לקריאת הגיליון לחצו כאן - אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

‫־‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫‪J U N E 2 0 1 4‬‬
‫|‬
‫|‬
‫עמודים ‪70-68‬‬
‫|‬
‫|‬
‫‪J U N E 2 0 1 4‬‬
‫המשתתפים בחוברת‪:‬‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫נתן יונתן )‪(12.3.2004-23.9.1923‬‬
‫עטיפה יוני‬
‫‪Sunday, May 25, 2014 10:40:31 AM‬‬
‫בר העור‬
‫קוראים יקרים‪,‬‬
‫"מאזנים" הוא דו־ירחון‪ ,‬ולכן אירועים ספרותיים מרכזיים עלולים לחמוק‬
‫ממנו בשעתם הנכונה‪ ,‬ואלה מוזכרים בלית ברירה באיחור‪ .‬גיליוננו זה יטיל‬
‫על עצמו את החובה הנעימה למלא את הפערים ולהעניק כבוד והערכה‬
‫ליוצרים אהובים‪ ,‬הגם שכאמור — באיחור‪.‬‬
‫ראשון בין יוצרים אלה הוא נתן יונתן‪ ,‬אשר ב־‪ 12.3.2014‬מלאו עשר שנים‬
‫לפטירתו‪ .‬נביא פכים מקורות חייו והישגיו בספרותנו‪ ,‬אסופת שירים מתוך‬
‫המבחר "שירים בכסות הערב" (באדיבותה של נילי כרמל‪-‬יונתן) ודברי‬
‫חברים על האיש ומפעלו (יוסי גמזו‪ ,‬עמוס עוז‪ ,‬עדנה מיטווך‪-‬מלר‪ ,‬דינה קטן‬
‫בן־ציון‪ ,‬מירון ח' איזקסון‪ ,‬שרה אהרונוביץ' קרפנוס)‪ .‬דיוקנו הנאה של נתן‬
‫יונתן המופיע בעטיפה הקדמית של כתב העת צולם בידי נילי כרמל‪-‬יונתן‪.‬‬
‫ב־‪ 30.1.2014‬מלאו למשורר טוביה ריבנר ‪ 90‬שנה‪ ,‬וכתב העת שלנו וקוראיו‬
‫מאחלים לו שנים רבות של יצירה‪ .‬נזכיר את מפעלו הספרותי‪ ,‬נדגים בשניים‬
‫משיריו‪ ,‬נביא שיחה שניהל עמו המשורר פרופ' רפי וייכרט‪ .‬יעקב ברזילי‬
‫וחוה פנחס‪-‬כהן יקדישו לו את שיריהם‪ ,‬ודינה קטן בן־ציון תעלה זיכרונות‬
‫מילדותה בקיבוץ מרחביה‪ ,‬קיבוצו של טוביה ריבנר‪.‬‬
‫ב־‪ 30.4.2014‬מלאו ‪ 100‬שנה להולדתה של המשוררת זלדה‪ ,‬וב־‪19.6.2014‬‬
‫ימלאו ‪ 70‬שנה למותה‪ .‬המשוררת המלבבת הזאת שהעניקה לנו שירים‬
‫מרטיטי לב כמו "לכל איש יש שם"‪" ,‬שושנה שחורה"‪" ,‬כל הלילה בכיתי"‪,‬‬
‫"אל תשליכני מלפניך"‪ ,‬פרסמה את ספר הראשון רק בגיל ‪"( 53‬פנאי")‪ ,‬אבל‬
‫שירתה כבשה בסערה את הבמה הקדמית של הספרות העברית‪ ,‬ספרי שיריה‬
‫זכו למהדורות רבות‪ ,‬וכיבדו אותה בפרסים‪ ,‬ביניהם — פרס ביאליק‪ .‬אסתר‬
‫אטינגר ודבורה חיץ כתבו רשימות על יצירתה‪.‬‬
‫עזריאל קאופמן (‪ ,)2004-1929‬משורר וצייר‪ ,‬שכתב שירים ביידיש‬
‫ובעברית‪ ,‬בעל ביוגרפיה מטלטלת‪ ,‬ערך את "מאזנים" בשנים ‪.2004-1998‬‬
‫בין ספריו — "תולעת בת מאה שנה" ו"זמן בולע את עצמו"‪ .‬ב־‪25.3.2014‬‬
‫נערך ערב לזכרו במלאת עשור למותו במכללת לוינסקי‪ .‬רפי וייכרט מביא‬
‫כאן את סיכום דבריו בערב ההוא‪.‬‬
‫יוסי גמזו הנלבב‪ ,‬משורר‪ ,‬פזמונאי‪ ,‬מתרגם ופרופסור לספרות עברית זכה‬
‫לאחרונה באות הוקרה על תרומתו לשדה הזמר הישראלי ופרס אקו"ם על‬
‫מפעל חיים — ואלה בנוסף לפרסים רבים וחשובים שזכה בהם על יצירתו‬
‫המגוונת‪ .‬ראיון שניהלה נילי דגן עמו מפורסם בגיליוננו זה‪.‬‬
‫הסופר שמאי גולן‪ ,‬אביהם של רומנים וקובצי סיפורים‪ ,‬כיהן ארבע פעמים‬
‫כיו"ר אגודת הסופרים (‪ ,)1991-1989 ,1984-1981‬חבר הנהלת אקו"ם‪ ,‬חבר‬
‫הנהלת פא"ן ושירת בתפקידים ציבוריים מרכזיים — כובד ביום העצמאות‬
‫תשע"ד בתואר "יקיר העיר תל־אביב" — אגודת הסופרים ומערכת "מאזנים"‬
‫שולחים לו ברכות חמות‪.‬‬
‫המשורר ארז ביטון‪ ,‬שהיה יו"ר אגודת הסופרים בשנים ‪ ,1994-1992‬מייסד‬
‫ועורך כתב העת "אפיריון"‪ ,‬ששיריו כלולים בתכנית הלימודים של משרד‬
‫החינוך — מקבל השנה את פרס עמיחי‪ .‬אנו שולחים לו ברכות חמות‪.‬‬
‫שתים מחברותינו נפטרו בסמיכות זמנים‪ :‬אלישבע גל‪ ,‬בעלת הספרים‬
‫"סימנים"‪" ,‬יותר מדי אהבה"‪" ,‬מורה השעות" — הלכה לעולמה ב־‪;15.3.2014‬‬
‫וכן אסתר אייזן‪ ,‬משוררת‪ ,‬סופרת ופסלת‪ ,‬כלת פרס ראש הממשלה על‬
‫ספרה "אימי תפרה כוכבים"‪ ,‬שהלכה לעולמה ב־‪ .21.3.2014‬המשורר יעקב‬
‫אלג'ם כתב רשימה על שירתה בגיליון זה‪ ,‬ויו"ר האגודה כתב דברים חמים‬
‫לזכרה‪.‬‬
‫לפני סגירת הגיליון קיבלנו בצער את הידיעה על מותה של חברתנו‪,‬‬
‫הסופרת‪ ,‬החוקרת והעורכת‪ ,‬פרופ' חנה יעוז (‪ .)24.4.2014‬דברים לזכרה‬
‫מביאים יו"ר אגודת הסופרים‪ ,‬המשורר הרצל חקק‪ ,‬וסגניתו — המשוררת‬
‫עדנה מיטווך‪-‬מלר‪ .‬ימים ספורים אחר־כך (‪ )29.4.2014‬הלכה לעולמה‬
‫‪21/05/2014 15:49:54‬‬
‫א‬
‫המשוררת נילי כרמל‪-‬יונתן שכל כך טרחה על המדור בגיליוננו המזכיר‬
‫את מפעלו של אישָ הּ — נתן יונתן‪ ,‬ומייד אחר כך ב־‪ 1.5.2014‬נפטר אסי‬
‫דיין‪ ,‬ברוך הכישרונות‪ ,‬שמלבד היותו במאי‪ ,‬תסריטאי‪ ,‬שחקן‪ ,‬פזמונאי‬
‫ופובליציסט‪ ,‬היה גם סופר ומשורר מוערך — בין ספריו‪" :‬אוטוביוגרפיה‬
‫זמנית" (‪" ,)1978‬שם של ספר שירים" (‪" ,)1988‬תוכן העניינים" (‪.)1989‬‬
‫ב־‪ 4.5.2014‬נפטרה חברתנו המשוררת לילי זלוף‪ ,‬ילידת בצרה שבעיראק‪,‬‬
‫הייתה ציונית שם במחתרת‪ ,‬ועלתה ארצה ב־‪ .1949‬פרסמה חמישה ספרי‬
‫שירה ("צלילה"‪" ,‬שעון עתיק"‪" ,‬נופים שתוקים"‪" ,‬קדושת ימים"‪" ,‬עד יחדל‬
‫צילי")‪ ,‬והייתה פעילה בוועדות אגודת הסופרים‪ .‬גם חברנו ברוך תור‪-‬רז‬
‫הלך לעולמו ב־‪ .3.5.2014‬הוא פרסם כשלושים ספרי ילדים ונוער — בין‬
‫האחרונים — "מי יכול?"‪" ,‬ילד חולמני"‪" ,‬הצוללת של אמנון ושלי" ב־‪1996‬‬
‫זכה בעיטור אנדרסן על ספרו "פרצוף צנע"‪.‬‬
‫מדור מיוחד יוקדש בגיליון זה לשבוע הספר העברי‪ ,‬מדור שיהיה מפוצל לשני‬
‫ראשים‪" :‬ספרים‪ ,‬יוצרים ומבקרים"‪ ,‬ובו מאמרים על יוצרים ויצירותיהם;‬
‫ו"מאין נחלתי את שירי?" (על פי "שירתי" של ח"נ ביאליק)‪ ,‬ובו משוררות‬
‫ומשוררים מביעים את רחשי ליבם באשר למפגשם עם תעצומות היצירה‪.‬‬
‫ברכות לאסתי ג' חיים וליוסי סוכרי על זכייתם בפרס ברנר — מדור מיוחד‬
‫מוקדש להם בגיליון זה‪.‬‬
‫מלבד הנ"ל נכללים בגיליון זה המדורים השוטפים‪ :‬סיפורת‪ ,‬תרגום‪ ,‬סיום עם‬
‫חיוך‪ ,‬רשימות מן הגנזך‪ ,‬סקירת ספרים‪ ,‬וכן‪ ,‬למרות האבל הכבד‪ ,‬אולי אפילו‬
‫כדי לשכך את המועקה — גם המדור סיום עם חיוך‪.‬‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪ ,‬שעבודותיה מוצגות בגיליון זה‪ ,‬היא ציירת‪ ,‬אוצרת‬
‫תערוכות‪ ,‬עיתונאית‪ ,‬בעלת פרסומים בתחומי האמנות ומרצה לאמנות‬
‫במכללות‪ ,‬במוזיאונים ובכנסים בארץ ובעולם‪ .‬הציגה את עבודותיה‬
‫בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל‪ ,‬זכתה בשלל פרסים‪ ,‬בין השאר‪ :‬מדליית כסף‬
‫בתחרות בינלאומית לאמן המוכשר‪ ,‬שוודיה‪ ;1997 ,‬מדליה מטעם האקדמיה‬
‫האירופית לאמנויות‪ .1998 ,‬מערכת "מאזנים" מודה לה על תרומתה‪.‬‬
‫תודה לדוד מלמד וליצחק בר־יוסף המתמידים בשני מדורים מרכזיים‪.‬‬
‫בשולי "דבר העורך"‪ :‬בעטיה של תקלה מצערת לא נכללה רשימתה של‬
‫הרצליה רז על חברתה הסופרת אסתר שטרייט‪-‬וורצל בגיליון אפריל‪ ,‬והיא‬
‫תפורסם בגיליון הנוכחי‪.‬‬
‫הצילום של אורציון ישי ז"ל בגיליון אפריל (עמ' ‪ )25‬נעשה בידי הרצל חקק‪.‬‬
‫בשל העומס (חלקו לא צפוי) נאלצנו לדחות מספר קבצים לגיליון הבא‪ .‬עם‬
‫הכותבים היקרים הסליחה‪.‬‬
‫איחולים לקריאה נעימה ומהנה‪,‬‬
‫משה גרנות‬
‫צילום השער של נתן יונתן בידי נילי כרמל‪-‬יונתן‪ ,‬איור העטיפה האחורית‬
‫וכן איורים בתוך הגיליון בידי ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪,‬‬
‫דיוקנאותיהם של מייסדי "מאזנים" ‪ −‬ביאליק‪ ,‬לחובר וברקוביץ'‪,‬‬
‫שבראשי המדורים ‪ −‬בידי משה גרנות‪.‬‬
‫החוברת יצאה לאור בסיוע‪:‬‬
‫רת לחברי‬
‫חברות יקרות‪ ,‬חברים יקרים‪,‬‬
‫■ נפרדים מאסתר אייזן ז"ל‬
‫לאחר שנה של פעילות מואצת‪ ,‬עושר של אירועים‪ ,‬יוזמות ספרותיות של‬
‫אירועים בצוותא עם מרכזי תרבות אחרים‪ ,‬קבלת פנים למשלחות סופרים מחוץ‬
‫לארץ‪ ,‬אנו אוזרים כוחות ומכינים עצמנו לשנת הפעילות הקרובה‪ ,‬בימים של‬
‫"אחרי החגים"‪...‬‬
‫פרס ברנר היה השנה שיאו של תהליך שבו הצלחנו להפוך אותו לאחד הפרסים‬
‫היוקרתיים ביותר במפה הספרותית‪ .‬הפעם יהיה לזה המשך‪ :‬היערכות לאסופה‬
‫ספרותית בעקבות זוכי פרס ברנר בשבעים השנים האחרונות‪ .‬האש של יוסף‬
‫חיים ברנר לא כבתה‪ ,‬משפחת ינאי טורחת עמנו לשַ מר את הגחלת היקרה הזו‪,‬‬
‫שכולנו צרוּבים בה‪ ,‬והיא הואילה ברוב טובה לחזק את ידינו בהוצאה לאור של‬
‫מפעל זה‪.‬‬
‫השנה התברכנו גם בשיתוף פעולה מיוחד עם מפעל פיס‪ ,‬שיגור סופרינו לרחבי‬
‫הארץ‪ ,‬למרכז ולפריפריה‪ .‬המשוב היה חיובי‪ ,‬סיפוק מן היכולת ליצור דו שיח עם‬
‫קהלים שונים‪ .‬יישר כוח לנירה תובל שהייתה נציגתנו במפעל זה‪.‬‬
‫תחרות הכתיבה הארצית לילדים עלתה השנה מדרגה — ויחד עם ריקה ברקוביץ‬
‫זכינו לראות עשרות ילדים מגיעים לסינמטק בתל אביב לטקס יוקרתי‪ ,‬בהיכל‬
‫הומה מאדם‪ ,‬בהשתתפות של בתי ספר מכל רחבי הארץ‪.‬‬
‫שרה אהרונוביץ קרפנוס נבחרה להיות דוברת שלנו‪ ,‬ובמשך השנה עמלה רבות‬
‫לדברר אותנו באתרים שונים ובכלי התקשורת‪.‬‬
‫חלפו חודשים‪ ,‬אבל עדיין‬
‫מתגעגעים לאסתר אייזן‬
‫חברתנו הטובה‪ .‬אסתר‬
‫נפטרה בשלהי אדר ב'‪.‬‬
‫באותו יום שבו נפטרה‪,‬‬
‫צלצל אליי ד"ר אביב עקרוני‬
‫יו"ר הוועדה לבחירת יקירי‬
‫האגודה‪ .‬שמחתי לשמוע‬
‫שאסתר אייזן נבחרה להיות‬
‫יקירת האגודה‪ ,‬על כל‬
‫מפעליה למען האגודה‪ ,‬על‬
‫אירועי התרבות המרשימים‬
‫שהפיקה במשך כמה שנים‪.‬‬
‫בערב צלצל אליי רומק‪,‬‬
‫בעלה של אסתר ובישר לי‬
‫את הבשורה מרה‪ .‬אסתר‬
‫אייזן ורומק בעלה בנו כאן‬
‫בארץ חיים חדשים‪ .‬קמו‬
‫מהריסותיהם אחרי השואה‪,‬‬
‫הקימו חיים יש מאין‪ .‬את‬
‫חייה ואת תולדותיה‬
‫חשנו בשירים‪ ,‬בפסלים‬
‫אסתר ורומק אייזן — צילמה תפארת חקק‬
‫ברומנים‬
‫שפיסלה‪,‬‬
‫שכתבה‪.‬‬
‫אסתר השאירה לנו ספר לדורות‪ ,‬תיעוד של קורות משפחתה בשורה‪ .‬בספרה‬
‫"אמי תפרה כוכבים" נוכחנו‪ ,‬כי היה לה כוח לתעד את הנורא מכל‪ ,‬את חייה‬
‫בתקופה הנוראה והקשה‪ .‬לאחרונה פרסמה ספר וכמו "במזל עקרב" ונסחפנו‬
‫אחר ניצחון החיים‪ .‬אסתר תיארה לנו כיצד הניצולים מנצחים את המוות‪ ,‬קמים‬
‫להקים בית חדש‪.‬‬
‫אסתר ידעה להיות לפה לרבים שחוו את ימי התופת‪ ,‬שקמו לבנות כאן חיים‬
‫לאחר השריפה — ואף זכתה על הישגיה בפרס היצירה מטעם ראש הממשלה‪.‬‬
‫כולנו אבלים בלכתה מעמנו‪.‬‬
‫■ אסופת מאמרים על הקיום היהודי‬
‫אסופת מאמרים מרתקת של הסופר והעיתונאי אברהם שמואל שטיין יצאה‬
‫לאור בימים אלה‪ .‬מאמריו של שטיין קובצו יחד‪ ,‬והם עדות לנפש חוקר שבחן‬
‫את האומה היהודית בטלטלה שעברה עליה במאות האחרונות‪ :‬המתח בין גלות‬
‫לגאולה‪ ,‬התנועות השונות שסחפו אחריהן יהודים — הבונד‪ ,‬הקומוניזם‪ ,‬הציונות‬
‫— וכמובן נמצא הדים לנושא השואה‪ ,‬לנושא הפזורה היהודית‪ ,‬העיתונות העברית‬
‫— ומה לא‪.‬‬
‫שטיין נולד בפולין בשנת תרע"ג‪ ,‬ובעצם לפני כמה חודשים הייתה שנת המאה‬
‫להולדתו‪ .‬כמו רבים בתקופתו צמח בתוך קהילת קודש‪ ,‬כנצר לקהילת רבנים‬
‫ואנשי תורה ובכללם הרב יהושע‬
‫לייב דיסקין‪ ,‬הוא הרב מבריסק‪.‬‬
‫יש באסופת המאמרים של‬
‫שטיין מחקר מעמיק על תנועת‬
‫הבונד ועל השפעתה האדירה‪ ,‬כל‬
‫המוטיבים שהנחו את פעילותה‪,‬‬
‫על הזרמים שפעמו בה‪.‬‬
‫תמצאו באסופת המחקרים‬
‫מאמרים מעמיקים על העיתונות‬
‫העברית המתחדשת‪ ,‬ובחינה של‬
‫יוצרים בגולה‪ ,‬שהיום אין איש‬
‫זוכר כלל‪ :‬כנגד שירו של ביאליק‬
‫"ברכת עם" בשנת ‪ — 1894‬מציג‬
‫שטיין את שירו של משורר‬
‫שהיה ידוע אז‪ ,‬אברהם ליאסין‪,‬‬
‫שפרסם אז ב"דבר" שיר שבו‬
‫נכתב‪" :‬אין לי אומתי העלובה‪,‬‬
‫בלתי אם נפשי‪ ,‬אותה אני מעניק‬
‫לך‪ ."...‬שטיין מאיר דמותם של‬
‫משוררים שנשכחו‪ ,‬ויש בספרו‬
‫אמנון שטיין מחזיק בספרו של אביו —‬
‫נר תמיד לזכרם‪.‬‬
‫צילמה תפארת חקק‬
‫עם סגירת הגיליון נודע לנו‪ ,‬בצער רב‪ ,‬על פטירתם של חברותינו וחברינו היקרים‪:‬‬
‫פרופסור חנה יעוז‪ ,‬נילי כרמל‪-‬יונתן‪ ,‬אלישבע גל‪ ,‬אסתר אייזן‪ ,‬לילי זלוף‪ ,‬ברוך‬
‫תור‪-‬רז‪ .‬כולם היטיבו לבטא חלקים שונים בפאזל של מורשתנו הספרותית‪ .‬חנה‬
‫יעוז (שהספד שלנו על הסתלקותה מופיע בגיליון זה) התמקדה בעיקר בספרות‬
‫השואה‪ ,‬נילי כרמל‪-‬יונתן כתבה שירה ופעלה להנצחת המשורר נתן יונתן‪ ,‬לילי‬
‫זלוף האירה את מורשת הבית‪ ,‬אסתר אייזן (שהוזכרה לעיל ברשימה זאת)‬
‫הפסלת‪ ,‬הסופרת והמשוררת האירה את מוראות השואה ולבטי הקיום‪ ,‬אלישבע‬
‫גל עיצבה שירה לירית ייחודית‪ ,‬ברוך תור‪-‬רז פרסם כשלושים ספרי ילדים ונוער‬
‫והיה בעל עיטור אנדרסן‪ .‬כל אחד ביטא מציאות‪ ,‬עיצב הוויה‪ ,‬תיאר את הזווית‬
‫המיוחדת של התרבות שבה גדל‪.‬‬
‫שוק הספרים שוב בוער בשל המצב הקשה ברשתות‪ .‬יהיה צורך למצוא פתרונות‬
‫אחרים‪ .‬לחשוב בנפרד על הסופרים המתחילים — וכמובן לבנות שלבי ביניים‪.‬‬
‫מעבר חד מ"ארבע במאה" למחירים גבוהים אינו מתיישב עם שוק הספרים‪ .‬נחכה‬
‫לבשורות טובות ורק לימים טובים ומבורכים‪.‬‬
‫הרצל חקק‪,‬‬
‫יושב ראש אגודת הסופרים העברים‬
‫‪ 2014.indd All Pages‬ינוי‪-‬תימינפ הפיטע‪-‬םינזאמ‬
‫אסתר רו ל ‪ַ :‬רק ַעל ַעצְ ִמי ‪.............................................................................................‬‬
‫רי ת צליח‪ָ :‬ענָ ף ָ ּבר ַּוח ‪........................................................................................................‬‬
‫יע ב בר ילי‪ּ ְ :‬ב ֶעצֶ ב ֵּתלְ ִדי ׁ ִש ִירים; אוֹר ָ ּגנּוז; ָק ֶפה ׁ ֶשל בּ ֶֹקר‪..........................................‬‬
‫ח ית רובס י‪ :‬לֵ ָדה ‪.........................................................................................................‬‬
‫יערה רבי ‪ֲ :‬אנִ י ֵס ֶפר‪..............................................................................................................‬‬
‫י ה בו בי ‪ַ :‬מ ָ ּבט ֶאל ַהּיָם‪.............................................................................................‬‬
‫י אל ריי ‪ִ :‬ריצָ ה‪....................................................................................................................‬‬
‫ועה ר י‪ּ ַ :‬ב ֵּלילוֹת ׁ ְשנָ ִתי נו ֶֹד ֶדת ‪.....................................................................................‬‬
‫ע ת ורס י רי ‪ :‬ניובה; לְ יַלְ ִ ּדי‪................................................................................‬‬
‫י ה ר ל‪ִ :‬מ ִּלים‪...............................................................................................................‬‬
‫צבי ה סלע‪ֲ :‬חבֶ ְר ּת ֹו ַה ּטוֹבָ ה ְ ּביו ֵֹתר ׁ ֶשל ָה ָא ָדם; יוֹלַ י ְִסי‪ּ ְ ,‬ב ֶרגַ ע נָ ִדיר ׁ ֶשל ְרגִ ָיעה ‪........‬‬
‫ד־פ ֲע ִמית‪..........................................................................................‬‬
‫ע רה לו‪ :‬נְ ׁ ִש ָימה ַח ּ ַ‬
‫רה ירה אי ס‪ִ :‬מצְ וֹות‪...................................................................................................‬‬
‫ואל ה ‪[ַ :‬ה ּ ְפ ָרגִ ים‪ַ ,‬ה ַח ְרצִ ּיוֹת]; ֶ[ה ָח ִריץ ֶה ָח ָד ׁש ַ ּב ַּסנְ ֵטר]; ָח ֵמ ׁש לִ ְפנוֹת בּ ֶֹקר ‪....‬‬
‫ער הסי ורת‬
‫א ו ת הסו רי‬
‫תו‬
‫העברי‬
‫ב‬
‫י ת י ראל‬
‫ער התר ו‬
‫הע יי י‬
‫דבר העורך‪( .............................................................................................‬עטיפה קדמית פנימית)‬
‫ת יו ת‬
‫(‬
‫ע ור ל ותו‬
‫תו ה בחר ירי ב סות הערב ‪ :‬ק ֶֹהלֶ ת ַמ ִ ּביט ַ ּב ּׁשּולַ ִּמית; ַא ֲהבָ ה ְ ּב ַמנְ ִ ּגינַ ת‬
‫ַה ֵּלוִי; ַא ְקצְ יָה זְ ֻה ָ ּבה; ֶ ּג ׁ ֶשר צַ ר; ִה ּיפוֹכוֹנְ ְ ּד ִרּיָה ִהיא ִענְ יָן ַרע; ו ְָהר ֶֹתם ָהיָה ַמלְ ִ ּבין;‬
‫ֵע ֶקד ְס ָפ ִרים ׁ ֶש ִּלי; עוֹד ׁ ִשיר ַעל ַאבְ ׁ ָשלוֹם; ׁ ְשנֵ י קוֹלוֹת ַא ֲהבָ ה ‪3 ...............................‬‬
‫יוסי ו‪ :‬ל ֹא ַרק ַהחוֹל‪6 ..........................................................................................................‬‬
‫ע וס עו ‪ :‬כשיום אחד נבוא לבד אל תוך הגן‪6 .................................................................‬‬
‫י ה ב ציו ‪ :‬על נתן יונתן כעורך ‪7 ...............................................................................‬‬
‫ע ה י וו לר‪ :‬נתן יונתן שלי; ִסכּ ּום ֵ ּבינַ יִם‪8 ................................................................‬‬
‫ּּועים לַ ַ ּביִת ‪10 ..........................................................................‬‬
‫רה אהרו ובי ר וס‪ּ ַ :‬ג ְעג ִ‬
‫ירו ח אי סו ‪ :‬זיכרונות מנתן יונתן; ִמ ׁ ְש ּ ָפט‪10 ................................................................‬‬
‫ילי ר ל יו ת ל‪11 ................................................................................................................‬‬
‫וביה ריב ר ב‬
‫וביה ריב ר‪ַ :‬ר ֶּק ֶפת; יוֹם ַא ֲח ֵרי ּפ ִּורים‪................................................................................‬‬
‫חוה חס ה ‪ֲ :‬חבַ ֶ ּצלֶ ת ִ ּב ְפ ִר ָיח ָת ּה ַה ְּקצָ ָרה‪13 ....................................................................‬‬
‫ר י ויי ר ‪ :‬חומר לגעגועים ‪13 .................................................................................................‬‬
‫יע ב בר ילי‪ :‬אוֹטוֹבּ ּוס ַה ְ ּז ַמן‪.................................................................................................‬‬
‫י ה ב ציו ‪ :‬זיכרון ילדות‪ :‬מעשה בצילום של טוביה ריבנר ‪...............................‬‬
‫ל ה‬
‫ה להול תה‬
‫אה‬
‫לו י‬
‫ה ל ותה‬
‫אסתר א י ר‪ :‬שתיקה כבדה‪16 .............................................................................................‬‬
‫בורה חי ‪ :‬השכנה השוכנת בנפשה — עיון בשיר "ערוגה של חבצלות"‬
‫וב'שירי שכנים' נוספים של זלדה‪17 ...............................................................................‬‬
‫ע ור ל ותו‬
‫ע ריאל או‬
‫ר י ויי ר ‪ :‬הלב עודו נובר בגוף‪..........................................................................................‬‬
‫לי ל רה ל הסו רת יהו ית ה ל ‪..............................................................‬‬
‫ל ‪...............................................................................................‬‬
‫רו ח ה יעו ס‬
‫בוע הס ר העברי‬
‫ס רי‬
‫יוצרי‬
‫ב רי‬
‫ירו אבי וב‪ :‬שבוע הספר העברי בגוודלחארה‪...............................................................‬‬
‫ילי ‪ :‬גמזו לטובה בפרס אקו"ם‪....................................................................................‬‬
‫הרצליה ר ‪ :‬לזכרה של אסתר שטרייט‪-‬וורצל‪.................................................................‬‬
‫ר אר ה ול ‪ :‬המין הבוטה כמראה עקומה למציאות פגומה ‪..................................‬‬
‫בורה חי ‪ :‬ליישר את קמטי הזמן‪.....................................................................................‬‬
‫יע ב אל ‪ :‬על האהבה בשיריה של אסתר אייזן‪31 ........................................................‬‬
‫על השיר “גלי געגועים" מאת אביבה גולן‪..............................................‬‬
‫השחרור‪33 .................................................‬‬
‫ורית ילבר ‪ :‬החיים כתצלום אווירי ממבט ַ‬
‫י אל ור י‪ :‬היה או לא היה‪.....................................................................................................‬‬
‫יוס ה אלר ‪ :‬אפלה נפתחת‪............................................................................................‬‬
‫ו ה וי ‪ :‬אל המרתפים של פנחס שדה‪37 ......................................................................‬‬
‫"עץ ׁ ֶש ָ ּנ ַפל פוֹצֵ ַע ֶאת ַה ּנוֹף" ‪......................................................................‬‬
‫א לי ה ליי ‪ֵ :‬‬
‫בריאלה אלי ע‪ :‬משחקי אורצל על ורד צהוב‪..............................................................‬‬
‫בוע הס ר העברי‬
‫אי חלתי את ירי‬
‫ורית יובל‪ָ :‬אז; ֵמ ַאיִן נָ ַחלְ ִּתי‪..................................................................................................‬‬
‫י‪ :‬לֵ ב ָה ֵעץ; ׁ ְשמ ָּורת ֶטבַ ע‪....................................................................................‬‬
‫א ו‬
‫יוסי אל י‪ :‬שירים מארץ קרה — ִא ׁ ּ ָשה זְ ֵקנָ ה ִמ ִּמזְ ַרח ֵאירו ּ ָֹפה;‬
‫ְ ּגלַ זְ ְ ּג ֹו ִמ ְת ַע ֶּל ֶפת ו ְָק ָמה‪...................................................................................................‬‬
‫איה ויי בר ‪[ :‬י ֵָר ַח ִּכ ְמ ַעט ָמלֵ א]; ְקנֵ ה ִמ ָ ּדה ‪...................................................................‬‬
‫ע ה י וו לר‪ּ ְ :‬בצֵ ל ַה ִּמ ִּלים‪..........................................................................................‬‬
‫א לי ה ליי ‪ַּ :‬כ ָּמה ֲהנָ ָאה; ֶרגַ ע ‪..........................................................................................‬‬
‫לי וייס‪ִ :‬מ ְת ּ ֶפ ֶרת ַה ִּמ ִּלים‪.....................................................................................................‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:53‬‬
‫חיי ס י‪ :‬בילדותי‪...............................................................................................................‬‬
‫ח ית ר אורו ‪ :‬ציירי לך שפם ‪...............................................................................................‬‬
‫ע י לי י ‪ :‬הסעודה של איבון ‪.......................................................................................‬‬
‫אסתר ה ר לי‪ :‬סוסי החלומות‪......................................................................................‬‬
‫ה ר ות‪ :‬חופשה באיטליה‪............................................................................................‬‬
‫ו י לר ר‪ :‬בשבחי איבסן ומתרגמו‪60 ...................................................................................‬‬
‫ורר עירא י‪( :‬מערבית‪ :‬ואל ורה(‬
‫רובר רוס ‪ֵ :‬א ׁש ּוכְ פוֹר (מאנגלית‪ :‬יע ב אל (‪61 ......................................................‬‬
‫ר אל לעי ו ‪ַ ׁ :‬ש ָ ּבת (מאנגלית‪ :‬עו ל (‪.............................................................‬‬
‫אברה סוצ בר‪ַ :‬ה ַ ּב ְד ָחן (מיידיש‪ :‬בלהה רובי יי (‪...................................................‬‬
‫רלוס רו ו ה א ר ה‪ַ :‬הכּ ֶֹמר עוֹבֵ ר ָ ּב ְרחוֹב (מפורטוגלית‪ :‬אביב ע רו י(‪63 .....‬‬
‫איה וי ר‪ :‬יִצְ ָחק (מסלובנית‪ :‬חוה חס ה (‪63 ...........................................................‬‬
‫י‬
‫יצח בר יוס ‪ :‬רשימות מן הגנזך‪......................................................................................‬‬
‫ס רי‬
‫ו‬
‫ה יעו ל ער ת‬
‫ל ‪ :‬סקירת ספרים — יוני ‪66 .............................................................................2014‬‬
‫רס בר ר‬
‫אסתי חיי ‪ :‬קטע מתוך הספר "אנשי פינות"‪68 .............................................................‬‬
‫יוסי סו רי‪ :‬קטע מתוך הספר "בנגזי ברגן בלזן"‪............................................................‬‬
‫סיו ע חיו‬
‫וצ ו‪ :‬סיפור מהחיים‪ :‬איך נהרגתי פעמיים ביום אחד‪71 ..................................................‬‬
‫יואל רי ל‪ :‬מטבעות לשון נשכחים ‪....................................................................................‬‬
‫הרצל ח ‪ :‬אגרת לחברים‪( .............................................................‬עטיפה אחורית פנימית)‬
‫ה ר ות‬
‫עורך‪ :‬ר‬
‫מועצת מערכת‪ :‬יו ר ע ה י וו לר ל ה אבר ובי‬
‫ריר‬
‫ורית יובל ר לי ור רייב‬
‫ילי‬
‫יליו ס ‪3‬‬
‫‪‬‬
‫ת ו ת ע‬
‫ר‬
‫ח‬
‫ה ‪(86‬‬
‫‪June 2014 ‬‬
‫‪Literary Journal – published by The Hebrew Writers Association in Israel.‬‬
‫‪Edited by Dr. Moshe Granot‬‬
‫יוצא לאור על י י א ו ת הסו רי העברי ב י ת י ראל‬
‫בסיוע ר התרבות והס ור‬
‫ער‬
‫ר יחובס י‬
‫כתובת המערכת‪ :‬בית הסו ר על‬
‫רח ל ‪ 6‬ת ‪ 7111‬תל אביב ‪61070‬‬
‫ס‬
‫ל‬
‫דואר אלקטרוני‪:‬‬
‫אתר אינטרנט‪:‬‬
‫סדר והפקה‪ :‬א אור ה‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪www.hebrew-writers.org‬‬
‫ות‬
‫וס בע‬
‫הוראות לכותבי ‪ −‬ראו עמ‬
‫ל‬
‫‪.‬‬
‫‪ 2014.indb 1‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫נתן יונתן — עשור למותו (‪(2004-1923‬‬
‫נ‬
‫‪2‬‬
‫תן יונתן נולד ב־‪ 23.9.1923‬בקייב‪ ,‬אוקראינה‪ ,‬ועלה‬
‫לארץ עם הוריו ב־‪ .1925‬היה חניך תנועת הנוער "השומר‬
‫הצעיר"‪ .‬ב־‪ 1945‬הצטרף לקיבוץ שריד‪ ,‬והיה חבר בו עד ‪.1991‬‬
‫בעל תואר מ‪.‬א‪ .‬בספרות עברית וכללית‪ .‬השתלם באוקספורד‪.‬‬
‫שימש מורה בבית־ספר תיכון ומרצה באוניברסיטת חיפה‪,‬‬
‫בסמינר אורנים ובמכללת לוינסקי‪ .‬בשנים ‪1997–1970‬‬
‫שימש עורך ראשי בהוצאת הספרים "ספריית פועלים"‪ ,‬בה‬
‫ערך עשרות ספרים במקור ובתרגום‪ ,‬וכן שימש חבר מליאת‬
‫רשות השידור (‪ ,)1984–1981‬יו"ר אגודת הסופרים העברים‬
‫)‪ )1984–1983‬ונשיא האגודה (‪ .)1999–1995‬נתן יונתן יצא‬
‫בשליחויות שונות וכנציג סופרים בקונגרסים בינלאומיים‬
‫בעולם‪ .‬היה "משורר אורח" במשך שנים במערכת החינוך‪,‬‬
‫והנחה סדנאות כתיבה‪ .‬הרצה בנושאי הספרות העברית‬
‫בקהילות יהודיות ובאוניברסיטאות ברחבי העולם‪ .‬ייצג את‬
‫סופרי ישראל בכנסים ובמפגשים בינלאומיים במדינות רבות‪:‬‬
‫ארה"ב‪ ,‬תאילנד‪ ,‬סין‪ ,‬וייטנאם‪ ,‬קוריאה‪ ,‬ארגנטינה‪ ,‬ברזיל‪,‬‬
‫ונצואלה‪ ,‬מקסיקו‪ ,‬מקדוניה‪ ,‬סלובניה‪ ,‬פינלנד‪ ,‬נורווגיה‪ ,‬ספרד‬
‫ואוקראינה‪ .‬פרסומו הראשון הוא השיר "כשספינות הולכות‬
‫הימה" ב"על החומה" שבעריכת משה שמיר (‪ ,)1940‬שיר‬
‫שהוקדש למעפילים‪ .‬ספר שיריו הראשון שראה אור הוא‬
‫"שבילי עפר" (‪ ,)1951‬ואחריו יצאו ספרי שירה נוספים‪ ,‬מבחרי‬
‫שירה‪ ,‬שירים מולחנים‪ ,‬ספרי שירה לילדים ולנוער‪ ,‬קובץ‬
‫סיפורים למבוגרים‪ ,‬מבחרי שירים שתרגם מיידיש וביוגרפיה‪.‬‬
‫בצעירותו חיבר מילים עבריות ללחנים רוסיים (ביניהם —‬
‫"דוגית נוסעת"‪" ,‬שאון התותחים נדם"‪" ,‬טוב ללכת בדרכים")‪,‬‬
‫אך בהמשך הולחנה בעיקר שירתו הלירית המלודית‪ .‬למעלה‬
‫מ־‪ 200‬משיריו הולחנו על־ידי מיטב המלחינים (בהם‪ :‬נחום‬
‫היימן‪ ,‬גידי קורן‪ ,‬שלמה ארצי‪ ,‬סשה ארגוב‪ ,‬משה וילנסקי‪ ,‬מוני‬
‫אמריליו‪ ,‬יעקב שגיא‪ ,‬מתי כספי‪ ,‬יוני רועה‪ ,‬מיקה קרני‪ ,‬רם‬
‫גורן‪ ,‬אחינועם ניני ועוד)‪ ,‬ורבים מהם בוצעו בעשרות ביצועים‬
‫על־ידי הזמרים המובילים בישראל (ביניהם "דוגית נוסעת"‪,‬‬
‫"על ענפי שיטה"‪" ,‬אניטה וחואן"‪" ,‬הרדופים ליד החוף"‪,‬‬
‫"חופים"‪" ,‬החול יזכור"‪" ,‬כמו בלדה"‪" ,‬שירים עד כאן"‪" ,‬האיש‬
‫ההוא"‪" ,‬נאסף תשרי"‪" ,‬יש פרחים")‪ .‬שיריו תורגמו לאנגלית‪,‬‬
‫יידיש‪ ,‬ערבית‪ ,‬רוסית‪ ,‬ספרדית‪ ,‬פורטוגזית‪ ,‬צרפתית‪ ,‬גרמנית‪,‬‬
‫הולנדית‪ ,‬בולגרית‪ ,‬וייטנאמית וסינית‪ .‬נפטר ב־‪.12.3.2004‬‬
‫היה נשוי בשנית למשוררת וחוקרת הספרות נילי כרמל‪-‬יונתן‪.‬‬
‫אב לארבעה‪ .‬שכל את בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:53‬‬
‫נתן יונתן‬
‫פרסומים‬
‫שבילי עפר‪ ;1960 ,1951 ,‬אל הנירים האפורים שירים לבני‬
‫נעורים‪( 1954 ,‬מהדורה מורחבת — ‪ ;)2010‬אשר אהבנו שירים‪,‬‬
‫‪ ;1960 ,1957‬בין אביב לענן (לנוער)‪ ;1959 ,‬שירים לאורך החוף‪,‬‬
‫‪ ;1962‬לילך מקבוצת אילנות (לילדים)‪ ;1963 ,‬שירי עפר ורוח‬
‫(לנוער)‪ ;1965 ,‬עד סוף הקי האינדיאני (רשמי מסע)‪;1968 ,‬‬
‫שירים בערוב הים‪ ;1970 ,‬עוד סיפורים בין אביב לענן (לנוער)‪,‬‬
‫‪ ;1986 ,1971‬שירים לליאור‪ ;1974 ,‬שירים עד כאן‪ ;1979 ,‬מלח‬
‫ואור מבחר שירים‪ ;1980 ,‬מבחר שירים ‪;1981 ,1980–1940‬‬
‫חופים שירים ומנגינותיהם‪ ;1983 ,‬שירים אחרים‪;1984 ,‬‬
‫שירים על קו הרכס‪ ;1988 ,‬שירים באהבה מבחר‪;1989 ,‬‬
‫שירים על אדמה ומים מבחר מהשנים ‪;1993 ,1991–1941‬‬
‫רעול פנים הזמן‪ ;1995 ,‬חסד השירים מבחר שירים על‬
‫שירה‪ ;1996 ,‬לקט‪ ,‬שכחה ופאה מבחר שירים‪ ;1997 ,‬שירים‬
‫על ספר הישר שירים בהשראת המקרא והאגדה‪ ;1998 ,‬בעוז‬
‫ובענווה עקיבא לוינסקי קורותיו‪ ,‬הגותו ומעשיו‪;2001 ,‬‬
‫שירים בכסות הערב‪ ;2004 ,‬שירים שנשארו‪.2007 ,‬‬
‫פרסים‬
‫כובד בפרס ראש הממשלה (פעמיים)‪ ,‬פרס קוגל‪ ,‬פרס נוצת‬
‫הזהב של אקו"ם על מפעל חיים‪ ,‬פרס אוניברסיטת בר־אילן‪,‬‬
‫פרס ברנר‪ ,‬פרס ביאליק‪ ,‬פרס למדן‪ ,‬פרס זאב‪ ,‬פרס פיכמן‪,‬‬
‫‪‬‬
‫פרס אלתרמן‪.‬‬
‫‪ 2014.indb 2‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫מתוך המבחר "שירים בכסות הערב" ‪(2004‬‬
‫קהלת ַמ ּביט ַּב ּש ּו ַל ּמית‬
‫קהלת ַמ ּביט ַּב ּש ּולַ ּמית‬
‫לעת יַ ין־של־ערב‬
‫נַ פשו יוצאת אל ָיה ונבהלת‬
‫ויָ דו ָהעי ָפה מוחקת‬
‫שו ָּרה ַא ַח רשו ָּרה מ ּתוך‬
‫ַה ּפרק ָה ַאחרון ש ּלו ‪ ,‬קהלת‪.‬‬
‫הוּא ַמ ּביט ו ַּמ ּביט‬
‫נַ פשו נמלאת חשכָ ה וָ ַטל‬
‫רסיסי לַ ילָ ה נוצצים‬
‫ּבעינ ָיה של ַה ּש ּולַ ּמית‬
‫וקהלת ַמ ּביט‪.‬‬
‫ַאה ָבה ּב ַמנ ּג ַינת ַה ּלוי‬
‫ַשחרך ַהכּ וזב‪ָ ,‬אהלך‪ַ ,‬מדּ וּחי ָצה ַריך‪,‬‬
‫צ ּלי ַה ּנופל כּ מו חטא אל חשכַ ת ּבא ַריך‪.‬‬
‫לילך ה ָחרב‪ .‬נשרי ַה ּבדיד ּו תשל ָה ַריך‪.‬‬
‫ַ ּג ּבי אל ּת ּוגַ ת ע ָפרך ועינַי ּב ָש ַמיך‪.‬‬
‫ַאבני אפיקך ַה ָ ּקרות‪ .‬מא ַרת עלו ַּמיך‪.‬‬
‫יָ פיך ַה ּבוגד כּ מו נַ ַח לשאין ּבו כּ בָ ר ַמים‪.‬‬
‫אביבך‪ .‬קצה ַה ַ ּקי ץש ָ ּלך‪ .‬חם ס ָתוך‪ ,‬ח ָר ַפיך —‬
‫עונות נדו ַּדי ַא ּת‪ַ .‬ה ַ ּלילָ הש ּלי וחו ַפיך‬
‫וּבשוּב חלומי את שבוּתך ויָ פוּצ ּו עורבַ יך‬
‫ָאז אל חיק ָאהלך נ ָאסף עטוּפי רגָ בַ יך‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:53‬‬
‫ַאקצ ָיה זה ָּבה‬
‫ַאקציָה זה ָּב הש ּלי‪ ,‬אני כּ בָ ר לא ָּכל ָּכך טוב‬
‫ּבל ָתאר יפי אבָ ל ַ ּגם ַא ּת כּ בָ ר לא ָמ הש ָהיית‬
‫ו ַה ּבקר ַהזּה ּבדרך ַה ּיָם ל ַאשדּ ו ד ָש ַפכ ּת‬
‫ז ָהבך כּ מו ָאז ַעל חולות נעו ַּריך ּבש ָ ּגעון‬
‫של יפי‪ ,‬כּ א ּל ּו לא ָהי ּו שרפות ושטפונות‬
‫וכָ ל מש ָּב ַריך וגַ ַ ּליך‪ ,‬מ ּוכָ נָה ל ַהפקיר ַהכּ ל‬
‫ַּב ָ ּז ָהב ַה ּנ ָ ּגר ַעל ַהחול‪ .‬מי יָ כול‪ ,‬למי יש כּ ו ַח‬
‫לַ ּיפי ַה ּזה‪ ,‬שמר אותי אלהים‪ .‬ז ה ָשנים‬
‫טרף ַּבכּ בישים‪ ,‬מת ַח ּיב ּבנַ פשי‬
‫אני ָעף מ ָ‬
‫ָּב ַער ּפ ַיח ּבתוך ה ָע ָשן ַא ּת ּתראי אות י ָשב‬
‫ּבפנות־יום‪ .‬מא ָחר‪ּ ,‬פר ָיחתי‪ ,‬מא ָחר‬
‫ַהדּ ל ָקה ַעל ַהחוף ָדּ עכָ ה‬
‫עוד מ ַעט ַ ּגם אני וגַ ם ַא ּת‬
‫עוד מ ַעט ונלך‪.‬‬
‫ַרק יָ פיך‪.‬‬
‫ּגשר ַצר‬
‫ָשנים אני טור ַח ַּב ּק ָשתות‬
‫ּגורר ַאבני־מילין‪ ,‬שומט‬
‫ו ָקם לבנות‬
‫ו ָשב וּמתמוטט‪.‬‬
‫ָּכל ַארכיטקט ָמצוּי ָהיָה מ ּז ַמן‬
‫ּבונה ָּכאן ּגשר ַּבל־י ּמוט‬
‫אבָ ל אצלי מ ּלים מג ּ ָשמות‬
‫וּמקימות ּבקשי‬
‫ּגשר ַצר מאוד‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫‪ 2014.indb 3‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫ה ּיפוכונ ּדר ָ ּיה היא ענ ָין ַרע‬
‫ַהה ּיפוכונדּ ר ּיָה היא עניָן ַרע אבָ ל ָמ ָרה מ ּמ ָ ּנה‬
‫ּבג ָיד ָת ּה של ַה ּמ ָ ּלה‪ַ ,‬ה ּיבש ַּב ָ ּגרון‪ַ .‬אל ַּתחשב יש ּלא‬
‫ת־מ ָּבט של ידידים וס ָימנים ש ּמעידים‬
‫ָראיתי חמ ַיק ַ‬
‫ַעל דּ עיכָ ה‪" .‬שומם וריק ַה ָ ּים" ו ַא ּת אם עוד‬
‫נות ָרה ָּבך ַאהבָ ה ּתיטיבי לגַ ּלו ת את ַצ ּלקות ַה ּמלַ ח‬
‫מ ָּתר לָ ך לגַ ּנות רג ָשה עודפת‪ַ ,‬ס ַחף מי ָּתר‬
‫אבָ ל‪ ,‬אה ּובָ תי‪ ,‬זכרי ָמה ּפרוספרו כּ שך ַה ּס ָע ָרה‬
‫ָהיָ ה אומר‪" :‬אנַ חנ ּו חמר ש ּמ ּמ ּנ ּו עשוּיים ַהחלומות‬
‫ואת ימי ַח ּיינ ּו ַה ּק ָצרים סובבת ַּתרדּ ָמה‪"...‬‬
‫רח ַהדּ ָמ ָמה‪ּ ,‬בחמר זה‬
‫ָּכך ַ ּגם ָּבא יש ּלי ּבפ ַ‬
‫ש ּי ּ ָשאר מן ַה ּשירים א ּולַ י לא יהיה אפ ָשר‬
‫י־ה ָ ּים ּבאש ל ַהעלות‬
‫את מש ּבר ַ‬
‫אבָ ל ּתוּכלי לָ ך ל ַהדליק ַּכ ָּמה‬
‫שיחים של רתם לבָ נים‬
‫ַעל ַהחולות‪.‬‬
‫ו ָהרתם ָה ָיה ַמל ּבין‬
‫‪4‬‬
‫ו ָהרתם ָהיָה ַמל ּבין והולך לא ּטו לארך ַה ּדרך‪.‬‬
‫ּתל ָאביב עטו ָּפה ע ָרפל‪ ,‬ירו ָּשלַ ים רחו ָקה‬
‫מישה ּו א ּולַ י לא יַ ּג ַיע לסוף ַהחרף ַהזּה‪ ,‬לשו ָּמקום‪.‬‬
‫ָ ּדם הולך ו ָדם ָּבא ו ָה ָארץ לעולָ ם עומדת‪.‬‬
‫אתמול נור ָתה ּבל ָּב ּה ַצ ּלמת ַא ַחת י ַפ ּ‬
‫ת־ת ַאר‬
‫ש ָחמ ָדה ז ַה ּ‬
‫ב־דיוּנות וּפר ָיחה אצילָ ה של‬
‫ַשקנָ אים מ ּשמו ַּרת ַה ּטבַ ע של ַמעגַ ן מיכָ אל‪,‬‬
‫איך שהיא ַמבר ָיחה ּבמעו ָפ ּה ענָ נים וּמ ַפזּרת‬
‫ת־ה ּקדש‬
‫לַ ה ַקת ַע ּמוּדי ַחש ַמל ּב ַמ ָּס ָע ּה אל סעו ַּד ַ‬
‫ַה ָחר ּפית ּבברכַ ת ַה ָ ּדגים ָהרדו ָּמה‪.‬‬
‫לא לכָ ך נת ַּכ ַוּנ ּתי מ ּלכַ ּתח ָ ּלה; טיו ָּטה זו נרש ָמה‬
‫ּבראשית ַהחרף‪ .‬נ ָ ּצנים ראשונים של ּכפור ּ ָפקע ּו ָּבאויר‪.‬‬
‫ַה ָ ּירק ַה ַ ּי ּמי של ָהרתם התנַ ּשב ַ ּג ּלים ַ ּג ּלים‬
‫ָּברו ַּח ַהחופית‪ָ .‬רציתי ל ַהשאיר ַאח ַרי ּבצוק ָהע ּתים‬
‫ודּ וּי ָק ָצר ַעל ַאהבַ ת רתם ו ַעל ַהצּ רך‬
‫‪25/05/2014 12:19:53‬‬
‫ּבכתיבַ ת שירים‪ָ .‬ח ַשב ּתי ש ּיפי י ּוכַ ל ל ָהגן ָעלינ ּו‬
‫ו ַעל ַה ּילָ דים מאש וּמ ּק ַרח‬
‫שאו ָת ּה ּכס ָיפה עדינָה של ּפ ַרח לארך ַה ּדרך‬
‫ו ָה ָארץ ָה ַא ַחת ש ּנשא ָרה‬
‫ורתם חולות מד ָּברי ויָ פיו ַה ּנו ָרא‪ָ ,‬ח ַשב ּתי‬
‫עקד ס ָפרים ש ּלי‬
‫עקד ס ָפרים ש ּלי‪ ,‬לק טשכ ָחה וּפ ָאה‬
‫זה ָמ הש ּיש וגַ ם מ ָּכאן אפ ָשר לָ צאת‬
‫לַ ַהפלָ גות ח ָשאין ליל ּיות ּבנתיבות‬
‫ָהרו ַּח למבואות ַה ּשמש‪ַ ,‬עד ַה ּטרמינָ ל‬
‫ָהאישי ש ּבסוף ָּכל שיר‪.‬‬
‫ל ָמ ָשל חורחה לוּאיס ּבורחס‪ ,‬אצלו‬
‫הר ּביתי לַ חנות ַּב ַ ּקיץ ָה ַאחרון‪ ,‬איש‬
‫ע ּור מ ַשדּ ר ודּ וּיים ליל ּיים מעמקי־‬
‫ַה ּפרריות של זכרונו ָתיו‪ ,‬ל ָאזנ ָיה של‬
‫דּ ליָה ַהזּונָה ַה ּק ַט ָ ּנה לוחש ש ָּכל ָהעולָ ם‬
‫יש ַמע‪" :‬אינ ּני יוד ַע אם ָהאמת מצ ּויָ ה‬
‫ָּבאינטר ּפר ַטציָ ה ָהעצ ּובָ ה ו ַה ּמאחרת ַהזּאת‬
‫או ַּב ּפר ָידה ַה ּתמ ָימה" והוּא ַמס ּפיק ָחכָ ם‬
‫לָ ַד ַעת את ָהאמת ַה ָּמ ָרה‪ ,‬ש ַאחרי ַה ּס ָע ָרה‬
‫ַהזּאת ש ּקוראים ַח ּיים יש ָּתרר ַה ּשקט‬
‫וּלכָ ל ַה ּיותר כּ ָרכים א ָחדים ּבבָ ּתי עקד‬
‫י־ה ּס ָפרים ּגו ָרלו‬
‫־מלכ ַ‬
‫וַ אפ ּל ּו מלך ַ‬
‫כּ גו ַרל ַה ּיתר‬
‫ָה ָאבָ ק ַה ּשכ ָחה ַהכּ תר‪.‬‬
‫עוד שיר ַעל ַאב ָשלום‬
‫ָערוּם ָּכא ּ ָשה‪ ,‬יָ פה ַּכ ָ ּנ ָחש ַּ‪,‬בי ָשן כּ אליל‬
‫ָּתמיד עם חבר מר ָעיו‪ַּ ,‬ב ּסוּסים‪ַּ ,‬ב ָ ּז ָהב‪,‬‬
‫ו ַעכ ָשו‪ ,‬אמרוּ‪ ,‬איפה ָער ַמת נָ ָשיו‬
‫יפי נ ָח ָשיו‪ ,‬אלילו ַה ַּבי ָשן‪,‬‬
‫‪ 2014.indb 4‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫חלומות ַמלכוּתו ַא ָ ּים?‬
‫עץ ַּב ַ ּי ַער‪ ,‬זה ָמה ּש ּנש ַאר מ ָּכל ַאב ָשלום‬
‫וּבכיו של ָה ָאב‪ַ ,‬ה ּמ ַאהב ַה ָ ּזקן‪ ,‬איש ַה ּמל ָחמות‪.‬‬
‫אפ ּל ּו ַר ָּכבו ּפונה ַהצּ ָדּ ה לבכּ ות;‬
‫ָּככָ ה לש ּבר ַ ּג בשל ָאב‪,‬‬
‫לַ עשות צחוק מ ַה ָּמות‪ ,‬מ ַהכּ ל‬
‫ַאב ָשלום‪ּ ,‬בני‪ּ ,‬בני‪ַ ,‬אב ָשלום‪,‬‬
‫לא יָ כל ָּת ל ַחכּ ות‪,‬‬
‫ילד מפ ּנָק — ַע דש ַ ּנזקין‪,‬‬
‫ש ַהכּ תר יורידנ ּו ּביָ גון‪.‬‬
‫ו ַתל ַּת ּל ָ‬
‫יך ָמה‪ַּ ,‬תל ַּת ּל ָ‬
‫יך —‬
‫לא יָ ַדע ָּת איזו ַס ָּכנָה טמוּנָה ּבכָ אלה ַּתל ַּת ּלים?‬
‫ולָ ָּמה דּ רך ַה ַ ּי ַער ַדּ ו ָקא‬
‫ָשכַ ח ָּת ָמה ָ ּק ָרה ליונָ ָתן?‬
‫אינ ָך ַמכּ יר את ָהאלות?‬
‫ָאב ָ‬
‫יך ָא ַהב ּב ָך ָּכל ָמה ּשהוּא לא‪,‬‬
‫ּתרא ּו איך ַה ּגבר רועד כּ ּלו ‪ .‬לָ ָּמה‬
‫ַא ָּתה חושב לא נָ ַת ּתי ל ָך מל ּוכָ ה —‬
‫מרב דּ ָאגָ ה לָ ָעם? ּבגלַ ל ּגיל ָך?‬
‫ל ּו יָ כלנ ּו ל ַד ּבר ַעל ָּכך ּבשקט‬
‫ָהי ָית מבין שאני כּ בָ ר לא אותו ָדּ וד‬
‫ּת ּוגַ ת א ּמ ָך‪ַ ,‬רק מלך ָּבא ַּב ָ ּימים‬
‫שאל מותו הולך ּבל י שמ ָחה‬
‫ועוד ָּכ ַמס ּבל ּבו מז ָּמה ַאחרונָ ה‬
‫ל ַהצּ יל ל ָפחות‪ ,‬ילד א ָח דש ּלו‬
‫מ ַהכּ תר‪ ,‬מ ַה ּמל ָחמות‪.‬‬
‫ָרציתי‪ ,‬ט ּפשון ש ּלי‪ַ ,‬רק אות ָך‪ַ ,‬אב ָשלום‪.‬‬
‫שד ַּ‬
‫ה־ב ַעל הוּא והיא עונות ַח ָ ּייו‬
‫וַ חליפות ָאשרו ַה ּמע ָ ּנן‬
‫סוּפות ח ָשק ָיה —‬
‫ַרעמות ַה ּקצ ףשל מש ּברי ַאהבָ ָת ּה ַה ָחר ּפית‬
‫ָה ָאביב ַה ַּמכאיב של יָ פיָ ּה ַה ּבור ַח‬
‫ב־ה ַ ּקיץ של דּ בור ָיה‬
‫אשכּ ולות־ז ַה ַ‬
‫עק ָצן ודב ָשן;‬
‫ע ַט ּלפי חוּש ָיה ַה ּמ ָטרפים‬
‫דּ ל ַקת ַה ּיינות ַה ּס ָתוית של ַאחרוני ק ָסמ ָיה‬
‫ַאהבָ ה סופית‬
‫ַע דש ּימ ָצא או ָתם יָ םשל ּבקר ָעבות‬
‫מו ָּטלים ַעל חופו‬
‫צדף ָסגוּר וצד ּ ָפה ּפתו ָּחה‬
‫והוּא ַּכ ָ ּים‬
‫והוּא ַּכ ּיָם ָּבא אל ּתוכָ ּה‪.‬‬
‫שני קולות ַאה ָבה‬
‫דּ רך ַה ּגבר ָּבא ּ ָש השהוּא כּ וב ָש ּה ּביגון ָדּ מו וחשכַ תש ָיריו‬
‫וּבמלַ ח ש ָפ ָתיו ַהצּ מאות ל ַעצּ בת ּב ָש ָר ּה‬
‫וּמוצא או ָת ּה לַ ילָ ה ַמר מ ָּמות‬
‫וּבמא ַרת ָשד ָיה ַה ָ ּקמים‬
‫ימ ּתק ּו לו‪ַ ,‬מר ימ ּתק ּו לו רגבי ע ָפ ָריו‬
‫‪25/05/2014 12:19:54‬‬
‫שירו האחרון של נתן יונתן‬
‫‪5‬‬
‫‪ 2014.indb 5‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫יוסי גמזו‬
‫עמוס עוז‬
‫כשיום אחד נבוא לבד‬
‫אל תוך הגן‬
‫לא ַרק ַהחול‬
‫לזכרו של נתן יונתן ז"ל‬
‫על שירתו של חברי נתן יונתן‪:‬‬
‫החצר‪ ,‬הבית ו"הערים הסמויות מעין"‬
‫לא ַרק ַהחול יזכּ ר‪ ,‬ר ַעי‪ּ ַ ,‬גם יין ַה ּזמר‬
‫ש ּלא הדליח ּו את צלילוּת ַ ּגעגו ָּעיו‬
‫ָּכל חנוָ ני ָהריטינג ָּכאן‪ָּ ,‬כל עוד ּפוזמת‬
‫ָהרו ַּח חרש ּ‪,‬ב ָאזני ָּכל נגו ָּעיו‬
‫יר־ה ַאהבָ ה שהוּא נ ּגן לָ ּה‬
‫של אותו ש ָ‬
‫ַעל מ ָית ָריו ַדּ ּקי ָהעצב‪ ,‬רדו ָּפיו‬
‫של ַהחלוף‪ ,‬שהוּא ַה ּנ ַצח ָהעוגן לָ ּה‬
‫לארץ זו ּבין דּ כי חו ָפיו ו ַהרדּ ו ָּפיו‪.‬‬
‫לא ַרק ַה ּיָם יזכּ ר‪ .‬כּ ש ָּכל ַהצּ ינ ָיקנים‬
‫כּ בָ ר יכ ּס ּו ָּכליל ּבדיוּנות ָהא ּלמוּת‬
‫הוּא י ָ ּזכר כּ ַאחרון ַה ּמוה ָיקנים‬
‫ש ּלא ה ּניח ּו לָ רו ַמנט ָיקה לָ מוּת‪,‬‬
‫ש ּבע ָדּ ן של ַ ּג ּסוּת־לב וניהיליזמים‪,‬‬
‫ט־תר ּבוּת‪ּ ,‬פוסט־הגינוּת ו ּּפוסט־זהוּת‬
‫של ּפוס ַּ‬
‫ָהיָ ה לו אמץ ל ַקדּ ש ָאנַ כרוניזמים‬
‫כּ מו ַאהבַ ת־מולדת‪ ,‬יפי ורעוּת‪.‬‬
‫לא ַרק ָאניטות וחו ָּאנים יזכּ רוּהוּ‪,‬‬
‫ר־ה ַ ּלילָ ה ַהחופי‪,‬‬
‫לא ַרק ּפ ָר ָחיו של נ ַ‬
‫לא ַרק זוּגות ָהאוהבים ש ּשוררוּה ּו‬
‫עם ַה ּס ָחפים ו ַה ּש ָחפים ו ַהצּ ָדפים‬
‫ת־ה ַ ּי ַחד‬
‫ולא ַרק היא‪ ,‬יַ ל ָדּ ה‪ ,‬אש מדוּרו ַ‬
‫ש ּלא ָּכב ָתה עוד ּבל ּבנ ּו ַההוזה‪.‬‬
‫ה ּנה ַמדּ ו ַּע ַעד ַה ּיו ם ַא ּת מתיַ ּ ַפ ַחת‪:‬‬
‫"איפה ישנָ ם עוד אנָ שים ָּכאיש ַה ּזה?"‬
‫‪6‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:54‬‬
‫כשלא יהיו יותר כנפיים לַ שקרים וזה יקרה ודאי‬
‫ַּבצח שבבקרים כשנינָ שא לאט על מי נהר קרים — —‬
‫— או כשננוח יום אחד על עשב קר חבצלות ישוטו‬
‫אז על הנהר והשלוה תבוא כחסד מאוחר ולא יהיה‬
‫בהם שום צורך‪ ,‬בשירים‪ ,‬כשלא יהיו כנפיים‪ ,‬לא‬
‫שקרים — — — והגשרים ישוטו אט על הנהר — — —"‬
‫נ‬
‫(מתוך‪ :‬נתן יונתן‪" ,‬שירים"‪)1974 ,‬‬
‫דמה שכולם כבר יודעים כאן הכול על שירת נתן יונתן;‬
‫מי לא יודע‪ ,‬על פה ועל לב‪ ,‬איך הדוגית נוסעת ומפרשיה‬
‫שניים‪ ,‬איך חופים הם לפעמים געגועים ואיך האיש ההוא‬
‫היה כערבות הבוכיות?‬
‫ועם זאת לא רבים מכירים את שירתו הפנימית יותר‪ ,‬זו‬
‫שמעבר למעגל המואר והמוכר של שיריו שהולחנו‪ ,‬שמעבר‬
‫למדורת השבט של שירים יפים ועצובים רוויי געגועים‪,‬‬
‫הצובטים כל לב‪.‬‬
‫רוב אוהבי נתן יונתן אוהבים‪ ,‬אם אפשר לומר כך‪ ,‬את‬
‫החצר שטופת הירק והמים והצל של שירתו‪ ,‬זו החצר שכל‬
‫יודעי העברית חגגו בה כל השנים‪ ,‬אבל לא כולם מכירים‬
‫את הבית פנימה — את סתר חדריה‪ ,‬מרתפיה ומחבואיה של‬
‫שירת נתן יונתן‪.‬‬
‫כי כאשר הוא יושב ומשורר לו בצל עצי חצרו השירית‬
‫המלבלבת‪ ,‬הוא שר בעיקר על העצוב ועל היפה‪ ,‬כלומר על‬
‫מה שמוכר לנו ומעציב אותנו‪ .‬בחצר של שירתו הוא שר‬
‫בדרך כלל על האור ועל המים‪ ,‬על הגשם ועל הרוח והים‬
‫והגבעות והנחלים‪ ,‬על תהפוכותיהן של עונות השנה ועונות‬
‫החיים וגם על תהפוכות הלב‪.‬‬
‫אבל כאשר נתן יונתן פורש מחצרו אל פנים חדריו‪ ,‬כאשר‬
‫הוא שר בלי נוכחות המעגל‪ ,‬כאשר הוא שר על אכזבה‪ ,‬על‬
‫התרוקנות‪ ,‬על תבוסה ועל מוות — דווקא אז‪ ,‬כבדרך פלא‪,‬‬
‫נמלאים שיריו הומור עדין‪ ,‬גם חריף וחד‪ ,‬עם איזו מש ּובַ ת‬
‫משחק‪ ,‬שהיא גם מרירה וגם מבליגה על מרירותה וגם די‬
‫‪ 2014.indb 6‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫נואשת; כמו בשיר "כשיום אחד נבוא לבד אל תוך הגן"‪,‬‬
‫שקצת ממנו הבאתי בראש רשימה זו‪.‬‬
‫המינעד הפיוטי הנרחב של נתן יונתן נמתח מקוטב‬
‫החושניות הנלהבת ועדנת הרגשות הגועשת של שיר‬
‫השירים‪ ,‬דרך הסער והפרץ של מזמורי תהילים ועד חוכמת‬
‫המסכן שבספר קוהלת‪.‬‬
‫***‬
‫כמעט כל שנות חיינו מלוות אותנו נעימותיו של נתן יונתן‪:‬‬
‫הוא המילים והוא הלחן‪ .‬או אם לדייק בזה יותר‪ ,‬הלא תמיד‬
‫נדמה היה שנתן יונתן יצר תחילה ניגון‪ ,‬ורק אחר כך כתב את‬
‫המילים לניגון ּ‬
‫שפ ָּיכה בתוכו‪ ,‬ועוד אחר כך באו המלחינים‬
‫ולקחו והלחינו‪ .‬לפעמים כיוונו היטב והלחינו סמוך מאוד‬
‫אל הניגון שהיה עוד לפני השיר‪ ,‬ולפעמים התרחקו מן הניגון‬
‫החשאי שקדם לכתיבת השיר‪.‬‬
‫העולם מלא משוררים שהפנינים שלהם שקעו ואבדו‪,‬‬
‫מפני שהעולם עבר על פניהם ולא נעצר להקשיב להם אף‬
‫לרגע‪ .‬בחצרו השירית של נתן יונתן העולם נעצר גם נעצר‪,‬‬
‫והקשיב לו במשך עשרות שנים‪ ,‬ואף למד על־פה ולא חדל‬
‫לדקלם ולזמזם את שיריו‪ .‬אולם מיטב יצירתו השירית חבוי‬
‫בתוך הבית והמוני האוהבים והחוגגים‪ ,‬הבקיאים כמעט בכל‬
‫שורה‪ ,‬בכל צליל ובכל תו משירת הדשא שלו‪ ,‬לא תמיד טרחו‬
‫להיכנס אל תוך הבית‪ ,‬שבו סגר האיש את עיקר יצירתו‪.‬‬
‫עכשיו עזב אותנו חברי נתן יונתן‪ ,‬ולקח עמו את חיוכו‬
‫הבישני‪ ,‬החם והחכם‪ ,‬את קולו האבהי הרך ואת הליכותיו‬
‫הנעריות‪ ,‬את עיניו העצובות עד כמירת לב אפילו כשהן‬
‫צוחקות אליך‪.‬‬
‫אבל — הבית עומד פתוח‪ :‬קוראים‪ ,‬אוהבי שירה‪ ,‬אולי אף‬
‫והש ָמאים המוסמכים והחוקרים‪ ,‬חופשיים להיכנס‬
‫המבקרים ָ‬
‫ולהיוודע אל גניזות החמדה של שירתו הפנימית‪ ,‬אל "הערים‬
‫הסמויות מעין" של יצירתו‪ ,‬אלה שנותרו בחלקן לא מו ָּּכרות‬
‫דווקא משום שמחברן היה כל־כך אהוב‪ ,‬כל־כך מהולל ושגור‬
‫על־פה‪.‬‬
‫***‬
‫משורר לירי עמוק ורחב וגבוה‪ .‬ליריקן שמיטב שיריו מנהלים‬
‫התכתבות מרתקת לא רק עם המקרא וכל שאר מקורות‬
‫היהדות ועם המשוררים העבריים הגדולים בכל הדורות; למן‬
‫שירת ימי הביניים‪ ,‬דרך טשרניחובסקי וביאליק ואלתרמן‬
‫ושלונסקי ורחל וגורי ועוד‪ ,‬אלא גם עם שירת העולם‪ :‬עם‬
‫‪25/05/2014 12:19:54‬‬
‫האפוסים של יוון העתיקה וגם עם ַקווַ אפיס וספריס‪ ,‬עם‬
‫שירת היידיש ועם גבריאל פרייל‪ ,‬גם עם אנה אחמטובה‪ ,‬עם‬
‫פרנַ נדו ּפסו ָאה‪ ,‬עם דילן תומס ושיימוס הייני ואלן גינזבורג‬
‫ואף עם מחמוד דרוויש‪.‬‬
‫חברי נתן יונתן היה משורר מ ַפכּ ה כשם שהיה גם איש‬
‫רעים עדין‪ ,‬שהתבונן יפה יפה בכל מה שהולך כאן וגם במה‬
‫שלא הולך ולא רוצה ללכת‪ .‬הוא התבונן היטב — ולפעמים‪,‬‬
‫רק לפעמים‪ ,‬הוא היה פותח ומראה בעדינות למי שלא‬
‫‪‬‬
‫רואה‪.‬‬
‫פורסם ב"ידיעות אחרונות"‪ 19 ,‬במרץ ‪ ,2004‬במלאת "שבעה" למותו‬
‫של המשורר‪.‬‬
‫■■■‬
‫דינה קטן בן־ציון‬
‫כ‬
‫על נתן יונתן כעורך‬
‫מי שבנעוריה הלכה נפשי שבי אחר שיריו היפים של‬
‫נתן יונתן‪ ,‬הייתי נפעמת כשלימים‪ ,‬משפניתי לספריית‬
‫פועלים‪ ,‬מצאתי בחדרו אוזן קשבת לתרגומיי ולשיריי‪.‬‬
‫במהלך עבודתנו המשותפת הכרתי את נתן יונתן כעורך‬
‫שדלתו פתוחה‪ ,‬גישתו ידענית‪ ,‬ידידותית וחכמה‪ ,‬ואוזנו‬
‫כרויה לקולות חדשים‪.‬‬
‫בימים ההם הגיע לידיי הרומן "השימוש באדם" מאת‬
‫אלכסנדר טישמה‪ ,‬וכל כך בער לי לתרגם אותו‪ ,‬שכאשר‬
‫הספקתי לתרגם רק כמחצית ממנו — הצגתי אותו בפני‬
‫העורך (היה זה לפני שיצא לאור תרגום הרומן הזה לאנגלית)‪.‬‬
‫הודות לנתן יונתן נענתה ספריית פועלים להצעתי‪ .‬שם ראה‬
‫אור גם תרגומי לספרו של דוד אלבחרי "תיאור של מוות"‬
‫בהמשך פורסם שם גם קובץ מסיפוריו של איוו אנדריץ'‬
‫("אהבה בקסבה")‪ ,‬ולימים גם את ספר שיריי השני‪" ,‬מילים‬
‫מפליגות"‪.‬‬
‫על מאור הפנים‪ ,‬הגישה הקולגיאלית‪ ,‬רוח הידידות‬
‫והדלת הפתוחה שמצאתי בהוצאת הספרים הודות לנתן יונתן‪,‬‬
‫‪‬‬
‫לאישיותו ולסגנון עבודתו — אכיר לו תודה כל ימיי‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫‪ 2014.indb 7‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫עדנה מיטווך‪-‬מלר‬
‫נתן יונתן שלי‪...‬‬
‫ז‬
‫‪8‬‬
‫ה היה בקיץ ‪.1992‬‬
‫נכנסתי לחדרו של נתן יונתן‪ ,‬חדר העורך בקומה‬
‫השנייה של הוצאת ספרית הפועלים‪ ,‬ברחוב אלנבי בת"א‪.‬‬
‫הוא קידמני בחיוך ובסבר הפנים הנעים האופייני לו ושאל‬
‫במה יוכל לסייע לי‪ .‬בהססנות ובמבוכת מה הצגתי בפניו‬
‫את כתב היד של קובץ שירי השלישי "סונטה לכינור‬
‫ופסנתר" שנכתב במהלך עשור שנים‪ ,‬כיומן אישי לירי‬
‫מיוחד במינו המתעד את אשר פקדני עם לידתו של בני‬
‫אדם‪ .‬ספרי השני "מלה חמה" ראה אור ב־‪ ,1977‬ומאז‬
‫עסוקה הייתי בכתיבת יומן זה שאולי היה לי גם מגן‬
‫ומסעד‪ ,‬שכן בכתיבה יש גם מזור רב‪ ,‬והוא סייע לי‪,‬‬
‫כנראה‪ ,‬בהתמודדות הבלתי צפויה שנפלה בחלקי כאם‬
‫לילד אחר‪.‬‬
‫נתן הציע כי אשאיר לו את היומן הלירי הזה עב הכרס‬
‫והבטיח כי ישוב אליי‪ .‬כעבור שבוע ימים באחד הבקרים‬
‫הבהירים של קיץ ‪ '92‬שב אליי נתן ואמר‪ :‬זהו מסמך ספרותי‬
‫נדיר מסוגו‪ ,‬חייבים להוציאו לאור עם מו"ל בעל מערכת‬
‫הפצה חזקה ביותר‪ .‬אתייעץ במקרה זה עם משה זינגר‬
‫(הנעמי) ואשוב אלייך‪.‬‬
‫כעבור ימים אחדים הגיע אליי משה זינגר‪ ,‬המשורר‬
‫והמתרגם‪ ,‬ודרש את היומן בתקיפות מה‪ ,‬משולחן עבודתי‬
‫באומרו‪ :‬אמצא לך לא מו"ל אלא — סי במול‪ ,‬מאחר שעבד‬
‫בימים ההם עם אהרן בר בהוצאת תמוז־מודן‪ ,‬הציג בפניו את‬
‫היומן הלירי הזה והוחלט להוציאו לאור‪.‬‬
‫כאן התחלתי אנוכי את מלאכת העריכה המוקפדת עם‬
‫משה זינגר‪ ,‬וביחד צמצמנו את הספר לכשני שלישים מן‬
‫המקור‪ .‬חילקתי את הספר לחמישה שערים הנושאים מינוח‬
‫מוסיקאלי המרמז על הרוח הנושבת בכל שער‪ ,‬וקראתי‬
‫לו "סונָ ָטה לכינור ופסנתר"‪ .‬שמו המקורי של הספר היה‬
‫"תפילה" — הכינור הוא הילד האחר‪ ,‬הפסנתר הוא החברה‬
‫האמורה לתמוך בו‪ .‬ללא תמיכת הפסנתר בכינור בסונטות‬
‫שנכתבו בתקופה הקלאסית והרומנטית במוסיקה לא ייתכן‬
‫מרחב מחיה לכינור‪ .‬כך גם הילד האחר הזקוק לתמיכת‬
‫החברה‪ ,‬בלעדיה לא יוכל להתקיים‪.‬‬
‫ערב השקת הספר נערך באולם מופת בר"ג‪ ,‬מקום משכנה‬
‫דאז של התזמורת הקאמרית ר"ג‪ ,‬שהשמיעה במעמד זה‬
‫‪25/05/2014 12:19:54‬‬
‫את הסונטה לכינור ופסנתר של מוצארט‪ ,‬שנכתבה ב־‪1778‬‬
‫בפאריס (לאחר מות אמו של המלחין)‪ ,‬בניצוח עמוס מלר‬
‫(אביו של הילד בו מדובר בספר)‪ .‬נתן יונתן נשא את דבריו‬
‫על הספר על בימת הקונצרט‪.‬‬
‫ברבות הימים הפך ספר זה מדריך שיקום מהימן במגזר‬
‫החינוך המיוחד והמשולב בארץ‪ ,‬ראה אור בחמש מהדורות‪,‬‬
‫והוא נושם וחי עד עצם היום הזה‪.‬‬
‫עד היום ברור לי כי ללא עידודו‪ ,‬סיועו ותמיכתו של‬
‫נתן‪ ,‬לא היה בי אולי האומץ להוציא ספר זה לאור‪ ,‬והוא היה‬
‫נותר במדפי שולחן עבודתי (במסגרת שירי המגירה)‪ ,‬בצמוד‬
‫לאותם מאות שירים שנותרו עד היום בקלסרים‪.‬‬
‫"משורר כותב את חדרו‪ ,‬חצרו‪ ,‬עירו"‪ ,‬השמיע נתן באוזניי‬
‫פעמים מספר‪" ,‬ואם משורר אמת הוא‪ ,‬יהא בזאת במיטבו‪.‬‬
‫הספר הזה חייב לראות אור ובמהירות"‪.‬‬
‫קשה לשכוח את נתן קורא משיריו בקונצרטים קאמריים‬
‫בגן המלך דוד ברמת־גן‪ ,‬בליוויה המסור של רעייתו נילי‪,‬‬
‫בהם זכיתי גם אנוכי לעשות לצידו בקריאת שירה‪ .‬דומה‬
‫שנגני כלי הקשת התעלו על עצמם ובנו צלילים חדשים של‬
‫בך‪ ,‬ויוואלדי ומוצארט לכבוד ניגון שיריו של נתן יונתן‪ .‬גם‬
‫המנצח עמוס מלר ז"ל יצא מגדרו והפליא לנצח על התזמורת‬
‫באינטרפרטציה מיוחדת לכבוד נתן יונתן‪ ,‬אל מול הקהל‬
‫הנרגש בערב קיץ קסום בלב הגן‪.‬‬
‫מילותיו של נתן‪ ,‬מבט עיניו וחיוכו החם מלווים אותי‬
‫עד היום בכל במה בפני כל סוגי הקהל‪ .‬אישיותו של נתן‬
‫ומילותיו משמשות לי עמוד אש מהימן‪ ,‬ואני חבה לו שלמי‬
‫תודה‪.‬‬
‫***‬
‫בימים אלה נחנך ערב מיוחד בתיאטרון גבעתיים בציון ‪40‬‬
‫שנה לעמותת אלו"ט (אגודה ישראלית לילדים אוטיסטים)‪.‬‬
‫השחקנית עדית טפרסון (ברוכת כישרון ומראה)‪ ,‬אם‬
‫ליובב‪ ,‬נער אוטיסט כבן ‪ ,19‬פתחה את הערב בשיר "סיכום‬
‫ביניים" מתוך ה"סונטה לכינור ופסנתר"‪ ,‬אותו קיבלה לידיה‬
‫מעמותת "אלו"ט" בבוקר האירוע‪ ,‬מעולם לא פגשתיה ולא‬
‫הכרתיה‪ .‬הייתי שם עם בני אדם‪ ,‬כיום קוון‪-‬עוזר שופט‬
‫כדורגל בהתאחדות הכדורגל הישראלית‪ ,‬שהסב כבוד רב‬
‫למעמד‪.‬‬
‫גלגולו של שיר שנכתב ב־‪ 1988‬עם חקיקת חוק החינוך‬
‫המיוחד בכנסת ישראל‪ .‬והוא חי ונושם עד עצם היום הזה‪...‬‬
‫ודמותו של נתן הולכת לפניי‪.‬‬
‫‪ 2014.indb 8‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫ס ּכ ּום ּב ַינים‬
‫"מה הופך את החיים לנסבלים‪ ,‬למעניינים יותר?‬
‫רק פעילות לשם השג מטרה"‬
‫שילר‬
‫את ָּכל ַאהבָ תנ ּו נָ ַת ּנ ּו לילָ דינוּ‪.‬‬
‫את ַהצּ לילים ו ַה ּמ ּלים‪,‬‬
‫את ַה ּשירים ו ַהכּ לים‪,‬‬
‫את מזמורי ַה ּתה ּלים‬
‫את ַה ּב ָרכות ו ַה ּתפ ּלות‬
‫את ַה ּתה ּיו ת ו ַה ּשאלות‬
‫את ַה ּב ָקרים ו ַה ּלילות‬
‫ואת מכ ַסת ַהחלומות‬
‫את ַה ַהת ָחלות ַה ַּמבטיחות‬
‫את ַה ּתקוות ו ַה ּש ָמשות ו ַה ּזריחות‪.‬‬
‫את ַה ּקיצים ָהאר ּכים‬
‫ַהמ ַה ּתלים ָּבא ָדנ ּיות‪,‬‬
‫את ַה ָּמעוף ו ַה ָּמחול‪,‬‬
‫את ַט ַעם מתיקוּת ָה ָאביב ַה ָּכחל‪.‬‬
‫את ָּכל ַאהבָ תנ ּו נָ ַת ּנ ּו לילָ דינוּ‪,‬‬
‫ַעד ָעצמ ּו כּ חותינ ּו‬
‫ּבבואנ ּו ל ַעצמנוּ‪.‬‬
‫‪26.6.91‬‬
‫דמותו של נתן כאייקון בשירה העברית ומילותיו היו לי‬
‫מקור השראה גם להמשך הכתיבה ותרמו נדבך בלתי מבוטל‬
‫‪‬‬
‫לדינמיקת יצירתי‪.‬‬
‫את ָּכל ַאהבָ תנ ּו נָ ַת ּנ ּו לילָ דינוּ‪.‬‬
‫את צל ָהעצים ּבקיצים לוהטים‬
‫את ָרזָ יו של ַה ּיָם ור ּקוּד ַה ּנימפות‪.‬‬
‫את ַמ ַ ּגע ַה ַ ּג ּלים וקסמי ַהצּ ָדפות‪,‬‬
‫את ַמקהלַ ת ַהצּ ּפרים ַה ּנודדות ו ָשרות‬
‫את ּפר ַיחת ַה ַ ּיסמין ו ַהדּ שא ַה ָ ּירק‬
‫א תשקשוּק ַה ּפלָ גים‬
‫את ּפר ַיחת ַה ּו ָרדים‪,‬‬
‫את ַרכּ וּת ַהחולות‬
‫וש ַיחת ַה ָדּ גים ַּב ּמצוּלות‪.‬‬
‫את ָּכל ַאהבָ תנ ּו נָ ַת ּנ ּו לילָ דינ ּו‬
‫את ַמ הש ָהיָה ּביכָ ל ּתנ ּו‬
‫ואת ַמ הש ּמעבר ליכָ ל ּתנ ּו‬
‫את ַמ הש ּנמ ָצא ּברשוּתנ ּו‬
‫וא תש ָח ַסר מרשוּתנוּ‪,‬‬
‫את ַה ּשמ ָחה ואת ָהאור‬
‫את ַה ּנ ּגוּן ואת ַהדּ רור‪,‬‬
‫את ַהצּ חוקים ואת ָהעצב‬
‫את ַה ּתחו ָּשה ואת ַה ּקצב‬
‫את ַה ַח ּגים ו ַה ּ ַש ָּבתות‪,‬‬
‫את ַה ּק ָסמים ו ַה ּשיטות‪,‬‬
‫את ַה ּמר ָשם לחיות ולהיות‪,‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:55‬‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪ ,‬ספינה בגלים‬
‫‪9‬‬
‫‪ 2014.indb 9‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫שרה אהרונובי קרפנוס‬
‫ַ ּגע ּג ּועים ַל ַּבית‬
‫לנתן יונתן‬
‫אותו נָ ַטש ּתי‬
‫ּבדמעות ַדּ ּלוּת‬
‫מא י ָשם ָחלַ מ ּתי‬
‫ַעל ס ּפ ּו ןשהב ַיאני‬
‫ַאר ָצה מ ַה ָ ּגלוּת‪.‬‬
‫אותו חוף‬
‫ָעלָ יו ה ַ ּלכ ּתי‬
‫ַּכהלו ַּמ תשכָ ר‬
‫אלָ יו ָּכ ַמה ּתי‬
‫ָשלוש ָשנים‬
‫ַּב ּנכָ ר‪.‬‬
‫לשיר זה‬
‫אלָ יו ַשב ּתי‬
‫וחולו ָתיו זָ רמ ּו‬
‫מ ּבין אצ ּבעו ַתי‬
‫ונָ שר ּו ַעל ַהחוף‬
‫ַה ּמי ָחל‪.‬‬
‫ו ָח ַפנ ּת ישירי ּביָ ַדי‬
‫ו ַשח ּתי אל נַ ַחל ָרחוק‬
‫מארץ ַ ּגע ּגו ַּע ָק ָרה‪,‬‬
‫אל ָ‬
‫יך ָש ַאפ ּתי מ ּ ָשם‬
‫מ ַּבית‬
‫זָ ר‪.‬‬
‫‪2.3.14‬‬
‫מירון ח‪ .‬איזקסון‬
‫זיכרונות מנתן יונתן‬
‫ל‬
‫א פעם כאשר אני משוחח על התנ"ך והשירה העברית‬
‫החדשה משמש אותי בהבלטה שירו של נתן יונתן‬
‫"סיפורי המקרא"‪ .‬שיר זה אף פותח את האנתולוגיה המעולה‬
‫של מלכה שקד "לנצח אנגנך" העוסקת במקרא בשירה‬
‫העברית החדשה‪ .‬נדמה לי שהתנ"ך ממשיך לקרות אצל נתן‬
‫יונתן‪ ,‬ובכך אינו רק גורם מכונן ומשפיע‪ ,‬אלא כוח מקיים‬
‫בעבורו‪ .‬הדבר דומה במעט לדבריה של נעמי שמר‪" :‬הרגשנו‬
‫שהתנ"ך מדבר עלינו"‪ .‬לגבי נתן יונתן שירתו ומזמוריו היו‬
‫לו לגוף ולנשמה‪ ,‬ואני זוכרו בהערכה ובחיבה מרובות‪ .‬אני‬
‫מבקש להקדיש לו כאן שיר חדש שלי‪ ,‬ובחירתי לא תפתיע‬
‫לאור דברי הקצרים דלעיל‪.‬‬
‫מש ּ ָפט‬
‫וכָ ך ָאמ ָרה ּב ּתי‪:‬‬
‫ּבמש ּ ַפ טשלמה‬
‫ַה ּיל ד ָשכַ ב לפניהן‬
‫ו ַה ּמלך הצּ ַיע לַ חצותו —‬
‫ָּכל ַא ַחת וּשאר ָית ּה‪,‬‬
‫ַּב ּמש ּ ָפט ַה ּיוצא ָּכעת מ ּמ ּני‬
‫ַא ָּתה ז הש ָ ּנתוּן ל ָפנַ י‬
‫לא ָחזָק ַד ּי ָ‬
‫כּ די לה ּ ָשא ר ָשלם‪,‬‬
‫אב ַצע אות ָך לשנַ ים‪:‬‬
‫ַהחלק ַה ּמס ַּת ּלק לשאר ָ‬
‫יך —‬
‫ואצלי נש ָארים ּפני ָהעינַ ים‬
‫ו ַּמ ּפו ת ָהאור‬
‫לזַ הות את ח ּבוּק ָ‬
‫יך‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:55‬‬
‫‪ 2014.indb 10‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫נילי כרמל‪-‬יונתן ז"ל‬
‫נ‬
‫ילי כרמל‪-‬יונתן כל כך טרחה שהמדור במלאת עשור חדש"‪ ,‬עיתונאית‪ ,‬מרצה וכותבת נאומים לאישי ציבור‪.‬‬
‫למותו של נתן יונתן יהיה מכובד — היא שלחה את בשנים ‪ 2003–2001‬הייתה חברה במליאת רשות‬
‫תמונתו‪ ,‬שהיא צילמה במו ידיה‪ ,‬וכן ממיטב שיריו‪ ,‬והנה‪ ,‬השידור‪ .‬הפיקה וניהלה מסעי הופעות של להקות‬
‫לא זכתה לראות את פרי עמלה בגיליון זה של "מאזנים"‪ .‬נוער ייצוגיות‪ ,‬בין השאר בסין (‪ )1998‬ובלוס־אנג'לס‬
‫)‪ .)2001‬קיימה השתלמות‬
‫נילי כרמל‪-‬יונתן נולדה‬
‫למורים לעברית באוניברסיטאות‬
‫ב־‪ 30.7.1942‬בתל־אביב‪ .‬שירתה‬
‫בארץ ובכל בתי הספר היהודיים‬
‫בצה"ל בסדיר ובקבע (קצינת‬
‫במקסיקו סיטי (‪ .)2002‬השתתפה‬
‫פרסומים‪ ,‬ענף נפגעים במפקדת‬
‫בכנסים ספרותיים בינלאומיים‬
‫חיל האוויר)‪ ,‬והשתחררה בדרגת‬
‫בסין‪ ,‬בווייטנאם‪ ,‬בקוריאה‪,‬‬
‫בפקולטה‬
‫השתלמה‬
‫סרן‪.‬‬
‫בצ'כוסלובקיה‪ ,‬בספרד‪ ,‬בארה"ב‬
‫של‬
‫בשלוחה‬
‫למשפטים‬
‫ועוד‪ .‬כתבה כ־‪ 150‬מסות‬
‫האוניברסיטה העברית בתל־‬
‫ומאמרים בתחומי התרבות‪,‬‬
‫אביב (‪ .)1964–1962‬בעלת תואר‬
‫הספרות‪ ,‬החינוך והאקטואליה‬
‫ב‪.‬א‪ .‬ומ‪.‬א‪ .‬בתורת הספרות‬
‫ב"מעריב"‪ ,‬ב"ידיעות אחרונות"‪,‬‬
‫הכללית מטעם אוניברסיטת תל־‬
‫ב"הארץ"‪ ,‬ב"מאזנים"‪ ,‬ב"עיתון‬
‫אביב‪ ,‬ותואר מ‪.‬א‪ .‬נוסף בספרות‬
‫‪ "77‬ועוד‪ .‬הייתה חברה באגודת‬
‫אמריקנית מטעם קווינס קולג'‬
‫הסופרים העברים‪ .‬אלמנתו של‬
‫בניו־יורק‪ .‬המשיכה למסלול‬
‫אורי כרמל‪ ,‬טייס שנפל ב־‪.1964‬‬
‫ישיר לדוקטורט (‪,)1975–1973‬‬
‫נילי כרמל‪-‬יונתן‬
‫אלמנתו בשנית של המשורר נתן‬
‫אשר נקטע בעקבות נפילתו‬
‫של המנחה‪ ,‬ד"ר יוסף האפרתי‪ ,‬ברמת הגולן (‪ .)1974‬יונתן‪ ,‬אם לשלושה‪ .‬שיריה פורסמו באכסניות רבות‪,‬‬
‫הייתה בעלת תעודה של מגשרת משפטית מוסמכת וחלקם קובצו בספר "שירים בקצה המנהרה" )‪.)1986‬‬
‫מטעם משרד המשפטים‪ ,‬מרצה לספרות במכללת בית ערכה ספרים שונים וכן את ארכיונו של נתן יונתן‬
‫ברל‪ ,‬עוזרת הוראה באוניברסיטת תל־אביב ובבית ברל‪") ,‬שירים שנשארו — מבחר שירי העיזבון" — ‪ .)2007‬נילי‬
‫‪‬‬
‫מורה ומרכזת מקצוע בגימנסיה "הרצליה" וב"תיכון כרמל‪-‬יונתן נפטרה ב־‪.29.4.2014‬‬
‫בית הסופר‬
‫ע”ש שאו טשרניחובסי‬
‫אגות הסופרים העברים במינת ישרא )ע”ר(‬
‫‪THE HEBREW WRITERS ASSOCIATION IN ISRAEL‬‬
‫יום רביעי‪ ,‬כ"ז בסיוון תשע"‪ ,25.6.2014 ,‬בשעה ‪ - 20:00‬הכניסה חופשית‬
‫”עמו‪ ,‬עמו בתוך עיניו ש בני‬
‫שוכנת ארץ ציים סומה”‬
‫)ענה מ‪ .‬מ‪(.‬‬
‫הורות א סוף‬
‫שיח סופרים ומשוררים‬
‫ע אורות וצים‬
‫בהורות יים אחרים‬
‫‪25/05/2014 12:19:55‬‬
‫ברי ברכה‪ • :‬שר החינוך‪ ,‬הרב שי פירון‬
‫• יו"ר אגות הסופרים העברים‪ ,‬המשורר הרצ ח‬
‫משתתפים‪ • :‬המשוררת יוכב בן ור • הסופר פרופ' יעב רז‬
‫• העיתונאית והתסריטאית חגית רון‪-‬רבינוביץ‬
‫• הסופר רן יגי • המשוררת אייה בן‪-‬וו‬
‫• המשורר בפור ח‬
‫מוסיה‪ • :‬אמן הפסנתר ‪ -‬גיאר רנר ‪ -‬תמונות יות מאת רוברט שומאן‬
‫• ו ‪ -‬הזמרת שוש רוט‬
‫עורכת ומנחה‪ :‬ענה מיטווך‪-‬מר‬
‫‪11‬‬
‫‪ 2014.indb 11‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫טוביה ריבנר בן ‪90‬‬
‫ט‬
‫וביה ריבנר נולד ב־‪ 1924‬בברטיסלבה‪ ,‬סלובקיה‪,‬‬
‫ועלה ארצה ב־‪ 1941‬במסגרת עליית הנוער‪ .‬חבר‬
‫קיבוץ מרחביה‪ .‬בשנים ‪ 1966–1963‬שימש מזכ"ל התנועה‬
‫הציונית בשווייץ‪ .‬מ־‪ 1972‬לימד ספרות עברית והשוואתית‬
‫באוניברסיטת חיפה בדרגת פרופסור‪ .‬חבר האקדמיה‬
‫הגרמנית ללשון ולספרות‪ .‬ערך עשרות ספרים‪ ,‬מתרגם‬
‫מעברית לגרמנית ומגרמנית לעברית‪ .‬עוסק גם בצילום‬
‫("גם זאת ראו עיניי — תצלומים ‪ ,"2007–1948‬קשב לשירה‪,‬‬
‫‪ .)2007‬ספריו תורגמו לגרמנית‪ ,‬לשוודית ולסלובקית‪.‬‬
‫פרסומים‬
‫האש באבן‪;1957 ,‬‬
‫שירים למצוא עת‪;1961 ,‬‬
‫כל עוד‪;1967 ,‬‬
‫מבחר משירי טוביה ריבנר‪;1970 ,‬‬
‫אין להשיב‪;1971 ,‬‬
‫שמש חצות‪;1977 ,‬‬
‫לאה גולדברג מונוגרפיה‪;1980 ,‬‬
‫פסל ומסכה‪;1982 ,‬‬
‫ואל מקומו שואף ‪;1990 ,1989–1953‬‬
‫שירים מאוחרים‪ ;1999 ,‬כמעט שיחה‪;2002 ,‬‬
‫חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים‪;2004 ,‬‬
‫עקבות ימים ‪;2005 ,2005–1957‬‬
‫חיים ארוכים קצרים (אוטוביוגרפיה)‪;2006 ,‬‬
‫כל מה שאחר כך‪;2007 ,‬‬
‫שירים סותרים‪;2011 ,‬‬
‫‪.2013 ,‬‬
‫‬‫אחרונים שירים‬
‫‪12‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:56‬‬
‫ַר ּקפת‬
‫ַמה ּנהיָה מא ָּתנ ּו‬
‫מה ָהיינ ּו וּל ָמה ָה ַפכנ ּו‬
‫ַח ּיים ַעל מתים‬
‫מתים ַעל ַח ּיים‬
‫מי מת ַמצּ א ַּב ּש ַפע ַה ּזה‬
‫ַּב ָּמבוך ַה ּזה‬
‫מי י ַדע מי הוּא‪ .‬מו ָּט בש ּלא י ַדע‬
‫ַה ּ ַפ ַחד ָה ָאפל ּבתוכנ ּו‬
‫מ ּיו ם ַא ַחר יום‬
‫ש ּל ּבנ ּו ָּתלוּי ַעל ח ּו ט ַשע ָרה‬
‫ש ַ ּנפשנ ּו מתע ַּת ַעת ּתו ָעה‬
‫למצא מו ָצא‬
‫ּבאין־מו ָצא‬
‫איזה יש שהוּא יש‬
‫ַמ ָּבט ָרגו ַּע‬
‫ַעל ָה ַר ּקפת ַהצּ ו ַמ ַחת מ ּסדק ַה ַּבית‪.‬‬
‫יום ַאחרי ּפ ּורים‬
‫פרסים‬
‫פרס ד' שטיינברג‪,‬‬
‫פרס כריסטיאן וגנר‪,‬‬
‫פרס פאול צלאן‪,‬‬
‫פרס ז'אנט שוקן‪,‬‬
‫פרס ראש הממשלה‪,‬‬
‫פרס ישראל (‪,)2008‬‬
‫פרס תאודור קראמר‪,‬‬
‫פרס אנה פרנק‪,‬‬
‫פרס קונרד אדנאואר‪.‬‬
‫טוביה ריבנר‬
‫תשע"ד‬
‫יפי ַרע־לב* של יום מ ַשחק ָאביב‬
‫ַמחליף שמש ּב ַקדרוּת ו ַקדרוּת ּבשמש‬
‫כּ א ּל ּו יש עוד סכּ וּי‬
‫ו ַעלוַת ַהפיקוּס ַאחרי ַהחרף ה ָחרב‬
‫ח ּורת מרב חל ָשה וּשמו ָּטה כּ ס ַמרטוּטים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫*‬
‫‪.Imre Kertesz: die bösartige Schönheit, Letzte Einkehr, S. 176‬‬
‫‪ 2014.indb 12‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫אני יושב ַּבכּ ר ָסה ורושם‪ :‬זה לא י ָאמן‬
‫לפ ָעמים ַמס ּפ ָיקה מ ָ ּלה ַא ַחת או ש ַּתים‪.‬‬
‫ַהכּ ר ָסה ר ָיקה‪ .‬אני ָקם ויוצא‪.‬‬
‫איש לא ָקם ויוצא‪.‬‬
‫ף־עין‬
‫ַה ּשמ ָחה ַה ּשובבָ ה קורצת להר ַ‬
‫ַ ּג םשובָ בָ ה ַ ּגם מ ַּמחבו ָא ּה‬
‫מ ַּמח ּבו ָא ּה‪ .‬שקט‪ .‬א ּולַ י ַשלוָ ה‪.‬‬
‫■■■‬
‫חוה פנחס‪-‬כהן‬
‫ח ַבצּ לת ּבפר ָיח ָת ּה ַה ּק ָצ ָרה‬
‫לטוביה ריבנר‬
‫‪.1‬‬
‫ואין דּ רך למשו ַתמ הש ָאבַ ד ּבתה ּו‬
‫ו ַא ָּתה אומר לי לַ חזר לתח ַ ּלת ַהדּ בָ רים ָּבהם ָּכ ַתבנ ּו ַעל ָהעצים‬
‫ו ַעל ָהאבָ נים‬
‫כּ י יש יאוּש ָ ּגדול מ ַה ּניָר וּמ ַה ּספר‪ ,‬ו ַרק ָהאבן ּתשרד‬
‫את ַה ּמ ּלים ַההולכות וּק ַט ּנו ת ונמחות‬
‫ש ּקולָ ן אינו נש ָמע עוד‪ .‬אני ַמ ּנ ָיחה ָאזני ַעל ַט ּבו ָּר םשל דּ בָ רים‬
‫אנ ישו ַמ ַעת את ָהאנָ חות‬
‫ואת ּבכי ַהדּ בָ רים ָהאצוּרים‪.‬‬
‫ַאל ּתש ַא לשל מי‬
‫או ַעד ָמ ַתי‪.‬‬
‫‪.2‬‬
‫עת כּ ּנוּס אבָ נים לַ ערמות ּבצדּ ישבילים‬
‫עת כּ ּנוּס ַהדּ בָ רים ּבטרם יג ּבה ּו המיָם לכסו ָּתם‬
‫עת לָ מוּש את ָהרטט ַה ּנש ָּכח עת לשכּ ַח‬
‫את ַמ הש ָא ַסף ַה ּתהום ונבלַ ע ָשם‬
‫וַ אני זוכר תש ָהיָ ה לו ָהר ַיח ַה ַדּ ק‬
‫של חבַ צּ לת ַהחוף ּבפר ָיח ָת ּה ַה ּק ָצ ָרה‪.‬‬
‫מתוך‪ :‬מסע אחר עם עורב שחור ו־‪ ,Saint Claire‬העומד לצאת לאור‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:56‬‬
‫רפי וייכרט‬
‫חומר לגעגועים‬
‫רפי וייכרט משוחח עם טוביה ריבנר‬
‫לרגל יום הולדתו ה־‪ 90‬של חתן פרס‬
‫ישראל לשירה‬
‫ש שיריך המאוחרים מגלים רעננות יוצאת מן הכלל‪,‬‬
‫סקרנות‪ ,‬ערנות‪ ,‬תיאבון לחיים‪ .‬למה אתה מתעורר‬
‫מדי בוקר בגיל תשעים בקיבו מרחביה שבעמק‬
‫יזרעאל?‬
‫ת יש בקרים ויש בקרים‪ .‬תלוי מה היו החלומות‪ .‬בדרך‬
‫כלל אני קם‪ ,‬לוקח את תרופותיי (בית מרקחת שלם)‪ ,‬עושה‬
‫‪ 50‬דריכות להזרים את הדם בגופי‪ ,‬ואם אני עובד על שיר‪,‬‬
‫או מתחיל לעבוד על כמה שורות שבאו לי בהירדמות‪ ,‬אני‬
‫נהנה לעסוק בזה‪ .‬אחר־כך קורא‪ ,‬שומע מוזיקה ומבלה את‬
‫עצמי‪.‬‬
‫ש אתה מהמשוררים שמגלים עניין בשירה שנכתבת‬
‫בימינו על ידי משוררים ומשוררות צעירים‪ .‬מה אתה‬
‫מחפש שם? מה אתה מוצא?‬
‫ת לומר את האמת‪ :‬ענייני בשירה‪ ,‬בשירת צעירים ובשירת‬
‫קשישים פוחת והולך‪ .‬אם אני נתקל במשהו טוב‪ ,‬אני שמח‪.‬‬
‫משהו טוב אמת נפשית‪.‬‬
‫ש כמי שכתב בעשור האחרון לא מעט שירי מחאה וזעם‬
‫איך אתה רואה את ישראל מודל ‪?2014‬‬
‫ת חושש לשלומה‪ .‬היום היא איננה מדינת ישראל בעיניי‬
‫אלא בושת ישראל למרות כל הנפלאות שיש בה וטובי‬
‫האנשים שיש בה‪ .‬האלימות‪ ,‬הגסות‪ ,‬הפערים הבלתי‬
‫אנושיים ברמות החיים‪ ,‬חוסר החמלה‪ ,‬רדיפת הזר‪ ,‬הלאומנות‬
‫(בניגוד ללאומיות)‪ ,‬הצירוף שלטון־ממון־קלריקליות‪ ,‬כל אלה‬
‫מעוררים בי זיכרונות למשטרים איומים‪.‬‬
‫ש עד לשנים האחרונות עוד נסעת לאירופה לקרוא‬
‫שירה בפסטיבלים‪ ,‬לקבל פרסים נחשבים‪ .‬האם בתוכך‬
‫ויתרת על המחוזות הללו שאכלסו חלק נכבד מעולמך‬
‫הרגשי והיצירתי?‬
‫‪‬‬
‫ת כן‪ ,‬ויתרתי‪ .‬זקנה דורשת ויתורים‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫‪ 2014.indb 13‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫רציתי להודות לך מקרב לב על האמון שנתת בי כמו"ל‬
‫ועל האפשרות להתקרב אל חייך ואל יצירתך הרבה יותר‬
‫מכפי שנהוג במקומותינו‪ .‬אני שואל בחיוך מה אתה‬
‫מאחל לנו לעשרים השנים הבאות? הרי צריך לעשות‬
‫משהו אחרי ספרך "אחרונים"‪.‬‬
‫ת‪ :‬לחכות לספר מן העיזבון (רובו כבר נמצא אצלי ואצלך‬
‫במחשב וחלקו התפרסם ב"הארץ")‪ ,‬ולך ול"קשב לשירה" אני‬
‫מאחל להוציא את המיטב ורק את המיטב‪ .‬ולמו"ל אני מאחל‬
‫שלוות נפש ורגשי אושר‪.‬‬
‫רפי וייכרט וטוביה ריבנר‬
‫ש אתה אחד המשוררים הכי ביקורתיים כלפי עצמם‬
‫שאני מכיר‪ .‬מה אתה אוהב בשיריך המאוחרים מבחינת‬
‫נושאים? עשייה בלשון העברית? ממה יש לך הסתייגויות?‬
‫ת קודם כול‪ :‬אינני אוהב את שיריי‪ .‬אני אוהב את צילומיי‪,‬‬
‫ולפי שהגיל המופלג שהגעתי אליו במפתיע מונע ממני‬
‫הסתובבויות — גם צילומיי פחתו‪ .‬יש שורות בשיריי שקרובות‬
‫לליבי‪ ,‬אם מבחינה לשונית אם מבחינת הנאמר בהן‪.‬‬
‫ש אתה וגלילה רעייתך מזכירים לי רגל אחת של‬
‫מחוגה הנעוצה בדירתכם הקטנה שבקיבו ‪ .‬בתך חיה עם‬
‫נכדיך וניניך באיסלנד‪ .‬בנך חי בנפאל‪ .‬הם הרגל השנייה‬
‫הפרושה על פני תבל רבה‪ .‬איך אתה חי עם זה?‬
‫ת יפה המשל המזכיר את ג'ון דון‪ .‬כן‪ ,‬אני חובק זרועות‬
‫עולם‪ .‬מנפאל עד איסלנד — זה חומר לגעגועים‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫ש אחרי עשור וחצי של שיתוף פעולה פורה מאוד בינינו‬
‫שהניב ספרי שירה רבים‪ ,‬אוטוביוגרפיה‪ ,‬ספר תצלומים‬
‫מרהיב‪ ,‬תרגומים מיצירתו של כריסטוף מקל בספר שבו‬
‫גם תרגומים שעשה אשר רייך ‪ ,‬מבחר שירים של חברך‬
‫המנוח עוזר רבין‪ ,‬ספרו של אריה לודוויג שטראוס‬
‫‪25/05/2014 12:19:56‬‬
‫הערת העורך אני מודה שהסתמררתי לקרוא בדברי טוביה‬
‫ריבנר מילים כמו "בושת ישראל" ו"זיכרונות למשטרים‬
‫איומים"‪ ,‬כי אני ראיתי ורואה במדינת ישראל את הצלתי‬
‫מזרועות הפשיזם והקומוניזם ומההשפלה שחוויתי בגלות‪.‬‬
‫המדינה שלי‪ ,‬עם כל הפגמים שמנה טוביה ריבנר‪ ,‬קלטה‬
‫מיליוני עולים כמוני‪ ,‬ולאחר קשיי קליטה לא פשוטים —‬
‫הרוב זכו לגאולה נפשית וכלכלית — אין עוד מדינה בעולם‬
‫שהתמודדה עם מסה ענקית כזאת‪ ,‬וכל זאת תוך מאבק‬
‫תמידי עם שכנים קרובים ורחוקים שמבקשים להשמידה‪ .‬יש‬
‫בארצנו המון אנשים נפלאים‪ ,‬מתנדבים‪ ,‬תורמים — בוודאי‬
‫שיש גם לא מעט שלילה‪ ,‬אבל מדינתנו מתוקנת יותר מהרבה‬
‫מדינות במערב‪ ,‬ובוודאי ובוודאי יותר מהמדינות שסובבות‬
‫אותנו‪ .‬כאב לי באמת לקרוא את דבריו של טוביה ריבנר‪.‬‬
‫■■■‬
‫יעקב ברזילי‬
‫אוטו ּב ּוס ַה ּז ַמן‬
‫בעקבות שירו של טוביה ריבנר "שאלות" ("שירים מאוחרים")‬
‫"זה סוף ַהדּ רך?" — ָש ַאל ּתי את ַה ּנ ָהג‬
‫"לא" — הוּא ָענָ ה — "זאת ַּתחנָה לפני ַאחרונָ ה"‬
‫נפלָ א‪ָ ,‬ח ַשב ּתי ל ַעצמי‪ ,‬אני עוד ַאס ּפיק‬
‫לרוקן את ּתבַ ת ַהדּ ַאר‬
‫ל ַהשקות את ַה ּפ ָרחים ַּבא ָדנ ּיות‬
‫ל ַהפ ּת ַיע את ַעצמי ּבשיר ָח ָדש‬
‫וּלכַ ּבו ת את ַה ַ ּגז ואת ַה ַחש ַמל‪.‬‬
‫‪ 2014.indb 14‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫דינה קטן בן־ציון‬
‫זיכרון ילדות‪:‬‬
‫מעשה בצילום של טוביה ריבנר‬
‫ע‬
‫ל דלת המקרר בביתי‪ ,‬ליד תמונות נכדותיי‪ ,‬תלוי‬
‫שירו של טוביה ריבנר "תמיהה" (מתוך ספרו "שירים‬
‫סותרים"‪" .‬אחרי כל מה שהיה"‪ ,‬כך פותח השיר הנפלא‬
‫הזה‪ *.‬ואני‪ ,‬שהרומן שלי עם קיבוץ מרחביה החל בהיותי‬
‫בת שמונה‪ ,‬עדיין זוכרת חלק מן הפרק הזה בחייו של טוביה‬
‫ריבנר‪.‬‬
‫שנתיים בדיוק מיום שהגעתי למרחביה‪ ,‬הוחזרתי‬
‫ליוגוסלביה אל הוריי ששרדו את המלחמה‪ ,‬ורק משהתירו‬
‫ליהודי ארץ זו לעזוב אותה‪ ,‬עליתי ארצה עם הוריי‪ ,‬ועד‬
‫מהרה מצאתי את עצמי שוב בקיבוץ מרחביה‪ ,‬באותה קבוצת‬
‫ילדי הקיבוץ‪.‬‬
‫בימים הרחוקים ההם היה טוביה ריבנר אדם צעיר‬
‫שעשה את ראשית צעדיו באמנות הצילום‪ .‬הוא צילם אנשים‬
‫ואובייקטים שעין האמן שלו בחרה‪ ,‬ואת עבודותיו הציג‬
‫בתערוכת צילומים שערך בקיבוץ‪ .‬באחד הימים ביקש ממני‬
‫לסור אליו כדי לצלם אותי‪ ,‬נדמה לי שאמר שהפנים שלי‬
‫מתאימים לכך‪ .‬התמונה הוצגה במסגרת התערוכה‪ ,‬ומטוביה‬
‫קיבלתי עותק קטן שלה‪ .‬כל אימת שאני מעיינת באלבום מן‬
‫הימים ההם‪ ,‬מכה בי התמונה הזאת‪ .‬רק הפנים מוארים בה‪,‬‬
‫הם ממלאים את כל חלל התמונה‪ .‬פנים של ספק ילדה ספק‬
‫נערה‪ ,‬שנסוכה עליהם רצינות תהומית ועצבות עמוקה‪ ,‬שלא‬
‫לומר קדרות נואשת‪ ,‬מרחיקת ראות‪.‬‬
‫כדי להבין זאת עליי להוסיף‪ ,‬שפרק ב' שלי בקיבוץ מרחביה‬
‫נמשך כשנתיים‪ ,‬והוא זכור לי לא רק כתקופה של התפתחות‬
‫אישית‪ ,‬אלא גם כקשה וכאוב‪ .‬נמצאתי שם במעמד של "ילדת‬
‫גולה"‪ ,‬דהיינו ילדה הזכאית לכל מה שילדי הקיבוץ מקבלים‪,‬‬
‫כאשר הסוכנות משלמת לקיבוץ על החזקתה‪ .‬דבקתי בקריאת‬
‫ספרים ובלימודים‪ ,‬הייתי אף פעילה בדרכי (נדמה לי שזמן מה‬
‫מע‬
‫* הנה השיר בשלמותו‪ַ :‬אחרי ָּכל ַמ ּה ּש ָהיָ ה אם ַא ָּתה עוד מס ָ ּגל לש ַ‬
‫את ַה ּ ַשחרוּר את ָהעפרוני ַהמצ ָ ּיץ ַהשכּ ם ַּב ּבקר ו ַה ּבל ּבוּל ו ַהצּ וּפית‬
‫ַאל ּתת ַמ ּה ש ּשמ ָחה היא לראות ענָ נים נ ּ ָשאים ָּברו ַּח לשתות את ָקפה‬
‫ַה ּבקר‪ ,‬לָ ַד ַעת לבַ צּ ע את ָּכל ָצרכי ַה ּגוּף לָ לכת ַּב ּשבילים ּבלי ַמ ּקל‬
‫ולראות את ַהצּ בָ עים לוהטים ַאחרי ַה ּשק ָיעה‪ּ .‬בן ָא ָדם מס ָ ּגל לָ שאת‬
‫כּ מ ַעט ַהכּ ל ואיש אינו יָ כול לָ ַד ַעת ָמ ַתי והיכָ ן ַּתכנ ַיע אותו ַה ּשמ ָחה‪.‬‬
‫מתוך "שירים סותרים"‪ ,‬הוצאת אבן חושן‪.2011 ,‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:57‬‬
‫דינה קטן בן־ציון הקטנה‪ .‬צילם טוביה ריבנר‬
‫ערכתי את עיתון הקבוצה)‪ .‬עם זאת‪ ,‬מעמדי בחברה היה כשל‬
‫ילדי החוץ‪ ,‬משמע כמישהי זרה‪ ,‬שכן הוריי היו בארץ ואליהם‬
‫נסעתי בחגים‪ ,‬ובקיבוץ לא נמצא עבורי "חדר" ולא מישהו‬
‫קרוב לסור אל חדרו אחרי הלימודים ולהרגיש שם בת בית‪.‬‬
‫אחרי שעות הלימודים הייתי נתונה לנפשי‪ .‬הרגשתי בודדה‬
‫מאוד‪ ,‬מתקשה להתגונן כשילדים הציקו לי‪ ,‬וסובלת געגועים‬
‫עזים ביותר להוריי‪ .‬ואולם‪ ,‬עצם העובדה שהרגשתי כך בחברה‬
‫שראיתי בה אידיאל נכסף‪ ,‬הייתה‪ ,‬מבחינתי‪ ,‬הוכחה לכישלוני‬
‫שלי‪ .‬כך חוויתי את מצבי בימים ההם‪ ,‬ואני משערת שהבעת‬
‫פניי העידה על רצון עז להשתייך אל מה שהנפש מבקשת‬
‫להימלט ממנו‪.‬‬
‫מעת לעת‪ ,‬כשהייתי נתקלת בתמונה זו שבאלבום‪,‬‬
‫הרגשתי שצילום זה חשף איזו אמת עמוקה מאוד הקשורה‬
‫בעיקר בפרק זה של חיי‪ :‬הרגשה אותנטית של עצב חשוף‬
‫להבהיל‪ ,‬באופן שונה מכל מה שפניי הביעו בכל תמונה אחרת‬
‫שצולמתי לפני כן‪ ,‬או לאחר מכן‪ .‬צילום זה הפגיש אותי‬
‫עם האמת הרגשית שלי בימים ההם‪ ,‬אמת שעל משמעותה‬
‫עמדתי רק הרבה יותר מאוחר‪ ,‬ושרגישות האמן של טוביה‬
‫השכילה להבחין בה ו"להנציח"; אמת שעמה ועם השלכותיה‬
‫‪‬‬
‫מרחיקות הלכת צריך היה לחיות‪ ,‬ולשרות‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫‪ 2014.indb 15‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫זלדה (‪(1984-1914‬‬
‫מאה שנה להולדתה‪ ,‬שלושים שנה למותה‬
‫אסתר אטינגר*‬
‫שתיקה כבדה‬
‫א‬
‫חד היפים והאהובים עלי בין שיריה של זלדה הוא‬
‫השיר שתיקה כבדה"‪ ,‬מתוך הקובץ החמישי‪ ,‬השוני‬
‫המרהיב ‪ .‬שמו של הקובץ‪ ,‬שנוכחות המוות כבר מורגשת‬
‫בו‪ ,‬לקוח משיר זה — שיר פרידה מן החיים‪ ,‬שיר קינה־‬
‫תפילה אישי והגותי‪ .‬השם שתיקה כבדה מרמז על שתיקה‬
‫שהיא נחלת אנוש‪ ,‬בן תמותה‪ ,‬שתיקה מעיקה כמשקולת‪,‬‬
‫לעומת לך דומיה תהילה ‪ ,‬הדומיה האלוהית המרחפת‪ ,‬בת‬
‫האלמוות‪.‬‬
‫שתיקה כבדה‬
‫המוות יקח את השוני המרהיב‬
‫שבין אש למים‬
‫וישליכהו לתהום‪.‬‬
‫שירי זלדה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,1985 ,‬עמ' ‪199‬‬
‫המובאות בהמשך מספר זה‪.‬‬
‫"השוני המרהיב" מסמל את תשוקת החיים‪ ,‬רבגוניותם‪,‬‬
‫ניגודיהם החריפים‪ ,‬שהמוות מטשטש ומשליך ל"תהום"‪,‬‬
‫החוזרת בשירים רבים ("כמו כלימה רחוקה"‪ ,‬עמ' ‪,)144‬‬
‫ומשמעה אבדן וייאוש‪ .‬אך התהום מגלמת גם מקום של‬
‫מסתורין‪ ,‬אין השולח אותות של חיים בצורת עלה חדש‬
‫ורענן‪.‬‬
‫שתיקה כבדה ּ‬
‫כפר‬
‫תרבץ על השמות‬
‫שנתן האדם לעופות השמים‬
‫ולחיית השדה‬
‫לשמי הערב‬
‫למרחקים העצומים בחלל‬
‫ולדברים סמויים מן העין‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫* ספרה של אסתר אטינגר‪ :‬זלדה שושנה שחורה ‪ ,‬מפה‪.2007 ,‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:57‬‬
‫זלדה‬
‫שתיקה כבדה ּ‬
‫כפר‬
‫תרבץ על כל המילים‪.‬‬
‫וקשה תהיה עלי הפרידה‬
‫משמות של דברים‬
‫כמו מן הדברים עצמם‪.‬‬
‫הדימוי שתיקה כבדה כפר ‪ ,‬החוזר פעמיים בראשי הבתים‬
‫האמצעיים‪ ,‬הוא מוזר ובלתי צפוי‪ .‬זלדה לא נטלה דימוי‬
‫בנאלי לתיאור כובד‪ ,‬כמו אבן או ברזל‪ ,‬ומבין היצורים החיים‬
‫הכבדים בחרה דווקא בפר‪ .‬הפר בתנ ך הוא בהמה המועלית‬
‫קורבן‪ ,‬פר חטאת הנועד לכפר על חטא‪ .‬האם מרמז הדימוי‬
‫הזה על החטא הקדמון של האדם‪ ,‬שבעקבותיו נגזרה עלינו‬
‫מיתה? על היות האדם קורבן של גורלו‪ ,‬של גזירת מותו?‬
‫ואולי מרמזת השתיקה הכבדה כפר דווקא על כך שיש במוות‬
‫עצמו‪ ,‬הקוטע את הלשון ומגרש אותנו משמותיה‪ ,‬משום‬
‫חטא? ואולי בחרה זלדה בשמו של בעל חיים דווקא כרמז‬
‫לפעולתו העצמאית הראשונה של האדם‪ ,‬מתן שמות לחיות?‬
‫כי העניין המרכזי בשיר הוא השם‪ .‬מתן השם‪ ,‬נושא‬
‫‪ 2014.indb 16‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫חוזר בשירתה של זלדה‪ ,‬הוא מאורע חשוב ונכבד בחייו‬
‫של יהודי‪ .‬השם מלווה אותו כל חייו והופך לחלק ממנו‬
‫ומהגדרתו העצמית‪ ,‬ואף עובר בירושה במשפחה‪ ,‬כפי שנהוג‬
‫עדיין בחוגים מסורתיים‪ .‬אלוהים העניק לאדם הראשון‬
‫את שמו‪ ,‬והאדם קיבל במצוות האל את המשימה של מתן‬
‫השמות לחיות (בראשית ב‪ ,‬כ)‪ ,‬שאותה מציינת זלדה במרכזו‬
‫של השיר‪ .‬אך השמות חורגים מעולמם של בעלי החיים‬
‫ומתפשטים למרחקים העצומים בחלל ‪ .‬האדם הקורא‬
‫לדברים בשמות מקיף בלשונו את שיעורו של העולם ונוטל‬
‫חלק במעשה הבריאה‪ .‬מעשה הבריאה של האל נשלם‬
‫כאשר הדברים מקבלים את שמם מן האדם‪ ,‬שהלשון לבדה‬
‫היא הדוברת בתוכו בשם‪ ,‬כותב הפילוסוף ולטר בנימין‪.‬‬
‫השם הוא המהות הרוחנית הפנימית של הלשון‪ ,‬ובקריאת‬
‫שם יש משום התגלות‪ .‬שמו של האדם הוא גורלו‪ .‬השם‬
‫הפרטי הוא שותפותו של האדם עם המאמר האלוהי הבורא‪,‬‬
‫כותב בנימין‪ .‬השתיקה הבאה עם המוות תרבץ בכבדות על‬
‫השמות‪ ,‬תעיב על חלקו של האדם בבריאה‪ ,‬תעקור מפיו את‬
‫הדיבר האלוהי ותחשיך את צלמו‪.‬‬
‫זלדה חותמת בשורות תפילה את שיר הקינה הזה על‬
‫החיים המתגלמים בשם‪ ,‬בלשון‪ ,‬בשירה‪ .‬זוהי קינה אישית‬
‫מאוד על פרידתה של המשוררת מן החיים‪ ,‬מן השמות‬
‫הבוראים ומיכולתה שלה לברוא בשיר‪:‬‬
‫יודע תעלומות‬
‫הבינני מה לבקש ביום אחרון‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪ ,‬עיר פרקטלית‬
‫‪25/05/2014 12:19:58‬‬
‫‪‬‬
‫דבורה חי‬
‫השכנה השוכנת בנפשה —‬
‫עיון בשיר "ערוגה של חבצלות"‬
‫וב'שירי שכנים' נוספים של זלדה‬
‫ב‬
‫שירה "ערוגה של חבצלות" מתארת זלדה את ברכת‬
‫הדלקת הנרות של שכנתה הצעירה‪ ,‬ומביעה את‬
‫התרגשותה מדמעותיה המלוות פעולה זו‪" :‬ערוגה של‬
‫חבצלות רטובות מטל ומדמעות — מכנה נפשי את ברכת‬
‫הנרות של שכנתי הצעירה (זו שמעבר לקיר)‪ .‬וכל כך יקר‬
‫לי בכיה לעליון — שהייתי בונה חומה סביב אותה ערוגה‬
‫להגן על נפשה המלבלבת מפני סופות החורף‪".‬‬
‫הדלקת נרות השבת נתפשת בשיריה של זלדה כפעולה‬
‫שיש בה עוצמה רוחנית גדולה‪ ,‬המאפשרת את הארת הנפש‬
‫ואת המעבר מעולם של חולין לעולם של קדושה‪ .‬בחירתה‬
‫של המשוררת בשיר זה לתאר את ברכת הנרות באמצעות‬
‫דימוי החבצלות אינה מקרית‪ .‬היא מהווה חלק מן ההכרעות‬
‫הסגנוניות והפואטיות שלה‪ ,‬המאפיינות את מכלול יצירתה‬
‫והנובעות מן התשתית הרוחנית והתרבותית שעליה נשען‬
‫עולמה השירי‪ .‬החבצלת היא פרח צנוע ועדין‪ ,‬שצבעו הלבן‬
‫מתקשר לאור הנרות ולטוהר השבת‪ .‬שמו של הפרח מופיע‬
‫בשיר השירים ב'‪" :1 ,‬אני חבצלת השרון שושנת העמקים"‪.‬‬
‫בפסוק זה מתארת הכלה את עצמה במטאפורה המאחדת‬
‫שני פרחים שונים‪ ,‬המופיעים‪ ,‬שניהם‪ ,‬בשיריה של זלדה‪:‬‬
‫החבצלת‪ ,‬הגדלה בשרון‪ ,‬אזור המאופיין בכמות משקעים‬
‫גדולה‪ ,‬ששמו נקשר בהיותו שרוי במים‪ ,‬והשושנה‪ ,‬הגדלה‬
‫בעמקים החמים ושטופי השמש‪ .‬החבצלת היא פרח הזקוק‬
‫למים רבים בתדירות גבוהה‪ ,‬ודבר זה נרמז בשיר בתיאור‬
‫החבצלות הרטובות מטל ומדמעות‪ .‬ואולם‪ ,‬לחבצלת‬
‫משמעויות נוספות‪ :‬חז"ל דרשו את השם חבצלת מלשון‬
‫חיבה כמשל לכנסת ישראל החביבה על ה' ומחבבת אותו‪,‬‬
‫וכן ראו בשם זה רמז לבצלאל בונה המשכן‪ .‬בנוסף‪ ,‬הדגיש‬
‫המדרש את תכונותיה המוצנעות והנסתרות של החבצלת‪,‬‬
‫ששמה נובע מלשון 'חבויה בצל'‪ ,‬כמשל לדברים רבים‪,‬‬
‫שתכונותיהם הטובות חבויות‪ .‬על פי הקבלה‪ ,‬חבצלת היא‬
‫ספירת מלכות‪ ,‬המקבלת את השפע מהספירות שמעליה‪,‬‬
‫כמו השקיה של נחלים הזורמים אליה ומחיים אותה‪ ,‬ונקראת‬
‫גם "השרון" משום שמשוררת ומשבחת למלך עליון‪ .‬בספר‬
‫הזוהר מסמלת החבצלת חיבוק — האהבה שאדם אוהב את ה'‪,‬‬
‫‪‬‬
‫‪17‬‬
‫‪ 2014.indb 17‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫‪18‬‬
‫והשושנה מסמלת נישוק — החוכמה שאדם לומד ויודע את‬
‫ה'‪ .‬הצדיק לוקח את השכינה מהגלות בה היא נתונה ומעלה‬
‫אותה לשורשה‪ ,‬ממדרגה למדרגה — מהחיבוק אל הנישוק‬
‫ולבסוף אל הזיווג‪.‬‬
‫משמעויות אלו מעצבות את התייחסות הדוברת אל‬
‫מעשיה של השכנה בשיר‪ .‬הדלקת הנרות נתפשת כדרך‬
‫להתקרבות אל הבורא‪ ,‬להשפעה על העולמות העליונים‬
‫ולעליה במדרגות הקדושה והרוחניות‪ .‬השכנה הצעירה בוכה‬
‫בשעת הדלקת הנרות‪ ,‬שהיא שעת רצון וקירבה בין האל לבין‬
‫האדם‪ .‬המילים "שכנתי הצעירה" מהדהדות את המילים‪:‬‬
‫"שכינה" ו"צער"‪ .‬השכינה — הפן הנשי של ההתגלות האלוהית‬
‫בעולם‪ ,‬מזוהה אף היא בקבלה עם ספירת מלכות‪ ,‬המקושרת‬
‫גם ליום השבת‪ .‬הקבלה מתארת את העולם כנתון במצב‬
‫של פירוד בין האל לבין השכינה‪ ,‬ואת צער השכינה כנובע‬
‫מהיותה רחוקה מהספירות האלוהיות שהן מקור חיותה‪.‬‬
‫בכייה של השכנה הצעירה לעליון מקביל בשיר ל"צער‬
‫השכינה"‪ ,‬ומבטא את הגעגועים לבורא ואת ההתעצבות על‬
‫מצב הפירוד שבהוויה‪.‬‬
‫הזדהותה הרגשית של השכנה הצעירה עם "צער השכינה"‬
‫היא השלב הראשון‪ ,‬המתואר בשיר‪ ,‬בדרך לתיקון ולגאולה‪.‬‬
‫החיבור הרגשי והרוחני הוא המאפשר את ההתגברות על‬
‫חוויית הפירוד והניתוק‪ .‬באמצעות ברכת הנרות הופך ביתה‬
‫של השכנה הצעירה "שמעבר לקיר" למעין 'משכן'‪ ,‬שבו‬
‫מתקיימת עבודת האלוהים במובנה העמוק ביותר‪ ,‬ובו שוכנת‬
‫השכינה השכנה‪.‬‬
‫ואולם‪ ,‬בשיר נרמז שלב נוסף בדרך לתיקון‪ ,‬שאף בו‬
‫טמונה אפשרות הגאולה‪ :‬לא רק החיבור בין האדם לאל‪ ,‬כי‬
‫אם גם החיבור בין אדם לאדם‪ .‬הדוברת בשיר חשה כי בכייה‬
‫של שכנתה יקר לה כל כך‪ ,‬שהייתה בונה חומה כדי להגן‬
‫על מצב הנפש המיוחד שבו היא שרויה מפני מה שעלול‬
‫לבטלו‪ .‬המילים "נפשי" ("מכנה נפשי") ו"נפשה" ("נפשה‬
‫המלבלבת") מבטאות את החיבור שבין נפש לנפש‪ ,‬המצליח‬
‫לחדור "מעבר לקיר" ולהתגבר על "חומת" הניתוק וההפרדה‬
‫שבין אדם לאדם‪ .‬השכנה הצעירה מוצאת לה 'משכן' בנפשה‬
‫של הדוברת‪ ,‬והקשר הנפשי והרוחני ביניהן נתפש בשיר‬
‫כדרך להגיע ל'הוויה של מלכות'‪ .‬השאיפה להתגבר על‬
‫הפירוד באה לביטוי בשיר גם באחדות הניגודים המיוצגת‬
‫בו‪ ,‬המבטאת את שלמות ההוויה‪ .‬השיר בנוי מצירוף של‬
‫יסודות מנוגדים‪ ,‬כגון‪ :‬העדין והסוער (טל ודמעות מול סופות‬
‫חורף)‪ ,‬המרחק והקרבה (השכנה שמעבר לקיר)‪ ,‬המים והאש‬
‫(הנרות כחבצלות רטובות)‪ ,‬הלבלוב והמוות (הנפש המלבלבת‬
‫שפריחתה עלולה להיעלם עם בוא החורף)‪ ,‬הזמני והקבוע‬
‫(הרצון לשמר את הערוגה על ידי בניית חומה מסביבה)‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:58‬‬
‫יסודות מנוגדים אלו משקפים היבטים שונים של הקיום‪,‬‬
‫ובהצטרפותם יחד הם מייצגים את ה"שלם"‪.‬‬
‫עיון ב'שירי שכנים' נוספים של זלדה (שירים שבהם‬
‫מופיעים שכניה ושכנותיה) מגלה‪ ,‬כי חוויית האיחוד עם‬
‫הזולת והיכולת להזדהות עימו ולחוש קירבה רוחנית עמוקה‬
‫אליו חוזרות ומופיעות גם בהם‪ .‬מפאת קוצר היריעה אביא‬
‫כמה דוגמאות‪ ,‬מבלי לעמוד על משמעויותיהם הכוללות של‬
‫השירים עצמם‪ :‬בשיר "שכני הסנדלר" מתארת הדוברת את‬
‫הפריטים המגובבים בחנותו של שכנה‪ ,‬ומציינת כי אהבתו‬
‫ליופי קרובה מאוד לליבה וכי חלומותיו הנסתרים גלויים‬
‫לפניה כספר פתוח‪ .‬בסיום השיר היא מעידה על עצמה כי‬
‫"את נפשי הסודית הבוערת אראה באותו גיבוב מגוחך"‪.‬‬
‫בשיר "בלילה ההוא" מתארת הדוברת את מחשבתה "שהיא‬
‫נוטלת את מחושיה של שכנתי ‪ ...‬ועושה מכל זה‬
‫אותי"‪ .‬גם בשיר "השכנה הרעה" קיים רגע של חיבור בין‬
‫הדוברת לשכנתה החולה ומלאת הייאוש‪" :‬עמוק עמוק בתוכי‬
‫נשקה נפשי את שיגעון כמיהתה לרוך"‪ ,‬ובסיום השיר עולה‬
‫אצלה תחושת ההחמצה על שלא הצליחה למצוא בתוכה את‬
‫האומץ להתקרב אל נשמתה מוכת‪-‬השיגעון ולהתייחס אליה‬
‫באופן שונה מן האופן שבו התייחס אליה "ההמון"‪ .‬בשיר‬
‫"כל הלילה בכיתי" כותבת זלדה‪" :‬בריות רבות גרות בחזי‬
‫הכואב"‪ .‬בריות אלו אינן רק חלק מן הפואטיקה הסיפורית‬
‫המאפיינת את שיריה‪ ,‬כפי שציינה בצדק פרופ' חמוטל בר־‬
‫‪‬‬
‫יוסף‪ ,‬כי אם גם דמויות שכניה השוכנים בנפשה‪.‬‬
‫‪150,000‬‬
‫הסכום התקבל מתורמת החפצה בעילום‬
‫שמה אשר נענתה לבקשת אגודת הסופרים‬
‫העברים לתרום למען סופרים ומשוררים‬
‫במצוקה כלכלית‪.‬‬
‫סופרים ומשוררים הכותבים בעברית וחיים‬
‫בארץ‪ ,‬מוזמנים להיכנס לאתר אגודת‬
‫הסופרים העברים‪ ,‬להוריד טופס ולשלוח‬
‫בקשה בדואר אל‪:‬‬
‫‪6‬‬
‫(אין צורך לכתוב על המעטפה שום פרט המזהה שהבקשה‬
‫היא לסיוע‪ ,‬וכל הפרטים ישמרו בסודיות מוחלטת)‬
‫‪ 2014.indb 18‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫עזריאל קאופמן (‪ — )2004-1929‬עשור למותו‬
‫רפי וייכרט‬
‫הלב עודו נובר בגוף‬
‫ע‬
‫זריאל קאופמן — משורר‪ ,‬צייר‪ ,‬מבקר אמנות‪ ,‬לימים‬
‫מעורכי 'מאזנים' — היה חבר יקר‪ .‬בזיכרונות נעוריי‬
‫ובגרותי דמותו התמירה והמהורהרת מהווה חלק בלתי נפרד‬
‫מרחובות רמת אביב‪ ,‬השכונה הירוקה שבה גר במשך שנים‬
‫רבות‪ .‬אף שבעשרים השנים האחרונות לחייו הרבה לפרסם‬
‫ספרי שירה מרתקים ובעלי אופי מגוון נראה שמבחינת‬
‫התקבלות יצירתו הפיוטית "איחר את הרכבת"‪.‬‬
‫כיליד ‪ ,1929‬שעלה ארצה בשנת ‪ ,1948‬פרסום ספר‬
‫ביכורים רק בשנת ‪ 1983‬היה איחור של ממש‪ .‬בני דורו‬
‫החלו לפרסם את ספריהם עוד בשנות החמישים ועד שספר‬
‫ביכוריו היפה והדק 'סונטת עוף נודד' ראה אור‪ ,‬כבר נמלאה‬
‫הבמה הספרותית במשוררי שנות החמישים (זך‪ ,‬עמיחי‪,‬‬
‫אבידן ובני דורם)‪ ,‬במשוררי שנות השישים (וולך‪ ,‬הורביץ‬
‫ובני דורם)‪ ,‬במשוררי שנות השבעים (רוני סומק‪ ,‬רחל חלפי‬
‫ובני דורם) וגם במשוררי שנות השמונים — חזי לסקלי‪,‬‬
‫אלון אלטרס‪ ,‬אלי הירש ועמיתיהם — שכבר החלו לפרסם‬
‫את שיריהם‪.‬‬
‫מי שביקש שירת נוף ארצישראלית‪ ,‬קרא ביצירת‬
‫המשוררים "הילידים" (אריה סיון‪ ,‬משה דור‪ ,‬משה בן־שאול);‬
‫מי שנפשו צמאה לשירה אורבאנית יכול היה לנוע בין אבידן‬
‫לויזלטיר; מי שחיפש את ההתמודדות הכאובה עם מורשת‬
‫השואה‪ ,‬יכול היה לקרוא בשירתם של דן פגיס ובן־ציון תומר‪,‬‬
‫טוביה ריבנר או איתמר יעוז‪-‬קסט ויעקב בסר‪.‬‬
‫השירה העברית נמצאת כיום במצב שבו חלק לא מבוטל‬
‫מהקהל הפוטנציאלי החדש שלה לא מכיר את שירתם של‬
‫טובי משורריה‪ .‬לא את יצירתם של חתני פרס ישראל כגון‬
‫אמיר גלבע וישראל פנקס ולא את שיריהם של משוררים‬
‫נפלאים כמו עוזר רבין או איתן איתן‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬אפשר להתחיל שוב מקו הזינוק ולקרוא בשירי‬
‫עזריאל קאופמן ללא דעות קדומות הנוגעות למעמדו‬
‫הספרותי‪ .‬כך יגלו הקוראים את שירי הנוף היפים שלו‪,‬‬
‫את שירי תל־אביב החזקים‪ ,‬את שיריו הארספואטיים‪ ,‬את‬
‫‪25/05/2014 12:19:58‬‬
‫עזריאל קאופמן‬
‫שירתו הביוגרפית העוסקת בבריחתו מפולין‪ ,‬בעלייתו‬
‫ארצה‪ ,‬בדמויות בני משפחתו; הקורא ייחשף גם לשירי‬
‫המחאה הפוליטית‪ ,‬לשירי הזעם בעקבות רצח יצחק רבין‬
‫ועוד ועוד‪ :‬מאקוורלים מדויקים וחרישיים‪ ,‬דרך שירה קשת‬
‫תחביר ונפתלת מחשבה ומטפוריקה ועד למה שהוא בעיניי‬
‫פסגת יצירתו‪ ,‬שירי הספר 'זמן בולע את עצמו'‪.‬‬
‫למיטב הבנתי‪ ,‬עזרי‪ ,‬כפי שכונה בפי חלק מחבריו‪ ,‬חש‬
‫לקראת סוף חייו שביכולתו ליצור יצירה רבת־עוצמה שבה‬
‫יסקור את כל מהלך קיומו באמצעות המטפורה של דהרת‬
‫סוסים‪ ,‬ריאליסטיים ומטפוריים‪ ,‬במרחבי העולם והנפש‪.‬‬
‫כמה יפה הקצר בשיריו‪ ,‬המופיע בספר 'תולעת בת מאה‬
‫שנה' (‪ .)2002‬בן שורה וחצי בסך הכול ומתמקד בתמונת‬
‫שקיעה אחת‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪19‬‬
‫‪ 2014.indb 19‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫עכשיו בים‬
‫ַש ּירת ּג ַמלים‬
‫נוטלת אור מ ָּכאן ל ָמקום ַאחר‬
‫ומה רב הניגוד בינו ובין השיר שכתב סמוך לפטירתו (מתוך‬
‫'זמן בולע את עצמו')‪ ,‬המתפרץ אל עינינו בשאון פרסותיו‪.‬‬
‫דמיינו את המשורר רוכב על גב הסוס‪ ,‬בלי אוכף‪ ,‬פראי ועז‪,‬‬
‫שר את שירת חייו‪:‬‬
‫אני שומע נשימות סוּסים מ ַּתח ַתי וּמ ָעלַ י ַהאם הם‬
‫כּ בָ ר רוצים לָ זוּז אל שכ ָחה אל ּתלם אין־סופי לש‬
‫הת ַה ּווּת אל חשך ַ־עין אל שקט חול אל ַמחשבות‬
‫ּפחָם ָּבהָר אנ ישומ ַע ורואה אני רוא השומע‬
‫וּנש ָימתי ּבנש ָימ ָתם נוגַ עַת ַמ ּשה ּו הוּש ַקע ָּבהם‬
‫ַמ ּשה ּו נק ַשר ּבי כּ די חו ַתם שביָה כּ די צו ָּרה ו ַּמ ַעש‬
‫כּ די לשאל ו ַרק לשאל‬
‫ק ּיוּם ּבעץ ּבאבן ּב ָענָן‬
‫כּ מו אין ָמות אין חלוף‬
‫ָאפר ַעל ּפני כּ ח ּל י ָש ַמים‬
‫קמטי ָהרו ַּח רחוּף ָהיָ ה‬
‫ַעל א ּלה‬
‫דּ מ ַעת ָע ָפר וּפ ַצע מגַ דּ ל‬
‫ָקמים וּמתיַ צּ בים לחיות‬
‫אין נשיָה ריחוּף ש ַחר ַחר‬
‫רחוּף ָאפר ש ַחר ַחר ַעל ּפני‬
‫או לא ָהיָ ה או לא או כּ ן‬
‫‪5.1.04‬‬
‫מאז שעזריאל קאופמן הלך לעולמו בשנת ‪ 2004‬אני מלמד‬
‫את שיריו מדי שנה‪ ,‬מחלק לסטודנטים מספריו המצויים‬
‫בידי ועושה נפשות ליצירתו שנוגעת בלבבות באופנים כה‬
‫רבים‪ .‬ביחד עם חברו משה דור ובעצה אחת עם אלמנתו‬
‫מזל ערכנו את המבחר 'שעה אחת של שמש' (קשה לשירה‪,‬‬
‫‪ .)2007‬למי שיקרא את השירים הללו מזומנות שעות רבות‬
‫‪‬‬
‫של אור‪.‬‬
‫מלים לזכרה של הסופרת יהודית הנדל‬
‫א‬
‫בשנת ‪ 1954‬כבשה את עולם‬
‫הספרות בספרה "רחוב המדרגות"‬
‫— וזכתה על כך בפרס אשר ברש‪.‬‬
‫חלפו שנים וזכינו לספרה "החצר‬
‫של מומו הגדולה" — ומרגע זה‬
‫ידעו כולם‪ ,‬שיהודית ניצבת בשורה‬
‫הראשונה של סופרי ישראל‪.‬‬
‫יצירותיה מכאן ואילך חיזקו את‬
‫מעמדה בעולם הספרות‪ .‬הספר‬
‫האחרון שכתבה "הכוח האחר" היה‬
‫ספר מיוחד שבו שילבה מציוריו‬
‫ומחייו של בעלה צבי מאירוביץ‪,‬‬
‫שהיה צייר דגול‪.‬‬
‫ספריה זכו לאהדת הביקורת‪,‬‬
‫לאהבת הקהל — וחשוב לציין את‬
‫הפרסים החשובים שבהם זכתה‪:‬‬
‫פרס ביאליק לשנת ‪ 1997‬ופרס‬
‫גודת הסופרים העברים‬
‫אבלה וכואבת‪ .‬איבדנו‬
‫חברה יקרה‪ ,‬סופרת דגולה‪ .‬יהודית‬
‫הנדל הלכה לעולמה‪.‬‬
‫יהודית הייתה בת למשפחה‬
‫חסידית‪ ,‬וניכר היה שהרקע‬
‫התרבותי שלה השפיע על כתיבתה‪,‬‬
‫על מקורות יניקתה‪ .‬חייה בארץ‬
‫ליד שכונת פועלים טבעו בה את‬
‫חותמם — ויכולנו לזהות ברומנים‬
‫שלה פסי זהב חוצים את השורות‪.‬‬
‫בשקיקה קראנו שורות שגילית בהן‬
‫את היכולת שלה לשאוב ממקורות‬
‫קדומים‪ ,‬יכולת עזה לבטא מציאות‪,‬‬
‫לבטא את הרוח שהניעה אותה —‬
‫יהודית הנדל‬
‫ובעיקר לעצב דיוקנאות מקוריים‪,‬‬
‫לעצב מציאות‪.‬‬
‫הספרות העברית היטיבה לבטא את המציאות ישראל בשנת ‪.2003‬‬
‫התייתמנו עם לכתה‪ ,‬שמה יישאר לנצח בפנתיאון‬
‫הישראלית החדשה‪ ,‬ועם זאת ניכר היה‪ ,‬שיהודית הנדל‬
‫מפלסת לה בתוך השדה הגדול הזה שביל משלה‪ ,‬משרטטת הספרות העברית‪.‬‬
‫באומץ דיוקנאות ופרקי חיים שהיו שונים מסיפוריהם של‬
‫יהי זכרה ברוך‪.‬‬
‫הסופרים בני דור הפלמ"ח‪.‬‬
‫הרצל חקק‬
‫‪20‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:59‬‬
‫‪ 2014.indb 20‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫פרופ' חנה יעוז‪-‬קסט ז"ל‬
‫ד‬
‫בר הספד אגודת הסופרים העברים‪ ,‬מאת יו"ר וכיצד היטיבה לרתק קהל בניתוחי יצירות ספרותיות מורכבות‬
‫ולרכוש את אהבתו וחיבתו המיידית‪.‬‬
‫האגודה המשורר הרצל חקק ומ"מ היו"ר‬
‫לעולם לא נשכח לחנה את פעילותה הציבורית מתוך‬
‫המשוררת עדנה מיטווך‪-‬מלר שנשאה את הדברים‬
‫בדרכה האחרונה של פרופ' חנה יעוז‪-‬קסט בבית העלמין מסירות והזדהות באגודת הסופרים העברים‪ ,‬את השנים‬
‫שהקדישה לנו כחברת דירקטוריון מכון גנזים‪.‬‬
‫ירקון ביום ו'‪ ,‬כ"ה בניסן תשע"ד‪. . . ,‬‬
‫חנה יעוז פרסמה ארבעה ספרי‬
‫בערב שבת קודש‪ ,‬פרשת קדושים‪,‬‬
‫עיון ומחקר‪ ,‬ערכה שתי אנתולוגיות‬
‫כשלושה ימים לפני יום השואה‬
‫לשירה עברית צעירה ומבחר מאמרים‬
‫והגבורה‪ ,‬אנו מלווים בדמעה את‬
‫להכרת יצירות מופת‪ .‬ערכה עם בעלה‬
‫חברתנו — חנה יעוז‪-‬קסט‪.‬‬
‫המשורר — איתמר יעוז‪-‬קסט את‬
‫זהו יום מר לכל אוהבי הספרות‬
‫כתב העת פסיפס" לשירה ולאמנות‬
‫העברית‪ .‬פרופסור חנה יעוז‪-‬קסט‬
‫בדבקות‪ ,‬במקצועיות ובמסירות‬
‫איננה עוד עמנו‪ .‬איבדנו חברה יקרה‪,‬‬
‫וסייעה לו להמשיך בכבוד לאורך‬
‫חוקרת דגולה‪ ,‬מבקרת וחוקרת‬
‫שנים רבות את אחד ממפעלי חייו‬
‫ספרות מן השורה הראשונה‪.‬‬
‫— הוצאת הספרים עקד" ששימשה‬
‫בחקר הספרות מילאה חנה יעוז‬
‫בית חם ואכסניה מהימנה למשוררים‬
‫מקום מרכזי בסוגיית ספרות השואה‪,‬‬
‫ויוצרים טובים במחוזותינו‪ ,‬ביניהם‬
‫בחקר שירה שנכתבה על השואה‪.‬‬
‫גם אמתכם הנאמנה‪.‬‬
‫יעמדו תמיד לפנינו בפנתיאון השירה‬
‫לא מן הסתם זכתה חנה בשלושה‬
‫העברית — ספרה על השואה בשירת‬
‫פרסים ספרותיים נכבדים — פרס‬
‫דור המדינה וספרה הניגון והזעקה"‬
‫יד ושם‪ ,‬פרס ולנרוד מטעם אגודת‬
‫על שירת השואה של משוררי שנות‬
‫הסופרים העברים ופרס לספרות‬
‫חנה יעוז‪-‬קסט (צילמה תפארת חקק)‬
‫הארבעים‪.‬‬
‫השואה בטורנטו — קנדה‪ .‬יצירתה‬
‫אפשר לראות בה גם חלוצה בחקר שירת דור המדינה‪ ,‬ומחקריה יישארו לעד כאבני דרך וכאבני פינה בתולדות‬
‫במעקב יסודי אחר השירה הצעירה בראשית שנות השישים הספרות העברית‪.‬‬
‫והשבעים‪.‬‬
‫לצד כל ההישגים הללו‪ ,‬הייתה אם‪ ,‬רעיה וסבתא למופת‪,‬‬
‫ספרה אנתולוגיה לשירה צעירה שראה אור בשנת ‪ ,1969‬אישה חסודה וצנועה‪ ,‬שזרתה אמונה‪ ,‬אופטימיות וחריצות‬
‫היה בבחינת מפעל חלוצי‪ ,‬אבן פינה למחקר השירה הצעירה‪ ,‬ביד נדיבה וברוח נאמנה סביבה‪.‬‬
‫קריאת כיוון לבחינת הכיוונים החדשים בשירה הצעירה‬
‫אגודת הסופרים העברים אבלה על לכתה מעמנו‪ .‬אנו‬
‫שצמחה לאחר הקמת המדינה‪.‬‬
‫מביעים את צערנו העמוק בשם כל חברי האגודה‪ ,‬בשם הוועד‬
‫מחקריה גילו מקוריות ועמקות בנושא חקר הסיפורת המנהל‪ ,‬בשם המנכ"ל — ארנון פורת ובשם צוות העובדים‪.‬‬
‫המטא‪-‬ראליסטית והסיפורת היהודית הקיומית‪.‬‬
‫אנו מחבקים בשעה קשה זו את חברנו היקר איתמר יעוז‪-‬‬
‫לא נשכח את פעילותה לחקר ספרות השואה‪ ,‬כשלה זכות קסט ואת המשפחה‪ ,‬הבת — שילהב‪ ,‬הבן — אראל והנכדים‬
‫ראשונים בהקמת מרכז סאל־ואן־גלדר" להוראת השואה‪ .‬היקרים‪.‬‬
‫במסגרת מרכז ייחודי זה‪ ,‬ערכה מיזם שכלל מולטימדיה לשירת‬
‫דווקא בשעה זו‪ ,‬אנו קוראים לך איתמר לאזור כוח‬
‫משוררים וסופרים ניצולי שואה ובני ניצולים‪ .‬וכן את הקתדרה ולהמשיך במפעליך הספרותיים‪ ,‬הן למען כבודה וזכרה של‬
‫להוראת מקצועות היהדות ע"ש הרב — ד"ר אוקס באונ' בר־ חנה‪ ,‬והן למען עצמך‪.‬‬
‫אילן‪.‬‬
‫שאו בגאווה משפחה יקרה את דמותה וזכרה‪.‬‬
‫כולנו שמענו אותה בערבי ספרות‪ ,‬הוקסמנו מן הידע‬
‫בדרכנו היית לפיד שכבה‪ ,‬אשרנו שהיית עמנו‪ .‬לכי לשלום‬
‫‪‬‬
‫הנרחב‪ ,‬מכושרה האישי להציג ספרות באורח כובש ובהיר‪ ,‬לדרכך‪ ,‬יהי מבורך זכרך‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:59‬‬
‫‪ 2014.indb 21‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫שבוע הספר העברי — ספרים‪ ,‬יוצרים‪ ,‬מבקרים‬
‫ירון אביטוב*‬
‫שבוע הספר העברי בגוודלחארה‬
‫נ‬
‫הדפתי מעט לאחור בגל המבקרים הרועש שגדש‬
‫בהמוניו את המעברים ביריד הספרות הבינלאומי‬
‫בגוודלחארה‪ ,‬מקסיקו‪ ,‬דצמבר ‪ ,2013‬ולא הצלחתי לפלס‬
‫דרך לעבר הביתן הישראלי ("הפאביון")‪ ,‬שבו הייתי אמור‬
‫להשיק באותו היום את האנתולוגיה בעריכתי‪" ,‬הציפורים‬
‫לא שרות באושוויץ" (אנתולוגיה של ספרות ישראלית בשפה‬
‫הספרדית בהשתתפות ‪ 57‬יוצרים ישראלים)‪ .‬נחילי אדם‬
‫זרמו פנימה‪ ,‬נחיל אחר זרם החוצה והם נראו כמו מערבולת‬
‫בים סוער‪ .‬אם הצפיפות הזו תימשך אני עוד עלול לאחר‬
‫להשקת הספר‪ ,‬ועוד יאשימו אותי שבאמת הפכתי ללטיני‬
‫ולא רק לחצי לטיני כפי שאני טוען‪ .‬כדי להגיע בשלום ובזמן‬
‫למחוז חפצי‪ ,‬התחלתי למרפק כמו בתור לאוטובוס בתחנה‬
‫של קו ‪ 18‬בשוק מחנה יהודה‪.‬‬
‫בצפיפות הגדולה שנוצרה שם‪ ,‬ריצדו בראשי הבזקי‬
‫תמונות מאירועי שבוע הספר בערים הגדולות בישראל‬
‫וערכתי השוואות בלתי נמנעות בינם לבין היריד בגוודלחארה‪.‬‬
‫בהערכה גסה‪ ,‬אני יכול לומר שסך הכול של שבוע הספר‬
‫כולו בכל רחבי הארץ יכול להיכנס ביריד אחד בגוודלחארה‪.‬‬
‫בגוודלחארה הגישה היא‪ ,‬כמדומני‪ ,‬של ריכוזיות‪ ,‬ואילו‬
‫בישראל נהוג לפצל את שבוע הספר לערים רבות — פיצול‬
‫ללא ספק חיובי המשרת את תפיסת האמנות לעם‪.‬‬
‫כמה נתונים לצורך השוואה‪ :‬בשבוע הספר בישראל‪,‬‬
‫יוני ‪ ,2013‬הנמשך כעשרה ימים‪ ,‬הציגו מאה מו"לים‪ ,‬ואילו‬
‫ביריד בגוודלחארה‪ ,‬שנמשך תשעה ימים‪ ,‬השתתפו כ־‪1900‬‬
‫מו"לים מכל רחבי העולם‪ .‬לפי נתוני התמ"ת שפורסמו‬
‫בעיתון "גלובס"‪ ,‬נמכרו בישראל בשנת ‪ 2013‬כ־‪ 20‬מליון‬
‫ספרים‪ ,‬ולפי ההערכות‪ ,‬בשבוע הספר נמכרים כ־‪ 15‬אחוז‬
‫מסך המכירות השנתיות (דהיינו כשלושה מליון ספרים)‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫* ירון אביטוב נכלל במשלחת ישראל ליריד בגוודלחארה והציג שם‬
‫את האנתולוגיות בעריכתו "ספר השלום"‪" ,‬הציפורים לא שרות‬
‫באושוויץ"‪ ,‬ובפסטיבל הסרטים את סרטו על תולדות האנוסים‪,‬‬
‫"אמריקה לדינה"‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:59‬‬
‫בגוודלחארה נמכרו ביריד האחרון ספרים ב־‪ 41‬מיליון דולר‪,‬‬
‫אך אין נתונים באשר למספר הכותרים שנמכרו‪ .‬את שבוע‬
‫הספר בישראל בשנת ‪ 2010‬פקדו לפי הערכת התאחדות‬
‫המו"לים כ־‪ 750‬אלף מבקרים (אם כי יש גם הערכות‬
‫נמוכות יותר)‪ ,‬כמות דומה לזו שביקרה בדצמבר האחרון‬
‫ביריד בגוודלחארה‪ .‬בעוד שכמות המבקרים אצלנו מייצגת‬
‫את שבוע הספר בכל רחבי הארץ‪ ,‬ומשמעותה שתשעה עד‬
‫עשרה אחוז מאוכלוסיית ישראל (כשמונה מיליון נפש)‪ ,‬פקדו‬
‫את שבוע הספר‪ ,‬במקסיקו פקדו את היריד כמחצית מתושבי‬
‫העיר גוודלחארה המונה כ־‪ 1.65‬מיליון נפש‪ ,‬וכחמישית‬
‫מתושבי המטרופולין כולו המונה כ־‪ 4.5‬מיליון נפש‪ .‬ייתכן‬
‫אפוא שבגוודלחארה נמכרו באופן יחסי פחות ספרים מאשר‬
‫אצלנו‪ ,‬אין לדעת‪ ,‬אך כמות המבקרים היחסית ביריד של עיר‬
‫אחת הייתה לפחות כפולה מכמות המבקרים בשבוע הספר‬
‫בכל חלקי הארץ‪ .‬יותר מאשר הספרים עצמם‪ ,‬המבקרים‬
‫אפוא הם אלה שעושים את ההבדל והפכו את היריד להפנינג‬
‫כה גדול‪.‬‬
‫אז נכון שלא מעט מהמבקרים ביריד בגוודלחארה באו מן‬
‫הסתם כדי לראות ולהיראות באירוע הגרנדיוזי ביותר בעיר‪,‬‬
‫אולם עדיין צריך לשאול מי כאן ראוי להגדרה של עם הספר‪,‬‬
‫אנחנו או המקסיקאים?‬
‫*‬
‫אחרי שנים רבות שבהן הספרות הדרום אמריקאית זוכה‬
‫למקום של כבוד על מדפי החנויות בישראל ומציעה לקורא‬
‫שפע של רומנים מגרסיה מארקס ועד ורגס יוסה ורבים‬
‫אחרים‪ ,‬סוף־סוף‪ ,‬לעשרה ימים‪ ,‬הספרות הישראלית הצליחה‬
‫לכבוש את המדף‪ ,‬אם לא בדרום אמריקה כולה אזי לפחות‬
‫במקסיקו‪ .‬עשרות ספרים ישראלים שתורגמו לספרדית‬
‫במיוחד לקראת יריד הספרות‪ ,‬ועוד רבים אחרים שכבר‬
‫תורגמו‪ ,‬הוצעו לקורא הלטיני והעמיקו את הדיאלוג בין שתי‬
‫התרבויות‪.‬‬
‫בגוודלחארה‪ ,‬זכתה ישראל לכבוד ספרותי שהיא לא‬
‫זכתה לו‪ ,‬כמדומה‪ ,‬מעולם‪ .‬היא נבחרה כאורחת היריד‬
‫הספרותי השני בגודלו בגלובוס‪ .‬משרד החוץ והשגרירות‬
‫במקסיקו נטלו את המשימה ברצינות וניידו לגוודלחארה‬
‫עשרות סופרים‪ ,‬משוררים‪ ,‬אנשי קולנוע‪ ,‬מוסיקאים‬
‫‪ 2014.indb 22‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫ומדענים ישראלים‪ .‬ישראל התארחה בביתן המרכזי‪ ,‬הנראה‬
‫כמו אמפיתיאטרון‪ ,‬שאליו נדחסו אלפי מבקרים רועשים‪.‬‬
‫כשהגעתי לראשונה ל"פאביון" הוכיתי בהלם‪ .‬כיצד אוכל‬
‫להעביר הרצאה במקום רועש כל כך? ניסיתי לדבר‪ ,‬אבל‬
‫לא שמעתי את עצמי‪ .‬הרעש מסביב נשמע כאילו יציע‬
‫גועש של מקסיקנים מתופף בקסטנייטות בקצב תופי‬
‫הטם־טם האפריקאים‪ .‬כדי שישמעו אותי‪ ,‬חשבתי‪ ,‬עליי‬
‫להגביר את קולי במאות דציבלים‪ ,‬לדבר בקצב הרררררריש‬
‫המתגלגלת של הלטינים‪ ,‬ואולי אף לחצות את מהירות‬
‫הקול‪.‬‬
‫בזכות הנוכחות הישראלית המרשימה ביריד‪ ,‬לרגע הייתי‬
‫יכול לעצום עיניים ולהרגיש כאילו אני משוטט בשבילי‬
‫שבוע הספר בתל־אביב‪ ,‬בירושלים או בעיר הולדתי חיפה‪.‬‬
‫בכל פינה פגשתי ביוצר ישראלי אחר והרשימה היא ארוכה‪:‬‬
‫גילה אלמגור‪ ,‬שהקסימה אותי בסיפוריה על אביה (כל אחד‬
‫מהם‪ ,‬אמרתי לה‪ ,‬ראוי לרומן בשם "הקיץ של אביה"‪ ,‬והפעם‬
‫באמת על אביה)‪ ,‬אשכול נבו‪ ,‬אתגר קרת ושירה גפן‪ ,‬רוני‬
‫סומק‪ ,‬נעים עריידי‪ ,‬סביון ליברכט‪ ,‬אגי משעול‪ ,‬ניר ברעם‪,‬‬
‫אלונה פרנקל‪ ,‬אורי אורלב‪ ,‬גיל חובב‪ ,‬ששעשע אותי כתמיד‬
‫בסיפוריו על סבתא מומה ומשפחת בן אב"י‪-‬חובב‪ ,‬יורם‬
‫מלצר‪ ,‬חמוטל בר יוסף‪ ,‬האוצר גדעון עפרת ורעייתו הצלמת‬
‫עליזה אורבך‪ ,‬ורבים אחרים שלא הזדמן לי לפגוש‪ ,‬בהם דויד‬
‫גרוסמן‪ .‬לרגע הרגשתי שאני נפגש עם כולם באחד מבתי‬
‫הקפה של תל אביב או ירושלים‪ .‬מ"כסית" ועד "טעמון"‪,‬‬
‫והכול בעסקת חבילה אחת בגוודלחארה‪.‬‬
‫הגם שהשפה העברית נשמעה ברמה‪ ,‬והספרים העבריים‬
‫המתורגמים היו על המדפים‪ ,‬והכול היה דומה כל כך לשבוע‬
‫הספר‪ ,‬הכול היה בעצם שונה כל כך משבוע הספר אותו‬
‫זכרתי מישראל‪ .‬אם בתור בחור צעיר‪ ,‬בימים שעוד רק‬
‫חלמתי לפרסם ספר בעצמי‪ ,‬שבוע הספר היה עבורי אירוע‬
‫שאסור להחמיץ‪ ,‬הרי שבחלוף השנים גיליתי שהשטאנץ הזה‬
‫מתחיל למחזר את עצמו והוא זקוק‪ ,‬כמדומה‪ ,‬לעירוי דם‬
‫דחוף‪.‬‬
‫כאילו‪ ,‬לא עלינו‪ ,‬חגיגת הספר העברי הפכה ליום מספד‪,‬‬
‫נשמעו בארץ בשנים האחרונות לא פעם קולות הקוראים‬
‫לביטול שבוע הספר‪ ,‬וכל זאת בשל המבצעים הספרותיים‬
‫וההוזלות לאורך כל השנה‪ .‬וכך‪ ,‬בעידן שבו מעמדם של‬
‫הסופרים והספרים בישראל — וגם בעולם המערבי —‬
‫בצלילה‪ ,‬הוצאות לא מעטות מתקשות לגמור את החודש‪,‬‬
‫וחוק הספרות החדש עוזר למרבה הצער בשלב זה כמו כוסות‬
‫רוח למת‪ ,‬היריד בגוודלחארה נמצא בפריחה גדולה‪ ,‬מכירות‬
‫הספרים בו במגמת עלייה (ב־‪ 2013‬נרשמה עלייה של ‪15‬‬
‫‪25/05/2014 12:19:59‬‬
‫אחוז במכירות ושל שבעה אחוז בכמות המבקרים)‪ ,‬והוא הפך‬
‫למעין חג לאומי של מחוז חאליסקו — חג שכבר אי אפשר‬
‫בלעדיו‪.‬‬
‫כיצד הדבר קורה דווקא במדינה מוכת ברוני סמים‬
‫ומאפיה כמו מקסיקו‪ ,‬שבה שיעור הקריאה הוא לכאורה‬
‫נמוך יותר מאשר בישראל? כיצד דווקא שם יודעים להפוך‬
‫את יריד הספר לחג של ממש‪ ,‬ואילו אצלנו טוענים שהוא‬
‫מיותר?‬
‫שבוע הספר בישראל מציע למעשה מתכונת קצת‬
‫מיושנת‪ .‬דוכנים לפי מטר רץ של הוצאות ספרים הממתינות‬
‫לו כל השנה על מנת להציע את מרכולתן במחירי מבצע‬
‫כביכול המהווים למעשה אחיזת עיניים‪ .‬מדי פעם מכריז‬
‫הכרוז התורן על הסופר התורן שיחתום על הספר התורן‬
‫שהקורא ת התורנ ית יקראו בתורנות שמירה במילואים‬
‫או בסדיר‪ ,‬או בתורנות שמירה על התינוק המצווח בעריסה‪.‬‬
‫אז נכון שמנסים להחיות את שבוע הספר באירועי אווירה‬
‫מסביב‪ ,‬גם מוסיקליים‪ ,‬אבל הם עדיין לא מצליחים להקנות‬
‫את עוצמת החוויה של הביקור ביריד בגוודלחארה והאירועים‬
‫הנלווים אליו‪.‬‬
‫היריד בגוודלחארה‪ ,‬כמו כמה מירידי הספרות הגדולים‬
‫האחרים בדרום אמריקה‪ ,‬הוא למעשה שילוב בין שבוע‬
‫הספר ויריד הספרות הבינלאומי בירושלים‪ .‬זהו שילוב מנצח‬
‫שבין מכירות ספרים מחד והרצאות או פאנלים מאידך‪ ,‬בין‬
‫הסופר לספר‪ ,‬בין הקונה ליוצר ובין כולם גם יחד‪ .‬במקביל‬
‫לתצוגה ולמכירות הספרים מתקיימים בירידים האלה‬
‫הרצאות רבות של סופרים מקומיים וסופרים אורחים רבים‬
‫מחו"ל‪ ,‬וגם מופעים מוסיקליים ואחרים‪ .‬את הערך המוסף‬
‫בגוודלחארה סיפקו הפעם יותר מ־‪ 300‬פאנלים ספרותיים‬
‫שהתקיימו עם סופרים מכל רחבי העולם‪ ,‬רבים מהם עם‬
‫יוצרים ישראלים‪.‬‬
‫למרות הביקורת הנשמעת על רמת הספרות העכשווית‬
‫בישראל‪ ,‬בתחום הספרות יש לנו עדיין הרבה מה להציע‬
‫לעולם‪ ,‬אבל בתחום ירידי הספרות כמדומה שיש לנו עדיין‬
‫מה ללמוד ממקסיקו ומגוודלחארה‪ ,‬ולא חלילה בתחום הסחר‬
‫בסמים אלא דווקא בתחום הסחר בספרים‪.‬‬
‫צריך לקוות שחוק הספרות החדש יחזיר לשבוע הספר‬
‫את מעמדו מבעבר‪ ,‬אבל אולי הגיע הזמן לשדרגו ולהעניק‬
‫לו ארומה יותר בינלאומית‪ .‬להכריז מדי שנה על עיר גדולה‬
‫אחרת בארץ כבירת שבוע הספר ולקיים בה יריד בינלאומי‬
‫שאליו יוזמנו סופרים מכל רחבי העולם‪ .‬כך נתפוס שתי‬
‫ציפורים‪ .‬גם נמשיך את המנהג העברי של שבוע הספר‪ ,‬וגם‬
‫‪‬‬
‫אולי נהפוך אותו באמת לאחד הגדולים בעולם‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫‪ 2014.indb 23‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫נילי דגן‬
‫גמזו לטובה בפרס אקו"ם‪...‬‬
‫ז‬
‫מן לא רב לאחר שהוענק לפרופ' יוסי גמזו בהיכל התרבות‬
‫של פתח־תקווה אות־הוקרה מיוחד על תרומתו לשדה‬
‫ה ּזמר הישראלי‪ ,‬מטעם עמותת "שירת רבים" של מובילי‬
‫השירה בציבור בישראל‪ ,‬הוענק לו השבוע באולם תיאטרון‬
‫"גשר" ביפו פרס אקו"ם למפעל חיים על אותה תרומה עצמה‪.‬‬
‫יוסי גמזו — משורר‪ ,‬סופר‪ ,‬פזמונאי‪ ,‬מתרגם‪ ,‬פרופסור‬
‫לספרות עברית‪ .‬לימד באוניברסיטאות בארצות הברית‪,‬‬
‫אוסטרליה‪ ,‬דרום־אפריקה ובמוסדות אקדמיים בארץ‪ .‬פרסם‬
‫עד כה למעלה מ־‪ 30‬ספרים וזכה ב־‪ 12‬פרסים ספרותיים‪,‬‬
‫עיתונאיים ומחקריים בארץ‪ ,‬בארה"ב ובאוסטרליה‪ .‬להיטיו‬
‫הוּלחנ ּו על ידי טובי המלחינים וּבוּצע ּו על ידי מיטב זַ ָּמרי‬
‫ישראל‪ ,‬ביניהם‪" :‬הכותל"‪" ,‬איפה הן הבחורות ההן?"‪" ,‬סימן‬
‫שאתה צעיר "‪" ,‬זוהי יפו‪ ,‬ילדה"‪" ,‬סתם יום של חול"‪" ,‬שני‬
‫שקי־שינה"‪" ,‬אילו כל האוהבים"‪" ,‬לי־לך"‪" ,‬מה הוא עושה‬
‫לה?"‪" ,‬השיריון עשה היסטוריה"‪" ,‬שלא לאהוב אותך איך‬
‫אפשר?"‪" ,‬מה שיש לי לומר לך"‪" ,‬לילה ראשון בלי אימא"‪,‬‬
‫"השעות הקטנות של הלילה"‪" ,‬ירושלים האחרת" ועוד‬
‫להיטים רבים מאוד‪.‬‬
‫היות שמשורר ופרופסור לספרות שהוא גם פזמונאי‬
‫פופולארי הוא תופעה נדירה בתרבות הישראלית‪ ,‬ביקשתי‬
‫לשמוע ממנו כמה תשובות לשאלות הנוגעות למה שדומה ומה‬
‫ששונה בין ז'אנר השירה הצרופה וזה של הלהיט העממי הקל‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫נילי לפני זמן לא רב העניקה לך עמותת "שירת רבים"‬
‫אות־הוקרה מיוחד על תרומתך לסוגת שיר־הזמר העברי‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬בתחילת אדר הנוכחי‪ ,‬כמו לקיים את הכתוב במסכת‬
‫"משנכנס אדר מרבין‬
‫תענית שבמשנה ובתלמוד‬
‫בשמחה" הוענק לך פרס אקו"ם למפעל־חיים על‬
‫אותה תרומה עצמה‪ .‬סמיכות מקרים כזאת היא תופעה‬
‫נדירה בתרבות הישראלית‪ ,‬ולא פחות נדירה ממנה היא‬
‫העובדה שהיא חלה על יוצר שקיבל עד היום שלושה‬
‫פרסים על ספרי שירה צרופה‪ ,‬ואחד על ספר פרוזה‪,‬‬
‫שלושה נוספים על כתיבה עיתונאית‪ ,‬שניים אחרים על‬
‫ספרי־ילדים ואחד על מחקר אקדמי‪ .‬איך אתה מסביר‬
‫תופעה יוצאת־דופן זו ומה‪ ,‬לתפיסתך‪ ,‬מקורה של אהבת‬
‫השירה בציבור בישראל?‬
‫‪25/05/2014 12:19:59‬‬
‫יוסי ברמת המאקרו‪ ,‬התופעה הנדירה ביותר היא זו שרק‬
‫בתרבות הישראלית בולטת‪ ,‬מושרשת ופופולארית כל־כך‬
‫אופנת השירה בציבור‪ .‬אמנם באומות העולם‪ ,‬למשל בעולם‬
‫האנגלו־אמריקאי‪ ,‬היא קיימת במידת־מה וקרויה בשם‬
‫‪ — singalong‬אך היא אינה מגיעה בשום פנים לממדים‪,‬‬
‫לאהדה ולמסורת רבת השנים של השירה בציבור הישראלית‪.‬‬
‫נילי מה‪ ,‬לדעתך‪ ,‬הסיבה לכך?‬
‫יוסי העובדה הסוציו־היסטורית‪ ,‬שאצל כל האומות‬
‫ה"נורמאליות"‪ ,‬שחיו בארצותיהן אלפי שנים ולא הוגלו מהן‬
‫מעולם‪ ,‬נולדו השירים מן ההיסטוריה‪ ,‬בעוד שבעם היהודי‪,‬‬
‫במשך כל שנות גלותו מאדמתו‪ ,‬הקדימ ּו השירים את הקיום‬
‫הגיאוגראפי־ריבוני של חזרה למכורתנו ההיסטורית‪ .‬למען‬
‫האמת‪ ,‬הם לא רק הקדימו אלא גם קדמו את התהליכים‬
‫הלאומיים של געגועים בלתי פוסקים לציון שהתגבשו‬
‫במרוצת הדורות לאידיאולוגיה הציונית ולאתוס של גאולת‬
‫הארץ וחיזוק הדבקוּת הקולקטיבית באהבת הארץ והעם‪.‬‬
‫אפילו הציונות החילונית ששאפה ליצור תרבות יהודית‬
‫חדשה לחלוטין‪ ,‬היא מבחינת השירה הישראלית בציבור המשך‬
‫אורגאני ביותר של כיסופים היסטוריים אלה שבאו לידי ביטוי‬
‫מרהיב‪ ,‬הן טקסטואלית והן מלודית‪ ,‬בתפילותיהן של העדות‬
‫והתפוצות היהודיות הרבות והשונות במרוצת אלפיים ויותר‬
‫שנות גלות‪ .‬לכן‪ ,‬תופעת ה־‪ singalong‬של אומות העולם איננה‬
‫חורגת מכלל צורת־בידור‪ ,‬ואילו השירה היהודית והישראלית‬
‫בציבור היא בהחלט סימפטום היסטורי יוצא־דופן של תודעה‬
‫היסטורית יוצאת־דופן באומה יוצאת־דופן‪ .‬ביאליק אמר פעם‬
‫שתורת ישראל היא הטריטוריה דנָ ידי של העם היהודי‪ .‬אך‬
‫השירה בציבור‪ ,‬כהמשכה הגנטי של התפילה בציבור‪ ,‬היא בלי‬
‫ספק ביטויה האותנטי של הכמיהה בת אלפי השנים לארץ‬
‫ישראל כטריטוריה דלָ א נָ ידי‪ ,‬ומתחילת ההתיישבות הציונית‬
‫בארץ זו — היא מייצגת גם את ּ‬
‫המבע העממי ביותר לַ קשר‬
‫הנפשי העמוק אל טריטוריה זו‪.‬‬
‫נילי בשפה האנגלית‪ ,‬למשל‪ ,‬יש שמות נפרדים לשירה‬
‫צרופה ‪ poetry‬לעומת תמליל של פזמון ‪. lyrics‬‬
‫מאחר שהמילה העברית "שיר" כוללת בחבה הן את‬
‫משמעותו של ‪ poem‬והן את זו של ‪ ,song‬טבע אחד‬
‫מגדולי משוררינו ודומתני גדול פזמונאינו‪ ,‬נתן אלתרמן‪,‬‬
‫את המושג "שיר־זמר" כמקבילתו העברית של ‪ .song‬היות‬
‫שמאז יוזמתו הברוכה של יצחק לבני‪ ,‬בהיותו הממונה על‬
‫"גלי צה"ל"‪ ,‬להפקיד בידי טובי מלחינינו את הלחנתם של‬
‫שירי משוררי ‪ poetry‬צרופים ושידורם המתומר מעל‬
‫‪ 2014.indb 24‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫כ"ב ּ‬
‫מצרים"‪" ,‬עיר היונה" ו"חגיגת קיץ"‪ .‬הוא הדין בשירי־זמר ּ‬
‫אב‬
‫ַ‬
‫אל ואד"‪" ,‬שיר הרעוּת" ו"פנס בודד" של חיים גורי שהובילו‬
‫רבים אל שירתו ה"כבדה" יותר‪ .‬וכך בדיוק לגבי "הרדופים"‪,‬‬
‫"איפה מוצאים עוד אנשים כמו האיש הזה?" ו"אניטה וחואן"‬
‫ששימשו לא אחת ּ‬
‫מעבורת אל שירתו הלירית של נתן יונתן‪.‬‬
‫אשר לשאלתך‪ ,‬על ההבדל בין פזמון לשיר צרוף‪ ,‬יש‬
‫אומרים כי הוא דומה לַ הבדל המסורתי שבין תפילה ביחיד‬
‫לתפילה בציבור‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬כל תלמיד תיכון בפיסיקה‬
‫המכיר את תופעת האוסמוזָ ה ּ(פ ּ‬
‫יעפוּע בו חודרות מולקולות‬
‫של תמיסת נוזלים אחת אל תמיסת נוזלים אחרת דרך מחיצה‬
‫נקבובית) ייטיב להבין כי גם בין שני ז'אנרים אלה‪ ,‬ה־‪poem‬‬
‫וה־‪ ,lyrics‬יש לא אחת פיעפוע דו־סיטרי‪ :‬קלילוּת פזמונאית‬
‫מסתננת לעיתים אל השירה ה"כבדה"‪ ,‬ואילו שורות שיריות‬
‫צרופות ביותר מבליחות לפעמים בתמליל של פזמון (ואלו‬
‫בעינַ י הפזמונים המעולים ביותר מבחינה טקסטואלית)‪.‬‬
‫דיוקן של יוסי גמזו‬
‫גלי האתר‪ ,‬קשה עוד יותר להבחין בין שיר לשיר־זמר‬
‫כיצד היית מגדיר שתי סוגות ספרותיות אלו?‬
‫שא ּת כוללת את תמליל שיר־הזמר (ה־‪)lyrics‬‬
‫יוסי אני שמח ַ‬
‫בין הסוּגות הספרותיות‪ ,‬כי עדיין מצויים פה ושם כמה סנובים‬
‫אקדמיים שאינם מחשיבים את תמליל שיר־הזמר כס ּוגָ ה‬
‫ספרותית‪ ,‬דהיינו‪ :‬מכובדת‪ .‬אך על ּ‬
‫אפם וחמתם של טהרנים‬
‫אלה הממצא העובדתי מוכיח כי רוב גדולי משוררינו (ביאליק‪,‬‬
‫שלונסקי‪ ,‬לאה גולדברג ובעיקר אלתרמן) לא זלזלו כלל וכלל‬
‫בס ּוגַ ת שיר־הזמר וראו בה מנוף רב־עוצמה להפצה פופולארית‬
‫של מסרים ותמאטיקות שהם טיפלו בהם גם בשירתם היותר‬
‫צרופה והפחות עממית‪ .‬הם גם הבינו שהפזמון העממי הוא גשר‬
‫מצוין לקירובם של ציבורים נרחבים יותר ומשכילים פחות אל‬
‫שירתם היותר אליטיסטית והפחות עממית (בפרט באומה ָּ‬
‫שב ּה‬
‫עולים שהגיעו ארצה בגלי־הגירה רבים אינם רהוטים במכמני‬
‫לשונה ומקורותיהם)‪ .‬אין לי ספק כי אלמלא התוודעו דורות‬
‫רבים של ילדים ובני נוער אל "לא ביום ולא בלילה" או "בין‬
‫נהר פרת ונהר חידקל" של ביאליק‪ ,‬לא היו רבים מהם מגיעים‬
‫להכרתה ואהבתה של שירת ביאליק הצרופה‪ .‬והוא הדין בין‬
‫"תה ואורז יש בסין" של שלונסקי ושירתו הלירית‪ ,‬בין "שיר‬
‫היקינטון" ו"למרחקים מפליגות הספינות" לשירתה הצרופה של‬
‫לאה גולדברג וראוי להחיל קביעה זו גם על אלפי הפזמונים‬
‫ושירי "הטור שביעי" של אלתרמן והיותם גשר לרבבות‬
‫ישראלים אל שירי "כוכבים בחוץ"‪" ,‬שמחת עניים"‪" ,‬שירי מכות‬
‫‪25/05/2014 12:20:00‬‬
‫נילי הזכרת לי קודם את רמת המאקרו‪ ,‬מה תוכל לספר‬
‫לי ברמת המיקרו האישי שלך על מי שפתח לפניך את‬
‫הדלת אל השירה ה"כבדה" מצד אחד ואל הפזמון העממי‬
‫מאידך גיסא?‬
‫יוסי כחייל צעיר המאוהב בשירה זכיתי לטייל לא מעט על‬
‫גדת הירקון עם אורי צבי גרינברג‪ .‬גם שלונסקי נהג בי חביבוּת‬
‫וחמימוּת שאינני יכול לשכוח‪ .‬גם לאה גולדברג הזמינה אותי‬
‫אל ביתה בירושלים והיתה מאירת־פנים ומעודדת ביותר‪ .‬אך‬
‫אין ספק שהפגישה המכוננת‪ ,‬הגורלית ביותר בחיי הספרותיים‪,‬‬
‫היתה זו שאירעה ביום קיץ תל־אביבי עם אלתרמן‪ .‬כמעט כל‬
‫צעיר בגיל ההתבגרות והתנחשלוּת ההורמונים כותב שירים‪,‬‬
‫אם בגלוי ואם בסתר‪ .‬אך כפי שכתב כבר ת‪ .‬ס‪ .‬אליוט במסתו‬
‫המפורסמת "מסורת והכּ ישרון האינדיווידואלי" (‪ ,)1915‬רק‬
‫מעטים מצליחים להיות משוררים גם מעבר לגיל עשרים‪.‬‬
‫כשהשתחררתי מצה"ל היה לי כתב־יד חבוי של קובץ סאטירות‬
‫(שלימים ראו אור בספרי הראשון‪" ,‬אתם נוער‪ ,‬אתם? ")‪ .‬כתב־‬
‫יד זה‪ ,‬אף שלא היה שירה לירית אלא אקטואלית־חברתית‬
‫עורר בי אימה נוראה שמא אני רק רוצה לכתוב אך לא מוכשר‬
‫לכך‪ .‬ואז התמזל מזלי ואלתרמן ניאות לקבל אותי בביתו‬
‫לחמש דקות מזמנו היקר ולומר לי לאחר קריאת כמה דפים‬
‫שלי‪ ,‬אם להקדיש את חיי לכתיבה או לרדת מן העץ התלול‬
‫הזה‪ ,‬כי בעינַ י — עד היום — החיים יקרים הרבה יותר מכל הישג‬
‫אמנותי שהוא‪ .‬לעולם לא אשכח איזה פחד־מוות חשתי באותו‬
‫יום קיץ תל־אביבי‪ ,‬כשעליתי במדרגות ביתו של אלתרמן‬
‫בשדרות נורדאו ‪ ,30‬כאילו אני עולה לגרדום‪ .‬נשבעתי לעצמי‬
‫כי אם המשורר הדגול לא ייהנה מכתב־היד האומלל שלי‪,‬‬
‫‪‬‬
‫‪25‬‬
‫‪ 2014.indb 25‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫‪26‬‬
‫לא אבזבז את חיי בחיזוּרים נואשים של אהבה נכזבת אחרי‬
‫ּ‬
‫ואחפש לי תחום אחר‪ .‬אלתרמן קיבל אותי בגופיה‬
‫המוּזה‬
‫ובמכנסי חאקי קצרים‪ ,‬שכל מיכנס ּ‬
‫שבהם היה בגודל של‬
‫אוהל־סיירים‪ .‬בפיו היתה נעוצה מקטרת והוא ביקש שאקריא‬
‫לו שיר סאטירי אחד בלבד‪ .‬בקול חנוק ובצמרמורת נוראה‬
‫דיקלמתי לו את מבוקשו‪ ,‬והוא ּפ ּ‬
‫ימפם במקטרתו וצחק בקול‪.‬‬
‫לא הייתי בטוח אם הוא צוחק מן ההומור הנערי שלי (למרות‬
‫שהוא צחק בדיוק ַּב"מקומות הנכונים")‪ ,‬או שהוא צוחק צחוק‬
‫לגלגני על חוסר־הכישרון הנלעג שלי‪" — .‬תקרא לי עוד אחד''‪,‬‬
‫הוא סינן להפתעתי בין שפתיו ופוּמית־מקטרתו‪ ,‬וכשסיימתי‪,‬‬
‫כולי זיעה קרה (למרות החמסין) ביקש שאשאיר לו את כל‬
‫כתב־היד‪ .‬יצאתי מביתו מבולבל כמו ביצה מקושקשת‪ ,‬אך‬
‫ּ‬
‫טילפן אלי ואמר בקולו המגוּמגם‬
‫לא עברו ימים רבים והוא‬
‫שהעביר בי צמרמורת‪ ,‬שאני מתבקש לגשת להוצאת "מסדה"‬
‫לחתום על חוזה להוצאת הספר‪ .‬בה־בעת הוא המליץ לזמרים‬
‫שונים להזמין אצלי תמלילים לשירי־זמר שהם חיפשו‬
‫להופעותיהם‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬כאשר הוא חדל לפרסם בעיתון‬
‫"דבר" ז"ל את "הטור השביעי" המיתולוגי שלו ועבר לכתיבה‬
‫פובליציסטית בפרוזה עיתונאית ב"מעריב"‪ ,‬הוא הזמין אותי‬
‫לפתוח טור אקטואלי מחורז ב"דבר"‪ .‬שום סופר או משורר‬
‫ידוע לי‪ ,‬ואני מכיר רבים מהם‪ ,‬לא היה מסוגל לגילוי מחווה‬
‫נדיבה ואצילית כזאת כלפי חייל משוחרר צעיר ואלמוני‪.‬‬
‫כשיצא הספר לאור ובאתי אל אלתרמן להגיש לו עותק עם‬
‫הקדשה מחורזת נרגשת‪ ,‬הוא הזעיק מן המיטבח את רעייתו‪,‬‬
‫השחקנית המצוינת רחל מרקוס וציווה עליה להביא בקבוק‬
‫קוניאק כדי ש"שלושתנו נרים כוס לכבוד ספרו הראשון של‬
‫יוסי"‪ .‬מי שהכיר את אלתרמן מימי קפה "כּ סית" העליזים‪ ,‬יודע‬
‫כי כאשר היו שואלים אותו מלצרי המקום‪ ,‬מרסל או גרשון‪,‬‬
‫מה למזוג לו‪ :‬ורמוּט‪ ,‬ויסקי‪ ,‬קוניאק‪ ,‬וודקה‪ּ ,‬ברנדי‪ ,‬הוק‪ ,‬שרי‪,‬‬
‫סליבוביץ' או וישניאק — היה המשורר הדגול אומר‪ּ :‬‬
‫ּ‬
‫"הסדר‬
‫לא מ ַש ּנה לי‪ "...‬אך ברגע שהוא הציע לי‪ ,‬במרפסת הקטנה‬
‫של מטבחו‪ ,‬ללגום עמו קוניאק — ירד ל ּבי‪ ,‬כפי שאומרים‪,‬‬
‫מצ ַר ָימה (כלומר‪ :‬מכנָ ַס ָימה‪ )...‬וכל זה למה? כי אני‪ ,‬שיסלחו לי‬
‫לוט ּובכּ חוּס גם יחד‪ ,‬אינני אוהב אלכּ והול‪ ,‬ממש כשם שמעולם‬
‫לא עישנתי ולוא גם סיגריה אחת‪ .‬התחלתי איפוא למלמל‬
‫לאלתרמן‪ ,‬במבוכה גדלה והולכת‪ .‬שאינני שותה מן הטיפה‬
‫המרה ומארחי נתמלא כנגדי בחמת־רצח‪" .‬ואתה רוצה להיות‬
‫משורר‪ ,‬צוּציק?" שאג עלי ועיניו יורקות אש‪ .‬תכניס לך לראש‬
‫שלכתוב שירים יכול כל ּפישר‪ ,‬אבל לשתות צריך לדעת כי‬
‫בשביל לכתוב שירה בעולם פרוזאי כמו שלנו‪ ,‬אתה מוכרח‬
‫להיות שיכור ממשהו‪ .‬אז מ ָּמה אדוני האנטי־אלכוהולי שיכור‬
‫אם מותר לי לשאול?" רועד מאי־נוחוּת‪ ,‬כמו רגל קרוּשה‬
‫‪25/05/2014 12:20:00‬‬
‫במסעדה אשכּ נזית‪ ,‬מלמלתי לו‪" :‬אני‪ ,‬במחילה‪ ,‬שיכור אם אני‬
‫רואה שקיעה יפה בטיילת ּ‬
‫הרברט סמוּאל‪ ,‬פרח יפה בגן־מאיר‪,‬‬
‫בחורה יפה בכיכר דיזנגוף‪ .‬זאת‪ ,‬אם תסלח לי‪ ,‬השיכרוּת שלי‪"...‬‬
‫— "בגילך‪ ,‬אדוני הצעיר‪ ,‬זה לא קוּנץ גדול"‪ ,‬נהם אלתרמן בלעג‪,‬‬
‫"אבל ַא־נ ּו נראה אותך שיכור מן הדברים האלה בגילי‪ "...‬מאז‬
‫חלפו הרבה שנים‪ ,‬אך עם כל הכבוד‪ ,‬התודה והאהבה שאני‬
‫חב למשורר דגול זה‪ ,‬אני חייב להתוודות שלא השתכנעתי‬
‫ממנו‪ .‬עד היום‪ ,‬למזלי‪ ,‬אני רומאנטי עד העצם‪ ,‬עד היום לא‬
‫יכלו לי לא הארוזיה של הניהיליזם ולא הקורוזיה של הציניזם‬
‫וכאשר למרות כל השחיתוּת‪ּ ,‬‬
‫הביצה הפוליטית (והספרותית‪,‬‬
‫המסואבת לא פחות) אני נתקל בגילוי פתאומי של יושר‪,‬‬
‫טוהר־מידות וידידוּת־אמת — אני מתרגש בדיוק כאותו חייל‬
‫משוחרר צעיר שזכה לאצילוּתו של אלתרמן‪.‬‬
‫נילי את נאום־התודה הקצר שלך בערב קבלת פרס‬
‫אקו"ם אמרת‪ ,‬להפתעת הקהל‪ ,‬ב‪...‬חרוזים‪ .‬אתה מוכן‬
‫לחזור על כך?‬
‫יוסי בחפץ־לב‪.‬‬
‫ָק ָהל נכ ָּבד ו ַחברי ָאקוּ"ם נל ָּבבים ו ָיקרים‪,‬‬
‫היות שאין ּבי שוּם ַּתס ּביך־מגָ לו ַמניָ ה ג ַרנדּ י־יוסי‬
‫אני מודה לָ כם ַּבדּ רך ָּב ּה מודים משוררים‬
‫ת־הכּ ו ס היא‬
‫ַעל ָּכל ס ָּבה למס ָּבה ָּב ּה ז'ס ַטת ה ָר ַמ ַ‬
‫ּת־דּ ַעת‪ ,‬א ָ ּלא ַרק לַ ענָ וָ ה‬
‫לא ַצ'אנס לשויץ וּזחיחו ַ‬
‫ו ַאח ָריוּת ּגדולָ ה‪ ,‬כּ פ ּולָ ה וּמכ ּפלת‪ ,‬ל ָהרים‬
‫לא את ָה ַאף כּ י אם את עצם ָר ָמ ָת ּה של ַהכּ תיבָ ה‬
‫ּבפ ָרט ָּב ָעם ַה ּיהוּד יש ַה ּתפ ּלו ת ו ַה ּשירים‬
‫ָקדמ ּו אצלו ַאלפ י ָשנים לל ָד ָת ּה של מדינָ ה‬
‫ש ָּב ּה ַה ּנשק ַה ּסוד ישל ַה ּמו ָראל הם ַה ּשירים ָּב ּה‬
‫וּמ ּשוּם ָּכך‪ ,‬אם ּפ ָרס אינ ּנ ּו פרס־טיטוּציָ ה — זה דינָ ּה‬
‫של ָּכל כּ תיבַ ת־אמת‪ :‬את ּגבַ ּה ָר ָמתנ ּו ל ָהרים ָּב ּה‪.‬‬
‫כּ פ יש ָא ַמר כּ בָ ר ַמקסים ּגורקי‪"ַ :‬ה ּס ָּבה ַה ּיח ָידה‬
‫ש ּבגלָ לָ ּה יש לַ ּמשורר‪ּ ַ ,‬גם ּבגָ דלו וּבהת ַעצּ מו‪,‬‬
‫ַה ּזכוּת להיות ק ָצת מרצּה ָּכאן מ ַעצמו‪ ,‬היא ָהעב ָ ּדה‬
‫שהוּא ַאף ּ ַפ ַעם‪ַ ,‬ר ּבו ַתי‪ ,‬לא מרצּ ה כּ לָ ל מ ַעצמו‪"...‬‬
‫לָ כן ָּכל ּפ ָרס ָּתמיד הוּא גַ ם מחיָ ב ּו תש ַאד ַר ָּבא‬
‫נ ּתן איכוּת ַ ּגם ל ַה ָּבא‬
‫וגַ ם ַעל ָּכך‪ּ :‬תו ָדה ַר ָּבה‬
‫הערת המערכת בעטיה של אי־הבנה מצערת פורסם ראיון‬
‫‪‬‬
‫זה בשתי אכסניות‪.‬‬
‫‪ 2014.indb 26‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫הרצליה רז‬
‫לזכרה של אסתר שטרייט‪-‬וורצל‬
‫נולדה ב־ ‪ 25.7.1932‬נפטרה בשבת ‪20.12.2013‬‬
‫א‬
‫סתר נולדה בפתח־תקוה‪ ,‬והייתה זו שהגשימה‬
‫את חלום אביה הסופר והמבקר (דור ביאליק־‬
‫טשרניחובסקי) נחום שטרייט‪ .‬היא השתמשה תמיד בשני‬
‫שמות משפחה‪ .‬בשם נעוריה — שטרייט ובשם בעלה הרופא‬
‫ד"ר מרדכי וורצל‪ ,‬שהיה המלאך המושיע שלה לאורך כל דרך‬
‫הייסורים שלה לקראת הסוף‪.‬‬
‫נוסף לספריה הנודעים מאד‪ ,‬כמו "אורי" ו"אליפים" כתבה‬
‫ספרים רבים בעיקר לבני נוער‪.‬‬
‫בספר "מאורי ועד אדי" שיצא בהוצאת "עמיחי" (בלי‬
‫ציון שנת הוצאה) היא כותבת על עצמה ועל דרכי יצירתה‬
‫כך‪:‬‬
‫"איזה עונג וסבל יש ביצירה"‪ .‬מהי מתנת האל שבלעדיה‬
‫אין יצירת אמת? השתדלתי מאוד להשתית את עלילת‬
‫הספר על אותם יסודות שעשויים למשוך לבם של בני‬
‫הנעורים‪ ,‬על עלילה מרתקת‪ ,‬עלילה זורמת וקולחת‪ ,‬מלאה‬
‫הרפתקאות‪ ,‬הפתעות וחילופי מקומות וזמנים‪ .‬הגיבורים‬
‫רובם חיוביים‪ ,‬מסקרנים‪ ,‬מהיותם נוצרי־סוד‪ .‬חלקם גיבורים‬
‫בפועל ממש‪ ,‬וכולם אנושיים במחשבותיהם וברגשותיהם‪,‬‬
‫בגדולת נפשם ובחולשותיהם‪ .‬על כן קל לקורא הצעיר‬
‫להזדהות עמהם‪ .‬הקטעים הדרמטיים מרובים‪ ,‬כשבכל‬
‫דרמה הם סובבים סביב עימותים ומעמדים מרגשים של‬
‫חשיפה‪ ,‬של זיכרונות ותגליות בלתי צפויות‪ .‬בתוך המרקם‬
‫הזה מתפתחות מערכות יחסים ושזורים גילויי אהבה‬
‫וידידות אך גם הרס ומוות‪ .‬כל מה שמאפיין את חייו של‬
‫האדם באשר הוא אדם‪( .‬דף ‪.)125‬‬
‫אני מביאה לכתיבה את כל כולי‪ ,‬את כל מה שהאני שלי‬
‫מכיל‪ .‬זיכרונות‪ ,‬חלומות ושאיפות‪ .‬השכלה‪ ,‬ניסיון חיים‪,‬‬
‫אהבות‪ ,‬שנאות‪ .‬בזמן הכתיבה אין כל חיץ ביני ובין גיבורי‪.‬‬
‫כל גיבור הוא אני‪ ,‬ואני הנני כל גיבור ואין זה משנה אם‬
‫הוא ראשוני או משני‪ ,‬חיובי או שלילי‪ ,‬גבר או אישה — הוא‬
‫בשבילי יצור חי‪( .‬דף ‪.)137‬‬
‫בספרון זה "מאורי עד אדי" היא גם חוזרת ומספרת על‬
‫הקשר שלה להוריה‪ .‬איך אביה וידידיו הסופרים השפיעו‬
‫עליה בילדותה ובראשית נעוריה‪ .‬איך אימא שלה עזרה‬
‫‪25/05/2014 12:20:00‬‬
‫לה לאורך הדרך בנועם דרכיה‪ .‬באלו דמויות טוותה אותה‬
‫ביצירתה‪.‬‬
‫היא אהבה את מקצועה כמורה והפכה להיות ידידת אמת‬
‫לתלמידיה ותלמידותיה‪.‬‬
‫אני‪ ,‬כאחת מידידותיה של אסתר‪ ,‬הכרתי בנועם הבית‪.‬‬
‫הם גרו שנים רבות בבית ההורים‪ ,‬ולאחרונה עברו לבית חדש‬
‫ומרווח ב"כפר גנים" בפאתי פתח־תקווה‪.‬‬
‫אסתר כתבה תמיד ספרות ריאליסטית‪ ,‬וספריה קשורים‬
‫בעלילותיהם עם המציאות בארץ‪ ,‬המאבק טרם קום המדינה‪,‬‬
‫ההעפלה‪ ,‬השואה והתקומה‪ ,‬ובספריה האחרונים כתבה גם‬
‫על ההתיישבות מעבר לקו הירוק‪.‬‬
‫רוב ספריה נכתבו באמצעות הדמיון‪ ,‬ורק אחדים מהם‬
‫הם פרי הזמנה‪.‬‬
‫ספריה יצאו כולם בהוצאת "עמיחי" שאימצה אותה‪ .‬את‬
‫הכריכות של ספריה בהוצאה זו צייר והכין בנה האמן אבי‬
‫וורצל‪.‬‬
‫אני רואה את עצמי גאה להיות חברה של המשפחה‬
‫המופלאה של אסתר‪.‬‬
‫יהי זכרה ברוך‬
‫מתוך ספריה‬
‫מן המיצר — חידוש ‪( 1962‬מהדורה א)‬
‫שנה טובה לדנה — מסדה ‪( 1964‬מהדורה א)‬
‫הבבה מן הבית הקטן — ניומן ‪( 1969‬מהדורה א)‬
‫הבריחה — מסדה ‪( 1969‬מהדורה א)‬
‫נערי המחתרת — מסדה ‪( 1969‬מהדורה א)‬
‫אורי — עמיחי ‪( 1976‬מהדורה א)‬
‫הרפתקה באילת — ‪ 1978‬עמיחי (מהדורה א)‬
‫אליפים — עמיחי ‪( 1982‬מהדורה א)‬
‫בן ערובה — עמיחי ‪( 1987‬מהדורה א)‬
‫מכתבים לצופיה — ‪( 1987‬מהדורה א)‬
‫בני דניאל — עמיחי ‪( 1989‬מהדורה א)‬
‫אוסטרלים‪ ,‬אנה — עמיחי ‪( 1990‬מהדורה א)‬
‫שחר — עמיחי ‪( 1990‬מהדורה א)‬
‫ציריבום הגמד ורגעי האור — עמיחי ‪( 1991‬מהדורה א)‬
‫תפילת הנזיר — עמיחי ‪( 1994‬מהדורה א)‬
‫שבעת המנעולים — עמיחי ‪( 1998‬מהדורה א)‬
‫אדי מלך המסטולים — עמיחי ‪( 1998‬מהדורה א)‬
‫עטרות — עמיחי ‪( 2005‬מהדורה א)‬
‫קיץ כתום — עמיחי ‪( 2005‬מהדורה א)‬
‫מאורי עד אדי — עמיחי (מהדורה א)‬
‫‪‬‬
‫דליה ויואכים — סיפור אהבה‬
‫‪27‬‬
‫‪ 2014.indb 27‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫ד"ר ארנה גולן‬
‫המין הבוטה כמראה עקומה‬
‫למציאות פגומה‬
‫על הרומן "והארץ תרעד"‬
‫מאת אהוד בן עזר‪ ,‬ספרי מקור‪,2014 ,‬‬
‫‪ 272‬עמ'‬
‫ה‬
‫‪28‬‬
‫רומאן החדש של אהוד בן עזר‪" ,‬והארץ תרעד"‪ ,‬הוא‬
‫הישג ספרותי הראוי לציון‪ ,‬וקודם כל — בתנופת‬
‫שיחזורן של תקופות רחוקות‪ ,‬בהן שלושה פרקי זמן במאה‬
‫ה־‪ — 19‬ולמעשה‪ ,‬בבנייה של מציאות בדיונית‪ ,‬הנסמכת‬
‫רק בחלקה על מסמכים תיעודיים — על ההיבט הפוליטי‬
‫והכלכלי‪ ,‬הציבורי והקהילתי של אותן תקופות‪ ,‬כמו גם‬
‫תנאי החיים שבהן‪ .‬תוך כך‪ ,‬מוקמים ברומאן לתחייה חיי‬
‫הפרט האנושי והתודעה האנושית באותן תקופות‪ ,‬שהן כה‬
‫רחוקות וזרות לנו‪ ,‬בייחוד בצפת בשנות ה־‪ ,30‬בקושטא‬
‫בשנות ה־‪ ,50‬ובירושלים עד לייסודה של פתח תקווה‬
‫בשנת ‪.1878‬‬
‫ד"ר משה גרנות היטיב לתאר את ההישג הזה (חדשות‬
‫בן עזר‪ ,‬גליון ‪ ,)905‬ולהראות כיצד אוחדו בו שלוש הסאגות‬
‫הנבדלות ונבנה הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי המהימן‪ .‬הוא‬
‫גם תיאר את היחס שבין המספר‪ ,‬המביא לבית הדפוס‬
‫והסופר (הבדיוני‪ ,‬כמובן) אלימלך שפירא‪ ,‬והדגיש כי שיאם‬
‫של האירועים נוגע בשורשי משפחתו של המחבר בארץ‬
‫ושעליהם גאוותו‪ ,‬ביהודה ראב סבו‪ ,‬שהיה בין מייסדי‬
‫המושבה הראשונה בארץ‪.‬‬
‫עם פרסום מאמרו‪ ,‬חיזקו את דבריו של גרנות עוד טובים‬
‫ורבים‪ .‬אך בכל אלה בלטה תופעה רבת עניין‪ ,‬הסתייגותם‬
‫של הקוראים והמבקרים מן המין השזור בספר בכל חלקיו‪.‬‬
‫אופן תיאורם של המגעים המיניים הפריע‪ ,‬גרם לאי נוחות‬
‫ובמקרים לא מעטים לגינוי ולנזיפות במחבר‪ ,‬שהתבקש‬
‫להיטיב את דרכיו הנלוזות‪ ,‬וסוף סוף — כיוון שהתופעה‬
‫הזאת שבה וחוזרת על עצמה בספריו השונים של המחבר —‬
‫להפוך לאדם מן היישוב ולא להתבזות עוד ב"גסויות" הללו‪.‬‬
‫תיאורי המין נתפסו כהתגרות בקורא‪ ,‬כשעשוע או בקשת‬
‫סנסציה‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:00‬‬
‫אפשר להבין את המגיבים‪ .‬שהרי המין המתואר הוא‬
‫נטול רומנטיקה‪ ,‬ולא מתלווים לו רגשות אהבה מעודנים‬
‫וצחים העשויים להעניק לו יופי ופיוט‪ .‬זהו לרוב מין‬
‫בוטה‪ ,‬פיזי‪,‬עתים אף אכזרי‪ ,‬וללא רגש ונשמה‪ ,‬מלווה‬
‫בתיאורי איברי המין הגבריים והנשיים‪ ,‬שפעמים רבות‬
‫הם כעורים‪ ,‬מבחילים או מעוררי גיחוך (ועל כן‪ ,‬יש‬
‫להדגיש‪ ,‬אין בהם כמעט "פורנוגרפיה")‪ .‬המין כאן כולל‬
‫גברים ונשים‪ ,‬לרוב עזי תאווה‪ ,‬נטולי סייגי צניעות‪,‬‬
‫ומימוש תאוותם נעשה כמין בכחנליה לטוב או לרע‪,‬‬
‫לשמחה או לכאב‪" ,‬כדרכה" או "שלא כדרכה"‪ ,‬כסטייה‬
‫כעורה או כמצווה מלומדה‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬עמדתי שונה‪ .‬אני סבורה שיש למין בספרו זה‬
‫של אהוד בן עזר (כמו גם בספרים אחרים) משמעות רצינית‬
‫ועמוקה‪ ,‬והוא לא בא לשם התגרות או סנסציה אלא נובע‬
‫מתפיסת עולם‪ .‬נכון‪ ,‬לא תמיד נעים לקרוא את הקטעים הללו‪,‬‬
‫אבל להבנתי תמיד הם בעלי משמעות של ממש‪ .‬להבנתי‪,‬‬
‫משמעותו של המגע המיני שבין גבר ואישה (ולפעמים גם‬
‫בין גבר לגבר ואפילו ל‪...‬עז) הריהו אינדיקציה‪ ,‬סימן מרכזי‪,‬‬
‫למצבו הקיומי של האדם הנתון ברגע היסטורי מתואר‪ .‬המין‬
‫נובע מהמצב הקיומי והחברתי‪ ,‬הדתי והשלטוני‪ ,‬המקולקל‬
‫לרוב‪ ,‬של העולם המשווע לתיקונו‪ .‬העולם המתואר מצוי‪,‬‬
‫לתפיסת המחבר‪ ,‬במצב של "שבירת הכלים" הקבלית ועד‬
‫שלא יתוקנו הכלים השבורים הללו — שבקיום היומיומי‬
‫מתגלים בטיב הבית‪ ,‬הרחוב‪ ,‬יחסי אדם ושלטון וטבע אלים‬
‫— גם המימד המיני המעוות‪ ,‬האכזרי‪ ,‬הנצלני או יצרי ללא‬
‫סייג‪ ,‬לא תיקון‪ .‬אפשר לאהוב את תיאורי הסקס ואפשר‬
‫לסלוד מהם‪ .‬אפשר אפילו לחשוב שנחצו כאן גבולות הטעם‬
‫הטוב בספרות העברית‪ .‬אפשר‪ ,‬אבל אי אפשר להתעלם מכך‬
‫שהם מושתתים על תפיסת עולם רבת עניין‪ ,‬שאינה זרה כלל‬
‫לעולם היהודי‪.‬‬
‫בשל קוצר המצע נביא כדוגמה רק משהו מהחלק‬
‫הראשון‪ .‬כבר בפתחו "חוטף" הקורא את ההלם הראשוני‪,‬‬
‫שעה שנמסר בו על חברותיה הילדות־נערות של אפרת‪,‬‬
‫שהושאו בצפת בגיל רך ו"צרחו בפותות קרועות שעה‬
‫שנבעלו בליל חתונתן"‪ .‬אכן‪ ,‬תיאור בוטה ו"דוחה"‪ ,‬אך‬
‫מסמן‪ ,‬להבנתי‪ ,‬את המצב "הקרוע" והזועק של האישה‬
‫בצפת כמו גם את גורלה של אפרת‪ ,‬העתידה להיאנס על‬
‫ידי בן הקאדי‪ .‬בגורלו של סניור עוזיאל המשולח המסתורי‪,‬‬
‫נמסר גם גורלו המר של הגבר חסר המעמד‪ ,‬הכסף והכוח‬
‫החברתי‪ ,‬כשמרחף עליו האיום להיאנס בספינה או להיכלא‬
‫או שיסרסו אותו ויעשוהו משמש בייפוי ערוותן של‬
‫הנשים בארמון השולטן‪ ,‬בעוד הגברים השליטים מביאים‬
‫‪ 2014.indb 28‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫את עוצמתם השלטונית והכלכלית לביטוי באינוס הנשים‬
‫או בריבויין‪ ,‬וכיוצא באלה השפלות וניצול‪ .‬לנוכח עולם‬
‫דורסני זה‪ ,‬אין תימה שאפרת הוזה על עולם אחר‪ ,‬שיהיה‬
‫נהדר ומלכותי עם בוא המשיח או‪ ...‬נפוליאון‪ ,‬והזיותיה‬
‫באות לגילוי מובהק במימד המיני המעוות‪ ,‬כמו בחלומה‬
‫הגס על המגע המיני עם נפוליאון המתגלה לפתע בדמות‬
‫אישה‪ .‬ומאלף הדבר‪ ,‬שסמוך לכך בא הפרק על "פרעות‬
‫צפת‪ ."1834 ,‬ואולי גם אין פלא‪ ,‬שלאחר הילולת מירון‪,‬‬
‫שגם בה בא לגילוי "מקולקל" המימד המיני‪ ,‬מגיעה שנת‬
‫‪" 1837‬והעיר הייתה לחרדת אלוהים"‪ .‬צפת נהרסה‪ ,‬אפרת‬
‫נהרגה שקועה בהזיותיה ובני משפחתה נספו‪.‬‬
‫תיאורים בעלי אופי דומה‪ ,‬אף עולים על קודמיהם‬
‫בעוצמתם‪ ,‬ניתן למצוא בחלק השני של הספר‪ ,‬שהקיום‬
‫המעוות בו כבר נרמז בכותרת‪",‬החייט בן ציון לוין עולה עם‬
‫שתי נשותיו לארץ ישראל"‪ .‬הוא מגיע לירושלים‪ ,‬אך כל‬
‫דרכו רצופה פיתויים מיניים מוזרים ומעוותים‪ ,‬חלקם אף‬
‫בהרמון של יזיד־בי‪ ,‬משם אף מחלץ בעורמה את זו שתהיה‬
‫לו אישה שנייה‪ ,‬והם מתגלים בחברות הדתיות כולן‪ .‬עולם‬
‫המשווע לתיקון‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬החלק האחרון של הרומאן‪ ,‬הנפתח ברגע‬
‫יציאתו של יודה (יהודה) ראב בן ה־‪ 17‬לדרך מהונגריה‬
‫לארץ ישראל עם אביו ואחיו‪ ,‬מונע בכוחה של כמיהה לחיי‬
‫כפר ולהקמת מושבה באדמת ארץ הקודש‪ .‬הכמיהה לחיי‬
‫חופש ועבודה באדמה היא שתביא לשיפור המצב הקיומי‬
‫של יהודה וחבורתו‪ ,‬ותתבטא גם בתיקונה של המיניות‬
‫בנישואין "שבקדושה" אנושית‪ .‬כמיהה זו אינה מוצגת‬
‫ככמיהה לתיקון לאומי או כאידיאולוגיה ציונית‪ ,‬אלא‬
‫בעיקר לתיקון חיי הפרט שחייו פגומים גם בגולה וגם‬
‫בירושלים המנוונת‪ .‬יהודה אכן נתקל במהלך מסעו וגם‬
‫בתוככי ירושלים בעיוות המיני ומאוחר יותר גם מסתבך‬
‫בו‪ ,‬ותיאורי המגעים המיניים דוחים‪ ,‬בוטים ו"נועזים"‬
‫כי הקיום הירושלמי מעוות‪ ,‬מוכה עוני ונשען על כספי‬
‫החלוקה‪.‬‬
‫בסופו של דבר נחלץ יהודה מן היסוד הפגום שחדר‬
‫לקיומו‪ .‬הוא נצמד לחבורה היוצאת מירושלים‪ ,‬ובנישואיו‬
‫ללאה הנערה התמה והנבונה השותפה לחלומו‪ ,‬מתחולל גם‬
‫התיקון במימד המיני ביחסו הזהיר "לחיי האישות" עימה‪.‬‬
‫עתה אפשר לפנות ל"חפירת הבאר הראשונה" וללוותה‬
‫בתיקון חברתי וערכי‪ ,‬ההופך את העולם המדברי הפרוע‬
‫והפרוץ לראשיתו של עולם שיש בו מים‪ ,‬לחרוש את "התלם‬
‫העברי הראשון" וללוותו בריקוד כמו עם ספר תורה מקודש‪,‬‬
‫‪‬‬
‫ולפתוח בתיקונו של עולם‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:00‬‬
‫דבורה חי‬
‫ליישר את קמטי הזמן‬
‫על הספר "מגהץ מחשבות"‬
‫מאת ז'קי ברקן‪ ,‬צבעונים‪ 96 ,2013 ,‬עמ'‬
‫ב‬
‫שירו היפה "מגהץ‬
‫מחשבות" מתאר‬
‫ז'קי ברקן את פעולת‬
‫הגיהוץ כניסיון ליישר‬
‫את קמטי הזמן‪ ,‬להחליק‬
‫את קפלי העבר שנחרתו‬
‫בנפש‪ ,‬כדי לשמור על‬
‫מראית־העין של חזות‬
‫"מסודרת"‪ ,‬המאפשרת‬
‫את היציאה לרחוב‪ .‬עברו‬
‫של המשורר נפרש כאריג‬
‫רב־קפלים של זיכרונות‬
‫ומחשבות‪ :‬על אביו‪ ,‬חייט יהודי‪ ,‬שנגזל ממנו במהלך מלחמת‬
‫העולם השנייה‪ ,‬ועל מרקם־חיים שלם‪ ,‬שנפרם ונקרע לגזרים‪.‬‬
‫פעולת הגיהוץ מתוארת כפעולה פרטית‪ ,‬אינטימית‪ ,‬של‬
‫המשורר עם עצמו ועם זיכרונותיו‪ ,‬הנערכת בעוד "בני הבית‬
‫נמים אינם משערים מה אני מגהץ" ("מגהץ מחשבות"‪,‬‬
‫עמ' ‪ ,)14‬ועל אף היותה פשוטה ושגרתית־לכאורה‪ ,‬היא‬
‫מקבלת בשיר מימד רוחני והופכת למעין התכנסות לתפילת־‬
‫שחרית אישית וייחודית‪ ,‬הקוראת תיגר על התפילה הקבועה‬
‫המקובלת‪" :‬בכל שבת בבוקר במקום תפילה בבית הכנסת‬
‫אני מגהץ מחשבות"‪.‬‬
‫בחרתי לפתוח את הדיון בספרו של ז'קי ברקן בשיר‬
‫זה‪ ,‬לא רק מפני שכותרתו היא גם שמו של הספר כולו‪,‬‬
‫אלא מכיוון שעולים בו שני נושאים מרכזיים‪ ,‬המעסיקים‬
‫את המשורר במכלול יצירתו‪ ,‬והמופיעים ברבים משיריו‪:‬‬
‫העבר וזיכרונותיו המחלחלים אל ההווה והיחס שבין האדם‬
‫לאלוהים בעולם שלאחר השואה‪.‬‬
‫העיסוק בעבר בא לביטוי בשירים המתארים את אי־‬
‫היכולת להשתחרר מן החוויה הטראומטית של ילדות בצל‬
‫המלחמה‪ .‬כך למשל‪ ,‬מתאר המשורר את עצמו כ"כלוא בתוך‬
‫הזמן" ("פתיתי ילדות"‪ ,‬עמ' ‪ ,)8‬וכמי שמצוי ב"עבר לא עבר"‬
‫("דברי הימים"‪ ,‬עמ' ‪ ,)89‬כלומר‪ ,‬כמי שחי עדיין בעברו שטרם‬
‫‪‬‬
‫‪29‬‬
‫‪ 2014.indb 29‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫‪30‬‬
‫הסתיים על אף השנים שחלפו‪ .‬גם ידידיו האומרים לו‪" :‬די‬
‫עד מתי העבר איננו די‪ ,‬עבר" אינם מצליחים לחלצו מן‬
‫ההיאחזות האובססיבית בעולם שאבד ומן הצורך להחיות‬
‫את אלו‪ ,‬שקיומם מותנה בזיכרון‪" :‬קראו למתים איך יחיו‬
‫בלי עבר"‪.‬‬
‫תחושת הזמן שקפא ועמד מלכת מתגלה בשירים‬
‫העוסקים באובדנם של ההורים‪ ,‬והמבטאים את הקיבעון‬
‫שיצרה הטראומה בחייו של המשורר‪" :‬שב אני ומביט‬
‫בשערך השחור בתמונה המצהיבה‪ .‬אבא‪ ,‬אני כבר זקן‬
‫ממך אך נשארתי לנצח ילדך האבוד" ("אתה חסר לי‪ ,‬אבא"‪,‬‬
‫עמ' ‪ .)10‬רצח ההורים הוא גם רצח יכולתו של המשורר‬
‫להמשיך בחייו ולהתגבר על התחושה‪ ,‬כי האסון ממתין תמיד‬
‫וכי ההיסטוריה לעולם חוזרת‪" :‬הרגוני בגיל חמש את אימא‬
‫ואבא לקחו הרחק ממני ‪ ...‬מאז חולפות השנים ואני‬
‫כבר יותר משבעים מסרב להתבגר ממתין למוות שני כדי‬
‫לשוב לגיל חמש"‪( .‬זמן שאול‪ ,‬עמ' ‪.)15‬‬
‫הזיכרון‪ ,‬שהוא "פרודה של זמן" (זיכרון‪ ,‬עמ' ‪ ,)30‬הופך‬
‫לאמצעי השימור המרכזי של העולם שאיננו עוד‪ ,‬והמשורר‬
‫מגדיר את עצמו כ"גיליון רשום כעדות" ("משורר אני"‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ,)17‬שעליו מופיעים פרטי יקיריו שאבדו‪ .‬אחדים מן השירים‬
‫בנויים כרשימה קטלוגית של פריטים‪ ,‬חפצים ואף שמות‪,‬‬
‫השאובים מן המציאות היומיומית־הטריוויאלית‪ .‬פריטים‬
‫אלו הופכים למעין גלעד‪ ,‬אנדרטת־זיכרון קטנה לטראומה‬
‫הגדולה‪ ,‬החורגת מכל יומיומיות שגרתית ומוכרת‪ .‬כך למשל‪,‬‬
‫בשיר "אימהות" (עמ' ‪ ,)49‬הפותח את תיאור המסע "בשביל‬
‫הזיכרון" ברשימת פריטים ארוזים בחבילה‪" :‬כפתור נחושת‬
‫נייר מכתבים זיכרון ארוז בחבילת בגדים יתומים"‪ ,‬וכך‬
‫גם ברשימה המזעזעת של שמות הילדים שנרצחו ב"חדר‬
‫המקלחת האחרונה"‪" :‬הנרייט הקטנה‪ ,‬הלגה פול הירש‪,‬‬
‫ז'וזף‪ ,‬מרשה מוריס בן השבע‪ ,‬כל הכיתה היו כולם לאבק‬
‫כוכבים" ("אבק כוכבים"‪ ,‬עמ' ‪ .)13‬גם רשימת תאריכי‬
‫המלחמות‪ ,‬המהוות חלק מן הביוגרפיה של המשורר‪,‬‬
‫מייצגת את הניסיון לזכור את אלו שלא ישובו עוד‪ .‬הרשימה‬
‫המפורטת‪ ,‬המופיעה בשיר בעל הכותרת האירונית "מלחמות‬
‫במבצע"‪ ,‬מסתיימת במשפט התמים־לכאורה של מי שכבר‬
‫מזמן איבד את תמימותו‪" :‬ואני לתומי חושב שיש מבצעים‬
‫זולים יותר" (עמ' ‪.)51‬‬
‫השמירה‪ ,‬האגירה והאיסוף של פרטי־חיים מן העבר‬
‫מבטאים את הצורך של המשורר להיאחז במוכר ובידוע‪,‬‬
‫כדי שלא "ללכת לאיבוד"‪ .‬הפריטים הנאגרים הופכים למעין‬
‫מצפן‪ ,‬ומייצגים את יכולת ההתמצאות בעולם שאיבד את‬
‫מצפונו‪" :‬כבר הרבה שנים אני אוסף דברים רוצה לשמור‬
‫‪25/05/2014 12:20:00‬‬
‫רוצה לאגור‪ .‬עוטף את הדברים הכי הכי יקרים שם‬
‫בקופסאות לימים נוראים" ("ללכת לאיבוד"‪ ,‬עמ' ‪.)85‬‬
‫היחס שבין האדם לאל מתגלה בשירים המתמודדים עם‬
‫השאלה‪ ,‬כיצד ניתן להאמין באלוהים אחרי השואה‪ .‬האמונה‬
‫נתפסת בשירים אלו כתמימות של ילד‪ ,‬המבקש להאמין כי‬
‫"יש משהו מאחורי העננים" ("מאחורי העננים"‪ ,‬עמ' ‪,)75‬‬
‫בעוד המשורר יודע‪ ,‬כי הוודאות היחידה בחיים היא אי־‬
‫הוודאות‪" :‬המחר הוא הנעלם הנשגב הבלעדי של האדם‬
‫ללא האלוהים" ("הזמן הבא"‪ ,‬עמ' ‪ .)71‬אם קיים אלוהים‪,‬‬
‫הרי שאכזריותו אינה מאפשרת לאדם לסגוד לו או להזדהות‬
‫עימו‪" :‬יש דרך אחת להשתוות לשכינה‪ .‬די להיות אכזריים‬
‫בדיוק כמו האלוהים" ("התגלות"‪ ,‬עמ' ‪ ,)73‬ולכן‪ ,‬צו השעה‪,‬‬
‫על פי המשורר‪ ,‬הוא "לסרב להיות אלוהים ולהישאר אדם"‬
‫("החיים והמוות"‪ ,‬עמ' ‪.)71‬‬
‫ההתרסה כלפי האל באה לביטוי בשירים המעיזים‬
‫להפוך על פיהם את עיקרי־היסוד של האמונה היהודית‪ ,‬כמו‬
‫למשל בשיר החזק "קדיש"‪ ,‬שבו הופכת התפילה להתגדלות‬
‫ולהתקדשות שמו של האל והתגלות מלכותו בעולם לבקשה‬
‫מן האדם לתפוס את מקומו במעשיו ובאורח־חייו‪" :‬יתגדל‬
‫ויתעלה האדם בעולמו אשר ברא יתברך זכרו וצלמו‬
‫בכל מעשי ידיו אשר עשה בחייו" ("קדיש"‪ ,‬עמ' ‪ ,)77‬ובשיר‬
‫"במבוך האהבה" שבו הופכת העקדה המקראית לעקדת הבן‬
‫את הוריו‪ ,‬שבמהלכה‪ ,‬בניגוד למסורת‪ ,‬לא מתגלים רחמי‬
‫האל וישועתו‪" :‬ביום ההוא בעקדת חנה ובנימין לא בא‬
‫מלאך" (עמ' ‪ )16‬ואת מקומו תופס האדם "אהבת גר גדולה‬
‫אהבת חסד חינם"‪.‬‬
‫הגאולה‪ ,‬אם אפשרית‪ ,‬קיימת ביחס האדם לאדם‪" :‬התנאי‬
‫היחיד להיגאל הוא לגאול‪ .‬הדרך היחידה להיוושע היא‬
‫להושיע" ("שקיעה"‪ ,‬עמ' ‪ ,)80‬וביכולת לראות את האחר‪,‬‬
‫לחדור אל חדרי ליבו של הזולת ולהבחין בתופעות הסמויות‬
‫מן העין‪" :‬הייתכן כי ראות עינינו כה מצומצמת עד כי זו‬
‫הסיבה להמצאת המיקרוסקופ הטלסקופ המצלמה הסיב‬
‫האופטי העדשה" ("הייתכן"‪ ,‬עמ' ‪.)91‬‬
‫גאולתו הפרטית של המשורר נרמזת בשירים המתארים‬
‫את האהבה לאישה והאהבה למילים‪ ,‬המוגדרות על ידו‬
‫כ"מחוללות" (אישתו של ז'קי ברקן היא רקדנית וכוריאוגרפית‬
‫שיצרה מחולות ע"פ שירי המשורר)‪ .‬כאן המקום לגילוי נאות‪:‬‬
‫אני מכירה את ז'קי ברקן כאדם רב־פעלים וכיוצר רב־תחומי‪,‬‬
‫העוסק גם בקולנוע ובטלוויזיה‪ .‬ספרו "קראו לי ואבוא" יצא‬
‫לאור בעריכתי בהוצאת 'כרמל' ב־‪ .2012‬יש מן השירים בספרו‬
‫החדש‪ ,‬שהעריכה הייתה מיטיבה עימם‪ ,‬אך גם בהם ניתן‬
‫למצוא שורות חזקות וקול ייחודי מובהק‪ .‬כך למשל הוא השיר‬
‫‪ 2014.indb 30‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫"אנטומיה של שיר" (עמ' ‪ ,)22‬המייצג באופן מקורי את הקשר‬
‫בין גוף השיר לגוף האדם‪ ,‬ואת החיפוש של שניהם אחר "אוויר‬
‫לנשימה"‪" :‬גוף האדם למשל כמו בשיר יש לו שלד לשיר‬
‫עמוד שדרה נושא משקל"‪ ,‬וכך הוא גם השיר "בוקר" (עמ'‬
‫‪ ,)25‬המתאר‪ ,‬רגע אחר רגע‪ ,‬שורה אחר שורה‪ ,‬כבמעין צילום‬
‫קולנועי המתעכב על כל הפרטים‪ ,‬את זריחתו של בוקר חדש‪.‬‬
‫לסיום‪ ,‬כדאי להזכיר גם את עטיפת הספר שעליה‬
‫מופיעה תמונת המגהץ הצבוע המכונה "מתנה"‪ ,‬יצירתו של‬
‫האמן הדאדאיסטי מאן ריי‪ .‬המגהץ העשוי פלטת ברזל‪,‬‬
‫שעליה מודבקים מסמרים חדים‪ ,‬מייצג את החיבור שבין‬
‫היומיומי‪ ,‬הביתי והתמים לבין המאיים‪ ,‬ההרסני והאלים‬
‫— שתי המציאויות שביניהן נעים חייו של המשורר עצמו‪.‬‬
‫ואולי יש בבחירה בתמונה זו גם רמז למודעותו של המשורר‪,‬‬
‫כי הניסיון ליישר את קמטי הזמן ולהחליק את קפלי העבר‬
‫שנחרתו בנפש‪ ,‬עלול לקרוע את מארג חוטי השתי והערב‬
‫‪‬‬
‫המורכב של זהותו‪.‬‬
‫■■■‬
‫יעקב אלג'ם‬
‫על האהבה בשיריה של‬
‫אסתר אייזן‬
‫על פי ספרה "עוד היה מבקש להמריא"‪,‬‬
‫הוצאת ספרי עיתון ‪2006 ,77‬‬
‫ה‬
‫אהבה בשיריה של אסתר אייזן היא עוגן הצלה‬
‫פיוטי וממשי‪ ,‬עוגן שבע קרבות‪ ,‬נגרר סימביוטי‬
‫לספינת תשוקתה לחיים‪ .‬גם מיתרי הקול של בן־הזוג הם‬
‫חומר שירי‪:‬‬
‫"שנים ל ָך מיתרי קול ו ַא ַחת אני ל ָך — א ּ ָשה ו ַא ַחת לָ נ ּו‬
‫ָ‬
‫ש ָּתפוּת‬
‫ָ‬
‫ו ָחס ּו ַעל מיתרי קולך ו ָש ַמח ּתי ַּבחנינַ ת מ ָיתרים‬
‫ּ(במחיר ַהחר בש ּיהיה ָעל ָ‬
‫יך ל ּפל) כּ נג ָדּ ּ‪,‬ה רשוּמָה ּבי‬
‫קר ָיאת ָך‬
‫"אהב או ָתך "‬
‫של ל ָפנַי ּבו א ַהחלף לכרות‬
‫ַ‬
‫ולא ָהי ָתה ָּכזו קר ָיאה מ ָאז צ ּו ּו מ ּלים לַ ָּב ָשר‬
‫(מיתרי קול‪ ,‬עמ' ‪)73‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:00‬‬
‫כניצולת שואה המשוררת מקבלת‪ ,‬בקורט שמחה‪ ,‬את גזר‬
‫הדין‪ :‬אמנם יכרתו לבן הזוג את מיתרי קולו — אך הוא יישאר‬
‫"אהב או ָתך" — קריאת הקול האחרונה של‬
‫בחיים‪ .‬הקריאה ַ‬
‫בן הזוג‪ ,‬בטרם יאלם דום‪ ,‬אולי זאת "הצעקה" של מונק‪,‬‬
‫אולי מילים אחרונות של המובלים למקלחות הגז; או של‬
‫האומללים במגדלי התאומים‪,‬של חולים ושל נדכאים‪ .‬מהו‬
‫שיר טוב? בין היתר — אם הוא עובר מטמורפוזה מהיומן‬
‫האישי לכללי‪ .‬ואני חושב על השאגה של טרזן בג'ונגל ועל‬
‫המשוררת לואיז בולוק שאומרת‪" :‬העולם יכול להתקיים גם‬
‫בלעדי משוררים‪ ,‬יש להם צורך דחוף לבוא בין אנשים הם‬
‫משמיעים "צעקת התרסה" שהופכת לעובדה‪ ,‬לקול בלתי‬
‫ניתן למחיקה"‪ .‬ומהו בעצם הקול הסמוי של אסתר אייזן?‬
‫זוהי הצעקה המילולית שלה‪ :‬שרדתי אני כאן עברתי את‬
‫התופת עכשיו בעלי עובר ניתוח — נעבור את זה‬
‫"אהבה" איננה מוזכרת בשיר "מרפסת" (שיר על אהבת‬
‫החיים עמ' ‪ ,)75‬אך מוזכרים בו רומיאו ויוליה‪"ַּ :‬כ ָּמה ּפ ָעמים‬
‫ָא ַמר ּתי ּפר ָדה ל ַח ַ ּיי ו ַשב ּתי לה ּ ָפרד‪ ,‬כּ מו רומיאו ּבסצנַ ת‬
‫ַה ּמר ּפסת"‪ .‬המשוררת הופכת עצמה לרומיאו ומעמידה את‬
‫חייה על המרפסת של יוליה — סמל לאהבה ולתשוקה לחיים‪.‬‬
‫רומיאו מצהיר אהבה אך גם מוכנות להיפרד מחייו —‬
‫אם יוליה לא תהיה לצידו‪ .‬אסתר אייזן מציירת כאן שיר‬
‫"ח ַ ּיי ָעמד ּו ַעל מר ּפסת‬
‫מחזה בעל שני בתים‪ .‬בבית השני — ַ‬
‫והיא כּ זו של יוּליָ ה‪ּ ,‬בורונָ ה ָאמ ָרה ּפ ּתוּי — גבו ָהה‪ּ ,‬בוד ָדה‪,‬‬
‫צמו ָּדה לַ ּקיר"‪ .‬המשוררת מתבוננת בחייה‪ .‬ובאלגוריה הם‬
‫על המרפסת של יוליה‪ ,‬ולכן קיבלו את תכונותיה — תשוקה‬
‫לחיים‪ ,‬בדידות‪ ,‬זקיפות קומה‪ .‬הדימוי "צמודה לקיר" הוא‬
‫שמעצים את השיר‪ .‬יש כאן שניות‪ :‬מרפסת צמודה לקיר לא‬
‫בקלות תתמוטט‪ .‬אבל "צמוד אל הקיר" הוא מי שמעמידים‬
‫אותו לפני כיתת יורים מעשה מרקחה של מילים הקושרות‬
‫מציאות לספרות‪ ,‬דמיון לגורל‪ ,‬מרגישים כאן גם את ידיה‬
‫של פסלת‪.‬‬
‫גם בשני שירים שלהלן האהבה מוצאת את ביטויה‬
‫המפוכח‪ ,‬שלא נותן הנחות‪ ,‬החד כתער והאירוני — כמיטב‬
‫כישרונה של אסתר אייזן‪:‬‬
‫קפה אחרי פרידה‬
‫לג ָימה ַאחרי לג ָימה‬
‫מתרוקנים ּב ָקרים נמ ּסים‬
‫נטוּלי ָקפאין‬
‫ַאחר יש ָ ּנ ַטל ּתי יָ ַדי‬
‫מ ַח ַ ּייך‬
‫אנ ישו ָתה‬
‫‪‬‬
‫‪31‬‬
‫‪ 2014.indb 31‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫מימיהן ַה ּטפלים‬
‫של יַ ַּמי נטוּלי יָ ַּמיך‬
‫אני שו ָטה‬
‫(עמ' ‪)62‬‬
‫עולות כאן תהיות מדוע המשוררת מרגישה כשוטה‪ ,‬לאחר‬
‫הפרידה?‬
‫האם זו פרידה מאם? גם גלי פרידה מיָ ם האהבה יורדים‬
‫לחוף‪.‬‬
‫הנחיות לשעת חירום‬
‫ּבכירוּר ּגיָ ה של ַהחוָ יות‬
‫נח ָסכים ָחמרי ָהאלחוּש‬
‫(ה ָחל ָּבעולָ ל ַה ּמ ּובָ א אל מ ָ ּלתו ו ַעד‬
‫להמשך ח ָתכי ָהעמק)‬
‫ּבמקר הש לשבר וצ ּפ ָ ּיה‬
‫ל ַתהליך של אחוּי‬
‫ָרצוּי לה ָ ּנתק מ ּסוללָ ה נס ּתרת‬
‫ַה ּמ ַשדּ רת ּפע ָימה ּבגַ ל עולה ונוקב‬
‫ַה ּקר ּויָ ה ּבפי הדיוטות — ַאהבָ ה‪.‬‬
‫ה‬
‫(עמ' ‪)63‬‬
‫אנשים חושבים שאהבה היא סוג של סוללה נסתרת‪ ,‬סוג של‬
‫מכונת אילחוש‪ .‬אם רוצים לבטל כאבים בניתוח לאיחוי שבר‬
‫— יש להפעיל את "סוללת האהבה"‪ ,‬והכאב יפחת‪ .‬אם כך‬
‫חושבים האנשים — מוטב לנתק סוללה זו כי זו אינה האהבה‬
‫האמיתית‪ .‬השבר כאן הוא אלגורי וגם הניתוח של החוויה‪,‬‬
‫שכמובן יערך בחדר רוחני־וירטואלי‪ .‬שיריה של אסתר אייזן‬
‫מלאים מסתורין‪ ,‬ריגושים והלכי נפש‪ .‬הממשיך לקרוא‪ ,‬זוכה‬
‫‪‬‬
‫לחוויה משירה נועזת ועיקשת‪.‬‬
‫■■■‬
‫על השיר גלי געגועים"‬
‫מאת אביבה גולן‬
‫גלי געגועים‬
‫‪32‬‬
‫ּבלַ ילָ השטוּף ַ ּג ּלי ַ ּגע ּגוּעים‬
‫ָש ַמע ּתי אות ָך‪ָ ,‬קרוב‪.‬‬
‫לרגַ ע‪ָ ,‬היינ ּו שלוּבי קולות‬
‫מ ּזוּג זכרונות‪.‬‬
‫זורמת א ּת ָך אל ַה ּסוף‬
‫‪25/05/2014 12:20:00‬‬
‫ַאהבָ ה רחו ָק הש ּלי‬
‫נסיכָ ה ל ַד ָ ּקה‬
‫ּבשמלָ השקו ָּפה‬
‫לומדת לרקד‬
‫לבַ ָדּ ּה‪ .‬ה ַער ָּת ּבי‬
‫ז ַמ ּנים שונים‪,‬‬
‫ּ ַפעמוני ל ּב ָך ַה ּקרובים‪.‬‬
‫קול קורא ּבשמי לילי‬
‫עוּרי‪ ,‬עוּרי‪...‬‬
‫משורר הרוסי סרגי יסנין כתב‪ :‬על המשורר לקרצף‬
‫את עצמו בסכין גילוח‪ ,‬כדי להביא את הקורא לידי‬
‫הנאה"‪ .‬בשיר זה‪ ,‬אמנם‪ ,‬לא מתקיים קרצוף‪ ,‬אך מתגלית‬
‫חשיפה עצמית מפתיעה‪ .‬המילים פורצות על הבד בזרם‬
‫תודעה אקספרסיוניסטי‪ ,‬המשוררת מציירת את רגשותיה‬
‫במריחות לב עזות־הלב הוא המכחול‪ .‬הקורא נדחס אל לב‬
‫הסערה של הרגשות‪ ,‬אין הפסקות נשימה בין שורה לשורה‪:‬‬
‫כמיהה‪ ,‬געגועים‪ ,‬חלימה‪ ,‬התפכחות‪ָ ,‬ודאוּת חדה — זה נגמר —‬
‫אבל‪ ,‬אולי‪ ,‬בכל זאת‪ ...‬אביבה גולן מצליחה להעביר אל הקורא‬
‫את הטלטלה התזזיתית שעוברת עליה‪ ,‬עם גלי הגעגועים‬
‫לאהבה‪ ,‬שמסתורין אופף אותה‪ :‬המשוררת משתמשת‬
‫בשני אמצעים‪ :‬אמנות הפסיחה והחלפת ַהמו ָּשאים‪ .‬כמעט‬
‫בכל שורה נשוּא המשפט מתחלף‪ :‬שמעתי אות ָך" לרגע‬
‫היינו" לומדת לרקוד"‪ .‬מדחס הרגשות פועל עלינו עם‬
‫ערבוב החומרים — אנחנו — אתה — אני —‪.‬‬
‫לומדת לרקוד" בשיר משמעו לומדת ללכת‪ ,‬לומדת‬
‫לקום ממשברי האהבה‪ ,‬לומדת לחיות מחדש‪ ,‬לבדי‪ .‬החיים‬
‫אחרי המשבר אינם דומים לאלה שלפניו‪ .‬לומדת לרקוד" —‬
‫אופייני לאביבה אשר משתדלת בשיריה לעקוף את מכאובי‬
‫החיים ולטאטא כל סבל אנושי — מתוך אמונה ותקווה‬
‫שהשמש תזרח‪ ,‬כוכבים ינצנצו‪ ,‬ואנו לא נפסיק לחלום‪.‬‬
‫בכל שיר אהבה הדרמה היא פונקציה של זמן‪ ,‬והוא‬
‫לכשעצמו מוגבל בתחום האידיליה‪ .‬וזו קצרת מועד ומאוימת‬
‫תמיד‪.‬‬
‫זורמת איתך אל הסוף" — לעומת נסיכה לדקה" —‬
‫אלה קצותיו של הזמן — הסופי והרגעי‪ .‬הקורא נזרק לתוך‬
‫קרוסלה — מין מיכָ ל וָ וקוּם סחרחר סביב עצמו‪ ,‬שבו הסוף‬
‫וההתחלה שלובים זה בזו במחזוריות פרמננטית‪.‬‬
‫אמנות הפסיחה נלחמת ביצר הידוע להוסיף עוד מילה‬
‫ועוד מילה לטקסט‪ .‬משוררים רבים לא עומדים בפיתוי‪.‬‬
‫אביבה גולן מצליחה‪ ,‬בשיר קומפקטי ומהודק‪ ,‬להעביר‬
‫‪ 2014.indb 32‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫אלינו רגשות‪ ,‬תוך כדי חזרה על זכרונות אהבה‪ .‬דרך השיר‬
‫האהבה קמה לתחייה‪ ,‬ואולי מתממשת ולו רק בדמיון‪ ,‬העבר‬
‫הופך להווה‪ .‬היא כותבת‪" :‬גלי געגועים" — ולא ים געגועים‪.‬‬
‫הים הוא נצחי‪ .‬הגלים נמוגים‪ ,‬פועמים ומתחדשים‪ ,‬כמו זרם‬
‫חיוּת המפכה מתוך שיר לירי מרגש‪.‬‬
‫קול קורא בשמי לילי עורי‪ ,‬עורי" הוא קולו של עורב‬
‫שחור‪ ,‬מפוכח‪ ,‬חסר אשליות‪ .‬אביבה גולן לא נותנת תשובה‬
‫פסקנית — האם המשוררת מתעוררת מהחלום?‪ ,‬האם היא‬
‫נוטשת את גלי הגעגועים? וכמה טוב שלא‪ ,‬וכמה טוב שכך‪.‬‬
‫כל קריאה נוספת של השיר לוקחת את הקורא למקום‬
‫אחר‪ .‬לרגע היינו שלובי קולות מזוג זכרונות " —‬
‫השיר אמנם כתוב במתכונת של מונולוג‪ ,‬אבל גלי‬
‫געגועים" הופכים אותו לדיאלוג‪ ,‬וכך‪ ,‬בכתב־ל ָּב ּה של‬
‫המשוררת‪ ,‬עולה באוב קולו של האהוב‪ ,‬והכתוב פולש לתוך‬
‫מאגר זכרונותיו בעולם המחשבים זה נקרא‪ :‬השתלטות‬
‫מרחוק"‪ .‬בעולם הרפואה זוהי פלישה אלימה‪ ,‬לצורך ריפוי"‬
‫— ואכן‪ ,‬לפנינו שיר יפה לרפואה‪ ,‬מאת משוררת רגישה‬
‫‪‬‬
‫וחושנית‪.‬‬
‫■■■‬
‫דורית זילברמן‬
‫החיים כתצלום אווירי‬
‫השחרור‬
‫ממבט ַ‬
‫על ספר השירים "לאונרד כהן שר לה" מאת‬
‫ציפי שחרור‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪2014 ,‬‬
‫"ל‬
‫אונרד" כהן שר לה הוא ספר השירה ה־‪ 12‬של‬
‫המשוררת ציפי שחרור‪ ,‬ובו שירים חדשים‬
‫שביניהם זרועים קרעי וקטעי שירים ממכלול יצירתה‪.‬‬
‫השירים הישנים המעטים שזיהיתי מפעם חיכו לי שם כמו‬
‫בני משפחה מוכרים שבאו לקבל את פניי בשדה התעופה‪.‬‬
‫והיו להם פנים חדשות כמו הבזקי זיכרונות‪ ,‬שנעשתה‬
‫בהם מלאכה מעניינת‪ :‬כמו צייר שמצייר ציור חדש על גבי‬
‫ציור ישן‪ ,‬אבל הציור הישן עדיין מבצבץ‪ ,‬מציץ מכל עבר‬
‫ומשתלב בחדש ומגלה את צופן השיר‪ .‬למשל בשירי מקום‬
‫או בשירי מסעות‪ .‬מעניין לראות למשל ב"רסיסי בית" כיצד‬
‫קרעה המשוררת‪ ,‬קטעה‪ ,‬וגזרה שורות מרתקות ויצרה קולז'‬
‫‪25/05/2014 12:20:00‬‬
‫כמעשה טלאים יחדיו ויצרה מעין שירת הייקו‪ .‬בשירים‬
‫החדשים שחרור מתפרעת‪ ,‬היא הולכת עם המילים עד הסוף‪,‬‬
‫אך גם מסדירה אותן כמו משנה סדורה מעמיקה‪ .‬היא עושה‬
‫למילים‪ ,‬והן עושות לה בחזרה‪ .‬הנה‪ ,‬בשיר הפותח את הספר‪,‬‬
‫"לאונרד כהן שר לה"‪ ,‬ממנו נגזר שם הספר — ילדה רושמת‬
‫רוח‪" .‬הסערה היא פס הקול של רבים משירי הספר הזה‪,‬‬
‫וציפי שחרור רוכבת עליה כאילו הייתה נמר"‪ ,‬כך כותב עליה‬
‫רוני סומק (על הכריכה האחורית)‪ .‬הציוריות האימאזי'ם אצל‬
‫ציפי שחרור חזקים וחוזרים בשירים רבים‪ .‬בשירים אחרים‬
‫אימ ּה‪" :‬אימי‬
‫היא מאופקת ואכולת געגועים‪ ,‬מנציחה את ָ‬
‫מרקידה כוכבים‪ ...‬ידי אימי בוערות‪"...‬‬
‫או שירי המים — כל כך הרבה שירי מים יש לשחרור‪,‬‬
‫ממש כשם שפעם הרבתה בשירי ציפורים‪ ,‬אבל היא לא‬
‫טובעת בהם‪ .‬כמו שחיינית מיומנת היא נעה בין המילים‬
‫המצבים התנועות‪ .‬פעם היא עפיפון מים ופעם היא חוטי‬
‫גשם‪ .‬מבעד למים המטפוריים החיים מצטיירים יפים כל‬
‫כך‪ ,‬אבל ציפי שחרור לא חסכה מאיתנו גם שירי מחאה‪:‬‬
‫"משוררים הולכים למכולת"; "תל אביב רובע שש — תמונת‬
‫מצב" ועוד‪.‬‬
‫זהו ספר בשל מאוד‪ ,‬והחלוקה הבלתי צפויה של השירים‪,‬‬
‫שלא פגשתי קודם בשירתה המוקדמת‪ ,‬שאני מכירה אותה‬
‫היטב‪ ,‬מרתקת‪ .‬היא מפרידה שירים וחלקי שירים כשהיא‬
‫ממספרת אותם באותיות עבריות‪ .‬הקריאה בשירים הופכת‬
‫מקריאת שירים לרומן בהמשכים — פרקים קטנים המתקדמים‬
‫משיר לשיר‪ ,‬במין שרשרת מסחררת‪ ,‬משתבללת‪ ,‬נספגת‪,‬‬
‫נפתחת וחוזרת חלילה‪ .‬אם הייתי צריכה לקטלג את הז'אנר‬
‫של הרומן הזה הייתי אומרת שזהו רומן מסעות‪ :‬תבקרו שם‬
‫בגלפגוס‪ ,‬קזבלנקה‪ ,‬מרקש‪ ,‬יוון ואפילו בית הקברות ברמלה‬
‫בו קבור אביה‪ .‬המסעות מתחילים בריאליה וממריאים לאזורי‬
‫הפנטזיה יחד עם העורבים‪.‬‬
‫ואף לא רגע דל בשיריה המשובחים‪ .‬אפשר ללגום‬
‫את השירים שלה כמו יין‪ ,‬אפשר ללעוס כמו לחם‪ ,‬לבלוע‬
‫כמו מים ולשוב ולמוסס למולל‪ .‬חוויה שירית חדשה אחרי‬
‫"עונה שנייה לאהבה"‪" ,‬מסרו דש לקירות הבית"‪" ,‬אהבה‬
‫פרהיסטורית" ועוד‪.‬‬
‫"אני כבר לא אצוד אריות ולא ארכב על נמר"‪ ,‬כתבה‬
‫פעם ציפי שחרור‪ .‬היא העדיפה אז לרהט את השורות‬
‫בקירות הבית‪ ,‬אבל למזלנו משוררים לא תמיד מקיימים‬
‫הבטחות‪ ,‬והספר החדש מלטף את פרוות האריות ומחזיר את‬
‫חברבורות הנמר לקטלוג הצבעים המרהיב של ציפי שחרור‬
‫(גם את זה כתב עליה רוני סומק בשפתו המיוחדת)‪.‬‬
‫"לאונרד כהן שר לה" — הדקויות בספר נראות כמו תצ"א‬
‫‪‬‬
‫‪33‬‬
‫‪ 2014.indb 33‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫השחרוּר ומשקף‬
‫— תצלום אווירי המשקף את חיינו ממבט ַ‬
‫את חיינו בזיקוק משובח‪ ,‬ברזולוציות שיורדות מהמקרו‬
‫למיקרו ובחזרה‪ ,‬כל קריאה חושפת התבוננות מחודשת‬
‫ובהירה יותר‪ .‬התבוננות שכדאי לבחון אותה כבר משיריה‬
‫המאוד מוקדמים של שחרור‪ ,‬שתמצאו בספרים כמו "בוסתן‬
‫של נגיעות" ו"שפה משותפת" שמאוד אהבתי‪ .‬איזה יופי‪,‬‬
‫‪‬‬
‫איזה חן‪ ,‬כמה אהבה‪ ,‬כמה יופי וטוהר‪.‬‬
‫■■■‬
‫יגאל ורדי‬
‫היה או לא היה‬
‫אדיר כהן‪" ,‬אוהל על הים"‪ ,‬רומן־פסיפס‬
‫— אנטי־ביוגרפיה‪ ,‬אמציה הוצאת ספרים‪,‬‬
‫‪ 441 ,2014‬עמ'‬
‫פ‬
‫‪34‬‬
‫רופ' אדיר כהן‪ ,‬איש חינוך‪ ,‬התמקד במהלך השנים‬
‫בחקר תחום הביבליותרפיה והנחיל זאת לדורות של‬
‫תלמידים ומטפלים‪ ,‬עובר בעצמו תהליך קתרטי (מלשון‬
‫קתרזיס) באמצעות כתיבת הרומן החדש שלו אוהל על הים‪.‬‬
‫נאמר שמי שמצליח לכתוב את הרומן האישי והאינטימי‬
‫ביותר הוא זה שיצליח לגעת בכללי ובאוניברסאלי של כולנו‪.‬‬
‫ואכן קריאת הרומן אוהל על הים סוחפת את הקורא לעולם‬
‫אחר המצוי על הגבול בין הריאלי לפנטסטי‪ ,‬בין המציאות‬
‫לבין החלום הסוריאליסטי‪ .‬בכותרת הספר — אוהל על הים‪,‬‬
‫רומן־פסיפס אנטי־ביוגרפיה‪ ,‬רומז הסופר שאנו עשויים‬
‫לפגוש פסיפס של דמויות וגיבורים אשר לקוחים מן הזיכרון‬
‫הביוגרפי האמיתי‪ ,‬אך בו זמנית הם מהולים בנוסטלגיה של‬
‫פנטזיה‪ .‬גיבורי הרומן הם אולי תמונת מראה קליידוסקופית‬
‫לאלף הזהויות של הסופר אדיר כהן‪.‬‬
‫בפרק הסיום של היצירה "עם הילד אשיח"‪ ,‬פוגש הסופר‬
‫ילד דמיוני אשר מאפשר לו ליצור דיאלוג עם הילד שבתוכו‪.‬‬
‫הילד מבקש מן האדם המבוגר לעזור לו לחפש את ביתו‬
‫שאבד לו‪ .‬אך למעשה תמונת המראה מתהפכת והמבוגר‬
‫מסתייע בילד בעלייה על ההר בשני מובנים כפי שנכתב‪:‬‬
‫"ילד‪ ,‬אבק הדרכים מסמא את עיניי"‪ ,‬אומר הבוגר ועונה‬
‫לו הילד‪" :‬אני אהיה לך לעיניים"‪ .‬הילד עוזר לסופר לעלות‬
‫על גב ההר ולפלס את דרכו לעבר הכמיהה המיוחלת כפי‬
‫‪25/05/2014 12:20:00‬‬
‫שהוא אומר זאת‪" :‬לא רק אותם אני מחפש‪ ,‬אלא אותך‪,‬‬
‫ומבקש להחזיר אותך אל אבא ואימא‪ ...‬כשנטית את אוהלך‬
‫על הים אספת אליו דמויות רבות וחיית את חייהם‪ .‬שוב‬
‫לא היית אתה‪ ,‬אלא הם‪ .‬ביודעין עזבת אותי ואת בית אבא‬
‫כדי להיות עמהן‪ ,‬לחיות את חייהן‪ ...‬עכשיו אני מבקש‪,‬‬
‫למרגלות ההר‪ ,‬להחזירך הביתה‪ .‬רוצה שתספר את סיפורך‬
‫סיפורינו"‪ .‬הסופר מסיים את הרומן בתכלית לעבר המחר‪:‬‬
‫"ועכשיו משמצאתי אותך למרגלות ההר אני שב להיות אתה‬
‫בדרכך לנטות אוהלך בראש ההר והנה כבר כתבת את הפרק‬
‫הראשון בספרך 'אוהל על ההר'"‪ .‬השאלה היא למה חותר‬
‫הסופר בעלייתו על ההר?‬
‫הסופר הקים אוהל על שפת הים במרחק גדול מטיילת‬
‫צועדי הבריאות לעבר צועדי החלומות ואוהבי המרחבים‪.‬‬
‫באוהל על הים נכנסים אלו המבקשים לדעת את עצמם‪.‬‬
‫אלו המהלכים על חוף הים הרחק מן האוהל טרודים‬
‫בענייני דיומא וחיים בעיוורון קיומי‪ .‬אדיר כהן מנסה לנתץ‬
‫את קליפות הנפש המסכתיות תוך ניסיון לצלול לעבר‬
‫חידת הקופסא השחורה של נפשו ושל נפש גיבוריו‪ ,‬שהם‬
‫תשקיף לפאות שונות של יהלום אישיותו‪ .‬הצייר הספרדי‬
‫פרנסיסקו גויה צייר באחד מציורי הקפריצ'וס בשחור לבן‪,‬‬
‫אדם היושב לו כשפלג גופו העליון רכון והוא ישן כאשר‬
‫מאחוריו עפים להם עטלפים עם מבט עיניים מבועת‪ .‬גויה‬
‫כתב בצד ימין של היצירה בספרדית את האימרה‪" :‬מתרדמת‬
‫התבונה נולדות מפלצות"‪ .‬ואכן אדיר כהן מנסה למוסס את‬
‫הקוגיטו הרציונלי על מנת שיוכל להחיות זיכרונות עבר‬
‫לעבר נוסטלגיה כאובה־מתוקה‪ .‬הוא זקוק באמצעות הרומן‬
‫לעבור את אותו זיכוך נפשי של שחרור מפלצות־הנפש שהיו‬
‫חנוקות וכלואות זמן רב‪ .‬שבירת קליפות הנפש למען שחרור‬
‫ניצוצות הקדושה שמוסתרות בנפשו‪.‬‬
‫קריאת הרומן מטלטלת את הקורא וסוחפת אותו לעבר‬
‫ישועה דרך הביבים‪ .‬שכן‪ ,‬הסופר מפגיש אותנו עם גיבוריו‬
‫השונים אשר עברו טלטלות של טירוף‪ ,‬התאבדות‪ ,‬כשלון‬
‫במימוש חלומות‪ ,‬אהבות נכזבות‪ .‬נשאלת השאלה מדוע מוצא‬
‫לנכון הסופר להפגיש אותנו רק עם הכאב‪ ,‬החולי והטירוף‪.‬‬
‫האם יש צורך להסיר את מסיכת האישיות על מנת לשחרר‬
‫תשוקות‪ ,‬מאוויים ורצונות? מדוע שלא נלך כולנו על חוף הים‬
‫כאותם אזרחים נורמטיביים העסוקים בפרקטיקה של החיים‬
‫ונמנעים מלראות את הנסתר‪ .‬הסופר מוביל אותנו למסע נפשי‬
‫לעבר ידיעה עצמית‪ .‬מסע זה כורך בתוכו סכנה במפגש עם‬
‫הבלתי־נודע של נבכי הנפש הבאים לידי ביטוי בתשוקות ללא‬
‫גבול‪ ,‬ברוע‪ ,‬בקנאה‪ ,‬באלימות ובחלומות לא ממומשים‪ .‬מסע‬
‫זה מצריך בחירה נון־קונפורמיסטית כהליכה על פני הים‪.‬‬
‫‪ 2014.indb 34‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫הסופר מתכנן להעביר את האוהל על הים לעבר ההר‬
‫שהוא הר נבו‪ .‬העלייה על ההר כרוכה בקשיים פיזיים‬
‫ונפשיים מפרכים ופוצעים וכפי שמתאר זאת הסופר בצורה‬
‫מצמררת‪" :‬ראש ההר וגיצי האש חושפים אלפי שדים וכוחות‬
‫שחור‪ ,‬מכשפות וייצורי שאול‪ ,‬הנקבצים יחד‪ ,‬חוטפים גיצי‬
‫אש לרכבם ודוהרים אל ראש ההר‪ .‬האם מתחייה ליל כל‬
‫הרוחות והשדים‪ ,‬ברואי האופל ומפלצות האימה‪ ,‬הפורצים‬
‫ממערות החשיכה‪ ,‬מעמקי התהו־ובהו ומעפילים בהר‪.‬‬
‫לרגע אני חש כי אני נגרף בתוכם‪ ,‬נדחף על ידם בכוח אל‬
‫ראש ההר‪ ,‬נכווה מגיצי האש‪ ,‬נשרט ונחבל על ידי האבנים‬
‫המשוננות במעלה ההר שהוא גם מורדו‪ .‬אני מבקש לרדת‬
‫אך בגדיי הקרועים נאחזים בענפי עצים מתים ששולחים‬
‫גדמי זרועותיהם אל המטפסים בהר וחותכים בבשרם של‬
‫היורדים בו ומשאירים את בשרם המבותק תלוי על הקוצים‬
‫המשוננים שבמורד ההר"‪ .‬אך העלייה הסיזיפית לעבר פסגת‬
‫ההר‪ ,‬המשולה להליכה בוויה־דולורוזה‪ ,‬מובילה למבוי סתום‬
‫של כשלון ואי־מימוש תשוקת החלום‪ .‬שכן‪ ,‬מפסגת ההר‬
‫אפשר לראות רק את הארץ הנכספת אך אי אפשר להיכנס‬
‫אליה‪" :‬לגביי ראש ההר הוא פסגת הר נבו‪ .‬ממנו נשקיף אל‬
‫הארץ אליה לא נבוא‪ ,‬שם נתייחד עם הקול המזמן אותנו‬
‫למסע האחרון"‪ .‬נשאלת השאלה לאיזו ארץ נכספת מייחל‬
‫הסופר להגיע? האם לא די היה במסע הרוחני שהוא עבר יחד‬
‫עם גיבוריו על חוף הים? האם העלייה להר מאפשרת חזרה‬
‫אל הילד שבתוכו ואל הוריו והיא זאת הכמיהה האין־סופית‬
‫הבלתי מושגת?‬
‫הסופר הקים את האוהל על הים כאוהל שאין בו דלתות‪,‬‬
‫כמקום שמאפשר התייחדות של האדם עם עצמו‪ ,‬שמאפשר‬
‫לו לפגוש את עצמו‪ ,‬להושיט יד לעצמו‪ .‬אל אותו אל‪ ,‬טוען‬
‫הסופר‪ ,‬יבואו אלו שאין להם אלוהים מנחם בשמיים‪.‬‬
‫אדיר כהן מציג ברומן שלו אוהל על הים את זרתוסתרא‬
‫של ניטשה‪ ,‬אך בהיפוכו‪ .‬העל־אדם של אדיר כהן הוא זה‬
‫המחפש את עצמו ללא הרף‪ ,‬השקוע בנוסטלגיה לעבר אהבה‬
‫נכזבת‪ ,‬זה המרגיש תחושת החמצה במימוש חלומותיו‪ .‬העל־‬
‫אדם החדש הוא זה שחווה את כשלון החיים כניצחון מכיוון‬
‫שכשלון משמע להיות אדם‪ .‬אדיר כהן מציג את הכמיהה‬
‫לעבר ההומניות‪ .‬הסופר מפתה את אלו ההולכים על חוף הים‬
‫לנסות להיכנס לאוהל על הים על מנת לנסות להיחלץ מחשכת‬
‫המערה האפלטונית‪ .‬רק מגע עם האותנטיות החבויה עשויה‬
‫להסיר המבט העיוור למול צללים וירטואליים המרצדים על‬
‫קיר המערה‪ .‬המפגש עם האור הנפשי מחייב את שבירת‬
‫קליפות מסיכת הנפש כדי לעזור לחלץ את ניצוצות הפנים‬
‫של האדם‪ .‬מסע שכזה כורך בתוכו סכנות של טירוף‪ ,‬אבדון‬
‫‪25/05/2014 12:20:01‬‬
‫ואף התאבדות‪ .‬אך לטענתו של אדיר כהן‪" :‬ניצוץ של טירוף‬
‫הוא היוצר את ייחודנו‪ ,‬והוא התנאי ליצירתנו"‪.‬‬
‫נשאלת השאלה מה טיבה של ההתכנסות בתוך אוהל על‬
‫הים? מרמז הסופר על תשובה אפשרית אחת מיני רבות‪:‬‬
‫"האם היא פגישה מאוחרת של ערב פרידה?‪ ...‬האם היא רגע‬
‫של עכשיו‪ ,‬של נוחם בהזדקנות רעך‪ ,‬של אנחה משותפת‪,‬‬
‫של שותפות גורל לתהליך הבלתי נמנע של התמעטות‬
‫‪‬‬
‫והישחקות בדרך אל ההיעלמות"‪.‬‬
‫■■■‬
‫יוסף כהן אלרן‬
‫אפלה נפתחת‬
‫על ספר שיריה של דליס "לחזור ולגעת"‪,‬‬
‫עקד‪ 64 ,2013 ,‬עמ'‬
‫"ב‬
‫יום ראשון‪ 14 ,‬מרץ ‪ ,1943‬נצטוו יהודי סלוניקי‬
‫להתכנס בבית הכנסת‪ ,‬שם ניתנה להם ההודעה‬
‫על יציאתם לפולין‪ ,‬למחרת ב־‪ 11‬בבוקר‪ — ".‬כך מתחילים‬
‫שני עמודי פרוזה שכלאה דליס בין השירים‪( ,‬עמוד ‪,)31-30‬‬
‫ואנחנו כבר מבינים את ההמשך‪ .‬חמש אחיותיו של אביה‬
‫נספו‪ ,‬אך הוא הצליח למצוא מסתור אצל משפחת אצולה‬
‫יוונית שהצילה אותו‪ .‬ובהמשך‪ 800" :‬נערות יהודיות נשלחו‬
‫לתאי הגזים ביום אחד — ‪ 22‬באוקטובר ‪".1943‬‬
‫בחרתי להביא את הדברים בראשית הרשימה כדי לתחום‬
‫את פרק הזמן הרגשי של ספר השירים הזה‪ ,‬וכדי להבהיר‬
‫מייד מאיזה מקור של כאב נובעים בתי השיר‪.‬‬
‫ונלך כּ ָ ּלנ ּו אל אותו ַה ּז ַמן‬
‫וּנ ַמ ּלא ּבו ּבורות שהתרוקנ ּו‬
‫ונַ ח ּשב ַעל ּפרק י ָשעות‬
‫ש ָ ּנתנ ּו ַּב ַח ּיים קרן ַזהר‬
‫קרן ש ּלע ּתים נראית דּ ה ּויָ ה‬
‫וּלע ּתים מושכת זָ ה ָרה ַעל ּפני יָ מים ַר ּבים‬
‫יָ מים ש ָרצוּי לנצור ּבתוך ּתבַ ת ַעצמנ ּו —‬
‫ַאבני ַח ָ ּלמיש ּבוהקות‬
‫נת ָמכות זו ָּבזו‪,‬‬
‫(עמ' ‪)5‬‬
‫ּבניַ ן קלָ פים לתפארת‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪35‬‬
‫‪ 2014.indb 35‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫לא הקדמות וללא הנחות‪ ,‬המשוררת מנחיתה מייד בפתח‬
‫הספר את כמיהתה לדברים שהתקיימו בעבר ואינם עוד‪,‬‬
‫האין הזה אינו מרפה ממנה‪.‬‬
‫ולכל אורכו של הספר כמעט ָ‬
‫ואתה קורא את הספר הזה וחוזר וקורא את הדברים‪ ,‬וחש את‬
‫השירים‪ ,‬ואינך יכול להיחלץ מן המועקה המתלווה אליהם‪.‬‬
‫והיא זקוקה בנפשה לאותו מעט שאירע לפני האפלה‪,‬‬
‫מחפשת דרך לשוב ולחוות את המעט ההוא‪ ,‬אך נראה שהדבר‬
‫אינו פשוט כלל‪ ,‬והיא נאלצת לחיות עם הכמיהה הזאת‪.‬‬
‫ּבו א נַ רחיק ַעד ָקצה‬
‫ַהח ּיוּכים ַה ּמ ַד ּמים ּ ָפנים ּפעוּרות לפלא ָּב ָרק ּפתאמי‬
‫נ ַמזּג את ּפר ָיחתנ ּו ַה ּמאחרת‬
‫ּבכמיהות ש ּנותר ּו נאלָ מות ּבא ּישוני לילות ּגדולים‪,‬‬
‫ע ַדין נא ָספים ּבכַ ּפו ת יָ ַדים‬
‫נ ָ ּצני אני‪ ,‬נ ָ ּצני ַא ָּתה‪,‬‬
‫נ ָ ּצנים ש ּמוציאים צלָ לים ּבצבעי ַעצמנוּ‪,‬‬
‫ה ּנה ּבוקעים ּב ָרקים והם ּבפלא ַ ּג םשקט נאנַ ח‪,‬‬
‫יָ דינ ּו ָהעושות ַּב ּפלא‪,‬‬
‫ַמ ָ ּצ ע ַש ּלכת כּ בָ ר נע ַרם וַ אנַ חנ ּו הרי טובי נפש‪,‬‬
‫קצה ח ּיוּכים‪,‬‬
‫(עמ' ‪)7‬‬
‫ָא ַמרנ ּו ַח ּיינוּ‪.‬‬
‫המשוררת פונה בשיריה אל העבר‪ ,‬כשעוד היה טוב‪ ,‬כשיכלה‬
‫להיות מוקפת בבני משפחה חיים‪ ,‬חמים‪ ,‬ובתמימות נפלאה‪.‬‬
‫ומה היא מתאווה לעשות אם לא למלא את החסרים ואת‬
‫המשקעים שנוצרו אז‪ ,‬את הכאב המלווה‪ ,‬את האבדנים שלא‬
‫זכתה להם ושלא ישובו‪ ,‬של אנשים ושל חיים ושל תחושת‬
‫אושר שהייתה פעם‪.‬‬
‫ַ ּגם את ַה ּמ ַעט ַהזּה יש ל ַהחזיק ָקרוב לַ ּלב‪,‬‬
‫ל ַהצמיד כּ ַמעטה ּ ָפז‪ ,‬ש ּי ַע ּבה את ה ָחסר‪,‬‬
‫את מקום ַה ּשכָ בות שכּ בָ ר נָ שר ּו ו ָאבד ּו‬
‫אל ַקר ַקע ס ָתמית‪.‬‬
‫ַאד ַמת ס ָר ק שמ ָחה לַ ח ּבק אל ָיה ַמט ַע ּמים מז ַדּ ּמנים‬
‫חלומות של אנָ שים ש ּ ַפ ַעם הת ַע ּטפ ּו ּבגַ אוַת ּתקוָ ָתם‪,‬‬
‫נאחז ּו ּבשכָ בות ש ּנערמ ּו זה ַעל זה‬
‫ו ַעכ ָשו מת ַהדּ ק עולָ ָמם לק ּב ּיַת ַּברזל‪.‬‬
‫ואגל צוּף ָהאשר‪ ,‬אם יבוּא‪,‬‬
‫(עמ' ‪)9‬‬
‫ַהלוַ אי יַ כ ּתים ָּב ּה כּ תם ז ָּכרון‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫המשוררת כמהה‪ ,‬אפילו לנגיעה‪ ,‬ל"כתם" של אושר‪" .‬כתם"‪,‬‬
‫בהיותו מועט כל כך וזר לסביבתו‪ .‬כי גם אם הקולקטיב‬
‫‪25/05/2014 12:20:01‬‬
‫מעושה ושכחה יחסית והכרחית‬
‫מוצא אופנים של העלמה‬
‫ָ‬
‫של אותם הדברים שאין הדעת יכולה לשאת‪ ,‬שהמשך הקיום‬
‫מבקש אותם כדי למצוא טפח של התחזקות — הרי שכוחות‬
‫מצטברים כאלה‪ ,‬בדרך כלל אינם בכוחו של הפרט‪ ,‬שנושא‬
‫עמו את הכאב והאובדן הפרטיים‪ ,‬ומתמודד איתם לבדו בלי‬
‫יכולת להרפות‪ .‬בהיותך ברחוב אתה זורם בתוך עולם ואז‬
‫אתה ַעם‪ ,‬בהיותך לבדך בביתך אתה שורה בתוך עצמך‪ ,‬ואתה‬
‫רק אדם‪ .‬לפי כך אולי‪ ,‬היא אומרת שהגעגועים הם לטוב‬
‫שהיה מעבר לרע‪ ,‬לבית החם שהיה פעם‪ ,‬המחזק‪ ,‬כאילו‬
‫יכולה המחשבה על אותו טוב להקל מעט‪ ,‬לזרות אותו עליה‪.‬‬
‫ועל אף שברור בדיעבד שאותם רגעים של אושר היו מועדים‬
‫להיכחד‪ ,‬הרי שרק תמימות ואמונה שנאחזת בחיים אפשרו‪,‬‬
‫ככול הנראה‪ ,‬את היכולת להוסיף ולשרוד את היום שהרוח‬
‫הרעה כבר ריחפה עליו בשקט מלא מרמה‪ .‬האם תרצה לנסות‬
‫ולמצוא שוב את האמונה? ספק שכך‪.‬‬
‫ַ ּגם אם אלך ל ַאט‬
‫ּתהיה או ָת ּה ס ָע ָרה‬
‫שמש ּתז ַרח ל ַמראית‬
‫עצים יַ על ּו ָעלים ַעד ּגבוּלות ַהכּ ַדאי‬
‫ָמה ַה ּיו ם ָמה ָמ ָחר‬
‫שוּב ָּכאן‬
‫מי ית ַּכחש לַ ּס ָע ָרה‬
‫נ ּנוחוּת מד ּמה מא ָּטה את ַצעדי‬
‫ָהייתי או לא‬
‫ַ ּגם אם אבַ ּקש לי רו ַּח‪.‬‬
‫(עמ' ‪)13‬‬
‫בחלקו השני של הספר‪ ,‬באות הדמויות‪ .‬האהובות המלוות‬
‫בטוב‪ ,‬ברוך‪ ,‬באהבה ובחמלה‪ .‬כמין תשלום חוב על כל הנאמר‬
‫קודם לכן‪ .‬כמין נתינת תקווה ליש‪ ,‬לקיים‪ ,‬למקיים‪ .‬אבל‬
‫קודם לכול הזיכרון לאם‪ ,‬לאב‪ ,‬לאחות‪ .‬ולאלו ממלכה של‬
‫געגועים שמתלווה אל המשוררת תמיד‪.‬‬
‫"ראש ּה של א ּמי ָרכוּן ַעל ש ּלי ַשערותינ ּו זהות קלוּעות‬
‫ָ‬
‫ּב ַח ּלון עם ַּתח ָרה שו ָיצרית א ּמי ש ּנחס ָמה ַּב ּזכוּכית‪( .‬מתוך‬
‫עמ' ‪)26‬‬
‫ָּבאת לגַ ּני‪ ,‬אחותי‪ּ ,‬ב ָשביס ָּתכל‪ ,‬עוטה כּ סדין ענָ נים‪,‬‬
‫עושה לָ ך ָש ַמים אחרים‪ .‬ראשך נמלָ א ַטל‪ַ ,‬קצוו ָתיו‬
‫רסיסי לַ ילָ ה‪( .‬מתוך עמ' ‪)27‬‬
‫ּתמוּנַת א ּמו ַע לשל ָחן ָהעבו ָדה‪ַ ,‬א ָּב אש ּלי נ ּשק ערב‬
‫אקה מיָ ה"‪ָ ,‬ה ַעין ָהי ָתה לַ ָחה‪.‬‬
‫אמ ָ‬
‫"מנָ מוּ‪ָ ,‬מ ָ‬
‫ערב לַ דּ ָמ ָמה‪ָ ,‬‬
‫נשיקות ָאבי זולגות אלַ י מ ּפורטרט זָ ר‪( .‬מתוך עמ' ‪)33‬‬
‫‪ 2014.indb 36‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫מ ַה ּלכת ָּברחובות ש ּל ָך‪ַ ,‬א ָּבא‪ ,‬הם חובקים ּבי כּ בַ ת ש ָחז ָרה‬
‫לאסף את יַ לדו ָּת ּה‪ָּ .‬כאן ּ ָפ ַסע ָּת‪ ,‬עלם חמוּדות‪ּ ,‬תכנַ נ ָּת ָעתיד‬
‫וָ רד‪ָּ ,‬כאן הת ּ ַפ ּזר ּו ָּכל חלומות ָיך‪( .‬מתוך עמ' ‪)35‬‬
‫הנה כי כן‪ ,‬כמיהתה הנעצבת בלתי נדלית‪ ,‬והיא מלקטת את‬
‫נחמותיה ושמחותיה בניסיון של מציאת אושר מן האיש‬
‫שלידה‪ .‬היא רוצה לדעת‪ ,‬רוצה לחוש ולשמוע‪ ,‬אך משהו שותק‬
‫ביניהם‪ ,‬ואולי אין זאת אלא אותה אפלה רחוקה שזוחלת בין‬
‫השניים ומערפלת את המרווח האינטימי שביניהם‪.‬‬
‫עינַ ישהגנַ ב ּתי ַמ ָּבט ּבה ָחבא‬
‫עינ ָ‬
‫יך ש ָענ ָית ַמ ָּבט ּבר ּשוּל‬
‫וַ ע ַדין‪.‬‬
‫ַה ּקסם לובש ענָ נָ ה‪ ,‬מ ּ ַש ּיטת אל חלָ לים‬
‫ש ּנפ ָערים לפ ַתע‪,‬‬
‫ּבינות קירות הופכים מ ַרחפים‬
‫מ ּלים יצ ָירת ּיוּת נשלָ חות ַאט אל ַמע ַ ּגל ַה ּקסם‪,‬‬
‫טווות דּ ָיאלוג ַרך‪,‬‬
‫וה ּנה‪ ,‬אנַ חנ ּו ָּכאן‪,‬‬
‫שותקים לתוכנוּ‪,‬‬
‫(עמ' ‪)55‬‬
‫שותקים‪ ,‬שותקים‪.‬‬
‫עוד אין ּבי ַהכּ ַח‬
‫לאסף ּפ ָחדים ּבכַ ף יָ די‬
‫לבחן או ָתם ּבגָ דלָ ם ַה ּמת ַעצּ ב‬
‫מ ּתוך חם ַה ּגוּף‬
‫מ ּתוך ַקעקוּעים ש ָחרט ּו ַה ָ ּימים‬
‫להיות או ָת םשוּב‬
‫מחלָ טים ל ַמעני‬
‫נש ָמרים ַּב ָּכף ַה ּיָד ַה ּמת ַהדּ קת‬
‫מ ּבלי לָ חוּש ּבתוכָ ָחה ַעצמית מת ַה ָ ּוה‬
‫(עמ' ‪)55‬‬
‫האדם הרי הוא סך חוויותיו‪ ,‬תחושותיו‪ ,‬זיכרונותיו; וזה‬
‫שחושב לא יחדל מלחפש נימוקים למה שהיה‪ ,‬ולא יחדל‬
‫לתור אחר משמעות למה שיש; וזאת שכותבת — זאת לא‬
‫תחדל מלנבור ָּבנפש השואלת המצויה בתוכה‪ ,‬ורוצה מענים‬
‫לבלתי ייאמן‪.‬‬
‫הכאב והכמיהה אכן מולידים שירה‪ .‬והנה כאן שירתה של‬
‫דליס‪ ,‬שיש בה כדי להעביר כמיהה וכאב ממנה אלינו‪ .‬‬
‫■■■‬
‫שושנה ויג‬
‫והנה שורות יפיפיות שהבזיקו ממנה אליי‪ ,‬ממנה אל עצמה‪:‬‬
‫את ָהעקבות עַל ַהחול ָה ָרטב השאיר ַה ָ ּים כּ מו צ ּיוּר‬
‫ש ּנש ַאר ַעל קיר ַּב ַּבית ש ַדּ ָ ּי ָריו ָעזב ּו (מתוך "עקבות ַעל‬
‫חול"‪ ,‬עמ' ‪)42‬‬
‫ָ‬
‫שקיעות ַה ּגוּף ַעל ַה ּמז ָרן מ ַצ ּירות לך ָמקום מס ּתו ר‬
‫"מקום מס ּתור"‪ ,‬עמ' ‪)51‬‬
‫(מתוך ָ‬
‫ח ּ ַפש ָּת אותי ַּב ּמקומות ש ּמ ּז ַמן ָעזַ ב ּתי (מתוך עמ' ‪)54‬‬
‫אני ל ָך אש ו ַזהר וקסם ַק ָ ּים לָ גַ ַעת ַהאם ַא ָּתה‪ּ ,‬גמוּל‬
‫וחסד ַהאם ַא ָּתה‪ּ ַ ,‬גם‪( .‬מתוך "קוטפת ַעצמי ּגוּף"‪ ,‬עמ'‬
‫‪)61‬‬
‫עליי לומר שהיעדר כותרות לרוב השירים‪ ,‬והעובדה שרק‬
‫מספרי עמודים אני מביא כאן אינם טעות‪ .‬ככלל‪ ,‬אלה‬
‫שנושאים כותרת הם בודדים ובאו לייחד דברים או אנשים‪,‬‬
‫אבל ברובם המוחלט של השירים בספר כאילו ממשיכים זה‬
‫את זה‪ ,‬אולי מהיות הספר כולו נושא גדול אחד‪ ,‬מתמשך‬
‫וחובר למעין פואמה‪ .‬אך דומה שהחלוקה הזאת באה רק‬
‫כדי לנשום ולקבץ את שייריו של הלב‪ .‬אותו לב שתש כוחו‬
‫מלהוסיף ולאצור את כל הדברים האלה בתוך עצמו‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:01‬‬
‫אל המרתפים של פנחס שדה‬
‫פנחס שדה היומנים‪ ,‬עורכים אילת נגב‬
‫ויהודה קורן‪ ,‬הוצאת דביר‪2014 ,‬‬
‫א‬
‫ין ספק שחשיפת יומנים בפני הציבור היא חשיפה‬
‫צהובה‪ .‬הכתיבה האינטימית נחשפת ללא צנזורה‪.‬‬
‫בבת אחת נושרות המחיצות בין הכותב לבין קהל קוראיו‪,‬‬
‫ובמצב זה החשיפה בלתי מבוקרת ולכן לעתים אינה נעימה‬
‫לקריאה‪.‬‬
‫ביומנים תיאר פנחס שדה את מאורעות חייו כפי‬
‫שקרו לצד התפתחותו הספרותית‪ .‬מדהים לגלות שבשנות‬
‫החמישים‪ ,‬בגיל עשרים וחמש‪ ,‬עם תחילת פרקי היומן‪,‬‬
‫מתגלה יוצר שמתווה את עולמו הפואטי באופן ברור‪ .‬מי‬
‫שכותב אוטוביוגרפיה בגיל עשרים ושבע קורא תיגר על‬
‫סדרי עולם‪ .‬כתיבת יומנים אישיים בצד הכתיבה הספרותית‬
‫מעידה שהוא ייחס חשיבות לכל מה שקורה לו‪ ,‬במידה‬
‫מסוימת יש כאן עמדה נרקיסיסטית‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪37‬‬
‫‪ 2014.indb 37‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫מסתבר שפנחס שדה כתב בשני מישורים‪ :‬כדי להתפרנס‬
‫כתב ּ‬
‫בפסידונימים רבים‪ ,‬דן אורן‪ ,‬ש‪ .‬פנחס‪ ,‬יריב אמציה‪,‬‬
‫ואחרים‪ ,‬ואילו יצירות שנתפסו בעיניו כספרות יפה — נחתמו‬
‫בשמו‪ .‬כשקוראים ביומנים‪ ,‬חשים שלפנינו אדם שלו זהויות‬
‫רבות‪ .‬פנחס שדה ידע להתנייד בכתיבה בין קומיקס לבין‬
‫כתיבת שירה גבוהה‪.‬‬
‫בעקבות פרסום ספרו "החיים כמשל" הפך היוצר להיות‬
‫מחוזר‪ ,‬בעיקר על ידי נשים‪ ,‬חלקן מעורערות בנפשן‪ ,‬שלא‬
‫ברור מה חיפשו אצלו‪ .‬עם רובן הוא קיים קשר מיני‪ .‬נשים‬
‫נכנסו לחייו‪ ,‬ויצאו ממהם‪ .‬לפעמים קיים מערכות יחסים עם‬
‫כמה נשים במקביל‪.‬‬
‫"‪17.5.72‬‬
‫בימים האחרונים שיטפון של פניות מ ּנ ָערות‪ :‬טלפונים‪,‬‬
‫מכתבים‪ ,‬ניסיונות ל'פרוטקציה' אצל מכרים (יהושע)‪.‬‬
‫נערה גימנזיסטית אחת צלצלה ביום אחד ‪ 30‬פעם‪ .‬בדי‬
‫עמל נפטרתי מסיוט זה‪ .‬וחוץ מזה פנינה‪ ,‬חבצלת‪ ,‬שולה‪".‬‬
‫‪38‬‬
‫היומנים מתעדים תקופה‪ ,‬שבה היה ליוצר כוח מאגי‪ .‬הוא‬
‫תיאר בצורה מפורטת מי צלצלה‪ ,‬מי כתבה‪ ,‬מי ביקרה‪.‬‬
‫הכתיבה ביומן התבצעה לרוב בשעות הלילה‪ .‬היו שנים‬
‫שפנחס שדה כתב באינטנסיביות‪ ,‬והיו שנים שלא כתב כלל‪.‬‬
‫משנת ‪ 1973‬עד שנת ‪ 1984‬אין תיעוד ליומניו‪ ,‬או שנעלמו או‬
‫שהוחבאו‪ ,‬אולי על ידי היוצר בעצמו‪ ,‬ואולי על ידי האחראים‬
‫על העיזבון‪ .‬אלה היו שנים סוערות מבחינה נפשית עבור‬
‫פנחס שדה שבהן התאבדו שתי נשים שהיו עמו בקשר‪,‬‬
‫חבצלת חבשוש ושרי פיירשטיין‪.‬‬
‫פנחס שדה שייך לאותם כותבים נישאים ומתנשאים‬
‫שאין להם כוונה להתחכך עם יוצרים אחרים ולא עם‬
‫הקוראים שלהם‪ .‬החיכוך היחיד שהוא התעניין בו הוא קיום‬
‫יחסים אינטימיים עם בנות צעירות שחיפשו להסתופף בצלו‪.‬‬
‫הוא היה מיזנתרופ במידה רבה‪ ,‬וכן‪ ,‬הוא לא נזקק למחוות‬
‫ההמונים‪ ,‬וביטא סלידתו ממחוות ספרותיות‪ .‬לעתים רחוקות‬
‫הסכים להתראיין‪ ,‬הוא התרחק מכל מה שייצג הממסד‪,‬‬
‫ואפשר לחוש בדבריו לעג למחקר הספרותי האקדמי‪.‬‬
‫חייו של פנחס שדה על פי יומניו היו חיים של אדם‬
‫בתוך מסע‪ ,‬תייר מזדמן בעולם‪ .‬הוא נדד בין הערים תל‬
‫אביב וירושלים‪ ,‬וחיפש את ההשראה במסעות‪ .‬אהב מאוד‬
‫לנסוע ולהתבודד גם בחו"ל — באנגליה או בצרפת‪ .‬הוא יכול‬
‫היה לנסוע לטייל לחיפה ברכבת‪ ,‬לרדת לטייל בעיר ולחזור‬
‫לאחר מכן לביתו בתל אביב‪ .‬היציאה שלו החוצה הייתה כדי‬
‫להתארגן לקראת כתיבה‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:01‬‬
‫פנחס שדה חי חיים צנועים וסגפניים מאוד‪ ,‬והסתפק‬
‫במועט‪ ,‬הוא עבד בצעירותו כמורה‪ ,‬הרגיש סלידה מן העיסוק‬
‫ופרש כעבור כמה חודשים‬
‫ניכר שאמנות הכתיבה הייתה עיקר עולמו‪ ,‬הוא רצה‬
‫להכיר נשים רבות‪ ,‬מעטות אהב אהבת אמת‪ .‬התעסקותו‬
‫במיניות שלו הייתה התעסקות מרכזית בחייו‪ ,‬כשבאו לבקר‬
‫אותו‪ ,‬הוא בחן עם מי אפשר לשכב‪ ,‬מי מושכת מי דוחה‪.‬‬
‫הוא גם לא הציב גבולות לקיום יחסים אלו‪ .‬הגיע לשיאים‬
‫עם חבצלת חבשוש שהשיגה עבורו את הצלע השלישית‪.‬‬
‫הנשים שלו היו צריכות להיות נשים שפוטות שלא הובטחה‬
‫להן אהבתו המלאה‪ ,‬הוא לא התמסר באופן טוטלי‪ ,‬וגם אם‬
‫התאהב או חשב שהוא מתאהב‪ ,‬הוא היה מרוכז בעצמו‬
‫בלבד‪.‬‬
‫בשנות השמונים של המאה העשרים‪ ,‬ובעקבות מחלתו‪,‬‬
‫הוא התחבר לקריאת תהילים וסיפורי ברסלב‪ ,‬הוא התחזק‬
‫מבחינה רוחנית וחזר לעיין במקרא‪ .‬השנים האחרונות יש‬
‫בהן השלמה‪ .‬האישה האחרונה בחייו מיכל שין הופכת לעוגן‬
‫עבורו‪ ,‬אבל גם אליה הוא לא התמסר‪ ,‬כפי שהתמסר לכתיבה‬
‫ולאמנות‪ ,‬אך את עזבונו הוא מפקיד בידיה לאחר מותו‪.‬‬
‫ליומנים ערך חטטני למי שרוצה להיכנס לבין הסדינים‬
‫עם פנחס שדה‪ ,‬זהו ספר שאין לו ערך ספרותי מלבד‬
‫התחקות אחר אדם שהיה יוצר חשוב בתולדות הספרות‬
‫העברית החדשה‪ .‬אולי יש בכך חומר עזר למחקר הספרותי‬
‫על יצירתו של שדה‬
‫פנחס שדה תיאר ביומניו בפרוטרוט גם את החלומות‬
‫שלו‪ ,‬ולא רק את מסעותיו במציאות‪ .‬והוא תיעד אותם בדרך‬
‫מקורית‪ .‬בחלומות הוא נפגש עם דמויות שונות גם מחייו‬
‫האישיים וגם דמויות שלא נגעו לחיי היומיום שלו‪:‬‬
‫"‪... 24.4.56‬הלילה שבתי וראיתי בחלום את זיוה‪ .‬כמה‬
‫מוזר הרי כבר עברו שנים‪ .‬ומאז יש לי יעל שאני אוהב‬
‫אותה‪ .‬אבל הפגישה בחלום עם זיוה הביאה לי אושר לא־‬
‫ארצי‪ ,‬אושר שאין טעם לנסות ולתאר אותו במילים‪"....‬‬
‫"‪" 29.5.72‬חלמתי שאני מחזיק ציפור שחף ביד‪ .‬אח"כ‬
‫משחרר אותה‪ ,‬היא מרחפת נמוך על החוף‪".‬‬
‫"‪1.6.72‬‬
‫— כל הלילה עם חבצלת ושולה יחד‪ .‬פראי אך כבר לא‬
‫מושך‪.‬‬
‫— היום בטלפון‪ ,‬נערה שלא הזדהתה‪ :‬חבל שאיני יכולה‬
‫לנשק אותך בטלפון‪.‬‬
‫— כל שמרחף‪ ,‬מה שחושבים עליו‪ ,‬הוא יותר ממשי‬
‫‪ 2014.indb 38‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫ממה שמתקיים על האדמה‪ ,‬דהוי וחולף‪ .‬ציפור אינה‬
‫נראית יותר מעשרה כלבים‪( .‬ראיתי היום‪ ,‬בשעת‬
‫שקיעה‪ ,‬עשרות ציפורים מרחפות בחלל‪ ,‬שחורות‪,‬‬
‫נצנוצי זהב‪ .‬מקסים‪").‬‬
‫"‪... 18.1.73‬בחלום עם שתיים שלוש נערות‪ ,‬או יותר‪.‬‬
‫נעים טוב‪ ,‬שקט‪ .‬מופיעה בחורה לא ידועה לי‪ ,‬חומת‬
‫שיער‪ ,‬דבשית‪ ,‬שקטה‪ .‬לא יופי מיוחד אך נעימה‪ .‬היא‬
‫רוצה להינשא לי‪ .‬מדברת על פרטים שונים‪ ,‬כגון על‬
‫עזרתו הכספית של אביה‪....‬אני מהסס‪ ,‬אולי חבל לי‬
‫להפסיד את אשר עם הנערות האחרות‪ .‬אך איני דוחה‪.‬‬
‫שוהה ומשהה‪ .‬היא יושבת בצד‪ .‬אינה מעורבת‪ ,‬שהרי‬
‫הנושא שלה הוא נישואין‪".‬‬
‫גם בסוף ימיו התעניינותו בבריות הייתה מצומצמת‪.‬‬
‫"‪20.6.93‬‬
‫מעולם לא הייתי‪ ,‬במובן כלשהו‪ ,‬חסיד של אדם חי‬
‫כלשהו‪ .‬לשום איש חי‪ ,‬בארץ או בעולם‪ ,‬אפילו בנעורי‪,‬‬
‫לא הייתה ממש השפעה עלי‪.‬‬
‫בימימה יש לי אמון גמור ומוחלט‪ .‬אפילו לפני שנודעו‬
‫לי מעשי ריפוי וניסים שלה (כשנסעתי אליה בתחילה‪,‬‬
‫בעקבות הטלפון של אלמוני בשם יצהר‪ ,‬לא היה לי מושג‬
‫אודותיה‪ ,‬ובכל זאת בה בחרתי ולא באחרים‪...).‬‬
‫על כן חשתי איזו זרות‪ ,‬איזה שעמום‪ ,‬ובמידה מה‬
‫אף סלידה‪ ,‬מהאורגיה שערכו מושכי עט שונים בעיתונים‬
‫בהקשר זה‪( .‬דוגמאות‪ ,‬כגון ב"מאזנים"‪ ..." ,‬לאחר שוך‬
‫ההמולה סביב מחלתו‪ "...‬וכדומה וירון לונדון‪ ).‬גם חשתי‬
‫גיחוך בתופעות כגון ביקורי טובי הלב של חיים גורי‪ ,‬ורק‬
‫מתוך כבודו לא הפסקתי אותם מיוזמתי‪ .‬אך במקרים‬
‫אחרים חתכתי ללא נימוסים כל תופעה כזו‪ ,‬ואפילו‬
‫אזכור מצד מישהו של המחלה‪ ,‬כגון שאילת שלום או‬
‫איחולי בריאות‪ ,‬חתכתי זאת מיד"‪.‬‬
‫ימימה אביטל הייתה מרפאה אלטרנטיבית שבה בטח פנחס‬
‫שדה בימי המחלה וציפה לנס שיחלץ אותו ממחלתו‪ ,‬את‬
‫הפגישות עמה תיאר כפגישות מאירות‪ ,‬ואת הפגישות עם‬
‫הרופא כבלתי מבטיחות‪ .‬כל חייו הלך שדה בדרך הצדדית‬
‫המתרחקת והמרחיקה אותו מן הכלל‪ ,‬הוא בחר להתבודד‬
‫ולהיות אמן‪ .‬הוא חי את חייו בשוליים‪ ,‬לעתים כמעט בעוני‪,‬‬
‫כשהקיום היחיד שנחשב בעיניו היא התבודדות לצורך‬
‫כתיבה‪ .‬חייו האמיתיים היו חיים רצופי חלומות‪ ,‬חיים של‬
‫‪‬‬
‫אדם שחי את הנמשל ואת המשל כאחד‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:01‬‬
‫אדלינה קליין‬
‫"עץ ש ָ ּנ ַפל פוצ ַע את ַה ּנוף"‬
‫על "לא מתקרבת לתחנה המרכזית"‪ ,‬שירים‬
‫מאת נילי דגן‪ ,‬אבן חושן‪ ,‬תשע"ג‪2013-‬‬
‫ה‬
‫בקובץ‬
‫שירים‬
‫החדש של נילי‬
‫דגן מגיעים אל הקורא‬
‫מאותם הבזקים הצפונים‬
‫עמוק בתת המודע שלנו‪.‬‬
‫אנו מוצאים עצמנו‬
‫בורחים מעצמנו‪ ,‬בוחנים‬
‫המיידיות‪,‬‬
‫תחושותינו‬
‫תוך שהן באות מהחוץ אל‬
‫הפנים‪ ,‬או שבות כבמראה‬
‫מהפנים אל החוץ‪ :‬פעם‬
‫מהזווית שהיבטיה מנוכרים ונטולי קירבה ורגישות; ופעם‪,‬‬
‫נעצרים באמוציונאליות היתרה‪ .‬הגורמים המניעים אותנו‬
‫ליטול אחת מהאופציות הללו ולהופכן 'כדרך חיים' אינם‬
‫נטולים סיכון‪' .‬הקונפליקטים'‪ ,‬תמיד ישנם וילוו אותנו בכל‬
‫דרך‪ ,‬כי הם חלק אינטגרלי מהמציאות‪.‬‬
‫במסע הזה שלנו שוכנת לבטח 'הישראליות'‪ ,‬על חוקיה‪,‬‬
‫כלליה‪ ,‬ומגבלותיה‪ .‬אנו דבקים בחוקים אלה‪ ,‬והם חלק בלתי‬
‫נפרד מישותנו‪ .‬מכאן נגזרים מנהגינו ומעשינו‪ ,‬והם ספוגים‬
‫בנו‪ .‬אין כאן 'חכמים' (יותר)‪ ,‬או 'חכמים' (פחות)‪ .‬כל אחד‬
‫חווה את מסעותיו לעצמו‪ .‬במסעותינו‪ ,‬למודי 'לבדיותנו' —‬
‫כולנו קשורים זה בזה (אם נרצה ואם לאו) על פי מוסכמות‬
‫חברתיות‪ .‬ואלה דברי המשוררת (עמ' ‪:)8‬‬
‫"עולָ ם ָח ָדש נולַ ד לָ בוּש ּבג'ינס וחל ַצת ט' מדּ ּפסת ָּכתוּב‬
‫ָעל ָיה "יש ָעתיד"‬
‫ומה בכוח המילים שבכרזה לחולל? למעשה‪ ,‬כמעט ולא‬
‫כלום‪ .‬אבל די כי נאמין שהכתוב יתגשם‪.‬‬
‫בשפה בהירה יותר‪ ,‬אומרת לנו נילי דגן‪ ,‬כי החידוש היחיד‬
‫ב'יש עתיד' זאת אותה יהירות של 'הישראליות' (בהווה) אשר‬
‫מצהירה בראש חוצות — כמה שהיא נאורה יותר וחכמה יותר‬
‫ממי שהיו כאן לפניה‪' .‬העולם החדש'‪ ,‬שקם ורוצה להוכיח‬
‫עצמו‪ ,‬נשען למעשה על עשייתם של הדורות הקודמים‪ .‬וכל‬
‫‪‬‬
‫‪39‬‬
‫‪ 2014.indb 39‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫'שהדור הזה' עושים היום מתבסס וניזון ברובו מידע קודם‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬משיש בידם גם הבסיס‪ ,‬וגם הניסיון‪ ,‬נמצאו להם‬
‫מאליהן 'היכולות'‪ :‬לשפר‪ ,‬לייעל ולהוסיף עוד נדבכים‪.‬‬
‫בהמשך של אותו שיר מסכמת נילי דגן‪:‬‬
‫"חיים גנוּבים ש ָהי ּו ַש ָ ּיכים ַפ ַעם למישה ּו ַאחר"‬
‫ַ‬
‫ואכן זאת היא עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה‪ .‬המשוררת‬
‫מוסיפה ומוכיחה את הדור החדש בשירתה (עמ' ‪:))1) 13-10‬‬
‫"שוּם ָדּ בָ ר אינו ַמספיק לשוּם ָדּ בָ ר"‪.‬‬
‫ולמרות הכול נראה בהמשך אותו השיר (עמ' ‪ ))4) 13-10‬כי‪:‬‬
‫ּ‬
‫"בכָ ל דּ ור יש דּ ור ָח ָדש ו ַהשאלות ּפתוּחות"‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬השאלות לעולם תהיינה פתוחות ולא פתורות‪.‬‬
‫מהיבט זה‪ ,‬החיים העכשוויים דוהרים במירוץ אינסופי‪ ,‬בו‬
‫החומרנות מתמרנת את האנושות ומביאה אותה אל מצבים‬
‫אבסורדיים החיים השבטיים פסו מהעולם‪ .‬בני המשפחה שוב‬
‫אינם סועדים את זקניהם‪ .‬הם עסוקים מדי‪ ,‬ורצים כל הימים‬
‫להספיק‪' .‬הישראליות' שלנו נכנסה בפסיעות גדולות לביצה‬
‫עמוקה‪ ,‬והיא אינה יודעת איך להיחלץ ממנה‪ .‬וכעת‪' ,‬התחנה‬
‫המרכזית' הסתכסכה עם עצמה‪' :‬עובדים זרים' מאכלסים את‬
‫רחובותיה ושוקיה של העיר תל־אביב‪ ,‬ולזרים הבאים בשערי‬
‫התחנה ניתנת הזכות לסעוד את יקירינו הזקנים והחולים‪ .‬וכך‬
‫רושמת נילי דגן (עמ' ‪:)14‬‬
‫ש‬
‫"ו ָאז‪ַ ,‬ה ּגשם מוחק נופי ַמח ָשבָ ה איש לא ָחזַר מ ּ ָם‬
‫ל ַס ּפר לָ נ ּו איך ָהיָ ה‪...‬‬
‫‪...‬הכּ ל ַמ ָּמשי‪ָ ,‬פ ַסק‪ּ ,‬פות ַח ַח ּלון‬
‫ַ‬
‫לדיוּן ממ ּ ָשך‪(... ...‬וּמעולָ ם לא הבַ נ ּתי את ּתאוריַ ת‬
‫ַה ּמציאוּת ַה ַּמק ּבילָ ה‪ .‬מ ּוזָ ָרה ּתו ַרת ַה ּקוַ נטים‪ַ .‬מה שרואים‬
‫אינו ַמה שרואים"‪.).‬‬
‫בשיר אחר (עמ' ‪:)24‬‬
‫ַ"א ָּתה משיב ּבח ּיוּך‪ ,‬זו ָהרגל שהקדּ ָימה ל ָהקיץ‪ .‬אנַ חנ ּו‬
‫לוגמים ָּכל א ָחד מ ַה ָ ּקפ הש ּלו סובבים ָּכל א ָחד ּב ַמעגלי‬
‫ַמח ַשב ּתו אין ּב ָּטחון‪ּ .‬בכלוּם‪ ,‬לנשום עוד נש ָימה‪ .‬לאכל‬
‫עוד ארו ָּחה‪ּ .‬בכָ ל רגַ ע‪ָ ,‬הרגַ ע ַה ָּבא"‪.‬‬
‫ברגעים הקריטיים יש התחבטויות אישיות כאלה‪ ,‬צצות‬
‫ועולות מחשבות על נזילותם של החיים ואפסיותם‪ ,‬על האני‬
‫האישי במבוך הזה‪ ,‬על הזוגיות‪ ,‬על הכמיהה לביטחון (עמ' ‪:)25‬‬
‫"אני רוצה את ַה ּב ָּטחון ש ַ ּגם כּ שאנַ חנ ּו מת ַרחקים אנַ חנ ּו‬
‫קשוּרים זה לָ זה"‪.‬‬
‫אולי השינוי יביא ביטחון זה (עמ' ‪:)26‬‬
‫"א ּולַ י נ ַּסע ל ָמקום ָרחוק לנשם אויר שעוד לא נָ ַשמנוּ‪.‬‬
‫ָּכל ַמה שא ּוכַ ל לָ שאת ַּב ַּתרמיל הוּא ַמ ּ ָשא ַח ַ ּיי"‪.‬‬
‫ּ‬
‫"בבית ָה ָאבות ַמאכיל כּ ָידן מאריתר ָאה את ַא ָּבא"‪...‬‬
‫‪"...‬אתמול נעלַ ם שוּב‪ .‬אין לָ ַד ַעת אם יָ שוּב‪".‬‬
‫הרבה מאוד רגעי חוסר אונים פוקדים את המשוררת באותם‬
‫קטעי מחשבות הבאות ונעלמות חליפות (עמ' ‪:)37-32‬‬
‫נראה כי לאותה 'פתיחת השערים' והנהירה ההמונית ללב‬
‫העיר יש סייגים‪ ,‬ועובדים זרים הנשארים בארץ מעבר לזמן‬
‫שאושר להם — הם נרדפים ומגורשים‪( .‬עמ' ‪))1) 13-10‬‬
‫נרשם‪:‬‬
‫"וּכמו ּבמהירוּת ט ָיסה ּגבו ָהה ַהז ַמן נַ עשה א ּטי יותר‪...‬‬
‫‪...‬גוּפו ַה ָּכחוּש ַמ ּשיל את רצונו ָתיו ַמפקיד רוּחו ּביָ די‪...‬‬
‫‪...‬עינָ יו ש ָהי ּו ּ ַפ ַעם חוּמות‪ ,‬הכחילוּ‪ ,‬כּ עיני עולָ ל‪...‬‬
‫‪...‬א ּולַ י לא ַאס ּפיק לשאל — ַהכּ ל‪".‬‬
‫"א ּלה ש ּישנים ָּכאן ַה ּיום מת ַח ּלפים ַּבאחרים ָמ ָחר"‪.‬‬
‫החשש שלא תספיק לשאול את אביה הכול‪ ,‬בטרם יעצום‬
‫עיניו לנצח‪ ,‬מביא אותה להכרה עד כמה החיים יקרים‪ ,‬ויש‬
‫למצות אותם עד תום‪( .‬עמ' ‪:)45-44‬‬
‫אנחנו אחוזי חרדות מפני הלא ידוע‪ ,‬מפני פגעים כמו 'צונמי';‬
‫'מלחמה'; 'רעידת אדמה'‪ .‬המשוררת אינה מציינת במפורש‬
‫את האסונות האלה‪ ,‬היא רק רומזת רמזים עבים (עמ' ‪:)9‬‬
‫"כּ ַדאי ש ּתהיה לָ נ ּו אז ָרחוּת נוספת חש ּבו ן ַּבנק ּבארץ‬
‫זָ ָרה לַ ּיום ש ַאחרי‪".‬‬
‫‪40‬‬
‫בשירים אחרים מתארת המשוררת חוויות מביקורה‬
‫ושהותה לצד אביה בבית האבות עמ' ‪:)23-18‬‬
‫התהיות על 'היום שאחרי' מעוררות חלחלה‪ .‬הלוא אנו ַעם‬
‫למוד סבל שהוריו עברו את השואה‪ ,‬ובשל אותה חוויה‬
‫טראומתית שהשתרשה בתודעה‪ ,‬הדור השני פיתח חושים‬
‫בריאים של מגננה‪ ,‬והנה הוא נאחז שוב 'במקל הנדודים'‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:01‬‬
‫"כּ ָ ּלם עסוּקים מ ַדּ י כּ שרונ ּיים מ ַדּ י עסוּקים ּב ַעצ ָמם‪.‬‬
‫א ָחדים נכנָ סים אל ּתוך ַח ַ ּיי נש ָארים ז ַמן ָמה‪ .‬יוצאים‪...‬‬
‫‪...‬אני לא קשו ָּרה יותר מ ַדּ י לַ ּזכרונות ש ּלי‪... ...‬אם אני‬
‫שומרת או ָתם ל ַעצמי הם מש ַּת ּלטים ָעלַ י"‪.‬‬
‫מאותן נקודות מפוכחות ואינדיווידואליות שלה‪ ,‬שואבת‬
‫המשוררת את כוחותיה להמשך (עמ' ‪:)41-40‬‬
‫"לכָ ל ָעָןנ יש ש ּולַ ים מכ ָספים נָ ח ּוץ רַק חכּ וּך ַקל‬
‫‪ 2014.indb 40‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫ּתמימוּת של רגַ ע וּמ ּלים ַּבעלות כּ נָ ַפים מ ַרפרפות‪ַ ,‬על‬
‫קצות ַהחוּשים"‪.‬‬
‫המשוררת חושפת מציאות עגומה — איש אישה — לעצמם‬
‫עמ' ‪:)29‬‬
‫"לפ ָעמים כּ שאני מ ַד ּברת אל ָ‬
‫‪...‬אך‬
‫יך‪ ,‬ו ַא ָּתה ַמקשיב‪...‬‬
‫ַ‬
‫אינ ָך משיב‪...‬‬
‫‪...‬עכ ָשיו אני כּ ותבת ו ַא ָּתה מ ַד ּבר"‪.‬‬
‫ַ‬
‫לאה זהבי‪ּ ,‬פינה זעירה במקום בורח‪ ,‬הוצ' אבן חושן‪ ,2009 ,‬עמ' ‪.25‬‬
‫ובמקום אחר (עמ' ‪:)53‬‬
‫ָ"קשה ל ַה ּגיד אמת מ ַד ּברים ַעל כּ לוּם וצוחקים כּ ל‬
‫ַה ּמ ּלים נמ ָצאות ַאך לא ַּב ּסדר ַה ָ ּנכון‪ .‬מי ש ָהיינ ּו מי‬
‫ש ָאנ ּו מי ש ּנהיה"‪.‬‬
‫ובנימה קלה של אופטימיות‪ ,‬שבה נאה לסיים (עמ' ‪:)42‬‬
‫"אנַ חנ ּו ָּכאן ל ַהעביר את ַהז ַמן ַעד ש ּנל ַמד לָ עוּף‪ָ .‬הע ָ ּיקר‬
‫לתפס את ָהע ָ ּקרון ולא ל ַא ּבד את חוּש ַהכּ ּווּן"‪ ,‬כי "גדל‬
‫‪‬‬
‫ַהכּ נָ ַפים לא קובע"‪.‬‬
‫■■■‬
‫גבריאלה אלישע‬
‫משחקי אורצל על ורד צהוב‬
‫על השיר 'היוצא מן הכלל' מאת לאה זהבי‬
‫לאה זהבי‬
‫היוצא מן הכלל‬
‫לפ ָעמים נזלָ פות‬
‫ט ּפות לה ָא ַטת מציאוּת‬
‫מ ַר ּתקות אותי לורד ָצהב‬
‫שאור מ ַצ ּיר ָעלָ יו‬
‫נקיקי צל ַדּ ּקים‬
‫ו ַהצּ בָ עים ו ַהצּ וּרות‬
‫נושקים לַ ּ ָש ָפה‬
‫ַּב ּנק ָדּ ה שהיא א ּלמת‬
‫ו ַה ּ ַש ָּבת‪ ,‬ש ּנפ ַּת ַחת לָ ּה דּ לת‬
‫ּבאמ ַצע יום חל‬
‫נוהרת‪ַ ,‬מרחיבָ ה‬
‫את ה ָחלָ ל‬
‫‪25/05/2014 12:20:01‬‬
‫להרף ַעין אני מנו ָּחה‬
‫ָא ָד םש ָּמ ָצא‬
‫ּתועפות חן‬
‫יפ ַעת ח ָ ּנם‬
‫ואומר ל ַהפ ָּת ָעתו‬
‫כּ י טוב‬
‫ל‬
‫כאורה די בהאטת הקצב כדי להוביל למצב תודעה אחר‪,‬‬
‫הפתוח לדקויות כמו משחקי אורצל על ורד צהוב‪ .‬אך‬
‫ּ‬
‫בתורה גם את‬
‫כיצד מגיעים להאטת הקצב הפנימי‪ ,‬שתאט‬
‫המציאות שבחוץ? 'טיפות להאטת מציאוּת' מעלה על הדעת‬
‫תרופה מדיצינית או טיפות מגיות או חומר פסיכודלי המשנה‬
‫את תפיסת המציאות‪ ,‬והמציאות נעה בסלומושן כבחלום‪.‬‬
‫והשפה‪ ,‬שהיא בעיקרה מושגית ואידיאית‪ ,‬איננה יכולה‬
‫לדובב הכול‪ .‬יש נקודה שבה היא אילמת‪ ,‬כדברי השיר‪ ,‬ואז‬
‫שפה אחרת‪ ,‬ויזואלית‪ ,‬מצטרפת אליה‪ ,‬והמילים לובשות‬
‫צורות וצבעים‪ ,‬כפי שמתואר לעתים בחוויות של שימוש‬
‫בחומרים משני תודעה או בחוויות רוחניות של התפשטות‬
‫הגשמיות‪ ,‬בהן מתרחשת מעין פתיחת דלת אל הקדוש‪,‬‬
‫הש ָּבתי‪.‬‬
‫החגיגי‪ַ ,‬‬
‫השבת‪ ,‬לא כיום השביעי בשבוע היהודי‪ ,‬אלא כחוויה‬
‫רוחנית של נהרה‪ ,‬יכולה להתרחש ב'אמצע יום חול';‬
‫היא נקודת זמן שפועלת על המקום‪ ,‬החלל‪ ,‬ודוחפת את‬
‫גבולותיו (מעניין לשים לב לשורש המשותף של חל וחלל)‪.‬‬
‫ההאטה‪ ,‬המנוחה‪ ,‬ההרפיה (פשוט להיות‪ ,‬לעומת לעשות)‬
‫הן שמאפשרות לנהרה לזרום פנימה‪ .‬ואף שזהו רגע קצר‬
‫— 'להרף עין אני מנוחה' — המספק מעין הצצה בלבד אל‬
‫הטוב האפשרי‪ ,‬די בו כדי לאשר את הקיים ולבטל את‬
‫הקונפליקטים‪ ,‬ולהיות לרגע כמו אלוהים ('והייתם כאלוהים')‬
‫הרואה כי טוב‪( .‬אלא שבסיפור המקראי נאמר 'וירא אלוהים‬
‫כי טוב' על עבודתו של האל בבריאת העולם‪ ,‬ואילו בשיר‬
‫שלפנינו נאמר כי טוב על המנוחה; שם נאמר כי טוב מדי‬
‫יום ביום על ששת ימי המעשה‪ ,‬ואילו כאן נאמר על השבת‪).‬‬
‫'להרף עין אני מנוחה אדם שמצא תועפות חן יפעת‬
‫חינם'‪ .‬מנוחה וחן וחינם — מילים קרובות במצלולן ובשורשן‬
‫(גם תועפות ויפעת)‪ .‬המתנה הרוחנית‪ ,‬הבלתי צפויה‪ ,‬ניתנת‬
‫בחינם‪ .‬השיר העדין וההרמוני הזה מעיר בי חשק לפתוח דלת‬
‫‪‬‬
‫אל השבת‪ ,‬אולי אף אני אזכה להרחבת הדעת‪...‬‬
‫‪41‬‬
‫‪ 2014.indb 41‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫שבוע הספר העברי — "מאין נחלתי את שירי"‬
‫נורית יובל‬
‫אמו דפני‬
‫ָאז‬
‫לב ָהעץ‬
‫סלָ עים לבָ נים ה ּקיפוּני‬
‫ָשתק ּו ּתקוּפות וסוּפות‬
‫קוצי ס ָירה ע ָטפוּני‬
‫ַּבחרף ָסגל ּו ַר ָקפות‬
‫ַּב ַ ּקיץ ָקדים א ָפפוּני‬
‫ָסגול ּתי ולָ בַ נ ּתי חליפות‪.‬‬
‫"מה ּש ּיצא מ ּלב ָהעץ‬
‫ַ‬
‫ַרק לב ָהעץ י ַדע" ‪,‬‬
‫ַמ השה ּס ָסה ַר ּקפת‬
‫כּ תר ּפר ָיחה יָ שיב כּ בו ָד ּה‪,‬‬
‫ַמ ָּבט מ ּלב נַ רקיס‬
‫ָשט ָפה ָּבבו ַּאת־נָ ָהר‪,‬‬
‫ַמה ּש ּנכנָס אל לב ָהעץ‬
‫י ַס ּפר ּו ַט ּבעות‬
‫ז ַמן נמ ָהר‪.‬‬
‫לַ מרות ּתקתוּקו של כרונוס‬
‫ּב ַצ ַעד ָקצוּב ואטי‬
‫אני חוזרת ו ָשבָ ה‬
‫א ּלי ּתחוּמו ָשב ּפ ּיוּטי‬
‫כּ י ָש ָמה נב ָרא לי ַהצּ בַ ע‬
‫ו ָש ָמה ח ּבלָ ה ש ָירתי‪.‬‬
‫מ ַאין ָנ ַחל ּתי‬
‫ש ָירתי־נש ָמתי מ ַאין?‬
‫מתהום ַה ָּסמוּי מן ַה ַעין‬
‫מן ַה ַאין‬
‫מן ַה ּלא וּשלָ לו‬
‫מן ַה ּמא דש ָרציתי‬
‫מקרב ָהעוד שהמצאתי‬
‫וכל ַמ השלא ָק ָרה‬
‫ַה ּשיר ָּב ָרא‪.‬‬
‫פתגם שומרי‪ ,‬תרגום ש‪ .‬שפרה וי‪ .‬קליין‪.‬‬
‫שמ ּו ַרת ט ַבע‬
‫ּבד ָמעות ַאלחים‬
‫ריסי עינַ יך‬
‫לרוָ ָחה‪,‬‬
‫ַּכנפי ַמל ָאכים‬
‫ּבשמוּרות אישונים‬
‫לנצור‬
‫מנ ַחת ּפ ָרחים‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:02‬‬
‫‪ 2014.indb 42‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫יוסי אלפי‬
‫שירים מארץ קרה‬
‫א ּ ָשה זק ָנה מ ּמז ַרח אירו ּ ָפה‬
‫ּג ַלז ּגו מת ַע ּלפת ו ָק ָמה‬
‫א ּ ָשה זקנָה מ ּמז ַרח אירו ּ ָפה‬
‫ּבוכָ ה ּבמס ָע ָדה סינית‬
‫ּבלונדון‬
‫ַעל ָאב ַדן דּ מיונָ ּה ַה ּמז ָרחי‬
‫אמר ָיקה ָסג ָרה ש ָער ָיה‬
‫ַ ּגם קולוּמ ּבוּס ַה ּס ָפ ַרדּ י לא ָהיָה מ ַק ּבל גרינ ַקארד‬
‫אם ָהיָה מגַ ּלה ַה ּיו ם את אמר ָיקה‬
‫זונות ָצר ַפת שהת ַע ּשר ּו‬
‫י ַס ּפר ּו לָ ך‪ ,‬גב ָירה מ ּמדינָה משחררת‬
‫ָראיתי לוי ָתנים נופלים לתהומות‬
‫י־עד כּ רוּכות ּבחבל ל ַרגליהן‬
‫וצ ּפר ַ‬
‫ָראיתי מפלצות דּ מיון נוטפות אל ַהפיורדים ַה ָ ּצרים‬
‫אנָ שים רואים ַ ּגע ּגוּעים ל ָמ ָחר‬
‫קבוּצות ַרכּ ו תשל ּבני ָא ָדם מע ּנים ּב ַאהבַ ת יש ּו‬
‫ש ּלא הוש ַיע‬
‫ַאל ּתבטח ּו ּבנדיבים‪ָ ,‬אמר ּו לָ הם‬
‫הם לא יָ דע ּו קשב‬
‫מ ַעל לגַ ּלי ַה ּקצף‬
‫חרה‬
‫של ּב ָירה גיניס ש ָ‬
‫כּ מו אתמול ּבמכרות ַה ּפ ָחם‬
‫ּגלַ ז ּגו מת ַע ּלפת ו ָק ָמה‬
‫ָק ָמה וּמת ַע ּלפת‬
‫ּבכָ ל נש ָימה‬
‫רחוב הוּא לא ָמקום לבני ָא ָדם‬
‫ָהאומרים שיר‬
‫ָהרחוב‪ ,‬אין ּבו דּ ּיוּר לנ ָשמות ּתועות‬
‫א ּולַ י ַה ָ ּיר ַח יָ ביא לָ ך ּפתרון‬
‫א ּולַ י ַקר ָקעית ַה ָ ּים‬
‫ַעד ָאז התנַ חמי ַּבחפש‬
‫ַה ָּבא כּ מו ָאביב ּבאמ ַצע ַהחרף‬
‫ל ַארצך‬
‫■■■‬
‫מאיה ויינברג‬
‫‪‬‬
‫יָ ר ַח כּ מ ַעט ָמלא‬
‫ַה ַח ּיים ָהא ּל הש ַּמפריעים לַ ַח ּיים ש ּלי להיות ָמ הש ּתכנַ נ ּתי‬
‫ַא ָּתה לא ָּתבוא לא ָּתבוא לא ָּתבוא לא ָּתבוא אלַ י יותר‬
‫כּ בָ ר הבַ נ ּתי‬
‫וכָ ל ָה ַאהבָ ה העודפ תש ּתלך לַ עזָ אזל‬
‫‪25/05/2014 12:20:02‬‬
‫קנה מ ָ ּדה‬
‫אפ ָשר ַרק ל ַדמין‬
‫את שעוּר ַהה ָקלָ ה‪,‬‬
‫ש ָחש ַה ּזבוּב ַה ָ ּגדול‬
‫ָּ(בנ ָּסיון ָהאלף א ּולַ י)‬
‫כּ ש ּג ָ ּל הש ַה ַח ּלו ן ּ ָפתו ַּח‬
‫וה ּנה הוּא ָחפשי‬
‫וא ּולַ י ַּכעבר רגַ ע ָשכַ ח‬
‫‪43‬‬
‫‪ 2014.indb 43‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫עדנה מיטווך‪-‬מלר‬
‫"במקום שהרפואה אינה מסייעת‪,‬‬
‫לך־ל ָך אל השירה"‪.‬‬
‫זיגמונד פרויד‬
‫ּבצל ַה ּמ ּלים‬
‫כּ ש ּנו ַאש ּתי מן ָהרפו ָּאה‬
‫ָהלַ כ ּתי אצל ַה ּ ָש ָפה‪,‬‬
‫ל ַח ּפש ּפתרונות לא ּפשוּטים‬
‫נטוּלי מק ָסם וא ָיפה‪.‬‬
‫ּובָ אתי ּבצל ַה ּמ ּלים‬
‫ונָ גַ ע ּתי ּבסוד קס ָמן‪,‬‬
‫לאסף ַּב ַ ּלילָ ה ָעלים‬
‫ש ָ ּנשר ּו טרם ז ַמ ָ ּנם‪.‬‬
‫ַּב ּ ַש ַחר‪ָ ,‬מניתי טלָ לים‬
‫ש ָ ּירד ּו לנַ חם ּב ַמפ ּת ַיע‪,‬‬
‫ַמה ּשקוּפים יהי ּו וּקלילים‬
‫ַעל ַהכּ א בש ַּב ּבקר יופ ַיע‪.‬‬
‫*‬
‫יַ חלפ ּו יָ מים ַּב ּטו ב ּובַ ַ ּצר‬
‫ָעתיד ית ַּבל ּבל ּבקסמי ה ָעבָ ר‬
‫לַ ּ ָשוא א ַח ּפש ּבדבקוּת לי ַא ַחר‬
‫י־שם ַּב ַּכר‪.‬‬
‫ז הש ָאבַ ד לי א ָ‬
‫*‬
‫ַה ּשיר ש ָאבַ ד לי ַּב ּיו ם ַההוּא‬
‫ּבין ַה ָ ּים ַה ּתיכון לד ּוכַ ן ַה ּשקדים‬
‫כּ ש ּמ ַהר ּתי לָ שוּב אל ָהעיר ַהצּ ועקת‬
‫אח ּוזַ ת ַאצּ ות ושדים‬
‫מציץ ּבכָ לשיר ש ּנכ ַּתב ַאחרי‬
‫ַהשלָ ָמה מתו ָּקה עם ָה ַר ַעש‪,‬‬
‫עם ראשית ַה ּלילות ַה ּשקוּפים ַּב ַח ּלון‬
‫ַה ּנ ַמ ּסים כּ ַקרחון ַעל ַהר־ ַ ּג ַעש‪.‬‬
‫א ַּבד ּתי את ּבני ַּב ּמשעול ַה ּנס ָּתר‬
‫ּבד ָרכים יר ּקות‪ּ ,‬פורחות‪.‬‬
‫ַעכ ָשו מ ַט ּפלת ּבילד זָ ר‬
‫ּבד ָרכים שוממות‪ ,‬צחיחות‪.‬‬
‫ַה ּשיר ַההוּא רוקד ּבכָ ל עיר‬
‫מתיַ ּשב ַעל ָּבמות ּביַ לקוּט נַ ָ ּודים‪,‬‬
‫מת ַמ ּת ַח ַע ל ָשדות ַא ַחר ַה ּג ָשמים‪,‬‬
‫ַמצהיב ַחרצ ּיות‪ַ ,‬מאדּ ים ּפ ָרגים‪.‬‬
‫יָ דו נשמ ָטה מ ָ ּידי ּב ַאק ַראי‬
‫ּביַ ַער ָעבת ּבשוּלי ַה ָ ּנ ָהר‪,‬‬
‫ַעכ ָשו מ ַח ּפשת ַאח ָריו ּבכָ ל ּתוַ י‬
‫ּבאינסוף חולות ַה ּמד ָּבר‪.‬‬
‫ח ּ ַפש ּתי שיָ ָריו ּבד ּוכַ ן ַהי ָרקות‬
‫ַּב ּדרך לרופא ַה ּש ַ ּנים‪,‬‬
‫צ ּפו ר ָהערב ק ּפ ָצה והבט ָיחה‪:‬‬
‫"עוד ּתכ ּתבי יָ פים שב ָע ַתים"‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:02‬‬
‫ַה ּיָם כּ בָ ר המיר את מז ּגו כּ מכַ ּשף‬
‫דּ ּוכַ ן ַה ּשקדים כּ בָ ר נס ַ ּגר ּ ַפע ַמים‪,‬‬
‫ָהעיר לָ ב ָשה ו ָּפש ָטה ַמחלָ צות‬
‫ַרק ַה ּשיר מ ַח ּפש ּב ָעלָ יו ַּב ּ ָש ַמים‪.‬‬
‫‪ 2014.indb 44‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫אדלינה קליין‬
‫אסתר רוזנפלד‬
‫ַּכ ָּמה ה ָנ ָאה‬
‫ַרק ַעל ַעצמי‬
‫כּ שרואים ספר ָ ּיה‬
‫רוצים לקרא‬
‫את ָּכל ַה ּס ָפרים‬
‫ָאז ָה ָא ָדם חושב‬
‫ַּכ ָּמה הנָ ָאה יש לו‬
‫ּבלַ חש ב —ש ָהיָ ה קורא‬
‫את כּ ָ ּלם‪.‬‬
‫ַ"רק ַעל ַעצמי ל ַס ּפר יָ ַדע ּתי" ָּכתבָ ה ַה ּמשוררת‪.‬‬
‫מי י ּתן וּכסיסמולוג ַה ּבוחן רטט לב ָהא ָד ָמה‬
‫ָאחוּש ָעצ ַמת ַ ּג ּלי ַההלם ָהאנוש ּיים‪.‬‬
‫כּ ה ָּכבד ַמ ּ ָשא נפש ָה ָא ָדם‪,‬‬
‫איך א ַדע משאלות לב וּכאב‬
‫ולא אעש השקר ּברגָ שו תשל אחרים‪.‬‬
‫יָד טמ ָירה ּתווָה נתיב ַח ַ ּיי‪,‬‬
‫ּבנַ פ ַשי ַה ָדּ בָ ר וַ אני לא ָּב ַחר ּתי‪.‬‬
‫ּב ַש ּלכת ַח ּיַי אסוכך ַע לש ַירי‪,‬‬
‫ָּבאמת ַהצּ רו ָּפה ש ּלי‪.‬‬
‫טרם ָמ ַשכ ּתי ּבעט אנוש לא יָ ַדע ּתי‬
‫כּ י ַרק ַעל ַעצמי ל ַס ּפר א ַדע‪.‬‬
‫ר ַגע‬
‫רגַ ע של 'הש ָּתאוּת'‬
‫רגַ עשל 'הת ַ ּג ּלוּת' —‬
‫שהוּא ַּתמצית ַה ּנוכחוּת‬
‫יָ כול להיות —‬
‫שא ָיפ השהת ַמ ּמ ָשה‬
‫טלי וייס‬
‫מת ּפרת ַה ּמ ּלים‬
‫אני ּתופרת מ ּלים ש ּנשמט ּו מ ּתו ַדעתי‬
‫אל ּבגד ַה ּיומיום‬
‫מכַ ָּסה ק ָרעים ּבפ ָרחים‬
‫מ ַטשטשת זכרונות ּבדּ ּמוּיים‪.‬‬
‫אני אוהבת לת ּפר מ ּלים ּבלילות ָקרים‬
‫כּ י הן מ ַח ּממות אותי‬
‫ַמל ּבישות את ּבדידוּתי‪.‬‬
‫אני ּתופרת מ ּלים לשירים‬
‫ושירים לַ אנָ שים‪,‬‬
‫א ּולָ ם איני יכולָ ה לת ּפר‬
‫את ַאהבָ ת ָך‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:02‬‬
‫רינת מצליח‬
‫ָע ָנף ָּבר ּו ַח‬
‫ּבשקט ּבשקט‬
‫ּבלי ָהניד ַעפ ַעף‬
‫ּבזר ַימת ָהרו ַּח‬
‫יל ַחש ָענָ ף‬
‫ַמקשיב לַ ּנ ּגוּן‬
‫ש ָּטוָ ה ּבעור ָקיו‪.‬‬
‫ָּתוים ק ַט ּנים‬
‫ָעפים ַּב ּמר ָחב‪.‬‬
‫ו ַה ּנ ּגוּן כּ ה ָערב לָ אזן‬
‫משיב ַה ּנפש מרומם ַה ּלב‬
‫ּבשקט ּבשקט ּבלי ָהניד ַעפ ַעף‬
‫ירקד ּו ה ָעלים וגַ ם ה ָענָ ף‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫‪ 2014.indb 45‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫יעקב ברזילי‬
‫ּבעצב ּתלדי שירים‬
‫לפ ָעמים שיר או שנַ ים ּבנוּיים ל ַתל ּפ ּיות‬
‫ָּכמוהם כּ אתרוג לא ּ ָפגוּם ּבסכּ ות‪.‬‬
‫מי ָצריך ש ָירה ּבע ָדּ ן כּ ּבוּש ַה ָ ּיר ַח?‬
‫מי ָצריך ש ָירה ַּב ּמ ָא השל ַה ּנשק ָהאטומי?‬
‫כּ ָ ּלנוּ‪,‬‬
‫שהרי ַמעשה ַה ּבר ָיאה ָעצ ָמה‬
‫היא ש ָירה ַא ַחת ּגדולָ ה‬
‫ה ָהרים ו ָהע ָמקים‬
‫ַה ּנ ָהרות ו ַה ָ ּימים‬
‫ַהכּ ל אומרים ש ָירה‪,‬‬
‫ּתכלת ַה ּ ָש ַמים וחוּם ָהא ָד ָמה‬
‫י ַרק ָהאילָ ן ואדם ַה ּשו ָשן‬
‫ָמה הם אם לא ש ָירה?‬
‫ואם ַה ּטבַ ע הוּא נוף נש ָמתו של אלהים‬
‫כּ י ָאז ַה ּש ָירה היא נוף נש ָמתו של ָה ָא ָדם‪.‬‬
‫אור ָ ּגנ ּוז‬
‫ָּכלוּא ּב ָאהלָ ּה של ּתו ָרה‬
‫לא ָע ַמד ּתי ַּב ּפ ּתוּי‬
‫צהר לפלאי ַה ּבר ָיאה‬
‫ָק ַרע ּתי ַ‬
‫ּברצוּעות ּתפ ּלין ָהדוּקות ַעד זוב ָדּ ם‬
‫התנו ַדד ּתי מ ּמ ּני ואלַ י‬
‫ַמל ָאכי ַח ָּבלָ ה ָחרש ּו מז ּמו ת ּבל ּבי‬
‫ָּכפוּת ּבחבלי ָמש ַיח‬
‫ש ּלא ָּבא‬
‫ּ ָפ ַרץ מרד ּבגוּפי‬
‫‪46‬‬
‫ה ּ ַשל ּתי מ ָעלַ י כּ סוּתי ּבצבעי ַה ַ ּלילָ ה‬
‫ו ָחציתי את ַה ָ ּנ ָהר‬
‫לרחץ ּ ָפנַ י ּבאור ָ ּגנוּז‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:03‬‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪ ,‬ספינה קדומה‬
‫ָקפה של ּבקר‬
‫שירים נועד ּו‬
‫למבַ קשי נַ פ ָשם ס ָע ָרה‬
‫לאו ָהבים מ ַח ּפשי ַּתבלינים‬
‫שירים נועד ּו‬
‫למזַ מזמי ַמנ ּגינות ללא מ ּלים‬
‫לגוזרי קו ּּפונים ַּב ּלילות‬
‫שירים נועד ּו‬
‫לָ עומדים מוּל ַח ּלונות ַראוָ ה‬
‫של חנוּיות ס ָפרים‬
‫שאין לָ הם כּ סף לקנות ַּב ַּמכּ לת‬
‫שירים נועד ּו‬
‫לכָ ל מ יש ּמ ּוכָ ן ל ַהחליף‬
‫ַאנט ּיב ּיוט ָיקה ּבשירים‪,‬‬
‫לעצים רווּיי ַקעקוּעים‬
‫שירים נועד ּו‬
‫ל ַמשכּ ימי קוּם‬
‫ל ַהמ ּתיק ָקפ השל ּבקר‬
‫לַ חבוק יום ָח ָדש‪.‬‬
‫‪ 2014.indb 46‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫חגית מנדרובסקי‬
‫ל ָדה‬
‫איך נולדת משוררת מ ּבטן ַאד ָמ ָת ּה‪.‬‬
‫מ ַּמעבה ַה ּשאול נובטת מ ָ ּלה‪,‬‬
‫ועוד מ ָ ּלה‪.‬‬
‫איך זו ַר ַח תשמש מ ּנבכי ַּתרדּ ָמה‪,‬‬
‫כּ מו מרחם‪ .‬חוצבת‬
‫סלַ ע קר וא ָימה‪.‬‬
‫איך ּפור ַח ּפ ַרח מ ּתוך ּבעו ָּתיו‪,‬‬
‫מפ ָ ּיס ַצערו‪ ,‬ו ָדמו ּב ָעלָ יו‪.‬‬
‫איך מוּשטת יָ ד מ ּתהומות ַה ּלב‪,‬‬
‫מלַ ּטפת נפש ל ָהפיס ַמגלב‪.‬‬
‫אמר יַ ל ָדּ ה א תש ּ ָשנים ָש ַתק‪,‬‬
‫איך ּת ַ‬
‫איך כּ ותבת א ּ ָשה מן ַה ּקר ּו םש ּנב ַּתק‪.‬‬
‫מתעורר ַה ּז ַרע לבַ ּק ַע קל ּ ָפתו‪,‬‬
‫כּ י ָמ ַאס לה ָחבא ַעד אין קץ‬
‫וַ ּתר ָעד ל ָּבתו ל ָהנץ‪.‬‬
‫יערה רביד‬
‫אני ספר‬
‫אני ספר נכ ָּתב‪ ,‬א ּולַ י‬
‫ּביום מן ַה ָ ּימים‬
‫א ּ ָשלַ ח ַעל ּפני יַ ּמים‬
‫לַ ּט ּיוּל לו נכ ַספ ּתי‪,‬‬
‫מצּ דּ ו ה ָהפוּך‪.‬‬
‫ּתהיה זאת ּבטנַת ַמ ָּסע‬
‫ַהנחוה מן ַה ּפנים‬
‫של ּתבות מט ָען ותיקי נסיעות‪,‬‬
‫ַמ ָדּ פים מעץ ואצ ָּבעות‪,‬‬
‫וקבָ ה וראות‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:03‬‬
‫יפה בודמן‪-‬ביק‬
‫ַמ ָּבט אל ַה ָ ּים‬
‫היא הולכת לא ָּטה‬
‫ּב ַמעלה ַהדּ רך‬
‫ַהסל ּולָ ה ל ַתל ּפ ּיות‬
‫נושמת את ר ַיח ַהיָ ם‬
‫של ַרגל ָיה מ ַּמע ָרב —‬
‫ואלָ יו לא ָּתבוא‬
‫ּב ַרגלַ ים יחפות‬
‫של ַה ַ ּנע ָרה ַּבעלַ ת ַה ַ ּצ ּמו ת‬
‫עינָ ּה ַהי ָמנית ַהמיטיבָ ה לראות‬
‫אינָ ה ַמר ּ ָפה‬
‫מ ּנר ַה ַ ּלילָ ה ַהחופי‬
‫ָחבר יַ לדּ וּת‬
‫ַּמצהיב ל ַצד ַה ּדרך‬
‫ַ ּג ָ ּנן ַהעיר ָ ּיה היטיב‬
‫ל ַשחזר דּ גמית‬
‫של צמחי ַהחוף מ ּשכּ בָ ר‬
‫ו ַרק ּתלוּל ּיו ת ַהחול‬
‫מנַ ּסות לַ ּ ָשוא לכַ ּסות‬
‫את ַה ַּטפ ָטפות ַהשחורות מ ּפלַ סטיק‬
‫ש ּמש ַּתר ּגות כּ מו ורידים‬
‫ּביָ ד ָיה של א ּ ָשה ָּב ָאה ַּב ָ ּימים‬
‫ַה ּמושכת ּבעט סופר‬
‫שוזרת מ ּלים‬
‫ורו ָדה את ַהדּ בָ ש ּביַד א ָיתנָ ה‬
‫‪47‬‬
‫‪ 2014.indb 47‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫מיכאל רייך‬
‫נועה שקרגי‬
‫ר ָיצה‬
‫ַּב ּלילות ש ָנתי נודדת‬
‫ַ ּגם כּ שאני יָ שן‪ ,‬אני ָרץ‬
‫ַמח ָשבו ַתי ַמפ ּתיעות ּב ָחסנָ ן‬
‫מהירות מ ּמ ּני‬
‫אינָ ן יודעות לאוּת‬
‫ַמ ּשה ּו ּבי ּפתאם — צרך לָ רוּץ‬
‫ר ָיצה ּגדולָ ה וּמתנַ ּשמת‬
‫ל ַהס ּפיק כּ בראשית‬
‫לקר אשוּרות של אור ָח ָדש‬
‫אשר נָ שר ּו מע ָששית ָּכתלי מצחי‬
‫ַההוה דּ וחק‪,‬‬
‫ָמ ַתי אל ַמד להתנַ הל ּבמתינוּת ַּכ ּברוש‪,‬‬
‫כּ זַ ַחל ענָ נים‪.‬‬
‫ַּב ּלילות שנָ תי נודדת‪,‬‬
‫א ּולַ י כּ בָ ר ּתוד יש ַא ּת לא משוררת‬
‫ונגמר עם זה‪ ,‬אם ַא ּת אומרת‪,‬‬
‫שאין לָ ך את זה‪ .‬זה‪ ,‬ולא ַאחר‬
‫זה לא ַמתאים לַ ּב ָּטחון ָה ַעצמ יש ָ ּלך‪:‬‬
‫ַא ּת הרי צריכָ ה ּתעו ָּדה ַעל ַה ּקיר‬
‫עם חת ָימ השהס ַמכ ּת ּב ַתאריך וּבעיר‬
‫א ּולַ י ּתלכי ללמד מש ּ ָפטים‪,‬‬
‫ּתלכי למנ ַהל ע ָסקים‪,‬‬
‫לַ עזָ אזל לכי אם ַא ּת מ ַפחדת‬
‫ו ַרק ַאל ַּתתחילי עם ַה ּטעוּן ַהה ּו אשל אב ָידן‬
‫ש ּשיר הוּא ַמ הש ָא ַמר ּת‪ ,‬כּ י הוּא משורר‬
‫ו ַא ּת‬
‫ּתס ַּתכּ לי ַעל חצי ַהכּ וס‬
‫זה יַ חסך לָ ך ע ּסוּק ַּבחרוּזים‬
‫ַ ּגם מצלולים ַאף ּ ַפ ַעם לא ָסבַ ל ּת‬
‫ואם ַא ּת כּ בָ ר ּברגַ עשל כּ נוּת‬
‫ויזלטיר כּ בַ ר לא ּתהיי‬
‫ָאז לָ ָּמה לָ ך ָּכל זה‬
‫צאי ַהחו ָּצה ּתנשמי‬
‫א ּולַ י ּתפני לכ ּווּן מח ָקרי‪,‬‬
‫ַא ּת הרי לא יכולָ ה ל ַה ּנ ַיח‬
‫וא ּולַ י ּתוַ ּתרי רגַ ע‬
‫ַּב ּגל ּגוּל ַה ּנוכחי‬
‫ַאל ַּתחששי מ ָאבות‬
‫ספרוּת ּיים‬
‫מח ּקוּיימדּ ּגוּמימש ּלוּבים‬
‫ַּתחזרי לישן‬
‫ּתכ ּתבי שירים‪.‬‬
‫איש ָק ָטן‪ּ ,‬בל ּתי נראה‬
‫מתנַ ּשף ּבתוך קוּפ ַסת ָחזי‬
‫קורא ּבשמי מ ּבלי ַהשמ ַיע קול‬
‫הל ַהזהירני מ ּ ָפנַ י?‬
‫"ש ַמע נָ א" — הוּא אומר —‬
‫ּ‬
‫"בזָ וית עינַ י ָהעששות‬
‫נוצצת לַ חלוּחית של מס ַּבת ס ּיוּם‬
‫א ּולַ י מו ָּטב ָּתנו ַּח‪,‬‬
‫אם ָּבז ַא ָּתה למנו ָּחה‪,‬‬
‫נכ ּתב יַ ח ָדּ ו ַּבהליכָ ה‪".‬‬
‫‪48‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:03‬‬
‫‪ 2014.indb 48‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫ענת זגורסקי שפרינגמן‬
‫פנינה פרנקל‬
‫ניובה‬
‫מ ּלים‬
‫ליונתן ברקאי‬
‫אין לי ילד‪.‬‬
‫ל א ָש ַמר ּתי ָעלָ יו‪ ,‬לא הגַ נ ּתי ָעלָ יו‪,‬‬
‫ַ ּגם לא הר ַּבצ ּתי לו כּ ד יש ַ ּיפסיק לבכּ ות‬
‫ולא ח ַ ּנכ ּתי למדּ ות ראוּיות‪.‬‬
‫לא ה ַ ּצל ּתי אותו‪.‬‬
‫לא א ַּמצ ּתי‪.‬‬
‫לא יָ לַ ד ּתי‬
‫ילד‪ ,‬לא ּתצ ָטרך להודות לי ַעל ָּכך‪.‬‬
‫ל ַיל ּדי‬
‫ָהאפ ָשר ּיו ת לגַ דּ ל אות ָך ָהלכ ּו והצ ַטמצמוּ‪,‬‬
‫יָ כל ּתי ל ַא ּבד אות ָך ּבמלחמות עולָ ם‬
‫גַ ם ּבא ּל השעוד ּתפרצנָ ה‪.‬‬
‫יָ כל ָּת לה ָהרג ּבתא ּונָ ה ַקטלָ נית‪,‬‬
‫יָ כל ָּת לָ לכת מ ּמ ּני ּב ַמחלָ ה מס ּתורית‪.‬‬
‫להיות מר ָעל ּב ָמזון‪ ,‬לט ּב ַע ּברח ַיצת ּבקר‬
‫אפ ּל ּו לָ מוּת ָּבער ָיסה‪.‬‬
‫— יַ לדּ י‬
‫סלַ ח ל יש ּלא ילד ּת ָ‬
‫יך‬
‫ּבימי ַהחול‪,‬‬
‫היא אוספת את ַה ּמ ּלים‬
‫צוררת או ָתן ּבצרורות הדוּקים‬
‫וּמ ַ ּי ּבשת ּבין ַה ַדּ ּפים‪.‬‬
‫היא יו ַד ַעת‪ּ ,‬בעוד ָשנים‬
‫הן ּתהיינָ ה שטוּחות וּשקוּפות‬
‫כּ מו ּפרחי ַה ָּב רש ָ ּיבש ּו‬
‫ּבין ַדּ ּפי ָהע ּתון‪.‬‬
‫א ּולַ י ימ ָצא או ָתן‬
‫נכ ָד ּה ַהחולם ַעל ַה ָּכר‬
‫יחזה את מ ַמדּ יהן ָהאמ ּת ּיים‬
‫ויַ חזר להת ַע ּטף ָּבהן —‬
‫כּ מו סוללות חול‬
‫ַה ּמג ּנו ת מ ּפני‬
‫ַ ּג ּלי ַה ָ ּים‪.‬‬
‫מתוך‪" :‬שירים‬
‫לסידור החדר"‪,‬‬
‫הוצאת עיתון ‪.77‬‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪,‬‬
‫פרח עירוני‬
‫‪25/05/2014 12:20:04‬‬
‫‪49‬‬
‫‪ 2014.indb 49‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫צביקה סלע‬
‫חבר ּתו ַה ּטו ָבה ּביותר של ָה ָא ָדם‬
‫יו ַליסי‪ּ ,‬בר ַגע ָנדיר של רג ָיעה‬
‫ק ַּבל ּתי ַה ָ ּצ ָעה‬
‫לא ָר ָעה ּבכלָ ל‬
‫ּבקשר לַ ּמכונית ָהז ּו‬
‫ָאז ָקניתי או ָת ּה‪.‬‬
‫עוד אתמול ָהי ָתה‬
‫רכב ַהחב ָרה;‬
‫ַעכ ָשיו היא ס ָתם‬
‫ַה ּמכונית ש ּלי —‬
‫נר ָאה לי‬
‫ש ּזה קרב או ָתנ ּו‬
‫מ ַעט‪.‬‬
‫ַּב ּבקר‬
‫נָ ַסענ ּו ק ָצת מ ָּסביב‬
‫ו ָאז לָ ַקח ּתי או ָת ּה‬
‫לרח ַיצת רכב‬
‫היכָ ן שחו ַּאן ַה ָ ּזקן‬
‫ַמבריש את נַ ַעלַ י‬
‫ּב ָש ָע השהוּא מ ַעדכּ ן אות ישוּב‬
‫ּבנוג ַע ל ּב ּתו‬
‫(היא ּבקולג' ַעכ ָשיו)‪.‬‬
‫מכונית‬
‫אם ַא ּת םשואלים אותי‬
‫צריכָ ה ָּתמיד להיות‬
‫ּב ַמ ָ ּצב טוב‪.‬‬
‫ַא ָּתה ַאף ּ ַפ ַעם לא יָ כול לָ ַד ַעת‬
‫ָמ ַתי ּתצ ָטרך או ָת ּה‬
‫כּ די לנהג מעבר לַ צּ וּק‪.‬‬
‫ַהחדר‬
‫ָחבוּי ַּב ַ ּגן‪.‬‬
‫מ ַּטת ָהעץ‬
‫ר ָחבָ ה וּכב ָדה‪.‬‬
‫וַ אני ַרק‬
‫ַמ ּביט ָּב ּה‬
‫צובַ ַעת צ ּ ָיפרנ ָיה —‬
‫שלמוּת עיר ָּמה‬
‫ַעל סדינים צחורים‪.‬‬
‫שחור ש ָערך‬
‫עוד לַ ח ַעל כּ ת ַפיך‬
‫כּ ש ַא ּת גוחנת‬
‫ל ַע ּטר‬
‫ּב ַאר ָ ּג ָמן ּבוער‬
‫את ַע ּזוּת‬
‫צ ּ ָיפרנַ יך‪.‬‬
‫"אני כּ בָ ר‬
‫מ ַס ּימת"‬
‫ַא ּת אומרת‪,‬‬
‫וּמ ַח ּיכת‬
‫אבָ ל אני‬
‫לא יָ כול‬
‫ל ַחכּ ו ת‬
‫יותר‬
‫הוואנה‪ ,‬קובה‪.‬‬
‫הוואנה‪ ,‬קובה‪.‬‬
‫‪50‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:04‬‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪ ,‬קליגרפי‬
‫‪ 2014.indb 50‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫עפרה שלו‬
‫ד־פעמית‬
‫ימה ַח ּ ַ‬
‫נש ָ‬
‫ּ ַפר ּ ַפר ַמים רפרף‪.‬‬
‫אנַ חנ ּו ָצלַ לנ ּו ּבין שבילי ַה ּבוּעות‬
‫עטוּפים ה ָ ּלה‪.‬‬
‫שביל ה ָחלָ ב נש ּ ַפך לַ ָ ּים‬
‫כּ וכָ בים נָ פל ּו לַ ַּמים‪,‬‬
‫ח ּ ָפ השחו ָרה מנַ צנצת‬
‫נפר ָשה מ ָעלינוּ‪.‬‬
‫יש מ ּלים שאין לָ הן שמות‪.‬‬
‫יש יָ מים שאין ָּבהם צלילים‪.‬‬
‫יש רגָ עים ש ּמ ַש ּלחים ריחות של‬
‫ד־פעמית‪.‬‬
‫יַ ע ַרת דּ בַ ש לנש ָימה ַח ּ ַ‬
‫שרה זמירה איזקס‬
‫מצוות‬
‫צריחות נו ָשנות הרימ ּו קול‪,‬‬
‫כּ ַשע ַטת סוּסים ּב ָשדה של נוי‪,‬‬
‫מע ָהאות‪,‬‬
‫ה ּטיתי ָאזנַ י לש ַ‬
‫ּבטפטוּפי מצוות‪ ,‬ש ָעלַ י לַ עשות‪.‬‬
‫ָקדר ּו שמי ָמרום ּבגָ ון ָאפר‪,‬‬
‫לַ עשו ת את ַה ּמ ָּטל כּ דבַ ר ָה ָאדון —‬
‫"ל ַה ּגיד ַּב ּבקר ַחסדּ ָך ואמ ּונָ ת ָך ַּב ּלילות"*‬
‫ּ‬
‫"בחפץ חסד"** ַעד אין סוף‪.‬‬
‫הו ַרד ּתי ַה ּשריון ל ָרצוא וָ שוב‪,‬‬
‫ַּבאריכוּת ּ ָפנים של דּ רך ָהאון‪,‬‬
‫מגַ ָ ּלה ּבחיל וּר ָע ָדה את ּפלא ַה ָּמקום‪.‬‬
‫* תהילים צ"ב‪ ,‬ג‪.‬‬
‫** עפ"י חסידות — בבחינת יוסף הצדיק — לראות הזולת כפי שהוא‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:05‬‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪ ,‬צל דקל‬
‫שמואל כהן‬
‫‪‬‬
‫ַה ּפ ָרגים‪ַ ,‬ה ַחרצ ּיות‬
‫ַה ּיפ ָעה ּבאמ ַרת ַהח ָצא ּיות‬
‫ַהאם ָּכל זה אמ ּתי‬
‫או א ּולַ י זה ָה ָאביב ַה ּמש ַּת ּל ַח ּבגוּפי‬
‫ַּבז לָ ר ּשוּם ַהכּ וז בשל זהוּתי‪.‬‬
‫‪‬‬
‫ה ָחריץ ה ָח ָדש ַּב ַּסנטר‬
‫העמיק מ ַעט‪.‬‬
‫עומד מוּל ַה ַּמר ָאה‬
‫ַמ ּביט ָּבאיש שאני ָצריך‬
‫ל ַהכּ יר ַעכ ָשו‪.‬‬
‫ָחמש לפנות ּבקר‬
‫ָדּ בָ ר אינו ָצריך להת ַרחש‬
‫ַּב ּ ָש ָעה ַהזּאת‬
‫כּ די להיות מא ּ ָשר‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫‪ 2014.indb 51‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫שער הסיפורת‬
‫ילדותי‪ ,‬אלוהים ישות ממשית היה בעולמי‪ ,‬ונפשי‬
‫לא ניגחה רוחי בספקות‪ .‬אמונה תמה ותמימה ידעתי‪,‬‬
‫שלמה ַּכים‪ .‬ובקוראי ַּבספרים‪ ,‬דברי הימים נבראו בדמיוני‬
‫כחיים סביבי‪ .‬כאחד הממציאים נדמיתי בעיניי וכאחד‬
‫ההרפתקנים ומגלי העולם הייתי‪.‬‬
‫אל המחילות‪ ,‬וסרטנים פרצו מתוכם‪ ,‬אצים בבהלה‪ ,‬ואנו‬
‫מתבוננים‪.‬‬
‫והחוף השקט‪ ,‬המוצנע‪ ,‬שרשרת סלעים פורצת בשמאלו‬
‫אל הים‪ ,‬רובצת על המים כבדה ויהירה כספינקס‪ .‬ופעימות‬
‫לב הים המשלח אליו גליו מפרות שלוותו‪ .‬גוו הרך‪ ,‬הענוג‪,‬‬
‫לחסד קרני החמה ניתן‪ ,‬ורשתות הדייגים נפרשו עליו‪ .‬סירת‬
‫דייגים ריקה במים הרוכנים אליו מתנודדת ימים רבים‪ ,‬ואני‬
‫וחבריי ידינו אוחזות בדפנותיה וגווינו במים‪ ,‬מתנודדים עמה‪.‬‬
‫ועל החוף אוהב הייתי לשכב‪ ,‬מביט סביבי על השמים‬
‫ועל החוף‪ ,‬חי בעולמי שלי‪ ,‬נש ּבה בקסמי הדמיון‪ ,‬בורא‬
‫ת־מ ַעש ל ַח ַ ּיי ויוצא לעלילות תהילה‪.‬‬
‫ָּבמו ַ‬
‫*‬
‫*‬
‫עולם של חולין נפרש לנגד עיני חבריי ולנגד עיניי‪ ,‬ואנו‬
‫חרצנו בגזעו כבגזע עץ־זית חריצים־חריצים של דמיון‬
‫והילת־פלאים מכל אשר ניזונה רוחנו‪ .‬ברחובות שכונתנו‬
‫ביפו רצנו‪ ,‬ורוחנו נעורה לתנועה כעפיפוני־אור‪ּ .‬‬
‫והפלא‬
‫והגבורה בראש מעיינינוּ‪ .‬ארמונות ופילי מלחמה וגיבורי‬
‫קדם ומערות קסמים קמו וחיו במעשי ילדותנו‪ .‬עולם‬
‫בזעיר־אנפין ברא ּו משאלותינו‪ָ .‬צלי אכלנו סביב מדורת‬
‫האדם הקדמון‪ ,‬אף בזירת חיות הטרף ברומי העתיקה‬
‫היינו‪ ,‬ולמען המובלים להיות טרף לאריות שטחנו‬
‫תחינתנו‪" :‬חסד ורחמים חסד ורחמים "‪ ,‬כדרך שראינו‬
‫בסרט קולנוע‪ .‬וביקשנו לחזות בשמשון בגבורתו‪ ,‬וכחיילי‬
‫יהודה המכבי ויוון אלה באלה לחמנו במקלות כּ למודי חרב‪.‬‬
‫ואת הלוחמים האינדיאנים הערצנו הערצה עצומה‪ .‬דהרתם‬
‫סער וגבורתם לפליאה; גיבורים ש ָּבנוּ‪ ,‬בעינינו‪ ,‬אינדיאנים‬
‫היו במשחקינו‪.‬‬
‫והים‪ .‬הים ואני‪ .‬הוא וגליו ואדוותיו‪ ,‬ואני ודבקותי בו‪ .‬עד‬
‫הסלעים הרחוקים שחינו ר ַעי ואני‪ .‬וסלע קרוב היה‪ ,‬תלתלי‬
‫אזוב עטרו פניו‪ ,‬ממנו אל גלים גואים ומתנפצים זינקנו‪.‬‬
‫וּמנ ָה ָרה כמו נגס הים בעומק הסלע בעיקשות קדמונית‪ .‬פעם‬
‫אחת ויחידה באתי בסוד המנהרה‪ ,‬צולל בעקבות אחי מרדכי‪.‬‬
‫עיניי פקוחות היו בעומק המים ובאתי במנהרה‪ ,‬אזוב מכסה‬
‫דפנותיה בזהרורים ירוקים וצהובים וכתומים וחומים‪.‬‬
‫ומן התמנונים ומן המדוזות פחדנו פחד גדול‪ .‬ומחילות‬
‫סרטנים לרוב ראינו בחוף ועקבות רגליהם לידם‪ ,‬ומים שפכנו‬
‫עץ תות היה בסמוך לביתי‪ ,‬ברחוב סמוך‪ .‬מתוך חצר נסתרת‬
‫עלה‪ ,‬ומניפות עפאיו הכבדות ּפרוּשות על גג רעפים‪ ,‬שוטחות‬
‫רבדים־רבדים עלים רחבים‪ ,‬מנומרים תותי־ענק שחורים‬
‫ואדומים‪ַ .‬נח‪ ,‬שכני־וחברי‪ ,‬ואני מטפסים היינו אליו‪ ,‬ויורדים‬
‫מאושרים וגאים בשפעת התותים שאכלנו‪.‬‬
‫נח זה‪ ,‬רב־מג היה בכל מעשה־מרכבה‪ .‬בונה היה עפיפוני‬
‫ענק‪ּ ,‬גוַ ם קני־סוף וכנפיהם גיליונות נייר צבעוניים‪ ,‬ואני‬
‫מסייע בידו כנער־שוליה‪ ,‬משתאה לתבונת כפיו וחוקר רזיה‪.‬‬
‫הוא‪ ,‬ואני‪ ,‬כּ דר ּכי‪ ,‬מסייע בידו‪ ,‬בנה אף ַ ּגלג ַ ּלים‪" ,‬קורקינט"‪,‬‬
‫מלוחות עץ וגלגלי ברזל‪ ,‬שבהם מ ַס ּבים וכדורי ברזל‪ ,‬ואף‬
‫ּ‬
‫דמתה‪,‬‬
‫עגלה בנה‪ ,‬מארגז עץ ולוחות עץ‪ ,‬גלגלי ברזל בק‬
‫וגלגלי גומי גדולים מהם בחלקה האחורי‪ ,‬שבהם נהגנו‬
‫ונסענו ברחובנו וברחובות הסמוכים‪ ,‬שהיו ברובם משופעים‪,‬‬
‫לאושרנו‪.‬‬
‫פעם אחת‪ ,‬ואנו כבני שתים־עשרה‪ ,‬שקועים היינו‬
‫נח ואני במשחק־גלישה על מעקה־מדרגות מצופה שיש‪,‬‬
‫נתקלו עינינו בבקתת מקלחת שעמדה בחצר סמוכה‪ ,‬צמודה‬
‫לקיר החיצוני‪ ,‬ועל דלתה בגדי אישה‪ .‬נח הציע שניגש‪ .‬אני‬
‫סירבתי‪ ,‬והוא הלך לבדו‪ .‬הביט לתוך הבקתה מבעד לחרך‬
‫ּ‬
‫ּ‬
‫תקרתה‪ .‬לאחר רגע קל סימן בידיו סימן‬
‫דלתה לבין‬
‫שבין‬
‫להתפעלות וסימן לחזה־אישה גדול‪ ,‬ואני לא ניגשתי‪ .‬דקות‬
‫ארוכות נמשך הדבר‪ .‬סקרנות נקרה בתוכי‪ ,‬מבקשת להסיט‬
‫את יראתי מפני הבושה שתבוא עליי אם אתגלה בחטאי‪ ,‬ולא‬
‫הסתייע בידה הדבר‪.‬‬
‫חיים ספטי‬
‫בילדותי‬
‫ב‬
‫‪52‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:05‬‬
‫‪ 2014.indb 52‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫ורוכלים היו מ ָּבאי שכונתנו בדרך של קבע‪ .‬רוכל אדום־‬
‫שיער עובר היה ברחובנו מדי יום‪ ,‬מקל־הליכה הדוּר‪ ,‬כמו‬
‫לנוי בלבד‪ ,‬אחוז בידו האחת‪ ,‬וסלסלת ביצים אחוזה בידו‬
‫למכרן לעקרות הבית‪ .‬ואנו‪ ,‬חבורת ילדים‪ ,‬רודפים‬
‫השנייה‪ָ ,‬‬
‫היינו אחריו‪ .‬סבל רב גרמנו לו‪ּ .‬בה ָּמלא ס ַאת־סבלו‪ ,‬רץ היה‬
‫לעברנו‪ ,‬מנופף במקלו וצועק‪ ,‬ואנו בורחים היינו מפניו‬
‫ּכרדוּפי מכשפה‪ .‬יום אחד חדל הרוכל לעבור ברחובנו‪.‬‬
‫והרוכל בעל כובע הקסקט‪ ,‬שעובר היה ברחובנו מדי‬
‫פעם‪ ,‬דוחף עגלת־יד לפניו‪ ,‬ידע את נפש הילדים והתהלך‬
‫עמנו כידיד ורע‪ .‬מוכר היה גרעיני תירס קלויים ודברי מתיקה‬
‫ובולים ומטבעות ותמונות צלולואיד שנגזרו מסרטי קולנוע‪.‬‬
‫מרגע שראינוהו נכנס לרחובנו‪ ,‬לא הרפינו מעגלתו‪ .‬רובה היה‬
‫מותקן בעגלה‪ ,‬חץ בקנהו‪ .‬אני יריתי פעמים רבות ולא פגעתי‬
‫בעיגול הזעיר שבמרכז לוח המטרה ולא ראיתי שילד אחר‬
‫פגע‪ ,‬ולא עלה מעולם בדעתי לומר לרוכל דבר תרעומת או‬
‫תלונה‪ .‬לאחר שהלך‪ ,‬שעה ארוכה מסתודדים היינו‪ ,‬קולותינו‬
‫רמים ונרגשים‪ ,‬בידינו בולים ומטבעות ותמונות צלולואיד‬
‫שקנינו‪ ,‬מתבוננים בהם ומראים אותם ילד לרעהו‪.‬‬
‫סוכנים־מוכרים של האנציקלופדיה "מכלָ ל" לנוער‪,‬‬
‫הנפוצה בקרב הילדים ובני הנוער של אותה תקופה‪ ,‬ומילון‬
‫"אבן שושן"‪ ,‬אף הם סובב ּו אז ביפו ועברו מבית לבית‪,‬‬
‫מציעים את מרכולתם‪ .‬כבן עשר הייתי כאשר רכשה אמי את‬
‫האנציקלופדיה מרובת הכרכים ואת המילון על ארבעת כרכיו‪.‬‬
‫במשחקי הילדים שיחקתי ככל הילדים בשעות אחר הצהריים‪,‬‬
‫לאחר הכנת שיעורי הבית‪ ,‬אך זמן רב נותר אז בידי הילדים‬
‫והנערים בערבים‪ ,‬בבתיהם‪ ,‬שכן מכשירי טלוויזיה ומחשבים‬
‫אישיים לא היו עדיין בנמצא בבתים‪ ,‬וטלפונים חכמים טרם‬
‫הומצאו‪ ,‬והרדיו נחשב למכשיר האזנה למבוגרים בעיקר‪ ,‬כך‬
‫שלצד קריאת ספרים מרובה שקראתי מן הספרים שהתחלתי‬
‫באותה עת לשאול תכופות מן הספרייה הציבורית הסמוכה‬
‫לביתנו‪ ,‬בנוסף לקריאת הספרים מן הספרים שהושאלו מדי‬
‫שבוע לתלמידים בכיתת בית הספר‪ ,‬ואשר העשירו את‬
‫עולמי הנפשי והרוחני והלשוני והפעילו את דמיוני‪ ,‬ומן‬
‫הסתם אף פיתחו את דמיוני‪ ,‬ואולי אף את דמיוני היוצר‬
‫כמשורר ומ ַס ּפר לעתיד־לבוא‪ ,‬אף ריגשו אותי ופיתחו בי את‬
‫תכונות הרגישות האנושית — הרחמים והחמלה וההזדהות‬
‫עם סבלו של הזולת‪ ,‬שקעתי אף בקריאה באנציקלופדיה‬
‫— ובמקצת גם במילון — ועולמות מופלאים של מאורעות‬
‫היסטוריים‪ ,‬תגליות מדעיות וגיאוגרפיות‪ ,‬תולדות אישים‬
‫דגולים והישגיהם בכול תחומי התרבות והמדע ועוד התגלו‬
‫לי‪ ,‬שבו את לבי והלהיבו את דמיוני‪ .‬דומה שבאותן שנים‬
‫ניטעו בי אהבת קריאת הספרים והתשוקה ל ַד ַעת בתחומי‬
‫התרבות והמדע המלווה אותי מאז ועד עצם היום הזה‪,‬‬
‫עשרות שנים‪ ,‬ובוודאי תלווני עד יומי האחרון‪ ,‬וסבורני שאז‬
‫אף נזרעו בי הזרעים שנבטו ברבות הימים והפכוני ליוצר‬
‫בתחומי השירה והסיפורת ולכותב מסות ומאמרים‪.‬‬
‫ואולם קולנוע שכונתי היה לא הרחק מרחובנו‪ .‬כשהייתה‬
‫הפרוטה מצויה בידינו‪ ,‬נכנסים היינו לאולם‪ ,‬וכשחסרה‬
‫הפרוטה‪ ,‬עולים היינו על משאיות וכלי רכב חונים ועל גג‬
‫בית נמוך שהיו בסמוך וצופים בסרטים מבעד למרפסת‬
‫האולם האחורית‪ .‬רבים היו עמנו שם‪ ,‬בהם אף משפחות‬
‫שלמות‪ .‬מגרש החנייה היה נמלא קהל רב‪ ,‬בבחינת אולם‬
‫קולנוע לחסרי הפרוטה‪ ,‬אלא שב"אולם קולנוע" זה‪ ,‬להבדיל‬
‫מאולם הקולנוע האמתי‪ ,‬שמרו הצופים על שקט מוחלט‪,‬‬
‫כיראים לעורר את תשומת לבם של בעלי אולם הקולנוע‬
‫‪‬‬
‫האמיתי‪ ,‬לבל יסגרו את המרפסת‪.‬‬
‫אגודת הסופרים העברים ב מדינת ישרא ל (ע "ר)‬
‫‪THE HEBREW WRITERS ASSOCIATION IN ISRAEL‬‬
‫"‬
‫הענקת "‬
‫ל‪ 66 -‬תלמידים‪,‬‬
‫בהשתתפות‪:‬‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫— בהנחיית‬
‫‪ ,‬יו"ר אגודת הסופרים העברים‬
‫‪ ,‬יו"ר אירגון הסופרים לילדים ונוער‬
‫‪ ,‬יוזמת ומנהלת התחרות‬
‫הסופר‬
‫הסופרת‬
‫פרופ'‬
‫הסופרת‬
‫‪ ,‬המפקחת על זכויות התלמיד‬
‫הגב'‬
‫מופע אומנותי‪ ,‬הזמרת והפסנתרנית‬
‫‪26.6.2014‬‬
‫יוענק לסופרים‪:‬‬
‫•‬
‫•‬
‫(שיוענק לבנו שי קיפניס)‬
‫•‬
‫על תרומתם החשובה לספרות הילדים והנוער בישראל‬
‫‪16:00‬‬
‫‪53‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:06‬‬
‫‪ 2014.indb 53‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫חגית ר' אורון‬
‫מ‬
‫‪54‬‬
‫ציירי לך שפם‬
‫רדכי אומר שהשפם מייצג את תמצית האישיות‪.‬‬
‫הוא קורא שפמים מאז שהיה בפלמ"ח‪ ,‬ומעסיק‬
‫את עצמו בניתוח אישיותם של משופמים ידועים‪" .‬השיער‬
‫העבות מעיד על כוחניות‪ ,‬והקצוות שמשתפלים לצידי פיו‬
‫כמו צמד ברושים שמוטי צמרת מראים שהוא אוהב לטפס‬
‫על אילנות גבוהים אבל לא יודע לרדת"‪ ,‬הוא נואם בקול רם‬
‫כשאני מתקרבת אל הבריכה המקורה של "נעורי ציון‪ :‬דיור‬
‫מוגן לקשיש"‪.‬‬
‫יאשה מאזין לו בריכוז של כבד־שמיעה‪ ,‬ומהנהן בהסכמה‪.‬‬
‫בלי מכשיר השמיעה הוא בקושי שומע‪ ,‬לכן סיגל לעצמו‬
‫תנועות הנהון נלהבות‪ ,‬שמצליחות לשכנע את מרדכי כי הבין‬
‫בדיוק על מה הוא מדבר‪.‬‬
‫שניהם יושבים על כיסאות הפלסטיק הלבנים ברחבת‬
‫הכניסה‪ .‬גופיהם המצומקים ארוזים בתוך בגדי ים מיושנים‪,‬‬
‫ומדיפים ריח של כלור וזקנה‪.‬‬
‫"בוקר טוב חברים"‪ ,‬אני מברכת אותם בחיוך‪.‬‬
‫מרדכי מלקק את אצבעו‪ ,‬ומעביר אותה על שפמו‪ .‬יש לו‬
‫שפם דקיק ומסודר מאוד‪ ,‬מעיד על אלגנטיות ואינטליגנטיות‪.‬‬
‫"רצינו לשמור על המסלול שלך‪ .‬אבל הדוקטור החדש‬
‫תפס אותו"‪ ,‬יאשה צועק‪.‬‬
‫השפם של יאשה דומה למברשת של מטאטא‪ .‬כשהוא‬
‫אוכל‪ ,‬פירורים קטנים נתפסים בשערותיו‪ .‬מרדכי אומר‬
‫ששפם כזה מעיד על מוח גדול אבל מפוזר‪.‬‬
‫נעם המציל עומד ליד העמדה שלו בחוסר מעש‪ .‬כשאני‬
‫עוברת בשער המסתובב הוא מתכופף בהפגנתיות לעבר‬
‫המים‪ ,‬וטובל בהם את כף ידו‪ .‬נעם לא אוהב אותי‪ .‬כל מה‬
‫שאני עושה מכעיס אותו‪ .‬כבר שלוש פעמים התלונן עליי‬
‫אצל אביגדור המנהל‪ .‬אילולא מרדכי ויאשה‪ ,‬שמנצלים כל‬
‫הזדמנות כדי להלל ולפאר אותי‪ ,‬מזמן הייתי מפוטרת‪ .‬אני‬
‫מתבוננת בו‪ .‬עומד שפוף על קו המים‪ .‬מתחשק לי לבעוט בו‪.‬‬
‫חזק‪ .‬שייפול‪ ,‬וראשו ייחבט בדופן הבריכה‪.‬‬
‫"בוקר טוב"‪ ,‬אני מנפנפת לו בנימוס‪ .‬הוא לא טורח לענות‪.‬‬
‫לנעם אין שפם‪ .‬הוא דוגל במראה הזיפים האופנתי‪.‬‬
‫מרדכי אומר שצריך להיזהר מגבר עם זיפים‪ ,‬כי הוא עלול‬
‫לדקור‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:06‬‬
‫הדוקטור החדש מתקדם לכיווננו בשחיית חזה מאומצת‪.‬‬
‫הוא מתנשף כמו טוסטוס בעלייה תלולה‪ .‬זה יום העבודה‬
‫הראשון שלו‪ ,‬והוא כבר מנצל את ההטבות לעובדים‪.‬‬
‫"צצצ‪ ,"....‬מרדכי ואני אומרים‪.‬‬
‫הרופא מוציא את ראשו לשאוף אוויר‪ ,‬ומרדכי מבצע‬
‫ניתוח אישיות מהיר‪" .‬שפם דליל‪ ,‬דשא אחרי כיסוח"‪" .‬אתה‬
‫יודע מה זה אומר?" הוא מרים את קולו‪ ,‬ופונה אל יאשה‪.‬‬
‫"יהיר ומתנשא‪ ,‬כמו הנין של שאולוב"‪.‬‬
‫"אצל שאולוב זה רק ניצנים‪ ,‬למען השם"‪ ,‬מרדכי מבטל‬
‫בתנועת יד את האבחנה של יאשה‪ ,‬ובוודאי היה ממשיך‬
‫להסביר מה משמעותו של שפם ניצנים אלמלא הייתי פותחת‬
‫את חגורת חלוק הרחצה‪ .‬שניהם משתתקים‪ ,‬ונועצים בי‬
‫עיניים עכורות עדשה‪ .‬אני לא אוהבת שלוטשים בי מבטים‪,‬‬
‫אבל עם השניים האלו אני מרגישה בטוחה‪.‬‬
‫אני פושטת לאט את החלוק‪ ,‬וחושפת חמוקיים חטובים‬
‫בתוך ביקיני כחול‪ ,‬שקניתי במיוחד עבורם‪.‬‬
‫הגרונטולוג החדש שוחה במסלול האמצעי‪ ,‬המסלול‬
‫שלי‪ .‬אני מתמקמת בזעף קל מימינו‪ ,‬משתדלת להתעלם‬
‫מריח הזיעה שנודף ממנו‪ ,‬ופותחת בשחיית חתירה איטית‪.‬‬
‫בבריכה השנייה אני עוקפת אותו‪ .‬בתגובה הוא עובר לשחיית‬
‫חתירה מהירה‪ ,‬ומשתרך מאחוריי כמו ילד עקשן‪ .‬כפות ידיו‬
‫פוגעות במים בעוצמה רבה מדי‪ .‬רגליו מפרפרות בחיקוי‬
‫עלוב לתנועת מספריים‪ .‬אני מאיטה‪ ,‬נותנת לו לעקוף‪.‬‬
‫כשהוא חולף לידי אני מנצלת את ההזדמנות לבחון את גופו‪.‬‬
‫בגד ים הדוק מדי על ירכיים עבות‪ .‬כרס משתפלת‪ ,‬רוטטת‬
‫עם כל תנועה‪ .‬שביל שערות מתפתל מן המפשעה עד לבית‬
‫החזה‪ ,‬נע במים כמו זרועות שושנת ים‪ .‬משום מה הבצקיות‬
‫של גופו מעוררת בי תשוקה‪ ,‬וכשהוא עוצר לנשימות במים‬
‫הרדודים‪ ,‬אני נעמדת לצידו‪.‬‬
‫"שלום"‪ ,‬הוא נושף‪ .‬מסיר את המשקפת‪ ,‬מחליק את שערו‬
‫הדליל‪ ,‬ומביט בי במבוכה של גבר שמן שנתקל באישה יפה‪.‬‬
‫להבות ירוקות בוערות בעיניו‪ .‬אני מרגישה כאילו קיבלתי‬
‫אגרוף בבטן‪.‬‬
‫"וואו‪ .‬דודי זוהר"‪ ,‬נפלט לי‪.‬‬
‫"אנחנו מכירים?"‬
‫נדמה לי שכל הבריכה מזדעזעת‪ .‬עיניו מתרוצצות על‬
‫פניי‪ ,‬ומחפשות סימנים מוכרים‪.‬‬
‫אני מסירה את כובע הים‪" .‬מזכיר לך משהו?"‬
‫הוא מביט בנחשי השיער האדומים שמרקדים על המים‪,‬‬
‫וחוזר לעיניי‪ .‬שום זיק זיהוי‪ .‬אני נאנחת‪.‬‬
‫‪ 2014.indb 54‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫"למדתי שכבה מתחתיך בחטיבה‪ .‬סיגלית כהן‪ .‬ח ‪."2‬‬
‫ג'ינג'ית משקפופרית‪ ,‬כך קראו לי אז‪ .‬שיר הגנאי שליווה‬
‫את שנות התבגרותי מהדהד בראשי‪.‬‬
‫"סיגלית?" פניו לובשים סימן שאלה‪.‬‬
‫"קצת השתניתי מאז"‪.‬‬
‫"גם אני"‪ ,‬הוא טופח על לחיו התפוחה‪.‬‬
‫"פעם הייתי מטורפת עליך"‪.‬‬
‫"מה את אומרת " עיניו נסוגות במבוכה‪ ,‬אך מהר מאוד‬
‫חוזרות להביט בפניי באותו עוז מהול בחוצפה שזכור לי‬
‫מהימים ההם‪" :‬וזה עבר לך?"‬
‫יום אחד‪ ,‬בחופש הגדול בין כיתה ח' לט' עקבתי אחרי‬
‫דודי לבריכה העירונית‪ ,‬שם ָש ַרץ במשך הקיץ עם כל החבר'ה‬
‫המקובלים‪ .‬כשהתקרבתי אליהם‪ ,‬הוא צלל למים ובמשיכה‬
‫זריזה הוריד לי את החלק התחתון של בגד הים‪ .‬ניסיתי‬
‫למשוך את התחתונים שלי בחזרה אבל הוא זרק אותם‬
‫לעבר אחד מהבנים‪ ,‬ותוך שניות התפתח משחק מסירות‬
‫צוהל תוך כדי שירת "ג'ינג'ית משקפופרית" בשני קולות‪.‬‬
‫ברחתי מהבריכה עירומה ומושפלת‪ .‬הבוז בעיני הילדים רדף‬
‫אותי במשך שנים‪ .‬הייתי מתעוררת בלילות בבכי‪ ,‬כשקולות‬
‫השירה הלגלגנית רועמים באוזניי‪ .‬הפסיכולוגית המליצה על‬
‫התעמלות‪ .‬מאמץ גופני‪ ,‬היא אמרה‪ ,‬ידחיק את הזיכרונות‬
‫הרעים‪ .‬ההתמכרות לספורט אמנם עזרה לי להתגבר‪ ,‬ובכל‬
‫זאת‪ ,‬מאז‪ ,‬הסביבה היחידה בה אני מרגישה מספיק בטוחה‬
‫כדי ללבוש בגד ים שעשוי משני חלקים היא הבריכה של‬
‫"נעורי"‪.‬‬
‫"תשמעי‪ ,‬אני לא ממש זוכר‪ .‬עברו כמעט שלושים שנה‪.‬‬
‫היינו ילדים‪ .‬עשינו הרבה שטויות"‪ ,‬דודי מגמגם התנצלות‬
‫רפה‪ ,‬כשאני מזכירה לו את האירוע‪.‬‬
‫"זה בסדר"‪ ,‬אני אומרת‪ ,‬אבל בוערת מבפנים‪ .‬הוריקן זועם‬
‫משתולל בתוכי‪ ,‬שורק נ־ק־מה‪.‬‬
‫"מה דעתך לחזור על זה‪ .‬כאן ועכשיו?" אני רומזת לו ע"י‬
‫הרמת גבות פלרטטנית בדיוק למה אני מתכוונת‪.‬‬
‫הוא מהסס‪ .‬מביט לעבר יאשה ומרדכי‪ .‬שניהם שוחים‬
‫שחיית כלב בקצה המרוחק של הבריכה‪ .‬מרדכי נואם על‬
‫הנושא האהוב עליו — השפם של היטלר‪ .‬נעם יושב בעמדה‬
‫שלו‪ ,‬שקוע לגמרי בתוך עיתון בוקר‪.‬‬
‫דודי מתקרב אלי במבט חמדני‪ ,‬ומושיט יד לעבר‬
‫המפשעה שלי‪.‬‬
‫"לא ככה"‪ ,‬אני תופסת את ידו‪" ,‬תצלול‪ .‬כמו אז"‪.‬‬
‫הוא מסדר את המשקפת‪ ,‬וצולל‪ .‬כשראשו נבלע במים‬
‫‪25/05/2014 12:20:07‬‬
‫אני מניחה עליו את כפות ידי‪ ,‬ודוחפת‪ .‬נועלת את צווארו בין‬
‫ירכיי‪ ,‬וסוחטת את שרירי הירך הפנימית‪.‬‬
‫ארבע פעמים בשבוע שיעור פילאטיס‪ .‬חמש פעמים‬
‫בשבוע שיעור ספינינג‪ .‬אני נושפת‪ .‬סוגרת שרירים טבעתיים‪.‬‬
‫מכווצת ישבנים בשליטה וריכוז‪ .‬הוא נאבק‪ .‬אבל אני יותר‬
‫חזקה‪.‬‬
‫בועות יוצאות מאפו‪ ,‬ומקיפות אותי בשמלת מלמלה‬
‫אוורירית‪.‬‬
‫אני סופרת שמונה לחיצות‪ .‬המים הופכים חלקים‪.‬‬
‫נעם הופך דף בעיתון‪ ,‬והרעש מעיר אותי‪.‬‬
‫אני שולפת את דודי מהמים‪ ,‬וצועקת לנעם שיביא מהר‬
‫ציוד החייאה‪.‬‬
‫העניינים מתחילים לזוז בקצב רצחני‪ .‬נעם מנשים את‬
‫דודי‪ .‬יאשה ממהר ללחוץ על כפתור המצוקה‪ .‬אביגדור‬
‫המנהל מגיע בריצה יחד עם שולה הסגנית שלו‪ ,‬ואסתי‬
‫האחות‪ .‬אני מתלוננת על הטרדה מינית‪.‬‬
‫דודי‪ ,‬המום ומטפטף‪ ,‬מושעה עד תום הבירור‪ .‬נעם‬
‫מפוטר לאלתר‪.‬‬
‫אחרי שהכול נרגע‪ ,‬אני הולכת למלתחה להתלבש‪.‬‬
‫כשאני מתאפרת מול המראה‪ ,‬אני מבחינה בפלומה הדקה‬
‫והבהירה שצמחה לי מעל השפה העליונה‪ .‬מעניין מה מרדכי‬
‫‪‬‬
‫היה אומר‪.‬‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪ ,‬נצרת‬
‫‪55‬‬
‫‪ 2014.indb 55‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫נעמי ליפשי‬
‫הסעודה של איבון‬
‫ע‬
‫‪56‬‬
‫ל סף שחרור התאומים מן הצבא‪ ,‬מת רוזוולט‬
‫החתול‪ .‬כשגסס‪ ,‬איבון ניסתה להבין את דרכה של‬
‫הנשמה החוצה‪ .‬ראתה את הצטמצמות הבשר‪ ,‬את מסת‬
‫העצם שהייתה לפתע קלה כנוצה‪ ,‬ואת עיניו הכחולות‬
‫שהפכו לבורות אפלים‪ .‬איבון האזינה כמה ימים לשקט‬
‫המיוסר‪ .‬אחר־כך ברח לו השתן לראשונה בחייו על הכורסה‪.‬‬
‫היא חיכתה ליהונתן שירד מלבנון כדי להזריק לו את זריקת‬
‫המוות (אבינועם היה במקום מחורבן אחר)‪ .‬הוא חזר מן‬
‫הווטרינר‪ ,‬איבון חיכתה לו על המדרכה עם שמיכה וקופסה‬
‫קטנה‪ .‬הם קברו אותו יחד‪ .‬הלילה כבר ירד‪ .‬יהונתן חפר בור‬
‫עמוק‪ .‬אי אפשר לדעת אילו חיות טרף עלולות לצוץ בפרבר‬
‫תל אביבי להוציא גופה קטנה מקברה‪.‬‬
‫אחר־כך אימה חלתה‪ ,‬ונותרה בחיים‪ .‬איבון לא מרבה‬
‫לדבר על זה מפני שאנשים השומעים על מחלות ודעיכות של‬
‫קשישים בעצם לא חשים עצב גדול ולא חושבים שזה נורא‪.‬‬
‫הם לא אוהבים לשמוע על צרות‪ .‬להגיע לגיל תשעים זו מנת‬
‫חיים הגיונית‪ .‬הביקורים בבתי־חולים‪ ,‬במעבדות‪ ,‬בשיקום‬
‫גריאטרי ובחנויות שקונים עזרים למיניהם‪ ,‬טבעו באיבון‬
‫מין משפט שמי שלא מוכן לסבול גם לא רוצה לחיות"‪.‬‬
‫זה נשמע בנאלי‪ ,‬אבל בשעות סבל המלים הללו מקבלות‬
‫תוקף של מבחן קבלה מיוחד במינו להווה או למציאות בכלל‪.‬‬
‫לפעמים רצתה איבון למות‪ ,‬ובטח תרצה בעתיד‪ ,‬רק כדי לא‬
‫להתייסר‪.‬‬
‫בזמן מותו של החתול‪ ,‬ארי בעלה‪ ,‬היה בחוץ לארץ‪ .‬יש לו‬
‫בכלל‪ ,‬לארי‪ ,‬מין מזל כזה‪ ,‬לא להיות נוכח בזמן שצרות עם‬
‫דם ובלי — מתרחשות‪ .‬זו סתם מקריות שנובעת מהיותו איש‬
‫עסוק ורב תפקידים‪ ,‬אבל היא מתאימה לאופיו‪ .‬הוא מאוד‬
‫אוהב שהחיים יקפידו על התכנון שהוחלט עבורם ותכנון‬
‫הוא עניין שיש בו סדר וניקיון ולא סתם אירועים דרמטיים‪.‬‬
‫כשאמה נפגעה‪ ,‬ארי חטף את זה קשה מאוד‪ ,‬בבית‪ ,‬על־ידו‪,‬‬
‫היא חדלה לנשום וכולם טסו בלי רמזורים לבית החולים‪.‬‬
‫אילו צילמו אז ליד חדר ההחייאה לא היו יודעים איזו‬
‫כותרת לתת לתמונות‪ .‬בני המשפחה היו לבושים בדרכם‬
‫לאירוע חגיגי‪ ,‬ובזמן שאימה הייתה מוטלת במצב קשה‬
‫ומשפיל אפילו פי אלף משל רוזוולט‪ ,‬הם הסתובבו שם‬
‫מצוחצחים בחליפות ופפיונים ואיבון עצמה — בשמלת‬
‫‪25/05/2014 12:20:07‬‬
‫משי דקיקה בצבע לילך‪ ,‬פרפרים בשערותיה כחולה ממיזוג‬
‫האוויר הנוראי של בית החולים‪ ,‬והכי גרוע נצנצים זורחים‬
‫על עור המחשוף‪ .‬פליני הגאון והמרושע‪ ,‬היה חסר שם‪,‬‬
‫וצלם כמובן‪ .‬אבא של איבון היה בהלם‪ ,‬ויהונתן שבדיוק‬
‫היה בחופשת שחרור‪ ,‬ועמד להצטרף לאירוע‪ ,‬הסתובב חסר‬
‫אונים ונבוך‪.‬‬
‫היא ביקשה אז מכולם ללכת הביתה‪ .‬בעיקר מפני‬
‫שלא יכלו להועיל‪ ,‬אבל גם מפני שהווילון שהוסט בקלות‪,‬‬
‫כשהרופאים יצאו ובאו‪ ,‬חשף את אימה בעירום קשה‪ .‬איבון‬
‫חזרה לפנות בוקר הביתה עם קופסת פלסטיק כזו של טחינה‬
‫ובה תכשיטים שהוסרו מאימה‪ ,‬והשיניים התותבות בקופסה‬
‫נוספת‪ .‬בכניסה הביתה הלכה לפחים והשליכה את שקית‬
‫הניילון‪ ,‬כזו של זבל‪ ,‬שבבית החולים מלאו בה את הבגדים‬
‫שגזרו בבהילות‪ ,‬אבל טרחו להחזיר לבני המשפחה‪ .‬אחר־‬
‫כך כשאימה חזרה לעצמה ביקשה לדעת‪ ,‬לפני הכול‪ ,‬מה‬
‫קרה לבגדי החמודות שלה‪ .‬בדרך למקלחת איבון התיישבה‬
‫על הספה שעליה אבדה לאמה הנשימה‪ ,‬וכשקמה הייתה‬
‫שמלתה רטובה מן השתן שלה‪ .‬האינטימיות העצובה הזו‬
‫הייתה כמין ברית מאוחרת‪ .‬לאבינועם נודעו הדברים בשיחת‬
‫טלפון קצרצרה שהשיגה אותו כבר באיזה ג ונגל בברזיל‪.‬‬
‫אולי זה הרגע האחרון‪ ,‬הרהרה איבון‪ ,‬לארח את קרובות‬
‫המשפחה הקשישות כולן לארוחה מיוחדת‪ .‬היא לא אוהבת‬
‫במיוחד את הנשים הללו‪ ,‬חלקן חיות רחוק‪ ,‬בבלגיה‪.‬‬
‫כשהתבוננה בים הנמתח לאורך החלון הענק‪ ,‬חשבה על‬
‫התפריט‪ .‬השמש שקעה בכל כוחה‪ .‬יום מוזהב בא אל קצו‪.‬‬
‫הדליקה אורות‪ ,‬והקסם התפוגג‪ .‬נורת החשמל האירה את‬
‫הקלמנטינה המונחת על מפת התחרה‪ ,‬וצלה העגול הקיף‬
‫אותה כמצמידה למקומה‪ .‬ריחה הזכיר לאיבון את האלמנה‬
‫כבדת השיער השחור ב"זורבה היווני"‪ ,‬שריח ניצת לימונים‬
‫היה עולה ממנה‪ ,‬והילך עליה קסם‪.‬‬
‫כשהסתובבה בשוק כדי לקנות תבלינים‪ ,‬עשבי תיבול וכל‬
‫מיני דברים מיוחדים‪ ,‬שלא קונים סתם ב"סופר"‪ ,‬ושאפשר‬
‫גם לטוס איתם (למרות שכבר היה ברור שלהביא את אימה‬
‫לבלגיה יהיה בלתי אפשרי)‪ ,‬נזכרה בביקור שלה בבריסל‪,‬‬
‫לפני כעשרים שנה‪.‬‬
‫לאחרונה ראתה אותן כשהגיעה ל"ביקור מולדת"‪ .‬ביום‬
‫שבו הגיעה‪ ,‬הזמינה דודה בטי את כולם לארוחת ערב של‬
‫גבינות ויין‪ .‬דודה קלרה‪ ,‬בתולה זקנה שנראתה כמו בובולינה‪.‬‬
‫נמוכת קומה ממש‪ ,‬מהדסת על עקבים גבוהים‪ ,‬תלתלי תכלת‬
‫שפתיים בליפסטיק אדום וסיגריה תקועה לה תמיד בפה‪.‬‬
‫הבתוליות שלה הייתה נגועה בילדותיות‪ ,‬בחמדנות (הארונות‬
‫היו מלאים בחפצים ארוזים‪ ,‬מאות אריזות חדשות)‪ ,‬ואיבון‬
‫‪ 2014.indb 56‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫חשבה אז והיום ששום דבר לא הביא את הדודה למחשבות‬
‫מעמיקות‪ .‬דודה בטי‪ ,‬פקעת לבנה על עורפה‪ ,‬אצילת‬
‫מראה‪ ,‬ציירת חובבת ותופרת עילית‪ ,‬משכה תמיד רגל‬
‫חולה‪ .‬השלישית — בלונדינית צבועה‪ ,‬קולה צרוד מעישון‬
‫כבד‪ ,‬מרכיבה משקפי קרן‪ ,‬ונראתה כינשופית טיפשה‪ ,‬מה‬
‫שהייתה באמת‪ .‬עוד ידיד נעורים של הוריה בא לכבודה‬
‫מהולנד‪ .‬רווק‪ ,‬סטודנט נצחי שהיגר להולנד ממש מערבות‬
‫הנגב‪ .‬חירש באוזנו האחת שהייתה פקוקה בצמר גפן צבוע‬
‫ביוד ורוד‪ .‬שני אורחים נוספים‪ ,‬זוג חברים עליזים"‪ ,‬בני‬
‫לווייתה מזה שנים של דודה קלרה‪ ,‬שיערם הקלוש מבריק‪,‬‬
‫צעיפי משי קשורים בגנדור במקום עניבות וטבעות זהב‬
‫על הזרתות (במקום העגילים של היום) פיזרו ניצוצות של‬
‫עליזות בחדר‪ .‬היו להם שמות איטלקיים יפים כמו לורנצו‬
‫או לאונרדו שהתאימו לרהיטים העתיקים ולכלי החרסינה‬
‫השקופים בעדינותם‪ .‬לחמניות פריכות כוסות בדולח מלאות‬
‫ביין ענברי‪ ,‬גושי גבינה‪ ,‬שחום החדר המיס אותם כנדרש‪,‬‬
‫וחמאה‪ ,‬שמוטבעת בה מרגנית‪ ,‬נראתה כמלבן זהב כבד מלא‬
‫סוד‪ .‬אז‪ ,‬צעירה ויפה ביניהם‪ ,‬שערותיה הארוכות רטובות‬
‫מן הרחצה‪ ,‬ישבה בלתי שייכת‪ ,‬כמדונה‪ ,‬על כיסא מחופה‬
‫קטיפה אדומה ורגליו רגלי אריה מוזהבות‪ .‬בזמן הארוחה‬
‫עייפה מן הטיסה ומן היין שעלה לה לראש כלל לא הייתה‬
‫בטוחה שהיא יודעת היכן היא נמצאת‪.‬‬
‫עכשו‪ ,‬כשאיבון חזרה למכונית עם זר הפטרוזיליה והשמיר‬
‫וכל שקיות הקניות‪ ,‬וריח התבלינים שדבק באצבעותיה‪,‬‬
‫החל לבעבע בה אי שקט — צריך לקנות בשר טלה או עגל‪,‬‬
‫משהו מיוחד‪ ,‬לאפות עוגות‪ ,‬להכין קינוחים מרהיבים‪ ,‬צריך‬
‫מפות מפיות נרות פרחים אגרטלים‪ ,‬עליה לקחת אחריות‬
‫על קשישים חולים ומוגבלים שבעצם בקושי אוכלים ארוחה‬
‫של ממש‪ ,‬ובשעה שהתחילה לספור עוד משימות כמו מיטות‬
‫שמיכות חימום ותרופות שמעה ברדיו של המכונית השכנה‬
‫שנהרגו שלושה חיילים בלבנון‪ ,‬ולמרות שהתאומים כבר לא‬
‫בצבא היא לא יכלה לנשום מרוב פחד‪ ,‬והערב ירד‪.‬‬
‫השוק התחיל להרקיב מתחת לשמי שמיכת פוך ששוליה‬
‫זוהרים‪ ,‬הבהלה‪ ,‬שרתחה כמו חלב‪ ,‬כבר גלשה בתוכה‬
‫והצטננה‪ ,‬והיא חשבה כמה נעים לישון שם למעלה‪ .‬בסופו‬
‫של דבר כבר לא הייתה בטוחה אם כל המוזמנים עדיין חיים‪.‬‬
‫וגם אימה‪ ,‬המרוקנת מתודעתה‪ ,‬מלטפת את מחרוזת הפנינים‬
‫שלה‪ ,‬ומבקשת מסופי הפיליפינית למשוח לכה על ציפורניה‪,‬‬
‫ומאכילים אותה כתינוקת עם מפית קשורה לצווארה‪ ,‬וכל‬
‫האחרים עלולים למות בכל רגע‪ ,‬וזה יכול להיות אחרי המנה‬
‫הראשונה‪ ,‬או חלילה בגלל המנה העיקרית שהיא תמיד כבדה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫ולמה לקחת אחריות?‬
‫‪25/05/2014 12:20:07‬‬
‫אסתר כהן כרמלי‬
‫ב‬
‫סוסי החלומות‬
‫לילה שבים ודוהרים לעברה בפראות סוסי החלומות‬
‫כנמלטים ממלכודת‪ ,‬כפרש הממונה על הרסן היא‬
‫מושכת ברתמות מתאמצת להאט את דהרתם‪ ,‬לכוונם‬
‫לנתיב נטול סכנה‪ .‬היא יודעת כי בעגלת המשא גוררים סוסי‬
‫החלומות מטען חלומות חתום וקשור היטב בחבלים עבים‪.‬‬
‫לכאורה אין חשש שינתקו את כבליהם ויפרצו את מסגרת‬
‫החלום‪ ,‬ובכל זאת עליה להיזהר שעה שהיא נסחפת עמם‪,‬‬
‫שמא יישמט המטען מן העגלה ותכולתו שתתפזר ותיחשף‪,‬‬
‫תפר את האיזונים המעטים שעוד נותרו ברווח שבין חלום‬
‫למציאות‪ .‬על כן היא אוחזת בכל כוחה במושכות‪ ,‬מנסה‬
‫לשלוט בסוסי החלומות שלא יניפו מעלה את טלפיהם‬
‫הקדמיים‪ ,‬יבעטו ויופר האיזון‪ ,‬ומתרה בהם שידהרו רק‬
‫בשביל המסומן‪ ,‬ויובילו בבטחה את המטען המתעורר עמה‬
‫מדי בוקר מחדש‪ .‬אז הם נענים לה וסוחבים בסבלנות כנועה‬
‫את משא החלומות בדרכי העפר שהיא מתווה להם באור‬
‫הבהיר של הבוקר הנוגס בזמן וקרב אל אחר צהריים קיצי‬
‫וסתמי כל כך‪ ,‬שנח ללא תנועה ורובץ בכבדות על האוויר‪.‬‬
‫עד ששמיכת לילה עוטה עליה אפלה‪ ,‬והם שבים לחולל‬
‫את דהרתם הלילית‪ ,‬ותובעים ממנה שתפרש את משמעות‬
‫מסעם‪ ,‬צניפתם דבקה בעפעפיה ונעשית מילים המצטרפות‬
‫זו אל זו ותובעות שתפרקן ותרכיב אותן מחדש‪ .‬האם יודעים‬
‫סוסי החלומות שלה מה השתולל בתוכה‪ ,‬ועל שום מה היא‬
‫שוקדת לכלוא את דהרתם בסד של מילים‪ ,‬כדי להערים‬
‫על דהרתם המאיימת לשמוט מעגלת המשא את המטען‬
‫החתום‪ .‬והוא ייענה לטבעו השביר‪ ,‬יתנפץ‪ ,‬ולא חלום יהא‬
‫זה אלא מציאות של ממש שבלילות היא נוכחת בשררתה‬
‫‪‬‬
‫ורק מתפתה לכנותה חלום‪.‬‬
‫הוראות לכותבים‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫מפאת החומר הרב המגיע למערכת מאזנים‪ ,‬מתבקש כל כותב‬
‫לצמצם במספר היצירות הנשלחות‪.‬‬
‫נא לשלוח חומרים בקוב ‪ WORD‬בלבד‪.‬‬
‫יש לקרוא לקוב הנשלח על פי הפרטים הבאים‪ ,‬ובאותו סדר‬
‫שם פרטי‪ ,‬שם משפחה‪ ,‬שם יצירה וסוגה‪.‬‬
‫כתבי יד לפרסום יש לשלוח לדואר האלקטרוני של העורך‬
‫‪ [email protected]‬ניתן ליצור קשר עם העורך בטל‬
‫‪.‬‬
‫הכותבים מתבקשים למעט ככל האפשר בהערות שוליים‪.‬‬
‫שירים יש להגיש מנקדים‬
‫תודה‬
‫‪57‬‬
‫‪ 2014.indb 57‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫משה גרנות‬
‫חופשה באיטליה‬
‫ע‬
‫ברו מספר חודשים עד שפגשתי שוב את ברנוי‪ ,‬את‬
‫ברנוי הישן והמוכר בעל פני אביר היגון‪ .‬פגשתי אותו‬
‫ברחוב סוקולוב בהרצליה‪ .‬הוא לא שם לב אליי והמשיך‬
‫ללכת‪ ,‬נושא בידו סל מצרכים‪ .‬נגעתי בו ברכות על השכם‪:‬‬
‫"הי‪ ,‬בנימין‪ ,‬מה נשמע? איך היה באיטליה?"‬
‫הוא הביט אליי‪ ,‬החווה בזרועו תנועת ייאוש והמשיך‬
‫ללכת‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬בנימין‪ ,‬רגע‪ ,‬לאן אתה נחפז‪ .‬המכונית שלי בבן־‬
‫גוריון‪ ,‬אני יכול להסיע אותך הביתה"‪.‬‬
‫"לא צריך‪ ,‬אני אקח מונית"‪.‬‬
‫"מה קרה‪ ,‬בנימין‪ ,‬חכה רגע‪ ,‬אל תרוץ‪ ,‬ספר מה קרה"‪.‬‬
‫"יותר טוב שלא תדע"‪.‬‬
‫"לא נכון‪ ,‬לא נכון כדאי שתוציא מהלב‪ ,‬בשביל מה יש‬
‫חברים?"‬
‫"אתה באמת חבר‪ ,‬אבל זה קשה‪ ,‬קשה‪ .‬אין לי מילים‪"...‬‬
‫"אז עכשיו בטח לא אניח לך‪ .‬תן לי את הסל‪ ,‬ובוא איתי‪,‬‬
‫האוטו ממש קרוב"‪.‬‬
‫ברנוי התעקש להחזיק בסל‪ ,‬אך לבסוף התרצה ובא איתי‬
‫אל המכונית‪ .‬כל הדרך לא היה מוכן לדבר‪ ,‬ולא עזרו לי‬
‫ההפצרות‪.‬‬
‫"לא על הכול ניתן לדבר"‪.‬‬
‫"בוא ניסע לדה־שליט‪ ,‬יש שם מרכז מסחרי‪ ,‬והמון בתי‬
‫קפה‪"...‬‬
‫"חייבים?"‬
‫"בטח חייבים אני לא אניח לך לחזור הביתה במצב רוח‬
‫כזה"‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫הזמנתי לעצמי קפוצ'ינו‪ ,‬ולברנוי תה‪ .‬רציתי להזמין גם‬
‫שטרודל‪ ,‬אבל ברנוי התעקש‪ ,‬ולי לא היה נעים להזמין רק‬
‫לעצמי‪.‬‬
‫לבסוף ברנוי נפתח‪:‬‬
‫"חשבתי שאינני יכול להיות יותר אומלל ממה שכבר‬
‫הייתי‪"...‬‬
‫"מה קרה?"‬
‫"הטיול הזה היה מזעזע‪"...‬‬
‫"הטיול לאיטליה? "‬
‫‪25/05/2014 12:20:07‬‬
‫"כאילו לא הייתי שם"‪.‬‬
‫"אין דבר כזה‪ ,‬הפורום‪ ,‬הוותיקן‪ ,‬פירנצה‪"...‬‬
‫"יש דבר כזה‪ .‬הייתי שם‪ ,‬ולא הייתי‪ .‬הגענו לרומא בערב‪.‬‬
‫המדריך ערך איתנו טיול לילי בוויה ונטו‪ ,‬והציע שנלך לישון‬
‫כי מחכה לנו מחר יום עמוס וגדוש חוויות‪ .‬אחרי שפרקנו את‬
‫המזוודות והתקלחנו‪"...‬‬
‫"כן?"‬
‫"היא אמרה שכואב לה הגב‪ ,‬והיא מבקשת שאני אעשה‬
‫לה עיסוי‪ ...‬אם תוציא את זה החוצה‪ ,‬מנשה‪ ,‬לא אסלח‪"...‬‬
‫"למי אני אוציא? ולמה? מה‪ ...‬מה יש לי להוציא?"‬
‫"היא הסירה את כותנות הלילה‪ ,‬ונשארה בתחתונים‬
‫ורודים פרחוניים‪ .‬אישה זקנה בתחתונים פרחוניים‪ ...‬אחר־‬
‫כך נשכבה על הבטן‪ ,‬ואני ניגשתי לעסות לה את הגב‪' .‬כן‪,‬‬
‫כן‪ ,‬אתה נהדר‪ ,‬תמשיך‪ ,‬תמשיך‪ ,‬קצת יותר למטה‪ ,‬יופי‪,‬‬
‫תמשיך‪ ,‬קצת יותר חזק'‪ ,‬ואז היא הסתובבה אליי‪' ,‬יותר חזק‪,‬‬
‫בנימין‪ ,‬לא אכלת היום?'‪ ,‬וראיתי לה את שדיה הנפולים שהיו‬
‫סרוגים בוורידים סגולים‪ ,‬ובאותו הרגע ראיתי מול עיניי את‬
‫ז'ניה הסחופה והמצומקת‪ ,‬שהייתי רוחץ ומעסה את גופה כדי‬
‫שלא תקבל פצעי לחץ‪ ,‬ואני חשתי שאני מתעלף‪ .‬אני אמרתי‬
‫לה‪' ,‬גרטה‪ ,‬אני לא יכול להתחייב'‪ ,‬ואז היא הביטה בי בעיניים‬
‫עוינות — שנאה כזאת לא ראיתי מעולם אני נשכבתי חסר‬
‫אונים על הגב‪ ,‬והיא קמה‪ ,‬ניגשה למזוודה — אינני יודע מה‬
‫עשתה שם‪ ,‬כי עיניי היו עצומות‪ ,‬ופטישים הלמו בראשי‬
‫בחוזקה‪ .‬כעבור מספר דקות היא יצאה מהחדר‪ ,‬ואני בטוח‬
‫שהלכה אל חדרו של המדריך‪ ,‬כי למחרת היא לא הפסיקה‬
‫להתלקק סביבו‪ ,‬ואני נרדמתי רק לפנות בוקר‪ ,‬כשהיא נכנסה‬
‫לחדר על קצות האצבעות‪ .‬הייתי לגמרי תשוש‪ ,‬ולא ראיתי‬
‫ולא שמעתי כלום‪ ,‬ורק חשבתי על מה היא יכלה לספר‬
‫למדריך‪ ,‬ועל כך שאני הפראייר הגדול ביותר בעולם —‬
‫משלם על טיול עבור אישה שהולכת לעגוב על גבר אחר‪ .‬אני‬
‫יודע שהיינו במקומות קסומים‪ ,‬בוונציה‪ ,‬בפירנצה‪ ,‬בקאפרי‬
‫באמלפי — אבל אני לא זוכר כלום‪ ,‬כי הראש שלי היה במקום‬
‫אחר‪ ,‬וכל הזמן התפללתי שעשרת הימים האיומים האלה‬
‫ייגמרו סוף סוף"‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬והיא המשיכה להיות איתך בחדר? "‬
‫"כן‪ ,‬אבל כמעט כל לילה‪ ,‬כשהיה נדמה לה שאני כבר ישן‪,‬‬
‫הייתה מתגנבת החוצה"‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬רגע‪ ,‬ואתה לא אמרת לה כלום? "‬
‫"לא אמרתי כלום‪ .‬לא היה לי אומץ להביט אליה‪"...‬‬
‫שתיקה ארוכה‪ .‬הוא לא דיבר‪ ,‬ואני לא ידעתי מה להגיד‪.‬‬
‫חשבתי שקיבלתי מה שמגיע לי — כל כך הפצרתי בו שיספר‪,‬‬
‫וכל זה למה? הרי אין בכוחי להפיג את הצער‪.‬‬
‫‪ 2014.indb 58‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫"ואיך נפרדתם?"‬
‫"לא דיברנו ולא נפרדנו‪ .‬כשהגענו לבן־גוריון‪ ,‬כל אחד‬
‫לקח את המזוודה שלו‪ ,‬וכל אחד הזמין מונית לעצמו‪ ,‬ומאז‬
‫לא ראיתי אותה"‪.‬‬
‫לא ידעתי איך לנחם את ברנוי על גרטה‪ ,‬הפנים שלו‬
‫היו כל־כך נפולים‪ ,‬כל־כך עצובים‪ .‬אפילו בימי ז'ניה‪ ,‬אישתו‬
‫הראשונה שהתפוגגה ממחלה ניוונית‪ ,‬לא ראיתיו במצב כזה‪.‬‬
‫אז הוא השלה את עצמו שיצליח לרפא אותה במסירות שלו‪,‬‬
‫ומדי פעם זיק של תקווה נראה על פניו‪" :‬לחץ הדם נהדר‪,‬‬
‫כמו של נערה צעירה‪ ,‬נערה צעירה שאוהבים אותה "‪ .‬כאב‬
‫לי לראותו עכשיו במצב כזה‪:‬‬
‫"אני חושב שזה לטובה‪ .‬זה ברור שהיא רצתה פשוט לנצל‬
‫את הכסף שלך‪ .‬טוב שזה נודע לך בזמן עם מי יש לך עסק‪.‬‬
‫תאר לעצמך שהייתם מתקשרים‪ ,‬אולי אפילו מתחתנים‪.‬‬
‫אתה יודע מה? גם בלי זה‪ ,‬אילו היא חיה איתך כמה שנים‪,‬‬
‫היא הייתה נחשבת לידועה בציבור שלך‪ ,‬וכשהיית נפרד‬
‫ממנה — ברור שהיית נפרד ממנה‪ ,‬אין ספק שהיית נפרד‬
‫ממנה — חצי הרכוש שלך היה שלה‪ .‬זה לא נעים מה שקרה‪,‬‬
‫אבל יצאת יחסית בזול"‪.‬‬
‫הוצאת‬
‫ספרה של המשוררת‬
‫שמחה להזמינכם לערב לכבוד‬
‫עדינה מור–חיים‬
‫המצב והרוח‬
‫מנחה‪ :‬המשוררת ציפי שחרור‬
‫קריאה אמנותית‪ :‬המשוררת והקולאז'יסטית יערה בן דוד‬
‫דברים‪:‬‬
‫המשורר והמתרגם אשר רייך‬
‫עורכת הוצאת ספרי 'עיתון ‪ '77‬עמית ישראלי–גלעד‬
‫המשוררת והעורכת הספרותית ורדה גינוסר‬
‫העורך‪ ,‬המתרגם והמוציא לאור יואב איתמר‬
‫אחרי הדברים האלה הרגשתי שאני לא לגמרי חסר‬
‫תועלת‪ .‬ברנוי בחש בכפית בכוס הריקה‪.‬‬
‫"להזמין לך עוד תה? משהו?"‬
‫"תאמין לי שלא שמתי לב ששתיתי את התה‪ .‬אני נמצא‬
‫במקום אחר‪ ,‬הולך ברחוב כמו סהרורי‪ .‬כמה פעמים נהגים‬
‫עצרו בגללי בפתאומיות וקיללו אותי‪"...‬‬
‫"אולי תבוא אליי‪ ,‬תגור איתי קצת עד שתתאושש‪ ,‬מה‬
‫אתה אומר?"‬
‫"תודה‪ ,‬מה ייצא מזה? גם אתה‪ ,‬החבר היחיד שעוד נותר‬
‫לי‪ ,‬תשנא אותי‪ .‬חשבתי כבר שאני אדם נסבל‪ ,‬שאפשר‬
‫לאהוב אותי‪ .‬אז לא‪ .‬אפשר לבוז לי‪ ,‬ועכשיו שהפצרת בי‬
‫לדבר — גם אתה תבוז לי"‪.‬‬
‫"מה פתאום‪ ,‬בנימין? איך אני אבוז לך? אם כבר צריך‬
‫לבוז לה‪ ,‬שהיא חסרת בושה‪ ,‬זנזונת זקנ‪"...‬‬
‫"ואני סמרטוט ולא איש‪ ,‬ונשים אינן סולחות על‪ ...‬הן‬
‫יכולות להגיד לך אלף פעם לא‪ ,‬אבל אם פעם אחת הן אמרו‬
‫כן‪ ,‬ואתה לא‪ ...‬הן לא סולחות‪"...‬‬
‫ברנוי בהה באוויר‪ ,‬ואני — מה יכולתי לעשות? הזמנתי לו‬
‫‪‬‬
‫עוד כוס תה‪.‬‬
‫גליון ‪375-6‬‬
‫בנים חורגים על המדף ‪-‬‬
‫הסיפור הקצר בישראל‬
‫על הסיפור הקצר‪ :‬ירון אביטוב‪,‬‬
‫אביבה זרקה‪ ,‬עמוס לויתן‪ ,‬אלטייב‬
‫ע'נאים‪ ,‬נסים קלדרון‪ ,‬עדנה שמש‪,‬‬
‫עמיחי שלו ועוד‬
‫סיפורים מאת‪ :‬אורית אילן‪ ,‬גונן‬
‫נשר‪ ,‬אורי עגנון‪ ,‬שירה פנקס ועוד‬
‫הלחנה וביצוע משירי המשוררת ‪ -‬ליטל שליט ולינור שטיינברג‬
‫הערב יתקיים ביום חמישי ‪ 5.6.14‬בשעה ‪20.00‬‬
‫בתולעת ספרים מזא"ה ‪ 7‬תל אביב‬
‫נשמח לראותכם!‬
‫‪25/05/2014 12:20:07‬‬
‫ביקורת ספרים‪ ,‬שירה וכל המדורים‬
‫הקבועים‬
‫‪59‬‬
‫‪ 2014.indb 59‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫שער התרגום‬
‫מוטי לרנר‬
‫בשבחי איבסן ומתרגמו‬
‫לרגל הוצאה לאור של חמישה ממחזותיו‬
‫בתרגום גד קינר‪ ,‬ספרא‪ 397 ,2013 ,‬עמ'‬
‫ה‬
‫‪60‬‬
‫הוצאה לאור של הספר‬
‫"חמישה מחזות" מאת‬
‫הנריק איבסן בתרגומו של‬
‫גד קינר הוא אירוע חשוב‬
‫עבור אנשי תיאטרון רבים‬
‫בישראל‪ ,‬המכירים בהכרח‬
‫לחזור שוב ושוב אל יצירותיו‬
‫של המחזאי הנורבגי הדגול‬
‫ולפענח את סוד יצירתו‪.‬‬
‫חזרה זאת אל איבסן עשויה‬
‫להפתיע משום שההקשר‬
‫החברתי־הפוליטי בו מתרחשים מחזותיו השתנה במאה‬
‫ועשרים השנים האחרונות עד כדי כך שמוטב אולי לחפש‬
‫מחזות בני ימינו שיאפשרו את בחינת הנושאים בהם הוא‬
‫עסק בהקשר מודרני יותר‪ .‬אך טענה זאת לוקה לטעמי‬
‫בחוסר הבנה של המנגנון הדרמטי‪ .‬אכן‪ ,‬כל מחזה מתרחש‬
‫בהקשר חברתי־פוליטי מסוים‪ ,‬אך דווקא במחזות הקלאסיים‬
‫מידת תלותה של העלילה בהקשר החברתי והפוליטי שלה‬
‫רופפת למדי‪ ,‬שכן סגולתו העיקרית של המחזה הקלאסי‬
‫היא דווקא התבנית הדרמטית המוצקה שלו‪ ,‬המעניקה לו‬
‫מורכבות ועומק‪ ,‬והופכת אותו בשל כך למחזה אוניברסאלי‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬גדולתו של איבסן באה לידי ביטוי בעיקר בהצלחתו‬
‫ליצור תבנית דרמטית אפקטיבית במחזותיו‪ .‬תבנית זאת כוללת‬
‫מספר מרכיבים‪ .‬איבסן שכלל מאוד את השימוש בפעולות‬
‫מדויקות של הדמויות‪ ,‬הבהיר עד כמה הכרחיות פעולות‬
‫פנימיות דחוסות אצל כל הדמויות לבנין עלילה אפקטיבית‪,‬‬
‫ובנה תהליך קתארזיס אריסטוטלי אצל הפרוטגוניסטים‬
‫במרבית מחזותיו‪ .‬אך החידוש הבולט ביותר בדרמטורגיה‬
‫שלו הוא פיתוח דמותו של הפרוטגוניסט באמצעות פרטים‬
‫‪25/05/2014 12:20:08‬‬
‫ביוגראפיים מעברו שנועדו לחזק את פעולתו בהווה‪.‬‬
‫הניחו בדרך כלל שהנסיבות בהן פועל הפרוטגוניסט בהווה‬
‫מספיקות כדי לנמק את פעולתו בעלילה‪ ,‬ולכן מרביתם לא‬
‫טרחו לבנות עבר ברור לרוב הדמויות במחזותיהם‪.‬אנו יודעים‬
‫מעט מאוד על קורותיהם של המלט ושל מקבת לפני תחילת‬
‫העלילה אותה הם יוצרים‪ .‬אדיפוס‪ ,‬שעל עברו אנו יודעים‬
‫יותר‪ ,‬הוא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל‪.‬‬
‫איבסן‪ ,‬שהיה מודע לשיח הפסיכולוגי שנוצר בסוף המאה‬
‫ה־‪ ,19‬ראה בפרטים הביוגראפיים של הדמות מקור השראה‬
‫להעמקת פעולותיה‪ ,‬לשכלול יכולתו של השחקן לפענח אותן‪,‬‬
‫ולפתיחת ערוצי אמפתיה מגוונים יותר בין הצופה לבינה‪.‬‬
‫כדי להדגים כיצד משתמש איבסן באירועים מן העבר‬
‫ליצירת הווה דרמטי דחוס נסתכל בסצנה מן המערכה השנייה‬
‫ב"הדה גאבלר"‪ ,‬בה נפגשים הדה גאבלר ואיילרט לוובורגל‬
‫ראשונה אחרי שלוש שנים בהן לא התראו‪ .‬השניים נמצאים‬
‫בחדר האורחים בביתה החדש של הדה‪ ,‬כאשר בחדר האחורי‬
‫יושבים טסמן בעלה והשופט בראק המחזר אחריה‪ .‬לוובורג‬
‫מנסה להבין כיצד התדרדרה הדה עד לכדי כך שהתחתנה‬
‫עם טסמן‪ ,‬לו הוא בז מעומק לבו‪ .‬כשהיא מאשרת שיחסיה‬
‫עם טסמן אינם מבוססים על אהבה‪ ,‬הוא מתעקש לשאול‪:‬‬
‫"האם גם ביחס שלך אליי לא הייתה אהבה? אפילו שמץ של‬
‫אהבה?" (הנריק איבסן‪ ,‬חמישה מחזות‪ )234 ,‬רק מי שאהב‪,‬‬
‫ואהבתו שנדחתה לא פגה‪ ,‬ישאל שאלה כה כואבת‪ .‬הדה‬
‫שוב מתחמקת‪ .‬לוובורג ממשיך לנסות ולהבין את מה שלא‬
‫הבין עד כה‪ :‬כיצד קרה שלמרות גילוי הלב‪ ,‬למרות הפתיחות‬
‫והאינטימיות ששררה ביניהם‪ ,‬למרות תשוקתם ההדדית‬
‫העמוקה ולמרות תאוותם המשותפת לחיים — בסופו של‬
‫דבר החליטה הדה לנתק את הקשר איתו?‬
‫הדה משיבה שניתקה את הקשר משום שלוובורג דרש‬
‫"שהקשר יהפוך ליחסים"‪( .‬שם‪ ,‬שם) גד קינר בחר במילה‬
‫"יחסים" המרמזת על דרישתו של לוובורג לקיים עם הדה יחסי‬
‫מין מלאים‪ .‬האם הדה אכן סירבה לקיים יחסים כאלה? תמיד‬
‫סברתי — במיוחד לאור קריאת התרגום הנפוץ* לאנגלית של‬
‫‪ Edmund Gosse‬ו־‪ — William Archer‬שהדה לא קיימה‬
‫עם לוובורג יחסי מין מלאים‪ Archer .‬ו־‪ Gosse‬תרגמו את‬
‫השאלה שמטיחה הדה בלוובורג‪:‬‬
‫* ‪.http://www.gutenberg.org/files/4093/4093-h/4093-h.htm‬‬
‫‪ 2014.indb 60‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫‪How could you think of wronging your–your‬‬
‫?‪frank comrade‬‬
‫ובעקבותיהם כנראה תרגם חיים גליקשטיין בנוסח המחזה‬
‫בהוצאת בית צבי‪" :‬איך בכלל יכולת לבצע מעשה מביש כזה‬
‫נגד חברתך המאמינה בך " (עמ' ‪ )69‬וטובה קשת תרגמה‬
‫בנוסח המחזה בהוצאת אור־עם‪" :‬איך יכולת לרצות לפגוע‬
‫בידידך הנאמנה?" (עמ' ‪ )76‬מתרגומים אלה משתמע כנראה‬
‫שלוובורג ניסה לקיים יחסים מין מלאים עם הדה‪ ,‬אך היא‬
‫סירבה משום שרצתה רק בקרבתו ובידידותו‪ .‬תרגום מתחסד‬
‫ומוסרני זה יצר עיוות בלתי נסלח במשמעות המחזה‪.‬‬
‫לעומתם תרגם גד קינר את אותה שאלה מן המקור הנורבגי‪:‬‬
‫"איך יכולת לנצל כך את ה‪ ...‬הידידה חסרת המעצורים‬
‫שלך?" כלומר על פי תרגום זה מודה הדה ביצריותה חסרת‬
‫המעצורים‪ ,‬ומאשימה את לוובורג בכך שניצל את יצריותה‬
‫זאת‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬היא אכן קיימה איתו יחסי מין מלאים‪.‬‬
‫אם כך‪ ,‬מדוע היא מסרבת להפוך את הקשר ליחסים לאחר‬
‫שכבר קיימה איתו יחסי מין מלאים? כנראה שההסבר לכך‬
‫נעוץ בדבריה של הדה החוזרת ואומרת שהיא פחדנית‪ .‬היא‬
‫אינה מפרטת מה הפחיד אותה ביחסי המין האלה‪ ,‬אך איבסן‬
‫שותל בשיחתם מספר רמזים המבהירים זאת‪ .‬בהמשך הסצנה‬
‫שואל לוובורג‪" :‬מדוע לא עשית את זה? מדוע לא ירית בי‬
‫כמו שאיימת?" (הנריק איבסן‪ ,‬חמישה מחזות‪ )234 ,‬רק עכשיו‪,‬‬
‫אחרי שהתחמקה מפניו שלוש שנים‪ ,‬היא מוכנה להשיב לו‪:‬‬
‫הדה‪ ... :‬אבל עכשיו אני רוצה להתוודות לפניך‪.‬‬
‫לוובורג‪( :‬מתוח) מה?‬
‫הדה‪ :‬זה שלא העזתי לירות בך למוות —‬
‫לוובורג‪ :‬כן?‬
‫הדה‪ :‬זאת לא הייתה הפחדנות הגדולה ביותר שלי —‬
‫באותו ערב‪.‬‬
‫לוובורג‪( :‬מביט בה להרף עין‪ ,‬תופס ולוחש בתשוקה)‬
‫הדה הדה גאבלר עכשיו אני מבין מדוע היינו‬
‫כל כך קרובים‪ ,‬את ואני זו התאווה שלך לחיים —‬
‫הדה‪( :‬בקול חרישי ובמבט נוקב) תיזהר‬
‫איבסן אינו מפרט מה הייתה פחדנותה הגדולה ביותר באותו‬
‫ערב‪ .‬אך ככל שאני חוזר וקורא את הדיאלוג ביניהם אני משתכנע‬
‫יותר ויותר שתשובתה מרמזת על כך שפחדנותה הגדולה ביותר‬
‫באותו ערב הייתה לירות בעצמה‪ .‬תחושה זאת מתחזקת לאור‬
‫העובדה שבסוף מערכה שלישית שולחת הדה את לוובורג‬
‫לירות בעצמו‪ ,‬ועוד יותר לאור העובדה שבסוף מערכה רביעית‬
‫היא יורה גם בעצמה‪ .‬לוובורג‪ ,‬אגב‪ ,‬אינו מבין את מהותו של‬
‫‪25/05/2014 12:20:08‬‬
‫הפחד אליו מרמזת הדה בתשובתה‪ ,‬וחושב לתומו שהיא פחדה‬
‫מתשוקתה אליו — מחשבה שהיא פוסלת על הסף‪.‬‬
‫מבלי להסתבך בתיאור מופשט מדי של מנגנוני נפשה‪,‬‬
‫נדמה לי שהפחד שחוותה הדה ביחסי המין עם לוובורג‪ ,‬נובע‬
‫מאובדן השליטה שחשה במהלך קיום היחסים הללו‪ ,‬אובדן‬
‫שליטה שעלול היה לתת דרור ליצר המוות שקינן בתוכה‪,‬‬
‫ומפניו היא פחדה יותר מכל‪.‬‬
‫ובחזרה לדיון בדרמטורגיה האיבסנית‪ :‬איבסן משחזר סצנת‬
‫עבר שהתרחשה שלוש שנים לפני עלילת המחזה כדי לאפשר‬
‫לנו להציץ אל נבכי נשמתה של הדה‪ ,‬ולראות את יצר המוות‬
‫האפל ההולך ומשתלט עליה בהווה‪ ,‬יצר מוות שהיא תיכנע לו‬
‫בסוף מערכה רביעית‪ .‬שחזור הסצנה הזאת אינו נועד להוסיף‬
‫אינפורמציה על הדמויות ומעשיהן בעבר‪ ,‬אלא להעצים את‬
‫פעולותיהן בהווה‪ .‬ואכן בזכותה של סצנה משוחזרת זאת‬
‫אנחנו חשים בבהירות בעצמת התשוקה של לוובורג אל הדה‬
‫הממשיכה להתקיים בהווה‪ ,‬ואת חרדתה של הדה מייצר המוות‬
‫המקנן בה — ייצר אשר זקף את ראשו ואיים עליה בכל פעם‬
‫שנכנעה לתשוקתה אל לוובורג בעבר — וזוקף לעומתה את‬
‫ראשו גם ברגעים הללו בהווה כאשר הולך ומתחוור לה עומק‬
‫המלכודת בה נפלה‪ .‬תרגומו של גד קינר חשף את חשיבותה‬
‫של הסצנה הזאת כאבן ראשה בתבנית המחזה‪ ,‬ותרם בכך‬
‫תרומה חשובה להבנת הדרמטורגיה האיבסנית‪ ,‬שיסודותיה‬
‫‪‬‬
‫חיוניים עבור כל מחזה מודרני‪.‬‬
‫■■■‬
‫רוברט פרוסט‬
‫מאנגלית‪ :‬יעקב אלג'ם‬
‫אש ּוכפור‬
‫יש אומרים ש ָהעולָ ם יגמר ָּבאש‬
‫ויש אומרים‪ַ :‬דּ ו ָקא ַּבכּ פור‪.‬‬
‫אני אשר מן ַה ּתשו ָּקה נוגס‬
‫ַמסכּ ים עם א ּלה ַהנוטים לה ּ ָשרף ָּבאש;‬
‫ַאך ל ּו ּגו ָרלי נח ַרץ לה ָּספות כּ פלַ ים —‬
‫אני אשר נח ַשב יַ ד ָען ּבענינ י שנ ָאה‬
‫אוסיף כּ י ַּבעבוּר כּ לָ יָ ה‬
‫ַהכּ פור גָ דול הוּא ויַ ס ּפיק‬
‫עם ָהעולָ ם לגמר‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫‪ 2014.indb 61‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫שיר מאת משורר עיראקי שנשלח לפרופ' שמואל מורה‬
‫מהאוניברסיטה העברית‪ ,‬שבו הוא מברך את עם ישראל‬
‫"ברכות לעם ישראל לרגל חג הפורים‪ ,‬ממשורר‬
‫עיראקי חסיד עם ישראל ויהודי העולם"‪.‬‬
‫מטעמים מובנים לא מוזכר כאן שמו של המשורר‪.‬‬
‫מדינה שהאל הרים על נס‪ ,‬אינה חוששת אם האויב‬
‫הפגיז אותה ממרומים ברך אותה‪ ,‬לא אבדה תקוותיה‬
‫מול האויבים את כלת המזרח כשמש זיוה לא דעך‬
‫עברה את שנות היובל ועדיין מתהדרת במעטה נעוריה‬
‫המכבים רשמו את תולדותיה מזה אלפיים‪ ,‬ועדיין לא‬
‫חלשו צעדיה והמצדה מבצר התפארת‪ ,‬קבוצה אמיצה‬
‫שפכה את דמה ללא חשש אני חסיד בני יעקב‪ ,‬אלו‬
‫שנאבקו עם העולם ללא חשש מפשעיה הם לא הרימו‬
‫חרב אלא במלחמות ולא עמדו נגד רצון האומות עם‬
‫ישראל‪ ,‬עם התפארת והגבורה שמגינה על יישוביה‬
‫מגיש בחג הפורים‪ ,‬זר פרחים נודף ריח ניחוח‪ ,‬לבני‬
‫יצחק אני מצאצאי שבט האשם (של מוחמד)‪ ,‬אין לו‬
‫מטרה חוץ מלהרים על נס את תפארתם ומושיט יד‬
‫חסדים לאלו שהכתירו את ההיסטוריה בכתרים וכבוד‪.‬‬
‫(בגדאד‪)14 3 2014 ,‬‬
‫מערבית בתרגום חופשי‪ :‬שמואל מורה‬
‫■■■‬
‫קרן אלקלעי‪-‬גוט‬
‫מאנגלית‪ :‬עודד פלד‬
‫ַש ָּבת‬
‫‪62‬‬
‫ַה ּטלפון מ ַצלצל איפשה ּו ַּבדּ ָירה‬
‫ו ַּמזכּ יר ל יש ּז הש ּליַד מ ָּטתי‬
‫ע ַדין מנ ָּתק מ ַה ּש ַקע וַ אני עיר ָּמה‬
‫ו ַה ּתריסים אינָ ם מ ּוגָ פים לש ַעת דּ מדּ וּמים‬
‫וַ אני זקו ָּקה לאור לראות כּ ַיצד‬
‫ל ַח ּבר‪ּ .‬בכָ ל אפן ַמה א ּוכַ ל לו ַמר‬
‫יהיה מ יש ּיהיה ּבצדּ ו ַה ּשנ ישל ַה ַ ּקו —‬
‫ש ּיש לי ח ָדשות טובות מ ּש ּל ָך —‬
‫ש ַמעשה ָה ַאהבָ ה עודו ַה ּטובָ ה ַּבדּ ָרכים‬
‫ל ַשרטט ַא ַחר ָצה ַרים נוטים לַ ערב‬
‫‪25/05/2014 12:20:08‬‬
‫אברהם סוצקבר‬
‫מיידיש וביאור‪ :‬בלהה רובינשטיין‬
‫ַה ַּבד ָחן‬
‫"כּ ש ַה ּמתים דּ וברים יידיש‪ ,‬ו ַה ַח ּיים — לא‪,‬‬
‫ּבפני מי ָאציג ּבדיחות וח ּיוּכים?‬
‫כּ ש ָּבנים לא מבינים את אבותיהם ַה ּמתים‪,‬‬
‫איך יָ כול ל ּבי לָ צאת ּב ָמחול‪ ,‬איך יָ כול הוּא?"‬
‫ָּכך הש ַּת ּפך ַּבד ָחן זָ קן מלודז' ַּב ּמס ָּב ָאה "יורדי ַה ָ ּים"‪.‬‬
‫ָמזַג כּ וסית יַ י"ש צורב לָ שו וןגַ ם ָ ּגרון‪ ,‬לָ גַ ם ושוּב לָ גַ ם‪,‬‬
‫וּלק ּנו ַּח ָח ַרז ּ ָפסוּק‪:‬‬
‫"אוי‪ ,‬ל ַח ּיים ל ַח ּיי ַה ַּמשקה ַּב ַּבק ּבוּק‪"...‬‬
‫ושוּב ָא ַמר‪"ָ :‬אכן‪ ,‬זה ַרע וָ ָמר‪ַ .‬אד ַר ָּבא ו ַאד ַר ָּבא‪,‬‬
‫וא ּולַ י זה לא חדּ וּש ‪,‬א ָ ּלא ה ּל ּולַ ת שדים‪,‬‬
‫אם אנָ שים ַח ּיים לא ַמרשים ליהוּדים מתים‬
‫ל ַד ּבר יידיש ּבמב ַצר ָהרו ַּח של ּבית ַא ָּבא?"‬
‫ַּבד ָחן ָצרוּד ַמר מתיַ ּפ ַח‪ .‬מוציא מן ַהכּ יס‬
‫ספרון ּתה ּלים — ל ָדוד מזמור ַע ּתיק‪.‬‬
‫"מי ַא ָּתה?" — אני לוחש אל אוּד ָהאפר ו ַה ּשיר —‬
‫"מת‪ַּ ,‬בד ָחן‪ ,‬או לָ מד־וָ ואווניק?"‬
‫אברהם סוצקבר )‪ )2010-1913‬נודע כאחד מגדולי המשוררים ביידיש‪,‬‬
‫וסיפור חייו המרתק (החיים בגטו וילנה בימי הכיבוש הנאצי‪ ,‬הבריחה‬
‫אל היערות וההצטרפות אל שורות הפרטיזנים‪ ,‬קבלת המקלט ברוסיה‬
‫הסובייטית‪ ,‬והעלייה ארצה ב־‪ )1947‬הרשימו את החברה במדינה שזה‬
‫עתה קמה‪ .‬המשורר התקבל בזרועות פתוחות‪ ,‬למרות שבאותן שנים‬
‫התפתח כאן יחס עוין אל היידיש ותרבותה‪ :‬שיריו תורגמו לעברית‪,‬‬
‫חוקרי ספרות דנו ביצירתו‪ ,‬ובשנת ‪ 1985‬הוענק לו פרס ישראל לשירה‪.‬‬
‫סוצקבר שמר בקנאות על מורשתו התרבותית‪ :‬הוא המשיך לכתוב‬
‫גאלדענע קייט" (שלשלת הזהב‪,‬‬
‫ביידיש‪ ,‬ייסד את כתב העת הידוע "די ָ‬
‫‪ ,)1949‬וערך אותו שנים רבות‪ .‬אבל הכאב על ירידת קרנה של היידיש‬
‫לא הרפה ממנו‪ ,‬והשיר המובא כאן מבטא זאת בעוצמה רבה‪ .‬הבדחן־‬
‫המשורר מטביע ביי"ש את יגונו על אובדן היידיש‪ ,‬ומוצא ניחומים‬
‫בפרקי תהילים‪ .‬בכל זאת‪ ,‬השיר ננעל בשמץ של תקווה‪ :‬אם נותר עדיין‬
‫צדיק נסתר ("למד־וואווניק")‪ ,‬אולי יש סיכוי להמשכיות?‬
‫‪ 2014.indb 62‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫קרלוס דרומונד דה אנדרדה‬
‫מפורטוגלית‪ :‬אביב עקרוני‬
‫ַה ּכמר עובר ָּברחוב‬
‫מאיה וידמר‬
‫אני נושק את ַּכף יָ דו של ַהכּ מר‪,‬‬
‫את יָ דו של ָהאל‬
‫את יַד ַה ּ ָש ַמים‪,‬‬
‫אני נושק את יַד ַה ּמו ָרא‬
‫לָ לכת לַ ּגיה ּנם‪.‬‬
‫ַה ּמח ָ ּלה‬
‫ַעל אשר ָח ָטאתי ּב ָעבָ ר‬
‫ואח ָטא ּב ָעתיד‪,‬‬
‫ַהב ָט ַחת ַה ּישו ָּעה‪,‬‬
‫ַּכאשר עובר ַהכּ מר ָּברחוב‬
‫עובר ּגו ָרלי א ּתו‬
‫ָאפל‬
‫מ ַא ּים‬
‫אינו נ ָּתן לַ ה ָמ ָרה —‬
‫אם לא א ּ ַשק לכַ ף יָ דו‬
‫מסלובנית‪ :‬חוה פנחס‪-‬כהן‬
‫יצ ָחק‬
‫ַּכאשר יצ ָחק יָ שן‬
‫אני מכַ ָּסה את ַהכּ נָ ַפים ַה ּק ַט ּנות ש ּלו‬
‫אני מת ּבוננת ּבנש ָימתו וּמר ָיחה אותו‬
‫כּ א ּל ּו ָהיָ הש ּלי‬
‫ַּכאשר יצ ָחק מנַ פנף אלַ י‬
‫אני רועדת‬
‫ו ַּמזה ָירה אותו מעבר לָ רחוב‪,‬‬
‫כּ א ּל ּו ָהיָ הש ּלי‪.‬‬
‫כּ י אני נותנת לו לָ לכת‬
‫ו ַּמ ָּכה ָּבעץ‬
‫ּבכָ ל יום אני נותנת לו לָ לכת‬
‫ּבין ַה ַח ּיות‪.‬‬
‫קרלוס דרומונד דה אנדרדה )‪ ,)1902-1987‬המשורר הברזילאי הידוע‬
‫ביותר במאה העשרים‪ .‬זכה להערצה רבה ורבים רואים בו את המשורר‬
‫הלאומי‪ .‬אחד משיריו הודפס על שטר כסף ברזילאי‪.‬‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪,‬‬
‫בוטיק‬
‫‪25/05/2014 12:20:09‬‬
‫אמר‬
‫איך ַ‬
‫כּ א ּל ּו לא ָהיָה לי אכ ּ ַפת‬
‫יצ ָחק‪ּ ,‬בוא‪,‬‬
‫ּבו א נ ַט ּפס ַעל ָה ָהר ַה ָ ּגבו ַּה‬
‫איכָ ה א ַח ּפש ַא ַחר‬
‫מז ַּבח עצים‪ַ ,‬רך‪ ,‬נָ קי‪,‬‬
‫ַּבעבוּרו‪.‬‬
‫איך א ַ ּקח ַסכּ ין‬
‫כּ א ּלוּ‪ ,‬לא אכ ּ ַפת לי‬
‫פרה‬
‫איך א ַ ּקח ַמאכלת עיר ָּמה א ָ‬
‫איך אק ַטע אותו‬
‫כּ ה ַחי‪.‬‬
‫יצ ָחק‪ּ ,‬בו א נלך‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫‪ 2014.indb 63‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫גנזים‬
‫יצחק בר־יוסף‬
‫רשימות מן הגנזך‬
‫בשבחי המקרה‬
‫ק‬
‫ר שם למטה במרתף של גנזים‪ .‬טמפרטורה קבועה‬
‫של ‪ 18‬מעלות‪ .‬לא לשכוח לקחת מעיל כשיורדים‬
‫להעלות תיקים שמבקשים חוקרים ומעיינים‪ .‬מצד שני‪ ,‬כל‬
‫שיטוט כזה‪ ,‬בין ארונות המתכת הגדושים‪ ,‬מזַ מן הרפתקה‪.‬‬
‫כאשר יד המקרה תופשת את ההגה‪ ,‬החגיגה מתחילה‪.‬‬
‫זה מה שקרה לי כאשר ירדתי לחפש מכתבים שנשלחו‬
‫ליעקב פיכמן על ידי אשר ברש (מייסדו של ארכיון גנזים‬
‫וסופר נפלא‪ ,‬ומי שלא קרא את "איש וביתו נמחו"‪ ,‬מוזמן‬
‫לעשות זאת)‪ .‬שלא במתכוון נפלו עיני יעל מכתבים ששיגר‬
‫י‪.‬ד‪ .‬ברקוביץ' שהתגורר אז בניו־יורק‪ ,‬ל"פיכמאן יקירי"‬
‫שהגיע אותה עת מאודיסה ליפו‪ .‬מתוך המכתב עולה פרק‬
‫מאחת הפרשות המרתקות בתולדות הספרות העברית‬
‫המתחדשת — חייו של אברהם יוסף שטיבל‪ ,‬סוחר שהתעשר‬
‫ממסחר בעורות — תחום רווחי ביותר‪ ,‬והחליט להשקיע‬
‫מהונו דווקא בתחום הכי לא ריווחי — הוצאת ספרים עברית‪.‬‬
‫היה בידי‪ ,‬את הנהלת הוצאת שטיבל כולה"‪ .‬ובסיום המכתב‪,‬‬
‫התנצלות מתפנקת "הלא תסלח לי‪ ,‬יקירי‪ ,‬שכותב אני אליך‬
‫את המכתב הזה במכונה‪ .‬החום בניו־יורק נורא עתה מאוד‪,‬‬
‫ואין אפשרות בימים האלה לשום ילוד־אישה לישב כפוף אל‬
‫השולחן ולחשוב מחשבות ולכתוב בעט‪ .‬אמריקה ושלום לך‪,‬‬
‫וקרירות‪ ,‬וצל עפאים‪ ,‬ואוויר לנשימה — כל אותם הדברים‬
‫הטובים שאנו מתגעגעים אליהם פה במדינת קולומבוס"‪.‬‬
‫זו ההזדמנות להזכיר מאמר "האינטרנט לא הרג את‬
‫הארכיון" מאת רוברט דרנטון — שעוסק בספרה של ארלט‬
‫פארז' "קסמם של ארכיונים"‪ .‬המאמר מתפרסם באתר‬
‫המרתק "אלכסון — מחשבות מתחילות כאן"‪ ,‬בעריכת דב‬
‫אלפון‪ .‬המוטו הוא שגם היום בעידן האינטרנט‪ ,‬אין תחליף‬
‫לקסם של המגע הישיר במסמכים הישנים בארכיונים‪,‬‬
‫ובעיקר באלה שבכלל לא חיפשנו‪.‬‬
‫הלא תסלח לי יקירי‬
‫‪64‬‬
‫י‪.‬ד‪ .‬ברקוביץ' מספר לפיכמן (במכתב מה־‪ 2‬ביוני ‪ )1919‬על‬
‫הנסיבות שהביאו את שטיבל למנות אותו כמנהל הוצאת‬
‫הספרים‪" .‬אחרי האסון אשר קרהו בקופנהאגן‪ ,‬במות עליו שם‬
‫אשתו מיתה חטופה‪ ,‬בא שטיבל לאמריקה רצוץ ושבור‪ ,‬ופשע‬
‫היה בינו ובין הייאוש‪ .‬ואלמלא שניאור‪ ,‬שהחזיקו בימי אסונו‬
‫ונלווה אליו בדרכו לאמריקה‪ ,‬מי יודע מה הגיע עתה להאיש‬
‫היקר הזה ולמפעלו הגדול בשביל ספרותנו‪ .‬בבוא שטיבל‬
‫לכאן‪ ,‬ראה ונוכח כי הוא עצמו לא יוכל עוד — משום פיזור‬
‫הנפש — לעסוק בענייני הוצאת־הספרים ככל אשר עסק עד‬
‫עכשיו‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬היו העניינים הללו יגעים ומסובכים מאוד‪:‬‬
‫הרבה כסף אוכל ועבודה כמעט לא נעשתה כלל‪ .‬אז הציע‬
‫לפניי כי אקבל אנכי על עצמי‪ ,‬מלבד הסניף האמריקאי‪ ,‬שכבר‬
‫‪25/05/2014 12:20:10‬‬
‫שתילים‪ ,‬מוסקבה ‪1917‬‬
‫‪ 2014.indb 64‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫צל אילן ונגינת עוף‬
‫אוצר עצום‪ ,‬שעדיין לא נחקר עד תומו‪ ,‬הם עיתוני הילדים‬
‫שיצאו בתחילת המאה הקודמת‪ .‬אפשר למצוא אותם בין‬
‫היתר בארכיונים של סופרים ומשוררים מאותה תקופה‬
‫שראו כבוד לעצמם להשתתף בהם‪.‬‬
‫תוך כדי הוצאת מסמכים שנדרשו באחרונה מארכיונו‬
‫של שאול טשרניחובסקי‪ ,‬לרגל תצוגות ופרסומים לציון ‪70‬‬
‫שנה למותו‪ ,‬מצאתי גיליון "שתילים" מ־‪ .1917‬את העין משך‬
‫הלוגו המקסים של העיתון הזה‪ ,‬שהיה הפרסום הראשון של‬
‫בית ההוצאה לאור העברי "אמנות" והופיע במוסקבה במשך‬
‫פחות משנה בימים הסוערים של מלחמת העולם השנייה‪,‬‬
‫המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים ברוסיה‪ .‬רק למראה‬
‫הלוגו של העיתון נהיה טוב על הלב — צמד איילים משני צידי‬
‫אפיריון שבתוכו באותיות המקרא שמו של עיתון הילדים‪,‬‬
‫מלא רעננות ותום‪ .‬בעמודו הראשון של העיתון‪ ,‬נדפס השיר‬
‫"משבא תור הקיץ" של אותו פיכמן‪" :‬אשרי איש לו צל של‬
‫אילן ועשבות גיא ונגינת עוף — לנו יש רק שמש מתוק‬
‫והחול החם ברחוב‪ .‬משבא תור קיץ חביב‪ ,‬כל העולם שש‬
‫ורן‪ ,‬גם התורה אז אחרת ולחומש ריח גן"‪.‬‬
‫אגב‪ ,‬על פי המכתב שמוזכר לעיל של ברקוביץ אליו‪,‬‬
‫הייתה לפיכמן סיבה טובה להיות מאושר‪ ,‬ולא רק בקיץ‪ :‬הוא‬
‫קיבל מהוצאת שטיבל משכורת חודשית מכובדת של ‪250‬‬
‫דולר לחודש‪.‬‬
‫בסלון של רטוש‬
‫קנז בפריז ‪1961‬‬
‫במהלך השלמות וסידור נוסף שנעשו באחרונה בארכיונו‬
‫של המשורר והמתרגם יונתן רטוש‪ ,‬נמצא מכתב ששלח‬
‫)‪ 7‬בנובמבר ‪ — 1980‬כחצי שנה לפני מותו) אחיו‪ ,‬צבי רין‪,‬‬
‫ליוהנה־יוחמד‪ ,‬אשתו של רטוש‪ .‬מן המכתב עולה אווירה‬
‫של משפחת בלשנים‪ ,‬שכל פרט בחייהם כרוך בצורה כלשהי‬
‫בעיסוק בלשון‪ .‬כתב צבי רין לגיסתו‪" :‬יואנה־יוהנה־יוחנה־‬
‫יוענה יוחמד יקירתנו התחדשי בשמך החדש‪ .‬מה גרם‬
‫לשינוי שם נוסף זה? ומאיזה שורש נגזר? מן 'יען' או מן‬
‫'ענה' ( יו־ענה)? כתבו נא לי מה השורש‪ ,‬מה הצורה ומה‬
‫התוכן? אך אם כותבת ַאת את שמך בעי"ן‪ ,‬מן הראוי להגות‬
‫את העי"ן כהלכה ולעמוד על כך שהכול יקראוך יוענה שלח‬
‫(העי"ן והחי"ת גרוניים )‪ .‬שמחנו במכתבך עד מאוד והתפעלנו‬
‫מתושייתך בהופכך חדר וחצי לארבעה יישר כוחך אגב‪,‬‬
‫אורי חידש בשעתו את המונח 'חדר־השבת'‪ ,‬ואנו גורסים כך‬
‫כל השנים‪ .‬תמהנו להיווכח שאצלכם הוא עדיין 'סלון'‪ ...‬אבל‬
‫העיקר שהדירה מרווחת עתה יותר והחיים נעימים יותר"‪.‬‬
‫גדולתם של משוררים‪ ,‬סופרים ובלשנים שחידושי הלשון‬
‫שלהם ממשיכים להתקיים שנים רבות אחרי ששמם מתכסה‪,‬‬
‫עם כל הכבוד‪ ,‬במעטה השכחה‪ .‬רבים שאינם יודעים כיום‬
‫מי היה רטוש ממשיכים להשתמש בחידושי הלשון שלו‬
‫השגורים בפי כל כמו ממטר‪ ,‬הסלמה‪ ,‬טווח‪ ,‬סוגה וחלופה‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:10‬‬
‫יהושע קנז במדים‬
‫ועוד הפתעה שהביא המקרה המבורך בכנפיו‪ :‬בחומר ארכיוני‬
‫שמסרה העיתונאית נילי פרידלנדר נמצאו תמונות ששיגר‬
‫לה ידידה‪ ,‬יהושע קנז‪ ,‬בצעירותו‪ .‬מעטות הן תמונותיו של‬
‫קנז‪ ,‬המתרחק מעיתונאים ומצלמים‪ .‬לכן‪ ,‬רבתה השמחה‬
‫במעוננו למראה התמונות‪ .‬אחת מהן ממאי ‪ 1961‬מהתקופה‬
‫שבה שהה בפריז‪ .‬קנז מציין במכתב נלווה שבתצלום הוא‬
‫נראה בבולברד סנט מישל "לפני גן לוכסנבורג המפורסם‬
‫בו אני מבלה בקריאה את ימי השמש המועטים של הקיץ‬
‫‪‬‬
‫‪65‬‬
‫‪ 2014.indb 65‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫הצפוני הזה‪ .‬לשמאלי הסורבון ולימיני הדרך המובילה‬
‫למסעדה היזראליטית המפורסמת‪ .‬פניי שופעות שביעות‬
‫רצון עצמית ללא מידה‪ .‬משקפי השמש יוצרים אשליה של‬
‫שמש מסנוורת כמו במזה"ת"‪.‬‬
‫בתצלום השני נראה יהושע קנז החייל על גג של בית‬
‫בירושלים‪ ,‬דצמבר ‪ .1956‬חורף ירושלמי‪ ,‬וקנז לבוש במדי‬
‫החורף הצה"ליים של פעם — שוותיקים זוכרים אותם‬
‫בחוסר נחת‪ .‬אריג מגרד ומעצבן ולא מחמם במיוחד‪ .‬רק‬
‫שינל צבאי חסר להשלמת התמונה שצולמה כשלושים שנה‬
‫לפני שהופיע "התגנבות יחידים" שלו — שהחיילים בו לבשו‬
‫בוודאי אותם מדים‪.‬‬
‫הטיפשות אינטרנציונלית היא‬
‫מסמך מפתיע התגלה‪ ,‬גם הוא בדרך אגב‪ ,‬בארכיונו של‬
‫אביגדור המאירי (‪ ,)1970-1890‬הסופר‪ ,‬המשורר‪ ,‬המחזאי‬
‫והמתרגם שייסד את תיאטרון הקומקום והמטאטא‪ .‬מסיבה‬
‫כל שהיא מסר המאירי את כתב ידו לבדיקה גרפולוגית‪.‬‬
‫בארכיון נמצא תרגום של חוות הדעת שנתן הגרפולוג‪ ,‬שנק‬
‫שמו‪ .‬פיכמן רשם בכתב ידו שני משפטים "כשאני רעב —‬
‫בודפשט היא עיר יפה‪ .‬וכשאני שבע — מכוערת"‪" ,‬הטיפשות‬
‫— אינטרנציונלית היא"‪ .‬הגרפולוג ציין את הכישרון הספרותי‬
‫שמתגלה בכתב היד‪ ,‬וממליץ לבעליו לעסוק בספרות אם‬
‫עדיין אינו עושה זאת‪ .‬בין היתר הוא קובע‪" :‬ארשת מצוינת‪,‬‬
‫אדם מתעלה‪ ,‬בעל עליונות ולעגני מניה־וביה חודר אל‬
‫כליות הדברים‪ ,‬ומעטות הן ההפתעות היכולות להפתיע אותו‬
‫בחיים‪ .‬התלהבותו שהוא נוטה לה בלי ספק‪ ,‬אינה נמשכת‬
‫אלא עד שמפרק הוא את הבובה ומוציא מתוכה את הקש"‪.‬‬
‫טשרניחובסקי מאשר‪ :‬בתי־הכיסא בסדר‬
‫ואי אפשר לסיים בלי להזכיר דו"ח שהוגש למחלקת החינוך‬
‫בעיריית תל אביב ב־‪ 20‬בפברואר ‪ ,1942‬בעקבות ביקורת‬
‫סניטרית שנערכה בביה"ס בנים ובנות "מזרחי" בצפון העיר‪.‬‬
‫הבודק ציין‪" :‬חדרי הכיתות בכלל קטנים‪ .‬הלוחות לא תמיד‬
‫במקום הנכון‪ .‬הלוח בכיתה ז' מקולקל — אי אפשר לכתוב‬
‫עליו מרוב שימוש‪ .‬הרהיטים לא תמיד מתאימים לגיל‬
‫הישיבה‪ ,‬האוורור לא תמיד במידה מספקת‪"...‬‬
‫אולם לא הכול היה גרוע בביקורת — "בתי הכיסא בסדר‪,‬‬
‫סביבתם נקייה"‪ ,‬נאמר בפרטיכול שנכתב בסיום הביקורת על‬
‫ידי הבודק‪ .‬על החתום‪ :‬מי ששימש כרופא בבתי הספר של‬
‫‪‬‬
‫תל אביב — ד"ר שאול טשרניחובסקי‪.‬‬
‫ספרים שהגיעו למערכת ‪ /‬סקירת ספרים — יוני ‪2014‬‬
‫דוד מלמד‬
‫חייהם של עולי גרמניה בא"י של ימי המנדט‬
‫הבריטי‪.‬‬
‫פרוזה‬
‫◄ מייקל מרשל‪ ,‬דברים רעים‪ ,‬מובי דיק‪,‬‬
‫‪ 352 ,2014‬עמ'‪.‬‬
‫עלילת־מתח על רקע התרבות האמריקאית‬
‫בכל אכזריותה‪.‬‬
‫◄ פורד מדוקס פורד‪ ,‬עד מתי תאכל‬
‫חרב‪ ,‬אסטרולוג‪ 247 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫רומן על מוראות מלחמת־העולם הראשונה‬
‫פרי עטו של הסופר שהשתתף בה בעצמו‪.‬‬
‫◄ לידיה גורדון‪-‬קנכט‪ ,‬עוברת אורח‪,‬‬
‫פרדס‪ 198 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫קורותיה של משפחה מנדודיה מפולין דרך‬
‫דרום־אמריקה ועד לקיבוץ ישראלי בצפון הארץ‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫◄ עדנה בוכמן‪ ,‬פנסיון שטרן‪ ,‬אעלה‬
‫בתמר‪ 207 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫שלושים סיפורים קצרים על רקע הווי־‬
‫‪25/05/2014 12:20:10‬‬
‫◄ אסה דה קירוש‪ ,‬פשעו של האב‬
‫אמארו‪ ,‬כרמל‪ 414 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫רומן הנחשב לאחד מנכסי צאן ברזל של‬
‫הספרות הפורטוגלית מאת אחד מגדולי‬
‫סופריה‪.‬‬
‫◄ רונית לוי וייס‪ ,‬כמו הפגנה‪ ,‬עיתון ‪,77‬‬
‫‪ 175 ,2014‬עמ'‪.‬‬
‫ספר־פרוזה ראשון של המחברת‪ ,‬שלושה‬
‫סיפורים מנקודת מבטה של צעירה המתבוננת‬
‫בעולם‪.‬‬
‫◄ צ'לה בניה‪ ,‬נעליים‪ ,‬כרמל‪,2014 ,‬‬
‫‪ 73‬עמ'‪.‬‬
‫אחד־עשר סיפורים על עולמם של יהודים‬
‫מזרח־אירופים שהגיעו לארגנטינה לאחר‬
‫השואה‪.‬‬
‫◄ מיכאל רייך‪ ,‬כל הנחלים הולכים אל‬
‫הלב‪ ,‬עיתון ‪ 229 ,2014 ,77‬עמ'‪.‬‬
‫אסופת סיפורים קצרים המתחילים בסביבה‬
‫מוכרת ומובילים לפינות־נפש נסתרות‪.‬‬
‫◄ ח'אלד אלח'מיסי‪ ,‬מונית‪ ,‬כרמל‪,‬‬
‫‪ 160 ,2014‬עמ'‪.‬‬
‫סופר ותסריטאי מצרי כותב על שיחותיו עם‬
‫נהגי מוניות בקהיר בשנים ‪.2006-2005‬‬
‫◄ דניאל שכנאי‪ ,‬זאב לבן‪ ,‬כרמל‪,2014 ,‬‬
‫‪ 218‬עמ'‪.‬‬
‫חשבון־נפש שעורך המחבר על רקע ההיסטוריה‬
‫והתרבות של א"י ורוסיה בשנות ה־‪ 30‬וה־‪.40‬‬
‫‪ 2014.indb 66‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫◄ אירית ר' קופר‪ ,‬לאור היום‪ ,‬כרמל‪,‬‬
‫תשע"ד‪ 148 ,‬עמ'‪.‬‬
‫סיפורה של הדרמה שהתחוללה באירופה בימי‬
‫השואה מזווית־הראייה של המחברת‪.‬‬
‫◄ דיויד קאהן‪ ,‬עונת פרא‪ ,‬כרמל‪,2014 ,‬‬
‫‪ 328‬עמ'‪.‬‬
‫רומן מסע שראשיתו בכפר מבודד השוכן על‬
‫צלע הר ומופקע מן הזמן‪.‬‬
‫‪ ,1943-1941‬על התמודדות היהודים עם‬
‫הרדיפות‪.‬‬
‫◄ סיגל נאור פרלמן‪ ,‬בשדות אז אולי‪:‬‬
‫פואטוביוגרפיה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬
‫‪ 176 ,2014‬עמ'‪.‬‬
‫מחקר מקיף על שירתו המאחרת של נתן זך‬
‫בשלושה כיוונים מרכזיים‪.‬‬
‫שירה‬
‫עיון‬
‫◄ יגאל שוורץ‪ ,‬האשכנזים‪ ,‬בר אילן‪,‬‬
‫תשע"ד‪ 209 ,‬עמ'‪.‬‬
‫המרכז נגד המזרח‪ ,‬הצעה למסד חדש‬
‫להיסטוריוגרפיה של הספרות העברית‬
‫החדשה‪.‬‬
‫◄ גידי רשף‪ ,‬בחזרה לזמן וריתמוס‪,‬‬
‫פרדס ‪ 74 ,2014‬עמ'‪.‬‬
‫בחינה של מספר טיעונים בסיסיים שהעלה נתן‬
‫זך נגד שירת אלתרמן בשניים ממאמריו‪.‬‬
‫◄ יוסף דיין‪ ,‬אור לגויים‪ ,‬יח"ד‪,2014 ,‬‬
‫‪ 247‬עמ'‪.‬‬
‫הסברו של המחבר לתהליכים מיסטיים ומטא־‬
‫מציאותיים בעזרת אנלוגיות למדעי הטבע‪.‬‬
‫◄ יגאל שוורץ‪ ,‬אמנות הסיפור של אהרן‬
‫אפלפלד‪ ,‬דביר‪ 582 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫מחקר על עולמו הבדיוני של הסופר אהרן‬
‫אפלפלד על רבדיו השונים‪.‬‬
‫◄ שירה סתיו‪ ,‬אבא אני כובשת‪ ,‬דביר‪,‬‬
‫‪ 383 ,2014‬עמ'‪.‬‬
‫על יחסי אבות ובנות בשירה העברית‪ :‬דליה‬
‫רביקוביץ‪ ,‬תרצה אתר ויונה וולך‪.‬‬
‫◄ ואלי דה לאנג‪ ,‬אקורד אחרון‪ ,‬יד ושם‪,‬‬
‫‪ 340 ,2014‬עמ'‪.‬‬
‫עדויות מהליצאום היהודי בהאג בשנים‬
‫בית הסופר‬
‫ע”ש שאו טשרניחובסי‬
‫◄ אורי ברנשטיין‪ ,‬מי שהוא‪ ,‬קשב‬
‫לשירה‪ 70 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫מחזור שירים‪" .‬עכשו הוא בגלות אפילו‬
‫בחדרו‪ .‬חלל חיצון נראה מחלונו"‪.‬‬
‫◄ רחל חלפי‪ ,‬שוליים‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬
‫‪ 110 ,2014‬עמ'‪.‬‬
‫אסופת־שירים של המשוררת‪ ,‬שרובם רואים‬
‫כאן אור לראשונה‪.‬‬
‫◄ רחלי אברהם‪-‬איתן‪ ,‬בובת האשבול‪,‬‬
‫הקיבוץ המאוחד‪ 158 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫שירים של המחברת‪ ,‬העוסקת בחינוך‪ ,‬הוראה‬
‫ומחקר הספרות העברית‪.‬‬
‫◄ צביקה שטרנפלד‪ ,‬אלוהים הוא מכר‬
‫מהתקופה הסטודנטיאלית‪ ,‬קשב‬
‫לשירה‪ 81 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫"השירים נושבים‪ ,‬הם ישנו את כיוון סיבובו‬
‫של כדור הארץ"‪ .‬אסופת שירים‪.‬‬
‫◄ חיה אסתר‪ ,‬מראה חלום‪ ,‬כרמל‪,‬‬
‫‪ 179 ,2014‬עמ'‪.‬‬
‫שיריה של משוררת‪ ,‬סופרת‪ ,‬ציירת ואמנית‬
‫מיצב ותיקה‪.‬‬
‫◄ נגה ב‪ .‬גולדרינג‪ ,‬הגשם לי הרוח‪,‬‬
‫פרדס‪ 71 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫ספר־ביכורים של המחברת‪" .‬האובך כבר שוקע‬
‫אט עוד מעט גם נראה את הים"‪.‬‬
‫◄ דנה אמיר‪ ,‬כל שמותי‪ ,‬הקיבוץ‬
‫המאוחד‪ 136 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫מבחר שירים של המחברת‪ ,‬פסיכואנליטקאית‬
‫במקצועה‪ ,‬מרצה באוניברסיטת חיפה‪.‬‬
‫◄ אורי מליניאק‪ ,‬על שפת הסימנים‪,‬‬
‫פרדס‪ 49 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫"באפלה‪ ,‬הרחק מכל ידיעה‪ ,‬מתחיל להכחיל‬
‫בו דבר מה"‪ .‬אסופת שירים‪.‬‬
‫◄ אוריה קדרי‪ ,‬לפני שתפגוש אותי‬
‫המלה‪ ,‬כרמל‪ 63 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫ספר־ביכורים של המחברת‪ ,‬אמנית ילידת‬
‫ירושלים (‪.)1976‬‬
‫◄ יונה סידרר‪ ,‬מכאן ומארצות אחרות‪,‬‬
‫‪.2013‬‬
‫שירים ורישומים מן השנים ‪.2012-1999‬‬
‫◄ סיון הר־שפי‪ ,‬שמש שקהלת לא ידע‪,‬‬
‫הקיבוץ המאוחד‪ 93 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫ספר־שירים שלישי של המחברת‪ ,‬שירת‬
‫הנשמה במסעה אל הגוף‪ ,‬החומר והעולם הזה‪.‬‬
‫כתבי עת‬
‫◄ שלמה אביו‪ ,‬אהבה לא קלה‪ ,‬קשב‬
‫לשירה‪ 66 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫אסופת־שירים נוספת של המשורר הוותיק‪.‬‬
‫"ואין לגעגועים כל תקנה — הם לא שמעו על‬
‫רחמים"‪.‬‬
‫◄ המכון‪ ,‬מכון ויצמן למדע‪ ,‬גיליון מס'‬
‫‪ ,74‬מארס ‪ ,2014‬עורך‪ :‬יבשם עזגד‪.‬‬
‫כתב־עת מוקפד המביא חומר עשיר בנושאי‬
‫מדע ותרבות בשפה ידידותית לקהל‬
‫הקוראים‪.‬‬
‫אגות הסופרים העברים במינת ישרא )ע”ר(‬
‫‪THE HEBREW WRITERS ASSOCIATION IN ISRAEL‬‬
‫כיתת רומן‬
‫סנה שנתית כתיבת רומן‬
‫בהנחיית הסופרת אינה ברנשטיין‬
‫הסנה מיועת כ מי שחום כתוב רומן או נמצא‬
‫בעיצומה ש הכתיבה ונז יווי ועריכה‬
‫הפתיחה‪ :‬יום ג’‪ ,‬י”ב בסיון תשע” ‪ 10 -‬ביוני ‪2014‬‬
‫הרשמה במשרי אגות הסופרים העברים‪ ,‬טפון‪03-6953256/7 :‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:11‬‬
‫◄ חדוה הרכבי‪ ,‬ראנא‪ ,2014 ,‬הקיבוץ‬
‫המאוחד‪ 154 ,‬עמ'‪.‬‬
‫"אל תשליכני במערומים ובברקים וברעמים‬
‫מתחת לרקיע"‪ .‬שירים מן השנים ‪.2012-2005‬‬
‫הסנה כות ‪24‬‬
‫מפגשים שבועיים‪,‬‬
‫במחיר ‪₪ 3,200‬‬
‫ותתיים בימי שישי‪,‬‬
‫בין השעות ‪18:00-20:00‬‬
‫בבית הסופר‪,‬‬
‫רח' פן ‪ 6‬ת אביב‬
‫‪67‬‬
‫‪ 2014.indb 67‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫הזוכים בפרס ברנר תשע"ד —‬
‫ו‬
‫צילום‪ :‬אסתי ג' חיים‬
‫צילום‪ :‬שרון ב‪ .‬ב‪.‬‬
‫גדלה בחיפה‪ .‬היא פרסמה עד כה‬
‫חמישה ספרים — קובץ סיפורים וארבעה רומנים‪,‬‬
‫‪ /‬הספרייה‬
‫ביניהם‬
‫‪ /‬הספרייה החדשה‬
‫החדשה ‪1997‬‬
‫‪ /‬ידיעות‪-‬פרוזה‬
‫‪ 1999‬ו‬
‫‪ .2003‬היא כלת פרס היצירה ע"ש ראש הממשלה‬
‫לוי אשכול לשנת ‪ ,2003‬למדה מחול ותיאטרון‬
‫באוניברסיטת תל־אביב‪ ,‬מנחה סדנאות כתיבה‬
‫ומלמדת במכללת סמינר הקיבוצים‪.‬‬
‫יליד פרדס־כץ — בני־ברק‪ .‬בנעוריו עברה‬
‫המשפחה לצפון תל־אביב‪ .‬מרצה לפילוסופיה‬
‫במספר מכללות‪ .‬ספרו "אמיליה ומלח הארץ"‬
‫(‪ ,)2002‬שגם תורגם לצרפתית‪ ,‬עורר פולמוס בשל‬
‫(סיפור)‪;1990 ,‬‬
‫המסרים שבו‪ .‬בין ספריו‪:‬‬
‫(‪.(2009‬‬
‫‪68‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:12‬‬
‫‪ 2014.indb 68‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫אסתי ג' חיים‬
‫קטע מתוך הספר‬
‫"אנשי פינות"‬
‫הוצאת כינרת‪-‬זמורה‪-‬ביתן‪-‬דביר‬
‫א‬
‫חרי שעתיים בערך הם חזרו בלעדיה‪ .‬אבא הסיר את‬
‫החולצה והטיח אותה בקיר‪ .‬אני הולך לישון‪ ,‬אמר‬
‫בקול שבור‪ ,‬וככה‪ ,‬בגופיה ומכנסיים קצרים השתרע על מיטת‬
‫הברזל שלו בפינת חדר השינה‪ .‬סבתא הייתה חיוורת‪ .‬ניגשתי‬
‫אליה ואחזתי בזרועה‪ .‬את רוצה קצת מים‪ ,‬סבתא? היא הניעה‬
‫ראשה‪ .‬לא‪ .‬ואז שאלה‪ ,‬מה את חושבת‪ ,‬דבוריקה? לאן יכלה‬
‫ללכת? צמחתי בבת אחת‪ .‬חמישה סנטימטרים שלמים נוספו‬
‫לגובהי תוך דקה‪ .‬הפכתי למבוגרת וסבתא לילדה‪ .‬ליטפתי‬
‫את זרועה ואמרתי שלא תדאג‪ .‬שאימא גדולה ויודעת מה‬
‫לעשות‪ ,‬שעוד מעט תחזור הביתה‪ .‬ידעתי שבעצם אימא בכלל‬
‫לא יודעת כלום כרגע‪ ,‬ובמקום נסתר מאוד בתוכי קיוויתי‬
‫שלעולם לא תחזור‪ .‬אבל כעבור חצי שעה היא היכתה בדלת‬
‫באגרופים‪ .‬כמו השיכור המפחיד ההוא מהמרכז היא נראתה‪,‬‬
‫שערותיה פרועות‪ ,‬כותנתה מלוכלכת‪ .‬היא צעקה‪ ,‬כל הלילה‬
‫צעקה בהונגרית ובעברית כמה היא שונאת את הבית הזה‪,‬‬
‫כמה היא תלויה באימא שלה ובבעלה‪ ,‬לא יכולה לעשות‬
‫שום דבר בלי רשות‪ ,‬היא‪ ,‬פסנתרנית מחוננת הם מחזיקים‬
‫אותה כאן כבת ערובה‪ ,‬לא נותנים לה להופיע‪ ,‬לא מרשים לה‬
‫לנגן‪ .‬אימי פרשה את אצבעותיה הדקות וניגנה על פסנתר‬
‫דמיוני‪ ,‬מלווה את נגינתה ב'לה־לה־לה' מלא פאתוס שהעלה‬
‫דמעות בעיניה‪ .‬היא עוד תראה לה למאמה שלה ולבעל הזה‬
‫הנתעב לקונצרט שלה בהיכל התרבות לא תזמין איש מהם‬
‫כל־כך הרבה מחזרים יש לה לא יחסרו מוזמנים‪ .‬הנה‪ ,‬הדוור‬
‫מאוהב בה לגמרי‪ .‬כשנתן לה מכתב רשום‪ ,‬החזיק את היד‬
‫שלה ולא עזב ומנקה המדרגות החמיא לה‪ ,‬אמר כמה היא‬
‫נחמדה‪ .‬והבחור הערבי שמשפץ ממול‪ .‬הוא שאל מה בחורה‬
‫יפה כמותה עושה בשכונה כזאת‪ .‬היא הייתה צריכה לגור‬
‫בדניה‪ ,‬לא‪ ,‬בפריז‪ ,‬לא‪ ,‬במונטה־קרלו‪ .‬אבל היא לא עצמאית‪.‬‬
‫היא מוכרחה לעזוב‪ ,‬להיות עצמאית‪ .‬אלוקים בכבודו ובעצמו‬
‫אמר שיעזור לה‪ .‬שיעשה אותה פסנתרנית גדולה כמו‬
‫רובינשטיין‪ .‬היא עצמה רובינשטיין לה־לה־לה אבא ביקש‬
‫בקול רגוע שעמד להתפוצץ‪ ,‬שתירגע‪ .‬אחר־כך הזהיר שאם‬
‫לא תשתוק הוא שובר את כל הרהיטים‪ ,‬אבל היא לא חדלה‪.‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:12‬‬
‫הוא הוריד מהבוידם את ארגז כלי העבודה שלו ושלף גרזן‬
‫קטן‪ .‬את שותקת או לא? הניף את הגרזן‪ .‬נראה אותך‪ ,‬צחקה‬
‫את הצחוק המפחיד‪ ,‬והוא הניף שוב‪ ,‬ולא נרגע עד ששידת‬
‫המגירות בחדר השינה הפכה שבבים־שבבים‪ .‬כולנו היינו‬
‫ערים והתבוננו בשניהם כאלו ראינו סרט אסור לילדים‪ .‬אבא‬
‫ישב על המיטה והתנשם כאילו התאפק מלבכות‪ .‬צחוקה של‬
‫אימא התגלגל‪ ,‬ואצבעות ידיה התזזיתיות פרטו על פסנתר‬
‫דמיוני‪ .‬יש לי רסיטל מחר‪ .‬רובינשטיין אומר לי עכשיו מה‬
‫לנגן‪ .‬הוא אומר לי לעזוב את הבית הזה‪ .‬כולכם מטורפים‬
‫ואתה‪ ,‬לצי‪ ,‬הכי משוגע‪ .‬פתאום בכתה‪ .‬פסנתרנית כמוני‬
‫צריכה מקום להשראה‪...‬‬
‫סבתא גלגלה עיניה לשמיים‪ .‬מה פתאום פסנתרנית? הרי‬
‫אף־פעם לא היה לה כשרון מוסיקלי‪ .‬הייתה מזייפת אפילו‬
‫את 'התקווה'‪ .‬ואימי נעמדה דום ופצחה בשירת ההמנון‪,‬‬
‫נפש יהודי הוהומייה‪ ,‬והצדיעה‪ ,‬כאילו עמדה על הבמה בהר‬
‫הרצל ביום העצמאות‪ .‬כיסיתי את האוזניים בכפות ידיי‪ ,‬אבל‬
‫הקולות חדרו‪ .‬סבתא ניסתה להרגיע‪ ,‬אימא שרה בקול רם‪,‬‬
‫‪‬‬
‫ושמי עלה ביניהן פתאום‪ ,‬דבורי‪ ...‬מאז שנולדה‪...‬‬
‫■■■‬
‫יוסי סוכרי‬
‫קטע מתוך הספר‬
‫"בנגזי ברגן בלזן"‬
‫הוצאת עם עובד‬
‫ה‬
‫יא ירדה מן המשאית וצעדה לאורך ויָ ה דל מוּניצ ּ‬
‫'יפיו‪.‬‬
‫עיניה נפקחו עתה לראות את מה שלא היטיבה לראות‬
‫במשאית‪ :‬פניהם של תושבי העיר‪ ,‬שממנה נעדרה ארבעה‬
‫ימים תמימים‪ ,‬לא היו כתמול שלשום‪ .‬הן רמזו על דבר־מה‬
‫חדש בתכלית — בייחוד פניהם של התושבים היהודים‪ .‬הייתה‬
‫בהן ארשת שהסגירה את בעתת ההילכדות של מי שנתונים‬
‫במלואם לחסדי הגורל‪ .‬אחדים מהם הביטו בהיחבא בשמים‬
‫התכולים‪ ,‬כמבקשים להיות ניבטים‪ ,‬ואחרים הצטנפו וכבשו‬
‫את פניהם בקרקע‪ .‬היא האיצה את צעדיה ואמרה לעצמה‪:‬‬
‫ַעאדי סילבנה‪ַ ,‬עאדי*‪ ,‬אבל ניסיונותיה לא עלו יפה‪ ,‬וככל‬
‫* ערבית יהודית־לובית‪ :‬תירגעי סילבנה‪ ,‬תירגעי‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪69‬‬
‫‪ 2014.indb 69‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫שהלכה וקרבה לויָ ה ג'נ ָרלי ָּבריק ּולָ ה‪ ,‬כך הלך והואץ דופק‬
‫הלב שלה; וככל שהלכה וקרבה לרחוב שגרו בו היא ובני‬
‫משפחתה‪ ,‬אביה ואמה ואחיה‪ ,‬כך דומה היה עליה שהדופק‬
‫מכריע את לבה‪.‬‬
‫כשהגיעה אל סף הבית לא חשה עוד בהלמות לבה‪ .‬היא‬
‫פתחה אט־אט את שער הברזל הירוק‪ .‬החריקה שהשמיע‬
‫צרמה לאוזניה יותר מאי־פעם‪ .‬היא צעדה על שביל המרצפות‪,‬‬
‫מביטה לימין ולשמאל בחול שבצידיו כדי להימנע מלראות‬
‫מיד את מדרגות הבטון שאליהן פסעה‪ .‬היא תחבה את המפתח‬
‫בתוך חור המנעול ופתחה את הדלת‪ ,‬ואז חשה בדבר בלתי‬
‫אפשרי לכאורה‪ :‬הבית לא היה בבית‪ .‬הגרמופון הגדול שהביא‬
‫אביה מאחת מנסיעותיו הרבות לנפולי‪ ,‬ארבעת השטיחים‬
‫הקווקזיים שאמה עמלה רבות להניחם כך שיכסו במדוקדק‬
‫את כל רצפת הסלון‪ ,‬האורולוג'ו שרק לעיתים רחוקות הראה‬
‫את השעה המדויקת‪ ,‬הלַ מ ּ ָפ ַדריו‪ ,‬הנברשת שאביה נהג להזיז‬
‫כדי שיוכל לקרוא כהלכה את המסמכים שקיבל מ"פ ָרט ּלי‬
‫ַק ּפונה"‪ ,‬חברת הבנייה הנפוליטנית של האחים ַק ּפונה שאת‬
‫מוצריה ייבא ללוב‪ ,‬שתי הכורסאות האדומות שאחותה‬
‫‪70‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:13‬‬
‫הצעירה טוני אהבה להצביע עליהן ולהכריז באוזני חברותיה‪,‬‬
‫"אוּן ַא ּ ַפר ָטמנטו ָאר ָדטו‪ ",‬דירה מרוהטת‪ ,‬אף על פי שגרו‬
‫בבית פרטי ולא בדירה — כל אלה נותרו על כנם‪ ,‬ובכל זאת‪,‬‬
‫הבית לא היה בבית‪ .‬האווירה הנעימה והבטוחה שהגדירה‬
‫אותו כמו נעקרה ממנו‪.‬‬
‫היא יצאה משם במהירות ועשתה את דרכה אל החנות‬
‫של אביה‪ .‬בדרך חצתה את סוּק דלַ אם — שוק החושך —‬
‫וראתה כיצד הרוכלים מצדיעים לשקיעת השמש ומקפלים‬
‫בהכנעה את דוכניהם‪ .‬עימאד‪ ,‬בעליו של דוכן התכשיטים‪,‬‬
‫גבר שדוף בעל אף נשרי ועוד בהיר יחסית שהעניק לה‬
‫מפעם לפעם שרשרת או טבעת חינם אין כסף‪ ,‬פנה אליה‬
‫"שא ַחאלכּ סילבנה?" * היא שבה ואמרה לעצמה‬
‫ושאל‪ַ :‬‬
‫ששאלה זו נשאלה בדיוק כפי שנשאלה תמיד‪ ,‬אבל שוב‬
‫ושוב התקשתה להאמין לדבריה שלה עצמה‪ .‬היא לא יכלה‬
‫להימנע מלהבחין ברעד הקל שהתגנב אל זנב השאלה בקולו‬
‫‪‬‬
‫של עימאד בדיוק כשהחל להגות את שמה‪.‬‬
‫* ערבית יהודית־לובית‪ :‬מה שלומך‪ ,‬סילבנה?‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪ ,‬קומפוזיציה עירונית‬
‫‪ 2014.indb 70‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫סיום עם חיוך‬
‫פוצ'ו‬
‫סיפור מהחיים‪:‬‬
‫איך נהרגתי פעמיים ביום אחד‬
‫א‬
‫ני שייך למחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה‪ .‬מחזור זה‬
‫הפסיק ללמוד חודשיים לפני תום שנת הלימודים‬
‫ויצא למלחמת העצמאות‪ .‬לפני כעשר שנים הסכימה‬
‫הגימנסיה להחזיר לנו את הפסד הלימודים ומאז אנו חוזרים‬
‫לגימנסיה ללמוד יום אחד בשנה ב־‪ 15‬למאי‪ .‬כאשר תם יום‬
‫הלימודים הראשון שהיה ב־‪ ,15.5.03‬החלטנו להוציא עלון‬
‫שבו נזכיר לחבר'ה שבשנה הבאה הולכים שוב ללמוד‪ .‬אחרי‬
‫שנאסף חומר‪ ,‬אמרה לי דיצה ערד‪ ,‬שהייתה מנהלת בית ספר‬
‫אליאנס ברמת אביב‪ ,‬שכדאי להדפיס את העלון אצל "צילום‬
‫רזי"‪ ,‬כי הוא איש אוהב הארץ‪ ,‬ואם ישמע שהעלון הוא של‬
‫פלמחניקים לשעבר‪ ,‬יתרגש וייתן לנו מחיר זול במיוחד‪.‬‬
‫שמעתי "זול" ומיד קבעתי עם דיצה להיפגש אצלו בשבוע‬
‫הבא‪ .‬כשהגעתי למקום היא עוד לא הייתה‪ ,‬הצצתי לחנות‬
‫וראיתי גבר כבן חמישים‪ ,‬אדם מוצק גוף‪ ,‬הנראה כמושבניק‬
‫לכל דבר‪ ,‬הוצאתי את הדפים ושאלתי אם הוא רזי‪ .‬במקום‬
‫לענות הסתכל עליי במבט משונה‪ ,‬בלע את רוקו ואמר‪:‬‬
‫"אמרו לך שאתה דומה לפוצ'ו?"‬
‫קצת הופתעתי מהשאלה‪ ,‬אך מאחר שאני כזה שלא יודע‬
‫לשקר‪ ,‬עניתי לו‪:‬‬
‫"כן‪ ,‬באמת אמרו לי‪ ,‬אבל זה היה מזמן‪".‬‬
‫הוא נשם נשימה ארוכה והוסיף‪:‬‬
‫"איזה דמיון‪ .‬ברגע הראשון חשבתי שאתה פוצ'ו‪ ,‬אבל‬
‫תיכף הבנתי שזה לא יכול להיות‪ .‬הגד מה איתו? הוא עוד‬
‫חי בכלל?"‬
‫זאת הייתה שאלה שאי אפשר לענות עליה בקלות ראש‪,‬‬
‫לפיכך הנחתי יד על לבי ואחרי שהבחנתי שהוא פועם‪ .‬אמרתי‪:‬‬
‫"כן‪ ,‬הוא עוד חי"‪ ,‬הוספתי‪" ,‬הוא עוד צעיר‪ ,‬לא?"‬
‫"איזה צעיר איזה? — ענה לי — הוא יכול להיות הסבא של‬
‫הסבתא שלי‪ .‬איך הוא יודע לספר איך‪ ,‬כשאני שומע אותו‬
‫לפעמים ברדיו‪ ,‬אני לא יורד מהאוטו"‪.‬‬
‫אמרתי‪" :‬נכון‪ ,‬גם אני שמעתי אותו לפני שבועיים‪"...‬‬
‫‪25/05/2014 12:20:13‬‬
‫ברגע זה נכנס לחנות יהודי גבה קומה לבוש חליפה כהה‪,‬‬
‫חבוש מגבעת אפורה‪ ,‬ונושא זקן שחור גזור בצורה מלבנית‪.‬‬
‫ברגע הראשון הייתי בטוח שזה הרצל‪ .‬אבל מיד הבנתי שזה‬
‫לא יכול להיות‪ ,‬ולא אמרתי כלום‪ .‬רזי‪ ,‬לעומתי‪ ,‬נמלא שמחה‬
‫ואמר לי‪:‬‬
‫"הנה‪ ,‬תיכף תשמע שגם הוא מאשר את מה שאני חושב"‪.‬‬
‫הניח לי‪ ,‬פנה אל האיש ואמר‪" :‬תביט עליו‪ ,‬פלדמן‪ ,‬אתה‬
‫לא חושב שהוא דומה לפוצ'ו?"‬
‫הפלדמן הזה הסתכל עליי‪ ,‬מצמץ בעיניו ואמר‪" :‬דומה‬
‫למי? איזה שם אמרת? מי זה צ'וצ'ו?"‬
‫כאן הרגשתי שהעניינים מתחילים להסתבך‪ ,‬הנחתי יד על‬
‫כתפו של רזי ואמרתי‪:‬‬
‫"עזוב‪ ,‬לא כולם צריכים להכיר את מי שאנחנו שנינו‬
‫מכירים"‪.‬‬
‫המצב היה די מביך‪ ,‬ואז קרה נס‪ :‬דיצה ערד נכנסה לחנות‬
‫בדיוק בזמן הנכון‪ .‬כשרזי ראה אותה אורו פניו ואמר‪:‬‬
‫"הו עכשיו תשמע את האמת ממישהו מוסמך‪ .‬היא‬
‫מנהלת אליאנס‪ ,‬היא יודעת‪:‬‬
‫"הגידי לי"‪ ,‬פנה אליה‪" ,‬את לא חושבת שהוא דומה‬
‫לפוצ'ו?"‬
‫דיצה‪ ,‬שהייתה לפני חמישים שנה מלכת הכיתה שלנו‪,‬‬
‫היא אחת כזאת שהאמת היא נר לרגליה‪ .‬היא מסתכלת טוב‬
‫טוב על "הרצל"‪ ,‬אחר כך עלי‪ ,‬חוזרת ל"הרצל" ואומרת חד‬
‫וחלק‪:‬‬
‫"מה פתאום? לפוצ'ו אין זקן והוא לא כזה גבוה"‪.‬‬
‫"על מי את מסתכלת?"‪ ,‬נוזף בה רזי‪" ,‬תסתכלי עליו "‬
‫דיצה חוזרת ומסתכלת עליי ואומרת‪" :‬זה? זה פוצ'ו‬
‫בעצמו"‪.‬‬
‫כאן ראיתי בפעם הראשונה בחיי איך מישהו מתעלף‪,‬‬
‫או כמעט מתעלף‪ .‬למזלו של רזי עמד אחריו השולחן והוא‬
‫הצליח להיאחז בו‪ .‬בקול ענות חלושה הביט בי ואמר‪:‬‬
‫"למה לא אמרת לי?"‬
‫"למה?"‪ ,‬עניתי‪" ,‬כי את זה לא שאלת‪ .‬שאלת כל מיני‬
‫שאלות אחרות‪"...‬‬
‫בערבו של אותו יום‪ ,‬כשרזי חזר לביתו‪ ,‬הרגישה אשתו‬
‫שפניו אינם כתמול שלשום‪ ,‬ושאלה מודאגת‪" :‬מה קרה‪ ,‬רזי?‬
‫קרה משהו?"‬
‫"כן"‪ ,‬השיב‪" ,‬אל תשאלי‪ .‬הרגתי יהודי‪ ,‬יהודי יקר"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪71‬‬
‫‪ 2014.indb 71‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫היא החווירה ואמרה‪" :‬זה לא יכול להיות‪ ,‬אתה הרי נוהג‬
‫בזהירות"‪.‬‬
‫"לא אמרתי שדרסתי‪ .‬אמרתי שהרגתי‪ .‬ולא ברחוב‪ ,‬בחנות"‪.‬‬
‫"בחנות? את מי?"‬
‫"את פוצ'ו "‬
‫"פוצ'ו הסופר?"‪ ,‬אמרה בתדהמה‪" ,‬מה‪ ,‬הוא עוד חי?‪"...‬‬
‫וככה מתי פעמיים ביום אחד‪.‬‬
‫‪‬‬
‫■■■‬
‫יואל ריפל‬
‫ע‬
‫‪72‬‬
‫מטבעות לשון נשכחים‬
‫ליתי ארצה מייד לאחר הבר־מצווה שלי‪ .‬עם עלייתי‬
‫התוודעתי למטבעות לשון חדשים‪ ,‬אשר‪ ,‬כבר אז‪ ,‬היו‬
‫מוזרים בעיניי‪ .‬אני מודה ומתוודה שמעולם לא הבנתי מדוע‬
‫השמיעו כל שעה‪ ,‬ברדיו הוראות ל"מפעיל התנורים בצפון"‪.‬‬
‫ואם‪ ,‬נניח‪ ,‬שלמפעיל התנור חם‪ ,‬מדוע לא ניתנו הוראות‬
‫למפעילי המזגנים בצפון? אפילו ניקולאה צ'אושסקו לא‬
‫העז להורות לבני עמו להפעיל תנורים‪ ,‬ועוד ברדיו‪ .‬אצלו‬
‫ההוראות היו הפוכות‪ :‬הוא דרש לכבות את התנורים ואת‬
‫החשמל כדי לחסוך‪.‬‬
‫דבר נוסף שלא הבנתי אז‪ :‬מדוע צוין‪ ,‬במודעות העיתונות‬
‫במדור — מכירת רכב‪ ,‬הפרט המוזר‪" :‬מכונית מרופא"‪ .‬מדוע‬
‫על הרופא לציין את מקצועו במודעה? הייתי מבין‪ ,‬אולי‪,‬‬
‫את פירוט המקצוע שלו כרופא‪ ,‬אילו המודעה פורסמה על‬
‫ידי אימו הפולנייה של הרופא‪ ,‬אבל למה דווקא הרופא‪,‬עצמו‬
‫צריך לציין את מקצועו? בחלוף הזמן‪ ,‬ירד לי האסימון‪:‬‬
‫הבנתי‪ ,‬שציון היותו של המוכר רופא‪ ,‬נועד לשמש "גילוי‬
‫נאות" כלפי הקונה הפוטנציאלי‪ :‬הרי ידוע שהרופא‪ ,‬שחיי‬
‫"עם הראש בעננים"‪ ,‬הוא נהג איום ונורא‪ ,‬דבר שבא לידי‬
‫ביטוי במצבה העגום של מכוניתו‪ .‬אין ספק‪ ,‬שרופא‪ ,‬אשר‬
‫איננו מסוגל לשמור על כתב קריא במרשמים שהוא רושם‪,‬‬
‫גם לא ישמור על רכב תקין‪ .‬מכאן — הגילוי הנאות של‬
‫הרופא‪ ,‬שהרכב שלו דפוק‪ .‬כל הכבוד לרופא הישר‬
‫מטבע לשון נוסף‪ ,‬אליו התוודעתי‪ ,‬עם עלייתי ארצה‪ ,‬היה‪:‬‬
‫"הראיתי לה את קפריסין"‪ .‬לא הבנתי מדוע בני כיתתי‪ ,‬התלהבו‬
‫מכך‪ ,‬שמישהו מראה למישהי — את קפריסין‪ .‬החלטתי לבדוק‬
‫בעצמי‪ ,‬מה כל כך מלהיב‪ ,‬בכך‪ ,‬שאראה לבת כיתתי‪ ,‬את‬
‫‪25/05/2014 12:20:13‬‬
‫קפריסין‪ .‬באחד הערבים‪ ,‬בו נעדרו הוריי מהבית‪ ,‬הזמנתי אליי‬
‫את בת כיתתי אביבה מרדרר‪ ,‬היפה‪ ,‬שהייתה מלכת הכיתה‪.‬‬
‫אביה של אביבה היה רופא כירורג‪ ,‬בבית החולים רמב"ם‪,‬‬
‫בחיפה‪ ,‬דבר שהפך את אביבה לפופולארית גם בקרב ההורים‬
‫שלי‪ .‬אביבה ואנכי היינו אז בני ‪ ,13‬תלמידי כתה ז'‪ .‬עם הגיעה‬
‫של אביבה לחדרי‪ ,‬התחלתי לטפל במבצע הלוגיסטי‪ ,‬הסבוך‪,‬‬
‫הכרוך בעיון באטלס‪ .‬היה לי "אטלס כרטא"‪ ,‬עם כריכה קשה‪,‬‬
‫בצבע אדום‪ ,‬שמידותיו היו — מטר אורך‪ ,‬על חצי מטר‪ ,‬רוחב‪.‬‬
‫עקב גודלו של האטלס‪ ,‬לא הייתה כל אפשרות להעמידו‬
‫במדפים‪ ,‬שבארון הספרים ועל כן‪ ,‬הנחתי את האטלס (בשכיבה)‪,‬‬
‫מעל ארון הספרים‪ ,‬ברווח‪ ,‬שבין קצהו העליון של הארון‪ ,‬לבין‬
‫התקרה‪ .‬הפרויקט של הורדת האטלס מארון הספרים כלל‬
‫טיפוס על סולם‪ ,‬משיכת האטלס מגב הארון‪ ,‬שמירה על שיווי‬
‫המשקל‪ ,‬בעת הירידה מהסולם‪ ,‬כשהאטלס בידיים שלי‪ ,‬וניקוי‬
‫האבק שהצטבר עליו‪ ,‬בשנה האחרונה שלא עשו בו שימוש‪.‬‬
‫בעת הירידה מהסולם עם האטלס על גבי‪ ,‬חשתי כמו — אטלס‪,‬‬
‫המיתולוגיה היוונית‪ ,‬אשר נשא את הגלובוס על כתפיו‪ .‬לאחר‬
‫שהורדתי את האטלס‪ ,‬ביקשתי מאביבה להתיישב על הספה‪,‬‬
‫והראיתי לה את קפריסין‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬סיפרתי לבני כיתתי‪ ,‬שהראיתי לאביבה מרדרר‬
‫את קפריסין‪ .‬רגע הגילוי הפדגוגי‪ ,‬לפיו הראיתי לאביבה‬
‫מרדרר את קפריסין‪ ,‬היה רגע מכונן בחיי‪ :‬לפתע‪ ,‬חדלתי‬
‫להיחשב בקרב התלמידים‪ ,‬בכיתה — עולה חדש‪ ,‬מסכן‪,‬‬
‫והפכתי‪ ,‬באחת‪ ,‬לישראלי‪ ,‬לכל דבר ועניין‪ .‬הגילוי‪ ,‬כי הראיתי‬
‫לאביבה את קפריסין‪ ,‬התפשט‪ ,‬חיש מהר‪ ,‬בכל בית הספר‪.‬‬
‫היחיד‪ ,‬שלא התלהב במיוחד‪ ,‬מהגילוי הסנסציוני שלי —‬
‫היה אחיה‪ ,‬הבוגר והבריון של אביבה מרדרר‪ ,‬אשר הסביר‬
‫לי‪ ,‬בנועם ובדרך ארץ‪ ,‬לאחר שהחטיף לי שתי סטירות לחי‪,‬‬
‫מצלצלות‪ ,‬שאם אמשיך "לדבר ככה" על אחותו‪ ,‬אזדקק‬
‫לטיפולו המקצועי‪ ,‬של אביו‪ ,‬הכירורג — ד"ר מרדרר‪ ,‬בבית‬
‫החולים רמב"ם‪ .‬ממדי גופו של האח‪ ,‬כמו גם צליל שמו של‬
‫האבא (מרדרר)‪ ,‬שכנעו אותי לנתק כל קשר עם אביבה‪ .‬חרף‬
‫זאת‪ ,‬נותרתי‪ ,‬במשך כל השנים‪ ,‬בתודעה של בני כיתתי —‬
‫כעלם הראשון‪ ,‬שהראה לאביבה מרדרר — את קפריסין‪.‬‬
‫חלפו עשרות שנים‪ ,‬מאז אותם ימים ראשונים שלי‬
‫בישראל‪ ,‬מידי פעם אני עדיין חש געגוע לערב הקסום‪ ,‬בו‬
‫הוצפתי בחום עז‪ ,‬שגבר על חום "התנורים בצפון"‪ ,‬עת נתפסה‬
‫שמלתה של אביבה מרדרר‪ ,‬בת הכירורג (שהיה בעל "מכונית‬
‫מרופא")‪ ,‬בספה שבחדרי‪ ,‬לאחר שהראיתי לה את קפריסין‪,‬‬
‫‪‬‬
‫ושם על הספה‪ ,‬נישקתי אותה‪ ,‬נשיקתי הראשונה‪.‬‬
‫מתוך "אנחנו הרומנים"‪ ,‬סטימצקי‪.2014 ,‬‬
‫‪ 2014.indb 72‬ינוי םינזאמ‪Book-‬‬
‫בר העור‬
‫קוראים יקרים‪,‬‬
‫"מאזנים" הוא דו־ירחון‪ ,‬ולכן אירועים ספרותיים מרכזיים עלולים לחמוק‬
‫ממנו בשעתם הנכונה‪ ,‬ואלה מוזכרים בלית ברירה באיחור‪ .‬גיליוננו זה יטיל‬
‫על עצמו את החובה הנעימה למלא את הפערים ולהעניק כבוד והערכה‬
‫ליוצרים אהובים‪ ,‬הגם שכאמור — באיחור‪.‬‬
‫ראשון בין יוצרים אלה הוא נתן יונתן‪ ,‬אשר ב־‪ 12.3.2014‬מלאו עשר שנים‬
‫לפטירתו‪ .‬נביא פכים מקורות חייו והישגיו בספרותנו‪ ,‬אסופת שירים מתוך‬
‫המבחר "שירים בכסות הערב" (באדיבותה של נילי כרמל‪-‬יונתן) ודברי‬
‫חברים על האיש ומפעלו (יוסי גמזו‪ ,‬עמוס עוז‪ ,‬עדנה מיטווך‪-‬מלר‪ ,‬דינה קטן‬
‫בן־ציון‪ ,‬מירון ח' איזקסון‪ ,‬שרה אהרונוביץ' קרפנוס)‪ .‬דיוקנו הנאה של נתן‬
‫יונתן המופיע בעטיפה הקדמית של כתב העת צולם בידי נילי כרמל‪-‬יונתן‪.‬‬
‫ב־‪ 30.1.2014‬מלאו למשורר טוביה ריבנר ‪ 90‬שנה‪ ,‬וכתב העת שלנו וקוראיו‬
‫מאחלים לו שנים רבות של יצירה‪ .‬נזכיר את מפעלו הספרותי‪ ,‬נדגים בשניים‬
‫משיריו‪ ,‬נביא שיחה שניהל עמו המשורר פרופ' רפי וייכרט‪ .‬יעקב ברזילי‬
‫וחוה פנחס‪-‬כהן יקדישו לו את שיריהם‪ ,‬ודינה קטן בן־ציון תעלה זיכרונות‬
‫מילדותה בקיבוץ מרחביה‪ ,‬קיבוצו של טוביה ריבנר‪.‬‬
‫ב־‪ 30.4.2014‬מלאו ‪ 100‬שנה להולדתה של המשוררת זלדה‪ ,‬וב־‪19.6.2014‬‬
‫ימלאו ‪ 70‬שנה למותה‪ .‬המשוררת המלבבת הזאת שהעניקה לנו שירים‬
‫מרטיטי לב כמו "לכל איש יש שם"‪" ,‬שושנה שחורה"‪" ,‬כל הלילה בכיתי"‪,‬‬
‫"אל תשליכני מלפניך"‪ ,‬פרסמה את ספר הראשון רק בגיל ‪"( 53‬פנאי")‪ ,‬אבל‬
‫שירתה כבשה בסערה את הבמה הקדמית של הספרות העברית‪ ,‬ספרי שיריה‬
‫זכו למהדורות רבות‪ ,‬וכיבדו אותה בפרסים‪ ,‬ביניהם — פרס ביאליק‪ .‬אסתר‬
‫אטינגר ודבורה חיץ כתבו רשימות על יצירתה‪.‬‬
‫עזריאל קאופמן (‪ ,)2004-1929‬משורר וצייר‪ ,‬שכתב שירים ביידיש‬
‫ובעברית‪ ,‬בעל ביוגרפיה מטלטלת‪ ,‬ערך את "מאזנים" בשנים ‪.2004-1998‬‬
‫בין ספריו — "תולעת בת מאה שנה" ו"זמן בולע את עצמו"‪ .‬ב־‪25.3.2014‬‬
‫נערך ערב לזכרו במלאת עשור למותו במכללת לוינסקי‪ .‬רפי וייכרט מביא‬
‫כאן את סיכום דבריו בערב ההוא‪.‬‬
‫יוסי גמזו הנלבב‪ ,‬משורר‪ ,‬פזמונאי‪ ,‬מתרגם ופרופסור לספרות עברית זכה‬
‫לאחרונה באות הוקרה על תרומתו לשדה הזמר הישראלי ופרס אקו"ם על‬
‫מפעל חיים — ואלה בנוסף לפרסים רבים וחשובים שזכה בהם על יצירתו‬
‫המגוונת‪ .‬ראיון שניהלה נילי דגן עמו מפורסם בגיליוננו זה‪.‬‬
‫הסופר שמאי גולן‪ ,‬אביהם של רומנים וקובצי סיפורים‪ ,‬כיהן ארבע פעמים‬
‫כיו"ר אגודת הסופרים (‪ ,)1991-1989 ,1984-1981‬חבר הנהלת אקו"ם‪ ,‬חבר‬
‫הנהלת פא"ן ושירת בתפקידים ציבוריים מרכזיים — כובד ביום העצמאות‬
‫תשע"ד בתואר "יקיר העיר תל־אביב" — אגודת הסופרים ומערכת "מאזנים"‬
‫שולחים לו ברכות חמות‪.‬‬
‫המשורר ארז ביטון‪ ,‬שהיה יו"ר אגודת הסופרים בשנים ‪ ,1994-1992‬מייסד‬
‫ועורך כתב העת "אפיריון"‪ ,‬ששיריו כלולים בתכנית הלימודים של משרד‬
‫החינוך — מקבל השנה את פרס עמיחי‪ .‬אנו שולחים לו ברכות חמות‪.‬‬
‫שתים מחברותינו נפטרו בסמיכות זמנים‪ :‬אלישבע גל‪ ,‬בעלת הספרים‬
‫"סימנים"‪" ,‬יותר מדי אהבה"‪" ,‬מורה השעות" — הלכה לעולמה ב־‪;15.3.2014‬‬
‫וכן אסתר אייזן‪ ,‬משוררת‪ ,‬סופרת ופסלת‪ ,‬כלת פרס ראש הממשלה על‬
‫ספרה "אימי תפרה כוכבים"‪ ,‬שהלכה לעולמה ב־‪ .21.3.2014‬המשורר יעקב‬
‫אלג'ם כתב רשימה על שירתה בגיליון זה‪ ,‬ויו"ר האגודה כתב דברים חמים‬
‫לזכרה‪.‬‬
‫לפני סגירת הגיליון קיבלנו בצער את הידיעה על מותה של חברתנו‪,‬‬
‫הסופרת‪ ,‬החוקרת והעורכת‪ ,‬פרופ' חנה יעוז (‪ .)24.4.2014‬דברים לזכרה‬
‫מביאים יו"ר אגודת הסופרים‪ ,‬המשורר הרצל חקק‪ ,‬וסגניתו — המשוררת‬
‫עדנה מיטווך‪-‬מלר‪ .‬ימים ספורים אחר־כך (‪ )29.4.2014‬הלכה לעולמה‬
‫‪21/05/2014 15:49:54‬‬
‫א‬
‫המשוררת נילי כרמל‪-‬יונתן שכל כך טרחה על המדור בגיליוננו המזכיר‬
‫את מפעלו של אישָ הּ — נתן יונתן‪ ,‬ומייד אחר כך ב־‪ 1.5.2014‬נפטר אסי‬
‫דיין‪ ,‬ברוך הכישרונות‪ ,‬שמלבד היותו במאי‪ ,‬תסריטאי‪ ,‬שחקן‪ ,‬פזמונאי‬
‫ופובליציסט‪ ,‬היה גם סופר ומשורר מוערך — בין ספריו‪" :‬אוטוביוגרפיה‬
‫זמנית" (‪" ,)1978‬שם של ספר שירים" (‪" ,)1988‬תוכן העניינים" (‪.)1989‬‬
‫ב־‪ 4.5.2014‬נפטרה חברתנו המשוררת לילי זלוף‪ ,‬ילידת בצרה שבעיראק‪,‬‬
‫הייתה ציונית שם במחתרת‪ ,‬ועלתה ארצה ב־‪ .1949‬פרסמה חמישה ספרי‬
‫שירה ("צלילה"‪" ,‬שעון עתיק"‪" ,‬נופים שתוקים"‪" ,‬קדושת ימים"‪" ,‬עד יחדל‬
‫צילי")‪ ,‬והייתה פעילה בוועדות אגודת הסופרים‪ .‬גם חברנו ברוך תור‪-‬רז‬
‫הלך לעולמו ב־‪ .3.5.2014‬הוא פרסם כשלושים ספרי ילדים ונוער — בין‬
‫האחרונים — "מי יכול?"‪" ,‬ילד חולמני"‪" ,‬הצוללת של אמנון ושלי" ב־‪1996‬‬
‫זכה בעיטור אנדרסן על ספרו "פרצוף צנע"‪.‬‬
‫מדור מיוחד יוקדש בגיליון זה לשבוע הספר העברי‪ ,‬מדור שיהיה מפוצל לשני‬
‫ראשים‪" :‬ספרים‪ ,‬יוצרים ומבקרים"‪ ,‬ובו מאמרים על יוצרים ויצירותיהם;‬
‫ו"מאין נחלתי את שירי?" (על פי "שירתי" של ח"נ ביאליק)‪ ,‬ובו משוררות‬
‫ומשוררים מביעים את רחשי ליבם באשר למפגשם עם תעצומות היצירה‪.‬‬
‫ברכות לאסתי ג' חיים וליוסי סוכרי על זכייתם בפרס ברנר — מדור מיוחד‬
‫מוקדש להם בגיליון זה‪.‬‬
‫מלבד הנ"ל נכללים בגיליון זה המדורים השוטפים‪ :‬סיפורת‪ ,‬תרגום‪ ,‬סיום עם‬
‫חיוך‪ ,‬רשימות מן הגנזך‪ ,‬סקירת ספרים‪ ,‬וכן‪ ,‬למרות האבל הכבד‪ ,‬אולי אפילו‬
‫כדי לשכך את המועקה — גם המדור סיום עם חיוך‪.‬‬
‫ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪ ,‬שעבודותיה מוצגות בגיליון זה‪ ,‬היא ציירת‪ ,‬אוצרת‬
‫תערוכות‪ ,‬עיתונאית‪ ,‬בעלת פרסומים בתחומי האמנות ומרצה לאמנות‬
‫במכללות‪ ,‬במוזיאונים ובכנסים בארץ ובעולם‪ .‬הציגה את עבודותיה‬
‫בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל‪ ,‬זכתה בשלל פרסים‪ ,‬בין השאר‪ :‬מדליית כסף‬
‫בתחרות בינלאומית לאמן המוכשר‪ ,‬שוודיה‪ ;1997 ,‬מדליה מטעם האקדמיה‬
‫האירופית לאמנויות‪ .1998 ,‬מערכת "מאזנים" מודה לה על תרומתה‪.‬‬
‫תודה לדוד מלמד וליצחק בר־יוסף המתמידים בשני מדורים מרכזיים‪.‬‬
‫בשולי "דבר העורך"‪ :‬בעטיה של תקלה מצערת לא נכללה רשימתה של‬
‫הרצליה רז על חברתה הסופרת אסתר שטרייט‪-‬וורצל בגיליון אפריל‪ ,‬והיא‬
‫תפורסם בגיליון הנוכחי‪.‬‬
‫הצילום של אורציון ישי ז"ל בגיליון אפריל (עמ' ‪ )25‬נעשה בידי הרצל חקק‪.‬‬
‫בשל העומס (חלקו לא צפוי) נאלצנו לדחות מספר קבצים לגיליון הבא‪ .‬עם‬
‫הכותבים היקרים הסליחה‪.‬‬
‫איחולים לקריאה נעימה ומהנה‪,‬‬
‫משה גרנות‬
‫צילום השער של נתן יונתן בידי נילי כרמל‪-‬יונתן‪ ,‬איור העטיפה האחורית‬
‫וכן איורים בתוך הגיליון בידי ד"ר דליה הקר‪-‬אוריון‪,‬‬
‫דיוקנאותיהם של מייסדי "מאזנים" ‪ −‬ביאליק‪ ,‬לחובר וברקוביץ'‪,‬‬
‫שבראשי המדורים ‪ −‬בידי משה גרנות‪.‬‬
‫החוברת יצאה לאור בסיוע‪:‬‬
‫רת לחברי‬
‫חברות יקרות‪ ,‬חברים יקרים‪,‬‬
‫■ נפרדים מאסתר אייזן ז"ל‬
‫לאחר שנה של פעילות מואצת‪ ,‬עושר של אירועים‪ ,‬יוזמות ספרותיות של‬
‫אירועים בצוותא עם מרכזי תרבות אחרים‪ ,‬קבלת פנים למשלחות סופרים מחוץ‬
‫לארץ‪ ,‬אנו אוזרים כוחות ומכינים עצמנו לשנת הפעילות הקרובה‪ ,‬בימים של‬
‫"אחרי החגים"‪...‬‬
‫פרס ברנר היה השנה שיאו של תהליך שבו הצלחנו להפוך אותו לאחד הפרסים‬
‫היוקרתיים ביותר במפה הספרותית‪ .‬הפעם יהיה לזה המשך‪ :‬היערכות לאסופה‬
‫ספרותית בעקבות זוכי פרס ברנר בשבעים השנים האחרונות‪ .‬האש של יוסף‬
‫חיים ברנר לא כבתה‪ ,‬משפחת ינאי טורחת עמנו לשַ מר את הגחלת היקרה הזו‪,‬‬
‫שכולנו צרוּבים בה‪ ,‬והיא הואילה ברוב טובה לחזק את ידינו בהוצאה לאור של‬
‫מפעל זה‪.‬‬
‫השנה התברכנו גם בשיתוף פעולה מיוחד עם מפעל פיס‪ ,‬שיגור סופרינו לרחבי‬
‫הארץ‪ ,‬למרכז ולפריפריה‪ .‬המשוב היה חיובי‪ ,‬סיפוק מן היכולת ליצור דו שיח עם‬
‫קהלים שונים‪ .‬יישר כוח לנירה תובל שהייתה נציגתנו במפעל זה‪.‬‬
‫תחרות הכתיבה הארצית לילדים עלתה השנה מדרגה — ויחד עם ריקה ברקוביץ‬
‫זכינו לראות עשרות ילדים מגיעים לסינמטק בתל אביב לטקס יוקרתי‪ ,‬בהיכל‬
‫הומה מאדם‪ ,‬בהשתתפות של בתי ספר מכל רחבי הארץ‪.‬‬
‫שרה אהרונוביץ קרפנוס נבחרה להיות דוברת שלנו‪ ,‬ובמשך השנה עמלה רבות‬
‫לדברר אותנו באתרים שונים ובכלי התקשורת‪.‬‬
‫חלפו חודשים‪ ,‬אבל עדיין‬
‫מתגעגעים לאסתר אייזן‬
‫חברתנו הטובה‪ .‬אסתר‬
‫נפטרה בשלהי אדר ב'‪.‬‬
‫באותו יום שבו נפטרה‪,‬‬
‫צלצל אליי ד"ר אביב עקרוני‬
‫יו"ר הוועדה לבחירת יקירי‬
‫האגודה‪ .‬שמחתי לשמוע‬
‫שאסתר אייזן נבחרה להיות‬
‫יקירת האגודה‪ ,‬על כל‬
‫מפעליה למען האגודה‪ ,‬על‬
‫אירועי התרבות המרשימים‬
‫שהפיקה במשך כמה שנים‪.‬‬
‫בערב צלצל אליי רומק‪,‬‬
‫בעלה של אסתר ובישר לי‬
‫את הבשורה מרה‪ .‬אסתר‬
‫אייזן ורומק בעלה בנו כאן‬
‫בארץ חיים חדשים‪ .‬קמו‬
‫מהריסותיהם אחרי השואה‪,‬‬
‫הקימו חיים יש מאין‪ .‬את‬
‫חייה ואת תולדותיה‬
‫חשנו בשירים‪ ,‬בפסלים‬
‫אסתר ורומק אייזן — צילמה תפארת חקק‬
‫ברומנים‬
‫שפיסלה‪,‬‬
‫שכתבה‪.‬‬
‫אסתר השאירה לנו ספר לדורות‪ ,‬תיעוד של קורות משפחתה בשורה‪ .‬בספרה‬
‫"אמי תפרה כוכבים" נוכחנו‪ ,‬כי היה לה כוח לתעד את הנורא מכל‪ ,‬את חייה‬
‫בתקופה הנוראה והקשה‪ .‬לאחרונה פרסמה ספר וכמו "במזל עקרב" ונסחפנו‬
‫אחר ניצחון החיים‪ .‬אסתר תיארה לנו כיצד הניצולים מנצחים את המוות‪ ,‬קמים‬
‫להקים בית חדש‪.‬‬
‫אסתר ידעה להיות לפה לרבים שחוו את ימי התופת‪ ,‬שקמו לבנות כאן חיים‬
‫לאחר השריפה — ואף זכתה על הישגיה בפרס היצירה מטעם ראש הממשלה‪.‬‬
‫כולנו אבלים בלכתה מעמנו‪.‬‬
‫■ אסופת מאמרים על הקיום היהודי‬
‫אסופת מאמרים מרתקת של הסופר והעיתונאי אברהם שמואל שטיין יצאה‬
‫לאור בימים אלה‪ .‬מאמריו של שטיין קובצו יחד‪ ,‬והם עדות לנפש חוקר שבחן‬
‫את האומה היהודית בטלטלה שעברה עליה במאות האחרונות‪ :‬המתח בין גלות‬
‫לגאולה‪ ,‬התנועות השונות שסחפו אחריהן יהודים — הבונד‪ ,‬הקומוניזם‪ ,‬הציונות‬
‫— וכמובן נמצא הדים לנושא השואה‪ ,‬לנושא הפזורה היהודית‪ ,‬העיתונות העברית‬
‫— ומה לא‪.‬‬
‫שטיין נולד בפולין בשנת תרע"ג‪ ,‬ובעצם לפני כמה חודשים הייתה שנת המאה‬
‫להולדתו‪ .‬כמו רבים בתקופתו צמח בתוך קהילת קודש‪ ,‬כנצר לקהילת רבנים‬
‫ואנשי תורה ובכללם הרב יהושע‬
‫לייב דיסקין‪ ,‬הוא הרב מבריסק‪.‬‬
‫יש באסופת המאמרים של‬
‫שטיין מחקר מעמיק על תנועת‬
‫הבונד ועל השפעתה האדירה‪ ,‬כל‬
‫המוטיבים שהנחו את פעילותה‪,‬‬
‫על הזרמים שפעמו בה‪.‬‬
‫תמצאו באסופת המחקרים‬
‫מאמרים מעמיקים על העיתונות‬
‫העברית המתחדשת‪ ,‬ובחינה של‬
‫יוצרים בגולה‪ ,‬שהיום אין איש‬
‫זוכר כלל‪ :‬כנגד שירו של ביאליק‬
‫"ברכת עם" בשנת ‪ — 1894‬מציג‬
‫שטיין את שירו של משורר‬
‫שהיה ידוע אז‪ ,‬אברהם ליאסין‪,‬‬
‫שפרסם אז ב"דבר" שיר שבו‬
‫נכתב‪" :‬אין לי אומתי העלובה‪,‬‬
‫בלתי אם נפשי‪ ,‬אותה אני מעניק‬
‫לך‪ ."...‬שטיין מאיר דמותם של‬
‫משוררים שנשכחו‪ ,‬ויש בספרו‬
‫אמנון שטיין מחזיק בספרו של אביו —‬
‫נר תמיד לזכרם‪.‬‬
‫צילמה תפארת חקק‬
‫עם סגירת הגיליון נודע לנו‪ ,‬בצער רב‪ ,‬על פטירתם של חברותינו וחברינו היקרים‪:‬‬
‫פרופסור חנה יעוז‪ ,‬נילי כרמל‪-‬יונתן‪ ,‬אלישבע גל‪ ,‬אסתר אייזן‪ ,‬לילי זלוף‪ ,‬ברוך‬
‫תור‪-‬רז‪ .‬כולם היטיבו לבטא חלקים שונים בפאזל של מורשתנו הספרותית‪ .‬חנה‬
‫יעוז (שהספד שלנו על הסתלקותה מופיע בגיליון זה) התמקדה בעיקר בספרות‬
‫השואה‪ ,‬נילי כרמל‪-‬יונתן כתבה שירה ופעלה להנצחת המשורר נתן יונתן‪ ,‬לילי‬
‫זלוף האירה את מורשת הבית‪ ,‬אסתר אייזן (שהוזכרה לעיל ברשימה זאת)‬
‫הפסלת‪ ,‬הסופרת והמשוררת האירה את מוראות השואה ולבטי הקיום‪ ,‬אלישבע‬
‫גל עיצבה שירה לירית ייחודית‪ ,‬ברוך תור‪-‬רז פרסם כשלושים ספרי ילדים ונוער‬
‫והיה בעל עיטור אנדרסן‪ .‬כל אחד ביטא מציאות‪ ,‬עיצב הוויה‪ ,‬תיאר את הזווית‬
‫המיוחדת של התרבות שבה גדל‪.‬‬
‫שוק הספרים שוב בוער בשל המצב הקשה ברשתות‪ .‬יהיה צורך למצוא פתרונות‬
‫אחרים‪ .‬לחשוב בנפרד על הסופרים המתחילים — וכמובן לבנות שלבי ביניים‪.‬‬
‫מעבר חד מ"ארבע במאה" למחירים גבוהים אינו מתיישב עם שוק הספרים‪ .‬נחכה‬
‫לבשורות טובות ורק לימים טובים ומבורכים‪.‬‬
‫הרצל חקק‪,‬‬
‫יושב ראש אגודת הסופרים העברים‬
‫‪ 2014.indd All Pages‬ינוי‪-‬תימינפ הפיטע‪-‬םינזאמ‬
‫־‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫‪J U N E 2 0 1 4‬‬
‫|‬
‫|‬
‫עמודים ‪70-68‬‬
‫|‬
‫|‬
‫‪J U N E 2 0 1 4‬‬
‫המשתתפים בחוברת‪:‬‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫•‬
‫נתן יונתן )‪(12.3.2004-23.9.1923‬‬
‫עטיפה יוני‬
‫‪Sunday, May 25, 2014 10:40:31 AM‬‬