות בשנאה יוקדת שדורשת נקמה .הבטתי בו בחזרה וידעתי שעכשיו זה כבר נועד להיות כך ,ואין דרך חזרה .הפניתי את מבטי לכיוון היציאה והמשכתי לצעוד לעברה .הגעתי אל פתח הדלת ומיד קפץ עליי איש במדים ,אשר החזיק אלה בשתי קצותיה והדף אותי בעזרתה. "תחזור לתוך החדר!” הוא צעק עליי. "אין בעיה" אמרתי וחזרתי לתוך החדר” .רק רציתי לדבר עם מישהו על המצב שלי" "אה" ,צחק האיש “ ..אל תדאג ,מצבך טוב .בטח יותר טוב משל ששון". ששון .ככה קוראים לו. "אתה תרגיש יותר טוב תוך כמה ימים ואז ישימו אותך בצינוק לפי מה ששמעתי" "אתה יודע שהוא התחיל ,ולא היתה לי ברירה". "שאלו את כל מי שהיה שם .הם סיפרו שהתנפלת עליו וקרעת אותו”. ואמנון? חשבתי לעצמי .הוא לא העיד לטובתי? אני מבין שכולם רגילים לפחד מהמטומטם הזה .גם אם עכשיו אני כיסחתי לו את הצורה .כנראה החבורה שלו השתלטה על העניינים והפחידה את כולם .וכנראה גם את אמנון. חזרתי למיטה .האיש במדים יצא משדה הראייה שלי וכנראה חזר לשבת על כסא ליד הדלת .שקעתי במחשבות .הכאבים בצלעות התגברו .אחרי כשעה הופיע מישהו בחלוק לבן ,והזריק לי חומר לתוך האינפוזיה .הכאב חלף ונרדמתי תוך כמה דקות. פקחתי מעט את עיניי .אמנון ישב לידי והביט בי כשעל פניו חיוך לא טבעי ,וניצוץ משונה בעיניו הכחולות. "היי נתנאל"..הוא אמר וקולו הדהד בין הקירות. לא עניתי לו. "אתה חייב להאמין בעצמך נתנאל”.. "קיבינימט יא מטומטם ,מה אתה עושה פה! אסור לך להיות כאן! ישימו אותך בצינוק יא דפוק!” הוא המשיך לחייך ואז פתח את פיו והחל לצחוק כמטורף. "מה ..מה אתה עושה פה יא מטורף!!” הוא המשיך לצחוק בקולי קולות .פחדתי שהוא יעיר את ששון ,או יזעיק לכאן בצחוקו המופרע את אחד השומרים. צחוקו שכך לאט .והוא הביט בי במבט סתום. "אתה לא נורמלי" אמרתי לו. הוא חייך ,פתח את פיו וקול צלול ושליו בקע מגרונו .הוא שר לי שיר. אבל אז התעוררתי .ולא זכרתי את מילות השיר. התנשפתי בכבדות והתרוממתי מעט ,נשען על המרפק .היה חושך. איזה איש עקשן .גם בחלום הוא מופיע .אסור לו להיות פה! זה טוב שיש סדר ולאיסורים האלו יש סיבה! אבל זה היה רק חלום .וזה לא כל כך הגיוני שהוא יבוא לפה .לא .הוא לא באמת היה פה .ניערתי מעליי את קורי השינה .הכאבים בצד היו עזים ,אבל חרחוריו המונוטוניים של ששון הצליחו להרדים אותי ,יחד עם המחשבה שמתישהו ,אצטרך להתמודד איתו שוב ,ואז הוא יגיע מוכן יותר... אחרי שלושה שבועות במרפאה של שירות בתי הסוהר הכניסו אותי לצינוק .חודש ימים .עונש נוראי .לא היה לי לילה ולא יום ,ולא ידעתי כמה זמן עבר כל עוד הייתי שם .אבל זה הרגיש כמו שנה .חדר קטן מאוד וחשוך .וקר .קר מאוד .התעייפתי מיד כשנכנסתי לשם. התעייפתי מהקור והחושך .ישנתי .אני לא יודע כמה ישנתי אבל זה הרגיש לי המון .וכשלא ישנתי – שנאתי .שנאתי את בית הכלא ואת האנשים בו ,והסוהרים שבטוח ידעו מה קורה אבל היה להם נוח יותר להאשים רק אותי במה שקרה .שנאתי אותם כל כך .ככל שהזמן עבר השנאה גברה יותר ויותר עד שהשתלטה עליי ולא הכרתי את עצמי כבר .שנאתי אותם כמו ששנאתי את אבי. לא .אותם שנאתי יותר כי אבא שלי כבר מת והם לקחו ממני את החופש היחסי שיצרתי לעצמי כשהתאמתי את עצמי לדרישות שלהם. השתדלתי ללכת על פי הכללים – אבל זה לא הספיק להם .הם שברו אותי בהזדמנות הראשונה שהיתה להם .כולם .האסירים והסוהרים .וככל שעבר הזמן – כך שנאתי גברה עליי ,עד כדי כך שהתחלתי לשמוע את עצמי נוהם נהמות חזקות של כעס תוך כדי שאני מכניס אגרופים לרצפה הקרה .אחד השומרים הגיע ,פתח את דלת התא ונתן לי בעיטה בבטן .זה השתיק אותי לכמה שעות אבל לא היה אכפת לי כי זה גם הכניס אור לתא לכמה שניות .ואז התחלתי לנהום שוב .הייתי שוכב מכווץ ,מקופל בתנוחת עובר על הרצפה ,או שוב נותן לה אגרופים עד שפעם נוספת מישהו היה מגיע ומכה אותי. באחת מן הפעמים האלה ,אחרי שהשומר המכה סגר אחריו שוב את הדלת ונותרתי בחושך פשוט התרוממתי לישיבה ונשענתי על הקיר הקר .הבעיטה הפעם לא היתה חזקה כל כך“ .לא התלבש לו". נגעתי בפניי והרגשתי זיפים קטנים .זה הכל? היה לי קשה להאמין שחלפו רק מספר ימים .התיישבתי בתנוחה מזרחית ,בשיכול רגליים, ונשענתי על הקיר .ואז שמעתי את נשימותיי .זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב אליהם מאז שנכנסתי לפה .ההקשבה לנשימותיי הרגיעה מעט את הטירוף .הזכירה לי מי אני .ובתוך מה אני נמצא .נזכרתי בשיעורי המדיטציה שהשתתפתי בהן בזמנו כדי להרגיע את התפרצויות הזעם ,ומאוחר יותר הפסקתי – כי לא עמדתי בתשלומים על הקורס. התרחקתי מעט מן הקיר .זקפתי מעט את גבי וצווארי ,ובעיניים פקוחות לרווחה ,בחושך המדהים הזה ,התחלתי להתבונן בנשימותיי. התבוננתי כיצד האוויר נכנס אל תוך נחיריי ולאט מתחמם ככל שהוא מתקדם במעלה האף ובמורד הגרון וקנה הנשימה .איך האוויר הזה, ומרכיביו ,נספגים בנימים הקטנים שעוטפים את נאדיות הריאה ,ומשם ממשיכים למחזור הדם ואז נספגים שוב באיברים הפנימיים ובתאי הגוף .ואיך תאי הגוף מחזירים פסולת חזרה אל כלי הדם שמגיעה אל הריאות ויוצאת באוויר החם שאני נושף דרך אפי .כל שאיפה ונשיפה כזו חיזקו אותי. בהתחלה הירכיים שלי כאבו ,ועשיתי הרבה הפסקות .אך לאט הכאבים פחתו והצלחתי לשבת בגב זקוף וברגליים משוכלות עם כאבים קלים שניתן לסבול .הרגשתי איך הגב שלי מתחזק. המשכתי עם ההרגל הזה ,יותר ויותר ,ותדירות התקפי הזעם שהתבטאו באותן נהמות הלכה וקטנה ,עד שההתקפים נעלמו לחלוטין ,ואיתם גם המכות שקיבלתי .הוספתי לתרגול שלי גם שכיבות שמיכה ,כפיפות בטן ומתיחות .לא ידעתי אם האוכל שאני מקבל שייך לארוחת הבוקר ,צהריים או ערב אבל הצלחתי לתפוס את המרווחים בין הארוחות כדי לעשות פעילות גופנית. הרגשתי שאני מתחזק מעט .פיזית ומנטלית .לא ידעתי כמה זמן עבר ,אבל למרות שהשתוקקתי לאור יום ,הייתי פחות שבור מבהתחלה וידעתי שהזמן שבו אראה אותו יגיע. ההרהורים שלי הפכו לממוקדים יותר .אולי אמנון צודק? יכול להיות שרק שכנעתי את עצמי שזה הכי טוב שיש ויש יותר טוב מזה שאני מפחד ממנו .אולי אני יכול להיות יותר חזק .בעל שליטה גדולה יותר בחיים שלי .נכון ,חיי בבית הכלא היו נוחים עד עכשיו אבל זה לא מספיק .אני צריך יותר מזה .לבד .להיות לגמרי לבד. הדלת נפתחה ,אור חזק פרץ פנימה ,וכיסיתי את עיניי בזרועי . אורות הניאון של בית הכלא הכאיבו לעיניי. הסוהר אמר לי “ :אתה חוזר". אמרתי תודה בנימוס ויצאתי בשלווה מן התא .שלחו אותי מיד להתגלח ולהסתפר .הבטתי במראה – יצור פרא בעל עיניים חודרות וגדולות עם המון שיער חום-כהה על הראש והפנים נגלה לעיניי. הספר – אסיר שהציג עצמו בשם מלאכי ,אחז במכונה בידו והחל במלאכה.. חזרתי לספרייה .ערן ודוד החליפו אותי בזמן שנעדרתי ,כל אחד בתורו .שניהם מאוד אהבו את הג'וב אבל שנאו את זה שהם לא יכלו להיות כל הזמן אחד עם השני ,כמו שהם רגילים .שמחתי שנתנו להם את העבודה הזו ,וסמכתי עליהם שעשו את עבודתם נאמנה בשמירה על הסדר ועל שלמות הספרים .הם אפילו הזמינו כותרים חדשים והיה ממש נעים לגלות שהם שותפים להתלהבות שלי מהמקום הזה ומהעבודה .הם לא הסתירו את הפתעתם מכך שהרגשתי ונראיתי ממש טוב יחסית למישהו שעבר תקופה של חודש בצינוק אחרי שלושה שבועות בבית החולים. עבר שבוע מאז חזרתי מן הצינוק ולא ראיתי את אמנון .לא בספרייה ,לא בחצר ולא בחדר האוכל .השלמתי את החסר בקריאה של שלושה ספרים עבי כרס .אבל אחרי שבוע הוא הופיע .מחייך באותה הצורה בה הוא תמיד חייך .אחרי כמעט חודשיים ,ראיתי שוב את הניצוץ הבוער בעיניו ואת ההילה העוטפת את דמותו .עקבתי אחריו כשהוא מביט בי תוך כדי הליכה לעבר שולחני ,ומתיישב מולי. הוא הניח את ידיו על השולחן ,ואת סנטרו השעין בתנוחה של ילד בבית ספר על כפות ידיו ,והמשיך להביט בי. "מה שלומך?” " אני בסדר" אמנון הרים את פלג גופו העליון לישיבה ישרה “ .באמת? זה מאוד משמח ..אתה לא כועס ..שגרמתי לך להסתבך ככה?” "איך בדיוק אתה גרמת לי להסתבך? ”..אמרתי. "שמעתי מה הוא אמר לך ,הגורילה .שאתה אוהב לדבר .הוא התכוון לשיחה שלנו" "וזה אומר שאסור לנו לדבר? מה שמזכיר לי ..רציתי לדבר איתך על משהו" אמנון שילב את ידיו וסימן לי בראשו להמשיך. "בזמן שהייתי בצינוק ”..המשכתי " ,חשבתי על מה שדיברת איתי עליו .אתה צודק .אני רוצה יותר מזה .שכנעתי את עצמי שאלו החיים הכי טובים שיכולים להיות לי .אבל אני לא מאמין בזה יותר .אני רוצה להיות ...סופר .אני רוצה לכתוב ספרים .אני ממש משתוקק לזה מאז שחשבתי על זה ברגע מסויים בצינוק" עיניו של אמנון חייכו אלי וקמטים זעירים נוצרו סביבם ”.אני שמח מאוד .זה נשמע נהדר .קדימה .תתחיל לכתוב" "צריך ללמוד את זה אמנון .צריך מומחיות בשביל זה .אי אפשר סתם לקום בוקר אחד בבית הכלא ,להחליט שאתה סופר ולכתוב ספר .זה לא מסוג הדברים שאפשר ללמוד ולתרגל כאן .אני צריך להכיר עוד אנשים שעוסקים בזה .זה משהו שמחוץ לבית הכלא לומדים בצורה רצינית ומעמיקה". הוא הביט בי במבט סתום" .על מה אתה מדבר יא אהבל ,תתחיל לכתוב כבר!” "אני רוצה לברוח" "השתגעת?!” "אתה זה שדיברת על לרצות להיות אדם חופשי ולקבל שליטה על החיים שלך!" "כן ,אבל התכוונתי לזה שתנסה להתחבר קצת לאנשים פה .תקשור קשרים .צא קצת לחצר ,תירגע בשמש .ותנסה לקצר את העונש שלך" "אין סיכוי שזה יקרה" "למה?” "אמרתי לך .אני לא מתחרט על מה שעשיתי ולא קיים סיכוי שאביע חרטה על כך בפומבי ,גם לא בכתב ..אגב ,הזכרת יציאה לחצר – זה אתה שהעברת לי את הפתק דרך האיש של הכביסה?” "על מה אתה מדבר?” "לא העברת לי שום פתק? לפני שפגשת אותי בפעם הראשונה בחצר?” "לא .לא הכרתי אותך ולא ידעתי מי אתה לפני הפעם הראשונה שנפגשנו”. "אז זה לא היית אתה" הקשיתי.. "לא" הוא סובב את ראשו מצד לצד והרים את כתפיו בהשתוממות. "תראה אמנון .אני החלטתי .אני רוצה לברוח מכאן .אני רק לא יודע איך". אמנון משך בכתפיו וגיחך" ,גם אני לא יודע איך .גם אין לי מוטיבציה לדעת איך .אני משתחרר עוד שנה וחצי .אני מציע לך לחשוב על דרכים לקצר את העונש שלך .דרך אגב .הספר הזה ..כל כך נהניתי לקרוא אותו .התפוצצתי מצחוק .איזה משוגע הסופר הזה ,איזה שטויות הוא כותב ”.הוא גיחך וחירחר בצורה שאפשר להגדירה כצחוק ”.חיכיתי עד עכשיו שתחזור כי רציתי אותך כממליץ" .הוא הניח על השולחן את " מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". חזרתי לשגרה .שוב לא ראיתי כמעט שבוע את אמנון .חזרתי גם לעשות הפסקות יומיות של 5דקות בחצר .לא יותר .המשכתי לקרוא המון ספרים ,ולמעט ערן ודוד שהגיעו מדי פעם לספרייה לא היתה לי תקשורת עם אף אחד בבית הכלא .שאר האסירים לא ניסו ליצור איתי קשר מאז אותו מקרה אלים .לא שהם ניסו לפני כן ,אבל היה לי רושם שהם מאפשרים לי לחיות את חיי בבדידות היחסית אך לא מספקת שבעבר כל כך אהבתי. דומה היה כי התרגלתי .חזרתי אל הנוחיות של השגרה .הרגשתי שזה לא הכי טוב שיכול להיות אבל אני יכול להסתדר עם זה. סגרתי את הספרייה אחרי עוד יום נטול מבקרים והלכתי אל תאי. בדרך אחד הסוהרים ניגש אליי ואמר לי “ :נפלה לך שקית מהכיס, תרים אותה”. הוא הצביע על נקודה על הרצפה מאחוריי ואני הסתובבתי ,ואכן , ראיתי שם שקית מונחת על חריץ בין המרצפות .השקית היתה קרועה וצואה חומה ומסריחה זלגה ממנה. פניתי אליו בחזרה “ .החתיכה הזאת לא נפלה לי מהכיס" אמרתי לו. “היא לא שלי". "ואני ראיתי שהיא כן נפלה לך מהכיס אז אני אומר לך עכשיו להרים אותה" ,הוא קרב אליי .טון דיבורו הפך למאיים והוא התחיל ללטף את האלה המחוברת לחגורתו. "תשמע .אני באמת מצטער .אני לא רוצה להכעיס אותך אבל אני נשבע לך שלא אני הפלתי אותה .היא לא שלי – ואני בהחלט לא הולך להרים אותה" הוא שלף את האלה שלו ובמהירות הדביק אותה לצווארי ואותי לקיר, בעוצמה. "תפסת ביטחון אה חכמולוג” אמר לי כשפניו כמעט צמודות לפניי, ואני יכול להריח את התבשיל המלא בשום שאשתו הכינה לו ”.ואני רואה שישיבה בצינוק לא עזרה ליישר אותך חזרה .עליי אתה לא יכול לנסות את הקראטה שלך כי כל הסוהרים פה לא ישאירו לך עצם אחת שלמה”. התאפקתי לא לשבור לו את העצמות .שתקתי .הוא שחרר אותי. "תרים את השקית מהרצפה" הוא פקד עליי. הסתובבתי ,הלכתי לעבר השקית והרמתי אותה .החרא יצא מן השקית אל תוך כף ידי .לבי נמלא תחושת גועל והשפלה“ .עכשיו תלך לשירותים ותזרוק את השקית ..ואל תשכח להוריד את המים" הוסיף בלעג. הלכתי אל השירותים ובדרך שמעתי צחקוקים מן הקומות העליונות. הרמתי את ראשי וראיתי כמה פרצופים מחייכים מביטים לעברי .אז כמה חארות החליטו לזרוק עליי צואה ופספסו .מה שהם לא פספסו זה את התענוג לראות אותי מושפל ע"י סוהר. נראה לי שגורלי במקום הזה כבר נגזר עליי .השגרה הברוכה שכה ייחלתי לה לא תהיה ,וודאי לא בזמן הקרוב. למחרת יצאתי לחצר בהפסקה שלי כדי לחפש את אמנון .הפעם הוא היה שם .בכניסה לחצר ,איפה שפגשתי אותו לראשונה. "היי אמנון" הוא הסב אליי את ראשו .הוא חייך“ .אהלן .מה קורה אחי". "אני רוצה לדבר איתך" "בשמחה" התרחקנו מחבורת האנשים שעמדו בכניסה ,והביטו בנו בחיוך לעגני .דיברנו תוך כדי צעידה. "אני לא יודע מה לעשות .אני מרגיש שהמקום הזה סוגר עליי ואני מתחיל להשתגע .אנשים יודעים שאני לא יחזיר סתם מכות אז הם מציקים לי בדרכים אחרות .אתמול זרקו עליי שקית מלאה בחרא”. "כן ,זה מה שהחבר'ה פה אומרים" ,הוא אמר .המתנתי כמה שניות כדי לראות מה עוד יש לו לומר אבל הוא המשיך לשתוק. "זה כל מה שיש לך להגיד?” "מה אתה רוצה שאני אגיד?” "תעזור לי אמנון" "אני את שלי עשיתי .עלי אתה לא יכול לעבוד נתנאל ,הבנת?” "מה?!” "אתה לא באמת רוצה לברוח ,אתה רק רוצה להיות לבד" התבוננתי בו ,ופרץ של כעס עלה מבטני אל ראשי ואיים להתפוצץ. הוא מנסה לשחק לי עם הראש עכשיו? "אני ואתה" ,הוא המשיך “ ,בלתי נפרדים נתנאל .אני יודע עליך הכל. אני ,את מה שהייתי צריך לומר לך כבר אמרתי". מרחוק קבוצה של אסירים התבוננה בנו וצחקה .הבטתי בהם ואז הסבתי חזרה את מבטי אל אמנון בשאלה“ ,אז לא אכפת לך ש”?.. אבל אמנון כבר לא היה שם .הסתכלתי ימינה ושמאלה ,אחורה וקדימה במהירות ,לקול צחוקם של האסירים והסוהרים ,אך לא ראיתי את אמנון בשום מקום. "אמנון! אמנון!!!” צעקתי בבלבול להנאתו של הקהל .התחלתי להרגיש ניצוצות של זעם וטירוף ,אך השתלטתי על עצמי .יצאתי מן החצר כשמחיאות כפיים וקולות צחוק מלוות אותי. בערב ,סגרתי אחרי בעצבנות את דלת הספריה והלכתי לכיוון חדר האוכל .בדרך עברתי ליד המקלחות המשותפות ושמעתי משם צעקות “ :תעזבו אותי! בני-זונות!” .הייתי רגיל מדי פעם לשמוע צרחות מסוג דומה באזור הזה ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה .הפעם ,דחף לא אופייני ובלתי נשלט של עצבים גרם לי להגיב .נכנסתי אל המקלחת וראיתי ארבעה אנשים אוחזים בחיים ,שותפי לתא ,השרוע על בטנו על רצפת המקלחת הרטובה .שניים אוחזים ברגליו ומותחים אותן בפישוק רב ככל שניתן ,ושניים אחרים אוחזים בידיו ומותחים אותן לאחור .גבר חמישי ,עצום מימדים עמד מול פניו של חיים .הוא אחז באיבר מינו בידו האחת ,והתקרב אל האיש .האיש הטה את פרצופו הצידה בסלידה ובאימה ,ונשם נשימות שטחיות ומהירות. הענק תפס את שערות עורפו של האיש וכיוון את פיו אל איבר מינו. "ששון!” קראתי והד קולי ניתח בקירות בריקושטים מהירים ומעורפלים. האיש הענק הפנה את ראשו אליי .הבעת פניו השתנתה .מכלב מזיל ריר הוא הפך לאדם המתחיל לחשוב .הוא פנה לעבר הארבעה האחרים“ ,תמשיכו להחזיק אותו! חזק!” ואז פנה אליי“ ,מה אתה רוצה? אל תתערב!” “לא כדאי לך להכניס את הזין לפה שלו .הוא עלול לנשוך" ” אם הוא ינשוך כהן יחתוך לו את הגרון" “לא ראית חומות של תקווה? “ הוא הביט בי ,בהבעה של כלב .אך עכשיו במקום להזיל ריר הוא היטה את פניו כשואל מה לעזאזל האדם שמולו מנסה לומר לו. "סרט אמריקאי .הגיבור הראשי בסרט ,שנמצא בדיוק במצב שהגבר שאתה כל כך רוצה לאנוס נמצא בו עכשיו ,מספר לאנסים שברגע שאתה הורג מישהו השרירים שלו ננעלים ,כולל שרירי הלסת" “ואז?” ”ואז הזין שלך נשאר בתוך הפה שלו גם אחרי שאתה הולך כי שרירי הלסת שלו ננעלים עליו" ,הדגמתי לו בתנועת נגיסה. “ הוא לא יעשה את זה ,יש פה מספיק אנשים שיכאיבו לו עד כדי כך שהוא ישחרר .הוא לא רוצה לעשות את זה" “אולי .אבל אני כאן .והצעד הבא שאני עושה הוא ללכת אליך ולשבור לך את המפרקת" “ אנחנו חמישה ,איך תעשה את זה?” ” פשוט מאוד .הראשון שיהיה איתי במגע ימות .אחר כך השאר כבר יהרגו אותי .מישהו מתנדב למות?” החמישה הסתכלו אחד על השני בבלבול .בשלב מסויים היה נראה כי כל אחד מהם מתחיל לפחד שכולם מתבוננים בו. "קשה לכם להחליט?” קולי הדהד שוב בין הקירות וקטע את הדממה המופרת על ידי זרם של מים הניטח ברצפה ,שאף אחד לא טרח להפסיק. ששון פנה אל הארבעה האחרים וסימן להם בתנועת יד לעזוב את חיים המסכן ולצאת מחדר המקלחות .הם הלכו לכיווני ,מבטי שטנה בעיניהם ועברו לידי מבלי לגעת בי .ששון התקרב אלי מספיק כדי שאריח את גופו העירום ואמר לי ”:אני עוד אתפוס אותך" .אחר כך הוא עקף אותי משמאלי והמשיך ללכת לכיוון המלתחות. התקרבתי לחיים .הוא הזיז בכוח את ידי המושטת לעזרה וקם על רגליו .הוא התבונן בי בזעם מהול בבושה ואמר לי “ :אני לא יודע איך אני ממשיך לחיות פה". התבוננתי בו והנהנתי בראשי כמבין .הרמתי את כתפיי. "גם אני לא .אבל אנחנו נשתדל עד כמה שנוכל .תתלבש ,נאכל ביחד ,ונלך ביחד לתא .אל תדאג" ישבנו אחד מול השני בתא .אני על הדרגש והוא על כסא מולי. "אז מה חיים .כמה זמן נשאר לך כאן?” "שבועיים" קפצתי את שפתיי והנהנתי .שבועיים בשבילי זה המון בשביל מה שאני הולך להציע לו ,אבל אין לי ברירה. "נשאר לך הרבה כסף בחוץ ,נכון?” גבותיו התרוממו בתדהמה”..כ..כן" הוא גמגם. קרבתי אל אוזנו ולחשתי "אני הולך להציע לך הצעה .אבל מחר. בחצר .יש שם מספיק רעש ואף אחד לא ישמע" חיים הנהן. נשכבתי על הדרגש. "אם לא אכפת לך שאני אומר – זה קצת מוזר לי לנהל איתך שיחה פתאום ,אחרי שנה שאני מנסה לתקשר איתך ואתה עונה לי במילים בודדות ,אם בכלל" הוא אמר. "כן .אני יודע" אמרתי ונתתי לו את החיוך הכי נחמד שיכולתי לתת. “נו ..אני לא איש של אנשים .אבל אני מנסה להשתנות" .התמתחתי ופיהקתי“ ,נדבר מחר" אמרתי לו ונשכבתי על הצד ,עם הפנים לקיר. "מדברים עליך פה הרבה" הוא התעלם. "כן? מי?” חזרתי והפניתי מבטי אליו. "כולם" "מה אומרים?” "אני לא בטוח שזה הזמן לפתוח את זה אבל אם אתה שואל – אומרים שאתה קוקו .מתבודד .מדבר לעצמך כל הזמן בפעמים המעטות שאתה יוצא לחצר .גם בספריה”. "מדבר לעצמי? זה הדבר הכי מטופש ששמעתי" "כולם אומרים את זה" פשטתי את ידיי לצדדים והנדתי את ראשי “ -אז אין לי מושג על מה הם מדברים" שתקנו דקה ארוכה .הסתכלתי על חיים שהביט ברצפה ,מבוכה עולה מהבעת פניו. "ואתה?”לבסוף שבר חיים את השתיקה. "אני מה?” "למה אתה כאן?” רבע שעה לכיבוי אורות ,הסוהר התורן צועק. "נראה לי שאספר לך בהזדמנות אחרת" חיים נשכב גם הוא על מיטתו. התכרבלתי מתחת לשמיכה ,וקראתי בספר .כשכיבו את האורות, נשכבתי על הצד ,כרית מתחת לראשי ונרדמתי תוך כמה שניות. למחרת חיים הלך איתי לכל מקום .כולל לספריה .לא נתתי לו לדבר יותר מדי .שיהיה לידי ,אבל שישתוק. בחצר שאלתי אותו ”:מה העניינים?” "איך נראה לך אחרי אתמול?” ,הוא החמיץ אליי פנים. "אל תדאג .אני שומר עליך" אמרתי וטפחתי על שכמו. הוא חייך ואמר "תודה ”.אנחת הקלה נפלטה מריאותיו ”.אני מעריך את זה”.. "זהו .שבדיוק על זה רציתי לדבר .עושה רושם שששון רוצה להעניק לך מתנת פרידה בצורת אונס .אני לא אתן לזה לקרות ואתה תהיה צמוד לי לתחת במשך כל השבועיים הבאים .ברור?” הוא הנהן. "יפה .בקשר להערכה שלך אליי .אני רוצה ממך משהו בתמורה”. פניו החווירו ונראה היה כי דופק ליבו עולה. "לא .זה לא מה שאתה חושב .אתה לא הולך להיות העבד שלי”. הצבע חזר ללחייו. "אתה ואמנון – שניכם האנשים היחידים שאני מכיר פה .אמנון לא יכול לעזור לי .הוא מרחף .אבל אתה חוזר הביתה עוד מעט .ויש לך הרבה כסף”. "מי זה אמנון?” "לא חשוב .אני רוצה שתעזור לי לברוח מכאן .שתממן פעולה מבחוץ”. "השתגעת? בשום פנים ואופן לא! אם יגלו יחזירו אותי לכאן לעוד הרבה מאוד זמן! אני לא מוכן לקחת את הסיכון!” "קודם כל תוריד את הטון יא אידיוט אנשים יכולים לשמוע אותך" "סליחה" הוא אמר בשקט. "דבר שני – אם זה מה שאתה רוצה – בסדר גמור .אבל מאוד סביר שתהיה לך פגישה עם ששון בקרוב ואני לא אהיה שם" הוא התנשף ,ידיו על מותניו ,והביט בעצבנות לצדדים. "בסדר" הוא אמר ונאנח”.בסדר נתנאל .אני אעזור לך". ואז אמנון הגיח ,כאילו משום מקום ,וקרב אליי“ .אמנון? מה העניינים?” שאלתי ”.איפה נעלמת לי בפעם האחרונה?” אמנון הביט כאילו הוא לא מבין על מה אני מדבר. "על מה אתה מדבר?” הוא אכן שאל. "תגיד אתה חושב שאני אידיוט?” "נתנאל הכל בסדר?” שאל חיים. "אל תתערב!” גערתי בו. וכשחזרתי אל אמנון הוא שוב לא היה שם. "אתה מתנהג מוזר נתנאל" אמר לי חיים. עצמתי את עיניי ונאנחתי ,יד אחת על מותניי והיד השניה אוחזת בגשר האף שלי " .היום בערב חיים ,אני מתכוון לספר לך למה אני כאן .ואז תבין הכל" ישבנו שוב בתא .אני על הדרגש והוא על הכיסא. "רציתי לספר לך" ,אמרתי לו “ .משהו שלא סיפרתי לאף אחד עד היום .בכל זאת אני מכיר אותך פה הרבה זמן" "כולם פה הכירו אותי לפניך" שתקתי .הרגשתי שתפסו אותי בטיפשותי “ .טוב .אז אני מכיר אותך מעט זמן אבל בשבילי זה המון .אנשים חדשים שמגיעים ,רכילויות, אינטריגות ,דברים כאלה לא מעניינים אותי" "משהו כן מעניין אותך כאן?” הרהרתי דקה בשאלה שלו ולבסוף הבטתי בעיניו ועניתי "לא". הוא הביט בי במבט שואל ,כמי שלא מבין את תכלית קיומי. " אז מה רצית כל כך לספר לי?” הוצאתי אוויר מריאותיי ועניתי. "כשהייתי ילד בן עשר ,הגיע לבית הספר תלמיד חדש .בריון .ילד מגודל ויפה .הוא התביית עליי ברגע שהוא הגיע ולא הפסיק להציק לי .הוא ישב מאחורי ונתן לי כאפות כל השיעור .בהפסקות היה מתגנב מאחוריי ומוריד לי את המכנסיים ,או שהוא היה אוסף עוד כמה חברים והם היו משחקים איתי כמו בכדור .מעיפים אותי ככה. מאחד לשני. בסוף כל יום לימודים הוא היה מחכה לי ליד שער בית הספר ,עם חבריו החדשים שהעריצו אותו ,ומחטיף לי מכות עד שהייתי בוכה. כשחזרתי הביתה אחרי יום שכזה לא היה לי למי לספר .בבית חיכה לי אבא שיכור ומסריח עם חגורה ביד ,שתמיד היתה לו סיבה להשתמש בה עליי .אמא גם היתה חוטפת ממנו ולא רציתי להכביד עליה יותר .זה נמשך שנים .ההתעללויות בבית הספר ובבית”. חיים הסתכל עליי והקשיב לי .קמתי מהדרגש ונשענתי על קיר התא. "כמה שנים אחרי שהבריון הגיע ,ככה על הגבול שבין תקופת הילדות לזמן שהפכנו להיות נערים ,כשהזקפה הופכת להיות עובדה מוגמרת אצל רובנו”... עצרתי ונשמתי בכבדות ..חיים התבונן בי בעצב.. " הוא תפס אותי באחת ההפסקות ,גרר אותי לשירותים ,ואנס אותי". חיים הביט בי בפה פעור ועיניים מלאות באימה .ניכר בו כי הוא רוצה להשתתף בצערי ,אך הוא לא יודע מה לומר. רק ירדה לו דמעה אחת מהעיניים. "אני לא אכנס איתך לפרטים ..אתה יכול לחשוב בעצמך על הסיטואציה .העניין הוא ,שהוא לא חזר שוב על המעשה .די היה לו בכך שהוא יכול להתפאר במעשהו ליד חבריו .אף אחד לא חשב לומר לו שהמעשה שלו פסול .אף אחד לא דיווח .ואף מבוגר אחראי לא ידע .או לא רצה לדעת .או העלים עין אבל זו כבר השערה ,אני לא יכול לדעת”. חיים קם ונתן לי חיבוק .חיבקתי אותו בחזרה והוא בכה .התיישבנו שנינו על הדרגש .הוא החזיק בידי. "אתה רוצה לשמוע את ההמשך?” שאלתי אותו הוא הנהן בראשו. "בכל אופן ,אחרי כמה שנים ,בגיל שש-עשרה ,עזבתי את הבית ואת בית הספר ,עבדתי במוסך ,שכרתי דירה ,ולמדתי קרב מגע. באינטנסיביות .חטפתי מכות רצח ואהבתי את זה .לא חשבתי על האונס .השכחתי אותו מעצמי .גם את הבית .גם את אמא ,שנטשתי אותה להתמודד לבד עם האלימות של אבא שלי .התנתקתי מהעבר. והנה ,יום אחד ,אני מגיע למגרש הכדורסל של בית הספר השכונתי , כדי לשחק עם חברים למשחק שאמצא שם ,כמו שאני רגיל ,ואני רואה אותו”. חיים הניע מעט את ראשו כשואל 'את מי?'. " את שרון .הבריון מהבית ספר .זה היה השם שלו .גבר ענק וחזק. ואני -אני נראה כמו נער לידו .אומנם קצת גדלתי בעקבות האימונים אבל לא עד כדי כך שזה יעשה עליו רושם .בלי לחשוב פעמיים אני ניגש אליו ואני אומר לו 'היי שרון ,בא לך לעשות עוד סיבוב בשירותים?' ..הוא שומע את הקול שלי ,מסתובב אליי ומזהה אותי. 'נתנאל ,מה קורה' .הוא מחייך אליי' .לא ענית על השאלה' ,אני מחזיר לו' .מה ,שירותים? עזוב אותך צא מהסרט זה קרה מזמן .מה קורה?' ואז הוא שולח ככה את היד שלו מאחורי הראש שלי כדי לתת לי צ'פחה קטנה כזאת ”.אני מדגים לחיים עם תנועת יד ”,והוא נותן. ומאותו רגע אני לא שולט בעצמי .אני תופס לו את האשכים ומכווץ את היד שלי עליהם הכי חזק שאני יכול .הוא לוקח אוויר מההפתעה והכאב וצורח .אני דוחף את האצבעות שלי חזק לעיניים שלו .הוא נופל ,יורד לו דם מהעיניים ,אבל האשכים שלו עדיין בידיים שלי אז אני נאלץ ליפול איתו .ואז אני קם בעצבים ודורך לו על הצוואר עד שאני שומע קרררראק!” התחלתי לספר את הסיפור בהתלהבות יתר ,ולאהוב את מה שאני מספר. חיים הסתכל עליי באימה מהולה בעצב ולא הסיר ממני את עיניי. " מיד אחרי ששמעתי את הצליל הנפלא הזה ,שעדיין מהדהד לי בראש ,חזרתי לדירה שלי ,לקחתי איתי קצת כסף ונסעתי באוטובוס להורים שלי .כשהגעתי ,פתחתי את הדלת ,שלא היתה נעולה ,וראיתי את אבא שלי דופק לאמא שלי את הראש בקיר .תוך שתי שניות הגופה שלו היתה על הרצפה עם מפרקת שבורה" חיים הביט בי בפה פעור. "זה נורא לשמוע את כל זה”.הוא אמר" מה קרה לאמא שלך? מה שלומה?” " רצה הגורל ,וגם את אמא שלי ראיתי מתה באותו יום .דפיקה אחת בקיר יותר מדי" חיים החזיק בידו בחזהו שעלה וירד בכבדות .פניו היו נפולות .הוא התחיל לבכות וחיבקתי אותו. "זה בסדר" אמרתי לו“ ,זה בסדר" .קמתי מהדרגש ודיברתי תוך כדי הליכה הלוך ושוב בתוך התא. " מצאו אותי כשיר לעמוד לדין .לא התחרטתי פעם אחת על המעשים שלי וגם היום אני לא מתחרט .דבר אחד אני יודע – לא פגעתי כאן באדם שלא תקף אותי .ואני גאה בזה .אבל אני מת לעוף מפה .אני לא רוצה להיות פה .אני באמת חושב שמגיע לי יותר מזה" חיים הנהן ,חיבק את כתפי ואמר לי בשקט “ :אני אעזור לך .אני אעשה הכל כדי להוציא אותך מכאן". נקמתו של ששון היתה צריכה להגיע בזמן כלשהו ,אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרה במקום כל כך צפוי .כשהסוהרים הגיעו הם מצאו חמישה גופות גברים מוטלים על רצפת המקלחת .לגופה אחת היה לב קרוע מפגיעת סכין .לגופה אחרת היה גרון קרוע מפגיעה של אותה סכין .לגבר השלישי המוח נשפך דרך עין שמאל .אצל שתי הגופות הנותרות סיבת המוות היתה מפרקת שבורה ,אך כמה נתונים מעניינים נוספו לגבי אחת מהן .היא היתה גדולה ועבת-בשר באופן קיצוני ,ונראה כי לא מזמן השתילו למנוח שתי שיניים חדשות .אך הפרט הכי יוצא דופן שנגלה לעיניהם ,כאילו התמונה שראו כשנכנסו למקלחת לא היתה מספיק קיצונית ,היה איבר מינו שככל הנראה נקרע על ידי נשיכת שיניים והונח ,מדמם ,בפיו. זה קרה כמה ימים אחרי שחיים השתחרר .כאשר התקלחתי ,פני אל הקיר ,וזרם רותח ומענג הולם בגופי ,חבורת עושי דברו של ששון התנפלה עליי ומצאתי את עצמי בדיוק באותה תנוחה שחיים היה מוחזק בה שבוע לפני כן .כשראיתי את חיים במצב הזה לא חשבתי על הכאב שעובר עליו .התנוחה הזאת ,מעבר לכך שהיא משפילה, הכאב הפיזי בה הוא איום .נאנקתי מכאבים וניסיתי להשתחרר אך הם בתגובה רק צחקו ומתחו יותר את שריריי ועיוותו יותר את ידיי ורגליי. חוץ מלומר לי שעכשיו אני אראה שעם ששון לא מתעסקים ולהזכיר לי שלכהן יש סכין בגרב ,הוא ויתר על גינונים מיותרים וניגש הישר אל מלאכתו .איבר מינו נתחב אל תוך פי .ששון לא תיאר לעצמו שנוכח איומיו אעז לעשות זאת ,אך שיניי ננעצו מיד בעוצמה וננעלו עליו .הוא כנראה גם זכר היטב את המידע הכללי שמסרתי לו כשראיתי את חיים באותו מצב .הוא צרח מכאבים וכשכהן עזב את ידי ,הוציא את הסכין מהגרב וקירב אותה לצווארי כדי לשחוט אותי, ששון צרח עליו שלא יהרוג אותי ,שיזרוק את הסכין וינסה לשחרר אותו .אחזתי בעזרת ידי הימנית שהיתה פנויה כעת ,בבסיס איבר מינו של ששון ,ועכשיו הזזתי את ראשי בניסיון לתלוש אותו .שאר חברי הכנופיה נבהלו כנראה ועזבו את ידיי ורגליי ואחזו בראשי על מנת שאשחרר ,אך בפועל התוצאה היתה שהם עזרו לי בפעולת הקריעה, כך שחלק חיוני מאוד בגופו של ששון היה ,בסופו של דבר ,מונח בין שיניי ,בלי שום ששון מחובר אליו .הבהלה ,ההלם והכאב השפיעו עליהם כנראה כל כך חזק ,מה שהקל עליי את שאר העבודה, שבוצעה בזעם וטירוף שלא חשתי מעולם עד אז. כשהסוהרים הגיעו הם מצאו שם עוד מישהו .ישבתי עירום על רצפה רטובה בין חמש גופות של גברים ,מתפוצץ מצחוק ודם מעורבב ברוק זולג מפי. עוד באותו יום קיבלתי מכות חשמל .אחר כך קשרו אותי ,והזריקו לי תרופות לתוך הוריד .שכבתי בלי הכרה במחלקה הסגורה באגף מב”ן )מחלקת בריאות הנפש( של בית הכלא ,ובכל פעם שהכרתי חזרה אליי ,הזריקו לי עוד תרופות .בשלב זה הצוות הרפואי העדיף שאהיה מחוסר-הכרה .השלב הזה ארך שבוע. אחר כך נתנו לי לחזור להכרה .בהתחלה הרשו לי להסתובב במחלקה וכשהלכתי לנוח היו שוב קושרים אותי .אחר כך כבר נתנו לי לישון בחדר עם עוד אנשים .לא קשור .לקחתי יותר תרופות מאוכל .אני בעיקר זוכר את עצמי מסתובב בחצר הפתוחה של המחלקה הסגורה ,מסומם ,ומדי פעם מושיבים אותי מול כמה אנשים, שמסבירים לי שאמנון לא באמת קיים ,ושדמיינתי אותו. בשלבים הראשונים התעקשתי שהוא אכן קיים ,הרי הוא היה כל כך אמיתי ,וניהל איתי שיחות שלמות ,למען השם! ..הרופאים שישבו מולי נראו לי כמטורפים בכל פעם שאמרו לי את זה .וגם אמרתי להם שכך הם נראים לי .בנימוס .בתמורה קיבלתי עוד סיבוב במתקן ההרפתקאות החשמלי של המחלקה הסגורה .הבנתי שלרופאים אין חוש הומור בכל מה שנוגע ליוקרה שלהם .הם עבדו יותר מדי קשה כדי לקבל את התואר והם לא מוכנים לשמוע ,גם לא בצחוק ,רעיון שפוגע בכל צורה בכבודם .וכנראה שגם לא יוצא להם כל כך להרהר בנוגע לאתיקה של העונשים שהם מטילים על כל חולה נפש שלא מדבר יפה .למדתי את הלקח .כאן לא מאיימים ,כמו בבית הכלא. כאן ניגשים ישר לעונש עצמו .והעונש הוא הרבה יותר גרוע מישיבה בצינוק .אין סיכוי שיעזבו אותי כאן לנפשי .יציקו לי באובססיביות עד שישמעו את מה שהם רוצים לשמוע .בסוף נשברתי .הבנתי שלמרות – איך לומר )היום אני עדיין מפחד מהם( -הבעייתיות בגישה שלהם, הם גם צודקים ,לעזאזל. זה היה כואב .ההבנה שניהלתי מערכת יחסים עם חבר דמיוני. הרגשתי מושפל ,בעיניי עצמי לפחות .המחשבה הנוראית על כל השיחות הארוכות והדמיוניות שניהלתי לא הרפתה ממני .כעת הבנתי את פשר הצחקוקים מאחורי גבי .את המבטים שהשומרים נעצו בי בחצר .את הלחישות ששמעתי כשעברתי ליד אנשים ,את מה שחיים אמר לי ,על זה שיצא לי שם של משוגע שמדבר לעצמו. אחרי שלושה חודשי אישפוז ,מערכת היחסים שלי עם המציאות החלה להיות מעט יותר עקבית .הבנתי שאמנון לא קיים במציאות ושהמצאתי אותו כדי שבכל זאת יהיה לי חבר .והחבר הדמיוני שלי אכזב אותי .נשמע מוזר ,לא? אבל לפי דעתי זו לא סיבה מספיק טובה לאשפז בן אדם .את מרחץ הדמים שהתרחש במקלחת של בית הסוהר אולי ניתן לקטלג כאי-שפיות זמנית אך אין שום קשר בינו לבין חבר זה או אחר ,דמיוני ככל שיהיה .הבעיה לא נעוצה בדמיון מפותח שלא מזיק לאף אחד ,אלא בכך שבבתי הכלא מתרחשים מעשי אונס באופן יומיומי. מצחיק .בחתך לקבוצות ,הייתי נחשב לשייך לחסרי-התקווה .אותם חולי נפש שאין להם אף קרוב ,ופעם בכמה חודשים מגיע נציג של איזה ארגון עלום-שם וזורק להם שקית במבה ,ככה ,שירגישו שמישהו חושב עליהם; והם לגמרי לבדם בעולם .חלקם מאושפזים במחלקה עשרות שנים ,ומכירים אותה יותר טוב ממנהל המחלקה .אמנם הייתי יוצא דופן בקבוצה ,וגם הרגשתי כי מתייחסים אליי ככזה ,אבל לא כי למישהו אכפת ממני ,אלא כי צפי הריפוי שלי היה טוב .הסיבה לכך היתה שלא באמת היה מה לרפא .ערפול החושים הלך ונמוג רק כי מינוני התרופות ירדו בהדרגה .וגם קצת בגלל העובדה הזניחה שהפסיקו לחשמל אותי .חבל רק שהמקום היחיד שיכולתי ללכת מכאן אליו הוא בית הכלא לאסירים שפויים .מה שהפך אותי ,בכל זאת ,לחסר-תקווה לחלוטין ,כאותם מאושפזים אומללים. הרצפה במחלקה היתה לבנה ומבריקה .הקירות היו לבנים, העמודים התומכים היו לבנים ,והצוות הרפואי היה גם הוא – כולו לבן. ובשעות אחר הצהריים ,כשקרני השמש היו חודרות מן החצר אל תוך המבנה ,הלבן היה הופך להיות לבן יותר ,עד כדי כך שהתחלתי להבין איך יש אנשים שתקועים פה כל חייהם .הרי אפשר להשתגע מכל הלבן-לבן הזה .אמנם בבית הכלא הכל חד-גוני אבל לפחות בצבע אפור .צבע שלא נותן לך יותר מדי תקוות ,וגם מזכיר לך שלא הכל שחור ולבן בחיים .הייתי משועשע מכך שדווקא במבנה שמאכלס בתוכו טירוף מזוקק ,וזקוק יותר מכל למנות גדושות של מציאות ,המוח של המאושפזים מופגז בלבן חסר פשרות. עם ההשתפרות ההדרגתית במצבי ,התחלתי ליצור קשר עם אחד המאושפזים בתוך המחלקה .שמעון ,בחור צעיר שהיה בהודו ולקח טריפ אחד יותר מדי ואחר כך גם הורשע בשוד מזויין“ .המוח שלי על מהירויות גבוהות" הוא אמר לי .כשנכנס למחלקה – שאלו אותו מה מזכיר לו המשפט הבא “ -התפוח לא נופל רחוק מהעץ" .הוא אמר להם שהוא לא עונה להם על שאלות בנוגע לתפוחים כי בגללם האנושות מנסה לחקור דברים ומסתבכת עם עצמה .הוא היה משוגע על כל הראש אבל אפשר היה לנהל איתו שיחות מרתקות וארוכות, דבר שהיה חדש לי עד אז. שמעון היה חבר של משה ,מאושפז אחר במחלקה .בחור יפהפה בדיכאון ,עם צלקות במפרקי כפות הידיים ,אך נוח לבריות ולסביבה. שלושתנו הפכנו להיות 'חבורה' וסיפקנו לעצמנו חברה ועניין במהלך הזמן .זה אומנם התחיל לשעמם בשלב מסויים אבל זה היה עדיף מאשר לשמור על הישבן שלך 24שעות ביממה. שמונה חודשים הייתי מאושפז .החודשים האחרונים היו היפים ביותר בחיי עד כה .שקט ושלווה כאלה לא היו לי מעולם בחיי. בוקר אחד הודיעו לי כי אם לא יקרה שום דבר חריג ,אני חוזר בעוד שבועיים אל הכלא .התמלאתי חרדה .דווקא כשאני פחות מסומם והתחיל להיות לי כיף .אני לא רוצה לחזור .אני גם לא רוצה לעשות שום דבר חריג .נמאס לי מאלימות .הרגשתי שאני רוצה לחיות את חיי בשלום אבל מכריחים אותי לחיות באלימות ובחוסר-כבוד .אותם שבועיים חלפו עליי בעצב .הצוות הרפואי ראה את זה כמצב רוח רע בלבד עקב חזרתי הצפויה אל הכלא .שלושה ימים לפני מועד השחרור מבית החולים שמעון ניגש אליי ואמר לי “ :עניתי עכשיו לטלפון הציבורי במחלקה .איזה חיים אחד ביקש ממני למסור שהוא חושב עליך". גופי הצטמרר ,ולבי פעם בעוצמה ובמהירות .חיבקתי את שמעון חזק ולחשתי באוזנו “ -תודה שמעון ,תודה”.. אחר כך לא ישנתי יומיים.. יום לפני חזרתי הצפויה אל הכלא שמעון ומשה נפרדו ממני בדמעות .הסברתי לשני הפסיכים אלה שלא אוכל לפגוש אותם יותר לעולם .הם רצו לדעת אם יוכלו לבקר אותי כשישתחררו .הסברתי להם שרק עורכי דין וקרובים יכולים לבקר אותי ושעדיף להם לא לחשוב עליי“ .אני כבר אסתדר" אמרתי ,והם ייללו כמו שני חתולים זועמים. בלילה האחרון נרדמתי בקלות .אחרי שני לילות ללא שינה, וההשלמה עם גורלי ,זה היה מתבקש .הייתי מוכן לחזרה אל בית הסוהר בבוקר שלמחרת .אבל אחד ,עם כובע גרב שחושף רק עיניים, טלטל את גופי באמצע הלילה והאיר את פניי עם פנס בעוצמה חזקה. “נתנאל גורביץ'?” הוא שאל“ .כן" עניתי מבעד לעיניים מצועפות .הוא הצמיד אל פניי חתיכת בד ספוגה בחומר הרדמה. לאחד הזה קוראים שמוליק .הוא הציג את עצמו בפניי כשהתעוררתי עם כאב ראש פועם בשתי הרקות ,קשור למיטה בתוך חדר בלי חלונות המואר בעזרת נורת ליבון יחידה שהשתלשלה בפשטות מן התקרה .בחדר היתה מיטת יחיד אחת ,אליה הייתי קשור. היה בו גם מקרר ,רדיאטור ,מזגן ,טלוויזיה עם מכשיר די.וי.די ,מקלחון בפינה ,וחדר שירותים .מעל המיטה היתה שידה ,ועליה ספרים. מאחורי שולחן אירוח נמוך ,על כיסא נוח ,ישב שמוליק ,אדם בסביבות גיל ,50עם צדעיים מאפירים ,שיער קצוץ ,שפם ועיניי האש- פאפי עצובים-שמחים. "נעים מאוד" עניתי אחרי שאמר לי מה שמו”.נתנאל". הוא חייך“ ,אני יודע .ולפני שאתה מתחיל לשאול שאלות ,ואני בטוח שיש הרבה כאלה ,אני רוצה שתדע שתקבל את כל התשובות, ושאתה נמצא במקום בטוח" גיחכתי“ ,בטוח זה עניין יחסי .גם בית סוהר הוא מקום בטוח" "בטוח ,בטוח .אל תדאג”.. במשך דקה השתרר שקט .הוא המשיך“ .השומר והאח התורן התעוררו פחות או יותר מתי שאתה התעוררת כך שאין לך מה לדאוג. הצוות עוד לא הגיע לבית החולים וקרוב לוודאי שרק עכשיו הם הודיעו למשטרה. הרבה יותר פשוט לברוח מהמחלקה הפסיכיאטרית ,מאשר מבית הסוהר" "כן" ,אמרתי“ ,אני מניח שכן .לא חשבתי על זה אף פעם אבל אתה כנראה צודק".אנקת כאב יצאה מגרוני “ .יש לכם פה משהו נגד כאב ראש?” שמוליק קם ,ניגש למקרר והוציא שני כדורי אדוויל .הוא עזר לי להרים את ראשי ,הגיש אל פי כדור אחד ,אחר כך כוס מלאה במים, ואז כדור נוסף ,ושוב הגיש אל פי מים ללגום. "איפה אני?” שאלתי שמוליק חייך “ .אנחנו מעדיפים שתדע רק מה שאתה צריך לדעת" "טוב ...בסדר ...אז מה אני צריך לדעת?” "שחיים דהאן דואג לך .ושיש לך הרבה מאוד מזל" שתקתי .הייתי מבולבל. "חיים אירגן את כל זה .חטפנו אותך מבית החולים' .חטפנו' זה ברבים אבל אתה תכיר רק אותי .אתה הולך להיות פה הרבה מאוד זמן .כמה חודשים .יהיה לך כל מה שתצטרך כדי לחיות .אוכל ושתייה .מקלחת. שירותים .הבנתי שאתה גם אוהב לקרוא אז אין לי שום בעיה להביא לך ספרים ועיתונים אם תרצה .שאלתי אותו למה הוא עושה את כל זה בשבילך אבל הוא לא ענה לי אז לא שאלתי יותר .אני מניח שיש לו את הסיבות שלו אבל אם אתה חשוב בשביל חיים ,וחיים משלם לי ,אתה חשוב גם בשבילי”. "הוא לא מפחד שיתפסו אותו? על מה שהוא עשה?” שמוליק משך בכתפיו וגבותיו התרוממו בהשתוממות“ ,אני באמת לא יודע ..גם לא חשבתי על זה .אבל הוא פשוט אמר לי שזה הדבר שהכי חשוב כרגע שיקרה .אתה תצטרך הרבה סבלנות .זה ייקח זמן. אבל כשנרגיש שהשטח קצת יותר בטוח לפעולה ,נוציא אותך מפה, ומהמדינה”. לא האמנתי למה שאני שומע .עברה בי צמרמורת של התרגשות. "תודה" ”,אני באמת לא יודע איך להודות לך" ,ואז צחקתי והוספתי , “בטח לא כשאני קשור למיטה" שמוליק צחק וחייך חיוך רחב“ ,אמרו לי שאתה יכול להיות מסוכן, להשתגע ולהרוג אותי .אז קשרתי אותך כדי שנוכל לדבר קצת קודם, כדי שתכיר אותי ולא תיבהל כשאתה מתעורר .אז מה אתה אומר?” "אני חושב שאין לך מה לדאוג בזמן הקרוב .אבל לפי מה שהרופאים אומרים אני אצטרך את התרופות שלי" שמוליק החל להתיר את הקשרים בחבלים הכרוכים סביבי“ .דאגתי גם לזה .אחרי שהרדמתי את השומר ואת האח ,פתחתי את התיק הרפואי שלך ומצאתי מה אתה צריך .ליתר ביטחון דאגתי לאספקה לשנה .אם יהיה צורך נדאג לעוד אספקה .זה במקרר .פעמיים ביום. נא להקפיד”. "אני מבטיח" אמרתי ,ומצאתי את עצמי יושב ,משוחרר ,על מיטת יחיד נוחה למדי ,הכי נוחה שישנתי עליה בשנתיים האחרונות ,בכל אופן ,ומתחיל להתרגל לסביבה הלא רגילה שאהיה בא בחודשים הקרובים. "אני אגיע לכאן כל יום .יש לך אוכל במקרר ,סרטים שתוכל לראות, וספרים על השידה מעליך" הרמתי את ראשי והתבוננתי בשידה. "אני מקווה שהם יהיו לטעמך" הוא המשיך “ ,אם תרצה אוכל מסויים, או כל דבר אחר ,תגיד" "אממ ..אם זה לא מוגזם”... "כל דבר .בבקשה תגיד”.. "בלוק ניירות לכתיבה ועט”. "בשמחה רבה" הוא חייך .הוא פנה אל דלת היציאה מהחדר ופתח אותה .אחר כך הסתובב ואמר " אני מקווה שלא תעשה שטויות .אתה חייב להישאר כאן .זה הסיכוי היחיד שלך .דרך אגב – חבריך לחדר במחלקה – הם ראו אותי .אחד מהם קם וחייך אליי אחרי שהרדמתי אותך .הוא שאל אותי אם אני מציל אותך .לא עניתי בקול כי לא רציתי שישמעו את הקול שלי .הנהנתי והוא חזר לישון עם חיוך דבילי לגמרי על הפנים שלו .אני לא מכיר אותך ,אבל נדמה לי שאתה פשוט בן אדם שאנשים אוהבים .אני לא יכול להסביר את זה – אבל הרגשתי שהם שמחו בשבילך". הוא קם מהכסא ,הפנה את ידו אל חלל החדר ואמר “ -תבלה". הוא יצא ונעל את הדלת אחריו. ישבתי כשעה על המיטה מבלי לזוז וניסיתי לעכל את מה שקרה, ואת מה ששמוליק אמר לי כעת .אני באמת מקווה שלא יתפסו את חיים .סיפרתי לו סיפור חצי-אמיתי .טוב ,קצת קשה לומר אפילו את זה כאשר חלק ממנו הוא פשוט שקר גס שסופר כדי שחיים הרגיש ירחם עליי ויעזור לי .כן – רצחתי את אבא שלי .וכן – רצחתי גם את שרון ,אותו בריון מבית הספר ,אבל הוא מעולם לא אנס אותי וגם לא היה קרוב לזה .הוא פשוט הציק לי ונתן לי כאפות בעורף בשיעורים. אני חושב שהגיע לבן-זונה היהיר הזה למות .השפעת משככי הכאבים החלה לעבוד ,וכאב הראש חלף לאיטו .ככל שהזמן חלף חיוך רחב הלך והתפשט על פניי עד שלא יכלו עוד להכילו .ואז התחלתי לצחוק .צחוק פרוע ומשחרר כמו שלא צחקתי מעודי .נתתי לזה לקרות .יהיה לי עוד הרבה זמן לחשוב על זה .עכשיו זה הזמן לאהוב את זה. הזמן חלף .חודש ועוד חודש .שיערי הכהה והעבה החל לצמוח ,על הראש ועל הפנים .שמוליק אמר לי שלא יספק לי אמצעים לגילוח ותספורת כי אני אצטרך את כל השיער הזה בהמשך .זה לא היה כל כך נוח אבל התרגלתי .קראתי המון ספרים וראיתי המון סרטים אבל השתוקקתי לצאת החוצה ולראות אור יום .את התשוקה והתסכול הוצאתי על דף הנייר – פשוט כתבתי אותם .בכל מיני צורות .קללות, ג'יבריש ,מילים גסות; אחר כך התחלתי לרשום לעצמי מילים שאני אוהב במיוחד .מילים שאני מת על הצליל שלהם .שוקולד ,מיץ, ארובה ,שיער ,צוואר ,ציצי ,נשיקה ,רטוב ,טעים .עשיתי מדיטציה. פעמיים כל יום .הקפדתי על פעילות גופנית כמו שעשיתי בצינוק. שמוליק הגיע לא מעט לבקר .אמנם לא תמיד פעמיים ביום כמו שהוא אמר אבל זה לא הפריע לי .גם כך הוא נתן לי המון .שיחקנו שש-בש .הוא לימד אותי לשחק שח ,אבל לא הספקתי לתרגל את זה יותר מדי והוא תמיד ניצח אותי .הוא דאג לכך שתמיד יהיו לי מזון ושתייה בחדר ,וכלי רחצה ,ואמצעי היגיינה .הוא לא סיפר לי על עצמו ,ואני לא שאלתי .לא ניהלנו שיחות אישיות .המטרה היתה אחת, והיא היתה פשוטה – להעביר את הזמן. שמונה-עשר חודשים עברו עליי באותו מקום ,שלעולם לא אדע מהו ואיפה הוא נמצא .היה לי את כל מה שהייתי צריך על מנת לחיות בנוחות .אני לבד .וטוב לי .מה שכן -השתוקקתי לחום .חום של גוף. וחום של רגשות .דברים שלא העסיקו אותי בכלל בשנה הראשונה שלי בבית הכלא ,או לפני כן .ההשתוקקות הזו יצרה כאב .כאב שנע בין הסרעפת למפתח הלב .והמון לילות ללא שינה. יום אחד ,באחת הפעמים ששמוליק אירח לי לחברה ,הוא פנה אליי ואמר“ :כדאי לך לזכור ,נתנאל ,שיש סיבה לזה שהגעת עד לכאן .אני מאמין שכשאתה רוצה משהו ,הוא יכול להגיע אליך ,אבל אתה לא יכול לעשות שום דבר לבד .אמנם הברחתי אותך מהמחלקה אבל תחשוב על הדרך שעברת לפני כן ,ואני בטוח שתבין שגם אם חוסר שפיות הוא חלק ממנה ,זו כנראה היתה הדרך שלך לברוח מבית הכלא ,ומה שהוביל אליה היה רצון חזק ,ועזרה מחברים .עכשיו אתה חייב להמשיך לרצות ,באמת ובכל הכוח .בעוד חודש אני מוציא אותך מפה .אל תדאג ,אף אחד לא יזהה אותך .אני אומר לך את זה עכשיו כדי שתגייס את כל כוחותיך הנפשיים להתנהג כאדם חופשי .אם תתנהג כאדם שיש לו מה להסתיר ,אתה תסכן את עצמך”. הוא קם מכסאו והמשיך“ ,אני הולך ,כדי שתוכל להתחיל לחשוב על הדברים שאמרתי לך עכשיו" .הוא פנה אל הדלת ,ואז הסתובב ואמר לי "עוד משהו קטן .תעבוד על מבטא ספרדי .בסדר?” החודש ששמוליק דיבר עליו עבר ואני מצאתי את עצמי בתוך מכונית נוסעת במושב הקדמי ליד שמוליק ,שנהג .עיניי היו מכוסות בבד הקשור אל ראשי .שמוליק רצה שלעולם לא אדע איפה הייתי ומאיפה יצאתי .המכונית נעצרה .שמוליק הסיר את הכיסוי מעל עיניי .איש בעל גובה ממוצע ושיער בלונדיני ארוך ,פזור ,המגיע מעט מתחת לגובה הכתפיים ,ושפם בלונדיני עבה ,לבוש במכנסיים לבנות ,חולצת כפתורים חומה וז'קט שחור יצא מתוך מכונית אופל אדומה באזור צומת שמשון ועלה על גבעה כדי להתבונן בנוף .האיש הזה הייתי אני. שמוליק התלווה אליי .הבטנו בנופים המיוערים של אזור בן שמן. בנחיריי זרם אוויר לא מוכר .אוויר נקי וצלול .אוויר משחרר .אוויר של חופש .הרגשתי כי ליבי מתרווח על כיסא מלכים נוח ,ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן – חיוך של שלווה נסוך על פניי. שמוליק הושיט את ידו אליי והעביר לי מעטפה .לקחתי אותה מידו ושאלתי ”:מה זה?” "תפתח". פתחתי את המעטפה והוצאתי ממנה נייר מכתבים מקופל. פתחתי את הנייר .באותיות גדולות ומגושמות היה כתוב שם “ :היי ,זה חיים ..זכריה ,האיש של הכביסה ,דיבר איתי על זה שהיית זורק עליו פתקים ,והוא היה זורק אותם עליך בחזרה ומקלל אותך .משוגע או לא?” "בן-זונה ”..סיננתי מבין שיניי ובהיתי בחלל האוויר בחיוך .אני כתבתי לעצמי את הפתקים .כן – משוגע ,בלי שום ספק. "אתה לא מפחד שיזהו אותך?” שאל שמוליק. "אני לא מפחד בכלל" חייכתי אליו קלות“ ,אני חופשי". חזרנו למכונית ,ושמוליק התניע .בשדה התעופה קיבלתי ממנו דרכון ארגנטינאי על שם מנואל קלדרון ותמונתי בגירסה הבלונדינית מתנוססת עליו .שמוליק אמר לי שאענה באנגלית במבטא ספרדי לכל שאלה שישאלו אותי בשדה התעופה ,ולא לדבר עם הנוסעים במטוס. במטוס התיישבה לידי אישה ישראלית מבוגרת שלא סתמה את הפה כל הלילה ,והייתי חייב לענות לה באנגלית עם מבטא ספרדי.. זמן רב ישבתי וחיכיתי למיה בקפה "לה ביילה" בפלאסה פראנקייה בבואנוס איירס .מיה רוסי ,ארגנטינאית ממוצא חצי איטלקי -חצי אינדונזי ,עשתה כעת קניות באוונידה אלביאר .מעניין שבעולם המערבי מדברים על הישראלים כעל טיפוסים שאי אפשר לסמוך עליהם בענייני זמן .זה נכון .אבל הארגנטינאית המתוקה הזאת שמה את כולם בכיסה הקטן .תמיד כשקבעתי איתה במקום מסויים הייתי מצוייד בספר או במחשב נייד לכתיבה. באותו יום ציינתי שנה לשהותי בעיר הבירה הארגנטינאית .בארץ הבריחה שלי עשתה קצת רעש ליום אחד .בבואנוס איירס – כלום. פיזית -נמצאתי בארגנטינה אך מבחינת הראשויות אני לא קיים. הסתובבתי כרואה ואינו נראה ברחובות וכל עוד לא עשיתי שטויות שדורשות תשומת לב מיוחדת – הייתי אדם חופשי .חיים שלח לי כסף מדי כמה חודשים וגם משיג לי את התרופות שבמחלקה טענו שאני צריך .אני מודה שהעדפתי לקחת אותם ליתר ביטחון .לא ידעתי כמה זמן חיים ירצה להמשיך כך. ניהלתי כבר שתי מערכות יחסים לפני מיה .את שניהם הפסקתי כי לא יכולתי לספר לאף אחת מבנות זוגי את האמת על עצמי. זה היה יום קיצי ושוקק חיים בעיר הבירה .נשים במחשופים משוחררים מילאו את כיכרות העיר וגברים רוויי הורמונים כרכרו סביבן ככלבים חרמנים .מיה נכנסה בשערי "קפה לה ביילה" כשעל קימורי גוף הברונזה המלא שלה רק שמלה כחולה ,שעדיין משאירה מקום לדמיון .כשזיהתה אותי גומות נקוו בלחייה ,וכשקרבה אליי, נשקה על שפתיי ואז התיישבה ,השילוב החם בין אפה הקטן והמתוק, עיניה הירוקות ושיער הפחם שלה סחררו את לבי .חצי שנה עברה. אני לא רוצה לחיות בשקר .אני רוצה לספר לה הכל. "הזמנת כבר?” "שתיתי קפה אחד .חיכיתי לך עם האוכל כמובן .השמלה שלך מדהימה" "קיוויתי שתאהב אותה" "אני לא חושב שיש משהו שאני מסוגל לא לאהוב כשהוא עלייך“ ... אמרתי והוספתי ”-אני לא מפסיק לחשוב עלייך" "מנואל ..אתה הורס אותי" מיה אכלה סנדוויץ' דה מיגה עם גבינה צהובה ,בשר בקר ואננס .אני הזמנתי סנדוויץ' דה מיגה עם סלט ביצים ,לבבות דקל ,עגבניה וחסה. שתינו קפה והלכנו ברגל אל דירתה שנמצאת כמה סמטאות מרחוב פלורידה .נכנסנו לדירה ומיה מיד צנחה על הספה בסלון .הגשתי לשנינו קנקן תה קר ,התיישבתי על ידה וחיבקתי אותה .ליטפתי את שערה הרך כשאמרתי לה כי יש עוד דברים שהיא צריכה לדעת עליי ועוד לא סיפרתי לה“ .אני חושב שזה הזמן הנכון לדבר על זה". היא הזדקפה ,כיסתה את כף ידי בשתי ידיה והביטה היישר בעיניי בחיוך קל“ .אני מקשיבה" היא אמרה. כשעה וחצי סיפרתי לה הכל .על ההרג ,האלימות ,האשפוז .הבעת פניה שידרה הלם .היא הניחה ידיה על ליבה והסתכלה לי ישר בעיניים במבט חודר. " יום לפני שהייתי אמור לחזור לכלא ,חטף אותי מבית החולים חבר של חיים ,האיש שהצלתי מאונס בבית הכלא ,והחזיק אותי במשך שנה וחצי במקום מסתור ,ואחר כך הבריח אותי לארגנטינה עם דרכון מזוייף". היא התבוננה בי במבט המשלב את כל הרגשות שעברו עליה בשעה האחרונה. "מאז אני כאן .כבר חמש שנים .לא היה לי התקף פסיכוטי אחד ואני מקפיד לקחת את הכדורים”. היא התרחקה ממני ,וקמה. "אני מצטערת ..אתה צריך ללכת" היא אמרה“ .אני לא רוצה לראות אותך יותר". קמתי וניגשתי אליה. היא התרחקה ואמרה "אל תתקרב אליי ,אני לא אספר עליך לאף אחד ,אני מבטיחה .אבל אתה חייב ללכת .עכשיו" התבוננתי בה שעה קלה ,אחר כך הסתובבתי על עקביי ויצאתי מביתה מבלי לומר מילה אחת נוספת .ידעתי שהיא לא תבגוד בי. בואנוס איירס היא עיר ענקית ,אך לא רציתי בשום מקרה לפגוש את מיה. באותו השבוע העברתי את השכירות על הדירה שלי לאדם אחר ונסעתי לאזור האנדי של הפרובינציה סנטה קרוס לעיירה אל קלפאטה .מצאתי שם דירה להשכרה ,מילאתי את המקרר והתחלתי לכתוב .העיירה נמצאת באזור מאוד מתוייר ויש מסביבה הרבה שכיות חמדה טבעיות לבקר בהן .יום אחד שמתי לב שאני לוקח את הכדור האחרון שיש לי ולא הגיע אליי משלוח חדש לכתובת ששלחתי אל חיים .כשניסיתי להתקשר אליו ענה לי מישהו אחר ומיד ניתקתי. קיוויתי שאוכל להסתדר כמה ימים בלי הכדורים ושהם יגיעו בזמן הקרוב. אחד ממסלולי הטיולים באזור הוא זה המגיע אל "מערת הידיים". מקום מטורף בעיניי .אני מתבונן על סלע בקיר המערה ,ורואה מאות כפות ידיים ,אדומות-חומות כהות על רקע בהיר ובהירות על רקע אדום-חום כהה .ציורים של כפות ידיים מלפני 9000שנה .אבל לי זה נראה שהיו שם אנשים בתוך הסלע .ושציורי הידיים הן טביעות של אנשים שהיו כלואים בצד השני של הקיר ,ורצו לצאת .התחננו והיכו בכפות ידיהם מתוך הסלע וכך נוצרו הטביעות .והאנשים שעמדו כמוני ,בצד החיצוני של הקיר ,עמדו ולעגו להם ,וצחקו להם ,עד שמתו .כמו אנשים שנמצאים בתוך קבינה של מקלחת גז ,והתא רועד, מהלחץ של פליטת הגז ,מהצרחות ומדפיקות כפות הידיים על קירותיו .כי תמיד קיימת אפשרות הבחירה באלימות ובשנאה – זה הנתיב הקל וההגיוני ללכת בו .הוא לא דורש מאמץ ,או אורך רוח ומאפשר תוצאות מיידיות. זו הסיבה ,שאני ,עבריין אלים במנוסה ,לא נמצא במצב אידיאלי כשאני בארץ זרה ,שאליה נכנסתי עם דרכון מזוייף .כמו שאני לא קיים מבחינת השלטונות ,כך הפיתרון הקל יהיה פשוט להעלים אותי. אף אחד לא ישאל שאלות ולאיש לא יהיה אכפת .לכן אני צריך להיות זהיר ,לא לעצבן אף אחד ,ולשמור כל הזמן על הגב שלי .כמו בכלא .ומסיבה זו בדיוק ,השארתי את מיה בחיים .לא רציתי להסתבך. התיישבתי על הבאר בבית המרזח המקומי .נכנסו אליו שני שוטרים עוד לפני שהספקתי לקחת לגימה מן הבירה הצוננת שהוגשה לי, והתבוננו בי .הבטתי בהם בחזרה והם התקרבו אלי.אחד מהם הוציא תעודת שוטר וביקש ממני תעודה מזהה .נתתי להם את הדרכון שלי, על שם מנואל קלדרון. "נתנאל" אמר אחד מהם. "איך הגעתם אלי?” שאלתי. הוא פרש ידיו לצדדים" ,אנחנו לא יודעים כלום” הוא אמר ”.אמרו לנו לעצור אותך". התלוויתי אליהם לניידת ללא כל התנגדות .כוס הבירה נותרה על הבר ,מלאה עד קצותיה. ישבתי במעצר לפני משפט בבואנוס איירס והרהרתי ביני לבין עצמי אם בכל זאת הייתי צריך להרוג את מיה .היא בגדה בי .הייתי כל כך מאוכזב .דוקא האמנתי יותר במין הנשי מאשר במין שאני משוייך אליו .קיבלתי שם אהבה ורוך והבנה .גם קיבלתי את זה שהיא לא רצתה להיות איתי בקשר יותר .אבל לא האמנתי שהיא תבגוד בי. עורך הדין שהסנגוריה מינתה עבורי בא לבקר אצלי בפעם הראשונה. הוא ישב שם ,מעברו השני של השולחן ,עם החליפה החומה שלו והמשקפיים והציג את עצמו בפניי .לחצנו ידיים. "זאת היתה מיה ,נכון?” "מי זאת מיה?” נדהמתי מהתשובה. "אז מי בגד בי?” "אף אחד לא בגד בך .המשטרה בישראל איתרה שיחה לבית החולים שהיית מאושפז בו יום לפני שברחת ,מאחד ”..הוא עלעל לרגע בדפים שלו ”..חיים .קוראים לו חיים .הם חקרו אותו .הוא אמר שהוא רק רצה לשאול מה שלומך .אבל למחרת הוא כתב לך מכתב ובו הזהיר אותך שעלו על העקבות שלך .מיד עלו על המכתב הזה כי הציבו עליו מעקב .הנה ”..הוא הוציא שני דפים מערימת הדפים שנחה מולו”, תרגמו לי אותו לספרדית ,ונראה לי שהוא דוקא מאוד אוהב אותך. אתה רוצה לקרוא?” "בוודאי" עניתי ומיד התחלתי לקרוא אותו מול עורך הדין שלי. אז הוא אוהב אותי ,אמר עורך הדין .אהבה יכולה גם להזיק .אמנם מקובל לומר זאת בהקשר של אהבה רומנטית אך זה תופס גם כשמדובר באהבה של חבר אידיוט .הוא כתב פחות או יותר מה שעורך הדין סיפר לי .הזהיר אותי מזה שעלו עליי. ואז ,הגעתי לחלק במכתב שהכה בי .הם יודעים על אמנון ,הוא כתב. יודעים על אמנון שברח איתי ושתפסו אותו בונצואלה .תפסתי את החזה .התחלתי לחוש מועקה גדולה ומאיימת .זה לא יכול להיות. היתה לי סחרחורת ואני זוכר שדפקתי על השולחן וצרחתי את שמו של אמנון בקולי קולות מול עורך הדין שלי .אחר כך תפסתי אותו בצווארון החליפה שלו ,טלטלתי אותו ,והמשכתי לצרוח .השומרים תפסו אותי ,הכו אותי והחזירו אותי לתא. נשפטתי ואני מבודד משאר העצירים .ומצידי לכל החיים .אבל עכשיו ,כשאני מסיים את הסיפור ,שיכולתי לבסוף לכתוב בשקט ,בלי שאף אחד יפריע לי ,מוגן מכל איום – המשקולת הכבדה שיושבת לי כל החיים על מפתח הלב מתחילה להיות כבדה יותר ,ואני מרגיש שסדק קטן נוצר בעצם החזה שמכסה על הלב ,והכאב הוא בלתי נסבל ,יותר מכל כאב שחשתי אי פעם ,ואני דומע .ואמנון נמצא עכשיו פה לידי ,עם כדורים או בלי כדורים ,שר לי שירים בקולו הענוג ,ומנסה לומר לי דברים שאני לא מצליח להבין.
© Copyright 2024