עלון 2163, 1.5.2015
לזכר אהרון גובקין ז"ל – ביום השלושים הספד אֲ נ ִָשׁים צְ נוּעִ ים בֶּ אֱ מֶ ת ישׁי, גַּם מוֹתָ ם חֲ ִר ִ כִּ ְמעַ ט כְּ ִמ ְתנַצֵּ ל :אָ נָּא, ִסלְ חוּ לִ י עַ ל הַ ִטּ ְרחָ ה, א ָיכֹלְ ִתּי אַחֶ ֶרת. אֲ ָנ ִשׁים צְ נוּעִ ים מֵ ִתים בְּ ֶשׁ ֶקט, יקה. כִּ ְמעַ ט בִּ נ ְִשׁ ָ הַ ְרחֵ ק ִמ ִמּלִּ ים. הֵ ם אֵ ינָם נִלְ ָק ִחים ל ַָשּׁמַ ִים בְּ מֶ ְרכָּ בוֹת ֶשׁל אֵ שׁ. יקה. אֲ נ ִָשׁים צְ נוּעִ ים נו ְֹתנִים אֶ ת לִ בָּ ם בִּ ְשׁ ִת ָ הֵ ם אֵ ינָם סוֹחֲ בִ ים עַ ל גַבָּ ם אֶ ת הָ ע ֹולָם כֻּלּ ֹו. גַּם ִא ָשּׁה וִ יל ִָדים הֵ ם מַ ָשּׂא כָּ בֵ ד ִמ ַדּי לְ לֵב אוֹהֵ ב. ישׁית ְמנִיעָ ה אֶ ת עֲצֵ י הָ אֱ גוֹז. רוּחַ חֲ ִר ִ ֵריחַ ֶדּ ֶשׁא ָקצוּר. בְּ ָרכָ ה ל ֶַדּ ֶר. אֲ נ ִָשׁים צְ נוּעִ ים בֶּ אֱ מֶ ת נ ִָשּׂ ִאים אֶ ל בֵּ ית-ע ֹולָמָ ם לְ הַ ְרהֵ ר בֵּ ין הָ עֵ ִצים הַ גְּ בו ִֹהים יריהֶ ם. בְּ ֶשׁ ֶקט עַ ל י ִַקּ ֵ עלי אלון י"א אלול ת רצ " ד י"ג ניסן תשע " ה 2 22.8.1934 2.4.2015 אוהב שלום ורודף שלום הֱ וֵי מתלמידיו של אהרון -אוהב שלום ורודף שלום) ...פרקי אבות( תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה ,בשם חברי יפעת מרים אהרוני אהרון נולד בבואנוס איירס בקיץ – 1934בן שני להוריו – פַ ני ומרדכי גובקין ,אח לבן הבכור איזידורו ולתאומות שנולדו שלוש שנים אחריו – עמליה ולואיזה. ההורים ,שחלמו על ארץ ישראל עוד בנעוריהם בפולין ,הגיעו בשנת 1929לארגנטינה במקום לארץ ישראל בגלל ההגבלות החמורות של המנדט הבריטי על עליית יהודים .דחוף היה לצאת מפולין ,אפילו לפתרון ביניים זמני – כך נתפסה בעיניהם ארגנטינה בשנים הראשונות .בסופו של דבר ,נשארו שם כמעט 50שנה – לחיים יש דינמיקה משלהם ,השוחקת לפעמים את מיטב החלומות .בחיוך טוב ,בצער על מה שאי אפשר לתקן ,אמר אהרון לימים ,שרק בארץ ישראל יש לו תחושת מולדת וכי יכול היה להיות יליד הארץ ,אלמלא מעורבותו של משחק פוליטי אכזרי. בילדות ,אחרי הלימודים בבית הספר הכללי ,הלך אהרון לבית ספר יהודי .שם דיברו יידיש, כמו בבית ,למדו פרקי תנ"ך ותפילה – ובעיקר ,היתה שם חברה של ילדים יהודים .כבר כנער צעיר הצטרף ,בעידוד המשפחה ,לתנועת הנוער הציונית בית"ר וחלם על הגשמה בעלייה לארץ ישראל והצטרפות לקיבוץ. בגיל הנעורים ,התעצמה הפעילות של אהרון בתנועה :המון פעולות על ארץ ישראל ,על חלוציות ,על בניין הארץ .אף שהיה קשור בקשרים חמים ועזים למשפחה ,ואף שהחל בלימודי אורתופדיה באוניברסיטה ,החליט אהרון שברגע שהדבר יתאפשר מבחינת התנועה – יעלה לארץ .כאשר פגש במסגרת התנועה את צילה פישמן העדינה והחיננית ,ידע שהצעד הזה יהיה כבר בשניים .בראשית ,1956בהיותם בני ,21נישאו צילה ואהרון .הקהילה היהודית ערכה להם חתונה מפוארת ,שהיתה גם מסיבת פרידה מהזוג האהוב שעמד לעלות ארצה ולהצטרף למושב השיתופי מבוא בית"ר בפרוזדור ירושלים. המושב הוקם שנים ספורות קודם לכן על ידי שני גרעיני עלייה בית"ריים – אחד מהם מארגנטינה .למרות שאחר כך הצטרפו גם אחרים ,היה הרקע של הרבה חברים זהה לשלהם והדבר הֵ קל על הקליטה הראשונית .חודשים אחדים עברו .לקראת הסתיו עלה המתח הבטחוני במושב לרמת הכוננות הגבוהה ביותר עקב שורת תקריות חמורות בין ישראל לירדן – היתה זו תקופה של מתח רב בגבולות ,גם בגבול מצרים ,על סף מבצע קדש .אהרון ,עולה חדש ,כמעט בלי שפה ,מצא את עצמו שומר בלילות בדריכות בתעלות הביטחון של היישוב, מייחל שהתינוק-שבדרך ייוולד למציאות של שקט ושלום. 3 בפברואר ,1957שנה אחרי הגיעם למבוא בית"ר ,נולדה הבת הבכורה נעמית .הולדת הבת הגבירה את הצורך בקרבת המשפחה .ההורים משני הצדדים הפצירו והתחננו שיחזרו. בראשית ,1960וצילה כבר בהריון שני ,נכנעו לגעגועים וחזרו לארגנטינה .אילנית נולדה ביולי של אותה שנה ,ובפברואר 1965נולד בארגנטינה גבי ,צעיר הילדים. היו חיים טובים של ביטחון כלכלי ומשפחה חמה ומחבקת ,אבל אהרון לא הפסיק להתגעגע לארץ" .לא יכולתי להתרגל מחדש" ,סיפר בגילוי לב לדליה שוויקה ,עורכת העלון ,בראיון נדיר" ,ארגנטינה כבר לא היתה הבית שלי .הכול חסר לי :האווירה ,השפה ,צורת הדיבור, אפילו האוכל .הרגשתי שהבית שלי הוא בישראל .קשה למי שהיה בארץ להתרגל למקום אחר". בשנת , 1971אחרי 11שנים בארגנטינה ,עלו צילה ואהרון לארץ בפעם השנייה ,הפעם בהרכב של משפחה מורחבת :מלבד ילדיהם עלו איתם גם עמליה עם בעלה אברהם ליפניק והבנות וכן ההורים – 48שנים אחרי המועד שבו התכוונו לעלות .השבט הגדול התיישב בבאר שבע. במהלך 6השנים בבאר שבע נפטר האב מרדכי ולמשפחת ליפניק נולד מוטי. למרות שהמיני-מרקט שצילה ואהרון ניהלו בצוותא איפשר תנאים נוחים וחיים יציבים ,לא עבר להם חלום החיים בקיבוץ– להיפך ,הוא הלך והתחזק .הם פנו לוועדות הקליטה של התנועות הקיבוציות ,אך קשה היה למצוא קיבוץ שיוכל לקלוט בבת אחת משפחה כה גדולה ומורכבת .בשנת 1977נענה קיבוץ יפעת לאתגר :נציגי ועדת הקליטה של יפעת שנפגשו עם המשפחה בבאר שבע ,חזרו עם המלצה חמה לנסות לקלוט את שתי המשפחות ולקבל איתן גם את האֵ ם פני .אחרי תקופת המועמדות התקבלו משפחות גובקין וליפניק לחברות לא קל היה להיקלט בקיבוץ בגיל ארבעים פלוס ,לעבור לדירה קטנה ,להסתגל לחברה חדשה עם אורחות חיים כה שונים ומחייבים ,ללוות את הילדים בהתמודדות עם המעבר ללינה המשותפת ולהתקבלות בכיתותיהם ...עבר זמן עד שכולם הרגישו שייכים באמת .אהרון עבד תחילה בענף הלול – היה לו ניסיון בעבודה בענף זה מתקופת מבוא בית"ר – ואחר כך במטעים .כל מי שעבד במחיצתו למד להכיר מהר את סגולותיו :חריצות ,מחשבה וסדר טוב, נועם הליכות ,התחשבות בזולת ,כבוד לכולם ,צניעות וענווה .אחרי שנים ספורות בלבד נבחר למרכז הקניות – בחירה שהעידה על האמון הרב שרחשו לו – ואחר כך נכנס לעבודה בתחנת הדלק. כ 20-שנה עבד אהרון בתחנת הדלק .שמה של התחנה בניהולו הלך לפניה .במכתב בשנת 1993 המליץ ארנון בר-און מנהלל לחברת "פז" להעניק לתחנה ציון לשבח" :תחנת הדלק ביפעת בניהול אהרון גובקין צריכה להילקח כדוגמא :ניקיון שטח התחנה – ,10ניקיון השירותים – ,10בגדי המתדלקים וציפורניהם – "10וכו' וכו' .הוא הוסיף וציין את ההקפדה על נוהלי בטיחות ,האדיבות ומאור הפנים ולבסוף כתב" :אין לי ספק שאישיותו של מנהל התחנה אהרון גובקין היא הנוסכת את ההרגשה הטובה של כל באי התחנה". הילדים בגרו ,הקימו משפחות ,נולדו נכדים .היו יכולים להיות לאהרון חיים טובים ומאושרים באמת ,אלמלא נפטרה צילה בפתאומיות לפני 18שנים .אהרון התמודד עם הגעגועים לרעיה האהובה בשקט ובאצילות שאיפיינו אותו בכל חייו ,נזהר מלהכביד ,נמנע מלשתף בקשיים אישיים .השינויים באורחות החיים בקיבוץ לא היו לרוחו .הוא הרגיש בחסרונם של המפגשים עם החברים בחדר האוכל ,הרגשת החברוּת ,שמחת החגים המשותפים .אפילו בהרגשתו זו שיתף רק מעטים ,ולעיתים רחוקות. 4 המקצוע האחרון של אהרון היה כריכת ספרים .הוא למד את המקצוע וכרך באהבה ספרים ישנים שהביאו חברים ,ספרים שהתפרקו בגנים ובתי הילדים ,ספרי לימוד של בית הספר, ספרי תפילה של בית הכנסת ,כרכי עלונים ופרוטוקולים ישנים של הארכיון וגם עבודות תלמידים .כל ספר זכה ליחס אישי וטיפול מקצועי .תענוג היה למסור ספר לאהרון ,תענוג כפול ומכופל היה לקבל אותו בחזרה. בכל השנים ,וביתר שאת בשנים האחרונות שבהן הידרדרה בריאותו של אהרון ,ליווהו שלושת ילדיו בדאגה ,באהבה ,באחריות ,במסירות אין קץ .לא כל אדם זוכה לזה. אנחנו נפרדים מחבר אהוב ,צנוע וענו ,מאיר פנים וישר דרך .אדם שהילת פיוס ושלום הלכה עמו בכל אשר הלך. עם נעמית ,אילנית וגבי ומשפחותיהם ,עם הנכדים האהובים ,עם עמליה ומשפחתה ועם המשפחה הרחבה אנו שותפים בצער. יהי זכרו ברוך. אהרון בתחנת הדלק "פז" ביפעת1995 , צילום :עופר שפריר 5 למעלה: אהרון בימי הנעורים וראשית החברות עם צילה. במרכז :החתונה :הזוג הצעיר וההורים של אהרון פני ומרדכי; מסיבת הפרידה בתנועה; בהגדלה )פרט( :צילה ואהרון במסיבה.1956 , למטה :צילה ואהרון ,ועימם זהבה ,אחותה של צילה ובעלה – גדליה לדר. מבוא בית"ר ,שלהי .1956 6 אבא דברים בהלוויה אבא ,ח ֵכּה ,לאן אתה ממהר, הצעדים שלך גדולים מדי ,אני לא מצליח להשיג אותך, על כל צעד שלך אני צריך לעשות שניים... ככה אני זוכר אותך בילדותי בארגנטינה. כל ערב חוזרים הביתה ובדרך אתה קונה לנו שוקולדים קטנים שאהבנו. חלפו השנים ,התחלפו היוצרות. עכשיו אני צריך להתאים את הצעדים הגדולים שלי לצעדיך ,שנעשו איטיים יותר. בבאר שבע ,כשעלינו לארץ ,עבדתם קשה – אתה ואמא – מאור ראשון עד לשעות הערב המאוחרות .כך כל יום ,כל השבוע .למרות זאת ,אף פעם לא הרגשתי לבד .זה לימד אותי להיות עצמאי ויוזם. מאוחר יותר ,כבר ביפעת ,אני זוכר אותך מתייצב בכל ערב לסגירת יום בתחנת הדלק, באדיקות ובמחוייבות שאפיינו אותך .בשעה 19:00בדיוק הגעת לתחנה ובשעה 20:00בדיוק יצאת ממנה .לא היתה שום אפשרות לקיצורים – אפילו כשידעת שכולם מחכים לך לארוחת ערב ,או שיש מסיבת יום הולדת לאחד הנכדים. היית אדם חרוץ ,פֶּ ַדנט ,זקוף קומה ונעים הליכות .חייכן וביישן בחברה .תמיד מתעניין בילדים ומעורב בכל מה שנעשה בחיים שלנו .בצניעות האופיינית לך השכלת ללכד את המשפחה המורחבת בכל האירועים ,ימי ההולדת והחגים. בשנים האחרונות היינו כולנו לצידך בכל נפתולי מחלתך .נהגנו כי שחינכת אותנו ,כפי שלמדנו ממך – מגובשים ,מסורים ,והעיקר – תמיד יחד .אני מקווה שאת המסר הזה נצליח להעביר גם אנחנו לילדינו. 18שנה חלפו מאז ליווינו את אמא בדרכה האחרונה ,ושוב אנחנו כאן – נפרדים ממך ,אבא. עוד לא חלפו אפילו שעות ספורות ואני כבר מתגעגע – – – השקט שלך וההרגשה שתמיד תעמוד לצידי ותתרגש יחד איתי יחסרו לי מאוד. אני מקווה שהגעת למקום טוב ומפויס יותר ,פחות כואב. כמוך ,אבא ,גם אני לא מרבה במילים ,בעיקר במעשים – ולא אאריך. אני רוצה להודות לכולכם שבאתם להיפרד מאבא ,ולהודות בהערכה רבה לאלה שהיו איתנו בתקופות הקשות – לצוותי הבריאות והמרפאה ולצוות 'בית ערבה' ,למרימי וסיימון על ארגון טקס ההלוויה. נוח בשלום על משכבך ,אבא. נזכור אותך באהבה רבה ובגעגועים. גבי 7 אבא שלי אבא ייקח אותך לבית הספר ויחזיר אותך ,אבא ייתן לך דמי כיס – שיהיה לך אם תצטרכי... כך אמרה לי אמא תמיד .כך היית האבא שהיה לי עד היום שאמא הלכה לעולמה :אבא ברקע ,אבא שדואג לעניינים החומריים וללוגיסטיקה ,ממעט בהבעת רגשות ,לא מדבר הרבה, עובד כל הזמן ,זמין לכל בקשה וצורך קונקרטי – אבל לא באמת מעורב בחיי. פעם לקחת אותי בטוסטוס מלפנים למקום רחוק ,מין אגם קסום מלא קני סוף .קצצנו קני סוף ,הבאנו אותם הביתה ולימדת אותי לעשות עפיפון .הייתי ממש מאושרת ,היה לי כל כך כיף ...אבל זה היה אירוע נדיר .לא היכרתי אותך בכלל. אחרי שאמא הלכה מאיתנו ,לקחת פיקוד על הכול. חששתי שלא תוכל להסתדר לבד ,דאגתי מאוד .אבל כבר ביום שחזרנו מבית הקברות, התחלת לפעול :תחלקו את הדברים של אמא ,תסדרו את הארונות במטבח ...ביקשת ממני ללמד אותך לבשל ,להפעיל את מכונת הכביסה ,לעשות את עבודות הבית .שלושתנו – אני ואילנית וגבי – לימדנו אותך כל מה שידענו ויכולנו בסידור וארגון חיי יומיום של בית ומשפחה. מהר מאוד גיליתי שיש לי אבא וגם אמא באותו אדם .אדם רגיש ,מצחיק ,חמוד ,טוב לב; אדם עם הרבה תבונה וחוכמת חיים ,אדם צנוע ונעים ,אדם שופע אהבה ,ומעל הכול – מאוד משפחתי .חזרת ואמרת לנו שמשפחה זה הכול .חברים באים והולכים ,אבל המשפחה תמיד איתך .התחלנו לאכול ארוחות משותפות בכל הזדמנות וליהנות מהיחד הזה ,ערכנו ימי הולדת משותפים שאף אחד לא חסר בהם .בחגים דאגת שכולנו נהיה יחד ,לא משנה איפה ואצל מי. נקשרתי אליך יותר ויותר .כל בעיה שהיתה לי ,כל שמחה בחיי – חלקתי איתך .תמיד ידעת להגיד לי את המילים הנכונות ,לתת עצה טובה .לא פעם לא הסכמת עם הדרך שלי ,אבל אף פעם לא אמרת לי" :אם לא תעשי כמו שאני חושב ,אני אכעס או אהיה מאוכזב" .הבעת את דעתך ,אך לא כפית אותה עלי ,נתת את כל מרחב הלגיטימציה וההבנה לדרך שלי ולבחירות שלי. למדתי ממך הרבה .הרגשתי וידעתי שיש לי חבר אמיתי לחלוק איתו דברים .אתה ידעת עלי דברים שאף אחד אחר לא ידע .בטחתי בך .ידעתי שממך לא ייצא כלום החוצה ,שאני יכולה לשמור סודות אצלך – כמו בכספת. כשהבריאות שלך הידרדרה והתחיל להיות לך קשה ,באתי להיות קרובה אליך .רציתי להיות איתך ולצידך ,לעזור לך בכל מה שאוּכל – כמו שאתה עזרת לי תמיד ,כל החיים .בשנה וחצי האחרונות "לקחתי פיקוד" עליך :רופאים ,מרפאה ,דיאליזה ,בתי חולים ,מקלחת ,אוכל... במיוחד היה לי חשוב שתהיה מוקף במשפחה הקרובה .ידעתי שזה מה שהכי חשוב בעיניך, מה שהכי מחזק ומעודד אותך. 8 בתקופה הזאת גיליתי אבא לוחם ,אבא שרצה לחיות ונאבק על החיים .גיליתי אדם שמנסה להסתדר לבד ,גם כשזה מאוד קשה ,אפילו בלתי אפשרי .לא רצית ולא ידעת לקבל עזרה, למרות שהיית זקוק לה – ועוד איך .המשכת לעשות תוכניות לטווח רחוק ,תוכניות עבור עצמך ועבור כולם... היינו איתך בכל שעה ובכל רגע ,תומכים ככל יכולתנו ,עד הרגע האחרון .זה היה קשה. נלחמתי איתך ,לא עזבתי אותך לרגע .לא רציתי לוותר ,ממש לא רציתי .אבא ,לא הגיע לך לסבול כל כך לקראת הסוף ...היינו כולנו בעונש ולא הבנו למה. בסוף ,כשהרופאים אמרו שזהו ,שבאמת אין מה לעשות ,הרגשתי שחלק ממני נפרד ממני ואין לי אפשרות לחבר אותו בחזרה .ביקשנו רק שלא יתנו לך לסבול ,שתיפרד מהחיים רגוע ושקט ,בלי סבל .שעה לפני שהלכת מאיתנו ישבתי לידך ,שמעתי את נשימותיך האחרונות. נתתי לך יד ואמרתי" :אבאֵ ,לך לשלום ,אנחנו נהיה בסדר"... אבא, הבטחתי לעצמי להמשיך את דרכך ,לשמור על המשפחה ,לחיות בצניעות כמוך ,לקבל לפחות חלק מהעצות שנתת לי .עכשיו אתה שוב ליד אמא – הפעם לתמיד .אני מקווה שתמשיכו לשמור עלינו כמו שעשיתם בחייכם. אני ,החיבור ביניכם ,רוצה להמשיך להיות כזו עד יום מותי. אתם תמשיכו להיות איתי בלבי כל חיי. בתכם הבכורה ,נעמית )מימי( מצילומי השנים האחרונות 9 לא בא אבא יקר ואהוב שלי, גם אם ממש אתאמץ ,לא אמצא מילים שיוכלו לתאר את העצב והכאב המציפים אותי כשאני מנסה לכתוב עליך .איך נפרדים מאבא כמוך? אבא שהיה חבר ,מורה-לחיים ,איש משפחה למופת ,ובעיקר – אבא דואג ואוהב ,שאין שני לו בעולם... כל השנים והרגעים שבילינו יחד ,השמחים וגם העצובים ,חולפים עכשיו אל מול עיניי .אני מרגישה פחד מהחיים בלעדייך ,בלי המילים הטובות שלך ,בלי עוד טיפ קטן ממך של חוכמה ונסיון חיים .גם אם השנים ישכיחו ממני דברים ,לא אשכח לעולם את הקשר המיוחד ששרר בינינו ,את תמיכתך בי תמיד ,את האהבה ללא תנאי שהענקת לנו ,בעיקר לנכדים ,שהיו כל עולמך .היית מוכן לתת מעצמך הכול כדי שיהיו מאושרים ,והם החזירו לך אהבה .רק הייתי אומרת בבית שאני נוסעת לסבא ,וכבר היו הבנות מתארגנות במהירות ומחכות לי באוטו":נו כבר ,אמא ,בואי ניסע לסבא!"... אבא יקר, עכשיו אינך סובל יותר ,עכשיו אתה שקט ,רגוע ,נטול דאגות. בזיכרונותינו ובמחשבותינו תמשיך לחיות איתנו וללוות אותנו בכל אשר נלך. אוהבת אותך הכי בעולם, צ'או ,פאפי.... אילנית מימין למעלה: ההורים בחתונת אילנית וצביקה1988 , 10 למעלה: צילה ואהרון עם שובם לארגנטינה עם נעמית ,הבת הצברית ;1960,כעבור 3 שנים – עם נעמית ואילנית. במרכז: צילה ואהרון עם אילנית וגבי בגינת הבית.1968 , למטה: משמאל :אהרון מזמין לטנגו את נעמית ביום הולדתה ה.1972 ,15- מימין :בר מצווה לגבי בצריף הירוק ביפעת.1978 , 11 12 גבי: גם עם הנכדים ,כמו איתנו בשעתו ,לא הירבה אבא לשחק בצעצועים .במקום זה בילה איתם בעניינים מעשיים :מה נמצא בכיסים ,לשם מה משמשים כלי עבודה אמיתיים ,איך מכינים לבישול תירס שנקטף זה עתה בשדה ,איסוף פקאנים מהעץ ,בניית סוכה ,חנוכייה וכו'. "סבא אגוזים" מלמעלה למטה: עיון בפנקסים עם אלון2002 , שימוש בכלי עבודה עם אלון2001 , קילוף תירס עם אלעד2008 , בניית סוכה עם אלעד2011 , פקאנים מהדשא עם אלון2001 , ועם אלעד ומתן2008 , 13 פרידה מסבא סבא יקר שלנו, אי אפשר להסביר את ההרגשה המוזרה להיכנס אליך הביתה – והבית שקט לגמרי ,ואתה לא יושב במטבח ומתרגש לראותנו – לא מפני שאתה עדיין ישן צהריים ,או יצאת לרגע ,או נמצא ב'בית ערבה' ,אלא מפני שכבר אינך איתנו בעולם הזה .אתה מטייל עכשיו עם סבתא ומסתכל עלינו מלמעלה ,ואנחנו כאן מרגישים מאוד בחסרונך – ומתגעגעים. הבית שלך ביפעת היה לנו מקום אהוב ,פינה שקטה שאליה באנו להירגע ולהתפנק .אהבנו לבוא אליך ,לפתוח את המקרר ולמצוא שוקולדים ,לטייל איתך בקלנועית ,לקבל ממך מתנות מסומנות בלוגו של "פז" ,כי הבאת לנו את הדבר הכי חדש מהעבודה ,לאסוף איתך אגוזים בדשא ולצחוק כשקראת לנו בחיבה ") "incha pelotaנודניקיות( .כשאמא ואבא השאירו אותנו אצלך ללילה או שניים היית מספר לנו את הסיפורים שאהבנו עליך ועל סבתא מהימים שרק עליתם לארץ ,ובשבת בבוקר היינו קמות לרעש היונים שמקננות על האדניות בחלון המטבח ,עם ריח טוב של ארוחת בוקר מושקעת ,שהרגע אתה ואמא סיימתם להכין... סבא יקר, אנו רוצות להודות לך על כל מה שלימדת אותנו – להימנע מלאכול את העור של העוף כי זה לא בריא ,לרכל בספרדית ,לפצח בטכניקה הנכונה פקאנים שרק הרגע הורדנו מהעץ ,ועוד ועוד ...יפעת תמיד תישאר עבורנו מקום אהוב ,שבו היו לנו המון חוויות טובות ,ואתה ,סבא, תישאר בליבנו כמי שגידל אותנו והעניק לנו כל כך הרבה אהבה .תודה לך על המקום העצום שהיה לך בחיים שלנו ,על מי שהיית ,על הכוח שנתת למשפחה כולה. תמיד נאהב אותך ,סבא שלנו" ,סבא אגוזים". נכדותיך – טלי ,גלי ומיכל באזכרה לצילה בבית העלמין ,ינואר 2011 14 גבי: לאבא היה מנהג מיוחד – אין לי מושג אם המציא אותו בעצמו או שהיתה מסורת כזאת במשפחה. בכל אופן ,בכל יום הולדת היה אבא מושך בעדינות באוזן של חתן /כלת השמחה כמספר השנים של יום ההולדת ועוד משיכה קטנה לשנה הבאה. הנכדים ממש חיכו לזה ,והיו מאושרים כשהמספר הלך ועלה. על ההתרגשות שלהם נוספה גם שמחת המתנות :אבא תמיד נתן בימי הולדת מתנות גדולות ויפות. 15 שנים ספורות בלבד היכרתי אותך ,אהרון .כשנפגשנו לראשונה לפני כארבע שנים ,ראיתי מולי אדם זקוף קומה ,נעים ,מחייך ומסביר פנים .עד מהרה ראיתי את מערכת היחסים המשפחתית החמה והמלוכדת שסבבה אותך – משפחה שמהר מאוד הרגשתי שייכת אליה באופן טבעי .נראה לי שהרגשת השייכות שלי נבעה מהאיכפתיות ,הדאגה וההתעניינות הכנה שלך כלפי כל בני המשפחה .שמת לב לפרטים הקטנים ,התחשבת בלי ביקורת בגחמות הקטנות של כל אחד – לכן כולם הרגישו נוח בחברתך ,וגם לי היתה הרגשת בית. סדר היום שלך היה מאורגן ומוקפד .דיוק והקפדה איפיינו את היחס שלך לכל דבר שעשית, לכל עניין שבו נגעת .ראיתי אותך לא פעם בעבודתך בכריכת הספרים שהובאו אליך לתיקון. טיפלת בכל ספר וספר בסבלנות ,בתשומת לב רבה ,בקפדנות ודיוק – ועם המון אהבה ,כאילו היו גם הספרים חלק מהמשפחה. פעם ,כששאלתי אותך לשלומך ,ענית לי בביישנות הרגילה שלך" :כל יום שאני מתעורר בבוקר ,שומע ציפורים מצייצות ואין לי עצירות – הכול בסדר" .צחקתי .כמה ניסיון חיים והומור טוב היו במשפט הזה... בגבור קשיי הבריאות ,נזקקת לעזרה – למרות רצונך ועקשנותך לעשות הכול בעצמך ובדרכך. קשה היה לך להיתמך ולהיעזר .היו לא מעט רגעים קשים ,בהם חששנו שלא תשרוד את הטיפולים ,אבל אתה הוכחת לנו מהו כוחו של רצון חיים ,נלחמת בעקשנות והמשכת קדימה. המשכת גם להקפיד על סדרי החיים ,חרף הקשיים והשינויים ,ושמרת על חזות של "הכול כרגיל" .למדתי ממך איכפתיות ,התמדה וסבלנות .למדתי ממך את המשמעות של להיות חלק מהמשפחה – עם כל המחויבות ,הנאמנות והאהבה. היינו איתך גם ברגעים האחרונים – מלטפים ,מחזיקים ידיים – עד שהגיע רגע הפרידה .יש מעט נחמה במחשבה ובידיעה שנגאלת מייסורים וכאבים. תודה לך ,אהרון ,על מי שהיית ,על המופת ששימשת למשפחתך; תודה לך על שבזכותך היכרתי את בנך .יהי זכרך ברוך. איילת ,בת-זוגו של גבי המשפחה סביב שולחן החג עם סידור הפרחים של איילת ,ערה"ש תשע"ד2013 , 16 פרידה מאח אחי היקר ,הלב מסרב להאמין שאני כותבת עליך במקום להקשיב לך ,לדבר אליך ,להיות איתך .אתה בליבי כל יום ,כל רגע. אני נזכרת בימי ילדותנו בארגנטינה .היית ילד שקט וטוב ,ההיפך הגמור מאחינו הגדול איזידורו שהיה שובב גדול ומנהיג טבעי .עם זאת ,ידעת תמיד מה אתה רוצה .בשקט האופייני לך כל כך הגעת למה שרצית. החלום הציוני בער בליבך .רצית לחיות בארץ ישראל – זה היה ברור לך הרבה יותר מאשר לכולנו .הגשמת את החלום הזה כבר בגיל צעיר מאוד ,מייד אחרי נישואיך לצילה .נפרדנו אז לשנים ,אפילו לחתונתי עם אברהם לא יכולתם להגיע .גם כאשר שבתם לארגנטינה מיעטנו להיפגש ,כי חייתם בעיר אחרת. אתה ,אחי ,המשכת כל הזמן לחלום על חזרה לארץ. כאשר עליתם בפעם השנייה כבר הצלחת לשכנע גם אותנו לעלות לישראל וגם אמא ואבא הצטרפו. הקליטה בארץ היתה כל כך קשה – ארץ זרה ,בלי שפה ,בלי קשרים חברתיים ,בלי מנטליות משותפת... אתה עודדת את כולנו ,האמנת בכל ליבך שזה המקום הנכון לעם היהודי לחיות בו .חלמת על חיי קיבוץ – ובזכותך ועידודך הצטרפנו לקיבוץ גם אנחנו .שוב עברנו ייסורי קליטה – אורח חיים אחר, חינוך משותף ,סביבה חברתית כל כך זרה ...ספק אם היינו מצליחים בכך בלעדיך – עמוד התווך של כולנו, אדם שהתמודד עם כל קושי בנועם ,בחיוך טוב, מפייס ומרגיע. בואנוס איירס 1938 אהרון בן הארבע מימין, ליד התאומות לואיזה ועמליה. מאחור :איזידורו. אחי היקר, היית אדם כל כך טוב – בן טוב ,אח טוב ,בעל טוב ,אבא טוב ,סבא טוב ,חבר טוב ...והיית גם חכם ,אציל נפש ,תמיד מסודר ,מנומס ,צנוע וענו ,מתחשב בזולת – תכונות שאינן שכיחות בחברה הישראלית והקיבוצית .אחרי שרעייתך האהובה צילה נפטרה בפתאומיות ,המשכת להחזיק משפחה ובית – בעזרתם מלאת האהבה של שלושת ילדיך .היו ביניכם קשרים נדירים של חום ותמיכה הדדית – עד הרגע האחרון ,עד הסוף. אחי הטוב, מדי יום ביומו היית מגיע אלינו בארבע אחר הצהריים לקפה המשותף שלנו. אני ממשיכה לחכות לך – ולבי מלא צער וכאב ,כי אני יודעת ששוב לא נראה אותך לעולם. אתה חסר לי כל כך ...נוח בשלום על משכבך ,אחי ,ליד צילה האהובה .נזכור אותך באהבת אין קץ ,יחד עם ילדיך ונכדיך האהובים ,שבכל אחד מהם טבועות גם תכונותיך ותווי פניך. שלום ,אחי. עמליה ליפניק 17 הזיקה לארץ המוצא נשמרה היטב במשפחה באמצעות מסורת "על האש" בכל הזדמנות. העשן המיתמר כמעט בכל הצילומים בעמוד זה עולה מצליית בשר ,חוץ מהצילום משמאל: הגיסים אהרון ואברהם קולעים חלות במסיבת חג שבועות בחדר האוכל. אברהם :אהרון היה גיסי ,אבל מבחינת ההרגשה הוא היה אחי .אחי הטוב ,הקרוב... 18 חבר יקר לפני כ 40-שנה הגיעו ליפעת שתי משפחות שעלו מארגנטינה שנים ספורות קודם לכן .הן באו להיכרות ראשונית ,כדי לבדוק אפשרות להיקלט בקיבוץ .נפגשנו איתם – חיים ואני ,חברי יפעת זה 8שנים – והתרשמנו מאוד לטובה .מצא חן בעינינו שהם שואלים הרבה שאלות, מבקשים להבין ,זה העיד על רצינות. כאשר אחרי זמן לא רב הגיעו משפחות גובקין וליפניק ליפעת ,היינו למשפחה המאמצת שלהם .מהיום הראשון היתה בינינו כימיה ,מהתחלה נוצרה ידידות חזקה .זה היה ממש מפתיע ,לא מובן מאליו .הספרדית שלהם והפורטוגזית שלנו הן שפות שונות ,על אף הקירבה ביניהן .דיברנו איתם תחילה ספרדית ,ואחר כך עברנו לעברית – השפה שנשארה השפה המשותפת שלנו. בילינו המון ביחד ,נהנינו להיות יחד .נשארנו בידידות עמוקה גם אחרי מותו הפתאומי של חיים .אני זוכרת עד היום את העזרה הנפשית הגדולה שקיבלתי אז מצילה – עם עומק ההבנה שלה את נפש האדם ,היא היתה צריכה להיות פסיכולוגית .כאשר נפטרה גם צילה בפתאומיות ,הרגשתי שאיבדתי אחות .כך אני מרגישה עכשיו ,עם מותו של אהרון – ידיד שהיה לי יקר כאח. אהרון היה איש משפחה ,וגם חבר טוב ,בעל לב זהב ,שמוכן לעזור לכל אדם בנדיבות ובמאור פנים .היה טוב ונעים להיות בחברתו. אהרון יקר ,רק זמן קצר עבר – ואני מתגעגעת אליך. אתה כל-כך חסר לי... רוזה קיסטנברג הידיד הטוב הידידות בינינו התחילה באמצעות צילה ,שהיתה מחליפה שלי בעבודה בקשר עם חברים מבוגרים וחולים בבתיהם .חיבבתי מאוד את צילה והידידות הכילה באופן טבעי גם את אהרון .אחרי מותה של צילה ,נמשכו קשרי החברות עם אהרון. אהרון היה אדם איכפתי ,חרוץ ודייקן -בעבודה ובחיים בכלל ,אדם שלא מזלזל בפרטים. מאחר שהיה ביישן ,היה קשה לשכנע אותו לצאת מהבית ,אפילו לכוס קפה ,אבל ידע להיות ידיד טוב .ידעתי שאפשר לסמוך עליו .אף פעם לא סירב לבקשה לעזרה ותמיד נענה במאור פנים וברצון טוב היה נעים להיות בחברתו של אהרון .הוא היה אדם עדין ,שמעולם לא העליב ולא פגע באף אחד .עם זאת ,היה גם עקשן גדול .כשהשיחה היתה מתגלגלת למקום של ויכוח, ידענו כולנו ,כל חבריו ,שמוטב לוותר ולא להמשיך בוויכוח ,כי אין סיכוי לשכנע את אהרון שיש מקום לדעה שונה ,לראייה אחרת. בשנים האחרונות ,כשבריאותו הידרדרה ,ידע אהרון סבל רב ונעשה עצוב וסגור .היה מרגש לראות את התמיכה ,החום והאהבה שהעניקו לו ילדיו .על מותו נודע לי כשהייתי בחוץ לארץ. כאב לי שלא יכולתי ללוותו בדרכו האחרונה. יהי זכרו ברוך. חיה סיני 19 20
© Copyright 2024