עסקים ולומדים-פרשת שופטים התשע"ה
פרשת שופטים ,ז' אלול תשע"ה ידינו לא שפכו את הדם הזה "כי ימצא חלל באדמה ...לא נודע מי הכהו" (דברים כא ,א) .הפרשה מתארת את מצוות עגלה ערופה ,שבאה במקום בו נמצא הרוג אך לא נמצא הרוצח. נראה שתכליתו של המעמד להצביע על אחריותם העקיפה של מנהיגי העיר למה שהתרחש בעיר ובסביבותיה' .הזקנים' הם הגורם המרכזי שלוקח חלק בפרשה .תחילה זקני סנהדרין הגדולה ,שמודדים וקובעים איזו עיר היא הקרובה ביותר אל החלל .לאחר שנקבעה העיר משתתפים זקני אותה העיר במעמד ואתם "כל זקני העיר" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש) ,כלומר :כל שכבת ההנהגה של העיר. הזקנים נדרשים לומר" :ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (כא ,ז). המשנה תמהה על אמירה זו" :וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?! אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ,ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה( ".משנה סוטה ט ,ו). מסתבר ,כפי שמפרש רש"י ואחרים ,שהכוונה היא לנרצח .הזקנים נדרשים לברר ולהצהיר שלא השאירו אותו לבד ללא סיוע ,שאם לא כן ,הם נושאים באחריות למה שאירע לו .התלמוד הירושלמי מביא מחלוקת, ה מרחיבה את תחומי האחריות של הזקנים .לדברי הירושלמי ,חכמי בבל פירשו את המשנה כאחריות על הנרצח ,אך חכמי ארץ ישראל מפרשים שזו אחריות כלפי הרוצח" :שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו" (ירושלמי סוטה פרק ט). "וכל זקני העיר ה ִהוא הקרֹבים אל החלל" – לכאורה ,היה צריך הכתוב לדבר על העיר ולא על הזקנים ,שהרי לא הזקנים הם הקרובים ,אלא העיר היא הקרובה .אולם נראה כי בלשון זו מבקש הכתוב להדגיש את אחריותם האישית של הזקנים .כל זקן וזקן הוא בבחינת 'הקרוב אל החלל' ולכן הוא נושא באחריות אישית. אחריות זו באה לידי ביטוי גם במספר הזקנים .זקני בית דין הגדול הם חמישה ,צוות מצומצם המייצג את כלל בית דין הגדול .לעומת זאת ,זקני העיר הם "כל זקני העיר אפילו הם מאה" (רמב"ם שם) .אין הגבלה למספר, כיוון שאין די בנציגות כשמדובר באחריות אישית. אפשר היה לה בין שהמעמד בא לשחרר את הזקנים מאחריות ,הרי הם מצהירים שלא היתה להם כל אפשרות לדעת על המתרחש ,אך נראה שהמעמד כולו מדגיש את אחריותם של הזקנים גם כשלא ידעו ולא ראו .ננסה לתאר לעצמנו את מעמד העריפה .זקני העיר מורידים את העגלה אל הנחל ועורפים אותה .ניתן לפרש שהזקנים עצמם הם העורפים ,אך גם מי שאיננו עורף בפועל עומד בסמוך .העגלה נערפת במכת סכין ,והדם קולח .זקני העיר שעומדים בסמוך אינם נותרים בחולצה לבנה נקיה וחגיגית ,אלא ידיהם ובגדיהם ספוגים בדמה של העגלה .והנה ,מצווים הזקנים "הקרבים אל החלל" ,שהם גם הקרובים אל העגלה ,לרחוץ את ידיהם "על העגלה הערופה בנחל" .אין הם מתרחקים לצד על מנת לרחוץ את ידיהם ,אלא ממש בסמוך לעגלה – "על העגלה" .הם רוחצים שם את ידיהם ומיד אומרים – "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". המחזה הוא אירוני .כל מי שמתבוננן בו אומר לעצמו ,הנה דם הע גלה זורם ,וכיצד הם אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה" ,הרי בעינינו ראינו את אותם אנשים שופכים את הדם ,ואף אם לא כל זקן החזיק בפועל את הסכין ,כיצד הם אומרים "ועינינו לא ראו"? – המסר לזקנים ברור .כפי שבנוגע לעגלה הם אינם יכולים לרחוץ בנקיון כפיכם ולומר "ידינו לא שפכו" ,כך גם בנוגע להרוג ולהורג .האחריות כזקני העיר מוטלת עליהם ,לדאוג שלא יהיה בעיר אדם שאין לו עוזר ,ולא יהיה בעיר פושע שמהלך חופשי. הכותב הינו :הרב שאול ברוכי אגף הנישואין ארגון רבני צהר
© Copyright 2024