‫לזכר אהרון גובקין ז"ל – ביום השלושים‬
‫הספד‬
‫אֲ נ ִָשׁים צְ נוּעִ ים בֶּ אֱ מֶ ת‬
‫ישׁי‪,‬‬
‫גַּם מוֹתָ ם חֲ ִר ִ‬
‫כִּ ְמעַ ט כְּ ִמ ְתנַצֵּ ל‪ :‬אָ נָּא‪,‬‬
‫ִסלְ חוּ לִ י עַ ל הַ ִטּ ְרחָ ה‪,‬‬
‫‪‬א ָיכֹלְ ִתּי אַחֶ ֶרת‪.‬‬
‫אֲ ָנ ִשׁים צְ נוּעִ ים מֵ ִתים בְּ ֶשׁ ֶקט‪,‬‬
‫יקה‪.‬‬
‫כִּ ְמעַ ט בִּ נ ְִשׁ ָ‬
‫הַ ְרחֵ ק ִמ ִמּלִּ ים‪.‬‬
‫הֵ ם אֵ ינָם נִלְ ָק ִחים ל ַָשּׁמַ ִים‬
‫בְּ מֶ ְרכָּ בוֹת ֶשׁל אֵ שׁ‪.‬‬
‫יקה‪.‬‬
‫אֲ נ ִָשׁים צְ נוּעִ ים נו ְֹתנִים אֶ ת לִ בָּ ם בִּ ְשׁ ִת ָ‬
‫הֵ ם אֵ ינָם סוֹחֲ בִ ים עַ ל גַבָּ ם אֶ ת הָ ע ֹולָם כֻּלּ ֹו‪.‬‬
‫גַּם ִא ָשּׁה וִ יל ִָדים הֵ ם מַ ָשּׂא כָּ בֵ ד ִמ ַדּי‬
‫לְ לֵב אוֹהֵ ב‪.‬‬
‫ישׁית ְמנִיעָ ה אֶ ת עֲצֵ י הָ אֱ גוֹז‪.‬‬
‫רוּחַ חֲ ִר ִ‬
‫ֵריחַ ֶדּ ֶשׁא ָקצוּר‪.‬‬
‫בְּ ָרכָ ה ל ֶַדּ ֶר‪.‬‬
‫אֲ נ ִָשׁים צְ נוּעִ ים בֶּ אֱ מֶ ת נ ִָשּׂ ִאים אֶ ל בֵּ ית‪-‬ע ֹולָמָ ם‬
‫לְ הַ ְרהֵ ר בֵּ ין הָ עֵ ִצים הַ גְּ בו ִֹהים‬
‫יריהֶ ם‪.‬‬
‫בְּ ֶשׁ ֶקט עַ ל י ִַקּ ֵ‬
‫עלי אלון‬
‫י"א אלול ת רצ " ד‬
‫י"ג‬
‫ניסן תשע " ה‬
‫‪2‬‬
‫‪22.8.1934‬‬
‫‪2.4.2015‬‬
‫אוהב שלום ורודף שלום‬
‫הֱ וֵי מתלמידיו של אהרון‪ -‬אוהב שלום ורודף שלום‪) ...‬פרקי אבות(‬
‫תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה‪ ,‬בשם חברי יפעת‬
‫מרים אהרוני‬
‫אהרון נולד בבואנוס איירס בקיץ ‪ – 1934‬בן שני להוריו – פַ ני ומרדכי גובקין‪ ,‬אח לבן הבכור‬
‫איזידורו ולתאומות שנולדו שלוש שנים אחריו – עמליה ולואיזה‪.‬‬
‫ההורים‪ ,‬שחלמו על ארץ ישראל עוד בנעוריהם בפולין‪ ,‬הגיעו בשנת ‪ 1929‬לארגנטינה במקום‬
‫לארץ ישראל בגלל ההגבלות החמורות של המנדט הבריטי על עליית יהודים‪ .‬דחוף היה לצאת‬
‫מפולין‪ ,‬אפילו לפתרון ביניים זמני – כך נתפסה בעיניהם ארגנטינה בשנים הראשונות‪ .‬בסופו‬
‫של דבר‪ ,‬נשארו שם כמעט ‪ 50‬שנה – לחיים יש דינמיקה משלהם‪ ,‬השוחקת לפעמים את מיטב‬
‫החלומות‪ .‬בחיוך טוב‪ ,‬בצער על מה שאי אפשר לתקן‪ ,‬אמר אהרון לימים‪ ,‬שרק בארץ ישראל‬
‫יש לו תחושת מולדת וכי יכול היה להיות יליד הארץ‪ ,‬אלמלא מעורבותו של משחק פוליטי‬
‫אכזרי‪.‬‬
‫בילדות‪ ,‬אחרי הלימודים בבית הספר הכללי‪ ,‬הלך אהרון לבית ספר יהודי‪ .‬שם דיברו יידיש‪,‬‬
‫כמו בבית‪ ,‬למדו פרקי תנ"ך ותפילה – ובעיקר‪ ,‬היתה שם חברה של ילדים יהודים‪ .‬כבר כנער‬
‫צעיר הצטרף‪ ,‬בעידוד המשפחה‪ ,‬לתנועת הנוער הציונית בית"ר וחלם על הגשמה בעלייה‬
‫לארץ ישראל והצטרפות לקיבוץ‪.‬‬
‫בגיל הנעורים‪ ,‬התעצמה הפעילות של אהרון בתנועה‪ :‬המון פעולות על ארץ ישראל‪ ,‬על‬
‫חלוציות‪ ,‬על בניין הארץ‪ .‬אף שהיה קשור בקשרים חמים ועזים למשפחה‪ ,‬ואף שהחל‬
‫בלימודי אורתופדיה באוניברסיטה‪ ,‬החליט אהרון שברגע שהדבר יתאפשר מבחינת התנועה –‬
‫יעלה לארץ‪ .‬כאשר פגש במסגרת התנועה את צילה פישמן העדינה והחיננית‪ ,‬ידע שהצעד הזה‬
‫יהיה כבר בשניים‪ .‬בראשית ‪ ,1956‬בהיותם בני ‪ ,21‬נישאו צילה ואהרון‪ .‬הקהילה היהודית‬
‫ערכה להם חתונה מפוארת‪ ,‬שהיתה גם מסיבת פרידה מהזוג האהוב שעמד לעלות ארצה‬
‫ולהצטרף למושב השיתופי מבוא בית"ר בפרוזדור ירושלים‪.‬‬
‫המושב הוקם שנים ספורות קודם לכן על ידי שני גרעיני עלייה בית"ריים – אחד מהם‬
‫מארגנטינה‪ .‬למרות שאחר כך הצטרפו גם אחרים‪ ,‬היה הרקע של הרבה חברים זהה לשלהם‬
‫והדבר הֵ קל על הקליטה הראשונית‪ .‬חודשים אחדים עברו‪ .‬לקראת הסתיו עלה המתח‬
‫הבטחוני במושב לרמת הכוננות הגבוהה ביותר עקב שורת תקריות חמורות בין ישראל לירדן‬
‫– היתה זו תקופה של מתח רב בגבולות‪ ,‬גם בגבול מצרים‪ ,‬על סף מבצע קדש‪ .‬אהרון‪ ,‬עולה‬
‫חדש‪ ,‬כמעט בלי שפה‪ ,‬מצא את עצמו שומר בלילות בדריכות בתעלות הביטחון של היישוב‪,‬‬
‫מייחל שהתינוק‪-‬שבדרך ייוולד למציאות של שקט ושלום‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫בפברואר ‪ ,1957‬שנה אחרי הגיעם למבוא בית"ר‪ ,‬נולדה הבת הבכורה נעמית‪ .‬הולדת הבת‬
‫הגבירה את הצורך בקרבת המשפחה‪ .‬ההורים משני הצדדים הפצירו והתחננו שיחזרו‪.‬‬
‫בראשית ‪ ,1960‬וצילה כבר בהריון שני‪ ,‬נכנעו לגעגועים וחזרו לארגנטינה‪ .‬אילנית נולדה ביולי‬
‫של אותה שנה‪ ,‬ובפברואר ‪ 1965‬נולד בארגנטינה גבי‪ ,‬צעיר הילדים‪.‬‬
‫היו חיים טובים של ביטחון כלכלי ומשפחה חמה ומחבקת‪ ,‬אבל אהרון לא הפסיק להתגעגע‬
‫לארץ‪" .‬לא יכולתי להתרגל מחדש"‪ ,‬סיפר בגילוי לב לדליה שוויקה‪ ,‬עורכת העלון‪ ,‬בראיון‬
‫נדיר‪" ,‬ארגנטינה כבר לא היתה הבית שלי‪ .‬הכול חסר לי‪ :‬האווירה‪ ,‬השפה‪ ,‬צורת הדיבור‪,‬‬
‫אפילו האוכל‪ .‬הרגשתי שהבית שלי הוא בישראל‪ .‬קשה למי שהיה בארץ להתרגל למקום‬
‫אחר"‪.‬‬
‫בשנת ‪ , 1971‬אחרי ‪ 11‬שנים בארגנטינה‪ ,‬עלו צילה ואהרון לארץ בפעם השנייה‪ ,‬הפעם בהרכב‬
‫של משפחה מורחבת‪ :‬מלבד ילדיהם עלו איתם גם עמליה עם בעלה אברהם ליפניק והבנות‬
‫וכן ההורים – ‪ 48‬שנים אחרי המועד שבו התכוונו לעלות‪ .‬השבט הגדול התיישב בבאר שבע‪.‬‬
‫במהלך ‪ 6‬השנים בבאר שבע נפטר האב מרדכי ולמשפחת ליפניק נולד מוטי‪.‬‬
‫למרות שהמיני‪-‬מרקט שצילה ואהרון ניהלו בצוותא איפשר תנאים נוחים וחיים יציבים‪ ,‬לא‬
‫עבר להם חלום החיים בקיבוץ– להיפך‪ ,‬הוא הלך והתחזק‪ .‬הם פנו לוועדות הקליטה של‬
‫התנועות הקיבוציות‪ ,‬אך קשה היה למצוא קיבוץ שיוכל לקלוט בבת אחת משפחה כה גדולה‬
‫ומורכבת‪ .‬בשנת ‪ 1977‬נענה קיבוץ יפעת לאתגר‪ :‬נציגי ועדת הקליטה של יפעת שנפגשו עם‬
‫המשפחה בבאר שבע‪ ,‬חזרו עם המלצה חמה לנסות לקלוט את שתי המשפחות ולקבל איתן‬
‫גם את האֵ ם פני‪ .‬אחרי תקופת המועמדות התקבלו משפחות גובקין וליפניק לחברות‬
‫לא קל היה להיקלט בקיבוץ בגיל ארבעים פלוס‪ ,‬לעבור לדירה קטנה‪ ,‬להסתגל לחברה חדשה‬
‫עם אורחות חיים כה שונים ומחייבים‪ ,‬ללוות את הילדים בהתמודדות עם המעבר ללינה‬
‫המשותפת ולהתקבלות בכיתותיהם‪ ...‬עבר זמן עד שכולם הרגישו שייכים באמת‪ .‬אהרון עבד‬
‫תחילה בענף הלול – היה לו ניסיון בעבודה בענף זה מתקופת מבוא בית"ר – ואחר כך‬
‫במטעים‪ .‬כל מי שעבד במחיצתו למד להכיר מהר את סגולותיו‪ :‬חריצות‪ ,‬מחשבה וסדר טוב‪,‬‬
‫נועם הליכות‪ ,‬התחשבות בזולת‪ ,‬כבוד לכולם‪ ,‬צניעות וענווה‪ .‬אחרי שנים ספורות בלבד נבחר‬
‫למרכז הקניות – בחירה שהעידה על האמון הרב שרחשו לו – ואחר כך נכנס לעבודה בתחנת‬
‫הדלק‪.‬‬
‫כ‪ 20-‬שנה עבד אהרון בתחנת הדלק‪ .‬שמה של התחנה בניהולו הלך לפניה‪ .‬במכתב בשנת ‪1993‬‬
‫המליץ ארנון בר‪-‬און מנהלל לחברת "פז" להעניק לתחנה ציון לשבח‪" :‬תחנת הדלק ביפעת‬
‫בניהול אהרון גובקין צריכה להילקח כדוגמא‪ :‬ניקיון שטח התחנה – ‪ ,10‬ניקיון השירותים –‬
‫‪ ,10‬בגדי המתדלקים וציפורניהם – ‪ "10‬וכו' וכו'‪ .‬הוא הוסיף וציין את ההקפדה על נוהלי‬
‫בטיחות‪ ,‬האדיבות ומאור הפנים ולבסוף כתב‪" :‬אין לי ספק שאישיותו של מנהל התחנה‬
‫אהרון גובקין היא הנוסכת את ההרגשה הטובה של כל באי התחנה"‪.‬‬
‫הילדים בגרו‪ ,‬הקימו משפחות‪ ,‬נולדו נכדים‪ .‬היו יכולים להיות לאהרון חיים טובים‬
‫ומאושרים באמת‪ ,‬אלמלא נפטרה צילה בפתאומיות לפני ‪ 18‬שנים‪ .‬אהרון התמודד עם‬
‫הגעגועים לרעיה האהובה בשקט ובאצילות שאיפיינו אותו בכל חייו‪ ,‬נזהר מלהכביד‪ ,‬נמנע‬
‫מלשתף בקשיים אישיים‪ .‬השינויים באורחות החיים בקיבוץ לא היו לרוחו‪ .‬הוא הרגיש‬
‫בחסרונם של המפגשים עם החברים בחדר האוכל‪ ,‬הרגשת החברוּת‪ ,‬שמחת החגים‬
‫המשותפים‪ .‬אפילו בהרגשתו זו שיתף רק מעטים‪ ,‬ולעיתים רחוקות‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫המקצוע האחרון של אהרון היה כריכת ספרים‪ .‬הוא למד את המקצוע וכרך באהבה ספרים‬
‫ישנים שהביאו חברים‪ ,‬ספרים שהתפרקו בגנים ובתי הילדים‪ ,‬ספרי לימוד של בית הספר‪,‬‬
‫ספרי תפילה של בית הכנסת‪ ,‬כרכי עלונים ופרוטוקולים ישנים של הארכיון וגם עבודות‬
‫תלמידים‪ .‬כל ספר זכה ליחס אישי וטיפול מקצועי‪ .‬תענוג היה למסור ספר לאהרון‪ ,‬תענוג‬
‫כפול ומכופל היה לקבל אותו בחזרה‪.‬‬
‫בכל השנים‪ ,‬וביתר שאת בשנים האחרונות שבהן הידרדרה בריאותו של אהרון‪ ,‬ליווהו‬
‫שלושת ילדיו בדאגה‪ ,‬באהבה‪ ,‬באחריות‪ ,‬במסירות אין קץ‪ .‬לא כל אדם זוכה לזה‪.‬‬
‫אנחנו נפרדים מחבר אהוב‪ ,‬צנוע וענו‪ ,‬מאיר פנים וישר דרך‪ .‬אדם שהילת פיוס ושלום הלכה‬
‫עמו בכל אשר הלך‪.‬‬
‫עם נעמית‪ ,‬אילנית וגבי ומשפחותיהם‪ ,‬עם הנכדים האהובים‪ ,‬עם עמליה ומשפחתה ועם‬
‫המשפחה הרחבה אנו שותפים בצער‪.‬‬
‫יהי זכרו ברוך‪.‬‬
‫אהרון בתחנת הדלק "פז" ביפעת‪1995 ,‬‬
‫צילום‪ :‬עופר שפריר‬
‫‪5‬‬
‫למעלה‪:‬‬
‫אהרון בימי הנעורים‬
‫וראשית החברות עם צילה‪.‬‬
‫במרכז‪ :‬החתונה‪ :‬הזוג הצעיר וההורים של‬
‫אהרון פני ומרדכי; מסיבת הפרידה בתנועה;‬
‫בהגדלה )פרט(‪ :‬צילה ואהרון במסיבה‪.1956 ,‬‬
‫למטה‪ :‬צילה ואהרון‪ ,‬ועימם זהבה‪ ,‬אחותה של‬
‫צילה ובעלה – גדליה לדר‪.‬‬
‫מבוא בית"ר‪ ,‬שלהי ‪.1956‬‬
‫‪6‬‬
‫אבא‬
‫דברים בהלוויה‬
‫אבא‪ ,‬ח ֵכּה‪ ,‬לאן אתה ממהר‪,‬‬
‫הצעדים שלך גדולים מדי‪ ,‬אני לא מצליח להשיג אותך‪,‬‬
‫על כל צעד שלך אני צריך לעשות שניים‪...‬‬
‫ככה אני זוכר אותך בילדותי בארגנטינה‪.‬‬
‫כל ערב חוזרים הביתה ובדרך אתה קונה לנו שוקולדים קטנים שאהבנו‪.‬‬
‫חלפו השנים‪ ,‬התחלפו היוצרות‪.‬‬
‫עכשיו אני צריך להתאים את הצעדים הגדולים שלי לצעדיך‪ ,‬שנעשו איטיים יותר‪.‬‬
‫בבאר שבע‪ ,‬כשעלינו לארץ‪ ,‬עבדתם קשה – אתה ואמא – מאור ראשון עד לשעות הערב‬
‫המאוחרות‪ .‬כך כל יום‪ ,‬כל השבוע‪ .‬למרות זאת‪ ,‬אף פעם לא הרגשתי לבד‪ .‬זה לימד אותי‬
‫להיות עצמאי ויוזם‪.‬‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬כבר ביפעת‪ ,‬אני זוכר אותך מתייצב בכל ערב לסגירת יום בתחנת הדלק‪,‬‬
‫באדיקות ובמחוייבות שאפיינו אותך‪ .‬בשעה ‪ 19:00‬בדיוק הגעת לתחנה ובשעה ‪ 20:00‬בדיוק‬
‫יצאת ממנה‪ .‬לא היתה שום אפשרות לקיצורים – אפילו כשידעת שכולם מחכים לך לארוחת‬
‫ערב‪ ,‬או שיש מסיבת יום הולדת לאחד הנכדים‪.‬‬
‫היית אדם חרוץ‪ ,‬פֶּ ַדנט‪ ,‬זקוף קומה ונעים הליכות‪ .‬חייכן וביישן בחברה‪ .‬תמיד מתעניין‬
‫בילדים ומעורב בכל מה שנעשה בחיים שלנו‪ .‬בצניעות האופיינית לך השכלת ללכד את‬
‫המשפחה המורחבת בכל האירועים‪ ,‬ימי ההולדת והחגים‪.‬‬
‫בשנים האחרונות היינו כולנו לצידך בכל נפתולי מחלתך‪ .‬נהגנו כי שחינכת אותנו‪ ,‬כפי שלמדנו‬
‫ממך – מגובשים‪ ,‬מסורים‪ ,‬והעיקר – תמיד יחד‪ .‬אני מקווה שאת המסר הזה נצליח להעביר‬
‫גם אנחנו לילדינו‪.‬‬
‫‪ 18‬שנה חלפו מאז ליווינו את אמא בדרכה האחרונה‪ ,‬ושוב אנחנו כאן – נפרדים ממך‪ ,‬אבא‪.‬‬
‫עוד לא חלפו אפילו שעות ספורות ואני כבר מתגעגע – – –‬
‫השקט שלך וההרגשה שתמיד תעמוד לצידי ותתרגש יחד איתי יחסרו לי מאוד‪.‬‬
‫אני מקווה שהגעת למקום טוב ומפויס יותר‪ ,‬פחות כואב‪.‬‬
‫כמוך‪ ,‬אבא‪ ,‬גם אני לא מרבה במילים‪ ,‬בעיקר במעשים – ולא אאריך‪.‬‬
‫אני רוצה להודות לכולכם שבאתם להיפרד מאבא‪ ,‬ולהודות בהערכה רבה לאלה שהיו איתנו‬
‫בתקופות הקשות – לצוותי הבריאות והמרפאה ולצוות 'בית ערבה'‪ ,‬למרימי וסיימון על ארגון‬
‫טקס ההלוויה‪.‬‬
‫נוח בשלום על משכבך‪ ,‬אבא‪.‬‬
‫נזכור אותך באהבה רבה ובגעגועים‪.‬‬
‫גבי‬
‫‪7‬‬
‫אבא שלי‬
‫אבא ייקח אותך לבית הספר ויחזיר אותך‪ ,‬אבא ייתן לך דמי כיס – שיהיה לך אם תצטרכי‪...‬‬
‫כך אמרה לי אמא תמיד‪ .‬כך היית האבא שהיה לי עד היום שאמא הלכה לעולמה‪ :‬אבא‬
‫ברקע‪ ,‬אבא שדואג לעניינים החומריים וללוגיסטיקה‪ ,‬ממעט בהבעת רגשות‪ ,‬לא מדבר הרבה‪,‬‬
‫עובד כל הזמן‪ ,‬זמין לכל בקשה וצורך קונקרטי – אבל לא באמת מעורב בחיי‪.‬‬
‫פעם לקחת אותי בטוסטוס מלפנים למקום רחוק‪ ,‬מין אגם קסום מלא קני סוף‪ .‬קצצנו קני‬
‫סוף‪ ,‬הבאנו אותם הביתה ולימדת אותי לעשות עפיפון‪ .‬הייתי ממש מאושרת‪ ,‬היה לי כל כך‬
‫כיף‪ ...‬אבל זה היה אירוע נדיר‪ .‬לא היכרתי אותך בכלל‪.‬‬
‫אחרי שאמא הלכה מאיתנו‪ ,‬לקחת פיקוד על הכול‪.‬‬
‫חששתי שלא תוכל להסתדר לבד‪ ,‬דאגתי מאוד‪ .‬אבל כבר ביום שחזרנו מבית הקברות‪,‬‬
‫התחלת לפעול‪ :‬תחלקו את הדברים של אמא‪ ,‬תסדרו את הארונות במטבח‪ ...‬ביקשת ממני‬
‫ללמד אותך לבשל‪ ,‬להפעיל את מכונת הכביסה‪ ,‬לעשות את עבודות הבית‪ .‬שלושתנו – אני‬
‫ואילנית וגבי – לימדנו אותך כל מה שידענו ויכולנו בסידור וארגון חיי יומיום של בית‬
‫ומשפחה‪.‬‬
‫מהר מאוד גיליתי שיש לי אבא וגם אמא באותו אדם‪ .‬אדם רגיש‪ ,‬מצחיק‪ ,‬חמוד‪ ,‬טוב לב;‬
‫אדם עם הרבה תבונה וחוכמת חיים‪ ,‬אדם צנוע ונעים‪ ,‬אדם שופע אהבה‪ ,‬ומעל הכול – מאוד‬
‫משפחתי‪ .‬חזרת ואמרת לנו שמשפחה זה הכול‪ .‬חברים באים והולכים‪ ,‬אבל המשפחה תמיד‬
‫איתך‪ .‬התחלנו לאכול ארוחות משותפות בכל הזדמנות וליהנות מהיחד הזה‪ ,‬ערכנו ימי‬
‫הולדת משותפים שאף אחד לא חסר בהם‪ .‬בחגים דאגת שכולנו נהיה יחד‪ ,‬לא משנה איפה‬
‫ואצל מי‪.‬‬
‫נקשרתי אליך יותר ויותר‪ .‬כל בעיה שהיתה לי‪ ,‬כל שמחה בחיי – חלקתי איתך‪ .‬תמיד ידעת‬
‫להגיד לי את המילים הנכונות‪ ,‬לתת עצה טובה‪ .‬לא פעם לא הסכמת עם הדרך שלי‪ ,‬אבל אף‬
‫פעם לא אמרת לי‪" :‬אם לא תעשי כמו שאני חושב‪ ,‬אני אכעס או אהיה מאוכזב"‪ .‬הבעת את‬
‫דעתך‪ ,‬אך לא כפית אותה עלי‪ ,‬נתת את כל מרחב הלגיטימציה וההבנה לדרך שלי ולבחירות‬
‫שלי‪.‬‬
‫למדתי ממך הרבה‪ .‬הרגשתי וידעתי שיש לי חבר אמיתי לחלוק איתו דברים‪ .‬אתה ידעת עלי‬
‫דברים שאף אחד אחר לא ידע‪ .‬בטחתי בך‪ .‬ידעתי שממך לא ייצא כלום החוצה‪ ,‬שאני יכולה‬
‫לשמור סודות אצלך – כמו בכספת‪.‬‬
‫כשהבריאות שלך הידרדרה והתחיל להיות לך קשה‪ ,‬באתי להיות קרובה אליך‪ .‬רציתי להיות‬
‫איתך ולצידך‪ ,‬לעזור לך בכל מה שאוּכל – כמו שאתה עזרת לי תמיד‪ ,‬כל החיים‪ .‬בשנה וחצי‬
‫האחרונות "לקחתי פיקוד" עליך‪ :‬רופאים‪ ,‬מרפאה‪ ,‬דיאליזה‪ ,‬בתי חולים‪ ,‬מקלחת‪ ,‬אוכל‪...‬‬
‫במיוחד היה לי חשוב שתהיה מוקף במשפחה הקרובה‪ .‬ידעתי שזה מה שהכי חשוב בעיניך‪,‬‬
‫מה שהכי מחזק ומעודד אותך‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫בתקופה הזאת גיליתי אבא לוחם‪ ,‬אבא שרצה לחיות ונאבק על החיים‪ .‬גיליתי אדם שמנסה‬
‫להסתדר לבד‪ ,‬גם כשזה מאוד קשה‪ ,‬אפילו בלתי אפשרי‪ .‬לא רצית ולא ידעת לקבל עזרה‪,‬‬
‫למרות שהיית זקוק לה – ועוד איך‪ .‬המשכת לעשות תוכניות לטווח רחוק‪ ,‬תוכניות עבור‬
‫עצמך ועבור כולם‪...‬‬
‫היינו איתך בכל שעה ובכל רגע‪ ,‬תומכים ככל יכולתנו‪ ,‬עד הרגע האחרון‪ .‬זה היה קשה‪.‬‬
‫נלחמתי איתך‪ ,‬לא עזבתי אותך לרגע‪ .‬לא רציתי לוותר‪ ,‬ממש לא רציתי‪ .‬אבא‪ ,‬לא הגיע לך‬
‫לסבול כל כך לקראת הסוף‪ ...‬היינו כולנו בעונש ולא הבנו למה‪.‬‬
‫בסוף‪ ,‬כשהרופאים אמרו שזהו‪ ,‬שבאמת אין מה לעשות‪ ,‬הרגשתי שחלק ממני נפרד ממני ואין‬
‫לי אפשרות לחבר אותו בחזרה‪ .‬ביקשנו רק שלא יתנו לך לסבול‪ ,‬שתיפרד מהחיים רגוע‬
‫ושקט‪ ,‬בלי סבל‪ .‬שעה לפני שהלכת מאיתנו ישבתי לידך‪ ,‬שמעתי את נשימותיך האחרונות‪.‬‬
‫נתתי לך יד ואמרתי‪" :‬אבא‪ֵ ,‬לך לשלום‪ ,‬אנחנו נהיה בסדר"‪...‬‬
‫אבא‪,‬‬
‫הבטחתי לעצמי להמשיך את דרכך‪ ,‬לשמור על המשפחה‪ ,‬לחיות בצניעות כמוך‪ ,‬לקבל לפחות‬
‫חלק מהעצות שנתת לי‪ .‬עכשיו אתה שוב ליד אמא – הפעם לתמיד‪ .‬אני מקווה שתמשיכו‬
‫לשמור עלינו כמו שעשיתם בחייכם‪.‬‬
‫אני‪ ,‬החיבור ביניכם‪ ,‬רוצה להמשיך להיות כזו עד יום מותי‪.‬‬
‫אתם תמשיכו להיות איתי בלבי כל חיי‪.‬‬
‫בתכם הבכורה‪ ,‬נעמית )מימי(‬
‫מצילומי השנים האחרונות‬
‫‪9‬‬
‫לא בא‬
‫אבא יקר ואהוב שלי‪,‬‬
‫גם אם ממש אתאמץ‪ ,‬לא אמצא מילים שיוכלו לתאר את העצב והכאב המציפים אותי כשאני‬
‫מנסה לכתוב עליך‪ .‬איך נפרדים מאבא כמוך? אבא שהיה חבר‪ ,‬מורה‪-‬לחיים‪ ,‬איש משפחה‬
‫למופת‪ ,‬ובעיקר – אבא דואג ואוהב‪ ,‬שאין שני לו בעולם‪...‬‬
‫כל השנים והרגעים שבילינו יחד‪ ,‬השמחים וגם העצובים‪ ,‬חולפים עכשיו אל מול עיניי‪ .‬אני‬
‫מרגישה פחד מהחיים בלעדייך‪ ,‬בלי המילים הטובות שלך‪ ,‬בלי עוד טיפ קטן ממך של חוכמה‬
‫ונסיון חיים‪ .‬גם אם השנים ישכיחו ממני דברים‪ ,‬לא אשכח לעולם את הקשר המיוחד ששרר‬
‫בינינו‪ ,‬את תמיכתך בי תמיד‪ ,‬את האהבה ללא תנאי שהענקת לנו‪ ,‬בעיקר לנכדים‪ ,‬שהיו כל‬
‫עולמך‪ .‬היית מוכן לתת מעצמך הכול כדי שיהיו מאושרים‪ ,‬והם החזירו לך אהבה‪ .‬רק הייתי‬
‫אומרת בבית שאני נוסעת לסבא‪ ,‬וכבר היו הבנות מתארגנות במהירות ומחכות לי באוטו‪":‬נו‬
‫כבר‪ ,‬אמא‪ ,‬בואי ניסע לסבא!"‪...‬‬
‫אבא יקר‪,‬‬
‫עכשיו אינך סובל יותר‪ ,‬עכשיו אתה שקט‪ ,‬רגוע‪ ,‬נטול דאגות‪.‬‬
‫בזיכרונותינו ובמחשבותינו תמשיך לחיות איתנו וללוות אותנו בכל אשר נלך‪.‬‬
‫אוהבת אותך הכי בעולם‪,‬‬
‫צ'או‪ ,‬פאפי‪....‬‬
‫אילנית‬
‫מימין למעלה‪:‬‬
‫ההורים בחתונת אילנית וצביקה‪1988 ,‬‬
‫‪10‬‬
‫למעלה‪:‬‬
‫צילה ואהרון עם שובם‬
‫לארגנטינה עם נעמית‪ ,‬הבת‬
‫הצברית ‪ ;1960,‬כעבור ‪3‬‬
‫שנים – עם נעמית ואילנית‪.‬‬
‫במרכז‪:‬‬
‫צילה ואהרון עם אילנית‬
‫וגבי בגינת הבית‪.1968 ,‬‬
‫למטה‪:‬‬
‫משמאל‪ :‬אהרון מזמין לטנגו‬
‫את נעמית ביום הולדתה‬
‫ה‪.1972 ,15-‬‬
‫מימין‪ :‬בר מצווה לגבי בצריף‬
‫הירוק ביפעת‪.1978 ,‬‬
‫‪11‬‬
12
‫גבי‪:‬‬
‫גם עם הנכדים‪ ,‬כמו איתנו בשעתו‪ ,‬לא‬
‫הירבה אבא לשחק בצעצועים‪ .‬במקום זה‬
‫בילה איתם בעניינים מעשיים‪ :‬מה נמצא‬
‫בכיסים‪ ,‬לשם מה משמשים כלי עבודה‬
‫אמיתיים‪ ,‬איך מכינים לבישול תירס‬
‫שנקטף זה עתה בשדה‪ ,‬איסוף פקאנים‬
‫מהעץ‪ ,‬בניית סוכה‪ ,‬חנוכייה וכו'‪.‬‬
‫"סבא אגוזים"‬
‫מלמעלה למטה‪:‬‬
‫עיון בפנקסים עם אלון‪2002 ,‬‬
‫שימוש בכלי עבודה עם אלון‪2001 ,‬‬
‫קילוף תירס עם אלעד‪2008 ,‬‬
‫בניית סוכה עם אלעד‪2011 ,‬‬
‫פקאנים מהדשא עם אלון‪2001 ,‬‬
‫ועם אלעד ומתן‪2008 ,‬‬
‫‪13‬‬
‫פרידה מסבא‬
‫סבא יקר שלנו‪,‬‬
‫אי אפשר להסביר את ההרגשה המוזרה להיכנס אליך הביתה – והבית שקט לגמרי‪ ,‬ואתה לא‬
‫יושב במטבח ומתרגש לראותנו – לא מפני שאתה עדיין ישן צהריים‪ ,‬או יצאת לרגע‪ ,‬או נמצא‬
‫ב'בית ערבה'‪ ,‬אלא מפני שכבר אינך איתנו בעולם הזה‪ .‬אתה מטייל עכשיו עם סבתא ומסתכל‬
‫עלינו מלמעלה‪ ,‬ואנחנו כאן מרגישים מאוד בחסרונך – ומתגעגעים‪.‬‬
‫הבית שלך ביפעת היה לנו מקום אהוב‪ ,‬פינה שקטה שאליה באנו להירגע ולהתפנק‪ .‬אהבנו‬
‫לבוא אליך‪ ,‬לפתוח את המקרר ולמצוא שוקולדים‪ ,‬לטייל איתך בקלנועית‪ ,‬לקבל ממך מתנות‬
‫מסומנות בלוגו של "פז"‪ ,‬כי הבאת לנו את הדבר הכי חדש מהעבודה‪ ,‬לאסוף איתך אגוזים‬
‫בדשא ולצחוק כשקראת לנו בחיבה "‪) "incha pelota‬נודניקיות(‪ .‬כשאמא ואבא השאירו‬
‫אותנו אצלך ללילה או שניים היית מספר לנו את הסיפורים שאהבנו עליך ועל סבתא מהימים‬
‫שרק עליתם לארץ‪ ,‬ובשבת בבוקר היינו קמות לרעש היונים שמקננות על האדניות בחלון‬
‫המטבח‪ ,‬עם ריח טוב של ארוחת בוקר מושקעת‪ ,‬שהרגע אתה ואמא סיימתם להכין‪...‬‬
‫סבא יקר‪,‬‬
‫אנו רוצות להודות לך על כל מה שלימדת אותנו – להימנע מלאכול את העור של העוף כי זה‬
‫לא בריא‪ ,‬לרכל בספרדית‪ ,‬לפצח בטכניקה הנכונה פקאנים שרק הרגע הורדנו מהעץ‪ ,‬ועוד‬
‫ועוד‪ ...‬יפעת תמיד תישאר עבורנו מקום אהוב‪ ,‬שבו היו לנו המון חוויות טובות‪ ,‬ואתה‪ ,‬סבא‪,‬‬
‫תישאר בליבנו כמי שגידל אותנו והעניק לנו כל כך הרבה אהבה‪ .‬תודה לך על המקום העצום‬
‫שהיה לך בחיים שלנו‪ ,‬על מי שהיית‪ ,‬על הכוח שנתת למשפחה כולה‪.‬‬
‫תמיד נאהב אותך‪ ,‬סבא שלנו‪" ,‬סבא אגוזים"‪.‬‬
‫נכדותיך – טלי‪ ,‬גלי ומיכל‬
‫באזכרה לצילה בבית העלמין‪ ,‬ינואר ‪2011‬‬
‫‪14‬‬
‫גבי‪:‬‬
‫לאבא היה מנהג מיוחד – אין‬
‫לי מושג אם המציא אותו‬
‫בעצמו או שהיתה מסורת‬
‫כזאת במשפחה‪.‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬בכל יום הולדת היה‬
‫אבא מושך בעדינות באוזן של‬
‫חתן ‪ /‬כלת השמחה כמספר‬
‫השנים של יום ההולדת ועוד‬
‫משיכה קטנה לשנה הבאה‪.‬‬
‫הנכדים ממש חיכו לזה‪ ,‬והיו‬
‫מאושרים כשהמספר הלך‬
‫ועלה‪.‬‬
‫על ההתרגשות שלהם נוספה‬
‫גם שמחת המתנות‪ :‬אבא תמיד‬
‫נתן בימי הולדת מתנות גדולות‬
‫ויפות‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫שנים ספורות בלבד היכרתי אותך‪ ,‬אהרון‪ .‬כשנפגשנו לראשונה לפני כארבע שנים‪ ,‬ראיתי מולי‬
‫אדם זקוף קומה‪ ,‬נעים‪ ,‬מחייך ומסביר פנים‪ .‬עד מהרה ראיתי את מערכת היחסים‬
‫המשפחתית החמה והמלוכדת שסבבה אותך – משפחה שמהר מאוד הרגשתי שייכת אליה‬
‫באופן טבעי‪ .‬נראה לי שהרגשת השייכות שלי נבעה מהאיכפתיות‪ ,‬הדאגה וההתעניינות הכנה‬
‫שלך כלפי כל בני המשפחה‪ .‬שמת לב לפרטים הקטנים‪ ,‬התחשבת בלי ביקורת בגחמות‬
‫הקטנות של כל אחד – לכן כולם הרגישו נוח בחברתך‪ ,‬וגם לי היתה הרגשת בית‪.‬‬
‫סדר היום שלך היה מאורגן ומוקפד‪ .‬דיוק והקפדה איפיינו את היחס שלך לכל דבר שעשית‪,‬‬
‫לכל עניין שבו נגעת‪ .‬ראיתי אותך לא פעם בעבודתך בכריכת הספרים שהובאו אליך לתיקון‪.‬‬
‫טיפלת בכל ספר וספר בסבלנות‪ ,‬בתשומת לב רבה‪ ,‬בקפדנות ודיוק – ועם המון אהבה‪ ,‬כאילו‬
‫היו גם הספרים חלק מהמשפחה‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬כששאלתי אותך לשלומך‪ ,‬ענית לי בביישנות הרגילה שלך‪" :‬כל יום שאני מתעורר‬
‫בבוקר‪ ,‬שומע ציפורים מצייצות ואין לי עצירות – הכול בסדר"‪ .‬צחקתי‪ .‬כמה ניסיון חיים‬
‫והומור טוב היו במשפט הזה‪...‬‬
‫בגבור קשיי הבריאות‪ ,‬נזקקת לעזרה – למרות רצונך ועקשנותך לעשות הכול בעצמך ובדרכך‪.‬‬
‫קשה היה לך להיתמך ולהיעזר‪ .‬היו לא מעט רגעים קשים‪ ,‬בהם חששנו שלא תשרוד את‬
‫הטיפולים‪ ,‬אבל אתה הוכחת לנו מהו כוחו של רצון חיים‪ ,‬נלחמת בעקשנות והמשכת קדימה‪.‬‬
‫המשכת גם להקפיד על סדרי החיים‪ ,‬חרף הקשיים והשינויים‪ ,‬ושמרת על חזות של "הכול‬
‫כרגיל"‪ .‬למדתי ממך איכפתיות‪ ,‬התמדה וסבלנות‪ .‬למדתי ממך את המשמעות של להיות חלק‬
‫מהמשפחה – עם כל המחויבות‪ ,‬הנאמנות והאהבה‪.‬‬
‫היינו איתך גם ברגעים האחרונים – מלטפים‪ ,‬מחזיקים ידיים – עד שהגיע רגע הפרידה‪ .‬יש‬
‫מעט נחמה במחשבה ובידיעה שנגאלת מייסורים וכאבים‪.‬‬
‫תודה לך‪ ,‬אהרון‪ ,‬על מי שהיית‪ ,‬על המופת ששימשת למשפחתך; תודה לך על שבזכותך‬
‫היכרתי את בנך ‪ .‬יהי זכרך ברוך‪.‬‬
‫איילת‪ ,‬בת‪-‬זוגו של גבי‬
‫המשפחה סביב שולחן החג עם סידור הפרחים של איילת‪ ,‬ערה"ש תשע"ד‪2013 ,‬‬
‫‪16‬‬
‫פרידה מאח‬
‫אחי היקר‪ ,‬הלב מסרב להאמין שאני כותבת עליך במקום להקשיב לך‪ ,‬לדבר אליך‪ ,‬להיות‬
‫איתך‪ .‬אתה בליבי כל יום‪ ,‬כל רגע‪.‬‬
‫אני נזכרת בימי ילדותנו בארגנטינה‪ .‬היית ילד שקט וטוב‪ ,‬ההיפך הגמור מאחינו הגדול‬
‫איזידורו שהיה שובב גדול ומנהיג טבעי‪ .‬עם זאת‪ ,‬ידעת תמיד מה אתה רוצה‪ .‬בשקט האופייני‬
‫לך כל כך הגעת למה שרצית‪.‬‬
‫החלום הציוני בער בליבך‪ .‬רצית לחיות בארץ ישראל‬
‫– זה היה ברור לך הרבה יותר מאשר לכולנו‪ .‬הגשמת‬
‫את החלום הזה כבר בגיל צעיר מאוד‪ ,‬מייד אחרי‬
‫נישואיך לצילה‪ .‬נפרדנו אז לשנים‪ ,‬אפילו לחתונתי‬
‫עם אברהם לא יכולתם להגיע‪ .‬גם כאשר שבתם‬
‫לארגנטינה מיעטנו להיפגש‪ ,‬כי חייתם בעיר אחרת‪.‬‬
‫אתה‪ ,‬אחי‪ ,‬המשכת כל הזמן לחלום על חזרה לארץ‪.‬‬
‫כאשר עליתם בפעם השנייה כבר הצלחת לשכנע גם‬
‫אותנו לעלות לישראל וגם אמא ואבא הצטרפו‪.‬‬
‫הקליטה בארץ היתה כל כך קשה – ארץ זרה‪ ,‬בלי‬
‫שפה‪ ,‬בלי קשרים חברתיים‪ ,‬בלי מנטליות משותפת‪...‬‬
‫אתה עודדת את כולנו‪ ,‬האמנת בכל ליבך שזה‬
‫המקום הנכון לעם היהודי לחיות בו‪ .‬חלמת על חיי‬
‫קיבוץ – ובזכותך ועידודך הצטרפנו לקיבוץ גם‬
‫אנחנו‪ .‬שוב עברנו ייסורי קליטה – אורח חיים אחר‪,‬‬
‫חינוך משותף‪ ,‬סביבה חברתית כל כך זרה‪ ...‬ספק אם‬
‫היינו מצליחים בכך בלעדיך – עמוד התווך של כולנו‪,‬‬
‫אדם שהתמודד עם כל קושי בנועם‪ ,‬בחיוך טוב‪,‬‬
‫מפייס ומרגיע‪.‬‬
‫בואנוס איירס ‪1938‬‬
‫אהרון בן הארבע מימין‪,‬‬
‫ליד התאומות לואיזה ועמליה‪.‬‬
‫מאחור‪ :‬איזידורו‪.‬‬
‫אחי היקר‪,‬‬
‫היית אדם כל כך טוב – בן טוב‪ ,‬אח טוב‪ ,‬בעל טוב‪ ,‬אבא טוב‪ ,‬סבא טוב‪ ,‬חבר טוב‪ ...‬והיית גם‬
‫חכם‪ ,‬אציל נפש‪ ,‬תמיד מסודר‪ ,‬מנומס‪ ,‬צנוע וענו‪ ,‬מתחשב בזולת – תכונות שאינן שכיחות‬
‫בחברה הישראלית והקיבוצית‪ .‬אחרי שרעייתך האהובה צילה נפטרה בפתאומיות‪ ,‬המשכת‬
‫להחזיק משפחה ובית – בעזרתם מלאת האהבה של שלושת ילדיך‪ .‬היו ביניכם קשרים נדירים‬
‫של חום ותמיכה הדדית – עד הרגע האחרון‪ ,‬עד הסוף‪.‬‬
‫אחי הטוב‪,‬‬
‫מדי יום ביומו היית מגיע אלינו בארבע אחר הצהריים לקפה המשותף שלנו‪.‬‬
‫אני ממשיכה לחכות לך – ולבי מלא צער וכאב‪ ,‬כי אני יודעת ששוב לא נראה אותך לעולם‪.‬‬
‫אתה חסר לי כל כך‪ ...‬נוח בשלום על משכבך‪ ,‬אחי‪ ,‬ליד צילה האהובה‪ .‬נזכור אותך באהבת‬
‫אין קץ‪ ,‬יחד עם ילדיך ונכדיך האהובים‪ ,‬שבכל אחד מהם טבועות גם תכונותיך ותווי פניך‪.‬‬
‫שלום‪ ,‬אחי‪.‬‬
‫עמליה ליפניק‬
‫‪17‬‬
‫הזיקה לארץ המוצא נשמרה היטב במשפחה‬
‫באמצעות מסורת "על האש" בכל הזדמנות‪.‬‬
‫העשן המיתמר כמעט בכל הצילומים בעמוד זה‬
‫עולה מצליית בשר‪ ,‬חוץ מהצילום משמאל‪:‬‬
‫הגיסים אהרון ואברהם קולעים חלות במסיבת חג‬
‫שבועות בחדר האוכל‪.‬‬
‫אברהם‪ :‬אהרון היה גיסי‪ ,‬אבל מבחינת ההרגשה הוא‬
‫היה אחי‪ .‬אחי הטוב‪ ,‬הקרוב‪...‬‬
‫‪18‬‬
‫חבר יקר‬
‫לפני כ‪ 40-‬שנה הגיעו ליפעת שתי משפחות שעלו מארגנטינה שנים ספורות קודם לכן‪ .‬הן באו‬
‫להיכרות ראשונית‪ ,‬כדי לבדוק אפשרות להיקלט בקיבוץ‪ .‬נפגשנו איתם – חיים ואני‪ ,‬חברי‬
‫יפעת זה ‪ 8‬שנים – והתרשמנו מאוד לטובה‪ .‬מצא חן בעינינו שהם שואלים הרבה שאלות‪,‬‬
‫מבקשים להבין‪ ,‬זה העיד על רצינות‪.‬‬
‫כאשר אחרי זמן לא רב הגיעו משפחות גובקין וליפניק ליפעת‪ ,‬היינו למשפחה המאמצת‬
‫שלהם‪ .‬מהיום הראשון היתה בינינו כימיה‪ ,‬מהתחלה נוצרה ידידות חזקה‪ .‬זה היה ממש‬
‫מפתיע‪ ,‬לא מובן מאליו‪ .‬הספרדית שלהם והפורטוגזית שלנו הן שפות שונות‪ ,‬על אף הקירבה‬
‫ביניהן‪ .‬דיברנו איתם תחילה ספרדית‪ ,‬ואחר כך עברנו לעברית – השפה שנשארה השפה‬
‫המשותפת שלנו‪.‬‬
‫בילינו המון ביחד‪ ,‬נהנינו להיות יחד‪ .‬נשארנו בידידות עמוקה גם אחרי מותו הפתאומי של‬
‫חיים‪ .‬אני זוכרת עד היום את העזרה הנפשית הגדולה שקיבלתי אז מצילה – עם עומק ההבנה‬
‫שלה את נפש האדם‪ ,‬היא היתה צריכה להיות פסיכולוגית‪ .‬כאשר נפטרה גם צילה‬
‫בפתאומיות‪ ,‬הרגשתי שאיבדתי אחות‪ .‬כך אני מרגישה עכשיו‪ ,‬עם מותו של אהרון – ידיד‬
‫שהיה לי יקר כאח‪.‬‬
‫אהרון היה איש משפחה‪ ,‬וגם חבר טוב‪ ,‬בעל לב זהב‪ ,‬שמוכן לעזור לכל אדם בנדיבות ובמאור‬
‫פנים‪ .‬היה טוב ונעים להיות בחברתו‪.‬‬
‫אהרון יקר‪ ,‬רק זמן קצר עבר – ואני מתגעגעת אליך‪.‬‬
‫אתה כל‪-‬כך חסר לי‪...‬‬
‫רוזה קיסטנברג‬
‫הידיד הטוב‬
‫הידידות בינינו התחילה באמצעות צילה‪ ,‬שהיתה מחליפה שלי בעבודה בקשר עם חברים‬
‫מבוגרים וחולים בבתיהם‪ .‬חיבבתי מאוד את צילה והידידות הכילה באופן טבעי גם את‬
‫אהרון‪ .‬אחרי מותה של צילה‪ ,‬נמשכו קשרי החברות עם אהרון‪.‬‬
‫אהרון היה אדם איכפתי‪ ,‬חרוץ ודייקן ‪ -‬בעבודה ובחיים בכלל‪ ,‬אדם שלא מזלזל בפרטים‪.‬‬
‫מאחר שהיה ביישן‪ ,‬היה קשה לשכנע אותו לצאת מהבית‪ ,‬אפילו לכוס קפה‪ ,‬אבל ידע להיות‬
‫ידיד טוב‪ .‬ידעתי שאפשר לסמוך עליו‪ .‬אף פעם לא סירב לבקשה לעזרה ותמיד נענה במאור‬
‫פנים וברצון טוב היה נעים להיות בחברתו של אהרון‪ .‬הוא היה אדם עדין‪ ,‬שמעולם לא העליב‬
‫ולא פגע באף אחד‪ .‬עם זאת‪ ,‬היה גם עקשן גדול‪ .‬כשהשיחה היתה מתגלגלת למקום של ויכוח‪,‬‬
‫ידענו כולנו‪ ,‬כל חבריו‪ ,‬שמוטב לוותר ולא להמשיך בוויכוח‪ ,‬כי אין סיכוי לשכנע את אהרון‬
‫שיש מקום לדעה שונה‪ ,‬לראייה אחרת‪.‬‬
‫בשנים האחרונות‪ ,‬כשבריאותו הידרדרה‪ ,‬ידע אהרון סבל רב ונעשה עצוב וסגור‪ .‬היה מרגש‬
‫לראות את התמיכה‪ ,‬החום והאהבה שהעניקו לו ילדיו‪ .‬על מותו נודע לי כשהייתי בחוץ לארץ‪.‬‬
‫כאב לי שלא יכולתי ללוותו בדרכו האחרונה‪.‬‬
‫יהי זכרו ברוך‪.‬‬
‫חיה סיני‬
‫‪19‬‬
20