‫"ְלדֹורֹות"‬
‫סיפוריהם של ניצולי השואה החיים בישראל‬
‫שאלון לרישום קורות ניצול‪/‬ת השואה‬
‫איסוף סיפוריהם של ניצולי השואה הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר בשימור הזיכרון ובהנחלתו לדורות הבאים‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬המידע על קורותיהם של הניצולים חיוני מאוד לחוקרים ולבני הדורות הבאים‪ .‬בעזרת מידע זה אפשר יהיה להכיר את‬
‫הסיפורים הפרטיים המרכיבים את התמונה הרחבה של תקופת השואה‪ .‬לסיפור האישי שלכם יש חשיבות לאומית‪ ,‬מחקרית‬
‫וחינוכית‪ .‬אוסף הסיפורים יעלה לאתר אינטרנט מיוחד שכתובתו ‪www.ledorot.gov.il‬‬
‫אנו מודים לך מראש על הנכונות לשיתוף הפעולה‪.‬‬
‫שם משפחה ושם פרטי כיום‬
‫שם פרטי‪ :‬לאה‬
‫שם משפחה‪ :‬שלקינסקי‬
‫פרטים אישיים לפני השואה ובתקופתה‬
‫יש לרשום שמות ומקומות באותיות בדפוס )גם בלועזית( במקומות המסומנים‬
‫שם משפחה לפני‬
‫המלחמה או בתקופתה‪ :‬סליטן‬
‫שם פרטי לפני‬
‫המלחמה או בתקופתה‪ :‬לאה‬
‫מקום לידה‬
‫)ישוב‪ ,‬מחוז(‪ :‬קובנה‬
‫שם פרטי‬
‫של האב‪ :‬ישראל‬
‫שם פרטי של האישה‪/‬הבעל‬
‫)אם היה‪/‬תה נשוי‪/‬נשואה לפני המלחמה(‪:‬‬
‫מקום מגורים קבוע‬
‫לפני המלחמה‬
‫)ישוב‪ ,‬מחוז(‪ :‬קובנה‬
‫השכלה‪/‬תואר אקדמי‬
‫לפני המלחמה‪ :‬תלמידת בי"ס "יבנה"‬
‫מקומות מגורים בתקופת המלחמה‬
‫)ישוב‪ ,‬מחוז‪ ,‬ארץ(‪ :‬קובנה‬
‫שם נעורים‪ :‬סליטן‬
‫בלועזית‬
‫| ‪Salitan‬‬
‫תאריך‬
‫מין‪:‬‬
‫לידה‪22/09/1927 :‬‬
‫נ‬
‫ארץ לידה‪ :‬ליטא‬
‫בלועזית‬
‫| ‪Leah‬‬
‫בלועזית‬
‫| ‪Kaunas‬‬
‫שם פרטי ושם‬
‫נעורים של האם‪ :‬קרמר פרידה‬
‫שם נעורים‬
‫של האישה‪:‬‬
‫ארץ המגורים‪ :‬ליטא‬
‫בלועזית‬
‫| ‪Kaunas‬‬
‫מקצוע לפני‬
‫המלחמה‪ :‬תלמידה‬
‫חבר בארגון‬
‫או בתנועה‪:‬‬
‫האם היית בגטאות? אילו ומתי?‬
‫גטו קובנה מיולי ‪ 1941‬עד יולי ‪1944‬‬
‫האם היית במחנות? אילו ומתי?‬
‫מחנה מלכין בפולין ובמחנה ריכוז שטוטהוף מיולי ‪ 1944‬ועד מאי ‪1945‬‬
‫מקום השחרור‪ :‬נוישטט ליד המבורג בגרמניה‬
‫האם שהית במחנה‬
‫עקורים? שם המחנה? לא‬
‫מקומות‪/‬מחנות‬
‫בדרך לארץ‪:‬‬
‫תאריך השחרור‪:‬‬
‫‪03.05.1945‬‬
‫לאן עברת‪/‬חזרת לאחר‬
‫השחרור )ציין מקום(? קובנה ליטא‬
‫שם האנייה‪:‬‬
‫שנת‬
‫)אם עלה‬
‫העליה‪1969 :‬‬
‫בדרך הים(‬
‫‪ 1‬‬
‫אנא ספר‪/‬י על קורותיך לפני המלחמה‬
‫)ציוני דרך‪ :‬משפחה‪ ,‬סביבה‪ ,‬ילדות ולימודים‪ ,‬עבודה‪ ,‬חברות בארגון(‪:‬‬
‫נא לכתוב בגוף ראשון‬
‫נולדתי ב‪ 22-‬בספטמבר ‪ 1927‬בקובנה שבליטא‪ .‬להורי היו כבר שני בנים בני שמונה ושבע‪ .‬אני הייתי בת זקונים להורי‪ .‬משפחתנו‬
‫הייתה משפחה יהודית חילונית אך שומרת מסורת‪ .‬נהגנו לחוג את חגי ישראל‪ .‬בפסח אכלנו מצות ובערבי שבת אימי הדליקה‬
‫נרות‪ .‬כך אני נוהגת גם היום‪ .‬שפת הדיבור בבית הייתה אידיש‪ .‬בהגיע זמני ללמוד בבית ספר‪ ,‬נשלחתי על ידי הורי לבית ספר עברי‬
‫"יבנה"‪ ,‬בו היו לנו שעורי עברית‪ .‬כאן התודעתי לראשונה לשפה העברית ולאותיות העבריות‪ .‬עובדות שסייעו בעדי בהגיעי ארצה‬
‫אחרי שנים רבות בשנת ‪.1969‬‬
‫אבי היה המפרנס של משפחתנו‪ .‬הוא עבד בבית מטבחיים כמחלק בשר בין אטליזי קובנה וסביבתה‪ .‬מזון לא חסר לנו‪ .‬אבי היה‬
‫מביא הביתה בשר על כל צורותיו בכמויות גדולות‪ .‬אימי אהבה לבשל‪ .‬היא הייתה מבשלת עבור משפחתנו ועבור משפחתה של‬
‫המשרתת שעבדה אצלנו‪ .‬משרתת זו הצילה את חיינו מאוחר יותר‪.‬‬
‫נא ספר‪/‬י על קורותיך בזמן המלחמה‬
‫)ציוני דרך‪ :‬מעצר וגירוש‪ ,‬גטאות‪ ,‬מחנות וצעדות מוות‪ ,‬במסתור או בזהות בדויה ושם בדוי‪ ,‬פעילות ותפקידים‬
‫ביודנראט‪/‬תנועות נוער‪/‬מחתרת‪/‬פרטיזנים‪ ,‬השתתפות בבריחה‪/‬התנגדות‪/‬לחימה‪ ,‬האם אדם‪/‬ארגון יהודי‪/‬לא יהודי‬
‫סייע באופן משמעותי להצלתך; בריחה‪/‬הגירה בכפייה‪ ,‬פינוי‪/‬אווקואציה למרכז ברית המועצות(‪:‬‬
‫ביוני ‪ 1941‬שטף הצבא הגרמני את אירופה ותוך ימים נכבשה ליטא והמדינות הבלטיות האחרות‪ .‬הגרמנים שעטו במהירות והחזית‬
‫רחקה מאיתנו מזרחה‪ .‬הליטאים האנטישמים ניצלו את חילופי השלטון הרוסי בגרמני‪ ,‬ופתחו בפוגרומים ביהודים‪ .‬הם פרצו לבתי‬
‫היהודים‪ ,‬שדדו אותם והרגו בהם ללא רחם‪ .‬באותה עת חששנו לצאת מהבית‪ .‬לא היה בטחון שיהיה לאן לחזור‪ .‬כל רעש האיץ את‬
‫פעימות הלב שלנו‪ .‬בקר אחד נשמעו צעקות של המון קרב לביתנו‪ .‬כולנו‪ ,‬כולל המשרתת‪ ,‬יצאנו לחצר לראות את מקור הצעקות‪.‬‬
‫את שיגורנו בא לנו‪ .‬המון פורעים משולהב עמד להתפרץ לביתנו‪ .‬לשדוד את כל שבו‪ .‬סכנת מוות ארבה לנפשנו‪ .‬המשרתת שלנו‬
‫נעמדה באומץ רב בינינו לבין הפורעים ומנעה מהם לפגוע בנו‪ .‬בכך‪ ,‬האישה האמיצה והנאמנה‪ ,‬הצילה את חיינו‪.‬‬
‫ביולי ‪ 41‬נתחם אזור סלובודקה שבקובנה‪ .‬בו רוכזו כ‪ 30-‬אלף מיהודי קובנה והסביבה‪ .‬בכך הוקם "גטו קובנה" הידוע לשמצה‪.‬‬
‫נאלצנו על ידי הגרמנים ועוזריהם הליטאים לעזוב את בתינו ולעבור לגטו‪ ,‬לבתיהם של ליטאים שאולצו‪ ,‬לעיתים מורת‬
‫רוחם‪,‬לעוזבם‪ .‬בגטו שהינו מיולי ‪ 41‬עד יולי ‪ .44‬שלוש שנים קשות מנשוא‪ .‬כל לילה היו נערכות אקציות‪ .‬הגרמנים היו בוחרים‬
‫באקראי גברים נשים וילדים ושולחים אותם להשמדה‪ .‬באוקטובר ‪ ,41‬קרוב לעשרת אלפים מיהודי הגטו הובלו רגלית ל"פורט‬
‫התשיעי" בו הומתו ביריות‪ .‬גוויותיהם הושלכו לבורות קבורה המוניים שהוכנו מבעוד מועד על ידי יהודים‪.‬‬
‫שגרת החיים בגטו )קשה לקרוא לה חיים( כללה עבודה בוורקשטאט‪ .‬הוורקשטאט נוהל על ידי גרמני בשם וילהלם ג'ק בסיועו של‬
‫יהודי בשם משה סגלסון‪ .‬אני עבדתי בתיקון מדי חיילים גרמניים‪ .‬תחילה הטלאתי שינלים ‪ -‬מעילים צבאיים כבדים‪ ,‬יחד עם נערות‬
‫ונשים אחרות‪ .‬בין הנשים הייתה גם אימו של ירמה איזיקוביץ‪ ,‬המנהל היהודי של המחלקה‪ .‬היא הכירה לי את ירמה בנה‪ .‬מצאתי‬
‫כנראה חן בעיניו והוא העביר אותי לעבודה קלה יותר‪ .‬תיקון חולצות‪ .‬תמורת העבודה קיבלנו תלושי מזון‪ .‬מי שלא עבד לא היה לו‬
‫אוכל‪ .‬אנשים היו בורחים מהגטו על מנת להביא אוכל‪ .‬חלקם נתפסו ונהרגו‪.‬‬
‫ביולי ‪ ,44‬עם התקרבותו של הצבא הרוסי‪ ,‬החלו הגרמנים לפנות את הגטו‪ .‬אני עם הוריי שני אחיי ונשותיהם ואלפי יהודים אחרים‪,‬‬
‫העמסנו בקרונות בהמות ברכבת והסענו בצפיפות נוראה וחום יולי למחנה הריכוז שטוטהוף‪ .‬חברי ובעלי לעתיד שהיה איתנו‬
‫ברכבת חשב לקפוץ מהרכבת‪ .‬אני מנעתי ממנו‪ .‬כי הגרמנים היו יורים בו‪.‬‬
‫לאחר שעות ארוכות ומתישות גמעה הרכבת הזוחלת את כמה מאות הקילומטרים והגיעה ליעדה ‪ -‬מחנה שטוטהוף‪ .‬כאן החל המיון‬
‫הראשוני שלנו‪ .‬גברים לחוד ונשים וילדים לחוד‪ .‬הגברים הועברו למחנות משנה‪ ,‬לאגרים‪ ,‬במחנה הגדול שטוטהוף‪ .‬יותר לא ראינו‬
‫אותם‪ .‬לא ידענו מה עלה בגורלם‪ .‬ברבות הימים נודע לנו כי אבא שלי עבד במנסרה‪ .‬במנסרה הוא איבד ארבע אצבעות ידיו‪ .‬אבא‬
‫היה אמיץ וחזק‪ .‬לאחר התאונה הוא לפט בידו השנייה את היד הפגועה ונוטפת הדם‪ ,‬והתפנה בהליכה למרפאה המקומית‪.‬‬
‫אחי הגדול‪ ,‬על אף שהיה ספורטאי וחזק גופנית‪ ,‬לקה בטיפוס ונפטר במחנה‪.‬‬
‫אבצ'יק ‪ -‬החבר שלי ואביו היו במחנה‪ ,‬אולם בלאגרים נפרדים‪ .‬אחד לא ידע על קיומו של השני‪ .‬באחד הימים הופיע גרמני צעיר‬
‫בלאגר של החבר שלי והכריז‪" :‬מי כאן שלקינסקי‪ ".‬רעד עבר בגופו של אבצ'יק עת שמע קוראים בשמו‪ .‬הוא ידע כי כאשר‬
‫הגרמנים קוראים בשמות זה אות לרעות‪ .‬הוא החליט לא להגיב‪ .‬גם ביום המחרת חיפש הגרמני את שלקינסקי‪ .‬גם הפעם אבצ'יק לא‬
‫נענה‪ .‬עם זאת הוא ידע כי הוא לא יוכל להתחמק לעד‪ .‬הגרמנים היו מסודרים וברצותם יעלו על עקבותיו‪ .‬ביום השלישי או הרביעי‬
‫אבצ'יק החליט "להסגיר" את עצמו‪" .‬אני שלקינסקי" אמר בהכנעה‪ .‬הגרמני הצעיר שדיבר ליטאית משובחת‪ ,‬החל למנות את שמות‬
‫משפחת שלקינסקי‪ .‬את שם האבא‪ ,‬את שמות האחים והאחיות‪ .‬אבצ'יק המופתע אישר את השמות אחד לאחד‪ .‬ואז בישר הצעיר‬
‫"אבא שלך נמצא בלאגר ‪ .11‬הוא בריא‪ .‬אני אביא אותו לכאן שתהיו שניכם יחד‪ ".‬וכך היה‪ .‬שניהם שרדו את המחנה‪ .‬התברר כי‬
‫אותו צעיר גרמני חי בקובנה והיה עוזרו של חמי לעתיד כמוביל משקאות לבתי המרזח בעיר‪ .‬עם כניסת הגרמנים לליטא הוא‪,‬‬
‫‪ 2‬‬
‫כליטאים גרמנים אחרים‪ ,‬נצטווה לעזוב לגרמניה‪ .‬במהלך המלחמה התגלגל לשטוטהוף בשל בקיאותו בשפה הליטאית‪.‬‬
‫הפעילות שלנו במחנה הריכוז שטוטהוף התמצה באי עשיית דבר‪ .‬כל בקר היו מוציאים אותנו לחצר מהביתנים ומעמידים אותנו‬
‫במשך שעות מבלי לעשות דבר‪ .‬האוכל היה בצמצום‪ .‬אכלנו מרק סירפדים‪ ,‬ולחילופין מרק קליפות תפוחי אדמה עם הרבה מים‬
‫רתוחים‪ .‬היה ונמצאה חתיכת תפוח אדמה במרק‪ ,‬היו המחלקים נוטלים אותה לעצמם‪.‬‬
‫בינואר ‪ 44‬החליטו הגרמנים לשחרר מהמחנה את כל ה"לא יהודים"‪ .‬אשתו של אחי הציעה שנתגנב לבלוק של הלא יהודיות‬
‫ונשתחרר איתן‪ .‬אני התעלפתי ולא יכולתי להצטרף לגיסתי בנתיב ההמלטות‪ .‬אימי נשארה כמובן איתי‪ .‬גיסתי הצליחה להשתחרר‬
‫לפולניה כבר בינואר‪ .‬אני ואימי נשארנו בשטוטהוף עוד שבעה חודשים מרים עד יולי‪.‬‬
‫ביולי ‪ 44‬החליטו הגרמנים לפנות את שטוטהוף מאסיריה‪ .‬אותנו הנשים והילדים דחסו לתוך משאיות ושלחו לדנציג המרוחקת כ‪-‬‬
‫‪ 40‬קילומטרים‪ .‬הנסיעה הייתה קשה‪ ,‬אבל היא הייתה כאין וכאפס לעומת מה שהעתיד צפן לנו‪ .‬בדנציג‪ ,‬שעל שפת הים הבלטי‪,‬‬
‫העמסנו לתוך בטן אנייה להובלת דגים‪ .‬לא ידענו לאן אנו מובלים‪ .‬כבר בתחילת השייט נשמע שאון מטוסים שחגו מעלינו‪ .‬לא‬
‫ראינו אותם‪ .‬מדי פעם שמענו גם רעם פצצות ולאחריו האנייה שלנו הזדעזעה‪ .‬בדיעבד התברר כי המטוסים היו של בעלות הברית‪.‬‬
‫כמו כן התברר כי מדנציג יצאו שלש אניות עמוסות בנשים‪ .‬שתיים הוטבעו על יושביהן בפצצות מטוסי בנות הברית‪ .‬אני ואימי‬
‫היינו בשלישית‪ .‬אז עוד לא ידעתי כי הפלגה באנייה תמשך עשרה ימים ועשרה לילות ארוכים‪ .‬ללא מזון‪ ,‬ללא מים‪ ,‬בסרחון כבד‪,‬‬
‫בחום קשה מנשוא וריח קיא‪ .‬בסופם של עשרת הימים האנייה עצרה סמוך לחוף כלשהו‪ .‬הנשים ששרדו את המסע‪ ,‬ולא מתו‪ ,‬הצטוו‬
‫לעלות לסיפון ולרדת לחוף‪ .‬בינינו לחוף הפרידו כמה עשרות מטרים של מים רדודים‪ .‬כולנו היינו עייפים מותשים וחולים‪ .‬היו‬
‫נשים שטבעו בדרכן לחוף‪ .‬לפתע הופיעו עשרות אנשים לובשי שחורים )גסטאפו( והחלו לירות ללא אבחנה ביורדות מהאנייה‬
‫ובנשים שבמים‪ .‬עד מהרה הפכו מי הים אדומים מדם‪ .‬אני ואמי הצלחנו להגיע לחוף‪ .‬בחוף סידרו אותנו בשורה ארוכה והצעידו‬
‫לכוון עיירה בשם נוישטט‪ .‬אז עוד לא ידעתי את שמה‪ .‬כשהגענו לפאתי נוישטט שמענו וראינו טורי טנקים‪ .‬טנקים בריטיים‪.‬‬
‫הגסטאפו והשומרים שלנו נמלטו מפחד הצבא הבריטי‪ .‬התאריך ‪ 3‬במאי ‪ .1945‬אנחנו שוחררנו‪ .‬אמבולנסים ואנשי צוות רפואי‬
‫שליוו את הכוחות הבריטיים החלו לטפל בנו‪ .‬חיילים נתנו לנו לחם‪ ,‬שוקולד וביסקוויטים‪ .‬המולה שררה בימים הראשונים ברחבי‬
‫נוישטט‪ .‬אימי וחברתה מצאו דירה נטושה ובה התאכסנו‪ .‬הבריטים סיפקו לנו מזון מבושל‪ .‬אני הייתי במצב רפואי ירוד והועברתי‬
‫לבית חולים‪ .‬בבית החולים גילחו את ראשי מלא הכינים‪.‬‬
‫היינו חופשיות‪ .‬אימי וחברתה החליטו כי מוטב לנו לשוב הביתה לקובנה‪ .‬הם באו‪ ,‬הוציאו אותי מבית החולים ושמנו פעמינו‬
‫הביתה‪.‬‬
‫אנא ספר‪/‬י על קורותיך מתום המלחמה ועד עלייתך לארץ‬
‫)ציוני דרך‪ :‬השחרור וחזרה הביתה‪ ,‬חיים אחרי המלחמה‪ ,‬בריחה‪ ,‬העפלה‪ /‬עליה(‪:‬‬
‫גם אבצ'יק‪ ,‬בעלי לעתיד‪ ,‬ואביו שרדו את הנאצים‪ .‬עם שחרורם הם עברו לוילנא‪ .‬שם אבצ'יק עבד כחשמלאי בבית יתומים ובגן‬
‫הילדים המקומיים‪ .‬גם חמי עבד במוסדות אלה‪ .‬כאשר הגיע לידיעתו של אבצ'יק כי אני חיה ונמצאת בקובנה הוא בא ולקח אותי‬
‫לוילנא‪ .‬נישאנו‪ .‬לחמי היו שני בתים בקובנה‪ .‬הוא מכר אותם ואת תמורתם נתן לנו‪ .‬אני התחלתי לעבוד ככובענית‪ .‬רכשנו בית יפה‬
‫בלב וילנא‪ ,‬ובמרוצת השנים מצבנו הכלכלי הלך ושפר‪ .‬רכשנו מכונית יפה‪ ,‬היו לנו מים חמים בברזים והסקה מרכזית בכל הבית‪.‬‬
‫היו לנו חיים טובים‪ .‬אך בלב אבצ'יק קיננה צפור הציונות שלא נתנה לו מנוח‪ .‬ארץ ישראל‪ ,‬מדינת היהודים ריתקה אותו‪ .‬ב‪56-‬‬
‫הגשנו בקשה לעליה לישראל‪ .‬בקשתנו שכבה כאבן שאין לה הופכין במשרדי ההגירה עד מלחמת ששת הימים ב‪ .1967-‬אחרי‬
‫שנתיים נוספות אושרה בקשתנו וב‪ 1969-‬נחתנו בישראל‪ ,‬הארץ הנכספת‪.‬‬
‫נא ספר‪/‬י על חייך בארץ‬
‫)ציוני דרך‪ :‬לימודים‪ /‬תעסוקה‪ ,‬שירות צבאי‪ ,‬פעילות ציבורית או תרבותית‪ ,‬משפחה‪ /‬דורות המשך וכו'(‪:‬‬
‫בהגיענו לישראל בן דוד של בעלי לקח אותנו לרמתיים‪ .‬אצלו שהינו את התקופה הראשונה‪ .‬אחר כך עברנו לגור בכפר סבא ומשם‪,‬‬
‫בעזרת "פרוטקציה" קלה הגענו לחולון‪ .‬בתחילה לדירת יד שנייה ולבסוף לדירה בה אני חיה היום‪.‬‬
‫אבא )אבצ'יק( בעלי החל לעבוד ב"חמת" כחשמלאי‪ .‬הנהלת המפעל רצתה לתת את הג'וב של אבא למקורב להנהלה ובעלי נאלץ‬
‫לפנות את מקומו‪ .‬אבא פוטר מ"חמת"‪ .‬בן ‪ 42‬הוא נאלץ לצאת לשוק החופשי‪ .‬לא היה לנו קל באותה תקופה‪ .‬אבל אבא היה חרוץ‪,‬‬
‫בעל מרץ ותושייה‪ .‬עם קרול חברו הם החלו לעבוד כקבלני חשמל בבניינים‪ .‬הם עבדו אמנם קשה אך התמורה הייתה מניחה את‬
‫הדעת‪ .‬השותפות התפרקה לאחר שקרול עזב את הארץ‪ .‬אבא כבר לא היה צעיר‪ .‬הוא חיפש מקום עבודה קבוע‪" .‬חמת" קיבלה אותו‬
‫לעבודה בגיל חמישים וחמש ואף העניקה לו אף קביעות‪ .‬שם עבד עד הפרישה‪ .‬ב‪ 2009 -‬אבצ'יק שלי נפטר‪ .‬אני מתגעגעת אליו‪.‬‬
‫הוא חסר לי‪.‬‬
‫אני התחלתי לעבוד בתדיראן‪ .‬התקדמתי יפה ולדרגת מנהלת מדור הגעתי‪ .‬המדור שלי היה אחראי לבדיקת תקינותם של לוחות‬
‫אלקטרוניים המשמשים‪ ,‬בין היתר‪ ,‬מטוסים ללא טייס ‪ -‬מזלטים‪ .‬הייתי מקובלת במפעל על ידי העובדים ועל ידי ההנהלה כאחד‪ .‬לא‬
‫אחת פנה אלי המנהל הישיר שלי וביקש ממני "לדבר" עם המנהל הישיר שלו על מנת לקדם כל מיני עניינים‪ .‬בדרך כלל הצלחתי‬
‫‪ 3‬‬
‫במשימה שהוטלה עלי‪ .‬במקביל לעבודתי בתדיראן עבדתי בבית כמניקוריסטית ופדיקוריסטית‪ .‬ב‪ 1987-‬פרשתי לגמלאות‪.‬‬
‫לאחר הפרישה יכולתי להקדיש את עצמי לבני ולנכדיי‪ .‬בני‪ ,‬כלתי ונכדיי נוהגים לבקר אותי דרך קבע‪ .‬אני מכינה להם ברצון‬
‫ובאהבה את המאכלים הערבים לחיכם‪ .‬אני מקבלת מהם סיוע ככל שנחוץ לי‪ .‬הסעה לבדיקות רפואיות‪ ,‬סידורים שונים מול מוסדות‬
‫שונים‪ ,‬אוזן קשבת ועוד ועוד‪.‬‬
‫היום יש לי שלשה נכדים נהדרים‪ ,‬נין אחד ונין נוסף בדרך‪ .‬שיהיו כולם בריאים ומאושרים‪.‬‬
‫‪ 4‬‬