Page 1 מאמרים ופסקי דין מאמרים ביאור לסוגיות ופסקים שעלו בדיני תורה

‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫מאמרים‬
‫ופסקי דין‬
‫מאמרים ביאור לסוגיות‬
‫ופסקים שעלו בדיני תורה בביה"ד‬
‫כל אלו חוברו בעזרת החונן לאדם דעת‬
‫ע"י נחום שמואל ב"ר זאב גורטלר‬
‫אב בית הדין האזורי רחובות‬
‫מהדורה שלישית תשע"ה‬
‫עם הוספות ותיקונים‬
‫ב‬
‫כל הזכויות שמורות למחבר‬
‫כולל זכויות העתקה או צילום‬
‫וכן כל צורת העתקה הקלדה למאגרי מידע וכו'‬
‫הן לפי דין תורה‬
‫ולהבדיל לפי החוק הבינלאומי‬
‫את הספר ניתן להשיג אצל המחבר‬
‫ע"פ הכתובת‬
‫רח' עזרא ‪ 10‬א' רחובות ‪76200‬‬
‫ישראל‬
‫טלפון ‪972-8-9459706‬‬
‫נדפס לראשונה בישראל ה' תשס"א‬
‫מהדורה שניה עם הוספות והערות ה' תשס"ה‬
‫מהדורה שלישית עם הוספות ותיקונים ה' תשע"ה‬
‫‪‬‬
‫ג‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫אודה ה' בכל לבב ואהלל בפי שם תפארתו‪ ,‬על כל הטוב אשר גמלני מעודי ועד‬
‫עתה הן ברוחניות והן בגשמיות‪ .‬ועל רב חסדיו שהשפיע והטיב עם כל בני ביתי‪.‬‬
‫זיכני ה' ושם חלקי מנעורי עם יושבי בית המדרש לעמול בתורתו‪ ,‬וברבות השנים‬
‫זיכני להרביץ תורה ברבים לאברכים בכוללים בהם למדתי ולימדתי‪ .‬וכעת זיכני לכהן‬
‫דיין בביה"ד הרבני בעירי‪ ,‬לדון בין אדם לחברו ובין איש לאשתו להורות לעם ה' את‬
‫הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון‪.‬‬
‫ברגשי כבוד ובשמחה רבה הנני להגיש לפני הלומדים טנא מלא פרי מגדים מנחת‬
‫בכורים ‪ -  -‬ביאורי סוגיות בש"ס שנתלבנו ונתבררו על ידי בעת‬
‫הלימוד ובעת כתיבת פסקי דין‪.‬‬
‫אשא כפי בתפילה לנותן התורה שהדברים הנדפסים בספר יהיו לרצון לפניו‪,‬‬
‫ויתקבלו בחיבה ע"י לומדי התורה‪ ,‬ושלא אכשל בדבר הלכה‪ ,‬ויהיה חלקי עם מזכי‬
‫הרבים‪.‬‬
‫בהיות ספר זה עוסק בליבון סוגיות בדיני ממונות מן הצד ההלכתי‪ ,‬ראיתי לנכון‬
‫לבאר בפתח הדברים נקודה חשובה במשפטי התורה בדיני הממונות‪ ,‬שעל ידה נבין‬
‫את כלל משפטי התורה וחוקיה‪ .‬ובכך תואר גם ההשקפה התורנית על הנהגת ה' עם‬
‫ברואיו‪.‬‬
‫הנה כשאנו מתבוננים בדיני הממונות שבתורתנו הקדושה‪ ,‬אנו רואים שרובם‬
‫מובנים בשכל האנושי ומתאימים לסברא הישרה‪ .‬וכבר הורונו חז"ל שבכל דבר ודבר‬
‫צריך לילך אחרי הסברא‪ ,‬וסברא דאורייתא והיא כמקור מן התורה‪ ,‬שבהרבה מקומות‬
‫שואלת הגמ' "למה לי קרא סברא היא"‪ .‬אולם במקביל לזה אנו רואים שבהרבה‬
‫ממצוות התורה בענינים אלו‪ ,‬יש גזרת הכתוב שהיא נגד השכל הישר‪ .‬כגון‪ :‬בחיובי‬
‫בור ‪ -‬שפטרה בו התורה על נזקי אדם וכלים‪ .‬ובאש ‪ -‬שפטרה בו התורה על נזקי‬
‫טמון‪ ,‬ובשן ורגל ‪ -‬שפטרה התורה כשהזיקו ברשות הרבים‪ ,‬ועוד כיוצא באלה‪ .‬ויש‬
‫להבין מה ההגיון המסתתר מאחורי דינים אלו? שהרי אלו מזיקים ככל המזיקים‬
‫האחרים שחייבה עליהם התורה ומדוע באלו פטרה התורה מתשלום‪.‬‬
‫והנ"ל בביאור ענין זה כי ה' ברא את האדם והשליטו על גופו והוא קבע שהאדם‬
‫אחראי על גופו וממונו‪ .‬לפיכך אם הזיק האדם בגופו או בממונו ‪ -‬חייבה אותו‬
‫התורה לשלם לניזק‪ .‬מאידך‪ ,‬הקב"ה מנהיג העולם ומשגיח על כל אדם בהשגחה‬
‫פרטית‪ ,‬ואם אירע נזק לאדם ‪ -‬מאת ה' היתה זאת‪ .‬ולכאורה יש סתירה בדבר‪ ,‬כי ממה‬
‫נפשך אם ה' סובב נזק לאדם‪ ,‬הרי שזו היתה שורת הדין וא"כ מדוע המזיק חייב‬
‫לשלם‪ .‬ואם חייבה את המזיק א"כ לא היה ראוי הניזק שיגיעהו הנזק‪.‬‬
‫ד‬
‫וכבר לימדונו חז"ל שמגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב‪ ,‬ולכן המזיק‬
‫נתבע על כך שגרם נזק לחברו‪ .‬מאידך מכך שהתורה לא חייבה את המזיק לשלם‬
‫לניזק פיצוי עבור עוגמת הנפש‪ ,‬ונזקים עקיפים שנגרמו לניזק כתוצאה מהנזק‪,‬‬
‫בהכרח צריך לומר כשאירע לאדם נזק מאת ה' היתה לו זאת שיוזק ויגרם לו עגמת‬
‫נפש ונזקים עקיפים‪.‬‬
‫יוצא איפוא שהתורה לימדתנו שני דברים בענינים אלו‪:‬‬
‫א‪ .‬אדם אחראי למעשיו‪ ,‬וחייב הוא לשמור על עצמו ועל רכושו שלא יזיקו‪,‬‬
‫ולכן אם הזיק בגופו או בממונו חייבה אותו תורה לפצות את הניזק על הנזק‪.‬‬
‫ב‪ .‬נזק וצער הבאים על אדם נגזרו עליו בדין שמים ובהשגחה פרטית והינם‬
‫תוצאה ישירה של מעשיו הרעים‪ ,‬ולכן במקרים מסויימים פטרה תורה את‬
‫המזיק לשלם אע"פ שמצד הסברא היה מקום לחייבו‪ .‬ואף במקום שחייבה‬
‫תורה את המזיק לשלם על הנזק מכל מקום פטרה אותו תורה מלשלם לניזק‬
‫הוצאות שנזקק להם להעמיד המזיק לדין‪ ,‬והוצאות גבית הנזק‪ ,‬ועוד כיוצא‬
‫בזה‪.‬‬
‫והנה אם יתבונן האדם בכך‪ ,‬יבין שבמקרים אלו רצה הקב"ה לגרום לו נזק‪ ,‬והמזיק‬
‫הזיקו באופן שהוא פטור מלשלם‪ .‬ואל יבוא אדם בטרוניה ע"כ‪ ,‬כי כידוע הקב"ה‬
‫יכול להביא על אדם נזקים באופן שאין לו את מי לתבוע‪ .‬כגון שיפול לבור שלא‬
‫ידוע מי חפרו‪ ,‬או שיתקל בקרקע עולם וינזק בלי פעולת אדם כלל‪ .‬וענין זה רצתה‬
‫התורה ללמדנו בדיני ממונות‪ .‬וזו הסיבה שהתורה גם הקלה על המזיק בכל מיני‬
‫דברים‪ ,‬כגון שהתורה לא חייבה לשלם לניזק הוצאות שהיו לו תובע בהעמדה לדין‬
‫ובגבית כל הנזק‪ .‬כי עצם הדבר שקרה לו נזק והוצרך להזדקק לתבוע אדם לדין‪ ,‬מאת‬
‫ה' היה לו הדבר‪ .‬וענין חשוב זה בהנהגתו של הקב"ה בעולמו לימדנו הקב"ה‬
‫במשפטי התורה בדיני הממונות‪.‬‬
‫לאור הדברים הללו‪ ,‬הסתפקתי האם באותם דברים שמניתי לעיל ‪ -‬שהתורה‬
‫פטרה את המזיק לשלם מגזרת הכתוב – האם הוא פטור מתשלומים גם כשבא לצאת‬
‫ידי שמים‪ ,‬או שדינו בדברים אלו כשאר גרמא בנזקים שמחוייב האדם לשלם כשבא‬
‫לצאת ידי שמים‪ .‬ולשאלה זו לא מצאתי גלוי בגמ' ובפוסקים‪.‬‬
‫ובני היקר הרב בנימין שמחה נ"י העירני כי בספר ברכת שמואל על מסכת בבא‬
‫קמא סי' ב' כתב שגם בדברים שהתורה פטרה בגזרת הכתוב יש חיוב על המזיק‬
‫לפצות את הניזק ולשלם לו ניזקו כדי לצאת ידי שמים‪ .‬וע"ש שכתב שפטור של מזיק‬
‫שן ורגל ברה"ר הוא גם פטור מלצאת ידי שמים‪ .‬וע"ע חזו"א ב"ק סי' ב' ס"ק ז'‬
‫יהיו הדברים הנדפסים בספר זה לע"נ אמו"ר ר' זאב ב"ר שמואל ז"ל ולע"נ‬
‫אמו"ר חיה מלי בת ר' נחום ע"ה שגידלוני על ברכי התורה כששאיפתם היתה‬
‫שאגדל בתורה ויר"ש ושיראו את כל יוצאי חלציהם שתולים בבית ה'‬
‫ה‬
‫הכרת הטוב מיוחדת לחמי ר' צבי אריה ב"ר חיים מנחם ברלינר נ"י‬
‫ולחמותי בלה שתחי' על עזרתם הרבה לי ולרעיתי ברוחניות וגשמיות על מנת שאוכל‬
‫לשבת באהלה של תורה ולעמול בה בשלוה ונחת וסייעו לנו במסירות בגידול ילדינו‬
‫ונכדינו‪ .‬ישפיע עליהם ה' יתברך רוב ברכה ויזכם בבריאות ואריכות ימים ושנים‬
‫לראות נחת של קדושה מכל יוצאי חלציהם‪.‬‬
‫מנשים באוהל תבורך נוות ביתי רעיתי היקרה מרת ריקי שתחי' אשת חיל עטרת‬
‫בעלה‪ ,‬בהיותה כאוניות סוחר להביא טרף לביתה ובמשך שנים רבות עיקר עול‬
‫הפרנסה היה מוטל על כתפיה מלבד עול הבית וגידול הילדים כששאיפתה היחידה‬
‫היא שבתי בבית ה' ואכן תורתי תורתה היא‪ .‬יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתזכה‬
‫עוד רבות בשנים לעמוד לצידי לעזר ולאחיסמך מתוך בריאות ורוב נחת של קדושה‬
‫מכל יוצאי חלצינו‪.‬‬
‫התודה והברכה להרה"ג אברהם שיינפלד שליט"א אב"ד בביה"ד הרבני ת"א‬
‫שידיו רב לו בעריכת המאמרים והפסקי דין של הדיינים המתפרסמים בספרי "שורת‬
‫הדין"‪ .‬זכיתי שאת המאמרים שכתבתי ושהדפסו ב"שורת הדין" עבר עליהם הר' א‪.‬‬
‫שיינפלד והאיר את הערותיו החשובות שהיו לי לעזר שיצא דבר מתוקן מתחת ידי‪.‬‬
‫יה"ר שיזכה להגדיל תורה ולהאדירה‪ .‬המאמרים שהדפסו שם העתקתי גם לספר זה‪.‬‬
‫ההערכה והברכה לרב החשוב חיים ישעיהו דויטש שליט"א מרחובות שלמדתי‬
‫עמו חברותא מסכתות נשים ונזקים עם ראשונים וכן שו"ע אבן העזר וחו"מ עם‬
‫נושאי כלים‪ ,‬וחלק מהמאמרים בספר נתלבנו תוך כדי הלימוד עמו‪ .‬ה' יהיה בעזרו‬
‫ויזכה ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה‪.‬‬
‫ברכתי תכון לרב אפרים לנדי הי"ו שערך חלק מהמאמרים בלשון ברורה והעיר‬
‫הערות חשובות שהיו לי לעזר שהמאמרים יצאו כדבר מתוקן‪ .‬יזכהו ה' לשבת‬
‫באהלה של תורה מתוך שלוה ונחת ויצליח בכל אשר יפנה‪.‬‬
‫ובצאתי אפרוש כפי אל ה' שלא אכשל בדבר הלכה ותאיר עיני במאור תורתך‬
‫ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה‪ .‬ושאזכה‬
‫עוד רבות בשנים לעמול בתורת ה' שהיא איילת אהבים ויעלת חן‪ ,‬ולראות שיהיו כל‬
‫יוצאי חלצי יודעי שמך לומדי תורתך לשמה‪ .‬ויקויים בי הפסוק "ברך ה' חילו ופועל‬
‫ידיו תרצה"‪.‬‬
‫נחום שמואל ב"ר זאב גורטלר‬
‫ז‬
‫הספר מוקדש לע"נ הורי היקרים‬
‫אבי מורי איש עניו ירא אלוקים ועושה דברו‬
‫שגדלני לתורה לאמונה ולמצות‬
‫ר' זאב ב"ר שמואל גורטלר ז"ל‬
‫מקרסניברוד פולין‬
‫נלב"ע י"א טבת תשד"ם‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫ואמי מורתי אשה צנועה אוהבת חסד ויראת ה'‬
‫שגידלתני לתורה לאמונה ולאהבת חסד‬
‫מרת חיה מלי בת ר' נחום )לבית גולדמן( ז"ל‬
‫מטומשוב )לובלין( פולין‬
‫נלב"ע ח' אב תשי"ז‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫ט‬
‫הסכמה‬
‫מכבוד מו"ר הגאון הגדול סיני ועוקר הרים‬
‫ראש ישיבת פוניבז' המפוארת‬
‫מגדולי מרביצי התורה בדורינו‬
‫מחבר ספרי "בד קודש"‬
‫הר"ר ברוך דוב פוברסקי שליט"א‬
‫ב"ר מו"ר הגאון הגדול הר"ר דוד זצוק"ל‬
‫ברוך דוב פוברסקי‬
‫בן זכאי ‪ 45‬בני ברק‬
‫בס"ד יום ב' באייר תשנ"ט טו"ב )י"ז לעומר( למנין בני ישראל‬
‫עונג רב היה לי בראותי החיבור הנעים‬
‫של ידידי עמיתי הרב הגאון מוה"ר נחום שמואל גורטלר שליט"א‬
‫אשר מכירו אנכי היטב מהיותו מטובי פארי תלמידי‬
‫ישיבתנו הקדושה ובעז"ה עלה ונתעלה ונתגדל וכעת‬
‫מכהן פאר כאחד מטובי הדיינים ושמו המפואר‬
‫הולך לפניו כדיין דנחית לעומקא דדינא‪ .‬ופירותיו‬
‫יעידו כאשר תחזינה עינינו מאמריו ופסקיו‬
‫בהיקף הסוגיות ובהעמקה לאסוקי שמעתתא‬
‫אליבא דהלכתא‪ .‬דבריו ישרים ונכוחים‪,‬‬
‫ערבים ונעימים ומשמחי לב‪ .‬ובעה"י יהיו לתועלת‬
‫ללומדי תורה ומבקשי דבר ה' זו הלכה‬
‫ואברכו בזה מקרב לב כי יזכהו השי"ת‬
‫להוסיף עוד כהנה וכהנה כיד ה' הטובה עליו‬
‫להגדיל תורה ולהאדירה‪.‬‬
‫ועל זה באתי על החתום‬
‫בכבוד וביקרא רבא‬
‫ברוך דוב פוברסקי‬
‫יא‬
‫הסכמה מכבוד הגאון הגדול‬
‫אב"ד דעיה"ק ת"א ודיין ביה"ד הגדול‬
‫מחבר ספר "עבודת עבודה" על עבודת הקודש לרשב"א‬
‫וספר "ברכת הבית" על תורת הבית לרשב"א‬
‫הר"ר חיים גדלי' צימבליסט שליט"א‬
‫בע"ה אור לי' מרחשון תשנ"ט‬
‫לכבוד ידידי הרב הגאון דיינא ונחית לעומקא דדינא מהר"ר נחום גורטלר שליט"א‬
‫רב שלום וברכה‪.‬‬
‫הגיעו אלי חלק ממאמריך בענינים הנדונים בבתי הדין‪ ,‬ובעייני בהם קצת ראיתי את כחך‬
‫הגדול בבירורי הענינים בעומק וברוחב‪ ,‬באופן שאתה מקיף כל נושא ונושא מכל צדדיו‬
‫ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא‪ ,‬ולפעמים אתה גם בא בכח החידוש בהעלאת מסקנות‬
‫מחודשות שעלו לך עם בירורי הענינים‪ .‬ומה טובה המחשבה לכנס את כל מאמרים‬
‫ולפרסמם בספר כדי שיהיו מוכנים ומזומנים לכל יושב על מדין ללמוד ולעיין בהם וישמע‬
‫חכם ויוסיף לקח‪ .‬ויהי רצון שחפץ ה' בידך יצלח והמחשבה הטובה הזו תצורף למעשה‬
‫להגדיל תורה ולהאדיר‪.‬‬
‫לחיבת הקודש אכתוב הערה הקטנה‪ .‬במאמרך על מזונות קטנים יצאת לדון בדבר‬
‫החדש‪ ,‬שמה שפסק בשו"ע אה"ע סי' ע"ג שמזונות הבנים הקטנים אינם כפי עושרו אלא‬
‫כפי צרכן‪ ,‬רוב הראשונים חולקים ע"ז ושכן משמע פשטות הגמ' כתובות ס"ח א'‪ :‬לפרנסה‬
‫שמין באב וכו'‪ .‬והבאת ד' הגר"א בביאורו סי' קי"ב אות ט"ו על דברי השו"ע שם‪ :‬ולבת‬
‫פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד‪ ,‬ומקורו בירושלמי‪ ,‬וכתב הגר"א דגמ' דידן חולק על‬
‫הירושלמי‪ ,‬ושכ"פ המרדכי והג"א‪ ,‬ומציין הגמ' כתובות הנז'‪ .‬וכ"כ הב"ש שם ס"ק י"ד בשם‬
‫ש"ג ]ויש שם ט"ס וצ"ל "גם לבנות"[ ברם נראה שכל זה לענין מזונות הבנות שלאחר מותו‪,‬‬
‫שהוא מדין תנאי כתובה‪ ,‬משא"כ מזונות הבנים הקטנים שהיא תקנת חכמים מיוחדת ואינה‬
‫שייכת לתנאי כתובה‪ ,‬בזה כו"ע מודו דאינו חייב אלא לפי צרכן‪ .‬וזהו שהב"ש והגר"א בסי'‬
‫ע"ג ס"ו לא העירו מאומה‪ ,‬משום שדין השו"ע שם הוא לדברי הכל‪ .‬וכן מוכח מהמ"מ פי"ג‬
‫מאישות ה"ו שכתב על הדין דמזונות הקטנים הוא כפי צרכן בלבד – "לפי שלא הוזכר‬
‫חילוק בין עשיר לעני אלא באשה ופשוט הוא" ולא כתב כמקור לדין זה את הירושלמי‬
‫ד"הבת לא עולה ולא יורדת" כאשר כתב שם פר' י"ט הלכ' י"א לעינן בנות לאחר מותו‪,‬‬
‫והוא משום דאין ללמוד מזונות קטנים ממזונות הבנות‪ .‬ונמצא איפוא שדין השו"ע בסי' ע"ג‬
‫ס"ו דברי הכל הוא ואין בו מחלוקת‪.‬‬
‫בכבוד רב ובברכת התורה‬
‫חיים גדלי' צימבליסט‬
‫עיין בספר סי' י"א במאמר מזונות קטנים‪ ,‬ובפרק ה' הבאתי את דברי הגאון הר"ר חיים‬
‫גדליה צימבליסט שליט"א ודנתי בדבריו‪.‬‬
‫מפתח מורחב‬
‫ביכורי גשן‬
‫א‬
‫מפתח מורחב‬
‫מאמרים‪:‬‬
‫האבות‪ .‬שעבוד מצרים ומתן תורה‪.‬‬
‫שירת הבאר‪.‬‬
‫פרשת בלעם והנבואה‪.‬‬
‫ביאת משיח‪.‬‬
‫אורח חיים‬
‫הלכות שבת‬
‫סימן א'‬
‫ענף א'‬
‫ענף ב'‬
‫ענף ג'‬
‫ענף ד'‬
‫ענף ה'‬
‫ענף ו'‬
‫סימן ב'‬
‫ענף א'‬
‫ענף ב'‬
‫ענף ג'‬
‫ענף ד'‬
‫מלאכת גוזז‬
‫ביאור השיטות האם גזיזת שער או צפורנים הוי מלאכה דאורייתא‪.‬‬
‫ביאור שיטות הראשונים מה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪.‬‬
‫ביאור השיטות האם יש מלאכת גוזז מבעל חי שמת‪.‬‬
‫ביאור הסוגיא בבכורות דף כ"ד ע"ב וכ"ה ע"א‪ ,‬וביאור לאיזה מלאכה‬
‫מתכוונת הגמ' בעוקר דבר מגידולו‪.‬‬
‫ביאור שיטת הרמב"ן המתיר תלישת נוצות לפני השחיטה ביו"ט ואין בזה‬
‫איסור משום מלאכת גוזז‪ ,‬ומדוע אסור לגזוז צמר לפני השחיטה משום‬
‫מלאכת גוזז‪.‬‬
‫דיון בדין תלישת נוצות קטנות הנשארות לאחר הבישול‪ ,‬ודין נטילת‬
‫צפורנים לאשה ע"י גוי לצורך טבילה בשבת‪.‬‬
‫מלאכת חובל‬
‫ביאור הסוגיא בשבת דף ק"ו ע"א כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל‬
‫ומבעיר‪.‬‬
‫ביאור שיטות הראשונים מה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬וביאור‬
‫הסוגיא בשבת דף ק"ו ע"א על פי כך‪.‬‬
‫ביאור באלו אופנים היא מלאכת חובל‪ ,‬האם במילה יש מצוה להוציא דם‪,‬‬
‫דיון אם בהוצאת שן יש מלאכה דאורייתא‪.‬‬
‫תרוץ לקושיא מדוע אסור למול מילה שלא בזמנה ביו"ט‪ ,‬הרי לכאורה יש‬
‫להתיר מדין מתוך שהותרה חבלה לצורך הותרה נמי שלא לצורך‪.‬‬
‫ב‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫ענף ה' דיון בדברי הרמ"א בהלכ' יו"ט סימן תצ"ט סעי' ג' "נוצות של עוף מותר‬
‫לטלטלן אחר השחיטה כדי להצניען"‪,‬‬
‫דיון האם מלאכת כבוי הותרה ביו"ט‪ ,‬והאם אמרינן במלאכה זו מתוך‬
‫שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך‪.‬‬
‫סימן ג'‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫סותר שלא על מנת לבנות במקומו‪.‬‬
‫שאלה אדם שנכנס לשרותים והתקלקל המנעול האם מותר לפרוץ הדלת‬
‫באופן של קלקול גמור כדי להוציאו‪,‬‬
‫דיון האם יש בדבר מלאכה דאורייתא‪ ,‬או הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪,‬‬
‫או שהדבר אסור גזירה שמא יעשה באופן שיש תיקון‪ .‬ע"ש שמסיק לאסור‬
‫מדין גזירה‪.‬‬
‫דיון בסותר שלא ע"מ לבנות ויש תיקון אחר בסתירה‪.‬‬
‫דיון בסותר שבמקום הסתירה יש קלקול‪ ,‬אולם יש תיקון במקום אחר‪.‬‬
‫הלכות סוכה‬
‫סימן ד'‬
‫פרק א‬
‫פרק ב‬
‫פרק ג‬
‫פרק ד‬
‫פרק ה'‬
‫פרק ו'‬
‫פרק ז'‬
‫פרק ח'‬
‫סוכה שהיא למעלה מעשרים אמה‪.‬‬
‫סוכה שחלק מהסכך גבוה מכ' אמה‪ .‬ביאור הגמ' והתוס' ערובין דף ג' ע"א‪.‬‬
‫סכך פסול הסוכך מעל סכך כשר‪ .‬ביאור הגמ' סוכה דף ט ע"ב והא קא‬
‫מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר‪ .‬ביאור דברי התוס' והראשונים על הגמ'‬
‫שם‪ .‬דיון בדין לבוד לחומרא‪.‬‬
‫דין סוכה שעל גבי סוכה‪ .‬שני סככים ואחד גבוה מכ' אמה וביאור שיטות‬
‫הראשונים בענין‪.‬‬
‫סוגית איצטבא שבמס' סוכה דף ד' ע"א‪ .‬ביאור שיטת רש"י בענין‪ .‬דין פסל‬
‫היוצא מן הסוכה‪.‬‬
‫דין איצטבא מין הצד‪ .‬סכך הפסול מדין תעשה ולא מן העשוי האם מתכשר‬
‫מדין פסל היוצא מן הסוכה‪.‬‬
‫העושה סוכתו תחת הגג ואח"כ הסיר הגג האם הסוכה כשרה‪ .‬ודיון בפסול‬
‫תעשה ולא מן העשוי‪.‬‬
‫דיון בחידושו של המהר"ם מרוטנבורג שצריך לעשות הדפנות לפני הסכך‪.‬‬
‫עשה הדפנות ואח"כ הסכך ונפלו הדפנות האם יש כאן חסרון שהסכך נעשה‬
‫לפני הדפנות‪.‬‬
‫יורה דעה‬
‫‪‬‬
‫דיון בדברי הרמ"א בסי' ק"י סעי' ט' שכתב ששתי ספיקות שנודעו בזה‬
‫אחרי זה אין להם דין ספק ספיקא כדי להתיר‪ .‬עיין סי' ז' ענף ד‪.‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫‪‬‬
‫מפתח מורחב‬
‫ג‬
‫אדם התחייב סכום כסף לצדקה ואח"כ העני האם הוא חייב לקיים‬
‫התחייבותו‪ .‬עיין חו"מ סי' ל"ח פר' י' יא'‬
‫אבן העזר‬
‫הלכות אישות‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫סי' ז' ענף ד' ביאור דברי השו"ע והרמ"א הלכות אישות סי' ב' סעי' ה'‪.‬‬
‫דיון בסוגית אלמנת עיסה‪) ,‬שכתובות דף י"ד ע"א( ובתה‪ ,‬האם מותרות‬
‫לכהונה לכתחילה ובדיעבד‪ ,‬ומה פסקו האחרונים בענין‪.‬‬
‫דיון מה הדין בספק ממזרות באופנים הדומים לבת אלמנת עיסה‪.‬‬
‫דיון האם פסול ממזרות הוא גם פסול כהונה‪.‬‬
‫סימן ה'‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‪.‬‬
‫להלכה נפסק פנויה שנתעברה ואמרה לכשר נבעלתי נאמנת אפי ברוב פסולים‬
‫ובטעם הדבר יש מספר פרושים בראשונים‪.‬‬
‫ענף א' שיטת הרשב"א שנאמנת משום שעד אחד נאמן באיסורין‪ ,‬ביאור שיטתו‬
‫ודעת שאר הראשונים בענין טעם זה‪.‬‬
‫ענף ב' ביאור שיטת התוס' והרא"ש שהאשה נאמנת כשאומרת לכשר נבעלתי‬
‫משום שיש לה חזקת כשרות‪ .‬דיון לשיטתם כשאין חזקה או כשיש רוב נגד‬
‫החזקה‪.‬‬
‫ענף ג' ביאור שיטת הרמב"ם שהאשה נאמנת משום שספק ממזר כשר מדאורייתא‬
‫דיון האם נאמנת כשיש חשש שהולד חלל‪ .‬סיכום השיטות ונפקא מינה‬
‫ביניהם להלכה‪ .‬ביאור ההלכה באשה שחשודה על הפסולים‪.‬‬
‫ענף ד' כשהאשה אינה אומרת לכשר נבעלתי הולד כשר כשיש תרי רובי‪ .‬דיון מה‬
‫הדין כשלא ידוע מי הלך למי‪ .‬דיון האם בולד יש חשש של קבוע דאורייתא‪.‬‬
‫בירור הדין כשנבעלה במלון‪ .‬בירור האם כיום אפשר לסמוך על ההתר של‬
‫תרי רובי‪.‬‬
‫ענף ה' כשיש תרי רובי האם לכתחילה צריך לברר אם האם התעברה מכשר‪ .‬דיון‬
‫אם צריך לכתחילה לברר מי האב משום החשש שהולד ישא את קרוביו‪.‬‬
‫פנויה שהתעברה בבית סוהר האם יש לחשוש לקבוע‪.‬‬
‫ענף ו' דיון במקרה של אסופי שנמצא בשרותים באחד מבתי החולים בארץ‪ .‬מה‬
‫הדין באסופי כשיש תרי רובי האם האסופי חייב בגיור‪ ,‬והאם האסופית‬
‫כשרה לכהונה‪.‬‬
‫ד‬
‫סימן ו'‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫יחוס כהונה‪.‬‬
‫שאלה אדם שהתגרש בביה"ד ונכתב בגט שאביו כהן‪ ,‬לאחר זמן הגיש בקשה‬
‫לביה"ד שיתירו לו להחזיר את גרושתו‪ ,‬וטענתו שנודע לו שאמו היתה גרושה‬
‫לפני שנישאת לאביו וע"כ הוא חלל ומותר בגרושה‪.‬‬
‫פרק א' לכאורה יש לאסור כיון שהמבקש הוחזק לכהן וצריך שני עדים כשרים‬
‫להחזיקו כחלל‪.‬‬
‫פרק ב' ביאור ג' פרושים בדעת הרמב"ם שכתב שאדם שאמר על עצמו שהוא כהן‬
‫ואח"כ נשא גרושה שלוקה‪.‬‬
‫פרק ג' בירור משפחה שהוחזקה ככהנים‪ ,‬גם כיום דינם שהם כהנים מדאורייתא‬
‫לכל דבר‪ .‬אדם שלא ידועה משפחתו כיצד נעשה מוחזק לכהן מדאורייתא‬
‫ביאור שיטת הרמב"ם בענין זה‪.‬‬
‫פרק ד' ביאור שיטת שאר הראשונים בענין זה‪.‬‬
‫פרקים ה' ו' ז' בגמ' נאמר שכדי להחזיק אדם לכהן צריך עד אחד כשר‪ ,‬ביאור שיטות‬
‫הראשונים בטעם הדבר‪.‬‬
‫פרק ח' ביאור שיטת הרא"ש שכתב פנויה שעיברה ואמרה מפלוני כהן אני מעוברת‬
‫ואותו פלוני מודה לדבריה‪ ,‬דמדאורייתא תלינן שהולד כהן לכל דבר‪.‬‬
‫פרקים ט' י' י"א האם כהן נאמן לומר‪ ,‬פלוני בני הוא וכהן הוא דיון האם נאמן מדין‬
‫יכיר‪.‬‬
‫פרק י"ב ביאור שיטת רש"י כיצד מעלין אדם לכהונה‪ .‬וכיצד נוהגים למעשה להחזיק‬
‫אדם ככהן לענין קריאה ראשון בתורה‪ ,‬נשיאת כפים ולאוסרו בגרושה‪.‬‬
‫פרק י"ג דיון בשאלה שהצגנו בריש הסימן לאור המבואר בסימן זה‪.‬‬
‫פרק י"ד פנויה שהתעברה ואמרה מפלוני כהן התעברתי‪ ,‬האם הבן אסור בגרושה‪.‬‬
‫הלכות קידושין‬
‫סימן ז'‬
‫ענף א'‬
‫ענף ב'‬
‫ענף ג'‬
‫ענף ד'‬
‫ספק בקידושין וספק בגרושין‬
‫קידש אדם אשה שהיא ספק גדולה‪.‬‬
‫שידך אדם את בתו הקטנה‪ ,‬והכינה לחופה וקידושין‪ ,‬והאב לא היה בזמן‬
‫הקידושין‪ ,‬והבת סרבה לקבל הטבעת ולהתקדש‪ ,‬והאם קיבלה הטבעת‪ ,‬דיון‬
‫האם באופן זה הוי כאמר האב לאם צאי וקבלי קידושי ביתי‪ .‬במקום שיש‬
‫ספק האם האב התרצה האם הוי כאמר לאשתו צאי וקבלי קידושי בתי‪.‬‬
‫דיון בזיכוי גט לאשה במקום קטטה‪ ,‬ובאופן שרגלים לדבר שהוי זכות‬
‫לאשה‪ ,‬האם י"ל שזיכוי הגט הוי זכות לאשה‪.‬‬
‫דיון האם זכוי הגט היה זכות לאשה‪ ,‬והאם הבעל היה מוטעה בזמן זיכוי‬
‫הגט‪.‬‬
‫ספק בקידושין ובגרושין האם הוי ספק ספיקא‪.‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫מפתח מורחב‬
‫ה‬
‫דיון בסוגית אלמנת עיסה‪) ,‬שכתובות דף י"ד ע"א( ובתה‪ ,‬האם מותרות‬
‫לכהונה לכתחילה ובדיעבד‪ ,‬וביאור דברי השו"ע והרמ"א אה"ע סי' ב' סעי'‬
‫ה'‪ .‬ומה פסקו האחרונים בענין‪.‬‬
‫דיון מה הדין בספק ממזרות באופנים הדומים לבת אלמנת עיסה‪.‬‬
‫דיון האם פסול ממזרות הוא גם פסול כהונה‪.‬‬
‫סי' ח'‬
‫ביאור סוגית הגמ' בכתובות דפים ע"ב – ע"ד "המקדש אשה על‬
‫מנת שאין בה מומין"‪ ,‬ואח"כ כנסה‪.‬‬
‫קידש אדם אשה על מנת שאין מומין בה מומין או נדרים‪ ,‬ואח"כ אמר שאינו‬
‫מקפיד במומין ורוצה שתהיה מקודשת אע"פ שיש בה מומין או נדרים‪ ,‬או שאמר‬
‫הרני כאילו שאין בך מומין או נדרים האם האשה מקודשת או שצריך לקדשה‬
‫מחדש‪ .‬וכל המסתעף מכך‪ .‬דיון האם בתנאי מעכשיו בקידושין או בגרושין יכולים‬
‫עושי התנאי לבטלו‪ ,‬לשנותו‪ ,‬או לבטל את מעשה הקידושין או הגרושין‪.‬‬
‫ענף א' ביאור שיטת רש"י והרשב"א בסוגיא‪.‬‬
‫ענף ב' ביאור שיטת התוס' והרא"ש בסוגיא‪ ,‬ומה פסקו להלכה‪.‬‬
‫ענף ג' ביאור הראב"ד בסוגיא וביאור פרוש הר"ן לסוגיא‪.‬‬
‫ענף ד' ביאור שיטת רבנו פרץ בסוגיא‪.‬‬
‫ענף ה' ביאור שיטת הריטב"א בסוגיא‪.‬‬
‫ענף ו' ביאור שיטת הרמב"ם בסוגיא ע"פ דברי המגיד משנה והכסף משנה‪.‬‬
‫ענף ז' אות א' ביאור שיטת הרא"ש בגמ' כפי שכתב בתשובותיו‪ .‬שאדם המקדש‬
‫בתנאי יכולים הבעל והאשה לבטל התנאי והקידושין חלים ללא‬
‫התנאי וביאור דברי הרמב"ם לשיטתו‪.‬‬
‫אות ב' דיון בשיטת הרא"ש ובירור מה דעת הרא"ש האם יכול לשנות‬
‫התנאי או לבטל הקידושין אע"פ שיתקיים התנאי‪.‬‬
‫אות ג' קושיא על הרא"ש מהסוגיא בכתובות‪.‬‬
‫אות ד' דיון בשיטת הרא"ש שבפשטות דברי הרא"ש בפסקים ופרושו‬
‫בתשובות סותרים‪ .‬וביאור שיטתו באופן שאין סתירה בדבריו‪.‬‬
‫אות ה' ביאור שיטת התוס' והרא"ש בהמקדש אשה על מנת שאין בך‬
‫נדרים ואח"כ אמר שאינו מקפיד בכך‪ .‬וביאור שיטת הר"ן בענין‬
‫זה‪ .‬ראיה לשיטת התוס' מהירושלמי‪.‬‬
‫אות ו' דיון האם חידושו של הרא"ש שאדם יכול לבטל התנאי והקידושין‬
‫או הגרושין חלים בלי התנאי מוסכם על שאר הראשונים ודעת‬
‫האחרונים להלכה‪.‬‬
‫ו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫‪ ‬אדם קידש נערה ונמצא בה מום בבית אביה ויש ספק מתי נולד בה המום‬
‫לפני הקידושין או אח"כ האם היא מקודשת‪ .‬עיין לקמן סי' כב' בביאור‬
‫שיטות הראשונים להלכה‪.‬‬
‫ביאור הסוגיא בבא בתרא דף קמ"ה האם קידושין לטיבועין נתנו‪ .‬שם ענף ב'‪.‬‬
‫דיון בשאלה כשנפסק שהקדושין הם קדושי ספק האם האשה צריכה להחזיר את‬
‫כסף הקדושין‪.‬‬
‫אשה שאמרה לאחד קידשתני והוא הכחישה אולם עשו סעודת‬
‫נישואין למראית העין האם חייבת בגט והאם כופין על הגט‪.‬‬
‫סימן ט‬
‫ביאור המשנה בקדושין דף ס"ה ע"ב "היא אומרת קדשתני והוא אומר לא‬
‫קדשתיך וכו' מבקשים ממנו ליתן גט"‪ .‬מה הדין אם ב"ד כפו גט האם הגט כשר‪.‬‬
‫‪‬‬
‫רבי אליעזר בן עזריה אומר נתאלמנה או נתגרשה מהארוסין בתולה גובה מאתים‬
‫ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה‪ .‬דיון באומד דעת לביטול מקח‬
‫עיין סי' ל"ח‪.‬‬
‫שו"ע אה"ע סי' נ"ב סעי' ב'‪ -‬ד' ביאור הסוגיא כתובות דף מ"ז‬
‫הלכות כתובות‪.‬‬
‫‪‬‬
‫סימן י‬
‫שו"ע אה"ע סי' ס"ח סעי' ה – ח טענת פתח פתוח וטענת דמים לענין‬
‫כתובה‪ ,‬ותוספת כתובה‪ .‬ביאור הגמ' ושיטות הראשונים בכתובות דף ט'‬
‫ע"ב ודף י' ע"א‪ .‬עיין סי' ל"ט שאלה ה'‪.‬‬
‫אנא אזון ואפלח‬
‫ענף א מחלוקת ר"ת ור' אליהו האם מחייבים בעל להשכיר עצמו‪.‬‬
‫ענף ב בירור הלכות פועלים מתי כופין פועל או קבלן שלא יחזור בו באמצע‬
‫מלאכתו‪ ,‬ומה הדין כשקבלו בקנין שלא יחזרו בהם‪ .‬ביאור שיטת ר"ת‬
‫בב"מ דף מ"ח ע"א שספר שמשכו ממנו תספורת שוב אינו יכול לחזור בו‪.‬‬
‫וביאור דעת שאר הראשונים בענין זה‪ .‬בירור דין שותפים שהתחייבו‬
‫לעשות מלאכה זה לזה האם יכולים לחזור בהם‪.‬‬
‫ענף ג ביאור מחלוקת ר"ת ור' אליהו‪.‬‬
‫ענפים ד ‪ -‬ה בירור אם כופין בעל לגרש את אשתו כאשר הוא מסרב להשכיר עצמו‬
‫לזון את אשתו‪.‬‬
‫סימן יא‬
‫מזונות קטנים‬
‫ביאור שיטות הראשונים בענין שיעור המזונות שפוסקים להם‪.‬‬
‫פסיקת מזונותיהם מדין צדקה‪.‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫מפתח מורחב‬
‫ז‬
‫סימן יב‪ .‬חלוקת רכוש במורדת של מאיס עלי‬
‫אשה הטוענת כנגד בעלה שהוא מאיס עלי האם היא יכולה להוציא נכסי מלוג‬
‫מבעלה מדינא דגמ' לאלו שאינם נוהגים בדינא דמתיבתא‪.‬‬
‫‪ ‬מורדת המפסידה מתנות‪.‬‬
‫האם מפסידה את מחצית הדירה שבעלה שילם עבורה‪ ,‬או שמפסידה את‬
‫הכסף ששילם עבורה‪ .‬עיין לקמן חו"מ סי' לז'‬
‫סימן יג‪ .‬מעשי ידי אשה‪.‬‬
‫ענפים א ‪ -‬ה ביאור הסוגיא בכתובות דף נ"ח ע"ב המקדיש מעשי ידי אשתו‪ .‬דיון‬
‫האם אשה יכולה לומר הנני רוצה מזונות ואתן מעשי ידים‪ ,‬אולם איני רוצה‬
‫מעה כסף ולא אתן מותר‪ .‬בירור שיטות הראשונים והאחרונים בענין‪.‬‬
‫ענף ו דיון בדין בעל מורד המפרנס את אשתו האם זוכה במעשי ידי אשתו‪ .‬ומה‬
‫דין מותר מעשי ידיה‪ ,‬ומעשה ידים שעל ידי הדחק‪ ,‬ודין מציאתה‪.‬‬
‫ענף ז' אופן אמירת אשה איני ניזונת ואיני עושה‪.‬‬
‫ענפים ח ‪ -‬יב בירור מהן מעשי ידי אשה‪ ,‬ומהו העדפה‪ ,‬ומעשי ידים שעל ידי הדחק‬
‫ודיניהם‪.‬‬
‫סימן יד‪ .‬אשה הניזונת מדין מעוכבת מחמתו – מעשה ידיה למי?‬
‫דיון בסוגיות‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫מזונות ומעשה ידים של שומרת יבם לאחר ג' חדשים‪.‬‬
‫מזונות ומעשה ידים של ארוסה שהגיע זמנה לכנוס ולא כנס‪.‬‬
‫דין מזונות של מגורשת ואינה מגורשת‪ ,‬ומעשה ידיה למי?‬
‫סימן טו נכסי צאן ברזל‪.‬‬
‫דיון מי נחשב הבעלים של נכסי צאן ברזל‪ ,‬האם הבעל או האשה יכולים למכור‬
‫הנכסים‪ .‬מי נחשב כמוחזק בנכסים במקרה שיש ספק למי הם שייכים‪.‬‬
‫ענפים א ‪ -‬ז ביאור סוגית הגמ' כתובות ס"ג ע"ב וס"ד ע"א בענין דין נצ"ב של‬
‫מורדת‪ .‬ביאור סוגית הגמ' ביבמות ריש פרק אלמנה לכהן גדול דף ס"ו ‪-‬‬
‫ס"ז בענין מיהו הבעלים בנכסים‪.‬‬
‫ביאור שיטות הראשונים דעת הרשב"א והריב"ש‪ ,‬דעת הרא"ש‪ ,‬ודעת‬
‫הריטב"א‪ ,‬בענין מיהו המוחזק בקרקעות נצ"ב של מורדת‪.‬‬
‫ענפים ח ‪ -‬יב ביאור סוגית הגמ' בב"ב דף קל"ט ע"א וע"ב בענין בעית הגמ' "בעל‬
‫)בנכסי אשתו( לוקח הוי או יורש הוי‪ .‬לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן‬
‫הלקוחות‪ ,‬או יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשים"‪ .‬דיון במחלוקת‬
‫ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫המהרי"ק והחזו"א כנגד בעל נתיבות המשפט )הקדמון( והבית מאיר האם‬
‫הדיון בגמ' הוא על נכסי מלוג או על נכסי צאן ברזל‪.‬‬
‫ענף יג דיון באשה שהזיקה האם הניזק גובה מנכסי מלוג שלה בחייה ובמותה‪.‬‬
‫סימן טז‪ .‬נכסי מלוג ותקנת אושא‪.‬‬
‫ענפים א ‪ -‬ג ביאור תקנת אושא‬
‫ביאור מחלוקת המהר"ם מרוטנבורג והרא"ש בדין אשה שהזיקה האם הניזק‬
‫גובה מנכסי המלוג שלה אחרי מותה‪.‬‬
‫ענף ד' ביאור הגמ' בב"ב דף קל"ט ע"ב בענין בעל היורש את אשתו שאינו צריך‬
‫להחזיר ביובל‪ .‬וביאור שיטת הרמב"ם בענין‪.‬‬
‫ענף ה' אשה שהלותה כספים מנכסי מלוג ברשות בעלה ומתה האם הבעל יורש‬
‫המלוה‪.‬‬
‫סימן יז‪.‬‬
‫ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן‪ .‬והנפקא מינה ביניהם‬
‫ענף א ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן?‬
‫ענף ב האם בעל יורש ספק מגורשת‪.‬‬
‫ענף ג בעל שמורד באשתו האם יורש אותה‪.‬‬
‫ענפים ד' ה' דין סילוק הבעל מנבסי מלוג של אשה ומירושתה‪.‬‬
‫סימן יח‪ .‬פס"ד בהערכת כתובה‬
‫א‪ .‬פס"ד בהערכת כתובה שכתוב בה מאתים זוזים ומאתים זקוקים ואח"כ כתוב‬
‫סה"כ מליון לירות ומטבע זה נפחת או התבטל‪ ,‬האם יש לאשה זו מאתים זוזים‬
‫ומאתים זקוקים‪.‬‬
‫ב‪ .1 .‬האם יש לדון כאן דין מטבע שנפסל שהחייב צריך לשלם במטבע היוצא‬
‫בשוק?‬
‫‪ .2‬האם יש להצמיד הכתובה למדד או לדולר?‬
‫ג‪ .‬טען הבעל בזמן הנשואין לא ידעתי מה ערך המאתים זקוקים‪ ,‬וע"כ התחייבותי‬
‫בהם אינה תקיפה‪ ,‬האם טענתו טענה?‬
‫סימן יט‪ .‬ערך פרוטה דינר וזקוק‪ .‬וערך כתובה‪.‬‬
‫פרק א‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫פרק ג‪.‬‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫פרק ה‪.‬‬
‫ביאור שיטת הגאונים בערך פרוטה ודינר‪.‬‬
‫ביאור שיטת רש"י בערך פרוטה ודינר ודעת הרמב"ן‪.‬‬
‫שיטת ר"ת בערך פרוטה ודינר וביאור שיטתו‪.‬‬
‫דעת השו"ע והרמ"א בענין ערך חמשה סלעים לפדיון הבן‪ ,‬וערך מאתים‬
‫זוזים לכתובה‪.‬‬
‫בירור משקל מאתים זקוקים‪.‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫מפתח מורחב‬
‫ט‬
‫פרק ו‪ .‬בירור כמה יש לגבות עבור המאתים זקוקים‪.‬‬
‫סימן כ‪.‬‬
‫מדרש כתובה‪.‬‬
‫כשאשה גובה כתובה מדין מדרש כתובה האם גובה עיקר כתובה‪ ,‬תוספת כתובה ‪,‬‬
‫ונצ"ב‪ .‬ונדון בזה במקרים הבאים‪.‬‬
‫‪ ‬באומרת מת בעלי‪ ,‬או שעד אחד מעיד לה שמת‪.‬‬
‫‪ ‬באומרת גרשתני או השמים ביני לבינך ובעלה מכחישה‪.‬‬
‫‪ ‬בשליח שהביא גט ממדינת הים ובמביא בארץ ישראל‪.‬‬
‫‪ ‬כשגובה כתובה מדין מדרש כתובה האם גובה גם מלקוחות‪.‬‬
‫ביאור סוגית הגמ' ביבמות דף קט"ז ע"ב קי"ז ע"א אשה הבאה ואומרת מה בעלי‬
‫בית שמאי אומרים תנשא ותיטול כתובתה וכו'‪.‬‬
‫ביאור סוגית הגמ' בכתובות דף פ"ט ע"א וע"ב הוציאה גט ולא הוציאה כתובה‬
‫גובה כתובתה‪ .‬וכו'‪.‬‬
‫ביאור שיטות הר"ן והרא"ש בפר' א' דגיטין בענין שליח שהביא גט ואמר בפני‬
‫נכתב ובפני נכתב האם האשה גובה כתובתה מלקוחות‪ .‬ודין המביא בארץ‬
‫ישראל ולא אמר בפ"נ ובפ"נ האם גובה מלקוחות‪.‬‬
‫סימן כא‪ .‬ביאור סוגית הגמ' )כתובות ע"ו( נמצאו בה מומים ויש ספק מתי‬
‫נולדו לפני הקידושין או אח"כ לענין כתובה‪.‬‬
‫ענפים א ‪ -‬ב ביאור שיטת רש"י והתוס'‪.‬‬
‫ענף ג ביאור שיטת הר"ן‪ ,‬ובאור פרוש הרי"ף בדברי שמואל‪.‬‬
‫ענף ד ביאור שיטת הרא"ש‪.‬‬
‫ענף ה ביאור שיטת הריטב"א‪.‬‬
‫ענף ו ביאור שיטת הרשב"א פיסקי הרי"ד והריא"ז‪.‬‬
‫דיון בדברי השו"ע והרמ"א אהע"ז בסי' קי"ז סעי' ח'‪ .‬ובחו"מ סי' רכ"ד‬
‫סעי' א‪ .‬וסיכום ההלכה בענין‪.‬‬
‫עיין עוד במפתח בחו"מ בשאלה השייכת לחו"מ סי' רכ"ד‪.‬‬
‫סימן כב‪ .‬המשך לסי' כ"א‬
‫קידש אדם נערה ונמצא בה מום בבית אביה ויש ספק מתי נולד בה המום לפני‬
‫הקידושין או אח"כ האם היא מקודשת‪ .‬ביאור שיטות הראשונים להלכה‪.‬‬
‫ביאור הסוגיא בבא בתרא דף קמ"ה אם קידושין לטיבועין נתנו‪ .‬שם ענף ב'‪.‬‬
‫דיון בשאלה כשנפסק שהקדושין הם קדושי ספק האם האשה צריכה להחזיר את‬
‫כסף הקדושין‪.‬‬
‫י‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫סימן כג‪ .‬נישואי טעות באילונית ובעקרה‪.‬‬
‫דיון בסוגית הגמ' ריש יבמות דף ב ע"ב שאם נמצאו אחת מהעריות אילונית‬
‫מותרות הצרות להתיבם‪ .‬וביאור סוגית הגמ' בכתובות דף ק ע"ב הממאנת והשניה‬
‫והאילונית אין להן כתובה‪.‬‬
‫בירור להלכה של השאלות הבאות לאור המתבאר בסוגיות דלעיל‪.‬‬
‫א‪ .‬זוג נישא ואחרי זמן נתברר להם ששניהם נושאים גנים פגומים טי' זקס‪ .‬לפי‬
‫דעת רופאים מבחינה סטיסטית‪ ,‬רבע מהנולדים לזוג כזה יחלו ל"ע במחלה‬
‫וימתו בגיל ילדות‪ .‬עקב כך תבע הבעל שיחייבו את אשתו להתגרש‪ ,‬ויפטרו‬
‫אותו מן הכתובה מחמת מקח טעות‪ .‬נציין שכאשר אחד מבני הזוג הזה יהיה‬
‫נשוי למי שאינו נושא גן פגום‪ ,‬הילדים יולדו בריאים‪.‬‬
‫ב‪ .‬זוג נישא והבעל ידע בזמן הנשואים שיש לאשה בעיה הורמונלית שיתכן‬
‫ובגללה לא תוכל ללדת‪ .‬לאחר זמן עברה האשה בדיקות וטיפולים והתברר‬
‫שהאשה אינה מסוגלת ללדת‪ .‬הבעל הגיש תביעה לביה"ד לחייב את האשה‬
‫בגט וכן לפוטרו מן הכתובה‪ .‬הבעל טען כי נשא את האשה בתקוה שאחרי‬
‫טיפולים רפואים תלד‪ .‬וברור לו שאם היה יודע שלא תוכל לילד לא היה‬
‫נושאה‪.‬‬
‫ג‪ .‬זוג נישא ואחרי זמן נתברר שיש לאשה בעית פוריות‪ .‬האשה החלה‬
‫בטיפולים‪ ,‬כעבור זמן התברר שאין היא ראויה לילד‪ .‬הבעל תבע לחייב‬
‫האשה בגט ולפוטרו מן הכתובה בטענת מקח טעות‪ .‬האשה טענה כנגדו‬
‫שהוא חייב בכתובה‪ ,‬משום שלא הוכח שמום זה היה בה מלידה‪ ,‬או קודם‬
‫שנשאת‪ .‬יתכן שנתקלקלה תחתיו ונסתחפה שדהו‪..‬‬
‫פרקים א ‪ -‬ד ביאור שיטות הראשונים בסוגיא ריש יבמות וכולן שנמצאו אילונית‬
‫צרותיהן מתיבמות‪.‬‬
‫פרק ה' ביאור שיטת הרמב"ם בכונס אשה ונמצאת אילונית‪ ,‬או עקרה או רואה‬
‫מחמת תשמיש לענין כתובה ותוספת כתובה‪.‬‬
‫פרק ו' ביאור שיטת התוס' ושאר הראשונים בסוגיא דף ק ע"ב בענין הכונס אשה‬
‫ונמצאת אילונית לענין כתובה ותוספת כתובה‪.‬‬
‫פרק ז סיכום השיטות להלכה‪.‬‬
‫פרקים ח ‪ -‬י בירור השאלות שהוצגו לעיל להלכה לאור המתבאר במאמר‪.‬‬
‫סימן כד תוספת למאמר נישואי טעות‪.‬‬
‫ענפים א‪-‬ג ביסוס השיטה שאילונית שיש לה תוספת מדובר שראה בה לפני הנשואין‬
‫מקצת המומים‪.‬‬
‫ענפים ד‪-‬ה‬
‫א‪ .‬דין אשה שנמצאת עקרה לגבי מזונותיה ופדיונה עד הגט‪.‬‬
‫ב‪ .‬דין נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל שלה‪.‬‬
‫מפתח מורחב‬
‫ביכורי גשן‬
‫יא‬
‫ג‪ .‬דין אשה שנמצאת בעלת מום לגבי הדינים דלעיל‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫א‪ .‬מחלה נסתרת שהתגלתה באשה אחרי הנשואין ולפי דברי הרופאים המחלה‬
‫קיננה באשה לפני הנישואין‪ .‬דיון בחיוב האשה בגט מחמת מקח טעות‪ ,‬ודין‬
‫כתובתה‪.‬‬
‫ב‪ .‬דין אשה זו כאשר יש ספק לביה"ד האם חלתה במחלה לפני הנשואין‪.‬‬
‫סימן כה פס"ד לחיוב אשה בגט בגלל הטעית הבעל בגיל‪.‬‬
‫)פס"ד זה הדפס בפד"ר כרך ט"ז'(‬
‫‪ ‬אשה שהטעתה את הבעל בגילה ומחמת זה טוען הבעל למקח טעות ומבקש‬
‫לחייב את האשה בגט‪,‬‬
‫‪ ‬אדם שקנה חפץ ונמצא מום בחפץ עד מתי הוא יכול לדרוש ביטול המקח‪ ,‬עד‬
‫זמן שיכל לבדוק החפץ‪ ,‬או עד לאחר שהבחין שיש מום בחפץ‪ .‬ומה הדין בדבר‬
‫שאפשר בקלות לבודקו‪.‬‬
‫‪ ‬כהן ששאל אשה אם היא גרושה‪ ,‬והאשה ענתה שאינה גרושה‪ ,‬והכהן קידש את‬
‫האשה‪ .‬לאחר זמן התברר שהאשה גרושה האם הקידושין הוי מקח טעות‪.‬‬
‫‪ ‬גיל האשה הוא דבר גלוי‪ ,‬האם הבעל יכול לטעון לא בדקתי את גיל האשה‬
‫משום שסמכתי עליה במה שאמרה לי‪.‬‬
‫‪ ‬נוסף על הטענה דלעיל טען הבעל שהאשה מאוסה עליו מחמת התנהגותה‪,‬‬
‫האם אפשר לחייב האשה בגט מחמת כן‪.‬‬
‫סימן כו‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫התחייבות בקנין למזונות האשה בשטר הכתובה‪.‬‬
‫התחייבות בהסכם גרושין למזונות ילדים‪.‬‬
‫דיון בשאלה האם המתחייב בקנין על הדברים הנ"ל‪ ,‬חייב בחיובים מעבר למה‬
‫שהיה חייב על פי הדין‪ ,‬או שהקנין אינו מוסיף בהתחייבותו‪.‬‬
‫דיון במקרה שאחרי ההתחייבות חלו שינויים בהשתכרות האב ועתה אינו יכול‬
‫לזון‪ .‬ודיון בעוד מקרים של שינויי נסיבות‪.‬‬
‫הלכות גיטין‬
‫סימן כז‪ .‬דין שוטה לדבר אחד לענין גיטין ולענין שאר דברים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫ביאור סוגית הגמ' בחגיגה דף ג' ע"ב בענין סימני שוטה‪.‬‬
‫ביאור שיטות הראשונים להלכה כיצד מחזיקין אדם לשוטה‪.‬‬
‫שוטה לדבר אחד ובשאר הדברים הוא פקח לכל דבר‪.‬‬
‫דין אדם שיש לו מרה שחורה‪.‬‬
‫יב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫סימן כח‪ .‬שאלה בענין עדות חצי דבר במנוי שליח לכתיבת הגט ומסירתו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫ביאור שיטת הראשונים בהגדרת עדות חצי דבר‪.‬‬
‫דיון האם במנוי סופר‪ ,‬שליח להולכה ושליח לקבלה יש חסרון של עדות חצי‬
‫דבר‪.‬‬
‫*‪ .‬סימן ז' ענפים ב' ‪ -‬ג'‬
‫דיון בזיכוי גט לאשה במקום קטטה‪ ,‬ובאופנים שיש אומדנא גדולה‬
‫שהוי זכות לאשה‪.‬‬
‫סימן כט‪ .‬נתינת גט בתנאי בלשון אם‪ .‬מתי חל הגט‪ ,‬והיכן הגט צריך להיות‬
‫בזמן קיום התנאי‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫סימן ל‬
‫בירור דין מגרש לאחר ל' יום‪ ,‬היכן צריך הגט להיות בסוף ל' יום‪.‬‬
‫בירור דין מעכשיו ולאחר ל' יום‪ .‬היכן הגט צריך להימצא‪.‬‬
‫בירור שיטת הרמב"ם במקדש או מגרש בתנאי בלשון אם‪ ,‬מתי חל הקנין‬
‫והיכן צריך להיות הגט בזמן קיום התנאי‪ .‬בירור דעות שאר הראשונים‬
‫בענין‪.‬‬
‫בירור נתינת עבר הירדן לבני גד וראובן האם היה בתנאי בלשון אם או‬
‫בתנאי במעכשיו‪ ,‬ומה היה מעשה הקנין‪ .‬וביאור דברי הירושלמי בענין‪.‬‬
‫ביאור שיטת הר"ן שהמקדש לאחר ל' יום שאם הבעל חוזר בו אין האשה‬
‫צריכה להחזיר את כסף הקידושין‪ .‬וביאור דעת הרמב"ם בענין‪.‬‬
‫תנאי כפול באם ובמעכשיו‬
‫א‪ .‬ביאור שיטות הראשונים הסוברים שבתנאי במעכשיו אין צריך למשפטי‬
‫התנאים‪.‬‬
‫ב‪ .‬דיון האם בתנאי מעכשיו אמרינן שהקנין נעשה מעכשיו וקיום התנאי הוי‬
‫איגלאי מלתא למפרע‪ .‬או שאמרינן שהתנאי תולה המעשה והנ"מ ביניהם‪.‬‬
‫ג‪ .‬דיון בחידושו של הרמב"ם בהלכ' גרושין שהמגרש אשה בתנאי ע"מ שתתן‬
‫לי ר' זוז ולא קבע זמן ומת‪ ,‬שהאשה היא ספק מגורשת וחולצת ואינה‬
‫מתיבמת‪ .‬בירור מה דעת שאר הראשונים בדין זה‪.‬‬
‫סימן לא‪ .‬קיום תנאי בגט לאחר מות הבעל או האשה‪.‬‬
‫א‪ .‬שכיב מרע גירש את אשתו בתנאי‪ ,‬מהיום אם מתי מחולי זה‪ ,‬וכפל תנאו‪.‬‬
‫והאשה מתה לפניו‪ ,‬ואח"כ מת הוא מאותו החולי‪ .‬ויש להסתפק‪ :‬האם‬
‫האשה נחשבת לגרושה מאותו היום שקיבלה את הגט‪ ,‬או שאינה נחשבת‬
‫לגרושה מאחר ומתה לפניו‪ .‬הנ"מ הם אם בעלה יורשה‪ .‬ואם הגיע לאשה‬
‫מזונות מיום קבלת הגט עד שמתה‪.‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫מפתח מורחב‬
‫יג‬
‫ב‪ .‬אדם גירש את אשתו בתנאי מהיום אם תעשה דבר עבורו לאחר מותו‪ .‬האם‬
‫כשתקיים את התנאי יחול הגט למפרע‪.‬‬
‫ג‪ .‬דיון במחלוקת הגאונים שהביא הר"ן ריש פרק המגרש‪ ,‬אם נתן בעל גט‬
‫לאשתו בתנאי שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני‪ ,‬ומת הבעל ואח"כ שתתה‬
‫האשה יין בחיי אותו פלוני‪ ,‬האם הגט כשר או שהגט בטל למפרע‪.‬‬
‫ד‪ .‬דיון בדברי הגמ' ביומא דף י"ג ע"א וע"ב שכהן גדול מתקינים לו אשה‬
‫שניה ומגרש את נשותיו בתנאי‪ ,‬ודיון בדברי התוס' ישנים שם‪.‬‬
‫סימן לב‪.‬‬
‫א‪ .‬בעל שנתן לאשה גט בתנאי האם יכול לגרשה כשאומר לה אח"כ הא גיטיך‬
‫בלא תנאי‪.‬‬
‫ב‪ .‬דיון במחלוקת הרמב"ן והר"ן בגמ' גיטין )דף ע"ו ע"ב(‪ ,‬במגרש אשה‬
‫בתנאי במעכשיו האם יכולים הבעל והאשה להחליט שלא יקיימו התנאי‪,‬‬
‫וגם אם יקיימו התנאי לא יחשב הדבר לקיום התנאי והגט בטל‪ .‬בירור מה‬
‫דעת שאר הראשונים במחלוקת זו‪.‬‬
‫ג‪ .‬ביאור דברי הרמב"ם בהלכ' גרושין וז"ל הרי זה גיטיך ע"מ שתתני כלי‬
‫פלוני וכו' אע"פ שנתנה לו אלף בדמיו אינו גט עד שתתן אותו הכלי‪ .‬או עד‬
‫שיבטל התנאי"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫ביאור שיטת הרא"ש בתנאים‪ ,‬הסובר שאדם העושה מעשה בתנאי‪ ,‬יכול‬
‫הוא לבטל התנאי והמעשה חל בלא תנאי‪ .‬עיין סימן ח' ענף ז' ועיין שם‬
‫במפתח המורחב‪.‬‬
‫‪‬‬
‫כשאבי האשה משלם עבור הגט האם יש חשש שהסופר אינו מקנה את הגט‬
‫לבעל‪ .‬עיין לקמן חו"מ סי' ל"ז פרק ח'‪.‬‬
‫ביאור סוגית הגמ' גיטין דף כ' ע"א וע"ב אמר רב חסדא יכילנא למיפסלינהו‬
‫לכולי גיטא דעלמא‪.‬‬
‫יד‬
‫ביכורי גשן‬
‫חו"מ‬
‫חושן משפט‬
‫סימן לג מזונות אשתו וחובות מי קודם בגביה‪ .‬ופסיקת מזונות לאשה‬
‫ולילדים משכר שכיר‪) .‬שייך לחו"מ סי' צ"ז צ"ט(‬
‫סימן לד שאלה בענין פורע חובו של חברו )שייך לחו"מ סי' קכ"ח(‬
‫סימן לה הרחקת נזיקין )שייך לחו"מ סימנים קנ"ד קנ"ה(‬
‫ביח"ר שמרעיש ופולט ריחות רעות שנבנה מחוץ לעיר‪ ,‬ואחרי שנים התרחבה‬
‫העיר והגיעה עד לביהח"ר‪ .‬האם בני העיר יכולים לדרוש הרחקת ביהח"ר מהעיר‪.‬‬
‫שאלה זו מתחלקת לארבע שאלות‪.‬‬
‫א‪ .‬יש לדון מה דינו של חלק ביהח"ר שנבנה ראשונה כשהאיזור היה רחוק‬
‫מהעיר ביותר‪.‬‬
‫ב‪ .‬יש לדון מה דינו של חלק ביהח"ר שנבנה כשהעיר התקרבה קצת אך האיזור‬
‫היה תעשייתי וביהח"ר קיבל רשיון להרחבתו‪.‬‬
‫ג‪ .‬יש לדון מה דינו של חלק ביהח"ר שנבנה כשהעיר התקרבה יותר והיה ברור‬
‫אז שהעיר תתפשט עד ביהח"ר‪ .‬נציין חלק זה נבנה ללא רשיון אך הרחבה זו‬
‫לא יצרה מטרד בשעתה‪.‬‬
‫ד‪ .‬יש לדון מה דינו של חלק ביהח"ר שנבנה כאשר העיר היתה מסביב והרחבה‬
‫זו גרמה להתרבות ההפרעות‪.‬‬
‫‪ ‬דיון בסוגיות הגמ' בפרק לא יחפור בדין הרחקת נזיקין‪ .‬וביאור שיטות‬
‫הראשונים בענין‪.‬‬
‫‪ ‬ביאור מה נפסק להלכה כשהמזיק סמך בהתר ואח"כ בא הניזק‪.‬‬
‫‪ ‬ביאור מה נפסק להלכה כשסמך המזיק בהתר מזיק שמזיק בגירי דילי‬
‫המתחדש‪ ,‬ואח"כ בא הניזק‪ .‬ובירור מה הדין כשהמזיק סמך בהתר גמור‪.‬‬
‫‪ ‬דיון בהרחקת מזיקים מעיר‪.‬‬
‫סימן לו‪ .‬הוספת חדר על הגג ללא הסכמת השכנים‪ .‬ודין הוצאת מרפסת‬
‫בבנין משותף ללא הסכמת הדיירים‪) .‬שייך לחו"מ סימנים קנ"ג‬
‫קנ"ד(‬
‫ביאור סוגית הגמ' ב"ב דף נ"ט ע"ב "מתני' לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה‬
‫לחצר השותפין‪ .‬וכו' "‬
‫דיון מה הדין כששכן רוצה לעשות שינו ברכוש המשותף כשאין הדבר מזיק‬
‫לשכנים האם נאמר במקרה כזה כופין על מידת סדום‪.‬‬
‫סימן לז‪ .‬סוגית שליחותיה קא עביד )בב"ק דף ק"ב ע"ב(‬
‫)שייך לחו"מ סי' קפ"ב קפ"ג(‬
‫ביכורי גשן‬
‫מפתח מורחב‬
‫טו‬
‫ביאור שיטות הראשונים בביאור הסוגיא מחכו עלה במערבא‪ ,‬וכו'‪ .‬וכי מי הודיעו‬
‫לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות‪.‬‬
‫דיון בשיטת ר' ירוחם הסובר שאדם שקונה במעותיו דבר לחברו צריך להודיע‬
‫למוכר עבור מי הוא קונה‪.‬‬
‫סימן לח‪ .‬אומד דעת לביטול מקח או התחייבות‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫)שייך לחו"מ הלכות מכירה סי' ר"ז סעיפים ג' ד'(‬
‫דיון מתי אדם יכול לבקש לבטל מקח והתחייבות כאשר יש אומד דעת שעל‬
‫דעת כן לא עשה המקח או ההתחייבות‪ .‬ביאור כללים בענין‪.‬‬
‫ביאור הסוגיא כתובות דף מ"ז רבי אליעזר בן עזריה אומר נתאלמנה או‬
‫נתגרשה מהארוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על‬
‫מנת לכונסה‪ .‬דיון בדברי התוס' שם דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ‬
‫לכונסה‪.‬‬
‫דיון בשיטת המהר"ם שאשה שנפלה ליבום לפני יבם אמרינן שעל דעת‬
‫שתיפול ליבום למומר לא התקדשה‪.‬‬
‫דיון בדברי הרא"ש בתשובה שפסק שאדם שהתחייב נדן לבתו ונפסדו‬
‫השטרות שהיו לו דאמרינן שעל דעת שיפסדו שטרותיו לא התחייב נדן‪.‬‬
‫דיון בדברי הנתיבות סי' ר"ל ס"ק א' שכתב שאדם שלקח מקח ואח"כ הוזל‬
‫המקח בכל המקומות שיכול הקונה לבטל המקח שאדעתא דהכי לא לקח‬
‫דיון באדם שהתחייב סכום כסף לצדקה ואח"כ העני האם הוא חייב לקיים את‬
‫התחייבותו‪ .‬עיין פרקים י' יא'‬
‫אדם התחייב בהסכם הגירושין לזון את ילדיו בסך מסוים כל חודש ואח"כ‬
‫חלה ואינו יכול לעבוד‪ .‬עיין פרק יא‬
‫‪ ‬ביאור סי' רכ"ד בחו"מ עיין לעיל סי' כ"א‪.‬‬
‫שאלה‪ :‬אדם ביטח את רכבו‪ ,‬והרכב נפגע‪ ,‬ויש ספק מתי נפגע הרכב‬
‫לפני החתימה על פוליסת הביטוח או אח"כ‪.‬‬
‫סימן לט‪ .‬שאלות בעניני ביטוח‪ .‬ושאלה בענין מום במקח‪.‬‬
‫שאלה א‬
‫ראובן הפקיד חפצים אצל שמעון‪ .‬לאחר זמן בא ראובן וביקש את הפקדון‪ .‬אך‬
‫שמעון כפר ואמר לא היו דברים מעולם‪ .‬ראובן החליט לעשות דין לעצמו‪ ,‬ובלילה‬
‫פרץ למחסנו של שמעון ולקח משם חפצים בשווי הפקדון‪.‬‬
‫מאוחר יותר נודע לראובן כי המחסן של שמעון היה מבוטח‪ ,‬ושמעון הגיש תביעה‬
‫לחברת הביטוח על פריצה וגנבה שארעו במחסנו‪ .‬חברת הביטוח בדקה את הדבר‬
‫ושלמה לשמעון את שווי החפצים שנלקחו‪.‬‬
‫טז‬
‫ביכורי גשן‬
‫חו"מ‬
‫ראובן שמע את הדבר והתעוררה לו שאלה‪ ,‬האם הוא חייב לפצות את חברת‬
‫הביטוח שהיא למעשה ניזוקה מלקיחתו את חפצי שמעון‪.‬‬
‫שאלה ב‬
‫ביטוח נכסים מגנבה ושאר מקרים שהמנהג לבטח האם הוי אסמכתא‪.‬‬
‫שאלה ג‬
‫ראובן קנה רכב משומש‪ .‬לפני קנית הרכב הוא מסר אותו למכון בדיקה‪ ,‬והרכב‬
‫נמצא תקין‪ .‬לאחר שבוע שראובן השתמש ברכב‪ ,‬התקלקל המנוע‪ .‬ראובן הכניס‬
‫את הרכב למוסך לתיקון‪ ,‬ושם פרקו את המנוע והתברר שגלגל ההנע היה סדוק‪.‬‬
‫מצורת הסדק ניכר שהוא היה קיים כבר מיצירת הרכב‪ ,‬ועל כל פנים ברור שפגם‬
‫זה היה ברשותו של המוכר‪.‬‬
‫השאלה המתעוררת היא‪ ,‬האם מקח זה הוא מקח טעות כיון שברור שבזמן‬
‫המכירה היה מום במקח‪ .‬והנה לכאורה יש לומר שמאחר והמום לא היה ידוע‬
‫והמוכר לא הונה את הקונה לא הוי מקח טעות‪ .‬מאידך יש לומר שמכל מקום הוי‬
‫מקח טעות‪ ,‬וכמו שמצינו במוכר בהמה ונמצאת טריפה דהוי מקח טעות אף‬
‫שהמוכר לא ידע בדבר ולא הונה את הקונה במתכוון‪.‬‬
‫שאלה ד‬
‫ראובן קנה בהמה משמעון‪ ,‬ראובן לקח הבהמה לשוחטה‪ .‬לאחר זמן תבע שמעון‬
‫את ראובן שישלם לו עבור הבהמה שקנה‪ .‬טען ראובן שנמצא בבהמה טרפות‬
‫וע"כ הוי מקח טעות ופטור מלשלם‪ .‬שאל שמעון היכן הבהמה ענה ראובן מאחר‬
‫ונמצאת טריפה השליכה לאשפה‪.‬‬
‫ושאלה דומה אדם שגנב פרה וראוהו עדים‪ .‬וכשתבע בעל הפרה את הגנב שיחזיר‬
‫את פרתו טען הגנב שהוא שחט את הפרה ונמצא שהפרה טריפה‪ .‬עתה השאלה‬
‫היא האם הגנב צריך לשלם שווי של פרה בריאה או שחייב לשלם רק דמי טריפה‪.‬‬
‫)ואפשר להעמיד שאין כאן שבועת מודה במקצת כגון שהגנב אמר הילך ושילם‬
‫במקום דמי טריפה‪(.‬‬
‫שאלה ה‬
‫שאלה אדם קנה רכב מחברו בזמן הקניה שאל הקונה את המוכר האם הרכב היה‬
‫רשום בחברה‪ ,‬המוכר ענה שהרכב לא היה רשום בחברה‪ .‬לאחר שנים הקונה מכר‬
‫את הרכב ועתה התברר שהרכב היה רשום בחברה‪ .‬כשהתברר שהרכב היה רשום‬
‫בחברה בא הקונה ודרש מהמוכר שיחזיר לו האונאה‪ ,‬כיון שרכב שרשום בחברה‬
‫מחירו נמוך יותר‪ .‬השאלה המתעוררת האם המוכר חייב להחזיר במקרה זה את‬
‫האונאה שהיא פחותה משתות‪.‬‬
‫שאלה ו‬
‫א‪ .‬אדם קנה שור )בזמן שרוב הקונים קונים שורים לחרישה( ונמצא נגחן‪,‬‬
‫וטוען הקונה קניתי השור לחרישה ואיני יכול להשתמש בשור זה‬
‫ביכורי גשן‬
‫מפתח מורחב‬
‫יז‬
‫לחרישה‪ ,‬והקונה עדין לא שילם למוכר עבור השור‪ ,‬האם יכול הקונה‬
‫לעכב המעות ולדרוש ביטול המקח‪.‬‬
‫ב‪ .‬אדם קנה שור בזמן שרוב השורים נמכרים לשחיטה‪ ,‬והקונה שילם‬
‫עבור השור‪ ,‬ואח"כ נמצא שהשור נגחן‪ ,‬והקונה טוען לחרישה קניתי‬
‫את השור‪ .‬ובמקרה זה יש לדון בשתי שאלות‪.‬‬
‫ג‪ .‬מה הדין אם הקונה מביא ראיה שהוא קנה את השור לצורך חרישה‪.‬‬
‫ד‪ .‬מה הדין אם הדמים מוכיחים שהקונה קנה את השור לצורך חרישה‪,‬‬
‫האם הקונה יכול לדרוש ביטול המקח והחזרת הדמים‪.‬‬
‫ביאור הסוגיא בב"ב ריש פרק המוכר פרות ודיון בדברי השו"ע חו"מ סי' רל"ב‬
‫סעיפים כ"א וכ"ג ובנושאי כלים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫סימן מ‬
‫ענף א‪.‬‬
‫ענף ב‪.‬‬
‫ענף ג‪.‬‬
‫ענף ד‪.‬‬
‫ענף ה‪.‬‬
‫ענף ו‪.‬‬
‫ענף ז‬
‫ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן והנפקא מינה ביניהם עיין לעיל סי' י"ז‬
‫שאלה בהלכות שומרים‪.‬‬
‫כיצד שומר מתחייב לשמור דין שומר חינם שהתחייב כשומר שכר או‬
‫כשואל‪.‬‬
‫שכיר שעובד אצל בעה"ב מה דינו לגבי שמירת חפצי בעה"ב‪ .‬דיון בדברי‬
‫הנתיבות שכתב ששומר שכר שהקדימו לו שכרו מתחייב מאותה שעה‬
‫כשומר אף שלא משך את חפצי השמירה‪.‬‬
‫שיטת הנמוקי יוסף בפרק הגוזל ומאכיל בענין השוכר סוס שילך בו שלוחו‪,‬‬
‫והשליח טוען שהסוס מת באונס‪.‬‬
‫באור הגמ' המשנה בפר' המפקיד דף ל"ה ע"ב השוכר פרה מחברו‬
‫והשאילה לאחר וכו' לאחר לדברי הנ"י‪.‬‬
‫ביאור דעות החולקות על הנ"י‪.‬‬
‫דין שמר שמסר לשומר‪ .‬ודין תחילתו בפשיעה וסופו באונס‪ .‬ביאור סוגיות‬
‫הגמ' ושיטות הראשונים בענין‪.‬‬
‫סיכום הדינים והשיטות המתבארות במאמר זה‪.‬‬
‫סימן מא‪ .‬שאלה‪ :‬שומר שכר בשמירת בית‪.‬‬
‫אותיות א ‪ -‬ג‬
‫דיון האם שומר חייב בנזקים שנגרמו לבית עקב פשיעתו‪.‬‬
‫דיון האם בית נחשב לדבר תלוש או מחובר‪.‬‬
‫דיון האם שומר בקרקעות חייב לשלם כששלח שליח שיזיק לבית‪.‬‬
‫אות ד‬
‫שוכר בית ונעקרו חפצים המחוברים לבית נעשה עליהם שמר שכר במטלטלין‪.‬‬
‫יח‬
‫ביכורי גשן‬
‫חו"מ‬
‫התחייבות שוכר לשלם קנסות אם לא יפנה הדיר בזמן האם הוי אסמכתא‪.‬‬
‫אות ה'‬
‫חתימה על הסכם מכירה האם הוי קנין‪ ,‬או שהוי רק התחייבות להעביר הדירה‬
‫במרשם המקרקעין‪ .‬במדה והחתימה היא רק התחייבות להעביר בטאבו האם‬
‫התחייבות זו מחייבת שלא יוכלו לחזור בהם‪.‬‬
‫ביאור מחלוקת הקצוה"ח והנתיבות בסימנים ס' ור"ג האם מועילה התחייבות‬
‫לתת או למכור חפץ מסויים‪.‬‬
‫סימן מב‪ .‬מכת מדינה לענין שכר שכיר ולענין שכירות בתים‪.‬‬
‫בזמן מלחמת המפרץ אסרה הממשלה על הפועלים לצאת לעבוד האם מגיע להם‬
‫שכר עבור תקופה זו‪.‬‬
‫בזמן מלחמת המפרץ היו איזורים בתל אביב שהיו מותקפים בטילים על ידי‬
‫העירקים וחלק מהתושבים עזבו את דירותיהם ועברו לגור למקום אחר‪ ,‬האם‬
‫שוכרי הדירות באיזורים אלו חייבים שכר דירה על התקופה שלא גרו בדירותיהם‪.‬‬
‫תקציר הנושאים המתבארים במאמר‬
‫ענפים א ‪ -‬ד‬
‫א‪ .‬האם לפועל יש את הדינים של עבד עברי לזמן מוגבל‪ ,‬או שדינו חלוק‬
‫במהותו מעבד עברי‪ ,‬ויש כמה נפק"מ בספק זה‪.‬‬
‫ב‪ .‬פועל שחלה מקצת הזמן‪ ,‬האם דינו שוה לדין עבד עברי‪ .‬בעבד עברי הדין‬
‫שאם עבד רוב הזמן וחלה מקצת הזמן‪ ,‬אינו צריך להשלים‪ .‬שיטות‬
‫הראשונים בנדון זה‪ .‬לשיטה הסוברת שפועל גופו קנוי והוא עבד לזמן‬
‫מסוים‪ .‬האם בהכרח דינו במקרה שחלה‪ ,‬שאין צריך להשלים‪ .‬באור שיטת‬
‫המהר"ם בזה‪ ,‬שיטת הר' יוסף ב"ר ברוך‪ ,‬שיטת הראבי"ה‪ ,‬שיטת הרא"ש‪,‬‬
‫ובאור שיטת התוס' בקידושין דף י"ז‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫לשיטת התוס' בקידושין שפועל שחלה צריך להשלים‪ ,‬היות ובעה"ב לא‬
‫משלם לפועל רק תמורת עבודתו‪ .‬מאי שנא דין חלה‪ ,‬מדין השוכר ספינה‬
‫להוליך יין‪ ,‬וטבעה הספינה‪ ,‬שהשוכר חייב לשלם עבור שכירות הספינה‪ ,‬על‬
‫כל הדרך גם על הדרך שהספינה לא הלכה‪ .‬האם יש לחלק בין שוכר לקבלן‪.‬‬
‫והסברות לחלק ביניהם‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫דין מכת מדינה בפועלים‪ ,‬על מי ההפסד‪.‬‬
‫ענף ז‬
‫כיצד פוסקים להלכה בדין חלה המלמד והפועל‪ ,‬או שחלה התלמיד‪ ,‬וכן‬
‫בשאר אונסים‪.‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫מפתח מורחב‬
‫יט‬
‫ענף ח‬
‫שכר בית לתקופה‪ ,‬ונפל הבית בתוך הזמן‪ ,‬האם השוכר חייב לשלם למשכיר‬
‫תשלום מלא על כל תקופת השכירות‪ .‬האם דין זה תלוי במחלוקת הראשונים‬
‫בשכירות האם שכירות הוי ממכר ליומא או לא‪.‬‬
‫שכר בית לתקופה ומת השוכר‪ ,‬האם יורשיו צריכים לשלם עבור כל זמן‬
‫השכירות‪ .‬האם יש נפק"מ בין אם השוכר שילם מראש את כל דמי‬
‫השכירות‪ ,‬או שעדין לא שילם‪.‬‬
‫ענף ט‬
‫השיטות הסוברות שהשוכר בית זה‪ .‬ונפל הבית באמצע הזמן‪ ,‬שחייב השוכר‬
‫לשלם כל דמי השכירות‪ ,‬צריך הסבר מדוע השוכר חמור זה ומת באמצע‬
‫הדרך‪ ,‬אין השוכר חייב לשלם רק על הדרך שהלך עם החמור‪.‬‬
‫ענף י‬
‫מחלוקת המהר"ם מפדובה והרמ"א המובא בחו"מ סימן שכ"א‪ ,‬בענין מכת‬
‫מדינה הגורם נזק בעתיד‪.‬‬
‫בירור מה הדין כשקרה מום בחפץ המושכר לענין תשלום המשך השכירות‪.‬‬
‫ענף יא‬
‫קבלנים או פועלים שקיבלו עבודה והתחיבו לבצעה עד זמן מסוים‪ ,‬ומחמת‬
‫המלחמה לא גמרו עבודתם‪ ,‬ואחרי המלחמה אין למעסיקים תועלת‬
‫מעבודתם‪ ,‬האם המעסיק חייב לשלם להם שכרם‪ .‬והאם יש הבדל בין קבלן‬
‫לפועל‪.‬‬
‫סכום‬
‫א‪ .‬דיני פועל‪ ,‬וקבלן‪ ,‬שמחמת אונס נבצר מהם לעשות מלאכתן‪.‬‬
‫ב‪ .‬דיני שכירות בתים כשהשוכר לא נהנה מכל זמן השכירות‪,‬‬
‫ג‪ .‬תשובות לשאלות שנוצרו עכב המלחמה‪ .‬בענינים הדומים להנ"ל‪.‬‬
‫‪ ‬דין אומן קונה בשבח כלי שייך לחו"מ סי' ש"ו עיין לעיל סי' ל"ז פר' ט'‬
‫‪ ‬בירור מתי פועל או קבלן או שותף אינם יכולים לחזור בהם באמצע העבודה‪.‬‬
‫עיין סי' י ענף ב‪ .‬ועיין במפתח שם פרוט הענינים שנתבארו שם‪.‬‬
‫כ‬
‫האבות‪ .‬שעבוד מצרים‪ .‬ומתן תורה‬
‫ביכורי גשן‬
‫האבות‪ .‬שעבוד מצרים‪ .‬ומתן תורה‪.‬‬
‫השאלות‬
‫א‬
‫א‪ .‬ה' בחר באברהם אבינו ביצחק וביעקב‪ ,‬שזרעם אחריהם יהיה העם הנבחר‪ .‬עיקר‬
‫המטרה בבחירתם היא‪ ,‬שה' רצה שהעם הנבחר ישמור תורה ומצוות‪ .‬ונשאלת‬
‫השאלה מדוע לא נתן ה' את התורה לאבות?‬
‫ב‪ .‬ה' גזר בברית בין הבתרים על זרעו של אברהם אבינו שישתעבדו במצרים בעבודה‬
‫קשה שנים רבות‪ .‬ונשאלת השאלה‪ :‬מה חטאו ומה פשעו בני ישראל שנגזר עליהם‬
‫שעבוד כ"כ קשה במשך זמן כה רב? אומנם הרמב"ן )בראשית פרק י"ב פסוק י'(‬
‫כתב שאברהם אבינו נענש על מה שדרש מאשתו שרה ברדתם למצרים‪ ,‬לומר‬
‫למצרים שהיא אחותו‪ .‬וז"ל הרמב"ן‪:‬‬
‫"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה‪ ,‬שהביא אשתו הצדקת‬
‫במכשול עון‪ ,‬מפני פחדו פן יהרגוהו‪ .‬והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת‬
‫אשתו ואת כל אשר לו‪ ,‬כי יש באלהים כח לעזור ולהציל‪ .‬גם יציאתו מן‬
‫הארץ‪ ,‬שנצטווה עליה בתחילה‪ ,‬מפני הרעב‪ ,‬עון אשר חטא‪ .‬כי האלהים‬
‫ברעב יפדנו ממות‪ .‬ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד‬
‫פרעה‪ ,‬במקום המשפט שמה הרשע והחטא‪":‬‬
‫ברם‪ ,‬אף שיש לומר שגם דבר זה גרם‪ ,‬מ"מ אין זה בלבד מספיק להסביר את גזרת‬
‫השעבוד‪ .‬ובמיוחד קשה שבני ישראל לא חטאו בזה‪ ,‬ומדוע נגזר עליהם שעבוד כ"כ‬
‫קשה בגלל חטא זה‪.‬‬
‫ונישב תחלה את השאלה השניה‪ ,‬מדוע נגזר על בני ישראל שעבוד כל כך קשה‬
‫במצרים‪.‬‬
‫ב‬
‫ה' בחר באברהם אבינו ובזרעו אחריו להיות להם לאלוקים‪ ,‬והם יהיו לו לעם לכל‬
‫הדורות‪ .‬וכן נאמר בפרשת לך לך כאשר ה' צוה את אברהם אבינו במצות מילה‪ .‬וז"ל‬
‫הפסוקים בראשית פרק י"ז‪:‬‬
‫)ז( והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם‪,‬‬
‫להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך‪) :‬ח( ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ‬
‫מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלהים‪:‬‬
‫ה' בחר באברהם ובזרעו‪ ,‬משום שהוא היה האדם הראשון שהגיע מעצמו להאמין‬
‫שהקב"ה ברא כל הנמצאים‪ ,‬הוא לבדו מנהיג העולם‪ ,‬ואותו לבדו ראוי וחייבים‬
‫לעבוד‪ .‬ולאמונה זו הגיע אברהם אבינו בדור שכולו עבד עבודה זרה‪ .‬נוסף על כך‪,‬‬
‫אברהם אבינו פרסם שם ה' בעולם וקרא לכל הבריות להצטרף אליו לעבוד את ה'‪,‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫האבות שעבוד מצרים ומתן תורה‬
‫כא‬
‫ובכל מקום שהיה הולך היה קורא בשם ה'‪ ,‬וע"י כך התקרבו הרבה בריות ללכת‬
‫בדרכו ולעבוד את ה'‪.‬‬
‫וה' בחר באברהם שזרעו יהיה לעם הנבחר‪ ,‬משום שה' ידע שאברהם אבינו יחנך‬
‫את בני ביתו ללכת בדרכו‪ .‬וכן כתוב בפר' וירא פרק י"ח )י"ט(‬
‫"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות‬
‫צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו‪":‬‬
‫גם יצחק הלך בדרך זו של אברהם‪ ,‬וכן הדורות הבאים‪ ,‬וכפי שכתב הרמב"ם‬
‫בהלכות עבודה זרה )פרק א' הלכ' ג'(‪ .‬הרמב"ם שם מתאר תחילה את דורו של‬
‫אברהם אבינו‪ ,‬וכיצד הגיע אברהם אבינו לאמונתו וכיצד היה קורא בשם ה'‪ ,‬ואח"כ‬
‫כתב וז"ל‪:‬‬
‫"וישב יצחק מלמד ומזהיר‪ ,‬ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד‪ ,‬וישב מלמד‬
‫ומחזיק כל הנלוים אליו‪ .‬ויעקב אבינו למד בניו כולם‪ ,‬והבדיל לוי ומינהו‬
‫ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם‪ .‬וצוה את בניו‬
‫שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד‪ .‬והיה‬
‫הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא‬
‫יודעת את ה'‪ .‬עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן‬
‫ולעבוד כוכבים כמותן‪ ,‬חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות‪ .‬ומעולם לא‬
‫עבד שבט לוי עבודת כוכבים‪ .‬וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר‬
‫וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן‪ .‬ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את‬
‫השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו‪ .‬כיון‬
‫שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה‪ ,‬הכתירן במצות והודיעם דרך‬
‫עבודתו‪ ,‬ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה‪".‬‬
‫הנה הרמב"ם הולך ומבאר את השתלשלות המאורעות בזרעו של אברהם אבינו‬
‫שהחלו לעבוד עבודה זרה‪ ,‬עד שהגיע המצב שרוב העם עבד עבודה זרה‪.‬‬
‫ג‬
‫הנה היה גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא יהיה קיום לתורתו של אברהם אבינו‬
‫בדורות הבאים אצל הרבים‪ ,‬כי לדרכו של אברהם אבינו היה אפשרות לקיום רק‬
‫במעטים צדיקים כמותו‪ .‬ונבהיר הדבר‪ :‬אותם ממשיכי דרכו היו צריכים להגיע‬
‫לאמונה שלמה שה' ברא העולם והוא מנהיגו‪ ,‬וזאת מתוך הסתכלות בבריאה‪ ,‬ומתוך‬
‫מחשבה מעמיקה לבחור בדרך הנכונה מבין הדרכים האפשריות‪ ,‬וכפי שהגיע‬
‫אברהם אבינו לאמונתו‪ .‬נוסף על כך הם היו צריכים לקבל עליהם עול מלכות שמים‬
‫וללכת בדרך צדקה ומשפט כפי המתחייב מאמונתם‪ ,‬ולהתמיד בדרך זו כל ימי‬
‫חייהם‪ .‬אמונה זו ודרך זו היו הניגוד הגמור לאמונת בני דורם ולאורח התנהגותם‪ .‬כי‬
‫דורו של אברהם אבינו והדורות שאחריו היו ברובם הגדול עובדי עבודה זרה‪.‬‬
‫ונבהיר את הקושי שהיה לצדיקים בדורות אלו‪ .‬המאמינים בה' לא רק שהיו שונים‬
‫משאר העם בזה שהם לא עבדו עבודה זרה‪ ,‬אלא כל אורח חייהם של המאמינים היה‬
‫כב‬
‫ביכורי גשן‬
‫האבות‪ .‬שעבוד מצרים‪ .‬ומתן תורה‬
‫שונה מהעובדים לאלילים‪ .‬אדם שהינו עובד עבודה זרה‪ ,‬העבודה הזרה היא הפולחן‬
‫היחיד המחייב אותו )וגם זה לצורך נוחותו(‪ ,‬ומעבר לכך הוא אדם חסר כל עול‬
‫וחופשי לגמרי בהתנהגותו‪ .‬משעה שפרק עול אמונה בה' והחל לעבוד עבודה זרה‪,‬‬
‫הוא מדמה בעצמו שהפולחן לע"ז ממלא את כל צרכיו הרוחניים‪ .‬נוסף ע"כ‪ ,‬עצם‬
‫הדבר שאדם הינו עובד עבודה זרה‪ ,‬גורם לכך שהוא מרגיש חופשי לעשות ככל‬
‫העולה על רוחו‪ ,‬בין בדברים שבינו ובין קונו ובין בדברים שבין אדם לחברו‪ .‬עצם‬
‫הדבר שאדם מעמיד מולו דבר גשמי כדבר הנעלה ביותר שהוא מאמין בו‪ ,‬דבר זה‬
‫משחרר אותו מכל חובה לתת דין וחשבון על מעשיו הרעים‪ .‬כאשר אדם חש‬
‫שהעומד מעליו הוא דבר גשמי‪ ,‬אין דבר המגביל אותו לעשות מעשי רשע‪ .‬הרגשת‬
‫האדם היא שעם גורם גשמי הוא תמיד יוכל להסתדר‪ ,‬הוא יוכל להונות אותו שלא‬
‫ידע ממעשיו‪ .‬גם כשאדם חש שהוא הולך לעשות מעשה עולה אין דבר שימנע ממנו‬
‫מלעשות את המעשה‪ .‬כי הוא חש שכלפי דבר גשמי הוא יוכל לכפר על מעשיו‬
‫הרעים במתן קרבן או בפולחן אחר‪ .‬ובכן בעצם הדבר שאדם מאמין בעבודה זרה‬
‫ועובד אותה‪ ,‬הוא פוטר את עצמו מכל ז' מצות שהצטוה נח‪.‬‬
‫לעומתו‪ ,‬האדם המאמין בה'‪ ,‬עצם אמונתו בה' מגבילה אותו לעשות מעשי רשע‪.‬‬
‫כיון שמולו עומד בורא כל העולמות ומקיימם‪ ,‬הכל שלו ואין נסתר מפניו‪ ,‬ולפניו‬
‫יצטרך לתת דין וחשבון‪ .‬על כן חש המאמין בה' שאם יעשה מעשה רע לא יוכל‬
‫להפטר מהדין‪ .‬ואף אם קורה שנכשל ועושה מעשה רע‪ ,‬המשך אמונתו בה' מונעת‬
‫ממנו להתמיד ברע‪ .‬ובזה נבין מה שאמרו חז"ל שהכופר בעבודה זרה מאמין בכל‬
‫התורה כולה‪.‬‬
‫וז"ל הספרי במדבר פיסקא קי"א ד"ה וכי‪:‬‬
‫"ומהיכן התחיל הקב"ה לצוות את ]האבות[‪ ,‬שנ' ויצו ה' אלהים על האדם‬
‫)בראשית ב ט"ז(‪ .‬מגיד הכתוב שכל המודה בע"ז כופר בעשרת הדברות‬
‫ובמה שנצטוה משה ובמה שנצטוו הנביאים ובמה שנצטוו אבות‪ ,‬וכל הכופר‬
‫בע"ז מודה בכל התורה כולה‪".‬‬
‫ובזה נבין מה שאמרו חז"ל כי היצר לעבוד עבודה זרה מקורו ברצון של עובד‬
‫האלילים להשתחרר מכל מחוייבות ליתן דין וחשבון‪ .‬ועל ידי הע"ז הוא משוחרר‬
‫מכל חובה או עול לשמור מצוות‪ .‬ואין לו כל מגבלה להנות מהעולם הזה כרצונו‪ .‬וזה‬
‫מה שאמרו במסכת סנהדרין דף ס"ג עמוד ב‪:‬‬
‫"אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש‪,‬‬
‫ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא‪".‬‬
‫לאור המתואר לעיל ברור שבדור שהכל עבדו עבודה זרה‪ ,‬רק מעטים יכלו לברור‬
‫לעצמם דרך ללכת נגד המוסכמות הנעימות‪ ,‬ולסגל להם אורח חיים שהמוטיב‬
‫המרכזי שלו הוא האמת והרצון לקיים רצון ה'‪ .‬נוסיף על כך‪ ,‬שלמאמינים בדורות‬
‫ההם היה קושי נוסף להתמיד בדרכם ולהנחיל את דרכם לדורות הבאים‪ ,‬משום‬
‫שהיתה חסרה להם מסגרת חזקה של תורה ומצוות‪.‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫האבות שעבוד מצרים ומתן תורה‬
‫כג‬
‫התורה והמצוות הם מסגרת חזקה שה' נתן לעם ישראל בהר סיני כדי שעם שלם‬
‫המורכב גם מאנשים בינוניים ופשוטים יוכלו להשאר עובדי ה' ולא יהיו מושפעים‬
‫מהסביבה ומהגויים‪ .‬וכן מבאר החינוך במצוה כ' וז"ל שם‪:‬‬
‫"דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו‪ ,‬ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו‬
‫שהוא עוסק בהם‪ ,‬אם טוב ואם רע‪ .‬ואפי' רשע גמור בלבבו וכל יצר‬
‫מחשבות לבו רק רע כל היום‪ ,‬אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו‬
‫בהתמדה בתורה ובמצוות‪ ,‬ואפי' לא לשם שמים‪ ,‬מיד ינטה אל הטוב‪ ,‬ומתוך‬
‫שלא לשמה בה לשמה‪ ,‬ובכח מעשיו ימות היצר הרע‪ .‬כי אחרי הפעולות‬
‫נמשכים הלבבות‪ .‬ואפי' אם יהיה האדם צדיק גמור‪ ,‬ולבו ישר ותמים חפץ‬
‫בתורה ובמצוות‪ ,‬אם יעסוק בדברי דופי וכו' ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת‬
‫לבו להיות רשע גמור‪ .‬וכו'‪ .‬ועל כן אמרו חכמינו רצה הקב"ה לזכות את‬
‫ישראל לכן הרבה להן תורה ומצות‪ ".‬עכ"ל‬
‫וע"ע שם שהאריך בזה הרבה‪ .‬נוסף על כך מצוות התורה מבדילים ומרחיקים בין‬
‫ישראל לגוים‪ .‬כי אסורי מאכלות אסורות‪ ,‬ואיסורי חיתון עם הגוים‪ ,‬ועוד מצות רבות‪,‬‬
‫מרחיקים את היהודי מלהתקרב אל הגוים וללמוד ממעשיהם‪ .‬אולם לפני קבלת‬
‫התורה לא היו מצות שיכלו לפעול פעולות אלו על המאמינים שישארו עובדי ה'‪,‬‬
‫ובדרך הטבע הרבים מושפעים מהסובב אותם ולומדים ממעשיהם‪ .‬לפי תאור אורח‬
‫החיים של המאמינים ושל עובדי העבודה זרה‪ ,‬אם בני ישראל היו נשארים בארץ‬
‫כנען בודאי היו לומדים מדרכי הכנענים ומתנהגים כמותם‪ ,‬והתוצאה היתה‬
‫התבוללות בעמים שישבו בארץ ישראל‪.‬‬
‫על פי האמור לעיל מתעוררת ביתר תוקף השאלה שהצגנו לעיל‪ :‬מדוע לא נתן ה'‬
‫את התורה לאבות‪ ,‬שעל ידי כך היו כל צאצאי האבות נשארים עובדי ה'‪.‬‬
‫ד‬
‫ונ"ל שהתשובה לשאלה זו היא‪ ,‬שהקב"ה לא רצה לתת את תורתו לאבות שהיו‬
‫יחידים‪ ,‬אלא רצה לתת את אותה לאומה שלימה‪ .‬כי אם הקב"ה היה נותן את תורתו‬
‫לאבות שהיו יחידים‪ ,‬לא היה לדורות הבאים אות או מופת שיחייבם להאמין שבאמת‬
‫ה' נתן את תורתו לאבות‪ .‬הדורות הבאים היו מכחישים ואומרים שהקב"ה לא נגלה‬
‫אל האבות ולא נתן להם את התורה‪ ,‬אלא האבות הם שבדו את התורה והמצות‬
‫מליבם‪ .‬לעומת זאת כאשר ה' נתן את תורתו במעמד הר סיני לעיני כל ישראל ששים‬
‫ריבוא גברים לבד מנשים וטף‪ ,‬מעמד זה הביא לכך שגם דורות רבים אח"כ לא יוכלו‬
‫להכחיש שהקב"ה נתן את תורתו לעם ישראל‪ .‬ודרך הקב"ה‪ ,‬שכל מה שהוא עושה‬
‫הוא עושה באופן שיש לו קיום לעולם‪ .‬ועל כן נמנע הקב"ה מלתת את התורה‬
‫לאבות‪ ,‬ושמר את הדבר לתת את התורה לזרעם אחריהם‪ .‬ולמעשה ענין זה שהקב"ה‬
‫רצה לתת את התורה לעם שלם‪ ,‬מפורש בתורה בפרשת ואתחנן פרק ד'‪ .‬וז"ל‬
‫הפסוקים‪:‬‬
‫כד‬
‫ביכורי גשן‬
‫האבות‪ .‬שעבוד מצרים‪ .‬ומתן תורה‬
‫א‪ .‬כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם‬
‫על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או‬
‫הנשמע כמהו‪:‬‬
‫ב‪ .‬השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי‪:‬‬
‫ג‪ .‬או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים‬
‫ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה'‬
‫אלקיכם במצרים לעיניך‪:‬‬
‫ד‪ .‬אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו‪:‬‬
‫ה‪ .‬מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה‬
‫ודבריו שמעת מתוך האש‪:‬‬
‫ועיין עוד שם בכל הפרשה‪.‬‬
‫ומאחר וה' בחר באברהם אבינו ובזרעו אחריו שהם יהיו לעמו‪ ,‬וה' יעד אותם‬
‫שהם יהיו העם שיקבל את התורה כעם וכפי שהסברתי לעיל‪ ,‬היה הקב"ה צריך‬
‫לדאוג שזרעו של אברהם אבינו יהיה ראוי לקבל את התורה‪ .‬והנה כפי שכתבתי‬
‫לעיל‪ ,‬אם בני ישראל היו נשארים בארץ כנען ולא היו יורדים למצרים‪ ,‬הרי שללא‬
‫תורה ומצוות רק מעטים מכל הצאצאים היו ממשיכים בדרך האבות‪ ,‬והעם הזה של‬
‫צאצאי האבות לא היו ראויים לקבל תורה ומצות‪ .‬כדי ליצור עם שיהיה ראוי‬
‫שהקב"ה יתגלה אליו‪ ,‬עשה הקב"ה פעולות יוצאות דופן‪ .‬כדי לשמור על יחודם‬
‫שהם זרע קודש‪ ,‬הגלה הקב"ה את בני ישראל למצרים‪ ,‬והושיבם בארץ גשן בנפרד‬
‫מהמצרים‪ .‬הקב"ה הגלם דוקא למצרים‪ ,‬מקום שלבני הארץ היתה תרבות שונה וגם‬
‫אורח חיים שונה בתכלית השנוי‪ .‬המצריים היו עובדים לבהמות ומחמת זה לא היו‬
‫אוכלים בשר בהמה‪ .‬ומאידך בני ישראל היו רועי צאן והיו מתפרנסים מכך‪ .‬וגם היו‬
‫רגילים לאכול בשר צאן ובקר‪ .‬עובדה זו מנעה את התבוללות הישראלים בין‬
‫המצרים‪ ,‬כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם‪ ,‬כי אכילת בשר היתה‬
‫תועבה למצרים )עיין ספורנו בראשית פר' מ"ו פס' ג'(‬
‫דבר זה אפשר ללמוד גם מהר"ן בנדרים דף כ' ע"ב‪ .‬שהר"ן כתב שם על מאמר‬
‫חז"ל "מלמד שבני ישראל היו מצוינים שם"‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫"כדאמרינן בהגדה מלמד שהיו ישראל מצויינין שם‪ ,‬כלומר שהיו עם בפני‬
‫עצמן ולא נתערבו במצרים‪".‬‬
‫את הניכור הגדול שהיה בין המצרים לבני ישראל‪ ,‬אפשר ללמוד ממאמר חז"ל‬
‫שבני ישראל לא שינו את לשונם ולא שינו את לבושם‪ .‬כאמור גלות מצרים מנעה‬
‫מהם את ההתבוללות‪ .‬ברם‪ ,‬אף שהגלות מנעה את ההתבוללות בין המצרים הגלות‬
‫לא מנעה מבני ישראל ללמוד ממעשי המצרים ולעבוד עבודה זרה‪ .‬בודאי במצב זה‬
‫של בני ישראל‪ ,‬הם לא היו ראויים לקבל את התורה‪ .‬מאחר וזה היה מצב הדברים‪,‬‬
‫נקט הקב"ה בפעולות הבאות כדי להכשיר את בני ישראל ולהביאם לדרגה שיוכלו‬
‫לקבל את התורה‪:‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫האבות שעבוד מצרים ומתן תורה‬
‫כה‬
‫כשסרו מהדרך והחלו לעבוד עבודה זרה הביא עליהם הקב"ה שעבוד וענויים‬
‫כעונש על מעשיהם הרעים )ושבט לוי שלא עבד עבודה זרה לא נשתעבד(‪.‬‬
‫התוצאה היתה שעל ידי היסורים והענויים חלק מהם התבוננו בעובר עליהם שהיו‬
‫ענויים שלא כדרך הטבע‪ ,‬נזכרו במסורת האבות ובאמונה בה' ושבו בתשובה‪,‬‬
‫וחלק מחמת הצרות זעקו לה' שיושיעם‪.‬‬
‫]כאמור בדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל יעקב הבדיל את לוי ומינהו ראש והושיבו‬
‫בישיבה ללמד את זרעו אחריו דרך השם ולשמור מצות אברהם‪ ,‬וצוה את בניו‬
‫שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד‪ .‬ובודאי‬
‫כשהחלו בני ישראל לעבוד עבודה זרה הוכיחו אותם בני לוי ולימדו אותם דרך‬
‫ה'‪ ,‬וכשבאו הצרות הגדולות על בני ישראל התוכחה שנתנו להם שבט לוי היתה‬
‫לה אוזן קשבת‪.‬‬
‫בנוסף לכך הקב"ה שלח את אהרן במצרים שינבא להם‪ ,‬שלא יעבדו עבודה זרה‬
‫ויחזרו להאמין בקב"ה‪ ,‬וישמרו את חוקי הדת שהיתה להם במסורת מהאבות‬
‫ומהשבטים‪ ,‬ובזכות זו יגאלו‪ .‬וכנראה שחלק מהעם מחמת השעבוד ומחמת‬
‫הנבואה חזרו בתשובה‪ ,‬ולאלו שלא חזרו בתשובה הקב"ה הכביד עליהם את עול‬
‫השעבוד‪.‬‬
‫א‬
‫ועיין בענין זה רש"י פר' שמות )פר' ד' פסוק י'( וכן מבואר ביחזקאל )פר' כ'‬
‫פסוקים ד' ‪ -‬י'( וכן מבואר במדרש רבה שמות פרשה ג' סימן ט"ז‪[.‬‬
‫הקב"ה זכר את הברית שכרת עם האבות‪ ,‬רצה להושיע את בני ישראל ולהביאם‬
‫לדרגה שיוכלו לקבל את התורה‪ .‬הקב"ה עשה זאת בכך שהביא מכות על המצרים‬
‫והפלה לטובה את בני ישראל‪ .‬פעולות אלו חזרו הוכיחו לבני ישראל שהקב"ה‬
‫ברא את עולמו והוא מנהיג העולם‪.‬‬
‫מאחר ובני ישראל היו מוכים‪ ,‬משועבדים ומעונים‪ ,‬היה בורא העולם צריך‬
‫להצילם משום מידת הצדק האלוקי שהוא מציל את הנרדף מיד מכהו‪ .‬סיבה זו‬
‫כבר מצדיקה שהקב"ה יביא מכות על המצרים‪ ,‬וכמו שכתוב "והאלוקים יבקש את‬
‫נרדף"‪ .‬ועוד נאמר בכתובים‪:‬‬
‫א ואביא כאן את דברי רש"י שם וז"ל‪:‬‬
‫‚‪ - '‚ ÏÂÓ˙Ó Ì‬למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה‬
‫לילך בשליחותו מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה‪ ,‬ושלשה גמין רבויין הם‪ ,‬הרי‬
‫ששה‪ ,‬והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד )להלן פסוק י"ג( שלח נא ביד‬
‫תשלח‪ ,‬עד שחרה בו וקבל עליו‪ .‬וכל זה‪ ,‬שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו‬
‫שהיה גדול הימנו ונביא היה‪ ,‬שנאמר )שמואל א' פרק ב כ"ז( ֲהנִגְ ה נִגְ לֵיתִ י אֶ ל בֵּ ית אָבִ י‬
‫בִּ הְ יוֹתָ ם בְּ ִמצְ ַריִם לְ בֵ ית פַּ ְרעֹ ה‪] :‬וּבָ חֹ ר אֹ ת ֹו ִמכָּל ִשׁבְ טֵ י י ְִשׂ ָראֵ ל לִ י לְ כֹ הֵ ן ַלעֲלוֹת עַ ל ִמזְ בְּ ִחי‬
‫לְ הַ ְק ִטיר ְקטֹ ֶרת[ הוא אהרן‪ .‬וכן ביחזקאל )כ ה( ואודע להם בארץ מצרים וגו'‪) ,‬שם ז(‬
‫ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו‪ ,‬ואותה נבואה לאהרן נאמרה‪:‬‬
‫כו‬
‫האבות‪ .‬שעבוד מצרים‪ .‬ומתן תורה‬
‫ביכורי גשן‬
‫"ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי‬
‫הזידו עליהם"‬
‫ה‪ .‬את אלו שגם אחרי שראו את הנסים הגלויים לא רצו לסור ממעשיהם הרעים ולא‬
‫רצו להבדל מהמצרים )כת זו סברה שהפתרון של בני ישראל הוא בהתבוללות‬
‫ובטמיעה באומה המצרית(‪ ,‬הפריש הקב"ה מעדת ישראל בימי האפלה ולא גאלם‪.‬‬
‫ובזה נבין את האמור בתורה "ואוציא אתכם מכור הברזל ממצרים"‪ .‬כמו כור‬
‫הברזל שמתיך את הברזל ועל ידי כך מפריד את הברזל מן הסיגים‪ ,‬כן עשה ה'‪,‬‬
‫הביא עינויים על בני ישראל במצרים‪ ,‬הפריד את בני ישראל מהמצרים‬
‫ומהרשעים‪ ,‬והוציא את הראויים לצאת‪.‬‬
‫כאמור לעיל‪ ,‬זכות האבות וההבטחה שנתן להם הקב"ה שיגאל את בניהם‪ ,‬כחה‬
‫היה יפה שהקב"ה יביא את בני ישראל לדרגה שיהיו ראויים להיגאל‪ .‬המצרים שהיו‬
‫רשעים‪ ,‬התעללו בבני ישראל ושעבדו אותם חנם‪ ,‬ראויים היו לעונש ולמכות‪ .‬הקב"ה‬
‫הביא מכות על מצרים‪ ,‬ועשה הנסים הגלויים שהפלה את בני ישראל‪ .‬על ידי כך ראו‬
‫בני ישראל את יד ה' אשר מכה במצרים ושהקב"ה מנהיג העולם‪ ,‬חזרו להאמין בה'‬
‫שהוא ברא את העולם ומנהיגו‪ ,‬ובידו לשנות סדרי בראשית‪ .‬ע"י האותות והמופתים‬
‫התעוררו בני ישראל ונזכרו במסורת שבידם מהאבות שהם עתידים להיגאל ויבוא יום‬
‫שה' יפקוד אותם ויעלה אותם משעבוד מצרים‪ .‬ע"י הנסים הגיעה אומה שלימה‬
‫למדרגה שהיא תהיה כולה ראויה לקבל את התורה‪ .‬חסד עשה ה' עם אברהם אבינו‬
‫שהגלה את זרעו למצרים ונשתעבד בהם ואח"כ הביא את הנסים‪ ,‬שע"י כן נשאר‬
‫זרעו העם הנבחר שיוכל לקבל את התורה‪ ,‬ובדרך אחרת לא היה הדבר אפשרי‪.‬‬
‫ה‬
‫לאור דברינו יובנו דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ח' הלכה א'‪ .‬וז"ל ‪:‬‬
‫"משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה‪ ,‬שהמאמין על פי‬
‫האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף‪ .‬אלא כל האותות‬
‫שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם‪ ,‬לא להביא ראיה על הנבואה‪ .‬היה‬
‫צריך להשקיע את המצריים‪ ,‬קרע את הים והצלילן בתוכו‪ .‬צרכנו למזון‪,‬‬
‫הוריד לנו את המן‪ .‬צמאו‪ ,‬בקע להן את האבן‪ .‬כפרו בו עדת קרח‪ ,‬בלעה‬
‫אותן הארץ‪ .‬וכן שאר כל האותות‪ .‬ובמה האמינו בו‪ ,‬במעמד הר סיני‪,‬‬
‫שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים‪ ,‬והוא‬
‫נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך‬
‫וכך‪ .‬וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם‪ ,‬ונאמר לא את אבותינו כרת ה'‬
‫את הברית הזאת‪ .‬ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא‬
‫אמת שאין בו דופי‪ ,‬שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם‬
‫בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם‪ ,‬מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו‬
‫נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה‪".‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫האבות שעבוד מצרים ומתן תורה‬
‫כז‬
‫)עיקר כוונת הרמב"ם שמעמד הר סיני הוא האות והמופת לאמונה בה' ובתורתו‪,‬‬
‫ולא שאר נסים שהיו‪ .‬הרמב"ם כתב כן כדי לבאר שאם יבוא נביא שיעשה אותות‬
‫ומופתים בשמים ובארץ אפי' כפי שהיה במצרים ויאמר דברים להכחיש או לבטל‬
‫האמור בתורה‪ ,‬אין לנו להאמין לו‪ ,‬כיון שהאות והמופת לאמונתנו הוא מעמד הר‬
‫סיני שהיה גדול מכל הנסים שנעשו‪ .‬ובזה יבואר מה שכתב שם הרמב"ם בהמשך‬
‫הפרק ע"ש‪(.‬‬
‫הנה הרמב"ם ביאר את המלה "לעולם"‪ ,‬שעד אז לא היתה בהם אמונה העומדת‬
‫לעולם‪ .‬ונ"ל שיש למלה זו כוונה נוספת‪ .‬שהנה כל הנסים שראו בני ישראל‪ ,‬ככל‬
‫שהיו מרשימים וניכרים בזמנם‪ ,‬לא היתה בהם יכולת קיום לדורות‪ .‬כי הדורות‬
‫הבאים לאחר שעבר זמן רב היו מטילים דופי באמיתותם של הסיפורים על האותות‬
‫והנסים‪ ,‬והיו אומרים שהם אגדות שמאן דהוא בדה אותם‪ .‬אולם הקב"ה אמר למשה‬
‫שמעמד הר סיני יהיה מעמד שיהיה לו קיום לדורות‪ ,‬ודבר זה נתקיים ע"י זה שבהר‬
‫סיני נתן הקב"ה לעם ישראל תורה ומצות‪ .‬התורה והמצות שנצטוו בני ישראל בסיני‬
‫כוללים את החיוב ללמוד את תורה ולקיים את המצות‪ .‬בלימוד התורה ובקיום‬
‫המצוות יש את הערובה שהאמונה בה' ובמשה יתקיימו לעולם‪ ,‬כיון שבלימוד‬
‫התורה משננים בני ישראל את המאורעות שהיו‪ ,‬ובקיום המצוות יש הרבה דברים‬
‫שעושים זכר ליציאת מצרים‪ .‬ובזה נבין את הנאמר בהגדה של פסח "אילו קרבנו‬
‫לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו"‪ ,‬דלכאורה דברים אלו תמוהים‪ :‬מה‬
‫המעלה שהיינו מקבלים בקירוב להר סיני בלי קבלת התורה?! אלא נראה שכוונת‬
‫הדברים‪ ,‬אילו קרבנו לפני הר סיני דיינו‪ ,‬היינו עצם מעמד הר סיני שהקב"ה התגלה‬
‫לעם ישראל ודיבר אליהם‪ .‬ואח"כ אנו מוסיפים שחסד נוסף עשה הקב"ה עמנו‪ ,‬שגם‬
‫נתן לנו את התורה‪ ,‬שבאמצעות לימוד התורה וקיום המצוות נהפך מעמד הר סיני‬
‫למעמד שלא ישכח מאתנו לעולם‪ .‬וזו משמעות הכתובים בתהלים פרק ע"ח‪:‬‬
‫א‪ .‬משכיל לאסף האזינה עמי תורתי‪ ,‬הטו אזנכם לאמרי פי‪:‬‬
‫ב‪ .‬אפתחה במשל פי‪ ,‬אביעה חידות מני קדם‪:‬‬
‫ג‪ .‬אשר שמענו ונדעם‪ ,‬ואבותינו ספרו לנו‪:‬‬
‫ד‪ .‬לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה'‪ ,‬ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה‪:‬‬
‫ה‪ .‬ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את אבותינו‪ ,‬להודיעם לבניהם‪:‬‬
‫ו‪ .‬למען ידעו דור אחרון בנים יולדו‪ ,‬יקמו ויספרו לבניהם‪:‬‬
‫ז‪ .‬וישימו באלהים כסלם ולא ישכחו מעללי אל‪ ,‬ומצותיו ינצרו‪:‬‬
‫כח‬
‫שירת הבאר‬
‫ביכורי גשן‬
‫שירת הבאר‬
‫בפרשת חוקת נאמרו בתורה מספר פסוקים בלשון סתומה‪ .‬ואלו הם‪:‬‬
‫במדבר פרק כא פסוקים י"ג ‪ -‬ט"ז‪.‬‬
‫"משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היצא מגבל האמרי‪ ,‬כי ארנון‬
‫גבול מואב בין מואב ובין האמרי‪ :‬על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב‬
‫בסופה ואת הנחלים ארנון‪ :‬ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול‬
‫מואב‪ :‬ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה‬
‫להם מים‪":‬‬
‫ופירש רש"י‪:‬‬
‫")יד( על כן ‪ -‬על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה'‪,‬‬
‫כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו'‪:‬‬
‫ואת הנחלים ארנון ‪ -‬כשם שמספרים בנסי ים סוף כך יש לספר בנסי נחל‬
‫ארנון‪ ,‬שאף כאן נעשו נסים גדולים‪ .‬ומה הם הן הנסים‪:‬‬
‫)טו( ואשד הנחלים ‪ -‬תרגום של שפך אשד‪ .‬שפך הנחלים‪ ,‬שנשפך שם דם‬
‫אמוריים שהיו נחבאים שם‪ ,‬לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר‬
‫וההרים סמוכים זה לזה‪ ,‬אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה‪,‬‬
‫והדרך עובר תוך הנחל‪ .‬אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור‪,‬‬
‫נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות‪.‬‬
‫והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב‪ ,‬ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן‬
‫נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ‪ .‬כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע‬
‫ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה‪ ,‬ונתקרב לצד הר‬
‫של מואב‪ ,‬ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום‪ .‬וזהו אשר נטה‬
‫לשבת ער‪ ,‬שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו‪ ,‬וזהו‬
‫ונשען לגבול מואב‪:‬‬
‫)טז( ומשם בארה ‪ -‬משם בא האשד אל הבאר‪ .‬כיצד‪ ,‬אמר הקב"ה מי מודיע‬
‫לבני הנסים הללו‪ .‬המשל אומר נתת פת לתינוק הודע לאמו‪ .‬לאחר שעברו‬
‫חזרו ההרים למקומם‪ ,‬והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים‬
‫וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה‪ ,‬וישראל ראו ואמרו שירה‪":‬‬
‫והנה קשה‪ :‬אם נעשו במעבר ארנון נסים גדולים כנסי ים סוף‪ ,‬מדוע לא נכתבו‬
‫נסים אלו בתורה כדי לפרסמם‪ .‬ועוד דבר קשה ישנו בשירת הבאר‪ ,‬אולם נעתיק‬
‫תחילה את שירת הבאר‪) .‬שם י"ז ‪ -‬כ'(‪:‬‬
‫"אז ישיר ישראל את השירה הזאת‪ ,‬עלי באר ענו לה‪ :‬באר חפרוה‬
‫שרים‪ ,‬כרוה נדיבי העם‪ ,‬במחקק‪ ,‬במשענתם‪ ,‬וממדבר מתנה‪:‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫שירת הבאר‬
‫כט‬
‫וממתנה נחליאל‪ ,‬ומנחליאל במות‪ :‬ומבמות הגיא אשר בשדה‬
‫מואב‪ ,‬ראש הפסגה‪ ,‬ונשקפה על פני הישימן‪":‬‬
‫בהתבוננות בשירה זו מתעוררת קושיה גדולה‪ :‬מאחר והנסים שנעשו לישראל‬
‫במעבר ארנון היו גדולים מאד‪ ,‬היה מן הראוי שבני ישראל יאמרו שירה על נסים‬
‫אלו‪ .‬ברם בעיון בשירה מתברר שכל השירה נאמרה רק על נס הבאר‪ .‬אמנם השירה‬
‫רומזת גם לנסים שנעשו במעברי ארנון‪ ,‬שחז"ל בארו "עלי באר ענו לה" שהכוונה‬
‫עלי באר מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה‪ ,‬את אברי האמוריים שרצו להרוג אותנו‪.‬‬
‫אך ענין זה רק ברמז‪ ,‬וגוף השירה נאמרה רק על הבאר‪.‬‬
‫ונתרץ תחילה את השאלה הראשונה‪ .‬על פי דברי הרמב"ן‪ .‬שהרמב"ן נתן כמה‬
‫כללים‪ ,‬אלו נסים נכתבו ואלו לא נכתבו‪.‬‬
‫א‪ .‬נסים שנעשו תחילה כדי להוכיח שה' ברא את העולם או להוכיח שהקב"ה מנהיג‬
‫את עולמו‪ ,‬נכתבו‪.‬‬
‫ב‪ .‬ז"ל הרמב"ן בראשית פרק מו‪:‬‬
‫"אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה‪ .‬כי הנסים הנעשים על ידי‬
‫נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם‪ ,‬יזכירם הכתוב‪.‬‬
‫והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או‬
‫בנביאים‪ .‬וכו'‪ .‬ולמה יזכירם הכתוב‪ ,‬כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם‪.‬‬
‫ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג‪ ,‬שהרי יעודי התורה כולם‬
‫אותות ומופתים‪".‬‬
‫ג‪ .‬ובסוף פר' נח כתב הרמב"ן‪ ,‬שהתורה לא כתבה הנסים שנעשו לאברהם באור‬
‫כשדים‪ ,‬כיון שהתורה לא רצתה להאריך באמונות עובדי האלילים ובויכוח שהיה‬
‫בינם ובין אברהם אבינו‪.‬‬
‫ועתה נתרץ את השאלה השניה דלעיל‪ .‬הנה בני ישראל כשנתגלו להם הנסים‬
‫שעשה ה' עמהם במעבר ארנון‪ ,‬נוכחו לדעת שה' לא הראה להם את הנסים עצמם‬
‫כיצד נטו ההרים זה לעומת זה והרגו את האמוריים‪ ,‬אלא הנסים נודעו להם בצורה‬
‫עקיפה‪ ,‬שה' הראה להם את הנסים באמצעות הבאר‪ .‬מעצם הסתרת הנס הבינו בני‬
‫ישראל שה' רומז להם‪ ,‬שככל שהנסים שהתרחשו במעבר ארנון היו גדולים‬
‫ועצומים‪ ,‬נס הבאר היה גדול מהם‪ .‬כי נס הבאר התמיד ארבעים שנה בארץ ציה‬
‫וצלמות‪ ,‬ועוד שהיה הולך עמהם ממקום למקום‪ .‬ומיד שהבינו הדבר פרצו בני‬
‫ישראל בשירה על נס הבאר‪ .‬בהזדמנות זו מצאו לנכון להזכיר גם את משה רבנו שעל‬
‫ידו המציא להם הקב"ה את הבאר בראשונה‪ ,‬ואח"כ בשניה‪ ,‬ועוד שבגללם לקה‬
‫משה רבנו על הבאר‪ .‬בנסי נחל ארנון ובצורת התגלותם‪ ,‬רצתה התורה להורות לנו כי‬
‫הנסים היום יומיים שהקב"ה עושה עמנו אינם נופלים בגדולתם ובחשיבותם מהנסים‬
‫שהתרחשו ביציאת מצרים‪ .‬והעדר חשיבותם בעיני הבריות נובע רק מעצם התמדתם‪,‬‬
‫הגורם להרגשה שהם טבע ואינם נס‪.‬‬
‫ונראה שדבר זה רצה הקב"ה להביא לתשומת לבם של בני ישראל במתת מרים‪,‬‬
‫שהיות והבאר היתה בזכות מרים הנביאה כשמרים מתה סילק ה' את הבאר‪ .‬והכוונה‬
‫ל‬
‫ביכורי גשן‬
‫שירת הבאר‬
‫היתה שבני ישראל יתבוננו כשהסתלקה הבאר מה גדול ועצום היה נס הבאר‪ ,‬כל ימי‬
‫הליכתם ושהותם במדבר‪ .‬ורצון ה' היה שבני ישראל יודו על הנס שנעשה עמם עד‬
‫עתה‪ ,‬ויבקשו לעתיד‪ .‬אולם בני ישראל לא התנהגו בדרך זו וחטאו והתלוננו על משה‬
‫כלשון הכתוב )במדבר פר' כ' פס' ד'(‬
‫"למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות אנחנו ובעירנו‪ .‬וכו'‪".‬‬
‫התנהגות זו גרמה שמשה רבנו כעס על בני ישראל וחטא בסלע‪ ,‬חטא זה גרם‬
‫שמשה רבנו לא הכניס את בני ישראל לארץ המובטחת‪ ,‬דבר שגרם נזק גדול לעם‬
‫ישראל לדורות‪ .‬עתה בנסים שנעשו במעברי ארנון ובהתגלותם על ידי הבאר תקנו‬
‫בני ישראל את אשר עיוותו במתת מרים‪ .‬ופרצו כולם יחד בשירה "עלי באר ענו לה‪.‬‬
‫וכו'‬
‫פרשת בלעם והנבואה‬
‫ביכורי גשן‬
‫לא‬
‫פרשת בלעם והנבואה‬
‫א‬
‫התורה מאריכה מאד בענין הקללות שרצה בלעם לקלל את ישראל‪ ,‬ואח"כ‬
‫מעתיקה התורה את כל הברכות שלבסוף ברך אותם‪ .‬התורה מקדישה לכך פרשה‬
‫שלמה‪ .‬גם הנביא מיכה מציין את גודל הנס שבמעשה בלעם‪ ,‬וכך הוא אומר )בפרק ו‬
‫פס' א ‪ -‬ה("‪:‬‬
‫"שמעו נא את אשר ה' אמר קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך‪:‬‬
‫שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מסדי ארץ כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל‬
‫יתוכח‪ :‬עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי‪ :‬כי העלתיך מארץ מצרים‬
‫ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים‪ :‬עמי זכר נא מה‬
‫יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען‬
‫דעת צדקות ה‪":‬‬
‫והנה יש בפרשת בלעם מספר דברים תמוהים‪:‬‬
‫א‪ .‬מהי הטובה והנס הגדול שעשה ה' לישראל‪ ,‬האם ה' חייב לשמוע בקול לבלעם ?‬
‫וגם אילו היה בלעם מקלל את עם ישראל‪ ,‬האם היה ה' חייב לקיים את אשר אמר?‬
‫ב‪ .‬מהו הענין שאמרו חז"ל שה' זועם בכל יום‪ ,‬ובלעם ידע את הרגע‪ ,‬ורצה לקלל את‬
‫ישראל באותה שעה ?‬
‫ג‪ .‬מה הענין עם האתון‪ ,‬ואזהרת המלאך שיאמר רק את מה שה' יצוהו? למה היה‬
‫צורך בזה‪ ,‬הרי ה' אמר לו דברים אלו גם לפני שיצא לדרך!‬
‫ד‪ .‬הגמ' במסכ' ב"ב דף י"ג אומרת שמשה רבנו כתב את ספרו ופרשת בלעם‪ .‬ותמוה‪:‬‬
‫הרי פרשת בלעם כתובה בתורה‪ ,‬וא"כ מה היא הדגשה זו‪.‬‬
‫ב‬
‫לפני שנבאר את פרשת בלעם‪ ,‬נביא את דברי הרמב"ם המבאר את ענין הנבואה‬
‫וההבדל בין נביא לקוסם‪ .‬וכך הוא כותב בפרק י מהלכות יסודי התורה‪:‬‬
‫הלכה א‬
‫"כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו‪ ,‬אינו צריך לעשות אות כאחד‬
‫מאותות משה רבנו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של‬
‫עולם‪ .‬אלא האות שלו‪ ,‬שיאמר דברים העתידים להיות בעולם‪ ,‬ויאמנו דבריו‪.‬‬
‫וכו'‪ .‬אלא אומרים לו‪ :‬אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות‪ ,‬והוא‬
‫אומר‪ ,‬ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו‪ .‬ואפילו נפל דבר קטן‪,‬‬
‫בידוע שהוא נביא שקר‪ .‬ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן‪.‬‬
‫לב‬
‫פרשת בלעם והנבואה‬
‫ביכורי גשן‬
‫הלכה ג‪:‬‬
‫והלא המעוננים והקוסמים אומרים מה שעתיד להיות‪ ,‬ומה הפרש יש בין‬
‫הנביא ובינם? אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהן מקצת דבריהם‬
‫מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין‪ .‬כענין שנאמר‪ :‬יעמדו נא ויושיעוך הוברי‬
‫שמים החוזים בכוכבים‪ ,‬מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך‪ .‬מאשר‪ ,‬ולא כל‬
‫אשר‪ .‬ואפשר שלא יתקיים מדבריהם כלום אלא יטעו בכל‪ ,‬כענין שנאמר‪:‬‬
‫מפר אותות בדים וקוסמים יהולל‪ .‬אבל הנביא כל דבריו קיימין‪ ,‬שנאמר‪ :‬כי‬
‫לא יפול מדבר ה' ארצה‪.‬‬
‫הלכה ד‪:‬‬
‫דברי הפורענות שהנביא אומר‪ ,‬כגון שיאמר‪ :‬פלוני ימות‪ ,‬או שנה פלונית‬
‫רעב או מלחמה‪ ,‬וכיוצא בדברים אלו‪ ,‬אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה‬
‫לנבואתו‪ ,‬ואין אומרים הנה דבר ולא בא‪ .‬שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם‬
‫על הרעה‪ ,‬ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה‪ ,‬או שתלה להם‬
‫כחזקיה‪ .‬אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה‬
‫שאמר‪ ,‬בידוע שהוא נביא שקר‪ .‬שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי‪,‬‬
‫אינו חוזר‪ .‬וכו'‪".‬‬
‫ברם נראה שמה שאמרו חז"ל שמנבואה רעה הקב"ה חוזר בו‪ ,‬זה רק כשעושים‬
‫תשובה בגלוי ובפרהסיא‪ .‬שיש לעם במה לתלות כשיראו שהקב"ה יחזור בו‪ .‬וכפי‬
‫שהיה באנשי נינוה שעשו תשובה בגלוי‪ ,‬וכשם שהיה בחזקיה שאחר שאמר לו‬
‫הנביא שעומד למות‪ ,‬הסב פניו אל הקיר והתפלל‪.‬‬
‫ג‬
‫לאחר ההקדמה דלעיל נפנה לפרשת בלעם‪ .‬תחילה נ"ל כי הענין שאמרו חז"ל‬
‫שבלעם ידע את הרגע שהקב"ה זועם בכל יום‪ ,‬כוונת הדברים שהקב"ה דן בכל יום‬
‫כל אדם לפי מצבו‪ ,‬וכן הקב"ה דן בכל יום את עם ישראל לפי מצבם‪ ,‬דהיינו‬
‫שהקב"ה דן אותם לפי זכויותיהם ופשעיהם וגוזר את דינם‪ .‬ויש לי ראיה לפרוש זה‪,‬‬
‫שהפסוק בתהילים )פר' ז' פס' י"ב( אומר‪:‬‬
‫"אלוקים שופט צדיק‪ ,‬וא‪-‬ל זועם בכל יום"‪.‬‬
‫הרי להדיא שפסוק זה עוסק במשפטו של ה'‪ .‬אולם נראה שמה שהקב"ה דן את‬
‫האדם בכל יום אינו גזר דין גמור‪ ,‬ואדם שעושה תשובה אפי' נסתרת בינו לבין קונו‬
‫הקב"ה מוחל לו ומשנה את גזר דינו‪ .‬ברם אם נביא אמר נבואת פורענות על אדם‪,‬‬
‫היא יותר חמורה שאומנם נבואה רעה יכולה להתבטל‪ ,‬אולם לצורך כך צריך שהאדם‬
‫יעשה תשובה גלויה ומפורסמת‪ .‬דאל"כ יהיה חילול ה' שדברי הנביא לא התקיימו‪.‬‬
‫והבאנו לעיל את דברי הרמב"ם שנביא נבדל מקוסם בזה שדברי הנביא מתקיימים‬
‫תמיד‪.‬‬
‫ונראה שבלעם שנאמר עליו יודע דעת עליון‪ ,‬ידע מה דנים את עם ישראל בכל יום‪.‬‬
‫והנה בלעם רצה להנבא ולפרסם מה שנגזר על עם ישראל לדורות הבאים על מה‬
‫פרשת בלעם והנבואה‬
‫ביכורי גשן‬
‫לג‬
‫שחטאו במדבר‪ .‬וכפי שאמרו חז"ל שאין פורענות שאין בה גם עונש על חטא העגל‪.‬‬
‫ובלעם רצה להפוך את גזר הדין שנגזר על עם ישראל בשמים לנבואת פורענות‪ .‬ובזה‬
‫רצה בלעם להרע לעם ישראל‪ ,‬כי גזר דין נסתר שנגזר בשמים אינו קשה כ"כ‪ ,‬כי כדי‬
‫לבטל גזרה זו מספיק שעם ישראל יעשו תשובה נסתרת או שייטיבו דרכיהם‪ .‬אולם‬
‫כאשר נאמרה נבואת פורענות הדבר חמור יותר‪ ,‬כי כדי לבטל את הנבואה צריך שבני‬
‫ישראל יעשו תשובה גלויה ומפורסמת‪ ,‬וזה דבר שהרבה יותר קשה להם לעשות‪.‬‬
‫והנה הקב"ה עשה נס ולא זעם בימים אלו‪ .‬נוסף על כך הקב"ה הזהיר את בלעם‬
‫שלא ינבא רעה על עם ישראל‪ ,‬מהדברים שידע מהעבר שנגזרו עליהם‪ .‬וע"כ הוצרך‬
‫הקב"ה להזהיר את בלעם באופן מיוחד‪ ,‬והקב"ה רמז לו על כך על ידי שנוי מעשה‬
‫בראשית ע"י האתון‪ ,‬והזהירו ע"י מלאך ה' שעמד מולו וחרבו שלופה בידו שלא‬
‫יאמר דבר שלא נצטוה לומר‪ .‬הקב"ה הבהיר לבלעם בצורה נחרצת שאין רצונו‬
‫שתאמר מילה רעה על עם ישראל‪.‬‬
‫ד‬
‫על פי האמור לעיל נבין את הדין ודברים שהיו בין שאול לשמואל )שמואל א פרק‬
‫ט"ו פס' כה ‪ -‬כט( שאול פונה לשמואל‪:‬‬
‫"ועתה שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'‪ :‬ויאמר שמואל אל שאול‬
‫לא אשוב עמך כי מאסתה את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל‪:‬‬
‫ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע‪ :‬ויאמר אליו שמואל קרע ה'‬
‫את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך‪ :‬וגם נצח ישראל‬
‫לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם‪":‬‬
‫הנה שאול‪ ,‬אחר שחטא במלחמת עמלק‪ ,‬מבקש את שמואל שיבוא עמו‬
‫להשתחוות לה'‪ ,‬ושמואל עונה לשאול שלא יבוא עמו משום שה' קרע את ממלכתו‪.‬‬
‫ברם תמוה מדוע היה שמואל צריך להוסיף את המילים "ונתנה לרעך הטוב ממך"‪,‬‬
‫האם זה הזמן ששמואל יקנטר את שאול? אלא נראה ששאול אמר לשמואל שיבוא‬
‫עמו להשתחוות לה'‪ ,‬ושם הוא יבקש סליחה ומחילה מאת ה' ברבים‪ .‬ואף שיש‬
‫נבואה רעה כנגדו‪ ,‬הרי תשובה גלויה ומפורסמת יש בכחה לבטל נבואה רעה‪ .‬ועל כך‬
‫אמר לו שמואל שסליחה לא תעזור כאן‪ ,‬כיון שהקב"ה הבטיח כבר את המלוכה‬
‫לרעך הטוב ממך‪ ,‬והיות שיש כבר נבואה טובה על אדם אין הקב"ה חוזר בו‪ .‬וזה מה‬
‫שאמר שמואל כי נצח ישראל לא ישקר‪.‬‬
‫ברם כלל זה צ"ע‪ ,‬שהרי אלדד ומידד התנבאו במחנה‪ .‬ואמרו חז"ל שנבואתם‬
‫היתה משה מת ויהושע מכניס את עם ישראל לארץ ישראל‪ .‬והרי עדין לא נגזרה גזרה‬
‫על משה רבנו שלא יכנס לארץ עד שחטא במי מריבה‪ .‬ולכאורה כאן נגזרה כבר‬
‫הגזרה‪ ,‬שהרי אמרו נבואה טובה על יהושע‪ ,‬ואין הקב"ה חוזר בו מנבואה טובה‪ .‬ויש‬
‫לומר שעדין לא נגזרה גזרה גמורה על משה שלא יכנס לארץ‪ ,‬והנבואה היתה רק‬
‫בגדר נבואה רעה שאפשר לבטלה ע"י תשובה‪ .‬ומה שנאמרה נבואה טובה כלפי‬
‫לד‬
‫פרשת בלעם והנבואה‬
‫ביכורי גשן‬
‫יהושע‪ ,‬אפשר לומר שלא היתה זו נבואה טובה כלפיו‪ ,‬שלא היה חפץ כלל שמשה‬
‫ימות ולא יכניסם לארץ‪ .‬וזהו שאמר יהושע אדני משה כלאם‪.‬‬
‫ברם יש לעיין בכלל זה בבראשית פרק ל"ב )פס' י ‪ -‬י"ב( שנאמר שם‪:‬‬
‫ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה' האמר אלי שוב לארצך‬
‫ולמולדתך ואיטיבה עמך‪ :‬קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את‬
‫עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות‪ :‬הצילני נא‬
‫מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים‪:‬‬
‫ומפרש רש"י שם‪:‬‬
‫קטנתי מכל החסדים ‪ -‬נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי‪,‬‬
‫לכך אני ירא‪ ,‬שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד‬
‫עשו‪:‬‬
‫והקשה הרא"ם דמה חשש יעקב אבינו‪ ,‬הרי מנבואה טובה אין הקב"ה חוזר בו‪,‬‬
‫והיא חייבת להתקיים‪ .‬ותרץ שם שנבואה טובה חייבת להתקיים רק בנבואה שאמרה‬
‫הנביא לאחרים‪ ,‬וזה כדי שלא יתחלל שם שמים‪ .‬אבל בנבואה שנאמרה לנביא לצורך‬
‫עצמו‪ ,‬לא נאמר כלל זה‪.‬‬
‫ה‬
‫נאמר בספר מלכים )מלכים א' פרק ט"ז פסוקים לג ‪ -‬לד פר' י"ז פס' א(‬
‫"ויעש אחאב את האשרה ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל‬
‫מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו‪ :‬בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה‬
‫באבירם בכרו יסדה ובשגיב )ובשגוב( צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר‬
‫ביד יהושע בן נון‪":‬‬
‫ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב חי ה' אלהי ישראל אשר‬
‫עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי‪":‬‬
‫והרד"ק מלכים א פרק י"ז פסוק א כתב וז"ל‪:‬‬
‫"ובדרש‪ :‬וכי מה ענין זה אצל זה?! אלא כשמתו בני חיאל כלם‪ ,‬הלכו‬
‫אליהו ואחאב לנחם את חיאל‪ .‬ואמר אליהו כי בעון שבנה יריחו מתו בניו‪,‬‬
‫כדבר ה' אשר דבר יהושע בן נון‪ .‬אמר לו אחאב‪ :‬מי גדול‪ ,‬משה או יהושע?‬
‫אמר לו‪ :‬משה‪ ,‬שהיה רבו של יהושע‪ .‬אמר לו‪ :‬דברי הרב לא נתקיימו ודברי‬
‫תלמיד נתקיימו? והלא אמר משה ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים‪,‬‬
‫והלא כל ישראל עובדי ע"ג הם ואין השמים נעצרים‪ .‬קפץ אליהו ואמר‬
‫ונשבע‪ :‬חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי‪":‬‬
‫והנה כידוע התקיימו דברי אליהו ולא היה מטר ג' שנים‪ .‬ברם הדבר תמוה‪ ,‬מדוע‬
‫באמת קללת יהושע התקיימה וקללת משה לא נתקיימה‪ .‬ונראה להסביר הדבר‪ ,‬שמה‬
‫שכתב הקב"ה בתורתו והזהיר על כך הוא נכון בצורה כללית לדורות‪ ,‬והדברים‬
‫פרשת בלעם והנבואה‬
‫ביכורי גשן‬
‫לה‬
‫מתקיימים כפי שכתוב בתורה‪ ,‬שהקב"ה כתב בתורתו כיצד הוא מנהיג את עולמו‪.‬‬
‫אולם אין הדבר קבוע שכל מה שכתוב יתקיים בכל דור ודור‪ .‬כי יש לפעמים‬
‫שהקב"ה מרחם על בריותיו ומעביר על מידותיו וממתין שבני ישראל יעשו תשובה‪,‬‬
‫ויש שאין הדברים מתקיימים מיד כי הקב"ה רוצה לנסות את בניו האם הם מאמינים‬
‫בו‪ ,‬ואינו מביא פורענות מיד‪ .‬שאם יביא הקב"ה פורענות מיד על כל מעשה רע לא‬
‫תהיה בחירה לאדם‪.‬‬
‫ברם כל זה בדברי תורה‪ .‬אבל בנבואה שנביא אומר אין כלל זה‪ ,‬אלא הנבואה‬
‫צריכה להתקיים תמיד כלשונה‪ .‬וטעם החילוק כי דברי תורה אם אינם מתקיימים‬
‫כלשונם בכל דור אין בזה סתירה לאמיתות התורה‪ ,‬שהרי התורה ניתנה לפני ששים‬
‫ריבוא וידוע לעם ישראל שדברי התורה עתידים להתקיים לדורות‪ .‬וע"כ אם במקרה‬
‫מסוים אין הדבר מתקיים‪ ,‬אין בזה הכחשה לנאמר בתורה‪ .‬אולם נבואה של נביא‬
‫שאינה מתקיימת כלשונה מערערת על עצם נבואתו של הנביא‪ ,‬וכפי המבואר לעיל‬
‫בדברי הרמב"ם‪ ,‬וע"כ היא חייבת להתקיים בכל מקרה כלשונה‪.‬‬
‫ונראה שחילוק זה שכתבתי‪ ,‬הוא מה שאמר להם אליהו‪ .‬וכדי לאמת את דבריו‬
‫אמר להם‪ :‬ראו שאני נביא כיהושע‪ ,‬ואם אני אומר שלא יהיה מטר הדבר יתקיים‪.‬‬
‫והדבר מדוייק בלשון הפסוקים‪ ,‬שאמר להם‪:‬‬
‫"חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי‬
‫אם לפי דברי‪":‬‬
‫הרי שהדגיש להם שלא יהיה מטר כי אם על פי דבריו‪ ,‬ולא משום שנכתב בתורה‬
‫שאם יעבדו ע"ז ה' יעצור את השמים‪ .‬ובזה נבין את דברי אחאב כשפוגש את אליהו‬
‫לאחר ג' שנים )מלכים א פרק י"ח פסוק י"ז(‪:‬‬
‫"ויהי כראות אחאב את אליהו ויאמר אחאב אליו האתה זה עכר ישראל‪":‬‬
‫אחאב בא בטענה לאליהו הנביא‪ ,‬אתה זה עוכר ישראל‪ .‬שהרי הקב"ה לא רצה‬
‫להרע לישראל‪ ,‬ואתה בדבריך הרעת לעם ישראל‪ .‬ואליהו עונה לו‪:‬‬
‫"ויאמר לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך בעזבכם את מצות ה'‬
‫ותלך אחרי הבעלים‪":‬‬
‫כלומר לא אני הרעתי לעם ישראל‪ ,‬כי מאחר וכתוב בתורה שאם תעבדו אלהים‬
‫אחרים לא יהיה מטר‪ ,‬בסופו של דבר הדבר היה מתקיים גם ללא נבואתי‪.‬‬
‫ו‬
‫ולפי דברינו יתיישבו גם דברי הגמ' בב"ב שאמרה משה כתב ספרו ופרשת בלעם‪,‬‬
‫ותמהנו לעיל מה כוונת הדברים‪ ,‬הרי פרשת בלעם כתובה בתורה וא"כ מה היא‬
‫הדגשה זו‪.‬‬
‫ולפי דברינו הדבר מיושב‪ ,‬כי יש הבדל גדול‪ ,‬בין פרשיות התורה לנבואת בלעם‪.‬‬
‫כי פרשיות התורה אין להם דין נבואת נביא אלא תורת משה‪ ,‬ונבואת בלעם יש לה‬
‫דין של נבואת נביא שחייבת להתקיים כלשונה‪.‬‬
‫לו‬
‫פרשת בלעם והנבואה‬
‫ביכורי גשן‬
‫ולפי דברינו יתבארו דברי הנביא מיכה שהבאנו בתחילת המאמר‪:‬‬
‫"עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן‬
‫השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'‪":‬‬
‫שהנביא אומר זכור מה יעץ בלק‪ ,‬דהיינו שבלעם יאמר נבואה רעה על עם ישראל‪,‬‬
‫ובזה רצה לגרום רעה לישראל‪ ,‬שהנבואה תהיה חייבת להתקיים אם לא יעשו תשובה‬
‫גלויה ומפורסמת‪ .‬וה' ענה ע"י בלעם והכריח אותו לנבא טוב על עם ישראל‬
‫לדורותיו‪ .‬ובזה יש הרבה צדקות ה'‪ ,‬כי נבואה טובה של בלעם חייבת להתקיים בכל‬
‫מקרה‪.‬‬
‫ז‬
‫ברם עדין צ"ע‪ :‬בלעם שהיה נביא ה'‪ ,‬וידע שהקב"ה בחר את עם ישראל לעמו‪,‬‬
‫ונתן להם את תורתו‪ ,‬מה היתה טענתו לקב"ה שיעדיף את אומות העולם על בני‬
‫ישראל‪ .‬האם חשב שהקב"ה יעדיף עובדי עבודה זרה וחוטאים על בני ישראל?‬
‫ונראה שטענתו של בלעם היתה‪ ,‬שגם לאחר מתן התורה‪ ,‬אין לעם ישראל עדיפות על‬
‫שאר העמים כי יש צדיקים בעם ישראל וגם בשאר העמים‪ ,‬ובראיה לדורות גם בעם‬
‫ישראל יהיו חוטאים רבים‪ .‬ועל כך השיב לו ה' בנבואותיו‪ ,‬שעם ישראל שמקורו‬
‫באבות הקדושים תמיד ימצא בו גרעין קשה וגדול של מאמינים בה' ושומרי מצות‪,‬‬
‫והם יהיו הערובה לקיום התורה בעם ישראל עד ביאת משיח צדקנו‪ .‬במהרה בימינו‬
‫אמן‪.‬‬
‫ביאת משיח‬
‫ביכורי גשן‬
‫לז‬
‫ביאת משיח צדקנו‬
‫כתב הרמב"ם הלכות מלכים פרק י"א הלכה א' וז"ל‪:‬‬
‫"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה‬
‫הראשונה‪ ,‬ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל‪ .‬וחוזרין כל המשפטים בימיו‬
‫כשהיו מקודם‪ ,‬מקריבין קרבנות‪ ,‬ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה‬
‫האמורה בתורה‪".‬‬
‫ובהלכה ג כתב וז"ל‪:‬‬
‫ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש‬
‫דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו‪ .‬אין הדבר כך‪ ,‬שהרי רבי‬
‫עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה‪ ,‬והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא‬
‫המלך‪ ,‬והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח‪ ,‬ודימה הוא וכל חכמי‬
‫דורו שהוא המלך המשיח‪ ,‬עד שנהרג בעונות‪ .‬כיון שנהרג נודע להם שאינו‪.‬‬
‫ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת‪ .‬ועיקר הדברים ככה הן‪ ,‬שהתורה‬
‫הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים‪ ,‬ואין מוסיפין עליהן ולא‬
‫גורעין מהן‪.‬‬
‫השגת הראב"ד‬
‫אל יעלה על דעתך וכו'‪ .‬א"א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא‬
‫משיחא‪ ,‬ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא‪ ,‬וכיון דלא עביד הכי‬
‫קטלוהו‪.‬‬
‫ובהלכה ד כתב הרמב"ם‬
‫ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו‪ ,‬כפי תורה‬
‫שבכתב ושבעל פה‪ ,‬ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה‪ ,‬וילחם מלחמות‬
‫ה'‪ ,‬הרי זה בחזקת שהוא משיח‪ .‬אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ‬
‫נדחי ישראל‪ ,‬הרי זה משיח בודאי‪ .‬ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה'‬
‫ביחד‪ ,‬שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'‬
‫ולעבדו שכם אחד‪".‬‬
‫והנה הרמב"ם סתר דבריו‪ .‬שבאיגרת תימן כשפנו אליו בני תימן ושאלו על אדם‬
‫אחד שטען שהוא משיח האם יש להאמין לו‪ ,‬ענה הרמב"ם שמבואר במדרשים‬
‫שמלך המשיח עתיד לעשות נסים גדולים‪ ,‬ומאחר שאדם זה שמתחזה למלך המשיח‬
‫לא עשה נסים גדולים כפי שנאמר על מלך המשיח‪ ,‬בודאי שאין הוא מלך המשיח‪,‬‬
‫וע"ש שהאריך מאד לבאר ענין זה‪ .‬והנה סתירה זו היא סתירה גדולה בדברי הרמב"ם‬
‫ומצוה לישב‪.‬‬
‫כדי להבין את דברי הרמב"ם‪ ,‬צריכים אנו לבאר תחילה את פרשת התגלותו של‬
‫משה רבינו לעם ישראל במצרים‪ ,‬כי נראה שיש דמיון בין התגלותו של משה רבינו‬
‫להתגלותו של מלך המשיח‪.‬‬
‫לח‬
‫ביכורי גשן‬
‫ביאת משיח‬
‫בספר שמות פרק ד נאמר‪:‬‬
‫)א( ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה‬
‫אליך ה'‪:‬‬
‫ובהמשך מוסר לו הקב"ה את הנסים שעליו לעשות בפני בני ישראל‪ .‬וכותב רש"י‬
‫שם‪:‬‬
‫)ג( ויהי לנחש ‪ -‬רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו של‬
‫נחש‪:‬‬
‫)ו( מצרעת כשלג ‪ -‬דרך צרעת להיות לבנה‪) ,‬ויקרא יג ד( ואם בהרת לבנה‬
‫היא‪ .‬אף באות זה רמז שלשון הרע סיפר באומרו )פסוק א( לא יאמינו לי‪,‬‬
‫לפיכך הלקהו בצרעת‪ ,‬כמו שלקתה מרים על לשון הרע‪:‬‬
‫והנה יש לעיין‪ :‬מה חטא משה רבינו באומרו והן לא יאמינו לי‪ ,‬וכי מדוע כן‬
‫יאמינו בו‪ .‬ועוד קשה‪ ,‬שאם על פי האמת שבני ישראל היו אמורים להאמין במשה‬
‫כשיאמר שה' שלחו להוציא את העם ממצרים‪ ,‬מדוע מסר לו ה' לעשות נסים בפני‬
‫בני ישראל כדי שיאמינו בו‪ .‬ועוד קשה שבהמשך הפרק שם נאמר‪:‬‬
‫)כט( וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל‪) :‬ל( וידבר אהרן את‬
‫כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האתת לעיני העם‪) :‬לא( ויאמן העם‬
‫וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו‪:‬‬
‫הנה מבואר בפסוקים שבני ישראל האמינו במשה מחמת הנסים שעשה בפניהם‪,‬‬
‫ומחמת שאמר להם שה' פקד אותם ושהוא שליח ה'‪ .‬ועולה השאלה מה היתה‬
‫הטענה כלפי משה רבינו‪.‬‬
‫לפני שנענה על שאלה זו‪ ,‬נעיין בדברי חז"ל שאמרו שמסורת היתה בידי בני‬
‫ישראל שעת צאתם מארץ מצרים תגיע‪ ,‬כאשר יבוא אדם ויאמר להם שה' שלחו‬
‫לומר ש"פקוד פקדתי את בני ישראל" ואני הוא השליח לגואלם‪ .‬ויש לתמוה‪ :‬מה‬
‫הסימן בדבר זה‪ ,‬הרי הרבה מתחזים היו יכולים לבוא ולומר דבר זה‪ ,‬וכיצד היו בני‬
‫ישראל יכולים להבחין אם האומר כן הוא שליח ה' או מתחזה‪ .‬ואביא בדבר זה את‬
‫דברי הרמב"ן‪ .‬וז"ל בשמות פרק ג פסוק י"ח‪:‬‬
‫"ויש עליך לשאול‪ ,‬ומנין להם שיאמינו‪ ,‬שמא שמע משה במסורת הזאת‬
‫כמותם‪ .‬ויש לומר‪ ,‬כך קבלו מיוסף ששמע מפי הנביא אביהם‪ ,‬שהראשון‬
‫שיבא ויאמר להם בלשון הזה הוא יהיה הגואל אותם‪ ,‬גלוי וידוע לפני‬
‫הקב"ה שלא יבא אדם ויכזב בהם‪ ,‬בכך הבטיחם‪.‬‬
‫אבל במקום אחר מצאתי שם )בשמו"ר ה' א( אמר ר' חמא ברבי חנינא‪ ,‬בן‬
‫שתים עשרה נתלש משה מבית אביו‪ .‬למה‪ ,‬שאילו גדל בבית אביו ובא ואמר‬
‫להם המעשים‪ ,‬לא היו מאמינים בו‪ ,‬שהיו אומרים אביו מסרם לו‪ ,‬לפי שיוסף‬
‫מסרה ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם‪ .‬ולכך נתלש מבית אביו‪ ,‬וכשהלך והגיד‬
‫לישראל כל הדברים לפיכך האמינו בו‪ ,‬שנאמר )להלן ד לא'( ויאמן העם‪.‬‬
‫וכונתם "שיוסף מסרה ללוי" לומר שיעקב גלה סודו ליוסף באהבתו אותו‪,‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫ביאת משיח‬
‫לט‬
‫בו בלשון השביע יוסף לאחיו כלם‪ ,‬וגלה ללוי כי הוא אמר להם כלשון הזה‬
‫מפני המסורת שבידו מאביו‪ ,‬וצוה שיהיה הדבר סוד‪":‬‬
‫ובפרקי דרבי אליעזר )היגר( ‪" -‬חורב" פרק מ"ז‬
‫"פ"א פ"א בו נגאלו אבותינו ממצרים‪ ,‬שנ' פקוד פקדתי‪ .‬צד"י צד"י בו עתיד‬
‫הקב"ה לגאול את ישראל משעבוד ארבע מלכיות ולאמר להם צמח צמחתי‬
‫לכם‪ ,‬שנ' ואמרת אליו כה אמר ה' צבאות לאמר הנה איש צמח שמו‬
‫ומתחתיו יצמח‪ .‬וכלם לא נמסרו אלא לאברהם אבינו‪ ,‬ואברהם מסרן ליצחק‬
‫ויצחק מסרן ליעקב‪ ,‬ויעקב מסר סוד הגאולה ליוסף‪ ,‬שנ' ואלהים פקוד‬
‫יפקוד אתכם‪ .‬ויוסף בנו מסר סוד הגאולה לאחיו‪ ,‬ואמ' להם פקוד יפקוד‬
‫אלהים אתכם‪ .‬ואשר מסר סוד הגאולה לסרח בתו‪ .‬וכשבאו משה ואהרן אצל‬
‫זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם‪ ,‬הלכו אצל סרח בת אשר‪ ,‬אמרו לה בא‬
‫אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך‪ .‬אמרה להם אין באותו ממש‪.‬‬
‫אמרו לה והרי אמ' פקוד יפקוד אלהים אתכם‪ ,‬אמרה להם הוא האיש העתיד‬
‫לגאול את ישראל ממצרים‪ ,‬שכן שמעתי מאבא פ"א פ"א פקוד יפקוד‪ .‬מיד‬
‫האמינו העם באלהיהם ובשלוחו‪ ,‬שנ' ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את‬
‫)עמו( ]בני ישראל[‪",‬‬
‫הנה בפרקי ר' אליעזר מבואר כי עיקר הראיה לאמיתות דברי משה היה בכך‬
‫שאמר פקוד יפקוד אלוקים אתכם כפי המסורת שנמסרה לאבות האומה‪.‬‬
‫ולפי האמור לעיל נבאר הדברים‪ .‬הקב"ה אמר למשה שילך לבני ישראל ויאמר‬
‫להם שה' שלחו‪ ,‬ויתן להם האות שהוא משתמש בלשון שנאמר ע"י יעקב אבינו‬
‫ויוסף הצדיק‪ ,‬דהיינו שהוא משתמש בלשון האבות פקוד יפקוד אלקים אתכם‪ .‬ומשה‬
‫בא בטענה להקב"ה‪ ,‬כי אלו שיאמינו באות זה יהיו רק מעט העם המאמין במסורת‬
‫האבות‪ ,‬אולם רוב העם לא יקבל דבר זה כאות והם לא יאמינו בו שה' שלחו‪ .‬וה' ענה‬
‫למשה שבשביל רוב העם הוא יעשה נסים ואותות‪ ,‬ויאמינו בו מחמת האותות‪ .‬אולם‬
‫ה' רמז למשה שחטא‪ ,‬כיון שהראיה האמיתית לשליחותו היא הסימן שה' מסר ע"י‬
‫האבות‪ ,‬כי הקב"ה הבטיח להם שלא יכזב באות זה ובלי אות זה לא יאמינו בו גדולי‬
‫האומה‪ .‬ואדרבה‪ ,‬אם משה לא היה מערער בדבר‪ ,‬היה הקב"ה מערה רוחו ממרום על‬
‫כל עם ישראל שיקבלוהו באות זה בלבד‪.‬‬
‫לאור הדברים הללו נבאר את דברי הרמב"ם‪ .‬הרמב"ם ביד החזקה ביאר שעיקר‬
‫עניינו של מלך המשיח ושליחותו היא שהוא יהיה עובד ה' כדוד המלך‪ ,‬והוא יכוף‬
‫את עם ישראל שיעבדו את ה' בלב שלם כבימי קדם‪ ,‬והוא יבנה את בית המקדש‪,‬‬
‫ויחזרו בני ישראל לקיים כל המצוות האמורות בתורה‪ ,‬והוא יחזיר את שלטון התורה‬
‫לישראל‪ ,‬וכפי שהרמב"ם כותב בהלכות שהבאתי לעיל‪ .‬והנה אם כל העם יהיה ראוי‬
‫לראות בכך את השגחתו של הקב"ה בעולמו‪ ,‬ויתבוננו בגודל מעלתו של מלך‬
‫המשיח והחזרת שלטון התורה בעולם‪ ,‬ענין זה לבד יכול להיות האות והסימן שהוא‬
‫מלך המשיח ושה' שלחו‪ .‬אולם כל זה נכון אם יערה ה' רוחו ממרום על כל עם‬
‫ישראל וכולם יקבלו דבר זה‪ .‬ברם אם יתהווה מצב שיבוא אדם ויטען שהוא מלך‬
‫מ‬
‫ביכורי גשן‬
‫ביאת משיח‬
‫המשיח וחלק מהעם יפקפקו באמיתת דבריו ויסתפקו אם העומד בפניהם הוא באמת‬
‫מלך המשיח‪ ,‬ודאי שהקב"ה לא ישאיר את עם ישראל בספק‪ ,‬ואם אמנם הוא מלך‬
‫המשיח יוכיח הקב"ה הדבר ע"י אותות שמלך המשיח יעשה אותם‪ .‬ועל כך אומר‬
‫הרמב"ם באגרתו לבני תימן‪ ,‬שאדם שבא ואומר שהוא נביא ה' והעם מסתפק בו‪,‬‬
‫עליו לעשות אותות ומופתים באופן שהספק יצא מלבם‪ .‬ואם אינו עושה אותות‬
‫ומופתים‪ ,‬ודאי שאין הוא נביא ה'‪ .‬ובודאי שדבר זה נאמר גם על מלך המשיח‪ ,‬כיון‬
‫שמלך המשיח עתיד להיות גדול שבכל הנביאים חוץ ממשה רבינו‪ ,‬והכל עתידים‬
‫להאמין במלך המשיח‪ .‬ואם נוצר מצב שיש ספק בעם ישראל על אדם מסוים אם הוא‬
‫מלך המשיח‪ ,‬עליו להוכיח דבריו ע"י אותות ומופתים‪ .‬ואם אין הוא נותן אותות על‬
‫דבריו בודאי אין הוא מלך המשיח וה' לא שלחו‪ .‬וענין זה ביאר הרמב"ם בהרחבה‬
‫באיגרתו לבני תימן‪.‬‬
‫יזכינו ה' לימות המשיח ולהגיע לאחרית הימים‪ ,‬שאז נכון יהיה הר בית ה' בראש‬
‫ההרים ונשא מגבעות‪ ,‬ונזכה לעלות לציון ברינה ולעבוד את ה' בבית אלקינו לעולם‪.‬‬
‫סימן א‬
‫מלאכת גוזז‬
‫מא‬
‫מלאכת גוזז‬
‫שבת דף ע"ד‪ :‬צ"ד‪ :‬ק"ז‪:‬‬
‫בכורות דף כ"ד‪ :‬כ"ה‪.‬‬
‫ענף א‬
‫א‬
‫גמ' שבת דף צ"ד ע"ב‬
‫"מתני' הנוטל צפורניו זו בזו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכו' רבי אליעזר‬
‫מחייב וחכמים אוסרים משום שבות‪".‬‬
‫ופשטות פירוש המשנה דחכמים סוברים דאין לחייב משום גוזז כשנוטל בידו‬
‫דהוי שנוי ור' אליעזר סובר דלא הוי שנוי וחייב משום גוזז‪.‬‬
‫ובגמ'‬
‫"אמר ר' אלעזר מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב‪ .‬פשיטא זו בזו תנן‪ .‬מהו‬
‫דתימא רבנן בכלי נמי פטרי והא דקתני זו בזו להודיעך כוחו דרבי אליעזר‬
‫קמ"ל‪ ".‬ע"ש בגמ'‬
‫ופירש רש"י‬
‫"מחלוקת ביד‪ .‬בהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך‬
‫גזיזה בכך בחול‪ :‬מהו דתימא בכלי נמי פטרי רבנן‪ .‬דאין כאן משום גוזז דלא‬
‫שייך אלא בצמר‪":‬‬
‫ועל כך אמרה הגמ' קמ"ל ששייך גם גוזז בשערות ובצפורנים‪ .‬והתוס' הקשו על‬
‫רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"ואין נראה לר"י דבהא ליכא למיטעי דבכל בעלי חיים שייכא גזיזה כדאמר‬
‫לעיל התולש כנף חייב משום גוזז‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה שרש"י סובר שהגמ' סברא דשייך לומר דגזיזה שייכת רק בבעלי חיים ולא‬
‫באדם‪ .‬וחידש ר' אלעזר דיש גוזז גם באדם‪.‬‬
‫ב‬
‫והתוס' פירשו דר' אלעזר בא לבאר שמשנתינו כרבי יהודה המחייב במלאכה‬
‫שאינה צריכה לגופה‪ .‬ועל כן הנוטל שערו וצפורניו בכלי חייב‪ .‬דלר' שמעון הסובר‬
‫דאין אדם חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬גם הנוטל שערו וצפורניו בכלי פטור‪.‬‬
‫וזה משום שבדרך כלל הנוטל שערו וצפורניו אינו צריך להם דנוטלם כדי לתקן את‬
‫עצמו‪ .‬וכדי להתחייב במלאכת גוזז צריך שיגזוז דבר שצריך לו‪ ,‬דומיא דמשכן שהיו‬
‫גוזזים צמר כדי לעשות יריעות‪ .‬ועיין בתוס' מה הכריח את ר' אלעזר לפרש‬
‫שמשנתינו כר' יהודה‪.‬‬
‫מב‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫ולפי התוס' צריך לומר שהא ששנינו שם בבריתא ששיעור המלאכה הוא שתי‬
‫שערות‪ ,‬ובמלקט לבנות מתוך שחורות אפי' שערה אחת‪ .‬זה נאמר לפי ר' יהודה‪.‬‬
‫ולהלכה שפוסקים כר' שמעון‪ ,‬אין בזה אלא מלאכה דרבנן‪ .‬שהרי אינו צריך לשערות‬
‫והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪.‬‬
‫ג‬
‫והר"ן אחרי שהביא המשנה והגמ' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"וכתב ר"ח ז"ל דמדפרשי רבנן טעמא דר' אליעזר ש"מ הלכתא כותיה‪ .‬ויש‬
‫מי שחולק ואמר הלכתא כחכמים דאמרי משום שבות‪ .‬ומאן דאמר כר'‬
‫אליעזר טפי עדיף דאיסורא דאוריתא הוא ולחומרא עבדינן‪ ".‬עכ"ל ז"ל‪.‬‬
‫והנה דברי ר' חננאל צריכים ביאור דהראשונים כתבו דר"ח פוסק כר' שמעון‬
‫שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬וקשה שכאן כתב שיש בגזיזת שערו וצפורניו‬
‫מלאכה דאורייתא‪.‬‬
‫וכדי לתרץ דבריו אביא את חידושי הר"ן )המיוחסים לר"ן( וז"ל‪:‬‬
‫"מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב‪ .‬פרש"י ז"ל משום גוזז שאע"פ‬
‫שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב‬
‫משום גוזז‪ .‬דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז ואף במקום שאינו‬
‫צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהיא ראוי לעיבוד‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫וביתר ביאור כתב הריב"ש בסימן שצ"ד בד"ה עוד אמרת‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"ונראה לומר ג"כ דהפשטה לא הואי במשכן רק לצורך העור‪ .‬וא"כ עיקר‬
‫מלאכת הפשטה היא לצורך העור וכל שהעור נפסד פטור‪ .‬אבל גזיזה היתה‬
‫במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות תחשים‪ .‬ועל‬
‫כן חייב כל שהוא לצורך גופו אע"פ שאינו צריך לשער‪ .‬ומלאכה הצריכה‬
‫לגופה היא‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה דברי ר"ח נתבארו שגזיזה לתיקון האדם הוי מלאכה הצריכה לגופה‪ .‬כי גם‬
‫במשכן היתה גזיזה לצורך דבר הניגזז‪ ,‬שגזזו צמר כדי לתקן עורות‪ .‬אולם‪ ,‬מדברי‬
‫הריב"ש מתעוררת קושיה גדולה על שיטת התוס'‪ .‬מדוע כתבו שבמשכן היתה רק‬
‫גזיזה לצורך הצמר‪ .‬הרי היתה גם גזיזה לצורך העורות‪ .‬ולקמן נבאר את דברי התוס'‪.‬‬
‫ד‬
‫ומצאתי לרמב"ן בדף ק"ו ע"א בסוגית חובל ומבעיר שכתב דברים בענין גזיזת‬
‫שערו וצפורניו‪ .‬ודבריו צריכים ביאור‪ ,‬לכן אביא את דבריו ואבארם‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"זה כתוב בתוס' רבותינו הצרפתים‪ .‬ואין אני אומר כן דמילה ודאי מלאכה‬
‫הצריכה לגופה היא‪ ,‬שהוא צריך שיהא מהול‪ .‬ומהדומה לזה הנוטל צפורניו‬
‫בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה של גוזז‪ .‬ואף על פי שאינו צריך‬
‫לגוף הצפורנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת‪ * .‬וכן הזורה והבורר‬
‫סימן א‬
‫מלאכת גוזז‬
‫מג‬
‫ומאן דשקיל איקופי מגלימה כולן דומות למילה‪ .‬וכו' וא"ת והרי אע"פ כן‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה היא‪ ,‬דומיא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה‪.‬‬
‫לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך לו‪ ,‬וכבר דימיתי‬
‫לגוזז ונוטל צפורניו בין לתקן גופו וליפות עצמו‪ ,‬ובין לצורך השער והגיזה‪.‬‬
‫כולן מלאכה הצריכה לגופה והיא עצמה המלאכה ** משא"כ בחופר גומא‬
‫שהבנין הוא הוא הנקרא מלאכה‪ .‬וכן הבערה לאפר‪ ,‬צריך לגופה היא‪".‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫הגהות ר' איסר זלמן מלצר‬
‫* דלא כמו שכתבו התוס' דף צד ע"ב ד"ה אבל‪ .‬ועמש"כ המ"א סי' שג'‬
‫בשם הריב"ש דבמשכן נמי היו גוזזים עורות תחשים אע"פ שלא היו צריכים‬
‫לגוף השער‪.‬‬
‫** משמע דלא מטעמו של הריב"ש וא"כ במה חלוק מזומר וא"צ לעצים‬
‫אלא לתקן האילן דלא הוי קוצר‪ .‬ולדברי התוס' עג‪ :‬ד"ה וצריך ניחא‪ .‬אך‬
‫בזה גופיה צריך ביאור מ"ש קוצר מגוזז וצ"ע‪) .‬ועיין לקמן בענף ב' ובענף‬
‫ד' בענין קושיא זו(‬
‫הנה נראה שהגאון ר' איסר זלמן מלצר הסתפק האם הרמב"ן התכוון בדבריו למה‬
‫שכתב הריב"ש או שכוונתו לדבר אחר‪ .‬ומכל מקום דברי הרמב"ן צריכים ביאור‬
‫מדוע הנוטל צפורניו ושערו ואינו צריך להם‪ ,‬הוי מלאכה הצריכה לגופה‪ .‬ובלומדי‬
‫את הסוגיא כתבתי לעצמי הערה על הגהת הגא"ז וז"ל עיין רמב"ן הלכ' בכורות פר'‬
‫ג' )דף י"ח ע"ב בדפוסים( שכתב שהתולש נוצות בעוף כדי שיוכל לשחוט הוי‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ועל כורחך שהרמב"ן סובר כהריב"ש‪ ,‬דשם לא הוי‬
‫מלאכה הצריכה לגופה משום שאינו מתקן עור‪ ,‬וכשמתקן העור הוי מלאכה משום‬
‫שכן היה במשכן‪ .‬ואומנם דברי הרמב"ן צריכים ביאור‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה‬
‫א‬
‫וכדי לעמוד על דברי הרמב"ן נבאר סוגית מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ואביא‬
‫המשנה בדף צ"ג ע"ב‪:‬‬
‫"המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי‪ ,‬פטור אף על הכלי‪ ,‬שהכלי טפלה לו‪.‬‬
‫את החי במטה‪ ,‬פטור אף על המיטה‪ ,‬שהמיטה טפלה לו‪ .‬את המת במטה‬
‫חייב‪ .‬וכו' רבי שמעון פוטר‪".‬‬
‫וכתב רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"ור' שמעון פוטר‪ .‬אפי' במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬וכל‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה‬
‫מד‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫לגופה‪ .‬דברצונו לא בא לו ולא היה צריך לה‪ .‬הלכך לאו מלאכת מחשבת‬
‫ב‬
‫היא לר' שמעון‪".‬‬
‫וכעין זה פירש רש"י בדף ל"א ע"ב דהמכבה פתילה משום שחס עליה דהוי‬
‫מלשאצל"ג וז"ל שם‪:‬‬
‫"אפי' פתילה נמי ליפטר‪ .‬דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה‪,‬‬
‫דמלאכה היינו כבוי‪ ,‬וכיבוי עצמו אינו צריך לו‪ .‬דאם לא הובערה מעולם‬
‫הוה ניחא ליה‪".‬‬
‫וכן בדין צידת נחש בדף ק"ז ע"ב כתב רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"הצד נחש‪ .‬נמי הצידה היא המלאכה‪ .‬וזה אינו צריך לצידה אלא שלא‬
‫תשכנו‪ .‬ואם יודע שתעמוד ולא תזיקנו לא היה צד‪".‬‬
‫ב‬
‫והנה התוס' בדף צ"ד ע"א הרבו להקשות על רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"וקשה מסותר על מנת לבנות כמו בתחילה‪) .‬כוונתם דגם כאן צריך להיות‬
‫מלשאצל"ג דנוח לו שלא היה כאן בנין מעולם( וקורע בחמתו למירמי‬
‫אימתא אאינשי דביתיא‪ ,‬דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם‪.‬‬
‫)וקשה מדוע הוי מלשאצל"ג( ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי‬
‫אימתא‪ .‬א"נ מפיס מורסא לעשות לה פה יהא פטור‪ ,‬דברצונו היה שלא היה‬
‫מורסא מעולם‪ .‬וכן קורע בגד שנפל בה דרנא על מנת לתפור דברצונו לא‬
‫היה נופל בה‪ .‬וכן התופר בגד קרוע‪ ,‬ברצונו שלא היה קרוע‪".‬‬
‫ומחמת קושיות אלו פירשו התוס' את הכלל מלאכה שצריכה לגופה‪ .‬שבכל‬
‫מלאכה צריך שיהיה בה צורך כמו שהיה לאותה מלאכה במשכן‪ .‬ולפי כלל זה ביארו‬
‫את כל המקרים שנזכר בהם שהם מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ואביא כמה‬
‫דוגמאות‪ .‬הוצאת המת המוציא אינו צריך למת‪ ,‬ובמשכן היו צריכים לחפצים‬
‫שהוציאו‪ .‬צד נחש שלא ישכנו‪ .‬הצדו אינו צריך לנחש‪ ,‬ובמשכן היו צריכים לתחש‬
‫וחלזון‪ .‬וע"ש בתוס' שהאריכו הרבה בענין זה‪ .‬ועל פי זה מובנים דברי התוס' בענין‬
‫הנוטל שערו וצפורניו‪.‬‬
‫ב ]ודע שר' נסים גאון בגמ' שבת )דף י"ב ע"א( כתב שהמוציא מת משום שריחו רע הוי‬
‫מלאכה דאורייתא גם אליבא דר"ש והביא ירושלמי בענין זה‪.‬‬
‫ברם כל הראשונים לא סברו כמותו עיין רש"י שבת )דף צ' ע"א ד"ה המוציא ריח רע( וכן‬
‫סובר הרמב"ן עיין בדבריו בספר תורת האדם בענין מי שמתו מוטל לפניו בביאור הגמ'‬
‫בפרק המצניע‪ .‬וכן נראה מדברי השו"ע והמשנה ברורה בסי' שי"א סעי' ב'‪[.‬‬
‫סימן א‬
‫מלאכת גוזז‬
‫מה‬
‫ג‬
‫והנה התוס' הקשו קושיות קשות על רש"י‪ .‬ואמנם דבריו צריכים ביאור רב‪ .‬ולפני‬
‫שנבאר את שיטתו אביא מה שכתב הרמב"ן בענין זה‪ .‬ומתוך דבריו יתבארו דברי‬
‫רש"י‪ .‬ומ"מ גם דברי הרמב"ן צריכים ביאור‪ .‬וז"ל הרמב"ן בדף צ"ד ע"ב‪:‬‬
‫"פי' מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬כגון מוציא את המת אפי' לקוברו‪ ,‬שאין‬
‫לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו‪ .‬אבל ההנאה היא הטומאה שהוא מונע‬
‫ממנו‪ .‬וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו‪ ,‬נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה‪.‬‬
‫שאינו אלא מניעת היזק‪ ,‬ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה‪ .‬וכן כיבוי‬
‫הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאצ"ל‪ ,‬חוץ מפתילה שלא הבהבה שהוא‬
‫צריך להדליקה ולכבותה‪ .‬והכיבוי הוא התיקון בעצמו‪ .‬וכן במכבה את‬
‫הגחלים לפחמין‪ .‬אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא‪ ,‬אע"פ שברצונו לא‬
‫היתה נופלת שם דרנא‪ ,‬ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה‪ .‬כיון שנפלה שם‬
‫מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה‪ .‬וכאן טעו אנשים ולכך‬
‫כתבתיה‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובאור הדברים שיש שני סוגי מלאכות‪ .‬א' מלאכה שאדם צריך לה ונהנה מגוף‬
‫המלאכה‪ .‬ב' מלאכה שהיא במהותה סלוק מזיק‪ .‬בדרך כלל כל המלאכות הם‬
‫מלאכות חיוביות של יצירה או תיקון דברים‪ .‬אולם יש מלאכות שהם רק סלוק מזיק‪.‬‬
‫ונבאר תחילה ענין סלוק מזיק‪ .‬למשל מת הנמצא בבית‪ .‬המת אינו חלק מהבית‪ ,‬אלא‬
‫הוא דבר חיצוני הנמצא בבית‪ ,‬ומפריע בעצם המצאותו בבית‪ .‬סלוקו אינו מהוה‬
‫תיקון הבית‪ ,‬אלא שסילוקו מאפשר שימושים בבית‪ ,‬שכשהמת שם אי אפשר‬
‫לעשותם‪ .‬וכן נחש הנמצא בסביבתו של אדם עצם הסביבה אין בה חיסרון אלא דיש‬
‫שם מזיק חיצוני המאיים על האדם‪ .‬וכן אש הנופלת בבית או בחפץ ובוערת בהם‪.‬‬
‫בגוף החפץ או הבית אין חיסרון‪ ,‬אלא שיש בהם מזיק שמזיק להם‪ .‬סלוק האש אינו‬
‫מתקן את החפץ או הבית אלא מונע המשך הנזק‪ .‬בכל הדברים הללו‪ ,‬סלוק המזיק‬
‫חשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬כי בסלוק המזיק אין תיקון ויצירה חדשה‪.‬‬
‫אולם יריעה שנפל בה חור וצריך לקורעה כדי לתקנה‪ .‬המתעסק בה לתקנה‪ ,‬עוסק‬
‫בתיקון יריעה פגומה‪ ,‬ואינו עוסק בסילוק מזיק‪ .‬וכן המפיס מורסה לעשות לה פה‬
‫כדי להוציא הליחה ולהכניס אויר‪ .‬העושה כן אין הוא עוסק בסילוק מזיק חיצוני‪,‬‬
‫אלא הוא עוסק בריפואי האדם‪ .‬כי בטבע האדם יש ומתהוה בו מורסה‪ ,‬נוצר בו‬
‫קלקול וצריך לעשות בו מעשה כדי לרפאותו‪.‬‬
‫וכן במלאכת בורר לא שייך לומר שנוח לו שלא היה פסולת בחיטים‪ .‬כי בטבע‬
‫גדלים החיטים ויש בהם תערובת של פסולת‪ .‬אדם העוסק בסילוק הפסולת אינו עוסק‬
‫בסילוק מזיק אלא בתיקון החיטים‪ .‬וכן אם נפלה פסולת בחיטים כן הוא הדרך‪ .‬אדם‬
‫הבורר את הצרורות מהחיטים עוסק בתיקון התערובת ולא בסילוק מזיק‪.‬‬
‫וכן בסותר על מנת לבנות במקומו‪ .‬אדם הסותר את הכותל מכשיר הוא את המקום‬
‫לבניה ואינו עוסק בסילוק מזיק‪ .‬כי בפועל יש שם כותל המפריע לבנות‪ ,‬והסותרו‬
‫מו‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫מתקן את המקום לבניה מחדש‪) .‬ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' בדף ל"א ע"ב ד"ה‬
‫וסותר(‬
‫וכעין זה נבין‪ ,‬אדם הגוזז שערו צפורניו אינו עוסק בסילוק מזיק‪ .‬אלא בטבע דרכו‬
‫של אדם שגדלים עליו שערות וצפורנים‪ .‬ואדם הגוזזם עוסק בתיקון גופו‪ .‬ובזה‬
‫מוסבר מה שכתב הרמב"ן שגוזז היא עצם המלאכה‪ .‬ואין זה משנה אם התיקון מה‬
‫שהוא צריך לצמר‪ .‬או שהתיקון הוא שמתקן את האדם‪ .‬ואין כלל במלאכות שבת‬
‫שצריך בהם צורך כמו שהיה במשכן‪ .‬אלא הכלל הוא שצריך שגוף המלאכה תהיה‬
‫מלאכת תיקון‪ ,‬ולא מעשה של סילוק מזיקג‪.‬‬
‫ודע שלשיטת רש"י והרמב"ן יש עוד כלל במלאכה הצריכה לגופה‪ .‬והוא שצריך‬
‫שיהיה תיקון בגוף הדבר שנעשית בו המלאכה‪ .‬ולא אם בגוף הדבר שנעשית בו‬
‫המלאכה יש קלקול‪ ,‬אלא שיש תיקון בדבר אחר‪ .‬כגון הקורע על מתו שבבגד יש‬
‫קלקול אלא דיש תיקון שמקיים מצוה‪ .‬וכן הקורע עור שעל פי החבית שבגוף העור‬
‫יש קלקול אלא שעל ידי הקריעה יכול להוציא את תכולת החבית‪ .‬וכן המל את‬
‫התינוק שבגוף התינוק יש קלקול שחובל בו‪ ,‬אלא שיש תיקון של מצוה במעשה‬
‫המילה‪ .‬ודבר זה מתבאר בדברי רש"י בדף ל"א ע"ב ובדף ק"ה ע"ב ובדף ק"ו ע"א‪.‬‬
‫וביארתי ענין זה בסי' ב' במלאכת חובל‪.‬‬
‫ולדברינו יתישבו דברי הרמב"ן בדף קי"א ע"א בד"ה האי מסוברייתא‪ .‬וז"ל שם‪:‬‬
‫"ומ"ש בפר' הבונה‪ ,‬בארעא דלאו דיליה‪ .‬אפשר לפרש שפטור מפני שהיא‬
‫מלאכה שא"צ לגופה‪ .‬וכבר כתבתי זה במקומה‪ .‬ועוד נ"ל שיפוי השדה אינה‬
‫המלאכה‪ ,‬אבל תלישת העשבים היא המלאכה המחייבתו‪ ,‬ומשום תולש‬
‫מתרינן ביה‪ .‬אלא שהתלישה חשובה להתחייב עליה בכל שהוא‪ ,‬כשהוא‬
‫מתכוון ליפוי השדה‪ .‬וכשהשדה אינו שלו אינו חשוב בעיניו יפוי השדה‬
‫כלום‪ .‬ואין התלישה חשובה להתחייב עליה במשהו‪ .‬וזה דומה למצניע‬
‫דחייב בכל שהוא‪ ,‬ושאר בני אדם אינן חייבים עליהם אלא בשיעורם‪".‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ולדברינו דבריו מוסברים‪ .‬דבכל מלאכה חייבים אף שאין במלאכה הצורך שהיה‬
‫במשכן‪ .‬אלא כדי להתחייב צריך שיהיה במלאכה שום תיקון‪ .‬ולכן כתב הרמב"ן‬
‫שהתולש עשבים רעים ומיפה את הקרקע חייב משום קוצר‪ .‬ואע"פ שאינו צריך‬
‫לעשבים‪ .‬דהעושה מעשה קצירה ויש לו תועלת בה חייב‪ .‬ואף אם הצורך במלאכה‪,‬‬
‫הוא לא הצורך שהיה במשכן במלאכה זו‪.‬‬
‫)ועיין לעיל בענף א' מה שכתבתי בשם הגרא"ז‪ .‬ונראה שזומר וצריך לעצים חייב‬
‫שתים‪ .‬ובשאינו צריך לעצים חייב אחד‪ .‬הוא משום שאין לחייב אדם במלאכה אם‬
‫אין לו צורך בה לר"ש‪ .‬ועיין בחידושי הר"ן בדף ק"ג‪ .‬מה שכתב בשם הרא"ה שיתכן‬
‫ג ]ועיין רמב"ם הלכ' שבת פר' א' הלכ' ז' שגם פירש כרש"י בענין ההגדרה מהי מלאכה‬
‫שאינה צריכה לגופה‪[.‬‬
‫סימן א‬
‫מלאכת גוזז‬
‫מז‬
‫שאף לרבי יהודה אין לחייב שתים אם אין לו צורך לעצים‪ .‬וע"ע מה שאכתוב בענין‬
‫זה בענף ד'(‬
‫)והתקשתי בדברי הרמב"ן מהגמ' במו"ק דף ב' ע"ב דאיתא שם אתמר המנכש‬
‫ומשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש ורב יוסף‬
‫אמר משום זורע‪ .‬וקשה דמנכש לרמב"ן אפשר לחייב גם משום קוצר‪ .‬ושמא הרמב"ן‬
‫פירש כר"ח שפירש מנכש פי' החופר בית הזרעים ונראה שמפרש שחופר בין הזרעים‬
‫ואינו מנכש עשבים‪(.‬‬
‫והנה על פי דברינו שיטת רש"י והרמב"ן מיושבת‪ .‬אולם צריך להסביר מה שכתב‬
‫רש"י בדף צ"ג ע"ב "ומלשאצל"ג פטור עליה משום שאינה מלאכת מחשבת‪ ".‬ונ"ל‬
‫שפרוש הדברים הוא שכל המלאכות שהיו במשכן הם כנגד בריאת העולם‪ .‬והשבת‬
‫היא אות בין הקב"ה ועם ישראל‪ ,‬שהקב"ה שבת מיצירה ביום השביעי‪ .‬והתורה‬
‫אסרה את המלאכות לאות‪ ,‬דומיא דמלאכת המשכן ויצירת העולם‪ .‬והם נקראים‬
‫מלאכת מחשבת‪ .‬וכל המלאכות שהיו במשכן ובבריאת העולם היו מלאכות של‬
‫יצירה ותיקון‪ .‬ולא היו שם מלאכות שמטרתן סילוק מזיקים‪ .‬או מלאכות שאינם‬
‫תיקון בגוף הדבר שנעשית בו המלאכה‪ .‬ועל כן סובר ר' שמעון שאין לחייב‬
‫במלאכות שאינם צריכות לגופה‪ .‬ומלאכות אלו אינם מלאכת מחשבת‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫לעיל הקשתי על התוס' שכתבו שאין איסור דאורייתא בנוטל שערו וצפורניו‬
‫משום שבמשכן גזזו צמר משום שהיו צריכים לצמר‪ .‬וקשה הרי היו גם גוזזים צמר‬
‫או שער מעורות אילים מאודמים ועורות תחשים כדי להשתמש בעורות‪ .‬ונבאר‬
‫שיטתם בזה דאיתא בגמ' דף ע"ד ע"ב‪:‬‬
‫"תנו רבנן התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות‪ .‬אמר ר'‬
‫שמעון בן לקיש תולש חייב משום גוזז קוטם חייב משום מחתך ממרט חייב‬
‫משום ממחק‪".‬‬
‫ופירש רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"התולש את הכנף‪ .‬נוצה גדולה מן כנף העוף‪".‬‬
‫וע"ש בהמשך‪.‬‬
‫וכתב הרמב"ן בדף ע"ד ע"ב דמלאכת גוזז היא בין אם הוא גוזז או תולש‪ .‬בין מן‬
‫החיה או מן המתה‪ .‬והביא הרמב"ן תוספתא שכתוב בה "הגוזז מן הבהמה מן החיה‬
‫ומן העופות אפי' מן השלח‪ ,‬מלא הסיט הכפול חייב‪ ".‬והביא גם ירושלמי בפרק כלל‬
‫גדול שכתוב שם "תני התולש מן המתה תלישתה זו היא גיזתה‪ ".‬ולקמן נדון בשאר‬
‫דברי הרמב"ן שם‪.‬‬
‫אולם ברש"י על הרי"ף פירש וז"ל "התולש את הכנף‪ .‬נוצה גדולה מעוף חי‪ ":‬וכן‬
‫פירשו היראים והאור זרוע‪ .‬משמע שסוברים שמלאכת גוזז אינו אלא מן החי‪ .‬וכתב‬
‫האגלי טל דנראה לו שכן דעת התוס' ואביא כאן את ראיתו‪ ,‬ואוסיף לקמן עוד ראיה‬
‫מתוס' לדבר זה‪.‬‬
‫מח‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫)ועיין בדבר אברהם ח"א סימן כ"ג ענף ב' בסופו שפירש שגם ראשונים אלו‬
‫סוברים שבמת יש מלאכת גוזז‪ .‬אלא שרצו לחדש שהתולש נוצה מעוף חי חייב‬
‫דבנוצה שייך תולש גם מן החי‪ .‬שבבהמה אין תולש בחי שאין הדרך לתלוש צמר‬
‫מבהמה חיה משום שמצערה‪ .‬והתולש צמר מבהמה מתה חייב שבה הדרך גם לתלוש‬
‫ביד‪ .‬ועל כן הדגישו בעוף חי שבעוף הדרך לתלוש אף מן החי‪ .‬אולם נ"ל שהפרוש‬
‫העיקרי בדברי הראשונים דלעיל הוא כהאגלי טל ונראה שכיון לאמת(‬
‫וז"ל הגמ' דף ק"ז ע"ב‪:‬‬
‫"אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב‪) .‬דלדל‪.‬‬
‫עקר שהפילתו על ידי דלדול זה( אמר רבא בר המדורי אסברא לי‪ .‬לאו אמר‬
‫רב ששת האי מאן דתלש כשותי מהיזי והיגי מחייב משום עוקר דבר‬
‫מגידולו הכא נמי מחייב משום עוקר דבר מגידולו‪) .‬כשותא‪ .‬הומלון וגדל‬
‫מתוך ההיזמי‪ ,‬מריח הקרקע שההזמי יונק ממנו‪)(:‬כוונת רש"י שצמח אחד‬
‫גדל על גבי צמח אחר ושורשיו יונקים ממנו‪ (.‬אמר אביי האי מאן דתלש‬
‫פיטרא מאונא דחצבא מחייב משום עוקר דבר מגידולו‪) .‬מחייב‪ .‬ואע"פ‬
‫שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי‪" (:‬‬
‫וכתבו הרמב"ן והרשב"א שהמדלדל עובר במעי בהמה חייב משום נטילת נשמה‪.‬‬
‫וזה הפירוש של עוקר דבר מגידולו‪ .‬והגמ' נקטה בלשון משל‪ .‬ואומנם במקרה של רב‬
‫ששת עוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר‪ .‬מכל מקום במדלדל עובר אין לחייב‬
‫משום קוצר‪ .‬דמלאכת קוצר היא רק במחובר לקרקע ולא בבעלי חיים‪ .‬וכן פירש‬
‫הרמב"ם‪ .‬ולקמן נאריך בדברי הרמב"ן‪ .‬אולם בתוס' מבואר שלא פירשו כן‪ .‬דשנינו‬
‫במס' ע"ז דף כ"ו ע"א‪:‬‬
‫"ורמינהי יהודית מילדת עובדת כוכבים בשכר‪ ,‬אבל לא בחינם‪ .‬אמר רב‬
‫יוסף בשכר שרי משום איבה‪ .‬וכו' סבר רב יוסף למימר אולידי עובדת‬
‫כוכבים בשבתא בשכר שרי משום איבה‪ .‬וכו' "‬
‫וכתבו התוס' וז"ל‪:‬‬
‫"סבר רב למימר אולידי בשבת בשכר שרי‪ .‬תימא לרב יוסף דס"ד דשרי‪.‬‬
‫ולאביי נמי דמשני דליכא איבה משמע הא איכא איבה שרי‪ .‬הכי שרינן‬
‫משום איבה מילתא דאית ביה איסורא דאורייתא‪ .‬דאמרינן בפר' שמונה‬
‫שרצים הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר‬
‫מגידולו‪ .‬דהוא תולדה דגוזז‪ .‬י"ל דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר‬
‫לצאת‪ .‬א"נ כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה למדנו מתוס' זה מספר דברים‬
‫א‪ .‬דעתם שלשון עוקר דבר ממקום גידולו‪ .‬יש במשמעותו שתי אבות מלאכות‪.‬‬
‫בגידולי קרקע חייב משום קוצר‪ .‬ובבעלי חיים חייב משום גוזז‪ .‬דתולש כשותא‬
‫מהיזמי חייב משום עוקר דבר מגידולו והכוונה לקוצר‪ .‬ובמדלדל עובר במעי אמו‬
‫חייב משום עוקר דבר ממקום גידולו וכתבו התוס' שחייב משום גוזז‪.‬‬
‫סימן א‬
‫מלאכת גוזז‬
‫מט‬
‫ב‪ .‬ועוד נראה מדבריהם שאפי' אינו הורג העובר או מחלישו חייב‪ .‬שעצם מה‬
‫שמוציאו לחוץ לפני זמנו הוי מלאכת גוזז‪ .‬שהיות ועובר זה גדל במעי אמו ועומד‬
‫להינטל משם דומה לגזיזת צמר‪.‬‬
‫ג‪ .‬עוד נראה מהתוס' שלא שייך גוזז בבהמה מתה‪ .‬דהרי כתבו שאם כלו לו חדשיו‬
‫שוב אין בו משום גוזז‪ .‬ובודאי שאם הבהמה מתה נגמרו גידוליה‪.‬‬
‫ונראה להביא עוד ראיה דיש ראשונים הסוברים דאין מלאכת גוזז במת‪ .‬דהמגן‬
‫אברהם בסימן תקכ"ו ס"ק י"א הביא תרומת הדשן שכתב שביו"ט שני מותר לישראל‬
‫לגזוז את שער המת‪ ,‬דאין בזה כל מלאכה‪ .‬ותמה המג"א מדוע אין בזה מלאכה‪ ,‬הרי‬
‫יש גם מלאכת גוזז בגוזז מהמתה‪ .‬ותרץ שכנראה כוונת התה"ד שאין כאן מלאכה‬
‫מאחר ואינו צריך לשער‪ ,‬והוי מלשאצל"ג אולם נשאר בצ"ע‪ .‬ולדברינו הדבר מיושב‬
‫דהתה"ד סובר כתוס' שאין מלאכת גוזז במת‪ .‬ולקמן אביא עוד ראיה שדעת התוס'‬
‫שאין גוזז במתה‪.‬‬
‫ולפי הנחה זו בדברי התוס' תתורץ הקושיא שהקשינו עליהם לעיל‪ .‬דלעיל הבאתי‬
‫דבריהם שכתבו שהנוטל שערו וצפורניו בשבת פטור וביארו שבמקדש היו גוזזים‬
‫צמר משום שהיו צריכים לצמר והוי מלשאצל"ג‪ .‬והקשינו הרי במקדש גם גזזו שער‬
‫מעל עורות מאודמים ועורות תחשים כדי לתקן העור‪ .‬ולשיטתם הדבר מיושב דהם‬
‫סוברים שהורדת שער מעל העור אין בזה מלאכת גוזז‪ .‬דהורדת השער מהעור נעשתה‬
‫כשהבהמה מתה ולו שייך לחייב בזה משום גוזז‪ .‬ונראה שדעת התוס' שהורדת השער‬
‫הוי מלאכת ממחק דמחליק העור כשמסיר השער‪.‬‬
‫אלא דשיטת התוס' קשה‪ ,‬דהרמב"ן הביא תוספתא וירושלמי שכתוב בהם דיש‬
‫מלאכת גוזז גם בגוזז מן המתה‪ .‬ונראה שהתוס' סוברים דהבבלי חולק על זה והעיקר‬
‫כהבבלי ובענף הבא נבאר מנין לתוס' דבר זה‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫איתא בבכורות דף כ"ד ע"ב‪:‬‬
‫"מתני' רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ‬
‫מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכו'‪ .‬ובגמ' בעו‬
‫מינה מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו‪ .‬טעמא דרב יוסי בן המשולם משום‬
‫דקסבר תולש לאו היינו גוזז‪ ,‬וביום טוב אסור‪ ,‬דהוי ליה עוקר דבר מגידולו‪.‬‬
‫או דילמא בעלמא סבר ר' יוסי בן המשולם תולש היינו גוזז‪ ,‬והיינו טעמא‬
‫דשרי דהוי ליה דבר שאינו מתכוון‪ ,‬וביו"ט דבר שאינו מתכוון מותר‪".‬‬
‫ופשט להם רב הונא שביו"ט הדבר מותר משום דהוי ליה עוקר דבר מגידולו‬
‫כלאחר יד‪ .‬ועוד דרך יש בגמ' שר' יוסי בה"מ התיר בבכור משום שדבר שאינו‬
‫מתכוון מותר בכל התורה וגם ביו"ט מותר מחמת כן‪.‬‬
‫נ‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫א‬
‫והרמב"ן בשבת ע"ד ע"ב ובהלכות בכורות ביאר את הספק‪ .‬דהגמ' סברא בהוא‬
‫אמינא דתולש ביד אין בו מלאכת גוזז דאיך הדרך לתלוש צמר ביד ולכן מותר‬
‫בבכור‪ .‬אולם ביו"ט יש לאסור משום דהוי ליה עוקר דבר מגידולו‪ ,‬והכוונה למלאכת‬
‫קוצר‪ .‬וקוצר חייב אפי' ביד שהדרך לקצור גם ביד‪ .‬וביאר רמב"ן שחייבים לומר‬
‫שכוונת הגמ' למלאכת קוצר ולא לגוזז‪ ,‬כי גוזז שייך גם במתה ולא שייך לומר עוקר‬
‫דבר מגידולו אלא בדבר שמחובר וגדל‪ .‬ובמסקנא הגמ' מתירה ביו"ט משום דהוי‬
‫כלאחר יד‪ .‬ועתה הגמ' חוזרת בה וסוברת שאין מלאכת קוצר בבעלי חיים דקוצר‬
‫שייך רק בגידולו קרקע‪ .‬ועל כן תולש צמר הוי כלאחר יד‪.‬‬
‫והרמב"ן הביא ב' ראיות שבמסקנה הגמ' אינה סוברת שיש קוצר בבעלי חיים‪ .‬א'‬
‫דלא מצאנו בשום מקום שהגמ' מחייבת בגוזז ובתולש מן החי משום קוצר‪ .‬וכמו‬
‫שאין דישה אלא בגידולי קרקע כן אין קוצר אלא בגידולי קרקע‪ .‬וב' דאם יש מלאכת‬
‫קוצר בבעלי חיים א"כ כל הגוזז או תולש מן החי יתחייב ב' חטאות אחד משום גוזז‬
‫ואחד משום קוצר‪ .‬ולא מצאנו שיעשה אדם מלאכה שנעשית במשכן ויתחייב ב'‬
‫חטאות משום שתי מלאכות‪ .‬ובמשכן היו גוזזים צמר מרחלים חיים‪ .‬זה נראה לי‬
‫ביאור דבריו‪.‬‬
‫)ונראה שכוונת הרמב"ן שאם יש מלאכת קוצר בגוזז מן החי‪ ,‬א"כ כל הגוזז מן‬
‫החי צריך להתחייב שתים‪ .‬אחד בגלל התועלת שמפריד הצמר מן החי‪ ,‬ואחד בגלל‬
‫התועלת שמפריד הצמר מן העור‪ .‬וזו מלאכה נפרדת שהרי גם הגוזז מן המת ומן‬
‫השלח חייב‪ .‬וכן הזומר וצריך לעצים חייב שתים שיש במעשה זה שתי מטרות‪.‬‬
‫ובזומר ואינו צריך לעצים אין לחייב שתים אחת משום זומר )זורע( ואחת משום‬
‫קוצר )דהרי לרמב"ן הבאנו לעיל שחייב שהקצירה היא המלאכה ולא משנה מה‬
‫הצורך דאין צריך צורך כמו שהיה במשכן‪ (.‬דאין לחייב על מעשה אחד עם תועלת‬
‫אחת שתיים‪ .‬ובזה מתורץ מה שהקשה הגרא"ז על הרמב"ן בדף ק"ו ע"א וע"ע מה‬
‫שכתב בחידושי הר"ן בדף ק"ג ע"א(‬
‫והנה על פירוש הרמב"ן יש כמה קושיות א' דלא מצינו שהגמ' חזרה בה דלשון‬
‫הגמ' במסקנה‪ .‬וביו"ט היינו טעמא דשרי דהוי ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד‪.‬‬
‫ולפי הרמב"ן הגמ' היתה צריכה לומר דאין עוקר דבר מגידולו בצמר‪ .‬וע"כ הוי‬
‫כלאחר יד‪.‬‬
‫ב' קשה מדוע אם יש קוצר בבעלי חיים אז התולש צמר ביד הוי דרכו בכך‪ .‬הרי‬
‫בפועל תולש צמר הוי שנוי‪ .‬וצריך להסתכל על כל פעולה בעצמה ולא על הדרך‬
‫שבה נעשית אב המלאכה‪ .‬ועיין ברי"ט אלגזי שהקשה קושיה זו וביסס הדבר‪.‬‬
‫ב‬
‫ועוד פירוש לגמ' מצאנו בראשונים והוא בספר יראים עמוד ז' סימן רע"ד וז"ל‪:‬‬
‫סימן א‬
‫מלאכת גוזז‬
‫נא‬
‫"הגוזז‪ .‬עיקר הגוזז גוזז צמר או שער מעל בהמה וחיה‪ .‬תולדה דאורייתא‬
‫גוזז או תולש כנף של עוף חי‪ .‬כדתניא בפר' כלל גדול‪ ,‬התולש את הכנף‬
‫פירוש לעוף חי וכו' אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מפני מה אין רואין במראה‬
‫של מתכת מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות‪ .‬פי' במראה‬
‫עצמה משיר שחותכת כסכין‪ ,‬וקא עבר משום גוזז וקוצר‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה שמפרש עוקר דבר מגידולו הכוונה לקוצר וכמו שמשמע בגמ' בשבת ק"ז‬
‫ע"ב ובכל גוזז יש גם מלאכת קוצר‪ .‬אלא שאין נראה מדבריו שיתחייב שתים‪ ,‬אלא‬
‫שאם התרו בו משום גוזז או קוצר חייב‪ ,‬דשניהם הוא עוקר דבר מגידולו‪.‬‬
‫ג‬
‫ודרך ג היא שיטת התוס' שהזכרתיה לעיל שהם סוברים שעוקר דבר מגידולו‬
‫הכוונה לגוזז‪ .‬וכן נראה שפירשו במסכת בכורות דף כ"ה‪ .‬ד"ה ואמר ר"ל‪ .‬ולפרושם‬
‫אי אפשר לפרש את הגמ' בבכורות כפי שפירש הרמב"ן‪ .‬ונראה שהם פירשו את הגמ'‬
‫בעו מינה מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו טעמא דר' יוסי בן המשולם משום דקסבר‬
‫תולש לאו היינו גוזז וביו"ט אסור משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו‪ .‬וספק הגמ'‬
‫הוא האם טעמו של ר' יוסי שבבכור נאמר לא תגוז ותולש לאו היינו גוזז‪ .‬וביו"ט‬
‫שלא נאמר לא תגוז אלא נאמרו אבות מלאכות גם תולש ביד חייב‪ .‬דבשבת ויו"ט‬
‫חייבים משום העיקרון של עוקר דבר מגידולו‪ .‬והגמ' שינתה ולא כתבה משום גוזז‬
‫כדי לחלק בין שבת ויו"ט‪ ,‬לגיזת בכור‪ .‬ופרושם הוא המחוור ביותר דלפרושם לא‬
‫קשה מה שהקשינו על הרמב"ן‪ .‬ולפרושם הגמ' נקטה את האב מלאכה המקובל‬
‫לגיזת צמר בכל הש"ס‪ .‬ולפי זה ברור שהתוס' סוברים שהבבלי חולק על התוספתא‬
‫והירושלמי‪ .‬וגוזז שייך רק בגוזז מן החי ולא מן המת‪ .‬דלשון עוקר דבר מגידולו‬
‫שייך רק בחי‪.‬‬
‫ד‬
‫עיין בתוס' מסכת בכורות דף כ"ד ע"ב ד"ה היינו דכתבו ב' פרושים למסקנת הגמ'‬
‫באיזו אופן מותר לפנות מקום לשחיטה ביו"ט‪ .‬פרוש אחד דמותר למשוך הצמר‬
‫לכאן ולכאן ואם נתלש נתלש‪ .‬אולם לתלוש להדיא אסור אע"פ דהוי כלאחר יד‪.‬‬
‫ופרוש שני כתבו דמותר לתלוש הצמר להדיא משום דהוי כלאחר יד‪.‬‬
‫ובדף כה‪ .‬ד"ה דהוה ליה כתבו דאין להתיר ביו"ט לתלוש נוצות בעוף לצורך‬
‫שחיטה כי תלישת נוצות הוי כדרך‪ .‬ואע"פ דאין צריך לנוצה והוי מלאכה שאינו צריך‬
‫לגופה‪ ,‬מכל מקום אין ללמוד מלשאצל"ג מכלאחר יד‪ .‬דמלשאצל"ג חמור מלכאחר‬
‫יד‪ .‬וכ"כ היראים בסימן הנ"ל‪.‬‬
‫והרמב"ן בשבת ע"ג ע"ב ובהלכות בכורות כתב שמותר לתלוש נוצות מעופות‬
‫ביו"ט לפני השחיטה‪ .‬וביאר שתלישת צמר לא הותרה כלל ביו"ט דגם אחרי‬
‫השחיטה מפשטים את העור‪ .‬ולכן לא הותר לפני שחיטה אלא בכלאחר יד‪ .‬אולם‬
‫בנוצות שהותרה תלישת הנוצות אחרי השחיטה לצורך אוכל נפש‪ .‬הותרה ג"כ לפני‬
‫נב‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫השחיטה‪ .‬כי אין הבדל במלאכת גוזז בין שגוזז מן החיה או מן המתה‪ .‬עוד טעם כתב‬
‫להתיר‪ .‬משום דהוי מלשאצל"ג שהרי אינו צריך לנוצה‪ .‬והותרה מלאכה דרבנן‬
‫לצורך שמחת יו"ט‪.‬‬
‫והנה מהתוס' לעיל מבואר שסוברים שגוזז יש רק בחי ולא במת‪ .‬דאם היו סוברים‬
‫שיש גוזז גם מן המת הרי שיש מקום להתיר לתלוש הנוצות לפני השחיטה כדברי‬
‫הרמב"ן‪ .‬ואם יש להם סיבה לאסור היו צריכים לבאר‪.‬‬
‫ואומנם הרא"ש בהלכות בכורות שהביא את דברי הרמב"ן שכתב שיש גוזז גם מן‬
‫המתה ולא חלק עליו בזה‪ .‬הוצרך לטעם כדי לאסור תלישת נוצות ביו"ט לפני‬
‫שחיטה‪ .‬וכתב שם שלפני השחיטה הוי רק מכשירי אוכל נפש ואפשר מבעוד יום‪,‬‬
‫וע"כ אסור לתלוש לפני השחיטה‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫לעיל הבאתי את הרמב"ן שכתב להתיר תלישת נוצות ביו"ט לפני השחיטה משום‬
‫דהוי מלשאצל"ג‪ .‬ונראה שסובר שמה שהגמ' התירה משום דהוי מלאכה כלאחר יד‪.‬‬
‫זה לרב הסובר כרבי יהודה שמחייב במלשאצל"ג‪ .‬אבל להלכה שפוסקים כר' שמעון‬
‫מותר לתלוש צמר או נוצות ביו"ט לפני שחיטה אם אינו צריך להם משום דהוי‬
‫מלשאצל"ג‪ .‬ועל דבריו אלו קשה לי מאד דלעיל בענף ב' ביארתי דהרמב"ן סובר‬
‫שההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא‪ ,‬כשאדם עוסק בסילוק מזיק‪.‬‬
‫ולשיטתו כדי לחייב אדם במלאכת שבת אין צורך שיהיה לאדם צורך במלאכה כמו‬
‫שהיה במשכן‪ .‬וא"כ קשה מדוע אדם התולש נוצות כדי להכשיר המקום לשחיטה או‬
‫כדי להכשיר העוף לאכילה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הרי יש לאדם תועלת‬
‫חיובית בתלישת הנוצות‪.‬‬
‫ונראה לתרץ דמלאכות שבת מורכבות ממלאכות עשית הפת‪ ,‬ממלאכות עשית‬
‫הבגד‪ ,‬מלאכות העור ועוד‪ .‬ונראה לי שהמלאכות מגוזז ואילך הם רק מלאכות‬
‫בדברים בני קימא‪ .‬והמלאכות שעוסקות בתיקוני אוכלים הם זורע וכו' בורר טוחן‬
‫וכו'‪ .‬והמלאכות ממלאכת גוזז ואילך אינם קימות באוכלים‪ .‬והראיה שאין מלאכות‬
‫צובע‪ ,‬ממרח‪ ,‬ממחק‪ ,‬מחתך‪ ,‬מפשיט‪ ,‬מעבד ומכה בפטיש באוכלים‪ .‬וביאור הדברים‬
‫שבאוכלים אם מתקנם ע"י גזיזה או הפשטה צריך להיות בזה מלאכת בורר אם נעשה‬
‫לאחר זמן‪ .‬אבל מלאכת גוזז אין באוכלים כי מלאכה זו קיימת רק בתיקון חומרים‪.‬‬
‫)ומכאן ראיה לביאור הלכה בסי' שי"ח שכתב שאין מכה בפטיש באוכלים‪ .‬ועיין‬
‫בביאור הלכה שהוכיח שאין מכה בפטיש באוכלים דאם נאמר שיש א"כ המבשל‬
‫בחמה יתחייב משום מכה בפטיש‪ .‬וכוונתו שלגבי בשול אין לחייב משום שאין הדרך‬
‫לבשל בחמה‪ .‬אבל מכה בפטיש הדרך לגמור המלאכה בכל דרך ועל כן לא הוי‬
‫כלאחר יד‪ .‬והנה הוכחתו נכונה לשיטת הרמב"ן דלעיל בפירושו לגמ' בבכורות‪.‬‬
‫אולם לפי דברי המהרי"ט אלגזי שהקשה וחלק עליו‪ ,‬וזו שיטת רוב הראשונים‪ .‬אין‬
‫ראיה דבכל מעשה צריך להתבונן האם זו הדרך לעשותה‪ .‬ומאחר ואין הדרך לבשל‬
‫בחמה אין בזה לא משום מבשל ולא משום מכה בפטיש‪ .‬אולם אם יתקן אוכלים‬
‫סימן א‬
‫מלאכת גוזז‬
‫נג‬
‫כדרכו ולא יהיה בזה משום מבשל יתחייב משום מכה בפטיש‪ .‬אולם לפי מה‬
‫שכתבתי כאן יש ראיה לדינו של המשנה ברורה‪(.‬‬
‫ונראה לי להביא ראיה דהגמ' בשבת קי"ז אומרת שערב פסח שחל להיות בשבת‬
‫מפשיטים את הפסח בשבת‪ .‬והקשתה הגמ' והרי יש מלאכת מפשיט‪ .‬ומתרצת הגמ'‬
‫"כגון דלא קבעי לה לעור‪ .‬והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו מודה ר' שמעון בפסיק‬
‫רישא ולא ימות‪ .‬דשקיל ליה בברזי"‪ .‬ופירש רש"י שם שנוטל העור בחתיכות קטנות‪.‬‬
‫שאינם ראויות ועיין שם בתוס'‪ .‬ולכאורה קשה דאף שאין מלאכת מפשיט בעור‬
‫כשמוריד העור חתיכות קטנות מ"מ לרמב"ן יחשב מלאכה שהרי מכשיר הבשר‬
‫לאכילה‪ .‬אלא נראה שאין מלאכת מפשיט אלא כשמתקן העור ולא כשמכשיר את‬
‫הבשר‪ .‬וכמו שכתבתי לעיל‪.‬‬
‫)ואמנם הריב"ש בסימן שצ"ד שהבאתי דבריו לעיל ענף א' אות ג' כתב לתרץ‬
‫שהפשטה במשכן היתה רק לצורך העור וע"כ הפשטה שלא לצורך העור לא הוי‬
‫מלאכה‪ .‬אבל לרמב"ן לשיטתו אי אפשר לומר תרוץ זה ועל כרחך התרוץ הוא כפי‬
‫שכתבנו‪(.‬‬
‫ולפ"ז דוקא בתלישת נוצות לפני השחיטה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‬
‫כשאינו צריך לנוצות‪ .‬אבל תלישת צמר לפני השחיטה הוי מלאכה הצריכה לגופה‬
‫אע"פ שאינו צריך לצמר כי הוא מתקן העור‪ .‬ולפי זה מובן שהגמ' התירה תלישת‬
‫צמר משום דהוי מלאכה כלאחר יד‪ ,‬ולא משום דהוי מלשאצל"ג‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫א‬
‫אחרי שביארתי שיטות הראשונים במלאכת גוזז אברר שאלה למעשה דראיתי‬
‫בשמירת שבת כהלכתה שכתב שבשבת אסור ליטול מעוף מבושל את שירי הנוצות‪.‬‬
‫וביאר שנפסק להלכה שיש מלאכת גוזז אפי' מן המת‪ .‬ובמקום אחר ראיתי שכתבו‬
‫שאין לאסור כיוון שהבשר התבשל כבר ניתק חיבור הנוצות‪ .‬והנה זו סברא חדשה‬
‫וצ"ע אם אפשר לסמוך עליה‪ .‬ונראה שאם יש בדבר חשש איסור תורה אין לסמוך‬
‫אולם אם אין בדבר אלא חשש איסור דרבנן נראה שאפשר לסמוך על סברא זו‪.‬‬
‫ולפי מה שבארנו לעיל נראה שאין בזה חשש דאורייתא‪ .‬דלשיטת התוס' היראים‬
‫והאו"ז אין כאן מלאכה כיון שאין מלאכת גוזז מן המת‪ .‬ואף לשיטת הרמב"ן שיש‬
‫מלאכת גוזז מן המת‪ ,‬כאן לא שייך שיהיה מלאכה דאוריתא‪ .‬כיון שנוצות מבושלות‬
‫ואינם ראויות לשימוש‪ ,‬ועוד שהאדם הנוטלם אינו צריך להם‪ .‬ואין לומר שאף שאינו‬
‫צריך לנוצות מ"מ הוי מלאכה לרמב"ן‪ ,‬כיון שיש תיקון שמתקן הבשר לאכילה‪.‬‬
‫ולשיטתו בכי האי גוונא הוי מלאכה הצריכה לגופה‪ .‬דהרי סובר שאין צריך במלאכה‬
‫צורך כמו שהיה במשכן‪ .‬דכבר בררנו לעיל שאף לרמב"ן לא הוי מלאכה בכך שאין‬
‫מלאכת גוזז כאשר התיקון הוא הכשרת הבשר לאכילה‪ .‬ואין לומר שאף שאין הנוצות‬
‫ראויות לשימוש אחרי הבישול מ"מ אסור ליטלן מדרבנן‪ .‬שמא יבוא ליטול במקום‬
‫שראויות לשימוש‪ .‬ומצינו גזרה כזו שהרי אסור ליטול שערות קטנות מאדם אף‬
‫נד‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫שאינם ראויות לשימוש‪ .‬ולדעת התוס' אין מלאכה דאורייתא בכך ומ"מ אסור הדבר‬
‫מדרבנן‪ .‬דהמקרים אינם דומים דשם ראוי לגזור אטו מקום שהשערות ראויות‪ .‬אבל‬
‫כאן בבשר מבושל תמיד הנוצות אינם ראויות לכלום‪ ,‬ואם נתיר בבשר מבושל לא‬
‫יבואו להתיר במקום שאינו מבושל‪ .‬כי יש הפרש גדול ביניהם דבמבושל תמיד‬
‫הנוצות אינם ראויות‪ .‬ועוד שכאן יש סברא גדולה להתיר שאחרי הבישול כבר ניתקו‬
‫הנוצות ואין כאן גוזז כלל‪.‬‬
‫ב‬
‫ובענין אשה שזמן טבילתה בשבת ושכחה לגזוז צפורן פסק הנקודות הכסף יו"ד‬
‫סימן קצ"ח שלכתחילה יאמרו לגוי ליטלם ביד‪ .‬ואם אי אפשר נראה שמתיר ע"י גוי‬
‫אף בכלי‪ .‬וכן פסקו המג"א בסימן ש"מ והמשנה ברורה שם‪ .‬ולכאורה דין זה קצת‬
‫קשה דהרי הביאור הלכה שם האריך שהעיקר להלכה שגוזז צפורנים בשבת חייב‬
‫כדעת ר"ח והרמב"ם הרמב"ן הר"ן והריב"ש ולדברינו גם רש"י סובר כן‪ .‬וא"כ קשה‬
‫איך התירו ע"י גוי הרי לא הוי שבות דשבות‪ .‬ונ"ל שבכל מקום שיש מחלוקת‬
‫ראשונים אם מלאכה מסוימת היא מלאכה דאורייתא ונפסק להחמיר מ"מ במקום‬
‫מצוה אפשר להקל כדעה השניה ע"י גוי‪ .‬ואמרינן דהוי שבו דשבות במקום מצוה‪.‬‬
‫ואפשר שמצרפים גם דעת בעל העיטור שהובא בשו"ע סי' רע"ו הסובר שמותר לומר‬
‫לגוי לעשות מלכה דאורייתא במקום מצוה‪.‬‬
‫ונ"ל להביא ראיה ליסוד זה מהשו"ע בסי' שי"ד‪ .‬שפסק שם כדעת התוס' שיש‬
‫בנין וסתירה בכלים‪ .‬ועם זה בסעי' ז' פסק שמותר לומר לגוי לשבור מנעול של כלים‪.‬‬
‫ובזה סמך על דברי רש"י שאין בנין וסתירה בכלים‪ .‬וסתירה זו נ"ל דהוי סתירה על‬
‫מנת לבנות‪ .‬שהרי מדובר שם שנאבד המפתח או שנתקלקל המנעול וא"כ הסותר את‬
‫המנעול כוונתו גם לשים במקומו מנעול טוב והוי סתירה על מנת לבנות במקומו‪.‬‬
‫ודבר זה הוי לשיטת התוס' מלאכה דאורייתא‪ ,‬ולדעת רש"י לא הוי מלאכה משום‬
‫שאין סתירה בכלים‪ .‬והשו"ע כאמור התיר ע"י גוי‪ .‬וע"ש במשנה ברורה שכתב שיש‬
‫שהתירו רק במקום מצוה או הפסד‪ .‬אולם בשו"ע משמע שמתיר בכל אופן ונראה‬
‫שסובר שעל ידי גוי אפשר לסמוך גם על דעת יחיד‪) .‬ברם עיין במשבצות זהב סימן‬
‫שי"ז ס"ק ה' שנראה ממנו שאין להתיר ע"י גוי במחלוקת ראשונים‪(.‬‬
‫ג‬
‫ודע שהאחרונים כתבו שמוהל שנתקלקלה צפורנו ואינו יכול לפרוע דתיקון‬
‫הצפורן הוי מלאכה דאורייתא‪ .‬והמתקנו חייב משום בונה או מכה בפטיש‪ .‬כי על ידי‬
‫גזיזתה מכשיר הצפורן לפריעה‪ .‬ועיין במשנה ברורה בסי' רע"ו ובביאור הלכה בסי'‬
‫של"א סעיף ו' שהביא את המג"א שכתב שבשעת הצורך כשאין מוהל אחר אפשר‬
‫לסמוך על בעל העיטור לתקן הציפורן על ידי גוי‪.‬‬
‫ועיין מה שכתבתי בסי' ב' במלאכת חובל ענף ד' דביארתי שם עוד ענין במלאכת‬
‫גוזז‪.‬‬
‫סימן ב‬
‫מלאכת חובל‬
‫נה‬
‫מלאכת חובל‬
‫ענף א‬
‫גמ' שבת דף ק"ה ע"ב‪:‬‬
‫"מתני' הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים פטורין‪ .‬ובגמ' תני ר' אבהו‬
‫קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר‪ .‬אמר ליה פוק תני‬
‫לברא‪ ,‬חובל ומבעיר אינה משנה‪ .‬ואם תמצא לומר משנה‪ ,‬חובל בצריך‬
‫לכלבו מבעיר מבעיר בצריך לאפרו‪ .‬והאנן תנן כל המקלקלין פטורין‪.‬‬
‫מתניתין רבי יהודה ברייתא רבי שמעון‪ .‬מ"ט דר' שמעון מדאיצטריך קרא‬
‫למשרי מילה בשבת וכו'" עד סוף הסוגיא ועיין היטב שם ברש"י‪.‬‬
‫א‬
‫והנה רש"י פירש שהמחלוקת בין ר' יהודה ור' שמעון בחובל ומבעיר‪ -‬שר' יהודה‬
‫סובר שהמקלקל בהם פטור‪ .‬ור' שמעון סובר שהמקלקל בהם חייב‪ .‬מחלוקת זו ‪-‬‬
‫נובעת ממחלוקת אחרת שביניהם‪ .‬דנחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה האם חייב‬
‫עליה או פטור בה‪ .‬ובאר רש"י שלפי ר' יהודה המל בשבת עובר על מלאכת שבת כי‬
‫סובר שמלשאצל"ג חייב‪ .‬וכן שרפת בת כהן יש בה מלאכה דאורייתא שיש תיקון של‬
‫מצוה‪ .‬והתורה היתה חייבת לחדש שחייבים למול בשבת‪ .‬ובענין שרפת בת כהן‬
‫התורה היתה צריכה לאסור משום שבלא הפסוק היינו סוברים שב"ד מצווים להמית‬
‫חייבי מיתות ב"ד בשבת‪ .‬כמבואר בסנהדרין ל"ה ע"ב‪ .‬אולם ר' שמעון הסובר‬
‫שמלשאצל"ג פטור עליה‪ .‬לא היתה תורה צריכה לחדש שחייבים למול בשבת‪ ,‬שהרי‬
‫אין בדבר חילול שבת‪ .‬כי במילה אין תיקון בתינוק וכן בשרפת בת כהן אין בה‬
‫תיקון‪ .‬ותיקון של מצוה אינו חשוב תיקון‪ .‬ומדכתבה תורה שחייבים למול בשבת‬
‫חידשה תורה שמקלקל בחבלה חייב‪ .‬וכן מדאסרה שרפת בת כהן בשבת חידשה‬
‫תורה שמקלקל בהבערה בשבת חייב‪.‬‬
‫מדברי רש"י יוצא שר' שמעון שמחייב מקלקל בהבערה ובחבלה אינו מצריך‬
‫במלאכות אלו מלאכה הצריכה לגופה‬
‫ב‬
‫ובשיטת רש"י נחלקו הראשונים בביאור מחלוקת ר' אבהו ר' יוחנן‪.‬הרשב"ם פירש‬
‫ברש"י שר' אבהו סובר כר' שמעון‪ ,‬ולכן מחייב מקלקל בחבלה ובהבערה‪ .‬ור' יוחנן‬
‫סובר כר' יהודה וע"כ פוטר‪ .‬הרמב"ן באר‪ ,‬שהרשב"ם פירש כן משום שר' שמעון על‬
‫כרחך סובר שמילה לגבי שבת הוי קלקול גמור דאם היה סובר שיש תיקון במילה לא‬
‫היה לומד ממילה שמקלקל בחבורה חייב‪ .‬ואין לומר שסובר שיש תיקון במילה אלא‬
‫דהוי מלשאצל"ג‪ ,‬דהרי לר"ש מלשאצל"ג לא חשוב מלאכה ותיקון לגבי שבת‪.‬‬
‫נו‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫לפרוש זה של הרשב"ם הקשו התוס' שלא משמע שר' אבהו סובר כר' שמעון ור'‬
‫יוחנן כר' יהודה‪ .‬ועוד הקשו מדוע ביטל ר' יוחנן את דברי ר' אבהו ואמר לו פוק תני‬
‫לברא‪ ,‬דברייתא זו אינה משובשת דר' יהודה שנאה‪.‬‬
‫ונ"ל לתרץ דבב"ק תנינן בדף ל"ד ע"ב שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא‬
‫שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו‪ .‬ובפר' החובל דף פ"ז‬
‫ע"א תנינן החובל בחבירו בשבת פטור מפני שנידון בנפשו‪ .‬ועל כך אמר ר' אבהו לר'‬
‫יוחנן ששנינו ברייתא לפרש המשניות כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר‪.‬‬
‫דעיין בב"ק שברייתא זו נשנית על משניות אלו‪ .‬ואמר לו ר' יוחנן פוק תני לברא וכו'‬
‫כי רבי סתם במשנה בכמה מקומות כר' יהודה ואם תמצא לומר משנה חובל וצריך‬
‫לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו‪ .‬והמשניות כר' יהודה‪ .‬ולפי הרשב"ם צריך לפסוק כר'‬
‫אבהו שמקלקל בחובל ומבעיר חייב‪ .‬דהרי נפסק כר' שמעון במלשאצל"ג‪.‬‬
‫ולפרוש הרשב"ם ר' אשי בא לבאר את דברי ר' יוחנן אליבא דר' יהודה‪ .‬ופרש‬
‫רש"י‬
‫"מה לי מתקן כלי‪ .‬הא נמי מתקן גברא הוא ויש מלאכה בתיקון זה‪ .‬בישול‬
‫פתילה‪ .‬שהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה לתוך פיה ודרך בישול הוא זה‬
‫וחייב על הבישול שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן האבר ומצרף‪".‬‬
‫ועיין רשב"א שפירש שהאדם מתוקן שיכול לאכול פסחים ותרומה‪ .‬והתרומת‬
‫הדשן כתב שהתיקון הוא שנעשה ישראל גמור‪ .‬וכתב התה"ד בסי' רס"ה שלדעת‬
‫רש"י צ"ל שגם לר' יהודה תיקון מצוה אינו חשוב תיקון ועל כן פירש רש"י שהתיקון‬
‫הוא התינוק והפתילה‪ .‬והאמרי בינה בסימן ל' הקשה לפי זה מדוע קורע על מתו‬
‫חייב לר' יהודה הרי אין בקריעה זו תיקון אלא מצוה‪ .‬ואין לומר שיש תיקון בקריעה‬
‫שיש לו בגד ללבוש כל שבעה דהרי בגמ' משמע שגם קריעה על אדם כשר חייבים‬
‫לר' יהודה‪ .‬ועוד הקשה שבהקטרת אימורים על המזבח אין תיקון אלא מצוה‪ .‬ונ"ל‬
‫לתרץ דודאי ר' יהודה לשיטתו שמלשאצל"ג חייב ודאי תיקון מצוה חשיב תיקון‪.‬‬
‫אלא דר' יהודה אליבא דר' שמעון אמר כן‪ .‬שטען שאין במילה ובהבערת בת כהן‬
‫חידוש כי יש בשניהם תיקון בגוף הדבר‪ .‬ועיין גמ' יבמות דף ו ע"ב שתרוץ זה לא‬
‫נאמר שם אליבא דר' יהודה‪.‬‬
‫ג‬
‫ברם הרמב"ן כאן והרשב"א בב"ק דף ל"ד ע"ב פירשו ברש"י שר' אבהו ור' יוחנן‬
‫נחלקו אליבא דר' שמעון‪ .‬דר' אבהו סובר דמאחר וחידשה תורה‪ ,‬שיש מלאכה‬
‫במילה ובשרפת בת כהן‪ ,‬אף מקלקל גמור חייב‪ .‬ור' יוחנן סובר שגם בחובל ובמבעיר‬
‫צריך קצת תיקון דומיא דמילה והבערת בת כהן‪ .‬והתוס' במס' שבת דף ק"ו ע"א‬
‫בד"ה חוץ הוכיחו שגם לר' שמעון חייבים לומר שבחבלה ובהבערה תיקון של מצוה‬
‫חשוב לתיקון‪.‬‬
‫סימן ב‬
‫מלאכת חובל‬
‫נז‬
‫ולפי פרוש זה יש לפסוק כר' יוחנן אליבא דר' שמעון שמקלקל גמור בחובל‬
‫ומבעיר פטור‪.‬ד ומקלקל ויש גם קצת תיקון הוי מלאכה דאורייתא‪ .‬ותיקון של מצוה‬
‫חשוב לתיקון‪.‬‬
‫ד‬
‫לעיל כתבתי שמדברי רש"י מבואר שר"ש מחייב בחובל ומבעיר גם כשמקלקל‪.‬‬
‫ולפ"ז יוצא שלרש"י במלאכות אלו אין צריך מלאכה הצריכה לגופה‪ .‬והתוס'‬
‫בסנהדרין פ"ד ע"ב ד"ה מאן הקשו על רש"י מהגמ' בסנהדרין פ"ד ע"ב דאיתא שם‪:‬‬
‫"והתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ‪ .‬ליחוש דילמא חביל והויא שגגת‬
‫סקילה‪ .‬התם מקלקל הוא‪ .‬הניחא למ"ד מקלקל פטור אלא למ"ד חייב מאי‬
‫איכא למימר‪ .‬מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר' שמעון היא ור'‬
‫שמעון האמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה‪".‬‬
‫הרי להדיא שאף שר' שמעון שסובר שמקלקל בחבורה חייב מ"מ מצריך שתהיה‬
‫מלאכה הצריכה לגופה‪.‬‬
‫עוד הקשו התוס' )בב"ק דף ל"ד ע"ב( מהגמ' בשבת דף קכ"א ע"ב "אמר רבי‬
‫יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגים בשבת‪ ".‬והגמ' מעמידה מימרא זו כר' שמעון‬
‫שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה‪ .‬ולרש"י שבחובל ר' שמעון‬
‫מחייב במשאצל"ג‪ .‬קשה מדוע מותר להורגם‪.‬‬
‫ה‬
‫ועל כן כתבו תוס' שהמחלוקות אינם תלויות זה בזה וקבלה היתה ביד האמוראים‬
‫שר' יהודה סובר מקלקל בחבלה ובהבערה פטור ור' שמעון סובר חייב‪ .‬ור' שמעון‬
‫אף שמחייב מקלקל בחבלה ובהבערה אך מ"מ מצריך שתיהיה מלאכה הצריכה‬
‫לגופה‪ .‬ור' אבהו ור' יוחנן נחלקו אליבא דר' שמעון‪ .‬דר' אבהו סובר דר' שמעון‬
‫מחייב מקלקל בחבלה ובהבערה גם כשיש קלקול גמור‪ .‬ור' יוחנן סובר שר' שמעון‬
‫מצריך קצת תיקון‪) .‬וכפרוש התוס' פרשו ור' ניסים גאון ר"ח והרמב"ם בשו"ת סי'‬
‫ש"א‪(.‬‬
‫והטעם של ר' יהודה שסובר שחובל וצריך הדם לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו‬
‫פטור‪ .‬בארו התוס' והרמב"ן והרשב"א משום שהנזק גדול מהתועלת ואין הדרך‬
‫לעשות דברים אלו בשביל הדם ובשביל האפר‪ .‬ועל כן חשוב הדבר לקלקול גמור‪.‬‬
‫ור' שמעון מודה לסברא זו אלא שסובר שבחובל ומבעיר יש לימוד שחייב אף בצורך‬
‫כזה‪) .‬ועיין בתוס' שכתבו עוד פרוש בשם ר"ת אולם רוב הראשונים הסכימו לדברי‬
‫התוס'(‬
‫ד‬
‫]ועיין מג"א סי' רע"ח ס"ק א'‪ .‬וצריך עיון מדוע לא פסק כר' יוחנן הרי ר' אבהו היה‬
‫תלמידו‪ .‬ואמנם לקמן הבאתי שהתה"ד כתב שהתוס' פסקו כר' שמעון אליבא דר' יוחנן[‪.‬‬
‫נח‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫ועיין ברשב"א כתובות דף ה' ע"ב ד"ה או לפתח‪ .‬שכתב בספק האם מותר לבעול‬
‫בתולה בשבת‪ .‬דלצד לפתח הוא צריך יש בזה מלאכה אף אם עשית הפתח הוי קלקול‬
‫דבתולה חשובה מן הבעולה דמ"מ כוונתו לפתח ודרך בני אדם לעשות כן הוי‬
‫מלאכת מחשבת וחייב אע"פ דהוי קלקול‪ .‬וכן השוחט בשבת הוי קלקול שהרי בהמה‬
‫חיה חשובה מן המתה ומ"מ חייב דמאחר והדרך לשחוט הוי מלאכת מחשבת‪.‬‬
‫)ושמא מגמ' זו אפשר ללמוד שאדם שנסגר בשרותים בשבת ונשבר המנעול דמותר‬
‫לעקור הדלת ממקומו ולצאת‪ .‬דאין הדרך לעקור את כל הדלת כדי לצאת והוי עיקרו‬
‫קלקול דמותר לצורך כבוד הבריות‪ .‬ואין בזה אפי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ומה‬
‫שמשנה ושעושה כן כדי לא לחלל שבת אינו מחשיבו לדרכו בכך‪ .‬שהרי מילה לר'‬
‫שמעון אילולי קרא הוי חשיב קלקול‪ .‬ובסי' ג' במאמר סותר שלא ע"מ לבנות‬
‫במקומו הארכתי בענין זה‪ .‬וע"ש ועדין צ"ע למעשה‪ .‬כי שמא יש לגזור שמא יפרוץ‬
‫הדלת כדרך שעושה בחול והוי סותר על מנת לבנות שהרי רוצה לתקן המנעול‪(.‬‬
‫וכתבו התוס' שבין לר' אבהו ובין לר' יוחנן צריך בחובל ובמבעיר לר' שמעון‬
‫מלהצל"ג‪ .‬אלא שר"א מחייב אפילו בקלקול גמור ורבי יוחנן אינו מחייב עד שיהיה‬
‫תיקון קצת‪ .‬והקשו התוס' בסנהדרין פ"ד ע"ב לרבי אבהו איך יתכן שתהיה מלאכה‬
‫הצריכה לגופה ויהיה מקלקל גמור‪ .‬הרי כל קלקול הוא מלשאצל"ג‪ .‬ותירצו התוס'‬
‫שני תרוצים א דלרבי אבהו אין צריך מלהצל"ג בחבורה והבערה‪ ,‬ומה שמוזכר בגמ'‬
‫סנהדרין שצריך זה אליבא דרבי יוחנן ב‪ .‬שיתכן לרבי אבהו דבר כזה כגון חובל‬
‫ומבעיר באיסורי הנאה וסבר שיוכל ליתן לכלבו ואח"כ נתברר לו שזה איסורי הנאה‬
‫ואינו יכול להנות ממלאכה זו‪ .‬והוי מלאכה הצריכה לגופה שחשב שיוכל להנות אך‬
‫למעשה הוא מקלקל‪) .‬ועיין באמרי בינה סימן ל' שפירש שאסורי הנאה אלו הם‬
‫קדשים דאם הם איסורי הנאה רגילים מה קלקל הרי בין כה וכה אסורים בהנאה‪(.‬‬
‫ודברי תוס' אלו נפלאים בעיני דהרי הגמ' בב"ק דף ל"ד ע"ב על המשנה המבעיר‬
‫גדישו של חברו בשבת פטור באר רבי אבהו שהטעם שהמקלקל בהבערה חייב‪ .‬ועל‬
‫כך ענה לו רבי יוחנן שהמשנה מדברת בצריך לאפר‪ .‬והקשתה הגמ' שם הרי דומיא‬
‫דשורו שנינו ושור אינו צריך לאפר‪ .‬ומשמע בגמ' שלרבי אבהו אין הדבר קשה‪.‬‬
‫ולדעת תוס' שגם לר' אבהו כדי להתחייב צריך מלהצל"ג א"כ מה מקשה הגמ' דוקא‬
‫אליבא דרבי יוחנן‪ .‬ועוד דשם לא שייך להעמיד באיסורי הנאה דא"כ מדוע המבעיר‬
‫את הגדיש חייב לשלם‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫ולהלכה כתב התה"ד שהתוס' פסקו כר' שמעון אליבא דר' יוחנן ודייק כן מהתוס'‬
‫ד"ה דאמר‪ .‬ועוד כתב שם שמדברי הגהות אשרי משמע שמסתפק שמא הלכה כר'‬
‫יהודה‪ .‬ונראה שהתוס' פסקו כר' שמעון משום שבסוף מסכ' שבת נפסק להלכה בכל‬
‫מסכת שבת כר' שמעון‪.‬‬
‫הרמב"ם פסק כר' יהודה שמלשאצל"ג חייב‪ .‬עוד פסק שחובל בחברו חייב‪ ,‬משום‬
‫שיש לו תיקון שמתנקם בו‪ .‬וכ"כ בפרוש המשניות פרק החובל ופ' שמונה שרצים‪.‬‬
‫וכן פסק שתיקון של מצוה חשוב לתיקון בכל המלאכות‪ .‬ולשיטתו איני יודע במה‬
‫נחלקו ר' יהודה ור' שמעון במקלקל בחבורה ובהבערה אליבא דר' יוחנן‪.‬‬
‫סימן ב‬
‫מלאכת חובל‬
‫נט‬
‫שוב ראיתי בשו"ת הרמב"ם סי' ש"א שמשמע ממנו שאליבא דר' יוחנן לא נחלקו‬
‫ר' יהודה ור' שמעון במקלקל בחבורה‪ .‬והרמב"ם הלכ' שבת פר' ח' הלכ' ז' פסק‬
‫שהחובל לקלקל פטור אא"כ צריך לדם ובפר' י"ב הלכ' א' פסק שהמבעיר לקלקל‬
‫פטור ואם צריך לאפר חייב‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה‬
‫לעיל הבאתי שתוס' הרבו להקשות על רש"י‪ .‬כדי לתרץ את רש"י ולבאר שיטתו‬
‫בענין זה צריך להבין את שיטתו בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬וכן להבין היטב‬
‫מדוע חלקו התוס' על רש"י צריך לדעת שיטתם מלשאצל"ג‪ .‬על כן אביא כאן מה‬
‫שכתבתי במלאכת גוזז בבאור מחלוקתם בענין מלשאצל"ג‬
‫א‬
‫המשנה בדף צ"ג ע"ב‪:‬‬
‫"המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי‪ ,‬פטור אף על הכלי‪ ,‬שהכלי טפלה לו‪.‬‬
‫את החי במטה‪ ,‬פטור אף על המיטה‪ ,‬שהמיטה טפלה לו‪ .‬את המת במטה‬
‫חייב‪ .‬וכו' רבי שמעון פוטר‪".‬‬
‫וכתב רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"ור' שמעון פוטר‪ .‬אפי' במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬וכל‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה‬
‫לגופה‪ .‬דברצונו לא בא לו ולא היה צריך לה‪ .‬הלכך לאו מלאכת מחשבת‬
‫היא לר' שמעון‪".‬‬
‫וכעין זה פירש רש"י בדף ל"א ע"ב דהמכבה פתילה משום שחס עליה דהוי‬
‫מלשאצל"ג וז"ל שם‪:‬‬
‫"אפי' פתילה נמי ליפטר‪ .‬דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה‪,‬‬
‫דמלאכה היינו כבוי‪ ,‬וכיבוי עצמו אינו צריך לו‪ .‬דאם לא הובערה מעולם‬
‫הוה ניחא ליה‪".‬‬
‫וכן בדין צידת נחש בדף ק"ז ע"ב כתב רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"הצד נחש‪ .‬נמי הצידה היא המלאכה‪ .‬וזה אינו צריך לצידה אלא שלא‬
‫תשכנו‪ .‬ואם יודע שתעמוד ולא תזיקנו לא היה צד‪".‬‬
‫ב‬
‫והנה התוס' בדף צ"ד ע"א הרבו להקשות על רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"וקשה מסותר על מנת לבנות כמו בתחילה‪) .‬כוונתם דגם כאן צריך להיות‬
‫מלשאצל"ג דנוח לו שלא היה כאן בנין מעולם( וקורע בחמתו למירמי‬
‫ס‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אימתא אאינשי דביתיא‪ ,‬דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם‪.‬‬
‫)וקשה מדוע הוי מלשאצל"ג( ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי‬
‫אימתא‪ .‬א"נ מפיס מורסא לעשות לה פה יהא פטור‪ ,‬דברצונו היה שלא היה‬
‫מורסא מעולם‪ .‬וכן קורע בגד שנפל בה דרנא על מנת לתפור דברצונו לא‬
‫היה נופל בה‪ .‬וכן התופר בגד קרוע‪ ,‬ברצונו שלא היה קרוע‪".‬‬
‫ומחמת קושיות אלו פירשו התוס' את הכלל מלאכה שצריכה לגופה‪ .‬שצריך בכל‬
‫מלאכה שיהיה בה צורך כמו שהיה לאותה מלאכה במשכן‪ .‬ולפי כלל זה ביארו את‬
‫כל המקרים שנזכר בהם שהם מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ואביא כמה דוגמאות‪.‬‬
‫הוצאת המת המוציא אינו צריך למת‪ ,‬ובמשכן היו צריכים לחפצים שהוציאו‪ .‬צד‬
‫נחש שלא ישכנו‪ .‬הצדו אינו צריך לנחש‪ ,‬ובמשכן היו צריכים לתחש וחלזון‪ .‬וע"ש‬
‫בתוס' שהאריכו הרבה בענין זה‪.‬‬
‫ועל פי זה מובנים דברי התוס' בענין הנוטל שערו וצפורניו‪ .‬שכתבו בדף צד‪:‬‬
‫שהגוזז שערו וצפורניו כדי לתקן עצמו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כי במשכן‬
‫היו גוזזים צמר משום שהיו צריכים לצמר‪ .‬ולא כדי לתקן הדבר שממנו נגזז הצמר‪.‬‬
‫ג‬
‫והנה התוס' הקשו קושיות קשות על רש"י‪ .‬ואמנם דבריו צריכים ביאור רב‪ .‬ולפני‬
‫שנבאר את שיטתו אביא מה שכתב הרמב"ן בענין זה‪ .‬ומתוך דבריו יתבארו דברי‬
‫רש"י‪ .‬ומ"מ גם דברי הרמב"ן צריכים ביאור‪ .‬וז"ל הרמב"ן בדף צ"ד ע"ב‪:‬‬
‫"פי' מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬כגון מוציא את המת אפי' לקוברו‪ ,‬שאין‬
‫לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו‪ .‬אבל ההנאה היא הטומאה שהוא מונע‬
‫ממנו‪ .‬וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו‪ ,‬נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה‪.‬‬
‫שאינו אלא מניעת היזק‪ ,‬ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה‪ .‬וכן כיבוי‬
‫הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאצ"ל‪ ,‬חוץ מפתילה שלא הבהבה שהוא‬
‫צריך להדליקה ולכבותה‪ .‬והכיבוי הוא התיקון בעצמו‪ .‬וכן במכבה את‬
‫הגחלים לפחמין‪ .‬אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא‪ ,‬אע"פ שברצונו לא‬
‫היתה נופלת שם דרנא‪ ,‬ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה‪ .‬כיון שנפלה שם‬
‫מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה‪ .‬וכאן טעו אנשים ולכך‬
‫כתבתיה‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובאור הדברים שיש שני סוגי מלאכות‪ .‬א' מלאכה שאדם צריך לה ונהנה מגוף‬
‫המלאכה‪ .‬ב' מלאכה שהיא במהותה סלוק מזיק‪ .‬בדרך כלל כל המלאכות הם‬
‫מלאכות חיוביות של יצירה או תיקון דברים‪ .‬אולם יש מלאכות שהם רק סלוק מזיק‪.‬‬
‫ונבאר תחילה ענין סלוק מזיק‪ .‬למשל מת הנמצא בבית‪ .‬המת אינו חלק מהבית‪ ,‬אלא‬
‫הוא דבר חיצוני הנמצא בבית‪ ,‬ומפריע בעצם המצאותו בבית‪ .‬סלוקו אינו מהוה‬
‫תיקון הבית‪ ,‬אלא שסילוקו מאפשר שימושים בבית‪ ,‬שכשהמת שם אי אפשר‬
‫לעשותם‪ .‬וכן נחש הנמצא בסביבתו של אדם עצם הסביבה אין בה חיסרון אלא דיש‬
‫שם מזיק חיצוני המאיים על האדם‪ .‬וכן אש הנופלת בבית או בחפץ ובוערת בהם‪.‬‬
‫סימן ב‬
‫מלאכת חובל‬
‫סא‬
‫בגוף החפץ או הבית אין חיסרון‪ ,‬אלא שיש בהם מזיק שמזיק להם‪ .‬סלוק האש אינו‬
‫מתקן את החפץ או הבית אלא מונע המשך הנזק‪ .‬בכל הדברים הללו‪ ,‬סלוק המזיק‬
‫חשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬כי בסלוק המזיק אין תיקון ויצירה חדשה‪.‬‬
‫אולם יריעה שנפל בה חור וצריך לקורעה כדי לתקנה‪ .‬המתעסק בה לתקנה‪ ,‬עוסק‬
‫בתיקון יריעה פגומה‪ ,‬ואינו עוסק בסילוק מזיק‪ .‬וכן המפיס מורסה לעשות לה פה‬
‫כדי להוציא הליחה ולהכניס אויר‪ .‬העושה כן אין הוא עוסק בסילוק מזיק חיצוני‪,‬‬
‫אלא הוא עוסק בריפואי האדם‪ .‬כי בטבע האדם יש ומתהוה בו מורסה‪ ,‬נוצר בו‬
‫קלקול וצריך לעשות בו מעשה כדי ללרפאותו‪.‬‬
‫וכן במלאכת בורר לא שייך לומר שנח לו שלא היה פסולת בחיטים‪ .‬כי בטבע‬
‫גדלים החיטים ויש בהם תערובת של פסולת‪ .‬אדם העוסק בסילוק הפסולת אינו עוסק‬
‫בסילוק מזיק אלא בתיקון החיטים‪ .‬וכן אם נפלה פסולת בחיטים כן הוא הדרך‪ .‬אדם‬
‫הבורר את הצרורות מהחיטים עוסק בתיקון התערובת ולא בסילוק מזיק‪.‬‬
‫וכן בסותר על מנת לבנות במקומו‪ .‬אדם הסותר את הכותל מכשיר הוא את המקום‬
‫לבניה ואינו עוסק בסילוק מזיק‪ .‬כי בפועל יש שם כותל המפריע לבנות‪ ,‬והסותרו‬
‫מתקן את המקום לבניה מחדש‪) .‬ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בדף ל"א ע"ב ד"ה‬
‫וסותר(‬
‫וכעין זה נבין‪ ,‬אדם הגוזז שערו צפורניו אינו עוסק בסילוק מזיק‪ .‬אלא בטבע דרכו‬
‫של אדם שגדלים עליו שערות וצפורנים‪ .‬ואדם הגוזזם עוסק בתיקון גופו‪ .‬ובזה‬
‫מוסבר מה שכתב הרמב"ן שגוזז היא עצם המלאכה‪ .‬ואין זה משנה אם התיקון מה‬
‫שהוא צריך לצמר‪ .‬או שהתיקון הוא שמתקן את האדם‪ .‬ואין כלל במלאכות שבת‬
‫שצריך בהם צורך כמו שהיה במשכן‪ .‬אלא הכלל הוא שצריך שגוף המלאכה תהיה‬
‫מלאכת תיקון‪ ,‬ולא מעשה של סילוק מזיק‪ .‬ומהרמב"ם הלכ' שבת פר' א' הלכה ז'‬
‫נראה שפירש כרש"י בהבנת ענין מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬אלא שפסק כר'‬
‫יהודה המחייב במלאכה שאינה מריכה לגופה‪.‬‬
‫והנה על פי דברינו שיטת רש"י והרמב"ן מיושבת‪ .‬אולם צריך להסביר מה שכתב‬
‫רש"י בדף צג‪ :‬ומלשאצל"ג פטור עליה משום שאינה מלאכת מחשבת‪ .‬ונ"ל שפרוש‬
‫הדברים הוא שכל המלאכות שהיו במשכן הם כנגד בריאת העולם‪ .‬והשבת היא אות‬
‫בין הקב"ה ועם ישראל‪ ,‬שהקב"ה שבת מיצירה ביום השביעי‪ .‬והתורה אסרה את‬
‫המלאכות לאות‪ ,‬דומיא דמלאכת המשכן ויצירת העולם‪ .‬והם נקראים מלאכת‬
‫מחשבת‪ .‬וכל המלאכות שהיו במשכן ובבריאת העולם היו מלאכות של יצירה‬
‫ותיקון‪ .‬ולא היו שם מלאכות שמטרתם סילוק מזיקים‪ .‬או מלאכות שאינם תיקון בגוף‬
‫הדבר שנעשית בו המלאכה‪ .‬ועל כן סובר ר' שמעון שאין לחייב במלאכות שאינם‬
‫צריכות לגופה‪ .‬ומלאכות אלו אינם מלאכת מחשבת‪.‬‬
‫ד‬
‫וכל זה כתבתי במלאכת גוזז להסביר המחלוקת בין רש"י לתוס' בהגדרת מלאכה‬
‫שאינה צריכה לגופה וע"ש שהארכתי עוד בדבר זה‪ .‬ולסיכום רש"י סובר שמלאכה‬
‫סב‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫שעיקרה סילוק מזיק חשובה מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ועתה נבאר שלשיטת‬
‫רש"י והרמב"ן יש עוד שני כללים במלאכה הצריכה לגופה‪.‬‬
‫הכלל השני שצריך שהמלאכה תהיה תיקון בגוף הדבר שנעשית בו המלאכה‪ .‬ולא‬
‫אם בגוף הדבר שנעשית בו המלאכה יש קלקול‪ ,‬אלא שיש תיקון בדבר אחר‪ .‬והוי‬
‫מלשאצל"ג ואביא דוגמאות לדבר זה‪.‬‬
‫הקורע על מתו או בחמתו‪ .‬בבגד יש קלקול שקורעו אלא שיש לאדם תיקון‬
‫שמקיים מצוה או שמשכך כעסו‪ .‬עיין רש"י בדף ק"ה ע"ב‬
‫וכן הקורע עור שעל פי החבית‪ .‬בגוף העור יש קלקול אלא שעל ידי הקריעה יכול‬
‫להוציא את תכולת החבית‪ .‬ועיין רש"י בדף ל"א ע"ב שכתב שצריך תיקון במקום‬
‫המלאכה‪.‬‬
‫וכן המל את התינוק בגוף התינוק יש קלקול שחובל בו‪ ,‬אלא שיש תיקון של מצוה‬
‫במעשה המילה‪ .‬וכן שרפת בת כהן שגוף השרפה הוי קלקול אלא שיש תיקון‬
‫שמקיים מצוה‪.‬‬
‫והכלל השלישי שאדם עושה מעשה ומתכוון לדבר אחד ובפסיק רישא נעשה גם‬
‫מעשה אחר דלא ניחא ליה‪ .‬כגון המוציא קוץ במחט ועל ידי כך יוצא גם דם‪.‬‬
‫ה‬
‫לאחר הקדמה זו נבאר את שיטת רש"י והרמב"ן בסוגיתינו‪ .‬שהם פרשו שמחלוקת‬
‫ר' יהודה ור' שמעון בענין מקלקל בחובל ומבעיר תלויה במחלוקתם במלשאצל"ג‪.‬‬
‫דרש"י פירש שר' שמעון סובר דמאחר ומצאנו שבמילה ובשרפת בת כהן יש מלאכה‬
‫דאורייתא והם קלקול‪ .‬ובנוסף לכך הם מלאכות שאצל"ג‪ .‬הרי שבמלאכות חובל‬
‫ומבעיר מקלקל וגם מלשאצל"ג חייב‪ .‬ברם כדי לחייב בהם צריך שתהיה המלאכה‬
‫דומיא דמילה והבערת בת כהן‪ .‬דמילה והבערת בת כהן הם מלשאצל"ג הנכללים‬
‫בכלל השני שכתבתי לעיל‪ ,‬דהיינו קלקול בדבר אחד ותיקון בדבר אחר הכלל השני‬
‫שהזכרתי לעיל‪ .‬ועל כן העושה מלאכה שהיא מלשאצל"ג השייכים לכלל זה חייב‪.‬‬
‫אבל מלאכות שאצל"ג הנכללים בכללים האחרים נשאר בהם הדין שמלאכה שאינה‬
‫צריכה לגופה פטור עליה‪ .‬וטעם הדבר שמילה והבערת בת כהן הוי חידוש ואין לך‬
‫בו אלא חידושו‪ .‬ועוד שמלשאצל"ג שמקלקל בגוף הדבר ויש תיקון בדבר אחר‬
‫חשוב יותר מלאכת מחשבת מסילוק מזיקים או מדבר שאינו מתכוון לו ויש פסיק‬
‫רישא‪ .‬כי במלאכה שיש קלקול בגוף הדבר ויש תיקון בדבר אחר הוי בעיקרו מלאכה‬
‫חיובית ואדם חפץ במלאכה אלא פטור בה כי לא היתה במשכן מלאכה כזו‪ .‬אבל‬
‫סילוק מזיקים וכן מלאכה שאינו מתכוון לה לא הוי מלאכת מחשבת שאינם תיקון‬
‫חיובי ונח לו לאדם שלא היה מגיע לידי כך‪.‬‬
‫פרוש זה שמחלק בין סוגי מלשאצל"ג עולה לפרוש רש"י‪ ,‬שנתן ג' כללים‬
‫במלשאצל"ג‪ .‬אבל לשיטת התוס' שפרשו שמלשאצל"ג הוי מלאכה שאין הצורך בה‬
‫כמו שהיה במשכן אין מקום לחלק ועל כן הקשו על רש"י כמבואר בדבריהם‪.‬‬
‫סימן ב‬
‫מלאכת חובל‬
‫סג‬
‫]ונראה שר' אבהו סובר שהשורף גדישו של חברו‪ ,‬או החובל בחברו כדי להתנקם‬
‫בו‪ ,‬הוי תיקון אצלו כמו במילה‪ ,‬שיש לו הנאה כשמתנקם כמו הנאת מצוה להבדיל‪.‬‬
‫אבל ההורג מזיקין הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬כיון שעוסק בסילוק מזיקין‪ .‬וכן‬
‫המוציא קוץ ויוצא דם אינו מלאכה‪ ,‬כיון שאינו מתכוון כלל לדם‪ .‬ובזה נתבארו היטב‬
‫דברי ר' אבהו אליבא דרש"י‪[.‬‬
‫ו‬
‫ויש ענין נוסף שעלינו לבאר בענין מלאכות חובל ומבעיר‪.‬‬
‫לעיל התבאר כי אף שמקלקל בחובל ומבעיר חייב )ולר' יוחנן צריך קצת תיקון גם‬
‫במלאכות אלו( מ"מ לר' שמעון צריך גם במלאכות אלו שיעשה אותם באופן שהוא‬
‫צריך לגופה של המלאכה‪ ,‬שהרי הורג מזיקין פטור‪.‬‬
‫והנה יש לעיין מדוע כשבית דין ממיתים חייבי מיתות ב"ד יש בזה מלאכה )ועיין‬
‫תוס' שם ד"ה מדאיצטריך וד"ה מה לי(‪ ,‬הרי עיקר כוונתם הוא המצוה של בערת הרע‬
‫מקרבך והוי כסילוק מזיק‪ ,‬והדבר דומה להריגת מזיקין‪ ,‬שלר' שמעון אין בהריגתם‬
‫משום מלאכה‪ ,‬כיון שהתועלת שיש בהריגתם אינה נחשבת למלאכה הצריכה לגופה‪.‬‬
‫ונראה לתרץ קושיא זו בשני דרכים‪.‬‬
‫א‪ .‬מאחר וב"ד מצווים להרוג כל אחד מחייבי מיתות ב"ד במיתה שקבעה לו‬
‫התורה‪ ,‬ועל כן יש בהריגת החייב‪ ,‬מצוה מעבר לבערת הרע מקרבך‪ ,‬והריגת‬
‫ב"ד במיתה הקבועה לחייב הוי מלאכה הצריכה לגופה‪ ,‬כיון שהם צריכים‬
‫להורגו דוקא במיתה זו‪ .‬ונראה שכפרוש זה פירש האבני נזר בסי' רכ"ח‪.‬‬
‫ב‪ .‬יש לומר שעצם הדבר שב"ד מקיימים מצוה בהריגת החייב זה מחשיב את‬
‫הדבר והוי כמלאכה הצריכה לגופה‪ .‬והתקון שיש בעם ישראל בקיום ובערת‬
‫הרע מקרבך‪ ,‬הוא תקון מעבר לסילוק מזיקין‪ .‬ועל כן אין ללמוד מאיסור‬
‫הריגת חייבי מיתות ב"ד בשבת‪ ,‬שגם בהריגת מזיקין יש איסור מלאכה‪.‬‬
‫והנפקא מינא בין התרוצים אם ב"ד אינו יכול להמית את החייב במיתה הראויה‬
‫לו‪ ,‬והרגוהו בשבת במיתה אחרת‪ .‬דלפרוש הראשון אין בזה איסור מלאכה‪ ,‬ולפרוש‬
‫השני יש בזה מלאכת חובל‪.‬‬
‫מכל מקום העולה ממה שכתבנו כאן שהריגה בשבת של אדם המסכן את הציבור‪,‬‬
‫אין בזה מלאכת חובל מדאורייתא‪ ,‬דהוי כהריגת מזיקים‪.‬‬
‫וראיתי שהגאון הר' יצחק זילברשטיין שליט"א רבה של שכונת רמת אלחנן כתב‬
‫בקובץ וז"ל‬
‫נשאלנו בדבר נהג שנסע בפראות ושוטר ניסה להאיטו‪ .‬דרס אותו‬
‫שאלה‪:‬‬
‫הנהג למות והמשיך להימלט האם מותר באותו ליל שבת לרדוף אחרי הנהג כדי‬
‫ללוכדו כי אולי יהרוג אחרים?‬
‫כתוב בפסחים מ"ט ע"ב ע"ה מותר לנוחרו ביוהכ"פ שחל להיות‬
‫תשובה‪:‬‬
‫בשבת‪ .‬והסבירו שם התוס' דמיירי במכיר וכופר להכעיס דה"ל הריגתו פיקוח נפש‪,‬‬
‫סד‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫שהוא ליסטים וחשוד על הדמים וכו' עכ"ל ואם הדורסן חשוד להיות אחד כזה‪,‬‬
‫מותר‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה לפי מה שנתבאר לעיל הריגה בשבת של אדם המסכן את הציבור הוי מלאכה‬
‫שאינה צריכה לגופה‪ .‬ונסיעת ברכב לצורך זה לדעת התוס' )שבת ק"ו ע"א ד"ה מה‬
‫לי( הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬אולם לדעת היראים )סי' רע"ד דף קמ"א ע"ב(‬
‫יש בזה מלאכת מבעיר וגם בונה )לדעת החזו"א(‪.‬‬
‫]ולכאורה מרש"י משמע שסובר כהיראים‪ .‬דעיין רש"י שבת דף צ' ע"א המוציא‬
‫ריח רע‪ .‬ועיין רבינו נסים גאון שבת דף י"ב‪ .‬ועיין רידב"ז על הירושלמי שציין ר'‬
‫נסים גאון‪ .‬ועיין אבני נזר או"ח סי' רכ"ח בביאור דברי היראים[‪.‬‬
‫ונראה שהגמ' בפסחים מדברת באדם המסכן את הבריות ובאופן שמותר להורגו‪,‬‬
‫אולם אין ממנו סכנה מידית‪ ,‬דא"כ הוי פיקוח נפש ומה החידוש של הגמ'‪ .‬אלא‬
‫כוונת הגמ' שיש מאדם זה סכנה כללית והוי כנחש ארסי שמותר להורגו בשבת אף‬
‫אם אינו רודף אחריו‪ ,‬וטעם הדבר דאין בהריגתו מלאכה‪ ,‬דהוי מלאכה שאינה צריכה‬
‫לגופה‪.‬‬
‫ועיין באבני נזר חלק או"ח סי' רכ"ח שכתב דרך אחרת בפרוש הסוגיא בשבת בדף‬
‫ק"ו ע"א‪ ,‬ולשיטתו ב"ד הממיתים בשבת אדם שחייב מיתה אין בהריגתם מלאכה‪,‬‬
‫דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ומהפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום‬
‫השבת נלמד שיש מלאכה בהבערת פתילת האבר בשבת‪ .‬ומבכל מושבותיכם נלמד‬
‫שאסור לב"ד לענוש בשבת‪ ,‬ואיסור זה נאמר לכל עונשי ב"ד ואפי' מלקות‪ ,‬ואיסור‬
‫זה הוי איסור לאו ולא מלאכת שבת‪ .‬ולפרושו מובן מה שאמר רב אשי מה לי לבשל‬
‫פתילה מה לי לבשל סממנים‪ ,‬ולא אמר שיש בהריגת ב"ד מצוה וע"כ נחשב שיש‬
‫תיקון בהריגת ב"ד‪ .‬ברם הראשונים לא פירשו כמותו את הגמ'‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫בראשונים מצאנו ג' שיטות במלאכת חובל‪ .‬רוב הראשונים כתבו שמלאכת חובל‬
‫היא תולדה של נטילת נשמה‪ .‬רש"י כתב ריש פרק שמונה שרצים בענין חובל‬
‫בשרצים‪ ,‬שיש שכתבו שחובל הוא תולדה של צובע‪ .‬אולם נראה שלגבי מילה לא‬
‫שייך לומר כן שאין כל תועלת בצביעה במילה‪ .‬הרמב"ם כתב שחובל הוא תולדה‬
‫של דש שמפרק הדם מתוך הבעל חי‪.‬‬
‫ובעיקר מלאכת חובל שבמילה יש לדון מהיא המלאכה‪ .‬ואפשר לומר ד' דרכים‬
‫ויש נ"מ ביניהם להלכה לכמה דברים‪.‬‬
‫א‪ .‬עצם הדבר שמחסר לאדם את העורלה הוי חבלה באדם‪.‬‬
‫ב‪ .‬החבלה היא מה שמחליש את האדם‪.‬‬
‫ג‪ .‬החבלה היא מה שמסיר החיות מהעורלה‪.‬‬
‫מלאכת חובל‬
‫סימן ב‬
‫סה‬
‫ד‪ .‬החבלה היא מה שמוציא דם בשעת מילה‪.‬‬
‫ולעצם מצות מילה שייך לומר שיש תיקון בזה שמסיר את העורלה או שמצוה‬
‫להוציא דם‪ .‬ושאר הדברים שכתבתי אינם שייכים לעצם מצות מילה‪ .‬שאין מצוה‬
‫להחליש את התינוק או להוציא החיות מהעורלה‪.‬‬
‫והנה לדעת התוס' לעיל שהם סוברים שבחובל כדי להתחייב צריך מלאכה הצל"ג‬
‫וגם סוברים שמלהצל"ג היא מלאכה שיש בה צורך כמו שהיתה למלאכה במשכן‪.‬‬
‫צ"ל לומר שהמלאכה שיש במילה היא הוצאת הדם‪ .‬כי לא מצאנו שהיו צריכים‬
‫במשכן לחסר איברים לבעל חי‪ .‬ואף שגם לא מצאנו שהיו צריכים במשכן להוציא‬
‫דם מבעל חי‪ .‬אולם מאחר וכתוב שהדם הוא הנפש הרי שהוצאת דם חשיב כנטילת‬
‫מקצת נפש והוי מלהצל"ג‪ .‬וכל אדם המוציא דם וצריך לדם הוי חובל והוי‬
‫מלהצל"ג‪ .‬כי רוצה להוציא מקצת נפשו של הבעל חי‪ .‬ואומנם התוס' בדף ע"ה ע"א‬
‫כתבו כן מפורש‪ .‬ולקמן נביא עוד ראיה לדבר זה בדעת התוס'‪.‬‬
‫אולם לדעת רש"י שמפרש שמלשאצל"ג הוי סילוק מזיקים דנח לו שלא היו כאן‪.‬‬
‫אפשר לומר שכל אחד מהדברים שמניתי לעיל חשובים למלאכת חובל והוי‬
‫מלהצל"ג‪ .‬כי אין צריך צורך כמו שהיה במשכן‪ .‬אלא אדם העושה מלאכה ורוצה בה‬
‫ויש לו תיקון‪ ,‬הוי מלאכה הצריכה לגופה‪ .‬ועיין רמב"ן בדף ק"ג ע"א‪ .‬שכתב שאדם‬
‫המנכש עשבים כדי לתקן את הקרקע ואינו צריך לעשבים חייב משום קוצר‪ .‬דאין‬
‫צריך במלאכת קוצר שיצטרך לדבר הנקצר‪ .‬אלא הקוצר ויש לו תועלת מן הקצירה‬
‫הוי מלאכה‪ .‬ועל כן מאחר ונתחדש שצורך מצוה חשוב צורך בחבלה אין צריך כל‬
‫צורך נוסף במעשה החבלה במילה כדי להתחייב משום חובל‪ .‬ואומנם מצאתי‬
‫שהתוס' רי"ד כתב שהחבלה היא מה שנוטל הנשמה מן העורלה‪ .‬ולפי דברינו ברש"י‬
‫הדבר מיושב‪.‬‬
‫ה‬
‫ולפ"ז נתברר לנו שלדעת התוס' יש מצוה במילה להוציא דם‪ .‬ומהרמב"ם גם‬
‫לכאורה אפשר להוכיח שסובר כן‪ .‬שהרי הרמב"ם כתב שחובל הוא תולדה של מפרק‬
‫דהיינו דש‪ ,‬ודישה הוי מלאכה רק אם צריך לדבר הנסחט‪ .‬ובמילה לדעת הרמב"ם‬
‫אין מלאכה אלא א"כ נאמר שצריך להוציא דם‪.‬‬
‫)ברם בעיון נוסף ברמב"ם פר' ח' הלכות ז ‪ -‬ח נראה שהרמב"ם סובר שסחיטה‬
‫ואינו צריך לדבר הנסחט הוי מלאכת דש‪ .‬אלא שר' שמעון פוטר משום שהוי מלאכה‬
‫שאינה צריכה לגופה‪ .‬ובחובל גם ר' שמעון מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אם‬
‫יש לחובל תיקון כל שהוא במלאכה‪ .‬ועיין מה שכתבתי סוף ענף א' בדעת הרמב"ם‪.‬‬
‫וע"ע חזו"א או"ח סי' נ"ה ס"ק ה'‪.‬‬
‫ה ]ואביא כאן את דברי רש"י בשבת דף קל"ד ע"א וז"ל‪:‬‬
‫"לכרכי הים ‪ -‬הכי גרסינן‪ :‬ראיתיו שהיה ירוק‪ ,‬הצצתי בו ולא היה בו דם ברית‪,‬‬
‫תרתי לגריעותא‪ ,‬חדא דאי מהיל ליה לא נפק מיניה דמא‪ ,‬והטפת דם ברית מצוה‪,‬‬
‫כדכתיב )זכריה ט( גם את בדם בריתך‪ ,‬ועוד‪ :‬דמסוכן הוא‪ ,‬ומשום חולשא‪ ,‬שלא‬
‫נוצר בו עדיין דם"‪[.‬‬
‫סו‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫מ"מ נראה שאפשר להוכיח שדעת הרמב"ם שיש מצוה להוציא דם במילה‪.‬‬
‫דאל"כ יהיה מותר למול בשבת מילה שלא בזמנה אם ימול באופן שלא יוציא דם‪.‬‬
‫והרי יש לימוד שאין מלים מילה שלא בזמנה בשבת‪ .‬אלא על כרחך שיש מצוה‬
‫להוציא דם במילה‪ .‬ולכן אסור למול מילה שלא בזמנה בשבת‪(.‬‬
‫ולפי דברינו כאן מתבארת ג"כ מחלוקת ר"ת ור"י בכתובות דף ה ע"ב דהגמ' שם‬
‫דנה האם מותר לבעול בתולה בשבת והסתפקה הגמ' האם לדם הוא צריך ואסור‪.‬‬
‫וכתבו שם התוס' ד"ה לדם הוא צריך‪ .‬פירש ר"ת שצריך להוציא דם שלא יתלכלך‬
‫פעם אחרת‪ .‬וכו' ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה‪ .‬וכתבו‬
‫התוס' שלפרוש ר"ת צ"ל דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ובמס' כתובות בארו‬
‫האחרונים שנראה שר"ת לא רצה לפרש כר"י משום שהגמ' שם הסתפקא ג"כ האם‬
‫מותר לבעול ביאה שניה בשבת‪ .‬ושם לא שייך טעמו של ר"י‪ .‬ור"י לא רצה לפרש‬
‫כר"ת משום דלשיטתו צ"ל דהגמ' רוצה לאסור אף דהוי מלשאצל"ג ולא משמע כן‪.‬‬
‫ולדברינו אפשר לומר שר"ת סובר כרש"י בביאור מלאכה שאינה צריכה לגופה‪.‬‬
‫ואדם הרוצה להוציא דם כדי שלא יתלכלך פעם שניה הוי מלהצל"ג‪ .‬כי רוצה‬
‫להוציא דם ויש לו תועלת בהוצאת הדם והוי מלהצל"ג‪ .‬ואין לומר דהוי מלשאצל"ג‬
‫משום שנח לו שלא היה שם דם‪ .‬כי לעיל בארתי שרש"י כתב כן רק במזיקים ולא‬
‫בדבר שמצוי בטבע והדבר צריך תיקון‪.‬‬
‫ולפי מה שבארתי נתברר לי ג"כ מהיא המחלוקת בין המג"א והמאמר מרדכי‪.‬‬
‫דהמשנה ברורה בסי' שט"ז ס"ק ל' הביא מג"א שכתב שבהוצאת שן יש מלאכה‬
‫דאורייתא של חובל‪ .‬והמאמר מרדכי כתב דהוי רק מלאכה דרבנן‪ .‬והמאמר מרדכי‬
‫אינו לפני ואיני יודע טעמו‪ .‬ולפי דברינו מחלוקתם מבוארת‪ .‬דהמאמר מרדכי סובר‬
‫כתוס' ועל כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬כי המוציא שן אינו צריך לדם ואינו‬
‫רוצה להחליש את האדם והוי מלשאצל"ג‪ .‬והמג"א סובר כרש"י וכרמב"ן או שחשש‬
‫לדבריהם‪ .‬ועקירת שן הוי מלאכה הצריכה לגופה שבפועל עושה חבלה מחסר אבר‬
‫ומוציא דם ויש לו תועלת בחבלה זו שמבטל הכאב וגם מרפא‪ .‬ובאופן זה חשוב‬
‫כמלהצל"ג וכפי שביארתי לעיל‪.‬ו )ושמא אפשר לומר שהוצאת דם בעקירת שן יש‬
‫לה גם תועלת רפואית כמו מציצה במילה‪ .‬וא"כ לדם הוא צריך‪ .‬ועיין לקמן בענף ד'‬
‫דשמא י"ל שיש בזה גם מלאכת גוזז(‬
‫ואם יש לאדם שן מתה ורוצה לעוקרה יתכן שיש לדמות דבר זה להוצאת קוץ‬
‫שכאן אינו מחסר אבר חי וגם אינו רוצה להוציא דם רק שיש פסיק רישא בהוצאת‬
‫הדם והוי מלשאצל"ג‬
‫ו ]וע"ע מג"א סי' שכ"ח סעי' ג' ס"ק ג' שכתב שהוצאת שן הוי מלאכה דאורייתא‪ ,‬וע"ע שם‬
‫ביאור הלכה ד"ה ומצטער‪ ,‬ולפי דברינו דברי המג"א מבוארים‪ .‬ומה שכתב שם הביאור‬
‫להלכה להתיר להוציא את השן ע"י גוי‪ ,‬עיין מה שכתבתי בענין זה בסי' א' ענף ו' אות‬
‫ב[‪.‬‬
‫סימן ב‬
‫מלאכת חובל‬
‫סז‬
‫ענף ד‬
‫לעיל בארנו דהמלאכה במילה היא חובל והיא תולדה של נטילת נשמה ולדעת‬
‫הרמב"ם מלאכת חובל היא מפרק שהיא תולדה של דש‪ .‬והנה תמוה בעיני דאם‬
‫המלאכה במילה היא כפי שכתבנו‪ ,‬א"כ קשה מדוע אסור למול מילה שלא בזמנה‬
‫ביו"ט‪ .‬דהרי ביו"ט יש כלל מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך‪.‬‬
‫ואומנם הגמ' בשבת קל"ג ע"א מביאה דרבא לומד מפסוק "לבדו" שאסור למול‬
‫מילה שלא בזמנה ביו"ט ויש ראשונים שמפרשים שמדרשה זו נלמד שכל מצוות‬
‫שלא קבוע להם זמן אינם דוחים יו"ט ולפי זה מיושבת קושיתינו‪ .‬אך ע"ש בגמ' שרב‬
‫אשי אינו דורש פסוק זה וסובר שמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום מילה היא‬
‫עשה ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה של יו"ט‪ .‬ולפי דבריו קשה מדוע לא נתיר‬
‫מילה מדין מיתוך‪.‬‬
‫וקושיא זו קשה לפי שיטת התוס' במתוך‪ .‬ששיטתם היא שכל דבר שהוא צורך‬
‫האדם או צורך מצוה ביו"ט ניתר במתוך‪ .‬וא"כ קשה מדוע אסור למול‪ .‬אמנם אף‬
‫שלדעת התוס' אין להתיר כל מצוה במתוך אלא מצוה שיש בה צורך היום‪ .‬ועל כן‬
‫אסור לשרוף קדשים טמאים ביו"ט משום שאין מצוה זו מצות היום ויכול לשרוף‬
‫הקדשים אחר יו"ט‪ .‬ומטעם זה אסור להמית חייבי מיתות ב"ד ביו"ט‪ .‬מ"מ מילה‬
‫שלא בזמנה ביו"ט צריכה להיות מותרת‪ .‬שהרי יש בזה מצות היום וגם יש לאדם‬
‫צורך למול היום‪ .‬שהרי כל זמן שלא מל עובר בעשה שיש בו כרת‪ .‬ואם הזיד לפני‬
‫יו"ט ולא מל ונאנס ומת‪ ,‬עובר בעשה שיש בו כרת‪) .‬עיין רמב"ם הלכות מילה( א"כ‬
‫נאמר מתוך שהותרה חבלה לצורך אוכל נפש התרה נמי שלא לצורך‪ .‬ומצאתי בספר‬
‫מלאכת יו"ט שהקשה קושיא זו ונשאר בצ"ע‪ .‬ובמסכת ביצה בארתי שלשיטת רש"י‬
‫ז‬
‫במתוך‪ ,‬אין הדבר קשה‪ .‬וכאן לא אאריך בשיטת רש"י‪.‬‬
‫ונ"ל לתרץ שבמילה יש עוד מלאכה מלבד חובל‪ .‬והיא מלאכת גוזז‪ .‬וכאן גם גוזז‬
‫שמוריד את העורלה‪ .‬ובמלאכת גוזז בארתי‪ ,‬שדעת רוב הראשונים שגם הגוזז ואינו‬
‫צריך לדבר הנגזז אלא שמתקן את הבעל חי שממנו גוזז חייב משום גוזז‪ .‬וגם כאן‬
‫מתקן את התינוק שאינו ערל‪ .‬ועיין במשנה ברורה בסימן תש"מ שכתב שאדם שגוזז‬
‫שערו וצפורניו בשבת חייב‪ .‬ובבאור מלאכת גוזז בארתי את טעמי השיטות‪.‬‬
‫ומצאתי באחרונים שדנו בדבר זה‪ .‬בשו"ת עמודי אור סימן צו סק' ז' דן אם במילה‬
‫יש מלאכת קוצר או גוזז‪ .‬ודעתו שיש במילה מלאכת גוזז‪ .‬והדבר אברהם בח"א‬
‫סימנים כג' כד' האריך לדחות שיטה זו‪ .‬ובאר שגוזז יש כאשר גוזזים דבר הגדל על‬
‫ז ]וע"ע ר"ן ביצה דף ג' ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ודאמרינן‪ .‬ורא"ש ביצה פר' א' סי' ה'‪.‬‬
‫וריטב"א פסחים דף ה' ע"ב‪ .‬ורמב"ן שבת דף קכ"ד ע"ב‪.‬‬
‫וע"ע בכורי גשן ח"ב בסי' י"ב במאמר מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך בענין‬
‫שריפת חמץ שנמצא ביו"ט[‪.‬‬
‫סח‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫החי‪ ,‬ולא כשמורידים מהחי חלק מגופו‪ .‬ונ"ל להביא ראיה שיש מלאכת גוזז בנוטל‬
‫מהחי חלק מגופו העומד להנטל‪ .‬דאיתא בערובין דף ק"ג ע"א‬
‫מתני' חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור‪.‬‬
‫ופרש רש"י "יבלת‪ .‬והוא מום לתמיד שדוחה את השבת וכו'‪ :‬חותכין יבלת‪.‬‬
‫ביד קאמר‪ :‬אם בכלי כאן וכאן אסור‪ .‬ואע"ג דכי עביד נמי ביד מתקן הוא‬
‫והוי ליה חותך מבעלי חיים והוי תולדה של גוזז את הצמר אפ"ה כיון‬
‫דכלאחר יד קא עביד שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות‪:‬‬
‫ואם בכלי כאן וכאן אסור‪ .‬דאב מלאכה הוי הואיל ואינו משנה מכמות‬
‫שעושין בחול‪":‬‬
‫והנה הדבר אברהם תמה כיצד אפשר לומר שיש במילה מלאכות נוספות מלבד‬
‫חובל‪ .‬הרי ר' שמעון נתן כלל‪ ,‬כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר והיה צריך‬
‫להוסיף בכללו גם חוץ מגוזז‪ .‬שהרי כל המלאכות שיש במילה הם חידוש וצריך‬
‫ללמוד גם מגוזז כמו מחובל‪ .‬ועיינתי בקושיא זו ומצאתי שהחתם סופר בשבת דף‬
‫ק"ו ע"א עמד על קושיא זו‪ .‬ותרץ שהכלל כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל‪ ,‬כוונתו‬
‫שכל המלאכות שאדם עושה בחבלה יש בהם חידוש זה‪ .‬ואם אדם עושה בחבלה עוד‬
‫מלאכות ומקלקל חייב גם משום שאר המלאכות‪ .‬וכן כתב בדעת הרמב"ם שסובר‬
‫שחובל חייב משום מפרק דש‪ ,‬שכלל זה נאמר רק בתולדת חובל ולא במפרק‬
‫ובתולדות דש‪.‬‬
‫ברם לכאורה נראה שמה שתרצנו שמילה שאינה בזמנה אינה ניתרת ביו"ט מדין‬
‫מתוך‪ ,‬כיון שיש במילה גם מלאכת גוזז‪ ,‬אין בתרוץ זה כדי להועיל‪ .‬כי אפשר‬
‫להקשות שביו"ט הותרה גם מלאכת גוזז‪ ,‬שהרי מותר ביו"ט לתלוש הנוצות אחרי‬
‫השחיטה‪) .‬ועיין ברמב"ן בפרק ג' בהלכות בכורות ובפסקי הרא"ש פרק ג' דבכורות‬
‫סי' ה' שכתבו שיש בתלישת הנוצות משום גוזז‪ (.‬וא"כ נאמר שוב מתוך שהותרה‬
‫לצורך הותרה נמי שלא לצורך‪.‬‬
‫ונ"ל לתרץ שהא שהותר תלישת הנוצות ביו"ט אינו חשוב שהותרה מלאכת גוזז‬
‫ביו"ט ואין אומרים בגוזז מתוך‪ .‬והטעם שבשביל אוכל נפש יכול לתלוש הנוצות‬
‫ע"מ לזורקם ואז הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ולא חשיב למלאכה‪ .‬ואומנם‬
‫התוס' והרמב"ן והרא"ש בבכורות דף כה‪ .‬כתבו שאם תולש הנוצות ואינו צריך להם‬
‫הוי מלשאצל"ג‪) .‬ועיין במלאכת גוזז שבארתי מדוע לרמב"ן כשתולש הנוצות ומתקן‬
‫הבשר לאכילה אינו חשוב למלאכת גוזז‪(.‬‬
‫והנה התרוץ שכתבתי כאן שמילה שלא בזמנה אינה ניתרת ביו"ט מדין מתוך כי‬
‫במילה יש גם מלאכת גוזז‪ .‬תרוץ זה נכון לדעת הרבה ראשונים‪ .‬אך אין תרוץ זה‬
‫עולה לדעת התוס' הסוברים בשבת דף צ"ד ע"ב שאין מלאכת גוזז אלא בצריך לדבר‬
‫הנגזז‪ .‬ובמילה אין המל צריך לעורלה‪ .‬ועיין במלאכת גוזז שבארתי באריכות שיטות‬
‫הראשונים בזה‪.‬‬
‫ונראה שלדבריהם צריך לתרץ שיש במילה עוד מלאכה‪ .‬מלאכת בונה או מלאכת‬
‫מכה בפטיש‪ .‬ומצאתי בצפנת פענח על הרמב"ם הלכ' שבת פרק ט' הלכ' ח' שכתב‬
‫סימן ב‬
‫מלאכת חובל‬
‫סט‬
‫שיש במילה מלאכת בונה או מכה בפטיש‪ .‬ושייך בונה שרוצה לתקן האדם שיראה‬
‫מהול‪ .‬וכן שמכשירו לאכול פסחים‪) .‬ועיין תוס' שבת דף צה‪ .‬שכתבו שיש מתוך‬
‫בבונה אולם רוב הראשונים חולקים על זה‪ .‬ובמכה בפטיש לא מצאנו שאומרים‬
‫מיתוך‪(.‬‬
‫וכן צ"ל שהתוס' פרשו את הגמ' בערובין בענין חתיכת יבלת בשבת‪ .‬שיש בזה‬
‫מלאכת בונה או מכה בפטיש‪ .‬שהרי אינם יכולים לפרש כרש"י שהמלאכה שם היא‬
‫מלאכת גוזז שבחתיכת היבלת אינו צריך לדבר הנגזז‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫במאמר זה התכוונתי לבאר מלאכת חובל וכן המלאכות במילה וכתבתי כאשר‬
‫סייעני הבורא ברוך הוא‪ .‬ועתה אסיים לברר דבר שנכנסתי לו דרך אגב‪.‬‬
‫לעיל בארתי שמלאכת גוזז לא הותרה ביו"ט‪ .‬כי אם תולש הנוצות ומשליכם אינו‬
‫עובר על מלאכת גוזז‪ .‬ואין בנוצות צורך אוכל נפש‪ .‬ולפי זה צריך להיות שאדם‬
‫התולש נוצות ביו"ט חייב לתולשם לאשפה‪ .‬כי כשתולשם לאשפה אינו עובר על‬
‫מלאכת גוזז‪ .‬ואם תולש על מנת להשתמש בהם עובר על מלאכה שאינה מלאכת‬
‫אוכל נפש‪ .‬ברם הרמ"א בסימן תצ"ט סעי' ג' פסק וז"ל‪:‬‬
‫"נוצות של עוף מותר לטלטלן אחר השחיטה כדי להצניען כמו בעור שהותר‬
‫סופן משום תחילתן‪ " .‬עכ"ל‪.‬‬
‫מבואר בדבריו שמותר בזמן התלישה להתכוון להשתמש בנוצות‪ .‬וצ"ע למה‪.‬‬
‫ואומנם הרמ"א דימה דין הנוצות לדין העור‪ .‬והפשטת עור מבוארת בגמ' שמותר‬
‫להפשיט עור על מנת להשתמש בו אחרי יום טוב‪ .‬אולם גם דין קשה וצריך טעם‬
‫מדוע הדבר מותר‪ .‬ברם מאחר ומבואר להדיא שמותר לתלוש נוצות ביו"ט על מנת‬
‫להשתמש בהם‪ .‬עולה מתעוררת שוב השאלה הרי גוזז הותר ביו"ט ונאמר בגוזז‬
‫מתוך‪.‬‬
‫ונ"ל לתרץ כי מלאכת שבת מורכבת משני דברים‪ .‬א' עצם מעשה המלאכה‪ .‬וב'‬
‫נאמר שצריך שתהיה מלאכת מחשבת‪ .‬ובמלאכת מחשבת נאמר שצריך שתהיה‬
‫מלאכה הצריכה לגופה‪ .‬ברם נראה שעיקר האיסור הוא מעשה המלאכה רק דיש תנאי‬
‫שהמעשה אסור רק כשיש כוונה שצריך את המלאכה לגופה‪ .‬ונראה שבמקום‬
‫שהתורה התירה את המעשה אין הכוונה גורמת לאיסור‪ .‬ועל כן מאחר ומותר לתלוש‬
‫הנוצות לצורך אוכל נפש אין לאסור את הכוונה להשתמש בהם‪.‬‬
‫ונ"ל להביא ראיה לדבר זה‪ .‬השו"ע בסימן שכ"ח סעיף י"ג פסק וז"ל‪:‬‬
‫"כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח‪ ,‬אפילו אם מתקן‬
‫עמו דבר אחר‪ .‬כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו‬
‫דגים‪".‬‬
‫ובשער הציון ס"ק י"ז הביא מחלוקת ראשונים האם מותר להתכוון לדוג דגים עם‬
‫התינוק‪ .‬והביא הרבה ראשונים שמתירים‪ .‬ולכאורה הדבר תמוה מדוע מותר להתכוון‬
‫לדוג כשמעלה את התינוק‪ .‬הרי אם אינו מתכוון לדוג אינו מחלל שבת‪ .‬ואע"פ דהוי‬
‫ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫פסיק רישא מ"מ כשאינו מתכוון הוי מלשאצל"ג‪ .‬וא"כ יש אפשרות להציל את‬
‫התינוק בלא לחלל שבת ומדוע הותר לחלל שבת שלא לצורך פק"נ‪.‬‬
‫ועל פי דברינו הדבר מיושב שמאחר והפעולה להעלות התינוק עם הדגים מותרת‪,‬‬
‫אין הכוונה נאסרת‪ .‬ועל כן מותר לכוון לדוג בזמן שמעלה את התינוק‪ .‬דהתורה‬
‫אסרה לעשות בשבת מלאכה עם כוונה‪ .‬אבל כשהמעשה מותר לא שייך לאסור את‬
‫הכוונה‪ .‬שהכוונה בלבד אינה חשובה למלאכה‪ .‬ח ** )עיין הערה בסוף המאמר‪(.‬‬
‫)ויתכן שזה גם טעמו של הרשב"א שהובא בסי' שט"ז עיין משנה ברורה ס"ק כ"ה‬
‫ושער הציון ס"ק ל"ב ל"ג( שכתב שאם יש צבי בבית שמותר לסגוראת דלת הבית אם‬
‫עיקר כוונתו לשמור את הבית‪ .‬ואע"פ שעל ידי כך הוא צד גם את הצבי‪ .‬וטעם‬
‫החולקים שסגירת הדלת לא הותרה במיוחד כמו מילה ואוכל נפש ביו"ט‪(.‬‬
‫ועוד אפשר לומר שאף הסוברים שאסור לאדם להתכוון לדוג בשעשה שמעלה את‬
‫התינוק‪ .‬כאן ביו"ט יתירו להתכוון להשתמש בנוצות בשעה שתולש‪ .‬והטעם שפקוח‬
‫נפש דוחה שבת‪ ,‬אך שבת לא לא הותרה אצל פקוח נפש‪ .‬וע"כ צריך להשתדל שלא‬
‫לעשות איסור‪ .‬ולכן אם יכול לעשות המלאכות בשנוי או על ידי גוי חייב לעשותם‬
‫באופן שלא יחלל שבת‪ .‬אבל ביו"ט מלאכות אוכל נפש הותרו‪ ,‬שהרי התורה התירה‬
‫לעשות מלאכות אלו כדרך‪ .‬ואין צריך לעשות מלאכות אלו בכלאחר יד‪ .‬ומאחר וכן‬
‫מותר לכתחילה להפשיט העור ולתלוש הנוצות כדרך שעושה בחול ואינו צריך‬
‫לשנות לא במעשיו ולא במחשבתו‪ .‬ואם ישנם אנשים שמשתמשים בעור ובנוצות לא‬
‫אסרה תורה להם לתכוון להנות מהעור ומהנוצות‪.‬‬
‫וראיה לדבר שהגמ' בשבת דף קי"ז ע"א אומרת שערב פסח חל להיות בשבת‬
‫מפשיטים את הפסח באופן שמקלקלים את העור‪ .‬וזאת כדי לא לעבור על מלאכת‬
‫הפשטה‪ .‬ואילו ביו"ט מותר להפשיט כדרכו‪ .‬ועל כרחך החילוק הוא שבערב פסח‬
‫שחל בשבת שלא הותרה מלאכת אוכל נפש‪ .‬לא הותר להפשיט כדרכו‪ .‬משא"כ‬
‫ט‬
‫ביו"ט שהותרה מלאכת אוכל נפש יכול לעשות כדרך חול‪.‬‬
‫ח עיין ביאור הלכה סי' שט"ז סעי' ז' ד"ה הצד‪ .‬ועיין גמ' מנחות דף ס"ד ע"א מחלוקת רבה‬
‫ורבא‪ .‬ועיין רמב"ם הלכות שבת פר' ב' הלכה ט"ז‪ .‬ובהלכות שגגות פר' ב' הלכ' ט"ז‪.‬‬
‫ונראה העיקר כפי שכתב בהלכות שבת‪ ,‬ובהלכות שגגות שדן שם רק בענייני שוגג לכן‬
‫הדגיש דין שוגג‪ .‬וביאור דברי הביאור הלכה דלעיל ששם מדובר שהנחש לא רץ אחריו‬
‫וע"כ לא הוי פקוח נפש‪ ,‬ולא הוי אלא מצוה להורגו ומותר דוקא כשאין לו צורך בנחש‪,‬‬
‫משום שצידתו לא הוי מלאכה‪ .‬אבל כשרץ אחריו‪ ,‬דין צידתו כדין תינוק שנפל לנהר‬
‫המבואר בשו"ע סי' שכ"ח סעי' י"ג‪ .‬ועיין אמרי בינה הלכ' יו"ט סי' ג' ד"ה ודע‪.‬‬
‫ט ברם עדין קשה מנין למד הרמ"א את חידושו דשמא אסור להתכוון להשתמש בנוצות‬
‫כשתולש אותם ביו"ט‪ ,‬ונ"ל להביא ראיה לדברי הרמ"א דעיין רמב"ם הלכות קרבן פסח‬
‫פר' א' הלכ' י"ד‪ ,‬ובלחם משנה שם‪ .‬וע"ע תוס' שבת דף קי"ז ע"א ד"ה ושקיל ליה‪ .‬ותוס'‬
‫פסחים דף ס"ה ע"ב ד"ה אלו דברים ודוק‪.‬‬
‫מלאכת חובל‬
‫סימן ב‬
‫עא‬
‫ברם אף שבררנו שהותרה מלאכת גוזז ביו"ט לא אמרינן ביה מתוך‪ .‬ונראה‬
‫שהטעם שגוזז לא הוי מלאכת אוכל נפש‪ .‬שהרי לצורך לאוכל נפש אין צריך שיתלוש‬
‫הנוצות ויתכוון להשתמש בהם‪ .‬ועל כן לא אמרינן ביה מתוך‪.‬‬
‫ועל פי דברינו נראה לי לישב את קושית הרא"ש במס' ביצה פרק ב' סי' י"ט‪.‬‬
‫שהרא"ש הקשה שם מדוע אסור לכבות נר ביו"ט לצורך דבר אחר )תשמיש המיתה(‬
‫הרי מלאכת כבוי הותרה ביו"ט לצורך אוכל נפש‪ .‬שהרי מותר לגרוף הגחלים בתנור‪.‬‬
‫וכן מותר לכבות האש שלא ישרף האוכל בקדרה‪ .‬וע"ש שנדחק לתרץ ואין כאן‬
‫המקום להאריך‪.‬‬
‫ולפי דברינו הדבר מיושב דאמנם כבוי הותר ביו"ט‪ ,‬אך אין במלאכת כבוי צורך‬
‫לאוכל נפש‪ .‬כי כאשר יש לאדם קדרה על האש שעומדת להקדיח מותר לו לכבות‬
‫האש ביו"ט‪ .‬אבל אין צורך בשביל אוכל נפש שיתכוון לפחמים‪ .‬והמכבה בשבת‬
‫ואינו לצריך לפחמים פטור דהוי מלשאצל"ג‪ .‬ואמנם כאשר מכבה ביו"ט מותר לו‬
‫להתכוון גם לגחלים‪ .‬מ"מ לא הוי מלאכת אוכל נפש משום שכאשר אינו מתכוון‬
‫לגחלים לא הוי מלאכה כלל ועל כן לא אמרינן ביה מתוך‪.‬‬
‫ברם מה שכתבתי עתה נכון לר' שמעון הסובר מלשאצל"ג פטור עליה‪ .‬אך לר'‬
‫יהודה הסובר שמלשאצל"ג חייב‪ .‬צריך לומר שמלאכת כבוי הוי מלאכת אוכל נפש‬
‫והותרה ביו"ט‪ .‬ולדבריו אמרינן בכבוי מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך‪.‬‬
‫ולפי זה נבין את שיטת ר' יהודה בענין כבוי אש ביו"ט‪ .‬דבגמ' בביצה דף כ"ב ע"א‬
‫מבואר דרבי יהודה מתיר ביו"ט לכבות את הבקעת כדי שלא יתעשן הבית‪ .‬ומשמע‬
‫שם שמתיר אף שיש לו בית אחר לאכול בו‪ .‬ולהלכה פוסקים כר' יהודה שמותר‬
‫לכבות בקעת שלא יתעשן הבית‪ .‬אלא דאנו מתירין רק כשאין לו בית אחר‪) .‬ובמסכת‬
‫ביצה הארכתי להוכיח דבר זה‪(.‬‬
‫ונ"ל לבאר הדבר שלפי ר' יהודה יש שני טעמים להתיר כבוי בקעת‪ .‬א' מדין‬
‫מתוך‪ ,‬וכפי שכתבתי לעיל שלר' יהודה יש בכבוי דין מתוך‪ .‬ב' מדין מכשירי אוכל‬
‫נפש‪ .‬ויש הבדל להלכה בין שני התרים אלו‪ .‬שמלאכות שהותרו מדין מתוך הותרו גם‬
‫אם יכל לעשותם מאתמול וגם אם יש לו דרך להמנע מהמלאכה‪ .‬למשל אדם שיש לו‬
‫נר דולק בחדר ורוצה להדליק עוד נר בחדר אחר מותר לו להדליק‪ .‬ואינו צריך‬
‫להשתדל לעשות צרכיו בחדר שדולק הנר וכן אינו צריך לטלטל הנר מחדר לחדר‪.‬‬
‫אולם הדברים שהותרו מדין מכשירים לא הותרו אם יכל להכין מערב יו"ט‪ .‬וכן צריך‬
‫שלא יהיה דרך לעשות המלאכה בהתר ביו"ט‪ .‬ולפי זה ר' יהודה שסובר שבמלאכת‬
‫כבוי אמרינן מתוך‪ ,‬מותר לכבות הבקעת אף שיש לו בית אחר‪ .‬אולם להלכה‬
‫שפוסקים שמלשאצל"ג פטור‪ .‬אין בכבוי דין מתוך ועל כן אין להתיר לכבות בקעת‬
‫אלא במקום שאין לו בית אחר לאכול‪ .‬וזה מדין מכשירי אוכל נפש‪.‬‬
‫)וכאשר כתבתי כאן שבמלאכת כבוי לא אמרינן מיתוך שהותרה לצורך הותרה נמי‬
‫שלא לצורך‪ .‬כן נראה מדברי רש"י )ביצה דף כ"ב ע"א( שכתב בד"ה "חייב משום‬
‫מכבה וכבוי ביו"ט לא אשתרי‪ .‬וכן נראה שסוברים התוס' )ביצה דף כ"ג ע"א( ד"ה‬
‫על גבי חרס מותר‪ .‬ולפי דברינו מוסברת שיטתם‪.‬‬
‫עב‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫ברם ברמב"ן בשבת )דף קכ"ד ע"ב( ד"ה וב"ה מתירין‪ .‬מבואר שסובר שבמלאכת‬
‫כבוי אמרינן מיתוך‪ .‬וכדברי הרמב"ן כתבו גם הרשב"א )ביצה דף כ"ב ע"א ד"ה אין‬
‫לו כלי( והרא"ש )ביצה פר' ב' סי' י"ט( והנה ראשונים אלו פוסקים כר"ש במלאכה‬
‫שאינה צריכה לגופה‪ .‬ולפי דברינו לעיל דבריהם קשים שלשיטתם במלאכת כבוי לא‬
‫היה מקום לומר מיתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך‪.‬‬
‫וע"כ נ"ל שראשונים אלו סוברים כפי שכתבתי בענף זה בענין גוזז‪ .‬דהיינו‬
‫שמאחר והותר כבוי ביו"ט לצורך אוכל נפש‪ ,‬שמותר לכבות כשצריך שלא ישרף‬
‫תבשילו‪ ,‬נראה שבאותו זמן מותר גם להתכוון ולרצות הפחמים‪ .‬ולעיל ביארתי הדבר‬
‫שכיון והמעשה מותר אין המחשבה נאסרת‪ ,‬ומאחר וכן סוברים ראשונים אלו‬
‫שמלאכת כבוי חשובה כמלאכת אוכל נפש שאמרינן בה מיתוך‪.‬‬
‫ועיין מה שכתבתי במלאכת גוזז ענף ה' ולפי מה שכתבתי שם יתורץ מדוע‬
‫במלאכת גוזז לא אמרינן מיתוך‪ ,‬אע"פ שלכאורה אפשר לדמות מלאכת גוזז למלאכת‬
‫מכבה‪.‬‬
‫לעיל כתבתי שהנדון אם אמרינן מיתוך במלאכת כבוי הדבר תלוי במחלוקת ר'‬
‫יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ולפי דברינו לר' יהודה אמרינן‬
‫מיתוך במלאכת כבוי‪ .‬ולכאורה דין זה נסתר מדברי הרמב"ם‪ ,‬שהרמב"ם פסק כר'‬
‫יהודה בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬והרמב"ם סובר שאין אומרים מיתוך‬
‫במלאכת כבוי‪) .‬כ"כ הפר"ח או"ח סי' תצ"ה ס"ק א'( וראיתי בספר החינוך פרשת‬
‫אמור מצוה רח"צ שכתב טעם נוסף מדוע לא אמרינן מיתוך במלאכת כבוי ע"ש‪.‬‬
‫ולפי פרושו שם מתבארת שיטת הרמב"ם בענין מיתוך במלאכת כבוי‪.‬‬
‫ונ"ל להביא ראיה שאין אומרים מיתוך בכבוי‪ ,‬דשנינו בשבת דף קל"ד דחרדל‬
‫מותר למתקו בגחלת של מתכת‪ ,‬ואסור למתקו בגחלת רגילה משום מכבה‪ .‬וביארה‬
‫הגמ' שאסור למתקו בגחלת של עץ‪ ,‬כיון שאפשר בגחלת של מתכת‪ .‬והנה אם כבוי‬
‫הותר ביו"ט לא היו צריכים להשתדל למתקה בגחלת של מתכת‪ .‬ועוד שגם בהכנת‬
‫גחלת של מתכת צריך לעשות מלאכה‪ ,‬שבהכנת גחלת של מתכת יש מלאכת מבעיר‬
‫או מבשל (‬
‫** הערה‬
‫עיין בתרומת הדשן סי' רס"ה שהאריך לדון בדברי הטור שכתב שאסור לאב למול‬
‫בשבת במקום שיש אחר‪ .‬וביאר התה"ד טעם האוסרים שכאשר האב מל יש אצלו‬
‫מלאכה נוספת מאשר מל אחר‪ .‬כי כשהאב מל מלבד שמתכוון למצוה‪ ,‬הוא מתכוון‬
‫גם לתקן את התינוק שלא יהיה ערל‪ .‬וע"ש מה טעם המתירים‪ .‬וכתב התה"ד שהמנהג‬
‫שהאב מל גם כשיש אחר שיכול למול‪ .‬ועיין באבני נזר סי' רכ"ח שפקפק בהתר‬
‫התרומת הדשן‪ .‬ולדברינו יש טעם נוסף להתיר‪ .‬דמאחר והתורה ציותה למול בשבת‬
‫מותר לאב למול לכתחילה‪ .‬ואף כשהאב מל יש מלאכה נוספת שמלבד שמתכוון‬
‫למצוה מתכוון גם שהתינוק יהיה מתוקן‪ .‬שהרי רוצה שיהיה מהול ולא ערל‪ .‬מ"מ‬
‫מאחר וחייבים למול בשבת אין לאסור כל מחשבה נוספת‪ .‬וכמו שכתבתי בתולש‬
‫נוצות ביו"ט‪ .‬ובמפשיט ביו"ט‪ .‬וכן במלאכה לפקוח נפש‪.‬‬
‫סימן ג‬
‫סותר שלא ע"מ לבנות‬
‫עג‬
‫סותר שלא ע"מ לבנות‬
‫שאלה‬
‫נשאלתי אדם שנכנס לשרותים בליל שבת והתקלקל המנעול האם מותר לפרוץ‬
‫הדלת בשבת כדי שיצא משום כבוד הבריות‪.‬‬
‫א‬
‫תחילה נ"ל שלפרוץ את הדלת כדרך שאומן עושה בחול הוי מלאכה דאורייתא‪.‬‬
‫ואע"פ שעושה בדרך סתירה משום דהוי סותר על מנת לבנות במקומו‪ .‬שהרי סותר‬
‫המנעול או קצת מהדלת על מנת לתקן מנעול חדש‪ .‬ולקמן אבאר שמצאתי כן‬
‫באחרונים‪.‬‬
‫ועל כן נדון פה מה הדין אם סותר את הדלת או פורצה שלא כדרך שעושה האומן‬
‫דבאופן זה לא הוי סותר על מנת לבנות‪ .‬אלא דיש כאן תיקון שהרי מוציא את האדם‬
‫שסגור שם‪.‬‬
‫בשאלה זו יש להסתפק ולדון האם פריצת הדלת הוי מלאכה דאורייתא‪ .‬או הוי‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬או שיש בזה איסור דרבנן גזרה שמא יבוא לתקן‪ .‬או‬
‫שיש בזה רק איסור דרבנן של מקלקל‪.‬‬
‫ונראה ששאלה זו תלויה במחלוקת בין הנשמת אדם והמשנה ברורה‪ .‬שנחלקו מה‬
‫הדין אם אדם סותר ויש לו תיקון בסתירה אלא שסותר שלא ע"מ לבנות‪ .‬או שקורע‬
‫ויש תיקון בקריעה אלא שקורע שלא ע"מ לתפור‪ .‬ועיין בביאור הלכה סימן ש"מ‬
‫סעי' י"ד בד"ה ולא נתכוון לקלקל‪ .‬וכתב שם שדעת הנשמת אדם שהקורע ויש תיקון‬
‫בקריעה אלא שאינו על מנת לתפור הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬והמשנה‬
‫ברורה חלק עליו וסובר דהוי מלאכה גמורה וע"ש שהאריך להביא ראיות לדבריו‪.‬‬
‫וגם אצלנו כן הדבר שסותר שלא ע"מ לבנות אלא שיש תיקון בסתירה בזה שמוציא‬
‫את האדם מהחדר‪.‬‬
‫ולכאורה השאלה שאנו דנים בה וכן המחלוקת בין הנשמת אדם והמשנה ברורה‬
‫תלויה במחלוקת רש"י והרמב"ן במסכת ביצה‪ .‬דאיתא שם בדף ל"א ע"ב‬
‫"מתני' בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף‬
‫פוחת לכתחילה ונוטל‪ .‬ובגמ' אמאי והא קא סתר אוהלא אמר ר' נחומי בר‬
‫אדא אמר שמואל באוירא דליבני‪".‬‬
‫ופירש רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"מתני' ונפחת‪ .‬מאליו‪ :‬נוטל ממקום הפחת‪ .‬ולא אמרינן מוקצין מחמת‬
‫איסור הן דאין יכול לפתחו ביו"ט ואסח דעתו מיניהו דכיון דלא הוה‬
‫פתיחתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה נינהו‬
‫עד‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫כדקאמר גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו‬
‫מתוקן‪ .‬אף פוחת לכתחילה‪ .‬כדמפרש טעמא בגמרא‪ :‬גמ' באוירא דלבני‬
‫סדור של אבנים בלא טיט‪ ".‬עכ"ל‬
‫והנה מבואר ברש"י שסתירת בנין בשבת כדי להוציא ממנו פירות הוי מלאכה‬
‫דאורייתא‪ .‬ובמשנה מדובר בבנין לבנים ללא טיט ובזה הסתירה הוי רק איסור דרבנן‪.‬‬
‫אולם הרמב"ן שם במלחמות ה' בסוף פרק רביעי חלק על רש"י וכתב שאין כאן‬
‫מלאכה דאורייתא אפי' לר' יהודה מכיון שאינו סותר על מנת לבנות‪ .‬וז"ל שם‪.‬‬
‫"אמר הכותב אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתב דמתניתין באודרא דליבני‬
‫ונראה מדבריו דאפי' בבנין גמור שנינו‪ .‬וכן נראה הדברים בגמ' שלא הקשו‬
‫ולא העמידו באודרא דלבני אלא לר' מאיר דאמר פותח לכתחילה ונוטל‪.‬‬
‫מדקא מקשינן ולר"מ הא קא סתר אהלא‪ .‬ועוד קשה לי שהרי כמה דברים‬
‫מוקצים מחמת איסור של דבריהם ואסורים בין בשבת ובין ביו"ט‪ .‬וכו' ונר‬
‫שהדליקו בו באותה שבת לר' יהודה‪ ,‬וכוס וקערה ועששית אפי' לר' שמעון‬
‫הן עצמן מוקצין מחמת איסור של דבריהם‪ ,‬מפני שנעשו בסיס לדבר האסור‪.‬‬
‫כלומר שלהבת שאסורה בטלטול מדבריהם‪ .‬ולא עוד אלא שאפי' הכבוי‬
‫עצמו לר"ש מלשאצל"ג היא‪ .‬וסוכה רעועה לר' יהודה מוקצה מחמת איסור‬
‫דדבריהם הוא שאפי' בבריאה אין סותר חייב בשבת אלא הסותר על מנת‬
‫לבנות‪ ".‬וכו'‬
‫והר"ן הביא את דברי רש"י על המשנה ואח"כ כתב וז"ל‪:‬‬
‫"והקשה עליו הרמב"ן ז"ל לת"ק דלא שרי לפחות אמאי לא מתסרי פירות‬
‫משום מוקצה אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן‪ .‬והא סוכה רעועה מוקצה‬
‫מחמת איסור של דבריהם היא‪ ,‬שאפילו בבריאה לא מיחייב משום סותר‬
‫אלא סותר על מנת לבנות‪ .‬וכן נמי במעות שעל הכר ומטה שיש עליה מעות‬
‫אמרינן דבמניח נעשו בסיס לדבר האסור ואפי' לאחר שנטלו מהם המעות‪,‬‬
‫אסורין אע"ג דליכא אלא איסור דרבנן‪".‬‬
‫הנה מבואר בדברי הרמב"ן והר"ן שסתירה שיש בה תיקון אלא שהיא לא ע"מ‬
‫לבנות הוי מלאכה דרבנן וזה אף לר' יהודה‪.‬‬
‫ונראה להביא עוד ראיה שדעת רש"י שסתירת בנין כדי להוציא ממנו דבר מה הוי‬
‫מלאכת דאורייתא‪ .‬דאיתא בעירובין דף ל"ד ע"ב‬
‫"מתני' נתנו במגדל ואבד המפתח הרי זה עירוב רבי אליעזר אומר אם אינו‬
‫יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב‪".‬‬
‫והנה בביאור המשנה יש ג' אוקימתות בגמ'‪.‬‬
‫א‪ .‬רב ושמואל העמידו המשנה דהמגדל עשוי מאוירא דלבני ומדובר ביו"ט‪ .‬ות"ק‬
‫סובר כר"מ במס' ביצה שמותר לפחות לכתחילה וע"כ הוא ועירובו במקום אחד‬
‫ור' אליעזר סובר כחכמים שחולקים‪.‬‬
‫סימן ג‬
‫סותר שלא ע"מ לבנות‬
‫עה‬
‫ב‪ .‬רבה ורב יוסף העמידו במגדל עץ והמחלוקת האם יש בנין וסתירה בכלים‪ .‬ואביי‬
‫דחה אוקימתא זו דאם מחזיק מ' סאה יש לו דין בנין בקרקע ויש בו בנין וסתירה‬
‫ואם אין לו מ' סאה הוי כלי ואין בו בנין וסתירה‪.‬‬
‫ג‪ .‬אביי ורבא העמידו במנעול שקשור בחבל וצריך סכין כדי לחתוך את החבל‬
‫והמחלוקת היא בדיני מוקצה האם מותר לטלטל סכין לצורך חתיכת חבל‪.‬‬
‫וכתב רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"ובעי סכינא למיפסקיה‪ .‬דאי הוה מצי למפסקיה בידיה שפיר דמי אפי' לר'‬
‫אליעזר דאין חתיכה אסורה אלא במחובר אבל הכא מקלקל הוא ושרי‬
‫כדתניא במס' ביצה )דף ל"א ע"ב( חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך‬
‫ואע"ג דהכא אוהל הוא ואמרינן התם שבקרקע אסור לחתוך‪ .‬גזירה דרבנן‬
‫היא דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא דהא פתיחת דלת בעלמא הוא‬
‫כיון דשבות הוא לא גזרו עליו בין השמשות‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה משמע ברש"י שסתירת מגדל להוציא ממנו הערוב הוי מלאכה דאורייתא‪.‬‬
‫דאם הוי רק מלאכה דרבנן לא היו צריכים להעמיד את המשנה שמדובר בקטיר‬
‫במתנא‪ .‬אלא דלת"ק הוי ערוב משום שאין בסתירת המגדל מלאכה דאורייתא ולא‬
‫גזרו באיסור דרבנן בין השמשות‪.‬‬
‫ב‬
‫לעיל ביארתי שדעת רש"י שהסותר בנין כדי להוציא ממנו דבר מה עובר על‬
‫מלאכת סותר‪ .‬אולם אין הדבר פשוט ונראה שהעיקר בדעת רש"י שסובר שאין בזה‬
‫מלאכה דאורייתא וכפי שנבאר‪.‬‬
‫דשנינו בשבת דף כ"ט ע"ב‪:‬‬
‫"מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים מפני‬
‫רוח רעה מפני שהחולה שיישן פטור‪ .‬כחס על הנר כחס על השמן כתס על‬
‫הפתילה חייב‪ .‬רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה‬
‫פחם‪".‬‬
‫ובגמ' בדף ל"א ע"ב‪:‬‬
‫"כחס על הנר‪ :‬ר' יוסי כמאן ס"ל אי כר' יהודה ס"ל אפי בהנך נמי לחייב ואי‬
‫כר' שמעון ס"ל פתילה נמי ליפטר‪ .‬אמר עולא לעולם כר' יהודה ס"ל וקסבר‬
‫ר' יוסי סותר ע"מ לבנות במקומו הוי סותר סותר ע"מ לבנות שלא במקומו‬
‫לא הוי סותר‪".‬‬
‫ופירש רש"י‪:‬‬
‫"אפי' פתילה נמי ליפטר‪ .‬דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה‬
‫דמלאכה הינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה‬
‫ניחה ליה אם מתחילה הובהבה הואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחה‬
‫ליה בה‪ :‬לעולם כר' יהודה סבירא ליה‪ .‬דמשום אין צריכה לגופה לא מיפטר‬
‫עו‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫הואיל וצריכה לדבר אחר מלאכת מחשבת הוא‪ .‬וכי מכבה לה משום חייסא‬
‫דשמן ונר היינו טעמא דפטור‪ ,‬קסבר דסותר ע"מ לבנות במקומו הוי סותר‪.‬‬
‫כל מקלקל דשבת הוי פטור דלאו היינו מלאכת מחשבת‪ ,‬וסותר דתנן באבות‬
‫מלאכות דמיחייב סותר ע"מ לבנות הוא ואינו יכול לבנות אלא אם כן סותרו‬
‫והשתא לאו קלקול הוא‪ .‬ורבי יוסי סבר דאם במקומו חוזר ובונה הוא‬
‫דמחייב אסתירה ואי לא לא‪ .‬ומכבה דומיא דסותר הוא‪ ,‬כן קורע דומיא‬
‫דסותר ולהכי תנן הקורע ע"מ לתפור‪ .‬וכן מוחק תנן ע"מ לכתוב‪ ,‬דכולם‬
‫סותר נינהו‪ .‬הלכך על הפתילה חייסה דידיה אינה אלא להדליק הלכך מכבה‬
‫ע"מ להדליק היינו במקומו‪ .‬אבל כי חס על הנר או על השמן‪ ,‬ועל הפתילה‬
‫אינו חס ואינו חושש אם משליכה‪ ,‬אפילו צריך לשמן להדליק בו פתילה‬
‫אחרת לאחר זמן בתוך נר זה אין זה סותר ע"מ לבנות במקומו‪ .‬שאין הכיבוי‬
‫וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה הלכך לא שייכא סתירה ובנין‬
‫אלא בפתילה‪ .‬וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו אין כאן‬
‫עוד בנין במקום סתירה‪ .‬ודקתני שהוא עושה פחם כלומר מפני שהם עושין‬
‫פחם מתחלתה ועומדת לחזור ולאהחיז בה אור ואיכא בנין במקום סתירה‪".‬‬
‫הנה במבואר ברש"י שבכדי להתחייב במלאכת שבת צריך שיהיה תיקון בחפץ‬
‫שבו נעשית המלאכה‪ .‬ולא אם בחפץ שבו נעשית המלאכה יש קלקול אלא שיש‬
‫תיקון בדבר אחר‪ .‬ולפי זה אדם הסותר מגדל או בית כדי להוציא ממנו דבר מה אין‬
‫בזה מלאכה דאורייתא‪ .‬כי במגדל עצמו יש קלקול ומה שיש לאדם תקון בדבר אחר‬
‫אין זה מחשיבו למלאכה‪ .‬ולכאורה היה אפשר לומר שדברי עולא אינם להלכה דהרי‬
‫ר' יוחנן העמיד שם את ר' יוסי כר' שמעון ובבאור אחר‪ .‬מ"מ נראה שדברי עולא‬
‫אמת ולר"ש אם מקלקל בדבר אחד ומתקן בדבר אחר לא הוי מלהצל"ג‪.‬‬
‫ואביא ראיה לדבר זה‪ .‬שבסוגית מקלקל בחבורה בדף ק"ו‪ .‬כתב רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"מתני' ר' יהודה‪ .‬דאית ליה מקלקל בחבורה פטור ולא איתפרש היכא‪ .‬ול"נ‬
‫מתני' ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה‪ .‬הלכך‬
‫חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לעפרו משכחת לה דאע"פ‬
‫דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים‪ .‬ולר' יהודה כי האי‬
‫גוונא מלאכה הוא משום תקון אחרים‪ .‬אבל מקלקל ואינו מתקן פטור‪ .‬ואע"ג‬
‫דרישא דמתני' אוקימנא כר"ש דקתני קורע על מתו פטור סיפא ר"י‪ .‬וכו'‬
‫עכ"ל‪ .‬הנה מבואר ברש"י שלר"ש מקלקל בדבר אחד ומתקן בדבר אחר לא‬
‫הוי מלאכה‪".‬‬
‫והנה על פי דברינו דברי רש"י סותרים דבדבריו במסכ' שבת מבואר שהסותר בית‬
‫ע"מ להוציא ממנו דבר מה לא הוי מלאכה‪ .‬ובמסכת ביצה וכן במסכת ערובין מבואר‬
‫בדבריו שבאופן זה הוי מלאכה דאורייתא‪ .‬ונראה שהעיקר בדעת רש"י שהסותר בית‬
‫ע"מ להוציא ממנו דבר מה לא הוי מלאכה‪ .‬ונראה לישב את דבריו במסכ' ביצה‬
‫ששם בבית שהוא מלא פירות מדובר בבית שאין לו פתח כלל‪ .‬ועל כן אם הוא פותח‬
‫פתח הוי מלאכה דאורייתא שעושה פתח להכניס ולהוציא ויש תיקון בגוף הדבר‪.‬‬
‫ולכן העמידה הגמ' את המשנה באוירא דלבני‪ .‬ועוד נראה לפרש דהגמ' לא יכלה‬
‫סימן ג‬
‫סותר שלא ע"מ לבנות‬
‫עז‬
‫להעמיד את דברי ר' מאיר בבנין שמחובר בטיט‪ .‬דא"כ קשה מדוע מתיר לסתור‬
‫לכתחילה הלא אף אם אין בדבר מלאכה דאורייתא מ"מ יש בסתירה מלשאצל"ג‬
‫)ועיין תוס' ורא"ש בבכורות דף כ"ה‪ .‬שחז"ל לא התירו ביו"ט מלשאצל"ג לצורך‬
‫אוכל נפש‪ (.‬וגם לחכמים מלאכה שאינה צריכה לגופה הוי אסור חמור ולא מסתבר‬
‫שבאופן זה יתירו לאכול הפירות אם נפחת מעצמו‪ .‬דבערב יו"ט לא עמדו כלל‬
‫לשימוש וחשיבי מוקצה‪.‬‬
‫וכן נראה לתרץ גם את הגמ' בערובין דסתירת המגדל להוציא את הערוב הוי‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה והוי איסור חמור וע"כ לא חשיב שהערוב נמצא‬
‫במקומו‪.‬‬
‫והנה עיינתי בדבר זה ומצאתי שהר"ן בחידושיו פירש כן את דברי רש"י בערובין‪.‬‬
‫הר"ן בערובין דף לד‪ .‬הביא את רש"י ואח"כ כתב וז"ל‪:‬‬
‫"פירוש לפירושו דאע"ג דהא דאמ' ר' נחמיה אפילו טלית ואפילו תרוד אין‬
‫נטלין אלא לצורך תשמישן שבות בעלמא היא‪ ,‬אפילו הכי בשבות כי האי‬
‫גזרו עליו בין השמשות משום דדילמא אתי לאפוקי ההוא כלי גופיה לרשות‬
‫הרבים ומחייב חטאת‪ .‬דטלטול משום הוצאה איתסר כדאמרינן בפרק כל‬
‫הכלים אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא‪ .‬אבל בסתירת דלת שבקרקע‬
‫בההיא גופה לא מצי למייתי לידי חיוב חטאת‪ .‬אלא דגזרו עליו אטו סותר‬
‫בנין על מנת לבנות‪ .‬ובשבות כי האי לא גזרו עליו בין השמשות‪".‬‬
‫ועיין בביאור הלכה סימן ש"מ סעי' י"ג ד"ה הנייר שכתב שמקלקל בדבר אחד‬
‫ומתקן בדבר אחר לר' יהודה הוי מלאכה דאורייתא אולם לר' יוסי ולר' שמעון הוי‬
‫מלאכה דרבנן כיון דהוי מלשאצל"ג‪ .‬וכתב שם גם שאם קורע מכתב כדי לקרא מה‬
‫שכתוב בעצם הניר שקורע הוי מלאכה דאורייתא‪ .‬אולם אם קורע מעטפה כדי‬
‫להוציא מכתב מתוכה הוי מלשאצל"ג‪ .‬וכפי שכתבתי לעיל בדעת רש"י‪.‬‬
‫ועיין באגרות משה או"ח חלק א' סימן קכ"ב ענף א' שפירש ברש"י בערובין שאם‬
‫סותר מגדל כדי להוציא דבר מתוכו הוי איסור דאורייתא וע"ע שם בענפים ו' ז'‪.‬‬
‫אולם לפי מה שביארתי לעיל יש בזה רק איסור דרבנן וכפי שמבואר בחידושי הר"ן‪.‬‬
‫ג‬
‫לעיל נתבאר כי הסותר בית כדי להוציא דבר מתוכו או הקורע מעטפה כדי להוציא‬
‫מכתב מתוכה הוי מלשאצל"ג‪ .‬אולם דבר זה צריך בירור‪ .‬דשנינו בגמ' ביצה דף ל"א‬
‫ע"ב‬
‫"אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך שבכלים‬
‫מתיר ומפקיע וחותך‪".‬‬
‫והגמ' הביאה ברייתות בענין זה ברייתא אחת סוברת חותמות שבקרקע בשבת‬
‫אסור וביו"ט מותר‪ .‬וברייתא אחת סוברת כשמואל‪ .‬ופירש רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"חותמות שבקרקע‪ .‬כגון דלתות פתחי בורות ומערה הסגורים בקשרי‬
‫חבלים‪ .‬מתיר‪ .‬את הקשר דהא לאו קשר קיימא הוא שהרי להתיר תמיד עשוי‬
‫עח‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫אבל לא מפקיע החבל לסתור עבותו וגדילתו‪ :‬ולא חותך‪ .‬דהא סתירה היא‬
‫ויש סתירה בבנין של קרקע‪ ":‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולעיל הבאתי את הרש"י בערובין בדף ל"ה ע"א שכתב שגם בקרקע הוי רק אסור‬
‫דרבנן‪ .‬להלכה הטור באו"ח סי' שי"ד פסק כשמואל‪ .‬וכתב הב"י וז"ל‪:‬‬
‫"חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים‪ .‬גרסינן בפר'‬
‫חבית תני חדא חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך ופ'‬
‫רש"י מפקיע שרשרות החבל והרמב"ם הביא דין זה‪".‬‬
‫ועיין בד"מ השלם שכתב כהב"י‪ .‬ונ"ל כוונתם דהרמב"ם לא כתב דין חותמות‬
‫שבכלים אולם כתב דין חותלות של תמרים ומדברי הרמב"ם בחותלות אפשר ללמוד‬
‫דין חותמות שבכלים‪ .‬אולם עדין קשה מדוע לא כתב דין חותמות שבקרקע‪.‬‬
‫והרמב"ם בענין חותלות של תמרים נמצא בהל' שבת פרק י' הלכה ג'‪.‬‬
‫והשלטי גבורים במסכ' ביצה כתב וז"ל‪:‬‬
‫"הרמב"ם השמיט דין הפקעת החותמות וכלל אותו בדין מגופת החבית‪.‬‬
‫פרק כג מהלכות שבת‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ועיין בספר ראשל"צ במסכת ביצה דף ל"א ע"א‪ .‬שנשאר בצ"ע מדוע השמיט‬
‫הרמב"ם דין חותמות שבקרקע ושבכלים‪.‬‬
‫והיה נ"ל לתרץ דהרמב"ם סובר שכל הברייתות הסוברות שמותר לחתוך חותמות‬
‫שבכלים הם אליבא דר' שמעון שסובר שמלשאצל"ג פטור עליה ועל כן אין מלאכה‬
‫בסתירה זו‪ .‬אבל הרמב"ם שפוסק כר' יהודה שמחייב במלשאצל"ג אסור להפקיע‬
‫חבלים בשבת שאף שאין תיקון בגוף החבל‪ ,‬מ"מ יש תיקון בכלי שיכול להוציא‬
‫ממנו והוי מלאכה‪ .‬והא שמותר להפקיע חותלות של תמרים נראה שהטעם הוא‬
‫משום שהדרך להכניס את התמרים בחותלות להתבשל וסוגרים החותלות באופן‬
‫שלא יוכלו לפותחם אלא להפקיעם ועל כן בטל מהם שם כלי והם ככליפת אגוז‪ .‬ועל‬
‫כן אין בחיתוכם משום מלאכה‪ .‬ואומנם הב"י שם הביא את הכל בו שכתב שהטעם‬
‫שמותר לחתוך חותלות של תמרים משום שהוי ככליפת אגוז‪.‬‬
‫אולם בעיון חוזר נראה שהעיקר כדברי הב"י והד"מ לעיל שאין בחתיכת‬
‫החותמות מלאכה דאורייתא וזה גם לשיטת הרמב"ם‪ .‬דהרמב"ם בפרוש המשניות על‬
‫המשנה בערובין דף לד‪ :‬ביאר את המשנה שמדובר במגדל הקשור בחבל ופירש‬
‫שלדעת חכמים שם עירובו עירוב משום שפסיקת החבל לא הוי מלאכה דאורייתא‬
‫משום שהוי קלקול‪ .‬ועוד נראה שאי אפשר לומר שלמ"ד המחייב במלאכה שאינה‬
‫צריכה לגופה יש מלאכה בחתיכת החבל כיון שמתקן הוא אצל האוכלים שיכול‬
‫להוציאם מן המגדל‪ .‬שהרי בעל המימרא שמותר בשבת להפקיע תוחמות שבכלים‬
‫הוא שמואל והוא סובר כרבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה‪.‬‬
‫אלא שהדבר צריך ביאור מדוע אומנם לא הוי מלשאצל"ג‪ .‬הרי קורע החבל‬
‫מקלקל הוא בדבר אחד ומתקן הוא בדבר שני‪ .‬ולעיל הבאתי את דברי רש"י‬
‫שהמקלקל במקומו ומתקן שלא במקומו הוי מלשאצל"ג‪ .‬ונראה לתרץ שבמלאכות‬
‫סותר וקורע אם אין תיקון בעצם המעשה עצמו לא הוי מלאכה כלל ומה שע"י כך‬
‫סותר שלא ע"מ לבנות‬
‫סימן ג‬
‫עט‬
‫יכול להוציא דבר מתוך בית או מתוך מגדל לא חשוב תיקון‪ ,‬במלאכות סתירה‬
‫וקריעה‪ .‬ומה שכתב רש"י שתיקון שלא במקומו הוי מלשאצל"ג זה במכבה ששם יש‬
‫תיקון בגוף הכבוי‪ .‬שאף אם נאמר שאין תיקון בפתילה אם אינו צריך לה מ"מ יש‬
‫תיקון בשמן או בנר שהרי האש אוחז בהם וכשמכבה הוי תיקון בעצם הדבר עצמו‬
‫שמונע את שריפתם‪ .‬וכן הקורע על מתו יש תיקון בעצם הקריעה שצריך הקריעה‬
‫למצוה‪ .‬וכן השובר כלים בחמתו להרמב"ם יש לאדם תיקון בעצם השבירה‪ .‬וכן המל‬
‫בשבת יש לאדם תיקון בעצם המילה שמקיים מצוה וצריך לעצם החבלה‪ .‬משא"כ‬
‫בקורע כדי להוציא דבר ממגדל‪ ,‬התיקון אינו בעצם הקריעה ולא במקום הקריעה‪.‬‬
‫ויתכן שבכל מלאכות הקלקול צריך תיקון בעצם הדבר שבו נעשית המלאכה או צריך‬
‫תיקון בעצם המלאכה‪ .‬וזה משום שמלאכות אלו גרועות הם‪.‬‬
‫ובזה יובן גם הרמב"ם שפסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה ופסק‬
‫שהחופר גומא משום שצריך לעפרה פטור‪ .‬כי עצם החפירה שהיא מלאכת חורש או‬
‫בונה יש בה קלקול‪ ,‬ומה שעל ידי כך יש לו העפר אינו חשוב תיקון במקומו‪.‬‬
‫ולפי דברינו יובנו גם דברי רמב"ן בביצה שהבאתי לעיל שכתב שגם לר' יהודה‬
‫סתירת סוכה בריאה כדי להשתמש בעצים לשריפה אינה חשובה מלאכה כיון שאינו‬
‫סותר על מנת לבנות‪ .‬דכאן אין תיקון בגוף הסוכה‪ .‬ומה שיש לו תיקון שיש לו עצים‬
‫לשריפה אינו חשוב תיקון במקומו‪ .‬כי בסוכה יש רק קלקול‪ .‬ולפי זה אין ראיה‬
‫מהרמב"ן שסובר כהנשמת אדם שיתכן שאם סותר ויש תיקון במקומו הוי מלאכה‬
‫אע"פ שאינו על מנת לבנות‪.‬‬
‫וגם בר"ן בעירובין מבואר שאין בסתירת בנין כדי ]להוציא[ דבר מתוכו משום‬
‫מלשאצל"ג‪ .‬שכתב שיש בסתירה להוציא דבר מתוך בית משום גזרה‪ .‬וז"ל שם‪:‬‬
‫"אבל בסתירת דלת שבקרקע בההיא גופה לא מצי למייתי לידי חיוב חטאת‪.‬‬
‫אלא דגזרו עליו אטו סותר בנין על מנת לבנות‪ .‬ובשבות כי האי לא גזרו עליו‬
‫בין השמשות‪".‬‬
‫ועיין גמ' יומא דף פ"ד ע"ב ראה שננעלה דלת בפני תינוק שוברה ומוציאו וכו'‬
‫ועיין במשנה ברורה סי' שכ"ח ובשער הציון שם ס"ק י"ז שלגירסת הרי"ף הרמב"ם‬
‫והרא"ש בגמ' מוכח שסתירת דלת כדי להוציא תינוק אין בה מלאכה אא"כ סותר‬
‫ומתקן נסרים‪ .‬ע"ש היטב‪.‬‬
‫ולפי המבואר עד כאן הסותר בית כדי להוציא דבר ממנו אין בדבר מלאכה‪ ,‬וכן‬
‫אין בזה משום מלשאצל"ג‪ ,‬אלא שהדבר אסור משום שמא יסתור כדי לעשות פתח‬
‫או שמא יסתור ע"מ לתקן או לבנות‪ .‬וכן הדין בקורע חותמות שבקרקע‪.‬‬
‫ולפי דברינו ביאור הגמ' בביצה ובערובין שאסור לסתור בית או מגדל כדי להוציא‬
‫דבר מתוכם הוא משום שמא יסתור באופן דהוי על מנת לבנות כגון שיסתור על מנת‬
‫לתקן המנעול‪ .‬או שמא יעשה פתח‪ .‬או שהדבר אסור משום גזירה שמא יבואו להתיר‬
‫סתירה על מנת לבנות‪ .‬ואין בסתירה זו משום מלשאצל"ג כפי שרציתי לומר תחילה‪.‬‬
‫)ונ"ל שהסותר בית כדי להשתמש באבנים אם האבנים מחוברים בטיט חייב משום‬
‫מסתת‪ .‬וכן אם סותר תיבה המחוברת במסמרים משום שצריך לנסרים חייב שמתקן‬
‫פ‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫הנסרים לשימושו ועיין יומא פ"ד ע"ב ועיין גמ' ריש פרק הבונה ובזה מתורץ מה‬
‫שהקשה האבני נזר סי' רל"ג ע"ש(‬
‫ד‬
‫ועתה נבאר מה נמצא בפוסקים בענין זה‪ .‬הנה עיינתי בדבר זה ומצאתי שהביאור‬
‫הלכה בסי' שי"ד סעי' ח' ד"ה חותלות כתב וז"ל‪:‬‬
‫"חותלות של תמרים וכו' וסותר שרשרות החבל‪ .‬כן הוא לשון הטור והוא‬
‫פרוש על מה שאמר שם בגמרא מפקיע וכן פרש"י שם ועיין בחידושי רע"א‬
‫שנשאר ע"ז בצ"ע מהא דהביא המ"א בסוף סימן שי"ז בשם הרמב"ם‬
‫דהפותל חבלים חייב משום קושר והסותר חייב משום מתיר ואף דהוא סותר‬
‫שלא ע"מ לבנות יהיה עכ"פ אסור מדרבנן דהוא סותר קשר של קיימא‪ .‬והנה‬
‫על פרש"י והטור אין קושיא דהם לא יסברו בזה כהרמב"ם אבל על הרמב"ם‬
‫קשה דלמה התירו כאן להפקיע‪ .‬ולענ"ד דהרמב"ם יפרש מה שאמר בגמ'‬
‫מפקיע היינו דמנתק וקורע וע"כ מותר דלא עדיף ממה שהתירו לחתוך‬
‫אפילו כלי‪] .‬ואין שייך לאסור מחמת קורע גופה דהוא אסור מדרבנן אפילו‬
‫בשלא ע"מ לתפור דאין שייך שם זה אלא בקריעת הבגד דשייך בו קורע‬
‫ע"מ לתפור ולהכי גזרו רבנן אפילו בשלא ע"מ לתפור משא"כ בזה[" עכ"ל‬
‫וביאור הדברים כי כשסותר שרשרות החבל יש לאסור כי יתכן שירצה להשתמש‬
‫בחוטים הדקים והוי להרמב"ם מלאכת מתיר‪ .‬אולם הקורע חבל של כלים אין תיקון‬
‫בעצם החבל וגם אין הדרך לעשות כן על מנת לתפור על כן מותר להפקיע חבל של‬
‫כלים לצורך שבת‪ .‬ובביאור הלכה זה מבואר כפי שכתבתי לעיל כי עצם מה שסותר‬
‫על מנת שיוכל להוציא דבר מה מהתיבה אינו חשוב תיקון וגם לא מלשאצל"ג‪.‬‬
‫אולם בביאור הלכה בסי' ש"מ סעי' י"ג בד"ה הנייר דן שם בקריעת מכתב וכתב‬
‫שאם קורע מכתב וע"י הקריעה יכול לקרוא את הכתוב כגון שהמכתב כתוב על עצם‬
‫נייר העטיפה הוי מלאכה דאורייתא כי יש תיקון בעצם הקריעה ואין צריך קורע על‬
‫מנת לתפור‪ .‬אולם אם יש מעטפה ובתוכה מכתב וקורע המעטפה כדי להוציא את‬
‫המכתב הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שלר' יהודה חייב ולר' יוסי פטור כי אין‬
‫תיקון במקום המלאכה‪ .‬וכאן כתב כפי שרציתי לומר תחילה לעיל‪ .‬והנה הביאור‬
‫הלכה כאן סותר את מה שכתב לעיל בסי' שי"ד ששם כתב אין בקריעת פותחת של‬
‫כלים משום מלשאצל"ג‪ .‬וכן סותר את עצמו שבסימן שי"ד ס"ק כה' פסק במשנה‬
‫ברורה שמותר לקרוע עור שעל פי החבית כדי להוציא מה שבחבית‪ .‬ודין זה לקוח מן‬
‫התוספתא‪.‬‬
‫ונראה שהעיקר הוא כמו שכתב בסימן שי"ד שהקורע כדי להוציא דבר מתוך‬
‫תיבה אינו אסור משום מלשאצל"ג‪ .‬אלא שיש לדון לאסור במקום ששייך לגזור שמא‬
‫יעשה תיקון בקריעה או במקום ששייך שיעשה על מנת לתפור‪ .‬ולקרוע מעטפה‬
‫להוציא דבר מתוכה הדבר אסור משום שעשוי להשתמש במעטפה והוי קורע לתקן‬
‫וכפי שכתב החזו"א‪.‬‬
‫סימן ג‬
‫סותר שלא ע"מ לבנות‬
‫פא‬
‫)ועיין בפרי חדש יו"ד סימן קי"ח ס"ק י"ח ובחכם צבי סי' ל"ט וכתב שם שדן‬
‫בדבר עם המחבר פרי חדש והוא הודה לו‪ .‬ועיין בביאור הלכה סימן ש"מ סעי' י"ג‬
‫שהתקשה בדברי החכם צבי ולדברינו הדבר מיושב‪(.‬‬
‫ולפי דברינו כאן נישב תמיהה שיש לי בשיטת התוס'‪ ,‬דידוע ששיטת רש"י‬
‫שבכלים אין מלאכת בונה‪ ,‬ואדם העושה כלי בשבת חייב משום מכה בפטיש‪ .‬וכתב‬
‫רש"י כן במספר מקומות ואביא דברי התוס' בענין זה בגמ' שבת דף ע"ד ע"ב וז"ל‪:‬‬
‫"חביתא ותנורא וחלתא ‪ -‬פי' רש"י דמשום בונה לא מיחייב דאין בנין‬
‫בכלים ואין נראה דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרי' דאין בנין‬
‫בכלים אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום בונה דאמרינן בריש‬
‫הבונה )לקמן דף ק"ב ע"ב( האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב‬
‫משום בונה וצ"ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית דסוף פרקין‪".‬‬
‫והנה העושה כלי בשבת לרש"י חייב משום מכה בפטיש ולתוס' חייב משום בונה‪.‬‬
‫וכתבו המפרשים )עיין טור ושו"ע ריש סי' שי"ד( שהנפקא מינה בין רש"י לתוס' אם‬
‫יש איסור בסתירת כלי‪ ,‬שלרש"י היות ואין בונה בכלים אין גם מלאכת סותר בכלים‪.‬‬
‫ולתוס' יש איסור בסתירת כלי‪ .‬ושנינו בגמ' שבת דף קמ"ו ע"א‪:‬‬
‫"מתני' שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון‬
‫לעשות כלי "‬
‫וכתבו התוספות שם וז"ל‪:‬‬
‫וכו' ותימה לרבי מהא‬
‫"שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות‬
‫דתנן בפרק בכל מערבין )עירובין דף ל"ד ע"ב ושם( גבי עירוב נתנו במגדל‬
‫ונועל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב ופריך בגמרא אמאי הוא במקום‬
‫אחד ועירובו במקום אחר הוא ומשני רב ושמואל דאמרי תרווייהו הכא‬
‫במגדל של בנין עסקינן ור"מ היא כו' ואמאי מבעי ליה לאוקמא הכי‬
‫ומעיקרא נמי מאי קאמר והלא יכול לשבר ולפתוח את המגדל וליטול את‬
‫העירוב כי היכי דהכא שרי לשבר החבית וליטול הגרוגרות וכו' ונראה דהתם‬
‫אסור לשבר את המגדל והכא דשרי לשבר את החבית משום דמיירי‬
‫במוסתקי כדמוקי לה בביצה פרק המביא כדי יין )דף ל"ג ע"ב ושם( ומפ'‬
‫רש"י התם דהיינו חבית שבורה ומדבקין שבריה בשרף של עץ שעושה ממנו‬
‫זפת וקורין ריישנ"א ומש"ה דוקא חבית שרי דמחמת גריעותו לא חייס עליה‬
‫וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי וכן כולה שמעתא דהכא במוסתקי‬
‫וכו' " עכ"ל‪.‬‬
‫והנה התוס' ביארו שהא שמותר לשבור החבית ליטול ממנה גרוגרות מדובר‬
‫במוסתקי שאין לחשוש שיתכוון לעשות כלי ‪.‬ברם דבריהם תמוהין שבחבית מוסתקי‬
‫אין בשבירתה חשש בונה‪ ,‬אבל קשה מדוע מותר לשבור המוסתקי ואין חוששים‬
‫למלאכת סותר‪ .‬שבודאי העושה חבית מוסתקי בשבת חייב משום בונה‪ ,‬שהרי גם‬
‫בעשית כלי לשימוש חד פעמי יש בזה מלאכת עושה כלי‪ ,‬והראיה שהקוטם קיסם‬
‫לחצוץ בו שיניו חייב‪] .‬ועוד שגם במוסתקי אם מתכוון לעשות פתח חייב[‪ .‬ועל פי‬
‫–‬
‫פב‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫דברינו לעיל הדברים מיושבים‪ ,‬דנראה שהתוס' סוברים שמלאכת סתירה חייבים רק‬
‫כשעושה על מנת לתקן‪ ,‬והסותר שלא על מנת לתקן הוי איסור דרבנן‪ ,‬שמא יסתור על‬
‫מנת לתקן‪ .‬ובמוסתקי שהוא כלי רעוע שאין הדרך לסתור שם על מנת לתקן לא אסרו‬
‫לסותרו לצורך שבת‪.‬‬
‫]וע"ע תוס' ביצה דף ל"ג ע"ב ד"ה כי תנינא ההיא במוסתקי‪ .‬ותוס' ערובין דף ל"ד‬
‫ד"ה ואמאי‪.‬‬
‫ונראה שהעיקר כפי שכתבו התוס' בשבת דף קמ"ו ע"א והרא"ש שבת פר' כ"ב‬
‫סי' ו' שבמוסתקי מותר שכיון שהוא רעוע אין לחשוש שירצה לעשות כלי[‪.‬‬
‫ואם כנים דברינו למדנו מכאן שבכלים חד פעמים שדימו האחרונים למוסתקי‪,‬‬
‫מותר לסותרם לצורך שבת כשאין דרך אחרת להגיע למאכל אלא על ידי סתירה‪.‬‬
‫וכמובן באופן כשאין בסתירתם משום סרך של חשש לעשית כלי‪ .‬ובענין זה באתי רק‬
‫להעיר שיש הרבה מקרים שיש לחשוש לעשית כלי בסתירה ועיין בענין זה שמירת‬
‫שבת כהלכתה פר' ט' ובהערות שם‪.‬‬
‫ה‬
‫נחזור לענייננו‪ ,‬לעיל הארכתי להוכיח שבסתירת בית כדי להוציא דבר מתוכו‬
‫אסור משום שמא יסתור על מנת לתקן‪ .‬או שמא יסתור כדי לעשות פתח לבית‪ .‬ולא‬
‫משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬ויש נ"מ בדבר כי מלאכה שאינה צריכה‬
‫לגופה חמורה יותר משאר איסורי דרבנן ואין להתירה לצורך חולה שאין בו סכנה או‬
‫לצורך כבוד הבריות‪) .‬עיין סי' רע"ח סעי' א' ובמשנה ברורה ס"ק ג'( מה שאין כן‬
‫שאר איסורי דרבנן שהותרו לצורך חולה )פרטי דנים אלו והשיטות מבוארים בסימן‬
‫שכ"ח סעי' י"ז( או לצורך כבוד הבריות‪) .‬עיין סי' שי"ב סעי' א' ג'( ונ"ל שמשאצל"ג‬
‫חמורה משאר איסורי דרבנן משום שע"י שנוי מחשבה עובר על חילול שבת‪ .‬אבל‬
‫בשאר גזרות חז"ל לא גזרו כ"כ‪.‬‬
‫כל זה הארכתי במה שיש לצדד להתיר במקרה זה אולם למעשה קשה וצ"ע‬
‫להתיר‪ .‬כי כבר ביארתי לעיל שאם פותח את הדלת בסתירה שרגילים לפתוח בחול‬
‫כדי לתקן המנעול הוי סותר על מנת לבנות‪ .‬ויש לחשוש שמא יבואו לסתור באופן‬
‫זה‪ .‬ועוד שיש לגזור שמא הרואים יבואו להתיר במקרה דומה בסתירה שהיא על מנת‬
‫לבנות‪ .‬כי אין הבריות יודעים שיש הבדל להלכה באופן הסתירה‪ .‬ובמיוחד קשה‬
‫להתיר שלדעת רש"י בביצה‪ ,‬סתירת בנין להוציא דבר מתוכו‪ ,‬יש לסתירה חומר של‬
‫איסור תורה‪ .‬דהפירות מקבלים דין מוקצה כמו שיש בדבר שיש בו אסור דאורייתא‬
‫וכן משמע פשטות הגמ' בערובין‪.‬‬
‫ברם נראה שאף אם נאמר שסתירת בית ע"מ להוציא דבר מיתוכו הוי מלאכה‪ ,‬או‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ .‬אם פורץ הדלת בדרך שהורסה לגמרי או שעוקר‬
‫המשקוף עם הדלת או שפורץ בקיר לא הוי מלאכה‪ ,‬וכן לא הוי מלשאצל"ג לשום‬
‫שיטה ועל פי מה שאבאר‪.‬‬
‫דשנינו במס' שבת בדף ק"ה ע"ב‪:‬‬
‫סותר שלא ע"מ לבנות‬
‫סימן ג‬
‫פג‬
‫"מתני' הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים פטורין‪.‬‬
‫ובגמ' דף ק"ו ע"א‬
‫תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר‪ .‬אמר‬
‫ליה פוק תני לברא‪ ,‬חובל ומבעיר אינה משנה‪ .‬ואם תמצא לומר משנה‪ ,‬חובל‬
‫בצריך לכלבו מבעיר מבעיר בצריך לאפרו‪ .‬והאנן תנן כל המקלקלין פטורין‪.‬‬
‫מתניתין רבי יהודה ברייתא רבי שמעון‪ .‬מ"ט דר' שמעון מדאיצטריך קרא‬
‫למשרי מילה בשבת" וכו'‬
‫ועיין עד סוף הסוגיא ועיין היטב שם ברש"י ובתוס' שם בביאור הסוגיא‪ .‬וביארתי‬
‫סוגיא זו במלאכת חובל‪.‬‬
‫והנה לפי ר' יוחנן מקלקל גמור בחבלה ובהבערה פטור אלא דנחלקו אם חובל‬
‫וצריך הדם לכלבו או שמבעיר וצריך לאפרו‪ .‬שר' יהודה פוטר ור"ש מחייב וטעמו‬
‫שיש לימוד מיוחד שמקלקל בחובל ומבעיר חייב‪ .‬ובארו התוס' והרמב"ן והרשב"א‬
‫שטעמו של ר' יהודה שסובר שחובל וצריך הדם לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו‬
‫שפטור‪ .‬הוא משום שהנזק גדול מהתועלת ואין הדרך לעשות דברים אלו בשביל‬
‫הדם ובשביל האפר‪ .‬ועל כן חשוב הדבר לקלקול גמור‪ .‬ור' שמעון מודה לסברא זו‬
‫אלא שסובר שבחובל ומבעיר יש לימוד שחייב אף בצורך כזה‪) .‬ועיין בתוס' שכתבו‬
‫עוד פרוש בשם ר"ת אולם רוב הראשונים הסכימו לדברי התוס'(‬
‫ועיין ברשב"א כתובות דף ה' ע"ב ד"ה או לפתח‪ .‬שכתב בספק האם מותר לבעול‬
‫בתולה בשבת‪ .‬דלצד לפתח הוא צריך יש בזה מלאכה אף אם עשית הפתח הוי‬
‫קלקול‪ ,‬דבתולה חשובה מן הבעולה‪ .‬דמאחר וכוונתו לפתח ודרך בני אדם לעשות כן‬
‫הוי מלאכת מחשבת וחייב‪ .‬ואע"פ שיש קלקול בדבר‪ .‬וכן השוחט בשבת הוי קלקול‬
‫שהרי בהמה חיה חשובה מן המתה מ"מ חייב‪ .‬דמאחר והדרך לשחוט הוי מלאכת‬
‫מחשבת‪.‬‬
‫ונראה שמגמ' זו אפשר ללמוד שאדם שנסגר בשרותים בשבת ונשבר המנעול‬
‫דשבירת הדלת או עקירתה כדי לצאת‪ .‬לא הוי מלאכה וכן לא הוי מלשאצל"ג‪ .‬דאין‬
‫הדרך לעקור את כל הדלת כדי להוציא אדם והוי עיקרו קלקול‪ .‬ומה שמשנה‬
‫ושעושה כן כדי לא לחלל שבת אינו מחשיבו לדרכו בכך‪ .‬שהרי מילה לר' שמעון‬
‫אילולי קרא הוי חשיב קלקול‪ .‬ולעיל כתבתי שלמעשה צ"ע‪ ,‬כי שמא יש לגזור שמא‬
‫יפרוץ הדלת כדרך שעושה בחול והוי סותר על מנת לבנות שהרי רוצה לתקן‬
‫המנעול‪.‬‬
‫ברם יש לערער על כל מה שכתבתי ולומר כי מאחר והמנעול נשבר הרי שאין פתח‬
‫לבית ועתה שעוקר הדלת פותח פתח לבית ופריצת הדלת הוי תיקון ולא סתירה‪.‬‬
‫אולם נראה שאין הדבר כן כי אע"פ שהמנעול מקולקל לא חשוב כאין פתח לבית‪.‬‬
‫דבמציאות יש פתח לבית אלא שיש בו קלקול ומאחר ויש דרכים לפרוץ הדלת במעט‬
‫קלקול ולתקן הדלת לא חשיב הבית כאין לו פתח‪ .‬אלא שאם סותר כדי לתקן יש לדון‬
‫בדבר משום סותר על מנת לתקן ולא משום עשית פתח וכפי שכתבתי לעיל‪.‬‬
‫ומצאתי באשל אברהם )מבוטאשט( שכתב כן בסימן שי"ד סעיף ז' וז"ל‪:‬‬
‫פד‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫"נשבר מפתח של מסגר של עץ שבדלת‪ .‬ועל ידי זה לא היה אפשר לצאת‬
‫מהבית בשבת"ק והזמן היה בתכלית הקור עד שיש כמעט סכנה או סכנת‬
‫אבר בזה ועל כל פנים ביטול סעודות של שבת קודש על ידי זה נראה שיש‬
‫התר לומר שנכרי יסיר כל המסגרות מהבית כי אין זה רק שבות דשבות כי‬
‫דוקא סותר ע"מ לבנות היא מלאכה מהתוה"ק‪ .‬מה שאין כן בזה שאין דעת‬
‫הנכרי כלל בדרך סותר ע"מ לבנות ועושה רק מה שאומרים לו לסתור החבור‬
‫דהמסגר‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫הנה מבואר בדבריו שאין בפריצת הדלת משום עשית פתח שחייב משום בונה‪.‬‬
‫אולם מה שכתב שאם הגוי לא מתכוון על מנת לתקן לא הוי מלאכה נראה שהולך‬
‫בשיטת הנשמת אדם שסותר שלא על מנת לבנות הוי מלשאצל"ג‪ .‬אבל לדעת המשנה‬
‫ברורה נראה שיש בזה מלאכה שהיות וזו הדרך לפרוץ על מנת לתקן עצם הפריצה‬
‫חשובה לתיקון‪ .‬ומ"מ נראה שעל ידי גוי לצורך גדול אפשר להתיר‪ .‬והנה האשל‬
‫אברהם דן כשפורץ הדלת כדרך שעושה בחול‪ .‬אולם אני דנתי אם פורץ בדרך‬
‫השחתה וקלקול וכפי שכתבתי לעילי‪.‬‬
‫י ]ולפי דברינו בסי' זה יתבארו דברי התוס' בשבת )דף ע"ג ע"ב ד"ה וצריך לעצים( שכתבו‬
‫שהקוצר ואינו צריך לעצים פטור ואפי' לרבי יהודה‪ .‬ונראה שכוונת התוס' שבמלאכת‬
‫קצירה צריך שהתיקון יהיה בדבר הנקצר‪ ,‬ואם אין תיקון בדבר הנקצר אע"פ שיש תיקון‬
‫בדבר אחר לא הוי מלאכה‪ ,‬דהוי כסותר מגדל כדי להוציא ממנו דבר‪ ,‬שבגוף הדבר יש‬
‫קלקול והתיקון בדבר אחר‪ .‬והתוס' הביאו ראיה לדבריהם ממלאכת סוחט‪ ,‬שהסוחט‬
‫והדבר הנסחט הולך לאיבוד דלא הוי מלאכה‪ ,‬וגם שם לא הוי אפי' מלאכה שאינה‬
‫צריכה לגופה‪ .‬וטעם הדבר כנ"ל שבסוחט צריך שיהיה תיקון בדבר הנסחט‪ ,‬ואם בדבר‬
‫הנסחט אין תיקון‪ ,‬הוי מקלקל במקומו ומתקן במקום אחר‪ .‬והנה הרמב"ן חלק על התוס'‬
‫במלאכת קוצר‪ ,‬והסכים לדבריהם במלאכת סוחט‪ .‬ועיין בשיטה לר"ן בדף ק"ג ע"א מה‬
‫שכתב שם בשם הרא"ה‪ .‬ברם בתוס' )דף ע"ג ע"א ד"ה הקושר( מבואר דהם סוברים שגם‬
‫מתיר צריך דוקא ע"מ לקשור ועין בדבר זה בביאור הלכה בסי' ש"מ‪ .‬סעי' י"ד ד"ה ולא‬
‫נתכון לקלקל‪.‬‬
‫ועדין צ"ע שבמלאכת גוזז כתבו התוס' )דף צ"ד ע"ב( שאם אינו צריך לדבר הנגזז הוי‬
‫מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬וצ"ע במה שונה קוצר מגוזז שבקוצר לא הוי מלאכה כלל‪.‬‬
‫ונראה שבקוצר כשאינו צריך לדבר הנקצר הוי קלקול‪ ,‬אבל בגוזז אפי' שאינו צריך לדבר‬
‫הנקצר הרבה פעמים הוי תיקון‪ ,‬אלא דהוי מלאכה שאינו צריך לגופה‪ .‬כיון שלא היה‬
‫צורך כזה במשכן‪ .‬ולכן קוצר דומה לסותר‪ .‬ועיין רש"י מו"ק )דף ב' ע"ב( שכתב שקוצר‬
‫שלא צריך לדבר הנקצר אינו מלאכה‪.‬‬
‫ולפי דברינו בסי' זה אות ג )עמ' ע"ח( תיושב קושית רע"א על התוס' בדף ע"ג ע"ב‬
‫שבקורע על מתו יש תיקון במקום הקריעה משא"כ בקוצר ואינו צריך לדבר הנקצר‪.‬‬
‫ובקורע על מתו יש תיקון במקום הקריעה שיש לו בגד קרוע שיכול ללובשו כל שבעה‪,‬‬
‫כ"כ התוס' דף ק"ה ע"ב‪[.‬‬
‫סותר שלא ע"מ לבנות‬
‫‪'È 'Á 'Ê ' '‰ ÌÈÓÈÒÏ ˙ÂÙÒ‰ ˙¯ډ‬‬
‫סימן ג‬
‫פה‬
‫פו‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫א‬
‫סוכה שהיא למעלה מכ' אמה‬
‫מסכת סוכה דף ב עמוד א‬
‫"מתני' סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה ‪ -‬פסולה‪ ,‬ורבי יהודה מכשיר‪".‬‬
‫"גמ' מנא הני מילי? אמר רבה‪ :‬דאמר קרא )ויקרא כ"ג( למען ידעו דרתיכם‬
‫כי בסכות הושבתי את בני ישראל‪ ,‬עד עשרים אמה ‪ -‬אדם יודע שהוא דר‬
‫בסוכה‪ ,‬למעלה מעשרים אמה ‪ -‬אין אדם יודע שדר בסוכה‪ ,‬משום דלא‬
‫שלטא בה עינא‪ .‬רבי זירא אמר‪ :‬מהכא )ישעיהו ד( וסכה תהיה לצל יומם‬
‫מחרב‪ ,‬עד עשרים אמה ‪ -‬אדם יושב בצל סוכה‪ ,‬למעלה מעשרים אמה ‪ -‬אין‬
‫אדם יושב בצל סוכה‪ ,‬אלא בצל דפנות‪ .‬וכו' ורבא אמר‪ :‬מהכא )ויקרא כ"ג(‬
‫בסכת תשבו שבעת ימים‪ .‬אמרה תורה‪ :‬כל שבעת הימים צא מדירת קבע‬
‫ושב בדירת עראי‪ .‬עד עשרים אמה ‪ -‬אדם עושה דירתו דירת עראי‪ ,‬למעלה‬
‫מעשרים אמה ‪ -‬אין אדם עושה דירתו דירת עראי‪ ,‬אלא דירת קבע‪" .‬‬
‫והנה יש לעיין‪ .‬מה הפסול בסוכה הגבוהה מכ' אמה‪ .‬האם הפסול בדפנות או‬
‫הפסול בסכך‪ .‬ונראה שלרבה הפסול הוא בסכך שהסכך הוא עיקר הסוכה ואם הסכך‬
‫אינו נראה‪ ,‬הרי זה כמו שאין סכך לסוכה‪ .‬ונראה שזה גם הפסול לר' זירא‪ ,‬שלדבריו‬
‫סכך למעלה מכ' אינו מצל על הסוכה‪ .‬וגם לדבריו אין פסול בסכך‪ ,‬אלא דהוי כמו‬
‫שאין סכך לסוכה‪ .‬ולרבא בפשטות נראה‪ ,‬שהפסול הוא בדפנות ובעמודים המחזיקים‬
‫הסכך‪ .‬אולם העיקר נראה שלרבא סכך למעלה מכ' הוי הפסול בסכך‪ ,‬שאין לומר‬
‫שהפסול בדפנות‪ ,‬כי בדפנות לא נאמרו דינים‪ ,‬ממה הם צריכות להעשות‪ ,‬ואדם יכול‬
‫לעשות הדפנות מכל דבר שירצה‪ .‬ועל כן נראה לפרש שהפסול בסכך שלמעלה מכ'‬
‫הוא פסול בסכך‪ ,‬שמאחר ונאמר שאדם צריך לעשות הדפנות עראי‪ ,‬אם עשה אדם‬
‫את הדפנות קבע‪ ,‬נותנות הדפנות לסכך דינים כאילו נעשו לצל קבע‪ ,‬ולא נעשו לצל‬
‫ארעי‪ .‬ולקמן נאריך בזה‪.‬‬
‫ובגמ' עירובין דף ג עמוד א‬
‫"מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים‪ ,‬מקצת סכך בתוך‬
‫עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים‪ ,‬אמר רבה‪ :‬במבוי ‪ -‬כשר‪ ,‬בסוכה ‪-‬‬
‫פסול‪ .‬וכו' רב אדא בר מתנה מתני להא שמעתא דרבה איפכא; אמר רבה‪:‬‬
‫במבוי ‪ -‬פסול‪ ,‬בסוכה ‪ -‬כשירה‪ .‬וכו' מאי הוי עלה? רבה בר רב עולא אמר‪:‬‬
‫זה וזה פסול‪ .‬רבא אמר‪ :‬זה וזה כשר‪ .‬חלל סוכה תנן‪ ,‬חלל מבוי תנן‪".‬‬
‫והתוס' בסוכה דף ב ע"א ד"ה אמר רבה כתבו‪ ,‬שלפי רבה אם מקצת סכך למטה‬
‫מכ' אמה‪ ,‬אין הסוכה יכולה להיות פסולה מדאורייתא‪ .‬דהרי שלטה בה עינה‪ .‬וצריך‬
‫לומר שהפסול מדרבנן‪ ,‬וכן משמע בגמ' בעירובין שם‪ .‬ומשמע מתוס' שלרבה צ"ל‬
‫שחכמים נתנו לסכך שלמעלה מכ' שם של סכך פסול‪.‬‬
‫סימן ד‬
‫סוכה שהיא למעלה מכ' אמה‬
‫פז‬
‫והתוס' בערובין פרשו ב' פירושים לאיבעית הגמ' מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת‬
‫סכך למעלה מעשרים‪.‬‬
‫פרוש א' סכך למעלה מכ' הוי סכך פסול ואינו מצטרף להכשיר הסוכה‪ .‬והגמ'‬
‫מדברת שהסכך שלמטה מכ' צלתו מרובה מחמתו‪ ,‬אלא שסכך זה קלוש שהרוח‬
‫יכולה לפזרו‪ ,‬והסכך שלמעלה מכ' מחזיקו‪ .‬ועל אופן זה נחלקו שתי הלשונות בגמ'‪.‬‬
‫ונראה מדברי התוס' שם‪ ,‬שאם הסכך שלמעלה מכ' הוי צלתו מרובה מחמתו‪ ,‬הסוכה‬
‫פסולה‪ .‬שסכך למעלה מכ' הוי סכך פסול ופוסל תחתיו‪) .‬וכן מפורש הדבר בתוס'‬
‫רבינו פרץ בערובין‪ (.‬וכן סוברים התוס' בסוכה דף ד' ד"ה והוצין‪ .‬והתוס' שם דף ט‬
‫ד"ה הא‪.‬‬
‫ובפרוש ב' כתבו התוס' דהגמ' מדברת באופן שבסכך שבתוך כ' חמתו מרובה‬
‫מצילתו‪ .‬ולשון ראשון פוסל הסוכה‪ .‬ולשון שני מכשיר‪ ,‬וטעמו של לשון שני שסכך‬
‫למעלה מכ' אינו סכך פסול‪ ,‬ומצטרף להכשיר הסוכה‪ .‬ונראה שפרוש זה הוא פרושו‬
‫של ר"ת‪ .‬וכ"כ בתוס' רא"ש בערובין‪ .‬וכן משמע בתוס' בסוכה דף ט'‪.‬‬
‫ולהלכה אין נ"מ בין פרושי התוס'‪ ,‬כי פוסקים להלכה כרבא שהכשיר בכל אופן‬
‫משום שחלל סוכה תנן‪ .‬ועל כן אם חלל הסוכה כ' וכל הסכך למעלה מזה‪ ,‬הסוכה‬
‫כשרה‪ .‬וכ"כ בתוס' רא"ש ערובין‪ .‬וכן כתב הט"ז סי' תרל"ג ס"ק ב'‪ .‬ונראה שרבא‬
‫מכשיר יותר מהלשון השני כי ללשון השני צריך מקצת סכך למטה מכ' ולרבא לא‬
‫צריך‪.‬‬
‫ב‬
‫עתה נדון מה הדין כשיש שני סככים והסכך העליון למעלה מכ'‪.‬‬
‫הנה ענין זה תלוי בסוגית הגמ' "סוכה שתחת האילן"‪ ,‬ומאחר והתחדשו לי דברים‬
‫בסוגיא זו‪ ,‬אבאר תחילה סוגיא זו‪.‬‬
‫ענין זה מתבאר בגמ' סוכה דף ט ע"ב‪ ,‬עיין שם כי כאן אביא בקצרה‪.‬‬
‫א‬
‫"אמר רבא לא שנו וכו' הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר" וכו'‬
‫בפרוש הגמ' יש שני שיטות בראשונים‪.‬‬
‫א‪ .‬פרוש ר"י וכן משמע ברש"י ד"ה הא קא מצטרף‪ .‬ודעתם שסוכה כשרה שצילה‬
‫מרובה מחמתה‪ ,‬אינה נפסלת מסכך פסול הסוכך עליה‪ ,‬כאשר הסכך העליון חמתו‬
‫מרובה מצילתו‪) .‬וכן משמע מרש"י ט ע"ב ד"ה הא כמצטרף וכן בד"ה הא‬
‫קמצטרף ע"ש‪ (.‬ולדעתם קושית הגמ' "הא מצטרף סכך פסול"‪ ,‬דהגמ' הבינה‬
‫שבמשנה מדובר שסכך הסוכה חמתו מרובה מצילתו‪ ,‬והסוכה מתכשרת בצירוף‬
‫הסכך הפסול שסוכך עליה‪ .‬והגמ' הקשתה מדוע הסוכה כשרה‪ ,‬הרי היא מתכשרת‬
‫ע"י סכך פסול‪ .‬והגמ' לא רצתה להעמיד שמדובר שסכך הכשר צלתו מרובה‪,‬‬
‫דא"כ פשיטא ומאי לממרא שהסוכה כשרה‪.‬‬
‫פח‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫ב‪ .‬הריב"א פירש שהגמ' מדברת בסוכה שצלתה מרובה‪ .‬והגמ' הקשתה אמאי‬
‫הסוכה כשרה הרי מצטרף סכך פסול‪ .‬ופירוש הקושיה שהסכך הפסול פוסל הסכך‬
‫הכשר תחתיו שהרי במקום זה אין צל מסכך כשר‪) .‬ולפירוש זה הסכימו הראבי"ה‬
‫הרמב"ן והר"ן(‬
‫ב‬
‫ותרצה הגמ' בשחבטן ופירש רש"י שהשפיל ענפי האילן וערבן עם סכך כשר‪.‬‬
‫ולדעת תוס' ורש"י מדובר שבסכך הכשר אין הצל מרובה מהחמה‪ .‬אך מאחר ועירב‬
‫הסכך הפסול עם הכשר‪ ,‬מצטרף הסכך הפסול עם סכך כשר לצל מרובה‪ .‬ובשיטת‬
‫הריב"א נחלקו המפרשים האם מועיל ביטול כדי לצרף את הסכך הפסול‪ .‬הרמב"ן‬
‫בדף י"ז כתב שמועיל ביטול‪ ,‬אלא שהביטול מועיל רק אם יש בסכך הכשר צל‬
‫מרובה‪ ,‬דאז לא אמרינן שהפסול פוסל תחתיו‪ .‬אבל כשאין בסכך הכשר כדי ליצור‬
‫צל מרובה‪ ,‬הפסול אינו מצטרף להכשיר‪ .‬וכ"כ המג"א סימן תרכ"ו סעיף ב'‪ .‬אבל‬
‫הר"ן כתב שגם לפרוש זה אמרינן שאם הרוב סכך כשר מועיל ערוב סכך הפסול כדי‬
‫שיצטרף לסכך הכשר ליצור צל מרובה‪ .‬וכ"כ בביאור הגר"א סימן תרכ"ו סעיף ב'‪.‬‬
‫ג‬
‫ר"י בעל התוס' הביא שתי ראיות לשיטתו א( מהמשנה לקמן בדף ט"ו המקרה‬
‫סוכתו בשיפודים או בארוכות המטה וסיכך על גביהן אם יש בריוח שביניהן כמותן‬
‫הסוכה כשרה‪ .‬ולא אמרינן שמצטרף סכך פסול עם סכך כשר ופוסל הסוכה‪ .‬ובביאור‬
‫ראיה זו ראיתי שהתקשו מאד המפרשים‪ .‬המג"א סי' תרכ"ו ס"ק ב' והאבני נזר או"ח‬
‫סימן תס"א ביארו‪ ,‬שתוס' מתכון לפירוש ר"ת בדף כב' ע"ב הסובר שאם יש חצי‬
‫סכך כשר וחצי אויר שהסוכה כשרה‪ .‬דאמרינן פרוץ כעומד‪ ,‬עומד עדיף‪ .‬והוי כיש‬
‫רוב סכך כשר‪ .‬ולפ"ז כשיש במקום החצי האויר שיפודים‪ ,‬השיפודים גורמים גם‬
‫לריבוי הצל והוי מצטרף סכך פסול עם סכך כשר‪) .‬והפסול הוי כשהה במיעוט בתרא‬
‫בשחיטת סימנים שלרש"י פסול אע"פ שאם לא שחט השחיטה כשרה‪ (.‬והאחרונים‬
‫הקשו על פרוש זה‪ ,‬שהרא"ש סובר כרש"י שכשיש חצי סכך וחצי אויר הסוכה‬
‫פסולה‪ ,‬וכשיש חצי שיפודים וחצי סכך כשר הסוכה כשרה‪ .‬והרא"ש בפסקיו הביא‬
‫את ראית ר"י מהמשנה דלעיל‪ ,‬ולפי פרוש של הרא"ש במשנה‪ ,‬אין ראיה לשיטת‬
‫הר"י מהמשנה‪.‬‬
‫והאבני נזר ביאר את ראית ר"י שכשיש מחצית סכך כשר ומחצית סכך פסול‬
‫למעשה ‪ 40%‬מהצל הוא מהסכך הכשר ו‪ 40%‬מהצל הוא מהסכך הפסול‪ ,‬ועוד ‪20%‬‬
‫צל נעשה משניהם יחד‪ .‬ולמעשה יש ‪ 50%‬צל מהסכך הכשר‪ .‬ושייך לומר שששים‬
‫אחוז מהצל נוצר ע"י הסכך הכשר‪ .‬וראיית ר"י והרא"ש שאם בפועל יש צל של ‪50%‬‬
‫או רוב מהכשר‪ ,‬לא פסלינן הסוכה משום שהפסול מצטרף בעשית הצל‪.‬‬
‫ופירושים אילו תמוהים בדברי התוס' שאם תוס' היה מתכוון אליהם היה מרחיב‬
‫הדיבור ומבאר את ראיתו‪.‬‬
‫סוכה שהיא למעלה מכ' אמה‬
‫סימן ד‬
‫פט‬
‫וע"כ נראה שכוונת התוס' היא למה שביאר הגר"א בסימן תרכ"ו סעיף א'‪ .‬וראית‬
‫התוס' היא מהגמ' דף ט"ו ע"ב והראיה היא לפי ר' הונא בריה דרב יהושע הסובר‬
‫פרוץ כעומד פסול‪ ,‬וצריך רוב סכך כשר‪ .‬והגמ' הקשתה עליו מהמשנה "מחצה סכך‬
‫כשר ומחצה שיפודים הסוכה כשרה"‪ .‬ותרץ רבא ‪" -‬אם היו נתונים שתי ‪ -‬נותנן ערב‪,‬‬
‫ערב ‪ -‬נותנן שתי"‪ .‬ופירש רש"י שם שמדובר‪ ,‬שכסה את מחצה השיפודים ברוב סכך‬
‫כשר‪ ,‬ולכן הסוכה כשרה‪ .‬ולכאורה קשה מדוע הסוכה כשרה הרי הפסול נותן מחצה‬
‫צל בסוכה‪ ,‬ושם לא שייך לומר שעירבן שהרי הפסול ניכר‪ .‬אלא על כרחך היות ויש‬
‫סכך כשר שצילתו מרובה‪ ,‬אין סכך פסול שחמתו מרובה פוסלו‪) .‬ועיין בביאור‬
‫הגר"א שכתב שהקושיא שהקשו התוס' בדף ט"ו ע"ב על רש"י היא לפי שיטת‬
‫ריב"א‪ ,‬כי לפירוש ר"י אין שיטת רש"י קשה‪ .‬וכפי שפירשנו כאן‪ (.‬עוד כתב הגר"א‬
‫שלפרוש ר"ת שם בדף ט"ו אין ראיה מהגמ' שם לפירוש ר"י‪ .‬ע"ש בתוס' שר"ת‬
‫ביאר את הגמ' שם והא אי אפשר לצמצם‪ ,‬שהקושיא אליבא דרב פפא‪ .‬והגמ' תרצה‬
‫במעדיף‪ ,‬שמדובר שמילא היטב את האויר שביניהם‪.‬‬
‫ולפרוש הגר"א ריב"א יכול לדחות את ראית ר"י בפשטות‪ .‬א' שיפרש בדף ט"ו‬
‫כר"ת‪ .‬או שיפרש כפרוש המרדכי שם‪ ,‬שפירש היו נתונים שתי נותנם ערב‪ ,‬ומועיל‬
‫הדבר מדין ביטול‪.‬‬
‫ד‬
‫עוד ראיה הביא ר"י לשיטתו מהגמ' בערובין דף ג' שאם מקצת הסכך מונח‬
‫למעלה מכ' אמה‪ .‬ועוד הביאו ראיה מהגמ' בסוכה דף ד' שאם הוצין היורדים למטה‬
‫מכ' אמה וצלתן מרובה מחמתה שהסוכה כשרה‪ .‬והקשו מדוע לא אמרינן שהסכך‬
‫הפסול שלמעלה מכ' פוסל תחתיו‪.‬‬
‫ותוס' הולכים לשיטתם כפי שביארתי לעיל שסכך שמקצתו למטה מכ' ומקצתו‬
‫למעלה מכ' אמה‪ ,‬הסכך שלמעלה מכ' הוא סכך פסול‪ ,‬ואם צלתו מרובה פוסל‬
‫תחתיו‪ .‬ומצאתי בתוס' רבינו פרץ בערובין‪ ,‬שהסביר את ראית התוס' מהוצין שכנראה‬
‫מדובר שבסכך שלמעלה מההוצין יש חמה מרובה שאל"כ ודאי שהסוכה פסולה‪.‬‬
‫והתוס' הקשו על ריב"א שאף אם הסכך שלמעלה מכ' חמתו מרובה מצלתו צריך‬
‫שהסוכה תהיה פסולה היות והסכך הפסול פוסל תחתיו‪.‬‬
‫והר"ן הסובר כריב"א כתב בדף ט' שבהוצין מן הסתם מה שלמעלה מכ' צלתו‬
‫מרובה‪ .‬ונראה שמפרש את הגמ' בערובין כשיטת ר"ת וסובר שסכך שלמעלה מכ'‬
‫אינו סכך פסול ואינו פוסל תחתיו‪ .‬וכפרוש השני שפרשו התוס' בערובין‪ .‬ועתה‬
‫מצאתי בראבי"ה שכתב שריב"א מפרש את הגמ' בערובין בענין סכך שמקצתו תוך‬
‫כ' ומקצתו גבוה מכ' אמה כפרוש ר"ת‪.‬‬
‫וע"ע מה שכתבתי לעיל בענין מקצת סכך למעלה מכ'‪ .‬ולפי מה שביארתי לעיל‬
‫ר"י הביא הראיות לשיטתו מהלשונות הראשונות בגמ' בערובין‪ .‬אולם למסקנת הגמ'‬
‫דאמר רבא חלל סוכה תנן‪ ,‬בכל אופן אם יש רק חלל כ' אמה הסוכה כשרה‪.‬‬
‫צ‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫)והנה בעיון בגמ' בערובין דף ג' בענין מקצת סכך בתוך כ' ומקצת מעל כ'‪ ,‬היה‬
‫משמע לי שכל המחלוקת שם אם בסכך שלמטה אין צל מרובה או שסכך זה אינו‬
‫עומד ברוח וצריך סיוע מסכך שלמעלה אבל אם יש בסכך שלמטה צל מרובה בשפע‪,‬‬
‫הסכך שלמעלה אינו פוסל‪ .‬דאל"כ מדוע לא גוזרים שמא יהיה בסכך שלמעלה מכ'‬
‫צל מרובה ויפסול תחתיו‪ .‬ואולי כוונת התוס' כאן בקושיתם על ריב"א שודאי שסכך‬
‫למעלה מכ' אינו פוסל‪ .‬אלא שלשיטת ריב"א קשה שהוא סובר שצריך בפועל צל‬
‫מסכך כשר מדוע לא אמרינן שהסכך שלמעלה מכ' יפסול‪ .‬אולם כבר כתבתי למעלה‬
‫שבתוס' רבינו פרץ מפורש כאשר פירשתי לעיל‪(.‬‬
‫ה‬
‫ומסוגיא זו נראה לי להביא ראיה‪ ,‬שלא אמרינן לבוד בסכך פסול לפסול תחתיו‪.‬‬
‫שהרי לשיטת רש"י ור"י כל שאין בסכך הפסול צל מרובה מחמה אינו פוסל תחתיו‪.‬‬
‫שהעושה סוכתו תחת האילן‪ ,‬והאילן חמתו מרובה מצלתו הסוכה כשרה‪ .‬ודעת‬
‫ריב"א שהסכך הפסול פוסל תחתיו‪ ,‬אולם לא מעבר לכך‪ .‬ולא מצינו שנאמר שהסכך‬
‫הפסול יתחבר יחד ע"י לבוד ויחשב שכל השטח מקורה ע"י דבר פסול‪ .‬ולפי זה‬
‫בחוטי כביסה הנמצאים מעל לסוכה ודאי שאין לאסור‪ .‬וטעם הדבר שבסכך לא‬
‫אמרינן לבוד לחומרא‪ .‬שבדפנות נאמר דין שצריך שהדופן יהיה דופן סגור‪ .‬ונאמרה‬
‫הלכה שעד מג' טפחים אמרינן לבוד והוי כסגור‪ .‬אולם בסכך נאמר דין שצריך סכך‬
‫שצלתו תהיה מרובה מחמתו‪ ,‬וע"כ לא שייך לומר שלבוד יתן דינים בצל הסוכה‪.‬‬
‫ג‬
‫הגמ' בסוכה דף ט עמוד ב‬
‫"סוכה על גבי סוכה וכו'‪ .‬תנו רבנן‪) :‬ויקרא כ"ג( ‪ -‬בסכת תשבו ‪ -‬ולא בסוכה‬
‫שתחת הסוכה‪ ,‬ולא בסוכה שתחת האילן‪ ,‬ולא בסוכה שבתוך הבית‪- .‬‬
‫אדרבה‪ ,‬בסוכות תרתי משמע! ‪ -‬אמר רב נחמן בר יצחק‪ :‬בסכת כתיב‪ .‬אמר‬
‫רבי ירמיה‪ :‬פעמים ששתיהן כשירות‪ ,‬פעמים ששתיהן פסולות‪ ,‬פעמים‬
‫שתחתונה כשרה והעליונה פסולה‪ ,‬פעמים שתחתונה פסולה והעליונה‬
‫כשרה‪ .‬פעמים ששתיהן כשירות‪ ,‬היכי דמי ‪ -‬כגון שתחתונה חמתה מרובה‬
‫מצלתה‪ ,‬והעליונה צלתה מרובה מחמתה‪ ,‬וקיימא עליונה בתוך עשרים‪.‬‬
‫פעמים ששתיהן פסולות‪ ,‬היכי דמי ‪ -‬כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן‪,‬‬
‫וקיימא עליונה למעלה מעשרים אמה‪ .‬פעמים שתחתונה כשרה והעליונה‬
‫פסולה‪ ,‬היכי דמי ‪ -‬כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה‪ ,‬ועליונה חמתה‬
‫מרובה מצלתה‪ ,‬וקיימי תרוייהו בתוך עשרים‪ .‬ופעמים שהעליונה כשרה‬
‫ותחתונה פסולה‪ ,‬היכי דמי ‪ -‬כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן‪ ,‬וקיימא‬
‫עליונה בתוך עשרים‪ - .‬פשיטא! ‪ -‬תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכא‬
‫ליה; מהו דתימא ניגזר דלמא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ‪ -‬קא משמע‬
‫לן‪".‬‬
‫סוכה שהיא למעלה מכ' אמה‬
‫סימן ד‬
‫צא‬
‫וז"ל רש"י מסכת סוכה דף ט עמוד ב‬
‫"הכי גרסינן‪ :‬שתיהן כשירות היכי דמי‪ ,‬כגון שהתחתונה חמתה מרובה‬
‫מצלתה ועליונה צלתה מרובה מחמתה וקיימא עליונה בתוך עשרים‪ ,‬שתיהן‬
‫פסולות היכי דמי ‪ -‬כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן‪ ,‬וקיימא עליונה‬
‫למעלה מעשרים‪ ,‬תחתונה כשרה ועליונה פסולה‪".‬‬
‫ורש"י דף י עמוד א‬
‫"תחתונה כשרה ועליונה פסולה היכי דמי כגון שהתחתונה צלתה מרובה כו'‬
‫ דסכך של עליונה לאו סכך הוא‪ ,‬ולא מיפסלה תחתונה משום סוכה תחת‬‫סוכה‪ ,‬ועליונה פסולה משום דחמתה מרובה מצלתה‪ ,‬וכגון דקיימי תרוייהו‬
‫בתוך עשרים לארץ‪ ,‬דאי עליונה למעלה מעשרים ‪ -‬אף תחתונה פסולה‪,‬‬
‫משום דמצטרף סכך פסול בהדי כשר‪ ,‬משום דסכך למעלה מעשרים פסולה‪,‬‬
‫אבל כי קאי בתוך עשרים ‪ -‬לצטרף‪ ,‬ובלבד שלא יהא צלתה מרובה מחמתה‪,‬‬
‫דתפסיל תחתונה משום סוכה תחת סוכה‪".‬‬
‫ולמדנו מרש"י ב' דברים א' שסכך למעלה מכ' הוא סכך פסול ופוסל תחתיו‪ .‬ב'‬
‫ברש"י זה מבואר שסובר כשיטת הריב"א‪ ,‬שסכך פסול שחמתו מרובה פוסל תחתיו‪.‬‬
‫וכבר עמד ע"כ הראבי"ה וכתב‪ ,‬שרש"י חזר בו ממה שפירש לעיל כדברי ר"י‪ .‬וע"ע‬
‫רש"י ד"ה מ"ד נגזור שגם משמע שסובר כריב"א‪.‬‬
‫ולבעל העיטור היה כאן גירסה אחרת ברש"י‪ ,‬ופירש שהתחתונה צלתה מרובה‬
‫בצרוף העליונה‪ .‬ולגרסה זו ברש"י יתכן שרש"י סובר‪ ,‬שסכך למעלה מכ' אינו‬
‫מצטרף להכשיר אולם גם אינו פוסל‪.‬‬
‫ר"ת גרס בגמ' תחתונה כשרה והעליונה פסולה‪ ,‬הכי דמי‪ ,‬כגון דעליונה חמתה‬
‫מרובה מצלתה‪ ,‬ותחתונה צלתה מרובה מחמתה‪ ,‬וקיימא תחתונה תוך כ'‪ .‬כלומר אבל‬
‫העליונה לא חיישינן בכל ענין דקיימא ואפי' למעלה מעשרים לא מיפסלא התחתונה‬
‫בהכי‪ .‬וכו'‪.‬‬
‫ובבאור דבריו נחלקו המפרשים‪ .‬המהרש"א כתב שר"ת סובר כר"י במחלוקתו עם‬
‫ריב"א‪ .‬ועל כן אם הסוכה התחתונה צלתה מרובה‪ ,‬והעליונה חמתה מרובה‪ ,‬פשיטא‬
‫שהתחתונה כשרה‪ .‬וכפי שכתב ר"י לעיל בתוס'‪ .‬וע"כ פירש בר"ת שמדובר שהסוכה‬
‫התחתונה חמתה מרובה וכן העליונה והחידוש שהסוכה התחתונה כשרה‪ .‬שסכך‬
‫למעלה מכ' אינו פסול ועוד שהוא מצטרף עם התחתונה להכשיר הסוכה‪ .‬ולפי‬
‫פירוש זה‪ ,‬דין שני סככים זה מעל זה‪ ,‬שוה לדין סוכה שמקצת הסכך למעלה מכ'‪,‬‬
‫ומקצת הסכך למטה מכ'‪ .‬שלדברי רבא בערובין חלל סוכה תנן והסוכה כשרה‪.‬‬
‫אולם אם נפרש שר"ת סובר כריב"א אין ראיה לפירוש המהרש"א‪ .‬שיתכן לפרש‬
‫בר"ת שהחידוש של הגמ' בשני סוכות זו למעלה מזו שאם הסוכה התחתונה צלתה‬
‫מרובה‪ ,‬הסוכה העליונה אינה פוסלת את התחתונה‪ ,‬משום מצטרף סכך פסול‪.‬‬
‫והטעם שסכך למעלה בכ' בעצמותו אינו סכך פסול ואינו פוסל תחתיו‪ .‬אולם סכך‬
‫שלמעלה מכ' אינו מצטרף להכשיר‪ .‬ואע"פ בערובין נפסק חלל סוכה תנן‪ ,‬זה נאמר‬
‫צב‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫בסכך אחד שמקצתו למטה מכ' ומקצתו למעלה מכ'‪ .‬אבל בשני סככים לא אמרינן‪,‬‬
‫שהסכך העליון יצטרף להכשיר הסכך התחתון‪.‬‬
‫)ובענין דעת ר"ת שסכך שנעשה בכשרות שוב אינו נפסל עיין מה שאכתוב‬
‫במשנה דף י'(‬
‫ובעיון במפרשים בפרוש גמרתינו מצאתי שרבינו ירוחם בנתיב שמיני בתחילת‬
‫מסכת סוכה כתב‪ ,‬שבסכך אחד אם מקצתו תוך כ' הסוכה כשרה דחלל סוכה תנן‪.‬‬
‫ובדף ט' ביאר‪ ,‬שלדעת רש"י יש הבדל בין סכך אחד לשני סככים‪ ,‬שבשתי סככים‬
‫סכך עליון שלמעלה מכ' פוסל תחתיו‪ .‬ובדעת ר"ת כתב שמאחר ופסקינן חלל סוכה‬
‫תנן‪ ,‬אם הסוכה התחתונה חמתה מרובה מצטרף סכך הסוכה העליונה שלמעלה מכ'‪.‬‬
‫וכאשר צל שניהם מרובה מהחמה הסוכה כשרה‪.‬‬
‫הערוך לנר בדף ט' וביכורי יעקב סימן תרכ"ח כתב שלדעת ר"ת מצטרף סכך‬
‫הסוכה שלמעלה מכ' להכשיר הסוכה התחתונה‪.‬‬
‫הרמב"ן במלחמות בריש המסכת כתב שהטעם שהרי"ף השמיט דברי רבי ירמיה‬
‫משום שהרי"ף פסק כרבא חלל סוכה תנן‪ ,‬ועל כן אם הסוכה התחתונה צלתה מרובה‬
‫מחמתה הסוכה העליונה לא תפסול הסוכה התחתונה‪ .‬ועוד כתב שם שבסכך אחד‬
‫מצטרף הסכך שלמעלה מכ' להכשיר‪ .‬ובשני סככים כתב שהסכך שלמעלה מכ' אינו‬
‫פוסל ואינו מכשיר‪ .‬וכדברי הרמב"ן כתב גם הר"ן בדף ט'‪.‬‬
‫הכסף משנה פר' ה' הלכ' כ"ב ביאר את הרמב"ם כדברי הרמב"ן‪ ,‬והביא ראיה‬
‫שאין לצרף שני סככים להכשיר‪ ,‬כאשר העליון למעלה מכ'‪ .‬דהגמ' בסוכה דף ד'‬
‫אומרת שאם הסכך למעלה מכ' וקצת הוצין יורדים למטה מכ' וחמתן מרובה מצלתן‪,‬‬
‫הסוכה פסולה‪ .‬הרי להדיא שאין לצרף שני סככים‪ .‬וראיה זו אפשר לדחות‪ ,‬שהיות‬
‫ואין כאן סכך למטה מכ' העומד בכח עצמו‪ ,‬אלא הוא רק נסרך‪ ,‬אין מצרפים לסכך‬
‫זה‪ ,‬את הסכך שלמעלה מכ' אפי' בסכך אחד‪.‬‬
‫הרי"ף לא הביא את דיני ר' ירמיה‪ .‬וכתב הרמב"ן במלחמות בריש הפרק שהטעם‬
‫הוא משום שפסקינן כרבא שחלל סוכה תנן‪ .‬עוד כתב הרי"ף בריש המסכת שהסוגיא‬
‫של סוכה מעל סוכה כרבא שייכא הסובר שסוכה למעלה מכ' פסולה דהוי כדירת‬
‫קבע‪.‬‬
‫והנה אם נאמר שהרי"ף גרס כרש"י בסוגיא בדף ט' אפשר להסביר את הרי"ף‬
‫בריש המסכת‪ .‬כי לדברי רבא שייך לומר שסכך למעלה מכ' הוי סכך פסול ופוסל‬
‫תחתיו‪ .‬אולם נ"ל שלר' זירא ולרבה לא שייך לומר שסוכה עליונה תפסול התחתונה‪.‬‬
‫משום שלר' זירא סכך שלמעלה מכ' אינו פסול אלא דאינו מצל בסוכה‪ ,‬וא"כ מה‬
‫איכפת לנו בסכך עליון‪ .‬וכן לרבה אין לפסול סוכה תחת סוכה‪ ,‬משום שהעליונה‬
‫למעלה מכ' שהיות וסכך אחד למטה מכ' יש הכר שיושב בסוכה‪ .‬וע"כ דיני ר' ירמיה‬
‫כרבא אתיא‪ .‬אולם הר"ן כתב שהרי"ף לא גרס בדף ט' כרש"י‪.‬‬
‫סוכה שהיא למעלה מכ' אמה‬
‫סימן ד‬
‫צג‬
‫מסקנה‬
‫רש"י )לפי הגרסא שלפנינו וכן גרס הראבי"ה ברש"י( סובר ששני סככים ואחד‬
‫גבוה למעלה מכ'‪ ,‬הסכך שלמעלה מכ' הוא סכך פסול ופוסל תחתיו‪) .‬ולפי גרסת‬
‫העיטור‪ ,‬רש"י סובר שסכך למעלה מכ' אינו מכשיר ואינו פוסל‪(.‬‬
‫ר"ת סובר שסכך אחד שמקצתו למטה מכ' ומקצתו למעלה מכ' ויש בשניהם צלתו‬
‫מרובה מחמתו הסוכה כשרה‪ .‬ובשני סככים והסכך התחתון חמתו מרובה מצלתו‪,‬‬
‫מצטרף הסכך העליון‪ ,‬ואם ע"י שניהם צלתו מרובה מחמתו הסוכה כשרה‪ .‬ובאופן‬
‫שהתחתונה אינה מקבלת כרים וכסתות של עליונה‪) .‬כן כתבו הרבה מפרשים בדעת‬
‫ר"ת‪(.‬‬
‫וכתבו התוס' דף ט ע"ב שכדי להכשיר סוכה בשני סככים צריך שיעשה הסכך‬
‫בכללי חבוט רמי‪ .‬ועיין בענין זה שו"ע סי' תרל"א סעיף ה' ‪.‬‬
‫הרמב"ן והר"ן סוברים שבסכך אחד מצטרף מה שלמעלה מכ' להכשיר הסוכה‪.‬‬
‫אולם בשני סככים‪ ,‬הסכך שלמעלה מכ'‪ ,‬אינו מצטרף להכשיר הסוכה‪ ,‬וגם אינו‬
‫פוסל‪ .‬והכ"מ כתב שכן היא גם דעת הרמב"ם‪.‬‬
‫ד‬
‫סוגית איצטבא‬
‫גמ' סוכה דף ד עמוד א‬
‫"היתה גבוהה מעשרים אמה‪ ,‬ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני‬
‫כולה‪ ,‬ויש בה הכשר סוכה ‪ -‬כשרה‪ .‬ומן הצד‪ ,‬אם יש משפת איצטבא לכותל‬
‫ארבע אמות ‪ -‬פסולה‪ ,‬פחות מארבע אמות ‪ -‬כשרה‪ .‬מאי קא משמע לן ‪-‬‬
‫דאמרינן דופן עקומה? תנינא‪ :‬בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש מן הכותל‬
‫לסיכוך ארבע אמות ‪ -‬פסולה‪ .‬הא פחות מכאן ‪ -‬כשרה! ‪ -‬מהו דתימא‪ :‬התם‬
‫הוא דחזיא לדופן‪ ,‬אבל הכא דלא חזיא לדופן ‪ -‬אימא לא‪ ,‬קא משמע לן‪.‬‬
‫היתה גבוהה מעשרים אמה‪ ,‬ובנה איצטבא באמצעיתה‪ ,‬אם יש משפת‬
‫איצטבא ולדופן ארבע אמות לכל רוח ורוח ‪ -‬פסולה‪ ,‬פחות מארבע אמות ‪-‬‬
‫כשרה‪ .‬מאי קא משמע לן ‪ -‬דאמרינן דופן עקומה‪ ,‬היינו הך! ‪ -‬מהו דתימא‪:‬‬
‫דופן עקומה מרוח אחת אמרינן‪ ,‬אבל כל רוח ורוח ‪ -‬לא‪ ,‬קא משמע לן‪".‬‬
‫וז"ל רש"י שם‪:‬‬
‫"דופן האמצעי ‪ -‬דסתם סוכה בת שלשה דפנות כי מתניתין‪ ,‬והרביעית היא‬
‫כולה פתח‪.‬‬
‫על פני כולה ‪ -‬שמגיעין שני ראשי האיצטבא לשתי דפנות הצדדין‪ ,‬ואיצטבא‬
‫הוא בנין אבנים וטיט‪ ,‬אם יש בה באיצטבא שיעור הכשר סוכה קטנה‪ ,‬שבעה‬
‫טפחים ומשהו‪ ,‬דהיינו ראשו ורובו ושלחנו‪.‬‬
‫כשרה ‪ -‬כל הסוכה‪ ,‬שיש לה שלש דפנות‪ ,‬והאי הכשר סוכה אפילו מן‬
‫האיצטבא והלאה‪ ,‬דמנינן חללה מראש האיצטבא ומעלה‪ ,‬ונמצא דופן‬
‫צד‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫אמצעי כולו כשר‪ ,‬ודפנות הצדדים ברחב האיצטבא הוכשרו בה ‪ -‬הרי כאן‬
‫סוכה קטנה כשרה‪ ,‬ואמרינן לקמן )סוכה יט‪ ,‬א(‪ :‬פסל היוצא מן הסוכה ‪-‬‬
‫נידון כסוכה‪ ,‬ומפרשינן ליה‪ :‬אם יש הכשר סוכה ביחד‪ ,‬ועוד יש בסוכה‬
‫משם והלאה פסל‪ ,‬היינו סכך העשוי בפסולת גורן ויקב‪ ,‬שזהו דרכן ליעשות‪,‬‬
‫ויוצא מהכשר סוכה‪ ,‬שאין לו הכשר דפנות ‪ -‬נידון כסוכה‪ ,‬הלכך‪ ,‬כל הסוכה‬
‫כמות שהיא גדולה כשרה‪.‬‬
‫מן הצד ‪ -‬כגון אם בנה האיצטבא על פני אחד מדופני הצדדים‪.‬‬
‫אם יש משפת איצטבא ולכותל ‪ -‬השני‪ ,‬שהרחיקו ממנו ארבע אמות‪.‬‬
‫פסולה ‪ -‬דלא הוכשרו באיצטבא זו אלא שתי דפנות‪ ,‬אותו שסמוך לה מן‬
‫הצד‪ ,‬והאמצעי שראש האיצטבא מגיע לו‪.‬‬
‫פחות מארבע אמות כשרה ‪ -‬שאף הוא הוכשר על ידה‪ ,‬דקיימא לן )סוכה ו‪,‬‬
‫ב(‪ :‬הלכה למשה מסיני דמכשרי סוכה על ידי עקימת דופן עד ארבע אמות‬
‫חסר משהו‪ ,‬ורואין סכך העליון המחובר לדופן הרחוק כאילו הוא מן הדופן‬
‫עצמו‪ ,‬ועקום עד כנגד שפת האיצטבא‪ ,‬וכאן מודדין את גובהן משפת‬
‫האיצטבא ולמעלה‪ ,‬ואף על פי שמתחתיו נמשך כלפי חוץ‪ ,‬הואיל וראשו‬
‫אינו כלה על כן זהו גובה חללה‪ ,‬והרי נתמעט חללה מתחתיו‪ .‬וכו'‪".‬‬
‫והרא"ש שם בסי' ג' הביא שר' ישעיה הקשה על רש"י ג' קושיות‪ ,‬דאין לדמות‬
‫איצטבא לדין פסל היוצא מן הסוכה‪ ,‬ואלו קושיותיו‪.‬‬
‫א‪ .‬בפסל היוצא מן הסוכה יש הכשר דפנות‪ ,‬שהרי נאמרה הלכה‪ ,‬ב' דפנות שלמות‬
‫וג' אפי' טפח‪ .‬ובאיצטבא יש דפנות פסולות שהן גבוהות למעלה מכ' אמה‪.‬‬
‫ב‪ .‬בפסל היוצא שייך לומר שהדופן השלישית כאילו נמשכת‪ ,‬אולם באיצטבא לא‬
‫שייך לומר שהאיצטבא נמשכת וכאילו שאין הדפנות גבוהות כ' אמה‪.‬‬
‫ג‪ .‬בפסל היוצא מן הסוכה יש סכך כשר‪ ,‬ובסוכה הגבוהה מכ' הסכך פסול‪ ,‬והוי‬
‫כשיפודים של ברזל‪ .‬ומחמת קושיות אלו חלק ר' ישעיה על רש"י והכשיר הסוכה‬
‫רק על גבי האיצטבא‪.‬‬
‫והרא"ש שם כתב לקיים דברי רש"י וע"ש בדבריו כי איני רוצה לכפול הדברים‪.‬‬
‫ותורף דבריו‪:‬‬
‫א‪ .‬דבפסל היוצא מן הסוכה למדנו‪ ,‬שמותר לאכול תחת לסכך בהמשך הדופן אף‬
‫שבאותו מקום יש רק דופן אחד‪ .‬וזה גם כאשר ניכר ששתי הדפנות האחרות לא‬
‫נעשו למקום זה‪ .‬ועל כן אפשר להקל גם באיצטבא באופן זה כשיש דופן למעלה‬
‫מכ' אמה‪.‬‬
‫ב‪ .‬פסל היוצא מן הסוכה נאמר גם למקום שאין הכשר בסכך הסוכה‪ ,‬כגון מקום‬
‫ששם חמתה מרובה מצלתה‪.‬‬
‫ג‪ .‬סכך למעלה מכ' אינו סכך פסול כדפירש ר"ת דמן כשר הוא‪ .‬וע"כ אם מקצת‬
‫הסוכה כשרה מותר לישב גם בהמשך שגבוה למעלה מכ' אמה‪.‬‬
‫סוכה שהיא למעלה מכ' אמה‬
‫סימן ד‬
‫צה‬
‫וניכר בדברי הרא"ש שבא לתרץ את שיטת רש"י בשני אופנים‪ ,‬ונראה שכתב כן‬
‫כיון שיש שני פרושים המבארים מדוע סכך למעלה מכ' הוא סכך פסול‪ .‬א‪ .‬הרא"ש‬
‫כתב לתרץ את רש"י לפרוש שהפסול בסוכה שלמעלה מכ' הוא בדפנות‪ .‬ב‪ .‬ועוד‬
‫כתב לתרץ את רש"י לפרוש שהפסול בסוכה שלמעלה מכ' הוא בסכך‪ .‬ברם את‬
‫הקושיא שהקשה ר' ישעיה שבאיצטבא יש פסול בסכך‪ .‬תרץ הרא"ש וקיים את דינו‬
‫של רש"י לשיטתו‪ ,‬שסובר שסכך למעלה מכ' אינו סכך פסול‪ ,‬ואינו פוסל תחתיו‪.‬‬
‫אולם דינו של רש"י באיצטבא‪ ,‬לשיטתו בדין סכך שלמעלה מכ' עדין תמוה מאד‪.‬‬
‫שהרי לעיל הוכחנו שדעת רש"י שסכך למעלה מכ' הוי סכך פסול ופוסל תחתיו‪.‬‬
‫ונ"ל לישב שיטת רש"י‪ ,‬שרש"י מפרש שגם בפסל היוצא מן הסוכה יש פסול‬
‫בסכך‪ .‬והפסול הוא שהיות ודופן אחד נמשכת הרבה מעבר לדופן שממול‪ ,‬אין הסכך‬
‫שמונח שם נחשב שנעשה לשם צל דירת ארעי‪ .‬כי סכך שנעשה לשם צל דירת ארעי‪,‬‬
‫צריך שיעשה באופן שרגילים להנות ממנו כפי שדרים בדירת ארעי‪ ,‬דהיינו עם‬
‫שלשה דפנות‪ .‬ובפסל היוצא מן הסוכה הסכך המונח סמוך לדופן הנמשכת אין בו‬
‫הכשר דפנות‪ .‬ועל כן יש חסרון בסכך שחשוב שנעשה שלא לשם צל ארעי‪ ,‬שאין‬
‫אדם רגיל לדור במקום שאין לו דפנות‪ .‬ובפסל היוצא מן הסוכה נאמר דין שאם עיקר‬
‫הסוכה נעשתה כתיקונה גם הפסל היוצא מן הסוכה מתבטל לסוכה ומתכשר עמה‪.‬‬
‫ולמד רש"י מכך שגם באיצטבא כאשר עיקר הסוכה נעשתה כדין‪ ,‬גם הסכך שכנגד‬
‫הדופן השלישית אפי' שגבוה מכ' מתבטל לסוכה ומתכשר ומותר לשבת תחתיו‪.‬‬
‫ואבאר הדברים‪ ,‬שלעיל ביארתי שנראה שמי שסובר שסכך למעלה מכ' הוי סכך‬
‫פסול הוא רבא‪ .‬הסובר שהטעם שסוכה למעלה מכ' פסולה‪ ,‬משום שהתורה ציותה‬
‫לעשות סוכה דירת ארעי‪ ,‬ואדם העושה סוכתו למעלה מכ' אינו עושה הסוכה בצורת‬
‫דירת ארעי‪ .‬ברם צ"ע מדוע נחשב הסכך‪ ,‬לסכך פסול‪ .‬ולעיל הוכחנו שיש הרבה‬
‫ראשונים הסוברים שסכך למעלה מכ' הוי סכך פסול‪ .‬ונראה שראשונים אלו סוברים‬
‫שקים להו לחכמים שעיקר הסוכה הוא הסכך דלא מצינו פסולים בעשית הדפנות‪,‬‬
‫ועל כן על כרחנו צריכים אנו לומר שאדם העושה סוכה גבוה מכ'‪ ,‬הסוכה עם הסכך‬
‫מקבלים דין כאילו נעשו לשם קבע‪ .‬והסכך פסול משום שנחשב שנעשה לשם צל‬
‫קבע‪ .‬ועיקר הפסול שלא נעשה לשם צל ארעי‪.‬‬
‫ולפי זה נבין את דברי רש"י כיצד השוה דין איצטבא לפסל היוצא מן הסוכה‪.‬‬
‫שלעיל ביארתי שהפסול בפסל היוצא מן הסוכה הוא משום שהסכך לא נעשה לשם‬
‫צל ארעי‪ .‬ועתה נתבאר שגם סכך שלמעלה מכ' פסולו שלא נעשה לשם צל ארעי‪.‬‬
‫ולפי זה מובן רש"י מדוע הכשיר באיצטבא גם מתחת לסכך הגבוה כ' אמה‪ .‬שכשם‬
‫שמצינו שסכך היוצא מן הסוכה כשמתמשכת חד דופן מתכשר אותו מקום מדין‬
‫פסל‪ .‬כן יש לומר לגבי סוכה שיש בה מקום שנעשה בכשרות‪ ,‬ויש בסוכה גם מקום‬
‫שהסכך בה גבוה מכ' שמתכשר אותו מקום ומתבטל לסוכה ומותר לישב תחתיו‪.‬‬
‫ולקמן נביא ראיות שסכך הגבוה מכ' פסול משום שחשוב שלא נעשה לשם צל‬
‫ארעי‪ .‬ועוד נביא ראיה שהדפנות גורמות שהסכך יחשב שנעשה לשם צל דירת ארעי‪.‬‬
‫צו‬
‫או"ח‬
‫ביכורי גשן‬
‫ה‬
‫איצטבא מן הצד‬
‫א‬
‫עוד כתב הרא"ש שם וז"ל‪:‬‬
‫"ולא הכשיר רש"י כל הסוכה באיצטבא‪ ,‬אלא באיצטבא מן האמצע‪ .‬אולם‬
‫באיצטבא מן הצד‪ ,‬כשיש פחות מד' אמות מן הדופן‪ ,‬מותר לישב על‬
‫האיצטבא‪ .‬אולם אסור מתחת למקום שגבוה כ'‪ ,‬כיון שרואין את הסכך‬
‫כאילו הוא דופן עקום‪".‬‬
‫וכ"כ הגהות אשרי שם בשם הראבי"ה‪ .‬וז"ל האו"ז‪:‬‬
‫"פירש ר' אבי העזרי דהא דאמר פחות מד' כשרה‪ ,‬שהסוכה כשרה‪ ,‬אבל‬
‫משפת אצטבא לכותל אין ישנים תחתיו‪ .‬אע"ג דאמר דופן עקומה‪ ,‬כדתנן‬
‫נתן עליה נסר רחב ד' כשירה‪ ,‬שהסוכה כשירה‪ ,‬פי' משום דופן עקומה‬
‫וקתני‪ ,‬ובלבד שלא ישן תחתיו‪ .‬ואין לחלק בין סכך פסול להכא‪ ,‬שהסכך‬
‫כשר אלא מחמת שהגביה למעלה מכ' נפסלה‪ ,‬מ"מ שניהם שוין לפסול‪".‬‬
‫ולכאורה משמע מדבריהם שיש איסור לישב תחת דופן‪ .‬אולם דבר זה קשה‬
‫דשנינו במשנה בדף י"ט‬
‫"העושה סוכתו כמין צריף אם יש טפח בגגה הסוכה כשרה‪".‬‬
‫וכתב הרא"ש שם וז"ל‪:‬‬
‫"ומירי בכהאי גוונא דלאחר שנמשך בגובה עשרה יש במשך הסוכה ז' על ז'‬
‫טפחים‪ .‬ואפשר דאף תחת השיפוע שאינה גבוה י' כשרה‪ .‬מידי דהוי אפסל‬
‫היוצא מן הסוכה‪ .‬וכיוצא בזה מצינו בפ"ז דאוהלות כל שיפועי אוהלים‬
‫כאוהלים וכו'‪".‬‬
‫ועיין מגיד משנה פר' ד' מהלכ' סוכה הלכ' ז' דמבואר דעד גובה י' חשיב כדופן‪.‬‬
‫וכדי שיהיה מותר לישב תחתיו צריך שיהיה עשוי מסכך כשר‪.‬‬
‫ולכאורה קשה מדוע מותר לישב תחת הסכך שפחות מי' טפחים הרי מקום זה‬
‫נחשב לדופן‪ .‬אלא על כרחך צריך לומר שדופן שנעשה מסכך כשר מותר לישב‬
‫תחתיו‪ .‬וכ"כ הרא"ה בצריף שכל העולה לדופן עולה לסכך אם עשוי מסכך כשר‪.‬‬
‫ולפי זה קשה מדוע אסור לישב באיצטבא מן הצד תחת מקום שגבוה כ' אמה‪ .‬ומדוע‬
‫יפסל משום ששם דופן עקומה עליו‪.‬‬
‫ונ"ל לתרץ שאומנם מותר לישב תחת דפנות אולם זאת אם הן עשויות מסכך כשר‪.‬‬
‫אך לישב תחת דפנות העשויות מסכך פסול אסור‪ .‬ולפי זה יובנו דברי הרא"ש‬
‫שבאיצטבא מן האמצע‪ ,‬מותר לישב גם תחת הסכך הגבוה כ' אמה‪ ,‬משום‬
‫שבאיצטבא מן האמצע נאמר דין פסל היוצא מן הסוכה‪ ,‬והסכך שלמעלה מכ'‬
‫מתבטל לסוכה ומתכשר‪ .‬אולם באיצטבא מן הצד לא נאמר דין פסל‪ ,‬וע"כ הסכך‬
‫שלמעלה מכ' לא מתכשר‪ ,‬ונשאר דינו כסכך פסול הגבוה כ'‪ ,‬ואסור לישב תחת סכך‬
‫פסול‪ .‬ועיין בהגהות אשרי בשם הראבי"ה ונראה שכיון למה שכתבנו‪.‬‬
‫סוכה שהיא למעלה מכ' אמה‬
‫סימן ד‬
‫צז‬
‫)המג"א בסי' תרל"ג ס"ק ו' ג"כ הקשה קושיתנו‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"והא דבסוף סי' תרל"א כתב דמותר לישן תחת הדפנות )כוונתו שבצריף‬
‫מותר לישן תחת מקום שאינו גבוה י'( משום דהוי כפסל היוצא מן הסוכה‪,‬‬
‫צ"ל כיון דאיכא אוהל במקום אחד‪ ,‬הוי ליה כאילו כולו אוהל‪ ,‬כמ"ש‬
‫הרא"ש‪ .‬וא"כ הוי ליה כאילו הוא גבוה י' טפחים‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ותרוצו קשה שאף שאמרינן שיפועי אהלים כאהלים‪ ,‬מ"מ עיקרו דופן הוא‪ .‬שהרי‬
‫הרא"ש כתב "ומירי בכהאי גוונא דלאחר שנמשך בגובה עשרה יש במשך הסוכה ז'‬
‫על ז' טפחים"‪ .‬ואם היה איסור לישב תחת דופן היה אסור לישב גם שם‪ .‬אלא נראה‬
‫שכוונת הרא"ש היתה להכשיר המקום שאינו גבוה י' משום פסל‪ .‬שכשם שמצינו‬
‫שאם יש הכשר סוכה מתכשר גם המקום הטפל לו אע"פ שאין לו הכשר דפנות‪ .‬כן‬
‫יש להכשיר גם מקום בסוכה שטפל לסוכה אע"פ שאינו גבוה י' טפחים‪ .‬ומה שכתב‬
‫הרא"ש שיפועי אוהלים כאוהלים כוונתו שהשיפוע חשוב חלק מהאוהל‪ .‬וע"כ גם‬
‫הוא טפל לסוכה‪ .‬ונראה שזה גם טעם המשנה באהלות פרק ז' כל שיפועי אהלים‬
‫כאהלים שאם יש טומאה באוהל נטמא גם מה שנמצא באהל במקום שאין שם גובה‬
‫טפח‪) (.‬ועיין מג"א סי' תרל"ד סוף ס"ק א' ונ"ל דאפי' הסוכה וכו' ושו"ע סי'‬
‫תרל"ד סעי' ג' ושו"ע סי' תרל"ג סעי' ט' (‬
‫ב‬
‫הרמב"ם בפר' ד' מהלכ' סוכה הביא דין איצטבא וכתב ע"כ המגיד משנה וז"ל‪:‬‬
‫"בנה בה איצטבא וכו' גם זה שם פחות מד' אמות כשרה ואמרינן דופן‬
‫עקומה ופי' רבינו שרואין כאילו המחיצות נוגעות באיצטבא וכן פרשו‬
‫הגאונים ז"ל ומדבריהם למדנו שהם מכשירים הסוכה על ידי כך‪ .‬וכו'‪".‬‬
‫ונראה שהמ"מ פירש ברמב"ם שמכשיר כל הסוכה הן באיצטבא מן האמצע והן‬
‫באיצטבא מן הצד‪ .‬וכן הבינו האחרונים במ"מ‪.‬‬
‫ונ"ל לבאר המחלוקת בין הרש"י לרמב"ם‪ .‬שרש"י מפרש שהפסול בסוכה למעלה‬
‫מכ' הוי פסול בסכך וע"כ אי אפשר להכשיר אלא באיצטבא מן האמצע‪ .‬משום שרק‬
‫באופן זה מצינו דין פסל היוצא מן הסוכה‪ ,‬וכפי שביארתי לעיל‪ .‬אולם הרמב"ם סובר‬
‫שהפסול של סוכה למעלה מכ' אמה‪ ,‬הוי פסול בדפנות הסוכה‪ ,‬והיות ולמדנו‬
‫באיצטבא שאם יש מקום כשר בסוכה מתכשרות גם הדפנות‪ ,‬על כן כשמתכשרות‬
‫הדפנות מדין דופן עקומה‪ ,‬אין איסור לישב תחת סכך הגבוה מכ' כיון שאין פסול‬
‫בסכך וכל הסוכה כשרה‪.‬‬
‫ג‬
‫והנה יש לדון מה דין סכך שפסולו משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬או שפסולו משום‬
‫שנעשה לשם דירת קבע‪ ,‬האם יכול להתכשר מדין פסל היוצא מן הסוכה‪.‬‬
‫צח‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫ומצאתי שהרע"א בסי' תרכ"ח סעי' ג' כתב שלא אמרינן דין פסל היוצא מן‬
‫הסוכה‪ ,‬בסכך הפסול משום תעשה ולא מן העשוי‪ .‬ונ"ל שמביאור הגר"א בסימן‬
‫תרל"ה משמע‪ ,‬שאמרינן דין פסל‪ ,‬גם בסכך הפסול משום תעשה ולא מן העשוי‪.‬‬
‫דשנינו במתניתין סוכה דף ט"ו ע"א‬
‫"החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה"‪ .‬ובגמ' "החוטט בגדיש‪ .‬אמר‬
‫רב הונא‪ :‬לא שנו אלא שאין שם חלל טפח במשך שבעה‪ ,‬אבל יש שם חלל‬
‫טפח במשך שבעה ‪ -‬הרי זה סוכה"‪.‬‬
‫וכתב הרא"ש שם סי' ל' וז"ל‪:‬‬
‫"וכתב רבינו אבי העזרי בשם רבותיו‪ ,‬אם הגדיש גדול ולא הניח חלל טפח‬
‫אלא במשך ז'‪ ,‬ושוב חטט בו הרבה ועשה סוכה גדולה‪ ,‬אינה כשרה כולה על‬
‫ידי משך ז'‪ ,‬ולא דיינינן ליה כפסל היוצא מן הסוכה‪ ,‬דהא לא ממשכה חד‬
‫דופן בהדיה וכו'‪".‬‬
‫ובביאור דברי הראבי"ה כתב המג"א סי' תרל"ה ס"ק ג וז"ל‪:‬‬
‫"אינה כשרה כולה‪ ,‬ולא הוי כפסל היוצא מן הסוכה‪ ,‬דהא לא ממשכה חד‬
‫דופן בהדה‪) .‬טור( פ' חד דופן עם סכך כשר‪ ,‬דזה סכך פסול הוא‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה פרוש המג"א קשה קצת‪ ,‬דהפרוש דהא לא ממשכה חד דופן בהדה‪ ,‬אינו‬
‫רומז משום שהסכך אינו כשר‪ .‬ועוד שפרוש זה קשה בראבי"ה‪ ,‬שלעיל הבאתי לשון‬
‫הראבי"ה שכתב‪ ,‬שסכך שלמעלה מכ' פסול כמו נסר רחב ד' טפחים‪ .‬ועוד‬
‫שהראבי"ה כתב בדף ט' שרש"י סובר שסכך למעלה מכ'‪ ,‬חשוב כסכך פסול ופוסל‬
‫תחתיו‪ .‬וא"כ כשם שבסכך למעלה מכ' מכשירים מדין פסל נכשיר גם בגדיש‪) .‬וע"ע‬
‫מה שהקשה בספר ביכורי יעקב(‬
‫אולם בביאור הגר"א כתב על דברי הראבי"ה וז"ל‪:‬‬
‫"עיין מ"א‪ .‬וכמו שחילקו שם דף ד'‪ ,‬בין בנה איצטבא כנגד דופן האמצעי‪,‬‬
‫דכשר כולה‪ .‬כמ"ש בסי' תרל"ג ס"ה‪".‬‬
‫ונ"ל שכוונת הגאון עיין מ"א‪ ,‬ואח"כ כתב את דעתו שכוונת הראבי"ה שהדין כאן‬
‫בגדיש הוא כבאיצטבא‪ .‬שאם חטט כנגד האמצע כשר גם ההמשך‪ .‬אבל אם חטט מן‬
‫הצד אין כשר אלא המקום שהיה חלל טפח תחילה‪ .‬שבאופן זה לא אמרינן פסל‬
‫היוצא מן הסוכה וכמו שחילק השו"ע באיצטבא‪.‬‬
‫ונ"ל שבשאלה שהצגתי לעיל האם אמרינן דין פסל היוצא מן הסוכה‪ ,‬בסכך‬
‫הפסול משום תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬דבר זה תלוי במחלוקת רש"י ור"ת האם סכך‬
‫שלמעלה מכ' פוסל תחתיו‪ .‬דלדעת רש"י הסובר שסכך למעלה מכ' סכך פסול הוא‬
‫ופוסל תחתיו‪ ,‬ואמרינן ביה דין פסל‪ .‬נראה שגם בסכך שפסולו משום תעשה ולא מן‬
‫העשוי‪ ,‬אמרינן דין פסל‪ .‬אולם לשיטת ר"ת והרא"ש הסוברים שסכך למעלה מכ' הוי‬
‫סכך כשר ואינו פוסל תחתיו‪) ,‬ועוד שיש שיטות הסוברות שמצטרף להכשר סוכה‪(.‬‬
‫אין ראיה שאמרינן דין פסל בסכך הפסול משום תעשה ולא מן העשוי‪ .‬ולפי זה מאחר‬
‫סימן ד‬
‫סוכה שהיא למעלה מכ' אמה‬
‫צט‬
‫ופסקינן כר"ת‪ ,‬לא אמרינן דין פסל בסכך הפסול משום תעשה ולא מן העשוי‪) .‬וע"ע‬
‫מה שכתבתי בענין זה סוף פרק ז'(‬
‫ו‬
‫דין העושה סוכתו תחת הגג ואח"כ הסיר את הגג‬
‫אביא תחילה את המשנה והגמ' השייכים לענין זה‪ .‬סוכה דף יא עמוד א‬
‫"מתני'‪ .‬הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס‪ ,‬וסיכך על‬
‫גבה ‪ -‬פסולה‪".‬‬
‫"תניא גבי סוכה‪) :‬דברים ט"ז( תעשה ‪ -‬ולא מן העשוי‪ .‬מכאן אמרו‪ :‬הדלה‬
‫עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן ‪ -‬פסולה‪ .‬היכי דמי?‬
‫אילימא בשלא קצצן ‪ -‬מאי איריא משום תעשה ולא מן העשוי? תיפוק ליה‬
‫דמחוברין נינהו‪ ,‬אלא בשקצצן‪ ,‬וקתני פסולה‪ ,‬ושמע מינה דלא אמרינן‬
‫קציצתן זו היא עשייתן‪".‬‬
‫סוכה דף י"ב עמוד א‬
‫"מתני'‪ .‬חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן‪".‬‬
‫ובגמ'‬
‫"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן‪ :‬מפני מה אמרו חבילי קש וחבילי‬
‫עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן ‪ -‬פעמים שאדם בא מן השדה בערב‪,‬‬
‫וחבילתו על כתפו‪ ,‬ומעלה ומניחה על גבי סוכתו כדי ליבשה‪ ,‬ונמלך עליה‬
‫לסיכוך‪ ,‬והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי‪".‬‬
‫האור זרוע הלכות סוכה ח"ב סי' רפ"ט אות ב' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"מיכן היה אומר ה"ר ברוך מריגנשבור"ק שאם עשה סוכה בתוך הבית תחת‬
‫התיקרה‪ ,‬ואח"כ הסיר התיקרה שאינו מועיל כלום‪ .‬כיון שתחילה עשה בפסול‪,‬‬
‫והתורה אומרת תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬כדאמר הכא‪ .‬וה"ר יצחק הלבן הכשיר‪.‬‬
‫דאין שייך לומר תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬אלא היכא דגוף הסכך היה בפסול‪ .‬כמו‬
‫גפן ודלעת וקיסום מחוברים‪ .‬כמו חבילין דפסלום רבנן‪ .‬אבל הכא דגוף הסכך הוא‬
‫כשר‪ ,‬אלא שתיקרה גורמת לו הכי נמי דכשר‪ ,‬אפילו לאחר שהסיר התיקרה לאחר‬
‫סיכוכה‪ .‬וכן הוא האמת כדבריו‪ ,‬אפי' גפן ודלעת שהן פסול הגוף‪ ,‬כשר אחר‬
‫שקיצץ וניענע‪ .‬כ"ש הכא שבגוף הסכך כשר‪ ,‬כשהסוכה כשרה היא לאחר שיסיר‬
‫התיקרה‪ ".‬עכ"ל האור זרוע‪.‬‬
‫המהר"ם מרוטנבורג בתשובותיו חלק ד )דפוס פראג( סימן קפ"ב כתב שאין בזה‬
‫משום תעשה ולא מן העשוי‪ .‬והביא ראיה מהגמ' בסוכה דף ד'‪ ,‬סוכה הגבוהה מכ'‬
‫אמה ומיעט גובהה בעפר שהסוכה כשרה‪ .‬וכן סוכה הגבוהה מכ' אמה‪ ,‬ובנה בה‬
‫איצטבא ומיעט גובהה מכ' אמה‪ ,‬שהסוכה כשרה‪ .‬ולא אמרינן שפסולה משום תעשה‬
‫ולא מן העשוי‪ .‬וביאר שהפסול של תעשה ולא מן העשוי נאמר רק כשהפסול בסכך‪,‬‬
‫כגון הדלה הגפן ואח"כ קצץ הענפים‪ .‬ולא כשיש בסוכה פסול אחר‪.‬‬
‫ק‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫ולפי המבואר בפרקים דלעיל נבאר מחלוקתם‪ .‬דלעיל ביארתי ג' שיטות לגבי‬
‫הפסול של סכך הגבוה מכ' אמה‪.‬‬
‫א‪ .‬הפסול בדפנות ולא בסכך‪.‬‬
‫ב‪ .‬הפסול בסכך ופוסל תחתיו‪ ,‬וזאת משום שהדפנות נותנות לסכך דין שנעשה לשם‬
‫דירת קבע‪.‬‬
‫ג‪ .‬הפסול בסכך‪ ,‬אולם אין פסולו גמור‪ ,‬כאילן‪ ,‬וכסכך הפסול משום תעשה ולא מן‬
‫העשוי‪ ,‬הפוסלים תחתיהם‪.‬‬
‫ונראה רבינו ברוך מריגנשבורג סובר כפרוש א' וע"כ בסכך שלמעלה מכ' אין‬
‫פסול של תעשה ולא מן העשוי‪ .‬אולם סוכה שנעשתה תחת הבית‪ ,‬הפסול בסכך‪,‬‬
‫שלא נעשה לשם צל‪ .‬ועוד יש לומר שסובר כפרוש ג'‪ ,‬ועל כן אין בסכך הגבוה מכ'‬
‫אמה פסול של תעשה ולא מן העשוי‪ .‬אבל בסכך שנעשה תחת הבית יש פסול זה‪,‬‬
‫משום שהבית פוסל הסכך שתחתיו‪ ,‬וגורם שהסכך נחשב שלא נעשה לשם צל‪ .‬ונראה‬
‫שהמהר"ם מרוטנברג סובר כפרוש ב'‪ .‬והביא ראיה שאע"פ שלסכך יש שם פסול‪,‬‬
‫אולם מאחר ואין הפסול נובע מעצם הסכך אלא מגורם אחר‪ ,‬אין אומרים בזה פסול‬
‫של תעשה ולא מן העשוי‪ .‬ויתכן עוד לומר שמהר"ם סובר כפרוש ג' שאילן או בית‬
‫אינם פוסלים הסכך שתחתיהם‪ .‬ועל כן אין לסכך שתחת הבית פסול עצמי‪.‬‬
‫ועוד יש לומר וכן העיקר שרבינו ברוך סובר שסכך שנעשה תחת הבית הוי פסול‬
‫גמור‪ .‬וזאת משום שנעשה במקום שאין הסכך מועיל לצל כלל‪ ,‬שהרי הגג סוכך עליו‪.‬‬
‫וע"כ הוי כמניח גדיש ואח"כ חטט בו‪ ,‬שפסול משום שלא נעשה לשם צל‪ .‬וכ"כ‬
‫השלטי גבורים בשם הריא"ז‪.‬‬
‫להלכה החמיר המגן אברהם כדעת רבינו ברוך עיין סי' תרכ"ו ס"ק ז'‬
‫ולכל הדעות אם עשה הסוכה‪ ,‬ואח"כ כסה הסוכה בגג‪ ,‬אין הסוכה נפסלת עיין‬
‫שם‪.‬‬
‫לעיל כתבתי שהעיקר בדברי רבינו ברוך שסובר שסכך שנעשה תחת הבית הוי‬
‫פסול גמור‪ .‬וזאת משום שנעשה במקום שאין הסכך מועיל לצל כלל‪ ,‬שהרי הגג סוכך‬
‫עליו‪ .‬לפי זה נראה שאם עשה סוכה שצילתה מרובה מחמתה‪ ,‬אולם הסוכה עומדת‬
‫תחת אילן שחמתו מרובה מצילתו‪ ,‬שיועיל לחתוך ענפי האילן כדי להכשיר הסוכה‪.‬‬
‫וזה גם לשיטת ריב"א שסובר שענפי האילן פוסלים תחתיהם‪ .‬והטעם שכאן אין לומר‬
‫שיש פסול עצמי בסכך שלמטה מהענפים ואין המקום ראוי לסוכה‪ .‬שהרי יכול‬
‫להוסיף סכך שיהיה בסוכה סכך כשר בלא הסכך שיש ענפים מעליהם ולישב בכל‬
‫הסוכה‪.‬‬
‫ואפשר להתיר סוכה זו גם מדין ספק ספיקא‪ ,‬ספק הלכה כדעת ר' ברוך ספק הלכה‬
‫כדעת מהר"ם‪ .‬ויש עוד ספק שמא הלכה כדעת ר"י שאין ענפי האילן פוסלים‬
‫תחתיהם‪ ,‬וספק שמא הלכה כדעת ריב"א‪.‬‬
‫סימן ד‬
‫סוכה שהיא למעלה מכ' אמה‬
‫קא‬
‫ז‬
‫עשית הסכך לפני הדפנות‬
‫הרמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה הלכה ט' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"סוכה שנעשית כהלכתה מכל מקום כשרה אף על פי שלא נעשית לשם‬
‫מצוה‪ ,‬והוא שתהיה עשויה לצל כגון סוכת גוים וסוכת בהמה וכל כיוצא‬
‫בהן‪ ,‬אבל סוכה שנעשית מאיליה פסולה לפי שלא נעשית לצל‪ ,‬וכן החוטט‬
‫בגדיש ועשהו סוכה אינה סוכה שהרי לא עימר גדיש זה לצל‪ ,‬לפיכך אם‬
‫עשה בתחלה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה וחטט בה אחרי כן‬
‫והשלימה לעשרה כשרה שהרי נעשה סכך שלה לצל‪".‬‬
‫וכתב ע"כ ההגהות מימוניות ס"ק ל' וז"ל‪:‬‬
‫"ומהאי טעמא אין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות תחילה ואם עשה‬
‫הדפנות טפח סמוך לסכך תחילה יכול לסכך )מו"ר רבינו שיחיה(" ע"כ‪.‬‬
‫והנה דברי המהר"ם מרוטנבורג תמוהים מאוד מהקושיות הבאות‪:‬‬
‫א‪ .‬לעיל הבאתי את דברי המהר"ם הסובר שאם עשה סוכה בתוך הבית ואח"כ הסיר‬
‫את הגג הסוכה כשרה‪ .‬ואין בסכך פסול של תעשה ולא מן העשוי‪ .‬וביאר מהר"ם‬
‫הטעם שהסכך נעשה בכשרות והפסול הוא מסיבה אחרת‪ .‬ואין פסול של תעשה‬
‫ולא מן העשוי כשהפסול אלא בסכך‪ .‬ולפ"ז קשה מדוע כאן שעשה הסכך לפני‬
‫הדפנות‪ ,‬יש פסול של תעשה ולא מן העשוי‪.‬‬
‫ב‪ .‬הראיה שהביא המהר"ם לדינו מחוטט בגדיש ועשה סוכה תמוה‪ ,‬שם הסוכה‬
‫פסולה משום שהסכך לא נעשה לשם צל‪ ,‬ולא משום שהסכך נעשה אחרי הדפנות‪.‬‬
‫ועוד שהרי אם הניח טפח ואח"כ חטט הסוכה כשרה‪ .‬וביארו המפרשים הטעם‬
‫שמאחר והיה חלל טפח‪ ,‬היה לגדיש שם אוהל לגבי טומאה‪ ,‬וע"כ חשוב שנעשה‬
‫לשם צל‪ .‬ואין הטעם משום שהיה לסוכה דופן של טפח‪ .‬דלא מצינו שטפח מועיל‬
‫לענין דופן‪.‬‬
‫ג‪ .‬לאחר שדחינו ראית מהר"ם לדינו מגדיש‪ ,‬צ"ע מהיכן למד את דינו‪.‬‬
‫ואומנם הב"ח בסי' תרל"ה חלק על מהר"ם וכתב שם שמהר"ם אמר את דינו רק‬
‫לכתחילה‪ .‬אולם הרמ"א והלבוש שם הביאו דברי מהר"ם להלכה‪ .‬ובשיירי כנה"ג‬
‫כתב שגם השו"ע אינו סובר כמהר"ם שלא הביא דבריו להלכה‪ .‬אולם נ"ל שאין ראיה‬
‫מהשמטת השו"ע משום שהגהות מימוניות הושמט גם בב"י‪ ,‬ועל כן אין ראיה‬
‫מהשמטת השו"ע שאינו סובר כמהר"ם‪.‬‬
‫)ועיין בביאור הגר"א סי' תרל"ה שהביא קצת הוכחה לשיטת מהר"ם‪ .‬ועיין‬
‫בשו"ת עמודי אור סי' ל"ט בביאור דברי הגר"א‪ .‬וע"ש שהקשה על מהר"ם מהגמ'‬
‫מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה וקושיא זו אפשר לדחות‪ .‬דכמו שמועיל‬
‫למהר"ם דופן טפח‪ ,‬כן מועיל גם פסי ביראות‪ .‬ועיין סוכה דף ז' ע"ב‪ .‬אולם יש‬
‫להקשות על מהר"ם מדוע סוכת גנב"ך כשרה שמא עשו הסכך תחילה‪( .‬‬
‫קב‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫עוד יש לעיין בשיטת מהר"ם שכתב שאם עשה דופן טפח סמוך לסכך תחילה‪,‬‬
‫ואח"כ עשה הסוכה הסוכה כשרה‪ .‬והנה סתם סוכה גובהה כעשרים או שלושים‬
‫טפחים‪ .‬וא"כ מדוע דוקא הכשיר בטפח הסמוך לסכך‪ .‬ויותר מסתבר להכשיר אם‬
‫עשה טפח למטה‪ ,‬שהרי עיקר דין המחיצה היא בי' טפחים סמוך לקרקע‪.‬‬
‫ונ"ל לתרץ שיטת מהר"ם‪ ,‬ולבאר את מקור דינו‪ .‬ונ"ל שמהר"ם למד את דינו מדין‬
‫פסל היוצא מן הסוכה‪ ,‬ומשיטת רש"י בסוגית איצטבא‪.‬‬
‫דלעיל הבאתי שהקשו על רש"י כיצד למד מדין פסל היוצא מן הסוכה להכשיר‬
‫באיצטבא‪ ,‬לישב במקום שהסכך גבוה מכ' אמה‪ .‬וכתבתי שם שרש"י מפרש שבפסל‬
‫היוצא מן הסוכה יש פסול בסכך‪ .‬והפסול הוא שהיות ודופן אחד נמשכת הרבה‬
‫מעבר לדופן שממול‪ ,‬אין הסכך המונח כנגד הדופן הנמשכת נחשב שנעשה לשם צל‬
‫דירת ארעי‪ .‬כי סכך שנעשה לשם צל דירת ארעי‪ ,‬צריך שיעשה באופן שרגילים לישב‬
‫בדירת ארעי‪ ,‬דהיינו עם שלשה דפנות‪ .‬ובפסל היוצא מן הסוכה הסכך נעשה במקום‬
‫שאין בו דפנות‪ .‬ועל כן יש חסרון בסכך ונחשב שנעשה שלא לשם צל דירת ארעי‪.‬‬
‫ובפסל היוצא מן הסוכה נאמר דין שאם עיקר הסוכה נעשתה כתיקונה גם הפסל‬
‫היוצא מן הסוכה מתבטל לסוכה ומתכשר עמה‪ .‬ולמד רש"י מכך שגם באיצטבא‬
‫כאשר עיקר הסוכה נעשתה כדין‪ ,‬גם הסכך שכנגד הדופן השלישית אפי' שגבוה מכ'‬
‫מתבטל לסוכה ומתכשר‪ ,‬ומותר לשבת תחתיו‪ .‬ולעיל ביארתי שפסול בסכך שלמעלה‬
‫מכ' אמה הוא שהסכך שמקבל דין שנעשה לשם דירת קבע‪.‬‬
‫ומעתה שיטת מהר"ם מבוארת שמהר"ם למד מסוגית פסל שסכך שהונח במקום‬
‫שאין דפנות חשוב שהסכך לא נעשה לצל דירת ארעי‪ .‬ונראה שמה שהביא מהר"ם‬
‫ראיה לשיטתו מדין החוטט בגדיש‪ .‬לא הביא משם ראיה לעיקר דינו‪ .‬שכבר ביארתי‬
‫לעיל שאין ראיה משם‪ .‬אלא נראה שהביא משם ראיה שדופן טפח חשוב כדופן לגבי‬
‫שהסכך יחשב שנעשה לשם צל דירת ארעי‪ .‬שהרי בגדיש נאמר שאם הניח את‬
‫הגדיש על חלל טפח ואח"כ חטט והשלים לעשרה שהסוכה כשרה‪.‬‬
‫ואבאר הדברים שאדם העושה סוכה ללא דפנות הדרך לעשות סוכה זו כדי לפוש‬
‫שם מהשמש‪ .‬אולם מאחר והמקום פרוץ‪ ,‬אינו נעשה לשם צל דירת ארעי‪ ,‬ודירת‬
‫ארעי צריכה להיות עשויה שיוכלו גם לאכול ולישון שם‪ .‬והוכיח מהר"ם מגדיש‬
‫שאם עשה דופן טפח‪ ,‬גילה דעתו שרוצה לגדור המקום ולעשותו עם דפנות‪ ,‬ועל כן‬
‫חשוב שהסכך נעשה לשם צל דירת ארעי‪ .‬ולפי זה נראה שמה שכתב מהר"ם דופן‬
‫טפח סמוך לסכך אינו בה למעט‪ ,‬אם עשה את דופן הטפח למטה‪ .‬שכבר ביארתי‬
‫שעיקר דין הדופן הוא למטה‪ ,‬אלא מהר"ם בא להקל‪ ,‬שאף אם עשה דופן טפח‬
‫למעלה סמוך לסכך גם כשר‪.‬‬
‫ולפי דברינו יתישב מה שהקשנו דברי מהר"ם אהדדי‪ .‬שלעיל הקשנו שבסוכה‬
‫שעשאה תחת הגג‪ ,‬כתב מהר"ם שאין בה חסרון של תעשה ולא מן העשוי‪ .‬וביאר דין‬
‫זה שהפסול לא היה בסכך‪ .‬והוכיח זאת מסוכה שהיתה גבוהה מכ' ומיעט גובהה‪.‬‬
‫ובעושה הסכך לפני הדפנות כתב מהר"ם שיש פסול של תעשה ולא מן העשוי‪.‬‬
‫והדברים קשים שאין בעשיה זו החסרון בסכך‪ .‬ולהאמור לעיל אפשר לישב הדברים‪.‬‬
‫סימן ד‬
‫סוכה שהיא למעלה מכ' אמה‬
‫קג‬
‫שהסוכה שעשאה תחת הגג אין חסרון בסכך שהרי כשיסיר הגג יתברר שעומדת לצל‪.‬‬
‫וכן בסוכה הגבוהה מכ' הסכך נעשה לשם צל דירת ארעי‪ .‬אלא שהדפנות נותנות‬
‫לסכך דינים שנחשב שלא נעשו לשם צל דירת ארעי‪ ,‬וע"כ הוי רק חסרון צדדי‪ .‬אולם‬
‫בסכך שנעשה לפני הדפנות‪ ,‬מאחר ולא גילה דעתו‪ ,‬שרוצה לעשות דפנות לסכך‪,‬‬
‫נחשב הסכך שלא נעשה לשם צל דירת ארעי‪ .‬ודבר זה הוא חסרון בעצם עשית הסכך‪.‬‬
‫ולא חסרון צדדי‪.‬‬
‫)ועיין מה שכתבתי לעיל סוף פרק ה' והנה לפי מה שביארנו את שיטת המהר"ם‬
‫נראה שהמהר"ם סובר שסכך שנעשה שלא לשם צל דינו גרוע מסכך שגבוה מכ'‬
‫אמה ואעפ"כ מתכשר בדין פסל היוצא מן הסוכה‪ .‬ולפ"ז נראה שלשיטתו גם סכך‬
‫שיש בו חסרון של תעשה ולא מן העשוי מתכשר בדין פסל היוצא מן הסוכה‪ .‬ברם‬
‫נראה שלמעשה אין ללמוד משיטתו דין להקל‪ ,‬כיון שלהלכה דינו הוא ספק‪ ,‬ואנו‬
‫מחמירים כשיטתו ואין להקל עקב שיטתו‪(.‬‬
‫ח‬
‫בעיוני בענין המסכך סוכתו‪ ,‬לפני שעשה הדפנות‪ ,‬מצאתי בשו"ת רב פעלים ח"ג‬
‫סי' מ' שנשאל‪ ,‬באדם שעשה סוכתו כדין הדפנות ואח"כ הסכך‪ .‬ולאחר זמן נפלו‬
‫הדפנות והקימם‪ .‬ודן שם האם הסכך נפסל בזמן שנפלו הדפנות‪ .‬וע"ש שדימה דין זה‬
‫למחלוקת הט"ז והמ"א בסימן ט"ו אם נקרעה כנף מהציצית האם מותר לחברה‬
‫לטלית‪ .‬ונטה שם לדעת המ"א שבאופן זה אין חסרון של תעשה ולא מן העשוי‪.‬‬
‫ולמסקנה כתב שם שאם נפלו הדפנות אחרי כניסת החג שכבר חל שם סוכה של‬
‫מצוה על הסוכה‪ ,‬דאז אין שוב חסרון של תעשה ולא מן העשוי‪ .‬אולם אם נפלו‬
‫הדפנות לפני החג‪ ,‬יש חסרון בסכך משום תעשה ולא מן העשוי‪.‬‬
‫והנה מה שכתב הרב פעלים שהדבר תלוי אם חל שם סוכת מצוה על הסוכה‪.‬‬
‫הדברים קשים שלצורך קיום מצות סוכה אין צריך שיחול על הסוכה שם של סוכת‬
‫מצוה‪ .‬שהרי אדם יכול לקיים מצות סוכה בסוכת גנב"ך‪ .‬ושם לא חל כלל שם סוכת‬
‫מצוה על הסוכה‪ .‬וע"כ אין לתלות דין תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬בכניסת החג‪.‬‬
‫ולגוף השאלה האם בנפילת הדפנות יש חסרון של תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬נ"ל שעד‬
‫כאן לא פליגי הט"ז והמ"א אלא בציצית דשם יש דין שבזמן שתולים הגדילים צריך‬
‫שהציצית תהיה כשרה‪ .‬וע"כ סבירא ליה לט"ז דאם נקרע כנף נפסלה הציצית‪ ,‬יש‬
‫בחיבור הכנף משום תעשה ולא מן העשוי‪ .‬אולם בסוכה שאין דין שהסוכה צריכה‬
‫להיות כשרה בזמן עשית הסכך‪ .‬אלא צריך שהסכך יעשה לשם צל ארעי‪ ,‬וכפי‬
‫שפירשתי לעיל‪ .‬אין הסכך מאבד הדין שנעשה לשם צל ארעי‪ ,‬בנפילת הדפנות‪ .‬ועוד‬
‫שאפי מהר"ם שהחמיר לעשות תחילה הדפנות‪ ,‬הצריך רק שיהיה בדפנות טפח‪,‬‬
‫ודפנות טפח ודאי שאינם מכשירות הסוכה‪.‬‬
‫וע"ע שו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה ח"ב סי' קס"ו שדן שם בענין מזוזה‬
‫שעקרו המשקוף ואח"כ החזירוהו‪ .‬ופסק כדעת המ"א בסי' ט"ו שכשר‪ .‬וכתב שם‬
‫שאין להביא ראיה מסוכה שמותר לעשות הסוכה תחת הגג ואח"כ להסיר הגג‪ .‬משום‬
‫קד‬
‫ביכורי גשן‬
‫או"ח‬
‫שבסוכה באופן זה החסרון הוא בדבר צדדי‪ .‬ולעיל ביארתי שסוכה ודאי קיל יותר‪,‬‬
‫שהרי אם עשה הסוכה כדין‪ ,‬ואח"כ כיסה את הסכך בגג הדבר כשר לכל הדעות‪.‬‬
‫מדברי השואל ומשיב‪ ,‬ולאור דברי תשובת מהר"ם שהבאתי לעיל‪ ,‬בענין העושה‬
‫סוכה מתחת הגג מתבאר‪ ,‬שכל שהפסול בסוכה ולא בסכך עצמו‪ ,‬אין בו משום‬
‫תעשה ולא מן העשוי‪) .‬ולעיל הבאתי דבריו ומהר"ם הביא ראיה לדינו מסכך שגבוה‬
‫מכ' אמה שאין במיעוט גובה הסוכה פסול משום תעשה מן העשוי‪ (.‬ולפ"ז גם בסוכה‬
‫שנעשתה כראוי ואח"כ נפלו הדפנות‪ .‬אין הפסול בסכך עצמו‪ ,‬שהרי הסכך נעשה‬
‫לשם צל‪ .‬ע"כ נראה שאין בזה פסול של תעשה ולא מן העשוי‪ .‬ואין מקרה זה חמור‬
‫יותר מסוכה שהיא למעלה מכ' שאם מיעט הסוכה שהסוכה כשרה‪ ,‬ואין כאן חסרון‬
‫של תעשה ולא מן העשוי‪ .‬ולעיל ביארתי שלהלכה פסול סכך שלמעלה מכ'‪ ,‬ופסול‬
‫סכך בלא דפנות‪ ,‬פסולם שוה‪ .‬ושניהם מתכשרים לפי הכללים של פסל היוצא מן‬
‫הסוכה‪.‬‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫סימן ה‬
‫קה‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫מספר משפחות דתיות פנו לביה"ד לברר האם הילדים שאמצו שהם בגדר‬
‫"שתוקי" ו"אסופי" כשרים לבוא בקהל‪ .‬וכן האם הבנות כשרות לכהונה‪.‬‬
‫להלכה‪ ,‬כאשר ידוע שהאם כשרה לבוא בקהל‪ ,‬יש שתי דרכים להתיר "שתוקי"‬
‫לבוא בקהל‪.‬‬
‫א‪ .‬כאשר האם אומרת שאבי הילד כשר לבוא בקהל‪ .‬ואם האם אינה יודעת האם האב‬
‫כשר לבוא בקהל‪ ,‬יכולה האם לומר את שם האב וביה"ד יברר האם האב כשר‪ .‬וכן‬
‫הדין בנוגע לכשרות הבת לכהונה‪.‬‬
‫ברם יש לדון על הנאמר בגמ'‪ ,‬שהאם נאמנת לומר "לכשר נבעלתי"‪ ,‬האם זה רק‬
‫כאשר האם שומרת מצות‪ ,‬ואינה חשודה על הפסולים‪ .‬או שהאם נאמנת לומר‬
‫"לכשר נבעלתי" גם כאשר היא חשודה על הפסולים‪.‬‬
‫עוד יש לדון האם האם נאמנת גם כאשר רוב פסולים אצלה‪ .‬ובשאלה זו יש לדון‬
‫על שני מקרים‪:‬‬
‫‡‪ .‬בחשש ממזרות‪.‬‬
‫·‪ .‬בחשש חללות‪.‬‬
‫‚‪ .‬וכן נברר דין האם עצמה לכהונה‪.‬‬
‫ב‪ .‬יש עוד דרך להתיר הולד‪ ,‬כאשר ידוע שהאם התעברה במקום שיש תרי רובי‬
‫כשרים אצלה‪ .‬אולם כדי להשתמש בהתר זה יש לברר את הדברים הבאים‪:‬‬
‫‡‪ .‬מהי המציאות של תרי רובי‪ ,‬ובדבר יש מחלוקת בין רש"י והרמב"ם‪.‬‬
‫וצריך לברר מה פוסקים להלכה‪.‬‬
‫·‪ .‬כאשר לא ידוע האם הלכה האם לבועל או שהבועל בא אצלה‪ .‬עיין טור‬
‫אה"ע סוף סי' ו' שבדבר זה נחלקו הטור והרמב"ם‪ .‬וצריך לברר מה‬
‫פוסקים להלכה‪.‬‬
‫‚‪ .‬יש לדון האם במציאות של ימינו יש מן הסתם תרי רובי להתר‪ .‬ולקמן‬
‫נברר שכיום יש טעמים נוספים לסמוך על תרי רובי מאשר בזמן הגמ'‪.‬‬
‫„‪ .‬במקום שיש תרי רובי להתר‪ ,‬האם צריך לכתחילה לברר אצל האם מי‬
‫הבועל ואם נבעלה לכשר‪.‬‬
‫‪ .‰‬אם נאמר שגם בתרי רובי צריך לכתחילה לשאול את האם מי האב‪ .‬יש‬
‫לדון האם גם כשהאם חשודה להיבעל לפסול ואינה שומרת מצוות‪,‬‬
‫צריך לכתחילה לשואלה‪.‬‬
‫ודע שכתבו המפרשים שפנויה שנבעלה אינה נעשית משום כך חשודה על‬
‫הפסולים‪ .‬אולם כל זה בשומרת מצוות‪ .‬אבל כשאינה שומרת מצוות כלל‪ ,‬ואין הבדל‬
‫אצלה להבעל לכשר או לפסול‪ ,‬הוי חשודה לגבי הפסולים‪ .‬ובכל מקום במאמר זה‬
‫שהזכרתי חשודה‪ ,‬הכוונה לאשה שאינה שומרת מצוות‪.‬‬
‫קו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫כדי לברר את השאלות דלעיל נקדים בקצרה את המשנה והגמ' בכתובות דף יג‬
‫השייך לעניננו‪:‬‬
‫"מתני' ראוה מדברת ואמרו לה מה טיבו של איש זה‪ .‬איש פלוני וכהן הוא‪.‬‬
‫רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת וכו'‪ .‬ראוה מעוברת ואמרו לה מה‬
‫טיבו של עובר זה‪ .‬מאיש פלוני וכהן הוא‪ .‬רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים‬
‫נאמנת‪ .‬וכו'‪.‬‬
‫ובגמ' אמר ר' יהושע בן לוי לדברי המכשיר‪ ,‬מכשיר אפי'ברוב פסולים‪.‬‬
‫לדברי הפוסל‪ ,‬פוסל אפי' ברוב כשרים‪ .‬אמר ר' יוחנן לדברי המכשיר בה‪,‬‬
‫מכשיר בבתה‪ .‬לדברי הפוסל בה‪ ,‬פוסל בבתה‪ .‬ורבי אלעזר אומר‪ ,‬לדברי‬
‫המכשיר בה‪ ,‬פוסל בבתה‪ .‬אמר רבה מ"ט דר' אלעזר‪ ,‬בשלמא איהי אית לה‬
‫חזקה דכשרות‪ ,‬בתה לית לה חזקה דכשרות"‪.‬‬
‫ובגמ' קידושין דף עה‬
‫"ארוסה שעיברה‪ .‬רב אמר הולד ממזר‪ .‬ושמואל אמר הולד שתוקי וכו'‪ .‬מאי‬
‫שתוקי בדוקי‪ ,‬שבודקים את אמו ואומרת לכשר נבעלתי‪ ,‬הולד כשר"‪.‬‬
‫להלכה נפסק כרבן גמליאל‪ ,‬וכרבי יהושע בן לוי‪ ,‬וכרבי יוחנן‪ .‬ובטעם הדבר מדוע‬
‫ראו חכמים להאמינה מצאנו כמה טעמים בראשונים‪.‬‬
‫ענף א‬
‫דעת הרשב"א‬
‫הגמ' כתובות דף ט ע"א אמר ר' אלעזר‪ ,‬האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה‬
‫עליו‪ .‬והגמ' מפרשת שנאמן לאוסרה עליו כאשר יש רק ספק אחד כגון אם הבעל כהן‬
‫ויש ספק האם נבעלה תחתיו או לא תחתיו‪ .‬או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת‬
‫ג' ויש ספק האם נבעלה ברצון או באונס‪ .‬וכתב הרשב"א שם‪ ,‬שדברי ר' אלעזר‬
‫שהאשה נאסרת‪ ,‬זה כאשר האשה שותקת‪ ,‬או כשמכחישה ואומרת בתולה הייתי‪,‬‬
‫אבל אשת כהן שטענה לפני שארסתני לכשר נבעלתי נאמנת‪ .‬וכן אשת ישראל‬
‫שטענה משארסתני נאנסתי נאמנת‪ .‬וביאר הטעם‪ ,‬שעד אחד נאמן באיסורין‪ .‬וז"ל‬
‫שם‪:‬‬
‫"ולא גרע פתח פתוח ממי שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני‬
‫דנאמנת‪ .‬והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עליה‪.‬‬
‫ואעפ"י שזו עדות אשה בגופה‪ ,‬הא אמרינן דנאמנת‪ .‬כדאיתא לקמן‬
‫בברייתא‪ ,‬זו עדות שהאשה כשרה לה‪ .‬כלומר לעצמה"‪.‬‬
‫לכאורה דברי הרשב"א קשים מדוע כתב שנאמנות האשה מדין עד אחד נאמן‬
‫באיסורין‪ .‬הרי בגמ' כתובות יד ע"ב שהבאתי לעיל משמע שנאמנות האם היא משום‬
‫שיש לה חזקת כשרות‪ .‬ונראה שהרשב"א סובר‪ ,‬שטעם זה נאמר רק לפי ר' אלעזר‪,‬‬
‫שאינו מכשיר את הבת‪ ,‬כיון שאין לבת חזקה‪ .‬אבל לרבי' יוחנן שמכשיר גם הבת על‬
‫כרחך צריך לומר שסובר שאין נאמנות האם משום חזקת כשרות אלא משום עד אחד‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫סימן ה‬
‫קז‬
‫נאמן באיסורין‪ .‬ועוד שלרבי יהושע בן לוי‪ ,‬חייבים לומר שהטעם שמכשיר‪ ,‬אינו‬
‫חזקת הכשרות‪ .‬שהרי הוא מכשיר גם ברוב פסולים‪ ,‬ושם אין להכשיר משום חזקה‪,‬‬
‫שהרי רוב עדיף מחזקה‪.‬‬
‫וכן כתב הרע"א בסוגיא של ראוה מדברת‪ ,‬שהטעם שהאשה נאמנת‪ ,‬משום שעד‬
‫אחד נאמן באיסורין‪.‬‬
‫אולם לכאורה הרע"א סותר את דברי עצמו‪ ,‬שבשו"ת מהדורא תניינא סי' סז'‬
‫מוכח שסובר‪ ,‬שנאמנות האשה אינו מדין עד אחד נאמן באיסורין אלא דהאשה‬
‫נאמנת משום חזקת כשרות עם ברי שלה שלכשר נבעלה‪) .‬ושמא יש לחלק‬
‫שכשאומרת לכשר נבעלתי נאמנת לגבי עצמה מדין עד אחד‪ .‬אבל כשמעידה לגבי‬
‫הבן אינה נאמנת מדין עד אחד‪ .‬ולקמן נאריך בזה‪(.‬‬
‫וראה בקהלת יעקב )לר' יעקב מליסא( אה"ע סי' ד' סעי' כו ד"ה אין כתב‪ ,‬שאין‬
‫נאמנות האם משום עד אחד נאמן באיסורין‪.‬‬
‫שיטת הרשב"א שנאמנות האם היא מדין עד אחד נאמן באיסורין‪ ,‬אינה דעת רוב‬
‫הראשונים‪ ,‬וכפי שנבאר לקמן‪ .‬וצריך ביאור מדוע שאר הראשונים אינם סוברים‬
‫כהרשב"א‪.‬‬
‫הנה כאשר הבעל טוען פתח פתוח מצאתי‪ ,‬אפשר לומר טעם פשוט מדוע אין‬
‫האשה נאמנת מדין עד אחד‪ ,‬דכאן הספק הוא שמא האשה זנתה תחתיו‪ ,‬ואיסור‬
‫סוטה לבעלה הוי דבר שבערוה‪ .‬אולם תרוץ זה עולה לשיטת הראשונים הסוברים‬
‫שעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה אף כשלא אתחזק איסורא‪ ,‬אבל למהרי"ק‬
‫והעומדים בשיטתו‪ ,‬שעד אחד נאמן בדבר שבערוה בדלא אתחזק איסורא קשה‪,‬‬
‫מדוע אין האשה נאמנת‪ ?.‬וראיתי בתשובת ר' אליעזר )גורדון מטלז( ח"א סי' כז‬
‫שעמד על כך‪ ,‬ויסד שם יסוד‪ .‬וכתב‪ ,‬כי לשיטת זו שעד אחד נאמן בדבר שבערוה‬
‫בדלא אתחזק איסורא‪ ,‬זה רק בעד כשר המעיד‪ .‬אבל עד פסול אינו נאמן‪ .‬וע"ש‬
‫שהרחיב בדבר והביא ראיות על כך‪.‬‬
‫ברם תרוץ זה עולה יפה כאשר הדיון הוא באשת איש‪ ,‬אבל כאשר הדיון בפנויה‬
‫שזנתה ואומרת לכשר נבעלתי‪ ,‬צ"ע מדוע אינה נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורין‪.‬‬
‫ונראה שהמחלוקת תלויה בשאלה האם עדות על פסולי כהונה הוי דבר שבערוה‪.‬‬
‫שדעת הרמב"ם שהוי כעדות בשאר איסורין‪ .‬וז"ל בפרק ט"ז מהלכות סנהדרין הלכ'‬
‫ו‪:‬‬
‫"אין צריך שני עדים אלא בשעת מעשה‪ ,‬אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק‪.‬‬
‫כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה‪ ,‬כלאי הכרם הם פירות אלו‪ ,‬גרושה או‬
‫זונה אשה זו‪ ,‬ואכל או בעל בעדים‪ ,‬הרי זה לוקה‪ .‬אע"פ שעיקר האיסור בעד‬
‫אחד"‪.‬‬
‫ובשב שמעתתא‪ ,‬שמעתא ו פרק ט"ו‪ ,‬הביא ראשונים החולקים על הרמב"ם‬
‫וסוברים‪ ,‬שעדות פסולי כהונה הוי דבר שבערוה‪ .‬וגם לדעת הרמב"ם נראה שדברי‬
‫הרשב"א שהאשה נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורין‪ ,‬הינו רק כאשר העדות נוגעת‬
‫לעצמה‪ .‬אבל כאשר מעידה על הולד אינה נאמנת מדין עד אחד‪ .‬דהשב שמעתתא שם‬
‫קח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫הוכיח‪ ,‬שעדות לגבי הולד אפי' כשהשאלה לגבי פסול חללות הוי דבר שבערוה‪ .‬ולפי‬
‫זה נאמנות האם לגבי הולד מדין ע"א תלויה בדברי המהרי"ק ור' אליעזר גורדון‬
‫שהזכרתי לעיל‪.‬‬
‫ובזה אפשר לתרץ הסתירה הנ"ל בדברי רע"א‪ ,‬שבמקום שכתב שנאמנת מדין עד‬
‫אחד מדובר לגבי עצמה‪ ,‬ובמקום שכתב שאינה נאמנת מדין עד אחד דיבר לגבי‬
‫הולד‪ .‬ומובן מה שכתב רע"א שאשה אינה נאמנת לומר על בנה שהוא מכהן‪.‬‬
‫ויש ביאור אחר בדעת הראשונים הסוברים שאין אשה נאמנת מדין עד אחד‬
‫באיסורין‪ .‬והרשב"א עצמו רמז לזה‪ .‬שיש לומר שהאשה אינה נאמנת משום שהיא‬
‫מעידה על עצמה‪ .‬ואומנם הפני יהושע )דף ט ד"ה אמר ר' אלעזר( כתב שזה טעם‬
‫הראשונים הסוברים שאין האשה נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורין‪ .‬אולם טעם זה‬
‫קשה‪ ,‬שנדה נאמנת להעיד על עצמה‪ .‬ועיין בקובץ שעורים )בדף ט אות כב( שחילק‬
‫בין עדות האומרת לכשר נבעלתי לעדות נדה‪.‬‬
‫ויש מבארים שאמנם מן התורה אשה נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורין‪ ,‬אלא‬
‫שמדרבנן לא האמינוה משום מעלת יוחסין‪ .‬והאמינוה כאשר מצטרפת לעדותה‬
‫חזקת כשרות‪ ,‬או כאשר טוענת ברי לי‪ .‬ולקמן נבאר מתי האמינוה מדין ברי לי‪ ,‬ולא‬
‫מדין עדות‪ .‬לפי ביאור זה‪ ,‬במקום שעדותה היא לחומרא‪ ,‬יש לחשוש לדבריה מדין‬
‫עד אחד נאמן באיסורין‪ .‬ולקמן נדבר בענין זה‪.‬‬
‫ברם נראה‪ ,‬שאף שכתב הרשב"א שנאמנות האם מדין ע"א אין זה הטעם היחיד‪,‬‬
‫שהרי סתמא אמרה הגמ' שאם טוענת לכשר נבעלתי נאמנת‪ ,‬ולא חילקה בין חשודה‬
‫לאינה חשודה‪ .‬וע"כ נראה שהרשב"א מודה לטעמים שהזכירו שאר הראשונים אלא‬
‫שדעת הרשב"א שיש לה גם נאמנות של עד אחד‪ .‬ומצאתי שהרשב"א עצמו כתובות‬
‫דף כו ע"ב ובקידושין דף סו ע"ב‪ ,‬כתב הטעם שכתבו התוס' ויתבאר לקמן‪.‬‬
‫)לאחר שביארנו את דברי הרשב"א נוכל להבין את המגיד משנה‪ ,‬שבלי דברי‬
‫הרשב"א דבריו משוללים הבנה‪ .‬שבהלכ' איסורי ביאה פר' טו' הלכ' יב' דן המ"מ‬
‫בדברי הרמב"ם שכתב שפנויה שהתעברה ואמרה מפלוני ממזר התעברתי אינה‬
‫נאמנת‪ .‬וביאר שרק לאב נתנה תורה נאמנות של יכיר לפסול את בנו ולא לאם‪.‬‬
‫והקשה המ"מ וז"ל‪:‬‬
‫"ואע"פ שחיה נאמנת כל שלא קרא עליה ערער‪ .‬וכנזכר בפרק זה הלכ' ל"ב‪.‬‬
‫שאני הכא שאין אדם משים עצמו רשע‪ .‬ועוד שהיא קרובה לו‪ .‬וכו'"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה לי שכך הם פירוש דבריו שתחילה הבין שחיה נאמנת משום שעד אחד‬
‫שנאמן באיסורין‪ .‬ובמיוחד בדבר שלא הוחזק לא איסור ולא התר‪ .‬ולפי זה הקשה‬
‫מדוע אשה אינה נאמנת לומר שהתעברה ממזר‪ .‬ותירץ שאין להאמין לה במקום‬
‫שהיא משימה עצמה רשע‪ .‬והוסיף לתרץ שיש לומר שאף שאפשר להאמין לעד אחד‬
‫בדבר שלא החזק לא איסור ולא התר מ"מ בעדות לפסול אדם בקהל צריך בדוקא עד‬
‫כשר‪ .‬ולתרוץ זה צריך לומר שחיה נאמנת משום תקנה שאי אפשר בענין אחר וכן‬
‫פירש הר"ן בקידושין‪) .‬דף לא ע"א בדפי הרי"ף ד"ה נאמנת חיה( והיה קשה למ"מ‬
‫לפ"ז מדוע לא האמינו גם לפנויה שעברה ואמרה ממזר התעברתי שהרי גם במקרה‬
‫סימן ה‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫קט‬
‫זה אי אפשר לדעת בענין אחר וע"כ תירץ שהיות ויש בה גם חסרון של קרובה לא‬
‫האמינוה‪(.‬‬
‫)ועיין מה שכתבתי בסי' ו' במאמר יחוס כהונה בביאור דברי התוס' והרמב"ן שם(‬
‫ונראה לי שהמ"מ נקט לעיקר את הפרוש השני שהאם נאמנת לא מדין עדות וכפי‬
‫שנבאר דברי המ"מ לקמן בביאור שיטת הרמב"ם‪) .‬ועיין שם במשנה למלך ומה‬
‫שכתב שאין להאמין לאם במקום דאיקבע איסורא‪ .‬תמוה דהרי האם נאמנת גם ברוב‬
‫פסולים ואף אם נאמר דאקבע חמור יותר מ"מ בגמ' קדושין דף עג ע"א מבואר‬
‫שהאם נאמנת גם בקבוע דאורייתא וצ"ע(‬
‫סיכום לשיטת הרשב"א‪:‬‬
‫אשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי להכשיר עצמה לכהונה משום שעד אחד נאמן‬
‫באיסורין ואפי' ברוב פסולים‪.‬‬
‫לגבי הולד אין הדבר מלתא דאיסורא אלא דבר שבערוה‪ .‬ונאמנותה מדין עד אחד‬
‫תלויה במחלוקת אם עד אחד נאמן להעיד בדבר שבערוה בדלא אתחזק איסורא‪ .‬ויש‬
‫הסוברים שצריך לזה עד כשר‪ .‬ולפי זה‪ ,‬לגבי הדברים שברצוננו להאמין לאם מדין‬
‫עד אחד נאמן באיסורין‪ ,‬אם האם חשודה אינה נאמנת‪ .‬שכן הדין באיסורין‪ ,‬החשוד‬
‫על הדבר אינו נאמן‪.‬‬
‫אך לעיל כתבתי שנראה שגם הרשב"א סובר שיש להאמין לאם מטעמים נוספים‬
‫מלבד דין ע"א והדבר יתבאר לקמן‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫שיטת התוס' והרא"ש‬
‫התוס' כתובות דף כו ע"ב ד"ה אנן‪ ,‬כתבו‪ .‬שנאמנות האשה לומר לכשר נבעלתי‬
‫הוא מכח חזקת כשרות בצרוף לכך שאומרת "ברי לי"‪ .‬ולגבי הולד נאמנת מאותו‬
‫טעם‪ ,‬שגם לולד יש חזקה‪ ,‬שחזקת האם מועילה לולד‪ .‬ולכאורה קשה‪ ,‬דהגמ' נקטה‬
‫שהאם נאמנת גם כשרוב פסולים אצלה‪ ,‬ורוב עדיף מחזקה וא"כ יש לה טענת ברי‬
‫בלי חזקה‪ .‬ונראה שהתוס' סוברים שאין הרוב נוגד את החזקה‪ .‬דיש חזקה נוספת‬
‫שאשה מזנה בודקת ומזנה‪ ,‬ואינה מזנה עם פסולים‪ .‬ואמנם דעת התוס' כשאין חזקה‬
‫שזנתה עם כשר‪ ,‬כגון שנאנסה ברוב פסולים אינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי‬
‫)כשראוה שנבעלה דאין לה מיגו( ועיין תוס' דף יד ע"ב ד"ה כמאן‪ ,‬שכתבו כן‪.‬‬
‫ברם יש לעיין לשיטה זו מה עיקר הטעם שנאמנת‪ ,‬דיש לבאר בשתי דרכים‬
‫א‪ .‬עיקר הנאמנות היא מכח חזקת הכשרות אלא שחז"ל החמירו והצריכו גם שתטען‬
‫"ברי לי" לכשר נבעלתי‪ .‬ולפרוש זה עיקר ההתר הוא משום שמדאורייתא‬
‫מעמידים על החזקה בספק השקול‪) .‬עיין בית מאיר אה"ע סי' ו' סעי' יד' ועיין פרי‬
‫חדש יו"ד כללי ספק ספיקא סי' קי' סעי' ו' שכתב שמה שהחמיר הרשב"א לא‬
‫להעמיד על החזקה בספק השקול הוי דרבנן(‬
‫קי‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ב‪ .‬עיקר הנאמנות הוא מכח טענת "ברי לי" שלכשר נבעלתי‪ .‬שאדם נאמן על עצמו‬
‫אפי' בדבר שבערוה במקום שלא אתחזק איסוראיא‪ ,‬אלא שחז"ל החמירו להצריכה‬
‫גם חזקת כשרות‪ .‬ונראה שלטעם זה אפשר לצרף גם חזקת צדיקות‪ .‬וכפי שנבאר‬
‫לקמן שזו שיטת הרא"ש‪.‬‬
‫ונראה שבמקום שאין לה חזקת כשרות כגון שהיא גרושה או זונה ורוב כשרים‬
‫אצלה‪ ,‬דנאמנת לומר לכשר נבעלתי להכשיר הולד‪ ,‬דרוב עדיף מחזקה‪ .‬ברם יש לדון‬
‫כשלא ידוע מי הלך למי‪ ,‬האם נחשב שיש רוב שמסיע לה‪ .‬ונדון בזה לקמן‪ .‬ונראה‬
‫שהנפקא מינה בין שני הפירושים דלעיל הוא‪ ,‬כאשר נאנסה במקום שרוב פסולים‬
‫אצלה‪ ,‬שלדרך א' אינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪ ,‬וכן סוברים התוס'‪ .‬אולם שאר‬
‫הראשונים חולקים וסוברים כדרך ב' שעיקר נאמנותה הוא מה שטוענת ברי לי‬
‫ונאמנת על עצמה בצרוף חזקת כשרות‪ .‬ובמקום שאין לה חזקה כגון שיש רוב נגד‬
‫החזקה אפשר לצרף חזקת צדיקות שאינה משקרת‪ .‬ולשיטה זו נראה‪ ,‬שנאמנת גם‬
‫כשאין לה חזקת כשרות )כגון שהיא גרושה או זונה( כשרוב כשרים אצלה‪ .‬או‬
‫כשמצטרף לה חזקת צדיקות‪ ,‬ובזה נאמנת אפי' ברוב פסולים‪.‬‬
‫ונראה שהתוס' למדו פרושם ‪ -‬שברוב פסולים אינה נאמנת אלא א"כ יש לה חזקה‬
‫אשה מזנה בודקת ומזנה‪ - ,‬משבויה‪ .‬ששבויה אינה נאמנת לומר טהורה אני‪ .‬ואומנם‬
‫התוס' דף יג' ע"ב ד"ה השבתנו על המעוברת‪ ,‬כתבו שלר"ג החילוק בין שבויה‬
‫שאינה נאמנת לבין מעוברת שנאמנת‪ ,‬הוא‪ ,‬משום שבמעוברת יש חזקה אשה מזנה‬
‫בודקת ומזנה‪ .‬ונראה שהחולקים מפרשים ששבויה אינה נאמנת בברי‪ .‬דחז"ל נתנו‬
‫לה דין של ודאי נבעלה כיון שרוב עכו"ם פרוצים בעריות והיא מסורה בידם‪ .‬אבל‬
‫במקום אחר נאמנת בברי‪ ,‬אפי' נגד רוב‪ ,‬וע"כ בנאנסה נאמנת ברוב פסולים‪ .‬ובנאנסה‬
‫חייבים לומר שעיקר הנאמנות הוא הברי‪ ,‬כי בנאנסה לא יכלה לברור למי להבעל‪,‬‬
‫ועל כרחך שמאמינים לה לגבי עצמה והולד שטוענת ברי ויש לה חזקת צדיקות שלא‬
‫תכשיל אחרים‪.‬‬
‫ולפי המבואר לעיל נבין היטב את דברי הרא"ש כתובות סי' יח‪ .‬הרא"ש שם הביא‬
‫את דברי רבינו יונה שכתב שאם הבעל טען פתח פתוח מצאתי‪ ,‬וטענה האשה )באשת‬
‫ישראל שנתקדשה פחותה מבת ג'( נאנסתי‪ .‬או כשהיתה אשת כהן‪ ,‬וטענה לכשר‬
‫נבעלתי לפני הארוסין‪ ,‬שנאמנת‪ .‬ותמה הרא"ש‪ ,‬מדוע נאמנת‪ ,‬הרי בלי טענתה היתה‬
‫אסורא מדאורייתא דחזקת הכשרות שלה בטלה‪ ,‬לפי הטעמים שביאר שם‪ ,‬וא"כ אין‬
‫מקום לסמוך כלל על הברי שלה‪ .‬ובמסקנה כתב הרא"ש וז"ל‪:‬‬
‫"ומיהו נ"ל לקיים דבריהם מההיא דהיתה מעוברת לקמן דאלים ליה לרבן‬
‫גמליאל ברי ומכשיר העובר ואע"ג דלית ליה חזקת כשרות ואפי' ברוב‬
‫יא ]עיין שו"ת תשובת רבי אליעזר )גורדון מטלז( סי' כ"ז מד"ה ועוד יש להקשות על הכלל‬
‫עד סוף הסימן‪ .‬וע"ע קובץ שיעורים כתובות ס"ק כ"ב ‪ -‬כ"ד‪ .‬וע"ע שו"ת חוט המשולש‬
‫סי' י' תשובת ר' חיים מוואלוזין מד"ה ומ"מ נראה דתלי באשלי רברבי עד סוף הסימן‪.‬‬
‫וע"ע רש"י יבמות דף פ"ח ע"ב ד"ה ועשו שתי נשים‪.[.‬‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫סימן ה‬
‫קיא‬
‫פסולים וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי אע"ג דחזקת ממון מסייעא לרוב‬
‫דרצון אפ"ה אלים ליה ברי ומהימנא‪ ".‬עכ"ל‬
‫ונראה שהרא"ש תחילה סבר כשיטת התוס' )דרך א( ולכן תמה‪ .‬ובמסקנא הסכים‬
‫לדרך ב' דלעיל‪ .‬והרא"ש הוכיח הדבר מהיתה מעוברת שמכשיר רבן גמליאל בכל‬
‫אופן‪ ,‬משמע גם כשאין לאם חזקת כשרות‪ ,‬כגון שהיא גרושה או זונה‪ ,‬ואפי' ברוב‬
‫פסולים‪ .‬ועל כרחך שעיקר סמיכותו של ר"ג הוא על הברי שלה וחזקת צדיקות‪ .‬וכן‬
‫הוכיח מהטוענת משארסתני נאנסתי שנאמנת לגבי הכתובה‪ ,‬שחייבים לומר שעיקר‬
‫הסמיכות הוא על הברי שלה וחזקת צדיקות‪.‬‬
‫ונראה שהרא"ש אינו חולק על התוס' שחזקת האם מועילה לבת‪ ,‬שבתוס' הרא"ש‬
‫בדף כו הביא דברי התוס' ולא העיר עליהם‪ .‬אלא הרא"ש מוסיף על התוספות‪,‬‬
‫שבמקום שאי אפשר לסמוך על חזקת כשרות‪ ,‬אפשר לסמוך על ברי שלה בצירוף‬
‫חזקת צדיקות‪.‬‬
‫ונראה עוד‪ ,‬שפירוש ב' שכתבתי לעיל מסכים לפירוש א' דהיינו‪ ,‬אם יש לאשה‬
‫חזקת כשרות ואומרת לכשר נבעלתי דנאמנת משום שמדאורייתא מעמידים על‬
‫החזקה‪ .‬דיש נפקא מינה בדבר‪ ,‬שיש פעמים שאי אפשר לסמוך על חזקת צדיקות‬
‫כגון בחשודה שאין לה חזקת צדיקות‪ .‬דאז מועיל חזקת כשרות עם ברי שלה‪ .‬והא‬
‫שנ"ל שפירוש ב' סובר את פרוש א' כיון שרבן גמליאל אמר סתמא נאמנת ומשמע‬
‫גם בחשודה‪ ,‬ולפי דברינו הדבר מוסבר‪.‬‬
‫ולפי זה לדעת הרא"ש כשיש לאם חזקת כשרות נאמנת לומר לכשר נבעלתי משום‬
‫שמדאורייתא מעמידים על החזקה‪ .‬וחשודה שיש לה חזקת כשרות לכהונה אינה‬
‫נאמנת ברוב פסולים )וכ"כ הנו"ב אה"ע תניינא תשובות יד' ‪ -‬יז'(‪ .‬ואשה שיש לה‬
‫חזקת צדיקות נאמנת גם ברוב פסולים‪.‬‬
‫העולה ממה שביארנו‪.‬‬
‫א‪ .‬אשה שיש לה חזקת כשרות ורוב כשרים אצלה‪ ,‬או שהדבר היה באופן של קבוע‬
‫דהוי כמחצה על מחצה‪ ,‬נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪ .‬ונאמנת גם להכשיר הבת‬
‫לכהונה‪ .‬ואפי היא חשודה‪.‬‬
‫ב‪ .‬אשה חשודה ואין לה חזקת כשרות‪ ,‬כגון גרושה או זונה אם רוב כשרים אצלה‬
‫נאמנת לומר לכשר נבעלתי לגבי כשרות הולד‪ .‬דרוב כשרים חשוב כחזקה‪.‬‬
‫ג‪ .‬חשודה כשרוב פסולים אצלה אינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪.‬‬
‫ד‪ .‬אשה שיש לה חזקת צדיקות נאמנת בכל אופן לומר לכשר נבעלתי‪.‬‬
‫ודע שאשה שנבעלה להרבה אין לה חזקת כשרות לכהונה‪ ,‬ואינה נאמנת לומר‬
‫לכשר נבעלתי‪ .‬כן כתב רבינו ירוחם נתיב כג' חלק ד‪ .‬וצ"ע אם נבעלה להרבה‪,‬‬
‫במקום שיש תרי רובי על כל בעילה שלכשר נבעלה‪ ,‬האם פסולה לכהונה‪.‬‬
‫ובמקום שיש רוב גוים‪ ,‬חשודה אינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪ ,‬להכשיר עצמה‬
‫לכהונה‪ .‬ולגבי הבת יש לדון האם נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪ .‬דהבית מאיר )סי' ד‬
‫קיב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫סעי' ה( והרע"א )שו"ת סי' צא( כתבו שגם הסוברים שעכו"ם הבא על ישראלית הבת‬
‫פסולה לכהונה‪ ,‬פסול זה הינו מדרבנן‪ .‬ולפי זה יש לומר שנאמנת‪ ,‬כיון שמדאורייתא‬
‫הבת כשרה לכהונה‪ .‬ועיין בית מאיר סי' ו' סוף סעיף יז'‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫שיטת הרמב"ם‬
‫הר"ן בפרק עשרה יוחסין )דף ל ע"ב בדפי הרי"ף( כתב על המשנה איזהו שתוקי‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"וכתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכ' איסורי ביאה שאע"פ שהיא נאמנת‬
‫להכשיר‪ ,‬אינה נאמנת לפסול לומר ממזר הוא‪ .‬ומשמע דטעמא דלהכשיר‬
‫היינו טעמא דמהימנא משום דמדאורייתא נמי כשר‪ ,‬דדבר תורה שתוקי‬
‫כשר‪ .‬אבל לפוסלו ולהתירו בממזרת לא‪ ,‬כדאשכחן בבכור דהימנא רחמנא‬
‫מדכתיב יכיר אבל לדידה לא הימנא‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכדברים אלו כתב גם המגיד משנה שם בהלכות יא יב‪ .‬ברם דבריהם צריכים עיון‪,‬‬
‫דמנין להם שזה טעמו של הרמב"ם‪ ,‬שמא דעתו כשאר הראשונים‪ .‬שנאמנת משום‬
‫שיש לה חזקת כשרות בצירוף ברי לי שלכשר נבעלתי‪ .‬ונראה שהוכיחו זאת מדברי‬
‫הרמב"ם שם הלכה יט שכתב וז"ל‪:‬‬
‫"אשת איש שהיתה מעוברת וכו' ואמר האב אינו בני וכו' הרי זה בחזקת‬
‫ממזר‪ .‬ואם אמרה מגוי ועבד נתעברתי הרי הולד כשר‪ ".‬וכו'‬
‫כאן ודאי אי אפשר לומר שנאמנת משום שיש לה חזקת כשרות המסיעת לה‪ .‬אלא‬
‫על כרחך כדכתבו הר"ן והמ"מ שהאשה נאמנת משום שמדאורייתא הולד כשר‪,‬‬
‫דספק ממזר מותר בקהל‪.‬‬
‫עוד למדנו מדבריהם שסוברים שדבר תורה ספק ממזר מותר בקהל אפי' כשרוב‬
‫פסולים‪ .‬דהרי באשת איש רוב פסולים אצלה‪ .‬ובדבר זה נחלק עליהם הרשב"א‬
‫)קידושין דף עג ע"א( שכתב‪ ,‬שספק ממזר שהתירה תורה היינו בספק השקול‪ ,‬אבל‬
‫ברוב פסולים הוי ממזר ודאי‪.‬‬
‫ברם דברי הרמב"ם הר"ן והמ"מ צריכים עיון‪ ,‬שבגמ' משמע שכאשר האם אומרת‬
‫לכשר נבעלתי‪ ,‬כשרה הבת גם לכהונה וגם ברוב פסולים‪ .‬ובפסולי כהונה אין לימוד‬
‫שספק חללה מותרת לכהן‪) .‬אמנם מצאתי שהכרתי ופלתי כתב סוף סי' קי שגם ספק‬
‫חללה מותרת מן התורה‪ .‬אולם הח"מ‪ ,‬והב"ש סי' ב' ס"ק יד ושאר אחרונים חולקים‪.‬‬
‫ועיין בספר המקנה דף עה ע"ב ד"ה בתוס' ד"ה השתא‪ ,‬שכתב שממזר פסול לקהל‪,‬‬
‫ופסול גם לכהונה‪) .‬דנלמד מק"ו מאלמנה לכהן גדול( והלימוד שספק ממזר מותר‬
‫בקהל‪ ,‬נאמר רק לקהל ישראל‪ ,‬אבל לכהונה היא פסולה ככל ספק חללה‪(.‬‬
‫ונראה שלשיטת הרמב"ם אין הדבר קשה‪ .‬דהרמב"ם עצמו סובר שגוי ועבד הבא‬
‫על ישראלית כשרה הבת לכהונה‪ .‬א"כ כמעט לא ימצא מקום שיהיה שם רוב פסולים‬
‫אצלה לגבי איסור הבת לכהונה‪.‬‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫סימן ה‬
‫קיג‬
‫ועיין רמ"ך בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה יג‪ ,‬שפירש כן דברי הרמב"ם‪.‬‬
‫ברם עדין קשה‪ ,‬שאם ידוע שהיא הלכה אליו‪ ,‬הוי קבוע והולד ספק חלל ומדוע‬
‫האם נאמנת‪ .‬ואין לומר שהאם נאמנת משום שדעת הרמב"ם שספק איסור תורה‬
‫מדאורייתא לקולא‪ .‬דהרי כתב המהרי"ט ועוד אחרונים שבמקום שאיקבע איסורא גם‬
‫לדעת הרמב"ם ספיקא דאורייתא לחומרא‪ .‬ויש לומר שהרמב"ם סובר שהולד נחשב‬
‫תמיד כפירש מן הרוב ולקמן נבאר שיש סוברים כן‪.‬‬
‫אולם עדין הרמב"ם צ"ע לפירושם‪ ,‬מדוע האשה נאמנת על עצמה לכהונה ברוב‬
‫פסולים אצלה‪) .‬ואמנם הרמ"ך כתב שהרמב"ם אינו מכשיר האם לכהונה ברוב‬
‫פסולים‪ ,‬אפי' שאומרת לכשר נבעלתי‪ ,‬אא"כ יש תרי רובי‪ .‬ועיין רמב"ם הלכ' איסורי‬
‫ביאה פר' טו הלכ' יא שלפום ריהטא משמע ממנו שנאמנותה ברוב פסולים הוא לגבי‬
‫הבת ולא להתיר עצמה לכהונה(‪ .‬ובגמ' כתובות דף יג‪ :‬כתוב‪ ,‬שהאשה נאמנת על‬
‫עצמה לכהונה אפי' ברוב פסולים‪ .‬וכאן ודאי אי אפשר לומר שמדאורייתא כשרה‬
‫לכהונה בלא אמירתה‪ .‬ועיין מ"מ )פר' יח הלכ' יג ‪ -‬טז( שכתב בדעת הרמב"ם‪,‬‬
‫שמעיקר הדין האשה נאמנת על עצמה לכהונה אפי' ברוב פסולים אלא שלכתחילה‬
‫צריך תרי רובי‪.‬‬
‫אשר על כן נראה‪ ,‬שגם הרמב"ם סובר שאשה שנבעלה נאמנת להכשיר עצמה‬
‫לכהונה משום שיש לה חזקה כשרות לכהונה‪ ,‬ובצרוף הברי שלה‪) .‬או משום עד אחד‬
‫נאמן באיסורין(‪ .‬ולפי זה צריך עיון מדוע כתבו הר"ן והמ"מ שטעמו של הרמב"ם‬
‫שהאם נאמנת לומר לכשר נבעלתי משום שבלא אמירתה הולד כשר לקהל‪ .‬הרי יכלו‬
‫לפרש שהרמב"ם סובר ככל הראשונים‪ ,‬שהאשה נאמנת משום שיש לה חזקת כשרות‬
‫עם ברי לי‪ .‬ונראה שהם סוברים שדעת הרמב"ם שחזקת האם אינה מועילה לולד‪.‬‬
‫וע"כ היו חייבים לפרש‪ ,‬שלגבי הולד כשיש חשש ממזרות האם נאמנת משום שבלא‬
‫אמירתה הולד מותר בקהל‪ .‬והא דנאמנת כשיש חשש חללות הוא מפני שתמיד רוב‬
‫כשרים אצלה‪.‬‬
‫ועוד יש לומר‪ ,‬שהר"ן והמ"מ כתבו את טעמם רק לגבי חשש ממזרות ששם האם‬
‫נאמנת בכל אופן להכשיר הולד‪ ,‬דהיינו גם כשאין לה חזקת כשרות או חזקת צדיקות‪,‬‬
‫וגם כשרוב פסולים אצלה‪ .‬ולגבי פסול כהונה סובר הרמב"ם כשאר הראשונים‬
‫שנאמנת משום חזקת כשרות עם ברי שלה‪ .‬שוב מצאתי שכ"כ הרע"א בשו"ת ח"א‬
‫סוף סי' קכ"ה‪.‬‬
‫)ובענין חזקת צדיקות לא מצאנו לרמב"ם שמהני‪ .‬ונראה שזה טעמו של המ"מ‬
‫שכתב בפר' יח הלכ' יא‪ ,‬שהרמב"ם חולק על רבינו יונה‪ .‬שהמ"מ כתב שדעת‬
‫הרמב"ם שאם טען הבעל פתח פתוח מצאתי ויש ספק אחד‪ ,‬שאין האשה נאמנת‬
‫לומר משארסתני נאנסתי‪ .‬ונראה שהמ"מ סובר שברי וחזקת כשרות‪ ,‬או הדין שעד‬
‫אחד נאמן באיסורין מועיל נגד רוב משום שהאשה בטענתה אינה סותרת לרוב‪ ,‬אלא‬
‫היא מבררת שנבעלה מהמיעוט‪ .‬ולכן כשראוה מעוברת נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪.‬‬
‫אבל כשאומרת נאנסתי‪ ,‬טוענת נגד טבע העולם שרוב הנאנסות יש להן קול‪ ,‬ולזה‬
‫אינה נאמנת‪ .‬והנו"ב תניינא אה"ע סי' יד כתב שהרמב"ם יכול להסכים לר' יונה(‪.‬‬
‫קיד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫סכום שיטת הרמב"ם‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫אשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪ ,‬להכשיר עצמה לכהונה ברוב כשרים‪ .‬וברוב‬
‫פסולים נאמנת משום שיש לה חזקת כשרות וברי לי‪.‬‬
‫חשודה אינה נאמנת להכשיר עצמה לכהונה ברוב פסולים‪ .‬שרוב פסולים מבטל‬
‫חזקת כשרות שלה ועל הברי שלה בלבד אין לסמוך‪.‬‬
‫אשה שנבעלה ולא ידוע למי ויש חשש ממזרות על הולד‪ .‬נאמנת לומר לכשר‬
‫נבעלתי אפי ברוב פסולים‪ ,‬ואפי' כשהיא חשודה‪ .‬והטעם שגם בלא אמירתה הולד‬
‫כשר‪) .‬ודין זה נלמד מהרמב"ם שכתב שאשת איש שנתעברה ובעלה אומר שאין‬
‫הולד ממנו‪ ,‬דנאמנת האשה לומר מעכו"ם נתעברתי(‪.‬‬
‫פנויה שנתעברה והדיון לגבי כשרות הבת לכהונה‪ .‬נאמנת האם גם כשהיא חשודה‬
‫לומר שלא נבעלה למי שפוסל הולד לכהונה‪ ,‬כיון שרוב אנשים אינם פוסלים‬
‫הולד לכהונה‪.‬‬
‫ואם נבעלה במקום הקביעות יש לדון שאם טעמו של הרמב"ם שלגבי הולד לא‬
‫הוי קבוע מדאורייתא‪ .‬גם חשודה נאמנת‪ ,‬אפי' שאין לה חזקת כשרות‪ .‬ואם טעמו‬
‫משום שחזקת האם מועילה לולד‪ ,‬תהיה האם נאמנת רק כשיש לה חזקת כשרות‪.‬‬
‫)דהיינו שאינה גרושה זונה וחללה( ובמקום שיש לאם חזקת כשרות נאמנת האם‬
‫משום שמדאורייתא מעמידים על החזקה בספק השקול‪.‬‬
‫סיכום להלכה‪:‬‬
‫א‪ .‬אשה שהתעברה והדיון הוא לגבי כשרות הולד מחשש ממזרות‪ ,‬נאמנת האם לומר‬
‫התעברתי מאדם שאין בו חשש ממזרות‪ .‬ונאמנת גם חשודה וגם ברוב פסולים )כן‬
‫פסק השו"ע אה"ע סי' ד' סעי' כט וכן פסק הרמ"א שם סעי' טו( ואף שהרשב"א‬
‫חולק ברוב פסולים‪ ,‬לא הובאה דעתו להלכה‪) .‬עיין בדבריו קידושין דף עג ע"א(‬
‫ב‪ .‬פנויה שנבעלה והדיון האם היא כשרה לכהונה‪ ,‬אם רוב כשרים נאמנת לומר‬
‫לכשר נבעלתי ואפי' חשודה‪ .‬ואם רוב פסולים אם יש לה חזקת כשרות וחזקת‬
‫צדיקות נאמנת‪) .‬עיין רמ"א סי' סח סעי' ז' שכתב שאפשר לסמוך על חזקת‬
‫צדיקות(‪ .‬וחשודה אינה נאמנת‪ .‬ולכתחילה להנשא לכהונה צריכה גם רוב כשרים‪.‬‬
‫ואשה שנבעלה להרבה אינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪ .‬ואם יש תרי רובי על כל‬
‫בעילה צ"ע אם נאמנת‪.‬‬
‫ג‪ .‬פנויה שהתעברה והדיון הוא על כשרות הבת לכהונה‪ ,‬אם רוב כשרים אצלה‬
‫נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪ ,‬אע"פ שהיא חשודה‪ .‬וכן אם נבעלה במקום הקביעות‬
‫ויש לה חזקת כשרות נאמנת גם חשודה לומר לכשר נבעלתי‪ ,‬משום שמדאורייתא‬
‫הולד כשר‪ ,‬שחזקת האם מועילה לולד‪.‬‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫סימן ה‬
‫קטו‬
‫ואם נבעלה במקום שרוב עכו"ם‪ ,‬לרמב"ם גם חשודה נאמנת לומר שנבעלה למי‬
‫שאינו עושה חללות לכהונה‪ .‬ולרא"ש‪ ,‬לדברי הבית מאיר והרע"א יש להסתפק‬
‫האם חשודה נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪.‬‬
‫]מאחר וכמעט בכל המקומות בארץ יש תרי רובי להשיא גם לכהונה ע"כ לא ביארתי‬
‫אם לכתחילה צריך גם תרי רובי‪ .‬ועיין ב"ש סי' ו' ס"ק ל"א שביאר את שיטות‬
‫הראשונים בענין זה‪ .‬ובענף הבא יתבאר כיצד הוי תרי רובי‪[.‬‬
‫ענף ד‬
‫דין תרי רובי‪ .‬וכשלא ידוע מי הלך למי‪.‬‬
‫בהקדמה כתבתי שיש דרך נוספת להתיר שתוקי לבוא בקהל‪ ,‬או לכהונה‪ .‬וזה‬
‫כאשר במקום שהאם התעברה יש "תרי רובי"‪ ,‬לתלות ולומר שהתעברה מאדם שבנו‬
‫או בתו כשרים לקהל או לכהונה‪ .‬ויש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם כשנתעברה בעיר‬
‫האם חשוב הדבר לתרי רובי‪ ,‬לדעת הרמב"ם רק אם נבעלה מחוץ לעיר חשוב כתרי‬
‫רובי‪) .‬ועיין תוס' יו"ט סוף פרק א' דכתובות מה שכתב בדברי הרמב"ם(‪ .‬ולדעת‬
‫רש"י במקום שיש שיירות חשוב "תרי רובי" גם אם נבעלה בעיר‪ .‬ובמחלוקת זו‬
‫הכריעו האחרונים לפסוק כרש"י דכן דעת רוב הפוסקים‪) .‬עיין ב"מ סוף סי' ו'(‪.‬‬
‫אולם זה כאשר ידוע שהבועל הלך אל האשה‪ .‬אבל כשלא ידוע מי הלך למי‪ ,‬יש‬
‫לדון‪:‬‬
‫א‪ .‬האם הולד כשר מדאורייתא מחשש ממזרות ומחשש חללות‪.‬‬
‫ב‪ .‬האם באופן זה‪ ,‬הוי תרי רובי להתיר מדרבנן‪.‬‬
‫איתא בגמ' בקידושין דף עג ע"א נאמר‪:‬‬
‫"אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה ומיעוט‬
‫פסולים אצלה‪ .‬ואי אזלה איהי לגבייהו הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על‬
‫מחצה דמי‪ .‬והתורה אמרה לא יבוא ממזר‪ ,‬ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא‬
‫ממזר ספק יבוא"‪.‬‬
‫וז"ל הרשב"א שם‪:‬‬
‫"איכא למידק אכתי רובא נינהו דאי אזליה לגבה הוה ליה רובה‪ ,‬ואי אזלה‬
‫איהי לגבייהו הוה ליה מחצה על מחצה‪ ,‬נמצא רוב להכשיר‪ .‬וי"ל דלרווחא‬
‫דמלתא קאמר‪ ,‬דאפי' ליכא אלא קבוע‪ ,‬התורה אמרה ספק ממזר יבוא"‪.‬‬
‫וכדברי הרשב"א כתב שם גם הרמב"ן‪ .‬וכ"כ הריטב"א אלא שהכשיר מטעם ספק‬
‫ספיקא‪ .‬והנה האחרונים תמהו על שני טעמים אלו‪ .‬דאין לומר כאן רוב דיש ספק‬
‫האם הוי רוב‪ .‬וגם על טעם הריטב"א תמהו דהוי ספק ספיקא משם אחד‪ .‬ונראה לי‬
‫שהטעם העיקרי להתרם‪ ,‬שקבוע הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו‪ .‬היינו שדין‬
‫קבוע נאמר רק שידוע לנו שהספק נולד במקום הקביעות‪ .‬ולא כאשר יש ספק האם‬
‫קטז‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫היה קבוע‪ ,‬דבאופן זה חשוב כיש רוב‪) .‬ועין ש"ך יו"ד סי' קי' ס"ק כב' כג'( וכ"כ‬
‫המקנה‪ ,‬קידושין דף עג ד"ה אמנם לולי‪.‬‬
‫]ולדבריהם מוסבר מדוע מדאורייתא לא חיישינן שהולד חלל‪ .‬דלכאורה היה צריך‬
‫לחוש לכך שהרי קבוע חלל בעיר‪ ,‬ואם האם גרושה היו צריכים לחוש שנבעלה לכהן‪.‬‬
‫ובחלל אין לימוד שספק חלל מותר בכהונה‪ ,‬אלא היות ולא ברור שנתעברה באופן‬
‫שהיה קבוע ע"כ מדאורייתא אזלינן בתר רובא‪[.‬‬
‫ברם הראשונים דלעיל שכתבו להתיר כתבו כן מדאורייתא‪ ,‬אולם להלכה יש‬
‫להסתפק‪ ,‬שהרי חכמים אסרו שתוקי‪ ,‬והתירו רק במקום שיש תרי רובי‪ .‬וצ"ע במקום‬
‫שיש תרי רובי אלא שיש ספק מי הלך למי האם הדבר חשוב כתרי רובי‪ .‬ובדבר זה‬
‫נחלקו הרמב"ם והטור‪ .‬שהרמב"ם פר' יח הלכ' יג ‪ -‬יד ביאר שתרי רובי זה כאשר‬
‫נבעלה מחוץ לעיר באופן שלא ימצא קבוע‪ .‬והטור כתב סוף סימן ו' שאם יש בעיר‬
‫תרי רובי ונבעלה בעיר ויש ספק מי הלך למי הוי תרי רובי ומותר‪ .‬ובדבר זה לא‬
‫מצאנו לטור חבר בראשונים‪ .‬והשו"ע סוף סימן ו' הביא מחלוקת זו‪ .‬ויש לדון‬
‫למעשה האם פוסקים כהטור בזה או מחמירים כהרמב"ם‪.‬‬
‫בדבר זה מצאנו שהשב שמעתתא‪ ,‬שמעתתא ד פר' כג דן בדבר והסכים להתיר‪.‬‬
‫וכן כתב החזון איש שאפשר לסמוך על הטור‪) .‬אה"ע סי' ז' ס"ק ו‪ .‬וע"ע חתם סופר‬
‫אה"ע סי' ט מה שכתב בדעת הרמב"ם(‪ .‬אמנם שמעתי שיש מערערים על התר זה‬
‫בזמנינו‪ .‬וטענתם‪ ,‬שכיום רוב המזנות עושות כן בבתים ובבתי מלון‪ ,‬וכן הוא ברוב‬
‫המקרים‪ .‬וא"כ נולד הספק במקום הקביעות‪ .‬וכן העיר הרב הגאון משה שטרנבוך‬
‫בהערות לשמעתתא שם‬
‫מאחר ונ"ל שהתר זה מרווח‪ ,‬ובמקרים רבים אי אפשר לשאול את האם או שאינה‬
‫יודעת מי אבי השתוקי‪ .‬והדרך היחידה להתיר הוא להסתמך על תרי רובי‪ .‬ע"כ‬
‫ארחיב ואוכיח שיש עוד ראשונים הסוברים כדעת הטור‪ .‬עוד אבאר שכיום יש‬
‫טעמים נוספים לסמוך על דעת הטור‪ .‬כדי לעמוד על בירור הדבר יש לעין היטב בגמ'‬
‫כתובות דף יד‪ :‬מהמשנה כל הסוגיא שם‪.‬‬
‫ואביא את פירוש רש"י שם וז"ל‪:‬‬
‫"בשעת קרנות‪ .‬שהשירות באות לעיר"‪.‬‬
‫והנה אם רש"י היה מפרש כהרמב"ם שמדובר דוקא כשנבעלה מחוץ לעיר‪ .‬היה‬
‫צריך להדגיש זאת‪ ,‬ומדלא כתב כן‪ ,‬משמע שמפרש שנבעלה בעיר‪ .‬ומובן מה שכתב‬
‫הבית מאיר )סוף סי' ו( שרוב הפוסקים פרשו דלא כהרמב"ם‪ .‬ובהמשך כתב רש"י‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"איכא דקא אזלא לגביהו‪ .‬יש שהולכת היא אצלו והוי ליה קבוע‪ .‬הלכך אפי'‬
‫ברוב כשרים‪ ,‬או רוב העיר‪ ,‬או רוב סיעה פסול כדרבי יהושע‪ .‬ומשום תרי‬
‫רובי אכשרה דליכא למיגזר מידי"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫וביאור דברי רש"י "או רוב סיעה פסול" כי חז"ל גזרו משום חשש קבוע לא‬
‫לסמוך על רוב אפי במקום שאין קבוע‪ ,‬כגון שידוע שנבעלה לאחד מהסיעה שהם‬
‫נידי ואין בהם דין קבוע‪ ,‬וכפי שפירש רש"י לעיל מזה שם‪ .‬והנה דברי רש"י שכתב‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫סימן ה‬
‫קיז‬
‫"ומשום שיש תרי רובי אכשרה דליכא למיגזר מידי"‪ ,‬צריכים ביאור רב‪ .‬הרי אם היא‬
‫הלכה אל אדם בעיר הוי קבוע‪ ,‬ומה כתב רש"י דליכא למיזר מידי‪.‬‬
‫ונ"ל שרש"י סובר‪ ,‬שבמקום שיש שירות אף אם הלכה היא אליו לא הוי קבוע‪.‬‬
‫ויש לצייר הדבר בשני אופנים א' שהשירות עושים אוהלים לעצמם‪ .‬ב' שהבאים‬
‫בשיירות הולכים ללון בבתי העיר‪ ,‬וכגון ששוכרים חדרים או הולכים למלון‪ .‬ועל כך‬
‫כתב רש"י שעתה שיש שירות לא הוי קבוע אף שידוע שהלכה היא אליו‪ .‬דלפי הציור‬
‫הראשון אם ידוע שהלכה אליו אולם לא ידוע אם נבעלה מאחד מהעיר או מאחד‬
‫מהשירות לא הוי קבוע‪ ,‬שקבוע שייך רק אם ידוע שנבעלה בעיר מאנשי העיר‪ .‬ולא‬
‫שייך קבוע בשיירות שאין זה מקום קביעותם‪ .‬וכ"כ היד דוד )ח"א דף כב ע"ב‬
‫בהערה(‪ ,‬והפסול אינו ניכר במקומו‪ .‬ואף שיש ספק שנבעלה באחד מבתי העיר מ"מ‬
‫הוי ספק קבוע ואין לה דין קבוע וכפי שפירשתי לעיל‪.‬‬
‫וגם במקרה שידוע שנבעלה באחד מבתי העיר‪ ,‬לפי הציור השני‪ ,‬לא הוי קבוע‪.‬‬
‫כיון שיש ספק שמא נבעלה לאחד מהשיירות שבא לעיר ושכר חדר‪ ,‬דבאופן זה לא‬
‫הוי קבוע‪ ,‬כיון שאין זה מקומו ואינו ניכר במקום זה ושוב הוי רק ספק קבוע‪ .‬אלא‬
‫שיש להסתפק שמא הלכה לאחד מבתי העיר שאין שם אורחים דבאופן זה הוי קבוע‪.‬‬
‫ונראה שרש"י לא חשש לזה משום דהוי ספק קבוע ואין לזה דין קבוע‪ .‬ומבואר‬
‫שרש"י דסובר כהטור שקבוע הוי רק כשידוע שהלכה היא לאחד מאנשי העיר‪ ,‬ואם‬
‫יש ספק בדבר הוי ספק קבוע ואזלינן בתר רובא‪.‬‬
‫]ולפי דברינו צ"ל שמה שכתב הטור שאם ידוע שהאם הלכה אליו ונבעלה בעיר‬
‫דהוי קבוע‪ ,‬הטור דיבר באופן שאנשי השיירות עשו להם אהלים מחוץ לעיר‪[.‬‬
‫ומצאתי שהריטב"א בחידושיו לכתובות‪ ,‬שם‪ ,‬כתב כהטור דוק ותשכח‪ .‬ולקמן‬
‫אבאר שהבית מאיר פוסק כהטור‪.‬‬
‫ולפי מה שפרשתי ברש"י כשיש חשש שנבעלה במלון לא נחשב לקבוע משום‬
‫שאין שם מקום קביעותו‪ ,‬ואינו ניכר שם אם כשר או פסול הוא‪ ,‬ומצאתי שכן כתב‬
‫בספר היד דוד )ח"א דף כב ע"ב בהערה( וכן כתב החזון איש‪ ,‬שאורח בבית בעיר‬
‫אינו נחשב קבוע )סי' ז' ס"ק ג'(‪.‬‬
‫ונראה לי שכיום יש טעם נוסף להתיר ולסמוך על הטור‪ .‬כי הנה האחרונים דנו‬
‫מהו האופן בשתוקי שיש להחשיבו קבוע מדאורייתא‪ .‬הנודע ביהודה ח"א אה"ע סי'‬
‫ז‪ ,‬כתב‪ ,‬ששתוקי תמיד נחשב פירש‪ ,‬כיון שהספק לגביו נוצר אחרי שהוכר העובר או‬
‫אחרי שנולד‪ ,‬ואז אינו במקום הקביעות‪ .‬ומה שגזרו חז"ל בשתוקי ואסרוהו‪ ,‬גזרו כן‬
‫מחמת האם שבה יתכן שיפול הספק במקום הקביעות‪ ,‬ונתנו לולד דין האם‪ .‬ולפי זה‬
‫חידש‪ ,‬שאם האם גרושה או שמתה שאין ספק לגבי האם לכהונה‪ ,‬שוב אזלינן לגבי‬
‫הולד בתר רובא‪ ,‬וכשר הולד לקהל אף אם האם אינה אומרת לכשר נבעלתי‪.‬‬
‫והנה האחרונים תמהו מאוד על הנודע ביהודה‪ .‬הבית מאיר בסי' ד סעי' כו תמה‪,‬‬
‫שבגמ' קידושין דף עג ע"א מבואר‪ ,‬שאם ידוע שהאם הלכה אל הבועל הוי השתוקי‬
‫קבוע דאורייתא‪ .‬וז"ל הגמ'‪:‬‬
‫קיח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫"אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר‪ .‬מאי טעמא רוב כשרים אצלה ומיעוט‬
‫פסולים אצלה‪ .‬ואי אזלה איהי לגבייהו הוה ליה קבוע‪ ,‬וכל קבוע כמחצה על‬
‫מחצה דמי‪ .‬והתורה אמרה לא יבוא ממזר‪ ,‬ממזר ודאי הוא דלא יבוא‪ ,‬הא‬
‫ממזר ספק יבוא"‪.‬‬
‫ולדברי הנודע ביהודה לא יתכן קבוע מדאורייתא בשתוקי‪ .‬הקהילת יעקב אה"ע‬
‫סוף סי' ו חלק על הנו"ב וז"ל‪:‬‬
‫"אשה שהלכה לבועל ונבעלה‪ ,‬ולא ידעינן אם הבועל הזה הוא כשר או‬
‫פסול‪ ,‬הרי נולד הספק במקום הקביעות‪ .‬דהא הבועל במקום הקביעות הוא‪,‬‬
‫והרי נולד הספק על האשה והזרע שבתוכה במקום הקביעות‪ ,‬והרי נאסר‬
‫הספק במקום הקביעות‪ .‬ומה בכך שנפרשה הולד אח"כ וכו' "‬
‫וע"ש עוד שהאריך‪ .‬והנה דברי הקהילת יעקב צ"ע מדוע הוי נולד הספק במקום‬
‫הקביעות‪ .‬כי אע"פ שראוה שהתיחדה מ"מ לא נולד הספק במקום הקביעות‪ ,‬דשמא‬
‫לא נבעלה‪ ,‬ואף אם ראוה שנבעלה במקום הקביעות‪ ,‬עדין אין כל ודאות שהרתה‬
‫מביאה זו‪ .‬וא"כ בשעה שראוה מעוברת אז נולד הספק‪ .‬ועוד‪ ,‬דאף שראוה שנבעלה‬
‫ואח"כ ראוה מעוברת אין כל ודאות שהרתה מביאה זו שמא זנתה גם עם אחר‬
‫והתעברה ממנו‪ .‬ועל כן דברי הנו"ב נראים נכונים‪ .‬אלא שצריך לישב קושית הבית‬
‫מאיר שהקשה עליו מגמ' מפורשת‪ ,‬ומצאתי שהבית אפרים‪ ,‬חלק אה"ע סי' ה כתב‬
‫תרוץ נפלא‪ .‬ותרוצו מבוסס על דברי הרא"ה בשיטה מקובצת כתובות דף טו ע"א‬
‫דשנינו שם‪:‬‬
‫"תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה‪ ,‬ואחת מוכרת בשר נבלה‪ .‬ולקח‬
‫מאחת מהן‪ ,‬ואינו יודע מאי זה לקח‪ ,‬ספיקו אסור‪ .‬ובנמצא הלך אחרי הרוב"‪.‬‬
‫וכתב ע"כ הרא"ה‪ ,‬שאם ראינו בשר שנפל מאדם שידוע שלקח בחנות )אולם לא‬
‫ראינו אותו לוקח( ולא ידעינן היכן לקח‪ ,‬ספיקו מותר‪ .‬וביאר הטעם שהספק נוצר‬
‫עתה לאחר שנפל‪ .‬ואין לומר שהספק נופל על החנות שהרי ידעינן שלקח בחנות‪.‬‬
‫דאמרינן‪ ,‬שהלוקח ידע אם החנות כשרה או טרפה כשלקח‪ ,‬וע"כ נולד הספק עתה‬
‫במקום שפירש‪.‬‬
‫לפי זה כתב הבית אפרים‪ ,‬שאשה שאמרה שהלכה לאחד ונבעלה אצלו אין הספק‬
‫נוצר במקום הקביעות‪ ,‬כיון שמן הסתם האשה ידעה אם כשר הוא או פסול‪ .‬ולכן‬
‫פנויה שילדה ולא אמרה מה יחוס האב ויש לנו ספק מי האב‪ ,‬הוי נולד הספק שלא‬
‫במקום הקביעות‪ ,‬דהספק נולד עתה‪ .‬ואולם אם ידוע שהלכה אליו‪ ,‬ושאלוה מה יחוס‬
‫האב‪ ,‬והשיבה שאינה יודעת‪ ,‬הוי קבוע‪ .‬שהרי ידענו שלקחה הזרע במקום הקביעות‪.‬‬
‫ובאופן זה הוי הולד ספק פסול מדאורייתא שהרי נולד הספק במקום הקביעות‪.‬‬
‫וכעין זה כתב ההפלאה בכתובות דף טו ד"ה והנה לשיטת הרמב"ם‪ .‬וביאר שם‪,‬‬
‫שאשה שידענו שהלכה לבועל וילדה יש לולד דין פירש‪ .‬שהרי אצלינו לא נולד‬
‫הספק במקום הקביעות‪ .‬אלא אם שאלו האם ממי התעברה ואמרה איני יודעת‪ ,‬הוי‬
‫הולד ספק‪ .‬שהרי היא כפיקח שלקח ממקום הקביעות‪ .‬ועוד ביאר‪ ,‬שלולד יש דין‬
‫קבוע רק כשאינה חשודה שמן הדין נאמנת עליו‪ .‬ולפי זה ביאר הטעם שהאמינו לאם‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫סימן ה‬
‫קיט‬
‫כשאומרת לכשר נבעלתי‪ .‬שהרי אם לא נאמין לה הוי לעולם פירש ויש לילך אחר‬
‫הרוב‪ .‬ועוד ביאר שזה גם הטעם שהאמינו לאם חשודה שהרי אצלה אין על הולד דין‬
‫קבוע כיון שנולד הספק במקום שפירש וע"כ האמינו לחשודה ברוב כשרים לומר‬
‫לכשר נבעלתי‪ .‬וכן כתב בספרו נתיבות לשבת‪ ,‬אה"ע סי' ו סעיף יז ס"ק כ‪.‬‬
‫העולה ממה שנתבאר ששתוקי קבוע דאורייתא יתכן בשני מקרים‪.‬‬
‫א‪ .‬כאשר יש אנשים שיודעים שהאם התעברה במקום הקביעות‪ .‬ודבר זה יתכן‬
‫כשאנשים כשרים ראו את האם דיימא הרבה מאיש אחד שהיתה רגילה לבוא‬
‫אצלו‪ .‬ולא ידעו אם כשר הוא או פסול‪ .‬ואם ראו אותה רק פעם מתיחדת עמו לא‬
‫הוי קבוע‪ .‬שהספק לא נולד במקום הקביעות כי שמא לא נבעלה באותו פעם‬
‫ושמא לא נתעברה אז‪.‬‬
‫ב‪ .‬כאשר האם כשרה ואמרה שנבעלה במקום הקביעות ואמרה שאינה יודעת האם‬
‫האב כשר‪.‬‬
‫)לכאורה לא הוי קבוע באופן זה כיון שעד אחד אינו נאמן להעיד על פסלות ולד‬
‫הן לאיסור חללות והן לאיסור ממזרות‪ .‬אלא למי שסובר שבמקום דלא אתחזק‬
‫איסורא עד אחד נאמן אף בדבר שבערוה‪ .‬אולם לעיל כתבתי בשם ר' אליעזר‬
‫גורדון שצריך עד כשר‪ ,‬באופן זה(‪.‬‬
‫והנה הבית מאיר תמה עוד על הנו"ב מהגמ' כתובות דף טו שכתוב שם שאף אם‬
‫ידעינן שפירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי אף שרוב העיר כשרים‪ .‬וא"כ מוכח‬
‫שגזרו חז"ל גם במקום שאין חשש קבוע‪ ,‬ולא התירו אלא כאשר האם אומרת מכשר‬
‫התעברתי‪ ,‬ובלא זה הולד שתוקי‪ .‬וא"כ גם כשהאם מתה ואין חשש קבוע הולד‬
‫שתוקי מדרבנן‪ .‬וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם )פר' טו הלכ' יב(‪ .‬ואמנם רוב‬
‫האחרונים חלקו על הנודע ביהודה בזה‪ .‬וכתב הב"מ בסוף דבריו וז"ל‪:‬‬
‫"אמנם בלי ספק אצלי‪ ,‬בעובדא דא היה תרי רובי‪ ,‬כי לא יאונה לצדיק כל‬
‫און"‪.‬‬
‫והנה דברי הב"מ צריכים ביאור‪ ,‬דהיה לו לומר שודאי האב היה כשר‪ .‬אלא נראה‬
‫שרוצה לומר שהנו"ב לא שגג גם באיסור דרבנן והיה באותו מקרה תרי רובי‪ .‬אולם‬
‫קשה מה מועיל תרי רובי אם לא ידוע שהבועל הלך אצל האם‪ .‬ומוכח מכאן שהבית‬
‫מאיר סובר שההלכה כהטור‪ .‬שגם כאשר יש ספק מי הלך למי חשוב כתרי רובי‪.‬‬
‫וכותב הבית מאיר שכנראה באותו מקום לא היו דלתות מדינה נעולות ויש תרי רובי‪.‬‬
‫]ונסכם המחלוקת בין הנו"ב ושאר האחרונים‪ .‬לדעת הנו"ב גזרו בולד אטו קבוע‬
‫רק כאשר יש ספק על האם‪ .‬ודעת שאר האחרונים שגזרו בולד אטו קבוע בכל מקרה‬
‫עד שתאמר לכשר נבעלתי‪ ,‬או במקום שיש תרי רובי‪.‬‬
‫ונראה שבענין מה נחשב קבוע דאורייתא בזה לא נחלקו על הנו"ב שדבריו בזה‬
‫נכונים כאשר ביארתי‪[.‬‬
‫קכ‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫לעיל ביארתי שקבוע דאורייתא לגבי הולד הוי אם ראוה שני עדים כשרים שדימא‬
‫מאחד הרבה והיתה רגילה להתיחד עמו ונתעברה וידעו בכך העדים‪ ,‬אבל לא ידעו‬
‫יחוס הבועל‪ .‬או שהאם כשרה ואמרה שנבעלה בבית הבועל ואינה יודעת האם הוא‬
‫כשר‪ .‬והנה אצל רוב רובם של הילדים שנמסרים לאימוץ האם חשודה‪ .‬וגם לא מצוי‬
‫כ"כ בזמנינו שעדים כשרים ידעו וראו שהאם הפרוצה גרה עם אחד וידעו שנתעברה‬
‫ויש ספק על יחוס האב‪ .‬ועוד‪ ,‬כשבא הספק לביה"ד ודאי כל מקרה לא הוי יותר‬
‫מספק קבוע‪ .‬וא"כ במקרים אלו לא מצוי קבוע דאורייתא‪ .‬ואף שגזרו גם על מקרה‬
‫שלא היה קבוע שלא להכשיר אלא כשתאמר לכשר נבעלתי‪ ,‬או כשיש תרי רובי מ"מ‬
‫נקל יותר לסמוך על הטור בענין תרי רובי‪.‬‬
‫וגם אין לחשוש שנבעלה במלון‪ ,‬כי בררתי לעיל דלא חשוב קבוע באופן זה‪ .‬ועוד‪,‬‬
‫שלגבי הולד במלון אין אפשרות לקבוע אלא א"כ האם אינה חשודה‪ ,‬וזה אינו מצוי‬
‫כלל במקרה אימוץ‪ .‬ובר מדין‪ ,‬גם אם נאמר שמלון חשיב קבוע לא הוי אלא מחצה‬
‫על מחצה‪ .‬ועדין יש ספק שמא הלך הוא אליה או שמא נבעלה בחוץ‪ .‬והוי רוב‬
‫צדדים להתר‪.‬‬
‫העולה מכל מה שביארתי שכיום אפשר לסמוך על תרי רובי להכשיר שתוקי‬
‫לקהל‪ .‬ולגבי כהונה צריך לברר האם במקום שנבעלה יש תרי רובי לכהונה‪ .‬כי יש‬
‫מקומות בארץ שיש רוב גוים או שרוב הנכנסים לעיר גוים‪.‬‬
‫וראיתי לגבי איסור פירות ערלה שיש שכתבו שאם חשוד לקח ממקום הקביעות‬
‫יש לפירות דין קבוע‪ .‬ונראה שרק שם אמרינן כן‪ ,‬כיון שגם החשוד חייב לקיים מצות‬
‫והדבר נוגע לו‪ .‬אבל אשה חשודה שלקחה זרע מאדם‪ ,‬אין כשרות הולד נוגע לה‪.‬‬
‫וע"כ חשודה אינה חשובה שלקחה מן הקבוע‪ .‬ועוד‪ ,‬ששתוקי הוי איסור דרבנן‬
‫ואפשר לסמוך על הפוסקים שאין בחשוד דין לקח מן הקבוע‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫האם לכתחילה צריך לשאול את האם כשיש תרי רובי‪.‬‬
‫לאחר שביארנו שאפשר להתיר שתוקי בזמנינו דבכל המקומות יש תרי רובי‪,‬‬
‫דכיום אין דלתות מדינה נעולות‪ .‬יש לעיין האם לכתחילה צריך לשאול את האם למי‬
‫נבעלה‪ .‬כי הדבר כרוך בקשים ובאי נעימות‪ .‬לפעמים קשה להשיג את האם‪ ,‬ולפעמים‬
‫הדבר מעורר רגשות קשים אצל האם‪ .‬הזמנת האם לביה"ד גורמת לה לרצות להפגש‬
‫עם הבת‪ ,‬שהוא כשלעצמו דבר קשה לאם ולבת ולמשפחה המאמצת‪ .‬נוסף על כך‬
‫ברוב המקרים האם הקימה משפחה ובעלה אינו יודע כלל שלאשה יש ילד אחר‪.‬‬
‫הזמנת האם לבית הדין יכולה לגרום לחקירות מצד הבעל ולערעור שלום הבית‪ .‬לכן‬
‫יש לברר האם מוטל על ביה"ד לבדוק את האם שתאמר לכשר נבעלתי‪ .‬ועוד‪ ,‬מאחר‬
‫שהבת מותרת בקהל‪ ,‬מה לנו להכנס לחקירות שיכול להיות שהבת תאסר מספק‪.‬‬
‫הנה מצאנו בספק ספיקא שנחלקו הפוסקים האם יש חובה לברר הספיקות‬
‫כשהדבר אפשרי‪ .‬עיין פ"ת יו"ד סי' קי על כללי ספק ספיקא לש"ך‪ ,‬כלל לה‪ ,‬וכבר‬
‫כתב הרע"א שם‪ ,‬שגם לדעות הסוברות שיש חובה לברר‪ ,‬זה כאשר אפשר לברר את‬
‫שני הספקות‪ ,‬אולם כאשר אפשר לברר רק ספק אחד אין חובה לברר‪ .‬ולפי זה גם כאן‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫סימן ה‬
‫קכא‬
‫אפשר לומר כן‪ .‬דהרי גם אם האם תאמר לפסול נבעלתי‪ ,‬אינה נאמנת על כך‪ .‬עיין‬
‫מ"מ פר' טו הלכ' יב‪ ,‬והבן יהיה רק ספק ממזר‪ ,‬וא"כ נראה שאין חובה על ביה"ד‬
‫לברר ובמיוחד שספק ממזר דין תורה מותר לבוא בקהל‪.‬‬
‫ומצאתי באמרי בינה חלק אה"ע סי' ב שכתב שבמקום שיש תרי רובי‪ ,‬אין אם‬
‫חשודה נאמנת לומר לפסול נבעלתי‪ .‬ואפי' ליתן דין ספק על הולד אינה נאמנת‪.‬‬
‫ברם יש מקום לומר שמוטל על ביה"ד לברר מי האב כדי שלא יבוא השתוקי‬
‫לשאת אחותו ושאר קרוביו מאביו‪ .‬והגמ' יבמות דף לז ע"ב דרשה על הפסוק‬
‫"ומלאה הארץ זימה" על שתוקי שלא ידוע מי האב ויבוא אדם לשאת אחותו‪.‬‬
‫והרמב"ם בהלכ' איסורי ביאה פר' טו הלכ' יד בענין נאמנות האם לומר מיהו אבי‬
‫בנה כתב וז"ל‪:‬‬
‫"פנויה שזינתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא‪ ,‬אם אותו פלוני כשר הרי הבן‬
‫כשר‪ .‬ואינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני‪ .‬ויראה לי שחוששין לדבריה‬
‫ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק‪ .‬ואם אותו פלוני ממזר אינה‬
‫נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה‪ .‬כמו שביארנו‪ ,‬אלא יהיה ספק ממזר"‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫וכדברי הרמב"ם כתב גם הרי"ף בתשובה סי' לח‪ ,‬וכתב‪ ,‬שם שהבן לא ישא‬
‫קרובות מי שאמרה לו האם שהוא אביו‪ .‬ונראה שמעיקר הדין אין לאם נאמנות כלל‬
‫לומר מי האב‪ ,‬דאם היתה לה נאמנות היתה נאמנת גם לירושה‪ .‬ואיסור קרובות הוי‬
‫דבר שבערוה‪ .‬אלא מאחר שהיא יודעת יש להחמיר מדרבנן‪ .‬ועוד ראיה לדבר‬
‫שהרע"א )תניינא סי' סז'( כתב שאם אמרה האם שהבן לא כהן ולא לוי אינה נאמנת‪,‬‬
‫וחיישינן שמא הוא כהן או לוי והבן אינו צריך לפדות עצמו אפי' לחומרא‪ ,‬דלגבי‬
‫ממון אין מוציאים ממון מחמת הרוב‪.‬יב אומנם הדברי חיים חולק וסובר שהאם‬
‫נאמנת מעיקר הדין לומר שהאב כהן‪ ,‬משום שלהעיד בכהונה הוי עדות איסורין‪ .‬מ"מ‬
‫לומר מיהו אבי הבן מודה הדברי חיים שהאם אינה נאמנת כלל‪) .‬ואת מחלוקתם‬
‫ביארתי במאמר יחוס כהונה(‪ .‬וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב כן מסברא‪ ,‬שהרי‬
‫כתב "יראה לי"‪ .‬ובנתיבות לשבת סי' ד סעי' כו ס"ק כב כתב לפרש דברי הרמב"ם‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"אבל חוששים לדבריה וכו' הטעם פשוט דלא אמרינן בזה פלגינן דיבורא‪,‬‬
‫כיון שאין הולד כשר אלא על פיה ממילא אסורה בקרוביו‪ .‬וכן משמע‬
‫ביבמות דף לז‪ .‬אשה שבאו עליה אנשים הרבה‪ ,‬ואינה יודעת מאיזה מהם‬
‫קבלה‪ .‬נמצא אב נושא את בתו ואח את אחותו‪ .‬משמע דאם היא יודעת‬
‫מאיזה מהן קבלה אין בו חשש אח נושא אחותו‪ ,‬מפני שחוששין לדבריה‪,‬‬
‫לאסור אותו בקרובות אותו פלוני"‪ .‬עכ"ל‬
‫יב וע"ע שו"ת רע"א החדשים הוצאת ירושלים יו"ד סי' י"ב‪ ,‬ושו"ת בית מאיר סי' י"ח דלא‬
‫התחשבו כלל במה שהאם אומרת‪.‬‬
‫קכב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ברם נראה שלשון זה‪ ,‬שאם היתה יודעת היו יכולין להזהר אינו בהכרח שתהיה לה‬
‫נאמנות מדאורייתא‪ ,‬אלא שיכולין להזהר‪ ,‬וע"כ נראה שאם אמרה האם מי האב צריך‬
‫לחשוש לדבריה‪ .‬אבל שב"ד יצטרך לחפש אחריה ולשואלה במקום שאינה נאמנת‬
‫מן הדין לא שמענו‪ .‬ואף אם נאמר שבמקום שידוע שהאם כשרה יש לחקור‪ .‬אולם‬
‫אם ידוע שהאם חשודה ואינה נאמנת לשום דבר מן התורה‪ .‬ובמיוחד כשידוע או‬
‫שיש חשש שהאם פרוצה ביותר ובדאי שנבעלה לכמה‪ ,‬אין חובה על ביה"ד לברר‪ .‬כי‬
‫במקרים רבים גם לה הדבר אינו ברור כל הצורך‪ .‬וזו המציאות של רובא דרובא‬
‫המוסרות ילדיהן לאימוץ‪.‬‬
‫לכן נראה להלכה שאם ידוע המקום שנתעברה האם ויש שם תרי רובי שמשיאים‬
‫בנותיהן לכהונה הבת כשרה לכהונה‪ .‬אולם אם לא ידוע המקום שנתעברה האם ויש‬
‫לחשוש שאין שם תרי רובי לכהונה כגון שיש לחוש שיש שם רוב עכו"ם הבת כשרה‬
‫לקהל אולם אסורה לכהונה‪ .‬ולענין האם צריך להשתדל ולשאול את האם‪ .‬נראה‬
‫שאם ידוע שהאם כשרה יש להזמינה ולשאולה מי האב‪ .‬ואם האם חשודה ויש לב"ד‬
‫ידיעה שלא היתה פרוצה ביותר‪ ,‬יש להשתדל לברר‪ .‬ואם כרוך הדבר בקשים אין‬
‫חובה בדבר‪ .‬אבל אם יש לביה"ד ידיעה שהאם היתה פרוצה ביותר חייב בי"ד לברר‬
‫יחוס האם אבל אינו צריך להזמין האם לשאול מי האב‪.‬‬
‫לעיל כתבתי שאם יש רוב אחד שמשיאים לכהונה נאמנת האם לומר לכשר‬
‫נבעלתי ואפי' חשודה‪ .‬ונראה‪ ,‬שרק חשודה נאמנת אולם פרוצה ביותר אינה נאמנת‬
‫דיש לחשוש שגם היא אינה יודעת‪.‬‬
‫שאלה שעלתה בבית הדין באשה שהתעברה בבית הסוהר‪ ,‬והסתפקנו האם אפשר‬
‫להתיר הולד מדין תרי רובי‪ .‬לכאורה יש לומר שיש תרי רובי לקהל‪ ,‬רוב אחד‬
‫היושבים וקבועים בכלא‪ .‬ורוב שני הבאים לכלא‪ ,‬הסוהרים והמבקרים‪ .‬ברם יש לומר‬
‫שאין כאן תרי רובי כי אם נבעלה בכלא לא הוי רובי שאין כאן לומר שאחד פירש‪.‬‬
‫אולם נראה שיש להתיר מסיבה אחרת‪ ,‬שאין ידיעה שהיה שם ממזר‪ .‬ובמקום שיש‬
‫להסתפק שמא אין שם פסול‪ ,‬לא גזרו כלל‪ ,‬שבאופן זה אין מקרה של קבוע‪ .‬וכן‬
‫נראה מדברי הב"ש סי' ד' ס"ק לט‪ ,‬וס"ק מג‪ ,‬שבשתוקי חיישינן לספק ממזר רק אם‬
‫ידוע ששוכן באותו מקום ממזר‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫דין אסופי בזמן הזה ומקרה שנדון בבית הדין‬
‫ידוע שיש שני אופנים של אסופי‬
‫א‪ .‬אסופי שהשלך למיתה‬
‫ב‪ .‬אסופי שיש עליו סימנים שלא השלך למיתה‪.‬‬
‫אסופי שהשלך למיתה דינו כספק גוי וממזר אפי' בעיר שיש בה רק מיעוט קטן‬
‫של גוים וממזרים‪ .‬ובאסופי שיש סימנים שלא השלך למיתה‪ ,‬נחלקו המפרשים‪ .‬דעת‬
‫המהרי"ט בחידושיו קידושין דף עג ע"ב שדינם שוה‪ .‬אלא שאסופי שיש סימנים‬
‫שלא השלך למיתה נאמנים אביו או אמו לומר בנינו הוא זה אפי' לאחר שנאסף מן‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫סימן ה‬
‫קכג‬
‫השוק‪ .‬ודעת הנודע ביהודה אה"ע סי' ז שבאסופי שיש סימנים שלא השלך למיתה‬
‫אזלינן בו בתר רובא דאם רוב העיר כשרים כשר האסופי לבוא בקהל‪ .‬וטעמו‪,‬‬
‫שלאסופי יש מעלה על שתוקי ולא צריך שתאמר האם שכשר הוא‪ .‬כיון שבאסופי אין‬
‫מציאות שימצא במקום הקביעות‪ .‬ולא גזרו בו משום קבוע‪ .‬אלא שבאסופי שהושלך‬
‫למיתה החמירו בו‪ ,‬דרגלים לדבר שפסול הוא משום שהושלך למיתה‪ .‬וכן מבואר‬
‫בתוס'‪ ,‬שבאסופי אין לחשוש בו לקבוע‪ .‬שכתבו כתובות דף טו וז"ל‪:‬‬
‫"דלמא אזלא איהי לגביהו‪ ,‬פי' לתוך ביתם דאפי' בתוך העיר לא חשיב‬
‫קבוע‪ .‬דדמי לנמצא בין החנויות דלא חשיב קבוע‪ .‬וכן גבי תינוק מושלך‬
‫בעיר‪ ,‬דלא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן משמע בגמ' קידושין דף עג ע"א‪ ,‬שדנו בפסול האסופי משום רוב המשליכים‬
‫ולא מדין קבוע‪ .‬ונ"ל שבמחלוקת המהרי"ט והנו"ב נחלקו הראשונים‪ .‬הרמב"ם סובר‬
‫כהמהרי"ט‪) ,‬שדן באסופי מדין קבוע ועל כן סובר שאין מועיל להתיר ספק ספיקא‬
‫וע"ע בנו"ב שם שדייק מסדר הרמב"ם שסובר כהמהרי"ט( ורש"י והטור סוברים‬
‫כהנודע ביהודה‪ .‬עיין היטב בדבריהם כי איני רוצה להאריך בדבר זה שכבר האריכו‬
‫בו האחרונים‪) .‬והישועות יעקב סי' ד ס"ק יד דייק ברמב"ם וכתב שגם הרמב"ם סובר‬
‫כרש"י‪ (.‬והאחרונים פסקו כולם להלכה כהנודע ביהודה‪ ,‬שאסופי שלא השלך למיתה‬
‫אין בו חשש ממזרות‪) .‬עיין אוצר הפוסקים סי' ד ס"ק קמ"ח דף צ"ט(‪ .‬וכן גם‬
‫משמעות השו"ע‪ .‬ובדבר זה לא מצאנו שהבית מאיר יחלוק על הנו"ב אף שחלק עליו‬
‫בענין שתוקי‪] .‬והב"ש בסי' ד' ס"ק נ"ד כתב שרש"י והראב"ד סוברים שבאסופי אין‬
‫חשש קבוע ואזלינן בתר רובא[‪.‬‬
‫ברם הא שכתבו האחרונים‪ ,‬שאסופי שיש בו סימנים שלא השלך למיתה‪ ,‬אין בו‬
‫חשש פסול‪ ,‬זה רק לגבי חשש ממזרות‪ .‬אולם לגבי יחוס ישראל מחשש שמא נוכרי‬
‫הוא‪ ,‬או לגבי פסול כהונה צריך תרי רובי‪ .‬דהיינו תרי רובי שישראל הוא‪ ,‬ואם בת‬
‫היא‪ ,‬צריך תרי רובי שאין בה פסול כהונה‪ .‬ונראה שהחילוק הוא שספק ממזר מותר‬
‫מן התורה‪ ,‬וגם ממזרים אינם שכיחים‪ .‬על כן לא החמירו בזה כאשר יש רוב כשרים‪,‬‬
‫וסתם אסופי אין בו חשש קבוע‪ .‬אבל ליוחסין עשו מעלה והצריכו תרי רובי‪ .‬והראיה‬
‫לדבר דאיתא כתובות דף טו ע"א‪:‬‬
‫"מתיב רבי ירמיה וליוחסין לא בעינן תרי רובי והתנן מצא בה תינוק מושלך‪,‬‬
‫אם רוב עובדי כוכבים עובד כוכבים‪ ,‬אם רוב ישראל ישראל‪ .‬מחצה על‬
‫מחצה‪ ,‬ישראל‪ .‬ואמר רב‪ ,‬לא שנו אלא להחיותו‪ ,‬אבל ליוחסין לא"‪.‬‬
‫וז"ל רש"י‪:‬‬
‫"לא שנו‪ .‬דאם רוב ישראל ישראל‪ :‬אלא להחיותו‪ .‬ב"ד מצווין לפרנסו משום‬
‫וחי אחיך עמך‪ :‬אבל ליוחסין לא‪ .‬דאם בת היא אסורא לכהן ואפי' ליכא‬
‫למיחש משום אסופי כגון הנך דאמרינן בעשרה יוחסין משלטי הדמיה תלי‬
‫פיתקא תלי קמיעא מיהו חיישינן שמא בת עובד כוכבים היא ולמ"ד גיורת‬
‫פסולה לכהונה אפי' קטנה זו אסורה לכהן דתרי רובי בעינן ליוחסין"‪ .‬עכ"ל‬
‫קכד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫למדנו מגמ' זו לפי פרוש רש"י שבאסופי שלא השלך למיתה אין חשש פסול‬
‫לישראל‪ .‬אולם לכהונה אין להתיר בלא תרי רובי‪ .‬ונראה שגם לקהל ישראל אין‬
‫לסמוך על הרוב‪ ,‬אלא שלקהל ישראל יש עצה שיתגייר‪ .‬מ"מ למדנו שבמקום שיש‬
‫תרי רובי לכהונה הבת כשרה לכהונה‪.‬‬
‫ונראה שבמקום שיש תרי רובי באסופי גם הרמב"ם והמהרי"ט יודו שאפשר להקל‬
‫באסופי‪ .‬אולם לדעת הרמב"ם קשה למצוא מציאות כזו‪ ,‬שהרי לדעתו אסופי שנאסף‬
‫בעיר אינו חשוב תרי רובי כי לדעתו כל העיר היא מקום הקביעות‪ .‬ומקום שאינו‬
‫מקום הקביעות הוא כשנמצא מחוץ לעיר והיתה שיירה עוברת שם שרובה כשרים‬
‫והדבר אינו מצוי‪.‬‬
‫והנה בא לפנינו מקרה באסופית שהשלכה בשרותים של בית החולים‪ ,‬הנמצא בצד‬
‫עיר פלונית‪ .‬והתינוקת כשמצאוה היתה לבושה ומטופלת‪ .‬הרופאים בדקו את הילדה‬
‫וקבעו שהתינוקת השלכה כשעתים לאחר הלידה‪ .‬הנה במקרה זה יש כאן תרי רובי‬
‫להכשיר‪ .‬א' רוב העיר יהודים וכשרים לקהל ולכהונה‪ .‬ב' רוב האנשים הבאים לבית‬
‫החולים מהסביבה כשרים לקהל בכל אופן לאחר שתתגייר‪ .‬ויש לי ספק האם גם‬
‫כשרה לכהונה‪ ,‬כי יתכן שרוב האנשים הבאים מבחוץ הם ערבים מהסביבה‪ .‬והנה‬
‫מקום בית החולים חשוב כהושלכה מחוץ לעיר משום ששם אין האנשים קבועים‪,‬‬
‫וגם אין ניכר שם מי כשר ומי פסול‪ .‬ועוד‪ ,‬שלא ידוע האם היתה שם באותה שעה‬
‫מעוברת פסולה‪) .‬ונראה שאם נברר שרוב הבאים שם מחוץ לעיר ישראלים הם‪ ,‬תהיה‬
‫הבת מותרת גם לכהונה(‪.‬‬
‫ובענף ד ביארתי‪ ,‬שהאחרונים נקטו להלכה כדעת רש"י וטור‪ ,‬שתרי רובי הינו‪ ,‬רוב‬
‫העיר ורוב הבאים לעיר‪ .‬וגם כשנמצא בתוך העיר חשוב לתרי רובי‪ .‬ובמיוחד לתוס'‬
‫שכתבו שאסופי אין בו חשש קבוע שהרי תמיד נמצא מושלך‪ .‬ודאי שהנמצא בתוך‬
‫העיר חשוב כתרי רובי‪.‬‬
‫ונראה שאם רוב הנמצאים בעיר ישראלים הם‪ ,‬ורוב הבאים מבחוץ אינם‬
‫ישראלים‪ .‬א"כ אין תרי רובי ליוחסי קהל‪ .‬מ"מ ברור שאם נגיירה יהיה תרי רובי‬
‫כשרים לקהל‪) .‬היינו אם נחשוש לשיטת המהרי"ט שלא מספיק רוב אחד(‪ .‬ובאופן זה‬
‫יש גם ספק ספיקא להכשיר הולד לגבי חשש ממזרות‪ .‬ועיין מה שכתבו הראב"ד‬
‫והמ"מ בענין זה‪ ,‬פר' טו הלכה כו‪.‬‬
‫ומ"מ נראה‪ ,‬שגם אם יש תרי רובי ישראלים‪ ,‬יש צורך גם בגיור‪ .‬דעיין תוס'‬
‫כתובות דף טו ע"ב ד"ה להחזיר לו אבדה‪ ,‬שכתבו‪ ,‬שאם הזיק שור של ישראל לשור‬
‫האסופי‪ ,‬אי אפשר להוציא ממון מהישראל‪ ,‬כיון שאין הולכים בממון אחרי הרוב‪.‬‬
‫וכן סובר הרמב"ם פר' טו הלכ' כה ‪ -‬כח‪ .‬ואף שהתוס' יומא )שהוא למהר"ם‬
‫מרוטנבורג(‪ ,‬דף פה ע"א ד"ה לא צריכה‪ ,‬והראב"ד שם הלכ' כז חולקים וסוברים‬
‫שהוא ישראל לכל דבריו‪ ,‬מ"מ כדי שלא ישאר על האסופי חשש נוכריות יש לגיירו‪.‬‬
‫שתוקי ואסופי בזמן הזה‬
‫סימן ה‬
‫קכה‬
‫מסקנה‪:‬‬
‫יש לגייר את התינוקת שנמצאה‪ .‬והיא כשרה בקהל‪ .‬לגבי כהונה צריך לברר האם‬
‫רוב הבאים מערי הסביבה הם ישראלים כשרים‪ .‬ונראה שאין לאסור לכהונה משום‬
‫שגיירו את הבת לחומרא‪ .‬דמעיקר הדין אין צורך לגירות בתרי רובי‪ .‬ובמיוחד‬
‫שמהר"ם והראב"ד סוברים שברוב רגיל דינה כישראלית לכל דבריה‪ .‬והוי איסור‬
‫דרבנן‪ .‬ואין לומר שמאחר והטבלוה לגירות יצא עליה שם של גיורת ואסורה לכהונה‪.‬‬
‫דלא מצאנו גזירה כזו וגם אסופי כהאי גוונא אינו מצוי כלל ולא מצינו שגזרו בדבר‬
‫שאינו מצוי כלל‪.‬‬
‫קכו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫יחוס כהונה‬
‫בפנינו בקשה של אדם שהתגרש בביה"ד להתיר לו להחזיר גרושתו‪ .‬בגט של‬
‫המבקש כתוב שמו‪ ,‬שם אביו‪ ,‬ואח"כ כתוב הכהן‪ .‬בפרוטוקול חקירת השמות לפני‬
‫כתיבת הגט כתוב שהופיע האב ואמר שהוא כהן‪ .‬נראה שעל פי דברי האב נכתב‬
‫בגט של המבקש שהוא כהן‪ .‬עתה‪ ,‬מספר שנים לאחר מתן הגט‪ ,‬הוא מבקש להתיר לו‬
‫לשאת את גרושתו‪ ,‬בטענה שנתברר לו שהוא חלל ומותר בגרושה‪ .‬המבקש הסביר‪,‬‬
‫שלפני כמה שנים אמו ספרה לו‪ ,‬שבזמן מלחמת העולם נישאה לאדם ברומניה‬
‫והתגרשה ממנו‪ ,‬ולאחר המלחמה נשאה לאביו‪ .‬לאור עובדה זו הוא חלל ומותר‬
‫בגרושה‪.‬‬
‫בדיון בביה"ד טען המבקש שהוא מאמין לאביו שהוא כהן‪ ,‬וזכור לו שאביו אמר‬
‫לו שלא יכנס לבית הקברות‪ .‬אולם הוא גם מאמין לאמו שהיא גרושה‪ .‬לטענתו‬
‫סיפורה של אמו אמת‪ .‬הוא בירר עובדה זו אצל מכרים של אמו מחו"ל וכן אצל‬
‫קרובי משפחה‪ .‬נבהיר שדברי האם אינם סותרים לדברי האב שאמר לבן שלא יכנס‬
‫לבית קברות‪ .‬כי לפי התרשמות ביה"ד סביר מאוד שהאב לא ידע כלל שכהן אסור‬
‫בגרושה ובודאי לא ידע שכהן הנושא גרושה זרעו מתחלל‪ .‬האם חזרה על גרסה זו‬
‫בפנינו וספרה‪ ,‬שבזמן המלחמה נשאה בנישואין דתיים בעירה‪ ,‬ולאחר תקופה‬
‫התגרשה מבעלה ברבנות של הקהילה בעיר מגוריה‪.‬‬
‫בחקירה שערך ביה"ד לאם‪ ,‬היא לא ידעה לספר דברים ברורים על סדר מתן הגט‪.‬‬
‫אולם גם לא נמצאו סתירות ברורות לטענתה שהתגרשה‪ .‬נציין‪ ,‬כי עברו למעלה‬
‫מארבעים וחמש שנים מתאריך הגירושין‪ ,‬ואין להתפלא על שלא יכלה לתאר את‬
‫מעמד מסירת הגט לפרטיו‪ .‬לשאלת ביה"ד‪ ,‬האם בעלה השני היה כהן? לא ידעה‬
‫דבר מענין זה‪ ,‬וגם לא ידעה מה זה כהן‪ .‬האם סיפרה‪ ,‬שהכירה את בעלה השני אחרי‬
‫המלחמה‪ ,‬ונשאה לו באיטליה ע"י רב אטלקי במחנות הפלטים‪.‬‬
‫לפני ביה"ד הופיעו שני עדים שכנראה אינם שומרי תו"מ‪ ,‬והעידו‪ ,‬שידוע להם‬
‫שאם המבקש היתה נשואה לבעל ראשון‪ .‬היא נשאה לו בזמן המלחמה ברומניה‪.‬‬
‫לענין גרושיה מהראשון לא יכלו להעיד‪ ,‬אולם לטענתם‪ ,‬היהודים באותה עיר‪ ,‬היו‬
‫נוהגים לערוך קדושין וגרושין רק ע"י הרבנות המקומית‪ .‬עד אחד העיד שהאב של‬
‫המבקש אמר לו פעם שהוא כהן‪ ,‬והוסיף שהאב מעולם לא הלך לבית הכנסת‪ .‬והוא‬
‫אינו מאמין שהאב כהן‪ .‬בברור שערך ביה"ד לגבי משפחת האב נתברר‪ ,‬כי הורי האב‬
‫התגרשו כשהיה קטן כבן עשר‪ ,‬ונמסר ברומניה לפנימיה ושם גדל‪ .‬מוסרי‬
‫האינפורמציה לא יכלו לומר האם הפנימיה היתה של יהודים או נוכרים‪.‬‬
‫האם של המבקש טענה‪ ,‬שנשאה לבעלה הראשון בשנת ‪ 1941‬והתגרשה ממנו‬
‫לפני תום המלחמה‪ .‬בשנת ‪ 1947‬נישאה באיטליה לבעלה השני‪ .‬בשנת ‪ 1950‬שמעה‬
‫שבעלה הראשון מת‪ .‬ובנה המבקש נולד בשנת ‪ .1953‬העדים שהופיעו בביה"ד‬
‫ספרו ששמעו שבעלה הראשון מת‪ ,‬אולם לא יכלו לציין באיזו שנה קרה הדבר‪ .‬עד‬
‫כאן פרטי המקרה‪.‬‬
‫סימן ו‬
‫יחוס כהונה‬
‫קכז‬
‫א‬
‫כבוד אב"ד הרה"ג חגי איזירר שליט"א כתב חות דעת ולדעתו אין להתיר למבקש‬
‫להחזיר גרושתו‪ ,‬כי המבקש הוחזק לכהן‪ ,‬וצריך שני עדים כשרים כדי לפוסלו‪,‬‬
‫ולהחזיקו כחלל‪ .‬וצירף נימוקים קצרים‪.‬‬
‫כבוד אב"ד תמך יתדותיו לפסק זה על דברי הרמב"ם פ' כ' מהלכ' איסורי ביאה‬
‫הלכ' י"ג וז"ל הרמב"ם שם‪.‬‬
‫"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואינו אוכל בקודשי הגבול עד‬
‫שיהיה לו עד אחד‪ .‬אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה‪ ,‬ואינו מטמא‬
‫למתים‪ .‬ואם נשא או נטמא לוקה‪ .‬והנבעלת לו ספק חללה"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫וביאר האב"ד כי טעמו של הרמב"ם הוא או משום שויא אנפשיה חתיכה‬
‫דאיסוריה‪ ,‬דכן פירשו המ"מ והגר"א‪ .‬או מטעם שביאר החזו"א‪ ,‬שהאיסורין ע"פ עד‬
‫אחד יוחזקו‪ ,‬ולאחר שהוחזקו העובר על האיסור לוקה‪ .‬ולפ"ז‪ ,‬במקרה שלנו שהאב‬
‫של המבקש העיד בפני ביה"ד שהוא כהן הרי איקבע שהוא כהן‪ ,‬וכן נקבע שגם בנו‬
‫כהן‪ .‬והמבקש שבא לבטל קביעה זו צריך שני עדים‪ ,‬כדי לבטלה‪.‬‬
‫ב‬
‫לעניות דעתי נראה שיש מקום לעיון נוסף בדברים‪ .‬ואבאר ענין זה בהרחבה‪.‬‬
‫תחילה נדון בדברי הרמב"ם שנזכרו לעיל‪ ,‬שלכאורה הם תמוהים‪ .‬ובבאור דברי‬
‫הרמב"ם מצאתי ג' פירושים‪.‬‬
‫פרוש א'‬
‫המ"מ והגר"א פירשו‪ ,‬שאדם שאומר "כהן אני" נאמן מדין שויא אפשיה חתיכה‬
‫דאיסורא‪ .‬ומה שכתב הרמב"ם וכשנשא גרושה לוקה‪ .‬הוא משום שביה"ד מלקים‬
‫אדם כאשר עבר על איסור שנאסר מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא‪ .‬לדעתם קשה‬
‫מדוע כתב הרמב"ם‪" ,‬והנבעלת לו ספק חללה" הרי הוא לא החזק לכהן אלא מדין‬
‫שויא אנפשיה‪ ,‬וכשאיסור מוחזק מדין שויא אנפשיא‪ ,‬אין הדבר גורם ספק לביה"ד‬
‫כלפי אחרים‪ .‬וא"כ כלפי אחרים דין ישראל לו‪ ,‬ומדוע נעשית ספק חללה‪ .‬כך הקשה‬
‫הגר"א בסימן ג' אות י"ב‪ .‬וע"ש שהביא ראיות לדינו‪ ,‬ששויא אנפשיה אינו גורם כלל‬
‫ספק לבי"ד‪.‬‬
‫פרוש ב'‬
‫המשנה למלך פירש‪ ,‬דהרמב"ם מדבר שאדם אמר כהן אני‪ ,‬והחזק ל' יום‪ .‬וע"כ‬
‫לוקה משום שהחזק לכהן‪ .‬ונראה שלמל"מ היה קשה לפרש כהמ"מ‪ ,‬דאין לוקים‬
‫משום שויא אנפשיה‪ ,‬וע"כ הוצרך לדחוק כן‪ .‬והאחרונים הקשו על המשנה למלך‪,‬‬
‫דהיות ואדם אינו נאמן לומר שהוא כהן‪ ,‬א"כ כיצד הוחזק ל' יום ככהן‪ .‬ויש שתירצו‬
‫שהמל"מ' מצריך שיוחזק ל' יום‪ ,‬כדי שלא יוכל לחזור בו‪ .‬אלא שהקשו על זה‬
‫קכח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫דמאחר וצריך לומר בפני בי"ד דאל"כ יכול לומר מבודה הייתי‪ .‬וא"כ לאחר שאמר‬
‫בפני בי"ד אינו יכול לחזור בו‪.‬‬
‫פרוש ג'‬
‫החזו"א כתב שדברי הרמב"ם מבוססים על מה שכתב בהלכ' סנהדרין פר' טז'‬
‫הלכ ו'‪ ,‬שכל האיסורין על פי עד אחד יוחזקו‪ ,‬ולאחר שהוחזקו‪ ,‬העובר עליהם לוקה‪.‬‬
‫אולם עיין בחזו"א אהע"ז סימן כ' ס"ק כ' שהקשה על פירושו‪ ,‬דהרמב"ם כתב‪,‬‬
‫"והנבעלת לו ספק חללה"‪ .‬ולפי פירושו היה דינה צריך להיות ודאי חללה‪ .‬שהרי‬
‫בעלה הוחזק לכהן‪ .‬ולקמן נראה שיש עוד קשיים בפרושו‪.‬‬
‫נציין שבנידון דידן יש לדון עוד‪ ,‬שהאב נאמן לומר על בנו שהוא כהן‪ ,‬מדין יכיר‪.‬‬
‫ולקמן נדון בזה‬
‫ג‬
‫כדי להבין את הרמב"ם‪ ,‬וכדי לברר את הדין במקרה שלנו‪ ,‬נברר תחילה מדין‬
‫תורה כיצד מוחזק אדם לכהן‪.‬‬
‫והנה אדם שמשפחתו הוחזקה לכהנים‪ ,‬גם בזמן הזה יש לבני משפחה דין כהנים‪,‬‬
‫לכל חומר דיני כהנים‪ .‬ועיין פ"ת סימן ז' ס"ק ב' בשם המרשד"ם שכתב‪ ,‬שכהני‬
‫זמנינו דינם כספק כהנים‪ .‬אולם כבר דחו האחרונים את דבריו‪ .‬ועיין מהרי"ט ח"א‬
‫סימן פה שכתב שהכהנים בזמן הזה דין כהנים להם לכל דבר ומעיקר הדין‪ .‬וצריך‬
‫לתת להם מתנות כהונה‪ ,‬ואין אדם יכול לטעון הבא ראיה שהנך כהן‪ .‬דמאחר והחזקו‬
‫בכהונה כהנים הם‪ .‬ורק לגבי מזבח עשו מעלה שיוחזק רק ע"י שני עדים שהוא כהן‬
‫מיוחס‪.‬‬
‫כל זה במי שהוחזקה משפחתו בכהונה‪ .‬דהיינו שבמקומו הכל מחזיקים משפחה‬
‫זו בכהונה‪ .‬ויש לדון במי שבא לפנינו ממקום אחר‪ ,‬ואין משפחתו ידועה‪ ,‬על פי מה‬
‫יוחזק לכהן‪ .‬ויש לדון בדבר מה הדין מדאוריתא ומדרבנן‪.‬‬
‫שיטת הרמב"ם‬
‫המגיד משנה בפ' כ' מהלכות איסורי ביאה הלכ' א ב' כתב שבדבר זה נחלקו‬
‫הראשונים‪ .‬דעת הרמב"ם שמדאוריתא אדם שבא לפנינו ואין משפחתו ידועה צריך‬
‫שני עדים כשרים כדי להחזיקו ככהן‪ .‬ובטעם הדבר כתב המ"מ‪ ,‬שבאיסורי כהונה‬
‫ישנם דברים שחייבים עליהם מיתה בידי שמים‪ ,‬וע"כ איסור זה חמור‪ ,‬וצריך שני‬
‫עדים כדי להחזיקו לכהן‪ .‬גם הר"ן בכתובות דף כג ע"ב כתב‪ ,‬שדעת הרמב"ם‬
‫דמדאוריתא כדי להחזיק אדם בכהונה צריך שני עדים‪.‬‬
‫)וראיתי בחזו"א אה"ע סימן ב' ס"ק ז'‪ ,‬יז'‪ ,‬שכתב שלדעת הרמב"ם הא דצריך שני‬
‫עדים לתרומה דאורייתא הוא מדרבנן‪ ,‬משום מעלה ביוחסין‪ .‬ועיין במ"מ פ' כ'‬
‫מהלכ' איסורי ביאה סוף הלכה א' שכתב אפשרות זו ברמב"ם‪ ,‬אולם עיין היטב‬
‫יחוס כהונה‬
‫סימן ו‬
‫קכט‬
‫במ"מ שמשמע שסובר שהפרוש הראשון עיקר בדברי הרמב"ם‪ .‬ולקמן אביא ראיה‬
‫מהרמב"ם הלכ' טו שסובר שמדאורייתא צריך שני עדים כדי להחזיק אדם בכהונה‪.‬‬
‫יג‬
‫והחזו"א אומנם תמה על זה‪ .‬וע"ע בית מאיר סימן ד' סעיף ל"ה(‪.‬‬
‫בספרי פרשת שופטים פרשה פז' דרשו את הפסוק "לא יקום עד אחד באיש" שעד‬
‫אחד אינו נאמן להעלות אדם לכהונה‪ ,‬או להורידו מכהונה‪ .‬וע"ע בהגהות מימוניות‬
‫על הרמב"ם הלכ' עדות פר' ה' ס"ק א' שם בגירסא שלו לספרי‪ .‬ולשאר הראשונים‬
‫צ"ל שדרשת הספרי הוי אסמכתא‪.‬‬
‫ולגבי דינים מדרבנן )דהיינו תרומה בזמן הזה( כתב הרמב"ם‪ ,‬שמספיק עד אחד‪.‬‬
‫וכן נאמן עד אחד לאוסרו בגרושה‪.‬‬
‫ונראה שמה שכתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם שצריך שני עדים לעדות כהונה‬
‫משום שיש בכהונה דברים שיש בהם חיוב מיתה‪ .‬כוונתו דהיות ומעידים על האדם‪,‬‬
‫הוי עדות חמורה‪ ,‬ודומה עדות זו לעדות חייבי כריתות בדבר שבערוה‪ .‬אולם כשאין‬
‫מעידים על אדם‪ ,‬אלא שמעידים על חפץ מסוים שהוא אסור באיסור חמור‪ ,‬אין הדבר‬
‫חמור כ"כ‪ ,‬דהרי עד אחד נאמן להעיד על חתיכה שהיא חלב והאוכלה חייב כרת‪.‬‬
‫וכשמעידים על אדם‪ ,‬הוי מהות אחרת באדם והוי עדות בדבר חמור‪.‬‬
‫ובביאור שיטת הרמב"ם שלהחזיק אדם בכהונה צריך שני עדים מצאתי עוד שני‬
‫טעמים בדבר‪ .‬א(‪ .‬דהוי עדות נגד רוב‪ .‬ב( דהוי עדות הנוגעת לממון‪ ,‬שיש פסידא‬
‫של השבט )הפסד מתנות( ועל כן צריך שני עדים‪ .‬שני פירושים אלו כתב הפנ"י פרק‬
‫ב' דכתובות‪.‬‬
‫ולאור האמור לעיל בדברי הרמב"ם‪ ,‬מובנים דברי המ"מ והגר"א שביארו אדברי‬
‫הרמב"ם שכתב ‪ -‬אדם שבא ואמר כהן אני ונשא גרושה שלוקה‪ -.‬דכוונתו שלוקה‬
‫משום שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא‪ .‬דאין לומר שלוקה משום שהאיסורין בעד‬
‫אחד יוחזקו‪ ,‬דהרי כדי להחזיקו ככהן צריך שני עדים‪ .‬ואין לומר שכדי להחזיק אדם‬
‫ככהן לתת לו מתנות או כדי שיוכל להקריב על גבי מזבח צריך שני עדים‪ .‬אולם כדי‬
‫לאוסרו בגרושה מספיק עד אחד‪ .‬דאין זה מסתבר לחלק‪ ,‬שלגבי דברים מסוימים‬
‫יוחזק לכהן על פי עד אחד ולדברים אחרים יצטרכו ב' עדים‪) .‬והוי כעדות זנות‬
‫באשת איש דלא אמרינן שכדי להחזיקה לזונה יועיל עד אחד וכדי לאוסרה לבעלה‬
‫צריך ב' עדים( וכן מבואר במ"מ שכתב שהיות ויש באיסורי כהונה דברים שאיסורם‬
‫איסור מיתה בידי שמים‪ ,‬לכן צריך שני עדים להחזיקו אדם ככהן‪ .‬ולא כתב שיש‬
‫דברים שמספיק עד אחד מדאוריתא‪ .‬וכן משמע מדברי הר"ן שתמה על הרמב"ם‬
‫מדוע עד אחד אינו נאמן בעדות כהונה‪ ,‬הרי הוי מילתא דאיסורא‪ .‬ואם נאמר שפירש‬
‫ברמב"ם שיש דברים שעד אחד נאמן לגביהם‪] ,‬ויש דברים שאינו נאמן[‪ ,‬מה התימה‪.‬‬
‫יג‬
‫]עיין רמב"ם הלכ' תרומות פר' ח' הלכ' י"ד‪ .‬ועיין נתיבות לשבת סי' ד' ס"ק י"ט‪.‬‬
‫ובחידושי רע"א גמ' כתובות דף י"ד ע"א‪ .‬ועיין לקמן בפרק ח' בביאור שיטת הרא"ש‬
‫בענין זה‪[.‬‬
‫קל‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫עד כאן דיברנו לענין להחזיק אדם ככהן מדין תורה ושיהיה ראוי לאכול תרומה‬
‫דאורייתא‪ .‬ולגבי זמנינו כתב הרמב"ם שם בהלכה ט' וז"ל‪:‬‬
‫"בד"א לענין יחוס‪ ,‬אבל לחזקה שיהיה ככהני זמן זה‪ ,‬ויאכל בתרומה וחלה‬
‫של דברי סופרים‪ ,‬ובשאר קדשי הגבול‪ .‬מעלין מן השטרות‪ ,‬ועל פי עד אחד‪,‬‬
‫ומנשיאות כפים‪ ,‬ומקריאה בתורה ראשון‪ .‬וכן כל כהן שאמר בני זה כהן הוא‬
‫נאמן להאכילו בתרומה ולהיותו בחזקת כהן‪ .‬וכו'"‪....‬‬
‫ולהאמור לעיל שמדאורייתא צריך ב' עדים להעיד על אדם שהוא כהן ולדברים‬
‫דרבנן מועיל עד אחד יובנו דברי הרמב"ם שם פ' כ' הלכה טו' וז"ל‪:‬‬
‫"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני‪ ,‬ועד אחד מעיד לו שאני יודע באביו של‬
‫זה שהוא כהן‪ .‬אין מעלין אותו לכהונה בעדות זו‪ ,‬שמא חלל הוא‪ ,‬עד שיעיד‬
‫שזה כהן‪ .‬אבל אם הוחזק אביו כהן‪ ,‬או שבאו שנים והעידו שאביו של זה‬
‫כהן‪ ,‬הרי הוא בחזקת אביו"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים מה ההבדל בין הרישא לסיפא ?! הרי הרמב"ם‬
‫מדבר להחזיק אדם ככהן על פי עד אחד לדברים שמספיק עד אחד‪ .‬ומה ההבדל בין‬
‫אם הוחזק אביו לכהן לבין עד אחד המעיד שאביו כהן‪ .‬הרי בשניהם השאלה מה‬
‫היתה האם‪ ,‬ועל כך לא אומרת החזקה ולא העד דבר‪ .‬ומדוע חילק הרמב"ם בין‬
‫המקרים‪.‬‬
‫ונ"ל שהרמב"ם הולך לשיטתו‪ ,‬שמדין תורה אין נאמנות כלל לעד אחד בעדות‬
‫כהונה‪ .‬אלא דחז"ל האמינו עד אחד לדברים דרבנן וכן להחמיר עליו‪ .‬והאמינו לעד‬
‫רק כשמעיד עדות גמורה על אדם שהוא כהן‪ .‬אבל אם יש ספק בעדותו‪ ,‬לא האמינוהו‬
‫כלל‪ .‬אולם כאשר הוחזק האב לכהן הרי הבן בחזקת האב‪ ,‬לתרומה דרבנן‪) ,‬עיין‬
‫הלכה ז'( כיון שאין לחשוש שאביו נשא פסולה‪ .‬ועוד‪ ,‬שרוב נשים אינם פסולות‬
‫ועיין במ"מ שפירש כן‪.‬‬
‫ולהאמור לעיל‪ ,‬בדעת הרמב"ם אדם שאומר על עצמו שהוא כהן ואין לו עד‬
‫שמעיד שאביו כהן‪ .‬הוא כהן רק מדין שויא אנפשיה‪ .‬ואם אדם אינו יודע אם הוא‬
‫כהן‪ ,‬ועד אחד מעיד שאביו כהן ולא העיד על אמו שאינה פסולה לכהונה אין העד‬
‫נאמן כלל‪ .‬כיון שלא האמינוהו באופן זה ורוב העולם אינם כהנים‪ .‬ודע עוד‪ ,‬שבגמ'‬
‫בכתובות דף כה ע"ב מבואר‪ ,‬שעד אחד שנאמן לעדות כהונה צריך להיות עד כשר‬
‫ולא קרוב‪ .‬וזה גם להחזיקו ככהן לתרומה דרבנן‪ .‬ולדברי הרמב"ם הדבר מוסבר‪,‬‬
‫דעדות כהונה לא הוי עדות דאיסורין‪ ,‬וחז"ל שהאמינו לעד אחד לגבי תרומה דרבנן‬
‫האמינו רק לעד כשר‪.‬‬
‫וע"ש ברמב"ם הלכ' י' שהביא את הגמ' שאב נאמן לומר שבנו כהן‪ .‬ובגמ' מבואר‬
‫שהאמינוהו‪ ,‬משום שבידו לאכילו תרומה‪ .‬והרמב"ם ביאר‪ ,‬שאמירתו מועילה רק‬
‫לתרומה בזמן הזה‪.‬‬
‫ולהאמור לעיל דברי הרמב"ם ‪ -‬שכתב‪ ,‬אדם שבא ואמר כהן אני‪ ,‬ואח"כ בא על‬
‫אשה גרושה עשאה ספק חללה ‪ -‬צ"ע‪ .‬שהרי אדם קרוב לעצמו ופסול לעדות זו‪,‬‬
‫ולמה נאמין לו בנוגע לאחרים? שהרי על עצמו נאמן רק מדין שויא אנפשיה‪.‬‬
‫יחוס כהונה‬
‫סימן ו‬
‫קלא‬
‫ואמירתו אינה צריכה לגרום אפילו ספק לגבי אחרים‪ .‬ולעיל כתבתי שהגר"א בסימן‬
‫ג' הקשה קושיה זו‪ .‬ושמא מאחר והאמינוהו לגבי עצמו מדין שויא אנפשיה חתיכה‬
‫דאיסורא‪ ,‬האמינוהו גם לגבי האשה מדין ספק וזה משום מעלה ביוחסין‪ .‬ועיין‬
‫רמב"ם הלכות אי"ב פר' ט"ו הלכ' י"ד‪.‬‬
‫עד כאן ביארנו שיטת הרמב"ם כפי שעולה מדבריו בהלכות איסורי ביאה‪ .‬אולם‬
‫שיטת הרמב"ם צריכה עיון רב‪ ,‬וכבר תמה הר"ן בכתובות‪ ,‬כיצד מתישבים דבריו עם‬
‫הסוגיא‪ .‬דשנינו בכתובות דף כ"ג ע"ב‪.‬‬
‫"מתני' וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין‪.‬‬
‫ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין‪ .‬רבי יהודה אומר אין מעלין‬
‫לכהונה על פי עד אחד‪".‬‬
‫וביארה הגמ' דנחלקו ת"ק ור' יהודה האם מעלין מתרומה ליוחסין‪ ,‬דחכמים‬
‫סוברים דאין מעלין‪ ,‬ועל כן עד אחד נאמן להחזיקו ככהן להאכילו בתרומה‪ .‬ור'‬
‫יהודה סובר שמעלין מתרומה ליוחסין‪ ,‬וע"כ אין עד אחד נאמן להאכילו בתרומה‬
‫שמא יעלוהו ליוחסין‪ .‬ומבואר שם בגמ' שלמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין זה דוקא‬
‫מתרומה דאורייתא‪ .‬ולהאמור מבואר שעד אחד נאמן מדאורייתא להעיד על אדם‬
‫שהוא כהן‪ ,‬אלא שליוחסין הצריכו ב' עדים‪ ,‬משום מעלת יוחסין‪.‬‬
‫ביאור שיטת הגמ' לפי הרמב"ם‪.‬‬
‫א‪ .‬הרמב"ם פסק כאיבעית אימא בדף כה ע"א‪ ,‬דאין מעלין אלא מתרומה דאורייתא‬
‫ליוחסין‪ ,‬ולפי תרוץ זה לתרומה דאורייתא צריך לכולי עלמא שני עדים‪ .‬ולתרוץ‬
‫זה ת"ק ור' יהודה במשנה לא נחלקו האם מעלין מתרומה ליוחסין‪ ,‬אלא נחלקו‬
‫האם תרומה בזמן הזה דאורייתא או דרבנן‪.‬‬
‫ב‪ .‬כל סוגית הגמ' בכתובות מדף כג' ע"ב עד כה' ע"ב‪ ,‬היא אליבא מאן דאמר תרומה‬
‫או חלה בזמן הזה דאורייתא‪ .‬אולם להלכה שתרומה וחלה דרבנן א"כ המחלוקת‬
‫בין ת"ק לרבי יהודה היא כפשוטה‪ .‬דת"ק סובר שעד אחד נאמן להעיד על אדם‬
‫שהוא כהן כיון שתרומה בזמן הזה דרבנן‪ .‬ור' יהודה מצריך ב' עדים כיון שסובר‬
‫שתרומה בזמן הזה דאורייתא‪ .‬ופוסקים כת"ק‪.‬‬
‫לאור האמור לעיל נראה לי‪ ,‬שלדעת הרמב"ם במקרה שלנו אין לבן דין כהן כלל‪.‬‬
‫כי האב שאמר על עצמו שהוא כהן‪ ,‬אינו נאמן מדין עדות‪ .‬כי הוא קרוב אצל עצמו‬
‫וגם למילתא דרבנן אינו נאמן‪.‬מדין עדות‪ .‬ונאמן על עצמו רק מדין שויא אנפשיה‬
‫חתיכה דאיסורא‪ .‬ויתכן שנאמן לגבי בנו מספק משום מעלה ביוחסין כמו שנאמן‬
‫לגבי אשה שבעל לעשותה ספק חללה‪ .‬אולם מאחר ואדם זה לא אמר מעולם שבנו‬
‫כהן‪ ,‬שמעולם לא שאלוהו האם אשתו כשרה לכהונה‪ ,‬א"כ לא היתה לבן עדות שהוא‬
‫כהן‪ .‬ולעיל ביארנו‪ ,‬שגם אם עד אחד העיד שאביו של פלוני כהן‪ ,‬ולא העיד שהאם‬
‫כשרה לכהונה אין מחזיקים את הבן ככהן‪ .‬ובודאי במקרה שלנו שהאם ועוד שני‬
‫אנשים טענו שהאם היתה גרושה לפני שנשאה לאבי המבקש‪ ,‬שנאמנים‪.‬‬
‫ולקמן נדון האם האב נאמן לומר שבנו כהן מדין יכיר‪.‬‬
‫קלב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ד‬
‫כל האמור לעיל הוא לשיטת הרמב"ם שמדאוריתא אין עד אחד נאמן להחזיק‬
‫אדם בכהונה‪ .‬אבל המ"מ בפר' כ' מהלכות איסורי ביאה הלכ' א‪ ,‬הביא בשם "יש‬
‫מפרשים" שמדאורייתא עד אחד נאמן להחזיק אדם בכהונה‪ ,‬ומדאורייתא נאמן עד‬
‫אחד אפי' להחזיקו כהן לעבודה על גבי המזבח‪ .‬ומדרבנן עשו מעלה שצריך שני‬
‫עדים‪ ,‬כדי להחזיק אדם לכהן לגבי מזבח‪ .‬והתנאים נחלקו האם עד אחד נאמן‬
‫להחזיק אדם ככהן לתרומה דאורייתא‪ .‬ומחלוקתם תלויה בשאלה האם מעלין‬
‫מתרומה ליוחסין‪ .‬זו שיטת ר"ת בספר הישר סימן ל'‪ ,‬וכן סוברים התוס' בכתובות‬
‫שם‪ ,‬וכ"כ הרמב"ן בסוגיא שם‪ ,‬והביאו דבריו הרשב"א והריטב"א‪ ,‬וכן דעת הרא"ש‬
‫והר"ן שם‪ .‬ופרשו‪ ,‬שעד אחד נאמן לגבי כהונה כיון דהוי מלתא דאיסורא‪ ,‬ועוד דהוי‬
‫מלתא דעבדי לאתגלוי‪ .‬ונראה שהעיקר להלכה כשיטה זו‪ ,‬שכן סוברים רוב‬
‫הראשונים‪ .‬ולעיל הזכרתי את תמיהת הר"ן על הרמב"ם מהסוגיא בכתובות‪.‬‬
‫ולשיטה זו יש לדון מה הדין במקרה שלנו‪.‬‬
‫ולשיטה זו יוכלו להתקבל דברי החזו"א שאדם שבא ואמר כהן אני נאמן‬
‫מדאוריתא‪ ,‬כיון דהוי מילתא דאיסורא‪ .‬והוי איסור שיוחזק ע"פ עד אחד‪ .‬ומובן‬
‫מדוע אם אח"כ בעל גרושה או נטמא לוקה‪.‬‬
‫ברם כל האחרונים ביארו בשו"ע שאדם שבא ואמר כהן אני ואח"כ נטמא שלוקה‬
‫מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא‪ .‬ולא מדין האיסורין ע"פ עד אחד יוחזקו‪ .‬וקשה‬
‫מדוע לא פירשו כהחזו"א‪ .‬ונראה שלא פרשו כן‪ ,‬כי בגמ' כתובות דף כה ע"ב מבואר‪,‬‬
‫שאף שמאמינים לעד אחד שאומר על אדם שהוא כהן‪ ,‬מ"מ צריך שהעד יהיה כשר‬
‫לעדות ולא קרוב‪ .‬וא"כ אדם שאמר על עצמו שהוא כהן‪ ,‬אי אפשר להאמינו מדין עד‬
‫אחד‪ .‬ואומנם לשיטה זו קשה‪ ,‬מדוע קרוב פסול להעיד לכהונה‪ ,‬הרי הוי מילתא‬
‫דאיסורא‪ ,‬ועד אחד נאמן‪ .‬ובכל מקום שעד אחד נאמן באיסורין גם קרוב נאמן‪.‬‬
‫וראיתי שהפני יהושע בכתובות שם הקשה קושיה זו‪ .‬וכתב שני טעמים מדוע עד‬
‫פסול או קרוב אינו נאמן בעדות כהונה‪.‬‬
‫א( רבנן הצריכו עד כשר משום מעלה ביוחסין‪.‬‬
‫ב( משום שבעדות כהונה יש רווח ממון‪ ,‬וגם גזל השבט ממתנות כהונה‪ ,‬וע"כ‬
‫צריך עד כשר‪.‬‬
‫ונ"ל שהטעם השני של הפנ"י הוא העיקר‪ ,‬דכל הראשונים הביאו גמ' זו שבעדות‬
‫כהונה צריך עד כשר‪ ,‬ולא ביארו הטעם משום מעלה ביוחסין‪ .‬ועוד דמצאנו מקום‬
‫אחר שהאמינה תורה לעד אחד וצריך שיהיה עד כשר‪ .‬עיין נו"ב אבה"ע סימן לג‬
‫שכתב‪ ,‬שלדעת הרמב"ם עד אחד שמעיד על אדם שמת‪ ,‬נאמן מדאוריתא דהוי‬
‫מילתא דעבידא לאיתגלויי‪ ,‬ומ"מ כתב שמדאוריתא צריך דוקא עד כשר‪.‬‬
‫ועכשיו מצאתי בתשובות רבי אליעזר מטלז' שהאריך בדבר וכתב כדברי‪ ,‬שמעיקר‬
‫הדין עדות כהונה צריך עד כשר‪ .‬ועוד חידש שם שדברי המהרי"ק )בשורש עב ( שעד‬
‫אחד נאמן בדבר שבערוה במקום דלא אתחזק איסורא‪ .‬וכן שעד אחד נאמן בדבר‬
‫סימן ו‬
‫יחוס כהונה‬
‫קלג‬
‫שבממון כאשר אינו מעיד נגד מוחזק‪ .‬זה רק כאשר העד הוא עד כשר‪ .‬והביא הרבה‬
‫ראיות לדבר‪ .‬ועיין בדבריו ח"א סימן כז‪ .‬ועיין שערי יושר ח"ב דף קע"ה מה שכתב‬
‫על דבריו‪.‬‬
‫ונ"ל בטעם הדבר‪ ,‬שעדות דבר שבערוה או דבר שבממון שלא כנגד אתחזק‪ ,‬אינה‬
‫עדות איסורין‪ ,‬אלא הוי עדות דבר שבממון או בדבר שבערוה‪ ,‬אלא משום שלא באה‬
‫להוציא ממוחזק אינה צריכה ב' עדים‪ .‬ועדות זאת נלמדת מדין עד אחד שקם‬
‫לשבועה‪ ,‬שגם היא אינה להוציא ממון‪ ,‬ובכל זאת צריך עד כשר‪ .‬ועל כן גם עדות‬
‫כהונה שנוגעת לגזל השבט אף שאינה עדות להוציא ממון מ"מ צריך עד כשר‪.‬‬
‫)ועיין כסף משנה על הרמב"ם הלכ' ]עדות פר' ה' הלכ' כ"ג[ שביאר מדוע עד‬
‫שמחייב שבועה צריך להיות עד כשר(‪.‬‬
‫)וע"ע בדברי חיים אב"ע סימן י' שהביא שם שהמ"מ והש"מ סוברים שמעיקר‬
‫הדין עד פסול אינו נאמן בעדות כהונה‪ .‬וחלק שם עליהם‪ ,‬ואין דבריו מוכרחים‪ .‬אולם‬
‫מה שהחמיר שם יש לו מקום ע"פ דברי הרמב"ם א' יב' פרק טו' הלכ' יד' ע"ש‪.‬‬
‫גם מדברי רע"א בשו"ת מהדורא תניינא סי' סז‪ ,‬מוכח שסובר שאין האשה נאמנת‬
‫לומר שבנה כהן ואפי להחמיר‪ .‬ואין נאמנות האשה מדין עד אחד נאמן איסורין‪,‬‬
‫אלא דהאשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי‪ ,‬משום שיש לה חזקת כשרות‪ ,‬עם ברי שלה‬
‫שלכשר נבעלה‪ .‬ועיין גם בקהלת יעקב אה"ע סי' ד' סעי' כו ד"ה אין שכתב‪ ,‬שאין‬
‫נאמנות האם משום עד אחד נאמן באיסורין‪ .‬ולקמן בסוף המאמר באות יד' נדבר‬
‫בענין מחלוקת זו‪(.‬‬
‫ונראה לי להביא ראיה שבעדות כהונה צריך מעיקר הדין עד כשר‪ .‬דאיתא‬
‫בקדושין דף ע"ג ע"ב‪.‬‬
‫"ת"ר נאמנת חיה לומר זה כהן זה לוי זה נתין וזה ממזר‪ .‬במה דברים‬
‫אמורים שלא קרא עליה ערער אבל קרא עליה ערער אינה נאמנת‪ .‬ערער‬
‫דמאי אלימא ערער חד והאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים‪ .‬וכו' ואיבעית‬
‫אימא לעולם ערער חד וכי אמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים‪ ,‬הני מילי‬
‫היכא דאיתא חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה דכשרות חד נמי‬
‫מהימן"‪.‬‬
‫וכתב ע"כ הר"ן )דף לא בדפי הרי"ף ( וז"ל‪:‬‬
‫"נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי‪ .‬ארבע נשים שילדו בבית אחד אשת כהן‬
‫ולוי ונתין וממזר‪ .‬ולא מדינא‪ ,‬אלא שהימנוה רבנן‪ ,‬שאי אפשר בענין אחר‪.‬‬
‫שלא קרא עליו ערער‪ .‬שלא יצא ערעור על הולד לומר זה בנה של אשת‬
‫ממזר‪ .‬אבל היכא דליכא חזקה דכשרות‪ .‬שלא הוחזק אלא בעדות אשה זו‪,‬‬
‫ואע"ג דהימנוה רבנן ואמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן‬
‫שנים‪ .‬היינו דבר שראוי להאמין בו עד אחד כמלתא דעבידא לאיתגלויי‪ .‬אבל‬
‫הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי‪ .‬הלכך כל‬
‫שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת‪".‬‬
‫והב"ש סימן ד' סעיף לה ס"ק ס הביא את דברי הר"ן וכתב וז"ל‪:‬‬
‫’‬
‫קלד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫"ומ"ש הר"ן ע"א אינו נאמן אלא במלתא דעבידא לאיתגלויי‪ ,‬באמת איתא‬
‫כן ביבמות‪ ,‬ולקמן סי' יז‪ ,‬אלא שם איירי להוציא דבר מחזקתו‪ ,‬אז בעינן‬
‫מלתא דעבידי לאיתגלויי‪ ,‬אבל כאן דליכא חזקה קשה למה אינה נאמנת‪.‬‬
‫וכו' )וכוונתו להקשות הרי במילתא דאיסורין עד אחד נאמן ואפי' עד פסול(‬
‫ואפשר דסבירא ליה אשה שאני ואינה נאמנת‪ ,‬אפילו בדבר דאין לו חזקה‪,‬‬
‫אלא במלתא דעבידי לגלויי‪ .‬ואיני יודע מנ"ל‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולפי דברינו מיושבים דברי הר"ן‪ ,‬שעדות כהונה אף שעד אחד נאמן‪ ,‬מכל מקום‬
‫צריך להיות עד כשר וכפי שביארתי לעיל‪.‬‬
‫ועוד נראה לי‪ ,‬שאפי' אם נאמר ששאר פסולים כשרים לעדות כהונה‪ ,‬מ"מ אדם על‬
‫עצמו אינו נאמן‪ .‬דכיון שיש לו טובת הנאה‪ ,‬וגזל השבט‪ ,‬אין אדם נוטל שררה‬
‫לעצמו‪ .‬וע"כ מובן מה שסתמו כל האחרונים שהאומר "כהן אני" נאמן רק מדין שויא‬
‫אנפשיה חתיכה דאיסורא‪ ,‬ולא מדין עד אחד נאמן באיסורין‪ .‬וגם בזמן הזה שאין גזל‬
‫השבט‪ ,‬מ"מ אדם האומר כהן אני אינו נאמן מדין עדות כיון שיש לו טובת הנאה‬
‫שמראה עצמו מיוחס ובעל חשיבות‪ .‬והרא"ש פרק הניזקין סי' יב כתב וז"ל‪:‬‬
‫"אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה כדאמרינן בכתובות דאפי' ע"א‬
‫אינו נאמן היכא דאיכא למיחש לגומלין כ"ש שהוא עצמו אינו נאמן ואע"ג‬
‫דעביד לאיתגלויי‪ .‬והיינו טעמא משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה‬
‫לו ולזרעו לדורותיו‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫לפ"ז במקרה שלנו שהאב אמר כהן אני‪ ,‬דנאמן רק מדין שויא אנפשיה‪ ,‬אין לו‬
‫נאמנות כלפי אחרים‪ ,‬כמו שכתב הגר"א סימן ג' ס"ק י"ב‪ .‬ואף אם נאמר שכלפי‬
‫האחרים הוי ספק‪ ,‬מ"מ לא הוי הוחזק ואחרים יכולים להכחישו‪ .‬וכאן שהאשה‬
‫טוענת שהיתה גרושה נאמנת‪ .‬ועוד שהאב מעולם לא אמר שבנו כהן כשר‪ ,‬והבן לא‬
‫הוחזק בשום מקום ככהן‪ .‬וא"כ האשה אינה מכחישתו ויכולה לומר גרושה הייתי‬
‫כשנישאתי לבעלי‬
‫ואף אם נאמר‪ ,‬שהאב היה נאמן מדין עד אחד נאמן באיסורין‪ ,‬שהוא כהן‪ .‬מ"מ‬
‫מעולם לא טען שגם בנו כהן‪ ,‬וגם הבן מעולם לא הוחזק לכהונה על פי אביו‪ .‬ולפ"ז‬
‫ברור שהאם נאמנת לטעון שהיתה גרושה כאשר נישאה לבעלה ואינה מכחישה איש‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫ה‬
‫לאחר עיון נוסף נראה לי‪ ,‬כי בשני התרוצים של הפני יהושע על השאלה מדוע‬
‫בעדות כהונה צריך עד כשר נחלקו התוס' והרמב"ן‪.‬‬
‫ביאור שיטת התוס'‬
‫שנינו בכתובות דף כה‪:‬‬
‫"תניא‪ ,‬הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא‪ ,‬נאמן להאכילו בתרומה‪ ,‬ואינו נאמן‬
‫להשיאו אשה דברי רבי‪ .‬אמר לו רבי חייא‪ ,‬אם אתה מאמינו להאכילו‬
‫בתרומה‪ ,‬תאמינו להשיאו אשה‪ .‬ואם אין אתה מאמינו להשיאו אשה‪ ,‬לא‬
‫יחוס כהונה‬
‫סימן ו‬
‫קלה‬
‫תאמינו לאכול בתרומה‪ .‬א"ל אני מאמינו להאכילו בתרומה‪ ,‬שבידו‬
‫להאכילו בתרומה‪ .‬ואין אני מאמינו להשיאו אשה‪ ,‬שאין בידו להשיאו‬
‫אשה‪".‬‬
‫וכתבו התוס' וז"ל‪:‬‬
‫"הרי שאמר בני וכהן הוא מדנקט בני זה וכהן הוא‪ ,‬משמע שאינו ידוע לנו‬
‫אם הוא בנו‪ .‬והוא בא להעיד שהוא בנו‪ ,‬ושהוא כהן שאינו בן גרושה‪ .‬דאי‬
‫ידוע לנו שהוא בנו‪ ,‬הוי ליה למינקט בני זה כהן הוא בלא וי"ו‪ .‬ותימא א"כ‬
‫יהא נאמן לכולי עלמא לתרומה וליוחסין במיגו דאי בעי אמר אינו בנו וי"ל‬
‫דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימן‪ ,‬דלדבריו קרוב הוא כדאמרינן בהחולץ‪ .‬וכו'"‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫הרע"א שם תמה על התוספות וז"ל‪:‬‬
‫"ובעניי איני מבין דהתם מדין עדות באנו להאמינו מדין יכיר שפיר אמרינן‬
‫לדבריך‪ .‬אבל הכא דמטעם מגו באנו להאמינו‪ ,‬מה בכך שהוא קרוב‪ .‬אטו‬
‫קרוב אינו נאמן במיגו‪ .‬וצלע"ג‪".‬‬
‫ואומנם דעת התוס' שמה שכתוב בברייתא שבידו להאכילו בתרומה אינו מדין‬
‫מיגו‪ .‬אלא נאמן משום שבידו בפועל להאכילו בתרומה‪ .‬ועיין תוס' ד"ה שבידו‬
‫להאכילו‪ .‬ולקמן באות ז' נבאר סברת התוס' מדוע לא מעיל כאן מיגו כדי להאמין‬
‫לאב‪.‬‬
‫והנה התוס' בד"ה נאמן להאכילו הקשו על דברי רבי מהמשנה בעשרה יוחסין דף‬
‫עט ע"ב‪.‬‬
‫"מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה אשתו‬
‫צריך להביא ראיה על בניו ואינו נאמן להאכילם בתרומה‪".‬‬
‫ותרצו התוס' דרבי תנא ופליג‪ ,‬ועוד תרצו בשם ר"ת‪ ,‬שהמשנה בקדושין סוברת‬
‫כר' יהודה שמעלין מתרומה ליוחסין‪ ,‬ולדבריו כדי להעיד על אדם שהוא כהן צריך‬
‫שני עדים‪.‬‬
‫ודע‪ ,‬שמה ששנינו שצריך עד כשר בעדות כהונה‪ .‬זה לתרומה דאורייתא‪ ,‬או‬
‫לתרומת דגן גם בזמן שתרומה מדרבנן‪ ,‬כיון שעיקרא מן התורה‪ .‬אבל לתרומת פירות‬
‫זה יותר קל‪ .‬דשנינו בגמ' בב"ק דף קי"ד ע"ב‪:‬‬
‫"והאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד שהיה משיח לפי תומו‬
‫ואומר‪ ,‬זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתיפו של אבא והוציאוני מבית‬
‫הספר והפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב‪ .‬ורבי חנינה‬
‫מסיים בה הכי וחברי בדילין ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות‪.‬‬
‫והעלהו רבי לכהונה על פיו‪".‬‬
‫וביארה הגמ' שם דנאמנות זו של משיח לפי תומו מועילה רק לתרומה דרבנן‬
‫והתוס' כתובות דף כה ע"ב ביארו שהנאמנות מועילה לתרומת פירות‪.‬‬
‫קלו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ורש"י פירש שם וז"ל "בתרומה דרבנן‪ .‬בזמן הזה דרבי אחר החורבן היה ואיכא‬
‫מאן דאמר לא קידשה לעתיד לבוא‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ו‬
‫ביאור שיטת הרמב"ן‬
‫הרמב"ן בחידושיו לכתובות בד"ה הרי שבא‪ ,‬הביא את קושית התוס' שדברי רבי‬
‫נסתרים מהמשנה בקדושין וכתב ע"כ וז"ל‪:‬‬
‫"ולי נראה דהתם כגון דידעינן בסהדי דבריה הוא‪ ,‬הלכך לא מהימן דקרוב‬
‫הוא אצל בנו‪ .‬והכא במאי עסקינן דלא ידיע לן דבריה הוא כדקתני בני זה‬
‫וכהן הוא‪ ,‬מהימן במיגו דאי בעי אמר כהן הוא סתם דמהימן‪ ,‬דהא לא ידיע‬
‫דבריה הוא הדין והיא סברא דרבי‪ .‬ורבי חייא סבירא ליה כיון דמודה הוא‬
‫דבריה הוא לא מהימן ואפי' במיגו דאי בעי אמר לאו בריה הוא‪ ,‬דרחמנא‬
‫פסליה‪ .‬כדאמרינן בעלמא אטו משה ואהרן משום דלא מהימני‪ ,‬אלא‬
‫דרחמנא פסלינהו‪ ".‬וכו' ובהמשך כתב‪:‬‬
‫"וא"ל רבי שאינו דומה שמאמינו להאכילו בתרומה‪ ,‬שכן בידו להאכילו‬
‫בתרומה‪ ,‬דאי בעי הוה אמר כהן הוא ואינו בני והיה אוכל על פיו לבדו ואין‬
‫זו עדות גמורה‪ ",‬וכו'‬
‫ובדף כד ע"ב כתב וז"ל‪.‬‬
‫"מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין הך בעיא הכי פירושא‪ .‬אם תמצא‬
‫לומר מעלין צריכין שנים להעיד עליו לנשיאות כפים‪ .‬ואם תמצא לומר אין‬
‫מעלין בעד אחד סגי‪ .‬כדאמרינן במעלין מתרומה ליוחסין פליגי‪ .‬דבכל שאר‬
‫איסורין עד אחד במלתא דעבידי לאינלויי מהימן" וכו'‬
‫ואת דברי הרמב"ן הביאו הרשב"א הרא"ש הריטב"א והר"ן‪.‬‬
‫ובמסכת קדושין ביאר הרמב"ן את המשנה שם‪ .‬שמדובר באדם שבא ממדינת הים‬
‫עם בן שנולד במדינת הים והיה ידוע שהוא בנו ועל כן אין האב נאמן‪ ,‬והבן צריך‬
‫עדות לאכול בתרומה שחיישינן שמא בן חללה הוא‪ .‬ומה שכתוב צריך להביא ראיה‬
‫על בניו הכוונה לעד אחד‪ ,‬שלהאכיל אדם בתרומה מספיק עד אחד‪.‬‬
‫ז‬
‫ביאור המחלוקת בין התוס' לרמב"ן‬
‫לאחר שהבאנו את דברי התוס' והרמב"ן‪ ,‬נראה בעליל שהם נחלקו בשני תרוצי‬
‫הפני יהושע‪ .‬שהתוס' סוברים שכדי להעיד על אדם שהוא כהן צריך עד אחד כשר‪.‬‬
‫ואף שיש לאב מיגו שהיה יכול לומר שאינו אביו אינו נאמן‪ .‬וכפי שכל עד קרוב אינו‬
‫נאמן להעיד אף שיש לו מיגו שיכל לומר איני קרוב‪.‬‬
‫סימן ו‬
‫יחוס כהונה‬
‫קלז‬
‫והרמב"ן סובר שעדות זו היא כעדות איסורין‪ ,‬וצריך עד אחד‪ .‬ומעיקר הדין כנראה‬
‫לא צריך עד כשר‪ ,‬דגם קרוב ואשה נאמנים ככל עדות איסורין‪ ,‬אלא דעשו מעלה‬
‫ביוחסין שצריך עד כשר‪ .‬ובמקום שיש לעד מיגו מהימנינן ליה גם אם הוא קרוב‪.‬‬
‫ביאור דברי הר"ן בקדושין‬
‫אלא דלפי מה שהוכחנו עתה שהרמב"ן סובר שמעיקר הדין עדות כהונה הוי‬
‫מלתא דאיסורין ועד אחד נאמן ואפי' פסול‪ .‬א"כ חוזרת הקושיא שהקשה הב"ש על‬
‫הר"ן‪ ,‬מדוע מעיקר הדין החיה אינה נאמנת לומר על הולד שהוא כהן‪ .‬והרי הר"ן‬
‫סובר כהרמב"ן‪ ,‬שבמסכת כתובות הביא את דבריו‪ .‬ונ"ל לומר שלושה תרוצים‬
‫לקושיא זו‪.‬‬
‫א‪ .‬הרמב"ן כתב בכתובות דף כד ע"ב לגבי עדות כהונה וז"ל‪" :‬דבכל שאר איסורין‬
‫עד אחד במלתא דעבידי לאיגלויי מהימן‪ ".‬וכו' והנה יתכן שהרמב"ן מסכים למה‬
‫שביארנו לעיל‪ ,‬שעדות כהונה לא הוי עדות איסורין רגילים‪ .‬וצריך בדוקא עד כשר‬
‫וכפי שביארנו לעיל‪ ,‬בדעת התוס'‪ ,‬אלא מאחר ויש כאן גם מילתא דעבידי‬
‫לאתגלויי לכן נאמן האב במיגו‪ .‬וזה הפרוש למה שכתב הרמב"ן‪ ,‬דלא הוי עדות‬
‫גמורה‪ .‬אבל במקרה של הר"ן שהחיה מעידה בדבר שאי אפשר להכחישה‪ ,‬כלומר‬
‫דלא הוי מלתא דעבידא לאיתגלויי‪ ,‬והוי גם עדות איסורין בדבר שנוגע לממון‪,‬‬
‫צריך בדוקא עד כשר‪ .‬ועל כך כתב הר"ן שבחיה האמינו אף שאינה כשרה‪ ,‬כיון‬
‫שאי אפשר בענין אחר‪ .‬ולפי זה מובן מדוע הזכירו הרמב"ן והר"ן מלתא דעבידי‬
‫לאיתגלויי בעדות כהונה‪ .‬ולפרוש זה‪ ,‬בכל מקום שהעדות במילתא דלא עבידי‬
‫לאיתגלויי מעיקר הדין צריך בעדות כהונה עד כשר‪.‬‬
‫ב‪ .‬יתכן לומר שהר"ן מפרש את הגמ' שאם קרא עליה ערער אינה נאמנת‪ .‬הכוונה‬
‫כשהחיה אמרה על ולד אחד שהוא נתין או ממזר‪ .‬ובזה ודאי שמעיקר הדין אינה‬
‫נאמנת‪ .‬שהרי עדותה היא לפסול אדם מקהל‪ ,‬ובזה צריך ב' עדים‪ .‬כיון‬
‫שמדאורייתא כשר הוא לקהל דאף אם אין אנו יודעים מהו מ"מ הוי ספק ממזר‬
‫ומותר בקהל‪.‬‬
‫ג‪ .‬בחיה הדבר נוגע גם לענין ירושה ואיסורי קרובים‪ ,‬ובודאי שמעיקר הדין לא היתה‬
‫נאמנת‪.‬‬
‫וע"ע מה שכתב הבית מאיר באה"ע סי' ד' סעיף לה לבאר דברי הר"ן ואין כאן‬
‫מקום להאריך‪.‬‬
‫ח‬
‫שיטת הרא"ש‬
‫הרא"ש בתשובות כלל לב סימן טז כתב‪ ,‬פנויה שעיברה ואמרה מפלוני כהן אני‬
‫מעוברת‪ ,‬ואותו פלוני מודה לדבריה שבא עליה‪ ,‬תלינן שהולד הוא בנו של אותו‬
‫פלוני והרי הוא כהן לכל דבריו ומקריב על גבי המזבח‪ .‬ובכלל פב סי' א הוסיף‪,‬‬
‫שמקריב אפי' בשבת‪ .‬והנה דברי הרא"ש תמוהין‪ ,‬דהבאנו לעיל המשנה בקידושין מי‬
‫קלח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫שיצא הוא ואשתו למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה אשתו‪ ,‬צריך להביא‬
‫ראיה על בניו ואינו נאמן להאכילם בתרומה‪ .‬וכדי להעלות הבן לכהונה צריך עד‬
‫אחד וליוחסין צריך ב' עדים‪ ,‬וכאן כתב הרא"ש שאדם נאמן לומר על השתוקי שהוא‬
‫בנו ונאמן עליו גם למזבח‪.‬‬
‫ואומנם בשו"ת רע"א תנינא סי' סז תמה על הרא"ש‪ .‬ומצאתי בנתיבות לשבת סי' ד‬
‫סעי' כו ד"ה ונראה שכתב‪ ,‬שלגבי יוחסין אין מועילה הודאת האב שבא על האשה‬
‫וצריך ב' עדים שיעידו על כך‪.‬‬
‫ונראה שכוונת הרא"ש היא שמדאורייתא כהן נאמן לומר על שתוקי שהוא בנו‪,‬‬
‫כיון שעדות כהונה הוי מלתא דאיסורין ומדאורייתא נאמן אף ליוחסין ולמזבח‪ .‬ומה‬
‫שהצריכו שני עדים ליוחסין זו מעלה מדרבנן ביוחסין‪ .‬ולפי זה מוכח מהרא"ש‪,‬‬
‫שמעיקר הדין גם עד פסול נאמן ואמנם הרא"ש במסכת כתובות בפרוש הברייתא ‪-‬‬
‫"תניא‪ ,‬הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא‪ ,‬נאמן להאכילו בתרומה‪ ,‬ואינו נאמן להשיאו‬
‫אשה דברי רבי‪ - ".‬הביא את דברי הרמב"ן‪ ,‬שהברייתא מדברת בשלא ידוע לנו שהוא‬
‫בנו‪ ,‬והאב נאמן לומר זה בני וכהן הוא במיגו שיכל לומר שאינו בנו‪ ,‬והיה נאמן‬
‫להעיד עליו שהוא כהן‪ .‬ועדות כהונה לא הוי עדות גמורה ועל כן נאמן במיגו‪ .‬ומוכח‬
‫מדברי הרא"ש‪ ,‬שעדות כהונה הוי מילתא דאיסורין גמור‪ ,‬ואפי' במילתא דלא עבידי‬
‫לאיתגלוי עד אחד נאמן‪ .‬אלא דלפי זה קשה מדוע האם אינה נאמנת לומר על בנה‬
‫שהוא בנו של פלוני הכהן‪ .‬וצריך לומר שהיות והאם אינה נאמנת להחזיק הבן כבנו‬
‫של פלוני לענין ירושה‪ ,‬אינה נאמנת לומר שהוא בנו של פלוני גם לגבי כהונה‪ .‬אולם‬
‫לפי זה אם תאמר מכהן התעברתי ולא אמרה מי אביו‪ ,‬נאמנת מעיקר הדין‪ ,‬ורק משום‬
‫מעלה ביוחסין אינה נאמנת‪ .‬דהרי לעדות כהונה צריך עד כשר‪.‬‬
‫ולפי דברינו אפשר גם לישב הגמ' בקידושין מדוע חיה אינה נאמנת מעיקר הדין‪.‬‬
‫דיש לומר דאמירתה על הולד שהוא כהן או לוי נוגע גם לירושה‪ ,‬ועל כך אינה נאמנת‬
‫מעיקר הדין‪ ,‬ועל כן אי אפשר גם להאמינה שהוא כהן‪.‬‬
‫ט‬
‫השו"ע בסימן ג' סעיף א' פסק‬
‫"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע"פ‬
‫עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא כפיו‪".‬‬
‫וכתב על כך הרמ"א‪,‬‬
‫"וי"א דנאמן לקרות בתורה ראשון‪ ,‬ולשא כפיו בזמן הזה‪ ,‬שאין לנו תרומה‬
‫דאורייתא שנחוש שמא יעלוהו לתרומה‪".‬‬
‫ונראה שאדם שבא בזמן הזה וטוען "כהן אני" יש לו דין של שויא אנפשיה‪ .‬אולם‬
‫אם הוחזק לשאת כפים ולעלות לתורה ככהן‪ ,‬לאחר זמן יש לו דין הוחזק ככהן לכל‬
‫דבריו‪ .‬ועל כל פנים לחומרא‪ .‬ויצא מדין נאמנות של שויא אנפשיה‪ .‬ולפי זה במקרה‬
‫שלנו אין לאב נאמנות מעבר לשויא אנפשיה‪ ,‬שהרי לא נהג ברבים מנהג כהן לשום‬
‫סימן ו‬
‫יחוס כהונה‬
‫קלט‬
‫דבר‪ .‬וגם כשנושא כפיו ברבים יש לו נאמנות יותר גדולה‪ ,‬דהוי מילתא דעבידי‬
‫לאתגלויי ואין אדם משקר‪.‬‬
‫י‬
‫לעיל כתבתי שדעת הרמב"ם שאם בא עד אחד ומעיד על אחד שהוא בנו של כהן‬
‫מוחזק וידוע‪ .‬הרי הבן כהן ואין חוששים שמא אמו חללה‪ .‬אבל אם עד אחד מעיד על‬
‫אחד שאביו כהן ולא ידוע מי האב‪ ,‬או שלא הוחזק האב במקומנו לכהן‪ ,‬אין בעדות‬
‫העד להחזיק הבן ככהן‪ ,‬עד שיעיד על האם שאינה חללה‪ .‬וכתב המ"מ שם בהלכה‬
‫יב' שכן דעת הרשב"א‪ ,‬והוסיף שרש"י והראב"ד חולקים‪ ,‬וסוברים‪ ,‬שאם העיד עד‬
‫אחד על אחד שאביו כהן‪ ,‬מוחזק הבן לכהן‪ ,‬ולא חיישינן שאמו חללה‪ .‬וכתב המ"מ‬
‫שהם מפרשים דמה שנאמר בגמ' שם כו ע"א ואמר רב ששת ה"ק החולק עם אחיו‬
‫הכהנים בבית דין אינה חזקה וכ"ש שלא בב"ד‪) .‬דהיינו כשיש עד המעיד שהאב כהן‬
‫וראה עוד שבן זה קיבל חלק בנכסיו‪ ,‬אין עדות זו ראיה שהבן כהן ( מדובר שיצא‬
‫קול שאמו גרושה‪ .‬ונראה שיטתם דאם העיד עד אחד שהאב כהן אין לחשוש שהאם‬
‫גרושה‪) .‬ועיין חלקת מחוקק סימן ג ס"ק ז(‪ .‬ועוד נראה‪ ,‬שאם ידעינן שהאב יש לו‬
‫חזקת כשרות לא חיישינן שנשא גרושה‪ .‬ועוד דרוב נשים אינם פסולות לכהונה‪.‬‬
‫ומ"מ נראה לי‪ ,‬שאם העד העיד רק שהאב כהן‪ ,‬לא הוי הבן מוחזק בכהונה‪ ,‬שעד‬
‫אחד אינו יכול להעיד שאמו גרושה‪ .‬דכיון שאין כאן עדות ברורה שהוא כהן לא‬
‫אמרינן כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הרי הוא כשנים‪ ,‬שעד אחד לא יוכל‬
‫להעיד שהאם גרושה‪ .‬ובודאי במקום שהכהן לא הוחזק בכשרות ואינו שומר תו"מ‬
‫שאין העדות על האב מחזיקה את הבן ככהן ודאי‪.‬‬
‫יא‬
‫לעיל כתבתי שיש לדון כאשר אדם אומר על עצמו שהוא כהן שיהיה האב נאמן‬
‫שהבן כהן מדין יכיר‪ .‬ומצאתי ברשב"א כתובות דף כ"ה‪ :‬ד"ה אמר רב חייא )וכן‬
‫בריטב"א שם( שלא מועיל יכיר לענין כהונה‪ .‬ועיין אוצר הפוסקים סימן ג' ס"ק י"ב‬
‫דף נ"ה שכתבו בשם עצי ארזים‪ ,‬דאדם שהוחזק כהן יכול לומר שבנו בן גרושה‪ ,‬אבל‬
‫אדם שאינו מוחזק ככהן ואמר כהן אני ובא על גרושה אין הבן חלל‪ .‬ונראה שאין‬
‫נאמנות לאדם לומר שהוא כהן ויועיל לבנו מדין יכיר‪ .‬וע"ע שם בשם ספר בית משה‪.‬‬
‫ואף אם נאמר ששיך יכיר בכהונה‪ ,‬זה כאשר ידוע שהוא כהן יכול לומר גם על בנו‬
‫שהוא כהן‪ .‬אבל אם אין נאמן על עצמו רק מדין שויא אנפשיה‪ ,‬אינו נאמן על בנו‬
‫יותר מעל עצמו‪ ,‬והבן הוי רק ספק‪ .‬וכ"כ בספר בית משה שהזכרתי לעיל‪ .‬וכ"כ‬
‫הפרישה עיין אוצר הפוסקים סימן ד' סעיף ל' ס"ק קמג דף צ"ח‪ .‬ואף שהביא שיש‬
‫חולקים שנאמן על בנו יותר משנאמן על עצמו מ"מ דברי הפרישה מסתברים יותר‪.‬‬
‫ואף לדברי החולקים שנאמן על בנו יותר מעל עצמו זה כאשר אומר על בנו שהוא‬
‫ממזר מחמת שהוא ממזר‪ ,‬אבל אם אומר על בנו שהוא כהן מחמת שהוא כהן אינו‬
‫נאמן‪ .‬דכבר כתבתי לעיל שאין יכיר גבי כהונה‪ .‬וע"ע בשיעורי ר' שמעון שקאפ'‬
‫כתובות סימן כ"ח בענין יכיר שהקשה מדוע אדם שהוחזק בכהונה אינו נאמן מדין‬
‫קמ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫יכיר לומר שאשתו כשרה‪ ,‬ואינה גרושה‪ .‬וע"ש שהתקשה בדבר‪ .‬ונראה לי שאדם‬
‫נאמן מדין יכיר לומר בדבר שנוגע לכשרות בנו או כשנוגע לממונו‪ .‬אבל עדות כהונה‬
‫שנוגע לגזל השבט אין בזה דין יכיר‪ .‬ובזה מיושב מה שהתקשה הקצוה"ח בסי' רע"ז‬
‫ס"ק ב' ע"ש‪.‬‬
‫יב‬
‫שיטת רש"י‬
‫לעיל ביארנו שיטות הראשונים כיצד מחזיקים אדם ככהן‪ .‬אולם יש עוד דרך‬
‫להחזיק אדם ככהן‪ .‬ותחילה נפרש שיטת רש"י שיש לה השלכות לעניננו ונראה שגם‬
‫הרמב"ם סובר בכמה דברים כרש"י‪.‬‬
‫מתוך פרוש רש"י עולה דיש ג דרגות בהעלת אדם לכהונה‪.‬‬
‫א‪ .‬לגבי מזבח צריך שני עדים כשרים וזה כנראה משום מעלה ביוחסין‪.‬‬
‫ב‪ .‬לגבי אכילת תרומה או חלה דאורייתא צריך עד אחד כשר‪ .‬וצריך העד שיעיד‬
‫שראה שמחלקים לו תרומה בגורן‪ ,‬או שנשא כפים‪ .‬וכגון דברים שיש להם פרסום‬
‫שהחזיקוהו ככהן וע"כ מדברות הבריתות דף כה ע"א‪ .‬וברייתות אלו דברו לפני‬
‫חורבן בית שני‪ .‬או שהן סוברות שתרומה גם בזמן הזה דאורייתא שקדושה שניה‬
‫קדשה לשעתה וקדשה גם לעתיד לבוא‪.‬‬
‫ג‪ .‬למי שסובר שתרומה וחלה בזמן הזה דרבנן נאמן אפי' אב לומר שבנו כהן וגם עד‬
‫פסול נאמן‪) .‬כמו שנאמן עד להעיד מה שראה בקטנותו(‪ .‬ומעלין לכהונה גם‬
‫כשקרא ראשון בתורה‪ .‬וגם אדם עצמו המשיח לפי תומו נאמן לדבר זה‪.‬‬
‫הדברים המוזכרים באותיות א' ב' נתבארו לעיל בדברי הראשונים ובגמ' כתובות‬
‫דפים כד' ודף כה ע"א ועתה נבאר הנאמר באות ג'‪.‬‬
‫שנינו בגמ' ב"ק דף קי"ד ע"ב‪:‬‬
‫"והאמר רב יהודה אמר שמואל‪ ,‬מעשה באדם אחד שהיה משיח לפי תומו‬
‫ואומר זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתיפו של אבא והוציאוני מבית‬
‫הספר והפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב‪ .‬ורבי חנינה‬
‫מסיים בה הכי וחברי בדילין ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות‪.‬‬
‫והעלהו רבי לכהונה על פיו‪".‬‬
‫וביארה הגמ' שם שמדובר בתרומה דרבנן‪ .‬ופירש רש"י שם וז"ל "בתרומה דרבנן‪.‬‬
‫בזמן הזה דרבי אחר החורבן היה ואיכא מאן דאמר לא קידשה לעתיד לבוא‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה שלפי רש"י רבי שהעלה אדם לכהונה על פי אביו משום שבידו להאכילו‬
‫בתרומה הולך לשיטתו שאין תרומה וחלה בזמן הזה מן התורה‪ .‬ור' חייא שחלק עליו‬
‫יתכן שסובר תרומה או חלה בזמן הזה דאורייתא‪ .‬או שסובר שמאחר ונשיאות כפים‬
‫בזמן הזה מדאורייתא אין להקל בעדות כהונה‪ .‬או שחשש שמא יבואו להעלותו‬
‫ליוחסין על פי דברי האב‪ .‬ואביא את לשון הברייתא‪ .‬בכתובות כה ע"ב‪:‬‬
‫יחוס כהונה‬
‫סימן ו‬
‫קמא‬
‫"תניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן‬
‫להשיאו אשה דברי רבי אמר לו רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה‬
‫תאמינו להשיאו אשה ואם אין אתה מאמינו להשיאו אשה לא תאמינו לאכול‬
‫בתרומה א"ל אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה ואין‬
‫אני מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה‪".‬‬
‫ונראה שבגמ' כתובות כו ע"א לא גורסים ר' חייא מסיים בה‪ ,‬אלא ר' חנינה כפי‬
‫הגרסא בבא קמא‪.‬‬
‫ונראה שזה גם טעם המשנה "ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקטנן ושאיש‬
‫פלוני יוצא מבית הספר לאכול בתרומה ושהיה חולק עמנו על הגורן‪ ".‬דהגמ' שם‬
‫ביארה שמדובר בתרומה דרבנן‪ ,‬ופירש רש"י "בתרומה דרבנן כגון תרומת חו"ל או‬
‫פירות הימנוהו להני להאכילו על פיהם‪".‬‬
‫ונראה שכל האמוראים המובאים שם דף כה ע"ב שמעלין לכהונה משום שקרא‬
‫בתורה ראשון ג"כ סוברים כרבי ולכהונה בזמן הזה‪ .‬דבברייתות המובאות שם כה‬
‫ע"א שסוברות שתרומה או חלה בזמן הזה דאורייתא לא מצינו שאמרו שמעלין‬
‫לכהונה על פי שראינו שקרא בתורה ראשון‪.‬‬
‫ולפי פירוש זה לא יקשה מה שהקשו התוס' והרמב"ן על רבי מהמשנה בעשרה‬
‫יוחסין דף עט ע"ב מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה‬
‫אשתו צריך להביא ראיה על בניו ואינו נאמן להאכילם בתרומה‪ .‬דהמשנה מדברת‬
‫אליבא דהסוברים שתרומה או חלה דאורייתא בזמן הזה‪ .‬או שהמשנה מדברת‬
‫ליוחסין‪.‬‬
‫ונראה שגם הרמב"ם פירש שהתנאים והאמוראים שאמרו להעלות בשקרא בתורה‬
‫ראשון או בן ע"י אביו או במשיח לפי תומו כולם סוברים שתרומה וחלה בזמן הזה‬
‫דרבנן‪ ,‬וע"כ העלו בעדויות אלו‪ .‬ואילו התנאים הסוברים שחלה או תרומה דאורייתא‬
‫הצריכו בדוקא עדות על נשיאת כפים או על חלוקת תרומה בגורן שהם דברים‬
‫מוכחים על כהונה‪ .‬וכן מוכח מדבריו שם בהלכה ט'‪ .‬והבאתי דבריו לעיל‪ .‬בביאור‬
‫שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫א‪ .‬ודע דבזמן חז"ל היו כמה מעלות בכהונה א כהן שהיו מחזיקין אותו ככשר‬
‫להקריב על גבי המזבח‪ .‬ב כהן שיכל לאכול בתרומה ויכל לישא כפיו‪ .‬ג כהן‬
‫שיכל לאכול רק תרומה דרבנן‪ .‬ועד שהעיד על אדם שהוא כהן על מה שראה‬
‫שמחזיקין אותו היה מעיד ולא מעבר לכך‪ ,‬והגמ' דנה בכהן שהחזק במעלה אחת‬
‫האם מעלין אותו למעלה גבוה יותר‪ .‬ובכל המעלות הכהן אסור בכל האיסורים‬
‫שכהן חייב בהן‪.‬‬
‫ב‪ .‬כיום כל הכהנים מוחזקים בכהונה משום שנושאים כפים‪ .‬אולם אין להם המעלה‬
‫שהיה לכהנים בעבר שהיו נושאים כפים‪ .‬כיון שכיום מעלין לכהונה אפי' על פי‬
‫עצמו‪.‬‬
‫ולעיל ביארנו שכהן צריך לעדות שהוא כהן רק אם משפחתו אינה ידועה‬
‫שהוחזקה בכהונה‪ .‬אבל מי שהוחזקה משפחתו ככהנים במקומו‪ ,‬אינו צריך לעדות‪.‬‬
‫קמב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ודעת המהרי"ט‪ ,‬שמדאורייתא אין לחוש במי שמשפחתו ידועה שמא הוא ספק כהן‪.‬‬
‫וכתב החזון איש‪ ,‬שגם בימינו שמעלין לכהונה על פי עצמו‪ ,‬דין כהן לכולם כיון‬
‫שאין תרומה בזמן הזה אין מעלה מיוחדת להיות כהן ולא‪ ,‬חיישינן שמא אדם העלה‬
‫עצמו לכהונה אף על פי שאינו כהן‪ .‬ורוב הכהנים מוחזקים ככשרים‪.‬‬
‫יג‬
‫לאחר שביארנו שיטת רש"י נראה שיש מקום לומר שהאב נאמן במה שאמר שהוא‬
‫כהן‪ .‬וזאת משום שהאב השיח לפי תומו שהוא כהן בשתי הזדמנויות‪ .‬א‪ .‬בבית הדין‬
‫כששאלו אותו בענין הגט של בנו‪ .‬ב‪ .‬הבן סיפר שאביו פעם אמר לו שלא יכנס לבית‬
‫הקברות משום שהוא כהן‪ .‬ועיין שו"ע סימן ג סעיף א שבזמן הזה מעלים לכהונה‬
‫ע"פ מסיח לפי תומו‪ .‬ועיין ר"ן כתובות שהביא בשם תוס' שאדם שכתב בשטר אני‬
‫פלוני בן פלוני הכהן עד‪ .‬הוי מסיח לפי תומו‪ .‬וא"כ גם במקרה שלנו הוי מסיח לפי‬
‫תומו‪ ,‬ואם מעלין אדם על פי זה לאכול תרומה בזמן הזה‪ .‬ודאי שנאמן לאסור עצמו‬
‫בגרושה‪.‬‬
‫אולם כאמור לעיל האדם שאמר על עצמו שהוא כהן אינו שומר תורה ומצוות‬
‫כלל‪ ,‬וצ"ע אם באדם כזה מאמינים במסיח לפי תומו‪ .‬ואע"פ שבעגונה מאמינים‪.‬‬
‫כמבואר בסימן י"ז זה דוקא שם משום דהוי מלתא דעבידי לאיגלויי ואין אדם משקר‪.‬‬
‫ועיין יורה דעה סי' צח סעי' א ובט"ז ס"ק ב ובפר"ח שם‪.‬‬
‫ובמקרה שלנו האדם שאמר על עצמו כהן אני היה כ"כ רחוק ממנהגי יהדות כי‬
‫גדל מקטנות מחוץ לבית‪ ,‬ויתכן שלא ידע כלל שגרושה אסורה לכהן‪ .‬ודאי שלא ידע‬
‫שכהן שנשא גרושה שבנו חלל ואינו כהן‪ .‬ועל כן אף שאמר על עצמו שכהן הוא אין‬
‫בזה ליסתור את האשה והעדים שהעידו שהאשה היתה גרושה‪ .‬ועוד‪ ,‬שאדם זה היה‬
‫כ"כ רחוק מיהדות שיתכן ששמע שאבי אמו כהן‪ ,‬וחשב שעקב כך שגם הוא כהן‪.‬‬
‫והנה על פי המתבאר לעיל יש להתיר למבקש להחזיר גרושתו אחרי שאמו ושני‬
‫מכרים העידו שהאם היתה גרושה כשנישאת לאביו‪.‬‬
‫והנה כל מה שנתבאר לעיל‪ ,‬זה כאשר האדם שאמר כהן אני הוא אדם המוחזק‬
‫בכשרות וגם שאר העדים כשרים‪ ,‬אולם במקרה שלנו שהאב אינו שומר תורה‬
‫ומצוות כלל יש לומר שאינו יכול לאסור את בנו באיסורי כהונה מדין שויא אנפשיה‬
‫חתיכה דאיסורא‪ .‬וכן מצאתי שכתב באגרות משה‪ ,‬במקרה דומה עין אבה"ע חלק‬
‫רביעי סימן י"א‪ .‬ועוד‪ ,‬דאף לסוברים שהאומר על עצמו כהן אני‪ ,‬ומוחזק בכך נאמן‬
‫מדין האיסורין על פי עד אחד יוחזקו‪ ,‬זה כאשר הטוען כך הוא אדם כשר ונאמן‬
‫באיסורין‪ ,‬אבל אדם שחשוד על כל התורה כולה‪ ,‬אין לו נאמנות כלל לגבי איסורין‬
‫ואפי' להחמיר‪.‬‬
‫ועיין חזו"א סוף סימן א בהל' דמאי שכתב שם שהחשוד על ערלה אינו נאמן‬
‫לומר שיש לו עץ ערלה בכרמו‪ ,‬ולא הוי קבוע‪ .‬וע"ע חזו"א אבה"ע סימן ג שחשודים‬
‫על איסורים חמורים‪ ,‬אין מן הדין לקבלם במה שאומרים שהם לוים‪ .‬ונראה שהוא‬
‫הדין בכהנים‪ ,‬דמה החילוק‪ .‬רק שדיבר שם לגבי דיני מעשר ואזלינן בתר רובא‪ ,‬דרוב‬
‫סימן ו‬
‫יחוס כהונה‬
‫קמג‬
‫העולם אינם כהנים‪ .‬ועל כן אם נאמין לו שהוא כהן‪ ,‬יש להאמין לאשתו ולשני‬
‫העדים שהאשה היתה גרושה דהם אינם פסולים יותר ממנו‪ .‬וכפי שביארתי לעיל‬
‫במקרה זה עד אחד נאמן להעיד שהאשה גרושה‪.‬‬
‫אך עדין צ"ע שמאחר וכל הנוגעים בדבר אינם שומרי מצוות‪ ,‬אולי יש להאמין‬
‫לאב יותר‪ ,‬כי הוא אמר את דבריו בתמימות‪ .‬מה שאין כן האחרים‪ ,‬אולי למדו אותם‬
‫לשקר לצורך הענין‪ .‬ועל כן נראה לי שבי"ד צריך לברר עד מקום שידו מגעת ויש‬
‫להזמין את אחי האם לעדות‪ .‬ושמא יש להזמין גם את העד שכבר העיד בבהי"ד‬
‫לחקור אותו שנית‪ .‬אולם נראה לי‪ ,‬שאם בי"ד הדין יברר עד מקום שידו מגעת‬
‫והמידע ישאר כפי שהיא עתה‪ ,‬יש להתיר למבקש לשאת את גרושתו‪ ,‬כיון שלדבריו‬
‫מאמין לאמו‪.‬‬
‫כתבתי כל זה להלכה‪ ,‬אולם למעשה לא היתרנו בנדון דידן‪ ,‬ומהטעם דלעיל‪.‬‬
‫יד‬
‫ועתה לאחר שביארנו שיטות הראשונים בענין העלאת אדם לכהונה‪ ,‬נברר מה‬
‫הדין כאשר אשה פנויה התעברה‪ ,‬ואמרה מפלוני כהן נתעברתי‪ .‬או שאמרה שהאב‬
‫של בנה כהן ולא אמרה מי הוא‪ .‬האם הבן צריך לחשוש לדברי האם ואסור בגרושה‪.‬‬
‫או שאינה נאמנת כלל‪ ,‬ואפי' להחמיר‪.‬‬
‫כתב הרמב"ם פר' טו' מהל' אסורי ביאה הלכ' טו' וז"ל‪:‬‬
‫"פנויה שזינתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא אם אותו פלוני כשר הרי הבן‬
‫כשר ואינה נאמנת להיות בן זה בנו של פלוני"‪.‬‬
‫בפשטות משמע שאין האם נאמנת כלל על יחוס הבן ומותר בגרושה ואסור לו‬
‫לשאת כפים‪ .‬אולם אין הדבר פשוט כלל כי יתכן שנאמנת להחמיר‪ .‬ושמא נאמנת‬
‫כיום גם להתירו לישא כפיו כיון שאין תרומה בזמן הזה ועל כן גם עד פסול נאמן‪.‬‬
‫על שאלה כזו נשאל הדברי חיים‪ ,‬ופסק שמעיקר הדין האם נאמנת לומר על בנה‬
‫שהוא כהן‪ .‬כיון שכהונה הוי עדות איסורין שעד אחד נאמן‪ .‬ובעדות איסורין שעד‬
‫אחד נאמן גם אשה נאמנת‪ .‬אלא שחכמים עשו מעלה ביוחסין ולא העלוהו לכהונה‬
‫על פי עד פסול‪ ,‬אבל להחמיר נאמנת‪ .‬ועל כן אסר את שתוקי בגרושה‪ .‬וע"ש בדבריו‬
‫שהביא מהמ"מ ומשיטה מקובצת שאינה נאמנת‪.‬‬
‫אולם משו"ת רע"א מהדורא תניינא סי' סז מוכח שסובר שאין האשה נאמנת לומר‬
‫שבנה כהן אפי להחמיר‪ .‬ומה שנאמנת לומר לכשר נבעלתי אינו מדין עד אחד נאמן‬
‫איסורין‪ .‬אלא נאמנת משום שיש לה חזקת כשרות עם ברי שלכשר נבעלה‪ .‬וגם‬
‫בקהלת יעקב אה"ע סי' ד סעי' כו ד"ה אין כתב‪ ,‬שאין נאמנות האם משום עד אחד‬
‫נאמן באיסורין‪.‬‬
‫והנה לעיל ביארנו דעות הראשונים על פי מה מעלין אדם לכהונה וביארנו דלדעת‬
‫הרמב"ם מדאורייתא צריך ב' עדים‪ .‬ודעת התוס' שצריך עד כשר מעיקר הדין‪.‬‬
‫ובדעת הרמב"ן כתבתי ג' פרושים‪.‬‬
‫’‬
‫קמד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫א‪ .‬עד פסול נאמן מעיקר הדין ומשום מעלה הצריכו עד כשר‪.‬‬
‫ב‪ .‬עד פסול אינו נאמן‪ .‬ולאב האמינו במיגו שיכל לומר איני אביו‪ ,‬היות והוי מילתא‬
‫דעבידי לאיתגלויי‪ .‬ובמקום דלא הוי מלתא דעבידי לאיתגלויי ודאי שעד פסול‬
‫אינו נאמן‪ .‬ולעיל צידדתי יותר בדרך זו בשיטת הרמב"ן‪.‬‬
‫ג‪ .‬עד פסול נאמן נאמן מעיקר הדין‪ ,‬אולם אם האומרת שהבן הוא בנו של פלוני אינה‬
‫נאמנת כיון שהדבר נוגע לירושה ולאיסורי קרובים‪ .‬ואם אומרת נתעברתי מכהן‬
‫ולא אמרה מיהו‪ ,‬מעיקר הדין נאמנת ומשום מעלת יוחסין צריך עד כשר‪ .‬וזו‬
‫שיטת הרא"ש‪.‬‬
‫עוד ביארתי שבזמן הזה מצינו שהאמינו לעד פסול‪ ,‬שהרי האמינו לעד שראה‬
‫בקטנותו וגם האמינו לאדם עצמו כשהשיח לפי תומו‪ .‬אולם לא מצינו שהאמינו‬
‫לאשה בזמן הזה‪ .‬ונראה שהאמינו לפסולים‪ ,‬במקום שמצוי קצת שיתגלה הדבר‪ .‬אבל‬
‫פנויה שהתעברה שאין מצוי כלל שיתגלה הדבר לא האמינוה‪.‬‬
‫ומכל מקום מה שכתב הדברי חיים שנאמנת האם לאסור‪ ,‬יש לחוש לדבריו‪,‬‬
‫שהרמב"ם פסק בהל' איסורי ביאה פר' טו' הלכה יד' וז"ל‪:‬‬
‫"פנויה שזנתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא‪ .‬אם אותו פלוני כשר הרי הבן‬
‫כשר ואינה נאמנת להיות בן זה בנו של פלוני‪ .‬ויראה לי שחוששים לדבריה‬
‫ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ועיין מה שכתבתי בענין זה בסי' ה' במאמר שתוקי ואסופי בזמן הזה‪ .‬ענפים א'‪,‬‬
‫ה'‬
‫ספק בקידושין וספק בגירושין‬
‫סימן ז‬
‫קמה‬
‫ספק בקידושין וספק בגרושין‬
‫הבהרה‪ :‬שמות הצדדים והעדים הוחלפו‪.‬‬
‫סיפור המקרה‬
‫בשנת תשנ"ה נפתחו שערי העליה מתימן ומאות יהודים הגיעו מתימן לארץ‪ .‬בין‬
‫משפחות העולים הגיעה משפחת טרמון‪ .‬משפחה זו כללה זוג מבוגרים‪ .‬לזוג זה יש‬
‫חמשה בנים ובנות נשואים‪ ,‬חלקם גרים בארץ וחלקם מפוזרים ברחבי תבל‪ .‬לכל‬
‫אחד מהבנים והבנות יש מספר ילדים‪ .‬והנה יצא רינון על משפחה זו שאם המשפחה‬
‫נישאה בשנת תש"ח לאדם הנמצא בארץ‪ .‬ושמו ראובן‪ .‬ראובן עלה לארץ בשנת‬
‫תש"י והאשה נשארה בתימן עם משפחתה‪ .‬האשה לא קיבלה גט מבעלה‪ .‬לפי‬
‫הרינונים האשה נישאה בשנית לבעלה הנוכחי בעקבות מכתב שהגיע מהארץ לתימן‬
‫שבו היה כתוב שבעלה שעלה לארץ מת בישראל‪ .‬והנה עתה התברר שבעלה הראשון‬
‫חי בארץ‪ .‬מהרינון עולה שהאשה חיה עם בעלה באיסור‪ ,‬וכל צאצאי המשפחה‬
‫ממזרים‪ .‬הזוג המדובר האשה עם בעלה השני פתחו תיק בבה"ד בתביעה שביה"ד‬
‫יפסוק שהצאצאים כשרים לבוא בקהל‪ .‬וצירפו נימוקים לטענתם‪.‬‬
‫ביה"ד הזמין את המבקשים ושמע את טענותיהם‪ .‬כמו כן ביה"ד הזמין את האדם‬
‫שנשא את האשה תחילה בתימן ושמע את גרסתו‪ .‬לפני ביה"ד הופיעו גם עדים שהיו‬
‫נוכחים בטקס הקידושין של הבעל הראשון והעידו בפני ביה"ד‪.‬‬
‫נביא כאן בקצרה את טענות הצדדים וכן את העדויות שנשמעו בביה"ד וכן את‬
‫העובדות שהתבררו בפני ביה"ד‪.‬‬
‫א‪ .‬לפי העולה מהמסמכים ומהעדויות שבתיק בין השנים תש"ז ‪ -‬תש"ט‪ .‬נערך בתימן‬
‫טקס קידושין ונשואין בין ראובן ולאה טרמון‪.‬‬
‫לגבי הגיל של ראובן לא התעורר ספק‪ .‬לדעת הכל הוא היה גדול וגילו היה בין‬
‫‪ 21 - 18‬שנה‪.‬‬
‫לגבי הגיל של האשה לאה טרמון‪ ,‬לא היה ניתן לעמוד על גילה בזמן הקידושין‪,‬‬
‫כיון שבתימן לא רשמו תאריכי לידה‪ ,‬וגם המשפחות והקרובים לא השתדלו‬
‫לזוכרם‪ .‬העדים והצדדים שהופיעו בביה"ד נחלקו לגבי הגיל של האשה בזמן‬
‫הנשואין‪ .‬והגיל של האשה נע בין ‪ 18 - 11‬שנה‪ .‬כאשר הרוב נטה לומר שגיל‬
‫האשה נע בין ‪ 13 - 11‬שנה‪ .‬אולם ברור לביה"ד שהצדדים והעדים דיברו‬
‫בהשערה ולא בעדות של ידיעה‪.‬‬
‫ב‪ .‬מר ראובן טען בפני ביה"ד‪ ,‬כי הוא שלם מהר עבור לאה‪ ,‬ובזמן השידוכין לא‬
‫קדשה בפרוטה‪ .‬ביה"ד חקר את ראובן על טקס הקידושין‪ ,‬מה קרה בזמן הטכס‬
‫הקידושין והנישואין‪ ,‬האם האשה לאה הסכימה להתקדש לו או התנגדה‪ .‬והאם‬
‫האשה קיבלה ממנו את הטבעת‪ .‬בפעם הראשונה כשהיה בביה"ד‪ ,‬אמר‬
‫שהקידושין היו ברצון האשה‪ .‬אולם כאשר ביה"ד התחיל לחקור אותו בענין‬
‫התחמק מתשובה‪ .‬וכשביה"ד לחץ עליו בענין השמועה שהאשה ברחה ממנו‪,‬‬
‫קמו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫והשלטונות אסרו את לאה והביאו אותה לביתו באזיקים‪ ,‬סרב לענות וברח‬
‫מביה"ד‪.‬‬
‫בפעם השניה כשראובן הופיע בפני ביה"ד אמר שלאה התקדשה לו מרצונה וטען‬
‫שהוא לא היה זורק כספו חנם עבור אשה שלא רוצה בו‪ .‬הסיכסוכים ביניהם החלו‬
‫חודשים אחרי הנישואין‪ .‬מעבר לכך ביה"ד לא הצליח לברר אצלו יותר על מה‬
‫שהיה ביניהם‪.‬‬
‫ג‪ .‬בפעם השניה שראובן היה בביה"ד אמר שלפני שעלה לארץ בקשו ממנו שיתן גט‬
‫לאשה אולם הוא סירב כיון שנשבע שלא יתן לה גט‪ .‬כשהגיע ארצה נרשם כנשוי‬
‫ואמר שהאשה בתימן‪.‬‬
‫ד‪ .‬טענות האשה לאה טרמון‪.‬‬
‫בפעם הראשונה כשהופיעה בביה"ד אמרה שחושבת שבזמן הטכס הנשואין‬
‫היתה למעלה מ ‪ 12 -‬שנה‪ .‬וטענה שלא רצתה להתקדש לראובן‪ .‬ובזמן הקידושין‬
‫לא רצתה לקבל הטבעת‪ ,‬אמא שלה שמה לה הטבעת באצבע כיון שהיא לא‬
‫רצתה לקבל‪ ,‬ומיד זרקה הטבעת‪.‬‬
‫בפעם השניה כשהיתה בפני ביה"ד טענה אותם הטענות‪ .‬והוסיפה שלא הלכה‬
‫למקוה לפני הטכס‪ ,‬וכן שמר ראובן לא בא עליה‪ ,‬וברחה מבעלה אחרי החתונה‪.‬‬
‫אחרי זמן הביאו אותה לביתו של מר ראובן באזיקים‪.‬‬
‫האשה הציגה לפני ביה"ד את שטר הכתובה מהבעל השני‪ .‬בכתובה כתוב‬
‫שנישאה למר שמעון טרמון בשנת ‪ 2266‬לשטרות בחודש כסלו‪ .‬תאריך זה הוא‬
‫שנת תשט"ו‪(1956) .‬‬
‫לשאלת ביה"ד כיצד נישאה למר שמעון טרמון אחרי שהיה לה טקס קידושין‬
‫ונישואין עם מר ראובן‪ ,‬ענתה שכמה מורים ישבו יחד בהזדמנות מסוימת ואמרו‬
‫לה שהקדושין שהיו בינה לבין ראובן אינם קדושין ואינה צריכה להתעגן‪ .‬ארוע‬
‫זה ארע כמה שנים לפני שנשאה למר שמעון טרמון‪.‬‬
‫ה‪ .‬מזכירות ביה"ד מצאה תיק ישן בארכיון ביה"ד בתיק נמצא גט שמר ראובן כתב‬
‫עבור אשתו לאה‪ .‬עוד נמצא בתיק תעודת גרושין שבו נכתב שהבעל ראובן זיכה‬
‫את הגט לאשתו לאה בשנת תשי"ג ‪ .1953‬כמו כן נמצא במשרד הפנים ובמשרד‬
‫הדתות העתק מתעודת הגרושין שדווח להם שראובן גרש את אשתו ונרשם‬
‫כגרוש‪.‬‬
‫בתופס שמילאה המזכירות כתוב הבעל ראובן בן ‪ 23‬והאשה לאה בת ‪ 18‬הם‬
‫נישאו ‪ 7‬שנים קודם לכן‪ .‬במשבצת סיבת הגרושין כתוב‪ ,‬הבעל ראובן טען‬
‫שהאשה נשאה מכבר בתימן לאדם אחר‪.‬‬
‫בעיון במסמכים נראה שאין להטיל ספק שנערך זכוי גט לאשה‪ .‬כיון שדווח על‬
‫כך למשרד הדתות‪ ,‬הבעל נרשם כגרוש‪) .‬לכאורה היה מקום להטיל ספק כיון‬
‫שתעודת הגרושין לא חתומה ע"י אב"ד‪ .‬אולם נראה שאומנם נעשה גט זיכוי כיון‬
‫שהמזכירות דיווחה למשרד הדתות והפנים שהבעל התגרש‪ .‬ונרשם בתעודת‬
‫הזהות הבעל גרוש‪ .‬ועל כן נראה שמסיבה כל שהיא התעודה לא נחתמה‪ .‬ועוד‬
‫ספק בקידושין וספק בגירושין‬
‫סימן ז‬
‫קמז‬
‫נאמר ע"י המזכירות שאב"ד לא היה נוהג לחתום אלא על התעודה שנמסרת‬
‫לצדדים ולא על התעודה שנשלחת למשרדי הממשלה‪(.‬‬
‫בפני ביה"ד הופיעו עדים מקצתם כשרים ומקצתם קרובים‪ .‬עדות העדים הכשרים‬
‫לא נפסלה ע"י עדות העדים הפסולים כיון שלא העידו תוך כדי דיבור‪.‬‬
‫ועוד ביה"ד הבהיר לעדים הפסולים שלא מקבל אותם כעדים‪ .‬אלא ביה"ד רוצה‬
‫להתרשם מהם מה היה בטכס הקדושין והנשואין‪ .‬נביא כאן רק את עדות העדים‬
‫הכשרים‪.‬‬
‫א‪ .‬לוי לא קרוב בת‪ .‬ז‪ .‬רשום שנולד ‪ 1920‬מעיד‪ ,‬הייתי בחתונה‪ ,‬של ראובן ולאה‪.‬‬
‫אמה של לאה שמה לה הטבעת כיון שהיא לא רצתה להתקדש‪ .‬באותו יום ברחה‬
‫מבעלה והבעל הלך לשלטונות‪ .‬האשה זרקה הטבעת מיד לא יודע למה‪ .‬האבא‬
‫של לאה לא היה בקידושין‪.‬‬
‫מחקירת עד זה לא היה ניתן לברר האם לאה היתה קטנה או גדולה בזמן הטכס‬
‫הנ"ל‪.‬‬
‫בעדות בפעם השניה אמר שהאשה סרבה לקבל הטבעת לכן מר ראובן נתן הטבעת‬
‫לאמה‪ .‬ולאה סרבה לקבל הטבעת מאמה והטבעת נשארה אצל האם‪.‬‬
‫ב‪ .‬יהודה לא קרוב )לדבריו אמא שלי ואבא של ראובן פחות מבני דודים( לדבריו‬
‫היה בן ‪ 15‬בחתונה בת‪ .‬ז‪ .‬רשום שנולד ‪ 1930‬העיד בזמן השדוכין האשה לא‬
‫רצתה את ראובן ובקידושין שם טבעת על ידה והאשה זרקה הטבעת ואח"כ אמה‬
‫שלה הרימה הטבעת ורצתה לשים על ידה וסרבה‪ .‬אבא שלה עמד מהצד ולא רצה‬
‫את ראובן‪) .‬אולם לא התנגד בפועל(‪ .‬העד ספר שאחרי החתונה האשה ברחה‬
‫והסיפור עם האזיקים לטענתו האשה היתה בת ‪ 13 1/2‬בערך‪.‬‬
‫ג‪ .‬יששכר רשום יליד ‪ 1936‬לא קרוב מעיד הייתי בן ‪ 12‬והאשה היתה בת ‪,12 1/2‬‬
‫האשה לא רצתה להנשא ואמה הכניסה לה הטבעת והאשה זרקה מיד אח"כ‬
‫הטבעת‪ .‬סיפר ג"כ שהאשה ברחה מבעלה ולא היתה עמו כלל‪ ,‬לא הזכיר בעדותו‬
‫מה עשה האב של האשה בחתונה‪ ,‬רק אמר אבא שלה וגם אמה היו שם‪ .‬לשאלת‬
‫ביה"ד כיצד לאה נישאה בשנית אמר ששמע בתימן שהבעל שלח לה גט‪.‬‬
‫בעדות שניה אמר שהטבעת נשארה ביד האם‪ ,‬האשה לא קיבלה הטבעת‪.‬‬
‫מדברי העדים עלה שראובן הוא קרוב של אם האשה‪ ,‬ואם האשה רצתה שראובן‬
‫ישא את האשה‪ .‬בזמן השידוכין האב והבת לא חפצו בשידוך אולם האם לחצה והיא‬
‫הביאה לידי השידוכין‪ .‬לפני הנשואין הבת לא רצתה להתקדש ומחמת כן האב לא‬
‫היה במעמד הקידושין והיה שם במקום מרוחק‪.‬‬
‫קמח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫דיון הלכתי‬
‫ענף א‬
‫א‬
‫לעיל כתבתי שביה"ד נוכח שהצדדים והעדים לא טענו והעידו מתוך ידיעה מה‬
‫היה גיל האשה בזמן הקידושין דבריהם היו רק השערות‪) .‬ועוד ביה"ד התרשם כי בני‬
‫תימן לא נהגו לזכור את ימי הלידה ולמנות את שנותיהם של ילדיהם( מאחר וכן יש‬
‫ספק במציאות האם האשה לאה היתה קטנה או גדולה בזמן שנעשה טכס הקדושין‬
‫והנשואין‪ ,‬ע"כ נדון מה דינה אם היתה גדולה או קטנה באותה שעה‪.‬‬
‫הנה אם נניח שהאשה היתה גדולה באותה שעה‪ ,‬הרי לפי טענתה ולפי עדות‬
‫העדים בפני ביה"ד הקדושין של מר ראובן לא תפסו כלל‪ .‬האשה סרבה להתקדש‬
‫אמה שמה לה את הטבעת בנגוד לרצונה ומיד זרקה הטבעת‪.‬‬
‫יש תמיכה נוספת בגירסת האשה כיון שאחד החכמים שאמרו לה מספר שנים‬
‫אח"כ שהיא פנויה כיון שהקדושין לא תפסו היה המורי שסידר לה הקדושין‪ .‬הוא‬
‫היה נוכח במקום ועל סמך מה שראה היה יכול לומר בבטחה שלא תפסו הקדושין‪.‬‬
‫)לקמן נדון גם אם נחשוש שהמקרה לא היה בדיוק כפי שסיפרו האשה והעדים‬
‫אלא שמא האשה לא זרקה הטבעת מיד מידה כשנתנו לה(‪.‬‬
‫ב‬
‫אם נניח שהאשה היתה קטנה בזמן טכס הקדושין‪ ,‬יש לדון‪:‬‬
‫א‪ .‬מאחר והאב היה שם וידע שהאם עומדת לקדש את הבת‪ ,‬האם הוי כעשה את האם‬
‫שליח לקדש את הבת‪.‬‬
‫ב‪ .‬מאחר והאב היה שם וידע שראובן עומד לקדש את בתו האם הוי כאמר לבתו צאי‬
‫וקבלי קדושיך‪ .‬ויש לדון מה הדין באופן זה אם אדם קידש את הבת בעל כרחה‬
‫ושם בנגוד לרצונה טבעת בידה‪.‬‬
‫הנה בפשטות נראה שלא שיך לומר שהוי כאלו עשה האב את האם שליח לקדש‬
‫את בתו ומהטעמים הבאים‪.‬‬
‫שליח לקדש אשה הוי כשליח קבלה וצריך מנוי בפני עדים‪) .‬כן סוברים רוב‬
‫הראשונים שו"ע אבה"ע סימן ל"ה סעי' ג'( וכאן לא היה מנוי‪ .‬ואם נאמר כיון‬
‫שהכינו את סעודת הנשואין בבית‪ ,‬והאב לא עמד לקדשה בעצמו הרי שהסכים‬
‫בדיעבד למעשה אשתו‪ .‬והוי כאילו אמר לאשתו צאי וקדשי את בתנו‪ .‬אולם נראה‬
‫שאין לומר כן כיון שהמנהג במקומם שהבת מקבלת את הקדושין בעצמה‪ ,‬על כן‬
‫נראה שהאב סבר שברגע הקדושין הבת לא תסרב ותקבל הקדושין בעצמה‪ ,‬ומעולם‬
‫לא הסמיך את אשתו שתקדש את הבת‪.‬‬
‫ושמא יש לומר שבמקרה זה שהאב קיבל מוהר כדי שיסכים לקדש את בתו יש‬
‫אומד דעת גדול יותר שרצה במעשה אשתו‪ .‬דאל"כ יצטרך להחזיר את כסף המוהר‪.‬‬
‫ספק בקידושין וספק בגירושין‬
‫סימן ז‬
‫קמט‬
‫מ"מ נראה שאין בהסכמתו בשתיקה כמנוי לאשתו שהיא תקדש את בתו‪ ,‬ומהטעמים‬
‫הבאים‪.‬‬
‫א‪ .‬כנראה שהאב לא חשב על אפשרות שהבת תסרב גם ברגע האחרון להתקדש‪.‬‬
‫ב‪ .‬מאחר ויש איסור על האב לקדש את בתו לאדם שהיא מסרבת בתוקף להתקדש לו‪,‬‬
‫ע"כ אין לומר אומד דעת באופן כזה‪ ,‬ובמקרה כזה אין אדם מתמנה לשליח אלא‬
‫בצווי מפורש‪.‬‬
‫ג‪ .‬מאחר והעדים צריכים לדעת על המנוי וכאן יש ספקות כמבואר לעיל ע"כ בסתמא‬
‫לא אמרינן שהיה מנוי לאם שתקדש את הבת‪.‬‬
‫ועוד שלפי מה שהעידו העדים האב לא היה באותו חדר בזמן הקדושין א"כ לא‬
‫ידע באותו זמן מסרוב הבת ולא ידע שצריך למנות את אשתו לשליח לקדש הבת‪.‬‬
‫ואף אם הסכים אח"כ בשתיקה‪ ,‬מ"מ הוי כיאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש‪ .‬ואף גרוע‬
‫מכך מאחר ויש אסור לקדש את בתו כשהיא מסרבת הרי שבשעת מעשה לא היה מנוי‬
‫שליחות‪ .‬ולאחר מעשה לא מועיל מנוי שליחות למפרע‪ .‬ועוד חסרון יש שהעדים‬
‫בזמן הקדושין לא ידעו על מעשה המנוי וגם לא ידעו על הסכמת האב לקדושין‬
‫כאשר בתו מסרבת‪.‬‬
‫ואף שמצאנו שקטנה שקדשה עצמה שלא בפני אביה ואח"כ הסכים האב לקדושין‬
‫שחוששין לקדושין‪ ,‬שאמרינן שהסכמת האב מועילה למפרע לכמה שיטות‪ ,‬זה רק‬
‫כאשר הבת הסכימה בזמן הקדושין‪ ,‬ולא כשקדשוה בעל כרחה‪ .‬ע"כ נראה שלא שייך‬
‫לומר במקרה הזה שהאב מינה את האם שליח לקדש את הבת‪.‬‬
‫עתה נדון בשאלה השניה שמאחר והאב היה שם והסכים בדיעבד למעשה‬
‫הקדושין האם הוי כאמר לבתו צאי וקבלי קדושייך‪ .‬נראה שאין לומר כן ומהטעם‬
‫דלעיל שכיון שיש אסור לקדש את בתו לאדם כשהבת מסרבת לא אמרינן מן הסתם‬
‫דהוי כאמר לה צאי וקבלי קדושייך‪ .‬ואף שהאב היה שם וראה שמכינים לקידושין‬
‫ולנשואין אין לומר דהוי כאמר לה צאי וקבלי קדושייך דיש לומר שסבר שברגע‬
‫האחרון הבת תסכים להתקדש‪ .‬ומאחר ולא שמענו שהאב אמר לה אין לומר דבר זה‬
‫מאומד דעת‪ ,‬וכפי שכתבתי לעיל‪ .‬וכאן שהאב לא היה במקום בזמן הקידושין עצמם‪,‬‬
‫יש לומר גם את הסברא דהוי כיאוש שלא מדעת‪ ,‬ואף גרוע מכך שהרי צריך לומר לה‬
‫צאי וקבלי קדושייך בפני עדים‪.‬‬
‫והנה אף אם נאמר שעצם הסכמתו בדיעבד שבתו תתקדש הוי כאמר לה צאי‬
‫וקבלי קדושייך‪ ,‬כאן שקיבלה הטבעת נגד רצונה לא הוי קדושי ודאי‪ ,‬והדבר תלוי‬
‫במחלוקת הראשונים אם הוי קדושין באופן זה‪ .‬עיין אוצר הפוסקים סימן ל"ז ס"ק‬
‫י"ד אות ב' )דף ע"ב( וע"ע שם ס"ק י"ח אות י"ב )דף ע"ו ע"ב(‪.‬‬
‫קנ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ג‬
‫ונסכם מה דין הקידושין לפי מה שנתבאר לעיל‪:‬‬
‫א‪ .‬יש ספק אחד האם האשה היתה קטנה או גדולה‪ ,‬דאם היתה גדולה לא הוי קדושין‬
‫כלל כיון שלא רצתה להתקדש ולא קיבלה את טבעת הקדושין‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם נניח שהיתה קטנה נראה שלא הוי קידושין כיון שהאב לא מינה את האם‬
‫לשליח לקדש את בתו‪ ,‬והאב גם לא אמר לבת צאי וקבלי קדושייך וכפי שנתבאר‬
‫לעיל‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם נניח שבמקרה שלנו הוי כאמר לבת צאי וקבלי קדושייך‪ ,‬מ"מ הוי רק ספק‬
‫קידושין כיון שהמקדש נתן לאשה הטבעת בעל כרחה‪ .‬ולספק זה יש לצרף את‬
‫הספק האם היתה קטנה או גדולה‪ ,‬וא"כ הוי ספק ספיקא בקדושין‪ ,‬כאשר יש‬
‫לאשה חזקת פנויה‪.‬‬
‫וכאן אין צריך ספק ספיקא המתהפך שבמציאות יש להסתפק תחילה האם היתה‬
‫קטנה או גדולה )ועיין ש"ך כללי ספק ספיקא כלל ט"ו ועוד שהפ"ח חלק על‬
‫הכלל שצריך ספק ספיקא במתהפך(‪.‬‬
‫ועוד שגם אם נאמר שהיתה קטנה יש ספק ספיקא דיש להסתפק תחילה האם הוי‬
‫כאמר לה צאי וקבלי קדושייך‪ ,‬וגם אם הוי כאמר לה יש ספק בקדושין היות ונתן‬
‫לה בעל כרחה‪.‬‬
‫לכאורה על פי עדות העדים היה מקום לומר שלא היו קידושין כלל כיון שלפי‬
‫המבואר רוב הצדדים לכך‪ .‬אולם ביה"ד נקט שעדויות שנשמעו בביה"ד על‬
‫הקידושין לא היו מוחלטים כדי לבטל הקידושין‪ .‬אלא העדויות גרמו שמעשה‬
‫הקידושין יחשב כספק קידושין‪ ,‬וזאת כיון שגם אחרי חקירת העדים ביה"ד לא‬
‫הצליח לברר מהעדים ומהאשה מה היה המציאות האם האשה זרקה מיד הטבעת‬
‫מידה‪ ,‬או שהטבעת שהתה אצלה זמן מה‪ .‬נציין שמזמן טקס הקידושין עד לזמן‬
‫שהעידו העדים בביה"ד עברו ‪ 45‬שנה‪.‬‬
‫עוד נציין כאן שאם נדייק בעדויות של העדים נראה שיש ביניהם סתירות‪ ,‬מ"מ‬
‫נראה שהסתירות לא גרמו לפסול את העדויות משום שהסתירות היו בגופה של‬
‫העדות‪ .‬וכאשר יש סתירה בגופה של עדות אם יכולים לישב הסתירה מישבים אותה‪,‬‬
‫וכאן אפשר לישב את הסתירות של העדים דיש לומר שכל עד העיד על קטע אחר‬
‫שראה‪ ,‬שיתכן שהעדים לא ראו את כל מהלך הארוע שהיה באותו זמן‪ .‬ועוד שיש‬
‫פוסקים הסוברים שאם העדים העידו עדות שלדברי שניהם לא הוו קידושין הוי‬
‫סתירה בבדיקות ואין העדות נפסלת בכך‪ .‬ואין להאריך כאן יותר‪) .‬ועין באה"ע סימן‬
‫י"ז סעיף ט' ובנושאי כלים שם וע"ע בחו"מ סי' ל' סעי' ב' ובנושאי כלים ובנתיבות‬
‫שם ס"ק ג' וס"ק ה'‪(.‬‬
‫סימן ז‬
‫ספק בקידושין וספק בגירושין‬
‫קנא‬
‫ענף ב‬
‫ד‬
‫הארכתי לעיל בענין תקף הקדושין‪ .‬אולם במקרה שלנו קרו שני נסים א'‪ .‬התברר‬
‫שהבעל ראובן זיכה לאשה גט בשנת תשי"ג בביה"ד ברחובות‪ .‬ב'‪ .‬התיק שבו היה גט‬
‫הזיכוי על מסמכיו נמצא בארכיון ביה"ד‪ .‬והנה אדם שזיכה גט לאשתו אף שהאשה‬
‫היתה חפצה להתגרש‪ ,‬אין מתירין לאשה להנשא‪ .‬כיון שבגט זיכוי עולות שאלות‬
‫קשות האם אפשר לסמוך על גט הזכוי‪ .‬מ"מ במקרה שלנו שיש הרבה ספיקות על‬
‫עצם חלות הקידושין‪ ,‬מספיק לנו ספק גרושין כדי להתיר את האשה‪ .‬ונראה שבמקרה‬
‫שלנו האשה ודאי ספק מגורשת ונבאר הדברים‪ .‬תחילה נביא הגמ' ביבמות דף קי"ח‬
‫ע"ב וז"ל הגמ'‬
‫"אמר ליה רבינא לרבא‪ :‬המזכה גט לאשתו במקום קטטה‪ ,‬מהו? כיון דאית‬
‫לה קטטה בהדיה זכות הוא לה‪ ,‬או דלמא ניחא דגופא עדיף לה? תא שמע‪,‬‬
‫דאמר ריש לקיש‪ :‬טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו‪ .‬וכו'‪".‬‬
‫והנה הרשב"א והנ"י שם כתבו שהגמ' פשטה שגירושיה אינם גרושין והאשה‬
‫יכולה להתיבם או לחלוץ‪ ,‬וגם אם שמענו ממנה שהיתה מבקשת להתגרש אמרינן‬
‫שחזרה בה‪ .‬ברם הר"ן ריש פרק התקבל כתב שפשיטות הגמ' הוא שלא ברור שזכות‬
‫הוא לה ודינה שהיא ספק מגורשת‪) .‬והטור והב"י אה"ע סי' ק"מ הביאו דברי בעל‬
‫העיטור שנראה מדבריו שסובר כדברי הר"ן( ברם נ"ל שבמקרה שלנו לכולי עלמא‬
‫דינה היא ספק מגורשת וכפי שאבאר לקמן‪.‬‬
‫ואכתוב כאן בקצרה הצדדים להיתר‪.‬‬
‫א‪ .‬הפוסקים לא חששו לדעת הרי"ף שבגט זכוי צריך שהגט יגיע לידי האשה‪ .‬וכבר‬
‫האריך בדבר הרה"ג יהושע העשל וואלהענדלער‪.‬‬
‫ב‪ .‬לגבי השאלה האם זיכוי הגט היה זכות גמורה לאשה‪ ,‬יש לומר כאן הרבה סברות‬
‫התומכות בכך‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫האשה מעולם לא רצתה את בעלה‪ ,‬וברחה ממנו‪ ,‬ובאופן זה אין לומר שמא‬
‫חזרה בה וטן למיטב טן דו‪ .‬וע"ע לקמן בענין זה‪.‬‬
‫האשה גילתה דעתה בפועל שהיא רוצה גט מבעלה לפני שנסע לארץ‪,‬‬
‫והבעל סירב לתת לה גט‪.‬‬
‫האשה הלכה לחכמים ושאלה האם מותר לה להנשא וגילתה דעתה שאינה‬
‫רוצה לחזור לבעלה‪) .‬לפי סיפור הדברים בביה"ד המקרה היה לפני שבעלה‬
‫זיכה לה את הגט(‪.‬‬
‫המרחק בין הבעל והאשה‪ ,‬וגם המלחמה ששררה בין שתי המדינות שבהם‬
‫גרו הבעל והאשה מנעה כל קשר ביניהם‪ .‬ואפילו קשר מכתבים‪ ,‬במציאות זו‬
‫לא היה סיכוי שהבעל או האשה יבואו אחד למדינת האחר ויפגשו‪.‬‬
‫קנב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫המלחמה בין שתי המדינות היתה ממושכת ולא היה סיכוי ששלום ישרור‬
‫בין המדינות‪) .‬בזמן זיכוי הגט לא היתה אפשרות לאשה לצאת מתימן וגם‬
‫הבעל לא יכל לנסוע באותם שנים לתימן‪ .‬הניתוק הגדול בין שתי המדינות‬
‫היתה עובדה ידועה‪ .‬הבעל לא יכל לברר את השמועה שהאשה נשאה כבר‪.‬‬
‫וגם ביה"ד לא בדק אפשרות לשלוח לאשה את הגט‪ .‬וגם הידיעה שהאשה‬
‫נישאה בשנית נודעה רק לאחר שנים רבות‪(.‬‬
‫ה‪ .‬כאשר הבעל בא לביה"ד והביע רצונו לשאת אשה אחרת‪ ,‬שוב לא היה סכוי‬
‫שהוא יחשוב לחזור לאשה וא"כ באותה שעה הוי זכות גמור לאשה‪.‬‬
‫מהטעמים שכתבתי לעיל נראה שזיכוי הגט היה זכות גמור‪ .‬יש טעמים שבהם‬
‫בלבד אפשר להתיר את האשה לבעלה הנוכחי דהוי זכות גמור‪ .‬ובודאי שגט הזיכוי‬
‫הוי לכל הפחות ספק גרושין‪ .‬ולאור זה אפשר להתיר האשה מטעם ספק ספיקא דהרי‬
‫לעיל ביארנו שקידושיה לא הוי יותר מספק קידושין‪ .‬ולפ"ז מותרת האשה להשאר‬
‫תחת בעלה הנוכחי וילדיה שנולדו במשך השנים הם כשרים‪.‬‬
‫לאור האמור לעיל נראה שיש להמנע מלעשות גט מהרש"ם‪) ,‬עיין שו"ת מהרש"ם‬
‫ח"א סי' ט'( משום שיש בזה הוצאת לעז על הבנים וגם לעז על ביה"ד שיאמרו‬
‫שביה"ד סובר שגט מהרש"ם מתיר ממזרים גם כאשר האשה מזידה או שוגגת‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫לאחר כתבי את הנ"ל טען כבוד הגאון אב"ד הרב איזירר שליט"א שיש לחשוש‬
‫לאסור מהטעמים הבאים‪.‬‬
‫א‪ .‬בתיק שנמצא יש תופס שמולא ע"י מזכירות ביה"ד ובו כתוב שסיבת הגרושין היא‬
‫שנודע לבעל שאשתו נישאה לאחר‪ .‬לאור זה יש לומר שיתכן שאם הבעל היה‬
‫יודע שבאותה שעה עדין לא נשאה לאחר‪ ,‬לא היה מזכה לה גט‪ .‬והוי גט בטעות‪.‬‬
‫ב‪ .‬עוד טען שיתכן שבשנת תשי"ג היה עדין קשר בין תימן לארץ ישראל ‪ ,‬ויתכן‬
‫שהיו יכולים עדין לצאת או שהבעל יכל לבוא לאשתו וא"כ לא הוי זכות גמור‪.‬‬
‫ג‪ .‬לאור האמור לעיל טען אב"ד הרה"ג ח‪ .‬איזירר דיש לומר שגט הזכוי לא הוי גט‬
‫משום שיש ספק ספיקא לחומרא‪ .‬א‪ .‬דיש ספק שאם הבעל היה יודע שהאשה לא‬
‫נשאה לא היה מזכה לה גט‪ .‬ב‪ .‬יש ספק האם גט הזיכוי היה זכות‪ .‬וספק ספיקא‬
‫לחומרא הוי כודאי שלא ניתן גט‪.‬‬
‫עיינתי בטענות דלעיל וזה אשר יש לי להשיב עליהם‪.‬‬
‫לטענה א' נראה שביה"ד נהג כמקובל ואמר לבעל שנותן גט בלא תנאי‪ .‬ונראה‬
‫שאין לומר שהבעל היה מוטעה ע"י עצמו מהטעם הבא‪.‬‬
‫א‪ .‬הבעל ידע מהעבר שהאשה לא רצתה בו וברחה ממנו‪ .‬ולפני שהוא עלה לארץ‬
‫האשה בקשה ממנו גט‪ .‬נוסף ע"כ הבעל סיפר עתה לביה"ד שבשנת תשי"ג כאשר‬
‫רצה לשאת אשה הוא הופנה לביה"ד משום שבתעודת הזהות היה רשום שהוא‬
‫נשוי‪ .‬בביה"ד נאמר לו שבארץ נוהגים כחדר"ג ולא יתנו לו לשאת אשה שניה‬
‫ספק בקידושין וספק בגירושין‬
‫סימן ז‬
‫קנג‬
‫אלא א"כ יתן גט לאשה הראשונה‪ ,‬ועל כן סודר הגט‪ .‬ולכאורה אפשר לומר שאם‬
‫לא היה אומר שהאשה נשאה כבר בתימן לא היו מבקשים ממנו לזכות לה גט‪.‬‬
‫אלא היו מבקשים ממנו רק להשליש גט‪ ,‬וע"כ הבעל היה מוטעה בזיכוי הגט‪.‬‬
‫מ"מ נראה שלבעל לא היה כל נפקא מינה בין להשליש גט‪ ,‬ובין לזכות לה גט‪,‬‬
‫כיון שעמד לשאת אשה ושוב לא היו נותנים לו לחזור לאשה הראשונה שהרי ע"מ‬
‫כן משלישים הגט‪ .‬וע"כ נראה שכשאמרו לו לזכות הגט לאשה לא היה לו כל נ"מ‬
‫בין לזכות ובין להשליש את הגט‪ ,‬והוא הסכים בכל אופן למה שאמרו לו לזכות‪.‬‬
‫ולפ"ז כשאמרו לו ביה"ד לומר שהוא נותן הגט בלא תנאי הוי גמירות דעת גמורה‬
‫שרצה לזכות הגט‪.‬‬
‫ועוד שמאחר ואמר לפני הגט שנותן הגט בלא תנאי לא אמרינן אומדנא לבטל‬
‫מעשה‪ ,‬אלא אם כן הוי אומדנא גמורה‪ .‬ובמקרה שלנו אין אומדנא גמורה לכך כפי‬
‫שביארתי‪ .‬שיש אומדנא שגם אם היה יודע שהאשה לא נישאה היה מזכה לה הגט‪.‬‬
‫ועוד שביה"ד לא הטעה את הבעל‪ ,‬הבעל בעצמו בה לביה"ד ואמר שאשתו נשאה‬
‫לאחר בתימן‪ .‬ולאור אמירתו זו סודר הגט היה עליו לברר אם טענתו נכונה משלא‬
‫בירר נתן גט בלב שלם‪ .‬ובמיוחד כשאמרו לו לפני הגט שנותן את הגט בלא תנאי‪.‬‬
‫ועוד יתכן שהבעל בדה הסיפור ששמע שהאשה נישאה בתימן ואמר כן כדי‬
‫שיתירו לו לשאת אשה‪ ,‬שבודאי ששמע מכך שבארץ לא נותנים לאדם לשאת שתי‬
‫נשים‪.‬‬
‫ב‪ .‬לגבי טענה ב' נ"ל שהגט שזיכו לאשה הוי זכות גמור‪ .‬דהמהרש"ל סוף פרק ט"ו‬
‫דיבמות כתב שיבמה שידוע ששונאת ליבם הוי זכות גמור לזכות לה גט‪ .‬ונ"ל‬
‫טעמו שהסברא טן למיטב טן דו אמרינן רק כאשר יש ספק שמא האשה רוצה‬
‫בבעלה ולא כשידוע שהאשה שונאת את בעלה‪ .‬אלא שבאשה נשואה אף שידוע‬
‫ששונאת את הבעל אמרינן טן למיטב טן דו משום שחיישינן שמא חזרה בה‪.‬‬
‫ונראה שחשש זה קיים רק בבעל ולא ביבם‪ .‬והטעם שבבעל שהאשה חיתה עמו‬
‫והיה לה טוב עמו אמרינן שמא חזרה בה‪ .‬אבל ביבם כשידוע שהיבמה שונאת את‬
‫היבם לא חיישינן שמא חזרה בה דמעולם לא היה לה טוב עמו‪ .‬ולפי זה במקרה‬
‫כמו שלנו שהאשה שהתנגדה לנשואין לבעלה‪ ,‬ומעולם לא חיתה עמו וברחה‬
‫ממנו בלילה הראשון וברור לכל שאינה רוצה אותו‪ ,‬חזר דינה להיות כדין יבמה‪,‬‬
‫שאם ידוע שאינה רוצה אותו הוי זיכוי גט עבורה זכות גמור‪.‬‬
‫והנה אף אם נאמר שעדיין יש ספק דשמא אם הבעל היה יודע שהאשה לא נשאת‬
‫לא היה מזכה לה גט‪ .‬וגם אם נאמר שגט הזכוי לא הוי זכות גמור לאשה‪ .‬מ"מ נראה‬
‫שבשתי הספיקות הללו יש רוב צדדים להיתר‪.‬‬
‫א‪ .‬דיש רוב צדדים שהבעל כן היה מזכה הגט לאשה‪ .‬א' דידע שלא תחזור אליו ב'‬
‫שהיות ועמד לשאת אשה שניה‪ ,‬לא היו מתירין לאשתו הראשונה לחזור אליו‪,‬‬
‫שהרי אמרו לו שבארץ נוהגים בחדר"ג‪ .‬ג' אומדנא לבטל מעשה במקום שיש‬
‫ספק באומדנא לא אמרינן וכפי שכתבתי לעיל‪.‬‬
‫קנד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ב‪ .‬גם בספק שיש בכשרות גט הזיכוי יש רוב צדדים להתר‪ ,‬סתם אשה ששונאת את‬
‫בעלה אם בעלה זיכה לה גט הויא ספק מגורשת‪ .‬וכאן יש צדדים נוספים‪ ,‬הניתוק‬
‫בין המדינות‪ ,‬והמרחק הרב בין הארצות‪ ,‬ועוד שידוע שהאשה השתדלה לקבל גט‬
‫מבעלה‪ ,‬ובנוסף שבמקרה זה האשה שנאה אותו מתחילה‪.‬‬
‫ולאור כל האמור ודאי שהוי לכל הפחות ספק השקול‪ ,‬האם הגט כשר‪ .‬ובודאי‬
‫שבגט כזה היתה נפסלת לכהונה‪.‬‬
‫ומ"מ נראה שלגבי הבנים ודאי שאפשר להקל כיון שהם ודאי רק ספק ממזרים‬
‫כיון שיש ספק בקידושין וספק ממזר מותר מדאורייתא‪ .‬וכאן הוי רק ספק באיסור‬
‫דרבנן שמדאורייתא בספק קידושין מעמידין האשה בחזקת פנויה‪ ,‬א"כ ודאי שאפשר‬
‫להקל כשיש לפנינו עוד ספק שמא התגרשה בגט הזיכוי‪ .‬שלגבי אסור דרבנן ודאי‬
‫שכל מה שכתבתי לעיל הוי סברא שיהיה ספק לגבי אסור דרבנן וספקא דרבנן‬
‫לקולא‪ .‬ועוד שספק ממזר מדאורייתא מותר לבוא בקהל‪.‬‬
‫אלא שמה שכתבתי כאן מועיל רק לגבי הבנים‪ .‬ולגבי חומר אסור אשת איש‬
‫אפשר לסדר לה גט עכשיו מבעלה הראשון‪ ,‬או שבעלה הראשון יצוה לתת לה את‬
‫הגט הראשון‪.‬‬
‫ונראה שלגבי לאסור אותה לבעל השני אפשר לסמוך לקולא על מה שכתבתי‬
‫תחילה‪ .‬ועוד שהיתה שוגגת וגם עתה היא שוגגת שסבורה שמותרת לבעלה השני‬
‫ושוב הוי רק אסור דרבנן‪ .‬אולם לעיקר נ"ל שהוי ספק ספיקא גמור מהטעמים‬
‫שכתבתי לעיל‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫לאחר שכתבתי להתיר‪ ,‬כתב אב"ד הגאון הר' ח‪ .‬איזירר דיש לדון בהיתר זה‪.‬‬
‫דמאחר והתר זה הוא מכח ספק ספיקא יש לדון האם אומרים ספק ספיקא כזה דהיינו‬
‫ספק נתקדשה ספק נתגרשה דהספקות לא נוצרו יחד ולא באו לעולם יחד‪ .‬דכאשר‬
‫נוצר הספק הראשון ספק אם נתקדשה הרי נפסק עליה להחמיר )עכ"פ מדרבנן שאין‬
‫מעמידים על חזקת פנויה( ועתה יש לנו רק ספק אחד בגרושין‪ .‬וכעין שפסק הרמ"א‬
‫ביו'ד סימן ק"י סעיף ט' וז"ל‪:‬‬
‫"ספק טרפה שנתערב באחרות כולן אסורות עד שיהא בהתר כדי לבטל‬
‫האסור וכו' שכיון שהספק הראשון היה בגופו אין להתירו מספק ספיקא"‪.‬‬
‫וע"ש בהמשך דברי הרמ"א שביאר שבשביל שיוכלו להתיר ע"י ספק ספיקא‪,‬‬
‫צריך ששני הספיקות יבואו לפנינו יחד‪ ,‬ומהטעם דלעיל‪..‬‬
‫אולם עיין שם בט"ז ס"ק י"ד שכתב שאם שני הספקות הם בגוף אחד )דהיינו ולא‬
‫אחד בגוף ואחד בתערובת( והספק האם יש כאן אסור בכל גווני אמרינן ספק ספיקא‬
‫להתיר אף אם נודע הספק הראשון תחילה‪ .‬וכן נראה מביאור הגר"א שם ס"ק ל"ז‪.‬‬
‫וכ"כ המשאת בנימין סימן ל"ז‪ .‬ברם בשאר האחרונים לא משמע כן אלא כפי‬
‫שכתבתי לעיל דבאופן זה לא הוי ספק ספיקא‪.‬‬
‫ספק בקידושין וספק בגירושין‬
‫סימן ז‬
‫קנה‬
‫ברם נראה שבמקרה שלנו מועיל ספק ספיקא דלעיל‪ ,‬דכבר כתב הש"ך שם בכללי‬
‫ספק ספיקא בקצרה אות א' שספק אחד בגוף ואחד בתערובת מועיל באסור דרבנן‪,‬‬
‫והדיון שלנו לגבי כשרות הבנים והוי אסור דרבנן כיון שספק ממזר מותר‬
‫מדאורייתא‪ .‬וכ"כ הב"ש אבה"ע סימן ב' ס"ק י"ד על קושיא כעין זו ע"ש‪ .‬ולקמן‬
‫נדון בדברי הב"ש‪.‬‬
‫ברם יש לערער על הנאמר לעיל‪ ,‬שמאחר וממזר אסור דין תורה‪ ,‬וחז"ל החמירו‬
‫בספק ממזר‪ ,‬ועוד שעשו מעלה ביוחסין יש להתיחס גם לספק ממזר כאסור‬
‫דאורייתא‪.‬‬
‫נזכיר כאן שלפנינו יש שתי שאלות ‪:‬‬
‫א‪ .‬האם להתיר לזוג טרמון להמשיך לחיות יחד דיש חשש אסור אשת איש וגם לאחר‬
‫שתקבל האשה גט תהיה אסורה משום אחד לבעל ואחד לבועל‪.‬‬
‫ב‪ .‬האם הילדים של הזוג טרמון כשרים לבוא בקהל‪.‬‬
‫ונראה שיש לפשוט הספק שלנו מאה"ע סי' ב' סעיף ה' שבמקרה שלנו אמרינן‬
‫ספק ספיקא להקל‪ .‬וז"ל השו"ע שם‪:‬‬
‫"משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אשה כשרה שנשאת לאותה משפחה‬
‫ונתאלמנה אסורה לכהן לכתחילה ואם נשאת לא תצא‪ .‬וכו'‪".‬‬
‫מקור דין זה הוא הגמ' כתובות דף י"ד ע"א‪ .‬ובבית שמואל שם ס"ק י"ד הביא‬
‫שהגאון הילמן הקשה‪ ,‬מדוע סמכו חכמים כאן על ספק ספיקא זה‪ ,‬הלא הוי ספק‬
‫אחד בגוף וספק אחד בתערובת ונודע הספק הראשון תחלה‪ .‬ובאופן זה‪ .‬לא אמרינן‬
‫ספק ספיקא‪) .‬ורוב השטות אוסרות בספק ספיקא כזה גם כשלא נודע ספק הראשון‬
‫תחילה‪(.‬‬
‫ועל קושיה זו נאמרו מספר תרוצים‪.‬‬
‫א‪ .‬הבית שמואל תרץ שמעיקר הדין ספק ספיקא כזה הוי ספק ספיקא גמור‪ .‬אלא‬
‫שהחמירו בספק ספיקא כזה לענין אסורין‪ .‬אולם בפסולי יוחסין אין פוסקים‬
‫שתצא בספק ספיקא כזה‪ .‬ונראה שטעמו של הבית שמואל שבאסורין גזרו שמא‬
‫יבואו להתיר גם בספק ספיקא כאשר הספק הראשון הוא נגד איתחזק איסורא כגון‬
‫ספק בשחיטה שבאופן זה לא אמרינן ספק ספיקא )לדעת הרבה ראשונים( מעיקר‬
‫הדין‪ .‬וגזרו בכל ספק ספיקא כשהספק הראשון בגוף והשני בתערובת‪ ,‬או כשאין‬
‫שתי הספקות באם יחד‪ .‬אבל לגבי יוחסין לא ראו חז"ל לגזור אם נישאת ובדיעבד‬
‫לא תצא‪.‬‬
‫)בבית שמואל שם מבואר שבספק השקול מדאורייתא מעמידים על החזקה בין‬
‫לקולא ובין לחומרא‪ .‬וכן כתב הפרי חדש כללי ספק ספיקא בארוכה אות ו'‬
‫ובקצרה אות ד'‪(.‬‬
‫והבית שמואל הביא ראיה לשיטתו מרש"י כתובות דף י"ד‪ .‬שרש"י פירש אלמנת‬
‫עיסה אשה שהתגרשה ספק גרושין ומת בעלה ונשאת לכהן ונולד לה בן שהוא‬
‫קנו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ויש כאן ספק ספיקא האם הוא חלל‪ .‬ובעלמא‬
‫לא אמרינן ספק ספיקא כזה דלא באו שתי הספיקות יחד‪ ,‬אע"כ שלגבי יוחסין לא‬
‫החמירו שצריך ששתי הספיקות יבואו יחד‪.‬‬
‫ב‪ .‬המנחת יעקב )על התורת חטאת( כתב לתרץ )כלל מ"ג ס"ק כ"ד( וזו גם דעת הבית‬
‫מאיר ועוד אחרונים שבספק ספיקא באלמנת עיסה יש להקל משום שמדובר שהבן‬
‫מהמשפחה שהוא ספק ספיקא חלל נשא אשה והנדון באלמנתו‪ ,‬ואותה מתירין‬
‫כיון שלה יש חזקת כשרות נוסף על הספק ספיקא‪.‬‬
‫ולתרוץ זה אין להקל במקרה שלנו לא בהתר האשה לבעלה שלא שייך לומר‬
‫שהיתה בחזקת כשרות לבעלה‪ .‬ולא בהתר הילדים שהרי לא היה להם חזקת‬
‫כשרות‪.‬‬
‫אולם לפרוש זה קשה דעת היש מקילין שהביא הרמ"א שם‪ ,‬הסוברים שגם בת‬
‫שנולדה במשפחה שהתערב בה ספק חלל אם נשאת לכהן לא תצא‪ .‬ולבת לא היה‬
‫מעולם חזקת כשרות‪ .‬ואין לומר כאן שחזקת האם תועיל לבת‪ ,‬כיון שידוע שאביה‬
‫ספק חלל והפסול עובר מהאב לבת‪.‬‬
‫ואומנם הכרתי והפלתי ביו"ד סימן ק"י ס"ק כ"ט כתב שמה שכתבו התוס'‬
‫בכתובות דף י"ד להתיר בת אלמנת עיסה‪ .‬כתבו כן לשיטת ר"ת הסובר שאמרינן‬
‫ספק אחד בגוף ואחד בתערובת‪ .‬ולשיטתו אין צריך שיבואו שתי הספיקות יחד‬
‫לפנינו‪ .‬ולפי הכרתי והפלתי צריך לפסוק שבת אלמנת עיסה תצא‪ .‬אולם האחרונים‬
‫נקטו שגם בת אלמנת עיסה לא תצא‪ .‬ועיין בחלקת מחוקק שם ס"ק ח' שכן פסק‬
‫להלכה )וע"ש שהזכיר דעה האוסרת אולם דחה אותה מהלכה וכן דחה את דברי‬
‫הבית יוסף שכתב שהרמב"ם אוסר(‪ .‬ועל כרחך שהאחרונים נקטו שיש להקל‬
‫בספק ספיקא כזה לענין יוחסין‪ .‬ועל כל פנים שלא תצא‪.‬‬
‫ג‪ .‬הבית מאיר כתב לתרץ שאלמנת עיסה‪ ,‬ובתה‪ ,‬הן מותרות משום דהוי כמקרה‬
‫שתרנגולת ספק טריפה שהתערבה בתרנגולת כשרה ומצאנו ביניהם ביצה‪.‬‬
‫שבאופן זה אמרינן ספק ספיקא‪ .‬והטעם שלגבי הביצה באו שני הספקות יחד‪.‬‬
‫ברם הקהילת יעקב שם והאבני מילואים שם דחו דבריו‪ .‬וכתבו שאין הדברים‬
‫דומים‪ .‬כי באלמנת עיסה ידוע מי האב והוי כראינו את הביצה נולדת מהתרנגולת‪.‬‬
‫ובאופן כזה אין מתירים את הביצה‪ ,‬משום שהביצה מקבלת את דין התרנגולת‪.‬‬
‫ובה יש ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת‪ .‬ונראה שהבית מאיר סובר שלגבי‬
‫הבת שהיא ישות נפרדת‪ .‬אמרינן בה ספק ספיקא דאצלה נולדו שתי הספקות יחד‪.‬‬
‫משא"כ לגבי ביצה דאינה ישות נפרדת דאם ראינו כיצד נולדה הביצה יש לביצה‬
‫דין התרנגולת‪.‬‬
‫ולפי הבית מאיר יש לילדים של הזוג הנדון דין בת אלמנת עיסה שאם נישאו לא‬
‫יצאו וע"ע לקמן מה שאכתוב בדעתו‪.‬‬
‫עוד נראה לי להביא ראיה לדין שלנו‪ .‬מהשו"ע שם סעי' ה' שכתב וז"ל וה"ה אם‬
‫נתערב בה )הכוונה למשפחה( ספק ממזר או ממזר ודאי עכ"ל‪ .‬דין זה לקוח‬
‫מהרמב"ם הלכ' אסורי ביאה פר' י"ט הלכ' כ"ג‪ .‬ובביאור הלכה זו כתב הב"י וכן‬
‫ספק בקידושין וספק בגירושין‬
‫סימן ז‬
‫קנז‬
‫הסכים הגר"א שבת שנולדה במשפחה שספק ממזר נתערב בה שדינה כאלמנת עיסה‬
‫שלכתחילה לא תנשא בקהל ואם נישאת לא תצא‪ .‬וממזר ודאי שנתערב במשפחה דין‬
‫הבת אם נישאת תצא‪ .‬כמו הדין בחלל שהתערב במשפחה‪.‬‬
‫והבית שמואל שם ס"ק ט"ז כתב שדין בת שנולדה במשפחה שהתערב בה ספק‬
‫ממזר‪ ,‬דמותרת לכתחילה בקהל‪ .‬וטעמו שבגמ' בכתובות שם כתוב באלמנת עיסה‬
‫אמר ר"ג קיבלנו עדותכם אבל מה נעשה וכו' שהכהנים שומעין לכם לרחק ולא‬
‫לקרב‪ .‬ומבואר שבספק ספיקא שהחמיר ר"ג שם משום דהוי מעלה ביוחסי כהונה‪.‬‬
‫ולדברי הבית שמואל הסכימו המהרש"ל והט"ז‪.‬‬
‫ולשיטתם יש להקשות שמקרה זה לא הוי ספק ספיקא גמור שהרי לא נודעו שתי‬
‫הספיקות יחד‪ .‬וכאן אין לבת חזקת כשרות‪ .‬אלא ע"כ צריך לומר שלגבי חשש‬
‫ממזרות אמרינן ספק ספיקא גם באופן זה‪ .‬ויש לומר שהטעם הוא כפי שכתבתי לעיל‬
‫בשם הבית שמואל‪ .‬דהוי ספק ספיקא באיסור דרבנן‪ ,‬שספק ממזר מותר בקהל מן‬
‫התורה‪ .‬והיות וכן אמרינן ספק ספיקא אחד בגוף ואחד בתערובת‪*) .‬ולפרוש זה‬
‫אפשר לתרץ את הבית יוסף שסובר שבת אלמנת עיסה אם נשאת לכהן תצא‪ .‬ובת‬
‫אשה שנשאת למשפחה שהתערב בה ספק ממזר לא תצא‪ .‬משום שהמקרה השני קל‬
‫יותר שספק ממזר הוי רק אסור דרבנן(‬
‫ועוד יש לתרץ כפי שהבאתי לעיל מהבית שמואל שלגבי יוחסין אמרינן גם ספק‬
‫ספיקא כזה אלא שלכהונה החמירו לכתחילה‪.‬‬
‫הבית מאיר כתב לפרש שכוונת הרמב"ם שאם אשה נשאת למשפחה שנתערב בה‬
‫ספק ממזר והתאלמנה‪ .‬שדין אשה זו שאם נשאת לכהן לא תצא והטעם שיש ספק‬
‫ספיקא ויש לאלמנה חזקת כשרות‪ .‬ואם נשאת למשפחה שהתערב בה ממזר ודאי‬
‫והתאלמנה‪ .‬דינה שלא תנשא לכהונה ואם נשאת תצא‪ .‬ולפרוש זה אין לנו ראיה מה‬
‫דין בת שנולדה במשפחה שנתערב בה ספק ממזר שיתכן שהבת אף אם נשאת תצא‪,‬‬
‫היות ואין לה חזקת כשרות‪.‬‬
‫עוד כתב הבית מאיר שם בדין בת שנולדה לאשה שנישאת למשפחה שהתערב בה‬
‫ספק ממזר‪ .‬דיש לומר שדינה שלכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא‪ ,‬כמו בת‬
‫אלמנת עיסה‪ .‬ועוד דרך כתב שיש לומר שדינה שאף בדיעבד תצא‪ ,‬משום מעלת‬
‫יחוס ישראל שהחמירו אף בספק ספיקא‪ .‬מ"מ נראה שלפי הבית מאיר יש כאן ספק‬
‫ספיקא טוב שלעיל הבאתי שדימה דין הבת לביצה שנולדה בין שתי תרנגולות שאחת‬
‫מהן ספק טריפה שבאופן זה הביצה מותרת כיון בביצה נולדו שתי הספיקות יחד‪.‬‬
‫קנח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫העולה מהמבואר לעיל‪ .‬דיש לנו ג' שיטות‪.‬‬
‫א‪ .‬לדעת הב"ש המהרש"ל והט"ז )באהע"ז וביו"ד( הילדים מותרים לכתחילה בקהל‪.‬‬
‫ולדעת הב"ש והט"ז ביו"ד גם האיש והאשה מותרים זל"ז שלגבי להוציא אשה‬
‫מבעלה אמרינן ספק ספיקא גם כשנודע הספק הראשון תחילה‪.‬‬
‫ב‪ .‬לדעת הב"י והגר"א וכן נראה שסובר הב"מ דין הילדים שלכתחילה אסורים בקהל‬
‫ואם נשאו לא יצאו‪ .‬ולגבי האשה ובעלה אין ראיה מהב"י והגר"א‪ .‬אולם מטעמו‬
‫של הב"מ שדימה לביצה כנ"ל נראה שהם אסורים‪.‬‬
‫ג‪ .‬לדעת המנחת יעקב והכרתי ופלתי והפנ"י יש לפסוק במקרה שלנו שהילדים‬
‫אסורים בקהל‪ .‬דרך באלמנת עיסה אמרינן ספק ספיקא משום שיש לה חזקת‬
‫כשרות‪ .‬והדעה שהביא הרמ"א להתיר בת אלמנת עיסה אינה להלכה דזו שיטת‬
‫ר"ת‪.‬‬
‫לאור המחלוקת העולה מהשיטות דלעיל הינו צריכים לדון ולהכריע בין שיטות‬
‫הפוסקים‪ .‬אולם נראה שבמקרה שלנו אין צורך להכריע בין השיטות דכבר כתב הפרי‬
‫מגדים בשפתי דעת יו"ד סימן ק"י כללי ספק ספיקא אות א'‪ .‬דמדאורייתא ספק אחד‬
‫בגוף וספק אחד בתערובת הוי ספק ספיקא טוב‪ .‬וגם כשנתערבה ספק טריפה בכשרה‬
‫חד בחד הוי ספק ספיקא ומותר מדין רוב צדדים להתר‪ .‬וע"ע שם באות ד' )או‬
‫שהדבר מותר משום שמדאורייתא מותר הספק הראשון שמעמידים על החזקה(‬
‫ומחלוקת הראשונים אם אמרינן ספק אחד בגוף ואחד בתערובת הוי מחלוקת ברבנן‬
‫האם אסרו חכמים ספק ספיקא כזה‪.‬‬
‫לאור זה ולאור השיטות הרבות שהבאתי לעיל שסוברים שמעיקר הדין הילדים‬
‫מותרים בקהל נ"ל להתיר במקרה שלנו דהוי מחלוקת באיסור דרבנן‪ .‬אולם נ"ל שיש‬
‫טעם נוסף להתיר וכפי שאבאר‪ ,‬לעיל כתבתי שגט הזכוי שזיכו לאשה הוי ספק אם‬
‫נתגרשה‪ ,‬והטעם שיש ספק האם זכוי הגט הוי זכות גמורה עבורה‪ .‬אולם כל מה‬
‫שכתבתי שגט הזיכוי הוי ספק גט‪ ,‬כתבתי שעל סמך זיכוי הגט בלבד אין להתיר‬
‫האשה לבעלה או להתיר ילדי הזוג בקהל‪ ,‬וחששתי לאיסור דאורייתא‪ ,‬וע"כ כתבתי‬
‫שבאסור תורה יש לחשוש שאולי לא הוי זכות גמור‪ .‬אולם עתה לאחר שביארנו‬
‫שלכל השיטות אין כאן חשש דאורייתא‪ ,‬והשאלה היא לדון אם אפשר להתיר גם‬
‫מדרבנן‪ ,‬או שהחשש הוא האם להתיר לכתחילה משום מעלה ביוחסין‪ .‬כאן נ"ל‬
‫שמותר לנו לשקול בפלס ההגיון הצרוף‪ .‬ולומר שגט הזכוי היה זכות גמורה לאשה‬
‫מהטעמים שכבר כתבתי לעיל ונחזור עליהם בקצרה‪.‬‬
‫א‪ .‬אב"ד הרב ח‪ .‬איזירר הביא את הרדב"ז שכתב שבמקום שהאשה אינה יכולה‬
‫להגיע לבעלה הוי זכות גמור‪.‬‬
‫ב‪ .‬האשה מעולם לא חיתה עם בעלה מאסה בו מהרגע הראשון ברחה ממנו ולפני‬
‫עלותו ארצה ביקשה גט‪.‬‬
‫ג‪ .‬המציאות בשנת תשי"ג היתה שלאשה לא היה כל סיכוי סביר להפגש עם בעלה‬
‫והניתוק שהיה בין היושבים בישראל לגרים בתימן היה מוחלט‪ .‬ואף שיתכן שהיו‬
‫יהודים שיצאו מתימן לארה"ב ואפשר לומר שדרך ארה"ב היתה יכולה להפגש‬
‫ספק בקידושין וספק בגירושין‬
‫סימן ז‬
‫קנט‬
‫עם בעלה ולחזור אליו מ"מ אין לומר כן על האשה שלנו‪ .‬היהודים שיצאו מתימן‬
‫לארה"ב היו כנראה יהודים שגרו בצנעה עיר הבירה שהיה לה קצת קשר עם‬
‫החוץ‪ .‬אבל היהודים שחיו בכפרים היו מנותקים מכל העולם ולא עלה בדעתם‬
‫כלל שיוכלו ליצור קשר עם מדינה מחוץ לתימן וק"ו לנסוע לארה"ב או לישראל‪.‬‬
‫נזכיר כאן שבשנת תשי"ג אדם בינוני בארץ ישראל לא היה יכול להעלות בדעתו‬
‫לקנות כרטיס טיסה לארה"ב רק אנשים עשירים מועטים הרשו לעצמם לנסוע לחו"ל‬
‫ק"ו בן בנו של ק"ו ליהודי תימן שגרו שם בכפרים‪.‬‬
‫לאור זה נ"ל שלגבי אסורי דרבנן יש להחשיב הגט זכוי כזכות גמור‪.‬‬
‫לגבי הזוג עצמם אני מציע שהבעל הראשון יתן גט לאשה וסידור גט זה יוריד‬
‫חשש דאורייתא מכל וכל‪ .‬ולאחר הגט אפשר להתירם כיון שביארתי לעיל שיש כאן‬
‫ספק ספיקא שמדאורייתא מותרים‪ ,‬ולאחר שתקבל גט אין חשש אשת איש‪ .‬ואיסור‬
‫אחד לבעל ואחד לבועל במקרה שלנו לא הוי חשש דאורייתא כיון שהם היו שוגגים‪.‬‬
‫ובשוגגים יש רק איסור דרבנן‪ ,‬וכבר כתבתי לעיל שבאיסור דרבנן אמרינן ספק‬
‫ספיקא גם כשלא נודעו שתי הספיקות יחד‪ ,‬וכן פסק הש"ך‪] .‬וע"ע בענין ספק‬
‫בקידושין ובגרושין בשו"ת אהבת חסד חלק אה"ע סי' י"ג ס"ק ב וע"ע בהגהות‬
‫רע"א אה"ע סי' קנ"ב סעיף ג' ס"ק א‪[.‬‬
‫נוסף על כך היה כאן גט זכוי ולגבי איסורי דרבנן יש לומר דהוי זכות גמור‪.‬‬
‫לאחר כתיבת פס"ד עד כאן‪ ,‬ולפני שפסקנו למעשה ביררנו מה היה המצב בתימן‬
‫באותם שנים והאם יהודים יכלו לצאת משם לישראל‪ .‬וקיבלנו תשובת מומחים לדבר‬
‫וזו תשובתם‪ .‬בשנת תש"י נסגרו גבולות המדינה בתימן לעליה לארץ‪ .‬ובשנים‬
‫שלאחר מכן הצליחו כמה מאות יהודים לברוח מתימן לעדן שהיתה בשלטון בריטי‬
‫ומשם עלו לארץ‪ .‬אולם נמסר לביה"ד שהיה סכנה בדבר וביחוד לנשים‪ .‬שאם היו‬
‫תופסים אשה המנסה להמלט היו תופסים אותה ומאסלמים אותה‪.‬‬
‫נוסף על כך באחד מהתיקים המתבררים בביה"ד מצאנו הצהרה של אדם בנוגע‬
‫לרכוש‪ .‬בהצהרה הוא כותב שאמו מקבלת קיצבת אלמנת מלחמה ממדינת ישראל‪,‬‬
‫כיון שאביו הוצא להורג בתימן בשנת תשי"ב הסיבה שהוצא להורג היתה שנתפס‬
‫בפעילות ציונית‪ .‬עוד כותב המצהיר בהצהרה זו שמשפחתו עלו לארץ בשנת תשי"ד‬
‫והתירו למשפחה לצאת משום שהאב הוצא להורג‪ .‬הצהרה זו מאמתת את הבירור‬
‫שערך ביה"ד ששילטונות תימן לא נתנו לעלות לארץ ואדם שנתפס שעוסק בכך‬
‫הוצא להורג‪.‬‬
‫לאחר קיום משא ומתן בין הדיינים הסכמנו להתיר מהטעמים דלעיל‪.‬‬
‫נחום גורטלר דיין‬
‫קס‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫לאחר מכן ביה"ד הביא את הדברים בפני אב"ד בתל אביב הגאון הרב ח‪ .‬ג‪.‬‬
‫צימבליסט והוא סמך ידיו על פסק הדין‪ .‬ביה"ד הביא גם את הדברים בפני פוסק‬
‫הדור מרן הרב אלישיב והוא הסכים עמנו להכשיר הצאצאים בקהל‪.‬‬
‫לפני שביה"ד הוציא את פסק הדין ביה"ד בירר את העובדות לאשורן שהיו בתימן‬
‫בין השנים תש"י תשי"ד‪ .‬כפי שהתברר יהודים לא יצאו מתימן לאירופה או לארצות‬
‫הברית‪ .‬וזאת מחמת העוני ששרר שם‪ .‬וגם לא היה להם כל מושג שאפשר להגר‬
‫למדינה אחרת‪ .‬במשך שנים אלו עלו לארץ כמה מאות יהודים מתימן דרך עדן‬
‫שהיתה בשליטה בריטית‪ .‬בבירור שערך בית הדין האם השלטונות בתימן אסרו על‬
‫היהודים את היציאה לעדן‪ .‬לא ניתנה תשובה ברורה יש שאמרו שלא מנעו את‬
‫היהודים לעלות דרך עדן‪ .‬ויש שטענו שהשלטונות אסרו את היציאה אולם יהודים‬
‫הצליחו להבריח את הגבול לעדן‪ .‬מוסכם שהיציאה מתימן לעדן היתה כרוכה בסכנה‬
‫בהליכה ברגל כמה מאות ק"מ במדברות‪ .‬המעבר במדברות היה כרוך בסכנה של‬
‫התנפלות שודדים‪ .‬במיוחד הדגישו שלאשה יהודיה היתה סכנה מיוחדת לעבור‬
‫בדרכים אלו‪ .‬כיון שהיו יכולים לתופסה ולקחת אותה לאשה או לשפחה ולהמיר את‬
‫דתה‪ .‬נוסף על כך התברר שהיהודים בתימן שגרו בעירות ובכפרים היו מנותקים‬
‫מהעולם החיצון ולא ידעו האם ניתן לעבור לעדן‪ .‬ובודאי שלא ידעו האם בעדן ימצא‬
‫אדם שיעזור להם לעלות משם לארץ ישראל‪ .‬נציין כאן שכאשר שאלנו יהודים שהיו‬
‫בתימן באותם שנים מה הם שמעו על מלחמת השחרור ועל מבצע סיני הם ענו שלא‬
‫שמעו דבר‪.‬‬
‫לאור הנתונים החדשים היה מקום לומר שלפנינו מקרה רגיל של קטטה שרוב‬
‫הראשונים סוברים שזיכוי גט לאשה אינו זכות‪ .‬אולם נראה שלמרות שהיתה עליה‬
‫מצומצמת‪ ,‬מ"מ ספק זכות ודאי הוי ומהטעמים שביארתי לעיל‪ .‬וגם מעצם העובדה‬
‫שברור שהאפשרות לאשה לעלות לארץ ישראל היתה אפשרות רחוקה והיתה תלויה‬
‫בסכנה‪ .‬לפי מה שכתבתי עתה ההתר של הילדים לקהל מטעם ספק ספיקא תלוי‬
‫במחלוקת אחרונים כפי שביארתי לעיל‪ .‬אולם נ"ל שגם לאור הנתונים החדשים לגבי‬
‫איסור דרבנן או לגבי מעלה ביוחסין לכתחילה הגט זיכוי היה זכות גמורה‬
‫ומהטעמים שכתבתי לעיל‪.‬‬
‫נציין כאן שלהתיר הבנות לכהונה הדבר קשה יותר כיון שכל הפוסקים שהבאתי‬
‫לעיל שכתבו להקל בספק ספיקא גם לכתחילה‪ .‬כתבו שמעלת היוחסין בספק ספיקא‬
‫שהוזכרה בגמ' היא מעלה רק לכהונה‪ .‬ולקהל ישראל לא עשו מעלה זו‪ .‬ברם לפי מה‬
‫שכתב המקנה בקידושין דף ע"ה שאיסור ממזרות הוי גם איסור כהונה וספק ממזרת‬
‫אע"פ שמותרת מדאורייתא בקהל ישראל אסורה בקהל כהונה‪ ,‬כיון שבחלל אין‬
‫לימוד שספק חלל מותר‪) .‬וכ"כ גם בספרו נתיבות לשבת סי' ד' סעי' כ"ט ס”ק כו'(‬
‫)ועתה מצאתי באוצר הפסקים סי' ז' אות פ' שהביא אחרונים שהסתפקו בדבר זה‬
‫אולם לא הביאו שם את דברי המקנה( ולפ"ז בספק ספיקא של ממזרות יש לאסור‬
‫לכהונה לכתחילה‪ .‬אולם עיין ב"ש סי' ו' ס"ק ל"א שכתב שבחשש ממזרות במקום‬
‫שמקילים לישראל בדיעבד לא עשו מעלה ביוחסי כהונה‪ ,‬ברם הרמ"א בתשובה‬
‫ספק בקידושין וספק בגירושין‬
‫סימן ז‬
‫קסא‬
‫חולק עליו‪ .‬ועם כל זה נ"ל להתיר אף בקהל כהונה על פי מה שכתבתי לעיל שלגבי‬
‫מעלה ביוחסין אפשר לסמוך שהזיכוי הגט היה זכות גמור‪.‬‬
‫ומאחר והדברים יגעים כל כך נגשתי לברר מה היה התאריך המדויק שבו זיכה‬
‫הבעל הראשון את הגט לאשה‪ ,‬ומה היה התאריך שבו נשא הבעל אשה‪ .‬בית הדין‬
‫הזמין את תיקו האישי של הבעל ממשרד הפנים ונמצא שהבעל זיכה הגט בכא' אייר‬
‫תשי"ג ונשא אשה בו' תמוז תשי"ג‪ .‬מנתונים אלו עולה שסדר הדברים היה כך הבעל‬
‫הראשון התקשר עם אשה ורצה לשאתה‪ ,‬ואז פנה לרבנות להסדיר את הנשואין‪ ,‬שם‬
‫נאמר לו שלא יתירו לו לשאת אשה שניה היות ובתעודת הזהות הוא רשום כנשוי‪.‬‬
‫לאור זה פנה הבעל לביה"ד לבקש התר נישואין ועקב כך סודר גט הזיכוי‪ .‬מנתון זה‬
‫עולה שהגט זיכוי שסודר לאשה היה זכות גמור‪ .‬כי כאמור לאחר שהבעל השתדך עם‬
‫אשה וקבע עמה שהם ינשאו אז נערך גט הזיכוי‪ .‬ולאור זה נראה שאם האשה‬
‫הראשונה היתה מגיעה ארצה והיתה מבקשת לחזור לבעלה‪ ,‬בעלה היה מסרב‬
‫להחזירה שהרי היתה לו כבר אשה אחרת שעמד לשאתה‪ .‬ובמיוחד לאור העובדה‬
‫שהאשה שהשאיר בתימן מרדה בו ארבעה שנים‪ .‬ועשתה לו בזיונות גדולות‪ ,‬כאמור‬
‫לעיל שברחה ממנו מיד לאחר נישואיה‪.‬‬
‫עוד מצא אב"ד הרב איזירר שהמאירי ביבמות ]דף קי"ח ע"ב[ כתב שהא שאמרה‬
‫הגמ' שגם במקום קטטה אמרינן טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו‪ .‬זה מדובר‬
‫ביושבת תחתיו שאם תזנה יכולה לתלות בבעלה‪ .‬או שיש לומר שמאחר ויושבת‬
‫תחתיו טוב לה צוותא של הבעל מלישב לבד‪ .‬ולפי זה במקרה שלנו ששנים ישבה‬
‫האשה ללא בעל‪ ,‬והבעל היה רחוק ממנה ביותר ולא רצתה לחזור אליו לא שייך‬
‫טעמים אלו והוי זכות גמור‪ .‬עוד מצא אב"ד שהמכתב מאליהו כתב שדעת ר' אליהו‬
‫מזרחי בתשובה ודעת ר' מאיר מרוטנבורג בתשובה כדעת הר"ן שבמקום קטטה מה‬
‫שאמרה הגמ' טב למיטב טן דו כוונת הגמ' היתה רק דהוי ספק אם הוי זכות לה‪.‬‬
‫מכל האמור לעיל נ"ל שבמקרה שלנו הוי זכות גמור לענין איסור דרבנן ולענין‬
‫מעלה ביוחסין והבנים מותרין בקהל‪.‬‬
‫שוב שאלנו את פי פוסק הדור מרן הרב אלישיב והתיר הילדים בקהל‪ .‬אולם לא‬
‫שאלנו דעתו לענין כהונה‪ .‬מחמת דוחק הזמן ומורכבות הענין‪.‬‬
‫הרב נחום גורטלר דיין‬
‫אב"ד הגאון הרב חגי איזירר שליט"א כתב נימוקים נוספים להתר וכן הוסיף‬
‫נמוקים להתר לכהונה‪.‬‬
‫נוסף לכך כבוד הגאון הרב יהושע העשיל וואלהענדלער שליט"א מברוקלין ניו‬
‫יורק ‪ -‬שחלק מהמשפחה גרה בארה"ב והיה שותף עמנו לדיונים ‪ -‬כתב נימוקים‬
‫ארוכים להתר‪.‬‬
‫קסב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫מחמת שהנימוקים שכל אחד כתב להתר‪ ,‬מאד מורחבים‪ .‬ויש בכל אחד‬
‫מהנימוקים דברים העומדים בזכות עצמם‪ .‬על כן לא הבאתי ופלפלתי בדבריהם‪.‬‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קסג‬
‫ביאור הסוגיא קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫שנינו בכתובות דף ע"ב עמוד ב'‪:‬‬
‫"מתני'‪ .‬המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים‪ ,‬ונמצאו עליה נדרים ‪-‬‬
‫אינה מקודשת; כנסה סתם‪ ,‬ונמצאו עליה נדרים ‪ -‬תצא שלא בכתובה‪ .‬על‬
‫מנת שאין בה מומין‪ ,‬ונמצאו בה מומין ‪ -‬אינה מקודשת; כנסה סתם‪ ,‬ונמצאו‬
‫בה מומין ‪ -‬תצא שלא בכתובה‪ .‬כל המומין הפוסלין בכהנים ‪ -‬פוסלין‬
‫בנשים‪".‬‬
‫ובגמ' בדף ע"ג ע"א‪:‬‬
‫"איתמר‪ :‬קידשה על תנאי וכנסה סתם‪ ,‬רב אמר‪ :‬צריכה הימנו גט‪ ,‬ושמואל‬
‫אמר‪ :‬אינה צריכה הימנו גט‪ .‬אמר אביי‪ :‬לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה‬
‫סתם אחולי אחליה לתנאיה‪ ,‬אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו‬
‫בעילת זנות‪".‬‬
‫ענף א‬
‫פרוש רש"י‬
‫"קידשה על תנאי ‪ -‬שאין עליה נדרים‪ .‬לא תימא ‪ -‬קסבר רב אחולי לתנאיה‬
‫וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה‪ .‬אלא טעמא דרב ‪ -‬לענין גט‪ ,‬דקסבר אין‬
‫אדם עושה בעילתו בעילת זנות‪ ,‬ובעל לשם קידושין ואפי' ימצא עליה נדרים‬
‫אבל לענין ממונא בתנאיה קאי שאם ימצא עליה נדרים‪ .‬תצא בלא כתובה‪".‬‬
‫והתוס' הקשו על פירוש רש"י שזה פשיטא שאין לה כתובה‪ ,‬שהרי נאמר במשנה‪,‬‬
‫"כנסה סתם‪ ,‬ונמצאו עליה נדרים ‪ -‬תצא שלא בכתובה‪ ".‬ועיין שם שתרצו את רש"י‪,‬‬
‫שבמשנה היה אפשר לפרש שמדובר בכנסה סתם ועדין לא בעל‪ ,‬אבל בבעל יש לומר‬
‫שקדשה בביאה ומחל ויש לה כתובה‪ .‬והר"ן כתב לתרץ שבמשנה היה אפשר לפרש‪,‬‬
‫שמדובר בקדשה סתם וכנסה סתם‪ ,‬וע"כ אין לה כתובה‪ ,‬שמאחר ולא עלה על דעתו‬
‫להתנות לא עלה על דעתו למחול‪ .‬אבל אם התנה בשעת קידושין‪ ,‬ואח"כ כנס סתם‬
‫ולא התנה בשעת כניסה‪ ,‬היה מקום לומר מדלא התנה בשעת כניסה אחולי אחיל‪ ,‬ויש‬
‫לה כתובה‪ .‬וכן פירש הרשב"א‪ ,‬והביא דעה בירושלמי שמחלקת כך‪.‬‬
‫והתוס' והר"ן פירשו ‪" -‬לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה‬
‫לתנאיה" ‪ -‬שהיה מקום לומר שאם הכניסה לחופה ולא התנה‪ ,‬מחל על התנאי והיא‬
‫מקודשת בלא תנאי וצריכה גט אפילו לא בעל‪ .‬קמ"ל שבכנס ולא בעל אינה צריכה‬
‫גט‪ ,‬ורק אם בעל היא מקודשת בלי תנאי‪ .‬ולקמן נרחיב בעז"ה בביאור שיטתם‪.‬‬
‫ונ"ל שרש"י מאן לפרש כן‪ ,‬מפני שסובר כדעת הרשב"א שם שאדם המקדש‬
‫בתנאי במעכשיו אינו יכול לשנות כלל את קידושי התנאי‪ ,‬ואם רוצה שיחולו‬
‫הקידושין בלי קיום התנאי צריך לקדשה מחדש‪ .‬וכן ביאר הרשב"א את שיטת רש"י‪.‬‬
‫קסד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ונראה ששיטת רש"י שמעשה שנעשה בתנאי במעכשיו אי אפשר לשנות את‬
‫התנאי )דהיינו שיאמר הוי מקודשת בתנאי אחר(‪ ,‬וכן אי אפשר לבטל המעשה‬
‫)דהיינו שיאמר אף אם יתקיים התנאי לא תהיה מקודשת(‪ ,‬וכן אינו יכול לומר שיחול‬
‫המעשה אף אם לא יתקיים התנאי‪ .‬ועיין רש"י גיטין )דף ע"ו ע"א( ד"ה אמר לה‪,‬‬
‫שמבואר בדבריו שהוא סובר שאי אפשר לשנות תנאי‪ .‬ושם בדף ע"ו ע"ב ד"ה שמא‬
‫פייס מבואר שרש"י סובר שגט שניתן בתנאי במעכשיו אינו יכול לבטל את המעשה‪.‬‬
‫וכשיטת רש"י סוברים גם התוס' בגיטין דף י"ח ע"ב ד"ה שמא פייס‪ .‬ונראה שכן‬
‫סוברים גם התוס' והר"ן אצלנו‪ ,‬אלא שביארו את התנאי בצורה שונה‪ ,‬ולקמן בעז"ה‬
‫נבאר את שיטתם‪ .‬וכן סובר הרשב"א כאן‪ ,‬וכ"כ במסכת נדרים דף כ"ד ע"א‪ .‬אלא‬
‫שכתב כאן ובנדרים שבתנאי שבממון יכול לומר הריני כאילו התקבלתי‪ .‬וביאר דבריו‬
‫שהיות שבידו להחזיר הממון‪ ,‬יכול לומר הריני כאילו התקבלתי‪ ,‬והפוכי מטרתא‬
‫למה לי‪ .‬וכן דעת הריטב"א כאן‪ ,‬ולקמן בעז"ה נפרש שיטתו‪.‬‬
‫)ולגבי מעשה בתנאי שתלה קיום המעשה בקיום דבר בעתיד‪ ,‬האם יכול לומר‬
‫הריני כאילו התקיים התנאי‪ ,‬או הריני כאילו לא התקיים התנאי‪ .‬כתב הרשב"א כאן‬
‫בלשון אפשר שאינו יכול לומר הריני כאילו התקיים התנאי‪ .‬ובמסכת נדרים דף כ"ד‬
‫נקט במוחלט שאין הדבר אפשרי‪ .‬ונ"ל שדבר זה תלוי בגרסת הגמ' סוף פרק מי‬
‫שאחזו‪ ,‬דף ע"ו ע"ב‪ .‬דרוב הפוסקים גרסו שם "הרי זה גיטך כל זמן שאעבור וכו' "‬
‫ויש הגורסים שם "הרי זה גיטך על מנת שאעבור וכו' " ולכן כתב בלשון ואפשר‪.‬‬
‫ולעיקר נראה שנקט שלא גורסים שם ע"מ וביארתי הדבר בפר' מי שאחזו‪ .‬וע"ע‬
‫יד‬
‫לקמן בביאור שיטת הראב"ד (‬
‫אמנם מבואר בגמ' כתובות )דף ע"ה ע"א( שהמקדש אשה בתנאי ע"מ שאין בו‬
‫מומים והלך לרופא ורפאו שמקודשת‪ .‬אך עיין ברשב"א שביאר שבתנאי זה אמדינן‬
‫דעתה של אשה שלא מקפידה בכך‪ ,‬וע"כ מפרשינן התנאי שכוונתה היתה שלא ימצא‬
‫בו מומים עד שעת כניסה לחופה‪ .‬והח"מ בסי' ל"ט ס"ק י"א ביאר‪ ,‬שאשה המתנה‬
‫ע"מ שאין בו מומים כוונתה למומים שאין להם רפואה‪ .‬ויש נ"מ בין הפרושים אם‬
‫ה שדעת התוס'‬
‫שמעה מהמומים ואח"כ נתרפא‪) .‬דעיין לקמן ענף ז' אותיות ג‬
‫שאם קידש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ושמע שיש לה נדר תו לא מועיל שתתיר‬
‫הנדר( ואכמ"ל‪.‬‬
‫–‬
‫ענף ב‬
‫פרוש התוס'‬
‫התוס' פרשו "אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה‬
‫לתנאיה‪ ".‬דהיה מקום לפרש התנאי "ע"מ שאין עליך נדרים או מומין" שכוונתו אם‬
‫יד‬
‫ועיין עוד מה שכתבתי סי' ל"ב בענין המגרש בתנאי‪ ,‬אם יכול לומר אח"כ הא גיטך‬
‫והתגרשי בלי תנאי‪.‬‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קסה‬
‫אראה ואקפיד‪ ,‬ומכוין שכנסה לחופה הרי שלא הקפיד וצריכה גט‪.‬טו אלא טעמא‬
‫דרב‪ ,‬לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות‪ ,‬ואינה צריכה גט אלא אם כן התיחד‬
‫עמה בפני עדים ובעל‪ ,‬דאמרינן דודאי קידשה בביאה‪.‬‬
‫)ועיין בסי' כ"ג במאמר "נישואי טעות בעקרה ובאילונית" בדעת ר' אברהם‬
‫מבורגילה‪ ,‬שדנתי מה הדין אם קידשה ע"מ שאין בה מומים‪ ,‬ומת ולא שמע שיש בה‬
‫מום‪ ,‬האם היא מקודשת‪(.‬‬
‫הגמ' בדף ע"ד עמוד א' מביאה‪:‬‬
‫"אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר רבי אלעזר‪ :‬המקדש במלוה ובעל‪,‬‬
‫על תנאי ובעל‪ ,‬בפחות משוה פרוטה ובעל ‪ -‬דברי הכל צריכה הימנו גט‪".‬‬
‫ופרשו התוס' שם בד"ה דברי הכל‪ ,‬שר' אלעזר חולק על אביי‪ ,‬וסובר שרב‬
‫ושמואל מודים בבעל שצריכה ממנו גט‪ .‬והוא מפרש שנחלקו בכנס סתם ולא בעל‪.‬‬
‫שרב סובר שמאחר וכנס סתם אחולי אחלי לתנאיה וצריכה ממנו גט‪ ,‬ושמואל סובר‬
‫שאינה צריכה ממנו גט‪.‬‬
‫והנה התוס' לא כתבו אם פוסקים כאביי או כר' אלעזר‪ .‬והנ"מ ביניהם אם כנסה‬
‫לחופה ולא בעל‪ ,‬או בבעל ולא היו עדי יחוד‪ .‬דלר' אלעזר אליבא דרב אמרינן אחולי‬
‫אחליה לתנאיה‪ ,‬וצריכה גט‪ .‬ולאביי אינה צריכה גט אלא א"כ התיחד עמה בפני עדים‬
‫ובעל‪ ,‬דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין‪.‬‬
‫ובפסקי הרא"ש סי' י"א מבואר שפוסק כאביי‪ .‬ובביאור הגר"א אה"ע סי' ל"ח ס"ק‬
‫מ"ד מ"ה כתב שהרמב"ם פוסק כר' אלעזר‪ ,‬שאם כנס סתם אמרינן אחולי אחלי‬
‫לתנאיה וצריכה גט‪ .‬ולקמן בעז"ה נבאר שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫עוד כתב הרא"ש שם‪ ,‬שמדברי רש"י ותוס' משמע שאם בעל צריכה גט מדין‬
‫ודאי‪ .‬וכתב שמדברי ראשונים אחרים משמע שצריכה גט מספק‪ .‬ופסק שיש להחמיר‬
‫בדבר‪.‬‬
‫ונראה שלשיטת המהר"ם במרדכי סוף גיטין סי' תנ"א‪ ,‬כאן הוי קידושי ודאי ולא‬
‫קידושי ספק‪ .‬דעיין שם במהר"ם במרדכי שכתב דהא דנאמר בגמ' ספק קרוב לו ספק‬
‫קרוב לה הוי ספק קידושין‪ .‬מדובר בשני עדים אומרים קרוב לו ושני עדים אומרים‬
‫קרוב לה‪ .‬אבל אם היו רק שני עדים ויש ספק לעדים אם היה קרוב לו או לה‪ ,‬אינה‬
‫מקודשת‪ .‬וביאר דהוי כקידש בלא עדים‪ .‬ונראה שלדעה זו חייבים לומר‪ ,‬דהא‬
‫דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין‪ ,‬הוי‬
‫טו פירשתי את התוס' בדרך הר"ן‪ .‬אולם זה לשון התוס' "דבשעת קידושין היה דעתו לכך‬
‫שאם יכניסנה לבסוף יהא התנאי מחול"‪ .‬ולכאורה משמע שאין כוונתם לפרוש הר"ן‪,‬‬
‫ולשיטתם אף אם ראה והקפיד‪ ,‬אם אח"כ כנסה לחופה מקודשת‪ ,‬דהרי דעתו היתה שאם‬
‫יכניסנה בסוף יהא התנאי מחול‪ .‬אולם בדף ע"ד ע"ב כתבו התוס' בד"ה חכם‪ ,‬שהמקדש‬
‫אשה ע"מ שאין עליה נדרים‪ ,‬ושמע שיש לה נדרים‪ ,‬שוב לא מועילה מחילה‪ .‬ולכן נראה‬
‫שהתוס' מפרשים כהר"ן וכפי שכתבתי‪.‬‬
‫קסו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫קידושי ודאי‪ .‬דאם נאמר שיש ספק באומדנא‪ ,‬צריך להיות הדין שאינה מקודשת כלל‪.‬‬
‫שכיון שיש חסרון בראית העדים בדבר יסודי בקידושין‪ ,‬שאינם יודעים בודאי האם‬
‫היתה כוונתם להתקדש אין עדים על הקידושין‪.‬‬
‫והסתפקתי לדעת הגהות המרדכי‪ ,‬במקום שיש מחלוקת תנאים או אמוראים‬
‫באומדנא אם התכוונו להתקדש ומחמרינן מספק‪ ,‬האם הוי ספק קידושין מדאורייתא‪.‬‬
‫דיש לומר מאחר והסתפקו הפוסקים כיצד לפסוק‪ ,‬יש ספק באומדנא אם התכוונו‬
‫להתקדש‪ .‬ומעתה יש חסרון בראית העדים שלא ידעו באופן ברור אם היה רצונם‬
‫להתקדש‪ .‬ברם דעת הגהות מרדכי אינה מוסכמת‪ ,‬כי הרשב"א והריטב"א חולקים‪,‬‬
‫שכתבו ביבמות דף ל"א שגם בכת אחת ויש ספק לעדים אם מעות הקידושין היו‬
‫קרובים לו או לה הוי ספק קידושין‪.‬‬
‫והנה בגוף דברי אביי שאמר‪" - :‬לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי‬
‫אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב וכו' " ‪ -‬צ"ע מדוע דחה אביי את הדרך הראשונה‪.‬‬
‫ובפשטות יש לומר שאדם אינו מוחל על תנאו אלא א"כ הוא מוכרח למחול‪ ,‬וכגון‬
‫שאינו רוצה שתהיה בעילתו בעילת זנות‪ .‬אולם אין נראה שתוס' פרשו כן‪ ,‬כי לפי‬
‫פרוש זה אם הבעל בא עליה כשלא היו עדי יחוד‪ ,‬יש לומר שמחל על תנאו כדי שלא‬
‫תהיה בעילתו בעילת זנות‪ ,‬ותהיה מקודשת למפרע‪ .‬אולם בתוס' וברא"ש מבואר‬
‫שאינה מקודשת אם לא היו עדי יחוד‪ .‬ושמא י"ל שהתוס' סוברים כדעת הראב"ד‬
‫שתתבאר לקמן שמחילת התנאי צריכה להיות בפני עדים‪ .‬ברם בתוס' דף ע"ג ע"א‬
‫ד"ה אלא מבואר‪ ,‬שמפרשים בדעת אביי שאם כנסה ובעלה שמקדשה בביאה זו‪ ,‬ולא‬
‫משום שמחל על תנאו‪.‬‬
‫כתבתנו לעיל שהתוס' והראב"ד סוברים שצריך שיהיו עדים בזמן שכונסה‪ .‬אולם‬
‫נראה שיש נפקא מינה ביניהם להלכה‪ .‬שהתוס' פירשו שמקודשת משום שמקדשה‬
‫בביאה‪ ,‬ואילו דעת הראב"ד שצריך שיהיו עדים בזמן ביטול התנאי‪ .‬והנ"מ אם לאחר‬
‫שהתקדשה בתנאי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר‪ ,‬ואח"כ כנסה הבעל ובעל‪.‬‬
‫דלראב"ד אמרינן שיכול למחול על תנאו וחלים הקידושין למפרע‪ .‬ולדעת התוס'‬
‫שאמרינן שמקודשת משום שמקדשה בביאה‪ ,‬כאן אינה מקודשת לו‪ ,‬שכבר קיבלה‬
‫קידושין מאחר‪.‬‬
‫ונ"ל שהתוס' פרשו דברי אביי שמקודשת משום שקדשה בביאה‪ ,‬ולא פרשו‬
‫שמקודשת משום שבזה שבא עליה הוי כאומר שאינו מקפיד שיש בה מומין‪ ,‬משום‬
‫שהתוס' מפרשים שאביי סובר שהמקדש אשה בתנאי ע"מ שאין בה מומין או נדרים‬
‫אינו יכול למחול התנאי כדי שיחולו הקידושין‪ ,‬וכפי שפירשנו לעיל דעת רש"י‪.‬‬
‫ובפרט בתנאי זה שנאמר בלשון עבר לא שייך לשנותו או לבטלו‪ .‬ברם בתנאי ע"מ‬
‫שאין עליה נדרים‪ ,‬מועיל שתתיר הנדרים לפני שישמע‪ .‬והטעם‪ ,‬שמאחר וחכם עוקר‬
‫הנדר מעיקרו ואין עליה עונש נדרים‪ ,‬אמרינן שבכהאי גוונא שהתירה הנדרים לפני‬
‫ששמע אינו סותר התנאי‪ ,‬שכוונתו היתה שלא יתברר שהיו עליה נדרים בזמן‬
‫הקידושין‪ .‬ולפי זה אם לפני ששמע שיש בה נדרים‪ ,‬אמר הריני כאילו אין עליך‬
‫נדרים‪ ,‬או שאמר איני מקפיד בנדרים‪ ,‬לא יועיל‪ ,‬כי אביי סובר שאי אפשר למחול‬
‫התנאי‪ .‬וע"ע לקמן מה שאכתוב בענין זה‪.‬‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קסז‬
‫אמנם נראה דהא דאמרינן שהמקדש אשה בתנאי ע"מ שאין בך מומין או נדרים‬
‫הוי תנאי מוחלט ואי אפשר למוחלו‪ ,‬זה רק כאשר קדשה בתנאי מפורש‪ .‬אולם‬
‫המקדש אשה סתם ונמצאו בה מומים‪ ,‬דאמרינן שאין אדם רוצה באשה שיש בה‬
‫מומים או נדרים והוי כאילו התנה‪ .‬מ"מ אין זה כמתנה ממש‪ ,‬אלא שם אמרינן‬
‫שדעתו לקדשה בתנאי שלא ימצאו בה מומים שיקפיד בהם‪ .‬והראיה לדבר‪ ,‬שהגמ'‬
‫בדף ע"ו ע"א אומרת שהכונס אשה ונמצאו בה מומים יש לומר שמא ראה והתפייס‪.‬‬
‫ומוכח שהמקדש אשה ולא התנה הוי כקדשה בתנאי ע"מ שלא יהיו בך מומים‬
‫שאקפיד בהם‪.‬טז )ועיין בגמ' דף ע"ג ע"ב שהמקדש אשה סתם ונמצאו בה מומים י"א‬
‫שצריכה גט מספק שמא אינו מקפיד‪ ,‬וי"א שצריכה גט מדרבנן‪(.‬‬
‫ענף ג‬
‫פרוש הראב"ד ופרוש הר"ן‪.‬‬
‫הרשב"א בסוגיתנו הביא לשון הראב"ד מפרושו לגמ'‪ .‬וז"ל הרשב"א‪:‬‬
‫"פירש הראב"ד‪ :‬אחליה לתנאיה ואע"פ שלא בעל‪ ,‬אלא טעמא דרב משום‬
‫שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות‪ ,‬והלכך עד שיבעול אינה צריכה גט‪.‬‬
‫אבל כשבעל סתם אמרינן ודאי אחליה לתנאיה‪ ,‬וכיון שמחל תנאו אין צריך‬
‫לקדשה פעם אחרת‪ .‬ואע"ג דאמרינן )גיטין ע"ד ע"ב( לגבי גט ע"מ שתתני‬
‫לי מאה זוז וחזר ואמר לה מחולין לך אינה מגורשת עד שתתן‪ ,‬התם משום‬
‫שלצעורה קא מכוון הוא והא לא ציערה‪ ,‬וכדאיתא התם‪ .‬אבל יכול הוא‬
‫שיאמר הרי את כאילו אין עליך נדרים‪ ,‬וכדאמרינן לגבי מדיר )נדרים כ"ד‬
‫ע"א( יכול הוא להתיר עצמו שלא ע"י חכם ואומר הריני כאילו התקבלתי‪".‬‬
‫והרשב"א תמה על הראב"ד‪ ,‬דאם יכול לומר הריני כאילו אין עליך מומים ונדרים‪,‬‬
‫מדוע אינו יכול לומר הריני כאילו ציערתיך‪ .‬ועוד הקשה מהמשנה בקידושין‪ ,‬מ"ט‬
‫ע"ב "המקדש את האשה ע"מ שאני עשיר ע"מ שאני כהן‪ ,‬וכו' ובכולן אע"פ שאמרה‬
‫בלבי היה להתקדש לו‪ ,‬אעפ"כ אינה מקודשת‪ ".‬ואם איתא דיכולה היא למחול ולומר‬
‫רואה אני כאלו הוא עשיר וכו'‪ ,‬למה אינה מקודשת‪ .‬ומחמת קושיות אלו דחה‬
‫הרשב"א את שיטת הראב"ד‪ ,‬ופירש את הגמ' בדרך רש"י שהבאתי לעיל‪.‬‬
‫וכתב הרשב"א שאדם המקדש אשה והתנה ע"מ שלא תעשה מעשה‪ ,‬כגון ע"מ‬
‫שלא תלך לבית אביך‪ ,‬אינו יכול לומר הריני כאילו לא הלכת‪ .‬וכן אם התנה ע"מ‬
‫שתעשה מעשה מסוים‪ ,‬אינו יכול לומר הריני כאילו נעשה המעשה‪ .‬רק אם התנה‬
‫עמה ע"מ שתתן לו ממון יכול לומר הריני כאילו התקבלתי‪ .‬וביאר הטעם שבדבר‬
‫שבממון יכול לומר כן‪ ,‬משום שבידו להחזיר לה הממון‪ ,‬והפוכי מטרתא למה לי‪.‬‬
‫ועיין בר"ן בנדרים דף כ"ד ע"א שהביא דעת הרשב"א‪ ,‬וכתב שם שיש חולקים‪.‬‬
‫ונראה שכוונתו לשיטת הראב"ד‪ .‬והר"ן שם לא הכריע שם בין השיטות‪.‬‬
‫טז ]וכן מוכח בגמ' יבמות דף נ"ו ע"א עיין שם תוס' ד"ה מת ונפלה‪ .‬ודוק‪[.‬‬
‫קסח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫אך הר"ן בחידושיו לכתובות וכן בפרושו לרי"ף שם תרץ את הראב"ד‪ .‬וכתב‬
‫שכוונת הראב"ד היא‪ ,‬שאדם המתנה דבר להנאתו יכול לומר הריני כאילו נעשה‬
‫רצוני‪ .‬אולם אם עשה מעשה והתנה בדוקא כגון לצער‪ ,‬אינו יכול לומר הריני כאילו‬
‫ציערתיה‪ .‬ופירש את המשנה "המקדש אשה ע"מ שאני עשיר"‪ ,‬שהתכוונו בתנאי‬
‫בדוקא ולא להנאתם‪.‬‬
‫ברם שיטת הראב"ד צריכה עיון‪ .‬דהמקדש אשה והתנה ע"מ שאין עליך מומים או‬
‫נדרים‪ ,‬אם היו בה מומים או נדרים הקידושין צריכים להתבטל מיד‪ .‬ואם נפרש‬
‫שכוונתו בתנאי היתה על מנת שלא אקפיד‪ ,‬קשה מדוע פירש הראב"ד אחולי אחליה‬
‫לתנאיה שיכול לומר הריני כאילו אין עליך מומים‪ ,‬הרי יכל לפרש פשוט שיכול לומר‬
‫שאינו מקפיד במומים ונתקיים תנאו‪ .‬ושמא יש לומר שאם רואה את המומים ואינו‬
‫מקפיד נתקיים התנאי ומקודשת‪ .‬אך כל זמן שאינו יודע מהמומים לא שייך לומר‬
‫שאינו מקפיד‪ ,‬ועל כן פירש הראב"ד שיכול לומר הריני כאילו אין עליך מומים‪ .‬אך‬
‫פרוש זה קשה‪.‬‬
‫ונראה שהראב"ד מפרש שהמקדש אשה ע"מ שאין עליך מומים כוונתו שלא‬
‫יתגלו בך מומים‪ ,‬והתנאי תולה עד שיתברר הדבר‪ .‬וכל עוד לא נתברר הדבר יכול‬
‫לומר הריני כאילו אין עליך מומים‪ .‬וגם פירוש זה קשה‪ ,‬מדוע יש לפרש את כוונתו‬
‫לדבר זר כל כך‪ .‬שהרי המקדש דיבר ברור ע"מ שאין בה מומים‪ .‬ועיין לקמן מה‬
‫שאכתוב בפרוש הרא"ש‪.‬‬
‫הר"ן בפרושו לרי"ף ביאר הסוגיא בדרך התוס'‪ ,‬שהמתנה על מנת שאין בך מומים‬
‫או נדרים כוונתו ע"מ שלא אקפיד‪ .‬ואחולי אחליה לתנאיה פירושו שאומר שאינו‬
‫מקפיד‪ .‬ובפשטות הר"ן בכתובות חולק על הראב"ד שאומר שיכול לומר הריני כאילו‬
‫אין עליך מומים או נדרים‪.‬‬
‫והר"ן סובר שרבה חולק על אביי וסובר שטעמו של רב הוא משום אחולי אחליה‬
‫לתנאיה ולא משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות‪ .‬ואומרים כן רק בטעות‬
‫אשה אחת כעין שתי נשים‪ .‬ונראה שהר"ן סובר שגם למסקנה מפרשים את התנאי‬
‫ע"מ שאראה ואקפיד‪ .‬ועיין לקמן ענף ז' אות ד' שביארנו שיטת התוס' ושיטת הר"ן‬
‫בזה‪.‬‬
‫ונ"ל שהראב"ד בהשגותיו בפרק ז' מהלכ' אישות הלכה כ"ג מפרש את דברי‬
‫הרמב"ם כפי שהוא פירש את הגמ'‪ .‬ועוד נ"ל שגם המגיד משנה פירש את הרמב"ם‬
‫בדרך זו‪ .‬ולקמן בביאור שיטת הרמב"ם נוכיח דבר זה‪.‬‬
‫והנה על מה שכתב הרמב"ם שם וז"ל‪:‬‬
‫"אע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת‬
‫סתם‪".‬‬
‫השיג הראב"ד וכתב וז"ל‪:‬‬
‫"א"א אינו כן‪ ,‬אלא א"כ כנסה סתם בעדים‪ ,‬דהוה ליה כמו שביטל תנאו‬
‫בעדים‪".‬‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קסט‬
‫ונ"ל שהראב"ד סובר שהמקדש אשה בתנאי‪ ,‬והבעל והאשה מודים שנתקיים‬
‫התנאי‪ ,‬האשה מקודשת‪ ,‬ואין צריך להביא עדים שנתקיים התנאי‪ .‬והטעם‪ ,‬שכל‬
‫שנתקדשה בתנאי מן הסתם רצונם לקיים התנאי‪ ,‬כדי שיחולו הקידושין‪ ,‬שהרי על‬
‫מנת כן עשו הקידושין בתנאי‪ ,‬ולכן הם נאמנים לומר שהתקיים התנאי‪ .‬אבל אם‬
‫קדשה בתנאי‪ ,‬ואח"כ הבעל מוחל את התנאי ואומר הריני כאילו התקיים התנאי‪ ,‬כאן‬
‫נעשה מעשה חדש כדי שיחולו הקידושין‪ ,‬והקידושין מתחילה לא עמדו לחול באופן‬
‫זה‪ .‬לפיכך צריך עדים בדבר‪ ,‬דהוי מעשה חדש בדבר שבערוה‪.‬‬
‫ברם ראיתי שרע"א )כתובות דף ע"ד ע"א( פירש שהראב"ד בהשגתו סובר כפירוש‬
‫רבינו ר' פרץ‪ .‬דאחולי אחליה לתנאיה פירושו שמקדשה עתה במעות הראשונות‪.‬‬
‫ולקמן בענף ד' נבאר בעז"ה שיטה זו‪ .‬וכתב רע"א שהרמב"ם מודה לראב"ד שאם‬
‫מקדשה באופן זה שצריך עדים על הקידושין‪ .‬ברם נ"ל שהראב"ד לא התכוון לדרך‬
‫זו‪ ,‬משום שהלשון שביטל תנאו אינו מורה לדבר זה‪ .‬ועוד שפירשנו את הראב"ד‬
‫בהשגה כפי שמצאנו שהראב"ד עצמו פירש את הגמ'‪ ,‬ומדוע נאמר שבהשגתו‬
‫לרמב"ם נקט הראב"ד בדרך חדשה‪.‬‬
‫ויש בזה נ"מ להלכה‪ ,‬שהרי כפי שכתבנו לעיל יוצא שלשיטת הראב"ד אם מוחל‬
‫התנאי ואומר הריני כאילו התקיים התנאי מקודשת מלמפרע‪ .‬ולפרוש ר' פרץ היא‬
‫מקודשת מכאן ולהבא‪.‬‬
‫ודע ששיטת הראב"ד בכתובות שעושה התנאי יכול לומר הריני כאילו התקיים‬
‫התנאי‪ ,‬היא שיטת הרמב"ן סוף פרק מי שאחזו‪ .‬ולר"ן שם דרך אחרת ונטה לשיטת‬
‫הרשב"א‪) .‬אלא שלגרסת הרמב"ן שם שגרס בגמ' הרי זה גיטיך ע"מ שאעבור מכנגד‬
‫פניך שלשים יום‪ ,‬ששניהם יכולים לבטל הגט‪ ,‬כתב הר"ן חילוק אחר‪ .‬שאדם המגרש‬
‫אשה ומתנה לטובתו ולטובת אשתו‪ ,‬ואומר הרי זה גיטיך ע"מ שאעבור מכנגד פניך‬
‫שלשים יום‪ ,‬באופן זה יכולים הבעל והאשה לבטל את הגט ולומר הרינו כאילו חזר‪.‬‬
‫וזאת משום שעיקר הגט ניתן לפי דרישתה שלא רצתה להתעגן‪ .‬ולא אכפול הדברים‬
‫עיין בסי' ל"ב ששם ביארתי שיטות הראשונים בדבר‪(.‬‬
‫ענף ד‬
‫פרוש רבינו פרץ‬
‫ז"ל המהרי"ק שורש ל"ב‬
‫וכן משמע נמי מתוך מה שפי' התוס' כדתנא פרק המדיר )דף עב( לפי דעת‬
‫אחד‪ ,‬דגרס שם‪ .‬אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אומר צריכה הימנו‬
‫גט‪ .‬ואמר אביי עלה‪ ,‬לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה‬
‫לתנאיה‪ ,‬אלא טעמא דרב וכו'‪ .‬והקשה בתוס' שיטת רבינו פרץ וז"ל‪ :‬וא"ת‬
‫פשיטא דאין שאר כניסות בלא בעל מועילות‪ ,‬דהא הקדושין היו על תנאי‬
‫ואין בה כניסה אלא חופה בלבד ובמה תקנה‪ .‬וכו' עד ויש מפרשים כך‪ :‬לא‬
‫תימא טעמא דרב משום אחולי אחול‪ .‬כלומר אחר התנאי הראשון‪ ,‬והשתא‬
‫כשכנסה מקדשה בכסף שנתן לה בתחלה‪ .‬ואע"ג דנתאכלו המעות‪ ,‬לא‬
‫קע‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫אמרינן כיון דנתאכלו מתחילת הקדושין וכיון דהיו בה מומין ה"ל כמלוה‬
‫גבה ואין מקדשין במלוה‪ .‬דכיון דנתנן לה לשם קדושין מתחילה יכול‬
‫לקדש‪ .‬כדאמרינן )קידושין דף נ"ט ע"א( המקדש לאחר שלשים יום אף על‬
‫גב דנתאכלו המעות כיון דנתנם לשם קדושין מקודשת‪ .‬וכו'‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכפרוש זה כתב גם הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' ט'‪ .‬ולפי פי' זה הקידושין חלים‬
‫עתה‪ ,‬וצריך עדים בשעה שכונסה‪ .‬ועיין לעיל בפרוש דברי הראב"ד מה שהבאתי‬
‫בשם רע"א‪.‬‬
‫ברם נראה ששאר הראשונים אינם סוברים דרך זו‪ ,‬מדלא פירשו כן‪ .‬ונראה טעמם‪,‬‬
‫שמאחר וקדשה בתנאי ולא התקיים התנאי הוי המעות מלוה גבה‪ ,‬ואינו יכול יותר‬
‫לקדשה במעות אלויז‪ .‬ואף אם המעות בעין‪ ,‬יוכל לקדשה בהם‪ ,‬רק אם יודעים העדים‬
‫שהמעות בעין‪ ,‬דבלי זה אינם רואים עתה נתינת מעות‪.‬‬
‫והמהרי"ק שם כתב שהרמ"ה סובר כשיטה זו‪ .‬ולקמן נבאר שזו גם שיטת‬
‫הריטב"א‪ .‬ונראה ששיטה זו סוברת כדעת רש"י שבתנאי מעכשיו אי אפשר לשנות‬
‫התנאי‪ ,‬ואם התנאי אינו מתקיים כלשונו בטל המעשה‪ ,‬ועל כל פנים בתנאי לשעבר‬
‫ודאי שאי אפשר לשנות דבר‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫פרוש הריטב"א‬
‫הריטב"א העתיק את דברי אביי‪ ,‬ואח"כ כתב וז"ל‪:‬‬
‫"וא"ת מאי איכא בין האי טעמא להאי טעמא בעיקר דינא‪ .‬וליכא למימר‬
‫שאין מחילה מהני אלא בדבר שבממון‪ ,‬דהא ודאי בכל שהוא מחמת קפידתו‬
‫וצערו מהני מחילה‪ ,‬וכדאשכחן לקמןיח גבי מומין‪ .‬וליכא למימר דהא קא‬
‫משמע לן‪ ,‬דאילו אמרינן אחולי אחליה לתנאיה היתה מקודשת משעה‬
‫ראשונה‪ .‬דהא ליתא‪ ,‬שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קידושין‬
‫לעשותה מקודשת מאותה שעה‪ .‬וכו' לכך הנכון כמו שפירש ר' יונה‪ :‬לא‬
‫תימא טעמא דרב משום אחולי אחליה לתנאיה ובכניסה לחופה סגי‪ ,‬אלא‬
‫טעמיה דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות‪ ,‬ודוקא שכנסה כניסה‬
‫גמורה שבא עליה‪".‬‬
‫וראיתי בשיעורים היומיים של מו"ר הגאון ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל‪ ,‬שפירש‬
‫שהריטב"א סובר כפרוש הרא"ש בדברי הרמב"ם‪ ,‬שמועיל ביטול התנאי והמעשה‬
‫חל בלא תנאי‪ ,‬ולקמן בעז"ה נבאר שיטה זו‪ .‬והריטב"א סובר שבקידושין בתנאי קיום‬
‫התנאי מקיים את המעשה למפרע‪ .‬אבל אם הם מבטלים את התנאי אין המעשה יכול‬
‫להתקיים למפרע‪ .‬והטעם‪ ,‬כי הם לא התנו מלכתחילה שיחולו הקידושין באופן זה‪.‬‬
‫יז ]וע"ע בענין זה לקמן בסי' כ"ט פר' ו' ובהערות[‪.‬‬
‫יח נראה שכוונתו לגמ' בדף ע"ה ע"ב והאי ראה והתפייס‪.‬‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קעא‬
‫ברם‪ ,‬אם הם מבטלים התנאי‪ ,‬מועיל הדבר שיתקיים המעשה עתה‪ .‬דביטול תנאי‬
‫בקידושין שנעשו בתנאי במעכשיו‪ ,‬הוי כמו קיום תנאי בקידושין שנעשו בתנאי‬
‫בלשון אם‪ ,‬שחלים הקידושין בקיום התנאי‪ .‬והטעם שהתנאי עיכב את הקידושין‬
‫מלחול‪ ,‬ומשבטל התנאי חלו הקידושין‪ .‬על כן יכולה להתקדש למפרע בקיום התנאי‪,‬‬
‫ויכולה להתקדש עתה בביטול התנאי‪ ,‬עכ"ד‪ .‬ועיין לקמן מה שאכתוב בביאור שיטת‬
‫הרא"ש‪.‬‬
‫אכן נ"ל שאין זו כוונת הריטב"א‪ ,‬דהריטב"א לא ביאר דבריו‪ ,‬ואם היתה כוונתו‬
‫לפרוש הרא"ש‪ ,‬היה מאריך ומבאר כמו שביאר הרא"ש‪ .‬ועוד שפשטות פרוש‬
‫הרא"ש‪ ,‬שבביטול התנאי חלים הקידושין למפרע‪ ,‬ולא שהקידושין חלים לאחר‬
‫ביטול התנאי‪ .‬ולקמן נבאר בעז"ה ענין זה‪ .‬וא"כ לא מצאנו פרוש שבביטול התנאי‬
‫חלים הקידושין מעתה‪.‬‬
‫לכן נ"ל שכוונת הריטב"א שאדם המקדש אשה בתנאי במעכשיו‪ ,‬והתנאי הוא‬
‫להנאתו‪ .‬הוי כאומר שאם לא יתקיים התנאי ולא אקפיד תהיה מקודשת משעה‬
‫שארצה בקידושין‪ ,‬והוי כמקדש לאחר ל' יום וכפי שפי' ר' פרץ‪ .‬ואין לומר שנפרש‬
‫דבריו שאם לא יקפיד יחולו הקידושין למפרע‪ ,‬שאין לומר כן שמאחר וקידש בתנאי‬
‫במעכשיו אי אפשר לשנות כלל את מעשה הקידושין‪ .‬וכדי שתהיה מקודשת למפרע‬
‫צריך שיתקיים התנאי כלשונו‪ .‬ויתכן שמפרש כפרוש ר' פרץ‪ ,‬שעצם זה שכנסה סתם‬
‫הוי כאומר לה התקדשי לי במעות שנתתי לך לקידושין‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫פרוש הרמב"ם‬
‫ז"ל הרמב"ם בהלכות אישות פרק ז' הלכה כ"ג"‬
‫"המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי‪ ,‬אע"פ שבטלו בינו‬
‫לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם‪ .‬וכן אם היה‬
‫התנאי מן האשה ובטלה אותו אחר כך בינה לבינו בטל התנאי‪ .‬לפיכך‬
‫המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם‪ ,‬הרי זו צריכה גט אע"פ שלא‬
‫נתקיים התנאי‪ ,‬שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס‪ .‬וכן המקדש בפחות‬
‫משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים‪ ,‬צריכה גט‪ ,‬שעל בעילה‬
‫זו סמך ולא על אותן הקידושין הפסולין‪ .‬חזקה היא שאין אדם מישראל‬
‫הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות‪ ,‬והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה‪".‬‬
‫השגת הראב"ד‪" :‬אע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי‬
‫והרי היא מקודשת סתם‪ .‬א"א אינו כן‪ ,‬אלא א"כ כנסה סתם בעדים דהוה ליה‬
‫כמו שביטל תנאו בעדים‪".‬‬
‫בביאור דברי הרמב"ם ראיתי בראשונים מספר פרושים‪ .‬לעיל בענף ג כתבתי‬
‫שהראב"ד פירש את דברי הרמב"ם "ביטל התנאי"‪ ,‬היינו שאמר הריני כאילו התקיים‬
‫התנאי‪ .‬ונ"ל שכן מפרש גם המ"מ‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫קעב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫"המקדש על תנאי וחזר וכו'‪ .‬זה יצא לרבינו מהסוגיא האמורה בפרק המדיר‪,‬‬
‫לא תימא טעמיה דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה‪ ,‬ומשמע שאם מחל‬
‫תנאו הויא מחילה‪ .‬וכן דעת הראב"ד‪ ,‬אלא שהצריך עדים‪ .‬וכתב בהשגות‬
‫א"א אינו כן‪ ,‬אלא א"כ כנסה סתם בעדים‪ ,‬דהוה ליה כמו שביטל תנאו‬
‫בעדים‪ .‬עכ"ל‪ .‬ורבינו כתב אפי' בינו לבינה‪ ,‬לפי שלא הזכירו באותה סוגיא‬
‫עדים‪ .‬והרשב"א חלוק בכל זה‪ ,‬ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים‬
‫אא"כ היה בו הרווחת ממון‪ .‬וכו'‪" .‬‬
‫ונראה שהמ"מ מפרש את דברי הרמב"ם כפרוש הראב"ד לגמ'‪ ,‬וכפי שביארתי‬
‫לעיליט‪ .‬ולכן כתב אח"כ שהרשב"א חולק‪ .‬ואין לומר שהמ"מ מפרש ברמב"ם כפרוש‬
‫ר' פרץ‪ ,‬שלפרוש זה הוי קידושין חדשים ובודאי שצריך עדים‪ .‬ועוד שאם היה מפרש‬
‫כדבריו היה לו להרחיב ולפרש כמו שפרש ר' פרץ‪ .‬וגם לא היה שייך שיביא את דברי‬
‫הרשב"א על פרוש ר' פרץ‪ ,‬שלא דברו בענין אחד‪ .‬ועוד שמהמשך דברי המ"מ‬
‫מבואר שלא פי' דברי הרמב"ם כן‪ .‬וגם אין לומר שפירש ברמב"ם כפרוש הרא"ש‬
‫שאבאר לקמן‪ ,‬דלא ביאר הענין כפי שהרחיב הרא"ש‪ .‬וגם לא היה כותב שהרשב"א‬
‫חולק‪ ,‬שהרי לא דיבר על ענין זה‪ .‬ועוד שהרמב"ם בפרק ח' מהלכ' גרושין הלכ' כ"ג‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי כלי פלוני‪ ,‬או בגד פלוני‪ ,‬ואבד אותו כלי‬
‫או אותו בגד או נגנב‪ ,‬אע"פ שנתנה לו אלף בדמיו אינו גט‪ .‬עד שתתן אותו‬
‫כלי‪ ,‬או אותו בגד עצמו‪ ,‬או עד שיבטל התנאי‪".‬‬
‫וכתב ע"ז המ"מ וז"ל‪:‬‬
‫"ומה שכתב רבינו או עד שיבטל התנאי‪ ,‬פי' שיכול לומר לה הרי זה גיטיך‬
‫ללא שום תנאי‪ ,‬וא"צ ליטלו ממנה ולתנו וכו'‪" .‬‬
‫והנה אם היה מפרש כפרוש הרא"ש‪ ,‬היה מפרש פשוט שאומר לה שיהיה התנאי‬
‫בטל‪ ,‬והגט חל מאליו בלא תנאי‪ .‬וכפי שפי' הרא"ש את דברי הרמב"ם בכלל מ"ו סי'‬
‫ב'‪ ,‬ולא היה צריך לומר שאומר לה שוב הרי זה גיטך‪.‬‬
‫הכסף משנה בהלכות אישות בפרק ז' הלכה כ"ג העתיק על דברי הרמב"ם את‬
‫פרוש הר"ן לסוגיתנו‪ .‬ונראה שסובר שכן יש לפרש את דברי הרמב"ם‪ ,‬דהיינו‬
‫שהמקדש אשה על מנת שאין עליך נדרים או מומים כוונתו אם אראה ואקפיד‪,‬‬
‫וכשכנסה סתם הוי כאומר איני מקפיד אם יש בך מומים‪.‬‬
‫ענף ז‬
‫פרוש הרא"ש בתשובה‬
‫יט וע"ע רמב"ם פר' ח' מהלכ' גרושין הלכ' י"ח ובמ"מ שם‪ .‬וע"ע רמב"ם שם פר' ט' הלכ'‬
‫ט' ובראב"ד ובמ"מ שם‪ .‬וע"ע מה שכתבתי בסי' ל"ב פר' ב'‪.‬‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קעג‬
‫א‬
‫הרא"ש בפסקיו בפר' המדיר פירש את הגמ' כפרוש התוס' שהבאתי לעיל‪ .‬אולם‬
‫בתשובותיו בכלל ל"ה סי' ט' ובכלל מ"ו סי' ב'‪ ,‬כתב פרוש אחר לגמ'‪ .‬ואביא פרושו‬
‫בקצרה ואדון בדבריו‪ .‬הרא"ש מבאר את הגמ' ‪" -‬לא תימא טעמיה דרב‪ ,‬כיון שכנסה‬
‫סתם אחולי אחליה לתנאיה‪ – ",‬כך‪ :‬אדם העושה מעשה בתנאי‪ ,‬בין בתנאי במעכשיו‬
‫ובין בתנאי בלשון אם‪ ,‬אם שני הצדדים רוצים שהמעשה יחול מיד בלי קיום התנאי‪,‬‬
‫הם יכולים לבטל את התנאי‪ ,‬והמעשה יחול בלא קיום התנאי‪ .‬וביאר הרא"ש‪,‬‬
‫שהעושה מעשה בתנאי‪ ,‬מעיקר הדין היה המעשה צריך לחול בלא התנאי‪ ,‬שאין בכח‬
‫תנאי שהוא דיבור לבטל מעשה‪ .‬אלא שהתורה חידשה שאדם יכול לעשות מעשה‬
‫בתנאי‪ .‬וביאור הדבר שהתנאי שהוא דיבור תולה את המעשה עד שמתקיים התנאי‪.‬‬
‫אך היות שהתנאי הוא דיבור‪ ,‬אתי דיבור ומבטל דיבור‪ ,‬וכשמתבטל את התנאי חל‬
‫המעשה מאליו בלא קיום התנאי‪ .‬וכתב הרא"ש שזו כוונת הגמ' אחולי אחליה‬
‫לתנאיה‪ ,‬וזו גם כוונת הרמב"ם בהלכ' אישות שהעתקתי לשונו לעיל‪ .‬וכתב עוד שזה‬
‫גם הסבר דברי הרמב"ם בפר' ח' מהלכ' גרושין הלכ' כ"ג שהעתקתי דבריו לעיל‪.‬‬
‫וכתב שהמגרש בתנאי יכול לבטל התנאי מבלי הסכמת האשה‪ ,‬והאשה מתגרשת מיד‬
‫בלא קיום התנאי‪.‬‬
‫והנה מפרוש הרא"ש לדברי הרמב"ם עולה‪ ,‬שהבעל והאשה יכולים לבטל התנאי‬
‫בינם לבין עצמם‪ ,‬וחלים הקידושין‪ ,‬ואין צורך לעדים בדבר זה‪ .‬ונ"ל טעם הדבר‪,‬‬
‫שמאחר והם נאמנים לומר שהתקיים התנאי וחלו הקידושין‪ .‬כמו כן הם נאמנים לומר‬
‫שביטלו את התנאי וחלו הקידושין‪.‬‬
‫עיינתי בשיעורים היומיים של מו"ר הגאון ר' שמואל רוזובסקי‪ ,‬וראיתי שהסתפק‬
‫בשיטת הרא"ש כשהם מבטלים את התנאי מתי חלים הקידושין‪ .‬דיש לומר שחלים‬
‫למפרע‪ ,‬ויש לומר שחלים משעת ביטול התנאי‪ .‬ותלה הדבר בזה‪ ,‬דיש לחקור בהא‬
‫דתנאי מבטל מעשה‪ :‬האם המעשה חל מראש בכל אופן‪ ,‬רק שהתורה חידשה‬
‫שהתנאי תולה את המעשה ועוקר אותו אם לא יתקיים התנאי‪ .‬או שהתנאי קובע‬
‫שהמעשה נעשה משעה ראשונה רק על הצד שיתקיים התנאי‪ .‬והנה‪ ,‬אם נאמר כמו‬
‫הצד הראשון‪ ,‬יצא שבאופן שביטלו את התנאי אין דבר שיעקור את המעשה‪ ,‬והוא‬
‫יחול למפרע‪ .‬אולם אם נאמר כמו הצד השני לא יתכן שהמעשה יחול למפרע‪ ,‬שהרי‬
‫בשעת המעשה הוא נעשה רק על הצד שיתקיים התנאי‪ .‬רק בביטול התנאי הרי הוא‬
‫מקיים את המעשה מעכשיו גם על הצד שלא יתקיים התנאי‪ .‬והוי כמו קידושין‬
‫שנעשו בתנאי בלשון אם‪ ,‬שהקידושין חלים כשמתקיים התנאי‪ ,‬כך גם בקידושין‬
‫שנעשו בתנאי דמעכשיו‪ ,‬כשמבטל התנאי חלים הקידושין‪.‬‬
‫והנה בלשון הרא"ש בכלל מ"ו סי' ב' מבואר שבביטול התנאי‪ ,‬חלים הקידושין‬
‫למפרע‪ ,‬כמו בקיום התנאי‪ .‬וז"ל הרא"ש שם‪:‬‬
‫"כי בביטול התנאי חל הגט למפרע משעת נתינה כאילו הגיע זמן התנאי‬
‫ונתקיים‪".‬‬
‫קעד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫וכן ראיתי שנקטו בפשטות המהרי"ט ח"א סי' נ' שכתב שהגט חל למפרע‪ ,‬ואפי'‬
‫כשאין הגט קיים בזמן ביטול התנאי‪ .‬וכן כתב המכתב מאליהו שער ח' סי' י"א‪.‬‬
‫וגם עצם הסברא שכתב בצד ב' ששייך שיבטל התנאי ויחולו הקידושין בביטול‬
‫התנאי‪ ,‬צריך ביאור‪ .‬דאם נאמר שהתנאי קובע שהמעשה נעשה משעה ראשונה רק‬
‫על הצד שיתקיים התנאי‪ ,‬קשה כיצד חלים הקידושין בביטול התנאי‪ ,‬הרי הקידושין‬
‫הראשונים נעשו רק על אופן שיתקיים התנאי‪.‬‬
‫ב‬
‫והנה בכלל ל"ה סי' ט' כתב הרא"ש שמהטעם דלעיל יכול עושה התנאי גם לשנות‬
‫התנאי לתנאי אחר‪ .‬אולם בכלל מ"ו סי' ב' נראה שחזר בו‪ ,‬וסובר שאפשר רק לבטל‬
‫התנאי שהמעשה יחול בלא קיום התנאי‪ .‬אולם אי אפשר לשנות את התנאי‪ .‬ומבואר‬
‫שם שחזר בו משום שברש"י בגיטין דף ע"ו ע"א‪ .‬מבואר שגט שניתן בתנאי‬
‫במעכשיו אי אפשר לשנות התנאי‪.‬‬
‫)עוד מבואר ברא"ש בכלל מ"ו שאינו סובר את דינו של בעל העיטור )שבחלק א'‬
‫מאמר שלישי בדפוסים דף י"ד ע"א‪ ,‬והרמ"א מביאו בסי' קמ"ג סעי' ב'( שהרא"ש‬
‫כתב שאדם המגרש בתנאי במעכשיו‪ ,‬אינו יכול לבטל את הגט גם אם עדין לא‬
‫התקיים התנאי‪ .‬והטור שכתב בסוף סי' קמ"ג שהרא"ש סובר כבעל העיטור תמוה‪.‬‬
‫ואמנם הרבה אחרונים תמהו על הטור בזה‪(.‬‬
‫והנה המפרשים הקשו על הרא"ש מהגמ' בגיטין דף ע"ד עמוד א דשנינו שם‪:‬‬
‫"מתני'‪ .‬הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ‪ -‬הרי זו מגורשת ותתן‪ .‬ע"מ‬
‫שתתני לי מיכן ועד שלשים יום‪ ,‬אם נתנה לו בתוך שלשים יום ‪ -‬מגורשת‪,‬‬
‫ואם לאו ‪ -‬אינה מגורשת‪ .‬אמר רבן שמעון בן גמליאל‪ :‬מעשה בצידן‪ ,‬באחד‬
‫שאמר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו‪ ,‬ואמרו‬
‫חכמים‪ :‬תתן לו את דמיה‪".‬‬
‫ובגמ' שם דף עד עמוד ב‪:‬‬
‫"בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן‪ :‬הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז‪,‬‬
‫וחזר ואמר לה מחולים לך‪ ,‬מהו? וכו'‪ .‬אמר ליה‪ :‬אינה מגורשת‪ .‬איתיביה‪:‬‬
‫האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור אחד של‬
‫חטין ושתי חביות של יין‪ ,‬ר"מ אומר‪ :‬אסור עד שיתן‪ ,‬וחכמים אומרים‪ :‬אף‬
‫זה יכול להתיר את נדרו שלא ע"פ חכם‪ ,‬ואומר הריני כאילו התקבלתי! הכי‬
‫השתא‪ ,‬התם לצעורה קא מכוין ולא ציערה‪ ,‬הכא משום הרווחה הוא והא לא‬
‫איצטריך‪".‬‬
‫והקשו על הרא"ש מדוע לא יוכל לומר שהתנאי בטל‪ ,‬ויחול הגט בלא תנאי‪.‬‬
‫עוד הקשו על הרא"ש מהתוספתא שהביא העיטור )במאמר שלישי אות נ"ט(‬
‫ותוספתא זו העתיקה גם הרשב"א פר' מי שאחזו‪) .‬גיטין דף ע"ו ע"א( וז"ל התוספתא‬
‫)פ"ה ה"ה( ‪:‬‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קעה‬
‫"האומר לאשה‪ :‬הרי את מגורשת ע"מ שתתני לי מאתים זוז‪ ,‬וחזר ואמר‪:‬‬
‫הרי את מגורשת מעכשיו‪ ,‬לא אמר כלום‪ .‬כיצד יעשה‪ ,‬יטלנו ממנה‪ ,‬וחוזר‬
‫ואומר לה‪ :‬הרי את מגורשת מעכשיו‪ ,‬ונותנו לה‪".‬‬
‫והרשב"א שם מבאר התוספתא שאינו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי משום‬
‫שהתכוון לצערה‪ .‬וכתב שברייתא זו אליבא דר' שמעון בן אלעזר‪ ,‬הסובר )בגמ' גיטין‬
‫ע"ח ע"א( שאשה שקבלה גט ולא התגרשה בקבלתה‪ ,‬אינו יכול לגרשה באמירת הא‬
‫גיטיך בלבד‪ .‬והנה לדעת הרא"ש קשה‪ :‬מדוע אינו יכול לומר אני מבטל התנאי‪,‬‬
‫ויחול הגט בלא תנאי‪.‬‬
‫עוד הקשו על הרא"ש מהמשנה בקידושין דף מ"ח עמוד ב'‬
‫"על מנת שאני עשיר ונמצא עני‪ ,‬עני ונמצא עשיר ‪ -‬אינה מקודשת; וכו'‬
‫ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו‪ ,‬אעפ"כ אינה מקודשת‪".‬‬
‫והקשה האבני מלואים בסי' ל"ח ס"ק י"ד מדוע אין שניהם יכולים לבטל התנאי‬
‫ויחולו הקידושין בלא תנאי‪ .‬ותרץ האב"מ שמדובר במקרה שעכשיו היא מקפידה‬
‫ואינה רוצה לבטל התנאי‪ ,‬אלא שאומרת שבשעה שקידשה בתנאי לא היתה מקפדת‪,‬‬
‫ואינה מקודשת משום שדברים שבלב אינם דברים‪ .‬ונ"ל לומר תרוץ נוסף לקושיא זו‪,‬‬
‫שהמקדש אשה ע"מ שאני עשיר הוי תנאי לשעבר‪ ,‬ואם אינו עשיר בטלו הקידושין‬
‫מיד והתנאי אינו תולה את הקידושין‪ ,‬וע"כ אינה יכולה לומר אני מבטלת התנאי‬
‫ויחולו הקידושין בלא תנאי‪.‬‬
‫והנה מצאתי שהב"י בסי' קמג' ס"ק כ"ג כתב לתרץ שבתנאי שהתנה לצערה לא‬
‫אמר הרא"ש את דינו‪ ,‬ועל כן שם אינו יכול לבטל התנאי‪ .‬אך דברי הב"י תמוהים‪,‬‬
‫מדוע לשיטת הרא"ש בתנאי לצערה לא יוכל לומר הנני מבטל התנאי בתנאי לצערה‪,‬‬
‫הרי גם בזה קיימת הסברא שאתי דיבור ומבטל דיבור‪.‬‬
‫ונ"ל לבאר את דברי הב"י‪ ,‬שלדעתו סובר הרא"ש שישנם שני מיני תנאים‪:‬‬
‫א‪ .‬אדם העושה מעשה ותולה את המעשה בתנאי‪.‬‬
‫ב‪ .‬אדם עושה מעשה בתנאי‪ ,‬אולם אינו תולה את המעשה בתנאי‪ ,‬אלא רוצה שכאשר‬
‫יתקיים התנאי נאמר איגלאי מלתא למפרע שנעשה המעשה‪.‬‬
‫ואבאר‪ :‬דתנאי שאדם עושה לטובתו או לטובת הצד השני‪ ,‬במעשה כזה אמרינן‬
‫שהתנאי תולה המעשה‪ ,‬וכיון שהדבר תלוי ברצונם תלוי המעשה בקיום התנאי‪.‬‬
‫ובמעשה בתנאי כזה הם יכולים לבטל התנאי‪ ,‬והמעשה יחול בלא התנאי‪ .‬אולם יש‬
‫מעשה שאדם עושה בתנאי‪ ,‬ואינו רוצה לתלות המעשה בקיום רצונו או בקיום רצון‬
‫חברו‪ ,‬אלא רוצה בדוקא שאם יתקיים התנאי יתקיים המעשה ואם לאו לא‪ .‬ואינו‬
‫רוצה בשום אופן שהמעשה יחול בלי קיום התנאי‪ .‬כגון‪ :‬אדם הנותן גט ומתנה תנאי‬
‫לצערה‪ .‬במעשה כזה לא אמרינן שהתנאי תולה את המעשה‪ ,‬אלא אמרינן שהמעשה‬
‫נעשה אם יתברר שהתקיים התנאי‪ .‬ובתנאי כזה כשמתקיים התנאי אמרינן איגלאי‬
‫מלתא למפרע שחל המעשה‪ .‬ובתנאי כזה אי שאפשר לבטל התנאי שיחול המעשה‬
‫בלא תנאי‪ ,‬וזאת משום שהתנאי לא תלה את המעשה‪) .‬ועיין מה שכתבתי בסי' ל'‬
‫במאמר תנאי כפול באם ובמעכשיו בענין איגלאי מלתא למפרע בתנאים‪(.‬‬
‫קעו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫והנה לפי פרוש זה התישבו כל הקושיות שהקשנו לעיל על הרא"ש‪ .‬ובדרך זו‬
‫אפשר לתרץ גם תמיהה גדולה נוספת שתמהו האחרונים בדברי הרא"ש‪ .‬ויש שמחמת‬
‫תמיהה זו כתבו שהרא"ש חזר בו מחידושו‪ .‬והתמיהה היא שלכאורה הרא"ש סותר‬
‫את עצמו‪ .‬שהרי הרא"ש כתב בתשובה כלל מ"ה סימן כ"ו וז"ל‪:‬‬
‫"ראובן גרש את אשתו על מנת שלא תנשא לשמעון‪ ,‬אם יכול לבטל תנאו‬
‫אחר כך‪ ,‬או לא; מהו שיחזור ראובן ויטלו הימנה‪ ,‬ויתננו לה בלא שום תנאי‪,‬‬
‫ויבטל תנאי הראשון‪ .‬תשובה‪ :‬לבטל התנאי אינו יכול; כיון שנתן הגט‬
‫בתנאי‪ ,‬אין יכול לבטלו‪ .‬ובנטילת הגט ממנה וליתנו לה פעם אחרת אין‬
‫תקנה‪ ,‬כי כבר אינה אשתו‪ ,‬כי נתן לה גט גמור בלא שיור‪ ,‬אלא שהטיל בו‬
‫תנאי; ואין תקנה אלא שיקדשנה‪ ,‬ויתן לה גט גמור בלי תנאי‪ .‬אשר בן ה"ר‬
‫יחיאל ז"ל‪.‬‬
‫והקשו על הרא"ש מדוע אינו יכול לומר שמבטל התנאי‪ ,‬וממילא תהיה מגורשת‬
‫בלא תנאי‪ .‬ולפי התרוץ שכתבתי בשם הב"י אין הדבר קשה‪ ,‬שאדם המתנה תנאי‬
‫לצער‪ ,‬כגון בגט ע"מ שתתן לי דבר מסוים‪ ,‬או שמתנה ע"מ שלא תנשא לפלוני או‬
‫ע"מ שתיבעל לפלוני‪ ,‬הוי תנאי בדוקא‪ ,‬ואי אפשר לבטל התנאי כלל‪.‬‬
‫הארכתי להסביר את תרוץ הב"י‪ .‬אולם איני יודע מנין למד הרא"ש חילוק זה‪,‬‬
‫שישנם שני מיני תנאים‪.‬‬
‫אף שהארכתי לבאר את תרוץ הב"י‪ ,‬אין תרוץ זה מחוור בשיטת הרא"ש‪ ,‬ונוכיח‬
‫שהרא"ש אינו סובר תרוץ זה כלל‪ .‬ותחילה נביא את הרמב"ם בפר' ח' מהלכ' גרושין‬
‫הלכ כ"ג וז"ל‪:‬‬
‫"הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי כלי פלוני או בגד פלוני‪ ,‬ואבד אותו כלי או‬
‫אותו בגד או נגנב‪ ,‬אע"פ שנתנה לו אלף בדמיו אינו גט‪ ,‬עד שתתן אותו כלי‬
‫או אותו בגד עצמו או עד שיבטל התנאי "‬
‫וכתב הרא"ש בכלל מ"ו סי' ב' שכוונת הרמב"ם עד שיבטל‪ ,‬היינו שיאמר הריני‬
‫מבטל התנאי‪ ,‬והגט חל בלא תנאי‪ ,‬וא"כ רואים שגם במקרה שרצה לצערה מועיל‬
‫ביטול התנאי‪ ,‬והגט חל בלא קיום התנאי‪.‬‬
‫נ"ל לתרץ את הקושיא שהקשו על הרא"ש מאיצטלית‪ ,‬שאמנם אם יאמר שהתנאי‬
‫בטל תהא מגורשת‪ .‬אך הספק של הגמ' היה כשאמר הריני כאילו התקבלתי‪ ,‬דהיינו‬
‫שרוצה בקיום התנאי‪ ,‬והגמ' מסתפקת האם יש בזה קיום לתנאי‪ .‬וספק זה פשט ר'‬
‫יוחנן שאין בזה קיום התנאי‪ ,‬משום שכוונתו בתנאי היתה לצערה והרי לא ציערה‪.‬‬
‫אולם הקושיא שהקשינו מהתוספתא עדין קשה‪.‬‬
‫ובענין התמיהה שהרא"ש סותר דבריו לא אדון כאן‪ ,‬שאין זה מקומו‪ .‬ואזכיר‬
‫בקצרה מה שכתבו האחרונים בתרוץ קושיא זו‪ .‬המבי"ט )ח"ב סי' א'( והמכתב‬
‫מאליהו שער )ח' סי' י"א( תרצו שכאן שגרשה בתנאי בשב ואל תעשה‪ ,‬נחשבת כבר‬
‫כגרושה‪ ,‬ועל כן לא מועיל ביטול התנאי‪.‬‬
‫ועין במהרי"ט )ח"א סי' מ"ט ‪ -‬נ'( שהקשה מדוע לא מועיל שיטול הגט מהאשה‬
‫ויחזור ויתן לה‪ ,‬או שיתן לה גט שני‪ ,‬ואם תבעל לפלוני יתבטל הגט הראשון ויחול‬
‫‪.‬‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קעז‬
‫הגט השני‪ .‬ועיין עוד במכתב מאליהו )שער ח' סי' י"א( מה שכתב בענין זה‪ ,‬ועיין‬
‫בספר דברי אמת בקונטרס גיטין דף מ' שדחה דבריו‪] .‬וע"ע עמק יהושע סי' י"ד[‪.‬‬
‫ג‬
‫והנה שיטת הרא"ש צריכה עיון רב בביאור הסוגיא בכתובות‪ .‬דאדם המקדש אשה‬
‫ע"מ שאין בה מומים או נדרים‪ ,‬לכאורה הרי זה תנאי לשעבר‪ .‬א"כ כשקידש בתנאי‬
‫זה והיה בה מומים או נדרים בטלו הקידושין מיד‪ ,‬ומה מועיל שיסכימו הבעל‬
‫והאשה אח"כ לבטל התנאי שיחולו הקידושין בלא תנאי‪ .‬ואם נאמר שהמקדש בתנאי‬
‫זה אין הקידושין בטלים מיד‪ ,‬משום שכוונתו בתנאי אם אראה מומים באשה ואקפיד‪.‬‬
‫יקשה כיצד למד הרא"ש את חידושו שאחולי אחליה לתנאיה היינו שהם יכולים‬
‫לבטל התנאי והקידושין חלים בלא תנאי‪ .‬אולי כוונת הגמ' שבזה שכונסה סתם הוי‬
‫כאומר שאינו מקפיד אם יש בה מומים‪ ,‬ולכן חלים הקידושין‪ .‬ושמא יש לומר‬
‫שאמנם אם רואה המומים ואינו מקפיד הוי כהתקיים התנאי שלא הקפיד‪ .‬אבל כשלא‬
‫ראה המומים וכנסה סתם‪ ,‬אין לומר שלא הקפיד שהרי לא ראה המומים‪ .‬ומכיון‬
‫שהגמרא אמרה באופן זה אחולי אחליה לתנאיה מוכרחים לפרש שיכול לבטל התנאי‬
‫ומשום כך היא מקודשת‪ .‬ברם פרוש זה קשה‪ ,‬מדוע אי אפשר לפרש פשוט וכפי‬
‫שפרשו התוס' והר"ן‪ ,‬שכשכונס סתם הוי כאומר שאינו מקפיד‪ .‬ומנין למד הרא"ש‬
‫לחדש את חידושו‪.‬‬
‫ועיינתי בדבר זה וראיתי שמדברי הבית מאיר )בסי' ל"ח סעי' ל"ה( נראה שמפרש‬
‫ברא"ש‪ ,‬שאדם המקדש ומתנה הרי את מקודשת על מנת שאין בך מומים או נדרים‪,‬‬
‫כוונתו על מנת שלא יתגלו בה מומים‪ .‬ולכן התנאי תולה עד שיתברר אם יש בה‬
‫מומים או שאין בה‪ .‬וראיתי שמו"ר הגאון ר' שמואל רוזובסקי בשיעורים היומיים‬
‫פירש ג"כ כך‪ .‬אולם פרוש זה תמוה בעיני‪ ,‬מדוע מפרשים את התנאי בצורה זרה כל‬
‫כך‪ .‬הרי הבעל התנה בלשון ברורה‪ ,‬ויש לפרש דבריו כפשוטם שהוי תנאי לשעבר אם‬
‫יש בה מומין‪ ,‬או שכוונתו אם אקפיד‪ .‬ולמה לנו לתלות ולומר שכוונתו היתה אם‬
‫יתגלו בה מומים‪ .‬וראיתי בחזו"א )אה"ע סי' נ"ד ס"ק ז'( שעמד על קושיא זו‪ ,‬וכתב‬
‫ששיטת הרא"ש קשה‪ .‬ועיין לקמן מה שאכתוב בישוב שיטת הרא"ש‪.‬‬
‫ד‬
‫ועדין מוטל עלינו לברר את שיטת הרא"ש בסוגיא זו‪ .‬שהרא"ש בתוספותיו‬
‫ובפסקיו במסכ' כתובות פירש הגמ' בדרך התוס'‪ ,‬שהמקדש אשה ע"מ שאין בה‬
‫מומין או נדרים כוונתו אם אראה ואקפיד‪ .‬ופסק שם כאביי שאם התנה וכנס בלבד‬
‫אינה צריכה גט‪ ,‬ובכנס ובעל מקודשת משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות‪,‬‬
‫וצריכה גט רק בבעל והיו שם עדי יחוד‪.‬‬
‫והרא"ש בתשובותיו ביאר את הגמ' "אחולי אחליה לתנאיה" כוונתו שהם‬
‫מבטלים התנאי ואומרים שהקידושין יחולו בלא תנאי‪ ,‬ועל כן חלים הקידושין‪ .‬וכתב‬
‫קעח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫שם שהם יכולים לבטל התנאי בינם לבין עצמם בלא עדים‪ .‬והנה יש שתי סתירות‬
‫בדברי הרא"ש‪ .‬א‪ .‬שבתוספותיו ובפסקיו כתב שהמקדש ע"מ שאין בה מומים פרוש‬
‫התנאי הוא אם אראה ואקפיד‪ .‬ואחולי אחליה לתנאיה פרושו שאומר שאינו מקפיד‪.‬‬
‫ובתשובותיו כתב הרא"ש אחולי אחליה לתנאיה‪ ,‬פרושו שאומר שמבטל התנאי‪ .‬ב‪.‬‬
‫הרא"ש בפסקיו כתב שהתנה ע"מ שאין בה מומים והיו בה מומים‪ ,‬אינה מקודשת‬
‫אא"כ בא עליה והיו עדי יחוד‪ ,‬שמקדשה בביאה‪ .‬ובתשובותיו כתב שיש להם‬
‫אפשרות לבטל התנאי בינם לבין עצמם וחלים הקידושין למפרע‪ .‬ולפי זה גם אם בא‬
‫עליה שלא בעדים מקודשת שמחמת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אמרינן‬
‫שמחל על התנאי‪ .‬והנה סתירה זו קיימת גם בטור‪ ,‬שבסי' ל"ח הביא את דברי‬
‫הרמב"ם‪" ,‬לפיכך המקדש על תנאי וכנס אח"כ סתם או בעל סתם צריכה גט" משמע‬
‫שסובר שהמקדש בתנאי יכולים הבעל והאשה לבטל התנאי בינם לבין עצמם‬
‫והקידושין חלים בלא תנאי‪ ,‬שהרי פסק שמקודשת גם בכנס ולא בעל‪ .‬ובסי' ל"ט‬
‫הביא הטור את פסקי הרא"ש‪ ,‬שהמקדש אשה ע"מ שאין בה מומין‪ ,‬והיו בה מומין‬
‫אינה מקודשת אלא א"כ כנס ובעל בפני עדי יחוד‪ .‬ודברי הטור בסי' ל"ט קשים‬
‫בתרתי א‪ .‬דסותר את עצמו שכאן פסק שבכנס סתם ולא בעל אינה צריכה גט‪ ,‬ובסי'‬
‫ל"ח פסק שצריכה גט‪ .‬ב‪ .‬קשה מדוע כשבעל בלא עדים אינה צריכה גט‪ ,‬הרי יש‬
‫לומר שביטלו התנאי כדי שלא תהא בעילתם בעילת זנות‪ ,‬וחלו הקידושין‪ .‬ועל‬
‫קושיא זו כבר עמדו החלקת מחוקק )סי' ל"ח ס"ק מ"ח( והבית שמואל )שם ס"ק‬
‫נ"ט(‪.‬‬
‫נישב תחילה את הסתירה בהלכה בין הפסקים לתשובות‪ ,‬ואח"כ נישב את הסתירה‬
‫שיש בין הפסקים לתשובות בפרוש הגמ'‪ .‬ונ"ל שהרא"ש מפרש שאביי שאמר ‪" -‬לא‬
‫תימא טעמיה דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה‪ ,‬אלא טעמא דרב‪ ,‬לפי שאין אדם‬
‫עושה בעילתו בעילת זנות‪ - ".‬אביי בא לחדש שהמקדש אשה ע"מ שאין בה מומים‬
‫או נדרים הוי תנאי לשעבר‪ ,‬ובתנאי לשעבר אין אומרים שכוונתו אם אראה ואקפיד‪,‬‬
‫וכן אין אומרים שהתנאי תולה את הקידושין ויכול לבטל התנאי‪ .‬אלא אם היו בה‬
‫מומים בטלים הקידושין מיד‪ ,‬ואין אפשרות שתהיה מקודשת אלא א"כ מקדשה‬
‫מחדש‪ .‬והרא"ש בתשובה למד מכאן שגם אביי מודה שמועיל ביטול תנאי לקיום‬
‫המעשה‪ ,‬אולם דבר זה נכון רק בתנאי שצריך להתקיים בעתיד‪ .‬ואמנם‪ ,‬הדין שכתב‬
‫הרא"ש בתשובה שמועיל ביטול התנאי לקיום המעשה‪ ,‬מדבר בתנאי שהתנו על דבר‬
‫שצריך להתקיים בעתיד‪ .‬והמקרה שדן בו הרא"ש שם הוא‪ ,‬באדם שקדש אשה על‬
‫מנת שאחזור תוך י"ב חודש‪ .‬ובתנאי זה פסק שם שמועיל ביטול התנאי לקיום‬
‫הקידושין‪ .‬לעומת זה הרא"ש בפסקיו מדבר על המקרה של המשנה "המקדש אשה‬
‫ע"מ שאין עליה נדרים או מומים"‪ ,‬ותנאי זה הוא תנאי לשעבר‪ ,‬ובתנאי זה אין מועיל‬
‫ביטול התנאי‪ .‬ולפיכך כתב הרא"ש שאינה מקודשת אא"כ כנסה ובא עליה כשהיו‬
‫שם עדי יחוד‪.‬‬
‫ועתה נבאר שאין סתירה בין הפסקים לתשובות בפרוש הגמ'‪ .‬ונ"ל שהרא"ש‬
‫מפרש את הגמ' "אמר אביי לא תימא טעמיה דרב‪ ,‬כיון שכנסה סתם אחולי אחליה‬
‫לתנאיה"‪ .‬שהיה מקום לומר שהמקדש אשה ע"מ שאין בה מומים כוונתו ע"מ‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קעט‬
‫שאראה ואקפיד‪ .‬והמקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים כוונתו בצורה מוחלטת‬
‫שאינו מקדשה אם יש עליה נדרים‪ .‬אלא שבתנאי של ע"מ שאין עליה נדרים‪ ,‬התנאי‬
‫תולה שמא תתיר את נדרה ויתברר שלא היו עליה נדרים‪ ,‬דחכם עוקר הנדר מעיקרו‪.‬‬
‫ועל כך אמר אביי‪ :‬לא תימא כשכנס סתם הוי כאומר שאינו מקפיד במומים‬
‫ומקודשת‪ .‬וכן בנדרים לא תימא שכשכנסה הוי כבטלו שניהם את התנאי ואמרו‬
‫שיחולו הקידושין בלא תנאי‪ .‬אלא בשני תנאים אלו בטלו הקידושין מיד משום שהם‬
‫תנאים לשעבר‪ ,‬ואין מועיל שיאמר אח"כ שאינו מקפיד במומים‪ ,‬או שמוחל את‬
‫התנאי בנדרים‪ .‬והרא"ש הביא ראיה לחידושו שמועיל ביטול התנאי לקיום הקידושין‬
‫מנדרים‪ ,‬שמשם ניתן ללמוד שמועילה מחילת תנאי לקיים המעשה‪ .‬ואף שגם בתנאי‬
‫מומים מועיל ביטול התנאי לקים המעשה‪ .‬אולם משם אי אפשר להביא ראיה לכך‪,‬‬
‫דיש לומר שבזה הפרוש "אחולי אחליה לתנאיה" הוא שאומר איני מקפיד‪.‬‬
‫והנה זה שפירשתי שכוונת התנאי במומים הוא ע"מ שלא אראה ואקפיד‪ .‬ובתנאי‬
‫בנדרים פרשתי שכוונתו מוחלטת ע"מ שאין עליה נדרים‪ .‬הוא משום שבמומים ישנם‬
‫הרבה סוגים‪ ,‬גלוים ונסתרים‪ ,‬גדולים וקטנים‪ ,‬ואין כל אחד מקפיד על כל המומים‪.‬‬
‫ולכן יש לפרש את תנאו ע"מ שלא אראה ואקפיד‪ .‬אולם בנדרים מפרשת הגמ' "באלו‬
‫נדרים אמרו‪ ,‬שלא אוכל בשר‪ ,‬ולא אשתה יין‪ ,‬ושלא אלבש בגדי צבעונים‪ ".‬שבנדרים‬
‫אלו הכל מקפידים‪ ,‬ובמיוחד במקדש בתנאי ותנאו ברור‪ ,‬ועל כן אין לפרש כאן‬
‫שתלה הדבר בהקפדה‪ .‬אלא דהגמ' סברה שהיה מקום לומר שהתנאי תולה הקידושין‬
‫עד שיתברר אם התירה נדריה‪ ,‬ובתנאי שתולה הם יכולים לבטל התנאי ולקיים‬
‫המעשה‪.‬‬
‫ועל כך אמר אביי "אלא טעמא דרב‪ ,‬לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות"‪.‬‬
‫שאביי סובר שבשני תנאים אלו ‪ -‬במומים ובנדרים ‪ -‬הוי תנאי לשעבר ואין התנאי‬
‫תולה‪ ,‬ועל כן אי אפשר לשנות את התנאים או לבטלם‪ .‬ואם מתברר שהיו בה מומים‬
‫או נדרים‪ ,‬בטלו הקידושין ואף אם יאמר שאינו מקפיד‪ .‬אלא שיש חילוק בין נדרים‬
‫למומין‪ .‬שבנדרים מועיל שתתיר הנדרים לפני ששמע‪ ,‬ובמומין אין מועיל שתתרפא‬
‫לפני ששמע‪ .‬וטעם הדבר‪ ,‬שאם התירה הנדרים התקיים התנאי‪ ,‬כי חכם עוקר הנדר‬
‫מעיקרו‪ ,‬והוי כלא היו עליה נדרים בשעת הקידושין‪ .‬לעומת זאת במומין אין הרופא‬
‫מרפא המומין למפרע ועל כן אי אפשר לקיים את הקידושין‪ .‬אולם אם יאמר איני‬
‫מקפיד שיש עליה נדרים או מומין אינו מועיל ואינה מקודשת‪.‬‬
‫ונ"ל שבדבר זה נחלקו התוס' והרא"ש עם הר"ן‪ .‬שלדעת התוס' והרא"ש למסקנה‪,‬‬
‫אם נמצאו בה מומין או נדרים אינו יכול לומר איני מקפיד‪ ,‬והקידושין בטלו‪ .‬ולדעת‬
‫הר"ן נפסק שיכול למחול תנאו ולומר איני מקפיד‪ ,‬ומקודשת למפרע‪ .‬ולקמן נוכיח‬
‫שבדבר זה נחלקו התוס' והר"ן‪.‬‬
‫ולפי הפרוש שכתבנו יתישבו דברי הרא"ש והטור‪ .‬דבסי' ל"ח הביא הטור את‬
‫דברי הרמב"ם שכתב‪:‬‬
‫"המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי‪ ,‬אע"פ שבטלו בינו לבינה‬
‫שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם‪".‬‬
‫קפ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫וכוונת הטור לתנאי שתולה כגון המקרה שדיבר בו הרא"ש בתשובה‪ ,‬שהתנה‬
‫ואמר הרי את מקודשת לי ע"מ שאחזור תוך י"ב חודש‪ .‬וכן הדין בכל תנאי העומד‬
‫להתקיים בעתיד‪ .‬אבל אם התנה תנאי לשעבר‪ ,‬כגון ע"מ שאין עליה נדרים או מומים‪,‬‬
‫אין מועיל מחילת התנאי‪ .‬אלא שאם בא עליה כשהיו עדי יחוד אמרינן שקדשה עתה‬
‫מחדש‪ .‬ודין זה כתב הטור בסי' ל"ט‪.‬‬
‫ונ"ל שיש חילוק בין המקדש בתנאי ע"מ שאין בה מומים שאקפיד בהם‪ ,‬לבין אם‬
‫קדשה בתנאי ע"מ שאין בה מומים לשיטות שמועיל ביטול התנאי‪ .‬שאם אמר ע"מ‬
‫שאין בה מומין שאקפיד בהם‪ ,‬ואומר אח"כ שאינו מקפיד‪ ,‬אינו צריך בזה להסכמת‬
‫האשה‪ ,‬שהרי תלה את הדבר בו בלבד‪ .‬אבל אם רוצה שיחולו הקידושין בביטול‬
‫התנאי‪ ,‬נ"ל שצריך להסכמתה לביטול התנאי‪ .‬והטעם‪ ,‬היות שקידושי התנאי נעשו‬
‫מדעת שניהם‪ ,‬גם ביטול התנאי צריך להעשות ע"י שניהם‪ .‬וכ"כ ספר יד דוד פר' ז'‬
‫הלכה ז' ובס"ק קכג' ‪ -‬קכה' אלא שכתב שם שהרא"ש בתשובותיו כלל מ"ו סי' ב'‬
‫כתב שמספיק דעתו בלבד‪ .‬ועיין בית מאיר סי' ל"ח סעי' ל"ה שדן בדבר והביא ראיה‬
‫מהר"ן שמספיק שהבעל אומר שאינו מקפיד‪ .‬אולם לפי מה שכתבנו אין ראיה מהר"ן‬
‫כי הר"ן לשיטתו שהתנאי היה מתחילה שלא יקפיד ובזה ודאי שאין צריך לדעתה‪.‬‬
‫ועיין בב"מ שדייק לשון הרמב"ם שכתב שביטלו התנאי בינו לבינה‪ ,‬משמע שצריך‬
‫גם דעתה‪ .‬וע"ע מה שכתב שם‪.‬‬
‫ה‬
‫ועתה נוכיח שדעת התוס' והרא"ש‪ ,‬שבתנאי שאין עליה נדרים או שאין בה‬
‫מומים‪ ,‬אין המקדש יכול לקיים הקידושין ע"י שיאמר שאינו מקפיד‪ .‬דהרא"ש‬
‫בפסקיו )סי' י"ג( הביא תחילה את דברי התוס'‪ ,‬שאדם שקידש אשה ע"מ שאין עליה‬
‫נדרים ונודע לו שיש עליה נדרים‪ ,‬שוב אין מועיל שהאשה תתיר את הנדרים כדי‬
‫שתהיה מקודשת‪ .‬וביארו התוס'‪ ,‬שאם נאמר שמקודשת יוצא שלעולם היא תהיה‬
‫ספק מקודשת לו‪ ,‬דשמא תתיר‪ ,‬ואין רצונו להכנס עמה בספק קידושין‪ .‬ואח"כ הביא‬
‫הרא"ש את הירושלמי )פ"ז ה"ז( שדן באשה שנתקדשה בתנאי שאין עליה נדרים‬
‫והיו עליה נדרים‪ ,‬האם מותרת להנשא לאחר בלא גט‪ .‬והביא הירושלמי מחלוקת‬
‫בדבר‪ .‬שמאן דאמר אחד אומר שמותרת להנשא בלא גט‪ .‬שמתוך שהיא יודעת שאם‬
‫תתיר יהיו בניה ממזרים אין חשש שתתיר אותם‪ .‬והשני אומר שאסורה להנשא‪ ,‬שמא‬
‫תתיר הנדרים ויתברר שהיא מקודשת לראשון‪.‬‬
‫והר"ן שם בסוגיא הביא את דברי התוס' שכתבו שאם שמע שיש לה נדרים שוב‬
‫אינו מועיל שתתיר נדריה כדי שתהיה מקודשת‪ .‬וכתב הר"ן שבירושלמי שהבאנו‬
‫לעיל מבואר שחולקים על התוס'‪ .‬שלדעת הירושלמי אם תתיר הנדרים תהיה‬
‫מקודשת למפרע‪ ,‬אף אם התירה הנדרים לאחר ששמע‪ .‬ונראה שכוונת הר"ן שאין‬
‫לפרש שהירושלמי מדבר שהמקדש לא שמע מהנדרים‪ ,‬שא"כ ודאי שאסורה להנשא‬
‫שמא ישמע ולא יקפיד‪ .‬אע"כ מדובר ששמע והקפיד‪ ,‬ובזה נחלקו בירושלמי אם‬
‫מותרת להנשא לאחר בלא גט‪ ,‬האם חוששים שמא תתיר את נדריה‪.‬‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קפא‬
‫ונ"ל לתרץ את קושית הר"ן‪ .‬ששיטת התוס' והרא"ש היא כפי שכתבתי לעיל‪,‬‬
‫שלמסקנה המקדש אשה ע"מ שאין בה מומים או נדרים תנאו מוחלט‪ ,‬ואף אם שמע‬
‫ולא הקפיד בטלו הקידושין‪ .‬אלא שבנדרים יכולה להתיר הנדרים לפני שישמע‪,‬‬
‫ומהטעם שכתבתי לעיל‪ .‬והספק בירושלמי הוא האם מותרת להנשא לאחר לפני‬
‫ששמע המקדש‪ .‬דמאן דאמר אחד סובר שמותרת משום שבידה שלא תתיר‪ ,‬והמאן‬
‫דאמר השני סובר שאסורה שמא תתיר מאיזו סיבה‪ ,‬ויתברר שהיתה אשת איש‪ .‬אבל‬
‫לאחר ששמע אין מקום להסתפק‪ ,‬דודאי התבטלו הקידושין‪) .‬ואין להקשות שאם‬
‫רוצה להנשא לאחר תספר למקדש את נדרה ותהא מותרת להנשא בלא חשש‪ ,‬דיש‬
‫לומר שמדובר שהמקדש הלך למדינת הים ואין ידוע היכן הוא‪ ,‬או שאינה רוצה‬
‫לגלות את נדרה‪ (.‬ועיין תוס' דף ע"ד ע"ב ד"ה חכם שכתבו שאם שמע הבעל אינו‬
‫מועיל שתתיר הנדרים‪ ,‬והתוס' לא כתבו אם שמע הבעל והקפיד‪ ,‬שלשיטתם להקפדה‬
‫אין כל מעלה בביטול הקידושין‪) .‬ולפי תרוצנו נסתר מה שרצה הב"ש )סי' ל"ט ס"ק‬
‫ד'( לתרץ קושית הר"ן‪ ,‬ועיין עוד באבני מלואים מה שהקשה על הב"ש‪(.‬‬
‫ונ"ל להביא ראיה שהפרוש בירושלמי הוא כדעת התוס'‪ .‬כי לשיטת הר"ן שהאשה‬
‫יכולה להתיר נדריה אף לאחר ששמע הבעל והקפיד‪ ,‬יש להתבונן מדוע לא דן‬
‫הירושלמי בשאלה האם מותר לבעל לשאת את קרובות האשה‪ ,‬דשמא תתיר האשה‬
‫את נדרה ויתברר שהקרובות הן ערוה עליו‪ .‬אלא ודאי שלגבי הקרובות לבעל אין‬
‫ספק‪ ,‬שאם לא ברור אם יש לה נדרים ודאי שאסור לו לשאת קרובותיה‪ .‬ואם שמע‬
‫שיש עליה נדרים ודאי שמותר‪ ,‬וכדעת התוס'‪ ,‬שלאחר ששמע אין מועיל שתתיר‬
‫הנדרים‪.‬‬
‫אמנם לכאורה אפשר לדחות את הראיה שהבאתי‪ .‬דיש לומר שהירושלמי הסתפק‬
‫רק בה אם מותרת להנשא לאחר‪ ,‬משום שבידה שלא להתיר הנדר‪ .‬אולם בבעל אין‬
‫מקום להסתפק כי ודאי שאסור לו לשאת הקרובות משום שאין הדבר תלוי בו‪ .‬אך‬
‫למרות דחיה זו נראה לי שהראיה נכונה‪ .‬כי בפשטות אדם המתנה ע"מ שאין עליה‬
‫נדרים‪ ,‬כוונתו בתנאי היא שלא יתחייב בכתובה‪ ,‬או כדי שלא יאסר בקרובותיה‪.‬‬
‫ולדעת הר"ן מה מועיל תנאו‪ ,‬הרי תמיד יאסר בקרובותיה מחשש שמא תתיר הנדרים‪.‬‬
‫ואין לומר שעושה התנאי כדי שלא יתחייב בכתובה‪ ,‬שלגבי הכתובה אין צריך‬
‫שיתנה‪ ,‬גם בלי תנאי אם נמצאו בה נדרים אין לה כתובה‪ .‬ושמא יש לומר שמדובר‬
‫שהתנה משום שאינו יודע הדין‪ ,‬אך מ"מ הדבר דחוק‪ .‬ועוד קשה שלשיטת הגאונים‬
‫שלארוסה אין כתובה חייבים לומר שמתנה כדי שלא יאסר בקרובותיה‪ ,‬והרי לדעת‬
‫הר"ן לא הועיל בתנאו כלום‪ ,‬שגם לאחר שהתנה אם נמצאו בה נדרים אסור‬
‫בקרובותיה‪.‬‬
‫)נעיר כאן שלפי פרוש הר"ן בירושלמי‪ ,‬שמדובר במקרה שהאשה התקדשה‬
‫לאחר‪ ,‬לאחר שהמקדש הראשון שמע על הנדרים והקפיד‪ .‬ובכל זאת חשש‬
‫הירושלמי שמא תתיר הנדרים ויתברר שמקודשת לראשון‪ .‬מבואר מהירושלמי שאינו‬
‫סובר את דינו של בעל העיטור שהביאו הב"י )בסי' קמ"ג( והרמ"א )שם סעי' ב'( וכן‬
‫הובא דינו בסי' קמ"ד סעיף ז'‪ .‬שכתב שהמגרש אשה בתנאי במעכשיו יכול הבעל‬
‫לבטל הגט לפני שהתקיים התנאי‪ .‬אולם גם מהרא"ש יש להוכיח לכאורה שאינו‬
‫קפב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫סובר את דינו של בעל העיטור‪ .‬כי אמנם הרא"ש מפרש בירושלמי שהתקדשה לאחר‬
‫לפני שהבעל שמע‪ ,‬אך לדעת בעל העיטור יקשה מדוע חשש הירושלמי שתתיר את‬
‫נדרה‪ ,‬הרי בעצם זה שהתקדשה לאחר חזרה בה מקידושיה לראשון ונתבטלו‬
‫הקידושין‪ .‬אמנם אפשר לתרץ שבעל העיטור סובר שבקידושין למרות שהאיש‬
‫מקדש את האשה מדעתה‪ ,‬מ"מ מאחר והבעל הוא עושה את מעשה הקידושין אין‬
‫מועיל ביטול האשה‪ .‬ורק הבעל יכול לחזור בו ולבטל הקידושין לפני קיום התנאי‪.‬‬
‫וכן משמע מדברי בעל העיטור בערך אגב ח"א מאמר שלישי אותיות נ"ה ‪ -‬ס"ו‪,‬‬
‫שכתב שבקידושין רק הבעל יכול לבטל המעשה ולא האשה‪ .‬ברם ברשב"א גיטין‬
‫)דף ע"ו ע"א( מבואר שאינו סובר חילוק זה של בעל העיטור ע"ש‪ .‬ושמא אפשר‬
‫לומר עוד חילוק‪ ,‬שרק זה שהתנאי נעשה לטובתו יכול לבטל הקידושין לפני‬
‫שהתקיים התנאי‪ .‬ולפי זה אין ראיה מהרא"ש אצלנו אם הוא מסכים לדינו של בעל‬
‫העיטור‪ .‬אך עיין לעיל בענף זה אות ב' שכתבתי שברא"ש מבואר שחולק על דינו של‬
‫בעל העיטור‪(.‬‬
‫קדשה ע"ת שאין בה מומין ואח"כ כנסה‬
‫סימן ח‬
‫קפג‬
‫ו‬
‫הכרעה להלכה בחידושו של הרא"ש‬
‫לעיל ביארנו את חידושו של הרא"ש שאדם העושה מעשה בתנאי יכול לבטל את‬
‫התנאי וחל המעשה בלא התנאי‪ .‬והנה המכתב מאליהו והדברי אמת )דף מ"ב( דנו‬
‫אם שאר הראשונים מסכימים לחידושו של הרא"ש‪ ,‬והאם אפשר לסמוך על הרא"ש‬
‫להלכה‪ .‬והנה מביאור הסוגיא שביארנו לעיל עולה‪ ,‬שפרוש הרא"ש בסוגיא הוא דעת‬
‫יחיד‪ .‬דוק ותשכח ששאר הראשונים כהרא"ש פירשו את הסוגיא דלא כהרא""ש‬
‫משמע שחולקים‪ .‬ועוד שהרא"ש למד את חידושו מסוגיא זו ומאחר ולראשונים‬
‫פרוש אחר בסוגיא אין על פי שיטתם מקור לחידושו של הרא"ש‪ .‬ובדברי הרמב"ם‬
‫שכתב שהם יכולים לבטל התנאי נאמרו מספר פירושים‪ ,‬כפי שהבאנו לעיל‪ ,‬ולשאר‬
‫הפרושים אין ראיה שהרמב"ם סובר כהרא"ש‪.‬‬
‫הראשונים שמפורש בהם להדיא שחולקים על הרא"ש‪ ,‬הם שיטת רש"י שביארנו‬
‫לעיל שסובר שבתנאי שבמעכשיו אי אפשר לעשות כל שינוי בתנאי‪ .‬וכן דעת‬
‫הרשב"א בכתובות‪ .‬ועיין ברשב"א גיטין דף ע"ד ע"ב ד"ה איצטלית דוקא‪ ,‬שמבואר‬
‫שם בדבריו שחולק להדיא על דינו של הרא"ש‪.‬‬
‫גם בדברי הרמ"ה שהביא הטור אה"ע סימן קמ"ג מבואר שחולק על הרא"ש‬
‫שכתב שם וז"ל‪:‬‬
‫"נתן גט לאשה ואמר לה ע"מ שתינשא לפלוני‪ ,‬ונישאת לו‪ ,‬הוי גט כשאר‬
‫תנאי וכו'‪ .‬ואם לא קיימה התנאי ונתקדשה לאחר תצא‪ ,‬ולא יחזיר אלא‬
‫לאחר מיתת הבעל‪ ,‬או שיתן לה הבעל גט שני בלא תנאי‪".‬‬
‫מבואר מדבריו שהוא חולק על הרא"ש‪ ,‬שהרי לדעת הרא"ש יכול לומר לה אני‬
‫מבטל התנאי וממילא היא מגורשת בלי צורך לקיים התנאי‪ .‬והריטב"א בגיטין )דף‬
‫פ"ד ע"א ד"ה הכי השתא( העתיק את דברי הרמ"ה‪.‬‬
‫ובעיטור )מאמר שלישי אות נ"ט( מביא תוספתא‪ ,‬וגם הרשב"א פר' מי שאחזו‬
‫)גיטין ע"ו ע"א( העתיק תוספתא זו וז"ל התוספתא‪:‬‬
‫"האומר לאשה‪ :‬הרי את מגורשת ע"מ שתתני לי מאתים זוז‪ ,‬וחזר ואמר‪:‬‬
‫הרי את מגורשת מעכשיו‪ ,‬לא אמר כלום‪ .‬כיצד יעשה‪ ,‬יטלנו ממנה‪ ,‬וחוזר‬
‫ואומר לה‪ :‬הרי את מגורשת מעכשיו ונותנו לה‪".‬‬
‫והרשב"א שם ביאר התוספתא‪ ,‬שאינו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי משום‬
‫שהתכוון לצערה‪ .‬וכתב שברייתא זו אליבא דר' שמעון בן אלעזר הסובר )בגמ' גיטין‬
‫ע"ח ע"א( שלאחר שקבלה הגט בתנאי אינו יכול לומר לה הא גיטך דזה נחשב כטלי‬
‫גיטיך מעל גבי קרקע‪ .‬ברם לדעת הרא"ש הברייתא קשה‪ :‬מדוע צריך ליטול ממנה‬
‫הגט‪ ,‬יכול לומר לה הריני מבטל התנאי ויחול הגט בלא תנאי‪ .‬ולעיל בענף זה אות ב'‬
‫הארכתי בקושיא זו‪.‬‬
‫והדברי אמת בקונטרס גיטין )דף מ"ב ד"ה וראיתי להר"ן( הקשה על הרא"ש‬
‫מהגמ' ביומא )דף י"ג ע"ב( שהגמ' אומרת שם‪ ,‬ר' יהודה אומר אף אשה אחרת‬
‫קפד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫מתקינין לו וכו'‪ ,‬ואומרת הגמ' שהכהן גדול נותן לאשתו האחת גט בתנאי‪ ,‬ע"מ‬
‫שאכנס לבית הכנסת‪ .‬ואם רואה שאשתו זאת מסוכנת ועומדת למות‪ ,‬נכנס לבית‬
‫הכנסת כדי לקיים התנאי‪ .‬והקשה הדברי אמת‪ :‬למה לו להכנס לבית הכנסת‪ ,‬יאמר‬
‫שמבטל התנאי וחל הגט בלא תנאי‪ .‬וכתב הדברי אמת שם שהרבה ראשונים חולקים‬
‫על חידושו של הרא"ש‪ ,‬ואין לסמוך לעשות מעשה על פי חידושו של הרא"ש‪.‬‬
‫אשה שאמרה שפלוני קידשה והוא מכחישה‬
‫סימן ט‬
‫קפה‬
‫אשה שאמרה שפלוני קידשה והוא מכחישה‬
‫לפנינו בקשה להתר נישואין בתיק שנפתח לאחרונה‪.‬‬
‫למעשה התובעת פתחה תיק לפני מספר שנים בשם בירור נישואין ובקשה‬
‫שביה"ד יקבע שהנתבע קידש אותה וכי היא אשתו לכל דבר‪ .‬לקמן אביא את פסק‬
‫הדין שניתן בזמנו‪.‬‬
‫עתה פנתה האשה ותבעה שביה"ד יפסוק שהיא פנויה ומותרת לעלמא ולחילופין‬
‫בקשה שביה"ד יחייב את הנתבע לתת לה גט פיטורין‪ ,‬או גט לחומרא‪.‬‬
‫הנתבע טען בביה"ד שמעולם לא קידש את התובעת ועל כן אין להכיר בו כבעלה‪.‬‬
‫וכן אין לחייבו בגט‪ .‬הנתבע נימק את דבריו שאינו רוצה לתת לה גט מפני שאינו‬
‫רוצה שיצא עליו שם שאשה זו היתה מקודשת לו‪.‬‬
‫נביא בקצרה את סיפור המקרה התובעת מורה במקצועה בת למשפחה מסורתית‪.‬‬
‫הנתבע הינו רופא במקצעו‪ .‬שני הצדדים אינם שומרי מצוות‪ .‬הצדדים חיו יחד‬
‫תקופה מסוימת בדירת הנתבע‪ .‬בתקופה זו הרתה התובעת‪ .‬כשראתה התובעת שהיא‬
‫הרה בקשה מהנתבע שישא אותה לאשה‪ .‬הנתבע סרב‪ .‬התובעת נכנסה למצוקה היא‬
‫לא יכלה לשאת בבושתה ובבושת משפחתה שהיא תלד ילד מחוץ לנשואין‪ .‬ע"כ‬
‫ביקשה מהנתבע שישא אותה לאשה ויגרשנה לאחר הלידה‪ .‬הנתבע סרב‪ .‬עד כאן‬
‫העובדות מוסכמות על שני הצדדים‪.‬‬
‫לטענת התובעת הם הסכימו לבסוף שהנתבע יקדש אותה בקידושין פרטיים‬
‫ואח"כ יקיימו מסיבת נישואין בבית ספרה והם ימשיכו לגור יחד עד הלידה‪ .‬התובעת‬
‫טענה שהנתבע קידש אותה בחוג משפחתה ואח"כ באו לבית הספר שבה היא‬
‫מלמדת‪ ,‬וערכו מסיבת נשואין בהשתתפות כל צוות המורים‪ .‬בבית הספר הם סיפרו‬
‫שהתקדשו ברבנות‪ .‬לאור עובדות אלו בקשה התובעת בעבר שביה"ד יפסוק שהם‬
‫נשואים כדין ויש לה כל הזכויות של אשה נשואה‪ .‬נציין שהתובעת אמרה שבמעמד‬
‫הקידושין היו אחיה ואחותה ולא היו שם אנשים זרים ועין לקמן בפסק הדין פרטים‬
‫על אמירה זו‪.‬‬
‫הנתבע הודה בכל הדברים אולם בדבר אחד חלק על התובעת וטען שמעולם לא‬
‫הסכים לקדשה וגם לא קידש אותה‪ .‬אלא הם הופיעו יחד במסיבת הנשואין בבית‬
‫הספר של האשה ואמרו שהתקדשו ברבנות‪.‬‬
‫בתיק בירור הנישואין נכתב בעבר פס"ד ארוך ומנומק ע"י אב"ד הרה"ג חגי‬
‫איזירר והמסקנה היתה א אין להוציא פס"ד שהנתבע היה נשוי לתובעת‪ .‬ב‪ .‬הנתבע‬
‫מותר להנשא לעלמא ג התובעת חייבת בגט ואסורה להנשא לעלמא‪ .‬עתה פתחה‬
‫האשה את התיק מחדש וביקשה מביה"ד שימצאו דרך להתירה מעיגונה כיון‬
‫שהנתבע מסרב לתת לה גט‪ .‬ביה"ד ניסה בכל דרך לשכנע את הנתבע לתת גט לאשה‬
‫אולם הנתבע סירב‪ .‬ע"כ ביקש אב"ד הרה"ג ח‪ .‬איזירר שנעיין שוב בתיק ובפסה"ד‬
‫ונראה האם יש מקום להתיר את לאשה להנשא‪ .‬האשה כבר מעוגנת מספר שנים‪.‬‬
‫קפו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫לעיל כתבתי בקצרה את פרטי המקרה ולא אאריך כאן כיון שהרב איזירר האריך‬
‫והדברים נכתבו באריכות פסה"ד הקודם ע"ש‪ ,‬וגם לקמן מהמשא ומתן‪ .‬יתבהרו יתר‬
‫פרטי המקרה‪ .‬ועתה אחל לדון בנמוקי פסה"ד‪.‬‬
‫א‬
‫בסעיף א' בנמוקים נכתב שני טעמים לאסור א' שהאשה טענה בביה"ד שהתובע‬
‫קידשה ואח"כ הוסיפה ופרטה שהקידושין היו בפני אחיה ואחותה בלבד ולא היו שם‬
‫עדים נוספים‪ .‬הרב הסתפק שם האם האשה אמרה דבר זה תוך כדי דיבור או אחר כדי‬
‫דיבור‪ .‬לגוף העובדה איני יכול לומר דבר כי לדבר זה אין שום ביטוי בפרוטוקול ורק‬
‫דיין שהיה נוכח יכול לומר דבר בענין זה‪ ,‬ומאחר והרב מסתפק הרי שיש להתיחס‬
‫לדבר שהדברים נאמרו אחרי כדי דיבור‪ .‬אולם אף אם נאמר שאשה אמרה דברים אלו‬
‫אחרי כדי דיבור אין נראה לי לאסור את האשה משום שאמרה מקודשת‪ ,‬אני כי‬
‫בודאי מה שאמרה אח"כ שנתקדשה לפני עדים והעדים היו אחיה ואחותה הוי‬
‫אמתלא טובה לביה"ד להתיר‪ .‬כי ניכר היה לביה"ד שאשה זו אינה יודעת שקידושין‬
‫צריכים להיות בפני עדים כשרים ושאינם קרובים‪ .‬עוד נכתב שם בסעיף ג' בנמוקים‬
‫וכן בסעיף א' בהחלטה שיש לאסור אשה זו משום שבפועל לא טענה שלא‬
‫התקדשה‪ .‬ואף שברור לביה"ד שהאשה אמרה שנתקדשה זה משום שחשבה‬
‫שקידושין בפני עדים פסולים תופסים‪ .‬מ"מ מאחר וטענה שהתקדשה ולא טענה‬
‫שאין במעשי הקידושין ממש אין להתירה‪ .‬לגוף טענה זו נראה לי שזו אמתלא אפי'‬
‫שלא טענה את זה מפורש דברור שאם אדם אסר על עצמו דבר מדין שויא אנפשיה‬
‫חתיכה דאיסורא וניכר לביה"ד שהאדם אינו יודע את הדין וטועה במה שסובר‬
‫שהדבר אסור עליו דאין בזה דין שויא אנפשיה ועל כן אין לאסור מטעם זה‬
‫ב‬
‫עוד נכתב שם בסעיף א' בנמוקים שיש לאסור אשה זו כי אף אם נאמר שנתקדשה‬
‫בפני עדים פסולים‪ ,‬הרי פוסקים רבים פסקו שהמקדש אשה בפני עדים פסולים‬
‫ואח"כ בא עליה הרי היא מקודשת‪ .‬דאמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסים בעדים‬
‫פסולים וחזר וקידשה בביאה‪ .‬נ"ל שאין לאסור האשה מחשש זה מהטעמים הבאים‬
‫א‪ .‬אצל זוג זה ניכר להדיא שאינם יודעים כלל שקידושין אינם תופסים בעדים‬
‫פסולים וע"כ לא שייך לומר שהתכוונו לקדש בביאה‪ .‬וכנראה שחשבו שהקידושין‬
‫הראשונים היו קידושין‪.‬‬
‫ב‪ .‬נראה שהדין הזה נאמר באנשים כשרים שאצלם שייך הכלל אין אדם עושה ביאתו‬
‫ביאת זנות אולם בזוג פרוץ שכזה ודאי לא אכפת להם כלל‪ ,‬ומה שראינו שרצו‬
‫להתקדש בעבר אינו מהווה ראיה לרגע הבא‪ .‬מ"מ מטעם זה יש לומר הדבר ספק‪.‬‬
‫ג‪ .‬אף אם נאמר שרצו להתקדש מ"מ העדים שראו אותם מתיחדים לא ידעו כלל‬
‫שנערכו ביניהם קידושין בפני עדים פסולים‪ ,‬ועל כן לא העלו בדעתם שהנתבע‬
‫והתובעת התיחדו בפניהם למטרת קידושין‪.‬‬
‫אשה שאמרה שפלוני קידשה והוא מכחישה‬
‫סימן ט‬
‫קפז‬
‫ד‪ .‬יתכן שהעדים שמעו שנערכו בין הצדדים קידושין ולא ידעו שהקידושין היו בפני‬
‫עדים פסולים‪ ,‬וע"כ לא היה אומד לעדים שהצדדים התייחדו במטרה להתקדש‬
‫בביאה‪.‬‬
‫ה‪ .‬יתכן שהעדים שראו את הצדדים להתיחד היו פסולים‪.‬‬
‫ו‪ .‬יש ספק נוסף דיש לומר שכאשר התיחדו בפני עדים בפעמים הראשונות לאחר‬
‫הקידושין הנתבע לא בא עליה ועל כן לא היו קידושי ביאה‪.‬‬
‫ז‪ .‬הנתבע לא רצה ללכת לרבנות לערוך קידושין כמקובל ובאדם כזה אין כלל אומד‬
‫שבועל לשם קידושין‪ .‬ויש להוסיף עוד ספיקות בדבר‪.‬‬
‫הנה בהצטרף כל הספיקות הללו ודאי שאין לאסור אשה זו‪ ,‬מהחשש דלעיל‪,‬‬
‫שאדם יודע שאין תופסים בפני עדים פסולים וחזר ובעל לשם קידושין‪.‬‬
‫ג‬
‫בנמוקים אותיות ג' ד' ה' נכתב טעם ג' לאסור את המתקדשת להנשא לעלמא‪.‬‬
‫משום שהתובעת והנתבע הוחזקו ברבים מספר חדשים לזוג נשוי‪ .‬ע"ש שדן בארוכה‬
‫האם מועיל אמתלא נגד חזקה שבמעשה‪ ,‬וביאר שם שבדבר זה נחלקו האחרונים‪.‬‬
‫הנה בפסה"ד הקודם ביה"ד אסר את האשה להנשא‪ ,‬אולם נראה שביה"ד אסר את‬
‫האשה רק לכתחילה משום שקיוה שהנתבע יתן גט ולא יהיה צורך להכנס לפסוק‬
‫במחלוקת האחרונים‪ ,‬אולם מאחר ועברו מספר שנים והאשה עגונה נראה שעל‬
‫ביה"ד להכריע בשאלה זו‪ .‬ונראה שהעיקר להלכה כדעת הרמ"א )סי' ב' בתשובותיו(‬
‫והדרישה והש"ך )יו"ד סי' קפ"ה ס"ק ה( שבמקום שיש אמתלא גם מדוע היו צריכים‬
‫לעשות את המעשה שבגללו החזקו שהאמתלא מועילה‪ .‬ועוד שכאן יש צירוף גדול‬
‫כפי שהאריך הרה"ג ח‪ .‬איזירר שכאן יש אומדנא דמוכח לביה"ד שהאמתלא אמת‬
‫שניכרים הדברים שהאשה אומרת אמת שהקידושין היו לפני עדים פסולים ועוד‬
‫טעמים כפי שהעריך שם‪ .‬ויש לומר שבמקום כזה לא אמרו הט"ז )שם ס"ק ב(‬
‫והתבואות שור )יו"ד סי' א( לאסור‪.‬‬
‫ד‬
‫ברם אף שהארכתי למצוא טעמים להתיר מ"מ למעשה אין להתיר את האשה בלא‬
‫גט מטעם אחר‪ .‬שמלבד שאשה זו הוחזקה למקודשת בעני הבריות שעל כך מועיל‬
‫אמתלא‪ .‬זוג זה הוציא על עצמו קול שהם התקדשו ונישאו‪ .‬הם הודיעו לכל שהם‬
‫התקדשו ונישאו וכן ערכו לעצמם מסיבת נישואין‪ .‬נוסף לכן הם הוחזקו אצל‬
‫חבריהם כזוג נשוי מספר חדשים‪ .‬ואשה שיצא עליה קול שהתקדשה לא תצא בלא‬
‫גט‪ .‬והנה מצאתי שהמהרי"ק דיבר על מקרה דומה ואסר‪ ,‬מטעם שיצא קול שהם‬
‫התקדשו והוחזקו כנשואין‪ .‬עיין בדבריו שורש פ"ז‪ .‬והרמ"א באה"ע סימן מ"ו סעיף‬
‫ב' הביא דבריו להלכה‪.‬‬
‫קפח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ה‬
‫לאור האמור לעיל עלינו לדון האם אפשר לכוף את הנתבע לתת גט כי הוא אינו‬
‫רוצה לפוטרה‪ .‬לכאורה נראה שאי אפשר לכוף את הנתבע לגרש‪ ,‬דשנינו בקידושין‬
‫ס"ה ע"ב ובאה"ע סימן מ"ח היא אומרת קידשתני‪ ,‬והוא אומר לא קידשתיך‪ .‬היא‬
‫אסורה בקרוביו‪ ,‬והוא מותר בקרוביה‪ .‬ומבקשים ממנו ליתן גט‪ .‬ואין כופין כדי שלא‬
‫יאסר בקרובותיה‪ .‬אולם נראה לי שבמקרה זה מותר לכוף וכפי שנבאר‪ .‬דבלומדי‬
‫סוגיית הגמ' כתבתי לעצמי על המשנה‪ ,‬היא אומרת קידשתני‪ ,‬הוא אומר לא‬
‫קידשתיך‪ .‬וכו' ומבקשים ממנו ליתן גט‪ .‬נ"ל הא שאין כופין זה מהלכות ב"ד שמוטל‬
‫עליהם‪ ,‬לדאוג שלא לגרום נזק לאדם שלא כדין‪ .‬אבל אם עברו ביה"ד וכפו הגט כשר‬
‫והאשה מותרת להנשא‪ ,‬ולא הוי גט כפוי שלא כדין‪ .‬דממה נפשך מותרת לעלמא‬
‫דאם קדשה יש מקום לכופו והכפיה כדין‪ ,‬שהרי אינו כונסה ומונע ממנה כל עניני‬
‫אישות‪ .‬ואם לא קדשה הרי שמותרת לשוק‪ .‬וכל זה כשהנתבע אינו חוזר בו ואומר‬
‫שרוצה לכונסה‪.‬‬
‫ולכאורה אפשר לערער על כך ולומר דמאחר והכפיה לא נעשתה מן הדין דחז"ל‬
‫לא תקנו לכוף במקום שטוענת קידשתני והוא מכחישה‪ ,‬אם כן אין בכפיה מצוה‬
‫לשמוע דברי חכמים ולא אמרינן בכפיה זו שגמר ומגרש ברצון‪ .‬אולם נראה שאין‬
‫בערעור זה ממש דהרי האדם שאנו כופין אותו אנו אומרים לו דע שאם קדשת את‬
‫האשה הנך חייב לגרשה‪ ,‬ומותר לכופך על הגט‪ .‬והוא עצמו יודע האמת אם קדשה‪,‬‬
‫ויודע שאם קדשה מצד הדין חייב לגרשה ואסור בקרובותיה‪ .‬ועל כן על צד זה גומר‬
‫בנפשו ומגרש ברצון משום שמצוה לקיים דברי חכמים‪.‬‬
‫ולפי המבואר לעיל הא שאין בי"ד כופין לגרש כשאומרת קידשתני והוא‬
‫מכחישה‪ ,‬דבר זה מהלכות ב"ד הוא שלא לגרום נזק לאדם שלא פשע‪ .‬דהינו שאין‬
‫כופין לתת גט כדי שלא יאסר בקרובותיה‪ ,‬ולא מחשש שהגט לא יהיה כשר‪ .‬ולפי זה‬
‫נראה שאם נראה לביה"ד שלנתבע זה לא יגרם כל נזק אם נכופו לגרשה כגון שאין‬
‫סבירות שירצה לישא את קרובות האשה מותר לכופו לתת גט לאשה‪ .‬במקרה שלנו‬
‫המבקשת בת ‪ 43‬את בת המבקשת אסור לו לשאת כיון שהתובע הודה שחי עם‬
‫הנתבעת וזו בתו‪ .‬וכן הוכח בבדיקת רקמות‪ .‬למבקשת יש אם זקנה נשואה וכן אחות‬
‫בוגרת נשואה כך שאין כל סבירות שהמבקש שהוא בן ‪ 45‬ירצה לשאת מהן‪ .‬וגם לא‬
‫מסתבר שנשים אלו יתגרשו או יתאלמנו והוא ירצה לשאת אותן‪ .‬ובאופן זה נראה‬
‫דלא הוי מידה רעה לכופו‪ .‬ואין לחשוש שהתובעת תלד בת והנתבע היה ראוי‬
‫לשאתה א' שיצטרך להמתין עד שתגדל ותהיה בת ‪ .18‬ועוד אם לא יתן לה גט לא‬
‫תלד כלל‪ .‬ועוד שיצטרך להמתין שאמה תמות שהרי הבת היא בת מפותתו‪ .‬ובמיוחד‬
‫אם נשביע את אמה ואחותה של התובעת על דעת רבים שלא ינשאו בשום אופן‬
‫לאותו האיש‪ .‬הרי שלאחר השבועה אין הנתבע מפסיד כלום במה שכופין אותו לתת‬
‫גט‪ .‬ועיין ר"ן בקידושין שם שכתב שבמקום שאין לאשה קרובות ולא נאסר‬
‫בקרובותיה עקב הגט כופין אותו להוציא מדין כופין על מידת סדום‪ .‬ולמבואר נראה‬
‫אשה שאמרה שפלוני קידשה והוא מכחישה‬
‫סימן ט‬
‫קפט‬
‫שאפשר לכוף הנתבע לתת גט‪ .‬ונ"ל שאפשר לסמוך לדינא על התר זה‪ .‬אולם לא‬
‫מצאתי מי שדן בענין זה‪.‬‬
‫ועוד נראה לי שיש טעם גדול נוסף להתיר במקרה שלנו לכוף את הנתבע לתת גט‪.‬‬
‫דמה ששנינו אשה שאמרה לאחד קידשתני והוא מכחישה שאין כופין אותו‪ ,‬מדובר‬
‫שהוא לא עשה כל מעשה לאמת את דברי האשה‪ .‬וע"כ אין מן הדין לגרום לו נזק‬
‫שיצא עליו קול שקדשה ואסור בקרובותיה‪ .‬אבל במקום שהוא השתתף עם האשה‬
‫והוציא קול שקידשה‪ ,‬ועוד שהחזיק את הדבר ברבים‪ ,‬ודאי שמן הדין לכופו לגרש‪.‬‬
‫ועוד שמאחר שיצא עליהם קול שהתקדשו הרי נאסר בקרובותיה מחמת הקול ושוב‬
‫אין לו כל הפסד לתת גט‪ .‬ועיין ר"ן שם שכתב שבמקום שלא נאסר בקרובותיה כופין‬
‫אותו להוציא מדין כופין אותו על מידת סדום‪.‬‬
‫על פי המבואר לעיל נ"ל שעל ביה"ד להזמין את הנתבע ולומר כי הוא חייב לגרש‬
‫את האשה בגט ואם יסרב ביה"ד יכוף אותו לגרש ע"י חיוב מזונות משום שהאשה‬
‫מעוכבת מחמתו‪) .‬ועיין מה שכתבתי בסי' י"ד בענין מזונות מעוכבת מחמתו בפרקים‬
‫ב' ג'( או שיכופו אותו ע"י מאסר לתת גט לאשה‪.‬‬
‫קצ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫ענף א‬
‫במאמר זה נבאר בעז"ה אם כופים אדם להשכיר את עצמו כדי לפרנס את אשתו‪,‬‬
‫או כדי לפרוע חובותיו‪ .‬ונבאר גם הדין כאשר אדם לוה כסף והתחייב במפורש בשטר‬
‫ההלואה שאם לא יהיה לו לשלם ישכיר עצמו‪ ,‬האם במקרה זה יכוף אותו ביה"ד‬
‫להשכיר את עצמו כדי לפרוע את החובות‪.‬‬
‫שנינו בכתובות דף ס"ג עמוד א‪:‬‬
‫"מתני'‪ .‬המורדת על בעלה ‪ -‬פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת‪ ,‬ר'‬
‫יהודה אומר‪ :‬שבעה טרפעיקין‪.‬‬
‫גמ'‪ .‬מורדת ממאי? רב הונא אמר‪ :‬מתשמיש המטה‪ ,‬ר' יוסי ברבי חנינא‬
‫אמר‪ :‬ממלאכה‪ .‬תנן‪ :‬וכן המורד על אשתו; בשלמא למ"ד מתשמיש ‪ -‬לחיי‪,‬‬
‫אלא למאן דאמר ממלאכה ‪ -‬מי משועבד לה? אין‪ ,‬באומר איני זן ואיני‬
‫מפרנס‪ .‬והאמר רב‪ :‬האומר איני זן ואיני מפרנס ‪ -‬יוציא ויתן כתובה! ולאו‬
‫לאמלוכי ביה בעי?"‬
‫וכתבו התוס' שם בד"ה באומר איני זן ואיני מפרנס וז"ל‪:‬‬
‫"מכאן מוכיח ר' אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקות או לעשות‬
‫מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו וכו'‪ ,‬ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה‬
‫ואנא אפלח וכו'‪ .‬ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו‬
‫עבודת הקרקע‪ ,‬פרוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית‪,‬‬
‫אבל להשכיר עצמו אינו חייב‪".‬‬
‫והנה צ"ע במה נחלקו ר"ת ור' אליהו‪ .‬ועוד צ"ע מה הוא החילוק שחילק ר"ת‪,‬‬
‫שלהשכיר עצמו אין כופין אולם לעבד אדמותיו כן כופין‪ .‬עוד יש לדון מה יהיה הדין‬
‫לדעת ר' אליהו אם לוה התחייב שאם לא יהיה לו לפרוע ישכיר עצמו‪ ,‬האם הדבר‬
‫מועיל‪ .‬וכן יש לדון לר"ת‪ ,‬אם לוה התחייב שאם לא יהיה לו לפרוע הוא יעבד‬
‫אדמותיו ויפרע את החוב מהיבול‪ ,‬האם התחייבות זאת תופסת וביה"ד יכוף את‬
‫הלוה לקיים התחייבותו‪.‬‬
‫כדי לברר את הדברים נביא את תשובת הרא"ש בכלל ע"ח סימן ב' וז"ל‪:‬‬
‫"ומה שטוען שמעון שיעשה מלאכה כדי לפרוע את חובו‪ ,‬אין בית דין כופין‬
‫אותו לכך; שלא אמרה תורה אלא‪ :‬והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך‬
‫את העבוט‪ .‬ואפילו שליח בית דין‪ ,‬דאמר שמואל בפרק המקבל ) ב"מ קי"ג‬
‫ע"א(‪ :‬מנתח נתוחי אין‪ ,‬משכוני לא; כל שכן שלא ישלחו בית דין יד בגופו‬
‫לכופו להשתעבד ולפרוע חובו‪ .‬וכן כתב רבנו תם בתשובה‪ :‬כי היכי‬
‫דדרשינן )בפ"ק דקדושין י"ח ע"א(‪ :‬בגנבו ולא בזממו ולא בכפלו‪ ,‬הכי נמי‬
‫דרשינן‪ :‬ולא בפרעון חובו ולא במזונות אשתו‪ .‬והמשכיר עצמו נקרא‬
‫מכירה‪ ,‬כדאמרינן בפרק הזהב )בבא מציעא נ"ו ע"ב( שכירות דיומא‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫סימן י‬
‫קצא‬
‫כמכירה דמיא‪ ,‬והויא מכירה; ועבד עברי הנמכר לשש‪ ,‬קרייה רחמנא שכיר‬
‫)פ"ק דקדושין דף ד(‪ .‬ומה שהיה אומר רבנו אליהו שחייב אדם להשכיר‬
‫עצמו ולפרנס אשתו‪ ,‬רבינו תם נחלק עליו‪ ,‬והביא ראיות מפרק אעפ"י‬
‫ומפרק נערה שנתפתתה‪ ,‬ואין לי להאריך‪ .‬ואפשר שרבנו אליהו היה מודה‬
‫בשאר בעל חוב‪ ,‬שאין מחייבים אותו להשתעבד ולפרוע‪ ,‬אלא דוקא‬
‫במזונות אשתו‪ ,‬ומספר כתובתה נלמד‪ ,‬דכתיב בה‪ :‬ואנא אפלח ואוקיר‬
‫ואפרנס; כי היכי דדרשינן בפרק המקבל )ק"ד( כמה דרשות מלשון כתובה‪".‬‬
‫ודע שדברי ר"ת בתשובה‪ ,‬מובאים במלואם בהגהות מיימוניות הלכ' אישות פר'‬
‫י"ב הלכ' י"א‪.‬‬
‫ובכלל ס"ח סימן י' נשאל הרא"ש מה הדין בלוה שהתחייב בשטר ההלואה שאם‬
‫לא יהיה לו לשלם ישכיר את עצמו וישלם חובותיו‪ ,‬האם ב"ד יכולים לכופו לקיים‬
‫תנאו‪ .‬והשיב הרא"ש שהתחייבות זו אינה מועילה‪ ,‬דהוי כמתנה על מה שכתוב‬
‫בתורה‪ .‬והריב"ש בסי' תפ"ד הביא את דברי הרא"ש להלכה‪ .‬ברם האורים ותומים‬
‫בסי' צ"ז באורים ס"ק ל"ז כתב וז"ל‪:‬‬
‫"אבל אין כופין אותו להשכיר‪ ,‬דדוקא בנמכר בגנבתו שריא התורה למוכרו‬
‫כעבד ולא בהלואה‪ ,‬דכתיב כי לי בני ישראל עבדים‪ .‬ואם כתוב בשטר חוב‬
‫ששעבד עצמו להשכיר ולשלם‪ ,‬עיין אה"ע סי' ע' סעי' ג' אם מחוייב‬
‫להשכיר עצמו לזון אשתו‪ ,‬דלמ"ד חייב הואיל וכתב ואפלח וכו' ה"ה הכא‪.‬‬
‫ועיין ברא"ש הביאו הטור ס"ס צ"ט דמדמי להדדי‪ .‬ע"ש"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫מדברי התומים נראה שטעמו של ר' אליהו שמחייב את הבעל להשכיר את עצמו‪,‬‬
‫הוא משום שהתחייב על כך בשטר הכתובה‪ .‬ועל כן מובן מה שכתב שגם בשאר‬
‫חובות הדין כן‪ .‬ולדברי התומים צ"ל שמה שכתב הרא"ש שאף התחייבות מפורשת‬
‫אינה מועילה זה משום שפוסק כר"ת‪ .‬אולם התומים סובר שפוסקים כר' אליהו‪,‬‬
‫ולדבריו התחייבות מועילה‪ .‬והטעם שפסק כר' אליהו כי מהר"ם כתב בתשובה‬
‫שבצרפת נהגו כר' אליהו‪.‬‬
‫ודע שהרדב"ז ח"א סי' ס' כתב שאדם שלוה כסף ודרכו היה להשכיר עצמו‪ ,‬ב"ד‬
‫יכולים לכפותו לעשות מלאכה לשלם חובותיו‪ .‬ונראה טעמו‪ ,‬שבאדם כזה הוי כהתנה‬
‫במפורש שישכיר עצמו לשלם החוב‪.‬‬
‫ובפסקי דין רבניים חלק ב' עמוד פ"ה כתבו שמה שכתב ר' אליהו שמספר כתובה‬
‫נלמד שכותב ואנא אפלח שמחוייב להשכיר עצמו‪ ,‬אין כוונתו שהבעל חייב להשכיר‬
‫את עצמו משום שהתחייב בשטר הכתובה‪ ,‬משום שהתחייבות לדבר זה אינה‬
‫מועילה‪ .‬ואם יתחייב אדם להשכיר עצמו כדי לפרוע חובותיו‪ ,‬ההתחייבות לא תועיל‪.‬‬
‫וביאור דברי ר' אליהו שאדם חייב להשכיר את עצמו לזון את אשתו משום שכתוב‬
‫בשטר הכתובה אנא אפלח‪ ,‬כוונתו שבכתובה כותבים את הדין שבעל חייב להשכיר‬
‫עצמו לזון את אשתו‪ .‬ויש חילוק מהותי בין החובה שמוטלת על אדם לפרנס את‬
‫אשתו לחובה המוטלת על האדם לפרוע חובותיו‪ .‬וזה הלשון שם‪.‬‬
‫קצב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫"וטעמו של דבר‪ ,‬שבמזונות חייב הבעל להשכיר עצמו מצד הדין ‪ -‬חיוב‬
‫שאיננו בכל חוב אחר ‪ -‬נעוץ במהותו ואופיו המיוחד של חיוב מזונות‪.‬‬
‫והסביר את הדבר בקצרה בעל חזון איש בחלק חושן משפט בבא קמא סימן‬
‫כ"ג ס"ק כ"ח‪ ,‬והוא כותב‪ …:‬בשאר חוב … דאף אם ישתעבד בהדיא‬
‫להשכיר עצמו לא מהני‪ ,‬דהוי קנין דברים בעלמא‪ .‬ולדעת רבינו אליהו …‬
‫דדוקא למזונות אשתו‪ ,‬דשעבוד אישות אפשר דישנו בגופו כמו עונתה‪ ,‬והכי‬
‫נמי בשארה וכסותה‪ .‬תדע‪ ,‬שהרי אף רבינו תם דחולק עליו בתוספות שם‪,‬‬
‫מודה דחייב לחרוש ולזרוע כדי לפרנס אשתו‪ ,‬כמבואר בתוספות שם‪ ,‬ולא‬
‫מצינו חוב זה בשאר בעל חוב‪ .‬אלא שעבוד אישות שאני‪ .‬כלומר‪ ,‬הלכה זו‬
‫שאין אדם חייב להשכיר עצמו בשביל פרעון חוב‪ ,‬הוא בחוב ממוני; משום‬
‫שחוב ממוני אינו יוצר שעבוד על גופו של החייב‪ ,‬כי השתעבדות הגוף‬
‫לכפיה לעבודה בגלל חוב ממון הרי היא בבחינת עבדות‪ ,‬ועבדות אין בכח‬
‫אדם להטיל על עצמו‪ .‬והתחייבות להשכיר עצמו בלי השתעבדות הגוף אין‬
‫לה ערך כלל‪ ,‬כי הרי זה קנין דברים בעלמא‪".‬‬
‫מעיון בחזו"א נראה שמפרש שהחיוב לזון את אשתו הוי מצות הגוף‪ ,‬וע"כ חייב‬
‫להשכיר עצמו‪ ,‬משא"כ החובה לשלם ממון שעיקרו מוטל על נכסיו‪ .‬ועוד כתב שם‬
‫שאדם חייב להשכיר עצמו כדי שיהיה לו ממון לקיים מצוות‪ .‬וע"ע בדבריו שם סי'‬
‫כ"ג בב"ק‪ .‬אולם איני מבין דבריו‪ ,‬במה חלה חובת האישות על גופו יותר מהמצוה‬
‫לפרוע חוב או להשיב גזלה? ועוד קשה שלא מצאנו שיש חובה על האדם להשכיר‬
‫עצמו שיהיה לו ממון לקיים מצות‪ .‬ועוד שר"ת דרש ונמכר בגנבתו ולא בהלואתו‬
‫ולא במזונות אשתו‪ ,‬ואם גם לדעתו יש חילוק בין הלואה למזונות מה הראיה שהביא‬
‫משם נגד ר' אליהו‪ .‬ועוד קשה מה יענה למ"ד שמזונות דרבנן‪.‬‬
‫עוד קשה שהגהות מיימוניות הלכות אישות פר' י"ב הלכ' י"א העתיק את תשובת‬
‫ר"ת‪ ,‬ושם הביא ראיה מהספרא בויקרא )דבורא דחובה פרשה י' פרק י"ח( שאין אדם‬
‫צריך להשכיר עצמו לפרנס את אשתו‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫"ואפי' גבי קרבן מזיד ושוגג אמרינן בספרא דאין אומר לו ללוות ולא לעסוק‬
‫באומנותו‪ .‬וכו'‪ ,‬וכ"ש דגבי הדיוט לא מצרכינן ללוות ולהתעסק באומנותו‪.‬‬
‫הרי להדיא שר"ת סובר שמצד החיובים המוטלים על גופו של אדם‪ ,‬אין חובה‬
‫לעסוק באומנות כדי לקיים מצוה שהיא חובת הגוף‪ .‬אמנם קשה בשיטת ר"ת‪ ,‬מדוע‬
‫יש חובה על בעל לעבד אדמותיו כדי לפרנס את אשתו‪.‬‬
‫אמנם אפשר לתרץ את ר"ת ואת ר' אליהו על פי דרך החזו"א ובצורה פשוטה‪.‬‬
‫דמה שאמר ר' אליהו שאדם חייב להשכיר את עצמו כדי לפרנס את אשתו‪ ,‬ומה‬
‫שאמר ר"ת שאדם חייב לעבד את שדותיו כדי לפרנסה‪ ,‬הוא משום שזו תקנת חכמים‪.‬‬
‫ובכתובה כותבים את התקנה שחייבו חכמים את הבעל לעבוד כדי לפרנס את אשתו‪.‬‬
‫אלא שנחלקו ר"ת ורבנו אליהו מה היתה תקנת חכמים‪ ,‬האם חייבוהו להשכיר עצמו‪,‬‬
‫או שחייבוהו רק לעבוד בשלו כדי שיהיה לו ממה לפרנסה‪.‬‬
‫סימן י‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫קצג‬
‫ברם נ"ל שאפשר לישב את שיטות ר"ת ור' אליהו בדרך שונה‪ ,‬ובה יובנו גם שאר‬
‫השיטות שהזכרתי לעיל‪ .‬כדי להבין את הדברים נבאר תחילה כמה הלכות בדיני‬
‫שכירות פועלים‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫א‬
‫זה לשון השולחן ערוך יורה דעה סימן רס"ז סעיף יד'‬
‫"אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג‪ .‬והני מילי למקנייה גופיה‬
‫לשאר דיני עבד עברי‪ ,‬אבל היכא דקנייה שבאי למעשה ידיו בדינא‬
‫דמלכותא‪ ,‬כגון שנשבה במלחמה או שמכרוהו גובי המס‪ ,‬הדר מצי לזבוני‬
‫ישראל למעשה ידיו‪ .‬ומצי האי עבד למיהב לרביה ישראל דמי מקנתו או דמי‬
‫שוויו‪ ,‬ונפיק‪ ,‬ויד האדון על התחתונה ליקח הפחות‪".‬‬
‫דברי השולחן ערוך לקוחים מדברי הרמ"ה שהביאם הטור בסי' הנ"ל‪ .‬וביאור‬
‫דבריו שגוי ששבה ישראל במלחמה קנוי הישראל לגוי למעשה ידיו‪ .‬ואם הגוי מכר‬
‫ישראל זה לישראל אחר‪ ,‬קנוי הוא לקונה למעשה ידיו‪ .‬וכן הדין ביהודי שמכרו‬
‫המלך למעשה ידיו משום שאינו משלם מיסים‪ .‬מדברי הרמ"ה עולה שרק בשני‬
‫מקרים אלו שייך עבדות בישראל כעין עבד עברי בזמן הזה‪ .‬ואדם מישראל אינו יכול‬
‫למכור עצמו לעבדות‪ ,‬גם כאשר הוא מתנה שלא יחולו עליו דיני עבד עברי‪ .‬ודייקתי‬
‫כן מהרמ"ה שמצא רק שני מקרים שאדם מישראל מכור ומשועבד לעבדות‪ ,‬דהיינו‬
‫או שנשבה‪ ,‬או שהמלך מכרו משום שלא שילם מיסים‪ .‬וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ו‬
‫וכ"ז שישראל זה שנמכר לעבד אינו יוצא בגרעון כסף‪ ,‬עד שישלם לישראל שקנאו‬
‫את כל דמי מקנתו או דמי שוויו‪ ,‬משום שאין דיני עבד עברי נוהגים בזמן הזה‪ ,‬ואין‬
‫זמן לעבדות דהיינו שאינו יוצא בשש‪.‬‬
‫)ברם ראיתי במחנה אפרים הלכות שכירות פועלים סי' ב' ד"ה איברא‪ ,‬שלמד‬
‫ברמ"ה שכל אדם מישראל יכול למכור עצמו לישראל אחר בתנאים שהזכיר הרמ"ה‪,‬‬
‫וכתב שם שכן גם דעת הריטב"א‪ .‬אולם נ"ל שפשטות דברי הרמ"ה לא משמע כן‪.‬‬
‫וגם עיינתי בריטב"א גיטין דף ל"ז ע"ב שהעתיק שם את שיטת הרמ"ה ולא משמע‬
‫מדבריו יותר מדברי הרמ"ה‪ .‬וע"ע לקמן מה שאכתוב בשם הקצוה"ח‪(.‬‬
‫ברם בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' י"א כתב‪ ,‬שרש"י‪ ,‬הרמב"ן והרשב"א‪ ,‬חולקים על‬
‫הרמ"ה וסוברים שגוי אינו יכול לקנות אדם מישראל לעבדות כלל‪ .‬ואת הפסוק‬
‫"וישב ממנו שבי" פירשו שהגוי שבה עבד כנעני או שפחה כנענית של ישראל‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬אדם מישראל אינו יכול למכור עצמו לעבדות גם אם יתנה שלא בו דינים‬
‫של עבד עברי‪ .‬עתה נברר האם שייך קנין עבדות באופן חלקי באדם מישראל‪.‬‬
‫קצד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ב‬
‫נאמר בפסוק "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם‪ ",‬ודרשו חז"ל )ב"מ דף י' ע"א(‬
‫עבדי הם ולא עבדים לעבדים‪ .‬מכאן שפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום‪.‬‬
‫ויש לברר‪ :‬האם ישנה אפשרות שפועל יתחייב לעבוד‪ ,‬ובאופן שלא יוכל לחזור‬
‫בו‪ .‬ראה בש"ך בסי' של"ג ס"ק י"ד שהביא מהב"י שהעתיק קטע מתשובת הריטב"א‪.‬‬
‫בתשובה זו כתב הריטב"א בשם רבותיו‪ ,‬שפועל שהתחייב בקנין לעשות מלאכה‪,‬‬
‫אינו יכול לחזור בו‪ .‬והש"ך שם חלק על הריטב"א וכתב שקנין אינו מועיל בזה‪ ,‬כי‬
‫נאמר בתורה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים‪ ,‬והוי כמתנה על מה‬
‫שכתוב בתורה‪ .‬וכתב הש"ך שבריב"ש מבואר כמוהו‪.‬‬
‫והנה הש"ך פירש שהריטב"א סובר שפועל שהתחייב לעבוד בקנין שעבד את‬
‫עצמו והוא קנוי לבעל הבית לעשות מלאכתו‪) .‬והש"ך רצה לומר שהריטב"א דיבר‬
‫רק בקבלן‪ .‬אולם ציין שפשטות הלשון שהעתיק הב"י אינו משמע כן‪ .‬ולקמן אעתיק‬
‫לשון הריטב"א‪ ,‬ומבואר שם שלא דיבר בקבלן‪ (.‬אולם החזו"א בב"ק )סי' כ"א ס"ק‬
‫כ"ט( פירש את הריטב"א‪ ,‬שאם קיבל בקנין‪ ,‬כוונת הקנין שמשעבד נכסיו למלאכה‬
‫זו‪ ,‬דהיינו שמתחייב שאם לא יעשה את המלאכה יוכל בעה"ב לגבות ממון מנכסיו‬
‫כדי שיוכל להשלים את המלאכה ע"י פועלים אחרים‪.‬‬
‫ובפ"ת שם הביא את השבות יעקב שכתב שסתם קנין אינו מועיל‪ ,‬אולם הריטב"א‬
‫מדבר שהקנה עצמו כמו עבד עברי‪ ,‬בכסף או בשטר‪ ,‬שבאופן זה מועיל ומשתעבד‬
‫הפועל לעשות מלאכה ואינו יכול לחזור בו‪.‬‬
‫ברם דבריהם צ"ע מדוע לא יוכל לצאת בגרעון כסף כעבד עברי )ושמא יש לומר‬
‫שעבד שנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף‪ ,‬ועיין רש"י קידושין דף י"ד ע"ב ד"ה‬
‫שמגרעת‪ ,‬וע"ע שם בריטב"א‪ .‬ברם בש"ך יו"ד סי' רס"ז שהבאתי לעיל מבואר‪ ,‬שגם‬
‫עבד שאין בו דין שיוצא בגרעון כסף‪ ,‬יכול לפדות עצמו לפי שוויו‪(.‬‬
‫והנה בדורינו יצא לאור שו"ת הריטב"א‪ ,‬ותשובה בענין זה מצויה שם‪ ,‬ואביא‬
‫תורף דבריו כי שם הוא מבאר את שיטתו‪ .‬וז"ל הריטב"א בתשובותיו סימן קי"ז‪:‬‬
‫"שאלת‪ .‬ראובן נשכר לשמעון לשמשו שנה אחת‪ ,‬ונשתעבד לו לזה בשטר‬
‫בקנין כראוי‪ ,‬ובתוך השנה בא לחזור בו‪ .‬ואתה אומ' שיכול לחזור בו ואפי'‬
‫בחצי היום‪ ,‬משום כי לי בני ישראל עבדים )ויקרא כה‪ ,‬נה( ולא עבדים‬
‫לעבדים )ב"ק קט"ז ע"ב‪ ,‬ב"מ י‪ ,‬ע"א(‪ .‬וכיון דמשום קרא הוא אין לחלק בין‬
‫שנשכר בדבור בין שנשכר בקנין‪ ,‬ולא בין שכיר יום לשכיר שנה או יותר‪,‬‬
‫דסוף סוף לא עבדים לעבדים אמר קרא‪ .‬ונסתייעת ממה שכתבו רבותי'‬
‫הצרפתים ז"ל על מי שהשכיר עצמו ללמד תינוקות‪ .‬ואמרת שנראה בעיניך‬
‫כי כל שאינו דן כן טועה בדבר משנה‪ ,‬ועל זה שאלתם הכרעתי‪ .‬ע"כ תורף‬
‫שאלתך‪.‬‬
‫תשובה‪ .‬באמת כן נראה מדברי התוספות כדבריך‪ .‬אבל כך מקובלני ממורי‬
‫הרב הגדול ר' אהרן הלוי ז"ל‪ ,‬וכן כתוב אצלי משמו בפ' השוכר‪ ,‬שלא אמרו‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫סימן י‬
‫קצה‬
‫שהפועל יכול לחזור בו אלא במשכיר עצמו באמירה כדין פועל של תורה‪,‬‬
‫אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו‪ .‬וכל כי‬
‫האי גוונא תנאי שבממון הוא שהוא קיים‪ ,‬כמתנה על שאר כסות ועונה‪,‬‬
‫דאפי' עונה דבר שבממון הוא כפי הפירוש הנכון וכפי הירושלמי‪ ,‬וכל הנאה‬
‫שבגוף כדבר שבממון חשוב כמו שאמרו בירושלמי"‬
‫וכעין דבריו אלו כתב הריטב"א גם בחידושיו בפר' השוכר את האומנים דף ע"ה‬
‫ע"ב בסוף ד"ה להביא פרייפרין ע"ש‪ .‬ומדברי הריטב"א אנו למדים שדיבר בשכיר‬
‫שהשכיר עצמו כפועל‪ ,‬והוסיף קנין שלא יוכל לחזור בו‪ .‬ולדעת הריטב"א באופן זה‬
‫הפועל קנוי ואינו יכול לחזור בו‪ ,‬ומהטעם שכתב‪ ,‬שבאופן זה לא אמרינן שהוי מתנה‬
‫על מה שכתוב בתורה‪ .‬ונראה שהריטב"א מסכים שאם אדם יקנה את עצמו בזמן הזה‬
‫בקנין העבדים לזמן‪ ,‬שאינו מועיל‪ .‬כי דיני עבדות נאמר בתורה רק באופן של עבד‬
‫עברי‪ ,‬ועבד עברי אינו נוהג כיום‪ .‬אולם פועל אינו עבד‪ ,‬ובזה מועילה השתעבדות‬
‫לזמן ובקנין שלא יוכל לחזור בו‪.‬‬
‫הש"ך בסי' של"ג סוף ס"ק כ"ה העתיק את דברי הריטב"א במסכת קידושין דף י"ז‬
‫ע"א‪ ,‬שדן שם בשאלה מדוע עבד עברי שחלה מקצת הזמן אינו צריך להשלים‪ ,‬ופועל‬
‫צריך להשלים‪ .‬וכתב ע"כ הריטב"א וז"ל‪:‬‬
‫"לא דמי פועל לע"ע‪ .‬דאילו פועל או קבלן השכירו בעה"ב למלאכה זו‪ ,‬על‬
‫דבר ידוע נוטל שכרו‪ .‬וכיון שלא עשאו‪ ,‬אע"פ שחלה או נאנס אין לו אלא‬
‫שכר מה שעשה לפי חשבון‪ .‬אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר‬
‫ידוע‪ ,‬אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו‪.‬‬
‫לפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון‪ ,‬וזה ברור‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫הנה אם שייך בזמן הזה שאדם יקנה עצמו לזמן‪ ,‬שיהיה משועבד שרבו שיוכל‬
‫לכפותו לעשות כל מלאכתו ויהיה דינו שאם חלה מקצת הזמן שלא יצטרך להשלים‪.‬‬
‫הקצוה"ח שם ס"ק י' כתב שאינו יכול‪ ,‬כיון שע"ע נוהג רק בזמן שהיובל נוהג‪ .‬ונראה‬
‫שגם להשיטות הסוברות שאדם יכול להשכיר עצמו לאדם שיעשה כל מלאכתו‪ ,‬מ"מ‬
‫דין פועל לו‪ ,‬ולא דין עבד‪ ,‬והוא יכול לחזור בו בחצי היום‪) .‬וכן מבואר בריטב"א על‬
‫גיטין מכתב יד דף ל"ז ע"ב(‪.‬‬
‫להלכה‪ ,‬הש"ך פסק שגם אם קנו מידו הפועל יכול לחזור בו דלא כהריטב"א‪ .‬אך‬
‫הפ"ת שם ס"ק ה' הביא שמר"א ששון והרדב"ז פסקו כהריטב"א שלא יוכל לחזור‬
‫בו‪ .‬ברם עתה שהריטב"א לפנינו וראינו טעמו שגם בדבר שיש בו צער הגוף אדם‬
‫יכול להתנות על מה שכתוב בתורה‪ ,‬נראה שאין הלכה כמותו‪ .‬שהרי השו"ע אה"ע‬
‫סי' ס"ט סעי' ו' פסק כרש"י וכהרמב"ם‪ ,‬שאדם אינו יכול להתנות על עונה‪ .‬וגם‬
‫הריב"ש בסי' תפ"ד כתב שאדם אינו יכול להתנות שישכיר עצמו כדי לשלם חובות‪,‬‬
‫דהוי צער הגוף‪ ,‬ואדם אינו יכול להתנות בזה כמו שאינו יכול להתנות על עונה‪ .‬וע"ע‬
‫מל"מ פר' ו' מהלכ' אישות הלכ י' שהאריך בזה‪.‬‬
‫)כתב המחנה אפרים הלכ' שכירות פועלים סוף סי' ב'‪ ,‬שאם קיבל הפועל בקנין‬
‫לעשות המלאכה‪ ,‬נהי דלשיטות החולקות על הריטב"א הפועל יכול לחזור בו‪ ,‬מ"מ‬
‫קצו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫השתעבדו נכסיו לעשות המלאכה‪ ,‬ובעה"ב יכול לשכור פועלים ולגבות את שכרם‬
‫מנכסי הפועל‪ .‬ברם בסוף תשובת הריטב"א הנ"ל מבואר שסתם קנין אינו מועיל לכך‪,‬‬
‫אא"כ התנה במפורש שמשעבד נכסיו להשלמת המלאכה‪ .‬ועוד כתב המחנ"א‬
‫שכדבריו משמע בנ"י בב"ב‪ .‬ועיינתי בנ"י )והוא נמצא בדף מ"ג ע"ב בדפי הרי"ף‬
‫סוף ד"ה גרסינן( וראיתי שאין ראיה משם‪ .‬כי הנ"י כתב דבריו בשיטת הריטב"א‬
‫בשם רבו שפועל שקיבל בקנין לעשות המלאכה שוב אינו יכול לחזור בו‪(.‬‬
‫ג‬
‫דין קבלן‬
‫גמ' בבא מציעא דף מ"ח ע"א‪:‬‬
‫"אמר רבא‪ :‬קרא ומתניתא מסייע ליה לריש לקיש‪) .‬הסובר שמשיכה קונה‬
‫מן התורה( וכו'‪ .‬מתניתא מנלן ‪ -‬דתניא‪ :‬נתנה לבלן ‪ -‬מעל‪ ,‬ואמר רב‪ :‬דוקא‬
‫בלן הוא‪ ,‬דלא מחסרא משיכה‪ .‬אבל מידי אחריתא‪ ,‬דמחסרא משיכה ‪ -‬לא‬
‫מעל עד דמשיך‪ .‬והתניא‪ :‬נתנה לספר ‪ -‬מעל‪ ,‬וספר הא בעי לממשך‬
‫תספורת! ‪ -‬הכא במאי עסקינן ‪ -‬בספר נכרי‪ ,‬דלאו בר משיכה הוא‪".‬‬
‫וכתבו התוס' שם ד"ה והא‪:‬‬
‫"והא בעי ממשך תספורת‪ .‬מכאן אומר ר"ת דהסופר שהשכיר עצמו‪ ,‬אם‬
‫משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין לחזור בהם‪ .‬וא"ת מאי שנא‬
‫מפועל שיכול לחזור בו‪ .‬ויש לומר דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא‬
‫עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן‪".‬‬
‫והנה דברי ר"ת קשים מכמה אנפין‪ .‬תחילה אביא את המהרי"ח שהקשה על דבריו‬
‫מהגמ' בהאומנים‪ ,‬שמבואר שם שקבלן יכול לחזור בו אפי' לאחר שהחל לעבוד‪,‬‬
‫אלא שידו על התחתונה‪ .‬וז"ל בהגהות אשר"י )על הרא"ש סי' ו'( בפרק השוכר את‬
‫האומנים‪:‬‬
‫"ומכל זה משמע דאפי' קבלן אין בעה"ב יכול לכופו שיעשה לו מלאכתו‬
‫בעל כורחו‪ ,‬אע"ג שהתחיל‪ ,‬ונתקיים הדבר רק לענין שיהיה ידו על‬
‫התחתונה‪ .‬ולעיל פי' ר"ת בסופר דמושך קולמוס דשוב אינו יכול לחזור בו‪.‬‬
‫וכו'‪ .‬ומשמע בדברי ר"ת דלגמרי אינו יכול לחזור בו בשום ממון‪ .‬ואומר‬
‫שעשה בו מעשה‪ .‬ושמא אע"ג שהתחיל במלאכה לא חשיב קנין‪ ,‬אלא‬
‫במשיכת כליו או בקנין סודר‪ .‬מהרי"ח‪.‬‬
‫נוסף על תמיהת המהרי"ח‪ ,‬הר"י בעל התוס' )הובא במרדכי פר' האומנים סימנים‬
‫שמ"ז וש"נ(‪ ,‬הרמב"ן‪ ,‬הרשב"א והריטב"א תמהו על ראיתו של ר"ת )מהגמ' בפר'‬
‫הזהב( שאם משך בעה"ב כלי מאומן שלא יוכל האומן לחזור בו‪ ,‬דיש לומר שמשיכת‬
‫התספורת מועילה רק שהכלי יהיה קנוי למחזיק בו‪ ,‬שיוכל למוכרו ולשכור במעות‬
‫ספר שיספרנו‪ ,‬ולא לענין שהספר לא יוכל לחזור בו‪ .‬וכעין ששנינו בפר' האומנים‬
‫שאם באת חבילתו של הפועל ליד בעל הבית‪ ,‬קנויה החבילה לבעל הבית לשכור‬
‫בדמיה פועלים אם הפועל חוזר בו‪ .‬ומחמת תמיהה זו חלקו אותם הראשונים על‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫סימן י‬
‫קצז‬
‫ר"ת‪ ,‬וכתבו שגם כשמשך בעה"ב כלי תספורת מהספר‪ ,‬יכול הספר לחזור בו‪ ,‬אלא‬
‫שהכלי קנוי למחזיק בו לשכור ספר שיספרנו אם הספר חוזר בו‪ ,‬או שהכלי שכור‬
‫לבעה"ב שיתנו לספר אחר שיספרנו בו‪.‬‬
‫עוד תמהו על ר"ת‪ ,‬מהו הקנין הזה שבעה"ב מושך כלי מהאומן וע"י כך מתחייב‬
‫האומן לעשות מלאכתו‪ .‬וז"ל הריטב"א‪:‬‬
‫"והקשו עליו דהא הלכתא בלא טעמא‪ ,‬כי היאך זכה זה באומן שלא יחזור‬
‫בו במשיכת כלי אומנותו‪ .‬וגדולה מזו אמרו פועל יכול לחזור בו אפילו‬
‫בחצי היום והיאך לא יחזור בו מפני משיכת כליו‪ ,‬זה אין הדעת סובלתו‪".‬‬
‫ומחמת קושיא זו כתב הנתיבות )בסי' של"ג ס"ק א'(‪ ,‬שחייבים לומר לפי ר"ת‬
‫שבעה"ב צריך לתת לספר פרוטה כדי לשוכרו‪ ,‬שעבדים ושכירות פועלים נקנים‬
‫בכסף‪ .‬אלא שהגמ' אומרת שאם בנוסף לכך משך בעה"ב מהספר את הכלי שעובד‬
‫בו‪ ,‬שכור גם הכלי לבעה"ב‪ ,‬ואין הספר יכול לעשות בו מלאכה לאחר עד שיספרנו‪.‬‬
‫)הנתיבות בסי' הנ"ל ובסי' שצ"א ס"ק י"ב כתב בפשיטות שפועל נשכר בכסף‪.‬‬
‫הנה אף שהנתיבות כתב כן בפשיטות‪ ,‬יש לי הרהורי דברים בענין‪ ,‬כי נ"ל שדבריו‬
‫קשים‪ ,‬כי אמנם דבריו נכונים בשיטת המהר"ם מרוטנבורג הסובר שפועל קנוי‬
‫לבעה"ב וכשחוזר בו יוצא מדין גרעון כסף‪ ,‬אבל לשיטת התוס' )שהש"ך פסק‬
‫כמותה בסי' של"ג ס"ק כ"ה( שכתבו שפועל אינו קנוי כלל לבעה"ב‪ ,‬נראה שנתינת‬
‫כסף לפועל אינה קונה כלל‪ .‬כי היות שהפועל אינו קנוי כלל לבעה"ב‪ ,‬וגם הפועל‬
‫יכול לחזור בו‪ ,‬אין על מה שיחול הקנין‪) .‬ועיין בסי' מ"ב במאמר שכר שכיר‬
‫שביארתי שם ענין זה בהרחבה(‪ .‬וגם פשטות הסוגיא דלעיל בפר' הזהב‪ ,‬ופשטות‬
‫דברי הראשונים בסוגיא )עיין רמב"ן‪ ,‬רשב"א‪ ,‬ריטב"א ומאירי(‪ ,‬משמע שאין שכיר‬
‫נשכר בכסף‪ ,‬דפרשו בפשטות שהכסף ניתן לשכירת הכלי‪ ,‬ולא הקשו שבעה"ב ימעל‬
‫משום שהכסף ניתן לשכירות הספר‪ .‬ועוד מצאתי שהש"ך סי' של"ג ס"ק כ"ה כתב‬
‫שפועל אינו נקנה בכסף בשטר ובחזקה‪ .‬וראיתי ברבינו יונה ב"ב דף פ"ז ע"א‬
‫שמשמע מדבריו שסובר כהנתיבות‪ ,‬אולם עיין שם ביד רמ"ה ס"ק קי"ב שמשמע‬
‫ממנו שאין פועל נשכר בכסף‪ ,‬ובש"מ בב"ק דף צ"ט ע"ב הביא רמ"ה שכתב שם‬
‫ששכיר משתעבד לעשות מלאכתו בכסף‪(.‬‬
‫הנתיבות כתב שם הן בשיטת הריטב"א והן בשיטת ר"ת שצריך לומר שנתינת‬
‫הפרוטה לספר הוי כדי לשוכרו‪ ,‬כי משיכת כלי התספורת אין בה מעשה לשכירת‬
‫הספר‪ .‬והנה דברי הנתיבות תמוהים‪ ,‬דאם נתינת הפרוטה לספר היא כדי לשוכרו‪,‬‬
‫מדוע לא מעל בעה"ב בנתינת הכסף לספר‪ ,‬שהרי לדעתו פועלים נשכרים בכסף‪.‬‬
‫)והנתיבות תרץ שרצון בעה"ב הוא לשכור הספר וכליו בכסף‪ ,‬ומאחר ולר' יוחנן‬
‫מעות אינן קונות במטלטלין אין הכלי מושכר לבעה"ב‪ ,‬ומאחר ורצה לשכור את‬
‫שניהם יחד לא נגמר המקח עד שימשוך גם את הכלי‪ .‬ברם בראשונים לא משמע כן‪,‬‬
‫אלא נראה שמפרשים שנתינת הכסף אינה מועילה לשכירת הפועל היות שיכול‬
‫לחזור בו‪ ,‬על כן רוצה בעה"ב בנתינת הכסף לשכור כלי התספורת או לקנותו‬
‫למשכון עד שיספרנו בו‪ .‬אלא שלפי ר' יוחנן אין הדבר מועיל היות שמעות אינן‬
‫קצח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫קונות במטלטלין( גם מה שכתב הנתיבות בדעת ר"ת‪ ,‬שקבלן אינו נשכר במשיכת‬
‫כלי וכדי לשכור אומן צריך שיתן לו פרוטה‪ ,‬דבר זה לא מוזכר בכל הראשונים‬
‫שהביאו את דברי ר"ת‪ .‬שהראשונים כתבו שלר"ת בעה"ב שמשך כלי מלאכה מקבלן‬
‫אין הקבלן יכול לחזור בו‪ ,‬ולא הזכירו כלל שצריך לתת פרוטה לקבלן‪.‬‬
‫)ובשו"ת באר יצחק חלק חו"מ סי' ו' ענף ה' כתב לבאר את הגמ' ששכירות אומן‬
‫דינה כקנית מטלטלין ונקנית בקנייני המטלטלין‪ .‬דבריו תמוהין דאף שהרמב"ם סובר‬
‫שיש אונאה לקבלן‪ ,‬מ"מ אין סברא לומר ששכירות אומן תדמה לקניית מטלטלין‪(.‬‬
‫ואמנם דברי ר"ת שאפשר לשכור אומן ע"י משיכת כלי ממנו הם תמוהים‪ ,‬והם‬
‫כמדרש פליאה‪ ,‬מהו קנין זה שבעה"ב מושך כלי מאומן ועל ידי כך‪ ,‬נקנה האומן‬
‫שלא יוכל לחזור בו‪ .‬נבוא לבאר את שיטת ר"ת‪ ,‬ונבאר תחילה מדוע ר"ת לא פירש‬
‫את הגמ' כשאר הראשונים‪ .‬ונראה שהפרוש שפרשו שאר הראשונים קשה‪ ,‬שלא‬
‫מסתבר שאדם הבא להסתפר חושש שתתייקר התספורת‪ ,‬ובמתן הכסף הוא רוצה‬
‫להבטיח עצמו מהתייקרות התספורת‪ ,‬כי לא מצוי שהתספורת תתייקר בזמן קצר‬
‫כזה‪ .‬גם הפרוש שכתבו הראשונים שמשיכת הכלי נועדה למשכון או לשכירות החפץ‬
‫קשה‪ ,‬דרצונו של בעה"ב הוא להבטיח שהספר הזה יספרנו‪ ,‬וע"י שכירת הכלי או‬
‫קניתו למשכון אינו מבטיח את רצונו‪.‬‬
‫ע"כ נראה שר"ת מפרש שסתם קבלן אינו נקנה בתחילת עבודתו שלא יוכל לחזור‬
‫בו‪ .‬וכמו כן אינו נקנה בכסף‪ ,‬לענין זה‪ .‬והטעם כי בדרך כלל בעה"ב אינו רוצה‬
‫להתחייב שלא לפטר את העובד באמצע עבודתו‪ ,‬וגם הקבלן אינו רוצה להתחייב‬
‫שלא יוכל לחזור בו‪ .‬ואמנם כן הדין‪ ,‬שהן בעל הבית והן הקבלן יכולים לחזור בהם‪,‬‬
‫אלא שיד החוזר בו על התחתונה‪ .‬וגם כאשר בעה"ב נותן מקצת מעות לקבלן לפני‬
‫שהחל לעבוד‪ ,‬אין בעה"ב או הקבלן רואים בכך קנין כסף שהקבלן יהיה קנוי לבעל‬
‫הבית שלא יוכל לחזור בו‪ .‬אלא כסף זה ניתן כדמי קדימה בלבד‪ .‬והראיה לכך דאם‬
‫מעות אלו היו לקנין‪ ,‬שניהם לא היו יכולים לחזור בהם‪ ,‬שהרי לדעת ר"ת בקבלן אין‬
‫דין שפועל יכול לחזור בו בחצי היום‪.‬‬
‫אמנם כל זה בהתקשרות רגילה‪ .‬אולם כאשר בעל הבית רוצה שהקבלן יהיה קנוי‬
‫לו שלא יוכל לחזור בו‪ .‬וכן אם הקבלן רוצה שבעל הבית לא יוכל לחזור בו עד גמר‬
‫המלאכה‪ ,‬הוא מקנה חפץ לבעה"ב‪ ,‬ותמורת חפץ זה מתחייב בעה"ב לקבלן את מלא‬
‫השכר של כל המלאכה‪ .‬ובאופן זה שבעל הבית התחייב לקבלן את מלא שכרו‪ ,‬מוכן‬
‫גם הקבלן להתחייב שגופו יהיה קנוי לבעה"ב שלא יוכל לחזור בו‪ .‬וזו היתה צורת‬
‫הקנין בין בעה"ב לקבלן ששניהם לא יוכלו לחזור בהם‪ .‬ובזה מוסברים דברי הסמ"ע‬
‫סי' של"ג ס"ק ב' והש"ך שם ס"ק ג' שאפי' החזיר בעה"ב הכלי לאומן הקנין כבר‬
‫נעשה והאומן התחייב‪.‬‬
‫על פי זה מובנת הגמ'‪ ,‬שרבא מוכיח מהברייתא שמשיכה קונה ולא מעות‪ .‬שהרי‬
‫לפי המבואר לעיל אין הקבלן נותן את החפץ למשכון‪ ,‬אלא הוא מקנה את החפץ‬
‫לבעה"ב כדי שבעה"ב יתחייב במלא שכר העבודה תמורת הזכיה בחפץ‪ .‬ואם מעות‬
‫היו קונות דבר תורה‪ ,‬יכול היה הספר להקנות את החפץ לבעה"ב תמורת פרוטה‪,‬‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫סימן י‬
‫קצט‬
‫ובעה"ב היה מתחייב במלא שכר הספר בקנית החפץ‪ .‬למעשה טענת רבא היא שאם‬
‫כסף קונה דבר תורה אפשר גם לעשות קנין סודר בכסף‪ .‬שמוכר חפץ יתן כסף לקנות‬
‫את הסודר של הקונה‪ ,‬ותמורת קנית הסודר יקנה המוכר לקונה את החפץ הנמכר‪.‬‬
‫ובאופן זה אפשר לעשות גם קנין על התחייבות‪ ,‬שכשאדם רוצה להתחייב בסכום‬
‫כסף לחברו‪ ,‬הדרך לעשות כן הוא בקנין סודר‪ .‬והמתחייב יקנה בפרוטה את הסודר‬
‫של הזוכה בהתחייבות‪ ,‬ותמורת קנית הסודר יתחייב נותן הפרוטה בסכום שרצה‬
‫להתחייב‪ .‬ומאחר ומבואר בברייתא שכסף אינו קונה את החפץ לצורך התחייבות זו‪,‬‬
‫יש מכאן ראיה שכסף אינו קונה דבר תורה‪ ,‬ואם רוצים לעשות קנין התחייבות זו‬
‫צריך לעשות כן דוקא במשיכת החפץ של האדם שרוצים להתחייב כלפיו‪.‬‬
‫)למעשה אי אפשר לעשות קנין סודר בפרוטה וכנ"ל וזה משום שחכמים ביטלו‬
‫קנין כסף‪ ,‬אולם קושית רבא היתה ממעילה בהקדש שלגבי מעילה לא ביטלו קנין‬
‫כסף‪ ,‬או שלר' יוחנן הסובר שמעות קונות דבר תורה יש למוכר זכות השתמשות‬
‫במעות ועל כן מעל נותן המעות‪ .‬כ"כ התוס' ב"מ דף מ"ג ע"א ד"ה מאי אריא‪(.‬‬
‫זה אשר נ"ל בביאור שיטת ר"ת‪ .‬אך אף אם לא נקבל את ההסבר שכתבתי‪ ,‬מ"מ‬
‫לדעת רבנו תם יש קנין שבו משתעבד קבלן שלא יוכל לחזור בו‪ ,‬והקנין נעשה ע"י‬
‫שבעה"ב מושך כלי מהאומן‪ .‬ודבר זה נלמד מהגמ' בהזהב שם‪.‬‬
‫למדנו מדברי ר"ת שגם בבן חורין שייך קנין מסוים של עבדות‪ ,‬וזה בקבלנות שבה‬
‫אין חסרון של כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים‪ .‬עוד למדנו מר"ת‪,‬‬
‫שבקבלנות שאין בה משום עבדות הפועל אינו יכול לצאת בגרעון כסף‪ .‬עוד התחדש‬
‫לנו בשיטת ר"ת‪ ,‬שבמקום שהקבלן אינו יכול לחזור בו גם בעה"ב אינו יכול לחזור‬
‫בו‪ ,‬אף אם הוא מסכים שתהיה ידו על התחתונה‪ .‬וכדברי ר"ת פסק גם הרא"ש בפרק‬
‫הזהב סי' ט'‪.‬‬
‫ודעת הרמב"ן‪ ,‬הרשב"א והריטב"א‪ ,‬שגם בקבלנות יש חסרון של עבדות‪ ,‬והקבלן‬
‫יכול לחזור בו‪ .‬והמרדכי הביא שר"י בעל התוס' הסתפק בזה‪.‬‬
‫להלכה‪ ,‬הש"ך )חו"מ סי' של"ג ס"ק ב'( פסק כר"ת‪ ,‬וכן נראה שפוסק הנו"ב‪) .‬עיין‬
‫פ"ת חו"מ סי' של"ג ס"ק ב' ופ"ת סי' ש"כ בדברי הנו"ב שם(‪ .‬אולם החזו"א בב"ק‬
‫סי' כ"ג ס"ק ג' פסק שהוי ספיקא דדינא‪.‬‬
‫ודע שפשטות דברי המהרי"ח משמע שקבלן החוזר בו )באופן שאינו יכול לחזור‬
‫בו( אפשר לכופו בשוטים שיעשה מלאכתו‪ ,‬וכן משמע בש"ך סי' של"ג ס"ק ט"ו‬
‫וס"ק ל"ד‪) .‬ועיין בענין זה פ"ת סי' של"ג ס"ק ב'( ברם בחידושי רע"א סימן של"ג‬
‫סעי' ה' על דברי הסמ"ע ס"ק כ' משמע שאין כופין בשוטים‪ .‬וע"ע חזו"א בב"ק סי'‬
‫כ"ג ס"ק ט'‪.‬‬
‫ר‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ד‬
‫התחייבות שותפים לעבוד ולהשתכר יחד‪.‬‬
‫כתב הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פרק ד' הלכה ב' וז"ל‪:‬‬
‫"האומנין שנשתתפו באומנות‪ ,‬אע"פ שקנו מידם אינן שותפין‪ .‬כיצד‪ ,‬שני‬
‫חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה‬
‫ביניהן בשוה‪ ,‬אין כאן שותפות כלל‪ ,‬שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא‬
‫לעולם‪ .‬וכו'‪".‬‬
‫השגת הראב"ד‪:‬‬
‫"האומנין שנשתתפו באומנות וכו' שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם‪.‬‬
‫א"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקנין כדין עבדים‪,‬‬
‫וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫המהרי"ק בסימן קפ"א מבאר את דברי הראב"ד‪ ,‬מדוע שותפים יכולים להקנות‬
‫עצמם בקנין העבדים ולדבריו לא יוכלו לחזור בהם‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"ומ"מ מעיקר' דדינא דפועל דיכול לחזור בו‪ ,‬אין כ"כ ראיה לענין שותפין‬
‫שיוכלו לחזור בהן‪ .‬ואפי' דברי הראב"ד דמדמה להו אהדדי בתשובתו‪.‬‬
‫דאיכא למימר דסבירא ליה להראב"ד‪ ,‬דמאחר שהוכחנו דמהני' בהו תנאה‬
‫כדין פועל‪ ,‬כו' ממילא שמעינן דאין אחד מהן יכול לחזור בו‪ .‬דגבי פועל‬
‫היינו טעמ' דיכול לחזור בו‪ ,‬משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדי' ולא‬
‫עבדים לעבדים‪ .‬ואפשר דהיינו דוקא בפועל שנשכר לבעל הבית‪ ,‬ואי אמרת‬
‫דלא מצי מהדר ביה א"כ הוה ליה כעבדו של בעל הבית‪ ,‬ובעל הבית נעשה‬
‫כרבו‪ .‬אבל גבי שותפין דכי היכי דהאי משתעבד להאי ה"נ האי משתעבד‬
‫להאי‪ ,‬ואין לאחד רשות על חבירו ]יותר[ מאשר לחבירו עליו‪ ,‬אפשר דבכי‬
‫האי גוונא לא שייך טעמא כי לי בני ישראל עבדים‪ .‬וכו'‪".‬‬
‫על פי באור דברי הראב"ד לעיל‪ ,‬שאדם יכול להקנות עצמו בקנין העבדים לעשות‬
‫מלאכת חברו ואינו יכול לחזור בו‪ ,‬נבין את דבריו בהלכ' מלוה ולוה‪ ,‬שהמפרשים‬
‫שם התקשו מאד בהבנת דבריו‪ .‬וז"ל הרמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כ"ה הלכה‬
‫י"ד‪:‬‬
‫"מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה‪ ,‬לא ערב לעצמו של‬
‫ממון‪ ,‬אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך‪ .‬וכן אם אמר לו אחר שהלוהו ותבעו‪,‬‬
‫הניחהו כל זמן שתתבענו אביאנו לך‪ ,‬וקנו מידו על זה‪ ,‬אם לא יביא זה‬
‫הלוה‪ ,‬יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם‪ ,‬ויש מי שהורה שאפילו‬
‫התנה ואמר אם לא אביאנו או שמת או שברח אהיה חייב לשלם‪ ,‬הרי זו‬
‫אסמכתא ולא נשתעבד‪ .‬ולזה דעתי נוטה‪".‬‬
‫השגת הראב"ד‪:‬‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫סימן י‬
‫רא‬
‫"מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו של וכו' עד ולזה דעתי נוטה‪ .‬א"א‬
‫דל אסמכתא מהכא שהרי סלקו אותה בגמרא )כוונתו שאין בערבות משום‬
‫אסמכתא(‪ .‬אלא אם אמר בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב לך להביא בידך‬
‫את גופו‪ ,‬ואם לא אוכל להשיבו אשלם‪ ,‬לית דין ולית דיין שהוא חייב לשלם‪.‬‬
‫ואם לא אמר לו כך למה יתחייב ממון‪ ,‬אלא י"ל שיביא גוף תחת גוף עד‬
‫שיתפשר עמו‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫הנה דברי הראב"ד תמוהים‪ ,‬וכבר תמה עליהם המ"מ שם‪ ,‬מה הפרוש שיביא גוף‬
‫תחת גוף עד שיתפשר עמו‪ .‬ונ"ל שלפי דברי הראב"ד אצלנו הדברים מוסברים‪.‬‬
‫דהראב"ד סובר שאדם יכול להקנות עצמו בקנין העבדים לעשות מלאכה‪ .‬על כן אם‬
‫התחייב הערב להביא את הלוה‪ ,‬יכול המלוה לכוף הערב שיעשה כל המאמצים עד‬
‫שיביא הלוה‪ .‬והיות שזו התחייבות של קבלנות‪ ,‬אינו יכול לחזור בו‪ .‬או היות‬
‫שהתחייב כן בשעת ההלואה‪ ,‬ההתחייבות תופסת‪ .‬ואם רוצה לחזור בו‪ ,‬צריך לשלם‬
‫למלוה את ההפסד שנגרם מאי מלוי התחייבות הערב‪ .‬ולכן כתב הראב"ד שאם אינו‬
‫מביאו צריך הערב להתפשר עם המלוה כדי שיפטר מהחיוב להביאו‪.‬‬
‫ובענין התחייבות שותפים מצאנו דעה שלישית‪ ,‬והיא דעת הרמב"ן‪ ,‬הרשב"א‬
‫והר"ן ונעתיק כאן לשון הרשב"א בשו"ת חלק א סימן אלף נ"ז וז"ל‪:‬‬
‫"שאלת‪ .‬שנים שנשתתפו בכל מה שירויחו‪ .‬הרי הן נעשין כשכיר זה לזה‪,‬‬
‫והוה להו כשוכר את חברו ללקט מציאות דקנה הלה‪ ,‬וכל מה שהרויחו‬
‫הרויחו לאמצע‪ .‬ואם אמר לצורך עצמי זכיתי ולכך נתכוונתי אינו נאמן‪,‬‬
‫שאין יכול לומר לעצמי הגבהתי‪ ,‬דכיון דשכיר הוא מן הסתם לצורך משכיר‬
‫הוא מגביה‪ .‬ואם הביא ראיה שחזר בו קודם הגבהה‪ ,‬קנה לעצמו ואין לחברו‬
‫כלום בכל מה שהרויח מחזרה ואילך‪".‬‬
‫וזה לשון חידושי הר"ן בפרק קמא דבתרא )ט ע"א ד"ה אבל( גבי עובדא דהנהו‬
‫תרי טבחי‪:‬‬
‫"ומיהו אפילו תרי או תלתא דאתנו אהדדי שכל מה שישתכרו באומנותן יהא‬
‫לאמצע קנו שנעשו שכירים זה לזה‪ .‬וכן אם אמרו כל מקח שיבא לידינו נהא‬
‫שותפים בו קנו‪ ,‬שכל אחד ואחד זוכה לעצמו ולחבירו‪ ,‬והוה ליה כמגביה‬
‫מציאה לחבירו עד שיחזרו בהן‪ .‬דודאי אם רצו לחזור רשאין הן בכך שהרי‬
‫פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום‪) .‬ב"מ י' ע"א(‪ .‬ודוקא שיש עדים‬
‫בדבר שחזר בו‪ ,‬אבל אינו נאמן לומר קודם שלקחתי חזרתי בי‪ ,‬שאם כן אף‬
‫פועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו‪ .‬אלא ודאי פועל אף על‬
‫פי שיכול לחזור בו‪ ,‬כל שלא חזר בו מסתמא על דעת התנאי הראשון הוא‬
‫עושה עכ"ל‪.‬‬
‫וכדברי הר"ן כתוב גם בנמוקי יוסף )ב"ב ו‪ .(:‬והשו"ע בסי' קע"ו סעי' ג' העתיק‬
‫את דברי הרמב"ם‪ ,‬והרמ"א הביא את שיטת הראב"ד‪ ,‬וכן את דעת הרמב"ן‬
‫והעומדים בשיטתו‪.‬‬
‫רב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫והנה במהרי"ק משמע שסובר להלכה כדברי הראב"ד ששותף אינו יכול לחזור בו‪,‬‬
‫וכן משמע בסמ"ע סי' קע"ו ס"ק ט' וס"ק מ"ד‪ .‬ובפ"ת סי' קע"ו ס"ק ב' הביא‬
‫שהרדב"ז סובר כמהרי"ק‪ .‬וכן נראה שפוסק השער המשפט סי' של"ג סעי' ג' ע"ש‪.‬‬
‫אולם נ"ל שדין זה הוי ספיקא דדינא‪ ,‬כיון שהרמב"ן והרשב"א והר"ן סוברים שלא‬
‫שייך קנין עבדים בבן חורין‪) .‬ואמנם הרשב"א תמה בגמ' בכתובות כיצד יכול אדם‬
‫לומר על ידיה של אשתו יקדשו ידיך לעושיהן‪ ,‬הרי אין קנין תופס בבן חורין‪ .‬ולאחר‬
‫שהאריך כתב שהכוונה שמקדיש את זכות השכירות שיש לו באשה‪ (.‬ברם הנתיבות‬
‫סי' קע"ו ס"ק ל"ב כתב‪ ,‬שגם הסוברים שמועיל קנין בשותפים אין זה קנין עבדות‬
‫אלא כל אחד משעבד נכסיו שאם לא ירצה לעשות המלאכה יקחו ממון מנכסיו‬
‫וישכרו פועל שיעשה במקומו את העבודה‪) .‬ברם בסי' ר"ג ס"ק ז' כתב שקנין‬
‫שעושים עם פועל שלא יוכל לחזור בו אינו קונה קנין בפועל עצמו‪ ,‬אלא חל על‬
‫הפועל שעבוד הגוף שחייב לעשות המלאכה‪ .‬והנתיבות כתב הסבר זה בביאור שיטת‬
‫הריטב"א שסובר שפועל שקבל בקנין אינו יכול לחזור בו‪(.‬‬
‫)הבאנו לעיל שהרא"ש פסק כר"ת בקבלן‪ ,‬שאם משכו ממנו כלי אינו יכול לחזור‬
‫בו‪ .‬ונראה שאין ראיה משם שיסבור גם בשותפים כהראב"ד וכמהרי"ק‪ .‬דשמא‬
‫הרא"ש סובר שרק כאשר מקבל על עצמו לעשות דבר מסוים אין בזה משום עבדות‪,‬‬
‫ולא כאשר משעבד את כל זמנו לשותפות‪ .‬ועיין בענין זה בסמ"ע ס"ק מ"ד‪ ,‬וע"ע מה‬
‫שכתבתי בסי' ל"ג במאמר דין קדימה בגבית מזונות כאשר ישנם בעלי חובות בבאור‬
‫תשובת הרא"ש כלל ח' סי' יח'‪(.‬‬
‫ענף ג‬
‫א‬
‫עתה לאחר שביארנו הלכות השתעבדות פועלים‪ ,‬באלו מקרים פועל שמתחייב‬
‫חייב לקיים התחייבותו ובאלו דברים הוא יכול לחזור בו‪ ,‬נבוא לבאר את דברי ר"ת‬
‫ודברי ר' אליהו‪ .‬ונראה שאפשר לבאר את שיטותיהם‪ ,‬על פי כללי הלכות פועלים‪.‬‬
‫תחילה נבאר את שיטת ר"ת‪ .‬ר"ת כתב שמה שאדם כותב בכתובה אנא אפלח‪,‬‬
‫הכוונה שיעבד את שדותיו‪ .‬וסובר ר"ת שהתחייבות זו מועילה‪ ,‬משום שהתחייבות זו‬
‫היא התחייבות כמו של קבלן‪ .‬ובהתחייבות של קבלן סובר ר"ת‪ ,‬שאין בזה‬
‫השתעבדות כעבד ועל כן אין הקבלן יכול לחזור בו‪ .‬וכתבנו לעיל שדעת הרבה‬
‫מפרשים שלר"ת אפשר לכוף את הקבלן בשוטים שיקיים התחייבותו‪ .‬ולפי דברינו‬
‫מוסבר מדוע סובר ר"ת שאי אפשר לכוף אדם שישכיר עצמו‪ ,‬ואפשר לכופו לעבד‬
‫אדמותיו‪) .‬התחייבות לאבד אדמות היא התחייבות כקבלן‪ ,‬והתחייבות לעבוד כשכיר‬
‫היא כהתחייבות פועל‪ .‬וההבדל ביניהם שפועל בזמן שהוא מושכר לבעל הבית הוא‬
‫כעבד של בעל הבית ובאותו זמן אין הוא יכול לעשות דבר אחר‪ ,‬מה שאין כן קבלן‬
‫אמנם צריך להשלים המלאכה אולם עושה את מלאכתו בזמן הנוח לו ואין זמן שהוא‬
‫שכור לבעה"ב‪(.‬‬
‫סימן י‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫רג‬
‫ב‬
‫לפני שנבאר את דברי ר' אליהו‪ ,‬נבאר את שיטת הרדב"ז והתומים‪ .‬התומים כתב‬
‫שאם אדם התחייב בשטר ההלואה שאם לא יהיה לו לפרוע את החוב‪ ,‬הוא ישכיר את‬
‫עצמו כדי להשיג ממון‪ ,‬הוא חייב להשכיר עצמו‪ .‬והרדב"ז כתב שאדם שלוה כסף‬
‫ודרכו להשכיר את עצמו‪ ,‬כופין אותו להשכיר את עצמו‪ ,‬כדי לפרע את החוב‪ .‬ונראה‬
‫שהרדב"ז סובר שהיות שהלוה הוא משכיר עצמו בדרך כלל‪ ,‬הוי כמפרש בשטר‬
‫ההלואה‪ ,‬שאם לא יהיה לו ממון הוא ישכיר עצמו כדי לפרוע את החוב‪ .‬ונראה‬
‫שהרדב"ז והתומים סוברים‪ ,‬שטעמו של ר' אליהו שבעל חייב להשכיר את עצמו כדי‬
‫לפרנס את אשתו‪ ,‬הוא משום שהתחייב על כך בכתובה‪ ,‬ולפיכך גם כל אדם‬
‫שהתחייב על כך בשטר ההלואה ההתחייבות חלה‪ .‬ולכאורה קשה מה בכך שהתחייב‬
‫בשטר להשכיר עצמו‪ ,‬מדוע לא יוכל לחזור בו כדין פועל שיכול לחזור בו בחצי‬
‫היום‪ .‬ונראה שהרדב"ז והתומים סוברים‪ ,‬שר' אליהו סובר כהריטב"א ששכיר‬
‫שהתחייב בקנין לעבוד אינו יכול לחזור בו‪ ,‬ואפשר לכופו לקיים התחייבותו‪.‬‬
‫ולדעתם התחייבות בשטר הוי כהתחייבות בקנין שאינו יכול לחזור בו‪ .‬וכבר הבאנו‬
‫לעיל שהרדב"ז כתב במפורש שהוא פוסק כהריטב"א‪.‬‬
‫ברם אף שאפשר לפרש את דברי ר' אליהו בדרך זו‪ ,‬מ"מ אין הדבר עוזר לנו כיון‬
‫שאנו פוסקים כר' אליהו‪ ,‬ומאידך ביארנו לעיל שאין פוסקים כהריטב"א‪.‬‬
‫ג‬
‫לכן נפרש את ר' אליהו בדרך נוספת‪ .‬שהתחייבותו של בעל להשכיר עצמו לעבוד‪,‬‬
‫היא כהתחייבות של שותפים‪ .‬כי כנגד התחייבותו של הבעל‪ ,‬האשה מתחייבת‬
‫לעשות מלאכות הבית‪ ,‬ומעשי ידים‪ ,‬ועוד השתעבדויות נוספות שהאשה משתעבדת‬
‫לבעלה‪ .‬וסובר ר' אליהו כהראב"ד וכהמהרי"ק‪ ,‬שבהתחייבויות של שותפים לא קיים‬
‫הדין שפועל יכול לחזור בו בחצי היום‪ .‬ובפרט בבעל ואשה הדבר מובן ביותר‪ ,‬כי‬
‫האשה משתעבדת בנישואיה לבעלה ואינה יכולה לחזור בה‪ .‬ועל פי דרך זו אפשר‬
‫לישב גם את הסתירה ברא"ש‪ ,‬שמצד אחד הרא"ש מביא את ר' אליהו שבעל חייב‬
‫להשכיר עצמו‪ ,‬וכתב שם שטעמו של ר' אליהו הוא משום שהתחייב בשטר הכתובה‪,‬‬
‫ומאידך סובר הרא"ש שהתחייבות של לוה להשכיר עצמו כדי לפרוע החוב אינה‬
‫מחייבת‪ .‬ולדברינו הדברים מבוארים‪ ,‬כי ההתחייבות של הבעל לאשתו היא‬
‫התחייבות בין שותפים‪ ,‬ובזה לא אמרינן שפועל יכול לחזור בו‪ .‬אבל כאשר לוה‬
‫מתחייב בשטר לעבוד כדי לפרוע חובו‪ ,‬זו התחייבות רגילה של פועל שאינה תופסת‪,‬‬
‫שיש גזרת הכתוב שפועל יכול לחזור בו בחצי היום‪.‬‬
‫והנה אף שדרך זו טובה היא לפרש את דברי ר' אליהו ואת הרא"ש‪ ,‬מ"מ אינה‬
‫מועילה לנו לבאר את ההלכה‪ ,‬שהרי מצד אחד אנו פוסקים כר' אליהו שבעל חייב‬
‫להשכיר עצמו‪ ,‬ומצד שני כתבנו לעיל שדינו של הראב"ד והמהרי"ק הוי ספיקא‬
‫דדינא‪ ,‬וא"כ אי אפשר לכוף אדם בגין שיטתם‪.‬‬
‫רד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ד‬
‫ע"כ נראה לי לישב את ר' אליהו על פי כללי הלכות פועלים‪ ,‬אולם בדרך אחרת‪.‬‬
‫שאמנם אדם שהתחייב לעבוד‪ ,‬ואף אם קיבל שכר מראש‪ ,‬יכול לחזור בו מלעשות‬
‫המלאכה‪ ,‬וזה מחמת גזרת הכתוב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים‪ .‬ברם‬
‫ההלכה היא שאם אדם התחייב לעשות והמלאכה היא דבר האבד‪ ,‬אין הפועל יכול‬
‫לחזור בו מלעשות המלאכה‪.‬‬
‫והנה יש שני סוגים של דבר האבד‪ :‬א‪ .‬דבר שיש בו הפסד ממון‪ ,‬כגון אדם ששכר‬
‫פועל להעלות פשתנו מן המשרה והפועל רוצה לחזור בו‪ .‬בזה ההלכה היא שבעה"ב‬
‫יכול לשכור פועלים אחרים‪ ,‬וישלם להם עד כדי מה שהוא נשאר חייב לפועל‪ .‬ואם‬
‫באתה חבילת הפועל ליד בעה"ב‪ ,‬יכול לשכור בדמיה פועלים אפי' פי ארבעים‬
‫משכר הפועלים‪ .‬ואם בעה"ב אינו מוצא פועלים אחרים להעלות פשתנו מן המשרה‪,‬‬
‫אסור לפועלים לחזור בהם‪) .‬והנה אם בזמן ששכר את הפועלים להעלות פשתנו מן‬
‫המשרה‪ ,‬לא היה יכול למצוא פועלים אחרים‪ ,‬ועתה הפועלים חוזרים בהם‪ ,‬דעת‬
‫השו"ע )חו"מ סי' של"ג סעי' ה'( דלא הוי דבר האבד‪ .‬אולם הש"ך )שם ס"ק כ"ח(‬
‫הביא רמב"ן והגהות אשר"י הסוברים שגם זה נחשב דבר האבד ואסור להם לחזור‬
‫בהם‪ ,‬ועל כן יכול להטעותם‪(.‬‬
‫ב‪ .‬סוג נוסף‪ ,‬דבר האבד שאין בו חסרון ממון‪ .‬כגון ששכר מלמד לבנו‪ ,‬או ששכר‬
‫פועלים להביא בגד לכלה‪ ,‬והפועל חוזר בו‪ ,‬ואין פועל אחר שיעשה המלאכה‪ .‬גם‬
‫דבר זה חשוב לדבר האבד‪.‬‬
‫ובדבר האבד‪ ,‬במקום שאסור לפועלים לחזור בהם ואין מי שיעשה המלאכה‬
‫במקומם‪ ,‬מבואר בש"ך )סי' של"ג ס"ק ד' וט"ו ול"ד( שיכול לכוף אותם לעשות‬
‫המלאכה‪ .‬ברם בש"ך שם ס"ק ט"ו מבואר שלכוף אדם לעבוד כדי שישלם חוב‪ ,‬לא‬
‫חשיב דבר האבד‪ .‬אומנם ברע"א שם סעיף ה' על דברי הסמ"ע ס"ק כ' משמע שאי‬
‫אפשר לכוף הפועל לעשות מלאכה גם בדבר האבד‪ ,‬אלא מותר רק להטעותם או‬
‫לשכור פועלים אחרים שיעשו המלאכה‪ .‬וע"ע בענין זה חזו"א בב"ק סי' כ"ג ס"ק ט'‬
‫על פי הקדמה זו נוכל לפרש את דברי ר' אליהו‪ .‬דרבי אליהו סובר שאדם הנושא‬
‫אשה ומתחייב לה בכתובה שיפרנס אותה‪ ,‬ומתחייב גם שאם לא יהיה לו ממון ישכיר‬
‫את עצמו‪ ,‬עתה אם אינו רוצה לעמוד בהתחייבותו ולהשכיר עצמו הוי דבר האבד‪.‬‬
‫שאם לא ישכיר עצמו תסבול האשה חרפת רעב‪ ,‬או שתצטרך לחיות חיי צער‪ ,‬או‬
‫שלא תחיה בכבוד הראוי לה‪ ,‬ודבר זה נחשב לדבר האבד שב"ד יכולים לכוף על כך‪.‬‬
‫ודבר זה נחשב לדבר האבד לכולי עלמא‪ ,‬שהרי בזמן שנשאה יכלה להנשא לאחר‪,‬‬
‫וגם אם יגרשה עכשיו תוכל להנשא לאחר שיפרנסנה‪ .‬והבעל שמעכב את אשתו‬
‫תחתיו ואינו מפרנסה‪ ,‬אין לך דבר האבד גדול מזה‪ .‬ואף אם נאמר שבזמן שנשאה לא‬
‫היתה מוצאת בעל אחר‪ ,‬הרי הש"ך הביא רמב"ן והגהות אשר"י‪ ,‬הסוברים שגם‬
‫באופן זה‪ ,‬נחשב הדבר לדבר האבד‪.‬‬
‫אמנם כל זה בבעל שהתחייב להשכיר עצמו כדי לפרנס את אשתו‪ .‬אולם כאשר‬
‫לוה התחייב שאם לא יהיה לו לפרוע ישכיר את עצמו‪ ,‬אין זה נחשב לדבר האבד‪,‬‬
‫סימן י‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫רה‬
‫וכמו שכתבתי לעיל בשם הש"ך )שם ס"ק ט"ו(‪ .‬ולפי זה מובן מה שחילק הרא"ש‪,‬‬
‫בין התחייבות בעל בכתובה להשכיר את עצמו‪ ,‬לבין התחייבות לוה להשכיר עצמו‬
‫כדי לפרוע את חובו‪.‬‬
‫ברם נראה לי שרק אדם שחייב לפרנס את אשתו‪ ,‬והתחייב להשכיר עצמו כדי‬
‫לפרנסה‪ ,‬נחשב הדבר לדבר האבד‪ .‬אבל אדם שהתחייב לזון ילדיו‪ ,‬והתחייב לעבוד‬
‫לצורך כך‪ ,‬אין הדבר נחשב לדבר האבד‪ .‬כי כל התחייבותו היא התחייבות ממון‬
‫גרידא כמו לוה‪ ,‬כי מצד הדין אינו חייב לזונם אלא מדין צדקה‪ .‬מה שאין כן אשתו‬
‫מן הדין צריכה להתפרנס ממנו‪ ,‬והוא גם מונע ממנה להתפרנס מאחר‪ ,‬ועוד כי לפי‬
‫מה שכתבנו לעיל לבעל ולאשה יש דין שותפים שהתחייבו לעשות מלאכה זה לזה‬
‫ולכן עיקר התחייבות הבעל היא לעשות מלאכה ע"כ ודאי דהוי דבר האבד‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫בעל שאינו רוצה להשכיר עצמו‪ ,‬האם חייב לגרש את אשתו‪.‬‬
‫שנינו במשנה כתובות דף ס"ג ע"א‪:‬‬
‫"המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה וכו'‪ .‬וגמ' שם‪:‬מורדת ממאי? רב‬
‫הונא אמר‪ :‬מתשמיש המטה‪ ,‬ר' יוסי ברבי חנינא אמר‪ :‬ממלאכה‪ .‬תנן‪ :‬וכן‬
‫המורד על אשתו; בשלמא למ"ד מתשמיש ‪ -‬לחיי‪ ,‬אלא למאן דאמר‬
‫ממלאכה ‪ -‬מי משועבד לה? אין‪ ,‬באומר איני זן ואיני מפרנס‪ .‬והאמר רב‪:‬‬
‫האומר איני זן ואיני מפרנס ‪ -‬יוציא ויתן כתובה! ולאו לאמלוכי ביה בעי?"‬
‫ובגמ' כתובות דף ע"ז ע"א‪:‬‬
‫"אמר רב‪ :‬האומר איני זן ואיני מפרנס ‪ -‬יוציא ויתן כתובה‪ .‬אזל ר' אלעזר‬
‫אמרה לשמעתא קמיה דשמואל‪ ,‬אמר‪ :‬אכסוה שערי לאלעזר! עד שכופין‬
‫אותו להוציא‪ ,‬יכפוהו לזון‪ .‬ורב? אין אדם דר עם נחש בכפיפה‪".‬‬
‫הבאנו לעיל את המחלוקת בין ר' אליהו לר"ת האם אפשר לכוף את הבעל‬
‫להשכיר עצמו כדי לזון אשתו‪ .‬והנה לפי ר' אליהו‪ ,‬דברי שמואל שאמר יכפוהו לזון‬
‫הם כפשוטם‪ ,‬שכופין אותו לעבוד כדי לפרנס את אשתו‪ .‬ברם צ"ע כיצד מפרש ר"ת‬
‫גמ' זו‪ .‬ולפני שנפרש הגמ' לדעת ר"ת‪ ,‬נביא את דברי הראבי"ה בחלק ד' במשפטי‬
‫הכתובה דף רצ"ב‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"מדברי רש"י ור"ת )הכוונה לביאורם בגמ' דלעיל( נלמד שאדם שאינו רוצה‬
‫לטרוח לפרנס את אשתו כופין אותו להוציא‪".‬‬
‫והמרדכי בסוף פרק המדיר )סי' ר"ה( הביא את דבריו וכתב וז"ל‪:‬‬
‫"ואני איני מבין מה שכתב מדברי שניהם נלמד או יטריח או יוציא‪ ,‬אדרבה‬
‫מדברי שניהם נלמד דלא כייפינן‪".‬‬
‫ולהסביר את מחלוקת הראבי"ה והמרדכי בדברי ר"ת‪ ,‬מצאתי בפד"ר ח"ד עמוד‬
‫‪ 167‬שביארו שמחלוקתם תלויה בגירסת הגמ' בדף ס"ג‪ .‬דיש שגרסו ולאו לאמלוכי‬
‫בה בעי‪ ,‬ולגירסה זו אם האשה רוצה כופין אותו להוציא‪ .‬ויש שגרסו ולאו לאמלוכי‬
‫רו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ביה בעי‪ ,‬ולגירסה זו הפרוש הוא שאין כופין את הבעל להוציא אם אינו זן‪ ,‬אלא‬
‫שמוסיפין על כתובתה ג' דינרים בשבוע‪ ,‬ונמלכים בו אם ירצה להוציא ושלא יוסיפו‪.‬‬
‫אולם באור זה נראה לי תמוה מאד‪ ,‬דהרי רב אמר שהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא‬
‫ויתן כתובה‪ ,‬ואיך יפרש המרדכי דברי רב‪ .‬וראיתי שבפד"ר שם עמדו על כך‪ ,‬וכתבו‬
‫שהמרדכי גורס יוציא ויתן כתובה‪ ,‬ואינו גורס כופין ויוציא ויתן כתובה‪ ,‬ומאחר וכן‬
‫רק אומרים לו שיוציא ואין כופין‪ .‬אולם פירוש זה תמוה‪ ,‬דעיין במרדכי ריש פרק‬
‫המדיר )סי' קצ"ד(‪ ,‬שהביא שם את דברי התוס' שאדם שאינו רוצה לזון לדברי הכל‬
‫אליבא דרב כופין אותו להוציא‪ .‬וא"כ דברי המרדכי תמוהין‪.‬‬
‫ונ"ל שהראבי"ה והמרדכי נחלקו בבאור המחלוקת בין רב ושמואל בדף ע"ז ע"א‬
‫שהעתקנו לעיל‪ .‬שהראבי"ה מפרש שרב אמר את דינו בין כאשר יש לבעל כסף ואינו‬
‫רוצה לזון‪ ,‬ובין כאשר אין לו כסף ואינו רוצה להשתכר כדי לפרנס את אשתו‪ .‬ויתכן‬
‫שאף אם הבעל הוא עני‪ ,‬ובנוסף ע"כ הוא גם אינו יכול להשתכר‪ ,‬בכל זאת סובר רב‬
‫שאם אינו מפרנס כופין אותו להוציא‪ .‬ור"ת סובר שאין כופין אותו להשכיר את עצמו‬
‫משום שאין דין כפיה על כך‪ .‬וכפי שביארנו שיטתו לעיל‪ ,‬אך ומ"מ סובר ר"ת שאם‬
‫לא זן כופין אותו להוציא‪ .‬ושמואל סובר שאם יש לבעל ממון אין כופין אותו‬
‫להוציא‪ ,‬אלא יורדים לנכסיו ומפרנסים את אשתו כשאר בעלי חובות‪ .‬אולם רב סובר‬
‫שאם האשה רוצה להתגרש עקב כך שאינו זן אותה כופין אותו להוציא‪ ,‬משום שאין‬
‫אדם דר עם נחש בכפיפה אחת‪.‬‬
‫לעומת זאת המרדכי מפרש שרב ושמואל נחלקו רק כשיש לבעל ממון ואינו רוצה‬
‫לזון‪ .‬אבל אם אין לבעל ממון‪ ,‬היות שאינו חייב להשכיר את עצמו‪ ,‬על כן הוא נחשב‬
‫כאנוס ואי אפשר לכופו להוציא‪.‬‬
‫ברם ההגהות מיימוניות )בהלכ' אישות פר' י"ב הלכ' י"א( העתיק את תשובת‬
‫ר"ת‪) ,‬וכתב שמצאה בספר אביאסף( ושם מפורש שר"ת סובר כהראבי"ה‪ .‬וכנראה‬
‫שתשובה זו לא היתה לפני המרדכי‪ .‬ולפ"ז נראה העיקר כהראבי"ה‪ .‬ויש לדברי ר"ת‬
‫אלו חשיבות להלכה כאשר אבאר בענף הבא‪ .‬וע"ע בענף הבא שאכתוב ביאור נוסף‬
‫בדברי המרדכי‪ ,‬מדוע בעל שמסרב להשכיר עצמו אין כופין אותו לגרש‪.‬‬
‫והנה הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א דן בענין החובה של בעל לזון‬
‫את אשתו וז"ל‪:‬‬
‫"ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו‪ ,‬כופין‬
‫אותו להוציא‪ ,‬ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן‪".‬‬
‫וכתב ע"כ ר' ירוחם במישרים נתיב כ"ג חלק ה' וז"ל‪:‬‬
‫"ותמהו עליו למה כופין אותו להוציא‪ ,‬מאחר ואין לו ממה לזונה‪ ,‬כי דוקא‬
‫כשיש לו כופין אותו להוציא‪ ,‬כמו בעל חוב שאין לו‪ .‬וכן כתב ר"ת‬
‫בתשובה‪".‬‬
‫והמגיד משנה על דברי הרמב"ם שם העתיק את הרשב"א וז"ל‪:‬‬
‫"וכתב הרשב"א‪ :‬ואפי' לדברי ר"ח ורב אלפס )שפוסקים כשמואל שכופים‬
‫לזון( אפשר לומר שאם אין בי"ד יכולין לכופו לזון‪ ,‬כגון שאין לו במה‬
‫סימן י‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫רז‬
‫לפרנס‪ ,‬א"נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון‪ ,‬שכופין אותו‬
‫להוציא‪ .‬דהא שמואל לא דחי לה להא דרב‪ ,‬אלא מה"ט דעד שכופין אותו‬
‫להוציא יכפו לזון‪ ,‬הא אין יכולים לכופו לזון יכפוהו להוציא עכ"ל‪ .‬והן הן‬
‫דברי רבינו‪".‬‬
‫ועיין בכסף משנה שם שדחה גם כן את דברי ר' ירוחם‪ .‬ונראה שדעתם היא דזה‬
‫שהבעל הוא אנוס אינה סיבה להקל עליו‪ .‬והראיה‪ ,‬שמי שיש לו ריח הפה הוא גם כן‬
‫אנוס ואעפ"כ כופין אותו להוציא‪ .‬וכן פסק המהרי"ט ח"א סימן קי"ג‪ ,‬ועיין שם‬
‫שהרבה לקשות על ר' ירוחם‪ .‬וגם הבית מאיר סי' ע' סעי' ג' כתב שנראה לו להכריע‬
‫כהרמב"ם‪ .‬וכן פסקו בפד"ר חלק ד' עמ' ‪ ,170‬וע"ש שהאריכו בזה‪.‬‬
‫ובענין מחלוקת ר"ת ור' אליהו‪ .‬המהר"ם מרוטנבורג כתב בתשובה שבצרפת נהגו‬
‫כר' אליהו‪ ,‬וכן פסק ר' ירוחם בנתיב כ"ג חלק ה‪ .‬גם הרמ"א )סי' ע' סעי' ג'( הביא את‬
‫המהר"ם‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫המורד ממזונות או מעונה האם כופין אותו לגרש‪.‬‬
‫במאמר זה דנו בשאלה האם כופין את הבעל להשכיר עצמו כדי לזון את אשתו‪.‬‬
‫והבאנו לעיל את מחלוקת רב ושמואל אם כופין בעל להוציא כשאינו זן‪ .‬ברם להלכה‬
‫יש מבוכה גדולה בדברי התוס' והרא"ש‪ ,‬אם לדעתם כופין לגרש אדם שלא זן‪ ,‬או‬
‫שאינו משמש עם אשתו‪ .‬ובדבר זה יש סתירות בדברי התוס' והרא"ש‪ ,‬והתקשו‬
‫תלמידי החכמים בהבנת התוס'‪ .‬ע"כ נבאר ענין זה ובפרט משום שהדבר נוגע‬
‫להלכה‪.‬‬
‫א‬
‫עיין תוס' ריש פרק המדיר ד"ה יוציא‪ ,‬וברא"ש פר' הבא על יבמתו סי' י"א‪.‬‬
‫הנה התוס' בדף ס"ג ע"א ד"ה והאמר רב‪ ,‬כתבו שבעל המורד ממזונות או‬
‫מתשמיש כופין אותו לגרש‪ .‬ובתוס' ריש פר' המדיר כתבו שר' חננאל גורס האומר‬
‫איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא‪ ,‬מבואר שסוברים שגם אליבא דר' חננאל‬
‫כופין אדם לגרש כשאינו זן‪ .‬ואח"כ כתבו התוס' וז"ל‪:‬‬
‫"וההיא דהחולץ דחוזרים אצל גדול למכפיה לכנוס או לפטור‪ ,‬היינו לפי‬
‫שמונע ממנה כל ענייני אישות‪ ,‬בין תשמיש המיטה בין מזונות‪ .‬אבל משום‬
‫תשמיש המיטה לחודיה או משום מזונות לא‪".‬‬
‫הנה תחילה כתבו שמשום מזונות לבד כופין‪ ,‬ואח"כ כתבו שמשום אחד לחוד אין‬
‫כופין‪ .‬והסתירה זו קיימת גם בדברי הרא"ש וביתר תוקף‪ .‬שבפרק אע"פ סי' ל"ב‬
‫כתב שאם מונע ממנה אישות כופין להוציא‪ ,‬ובסוף פר' המדיר סי' י"ט פסק כרב‬
‫שהאומר איני זן ואיני מפרנס כופין להוציא‪ .‬ואילו בפר' אע"פ סי' ל"ה פסק שמשום‬
‫תשמיש או מזונות לחוד אין כופין‪ ,‬וכ"כ ביבמות פר' הבא על יבמתו‪.‬‬
‫רח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ובמהרש"א ריש פר' המדיר פירש שמורד שעומד במרדו כל שעה כופין אותו‬
‫להוציא אפי' על אחת מהן‪ .‬אולם בעל שהדיר את אשתו שלא יזונה‪ ,‬שאינו מורד אלא‬
‫שלא מצא פתח לנדרו‪ ,‬הדין הוא שיוציא ולא כופין‪ .‬ובשומרת יבם היות שאינה‬
‫אשתו אין זה נחשב מרידה כ"כ ולכן צריך לטעם שמונע ממנה כל ענייני אישות‪.‬‬
‫ובזה תתישב הגמ' בכתובות דף ס"ד ע"א‪ ,‬שרצתה לומר שאין כופין ארוס או יבם‬
‫להוציא כשאינם רוצים לכנוס‪ ,‬אא"כ באה מחמת טענה‪ .‬שכן שם שעדין לא כנס לא‬
‫שייך לקרותו מורד‪ ,‬ולכן צריך שתבוא מחמת טענה‪.‬‬
‫ולפי זה‪ ,‬אדם שהוא אנוס ומחמת זה אינו יכול לזון‪ ,‬או שהוא אנוס ואינו יכול‬
‫לשמש‪ ,‬דינו שיוציא אולם אין כופין על כך‪.‬‬
‫ברם הריטב"א סוף פרק המדיר כתב‪ ,‬שמה שאמרו בירושלמי שהמדיר את אשתו‬
‫מלהנות לו הדין הוא שיוציא ואין כופין‪ ,‬היינו כל זמן שיכול למצוא פתח לנדרו‪.‬‬
‫אבל אם אי אפשר למצוא פתח לנדרו מודה הירושלמי שכופין להוציא‪ .‬ולפ"ז‪ ,‬גם‬
‫כשהבעל אנוס ואינו יכול לזון כופין אותו להוציא‪) .‬ועוד יש לומר שהירושלמי סובר‬
‫שמדיר אשתו מלהנות לו‪ ,‬אין כופין להוציא כיון שאפשר בפרנס‪ ,‬אבל במורד שאי‬
‫אפשר לכופו לזון כופין אותו להוציא‪ (.‬ועיין עוד פ"ת סי' ע' סעי' ג' מ"ש בזה‪.‬‬
‫ב‬
‫והבית שמואל סי' ע"ז ס"ק ה' פירש שהירושלמי סובר שאין כופין אא"כ מונע‬
‫ממנה מזונות ותשמיש‪ ,‬אולם בבבלי מבואר שכופין על אחת מהם‪ .‬שהרי רב אמר‬
‫האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא‪ .‬ושמואל לא נחלק עליו אלא שאמר‬
‫עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון‪ ,‬אולם אם אי אפשר לכפותו על כך כופין אותו‬
‫להוציא‪ .‬ולהלכה פוסקים כהבבלי‪ ,‬אלא שבמקום שכתוב במשנה יוציא כגון‬
‫במשניות של פרק המדיר חוששים לירושלמי ואין כופין‪) .‬כן נ"ל דהשו"ע פסק בסי'‬
‫ע"ד סעי' א' שהמדיר את אשתו מתשמיש דינו שיוציא ולא פסק שם שכופין‬
‫להוציא‪ (.‬ולפי זה כתב שמה שכתבו התוס' והרא"ש שכופין על אחת מהן‪ ,‬היינו‬
‫לדעת הבבלי‪ .‬ומה שהזכירו התוס' שאין כופין אא"כ מונע ממנה שניהם‪ ,‬תשמיש‬
‫ומזונות‪ ,‬לדעת הירושלמי כתבו כן‪.‬‬
‫ג‬
‫הש"ך בספר גבורת אנשים והמהרש"א בפרק הבא על יבמתו כתבו שר"ח מפרש‬
‫את הגמ' בסוף פר' המדיר כדלהלן‪ .‬רב סובר שהאומר איני זן ואיני מפרנס כופין‬
‫אותו להוציא‪ .‬ושמואל נחלק עליו ואמר עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון‪ ,‬כי הוא‬
‫הולך לשיטתו כפי שמובא בירושלמי שאין כופין אלא לפסולות‪ .‬ועל כך הקשו‬
‫התוס' מדוע כופין יבם לחלוץ כשאינו רוצה לכנוס‪ .‬ותרצו היות שמונע ממנה כל‬
‫ענייני אישות‪ ,‬דהיינו מזונות ועונה‪ ,‬כופין אותו להוציא‪ .‬זו דעת ר"ח להלכה‪ .‬אולם‬
‫דעת ר"י בעל התוס' שבכל מקום שנאמר יוציא כופין לגרש‪ ,‬אולם אמר כן להלכה‬
‫ולא למעשה‪ ,‬משום שחשש לדעת רבנו חננאל‪ .‬לפי זה‪ ,‬כל מקום שהוזכר בתוס' או‬
‫אנא אפלח ואזון‬
‫סימן י‬
‫רט‬
‫ברא"ש שכופין על מזונות לבד או על תשמיש לבד‪ ,‬דבר זה נכתב בשיטת ר"י בעל‬
‫התוס'‪ .‬אולם להלכה למעשה חששו התוס' לדעת ר' חננאל‪ ,‬וע"כ כתבו שלמעשה‬
‫אין לכוף אא"כ מונע את שניהם‪ .‬והטור שפסק שכופין על אחת מהם‪ ,‬פסק כדעת‬
‫ר"י‪ .‬וכפרוש זה בדברי התוס' פירש המרדכי סוף פרק הבא על יבמתו‪.‬‬
‫)ולפי זה נבין מה שהבאנו בענף הקודם שהראבי"ה כתב וז"ל‪:‬‬
‫"מדברי רש"י ור"ת )הכוונה לביאורם בגמ'( נלמד שאדם שאינו רוצה‬
‫לטרוח לפרנס את אשתו כופין אותו להוציא‪".‬‬
‫וכתב עליו המרדכי וז"ל‪:‬‬
‫"ואני איני מבין מה שכתב‪ ,‬מדברי שניהם נלמד או יטריח או יוציא‪ ,‬אדרבה‬
‫מדברי שניהם נלמד דלא כייפינן‪".‬‬
‫ונראה שכוונת המרדכי היא היות שפוסקים כשמואל אין כופין אלא לפסולות‪.‬‬
‫ומ"מ למדנו מהראבי"ה )כפי העולה מתשובת ר"ת המובאת בהגהות מיימוניות(‬
‫שפירש בשמואל כדברי הרשב"א‪ ,‬ששמואל לא בא לחלוק על רב‪ ,‬אלא בא לומר‬
‫שאם אפשר לכוף לזון כופין לזון ולא להוציא‪ ,‬אבל אם אי אפשר לכוף לזון מסכים‬
‫שמואל שכופין להוציא משום מזונות בלבד‪(.‬‬
‫ברם פרוש זה קשה לי שבירושלמי גיטין פרק ט' הלכה ט' )דף נ"ד ע"א( אחרי‬
‫שהובאו הירושלמי את דברי שמואל שאין מעשין אלא לפסולות‪ ,‬מביא הירושלמי‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"רבי חייה בר אשי בשם איסי האומר איני זן ומפרנס כופין אותו להוציא רבי‬
‫ירמיה בעי קומי רבי אבהו‪ :‬וכופין? אמר ליה‪ :‬ואדיין את ליי? אם מפני ריח‬
‫רע כופין לא כל שכן מפני חיי נפש! אתא רבי חזקיה ר' יעקב בר אחא רבי‬
‫יסא בשם רבי יוחנן‪ :‬האומר איני זן ואיני מפרנס אומרים לו או זן או פרנס‬
‫או פטור"‬
‫הרי להדיא שר' יוחנן ועוד אמוראים חולקים על שמואל‪ ,‬ובמקום שר' יוחנן חולק‬
‫על שמואל הלכה כמותו‪.‬‬
‫ברם נ"ל שלהלכה אדם שמורד ממזונות ואי אפשר לכופו לזון כופין אותו‬
‫להוציא‪ .‬דלעיל הבאנו את לשון הרשב"א שפירש את הגמ' "ושמואל אמר עד‬
‫שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון"‪ ,‬הכוונה היא שאם אפשר לכופו לזון כופין אותו‬
‫לזון‪ ,‬ואם אי אפשר לכופו לזון כופין אותו להוציא‪ .‬וכפרוש זה פרשו את הגמ' גם‬
‫הריטב"א והר"ן והמגיד משנה )וכתבנו לעיל שכן פירש גם הראבי"ה(‪ .‬ומאחר‬
‫ומעיקר הדין דעת ר"י שכופין על מזונות לבד ועל תשמיש לבד‪ ,‬רק שחשש לדברי‬
‫הירושלמי‪ ,‬ובראשונים שהזכרנו לעיל מבואר שהבבלי סובר להדיא שבמורד‬
‫ממזונות כופין לגרש‪ ,‬וכן נראה הפשט הפשוט בגמ'‪ .‬לפיכך יש לקבוע שכן העיקר‬
‫להלכה‪.‬‬
‫רי‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ודע שרש"י בגיטין דף ]ל"ג ע"ב ד"ה ואשקליה ובדף[ פ"ח ע"ב כתב שבכל מקום‬
‫שכתוב בגמ' יוציא‪ ,‬הכוונה שכופין אותו להוציא‪ .‬ותמוה מדוע לא הזכירו המפרשים‬
‫את דברי רש"י אלו‪.‬‬
‫ודע שהרא"ש בתשובות החדשות סי' ל' כתב שהעיקר להלכה שכופין על תשמיש‬
‫או על מזונות לבד‪ ,‬וכתב המחמיר לא הפסיד‪ .‬ונראה שזה היה המקור של הטור‬
‫שפסק כן‪ .‬וכדעה זו סוברים גם הרי"ף )כ"כ הרא"ש פרק הבא על יבמתו( והרמב"ם‪,‬‬
‫וזו גם דעת ר"י מעיקר הדין‪ .‬ע"כ כן העיקר להלכה‪ ,‬וכן פסקו השו"ע‪ ,‬הרמ"א‪,‬‬
‫הח"מ‪ ,‬הב"ש‪ ,‬והגר"א )סי' קנ"ד ס"ק ו' ז'( ודעת הש"ך בגבורת אנשים היא דעת‬
‫מיעוט נגד כל הני רבוואתא‪.‬‬
‫ברם עיין פד"ר חלק ד' שכתבו שאם יש לאשה תמיכה מביטוח לאומי למזונות אין‬
‫לכוף להוציא‪ .‬והטעם שהמהרי"ט כתב שכל דין הכפיה כשאינו זנה הוא משום חיי‬
‫נפש‪ ,‬וע"כ כתב במקרה שהיה לפניו שאבי הבעל היה מוכן לזון את האשה שאין‬
‫לכוף את הבעל להוציא‪.‬‬
‫ביארתי ענין מורד ממזונות‪ ,‬והיה ראוי לבאר כאן גם ענין מורד מתשמיש‪ .‬אולם‬
‫מאחר ומאמר זה נכתב כולו בענין מזונות לא אאריך כאן בענין זה‪.‬‬
‫סימן יא‬
‫מזונות קטנים‬
‫ריא‬
‫מזונות בניו ובנותיו עד שש שנים‪.‬‬
‫ומזונות בנותיו אחרי מותו‪.‬‬
‫א‬
‫רמב"ם הלכות אישות פרק יג הלכה ו כתב וז"ל‪:‬‬
‫ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן‬
‫להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו‪ ,‬ואינו נותן להם לפי‬
‫עשרו אלא כפי צרכן בלבד‪ ,‬זה הכלל כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו‬
‫בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור‪ ,‬וכל שבית דין מוכרין למזונותיו‬
‫כך מוכרין לכסותו וכלי ביתו ומדורו‪.‬‬
‫וכתב המ"מ וז"ל‪:‬‬
‫"ואינו נותן להם לפי עשרו לפי שלא הוזכר חילוק בין עשיר לעני אלא‬
‫באשה ופשוט הוא"‬
‫והרמב"ם הלכות אישות פרק יט הלכה יא כתב וז"ל‪:‬‬
‫פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה‪,‬‬
‫ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה כדרך שמוכרין למזון האלמנה‬
‫וכסותה‪ ,‬אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה ולבנות פוסקין‬
‫להן דבר המספיק להן בלבד‪ ,‬ואין הבנות נשבעות‪.‬‬
‫והמ"מ כתב ע"כ וז"ל‪ :‬אלא שהאשה פוסקים לה לפי כבודה מפורש בירושלמי‬
‫הבת לא עולה ולא יורדת‪.‬‬
‫ופשטות לשון הרמב"ם דבר המספיק בלבד משמע כמזונות שחייב עני‬
‫שבישראלכ‪ .‬אולם לפי זה קשה לשון הירושלמי "הבת לא עולה ולא יורדת" היה‬
‫צריך לומר מזונות הבת‪ ,‬כדין מזונות שחייב עני שבישראל‪ .‬ולקמן נדון בזה‪.‬‬
‫השולחן ערוך אבן העזר סימן עג סעיף ו הביא את לשון הרמב"ם בענין החיוב‬
‫לזון את בני ובנותיו הקטנים‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"בניו ובנותיו עד בני שש‪ ,‬חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור‪ ,‬ואינו‬
‫נותן להם כפי עשרו‪ ,‬אלא כפי צרכן בלבד‪ ".‬עכ"ל‬
‫ודין זה הובא בטור בב"י ובנושאי הכלים לשו"ע בלא חולק‪..‬והנה אף שהאחרונים‬
‫סתמו דין זה להלכה בלא חולק‪ ,‬נ"ל שרוב הראשונים חולקים על דין זה‪ .‬וכן משמע‬
‫פשטות הגמ' בכתובות‪ .‬וז"ל הג"מ כתובות דף סח עמוד א‬
‫כ‬
‫וכן נראה שפירש הב"י ברמב"ם עיין אבע"ז סי' קי"ד בדבריו בביאור המחלוקת בין‬
‫הרמ"ה והרא"ש באדם שהתחייב לזון את בת אשתו‪ ,‬כמה מזונות הוא חייב לתת לה‪.‬‬
‫ואביא את דבריו לקמן בפרק זה‪.‬‬
‫ריב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫גמ'‪ .‬אמר שמואל‪ :‬לפרנסה שמין באב‪ .‬מתיבי‪ :‬הבנות ניזונות ומתפרנסות‬
‫מנכסי אביהן; כיצד? אין אומרים אילו אביה קיים כך וכך היה נותן לה‪ ,‬אלא‬
‫שמין את הנכסים ונותנין לה; מאי לאו פרנסת הבעל! אמר רב נחמן בר‬
‫יצחק‪ :‬לא‪ ,‬בפרנסת עצמה‪ .‬הא ניזונות ומתפרנסות קתני‪ ,‬מאי לאו אחת‬
‫פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה! לא‪ ,‬אידי ואידי בפרנסת עצמה‪ ,‬ולא‬
‫קשיא‪ :‬הא באכילה ובשתיה‪ ,‬והא בלבושא וכיסויא‪.‬‬
‫וז"ל רש"י שם‬
‫גמ'‪ .‬לפרנסה שמין באב ‪ -‬הבת יתומה שבאת לינשא נותנים לה נדוניא כפי‬
‫אומד שאנו בקיאין באביה וותרן או קמצן‪ .‬פרנסת הבעל ‪ -‬נדוניא של‬
‫נשואין‪ .‬פרנסת עצמה ‪ -‬מזונות בעודה אצל אחין‪ .‬הא באכילה ושתיה כו' ‪-‬‬
‫שמין הנכסים אם עני הוא נותנין לה כפי מה ששנינו באע"פ )לעיל‬
‫‪/‬כתובות‪ /‬דף סד( במשרה את אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל‬
‫לפי הכבוד‪.‬‬
‫הנה מבואר בדברי רש"י שמזונות הילדים הם לפי הנכסים‪.‬‬
‫וע"ש בתוס' ד"ה מאי לאו ובד"ה לא בפרנסת עצמה שגם פירשו כרש"י ומשמע‬
‫בדבריהם כי דין זה נכון גם למסקנת הג"מ‪ .‬וע"ע תוס' דף סח‪ :‬ד"ה מאי פרנסה‪ .‬ועיין‬
‫בתוס' רא"ש שהעתיק ג"כ דברי תוס' אלו‪ ,‬ונראה שסובר כן‪ .‬ולקמן אביא עוד ראיה‬
‫שכן היא שיטת הרא"ש‪.‬‬
‫ובהגהות אושרי בשם המרדכי הביא דברי תוס' אלו להלכה‪.‬‬
‫וביאור הגר"א באה"ע סימנים קי"ב קי"ד ציין שהשלטי גבורים הביא את הריא"ז‬
‫שגם סובר כן‪ .‬והריא"ז נמצא בפסקי ריא"ז פרק נערה שהתפתתה‪ .‬וכתב שם שהראיה‬
‫לדין זה נמצא בפרק מציאת האשה‪ .‬וכנראה שכונתו לגמרתינו‪.‬‬
‫ובחיפוש בראשונים מצאתי שהריטב"א‪ ,‬והמאירי‪ ,‬והריב"ש בש"מ בדף סח ע"א‬
‫כתבו ג"כ כדברי התוס'‪.‬‬
‫וכן משמע שסובר הר"ן‪ .‬שהר"ן על דף ס"ח הביא את דברי התוספתא דמזונות‬
‫הבנות אחרי מותו הוא כפי הממון שהשאיר אביהם‪ .‬וכן מבואר ברמב"ן שם שסובר‬
‫כן ע"ש‪.‬‬
‫ונראה שכן סובר הרא"ש פרק הנושא סי' א' דכתב שם על המתחייב לזון בת‬
‫אשתו‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫כתב ר' מאיר הלוי ז"ל דהני מזונות דמתניתין לא מחיב למיתב לה אלא‬
‫כמשרה ע"י אשתו על ידי שליש‪ .‬ואפי' עשיר שבישראל לא מיחייב למיטב‬
‫לה לפי כבודו‪ .‬דכי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי לגבי אשתו‪,‬‬
‫אבל לגבי בתה לא‪ .‬ולא תימא הני מילי דאיהי גופא הויא עניה‪ ,‬אבל אם‬
‫היתה עשירה חייב לזונה לפי כבודה‪ .‬אלא אפי' עשירה נמי אינו חייב לזונה‬
‫אלא בפחות שבמזונות‪ .‬דכי אמרינן הכי הני מילי לגבי אשתו דבתנאי ב"ד‬
‫קא אכלה‪ ,‬אבל בת אשתו דאיהו חייב נפשיה יד בעל השטר על התחתונה‬
‫מזונות קטנים‬
‫סימן יא‬
‫ריג‬
‫ונותן לה בפחות שבמזונות‪ .‬ולא נהירה לי דמי שנותן מעות לבעל הבית כדי‬
‫שיפרנסו‪ ,‬או עושה לו טובת הנאה כדי לפרנסו כי הך מתניתין‪ .‬מסתמא דעתו‬
‫שיתפרנס כאחד מבני ביתו‪ ,‬ולא שיתנהו לרע מכל בני הבית‪ ,‬שיהיו הם‬
‫אוכלים בשר ושותין יין והוא יאכל זרעונים וישתה מים‪ .‬ולא נתנו חכמים‬
‫קצבה למזונות אלא במשרה ע"י שליש‪ ,‬אבל כשהיא אצלו מתגלגלת עמו‬
‫במה שהוא סועד הן רב הן מעט‪ .‬וכו' וגם מצינו שהחמירה תורה על האדם‬
‫במזון הנילוים אליו שיטיב להם עמו במאכל ובמשתה‪ .‬הלכך המתחייב‬
‫בפרנסת אדם מחוייב לפרנסו כשאר אנשי ביתו‪ .‬עכ"ל‬
‫והנה מדברי הטור לכאורה נראה שפירש שהרא"ש שחלק על הרמ"ה רק בבת‬
‫אשתו משום שהוא התחייב לזונה‪ .‬אבל בתו שחייב במזונותיה‪ ,‬מתקנת חכמים מודה‬
‫הרא"ש שחייב לוזנה רק כעני וכמשרה אשתו ע"י שליש‪ .‬דבסימן עג' העתיק את‬
‫דברי הרמב"ם בלא חולק שלבניו הקטנים אדם חייב רק דבר המספיק להם בלבד‪.‬‬
‫ובסי' קי"ד נראה שפוסק כדברי הרא"ש‪ ,‬שאדם חייב לזון בת אשתו כאחד מבני‬
‫ביתו‪.‬‬
‫והנה הב"י אבן העזר סימן קיד' תמה על הרא"ש מדוע אדם חייב לזון בת אשתו‬
‫יותר מאשר חייב לזון בתו‪ .‬ומחמת קושיא פסק כהרמ"ה‪ .‬ועיין מה שכתבו שם הד"מ‬
‫והח"מ והב"ש‪.‬‬
‫והנה האמת יורה דרכו שהרא"ש אינו סובר כהרמב"ם בענין מזונות בניו‪ .‬אלא‬
‫הרא"ש סובר כרש"י וכתוס' בפרק מציאת האשה‪ ,‬וכפי שמבואר בדבריו בתוס'‬
‫הרא"ש שם‪ .‬דהיינו שאדם חייב לזון ילדיו הקטנים לפי ממונו‪ .‬והנה אם הרא"ש היה‬
‫סובר כהרמב"ם היה דן מדוע חייב אדם לזון בת אשתו יותר מבתו‪ .‬ועוד דהרא"ש‬
‫כתב שם בשם הרמ"ה דלאשתו חייב לפי הכבוד משום שיש לה מתנאי ב"ד‪ ,‬ואם‬
‫לבניו היה חייב רק כעני היה צריך הרא"ש לעמוד ע"כ‪ .‬ועוד שהרא"ש כתב שם‬
‫שהתורה החמירה על האדם במזון הנלוים עליו ואם לא היה חייב במזונות ילדיו לפי‬
‫ממונו היה צריך לבאר ולחלק בין מזונות ילדיו למזונות בת אשתו‪.‬‬
‫והאמת שהאחרונים נקטו שדינו של הרמב"ם‪ ,‬שאדם חייב לזון בניו עד שש ובתו‬
‫לאחר מותו רק דבר המספיק להם בלבד הוא מוסכם על כל הראשונים‪ .‬וע"כ נדחקו‬
‫בדברי הרא"ש‪ .‬אולם לאחר שביארנו שפשטות הגמ'‪ ,‬ודעת רוב הראשונים אינה‬
‫כהרמב"ם‪ ,‬דברי הרא"ש אינם קשים כלל‪ .‬והנה הביאור שכתבתי בדברי הרא"ש כבר‬
‫עמד ע"כ הגר"א בביאורו ופירש כן‪ .‬שהגר"א בסימן קי"ד ס"ק ז' הביא שם דברי‬
‫הרמ"ה בענין מזונות בת אשתו ואח"כ כתב וז"ל‪:‬‬
‫"ופליג עליה הרא"ש וה"ה לבתו וכמש"ש סח' ע"א דשמין וכו' וכמ"ש‬
‫רש"י ותוס' שם מרדכי והג"מ והג"א שם וכמש"ל סי' קיב סעי' ו "‬
‫וסי' קיב' סעי' ו' פסק השו"ע‬
‫פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה‪ ,‬וכו'‬
‫אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה ולבנות פוסקין להן דבר‬
‫המספיק להן בלבד‪ ,‬ואין הבנות נשבעות‪.‬‬
‫ריד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫וכתב ע"כ בביאור הגר"א ס"ק ט"ו וז"ל‪:‬‬
‫"אלא שהאשה וכו' ירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת‪ .‬אבל בגמ' שם הבנות‬
‫ניזונות כיצד וכו' משמע שם דהכל לפי עושרו‪ .‬ועפרש"י שם ד"ה הא‬
‫באכילה וכו'‪ .‬וכ"פ במרדכי‪ ,‬והג"א שם‪ ,‬ובש"ג‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫לעיל הבאתי את דברי הרמב"ם שפסק שמזונות שאדם חייב לתת לבניו הם דבר‬
‫המספיק להם בלבד‪ .‬וחיפשתי בראשונים האם עוד ראשונים סוברים כן‪ .‬ולכאורה יש‬
‫לומר שהרמ"ה סובר כהרמב"ם‪ ,‬אולם בעיון בלשון הרמ"ה שהעתיק הרא"ש לא‬
‫משמע כן‪ .‬שהרמ"ה חילק בין בת אשתו‪ ,‬לאשתו‪ .‬דאשתו חייב לזונה לפי כבודו‪,‬‬
‫משום שיש לה מתנאי ב"ד‪ ,‬משא"כ בת אשתו‪ .‬ולפ"ז בניו ובנותיו של אדם עד שש‬
‫ובתו לאחר מותו‪ ,‬שיש להם מזונות מתנאי ב"ד‪ ,‬חייב לזונם לפי כבודו‪) .‬ולכאורה יש‬
‫לומר שמזון לבניו עד שש אדם חייב מתקנה מאוחרת ולא מתנאי ב"ד שתקנו‬
‫בכתובה‪(.‬‬
‫ב‬
‫לעיל העתקתי דברי הרמב"ם שבנותיו של אדם ניזונות מנכסיו דבר המספיק להם‬
‫בלבד‪ .‬וכתב ע"כ המ"מ בפרק יט הלכ' יא וז"ל‪:‬‬
‫אלא שהאשה פוסקים לה לפי כבודה מפורש בירושלמי הבת לא עולה ולא‬
‫יורדת‪.‬‬
‫ברם מלשון "אינה עולה ואינה יורדת" לא משמע בדוקא שנותן לה כעני‪ ,‬דאם זו‬
‫היתה כונת הירושלמי‪ ,‬היה צריך לומר שמזונותיה כעני ומלשון אינה יורדת אין‬
‫משמע כן‪ .‬ולקמן נבאר יותר ענין זה‪.‬‬
‫אחרי שבארנו שבגמרתנו מבואר שאדם חייב לזון בניו לפי הממון שיש לו‪.‬‬
‫לכאורה נראה שבדין זה נחלקו הבבלי והירושלמי‪ .‬אולם בעיון בדברי הירושלמי‬
‫נראה שאין ראיה שהירושלמי חולק על הבבלי‪.‬‬
‫ואביא את לשון הירושלמי בכתובות פרק ה' הלכה ו' וזה לשון הירושלמי‪.‬‬
‫"דתני אשתו עולה עמו אבל לא יורדת עמו‪ .‬אלמנה ובניה יורדין אבל לא‬
‫עולין‪ .‬הפועלין עולין אבל לא יורדין‪ .‬הבת לא עולה ולא יורדת"‪.‬‬
‫ונראה שהגרסה הנכונה בירושלמי אלמנה ובנותיה יורדין אבל לא עולין‪ .‬דגרסת‬
‫בניה אינו יכול להיות‪ ,‬כיון שהבנים יורשים לא שייך לומר עליהם שהם ניזונים‪.‬‬
‫ונראה שברייתא זו סוברת כת"ק במשנה בפרק נערה )עיין בגמ' בדף מח ע"א (‬
‫שאלמנה אחרי מות בעלה יורדת ולא עולה‪ .‬ונראה שלשיטה זו אלמנה והבנות‬
‫ניזונות כפי בני משפחתה‪ .‬אולם הבבלי פסק שאין הלכה כת"ק‪ ,‬אלא כרבי יהודה‬
‫דגם אחרי מותו האלמנה עולה ואינה יורדת‪ .‬ולפי זה נראה שגם דין הבנות כדין‬
‫האלמנה שהרי הברייתא השוותה דינם‪..‬ונראה שגם הירושלמי סובר להלכה‪,‬‬
‫שאלמנה עולה ולא יורדת‪ .‬שבפרק יב' הלכ' ג' איתא אמר רבי לעזר בן יוסי כהדא‬
‫דתני‪ ,‬דרה בבית כשם שהיתה דרה ובעלה נתון במדינת הים‪ ,‬ומשתמשת בכלי כסף‬
‫סימן יא‬
‫מזונות קטנים‬
‫רטו‬
‫ובכלי זהב כשם שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת הים‪ ,‬וניזונת כשם שהיתה‬
‫ניזונת ובעלה נתון במדינת הים‪.‬‬
‫ולפי זה צ"ע הברייתא בירושלמי הבת אינה עולה ואינה יורדת‪ .‬דאם ברייתא זו‬
‫סוברת כת"ק צריך להיות דין הבת שיורדת ואינה עולה‪ .‬ואם סוברת כרבי יהודה‬
‫צריך להיות הדין שעולה ואינה יורדת‪ .‬ונראה שכוונת הברייתא בירושלמי במילים‬
‫אלו הוא למתחייב לזון בת אשתו‪ .‬ואומנם בירושלמי במשנה ריש פרק הנושא מבואר‬
‫דכוונת הברייתא ‪" -‬הבת אינה עולה ואינה יורדת " ‪ -‬זה לבת אשתו‪ .‬ע"ש‬
‫ולאור המבואר לעיל נבאר את הברייתא בירושלמי "הפועלין עולין אבל לא‬
‫יורדין‪ ,‬הבת לא עולה ולא יורדת"‪ .‬ונראה שפרוש הברייתא שהפועלין מקבלין‬
‫מזונות כמנהג המדינה כמזונות אדם בינוני‪ ,‬אולם אם בעה"ב עשיר הפועלין עולין‬
‫וצריך להאכילן כפי שסועד בע"ה‪ .‬ופרוש הבת אינה עולה ואינה יורדת‪ .‬שהמתחייב‬
‫לזון בת אשתו חייב לזונה כמנהג אדם בינוני‪ ,‬ופרוש אינה עולה ואינה יורדת הכוונה‬
‫שבכל מקרה נותן לה מזונות כאדם בינוני ובברייתא זו מבואר שאינו נפטר אם רוצה‬
‫לזונה כעני‪ ,‬דא"כ מהו ואינה יורדת‪.‬‬
‫ויתכן לפרש שברייתא זו שנאה רבי יוחנן בן מתיא שסובר שאם שכר אדם פועלין‬
‫ממקום אחר‪ ,‬חייב להאכילם כפי שנוהגים במקומם‪ .‬וכן אדם שנשא אשה ממקום‬
‫אחר‪ .‬אינו יכול להוריד ממזונותיה וצריך לנהוג עם אשתו כפי שנוהגים במקומה‪.‬‬
‫דשנינו ריש פרק הפועלים בבא מציעא דף פג עמוד א "‬
‫מקום שנהגו לזון ‪ -‬יזון‪ ,‬לספק במתיקה ‪ -‬יספק‪ ,‬הכל כמנהג המדינה‪ .‬מעשה‬
‫ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו‪ :‬צא שכור לנו פועלין‪ .‬הלך ופסק להם‬
‫מזונות‪ .‬וכשבא אצל אביו‪ ,‬אמר לו‪ :‬בני‪ ,‬אפילו אם אתה עושה להם כסעודת‬
‫שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן‪ ,‬שהן בני אברהם יצחק ויעקב‬
‫אלא‪ ,‬עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם‪ :‬על מנת שאין לכם עלי אלא‬
‫פת וקטנית בלבד‪ .‬רבן שמעון בן גמליאל אומר‪ :‬לא היה צריך לומר‪ ,‬הכל‬
‫כמנהג המדינה‪.‬‬
‫ושנינו על כך בירושלמי‪.‬‬
‫על דעתיה דרבי יוחנן בן מתיה אדם שהלך לקדש אשה ממקום אחר‪ ,‬צריך‬
‫להתנות עמה ולומר לה‪ ,‬על מנת דתעבדי כן וכן‪ ,‬ותאכלי כן וכן‪.‬‬
‫ולפי זה תתבאר הברייתא כפשוטה הפועלין עולין ולא יורדין דבעה"ב חייב לתת‬
‫להן מזונות כפי שהורגלו במקומם ואם במקומו נוהגין במזונות משובחין יותר חייב‬
‫ליתן להם כמנהג מקומו‪ .‬וכן פרוש הבת אינה עולה ואינה יורדת שהמתחייב לזונה‬
‫חייב ליתן לה מזונות כפי שהורגלה‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫ג‬
‫לאחר שביארתי שיטות הראשונים בענין נראה שהעיקר להלכה כדעת רוב‬
‫הראשונים שאדם חייב לזון בניו עד שש כפי ממונו וכן דינן של הבנות אחרי מותו‪.‬‬
‫וכפי שבארנו זו שיטת הבבלי‪ ,‬והירושלמי אינו חולק ע"כ‪.‬‬
‫רטז‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ברם קשה לפסוק כן‪ ,‬מאחר והשו"ע והאחרונים סתמו כהרמב"ם‪ .‬אולם כפי‬
‫שכתבתי לעיל שיטת הרמב"ם קשה מהגמ' כתובות דף סח ע"א ועיין ש"מ ופנ"י שם‬
‫שנדחקו הרבה לישב את הרמב"ם עם הגמ' ושיטתו צריכה ישוב‪.‬‬
‫ונראה לי לישב שמה שכתב הרמב"ם "ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו‬
‫הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור‬
‫לשכון בו‪ ,‬ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד‪ ",‬אין כוונת הרמב"ם‬
‫שנותן להם כעני‪ ,‬אלא הכוונה למזונות שאדם בינוני נותן לבניו באותו מקום‪ .‬ונראה‬
‫שהרמב"ם למד דין זה מהירושלמי כפי שכתב המ"מ‪ .‬והרמב"ם מפרש "הבת אינה‬
‫עולה ואינה יורדת" הכוונה למזונות בנינונים‪ .‬ואף שברייתא זו מדברת בבת אשתו‪,‬‬
‫מ"מ דימה הרמב"ם מזונות בניו אליה‪ .‬משום שלאשה יש דין מיוחד שעולה עמו‬
‫שבה דרשו חז"ל בעולת בעל בעליתו של בעל שעולה עמו‪ .‬אבל בבניו שאין דרשה‬
‫זו מסתבר שדינם במזונות בינונים‪ .‬אלא שיש הבדל אחד בין בניו ובתו לאחר מותו‪,‬‬
‫לבין בת אשתו‪ .‬שבבת אשתו בכל מקרה חייב לזונה במזונות בינונים‪ ,‬משום‬
‫שהתחייב בקנין‪ .‬אולם בניו כשהוא עני לא חייבוהו יותר ממזונות אשתו‪ .‬דהיינו‬
‫מזונות שרגיל בהם עני‪ ,‬ולפי הכנסותיו‪.‬‬
‫ולפי זה נוכל לישב הגמ' לשיטת הרמב"ם שמה שכתוב בברייתא לגבי מזונות‬
‫הבנות לאחר מותו ששמין את הנכסים ונותנין לה‪ .‬הכוונה שאם השאיר מעט נכסים‬
‫שמין הנכסים כדי לפחות ממזונות בינונים‪.‬‬
‫ונראה שהעיקר להלכה שכשפוסקים מזונות לקטנים‪ ,‬פוסקים מזונות בינונים או‬
‫בינונים ולמטה שבאותו מקום‪ .‬וכן מנהג בתי הדין‪.‬‬
‫)ובמקום שהאם אינה ניזונת מהאב אפשר לכולי עלמא להוסיף על מזונות‬
‫מצומצמים תשלום עבור דמי טיפול ועל כך שהאם טורחת להכין המזונות לילדים‪,‬‬
‫וכן מכבסת להם וכו'‪ .‬ועיין גמ' כתובות דף נ"א ע"א‬
‫"ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא‪ ,‬אמר להו רבא‪ :‬העלו ליתום בשביל‬
‫יתומה‪ .‬אמרי ליה רבנן לרבא‪ ,‬והא מר הוא דאמר‪ :‬ממקרקעי ולא ממטלטלי‪,‬‬
‫בין למזוני‪ ,‬בין לכתובה‪ ,‬ובין לפרנסה! אמר להו‪ :‬אילו רצה שפחה לשמשו‪,‬‬
‫מי לא יהבינן ליה? כל שכן הכא דאיכא תרתי"‪(..‬‬
‫ונראה שמעוד סיבה אפשר לפסוק מזונות לבניו יותר ממזונות עני‪ .‬כי אפשר לכוף‬
‫את האב למזונות אלו מדין צדקה‪ .‬ומדין צדקה יכולים לכוף למזונות בניו כפי צרכם‪,‬‬
‫ושלא יהיו משונים משאר ילדים‪ .‬אולם מדין צדקה אפשר רק לכוף למזונות קטנים‬
‫בחייו‪ ,‬ולא למזונות הבנות לאחר מותו‪.‬‬
‫ונראה שמנהג בתי הדין מבוסס על מה שכתבתי לעיל‪ ,‬ועל הטעם שאפשר לכוף‬
‫מדין צדקה וכפי שאבאר בפרק הבא‪.‬‬
‫ד‬
‫לעיל כתבתי שאפשר לכוף את האב לזון בניו הקטנים מדין צדקה‪ .‬וכדי להשלים‬
‫הענין אבאר כאן‪ ,‬האם מדין צדקה אפשר לכוף לזון את בניו יותר מאחרים‪ .‬וכן נבאר‬
‫מזונות קטנים‬
‫סימן יא‬
‫ריז‬
‫עד איזה סכום אפשר לכוף את האב לתת מזונות לבניו מדין צדקה‪ .‬ומאחר והדברים‬
‫מבוארים בפדרי"ם אצטט כאן מכמה פסקי דין שנדפסו בענינים אלו‪.‬‬
‫וז"ל בפסקי דין רבניים חלק ה' עמוד שלג‬
‫והקשה שם המח"א‪ :‬אבל עדיין איכא למיבעי דמי שהלך למדה"י שאמרו‬
‫דמשום חיובא דצדקה לא נחתינן לנכסיו משום שבמקום שהולך עושה‬
‫צדקה‪ ,‬דזה הטעם לא סגי לדעת הרי"ף והרמב"ם דאית להו דגבי צדקה‬
‫נחתינן לנכסיו‪ ,‬דעדיין קשה אמאי אין בי"ד יורדים לנכסיו במי שהלך‬
‫למדה"י לזון את בניו בתורת צדקה‪ ,‬דאם משום דיתן צדקה במקום אחר‬
‫נראה דאינו נפטר בכך דמחויב הוא להקדים לבניו מאחרים‪ ,‬וכמש"כ‬
‫הרשב"א בתשובה‪ ,‬והביאה הב"י יו"ד סי' רל"א‪ ,‬דכופין את האב לזון את‬
‫בניו העניים וכופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר וקודם להם ואינו יכול‬
‫לומר שיפרנסוהו גבאי העיר עם שאר עניים‪ ,‬שכל הנופל אינו נופל לגבאי‬
‫תחלה עכ"ל‪ .‬וכ"כ המרדכי פ"ק דב"ב שכל עני שיש לו קרובים עשירים‪ ,‬אין‬
‫גבאי העיר חייבים לפרנסו אע"ג דקרוביו נותנים לקופה של צדקה‪ ,‬והשתא‬
‫קשה דמי שהלך למדה"י איך נפטר מחיובו שהוא חייב לזון את בניו בתורת‬
‫צדקה כיון שהם קרובין לו מכל אדם‪ ,‬ואמאי לא נחתינן לנכסיו כיון שעליו‬
‫מוטל לפרנסם ולא על אחרים‪.‬‬
‫ופסקי דין רבניים חלק י' עמוד קמה‬
‫אבל כאמור עומד ראש המשפחה בתור שכזה שיכול לפרנס ונטל ההוכחה מוטל‬
‫עליו שהנו מחוסר אמצעים למלא את חובותיו כלפי בני ביתו )וראה בהתורה‬
‫והמדינה כרך ז' א' עמוד קל"ב שמובא בשם נתיבות המשפט כל שאינו עני מקרי‬
‫אמיד לגבי מזונות בניו‪(.‬‬
‫וז"ל הבית יוסף יורה דעה סימן רנא ס"ק ד'‬
‫כתב הרשב"א בתשובה )ח"ג סי' רצב( דכופין את האב לזון בנו עני ואפילו‬
‫הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר וקודם להם ואינו יכול‬
‫לומר שיפרנסהו גבאי צדקה עם שאר העניים שכל הנופל אינו נופל ליד גבאי‬
‫תחלה כמ"ש בפרק פותחין )נדרים סה‪ (:‬ומחמירין על האב יותר משאר העם‬
‫ומבקשים לחייבו יותר מן השאר כההיא דמשה בר עצור דפרק גט פשוט‬
‫)ב"ב קעד‪ (:‬וגם המרדכי כתב בפרק קמא דבבא בתרא )סי' תצד( שהקרוב‬
‫חייב לפרנס עני קרובו ולא הגבאי‪.‬‬
‫ופסקי דין רבניים חלק ה' עמוד רח"צ‬
‫ועיין יו"ד סי' רנ"א סעיף ד' ובב"י שם מ"ש בשם הרשב"א‪ .‬ובנתיבות משפט‬
‫להגר"ח אלגאזי דף קנ"ב כתוב‪ - :‬והעולה על דעתי לומר דאמיד דגבי בניו לא הוי‬
‫כאמיד דאינשי אחריני‪ ,‬דגבי צדקה לאחריני בעינן אמיד גמור אבל לגבי בניו כל‬
‫שאינו עני מקרי אמיד לגבי בניו וז"ש רבינו )ירוחם( אבל אם הוא אמיד שייר לו כפי‬
‫הראוי לתת להם וכו'‪,,,‬‬
‫ריח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ושאלתי את מרן פוסק הדור הרב אלישיב האם אפשר לפסוק מזונות לילדים מדין‬
‫צדקה יותר מחומש‪ .‬וענה לי שאפשר לפסוק יותר מחומש‪ .‬ואמר לי שסומך על‬
‫הרשב"א שהבאתי לעיל‪ .‬ולפי זה נראה לי להגדיר‪ ,‬מתי אפשר לכוף לזון ומתי אין‬
‫כופין‪ .‬שכל זמן שיכול לזון את בניו כדרך בעלי בתים ואינו מצמצם את מזונותיו‬
‫יכולים לכוף על כךכא‪ .‬ואם צריך לצמצם מזונותיו אף שיש הרבה שמצמצמים כדי‬
‫לזון את בניו‪ ,‬אין כופין אותו לזון בניו היתרים על שש שנים‪ .‬אלא נוהגים עמו כפי‬
‫שמבואר בגמ' כתובות דף מט עמוד ב‪ .‬וז"ל הגמ' שם‪.‬‬
‫תא שמע‪ :‬כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה‪ ,‬אמר להו‪ :‬יארוד ילדה ואבני מתא‬
‫שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא‪ ,‬אמר להו‪ :‬כפו ליה אסיתא בצבורא‪,‬‬
‫וליקום ולימא‪ :‬עורבא בעי בניה‪ ,‬וההוא גברא לא בעי בניה! וכו' כי הוה‬
‫אתי לקמיה דרבא‪ ,‬אמר ליה‪ :‬ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה? ולא אמרן אלא‬
‫דלא אמיד‪ ,‬אבל אמיד ‪ -‬כפינן ליה על כרחיה‪ ,‬כי הא דרבא כפייה לרב נתן‬
‫בר אמי‪ ,‬ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה‪.‬‬
‫ה‬
‫הנה הגאון הרב חיים גדליה צימבליסט שליט"א בהסכמה לספר כתב הערה על‬
‫מאמר זה‪ .‬תורף דבריו שאף אם נקבל את אשר כתבתי שרוב הראשונים חולקים על‬
‫הרמב"ם בבנות אחרי מותו וסוברים ששיעור מזונותיהם הם לפי ממונו‪ .‬מ"מ הדין‬
‫שכתב הרמב"ם ששיעור המזונות שאדם חייב לבניו הקטנים הם רק דבר המספיק‬
‫להם בלבד‪ ,‬בזה יש לומר ששאר הראשונים מודים לו‪ .‬והחילוק ביניהם שבנותיו‬
‫לאחר מותו יש להן מזונות מתנאי ב"ד כשתקנו כתובה‪ .‬מה שאין כן מזונות בניו‬
‫הקטנים אין מזונותיהם מתנאי כתובה אלא זו תקנת חכמים נפרדת‪ .‬ובתקנה זו תקנו‬
‫רק דבר המספיק להם בלבד‪.‬‬
‫כבוד הרב ביסס את דבריו שהבית שמואל בסימן קי"ב הדן במזונות הבנות אחרי‬
‫מותו ציין שהשלטי גבורים חולק על הרמב"ם‪ .‬ואילו בסימן ע"ג הדן במזונות בניו‬
‫הקטנים לא הביא הב"ש שהשלטי גבורים חולק על הרמב"ם‪ .‬ואותו דיוק קיים גם‬
‫בביאור הגר"א‪ .‬עוד הוסיף והביא ראיה מהמגיד משנה שהרמב"ם בהלכ' אישות פר'‬
‫י"ג הלכ' ו' כתב שאדם חייב לזון בניו הקטנים אינו חייב לפי עושרו אלא לפי צרכם‬
‫בלבד‪ .‬וכתב על כך המ"מ וז"ל "לפי שלא הוזכר חלוק בין עשיר לעני אלא באשה‬
‫ופשוט הוא‪ ".‬ובפר' י"ט הלכ' י"א שהרמב"ם דן במנונות הבנות אחרי מותו כתב‬
‫הרמב"ם וז"ל‪" :‬אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה ולבנות פוסקין‬
‫להן דבר המספיק להן בלבד"‪ .‬כתב ע"כ המ"מ וז"ל "מפורש בירושלמי הבת לא‬
‫עולה ולא יורדת" הרי להדיא שהמ"מ מחלק ביניהם‪ .‬שבמזונות הבנות אחרי מותו‬
‫נזקק לטעם ולראיה כדי לבאר שלא מגיע להם מזונות לפי ממונו‪.‬‬
‫כא ]ובענין חיוב האב מדין צדקה ע"ע במאמרו של הרה"ג חגי איזירר בשורת הדין חלק ח'‪.‬‬
‫וע"ע יו"ד סי' רנ"א סעי' ד' בביאור הגר"א ס"ק ז'[‪.‬‬
‫מזונות קטנים‬
‫סימן יא‬
‫ריט‬
‫והנה דרך זו שדרך בה כבוד הרב צימבליסט היתה לפני ורמזתי לה לעיל בסוף‬
‫פרק א'‪ ,‬אולם דחיתי דרך זו‪ ,‬ולא הלכתי בה‪ .‬והטעם שלא מצינו בראשונים מי‬
‫שחילק בין מזונות בניו הקטנים למזונות בנותיו אחרי מותו‪ .‬הרמב"ם פסק בשניהם‬
‫שחייב לזונם רק דבר המספיק להם בלבד‪ .‬ושאר הראשונים שהוכחתי שחולקים על‬
‫הרמב"ם במזונות בנותיו לאחר מותו לא כתבו שלבניו הקטנים פוסקים להם מזונות‬
‫כעני‪ .‬וגם מן הסברא אין נראה לחלק ביניהם‪ .‬ואע"פ ששני דינים אלו הם תקנות‬
‫שונות‪ ,‬מ"מ דרך חכמים להשוות תקנותיהם‪.‬‬
‫ועוד שלעיל בפר' א' בבאור שיטת הרא"ש מהדברים שכתבתי שם מוכח שהרא"ש‬
‫אינו מחלק ביניהם‪ .‬שאם הרא"ש היה סובר שמזונות בניו הקטנים הם כפסיקת‬
‫מזונות בעני‪ ,‬הרא"ש לא היה תמה על הרמ"ה שכתב שמזונות בת אשתו שיעורם‬
‫כמזונות עני‪ .‬ע"ש דוק ותשכח‪.‬‬
‫והנה מה שכתב הרב ח‪ .‬ג‪ .‬צימבליסט שמדברי המ"מ והגר"א נראה שמחלקים בין‬
‫מזונות בניו הקטנים למזונות בנותיו לאחר מותו‪ ,‬אין נראה לי כן‪ .‬ואוכיח שאינם‬
‫מחלקים‪.‬‬
‫שהרמב"ם בפר' י"ג כתב וז"ל‪:‬‬
‫"ובניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת‬
‫להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו"‬
‫וכתב ע"כ המ"מ וז"ל‪:‬‬
‫"זה הכלל וכו' כן מוכיח בפרק מציאת האשה שהבנות אע"פ שאין בלשון‬
‫התנאי אלא‪ ,‬תהויין בביתי ומיתזנן מנכסי‪ ,‬שיש להן לבוש וכסות וה"ה לכל‬
‫מקום וגם זה פשוט‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫הרי להדיא שהשוה מזונות בניו הקטנים למזונות בנותיו אחרי מותו ולמד‬
‫ממזונות הבנות אחרי מותו לדין מזונות בניו הקטנים וכתב ופשוט הוא‪.‬‬
‫והגר"א בסימן ע"ג ס"ק ט' הביא דברי המ"מ דלעיל ואח"כ הביא עוד ראיה‬
‫מהירושלמי שיש לבניו הקטנים כסות ומדור וז"ל‪:‬‬
‫"ובירושלמי ריש פר' י"ב דכתובות תמן תנינן בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי‬
‫יהון יתבן בבתי בביתי ומיתזנן מינכסי‪ .‬ותני עלה ומתכסיין בכסותי‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה ברייתא זו מדברת במזונות בנותיו אחרי מותו והגר"א למד מכאן שגם לבניו‬
‫הקטנים יש כסות הרי להדיא שאינו מחלק ביניהם‪ .‬ולאמור לעיל לא מצאנו מי‬
‫שיחלק ביניהם בדין המזונות‪.‬‬
‫ועוד אוסיף דהנה ידוע דעת הר"ן בסוף פר' אע"פ שכתב שחיוב אדם לזון את בניו‬
‫הקטנים מדין מזונות אשתו נגעו בה‪ .‬שהיות והילדים הקטנים כרוכים אחרי אמם‬
‫חייבו חכמים את הבעל לפרנסם‪ ,‬מידי דהוי כמזונות ארחי ופרחי‪ ,‬שצריך לתת‬
‫לאשתו מזונות עבורם‪ .‬ולפ"ז לדעת הר"ן חייב לפרנסם כמזונות אשתו‪ ,‬וחייב לתת‬
‫להם כפי ממונו‪ ,‬ולא דבר המספיק להם בלבד‪ ,‬שהרי הם חלק מדין מזונות האשה‪.‬‬
‫ועוד שאין זה מכבודה שהיא תאכל בשר ודגים‪ ,‬ותאכיל את ילדיה פת וזרעונים‪.‬‬
‫רכ‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫והנה אף שאין פוסקים כהר"ן בזה‪ ,‬שמזונותיהם הם מדין מזונות האשה‪ .‬מ"מ במה‬
‫שיוצא מדבריו שמזונות בניו הקטנים הם לפי ממונו לא מצאנו לאחד הראשונים‬
‫שיחלוק עליו בזה‪) .‬הכוונה לשאר הראשונים שלא סתמו כהרמב"ם( ולעיל הוכחתי‬
‫שהר"ן סובר שמזונות הבנות לאחר מיתה הם לפי ממונו‪ .‬הרי להדיא שאין לחלק‬
‫ביניהם‪.‬‬
‫למסקנה נראה שכל הראשונים שהוכחנו לעיל שסוברים שמזונות הבנות לאחר‬
‫מותו משערים אותן לפי ממונו‪ ,‬נראה שכן הם סוברים בדין מזונות בניו הקטנים‪.‬‬
‫חלוקת רכוש במאיס עלי‬
‫סימן יב‬
‫רכא‬
‫חלוקת רכוש במאיס עלי‬
‫בבתי הדין מתעוררות בעיות רבות שנשים טוענות כנגד בעליהם מאיס עלי בטענה‬
‫מבוררת‪ .‬ונראה לבית הדין שהדרך היחידה לטפל במקרים אלו הוא להפריד בין‬
‫הצדדים בגט‪ .‬אולם במקרים רבים נתקל בית הדין בהתנגדות הבעל‪ .‬פעמים הוא‬
‫טוען שיש עדין מקום לשלום בית‪ .‬ופעמים הוא יודע שאין מקום לשלום אלא‬
‫מתעקש ואינו מוכן לתת גט מנימוקים שונים‪ .‬פעמים הבעל חי בדירה שמחציתה‬
‫שייך לאשה ואינו רוצה לחלק את הדירה עמה‪ .‬או שהבעל אינו רוצה להתגרש משום‬
‫נקמנות גרידא‪ .‬מקרים אלו הקורים אצל זוגות בני אשכנז יש פתרון חלקי לבעיה ע"י‬
‫חלוקת הרכוש על פי תקנתא דמתיבתא שבני אשכנז נוהגים על פיו‪ .‬אולם כשהדבר‬
‫קורה אצל בבני ספרד הדבר אינו אפשרי משום שחכמי ספרד הראשונים כתבו שאין‬
‫לנהוג על פי תקנה זו כיום‪ ,‬והשו"ע לא הביא תקנה זו להלכה‪.‬‬
‫אומנם המרלב"ח בסימן ל"ו כתב שגם כיום יש לנהוג על פי תקנה זו‪ .‬ונימק שמה‬
‫שכתבו הראשונים שאין לנהוג על פי תקנה זו כוונתם היתה שאין לכוף על הגט‪,‬‬
‫אולם לגבי דיני הממונות לא כתבו שאין לנהוג על פי תקנה זו‪ .‬מכל מקום למעשה‬
‫בני ספרד נוהגים על פי פסק השו"ע‪.‬‬
‫ואעיר בקצרה על התועלת המרובה שיש כאשר אפשר לעשות חלוקת רכוש לפני‬
‫הגט א' במקרים רבים מביאה חלוקה זו להסכם גרושין כיון שהבעל מאבד את‬
‫האפשרות להשתמש ברכוש של האשה עד הגט‪ .‬ב' כאשר מחלקים את הרכוש לפני‬
‫הגט הדבר מאפשר לאשה להסתדר מבחינה ממונית ולקיים אורח חיים תקין גם‬
‫כשהיא לבדה‪ .‬ובמיוחד חשוב הדבר כאשר לאשה טענות כבדות נגד בעלה ונכרים‬
‫שדבריה אמת אלא שאין באפשרותה להוכיח אותם‪.‬‬
‫בספר שורת הדין חלק א' עמ' ע"ט האריך אב"ד דרחובות הרה"ג ח‪ .‬איזירר לדון‬
‫בשאלה‪ ,‬והראה שישנם דרכים גם על פי דין הגמ' לערוך בתנאים מסוימים חלוקת‬
‫רכוש לפני הגט‪ .‬בלומדי סוגיא זו נתחדשו לי דברים והואיל ודברים אלו מאד‬
‫נחוצים לדיינים היושבים על מדין אבאר ענין זה‪.‬‬
‫לא אאריך כאן בביאור שיטות הראשונים בדיני אשה הטוענת מאיס עלי אולם‬
‫אביא רק מה שכתב הב"ש בענין זכויות הבעל והאשה במקרה זה‪.‬‬
‫השו"ע בסי' ע"ז סעי' ב' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"ואם מרדה בו כדי לצערו ואמרה הרני מצערת אותו וכו' שולחים לה מב"ד‬
‫ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת מבמרדך אפי' כתובתיך אלף מנה‬
‫הפסדת‪ .‬וכו' אם עמדה במרדה ולא חזרה בה נמלכים בה ותאבד כתובתה‬
‫ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנים לה גט עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל‬
‫י"ב חודש ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכתב הב"ש בס"ק ט"ו וז"ל‪:‬‬
‫"בעלה יורשה אע"ג להמחבר אבדה כתובתה אחר הכרזה מ"מ יורש אותה‬
‫וכן הוא לדעת הרמ"א כשהוא לאחר י"ב חודש‪ .‬וכו'‪ .‬והא דיורש אותה אע"ג‬
‫רכב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫דהוא פטור מכל החיובים מ"מ היא שמרדה מפסדת הכל אבל הוא אינו‬
‫מפסיד‪ .‬לפ"ז נראה שהוא אוכל פירות אף אחר י"ב חודש וכ"כ המהרלב"ח‬
‫בתשובה בשם הרשב"א‪ .‬מיהו בד"מ כתב דהרא"ש סבירא ליה אחר י"ב‬
‫חודש אינו אוכל פירות‪ .‬וכן מדייק בתשובה הנ"ל מדברי הרא"ש‪ .‬מיהו לפ"ז‬
‫קשה מאחר והוא מפסיד זכותו לענין פירות למה יורש אותה‪ .‬ואם הרא"ש‬
‫ס"ל ירושת הבעל דאורייתא היה שפיר לחלק ביניהם‪".‬‬
‫ובס"ק י"ז על דברי הרמ"א ‪" -‬ולאחר י"ב חודש אין לבעל עליה כלום‪ - ".‬כתב‬
‫הב"ש וז"ל‪:‬‬
‫"משמע שאינו אוכל פירות כמ"ש‪ .‬ונראה לדעת הרשב"א דאוכל פירות‬
‫פשיטא יכול למחות שלא תמכור כלום‪ .‬אלא לשיטות הרא"ש דאינו אוכל‬
‫פירות והוי כאילו אין אישות ביניהם אלא יורש אותה מדין קרוב אינו יכול‬
‫למחות‪ .‬וכ"כ בתשובת רלב"ח‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ודע שמה שכתב הב"ש לדעת הרשב"א במורדת שבעלה אוכל פירות אחר יב'‬
‫חודש‪ ,‬אינו מוסכם דהחלקת מחוקק חולק עליו‪ .‬דכתב שם ס"ק י"ב וז"ל‪:‬‬
‫"אבל לדעת הרמב"ם כמו שפירש המ"מ והרשב"א שאין לה כתובה כלל כל‬
‫י"ב חודש א"כ גם תנאי כתובה בטל א"כ אין לו פירות ואינו חייב בפרקונה‬
‫ובקבורתה‪".‬‬
‫וע"ע בבית יעקב שם שגם חלק על הב"ש וע"ע בחזו"א שתמה על הב"ש‪.‬‬
‫מלשון הב"ש נראה כי את דינו בדעת הרשב"א לא ראה בדברי הרשב"א אלא למד‬
‫כן מדברי המהרלב"ח‪ .‬ע"כ אביא את דברי המהרלב"ח‪ .‬ואדון האם יש ראיה לדין זה‪.‬‬
‫הרלב"ח נמצא בתשובה ל"ו ושם דן בדין אשה הטוענת מאיס עלי בדין הגמ' ובדינא‬
‫במתיבתא‪ .‬ובדפוסים בדף כ"ו ע"א שם בד"ה הדין הראשון ביאר שלשיטת הרא"ש‬
‫מורדת לאחר י"ב חודש פסק האישות בינה לבין בעלה ודינה שיכולה לתפוס נצ"ב‬
‫הקיימים ונותנים לה נ"מ‪ .‬ובנכסים אלו יכולה לעשות בהם כרצונה וזה אף לדין‬
‫הגמ'‪ .‬ואח"כ כתב וז"ל‪:‬‬
‫"האמת דהרשב"א כתב בתשובה שהבעל אוכל פירות אפי' אחר י"ב חודש‬
‫עד שתתגרש ואם כן פשיטא שאינה יכולה למכור לדעתו‪ .‬אבל כיון שפסק‬
‫הדין שלפנינו בזה הפרט רוצה לומר בתת לה כל הנדוניא הוא על פי הרא"ש‬
‫מדינא דמתיבתא גם בדין המכירה נראה לעניות דעתי לסמוך עליו‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫הנה המהרלב"ח לא הביא את לשון הרשב"א בתשובה וגם לא ביאר מהו טעמו‬
‫ע"כ אמרתי לחפש את התשובה כדי לעמוד על שיטתו‪ .‬לאחר חיפוש מצאתי את‬
‫התשובה וברור שלתשובה זו התכוון הרלב"ח כי מספר קטעים מתשובה זו העתיק‬
‫המהרלב"ח שם בענין אחר‪ .‬תשובה זו נמצאת בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי'‬
‫קל"ח‪ .‬ואעתיק כאן מהתשובה את הנוגע לעניננו וז"ל הרשב"א שם‪:‬‬
‫"בנדון האומרת מאיס עלי מדין הגמ' כך הוא‪ .‬דע כי היא אינה יכולה לכוף‬
‫בעלה לגרש אותה בגט‪ .‬וכו' ולענין כתובתה ונדוניא שהביאה לו כן הדין‬
‫אינה מפסדת כלום אלא א"כ עמדה במרדה י"ב חודש‪ .‬וכל אותן י"ב חודש‬
‫חלוקת רכוש במאיס עלי‬
‫סימן יב‬
‫רכג‬
‫אין כופין אותה אלא להכריז עליה בבתי כנסיות כדי לבישה כדרך שעושים‬
‫למורדת בעינא ליה ומצערנא ליה‪ .‬אבל אם עמדה במרדה י"ב חדש ורצה‬
‫הבעל לגרש הפסידה הכל בין עיקר כתובה בין תוספת בין מה שנתן לה‬
‫הבעל משלו בין בשעת הנשואין בין לאחר הנשואין לפי שלא נתן לה הבעל‬
‫ע"מ שתקח כסף שהרבה לה וזהב ותעשה לבעל אחר‪ .‬ואפי' תפסה מזה‬
‫כלום מוציאים ממנה ונותנין לבעל‪ .‬ונדוניא שהביאה בין מטלטלין בין מעות‬
‫והוציאם הוא ואינם קיימין עכשיו הפסידה ג"כ כולם ואפי' תפסה היא‬
‫מנכסי הבעל כנגדם מוציאים ממנה ונותנין לבעלה‪ .‬אבל בלאות נדונייתה‬
‫שהן קיימין עדין נפלו בספק בדין הגמ' אם הם שלה או שלו ולפיכך אם‬
‫קדמה היא ותפסה אין מוציאין מידה‪ .‬וכו' אבל נכסי מלוג נראה שלא‬
‫הפסידתם ואפי' הן תחת יד הבעל מוציאין ממנו ונותנין לה שלא הפסידה‬
‫אלא כתובה שיש לה בכללה עיקר ותוספת ונדוניא‪ .‬אבל נכסי מלוג אינם‬
‫בכלל כתובה‪ .‬וכו' זהו דינה כשגרשה הבעל מרצונו לאחר י"ב חודש אבל‬
‫אם לא רצה לגרש אינה נוטלת כלום לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים‬
‫עד שעת מיתה או גרושין‪ .‬ופרושכב נכסי מלוג הרי הן שלו כל זמן שיושבת‬
‫תחתיו שלא גרשה‪ .‬ומכל מקום אחר שעברו יב' חודש והפסידה כל כתובתה‬
‫אם רצה הבעל לקיימה צריך לכתוב לה כתובה מנה‪ ".‬וכו'‬
‫הנה מדברי הרשב"א מבואר כי מה שלא נוטלת נכסיה לפני הגט הוא משום שלא‬
‫נתנה כתובה ליגבות מחיים‪ .‬וטעם זה עולה לנדוניא שהם נכסי צאן ברזל ולא לנכסי‬
‫מלוג‪ .‬והחילוק ביניהם ברור כי בנדוניא הבעל הוא לוקח עליהם ומתחייב לשלם לה‬
‫רק כאשר תצא ממנו בגט או במיתה‪ .‬מה שאין כן נכסי מלוג שהם שלה ולבעל יש‬
‫בהם זכות אכילת פירות כנגד פירקונה‪ .‬ויש לומר דבמורדת אחר י"ב חודש שפסק‬
‫האישות ביניהם יכולה ליטול נ"מ‪.‬‬
‫ואומנם הרלב"ח שהביא את דעת הרשב"א שהבעל אוכל פירות אחרי י"ב חודש‬
‫כתב כן על פירות הנדוניא‪ .‬וע"ש בתשובה דכל הדיון שם היה על הנדוניא‪ .‬וכנראה‬
‫שלאשה שם לא היה נ"מ ואביא שוב את לשונו בקצרה‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"האמת דהרשב"א כתב בתשובה שהבעל אוכל פירות אפי' אחר י"ב חודש‬
‫עד שתתגרש‪ .‬ואם כן פשיטא שאינה יכולה למכור לדעתו‪ .‬אבל כיון שפסק‬
‫הדין שלפנינו בזה הפרט רוצה לומר בתת לה כל הנדוניא הוא על פי הרא"ש‬
‫מדינא דמתיבתא גם בדין המכירה נראה לעניות דעתי לסמוך עליו‪ .‬עכ"ל‬
‫ולפי מה שביארתי עד כאן אין כל ראיה למה שכתב הב"ש שדעת הרשב"א‬
‫שאחרי י"ב חודש הבעל אוכל פירות נכסי מלוג של האשה ומטעם שמורדת מפסידה‬
‫זכויותיה ולא הבעל‪ .‬ונראה שהב"ש שכתב דבר זה הוא משום שכן הוא המשמעות‬
‫הפשוטה של דברי המהרלב"ח אולם אם היה רואה דברי הרשב"א לא היה כותב כן‪.‬‬
‫כב נראה שהגרסה הנכונה ופירות נכסי מלוג וכו'‬
‫רכד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫והנה היה מקום לדייק מהמשך לשון הרשב"א שגם בנכסי מלוג הבעל אוכל פירות‬
‫אחרי י"ב חודש דכתב שם וז"ל‪:‬‬
‫"זהו דינה כשגרשה הבעל מרצונו לאחר י"ב חודש אבל אם לא רצה לגרש‬
‫אינה נוטלת כלום לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים עד שעת מיתה או‬
‫גרושין‪) .‬ופרוש( ]ופירות[ נכסי מלוג הרי הן שלו כל זמן שיושבת תחתיו‬
‫שלא גרשה‪ .‬ומכל מקום אחר שעברו י"ב חודש והפסידה כל כתובתה אם‬
‫רצה הבעל לקיימה צריך לכתוב לה כתובה מנה‪ .‬וכו'"‬
‫ונראה לי שאין ראיה לזה מדברי הרשב"א‪ .‬כי כפי שמשמע מדברי הראשונים‬
‫לסוגית מורדת‪ ,‬משום שהדרך היה שאשה שמרדה בבעלה היה הבעל מגרשה מיד‬
‫אחר אחר י"ב חודש כאשר היה נוכח שלא יוכל לחיות עמה יותר‪ .‬ועוד סיבה לדבר‬
‫כי כל זמן שלא היה מגרשה לא היו נותנים לו אחרת משום דאגידא ביה ולא היו‬
‫רוצות להנשא לו שמא תחזור בה אשתו ממרידתה ותהיה צרתה‪ .‬ועל כן נראה שמה‬
‫שכתב הרשב"א ")ופרוש( ]ופירות[ נכסי מלוג הרי הן שלו כל זמן שיושבת תחתיו‬
‫שלא גרשה‪ ".‬הכוונה לתוך י"ב חודש כי זה היה הדרך שתוך זמן זה לא היה מגרשה‪.‬‬
‫מ"מ מה שכתב הב"ש שלדעת הרשב"א מורדת מפסידה זכויותיה והבעל אינו‬
‫מפסיד‪ .‬אין לדבר זה רמז ברשב"א‪ .‬ומאחר ודעת הרא"ש שלאחר י"ב חודש שהאשה‬
‫מפסידה תנאי כתובה‪ ,‬וכנגדן מפסיד הבעל את זכויותיו‪ .‬ולא מצאנו מפורש‬
‫שהרשב"א חולק נראה שבמה שנוגע לנכסי מלוג אין מחלוקת ביניהם‪ .‬וכפי שכתבו‬
‫החלקת מחוקק והבית יעקב בדברי הרשב"א‪.‬‬
‫הנה נתברר שאשה הטוענת מאיס עלי ועברו י"ב חודש‪ ,‬דעת הרשב"א והרא"ש‬
‫דפירות נכסי מלוג שייכים לאשה‪ ,‬וכן יכולה למכור נכסים אלו‪ .‬וזאת שכיון‬
‫שהפסידה תנאי כתובה אין גם לבעל הזכויות שהיו לו בנכסי האשה‪ .‬ועיין בהפלאה‬
‫ובבית יעקב סימן עז' סעי' ב' שכתבו שהזכות שנתנו לבעל שהוא לוקח ראשון בנכסי‬
‫האשה זה תמורת החובה שהוא חייב לקבור את האשה‪ .‬וכאן שהאשה הפסידה דין‬
‫קבורה נראה שגם הוא הפסיד דין לוקח ראשון‪.‬‬
‫והנה אף אם נאמר שהמשמעות הפשוטה בדברי הרשב"א בתשובה שהבעל אינו‬
‫מפסיד זכויות שיש לו בנכסי מלוג גם אחרי י"ב חודש‪ .‬מ"מ נראה שאין כוונתו‬
‫לדברי הב"ש שמורדת מפסידה זכויותיה והבעל אינו מפסיד‪ .‬דלדבר זה אין רמז‬
‫בדברי הרשב"א‪ .‬אלא דנראה שכוונתו שחז"ל תקנו שאחרי י"ב חודש האשה‬
‫מפסידה עיקר כתובה תוספת ונדוניא וזאת כדי שיוכל לגרשה מבלי לשלם את אשר‬
‫התחייב כשנשאה‪ .‬אבל דין פירות ופדיון לא התבטל‪ .‬ודין אשה זו הוא כדין כאשה‬
‫שמחלה על כתובתה שיש לה מזונות מחיים‪ .‬ולאשה זו יש כנראה גם דין פירות‬
‫ופדיון‪ .‬וזאת משום שאין דברים אלו תלוים בדין הכתובה כי הרי תקנו פדיון תמורת‬
‫פירות‪ .‬ועיין בבית יעקב שם שרמז לאפשרות זו‪.‬‬
‫והנה לדרך זו נראה שכיום פירות נכסי מלוג לאחר י"ב שייכים לאשה גם לשיטת‬
‫הרשב"א‪ .‬וזה משום שכיום שום ב"ד לא יפסוק לאשה כשתשבה שהבעל יהיה חייב‬
‫לפדותה‪ .‬דהרי הרמ"א הביא דברי הרא"ש להלכה שאחרי י"ב פטור הבעל‬
‫חלוקת רכוש במאיס עלי‬
‫סימן יב‬
‫רכה‬
‫מלפדותה‪ .‬וא"כ בפועל אין לאשה זו דין פדיון‪ .‬ולפי זה תוכל האשה למנוע את‬
‫בעלה מלאכול פירות נכסי מלוג‪ .‬שכל מה שאמרו הראשונים שאשה אינה יכולה‬
‫לומר איני נותנת פירות נ"מ ואיני נפדת‪ .‬זה כאשר יש לה דין פדיון אבל במקום‬
‫שבפועל אין לה דין פדיון ודאי שיכולה לומר כן‪.‬‬
‫נוסיף עוד שלגבי דיני הממונות באשה הטוענת מאיס עלי אפשר גם לצרף את‬
‫שיטת הרמב"ם שסובר שאשה הטוענת כנגד בעלה מאיס עלי הדין הוא שחייב‬
‫להוציא וכבר כתבו הראשונים שבמקום שהדין שיוציא אף שאין כופין לגרש מ"מ‬
‫מוציאין ממנו את הממון‪.‬‬
‫ולפי המבואר עד כאן אשה הטוענת מאיס עלי אפשר לתת לה את נכסי המלוג‬
‫שלה‪ .‬אולם העומד מולנו הוא שיטת המהרי"ו הביאו הב"ש שסובר שהאשה שנתנו‬
‫לה נכסיה אסור לה לבזבז הנכסים שבידה‪ .‬אולם נראה שהמהרי"ו כתב דבריו לדינא‬
‫דמתיבתא ולא לדין הגמ' לאחר י"ב חודש‪ ,‬ומהטעמים שנתבארו לעיל‪ .‬וכבר האריך‬
‫בדבר הרב ח‪ .‬איזירר במאמרו ע"ש‪ .‬וגם אם נאמר שהמהרי"ו אמר את דבריו גם לדין‬
‫הגמ'‪ .‬מ"מ ודאי שדבריו אינם אלא ספיקא דדינא ומי יוכל לעכב בידה מלמכור‪ .‬ועיין‬
‫במאמרו של הרב ח‪ .‬איזירר שבמקום שמכרה הדין הוא שמכרה קיים‪.‬‬
‫לאור הנאמר לעיל מתברר שגם לפוסקים שאין לילך אחרי דינא דמתיבתא יש‬
‫אפשרות לבתי הדין לתת את נכסי המלוג לאשה שטענה נגד בעלה מאיס עלי‪.‬‬
‫כל מה שנתבאר כאן הוא במורדת של מאיס עלי ולפי כל הכללים שנתבארו‬
‫בפוסקים‪ .‬אולם מורדת של בעינא ליה ומצערנא ליה‪ ,‬או אשה שנתנה עיניה באחר‪,‬‬
‫או אשה שכוונתה הוא להוציא ממון מבעלה‪ .‬אינן בדין זה‪ .‬דהן אינן יכולות להוציא‬
‫נכסי מלוג מבעליהן‪ ,‬אלא אחר ד' שבתות של הכרזה‪ .‬והבעל אינו חייב לדרוש מב"ד‬
‫שיכריזו עליה‪ .‬ואם לא הכריזו עליה הבעל אינו מפסיד כלל הזכויות שיש לו בנכסי‬
‫אשתו‪ .‬ועיין בבית יעקב סי' ע"ז סעי' ג' שכתב כן‪.‬‬
‫עוד נעיר כאן שכל מה שצריך להתר דלעיל לחלק הנכסים‪ .‬זה רק במקום שהאשה‬
‫טוענת מאיס עלי סתם‪ .‬אבל אם טוענת מאיס עלי עקב פשיעת הבעל ובאופן שדינו‬
‫שיוציא ודאי שב"ד יכול להוציא מידו כל הכתובה נצ"ב ונ"מ ומתנות ולתת לאשה‪.‬‬
‫רכו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫ענף א‬
‫סוגיא זו מתבארת בגמ' כתובות דף נח‪ :‬ודף סו‪.‬‬
‫מתניתין‪ :‬המקדיש מעשי ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת‪ .‬המותר רבי מאיר‬
‫אומר הקדש ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין‪:‬‬
‫ובשיטה מקובצת הביא פירוש ר' יונתן מלוניל שכתב כי לפי פשטות המשנה תנא‬
‫קמא סובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומן הדין מעשי ידיה צריכים להיות‬
‫קדושים‪ .‬אלא שהמשנה מדברת באשה שאמרה איני נזונת ואיני עושה‪ .‬או שהמשנה‬
‫מדברת בבעל שאינו זן את אשתו וע"כ מעשה ידיה אינו קדוש‪ .‬והמותר הכוונה למה‬
‫שהאשה משיירת ממעשי ידיה‪ .‬וע"ש שכתב שכן משמע בתוספתא ובירושלמי‪ .‬אולם‬
‫למסקנה כתב שבגמרתינו מבואר שאין זה פירוש המשנה‪ .‬ופרוש מותר במשנה הוא‬
‫למעשי ידיה היתרים על חמישה סלעים צמר שהאשה חייבת לעשות לבעלה‪.‬‬
‫כדי להבין את הענין שאנו דנים בו צריך לעיין היטב בסוגית הגמ' ע"ש דכאן לא‬
‫אביא את הגמ'‪ .‬ואבאר כאן ד' פירושים שנראים לי עיקרים בפרוש הגמ'‪.‬‬
‫)א( פרוש רש"י ותוס' רב הונא מפרש את הרישא של המשנה המקדיש מעשי ידי‬
‫אשתו הרי זו עושה ואוכלת‪ .‬שמדובר שהבעל רוצה לזון את אשתו‪ ,‬אך האשה‬
‫אומרת איני ניזונת ואיני עושה‪ .‬ולכן מעשי ידיה אינם קדושים מפני שהם שלה‪ .‬ות"ק‬
‫דמתניתין הוא ר"מ הסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם‪ .‬ועיין תוס' ד"ה מאי לאו‬
‫שהוכיחו מהגמ' לקמן שבעל הזן את אשתו והקדיש את מעשי ידיה הם קדושים‪.‬‬
‫ונראה שהא שהוצרכו התוס' ראיה לזה הוא משום שפשטות הגמ' מאי לאו בנזונת‬
‫משמע שאע"פ שהבעל זן את אשתו אינו יכול להקדיש מעשי ידיה‪ .‬ונראה מדבריהם‬
‫שלולי הראיה מהגמ' לקמן היה אפשר לפרש שמעשי ידיה אינם קדושים אע"פ‬
‫שהבעל זן את אשתו והטעם שיש לומר שהמקדיש מעשי ידי אשתו הוא גרוע ממקנה‬
‫דבר שלא בא לעולם‪ .‬וזאת משום שהבעל אינו כ"כ בעלים על מעשי ידי אשתו כי‬
‫בכל עת היא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה‪.‬‬
‫ובפרוש הסיפא של המשנה נחלקו רש"י ותוס'‪ .‬רש"י פירש שהרישא מדברת‬
‫שהבעל הקדיש את עיקר מעשי ידיה והסיפא מדברת שהבעל הקדיש את המותר‪.‬‬
‫והתוס' פירשו שכל המשנה מדברת שהבעל הקדיש את כל מעשי ידיה והרישא‬
‫מדברת לגבי עיקר מעשי ידיה והסיפא מדברת לגבי המותר‪ .‬ולקמן ארחיב בפרושם‬
‫לסיפא של המשנה‪.‬‬
‫)ב( פרוש הרמב"ן הרשב"א והר"ן‪ .‬ופרשו "המקדיש מעשי ידי אשתו הרי זו‬
‫עושה ואוכלת" שהמשנה מדברת בבעל הזן את אשתו‪ .‬ואומרת המשנה שמעשי ידיה‬
‫אינו בהכרח קדוש כי בידה לומר איני נזונת ואיני עושה ואז תהא רשאית ליקח את‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫סימן יג‬
‫רכז‬
‫מעשי ידיה למזונותיה‪ .‬ובדרך זו פרשו גם את המשך הגמ' המותר ר' מאיר אומר‬
‫הקדש‪ :‬אימת קדוש וכו' הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה‬
‫מעה כסף לצרכיה מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש )הרי מחיים גם צריך להיות קדוש(‬
‫ואלא כשאין מעלה לה מעה כסף לצרכיה מ"ט דמאן דאמר מחיים קדוש‪ .‬לעולם‬
‫במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף לצרכיה וכו'‪ .‬ופרש הרשב"א שהמשנה‬
‫כולה מדברת שהבעל מעלה לאשתו מזונות ואין מעלה לה מעה כסף‪ .‬והרישא‬
‫מחדשת שאף שמעלה לה מזונות אין בהכרח שמעשי ידיה קדושים דיכולה היא‬
‫לומר איני ניזונת ואיני עושה‪ .‬והסיפא משמיעה לנו דאף שאינו מעלה לה מעה כסף‬
‫המותר קדוש לאחר מיתה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם‪ .‬והנה המקור לפרוש זה‬
‫הוא ברמב"ן‪ .‬ועיין בדבריו שלפי פרוש זה ביאר את דברי רש"י‪.‬‬
‫והנה אין נ"מ בין תוס' לרשב"א אלא בפשט ולמעשה לשניהם אם הבעל זן את‬
‫האשה והקדיש מעשה ידיה הם קדושים למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם‪.‬‬
‫ואם אומרת איני נזונת ואיני עושה אין מעשי ידיה קדוש בין במותר בין במעשי ידיה‪.‬‬
‫וע"ע לקמן בעניין זה‪.‬‬
‫)ג( פרוש הר"י מיגש בש"מ ופרוש ר' יונה בטור אה"ע סי' פ' הם סוברים שאשה‬
‫יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה רק בעיקר מעשי ידיה אולם אינה יכולה לומר‬
‫איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר‪ .‬וכך הם פרשו את הגמ'‪ .‬הוי בה רב פפא‬
‫במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה מ"ט דמ"ד לאחר‬
‫מיתה קדוש‪ .‬הרי ודאי שמחיים צריך להיות קדוש דאינה יכולה לומר במותר איני‬
‫נוטלת מעה ואיני נותנת מותר ועל כן הוצרכה הגמ' במסקנה להעמיד במעלה לה‬
‫מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה‪ .‬שבאופן זה המותר מחיים שייך לה‪.‬‬
‫ובטעם הדבר מדוע במותר אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואינה נותנת מותר‬
‫ביאר רבינו יונה דחכמים תקנו המותר לבעל משום חינא או איבה דקטטה כמו‬
‫שתקנו מציאתה לבעל‪ ,‬ואינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר‪.‬‬
‫)ד( פרוש הפני יהושע פרשו מבוסס על פרוש הרשב"א שהזכרתי לעיל‪ ,‬שהרישא‬
‫במשנה מדברת כשהבעל זן את אשתו‪ .‬וכשהוא זן אותה מעשי ידיה קדוש‪ ,‬אלא‬
‫שיכולה להפקיע ההקדש ע"י שתאמר איני נזונת ואיני עושה‪ .‬אולם את הסיפא של‬
‫המשנה‪ ,‬במותר‪ ,‬מפרש שמדובר שהבעל מעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף‪.‬‬
‫ועל כן המותר קדוש רק אחר מיתה‪ .‬והחידוש של המשנה בסיפא הוא שאדם מקדיש‬
‫דבר שלא בא לעולם ואפי' מותר קדוש לאחר מיתה‪ .‬ואין להעמיד את הסיפא‬
‫בשמעלה לה גם מעה כסף‪ ,‬משום שבאופן זה המותר היה צריך להיות קדוש מחיים‪,‬‬
‫מהטעם שאשה הניזונת מבעלה אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת‬
‫מותר‪ .‬וזוהי קושית הגמ' אם במעלה לה מזונות ומעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה‬
‫קדוש ודאי שקדוש מחיים דאינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת‬
‫מותר‪ .‬וביאר הפני יהושע שאפי' למ"ד יכולה אשה לומר איני נוטלת מעה כסף ואינה‬
‫רכח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫נותנת מותר זה רק אם גם אינה ניזונת מבעלה אבל אשה הניזונת מבעלה אינה יכולה‬
‫לומר על המותר בלבד איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר‪ .‬והטעם לדבר זה‬
‫דבאשה הניזונת מבעלה יש חשש לקטטה וחינא אם תקח המותר לעצמה‪ .‬וכאן יש‬
‫טעם מיוחד לאיבה היות ועיקר מזונותיה מבעלה‪ .‬ולקמן אדון בשני הפרושים אלו‬
‫פירוש רבינו יונה ופירוש הפנ"י כי יש נ"מ גדולה להלכה עקב פירושם‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫נדון תחילה בפרושו של הרבינו יונה‪ .‬ונבאר האם פוסקים כמותו‪ .‬או האם יכול‬
‫המוחזק לומר קים לי כמותו‪.‬‬
‫הטור אה"ע סי' פ' הביא שיטות הראשונים האם יכולה אשה לומר איני נוטלת‬
‫מעה כסף ואיני נותנת מותר‪ .‬דעת הרמ"ה שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני‬
‫נותנת מותר‪ .‬ודעת ר' יונה שאינה יכולה‪.‬‬
‫וע"ע ברשב"א ובר"ן שהשאילתות חולק על ר' יונה והם הסכימו עם השאילתות‪.‬‬
‫וכן דעת הרמב"ן והריטב"א‪ .‬ונראה שזו גם דעת התוס' כפי שנוכיח לקמן‪ .‬ולהלן‬
‫אבאר מה דעת הרא"ש והטור בזה‪.‬‬
‫ולהלכה פסק הרמ"א סימן פ' סעיף א' כהשאילתות‪.‬‬
‫ובדברי רבינו יונה התקשו האחרונים מאד‪ .‬דהנה על דברי רב הונא שאשה יכולה‬
‫לומר איני ניזונת ואיני עושה‪ ,‬אמרה הגמרא ופליגי אדר"ל‪ .‬שריש לקיש ביאר את‬
‫הסיפא של המשנה‪ ,‬שהמותר קדוש לר"מ משום שהבעל יכול לכופה למעשה ידיה‬
‫וכו' ע"ש‪ .‬והקשה המהר"ם מה הראיה שר"ל חולק על רב הונא‪ ,‬הרי ר"ל אמר את‬
‫דבריו על הסיפא שמדברת במותר ובזה הכל מודים שיכול לכופה למעשה ידיה‪.‬‬
‫)ועיין במהר"ם שנדחק לישב וכבר הקשה עליו הרע"א‪ .‬וגם ההפלאה נדחק לתרץ‬
‫דברי ר' יונה‪ .‬ועיין בביאור הגר"א סימן פא שתירץ אולם דבריו קשים מאוד וכבר‬
‫הקשה עליו החזו"א סימן ע"א סק' ג' ע"ש‪ (.‬אמנם לפי פרוש ר' יונתן והתוס' רי"ד‬
‫במשנה ‪ ,‬שמותר‪ ,‬הכוונה למה שהותירה ממזונותיה‪ ,‬מיושבים דברי רבינו יונה אבל‬
‫כבר כתבתי לעיל שפירוש זה מבוסס ע"פ התוספתא ואילו בגמרא כתוב מפורש‬
‫שאין זו כוונת המשנה‪.‬‬
‫והנה בעייני בדברי המפרשים לראות האם יש עוד ראשונים הסוברים כרבינו יונה‬
‫מצאתי שהשער המלך‪ ,‬סוף הלכות ערכין‪ ,‬כתב שרש"י סובר כר' יונה‪ .‬וכ"כ המהר"ם‬
‫בסוגיתנו‪ ,‬ודייקו כן מדברי רש"י בד"ה לעולם במעלה לה מזונות‪ .‬שכתב‪:‬‬
‫"וה"ה נמי דמצי לאוקמא כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף אלא‬
‫משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ואוקי רישא‬
‫דמתני' דתני עושה ואוכלת בניזונת להכי אוקי סיפא בניזונת‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫היות ובכוונתי להאריך לקמן בענף ג' בדיוקי האחרונים בדברי רש"י ובביאור‬
‫שיטתו לא אאריך כאן‪.‬‬
‫אולם נ"ל כי שמדברי רש"י להלן מבואר שאינו סובר כר' יונה‪ .‬שהרי בדף פג ע"א‬
‫ד"ה כדר' הונא‪ .‬ביאר שהא שכדאי לאשה לומר איני נזונת ואיני עושה‪ ,‬כגון שיש לה‬
‫סימן יג‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫רכט‬
‫אומנות יקרה יתר על כדי מזונותיה‪ .‬ובפשטות מה שאשה עושה יותר על שווי משקל‬
‫ה' סלעים שתי הוי העדפה‪ .‬ומבואר בדבריו שאשה יכולה לומר גם בהעדפה איני‬
‫ניזונת ואיני עושה‪ .‬אומנם אפשר לדחות ולומר שכל מה שאשה עושה בזמן שנשים‬
‫רגילות עושות משקל חמש סלעים שתי הוי מעשה ידים ולא העדפה‪ .‬והעדפה הוי‬
‫מה שאשה עושה אחר זמן זה‪ .‬אולם ברש"י דף סו‪ .‬משמע כדפרשתי‪ .‬שביאר שם‬
‫העדפה שלא ע"י הדחק‪ ,‬כגון שהאשה עירנית ובעלת מלאכה‪ .‬ומבואר שמה שאשה‬
‫עושה יותר ממשקל ה' סלעים הוי העדפה אע"פ שעושה כן בזמן שנשים אחרות‬
‫עושות משקל ה' סלעים‪ .‬וכן משמע בהפלאה דף קז‪ .‬ד"ה אומנם לולי‪.‬‬
‫גם התוס' חולקים על חידושו של ר' יונה‪ .‬דהתוס' ד"ה מאי לאו בניזונת‪ ,‬כתבו‬
‫להוכיח‪ ,‬שאשה הניזונת מבעלה והקדיש הבעל את מעשה ידיה‪ ,‬הם קדושים‪.‬‬
‫והוכיחו זאת מתמיהת הגמ' לקמן‪ ,‬אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף‪,‬‬
‫מ"ט דמאן דאמר אחר מיתה קדוש )הרי ודאי גם מחיים צ"ל המותר קדוש( והנה‪ ,‬אם‬
‫התוס' סוברים כר' יונה‪ ,‬מה הראיה‪ ,‬דשמא המותר אם הקדישו הבעל הוא קדוש‬
‫מחיים משום שהאשה משועבדת לתת המותר ואינה יכולה להשמט משום שהיא‬
‫ניזונת‪ .‬משא"כ בעיקר מעשה ידיה שיכולה להשתמט ולומר איני ניזונת ואיני עושה‬
‫אין ביד הבעל כח להקדישם אפי' כשהוא זנה‪ .‬ועיין לעיל בענף א' שבארתי שלכך‬
‫התכוונו התוס'‪ .‬ונ"ל שגם הרא"ש חולק על ר' יונה דהביא דיבור זה של תוס'‬
‫בתוספות הרא"ש‪ .‬ואף שדרכו של הרא"ש להעתיק את כל דברי התוס' בתוספותיו‬
‫מ"מ אם היה סובר כר' יונה‪ ,‬היה מבאר דבריו בפסקיו‪ ,‬שאינו סובר כהתוס' בזה אלא‬
‫כר' יונה‪.‬‬
‫והנה מלבד קושית המהר"ם על פרושו של הר' יונה‪ ,‬עוד קשה שלפרושו‪ ,‬הגמ'‬
‫מניחה כדבר פשוט שבמותר אשה אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ועל סמך‬
‫הנחה זו היא מקשה‪ .‬ודבר זה אינו פשוט כל כך בסברא וגם אינו מבואר להדיא‬
‫בשום מקום‪ .‬והגמ' היתה צריכה תחילה לבאר הדבר‪ ,‬ואח"כ להקשות‪.‬‬
‫ולהלכה פסק הרמ"א כהשאילתות‪ ,‬וכן נראה עיקר שרוב הראשונים סוברים כן‪.‬‬
‫ונראה שאין לומר קים לי כר' יונה‪ ,‬משום שהשו"ע והרמ"א לא הזכירו את שיטתו‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫ועתה נדון בפרושו של הפני יהושע‪ .‬לעיל הבאתי את פרושו לגמ'‪ ,‬וחידש שלכולי‬
‫עלמא אשה הניזונת מבעלה אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת‬
‫מותר‪ .‬ורב שאמר יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה הכוונה שאומרת איני‬
‫לוקחת דבר מבעלי ואיני נותנת לו כלום ממעשי ידים‪ .‬ולדברי הפנ"י הסכימו‬
‫ההפלאה‪ ,‬והעמק שאלה )פר' משפטים אות ד'(‪ ,‬והבית יעקב הביא דבריו בסי' פ'‪.‬‬
‫והנה פרוש הפנ"י מיושב יותר מפרוש ר' יונה‪ .‬דלפירושו לא קשה קושית‬
‫המהר"ם‪ .‬שהרי רב הונא ודאי חולק על ריש לקיש‪ ,‬שלדבריו לא שייך לומר משום‬
‫שיכול לכופה למעשה ידיה שהרי ביכולתה לומר איני ניזונת ואיני עושה והכל שלה‪.‬‬
‫ועיין בפנ"י דף נח‪ .‬ד"ה גמרא שרצה לומר שאין מחלוקת כלל בין המפרשים‪ .‬דר'‬
‫יונה שכתב שאשה אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר‪ ,‬מיירי‬
‫רל‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫כשהיא ניזונת מבעלה‪ .‬והראשונים שכתבו שאשה יכולה לומר גם במותר דברו‬
‫באופן שלא תיזון כלל מבעלה‪ .‬אולם מדברי הטור ושאר הראשונים לא משמע כדברי‬
‫הפנ"י‪ ,‬שהרי כתבו שיש מחלוקת בזה בין הראשונים‪ .‬וכן משמע מדברי הרמ"א בסי'‬
‫פ' שסתם דלא כר' יונה ולא חילק כהפנ"י ע"ש‪.‬‬
‫ולאחר העיון נ"ל כי הראשונים אינם סוברים את חידושו של הפנ"י שאשה‬
‫הניזונת מבעלה אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר‪ .‬ותחילה‬
‫אביא את המפורש בראשונים שחולקים‪ .‬ועיין ברשב"א דף נח‪ :‬שכתב בד"ה הוי בה‬
‫רב פפא וז"ל‪:‬‬
‫"ולרב ושמואל הוא הדין שהיה יכול להעמיד סיפא ברוצה ליטול מזונות‬
‫ואינה רוצה ליטול מעה כסף אלא מכיון שאין עיקר הענין תלוי כאן בין אין‬
‫מעלה ממש למעלה והיא אינה רוצה לקבל‪ .‬ועוד דלרב אדא הוצרך לומר‬
‫כשאינו מעלה דוקא‪ ,‬אבל במעלה והיא אינה רוצה לקבל‪ ,‬לא כל כמיניה‪,‬‬
‫כטעמיה דריש לקיש דבחד שיטתא קיימי‪ ,‬משום הכי נקט בשאין מעלה לה‬
‫מעה כסף לצרכה‪".‬‬
‫ועוד כתב שם בהמשך וז"ל‪:‬‬
‫"וכן אלו רצתה נוטלת מזונות דמזוני עיקר ומעשה ידיה עצמן קדושים‬
‫ואינה נוטלת מעה כסף ואין המותר קדוש עד לאחר מיתה‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫)ועיין ברשב"א שהודפס בנפרד למס' כתובות לא ברשב"א המודפס בחמשה עשר‬
‫שיטות דידוע דהוא לרמב"ן( ועיין לעיל שכתבתי כי הפני יהושע ביסס את פרושו‬
‫לגמרא על דרך הר"ן שהוא למעשה פרוש הרשב"א‪ .‬אולם הרשב"א עצמו בפרושו‬
‫לגמ' כתב מפורש שגם האשה הניזונת מבעלה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף‬
‫ואיני נותנת מותר וכפי שהבאתי לשונו לעיל‪ .‬ונ"ל שאם הפנ"י היה רואה את‬
‫הרשב"א בשלמותו לא היה מחדש דין זה כי מדבריו משמע שסבר שזהו פרושו של‬
‫הרשב"א לסוגיתינו ע"ש בדבריו‪.‬‬
‫ועתה אבאר שגם מדברי רש"י משמע דאינו סובר כהפנ"י‪ .‬והיות ודברי רש"י‬
‫קשים ונתחבטו בהם האחרונים אעתיק את לשונו ואביא את פרושי האחרונים‬
‫בדבריו ואח"כ אכתוב מה שנ"ל בבאור דבריו‪ .‬והא לשונו בד"ה לעולם במעלה לה‬
‫מזונות וכו'‬
‫וה"ה נמי דמצי לאוקמא כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף אלא‬
‫משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ואוקי רישא‬
‫דמתני' דתני עושה ואוכלת בניזונת להכי אוקי סיפא בניזונת עכ"ל‪.‬‬
‫והנה בהסבר דברי רש"י מצאתי ב' פרושים א‪ .‬המהרש"א כתב שכוונת רש"י לומר‬
‫שהגמ' יכלה להעמיד את המשנה לרב שמעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות‬
‫ורב יסבור שתקנו מעה כסף תחת מעשי ידיה ומותר תחת מזונות‪ .‬והנה פרוש זה נ"ל‬
‫קשה‪ .‬א' מדוע רש"י הקשה וניסה לפרש שרב ושמואל יסברו שלא כהלכה‪ ,‬דהרי‬
‫פוסקים שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר‪ .‬ועוד קשה דלפרוש‬
‫זה פרוש הרישא של המשנה בניזונת הוא שהבעל רוצה להעלות מעה כסף תחת‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫סימן יג‬
‫רלא‬
‫מזונותיה והאשה מסרבת ולכן עושה ואוכלת‪ .‬ולפי זה קשה מהו שתרץ רש"י שהגמ'‬
‫העמידה את הסיפא בניזונת דומיה דרישא הרי לפרוש שרצה רש"י לפרש הרישא‬
‫מדברת שהבעל רוצה להעלות לה מעה כסף‪ ,‬ולגבי מזונות לא דובר ברישא‪ .‬וקשה‬
‫מהו שכתב רש"י שהגמ' מעמידה את הסיפא שמעלה לה מזונות דומיא דרישא הרי‬
‫ברישא לא מדובר כלל לגבי מזונות‪ .‬ועיין בהגהות קרני ראם על המהרש"א‬
‫שהתקשה בדברי המהרש"א‪ .‬וע"ע בשער המלך סוף הלכות ערכין שפירש ברש"י‬
‫כמהרש"א והתקשה שם‪ .‬וע"ע בפנ"י שכתב שפרוש המהרש"א תמוה‪.‬‬
‫פרוש ב‪ .‬הוא פרוש המהר"ם ופרש שרש"י רצה לומר שנעמיד את הרישא והסיפא‬
‫של המשנה שהבעל מעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות‪ .‬ועל כן ברישא עושה‬
‫ואוכלת ובסיפא המותר קדוש מחיים‪ .‬וע"ז תירץ רש"י שהגמ' לא רצתה להעמיד כן‪,‬‬
‫משום שהגמ' רצתה להעמיד את הרישא בחידוש‪ .‬והוא שאפי' שהבעל מעלה לה‬
‫מזונות בכל זאת אין הכרח שמעשה ידיה יהיה קדוש‪ ,‬דאם תאמר איני ניזונת ואיני‬
‫עושה לא יהיו מעשי ידיה קדושים‪ .‬ואת הסיפא הגמ' מעמידה שאינו מעלה לה מעה‬
‫כסף ולכן המותר אינו קדוש מחיים אלא אחר מיתה קדוש ור"מ לשיטתו דאדם‬
‫מקדיש דבר שלא בא לעולם‪ .‬והנה גם פרוש המהר"ם קשה לי‪ ,‬א' דרש"י כתב‬
‫שמאחר והגמ' העמידה את הרישא בניזונת העמידה כן גם את הסיפא ולמהר"ם אין‬
‫פרוש למילים אלו‪ .‬ועוד קשה שלפרושו עיקר התרוץ חסר מן הספר‪ .‬ועוד קשה‬
‫לפרושו דדברי רש"י אינם עונים כלל לעיקר קושיתו‪ .‬שקושיתו היתה שנעמיד הסיפא‬
‫שהמותר קדוש מחיים ומדוע נדחקו רב ושמואל לומר שהמותר קדוש לאחר מיתה‬
‫ועל כך רש"י לא משיב דבר‪.‬‬
‫והנה המהר"ם לפרושו ברש"י‪ ,‬דייק מלשון הגמ' כשמעלה לה מזונות ואין מעלה‬
‫לה מעה כסף דהיינו שאם בפועל אינו מעלה לה מעה כסף אז המותר אינו קדוש‬
‫מחיים אבל אם הבעל מעלה לאשתו מעה כסף המותר קדוש מחיים ואין האשה‬
‫יכולה לומר איני רוצה ליטול מעה כסף ולא אתן המותר‪ .‬דאל"כ הוי לגמ' לנקוט‬
‫כשרוצה לזונה ורוצה ליתן מעה כסף והיא אינה רוצה‪ .‬ועל כן כתב המהר"ם שמוכח‬
‫מרש"י שסובר כר' יונה שבמותר אין האשה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני‬
‫נותנת מותר‪) .‬ועיין לעיל בענף ב' שביארתי והוכחתי דרש"י אינו סובר כר' יונה(‪.‬‬
‫ועיין במהר"ם שנדחק דלפרושו יכול רב להעמיד את המשנה כפשוטה שהמותר‬
‫קדוש מחיים וכגון שהבעל מעלה לאשתו מעה כסף‪ .‬והמחלוקת בין ר' מאיר לר'‬
‫יוחנן הסנדלר היא כדלריש לקיש דר' מאיר סובר מתוך שיכול לכופה אמרינן דנעשה‬
‫כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן ור' יוחנן הסנדלר סובר דלא אמרינן נעשה כאומר‪.‬‬
‫וע"ש שתרץ דלרב היה נראה דוחק להעמיד שנחלקו בזה‪ .‬דא"כ היה ר' יוחנן‬
‫הסנדלר חולק על ר"מ במשנה במסכת ערכין בענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה‪.‬‬
‫ותרוצו נ"ל דחוק דהרי ריש לקיש סובר שנחלקו בזה ולמה לרב יראה פרוש זה‬
‫דחוק‪ .‬ועוד שגם באוקימתא של רב שנחלקו בענין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם‬
‫יש את אותו דוחק לומר שנחלקו בדבר זה‪ .‬דהרי לא כאן עיקר סוגית דבר שלא בא‬
‫לעולם והיה לר' יוחנן הסנדלר לחלוק על ר"מ במקום שדיבר בענין זה בהדיא‪ ,‬כגון‬
‫רלב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫המקדש את האשה לאחר שאתגייר‪ .‬ועיין בפנ"י שכתב שגם פרוש המהר"ם ברש"י‬
‫דחוק‪.‬‬
‫וע"כ נ"ל שהפרוש ברש"י הוא כמהר"ם ואולם בדבר קטן נטה מדרכו ובזה‬
‫יתישבו דברי רש"י היטב‪ .‬וזה הפרוש הנ"ל‪ ,‬שרש"י הקשה מדוע הגמ' לא העמידה‬
‫לרב שמדובר שהבעל מעלה לה מעה כסף והמותר קדוש מחיים כפשוטו‪ .‬וע"כ תירץ‬
‫רש"י דהגמ' העמידה הסיפא דומיא דרישא בניזונת‪ .‬וכוונתו כשם שהרישא מדברת‬
‫שהבעל רוצה לזון את אשתו והיא אינה רוצה‪ ,‬באופן זה מדברת גם הסיפא שהבעל‬
‫רוצה להעלות לה מעה כסף והיא אינה רוצה‪ .‬ופרוש הסיפא של המשנה לרב‬
‫שהמותר קדוש לאחר מיתה הוא באופן שמעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף‪,‬‬
‫ומה שאמרה הגמ' שאין מעלה לה מעה כסף אין הכוונה שאינו רוצה להעלות אלא‬
‫דהבעל רוצה להעלות אולם האשה אינה רוצה מעה כסףכג‪.‬‬
‫והפרוש של המשנה לפי רש"י לדברינו הוא ממש כפי שפרשו דבריו הרשב"א‬
‫הריטב"א והר"ן שהמשנה כולה מדברת בניזונת היינו שהבעל רוצה לזון את אשתו‪.‬‬
‫והחידוש ברישא שאשה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה‪ .‬והסיפא מדברת‬
‫שהבעל רוצה לזון את אשתו וגם לתת מעה כסף והקדיש את המותר והאשה אומרת‬
‫שאינה רוצה מעה כסף ועל אופן זה חידש ר' מאיר שלאחר מיתה המותר קדוש‬
‫משום שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם‪ .‬והא שדיבר ר' מאיר בהקדיש המותר‬
‫לחדש לנו שאף שהמותר לא עביד דאתי לידי הבעל כלל‪ ,‬דשמא לא תעשה ושמא‬
‫תעשה ותאכל ואעפ"כ המותר לאחר מיתה קדוש משום שאדם מקדיש דבר שלא בא‬
‫לעולם‪.‬‬
‫ועתה אסביר את לשון הגמ' שהעמידה את הסיפא שמעלה לה מזונות ואין מעלה‬
‫לה מעה כסף‪ .‬הא לדברינו היתה הגמ' צריכה לומר שמעלה לה מזונות וגם מעה‬
‫כסף‪ .‬אלא דהגמ' נקטה כאן לשון זה שיהיה מתאים הן לרב והן לר' אדא דלרב לשון‬
‫זה מורה על המציאות בסיפא שמעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף‪ .‬ולרב‬
‫אדא הלשון כפשוטו שמדובר שמעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף משום‬
‫שאין לו או שאינו רוצה‪ .‬דלדבריו אי אפשר להעמיד שרוצה לזון והיא אינה רוצה‬
‫לקבל שהרי סובר כריש לקיש שאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה‪ .‬ולעיל‬
‫הבאתי לשון הרשב"א שפירש בדיוק כן בגמ'‪ .‬ועיין בתוס' ישנים המודפסים בצד‬
‫התוס' שמשמע מהם שכן פרשו את הגמ' כפי שפירשתי ברש"י‪.‬‬
‫ולפי פרושנו ברש"י‪ ,‬רש"י חולק הן על רבינו יונה והן על הפנ"י‪ .‬ואשה יכולה‬
‫ליזון מבעלה ולומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וכפי שכתב הרשב"א‪.‬‬
‫כג ]ועתה מצאתי שהתוס' רא"ש )כתובות דף נ"ח ע"ב ד"ה מתוך שיכול לכופה( פירש‬
‫ברש"י כפי שכתבתי[‪.‬‬
‫סימן יג‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫רלג‬
‫ועיין בר"ן על המשנה האחרונה בפרק אע"פ המשרה את אשתו ע"י שליש וכו' על‬
‫הקטע נותן לה מעה כסף לצרכיה ואם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה‪.‬‬
‫דמשמע שסובר ג"כ כהרשב"א ורש"י‪.‬‬
‫הארכתי בענין זה כי יש בזה נפק"מ גדולות מאד ובמיוחד בזמן הזה וכפי שיתבאר‬
‫לקמן‪ .‬ולפני שאסכם דין זה אדון בראיות שהביאו הפנ"י וההפלאה לדינם ואבאר‬
‫שאינם מכריעות‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫ראית הפנ"י‬
‫עיין בפנ"י ריש פרק מציאת האשה ד"ה גמ' ומה מעדפה וכו' ואבאר ראיתו‬
‫בקצרה‪ .‬הגמ' שם הביאה את הברייתא קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ר'‬
‫עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא‬
‫יגרשנה ותהה אסורה לחזור‪.‬‬
‫וביאר שם רבא טעמו של ר"ע דסובר שהעדפה שייכת לאשה‪ .‬והקשה הפנ"י מנין‬
‫לרבא שטעמו של ר"ע שאמר יפר שמא תעדיף דסובר שהעדפה לאשה י"ל שגם ר"ע‬
‫סובר שהעדפה לבעל אלא שחושש שמא תאמר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת‬
‫העדפה‪ .‬ותרץ ע"פ דרכו דסתם אשה ניזונת מבעלה ולכן אינה יכולה לומר איני‬
‫נוטלת מ"כ ואיני נותנת העדפה‪ .‬ואולם ראיה זו איני מכיר‪ ,‬דאין לומר שטעמו של‬
‫ר"ע הוא כדרצה הפנ"י לומר‪ ,‬דא"כ קשה מדוע ת"ק לא אמר שיפר בגלל חשש זה‬
‫ומהו טעמו של ת"ק‪ .‬ואין לומר שנחלקו בדבר זה אם יכולה לומר איני נוטלת מעה‬
‫כסף ואיני נותנת העדפה‪ ,‬שלא מסתבר שנחלקו בזה‪ .‬ועוד נראה שרבא לא רצה‬
‫לפרש כן משום שלשונו של ר"ע אינה מורה שכוונתו לדבר זה‪ .‬שהרי ר"ע אמר יפר‬
‫שמא תעדיף ואילו היה טעמו כפי שרצה הפנ"י לומר היה צריך לומר יפר שמא תאמר‬
‫איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת העדפה‪.‬‬
‫ראית ההפלאה‬
‫עיין בהפלאה דף סו‪ .‬ד"ה והא כי אתא רבין שכתב להוכיח כהפנ"י מהתוס' בדף‬
‫נט‪ .‬ד"ה שמא דהקשו שם מדוע ר' יוחנן בן נורי לא אמר יפר שמא תאמר איני ניזונת‬
‫ואיני עושה ותרצו שאינו שכיח שתאמר כן‪ .‬והקשה ההפלאה דאם לא נסבור כהפנ"י‬
‫יקשה מדוע לא אמרו יפר שמא תאמר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר ודבר‬
‫זה שכיח כי על ידי כך אינה מפסידה מזונות‪ .‬אולם נ"ל שאין בזה ראיה והטעם שלא‬
‫חששו לדבר זה הוא משום שעניות לא שכיח שתאמרנה כן דלא שכיח שיש להן‬
‫מותר דמן הסתם מעשי ידיהן מצומצמות שאין להם מלאכה רבה ועוד שמגלגלות עם‬
‫בעליהן‪ .‬ועשירות אין דרכם לומר כן )א( שאין דרכם לעשות העדפה )ב( שהעדפה‬
‫אצלן פחותה ממה שבעלה צריך לתת להם מעות לצרכיהן דהרי העשירות מקבלות‬
‫יותר ממעה כסף דלפי הכבוד צריך ליתן להם וכ"כ הרשב"א והריטב"א שעשירות‬
‫רלד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫אין מקבלות רק מעה כסף אלא לפי הכבוד‪ .‬וא"כ ודאי שהדבר אינו שכיח שהעדפה‬
‫שלהן תהיה יותר מהכסף שמקבלות לצרכיהם‪.‬‬
‫)ועיין רשב"א דף נט‪ .‬ד"ה קונם שכתב תרוץ אחר לקושית התוס' ולדבריו גם כן‬
‫אין ראית ההפלאה ראיה(‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫וטרם נסכם דין אשה האומרת איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת העדפה אבאר מה‬
‫דעת הרא"ש בעניין זה‬
‫הרא"ש בריש פרק מציאת האשה כתב וז"ל‪:‬‬
‫"כתב הרמ"ה ז"ל הא דמציאתה לבעלה היינו דוקא בניזונת אבל באינה‬
‫ניזונת תהוי לה איבה ואיבה‪ .‬ולא דק בזה‪ ,‬דלא משכחת אשה שאינה ניזונת‬
‫אלא באומרת איני ניזונת ואיני עושה או שאמר לה בעלה צאי מעשה ידיך‬
‫במזונותיך והיא מספקת‪ ,‬וכיון דברשות קא עבדי חיישינן לאיבה ומציאתה‬
‫לבעל‪ ".‬עכ"ל‬
‫והנה סברת הרא"ש צריכה עיון דמה איבה וקטטה שייך באשה הניזונת ממעשה‬
‫ידיה וכשם שמעשה ידיה שלה גם מציאתה תהיה לעצמה ובמה שונה מציאה‬
‫ממעשה ידיה‪ .‬ועל קושיה זו מצאתי שני תירוצים‬
‫א‪ .‬ההפלאה והעמק שאלה )פרשת משפטים אות ד( כתבו שהרא"ש סובר כרבינו יונה‬
‫שאשה אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר‪ .‬ומציאה ומותר‬
‫תקנו שיהיה לבעלה משום איבה דקטטה‪ .‬ועיין טור סימן פא' שלכאורה משמע‬
‫שסובר כרבינו יונה )אולם עיין שם בפרישה שכתב שהטור אינו סובר כר' יונה‬
‫אלא שהטור כתב שם דין שהוא אמת גם אליבא דר' יונה ע"ש(‪) .‬ברם לעיל‬
‫הוכחתי שהתוס' חולקים על רבינו יונה ועיין בתוס' רא"ש דף נח‪ :‬שהביא כל‬
‫דברי התוס' ולכן קשה לי לומר שסובר כר' יונה(‬
‫ב‪ .‬הפנ"י ריש פרק מציאת האשה תרץ דהרא"ש סובר כהתוס' שאשה שאמרה איני‬
‫ניזונת ואיני עושה יכולה לחזור בה ולומר שרוצה לזון מבעלה‪) .‬וכ"כ הרא"ש‬
‫בתוספותיו כתובות דף פג‪ (.‬ועוד דנסתפקו התוס' בב"ב מט‪ :‬דשמא האשה אינה‬
‫יכולה לעקור תקנת חכמים לגמרי ולומר איני ניזונת ואיני עושה לעולם אלא אם‬
‫אומרת מועיל לזמן‪ .‬ולפ"ז כל אשה אפי' שאינה ניזונת עתה יש לומר שתחזור‬
‫ליזון ושייך בה איבה דמזונות וקטטה‪ .‬וקצת משמע כן מלשון הרא"ש שכתב כיון‬
‫דברשות קא עבדי חישינן לאיבה ומציאתה לבעל‪ .‬והלשון תמוה דמה שייך לומר‬
‫ברשות קא עבדא אם אומרת איני ניזונת ואיני עושה הרי יכולה לומר גם נגד רצון‬
‫בעלה‪ .‬ולתירוץ זה ניחא שלא עוקרת לעולם אלא לזמן‪ .‬ועיין בפנ"י שם שכתב‬
‫שהרמ"ה לשיטתו דסובר שאשה שאמרה איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה‬
‫לחזור בה‪ .‬ולכן משאמרה לא שייך יותר חשש איבה‪ .‬ונ"ל שהרמ"א סובר כפרוש‬
‫זה‪ .‬דהרמ"א בסי' פ' לא הביא דעת רבינו יונה בענין מותר ונ"ל שאילו היה סובר‬
‫שהרא"ש סובר כר' יונה היה מזכיר שיטתו‪.‬‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫סימן יג‬
‫רלה‬
‫אולם צ"ע‪ ,‬מדוע השמיטו השו"ע והרמ"א בסימן פד' מחלוקת הרמ"ה והרא"ש‪.‬‬
‫ועיין בית יעקב‪ ,‬סימן פ' סעיף א‪ ,‬שכתב שהשו"ע והרמ"א השמיטו דעת הרא"ש‪ ,‬כי‬
‫הרא"ש הולך בשיטת ר' יונה ואין הלכה כדבריו‪ .‬אך מהמל"מ‪ ,‬פר' כא מהלכ'‬
‫אישות‪ ,‬משמע דהוי ספיקא דדינא‪.‬‬
‫ולאחר כתבי כל זה מצאתי שהנתיבות משפט על ר' ירוחם הקשה ג' קושיות על‬
‫הרא"ש )עיין בדף קסד‪ (:‬א' בסברא‪ ,‬דקשה מדוע יש לחשוש שאשה אשר אינה‬
‫ניזונת מבעלה תהיה איבה ביניהם אם מציאתה תהיה שלה‪ .‬ועוד קשה דאף אם דעת‬
‫הרא"ש כן מ"מ מה תמה על הרמ"ה שאינו סובר כן היכן מצא מפורש שלא כדבריו‪.‬‬
‫ב' דאיתא בריש פר' מציאת האשה תני תנא קמיה דרבא מציאת האשה לעצמה ר'‬
‫עקיבא אומר לבעלה והקשה לו רבא השתא ומה העדפה דמעשה ידיה היא אמר ר"ע‬
‫לעצמה מציאתה לא כל שכן‪ .‬והנה לדעת הרא"ש שמציאת אשה לבעלה אף שאינו‬
‫זנה קשה מהו הכל שכן של רבא מהעדפה ששייכת לה לומר שגם המציאה שלה הרי‬
‫בהעדפה הכל מודים שאם אינו נותן מעה כסף שהוא שלה‪ .‬וקושיה זו קשה ג"כ‬
‫מדברי ר' פפא שם שאמר מציאתה כהעדפה ע"י הדחק דמי ושייך לה‪ .‬ולדברי‬
‫הרא"ש יש לחלק ביניהם ולומר שהעדפה שייכת לאשה ומציאתה לבעל משום‬
‫איבה‪ .‬ג' דהתוס' שם ד"ה מציאתה כתבו הכא משמע דמציאתה תחת מזונות כמו‬
‫מעשה ידיה מדמדמי מציאה להעדפה‪ .‬והנה מבואר בדבריהם שמציאה תחת מזונות‬
‫ולא משום איבה דקטטה‪ .‬וכדי להשלים את הקושיא אעתיק את לשון תוס' הרא"ש‬
‫ביבמות דף צ‪ :‬וז"ל‪:‬‬
‫"טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה וכו' תימה דבריש‬
‫מציאת האשה אמרינן מציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי ומדמדמי מציאה‬
‫להעדפה משמע דמציאה תחת מזונות כמו מעשה ידיה והכא משמע‬
‫דמציאה משום איבה וכן בפ"ק דב"מ‪ .‬וי"ל דמעשה ידיה נמי משום איבה‬
‫הם כדאמרינן בפרק אע"פ דתקינו רבנן מזוני עיקר ומעשי ידיה משום איבה‪.‬‬
‫ואע"ג דתרוויהו משום איבה ותרוויהו משום מזונות נקט גבי מעשה ידיה‬
‫טעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה משום דקא מיתזנא מינה משום‬
‫דתחת מזונות היתה עיקר התקנה על מעשה ידיה כדי שיפרנסנה הבעל בעין‬
‫יפה ואח"כ הוסיפו לתקן גם מציאה דלא תהוי לה איבה‪ ".‬עכ"ל‬
‫)ובדברי התוס' רא"ש הללו מיושבים גם דברי התוס' כתוב' דף מז‪ :‬שאומנם תקנו‬
‫שמעשי ידיה משום איבה וקטטה וזאת משום שזן אותה(‪ .‬והנה מפורש בתוס' רא"ש‬
‫שתקנו מציאה לבעל משום איבת מזונות וא"כ תמיהת הרא"ש על הרמ"ה מאד תמוה‬
‫במה דחה דברי הרמ"ה‪ .‬ואף שיש לומר שהרא"ש סובר שתקנו מציאה לבעל בכל‬
‫אופן מ"מ מה תמה על הרמ"ה שאינו סובר כן‪.‬‬
‫והנה מחמת קושיות גדולות אלו נ"ל להוציא דברי הרא"ש והרמ"ה מפשטן‪ .‬ונ"ל‬
‫דהרמ"ה דיבר באשה שהבעל זן אותה אלא שהאשה אמרה איני נוטלת מעה כסף‬
‫ואיני נותנת מותר‪ .‬ובזה אמר הרמ"ה שמציאתה לעצמה משום שדין המציאה כדין‬
‫המותר שהוא כנגד מעה כסף‪ .‬ועל כך תמה הרא"ש שמציאה תקנו לבעל משום איבה‬
‫וזה איבה דמזונות ומאחר והבעל זן אותה שייך איבה והמציאה שלו‪ .‬אבל בבעל‬
‫רלו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫שאינו זן את אשתו כלל ודאי שהמציאה לאשה‪ .‬ובזה יובן לשון הרא"ש שהעתקתי‬
‫לעיל "כיון דברשות קא עבדא חיישינן לאיבה"‪ .‬ותמוה מה שייך לומר ברשות קא‬
‫עבדא הרי אשה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה גם אם בעלה אינו מסכים‪.‬‬
‫ולדברינו ניחא שהרא"ש דיבר באשה שאמרה איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת‬
‫מותר‪ .‬דבזה שייך לומר דברשות קא עבדא‪ .‬שבדרך כלל אשה האומרת כן אין הבעל‬
‫מקפיד משום שברשות האשה לא לעשות מותר כלל‪.‬‬
‫ולפירוש זה‪ ,‬הרא"ש חולק הן על ר' יונה והן על הפנ"י‪.‬‬
‫והנה פרוש זה הוא פרוש מחודש במחלוקת הרמ"ה והרא"ש ולא משמע כן‬
‫במפרשים וע"כ אין לצרף דעת הרא"ש לחולקים על הפנ"י‪ .‬אולם לפי מה שביארתי‬
‫לעיל נראה שהרא"ש אינו סובר כר' יונה‪.‬‬
‫ובדעת הרא"ש יש להסתפק מה דין העדפה שע"י הדחק באשה שאינה ניזונת‬
‫מבעלה האם דינה כמציאה או כהעדפה‪ .‬ונ"ל שדין העדפה ע"י הדחק כהעדפה היות‬
‫והוא בא מחמת עבודתה‪.‬‬
‫ועיין לקמן בענף י' מה שאכתוב בענין העדפה שע"י הדחק באלמנה‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫הנה בארתי שדברי הפנ"י אינם מוסכמים‪ ,‬דהרשב"א כתב במפורש להפך ונראה‬
‫שגם רש"י חולק‪ .‬ונ"ל שפשטות שאר הראשונים והרמ"א אה"ע סי' פ סעי' א והח"מ‬
‫סי' ע ס"ק ז אינו כהפנ"י‪ ,‬שאם היו סוברים כמותו היו מפרשים דבריהם‪ .‬ועוד שכל‬
‫הראשונים לא פרשו את הגמ' כהפנ"י‪ .‬ועיין עוד לקמן בענף ז' שאוכיח שרע"א אינו‬
‫סובר כהפנ"י‪ .‬והיה נ"ל שהעיקר להלכה כהרשב"א משום שאם הפנ"י היה רואה את‬
‫הרשב"א לא היה חולק‪ .‬ועוד דמלשונו משמע כי הפרוש שכתב הוא הפרוש של הר"ן‬
‫לגמ'‪ .‬ולמעשה אין הדבר כן כי הר"ן לקח את פרושו מהרשב"א והרשב"א חולק‪.‬‬
‫אולם אין בכוחינו להכריע נגד הפנ"י וההפלאה והעמק דבר‪ .‬אך מ"מ נראה שהוי‬
‫ספיקא דדינא‪.‬‬
‫ועתה מצאתי שבהפלאה דף קז‪ .‬ד"ה אומנם לולי דבריהם כתב כהרשב"א‪ .‬וכ"כ‬
‫הבית יעקב אה"ע סי' פד סעי' א‬
‫ואולם נ"ל שבמקום שאפשר לומר שהפנ"י מודה לרשב"א יש לפסוק כהרשב"א‪.‬‬
‫ונ"ל שבאדם המורד על אשתו ששם לא שייכת סברת איבה‪ ,‬פוסקים כהרשב"א‪,‬‬
‫ואשה תוכל לומר רוצה אני מזונות ואעשה לבעלי מלאכות הבית‪) .‬ובענין עשיה‬
‫בצמר אבאר לקמן דפטורה בזמן הזה( אך איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת העדפה‬
‫והעדפה שע"י הדחק‪ .‬ובמקרה זה יש לומר שגם הפנ"י מודה שיכולה לומר כן‪ .‬שהרי‬
‫הפנ"י נימק את שיטתו שאשה הניזונת אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני‬
‫נותנת מותר משום שיש לחשוש לאיבה אולם במורד כל זמן שעומד במרדו אין‬
‫לחשוש לאיבה וגם הפנ"י יודה שתוכל לומר כן‪ .‬וכן נ"ל שאדם המורד על אשתו‬
‫וזנה בעל כרחו‪ ,‬שמציאתה שלה דלא תקנו למורד דברים שעיקרם משום איבה‪ .‬ועיין‬
‫בית יעקב סי' צה' סעי' א' וע"ע בית יעקב סי' צ' סעי' ה' ד"ה י"א המורד על אשתו‪.‬‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫סימן יג‬
‫רלז‬
‫ועיין בבית מאיר סימן פד' שמשמע שם שבמורד לא שייך איבה וכל הדברים‬
‫שתקנו לבעל משום איבה אינו זוכה‪.‬‬
‫ונ"ל להוכיח דבר זה מלשון הרא"ש שהבאתי לעיל דכתב שאשה האומרת איני‬
‫ניזונת ואיני עושה או אשה שבעלה אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך מציאתה‬
‫לבעלה‪ .‬ונימק הרא"ש דבר זה שהיות וברשות קא עבדא יש לחשוש לאיבה‪ .‬משמע‬
‫שבמקום שלא שייך לחשוש לאיבה מציאתה לעצמה‪ .‬ולפי זה בעל שעזב את אשתו‬
‫ולא השאיר לה מזונות גם הרא"ש מודה שמציאתה שלה‪.‬‬
‫ולפי דברינו יתבאר לשון הרמ"ה שהעתיק הרא"ש ריש פר' מציאת האשה‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"הא דמציאתה לבעלה היינו דוקא בניזונת אבל באינה ניזונת תהוי לה איבה ואיבה‪".‬‬
‫ועיין בנתיבות משפט‪ ,‬דף קסד‪ ,:‬שתמה על לשון הרמ"ה‪ ,‬תהוי לה איבה ואיבה‪,‬‬
‫דלשון זה נאמר בש"ס רק במקומות שחז"ל רצו שתהוי לה איבה כגון ביבמות דף צ‪:‬‬
‫ע"ש או במקומות שחז"ל לא חששו לאיבה כגון בב"מ דף יב‪ :‬ובכתובות דף צו‪ .‬אבל‬
‫במקרה של הרמ"ה שדיבר באשה הניזונת ממעשי ידיה מדוע לא נחשוש שתהיה‬
‫איבה ביניהם‪ .‬והרמ"ה היה צריך לומר‪ ,‬שלא שייך איבה משום שאינה מקבלת ממנו‬
‫מזונות‪ .‬ולדברינו הדבר מבואר שהרמ"ה דיבר בהוה שבדרך כלל שאשה שאינה‬
‫ניזונת מבעלה זה משום שהבעל מורד שאינו רוצה לזון את אשתו ובו שייך לשון‬
‫שתהיה איבה ביניהם‪ .‬ואומנם דעת הרמ"ה שכל אשה שאינה ניזונת מבעלה‬
‫שמציאתה שלה מפני שתקנו מציאה לבעל רק משום איבת מזונות‪ ,‬אך לשון תהוי לה‬
‫איבה שייך בבעל מורד‪ .‬ולפי זה הרא"ש חולק רק כשאין הבעל מורד אבל כשהבעל‬
‫מורד הרא"ש מודה וכפי שהוכחתי לעיל מלשונו‪.‬‬
‫ועוד נ"ל להוכיח דבר זה דמצאתי בפסקי דין רבנים‪ ,‬חלק א' עמ' ‪ 245‬וחלק ב'‬
‫עמ' ‪ 271‬ואילך‪ ,‬שנחלקו שם בשאלה האם מורד מפסיד פירות נכסי מלוג‪ .‬שדעה‬
‫אחת סוברת שמפסיד וטעמו דמורד מפסיד כל זכויות שיש לו באשתו‪ .‬ואע"פ‬
‫שפסקינן שמורד יורש את אשתו זה משום שירושת הבעל דבר תורה‪ ,‬והדבר תלוי‬
‫בקירבה וכל זמן שלא גירשה הרי הוא שארה‪ .‬ודעה שניה סוברת‪ ,‬שבעל מורד אינו‬
‫מפסיד פירות נ"מ‪ .‬ונמקו שם‪ ,‬שחכמים תקנו לבעל פירות נ"מ ותמורת זה חייבוהו‬
‫לפדותה‪ .‬ועל כן כל זמן שהבעל חייב לפדות את אשתו זוכה בפירות‪ .‬ולהאמור שם‪,‬‬
‫הכל מודים במקום שלא שייכים שני הטעמים‪ ,‬שהמורד מפסיד זכויות שיש לו‬
‫באשתו ובמיוחד דברים שתקנו מלכתחילה רק משום איבה‪.‬‬
‫ברם יכול המערער לומר‪ ,‬כי אמנם לכתחילה לא היו מתקנים למורד דברים‬
‫שעיקרם משום איבה אבל לאחר שתקנו חכמים שמציאת אשה לבעלה משום איבה‪,‬‬
‫חזר דין המציאה כדין מעשי ידיה ואין להפריד ביניהם ובכל מקום שמעשי ידיה‬
‫לבעלה גם מציאתה לבעלה‪.‬‬
‫אולם זו אינה טענה כי מדברי הרא"ש למדנו שאין הדבר כן‪ .‬שהרי אשה שאמרה‬
‫איני ניזונת ואיני עושה או שבעלה אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך‪ ,‬מעשי ידיה‬
‫שלה אך המציאה לבעלה משום איבה‪ .‬ועל כרחך שחכמים לא השוו דין המציאה‬
‫רלח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫למעשי ידיה‪ .‬ועל כן גם במורד נאמר שלא תקנו חכמים לבעל מציאה שעיקרה משום‬
‫איבה‪.‬‬
‫גם לדברי הרמ"ה‪ ,‬שלכאורה השוו חכמים דין המציאה למעשי ידיה‪ .‬אין ראיה‪,‬‬
‫שהשוו כן תמיד‪ ,‬והראיה שבמגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב לזונה‪ ,‬מעשי ידיה‬
‫לבעלהכד אולם מציאתה לעצמה‪) .‬עיין בב"מ יב‪ :‬ובפד"ר ח"ג עמ' ‪ 45‬ואילך( וכן‬
‫באלמנה‪ ,‬תקנו לה מזונות מהיתומים מעשי ידיה שלהם ומציאתה שלה‪ .‬ועל כרחך‬
‫שדין המציאה הוא דין העומד בפני עצמו ותקנו אותו לבעל רק במקום ששייך איבה‬
‫בפועל‪.‬‬
‫וראה בפד"ר ח"ז עמ' ‪ 304‬כתבו סברא זו שבעל מורד אינו זוכה במציאה‬
‫ובהעדפה שע"י הדחק‪ .‬וע"ע בפד"ר חלק יד עמ' ‪ 125‬שהרה"ג א‪ .‬שינפלד העלה‬
‫סברא זו אולם לא קבע מסמרות בענין‪.‬‬
‫ולאחר כתבי כל זה מצאתי ראיה ברורה שבעל מורד‪ ,‬או בעל שאינו ממלא‬
‫חובותיו כלפי אשתו‪ ,‬שאינו זוכה במציאותיה‪.‬‬
‫השו"ע בהלכות ערובין או"ח סימן שסו‪ ,‬ביאר כיצד מזכה אדם ערוב לכל בני‬
‫החצר‪ .‬וכתב וז"ל‪:‬‬
‫"כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה ע"י בנו ובתו הקטנים וכו'‪ .‬אבל מזכה הוא‬
‫ע"י בנו ובתו הגדולים אפי' סמוכים על שולחנו וכו'‪ .‬וע"י אשתו אע"פ‬
‫שהוא מעלה לה מזונות‪ ,‬ואפי' אין לה בית בחצר‪ .‬וי"א שאינו מזכה ע"י בנו‬
‫ובתו הסמוכים על שולחנו אפי' הם גדולים ולא ע"י בתו אפילו שאינה‬
‫סמוכה על שולחנו כל זמן שלא בגרה‪ .‬ולא ע"י אשתו שמעלה לה מזונות או‬
‫שאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ואפי' יש לה בית בחצר‪ .‬אבל מזכה‬
‫ע"י בנו שאינו סמוך על שולחנו אפי' הוא קטן וע"י בתו שבגרה ואינה‬
‫סמוכה על שולחנו וע"י אשתו שאינו מעלה לה מזונות אפי' אין לה בית‬
‫בחצר‪ .‬ולכתחילה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה הדעה השניה שהביא השו"ע היא דעת התוס' ערובין דף עט‪ :‬ד"ה ועל ידי‬
‫אשתו‪ .‬ודעת הרא"ש שם פר' ז סי' ח‪ ,‬ולדעתם אדם אינו יכול לזכות דבר לאחרים‬
‫ע"י אשתו‪ ,‬משום שידה כידו‪ ,‬שהרי מציאתה שלו‪ .‬ועוד הוסיפו שגם אשה שאמר לה‬
‫בעלה צאי מעשה ידיך למזונותיך‪ ,‬אינו יכול לזכות על ידה‪ ,‬משום שמציאתה שלו‪.‬‬
‫וכפי שפסק הרא"ש ריש מציאת האשה‪ .‬והנה לדעה זו כתב השו"ע שאם הבעל אינו‬
‫מעלה לאשתו מזונות יכול לזכות על ידה‪ .‬וביאר המג"א ס"ק יט הטעם דמציאתה‬
‫שלה‪ .‬ובביאור הגר"א שם כתב‪ ,‬שבאופן זה מעמידים התוס' והרא"ש את המשנה‬
‫בערובין שאדם יכול לזכות ערוב ע"י אשתו‪ .‬והנה אי אפשר לומר שמדובר שהאשה‬
‫אמרה איני ניזונת ואיני עושה‪ ,‬דבמקרה זה סובר הרא"ש שמציאתה לבעלה‪ .‬אע"כ‬
‫כד ולקמן בסי' י"ד כתבתי שהעיקר להלכה שספק מגורשת‪ ,‬וכל שמעוכבת מחמתו להנשא‪,‬‬
‫דניזונות מבעליהן מעשה ידיהן שלהן‪.‬‬
‫סימן יג‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫רלט‬
‫השו"ע מדבר שהבעל נמנע בפשיעה מלזון את אשתו ולכן המציאה אינה לבעל‪.‬‬
‫ועיין בבית יעקב סי' פד סעי' א שכתב שבעל שנמנע מלתת מעה כסף שהמציאה‬
‫לאשה‪.‬‬
‫ועתה שהגענו למידה זו שבעל מורד אינו זוכה במציאת אשתו‪ ,‬יש לדון מה הדין‬
‫אם הוא נותן לה מעה כסף‪ ,‬האם הוא זוכה בהעדפה שע"י הדחק שלה‪ .‬דיש להסתפק‬
‫האם העדפה שע"י הדחק דינה כמציאה או כהעדפה‪ .‬ונ"ל שדבר זה הוא מחלוקת‬
‫הרשב"א והר"ן‪ .‬דהרשב"א סובר שדינה כמציאה‪ ,‬והר"ן סובר שדינה כהעדפה שהיא‬
‫תחת מעה כסף‪ .‬ועיין רשב"א כתובות דף נט‪ :‬ד"ה מתניתין ארבע יושבת‪ .‬ור"ן דף‬
‫כה‪ :‬בדפי הרי"ף ד"ה כר' אליעזר דוק היטב ותשכח‪ .‬ושמא י"ל דבבעל מורד מודה‬
‫הר"ן שלא תקנו לו העדפה שע"י הדחק‪ .‬כשם שלא תקנו לו מציאה‪ .‬ולקמן בענף י‬
‫יתבאר עוד מהרשב"א בב"ב שהעדפה שע"י הדחק אינו תחת מעה כסף‪ .‬דכתב שם‬
‫שאלמנה המקבלת מעה כסף‪ ,‬אינה נותנת העדפה שע"י הדחק‪ ,‬משום שדינה‬
‫כמציאה ומציאת אלמנה לעצמה‪.‬‬
‫ענף ז‬
‫אופן אמירת "איני ניזונת ואיני עושה"‬
‫א‪ .‬הריטב"א‪ ,‬כתובות דף נט‪ ,:‬כתב שאשה האומרת איני ניזונת ואיני עושה צריך‬
‫שתאמר כן בב"ד‪ .‬ונ"ל ששאר המפרשים לא סוברים כן‪ .‬דעיין רשב"א שם דף נט‪.‬‬
‫ד"ה קונם ור"ן לדף נח‪ :‬ועוד ראשונים שכתבו שאשה האומרת "איני עושה" אינו‬
‫מספיק כדי שיהיו מעשי ידיה שלה‪ .‬אלא צריך שתאמר "איני ניזונת ואיני עושה"‪.‬‬
‫והביאו ראיה לדבריהם מהברייתא "קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר"‬
‫משום שמעשה ידיה שלו‪ .‬והקשו הרשב"א והר"ן‪ ,‬מדוע אינו צריך להפר הרי היא‬
‫אומרת איני נותנת מעשי ידים‪ .‬ותהוי כאומרת איני ניזונת ואיני עושה‪ .‬ותרצו שאם‬
‫אומרת איני עושה אינו מספיק עד שתאמר גם איני ניזונת‪ .‬והנה אם היו סוברים‬
‫כהריטב"א לא היה צורך לתרוצם‪ ,‬דשמא אינו צריך להפר מפני שלא נדרה בב"ד‪.‬‬
‫ולכן אין זה כאומרת איני ניזונת ואיני עושה‪ .‬ועיין בגמ' כתובות דף ע‪ :‬שמשמע‬
‫כדברי הראשונים‪ .‬ונראה שהעיקר להלכה שאין צריך שתאמר בב"ד א' שהפוסקים‬
‫לא הזכירו שצריך שתאמר בב"ד וב' שהח"מ בסי' סט' הביא דברי הר"ן להלכה‪.‬‬
‫ב‪ .‬לעיל הזכרתי שדעת הרא"ה הר"ן והריטב"א שאשה שאמרה איני ניזונת ואיני‬
‫עושה אינה יכולה לחזור בה‪ .‬ועיין בדבריהם כתובות בדף נח‪ :‬ונימוקם הוא‪ ,‬דאם‬
‫תוכל לומר ולחזור בה לקתה מידת הדין‪ .‬דכשיהיה לה מלאכה תאמר איני ניזונת‬
‫וכשלא יהיה לה מלאכה תאמר הריני ניזונת‪ .‬אולם התוס' בב"ב דף מט‪ :‬ובכתובות‬
‫פג‪ .‬כתבו שאשה שאמרה איני ניזונת ואיני עושה יכולה לחזור בה‪ .‬ועיין בהגהות‬
‫מימוניות‪ ,‬פר' יב' מהלכות אישות הלכה ג‪ ,‬שכתב בשם התוס'‪ ,‬שאשה אינה יכולה‬
‫לעקור תקנת חכמים שמעשי ידיה לבעלה‪ ,‬ומה שאשה יכולה לומר איני ניזונת‬
‫ואיני עושה‪ ,‬זה רק לזמן‪ ,‬דתמיד יכולה לחזור בה וכן הוא בתוס' בב"ב מט‪ :‬ד"ה‬
‫יכולה‪.‬‬
‫רמ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ויש לדון לדעה הראשונה שאשה שאמרה איני ניזונת אינה יכולה לחזור בה‪ .‬מה‬
‫יהיה הדין אם אמרה איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר‪ ,‬האם יכולה לחזור בה‪.‬‬
‫ומצאתי שרע"א בסוגית הגמ' כתובות דף נח‪ :‬אות טו כתב שאף לדעת הר"ן שאשה‬
‫שאמרה איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה לחזור בה‪ .‬אשה שאמרה איני נוטלת‬
‫מעה כסף ואיני נותנת מותר יכולה לחזור בה‪ .‬ולכאורה דברי רע"א אלו אינם להלכה‪.‬‬
‫דדבריו הם לפי הבית שמואל בסימן סט' והב"מ שם דחה את דברי הבית שמואל‬
‫ע"ש‪ .‬מ"מ נ"ל שדינו של הרע"א אמת‪ ,‬דהיות ואין אשה חייבת לעשות מותר‬
‫לבעלה‪ ,‬אין באמירתה ובחזרתה משום לקתה מידת הדין שהזכיר הר"ן‪ .‬ובודאי‬
‫שסברא זו נכונה לגבי העדפה שע"י הדחק‪.‬‬
‫ומ"מ למדנו מדברי הרע"א שחולק על הפנ"י דלעיל‪ .‬דלפי הפנ"י אשה אינה‬
‫יכולה לומר במותר בלבד איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר‪.‬‬
‫ענף ח‬
‫סיכום‪:‬‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫אשה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה‪ .‬דעת הר"ן בשם הרא"ה וכ"כ הרבינו‬
‫יונה בב"ב שאם אומרת כן אינה יכולה לחזור בה‪ .‬ודעת התוס' בב"ב מט‪:‬‬
‫ובכתובות פג‪ .‬שהאשה יכולה לחזור בה‪ .‬וזו גם דעת ר' ירוחם‪ .‬והתוס' בב"ב‬
‫והגהות מימוניות כתבו שיתכן שאין האשה יכולה לעקור תקנת חז"ל לגמרי אלא‬
‫לזמן‪ .‬הרמ"א בסימן סט' הביא שתי הדעות‪ .‬ונראה שלמעשה אם אשה אמרה איני‬
‫ניזונת ואיני עושה‪ ,‬הוי ספיקא דדינא אם יכולה לחזור בה‪.‬‬
‫בענין העדפה‪ ,‬דעת השאילתות הר"ן והרשב"א ועוד ראשונים שאשה יכולה לומר‬
‫איני ניזונת ואיני עושה‪ .‬ודעת הר"י מיגאש בש"מ ורבינו יונה בטור שאינה יכולה‬
‫לומר‪ ,‬וטעמם שתקנו העדפה לבעל משום חינא והרמ"א פסק כהשאילתות‪.‬‬
‫דעת הפנ"י שגם לדעת השאילתות‪ ,‬שאשה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף‬
‫ואיני נותנת העדפה זה רק כשאומרת כן גם לגבי מזונות‪ ,‬אבל בהעדפה בלבד‬
‫אינה יכולה לומר‪ .‬וכן הסכימו עמו כמה אחרונים‪ .‬אולם הרשב"א חולק‪ ,‬ולעיל‬
‫הוכחתי שרש"י סובר כהרשב"א‪ ,‬ונראה לי שאם האחרונים היו רואים את דברי‬
‫הרשב"א לא היו חולקים ולכן נראה שאין העיקר כדבריהם‪ .‬אולם למעשה הוי‬
‫ספיקא דדינא‪ .‬ולדעת הרשב"א נ"ל שאשה שאמרה איני נוטלת מעה כסף ואיני‬
‫נותנת מותר שיכולה לחזור בה לכל הדעות‪.‬‬
‫בעל המורד על אשתו יכולה האשה לומר אני רוצה ליזון מבעלי ואעשה לו‬
‫מלאכות הבית אך איני רוצה לטול מעה כסף ולא אתן המותר‪.‬‬
‫אשה שאינה ניזונת מבעלה‪ ,‬דעת הרמ"ה שמציאתה שלה והרא"ש חולק‪ .‬יש‬
‫שכתבו שהרא"ש סובר כר' יונה‪ ,‬וכתב הבית יעקב שעל כן לא פסק הרמ"א‬
‫כמותו‪ .‬אולם נ"ל שהרא"ש סובר כדעת התוס' שחולקים על ר' יונה ולדעתו אשה‬
‫שאינה ניזונת מבעלה מציאתה שלו‪ ,‬משום שלא נעקרו חיובי הבעל לזון את‬
‫אשתו‪ ,‬ושייך איבה‪.‬‬
‫סימן יג‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫רמא‬
‫ולפ"ז אין ראיה מה דעת הרמ"א להלכה בזה‪ ,‬ולכן הוי ספיקא דדינא‪) .‬וכן משמע‬
‫מהמל"מ פר' כא' מהל' אישות שאביא לקמן דהוי ספיקא דדינא(‬
‫ו‪ .‬בעל המורד על אשתו אין מציאתה שלו‪ .‬ולגבי העדפה שע"י הדחק כשנותן מעה‬
‫כסף צ"ע האם דינה כמציאה או כהעדפה‪ .‬ונראה שדבר זה הוא מחלוקת הרשב"א‬
‫והר"ן‪ .‬ועיין ענף ו‪.‬‬
‫בעל שאינו מורד אולם אינו נותן מעה כסף‪ ,‬נראה שאף לשיטת הרא"ש שמציאה‬
‫שלו העדפה שע"י הדחק שלה‪.‬‬
‫אלמנה שניזונת מהיורשים ומקבלת מהם מעה כסף‪ ,‬מציאתה לעצמה‪ .‬ונראה‬
‫שדעת הרשב"א שאף העדפה שע"י הדחק שלה‪.‬‬
‫ונראה לי מדברי הרשב"א הללו שהעדפה שע"י הדחק הוי כמציאה‪ .‬וע"כ בעל‬
‫המורד על אשתו אע"פ שנותן מעה כסף המציאה והעדפה שע"י הדחק שלה‪.‬‬
‫)ודברים אלו יתבארו לקמן(‬
‫ענף ט‬
‫ועתה לאחר שנתבאר שיש חלוקי דינים גדולים במעשי ידיה של האשה עלינו‬
‫לברר מה חשוב מעשי ידיה‪ ,‬העדפה‪ ,‬והעדפה שע"י הדחק‪ .‬ומה דין מעשי ידי אשה‬
‫בזמן הזה‪.‬‬
‫ונברר גם מה דין העדפה שע"י הדחק ומציאתה‪.‬‬
‫ותחילה נבאר מה דין העדפה ע"י הדחק ומציאה‪.‬‬
‫בריש פרק מציאת האשה מבואר שר' עקיבא סובר שהעדפה ומציאת אשה‬
‫לעצמה‪ ,‬וחכמים סוברים שהם לבעל‪ .‬ופירש ר' יוחנן שהכל מודים שהעדפה לבעל‬
‫אלא שנחלקו בהעדפה ע"י הדחק ומציאה ר"ע סובר שהם לאשה‪ ,‬וחכמים סוברים‬
‫שהם לבעל‪ .‬ולהלכה פסקו הרי"ף והרמב"ם כחכמים‪ .‬ור"ח פסק כר"ע והרא"ש הביא‬
‫דברי שניהם‪ .‬ובשו"ע המחבר והרמ"א לא הביאו את דעת ר"ח‪ ,‬ומשמע שלא פסקו‬
‫כמותו‪ .‬אולם הב"ח כתב דהוי ספקא דדינא והוסיף שנהגו לא להוציא מן האשה‬
‫העדפה ע"י הדחק‪ .‬את דברי הב"ח הביאו הח"מ והב"ש ומשמע שסוברים כמותו‪.‬‬
‫אולם בחזו"א‪ ,‬אהע"ז סי' ע' ס"ק ה' כתב שהעיקר להלכה כחכמים וערער על מה‬
‫שכתב הב"ח שמנהג בתי הדין דהוי ספיקא דדינא‪ .‬ולמעשה נהגו בבתי הדין דהוי‬
‫ספיקא שכן משמע דעת הרבה אחרונים‪.‬‬
‫עיין פד"ר חלק ב' עמ' ‪ 221‬ואילך‪.‬‬
‫והנה פשטות דברי הב"ח‪ ,‬משמע שנהגו שלא להוציא מן האשה העדפה ע"י‬
‫הדחק גם כשהבעל זן אותה‪ ,‬ולכאורה קשה אם הוי ספיקא דדינא יכול הבעל לומר‬
‫איני חייב לזונך דקים לי כהשו"ע שיש לי בידך ממון וקחי אותו למזונותיך‪ .‬ונ"ל‬
‫שאין ב"ד אומרים כאן קים לי עבור הבעל משום שאם נאמר קים לי גם האשה יכולה‬
‫לטעון קים לי שההעדפה שלי ומאחר ואינך זן אותי אני פטורה מלעשות כל מלאכות‬
‫הבית‪) .‬עיין בחזו"א סי' ע' ס"ק א' שכתב שבעל שלא זן את אשתו האשה פטורה‬
‫מכל המלאכות הבית‪ .‬ועיין בדבריו שכתב שאף לדעות הסוברות שאשה האומרת‬
‫רמב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫איני ניזונת ואיני עושה חייבת במלאכות הבית‪ .‬מ"מ אשה שלא מקבלת מזונות‬
‫פטורה מכל המלאכות‪ .‬וכ"כ ההפלאה בקו"א סי' פ' אות יז( ואף שיתכן שהבעל‬
‫יסכים שלא תעשה ולא תזון ועדין יש לו קים לי‪ ,‬מ"מ כל זמן שאינו טוען זאת‬
‫בעצמו אין אנו טוענים לו‪ .‬ולכן כתב הב"ח בסתם שההעדפה נשארת בידה גם‬
‫כשהבעל נותן מזונות‪ .‬אמנם למעשה נהגו בתי הדין‪ ,‬שאשה התובעת מזונות ויש‬
‫בידה העדפה על ידי הדחק‪ ,‬מחשבים זאת בדמי מזונותיה‪ ,‬אף אם הבעל אינו טוען‬
‫קים לי‪ .‬עיין פד"ר חלק ב' דף ‪ 221,‬וצ"ע בדבר זה שמדברי הב"ח והח"מ והב"ש לא‬
‫משמע כןכה‪.‬‬
‫ובדין מציאה מתי יכולה לומר קים לי כר"ח‪ ,‬עיין ח"מ סי' פד' ס"ק א ובב"ש שם‬
‫ס"ק א ובבית מאיר שם סעי' א‬
‫ענף י‬
‫העדפה ע"י הדחק‪.‬‬
‫רש"י כתובות דף סו‪ .‬פירש ע"י הדחק כגון שדחקה עצמה והעדיפה‪ ,‬משמע‬
‫שכוונתו למעשי ידים שעושה ע"י התאמצות‪ .‬וע"ש תוס' ד"ה והא‪ ,‬שכתבו שהעדפה‬
‫ע"י הדחק שעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים‪.‬‬
‫ונראה שגם אשה הדוחקת עצמה ועושה מלאכה זמן רב‪ ,‬שאין דרך הנשים לעשות‬
‫כן הוי כהעדפה ע"י הדחק‪.‬‬
‫והנה מלאכות שנהגו נשים בזמן הזה לעשות מחוץ לביתם יש לדון מה דינם‪ .‬וכבר‬
‫ידוע מה שכתב הבית מאיר אה"ע ריש סי' פ‪ ,‬שאין הבעל יכול לכוף האשה לעשות‬
‫מלאכה אלא לטוות צמר או לארוג ולרקום שהן המלאכות שרגילות בהן נשים‬
‫ועושות אותן בביתן‪ ,‬ומלאכות אלו תקנו חכמים שאשה תעשה לבעלה‪ .‬אבל שאר‬
‫מלאכות אע"פ שנהגו בהן נשים אינו יכול לכופה לעשות‪ .‬והוכיח כן מלשון הרמב"ם‬
‫ומדברי הרשב"א שיובאו לקמן‪ .‬וע"כ ודאי שאין לכוף אשה לעשות מלאכה מחוץ‬
‫לביתה כלל‪.‬‬
‫עוד מבואר במפרשים שהחיוב לעשות בצמר הוא במקום שנהגו לעשות בצמר‬
‫מלבד מלאכות הבית‪ ,‬אבל במקום שנהגו לעשות רק מלאכות הבית אינה חייבת‬
‫לעשות גם בצמר‪ .‬ודבר זה נלמד מהתוספתא "מקום שנהגו שלא לעשות אחד מכל‬
‫מלאכות אלו אינה עושה‪ ".‬לפי זה בזמן הזה חייבות הנשים לעשות רק מלאכות‬
‫הבית‪ ,‬ומה שעושות מחוץ לבית הוי העדפה‪ .‬אולם יש לדון האם זו העדפה רגילה או‬
‫העדפה שע"י הדחק‪ .‬האחרונים כתבו להוכיח מדברי מרש"י כתובות דף סו‪ .‬רב פפא‬
‫מסתפק שם "עשתה לו שתים בבת אחת מהו בעי רבינא ג' וד' בבת אחת מהו תיקו‪".‬‬
‫כה ]עיין נתיבות סי' כ"ה בכללי תפיסה כלל כ‪ .‬ועיין קונטרס הספיקות כלל ה' סי' ט'‪.‬‬
‫ונתיבות שם כלל ד ובביאורים שם מה שביאר דברי הרא"ש בב"מ פר' ז' סי' י‪ .‬וע"ע‬
‫בקונטרס הספיקות כלל ד' סי' י"ג‪[.‬‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫סימן יג‬
‫רמג‬
‫ופירש רש"י‪ ,‬שתים‪ ,‬שלש‪ ,‬ארבע‪ ,‬בבת אחת‪ .‬שומרת קישואים‪ ,‬וטווה פשתן‪,‬‬
‫ומלמדת שיר לנשים בשכר‪ ,‬ומחממת ביצים בחיקה‪ ,‬או ביצי תולעים העושים משי‬
‫שהנשים מחממות אותן בחיקן והם נוצרים‪ :‬מהו‪ .‬מי הוי כעל ידי הדחק או לא‪.‬‬
‫מבואר ברש"י שאשה העושה מלאכות אחרות הם לבעל‪ .‬והספק בגמ' הוא‪ ,‬אם‬
‫עושה כמה מלאכות כאלו בבת אחת‪ ,‬האם הוי העדפה רגילה או ע"י הדחק‪ .‬ולפ"ז‬
‫ברור שאשה העושה שאר מלאכות לבד הוי העדפה רגילה שהיא לבעל‪.‬‬
‫וכן יש להוכיח מראשונים אחרים בפר' מי שמת בב"ב דף קמג‪ :‬נאמר במשנה‪:‬‬
‫"וכן האשה שהשביחה את הנכסים‪ ,‬השביחה לאמצע‪ .‬אם אמרה ראו מה שהניח לי‬
‫בעלי הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה‪ ".‬וכתב הרשב"ם‪" :‬והוא דלא שקלה‬
‫מזוני דאי שקלה מזוני לא דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם‪".‬‬
‫וכן כתבו שם ר"ח ורא"ש ועוד ראשונים‪ .‬מבואר שאשה שהשביחה קרקע הוי‬
‫כמעשה ידיה ובאלמנה זה שייך ליתומים‪.‬‬
‫אולם הרשב"א שם )והוא מודפס בסוף מסכת בבא בתרא( כתב שיש לומר‬
‫שהמשנה מדברת באלמנה הניזונת מנכסי יתומים ואעפ"כ השבח שלה‪ .‬וביאר‬
‫שבמלאכות שמדובר במשנה בהשבחת קרקע השבח לאשה‪ .‬והטעם שמלאכות אלו‬
‫אין הבעל יכול לכוף את האשה לעשותם ועל כן אשה העושה אותם הם שלה‪ .‬ודין‬
‫זה של הרשב"א כתבו הטור באה"ע סי' צה בשם הראב"ד‪ .‬אמנם אין להביא ראיה‬
‫מדבריו שכל מלאכות שהנשים עושות היום הם שלהן‪ ,‬שיתכן והרשב"א אמר את‬
‫דינו רק באלמנה משום שמציאתה לעצמה ודין מלאכות אלו כמציאה או כהעדפה‬
‫ע"י הדחק‪ .‬אבל באשה נשואה פוסק כחכמים דר"ע שמציאה והעדפה ע"י הדחק‬
‫לבעל‪ .‬ומדברי הרשב"א שם משמע שמלאכות אלו דינם כמציאה‪ .‬וכן כתב בנתיבות‬
‫משפט על‪ ,‬ר' ירוחם משרים נתיב כג‪ ,‬ח"ה דף קסה'‪ ,‬שכתב שאין להביא ראיה‬
‫מהרשב"א שאשה נשואה העושה מלאכות אלו שהן שלה‪.‬‬
‫ומצאתי שהרשב"א כתובות דף נט‪ :‬פסק להדיא כחכמים דר"ע‪ .‬דאיתא שם‬
‫במשנה ארבע יושבת בקתדרא ר' אליעזר אומר אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה‬
‫לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה‪ .‬וכתב הרשב"א שם ואיפסקא הלכתא כר'‬
‫אליעזר‪ .‬ושמא מלאכתה דידה הויא דהא טעמא אינו אלא שלא תבוא לידי זימה וכל‬
‫שעושה בין לעצמה בין לאחרים אזל להו ההוא טעמא‪ .‬ומסתברא שהם לבעל דלא‬
‫עדיף מהעדפה ע"י הדחק דהויא לבעל אע"פ שעושה מרצונה ולא מתורת חיוב‪ .‬הנה‬
‫להדיא פסק כחכמים‪.‬‬
‫והנה יש לדון האם אשה העושה מלאכות שאין הבעל יכול לכפותה לעשותן‪,‬‬
‫תוכל לומר קים לי כהרשב"א שמלאכות אלו דינם כמציאה וכהעדפה ע"י הדחק והן‬
‫שלה לדעת הב"ח‪ .‬ולכאורה אין הרשב"א יחיד בדבר זה דהטור בסי' צה' הביא דעה‬
‫זו בשם הראב"ד‪) .‬אולם נ"ל שהרשב"א דעת יחיד בזה דנ"ל שהגירסא הנכונה בטור‬
‫צריכה להיות הרשב"א במקום הראב"ד‪ .‬והא שהכריח אותי לומר כן א דהרשב"א‬
‫שחידש דבר זה אינו מביא את הראב"ד לסיוע לדבריו וידוע שפרושי הראב"ד היו‬
‫לפני הרשב"א‪ .‬ועוד שלא מצאנו בשום מקום בראשונים שהזכירו שכן דעת הראב"ד‪.‬‬
‫אולם עתה מצאתי שאין הרשב"א דעת יחיד בזה( ומצאתי שר' ירוחם במישרים נתיב‬
‫רמד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫כג' דרך יא' הביא דברי הרשב"א וכתב שכן עיקר‪ .‬ועוד מצאתי בהגהות אושרי פר'‬
‫כו‬
‫מי שמת סי' י' שכ"כ בשם הריב"ם‪ ,‬אולם אינו סובר בכל כהרשב"א ע"ש‪.‬‬
‫אולם למרות זאת נ"ל שאין לומר קים לי כי מלשון הרשב"א נראה שלא החליט‬
‫הדבר אלא כתב ולולי שאין משיבין את האריות הייתי אומר וכו' הרי שלא החליט‬
‫להלכה שאשה העושה מלאכות אלו הוי כהעדפה ע"י הדחק‪ .‬ועוד נ"ל שאשה‬
‫העושה שאר מלאכות לא תוכל לומר קים לי שהן שלה מהטעם דצריכה לומר קים לי‬
‫בשתי מחלוקות ראשונים שאינם להלכה‪ .‬דתחילה צריכה לומר קים לי כר"ח‬
‫שהעדפה ע"י הדחק שלה ואח"כ צריכה לומר קים לי שמלאכות אלו הן העדפה ע"י‬
‫הדחק‪ .‬ובמיוחד נראה שאין לומר קים לי בזה דהרי הרשב"א שסובר שמלאכות אלו‬
‫הן העדפה שע"י הדחק פוסק כחכמים שהן לבעל‪ .‬ור"ח שפוסק שהעדפה ע"י הדחק‬
‫לאשה סובר שמלאכות אלו הם העדפה רגילה ולא העדפה שע"י הדחק‪ .‬ומצאתי‬
‫במהרש"ם ח"ד סי' צב' שכתב שאין לומר קים לי כהרשב"א שרוב גמור של‬
‫הראשונים חולק עליו‪.‬‬
‫כל האמור הוא באשה נשואה‪ ,‬אבל אלמנה נראה שתוכל לומר קים לי שמלאכות‬
‫אלו דינם כמציאה שהרי הרשב"א כתב שנראה לו כן )ואולי גם הראב"ד סובר כן(‬
‫ורבינו ירוחם כתב שכן העיקר‪ .‬וכן משמע בנתיבות משפט דף קסה' שאלמנה תוכל‬
‫לומר קים לי‪ .‬ועיין עוד לקמן בענף יב' בדברי המ"ל‪.‬‬
‫עוד למדנו מדברי הרשב"א שהעדפה ע"י הדחק באלמנה היא שלה‪ ,‬כמו מציאה‪.‬‬
‫דאם נאמר דשייך ליתומים‪ ,‬קשה מדוע דימה הרשב"א מלאכות שאין הבעל יכול‬
‫לשנותה למציאה היה לו לדמותם יותר להעדפה שע"י הדחק‪.‬‬
‫)עיין חזו"א אה"ע סי' ע' שאלמנה אינה מקבלת מעה כסף ואינה נותנת העדפה‪,‬‬
‫אולם מדברי הרשב"ם ר"ח והרא"ש בפר' מי שמת שהבאתי לא משמע כן‪ .‬שהרי לא‬
‫כתבו שמה שעשתה יותר‪ ,‬מה' סלעים שתי‪ ,‬שייך לאלמנה‪ .‬וכן כתבו הפלאה והבית‬
‫יעקב ריש סימן צה שאלמנה מקבלת מעה כסף והעדפה ליורשים‪(.‬‬
‫אולם יש לומר שמלאכות אלו יחשבו העדפה רגילה זה רק בנשים שחייבות‬
‫לעשות בצמר והן עושות במקום צמר שאר מלאכות‪ .‬אבל נשים שאינם חייבות‬
‫לעשות אלא מלאכות הבית‪ ,‬לפי מנהג המדינה‪ ,‬אם הם עושות מלאכות הבית‬
‫ודוחקות עצמן ועושות מלאכה גם בחוץ‪ ,‬זה יחשב העדפה ע"י הדחק לכולי עלמא‪.‬‬
‫כי בררנו שהעדפה ע"י הדחק‪ ,‬אינה דוקא שעושה בלילה‪ ,‬אלא כל שמתאמצת הרבה‬
‫בדבר שפטורה לעשות הוי העדפה ע"י הדחק‪ .‬וכן נשים שדוחקות עצמן ועושות‬
‫מלאכה‪ ,‬זמן הרבה מעבר למה שהן חייבות הוי העדפה ע"י הדחק‪ .‬וע"כ נשים‬
‫העושות מלאכה בחוץ בזמן הזה שעושות את מלאכות הבית וגם עובדות בחוץ‪ ,‬ודאי‬
‫דהוי העדפה שע"י הדחק‪ .‬ועיין פד"ר חלק ב' עמ' ‪ 221‬ואילך‪ .‬ופד"ר ח"א עמ' ‪92‬‬
‫כו ]ועתה מצאתי שהב"ח אבע"ז סי' צ"ה הביא שבמרדכי הארוך כתב כדעת הרשב"א‪.‬‬
‫והאגודה ב"ב סי' קצ"ג כתב דעה זו בשם ר' יואל‪[.‬‬
‫סימן יג‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫רמה‬
‫‪ 82 83 91‬הביאו בשם מהר"י מינץ שאשה שעובדת אצל אחרים הוי העדפה ע"י‬
‫הדחק‪.‬‬
‫אולם עדין צריך לברר נשים העושות מלאכה בחוץ‪ ,‬ומזניחות את מלאכות הבית‪,‬‬
‫למי שייכים מעשי ידיה שבחוץ‪ .‬ועיין ברשב"א‪ ,‬בב"ב שם‪ ,‬שכתב שנשים שלא עשו‬
‫מלאכות הבית ועשו מלאכה בחוץ אין להוריד ממלאכתן עבור מלאכות הבית והביא‬
‫ראיה לדבריו‪ .‬אומנם כל זה בדיעבד‪ ,‬אבל ודאי שהבעל יכול לדרוש שתעשה‬
‫מלאכות הבית בשלמות ואם אינה יכולה משום שעושה מלאכה בחוץ‪ ,‬יכול לכופה‬
‫שלא תעשה מלאכה בחוץ‪ .‬וכן יכול הבעל לדרוש מאשה שמזניחה מלאכות הבית‪,‬‬
‫שתשכור משרתת שתעשה מלאכות הבית במקומה‪ .‬ועיין פד"ר ח"ג עמ' ‪208 213‬‬
‫ענף יא‬
‫לעיל הבאתי את הב"ח שכתב שהעדפה ע"י הדחק הוי ספיקא דדינא ונהגו שאין‬
‫מוציאים מן האשה‪ .‬והביאו דבריו הח"מ והב"ש ועוד אחרונים‪ .‬אולם החזו"א ערער‬
‫על דבריו וכתב שאין לומר קים לי כר"ח שהוא דעת יחיד‪ .‬ובמיוחד שהשו"ע‬
‫והרמ"א לא הזכירו את דעתו‪ .‬אולם מנהג בתי הדין כהב"ח‪ .‬ונראה לי שהעדפה‬
‫שעושות נשים העובדות מחוץ לבית בזמן הזה הוי ספיקא דדינא גם לחזו"א וכפי‬
‫שנבאר‪ .‬דהנה נשים העובדות בזמן הזה מחוץ לבית עובדות רוב שנותיהם בבית‬
‫ובחוץ‪ ,‬ומשתכרות באופן שיש בידן לפרנס עצמן ולהותיר הרבה‪ .‬ובודאי שיש אומד‬
‫דעת שנשים אלו אינם עושות את מעשי ידיהם רק לבעליהן‪ .‬ודבר זה אינו רק בגדר‬
‫אומד דעת אלא שניכר אצלן שהן חושבות שלמעשה יש להן חלק במעשי ידיהם‪.‬‬
‫ועוד שבפועל הן מתנהגות כן שבדרך כלל יש להן חשבון משותף עם בעליהם וגם‬
‫להן זכות חתימה‪ .‬ויש לעיין האם בענין זה יש לילך אחר אומד דעת שחושבות‬
‫שעושות לעצמם‪ .‬ועוד צריך לברר האם מה שחושבות שעושות לעצמן די בכך‬
‫להלכה כדי שמעשי ידיהם יהיה שלהן‪ .‬ונ"ל שיש סברא לומר כן‪ ,‬מפני שמה‬
‫שחושבות שעושות לעצמן ומתפרנסות משלהן‪ ,‬הוי כאומרות "איני ניזונת ואיני‬
‫עושה" דהרי מעשי ידיהן הוא הרבה מעבר לצרכיהן‪ .‬וכבר נתבאר לעיל שהלכה‬
‫כהשאילתות שגם בהעדפה יכולות לומר כן‪.‬‬
‫ברם אפשר לערער על אומד דעת זה‪ ,‬דהרי לר"ן ולעומדים בשיטתו‪ ,‬אשה‬
‫האומרת כן אינה יכולה לחזור בה ושמא אין רצונה לומר כן שחוששת שבעתיד לא‬
‫תוכל לעבוד ובעלה לא יהיה חייב לפרנסה‪ .‬אולם אעפ"כ נ"ל‪ ,‬שעל פי מה שביררנו‬
‫לעיל‪ ,‬יש אומד דעת שאומרות כן‪ .‬דהנה כתבתי שנשים שעובדות בחוץ יש למעשה‬
‫ידיהם דין העדפה‪ ,‬ועוד דהוי העדפה ע"י הדחק‪ .‬ומאחר שהעדפה לבעל תמורת מעה‬
‫כסף )דמי כיס( שהבעל צריך לתת לאשה‪ .‬לפי זה ודאי שיש בנשים אלו אומד דעת‪,‬‬
‫שאומרות איננו נוטלות מעה כסף ואיננו נותנות העדפה‪ .‬והנחה זו נכונה לדעת‬
‫הרשב"א שסובר שאשה יכולה לומר רוצה אני ליזון מבעלי אך איני רוצה מעה כסף‬
‫ולא אתן המותר‪.‬‬
‫אולם יכול המערער לומר דשמא חוששות שבעתיד לא תעבודנה ובעליהן יהיו‬
‫פטורים ממעה כסף‪ .‬ונ"ל שלדבר זה אינן חוששות משום שמרויחות הרבה‪ .‬ועוד‬
‫רמו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫דבררנו לעיל כי אף לר"ן הסובר שבאומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה לחזור‬
‫בה מ"מ לגבי מעה כסף ומותר י"ל דגם הר"ן מודה שיכולה לחזור בה‪.‬‬
‫אומנם הלכה למעשה אין לומר שמעשי ידיהן שלהן ודאי‪ .‬דיתכן שהלכה כהפנ"י‬
‫שאינה יכולה לומר רק לגבי העדפה איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר‪ .‬ולדבריו‬
‫אין אומד דעת גמור‪ ,‬כיון שצריכה לומר כן גם כנגד המזונות‪ .‬ובזה שמא חוששת‬
‫שבעתיד לא תוכל לעבוד ובעלה יהיה פטור מלפרנסה‪ .‬והא שנ"ל שיש לילך בזה‬
‫אחרי אומד דעת הוא משום דהוי אומד דעת גמור בנשים אלו והא שאינם אומרות‬
‫הוא משום שאינם יודעות הדין שצריכות לומר‪ .‬ואם נשאל לכל אשה העובדת האם‬
‫לדעתה יש לה חלק ונחלה בממון המצטבר עקב עבודתה או שיש לה חלק בריהוט‬
‫הנקנה בתקופת עבודתה ודאי שתאמר שכן הוא דהרי אני מרויחה הרבה מעבר‬
‫לצרכי‪ .‬ועיין בב"י אהע"ז סימן צה‪ ,‬שהביא תשובת הרשב"א שמשמע ממנה‬
‫שבמקום שיש אומד דעת שהאשה עושה לעצמה אזלינן בתרא אף שלא אמרה דבר‬
‫ע"ש שדיבר בעניין אחר אך נראה שאפשר לדמות לנדון דידן‪.‬‬
‫ולסיכום ענין זה נ"ל שבשעה שעוסקים בחלוקת רכוש של בני זוג כשהאשה‬
‫עובדת בחוץ‪ ,‬יש לפשר בענין הרכוש המצטבר עקב עבודת האשה‪ .‬כי אם הלכה‬
‫כתוס' שאשה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויכולה לחזור בה‪ ,‬ודאי שיש אומד‬
‫דעת שאומרת כן‪ .‬ואף לדעת החולקים שאינה יכולה לחזור בה מ"מ לדעת הרשב"א‬
‫יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר ושוב יש אומד דעת שאומרת כן‪.‬‬
‫וגם לפנ"י שחולק וסובר שאינה יכולה לומר כך רק לגבי ההעדפה וצריכה לומר גם‬
‫למעשי ידים והמזונות‪ ,‬מ"מ אפשר שיש אומד דשמא אינם חוששות שלא יהיה להן‬
‫פרנסה כי בעלות מלאכה הן וחושבות לעבוד כל ימיהן‪ ,‬וגם יש להן זכויות לתקופות‬
‫שאין עבודה או לזמן מחלה וכן זכויות פנסיה‪ .‬עוד נראה להוסיף על אומד דעת זה‪,‬‬
‫שהוא נח גם לבעל ומסכים לכך‪ .‬דנח לבעל שיהיה לאשה חלק במעשי ידיה בחוץ‬
‫שע"י כך האשה מסיעת בפרנסת הבית‪ .‬ועוד שהבעלים כיום למעשה מתנהגים כך‪,‬‬
‫דנותנים לנשים העובדות חופש בשימוש בכספים שמרויחות‪ .‬וגם משתפים אותן‬
‫בחשבון משותף ונותנים להן זכות חתימה‪ .‬אולם על אף האמור נראה ברור שאין‬
‫לחשב את כל הממון שמרויחה האשה יתר על על מזונותיה שהוא שלה‪ ,‬דהרי אשה‬
‫העובדת דעתה גם להרווחת המשפחה‪ .‬וע"כ אם נותר ממון ממעשי ידי הבעל‬
‫והאשה יש לחשב שהממון המצטבר נוצר בצורה יחסית לגודל משכורותיהם‪ .‬מובן‬
‫שכל מה שכתבתי בענף זה‪ ,‬מתיחס רק לנשים העובדות עבודה קבועה ומשתכרות‬
‫הרבה מעבר לצרכיהן‪ .‬אך נשים העובדות עבודה חלקית או נשים המשתכרות פחות‬
‫מצרכיהן לפי רמת מחיתן לא שייך בהן אומד הדעת ומלאכתן הוי העדפה שע"י‬
‫הדחק וחל עליהם דין הב"ח וכפי שביארתי לעיל‪.‬‬
‫ענף יב‬
‫דין נשים העובדות ומפרנסות את בעליהם‬
‫עיין שו"ת מהרי"ט חו"מ סימן סז' וז"ל‪:‬‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫סימן יג‬
‫רמז‬
‫"ומה שמספקא עלי בנשים האלו שהנה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים‬
‫וטירותם והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתה ומכלכלים את בעליהם זה‬
‫כמה שנים ומפרי ידיהם עשותו גם גברו חיל עושר ונכסים אם נאמר שאשה‬
‫כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל כי מאחר שהוא אינו מעלה לה‬
‫מזונות אדרבה היא מכלכלת בעלה ואת בניה ואת כל אשר איתה בבית אין‬
‫הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונת ואיני‬
‫עושה דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה‪ .‬וכו' אלא שאפשר לומר‬
‫דנשים אלו שתחילת שימושן במלאכה זו עדין הבעל טורח במזונות וכשהיא‬
‫מרווחת ונותנה בעין יפה ונותנת יציאות הבית כל שלא אמרה איני ניזונת‬
‫ואיני וכו' הרי יש לה ממה שהרויחה כבר ומדידיה קאכלה ומדידיה שתי'‬
‫וכל מה שהיתה הולכת ומשתכרת קמא קמא בטיל לגבי בעל‪ .‬אי נמי אפשר‬
‫לומר דכיון דאיכא ריוח ביתא מסתמא ויתרה כדאמרינן בפרק מציאת האשה‬
‫דף סט‪ .‬במי שמת והניח ב' בנות וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ולא‬
‫הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן א"ר יוחנן שניה ויתרה וחולקות בשוה‬
‫ומסיק דטעמא דר' יוחנן משום ריוח ביתא ופסקו הרי"ף והרמב"ם כר'‬
‫יוחנן‪ .‬ואפי' למאן דפסק התם כר' חנינא הכא עדיפא דעל הסתם היתה עושה‬
‫כדרך שהיתה עושה בתחילה ואם איתא דקפדה היה לה לפרש‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה שבתחילה רצה לומר שכל הנכסים שייכים לאשה‪ ,‬כי מאחר והבעל אינו זן‬
‫את אשתו הרי שכל מעשה ידיה שלה‪ .‬ואח"כ אמר די"ל דמעשי ידיה לבעלה‬
‫מהטעמים דלהלן )א( מאחר ובראשית הנישואין היה הבעל זן את אשתו הרי‬
‫שבאותה שעה היו מעשי ידיה שלו ואח"כ כשהפסיק לעסוק מ"מ היה לו מקצת‬
‫מעות או משלו או ממעשי ידיה והיתה ראויה ליזון מהם וע"כ הוי כזנה ומעשי ידיה‬
‫שלו וקמא קמא בטיל לגבי הבעל‪ .‬אולם נראה שסברא זו לא היתה ברורה אצלו‬
‫מהטעם שאין אשה מוכנה שהבעל יזון אותה בדרך זו וכל אשה שזו הדרך שהבעל זן‬
‫אותה יש אומדנא דמוכח שהרי היא כאומרת איני ניזונת ואיני עושה‪ .‬ובמקום שיש‬
‫אומדנא זו אין האשה צריכה לומר מפורש‪ .‬וחייבים לומר כן דאל"כ בעל שנסע‬
‫למדינת הים והשאיר לאשתו מעט מזונות יהא כל מעשה ידיה שתעשה לבעלה‪.‬‬
‫והשו"ע פסק אה"ע סי' ע סעי' יא בבעל שהלך למדינת הים וז"ל‪" :‬הרי שלא תבעה‬
‫ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום ואם‬
‫עשתה והותירה הכל שלה‪ ".‬עכ"ל‪ .‬ולא מסתבר לומר שהלכה זו מדברת רק כשהבעל‬
‫השאיר את אשתו ריקם‪ .‬וע"כ אמר המהרי"ט שם סברא נוספת )ב( דיש לומר‬
‫שהנשים הללו המפרנסות את בעליהם מתכוונות להרווחה‪ .‬ונ"ל שלפי סברא זו יהיה‬
‫חצי המעשה ידים של האשה וחצי לבעל דלא מסתבר לומר שהכל לבעל עקב סברת‬
‫הרווחה‪ .‬וגם מהראיה של המהרי"ט משמע שהחצי לאשה‪ .‬ואח"כ אמר המהרי"ט‬
‫טעם שלישי‪ ,‬וז"ל‪" :‬הכא עדיפא דעל הסתם היתה עושה כדרך שהיתה עושה‬
‫בתחילה ואם איתא דקפדה היה לה לפרש" עכ"ל‪ .‬וטעם זה אפשר לפרשו בשני‬
‫אופנים‬
‫רמח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫א‪ .‬דהמהרי"ט ממשיך בטעם ב' שעושות בחינם להרווחת בעליהם אולם לטעם זה‬
‫משמע שהכל לבעליהם‪ .‬וכפרוש זה משמע לי שפירש המל"מ יובא לקמן‪.‬‬
‫ב‪ .‬אפשר לומר שטעם זה בא להסביר מדוע יש לומר שהאשה חשובה כניזונת‬
‫מבעלה ומעשי ידיה לבעלה מטעם שקמא קמא בטיל לגבי בעל‪.‬‬
‫ונ"ל שכל הסברות שכתב המהרי"ט הם רק בת"ח העוסק בתורה‪ ,‬דנח לאשה‬
‫משום שיש גם לה שכר בזה‪ .‬אבל באדם שאינו עוסק בתורה אין אומדנות אלו והכל‬
‫לאשה‪ .‬דאל"כ אדם שפרנס פעם את אשתו האם נאמר שכל מה שתעשה תעשה מן‬
‫הסתם לבעלה ?!‬
‫ועיין בנתיבות משפט דף קסה' שהקשה מדוע לא הביא המהרי"ט את דעת‬
‫הרשב"א שאשה העושה מלאכה שאין בעלה יכול לשנותה דהמלאכה שלה‪ .‬ותירץ‬
‫שיש לומר שהרשב"א כתב כן רק באלמנה דסובר שמלאכות אלו דינם כמציאה‬
‫ומציאת אלמנה לעצמה‪ .‬אבל באשה נשואה מלאכות אלו לבעל משום שהלכה‬
‫כחכמים שמציאת אשה והעדפה ע"י הדחק לבעל‪ .‬ועיין מה שכתבתי לעיל בענף י'‬
‫בענין זה‪.‬‬
‫המשנה למלך פר' כא' מהלכות אישות הביא דברי המהרי"ט והקשה כקושית‬
‫הנתיבות משפט ותירץ כדבריו‪ .‬ואח"כ הוסיף להקשות‪ ,‬דלתרוצים האחרונים של‬
‫המהרי"ט קשה מדוע האשה אינה יכולה לומר קים לי שמעשה ידי שלי משום‬
‫שהבעל לא זן אותי‪ .‬דהרי כל מה שאמר המהרי"ט הוא שרצון האשה להמשיך‬
‫ולעשות מעשי ידים לבעלה כבעבר אך זה רק במעשה ידים‪ .‬אבל אם תמצא מציאה‬
‫צריך שיהיה שלה לדעת הרמ"ה שסובר שמציאת אשה שאין בעלה זנה לעצמה‪.‬‬
‫ולפ"ז לדעת הרשב"א שסובר שאשה העושה מלאכות שאין הבעל יכול לשנותה הוי‬
‫כמציאה צריך שמעשי ידיה יהיו שלה‪ .‬ואני איני מבין קושיתו שעל הצד שהבעל אינו‬
‫חשוב כזנה הרי שכל מעשה ידיה שלה אלא שיש אומדנא שעושה לבעלה משום‬
‫הרווחה וכפי שהסברתי לעיל משום שעוסק בתורה א"כ מה המקום לחלק בין מעשי‬
‫ידים למציאה‪ .‬ועל הצד שהבעל חשוב כזנה משום דקמא קמא בטיל גם מציאתה‬
‫שייכת לו‪.‬‬
‫והנה המהרי"ט נשאר בספק בדין מעשי ידי נשים אלו‪ .‬וספקותיו הם ג‪ .‬שמא‬
‫עושות הכל לעצמם או שמא עושות הכל לבעליהם ושמא עושות להרווחה ולשניהם‪.‬‬
‫ונ"ל שהעיקר להלכה שבזמן הזה אלו אינן עושות הכל רק לבעליהם‪ .‬דמה שרצה‬
‫המהרי"ט לומר שיש אומד דעת שעושה לבעלה‪ ,‬משום שעל הסתם עושה כדרך‬
‫שהיתה עושה בעבר ואם איתא דקפדה היה לה לפרש‪ .‬נראה שבזמן הזה אין ראיה‬
‫ממה שעשתה סתם ולא פרשה‪ ,‬שעשתה לבעלה‪ .‬כי הנשים היום אינן יודעות הדינים‬
‫שצריכות לומר וגם אין ב"ד שכיח להם‪ ,‬ועל כן אין אומד דעת לומר שעושה רק‬
‫לבעלה‪ .‬ועוד‪ ,‬כי בזמן המהרי"ט רוב מוחלט של הנשים לא היו עושות מלאכה חוץ‬
‫לבית וע"כ יש מקום לומר שמיעוט הנשים שפירנסו בעליהם כדי שיעסקו בתורה לא‬
‫שנו ממנהגם של שאר נשים שעשו מעשי ידיהם לבעליהם‪ .‬אך בזמן הזה שהרבה‬
‫נשים עושות מלאכה מחוץ לבתיהן וביארנו שיש אומד דעת שעושות גם לעצמן‬
‫מעשי ידי אשה‬
‫סימן יג‬
‫רמט‬
‫וכדלעיל מסתבר שגם בנשים אלו יש אומד דעת שעושות גם לעצמן‪ .‬ואין לומר‬
‫שבנשים המפרנסות את בעליהם העוסקים בתורה לא יהיה אומד דעת זה‪ ,‬כי רוצות‬
‫לעשות המעשי ידים לבעליהם כדי לקבל שכר בעליהם שעוסקים בתורה‪ .‬דבשביל‬
‫טעם זה אין לבטל האומד דעת כי גם אם עושות המעשי ידים לעצמן ולפרנסות את‬
‫בעליהן משלהן יש להן שכר‪ .‬וע"כ גם בחלוקת רכוש‪ ,‬באשה שפירנסה בעל ת"ח‬
‫רצוי לפשר מחצית מהרכוש המצטבר בזמן עבודת האשה לאשה‪ .‬ועוד שהיום‬
‫מתחילת נישואיהם הן מפרנסות את בעליהם‪ .‬ומה שהבעלים מקבלים מהכולל אין בו‬
‫כדי לפרנס את עצמם ובודאי שאינו מספיק לפרנס עצמם וילדיהם‪ .‬ובאופן זה ודאי‬
‫שיש אומד דעת שאין עושות המעשי ידים רק לבעליהם‪.‬‬
‫רנ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ענף יג‬
‫סיכום‪ :‬עיין בענף ח שסיכמתי הדברים שנתבארו עד שם‪.‬‬
‫ענף ט' נתבאר שהעדפה ע"י הדחק הוי ספיקא דדינא ואין להוציא מיד האשה‪.‬‬
‫וע"ש באור לשון הב"ח‪.‬‬
‫ענף י' בזמן הזה הבעל אינו יכול לכוף את האשה לעשות מלאכה מלבד מלאכות‬
‫הבית‪ .‬וכן אין הבעל יכול לכוף האשה לעשות מלאכה בחוץ אף שנהגו‬
‫נשים לעשות‪.‬‬
‫נשים העושות מלאכה בחוץ בזמן הזה הוי העדפה שע"י הדחק‪ .‬וע"ש בענין‬
‫אם מזניחות את עבודות הבית בגלל זה‪.‬‬
‫ענף יא' בזמן הזה אשה יכולה לומר קים לי שהעדפה ע"י הדחק שלה‪ .‬בעת חלוקת‬
‫רכוש שנצטבר עקב עבודת האשה יש לפשר ביניהם‪.‬‬
‫ענף יב' דין נשים המפרנסות את בעליהן‪ ,‬והחילוק אם עוסק בתורה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫והנה לעיל בארנו בענף ו' שבעל המורד באשתו ועזב את ביתו או שחי עם‬
‫אשה זרה מפסיד מציאת האשה והעדפה שע"י הדחק‪ .‬שתיקנו מטעם איבה‪.‬‬
‫ועוד בררנו שם שאשה זו שבעלה מורד בה לדעת הכל יכולה לומר רוצה אני‬
‫ליזון מבעלי ואעשה מלאכות הבית אולם איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת‬
‫העדפה‪.‬‬
‫ודבר זה יש לו נפקא מינה בזמן הזה‪ ,‬שכל המלאכות שאשה עושה בזמן הזה‬
‫מעבר למלאכות הבית‪ ,‬הוי העדפה ועוד דהוי העדפה שע"י הדחק‪ .‬ועל פי‬
‫המבואר יש דרך לחייב בעל מורד‪ ,‬לשלם מזונות לאשה אע"פ שהיא עובדת‬
‫ומשתכרת‪.‬‬
‫אשה שניזונת מדין מעוכבת מחמתו ‪ -‬מעשה ידיה למי ?‬
‫סימן יד‬
‫רנא‬
‫הרב נחום גורטלר‬
‫אב"ד רחובות‬
‫ממאמר זה עולה שבמקרה ובי"ד חייב בעל לגרש את אשתו והיא זכאית‬
‫למזונות מעוכבת מחמתו‪ ,‬בי"ד יכול לפסוק לה מזונות אף אם היא עובדת‬
‫ומשתכרת למחיתה‬
‫מאמר זה פורסם בספרי בכורי גשן‬
‫וגם ב"שורת הדין"‬
‫אשה שניזונת מדין מעוכבת מחמתו – מעשה ידיה למי?‬
‫במאמר זה נבאר מה הדין באשה שחייבו את בעלה לגרשה‪ ,‬והבעל מסרב‪ .‬ובית‬
‫הדין פסק לאשה מזונות משום מעוכבת מחמתו‪ ,‬האם הבעל זוכה במעשה ידיה‪.‬‬
‫אמנם דבר זה נידון בהרחבה בפד"ר אולם אבאר ענין זה מחמת הדברים שהתחדשו‬
‫לי להלכה בענין זה‪.‬‬
‫עיקר הנדון הוא‪ ,‬האם חיוב מזונות במעוכבת הוא מדין מזונות הרגיל של כל‬
‫אשה‪ ,‬רק שבמעוכבת מחמתו יש לה מזונות אף שאינה רוצה לישב תחתיו‪ .‬ולפי זה‬
‫מעשי ידיה שייכים לבעל‪ .‬כי המשיכו רק את זכותה הקודמת למזונות ולא יצרו חיוב‬
‫חדש‪ .‬או שמא יש לומר שמזונות מעוכבת אינו מדין המזונות הרגילים‪ ,‬אלא זו תקנה‬
‫מחודשת שחייבו את הבעל משום קנס על זה שמעכב את האשה מלהנשא לאחר‪,‬‬
‫ומבלי כל קשר לזכות שהיתה לה לפני כן‪ .‬ולפי דרך זו אין הבעל זוכה במעשי ידיה‪,‬‬
‫שלבעל כזה לא תקנו מעשי ידים‪.‬‬
‫ענף א‬
‫הספק שהבאנו מתעורר במשנה שבפרק קמא דבבא מציעא‪ ,‬על כן אביא המשנה‬
‫והגמ' השייכים לעניינו‪ .‬שנינו בבא מציעא דף י"ב ע"א‪:‬‬
‫"משנה‪ .‬מציאת בנו ובתו הקטנים‪ ,‬מציאת עבדו ושפחתו הכנענים‪ ,‬מציאת‬
‫אשתו ‪ -‬הרי אלו שלו‪ .‬מציאת בנו ובתו הגדולים‪ ,‬מציאת עבדו ושפחתו‬
‫העברים‪ ,‬מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן כתובה ‪ -‬הרי אלו‬
‫שלהן‪".‬‬
‫ובגמ' דף י"ב ע"ב‪:‬‬
‫"מציאת אשתו‪ .‬גירשה‪ ,‬פשיטא! ‪ -‬הכא במאי עסקינן ‪ -‬במגורשת ואינה‬
‫מגורשת‪ .‬דאמר רבי זירא אמר שמואל‪ :‬כל מקום שאמרו חכמים מגורשת‬
‫ואינה מגורשת ‪ -‬בעלה חייב במזונותיה‪ .‬טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה‬
‫לבעלה ‪ -‬כי היכי דלא תיהוי לה איבה‪ ,‬הכא ‪ -‬אית לה איבה ואיבה‪".‬‬
‫רנב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫הנה הגמ' מפרשת את דברי המשנה מציאת אשתו שגירשה‪ ,‬שמדובר בספק‬
‫מגורשת‪ .‬והנה יש להסתפק במה שכתבה המשנה שמציאת ספק מגורשת לעצמה‪:‬‬
‫האם הכוונה רק למציאה‪ ,‬או גם למעשה ידיה‪ .‬דמצד אחד יש לומר שדין מעשי ידיה‬
‫שוה למציאה‪ ,‬שכן את שניהם תקנו חכמים לבעל משום שחייב לזונה‪ ,‬וכדי שלא‬
‫תהיה איבה ביניהם )עיין כתובות דף נ"ח ע"ב ויבמות דף צ' ע"ב(‪ .‬ומה שמזכירה‬
‫המשנה רק מציאתה‪ ,‬זה משום שדין האשה הוזכר במשנה אגב דברים אחרים‬
‫שענינם מציאה‪ .‬מאידך יש לומר‪ ,‬מאחר והמשנה הזכירה רק מציאה משמע שדוקא‬
‫מציאתה אינה שייכת לבעל‪ ,‬אבל מעשי ידיה שייכים לבעל‪ .‬והטעם היות שחייבוהו‬
‫לזונה לא הפסידוהו מעשי ידיה שהם נגד המזונות‪.‬‬
‫נביא כאן את חידושו של המהרי"ט‪ ,‬שכתב שהחיוב שנאמר במשנה שהבעל חייב‬
‫לזון אינו רק בספק מגורשת‪ .‬אלא חיוב זה קיים בכל בעל שחייבוהו לגרש את אשתו‬
‫והוא מסרב‪ .‬ובחלק א' סי' קי"ג לאחר שפסק המהרי"ט שבנכפה אין כופין אותו‬
‫לגרש‪ ,‬כתב וז"ל‪:‬‬
‫"נהי שלא הרשינו לכוף ולהוציא שלא יהא גט מעושה שלא כדין… ומזונות‬
‫נמי נראה דיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט‪ ,‬שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק‬
‫דב"מ כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב‬
‫במזונותיה אע"פ שנתן לה כתובתה כל זמן שהיא מעוכבת מלהנשא‬
‫מחמתו… וגם אין לעכב על ידה שלא תלך לבית אביה בעיר שהוא דר בה‪,‬‬
‫דמאחר דלא כייפינן לה לדון עם בעלה עם מי תדור… אלא שאם מזונות‬
‫שבעיר דירתה הם יותר בזול ממה שהם במקום דירת אביה שמין כשער‬
‫הזול‪ .‬קצורו של דבר דיניה דההוא גברא… ותלך לדור במקום אביה‪ ,‬וכל‬
‫זמן שלא יגרשנה בעלה חייב במזונותיה‪".‬‬
‫מפשטות דברי המהרי"ט משמע שאינה צריכה לעשות מעשי ידים לבעלה‪ ,‬וגם‬
‫אם עשתה אין לנכותם ממזונותיה‪ .‬שהרי המהרי"ט דיבר הלכה למעשה ולא ציין‬
‫שיש לנכות את מעשי ידיה ממזונותיה‪ .‬אולם אין זו ראיה גמורה‪ ,‬דשמא דיבר באשה‬
‫שאינה בעלת מלאכה‪ ,‬או במקום שלא נהגו הנשים לעשות מלאכה מעבר למלאכות‬
‫הבית‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫הספק שכתבתי לעיל בביאור המשנה אי אפשר לפושטו במקומו‪ ,‬ננסה לפשוט את‬
‫הספק ממקומות אחרים‪ .‬בגמ' הוזכרו ג' מקרים‪ ,‬שהראשונים בארו שמזונות האשה‬
‫הם מדין מעוכבת‪.‬‬
‫א‪ .‬בספק מגורשת‪.‬‬
‫ב‪ .‬ביבמה שתבעה את היבם לכנוס או לפטור‪.‬‬
‫ג‪ .‬בארוסה שהגיע הזמן להנשא ולא נשאה‪.‬‬
‫הגמ' ביבמות דף מ"א ע"ב מביאה ברייתא‪:‬‬
‫אשה שניזונת מדין מעוכבת מחמתו ‪ -‬מעשה ידיה למי ?‬
‫סימן יד‬
‫רנג‬
‫"היבמה ‪ -‬ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה‪ ,‬מיכן ואילך אינה ניזונת‬
‫לא משל בעלה ולא משל יבם‪ .‬עמד בדין וברח ‪ -‬ניזונת משל יבם‪".‬‬
‫וכתב רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"עמד בדין ‪ -‬שתבעתו בדין או כנוס או פטור וברח‪ .‬נזונת משל יבם ‪-‬‬
‫דקנסינן ליה‪".‬‬
‫ובגמ' כתובות דף ק"ז ע"ב איתא‪:‬‬
‫"תא שמע‪ :‬היבמה ‪ -‬ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה‪ ,‬מיכן ואילך‬
‫אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם‪ ,‬עמד בדין וברח ‪ -‬ניזונת משל‬
‫יבם! אמר לך שמואל‪ :‬למאי ניחוש לה להאי? אי משום צררי ‪ -‬לא מיקרבא‬
‫דעתיה לגבה‪ ,‬אי משום מעשה ידיה ‪ -‬לא משתעבדא ליה‪".‬‬
‫וכתב רש"י שם‪:‬‬
‫"שלשה חדשים הראשונים ‪ -‬שאינה יכולה לא להנשא ולא להתייבם‪ ,‬ניזונת‬
‫משל בעלה‪ .‬עמד בדין ‪ -‬ואמרה לו כנוס או חלוץ‪".‬‬
‫ונראה שדעת רש"י היא שכל אשה שיש לה מזונות משום קנס‪ ,‬כי היא מעוכבת‬
‫מחמתו‪ ,‬שאינו נושאה ואינה יכולה להנשא לאחר‪ ,‬מעשי ידיה שלה‪ .‬ונראה שבין אם‬
‫היא מעוכבת מחמת שהארוס או היבם אינם כונסים אותה‪ ,‬ובין אם היא מגורשת‬
‫ואינה מגורשת‪ ,‬או שיש חיוב על הבעל לגרשה ואינו מגרשה‪ ,‬בכל המקרים הללו יש‬
‫לאשה מזונות ואין בעלה זוכה במעשי ידיה‪ .‬דהטעם בכל אלו שיש להן מזונות הוא‬
‫משום שקנסינן את הבעל‪ ,‬וע"כ לא זיכו את הבעל במעשי ידיה‪ .‬וכן יש להוכיח‬
‫מדברי המפרשים על הגמ' כתובות דף צ"ז ע"ב דשנינו שם‪:‬‬
‫"הא מני? ר' שמעון היא‪ .‬אי רבי שמעון‪ ,‬הא תנא ליה רישא‪ :‬מן האירוסין‬
‫לא תמכור כו'! מהו דתימא אלמנה מן האירוסין הוא‪ ,‬דלא נפיש חן דידה‪,‬‬
‫אבל גרושה דנפיש חן דידה ‪ -‬אימא תיבעי חן‪ .‬הא נמי תנינא‪ :‬כל שאין לה‬
‫מזונות‪ ,‬לאתויי מאי? לאו לאתויי גרושה! לא‪ ,‬לאתויי מגורשת ואינה‬
‫מגורשת‪ ,‬כדרבי זירא‪ ,‬דאמר ר' זירא‪ :‬כל מקום שאמרו מגורשת ואינה‬
‫מגורשת ‪ -‬בעל חייב במזונותיה‪".‬‬
‫וכתב רש"י שם וז"ל‪:‬‬
‫"הא נמי תנינא ‪ -‬בסיפא דמילתיה דרבי שמעון‪ .‬לאו לאתויי גרושה ‪ -‬מן‬
‫הנשואין‪ ,‬דאי מן האירוסין הא אשמעינן אלמנה וכ"ש גרושה‪ .‬מגורשת‬
‫ואינה מגורשת ‪ -‬ומן האירוסין‪ .‬ולא לאשמעינן דלא תמכור לכתובתה אלא‬
‫בב"ד‪ ,‬דהא מאלמנה שמעינן לה‪ .‬אלא אגב אורחיה אשמעינן דמגורשת‬
‫ואינה מגורשת‪ ,‬כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר‪ ,‬אין‬
‫לה מזונות מן היתומים אם מת‪ .‬כדרבי זירא ‪ -‬דאמר בעלה חייב במזונותיה‬
‫בחייו‪ ,‬ואשמעינן מתני' דדוקא בחייו‪ ,‬משום דמעוכבת בשבילו להנשא‪ ,‬אבל‬
‫לאחר מיתה לא דדלמא גרושין הוו ואין לה מזונות דמספיקא לא מפקי'‬
‫ממונא‪".‬‬
‫רנד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ונראה שרש"י סובר שמזונות מעוכבת זו תקנה חדשה‪ ,‬שהרי לספק אשת איש לא‬
‫מגיע מזונות דמספקא לא מפקינן ממונא‪ .‬ומאחר וכן‪ ,‬גם ארוסה שהתגרשה ספק‬
‫גרושין‪ ,‬תקנו לה מזונות כדי שלא יעגנה‪ .‬וכן ביאר בתוס' הרא"ש שם‪ ,‬שהקשה דהא‬
‫אפילו כשאינה גרושה הרי ארוסה לית לה מזוני‪ ,‬ותירץ וז"ל‪:‬‬
‫"ונראה לי דלא קשה‪ ,‬דכיון דהויא מגורשת ואינה מגורשת‪ ,‬ואגידא ביה ולא‬
‫מציא לאינסובי לעלמא‪ ,‬חייב במזונותיה‪ .‬ואין חילוק בין מן האירוסין בין‬
‫מן הנשואין‪ ,‬והוי כמו הגיע זמן ולא נישאו‪ ,‬ע"כ‪".‬‬
‫ונראה ברש"י ובתוס' הרא"ש‪ ,‬שארוסה שהתגרשה בספק שיש לה מזונות‪ ,‬מ"מ‬
‫אין בעלה זוכה במעשי ידיה‪ .‬שהרי מעולם לא היתה חייבת לעשות לו‪ ,‬ואינה יושבת‬
‫תחתיו‪ .‬ודינה כשומרת יבם כשהיבם לא כנסה‪ ,‬שתקנו לה מזונות ולא תקנו ליבם‬
‫מעשי ידים‪ .‬ונראה שכן הדין בכל מעוכבת מחמתו‪ ,‬שיש לאשה מזונות‪ ,‬שאין הבעל‬
‫זוכה במעשי ידיה‪ .‬ואין לומר שספק מגורשת מהנשואין יהיה דינה שונה ומעשי ידיה‬
‫יהיו לבעלה כיון שכבר היתה חייבת במעשי ידים‪ ,‬שהרי ראינו בשיטתם שמזונות‬
‫מעוכבת הם דין חדש‪ ,‬וחכמים לא תלו מזונותיה בדבר אחר‪ .‬ולפי זה גם בעל‬
‫שחייבוהו לגרש אינו זוכה במעשי ידיה‪ ,‬מאחר וחיוב המזונות הוא מדין קנס‪ .‬ועוד‬
‫שבעל שחייבוהו לגרש פסקה האישות ביניהם ואין לבעל זכויות באשה‪ ,‬וגם לא‬
‫חייבו את האשה לישב תחתיו ולעשות לו עיקר מעשי ידים‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫ברם יש לומר שראשונים אחרים חולקים עליהם‪ .‬שבחידושי הרמב"ן שם הקשה‬
‫על רש"י‪ ,‬איך אפשר לפרש המשנה בספק מגורשת מן האירוסין‪ ,‬הא ארוסה לית לה‬
‫מזונות‪ .‬ולכן פירש הרמב"ן‪ ,‬דאיירי בספק מגורשת מן הנישואין‪ .‬וכ"כ בשיטה‬
‫מקובצת שם בשם תלמיד הרשב"א‪ .‬ולפי דבריהם יש לומר‪ ,‬דסבירא להו‪ ,‬דדין‬
‫מעוכבת אינו מטיל על הבעל חיוב חדש‪ ,‬אלא הוא ממשיך את חיוב המזונות שהיה‬
‫עליו עד עכשיו‪ .‬ולדבריהם יש לומר‪ ,‬שבמקום שיש לאשה מזונות מדין "מעוכבת"‬
‫מעשי ידיה לבעל‪ ,‬שהתקנה במעוכבת היתה רק להמשיך הזכויות שהיו לה כמו‬
‫בהיותה נשואהכז‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬אפשר לומר‪ ,‬שהרמב"ן אינו חולק על רש"י ותוס' הרא"ש‪ ,‬הסוברים‬
‫שמזונות מעוכבת הוא קנס ועל כן אין מעשי ידיה לבעל‪ ,‬אלא שהוא סובר שלא‬
‫מצינו קנס זה באשה שהבעל לא התחייב עדין לזון אותה‪ .‬ונראה להביא ראיה לדבר‪,‬‬
‫כז ]ברם נ"ל שבמחלוקת רש"י והרמב"ן העיקר להלכה כדעת רש"י‪ .‬דהב"ש סי' ק"ס ס"ק ד'‬
‫דייק מדברי תוס' והרא"ש והרמב"ם שיבם שאינו רוצה לחלוץ או ליבם דיש ליבמה‬
‫מזונות מהיבם‪ .‬והב"מ שם בסעיף א' הסכים עמו להלכה‪.‬‬
‫והנה יבם שלא כנס בזמן הוא חייב במזונות ואינו זוכה במעשה ידיה‪ ,‬וק"ו שדין זה נכון‬
‫כאשר אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ‪[.‬‬
‫אשה שניזונת מדין מעוכבת מחמתו ‪ -‬מעשה ידיה למי ?‬
‫סימן יד‬
‫רנה‬
‫שהרמב"ן ביבמות דף מ"א הביא את פירש"י ביבם שעמד בדין וברח שניזונת משל‬
‫יבם משום דקנסינן ליה‪ ,‬וכתב וז"ל‪:‬‬
‫"ולי נראה‪ ,‬משום דכיון דעמד בדין הוה לי' כהגיע זמן ולא נישאו ואוכלת‬
‫משלו‪ .‬והיינו דאתמר בירושלמי בכתובות‪ ,‬חלה כמי שברח‪ ,‬הלך למדינת‬
‫הים כמי שברח‪ .‬אלמא כיון שלא רצה לכנוס ולא לפטור‪ ,‬וחייבוהו ב"ד‬
‫ניזונת משלו‪ .‬והוא שחלה לאחר שעמד בדין‪ ,‬הא חלה מתחילה אינו עומד‬
‫בדין ואין מחייבין אותו לזון‪".‬‬
‫ונבאר דבריו‪ ,‬הרמב"ן הבין ברש"י שהמזונות הם משום דקנסינן ליה‪ .‬ומלשון זה‬
‫נראה שקנסינן ליה רק אם יכול לכנוס‪ ,‬אבל אם חלה גם לאחר שעמד בדין ועתה אינו‬
‫יכול לכנוס אין מקום לקונסו ואין ליבמה מזונות‪) .‬ותוס' ריש כתובות גרסו ברש"י‬
‫אבל חלה פטור‪ (.‬וע"כ כתב הרמב"ן שאין זה קנס שקונסין אותו כל שעה על שלא‬
‫כונס עתה‪ ,‬אלא משעמד בדין קנסו אותו ליתן מזונות כארוסה שהגיע זמנה לינשא‬
‫ולא נישאת בפשיעת הארוס‪ ,‬ועל כן גם אם חלה אחר כך אינו נפטר מחיוב זה‪ .‬וכן‬
‫כתבו התוס' שם‪ ,‬שמזונות שומרת יבם מדין קנס וגם אם חלה לאחר שעמד בדין יש‬
‫ליבמה מזונות‪.‬‬
‫וכן נראה שסובר הרשב"א ביבמות שם שהביא דברי הרמב"ן והוסיף מדיליה‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"וכן נראה מדברי הר"א אב ב"ד זצ"ל שפי' בפרק שני דייני גזירות אינה‬
‫אוכלת משל בעלה אלא משל יבם דהויא לה כארוסה דיבם‪ .‬אבל כאן פי'‬
‫כדברי רש"י ז"ל‪".‬‬
‫ואח"כ הביא הרשב"א את הירושלמי‪ ,‬שגם בחלה יש ליבמה מזונות‪ ,‬וכתב שזה‬
‫נראה דלא כרש"י‪ .‬והוסיף וכתב ודוקא בשעמד בדין וחלה אבל אם חלה תחילה לא‪,‬‬
‫דלא עדיפה מארוסה שהגיע זמנה לינשא וכו'‪ .‬הנה הרמב"ן והרשב"א דימו דין יבם‬
‫שעמד בדין וברח לארוסה שהגיע זמן ולא נישאו‪ ,‬וכנראה הם סוברים דגם בהגיע זמן‬
‫אין הארוס זוכה במעשה ידיה‪ ,‬ואף שחייב במזונותיה‪ ,‬ודין ארוסה כדין יבמה‬
‫שניזונת ומעשה ידיה שלה‪ .‬והדבר מפורש בהרא"ה‪ ,‬והובאו דבריו בש"מ לכתובות‬
‫ק"ז ע"ב וז"ל‪:‬‬
‫"ואי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה‪ .‬ומהכא משמע דאינו זוכה )היבם(‬
‫במעשה ידיה עד שתנשא לו‪ ,‬וכן הדין בארוסה ואעפי"כ חייב במזונותיה‪.‬‬
‫הרא"ה ז"ל‪".‬‬
‫הרי שהרא"ה מדמה דין הגיע זמן ולא נישאו בארוסה ליבם שעמד בדין וברח‪,‬‬
‫אשר חיוב המזונות שעליו הוי מטעם קנס ואינו זוכה משום כך במעשה ידיה‪ .‬ולפי‬
‫זה‪ ,‬בכל מקום שחייבו חכמים מזונות משום מעוכבת אין הבעל זוכה במעשי ידי‬
‫האשה‪.‬‬
‫והאור שמח פ"י מהלכ' אישות הלכ' י"ט דייק מדברי הרא"ש פר' החולץ סי' כ"ה‬
‫שארוסה הניזונת אחרי הגעת זמן אין מעשי ידיה של הארוס‪ .‬שהרא"ש כתב שם‬
‫רנו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ששומרת יבם שניזונת מהיבם אין מעשי ידיה שלו‪ ,‬שכל זמן שאינה יושבת תחתיו‬
‫אין לחוש לאיבה‪ .‬וטעם זה שייך גם בארוסה‪.‬‬
‫ברם דין זה עדין צ"ע‪ ,‬שמצינו בריטב"א בכתובות דף נ"ז ע"א על הגמ' שארוסה‬
‫שהגיע זמנה להנשא ולא נשאת שיש לה מזונות כתב‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫"אוכלת משלו‪ ,‬פירוש שחייב במזונותיה והוא הדין בכסותה ופרנסתה כאילו‬
‫נכנסה לחופה‪ ,‬והוא ג"כ זוכה במציאתה ובמעשה ידיה‪".‬‬
‫ולפי זה צריך לומר שהריטב"א סובר שדין מזונות יבם שעמד בדין ודין ארוסה‬
‫שמגיעים להן מזונות הם משני דינים נפרדים‪ .‬יבם שעמד בדין ולא כנס חייב מדין‬
‫קנס וע"כ אינו זוכה במעשי ידיה‪ .‬ארוסה שיש לה מזונות בהגעת זמן הוא משום‬
‫שבהגעת זמן נתנו לארוסה דין נשואה‪ ,‬ולכן זוכה במעשי ידיה‪.‬‬
‫ברם ראיתי בפד"ר חלק ג' עמ' ‪ 51‬שהקשו שהריטב"א סותר את עצמו‪ .‬שבמסכת‬
‫יבמות דף מ"א ע"ב בעמד בדין וברח‪ ,‬אחרי שחולק על רש"י שפירש דניזונת משל‬
‫יבם משום דקנסינן ליה‪ ,‬כתב וז"ל‪:‬‬
‫"לכן פרשו ניזונת משל יבם‪ ,‬דכיון שעמד בדין הויא ליה לגבי יבם כארוסה‬
‫שהגיע זמן ולא נשאת שאוכלות משלו עד שיכנוס או יפטור‪".‬‬
‫והנה מדבריו כאן נראה שסובר שדין ארוסה כדין שומרת יבם‪ ,‬וגם ארוסה שהגיע‬
‫זמנה יש לה מזונות ואין בעלה זוכה במעשה ידיה‪ ,‬שהרי דימה את שניהם‪ .‬והיה‬
‫מקום לומר דמאן דאמר הא לא אמר הא‪ ,‬ובמסכת יבמות הלך בשיטת רבו הרא"ה‬
‫שדין ארוסה כדין יבמה‪.‬‬
‫אולם לפי מה שפירשנו לעיל שגם הראשונים שחלקו על רש"י וכתבו שמזונות של‬
‫שומרת יבם אינם קנס אלא דינם כדין של הגעת זמן‪ ,‬אין כוונתם לומר שמזונות‬
‫שומרת יבם אינו קנס‪ ,‬אלא כוונתם שהוא קנס רצוף כהגעת זמן‪ ,‬ואינו קנס המתחדש‬
‫בכל שעה‪ .‬ומעתה שמזונות ארוסה שהגיע זמנה ומזונות יבמה שעמד היבם בדין‬
‫שניהם מדין קנס‪ ,‬שיטת הריטב"א שמחלק בין ארוסה שיש לארוס מעשי ידים לבין‬
‫שומרת יבם שאין ליבם מעשי ידים צריכה ביאור‪.‬‬
‫ובפד"ר שם כתבו חילוק נכון שדברי הריטב"א אינם סותרים‪ .‬דאף הריטב"א‬
‫סובר‪ ,‬שיסוד חיוב המזונות בהגיע זמן בארוסה הוי ג"כ מטעם שמעוכבת על ידו‪,‬‬
‫ומשום שאינו נושאה כשהגיע הזמן לנשואין וגם אינה יכולה להנשא לאחר מחמת‬
‫דאגידא ביה‪ ,‬וכמו ביבם שעמד בדין וברח‪ .‬אלא שבכל זאת ביבם אינה נחשבת כל‬
‫כך כנשואה לו ע"י שאגידא ביה‪ ,‬ולהכי לא זיכוהו חז"ל במעשה ידיה כנגד המזונות‬
‫שמעלה לה‪ .‬אבל בארוסה שאגידא בארוס יותר ממה שהיבמה אגידא ביבם‪ ,‬וכבר‬
‫כתבו התוס' בריש כתובות בד"ה לפיכך‪ ,‬דארוסתו אגידא בי' טפי מיבמתו‪ .‬וכעין זה‬
‫כתבו גם בתוס' לכתובות ק"ז ע"ב בד"ה עמד בדין וברח דיבמה שאני דלאו אגידא‬
‫בי' כולי האי כמו ארוסתו ואינה עומדת כל כך לכונסה‪ .‬ולפ"ז מובן החילוק שחילק‬
‫הריטב"א בין ארוס שזיכו לו את מעשה ידיה בעד המזונות‪ .‬לבין יבמה שניזונת ואין‬
‫מעשה ידיה שלו‪.‬‬
‫אשה שניזונת מדין מעוכבת מחמתו ‪ -‬מעשה ידיה למי ?‬
‫סימן יד‬
‫רנז‬
‫על פי פרוש זה בריטב"א‪ ,‬יורדת הראיה שהבאנו מהרמב"ן והרשב"א‪ ,‬שכתבנו‬
‫לעיל שהם סוברים שכל אשה שיש לה מזונות מחמת שמעוכבת מחמתו מעשי ידיה‬
‫שלה‪ .‬דיש לומר שדין זה נכון רק בשומרת יבם דלא אגידא בי' כל כך‪ .‬ברם גם אין‬
‫ראיה שהם סוברים כהריטב"א‪ ,‬דיתכן שסוברים כהרא"ה הסובר שגם ארוסה שהגיע‬
‫זמנה ולא כנסה יש לה מזונות ואין מעשי ידיה שייכים לארוס‪ .‬וכן משמע פשטות‬
‫דבריהם‪ ,‬כי אם היו סוברים כהריטב"א היו צריכים לפרש‪ ,‬שהרי הם כתבו שדין‬
‫שומרת יבם כדין ארוסה שהגיע זמנה‪.‬‬
‫עוד נראה לי שהריטב"א מחלק בין ארוסה ליבמה מטעם נוסף‪ .‬שביבמה מדובר‬
‫שהיבם עמד בדין‪ ,‬וע"כ אם אינו כונס הרי הוא מעכבה ויש לה מזונות מדין מעוכבת‬
‫ועל כן אינו זוכה במעשי ידיה‪ .‬אבל בארוסה שעדין לא תבעתו לדין לכנוס אין לנו‬
‫ראיה שמעכב במזיד‪ ,‬שמא יש לו עכובים שאין הארוסה מקפידה בהם כל כך‪ .‬על כן‬
‫אין לה דין מעוכבת עד שתתבענו לדין שיכנוס או שיפטור‪.‬‬
‫)האור שמח בהלכות אישות פרק י' הלכ' י"ט הביא ראיה לריטב"א מספרי זוטא‬
‫פיסקא י"ח אות י"א‪ .‬וזה הלשון שם‪:‬‬
‫"כל טהור בביתך יאכל אותו‪ ,‬בביתך‪ ,‬פרט לבת ישראל עד שלא זכה במעשה‬
‫ידיה‪ .‬ומניין אתה מרבה משזכה במעשה ידיה‪ ,‬אמרת כל טהור בביתך יאכל‬
‫אותו‪".‬‬
‫וכתב האור שמח שהספרי הולך אליבא דמשנה ראשונה שבהגעת זמן ארוסה‬
‫אוכלת בתרומה‪ ,‬וא"כ יש ראיה שבהגעת זמן מעשי ידיה לבעלה‪ .‬ולי נראה שמספרי‬
‫זה יש ראיה לדעות החולקות‪ .‬דנראה שהספרי נשנה אליבא דמשנה אחרונה‪,‬‬
‫שארוסה אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה‪ ,‬דלפי"ז מובן מה שאומר הספרי‬
‫שאוכלת משעה שזכה במעשה ידיה‪ ,‬דשנינו שמשנכנסה לחופה בעלה זוכה במעשה‬
‫ידיה‪ .‬ואילו לפרוש האור שמח קשה לשון הספרי‪ ,‬שתולה אכילת תרומה בזכיה‬
‫במעשה ידיה והכוונה להגעת זמן‪ ,‬דתלי תניא בדלא תניא‪ ,‬דלא שנינו בשום מקום‬
‫שבהגעת זמן הבעל זוכה במעשה ידיה‪(.‬‬
‫לאחר שנתבאר דין ארוסה שהגיע זמנה ולא נישאה‪ ,‬נראה שגם הריטב"א הסובר‬
‫שמעשי ידיה שייכים לארוס‪ .‬מ"מ אין כל ראיה שיחלוק על דעת רש"י והרא"ש‬
‫שאשה שהיא מעוכבת מחמתו כגון ספק מגורשת או שנפסק שבעלה חייב לגרשה‪,‬‬
‫שמעשי ידיה שייכים לה וזה מכמה טעמים‪.‬‬
‫א‪ .‬שנתבאר לעיל שהריטב"א אמר שמעשי ידיה לבעל רק בארוסה משום דאגידא‬
‫ביה ועומד לכונסה‪ ,‬מה שאין לומר כן במי שמעוכבת מחמתו‪.‬‬
‫ב‪ .‬נראה שהריטב"א סובר שארוסה אינה מעוכבת כלל‪ ,‬שהרי לא תבעתו לכנוס או‬
‫לפטור‪.‬‬
‫ג‪ .‬נוסף על כך נראה שהריטב"א אינו חולק על טעמם של רש"י והרא"ש‪ .‬דהנה‬
‫בשומרת יבם ששם מבואר שמעשי ידיה אינם שייכים ליבם נאמרו ג' טעמים מדוע‬
‫אינם שייכים לו‪:‬‬
‫א‪ .‬בגמ' נאמר בשומרת יבם שאין מעשה ידיה ליבם משום דלא משעבדא ליה‪.‬‬
‫רנח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ב‪ .‬מאחר ואינה יושבת תחתיו לא שייך איבה‪ ,‬ולא זיכו ליבם את מעשי ידיה‪.‬‬
‫ג‪ .‬שקנסו את היבם שמעוכבת מחמתו ואינו כונסה‪.‬‬
‫והנה ג' טעמים אלו קיימים בכל ספק מגורשת‪ ,‬או באשה שב"ד חייבו את בעלה‬
‫לגרשה‪ .‬שאשה שפסקו ב"ד שבעלה חייב לגרשה‪ ,‬פסקו כל עניני האישות ביניהם‪,‬‬
‫שכבר כתב המהרי"ט בתשובה שהבאנו לעיל שאינה צריכה לישב תחתיו‪ ,‬וגובה‬
‫כתובתה‪ ,‬ואין לבעל פירות נכסי מלוג‪ ,‬ויכולה לתת נכסיה לאחרים‪ .‬ואם כן נראה‬
‫שדין מזונותיה הוא קנס ואינו מן הדין כלל וודאי שלא שייך לומר אצלה שמעשי‬
‫ידיה יהיו שייכים לבעלה‪.‬‬
‫הנה הגר"א גולדשמידט זצ"ל בפד"ר חלק י' עמ' ‪ 309‬העלה טענה‪ ,‬שמאחר וחז"ל‬
‫תקנו מעשי ידיה תמורת מזונותיה‪ ,‬כשחז"ל תקנו והמשיכו חיוב מזונות לאשה אע"פ‬
‫שאינה זכאית )כגון בספק מגורשת( לא הפסידו לבעל את מעשי הידים‪ .‬הנה הגר"א‬
‫גולדשמיט כתב טענה זו בשני מקומות‪ ,‬א' כאן וב' בבעל מורד‪ .‬אמנם טענתו בבעל‬
‫מורד נראית‪ ,‬ששם לא פסקה האישות ביניהם והבעל לא הפסיד זכויותיו עד שיפסקו‬
‫לו שחייב להוציא‪ .‬אבל משפסקו שהבעל חייב להוציא‪ ,‬ופסקה האישות ביניהם‪ ,‬ודין‬
‫המזונות דין חדש הוא מדין קנס ודאי שלא חייבו את האשה ליתן לבעל את מעשי‬
‫ידיה‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫ברם מה שכתבתי לעיל נאמר מסברא‪ ,‬ומנין לנו שאפשר לפסוק כן‪ .‬אולם מצאנו‬
‫שר' אליהו מזרחי פסק כן והביא ראיה לדבריו‪ .‬הרא"ם בתשובותיו סי' ל"ד פסק‬
‫שספק מגורשת יש לה מזונות‪ ,‬ואין בעלה זוכה במעשי ידיה ובמציאתה‪ .‬והביא על‬
‫כך ראיה‪ ,‬ממה ששנינו בגיטין פרק מי שאחזו )דף ע"ב ע"א(‪:‬‬
‫"מתני'‪ .‬זה גיטיך אם מתי‪ ,‬זה גיטיך מחולי זה‪ ,‬זה גיטיך לאחר מיתה ‪ -‬לא‬
‫אמר כלום‪ .‬מהיום אם מתי‪ ,‬מעכשיו אם מתי ‪ -‬הרי זה גט כו'‪ .‬ומסיים בה‬
‫)שם ע"ג ע"א(‪ :‬מה היא באותם הימים? רבי יהודה אומר כאשת איש לכל‬
‫דבריה‪ ,‬רבי יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת‪ .‬ותני עלה )שם ע"ג ע"ב(‪:‬‬
‫ימים שבנתיים בעלה זכאי במציאתה }בגמ' לפניינו ובמעשה ידיה{ ובהפרת‬
‫נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דברי הרי היא כאשתו לכל דבר אלא‬
‫שאינה צריכה המנו גט שני דברי יהודה רבי מאיר אומר בעילתה תלויה רבי‬
‫יוסי אומר בעילתה ספק וחכמים אומרים מגורשת ואינה מגורשת ובלבד‬
‫שימות‪ .‬וכו' וחכ"א‪ :‬מגורשת ואינה מגורשת‪ .‬חכמים היינו רבי יוסי! איכא‬
‫בינייהו דרבי זירא‪ ,‬דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל‪ :‬כל‬
‫מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת ‪ -‬בעלה חייב במזונותיה‪".‬‬
‫והנה הפוסקים פסקו כחכמים‪ ,‬שדין אשה זו כדין ספק מגורשת‪ ,‬ויש לה מזונות‬
‫מדין מעוכבת‪ .‬וכתב הרא"ם שמזה שחכמים חלקו על ר' יהודה ואמרו שדינה כאשת‬
‫איש רק לדבר אחד לדין מזונותיה‪ ,‬משמע שהם חולקים על שאר הדברים שמנה ר'‬
‫יהודה‪ ,‬ובעלה אינו יורשה ואינו זכאי במציאתה‪ .‬והוסיף הרא"ם‪ ,‬שמאחר ואינו זכאי‬
‫אשה שניזונת מדין מעוכבת מחמתו ‪ -‬מעשה ידיה למי ?‬
‫סימן יד‬
‫רנט‬
‫במציאתה שתקנו לבעל משום איבה‪ ,‬אינו זכאי גם במעשי ידיה שתקנו לבעל מאותו‬
‫טעם‪.‬‬
‫הנה מצאתי שהמגיד משנה בפרק א' מהלכות נחלות הלכה ט' הביא מברייתא זו‬
‫ראיה שבעל אינו יורש ספק מגורשת‪ .‬ומדבריו שם מוכח שסובר שמעוכבת מחמתו‬
‫הניזונת מבעלה מעשה ידיה שלה‪ .‬ואביא דבריו וז"ל‪:‬‬
‫"מה היא באותם הימים? רבי יהודה אומר כאשת איש לכל דבריה‪ ,‬רבי יוסי‬
‫אומר מגורשת ואינה מגורשת‪ .‬ותני עלה )שם ע"ג ע"ב(‪ :‬ימים שבנתיים‬
‫בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה‬
‫כללו של דברי הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה המנו גט שני‬
‫דברי יהודה וכו' והקשו בגמ' )ע"ד ע"א( חכמים היינו ר' יוסי ותרצו איכא‬
‫ביניהו דר' זירא דרבי זירא‪ ,‬דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר‬
‫שמואל‪ :‬כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת ‪ -‬בעלה חייב‬
‫במזונותיה‪ .‬מדלא הזכירו ירושה לחד מן התנאים אלא לר' יהודה והנך‬
‫כולהו פליגי אדרבי יהודה בכל הדברים שהזכיר דאי לא הוי להו לברורי‬
‫ולאיפלוגי בין ירושה לשאר דברים‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫הנה ברור בדברי המ"מ שמעשי ידיה של מעוכבת שייך לה שהרי כתב "והנך‬
‫כולהו פליגי אדרבי יהודה בכל הדברים שהזכיר" ובכלל דברי ר' יהודה מעשה ידים‬
‫ועל כרחך שסובר שמעשה ידים שייך לאשה‪ .‬ולמעשה זו גם ראית הרא"ם אלא‬
‫שנראה שבגמ' שלו לא היה כתוב מעשה ידים ודן על כך מסברתו‪.‬‬
‫הנה מאחר שלדעת רש"י‪ ,‬הרא"ש והרא"ה‪ ,‬ברור שתקנת מזונות במעוכבת‬
‫מחמתו זו תקנה חדשה‪ ,‬וחז"ל לא קשרו את דין המזונות בזכות למעשי ידי האשה‬
‫בתקנה זו‪ .‬ודאי שמעשי ידי האשה אינם שייכים לבעל‪ .‬ומצאנו שהרא"ם פסק כן‬
‫מפורש‪ ,‬וביארנו שכן כתב גם המ"מ‪ ,‬ומאידך אין ראיה במפרשים שהבאנו לעיל‬
‫שחולקים על כך‪ ,‬על כן מי יכול לקום ולהוציא מהאשה את מעשי ידיה שזכתה בהם‬
‫כדין‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫ברם ראיתי בפד"ר חלק ג' עמ' ‪ 55‬שהביאו ראב"ד שכתב במפורש שמעשי ידי‬
‫האשה בספק מגורשת שייכים לבעל‪ .‬ומאחר וכן‪ ,‬כתבו שאין להוציא מזונות מהבעל‬
‫כשיש לאשה מעשי ידים‪ .‬ובפד"ר חלק י"ב עמ' ‪ 257‬כתבו מחמת דברי הראב"ד‬
‫האלו דהוי םפיקא דדינא‪ ,‬ובפד"ר חלק י' עמ' ‪ 303‬האריך בזה הגר"ש ישראלי וכתב‬
‫שאין להוכיח כן מהראב"ד‪ ,‬שהראב"ד כתב את דבריו רק לדעת הירושלמי ע"ש‪.‬‬
‫ברם אין דבריו נראים לי‪ ,‬כי הראב"ד כתב את דבריו בביאור דברי המשנה שם‪ ,‬כאשר‬
‫אבאר לקמן‪.‬‬
‫לפני שנביא לשון הראב"ד נביא שוב את לשון המשנה שעליה מוסבים דבריו‪.‬‬
‫שנינו בב"מ דף י"ב ע"א‪:‬‬
‫רס‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫"משנה‪ .‬מציאת בנו ובתו הקטנים‪ ,‬מציאת עבדו ושפחתו הכנענים‪ ,‬מציאת‬
‫אשתו ‪ -‬הרי אלו שלו‪ .‬מציאת בנו ובתו הגדולים‪ ,‬מציאת עבדו ושפחתו‬
‫העברים‪ ,‬מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן כתובה ‪ -‬הרי אלו‬
‫שלהן‪".‬‬
‫ובגמ' דף י"ב ע"ב‪:‬‬
‫"מציאת אשתו‪ .‬גירשה‪ ,‬פשיטא! ‪ -‬הכא במאי עסקינן ‪ -‬במגורשת ואינה‬
‫מגורשת‪ .‬דאמר רבי זירא אמר שמואל‪ :‬כל מקום שאמרו חכמים מגורשת‬
‫ואינה מגורשת ‪ -‬בעלה חייב במזונותיה‪ .‬טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה‬
‫לבעלה ‪ -‬כי היכי דלא תיהוי לה איבה‪ ,‬הכא ‪ -‬אית לה איבה ואיבה‪".‬‬
‫הנה הגמ' מפרשת‪ ,‬שמדברי המשנה במציאת אשתו שגירשה עוסקים בספק‬
‫מגורשת‪ .‬אולם הירושלמי מפרש את המשנה כפשוטה בגרושה שבעלה לא פרע‬
‫כתובתה‪ ,‬ועל אשה זו נאמר במשנה שמציאתה לעצמה‪ .‬והראב"ד בהשגות על הרי"ף‬
‫)כתובות פ' שני דייני גזרות( ביאר את הירושלמי וז"ל‪:‬‬
‫"הדא אמרת אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב לזונה עד‬
‫שיפרענה משלם‪ .‬כלומר מדקתני אע"פ שלא נתן לה כתובה‪ ,‬אלמא כל זמן‬
‫שלא נתן לה כתובתה שייכא ביה ואית ליה זכיה עילויה‪ ,‬ומאי ניהו‪ ,‬מעשה‬
‫ידיה תחת מזונותיה‪ ,‬ואפ"ה מציאתה שלה‪ .‬דאי לא שייכא בהדיה כלל‪ ,‬מאי‬
‫אע"פ שלא נתן כתובתה‪".‬‬
‫ונראה שהראב"ד מפרש שהדיוק במשנה מכך‪ ,‬שכתוב שמציאתה שלה משמע‬
‫שיש שייכות ביניהם‪ ,‬שאם לא כן מה ההוא אמינא שמציאתה שלו‪ .‬על כן חייבים‬
‫לומר שיש לו שייכות אצלה שחייב לזונה‪ .‬וצריך לומר שמעשה ידיה שלו‪ ,‬שלא‬
‫נתמעט במשנה אלא מציאתה‪ .‬ולפי הירושלמי צריך לומר שזו תקנה מיוחדת שתקנו‬
‫שבעלה יפרנסנה עד שיפרע כל כתובתה‪ ,‬ודינה כדין אלמנה שניזונת מנכסי בעלה עד‬
‫שיפרעו כתובתה‪ .‬וכמו שבאלמנה מעשי ידיה ליתומים כן דין גרושה כל זמן‬
‫שניזונת‪ .‬ומזונות אלו אינם מדין קנס שפשע שלא פרע כתובתה‪ ,‬דא"כ היו צריכים‬
‫לתת לו זמן כמו שנותנים ללוה‪ .‬ועוד דא"כ הוי כריבית‪ ,‬שמשלמים לה שכר המתנת‬
‫מעות‪ .‬אלא נראה שכך תקנו חכמים כשתקנו הכתובה‪ ,‬שהבעל יזון את אשתו עד‬
‫שתקבל כתובתה ויהיה לה נדוניא ותהא ראויה להנשא לאחר‪ .‬וכ"כ הרמב"ן שם‬
‫בספר הזכות‪.‬‬
‫ברם כל זה לירושלמי‪ .‬אבל כבר כתב הראב"ד שם שהבבלי חולק על הירושלמי‬
‫ומעמיד המשנה בספק מגורשת‪ ,‬ובפשטות הראב"ד נראה שהוא סובר שגם הבבלי‬
‫מפרש את המשנה כפרוש שכתב לעיל‪ ,‬אולם נ"ל שלפרושו הא שמדוייק במשנה‬
‫שיש לאשה מזונות והבעל זוכה במעשי ידיה אינו תקנה מיוחדת משום שהיא‬
‫מעוכבת מחמתו‪ ,‬אלא נראה שהוא סובר שמה שיש לאשה מזונות זה מן הדין משום‬
‫שמעמידים את האשה בחזקתה ויש לה דין אשת איש‪ ,‬וחידשה המשנה שבאשה כזו‬
‫לא תקנו לבעל מציאה‪.‬‬
‫אשה שניזונת מדין מעוכבת מחמתו ‪ -‬מעשה ידיה למי ?‬
‫סימן יד‬
‫רסא‬
‫והא שנ"ל לפרש כן בראב"ד‪ ,‬הוא כיון שמצאנו שהראב"ד סובר כן במפורש‪,‬‬
‫בהשגות בהלכות נחלות פרק א הלכ' ט' שהרמב"ם כתב שם וז"ל‪:‬‬
‫"כבר ביארנו בהלכות אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס‬
‫ברשותו וכו' ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה‪".‬‬
‫והראב"ד חלק שם על הרמב"ם וכתב שבעל יורש ספק מגורשת‪ .‬הרי להדיא‬
‫שסובר שמעמידים האשה על חזקתה לכל ענין‪ ,‬וסובר הראב"ד שהבעל יכול גם‬
‫להוציא ממון מכח חזקה זו‪) .‬ובסי' י"ז במאמר ירושת הבעל ענף ב' ביארתי דבריו‬
‫ע"ש( וכן סובר הרמ"ך בדעה השניה‪ .‬שכתב בענין מגורשת ואינה מגורשת )שיטה‬
‫מקובצת ב"מ דף י"ב ע"ב בד"ה ולענין פסק( וז"ל‪:‬‬
‫"מציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת הרי היא שלה‪ ,‬ואעפ"כ הוא‬
‫חייב במזונותיה‪ .‬וה"ה שחייב בכל תנאי ממון של כתובה )נראה שכוונתו‬
‫לכסות ורפואה(‪ .‬ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק‪ .‬וקרוב לומר‬
‫שאם נשבית אינו חייב לפדותה‪ ,‬כיון שהיא ספק מגורשת אין אני קורא בה‬
‫ואהדרינך לי לאנתו‪ ,‬וה"ה שאינו אוכל פירות כיון שנתן גט‪ .‬ואפשר לומר‬
‫כיון שאינה מגורשת ודאי‪ ,‬עדין היא אשתו לכל דבר חוץ מזכות מציאתה‪".‬‬
‫הנה בדעה הראשונה הוא סובר שלענין ממון דינה כספק‪ ,‬אלא שתקנו לה מזונות‪.‬‬
‫ובדעה שניה הוא סובר‪ ,‬שמעמידים אותה על החזקה לכל ענין‪ ,‬אלא שמציאתה אינה‬
‫שלו‪ .‬והנה ברמ"ך אין הכרח לומר שמעשי ידיה של בעלה‪ ,‬שיש לומר שיש להם דין‬
‫מציאתה שגם אותם תיקנו לבעל מחמת איבה‪ ,‬ובספק מגורשת הם שלה‪.‬‬
‫והנה מאחר שנתברר לנו טעמו של הראב"ד‪ ,‬נראה שאין לפסוק כמותו וכן אין‬
‫לומר קים לי כמותו וזאת משני טעמים‪ :‬א‪ .‬משום שכל המפרשים פרשו כרש"י‬
‫שמזונותיה הם קנס משום שהיא מעוכבת מחמתו‪ .‬ב‪ .‬מאחר והשו"ע אה"ע סי' צ'‬
‫סעי' ה' לא פסק כמותו‪ ,‬שמשום שמעמידים האשה על חזקתה יש לאשה דין אשת‬
‫איש לענין דיני ממונות‪ .‬וביארתי ענין זה בהרחבה בסי' י"ז במאמר ירושת הבעל ענף‬
‫ב' ע"ש‪ .‬ועיין עוד מה שכתבתי בסי' כ"א וכ"ב והעולה ממה שנתבאר שם שאם יש‬
‫ספק האם האשה אשת איש ויש לאשה חזקת הגוף דיש שיטות הסוברות שבחזקת‬
‫הגוף האשה יכולה להוציא ממון‪ .‬אולם מוסכם על הפוסקים שם שבחזקה שאינה‬
‫חזקת הגוף אף שמדאורייתא מעמידים על החזקה ויש לאשה דין אשת איש מכל‬
‫מקום אין מוציאים ממון ע"י החזקה‪ .‬ולפי זה מה שכתב הראב"ד שבספק מגורשת‬
‫יש לה מזונות מעיקר הדין הוא דעת יחיד בסוגיתינו‪ ,‬וגם הראשונים שהבאנו בסי'‬
‫כ"א וכ"ב חולקים עליו‪.‬‬
‫ברם יכול המערער לומר‪ ,‬אף שאין פוסקים כהראב"ד במה שסובר שמעמידים את‬
‫האשה על חזקתה וחזקה זו תכריע גם ספקות של ממון‪ ,‬מ"מ הדיוק שדייק במשנה‬
‫והפרוש שכתב למשנה קיים‪ ,‬ומעשי ידיה הם לבעלה‪ ,‬והטעם משום שהם כנגד‬
‫מזונותיה‪ .‬אולם אין נראה לומר כן‪ ,‬כי להלכה שמפרשים את המשנה שמזונותיה הם‬
‫מדין קנס מנין לנו שהראב"ד היה מדייק הדיוק דלעיל במשנה‪ ,‬דשמא לא היה נוח לו‬
‫לפרש שבמזונות של קנס תקנו לבעל את מעשי ידיה‪ ,‬אלא היה יותר נוח לו לומר‬
‫רסב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫שאין לדייק במשנה‪ ,‬ומה שהזכירה המשנה שם רק ענין מציאה‪ ,‬הוא משום שכל‬
‫המשנה מדברת שם בענין מציאה‪ .‬ונראה שכן פרשו שאר המפרשים את המשנה‪.‬‬
‫)כתבנו לעיל שדעת הראב"ד והרמ"ך שספק מגורשת יש לה מזונות‪ ,‬משום‬
‫שמעמידים על החזקה‪ .‬אך שיטתם קשה מהגמ' בגיטין דף ע"ג ע"ב ששם מבואר‬
‫שאדם שגירש את אשתו בתנאי אם מתי מחולי זה‪ ,‬יש לאשה מזונות באותם הימים‬
‫מדין מגורשת ואינה מגורשת‪ .‬ובמגורשת בתנאי אי אפשר לומר שיש לה מזונות‬
‫משום שמעמידים על החזקה‪ ,‬דשם לא שייך להעמיד על החזקה שהרי הדבר עומד‬
‫להתברר‪ .‬ושמא הם מפרשים שם את הגמ' כפרוש רש"י‪) ,‬שהמחלוקת היא בדין‬
‫ברירה( ואין כאן המקום להאריך בזה‪(.‬‬
‫ו‬
‫והנה מצאתי בתוס' טוך קידושין דף ט"ז ע"ב‪ ,‬שכתב מפורש שבמגורשת ואינה‬
‫מגורשת אין לבעלה מעשי ידים‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד‪ .‬ותימה דבפ"ק דב"מ )י"ב ע"א( גבי‬
‫מציאת עבד עברי לעצמו דפריך לא יהא אלא פועל‪ ,‬ומשני רבא במגביה‬
‫מציאה עם מלאכתו‪ ,‬תקשי ליה הך ברייתא דהכא דליכא לשינויי‪ ,‬מדקתני‬
‫שיש לרבה שכר בטלה‪ .‬וי"ל דמודה רבא דהכא איכא לשינויי כדמשני התם‬
‫ר' יוחנן בעבד נוקב מרגליות עסקינן דאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת‪.‬‬
‫והא דדחיק התם לשינויי במגביה מציאה עם מלאכתו‪ ,‬משום דקתני בבנו‬
‫ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העבריים ואשתו אע"פ שגירש ואע"פ שלא‬
‫נתן לה כתובה מציאתן שלהן‪ .‬משמע לגמרי שלהן‪ ,‬דאפי' שכר בטלה אינו‬
‫משלם דומיא דאחריני‪ ,‬ועוד מדלא קתני אין לרבו אלא שכר בטלה בלבד‬
‫כדקתני הכא‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫הרי להדיא‪ ,‬שאשתו ספק מגורשת אין לבעלה שכר שהתבטלה בזמן שהרימה‬
‫המציאה‪ ,‬וכמו בנו ובתו הגדולים‪ ,‬שהרי רוצה להעמיד עבדו ושפחתו העבריים‬
‫באופן שאין שכר בטלה דומיא דשאר הדברים הכתובים במשנה‪ .‬והנה בספק‬
‫מגורשת אם היה הדין שמעשי ידיה לבעלה‪ ,‬היתה צריכה ליתן לו שכר בטלה‪ ,‬דעיין‬
‫בתוס' כתובות )שהוא גם כן תוס' טוך( ריש פרק מציאת האשה )דף ס"ו ע"א ד"ה‬
‫והא( שגם באשה שמציאתה לעצמה ומעשי ידיה לבעלה צריכה ליתן לו שכר עבור‬
‫הבטלה בזמן הגבהת המציאה‪.‬‬
‫מסקנה‬
‫מהתוס' טוך משמע שאשה המקבלת מזונות מדין מעוכבת אין מעשי ידיה שייכים‬
‫לבעלה‪ .‬וכן פשטות דעת רש"י והרא"ש והרא"ה וכן כתב המגיד משנה‪ ,‬וכן פסק‬
‫הרא"ם הלכה למעשה‪.‬‬
‫והראב"ד חולק‪ .‬אולם נ"ל שאין הלכה כמותו‪ ,‬משום שנראה שהראב"ד פירש כן‬
‫במשנה משום שסובר שדין מזונות ספק מגורשת הוא משום שמעמידים האשה על‬
‫חזקתה‪ ,‬ובררתי שלא פסקו כן הפוסקים‪ .‬וע"כ העיקר להלכה כהרא"ם‪.‬‬
‫אשה שניזונת מדין מעוכבת מחמתו ‪ -‬מעשה ידיה למי ?‬
‫סימן יד‬
‫רסג‬
‫ברם מאחר והכרעה בדיני ממונות להוציא ממון הוא דבר קשה‪ .‬ע"כ נראה לעשות‬
‫כמו שכתבתי בבעל מורד‪ ,‬שהאשה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת‬
‫מותר‪ .‬ועיין בענין זה בסי' י"ג במאמר מעשי ידי אשה שהארכתי הרבה בענין זה‪.‬‬
‫ובמקום שעצה זו אינה מועילה נראה לפסוק כפוסקים שאשה הניזונת מדין מעוכבת‬
‫מחמתו אינה צריכה לתן לבעלה מעשי ידיה‪ .‬ודע שאשה זו אינה צריכה לעשות‬
‫מלאכות הבית שהרי אינה צריכה לישב עם בעלה‪ .‬כ"כ הריטב"א בתשובה סי' ק"נ‬
‫וכן משמע בתשובת המהרי"ט שציינתי לעיל‪.‬‬
‫הערה‬
‫בפד"ר שציינתי לעיל הסתפקו‪ :‬כשפוסקים מזונות לאשה מדין מעוכבת מחמתו‪,‬‬
‫האם פוסקים כחיוב שהיתה עמו דהיינו שעולה עמו ואינה יורדת‪ ,‬או שאין באשה זו‬
‫דין זה‪ .‬מ"מ נראה לי שאם הבעל אינו עני יש לפסוק מזונות בינוניים שבאותו מקום‪.‬‬
‫ועיין מה שכתבתי בסי' י"א במאמר מזונות קטנים‪.‬‬
‫]ובנוסף לכל האמור לעיל אף אם נאמר שיש ספיקא דדינא אם מעוכבת מחמתו‬
‫צריכה לתת את מעשה ידיה לבעלה‪ ,‬מכל מקום ניתן לגבות מבעל מזונות מעוכבת‬
‫מחמתו גם כאשר היא אינה נותנת מעשה ידיה לבעלה‪ ,‬דעיין תוס' כתובות דף צ"ז‬
‫ע"ב ד"ה לאתויי שכתבו שמעוכבת מחמתו יש לה זכות כמו אלמנה למכור‬
‫למזונותיה מנכסי הבעל שלא בבית דין‪.‬‬
‫והנה המשנה למלך פר' י"ח מהלכ' אישות הביא רש"ך שכתב גם שבספיקא דדינא‬
‫אם הפסידה אלמנה מזונותיה היא נחשבת למוחזקתכח‪ .‬וכ"כ הב"ש סי' צ"ז ס"ק כ"א‪,‬‬
‫וכ"כ הקרבן נתנאל על הרא"ש כתובות פר' י"א סי' ד' וביאר שמאחר והנכסים‬
‫בחזקתה הרי שהיא נחשבת למוחזקת בספיקא דדינאכט‪ .‬ונראה שזו מסקנת הב"מ סי'‬
‫צ"ז בסעי' ה' ד"ה ויש אומרים‪ .‬ברם ממה שכתב הב"מ שם בסעי' י"ט )בד"ה והנה‬
‫מפסק( עולה שדחה את הכרעת הב"ש שבספיקא דדינא דהיא נחשבת למוחזקת‪.‬‬
‫מכל מקום כל מה שערערו על הרש"ך והב"ש והקרבן נתנאל זה כאשר יש ספיקא‬
‫דדינא אם יש לאלמנה זכות למזונות‪ ,‬אבל כאשר ברור שיש לאלמנה זכות למזונות‬
‫אלא דיש ספק אם גבתה המזונות לעו"כ האלמנה נחשבת למוחזקת‪.‬‬
‫כח ובמעשה רקח על הרמב"ם פר' י"ח מהלכ' אישות הלכ' א'‪ ,‬ביאר דברי הרש"ך שכאשר‬
‫יש ספק אם האלמנה הפסידה מזונותיה‪ ,‬אמרינן דיש לה‪ ,‬דהיות ויש חזקת חיוב שהיו‬
‫חייבים לה מזונות על כן הם צריכים להביא ראיה שהפסידה מזונותיה‪.‬‬
‫כט ברם נ"ל שאפשר לדחות את דברי הקרבן נתנאל ולומר טעם אחר ברא"ש דמאחר וחוב‬
‫המזונות הוא ודאי‪ ,‬ויש ספק אם מחלה‪ ,‬מספק מחזיקינן שלא מחלה‪ .‬וכן כתב הבית‬
‫מאיר על מקרה דומה בסי' קע"ח סעי' ט"ו‪.‬‬
‫רסד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ולפי זה במעוכבת מחמתו שדינה כאלמנה ויש לה מעשה ידיה שלא נתנה לבעלה‪,‬‬
‫הוי ספיקא דדינא אם גבתה מזונותיה‪ ,‬ובספק זה היא נחשבת למוחזקת‪ ,‬וגובה‬
‫מזונותיה‪ .‬דוק ותשכח‪[.‬‬
‫סימן טו‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫רסה‬
‫תשמ"ו‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫נכסי צאן ברזל הם נכסים שהאשה מביאה עמה מבית אביה‪ ,‬והבעל כותב אותם‬
‫בכתובה‪ ,‬שם אותם ומתחייב את ערכם בכתובה‪ .‬דין נכסים אלו הוא שאם פחתו‬
‫פחתו לו ואם הותירו הותירו לו‪ .‬ונקראים נצ"ב משום שהבעל חייב באחריותן‪ ,‬וכך‬
‫נשאר הקרן קיים תמיד לאשה‪.‬‬
‫בלמדי את הגמרות והראשונים הדנים בדין נכסים אלו הייתי נבוך‪ ,‬כי מצאתי‬
‫סתירות בשאלה היסודית מי נחשב בעליהם של נכסים אלו‪ .‬ועוד הסתפקתי מי נחשב‬
‫המוחזק בהם‪.‬‬
‫לאחר עיון בדברים אני מקוה שעלה בידי בעזרת ה' ללבן סוגיא זו‪ .‬אתחיל עתה‬
‫לדון בסוגיות הדנות בענין זה‪.‬‬
‫ענף א‬
‫עיין סוגית מורדת כתובות דף ס"ג ע"ב גמ'‬
‫"גופא המורדת על בעלה וכו' כלתיה דרב זביד אימרדא וכו'"‬
‫עד סוף הסוגיא שם‪ .‬והמסקנא‪:‬‬
‫"השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא‬
‫יהבינן לה‪".‬‬
‫נאמרו מספר שיטות בראשונים בפסק ההלכה בענין זה‪.‬‬
‫א‪ .‬ע"ש רא"ש )סי' ל"ד( שפסק להלכה שהמורדת מפסידה עיקר כתובה ותוספת ומה‬
‫שנתן לה מתנה‪ ,‬ונכסי מלוג אינה מפסידה‪ .‬בנכסי צאן ברזל הדבר ספק‪ ,‬ועל כן‬
‫מטלטלין יכולה לתפוס‪ ,‬ובקרקעות נכסי צ"ב אינה צריכה תפיסה משום‬
‫שהקרקעות בחזקתה‪ .‬וכן פסק הרמ"א )סי' ע"ז סעי' ג'(‪.‬‬
‫ב‪ .‬אבל הריב"ש )בסימן שס"ב( כתב שדין מורדת בנכסי צ"ב הוא שיכולה לתפוס‬
‫מטלטלין‪ ,‬אבל קרקעות נצ"ב הם בחזקת הבעל ולא מועילה בהם תפיסה‪,‬‬
‫ומטלטלין שלא תפסה ואין אחד מהם מוחזק בהם נותנים לבעל שהוא נקרא‬
‫המוחזק בנצ"ב‪ .‬ואע"פ שאיתא בפרק מי שמת )ב"ב דף קנ"ח ע"ב( מי שנפל‬
‫הבית עליו ועל אשתו ויורשי הבעל ויורשי האשה באם לירש דהדין הוא נצ"ב‬
‫בחזקת שניהם ויחלוקו‪ .‬זה דוקא שם שהבעל והאשה מתו והיורשים משני‬
‫הצדדים לא היו מוחזקים‪ ,‬והיות ששניהם באים לירש בשוה הדין הוא יחלוקו‪.‬‬
‫אבל במורדת שהבעל קיים הוא נקרא המוחזק בקרקעות נצ"ב‪ ,‬ולכן לא מועילה‬
‫תפיסה בנכסים אלו‪ .‬ובביאור הגר"א )סי' ע"ז ס"ק ל'( הביא דעה זו וכתב שזו‬
‫דעת הרשב"א ושאר פוסקים‪.‬‬
‫ג‪ .‬הריטב"א )בכתובות שם( כתב שבקרקעות נצ"ב הדין הוא יחלוקו‪ .‬ונראה שסובר‬
‫שדינם שוה לדין נצ"ב שנאמר בפרק מי שמת‪ .‬וע"ע בריטב"א שמפרש כי לפי‬
‫רסו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫הלשון הראשון בגמרא אמימר ומר זוטרא ורב אשי פסקו שמורדת מפסידה‬
‫בלאותיה הקיימין‪ ,‬משום שידעו ספקו של רבא שהסתפק אם מורדת מפסידה‬
‫נצ"ב ופסקו שמפסידה משום שלדעתם הבעל נחשב מוחזק בנצ"ב‪ .‬ובלשון‬
‫האחרון בגמ' מובא שהם פסקו שאינה מפסידה בלאותיה הקיימין‪ .‬וטעמם בלשון‬
‫זה‪ ,‬כי מאחר ורבא הסתפק אם מפסידה נצ"ב אין להפסיד לאשה משום שהיא‬
‫נחשבת המוחזקת בנכסים אלו‪ .‬והגמרא במסקנא פוסקת והשתא דלא אתמר לא‬
‫הכי ולא הכי‪ ,‬כלומר שלא ידוע איזה לשון עיקר‪) ,‬ואין הכונה האם פוסקים כרב‬
‫גמדא שחלק עליהם דהרי היה יחיד לגביהם ולא מוזכר שחזרו בהם( ולכן היות‬
‫וספק מי נחשב מוחזק בנכסים יכולה לתפוס‪ .‬ובקרקעות נצ"ב שלא מועיל תפיסה‬
‫הדין יחלוקו‪.‬‬
‫האבני מילואים )בסימן ע"ז סעיף ג' ס"ק י"ג( הקשה לדעות הראשונים הסוברים‬
‫בכל ספק של הגמ' שלא מועילה תפיסה‪ ,‬מדוע כאן שהסתפקו האמוראים פסקה‬
‫הגמ' שמועילה תפיסה‪ .‬וע"ש שתירץ ע"פ דברי הריטב"א שהבאנו לעיל‪ ,‬שכאן‬
‫מועילה תפיסה משום שנסתפק לגמ' מי נקרא המוחזק בנכסים‪ .‬אומנם‪ ,‬תרוץ זה טוב‬
‫לפי פירוש הריטב"א בגמ'‪ .‬אבל עיין בתוס' שם )ד"ה משום(‪ ,‬דנראה שלא פירשו‬
‫הגמ' כן‪ ,‬אלא פירשו שמה שמועילה תפיסה בנצ"ב הוא משום שרבא הסתפק האם‬
‫מורדת מפסידה בלאותיה הקיימים‪ .‬ולפרוש זה קשה מדוע פסקה הגמ' שיכולה‬
‫לתפוס‪ ,‬הרי התוס' עצמם )כתובות דף כ' ע"א ד"ה ואוקי( סוברים שבספק בדין אין‬
‫מועילה תפיסה‪ .‬וע"ש )ס"ק י"ד( שניסה לתרץ אך אין תירוצו מספיק‪ .‬וע"ע מה‬
‫שאכתוב לקמן בענין זה‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫כתבנו לעיל שהרא"ש סובר שנצ"ב הם של האשה ובחזקתה‪ .‬ועתה נביא עוד ראיה‬
‫שדעת הרא"ש שגוף הנכסים שלה גם בשעה שהיא נשואה לבעלה‪ .‬דאיתא במשנה‬
‫בפרק החובל )ב"ק דף פז ע"א(‬
‫"העבד והאשה פגיעתן רעה‪ ,‬החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים‬
‫אבל משלמים לאחר זמן‪..‬נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם"‬
‫וטעם דין זה שפטורים‪ ,‬דאין להם ממה לשלם‪ .‬והקשתה הגמ' )בדף פ"ט ע"א(‬
‫מדוע אין גובים מהאשה על ידי שימכרו את שטר כתובתה בטובת הנאה‪ .‬ותרצה‬
‫הגמ' שאין זו עצה‪ ,‬משום שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול‪ ,‬ובודאי‬
‫תמחול לבעלה על הכתובה‪ .‬דהרי היא יודעת שהיא לא תגבה כתובה זו‪ ,‬ואטרוחי‬
‫ב"ד בכדי לא מטרחינן ע"ש‪ .‬ופסק הרא"ש שם בפרק החובל סי' ט' וז"ל‪:‬‬
‫"ופטורייהו דעבד ואשה משום דאין להן נכסים‪ .‬הלכך שמין כל חמשה‬
‫דברים וכותבין ונותנין ביד הנחבל‪ ,‬וכשיבא לידם נכסים ישלמו‪ .‬ומיירי‬
‫באשה שאין לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל‪ ,‬דאילו היו לה היו כופין אותה‬
‫למוכרן בטובת הנאה אם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה‪,‬‬
‫ואותה טובת הנאה יתנו לנחבל‪ .‬אבל מנה ומאתים שלה לא אמרו חכמים‬
‫שתמכור בטובת הנאה ותתן לנחבל‪ ,‬משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫סימן טו‬
‫רסז‬
‫לחברו וחזר ומחל לו מחול‪ ,‬וכל לגבי בעלה ודאי מחלה‪ ,‬ואטרוחי בי דינא‬
‫בכדי לא מטרחינן‪ ".‬עכ"ל‬
‫ונראה שכוונת הרא"ש שמוכרים את גוף נכסי המלוג או את גוף נכסי צאן ברזל‬
‫שהם של האשה‪ .‬ובודאי אין הכוונה שקונה נכסים אלו יכנס לתוכם מיד‪ ,‬דהרי עתה‬
‫הם קנויים לבעל לפירות וגם אם מתה האשה זוכה בהם הבעל דהוא חשוב לוקח‬
‫ראשון )ב"ב דף קל"ט ע"ב( אלא דאם תתגרש או תתאלמן יזכה בהם הלוקח למפרע‪,‬‬
‫דהוא קנה את קנייני הגוף של האשה בנכסים אלו‪ .‬ובנכסי מלוג ודאי שזו כוונת‬
‫הרא"ש‪ ,‬שהרי גוף הנכסים שייך לה‪ ,‬ולבעל יש בהם רק קניין פירות‪ .‬ועיין רא"ש‬
‫)בב"ב פר' ג' סי' נ"ג( שביאר שהאשה יכולה למכור את קנינה בנ"מ שאם תתאלמן‬
‫או תתגרש יהיו הנכסים לקונה‪ .‬ברם בנצ"ב היה מקום לומר שכוונת הרא"ש היא‬
‫שנצ"ב הם של הבעל מכיון שקנה אותם כששם אותם בכתובה‪ ,‬ומה שכתב הרא"ש‬
‫שכופין אותה למוכרם כוונתו שמוכרים שטר כתובתה שהם רשומים בו‪ .‬אך אין זה‬
‫נכון‪ ,‬דא"כ הוי כמנה ומאתים דאמרינן שאין מוכרים שטר כתובתה משום שהמוכר‬
‫שטר לחברו וחזר ומחלו מחול ולבעלה ודאי תמחול ואטרוחי ב"ד בכדי לא‬
‫מטרחינן‪ .‬אלא ודאי מוכח מכאן שגוף נצ"ב הם שלה ובחזקתה שהרי יכולה למוכרם‪.‬‬
‫ומצאתי שהאבני מילואים )סימן צ' סעיף י"ג ס"ק כ'( עמד על דבר זה‪ ,‬וכתב שמה‬
‫שפסק הרא"ש שאשה החייבת כסף כופין אותה למכור נצ"ב כוונתו למטלטלין‬
‫נצ"ב‪ ,‬שאותם אם מכרה לא תוכל למחול החוב לבעלה‪ .‬והטעם כי מטלטלין נצ"ב‬
‫הרי הם כמשכון בידה מאחר והבעל אינו יכול למוכרם‪ .‬ולכן מועילה מכירתה כמלוה‬
‫המוכר משכון שאינו יכול יותר למחול על החוב‪) .‬עיין שו"ע חו"מ סי' ס"ו סעי' ל'‪,‬‬
‫ועיין בקצוה"ח שם ס"ק ל"ה שהוכיח מהרא"ה שמועיל מכירת מטלטלי משכון‬
‫באופן זה( אבל קרקעות נצ"ב לא כופין אותה למוכרם‪ ,‬משום שבקרקע אין קניני‬
‫משכון וע"כ אינה יכולה למוכרם‪ .‬ואת עצם החוב שיש לה על בעלה אין כופין אותה‬
‫למכור שודאי שתמחול לבעלה ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחינן‪ .‬אך דימוי זה‬
‫שמטלטלי נצ"ב הוי כמשכון של האשה קשה בעיני‪ ,‬דהרי המטלטלין אינם בידה‪,‬‬
‫וגם אם מכרם הבעל מכורים‪) .‬כן פסק הרמב"ם‪ ,‬וכן פסק השו"ע סי' צ' סעי' יד'‬
‫והאב"מ שם כתב שכן דעת התוס'( וקשה לומר שהרא"ש התכוון לזה‪ .‬ועוד קשה לי‬
‫שבפשטות דברי הרא"ש לא משמע שמדבר רק במטלטלין נצ"ב ולא בקרקעות‪.‬‬
‫ועוד נ"ל להביא ראיה שגם דעת הרמב"ם היא שאין לומר שנצ"ב הם קנינו של‬
‫הבעל‪ ,‬והוא רק חייב ממון תמורתם‪ .‬דהרמב"ם פרק כ"ב מהלכ' אישות הלכ' יט'‬
‫כתב וז"ל‪:‬‬
‫"נכסי צ"ב שאבדו או שנגנבו ומחלה אותם האשה לבעלה וקנו ממנה בעדים‬
‫יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי‪ ".‬וכו'‪.‬‬
‫ועיין בב"ש )סימן צ' ס"ק ס' וס"א( שמשמע ממנו שאם אשה מחלה לבעלה על‬
‫נצ"ב שבעין אינו מועיל משום שהנכסים שלה‪ ,‬ורק מתנה או מכירה שייך שיועיל‬
‫בהן אבל לא מחילה‪ .‬ולכאורה היה אפשר לפרש ברמב"ם שמחילה אינה מועילה‬
‫בנצ"ב שבעין משום שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי‪ .‬אך עיין ברמב"ם שם‬
‫רסח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫הלכ' יח' שמשמע שלא מועילה מחילה בנצ"ב אלא מכירה‪ .‬ועיין בריב"ש סימן‬
‫קמ"ט שפירש דברי הרמב"ם שלשון מחילה אינו נופל בנצ"ב שבעין‪ .‬חזינן להדיא‬
‫שגוף נצ"ב הם של האשה‪ ,‬דאם לא כן הרי זה חוב בעלמא ובחוב בודאי מועילה‬
‫מחילה‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫הבאנו לעיל שדעת הרא"ש שנצ"ב הן בחזקת האשה‪ .‬והוספנו והוכחנו שדעת‬
‫הרא"ש שהנכסים עצמם שייכים לה ויכולה למוכרם‪ .‬ועוד ביארנו שגם הרמב"ם‬
‫סובר שגוף נצ"ב הם של האשה ואין זה רק חוב ממון שהבעל חייב לה‪ .‬דהרי אשה‬
‫שמחלה לבעלה על נצ"ב בעין אין המחילה חלה‪ .‬ולעיל הבאנו שדעת הריטב"א‬
‫דהגמ' מסופקת בנצ"ב בחזקת מי הן‪.‬‬
‫דברים אלו צריכים עיון גדול כי בגמ' ביבמות תחילת פרק אלמנה לכהן גדול‬
‫מבואר שנצ"ב שייכים לבעל והם בחזקתו‪ .‬וז"ל המשנה שם )דף ס"ו ע"א(‪:‬‬
‫"אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הכניסה לו עבדי מלוג‬
‫ועבדי צ"ב עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה עבדי צ"ב יאכלו בתרומה‪".‬‬
‫ופירש רבינא בגמ' הטעם שעבדי נ"מ אינם אוכלים‪ ,‬כי קנין אוכל מאכיל קנין‬
‫שאינו אוכל אינו מאכיל‪ .‬ופירוש דבריו‪ ,‬דרבינא סובר שאשה האוכלת רק מכח שהיא‬
‫קנין הכהן‪ ,‬כשהיא מותרת לאכול מאכילה נכסיה )נכסי מלוג(‪ ,‬וכשאסורה לאכול‬
‫כגון שאסורה עליו אינה מאכילה‪ .‬הנה מזה שעבדי צ"ב אוכלים‪ ,‬מוכח שהם נכסי‬
‫הבעל והוא מאכילן‪) .‬אמנם יש עוד פרושים שם בגמ' אך מדברי רבינא הדבר ברור‬
‫שנצ"ב הם של הבעל(‬
‫*)אומנם על פי דברי רב ספרא שם בסוגיא אפשר לומר שגם לרבינא אין עבדי‬
‫נצ"ב שלו ובכל זאת אוכלים‪ ,‬אך בפשטות הגמ' וכן לפי המסקנת הגמ' העבדים‬
‫אוכלים משום שנצ"ב שייכים לבעל‪(.‬‬
‫עוד מובא שם בגמ'‬
‫"אתמר המכנסת שום לבעלה‪ ,‬היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים‬
‫אני נותן‪ ,‬הדין עם מי‪ .‬רב יהודה אמר הדין עמה‪ ,‬משום שבח בית אביה דידה‬
‫הוי‪ .‬רבי אמי אמר הדין עמו‪ ,‬כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו‬
‫הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו‪".‬‬
‫)ונראה דהגמ' הבינה בהוא אמינא שרב יהודה סובר שנצ"ב הם של האשה וע"כ‬
‫הדין עמה שיכולה לומר כלי אני נוטלת‪ ,‬ורב אמי סובר שנצ"ב שלו וע"כ הדין עמו‬
‫ויכול לסלקה בדמים‪ (.‬ופירשה הגמ' בדעת רב ספרא‪ ,‬שלדעת רב יהודה למרות‬
‫שהאשה היא בעלת נכסי צ"ב עבדיה אוכלים בתרומה משום דהוי ככהן ששם פרה‬
‫מישראל שהכהן מאכילה בתרומה‪ .‬דכן שנינו במשנה בתרומות‪) .‬פר' י"א מ"ט(‬
‫ופירש רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"כהן ששם פרה מישראל‪ .‬בדמים‪ ,‬כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו‬
‫להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס או יוזלו דמיה יתן הדמים‪:‬‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫סימן טו‬
‫רסט‬
‫יאכילנה כרשיני תרומה‪ .‬הואיל וקבלה באחריותו‪ .‬ואע"פ שחוזרת בעיניה‬
‫אם לא יפחתו דמיה‪ ,‬כל כמה דלא הדרה דידה הוא‪ .‬וגבי עבדים אע"ג דהדרי‬
‫בעינייהו‪ ,‬כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫וביאר שם הריטב"א‪ ,‬שאע"פ שאין פרה זו ממונו מכל מקום היות ויש לו קנין‬
‫שכירות ונתחייב להחזירה בשויה‪ ,‬קנין זה מספיק כדי להאכילה בתרומה‪.‬‬
‫)*ועיין רמב"ם הלכ' תרומות פרק ט' הלכ' ח' שפירש את המשנה בתרומות בדרך‬
‫אחרת‪ .‬ולכאורה מרב ספרא משמע כרש"י‪ ,‬אך יתכן שמאחר ומסקנת הגמ' אינה כרב‬
‫ספרא‪ ,‬סובר הרמב"ם שפירושו של רב ספרא במשנה נדחה‪ ,‬והעיקר שאם הפרה‬
‫אינה של הכהן אינה אוכלת בתרומה‪ .‬ולכן פירש את המשנה בתרומות בדרך אחרת‪(.‬‬
‫והגמ' מביאה‪:‬‬
‫"תניא כוותיה דרב יהודה‪ ,‬תניא כוותיה דרבי אמי‪ .‬תניא כוותיה דרבי אמי‪,‬‬
‫עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה )ומשמע מכאן שהם‬
‫נכסי הבעל( תניא כוותיה דרב יהודה‪ ,‬המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל‬
‫למכור לא ימכור וכו' מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר‬
‫הבעל מוציא מיד הלקוחות‪) .‬ומשמע שהנכסים שלה ולכן אינו יכול למכור(‬
‫אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה‪ .‬א"ל רבא לרב נחמן והתניא‬
‫כוותיה דרב אמי‪ .‬אע"ג דתניא כוותיה דרבי אמי הלכה כרב יהודה‬
‫דמסתברא טעמיה משום שבח בית אביה‪ .‬ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא‬
‫איצטלא דמילתא בכתובתה‪ .‬שכיב‪ ,‬שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא‪ .‬אמר רבא‬
‫קנייה מיתנא‪ .‬אמר ליה וכו' אמר ליה מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא‬
‫וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי‪ .‬רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ‬
‫ושחרור מפקיעין מידי שעבוד"‪.‬‬
‫ונראה מגמ' זו כי בנידון שלנו נחלקו האמוראים‪ .‬רבי אמי סובר שנצ"ב שייכים‬
‫לבעל‪ ,‬וע"כ כשמגרשה או מתאלמנת יכולים הבעל או יורשיו לשלם לה דמים‪ ,‬ונכסי‬
‫צאן ברזל ישארו בידיהם‪.‬‬
‫ובדברי רב יהודה יש לנו שני פרושים‬
‫א‪ .‬רב ספרא מפרש כי נצ"ב הם של האשה אלא שהבעל הוא כשוכר באחריות‬
‫עליהם‪ ,‬וע"כ אם נתגרשה האשה יכולה לומר כלי אני נוטלת‪ ,‬וכל זמן שהיא‬
‫תחתיו אם בעלה כהן מאכיל עבדיה כרשיני תרומה משום שהם באחריותו‪.‬‬
‫ב‪ .‬רבא מפרש במסקנא שנצ"ב הם של הבעל ומשועבדים לאשה‪ .‬ולכן הבעל‬
‫מאכילם בתרומה כי הם קניינו‪ ,‬ואם הקדישם הבעל או שפרשו אותם על מת חל‬
‫ההקדש משום שהקדש מפקיע מדי שעבוד‪ .‬ואם נתגרשה האשה או נתאלמנה‬
‫ואמרה כלי אני נוטלת הדין עמה שכך תקנו חכמים משום שבח בית אביה‪.‬‬
‫להלכה נפסק כרב יהודה אליבא דרבא‪.‬‬
‫)וע"ש תוס' ד"ה עבדי צאן ברזל שהקשו מה מביאה הגמ' ראיה לרבי אמי מעבדי‬
‫צ"ב שיוצאים לאיש ולא לאשה‪ ,‬הרי לפי המסקנא הדבר מתורץ גם לרב יהודה וכפי‬
‫רע‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫שרבא סובר שהם שייכים לאיש ורק משועבדים לאשה‪ ,‬ומה שיוצאים בשן ועין‬
‫לאיש משום דהוי כהקדש חמץ ושחרור שמפקיעים מידי שעבוד‪ .‬וע"ש מה שתרצו‪.‬‬
‫והרשב"א תירץ שהגמ' בהוא אמינא סברה שאם הבעל אינו יכול לסלק את האשה‬
‫בזוזי הוי שעבוד חזק והקדש ושחרור אינם מפקיעים מידי שעבוד זה‪ .‬וא"כ מאחר‬
‫וכתוב בברייתא שעבדי צ"ב יוצאים לאיש חייבים לומר כרבי אמי שנצ"ב הם של‬
‫הבעל‪ .‬אך לאחר שרב נחמן אמר לרבא שההלכה כרב יהודה‪ ,‬למד מכך רבא שהקדש‬
‫ושחרור מפקיעים אפי' משעבוד חזק כזה‪ ,‬וזה טעם הברייתא שעבדי צ"ב יוצאים‬
‫לאיש‪) ,‬ודין הברייתא קיים גם לדעת רב יהודה( ומשום כך פסק ג"כ באיצטלא‬
‫שפרסוה אמיתנא שנאסר בהנאה‪(.‬‬
‫והנה לכאורה היה אפשר לומר דרך שלישית‪ ,‬דנצ"ב מכורים לבעל לזמן עד זמן‬
‫גביית הכתובה )ואולי זו כוונת רב ספרא(‪ .‬אולם פירוש זה נסתר מהגמ' האי איצטלא‬
‫דפרסוה אמיתנא דאמר רבא קניה מיתנא שהרי אם נאמר דנצ"ב מכורים רק לזמן‪,‬‬
‫יקשה מדוע קניה מיתנא הרי ברגע שמת בעלה חזרו נצ"ב להיות שלה ואין אדם‬
‫מקדיש דבר שאינו שלו‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫לאחר שביארנו את הגמ' ביבמות והוכחנו שלמסקנת הגמ' נצ"ב הם של הבעל‬
‫ולאשה יש רק שעבוד על נכסים אלו‪ .‬מתעוררות לנו מספר קושיות גדולות ונפרטם‪.‬‬
‫א‪ .‬הבאנו לעיל )בענף א'( את הגמ' בפרק אע"פ בסוגיא של מורדת‪ ,‬שהגמ' הסיקה‬
‫במסקנא שמורדת מפסידה כתובתה‪ .‬ובענין נצ"ב הסתפקה הגמ' אם היא מפסידה‪,‬‬
‫ופסקה שהדבר ספק ומועילה תפיסתה בנכסים אלו‪ .‬וכתב הרא"ש כי מה שאמרה‬
‫הגמ' שצריכה תפיסה זה רק במטלטלין‪ ,‬אבל קרקעות נצ"ב הם בחזקתה ואינה‬
‫צריכה תפיסה‪ .‬והבעל אינו יכול לתופסם כי קרקע בחזקת בעליה עומדת‪ .‬ודברים‬
‫אלו קשים ביותר‪ ,‬שהרי בגמ' ביבמות מוכח שנצ"ב הם של הבעל והוא המוחזק‬
‫בהם‪ .‬ועוד תמוה שדברי הרא"ש סותרים זה את זה‪ ,‬שהרא"ש עצמו פסק במסכת‬
‫יבמות בתחילת פרק אלמנה לכהן גדול שבעל שמכר נצ"ב הנכסים מכורים עד‬
‫שתבוא האשה לטרוף מהן‪ .‬ומוכח שסובר שנצ"ב הם של הבעל ולאשה יש רק‬
‫שעבוד על נכסים אלו‪.‬‬
‫)*ועיין עוד רא"ש ביבמות פרק ד' סימן י"ג שכתב שהבעל נחשב מוחזק בנצ"ב‬
‫עד שעת גביה‪(.‬‬
‫ב‪ .‬הבאנו לעיל )בענף א'( את הריטב"א שביאר את פסק הגמ' שמורדת יכולה לתפוס‬
‫בנצ"ב משום שהגמ' הסתפקה מי נקרא מוחזק בנכסים‪ .‬ודבריו קשים מהגמ'‬
‫ביבמות שמבואר שם שהבעל נחשב בעל הנכסים והמוחזק בהם‪ .‬ועתה מתעוררת‬
‫ביתר שאת קושית האבני מילואים שהבאתי בענף א' שהקשה מדוע פסקה הגמ'‬
‫בכתובות שמורדת יכולה לתפוס משום שיש ספק אם הפסידה נצ"ב ואילו בשאר‬
‫ספיקות אין מועיל תפיסה ממוחזק‪ .‬והרי עתה מתבאר מהגמ' ביבמות שהבעל הוא‬
‫לא רק המוחזק אלא גם בעל הנכסים‪.‬‬
‫סימן טו‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫רעא‬
‫ג‪ .‬הבאנו לעיל )בענף ב'( את הרא"ש בפרק החובל הפוסק שאשה שהזיקה מוכרים‬
‫את נצ"ב שלה בטובת הנאה כדי לשלם היזקה‪ .‬ובארנו שם שחייבים לומר לפי זה‬
‫שגוף נצ"ב הם של האשה‪ .‬כי אם נאמר שנכסים אלו הם של הבעל ולאשה יש רק‬
‫שטר חוב על בעלה לא שייך לומר שימכרו את שטר החוב כדי לשלם את החוב‬
‫שלה לניזק‪ ,‬משום שלבעלה ודאי תמחול ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחינן וכשם‬
‫שאמרה הגמ' שאין מוכרים כתובתה מחמת כן‪ .‬ופסק זה קשה כנ"ל‪ ,‬שביבמות‬
‫מבואר שנצ"ב הם של הבעל ולאשה יש רק חוב על בעלה‪.‬‬
‫ד‪ .‬עוד הבאנו לעיל )בענף ב'( את דעת הרמב"ם שלא מועילה מחילת האשה על‬
‫נצ"ב כשהנכסים בעין‪ .‬וקשה מדוע לא‪ ,‬הרי נתבאר שנצ"ב הם של הבעל ולה יש‬
‫עליו רק חוב רגיל‪ ,‬והרי מחילה מועילה בחוב‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫ונגש עתה לישב קושיות אלו‪ .‬ונתרץ תחילה את דברי הרא"ש בפרק החובל‪ .‬ונ"ל‬
‫דאמנם דעת הרא"ש כפי שמשמע בגמ' ביבמות ס"ו ע"ב שהבעל הוא לוקח על נצ"ב‬
‫והנכסים הם בחזקתו‪ .‬וכן פסק הרא"ש בעצמו שם שבעל שמכר נצ"ב הנכסים‬
‫מכורים כשאר נכסים משועבדים עד שעה שתבוא האשה לטורפם‪ .‬ובכל זאת פסק‬
‫הרא"ש בפרק החובל שאשה שהזיקה מוכרים נצ"ב בטובת הנאה והיא אינה יכולה‬
‫למחול לבעלה‪ .‬ונראה שהרא"ש דייק בלשונו וכתב שמוכרים נצ"ב בטובת הנאה‪.‬‬
‫ופירושו כשם שנאמר שאשה יכולה למכור את כתובתה בטובת הנאה‪ ,‬דהיינו‬
‫שמוכרת את שטר הכתובה שבעלה חייב לה‪ .‬כך בנצ"ב מוכרת את החוב שבעלה‬
‫חייב לה כשאר מכירת שטרות‪ ,‬אך את גוף הנכסים אינה יכולה למכור כיון שאינם‬
‫שלה‪) .‬ואף שהרא"ש כתב גם בנ"מ שמוכרים אותם בטובת הנאה‪ ,‬והרי שם לא שייך‬
‫טובת הנאה שהרי אין שטר למכור‪ ,‬ובודאי שבנ"מ כוונת הרא"ש שימכרו את גוף‬
‫הקרקע שהוא שלה‪ .‬נראה שכתב לשון זה בנ"מ אטו נצ"ב שבהם שייך לשון זה‪ .‬או‬
‫שמא לשון זה נופל בין על מכירת שטר הכתובה ובין על נכסיה‪ (.‬וכ"כ הבית שמואל‬
‫סימן צ' ס"ק מ"ו דאינה יכולה למכור נצ"ב אלא בטובת הנאה‪) .‬ואף שהב"ש כתב כן‬
‫גם בנכסי מלוג‪ ,‬דבריו קשים בזה כפי שהאריכו האחרונים שם‪ ,‬אך על נצ"ב דבריו‬
‫ברורים וכפי שבררנו(‬
‫)ועיין בית שמואל סימן צ' ס"ק מ"ו שכתב שאין האשה יכולה למכור נצ"ב‪.‬‬
‫והח"מ שם ס"ק ל"ט כתב שמועיל מכירתה‪ .‬ולקמן בענף ו' נבאר דבריו‪(.‬‬
‫והנה למרות שפירשנו דברי הרא"ש שמוכרת את השטר שיש לה על נצ"ב ולא את‬
‫הנצ"ב עצמם‪ ,‬מכל מקום אין מועיל שתמחול אח"כ החוב לבעלה‪ ,‬ומהטעם שנבאר‪.‬‬
‫דהנה ר"ת )הובא ברא"ש כתובות פר' ט' סי' י'( פירש הטעם שהמוכר שטר חוב וחזר‬
‫ומחלו מחול‪ ,‬משום ששני שעבודים יש למלוה על הלוה‪ ,‬אחד שעבוד נכסים ואחד‬
‫שעבוד הגוף‪ .‬ואדם יכול למכור רק את שעבוד הנכסים משום שהוא קנין שיש‬
‫למלוה בנכסי הלוה‪ ,‬אבל את שעבוד הגוף שיש למלוה על הלוה אי אפשר למכור‬
‫דהוי דבר שאין בו ממש‪ .‬וע"כ המוכר שטר חוב לחברו מכר רק את שעבוד הנכסים‪,‬‬
‫אבל שעבוד הגוף נשאר אצל המלוה ולכן יכול המלוה למחול ללוה את החוב‪.‬‬
‫רעב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫)ולדעת ר"ת אדם יכול למכור חוב מדאורייתא‪ ,‬שמוכר את שעבוד הנכסים‪ (.‬ונ"ל‬
‫להסביר עניין זה‪ ,‬כי שעבוד הגוף הוא עיקר החיוב של הלוה לפרוע את החוב‪ ,‬וחיוב‬
‫זה נובע מהמצוה שיש ללוה לשלם את החוב או מההבטחה שהבטיח הלוה לשלם‪.‬‬
‫ועיין כתובות דף פ"ו ע"א ורש"י שם מבואר דבר זה‪ .‬וחיוב זה שמוטל על הלוה‬
‫עיקרו לשלם בזוזי את אשר לוה‪ ,‬ולכן אם יש ללוה מעות אינו יכול לפרוע בשאר‬
‫דברים‪ .‬ועוד חידשה תורה שמחמת החיוב שמוטל על גוף הלוה לשלם את החוב‪ ,‬חל‬
‫שעבוד גם על הנכסים‪ .‬ושעבוד זה הוא קנין שיש למלוה בנכסי הלוה‪ ,‬שאם אינו‬
‫משלם בזוזי זכותו של המלוה לגבות מהקרקע‪ .‬ועל פי זה מובן מדוע המוכר שטר‬
‫חוב לחברו וחזר ומחלו מחול‪ .‬כיון שאת שעבוד הגוף אי אפשר למכור‪ ,‬מימלא‬
‫נשאר עיקר השעבוד אצל המלוה‪ .‬וע"כ כשמוחל המלוה על שעבוד הגוף שנשאר‬
‫אצלו נפטר הלוה מהחיוב שהיה עליו לשלם‪ ,‬וממילא פקע השעבוד מהנכסים דהרי‬
‫השעבוד עליהם נובע מהחיוב שמוטל על גוף הלוה‪.‬‬
‫אולם כל זה שייך בחוב רגיל שעיקר החוב הוא לשלם ממון‪ .‬אבל בחוב נצ"ב אין‬
‫הדבר כן‪ ,‬שהרי הגמ' ביבמות דף ס"ו ע"ב פוסקת שכל זמן שהנכסים קיימים אין‬
‫הבעל יכול לסלקה בזוזי‪ .‬א"כ עיקר החוב הוא שעבוד נכסים‪ ,‬אלא שאם אבדו‬
‫הנכסים חייב הבעל לשלם תמורתם דמים כי כן שעבד את גופו בכתובה‪ .‬על כן‪ ,‬אשה‬
‫המוכרת שטר נצ"ב שיש לה על בעלה עיקר מכירתה הוא השעבוד שיש לה על‬
‫הנכסים‪ .‬לפי זה מובן מדוע אם אח"כ מחלה לבעלה את החוב לא חלה המחילה‪.‬‬
‫משום שהקונה את חוב הנצ"ב זכה בשעבוד הנכסים‪ ,‬ומחילת האשה על שעבוד‬
‫הגוף אינה מפקיעה את שעבוד הנכסים כיון ששעבוד הנכסים אינו נובע משעבוד‬
‫הגוף‪ .‬שהרי כל זמן שהנכסים קיימים יש חוב להחזירם ולא לשלם ממון‪.‬‬
‫על דרך זו אפשר לומר שגם לשיטת הרי"ף )כתובות דף מ"ד ע"ב בדפי הרי"ף(‬
‫המפרש שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול הוא משום שמכירת שטרות‬
‫מדרבנן‪ .‬זה בשטרות רגילים‪ ,‬אבל שטר נצ"ב אם מכרה האשה שוב לא תוכל למחול‪.‬‬
‫והטעם‪ ,‬כי מדאורייתא אין אדם יכול למכור שטר חוב רגיל משום שמוכר דבר שאין‬
‫בו ממש שהרי שעבוד הגוף הוי דבר שאין בו ממש‪ .‬וגם שעבוד נכסים חשוב כאין בו‬
‫ממש משום שהלוה יכול לסלק את המלוה בזוזי‪ ,‬ולכן אין מועילה בהם מכירה מן‬
‫התורה‪ .‬אבל בשטר על נצ"ב שאין הבעל יכול לסלקה בזוזי‪ ,‬יש לאשה שעבוד חזק‬
‫בנכסים ויכולה למכור שעבוד זה מן התורה דהוי דבר שיש בו ממש‪ .‬ועל כן גם‬
‫להרי"ף אשה המוכרת שטר נצ"ב שוב לא תועיל מחילתה על החוב‪ .‬ואמנם‪ ,‬אם‬
‫אבדו הנכסים ומחלה האשה לבעלה המחילה מועילה‪ ,‬אבל כל זמן שהנכסים קיימים‬
‫לא מועילה מחילתה על החוב‪.‬‬
‫ובזה מוסבר גם הרמב"ם שהבאנו )בענף ב'( הסובר שאשה שמחלה על נצ"ב‬
‫שבעין אין המחילה מועילה‪ .‬כי מחילה מועילה רק על חוב שעיקרו שעבוד הגוף‬
‫בעלמא‪ ,‬אבל בנצ"ב יש לאשה שעבוד חזק דהוי כקנין על גוף הנכסים‪ ,‬ובדבר שיש‬
‫לאדם קנין אין מועילה מחילה‪.‬‬
‫והנה על פי דרכנו אפשר לומר דאשה המוחלת לבעלה את החוב של הנצ"ב‬
‫המחילה מועילה )דכן משמע שסוברים הרבה אחרונים‪ ,‬עיין חלקת מחוקק סי' צ'‬
‫סימן טו‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫רעג‬
‫ס"ק נ"ז וב"ש שם ס"ק ס'(‪ ,‬אולם אם מכרה שטר כתובה של הנצ"ב לאחר לא תועיל‬
‫מחילתה לבעלה‪ .‬וכפי שהוכחתי לעיל מדברי הרא"ש‪ .‬והטעם‪ ,‬שכל זמן שלא מכרה‬
‫את השטר יכולה למחול לבעלה על החוב‪ .‬כיון שיכולה לגבות עבור החוב מעות או‬
‫את הנכסים‪ ,‬ועל כן מועילה מחילתה‪ .‬דהיות שבזמן שמוחלת יכולה לומר שהחוב‬
‫הוא מעות‪ .‬הרי היא יכולה למחול חוב זה ומימלא נפקע גם שעבוד הנכסים‪ .‬אולם‬
‫אם מכרה את השטר של נצ"ב לאחר לא תועיל מחילתה לבעלה‪ .‬כי כאשר השטר‬
‫שייך ללוקח זכותו לומר שרוצה את עצם הנכסים‪ ,‬מאחר והשעבוד עיקרו על‬
‫הנכסים‪ ,‬וכאשר הוא רוצה את הנכסים אי אפשר לדחותו למעות‪ .‬ע"כ עיקר השעבוד‬
‫הוא שעבוד נכסים‪ ,‬ותו לא תועיל מחילת האשה על החוב דהקונה יש לו קנין בגוף‬
‫הנכסים לגביה וכפי שפירשתי לעיל‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫ולכאורה אפשר לומר עוד תרוץ לקושיא דלעיל‪ ,‬שהקשינו דמצד אחד מוכח‬
‫שהבעל הוא הבעלים של נכסי צאן ברזל ולאשה יש רק חוב על הבעל‪ .‬ומצד שני‬
‫מבואר דהאשה היא בעלת הנכסים שהרי כאשר מוכרת נצ"ב אין מועילה מחילתה‬
‫על חוב של הנצ"ב לבעלה וכפי שנתבאר לעיל‪ .‬דהנה שנינו בגמ' פסחים דף ל ע"ב‪:‬‬
‫"איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא‬
‫גובה"‪.‬‬
‫ואומרת הגמ' שהנפקא מינה ביניהם אם המלוה הקדיש או מכר שדה משועבדת‬
‫לפני שגבה אותה‪ .‬דלאביי הסובר למפרע הוא גובה‪ ,‬אם בסופו של דבר לא שילם‬
‫הלוה את חובו וגבה המלוה את השדה נתברר עתה כי משעת ההלואה היתה השדה‬
‫של המלוה ובדין הקדיש או מכר‪ ,‬ואם כן השדה קדושה או מכורה‪ .‬ולרבא הסובר‬
‫מכאן ולהבא הוא גובה לא חלו ההקדש והמכר כיון שבזמן ההקדשה והמכירה לא‬
‫היתה השדה של המלוה‪ .‬וביארה הגמ' טעמו של רבא שמלוה מכאן ולהבא הוא‬
‫גובה‪ ,‬מכיון שהלוה יכול לסלק את המלוה בזוזי ברור אם כן שאין השדה של המלוה‬
‫עד שעת גביה‪ ,‬ששמא לא יגבה המלוה את השדה‪ .‬ולפי זה נראה לומר שבנצ"ב שאין‬
‫הבעל יכול לסלק את האשה בזוזי‪ ,‬ודאי שהאשה למפרע היא גובה‪ .‬ולכן אם מכרה‬
‫אשה את נצ"ב שלה ואח"כ באה שעת גוביינא כגון שנתגרשה או נתאלמנה‪ ,‬מתברר‬
‫עתה שלמפרע היתה השדה שלה והמכר חל בשעתו‪ .‬ועתה מובן שאשה שמכרה‬
‫נצ"ב שלה שוב לא תועיל מחילת החוב לבעלה‪ .‬כי על הצד שתגבה את כתובתה‪,‬‬
‫גבתה את נצ"ב למפרע וחלה המכירה לאחרים‪ .‬וע"כ אין האשה יכולה למחול החוב‬
‫אחרי מכירת נצ"ב לאחרים‪.‬‬
‫וצריך לומר שאף שאנו אומרים שאשה שמכרה נצ"ב למפרע היא גובה‪,‬‬
‫וכשנתגרשה מתברר שהשדה היתה שלה משעת הנשואין‪ ,‬והקונה קנה השדה משעה‬
‫שמכרה לו‪ .‬דבר זה חל רק על גוף הקרקע‪ ,‬אבל את קנין הפירות יש לבעל עד שעת‬
‫הגרושין ולכן אינו צריך להחזיר את הפירות שאכל‪.‬‬
‫אולם למרות שתרוץ זה נראה יפה וטוב אין הוא נכון‪ ,‬דאפשר לדחות אותו בנקל‪.‬‬
‫כי לפי תרוץ זה יוצא שאביי הסובר שבכל חוב אמרינן למפרע הוא גובה‪ ,‬אינו סובר‬
‫רעד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫את דינו של שמואל שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול‪ ,‬ודבר זה לא נאמר‬
‫במפורש בשום מקום‪ .‬ועל כרחך צריך לומר שגם לאביי אם מחלו מחול‪ .‬והטעם‪ ,‬כי‬
‫אביי אמר את דינו דלמפרע הוא גובה רק אם המלוה גבה לבסוף את הקרקע‪ ,‬אבל אם‬
‫הלוה שילם במעות את החוב בודאי לא אמרינן דלמפרע הוא גובה‪ ,‬וכמו כן אם מחל‬
‫המלוה ללוה על החוב לא אמרינן שהמלוה גבה למפרע את הקרקע המשועבדת‬
‫ואינו יכול למחול‪ .‬ואם כן גם אם מכרה את הנצ"ב לאחר תוכל למחול לבעלה על‬
‫החוב ושוב לא נאמר שהקונה גבה למפרע‪.‬‬
‫לכן נראה שהתרוץ הנכון על השאלה מדוע אשה שמכרה שטר נצ"ב אינה יכולה‬
‫למחול לבעלה על החוב‪ ,‬הוא התרוץ הראשון שאמרנו‪ .‬לעיל )בענף ה'(‪ .‬אולם‬
‫נתחדש לנו מהגמ' בפסחים כי האשה שגבתה נצ"ב‪ ,‬או לוקח שקנה ממנה שטר נצ"ב‬
‫וגבה מהבעל את נצ"ב‪ ,‬לכולי עלמא אמרינן שהם גבו את הקרקע למפרע‪ ,‬וזה משום‬
‫שהבעל לא יכל לסלקם בזוזי‪ .‬ויש נפקא מינה בזה‪ ,‬שאם מכרה האשה או הקדישה‬
‫נצ"ב ואח"כ גבתה אותם חלו המכירה או ההקדש למפרע‪) .‬ובזה מוסבר הח"מ בסי'‬
‫צ' ס"ק ל"ט שכתב שאשה יכולה למכור נצ"ב‪ ,‬ברם הב"ש שם )ס"ק מ"ו( חלק עליו‪.‬‬
‫ונראה שהב"ש סובר דלא אמרינן שלמפרע היא גובה דשמא היא תמות ראשונה ולא‬
‫תבוא לידי גביה‪ .‬אבל הח"מ סובר כדכתבנו‪ ,‬שאם לבסוף גבתה נצ"ב אמרינן‬
‫שלמפרע היא גובה‪ (.‬ויש עוד נ"מ לכמה דברים בזה שגובה למפרע‪ ,‬ועיין אבה"ע סי'‬
‫צ' בח"מ ס"ק כ"ז‪.‬‬
‫והבאתי את כל זה כי על פי הגמ' בפסחים נישב את קושית האבני מילואים‬
‫בעז"ה‪.‬‬
‫לעיל )בענף א'( הבאנו שהאבני מילואים הקשה‪ ,‬מדוע במורדת ‪ -‬שהגמ' מסתפקת‬
‫בה אם הפסידה בלאותיה ‪ -‬מועילה תפיסה‪ ,‬מה שאין כן בשאר ספיקות של הגמ'‬
‫שאין מועילה בהם תפיסה מן המוחזק‪ .‬ולפי דברינו עתה הדבר מוסבר‪ .‬כי בנצ"ב יש‬
‫דין מיוחד שאשה הגובה נכסיה למפרע היא גובה‪ .‬ולכן מורדת שתפסה בלאותיה אין‬
‫להתיחס אליה כאילו תפסה ממוחזק‪ ,‬כי אם אמנם הדין שלא הפסידה בלאותיה הרי‬
‫שעצם תפיסתה הוי גביה למפרע‪ ,‬והרי מתברר למפרע שהיא המוחזקת בנצ"ב משעת‬
‫נשואין ולא תפסה ממוחזק‪.‬‬
‫וכעין זה אפשר לתרץ את דברי הריטב"א שהבאנו לעיל‪ ,‬שהסביר דבמורדת‬
‫מועילה תפיסה משום שהגמ' מסופקת מי מהם נחשב המוחזק בנכסים‪ ,‬והקשינו‬
‫)בענף ד( דהרי ודאי שהבעל נחשב מוחזק דהנכסים היו שלו עד עתה‪ .‬לפי מה‬
‫שכתבנו עתה הדבר מוסבר‪ ,‬שבמורדת יש ספק אם הפסידה נצ"ב‪ ,‬ועל הצד שלא‬
‫הפסידה הרי הגיעה שעת הגביה שלה והוא אינו יכול לסלקה בזוזי‪ ,‬אם כן אמרינן‬
‫דלמפרע היא גובה והרי היא המוחזקת‪ ,‬דנתברר שנכסים הם שלה משעת הנשואין‪.‬‬
‫אך אם הדין שהפסידה נצ"ב הרי שהבעל הוא המוחזק בנכסים‪ .‬ולקמן )בענף ז'(‬
‫נכתוב בעז"ה עוד תרוץ לדברי הריטב"א והדברים יתבארו יותר‪.‬‬
‫לפי דברינו מיושבת גם המשנה בנפל הבית עליו ועל אשתו דיש ספק מי נחשב‬
‫מוחזק‪ .‬וגם מיושב החלקת מחוקק סי' צ' ס"ק י"ד עיין בבית מאיר שם שהקשה‬
‫סימן טו‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫רעה‬
‫עליו‪) .‬ועיין בסי' י"ז במאמר ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן ענף ב' שדנתי שם‬
‫בדבריהם‪ (.‬ולפי דברינו מה שנאמר בגמ' בנפל הבית עליו ועל אשתו שבנצ"ב‬
‫יחלוקו‪ ,‬זה רק בנכסים הקיימים ולא בחוב הנצ"ב‪ .‬ועיין בבית מאיר שם סעיף ו'‬
‫שהסתפק בדבר‪ .‬וע"ע מה שאכתוב בענף ז'‪.‬‬
‫ענף ז‬
‫הנה בכל מה שהארכתי הצלחנו לישב את דברי הריטב"א האומר שנצ"ב של‬
‫מורדת הם בספק מי נחשב המוחזק בהם‪ .‬אך בכל דברינו אין די לבאר את שיטת‬
‫הרא"ש האומר שמורדת אינה צריכה תפיסה בקרקעות נצ"ב דהם בחזקתה‪ .‬דהקשינו‬
‫עליו )בענפים ג ‪ -‬ד( מגמרות שמשמע דאדרבה הבעל נחשב מוחזק בהם‪ .‬ועוד‬
‫הקשינו שדבריו נראים כסותרים זה את זה‪ ,‬שהרי הרא"ש פסק שבעל שמכר נצ"ב‬
‫הנכסים מכורים עד שעת פרעון הכתובה‪ .‬ונכסים אלו דינם כשאר נכסים משועבדים‬
‫של לוה‪.‬‬
‫וכדי לתרץ את דבריו נביא תחילה את הגמ' ביבמות דף ס"ז ע"א ונבארה‪ .‬דאיתא‬
‫שם‪:‬‬
‫"אמר רב יהודה הכניסה לו שני כלים )בנצ"ב( באלף זוז ושבחו ועמדו על‬
‫שני אלפים‪ ,‬אחד נוטלתו בכתובתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח‬
‫בית אביה‪ .‬מאי קא משמע לן שבח בית אביה דידה הוי‪ ,‬הא אמרה רב יהודה‬
‫חדא זימנא‪ .‬מהו דתימא הני מילי היכא דמטיא למשקל בכתובתה אבל מיתן‬
‫דמי ומשקל לא קמ"ל‪".‬‬
‫ונראה דרב יהודה חידש כאן חידוש גדול דנצ"ב אינם משועבדים לה רק עבור‬
‫החוב הכתוב בכתובה‪ .‬אלא הם משועבדים לה בכל אופן‪ .‬כוונת הדברים שאשה‬
‫היוצאת מבעלה רשאית לשלם על נצ"ב וליטלן אפי' כשאין חוב המשעבד אותם‪,‬‬
‫והטעם שיש לאשה זכות בגוף נכסים אלו משום שבח בית אביה‪ .‬ודבר זה למדתי‬
‫מדברי רב יהודה שאמר הכניסה לו שני כלים באלף וכו' ואחד נותנת דמים ונוטלתו‪.‬‬
‫ולכאורה דבריו תמוהים מדוע רשאית לשלם עבור הכלי השני ולטלו הרי אינו‬
‫משועבד לה‪ .‬אלא על כרחך חייבים לומר כדכתבתי כי יש לאשה זכות לפדות נצ"ב‬
‫שלה בכל מקרה‪.‬‬
‫על פי זה נראה לומר‪ ,‬כי אשה המפסדת כתובתה ונצ"ב שלה הפסידה רק את‬
‫החוב שיש לה על בעלה‪ ,‬אבל את הזכות לפדות את נכסיה שיש בהם שבח בית אביה‬
‫לא הפסידה‪ ,‬שזכות זו קיימת בכל מקרה‪ .‬ועל כן אשה שהפסידה כתובתה ורוצה‬
‫לשלם עבור נצ"ב וליטלן‪ ,‬הרשות בידה‪ .‬ויש להביא ראיה לדין זה מהגמ' כתובות דף‬
‫ע"ט ע"ב דהגמ' אומרת ולד שפחת נכסי מלוג לבעל אולם אם מגרשה יכולה האשה‬
‫ליתן דמים וליטול הולד משום שבח בית אביה‪ .‬חזינן דגם הולדות שאין לה שום‬
‫זכות בגבייתם יש לה מכל מקום הזכות לפדותם וליטלן‪.‬‬
‫ולפי זה אפשר לישב את דברי הרא"ש במורדת‪ .‬דהגמ' בכתובות הסתפקה אם‬
‫מורדת מפסידה נצ"ב‪ ,‬ונראה שהספק של הגמ' הוא רק אם הפסידה את הסכום‬
‫שנכתב בכתובתה‪ ,‬אבל בודאי אם תרצה לפדות נכסיה מבעלה בדמיהם‪ ,‬הדין עמה‬
‫רעו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫משום שבח בית אביה‪ .‬ולכן במורדת שיש ספק אם הפסידה נצ"ב‪ ,‬הספק הוא רק על‬
‫הסכום הכתוב בכתובתה אבל את עצם הקרקע בודאי יכולה לתבוע לפדות‪ .‬ולאור‬
‫האמור סובר הרא"ש שמאחר ואת הקרקע יכולה בודאי לתבוע‪ ,‬הקרקע בחזקתה‪.‬‬
‫ועתה הספק העומד בפנינו הוא רק האם צריכה לשלם דמים עבור הקרקע‪ .‬ובספק זה‬
‫ידה על העליונה כי בדמים היא המוחזקת‪ .‬ולכן זוכה בקרקע בלא לשלם דמים‪.‬‬
‫וכעין זה מצינו במשנה בב"ב דף כ"ד ע"ב‬
‫"מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה‪ .‬וכו' ואם העיר קדמה‬
‫קוצץ ואינו נותן דמים‪ ,‬ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמים‪ .‬ספק זה קדם וספק‬
‫זה קדם‪ ,‬קוצץ ואינו נותן דמים‪ ".‬עכ"ל המשנה‪.‬‬
‫וביארה הגמ' הטעם שכאשר יש ספק מה קדם קוצץ ואינו מקבל דמים‪ .‬דהיות ואת‬
‫האילן בודאי חייב לקצוץ אמרינן קצוץ‪ ,‬ואח"כ אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול‪.‬‬
‫ואותו הדבר אצלנו‪ ,‬שהרי את עצם קרקע של נצ"ב בודאי יכולה האשה לתבוע משום‬
‫שבח בית אביה וכפי שביארנו‪ .‬ועתה הספק הוא רק אם האשה צריכה לשלם עבורה‪,‬‬
‫ובזה היא המוחזקת דהרי יש ספק אם הפסידה‪.‬‬
‫ודרך זו שכתבתי לתרץ דברי הרא"ש‪ ,‬תלויה במחלוקת האחרונים האם מדמים‬
‫מקרה כשלנו לדין אילן‪ .‬דהנה הטור בחו"מ סי' ק"ג הביא דיני שומא דהדר‪ ,‬דמלוה‬
‫שגבה קרקע בחובו ואח"כ השיגה יד הלוה יכול הלוה לפדות את קרקעו‪ ,‬וזה מדין‬
‫ועשית הישר והטוב‪ .‬ומבואר שם שאם השביח המלוה את הקרקע‪ ,‬משלם הלוה‬
‫למלוה את השבח‪ ,‬כדין יורד לתוך שדה חברו בשדה העשויה ליטע‪ .‬ובסעי' י"ט דן‬
‫הטור במקרה שהמלוה סתר ובנה בקרקע‪ ,‬והקרקע לא השביחה עקב כך‪ ,‬רק שהוא‬
‫חפץ לבנותו בצורה שונה‪ .‬והלוה אין לו שבח באופן זה אלא הוי קילקול עבורו‪.‬‬
‫וכתב הטור שיש בזה מחלוקת הגאונים אם חייב הלוה לשלם למלוה ההוצאה כשבא‬
‫לפדות את קרקעו‪ .‬וכתב הב"י ולענין הלכה כיון דספק הוא דיינין ביה קולא לנתבע‪.‬‬
‫ובשו"ע סעי' ט' פסק וז"ל‪:‬‬
‫"ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע בכך אינו נוטל הוצאתו‪".‬‬
‫וכתב הסמ"ע על זה בס"ק ט"ו וז"ל‪:‬‬
‫"משמע דס"ל לשו"ע דהלוה שהיה קרקע שלו ובידו לסלק להמלוה מיקרי‬
‫מוחזק בקרקע‪ ,‬והמלוה נקרא מוציא ותובע והלוה נתבע‪ ,‬ומש"ה פסק דאינו‬
‫נוטל הוצאתו‪ .‬ועיין דרישה דנ"ל איפכא דהמלוה שקבלהו בשומת ב"ד‬
‫והחליטוהו לו מיקרי מוחזק ומהאי טעמא אוכל פירות השדה‪ .‬אלא שחז"ל‬
‫תיקנו שאם השיגה ידו דלוה או יורשיו דצריך לחזור ולמוכרם לו‪ .‬לכן הלוה‬
‫מיקרי תובע ומוציא‪ ,‬וצריך ליתן לו מהספק מה שהוציא בבנינו אם חפץ‬
‫בקרקעו‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכתב הט"ז על זה וז"ל‪:‬‬
‫"ולעניות דעתי נראה כפסק המחבר ויש ראיה ברורה מתלמוד ערוך פרק לא‬
‫יחפור‪ .‬אם העיר קדם לאילן קוצץ האילן ואינו נוטל דמים ואם האילן קדם‬
‫קוצץ ונוטל דמים ספק איזה קדם קוצץ ואינו נוטל הדמים‪ .‬ופרכינן שם‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫סימן טו‬
‫רעז‬
‫מאילן הסמוך לבור דמספק לא יקוץ כלל‪ ,‬ומשנינן התם ספק הכא ודאי‪ .‬פי'‬
‫)התם( ]הכא[ ודאי למיקץ קאי‪ ,‬הלכך מספיקא נמי אמרינן ליה קוץ‪ ,‬ואי‬
‫משום דמי אמרינן ליה אייתי ראיה דאילן קדם ושקול‪ .‬הכי נמי כאן כיון‬
‫דמ"מ שומא הדרא‪ ,‬אלא שיש ספק בתשלומין‪ ,‬אמרינן ליה אייתי ראיה‬
‫ושקול‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והחכם צבי בהגהותיו שם כתב וז"ל‪:‬‬
‫"אמר המגיה‪ ,‬יש לי להשיב בעד הסמ"ע דלא דמי דהתם ממה נפשך צריך‬
‫לקוץ האילן תחילה קודם שיקבל הדמים‪ ,‬דבהדיא אמרינן שם אם האילן‬
‫קדם קוצץ ברישא והדר יהיב דמי‪ ,‬וכיון שקצץ צריך אח"כ להביא ראיה על‬
‫הדמים וכו'‪ .‬לאפוקי הכא דאינו מסתלק מן הקרקע עד שיתן לו דמיו תחילה‪,‬‬
‫והבעל חוב מוחזק בודאי‪ ,‬על כן נלע"ד דברי הסמ"ע עיקר" עכ"ל‪.‬‬
‫ועיין בדברי משפט סימן ק"ג סעיף ט' שהוכיח מהרמב"ן בב"ב דף כג כדברי‬
‫הט"ז‪.‬‬
‫ונ"ל להביא ראיה לדעת הט"ז מהרמב"ן בסוגיא זו‪ .‬דהרמב"ן בסוגית אילן הסמוך‬
‫לעיר כתב שאילן שקדם לעיר מצד הדין לא היה חייב לקוץ‪ ,‬אלא שחכמים תקנו‬
‫משום צרכי העיר שבעל האילן יקוץ ויקבל דמים‪ .‬ומצד הדין לא היה חייב לקוץ עד‬
‫שיתנו הדמים אלא שתקנו חכמים שיקוץ תחילה משום קידרה דבי שותפי ע"ש בגמ'‪.‬‬
‫ונראה לי שאע"פ שחייבוהו לקוץ תחילה‪ ,‬מ"מ לא מסתבר שחכמים עקרו את דין‬
‫המוחזק שלו‪ .‬ולפי זה במקום שיש ספק מי קדם‪ ,‬היה צריך להיות הדין שעד שלא‬
‫ישלמו לו לא יקוץ‪ ,‬דהרי הוא המוחזק‪ .‬אולם חזינן שהדין בספק שקוצץ ואינו מקבל‬
‫דמים‪ .‬אלא בודאי הטעם לדבר זה הוא‪ ,‬דמאחר והאילן עומד לקוץ אין דיון עליו‬
‫והרי הוא כנקצץ‪ .‬ועתה הדיון הוא רק אם בני העיר חייבים לשלם‪ ,‬ובזה הם‬
‫מוחזקים‪ .‬הרי להדיא שגם בדבר שצריכים לשלם תחילה מאבד בעל האילן את דין‬
‫המוחזק שלו היות והאילן עומד לקוץ‪.‬‬
‫ועל פי מה שביארנו את דברי הרא"ש לעיל‪ ,‬נראה שסובר כהשו"ע והט"ז ודוק‬
‫היטב בזה‪ .‬ועוד י"ל שבמקרה שלנו הכל יודו שהאשה נקראת מוחזקת‪ .‬כי הדין‬
‫שלוה יכול לפדות את קרקעו הוא רק מדין ועשית הישר והטוב‪ .‬ועל כן יש אומרים‬
‫שהמלוה נחשב המוחזקל‪ .‬אולם בנצ"ב הדין שהאשה יכולה לפדות את הנכסים אינו‬
‫מדין ועשית הישר והטוב‪ ,‬אלא דזו זכותה בנכסים דעל מנת כן הקנתה לו את‬
‫הנכסים‪ .‬ויש לומר שגם הסמ"ע יודה במקרה שלנו שהאשה נחשבת למוחזקת‪.‬‬
‫)ועיין שו"ע חו"מ סי' קט"ו סעי' ה' ובש"ך ס"ק )ל(( ל"ג( ובאו"ת שם באורים‬
‫ס"ק ל"ט שכתב שבמקום שאינו יכול לסלק בזוזי נחשב הגובה למוחזק‪(.‬‬
‫ועל פי הדברים שכתבתי אפשר לתרץ גם את דברי הריטב"א שהבאנו לעיל‪.‬‬
‫שהריטב"א ביאר שמה שפסקה הגמ' שמורדת מועיל לה תפיסה בנצ"ב זה משום‬
‫ל וע"ע קצוה"ח סי' ק"ג ס"ק ו' ד"ה ולע"ד שהביא ראיה מהרא"ש לחילוק זה‪.‬‬
‫רעח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫שהגמ' מסופקת מי נחשב המוחזק בנכסים‪ .‬והקשינו מהגמ' ביבמות דמוכח שהבעל‬
‫הוא הבעלים של הנצ"ב והמוחזק בהם‪ .‬ונ"ל שהריטב"א מפרש דהגמ' הסתפקה‬
‫במחלוקת הט"ז והחכם צבי‪ .‬שמצד אחד י"ל שהאשה נחשבת מוחזקת בנצ"ב כיון‬
‫שיכולה לתבוע את הנכסים משום שבח בית אביה‪ ,‬וכפי שפירשנו ברא"ש וכדברי‬
‫הט"ז‪ .‬ומצד שני י"ל דהבעל נחשב המוחזק בנכסים דהרי הם היו שלו עד עתה‪ ,‬ומה‬
‫שהאשה רשאית לפדות את נכסיה אין הדבר עושה אותה מוחזקת משום שחייבת‬
‫לשלם תמורתם‪ .‬אלא הבעל הוא המוחזק בנכסים דאינו מחזיר הנכסים עד שתשלם‪,‬‬
‫וכדברי החכם צבי‪ .‬והא שטוענת שאינה חייבת לשלם תמורתם משום שלא הפסידה‬
‫אינו עושה אותה מוחזקת משום שהנכסים היו עד עתה ברשות הבעל וכמו שביאר‬
‫החכם צבי בסי' קג' בענין שומא הדר‪.‬‬
‫ואחרי שהרהרתי בלבי לתרץ בדרך זו את הריטב"א‪ ,‬אמרתי אתבונן שוב בלשון‬
‫הריטב"א ואראה האם יש רמז בדבריו לפרוש זה‪ .‬והנה מצאתי שיש רמז גדול‬
‫בדבריו לזה‪ .‬וז"ל בכתובות דף סד ע"א‬
‫"לכך יש לפרש דרב גמדא לפום האי לישנא בתרא סבר דכיון דמבעי בעי לה‬
‫רבא ולא פשיט נכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקבלם עליו כנכסי צאן ברזל‪,‬‬
‫ואפי' מאי דתפסה מפקינן מינה‪ .‬אבל אמימר וחבריו היו סבורים דאדרבה‬
‫נכסי צ"ב בחזקתה דאשה קיימי משום שבח בית אביה‪ ,‬ואם אמרה שלי אני‬
‫נוטלת שומעין לה‪ ,‬הלכך אפי' מאי דתפס בעל מפקינן מיניה ויהבינן לה‪.‬‬
‫ותלמודא פסק דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולא איתברר נכסי‬
‫בחזקת מי‪ ,‬נכסי היכא דקיימי קיימי‪ ,‬ומאי דתפסה אפי' תפסה בעדים לא‬
‫מפקינן מינה‪ ,‬ומאי דלא תפסה לא יהבינן לה‪ ,‬וכן הלכתא‪ .‬ובקרקעות דלאו‬
‫בני תפיסה נינהו חולקין‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה כתב דיש לומר שנצ"ב בחזקתה דאשה קיימי משום שבח בית אביה ואם‬
‫אמרה שלי אני נוטלת שומעין לה‪ .‬ודבריו לכאורה תמוהים‪ ,‬דמדוע יכולה לומר כלי‬
‫אני נוטלת‪ ,‬הרי הבעל טוען שהפסידתן‪ .‬אך לפי מה שנתבאר לעיל בדברי הרא"ש‬
‫הדבר מוסבר שגם אשה שהפסידה נצ"ב יכולה לפדותן בדמים‪ .‬אך עדין קשה מדוע‬
‫נחשבת האשה כמוחזקת‪ ,‬הרי כל זמן שלא פדתה אותן הם של הבעל‪ .‬אולם לפי מה‬
‫שביארנו דברי הרא"ש הדבר מוסבר היטב וכדברי הט"ז לעיל‪.‬‬
‫ענף ח‬
‫עד הנה נתבאר כי מהגמ' ביבמות מוכח שהבעל הוא לוקח על נצ"ב והנכסים הם‬
‫שלו‪ .‬ולעיל ביארנו את דברי הראשונים שלכאורה היה נראה שהם סותרים לזה‪ .‬אך‬
‫העומד למולנו הוא הגמ' בסוף פרק יש נוחלין )ב"ב דף קל"ט( שמפשטות הגמ'‬
‫משמע שנצ"ב הם של האשה ואין לבעל דין לוקח על גוף נכסי צ"ב‪ .‬דז"ל הגמ' שם ‪:‬‬
‫"שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא‪ ,‬ילמדנו רבינו לוותה ואכלה ועמדה‬
‫ונשאת‪ ,‬בעל לוקח הוי או יורש הוי‪ .‬לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן‬
‫הלקוחות‪ ,‬או יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשים‪ .‬וכו' א"ל רב פפא‬
‫לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתיה‪ ,‬מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו‬
‫סימן טו‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫רעט‬
‫נזונת מנכסיו‪ .‬נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו‪ .‬מתה הבת‪ ,‬אמר רב יהודה‬
‫בן אחותו של רב יוסי בר חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו נזונת‬
‫מנכסיו‪ .‬אי אמרת בשלמא יורש הוי משום הכי אלמנתו נזונת מנכסיו‪ ,‬אלא‬
‫אי אמרת לוקח הוי אמאי נזונת מנכסיו‪ .‬אמר אביי אי לאו דשלח רבין אנן לא‬
‫ידעינן‪ ,‬והא תנן אלו שאין חוזרים ביובל הבכורה והיורש את אשתו‪ .‬אמר‬
‫ליה רבא והשתא דשלח מי ידעינן האמר רבי יוסי בר' חנינא באושא התקינו‬
‫האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות‪.‬‬
‫אלא אמר רב אשי בעל שויוהו רבנן כיורש ושויוהו כלוקח‪ ,‬והיכא דטבא‬
‫ליה עבדו ליה וכו'‪ .‬גבי דרבין משום פסידא דאלמנה שויוהו רבנן כיורש"‬
‫וכו'‪ .‬ע"ש עד סוף הסוגיא‪.‬‬
‫ועיין בית שמואל )סימן צ"א ס"ק ט' וסימן צ"ג ס"ק י'( שהביא מחלוקת בפירוש‬
‫דברי רבין בגמ' האומר שאלמנה נזונת מנכסי בעלה שמת גם אם ירשתם הבת‬
‫והכניסה אותם לבעלה‪ .‬דמהרי"ק מפרש שהגמ' מדברת באופן שהבת הכניסה נכסים‬
‫אלו לבעלה בתורת נכסי מלוג‪ .‬שמנכסים אלו נאמר שהאלמנה נזונת מהם‪ ,‬וזה משום‬
‫שאין לבעל דין לוקח על נ"מ‪ .‬אבל אם הכניסה הבת לבעלה את הנכסים שירשה‬
‫בתורת נצ"ב אין האלמנה נזונת מהם‪ ,‬כי בנצ"ב יש לבעל דין לוקח ואפי' מחיים‪.‬‬
‫ואין האלמנה נזונת מנכסים משועבדים‪ .‬אבל בנתיבות משפט )הקדמון( כתב‬
‫שהאלמנה נזונת אף מנצ"ב שהכניסה הבת‪.‬‬
‫)ועיין בבית מאיר סימן צ"א סעי' ד' שהביא שהתוס' רי"ד בב"ב שם סובר שאף‬
‫את הנ"מ אינה גובה מיד‪ ,‬דהרי יש לבעל קנין פירות בהם מחיים והוי לוקח לעניין‬
‫זה‪ .‬אלא כוונת הגמ' שמוכרים את הנ"מ בטובת הנאה‪ ,‬וממון זה גובה האלמנה‬
‫למזונותיה‪ .‬ומה שאמרה הגמ' ששויוהו לבעל כיורש‪ ,‬הכוונה היא לנכסי מלוג לאחר‬
‫מיתת האשה‪ .‬כי מצד הדין דין הבעל בנ"מ גם לאחר מיתת האשה כלוקח‪ .‬דאמר ר'‬
‫יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל‬
‫מוציא מיד הלקוחות‪ .‬דתקנו שהבעל הוא הלוקח הראשון‪ ,‬אלא שכאן משום הפסד‬
‫האלמנה שויוהו רבנן כיורש לאחר מיתת האשה‪ .‬ועיין בב"מ שכתב שרוב הראשונים‬
‫חולקים על פירוש זה‪(.‬‬
‫ענף ט‬
‫והנה הבית מאיר בסימן צ"א סעיף ד' בהג"ה הסכים להלכה עם בעל הנתיבות‪.‬‬
‫ופירש שם שנצ"ב הם של האשה ולבעל יש בהם מחיים רק קנין פירות‪ .‬אלא שבדבר‬
‫אחד חלוק דין נצ"ב מנכסי מלוג‪ ,‬כי בנ"מ בלא תקנת אושא יכלה האשה למכור גוף‬
‫הקרקע לאחר מותה‪ ,‬ובצ"ב לא היתה יכולת לאשה למכור גוף נצ"ב לאחר מותה אף‬
‫שלבעל אין קנין בגוף הקרקע‪ .‬והטעם לדבר זה‪ ,‬כי בנצ"ב שמקבל הבעל אחריות‬
‫עליהם אלמוהו רבנן לקנין פירות שיש לבעל בהם שלא תוכל האשה למכור נכסים‬
‫אלו‪ .‬והביא הב"מ ראיה לדבריו שהאלמנה גובה למזונותיה גם מנצ"ב‪ ,‬שהרי לשון‬
‫הגמ' שם בסוף פר' יש נוחלין נשאת הבת האלמנה נזונת מנכסיו‪ .‬וביאר הרשב"ם שם‬
‫שכשנשאת הבת הכניסה הנכסים לבעלה כדרך נשואה‪ .‬ופשטות משמע שהכניסה‬
‫‪¯Ú‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫הנכסים בתורת נצ"ב‪ ,‬דכן היה הדרך שכל הנכסים שאשה מביאה עמה בזמן כניסתה‬
‫לחופה היו שמים אותם וכותבים אותם ואת שומתם בכתובה והרי הם נצ"ב‪ .‬וכן‬
‫כתבו התוס' )כתובות דף פ ע"ב ד"ה או דלמא( שהרגילות בזמן חכמי הגמ' היתה‬
‫שהאשה מכניסה נכסיה בנצ"ב ולא בנכסי מלוג‪.‬‬
‫עוד הוכיח הבית מאיר שספק הגמ' בפרק יש נוחלין אם בעל בנכסי אשתו יורש‬
‫הוי או לוקח הוי הוא גם על נצ"ב‪ .‬דהרי הגמ' שם הוכיחה שבעל בנכסי אשתו דינו‬
‫כיורש מהא דאיתא במשנה "אלו הן שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו"‪.‬‬
‫והרי אי אפשר לומר דדין זה נאמר רק בנ"מ‪ ,‬דהרי סתמא קתני במשנה ובודאי‬
‫הכוונה אף על נצ"ב‪ .‬מכל הנ"ל מוכרחים אנו לומר שאף בנצ"ב מחיים יש לבעל רק‬
‫קנין פירות בנכסים‪ ,‬ולאחר שהאשה מתה הבעל יורשה וזוכה בגוף הנכסים‪ ,‬ולכן‬
‫אינו מחזיר ביובל‪ .‬דאם נאמר שהבעל קונה את גוף הנצ"ב בזמן הנשואין‪ ,‬ומתחייב‬
‫לשלם ממון תמורתם כשיגיע זמן פרעון הכתובה‪ .‬א"כ כשתמות האשה אינו יורש‬
‫ממנה דבר‪ .‬וקשה מדוע אינו מחזיר את הנכסים ביובל הרי הוא לוקח גמור‪) .‬ועיין‬
‫מה שאכתוב בזה בסוף ענף י' בשם קצוה"ח‪(.‬‬
‫ונ"ל להביא עוד ראיה לדעה זו דהגמ' בכתובות פרק נערה )דף מ"ז ע"ב( אומרת‬
‫תקנו קבורתה תחת כתובתה‪ .‬ופירש רש"י "תחת הנדוניא שהכניסה לו והיא כתובה‬
‫בשטר הכתובה והוא יורש"‪ .‬וכן פירשו התוס' תחת נדוניא שהכניסה ולא תחת מנה‬
‫ומאתים ע"ש‪ .‬ועיין בית שמואל )סימן ע"ז ס"ק ט"ז( שכתב בשם הב"ח שתקנו‬
‫קבורה תחת ירושת נצ"ב ולא תחת ירושת נכסי מלוג ע"ש‪ .‬ומשמע מכל הנ"ל‬
‫שהבעל יורש נצ"ב במות האשה‪ .‬ואם נאמר שכשהאשה נשאת ומכניסה נצ"ב הבעל‬
‫קונה את הנכסים ומתחייב לשלם רק לכשתתאלמן או תתגרש‪ ,‬הרי בזמן שהיא מתה‬
‫אינו יורש ממנה דבר‪ .‬אם כן מוכח שבשעת הנשואין הוא קונה בנצ"ב רק קנין פרות‪,‬‬
‫ורק במותה הוא קונה את הגוף‪.‬‬
‫ושמא י"ל שהבעל קונה את גוף הנכסים ומתחייב תמורתם‪ ,‬וחוב זה יורש הבעל‬
‫בשעת מותה‪.,‬וכנגד ירושת חוב זה תקנו לאשה קבורה‪ .‬ולכאורה קשה על דברינו‬
‫מספר כתובה שכותב לה "לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי" משמע שזה זמן‬
‫פרעון וא"כ כשמתה האשה לא יחול לעולם זמן הפרעון ואין צורך לתקן שהבעל ירש‬
‫אותה‪ .‬דיש לומר דכותבים לשון זה למתגרשת ולמתאלמנת שזה הזמן הפרעון להן‪.‬‬
‫ולאשה שמתה זמן הפרעון בשעת מותה ואין כותבים זמן פרעון זה כיון שאינה גובה‬
‫אלא בעלה יורשה‪ .‬ועוד יש לומר שהלשון לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי‬
‫זה זמן פרעון‪ ,‬מכל מקום עצם זה שתקנו חז"ל שהבעל הוא לוקח על נצ"ב וזמן‬
‫הפירעון הוא כשתותר להנשא חשוב כיורשה‪ .‬כי מצד הדין היו צריכים לתקן שזמן‬
‫הפרעון הוא בפקיעת האישות ביניהם‪ ,‬ובמות האשה היה צריך להיות הנצ"ב‬
‫ליורשיה‪ .‬ואפי למ"ד ירושת הבעל דאורייתא מ"מ עצם זה שתקנו שאם מכרה גוף‬
‫נצ"ב מחיים שהמכירה תיבטל‪ ,‬וזמן פרעונה הוא רק כשתותר להנשא לאחר‪ ,‬וכך‬
‫שהבעל יוכל לרשת אותם בכל אופן‪ ,‬נחשב כתקנו ירושתה לבעל‪ .‬ועיין לקמן בסי'‬
‫ט"ז במאמר נכסי מלוג ותקנת אושא שהרחבתי שם בענין זה‪.‬‬
‫סימן טו‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫רפא‬
‫ענף י‬
‫הנה לעומת הב"מ שהסכים עם בעל הנתיבות‪ .‬האריך החזו"א )בסימן ע"ה ס"ק‬
‫י"א( בנדון והסכים עם המהרי"ק‪ .‬ועיין בחזו"א שהביא שתי ראיות לדעת המהרי"ק‪,‬‬
‫ובהם דחה את דברי הבית מאיר‪ ,‬שאמר שגוף נצ"ב הם של האשה ולבעל יש בהם רק‬
‫קנין פירות‪ .‬ראיה א' הביא מהגמ' ביבמות ס"ו ע"א שמוכח שם שגוף נצ"ב שייכים‬
‫לבעל‪ ,‬שהרי עבדי נצ"ב אוכלים בתרומה‪),‬בנישואי אלמנה לכהן גדול( וגם יוצאים‬
‫בשן ועין לאיש ולא לאשה‪ .‬ועוד מוכח דבר זה מהגמ' שם ההיא איצטלא דפרסוה‬
‫אמיתנא שנאסר בהנאה‪ .‬ואם נאמר שיש לבעל בנצ"ב רק קנין פירות מיד כשהבעל‬
‫מת חוזרת האיצטלא לבעלות האשה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו‪ .‬ועיין לעיל‬
‫בענף ג' שביארנו ראיות אלו בארוכה‪.‬‬
‫ראיה שניה הביא החזו"א לדבר זה מהגמ' כתובות דף מ"ז ע"א דאיתא שם‪:‬‬
‫"ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה‪,‬‬
‫מתה לא זכה הבעל בנכסים הללו‪ .‬משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בנכסים‬
‫הללו‪".‬‬
‫וע"ש ברש"י שביאר שהנדון הוא על נדוניא שהתחייב האב לחתן בארוסין‪,‬‬
‫ומדובר שמתה הבת לפני שנשאת‪ .‬ופירשה הגמ' שת"ק סובר שהבעל לא זכה‬
‫בנכסים אלו משום דאמדינן דעת האב שלא כתב נכסים לבעל אלא על מנת שיכנוס‬
‫בתו לחופה‪ .‬ורבי נתן סובר שלא אומרים אומד דעת זה‪ .‬ולכאורה קשה‪ ,‬מדוע סובר‬
‫רבי נתן שהבעל זכה בנכסים‪ ,‬הרי אין ארוס יורש את ארוסתו‪ .‬אלא על כרחך חייבים‬
‫לומר שכשהאשה מכניסה נצ"ב לבעלה היא מוכרת נכסים אלו לבעל‪ ,‬והבעל מתחייב‬
‫בכתובה שאם יגרשנה או אם תתאלמן תגבה נכסים אלו או את דמיהם‪ .‬ועתה תובן‬
‫הגמ' שלר' נתן זוכה הארוס בנכסים אע"פ שאינו יורש את ארוסתו‪ .‬כי כאשר כתב‬
‫האב הנדוניא לחתן זכה בהם‪ ,‬ומעתה חייב לשלם את תמורתם רק כשיגיע זמן‬
‫הפרעון‪ .‬ועל כן אם מתה הבת פטור הבעל מלשלם חוב זה שהרי לא הגיע זמן‬
‫הפרעון‪ .‬אך אם נאמר שנצ"ב דינם כנ"מ שהבעל אוכל פירות והגוף לאשה‪ ,‬לא היה‬
‫הארוס זוכה בנכסים אלו כי אין ארוס יורש את ארוסתו‪ .‬והנה ראיה זו נכונה לפירוש‬
‫רש"י שם‪ ,‬אך לפרוש ר"ת שהברייתא מדברת בנשואה שמתה אין ראיה מגמ' זו‪.‬‬
‫מכח ראיות אלו כתב החזון איש שהבעל נחשב לוקח גמור בנכסי צאן ברזל‪ ,‬ואין‬
‫אלמנה נזונת מנכסי בעלה שירשתם הבת והכניסתם לבעל בתורת נצ"ב‪ .‬ועוד כתב‬
‫שבעל מחזיר נצ"ב ביובל יען כי דין לוקח גמור יש לו בנכסים אלו‪ .‬ומה שאמרה‬
‫הגמ' בסוף יש נוחלין שהבעל נחשב יורש בנכסי אשתו נאמר על נכסי מלוג‪.‬‬
‫אולם עיין בקצוה"ח )סימן קל"ב ס"ק א'( שכתב שהגמ' ביש נוחלין נאמרה למאן‬
‫דאמר קנין פירות כקנין הגוף‪ .‬אבל להלכה שקנין פירות אינו כקנין הגוף כל המוכר‬
‫קרקע בזמן שהיובל נוהג מוכר רק קנין פירות בקרקע עד היובל‪ .‬ולכן אשה המכניסה‬
‫נצ"ב לבעלה זוכה הבעל רק בקנין הפירות שבקרקע ואם מתה האשה אח"כ הבעל‬
‫יורשה וזוכה גם בקנין הגוף‪ .‬ולדרך זו אין הבעל מחזיר ביובל נצ"ב אפי' אם נאמר‬
‫שדין לוקח יש לו בנכסים אלו‪ .‬אולם דבריו צריכים עיון‪ ,‬משום שלדבריו הגמ' שם‬
‫‪·¯Ú‬‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫אינה להלכה‪ .‬ועיין מה שאכתוב לקמן בסי' ט"ז במאמר נכסי מלוג בענף ד' תרוץ‬
‫לקושית הקצוה"ח‪.‬‬
‫ענף יא‬
‫הנה במחלוקת זו של גדולי עולם המהרי"ק והחזו"א מצד אחד‪ ,‬ובעל הנתיבות‬
‫והבית מאיר מצד שני‪ ,‬קשה להכריע‪ ,‬אך בכל זאת אחוה דעתי בענין‪ .‬כי אחרי העיון‬
‫נראים לי דברי הבית מאיר נכונים להלכה‪ ,‬אע"פ שטענות החזו"א וראיותיו נכונות‬
‫וצודקות‪ .‬ואמנם חייבים לומר שנצ"ב הם של הבעל ויש לו בהם דין לוקח לגמרי‬
‫ולאשה יש בהם רק דין שעבוד לגביה‪ .‬וכבר ביארנו דבר זה לעיל בהרחבה‪ .‬אך‬
‫למרות זאת צודק הבית מאיר להלכה מהטעם שנכתוב להלן‪ .‬ועוד נראה בעיון חוזר‬
‫בבית מאיר שאינו חולק על החזו"א בעיקר הדבר שלבעל יש דין לוקח בנצ"ב‪ ,‬אלא‬
‫אעפ"כ סובר הבית מאיר שאלמנה גובה מזונותיה מנכסים אלו‪.‬‬
‫וסיבת דבר זה‪ ,‬כי חכמים תקנו ונתנו לבעל דין יורש בכל הנכסים שזוכה מאשתו‬
‫במקום שיש הפסד לאחרים כגון אלמנה שצריכה לגבות למזונותיה‪ .‬ודין זה אמת בין‬
‫בנ"מ מחיים שיש לו קניין פירות בנכסים‪ ,‬ובין בנ"מ לאחר מיתה שזוכה בגוף‬
‫הנכסים‪ .‬וכן דין זה אמת גם בנצ"ב בין מחיים בין לאחר מיתה‪ .‬וטעם תקנה זו‪ ,‬כי‬
‫כאשר אשה נשאת‪ ,‬על כרחה חייבת להכניס הנכסים לבעלה או בתורת נ"מ או בתורת‬
‫נצ"ב‪ .‬ולכן חששו חכמים להפסד אלמנה ונתנו לבעל דין יורש בנכסים אלו‪ .‬וראיה‬
‫לדבר שחכמים נתנו לבעל דין של יורש בנכסים אף מחיים‪ .‬שהרי בנ"מ כל המפרשים‬
‫דלעיל מודים שאלמנה נזונת מהם ואפי' מחיים ובחיי הבת‪.‬‬
‫והבעל אינו מפסיד מתקנה זו כיון שכאשר הוא כונס את האשה‪ ,‬והאשה מכניסה‬
‫לו את הנכסים שקבלה מירושת אביה‪ ,‬יודע הבעל שישנה אלמנה שצריכה ליזון‬
‫מנכסים אלו והסך שתקבל האלמנה מנכסי הנדוניא ירד מהסכום שהבעל כתב‬
‫שאשתו הכניסה לו בכתובתה‪ ,‬ולא יצטרך לפרוע סכום זה‪.‬‬
‫ולכאורה דבר זה קשה שהרי הבעל הוי לוקח על נכסים אלו מחיים‪ ,‬שהרי תקנו‬
‫לבעל אכילת פירות בנכסים אלו תמורת מה שחייבוהו לפדותה אם תשבה‪ .‬וכן‬
‫מפורש בגמ' דדין לוקח יש לבעל בנכסים אלו‪ ,‬שהרי אשה שמכרה נ"מ הבעל מוציא‬
‫פירות נכסים אלו מלקוחות מחיים אף לפני תקנת אושא‪ .‬כמבואר בכתובות ע"ח ע"ב‬
‫וא"כ קשה מדוע אלמנה נזונת מנכסים אלו‪ .‬אלא על כרחך צריך לומר שעל אף‬
‫שהבעל לוקח הוא בנ"מ עשאוהו כיורש משום פסידא דאלמנה‪ .‬כמו כן נאמר בנצ"ב‪,‬‬
‫שאף שהבעל לוקח הוא בנכסים אלו עשאוהו כיורש משום פסידה דאלמנה‪ .‬וכבר‬
‫כתבנו לעיל שכן פשטות הגמ' בסוף יש נוחלין‪ ,‬דהגמ' אמרה סתם נשאת הבת‬
‫והכניסה נכסיה לבעלה אלמנה נזונת מהם והגמ' לא חלקה בין סוגי הנכסים‪ .‬ועוד‬
‫שכבר הוכיח הב"מ שהדרך היה להכניס הנכסים בנצ"ב‪.‬‬
‫)וע"ש בבית מאיר שהוכיח שדעת התוס' שאלמנה נזונת מפירות נ"מ למרות‬
‫שהבעל לוקח בפירות אלו תמורת מה שהתחייב לפדותה‪ .‬וע"ש בבית מאיר שהביא‬
‫פירוש התוס' רי"ד שכוונת הגמ' בסוף יש נוחלין שאלמנה נזונת רק ממכירת גוף‬
‫סימן טו‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫רפג‬
‫נכסי מלוג שיהיה ללוקח לאחר מיתת הבעל או לאחר גרושי האשה‪ .‬אך כתב שם‬
‫שזה דעת יחיד‪(.‬‬
‫ענף יב‬
‫ונ"ל להביא ראיה לפסק הבית מאיר וכפי שביארנו דבריו לעיל‪ .‬דאיתא בגמ'‬
‫כתובות דף מ"ט ע"ב‬
‫"אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש באושא התקינו כל הכותב נכסיו לבניו הוא‬
‫ואשתו נזונים מהם‪ .‬מתקיף לה רב זירא ואיתימא רב שמואל בר נחמני גדולה‬
‫מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו‪ ,‬הוא ואשתו מבעיא‪ .‬דשלח רבין באגרתיה‬
‫מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו נזונת מנכסיו‪ .‬נשאת הבת אלמנתו נזונת‬
‫מנכסיו‪ .‬מתה הבת‪ ,‬אמר רבי יהודה בן אחותו של רבי יוסי ב"ר חנינא על ידי‬
‫היה מעשה ואמרו אלמנתו נזונת מנכסיו‪ .‬הוא ואשתו מבעיא‪ .‬מהו דתימא‬
‫התם הוא דליכא דטרח אבל הכא נטרח לדידה ולדידיה קמ"ל‪ ".‬עכ"ל הגמ'‬
‫ואביא את פירוש רש"י לסוגיא‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫הוא ואשתו נזונין מהן‪ .‬ואפילו כתבן מעכשיו‪ ,‬ולא מן הדין אלא תקנת‬
‫חכמים היא‪ :‬גדולה מזו אמרו‪ .‬בגדולה מזו אמרו‪ ,‬כגון אלמנה ובת וניסת‬
‫הבת‪ ,‬שאף על פי שהוא מת והנכסים נשתעבדו ללוקח דרבנן כגון בעל‬
‫בנכסי אשתו וקי"ל אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים‪,‬‬
‫אפי' הכי היכא דליכא למיחש לתיקון העולם כגון כי האי לוקח שלא הוציא‬
‫מעות שויוהו רבנן כיורש ואמרי תזון האלמנה מנכסי בעלה‪ :‬כי הא דשלח‬
‫רבין באיגרתיה וכו' ניסת הבת‪ .‬אע"ג דאמור רבנן בעל בנכסי אשתו לוקח‬
‫הוי‪ ,‬וקיימא לן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים‪ ,‬הכא‬
‫שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה והכי מפורש ביש נוחלין‪ :‬הוא‬
‫ואשתו‪ .‬שהוא קיים‪ ,‬ואלו בניו הם ולא הוציאו מעות אלא מתנה בעלמא‪:‬‬
‫מיבעיא‪ .‬ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד‪ ,‬התם הוא דאי לאו דעביד ליה‬
‫ניחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנה‪ ,‬אבל בנו ליכא למימר הכי‪ :‬וכו' ע"ש‪.‬‬
‫הרי להדיא שביאר רש"י כפי שפירשתי שחכמים נתנו לבעל בנכסים שהאשה‬
‫מכניסה לו דין יורש אע"פ שמצד הדין דין לוקח גמור יש לו בנכסים וזה במקום‬
‫פסידא דאלמנה‪.‬‬
‫ולכאורה אפשר לדחות ראיה זו‪ ,‬כי גמ' זו אינה להלכה דפסקינן שהנותן נכסיו‬
‫מתנה לבנו אין הוא ואשתו נזונים מהם‪ .‬מ"מ נראה שרק בזה אין פוסקים כן ומהטעם‬
‫שנתבאר בגמ' שם‪ ,‬היות שהאב קיים ויכול לטרוח ולפרנס את עצמו ואשתו‪ ,‬אבל‬
‫עיקר סברת רש"י נשארת להלכה *)עיין בהערה בסוף ענף זה( דהנותן מתנה לבנו יש‬
‫למתנה זו דין של ירושה‪ ,‬ומלוה על פה גובה ממנה‪ .‬וכן פסק מהר"ם מרוטנבורג‬
‫הובא במרדכי שם סי' קס"א‪ .‬אלא שבתרוץ אחד כתב שם שדין זה נכון רק בנתן כל‬
‫נכסיו לבניו‪ .‬ועיין אה"ע סימן ק' סעיף א' ברמ"א שהביא דברי מהר"ם אלו להלכה‪.‬‬
‫רפד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ואף אם נאמר שאין פוסקים כדברי מהר"ם אלו וכפי שכתב הח"מ שם ועיין שם‬
‫בב"ש‪ .‬יש לומר שרק בנתן מתנה לבן אין פוסקים כסברא זו‪ ,‬שלא ראו חכמים צורך‬
‫לתקן שהנותן מתנה לבנו יהיה לזה דין ירושה‪ ,‬כיון שאין האב חייב לתת לבנו מתנה‬
‫וסתם בני אדם אינם מבריחים נכסיהם מלפני בע"ח ורוצים שישלמו מנכסיהם את‬
‫חובותיהם‪ ,‬ולכן לא תקנו חכמים שיהיה לזה דין ירושה‪ .‬וכל זה במתנה לבן‪ ,‬אבל‬
‫אשה הנשאת שמכניסה כל נכסיה לבעלה בעל כרחה בתורת נ"מ או בתורת נצ"ב‪,‬‬
‫בזה תקנו חכמים שיש לבעל דין יורש בנכסים אלו במקום פסידא דאלמנה‪ ,‬ועל כן‬
‫אלמנה גובה מזונותיה מהם‪ .‬עוד יש להוסיף שבנותן מתנה לבנו או אשה שהכניסה‬
‫נכסים לבעלה לא תקנו שיש לנכסים אלו דין ירושה אצל מלוה על פה )הגמ'‬
‫הסתפקה בזה בסוף יש נוחלין ע"ש(‪ ,‬משום שהמלוה אפסיד אנפשיה שהרי יכול היה‬
‫לכתוב שטר על ההלואה‪ .‬אבל אלמנה שלא היה בידה לעשות‪ ,‬שחוב מזונותיה יהיה‬
‫כמלוה בשטר‪ ,‬תקנו לה חכמים שבכל הנכסים שמכניסה הבת לבעלה יהיה לבעל דין‬
‫יורש בהם משום פסידא דאלמנה‪) .‬ובענין מזונות אלמנה ממתנה שנתן האב לבן כתב‬
‫המרדכי בשם מהר"ם שאלמנה ניזונת מהם משום שיש לזה דין ירושה‪ .‬וע"ע בסימן‬
‫צ"ג בח"מ ס"ק ל"ג(‬
‫והנה בגמ' בכתובות מוכרחים לפרש שאלמנה הניזונת מנכסי הבת שנשאת‪,‬‬
‫שגובה את גוף הנכסים עתה‪ .‬ולא שמוכרים את הנכסים לאחר‪ ,‬שיקבל הנכסים רק‬
‫לאחר שהבת או בעלה ימותו‪ ,‬ותיזון האלמנה מהדמים‪ .‬שהרי הגמ' רצתה לדמות דין‬
‫הנותן נכסיו לבנו שהוא ואשתו ניזונים מהם‪ ,‬לדין אלמנה שבאה לגבות מנכסי הבת‬
‫שהכניסה לבעלה‪ .‬ובשניהם רצתה הגמ' לומר שיש לבעל או לבן דין יורשים שמלוה‬
‫על פה גובה מהם‪ .‬והנה‪ ,‬אם נאמר שאלמנה הבאה לגבות אינה גובה את גוף הנכסים‬
‫עתה‪ ,‬הדבר תמוה‪ :‬כיצד דימתה הגמ' דין גביית אב מבן לדין גביית אלמנה מבעל‪,‬‬
‫הרי אלמנה שגובה מבעל אינה גובה אלא ממה שיזכה הבעל אחר מיתת אשתו‪ ,‬ובזה‬
‫ודאי שדין יורש יש לו ומלוה על פה גובה מיורש‪ .‬אבל אב הבא לגבות ממתנה שנתן‬
‫לבנו לא שייך לחלק אצלו בין מחיים לאחר מיתה בנכסים אלו‪ ,‬שהרי נתן לו מתנה‬
‫חלוטה ולא שייך לומר שיהיה לבן דין יורש בנכסים אלו‪ .‬אלא בודאי כוונת הגמ'‬
‫לומר שכל אדם המקבל נכסים שלא דרך מקח וממכר דין יורש יש לו בנכסים ומלוה‬
‫על פה גובה מהם‪ .‬דוק ותשכח‪) .‬ועיין בתוס' שם שדן בדין מקבל מתנה אם דינו‬
‫כיורש או כלוקח‪(.‬‬
‫שוב עתה מצאתי ביד רמ"ה סוף פרק יש נוחלין שכתב שאלמנה ניזונת מנכסים‬
‫שהכניסה הבת בנדוניא‪ ,‬וכבית מאיר‪.‬‬
‫*)ועיין בגליון הש"ס שם שתמה שרש"י סותר דברי עצמו כי בסוף פרק נערה )נ"ד‬
‫ע"ב( כתב שאלמנה אינה נזונת ממתנה לבן‪ .‬ונ"ל לתרץ שרש"י שם כתב כן אליבא‬
‫דרבי יוחנן שם ולהלכה פסקה שם הגמ' כריש לקיש ע"ש‪ .‬ועוד י"ל שרש"י סובר‬
‫כהפירוש השני של המהר"ם שדין הנותן מתנה לבנו שדינו כיורש נאמר רק אם נתן‬
‫לו כל נכסיו‪ .‬ושם מדובר שלא נתן לבן את כל הנכסים‪ ,‬שהרי השאיר מקצת הנכסים‬
‫ונתנן אח"כ לאשתו‪ .‬ומה שחלק ריש לקיש על ר' יוחנן ואמר שהאלמנה תיזון מנכסי‬
‫סימן טו‬
‫נכסי צאן ברזל‬
‫רפה‬
‫הבן‪ ,‬חלק עליו משום ששם לא היתה מתנה ברי אלא מתנת שכיב מרע ואלמנה נזונת‬
‫ממתנת שכיב מרע‪ .‬עיין שו"ע סי' צ"ג סעי' כ'(‬
‫ענף יג‬
‫ועתה לפי מה שהסברנו נוכל לישב גם את קושית הבית מאיר )בסי' צ"א סעי' ד'‬
‫בסוף דבריו(‪ .‬וזו קושיתו‪ :‬השו"ע בסימן צ"ג סעיף ד' פסק שאלמנה נזונת מנכסי‬
‫מלוג שהכניסה הבת לבעלה‪ .‬ומדסתם השו"ע נראה שסובר שהאלמנה נזונת גם‬
‫מפירות נ"מ‪ .‬ומדלא חלק הרמ"א משמע שמסכים לכך‪ .‬והנה הרמ"א בחו"מ סימן‬
‫שפ"ח סעיף ב' הביא את דברי המהר"ם המובאים במרדכי בפרק החובל סי' צ'‪,‬‬
‫שפסק אשה שמסרה נכסי ישראל לגוי ונתחייבה לשלם מדין מזיק גובים מנכסי מלוג‬
‫שלה אחרי מותה‪ .‬אבל בחייה אין גובים משום שהבעל זכה בנכסים לפירות כי‬
‫נתחייב לפדותה תמורתם‪) .‬לעיל בענף ב' הבאנו דברי הרא"ש הסובר שאין ניזק גובה‬
‫מנ"מ אחרי מיתת האשה‪ ,‬ועיין שם בש"ך ס"ק ט"ז מה שהקשה מסימן תכ"ד( וטעם‬
‫פסק זה שהניזק גובה מנ"מ לאחר מיתת האשה ולא אמרינן שהבעל הוא הלוקח‬
‫הראשון בנכסים אלו‪ .‬משום שבמקום פסידא דאחרים שוויוהו רבנן לבעל כיורש‪.‬‬
‫והקשה הב"מ שבאה"ע משמע שבמקום פסידא דאחרים נחשב הבעל כיורש גם‬
‫מחיים‪ ,‬ואלמנה גובה גם מפירות נ"מ‪ .‬ואילו בחו"מ פסק הרמ"א שרק לאחר מיתת‬
‫האשה נחשב הבעל כיורש אבל מחיים דינו כלוקח ואין הניזק גובה חובו מפירות‬
‫נ"מ‪.‬‬
‫ונ"ל לתרץ שיש הבדל בין המקרים‪ :‬באבן העזר החוב לאלמנה על נכסי הבת היה‬
‫לפני שנשאת‪ ,‬דהרי היתה חייבת לזון האלמנה‪ .‬לכן כשנשאת והכניסה הנכסים‬
‫לבעלה נתנו לבעל מיד דין יורש בנכסים משום פסידא דאלמנה‪ ,‬וכפי שפירשנו לעיל‪.‬‬
‫אבל בחו"מ מדובר שהאשה הזיקה אחרים לאחר שנשאת‪ ,‬וכבר זכה הבעל בנכסים‬
‫מחיים לפירות ונעשה בהם לוקח )דהרי נתחייב לפדותה תמורתם(‪ .‬ולכן כשהזיקה‬
‫האשה אין הניזק יכול לגבות מפירות נ"מ‪ ,‬שהרי היו מכורים לבעל מלפני כן‪ .‬וכל זה‬
‫לגבי גביה מפירות נ"מ‪ ,‬אבל בגוף הנ"מ לאחר מיתת האשה‪ ,‬אין לבעל דין לוקח‬
‫עליהם אלא דינו כיורש ולכן גובה הניזק מהם‪ .‬ואמנם‪ ,‬אם מכרה האשה את הנ"מ‬
‫לאחר שתמות‪ ,‬הבעל מוציא מיד הלקוחות דהוא הוי לוקח ראשון מתקנת אושא‪ .‬אך‬
‫זה בלוקח‪ ,‬שלא היה לו לקנות נ"מ של אשה נשואה‪ ,‬דכבר תקנו חכמים באושא‬
‫שהבעל נחשב לוקח ראשון ואיהו דאפסיד אנפשיה‪ .‬אבל כשהאשה הזיקה משום‬
‫פסידא של ניזק לא נתנו לבעל דין לוקח ראשון‪ ,‬אלא השאירו אותו על דין יורש וניזק‬
‫גובה חובו מיורש‪.‬‬
‫ועיין עוד לקמן בסי' ט"ז במאמר נכסי מלוג ותקנת אושא שביארתי את המחלוקת‬
‫בין המהר"ם והרא"ש בענין אשה שהזיקה האם הניזק גובה מהבעל את נכסי מלוג‬
‫אחרי מות האשה‪.‬‬
‫ודע שכל מה שכתבתי במאמר זה שאין הבעל לוקח גמור בנצ"ב לענין שאלמנה‬
‫גובה מהם‪ .‬זה רק בנצ"ב שהיו מפרטים הקרקעות והחפצים שהאשה מביאה‬
‫בכתובה‪ .‬אבל במקום שאין מפרטים אלא שמים מה שהאשה מביאה וכותבים רק‬
‫רפו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫סכום כולל בכתובה‪ ,‬באופן זה בודאי שהבעל נחשב לוקח גמור בנכסים אלו‪ ,‬וכ"כ‬
‫הב"ש והב"מ בסימן צ"א סעיף ד' ע"ש‪.‬‬
‫מסקנת הדברים‪:‬‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫מעיקר הדין נחשב הבעל ללוקח בנכסי צאן ברזל כבר משעת מנשואין‪ ,‬מכיון‬
‫ששם אותם והתחייב בדמיהם בכתובה‪.‬‬
‫אף שנצ"ב מכורים לבעל‪ ,‬אם מכרה האשה נצ"ב הנכסים מכורים לקונה והוא‬
‫מקבל אותם כשהאשה מתגרשת או מתאלמנת‪ .‬וטעם הדבר שבנכסי צאן ברזל‬
‫אמרינן שלמפרע היא גובה‪) .‬כן סובר הח"מ ולב"ש אינם מכורים אא"כ מכרה את‬
‫שטר הכתובה(‬
‫בענף ה' דנתי אם אשה יכולה למחול לבעלה את החוב שהתחייב לה תמורת‬
‫הנצ"ב‪ .‬ברם אם מכרה את שטר הכתובה שוב אינה יכולה למחול לבעלה את‬
‫החוב שהתחייב עבור הנצ"ב‪.‬‬
‫לאשה יש בנכסים אלו שעבוד לגביה‪ .‬ושעבוד לגביה זה קיים גם אם מפסידה את‬
‫הסכום שבעלה התחייב לה בכתובה תמורת הנכסים‪.‬‬
‫השעבוד הזה לגביה שיש לאשה על גוף הנכסים‪ ,‬נחלקו בו הראשונים אם הוא‬
‫מחשיב את האשה למוחזקת בנכסים או שהבעל הוא המוחזק‪.‬‬
‫בשורש הענין נראים דברי המהרי"ק שהבעל נחשב ללוקח גמור בנצ"ב כאמור‬
‫לעיל‪ .‬אך אעפ"כ להלכה נראים דברי הבית מאיר שאלמנה גובה למזונות מנצ"ב‬
‫)שמקורם הם נכסי בעלה שירשתם הבת והכניסה אותם לבעל( כי לגבי זה נתנו‬
‫לבעל דין יורש מחיים משום פסידא דאלמנה‪ .‬עיין ענפים ח ‪ -‬יג‪.‬‬
‫אשה שהזיקה והניזק רוצה לגבות מנכסי מלוג או מנכסי צ"ב עיין ענף יג לעיל‪,‬‬
‫ועיין מה שכתבתי בענין זה בסי' ט"ז במאמר נכסי מלוג ותקנת אושא‪.‬‬
‫סימן טז‬
‫נכסי מלוג‬
‫רפז‬
‫נכסי מלוג ותקנת אושא‬
‫ענף א‬
‫הבאנו לעיל בסימן ט"ו במאמר נכסי צאן ברזל )ענף י"ג( את דברי הרא"ש בפרק‬
‫החובל )סי' ט'( שפסק שאשה שהזיקה מוכרים את נכסי המלוג שלה בטובת הנאה‬
‫אם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה‪ ,‬ואותה טובת הנאה יתנו לניזק‪.‬‬
‫ודבריו הובאו להלכה בחו"מ סי' תכ"ד סעי' ט'‪ .‬כמו כן הבאנו את תשובת המהר"ם‬
‫מרוטנבורג שהובאה במרדכי פר' החובל סי' צ' שפסק אשה שמסרה ממון ישראל‬
‫לגוים גובים מנכסי מלוג שלה לאחר מותה‪ .‬וטעמו כי לאחר שמתה יש לבעלה דין‬
‫יורש בנכסים וניזק גובה מיורש‪ .‬ודבריו הובאו להלכה בסי' שפ"ח סעי' ב'לא‪ .‬והנה‬
‫לפנינו שנחלקו המהר"ם והרא"ש באשה שהזיקה אם גובים מהבעל את נכסי המלוג‬
‫אחרי מות האשה‪ ,‬ועיין ש"ך סי' שפ"ח ס"ק ט"ז שעמד על מחלוקת זו‪ .‬וצ"ע במה‬
‫נחלקו‪.‬‬
‫ונ"ל שנחלקו בהבנת תקנת אושא בנכסי מלוג‪ .‬ונקדים שבגמ' כתובות פרק נערה‬
‫)דף מ"ז ע"ב( מבואר שתקנו שהבעל אוכל פירות נ"מ תחת החיוב לפדות את האשה‬
‫אם נשבית‪ .‬עוד נקדים שנתבאר בגמ' בריש פרק האשה שנפלו )כתובות דף ע"ח‬
‫ע"ב( שלפני תקנת אושא אם מכרה האשה את נ"מ שלה היה הבעל ממשיך לאכול‬
‫את פירות נכסים אלו עד מות האשה‪ ,‬וכשמתה ההיו עוברים הנכסים לרשות הקונה‪.‬‬
‫ובאושא התקינו שאשה שמכרה נ"מ ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות‪.‬‬
‫ובבאור תקנה זו הרחיב הקצוה"ח )בסימן ק"ג ס"ק ט'( ובאבני מילואים )בסי' צ'‬
‫ס"ק י"א( וכתב שני דרכים בהבנת התקנה‪.‬‬
‫א‪ .‬לפני תקנת אושא היה לאשה קנין הגוף בנכסים ולבעל קנין פירות‪ .‬ולכן יכלה‬
‫האשה למכור את קנין הגוף‪ .‬ובאושא התקינו שיהיה לבעל קנין חזק בנכסים‪,‬‬
‫דהיינו שקנין הפירות שלו יהיה אלים כקנין הגוף‪ ,‬ועל כן לא מועילה מכירת‬
‫האשה בנכסים‪ .‬ומעתה דין נ"מ הוא כדין קנין פירות לר' יוחנן דהוי כקנין הגוף‬
‫עיין גמ' ב"ב דף קל"ו ע"ב‪.‬‬
‫האבני מילואים מבסס פירוש זה על דברי רש"י בב"ק דף פ"ט ע"ב דאיתא שם‬
‫בגמ' לימא תקנת אושא תנאי היא‪ ,‬דתני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה‬
‫אבל לא לאיש‪ .‬ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה‪ .‬סברוה דכולי עלמא קנין פירות‬
‫לאו כקנין הגוף דמי‪ ,‬מאי לאו בהא קא מיפלגי‪ ,‬דמאן דאמר לאשה לית ליה תקנת‬
‫אושא‪ ,‬ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה אית ליה תקנת אושא‪ .‬לא‪ ,‬דכולי עלמא‬
‫אית להו תקנת אושא‪ ,‬כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה‪ .‬וכתב רש"י וז"ל ‪:‬‬
‫לא ועיין שו"ע אבע"ז סי' קי"ח סעי' י' ומדבריו שם עולה שפסק כמהר"ם‪ .‬ומקור הדין שם‬
‫הוא שו"ת הרא"ש בכלל ל"ט סי' ו'‪.‬‬
‫רפח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫"סברוה‪ .‬בעלמא תרוייהו הני תנאי סבירא להו קנין פירות לאו כקנין הגוף‬
‫דמי והכא היינו טעמא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה‪ ,‬דאית ליה תקנת‬
‫אושא‪ ,‬הלכך משום איש לא נפקי דלא קני להם לגופייהו ממש‪ ,‬משום אשה‬
‫נמי לא נפקי דאלים שעבודיה למהוי כקנין הגוף‪ :‬קודם תקנה‪ .‬הוי שעבודיה‬
‫קיל כשאר קנין פירות דקים לן דלאו כקנין הגוף דמי" עכ"ל‬
‫מבואר ברש"י דתקנת אושא היא אלומי קנין פירות של הבעל למהוי כקנין הגוף‬
‫וע"כ לא מועילה מכירת האשה‪ .‬וכפירוש זה כתב גם השאילתות )ספר במדבר‬
‫סימן קל"ה(‬
‫ב‪ .‬פרוש ב חז"ל תקנו באושא שלבעל יש דין לוקח ראשון בנ"מ‪ .‬כלומר‪ ,‬שתקנו‬
‫שבשעה שהבעל נושא אשה או בשעה שנופלים לאשה נכסים קונה הבעל את‬
‫הנכסים בתנאי‪ .‬דהיינו אם האשה תמות בחייו הוא לוקח למפרע משעה שנשאה‪,‬‬
‫ואם האשה תתאלמן או תתגרש יתברר שהבעל לא לקח את גוף נכסיה מעולם‪.‬‬
‫וכפרוש זה כתב הש"ך )חו"מ סי' ק"ג ס"ק כ'( ועוד ראשונים ואחרונים‪.‬‬
‫ודע‪ ,‬דאין נפקא מינה בין שני פירושים אלו באופן שהאשה מכרה נכסי מלוג‬
‫שלה ונתאלמנה או נתגרשה‪ ,‬שלשני הפירושים קנה הלוקח את הנכסים‪ .‬וכבר ביאר‬
‫האבני מילואים את הדבר והוכיח זאת עיין בדבריו )סימן צ' ס"ק י"ג(‬
‫והנפקא מינה בין פירושים אלו‬
‫א‪ .‬האם יש לבעל דין לוקח בנכסים מחיים לגבי שומא הדרא‪ .‬ועיין בענין זה ש"ך‬
‫חו"מ )סי' ק"ג ס"ק י"ט( ובקצה"ח שם )ס"ק ט'(‬
‫ב‪ .‬במקרים שאין לבעל זכות אכילת פירות בנכסי האשה‪) .‬כגון שהבעל נתן לה מתנה‬
‫שהדין הוא שאין לבעל פירות בנכסים אלו‪ ,‬וכן אם כתב הבעל לאשה בארוסין דין‬
‫ודברים אין לי בפירות נכסיך ובפירי פירותיהן‪ (.‬דלפרוש א' אין דין תקנת אושא‪,‬‬
‫דהרי לא שייך לאלומי קנין פירות שיש לו בנכסים‪ .‬ולפרוש ב' יש תקנת אושא‬
‫שתקנו שהבעל הוא לוקח ראשון בגוף הנכסים‪ .‬ועיין טור אה"ע סי' פ"ה שהביא‬
‫מחלוקת בדבר‪ ,‬וכתב שם שדעת הרמ"ה שאם נתנה קיים‪.‬‬
‫והנה מצאתי פירוש שלישי לתקנת אושא‪ ,‬כתבו הבית מאיר )סימן צ"א סעי' ג'(‬
‫לפירושו גוף נכסי מלוג שייכים לאשה‪ ,‬אלא שבאושא תקנו שנכסי המלוג של האשה‬
‫יהיו משועבדים לבעל לזכות ירושתו‪ .‬ולקמן יתבאר בעז"ה מה הכוונה לזכות‬
‫ירושתו‪ .‬לפי פרוש זה‪ ,‬כאשר האשה מוכרת נ"מ גוף הנכסים שייך לקונה‪ ,‬רק אם‬
‫מתה האשה נוטל הבעל את הנכסים מהקונה כמו שגובה בעל חוב את חובו מנכסים‬
‫משועבדים‪ .‬ויש נפקא מינה בין פירוש ב' לפירוש ג' אם יש לבעל דין לוקח בנכסי‬
‫המלוג של האשה מחיים לגבי דין שומא הדרא‪ .‬ועיין בענין זה בש"ך סי' ק"ג )ס"ק‬
‫י"ט ‪ -‬כ'( ובבית מאיר סי' צ"א סעי' ג' ולא אאריך כאן בענין זה‪.‬‬
‫ויש נפקא מינה בין פירוש ג' לפירושים האחרים לגבי פרוזבול‪ .‬כגון אם האשה‬
‫מכרה נ"מ שלה‪ ,‬והקונה לוה כסף וזו היתה קרקעו היחידה‪ ,‬והמלוה שלו כתב‬
‫פרוזבול על סמך הקרקע שקנה הלוה מנכסי המלוג‪ .‬דלפרוש א' וב' כשרותו של‬
‫הפרוזבול תלויה‪ .‬דהיינו‪ ,‬אם האשה תמות תחילה לא זכה הלוקח בנכסים ונשמט‬
‫סימן טז‬
‫נכסי מלוג‬
‫רפט‬
‫החוב‪ .‬ואם האשה תתאלמן או תתגרש זכה הלוקח בנכסים למפרע וחל הפרוזבול‪.‬‬
‫ולפי הפירוש השלישי בכל אופן נחשב שיש ללוה קרקע עד שמתה‪.‬‬
‫והנה הרמב"ם בהלכ' אישות פר' כ"ב הלכ' ז' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנישאת וכו' הבעל מוציא הפירות‬
‫מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי‬
‫מלוג עד שתמות‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והרא"ש בפר' נערה שנתפתתה סי' י"ז העתיק את לשון הרמב"ם וחלק עליו שם‬
‫וכתב שהבעל מוציא גוף הנכסים גם מחיים‪ .‬וביאור מחלוקתם אפשר לומר‬
‫דהרמב"ם סובר כבית מאיר והרא"ש סובר כפרוש ב' ובזה מוסבר מה שכתב החלקת‬
‫מחוקק סי' צ' ס"ק כ"ז שנחלקו לגבי פרוזבול‪.‬‬
‫ודע שהרא"ש פר' חזקת סי' נ"ג כתב שאם מכרה האשה נ"מ ונתאלמנה או‬
‫נתגרשה שהנכסים שייכים לקונה‪ .‬ובזה נסתר מה שכתב הב"ש סי' צ' ס"ק ל"ט‬
‫שלדעת הרא"ש לא זכה הקונה בנכסים‪.‬‬
‫והנה היה מקום לומר נפקא מינה נוספת בין הפירושים במקרה שמכר הבעל את‬
‫נכסי המלוג של האשה בחייה‪ .‬דלפרוש א' לא קנה הלוקח‪ ,‬דהרי לא היה לבעל דבר‬
‫בגוף נכסיה מחיים‪ .‬ולפרוש ב' המכירה תלויה ועומדת אם האשה מתה קודם הרי‬
‫התברר שהבעל היה לוקח בנכסיה משעת נישואין וזכה הלוקח‪ .‬ואם נתאלמנה או‬
‫התגרשה לא זכה הלוקח‪ .‬ולפי פרוש ג' תלוי הדבר האם אדם יכול למכור קרקע‬
‫משועבדת‪) .‬ונראה שבדבר זה נחלקו ר"ת והרי"ף בענין האם מכירת שטרות‬
‫דאורייתא או דרבנן ועיין בענין זה רא"ש פרק בכותב סי' י'( אולם כבר עמד על דבר‬
‫זה הרא"ש בפר' חזקת )סי' נ"ג( והביא ירושלמי שהקונה לא זכה בנכסים‪ .‬ועיין שם‬
‫שסובר כפרוש ב'‪ ,‬וביאר שם שהלוקח לא זכה בנכסים כי חז"ל הפקיעו את המכירה‬
‫משום שאין זה כבוד לאשה שיהיו נכסיה מכורים בחייה‪ .‬ועיין ירושלמי כתובות ריש‬
‫הכותב )בדף נ"ב ע"ב ( וזו גרסת הפני משה שם‪:‬‬
‫"ר' הלל בר פזי בעא קומי ר' יוסי מכר הוא ומתה היא‪ ,‬אמר לו מכרו בטל‪,‬‬
‫לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו‪ .‬מכרה היא ומת הוא‪ ,‬אמר ליה מכרה קים‪ ,‬לבן‬
‫שמכר בחיי אביו ומת אביו"‪.‬‬
‫ע"ש בפני משה בפרוש הירושלמי ומבואר בירושלמי כדברי הבית מאיר‪..‬‬
‫ענף ב‬
‫לאחר הקדמה זו נבין במה נחלקו המהר"ם והרא"ש‪ .‬ונראה שהמהר"ם מפרש‬
‫כפרוש א'‪ ,‬ועל כן כתב שאשה שהזיקה גובה הניזק מנכסי מלוג שלה לאחר מותה‪ ,‬כי‬
‫לבעל לא היה מעולם קנין בגוף נכסי האשה בחייה רק כשמתה יורשה‪ ,‬וניזק גובה‬
‫מיורש‪ .‬אולם הרא"ש סובר כפרוש ב' וכפי שהבאנו לעיל‪ ,‬וע"כ כתב שניזק אינו‬
‫גובה מנכסי מלוג של אשה גם אחרי מותה‪ .‬והטעם‪ ,‬דמאחר ומתה בחיי בעלה‬
‫מתברר שהבעל לקח נכסיה והוא לוקח משעת נשואין ואין הניזק גובה ממנו‪ .‬ועיין‬
‫בסימן ט"ו במאמר נצ"ב )ענף יג'( שביארנו שם שמה שאמרו סוף פר' יש נוחלין‬
‫רצ‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫שבמקום הפסד לאחרינא נתנו לבעל דין יורש‪ ,‬זה רק לגבי חובות שקדמו לקנין‬
‫הבעל בנכסים‪ .‬ע"ש שנתבאר דבר זה באריכות‪.‬‬
‫והנה אף שביאור זה נראה טוב לביאור מחלוקתם‪ ,‬אין הוא נראה לי נכון‪ .‬דהנה‬
‫עיינתי בתשובת מהר"ם‪ ,‬וראיתי שכתב שהטעם לדינו הוא דאע"פ שהבעל הוא לוקח‬
‫ראשון בכל זאת הניזק גובה ממנו משום שבמקום פסידא דאחרינא עשו הבעל ליורש‬
‫וכמו שמבואר בסוף יש נוחלין‪ .‬הרי להדיא שפירש כפירוש ב'‪.‬‬
‫ועוד דפירוש א' נראה לי קשה‪ ,‬ונראה שגם הראשונים אינם סוברים פירוש זה‬
‫וכפי שאבאר‪ .‬דהנה שנינו סוף פרק מי שהיה נשוי דף צ"ה ע"ב‪:‬‬
‫"אמר אביי נכסי ליך ואחריך לפלוני ועמדה ונישאת‪ ,‬בעל לוקח הוי ואין‬
‫לאחריך במקום בעל כלום‪ .‬כמאן כהאי תנא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני‬
‫ירד ראשון ומכר וכו'‪ ,‬רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון"‪.‬‬
‫והנה לפירוש א' קשה דהרי לפירוש זה תקנת אושא היתה שקנין פירות של הבעל‬
‫יהיה כקנין הגוף שלא תועיל מכירת האשה‪ ,‬אולם אעפ"כ בגוף הנכסים לא היה‬
‫לבעל דבר בחיי האשה‪ .‬וא"כ הבעל בא לזכות בנכסים מדין יורש‪ ,‬וקדם לו אחריך‪.‬‬
‫ועיינתי בדבר זה וראיתי שהקצה"ח )סי' ק"ג ס"ק ט'( התקשה מאוד ונדחק לישב‬
‫קושיא זו‪ ,‬אך תירוציו אינם מישבים הקושיא ע"ש‪ .‬אולם בעיון שני נראה שקושיא זו‬
‫אינה קשה כלל‪ ,‬דאפשר להעמיד דברי אביי בנצ"ב ולא קשה דבר‪) .‬ונתבאר בתוס'‬
‫מסכת כתובות שברוב המקרים האשה היתה מכניסה הנכסים לבעלה כנכסי צאן‬
‫ברזל( שבודאי בנכסים אלו יש לבעל דין לוקח מחיים‪ .‬עיין גמ' פר' החובל דף פ"ט‬
‫ע"א ועיין בארוכה בסי' ט"ו במאמר נצ"ב‪.‬‬
‫אולם קשה על פירוש זה מהגמ' סוף יש נוחלין )בב"ב דף קל"ט ע"א( ואביא הגמ'‬
‫בקצרה‪:‬‬
‫"שלח אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונישאת‪,‬‬
‫בעל לוקח הוי או יורש הוי וכו'‪ .‬אמר אביי אי לאו דשלח רבין לא ידעינן‪,‬‬
‫והא תנן אלו הן שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו‪ .‬אמר ליה‬
‫רבא והשתא דשלח מי ידעינן‪ ,‬האמר רבי יוסי בר' חנינא באושא התקינו‬
‫האשה שמכרה בנכסי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות"‪.‬‬
‫והנה לפירוש א' קשה‪ ,‬מה הביא רבא ראיה מתקנת אושא שמבואר בה שבעל הוי‬
‫לוקח בנכסי מלוג של אשתו‪ ,‬הלא תקנת אושא היא רק דאלמו קנין פירות של הבעל‬
‫שלא תועיל מכירת האשה‪ ,‬אולם ודאי שלאחר מות האשה דין יורש יש לו בנכסים‪.‬‬
‫ועיינתי בדבר זה וראיתי שהקצה"ח הקשה כן )בסי' ק"ג ס"ק ט'( ולא תרץ‪ .‬וקושיא‬
‫זו היא קושיא חמורה מאוד‪ .‬והאמת שאפשר לדחוק שהגמ' מדברת בנכסי צ"ב‪ ,‬ורבא‬
‫שהקשה מתקנת אושא שהיא בנ"מ כוונתו שמצינו שגם בנ"מ אלמו קנינו ובודאי‬
‫שבנצ"ב יש לבעל דין לוקח מחיים‪ .‬אולם תרוץ זה תמוה‪ ,‬דבנכסי מלוג אין לבעל דין‬
‫לוקח מחיים‪ ,‬ומדוע הקשה מנ"מ היה לו להקשות מנכסי צ"ב שבהם יש לבעל דין‬
‫לוקח מחיים‪ .‬ויש ראיות לדבר זה‪ ,‬וכפי שהוכחנו בסי' ט"ו במאמר נצ"ב‪.‬‬
‫נכסי מלוג‬
‫סימן טז‬
‫רצא‬
‫ומחמת קושיא זו אמרתי לעיין בדברי רש"י שמהם הוכיח הקצה"ח את פירושו‪.‬‬
‫והנה רש"י בפרושו לתקנת אושא בכל המקומות ‪ -‬בב"ק דף פ"ח ע"ב ובכתובות דף‬
‫נ' ע"א ודף ע"ח ע"ב ובב"מ דף ל"ה ע"א ודף צ"ו ע"ב ‪ -‬פירש שבאושא התקינו‬
‫שהבעל הוא לוקח ראשון‪ .‬רק במקום אחד בב"ק פט' ע"ב כתב שאלמו קנין פירות‬
‫של הבעל‪ .‬ונ"ל שהעיקר בתקנת אושא הוא כפי שפירש בכל המקומות‪ ,‬ומה שפירש‬
‫במקום אחד באופן שונה יש לו הסבר‪ .‬דשם הגמ' ביארה דמה ששנינו שעבד אינו‬
‫יוצא בשן ועין לא לאיש ולא לאשה זה נאמר לאחר תקנת אושא‪ .‬והנה שם אי אפשר‬
‫לפרש את הפירוש הפשוט בתקנת אושא דהבעל הוא לוקח ראשון‪ ,‬דא"כ אם הבעל‬
‫הפיל את שינו של העבד יהיה דין העבד תלוי אם תמות האשה בחיי הבעל קנה הבעל‬
‫את העבד למפרע ויצא העבד לחירות‪ .‬ואם תתאלמן או תתגרש לא זכה הבעל מעולם‬
‫ולא יצא לחירות‪ .‬לעומת זה אם האשה הפילה את שינו יהיה הדין הפוך אם תמות‬
‫בחיי הבעל לא יצא העבד לחירות ואם תתאלמן או תתגרש יצא העבד לחרות‪ .‬ומאחר‬
‫ונאמר בברייתא שאינו יוצא לא לאיש ולא לאשה‪ .‬בודאי הטעם כאן שונה‪ .‬דלאיש‬
‫אינו יוצא כיון שהגוף לאשה‪ .‬ולאשה אינו יוצא דמאחר ויש לבעל קנין פירות ויש גם‬
‫אפשרות שיזכה בנכסים א"כ יש לו גם זכות בגוף העבד ותו לא חשיב רק כממון‬
‫האשה‪ .‬ולקמן נבאר שחז"ל תקנו כן ואלמו את הקנינים שלהם בעבד כדי שאחד לא‬
‫יוכל לבטל את קנינו של השני‪.‬‬
‫לאחר שנתבאר שרש"י אינו סובר כפרוש זה‪ ,‬אמרתי לעיין ביד רמ"ה שלכאורה כן‬
‫סובר כפרוש זה‪ .‬דכתבנו לעיל שהטור הביא בשמו שבקרקע שהבעל נתן לאשה‬
‫שהדין הוא שאינו אוכל פירות אין תקנת אושא‪ .‬והנה בב"ב סוף פר' יש נוחלין פירש‬
‫תקנת אושא ככל המפרשים‪ ,‬דהיינו שעשו את הבעל כלוקח ראשון‪ .‬ובפרק חזקת‬
‫הבתים סי' ר"ה כתב וז"ל‪:‬‬
‫"ודוקא במכר‪ ,‬אבל במתנה אין הבעל אוכל פירות‪ .‬ומאי שנא מכר ומאי שנא‬
‫מתנה‪ .‬אמרי גבי מכר איכא למימר מדקפיד למשקל זוזי לא אסתלק מפירא‪,‬‬
‫ולאו לאקנויי לה גופא ופירא קא מיכוין‪ ,‬אלא לזוזי הוא דקא בעי‪ .‬וכי מקנה‬
‫לה גופא בלחוד הוא דקא מקני לה דתיהוי האי ארעא כשאר נכסי מלוג‬
‫דילה‪ .‬אבל גבי מתנה כיון דלא קפיד למשקל זוזי‪ ,‬ליכא למימר דלזוזי הוא‬
‫דקא בעי‪ ,‬ועל כרחיך כי אקני לה לגמרי הוא דאקני לה‪ .‬והשתא דאמרת לית‬
‫ליה פירי‪ ,‬אם מכרה ונתנה קיים‪ .‬דלא מיבעיא מחיים דלא מצי מפיק דהא‬
‫לית ליה פירי‪ .‬אלא אפילו לאחר מיתה נמי לא‪ .‬דכיון דאמור רבנן לית ליה‬
‫פירי‪ ,‬ש"מ כי אסתלק מהאי ארעא אפילו מדין נכסי מלוג נמי איסתלק מינה‪.‬‬
‫לפיכך אם מכרה ונתנה קיים"‪ .‬עכ"ל‬
‫הנה מבואר בדבריו שהסיבה שאין הבעל מוציא מיד הלקוחות היא משום שנתן‬
‫לה בעין יפה‪ .‬ולא משום שלא תקנו תקנת אושא אלא במקום שיש לבעל קנין פירות‪.‬‬
‫ולפי זה במקרה שהבעל כתב לאשה דין ודברים אין לי בפירות נכסיך ובפירי‬
‫פירותיהן ולא סילק עצמו מגוף הנכסים‪ ,‬אם מכרה האשה הבעל מוציא מיד‬
‫הלקוחות גם לרמ"ה‪.‬‬
‫רצב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫עד כאן נתבאר שאין לאבני מילואים ראיה לפרושו‪ .‬אולם העומד מולנו הוא‬
‫השאילתות דנראה מדבריו שמפרש כהאב"מ אמנם מאחר ודבריו תמוהין וצריכים‬
‫ביאור‪ ,‬אביא את לשונו וז"ל‪:‬‬
‫"ברם צריך מימר אילו היכא דאקניתנהו לניכסה לאחר כי יתבא תותי גברה‬
‫ומתה בחיי בעל‪ ,‬מי קני האיך דכתבתינהו ליה אי לא‪ .‬מי אמרינן בעל יורש‬
‫הוא וכיון דאקניתנהו לאחר מיקמי ירושתו קננהו האיך‪ ,‬מידי דהוה אאב‬
‫דתנן )בב"ב דף קל"ג ע"ב( הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה‬
‫עשוי‪ ,‬או דילמא בעל לוקח הוי ומעידנא דקניה לדידה קננהו נמי לניכסה וכי‬
‫זבנה היא ומתה אתי בעל ומפיק דהא הוא קננהו מיקמייהו דידהו‪ .‬תא שמע‬
‫דאימיה דרב שמואל בר אבא מאקרוקניתא אינסיבא ליה לר' אבא כתבתינהו‬
‫לניכסה לרב שמואל‪ .‬אזל רב שמואל בר אבא לקמיה דר' ירמיה בר אבא‬
‫אוקמיה בניכסי‪ .‬אזל ר' אבא אמרה קמיה דרב הושעיא אזל רב הושעיא‬
‫אמרה קמיא דרב יהודה‪ .‬א"ל הכי אמר שמואל האשה שמכרה נכסי מלוג‬
‫בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות‪) .‬ראה ב"ק דף פ"ח ע"א ‪-‬‬
‫וע"ב( ואע"ג דסבירא לן בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובעל נמי‬
‫כי קנה נכסי בחיי אשתו פירי בעלמא הוא דקנה‪ ,‬משום איבה עבדו רבנן‬
‫תקנתא ושווינהו כקנין הגוף דאמר ר' יוסי בר' חנינא באושא התקינו וכו'‪" .‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫והנה השאילתות פתח בטעם שתקנו שהבעל לוקח ראשון‪ .‬וסיים בטעם שבאושא‬
‫התקינו שהנ"מ יהיה קנין פירות כקנין הגוף אע"פ שבכל מקום קנין פירות אינו כקנין‬
‫הגוף‪ .‬ודבריו תמוהין דמדוע צריך שני טעמים‪.‬‬
‫ונראה לי לישב את השאילתות על פי פירוש הבית מאיר‪ ,‬ובזה יתישבו גם דברי‬
‫רש"י שכתב ג"כ את שני הטעמים‪ ,‬ודבריהם מאירים‪ .‬דהנה הבית מאיר פירש שבנ"מ‬
‫אחרי תקנת אושא הגוף הוי לאשה‪ ,‬אלא שיש לבעל בנכסים אלו שעבוד לדין‬
‫ירושתו‪ .‬והנה דין זה שתקנו שלבעל יש דין לוקח ראשון דהיינו ששעבודו קדם‬
‫לקונה‪ ,‬דבר זה מועיל בקרקעות‪ .‬אולם במטלטלים אין דין שעבוד‪ ,‬ובהם היתה‬
‫האשה יכולה להבריח נכסים‪ ,‬ע"כ הוסיפו ותקנו שקנין הפירות שיש לבעל בנ"מ‬
‫יהיה אלים שלא תועיל מכירתה‪ .‬ולפי זה מובן מדוע כתב רש"י אלמוה לשעבוד‬
‫הבעל דוקא בעבד‪ ,‬כי דינו לגבי שעבוד כמטלטלין‪ .‬עיין גמ' ב"ק דף י"א ע"ב דכן‬
‫נפסק שם‪ .‬ועוד דאפי' לחולקים שם בב"ק וסוברים שדין עבד כמקרקעי דבר זה יוכל‬
‫אמנם להועיל להוציא מיד לוקח‪ .‬אולם אם האשה תשחרר את העבד יחול השחרור‬
‫דהרי שחרור מפקיע מידי שעבוד‪ .‬על כן הוצרכו לתקן שלא תוכל לשחרר ואלמוהו‬
‫לקנין פירות של הבעל כקנין הגוף‪ .‬לפיכך פירש רש"י שעבד לא יוצא בשן ועין‬
‫לאשה משום שאלמו קנין הגוף של הבעל מכיון שבשחרור עסקינן ושחרור מפקיע‬
‫מידי שעבוד ולא סגי בטעם של לוקח ראשון‪ .‬ודברי רש"י מאירים שרק במקום זה‬
‫כתב הפרוש של אלמוהו‪ .‬וכן היו צריכים לתקן שאלמוהו לקנינו שלא תקדיש בהמת‬
‫מלוג קדושת הגוף‪ ,‬שבלי תקנה זו היתה יכולה להקדיש כיון שהקדש מפקיע מידי‬
‫סימן טז‬
‫נכסי מלוג‬
‫רצג‬
‫שעבוד‪ .‬על כן הוצרכו לתקן שאלמוהו לקנין הפירות של הבעל שיהיה כקנין כקנין‬
‫הגוף‪.‬‬
‫ואחרי שהגענו למדה זו נוכל לפרש את דברי השאילתות גם אליבא דהש"ך‬
‫שפירש שבאושא התקינו שהבעל לוקח ראשון בתנאי‪ .‬דגם לשיטתו צריך את שתי‬
‫התקנות‪ .‬דכנגד הקדשת האשה לא מועילה תקנה של לוקח ראשון‪ ,‬דאם תקדיש‬
‫האשה בהמה קדושת הגוף יהיה אסור לבעל להשתמש בבהמה‪ ,‬שמא הוא ימות‬
‫תחילה ויתברר שההקדש חל‪ ,‬וע"כ הוצרכו לתקן שקנין הפירות של הבעל אלים‬
‫כקנין הגוף‪ ,‬ואינה יכולה להקדיש‪ .‬ותקנה זו בלבד גם כן אינה מספיקה‪ ,‬כי עיקר‬
‫התקנה היתה שהאשה לא תבריח נכסים מירושת הבעל‪ .‬ובנכסים שאין לבעל קנין‬
‫פירות לא שייך התקנה לאלומי לקנין פירות‪ ,‬ע"כ הוצרכו לתקן שלבעל יש גם דין‬
‫של לוקח ראשון‪ .‬ועוד דטבא עבדו ליה‪ ,‬שנתנו לו דין לוקח מחיים לגבי חובות של‬
‫האשה שהוא קדם להם‪.‬‬
‫הנה ביארנו שאין מפרש הסובר שתקנו דין אלמוה בלבד בלי דין לוקח ראשון ועל‬
‫כן העיקר בתקנת אושא כפרוש ב' או ג' דכן מבואר בכל הראשונים‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫עתה לאחר שדחינו את פירושו של האבני מילואים‪ .‬נפל פירושנו בדברי המהר"ם‬
‫ודברי המהר"ם צריכים ביאור‪ .‬ונראה לי שמחלוקת המהר"ם והרא"ש תלויה בדבר‬
‫אחר‪ .‬דהנה דשנינו בכתובות דף מ"ז ע"ב "תקנו קבורתה תחת כתובתה"‪ .‬וביאר‬
‫רש"י שם וז"ל‪:‬‬
‫"תחת כתובתה‪ .‬תחת הנדוניא שהכניסה לו והיא כתובה בשטר הכתובה‬
‫והוא יורש"‪ :‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן מבואר בכמה מקומות שחייבו את הבעל בקבורת אשתו תחת ירושתה‪ .‬ועיין‬
‫גמ' שם דף פ' ע"ב והנה דברי הגמ' ורש"י צריכים ביאור‪ ,‬דהניחא למ"ד ירושת‬
‫הבעל מדרבנן )עיין כתובות דף פ"ג ע"ב( אבל למ"ד ירושת הבעל דאורייתא )וכן‬
‫סוברים רוב הראשונים להלכה עיין מה שכתבתי בסימן י"ז במאמר ירושת הבעל‪(.‬‬
‫מהו שתקנו קבורתה תחת ירושתה הלא הבעל יורש את אשתו דבר תורה‪ .‬ואפשר‬
‫לתרץ פשוט שקבורתה תחת ירושתה היינו שתקנו לאשה קבורה תחת הזכות שיש לו‬
‫מן התורה לירש אותה‪ .‬וכמו כן נראה שמפרש הרמב"ם )פר' יב' מאישות הלכ' ב‬
‫ד( תקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה‪ ,‬דהיינו תקנו לבעל מעשי ידי האשה תחת‬
‫המזונות שחייב דין תורה‪) .‬ברם עיין חידושי חת"ס כתובות דף נ"ח ע"ב ד"ה אימא‬
‫שביאר טעם ברמב"ם מדוע נקטה הברייתא לשון תקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה‪.‬‬
‫אולם הטעם שכתב שם לא שייך כאן כיון שאשה אינה יכולה לומר אל תקבריני ולא‬
‫תירשני‪(.‬‬
‫אולם מה שכתב רש"י שתקנו קבורתה תחת ירושת הנדוניא‪ ,‬קשה הלא הבעל‬
‫יורש כל נכסיה‪ .‬ועיין ב"ש סימן ע"ז ס"ק ט"ז שכתב שתקנו קבורתה תחת ירושת‬
‫הנדוניא ולא תחת ירושת הנ"מ‪ ,‬וע"ש שיש נפקא מינה בדבר‪ .‬ועוד קשה מה שכתב‬
‫רש"י שהבעל חייב בקבורתה תחת ירושת הנדוניא‪ .‬הרי האשה מביאה את הנדוניא‬
‫–‬
‫רצד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫בזמן הנשואין ומקנה אותה לבעלה וכותבים בכתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מה‬
‫שכתוב ליכי‪ ,‬אם כן כשמתה האשה לא הגיע זמן גבית הכתובה ולא שייך לומר‬
‫שיורשה‪ .‬ועיין בסימן ט"ו במאמר נצ"ב שהארכתי להוכיח את הדבר‪.‬‬
‫וצריך לומר שמה ששנינו תקנו קבורתה תחת ירושת הנדוניא הכוונה היא שמעיקר‬
‫הדין היה צריך להיות שהנכסים שהאשה מביאה לנדוניא דין נ"מ היה צריך להיות‬
‫להם‪ .‬דהיינו שהגוף לאשה והבעל אוכל פירות‪ ,‬ואם מכרה האשה נכסיה תועיל‬
‫המכירה והקונה יזכה בנכסים אחרי מותה‪ .‬אולם חכמים תקנו תקנה קדומה‪ ,‬שהאשה‬
‫המביאה נדוניא תכניס את הנכסים לבעלה וישומו אותם ויכתבו בכתובה שתגבה‬
‫אותם רק כשתותר להנשא‪ .‬ועצם זה שתקנו חכמים שבאופן זה תכניס האשה נכסיה‬
‫נחשב שתקנו לבעל ירושה בנכסים אלו‪ ,‬שהרי אינה יכולה להבריחם‪ .‬וכנגד זה תקנו‬
‫לאשה קבורה‪.‬‬
‫והנה תקנה זו היתה בתחילה רק בנצ"ב‪ ,‬ואילו נכסי מלוג לפני תקנת אושא יכלה‬
‫האשה להבריח מבעלה שלא ירש‪ .‬ולפי זה מובן מה שפירש רש"י שתקנו קבורתה‬
‫תחת ירושת הנדוניא‪ ,‬שתחת ירושת הנ"מ לא יכלו לתקן כי יכלה להבריח הנכסים‪.‬‬
‫ועיין בהפלאה )סי' ע"ז ס"ק ט'( ובבית יעקב )שם סעי' ב'( שביארו כן את הדברים‪.‬‬
‫והנה יש לדון אחרי שתקנו באושא שאשה אינה יכולה להבריח ירושת הבעל גם‬
‫מנ"מ‪ .‬האם הרחיבו את התקנה שתקנו בנצ"ב‪ ,‬דהיינו שעתה תקנו שחיוב הקבורה‬
‫הוא תחת ירושת נצ"ב ונ"מ של האשה‪ .‬או שתקנו את התקנה בלי קשר לדין הקבורה‬
‫ותקנו רק כדי שלא תהיה איבה ביניהם‪ .‬ולא תקנו לאשה דבר תמורת זה‪ ,‬ודין קבורה‬
‫נשאר תחת ירושת הנצ"ב שלה בלבד‪ .‬ויש נפק"מ בדבר באשה שהפסידה נצ"ב אולם‬
‫לא הפסידה נ"מ שלה‪ ,‬כגון מורדת‪ .‬דיש לדון האם בעלה חייב בקבורתה תחת ירושת‬
‫נ"מ שלה‪ .‬ועיין בית מאיר )סי' ע"ז סעי' ב'( שכתב שחייב בקבורה גם תחת ירושת‬
‫נ"מ‪) .‬וע"ע מה שכתב שם‪(.‬‬
‫ואחרי הקדמה זו נבא לבאר מחלוקת המהר"ם והרא"ש‪ .‬ונראה שנחלקו בדבר זה‪.‬‬
‫דהמהר"ם סובר שמה שתקנו באושא שאשה לא תוכל להבריח נ"מ‪ ,‬תקנו הדבר רק‬
‫משום איבה ולא תקנו לאשה דבר תמורת זה‪ .‬ולפי זה מובן מה שכתב המהר"ם שיש‬
‫לבעל דין יורש בנ"מ אחרי מות האשה במקום פסידא דאחרים שלא פשעו כגון‬
‫באשה שהזיקה‪ .‬דאין לתת לבעל עדיפות ודין לוקח ראשון בירושת נכסי המלוג כיון‬
‫שלא התחייב לאשה דבר תמורת ירושה זו‪ .‬ולפי זה מובן גם מה שדייק המהר"ם‬
‫וכתב שאשה שהזיקה גובה הניזק מנ"מ אחרי מותה‪ .‬דדוקא מנ"מ אחרי מותה גובה‪,‬‬
‫ולא מפירות נ"מ בחייה או מנצ"ב אחרי מותה‪ .‬כי פירות נכסי מלוג קנה הבעל‬
‫תמורת חובתו לפדותה‪ .‬ונצ"ב קנה הבעל תחת חובתו בקבורה‪ .‬ועל כן בנכסים אלו‬
‫דין לוקח גמור יש לו‪ ,‬ואין ניזק שבא אחרי קנינו של הבעל גובה מהם‪ .‬אמנם כל זה‬
‫לגבי בעלי חובות שהבעל קדם להם‪ ,‬אבל אם היה שעבוד מזונות אלמנה או מלוה‬
‫על פה על נכסים אלו לפני שהבעל כנס את האשה הם גובים גם מנכסים אלו‪,‬‬
‫וביארתי דבר זה בהרחבה בסימן ט"ו במאמר נצ"ב ענפים ח' י"ג ע"ש‪.‬‬
‫סימן טז‬
‫נכסי מלוג‬
‫רצה‬
‫הרא"ש לעומת זה סובר שבאושא כשתקנו שאשה לא תבריח נ"מ מירושת הבעל‪,‬‬
‫הם הרחיבו את התקנה שהיתה בנצ"ב‪ ,‬דהיינו שתקנו קבורה תחת ירושת נצ"ב ונ"מ‪.‬‬
‫ולפ"ז משעה שהבעל נושא את האשה או משעה שנופלים לאשה נכסים‪ ,‬יש לבעל‬
‫דין לוקח בנכסים אלו כי התחייב לקוברה תחת הזכות ליורשה‪ .‬ולפי זה מובן מה‬
‫שסובר הרא"ש שאשה שהזיקה כשהיא תחת בעלה אין הניזק גובה גם מנ"מ אחרי‬
‫מותה‪ ,‬כי קנין הבעל בנכסי האשה קדם לניזק‪ .‬ואין הניזק ששעבודו מאוחר לבעל‬
‫גובה מנכסים אלו‪ .‬ואף שלא פשע‪ ,‬מ"מ הנכסים כבר היו מכורים לאחר‪ .‬וכפי‬
‫שביארתי לעיל שרק ביחס לאלמנה שקדם שעבודה בנכסים לזכות הבעל נתנו לבעל‬
‫דין יורש‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫בסי' ט"ו במאמר נכסי צאן ברזל ולעיל במאמר זה ביארנו את הגמ' סוף יש‬
‫נוחלין‪ ,‬אולם כדי להבין את הגמ' שם נותר לנו עדין לישב קושיא שהקשה הקצוה"ח‬
‫על גמ' זו‪ .‬ותחילה אביא את לשון הגמ' השייך לנו‪ .‬דאיתא שם‪:‬‬
‫"שלח אבוה בר גניבא לרבא ילמדינו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונישאת‬
‫בעל לוקח הוי או יורש הוי וכו' אמר אביי אי לאו דשלח רבין לא ידעינן והא‬
‫תנן אלו הן שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו‪ .‬אמר ליה רבא‬
‫והשתא דשלח מי ידעינן האמר רבי יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה‬
‫שמכרה בנכסי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות‪ .‬אלא אמר רב אשי בעל‬
‫שויוהו רבנן כיורש ושויוהו רבנן כלוקח‪ .‬והיכא דטבא ליה עבדו ליה‪ .‬לגבי‬
‫יובל שויוהו רבנן כיורש‪ .‬וכו'‪ .‬עכ"ל הגמ'‪.‬‬
‫והנה אביי הביא ראיה שלבעל יש דין יורש בנכסי אשתו ולא דין לוקח מהמשנה‬
‫שבעל אינו מחזיר ירושת אשתו ביובל‪ .‬והקשה הקצוה"ח )סי' קל"ב ס"ק א'( כיצד‬
‫מוכיח מזה אביי שלבעל אין דין של לוקח‪ .‬הרי בזמן שהיובל נוהג כל קנית קרקע‬
‫אינו אלא קנין פירות עד היובל כמבואר סוף פרק השולח )גיטין דף מ"ח ע"ב(‪ .‬ורבא‬
‫הביא ראיה לזה מברייתא דתניא "דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל"‪.‬‬
‫ובאור הדברים שאדם המוכר שדה בזמן שהיובל נוהג מכר רק את קנין הפירות והגוף‬
‫נשאר למוכר‪ .‬וע"כ כשמת המוכר בנו הבכור נוטל פי שנים בגוף השדה שהיה‬
‫למוכר‪ ,‬וכשמגיע היובל חוזרת השדה והבכור מקבל את חלקו פי שנים‪ .‬דאם גוף‬
‫השדה לא היה נשאר של המוכר בנו הבכור לא היה נוטל פי שנים שהרי בכור אינו‬
‫נוטל פי שנים בראוי‪ .‬ולפי זה אין ראית אביי מובנת שהרי אפשר לומר שבעל בנכסי‬
‫אשתו יש לו דין לוקח ככל לוקח‪ .‬ומה ששנינו שאינו מחזיר ביובל הוא משום שבזמן‬
‫שהיובל נוהג אין לבעל שהוא לוקח אלא קנין פירות וכשמתה האשה יורש גם את‬
‫הגוף וע"כ אינו מחזיר ביובל‪ .‬אולם בזמן שאין היובל נוהג יש לבעל קנין גוף ופירות‬
‫ככל לוקח‪ ,‬וכשמתה האשה לא יורש ממנה דבר ואין לו דין יורש כלל‪.‬‬
‫והנה הקצוה"ח התקשה מאוד בקושיא זו‪ ,‬ותרץ שהגמ' שלנו היא אליבא דמאן‬
‫דאמר קנין פירות כקנין הגוף ע"ש מה שביאר‪ .‬אולם תרוצו תמוה‪ ,‬שקשה לומר‬
‫רצו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫שגמרתנו אינה אליבא דהלכתה‪ .‬ובמיוחד שרבא דיבר בסוגיא זו והוא פוסק להלכה‬
‫שקנין פירות אינו כקנין הגוף‪ .‬ועוד קשה לומר שרב אשי תרץ שלא להלכה‪.‬‬
‫והנה מצאתי שהחזו"א )באה"ע בסי' ע"ה ס"ק ב'( עמד על קושיא זו‪ ,‬ורצה לחלק‬
‫בדין ראוי בין בכור לבעל‪ .‬דשדה החוזרת ביובל לא הוי ראוי לגבי בכור והוי ראוי‬
‫לגבי בעל‪ .‬וע"ש עוד במה שכתב‪ .‬והנה תרוצו קשה‪ ,‬שבתוספתא בבכורות סוף פר' ו'‬
‫שנינו‬
‫"הבכורה והיורש את אשתו וכו' אין נוטלות בראוי כבמוחזק‪ .‬אבל נותן להן‬
‫משדה החוזרת ביובל"‪.‬‬
‫ועיינתי בחזון יחזקאל לתוספתא‪ ,‬וראיתי שתמה מדוע השמיט הרמב"ם תוספתא‬
‫זו‪ ,‬ובמיוחד לגבי בכור שהגמ' הביאה ברייתא זו בסוף פרק השולח‪ .‬וכתב שם‬
‫שהרמב"ם סובר שברייתא זו אינה להלכה‪ ,‬דנאמרה אליבא דרבי שסובר שבכור נוטל‬
‫פי שנים במלוה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫ואכתוב מה שביררתי לישב בקושית הקצוה"ח‪ .‬ותחילה אקדים שתי אקדמות‪:‬‬
‫א‪ .‬נ"ל שברייתא זו שבעל יורש בשדה החוזרת ביובל‪ ,‬נאמרה אליבא מ"ד ירושת‬
‫הבעל דאורייתא‪ .‬אבל למ"ד ירושת הבעל דרבנן אינו נוטל בשדה החוזרת לאשה‬
‫ביובל‪ ,‬שדיו שתקנו לו שירש מה שנמצא מוחזק ביד האשה‪ ,‬ולא תקנו לו שירש‬
‫בשדה החוזרת ביובל‪ ,‬כדי למעט בהעברת נחלה משבט לשבט‪.‬‬
‫ב‪ .‬נראה שגמרתנו סוברת שדין זה שהיורש את אשתו אינו מחזיר ביובל נכון גם‬
‫למ"ד ירושת הבעל דרבנן‪.‬‬
‫ולאור הקדמות אלו תתורץ הגמ' אצלנו‪ .‬דאביי הביא ראיה שלבעל יש דין יורש‬
‫מהא דשנינו ואלו שאין חוזרים ביובל הבכורה והיורש את אשתו‪ .‬והוכיח אביי‬
‫שחייבים לומר שלבעל יש דין יורש בנכסי אשתו‪ ,‬דאם היה לו דין לוקח היה חייב‬
‫להחזיר ביובל כמו כל לוקח‪ .‬ואין לומר דיש לו דין לוקח והא דשנינו שאינו מחזיר‬
‫ביובל הוא משום דכשמתה האשה יורש את קנין הגוף שהיה לה בנכסים וכמו‬
‫ששנינו שבכור והיורש את אשתו נוטלים חלקם בשדה החוזרת ביובל‪ .‬כי אביי סובר‬
‫שברייתא זו שהבעל יורש בשדה החוזרת ביובל נשנית למ"ד ירושת הבעל דין תורה‪.‬‬
‫והברייתא שאין הבעל מחזיר ביובל שדה שירש מאשתו היא גם אליבא דמ"ד ירושת‬
‫הבעל דרבנן‪ .‬ולמ"ד זה חייבים לומר שלבעל יש דין יורש‪ ,‬דאם היה לו דין לוקח‬
‫היה חייב להחזיר ביובל ושוב אינו יורש בשדה החוזרת ביובל‪ .‬ורבא הקשה על אביי‬
‫דמצינו שלבעל יש דין לוקח‪ .‬והנה אביי ורבא סברו שלבעל יש או דין של יורש או‬
‫דין של לוקח אך לא שניהם‪ .‬ועל כך תרץ רב אשי דטבא ליה עבדו ליה שנתנו לו דין‬
‫יורש לגבי יובל ודין לוקח לגבי לקוחות‪.‬‬
‫והנה לכאורה תרוץ זה שכתבנו אינו נכון דשנינו במשנה בבכורות )דף נ"ב ע"ב(‬
‫"ואלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו‪ .‬וכו' דברי ר' מאיר‪ .‬רבי‬
‫אלעזר אומר כולם חוזרים ביובל"‪.‬‬
‫סימן טז‬
‫נכסי מלוג‬
‫רצז‬
‫והגמ' שם מבארת דר' מאיר סובר שיורש את אשתו אינו מחזיר ביובל דקסבר‬
‫ירושת הבעל דאורייתא‪ .‬רבי אלעזר אומר וכו' קסבר ירושת הבעל מדרבנן‪ .‬הרי‬
‫להדיא שמי שסובר ירושת הבעל דרבנן סובר שבעל מחזיר ביובל‪ ,‬וזה סותר‬
‫להנחתינו‪.‬‬
‫אולם מאידך בגמרתנו משמע דגם למ"ד ירושת הבעל דרבנן אינו מחזיר ביובל‪,‬‬
‫שהרי רב אשי אמר בעל שויוהו רבנן כיורש ושויוהו רבנן כלוקח‪ .‬והיכא דטבא ליה‬
‫עבדו ליה‪ ,‬לגבי יובל שויוהו רבנן כיורש‪ .‬משמע שרב אשי סבר ירושת הבעל דרבנן‬
‫)שהרי נקט לשון שויוהו רבנן כיורש( ומכל מקום אינו מחזיר ביובל‪.‬‬
‫אולם נ"ל שהרמב"ם פירש את הגמ' שכפי שפירשנו‪ ,‬דהנה הרמב"ם בהלכות‬
‫אישות )פר' י"ב הלכ' ג'( ובהלכות נחלות )פר א' הלכה ח'( פסק ירושת הבעל מדברי‬
‫סופרים‪ .‬ובהלכות שמיטה ויובל )פר' י"א הלכ' כ"א( פסק וז"ל‪:‬‬
‫"אבל היורש את אשתו אע"פ שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם‬
‫כשל תורה ואינו מחזיר ביובל"‪.‬‬
‫והנה דין זה של הרמב"ם סותר לכאורה לגמרא בבכורות דהעמידה דברי רבי מאיר‬
‫שהיורש את אשתו אינו מחזיר ביובל משום שסובר ירושת הבעל דין תורה‪ .‬ולפי מה‬
‫שפירשנו דברי הרמב"ם מיושבים‪ .‬דהרמב"ם מפרש דגם מי שסובר ירושת הבעל‬
‫דרבנן יכול לסבור שבעל אינו מחזיר ביובל‪ .‬והא דהגמ' בבכורות לא העמידה את‬
‫רבי מאיר כן‪ ,‬הוא משום שהגמ' ידעה שר' מאיר אינו סובר שחכמים עשו חיזוק‬
‫לדבריהם )עיין כתובות נ"ו ע"ב תוס' ד"ה הא בדרבנן( או משום שהגמ' ידעה‬
‫שטעמו של ר' מאיר הוא משום שסובר ירושת הבעל דאורייתא‪ .‬ויש לרמב"ם ראיה‬
‫גדולה לדבריו וכפי שכתבנו‪ ,‬כי הגמ' סוף יש נוחלין היא למ"ד ירושת הבעל‬
‫מדבריהם וסוברת שאינו מחזיר ביובל‪.‬‬
‫ועיין בספר הליקוטים שעל הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל מה שכתבו בענין זה‪.‬‬
‫ועיין בסימן י"ז מאמר ירושת הבעל דשם ביארנו שיטות הראשונים וראיותיהם‬
‫האם פוסקים ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן‪.‬‬
‫ענף ה'‬
‫מספר שנים לאחר שכתבתי מאמר זה‪ ,‬באה לפנינו בביה"ד שאלה הנוגעת למאמר‬
‫זה‪ .‬וזאת השאלה‪ :‬אשה הפקידה כספי נכסי מלוג שלה בחשבון בבנק בהסכמת‬
‫בעלה‪ ,‬ואח"כ נפטרה‪ .‬התעוררה השאלה האם הבעל יורש כספים אלו‪.‬‬
‫הנה השו"ע באה"ע )סי' צ' סעי' א'( פסק וז"ל‪:‬‬
‫"הבעל יורש את אשתו‪ .‬וכו' ואינו יורש מלות אשתו‪ ,‬כגון שמתו מורישיה‪,‬‬
‫והיתה להם מלוה ביד אחרים‪ ,‬ומתה קודם שגבתה אותם‪ .‬וכן אם היה לה‬
‫מלוה ביד אחרים כשנשאה‪ ,‬ומתה האשה קודם שגבתה אותה‪ ,‬אינו יורשה‪.‬‬
‫אבל אם הלותה מנכסי מלוג ומתה קודם שגבתה‪ ,‬בזו יורש אותה בעלה‪.‬‬
‫רצח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫רמ"א‪ :‬כל הנכסים שהיו לאשה שאין לבעלה רשות בהן‪ ,‬והלותה אותן‬
‫לאחרים‪ ,‬אין הבעל יורש אותן‪) .‬ב"י בשם תשובת הרשב"א‪ ,‬בתשובות‬
‫המיוחסות לרמב"ן סי' ס"ג(‬
‫ובחלקת מחוקק שם )ס"ק ט'( כתב וז"ל‪:‬‬
‫"אבל אם הלותה מנכסי מלוג ומתה וכו'‪ .‬שהרי שלא כדין הלותה קרן של‬
‫נכסי מלוג שלה‪ ,‬שהקרן ברשותו‪ ,‬ולא עדיף ממכרה שהבעל מוציא מיד‬
‫הלקוחות‪ .‬כ"כ הרא"ש וכו'‪ .‬ומה שכתב הרשב"א שהנכסים שאין לבעל‬
‫רשות בהן‪ ,‬וכו' היינו בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך‪ ,‬שמותר לה‬
‫למוכרן‪ ,‬דה"ה דמותר לה להלוות אותן‪ .‬ועיין ב"ח‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫הנה דברי הרא"ש מתבארים במה שביארנו בענף ב' שאלמוה חכמים לשעבוד‬
‫הבעל שלא תבריח נכסים מירושתו‪ .‬ועל כן‪ ,‬אף על פי שהאשה גזלה את המעות‬
‫והלותה אותם‪ ,‬אין ההלואה מקבלת דין ראוי‪ .‬אולם פשטות לשון הרא"ש ‪" -‬שהרי‬
‫שלא כדין הלותה וכו'" ‪ -‬מורה שאם האשה הלותה את הכספים בהסכמת הבעל‬
‫הפכו המעות למלוה ראוי‪ ,‬ואין הבעל יורש הלואה זו‪.‬‬
‫ברם ההפלאה שם )ס"ק ז'( והאבני מילואים )שם ס"ק ה'( כתבו שגם אם הלותה‬
‫האשה את המעות בהסכמת הבעל אין המלוה נעשית ראוי והבעל יורש מלוה זו‪.‬‬
‫וביארו שהיות שהיו המעות שעה אחת ברשות האשה זכה בהן הבעל‪ ,‬והם מעות‬
‫נכסי מלוג‪ ,‬ושוב אינם נחשבים ראוי לירושת הבעל‪.‬‬
‫ברם דברי ההפלאה והאב"מ קשים‪ :‬מה בכך שהמעות נעשו נכסי מלוג‪ ,‬הרי מאחר‬
‫וגוף המעות שייך לאשה‪ ,‬והיא הלותה אותם בהסכמת הבעל‪ ,‬בפועל נעשו מעות אלו‬
‫ראוי‪.‬‬
‫ועיינתי בדבר זה ומצאתי שהנחל יצחק )חו"מ סי' ק"ג( ביאר דבריהם בטוב טעם‬
‫ודעת‪ .‬וכתב שבנכסי מלוג נתנו חכמים לבעל דין לוקח ראשון‪ .‬דהיינו‪ ,‬שאם מתה‬
‫האשה בחיי הבעל‪ ,‬מתברר שהמעות של האשה היו של הבעל משעה שהגיעו לרשות‬
‫האשה‪ .‬מכיון שכך‪ ,‬אף אם האשה הלותה את המעות בהסכמת הבעל‪ ,‬הבעל גובה‬
‫מעות אלו משום שמתברר עתה שמעות אלו הם מעות הבעל‪ .‬אולם בנכסים ומעות‬
‫שיש לאשה רשות להוציאם לא תקנו תקנת אושא ובזה מוסבר הרשב"א דלעיל‪.‬‬
‫ברם לפי מה שביארנו לעיל בענפים א' ב' דין זה עדין שנוי במחלוקת‪ .‬דלעיל‬
‫ביארתי שדעת הש"ך חו"מ )סי' ק"ג ס"ק כ'( שתקנת אושא היתה שאם האשה מתה‬
‫בחיי הבעל‪ ,‬מתברר למפרע שהבעל הוא לוקח ראשון בנכסי האשה משעה שהגיעו‬
‫הנכסים לרשות האשה‪ .‬אולם הבית מאיר באה"ע )סי' צ"א סעי' ג'( חלק על הש"ך‪,‬‬
‫וביאר שתקנת אושא היתה שנכסי המלוג של האשה משועבדים לזכות הירושה של‬
‫הבעל‪ .‬ואם מכרה האשה את הנכסים ומתה‪ ,‬גובה הבעל נכסים אלו כדין גבית נכסים‬
‫משועבדים ע"י בעל חוב‪ ,‬ובעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה‪ .‬עיין לעיל שביארתי‬
‫דבריהם‪ .‬לפי זה בשאלה שאנו דנים‪ ,‬שהאשה הלותה את המעות בהסכמת הבעל‪,‬‬
‫לדעת הבית מאיר נעשו המעות ראוי‪ .‬ולשיטתו המעות לא היו מעולם של הבעל‪,‬‬
‫ובמות האשה בא הבעל לזכות במעות אלו מדין ירושה‪ ,‬ואינו יכול לירש שהרי הם‬
‫נכסי מלוג‬
‫סימן טז‬
‫רצט‬
‫ראוי‪ .‬וכאן לא שייך לומר שהמעות הללו השתעבדו לדין ירושת הבעל‪ .‬כיון‬
‫ששעבוד מצאנו על קרקע מסוימת או על מטלטלין ידועין וכגון ששעבד מטלטלין‬
‫אגב מקרקעין‪ .‬אבל על מעות לא מצאנו שחל שעבוד‪ .‬ועוד שכאן האשה הלותה‬
‫המעות ברשות הבעל והם נעשו ראוי‪ ,‬ולא מצאנו שיש תקנת אושא שבאופן זה‬
‫ישתעבדו המעות לירושת הבעל‪] .‬עיין חלקת מחוקק סי' צ' ס"ק ח' שכתב שאם גנבו‬
‫מטלטלין של נכסי מלוג הבעל אינו יורשם‪ .‬והאב"מ שם ס"ק ה' כתב שיורשם‪.‬‬
‫ונראה שהח"מ סובר כבית מאיר‪ ,‬והאב"מ לשיטתו[‪.‬‬
‫להאמור לעיל היה נראה כי בשאלה שאנו דנים הוי ספיקא דדינא‪ .‬שדברי הבית‬
‫מאיר אינם דחויים‪ .‬ועוד שפשטות לשון הרא"ש ‪" -‬שהרי שלא כדין הלותה" ‪ -‬אינו‬
‫משמע כדברי ההפלאה והאב"מ‪ .‬וגם במחלוקת בענין שומא הדר נראה שהעיקר‬
‫כהבית מאיר‪ ,‬שלשיטתו הסכימו השו"ע אה"ע )בסי' צ"א סעי' ג'( והרמ"א חו"מ )סי'‬
‫ק"ג סעי' י'(‪ ,‬וכן האורים ותומים )בסי' ק"ג אורים ס"ק מ'( והנתיבות )שם חידושים‬
‫ס"ק כ"ה( אומנם התומים והנתיבות פסקו דלא כהש"ך מטעמים אחרים‪ ,‬מ"מ מה‬
‫לב‬
‫שנחלקו הש"ך והבית מאיר בהסברת תקנת אושא אין בו הכרעה‪.‬‬
‫מכל מקום נראה שבשאלתנו העיקר להלכה כמו שכתבו ההפלאה והאב"מ‪ .‬שגם‬
‫בהלואה מדעת הבעל אין הממון נעשה ראוי והבעל יורשה‪ ,‬כיון שלדבריהם הסכים‬
‫הנחל יצחק‪ ,‬וגם האחיעזר )ח"ג סי' ל"ה( סמך על דבריהם להלכה‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬יש לציין שתי הסתייגויות למסקנה הנ"ל‪:‬‬
‫א‪ .‬אם המעות של האשה היו ממעשה ידים שעל ידי הדחק‪ ,‬יש לומר שהכסף בבנק‬
‫הוי ראוי‪ ,‬אף אם הלותה אותם שלא ברשות הבעל‪ .‬שכן במעשי ידים על ידי הדחק‬
‫הוי ספיקא דדינא למי הם שייכים )עיין אה"ע ב"ח סי' פ' וח"מ שם ס"ק ב' וב"ש‬
‫ס"ק ב'(‪ ,‬ועיין בית מאיר )סי' פ' סעי' א'( שבמעשה ידים שעל ידי הדחק‪ ,‬הוי‬
‫ספיקא דדינא אם זה שייך לגמרי לאשה והיא יכולה לעשות בהם כרצונה או הוי‬
‫מעות נכסי מלוג‪.‬‬
‫לב ]ונ"ל להביא ראיה לדברי הב"מ דשנינו ב"ב דף קנ"ח ע"א "נפל הבית עליו ועל אשתו‬
‫וכו' ב"ה אומרים נכסים בחזקתם וכו' נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי‬
‫האב"‪ .‬וכן פסק השו"ע באבע"ז סי' צ' סעי' ו'‪ .‬והנה לפירוש הש"ך בתקנת אושא צריך‬
‫להיות הדין שבנכסי מלוג יחלוקו‪ ,‬דיש ספק שמא הבעל זכה בהן מיד עם נפילתן כאשר‬
‫האשה ירשה אותם מדין לוקח ראשון‪ .‬והנה הראשונים לא כתבו שבעקבות תקנת אושא‬
‫דין המשנה צריך להשתנות‪ ,‬ודין נכסים אלו יחלוקו‪.‬‬
‫ולשיטת הב"מ הדין מוסבר שאף לאחר תקנת אושא הנכסים בחזקת יורשי האב‪ ,‬שתקנת‬
‫אושא היתה רק שהנכסים משועבדים לדין ירושתו‪ ,‬ועל כן כשמתה האשה יורשי האשה‬
‫יורשים את הנכסים שהנכסים בחזקת יורשי משפחתה‪ ,‬ויורשי הבעל שטוענים שמא‬
‫האשה מתה תחילה עליהם הראיה‪ ,‬כיון שמחיים לא היתה לבעל כלל בעלות בגוף נכסים‬
‫אלו‪[.‬‬
‫ש‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ועיין ב"מ סי' פ' סעי' א' שכתב שאם יש ספיקא דדינא אם המעות הוי נכסי מלוג‬
‫או המעות שלה‪ ,‬אין הבעל חשוב מוחזק והוי ספיקא דדינא מי מוחזק‪ ,‬ויכולה‬
‫לטעון קים לי‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬לפי דברי הרשב"א שהביא הרמ"א לעיל‪ .‬במעות שהיה לאשה זכות לתתן‬
‫ולהשתמש בהם כרצונה‪ ,‬אם הלותה אותם הוי ראוי ואין הבעל יורש מעות אלו‪.‬‬
‫וכשיש ספק האם היה רשות לאשה להלוות מעות אלו‪ ,‬ויש ספק אם הבעל יורש‬
‫מלוה זה‪ ,‬הוו הנכסים בחזקת יורשי האשה‪ .‬כן עולה מדברי השו"ע סי' צ' סעי' ו'‪.‬‬
‫ב‪ .‬עוד יש לדון במקרה שהאשה קיבלה את הכספים ישירות לחשבון הבנק שלה‪ ,‬ולא‬
‫היו הכספים בידה מעולם‪ ,‬שהוי ראוי בכל אופן‪ .‬כיון שמעולם לא קיבלה מעות‬
‫מסוימים לידה אלא מיד נעשו הלואה‪ .‬וענין זה נדון בשורת הדין חלק ב' עמ'‬
‫רס"ד‪ .‬הרה"ג יעקב אליעזרוב כתב שכאשר הועברו הכספים לחשבונה‬
‫רס"ב‬
‫זכה הבנק עבורה בכספים‪ ,‬ובאותה שעה יכלה האשה ליטול אותם ונעשו הכספים‬
‫נ"מ‪ .‬ושוב כשלא נטלה אותם הלותה אותם לבנק‪ .‬אך הרה"ג מיכאל בלייכר כתב‬
‫שם בהגהה‪ ,‬שמאחר ומעולם לא הגיעו הכספים לידה הוו ראוי‪ .‬ובענין זה דעתי‬
‫נוטה לדברי הרב יעקב אליעזרוב‪.‬‬
‫–‬
‫סימן יז‬
‫ירושת הבעל‬
‫שא‬
‫ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן‬
‫ודין סילוק הבעל מנכסי מלוג של האשה ומירושתה‬
‫ענף א‬
‫הטור אבן העזר סימן צב כתב וז"ל‪:‬‬
‫"כתב לה וכו' דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותיך‪ ,‬אוכל פירות‪ ,‬ואם‬
‫מתה אינו יורשה‪ .‬ואם מכרה ונתנה קיים‪ .‬וכן אם התנה עמה אם תמות בלא‬
‫בנים שיחזרו נכסיה לבית אביה‪ ,‬הכל לפי תנאה‪ .‬ורשב"ג פליג ואמר שאין‬
‫תנאי מועיל לבטל ירושה שהיא דאורייתא‪ .‬ור"ת ור"י פסקו כרשב"ג‪ ,‬ורב‬
‫אלפס והרמב"ם פסקו כת"ק ולזה הסכים א"א ז"ל‪ .‬ודוקא שהתנה בעודה‬
‫ארוסה‪ ,‬אבל אם התנה אחר שניסת אינו מועיל לבטל ירושה דאורייתא‪":‬‬
‫וכתב הבית יוסף שם בסוף הסי' )אות ז )ב( ‪ -‬ח )ב( ( ד"ה וכתב בסימן וז"ל‪:‬‬
‫"ומ"ש רבינו אבל אם התנה אחר שנישאת ]אינו מועיל[ לבטל ירושה‬
‫פ"ד ע"א(‬
‫דאורייתא‪ .‬לכאורה נראה דלא דק‪ ,‬דבפרק הכותב )פ"ג ע"ב‬
‫אמרינן דסבר רב ירושת הבעל דרבנן‪ ,‬וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות‬
‫נחלות )ה"ח(‪ .‬אלא שהרב המגיד כתב דבס"פ מי שמת )ב"ב קנ"ט ע"ב(‬
‫משמע שהיא מן התורה‪ ,‬ושזה דעת הראב"ד )שם( והרשב"א ז"ל‪.‬‬
‫הנה מלשון הב"י משמע שהעיקר שירושת הבעל דרבנן ורק הרשב"א והראב"ד‬
‫חולקים על הרמב"ם וסמך על כך להלכה ונקט שהעיקר כהרמב"ם‪ .‬ברם המפרשים‬
‫לא דברו בכך‪ ,‬כיון שעל פניו נראה שאין נ"מ לדינא‪ .‬אולם נראה לי שיש נ"מ לדינא‪,‬‬
‫ובנוסף על כך נבאר שהרבה ראשונים התיחסו לשאלה זו אם ירושת הבעל דרבנן או‬
‫דאורייתא‪ .‬על כן נבאר ענין זה‪.‬‬
‫הרמב"ם הלכות נחלות פרק א' הלכה ח' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"האשה אינה יורשת את בעלה כלל‪ .‬והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי‬
‫סופרים‪ .‬והוא קודם לכל בירושתה‪ ,‬אע"פ שהיא אסורה עליו‪ ,‬כגון אלמנה‬
‫לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט‪ ,‬ואע"פ שהיא קטנה ואע"פ שהבעל‬
‫חרש‪ ,‬הוא יורש את אשתו‪.‬‬
‫השגת הראב"ד‪ :‬האשה אינה יורשת וכו' והבעל יורש את אשתו מדברי‬
‫סופרים‪ .‬א"א איני מודה בזה‪ ,‬משמעתא בתרייתא דמי שמת‪ ,‬ושאר הראיות‬
‫המראות הפך זה אין להם עמידה" עכ"ל‪.‬‬
‫ובהלכ' אישות פרק י"ב הלכה ג' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים‪ .‬ואלו הן‪ ,‬להיות מעשה ידיה‬
‫שלו‪ ,‬ולהיות מציאתה שלו‪ ,‬ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה‪ ,‬ואם מתה‬
‫בחייו יירשנה‪ ,‬והוא קודם לכל אדם בירושה‪.‬‬
‫–‬
‫שב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫השגת הראב"ד‪ :‬ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה‪ .‬א"א‬
‫אומר אני ירושת הבעל דבר תורה‪".‬‬
‫ולכאורה דברי הרמב"ם קשים‪ ,‬דבגמ' בבא בתרא מבואר שהתנאים סוברים‬
‫שירושת הבעל דבר תורה‪ .‬דשנינו שם בדף קיא ע"ב‪:‬‬
‫"והאיש את אשתו וכו'‪ .‬מנהני מילי? דתנו רבנן‪) :‬במדבר כ"ז( שארו ‪ -‬זו‬
‫אשתו‪ ,‬מלמד שהבעל יורש את אשתו‪ .‬יכול אף היא תירשנו? תלמוד לומר‪:‬‬
‫)במדבר כ"ז( וירש אותה‪ ,‬הוא יורש אותה‪ ,‬ואין היא יורשת אותו‪ .‬וכו'‪ .‬והאי‬
‫תנא מייתי לה מהכא‪ ,‬דתניא‪ :‬וירש אותה ‪ -‬מלמד שהבעל יורש את אשתו‪,‬‬
‫דברי ר"ע; רבי ישמעאל אומר‪ :‬אינו צריך‪ ,‬הרי הוא אומר‪) :‬במדבר ל"ו( וכל‬
‫בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת וגו'‪ ,‬בהסבת הבעל‬
‫הכתוב מדבר; ואומר‪) :‬במדבר ל"ו( ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל‬
‫מטה; ואומר‪) :‬במדבר ל"ו( ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר‪.‬‬
‫ועוד קשה דאיתא בגמ' בבא בתרא דף קנ"ט ע"ב )והיא שמעתא בתרייתא דמי‬
‫שמת שהזכיר הראב"ד (‪:‬‬
‫"אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מאב‪ .‬וכו'‪ .‬וטעמא מאי? אמר‬
‫אביי‪ :‬נאמרה סיבה בבן ונאמרה סיבה בבעל‪ ,‬מה סיבה האמורה בבעל ‪ -‬אין‬
‫הבעל יורש את אשתו בקבר‪ ,‬אף סיבה האמורה בבן ‪ -‬אין הבן יורש את אמו‬
‫בקבר להנחיל לאחין מן האב‪".‬‬
‫הרי להדיא שאביי סובר שירושת הבעל דין תורה‪ ,‬דאם לא כן כיצד למד דין הסבת‬
‫הבן מהסבת בעל‪.‬‬
‫ועוד קשה דשנינו בבכורות דף נ"ב ע"ב‪:‬‬
‫"מתני'‪ .‬ואלו שאין חוזרין ביובל‪ :‬הבכורה‪ ,‬והיורש את אשתו‪ ,‬והמייבם את‬
‫אשת אחיו; והמתנה ‪ -‬דברי ר"מ‪ ,‬וחכמים אומרים‪ :‬המתנה כמכר‪ .‬רבי‬
‫אלעזר אומר‪ :‬כולם חוזרין ביובל‪ .‬רבי יוחנן בן ברוקה אומר‪) :‬אף( היורש‬
‫את אשתו יחזיר לבני משפחה‪ ,‬וינכה מהן את הדמים‪:‬‬
‫ובגמ'‪:‬‬
‫והיורש את אשתו‪ ,‬ירושת הבעל דאורייתא‪ .‬וכו'‪ .‬רבי אלעזר אומר כולם‬
‫חוזרים ביובל‪ .‬סבר לה כרבנן דאמרי תשובו ‪ -‬לרבות את המתנה‪ ,‬והני כולהו‬
‫ מתנה נינהו; בכור ‪ -‬לתת לו פי שנים ‪ -‬מתנה קרייה רחמנא‪ ,‬והיורש את‬‫אשתו ‪ -‬ירושת הבעל דרבנן‪.‬‬
‫ר"י בן ברוקה אומר )אף( היורש את אשתו יחזיר לבני וכו'‪ .‬מאי קסבר? אי‬
‫קסבר ירושת הבעל דאורייתא ‪ -‬אמאי יחזיר לבני משפחה? ואי קסבר ירושת‬
‫הבעל דרבנן ‪ -‬דמים מאי עבידתייהו? לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא‪,‬‬
‫והכא במאי עסקינן ‪ -‬כגון שהורישתו אשתו בית הקברות‪ ,‬ומשום פגם‬
‫משפחה אמור רבנן לשקול דמי וליהדר‪".‬‬
‫ירושת הבעל‬
‫סימן יז‬
‫שג‬
‫והנה רק ר' אלעזר סובר שירושת הבעל מדרבנן‪ ,‬וסתם משנה חולקת עליו‪ .‬ולתרץ‬
‫קושיא זו כתב המגיד משנה )הלכ' נחלות פר' א' הלכ' ח'( וז"ל‪:‬‬
‫"והבעל יורש את אשתו וכו'‪ .‬מ"ש רבנו שירושת הבעל מד"ס‪ ,‬הוא מחלוקת‬
‫בגמ'‪ ,‬ומפורש פ' הכותב בכתובות דרב סבר ירושת הבעל דרבנן‪ .‬ופסק רבנו‬
‫כן‪ ,‬לפי שאפשר שהוא סבור שמה שאמרו בהרבה מקומות גבי ירושת‬
‫הבעל‪ :‬נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה‪ ,‬שהוא‬
‫מפני שירושת הבעל מדברי סופרים‪ ,‬וכן פרשו מקצת המפרשים ז"ל‪ .‬ומ"מ‬
‫פרוש אחר יש‪ ,‬שהוא מפני שבאה לו על ידי מעשיו ואינה כירושת משפחה‪,‬‬
‫ולזה הסכים רבנו בעצמו לפי הנראה פכ"ג מהלכ' אישות )הלכ' י'(‪ ,‬ואם כן‬
‫אין ראיה מכאן אם היא מן התורה או מדבריהם‪".‬‬
‫ולבאר שיטת הרמב"ם‪ ,‬נראה לי שעיקר ראית הרמב"ם שירושת הבעל מדברי‬
‫סופרים היא מהמשנה ריש פרק הכותב‪ .‬ע"כ אביא את המשנה ואבאר שיטות‬
‫הראשונים בדבר‪ .‬וז"ל המשנה כתובות דף פ"ג ע"א‪:‬‬
‫"מתני'‪ .‬הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ‪ -‬הרי זה אוכל פירות‬
‫בחייה‪ ,‬ואם מתה ‪ -‬יורשה‪ .‬אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך?‬
‫שאם מכרה ונתנה ‪ -‬קיים‪ .‬וכו'‪ .‬כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך‬
‫ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך ‪ -‬אינו אוכל פירות בחייה‪ ,‬ואם‬
‫מתה ‪ -‬אינו יורשה; רשב"ג אומר‪ :‬אם מתה ‪ -‬יירשנה‪ ,‬מפני שמתנה על מה‬
‫שכתוב בתורה‪ ,‬וכל המתנה על מה שכתוב בתורה ‪ -‬תנאו בטל‪".‬‬
‫ולפני שנבאר שיטת הרמב"ם‪ ,‬נבאר את שיטת התוס'‪ .‬הרא"ש פר' הכותב סי' א'‬
‫כתב שר"ח‪ ,‬ור"י בפרק קמא דכתובות‪ ,‬פסקו כרשב"ג‪ .‬והנה לכאורה דבריהם‬
‫תמוהים‪ ,‬שרשב"ג אמר שהתנאי אינו מועיל מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה‪ ,‬וכל‬
‫המתנה על מה שכתוב בתורה ‪ -‬תנאו בטל‪ ,‬והרי אנו פוסקים כר' יהודה שהמתנה על‬
‫מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים‪.‬‬
‫והנה כדי לבאר את שיטת התוס'‪ ,‬נבאר תחילה את דברי ר' יהודה שאמר שהמתנה‬
‫על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים‪ .‬והנה בביאור טעמו של ר' יהודה‬
‫מצאנו מחלוקת ראשונים‪ .‬הרשב"א במסכת כתובות דף נ"ו ע"א ד"ה הרי זו כתב‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"ור' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים‪ ,‬לאו למימרא דסבר דמתנה על‬
‫מה שכתוב בתורה תנאו קיים‪ ,‬דהא קיי"ל כל המתנה על מה שכתוב בתורה‬
‫תנאו בטל‪ ,‬וקיי"ל נמי בהא כר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים וכו'‪.‬‬
‫ור' יהודה סבר דלאו דין שאר ודין אונאה קאמר‪ ,‬אלא מחילת ממון יש כאן‪,‬‬
‫כלומר שתמחול לי ממון האונאה שיש לך עלי או שתמחול לי ממון דשאר‬
‫וכסות שיש לך עלי‪ ,‬וממון ניתן הוא למחילה‪ ,‬והרי זה כאומר קרע כסותי‬
‫והפטר דמחילת ממון יש כאן וקיים‪ .‬אבל אילו אמר לו קרע כסותי על מנת‬
‫שאין לך עלי דין נזיקין‪ ,‬תנאו בטל‪ ,‬דעל כורחו הכתוב רמא עליה דין נזק‪,‬‬
‫וזהו דרכן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל וכו'‪".‬‬
‫שד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ועיין בתוס' שאנץ שם שמבואר בדבריו שכן היא דעת התוס'‪ .‬וגם בתוס' שלפנינו‬
‫מבואר כן‪ .‬ברם הקצה"ח בסי' ר"ט ס"ק י"א דייק מדברי הרמב"ן שאינו מפרש כן את‬
‫דברי ר' יהודה‪ ,‬אלא הרמב"ן פירש שר' יהודה סובר שבדבר שבממון מועיל להתנות‬
‫שמקדש את האשה ושלא יהיה לה דין של שאר וכסות‪ .‬וז"ל הרמב"ן פר' יש נוחלין‬
‫דף קכ"ו ע"ב וז"ל‪:‬‬
‫"ור' מאיר סבר ע"מ שאין לך עלי לאו כלום הוא אא"כ תמחול לו ולאו כל‬
‫כמיניה שלא יתחייב לה‪ .‬ור' יהודה סבר בידו לומר לו שלא יתחייב לה שהרי‬
‫מוחל‪ ,‬ובדבר שבממון יכול הוא למחול‪ ,‬שלא אמרה תורה שיתחייב אלא‬
‫ברצונה של זה‪ .‬אבל בדבר שאינו של ממון לא‪ ,‬שהרי הן עיקר נישואין של‬
‫תורה ואינן לחצאין‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫וע"ש בקצוה"ח שכפרוש זה מפרש הרמב"ן גם התנאים על מנת שאין לך עלי‬
‫אונאה ועל מנת שלא תשמטני בשביעית‪.‬‬
‫לאחר הקדמה זו נבין את שיטת התוס' שפסקו כרשב"ג‪.‬‬
‫א‪ .‬התוס' סוברים שירושת הבעל דין תורה‪ ,‬וכפי שהבאנו כמה ראיות שכן עיקר‬
‫לדינא‪.‬‬
‫ב‪ .‬ומאחר וירושת הבעל דאורייתא‪ ,‬צריך לפסוק לדעת התוס' כרשב"ג‪ .‬שהרי לדעתם‬
‫אי אפשר להתנות שלא יירש את אשתו‪ ,‬כיון שאפשר להתנות על מה שכתוב‬
‫בתורה רק בדבר שמועילה מחילה‪ .‬ובירושה אין מועיל שימחל את זכות הירושה‪,‬‬
‫וכמו שבן אינו יכול להתנות שלא יירש את אביו‪.‬‬
‫ואת דברי תנא קמא מפרשים התוס' שהוא סובר שירושת הבעל מדרבנן‪ ,‬ועל כן‬
‫מועיל לדעתו שיסתלק מהזכות שזיכוהו חכמים‪ .‬וז"ל הגמ' בכתובות דף פ"ג ע"א‪:‬‬
‫"תני רבי חייא‪ :‬האומר לאשתו‪ .‬וכי כתב לה הכי מאי הוי? והתניא‪ :‬האומר‬
‫לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו‪ ,‬ואין לי עסק בה‪ ,‬וידי מסולקת הימנה‬
‫ לא אמר כלום! אמרי דבי רבי ינאי‪ :‬בכותב לה ועודה ארוסה; כדרב כהנא‪,‬‬‫דאמר רב כהנא‪ :‬נחלה הבאה לאדם ממקום אחר‪ ,‬אדם מתנה עליה שלא‬
‫יירשנה; וכדרבא‪ ,‬דאמר רבא‪ :‬האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו ‪-‬‬
‫שומעין לו‪ .‬מאי כגון זו? כדרב הונא אמר רב‪ ,‬דאמר רב הונא אמר רב‪:‬‬
‫יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה‪".‬‬
‫וביאר רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"בכותב לה ועודה ארוסה ‪ -‬ודאי מי שהקרקע שלו ובא ליתנו לחבירו‪ ,‬צריך‬
‫לשון מתנה‪ .‬ומתניתין בכותב לה עד שלא זכה בנכסים‪ ,‬ומתנה עמה שלא‬
‫יזכה בהן לכשישאנה‪ .‬ואין צריך לשון מתנה‪ ,‬שהרי אין לו עכשיו רשות בהן‪.‬‬
‫ממקום אחר ‪ -‬שאינה ירושת אבותיו אלא ע"י מעשיו תבא לו‪ ,‬כגון נחלת‬
‫אשתו הבאה לו ע"י נשואין שלו‪ .‬דהואיל ומשום תקנתא דידיה תקון רבנן‪,‬‬
‫והוא בא למחול עליה‪ ,‬מוחל וכדרב הונא‪ .‬בתקנת חכמים ‪ -‬שתיקנו לטובתי‬
‫ואינה טובה לי‪".‬‬
‫ירושת הבעל‬
‫סימן יז‬
‫שה‬
‫הרי להדיא שרש"י פירש את דברי ר' כהנא שאדם יכול להתנות שלא יירש את‬
‫אשתו משום שירושת הבעל מדרבנן‪.‬‬
‫וכפרוש רש"י בדברי רב כהנא כן פרשו התוס' בב"ב דף מ"ט‪ ,‬ור"ח שם בכתובות‪.‬‬
‫לעומת פירוש התוס' יש שיטה אחרת‪ ,‬ודרכו בה הראב"ד )בהשגות על הרמב"ם פר'‬
‫כ"ג מהלכ' אישות הלכ' ז'(‪ ,‬הרשב"א‪ ,‬הר"ן והרא"ש )בכתובות ריש פר' הכותב(‬
‫ונעתיק כאן את לשון הראב"ד‪:‬‬
‫"ואע"פ שקנו מידו לסלוק הירושה אינו מועיל אחר נישואין‪ ,‬לפי שסלוק‬
‫הירושה לאחר מותה היא ואינו הקנאה לשום אדם‪ ,‬והוה ליה כקנין דברים‪,‬‬
‫והנישואין כבר חלו על הכל‪ .‬אבל תנאי דקודם נישואין‪ ,‬לא חלו הנישואין‬
‫אלא על מנת שלא יירשנה‪ ,‬ותנאי ממון קיים‪".‬‬
‫וז"ל הר"ן‪:‬‬
‫"בכותב לה בעודה ארוסה‪ .‬ודאי מי שהקרקע שלו ובא ליתנו לחברו‪ ,‬צריך‬
‫לשון מתנה‪ .‬ומתני' בכותב לה עד שלא זכה בנכסים‪ ,‬ומתנה עמה שלא יזכה‬
‫בהן לכשישאנה‪ ,‬אינו צריך לשון מתנה שהרי אין לו רשות בהן‪ :‬כדרב כהנא‪,‬‬
‫דאמר דיכול להתנות ולהסתלק מדבר שלא בא ברשותו‪ .‬דהא אמר רב כהנא‬
‫דנחלה הבאה לו ממקום אחר‪ ,‬כלומר שעכשיו בשעה שמסתלק ממנה אינו‬
‫ראוי ליורשה כירושת הבעל קודם נישואין‪ ,‬אדם מתנה עליה שלא יירשנה‪.‬‬
‫ולאפוקי ירושת אביו‪ ,‬דכיון שראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאילו זכה בה‬
‫לענין דלא סגי בסילוק אלא או במכר או במתנה‪ ,‬ואי אפשר‪ ,‬שהרי לא זכה‬
‫בה לגמרי ולא בא ברשותו שיוכל להקנות‪ .‬וירושת אשתו נמי לאחר שנשאת‬
‫לירושת אביו דמיא‪ .‬וכו'‪".‬‬
‫והנה נראה שראשונים אלו סוברים‪ ,‬שמה שאמר ר' יהודה שאדם יכול לקדש אשה‬
‫ולהתנות על מנת שאין לך עלי שאר וכסות‪ ,‬הכוונה היא שיכול להתנות ולומר הריני‬
‫מקדשך ע"מ שלא יהיה לך דין שאר וכסות‪ ,‬והדבר מועיל משום שאפשר להתנות על‬
‫מה שכתוב בתורה בדבר שבממון‪ .‬ולפי זה מובן שהבעל יכול להתנות גם שלא‬
‫יירשנה‪ ,‬והכוונה היא שאומר הריני מקדשך בלי זכויות ירושה‪ .‬ונראה שמה שכתב‬
‫הרשב"א בכתובות דף נ"ו שמועיל להתנות על מה שכתוב בתורה רק באופן שמבקש‬
‫שתמחל לו‪ ,‬והעתקתי דבריו לעיל‪ ,‬הרשב"א כתב כן בדעת התוס' וליה לא סבירא‬
‫ליה‪) .‬ויש לזה קצת רמז בדבריו שכתב שם בסוף דבריו "וזהו דרכן של רבותינו בעלי‬
‫התוספות"( ובזה מתורץ מה שהקשה עליו הקצה"ח בסי' ר"ט‪.‬‬
‫ועתה עלינו לברר מה היא שיטתו של הרמב"ם במחלוקת הראשונים האם אפשר‬
‫להתנות בדבר שבממון לבטל דין התורה או שאפשר להתנות רק בדבר שמועילה‬
‫מחילה‪ .‬כדי לברר דבר זה נעתיק את דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ט'‬
‫הלכ' י'‬
‫"המלוה את חברו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית ‪ -‬ה"ז נשמט‪ ,‬שאינו‬
‫יכול לבטל דין השביעית‪ .‬התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו‬
‫שו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫בשביעית ‪ -‬תנאו קיים‪ ,‬שכל תנאי שבממון קיים‪ ,‬ונמצא זה חייב עצמו‬
‫בממון שלא חייבתו תורה‪ ,‬שהוא חייב‪".‬‬
‫והנה הרמב"ם פסק שהמתנה עם הלוה שלא תשמטני בשביעית הדבר מועיל‪ ,‬וזו‬
‫גמ' במכות דף ג' ע"ב‪ .‬ברם הטעם שנתן הרמב"ם לדין זה "ונמצא זה חייב עצמו‬
‫בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב‪ ".‬קשה‪ ,‬דמה בכך שמתחייב בחוב חדש‪ ,‬הרי‬
‫שביעית תשמט גם את החוב החדש‪ .‬וקושיה זו הקשו האחרונים בסי' ס"ז סעי' ט'‪,‬‬
‫ותירצו שכוונת הרמב"ם שהלוה מתחייב בזמן ההלואה שאם לא ישלם החוב לפני‬
‫שביעית‪ ,‬הוא מתחייב חוב נוסף שזמן פרעונו לאחר השביעית‪ ,‬והחוב השני הוי‬
‫כמלוה לעשר שנים שאין שביעית משמטת חוב זה‪ .‬וכן נראה שמפרש הסמ"ע שם‬
‫ס"ק י"ח‪) .‬ויש עוד פרוש באחרונים שכוונת התנאי שאם לא יפרע יתברר שהמעות‬
‫נתנו לפקדון ולא להלואה והלוה גזל המעות וע"כ שביעית אינה משמטת( מדברים‬
‫אלו של הרמב"ם עולה‪ ,‬שהרמב"ם סובר כדעת התוס'‪ ,‬שמה שאמר ר' יהודה‬
‫שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים‪ ,‬אין הכוונה שהתנאי יכול‬
‫לבטל דין מהתורה כפי שכתב הרמב"ן‪ ,‬אלא הכוונה שאדם יכול להתנות על מה‬
‫שכתוב בתורה בדבר שבממון‪ ,‬שהצד השני ימחל לו‪ ,‬או שיתחייב מרצונו ממון שלא‬
‫חייבתו תורה‪) .‬וכן עולה גם לפרוש האחר שכתבנו ברמב"ם דוק ותשכח‪(.‬‬
‫לאור האמור לעיל נבין את שיטת הרמב"ם שסובר שירושת הבעל דרבנן‪ .‬הבאנו‬
‫לעיל את המשנה ריש פר' הכותב‪" ,‬הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך‬
‫ובמותך‪ ,‬מתה אינו יורשה"‪ .‬ורב כהנא ביאר שטעם המשנה הוא משום "שנחלה‬
‫הבאה לאדם ממקום אחר‪ ,‬אדם מתנה עליה שלא יירשנה‪ ".‬והנה הרמב"ם אינו יכול‬
‫לפרש שאדם יכול להתנות שלא יירש את אשתו משום שזכות זו עקב מעשיו באה לו‪.‬‬
‫שטעם זה יכול להיות נכון בשיטת הרמב"ן שאדם יכול להתנות בדבר שבממון שלא‬
‫יחול דין התורה‪ ,‬אבל הרמב"ם כפי שהוכחתי מדבריו בהלכות שמיטה ויובל‪ ,‬אינו‬
‫סובר דבר זה‪ .‬ועל כן חייב הרמב"ם לפרש שטעמו של ת"ק שאפשר להתנות שלא‬
‫יירש את אשתו הוא משום שסובר שירושת הבעל דרבנן‪ .‬ובדבר דרבנן יכול להתנות‪,‬‬
‫שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו ‪ -‬שומעין לו‪.‬‬
‫ברם שיטת הרמב"ם צריכה עדין ליבון‪ ,‬שהרמב"ם פסק בפר' כ"ג מהלכ' אישות‬
‫הלכה ה וז"ל‪:‬‬
‫"התנה עמה שלא יירשנה‪ ,‬הרי זה לא יירשנה אבל אוכל פירות בחייה‪ .‬וכן‬
‫אם התנה עמה שיירש מקצת נכסיה‪ ,‬וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים‬
‫יחזרו נכסין לבית אביה‪ ,‬הכל קיים‪.‬‬
‫הלכה ו‬
‫במה דברים אמורים בשהתנה עמה קודם שתנשא‪ ,‬שהנחלה הבאה לו לאדם‬
‫שלא ממשפחתו מתנה עליה שלא יירשנה קודם שתהא ראויה לו‪ .‬אבל אם‬
‫התנה עמה אחר שנישאת תנאו בטל ויירשנה כמו שביארנו‪".‬‬
‫והנה מה שכתב שרק בארוסין יכול הבעל להתנות עם אשתו שלא יירשנה אבל‬
‫אחר הנשואין אין תנאו מועיל‪ ,‬קשה‪ :‬דאם טעמו של הרמב"ם שאדם יכול להתנות‬
‫ירושת הבעל‬
‫סימן יז‬
‫שז‬
‫הוא משום שירושת הבעל דרבנן‪ ,‬מדוע אינו יכול להתנות בנשואין‪ .‬ונראה שמקור‬
‫דינו של הרמב"ם בדבר זה הוא מהגמ' בכתובות דף פ"ג ע"ב‪:‬‬
‫"רבן שמעון בן גמליאל אומר כו'‪ .‬אמר רב‪ :‬הלכה כרבן שמעון בן גמליאל‬
‫ולא מטעמיה‪ .‬מאי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה? אילימא‬
‫הלכה כרשב"ג‪ ,‬דאמר‪ :‬אם מתה ‪ -‬יירשנה‪ ,‬ולאו מטעמיה‪ ,‬דאילו רשב"ג‬
‫סבר‪ :‬מתנה על מה שכתוב בתורה ‪ -‬תנאו בטל‪ ,‬ורב סבר‪ :‬תנאו קיים‪,‬‬
‫וקסבר‪ :‬ירושת הבעל דרבנן‪ ,‬וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה‪ .‬וכו'"‬
‫וסובר הרמב"ם שמאחר ור' כהנא ביאר דברי ת"ק שירושת הבעל דרבנן‪ ,‬נראה‬
‫שרב כהנא סובר שכן ההלכה‪ ,‬שהלכה כסתם משנה‪ .‬אך מאידך רב פסק כרשב"ג ולא‬
‫מטעמו‪ .‬נראה שיש לקיים דברי שניהם‪ ,‬שהלכה כת"ק בארוסיה‪ ,‬והלכה כרב‬
‫בנשואה‪ ,‬ושמא רב דיבר רק בנשואה‪ ,‬שבה שייך יותר לומר שעשו חיזוק כשל תורה‪.‬‬
‫ואמנם נוכיח שהרמב"ם פוסק שתנאי אינו מועיל בנשואה משום שחכמים עשו‬
‫חיזוק לדברים כשל תורה‪ .‬וז"ל רמב"ם הלכות אישות פרק י"ב הלכה ו'‪:‬‬
‫"התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן‪ ,‬או שהתנת‬
‫האשה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהם‪ ,‬התנאי קיים‪,‬‬
‫חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן‪ ,‬וכל המתנה עליהן תנאו בטל‪.‬‬
‫ואלו הן‪ :‬עונתה‪ ,‬ועיקר כתובתה וירושתה‪".‬‬
‫והרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י"א הלכה כ"א כתב וז"ל‪:‬‬
‫"אבל היורש את אשתו‪ ,‬אע"פ שירושת הבעל מדבריהם עשו חזוק לדבריהם‬
‫כשל תורה ואינו מחזיר ביובל‪ .‬ואם ירש ממנה בית הקברות יחזיר לבני‬
‫משפחה משום פגם משפחה‪ ,‬ויתנו לו דמיה‪ ,‬ומנכין לו דמי קבר אשתו שהרי‬
‫חייב בקבורתה‪".‬‬
‫ולפי מה שביארנו שיטת הרמב"ם מיושבת‪ ,‬שלמרות הראיות דלעיל מהגמרות‬
‫בבא בתרא ומסתם המשנה בבכורות שירושת הבעל דאורייתא‪ ,‬מכל מקום המשנה‬
‫בפרק הכותב סוברת שירושת הבעל דרבנן‪ ,‬וכן סוברים רב‪ ,‬ורב כהנא‪ .‬ועיין עוד מה‬
‫שכתבנו בסי' ט"ו במאמר נכסי מלוג ותקנת אושא ענף ד'‪ ,‬שהבאתי ראיה נוספת‬
‫לשיטת הרמב"ם הפוסק שירושת הבעל דרבנן‪.‬‬
‫סכום‪:‬‬
‫הראשונים הסוברים שירושת הבעל דאורייתא הם ר"ח )לשונו ריש פרק הכותב‬
‫הובאה בספר המכריע סי' מ"ז( ורש"י )כ"כ בהגהות מימוניות ודייק כן מרש"י בבא‬
‫מציעא דף צ"ו ע"ב שכתב וז"ל‪" :‬ומתה ‪ -‬ובעל יורש אשתו‪ ,‬דבר תורה‪ (".‬וכן דעת‬
‫הרשב"ם )בב"ב דף קמ"ו ע"ב( וכן דעת ור"ת )ספר הישר סי' ל"ג( ותוס' )כ"כ‬
‫הרא"ש‪ ,‬וכ"כ בהגהות מימוניות שהתוס' בב"ב דף נ ע"ב פסקו כן( וכן דעת‬
‫הראב"ד‪ ,‬בעל העיטור )דבריו יובאו בענף הבא( ובעל המאור )ריש פרק הכותב(‪ .‬וכן‬
‫פסקו הרמב"ן‪ ,‬הרשב"א והר"ן‪ .‬ולקמן נבאר שכן היא גם דעת התוס' רי"ד‪ ,‬וכ"כ‬
‫הטור בסי' צ'‪.‬‬
‫שח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ובנוגע לדעת הרי"ף‪ .‬מדברי הרמב"ם בתשובה נראה שפירש דברי הרי"ף שסובר‬
‫שירושת הבעל דרבנן )ועיין עוד לקמן ענף ד' שביארתי דעת הרמב"ם בענין זה‪(.‬‬
‫אולם בעל המאור‪ ,‬הרמב"ן )בחידושים(‪ ,‬הרשב"א והר"ן‪ ,‬כתבו שדעת הרי"ף‬
‫שירושת הבעל דאורייתא‪ .‬ועיין ברי"ף פר' אע"פ בסוגיא של דינא דמתיבתא )דף כ"ז‬
‫ע"א בדפי הרי"ף( שכתב שירושת הבעל דאורייתא‪.‬‬
‫לפי הסיכום זה‪ ,‬שיטת הרמב"ם שירושת הבעל דרבנן‪ ,‬היא דעת יחיד‪.‬‬
‫ובשאלה האם פוסקים כת"ק או כרשב"ג‪:‬‬
‫רב צמח גאון ורב נחשון גאון פסקו כת"ק )כ"כ בספר המכריע(‪ ,‬וכן דעת הרי"ף‪,‬‬
‫הרמב"ם‪ ,‬הרמב"ן‪ ,‬הרשב"א‪ ,‬הר"ן והרא"ש וכן פסק הפסקי הרי"ד כת"ק‪.‬‬
‫ורב האי גאון ורב נטרונאי גאון פסקו כרשב"ג )כ"כ בספר המכריע ( וכן דעת‬
‫ר"ח‪ ,‬ר"ת‪ ,‬ר"י בעל המאור והראב"ד )בהשגות על הרי"ף(‪ .‬וכן דעת הראב"ן‪,‬‬
‫הראבי"ה )כ"כ הגהות מימוניות( שפוסקים כרשב"ג‪.‬‬
‫ולהלכה השו"ע בסי' צ"ב פסק כת"ק‪ ,‬והבית שמואל כתב שם שהבעל יכול לטעון‬
‫קים לי כרשב"ג‪.‬‬
‫ולפי המתבאר כאן‪ ,‬השאלה שנחלקו בה הראשונים אם אפשר להתנות בדבר‬
‫שבממון ולבטל דין התורה‪ ,‬הוי ספיקא דדינא‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫ספק מגורשת האם הבעל יורשה‬
‫הרמב"ם א' הלכ' נחלות הלכה ט' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"כבר ביארנו בהלכות אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס‬
‫ברשותו ושאין‪ .‬וכו'‪ .‬ושם בארנו שהוא יורש את נכסי אשתו שבאו לרשותה‬
‫והוחזקו‪ ,‬בין נכסים שהכניסה לו בנדונייתה בין נכסים שלא הכניסה לו‪ .‬ומי‬
‫שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה‪.‬‬
‫השגת הראב"ד" כבר ביארנו בהלכות אישות וכו' עד אין הבעל יורשה‪ .‬א"א‬
‫מה שאמרו במס' גיטין בירושלמי נראה שהוא חולק עליו‪ .‬המגרש את אשתו‬
‫ולנה עמו בפונדקי בית הלל אומרים צריכה ממנו גט שני לאידא מילתא‪,‬‬
‫אמר רבי אלעזר לירושה‪ ,‬כלומר שהוא יורשה‪ .‬ומה התם בודאי גירשה וספק‬
‫החזירה יורשה‪ ,‬הכא דודאי אשתו היתה וספק גירשה לא כ"ש‪".‬‬
‫נראה שכוונת הראב"ד שמאחר ולענין איסורים מדאורייתא מעמידים על החזקה‬
‫ודינה כאשת איש‪ .‬כן יש לפסוק לענין ירושה‪) .‬ומה שהביא הראב"ד מגרש את אשתו‬
‫ולנה עמו בפונדקי כוונתו‪ ,‬שכשם ששם מעמידים על החזקה שאין אדם עושה‬
‫בעילתו בעילת זנות ובעלה יורשה כן יש לומר בספק מגורשת שמעמידים על‬
‫החזקה‪ (.‬ונראה שכן סובר הרמ"ך בדעה השניה‪ ,‬שכתב בענין מגורשת ואינה‬
‫מגורשת )שיטה מקובצת ב"מ דף י"ב ע"ב ד"ה ולענין פסק( וז"ל‪:‬‬
‫ירושת הבעל‬
‫סימן יז‬
‫שט‬
‫"ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק וכו'‪ .‬ואפשר לומר כיון שאינה‬
‫מגורשת ודאי‪ ,‬עדין היא אשתו לכל דבר חוץ מזכות מציאתה‪".‬‬
‫ובענין זה של ספק מגורשת אם הבעל יורשה‪ ,‬דן בזה כבר בעל העיטור והביא‬
‫דעות גאונים בדבר‪ .‬וז"ל בעל העיטור בהלכות כתובה דאירכסא דין ששי )עמ' ‪70‬‬
‫ציון ק"י (‪:‬‬
‫"אמר ר' ירמיה בר אבא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת‪,‬‬
‫בעלה חייב במזונותיה‪ .‬לר"ש קיירא וחייב בפירקונה ובהפרת נדריה‪ ,‬ואם‬
‫מתה יורשה‪".‬‬
‫ועוד מצאנו לבעל העיטור שכתב שם )בעמוד ‪ 73‬ציון ק"פ( וז"ל‪:‬‬
‫"וכתב הרב הבבלי‪ :‬כל ספק גרושין אם מתה אין בעל יורשה‪ .‬ומסתבר‬
‫שהנכסים בחזקתן‪ ,‬כדאמרינן בנפל הבית עליו ועל אשתו‪ ,‬דכתובתה ]בחזקת‬
‫יורשי הבעל ו[כדין קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך למדינת הים‪,‬‬
‫ואסיקנא אמר רב אם מתה אינו יורשה‪ .‬מאי טעמא‪ ,‬אוקים ממונא בחזקת‬
‫מריה‪".‬‬
‫ודעה זו הביא העיטור גם באות ק' קידושין החלק השלישי )עמ' ‪ 158‬ציון ט'(‬
‫ובאות מ' מרד )עמוד ‪ 136‬ציון נ"ד( כתב בעל העיטור וז"ל‪:‬‬
‫"וכל מה דכייפינן ליה לאפוקה מן דינא דגמרא או מעיקר תקנתא‪ ,‬אי מיתה‬
‫לה איתתא מקמי דתיפוק מבעלה בגט בעלה ירית לה‪ ,‬דלא מפקעינן ירושה‬
‫דאורייתא דבעל אלא בגרושין גמורין‪ .‬ומשמע דסבירא להו לרבוותא דאי‬
‫איכא עלה ספק גרושין ומיתה לה איתתא בעל ירית לה‪ ,‬וכ"כ ר"ש קיירא כל‬
‫מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה‬
‫ובפרקונה ואם מתה יורשה‪ .‬והכי נמי מסתברא מדקתני מה היא באותן‬
‫הימים וכו'‪ ,‬הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה ממנו גט שני וכו'‪.‬‬
‫ובבלי שאמר ספק מגורשת בעלה אינו יורשה‪ ,‬אין לו ראיה‪ ".‬עכ"ל‬
‫ודעה זו הביא העטור גם במאמר ח' )עמ' ‪ 63‬ציון פ"ו(‪.‬‬
‫והנה הראיה שהביא ר"ש קיירא לדבריו‪ ,‬תמוהה מאוד‪ .‬שת"ק שאמר שם שהרי‬
‫היא כאשתו לכל דבר‪ ,‬סובר שבאותם הימים היא אשת איש גמורה ואין בה ספק‪,‬‬
‫וא"כ כיצד למד משם לספק מגורשת‪ .‬ואדרבה המ"מ בפרק א' מהלכות נחלות הלכ'‬
‫ט' הביא מברייתא זו ראיה לשיטת הרמב"ם‪ ,‬עיין במ"מ שם‪.‬‬
‫העולה מדברי העיטור שיש שתי דעות‪ .‬דעה אחת סוברת שבספק גרושין מעמידים‬
‫האשה על חזקתה שהיתה אשת איש ובעלה יורשה‪ ,‬ודעה שניה סוברת שלענין‬
‫ירושה הדבר ספק‪.‬‬
‫ברם נראה שדעת הרמב"ם אינה כאחת משיטות הגאונים שהביא העיטור‪.‬‬
‫שמהרמב"ם משמע שהבעל אינו יורש מדין ודאי‪ ,‬דז"ל הרמב"ם‪" :‬ומי שנתגרשה‬
‫ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה‪" .‬דאם הרמב"ם היה סובר שיש ספק בדבר‪ ,‬היה‬
‫כותב שלגבי ירושה הדבר ספק‪ .‬ולפי זה אף דברים שהבעל מוחזק בהם צריך לתת‬
‫שי‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫אותם ליורשי האשה‪ .‬ונראה שהרמב"ם סובר שאף שמעמידים האשה בחזקת נשואה‬
‫לעניני איסורים‪ ,‬מכל מקום אין חזקה זו מכריעה את דיני הממון שלה שהם בחזקתה‪,‬‬
‫ויכולה לעשות בהם כרצונה‪ .‬על כן כשמתה יורשיה הם הנחשבים כמוחזקים לענין‬
‫ירושה‪ .‬ועיין מה שכתבנו בסי' י"ד ענף ה' ובסי' כ"ב ענף ג' במאמר קידשה ונמצאו‬
‫בה מומין בבית אביה‪) ,‬וע"ע בסי' כ"א ושם החזקה עדיפה על החזקה שאנו דנים בה‬
‫כיון ששם יש לאשה חזקת הגוף‪ (.‬שהארכתי הרבה בענין זה והוכחנו שכן סוברים‬
‫הרבה ראשונים‪.‬‬
‫אולם דברי הרמב"ם קשים‪ ,‬וכבר הקשה עליהם החלקת מחוקק בסי' צ' סעי' ה'‬
‫ס"ק י"ד‪ ,‬וכתב שדין ירושת ספק מגורשת‪ ,‬צריך להיות כדין נכסי האשה במקרה‬
‫שנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע מי מת תחילה‪ ,‬ששם הדין שהנכסים בחזקתם‪,‬‬
‫ונפסק שם שיורשי הבעל יורשים כתובתה ותוס' כתובה‪ ,‬ויורשי האשה מקבלים את‬
‫נכסי המלוג‪ ,‬ובנכסי הצאן ברזל מתחלקים יורשי הבעל ויורשי האשה‪.‬‬
‫ברם הבית מאיר שם כתב‪ ,‬שבספק גרושה שמתה צריך להיות הדין שנכסי צאן‬
‫ברזל הם בחזקת הבעל‪ ,‬כיון שיש ספק אם הגיע זמן הפירעון של החוב של הנכסים‬
‫אלו‪ ,‬וע"כ הנכסים בחזקתו‪ .‬ואין המקרה הזה דומה לנפל הבית עליו ועל אשתו‪,‬‬
‫ששם אין אף אחד מוחזק בנכסים‪ ,‬ויורשי הבעל והאשה באים בשוה לירש‪ ,‬וכל כת‬
‫מהם טוענת שהם היורשים‪ .‬ועיין בסי' ט"ו במאמר נכסי צאן ברזל ענפים א ‪ -‬ז‬
‫שביארנו מי נחשב המוחזק בנכסי צאן ברזל‪ ,‬ותרצנו שם את קושית הבית מאיר על‬
‫החלקת מחוקק‪.‬‬
‫ונראה לתרץ את דברי הרמב"ם‪ ,‬שהרמב"ם לשיטתו שירושת הבעל דרבנן‪ ,‬ועל כן‬
‫כשגרשה ספק גרושין נפקעה האישות ביניהם במה שנוגע לתקנות חז"ל‪ ,‬ולא תקנו‬
‫חז"ל שבעל יירש ספק מגורשת‪ .‬ולפי זה השיטות החולקות וסוברות שירושת הבעל‬
‫דאורייתא‪ ,‬יסברו שדין ירושת ספק מגורשת כהחלקת מחוקק או כהבית מאיר‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫דין מורד בירושת אשתו‬
‫הבית יעקב סי' צ' סעיף ה' כתב לישב דעת הרמב"ם וז"ל‪:‬‬
‫"ולפע"ד דהרמב"ם ס"ל כהך דיעה שמביא הרמ"א לקמן דס"ל במורד‬
‫ומדיר ובכל הנך שכופין להוציא דאינו יורשה‪ ,‬וכיון שכבר גירשה בגט ספק‬
‫הדין שכופין להוציא בגט כשר‪ ,‬ממילא אינו יורשה‪".‬‬
‫והבית יעקב מתכוון לדברי הרמ"א בסימן צ סעיף ה וז"ל שו"ע‪:‬‬
‫"מי שנתגרשה ספק גרושין ומתה‪ ,‬אין הבעל יורשה‪ .‬הגה‪ :‬אבל כל זמן שלא‬
‫נתגרשה‪ ,‬אע"ג שנתן עיניו לגרש‪ ,‬יורשה )טור בשם הרא"ש(‪ .‬וכו'‪ .‬המורד‬
‫על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות‪ ,‬י"א דאם מתה אינו יורשה‬
‫)הגהות אלפסי פ' אע"פ(‪".‬‬
‫ירושת הבעל‬
‫סימן יז‬
‫שיא‬
‫והנה ראיתי שיש שכתבו‪ ,‬שהדעה שהביא הרמ"א שמורד אינו יורש את אשתו‪,‬‬
‫סוברת שירושת הבעל דרבנן‪ .‬ודבר זה צריך בירור‪ ,‬שאם אמנם כן הדבר אין לפסוק‬
‫כשיטה זו דהרי הוכחנו לעיל שרוב הראשונים סוברים שירושת הבעל דאורייתא‪.‬‬
‫ונבאר ענין זה‪ ,‬ותחילה נביא את לשון הטור בענין וז"ל באה"ע סי' צ'‪:‬‬
‫"כתב הרשב"ם‪ ,‬אפילו אשתו נשואה שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה‬
‫ומתה אינו יורשה‪ .‬ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל‪ ,‬שאין הירושה נפקעת אלא‬
‫בגירושין גמורים‪".‬‬
‫ונביא בקצרה את הגמ' ופרוש הרשב"ם כדי שהדברים יהיו ברורים‪ .‬וז"ל הגמ'‬
‫בבא בתרא דף קמ"ו ע"א‬
‫"אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא‪,‬‬
‫ונכנס אחריה לחורבה לבודקה; אמר לה‪ :‬ריח צנון אני מריח בגליל‪ .‬אמרה‬
‫ליה‪ :‬מן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא ביה! נפל עלה חורבה ומתה;‬
‫אמרו חכמים‪ :‬הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה‪ ,‬מתה ‪ -‬אינו יורשה‪".‬‬
‫וכתב הרשב"ם שם וז"ל‪:‬‬
‫"נפלה עליה חורבה ומתה ‪ -‬ובא הבעל לפני ב"ד והיה רוצה לירש את‬
‫אשתו‪ .‬ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס עמה לבא עליה אלא לבודקה‬
‫ולגרשה‪ ,‬ומתה בתוך כך‪ ,‬אינו יורשה‪ .‬אית דגרסי הכי ומוקי לה בארוסה‪.‬‬
‫ולא נהירא לי‪ ,‬דאפילו בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסתה לחופה לא ירית‬
‫לה‪ ,‬כדתני חנן בר אמי אשתו ארוסה לא אונן כו' מתה אינו יורשה‪ ,‬דאין‬
‫הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה כדנפקא לן )לעיל ב"ב דף ק"ט‬
‫ע"ב( ירושת הבעל משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה‪ ,‬דהיינו לאחר‬
‫שנכנסה לחופה‪ .‬הלכך בנשואה מוקמינן לה‪ ,‬והכי גרסי'‪ :‬ואמרו חכמים‬
‫הואיל ונכנס אחריה לבודקה‪ ,‬מתה אינו יורשה‪ .‬דכיון דהיה בדעתו לגרשה‬
‫אם ימצאנה בעלת מום‪ ,‬ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו‪ ,‬אינו זוכה בירושה‪.‬‬
‫ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב‬
‫אינו יורשה‪ .‬כדאמרי' במס' גיטין )דף י"ח ע"א( משנתן עיניו לגרשה שוב‬
‫אין לבעל פירות‪.‬‬
‫מבואר ברשב"ם שהוא סובר שירושת הבעל היא דין תורה‪ .‬ונראה שהרשב"ם‬
‫סובר שחז"ל תקנו שבעל שנתן עיניו באשתו לגרשה אינו יורש את אשתו‪ .‬ברם שאר‬
‫הראשונים חלקו על הרשב"ם והעמידו את המקרה בארוסה‪ ,‬ואמרו חכמים שהיות‬
‫ונכנס לחורבה לבודקה אם היא תתרנית‪ ,‬לא התכוון בכניסתו עמה לשאתה וע"כ אינו‬
‫יורשה‪.‬‬
‫והדרכי משה על הטור דלעיל כתב )בס"ק ה( וז"ל‪:‬‬
‫"ואם הוא מורד על אשתו או מדיר אשתו שדינו שיוציאנה‪ ,‬כתב בהגהות פ'‬
‫אע"פ‪ ... ,‬דאינו יורשה ‪ ...‬ונ"ל שזהו דוקא לסברת הרשב"ם דס"ל דמשנתן‬
‫עיניו לגרשה אינו יורשה‪ ,‬אבל לדעת החולקים עליו לא‪ .‬וכ"פ הרי"ף‬
‫והרא"ש בהדיא בפ' אע"פ‪ ,‬דאע"פ שכופין אותו‪ ,‬כל זמן שלא גירש אותה‬
‫שיב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫יורש אותה‪ .‬מיהו יש לדחות‪ ,‬דשאני הנהו שכופין אותו לגרש מדינא‪ ,‬דנוהג‬
‫עמה מנהג אישות ולא פשע כלל‪ ,‬ולכן אינו מאבד ירושתו‪ .‬משא"כ במורד‬
‫או מדיר דאינו נוהג מנהג אישות ולמיפק קאי‪ ,‬לכן אינו יורשה‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫הנה הרמ"א מחלק בין אשה שטוענת מאיס עלי ודורשת להתגרש‪ ,‬או שהבעל‬
‫רוצה לגרשה אלא שלא מרד כנגדה ועדין חי עמה כבעל עם אשתו‪ ,‬לבין בעל שמורד‬
‫באשתו ולא חי עמה‪ .‬וכחילוק זה כתב גם הב"ח שם‪ .‬ומקור דברים אלו שהביא‬
‫הרמ"א הוא בשלטי הגבורים בכתובות פרק אעפ"י וז"ל‪:‬‬
‫וכל המורד על אשתו או המדיר את אשתו‪ ,‬אם מתה אשתו בעוד שהוא‬
‫במרדו ולא נתפייס עמה אין בעלה יורשה‪ ,‬הואיל ואינו נוהג בה מנהג בעל‪.‬‬
‫וכו'‬
‫הנה השלטי הגיבורים העתיק את לשון הריא"ז‪ .‬ונראה שהמקור של הריא"ז הוא‬
‫דברי סבו רבנו ישעיה מטראני בעל התוס' רי"ד‪ ,‬שדבריו הובאו בשיטה מקובצת‬
‫כתובות בדף ס"ד ע"א‪ ,‬דכתב שם וז"ל‪:‬‬
‫ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקיה בין מעיקרא דדינא ‪ ...‬אם מתה‬
‫לה איתתא מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט‪ ,‬בעל ירית לה‪ ,‬ולא מפקעא‬
‫ירושתיה דבעל אלא בגרושין וכן הלכתא‪ .‬ונ"ל דדוקא המורדת על בעלה וכן‬
‫אותן שכופין אותו להוציא ירית לה בעל‪ .‬אבל אם הדיר את אשתו אם הוא‬
‫מורד בה‪ ,‬ומתה אשתו קודם גירושין‪ ,‬אינו מן הדין שיירש אותה שהרי אינו‬
‫נוהג בה מנהג בעל ודוקא בעל יורש את אשתו שהנהיג בה מנהג בעל‪ ,‬אבל‬
‫זה שאינו נוהג בה מנהג בעל אינו מן הדין שיירשנה‪.‬‬
‫הנה ברור שהחילוק שכתב הדרכי משה מסברתו היא שיטתו של התוס' רי"ד‪.‬‬
‫ועתה צריך להתבונן‪ :‬האם התוס' רי"ד כתב את דבריו משום שסובר שירושת הבעל‬
‫דרבנן‪ ,‬וסובר שבבעל מורד לא תקנו שיירש את אשתו‪ ,‬או שהוא אומר את דבריו גם‬
‫לשיטה הסוברת שירושת הבעל דאורייתא‪ ,‬דסובר שחכמים קנסו את המורד באשתו‬
‫שלא יירשנה‪ .‬ברם צ"ע היכן כתובה גזירה זו‪ .‬ועיינתי בפסקי הרי"ד ריש פרק הכותב‪,‬‬
‫ומרהיטת לשונו שם משמע שסובר שירושת הבעל היא דאורייתא‪ .‬אולם אין הדבר‬
‫ברור שם כל צורכו‪ ,‬ובעל הפסקי הרי"ד ציין לעיין בספרו "המכריע" סי' מ"ז ששם‬
‫הוא דן בענין זה‪ .‬ועיינתי שם‪ ,‬והנה הוא דן שם אם פוסקים כת"ק שאדם יכול‬
‫להתנות שלא יירש את אשתו או שפוסקים כרשב"ג‪ ,‬ופסק שם כת"ק‪ .‬וביאר שרשב"ג‬
‫שאמר שאינו יכול להתנות‪ ,‬סובר כר"מ שהמתנה על שכתוב בתורה תנאו בטל‪ ,‬ואפי'‬
‫בדבר שבממון‪ ,‬וכבר נפסקה הלכה כרבי יהודה‪ .‬ולפי זה נראה שהתוס' רי"ד סובר‬
‫שהעיקר שירושת הבעל דאורייתא‪) .‬וגם בשו"ת הרי"ד סי' ס"ה מבואר שסובר‬
‫שירושת הבעל היא מדאורייתא‪(.‬‬
‫וראיתי באו"ז בב"ב דף קמ"ו שהביא את פרוש הרשב"ם‪ ,‬ולעיל מזה כתב‬
‫שירושת הבעל דין תורה‪ .‬הרי להדיא שהרשב"ם ותוס' הרי"ד והאו"ז סוברים‬
‫שירושת הבעל דאורייתא‪ ,‬וסוברים שבעל שנתן עיניו לגרש את אשתו אינו יורשה‪.‬‬
‫וכנראה הם סוברים שיש תקנת חכמים שלא יירשנה‪.‬‬
‫ירושת הבעל‬
‫סימן יז‬
‫שיג‬
‫עתה מצאתי שהמקור לדינו של התוס' רי"ד שבעל מורד אינו יורש את אשתו‪ ,‬הוא‬
‫הגמ' בב"ב‪ .‬וז"ל התוס' רי"ד בב"ב דף קמ"ו ע"ב‪:‬‬
‫"הואיל ונכנס אחריה לבודקה‪ .‬נראה לי דהכי גרסי'‪ ,‬ונשואה הות‪ ,‬ומפני‬
‫שנכנס לבודקה והיה רוצה לגרשה אמרו חכמים שאינו דין שיירשנה‪ .‬ומכאן‬
‫מוכיח שהמורד על אשתו וביני ביני מתה אשתו אינו יורשה‪ ,‬כיון שאינו נוהג‬
‫עמה כשורה‪".‬‬
‫ובפסקי הרי"ד בב"ב הביא את שני הפרושים של הרשב"ם ושל ר"ת‪ .‬והנה לאור‬
‫זה שהמקור של התוס' רי"ד הוא מהגמ' בפר' מי שמת אין לפסוק כמותו‪ ,‬כי‬
‫הראשונים דחו פרוש זה לגמ'‪ .‬ומעתה אין מקור לדין שחז"ל קנסו בעל מורד שלא‬
‫יירש את אשתו‪.‬‬
‫נציין כאן שבשו"ת מהרשד"ם חלק אה"ע סימן ק"ד כתב וז"ל‪:‬‬
‫"הטור א"ה סי' צ' כתב וז"ל‪ :‬כתב רשב"ם אפי' אשתו נשואה עמו בקטטה ונתן‬
‫עיניו לגרשה ומתה‪ ,‬אינו יורשה וכתב רי"ו שהרב ן' מיגש ז"ל כן דעתו כדעת‬
‫הרשב"ם‪".‬‬
‫וגם הב"י בסי' צ' כ"כ בשם הרבינו ירוחם‪ .‬ברם בעיון בר"י מיגש מתברר שהוא‬
‫ביאר את הגמ' בתתרנית כהרשב"ם שנכנס לבודקה כשהיתה נשואה‪ .‬אולם את הגמ'‬
‫אינו מפרש כהרשב"ם שאינו יורשה משום שנתן עיניו לגרשה‪ ,‬אלא הר"י מיגש‬
‫מפרש שאינו יורשה כי מאחר והתברר שהיא תתרנית הוי מקח טעות לענין דיני‬
‫ממונות‪ ,‬ועל כן אין לה כתובה וכן אינו יורשה‪ .‬והמרדכי פרק מי שמת הביא ג"כ‬
‫פרוש כזה‪.‬‬
‫ועתה מצאתי שבתשובות מיימוניות לספר נשים סי' ל"ה העתיק מהאו"ז תשובת‬
‫ר' דוד ב"ר שאלתיאל שכתב שבעל מורד שנתן עיניו לגרש את אשתו אינו יורשה‬
‫משום שירושת הבעל מדרבנן‪.‬‬
‫מסקנה‬
‫הרמב"ם פסק שבעל אינו יורש את אשתו כשהיא ספק מגורשת‪ .‬ונראה טעמו‬
‫שסובר שירושת הבעל דרבנן ולא תקנו חז"ל שבעל יירש ספק מגורשת‪ .‬ולפ"ז‬
‫לשיטות הסוברות שירושת הבעל דאורייתא‪ ,‬בספק מגורשת דין ירושתה הוא כפי‬
‫שכתב החלקת מחוקק‪ ,‬שדין הנכסים כדין נכסי האשה כאשר נפל הבית עליו ועל‬
‫אשתו‪ .‬ובענין דין נכסי צאן ברזל‪ ,‬עיין מה שכתבנו בסי' ט"ו במאמר נצ"ב ענפים א ‪-‬‬
‫ז‪.‬‬
‫ברם צ"ע דיש לומר שיש לפסוק כדעת ר"ש קיירא ובעל העיטור והראב"ד‪,‬‬
‫שהבעל יורש ספק מגורשת משום שמעמידים האשה בחזקתה שהיא נשואה‪ .‬ולא‬
‫מצאנו מי שחלק עליהם אלא הרב הבבלי המובא בעיטור‪ ,‬דהרמ"ך הסתפק בדבר‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬לכאורה יש לומר שמאחר והחלקת מחוקק והבית מאיר ראו דברי הראב"ד‬
‫ולא חששו לדבריו‪ ,‬אין לומר קים לי כדעה זו שלא פסקו האחרונים כמותה‪ .‬אולם‬
‫מאידך אחרונים אלו לא ראו את בעל העיטור‪ ,‬מדלא הזכירו דבריו‪.‬‬
‫„˘‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫אולם יש לתמוך בדברי החלקת מחוקק דעין מה שכתבנו בסימנים כ"א וכ"ב‬
‫במאמרים "קידשה ונמצאו בה מומין בבית אביה" שביארנו שם שדעת רוב‬
‫הראשונים היא שאף שמעמידים האשה על החזקתה ואומרים שהמום ארע בה לאחר‬
‫הקידושין והיא צריכה גט מדאורייתא מדין ודאי‪ ,‬מ"מ אין האשה יכולה להוציא‬
‫כתובה מבעלה‪ ,‬כי חזקה זו אין בכחה להכריע להוציא ממון‪) .‬והסוברים שם שיש‬
‫בחזקה להוציא ממון סוברים כן רק שם שיש לאשה חזקת הגוף( וצ"ע‪.‬‬
‫והבית יעקב כתב לישב דעת הרמב"ם בספק מגורשת‪ ,‬שהרמב"ם סובר כדעה‬
‫שהביא הרמ"א שמורד ומדיר ובכל הנך שכופין להוציא דאינו יורשה‪ ,‬וכאן כיון‬
‫שגירשה בספק והדין הוא שכופין אותו להוציאה בגט כשר‪ ,‬שוב אינו יורשה‪.‬‬
‫הנה פשטות דעה זו שהבעל אינו יורש ספק מגורשת‪ ,‬הוא משום שהם סוברים‬
‫שירושת הבעל דרבנן כפי שכתבנו‪ ,‬אם כן מאחר וביארנו שרוב רובם של הראשונים‬
‫סוברים שירושת הבעל דין תורה שוב אין לפסוק כהרמב"ם בזה‪.‬‬
‫הרמ"א בסי' צ' סעי' ה' הביא דעה שבעל מורד אינו יורש את אשתו‪ ,‬ומקור הדין‬
‫הוא בשלטי הגבורים‪ .‬והרמ"א והב"ח נטו מסברא לומר שאין שיטה זו חולקת על‬
‫הפוסקים הסוברים שבעל שנתן עיניו באשתו לגרשה עדין יורש את אשתו‪ .‬ויש‬
‫לחילוק זה ראיה לכאורה בתוס' רי"ד‪ .‬ברם הוכחנו לעיל שמקור דינו של התוס' רי"ד‬
‫שבעל מורד אינו יורש את אשתו הוא מהגמ' בב"ב דף קמ"ו על פי פרוש הרשב"ם‪.‬‬
‫ולפ"ז אין לפסוק כמותו‪ ,‬שהראשונים דחו פרוש זה לגמ'‪ .‬וגם השו"ע )אה"ע סי' צ'‬
‫סעי' ה'( לא פסק כדעה זו‪ .‬ומאחר שביארנו שפוסקים להלכה שירושת הבעל היא דין‬
‫תורה‪ ,‬קשה להוציא הממון מחזקת הבעל עקב דעה זו‪ .‬שלדעה זו מה שהבעל מפסיד‬
‫את הירושה הוא משום קנס‪ ,‬ולא מצאנו מקור לזה בגמ' לדעת שאר הראשונים‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫הסתלקות הבעל מנכסי מלוג ומפירותיהן‬
‫שיטת הרמב"ם בענין הסתלקות הבעל מנכסי מלוג ומפירותיהן‪.‬‬
‫המ"מ הביא תשובת הרמב"ם )התשובה היא בסי' רל"ו‪ ,‬ובספרים חדשים סי'‬
‫תכ"ד( שכתב שדעת הרי"ף היא שאדם יכול להתנות עם אשתו אחרי הנשואין שלא‬
‫יירשנה‪ .‬ועיין במ"מ שכתב שכל הראשונים חלקו על הרמב"ם‪ ,‬וכתבו שגם לדעת‬
‫הרי"ף אין הבעל יכול להתנות אחרי הנשואין שלא יירשנה‪ .‬וצ"ע מהיכן למד‬
‫הרמב"ם בדברי הרי"ף שסובר כפי שכתב‪.‬‬
‫ונ"ל שהרמב"ם למד בדברי הרי"ף שסובר שירושת הבעל דרבנן‪ ,‬משום שהרי"ף‬
‫הביא את דברי רב כהנא‪ ,‬שאמר "נחלה הבאה לאדם ממקום אחר‪ ,‬אדם מתנה עליה‬
‫שלא יירשנה" וכבר כתבנו לעיל שדעת הרמב"ם היא שרב כהנא סובר שירושת הבעל‬
‫דרבנן‪ .‬וסובר הרמב"ם שמאחר וירושת האשה היא רק זכות שיש לבעל ולא קנין‬
‫בגוף הנכסים‪ ,‬על כן יכול הבעל להתנות עם האשה גם לאחר הנשואין שלא יירשנה‪.‬‬
‫והא דפסק הרמב"ם שאדם אינו יכול להתנות עם אשתו הנשואה שלא יירשנה‪ ,‬הוא‬
‫משום שהרמב"ם פסק כרב שאמר‪:‬‬
‫ירושת הבעל‬
‫סימן יז‬
‫שטו‬
‫"הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה )וביארה הגמ'( דרב סבר‪:‬‬
‫ירושת הבעל דרבנן‪ ,‬וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה‪".‬‬
‫ברם מאחר והרי"ף הביא את דברי רב כהנא ופסק שאין הלכה כרב‪ ,‬לפי זה עולה‬
‫שהרי"ף סובר שאדם יכול להתנות גם עם אשתו הנשואה שלא יירשנה‪.‬‬
‫ונ"ל שמדברי הרמב"ם אלו יש ללמוד שלדעתו אדם יכול להתנות עם אשתו‬
‫הנשואה שלא יאכל פירות נכסי מלוג בנכסים שלא הגיעו עדין לידה‪ .‬כי מאחר‬
‫והנכסים לא הגיעו עדין לידה אין לבעל קנין בנכסים אלו‪ ,‬ועל כן מועיל תנאי‬
‫להסתלק מזכות שתבוא לו בעתיד‪ ,‬וכמו שסובר הרמב"ם בענין ירושה אליבא דר'‬
‫כהנא‪ .‬ומה שאמרה הגמ'‪:‬‬
‫"אמרי דבי רבי ינאי‪ :‬בכותב לה ועודה ארוסה; כדרב כהנא‪ ,‬דאמר רב כהנא‪:‬‬
‫נחלה הבאה לאדם ממקום אחר‪ ,‬אדם מתנה עליה שלא יירשנה; וכדרבא‪,‬‬
‫דאמר רבא‪ :‬האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו ‪ -‬שומעין לו‪".‬‬
‫מפרש הרמב"ם שהגמ' כתבה כן כדי להסביר את המשנה‪:‬‬
‫"הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ‪ -‬הרי זה אוכל פירות בחייה‪ ,‬ואם‬
‫מתה ‪ -‬יורשה‪".‬‬
‫ובפשטות מבינה הגמ' שמדובר בנכסי מלוג הקיימים‪ ,‬ועל כן אמרה הגמ'‬
‫שמדובר דוקא בכותב לה בעודה ארוסה‪ ,‬שבנשואה באופן זה אין הדבר מועיל‬
‫להסתלק מאכילת פירות נ"מ‪ ,‬כיון שיש לו כבר קנין פירות בנכסי האשה‪ .‬אבל‬
‫בנכסים שלא הגיעו עדין לאשה ואין לבעל קנין בהם‪ ,‬יכול להסתלק מזכות שתבוא‬
‫לו בהם‪ .‬ולפי זה יתבארו דברי הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות אישות הלכה ז' וז"ל‬
‫שם‪:‬‬
‫"התנה עמה אחר נישואין שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה ולא בפירי‬
‫פירותיהן עד עולם בחייה ובמותה ‪ -‬הרי זה אינו אוכל פירות כלל‪ ,‬אבל אם‬
‫מתה יירשנה כמו שביארנו‪".‬‬
‫השגת הראב"ד‪ :‬התנה עמה אחר נישואין שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה‬
‫ולא בפירי פירותיהן עד עולם בחייה ובמותה הרי זה אינו אוכל פירות‪ .‬א"א‬
‫נ"ל שחסר מכאן וקנו מידו‪ .‬ואע"פ שקנו מידו לסלוק הירושה אינו מועיל‬
‫אחר נישואין‪ ,‬לפי שסלוק הירושה לאחר מותה היא ואינו הקנאה לשום‬
‫אדם‪ ,‬והוה ליה כקנין דברים‪ ,‬והנישואין כבר חלו על הכל‪ .‬אבל תנאי דקודם‬
‫נישואין לא חלו הנישואין אלא על מנת שלא יירשנה‪ ,‬ותנאי ממון קיים‪.‬‬
‫וכתב ע"כ המ"מ וז"ל‪:‬‬
‫"התנה עמה אחר וכו'‪ .‬פשוט הוא שדברי רבינו בשקנו מידו‪ .‬והדין שכתב‬
‫כאן פשוט הוא‪ ,‬שכל שקנו מידו מסתלק הוא מהפירות‪ ,‬וכמו שנזכר למעלה‬
‫שאפי' אחרי הנשואין מסתלק הוא בקנין חוץ מירושה שאינו מועיל בה קנין‬
‫אחרי נישואין‪".‬‬
‫שטז‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫אמנם דברי המ"מ מישבים את דברי הרמב"ם‪ ,‬אלא שהדבר דחוק מדוע לא הזכיר‬
‫כאן קנין‪ .‬ועוד קשה שאם מדבר בקנין מדוע כפל הדברים‪ ,‬שהרי כתב כבר דין זה‬
‫בתחילת הפרק‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפי מה שביארנו בדברי הרמב"ם הדברים מיושבים‪.‬‬
‫שבתחילת הפרק דן הרמב"ם כשרוצה להסתלק מנכסים שיש לאשה‪ ,‬ובזה כתב‬
‫שלאחר הנשואין צריך קנין‪ .‬ובהלכה ז' הוא מדבר כשרוצה להסתלק מנכסים שיבואו‬
‫לה בעתיד‪ ,‬ובזה כתב הרמב"ם שיכול להסתלק ואף בלא קנין‪ .‬וכאן גם לא מועיל‬
‫קנין‪ ,‬דהוי דבר שלא בא לעולם‪ .‬ועל כך הוסיף הרמב"ם שלענין ירושה אינו יכול‬
‫להסתלק אף בנכסים שעדין לא הגיעו לידה‪.‬‬
‫המשנה למלך בפר' כ"ג' מהלכות אישות הלכ' א' ד"ה והנה אם נאמר‪ ,‬כתב שם‬
‫בתוך דבריו שהפרוש שהרמב"ם כתב בדברי הרי"ף שאדם יכול להסתלק מפירות‬
‫נ"מ שיפלו בעתיד לאשתו הנשואה‪ ,‬זו דעת יחיד‪ .‬ולפי דברינו אין זו דעת יחיד כי גם‬
‫הרמב"ם סובר כן‪.‬‬
‫ונראה לי שגם התוס' ומהר"ם מרוטנבורג סוברים שאדם יכול להסתלק מנכסי‬
‫מלוג של אשתו נשואה לפני שהגיעו לידה‪ .‬ונבאר הדברים דהתוס' בכתובות דף פ"ג‬
‫ובב"ב דף מ"ט כתבו וז"ל‪:‬‬
‫"ולר"י נראה דמייתי ראיה דאע"ג דקיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא‬
‫לעולם‪ ,‬אדם יכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם‪".‬‬
‫ונכסי מלוג של אשה שלא הגיעו לידה נחשבים דבר שלא בא לעולם‪ .‬ואף‬
‫שבלשון זה נכללים גם נכסים שיש לאשה בארוסין ועומדת להכניסם לבעלה‪ ,‬מ"מ‬
‫בלשון זה נכלל גם נכסי מלוג שעומדת לירש‪ .‬והא שהגמ' העמידה את המשנה‬
‫שמדובר בכותב לה בעודה ארוסה‪ ,‬זה משום שהגמ' מדברת בנכסים שיש לה בזמן‬
‫כניסה לחופה‪ .‬ולכן אומרת הגמ' שיכול להסתלק רק בארוסין‪ ,‬שאם כבר נשאה זכה‬
‫בקנין פירות בנכסים ושוב אין מועיל סילוק‪ ,‬אלא צריך קנין‪ .‬אבל בנכסים שעדין לא‬
‫נפלו לה‪ ,‬יכול להסתלק גם באשה נשואה‪.‬‬
‫והנה הרמב"ן הביא ירושלמי שאדם אינו יכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם‪.‬‬
‫אולם נראה שתוס' אינם סוברים כן‪ ,‬וכפי שנבאר לקמן‪.‬‬
‫המרדכי בריש פרק הכותב הביא תשובת מהר"ם וז"ל‪:‬‬
‫"וששאלת ראובן חפץ לקנות בית‪ ,‬ודואג פן יצטרך למוכרו ותעכב עליו‬
‫אשתו‪ .‬היוכל להתנות עם אשתו בשעת קניה ע"מ כן אקנה לנו בית שבכל‬
‫עת שאני צריך למוכרו שלא תוכל לעכב ע"י‪ ,‬והיא מקבלת עליה כן ונכתב‬
‫השטר‪ .‬התוכל לחזור ולעכב‪ ,‬כיון דבשעת התנאי הוי ליה דבר שלא בא‬
‫לעולם שעדין לא לקחו‪ .‬נ"ל דלא מציא להדורי‪ .‬נהי דאין אדם מקנה דבר‬
‫שלא בא לעולם מסתלק בטוב בדבר שלא בא לעולם‪ .‬כדתנן בפר' הכותב‬
‫ובפר' חזקת הבתים‪ ,‬נחלה הבאה לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא‬
‫יירשנה‪ .‬וכדתניא הכותב לאשתו דין ודברים וכו'‪ ,‬ואוקימנא בכותב לה‬
‫בעודה ארוסה‪ ,‬ומהני בין לנכסים שהם כבר באו לעולם בין לפירות דאכתי‬
‫לא אתו‪ .‬ושלום מאיר ב"ר ברוך‪.‬‬
‫ירושת הבעל‬
‫סימן יז‬
‫שיז‬
‫מתוך תשובה זו עולה בודאי שהבעל יכול להסתלק מנכסי מלוג שיפלו לה‪ .‬שהרי‬
‫מהר"ם מביא ראיה מזה שהגמ' אומרת שמועיל סילוק מהנכסים ומהפירות‪ ,‬והיינו‬
‫שמסתלק מהנכסים הקיימים ומהפירות שיבואו אחר כך‪.‬‬
‫ולכאורה היה מקום לומר שסילוקו מועיל משום שהסתלק בעודה ארוסה‪ ,‬אבל‬
‫אין להביא ראיה שאדם נשוי יוכל להסתלק מזכיות בנכסי מלוג שיבואו לאשתו‪,‬‬
‫שכבר זכה בנישואין בזכויות אלו‪ .‬אולם בדברי המהר"ם לא משמע כן‪ ,‬שהרי‬
‫המהר"ם נשאל אם אשה שיש לה שעבוד על נכסי בעלה מחמת חוב הכתובה יכולה‬
‫לסלק שעבודה מבית שבעלה רוצה לקנות‪ ,‬וכנראה שמדובר שם שהבעל השתעבד‬
‫לה גם בדאיקני‪ ,‬ופסק מהר"ם שמועיל סילוקה לפני שהבית השתעבד לה‪ .‬ולפי זה‬
‫נאמר גם אנו שהבעל יכול להסתלק מזכויות שיבואו לו בנכסי מלוג שאשתו עשויה‬
‫לירש‪ .‬ואף שכבר זכה בזכות העקרונית שכל הנכסים שיבואו לאשה יהיה זכאי‬
‫באכילת פירותיהם‪ .‬יכול הוא להסתלק כשם שהאשה יכולה להסתלק מזכות שכבר‬
‫זכתה בו‪.‬‬
‫לעיל כתבתי בפשיטות שנ"ל שלדעת התוס' אדם יכול להסתלק אחרי הנשואין‬
‫מנ"מ שיפלו לאשה‪ ,‬והוכחתי שכן סובר המהר"ם‪ .‬מ"מ הטור לא כתב כן בדעת‬
‫התוס'‪ .‬וז"ל הטור אבן העזר סימן צב‪:‬‬
‫בד"א‪ ,‬בכותב או אומר לה כן בעודה ארוסה‪ ,‬והנכסים נפלו בעודה ארוסה‪.‬‬
‫אבל אם נפלו לה משניסת‪ ,‬אע"פ שהתנה בעודה ארוסה‪ ,‬פר"י שאין התנאי‬
‫מועיל‪ .‬והרמב"ן כתב שהתנאי שהתנה בעודה ארוסה מועיל לנכסים שיפלו‬
‫לאחר נישואין‪ ,‬וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל‪.‬‬
‫והנה הטור כתב בפשטות שדעת בעלי תוס' שסילוק אינו מועיל אפי' בארוסין‬
‫לגבי נכסי מלוג שיפלו לאשה אחרי הנשואין‪ .‬ואנו דייקנו מהמהר"ם שסובר שלגבי‬
‫נכסים שיפלו בעתיד מועיל סילוק אפי' אחרי הנשואין‪ .‬ונ"ל שהטור )שמקור דינו‬
‫ברא"ש( והמהר"ם נחלקו בהבנת דברי התוס'‪ .‬התוס' נמצא בריש האשה שנפלו )דף‬
‫ע"ח ע"ב ד"ה לא כר"י(‪ ,‬והרא"ש בתוספותיו הביא דבריהם בריש פרק הכותב‪ .‬וז"ל‬
‫התוס' רא"ש‪:‬‬
‫"אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך? שאם מכרה ונתנה ‪ -‬קיים‪.‬‬
‫מוקי לה בגמ' בכותב לה ועודה ארוסה‪ .‬ומסתמא בעודה ארוסה נמי נפלו‬
‫לה‪ ,‬ואפי' הכי טעמא דכתב לה דין ודברים‪ ,‬הא לאו הכי מכרה בטל‪ .‬וקשה‪:‬‬
‫דהתנן לעיל עד שלא נישאת ונישאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים‪ ,‬ואפי'‬
‫בלא תנאי‪ .‬וי"ל דמתניתין דהכא כתנאי דאמרו לו הואיל וזכה באשה וכו'‪,‬‬
‫דלא סבירא להו כר"ג‪ .‬והרמב"ן תירץ דמסתלק הוא מנכסים שיפלו לה‬
‫לאחר שתינשא וכו'‪ ,‬ומיהו בירושלמי לא משמע הכי וכו'‪.‬‬
‫והנה הטור למד פשט בדברי התוס' שלדעתם לא קשה מהירושלמי‪ ,‬כיון שסוברים‬
‫שהבעל אינו יכול להסתלק מנכסים שיפלו לאשה אחרי הנשואין‪ ,‬ועל כן לא העמידו‬
‫המשנה באופן זה‪ .‬ברם נ"ל שמהר"ם פירש בתוס' שהבבלי בודאי חולק על‬
‫הירושלמי‪ ,‬שבפשטות אדם יכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם‪ .‬ומה שאמרה הגמ'‬
‫שיח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫במתנה עם אשתו בעודה ארוסה‪ ,‬מדובר בנכסים שיש לה בארוסין‪ ,‬אבל מנכסים‬
‫שעדין לא נפלו לה בודאי יכול להסתלק ואפי' בעודה נשואה‪.‬‬
‫ובני היקר הרב בנימין שמחה נ"י אמר לי כי כפרוש שכתבתי במהר"ם כן סובר‬
‫רבנו יונה במסכת ב"ב דף מ"ט ע"ב ד"ה וכדרבא‪ .‬ואמנם ר' יונה כתב שם שאדם‬
‫יכול להסתלק אחרי הנשואין מזכויות בנכסי מלוג של אשתו שיפלו לה בעתיד‪ .‬עוד‬
‫כתב שם שלמ"ד שירושת הבעל דרבנן‪ ,‬יכול הבעל להתנות עם אשתו שלא יירשנה‬
‫גם אחרי הנשואין‪.‬‬
‫המשנה למלך פר' כ"ג מהלכות אישות הלכ' א' הסתפק בדעת מהר"ם אם לדעתו‬
‫יכול אדם להסתלק מדברים שיש לו בהם זכות מדאורייתא‪ .‬ונ"ל שמאחר שביארנו‬
‫לעיל שדעת תוס' ומהר"ם שאינו יכול להסתלק מירושה שהיא מדאורייתא‪ ,‬כמו כן‬
‫אין מועיל סילוק מזכויות שהם דאורייתא‪ .‬ולמ"ד ששעבוד הוא דאורייתא אין אדם‬
‫יכול להסתלק משעבוד‪ .‬והא דכתב מהר"ם שמועיל סילוק לגבי שעבוד‪ ,‬נראה‬
‫שהמהר"ם כתב כן רק לגבי שיעבוד דאיקני דהוי שעבוד רק מדרבנן‪ ,‬דהרי בשעה‬
‫שכתב דאיקני הוי דבר שלא בא לעולם ואינו מועיל מדאורייתא‪ ,‬וע"כ כתב שמועיל‬
‫סילוק‪ .‬וכן ראיתי שתירץ האבני מילואים בסימן צ"ב‪.‬‬
‫כתבנו לעיל שמדברי המהר"ם מוכח שבעל יכול להסתלק בנשואין מנכסי מלוג‬
‫של אשתו או מפירותיהן לפני שנפלו לה‪ ,‬דהוי כשעבוד שיש לאשה זכות ויכולה‬
‫להסתלק היות שלא באו לידו‪ .‬ומצאתי שכ"כ האבני מילואים סימן צ"ב סעיף ב' ס"ק‬
‫ו' ד"ה ולפ"ז‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע שם ס"ק ח' ד"ה והנה בתשובות וכו'‪.‬‬
‫)ועיין נתיבות סימן ר"ט ס"ק ו' שכתב שמהר"ם דן לגבי סילוק‪ ,‬אולם מחילה‬
‫מועילה בכל אופן להסתלק משעבוד(‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫השו"ע סי' צ"ב פסק להלכה כדעת הרמב"ן‪ ,‬הרשב"א‪ ,‬הר"ן והרא"ש‪ ,‬שבארוסין‬
‫יכול אדם להסתלק מנכסי מלוג ומפירותיהם אפי' שיפלו אחרי הנשואין‪ ,‬שמסתלק‬
‫מהזכות שנתנו לו חכמים לפני שזכה בה‪ .‬אולם לאחר הנשואין שכבר זכה בזכות‬
‫לאכול פירות נכסי מלוג שיש לאשה ושיהיו לה בעתיד‪ ,‬שוב לא מהני סילוק לא‬
‫לנכסים שיש לה ולא לנכסים ולא לפירות שיפלו לה בעתיד‪ ,‬ונראה שגם קנין לא‬
‫מהני לנכסים שיפלו לה בעתיד‪ ,‬דהוי מקנה דבר שלא בא לעולם‪) .‬אולם התחייבות‬
‫להחזיר יהני‪(.‬‬
‫וכתבנו לעיל שהאבנ"מ כתב שלדעתם לא מהני סילוק משיעבוד דאיקני אחרי‬
‫ההלואה‪ .‬ועיין במשנה למלך שהסתפק בדבר‪.‬‬
‫ולשיטות הסוברות שירושת הבעל דבר תורה ומכל מקום מהני להסתלק‬
‫מהירושה‪ ,‬עיין אבני מילואים סימן צ"ב סעיף ז' ס"ק י"ב ד"ה ולפ"ז‪ ,‬אם מהני סילוק‬
‫או צריך בדוקא תנאי‪.‬‬
‫ועיין בית יעקב שכתב בשם הריטב"א‪ ,‬דתנאי ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות הוי‬
‫תנאי שכוונתו חוץ‪ ,‬ואין צריך בתנאי זה לתנאי כפול‪ .‬ולפ"ז שמא יהני גם לשון‬
‫ירושת הבעל‬
‫סימן יז‬
‫שיט‬
‫סילוק שמשמעותו חוץ‪ .‬ברם בתוס' בכתובות דף נ"ו מבואר שצריך דוקא תנאי‬
‫ודוקא תנאי כפול‪ .‬וע"ע בענין זה בנתיבות סימן ר"ט ס"ק ו'‪.‬‬
‫ועיין פ"ת סי' צ'"ב ס"ק א' מה שכתב בשם הנו"ב‪ .‬ונ"ל כוונתו‪ ,‬כי בענין סילוק‬
‫מפירות נ"מ או סילוק מנכסים עצמם מהני לשון סילוק‪ ,‬וצריך דוקא אחרי האירוסין‬
‫ולפני הנשואין‪ .‬אולם אם מתנה בלשון תנאי‪ ,‬מהני אף לפני קידושין‪ .‬ובקנין לנכסים‬
‫שיש לה‪ ,‬מהני אחרי הנשואין‪ .‬ולגבי סילוק מירושה צריך דוקא תנאי‪ ,‬היות שירושה‬
‫דאורייתא‪ .‬ואמנם לגבי ירושה כתב השו"ע התנה עמה שלא יירשנה‪ ,‬וגם בענין זה‬
‫כתב הב"ש דהוי ספיקא דדינא אם מועיל תנאי‪ .‬ואח"כ כתב בנו"ב שיש לשונות‬
‫שמהני אף קודם ארוסין‪ ,‬ואחרי נישואין‪ ,‬ועיין סעיף ז'‪ .‬ונ"ל שכוונתו שאם מתחייב‬
‫בקנין להחזיר הירושה ליורשיה או מתחייב להחזיר שווי הפירות לאשה‪ ,‬מהני בכל‬
‫אופן‪.‬‬
‫)ועיין קצוה"ח סימן ס' ס"ק ז' ובנתיבות שם ס"ק י"ב ובאמרי בינה חו"מ דיני‬
‫הלואה סימן נ"א ד"ה והא‪(.‬‬
‫ואם נותני הנדוניא מתנין שאם תמות האשה יחזרו הנכסים לנותנים‪ ,‬מהני‪ ,‬דהוי‬
‫מתנה בתנאי‪ .‬וצריך תנאי כפול‪) .‬כ"כ בספר המכריע סי' מ"ז‪ ,‬ויש שפרשו כן את‬
‫הירושלמי‪(.‬‬
‫והנה הרשב"א והר"ן כתבו שסילוק אינו מועיל אלא דוקא אחרי אירוסין ולפני‬
‫נישואין‪ ,‬ודנו האחרונים בזה דלא נהגו כן‪.‬‬
‫ועיין שם באבני מילואים שכתב‪ ,‬שמאחר שמסכמים הדברים לפני הקידושין‪ ,‬הוי‬
‫כדברים שדברו בהם בזמן הקידושין‪ ,‬והן הן הדברים הנקנים באמירה‪ ,‬והוי כמתחייב‬
‫בזמן הקידושין לכל מה שסיכמו‪.‬‬
‫ויש שכתבו שסילוק אינו מועיל‪ ,‬אולם מאחר ונוהגים לעשות דברים אלו בדרך‬
‫תנאי הוי כנישאו על דעת כן שמועיל אף לפני הקידושין‪ .‬והבאנו לעיל שהבית יעקב‬
‫כתב בשם הריטב"א‪ ,‬דמאחר והכוונה בתנאים אלו לקידושין חוץ מזכויות מסוימות‪,‬‬
‫לא צריך תנאי ע"פ דיני התנאים‪ .‬ועיין בענין זה בהרחבה בפד"ר חלק א' מעמוד‬
‫‪.289‬‬
‫ומ"מ אם מתחייב בלשון התחייבות שיחזיר לאשה )את פירות הנ"מ( או ליורשיה‬
‫)את הנכסים שירש מהאשה(‪ ,‬מועיל הדבר בכל אופן‪ .‬ונראה שצריך להתחייב בלשון‬
‫זו‪ ,‬שהוא מתחייב לאשה )את השווי של פירות הנ"מ שיהיו( או ליורשיה את השווי‬
‫של אותם הדברים שירש ממנה‪.‬‬
‫והנה אם מתחייב להחזיר את שווי הירושה שיירש ממנה ליורשיה‪ ,‬מועילה‬
‫התחייבותו ליורשים שקיימים בזמן ההתחייבות‪ .‬ואם מתו הזוכים עוברת‬
‫ההתחייבות בירושה ליורשי הזוכים‪ .‬אולם אם רוצה להתחייב באופן ישיר לבנים‬
‫שיולדו לאשה אח"כ‪ ,‬אין הדבר מועיל‪ .‬שאדם אינו יכול להתחייב למי שלא היה‬
‫בעולם בזמן ההתחייבות‪ .‬ועיין אבנ"מ שם בענין זה‪.‬‬
‫ונ"ל שיכול להתחייב באופן זה‪ ,‬שיתחייב לאשה סך כפול ממה שיירש ממנה‪,‬‬
‫וזמן הפרעון יהיה שעה לפני מותה‪ ,‬ויכתוב לה דין ודברים אין לי על מלוה זו‪.‬‬
‫שכ‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫שבאופן זה יירשו יורשיה שיולדו לה מחצית מחוב זה‪ .‬ועיין ב"ש סימן צ' ס"ק ט'‪.‬‬
‫]וע"ע ח"מ סי' צ' ס"ק ח' שלדבריו גם אם לא כתב דין ודברים וכו' גם הדין כן[‪.‬‬
‫והנה אם האשה תתחייב לבנותיה חלק מהחוב אחרי שיולדו יהיה להם גם חלק‬
‫בחוב זה‪.‬‬
‫ועתה אכתוב הערה על דברי הבית מאיר‪ .‬הרמ"א באה"ע סי' קי"ח סעי' י"ט כתב‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"תקנת שו"ם שאנו נוהגים בזמן הזה בנדונית חתנים וכו' וכן במתנות שנתנו‬
‫לחתן‪ ,‬ובזמן שהנכסים חוזרים מכח התקנה‪ ,‬י"א שחוזרין לנותני הנדוניא‬
‫)תשובות מיימוניות להלכ' אישות וכן משמע לשון התקנה(‪ ,‬וי"א ליורשים‬
‫)תשובת מיימוניות סי' ל"ה( וכן מנהג הקהילות‪ .‬ואין חילוק בין אם האב‬
‫נותן הנדוניא או אחרים )ת"ה סי' שנ"א(‪.‬‬
‫וכתב ע"כ הבית מאיר וז"ל‪:‬‬
‫י"א ליורשים וי"א לנותני הנדוניא‪ .‬והכריע המשאת בנימין בתשובתו‬
‫בחלוקה )כ"כ בסי' י"ב(‪ ,‬וטעמו על פי המבואר בחו"מ סוף סי' קל"ט דבר‬
‫שחולקים בו וכו'‪ .‬וצ"ע למה לא נאמר בזה נכסים בחזקתם‪ ,‬דהיינו בחזקת‬
‫יורשי האשה הואיל והוחזקה נחלה לאותו שבט‪ ,‬כדאיתא בחו"מ סי' ר"פ‬
‫סעי' י'‪ .‬ולא מיבעי בנ"מ‪ ,‬אלא אפי' בנכסי צ"ב‪ ,‬כיון שהבעל מסולק והספק‬
‫בין הנותן נכרי לבין יורשיה‪ .‬ועין סי' צ' סעי' ו'‪ .‬ואולי סובר דלא שייך ספק‬
‫זה אלא בספק במציאות ולא ספק דפלוגתא‪ ,‬אבל צריך ראיה לחלק‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫והרע"א בחידושיו לשו"ע חו"מ סי' ר"פ ציין לדברי הב"מ הנ"ל‪ .‬ואני תמה על‬
‫דבריו דהנה הבעל יורש את אשתו דבר תורה או מדרבנן‪ .‬וביארנו לעיל שדעת ר"ת‬
‫ור"י שירושת הבעל מדאורייתא‪ ,‬ושיטתם שאדם אינו יכול לסלק עצמו מירושת‬
‫אשתו ואף אם מתנה כן בזמן הנשואין‪ .‬ומאחר וכן‪ ,‬ר"ת ובית דינו שתקנו תקנת‬
‫שו"ם‪ ,‬על כרחך כוונתם בתקנה היתה שהחתן יתחייב שיחזיר מה שיירש מאשתו‬
‫ליורשיה או לנותני הנדוניא‪ .‬וא"כ קשה מה שייך לומר שנלך אחרי החזקה שהוחזקה‬
‫הנחלה ליורשיה‪ ,‬הרי הם אינם יורשיה‪ ,‬והספק כאן הוא רק למי התחייב הבעל‬
‫להחזיר את הירושה‪.‬‬
‫וגם לשיטות הסוברות שירושת הבעל דבר תורה ואע"פ כן אדם יכול להתנות שלא‬
‫יירש את אשתו‪ ,‬מכל מקום זה כאשר מתנה שמסתלק לגמרי מירושתה ולא מצאנו‬
‫שיוכל להסתלק מירושתה רק לשנתים‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬שגם לסוברים שירושת הבעל דרבנן‪ ,‬ויש ספק בתקנה‪ ,‬האם התקנה היתה‬
‫שהבעל מסתלק מירושת אשתו לשנתים‪ ,‬או שהוא מתחייב להחזיר מה שיירש‬
‫מהנדוניא לנותני הנדוניא‪ .‬בספק זה לא שייך לומר שהנכסים בחזקת יורשי האשה‪,‬‬
‫שהרי חכמים עקרו כבר ירושתם ותקנו שהבעל יורש את אשתו‪ .‬ומעתה הספק הוא‬
‫רק מה היתה תקנת שו"ם‪ ,‬ולא שייך לומר שאיש מהם מוחזק בנכסים‪.‬‬
‫סימן יח‬
‫פס"ד בהערכת כתובה‬
‫שכא‬
‫שיעור כתובה‬
‫לפנינו בתיק ניתן פסק דין הקובע שהאשה חייבת לקבל גט‪ ,‬והבעל חייב לשלם‬
‫לאשה את כתובתה‪ .‬אם הבעל ישלם את כתובה והאשה תסרב לקבל גט ידון ביה"ד‬
‫להתיר לבעל לשאת אשה שניה‪.‬‬
‫הכתובה היא הכתובה אשכנזית‪ ,‬שבה התחייב הבעל מאתים זוזים דחזי לכי‬
‫מדאוריתא‪ .‬עוד התחייב הבעל מאתים זקוקים כנהוג‪ ,‬ואח"כ התחייב עוד תוספת‬
‫בלירות ישראליות בסך ידוע‪ ,‬ובסוף כתובה כתוב סך הכל כתובתא דין ונדוניא דין‬
‫ותוספת עולה לסך מאה ושבעה אלף לירות ישראליות‪.‬‬
‫ונבאר עתה מה הן הספיקות העולות בכתובה זו‪:‬‬
‫א‪ .‬יש לדון מה הבעל חייב לשלם אחר שכתוב בכתובה סה"כ ‪ 170,000‬לירות ועתה‬
‫הלירות אינם קיימות‪ .‬ב"כ האשה טען שיש להצמיד סכום זה למדד לכל הפחות‬
‫לדולר‪ .‬עוד טען באם אין מחייבים הצמדה יש לחייב את הבעל לשלם ‪170,000‬‬
‫ש"ח וטעמו כי מאחר והלירות אינם קימות הרי שיש לדון כאן דין מטבע שנפסל‬
‫שדינו קבוע בשו"ע יו"ד סימן קס"ה‪ ,‬שאם אדם הלוה מטבע והמטבע נפסל ואין‬
‫לו הוצאה בשום מקום חייב הלוה לשלם במטבע החדש היוצא‪ .‬ב"כ והאשה הביא‬
‫לביסוס טענתו את דברי ערוך השולחן חו"מ סימן ע"ד סעיף ח'‪ ,‬ואת דעת החז"א‬
‫יו"ד סימן ע"ד ס"ק ה'‪.‬‬
‫ב‪ .‬עוד יש לדון‪ ,‬אם לפי ההלכה אין לחייב בהצמדה‪ ,‬האם החוב בכתובה זו הוא רק‬
‫מאה ושבעים אלף לירות‪ ,‬או שמא יש בכתובה זו גם חוב של מאתים זוזים‬
‫ומאתים זקוקים‪.‬‬
‫ג‪ .‬עוד יש לברר מה הסכום של מאתים זוזים ומאתים זקוקים‪.‬‬
‫נברר את הדברים‪:‬‬
‫א‬
‫הנה עיקר דין פיחותי מטבע מבואר בגמ' בב"ק דף צ"ז ע"ב ומבואר שם דאם‬
‫פחתו את המטבע ועקב כך התייקרו הפירות בשוק יחסית לפיחות המטבע‪ ,‬חייב‬
‫הלווה לשלם את ערך הכסף שקיבל כפי שהיה בזמן ההלוואה‪ .‬אולם פיחותי המטבע‬
‫המדוברים שם היו שהורידו את משקל הכסף במטבע‪ ,‬ובזה נפסק דאם פחתו הוי‬
‫כמטבע אחר וחייב הלוה לשלם בערך של שעת ההלוואה‪ .‬ועתה צריכים אנו לדון‬
‫האם פחותי המטבע קיימים היום דינם כהורדה במשקל המטבע או דין הפיחות היום‬
‫אינו כן אלא שהלוה יכול להחזיר את אותו המטבע שלוה‪.‬‬
‫ובענין הזה נחלקו הפוסקים והוי ספיקא דדינא‪ .‬עיין בספר תורת ריבית דף שע"ו‬
‫ובאותיות פו פז‪ ,‬ועיין באור שמח שציין שם‪ ,‬שפסק דהוי ספיקא דדינא‪ .‬לפי"ז אי‬
‫אפשר להוציא מן הנתבע‪ .‬נציין עוד כי הפיחותים שלנו שונים מן הפיחותים שדברו‬
‫בהם המפרשים שם דשם דברו שנפחת המטבע יותר מחומש בבת אחת והפיחותים‬
‫שכב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫שלנו הם הפיחותים זוחלים קטנים שאין בהם שום פיחות כשלעצמו חומש‪ .‬אולם‬
‫עיין בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סימן ב' שמשמע ממנו שפיחותים זוחלים קטנים‬
‫ומצטרפים ואם יש הבדל בין שעת הלואה לשעת הפרעון יותר מחומש יש לזה דין‬
‫של פיחות יותר מחומש‪.‬‬
‫אולם הוסיף ב"כ האשה וטען‪ ,‬כי המקרה שלנו שונה מפיחות רגיל מפני שזה‬
‫מטבע שנפסל ובזה הכל מודים שבחוב זה חייבים לשלם את ערך החוב בדולרים‬
‫וכפי שהיתה שוה הכתובה בזמן שנכתבה‪.‬‬
‫עוד טען ב"כ האשה שהבעל חייב לשלם בשקלים חדשים את הסכום שנכתב‬
‫בכתובה בלירות‪ .‬ולפ"ז מאחר וכתוב בכתובה ‪ 170,000‬לירות חייב הבעל לשלם‬
‫‪ 170,000‬ש"ח‪ .‬לטענתו‪ ,‬אם אדם לוה מעות ונפסל המטבע‪ ,‬חייב הלוה לשלם את‬
‫ההלואה במטבע החדש היוצא בהוצאה‪.‬‬
‫הנה לטענה זו דהוי מטבע שנפסל‪ ,‬נ"ל שהמקרה שלפנינו אינו דומה כלל למטבע‬
‫שנפסל המוזכר בגמ'‪ .‬דשם מדובר שהיה מטבע אחד ואח"כ הוציא המלך מטבע‬
‫אחר ופסל את הראשון דאמרינן שהמטבע הראשון אין לו קיום היום וע"כ חייבים‬
‫לשלם במטבע החדש הדומה לראשון‪ .‬אולם במקרה של לירות ושקלים וש"ח‪.‬‬
‫הלירות לא נפסלו בזמן שהוצאו השקלים וכן השקלים לא נפסלו בזמן שהוצאו‬
‫הש"ח אלא בזמנו הוציאה הממשלה גם מטבע חדש וקבעה כי עשר לירות יהיו‬
‫שווים שקל‪ ,‬וערך הלירה לא השתנה כלל בזמן הוצאת השקל‪ ,‬עוד נציין כי בזמן‬
‫שהממשלה הוציאה את שטרי השקל והש"ח היא לא פסלה או פיחתה את המטבע‬
‫הישן היא רק קבעה מטבע חדש וקבע שעשר לירות יהיו שווים שקל‪ ,‬ןאלף שקלים‬
‫יהיו שווים שקל חדש‪ .‬עוד נציין כי שני המטבעות המשיכו להוות מטבע חוקי זמן‬
‫רב וערכם נשמר זמן רב‪ .‬מאוחר יותר נשחק ערך הלירות וע"כ הוציאה הממשלה את‬
‫השטרות הראשונים מן המחזור‪ .‬למבואר כאן אין לראות בלירה מטבע שנפסל ולדון‬
‫בו דין מטבע שנפסל כי ערך הלירה נקבע במטבע החדש וע"כ מטבע הלירה הוא‬
‫כאילו קיים גם היום‪.‬‬
‫והנה אף אם נקבל את טענת ב"כ האשה שהמקרה שלפנינו דומה למטבע שנפסל‪,‬‬
‫דמטבע הלירות נפסל ועתה יש מטבע חדש שהוא הש"ח‪ ,‬מ"מ ברור שאין לדון כאן‬
‫הדין‪ ,‬שאם נפסל המטבע הישן צריך הלוה לשלם במטבע החדש או להצמיד את‬
‫ערכו למטבע זר שסוחרים בו בעיקר במדינה‪ .‬עיין בשו"ע יו"ד סימן קס"ה ובחו"מ‬
‫סימן ע"ד שפסק הרמ"א שדין הגמ' שמטבע שנפסל צריך לשלם במטבע חדש זה רק‬
‫כשלא קבעה המלכות חוק כיצד ינהגו המלוים והלוים‪ .‬אך אם קבעה המלכות בחוק‬
‫כיצד ינהגו‪ ,‬דינא מלכותא דינא וכן יש לנהוג‪ .‬ועיין ש"ך סימן קס"ה שפסק כן‬
‫להלכה )ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סימן ב' במה שכתב אולם דבריו דברי‬
‫יחיד ויתכן שבמקרה שלנו גם הוא יודה דמטבעות שלנו אם המלכות לא תקבע בחוק‬
‫את דיני התשלומים במטבע החדש‪ ,‬לא יהי משש בכחה להנפיק מטבעות‪ .‬וע"ע‬
‫בשו"ת חתם סופר‪ ,‬בסימנים שציין בספר תורת רבית דלעיל(‪.‬‬
‫סימן יח‬
‫פס"ד בהערכת כתובה‬
‫שכג‬
‫ולפי זה הרי בשעה שהממשלה הוציאה את שטרי השקלים לשוק היא קבעה‬
‫שאלף שקלים ישנים יהיו שקל חדש‪ ,‬ועל כן אין לדון כאן כלל דין מטבע שנפסל‪.‬‬
‫ומטעם זה ג"כ אין לחייב בהצמדה למדד או לדולר‪ ,‬אף לשיטות הסוברות שידן‬
‫הפיחות בימינו כדין הפיחות בזמן הגמ'‪.‬‬
‫) מה שכתב בספר תורת רבית‪ ,‬בהערותיו שם דיש לומר שאם הלוה לא פרע את‬
‫חובו בזמן דיש לחייבו בהצמדה מאותו זמן עד זמן הפירעון‪ ,‬משום שכך נקבע‬
‫בחוקי המדינה‪ .‬אינו נראה לי‪ ,‬כי מה דאמרינן דינא במלכותא דינא זה רק לגבי דיני‬
‫המטבעות והשנויים שהמדינה קובעת בהם‪ ,‬אולם מה שקבעה לגבי לוה שלא שילם‬
‫חובו בזמן הוא מדין מזיק או שהם סוברים שכך ראוי להיות הדין‪ ,‬וע"כ אין בזה‬
‫דינא דמלכותא דינא(‬
‫ולהאמור סכום הכתובה הוא ‪ 170,000‬לירות שהם ‪ 17‬ש"ח‪ .‬אולם זכורני כי בזמן‬
‫האינפלציה הגדולה שאלתי את פי הגאון רבינו שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בענין אדם‬
‫שגזל סכום כסף גדול וירד ערכו כיצד ישלם? וענה לי כי הוא נוהג שבזמן שבאים‬
‫אליו מלוה ולוה בענין החוב הוא אמור ללוה שידע כי מן הדין אי אפשר לחייבו‬
‫בהצמדה אך כדי לצאת ידי שמים חייב לשלם את ערך ההלוואה שקיבל‪ .‬ולפי"ז היה‬
‫ראוי לביה"ד לפשר בין הצדדים‪ .‬אולם במקרה שלפנינו אין נראה שהבעל חייב‬
‫לצאת ידי שמים בחוב זה דכל הדין שחייבים לצאת לצאת ידי שמים זה במקרה‬
‫שההלואה הייתה לפי האינפלציה והמלוה לא אסיק אדעתיה להצמיד את ההלואה‪.‬‬
‫אך הלואה שניתנה בזמן האינפלציה והמלוה לא התנה להצמיד חובו והלוה משלם‬
‫בזמן‪ ,‬בזה לא שייך לצאת ידי שמים‪ ,‬שהמלוה הוא דאפסיד אנפשיה שלא הצמיד‬
‫חובו‪.‬‬
‫ב‬
‫עתה לשאלה השניה שעולה בנדון שלפנינו‪ .‬בכתובה כתוב מאתים זוזים ומאתים‬
‫זקוקים ואח"כ כללו את הכל וכתבו סה"כ מתחייב הבעל מאה ושבעים אלף ל"י‪.‬‬
‫לכאורה נראה כי החוב של הבעל בכתובה הוא רק מאה ושבעים אלף לירות ותו לא‪.‬‬
‫כי זה החוב הכתוב בכתובה‪ .‬ועוד‪ ,‬מאחר מאתיים זוזים ומאתים זקוקים אינם מטבע‬
‫אלא משקל כסף צרוף‪ ,‬הרי ההתחייבות שנכתבה בסוף במטבע‪ ,‬היא הקובעת ולזה‬
‫התחייב הבעל דעל כך היתה סמיכות הדעת שלו‪ ,‬כי מאתים זוזים וזקוקים אינו ידוע‬
‫מה הן‪.‬‬
‫אולם נ"ל שהדבר אינו כן‪ ,‬כי לפי זה נמצא שהבעל חי אם אשתו ללא כתובה‪,‬‬
‫מפני שערך ‪ 170,000‬לירות היום שוה פחות ממאתיים זוזים )שהם בערך קילוגרם‬
‫כסף טהור(‪ ,‬ועל כן נראה שאף שהבעל קבע את הסכום הכתובה בלירות‪ ,‬לא הייתה‬
‫כוונתו שסכום זה יפחת מערך הכתובה דאורייתא‪ ,‬דכוונתו הייתה להוסיף ולא‬
‫לפחות‪ ,‬ובודאי לא עלתה על דעתו שישהה עם אשתו בלא כתובה‪ .‬וע"כ הרי זה‬
‫כאומר שהחוב הוא בלירות בסך שנקב אולם הסכום לא יפחת פחות מאתים זוז‪.‬‬
‫ושמעתי שנשאל בדבר הגאון הרב אלישיב שליט"א‪ ,‬וענה שבודאי לא התכונו‬
‫לפחות מכתובה דאורייתא‪ .‬ואומנם רצוי לכתוב כתובה חדשה‪.‬‬
‫שכד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ולפי המבואר נראה שיש לאשה בכתובתה גם את המאתיים זקוקים כסף‪ .‬דעיין‬
‫בשו"ע אהע"ז סימן סו סעיף י'‪ ,‬שפסק וז"ל‪:‬‬
‫"אם יש משפחות שנוהגים לכתוב בכתובתן יותר משיעור חכמים אין‬
‫למחות בידן‪ .‬ולא אלא אפי' אלא אפי' אחד מבני המשפחה ההיא שלא כתב‬
‫כתובה לאשתו מגבינן לה בתנאי ב"ד לפי מה שרגילים לכתוב"‪.‬‬
‫ובסעיף יא כתב‪:‬‬
‫"הנושא אשה סתם כותב לפי המנהג וכן היא שפסקה נותנת לפי המנהג‬
‫המדינה"‬
‫ולפי זה יש לאשה גם מאתים זקוקים כי מנהג כל עדת האשכנזים שהבעל מתחייב‬
‫במאתיים זקוקים ודין שניהם כדין כתובה דאוריתא‪ ,‬ואף שיש לחלק ביניהם כי בעל‬
‫שהתנה לפחות ממאתים זקוקים תנאי קיים‪ ,‬מ"מ נ"ל כל הזמן שלא התנה לא אמרינן‬
‫שפחת‪ .‬וע"כ נראה שמה שכלל הבעל את הזוזים והזקוקים והוסיף וכתב סה"כ‬
‫‪ 170,000‬לירות כונתו היתה רק להוסיף על המנהג ולא לפחות שדבר זה היה אסור‬
‫על פי הדין‪.‬‬
‫ועיין שו"ת חתם סופר אהע"ז סימן קכ"ו‪ ,‬שדן בענין פחותי מטבע בזמנו וקבע‬
‫שם‪ ,‬כי אם לפי הפיחותים ודינא דמלכותא יצא שסכום הכתובה פחות ממאתים‬
‫זזוים‪ ,‬אין לילך אחר דינא דמלכותא‪ ,‬שאין לפחות לכתובת אשה פחות מאתים זוזים‪.‬‬
‫ובענין מה שנהגו לגבות מעבר לכך כתב שיש לילך אחר דינא דמלכותא‪ .‬ונ"ל שאין‬
‫הדברים סותרים למה שכתבתי כאן‪ ,‬כי שם עקב הפיחותים הפסיד רוב הציבור את‬
‫כספו ולא יכלו לשלם לפי ערך ד' מאות זהובים וע"כ היו מוכרחים לילך אחר דינא‬
‫דמלכותא‪ .‬אך בזמננו למרות הפיחותים‪ ,‬ערך הממון של הציבור נשמר בנכסים‬
‫צמודים ע"כ אין לפחות גם מערך משקל מאתים זקוקים כסף צרוף‪ .‬ועוד נראה לחלק‬
‫שבזמנו נהגו לגבות ד' מאות זהובים ועל כן כשהחליפו את המטבע יש לגבות‬
‫תמורתם כדינא דמלכותא משא"כ בזמנינו דלא נהגו לגבות עבור הזקוקים מטבע‬
‫אלא משקל כסף ע"כ אין משתנה ערכם עקב פיחותים‪ .‬ועיין עוד שם חלק יו"ד סימן‬
‫רפ"ט‪ .‬ועוד‪ ,‬שבזמן הזה כשהבחינו שערך הכתובה נפסד‪ ,‬משום שכתבו בכתובה‬
‫המטבע היוצא‪ ,‬נהגו לכתוב בכל הכתובות מאתים זוזים ומאתים זקוקים‪ ,‬מלבד‬
‫התוספות בלירות או בשקלים‪ ,‬ולכן ודאי שסתם כתובה של אנשי אשכנז‪ ,‬היא לא‬
‫פחות ממאתיים זוזים ומאתים זקוקים‪ .‬עוד נציין‪ ,‬כי הרבה מאנשי אשכנז הקפידו‬
‫לכתוב מאתים זוזים ומאתים זקוקים‪ ,‬ורק אח"כ הוסיפו‪ ,‬סכום במטבע‪ .‬ובכתובתם‬
‫לא היתה אף פעם רעותא‪ ,‬וע"כ ודאי שכתובה אשכנזית לא פחתה אף פעם ממאתים‬
‫זקוקים‪ ,‬וכל זמן שהבעל לא התנה מפורש לפחות הרי שלא פחת‪ .‬ועין ברמ"א סימן‬
‫ס"ו סעיף א שכתב‪ ,‬שבעל רוצה לפחות ממנהג הכתובות והתנה כך אחר שידוכין‬
‫דצריך להסכמת האשה‪ .‬וע"ע בשו"ת מהרי"ל סימן ע"ו )פ(‪ .‬דתחילה רצה לומר שדין‬
‫הזקוקים שנוהגים להתחייב הוא כמנה ומאתים שתקנו חכמים ואי אפשר לפחות‬
‫בהם וז"ל שם‪:‬‬
‫סימן יח‬
‫פס"ד בהערכת כתובה‬
‫שכה‬
‫"והאידנא מנהגינן כמשפחות מיוחסות שבישראל בכתובות גדולות ואפי'‬
‫בלא נקיטת כתובה למקצת רבותי כל מקום ומקום לפי מנהגו כל הפוחת‬
‫מאותו הסכום הוי ליה בעילתו בעילת זנות דהוי לדידי' כתקנת חכמים‪ .‬אבל‬
‫כשהרציתי הדברים לפני מ"ו והשר הגדול אמר דמותר ומנהג לכתוב‬
‫התקבלתי עד כתובה דאוריתא"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫הרי דמבואר בדבריו כמה ערכו של מנהג זה וע"כ כל זמן שלא התכונו לפחות לא‬
‫אמרינן שפחתו ממנהג זה‪ .‬וע"ע שו"ת מהרי"ל החדשות סימן קצ"ז שכתב דין‬
‫הזקוקים כדין מעשה ב"ד שאי אפשר לטעון כנגדם פרעתי‪ .‬ולהאמור עד כאן‪ ,‬סכום‬
‫הכתובה של האשה הוא מאתיים זוזים ומאתים זקוקים‪ .‬כי מה שנהגו לקבוע הסכום‬
‫במטבע הוא רק כדי להוסיף ולא לפחות וכל זמן שהבעל לא התנה מפורש לפחות‬
‫ממאתים זקוקים יש לאשה סכום זה‪.‬‬
‫ג‬
‫נותר לברר כמה הם מאתיים זקוקים ומאתים זוזים‪ .‬עיין פד"ר חלק יא' עמוד ‪,363‬‬
‫שפסקו שם‪ ,‬כי מאתיים זוזים הם ק"ג כסף‪ .‬ומאתיים זקוקים הם שני ק"ג ו‪ 500‬גרם‪.‬‬
‫)ועיין באיגרות משה חלק רביעי אהע"ז סימנים צא‪ ,‬צב‪ ,‬שכתב שבזמן הזה ראוי‬
‫לגבות שווי משקל ‪ 200‬זקוקים כסף‪ .‬ועיין בחז"א שלדעתו המשקל הוא ‪ 57.600‬ק"ג‬
‫כסף(‬
‫נמצא ערך הכתובה לפי כל המבואר שוה כ ‪) $800‬ערך ‪ 3.5‬ק"ג כסף( וזה סכום‬
‫נמוך‪ ,‬וע"כ השתדל ביה"ד לשכנע את הבעל להוסיף על הסכום‪ .‬ב"כ הבעל מסר כי‬
‫הבעל מסכים לתת לאשה את כל תכולת הדירה‪ ,‬וגם יתן לה לגור בדירת אביו חמש‬
‫שנים‪ .‬נציין כי ערך תכולת הדירה ושכירות הדירה שווה לחמש שנים עולה על סכום‬
‫שנקב ב"כ האשה בתביעתו‪ ,‬שקבע כי הסכום הכתובה צמוד לדולר הוא ‪.$ 11.000‬‬
‫וסכום זה שווה גם למאתיים זקוקים על פי שיטת הגר"א והחזו"א‪.‬‬
‫מאחר שמלאכת שמים היא אוסיף‪ ,‬כי מספר חדשים לאחר שכתבתי פסק דין זה‬
‫הייתי אצל פוסק הדור הגאון הרב אלישיב‪ ,‬ושאלתיו מה דין כתובות אלו? ואמר לי‬
‫דמנה ומאתים יש להם אולם המאתים זקוקים אין להם‪ ,‬מאחר וכתבו בסוף הכתובה‬
‫סך הכל בלירות‪ .‬ונימוקו דממנה ומאתים אין לפחות אולם מהזקוקים יכול לפחות‪.‬‬
‫והנראה לע"ד כתבתי לעיל‪.‬‬
‫שכו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫נ‪.‬ב‪.‬‬
‫לאחר כתיבת הדברים מצאתי בפד"ר יג מעמוד ‪ 305‬ואילך‪ ,‬שדן שם הרה"ג ש‪.‬‬
‫דיכובסקי שליט"א בכתובה כעין שלנו‬
‫ואכתוב שתי הערות לדבריו‪:‬‬
‫א‪ .‬הוא דן שם בסתירה שיש בכתובות כאלו בין הנאמר בתחילת הכתובה מאתים‬
‫זזוזים ומאתים זקוקים‪ ,‬לבין הנכתב בסוף הכתובה סה"כ בלירות או בשקלם ע"ש‪,‬‬
‫ודימה דין זה לדי שטר שיש בו סתירה בין מה שכתוב בראש השטר לבין מה‬
‫שאכתוב בסופו‪ .‬והביא בענין זה האמור בשו"ע חו"מ סי' מ"ב ע"ש‪ .‬ונ"ל שמה‬
‫שנאמר שם בשו"ע הוא במקום שכותב השטר יודע מה כתוב למעלה ומה כתוב‬
‫למטה אלא שיש סתירה ביניהם‪ .‬אולם אם יש סתירה משום שכותבי השטר לא‬
‫דייקו בענין הזקוקים כי לא היו מודעים לסכום הנ"ל‪ ,‬ודאי שעיקר ההתחייבות‬
‫הוא הסכום שידעו בו בזמן החתימה ולה התכוונו להתחייב‪ .‬וע"ש שגם מסקנתו‬
‫כן היא ‪.‬‬
‫ב‪ .‬עיין שם שדן כי ההתחייבות במאתיים זקוקים אינה תוספת משום שהחתן אינו‬
‫יודע מה התחייב‪ .‬ודברים אלו דברים של טעם הן‪ ,‬בשאר שטרות‪ .‬אולם בכתובה‬
‫אין לומר כן‪ ,‬כי החתן מתחייב בזקוקים גם אם אינו יודע מה הוא הסכום‬
‫שהתחייב‪ .‬וכמו שכתבתי לעיל בפסק הדין‪ .‬כי הנושא אשה סתם מתחייב בכתובה‬
‫כפי מה שנהגו במקומו‪ .‬ובזה לא שייך לומר שאין סמיכות דעת‪ ,‬כי הנושא אשה‬
‫על דעת מנהגי המקום נושא‪ .‬וגם אנו יכול לפחות מסכום זה‪.‬‬
‫ונראה כי הקהילות שתקנו להתחייב זקוקים הוא מפני שמאתים זוזים בימיהם‬
‫היה סכום קטן‪ ,‬שלא היה בו לגרום שלא תהא קלה בעיניו לגרשה‪ .‬ומנהג ותיקין‬
‫מנהג זה‪ .‬וכ"כ באיגרות משה שהבאת לעיל‪ .‬ועיין שו"ת הריב"ש סימן קנ"ג‪,‬‬
‫שנשאל היאך תיקנו חכמים מאתים זוז בכתובה שלא תהה קלה בעיני להוציאה‪,‬‬
‫הלא סכום פעוט הוא ואין בו למנוע אדם שלא יגרש את אשתו‪ .‬וע"ש מה שכתב‬
‫וע"כ ברור שמה שתקנו הקהילות מנהג ותיקין הוא ואדם מתחייב סכום זה גם אם‬
‫לא ידע כמה הוא‪.‬‬
‫הדברים נכתבו כנימוקים בתיק ‪/ 5379‬מ"ד בבית הדין האזורי‪ ,‬חיפה‪.‬‬
‫סימן יט‬
‫ערך פרוטה דינר וזקוק‬
‫שכז‬
‫ערך פרוטה דינר וזקוק‬
‫בשולי פסק הדין‬
‫לאחר כתיבת פסק הדין אמרתי לברר יותר ענין המאתים זקוקים שכותבים‬
‫בכתובה‪ ,‬וערכם‪ .‬ובעוסקי בדבר נתחדשו לי בע"ה כמה דברים להלכה‪ ,‬בערך הזקוק‬
‫הדינר והפרוטה‪ .‬וגם נתברר לי מה הסכום שיש לגבות עבור המאתים זקוקים‪.‬‬
‫ידוע כי למנהג אשכנז הבעל כותב בכתובה‪" ,‬ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי‬
‫מאתן דחזי ליכי מדאורייתא" ואח"כ‪" ,‬ודין נדוניא דהנעלת ליה בין בכסף בין בזהב‬
‫וכו' הכל קיבל עליו החתן במאה זקוקים כסף צרוף וצבי החתן והוסיף לה מן דיליה‬
‫עוד מאה זקוקים כסף צרוף סך הכל מאתים זקוקים כסף צרוף"‪ .‬ותחילה אבאר ערך‬
‫פרוטה ודינר לשיטות הגאונים רש"י ור"ת‪ .‬כי משקל הזקוק תלוי במשקל הדינר‪.‬‬
‫א‬
‫שיטת הגאונים‬
‫דעת הגאונים שערך פרוטה לכל דיני התורה הוא כסף מזוקק משקל חצי שעורה‪.‬‬
‫את דברי הגאונים הביאו הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן ועוד ראשונים‪ .‬ולפ"ז כתבו‬
‫הראשונים שערך דינר צורי הוא כסף טהור משקל צו )‪ ( 96‬שעורים‪ .‬ומנה צורי הוא‬
‫מאה דינרים‪ .‬וחמשה שקלים לפדיון הבן הם עשרים דינרים‪ ,‬שהם חמישית המנה‪.‬‬
‫ועיין בחזו"א חו"מ סי' טז ואה"ע סי' סו שכתב‪ ,‬ושמעתי מפי נאמן ששקל את הגרם‬
‫ומשקלו עשרים שעורים‪ .‬ולפ"ז גרם כסף טהור ערכו ‪ 40‬פרוטה‪ .‬אמנם כתב שם‬
‫שאין אנו בטוחים שאלו שעורים בינוניות‪ .‬אולם למעשה חישב את כל שיעורי‬
‫המטבעות לפי מידה זו‪ ,‬וכן הוא המנהג עתה לפי מידה זו‪.‬‬
‫‪ 4.8‬גרם‬
‫ולפ"ז דינר צורי הוא כסף צרוף משקל‬
‫‪ 480.0‬גרם‬
‫וערך מנה צורי הוא כסף צרוף משקל‬
‫וערך מאתים זוז של בתולה כסף צרוף משקל ‪ 960.0‬גרם‬
‫וערך חמישה שקלים לפדה"ב כסף צרוף משקל ‪ 96.0‬גרם‬
‫ב‬
‫דעת רש"י‬
‫לעומת מסורת הגאונים ישנה מסורת ביד ראשוני צרפת ואשכנז לגבי מטבעות‬
‫אלו‪ .‬רש"י שמות פרק כא פסוק לב על הפסוק "שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור‬
‫יסקל" כתב‪:‬‬
‫"והשקל משקלו ד' זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קלוניא"‪.‬‬
‫וכ"כ רש"י בבא קמא דף לו ע"ב וז"ל‪:‬‬
‫"כסף צורי‪ .‬הסלע ד' דינר והדינר משקלו זהב וכן קורין בקושטנטינ"א לזהב‬
‫דינר והוא שנים ומחצה למשקל הברזל"‪.‬‬
‫שכח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫וכדעה זו כתב רבינו גרשום‪ ,‬מסכת בב"ב דף קמא ע"א ובכורות דף מט ע"ב‪ .‬והנה‬
‫הרמב"ן בפרושו לתורה שמות פרק ל פסוק יג תמה על דברי רש"י שהם נגד קבלת‬
‫הגאונים וז"ל‪.‬‬
‫"וכתב רש"י שהשקל משקלו ארבעה זהובים שהוא חצי אוקניא למשקל‬
‫הישר של קולוני"א‪ .‬מצא הרב מפורש בגמ' שהסלע ארבעה דינרין וקבל‬
‫במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים‪ .‬וכן כתב בפירושו בגמ' בבא קמא‬
‫הדינר משקלו זהוב וכן קורין בקוסטנטינ"ה הזהוב דינר‪ .‬וכל זה אמת הוא‬
‫אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורנו והם כמשקל חצי‬
‫האונקיא שהזכיר‪ ,‬ואיננו כן כי מלכי הגוים פחתו הזהובים‪ .‬וכבר מצינו‬
‫בדברי בעל ההלכות גדולות והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום‬
‫בתלמוד הוא דינר ששדנ"ג והוא יתר על על דינר ערבי * שתות‪ .‬ולפי‬
‫השיעורין הנמצאים בדבריהם הדינרים שבתלמוד גדולים מן הזהובים‬
‫הנמצאים היוצאים בזמנו קרוב לשליש והשקל שלשה רבעים אונקיא‬
‫למשקל של הארץ הזאת והוא האונקיא שהזכירה הרב ז"ל "‪.‬‬
‫* ברמב"ן הוצאת שעוועל הגירסה כאן שליש וזה מתאים למה שכתב הרמב"ן‬
‫בהמשך‪ .‬אולם עיין במכתב שכתב הרמב"ן מעכו שמודפס בסוף מסכת גיטין ששם‬
‫הסכים לדעת רש"י וכתב שם שהדינר של הגאונים גדול בשתות משל רש"י‪.‬‬
‫ועיין ברא"ש במסכת בכורות דף מט' שכתב‪ ,‬שלרש"י היתה מסורת בענין זה‬
‫מרבותיו‪ .‬וז"ל הרמב"ן במכתבו מארץ ישראל‪ ,‬ובו הוא מודה לדעת רש"י‪.‬‬
‫"ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע‬
‫כסף מפותח פתוחי חותם מצידו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין‬
‫צלוחית ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב‪ .‬והראו הכתב לכותיים‬
‫וקראוהו מיד כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שנזכר במסכת‬
‫סנהדרין‪ .‬וקראו מן הצד האחד שקל השקלים ומן הצד השני ירושלים‬
‫הקדושה ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה והצורה השני‬
‫צנצנת המן‪ .‬ושקלנו אותו בשלחנות ומשקלם עשרה כסף והם חצי אוקיא‬
‫שהזכיר רש"י‪ .‬וכן ראיתי מן המטבע ההוא בצורות ובכתיבה ההיא חצי‬
‫משקלו ובו היו שוקלים חצי השקל שהיו שוקלים לקרבנות‪ .‬והנה נסתיעו‬
‫דברי רש"י סיוע גדול כי כפי דברי רז"ל והגאונים הפרוטה חצי חכ"ה‬
‫והדינר )ס"ו( ]צו[ חכ"ה והם אמרו שהם )ס"ו( ]צו[ שעורות‪ .‬והרי הוא‬
‫הדינר שקורין בעכו כואנ"ד שכך הוא שיעורו‪ .‬וכיון דהוא הוא הששדיג'‬
‫שהזכירו הגאונים שהלעוזות בלעגי שפתם אומרים כך וכך קורין לכואנ"ד‬
‫דינר צורי וכך כותבין בכתובות כונדי צורי כי בצור הקרובה לעכו היו‬
‫מטביעין אותו‪ .‬ומשקל הדינר הזה ג' אשטרלינש נמצא הסלע י"ב‬
‫אשטרלינש לפי דבריהם ואינם אלא עשרה כדברי רש"י‪ .‬ולמדו שהגוים‬
‫הללו הוסיפו עליהם שתות אולי החתיכות הקטנות הנשקלות בכואנ"ד הם‬
‫תוספת וגופו בעצמו כ' גרעיני חרוב ושלום"‪.‬‬
‫סימן יט‬
‫ערך פרוטה דינר וזקוק‬
‫שכט‬
‫ועיין בחזו"א שביאר כי חכה הוא משקל שעורה וגרעין חרוב ד' שעורים‪ .‬וכתב‬
‫החזו"א שנראה שהרמב"ן חזר בו‪ .‬והנה מכתב זה של הרמב"ן לא היה ידוע להרבה‬
‫ראשונים ואחרונים מדלא הביאוהו‪ .‬אולם התשב"ץ ראה מכתב זה והביאו בחלק ג‬
‫סי' רכו‪ .‬והנה ביחס שבין הדינר לשיטת הגאונים ובין הדינר לשיטת רש"י‪ ,‬מצאתי‬
‫שנחלקו המפרשים‪ .‬דהרמב"ן כתב דדינר של הגאונים גדול בשתות‪ .‬ומהר"י ברונא‬
‫כתב שגדול ברבע‪ .‬ויש שכתבו שגדול בשליש‪ .‬והנה לפי המידה שכתבתי לעיל‬
‫שדינר של הגאונים משקלו ‪ 4.8‬גרם יהיה דינר לדעת רש"י‬
‫לפי הרמב"ן היחס ‪ 6:5‬וע"כ דינר לרש"י ‪ 4.00‬גרם ולגאונים ‪4.8‬‬
‫ולפי מהר"י היחס ‪ 5:4‬וע"כ דינר לרש"י ‪ 3.88‬גרם ולגאונים ‪4.8‬‬
‫לדעה שלישית יחס ‪ 4:3‬וע"כ דינר לרש"י ‪ 3.60‬גרם ולגאונים ‪4.8‬‬
‫ולבאר ההבדלים ביחס בין שיטת רש"י ובין שיטת הגאונים נ"ל שהדבר נובע מאי‬
‫אחידות המטבעות בימי קדם‪ ,‬והקושי שהיה בימיהם לדייק בהטבעת המטבעות‬
‫בעשיריות הגרם‪ .‬ועיין באינצליקופדיה תלמודית ערך דינר‪ ,‬שהתגלו הרבה מטבעות‬
‫מימי קדם וגודל הדינר הוא כדעת רש"י‪ ,‬אולם משקל הדינר משתנה קצת בין‬
‫המטבעות‪ ,‬ומשקלו נע בין ‪ 3.6‬גרם ל ‪ 4‬גרם‪ .‬ונ"ל שהעיקר בדעת רש"י יש לנקוט‬
‫כדעת הרמב"ן שההפרש בין דעת הגאונים לדעת רש"י הוא שתות‪ .‬וזאת כדי למעט‬
‫המחלוקת ביניהם‪ .‬ועוד שהרמב"ן ראה את המטבע ששדנג שעליו כתבו הגאונים‬
‫שהוא דינר‪ ,‬והוא גם ראה מטבעות עתיקים מזמן הבית‪ .‬ועיין בגמ' בכורות דף נ ע"א‬
‫דר' יוחנן אמר ששיעור דינר כסף הוא דינר צורי גדול )עיין רש"י( ועשרים וחמישה‬
‫מדינרים אלו היו שוים דינר זהב רומאי‪ .‬ועיין אינציקלופדיה תלמודית ערך דינר‬
‫הערה ‪ 132‬שכתבו שמשקל דינר זהב רומאי היה ‪ 8.2‬גרם ודינר כסף רומאי שקל ‪4‬‬
‫גרם ועשרים וחמישה מדינרים אלו היו שוים דינר זהב רומאי‪.‬‬
‫ג‬
‫דעת ר"ת‬
‫שיטת ר"ת‪ ,‬שהובאה בראשונים היא שר"ת סובר שמנה שוקל זקוק‪ .‬ועיין בחזו"א‬
‫שם‪ ,‬שחישב כי פרוטה לר"ת הוא כסף צרוף משקל ‪ 0.3‬שעורה והיחס בין ר"ת‬
‫לגאונים הוא ‪ 5:3‬ולפ"ז דינר לר"ת ‪ 2.88‬גרם כסף ולגאונים ‪ 4.8‬גרם‪ .‬דברי החזו"א‬
‫בביאור שיטת ר"ת הם על פי דברי הט"ז יו"ד סי' שה' שכתב שזקוק קיסר שוקל ‪16‬‬
‫לוט‪ .‬והוא ג' פעמים פדיון הבן לדעת הגאונים‪ .‬וכתב החזו"א‪ ,‬שמאחר ולר"ת זקוק‬
‫שוקל מנה‪ ,‬ע"כ לדעתו יש יש בזקוק ה' פעמים פדיון הבן‪ .‬ועל פי זה חישב החזו"א‬
‫ערך פרוטה ודינר בשיטת ר"ת‪ .‬הנה צריך ביאור על מה הסתמך ר"ת‪ .‬וקשה לומר‬
‫שהיתה לו קבלה אחרת מזו של הגאונים או של רש"י‪ ,‬שהרי ר"ת והראשונים לא‬
‫כתבו כן‪ .‬ועוד צ"ע מדוע התוס' לא הזכירו את שיטתו ואפי' ברמז‪ .‬והנה בעיון‬
‫בדברי הראשונים שהביאו דעתו נוכל לעמוד על שיטתו‪ ,‬המהר"ם מרוטנבורק‬
‫בתשובותיו דפוס פרג סי' ער' כתב וז"ל‪:‬‬
‫של‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫"נעתק מכתיבת ר"ת שאין המנה שוה זקוק ופדיון הבן אינו שוה ה' זקוקים"‬
‫*‬
‫* נראה לי שצריך לגרוס חמישית זקוק כי שעור פדיון הבן חמישה שקלים הוא‬
‫חמישית מנה‪.‬‬
‫ולקמן יוסבר מדברי הראבי"ה מה שכתב ר"ת שאין המנה שוה זקוק‪ .‬ולגבי משקל‬
‫הזקוק נוכל ללמוד דבר זה מתשובת מהר"ם דפוס פרג סי' תרעג שכתב וז"ל‪:‬‬
‫"ומה שכותבים בכתובה מאה ליטרין דהיינו מאתים זקוקים כל ליטרא היינו‬
‫של ברזל שהוא ב' }מנים{ וא"כ ק' ליטרא היינו מאתים זקוקים‪ ".‬וכתב שם‬
‫עוד וז"ל‪" :‬וחשו דורות האחרונים לתקנת בנות ישראל שלא יהיו קלות‬
‫בעיני בעליהן להוציאן ותקנו לכתובת קטנה כגדולה והשוום כולם לכתוב‬
‫נדוניא שוה וגם תוספת שהוא מוסיף תקנו בשוה לקטן וגדול‪ ".‬וכו'‬
‫ובשו"ת מהר"ם דפוס קרימונה סימן צה' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"על אשר שאלת כמה הוא מאה ליטרא שכותבין בכתובה אודיע לך‬
‫שבוירצבורק נותנין ליגבות מאתים זקוקים מהילכות מדינה ומלתא בלא‬
‫טעמא שמפרשין ליטרא הוא משקל ליטרא דהיינו ב' זקוקים‪ .‬ולא נהירא‬
‫דא"כ היה לו לכתוב מתקל מאה ליטרין דכסף‪ .‬וכן ראיתי פעם אחת שצוה‬
‫מו' קרובי הר"ר יהודא כהן זצ"ל לכתוב מתקל לאחת מקרובותיו‪ .‬אבל‬
‫השתא דכתבי סתמא ק' ליטרא מטבע קאמר ומטבע הגדול שבעיר משמע‪.‬‬
‫ורבינו שמחה זצ"ל הנהיג ק' זקוקים כי רוצה היה לפרש ק' ליטרא של מעות‬
‫כבידים שקורין ליבריינש שליטרא מהן זקוק אמנם שמעתי שבוורימש אין‬
‫נוהגין ליתן רק ק' ליטרא הלייש וזה נראה לי יותר מן הכל דנותן לו מטבע‬
‫שבעיר‪".‬‬
‫וע"ש שהאריך עוד בעינין גבית כתובה‪.‬‬
‫ובשו"ת מהר"ם מרוטנבור"ג דפוס לבוב סימן קפב כתב וז"ל‪:‬‬
‫"וששאלתם כמה שיעור הכתובה זה תלוי במנהג המלכות וכו' מלבד מאתים‬
‫זוז שהן עיקר כתובה לבתולה וכל זוז וזוז משקלו שנים ומחצה למשקל‬
‫הברזל‪".‬‬
‫והראבי"ה בחלק ד' במשפטי הכתובה דף רצט ביאר שמאתים זוזים של בתולה‬
‫הם חמשים סלעים צורים וכתב וז"ל‪:‬‬
‫"ובפי' ר' אליקים ראיתי בפ' מי שמת דהדינר של כסף שקל ב' פשיטים‬
‫ומחצה למשקל הברזל וגם ר' שלמה פי' כן פרק יש בכור לנחלה ובתשובות‬
‫הגאונים )ובהערות המהדיר שם ציין שהכוונה לר' יהודה הכהן בעל ספר‬
‫הדינים(‪ ,‬כתב שדינר כסף משקלו זהוב רומנט וכן קורין בקוסטנטינא לזהוב‬
‫דינר והוא שנים ומחצה למשקל הברזל‪ .‬ופחות מעט שמאה מהן דהיינו מנה‬
‫שוקלים ליטרא פשי' פחות‪".‬‬
‫ובהערות שם תיקן על פי דפוסים ישנים וע"פ כ"י י' פשיטין פחות‪.‬‬
‫ערך פרוטה דינר וזקוק‬
‫סימן יט‬
‫שלא‬
‫למעלה הבאתי את דברי רש"י בבא קמא דף לו ע"ב בד"ה כסף צורי‪ .‬שכתב וז"ל‪:‬‬
‫"הסלע ד' דינר והדינר משקלו זהב וכן קורין בקושטנטינ"א לזהב דינר והוא‬
‫שנים ומחצה למשקל הברזל‪".‬‬
‫וע"ע בדברי רש"י שמות פרק כה פסוק לט שכתב וז"ל‪:‬‬
‫"ככר זהב טהור‪ .‬שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר לא פחות ולא‬
‫יותר‪ .‬והככר של חול ששים מנה ושל קדש היה כפול ק"ך מנה‪ .‬והמנה הוא‬
‫ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולוני"א והם ק' זהובים כ"ה סלעים‬
‫והסלע ארבע' זהובים‪".‬‬
‫העולה מכל האמור הוא שלדעת רש"י דינר משקלו זהוב והוא שנים ומחצה‬
‫למשקל הברזל‪ .‬ומנה שוקל ליטרא והם מאתים וחמישים פשיטים למשקל הברזל‬
‫)והראבי"ה הוסיף ודייק שמנה שוקל ליטרא פחות י' פשיטים(‪ .‬ודעת ר"ת שליטרא‬
‫שוה שני מנים וכל מנה שוה זקוק‪ .‬והנה לא נחלקו רש"י ור"ת במשקל הליטרא‬
‫והזקוק‪ ,‬דשניהם היו משקלות ידועים בימיהם‪ .‬ומבואר כי משקל דינר לר"ת הוא חצי‬
‫משל רש"י‪ .‬עוד נתבאר לעיל כי דעת הראבי"ה והמהר"ם לפסוק כרש"י‪.‬‬
‫והנה על פי מה שבארנו לעיל‬
‫דעת רש"י דינר = ‪ 4‬גרם מנה= ‪ 400‬גרם פדה"ב = ‪ 80‬גרם‬
‫ודעת ר"ת דינר = ‪ 2‬גרם מנה= ‪ 200‬גרם פדה"ב = ‪ 40‬גרם‬
‫ומשקל ליטרא = ‪ 400‬גרם וזקוק ‪ 200‬גרם‬
‫ולקמן נוכיח עוד כי שיעור דינר לר"ת הוא חצי משל רש"י‪.‬‬
‫ועתה נבאר מדוע שיער ר"ת שמשקל הדינר הוא חצי משל רש"י‪.‬‬
‫ותחילה נעתיק שוב את דברי רש"י שמות פרק כה פסוק לט המדבר בעשית‬
‫המנורה‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"ככר זהב טהור‪ .‬שלא יהיה משקל עם כל כליה אלא ככר לא פחות ולא‬
‫יותר‪ .‬והככר של חול ששים מנה ושל קדש היה כפול ק"ך מנה‪ .‬והמנה הוא‬
‫ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולוני"א והם ק' זהובים כ"ה סלעים‬
‫והסלע ארבע' זהובים‪".‬‬
‫מדברי רש"י למדנו‪ :‬א( שדינר של כסף שוקל זהוב של קולוניא ב( משקל דינר‬
‫כסף שוה למשקל דינר זהב‪ .‬שהרי עוסק במנה של זהב ומבאר שמשקלו כמנה של‬
‫כסף‪ .‬ועיין תוס' בב"מ דף מד ע"ב ד"ה אחד מכ"ה בדינר זהב‪ ,‬בשם ר"ת שהאריך‬
‫לתמוה על שיטת רש"י‪ ,‬שדינר זהב שוקל כדינר כסף וערכו כה דינרי כסף‪ .‬דהרי‬
‫בזמנו של ר"ת זהב היה שוה רק פי ‪ 12‬משל כסף‪ ,‬וע"ע תוס' כתובות דף צט ע"א‬
‫ובכורות דף מט ע"ב שהוסיף להקשות על שיטת רש"י מכמה מקומות‪ .‬ועל כן תירץ‬
‫ר"ת‪ ,‬שדינר זהב היה משקלו כפול משל כסף‪ ,‬דהיה עבה יותר וגם משקלו הסגולי‬
‫שלב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫של זהב הוא הרבה יותר משל כסף‪ .‬והנה מצאתי שגם רבינו גרשוםלג התקשה‬
‫בקושיות ר"ת וזה לשון ר' גרשום בב"ב דף קמא ע"א וז"ל‪:‬‬
‫"זכר נוטל ו' דינרים של זהב דהינו קנ' דינרים של כסף לפי שהדינר של זהב‬
‫קונים בכ"ה דינרים של כסף‪ .‬ומשקל דינר זהב שקול כשני דינרי כסף ‪ .‬לפי‬
‫שדינר של זהב שקול ה' פשיטי למשקל הברזל ודינר של כסף הוא ב'‬
‫פשיטים וחצי למשקל ברזל לפי חשבון זה היה הזהב נמכר בי"ב משקלות‬
‫של כסף שהם כ"ד דינרים של כסף ואותו דינר )של( כ"ה שמותר נכנס‬
‫בהכרע המשקלות ומותיר ונישום ו' דינרי של זהב הן קנ' של כסף‪ .‬ועוד מן‬
‫הפסוקים של מלכים ודברי הימים מקניית דוד לארונה אנו למידים שהזהב‬
‫היה נמכר בעיר דוד בי"ב משקל של כסף‪".‬‬
‫מדברי ר' גרשום למדנו‪ ,‬שהוא סובר שמשקל דינר כסף הוא כשל רש"י‪ ,‬אולם‬
‫מכח קושיתו של ר"ת‪ ,‬הסיק שדינר זהב שקל כפול מדינר כסף‪ ,‬ומשקלו היה חמישה‬
‫פשיטי ברזל‪ * .‬אולם ר"ת הסיק מקושיא זו‪ ,‬כי משקל דינר כסף הוא חצי זהוב של‬
‫קלוניא‪ .‬ונראה שסברת ר"ת היא‪ ,‬כי מאחר ורש"י כתב שזהוב משקלו דינר שכן קיבל‬
‫במסורת‪ ,‬הרי שמשקלו של דינר זהב מבואר שהרי דינר שבקלוניא מזהב היה‪ .‬ולפי‬
‫זה משקל דינר כסף הוא מחצה‪.‬‬
‫*עתה מצאתי שרש"י כנראה סובר כר' גרשום דעיין רש"י במדבר פר' ז' פס' פ"ו‬
‫שכתב שמשקל שקל כסף אינו שוה למשקל שקל זהב‪ .‬וע"כ צריך לפרש ברש"י‬
‫דלעיל שהמנורה היתה עשויה מזהב במשקל ככר כסף ומשקל מנה של כסף הוא ק'‬
‫זהובים של קלוניא‪.‬‬
‫לפי האמור התבארה שיטת ר"ת ונתבאר שעיקרה מוזכר גם בתוס'‪ .‬ולשיטתו‬
‫משקל דינר הוא חצי משל מרש"י‪ .‬ונתבאר גם מה שכתב ר"ת שמנה שוקל זקוק‬
‫ולדברינו משקלם ‪ 200‬גרם‪ .‬לאחר שכתבתי דברי אלה מצאתי‪ ,‬בפרוש התוספות‬
‫השלם לתורה שיצא לאור לאחרונה‪ ,‬בפרשת משפטים פרק כא פסק לב האריכו‬
‫התוס' בדברי רש"י‪ ,‬בענין משקל דינר כסף והביאו קושיות ר"ת‪ ,‬וכתבו שמחמת‬
‫קושיות אלו דחה ר"ת שיטת רש"י‪ ,‬וקבע שמשקל דינר כסף הוא מחצית ממה שאמר‬
‫רש"י וכפי שביארתי‪ .‬וכ"כ הסמ"ק מצוריך במצות פדיון הבן סימן רמה‪ .‬הנה דברינו‬
‫בשיטת ר"ת הוכחה ואין צריך יותר סיוע‪.‬‬
‫ד‬
‫ועתה עלינו לברר מה הלכה בענין זה‪ .‬הטור יו"ד סי' שה כתב‪ ,‬שחמישה סלעים‬
‫לפדיון הבן הם כסף משקל שתי אונקיות וחצי לדעת רש"י‪ .‬ולדעת הגאונים‪ ,‬ערכם‬
‫הוא כסף משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורים‪ .‬השו"ע‪ ,‬יו"ד סי' שה פסק‪ ,‬כי‬
‫לג בקובץ הערות כתב דהפרוש הוא לר' אליקים חברו של רש"י וכן משמע בראבי"ה‬
‫שציינתי לעיל‪.‬‬
‫ערך פרוטה דינר וזקוק‬
‫סימן יט‬
‫שלג‬
‫ערך ה' סלעים לפדיון הבן הוא שלושים דרהמים‪ .‬ועיין ברמב"ם שדרהם הוא מידה‬
‫מצרית ושיעור זה הוא לפי שיטת הגאונים‪ .‬והרמ"א כתב על דברי השו"ע‪" ,‬וי"א‬
‫שה' סלעים הם בערך שני זהובים רייניס שהם ב' זהובים פולניש )פסקי מהרא"י סי'‬
‫מח(‪ .‬ומדברי הרמ"א שכתב וי"א נראה שבא לחלוק ולומר את השיעור שכתב הטור‬
‫בשם רש"י‪ .‬אולם הט"ז שם כתב וז"ל‪:‬‬
‫"ומהר"ם מריזבורק שיער ערך פדיון הבן לדעת הגאונים והוא חמישה לוט‬
‫ורביעית עכ"ל‪ .‬ובכתבי מהרא"י כתב שיש קבלה בידינו שהוא שני זהובים‬
‫רייניש וכו' וקרובים דבריהם להיות שוים שהם חמישה אונקיות כסף צרוף‬
‫כמו שכתבו הגאונים‪".‬‬
‫והנה בכתבי מהרא"י סי' מח לא כתוב אלא "ושיעור פדיון הבן שמעתי שמהר"י‬
‫מולא שיער בערך שני זהובים רייניש נאום הקטן שבישראל"‪ .‬חפשתי מי שהביא‬
‫לשון זה שכתב הט"ז בשם המהרא"י ולא מצאתי‪ .‬גם הדרכי משה שהביא לשון‬
‫מהרא"י לא כתב דבר זה‪ .‬עתה מצאתי שהמהרש"ל בפרושו לטור אחרי שהביא דברי‬
‫מהרא"י כתב וז"ל‪:‬‬
‫"ובהג"ה מצאתי פדיון הבן בה' סלעין שיער הגאון מהר"י מולן שהוא ב'‬
‫זהובים ריינש חסר שמינית זהוב‪ .‬אך נהגו בקהילות שו"ם לתת ב' זהובים‬
‫ריינש ולא להקפיד על שמינית הזהוב‪ .‬וכן נוהגים ברוב מקומות אשכנז‬
‫וקרובים דבריהם להיות שווים שהם ה' אונקיות כסף צרוף כמו שכתבו רוב‬
‫הגאונים עכ"ל מוהרא"י‪".‬‬
‫הנה בהג"ה זו לא מוזכרים דברי המהר"ם מריזבורק‪ ,‬ולא על דבריו כתב המהרא"י‬
‫וקרובים דבריהם להיות שוים‪ .‬ועל כרחך שאין הפרוש בהג"ה זו כהט"ז שהבין‬
‫ששיערו של מהרי"ל קרוב לשל מהר"ם מריזבורק‪ .‬אלא כוונתו שמנהג שו"ם קרוב‬
‫למה שכתב המהרי"ל או שכוונתו שה' אונקיות הם קרוב למה שכתב המהרי"ל‪.‬‬
‫וממה שכתב כמו שכתבו רוב הגאונים אין ראיה שהתכוון לגאוני בבל כי כך היה‬
‫דרכם לכנות גם את חכמי אשכנז הקדומים‪ .‬וכעין זה מצינו בדברי מהר"י ברונא‬
‫שאביא דבריו לקמן‪ .‬ומה שכתב ה' אונקיות אין כוונתו לאונקיא שהיתה בזמן רש"י‪,‬‬
‫אלא האונקיה הזו היתה חצי משל רש"י‪ ,‬ועיין לקמן בדברי המהרי"ו‪ ,‬שכינה אונקיא‬
‫זו בשם ליטרא והיה בן דורו של מהרא"י ושיער שם לפי מידת רש"י‪ .‬ונראה‬
‫שבימיהם פוחתו הזהובים שהזכיר המהרי"ל‪ ,‬וע"כ הוכרחו לשער במטבעות‬
‫החדשים‪ .‬וכן הדבר מבואר במהרי"ו סימן יד‪ .‬ונראה שמהרא"י בתחילה כתב דברי‬
‫המהרי"ל ואח"כ שפוחתו הזהובים כתב את ההג"ה דלעיל‪ .‬ובהמשך דבריו כתב‬
‫הט"ז לענין פדיון הבן וז"ל‪:‬‬
‫"וכל הרוצה לעשות על הצד המובחר יתן שוה משקל ה' לוט וקווינט‬
‫במשקל של מדינות קיסר ולא במשקל פולין שלפי מה ששקלנו במשקל‬
‫קיסר השעורים סך הנ"ל הוא מכוון לשיעור ה' לוט וקווינט וקצת אפי' יותר‬
‫ואלו בלוט פולין יהיה שיעור גדול כי זקוק של מדינות קיסר שהיא ט"ז לוט‬
‫שלד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫הם גדולים הרבה משל פולין באופן ש‪-‬יא' לוט וקווינט של קיסר הם זקוק‬
‫מדינות פולין עכ"ל‪".‬‬
‫ומסקנת הט"ז היא ששיעור פדיון הבן לדעת הגאונים היא חמישה לוט ושליש‪.‬‬
‫ונראה מדבריו שהשיעור שכתב המהרי"ל שני זהובים ריינס והרמ"א שהוסיף שהם‬
‫ב' זהובים פולין הוא לשיטת הגאונים‪ .‬והגר"א בביאורו הלך בעקבות הט"ז‪ .‬אלא‬
‫שנראה מדבריו עוד כי הזקוק קיסר שדיבר בו הט"ז הוא הזקוק שדיברו בו‬
‫הראשונים והוא הזקוק שכותבים בכתובות וע"כ כתב וז"ל‪:‬‬
‫"והנה בימות הראשונים היה מטבע שלהם כסף צרוף וגדול והיה בשביל זה‬
‫כסף בזול עד מאד עד שהיה זקוק שהוא ט"ז לוט שנקרא בלשונינו מארק‬
‫בשני זהובים ולכל היותר בשני זהובים וחצי‪ .‬שלכן כתובה שלנו שתקנו‬
‫האחרונים מאתים זקוקים הם ת' מאות זהובים ובמקום אחר ה' מאות‬
‫זהובים‪ .‬ואח"כ התחילו לזייף המטבעות ולתת נחושת בתוכו ונתיקר הכסף‬
‫עד שבימי מהרי"ל היה זקוק חמישה זהובים כמש"ש שם סי' פ‪ .‬ואחריו‬
‫בימי מהרי"ו היה זקוק בששה זהובים כמ"ש בתשובותיו בסי' יד‪ .‬וכן הוא‬
‫חשבון של הרב )כוונתו לרמ"א( שזקוק ששה זהובים נמצא ה' לוט ושליש‬
‫שהוא שליש זקוק ב' זהובים‪ .‬עכ"ל‬
‫)עיין שם שהאריך בדבריו‪ ,‬ונראה שמה שכתב שם ששיעור כתובה לבתולה‬
‫לחשבון זה הוא שני זהובים ומחצה ולאלמנה זהוב ורבע הוא למ"ד מאתים דינרים‬
‫של כתובה הם דינרי מדינה שהוא שמינית למטבע צורי‪ .‬וכן ביאר באה"ע(‬
‫והנה דברי הגר"א תמוהין בעיני כי הוא כתב בעצמו שבימי המהרי"ל הי' ערך‬
‫זקוק חמישה זהובים וערך פדיון הבן הוא לדבריו שליש זקוק וא"כ המהרי"ל היה‬
‫צריך להעריך ערך פדה"ב לזהוב ושני שלישים‪ ,‬ולא לשני זהובים שההפרש ביניהם‬
‫גדול‪ .‬ומלשון המהרי"ל שיובא לקמן מבואר ששיער בדוקא שני זהובים‪ .‬ועוד קשה‬
‫לי כי מהגר"א משמע שמה שכתב המהרי"ל שזקוק שוה חמישה זהובים‪ ,‬וכן מה‬
‫שכתב המהרי"ו שבזמנו זקוק שוה ששה זהובים כוונתם היתה לזקוק קיסר‪ .‬אולם‬
‫כבר כתבתי לעיל‪ ,‬ועוד אוכיח לקמן‪ ,‬כי הזקוק שדברו בו הראשונים ור"ת הוא הזקוק‬
‫ששוקל חצי מנה של רש"י ומשקלו ‪ 200‬גרם‪ .‬ולפי זה כל החשבון משתנה כי שליש‬
‫זקוק כזה הוא קטן בהרבה ממשקל חמישה סלעים של פדיון הבן לפי שיטת‬
‫הגאונים‪ .‬ותחילה נבאר לפי איזו שיטה קבע המהרי"ל שערך פדיון הבן הוא שני‬
‫זהובים המהרי"ל בהלכות פדיון הבן כתב‪ ,‬שערך חמשה סלעים הוא ב' זהובים‬
‫ריינוס והם ארבע גדולים ממטבע פראנקפורט שקורין אלט טורנש ועולים עשרים‬
‫מהם לב' זהוב ריינוס‪ .‬והחלקת מחוקק הביא את דבריו בתשובה‪ .‬וז"ל הח"מ סי' סו‬
‫ס"ק כג‪,‬‬
‫"והנה עיינתי בתשובת מהרי"ל סי' פ' ובאגודה כתבו מה שנוהגים לעשות‬
‫תנאי לפחות מן הכתובה משום דר"ת פי' דזקוק כסף הוא מנה ושני זקוקים‬
‫כסף הוא מאתים נמצא כשכותבין לבתולה י' זהובים ולאלמנה ה' זהובים‬
‫הרי לא פחתו" עכ"ל‪ .‬וביאר הח"מ‪ ,‬כי בזמנם זקוק כסף שוה חמשה זהובים‬
‫ערך פרוטה דינר וזקוק‬
‫סימן יט‬
‫שלה‬
‫ושני זקוקים שוים עשרה זהובים‪ ,‬וידוע שר"ת ס"ל דכתובת בתולה‬
‫דאורייתא א"כ גדול וחצי * בזמן ר"ת היה דינר כסף ומאה דינר הוא חמישה‬
‫זהובים א"כ לפי זה יהי' בפדיון הבן די בחמישית זקוק ושוה זהב אחד‪.‬‬
‫* בזהוב אחד היה ל' גדולים‪.‬‬
‫והנה מבואר בדברי המהרי"ל‪ ,‬כי שיערו הוא לדעת רש"י‪ .‬כי לדעת ר"ת ערך‬
‫פדה"ב הוא זהוב אחד‪ .‬ולפי זה מה ששיער המהרי"ל שני זהובים לפדיון הבן‪ ,‬הוא‬
‫כפול משל ר"ת‪ ,‬והוא שיעורו של רש"י וכפי שביארתי לעיל‪ .‬ולדברי הגר"א שהזקוק‬
‫הוא זקוק קיסר ומשקלו ‪ 3/5‬ממשקל המנה של הגאונים‪ ,‬והיה שוה בזמן המהרי"ל‬
‫חמישה זהובים א"כ השיעור שקבע המהרי"ל אינו לא כשיטת ר"ת לא כשיטת רש"י‬
‫ולא כהגאונים‪ ,‬דוק ותשכח‪ .‬והנה גם מדברי מהר"י ברונא‪ ,‬שחי בדור אחרי‬
‫המהרא"י‪ ,‬אפשר ללמוד שהמהרי"ל שיער כדעת רש"י‪ .‬דבסימן קכא ביאר מצות‬
‫פדיון הבן וז"ל‪:‬‬
‫"ונוהגים לתת לה' גדולים בכוס של כסף וליתן לכהן הכלי עם המעות‪ .‬כי‬
‫הר"ר חיים מרזבורק כתב ה' סלעים הוא חמש לוט כסף ולוט כסף ז' גדולים‬
‫והמיימוני והגאונים שיערו אלף ותשע מאות ועשרים שעורים משקל ה'‬
‫סלעים‪ .‬ויש מקילים לפרש"י בפ' משפטים שהוא חצי אונקיא )הכוונה לשקל‬
‫של תורה( למשקל הישר של קלוניא והוא כה' גדולים )*( וכן לפי שיעור‬
‫הכתובה שיערו הגאונים מה הוא ד' זהובים אונגרש ומעט יותר א"כ ה'‬
‫סלעים לכל היותר כה' גדולים וכו' ובפרק ד וה' פרש"י שקל הוא סלע וסלע‬
‫הוא ד' דינרים ודינר שוקל כמו זהב שכן בקוסטנטינא קורין לזהב דינר‪ .‬א"כ‬
‫חמשה שקלים עשרים דינרים כסף משקל עשרים זהובים ד' לוט וי"א ה' לוט‬
‫וכן פרש"י בפ' משפטים‪ .‬עכ"ל‬
‫)*( ונ"ל שיש לגרוס כאן כח' גדולים כי הוא כתב לקמן שלדעת רש"י שעורם ד'‬
‫לוט וכל לוט ז' גדולים‪ .‬ושמא מה שכתב תחילה ויש מקילים לפרש"י שהוא כה'‬
‫גדולים אינם סוברים שהשיעור לרש"י הוא ד' לוט‬
‫ונ"ל כי מדברי מהר"י ברונא מבואר שהמהרי"ל שיער לפי שיטת רש"י‪ ,‬כי לא‬
‫מסתבר שבדור אחד פחתו עשרים הגדולים לשלושים וחמישה ודי אם נאמר שפיחתו‬
‫עד עשרים וחמשה או עשרים ושמונה‪ ,‬ומ"מ אין כאן ראיה גמורה‪ .‬ומה שלא שיער‬
‫מהר"י ברונא לפי שיטת רש"י בשני זהובים כמו ששיער המהרי"ל‪ ,‬זה משום שבימיו‬
‫פוחתו הזהובים‪ .‬דעיין בשו"ת מהרי"ו סי' יד שכתב שלפני ב' שנים פוחתו הזהובים‬
‫וזקוק שוה ו' זהובים‪ .‬ולפי זה אם גם הגדולים פוחתו בהתאם הרי שכה' גדולים הם‬
‫בדיוק לפי שיעור המהרי"ל‪ .‬ומהרי"ו היה בדורו של מהר"י ברונא‪.‬‬
‫מה שכתבתי שהמהרי"ל שיער לפי שיטת רש"י דבר המסתבר הוא כי לעיל‬
‫העתקתי תשובות המהר"ם ודברי הראבי"ה שמבואר בהם שבאשכנז נהגו כרש"י‪.‬‬
‫ולדברינו מובנים גם דברי הרמ"א יו"ד סימן שה‪ ,‬שכתב על דברי הגאונים שהביא‬
‫המחבר "וי"א שערך ה' סלעים שני זהובים ריינוס‪ ".‬דלפי הט"ז קשה לשון הרמ"א‬
‫שכתב על דברי המחבר וי"א ואינו חולק‪ .‬ומה שהקשו על הרמ"א‪ ,‬מדוע באה"ע‬
‫שלו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫לענין כתובה הביא דעת ר"ת‪ ,‬שיש משערים כתובת בתולה בעשרה זהובים וכתובת‬
‫אלמנה בחמישה‪ .‬ובמצות פדיון הבן לא הזכיר דעתו‪ .‬נראה לי שכתובה עיקר חיובה‬
‫מדרבנן‪ ,‬לכן הזכיר הרמ"א את האגודה שכתב שיש שנהגו כר"ת‪ .‬אולם לגבי פדיון‬
‫הבן שהוא מן התורה‪ ,‬לא הביא דעתו מפני שזו קולה גדולה‪ .‬וגם שלא מצא מי‬
‫שיפסוק כמותו בפדיון הבן‪ .‬ואחר כותבתי זה מצאתי עוד ג' ראיות שהמהרי"ל שיער‬
‫לפי שיטת רש"י‪ .‬בקובץ "מוריה" שנה יא גליונות יא יב הובא סדר פדיון הבן‬
‫מתלמיד מהרא"י‪ .‬וכך כתוב שם‪:‬‬
‫"הא ששיער מהרי"ל שערך ה' סלעים הוא ב' זהובים כי האגודה כתב בשם‬
‫ר"ת שזקוק הוא מנה וערך זקוק הוא ה' זהובים ומאתים י' זהובים ועל כן‬
‫ערך פדיון הבן ב' זהובים‪".‬‬
‫ולכאורה דבריו תמוהין כי ערך פדיון הבן הוא עשירית ממאתים זוז‪ .‬וא"כ ערך‬
‫פדיון הבן צריך להיות זהוב אחד‪ .‬אלא נראה שכוונתו כי מדברי ר"ת למדנו שערך‬
‫פדיון הבן הוא זהוב אחד והיות וההלכה כרש"י ע"כ ערך פדיון הבן הוא כפול‪ .‬ועוד‬
‫מצאתי ראיה שהמהרי"ל לא שיער במידת שעורים כהגאונים‪ .‬דהדברי חמודות‬
‫במסכת בכורות הביא דברי המהרי"ל בתשובה סי' קסא וז"ל‪:‬‬
‫"ושיעורים דשעורים כמדומה שאין אנו בקיאים לצמצם כולי האי בין‬
‫בכתמים בין בפדיון הבן וכל מילי דאיסורא אפי' היה לנו שעורים דידהו‪.‬‬
‫עכ"ל "‬
‫וע"ע בתשובת מהרי"ו סי' קפט שסידר שם סדר פדה"ב וכתב שם‬
‫"ה' סלעים הוא ה' ליט' והוא נגד ב' אונקיא וחצי מעט פחות‪".‬‬
‫הרי להדיא שנהגו כרש"י‪ ,‬דמהרי"ו היה תלמיד מהרי"ל‪ .‬וכשנתבונן היטב‬
‫בתשובה זו ובהגהת מהרא"י שהעתקתי לעיל נבין ששניהם כתבו אותו שיעור ומה‬
‫שכינה המהרי"ו ליטרא כינה המהרא"י אונקיה דשניהם היו בני אותו דור‪ .‬הארכתי‬
‫לבאר כי באשכנז בדורות הראשונים נהגו כרש"י‪ .‬ונראה שכן פסק הרמ"א‪ .‬והבאתי‬
‫לעיל כי הרמב"ן הודה לרש"י‪ .‬ונראה שכן עיקר להלכה כי המטבעות המצוים עתה‬
‫מזמן המקדש ואילך מתאימים לשיטה זו‪.‬‬
‫אולם להלכה למעשה יש לנהוג כדעת הגאונים כי כן נהגו דורות רבים‪ .‬ונראה‬
‫שמנהג זה השתרש באשכנז בעקבות דברי הט"ז והגר"א שהביאו דברי ר' מנחם‬
‫ממירזבורג להלכה‪ .‬כי בדורות הראשונים באשכנז לא נהגו כמותו ברוב המקומות‬
‫וכפי שהוכחתי לעיל‪ .‬ובגבית הכתובה ודאי שיש לגבות כשיטת הגאונים כי כל‬
‫המתחייב על דעת המנהג הוא מתחייב‪.‬‬
‫ה‬
‫שיעור מאתים זקוקים‬
‫ועתה נותר לנו לברר מהן המאתים זקוקים שנוהגים לכתוב בכתובה וכן נברר מהו‬
‫המנהג שגבו ד' מאות או ה' מאות זהובים תמורתם‪ .‬ותחילה אביא את דברי‬
‫ערך פרוטה דינר וזקוק‬
‫סימן יט‬
‫שלז‬
‫הראבי"ה במשפט הכתובה ועיין בחלק ד בדף רצט שביאר תחילה כי מאתים זוזים‬
‫הם חמשים סלעים צורים וכתב וז"ל‪:‬‬
‫"ובפי' ר' אליקים ראיתי בפ' מי שמת דהדינר של כסף שקל ב' פשיטים‬
‫ומחצה למשקל הברזל‪ .‬וגם ר' שלמה פי' כן פ' יש בכור לנחלה‪ .‬ובתשובות‬
‫הגאונים )ובהערות המהדיר ציין שהכוונה לר' יהודה הכהן בעל ספר‬
‫הדינים( כתב שדינר כסף משקלו זהוב רומנט וכן קורין בקוסטנטינא לזהוב‬
‫דינר והוא שנים ומחצה למשקל הברזל ופחות מעט שמאה מהן דהיינו מנה‬
‫שוקלים ליטרא פשי' * פחות‪".‬‬
‫* ובהערות שם תיקן על פי דפוסים ישנים וע"פ כ"י י' פשיטין פחות‪.‬‬
‫ובהמשך ביאר שם שנהגו לכתוב שהכלה מכניסה חמישין ליטרין דכסף וכנגדן‬
‫מוסיף החתן חמישין ליטרין כסף סך הכל מאה ליטרין דכסף‪ .‬וביאר שם שנהגו‬
‫לכתוב לעניות ועשירות בשוה כדי לא לבייש את מי שאין לו וכדי שלא תהינה קלות‬
‫בעיניהם להוציאן‪ .‬ונראה שסובר שליטרא שכותבין הוא מנה של רש"י כפי שביאר‬
‫לעיל דאם לא כן היה מבאר מה הן דהרי האריך שם מאוד לבאר כל מילה שכותבין‬
‫בכתובה וכן ביאר שם כל מנהגי הכתובה‪.‬‬
‫ומתשובת מהר"ם ניתן ללמוד על מקור המנהג לכתוב מאתים זקוקים‪ .‬בשו"ת‬
‫מהר"ם דפוס קרימונה סימן צה כתב וז"ל‪:‬‬
‫" על אשר שאלת כמה הוא מאה ליטרא שכותבין בכתובה אודיע לך‬
‫שבוירצבורק נותנין ליגבות מאתים זקוקים מהילכות מדינה ומלתא בלא‬
‫טעמא שמפרשין ליטרא הוא משקל ליטרא דהיינו ב' זקוקים‪ .‬ולא נהירא‬
‫דא"כ היה לו לכתוב מתקל מאה ליטרין דכסף‪ .‬וכן ראיתי פעם אחת שצוה‬
‫מו' קרובי הר"ר יהודא כהן זצ"ל לכתוב מתקל לאחת מקרובותיו‪ .‬אבל‬
‫השתא דכתבי סתמא ק' ליטרא מטבע קאמר ומטבע הגדול שבעיר משמע‪.‬‬
‫ורבינו שמחה זצ"ל הנהיג ק' זקוקים כי רוצה היה לפרש ק' ליטרא של מעות‬
‫כבידים שקורין ליבריינש שליטרא מהן זקוק‪ .‬אמנם שמעתי שבוורימש אין‬
‫נוהגין ליתן רק ק' ליטרא הלייש וזה נראה לי יותר מן הכל דנותן לו מטבע‬
‫שבעיר‪".‬‬
‫וע"ש שהאריך עוד בעינין גבית כתובה‪.‬‬
‫והנה מבואר בדבריו שתחילה נהגו לכתוב מאה ליטרין‪ ,‬וכן הוא בדברי הראבי"ה‬
‫שהבאתי לעיל‪ .‬וכן כתבו התוס' ריש פרק אע"פ‪ .‬אולם מאוחר יותר נפלה מחלוקת‬
‫בכוונת המשמעות‪ .‬ונ"ל שעל כן נהגו לכתוב מפורש מאתים זקוקים כפי מנהג‬
‫וירצבורק שכן היו נוהגים לגבות במאה ליטרין‪.‬‬
‫ועתה אביא את לשון המהר"ם מינץ )חי דור אחד אחרי המהרי"ל‪ .‬ועיין בחיד"א‬
‫שכתב שהיה שואל מבעל תרומת הדשן והיה בן דורו של מהר"י ברונא‪ (.‬ומדבריו‬
‫יובהר שהיו שני מנהגים בגבית המאתים זקוקים‪ .‬בתשובותיו סימן קט' )דף ק'‬
‫עמודה ב' דפוס למברג( כתב וז"ל‪:‬‬
‫שלח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫"וכן המנהג בכל אילו המדינות כתובת בתולה ו' מאות כי פרוש של מאה‬
‫ליטרי' פי' מאה זקוקי' כסף שהוא שוה ו' מאות זהו'‪ .‬וביש מדינות שכותבים‬
‫מאה ליטרין דכסף למשקל הברזל אז הוא כפל כי ליטרא ברזל הוא שני‬
‫זקוקי' כסף והכל תלוי במנהג ונהרא נהר' ופשטיה וכן כתובת אלמנה ג'‬
‫מאות זהו' שהוא החצי מכתובת בתולה‪ .‬עכ"ל‬
‫ובדף קא עמודה ב' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"האי סדר הכתובה והנישואים דלעיל סדרתי בהיותי באשכנז בק"ק‬
‫בבנבערק‪ .‬ואחר שבאתי למדינת פולין לק"ק פוזנא ראיתי יש שינויים‬
‫ומריבת דברים בכתובות מה שלא נהגו במדינתינו ואלו הן בין בזהב ולא‬
‫כותבים בדהב דהוא תרגום בין בתכשיטין בין במאני דלבושא ובשימושי‬
‫דירה ובשימושי דערסא הכל קיבל עליו ר' פב"פ במאה זקוקים כסף צרוף‬
‫וצבי ר"פ חתן דנן ב"פ והוסיף לה מן דיליה ק' זקוקים כסף צרוף אחרים‬
‫כנגדן או כנגדם סך הכל מאתים זקוקים כסף צרוף‪ .‬וכן כותבים שטר‬
‫כתובתה דא ונדוני' דן ותוספת דא כך כותבין בכל פעם אילו ג' לשונות וכן‬
‫כותבין בכל פעם ירתי בתראי‪ .‬זקוקים דכתיבנ' בכתובת מרגלה בפיהם‬
‫דאינה פי' משקל זקוק שהוא חצי ליטרא הנקרא בל"א מארק‪ .‬רק פי' של‬
‫זקוק מניין מעות והוא מ"ח גדולים שקורים באילו מדינות מארק והוא ב'‬
‫זהובי' רייניס נמצא כתובת בתולה ד' מאת זהו' רייניס ולאלמנה ב' מאות‬
‫זהו' ריינוס‪ :‬ותמיהני א"כ למה כותבין כסף צרוף כיון דזקוק פרושו מנין‬
‫מעות ולא שמעתי טעם מספיק על זה‪ .‬עכ"ל‬
‫ולמדנו מדבריו כאשר פירשתי לעיל‪ ,‬כי זקוק הוא חצי ליטרא למשקל הברזל והוא‬
‫חצי מנה של רש"י ועוד למדנו כי בימיו היו שני מנהגים לגבית כתובה‪ .‬באשכנז גבו‬
‫למאה זקוקים שש מאות זהובים ואילו בפולין שנהגו לכתוב מאתים זקוקים גבו‬
‫ארבע מאות זהובים שליש מערכם‪ .‬ואומנם המהר"ם מינץ תמה על מנהג זה וכתב‬
‫שלא שמע טעם מספיק לזה‪ .‬ונראה שהא שלא ביארו האחרונים משקל הזקוק הוא‬
‫משום שלא גבו כתובה לפי משקל הזקוק‪ .‬אלא דגבו מח' גדולים או ב' זהובים‬
‫תמורת הזקוק וע"כ לא ביארו משקל הזקוק כי לדבר זה לא היה חשיבות‪ .‬אולם לקמן‬
‫אבאר כי בימינו יש חשיבות לדבר‪.‬‬
‫לעיל הוכחתי כי הזקוק שכותבים בכתובה הוא חצי ליטרא למשקל הברזל והוא‬
‫חצי מנה לרש"י ולר"ת מנה‪ .‬ולעיל חישבתי שזקוק זה שוקל ‪ 200‬גרם‪ .‬ומידה זו של‬
‫זקוק הכתוב בכתובה נמצאת בכל לשונות הראשונים ואחרוני הראשונים שדברו‬
‫בעניין זה ולא מצאנו לזה סתירה‪ .‬והנה הט"ז יו"ד סי' שה )הבאתי דבריו( לעיל כתב‬
‫ששיעור פדיון הבן לשיטת הגאונים הוא ‪ 5‬לוט ושליש‪ .‬וזה שליש זקוק קיסר‬
‫שמשקלו טז' לוט‪ .‬וכתב שלא לחשב בזקוק פולין ששוקל רק יא' ורבע לוט קיסר‪.‬‬
‫אולם אין בדבריו רמז שהזקוק שכותבין בכתובה כוונתו לזקוק קיסר אלא שרצה‬
‫לבאר באיזה לוט מדדו את השעורים וכתב שמדדו כן בלוט קיסר‪ .‬ולעיל העתקתי את‬
‫דברי הגר"א שביאר כי זקוק המוזכר בכתובה הכוונה לזקוק קיסר‪ .‬והנה לפי מה‬
‫שביארתי והוכחתי לעיל נראה כי הזקוק שכתוב בכתובה הוא זקוק פולין והוא הזקוק‬
‫ערך פרוטה דינר וזקוק‬
‫סימן יט‬
‫שלט‬
‫שנשאר מימי הראשונים‪ .‬כי עיין בחזו"א שחישב על פי משקל השעורים כי לוט‬
‫קיסר שוקל ‪ 18‬גרם‪ ,‬ולפי זה זקוק קיסר שוקל ‪ 288‬גרם וזקוק פולין שוקל ‪202.5‬‬
‫גרם‪ .‬ויתכן שמדידת משקל השעורים שנעשה בימינו אינו זהה לגמרי למה ששקל‬
‫הט"ז וזקוק פולין הוא בדיוק הזקוק שדיברו בו הראשונים ששוקל ‪ 200‬גרם‪.‬‬
‫אולם הא שנותר לנו לבאר הוא תמיהתו של המהר"ם מינץ על מנהג פולין שהיו‬
‫כותבים זקוק כסף צרוף והיו גובים תמורתו מח' גדולים או שני זהובים ולא את‬
‫ערכו‪ .‬ולכאורה אם חכמי פולין לא יכלו לענות על כך תשובה מספקת מה נענה אנו‪.‬‬
‫אולם הגר"א פתח לנו פתח וביאר דבר זה ואביא דבריו בקצרה וז"ל‪:‬‬
‫"והנה בימות הראשונים היה מטבע שלהם כסף צרוף וגדול והיה בשביל זה‬
‫כסף בזול עד מאד עד שהיה זקוק שהוא ט"ז לוט שנקרא בלשונינו מארק‬
‫בשני זהובים ולכל היותר בשני זהובים וחצי‪ .‬שלכן כתובה שלנו שתקנו‬
‫האחרונים מאתים זקוקים הם ת' מאות זהובים ובמקום אחר ה' מאות‬
‫זהובים‪ .‬ואח"כ התחילו לזייף המטבעות ולתת נחושת בתוכו ונתיקר הכסף‪.‬‬
‫עד שבימי מהרי"ל היה זקוק חמישה זהובים וכו'‪ .‬ומ"מ הכתובה לא נשתנה‬
‫אע"פ שכותבים זקוקים גובים זהובים מ"מ כל כהאי גוונא אדעתא דמנהגא‬
‫ונשארו על מנהג הראשון שלא נשתעבדו רק ת' זהובים‪ .‬וכו' ועכשיו אילו‬
‫היינו באים לשער המטבע עצמו והנחושת שבתוכו אף ששוה קצת אין‬
‫לחשוב כלל כי אינו מספיק להתוך הכסף מתוכו‪".‬‬
‫והנה מה שכתב הגר"א כי בדורות ראשונים היה הכסף זול מאד עד שזקוק היה‬
‫שוה שני זהובים דבר זה קשה מאד דר"ת כתב בתוס' שבימיו היה ערך הזהב רק פי‬
‫‪ 12‬מהכסף ולא מצאנו בדורות שאח"כ שהכסף היה זול כ"כ‪ .‬דוק ותשכח בחשבון‬
‫הזהובים והזקוקים ותראה שדברי הגר"א צריכים עיון דלפי דבריו זקוק הוא כסף‬
‫משקל ‪ 288‬גרם וזהוב בימי רש"י ור"ת שקל ‪ 4‬גרם א"כ זהב היה שוה פי ‪ 36‬מכסף‬
‫ולדברינו שזקוק קטן יותר מ"מ זהב היה שוה פי ‪ 25.‬וע"כ שעל ימיהם לא כתב‬
‫כן‪ .‬ובדורות שאח"כ אי אפשר לומר שהזקוק היה זול יותר דהבאתי לעיל כי ערך‬
‫הזקוק הלך ועלה במספר הזהובים‪ .‬וע"כ נראה לי כי בימים שקבעו המנהג בפולין‬
‫היה להם זהוב גדול ושקל ‪ 8‬גרם בערך ושני זהובים אלו היו שוים זקוק לפי חשבון‬
‫ר"ת שזהב שוה פי ‪ 12‬מכסף‪ .‬ויש לזה ראיה קצת שלעיל הבאתי תשובת המהר"י‬
‫ברונא וכתב בתוך דבריו "ויש מקילים לפרש"י בפ' משפטים שהוא חצי אונקיא‬
‫למשקל הישר של קלוניא והוא כה' גדולים וכן לפי שיעור הכתובה שיערו הגאונים‬
‫מה הוא ד' זהובים אונגרש ומעט יותר א"כ ה' סלעים לכל היותר כה' גדולים"‪ .‬עכ"ל‬
‫הרי שהיה בימים קדומים זהוב שד' מהם היה שוה כתובה ולפי החשבון היה משקלו‬
‫‪ 16‬גרם ויתכן שהזהוב שהיה בפולין היה חציו‪ .‬וי"ל עוד שמה שכתב ד' מהן שוים‬
‫כתובה הכוונה למנה כתובת אלמנה‪.‬‬
‫ולסיכום‪ :‬החזו"א חישב לדעת הגר"א את הזקוק ל ‪ 288‬גרם‬
‫ולפי מה שביארנו משקל הזקוק ‪ 200‬גרם‬
‫לדעת החזו"א משקל ‪ 200‬זקוקים = ‪ 57.600‬ק"ג‬
‫שמ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ולפי מה שביארתי ‪ 200‬זקוקים = ‪ 40.000‬ק"ג‬
‫והנה מצאתי שבעל אגרות משה כתב כי מאתים זקוקים שוקלים ‪ 100‬פונט וראיתי‬
‫כי פונט הוא משקל רוסי וכל פונט שוקל ‪ 420‬גרם ולפ"ז ‪ 200‬זקוקים = ‪42.000‬‬
‫ק"ג קרוב מאוד למה שכתבתי אולם לא ביאר דבריו‪ ,‬וצ"ע על איזה חשבון סמך‪.‬‬
‫ועתה ראיתי כי בחלק ד אהע"ז סי' צב כתב‪" :‬טז' לוט הם ½ פונט‪ ".‬וצ"ע כי לדבריו‬
‫משקל דינר ‪ 3.5‬גרם לדעת הגאונים וזה רחוק מהמידה שכתב החזו"א‪.‬‬
‫ודע כי בדורות הראשונים הזהוב היה מזהב ובמשך הזמן הפחת וגם זויף ע"י‬
‫הוספת סיגים‪ .‬ובשנת ה' רמ"ד )‪ (1484‬הונפק באירופה מטבע גדול מכסף שערכו‬
‫היה שוה לזהוב וקראו גם לו זהוב )גולדן( ובמשך הזמן הפסיקו להנפיק מטבעות‬
‫זהב‪ .‬ומטבע הגולדן היה לממשיכו של הזהוב הקדמון‪ .‬וגם מטבע זה זויף והפחת‬
‫במשך הזמן‪ .‬ומטבע הגדול שהזכירו המפרשים תחילתו היה רובו כסף ובדורות‬
‫האחרונים רובו נחושת‪ .‬והזהוב ריינס שהזכירו המהרי"ל והרמ"א היה מזהב‪ .‬ודע‬
‫עוד כי הגר"א והחזו"א כתבו כי ל' גדולים היו שוים זהוב וכן חישבו‪ .‬וצריך ברור אם‬
‫דבר זה היה נכון בכל הזמנים ובכל המטבעות‪ .‬ודע עוד כי הראשונים כתבו שהזהב‬
‫שוה פי שנים עשר מכסף‪ .‬אולם בימינו הזהב שוה פי ששים מהכסף ואף יותר ודבר‬
‫זה נגרם מכך שהמטבעות בימינו אינם מכסף וזהב‪ .‬ואין להאריך בביאור דבר זה‬
‫יותר‪.‬‬
‫ו‬
‫דין גבית מאתים זקוקים בזמן הזה‬
‫ביארנו עד כאן כי בתחילת תקנת כתיבת הזקוקים היה ערכם רב‪ .‬אולם מאחר‬
‫והזקוקים לא היו מטבעות אלא חתיכות כסף לשימוש הצורפים הצמידו את ערך‬
‫הזקוקים למטבעות כדי שיהיה קל לגבות הכתובה במטבע עובר לסוחר‪ .‬הצמדה זו‬
‫גרמה שערך המאתים זקוקים ירד במשך הזמן עם זיוף המטבעות וירידת ערכם‪.‬‬
‫ומצאנו בזה ג' מנהגים בפוזנא נהגו לגבות עבור זקוק מח' גדולים‪ .‬ועבור מאתים‬
‫זקוקים ‪ 320‬זהובים לפי ל' גדולים לזהוב‪ .‬ובפולין ד' מאות זהובים‪ .‬ובליטא ה'‬
‫מאות זהובים‪ .‬ועיין בב"ח אה"ע בקונטרס אחרון סי' סו' ובנחלת שבעה סי' יב' ס"ק‬
‫מט' שהביאו ג' מנהגים אלו‪ .‬ובימי המהר"ם מינץ היו מח' גדולים שוים ב' זהובים‬
‫ריינס ושמא בימיו נפרדו שני המנהגים‪ .‬ומנהג זה היה בפולין מימים קדומים דמנהג‬
‫זה מביא המהר"ם מינץ שחי מאה שנה לפני הרמ"א והיה בדור אחרי המהרא"י‪.‬‬
‫והנה הבאתי לעיל דברי הגר"א שכתב שאף שהיו כותבים זקוקים גבו זהובים‪ .‬ואף‬
‫שהזהובים לא היו שוים את ערך הזקוקים מ"מ המנהג נכון להלכה כי כל המתחייב‬
‫על דעת המנהג הוא מתחייב‪.‬‬
‫אולם כל זה היה נכון כל זמן שהיו זהובים או שהיה ערך אחר שנשאר מהמנהג‬
‫הקדום אבל עתה שלא נשאר לנו דבר ממנהג הקדום צריך לדעת מה עלינו לנהוג‬
‫בכתובות שכתוב בהם מאתים זקוקים‪.‬‬
‫ערך פרוטה דינר וזקוק‬
‫סימן יט‬
‫שמא‬
‫וכתב החזו"א אה"ע סי' סו ס"ק כב וז"ל‪" :‬ומיהו במקום ובזמן שאין זהוב הנמשך‬
‫מהשתלשלות זהוב הקדום וכתבו זקוק הכוונה זקוק של טז' לוט כסף צרוף וכדברי‬
‫)הרמ"א( ]צ"ל הגר"א[ סי' ש"ה‪ .‬ויש מקום לומר שהכוונה לת' זהובים הקטנים‬
‫שבימי הרמ"א‪ ".‬וע"ע שם שהאריך שבזמן הדרישה גבו סכום קטן בהרבה מזמן‬
‫הרמ"א‪ .‬ולהלכה למעשה מצאתי ה' דעות אביאם ואדון בהם‪.‬‬
‫א‪ .‬האגרות משה באה"ע חלק ד סי' צא הביא את דברי הגר"א וכתב שברוסיה לפני‬
‫מלחמת העולם הראשונה היה המנהג לשלם ‪ 75‬רובל שהיו ערך תק' גילדן‬
‫)זהובים(‪ ,‬ועיין שם שכתב שסכום זה היה סכום חשוב‪ .‬ובזמן הזה שאין כל‬
‫השתלשלות מהמנהג הקודם פסק שצריך לפשר ולהגבות ערך כסף משקל מאה‬
‫פונט שהם מאתים זקוקים‪ .‬ולעיל כתבתי שמשקלם ‪ 42‬ק"ג כסף‪ .‬ועיין לעיל‬
‫בפרק ה' שהתקשתי מה היה חשבון הרב במשקל הזקוקים‬
‫ב‪ .‬בפד"ר חלק יא' עמוד ‪ 364‬פסק הרשל"צ הרב עובדיה יוסף שמאתים זקוקים הם‬
‫פעמים וחצי שיעור כתובת בתולה דאורייתא שהם כ ‪ 2.5‬ק"ג כסף וכתב כן על פי‬
‫נחלת שבעה שהביא כן בשם הב"ח )אולם לא מצאתי דבר זה בב"ח אלא שדבר‬
‫זה הובא שם בשם הדרישה‪(.‬‬
‫ג‪ .‬והרשל"צ הרב מרדכי אליהו שם פסק שערכם ‪ 57.600‬ק"ג כסף כפי שחישב‬
‫החזו"א את משקלם‪.‬‬
‫ד‪ .‬והרה"ג ש‪ .‬דיכובסקי פד"ר חלק יג' עמוד ‪ 306‬הביא מספר מידות ומשקלות של‬
‫תורה שהעריך ש ‪ 200‬זקוקים כסף שוים ‪ 2784‬גרם‪ .‬וע"ש שמידה זו מבוססת על‬
‫המנהג שנהגו לגבות ‪ 48‬גדולים עבור כל זקוק‪.‬‬
‫ה‪ .‬והרה"ג ש‪ .‬שאנן בחלק יד' עמוד ‪ 187‬פסק שערך מאתים זקוקים ‪ 20‬כתובות‬
‫בתולה והוא סמך עצמו על מה שכתב מהר"ם מינץ‪.‬‬
‫דעה ב הבאתי דעת הגר"ע יוסף שנקט את השיעור שהביא הנחלת שבעה סי' יב‬
‫סעי' מט אות ב‪ .‬ולפי חשבונו ערך מאתים זקוקים הם פעמים וחצי שיעור כתובה‬
‫דאורייתא‪ .‬והנה עיינתי בנ"ש וראיתי שהביא שם דברי הדרישה באה"ע סי' סו'‬
‫שכתב שערך כתובה דאורייתא הוא שמונים זהובים‪ .‬ודבריו מבוססים על הרמ"א‬
‫בסימן סו' סעי' ו שכתב וז"ל‪" :‬וי"א שערך כתובה הוא י' זהובים‪ ".‬והבין הדרישה‬
‫שהרמ"א כתב שיעור זה לסוברים שמאתים זוז של בתולה הם מאתים דינרי מדינה‬
‫וע"כ כתב שלדעת האשכנזים שגובים דינרים צורים ערך הכתובה פי שמונה והוא‬
‫שמונים זהובים‪ .‬אולם אני תמה שהרב עובדיה פסק כדבריו‪ .‬כי כבר דחו את דבריו‬
‫הב"ח בקו"א שם‪ ,‬וכן הח"מ בסי' סו ס"ק כה‪ .‬ועיין בנחלת שבעה שגם הוא הרבה‬
‫להקשות שם על דבריו‪ .‬ואם נעיין היטב בדברי הגר"א בסי' סו ס"ק כב נבין כי כל‬
‫דברי הדרישה תמוהין וקשים‪ .‬וע"ע במג"א סי' שלד ס"ק לד שכתב שיש טעות סופר‬
‫בדברי הרמ"א‪ .‬נלאתי להאריך כאן לדחות דעה זו כי במקומות שציינתי הדברים‬
‫מבוארים היטב‪.‬‬
‫והנה יתכן שבימי הנחלת שבעה היה ערך מאתים דינרים שמונים זהובים וע"כ‬
‫העתיק דברי הדרישה להלכה‪ .‬ולכן חישב הגר"ע יוסף ערך המאתים זקוקים שהיו‬
‫שמב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫בימי הנחלת שבעה‪ .‬אולם איני יודע מדוע נקט הרב שיעור זה הרי אין מחלוקת בדבר‬
‫שערך הזהוב הלך ונשחק‪ .‬ואם היה מוצא שיעור מדור קודם לנחלת שבעה ודאי‬
‫שהיה גדול יותר‪ .‬וכשנעיין בהגר"א יו"ד סימן שה נראה שבימיו ב' מאות זקוקים היו‬
‫שוים כתובה ושליש‪ ,‬ובליטא כתובה ושני שליש‪.‬‬
‫ודע כי טעות נפלה בדברי הרב בחישוב המאתים זקוקים‪ .‬כי בנחלת שבעה כתוב‬
‫שערך כתובה דאורייתא הוא שמונים זהובים‪ .‬ועל פי זה ערך ב' מאות זקוקים‬
‫חמישה כתובות כי נהגו לגבות ד' מאות זהובים תמורתם‪ .‬ואפשר שטעה הרב מחמת‬
‫טעות הדפוס שישנה בנחלת שבעה שם‪ .‬דבסוף הקטע שם הביא דברי הב"ח שכתב‬
‫שערך ב' מאות זקוקים הם ב' מאות זהובים‪ .‬ועל פי זה הבין הרב שזהוב שוה זקוק‪,‬‬
‫וחישב בהתאם‪ .‬אולם אין הדבר כן כי הגרסה הנכונה שם שערך ב' מאות זקוקים ד'‬
‫מאות זהובים‪ .‬וכן הוא בקו"א לב"ח אה"ע סי' סו‪.‬‬
‫והדעה השלישית שהזכרתי לעיל היא דעת הרשל"צ הרב מרדכי אליהו שפסק‬
‫שערך מאתים זקוקים הם ‪ 57.600‬ק"ג כסף וכפי שחישב החזו"א את משקלם‪ .‬הנה‬
‫במאמר זה הארכתי לבאר כי משקל המאתים זקוקים הוא ‪ 40‬ק"ג‪.‬‬
‫והדעה הרביעית שהזכרתי לעיל היא דעת הרה"ג ש‪ .‬דיכובסקי שפסק על פי ספר‬
‫מידות ומשקלות של תורה שהעריך ש‪ 200 -‬זקוקים כסף שוים ‪ 2784‬גרם כסף‪ .‬וע"ש‬
‫שמידה זו מבוססת על המנהג שנהגו לגבות ‪ 48‬גדולים עבור כל זקוק‪ .‬ובמידת‬
‫הגדולים קבע שם כי כל גדול הכיל ‪ 0.29‬גרם כסף וזה על סמך בדיקת מטבעות‬
‫שהיו בפולין בזמן הש"ך ע"ש‪.‬‬
‫על קביעה זו יש לי מספר השגות‪.‬‬
‫א‪ .‬איני יודע מדוע החליט בעל ספר מידות ומשקלות לנקוט את המנהג שהיה בפוזנא‬
‫שנהגו לגבות ‪ 48‬גדולים עבור כל זקוק דברוב המקומות נהגו לגבות עבור כל‬
‫זקוק שני זהובים שהם ששים גדולים‪ .‬עיין בח"מ וב"ש סימן סו' ובעוד אחרונים‪.‬‬
‫ב‪ .‬איני יודע מדוע החליט הנ"ל למדוד דוקא מטבעות אלו שהיו בזמן הש"ך ולא‬
‫מטבעות שהיו לפניו או אחריו דכבר ביארתי שכמות הכסף במטבעות אלו השתנה‬
‫במשך הדורות‪.‬‬
‫ג‪ .‬הקביעה כי ערך זקוק בזמן הש"ך היה ‪ 48 x 0.29‬שהם ‪ 13.9‬גרם כסף אינה נכונה‪.‬‬
‫כי כפי שכתבו האחרונים וכן הגר"א בסימן ש"ה ס"ק ד למטבעות בימיהם היה‬
‫ערך עצמי מחמת קביעת המלכות וערך זה היה גבוה בהרבה מערך משקל הכסף‬
‫שהיה במטבע‪ .‬ואביא את לשון הגר"א שמדבריו נלמד שההפרש היה גדול וז"ל‪:‬‬
‫"ועכשיו אלו היינו באין לשאר בכסף המטבע עצמו והנחושת שבתוכו אף‬
‫ששוה קצת אין לחשוב כלל כמ"ש בנחלת שבעה כי אינו מספיק להיתוך‬
‫הכסף מתוכו וכו' אלא שמ"מ יש לחשוב לפי השער שלוקחין כסף מזוקק‬
‫ופודין במטבעות לא בתורת כסף אלא בתורת שוה כסף"‬
‫וע"כ נראה לי כי הקביעה שערך ‪ 200‬זקוקים הם ‪ 2784‬גרם כסף אין לה על מה‬
‫להתבסס‪.‬‬
‫ערך פרוטה דינר וזקוק‬
‫סימן יט‬
‫שמג‬
‫והדעה החמישית היא דעת הרב שאנן שנקט שיעור שהיה בזמן המהר"ם ממינץ‬
‫באומרו שיש לילך אחרי מה שכתב כי הוא הראשון שהביא מנהג זה וכנראה שהיה‬
‫סמוך ליסוד המנהג‪ .‬והוא כתב שבפולין כשאומרים זקוק מתכוונים למח' גדולים ולא‬
‫למשקל זקוק‪ .‬וע"כ יש לחשב ערך זקוק לפי ערך מח' גדולים בימיו שהיו ב' זהובים‬
‫ריינס שערכם היה עשירית הכתובה‪ .‬והנה לפי מה שנתבאר לעיל המהר"ם מינץ לא‬
‫היה סמוך להנהגת המנהג כמו שביארו הגר"א והחזו"א וכמו שמשמע מדברי‬
‫המהר"ם מינץ עצמו שתמה על מנהגם ולא קיבל הסבר מספק למנהגם‪ .‬ולפי החשבון‬
‫נשחקו ערך הזקוקים הרבה עד ימיו‪ .‬אולם יש סיבה אחרת לפסוק כמותו כי השיעור‬
‫שקבע היה קיים לפי דברי החזו"א גם בזמן הרמ"א‪ .‬והחזו"א הסתפק שמא בימינו‬
‫יש לשער ערך ב' מאות הזקוקים לפי ערך ד' מאות הזהובים בזמן הרמ"א‪ .‬ודבר זה‬
‫אפשר לחשב לפי מה שפסק הרמ"א שערך פדיון הבן שוה ב' זהובים ריינוס שהם ב'‬
‫זהובים פולין‪ .‬אולם איני יודע מדוע יש להעדיף שיעור זה יותר משאר שיעורים הרי‬
‫הרמ"א לא הזכיר מנהג הזקוקים בהגהותיו לשו"ע‪ ,‬שיש לומר שהכותב סתם סומך‬
‫על שיעור שכתב הרמ"א או שהיה בימי הרמ"א‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬שיש לעיין מה היה השיעור בימיו של הרמ"א‪ ,‬כי יש הרבה דעות בדבר‪ .‬יש‬
‫שטענו כי מה שכתב הרמ"א יו"ד סי' שה סעי' א דשיעור פדיון הבן הוא שני זהובים‬
‫ריינס שהם ב' זהובים פולין‪ ,‬כוונתו שזהוב ריינס מימי המהרי"ל היה שוה בזמנו ב'‬
‫זהובים פולין‪ .‬ויש שכתבו כי הרמ"א לא בא לתת שיעור לימיו אלא דכתב השיעור‬
‫שהיה בימי המהרי"ל‪ ,‬דעל ידי כך נוכל לחשב ערך ה' סלעים למי שיש בידו מטבעות‬
‫מהזמן ההוא‪ .‬עיין בנחלת שבעה שם ובשו"ת חוות יאיר סי' א' ובדברי חמודות‬
‫בכורות פרק ח סי' ט אות כב‪ .‬ואף שדבריהם קשים בהסבר דברי הרמ"א וגם ערעורם‬
‫על פסק הרמ"א אינו קשה כ"כ‪ ,‬כי הם בדקו ערך זהוב ריינס בימיהם והם היו כמה‬
‫דורות אחרי הרמ"א ויתכן שבימי הרמ"א היה ערך זהובי הריינס כבימי המהרי"ל‪.‬‬
‫אולם גם הנחה זו אינה פשוטה כלל‪ .‬כי קשה לומר שמימי המהרי"ל עד זמנו של‬
‫הרמ"א שהיה ביניהם מאה וחמישים שנה לא שונה מטבע זה כלל‪ .‬ומתשובות‬
‫מהר"ם מינץ סי' י והמהרי"ו סי' יב משמע כי בימיהם שונה גם מטבע זה‪.‬‬
‫ומ"מ ערך המאתים זקוקים לפי פשטות דברי הרמ"א ולפי מה שהיה בימי מהר"ם‬
‫מינץ שוה ‪ 19.200‬ק"ג כסף לדעת החזו"א‪ .‬ולפי מה שביארתי משקל הדינר והזקוק‪.‬‬
‫ערכם היה אז ‪ 16.000‬ק"ג כסף‪) .‬החשבון הוא כי בימי הרמ"א גבו עבור מאתים‬
‫זקוקים עשרים כתובות דהרמ"א כתב ביו"ד שערך פדיון הבן הוא ב' זהובים רינוס‬
‫ועל פי זה ערך כתובה הוא עשרים זהובים ולמאתים זקוקים נהגו לגבות ד' מאות‬
‫זהובים הרי שזה פי עשרים‪ .‬והחזו"א חישב שערך כתובה דאורייתא ‪ 960‬גרם כסף‪.‬‬
‫ועל פי חשבוני גם ערך מאתים זקוקים אז היה עשרים כתובות אלא שיש לחשב‬
‫עשרים כתובות לשיטת רש"י ומשקל כתובה לרש"י הוא ‪ 800‬גרם וגם ביארתי לעיל‬
‫כי משקל הזקוק הוא חצי מנה של רש"י(‬
‫ולמעשה נ"ל שיש לגבות את המשקל המלא של הזקוקים מהטעמים הבאים א' כי‬
‫זה פרוש המלים שכותבים בכתובה‪ .‬וב' כי עיקר תקנת מנהג זה כתבו הראשונים‬
‫והבאתי דבריהם לעיל כדי שלא תהיה האשה קלה בעיניו לגרשה‪ .‬ועוד טעם נתנו‬
‫שמד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫בדבר שכשאשה יוצאת מבעלה יהיה בידה סכום הגון לצרכיה‪ .‬ובערך השיעורים‬
‫הקטנים שנקטו לעיל אין בהם כיום לענות על דברים אלו‪ .‬ועוד כי הכותב כתובה‬
‫דעתו על סכום הגון ובמיוחד נכון הדבר במקומות שנהגו בזמן הזה שלא להוסיף על‬
‫מאתים זקוקים‪ .‬וטעם ג' נראה לי כי בחזו"א משמע שדרך זו נראת לו יותר שחיוב‬
‫המאתים זקוקים בזמן הזה הוא משקלם המלא‪ .‬ועיין לעיל שביארתי משקל הזקוקים‬
‫לשיטות השונות‪.‬‬
‫אולם ראיתי שהרה"ג ש‪ .‬דיכובסקי פד"ר כרך יג' עמוד ‪ 308‬הקשה כי איך אפשר‬
‫לחייב אפי' את הסכום שנקב בו הרשל"צ הרב עובדיה הרי המתחייב אינו יודע מה‬
‫הוא מתחייב וע"ש דבריו באורך‪ .‬וקושיה זו אינה נראית לי‪ ,‬כי המתחייב בכתובה על‬
‫דעת המנהג ועל דעת בי"ד מתחייב‪ .‬וכבר פסק הרמ"א אה"ע סי' סו סעי' יא שבמקום‬
‫שיש מנהג אין הבעל יכול לפחות מן המנהג‪ .‬אולם דא עקא כי אין מנהג ברור וע"כ‬
‫מן הראוי שיתכנסו בתי הדין ויקבעו מנהג ברור‪.‬‬
‫סיכום‪:‬‬
‫ערך דינר לשיטת הגאונים הוא כסף משקל ‪ 4.8‬גרם‬
‫ערך דינר לשיטת רש"י הוא כסף משקל ‪ 4‬גרם‬
‫‪ 2‬גרם‬
‫ערך דינר לשיטת ר"ת הוא כסף משקל‬
‫ערך של כתובה דאורייתא לשיטת הגאונים הוא כסף משקל ‪ 960‬גרם‬
‫ערך של כתובה דאורייתא לשיטת רש"י הוא כסף משקל ‪ 800‬גרם‬
‫‪ 400‬גרם‬
‫ערך של כתובה דאורייתא לשיטת ר"ת הוא כסף משקל‬
‫ערך חמישה שקלים פדיון הבן לשיטת הגאונים הוא כסף משקל ‪ 96‬גרם‬
‫‪ 80‬גרם‬
‫ערך חמישה שקלים פדיון הבן לשיטת רש"י הוא כסף משקל‬
‫‪ 40‬גרם‬
‫ערך חמישה שקלים פדיון הבן לשיטת ר"ת הוא כסף משקל‬
‫גרם כסף‬
‫משקל זקוק לדעת החזו"א הוא ‪288‬‬
‫‪ 57,600‬גרם כסף‬
‫ומשקל ‪ 200‬זקוקים הם‬
‫גרם כסף‬
‫משקל זקוק לפי מה שביארתי הוא ‪200‬‬
‫‪ 40,000‬גרם כסף‬
‫ומשקל ‪ 200‬זקוקים הם‬
‫סימן כ‬
‫מדרש כתובה‬
‫שמה‬
‫תשמ"ב‬
‫מדרש כתובה‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫באומרת מת בעלי או שעד מעיד לה‪.‬‬
‫באומרת גירשתני או השמים ביני לבינך‪.‬‬
‫בשליח שהביא גט ממדינת הים‪ ,‬ומביא בארץ ישראל‪.‬‬
‫כשגובה כתובה מדין מדרש כתובה‪ ,‬האם גובה גם מהלוקחות‪.‬‬
‫בענין מדרש כתובה ראיתי שהחלקת מחוקק והבית שמואל סתמו שמדרש כתובה‬
‫נאמר רק על עיקר כתובה ולא על תוספת‪ .‬ועין שו"ע אבה"ע סימן י"ז סעיף ב'‪,‬‬
‫וסעיף מ"ג‪ .‬וח"מ וב"ש שם‪ .‬וע"ע שו"ע סימן ק' סעיפים ז'‪ -‬י"ב‪ ,‬ובח"מ וב"ש שם‪.‬‬
‫הנה הח"מ והב"ש כתבו כן משום שהנמוקי יוסף והמגיד משנה פרשו כן את דברי‬
‫המשנה והרמב"ם‪ ,‬ומאחר הב"י הביא דבריהם ולא הביא שיש חולקים על פירוש זה‪,‬‬
‫סתמו האחרונים כן ולא הזכירו שיש דעות חולקות‪ .‬אולם מאחר ונתברר לי שיש‬
‫הרבה ראשונים החולקים על שיטה זו‪ ,‬ועוד נתברר לי שהרמב"ם בהרבה דברים‬
‫מודה לדעתם‪ ,‬על כן ראיתי לבאר ענין זה‪ .‬ובמיוחד חשוב הדבר שהשו"ע בסימן ק'‬
‫סעיפים ז' ‪ -‬יב' הביא לשון הרמב"ם להלכה‪ ,‬ונ"ל שעיקר הפרוש בדבריו אינו כדברי‬
‫הח"מ‪ ,‬על כן ראיתי להאריך בדבר‪ .‬אחל לבאר הסוגיא במקורה ועל ידי כך יתבארו‬
‫כל הענינים שהזכרתי לעיל בענין מדרש כתובה ‪,‬‬
‫ענף א‬
‫שנינו ביבמות‪ ,‬אשה הבאה ואומרת מת בעלי נאמנת‪ .‬ועל דין זה נאמר במשנה‬
‫ביבמות דף קט"ז ע"ב‪:‬‬
‫"בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובה‪ ,‬בית הלל אומרים תנשא ועל תטול‬
‫כתובה‪ .‬אמרו להם בית שמאי התרתם ערוה החמורה ולא נתיר ממון הקל‪,‬‬
‫אמרו להם בית הלל מצינו שאין אחין נכנסין לנחלה על פיה‪ ,‬אמרו להם בית‬
‫שמאי והלא מספר כתובתה נלמד‪ ,‬שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי‬
‫מה שכתוב לכי‪ ,‬וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי"‪.‬‬
‫והנמוקי יוסף בפירושו למשנה כתב וז"ל‪:‬‬
‫"כתב הריטב"א בשם רבו שאין מדרש כתובה זה אלא מנה מאתים שהיא‬
‫בכל הנשים מתקנת חכמים‪ ,‬אבל לא לגבי תוספת‪ ,‬וכל שכן לגבי נכסי צאן‬
‫ברזל‪ .‬ואע"פ שאמרינן בפרק אע"פ תנאי כתובה ככתובה דמיא‪ ,‬אין זה אלא‬
‫לענין דברים הנפרטים שם‪ ,‬מה דפריש להו התם כמו שפירש ר"י‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫שמו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫והנה הרא"ש בפסקיו הביא המשנה כצורתה ולא חילק בין עיקר לתוספות‪ ,‬וכן‬
‫סתם הטור באהע"ז בסימן י"ז‪ .‬משמע שהם סוברים שהאשה גובה הכל‪ .‬ומצאתי שכן‬
‫כתב הטור במפורש בסימן ק'‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫"האשה שאומרת מת בעלי נאמנת כדפרישית לעיל‪ ,‬וגם נותנין לה כתובה על‬
‫פיה ונדוניא ותוספת אינה גובה אא"כ כתובתה בידה‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫הרי שכתב במפורש דכשכתובתה בידה גובה הכל ‪.‬ברם הרמב"ם בהלכ' אישות‬
‫פרק ט"ז הלכה ל"א כתב וז"ל‪:‬‬
‫"האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתשא כמו שיתבאר בהל' גירושין‪,‬‬
‫ומתנאי הכתובה שאם תשא לאחר אחר מותו תטול מה שכתוב לה‬
‫בכתובתה‪ .‬לפיכך אם באה לבית הדין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ולא‬
‫הזכירה שם כתובה בעולם מתירין אותה להנשא ומשביעין אותה ונותנין‬
‫כתובתה‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ומלשון הרמב"ם שכתב שתטול מה שכתב לה בכתובתה נראה דסבור כהטור‬
‫דמדרש כתובה נאמר על עיקר ותוספת ונדוניא ‪.‬וכן הבין המבי"ט ח"ג סימן קל"ד‪,‬‬
‫אך המגיד משנה כתב שם בהלכ' כ"ו שהרמב"ם סובר שאין מדרש כתובה בתוספת‪,‬‬
‫וכ"ש בנכסי צאן ברזל‪ .‬וכן משמע מהרמב"ם בהלכ' כ"ו שכתב וז"ל‪:‬‬
‫"אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפני בעלה‪,‬‬
‫לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני‬
‫ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר‬
‫כתובה‪ ,‬אבל אינו נותן לה התוספת עד שתביא ראיה שגירש או שיצא גט עם‬
‫הכתובה מתחת ידה"‪.‬‬
‫ועל כך כתב ה"ה וז"ל‬
‫"ולענין גבית הכתובה ג"כ הכריע הרמב"ן כדברי רבינו והביא ראיה לזה‬
‫בפרק האשה שנתארמלה‪ .‬והטעם מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר‬
‫תטלי מה שכתוב לכי‪ ,‬אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש כתובה בתוספת‪,‬‬
‫אלו דבריו‪ .‬וכדעת רבינו ואין צריך לומר נכסי צאן ברזל"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולדבריו צ"ל שמה שכתב הרמב"ם בהלכ' ל"א "ומתנאי כתובה שאם תנשא לאחר‬
‫אחר מותו תטול מה שכתב לה בכתובתו" קאי על מנה או מאתים וסמך על מה‬
‫שכתב בהלכ' כ"ו‪ ,‬וכך הסביר החלקת המחוקק בסימן י"ז ס"ק מ"א‪.‬‬
‫והנה מה שכתבו ה"ה והנמוקי יוסף וכ"ש נכסי צאן ברזל שאינה גובה‪ ,‬לכאורה‬
‫תמוה דהחידוש הגדול יותר הוא שאינה גובה נכסי צאן וברזל‪ ,‬שהרי הם ממונה מה‬
‫שאין כן בתוספת דהבעל הוסיף לה‪ .‬וצריך לומר שיותר מסתבר שהתוספת דינה‬
‫כעיקר דבהרבה דברים תוספת כעיקר וגם נכתבת בכתובה בנוסף לעיקר‪ ,‬ומסתבר‬
‫לומר שמה שכתב לה שתטלי מה שכתוב לכי נאמר אף על התוספת‪ ,‬אולם למרות‬
‫זאת אינה נדרשת ממדרש כתובה‪ ,‬כ"ש נכסי צאן ברזל שהם כחוב רגיל‪ .‬ולהלן נאריך‬
‫בביאור שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫סימן כ‬
‫מדרש כתובה‬
‫שמז‬
‫ולפרש מחלוקת ראשונים זו נראה דמחלוקתם תלויה משום מה חזרו בית הלל‬
‫להורות כבית שמאי‪ ,‬דאם חזרו בגלל הטענה התרתם את הערוה החמורה כ"ש שנתיר‬
‫את הממון הקל‪ ,‬אין מקום לחלק בין עיקר לתוספת‪ .‬אך אם חזרו משום הטענה מספר‬
‫כתובה נלמד וכו' אפשר לומר דחכמים שתקנו לשון זה התכוונו רק על העיקר השוה‬
‫בכל הנשים‪ .‬אמנם גם אם חזרו מפני טענה זו אפשר לומר דלשון זה הולך על הכל‪.‬‬
‫ובלא קשר למחלוקת זו יש שני שיטות בתוס' על המשנה‪ ,‬מדוע חזרו בהם ב"ה‪.‬‬
‫תירוץ ראשון סובר דחזרו בגלל הק"ו ותירוץ שני סובר דחזרו מפני הטענה שמספר‬
‫כתובה נלמד וכו'‪ .‬ולכאורה קשה היאך אפשר לומר דחזרו בהם משום הק"ו הרי בית‬
‫הלל השיבו להם תשובה ניצחת שהרי מצינו שאין האחים יורדין לנחלה על פיה‪,‬‬
‫וצריך לומר דיש לחלק בין ירידת האחין לנחלה לבין גבית הכתובה‪ ,‬דחכמים האמינו‬
‫לה לכל כשאמרה מת בעלי‪ ,‬אך האמינוה רק במה שנגוע לעצמה‪ ,‬והטעם שאם לא‬
‫נאמינה בכל יחששו האנשים לשאת אותה‪ ,‬דיאמרו מאחר ואין רוצים להגבות‬
‫כתובתה א"כ חוששים חכמים שמא בעלה קיים‪ .‬אבל מה שאין לגבי האחים שהם‬
‫גוף אחר לא חששו חכמים והעמידו על דין תורה דאינם יורדים לנחלה רק על פי‬
‫עדים‪) .‬ועוד יש לומר שאשה ההולכת להנשא צריכה חן ואמינוה שתגבה כתובתה‪(.‬‬
‫ענף ב‬
‫כפי שהזכרתי לעיל שאלה זו של המדרש כתובה נוגעת גם לסוגיה של אשה‬
‫האומרת לבעלה גירשתני‪ ,‬ועל ידי שנציע סוגיא זו יתבהרו ויתלבנו שיטות הראשונים‬
‫אצלנו‪ .‬זה לשון המשנה בנדרים דף צ‪:‬‬
‫"בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה‬
‫אני לך והאומרת השמים בני ובנך וכו'‬
‫ובגמ'‬
‫"איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו‪ ,‬אמר רב המנונא ת"ש האומרת‬
‫טמאה אני לך‪ ,‬דאפילו למשנה אחרונה דקתני לא מהימנא התם הוא‬
‫דמשקרה דידעה דבעלה לא ידע בה‪ ,‬אבל גבי גרשתני דידע בה מהימנא‬
‫דחזקא אין אשה מעיזה פניה פני בעלה‪ .‬אמר ליה רבא אדרבא אפי' למשנה‬
‫ראשונה דקתני מהימנא התם משום דלא עבידא לבזויי נפשה אבל הכא‬
‫דזמנין דתקיף לה גברא מעיזה ומעיזה וכו'‪".‬‬
‫והנה מפשטות הגמ' משמע שהאיבעיא היתה לגבי הנאמנות להנשא וגם לגבי‬
‫לטול כתובתה דומיא דמתניתין‪ ,‬שרב המנונא הביא ראיה משם‪ .‬וכתב הרמב"ן‬
‫במסכת כתובות דף כ"ג )בחדושי הרשב"א( שההלכה כרב המנונא ונאמנת להינשא‪.‬‬
‫וכתב עוד וז"ל‪:‬‬
‫"ומשמע לן דרב המנונא אף לענין כתובה קאמר דנאמנת‪ ,‬משום החזקה‪,‬‬
‫וכדתנן ביבמות "בית שמאי אומרים תצא ותטול כתובה וכו' דמספר כתובה‬
‫נלמד" והכי נמי הואיל ומתירין אותה להנשא נוטלת כתובה דמספר כתובה‬
‫נלמד‪ .‬ותנן נמי בנדרים שלשה נשים יוצאות ונוטלות כתובה ועלי' איבעיא‬
‫שמח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫לן אומרת לבעלה גירשתני מהו ואמר רב המנונא נאמנת‪ .‬ולפום סוגיא דהאי‬
‫משמע דאף לענין כתובה קאמר‪ ,‬והני מילי בעיקר כתובה אבל לא בתוספת‪,‬‬
‫דמדרש כתובה ליתא אלא בעיקר כתובה‪ ,‬והכי מוכח פרק הכותב‪ ".‬עכ"ל‬
‫וכתב שם הרמב"ן עוד דאף דאשה שאמרה מת בעלי תנו כתובתי אינה נאמנת לא‬
‫להנשא ולא ליטול כתובתה‪ ,‬משום דהזכירה כתובה אמרינן משום חימוד ממון‬
‫אומרת כן כדאמרינן ביבמות‪ .‬אשה שאמרה לבעלה גירשתני תן כתובתי נאמנת דאין‬
‫אשה מעיזה פניה בפני בעלה‪.‬‬
‫ובפרק הכותב במסכת כתובות דף פ"ט ע"א שנינו במשנה‪:‬‬
‫"הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה‪ ,‬כתובה ואין עמה גט היא‬
‫אומרת אבד גיטי והוא אומר עבר שוברי‪ .‬וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב‬
‫ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו‪ ,‬רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה‬
‫גובה כתובתה בלא גט ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול‪.‬‬
‫ובגמ'‬
‫"רב אומר בין במקום שכותבים בין מקום שאין כותבים הוציאה גט גובה‬
‫עיקר‪ ,‬הוציאה כתובה גובה תוספת"‪.‬‬
‫ומקשה הגמ' על רב מהמשנה‬
‫"הוציאה כתובה ואין עמה גט וכו' הרי אלו לא יפרעו נהי דעיקר לא גביה‬
‫תוספת מיהא תיגבי‪ ,‬אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן שאין שם עדי גירושין‬
‫מיגו דיכול לומר לא גירשתיה יכול למימר גירשתיה ונתתי לה כתובה‪.‬‬
‫והקשו שם בתוס' ד"ה מיגו דיכול לומר לא גירשתיך וז"ל‪:‬‬
‫"וא"ת והאמר רב המנונא אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת‪ .‬וי"ל דלא‬
‫מהימנא אלא דוקא היכא דאין תובעת כתובה‪ ,‬אבל תובעה כתובה לא‬
‫מהימנא‪ ,‬דשמא מחמת חימוד ממון אומרת כן‪ .‬והכי אמרינן בהאשה‬
‫שאמרה מת בעלי והתירוני לינשא מתירין אותה להינשא ונותנין לה‬
‫כתובתה‪ ,‬תנו לי כתובתי אף להינשא אין מתירין אותה‪ ,‬דאדעתא דכתובה‬
‫אתאי‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫הנה מדברי תוס' אלו מוכח שבמקום שהאשה אומרת גירשתני התירוני להינשא‪,‬‬
‫שהדין הוא שכשמתירין אותה להינשא‪ ,‬נותנין לה כתובה וגם תוספת כי הגמ' שם‬
‫היא אליבא דרב‪ ,‬וכל הדיון שם הוא רק על התוספת‪.‬‬
‫והרמב"ן שם )בחידושי הרשב"א( כתב על קושית התוס' וז"ל‪:‬‬
‫"ויש מי שאומר דאשה האומרת גירשתני נאמנת ליטול כתובתה אבל לא‬
‫תוספת‪ ,‬וכ"כ הר"מ הספרדי ובהכי מיפרקא קושין‪ .‬ולא ידענא טעמא מאי‬
‫האשה שאמרה מת בעלי אינה נאמנת ליטול תוספת‪ ,‬ואפשר לומר דמדרש‬
‫כתובה ליתא אלא בעיקר אבל לא בתוספת"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫הנה מבואר שמכח קושיא זו הכריע הרמב"ן לחלק בין עיקר לתוספת‪ .‬ומה שכתב‬
‫הרמב"ן שהרמב"ם מחלק במדרש כתובה בין עיקר לתוספת נבאר להלן שאין הדבר‬
‫מדרש כתובה‬
‫סימן כ‬
‫שמט‬
‫מוכרח‪ .‬והנה התוס' ביבמות דף קט"ז ע"א ד"ה וליהמניה הקשו ג"כ הקושיה של‬
‫התוס' דלעיל ותירצו וז"ל‪:‬‬
‫"דכשתובעת כתובה אינה נאמנת אלא דוקא לענין נישואין"‪ .‬עכ"ל‬
‫ודברי תוס' אלו צריכים ביאור ומצאתי שהמהרי"ק בשורש ע"ב כתב שכוונת‬
‫התוס' דאם אמרה גירשתני התירוני להינשא מתירין אותה להינשא ונותנים לה‬
‫כתובה‪ ,‬אבל כשאומרת גרשתני תן כתובתי מתירין אותה להינשא אבל כתובה אינה‬
‫גובה‪ .‬וקשה לי על פירוש זה דהרי החילוק בין אם תובעת כתובתה או שאינה תובעת‬
‫נלמד מהגמ' ביבמות דף קי"ז ע"א שהאשה שאמרה מת בעלה נאמנת להינשא‬
‫וליטול כתובתה‪ ,‬ועל זה אמר רב נחמן באה לבית הדין ואמרה מת בעלי התירוני‬
‫להינשא מתירין אותה להינשא ונותנין לה כתובתה‪ ,‬אך כשאמרה מת בעלי תנו לי‬
‫כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה‪ .‬וא"כ קשה מדוע כשאומרת גירשתני תן‬
‫כתובתי מתירין אותה להינשא ואין נותנים כתובה‪ ,‬דאם אין מעיזה פניה בפני בעלה‬
‫אף שתובעת כתובה א"כ גם תקבל כתובתה‪ ,‬ומאחר ואין מאמינים אותה לגבות‬
‫כתובה משום דמעיזה מחמת חימוד ממון א"כ אין גם להתירה להנשא כמו שהדין‬
‫באשה שאמרה מת בעלי תנו כתובתי‪ .‬ומצאתי שהגהות מיימוניות בפרק י"ב מהלכ'‬
‫גירושין אות א' פירש את דברי התוס' בדרך אחרת שאשה האומרת גירשתני נאמנת‬
‫רק להנשא אבל אינה נאמת לטול כתובתה‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫"מכל מקום אומר ר"י דוקא לענין נישואין נאמנת אבל לא לענין כתובה‪,‬‬
‫מדאמרינן שילהי הכותב הכא במאי עסקינן שאין שם עדי גירושין דמיגו‬
‫דיכול לומר לא גירשתיה יכול לומר גירשתיה ונתתי לה כתובתה‪) .‬תוס'‬
‫יבמות קט"ז ע"א(‪ .‬עכ"ל‬
‫ועל דברי הגהות מיימוניות קשה לי דמאחר ונאמנת להנשא משום דחזקה אין‬
‫אשה מעיזה פניה בפני בעלה א"כ מדוע לא תהיה נאמנת גם לגבות כתובתה‪ ,‬דהרי‬
‫שייכים כאן הטעמים שאמרו בית שמאי לבית הלל אם התרתם ערוה החמורה לא‬
‫תתירו ממון הקל‪ ,‬וגם הטעם השני שייך כאן דמספר כתובה נלמד דכתב לה‬
‫כשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי‪ .‬ומצאתי שהרא"ש בתשובותיו כלל מ"ג סימן‬
‫י"ב עמד על קושיא זו ותרצה ואביא את דבריו וז"ל‪:‬‬
‫"לאה שתבעה ראובן בעלה לדין וטענה שאין לו גבורת אנשים לבוא עליה‬
‫כדרך כל הארץ ותובעת ממנו שיגרשנה ולא תבעה כתובה בבית דין נאמנת‬
‫אף למשנה אחרונה ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר דחזקה אין אשה‬
‫מעיזה פניה בפני בעלה לטעון בפניו דבר שהוא יודע הוא שקר‪ .‬ואי תבעה‬
‫בפני בית דין גט וכתובה לא מהימנא‪ ,‬כדאמרינן בפר' האשה שלום קי"ז‬
‫וכו'‪ .‬ואם תבעה גט ולא כתובה יגרשנה ולא יתן לה כתובה כההיא דרב‬
‫המנונא האשה שאמרה גרשתני דנהי דמהימנא לגבי נפשה להפקיע ממנה‬
‫אסור אשת איש שעליה מטעם חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מ"מ‬
‫אין לבית דין כח להוציא ממנו ממון כיון שעומד וצווח שלא גרשה‪ ,‬ולא דמי‬
‫שנ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫להאשה שאמרה מת בעלי שגובה כתובתה על פיה דהתם אין אדם מכחישה‬
‫ומספר כתובתה נלמד לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי וכו'‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולדעת הרא"ש צ"ל שהא שהשוה ר' המנונא אשה שאמרה בעלה גרשתני לאשה‬
‫שאמרה טמאה אני לך‪ ,‬זה לגבי עצם נאמנותה על מה שאומרת כדי להנשא לאחר‬
‫אבל לגבי הכתובה יש הבדל ביניהם שאומרת טמאה אני יוצאת ונוטלת כתובה‪,‬‬
‫והאומרת לבעלה גרשתני נאמנת להנשא לאחר אבל לא לגבות כתובתה היות ובעלה‬
‫מכחישה‪.‬‬
‫היוצא מדברי הרא"ש בתשובותיו ומדברי התוס' ביבמות דף קט"ז ע"א‬
‫דכשאומרת לבעלה גירשתני והבעל מכחישה נאמנת להנשא ואינה נאמנת ליטול‬
‫כתובתה‪ .‬ואם אומרת גירשתני תן כתובתי אינה נאמנת כלל‪ .‬אך דעת התוס' בכתובות‬
‫שאם טוענת גירשתני סתם גובה עיקר ותוספת‪ ,‬ואם אומרת גירשתני תן כתובתי אינה‬
‫נאמנת כלל‪ .‬והנה יש סתירה בדברי התוס' ונראה דמאן דאמר הא לא אמר הא‪ .‬אך‬
‫אחרי החיפוש מצאתי דגם דברי הרא"ש סתרי אהדדי‪ ,‬דכתב במסכת יבמות פרק ט"ו‬
‫סימן ז' דהלכה כרב המנונא‪ ,‬והקשה מהגמ' בכתובות כפי שהקשו התוס' בכתובות‬
‫ותירץ שם כפי שתירצו התוס' בכתובות‪,‬‬
‫ואחרי רואי שדברי התוס' סתרי אהדדי‪ ,‬וכן דברי הרא"ש סתרי אהדדי והדבר‬
‫צריך ישוב‪ ,‬לכן נראה לי לומר דהתוס' והרא"ש סברי דאשה האומרות לבעלה‬
‫גירשתני ובעלה מכחישה אינה נאמנת ליטול כתובתה כמו שכתבו הרא"ש בתשובה‬
‫והתוס' ביבמות‪ .‬וצריך לפרש את דברי התוס' בכתובות בדרך שונה מהפשט‪ .‬דהגמ'‬
‫שם הביאה דברי המשנה "הוציאה כתובתה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא‬
‫אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרעו" ופירשה הגמ' שמדובר שאין לאשה עדי‬
‫גירושין וע"כ הבעל נאמן לומר שפרע הכתובה ואבד שוברו‪ ,‬דיש לו מיגו שיכל לומר‬
‫לא גירשתיך‪ .‬והקשו התוס' דאין זה מגו כיון שהוא מיגו גרוע‪ ,‬דאם היה טוען לא‬
‫גירשתיך אף שהיה נפטר מלשלם כתובתה‪ ,‬מ"מ היה נראה בעיני הבריות לשקרן‪,‬‬
‫דב"ד היה מאמין לה שנתגרשה ומתירה להנשא‪ ,‬דאמר רב המנונא אשה שאמרה‬
‫לבעלה גירשתני נאמנת וכו' וידוע שאין אדם טוען ברצון טענה שאינה נראית‬
‫מהמנת‪ ,‬ולכן נח לו לומר פרעתי דבטענה זו הוא נראה מהימן יותר‪ ,‬וקשה לתוס'‬
‫שאין לו מיגו‪ .‬ואף שבפועל יש לו מיגו דאם היה טוען כך היה נפטר מלשלם‪ .‬מ"מ‬
‫אין בכח מיגו קלוש כזה לבטל את טענתה אם פרעת כתובתך בידי מאי בעי‪) .‬ועיין‬
‫ברא"ש פרק שבועת הדיינים סימן י"ג שכתב כעין טענה זו לדחות מיגו( ועל זה‬
‫תירצו התוס' דמדובר שהאשה תובעת כתובתה דאז אינה נאמנת להנשא ולכן המיגו‬
‫הוא שפיר דיכל לומר לא גירשתיך והיה נאמן בטענה זו‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫היוצא מדברינו ששיטת התוס' והרא"ש שהחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני‬
‫בעלה אינה מועילה לאשה כדי לגבות כתובתה‪ .‬וכן סוברים הרמב"ן והעומדים‬
‫בשיטתו שאין חזקה זו מוציאה ממון‪ ,‬שלשיטתם אשה האומרת גרשתני גובה עיקר‬
‫כתובתה משום דכתב לה לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתב לכי‪ ,‬אבל תוספת‬
‫מדרש כתובה‬
‫סימן כ‬
‫שנא‬
‫כתובה אינה נוטלת למרות שיש לה חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה‪ .‬וקשה‬
‫לי על זה דהרי הוצאת ממון ממוחזק וכן התרת ערוה שוים בדינם שדינם בשני עדים‬
‫דילפינן דבר דבר ממון‪ .‬וא"כ אם אשה נאמנת בחזקה זו להפקיע ממנה שם אשת‬
‫איש‪ ,‬זאת אומרת שיש לחזקה זו כח של עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים‪,‬‬
‫וא"כ קשה מדוע לא תהיה נאמנת בחזקה זו גם להוציא ממון‪.‬‬
‫וראיתי במהרי"ק שורש ע"ב שהביא את דברי הרמב"ם שאשה האומרת גירשתני‬
‫נאמנת להנשא וגובה העיקר כתובה ולא תוספת‪ ,‬ופירשם שם בדרך חדשה‪ .‬וכתב שם‬
‫שהטעם שגובה עיקר ואינה גובה תוספת הוא משום שבתוספת יש מדרש כתובה ולא‬
‫בעיקר‪ .‬דעיקר כתובה חייב אדם מן הדין מתקנת חכמים ועל כן אין בכחו להתנות‬
‫תנאים‪ ,‬ולכן כשהחכמים מאמינים לאשה כשאומרת גירשתני נאמנת גם לגבות עיקר‬
‫כתובה‪ .‬אבל תוספת כתובה שהוסיף לה משלו התנה עמה לכשתינשאי לאחר תגבי‪.‬‬
‫וכוונתו בתנאי זה שתגבי התוספת כשאני אודה שמותר לך להנשא‪ ,‬או לכל הפחות‬
‫כשיהיו לך עדים המתירים אותך להנשא‪ .‬אבל לא כשתעיזי פנים נגדי לומר גירשתני‪,‬‬
‫ואני אכחישך על מנת כן לא הוספתי‪ .‬והנה דברי מהרי"ק אלו הנם נגד כל הראשונים‬
‫שאומרים שמדרש כתובה הוא על העיקר ולא על התוספות וכפי שהזכרתי‬
‫לשונותיהם לעיל‪ .‬וכן משמע מהמשנה ביבמות שאשה גובה משום מדרש כתובה‬
‫ולא שאינה גובה משום מדרש כתובה‪ .‬ועתה מצאתי שבספר נתיבות לשבת ס י' י"ז‬
‫סעיף ב' ס"ק ח' תמה ג"כ על המהרי"ק‪.‬‬
‫ונראה שהמהרי"ק מפרש שיש שתי סוגים של מדרש כתובה‬
‫א‪ .‬מדרש כתובה הכתוב במשנה במסכת יבמות והוא כאשר אשה אמרה מת בעלי‪,‬‬
‫שמצד הדין אינה נאמנת‪ .‬ותיקנו חכמים להאמינה והתירוה להינשא ואשה זו גובה‬
‫כתובתה עיקר נדוניה ותוספת‪ ,‬כל מה שכתב לה בכתובתה‬
‫ב‪ .‬ויש סוג נוסף שהמהרי"ק קורא לזה מדרש כתובה וזה באשה שאמרה לבעלה‬
‫גירשתני ובעלה מכחישה‪ .‬ואשה זו מצד הדין נאמנת‪ ,‬משום החזקה שאין אשה‬
‫מעיזה פניה בפני בעלה‪ .‬ומצד נאמנותה היתה צריכה לגבות הכל‪ ,‬אלא דאמרינן‬
‫דתוספת כתובה הבעל פטור לשלם‪ ,‬והטעם דאמדינן דעתיה ואמרינן שכתב לה‬
‫תוספת אם יגרשנה או אם ימות‪ ,‬ולא כשתבוא האשה ותטען גרשתני והוא‬
‫יכחישנה‪ .‬ומדרש כתובה זה אמרינן רק בתוספת משום שמוסיף לה מרצונו אבל‬
‫עיקר כתובה ונצ"ב שלא הוא הוסיף אין בידו להתנות‪.‬‬
‫ומצאנו כעין זה בתוס' במסכת יבמות דף ס"ה ע"ב בד"ה ואי בדעת רבינו חננאל‪.‬‬
‫דפסקינן התם אשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאה וטוענת שרוצה להתגרש כדי‬
‫שתוכל להנשא וללדת בן‪ ,‬שהדין הוא שכופין את בעלה לגרשה ונותנים לה כתובה‪.‬‬
‫וכתב רבינו חננאל שם שנוטלת עיקר ונצ"ב אבל תוספת כתובה אינה נוטלת‪ ,‬והטעם‬
‫דאמדינן דעת הבעל שעל מנת שתצא ממנו בעל כורחו לא כתב לה תוספת‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫והנה פרוש המהרי"ק נכון בסברא ומתישב בלשון הרמב"ם‪ ,‬אולם פרוש זה קשה‬
‫שהמשנה והגמ' בסוף פרק הכותב אינה מתישבת לפרוש זה כאשר אבאר בענף ד'‪.‬‬
‫ואמנם המהרי"ק שם נדחק מאד לישב את הגמ' לפרוש זה‪ .‬והנה לפרוש זה של‬
‫שנב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫המהרי"ק מתישבת קושיתינו לדעת הרמב"ם שחזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני‬
‫בעלה מועילה להתיר איסור אשת איש‪ ,‬וגם להוצאת ממון‪ ,‬אלא שלתוספת כתובה‬
‫אינה מועילה מהטעם שכתב המהרי"ק‪ .‬ברם קושיתינו עדין עומדת ונצבת בדעת‬
‫התוס' והרא"ש הסוברים שהאשה האומרת לבעלה גרשתני שאינה גובה כתובה כלל‪.‬‬
‫וקושיתינו קימת גם בדעת הרמב"ן שהבאתי לעיל הסובר שאשה האומרת לבעלה‬
‫גרשתני אינה גובה דבר מעיקר הדין‪ ,‬וגובה רק עיקר כתובה משום מדרש כתובה‪.‬‬
‫והיה נראה לי לתרץ קושיה זו על פי דברי המהרי"ק בשורש ע"ב שכתב שם שעד‬
‫אחד נאמן באיסור ערוה במקום שאין איתחזק איסורא‪ .‬ולדבריו אפשר לומר שחזקה‬
‫אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אינה מועילה כשני עדים‪ .‬והטעם שאשה האומרת‬
‫גרשתני נאמנת‪ .‬הוא משום שהחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מתנגדת‬
‫ומבטלת את חזקת אשת איש שבה‪ .‬ומאחר וכן מועיל הברי שלה לומר גרשתני‪ ,‬כמו‬
‫שמועיל עדות עד אחד בדבר שבערוה במקום שאין אתחזק איסורא‪ .‬ובעין זה כתבו‬
‫המפרשים בשיטת המהרי"ק באדם שטבע בים שאבד חזקת חיים שעד אחד נאמן מן‬
‫התורה לומר מת בעלה‪ .‬ולפי זה תתישב קושיתינו‪ ,‬שכל זה שייך לומר באיסורין‬
‫דנאמנת להתיר עצמה בברי במקום שאין איתחזק איסורא‪ ,‬אבל בממונות אף אם‬
‫נאמר דהחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מתנגדת לחזקת הממון שלו‪ ,‬עדיין‬
‫הוא מוחק בפועל בממונו ואין כח ביד בית דין להוציא ממון מידו בלא ראיה‪ .‬ולכן‬
‫נאמנת להנשא אולם אינה נאמנת ליטול כתובה‪) .‬וע"ע בסי' ו' אות ד מה שכתבתי‬
‫בענין עד אחד בדבר שבערוה בדלא אתחזק‪ .‬וע"ע עוד בענין זה בתשובת ר' אליעזר‬
‫גורדון מטלז ח"א סי' כ"ז( ברם תירוץ זה מועיל רק לשיטת המהרי"ק אבל הרמב"ן‬
‫עצמו כתב בריש גיטין דף ב ע"ב דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה אף כשאין‬
‫חזקת אשת איש‪ .‬ולשיטתו קושיתינו קמה ונצבה‪.‬‬
‫ונ"ל לישב את קושיתינו זו על פי דברי הרמב"ם בהלכ' גירושין פר' ז' הלכ' כ"ד‬
‫שכתב שם דאשה המביאה גט ממדינת הים ואומרת התגרשתי במדינת ים נאמנת‪,‬‬
‫ומתירין אותה להנשא‪ .‬ואין בית דין דורשים שתקיים את הגט‪ ,‬ואע"פ שבכל‬
‫השטרות היוצאים נגד לקוחות או נגד אדם שלא בפניו טוענים בית הדין שמא מזויף‬
‫הוא‪ .‬כאן אין חוששים‪ .‬וכתב הרמב"ם שהטעם לכך הוא וז"ל‪" :‬שאין האיסורין כדין‬
‫הממונות"‪ .‬והסבירו המפרשים דברי הרמב"ם אלו ע"פ דברי הר"ן בריש גיטין שכתב‬
‫שאשה המביאה גט ממדינת הים ואומרת שהתגרשה שם אין מחייבים את האשה‬
‫לקיים את הגט‪ .‬וביאר הר"ן שהטעם הוא שאין האשה ממונו של בעל‪ .‬ועל כן‬
‫כשאשה מביאה גט נאמנת שהתגרשה‪ ,‬שמדין תורה לא חיישינן לזיוף‪ .‬והרי היא‬
‫עומדת ברשות עצמה ואין אדם יכול לעכבה מלהנשא‪ .‬אבל ממונו של אדם הרי הוא‬
‫ברשותו ואין בכח אדם להוציא ממון מחברו אלא בראיה גמורה‪ ,‬והיות שההלכה‬
‫דטענינן לאדם מאי דיכל לטעון טענינן שמא מזויף הוא השטר שיצא שלא בפניו‪.‬‬
‫ולפי דברי הרמב"ם והר"ן מתורצת קושיתינו‪ ,‬דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני‬
‫בעלה‪ ,‬כוחה כשני עדים להתיר איסור אשת איש‪ .‬אך כח חזקה זו כשאין בעל דבר‬
‫מכחישה‪ ,‬והיות והאשה אינה ממונו של בעל אין הוא בעל דבר להכחישה‪ ,‬והרי היא‬
‫ברשות עצמה להנשא שאין אנו מוציאים ממנו דבר‪ .‬אך כשהאשה באה להוציא ממון‬
‫סימן כ‬
‫מדרש כתובה‬
‫שנג‬
‫מבעלה הרי נגד חזקה אין אשה מעיזה וכו' יש חזקת ממון וגם בעל דבר שמכחישה‪,‬‬
‫אין בכח חזקה זו להוציא ממון כשהמוחזק מכחישה‪ .‬אמנם אם הבעל טוען מזוייף‬
‫נגד גט חייבו חכמים קיום מדרבנן כמו בכל השטרות כי הוא עושה השטר‪ ,‬ולגבי זה‬
‫הוא בעל דבר‪ ,‬אבל כשהדיון הוא האם האשה התגרשה אין הוא בעל דבר על זה כי‬
‫אין היא ממונו‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫ועתה לאחר שביארנו את שיטות הראשונים נבוא לבאר את שיטת הרמב"ם‪ .‬וזה‬
‫לשון הרמב"ם בפר' ט"ז מהל' אישות הל' כ"ו‪:‬‬
‫"האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת‪ ,‬שאינה מעיזה בפניה בפני בעלה‪.‬‬
‫לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני‬
‫ואבד גיטי תן לי כתובתי‪ ,‬והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר‬
‫כתובה‪ ,‬אבל אינו נותן תוספת עד שתביא ראיה שגירש או שיצא גט עם‬
‫כתובה מתחת ידה"‬
‫ובהל' כ"ז כתב וז"ל‪:‬‬
‫"אמר לה הבעל כן היה גירשתי ונתתי כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבת לי‬
‫שובר ואבד לי שוברי‪ ,‬מתוך שיכול לומר לא גירשתי ולא יתחייב בתוספת‪.‬‬
‫הרי זה נאמן ונותן לה את העיקר ונשבע הוא שבועת היסת על התוספת"‪.‬‬
‫וכתב הראב"ד על זה וז"ל‪:‬‬
‫"א"א דברים הללו במות טלואות הם ואין להם טעם‪ ,‬אם אינה מעיזה פניה‬
‫וכאילו גט יוצא מתחת ידה היא מה בין עיקר לתוספת‪ ,‬והרי כתובה יוצאת‬
‫מתחת ידה שהכל כתוב בה‪ ,‬ועוד משנתינו לא חילקה והוא מחלק"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולעיל כתבתי את דברי הרמב"ן וה"ה שמפרשים שהחילוק בין עיקר לתוספות‬
‫שבעיקר יש מדרש כתובה‪ ,‬אבל בתוספת אין‪ .‬ברם תירוץ זה קשה מדברי הרמב"ם‬
‫בהל' ל"א שם שכתב וז"ל‪:‬‬
‫אשה הבאה ואומרת מת בעלי נאמנת ותנשא‪ ,‬ומתנאי כתובה שאם תנשא‬
‫לאחר אחר מותו תטול מה שכתב לה בכתובתה‪.‬‬
‫מדברי הרמב"ם משמע שגובה הכל ולעיל כתבתי את תירצו של החלקת המחוקק‬
‫שהרמב"ם בהלכה זו סמך על מה שכתב לעיל לגבי אשה האומרת גרשתני שגובה‬
‫עיקר ולא תוספת‪ .‬אולם תירוץ זה נ"ל דחוק‪ ,‬שהרמב"ם לעיל לא הסביר דמה שגובה‬
‫רק עיקר זה בגלל מדרש כתובה שהוא רק בעיקר ולא בתוספת‪ .‬וא"כ קשה לומר‬
‫דסמך על מה שכתב לעיל דכאן סתם וכתב שתגבה מה שכתב לה בכתובתה ומשמעו‬
‫שתגבה הכל‪.‬‬
‫ועוד קשה דדברי הרמב"ם סותרים לגמרי את המשנה בכתובות דף פ"ט ע"א דזה‬
‫לשון המשנה‬
‫"הוציאה גט ולא הוציאה כתובה גובה כתובתה‪ ,‬הוציאה כתובתה ואין עמה‬
‫גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי וכו' הרי אלו לא יפרעו‪".‬‬
‫˘„‪Ó‬‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫והרמב"ם כתב הוציאה כתובתה ואין עמה גט גובה עיקר‪ .‬ואין לפרש שכוונת‬
‫המשנה בהרי אלו לא יפרעו שהכונה על התוספת‪ ,‬דהרי הרישא מדברת בעיקר וסיפא‬
‫דומיא דרישא‪ ,‬ועוד שמהמשנה משמע דאינה גובה כלל‪ .‬לאחר שראיתי שדברי‬
‫הרמב"ם קשים מאוד לפרשם‪ ,‬עיינתי בפירוש המשנה להרמב"ם והנה על פי מה‬
‫שכתב שם נתבארו דבריו‪ ,‬דהמשנה כותבת בהמשך‬
‫"רשב"ג אומר‪ ,‬מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה בלא גט ובעל חוב‬
‫גובה שלא בפרוזבול"‪.‬‬
‫וכתב הרמב"ם בפירושו למשנה וז"ל‪:‬‬
‫"ודע שזה שאמרנו )הכונה מן הסכנה ואילך( שהאשה גובה שלא בגט עיקר‬
‫כתובה בלבד אבל תוספת עד שתביא עדי גירושין"‬
‫ולעיל מזה כתב לגבי פרוזבול היה לי ואבד‪ ,‬כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק‬
‫לד‬
‫היתרא ואכל איסורא‪ .‬ובסוף דבריו כתב והלכה כרשב"ג‪.‬‬
‫ונראה מדבריו שמה שכתבה המשנה מן הסכנה ואילך אין הפירוש כפי שפירשו‬
‫שאר המפרשים שדינו של רשב"ג נאמר רק בזמן הסכנה ולאחר הסכנה חזר הדין‬
‫למקומו‪ ,‬אלא מן הסכנה ואילך הכוונה שאז תיקנו דין זה לעולם‪ ,‬ועל כך התקשה‬
‫הרמב"ם מדוע תקנו תקנה זו לעולם ועל מה סמכו להאמינם‪ ,‬ותירץ שבפרוזבול‬
‫סמכו על אין אדם שביק היתרא ואכל איסורא‪ ,‬וצריך לומר לדעת הרמב"ם דבגט‬
‫סמכו על החזקה של רב המנונא דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה‪ ,‬אך היות ואין‬
‫בכח חזקה זו להוציא ממון‪ ,‬דלפני הסכנה לא גבתה מכח חזקה זו‪ ,‬תקנו חכמים‬
‫שתגבה רק עיקר כתובה שהיא שוה בכל הנשים‪ ,‬אבל לא רצו חכמים לתקן שתגבה‬
‫הכל שאינו שוה בכל‪ ,‬ומה שהוכרח תיקנו‪ ,‬ותקנו כך לעולם מחמת חזקה זו‪ .‬ולפי זה‬
‫מובן מה שכתב הרמב"ם בפירושו כשהאשה גובה כתובתה בלא גט עיקר ולא‬
‫תוספת‪ .‬ומובן ג"כ מה שסיכם הרמב"ם בפרוש המשנה וכתב שהלכה כרשב"ג‪.‬‬
‫שרוצה לומר שדינו קיים גם שלא בשעת הסכנה‪ .‬ולפי זה מובן הרמב"ם שהבאתי‬
‫לשונו לעיל ואינו סותר למשנה שפסק כרשב"ג‪.‬‬
‫והנה מצאתי ראיה ברמב"ם ביד החזקה שפוסק כרשב"ג‪ ,‬ופרושו דמן הסכנה‬
‫ואילך הכונה מכאן ולהבא‪ .‬שהרמב"ם כתב בפר' ט' מהל' שמיטה ויובל הלכה כד'‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובו‪ ,‬ואם אמר‬
‫היה לי ואבד נאמן‪ ,‬שבזמן הסכנה ואילך בעל החוב גובה שלא בפרוזבול"‪.‬‬
‫אחרי כתבי זאת מצאתי שהבית מאיר באבן העזר סימן ק' סעיף י"א והאורים‬
‫ותומים בחו"מ סי' ס"ז ס"ק כ"ח כתבו שהרמב"ם פסק כרשב"ג‪.‬‬
‫לד ]עיין בגמ' גיטין דף ל"ז ע"ב אמר ר' נחמן עד המשנה ובר"ן וברא"ש שם‪ .‬ועין רמב"ם‬
‫הלכ' שמיטה פר' ט' הלכ' כ"ד‪ .‬ובכסף משנה שם‪[.‬‬
‫מדרש כתובה‬
‫סימן כ‬
‫שנה‬
‫ודע שפירוש הרמב"ם במשנה בתקנה שבזמן הסכנה הוא פירוש מחודש שהתוס'‬
‫שם ד"ה הוציאה גט מפרשים כך‪ .‬שאשה שהוציאה כתובה וטענה אבד גיטי והבעל‬
‫טען פרעתי ואבד שוברי נאמנת‪ .‬וכל זה רק שהבעל הודה שגירשה שהתקנה היתה‬
‫שהבעל לא יהיה נאמן בפרוע מיגו שלא גרשתיך‪ ,‬דאלמוה לטענתה היות וכתובה‬
‫בידה‪ ,‬אבל אם טוענת גירשתני ובעלה מכחישה אינה נאמנת כשתובעת כתובתה‪,‬‬
‫שלא היתה תקנה להאמינה בלי עדי גירושין‪.‬‬
‫ועתה לאחר שעמדנו על דעת הרמב"ם בפירשו במשנה‪ ,‬נ"ל שלפירושו אי אפשר‬
‫לומר דהאומרת גירשתני שגובה רק עיקר הוא מדין מדרש כתובה‪ ,‬דהרי לפני הסכנה‬
‫גם התירוה להנשא ולא גבתה דבר‪ .‬ועל כרחך צריך לומר שדעת הרמב"ם שבמקום‬
‫שהאשה אומרת גירשתני והבעל מכחישה אין מדרש כתובה‪.‬‬
‫ועתה נבאר את דברי הרמב"ם בפרק ט"ז וז"ל הרמב"ם בהל' כו'‬
‫"האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפני בעלה‪,‬‬
‫לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט‪ ,‬ואמרה לבעלה גירשתני‬
‫ואבד גיטי תן לי כתובתי‪ ,‬והוא אומר לא גרשתיך‪ ,‬חייב ליתן לה עיקר‬
‫כתובה‪ ,‬אבל אינו נותן התוספת עד שתביא ראיה שגירש או שיצא גט עם‬
‫הכתובה מתחת ידה"‬
‫וע"ע בהלכה כז' שהעתקתי לעיל‪ .‬ולדברינו טעם הרמב"ם שהאשה גובה עיקר‬
‫כתובה הוא שתקנו חכמים שמהסכנה ואילך אשה נאמנת לומר גירשתני כדי לגבות‬
‫עיקר כתובה‪ .‬ומדויק כן מהרמב"ם שבהלכות אלו לא הזכיר הרמב"ם דין מדרש‬
‫כתובה‪ .‬וטעם תקנה זו הסברתי לעיל‪)..‬והמהרי"ק בשורש ע"ב נדחק הרבה לישב את‬
‫הרמב"ם שאינו מתאים לכתוב במשנה עי"ש וכל זה משום שלא היה לפניו פירוש‬
‫המשניות לרמב"ם(‪.‬‬
‫ולדרך זו אפשר לומר שבמקום שהאשה גובה כתובתה מדין מדרש כתובתה‪ ,‬היא‬
‫גובה הכל עיקר ותוספת ונצ"ב‪ .‬ואמנם כן משמע מדברי הרמב"ם שם בהלכה לא'‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא כמו שיתבאר בהלכות גירושין‪,‬‬
‫ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר מותו תטול מה שכתב לה בכתובתה"‪.‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ופשוטות הלשון מה שכתב לה בכתובתה כולל כל מה שכותבים בכתובה‬
‫ולדברינו מדויק מאוד הרמב"ם‪ .‬שבהלכות כ"ו כ"ז שמדבר על אשה האומרת‬
‫גירשתני לא הזכיר הרמב"ם דין מדרש כתובתה‪ .‬ובהלכה ל"א שמדבר על האשה‬
‫האומרת מת בעלי ביאר טעם גבית הכתובה משום מדרש כתובה‪ .‬היוצא מדברינו‬
‫בדעת הרמב"ם‪ ,‬שהרמב"ם סובר כשיטת הרא"ש דבלא התקנה שלאחר הסכנה אין‬
‫כח בחזקה של אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה להוציא ממון‪ .‬וגם סובר כדעת‬
‫שנו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫הרא"ש דבמקום שהבעל מכחיש את האשה אין דין מדרש כתובה‪ .‬ובמקום שיש‬
‫לה‬
‫מדרש כתובה כגון שאומרת מת בעלי גובה הכל עיקר ותוספת ונצ"ב‪.‬‬
‫והנה לפי דברינו מתישבת סתירה גדולה בשו"ע‪ ,‬שבסימן ק' סעיף י' פסק השו"ע‬
‫שהאומרת לבעלה גרשתני ובעלה מכחישה גובה עיקר כתובתה‪ ,‬ובסימן קנ"ד סעיף‬
‫ז' פסק שהאשה הטוענת שאין לבעלה גבורת האנשים ובעלה מכחישה האשה‬
‫נאמנת‪ ,‬וכופין את בעלה לתת לה גט אבל אינה נאמנת לגבי הכתובה ועיין בסי' קנ"ד‬
‫בפ"ת ס"ק ט"ז ובהגר"א ס"ק מ"א ]ובית מאיר סי' ק' סעיף י'[ שעמדו על סתירה זו‪.‬‬
‫ולדברינו הדבר מיושב שהשו"ע בסימן ק' הביא את לשון הרמב"ם ופסק שם‬
‫שהאומרת לבעלי גירשתני נאמנת‪ ,‬וגובה כתובתה משום התקנה שמהסכנה ואילך‬
‫אשה גובה עיקר כתובתה בלא גט‪ ,‬וכל זה באומרת גירשתני‪ .‬אבל האומרת שאין‬
‫לבעלה גבורת אנשים אין תקנה שתגבה כתובתה‪ .‬וע"כ חזר הדין שאין החזקה שאין‬
‫האשה מעזה פניה בפני בעלה מוציאה ממון‪ .‬וכבר בררתי שהרמב"ם מסכים לדינא‬
‫להרא"ש שאין אומרים מדרש כתובתה כשבעלה מכחישה‪.‬‬
‫ועתה אזכיר ראשונים נוספים שמצאתי שדברו בענין זה‪,‬‬
‫מדברי הראב"ד שהעתקנו לעיל מבואר שאין הבדל במדרש כתובה בין עיקר‬
‫לתוספת‪ ,‬ולכן תמה הרמב"ם שחילק‪ .‬הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ס"ד ע"ב כתב‬
‫דהלכה כרב המנונא‪ .‬דאשה שאמרה גירשתני נאמנת דאין אשה מעיזה וכו'‪ ,‬ולענין‬
‫כתובה כתב וז"ל‪:‬‬
‫איכה מרבוותא דאמרי כיון שנשאת לאחרים גובה כתובה דאמרינן ביבמות‬
‫אמרי ב"ש לבית הלל וכו' ומיהו דוקא עיקר ולא תוספת‪ ,‬וכ"כ בעל העיטור‬
‫משם קצת מרבוותא‪ .‬והרב בעל העיטור כתב דלאפוקי ממונא לא מהימנא‬
‫ולא דרשינן בהא מדרש כתובה"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה שבעל העיטור סובר שהאומרת גירשתני ובעלה מכחישה אינה גובה כתובה‬
‫כלל‪ ,‬וכדעת הרא"ש והגהות מיימוניות‪.‬‬
‫והר"ן בגיטין כתב כהרמב"ן ואביא דבריו להלן‪ .‬וכ"כ במסכת נדרים שאשה‬
‫שאמרה גירשתני נאמנת וגובה רק עיקר‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫מסקנת הדברים‪:‬‬
‫א‪ .‬אשה שאמרה מת בעלי והתירוני להינשא נאמנת‪ ,‬שיטת הרמב"ן‪ ,‬והנמוקי יוסף‬
‫בשם הריטב"א‪ ,‬והר"ן‪ ,‬והרב המגיד בדעת הרמב"ם‪ ,‬דגובה עיקר כתובה בלבד‪.‬‬
‫לה ]ולפי דברינו תיושב קושיא גדולה של המראות הצובאות בפתיחה לדיני עיגונא דאיתתא‬
‫)בהקדמה לסעיף ג'( באות ה'‪[.‬‬
‫סימן כ‬
‫מדרש כתובה‬
‫שנז‬
‫ושיטת התוס' והרא"ש והראב"ד והרמב"ם לפי המבי"ט ולפי הפירוש שכתבנו‬
‫ברמב"ם גובה עיקר ותוספת ונצ"ב‪ .‬והוכחנו לעיל מפורש מפרוש המשניות‬
‫שהעיקר בדברי הרמב"ם כדברי המבי"ט‬
‫ודעת המהרי"ק ברמב"ם שהאומרת מת בעלי גובה עיקר ותוספת ונצ"ב‪ .‬והאומרת‬
‫גרשתני גובה עיקר ונכסי צאן וברזל ואינה גובה תוספת‪.‬‬
‫הפ"ת בסימן י"ז ס"ק ק"ס הביא בשם מהריב"ל שכתב שנהגו שאשה שאמרה מת‬
‫בעלי גובה עיקר ותוספת ונצ"ב‪ .‬וכתב שם שגובה כן משום שכך נהגו והמנהג הוא‬
‫העיקר בדיני כתובות כיון שעל דעת המנהג הוא מתחייב‪ .‬ולדברינו יש לומר שכן‬
‫העיקר מצד הדין כי כן דעת הרבה ראשונים וכן דעת הרמב"ם‪ .‬ונראה לי שזו גם דעת‬
‫רש"י והרי"ף שלא חילקו בדבר‪ .‬ויתכן שאם הרמב"ן היה רואה דברי הרמב"ם‬
‫בפירוש המשניות לא היה מחלק בין עיקר לתוספות במדרש כתובה‪ .‬דהרי בנה את‬
‫פירושו על דברי הרמב"ם‪ .‬ועיין לעיל בענף ב' שהבאתי לשונו במס' כתובות‪.‬‬
‫והשו"ע בסימן י"ז סעיף מ"ג פסק כהרמב"ן שבמדרש כתובה הוא רק בעיקר‪ .‬ותמוה‬
‫שהב"י לא הביא כלל הדעות שהוכחנו שסוברים שבמדרש כתובה נאמר על כל מה‬
‫שנכתב בכתובה‪.‬‬
‫ב‪ .‬אשה האומרת לבעלה גירשתני נאמנת‪ ,‬שיטת הרמב"ן והר"ן והרמב"ם והרב‬
‫המגיד שגובה עיקר‪ ,‬ודעת המהרי"ק שגובה העיקר ונצ"ב‪ ,‬ולא תוספת‪ .‬ושיטת‬
‫התוס' והרא"ש ובעל העיטור דאינה גובה כלום‪ .‬ובדעת הרמב"ם כתבנו לעיל שני‬
‫פירושים מדוע גובה עיקר ויש נפקא מינה לדינא ביניהם וכפי שנתבאר לעיל‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫נשאר לנו לברר דין הכתובה כשהאשה נשאת בגט שאינו מקויים‪ .‬הר"ן בפרק א'‬
‫דגיטין ריש סי" ת"ז כתב דכשהאשה נשאת על פי גט שהביא שליח ממדינת הים‬
‫ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הרי היא גובה עיקר כתובתה‪ .‬וגובה את עיקר כתובתה‬
‫גם מלקוחות‪ ,‬דקרינן ביה שפיר לכשתינשאי לאחר תטלי וכו' דהרי אף אם יבוא‬
‫הבעל ויערער לא נשגיח בו‪ .‬אבל כשנישאת בגט שהביא שליח בארץ ישראל ולא‬
‫אמר בפני נכתב וכו' אינה גובה כתובה‪ ,‬דלא קרינן ביה לכשתינשאי לאחר וכו' דהרי‬
‫הבעל יכול לבוא ולערער‪ ,‬ואז יהיה הדין שתצא‪ .‬וגם בית דין אינו מתיר אותה‬
‫להינשא אלא שב"ד אינו מוחה בידה‪ .‬מה שאין כן באומרת מת בעלי ב"ד מתיר‬
‫אותה להנשא‪ ,‬משום שאשה דיקא ומנסבה‪ .‬והרשב"א בתשובותיו ח"א סימן אלף‬
‫קע"א כתב כהר"ן‪ .‬והרשב"א שם הוכיח שגובה גם מלקוחות‪ ,‬וביאר הדבר דכשם‬
‫שיש דין שטענינן ללקוחות‪ ,‬כך יש דין שטענינן כשגובים מאדם שלא בפניו‪ .‬והיות‬
‫ואשה שאמרה מת בעלי גובה מנכסי בעלה מדין מדרש כתובה‪ ,‬ולא טענינן ליה שמא‬
‫לא מת‪ .‬כן לא טענינן כשבאה לגבות מלקוחות דאנו מאמינים לה שמת בעלה‪ .‬וכתב‬
‫שם שלגבות מאדם שלא בפניו‪ ,‬חמור מדין גביה מלקוחות‪ ,‬והוכיח כן ע"ש‪.‬‬
‫והרא"ש בריש גיטין סימן ח' כתב שאשה הנישאת בגט בארץ ישראל שלא אמרו‬
‫בפני נכתב וכו' גובה כתובתה מדין מדרש כתובה‪ .‬אולם גובה רק מבני חרי ולא‬
‫שנח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫מלקוחות‪ .‬ובגט שאמר השליח בפני נכתב וכו' לא פירש הרא"ש מה דינו‪ .‬ולכאורה‬
‫נראה דהרא"ש חולק על הר"ן בשני דברים‬
‫א‪ .‬בגט שלא אמר השליח בפני נכתב וכו'‪ ,‬דלהרא"ש גובה מבני חרי ולר"ן אינה‬
‫גובה‪.‬‬
‫ב‪ .‬מהרא"ש משמע שתמיד כשאשה גובה מדין מדרש כתובה גובה רק מבני חרי‪,‬‬
‫ולהר"ן גובה גם ממשועבדים‪.‬‬
‫ולהרא"ש קשה דכשם שיש דין שטענינו ללקוחות‪ ,‬כך יש דין שטענינן כשבאים‬
‫לגבות מאדם שלא בפניו‪ ,‬וכפי שהוכיח הרשב"א‪ .‬וא"כ מדוע אשה הנשאת בגט‬
‫בארץ ישראל גובה מבני חרי‪ ,‬ואינה גובה מלקוחות‪ .‬ונראה לתרץ על פי הגמ'‬
‫במסכת כתובות פרק הכותב‪ ,‬ושיטת הרא"ש שם‪ .‬דהכותב לאשתו בכתובתה הריני‬
‫פוטר אותך משבועה כשתבואי לגבות כתובתך ממני או מיורשי או מהלקוחות‪ .‬בדין‬
‫זה פסק הרא"ש דכשבאה לגבות ממנו אפי' שלא בפניו פטורה משבועה‪ .‬אך כשבאה‬
‫לגבות מיורשים או מלקוחות צריכה להישבע‪ .‬והטעם שתקנו חכמים שהבא ליפרע‬
‫מיתומים ומלקוחות צריך להישבע ואין בכח הבעל לבטל תקנת חכמים‪ .‬ולאור דין זה‬
‫אפשר לומר שהרא"ש סובר דמה שאשה גובה מדין מדרש כתובה‪ ,‬זה משום שבמה‬
‫שכתב לה הבעל לכשתינשאי לאחר תגבי וכו'‪ ,‬כוונתו לומר כשתבואי להנשא תהיי‬
‫נאמנת בטענתך שהתגרשת או שמת בעלך‪ .‬ועל כן כשבאה לגבות מנכסי הבעל‬
‫מועילה הנאמנות שנתן לה‪ .‬אולם כשבאה לגבות מלקוחות אין הנאמנות מועילה‪,‬‬
‫ובית הדין טוענים להם שמא לא מת בעלך או שמא לא התגרשת‪.‬לו ונראה שהר"ן‬
‫מפרש לכשתינשאי לאחר תגבי אין זה נאמנות אלא קביעת זמן לפרעון הכתובה‪,‬‬
‫וכוונת הדברים היא שכשבית דין יתיר לך להינשא תטלי מה שכתב ליכי‪ .‬ועל כן‬
‫כשנישאת בגט שאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם שב"ד מתיר לה להינשא גובה‬
‫כתובתה‪ .‬אבל כשנשאת בארץ ישראל בגט שאינו מקויים‪ ,‬אין בית הדין מתירה‬
‫להנשא‪ ,‬אלא דאינו מוחה בה‪ ,‬באופן זה לא הגיע זמן פרעון של הכתובה‪ ,‬ועל כן‬
‫אינה גובה‪.‬‬
‫ולפי זה אפשר לומר דמה שכתב הרא"ש שאינה גובה מלקוחות זה רק כשנישאת‬
‫בגט שלא אמר השליח בפני נכתב וכו' דבית דין אינו מתירה להינשא‪ .‬אבל באופן‬
‫שב"ד מתירה להינשא כגון שאמר השליח בפני נכתב וכו' מודה הרא"ש שגובה גם‬
‫לו ]והקשה לי הרה"ג אברהם יצחק הכהן רובין שליט"א שבגמ' שועות )דף ל"ב ע"ב(‬
‫הסיקה הגמ' שהמשביעה עד שיבוא ויעיד לה שמת בעלה‪ ,‬ונשבע שאינו יודע עדות‬
‫דחייב קרבן שבועת העדות‪ .‬ואם נאמר שהאשה גובה משום הנאמנות שנתן לה בעלה‪,‬‬
‫אין לחייב את העד בשבועת קרבן העדות‪.‬‬
‫והשבתי לו שהערתו מחזקת לומר שהרא"ש לא אמר את דינו שהאשה אינה גובה מלקוחות‬
‫במקרה שעד אחד מעיד לה שמת בעלה‪ ,‬והטעם ששם בי"ד מתירין לה להנשא‪ .‬ועיין‬
‫שכתבתי לקמן בענין זה[‬
‫סימן כ‬
‫מדרש כתובה‬
‫שנט‬
‫מלקוחות‪ .‬והטעם שבית דין טוען ללקוחות רק כשאינו מאמינה נאמנות גמורה‪ ,‬אבל‬
‫כשב"ד מאמינה נאמנות גמורה ונישאת על פי היתר של בית דין‪ ,‬ב"ד לא יטען‬
‫ללקוחות שמא הגט מזוייף וגובה גם מלקוחות‪ .‬ועין בית שמואל סימן קמ"ב ס"ק ב'‬
‫שכתב כן בדעת הרא"ש‪.‬‬
‫ועתה יש להסתפק בדעת הרא"ש אשה שבא לה עד אחד ואמר מת בעלה‪ ,‬או אשה‬
‫האומרת מת בעלי‪ ,‬או שהעיד לה עד פסול שמת בעלה‪ ,‬או שגוי הסיח לפי תומו‬
‫שמת בעלה‪ ,‬מה יהיה דינה בכל באחד מהמקרים הנ"ל לגבי גבית כתובתה מלקוחות‪.‬‬
‫דיש לומר שרק בגט שמצד הדין לא חיישינן לזיוף‪ ,‬והיא מותרת מדאורייתא‬
‫להינשא‪ ,‬אלא שחכמים הצריכו ששליח יגיד בפ"נ ובפ"נ ועל כן אם נתקיימה תקנתם‬
‫הרי זה כהתירוה להינשא ועל כן גובה גם מלקוחות‪ .‬אבל אשת איש שהעידו לה‬
‫שמת בעלה‪ ,‬שמדאורייתא אסורה להינשא וחכמים האמינו לעד אחד‪ ,‬או לה בעצמה‬
‫מחמת שדייקא ומנסבא יש לומר שדינה כדין אשה שהביאה גט בא"י או כאשה‬
‫שבאה עם גט לפנינו ואומרת שנתגרשה בחו"ל שב"ד אינו מתירה‪ ,‬אלא שאינם‬
‫מוחים בידה מלהינשא‪ .‬שבזה אומר הרא"ש שגובה רק מבני חורין ולא ממשובדים‪.‬‬
‫ושמא יש לומר שאשה שהעיד לה עד אחד הוי כהיתרוה להנשא‪ ,‬משום שאין אדם‬
‫משקר במלתא דעבידי לאתגלויי שמת בעלה‪ ,‬וגם אשה דייקא ומנסבא‪ .‬וצ"ע‬
‫ולדעת הנו"ב בדעת הרמב"ם שאם העיד עד אחד כשר שמת בעלה שמותרת‬
‫להנשא מדאורייתא‪ ,‬ודאי דהוי כהתירוה להנשא ותגבה כתובתה גם מלקוחות‪ .‬ונ"ל‬
‫שכדי למעט במחלוקת יש לומר שהרא"ש מודה לר"ן שאשה שאמרה מת בעלי הוי‬
‫כהתירוה ב"ד משום דהוי מלתא דעבדי לאיתגלויי וגם אשה דייקא ומינסבא‪.‬‬
‫ועתה מצאתי בפ"ת סימן י"ז ס"ק ק"ס שכתב בדעת הרא"ש שאשה האומרת מת‬
‫בעלי אינה גובה כתובתה מלקוחות‪ .‬עוד ומצאתי "בבאר היטב" שם ס"ק ק"ל‬
‫שהביא הרבה פוסקים בדעת הרא"ש שאשה שאמרה מת בעלי גובה גם מלקוחות‪.‬‬
‫]וע"ע בעניינים אלו בספר מראות הצובאות סעיף מ"ג‪[.‬‬
‫ענף ז‬
‫לעיל ביארתי את המחלוקת בין הרא"ש והר"ן בענין מדרש כתובה‪ ,‬וכתבתי‬
‫שהרא"ש סובר שמדרש כתובה זה נאמנות שהבעל נותן לאשה‪ .‬ור"ן סובר שמדרש‬
‫כתובה זה זמן פרעון‪ ,‬שהבעל קובע שזמן גבית הכתובה יהיה כשב"ד יתיר לאשה‬
‫להינשא ‪.‬ולפי הסבר זה נוכל להבין את שורש המחלוקת בין הרמב"ן והרא"ש באשה‬
‫האומרת לבעלה גירשתני ובעלה מכחישה‪ .‬דלעיל כתבתי שדעת הרמב"ן שאשה‬
‫האומרת לבעלה גירשתני שנאמנת להינשא גובה עיקר כתובתה מדין מדרש כתובה‪.‬‬
‫ודעת הרא"ש שנאמנת להינשא אך אינה גובה דבר מכתובתה‪ .‬וביאר הרא"ש שאין‬
‫כח ביד ב"ד להוציא ממון היות ובעלה עומד ומכחישה‪ .‬ולדברינו המחלוקת‬
‫מוסברת‪ ,‬שהרמב"ן סובר כהר"ן שמדרש כתובה זה זמן הפרעון‪ ,‬ועל כן אשה‬
‫האומרת לבעלה גירשתני שב"ד מתירין אותה להנשא גובה כתובתה‪ ,‬כיון שהגיע זמן‬
‫הפרעון של הכתובה‪ .‬וגובה גם מלקוחות מטעם זה‪ .‬אך הרא"ש סובר שמדרש כתובה‬
‫זה נאמנות שהבעל האמין לאשה‪ ,‬ועל כן אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה‪,‬‬
‫שס‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫דאמרינן שמסתבר שהאמינה רק במקרים שלא יכחישנה‪ .‬ודבר זה הוא הסבר נאה‬
‫למחלוקתם‪ .‬שהרא"ש לשיטתו שהאומרת גירשתני אינה גובה כתובתה‪ ,‬והנשאת‬
‫בגט שאינו מקויים בא"י גובה כתובתה רק מבני חרי שהנאמנות אינה מועילה לגבי‬
‫לקוחות‪ .‬והר"ן שסובר כהרמב"ן פסק שאומרת גירשתני גובה עיקר אפי' מלקוחות‬
‫שהיות וב"ד מתיר לה להינשא הגיע זמן גבית כתובתה‪ .‬והנישאת בגט שאינו קויים‬
‫בארץ ישראל אינה גובה דבר‪ ,‬משום שלא הגיע זמן הפרעון‪ ,‬שב"ד לא התירוה‬
‫להינשא‪.‬‬
‫ענף ח‬
‫מסקנה‪:‬‬
‫א‪ .‬אשה שנישאת בגט שאמר לה השליח בפני נכתב וכו' גובה כתובתה גם מלקוחות‪.‬‬
‫ב‪ .‬אשה שנישאת בארץ ישראל בגט שלא אמר השליח בפני נכתב וכו'‪ ,‬שיטת‬
‫הרא"ש שגובה מבני חורין‪ ,‬ושיטת הר"ן והרשב"א שאינה גובה כלל‪.‬‬
‫ולר"ן כשגובה גובה רק עיקר‪ ,‬ולרא"ש גובה הכל כפי שנתבאר לעיל‪.‬‬
‫ג‪ .‬אשה שאמרה מת בעלי או שהעיד לה עד שמת בעלה‪ ,‬יש להסתפק בדעת הרא"ש‬
‫האם גובה כתובתה מלקוחות‪ .‬ועיין מה שכתבתי לעיל בזה‪.‬‬
‫והשו"ע סימן קמ"א סעיף נ"ג פסק שאשה שהביא לה שליח גט במקום שאינו‬
‫צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם‪ ,‬נשאת בו אע"פ שאינו מקויים‪ ,‬וגובה כתובה‬
‫מבני חרי כדעת הרא"ש‪.‬‬
‫ענף ט‬
‫הרמב"ם הלכות נחלות פרק ז הלכ' ג' כתב וז"ל‪:‬‬
‫מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו‪ ,‬אף‬
‫על פי שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשין נוחלין על פיהם‪ ,‬וכו'‬
‫שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין‬
‫ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה וכו' הרי אלו נוחלין על‬
‫פיהן‪ ,‬וכזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין ולא שמענו מי שחלק בדבר זה‪.‬‬
‫השגת הראב"ד‬
‫מי שטבע במים וכו' עד הרי היורשין נוחלין על פיהם‪ .‬א"א ויש מי‬
‫שאומר שהיא אינה נוטלת כתובתה שאין אני קורא בה כשתנשאי לאחר‬
‫תטלי מה שכתוב ליכי‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ועל דברי הראב"ד כתב המגיד משנה וז"ל‪:‬‬
‫נראה שמודה הוא שהיורשין נכנסין לנחלה בעדיות כאלו‪ ,‬אבל אין‬
‫האשה נוטלת כתובתה מפני מדרשה כתובה ודברים נראין הן ואף רבינו‬
‫מדרש כתובה‬
‫סימן כ‬
‫שסא‬
‫מודה בזה שהאשה כל זמן שאינה נשאת אינה נוטלת כתובתה אבל נזונת מן‬
‫הנכסים וזהו שלא הזכיר רבינו זה בהלכות אישות‪ .‬ולפי דבריהם ז"ל מצינו‬
‫פעמים שהאשה נוטלת כתובתה ואין היורשין נכנסין לנחלה ופעמים‬
‫שהיורשין נכנסין לנחלה ואין האשה נוטלת כתובתה והטעם מבואר בדברי‬
‫רבינו במ"ש כאן ובספר נשים‪:‬‬
‫והנה לדעות הראשונים שאין מדרש כתובה בתוספת כתובה ובצ"ב‪ ,‬לכאורה במים‬
‫שאין להם סוף תגבה תוספת כתובה ונצ"ב‪ ,‬ברם מצאתי שהאבני מילואים סימן צ"ג‬
‫ס"ק ב' דן בענין זה ואביא דבריו וז"ל‪:‬‬
‫ונראה ליישב לפי מ"ש בשטה מקובצת פ' נערה )דף נ"ג( גבי ארוסה‬
‫דאין לה קבורה דאין אני קורא בה כשתנשאי לאחר‪ ,‬וכתב שם ז"ל וז"ל‬
‫הריטב"א שאין אני קורא בה כשתנשאי כו' ואיכא דקשיא ליה דהא בית‬
‫הלל לית להו מדרש כתובה זה כדאיתא לקמן במכלתין כו'‪ ,‬ויש מתרצין‬
‫דב"ה לית להו מדרש כתובה ליפות כחה בכך כגון אשה שבא ע"א שמת‬
‫בעלה שנשאת ואינה גובה כתובתה לב"ה‪ ,‬אבל הכא שהוא להרע כחה שלא‬
‫תגבה אפילו ב"ה מודו עכ"ל‪ ,‬וא"כ ה"ה בתוספת כתובה ונצ"ב לא דרשינן‬
‫מדרש כתובה ליפות כחה כמו לב"ה לענין כתובה עצמה אבל לגרוע כחה‬
‫דרשינן ממשמעות לשון שלא תגבה אלא כשתנשא לאחר‪.‬‬
‫אולם בהגהות רע"א על סי' י"ז סעי' ל"ה אות מ"ז כתב שלגבי תוספת כתובה‬
‫ונצ"ב דאין מדרש כתובה‪ ,‬הדין בהם כמו בנחלה‪ ,‬דאף שאין מתירין לה להנשא‬
‫האשה גובה אותם‪.‬‬
‫ברם בהגהות מרדכי כתובות פרק אלמנה ניזונת רמז ש"ח חלק על דברי הראב"ד‬
‫וכתב וז"ל‪:‬‬
‫"דבמים שאין להם סוף ודאי מגבין כתובה ומחלקין הנחלה ליורשין"‬
‫ולדבריו צ"ל שמדרש כתובה אמרינן רק לקולא ולא לחומרא‪ ,‬שבמקרה שיש‬
‫בירור מדאורייתא שהבעל מת הרי שהגיע זמן גבית הכתובה‪ ,‬ומה שאין מתירין אותה‬
‫בפועל להנשא אינו גורם שלא תגבה הכתובה‪.‬‬
‫וכדברי הגהות המרדכי כתב גם הרשב"א בתשובה )ח"ב סי' ל"ב( שכאשר דינה‬
‫שלא תינשא ואם נישאת לא תצא‪ ,‬דגובה כתובתה‪.‬‬
‫והשולחן ערוך )סימן י"ז סעי' ל"ה( פסק בענין זה את דברי המרדכי בויש מי‬
‫שאומר וז"ל‪:‬‬
‫ויש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף‪ ,‬גובה כתובתה )אף על פי‬
‫שאסורה לינשא(‪.‬‬
‫ונ"ל דמה שהביא השו"ע רק דעה זו להלכה‪ ,‬הוא משום שסובר דמה שכתב המ"מ‬
‫שהרמב"ם סובר בזה כהראב"ד‪ ,‬הוא אינו מוכרח‪ ,‬והרשב"א בתשובתו הביא את‬
‫שיטת הראב"ד והכריע שלא כמותו‪ .‬ולהלכה למעשה בענין זה עיין באוצה"פ‪.‬‬
‫שסב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫שאלה‪:‬‬
‫אדם החנה את רכבו ברחוב ועלה לבנין משרדים‪ ,‬נכנס למשרד ביטוח וחתם על‬
‫פוליסת ביטוח לרכבו‪ .‬לאחר מכן ירד לרחוב ומצא שרכבו נפגע קשה ע"י רכב אחר‪.‬‬
‫הנהג הפוגע נמלט מהמקום‪ .‬התעורר ספק מתי ניזק הרכב בתאונה‪ ,‬לפני חתימת‬
‫פוליסת הביטוח או אחריה‪ .‬בשאלה זו תלוי חיובה של חברת הביטוח לשלם לו עבור‬
‫הנזק‪ .‬עוד יש להסתפק מה הדין אם בעל הרכב טוען‪ ,‬מיד אחרי שחתמתי על‬
‫הפוליסה‪ ,‬ניגשתי לחלון בבנין‪ ,‬וראיתי כיצד רכב זר פוגע ברכבי ומזיקו‪ .‬בשני‬
‫המקרים חברת הביטוח טוענת‪ ,‬אין אנו יודעים מתי נפגע הרכב‪ ,‬שמא נפגע הרכב‬
‫לפני החתימה על פוליסת הביטוח‪.‬‬
‫עוד יש להסתפק מה הדין אם אדם ביטח רכוש של חברו‪ ,‬משום שחשש שאם‬
‫רכוש זה יפגע יגרם לו נזק‪) .‬כגון שהרכוש היה ממושכן למבטח( הרכוש נפגע‪ ,‬ויש‬
‫ספק‪ ,‬האם הרכוש נפגע לפני החתימה על הפוליסה‪ ,‬או לאחריו‪ .‬גם כאן יש לדון מה‬
‫הדין באופן שהמבוטח טוען שמא‪ ,‬ומה הדין אם טוען ברי לי שהרכוש נפגע אחרי‬
‫חתימת הפוליסה‪.‬‬
‫ביאור הסוגיא נמצאו באשה מומין אחרי הקידושין לענין הכתובה‬
‫התשובה לשאלות דלעיל תלויה בשאלה האם אפשר להוציא ממון‪ ,‬על פי חזקת‬
‫הגוף בטענות שמא ושמא‪ ,‬או בברי ושמא‪ .‬ענין זה נדון בגמ' כתובות פרק המדיר‪.‬‬
‫כדי לעמוד על הדברים יש ללמוד היטב את הסוגיא שם‪ .‬נעתיק כאן בקצרה את‬
‫המשנה ואת עיקר הגמ' ונבאר את שיטות הראשונים בענין‪.‬‬
‫דף ע"ה עמוד א'‪.‬‬
‫"מתני'‪ .‬היו בה מומין ועודה בבית אביה ‪ -‬האב צריך להביא ראיה‬
‫שמשנתארסה היו בה מומין הללו‪ ,‬ונסתחפה שדהו‪ .‬נכנסה לרשות הבעל ‪-‬‬
‫הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו‪ ,‬והיה מקחו‬
‫מקח טעות‪".‬‬
‫הגמ' בעמ' ב' מקשה מה ההבדל בין הרישא לסיפא?‪ .‬אם מוציאים ממון ע"פ‬
‫חזקת הגוף‪ ,‬גם ברישא מגיע לאב הכתובה‪ ,‬שהרי חזקת הגוף קובעת שהמומים נהיו‬
‫בזמן מאוחר אחרי הארוסין‪ .‬ואם אין מוציאים ממון ע"פ חזקת הגוף‪ ,‬מדוע בסיפא‬
‫מקבלת האשה כתובה מספק?‪ .‬ונאמרו בגמרא שני תרוצים לקושיא‪.‬‬
‫רבא אמר‪ :‬רישא כאן נמצאו וכאן היו‪ ,‬סיפא נמי כאן נמצאו וכאן היו‪.‬‬
‫רב אשי אמר‪ :‬רישא מנה לאבא בידך‪ ,‬וסיפא מנה לי בידך‪.‬‬
‫ונאמרו מספר שיטות בראשונים בפרוש הסוגיא‪.‬‬
‫סימן כא‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫שסג‬
‫ענף א‬
‫שיטת רש"י ותוס'‬
‫הבית מאיר )סי' קי"ז סעי' ח'( מבאר שרש"י ותוס' מפרשים‪ ,‬שרבא סובר‬
‫שהמשנה מדברת‪ ,‬בין אם האשה טוענת ברי והבעל שמא‪ ,‬ובין אם שניהם טוענים‬
‫שמא‪.‬לז וברישא של המשנה שמדובר שנמצאו המומים ברשות האב‪ ,‬על האב להביא‬
‫ראיה‪ .‬כי היות והמום נמצא ברשותו יש רעותא בחזקת הגוף‪ ,‬והרעותא מבטלת את‬
‫חזקת הגוף‪ .‬עקב כך נשאר לה רק טענת ברי‪ ,‬ובטענת ברי בלבד אין מוציאין ממון‪.‬‬
‫ובסיפא שהתגלו המומים ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה‪ ,‬כי יש לה חזקת הגוף‬
‫ומוציאין ממון עם חזקת הגוף‪ .‬והקשה אביי‪ :‬מדוע בסיפא כשנמצאו המומים לאחר‬
‫שנכנסה לחופה‪ ,‬צריך הבעל להביא ראיה שהיו המומים לפני שנתארסה‪ ,‬מספיק‬
‫שיוכיח שהיה בה המום כשהיתה ארוסה בבית אביה‪ ,‬ונאמר כאן נמצא כאן היה?‪.‬‬
‫ותירץ רבא שאם נמצאו באשה המומים אחרי שנכנסה לרשות הבעל יש לאשה תרתי‬
‫לטיבותא‪ ,‬העמד הגוף על חזקתו‪ ,‬ויש חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו‪,‬‬
‫וראה המומין והתפייס‪ .‬ועל כן על הבעל להביא ראיה שהיו בה המומין לפני‬
‫שהתארסה‪.‬‬
‫)כאשר פירשתי כן פירש בתוס' הרא"ש‪ ,‬ש"כאן נמצא כאן היה" יכול רק להוות‬
‫רעותא בחזקת הגוף‪ ,‬אולם עם סברא זו אי שאפשר להוציא ממון כאשר נמצאו‬
‫המומים ברשות הבעל‪ .‬וע"ע לקמן מה שאכתוב בזה‪ .‬ברם‪ ,‬הגמ' לקמן דף ע"ו ע"ב‬
‫הביאה את דברי רמי בר יחזקאל שאומר "הכי אמר שמואל‪ :‬כל שנולד ספק ברשותו‬
‫ עליו הראיה"‪ .‬והתוס' והרא"ש פרשו ששמואל מפרש את המשנה כרבא‪ .‬משמע‬‫לכאורה ששמואל רוצה לומר שבגלל סברא זו לבדה זוכה בעל החמור בפרה‪ ,‬ולא‬
‫בגלל חזקת הגוף‪ .‬ועיין בתוס' וברא"ש שם שסברא זו מספיקה אפי' להוציא ממון‬
‫ממוחזק‪ .‬ונ"ל שהרא"ש מפרש ש"כל שנולד ספק ברשותו ‪ -‬עליו הראיה" הכוונה‬
‫היא שכל מי שרוצה לבטל המקח נגד חזקת הגוף עליו הראיה‪ ,‬ובעל החמור זוכה‬
‫בפרה בגלל חזקת הגוף‪ .‬ובמקרים אלו זה שנולד הספק ברשותו טוען נגד חזקת‬
‫הגוף‪ .‬וכן משמע בתוס' הרא"ש דף ע"ו ע"ב ד"ה ותנא תונא(‪.‬‬
‫וכתבו התוס' )דף ע"ה ע"ב ד"ה רישא( שלפי רבא במקום שלא שייך לומר ראה‬
‫ונתפייס‪ ,‬מספיק שהבעל יביא עדים שהיו בה המומים כשהיתה ארוסה‪ .‬ולכן הכונס‬
‫אשה וטען לא מצאתיה בתולה‪ ,‬ובאופן שלא יכול להיות שנבעלה תחתיו‪ ,‬אינה‬
‫נאמנת לטעון משארסתני נאנסתי‪ .‬דהיות וברור שהיתה בעולה בבית אביה אמרינן‬
‫כאן נמצא כאן היה‪ ,‬ויש רעותא בחזקת הגוף‪ .‬ומאחר וכן חיישינן שנאנסה לפני‬
‫שנתארסה‪ ,‬ויוצאת בלא כתובה‪ .‬וכן אם האשה נכפית וקבוע לה זמן‪ ,‬והדבר התגלה‬
‫לז ועיין גמ' כתובות דף ט ע"ב וברמב"ן‪ ,‬וברשב"א‪ ,‬ובר"ן‪ ,‬שם‪ .‬וע"ע בריש פרק ב'‬
‫דכתובות בתוס'‪ ,‬ובתוס' הרי"ד‪ ,‬ובבעל המאור‪ ,‬שנחלקו הראשונים בברי וברי ויש לאחד‬
‫מהן חזקת הגוף ורוב אם מוציאין ממון‪.‬‬
‫שסד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫לבעל זמן רב אחרי שנשאת‪ ,‬וטוען הבעל שלא ראה המום והתפייס‪ .‬אם הבעל מביא‬
‫ראיה שהיה בה המום בבית אביה‪ ,‬יוצאת בלא כתובה‪ .‬ואינה נאמנת לומר‬
‫שהתקלקלה אחרי הארוסין‪ .‬ואת המשנה בפרק א דף י"ב ע"ב‪:‬‬
‫"הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים‪ ,‬היא אומרת משארסתני נאנסתי‬
‫ונסתחפה שדהו‪ ,‬והוא אומר לא כי‪ ,‬אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח‬
‫טעות‪ ,‬רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים‪ :‬נאמנת‪".‬‬
‫ העמידו התוס' באופן שיכלה להאנס אחרי הנשואין‪ .‬והקשה תוס' הרא"ש על‬‫פרוש זה‪ ,‬מדוע כשטוענת משארסתני נאנסתי נאמנת‪ ,‬הרי היא מודה שהמום היה בה‬
‫בארוסיה‪ ,‬וא"כ נאמר כאן נמצא כאן היה בבית אביה לפני הארוסין‪ .‬ותרץ שנאמנת‬
‫במיגו שיכלה לטעון משנשאתני נאנסתי‪.‬‬
‫הבית מאיר מוכיח שרש"י ותוס' מפרשים את דברי רבא בברי ושמא‪ ,‬דהרי תוס'‬
‫העמידו )אליבא דרבא( את המשנה שטוענת משארסתני נאנסתי באופן שיכלה‬
‫להאנס תחתיו‪ ,‬והרי שם מדובר בברי ושמא‪ .‬וכמו כן מוכח שרבא מדבר גם בשמא‬
‫ושמא‪ ,‬שהרי רמי בר יחזקאל מדבר במחליף פרה בחמור ומת החמור שהוא בשמא‬
‫ושמא‪ ,‬דהרי הגמ' הקשתה עליו ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות‪ ,‬ושם ודאי מדובר‬
‫בשמא ושמא‪ .‬והרי רמי בר יחזקאל הביא ראיה לדינו מהמשנה לפי פרוש רבא‪) .‬כ"כ‬
‫התוס' דף ע"ו ע"ב ד"ה כל( א"כ מוכח שרבא מדבר גם בשמא ושמא‪.‬‬
‫ופרוש התוס' קשה דהגמ' בדף י"ג‪ ,‬ובריש פרק שני פרשה‪ ,‬שטעמו של רבן‬
‫גמליאל שהאשה שאמרה משארסתני נאנסתי נאמנת‪ ,‬הוא משום שסובר שבברי‬
‫ושמא עם חזקת הגוף מוציאים ממון‪ .‬והרי לדעת התוס' הדין כן גם בשמא ושמא‪,‬‬
‫ומדוע אמרה הגמ' שהאשה מוציאה ממון רק משום שטוענת ברי והוא שמא?‪ .‬ובשב‬
‫שמעתתא שמעתא ב' פר' ו' הקשה קושיה זו‪ ,‬וע"ש מה שתירץ‪ .‬ונ"ל לתרץ שודאי‬
‫בשמא טוב נגד שמא אפשר להוציא ממון עם חזקת הגוף בלבד‪ .‬אבל כשבעל מצא‬
‫שאשתו בעולה והיא אינה טוענת בברי משארסתני נאנסתי אי אפשר להוציא ממון‪,‬‬
‫משום שיש לחשוש שנבעלה ברצון‪ ,‬וכנגד חשש זה אין חזקת הגוף‪ .‬ולגבי ספק זה‬
‫הוי שמא ושמא בלי חזקת הגוף שבודאי אי אפשר להוציא בו ממון‪ .‬ואף שיש לבעל‬
‫חזקת חיוב שהתחייב כתובה בארוסין‪ ,‬מ"מ לגבי ספק זה הוי כלוה הטוען איני יודע‬
‫אם פרעתיך‪ ,‬והמלוה אומר ג"כ איני יודע אם פרעתני‪ ,‬דפטור הלוה לשלם‪.‬‬
‫ועוד נראה לי לתרץ שכשטוענת משארסתני נאנסתי‪ ,‬או שטוענת מוכת עץ אני‬
‫תחתיך צריך שתטען ברי לי‪ .‬כיון שרוב הנאנסות יש להן קול‪ ,‬ולכן מסתבר שנבעלה‬
‫ברצון‪ .‬וגם אין לתלות בסתם שהיא מוכת עץ‪ ,‬שאין הדבר שכיח‪) .‬ויש שכתבו שאם‬
‫היתה מוכת עץ היתה טוענת כן כיון שאין גנאי בדבר( וע"כ צריכה לטעון טענת ברי‪.‬‬
‫אבל כשנפל בה מום ולא ידוע מתי קרה הדבר‪ ,‬אזלינן בתר חזקת הגוף גם בשמא‬
‫ושמא ועיין תוס' כתובות דף ט' ע"א ד"ה ואי‪.‬‬
‫ולפי דברינו תיושב קושית ההפלאה )בסי' ס"ח סעי' ז' ס"ק י'( שהקשה‪ :‬מדוע לא‬
‫פירשו הפוסקים שאדם שכנס אשה והיה זמן שתוכל להאנס תחתיו‪ ,‬והבעל טוען‬
‫מצאתיה בעולה‪ ,‬והאשה אינה טוענת בתולה הייתי‪ ,‬שיש לה כתובה מאתים‪ ,‬שהרי‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫סימן כא‬
‫שסה‬
‫כאן שיכלה להבעל תחתיו גם בשמא ושמא מוציאים ממון עם חזקת הגוף?‪.‬‬
‫ולדברינו הדבר מיושב‪ ,‬שבמקום שיש חשש שנבעלה ברצון צריך שתטען נאנסתי‬
‫וכפי שנתבאר‪.‬‬
‫ולדברינו מדוייקים דברי התוס' )בדף ע"ה ע"ב ד"ה רישא( שכתבו לפי רבא‬
‫שצריך שתטען משארסתני נאנסתי‪.‬‬
‫אולם בחרשת ושוטה כשטוען מצאתיה בעולה ויש ספק אם נבעלה לפני הארוסין‬
‫או אח"כ‪ ,‬אינה צריכה לטעון נבעלתי תחתיך‪ ,‬אלא גם אם שותקת יש לה כתובה‬
‫מאתים‪ .‬משום שאצלה הוי אונס בכל אופן‪ ,‬כי אין לה רצון להאסר על בעלה‪ .‬ועל כן‬
‫מעמידין על חזקת הגוף בשמא ושמא‪ .‬ועיין רש"י ותוס' )בדף ל"ו ע"א ד"ה החרשת(‬
‫שכתבו כן‪.‬‬
‫]עוד י"ל כי הגמ' בפרק קמא באה ללמדנו שאמרינן מגו להוציא ממון כשמצטרף‬
‫למגו ברי נגד שמא או שמצטרף למגו חזקת הגוף דבר שאינו מתבאר בסוגייתינו‪.‬‬
‫ועיין חו"מ סי' פ"ב בכללי מיגו לש"ך כלל ט"ו‪[.‬‬
‫רב אשי תרץ את קושית אביי "רישא מנה לאבא בידך‪ ,‬וסיפא מנה לי בידך‪".‬‬
‫ופרשו רש"י ותוס' שגם רב אשי מעמיד המשנה הן בברי ושמא והן בשמא ושמא‪.‬‬
‫וברישא שנמצאו המומים בבית אביה והאב תובע הכתובה‪ ,‬על האב להביא ראיה‪,‬‬
‫משום שחזקת הבת אינה מועילה לאב‪ .‬ואע"פ שבמחליף פרה בחמור ומשך בעל‬
‫החמור את הפרה ונמצא החמור מת‪ ,‬אמרינן שחזקת החיים של החמור מסייעת לבעל‬
‫החמור ועל בעל הפרה להביא ראיה‪ .‬יש לומר שחמור הוא רכושו של האדם‪ ,‬וע"כ‬
‫מועילה חזקת הגוף שלו לבעליו‪ .‬אבל בת אינה רכושו של האב‪ ,‬רק יש לו בה זכויות‪,‬‬
‫וע"כ אין חזקת הגוף שלה מועילה לאב‪ .‬ובסיפא שנמצאו המומין ברשות הבעל‪,‬‬
‫והיא תובעת הכתובה‪ ,‬חזקת הגוף שלה מכריעה לטובתה‪ .‬וגובה כתובתה‪ ,‬אפי'‬
‫כשהבעל מביא ראיה שהיו בה המומים בבית אביה אחרי ארוסיה‪.‬‬
‫ונראה שרב אשי חלק על רבא מהטעמים הבאים‪:‬‬
‫א‪ .‬לא מסתבר לו להעמיד המשנה בפר' א' בטוענת משארסתני נאנסתי‪ ,‬שמדובר רק‬
‫באופן שיכלה להאנס תחתיו אחרי הנשואין‪.‬‬
‫ב‪ .‬לא מסתבר לו לפרש שאם הביא הבעל ראיה שהיו בה המומין בבית אביה‪ ,‬ולא‬
‫הוכיח שמומים אלו היו בה לפני ארוסיה‪ ,‬שהסיבה שיש לה כתובה היא משום‬
‫החזקה שראה והתפייס‪.‬‬
‫ג‪ .‬התוס' )ד"ה וחדא( הקשו על רבא‪ ,‬שבמקרה והביא הבעל ראיה שהיו בה המומים‬
‫בבית אביה‪ ,‬דלא הוי שתי חזקות כנגד אחת‪ ,‬אלא הוי שתי חזקות כנגד שתי‬
‫חזקות‪ .‬שמצד אחד יש חזקת הגוף וחזקה שראה והתפייס‪ .‬וכנגד זה יש כאן נמצא‬
‫כאן היה וחזקה שאין אדם מתפייס במומים‪ .‬ועיין שם בתוס' שנדחקו מאד לישב‬
‫קושיא זו‪.‬‬
‫לפי פרוש זה‪ ,‬רב אשי אינו סובר את הדין של רבא שכאן נמצא כאן היה מבטל את‬
‫חזקת הגוף‪ .‬ויש כמה נ"מ להלכה בין רבא לרב אשי‪.‬‬
‫שסו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫א‪ .‬אם טוען הבעל מצאתיה בעולה והיא טוענת משארסתני נאנסתי‪ .‬לרבא נאמנת רק‬
‫כשהיתה אפשרות להאנס תחתיו‪ ,‬ולרב אשי נאמנת בכל אופן‪.‬‬
‫ב‪ .‬כשכנסה ומצאה נכפית שקבוע לה זמן‪ ,‬והביא הבעל ראיה שהיה בה המום‬
‫כשהיתה ארוסה בבית אביה‪ .‬לרבא אין לה כתובה‪ ,‬משום שכאן נמצא כאן היה‪.‬‬
‫)וכאן אין לומר שראה והתפייס כי יכלה להסתיר המום( ולרב אשי יש לה‪,‬‬
‫שמאחר והיא התובעת מועיל לה חזקת הגוף‪ ,‬ואמרינן שנפל בה המום אחרי‬
‫הארוסין‪.‬‬
‫ג‪ .‬הרמ"ה כתב שאם התקדשה כשהיא בוגרת והביא הבעל ראיה שהיה בה מום‬
‫בארוסיה‪ ,‬לרבא אמרינן כאן נמצא כאן היה ואין לה כתובה‪ .‬ולרב אשי יש לה‬
‫כתובה‪ .‬ולקמן נדון עוד בדברי הרמ"ה‪.‬‬
‫ונ"ל שיש נ"מ להלכה בין רבא לרב אשי גם בשאלת הביטוח שהצגנו לעיל‪.‬‬
‫דלרבא אמרינן כאן נמצא כאן היה‪ ,‬חברת הביטוח פטורה מלשלם עבור הנזק‪) .‬ואף‬
‫שהנזק נמצא רק אחרי חתימת הפוליסה כאשר הרכב נכנס כבר תחת אחריותה של‬
‫חברת הביטוח‪ ,‬מ"מ הרכב לא נקנה להם ולא נכנס לרשותם‪ .‬והוי כמו נמצא המום‬
‫בבית אביה אחר הארוסין‪ ,‬דאמרינן כאן נמצא כאן היה לפני הארוסין‪ .‬כך גם כאן‬
‫אמרינן כאן נמצא כאן היה קודם חתימת הפוליסה‪ (.‬ולרב אשי אזלינן בתר חזקת‬
‫הגוף‪ ,‬וחברת הביטוח חייבת לשלם‪ ,‬וזה אף בשמא ושמא‪.‬‬
‫ואם אדם ביטח רכוש שאינו שלו‪ ,‬גם אם טוען ברי שהרכוש נפגע אחרי החתימה‬
‫על חוזה הביטוח‪ .‬חברת הביטוח פטורה לשלם‪ ,‬משום שחזקת הגוף שיש לרכוש‬
‫לח‬
‫אינה מסייעת למבוטח‪ ,‬משום שהרכוש אינו שלו‪.‬‬
‫ולהלכה פוסקים כרב אשי שהלכה כמותו‪.‬‬
‫)ודע שלדעת רש"י ותוס' שמוציאים ממון ע"פ חזקת הגוף‪ ,‬זה דוקא כשנעשה‬
‫מקח והשאלה היא האם המקח התקיים‪ ,‬בזה אזלינן בתר חזקת הגוף ואמרינן‬
‫שהחפץ היה שלם בזמן עשית המקח‪ ,‬והמקח התקיים כי אין לבטל את המקח‬
‫כשמסייע לו חזקת הגוף‪ .‬אבל אם אדם השאיל חפץ לחברו ולאחר זמן נמצא מום‬
‫בחפץ‪ ,‬והתעורר ספק מתי נפל המום בחפץ‪ ,‬לפני ההשאלה או אחריה‪ ,‬באופן זה אין‬
‫מוציאים ממון ע"פ חזקת הגוף‪ .‬ועין מסכ' נדה דף נ"ח ע"א אמר ר' ששת ולענין‬
‫דינא תנן‪ ,‬וע"ע תוס' חולין דף נ"א ע"א ד"ה המוציא‪.‬‬
‫ובזה מיושבת גם המשנה בב"מ )דף צ"ז( "השואל את הפרה שאלה חצי יום‬
‫ושכרה חצי יום ומתה ואין ידוע מתי מתה‪ ,‬זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע‬
‫יחלוקו‪ ".‬ולכאורה קשה‪ ,‬שנעמיד הפרה על חזקת הגוף‪ ,‬ונאמר שמתה בחצי היום‬
‫השני‪ .‬אלא שבמקום שאין הדיון לגבי ביטול מקח‪ ,‬אין מוציאים ממון עם חזקת‬
‫הגוף‪(.‬‬
‫לח ]עיין הערה בענף הבא‪[.‬‬
‫סימן כא‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫שסז‬
‫ביארתי שיטת רש"י ותוס' שסוברים שמוציאין ממון בחזקת הגוף בלבד‪ ,‬ולדעתם‬
‫אין צורך לצרף לכך כל שהמום ברשותו עליו הראיה‪) .‬וכפי שסובר הריטב"א ולקמן‬
‫בענף ה' אבאר דבריו( דאם היו סוברים כן לא היו צריכים להדחק ולומר‪ ,‬שהאב אינו‬
‫מוציא ממון משום שחזקת הבת אינה מסייעת לאב‪ .‬היו יכולים לומר פשוט שאם‬
‫נמצא המום ברשות האב אין האב גובה הכתובה כיון שלחזקת הגוף לא מצטרפת‬
‫הסברא כל שהמום נמצא ברשותו עליו הראיה‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫לעיל הבאנו שרש"י ותוס' מפרשים אליבא דרב אשי שחזקת הבת אינה מועילה‬
‫לאב‪ .‬והתקשיתי מדוע צריך האב לחזקת הגוף של הבת‪ ,‬הרי הכתובה נכתבת בשם‬
‫הבת והבת היא התובעת‪ ,‬אלא רק שיש דין שכל שבח נעורים לאביה‪ ,‬ואביה זוכה‬
‫מכחה‪ .‬וא"כ היה צריך להיות שהאב יוכל לגבות הכתובה‪ ,‬משום שהבת היא‬
‫התובעת‪ ,‬ולה יש חזקה‪.‬‬
‫עוד התקשיתי מדוע לקמן בסוגיא במחליף פרה בחמור‪ ,‬עוזרת חזקת הגוף של‬
‫החמור לבעל החמור‪ ,‬וכאן חזקת הבת אינה עוזרת לאב‪ .‬ועיין לעיל מה שכתבתי‬
‫בזה‪.‬‬
‫ונ"ל לתרץ שיש לחלק בין הנידונים שהמחליף פרה בחמור ומת החמור בעל‬
‫החמור קיבל את הפרה תמורת חמורו‪ .‬ואם החמור לא היה קיים בשעת המקח בטל‬
‫המקח‪ .‬ומכיון שנעשה מקח אנו מסתמכים על חזקת החיים של החמור לקיים את‬
‫המקח‪ .‬והזכרנו לעיל את התוס' בחולין דף נ"א ע"א ד"ה המוציא שאמרו סברא זו‪,‬‬
‫ועוד יבואר ענין זה בהרחבה בענף ה'‪ .‬לעומת זאת בנידון שלנו תמורת קידושי הבת‬
‫קיבל האב את כסף הקידושין‪ ,‬והקידושין קיימים בכל מקרה‪ .‬והנדון שעומד בפנינו‬
‫הוא כסף הכתובה שאותו התחייב הבעל לאשה מתקנת חכמים למקרה של גרושין‪.‬‬
‫ובזה זוכה האב אם הבת התגרשה או התאלמנה כשהיא ברשותו ומדין כל שבח‬
‫נעורים לאביה‪ .‬אך אין זו תוצאה ישירה של הקידושין ואין הקידושין תלויים‬
‫בכתובה וגם הבעל לא התחייב לאב חוב זה‪ .‬לפיכך לגבי תשלום הכתובה נחשב האב‬
‫כאדם זר שאין חזקת הגוף של הבת מועילה לו‪ .‬אמנם במקום שהכתובה שייכת לבת‬
‫הבעל התחייב לאשה בקנין על הכתובה וביטול התחייבות הוי כביטול מעשה קנין‬
‫לט‬
‫לפיכך מועילה חזקת הגוף שלה לקיים את הקנין ולומר שההתחייבות חלה כדין‪.‬‬
‫לט ]ולפי הביאור כאן אם אדם ביטח רכוש של חברו והתשלום במקרה נזק משולם למבטח‪,‬‬
‫וקרה נזק בחפץ המבוטח ולא ידוע אם הנזק קרה לפני קנין הביטוח או אח"כ‪ ,‬במקרה זה‬
‫יש לומר שרש"י ותוס' יודו שחזקת הגוף של החפץ המבוטח מסייעת למבטח‪ ,‬וחברת‬
‫הביטוח תצטרך לשלם למבטח את הנזק‪.‬‬
‫ואם אדם ביטח חפץ של חברו באופן שאם יקרה נזק חברת הביטוח תשלם לבעל החפץ‪ ,‬יש‬
‫לעיין אם מקרה זה דומה להתחייבות כתובה‪ ,‬שהבעל התחייב לבת וכשהאב בא לגבות‬
‫שסח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ולכאורה אפשר להקשות מאחר והאב זוכה בכתובה מחמת הבת‪ ,‬יזכה בכתובה‬
‫עם כל הזכויות של הבת‪ .‬ונראה לתרץ שבמקרה שמדברים בבת גם כשנמצא בה מום‬
‫ויש ספק האם ההתחייבות חלה אמרינן שחזקת הגוף מסייעת לה לומר שלא היה‬
‫שינוי בגופה וההתחייבות תקפה‪ .‬אולם כשהאב בא לגבות וכלפיו לא היתה מעולם‬
‫התחייבות‪ ,‬ומתעורר ספק על ההתחייבות‪ ,‬אין לומר שההתחייבות תקפה‪ ,‬מחמת‬
‫חזקת הגוף של הבת שחזקת הבת אינה מועילה לאדם אחר‪ ,‬וע"כ אינו גובה‪ .‬וסברא‬
‫כעין זו מצאתי בבית מאיר בענין אחר עיין בדבריו סי' קע"ח סעי' ט"ו ע"ש‪.‬‬
‫ולקמן בענף ה' נבאר שבמחליף פרה בחמור‪ ,‬חזקת הגוף של החמור מסייעת‬
‫לבעל החמור‪ ,‬משום שהחזקה תומכת שלא לבטל את המקח‪ .‬אולם במקום שאין‬
‫הדיון לביטול המקח אין חזקת הגוף מסייעת‪ .‬וע"כ המחליף פרה בחמור וילדה‪ ,‬ויש‬
‫ספק אם ילדה לפני המקח או אח"כ‪ ,‬אין הולכים במקרה זה אחרי חזקת הגוף‪ .‬שכאן‬
‫המקח אינו תלוי אם ילדה קודם או אח"כ‪.‬‬
‫מ‬
‫ועל פי המבואר כאן‪ ,‬אם נמצאו באשה מומין בבית אביה והנדון הוא אם חלו‬
‫הקידושין‪ ,‬או אם הנדון הוא אם צריך להחזיר את כסף הקידושין‪ ,‬נפסוק שהיא‬
‫מקודשת מדאורייתא‪ ,‬היות שלענין זה חזקת הגוף מסייעת לומר שחלו הקידושין‬
‫והוי כמחליף פרה בחמור‪ .‬רק לגבי הכתובה אין חלות הקידושין תלויה בכתובה‪,‬‬
‫וע"כ האב הוא אדם זר לענין זה ואין חזקת הבת מועילה לו‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫פרוש הר"ן‬
‫הר"ן מפרש שרבא ורב אשי לא נחלקו להלכה‪ ,‬אלא שרבא העמיד את המשנה‬
‫בשמא ושמא‪ ,‬ורב אשי העמיד את המשנה באופן שהאב טוען שמא‪ ,‬והבת טוענת‬
‫ברי‪ ,‬והבעל טוען שמא‪.‬‬
‫רבא העמיד את המשנה באופן ששניהם טוענים שמא‪ ,‬ובחזקת הגוף לבד אי‬
‫אפשר להוציא ממון‪ .‬וע"כ אם נמצא בה המום בעודה ארוסה אין חזקת הגוף‬
‫מספיקה להוציא ממון‪ ,‬ובפרט שנוסף לה רעותא של כאן נמצא כאן היה‪ .‬אולם אם‬
‫נמצאו המומים ברשות הבעל‪ ,‬ובאופן שהמום יכל ליפול בה ברשותו‪ ,‬מצטרפת‬
‫לחזקת הגוף הסברא שכאן נמצא כאן היה‪ ,‬שגם מכחה יש לתלות שהמום התחדש‬
‫ברשות הבעל‪ ,‬וע"י שניהם האשה יכולה להוציא ממון‪ .‬ואם כנס הבעל את האשה‬
‫מ‬
‫דאמרינן שחזקת הבת אינה מסייעת לאב‪ ,‬או דשמא כאן שחברת הביטוח התחייבה בזמן‬
‫הקנין לשלם לבעל החפץ‪ ,‬הוי כאילו בעל החפץ ביטח את חפצו‪ ,‬וחזקת הגוף של החפץ‬
‫המבוטח מסייעת לו וחברת הביטוח חייבת לשלם לבעל החפץ את הנזק‪[.‬‬
‫עיין בענין זה‪) ,‬בסי' כ"ב( במאמר קידש אדם אשה ע"מ שאין בה מומין‪ ,‬ונמצאו בה‬
‫מומין בבית אביה‪ ,‬ויש ספק מתי נולדו‪ ,‬מה דינה לענין הקידושין‪.‬‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫סימן כא‬
‫שסט‬
‫ונמצא בה מום ברשותו‪ ,‬והביא הבעל ראיה שהמום היה בה בבית אביה אחרי‬
‫הארוסין‪ ,‬אפי' הכי יש לאשה כתובה‪ ,‬משום שלחזקת הגוף מצטרפת החזקה שראה‬
‫והתפייס‪ .‬ואם יש סבירות שהבעל לא ראה המום עד שקבל בבי"ד אין לה כתובה‪ .‬כי‬
‫אז יש לה רק חזקת הגוף המסייעת לה‪ ,‬ובחזקת הגוף לבד אין מוציאים ממון‪.‬‬
‫ורב אשי העמיד את המשנה שמדובר שהאשה טוענת ברי לי שהמום נתחדש אחרי‬
‫הארוסין‪ .‬והאב אינו יודע מתי ארע המום‪ .‬וע"כ כשהיא תובעת‪ ,‬יש לה טענת ברי‬
‫וחזקת הגוף ויכולה להוציא ממון‪ .‬אולם כשהאב תובע אין לו טענת ברי‪ ,‬והברי שלה‬
‫לא מועיל לו‪ ,‬ובחזקת הגוף בלבד אינו מוציא ממון‪.‬‬
‫)לעיל פירשתי בדעת רש"י ותוס'‪ ,‬שכאן נמצא כאן היה אינו סברא כמו חזקה‬
‫להוציא ממון‪ ,‬אלא רעותא בחזקת הגוף‪ ,‬וכשהמום נמצא ברשות הבעל‪ ,‬הסברא‬
‫שכאן נמצא כאן היה אינה מוסיפה דבר‪ .‬והר"ן כתב שיש הרבה גרסאות שגרסו‬
‫בדברי רבא‪ ,‬רק רישא כאן נמצא כאן היה‪ ,‬ולא גרסו סיפא כאן נמצא כאן היה‪ .‬ברם‬
‫הר"ן סובר שכאן נמצא כאן היה הוי כמו חזקה‪ ,‬ומצטרף לחזקת הגוף או מתנגד לה‪,‬‬
‫וכן נשאר גם למסקנה‪ .‬והנה הרשב"א והריטב"א ביבמות )דף קט"ו ע"ב בענין יצחק‬
‫ריש גלותא( פירשו כהר"ן שכאן נמצא כאן היה הוי כמו חזקה‪ .‬אולם כתבו שרב אשי‬
‫חלק על כך‪ ,‬ואין פוסקים כרבא בדבר זה‪ .‬נראה שהם פירשו ברב אשי‪ ,‬כהר"ן‬
‫שהחילוק בין הבת לאב הוא שהבת טוענת ברי והאב שמא‪ .‬ואת דברי שמואל אליבא‬
‫דרמי בר יחזקאל ש"כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה" פרשו כרש"י שאינו מדין‬
‫כאן נמצא כאן היה שתולים הרעותא במקום שנמצא המום‪ ,‬אלא תולים הרעותא‬
‫ברשות שנמצא בה המום‪ .‬ואם נמצא המום לאחר הקנין נחשב שהמום נמצא ברשותו‬
‫של זה שהחפץ נכנס לרשותו ע"י הקנין‪ ,‬ואין זה משנה באיזה מקום נמצא המום‪.‬‬
‫ולקמן נרחיב בזה‪(.‬‬
‫לפי דברי הר"ן יוצא שאם בעל הרכב טוען ברי לי שהרכב נפגע לאחר חתימת‬
‫החוזה‪ ,‬חייבת חברת הביטוח לשלם לו‪ .‬אולם אם טוען שמא אין מוציאין ממון‪,‬‬
‫משום שחזקת הגוף אין בכוחה להוציא ממון‪.‬‬
‫פרוש הרי"ף בדברי שמואל‬
‫גמ' כתובות דף ע"ו עמוד א‪:‬‬
‫א"ר יהודה אמר שמואל‪ :‬המחליף פרה בחמור‪ ,‬ומשך בעל החמור את‬
‫הפרה‪ ,‬ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור‪ ,‬על בעל‬
‫החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה‪ .‬ותנא תונא כלה‬
‫וכו'‪.‬‬
‫ובגמ' שם עמוד ב‪:‬‬
‫כי אתא רמי בר יחזקאל אמר‪ :‬לא תצייתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי‬
‫משמיה דשמואל‪ .‬הכי אמר שמואל‪ :‬כל שנולד ספק ברשותו ‪ -‬עליו הראיה‪,‬‬
‫ותנא תונא כלה‪ .‬מיתיבי‪ :‬מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו'‪ ,‬ואי דלא‬
‫יהיב טבח דמי ‪ -‬בעל בהמה בעי לאיתויי ראיה ומפיק‪ .‬ואמאי? ספיקא‬
‫שע‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ברשות טבח איתייליד! דיהיב טבח דמי‪ .‬ומאי פסקא? סתמא דמילתא‪ ,‬כמה‬
‫דלא יהיב איניש זוזי ‪ -‬לא יהיב איניש חיותא‪.‬‬
‫הרי"ף הביא להלכה את המשנה כצורתה ללא פרוש‪ ,‬ואח"כ הביא את דברי‬
‫שמואל וכפי שפרשם רמי בר יחזקאל‪ .‬וזה לשון הרי"ף‪:‬‬
‫"אמר שמואל‪ :‬המחליף פרה בחמור‪ ,‬ומשך בעל החמור את הפרה‪ ,‬ולא‬
‫הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור‪ ,‬על בעל החמור‬
‫להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה‪ .‬מאי טעמא‪ ,‬כל שנולד‬
‫הספק ברשותו עליו הראיה‪ .‬ותנא תונא כלה"‪.‬‬
‫ופרש הר"ן בדעת הרי"ף ששמואל סובר שזה שנמצא המום ברשותו אנו תולים‬
‫שאצלו נעשה המום‪ ,‬והדבר תלוי אצל מי עמד החמור בפועל‪ .‬וע"כ‪ ,‬אם נמצא‬
‫החמור מת ברשות בעל הפרה‪ ,‬עליו להביא ראיה שהחמור מת לפני הקנין‪ ,‬ואם אינו‬
‫מביא ראיה צריך לתת את הפרה‪ .‬ואם החמור עמד ברשות בעל החמור‪ ,‬עליו להביא‬
‫ראיה שהחמור היה חי בשעת הקנין‪ ,‬ואם אינו מביא ראיה אינו מקבל את הפרה‪ .‬וגם‬
‫אם הוא מוחזק בפרה צריך להחזירה‪.‬‬
‫ולדעת הרי"ף‪ ,‬הראיה מהמשנה לדינו של שמואל היא מהרישא‪" ,‬נמצא בה מום‬
‫ברשות האב‪ ,‬האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה המומים הללו‪ ".‬ואם אינו‬
‫מביא ראיה צריך להחזיר את כסף הקידושין‪ .‬כן כתבו הראשונים‪.‬‬
‫לפי פרוש זה‪ ,‬שמואל מפרש גם את הסיפא של המשנה בשמא ושמא כרבא‪.‬‬
‫וכשנמצאו מומין בבית הבעל‪ ,‬מוציאין ממנו ממון משום שכאן נמצא כאן היה‪ .‬ואם‬
‫הביא הבעל ראיה שהיו בה המומין בבית אביה‪ ,‬האשה מוציאה ממון משום שיש לה‬
‫חזקת הגוף בצרוף חזקה שראה והתפייס‪ .‬ולדעת הרי"ף יוצא שכאשר נמצא המום‬
‫ברשות האב אמרינן כאן נמצא כאן היה‪ ,‬ומוציאין מן האב את כסף הקידושין אע"פ‬
‫שיש חזקת הגוף המסייעת לו‪ .‬אולם כשיש לאשה חזקת הגוף ובנוסף יש חזקה‬
‫שראה והתפייס‪ ,‬מוציאין ממון מהבעל‪ ,‬אע"פ שאיתרע רשותה של האשה שנמצא‬
‫בה המום ברשותה כשהיתה ארוסה‪ .‬וכן משמע שפירש הר"ן ברי"ף‪.‬‬
‫לפי פרוש זה דברי הרי"ף קשים מאד‪ .‬דהרי"ף סובר שכאן נמצא כאן היה חזק‬
‫יותר מחזקת הגוף‪ ,‬שהרי אם נמצא המום בבית אביה אין לאב כתובה וצריך גם‬
‫להחזיר את כסף הקידושין‪ .‬וכשנכנסה לרשות הבעל והביא הבעל ראיה שהיו בה‬
‫המומין בבית אביה‪ ,‬ההלכה היא שיש לה כתובה‪ .‬יוצא שמוציאין ממון בחזקה‬
‫שראה והתפייס בלבד )שהרי כנגד חזקת הגוף יש כאן נמצא כאן היה שהרי המום‬
‫נראה ברשות האב(‪ .‬וקשה שבגמ' משמע שאין מוציאין ממון בחזקה שראה והתפייס‬
‫בלבד‪ ,‬משום שכנגד חזקה זו יש חזקה שאין אדם מתפייס במומין?‪.‬‬
‫ע"כ נראה שהעיקר בדעת הרי"ף שפירש כפרוש הריטב"א )שיובא להלן(‪ ,‬דפירש‬
‫שהטעם שבנמצא בה המום אחרי שנכנסה לחופה שיש לה כתובה אף שהביא הבעל‬
‫ראיה שהיה בה המום בארוסין‪ ,‬שכשנכנסה לרשות הבעל שכתובתה לעצמה נחשבת‬
‫כעומדת ברשות הבעל למפרע משעת הארוסין‪ .‬והטעם שהבת אינה רכושו של האב‪,‬‬
‫וכל מום שנופל בה מארוסין ואילך נחשב כנסתחפה שדה הבעל‪ ,‬ואמרינן כל שנמצא‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫סימן כא‬
‫שעא‬
‫המום ברשותו עליו הראיה‪ .‬ולפי זה מוסבר שהרי"ף והרמב"ם לא העתיקו דברי רבא‬
‫כלל אלא העתיקו המשנה כצורתה והיא כפשוטה לפרושו של שמואל‪.‬‬
‫לפי פירוש זה‪ ,‬נ"ל שאין נ"מ לדעת הרי"ף אם הבעל כנס את האשה ברשותו או‬
‫שכנסה ברשות האב‪ .‬וכן אין נ"מ אם הבעל הביא ראיה שהיה בה המום בארוסיה‬
‫והעדים אמרו שראו את המום כשעמדה בבית הבעל‪ .‬לבין אם אמרו העדים שראו את‬
‫המום באשה בבית אביה‪ .‬דמאחר וביארנו שהאשה אינה רכושו של האב ולא של‬
‫הבעל נחשבת לגבי המומים כעומדת ברשות מי שמגיעה לו הכתובה‪ .‬דהיינו‪ ,‬אם‬
‫מגיעה הכתובה לאב ונמצא המום ברשותו איתרע רשותו‪ .‬אולם כשנמצא המום‬
‫לאחר כניסה לחופה שמגיעה לה הכתובה נחשב הדבר שנמצא המום ברשות הבעל‪.‬‬
‫)ודע שהקרבן נתנאל כתב בדעת הרי"ף‪ ,‬שאם הבעל כנס את האשה בבית אביה‪,‬‬
‫ונמצאו בה מומין דעליה הראיה משום כאן נמצא כאן היה‪ ,‬וכמו במחליף פרה‬
‫בחמור‪ .‬וכן משמע בבית מאיר בסי' קי"ז‪ .‬ודין זה נראה לי תמוה‪ .‬ע"כ כתבתי לעיל‬
‫שאין נ"מ בזה לדעת הרי"ף‪ .‬ולשיטתם קשה מאד‪ ,‬שלגבי כל הדברים נחשבת האשה‬
‫ברשות בעלה‪ ,‬ליורשה‪ ,‬ולהטמא לה‪ ,‬ולהפר נדריה‪ ,‬וחשיב בית אישה נדרה‪ ,‬ולגבי‬
‫מומין תחשב עדין כעומדת ברשות אביה‪(.‬‬
‫]ולדעת הרי"ף אם הקונה שחט את הפרה ברשות המוכר ויש ספק אם בשעת‬
‫הקנין היתה טריפה‪ ,‬הדין כאן נמצא כאן היה‪ ,‬ואף אם שילם הלוקח חייב המוכר‬
‫להחזיר לו את הדמים‪.‬‬
‫כתב השב שמעתתא בשמעתא ב' פר' ד'‪ ,‬שהקונה פרה ושחטה בסימטה ונמצאת‬
‫טריפה ויש ספק מתי נטרפה כאן מודה הרי"ף שהקונה צריך לשלם עבור הפרה‪ ,‬כיון‬
‫דקנה אותה ע"י קנין ואינה עומדת ברשות המוכר ממש‪ .‬וכתב שם שכן כתב הט"ז‬
‫)חו"מ סי' רכ"ד(‪ .‬והחזו"א )אה"ע סי' פ"ב ס"ו( חולק על השב שמעתתא‪ ,‬וכתב‬
‫שכאן המוכר אינו יכול להוציא ממון‪ ,‬משום שאין לו חזקת הגוף בצירוף של כאן‬
‫נמצא כאן היה‪ ,‬כי המום לא נמצא ברשות הקונה‪ ,‬וכתב שהט"ז כתב כמותו‪ .‬וז"ל‬
‫הט"ז‪:‬‬
‫נ"ל שיש נ"מ בין הפרושים‪ .‬כגון‪ ,‬אם נעשית המשיכה בסימטה ובחצר של‬
‫שניהם ששם משיכה קונה‪ ,‬והוי לרי"ף בזה פטור הטבח כיון שאין הספק‬
‫ברשות מקום שלו‪ ,‬ולהרא"ש חייב כיון שמ"מ הוא ברשות בעל הממון‬
‫שהוא הטבח‪.‬‬
‫וזה כדברי החזו"א‪ .‬ולגוף הדין שמא יש לחלק‪ ,‬שאם הקונה קנה את הבהמה‬
‫במשיכה שמשך הבהמה לסימטה‪) ,‬ובאופן שקנה בד' אמות ועיין שו"ע סי' ר' סעי'‬
‫א' ובנתיבות שם ס"ק ד'( ושחט את הבהמה בסימטה‪ ,‬נחשבת הבהמה כעומדת‬
‫ברשות הקונה‪ ,‬שהרי ע"י משיכתו לסימטה קנה את הפרה‪ ,‬ונחשב שנכנסה לרשותו‪.‬‬
‫אולם אם עשה קנין סודר והבהמה עמדה בסמטה‪ ,‬או אם הקונה עשה משיכה ברשות‬
‫של שניהם ושחטה שם‪ ,‬הוי ספק ברשות מי נמצאת טרפה‪ .‬והדין יהיה לדעת הרי"ף‬
‫המוציא מחברו עליו הראיה‪ ,‬כי הר"ן כתב בדעת הרי"ף שחזקת הגוף לבדה אינה‬
‫מוציאה ממון‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫שעב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ונראה שהשב שמעתתא סובר שכדי להוציא ממון נגד חזקת הגוף צריך שהרעותא‬
‫תמצא במקום ממש‪ ,‬אולם כשרוצים להוציא ממון עם חזקת הגוף מספיק שהרעותא‬
‫נמצאת ברשות הקנינית‪) .‬ועיין סמ"ע חו"מ סי' רכ"ד ס"ק ב‪ ,‬ועיין נו"ב אה"ע סי'‬
‫ל"א ד"ה ואפילו‪ .‬וע"ע אבי עזרי פר' כ' מהלכ' מכירה[‪.‬‬
‫וכתב הר"ן שהרי"ף יכול להסכים עם דינו של רב אשי שבברי ושמא עם חזקת‬
‫הגוף מוציאה ממון‪ ,‬ואף כשהמום נמצא ברשות האב‪ .‬ועל כן אם האב טוען ברי‬
‫שהמום נולד לאחר הארוסין גובה הכתובה‪ .‬והרי"ף הביא את דינו של רב אשי‬
‫להלכה בפר' א' שפסק כר' גמליאל שהטוענת משארסתני נאנסתי נאמנת ויש לה‬
‫כתובה‪.‬‬
‫הרמב"ם )בהלכות אישות פרק כ"ה( פסק כדעת הרי"ף והביא המשנה כצורתה‪.‬‬
‫וגם בדינו של שמואל פסק הרמב"ם כהרי"ף )עיין פרק כ' מהלכות מכירה הלכ' י"ד‪-.‬‬
‫ט"ו(‪.‬‬
‫ואבאר כאן הלכה שכתבה הרמב"ם )בפרק כ"ה מהלכ' אישות הלכה ו'( וז"ל‪:‬‬
‫בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה‪ ,‬אפילו‬
‫היה בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו‪ ,‬חזקה שאין אדם שותה‬
‫בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה וחזקתו שידע ורצה‪.‬‬
‫ועיין במ"מ ובכ"מ מה שכתבו בהלכה זו‪ .‬ונ"ל שהרמב"ם מצריך כאן דוקא בעל‬
‫ושהה‪ .‬דכאן הרי מדובר שידוע שהמום היה בה לפני הארוסין‪ ,‬וע"כ אי אפשר‬
‫להעמיד על חזקת הגוף‪ .‬ובגמ' בהמדיר )דף ע"ו ע"א( נאמר שיש שתי חזקות‬
‫א‪ .‬חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו‪ ,‬וחזקה שראה והתפייס‪.‬‬
‫ב‪ .‬חזקה אין אדם מתפייס במומין‪.‬‬
‫ומאחר ואין מוציאין ממון בחזקה אחת כשהחזקה השניה סותרתה‪ .‬ע"כ הצריך‬
‫כאן הרמב"ם בדוקא בעל ושהה‪ .‬ועיין מהרי"ק שורש ק"ה מה שכתב בפרוש רמב"ם‬
‫זה‪.‬‬
‫ולגבי השאלה שהצגנו בענין הביטוח‪ :‬לדעת הרי"ף והר"ן‪ ,‬אם בעל הרכב טוען‬
‫ברי שהרכב ניזק אחרי החתימה על חוזה הביטוח‪ ,‬חברת הביטוח חייבת לשלם‪.‬‬
‫אולם אם הוא טוען שמא‪ ,‬איתרע רשותו וחברת הביטוח פטורה מלשלם‪.‬‬
‫ונראה שכן הדין אף אם הרכב עמד בחצר חברת הביטוח‪ ,‬משום שכאן לא שייך‬
‫לומר איתרע רשותם‪ ,‬כיון שהם לא קנו את הרכב‪.‬‬
‫וגם אם ביטח רכוש של אחרים וטוען ברי יכול להוציא ממון מחברת הביטוח‪.‬‬
‫אולם אם טוען שמא חברת הביטוח פטורה מלשלם‪ ,‬היות שלא איתרע רשותה של‬
‫חברת הביטוח‪.‬‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫סימן כא‬
‫שעג‬
‫ענף ד‬
‫שיטת הרא"ש‬
‫הרא"ש בפסקים כותב‪ ,‬שהרי"ף הביא את המשנה כצורתה ולא הביא את דברי‬
‫רבא ורב אשי‪ ,‬ונראה שהרי"ף סובר שאין נפקא מינה להלכה בין רבא ורב אשי‪,‬‬
‫שנחלקו רק בטעמים‪ .‬והרא"ש הסכים עמו בנקודה זו‪ ,‬אולם הרא"ש לא ביאר דבריו‪.‬‬
‫בפשטות נראה שהרא"ש מפרש את הגמ' כפרוש הר"ן‪ ,‬שרבא מפרש המשנה בשמא‬
‫ושמא ורב אשי בברי ושמא‪ ,‬דלפרוש זה אין נ"מ ביניהם להלכה‪ .‬ועיינתי בתוס'‬
‫הרא"ש וראיתי שמפרש את רבא כפרוש רש"י ותוס'‪ ,‬שמדובר הן בברי ושמא והן‬
‫בשמא ושמא‪ .‬ואת רב אשי מפרש כפי שרצה ר"י לפרש‪ ,‬וכפרוש הר"ן שמדובר בברי‬
‫ושמא‪.‬‬
‫אך לפי זה יש נ"מ בין רבא לרב אשי דלרבא כשטוענת משארסתני נאנסתי נאמנת‬
‫רק אם היתה אפשרות שתאנס אחרי הנשואין‪ ,‬ולרב אשי נאמנת גם כשלא היתה‬
‫אפשרות כזו‪ .‬ויש עוד נ"מ בנכפה הקבוע לו זמן וריח הפה ונכנסה לחופה‪ ,‬והביא‬
‫הבעל ראיה שהמום היה בה בבית אביה‪ ,‬והיא טוענת ברי שהמחלה התחדשה בה‬
‫אחרי הארוסין‪ .‬שלרבא אינה נאמנת היות שלא שייך לומר בזה חזקה ראה והתפייס‪,‬‬
‫ולרב אשי נאמנת בברי וחזקת הגוף‪ .‬וקשה מדוע כתב הרא"ש שאין נ"מ בין רבא‬
‫לרב אשי?‪ .‬וכן הקשה הבית מאיר בסי' קי"ז סעי' ח‪.‬‬
‫ונ"ל שהרא"ש בפסקים מפרש שרבא ורב אשי דברו בשמא ושמא‪ ,‬אבל בברי‬
‫ושמא לדעת הכל מוציאין ממון היות שמצטרף לברי חזקת הגוף‪ ,‬ואין הבדל אם היא‬
‫או אביה טוענים את טענת הברי‪ .‬והרי"ף פסק את הדין בטענת בברי ושמא בפרק א'‬
‫לגבי משארסתני נאנסתי‪ .‬וטעמו של רב אשי כשנמצאו באשה מומין אחרי שנכנסה‬
‫לחופה והביא הבעל ראיה שהיו בה המומין בבית אביה שיש לה כתובה‪ ,‬משום‬
‫שכאן אין רעותא ברשותה‪ ,‬מכיון שאחרי הארוסין עומדת ברשות הבעל לגבי מומין‪,‬‬
‫ומוציאין ממון ע"פ חזקת הגוף לבדה‪) .‬וכן פרש תוס' הרא"ש את דברי שמואל‬
‫במסקנה(‪ .‬ולפי פרוש זה עדין יש נ"מ בין רבא לרב אשי‪ ,‬כגון בשוטה שנמצאת‬
‫בעולה ולא יכלה להאנס תחתיו‪ ,‬שלרב אשי יש לה כתובה ולרבא לא‪ .‬אבל מקרה זה‬
‫אינו שכיח כלל‪ .‬והנ"מ שכתבו התוס' ‪ -‬נכפה שקבוע לו זמן או ריח הפה ‪ -‬אינם נ"מ‬
‫לפרוש זה‪ ,‬כי מן הסתם טוענת ברי‪ ,‬ובברי ושמא וחזקת הגוף מוציאין ממון‪ .‬ע"כ‬
‫כתב הרא"ש שאין נ"מ בין רבא לרב אשי‪.‬‬
‫הרא"ש שם מביא את הרמ"ה שכתב שיש נ"מ בין רבא לרב אשי במקדש בוגרת‬
‫ונמצא בה מום אחרי הארוסין‪ .‬שלרבא איתרע רשותה‪ ,‬ואמרינן כאן נמצא כאן היה‪,‬‬
‫ואין לה כתובה‪ .‬ולרב אשי אף אם נמצא בה המום בארוסין עליו הראיה‪ ,‬כיון שמנה‬
‫לי בידך הוא‪ .‬הרא"ש דוחה את הרמ"ה וכותב שבבוגרת הכל מודים שאף אם נמצא‬
‫בה המום בארוסין דיש לה כתובה‪ .‬והטעם‪ ,‬כי מן הדין מזמן שנתארסה היא ברשות‬
‫הבעל לענין מומין‪ ,‬שהרי אם יפול בה מום אחרי הארוסין נסתחפה שדהו ויש לה‬
‫כתובה‪ .‬רק בנערה מכיון שהאב זוכה בכתובתה היא נחשבת ברשותו ואם נפל בה‬
‫מום ויש ספק מתי נפל איתרע רשות האב‪ ,‬אבל בוגרת שאין לה לאב זכות בה אינה‬
‫שעד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫נחשבת ברשותו ואם נפל בה מום נחשב כנמצא המום ברשות הבעל‪ .‬גם מדברי‬
‫הרא"ש האלו נראה כפי שכתבנו‪ ,‬שמפרש דעת הרי"ף שרבא ורב אשי דברו בשמא‬
‫ושמא‪ .‬שהרי הרא"ש לא הזכיר כאן כלל טענות ברי ושמא‪.‬‬
‫הרא"ש דחה את הרמ"ה וכתב שבוגרת שנמצא בה מום בארוסין יש לה כתובה‬
‫לדעת הכל‪ .‬ונראה טעמו‪ ,‬שחזקת הגוף מוציאה ממון בשמא ושמא‪ ,‬במקום שאין‬
‫רעותא של כאן נמצא כאן היה‪ .‬והרמ"ה סובר שלרבא מוציאים ממון בחזקת הגוף‬
‫רק כאשר יש רעותא בפועל ברשות הבעל‪ .‬ולהלכה אין נ"מ בין הרמ"ה והרא"ש‪,‬‬
‫כיון שהרמ"ה פסק כרב אשי‪.‬‬
‫ונ"ל שהרא"ש חזר בו בפסקים ממה שכתב בתוס' הרא"ש‪ ,‬משום שאת הברייתא‬
‫של מחט שנמצאת בבית הכוסות חייבים לפרש שמוציאים ממון ע"פ חזקת הגוף‬
‫בלבד בלא טענת ברי )ועיין תוס' רא"ש דף ל"ו ד"ה לא קשיא(‪ .‬ועוד שרמי בר‬
‫יחזקאל אליבא דשמואל פרש את המשנה בשמא ושמא‪ ,‬שהרי הביא ראיה מהמשנה‬
‫לדינו‪ .‬ולדבריו אם נכנסה לחופה והביא הבעל ראיה שהיה בה המום בבית אביה יש‬
‫לה כתובה‪ ,‬משום שנחשב שהספק נמצא ברשות הבעל‪ ,‬ולא איתרע רשות האשה‬
‫כשהכתובה שייכת לה‪ ,‬ואם כן יש לה כתובה גם אם טוענת שמא‪ .‬ולאור פרוש זה‬
‫במשנה‪ ,‬יסד רמי בר יחזקאל את הכלל "כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה" וע"כ‬
‫לא רצה הרא"ש לעשות מחלוקת בין שמואל לרב אשי‪ ,‬ופרש את דברי רב אשי‬
‫כשמואל‪.‬‬
‫העולה מדברי הרא"ש לגבי שאלתנו‪ ,‬שהרא"ש סובר להלכה כדעת התוס'‬
‫שבשמא ושמא מוציאין ממון ע"פ חזקת הגוף‪ .‬ולפי זה‪ ,‬גם אם בעל הרכב טוען‬
‫שמא חייבת חברת הביטוח לשלם‪.‬‬
‫אך אם ביטח רכוש של חברו‪ ,‬לא יוכל להוציא ממון בטענת שמא‪ .‬כיון שחזקת‬
‫הגוף של חפץ שאינו שלו אינה מסייעת לו‪ ,‬כשם שחזקת הגוף של הבת אינה מסייעת‬
‫לאב‪ .‬אבל בטענת ברי יוכל להוציא ממון‪.‬‬
‫שוב עיינתי ברבינו ירוחם )נתיב כ"ג החלק השמיני( וראיתי שכתב שכוונת‬
‫הרא"ש במה שכתב שהרי"ף סובר שאין נ"מ בין רבא לרב אשי‪ ,‬שאין לפרש ‪ -‬שרבא‬
‫אמר את דינו בין בשמא ושמא ובין בברי ושמא‪ ,‬ורב אשי מפרש את המשנה שהאב‬
‫טוען שמא והבת ברי‪ ,‬וזה החילוק מדוע כשהביא הבעל ראיה שהיה בה מום בבית‬
‫אביה שהאב אינו גובה‪ ,‬והבת כן‪ .‬ולפי זה אם האב טוען ברי לי שהמום נתחדש אחרי‬
‫הארוסין‪ ,‬יגבה את הכתובה‪ - .‬אלא הרא"ש מבאר את הרי"ף שכל שהמום נמצא‬
‫ברשותו איתרע רשותו ועליו הראיה‪ ,‬בין אם טוענים שמא ושמא ובין אם טוענים ברי‬
‫ושמא‪ .‬ולפי זה צריך לפרש שטעמו של רב אשי שכאשר הביא הבעל ראיה אחרי‬
‫שנכנסה לחופה שהיו בה המומין בבית אביה שיש לה כתובה‪ .‬הוא משום שאחר‬
‫שנשאת שייכת הכתובה לה‪ .‬וע"כ אף אם מביא הבעל ראיה שהיו בה המומין בבית‬
‫אביה אין זה נחשב כרעותא ברשותה‪ .‬כיון שאם נפל בה המום אחרי הארוסין אינה‬
‫מפסידה כתובה‪ .‬ולמעשה מוציאה ממון ע"פ חזקת הגוף לבד‪.‬‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫סימן כא‬
‫שעה‬
‫ולפי פרוש זה‪ ,‬הרא"ש בפסקים פירש את הרי"ף‪ ,‬כפרוש ר"י במסקנה‪ .‬שהוכיח‬
‫מלשון המשנה "היו בה מומין ועודה בבית אביה ‪ -‬האב צריך להביא ראיה‬
‫שמשנתארסה היו בה מומין הללו‪ ,‬ונסתחפה שדהו" והוכיח ר"י מלשון המשנה שאם‬
‫נמצא מומין ברשותו צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה המומין" ומשמע‬
‫שהאב גובה כתובה דוקא עם ראיה‪ ,‬ולא מועיל שיטען ברי לי‪ .‬ולפי פרוש זה יש נ"מ‬
‫בכמה דינים בין רבא לרב אשי‪ ,‬וכפי שהבאנו לעיל )ענף א( בפרוש שיטות רש"י‬
‫ותוס'‪ ,‬רק היות שאינם חלוקים אם מועילה טענת ברי‪ ,‬כתב הרא"ש שאין נ"מ ביניהם‬
‫להלכה‪ .‬ובמיוחד שהנפקא מינות אלו אינם מוזכרות בגמ'‪ .‬וכשטוען מצאתיה בעולה‬
‫בכל מקרה צריכה לטענה כפי שכתבנו לעיל‪) .‬חוץ משוטה וכמו שנתבאר לעיל(‪.‬‬
‫ודע שהרא"ש פירש את הרי"ף בדברי שמואל כפרוש רש"י והתוס'‪ ,‬וכתב שיש‬
‫שיבוש בספרי הרי"ף‪ ,‬וצריך להיות כתוב על בעל הפרה להביא ראיה‪ ,‬במקום מה‬
‫שכתוב על בעל החמור להביא ראיה‪.‬‬
‫העולה מדברי הרא"ש לענין שאלתנו לפרוש זה‪ ,‬שהרא"ש סובר להלכה כדעת‬
‫התוס' שבשמא ושמא מוציאין ממון ע"פ חזקת הגוף לבד‪ .‬ולפי זה גם אם בעל הרכב‬
‫טוען שמא חייבת חברת הביטוח לשלם‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬אם אדם ביטח רכוש של חברו‪ ,‬לא יוכל להוציא ממון אפי' בטענת ברי‪ .‬כיון‬
‫שחזקת הגוף של החפץ אינה מסייעת לו‪ ,‬משום שהחפץ אינו שלו‪ ,‬כשם שחזקת‬
‫הגוף של הבת אינה מסייעת לאב‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫פרוש הריטב"א‬
‫הריטב"א מפרש את רב אשי כפרוש הר"ן‪ ,‬דהיינו שמדובר שהאשה טוענת ברי‬
‫ואביה טוען שמא‪ ,‬והאשה מוציאה ממון בחזקת הגוף בצירוף ברי לי‪.‬‬
‫ואת דברי רמי בר יחזקאל מפרש הריטב"א‪ ,‬ששמואל סובר כל שנולד המום‬
‫ברשותו עליו הראיה‪ ,‬דמוציאין ממון בשמא ושמא ע"י חזקת הגוף בצרוף הרעותא‬
‫שהמום נמצא ברשות הקונה‪ ,‬שמשעת הקנין נחשב שהחפץ עומד ברשותו‪ .‬וכתב‬
‫הריטב"א ששמואל הביא ראיה לדינו מהסיפא של המשנה‪:‬‬
‫"נכנסה לרשות הבעל ‪ -‬הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה‬
‫מומין אלו‪ ,‬והיה מקחו מקח טעות"‪.‬‬
‫ושמואל מפרש את המשנה בשמא ושמא‪.‬‬
‫ולכאורה דברי הריטב"א קשים‪ ,‬מדוע כשמביא הבעל ראיה שהיה בה המום בבית‬
‫אביה בארוסין האשה מוציאה ממון‪ ,‬הרי איתרע רשותה‪ ,‬ויש לה רק חזקת הגוף?‪.‬‬
‫ונ"ל לתרץ‪ ,‬ששמואל מפרש‪ ,‬שכאשר האב הוא התובע ויש ראיה שהיה בבת מום‬
‫כשהיתה ברשותו‪ ,‬יש רעותא ברשותו‪ ,‬ואינו יכול להוציא ממון ע"י חזקת הגוף‬
‫בלבד‪ .‬אולם כאשר האשה נכנסה לרשות הבעל והיא תובעת הכתובה‪ ,‬והבעל מביא‬
‫ראיה שהיה בה המום בארוסין‪ ,‬אין זה מהוה רעותא ברשותה‪ ,‬משום שלגבי מומין‬
‫נחשבת כבר ברשות הבעל שהרי אם נופל בה מום בארוסין אינה מפסידה כתובתה‪.‬‬
‫שעו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫לפי פרוש זה‪ ,‬אם נתקדשה בבגרותה ונמצא בה מום בארוסין‪ ,‬יש לה כתובה‪,‬‬
‫משום שהיא תובעת הכתובה‪ ,‬ויש לה חזקת הגוף בצירוף הרעותא ברשות הבעל‬
‫שהמום נמצא ברשותו‪ ,‬שהרי לגבי מומין עומדת ברשות הבעל כפי שנתבאר‪.‬‬
‫ולפי פי' הריטב"א תיושב קושית התוס' )דף ע"ו ע"ב ד"ה כל( שהקשו מהמשנה‬
‫בפר' השואל שהמחליף פרה בחמור וילדה הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה‪.‬‬
‫וקשה מדוע לא אזלינן בתר חזקת הגוף ונאמר שילדה לאחר ההחלפה‪) .‬והתוס' תרצו‬
‫וז"ל "וצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא כי התם‪ ,‬לספק שנולד לגריעותא כי‬
‫הכא"‪ .‬ונ"ל שכוונתם דאזלינן בתר חזקת הגוף כדי שלא לבטל קנין‪ ,‬אולם‬
‫כשהשאלה היא אם החליף את הפרה לפני שילדה או אח"כ אין נ"מ לגבי ביטול‬
‫הקנין‪ ,‬וע"כ נשאר הדבר בספק‪ .‬וכ"כ התוס' חולין דף נ"א ע"א ד"ה המוציא‪ .‬ועתה‬
‫מצאתי בריב"ש סי' שע"ג שכן פירש את כוונת התוס' במה שכתבו לטיבותא‬
‫ולגריעותא‪ (.‬ולריטב"א הדבר מיושב‪ ,‬שאין מוציאין ממון אלא בחזקת הגוף בצרוף‬
‫רעותא שנמצא המום ברשות הקונה‪ ,‬ואמרינן כל שנמצא המום ברשותו עליו הראיה‪.‬‬
‫וכאן יש רק חזקת הגוף‪ ,‬ואין רעותא או מעלה ברשות הקונה‪ ,‬שעל הולד עצמו דנים‬
‫מתי נולד והאם נכנס כלל לרשות הקונה‪.‬‬
‫וכתב הריטב"א שפוסקים כרב אשי ושמואל‪ ,‬ורב אשי יכול לסבור את דינו של‬
‫שמואל‪ .‬ולפי זה כשיש ספק מתי נפל המום אפשר להוציא ממון בטענת ברי ושמא‬
‫עם חזקת הגוף‪ ,‬וכן בשמא ושמא כשיש חזקת הגוף עם רעותא שהמום נמצא ברשות‬
‫הקונה שהחפץ עומד ברשותו‪.‬‬
‫ולפי הריטב"א‪ ,‬הדין בשאלות שהצגנו לעיל יהיו כדלהלן‪ :‬אם בעל הרכב טוען‬
‫ברי לי שהרכב נפגע אחרי החתימה על חוזה הביטוח‪ ,‬חייבת חברת הביטוח לשלם‪.‬‬
‫וכן הדין אפי' אם ביטח רכוש של חבירו‪.‬‬
‫אך אם אינו טוען טענת ברי‪ ,‬פטורה חברת הביטוח מלשלם‪ .‬משום שכאן הרכב‬
‫לא נקנה ע"י חברת הביטוח ולא נמצאה רעותא ברשותם‪ ,‬ואדרבה המום נמצא‬
‫ברשות בעל הרכב‪ .‬ובודאי שחברת הביטוח פטורה לשלם‪ ,‬כשביטח רכוש של חברו‬
‫ואינו טוען ברי‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫שיטת הרשב"א‪ ,‬פסקי הרי"ד‪ ,‬וריא"ז‪.‬‬
‫הרשב"א ופסקי הרי"ד והריא"ז פרשו שרב אשי מפרש שהחילוק בין הבת לאב‬
‫הוא‪ ,‬שהבת טוענת ברי והאב טוען שמא‪ ,‬ומוציאים ממון עם בטענת ברי עם חזקת‬
‫הגוף‪ .‬ואת דברי רמי בר יחזקאל אליבא דשמואל מפרשים בשמא ושמא‪ ,‬ואין‬
‫מוציאין ממון ממוחזק בשמא עם חזקת הגוף‪ .‬ופרוש דברי שמואל אליבא דרמי בר‬
‫יחזקאל ‪:‬‬
‫"המחליף פרה בחמור‪ ,‬ומשך בעל החמור את הפרה‪ ,‬ולא הספיק בעל הפרה‬
‫למשוך את החמור עד שמת החמור‪ ,‬כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה‪.‬‬
‫ותנא תונא כלה"‪.‬‬
‫סימן כא‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫שעז‬
‫הכוונה‪ ,‬שאם משך בעל החמור את הפרה‪ ,‬ובעל הפרה רוצה שיחזיר לו את הפרה‪,‬‬
‫כי טוען שמא החמור מת תחילה ולא התקיים המקח‪ ,‬עליו הראיה משום שרוצה‬
‫להוציא ממון‪.‬‬
‫והראיה שהביא מהמשנה היא מהרישא‪ ,‬שאם נמצאו המומים ברשות האב אין‬
‫האב מוציא ממון בטענת שמא עם חזקת הגוף‪ ,‬וכן אין הבעל מוציא את כסף‬
‫הקידושין אע"פ שאיתרע רשות האב‪ .‬ואת הסיפא של המשנה שנמצאו המומין בבית‬
‫הבעל על הבעל להביא ראיה‪ ,‬מעמידים באופן שהאשה טוענת ברי‪.‬‬
‫וכן פרשו את הברייתא של מחט שנמצאת בבית הכוסות‪ ,‬שבכל גוונא המוציא‬
‫מחברו עליו הראיה‪ .‬ואם נתן דמים אינו מקבל אותם בחזרה‪ .‬ואם עדין לא שילם‬
‫פטור מלשלם עד שהמוכר יוכיח שהפרה לא היתה טריפה בזמן המכירה‪ .‬וכ"כ המ"מ‬
‫)בפר' כ' מהלכ' מכירה הלכ' יד ‪ -‬טו( בשם הרשב"א‪.‬‬
‫ולפי דבריהם‪ ,‬אם בעל הרכב טוען ברי חייבת חברת הביטוח לשלם‪ ,‬אולם בטענת‬
‫שמא אין חייבת חברת הביטוח לשלם‪.‬‬
‫ענף ז‬
‫עתה מוטל עלינו לברר כיצד נפסק להלכה‪ .‬וז"ל השו"ע באה"ע סי' קי"ז סעי' ח'‪:‬‬
‫"היו בה מומין שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין‪ ,‬אם נמצאו בה אחר‬
‫שכנסה לבית הבעל‪ ,‬על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היה בה והיה‬
‫מקחו מקח טעות‪ .‬ואם נמצאו בה והיא בבית אביה‪ ,‬על האב להביא ראיה‬
‫שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו‪ .‬הגה‪ :‬וי"א דאם האב טוען ודאי‪ ,‬על‬
‫הבעל להביא ראיה )המ"מ פכ"ה בשם הרשב"א("‪.‬‬
‫ובחושן משפט סימן רכ"ד סעיף א' פסק השו"ע וז"ל‪:‬‬
‫"כל מי שנולד ספק ברשותו‪ ,‬עליו להביא ראיה‪ .‬כיצד‪ ,‬המחליף פרה בחמור‪,‬‬
‫ומשך בעל החמור את הפרה‪ ,‬ולא הספיק בעל הפרה למשוך החמור עד‬
‫שמת החמור‪ ,‬על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת‬
‫הפרה‪ ,‬וכן כל כיוצא בזה‪ .‬הגה‪ :‬ויש אומרים דעל בעל הפרה להביא ראיה‪,‬‬
‫דמאחר שקנה החמור בכל מקום שהוא‪ ,‬הרי היה ברשות בעל הפרה ועליו‬
‫להביא ראיה‪ ,‬כמו שיתבאר בסמוך לענין טבח )טור בשם הרא"ש("‪.‬‬
‫מדברי השו"ע באה"ע ובחו"מ מבואר שפסק כהרי"ף והרמב"ם בכל‪) ,‬שכתבו‬
‫שהקובע הוא רק באיזה מקום נולד הספק(‪ ,‬ואפי' להוציא ממון מיד המוחזק‪ .‬ובאמת‬
‫שפסק זה תמוה כיון שרוב הראשונים חולקים על כך‪ .‬וגם הרמב"ן הרשב"א‬
‫והריטב"א‪ ,‬שבדרך כלל נמשכים אחרי דעת הרי"ף‪ ,‬כאן בסוגיא במחליף פרה בחמור‬
‫פרשו הסוגיא בדרך רש"י‪ .‬וע"כ אין להוציא ממון על פי דעת הרי"ף‪.‬‬
‫מכל מקום מה שפסק השו"ע שבנמצא הספק בבית אביה והאב טוען שמא שעל‬
‫האב להביא ראיה‪ ,‬הוא מוסכם מכל הפוסקים‪ .‬וכן מה שפסק השו"ע שבנכנסה‬
‫שעח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫לרשות הבעל והבת טוענת שמא שיש לה כתובה‪ ,‬גם זה מוסכם לרוב הפוסקים‪ ,‬שזו‬
‫שיטת רש"י‪ ,‬תוס' והרא"ש‪ ,‬משום שיש לה חזקת הגוף‪ .‬וזה נכון גם לדעת הריטב"א‪,‬‬
‫כי כאן יש גם רעותא ברשות הבעל‪ .‬וזו גם דעת הרי"ף והרמב"ם‪ ,‬שכאשר עומדת‬
‫ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה‪) .‬וכתבנו לעיל שיש לומר שאחרי כניסה לחופה‬
‫נחשבת תמיד כעומדת ברשות הבעל אף אם כנסה בבית אביה‪ .‬וע"ע מה שכתבנו‬
‫לעיל בדעת הרי"ף‪ (.‬והחולקים על דין זה הם הרשב"א‪ ,‬פסקי הרי"ד והריא"ז‪,‬‬
‫שסוברים שבלי טענת ברי אין מוציאים ממון בכל גוונא‪ .‬אולם שיטתם לא הובאה‬
‫להלכה‪.‬‬
‫לפי האמור הרמ"א לא בא לחלוק על הדעה הראשונה‪ ,‬אלא בא להוסיף שיש‬
‫אומרים שאם האב טוען ברי יכול להוציא ממון‪ .‬ברם הדעה דלעיל לא בהכרח‬
‫חולקת על זה ואדרבה רוב הראשונים העומדים בשיטה דלעיל סוברים את דינו של‬
‫הרמ"א‪ .‬וזו דעת הרי"ף‪ ,‬הרמב"ם‪ ,‬הרמב"ן‪ ,‬הרשב"א‪ ,‬הרא"ה‪ ,‬הריטב"א‪ ,‬הר"ן‪,‬‬
‫התוס' רי"ד והריא"ז‪ .‬וכן נראה שנקט הרע"א להלכה בחו"מ סי' רכ"ד‪ .‬והחולקים הם‬
‫רש"י‪ ,‬תוס'‪ ,‬והרא"ש‪) .‬בשיטת הרא"ש כתבתי שבתוספותיו כתב כשאר הראשונים‪,‬‬
‫ובפסקיו אין הדבר ברור אם הוא סובר שאם האב טוען ברי מוציאים ממון‪ .‬ורבינו‬
‫ירוחם כתב שהרא"ש סובר כתוס'(‪ .‬ושמא סבור הרמ"א שהדעה הראשונה היא דעת‬
‫הרא"ש‪ ,‬שפירש ברי"ף שמוציאים ממון ע"פ חזקת הגוף לבד אפי' בטענת שמא‪,‬‬
‫וחזקת הגוף של הבת אינה מועילה לאב ואפי' יטען האב ברי לא יוכל להוציא ממון‪.‬‬
‫וע"כ כתב וי"א שהאב יכול להוציא ממון בטענת ברי‪ ,‬משום שחזקת הבת מועילה‬
‫לו‪ .‬ולפי זה דעת התוס' הובאה להלכה‪) ,‬הדעה הראשונה בשו"ע( ואדם יכול לטעון‬
‫קים לי כהתוס' וצ"ע‪.‬‬
‫ומהרמ"א בחו"מ נראה שפוסק שבשמא במקום שמסייע חזקת הגוף מוציאין‬
‫ממון‪ ,‬אף בלי הסברא של הריטב"א שמצריך סיוע שהספק ימצא ברשות הקונה‪ .‬וכן‬
‫משמע מהקצוה"ח ומהנתיבות בסי' רכ"ד‪ ,‬שדנו באחד שעשה קנין‪ ,‬ואח"כ נמצא‬
‫שהחפץ נגנב‪ ,‬ולא ידוע מתי נגנב‪ .‬הנתיבות כתב שיש חזקת הגוף שהחפץ היה קיים‬
‫בשעת הקנין‪ .‬והקצוה"ח חלק אולם מטעם אחר שכתב שלענין גניבה אין הדבר‬
‫נחשב שיש שנוי בחזקת הגוף‪ .‬עכ"פ משניהם משמע שחזקת הגוף לבדה מספיקה‬
‫להוציא ממון אפי' בטענת שמא‪ .‬ברם בנתיבות סי' רכ"ג ס"ק א' כתב שאין פוסקים‬
‫כרש"י ותוס' ואין מוציאים ממון ע"פ חזקת הגוף כשאין טענת ברי וצ"ע‪.‬‬
‫הנה מה שכתבתי שמהקצוה"ח והנתיבות משמע שמוציאין ממון ע"י חזקת הגוף‬
‫בלבד ללא סיוע של איתרע רשות הלוקח‪ .‬כתבתי כן משום שסברתי שלגבי גנבה לא‬
‫שייך לומר איתרע רשות הלוקח דרק במום שייך לומר דבר זה‪ .‬אולם עתה ראיתי‬
‫בעין יצחק סי' ס"ה ס"ק ס' שכתב שגם לגבי גניבה שייך לומר איתרע רשות הלוקח‬
‫ע"כ אין ראיה מהקצוה"ח והנתיבות שסוברים כדברי רש"י ותוס' ואדרבה בנתיבות‬
‫מבואר שפוסק כהריטב"א‪.‬‬
‫סימן כא‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫שעט‬
‫סכום להלכה‪:‬‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫אם אדם ביטח חפץ שלו‪ ,‬והחפץ נפגע ויש ספק מתי נפגע החפץ‪ ,‬לפני החתימה‬
‫או אחריה‪ ,‬והמבוטח טוען ברי לי שהחפץ נפגע אח"כ‪ ,‬חברת הביטוח חייבת‬
‫לשלם‪ .‬כן דעת כל הפוסקים‪.‬‬
‫אם אדם ביטח חפץ של אחרים וטוען ברי לי שהחפץ נפגע אחרי החתימה‪ ,‬דעת‬
‫רוב הפוסקים שחברת הביטוח חייבת לשלם‪ ,‬וכן משמע שסובר רע"א‪) .‬מלבד‬
‫דעת רש"י ותוס' והרא"ש לפי ר' ירוחם(מא וצ"ע למעשה‪ .‬ועיין מה שכתבנו לעיל‪.‬‬
‫ואם הוא טוען שמא‪ ,‬אם ביטח חפץ שלו הוי ספיקא דדינא‪ .‬שהרמ"א בחו"מ‬
‫משמע שהביא דעת רש"י תוס' והרא"ש שבאופן זה אפשר להוציא ממון ממוחזק‪.‬‬
‫ולעיל נתבאר שהרי"ף‪ ,‬הרמב"ם‪ ,‬הר"ן‪ ,‬הריטב"א‪ ,‬הרשב"א‪ ,‬התוס' רי"ד והריא"ז‬
‫חולקים‪.‬‬
‫ובמקרה שביטח חפץ של אחרים וטוען שמא‪ ,‬דעת כל הפוסקים שחברת הביטוח‬
‫מב‬
‫פטורה מלשלם‪.‬‬
‫ואם ביטח חפץ והחפץ נגנב ולא ברור מתי נגנב‪ ,‬נחלקו הנתיבות והקצות החושן‪,‬‬
‫האם נחשב שיש לבעל החפץ חזקת הגוף המסייעת לו‪.‬‬
‫]ובענין שיטות רש"י ותוס' והרא"ש עיין עוד בהערה שכתבתי בענף ב'‪[.‬‬
‫תוספת לסימן כ"א‬
‫ענף ח‬
‫שייך לגמרות‬
‫כתובות דף י"ב ע"ב‬
‫כתובות דף ע"ה ע"ב ‪ -‬ע"ו ע"ב‬
‫ב"ק דף מ"ו ע"א‬
‫בספרי בכורי גשן ח"א סי' כ"א ביארתי שדעת רש"י והתוס' שבשמא ושמא וחזקת‬
‫הגוף מוצאים ממון‪ .‬וביארתי )בסוף ענף א' ובענף ה'( שאזלינן בתר חזקת הגוף‬
‫להוציא ממון‪ ,‬רק כאשר נעשה מקח ונמצא מום במקח ויש ספק מתי נפל המום‪,‬‬
‫שבמקרה זה אזלינן בתר חזקת הגוף‪ ,‬ואמרינן שהמום נפל אחרי המקח‪ ,‬ואנו‬
‫מא ]עיין הערה בענף ב'[‬
‫מב ]עיין הערה בענף ב'[‬
‫שפ‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫מחייבים את הקונה לשלם עבור המקח‪ ,‬או מה שהתחייב במקח‪ .‬והבאתי שם ראיות‬
‫לכך‪.‬‬
‫עוד ביארתי שם שכל הראשונים סוברים שכאשר יש ברי וחזקת הגוף נגד שמא‬
‫מוציאים ממון‪ .‬אלא שדעת רש"י ותוס' שצריך שחזקת הגוף תהיה של הטוען ברי‪,‬‬
‫או שהחזקה תהיה בחפץ ששייך לטוען ברי‪) ,‬ולא במקרים הדומים למקרה שהאב‬
‫טוען ברי והחזקה היא בבת( ודעת שאר הראשונים שבכל המקרים חזקת הגוף‬
‫מצטרפת לברי להוציא ממון‪ .‬ובענף ז' סיכמתי מי הם הראשונים העומדים בכל‬
‫שיטה‪ ,‬וכתבתי מה ההלכה בענין זה‪.‬‬
‫לאחר שספרי יצא לאור קיבלתי את מכתבו של הרב החסיד ר' אברהם יהודה‬
‫שטיין שליט"א מאשדוד‪ ,‬ודן במה שכתבתי בסי' כ"א‪ ,‬וכתב שתי השגות על הדברים‬
‫שכתבתי‪ .‬כדי להבין את דבריו אביא בקצרה את השאלה שדנתי בה שם‪.‬‬
‫במאמר הנ"ל דנתי באדם שהחנה את רכבו ברחוב‪ ,‬ועלה לבנין משרדים ונכנס‬
‫למשרד של חברת ביטוח‪ ,‬שם הוא חתם על פוליסה‪ ,‬המבטחת את רכבו למקרים של‬
‫תאונה או גנבה‪ .‬לאחר מכן ירד לרחוב ומצא שרכבו נפגע קשה ע"י רכב אחר‪ .‬עתה‬
‫התעורר ספק מתי ניזק הרכב‪ ,‬לפני החתימה על פוליסת הביטוח‪ ,‬או אחריה‪ .‬עוד‬
‫דנתי שם מה הדין אם בעל הרכב טען‪ ,‬מיד אחרי שחתמתי על הפוליסה‪ ,‬ניגשתי‬
‫לחלון‪ ,‬וראיתי כיצד רכב זר פוגע ברכבי ומזיקו‪ .‬בשני המקרים חברת הביטוח טענה‪,‬‬
‫אין אנו יודעים מתי נפגע הרכב‪ ,‬שמא הרכב נפגע לפני החתימה על פוליסת הביטוח‪,‬‬
‫ובאותה שעה הרכב לא היה מבוטח‪ ,‬ואנו פטורים לשלם את הנזק שנגרם בתאונה‪.‬‬
‫במאמר הנ"ל ביארתי את דעות הראשונים הנוגעים לענין‪ ,‬וכתבתי שלראשונים‬
‫הסוברים שבברי וחזקת הגוף נגד טענת שמא‪ ,‬מוציאים ממון מהטוען שמא‪ ,‬נאמן‬
‫בעל הרכב לטעון שהתאונה קרתה אחרי חתימת חוזה הביטוח‪ ,‬וחברת הביטוח‬
‫חייבת לשלם על הנזק‪ .‬עוד ביארתי שם שלדעת רש"י ותוס' שבשמא ושמא וחזקת‬
‫הגוף מוציאים ממון‪) ,‬כאשר הנידון הוא שאם לא נלך אחרי חזקת הגוף יהיה ביטול‬
‫מקח( לשיטתם גם במקרה של הביטוח כאשר שני הצדדים טוענים שמא חברת‬
‫הביטוח חייבת לשלם‪.‬‬
‫במכתבו הרב א‪ .‬י‪ .‬שטיין כתב לי שני השגות על הדברים דלעיל‪.‬‬
‫א‪ .‬במאמר נתבאר שלדעת רש"י ותוס' שבשמא ושמא וחזקת הגוף מוציאים‬
‫ממון‪ ,‬דבר זה נאמר רק במקרה שחזקת הגוף קובעת שלא היה מום במקח ועל‬
‫כן אמרינן שנעשה מקח‪ .‬ברם בשאלה בביטוח השאלה היא אם חברת הביטוח‬
‫התחייבת לשלם בשעת התאונה‪ ,‬שהרי החיוב לשלם חל על חברת הביטוח רק‬
‫בשעת התאונה‪ ,‬ולגבי שאלה זו שאין הנדון בה אם נעשה מקח לא אזלינן בתר‬
‫חזקת הגוף לברר ספק זה‪ ,‬וע"כ גם לדעת רש"י ותוס'‪ ,‬במקרה של השאלה‬
‫בביטוח צריך להיות הדין שחברת הבטוח פטורה לשלם‪.‬‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫סימן כא‬
‫שפא‬
‫ב‪ .‬במאמר נתבאר שדעת כל הראשונים שבברי ושמא וחזקת הגוף מוציאים‬
‫ממון מהטוען שמא‪ ,‬ברם נראה לרב שטייןמג שכלל זה נאמר רק במקרה‬
‫שחזקת הגוף קובעת שלא היה מום במקח ועל כן אמרינן שנעשה מקח‪ .‬ברם‬
‫בשאלה בביטוח השאלה היא אם חברת הביטוח התחייבת לשלם בשעת‬
‫התאונה‪ ,‬שהרי החיוב לשלם חל על חברת הביטוח רק בשעת התאונה‪ ,‬ולגבי‬
‫שאלה זו שאין הנדון בה אם נעשה מקח לא אזלינן בתר חזקת הגוף לברר ספק‬
‫זה‪ .‬ועל כן בשאלה דלעיל בביטוח גם כאשר יש טענות ברי ושמא וחזקת הגוף‬
‫צריך להיות הדין שחברת הביטוח פטורה לשלם‪.‬‬
‫א‬
‫אשיב על שתי ההשגות תשובה אחת‪ ,‬המקרה שדנתי בו דן בשאלה היא אם היה‬
‫ביטול מקח‪ ,‬והטעם שבשאלה של הביטוח יש ספק אם חברת הביטוח התחייבה‬
‫בביטוח הרכב‪ ,‬או שמא התאונה היתה לפני החתימה על הפוליסה וחברת הביטוח‬
‫לא התחייבה לבטח את הרכב שנפגע קשה‪ .‬ודע שהתחייבות חברת ביטוח לשלם‬
‫במקרה של ביטוח היא התחייבות מעכשיו בתנאי‪ ,‬כיון שאין אפשרות לקבל בקנין‬
‫ולהתחייב באופן שההתחייבות תחול בעתיד כשתקרה תאונה‪ .‬ואף שאדם יכול‬
‫לעשות קנין שיחול לאחר ל' יום‪ ,‬מ"מ התחייבות חברת ביטוח אינה התחייבות‬
‫שתחול עליה חיוב במקרה של תאונה‪ ,‬כיון שבקנין לאחר ל' יום שני הצדדים יכולים‬
‫לחזור בהם תוך ל' יום‪ ,‬וכאן אחרי החתימה על הפוליסה שני הצדדים אינם יכולים‬
‫לחזור בהם‪ .‬ועל כן השאלה שדנו בה היא נדון של ברי ושמא וחזקת הגוף כשהנדון‬
‫הוא אם היה ביטול מקח‪ ,‬ועל כן כל מה שכתבתי במאמר לגבי ביטוח תקף ואין‬
‫לערער עליו‪.‬‬
‫ב‬
‫הנה אף שדחיתי את ההשגות שכתב הרב א‪ .‬י‪ .‬שטיין מכל מקום מתוך ההשגותיו‬
‫עולה נקודה חשובה שלא דנתי בה במאמר הנ"ל שראויה לליבון מעמיק‪ .‬מתוך‬
‫דבריו עולה שמה דאמרינן שבברי ושמא וחזקת הגוף שמוציאים ממון מהטוען‬
‫שמא‪ ,‬דין זה נאמר רק כאשר היה מקח והתעורר ספק האם בשעת הקנין היה מום‬
‫במקח‪ ,‬והוי מקח טעות‪ ,‬שבמקרה זה אזלינן אחרי חזקת הגוף ואמרינן שבשעת‬
‫הקנין היה החפץ שלם והמקח קים‪ ,‬אבל אם אין הנדון בשאלה של ביטול מקח לא‬
‫אמרינן שברי ושמא וחזקת הגוף מוציאים ממון‪ .‬הרב א‪ .‬י‪ .‬שטיין כתב שדבר זה נידון‬
‫בתוס' רי"ד ובשו"ת בנחלת דוד ובשערי יושר ובחזו"א ודעתם כפי שכתב‪ .‬מאחר‬
‫מג הרב א‪ .‬י‪ .‬שטיין ביסס את דבריו על התוס' רי"ד ועל המבואר בשו"ת בנחלת דוד ובשערי‬
‫יושר ובחזו"א שדבריהם יובאו להלן‪.‬‬
‫שפב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ונ"ל שפשטות הראשונים אינה כדברי האחרונים ע"כ אביא את דברי האחרונים‬
‫בקצרה ואדון בדבריהם‪.‬‬
‫נביא תחילה את דברי השב שמעתתא‪ ,‬שמחמת קושיותיו בסוגיא אמרו האחרונים‬
‫את חידושם דלעיל‪ .‬השב שמעתתא )שמעתא ב' פר' ו'( כתב וז"ל‪:‬‬
‫"ונראה לעניות דעתי מוכח דלא מהני חזקת הגוף להוציא ממון אפי'‬
‫בהצטרף ברי ושמא‪.‬‬
‫ראיה ראשונה מהא דאמרו ריש פרק הפרה )ב"ק דף מ"ו ע"א( מתני'‪ .‬שור‬
‫שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה‪ ,‬ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם‬
‫משנגחה ילדה ‪ -‬משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד‪ .‬וכן פרה שנגחה את‬
‫השור ונמצא ולדה בצדה‪ ,‬ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה‬
‫ילדה ‪ -‬משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד‪ .‬גמ'‪ .‬אמר רב יהודה‬
‫אמר שמואל‪ :‬זו דברי סומכוס‪ ,‬דאמר‪ :‬ממון המוטל בספק חולקין‪ ,‬אבל‬
‫חכמים אומרים‪ :‬זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה‪ .‬למה לי‬
‫למימר זה כלל גדול בדין? אצטריך‪ ,‬דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר‬
‫שמא ‪ -‬המוציא מחבירו עליו הראיה‪ .‬והתם נמי איכא חזקת הגוף לומר‬
‫שילדה השתא‪ .‬וכו' ואפ"ה אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה וכ"כ הרי"ף‬
‫וכ"כ הרמב"ם פר' ט' מנזקי ממון וכן בטור ושו"ע סימן שצ"ט‪.‬‬
‫ראיה שניה מדברי הרי"ף פרק השואל גבי המחליף פרה בחמור שזה‬
‫אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו וכתב שם‬
‫הרי"ף דאפי' לוקח אומר ברי ומוכר שמא ע"ש וכ"כ הרמב"ם פ"כ ממכירה‬
‫ובטור ושו"ע חו"מ סימן רכ"ג‪ .‬והתם נמי איכא חזקת הגוף לומר השתא‬
‫הוא דילדה ובחזקת מעוברת עד עתה ובהצטרפות ברי ושמא וכו'‪.‬‬
‫ראיה שלישית הרמב"ם פר' ג' מהלכ' שאלה כתב בשאלה חצי יום ושכרה‬
‫חצי יום המשאיל אומר בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע‬
‫חייב‪ ,‬כשיש עסק שבועה ביניהם‪ .‬ע"ש והוא מסוגית הס"ס פרק השואל דף‬
‫צ"ח ומשמע דאפילו להיפך בשכרה חצי יום ושאלה חצי יום נמי פטור אם‬
‫לא היה עסק שבועה ביניהם והתם נמי איכא חזקת הגוף לומר השתא הוא‬
‫דמתה בעידן שאלה וברי ושמא‪ .‬וכו' ובנימוקי יוסף הקשה בהא דקאמר‬
‫בגמ' אהא דתנן שאלה חצי יום ושכרה חצי יום והשואל אומר איני יודע‬
‫דחייב לימא תיהוי תיובתא דר' נחמן ור' יוחנן‪ ,‬ומאי קושיא הא שאלה חצי‬
‫יום הוי ליה איני יודע אם החזרתי להך לישנא דפר' הגוזל בתרא דשומר‬
‫חייב מעידן משיכה‪ ,‬וע"ש שכתב דה"ה להיפוך נמי דהיינו שכרה חצי יום‬
‫ושאלה חצי יום דכה"ג הו"ל איני יודע אם נתחייבתי‪ ,‬ובזה תיהוי תיובתא‬
‫דר' נחמן ור' יוחנן וע"ש וא"כ עיקר תיובתא אינו אלא משכרה ואח"כ‬
‫שאלה‪ ,‬וכה"ג אית ביה חזקת הגוף ולומר השתא הוא דמתה בעידן שאלה‬
‫וחזקת הגוף בהצטרפות ברי ושמא מהני‪ ,‬אע"כ דלא מהני ברי ושמא אפי'‬
‫היכא דאיכא חזקת הגוף"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫סימן כא‬
‫שפג‬
‫ג‬
‫והנה מחמת ראיות אלו מסיק השב שמעתתא שם שלהלכה לא פוסקים שברי‬
‫ושמא וחזקת הגוף מוציאים ממון‪ .‬והנה דבריו תמוהים שבספרי בסי' כ"א ביארתי‬
‫שכל הראשונים פסקו שבברי ושמא וחזקת הגוף מוציאים ממון‪) .‬ורש"י ותוס' חלקו‬
‫רק במקום שלדעתם חזקת הבת לא מועילה לאב(‪ .‬ברם הקושיות שהקשה השב‬
‫שמעתתא על השטות שפסקו שברי ושמא וחזקת הגוף מוציאים ממון הם גדולות‬
‫וקשות‪ ,‬וע"כ הנחלת דוד )בתשובותיו סי' א'( והשערי יושר )שער החזקות פרק י"ג(‬
‫והחזו"א )הלכות כתובות סי' פ"ב ס"ק ז'( כתבו שנראה לומר שלא בכל המקרים‬
‫אמרינן שברי ושמא וחזקת הגוף מוציאים ממון‪ ,‬וכולם נבאו כאחד שאמרינן ברי‬
‫ושמא וחזקת הגוף מוציאה ממון רק במקום שהיה מקח‪ ,‬על סמך שהחפץ או הגוף‬
‫היו שלמים‪ ,‬והתעורר ספק שמא בזמן המקח נשתנה הגוף‪ ,‬באופן זה אמרינן שאם יש‬
‫טענת ברי דאזלינן אחרי חזקת הגוף שלא יתבטל המקח‪ .‬אבל במקרים שלא היה‬
‫מקח כפי הדוגמאות שהביא השב שמעתתא לא אמרינן שברי ושמא וחזקת הגוף‬
‫מוציאים ממון‪.‬‬
‫ד‬
‫הנה החידוש שכתבו האחרונים הוא מחודש‪ ,‬ומפשטות הראשונים שדברו בענין‬
‫זה אין נראה שסוברים כן‪ ,‬שלא ביארו את הדבר וכפי שנפרט להלן‪ .‬בנוסף לכך‬
‫חידוש זה אינו מסתבר כי הראשונים הסוברים שבשמא ושמא וחזקת הגוף‬
‫שמוציאים ממון‪ ,‬הדבר מובן בסברא שאמרו כן רק במקום שהיה מקח על סמך‬
‫שחזקת קיימת‪ ,‬והתעורר ספק שמא בזמן הקנין נשתנה הגוף‪ ,‬באופן זה אמרינן‬
‫שאזלינן בתר חזקת הגוף שלא יתבטל המקח‪ .‬אבל לשיטות שבברי ושמא וחזקת‬
‫הגוף שמוציאים ממון‪ ,‬לדעתם הסיבה שעיקרית שמוציאים ממון הוא טענת הברי‪,‬‬
‫וע"כ לא מסתבר שאמרו את דבריהם רק במקרה שנעשה מקח על סמך שחזקת הגוף‬
‫לא השתנתה‪ .‬וכעין זה מצינו שמגו וחזקת הגוף מוציא ממון ושם אין הבדל אם‬
‫נעשה קנין או לא‪) .‬עיין ש"ך חו"מ סי' פ"ב כללי מגו כלל א' שהביא את הכלל שמגו‬
‫וחזקת הגוף מוציאה ממון‪ ,‬ולא חילק שכלל זה נאמר רק במקום שנעשה קנין(‪ .‬וע"כ‬
‫אמרתי לעיין בראשונים שדברו בענין זה כדי לברר אם יש ראיה מהם מה הם סוברים‬
‫בנדון‪.‬‬
‫והנה שנינו בכתובות דף י"ב ע"ב‬
‫"גמ'‪ .‬אתמר‪ :‬מנה לי בידך‪ ,‬והלה אומר איני יודע‪ ,‬רב יהודה ורב הונא‬
‫אמרי‪ :‬חייב‪ ,‬ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי‪ :‬פטור‪ .‬רב הונא ורב יהודה אמרי‬
‫חייב‪ ,‬ברי ושמא ‪ -‬ברי עדיף; רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור‪ ,‬אוקי ממונא‬
‫בחזקת מריה‪ .‬וכו' אע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה‪ ,‬אמר רבן‬
‫שפד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫גמליאל ברי עדיף‪ .‬לימא‪ ,‬רב יהודה ורב הונא דאמרי כר"ג‪ ,‬ורב נחמן ורבי‬
‫יוחנן דאמרי כרבי יהושע"!‬
‫וכתבו התוס' שם בד"ה רב הונא ורב יהודה וז"ל‪:‬‬
‫"אבל קשה דבעי למימר הכא הא דרב יהודה דשמואל היא דפסק כרבן‬
‫גמליאל והתם ברי גרוע ושמא טוב שהבעל אינו יודע מתי נבעלה ואם כן‬
‫תיקשי דשמואל אדשמואל‪ ,‬דפ' הפרה )ב"ק מ"ו‪ .‬ושם( ויש לומר דה"מ‬
‫למימר וליטעמיך‪ .‬ועוד יש לומר דסוגיא דהכא סברה דזה כלל גדול בדין‬
‫לא לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא‪ ,‬אלא כדקאמר התם אי נמי לכי הא‪.‬‬
‫וקשה על זה דאפילו לפי אי נמי דהתם לא אתי שפיר דהא בסוף המניח )שם‬
‫דף לה‪ :‬ושם( אית להו לרבנן בהדיא דאפי' ניזק אומר ברי כו' ושמואל סובר‬
‫כרבנן כדמוכח בהמוכר שור לחברו"‪.‬‬
‫והנה דברי התוס' "ויש לומר דה"מ למימר וליטעמיך" צריכים ביאור‪ ,‬ונ"ל‬
‫שכוונתם שצריך לומר שטעמו של שמואל שרק במקרה של המשנה בכתובות ר"ג‬
‫סובר שהאשה נאמנת משום שיש לה מגו וחזקת הגוף דבר שאין לניזק בב"ק‪.‬‬
‫ובתרוצם השני כתבו‪" :‬ועוד יש לומר דסוגיא דהכא סברה דזה כלל גדול בדין לא‬
‫לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא‪ ,‬אלא כדקאמר התם אי נמי לכי הא"‪ .‬נראה‬
‫שכוונתם שהסוגיא בכתובות סוברת ששמואל לא אמר את המימרא שהכלל הגדול‬
‫בדין שהמוציא מחברו עליו הראיה בא ללמד שבשור שנגח את הפרה ונמצא עברה‬
‫בצידה וכו' שאפי' ניזק אומר ברי והניזק אומר שמא‪ ,‬לא מוציאים ממון‪ .‬התוס'‬
‫בתרוץ השני סוברים ששמואל שסובר שטעמו של ר"ג שהאשה נאמנת כיון שטוענת‬
‫ברי ויש לה חזקת הגוף‪ ,‬אינו יכול לסבור את המימרא בב"ק שהכלל גדול בדין בא‬
‫ללמד שאם ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא‪ ,‬שאין המזיק חייב לשלם‪ ,‬שהרי גם שם‬
‫לניזק שטוען ברי יש חזקת הגוף התומכת בטענתו‪.‬‬
‫והנה כל הראשונים פסקו שבברי ושמא וחזקת הגוף מוציאים ממון‪ ,‬ולפי זה‬
‫לדעת התוס' צריך לומר שהגמ' בב"ק בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה‬
‫ולא ידוע וכו' וניזק אומר ברי ומזיק שמא שאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה אינה‬
‫להלכה‪ .‬ברם הרמב"ם חולק על התוס' שפסק את הגמ' בב"ק שאפי' ניזק אומר ברי‬
‫ומזיק שמא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה‪ .‬והנה הטור בסי' שצ"ט והשו"ע‬
‫בסעי' ג' הביאו את דברי הרמב"ם להלכה בלא מחלוקת‪ ,‬וצ"ע שתוס' חולקים ולא‬
‫מצאתי מי שערער על פסק הטור והשו"ע‪.‬‬
‫שוב עיינתי ברמב"ן וברשב"א ובריטב"א שהקשו את קושית התוס' על ההוא‬
‫אמינא של הגמ' )שטעמו של ר"ג שברי ושמא ברי עדיף( וכתבו כעין תירוץ התוס'‪,‬‬
‫אולם לא ציינו שגם למסקנא שטעמו של ר"ג שבברי ושמא וחזקת הגוף מוציאים‬
‫ממון‪ ,‬דברי שמואל קשים שהם סותרים לדבריו בב"ק‪ .‬והיה מקום לומר שיש ראיה‬
‫מראשונים אלו שהם סוברים את החילוק שכתבו האחרונים‪ ,‬שלא אמרינן ברי ושמא‬
‫וחזקת הגוף מוציאה ממון‪ ,‬אלא במקום שהיה מקח וכפי חילוקם שהבאנו לעיל‪.‬‬
‫אולם לא נראה לי שהראשונים כיונו לתירוץ של האחרונים כיון שאין הפשטות כן‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫סימן כא‬
‫שפה‬
‫ותרוצם הוא דבר מחודש‪ ,‬וכמה עמלו האחרונים והאריכו לבאר את חילוקם‪ ,‬ואם‬
‫הראשונים היו סבורים כדבריהם הם היו כותבים את הדבר במפורש‪ ,‬כיון שאין‬
‫חילוק זה מובן מאליו‪.‬‬
‫ה‬
‫וע"כ נראה לי שהראשונים סבורים שלמסקנת הגמ' אין סתירה בין הסוגיות כלל‬
‫וכפי שנבאר‪ .‬הנה השב שמעתתא הניח שלבהמה מעוברת יש חזקת הגוף‪ ,‬ודבריו‬
‫מסתברים‪ ,‬אולם נראה שכל זה נכון עד שהגיע זמנה ללדת‪ ,‬אבל כשהגיע זמנה ללדת‬
‫שוב אין לבהמה חזקת הגוף דהוי כנערה ביום דמשלם זמנה לבגור‪ ,‬שבאותו היום‬
‫אין לה חזקת הגוף שהיא נערהמד‪ .‬ולפי זה אפשר לישב את הקושיא הראשונה‬
‫והשניה של השב שמעתתא בפשטות‪ ,‬הקושיא השניה מיושבת ברווח שהמחליף פרה‬
‫בחמור וילדה‪ ,‬הרי ילדה בזמן שהגיע זמנה לילד‪ ,‬ואז אין לבהמה חזקת הגוף שנלך‬
‫אחרי החזקה לומר שהבהמה ילדה אחריה שנעשה הקנין‪ ,‬ובודאי שכשהגיע זמנה‬
‫לילד חזקה הגוף שלה רעועה ולא אזלינן בתר חזקה זו להוציא ממון‪ .‬והנה תרוץ זה‬
‫אפשר לומר גם בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה‪ ,‬שמדובר שהשור נגח‬
‫בזמן שהגיעה זמנה לילד‪ ,‬ברם במקרה זה התרוץ דחוק‪ ,‬שלא נכתב בגמ' ולא ביארו‬
‫הראשונים שהגמ' מדברת רק באופן זה‪ .‬וע"כ נאמר תרוץ אחר שהוא מרווח לקושיא‪.‬‬
‫ונביא תחילה את הגמ' בב"ב שהיא מבארת את הגמ' בב"ק‪ ,‬דשנינו שם דף צ"ב‬
‫ע"א‪:‬‬
‫"גמ'‪ .‬איתמר‪ :‬המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ‪ -‬רב אמר‪ :‬הרי זה מקח‬
‫טעות‪ ,‬ושמואל אמר‪ :‬יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך‪.‬וכו' רב אמר‪ :‬הרי‬
‫זה מקח טעות ‪ -‬בתר רובא אזלינן‪ ,‬ורובא לרדיא זבני; ושמואל אמר לך‪ :‬כי‬
‫אזלינן בתר רובא ‪ -‬באיסורא‪ ,‬בממונא לא‪.‬‬
‫ובהמשך הגמ' שנינו בדף צ"ג ע"א‬
‫ת"ש‪ :‬שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה‪ ,‬ואינו ידוע אם עד שלא‬
‫נגחה ילדה או אם משנגחה ילדה ‪ -‬משלם חצי נזק לפרה ורביע לולד;‬
‫ואמאי? לימא‪ :‬הלך אחר רוב פרות‪ ,‬ורוב פרות מתעברות ויולדות‪ ,‬והא ודאי‬
‫מחמת נגיחה הפילה! התם משום דמספקא לן‪ ,‬דאיכא למימר‪ :‬מקמה אתא‬
‫ומביעתותא הפילה‪ ,‬ואיכא למימר‪ :‬מאחורה אתא ומינגח נגחה והפילה‪ ,‬הוי‬
‫ממון המוטל בספק‪ ,‬וכל ממון המוטל בספק חולקין‪.‬‬
‫הנה בגמ' שם מבואר שהפרוש של המשנה שור שנגח את הפרה וכו' ולא ידוע אם‬
‫עד שלא נגחה ילדה שאין הכוונה שהספק אם ילדה לפני הנגיחה או אחריה‪ ,‬אלא‬
‫מד כפי שכתבתי לעיל כך היה נראה לי מסברא ועיינתי בדבר זה ומצאתי שכן כתבו‬
‫האחרונים‪ .‬עיין אנציקלופדיה תלמודית כרך י"ג עמודה תרל"ו ד"ה חזקת מעוברת‪.‬‬
‫שפו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫הספק הוא בעקבות מה נגרמה הלידה המוקדמת‪ ,‬שבעקבותיה מת הולד‪ ,‬האם השור‬
‫בא מאחוריה ונגחה והוא גרם ללידה ולמיתת הולד‪ ,‬או שהוא בא מלפניה והבהילה‬
‫ובעקבות כך נעקר הולד ויצא ומת‪ ,‬והוי גרמא בנזקין ובעל השור פטור‪ .‬הנה לפי‬
‫הגמ' בב"ב הספק הוא בעקבות מה נעקר הולד לצאת ומת‪ ,‬ושאלה זו אינה נוגעת‬
‫לחזקת הגוף כיון שהאפשרות שהפרה נבהלה והולד נעקר לצאת‪ ,‬קרה באותה שעה‬
‫שאנו מסתפקים שמא השור נגח את הפרה‪ ,‬ועוד כאשר החשש מה קרה אין חזקת‬
‫הגוף יכולה להכריע בענין זה‪.‬‬
‫ולפי העולה מהגמ' בב"ב מובן שהראשונים לא הקשו בין הגמ' בכתובות ששם‬
‫אמרינן שברי ושמא וחזקת הגוף מוציאים ממון‪ ,‬לגמ' בב"ק ששם אין מוציאים ממון‬
‫בברי ובחזקת הגוף‪ ,‬והטעם שלא הקשו‪ ,‬שבגמ' בב"ק הנדון אינו בדבר שחזקת הגוף‬
‫יכולה להכריע ועיינתי בדבר זה בראשונים וראיתי שהר"ן בחידושיו לכתובות )בגמ'‬
‫בדף י"ב ע"ב( כתב מפורש שבגמ' בב"ק בשור שנגח את הפרה אין חזקת הגוף‪ ,‬ברם‬
‫הוא לא ביאר את דבריו ולפי דברינו הדברים מוסברים‪.‬‬
‫שוב ראיתי שהנתיבות בסי' רכ"ג ס"ק ג' הביא את דברי השו"ע בסי' שצ"ט סעיף‬
‫ג' ודן בדבריו וע"כ נביא את דברי השו"ע וז"ל‪:‬‬
‫"וכן שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה מת בצדה‪ ,‬ואין ידוע אם מחמת‬
‫נגיחה הפילה או אם הפילה קודם‪ ,‬המוציא מחברו עליו הראיה‪ .‬ואפילו‬
‫שהניזק טוען ברי והמזיק טוען שמא‪ ,‬ואפילו שאין המזיק מוחזק‪ ,‬כגון‬
‫שעומדת באגם‪ ,‬פטור"‬
‫והקשה הנתיבות מדוע אין הולכים כאן אחרי חזקת מעוברת‪ ,‬ותירץ שכאן אין‬
‫חזקת מעוברת‪ ,‬כיון שיש ספק שמא העובר היה מת במעי אמו‪ ,‬ע"ש שהרחיב בדבר‪.‬‬
‫הנה תרוצו דחוק ולפי מה שביראתי לעיל הדברים מיושבים‪.‬‬
‫שוב ראיתי שהנתיבות סימן רכ"ג ס"ק ג' כתב מפורש שחזקת מעוברת אינה חזקת‬
‫הגוף שנאמר בה שבברי ושמא וחזקת הגוף נוציא ממון‪ .‬הרי להדיא שסובר כדברנו‪.‬‬
‫ומאחר ולא ביאר מדוע חזקת מעוברת אינה נחשבת לחזקת הגוף נבאר דבריו‪.‬‬
‫נראה שחזקת מעוברת אינה יכולה להחשב לחזקת הגוף מהטעמים הבאים‪ .‬א‪.‬‬
‫חזקת מעוברת אינה חזקת הגוף היות ועומדת להשתנות‪ .‬ב‪ .‬י"ל שמדובר שילדה‬
‫כשהגיע זמנה לילד‪ ,‬ובאופן זה ודאי שחזקת מעוברת אינה חזקה שנאמר בה‬
‫שנעמידה על חזקתה ונאמר שילדה מאוחר יותר‪ .‬דהוי כנערה ביום דמשלם זמנה‬
‫לבגור שאמרינן שביום זה אין לה חזקת הגוף‪ .‬ובודאי שלגבי להוציא ממון ממוחזק‬
‫אינה חזקה כלל‪.‬‬
‫ו‬
‫נותרה לנו הראיה מהקושיא השלישית של השב שמעתתא‪ ,‬ברם המתבונן בסוגיא‬
‫שם יראה לעינים שאין לבנות על ראיה זו‪ ,‬כיון שהדבר בנוי על קושית הגמ' על רב‬
‫נחמן ואפשר שהקושיה היתה לפי רב פפא בלבד‪ ,‬ולמסקנא חייבים להגיע לתרוץ‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫סימן כא‬
‫שפז‬
‫הגמ' בכל אופן‪ ,‬וע"כ אין הכרח להעמיד את הגמ' שם כפי שביאר הנ"י לדעת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬ועוד שהנ"י שם כתב גם תרוץ אחר בדעת הרמב"ם‪ .‬ועוד דעיין בספרי‬
‫בכורי גשן ח"א סי' מ' ענף ו' שמבואר שם שדברי הנ"י בדברי הרמב"ם אינם עולים‪,‬‬
‫ואדרבה הרמב"ם פירש את הגמ' שם בדרך הריטב"א וקושית הנ"י לדעת הרמב"ם‬
‫מעיקרא ליתא‪ ,‬וכ"כ הלחם משנה על הרמב"ם וכ"כ בחידושי רע"א )הלכ' שאלה‬
‫ופקדון פר' ג' הלכ' ג'(‪ .‬והנה הנ"י נדחק שם לישב את הרמב"ם‪ ,‬וע"כ ביאר בו‬
‫פירוש שהוא כשיטת התוס' רי"ד שנביאהו לקמן‪ ,‬אולם למעשה אין צורך לדחוק‬
‫ברמב"ם כפי שביארתי לעיל‪.‬‬
‫ז‬
‫הנה לאחר שדחינו את ראיות האחרונים‪ ,‬הרי שיש לנקוט כפשטות הגמ'‬
‫והראשנים‪ ,‬וכפי פשטות הסברא‪ ,‬שבכל מקום שיש ברי ושמא וחזקת הגוף‪ ,‬הטוען‬
‫ברי מוציא ממון‪ .‬אלא שיש לדון בראית השערי היושר שהביא שהתוס' רי"ד כתב‬
‫להדיא כדבריו‪ ,‬מאחר והתוס' רי"ד לא מצוי לכל אחד‪ ,‬ע"כ אעתיק את דבריו‬
‫בכתובות בדף י"ב ע"ב וז"ל‪:‬‬
‫"אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופה ומפיק‬
‫ממונא מחזקת מרא‪ .‬והא דתנן שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה‪,‬‬
‫ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה וכו' ואמרינן עלה בגמ'‬
‫אמר רב יהודה אמר שמואל‪ :‬זו דברי סומכוס‪ ,‬וכו' אבל חכמים אומרים‪ :‬זה‬
‫כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה‪ .‬ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק‬
‫אומר שמא והא מתני' איכא חזקה דגופא ואיכא חזקה דממונא דאוקי פרה‬
‫אחזקתה ואימור מעוברת היתה בשעת נגיחה וכו' ולמזיק איכא חזקה‬
‫דממונא וכו' וי"ל דלא קשה דהיכי אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא ואפיק ממונא‬
‫מחזקת מריה ה"מ גבי אשה ובעל שכבר הבעל מחוייב ועומד בכתובת‬
‫האשה ושטר הכתובה עליה והוא בא מספק לפטור את עצמו ממה שהוא‬
‫מחוייב ועומד בו התם ודאי אמר ר"ג אוקי איתתא על חזקתה ואפיק ממונא‬
‫מיניה דבעל כי היכי דהוי משועבד לה מעיקרא וכו' אבל הכא המזיק לא‬
‫נתחייב ממון לניזק מקודם לכן ולא בא לפטור עצמו ממנו שנאמר שנעמיד‬
‫הניזק בחזקת הגוף ונוציא ממון ממנו אלא זה החיוב עכשיו יבוא עליו‬
‫מספק וכיון שעכשיו רוצה לחול עליו מודה ר"ג דמספיקא לא מחייבינן‬
‫ליה ואע"ג דיש לתובע חזקה דגופא אלא אמרינן המוציא מחברו עליו‬
‫הראיה ולא קשה דשמואל אדשמואל"‪ .‬עכ"ל‬
‫ח‬
‫הנה דבריו ברור מללו כדברים שכתבו האחרונים‪ ,‬ברם נ"ל שאין ראיה ששאר‬
‫הראשונים יסברו כן כאשר אבאר‪ ,‬דעיין בספרי בכורי גשן ח"א סי' כ"א ענף ז'‬
‫שפח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫שהבאתי שהתוס' רי"ד סובר שבשמא ושמא וחזקת הגוף אין מוציאים ממון‪,‬‬
‫ולשיטתו מובן שרב אשי בפרק המדיר‪ ,‬ושמואל בפ"ק חדשו שבברי ושמא וחזקת‬
‫הגוף מוציאים ממון‪ ,‬ומאחר ועלינו לתפוס החידוש הקטן יותר‪ ,‬על כן כתב שיש‬
‫לומר שהם אמרו את דינם‪ ,‬רק כשהיה מקח והתעורר ספק שמא היה מום במקח והוי‬
‫ביטול מקח‪ ,‬ורק במקרה זה אמרינן שבברי ושמא וחזקת הגוף מוציאים ממון‪ .‬ולפי‬
‫דבריו מיושב ששמואל בפ"ק דכתובות‪ ,‬אינו חולק על הגמ' בריש פרק שור שנגח את‬
‫הפרה‪.‬‬
‫אולם לדעת רש"י תוס' והרא"ש והריטב"א )עיין סי' כ"א ענף ז( סוברים שבשמא‬
‫ושמא וחזקת הגוף מוציאים ממון כאשר הדיון אם היה מום במקח בזמן הקנין‪,‬‬
‫לדעתם צריך לומר שרב אשי בפרק המדיר‪ ,‬ושמואל בפ"ק שכתבו שברי ושמא‬
‫וחזקת הגוף מוציאים ממון‪ ,‬ודאי שדברו גם במקרים שאין בהם ביטול מקח‪ ,‬דאל"כ‬
‫מה באו להוסיף שצריך טענת ברי‪ ,‬ולשיטת ראשונים אלו צריך לומר ששמואל ורב‬
‫אשי חולקים על המאן דאמר בב"ק דף מ"ו שסובר שברי ושמא עם חזקת הגוף אין‬
‫מוציאין ממון וכפי שכתבתי בביאור דברי התוס' )בכתובות דף י"ב ע"ב(‪ .‬או שיותר‬
‫מסתבר לומר שראשונים אלו סוברים שבשור שנגח את הפרה אין הנדון במקרה‬
‫שחזקת הגוף יכולה להכריע‪ ,‬וכפי שביארתי ודייקתי שכן הראשונים סוברים‪,‬‬
‫ודייקתי כן מדבריהם‪ ,‬שהם לא הקשו כלל שהסוגיות סותרות‪.‬‬
‫ולפי דברינו כאן תיושב תמיהה גדולה של האחרונים‪ ,‬שלא נמצא לה תרוץ ראוי‪.‬‬
‫האחרונים הקשו מדוע שמואל בפרק קמא אמר שבברי וחזקת הגוף נגד שמא‬
‫מוציאים ממון‪ ,‬הרי מדברי רב אשי ושמואל בפרק המדיר עולה שחזקת הגוף נגד‬
‫שמא מוציאה ממון גם כשאין טענת ברי‪ ,‬ולפי מה שביארנו יש לתרץ בפשטות‪,‬‬
‫ששמואל )בפרק קמא( בא לחדש שברי וחזקת הגוף נגד שמא מוציאים ממון בכל‬
‫מקרה‪ ,‬גם כשאין דנים במקרה שיש בו שאלה של ביטול מקח או התחייבות‪ ,‬אולם‬
‫בשמא ושמא וחזקת הגוף אין מוציאים אלא באופן שנעשה מקח ונולד ספק שמא‬
‫היה מום במקח בזמן הקנין‪ ,‬וכפי שביארתי בספרי בכורי גשן ח"א סי' כ"א בענפים‬
‫א' ה'‪.‬‬
‫מסקנה‬
‫ולענין הלכה למעשה נ"ל שבברי וחזקת הגוף נגד שמא‪ ,‬גם כאשר אין הנדון‬
‫במקרה שהיה מקח‪ ,‬ונפל מום במקח והספק אם המום היה בזמן הקנין‪ ,‬ההלכה היא‬
‫כרוב הראשונים שבכל מקרה אמרינן ברי ושמא וחזקת הגוף מוציאים ממון‪ .‬ואם‬
‫נמצאו בה מומין לענין כתובתה‬
‫סימן כא‬
‫שפט‬
‫דיין פסק כן אי אפשר להחזיר הדיןמה‪ .‬אולם מאחר שהנחלת דוד‪ ,‬השערי יושר‬
‫והחז"א ישרו בעיניהם דברי התוס' רי"ד נראה שהנתבע יוכל לומר קים לי כמותם‪.‬‬
‫מה ועיין נתיבות סי' כ"ה ס"ק ה'‪ .‬ואם ב"ד פסק ועדין לא הוציאו ממון‪ ,‬עיין ש"ך סי' כ"ה‬
‫ס"ק ב' אות ב' ובנתיבות שם‪ .‬וע"ע שם ש"ך ס"ק כ"ט ובתומים שם ס"ק ט"ו ובנתיבות‬
‫שם ס"ק ט"ו‪.‬‬
‫שצ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫קידש אדם אשה בתנאי שאין בה מומין‪ ,‬ונמצאו בה מומין בבית‬
‫אביה‪ ,‬מה דינה לענין הקידושין‪.‬‬
‫ענף א‬
‫הגמ' בפר' המדיר )כתובות דפים ע"ה ע"ב ‪ -‬ע"ו ע"ב( דנה באדם שקידש אשה‬
‫ונמצאו בה מומים בבית אביה ולא נודע מתי נולדו המומים‪ ,‬מה דינה לענין הכתובה‪.‬‬
‫אולם הגמ' לא דנה מה דינה לענין הקידושין‪ ,‬האם היא מקודשת‪ ,‬או ספק מקודשת‪,‬‬
‫או שאינה מקודשת משום שמעמידים אותה בחזקת פנויה‪ .‬וראיתי לבאר הדבר‪.‬‬
‫הטור אבן העזר סימן ל"ט כתב וז"ל‪:‬‬
‫וכן אם קדשה סתם ונמצא עליה מומין‪ ,‬צריכה גט מספק‪ .‬אבל קידשה ע"מ‬
‫שאין עליה מומין ונמצאו עליה אחד מכל המומין הפוסלים בכהנים‪ ,‬אינה‬
‫מקודשת‪ .‬וכו'‪ .‬ואם היא עדיין בבית אביה‪ ,‬והאב טוען שלאחר שנתארסה‬
‫נולדו ומזלו גרם‪ ,‬עליו להביא ראיה‪ .‬ואם אין לו ראיה‪ ,‬תצא בלא כתובה‬
‫ואפילו הקידושין צריכה להחזיר‪ .‬ואם לא נמצאו עד אחר שכנסה‪ ,‬אז האב‬
‫נאמן ועל הבעל להביא ראיה שהיו בה קודם שנתארסה‪ .‬אבל אם הביא ראיה‬
‫שהיו בה המומין בבית אביה לאחר שנתארסה‪ ,‬לא מהני ליה‪.‬‬
‫ובבית יוסף שם בבדק הבית כתב וז"ל‪:‬‬
‫"משנה פר' המדיר לענין שאינו יכול לטעון טענת מומין‪ ,‬ומשמע לרבינו‬
‫דה"ה לענין שמבטלין הקידושין‪ .‬ויש לגמגם בדבר‪ ,‬שאין הדברים הללו‬
‫אמורים אלא לענין אם תצא בלא כתובה‪ .‬וכו'‬
‫השו"ע בסי' ל"ט השמיט הדינים של קידשה על תנאי ונמצאו בה מומין בבית‬
‫אביה לענין חלות הקידושין‪ .‬וכן השמיט הדין אם האב חייב להחזיר את מעות‬
‫הקידושין‪ .‬וכתב הב"ש )ס"ק י"א( שנראה שהשו"ע סובר שכל הדיון בגמ' הוא לענין‬
‫הכתובה‪ ,‬אבל לגבי הקידושין דינה שהיא ספק מקודשת‪ .‬ברם עדין צ"ע מדוע לא‬
‫כתב השו"ע מה דין מעות הקידושין‪ .‬ויתכן שהמחבר סובר שדין מעות הקידושין‬
‫כדין הכתובה‪ .‬ברם מה שכתב הטור שדין מעות הקידושין כדין הכתובה צ"ע‪ ,‬שיש‬
‫לחלק ביניהם ולומר שכתובה אין לה כי אין מוציאין מהבעל ממון מספק‪ ,‬אולם‬
‫לענין הקידושין הוי ספק מקודשת ואין הבעל יכול להוציא את מעות הקידושין‬
‫מספק‪ .‬ועוד צריך בירור מה מקור הדין של הטור‪.‬‬
‫הב"ח שם כתב שמקור הדין של הטור הוא מהגמ' כתובות ע"ו ע"ב מדברי רב‬
‫נחמן בר יצחק‪ ,‬שאמר שהראיה לדינו של רב יהודה אמר שמואל ‪ -‬שהמחליף פרה‬
‫בחמור וכו' על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ‪-‬‬
‫הוא "מכלה בבית אביה ולקידושין" וכו'‪ ,‬ויוצא מדברי ר' נחמן בר יצחק שאם‬
‫שצב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫נמצאו באשה מומין בבית אביה‪ ,‬צריך האב להחזיר את כסף הקידושין‪ .‬ואע"פ‬
‫שלמסקנה אין צריך להגיע לתרוץ זה‪ ,‬מ"מ דברי ר' נחמן בר יצחק הם אמת להלכה‪.‬‬
‫והנה הרמב"ן שם הקשה כיצד למד ר' נחמן בר יצחק מן המשנה שאם נמצאו בה‬
‫מומים בבית אביה שצריך האב להחזיר את כסף הקידושין‪ ,‬הרי במשנה נאמר רק‬
‫שאין לה כתובה? )וע"ש מה שתירץ ולא הבאתי תרוצו שהרשב"א הקשה על תרוצו(‬
‫והרשב"א תירץ שהמשנה מדברת גם על הקידושין וגם ע"כ אמרה המשנה שעל האב‬
‫להביא ראיה‪ ,‬ואם אינו מביא ראיה עליו להחזיר את כסף הקידושין‪ .‬ונ"ל לבאר‬
‫דבריו‪ ,‬שמדברי תוס' בדף ע"ה ע"ב ד"ה אבל במומין מתבאר‪ ,‬שהמשנה שם מוסבת‬
‫על המשנה הקודמת )בדף ע"ב ע"ב( "המקדש אשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו‬
‫בה מומין אינה מקודשת‪ ".‬ועל כך אומרת המשנה שלנו שאם נמצאו בה מומים בבית‬
‫אביה על האב להביא ראיה‪ .‬וכוונת המשנה שעל כל הספקות המתעוררות עקב כך‬
‫על האב להביא ראיה‪ ,‬הן לעינן הכתובה והן לגבי כסף הקידושין‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬החלקת מחוקק שם )ס"ק ח'( כתב שאם נמצאו באשה מומים בבית אביה‬
‫ויש ספק מתי נולדו‪ ,‬הדין הוא שהיא ספק מקודשת‪.‬‬
‫והב"ש שם )ס"ק י"א( כתב שמדברי הטור משמע שאם נמצאו המומין בבית אביה‬
‫נתבטלו הקידושין ואינה צריכה גט‪ .‬והטעם לכך היות שאנו רואים בדיני הקנינים‬
‫שמבטלים קנין מכח הסברא שכאן נמצא כאן היה‪ ,‬והאב צריך להחזיר את כסף‬
‫הקידושין‪ ,‬א"כ חייבים לומר שהתברר הדין שאינה מקודשת‪ ,‬דאל"כ לא היו מוציאין‬
‫ממון ממוחזק‪.‬‬
‫)וז"ל הב"ש שם‪:‬‬
‫ולכאורה יש להביא ראיה לדברי הטור‪ .‬דהא קי"ל דמוציאים ממון על פי‬
‫סברא זו כאן נמצא כאן היה‪ ,‬כמו שכתוב בפרק המדיר‪ .‬ובחו"מ סי' רל"ב‬
‫]סעי' יא'[ א"כ הכי נמי אין צריכה ממנו גט‪ .‬ואין לומר שם איירי היכא‬
‫דליכא טענת ברי‪ ,‬וכאן טוענת ברי שנולדו בה המומין אח"כ משום הכי‬
‫לענין גט מחמירים וצריכה גט‪ ,‬דהא לשיטת רש"י ותוס' הסוגיא שם איירי‬
‫אפי' טוען האב ברי אמרינן כאן נמצא כאן היה ומוציאין ממנו הקידושין‪.‬‬
‫דברי הב"ש תמוהים הרבה‪ ,‬דמנין למד בדעת רש"י ותוס' שאף אם האב טוען ברי‬
‫מוציאין ממנו את כסף הקידושין‪ .‬והראיה שהביא מחו"מ סי' רל"ב ]סעי' יא'[ אינה‬
‫ראיה‪ ,‬ששם מוציאים ממון ע"פ חזקת הגוף ובצירוף שיש כאן נמצא כאן היה‬
‫לטובתו‪ .‬אבל אין ראיה משם שמוציאין ממון עם כאן נמצא כאן היה נגד חזקת הגוף‪,‬‬
‫ובמיוחד כשזה נגד טענת ברי‪ .‬ובנוסף ע"כ נראה שגם בשמא ושמא אין האב חייב‬
‫להחזיר את כסף הקידושין‪ .‬ונדון בענין זה בהרחבה בענף ג'‪(.‬‬
‫עוד כתב הב"ש להוכיח שאינה צריכה גט‪ .‬שאם נאמר שכשנמצאו בה מומין בבית‬
‫אביה היא ספק מקודשת‪ ,‬לא היו חכמים מחייבים את האב להחזיר את כסף‬
‫הקידושין‪ .‬שהרי יש לחשוש שמא יאמרו העולם עמדו חכמים על הדבר ופסקו‬
‫שבטלו הקידושין‪ ,‬ויבואו לומר שהבעל מותר בקרובותיה‪ .‬ובמקום שאפשר לטעות‬
‫קידשה ונמצא בה מום לענין מעות הקידושין‬
‫סימן כב‬
‫שצג‬
‫כך תקנו חכמים שלא יחזירו את כסף הקידושין‪ .‬ולקמן בענף ב' נאריך בטענה זו של‬
‫הב"ש‪.‬‬
‫עוד הוסיף הב"ש וכתב‪ ,‬שאפי' אם האשה טוענת בברי שהמום התחדש בה אחרי‬
‫הקידושין‪ ,‬אינה נאמנת‪ ,‬ומותרת להנשא לאחר בלא גט‪ .‬דהדין כאן נמצא כאן היה‬
‫הוא בירור מוחלט‪ ,‬ואמרינן שמשקרת‪.‬‬
‫הנה דינו האחרון של הב"ש תמוה מאד‪ .‬דאם האשה אומרת שהמום נולד בה‬
‫אחרי הקידושין‪ ,‬ודאי דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא‪ ,‬ומה שייך להתירה בלא גט?‬
‫ואמנם מצאתי שהפנ"י‪ ,‬ההפלאה‪ ,‬הבית מאיר והאבני מילואים‪ ,‬חלקו על דין זה של‬
‫הבית שמואל‪ .‬ומהטעם דאמרינן‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫הבאנו לעיל את דברי הטור שכתב שאם נמצאו באשה מומין בבית האב צריך האב‬
‫להחזיר את כסף הקידושין‪ .‬והבאנו את הב"ש שכתב שלדעת הטור מוכרחים לומר‬
‫שהאשה אינה מקודשת ומותרת לעלמא בלא גט‪ ,‬דאם היתה ספק מקודשת לא היו‬
‫מחייבים את האב להחזיר את כסף הקידושין‪ .‬דברי הב"ש מבוססים על הגמ' פר' מי‬
‫שמת )ב"ב דף קמ"ה ע"א( שמסקנת הגמ' שגם למ"ד מעות הקידושין לא לטיבועין‬
‫ניתנו‪ ,‬במקום שיש לחשוש שאם יחזירו את מעות הקידושין יאמרו שהיו קידושי‬
‫טעות ויבואו להתיר למקדש את קרובות האשה‪ ,‬אין מעות הקידושין חוזרים מחמת‬
‫גזירה‪.‬‬
‫ברם ראית הב"ש צריכה ליבון וביאור‪ ,‬ולכאורה השו"ע חולק על דין זה‪ .‬שבאה"ע‬
‫סי' נ' סעי' א' פסק השו"ע שקידושין לטיבועין נתנו‪ .‬והוסיף השו"ע ופסק שבמקום‬
‫שיש ספק קידושין לא אמרינן שלטיבועין נתנו והמעות הקידושין חוזרות‪) .‬אמנם‬
‫הח"מ שם ס"ק ד' והב"ש שם ס"ק ה' חלקו על השו"ע( והנה המקור לדינו של‬
‫השו"ע הוא המרדכי סוף פר' ג דקידושין סי' תקל"ה וז"ל‪:‬‬
‫הגה"ה אדם שגירש אשה מן האירוסין קודם שהכניסה לחופה‪ ,‬ותובע ממנה‬
‫הכסף או הטבעת שנתן לה בתורת קידושין‪ .‬מתקנת התלמוד פרק מי שמת‪,‬‬
‫בין שהרגילה היא הקטטה‪ ,‬בין שהרגיל הוא‪ ,‬אין מחזרת לו הקידושין‪ ,‬גזרה‬
‫שמא יאמרו אין הקידושין קידושי' ויבואו להתירו באחותה בחייה‪ .‬אבל‬
‫הדין לא נתברר‪ ,‬דהא איפלגו תנאי אי קידושי' לטיבועין ניתנו או לא‪ ,‬ולא‬
‫איפסקא הלכתא כמאן‪ .‬אבל קידושי' על תנאי ולא נתקיים‪ ,‬או בקידושי ספק‪,‬‬
‫מוכח פרק המדיר בסופו דלכולי עלמא לאו לטיבועי' ניתנו‪ .‬עד כאן מצאתי‪.‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫הנה דברי ההגה"ה צריכים עיון רב‪.‬‬
‫א‪ .‬בפשטות מסקנת הגמ' בפר' מי שמת שקידושין לטיבועין ניתנו‪ .‬אמימר פסק‬
‫שבכל אופן אין האשה מחזירה את מעות הקידושין‪.‬‬
‫שצד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ב‪ .‬אף אם נאמר שגם למסקנת הגמ' יש ספק אם קידושין לטיבועין ניתנו או לא‪ ,‬מ"מ‬
‫קשה איך פסק בפשיטות שבספק קידושין המעות חוזרות‪ ,‬תאמר האשה מספק‬
‫איני חייבת להחזיר המעות‪.‬‬
‫ג‪ .‬אמימר פסק בפר' מי שמת שמעות הקידושין אינם חוזרים משום החשש שיבואו‬
‫לטעות ולומר שחכמים קבעו שהקידושין בטלו‪ ,‬ויבואו להתיר למקדש את‬
‫אחותה‪ .‬וקשה מדוע פסק דלא כאמימר בספק קידושין‪.‬‬
‫הנה על מדוכה זו של דברי ההג"ה עמד כבר בשו"ת חתם סופר )אבן העזר ח"א‬
‫סי' ק"ה( ואכתוב לקמן את מסקנת דבריו‪ .‬ותחילה נבאר קצת את סוגית הגמ' בענין‬
‫קידושין לטיבועין נתנו‪.‬‬
‫בשיטה הסוברת קידושין לאו לטיבועין ניתנו‪ .‬נאמרו שתי דעות באלו מקרים‬
‫מדובר‪ .‬בפשטות הסוגיא בפרק מי שמת מבואר שרק במקום שהאשה מתה או באשת‬
‫כהן שנאנסה נאמר הדין שקידושין לאו לטיבועין ניתנו אך אם מת הבעל וכל שכן אם‬
‫גירשה מדעתו אינה חייבת להחזיר את מעות הקידושין‪) .‬ויתכן שלדעה זו גם אם מת‬
‫הבעל‪ ,‬האשה צריכה להחזיר את מעות הקידושין(‪ .‬דעה ב' הב"ש )סי' נ' ס"ק א'(‬
‫הביא בשם מהר"ם לובלין שאמימר סובר שבכל מקרה שהבעל לא כנס את האשה‪,‬‬
‫חוזרים הקידושין למ"ד קידושין לאו לטיבועין ניתנו‪ .‬ואף אם הבעל מת או גירשה‪.‬‬
‫וכן מדייק הבית מאיר שם מדברי הגאון שהובא בנימוקי יוסף שם בסוגיא‪) .‬ב"ב ס"ח‬
‫ע"א בדפי הרי"ף(‬
‫)ודע שגם למ"ד קידושין לאו לטיבועין ניתנו זה רק בארוסין אבל אם כנסה ודאי‬
‫שאינה צריכה להחזיר מעות הקידושין‪ .‬ועיין בענין זה בחלקת מחוקק סי' נ' ס"ק ה'‬
‫ובבית מאיר שם‪(.‬‬
‫והנה צריך ביאור מה שייך לומר קידושין לאו לטיבועין ניתנו‪ ,‬הרי אם יש אומד‬
‫דעת שעל מנת שלא יכנסנה לא הקנה לה מעות הקידושין‪ ,‬א"כ כשלא כנסה צריכים‬
‫הקידושין להתבטל למפרע שהרי נתן לה המעות רק בתנאי‪ .‬ותרץ הרשב"א )פרק מי‬
‫שמת( שצריך לומר שמקדשה בהנאה שיש לה בשימוש במעות הקידושין עד שהיא‬
‫מחזירה אותם‪ .‬והריטב"א שם תרץ שמקדשה בפרוטה‪ ,‬ופרוטה זו לטיבועין ניתנה‪,‬‬
‫ואת שאר המעות נותן לה בתנאי‪ .‬וראיתי בחת"ס שכתב שמקדשה במתנה על מנת‬
‫להחזיר‪ .‬ואע"פ שגזרו חז"ל שלא יחולו הקידושין כשמקדשה במתנה ע"מ להחזיר‪,‬‬
‫אטו חליפין )עיין קידושין דף ו' ע"ב( זה רק כאשר הבעל מתנה כן במפורש‪ .‬אולם‬
‫כאשר אינו מתנה וגם לא בטוח שהמעות יחזרו‪ ,‬לא גזרו וחלים הקידושין‪ .‬ברם‬
‫הריטב"א הביא פרוש זה ודחה אותו‪.‬‬
‫להלכה אם קידושין לטיבועין ניתנו נפסק בגמ'‪:‬‬
‫"אמר רב פפא‪ ,‬הלכתא‪ :‬בין שמת הוא בין שמתה היא‪ ,‬בין הדר ביה הוא ‪-‬‬
‫מוהרי הדרי‪ ,‬קדושי לא הדרי; הדרא בה איהי ‪ -‬אפי' קדושי נמי הדרי‪.‬‬
‫אמימר אמר‪ :‬קדושי לא הדרי‪ ,‬גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה‪.‬‬
‫רב אשי אמר‪ :‬גיטה מוכיח עליה‪ .‬והא דרב אשי בדותא היא‪ ,‬דאיכא דשמע‬
‫בהא ולא שמע בהא‪".‬‬
‫קידשה ונמצא בה מום לענין מעות הקידושין‬
‫סימן כב‬
‫שצה‬
‫בביאור דברי רב פפא נאמרו שלשה פירושים‪ :‬פרוש א‪ :‬רב פפא פסק קידושין‬
‫לטיבועין ניתנו‪ .‬אך גם למ"ד זה‪ ,‬כשהיא חוזרת בה צריכה להחזיר מעות הקידושין‪,‬‬
‫שעל דעת כן לא נתן לה‪ .‬פרוש ב‪ :‬למ"ד קידושין לטיבועין ניתנו‪ ,‬גם כשהיא חוזרת‬
‫בה אינה צריכה להחזיר המעות מעיקר הדין‪ .‬אלא שרב פפא אמר שקנסו אותה‪ .‬וכן‬
‫פירש המאירי‪ .‬פרוש ג‪ :‬רב פפא לא פסק במחלוקת אם קידושין לטיבועין ניתנו‪ ,‬אלא‬
‫שאמר שמספק אין להוציא ממנה מעות הקידושין‪ ,‬אך לדעתו אשה החוזרת בה‬
‫צריכה להחזיר מעות הקידושין גם למ"ד קידושין לטיבועין ניתנו‪.‬‬
‫גם בביאור דברי אמימר נאמרו שני פירושים‪ :‬רבי יצחק בן מרדכי )הובא באו"ז‬
‫ב"ב סי' ק"ע( פירש שאמימר סובר שקידושין לטיבועין ניתנו‪ .‬ומה שאמימר לא אמר‬
‫בקצרה הלכה קידושין לטיבועין ניתנו‪ ,‬הוא משום שרצה להדגיש שגם כשהיא הדרה‬
‫בה אינה צריכה להחזיר‪ .‬ועוד שרצה לומר את הגזרה‪ ,‬שאף במקום שיש מנהג‬
‫להחזיר‪ ,‬אם באה לב"ד אין מחייבים אותה להחזיר מחמת הגזרה‪ .‬עוד פרוש מצאנו‬
‫בדברי אמימר‪ ,‬שאמימר לא פשט הספק אם קידושין לטיבועין ניתנו‪ ,‬והדבר ספק‬
‫להלכה‪ .‬אך אמימר פסק שמעות הקידושין אינם חוזרים בכל אופן מחמת גזרה‪.‬‬
‫וכפרוש זה פרש בעל ההגה"ה במרדכי דלעיל‪.‬‬
‫לאחר ביאור סוגית הגמ' נבאר את דברי ההגה"ה דלעיל וכפי שעולה מהחתם‬
‫סופר‪.‬‬
‫א‪ .‬בעל ההג"ה סובר שלמ"ד קידושין לאו לטיבועין ניתנו‪ ,‬זה גם אם הבעל מת או‬
‫גרשה חייבת האשה להחזיר את כסף הקידושין‪) .‬הבית מאיר סי' נ' סעי' א' כתב‬
‫שכן סובר בעל ההג"ה‪ ,‬ודייק שכן סובר גאון שהובאו דבריו בנ"י שם(‬
‫ברם פשטות מסקנת הגמ' בפרק מי שמת‪ ,‬שלמ"ד קידושין לאו לטיבועין ניתנו‪ ,‬זה‬
‫רק כאשר האשה חזרה בה ואינה רוצה להנשא‪ ,‬או באשת כהן שנאנסה‪ .‬אבל‬
‫כשמת הבעל או גרשה‪ ,‬שאין היא מונעת את הכניסה לחופה‪ ,‬אינה חייבת להחזיר‬
‫את מעות הקידושין‪ .‬ויש לומר שגם בעל ההג"ה סובר כן‪ ,‬וסובר שאשה המורדת‬
‫ואינה רוצה להכנס לחופה‪ ,‬נחלקו בה אם צריכה להחזיר מעות הקידושין‪ ,‬ולמ"ד‬
‫קידושין לטיבועין ניתנו אינה צריכה להחזיר מעות הקידושין‪ .‬אלא שכתב שכיום‬
‫אין נ"מ בזה מחמת גזירת אמימר‪.‬‬
‫ב‪ .‬אמימר לא פשט את הספק אם קידושין לטיבועין ניתנו או לאו‪ .‬אלא אמימר פסק‬
‫שמעות הקידושין אינם חוזרים מחמת חשש הקלקול‪ ,‬שמא יאמרו קידושין‬
‫תופסים באחותה‪.‬‬
‫ג‪ .‬מה שאמר בעל ההג"ה שבקידושי ספק מעות הקידושין חוזרים‪ ,‬לא אמר כן בכל‬
‫קידושי ספק‪ ,‬אלא בקידושי ספק שנמצאו באשה מומין בבית אביה ולא ידוע מתי‬
‫נולדו‪ ,‬ורק במקרה זה מעות הקידושין חוזרים‪ .‬והטעם‪ ,‬שבמקרה זה יש בירור‬
‫הלכתי שצריך להחזיר המעות‪ ,‬והבירור הוא ההלכה שכל שנמצא הספק ברשותו‬
‫עליו הראיה‪.‬‬
‫)כפי שביארנו דברי ההג"ה שבמרדכי אין מחלוקת בינו לבין הריטב"א בקידושין‬
‫דף ע"ט ע"א‪ .‬שהריטב"א שם כתב שבמקום שיש ספק קידושין אין מעות‬
‫שצו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫הקידושין חוזרים‪ .‬ויש לומר שהריטב"א מדבר במקום שאין הכרעה הלכתית בדין‬
‫הקידושין‪ ,‬וגם אין הכרעה בענין מעות הקידושין‪ .‬ובעל ההגה"ה מדבר במקום‬
‫שהוכרע הספק על כל פנים בענין הממון‪(.‬‬
‫ד‪ .‬מה שאמר אמימר שבמקום שיש לחשוש שיאמרו שקידושין תופסים באחותה אין‬
‫מעות הקידושין חוזרים‪ ,‬דין זה נאמר רק בקידושי ודאי‪) ,‬כאמור באות ב' לעיל(‬
‫אבל בקידושי ספק‪ ,‬מעות הקידושין חוזרים‪ .‬והטעם‪ ,‬שבקידושי ספק אי אפשר‬
‫לתקן‪ .‬משום שאם לא יחזירו המעות יש מקום לטעות לצד השני‪ ,‬שיאמרו שעמדו‬
‫חכמים בדבר וקבעו שמקודשת מדין ודאי‪ ,‬ויש לחשוש שאם יקדש את אחותה‬
‫יתירו אותה לעלמא בלי גט‪ .‬וע"כ העמידו חכמים הדבר על פי הדין‪ ,‬ואם על פי‬
‫הדין צריך להחזיר המעות‪ ,‬יש להחזירם‪.‬‬
‫)בביאור דברי ההג"ה ראיתי באבני מילואים סי' נ' פרוש דחוק‪ ,‬והפרוש שכתבנו‬
‫הוא המיושב ביותר‪(.‬‬
‫לפי מה שביארנו דברי ההג"ה מה שפסק השו"ע )סי' נ' סעי' א'( שבספק קידושין‬
‫מעות הקידושין חוזרים‪ ,‬דין זה לא נאמר בכל ספק‪ ,‬ודין זה נאמר רק אליבא דשיטת‬
‫הרי"ף שאביאו לקמן )בענף ד'( שסובר שבנמצא מום באשה בבית אביה ויש ספק‬
‫מתי התהוה המום שהאב צריך להחזיר את מעות הקידושין‪.‬‬
‫לאור דברי החתם סופר נראה שעלה בידינו לברר מי הוא בעל ההג"ה שבמרדכי‪,‬‬
‫דלפי החתם סופר בעל ההג"ה סובר כדברי הרי"ף שדברי ר' נחמן בר יצחק נשארים‬
‫למסקנא‪ .‬ולא מצאנו לחכם מבעלי התוס' שהמרדכי רגיל להביאו שיסבור כן‪ ,‬אלא ר'‬
‫אביגדור המובא במרדכי סוף פר' המדיר‪ .‬וז"ל שם‪:‬‬
‫זאת אשר השיב‪ ,‬כלה בבית אביה ולקידושין איכא חזקה דגופא וחזקת‬
‫ממונא‪ ,‬ועליה להביא ראיה להעמיד הקידושין בידו‪ .‬דלישנא בתרא דשמואל‬
‫נמי אית ליה שינויא דרב נחמן בר יצחק וכו'‪ .‬ושלום אביגדור הכהן‪.‬‬
‫ונ"ל שמדברי הגה"ה זו למדנו דין חשוב בדעת הרי"ף‪ .‬שאף שהרי"ף סובר‬
‫שכאשר נמצאו המומים בבית אביה כסף הקידושין חוזר‪ ,‬מ"מ דינה שהיא ספק‬
‫מקודשת‪ .‬שהרי בעל ההג"ה קרא לקידושיה קידושי ספק‪ ,‬ואם היה סובר "שכל‬
‫שנמצא המום ברשותו עליו הראיה" מברר גם את דין הקידושין‪ ,‬לא היה קורא‬
‫למקרה זה קידושי ספק‪.‬‬
‫ונ"ל להביא ראיה לדבר זה‪ ,‬שגם לדעת הרי"ף צריך לומר שהאשה ספק מקודשת‪.‬‬
‫דהנה אם ראובן מכר פרה לשמעון‪ ,‬ושמעון שחט הפרה בביתו של ראובן‪ ,‬ונמצאת‬
‫הפרה טריפה‪ .‬דעת הרי"ף במקרה זה שאמרינן כאן נמצא כאן היה‪ ,‬והוי מקח טעות‬
‫ובטל המקח‪ .‬ברם החלב שנחלב מפרה זו מותר בשתיה‪ ,‬שמעמידים הפרה בחזקת‬
‫הגוף ואמרינן שהפרה נטרפה לאחר חליבת החלב‪) .‬עיין שו"ע יו"ד סי' פ"א סעי' ב'(‬
‫והנה יתכן ששני הפסקים יהיו סותרים‪ ,‬כגון אם שמעון קנה הפרה לפני יומיים‬
‫והחלב נחלב לפני יום‪ .‬ועל כרחך צריך לומר שדין הממונות נפסק לחוד ודין‬
‫האיסורים נפסק לחוד‪.‬‬
‫קידשה ונמצא בה מום לענין מעות הקידושין‬
‫שצז‬
‫סימן כב‬
‫ונראה שביאור הדבר שדינו של הרי"ף שאמרינן כאן נמצא כאן היה לבטל המקח‬
‫הוא דין בהלכות קיום מקח‪ ,‬דהיינו שמכיון שתכלית המכירה היא העברת החפץ‬
‫מרשות המוכר לרשות הלוקח‪ ,‬לכן מתחייב המוכר להוכיח בשעת העברת הרשות‬
‫שהמקח הושלם כדין‪ .‬לפיכך אם נמצא המום ברשות המוכר לפני ההעברה יצטרך‬
‫המוכר להוכיח שהמקח היה כדין והמום נעשה אחרי הקנין‪ .‬לעומת זה אם בשעת‬
‫ההעברה לא נתגלה המום‪ ,‬אזלינן בתר חזקת הגוף ואמרינן שהמום נתהוה ברשות‬
‫הקונה‪ ,‬אלא אם כן יוכיח הקונה שהמום נעשה לפני כן‪ .‬ודבר זה אינו בירור‪ ,‬אלא‬
‫הנהגה והסכמה‪ .‬ועיין בדברי מו"ר אבי עזרי )הלכ' מכירה פר' כ' הלכ' י"ד ט"ו‬
‫ד"ה ונראה( שכתב כדברינו‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬כאשר אנו דנים בהלכות איסורים עלינו לילך אחרי הכללים שנאמרו‬
‫באיסורים שמעמידים הפרה בחזקת הגוף‪ ,‬ואמרינן שהמום התהוה מאוחר יותר‪ .‬ואי‬
‫אפשר לומר כן גם בדיני ממונות‪ ,‬משום שהרי"ף סובר שבחזקת הגוף אין מוציאים‬
‫ממון‪ .‬ולהאמור אשה שהתקדשה ונמצא בה מום בבית אביה‪ ,‬אף שלענין כסף‬
‫הקידושין אמרינן כאן נמצא כאן היה והאב חייב להחזיר כסף הקידושין‪ .‬מכל מקום‬
‫כאשר אנו באים לדון אם האשה מקודשת‪ ,‬נפסוק שהאשה מקודשת או ספק‬
‫מקודשת‪ .‬והטעם‪ ,‬שלגבי איסורים אנו מעמידים אותה בחזקת הגוף ואמרינן שהמום‬
‫נולד בה אחרי הקידושין‪.‬‬
‫ועיין בינת אדם שער רוב וחזקה סי' כ"ח ונראה שכוונתו לדברינו‪ .‬ובזה מיושב‬
‫מה שהתקשה הכרתי והפלתי בסי' פ"א ס"ק ד'‪.‬‬
‫ברם הרא"ה חולק על מה שהבאנו בשם ההג"ה‪ .‬שבשיטה מקובצת )כתובות דף‬
‫ע"ה ע"ב( בסוגיא הביא את הרא"ה שכתב בדעת הרי"ף‪ ,‬שאם נמצא באשה מום‬
‫בבית אביה אמרינן כאן נמצא כאן היה‪ ,‬ואביה חייב להחזיר כסף הקידושין‪ ,‬והאשה‬
‫פטורה מגט‪ .‬אולם ע"ש שבעל השיטה תמה על הרא"ה‪.‬‬
‫העולה ממה שנתבאר בפרק זה‬
‫א‪ .‬מה שפסק השו"ע באה"ע )סי' נ' סעי' א'( שבספק קידושין האשה צריכה להחזיר‬
‫את כסף הקידושין‪ ,‬הדבר לא נאמר בכל ספק קידושין‪ ,‬אלא רק בקידש אשה‬
‫ונמצא בה מום בבית אביה‪ .‬וזה נכון רק לשיטת הרי"ף הסובר‪ ,‬שהדין באופן זה‬
‫שכסף הקידושין חוזר‪ .‬אבל שאר הראשונים סוברים שבאופן זה אין כסף‬
‫הקידושין חוזר‪ ,‬ולקמן נבאר שיטתם‪ .‬ובשאר ספיקות הדין שאין כסף הקידושין‬
‫חוזר‪ ,‬אלא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה‪ .‬וכן מבואר בריטב"א )קידושין דף‬
‫ע"ט ע"א(‪.‬‬
‫ב‪ .‬דעת ההגה"ה במרדכי )קידושין סי' תקל"ה( שאם נמצא באשה מום בבית אביה‬
‫הדין שהאב צריך להחזיר את כסף הקידושין‪ ,‬והאשה ספק מקודשת‪ .‬ונראה שזו‬
‫גם שיטת הרי"ף‪ ,‬וכן סובר הב"י בבדק הבית‪ .‬ולפי זה הטור בריש סי' ל"ט שכתב‬
‫שכסף הקידושין חוזר‪ ,‬יתכן שסובר כשיטה זו‪) .‬לקמן בענף ג נבאר שהטור שכתב‬
‫שכסף הקידושין חוזר אמר כן בשיטת הרי"ף‪(.‬‬
‫–‬
‫שצח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ברם‪ ,‬הרא"ה בכתובות כתב בדעת הרי"ף שבמקום שהאב צריך להחזיר את כסף‬
‫הקידושין אין האשה צריכה גט‪ .‬אולם בעל השיטה מקובצת שם כתב שדברי‬
‫הרא"ה קשים‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫עתה נבאר דעת שאר הראשונים מה הדין כשנמצא מום באשה בבית אביה לענין‬
‫חלות הקידושין‪ ,‬ולענין אם האב צריך להחזיר את מעות הקידושין‪.‬‬
‫א‬
‫דעת רש"י ותוס'‬
‫כדי שלא לכפול הדברים עיין במאמר הקודם )סי' כ"א( המבאר את סוגית הגמ'‬
‫)כתובות דף ע"ו( נמצאו בה מומים לענין כתובה‪ ,‬ענפים א ‪ -‬ב'‪ .‬שם ביארנו שדעת‬
‫רש"י ותוס' שכאשר נמצא באשה מום בבית בעלה מעמידים אותה על חזקת הגוף‬
‫ואמרינן שהמום נולד בה אחרי הקידושין‪ ,‬וגם אם היא טוענת שמא יש לה כתובה‪.‬‬
‫עוד ביארנו שם שאם הביא הבעל ראיה שבארוסין ראו בה המום בבית אביה אין‬
‫האב גובה הכתובה‪ ,‬משום שחזקת הבת אינה מסייעת לאב‪ .‬ועיין שם היטב שביארנו‬
‫מדוע חזקת הבת אינה מסייעת לאב‪ ,‬ואילו במחליף פרה בחמור ומת החמור חזקת‬
‫החמור מסייעת לבעל החמור‪ ,‬ואמרינן שהחמור מת אחרי החליפין‪.‬‬
‫ומהמבואר שם עולה‪ ,‬שכאשר אנו דנים לגבי הקידושין‪ ,‬יש לבת חזקת הגוף‬
‫ואמרינן שהמום נולד בה אחרי הקידושין‪ ,‬וצריכה גט מדין ודאי או על כל פנים מדין‬
‫ספק‪.‬‬
‫עוד עולה מהמבואר שם‪ ,‬שדעת רש"י ותוס' שכאשר באים לדון אם האב חייב‬
‫להחזיר את כסף הקידושין‪ ,‬בודאי אי אפשר להוציא ממנו‪ .‬והטעם‪ ,‬שאמנם חזקת‬
‫הבת אינה מסייעת לאב לגבות הכתובה‪ ,‬או שאמרינן כאן נמצא כאן היה והוי רעותא‬
‫בחזקת הגוף‪ .‬אבל אעפ"כ הבעל אינו יכול לדרוש חזרה את כסף הקידושין‪ ,‬משום‬
‫שמאחר ויש לאשה חזקת הגוף אין ברעותא של כאן נמצא כאן היה כדי להוציא‬
‫ממון‪.‬‬
‫ולכאורה אם נמצא בה מום יש לומר שאינה מקודשת ואין לילך במקרה זה אחר‬
‫חזקת הגוף של האשה‪ ,‬משום שכנגד חזקת הגוף יש לאשה חזקת פנויה‪ ,‬ועוד שהרי‬
‫מום לפניך‪ .‬אולם התוס' שם )דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל( הקשו קושיא זו‪ ,‬ותרצו וז"ל‪:‬‬
‫"ונראה לרשב"א דחזקת פנויה לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הגוף"‪.‬‬
‫ובטעם הדבר מדוע חזקת פנויה אינה נחשבת חזקה לגבי חזקת הגוף‪ .‬עיין תוס'‬
‫חולין דף י' ע"א ד"ה סכין שכתבו שתרתי לרעותא אמרינן רק במקוה שחזקת הגוף‬
‫שלו לא אלימא דטבעו חסר ואתאי‪ .‬וכ"כ תוס' הרא"ש כתובות דף ט' ע"א בסוף ד"ה‬
‫ואי בעית אימא‪ .‬ועוד טעם אמרו‪ ,‬שחזקת הגוף היא בטבע ולא עומד להשתנות‪ ,‬מה‬
‫שאין כן חזקת פנויה שראינו שקיבלה קידושין‪ .‬וכ"כ בתוס' הרא"ש כתובות ע"ה‬
‫ע"ב‪) .‬ועיין בענין זה באנציקלופדיה תלמודית כרך י"ג עמוד תרכ"ג הערות ‪104 - 93‬‬
‫קידשה ונמצא בה מום לענין מעות הקידושין‬
‫סימן כב‬
‫שצט‬
‫וכתבו שם בשם רע"א והפנ"י שצריכה גט מדין ודאי‪ .‬והרע"א הוא בשו"ת הוצאת‬
‫הרב גשטטנר‪ ,‬ירושלים תשכ"ה(‬
‫ואין לומר שלמסקנה שאמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקידושין הגמ'‬
‫חוזרת בה ואינה סוברת שחזקת הגוף עדיפה‪ ,‬שהרי לשיטת רב נחמן בר יצחק‬
‫מוציאים את כסף הקידושין מהאב‪ .‬כי תוס' במסקנה סוברים שדברי רב נחמן בר‬
‫יצחק אינם להלכה‪ .‬ועיין תוספות דף ע"ו ע"ב ד"ה כל שנולד הספק ברשותו‪ .‬וד"ה‬
‫ותנא תונא כלה‪.‬‬
‫ועיין בחזו"א )אבן העזר סי' פ"ב ס"ק כ"ט( שכתב שהעיקר שאין האשה צריכה‬
‫גט מהתורה‪ ,‬דיש תרתי נגד חזקת הגוף‪ ,‬חזקת פנויה והרי מום לפניך‪ .‬וע"ש מה שפי'‬
‫בדברי התוס'‪ .‬אך בתוס' לא משמע כן‪ ,‬והדבר מפורש יותר בתוס' שאנץ ע"ש‪ .‬ולעיל‬
‫הבאנו שהפנ"י והרע"א כתבו שצריכה גט מדין ודאי‪.‬‬
‫ולפי דברינו אפשר לישב קושית האחרונים בסוגיא‪ .‬דאיתא בגמ' דף ע"ה ע"ב‪.‬‬
‫"אמר רבא‪ :‬לא תימא‪ ,‬רבי יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל‪ .‬אלא כי‬
‫לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא‪ ,‬היכא דאיכא חזקה דממונא‪ .‬אבל היכא‬
‫דליכא חזקה דממונא‪ ,‬אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא‪ .‬דתניא וכו'‪".‬‬
‫והנה האחרונים )פנ"י רע"א ועוד( תמהו‪ ,‬מדוע אמר רבא את דבריו כאן‪ ,‬הרי דברי‬
‫ר' יהושע כתובים ומבוארים בפר' קמא‪ .‬והגמ' היתה צריכה להביא את דברי רבא על‬
‫המשנה שדיבר בה ר' יהושע‪ .‬ולדברינו הדבר מוסבר‪ ,‬שרבא רצה להשמיענו שגם ר'‬
‫יהושע סובר שחזקה דגופא היא חזקה אלימתא‪ ,‬אלא שסובר שאין בכוחה להוציא‬
‫ממון‪ ,‬ועל כן כשאומרת משארסתני נאנסתי אינה נאמנת לגבות כתובתה‪ .‬אולם כל זה‬
‫כאשר דנים להוציא ממון‪ .‬אבל כאשר אין דנים להוציא ממון‪ ,‬גם ר' יהושע מודה‬
‫שחזקת הגוף מכריעה בספיקות בענין איסורים‪ .‬והדבר נוגע למשנתנו‪ ,‬דאף ששנינו‬
‫במשנה שאם נמצאו בה מומין בבית אביה אין האב גובה כתובה‪ ,‬אולם זה רק כאשר‬
‫אנו דנים להוציא ממון‪ .‬אבל כאשר הדיון הוא לקבוע אם האשה מקודשת‪ ,‬או כאשר‬
‫הדיון הוא אם האב צריך להחזיר כסף הקידושין‪ ,‬בזה אנו מעמידים האשה על‬
‫חזקתה והרי היא מקודשת מדין ודאי‪ ,‬או שמדרבנן אין מעמידים על החזקה לקולא‬
‫והיא ספק מקודשת‪ .‬ובודאי שהאב פטור מלהחזיר את כסף הקידושין‪.‬‬
‫ואף אם נאמר שלמסקנא היא ספק מקודשת‪ ,‬מ"מ הבעל אינו יכול להוציא מהאב‬
‫את כסף הקידושין‪ .‬שבתוס' דף ע"ו ע"א ד"ה וחדא מבואר שכאן נמצא כאן היה אין‬
‫בכוחו להוציא ממון‪ .‬ומאידך הם סוברים שחזקת הגוף מבררת יותר ואפשר על פיה‬
‫להוציא ממון‪.‬‬
‫]עיין חו"מ סי' פ"ב בכללי מיגו לנתיבות כלל א בביאורים‪ .‬ולפי המתבאר בענף‬
‫זה תרוצו עולה בשיטת הרי"ף ואינו עולה בשיטת התוס'‪ .‬והעיקר מה שתרצו הב"ח‬
‫והש"ך וע"ש בש"ך בכלל א‪[.‬‬
‫ת‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ענף ד‬
‫א‬
‫דעת הריטב"א‪ ,‬ודעת הר"ן שלא בשיטת הרי"ף‪.‬‬
‫עיין בסי' כ"א במאמר נמצאו בה מומים בבית אביה לענין כתובה‪ .‬ענפים ה' ג'‪.‬‬
‫שם נתבאר שדעת הריטב"א והר"ן שבטענת שמא אין מוציאין ממון ע"פ חזקת‬
‫הגוף‪ .‬אך אם יש חזקת הגוף ובנוסף על כך יש רעותא שהמום נמצא ברשות הבעל‪,‬‬
‫האשה מוציאה ממון בטענת שמא‪ .‬ולפי דבריהם‪ ,‬כאשר המום נמצא בבית האב‬
‫והאב טוען שמא אינו יכול להוציא כתובה‪.‬‬
‫אך כל זה כאשר מדובר שהאב בא להוציא ממון מהבעל בטענת שמא‪ .‬אבל כאשר‬
‫הבעל רוצה להוציא את כסף הקידושין‪ ,‬כאן האב מוחזק ומסייעת לו גם חזקת הגוף‪,‬‬
‫ודאי שהבעל לא יוכל להוציא ממון‪ .‬וכסף הקידושין ישאר ביד האב‪ .‬ולגבי חלות‬
‫הקידושין נראה שהיא על כל פנים ספק מקודשת‪.‬‬
‫ב‬
‫שיטת הרא"ש‬
‫עיין במאמר הנ"ל אות ד' שכתבנו שני פרושים בדעת הרא"ש‪ .‬והנוגע לעניננו‪,‬‬
‫כאשר דנים אם חלו הקידושין‪ ,‬הדבר נוגע לאשה וחזקת הגוף מכריעה‪ .‬ולפי זה דינה‬
‫שהיא מקודשת מדין ודאי‪ ,‬ובודאי שאין הבעל יכול להוציא מהאב את כסף‬
‫הקידושין‪.‬‬
‫ודע שהרא"ש כתב שיש ברי"ף שלפנינו טעות סופר‪ ,‬ודעת הרי"ף כדעת רש"י‪.‬‬
‫ג‬
‫דעת הרשב"א‪ ,‬פסקי הרי"ד והריא"ז‬
‫עיין במאמר הנ"ל ענף ו' שביארנו שיטתם‪ .‬ודעתם שאפשר להוציא ממון בברי‬
‫ושמא כשמצטרפת חזקת הגוף‪ ,‬ובשמא ושמא הדין הוא שהמוציא מחברו עליו‬
‫הראיה‪ .‬ולפי זה בנדון שלפנינו האשה ספק מקודשת‪ ,‬ובודאי שהבעל אינו יכול‬
‫להוציא כסף הקידושין מהאב‪.‬‬
‫ד‬
‫דעת הרי"ף והרמב"ם‬
‫עיין לעיל בענף ב' שביארנו הדין לדעת הרי"ף‪ .‬ודעתו‪ ,‬כשנמצא באשה מום בבית‬
‫אביה הדין הוא שכסף הקידושין חוזר‪ .‬ולגבי הנדון אם האשה צריכה גט‪ ,‬הבאנו שתי‬
‫שיטות‪ :‬דעת ההגה"ה במרדכי שהיא ספק מקודשת‪ ,‬ודעת הרא"ה שאינה מקודשת‬
‫ואינה צריכה גט‪ .‬ע"ש עוד מה שהבאנו בשם הש"מ‪ .‬ולעיל בדעת הרא"ש הבאנו‬
‫שלדעתו הרי"ף סובר כשאר הראשונים ויש טעות סופר בדברי הרי"ף שלפנינו‪.‬‬
‫קידשה ונמצא בה מום לענין מעות הקידושין‬
‫סימן כב‬
‫תא‬
‫ולאור מה שפרשנו שיטות הראשונים לעיל‪ ,‬נראה שהטור סי' ל"ט כתב את דינו‬
‫בשיטת הרי"ף‪ ,‬דלא מצאנו לשאר השיטות שכסף הקידושין חוזר‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫מסקנה‬
‫אדם שקידש אשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין בבית אביה‪ ,‬להלכה‬
‫נראה שהיא ספק מקודשת‪ .‬שהרי מדרבנן חוששים לחומרא ואין מעמידים על‬
‫החזקה‪ ,‬שכן הדין בתרי נגד תרי שמדאורייתא מעמידים על החזקה ומדרבנן הוי‬
‫ספק‪ .‬ונראה שאם נשאת לאחר תצא מזה ומזה‪ ,‬כיון שרוב הראשונים סוברים שהיא‬
‫מקודשת מדין ודאי לראשון‪.‬‬
‫הבית מאיר בסי' ל"ט כתב שדינה שהיא ספק מקודשת‪ ,‬כמו בזרק לה קידושין‬
‫ספק קרוב לו או לה שצריכה גט מספק‪ ,‬שמדרבנן אין מעמידים על החזקה‪ .‬ונראה‬
‫שסובר שדינן שוה‪ .‬אולם למה שביארנו לעיל‪ ,‬במקרה שלנו מצד עיקר הדין היא‬
‫מקודשת מדין ודאי‪ .‬וע"כ גם לשיטת המהרי"ק )שורש קע"א( המובאת בב"ש סי'‬
‫ל"א ס"ק' י' אם נישאת תצא‪.‬‬
‫תב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫נישואי טעות באילונית ובעקרה‬
‫בדיונים בביה"ד התעוררו לנו מספר שאלות בענין מקח טעות בנשואים‪ ,‬והנה‬
‫כמה דוגמאות‪:‬‬
‫א‪ .‬זוג נישא ואחרי זמן נתברר להם ששניהם נושאים גנים פגומים טי' זקס‪ .‬לפי דעת‬
‫רופאים מבחינה סטיסטית‪ ,‬רבע מהנולדים לזוג כזה יחלו ל"ע במחלה וימתו בגיל‬
‫ילדות‪ .‬עקב כך תבע הבעל שיחייבו את אשתו להתגרש‪ ,‬ויפטרו אותו מן הכתובה‬
‫מחמת מקח טעות‪ .‬נציין שכאשר אחד מבני הזוג הזה יהיה נשוי למי שאינו נושא‬
‫גן פגום‪ ,‬הילדים יולדו בריאים‪.‬‬
‫ב‪ .‬זוג נישא והבעל ידע בזמן הנשואים שיש לאשה בעיה הורמונלית שיתכן ובגללה‬
‫לא תוכל ללדת‪ .‬לאחר זמן עברה האשה בדיקות וטיפולים והתברר שהאשה אינה‬
‫מסוגלת ללדת‪ .‬הבעל הגיש תביעה לביה"ד לחייב את האשה בגט וכן לפוטרו מן‬
‫הכתובה‪ .‬הבעל טען כי נשא את האשה בתקוה שאחרי טיפולים רפואים תלד‪.‬‬
‫וברור לו שאם היה יודע שלא תוכל לילד לא היה נושאה‪.‬‬
‫ג‪ .‬זוג נישא ואחרי זמן נתברר שיש לאשה בעית פוריות‪ .‬האשה החלה בטיפולים‪,‬‬
‫כעבור זמן התברר שאין היא ראויה לילד‪ .‬הבעל תבע לחייב האשה בגט ולפוטרו‬
‫מן הכתובה בטענת מקח טעות‪ .‬האשה טענה כנגדו שהוא חייב בכתובה‪ ,‬משום‬
‫שלא הוכח שמום זה היה בה מלידה‪ ,‬או קודם שנשאת‪ .‬יתכן שנתקלקלה תחתיו‬
‫ונסתחפה שדהו‪ .‬עוד טענה האשה שלאחר שנודע לבעל שיתכן שלא תוכל ללדת‪,‬‬
‫בכל זאת המשיך הבעל לחיות עמה חיי אישות‪ ,‬וא"כ ידע ומחל‪ .‬לטענה זו השיב‬
‫הבעל‪ ,‬שלא מחל מעולם‪ ,‬אולם המשיך לחיות עמה בתקוה שעל ידי הטיפולים‬
‫הרפואים תלד‪ .‬ומאחר שנתברר שהיא עקרה הוא דורש לגרשה בלא כתובה‪.‬‬
‫בעייני בענינים אלו נתברר לי שהמפתח לשאלות אלו הוא סוגית קדושי טעות‬
‫באילונית‪ .‬ועל כן אברר תחילה עניין זה ואח"כ נדון בשאלות דלעיל‪.‬‬
‫א‬
‫קידושין ונישואין בטעות באילונית‬
‫שנינו במשנה‪ ,‬ריש יבמות‪ ,‬חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן‬
‫החליצה ומן היבום וכו' וכולן אם מתו או נתגרשו או שנמצאו אילונית צרותיהן‬
‫מותרות‪.‬‬
‫וכתבו התוס' דף ב‪ :‬או שנמצאו אילונית‪ ,‬דאילונית הוי מקח טעות ולא היתה‬
‫אשת אחיו‪ .‬והוסיפו התוס' בסוף הדיבור‪ ,‬שאפי' היתה האילונית נשואה ונבעלה‪,‬‬
‫אינה חשובה כאשת אחיו‪ .‬והטעם‪ ,‬שאילונית אינו שכיח‪ ,‬ולא מסיק אדעתיה שמא‬
‫אילונית היא‪ ,‬וע"כ אינו בועל לשם קידושין גם אם תמצא אילונית‪ .‬ובדבר זה שונה‬
‫אילונית משאר אשה בעלת מום‪ .‬שבבעלת מום אם בעל צריכה גט מספק‪ ,‬דאמרינן‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה‬
‫סימן כג‬
‫תג‬
‫חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות‪ ,‬וגמר ובעל לשם קדושין‪ ,‬אף אם ימצא בה‬
‫מום‪.‬‬
‫ונראה שהא שכתבו התוס' שגם אם נמצאת אילונית כשהיא נשואה הוי מקח‬
‫טעות‪ .‬הוא משום שהגמ' בדף טו‪ .‬הביאה ברייתא‪ ,‬מעשה בבתו של רבן גמליאל‪,‬‬
‫שהיתה נשואה לאחיו ומת בלא בנים‪ ,‬ויבם רבן גמליאל את צרתה‪ .‬והגמ' ביארה‪,‬‬
‫שבתו של רבן גמליאל נמצאה אילונית‪ ,‬ולכן יבם רבן גמליאל את צרתה‪ .‬הרי להדיא‪,‬‬
‫שבנמצאת אילונית אפי' אחרי שנבעלה‪ ,‬הוי מקח טעות‪.‬‬
‫פירוש התוס' במשנה הם דברי ר' אסי בדף יב‪ .‬וסוברים התוס'‪ ,‬שאע"פ שרבא‬
‫חולק על רב אסי בפירוש המשנה‪ ,‬ולדעתו אף אילונית שהכיר בה אחיו המת‪ ,‬והיא‬
‫ערוה ליבם אינה אוסרת צרותיה ליבום‪ .‬מכל מקום‪ ,‬מאחר ולא מצאנו שרבא חלק על‬
‫עצם דינו של רב אסי‪ ,‬הרי שדינו אמת‪ .‬והנושא אשה ונמצאת אילונית הוי מקח טעות‬
‫ואינה צריכה גט‪.‬‬
‫והנה התוס' חילקו בין כל המומין לבין אילונית‪ .‬שבכל המומין אם קידש אדם‬
‫אשה‪ ,‬וכנסה ובעל צריכה גט‪ .‬דאמרינן‪ ,‬אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות‪ ,‬וגמר‬
‫ובעל לשם קידושין‪ .‬ובאילונית גם כשבעל אינה צריכה גט‪ .‬וביארו‪ ,‬שאילונית אינו‬
‫שכיח‪ ,‬ולא מסיק אדעתיה‪ ,‬ואינו מתכוון לבעול לשם קידושין‪.‬‬
‫ומצאנו כעין זה במס' גיטין דף עג‪ .‬שדבר שאדם אינו מעלה בדעתו אין אומרים‬
‫שסתמא דעתו גם לכך‪ ,‬גם אם ברור לנו שאם היה יודע היה רוצה‪ .‬שם נאמר הנותן‬
‫גט לאשתו‪ ,‬שלא תיפול ליבום‪ ,‬ואמר לה "אם מתי מחולי זה או אם לא אעמוד מחולי‬
‫זה הרי את מגורשת מהיום"‪ ,‬ומת מאותו החולי דתנאו קיים‪ .‬אולם אם אכלו ארי‬
‫אינה מגורשת‪ .‬ומבואר שם הטעם‪ ,‬דמאחר ולא מסיק איניש אדעתיה דיאכלנו ארי‪,‬‬
‫אין זה בכלל תנאו‪ .‬ועל דעת כן לא נתן גט‪) .‬ועיין שו"ע אה"ע סימן קמה' סעי' ו'‬
‫שדעת הרמב"ם דאם אמר אם לא אעמוד מחולי זה דהוי ספק מגורשת‪ .‬משום‬
‫שבירושלמי משמע שמגורשת(‪.‬‬
‫והתוס' ביבמות שם הקשו מברייתא המובאת בדף סא‪:‬‬
‫"והתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין‪ ,‬דברי רבי מאיר"‪.‬‬
‫ופירשה הגמ' שם הטעם שאין מיבמין‪ .‬קטן‪ ,‬שמא ימצא סריס‪ .‬וקטנה שמא תמצא‬
‫אילונית‪ ,‬ור' מאיר חושש למיעוטא‪ .‬ולפרוש התוס' קשה‪ ,‬דהרי אפשר ליבם ממה‬
‫נפשך‪ .‬דאף אם תימצא אילונית אחר היבום אינו פוגע בערוה דהוי מקח טעות ולא‬
‫היתה אשת אחיו‪ .‬ותירצו התוס'‪ ,‬שר' מאיר שאסר ליבם קטנה דיבר באופן שהמת‬
‫קיבל עליו וקידש גם אם תמצא אילונית‪.‬‬
‫)ובתוס' ישנים שם‪ ,‬תירצו‪ ,‬שכוונת רבי מאיר שאין מיבמין קטנות‪ ,‬דהיינו ע"מ‬
‫לפטור הצרות שתהינה מותרות להנשא(‪.‬‬
‫והנה הרע"א הקשה על התוס'‪ ,‬מהגמ' שם האומרת‪ ,‬שרבי אליעזר חולק על ר'‬
‫מאיר‪ .‬דתניא קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר' אליעזר‪ .‬ולדברי התוס' אין הכרח‬
‫שר' אליעזר חולק‪ .‬שיתכן ור' אליעזר דיבר באופן שלא קיבל עליו אילונית‪ ,‬ולכן‬
‫יכולה להתיבם ממה נפשך‪ .‬ומכח קושיא זו‪ ,‬דחה רע"א את דברי התוס'‪ ,‬והסכים‬
‫תד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫לדעת רבינו אברהם מבורגילה‪ .‬ונ"ל שאין בזה לדחות דברי התוס'‪ ,‬דשמא הגמ'‬
‫ידעה שברייתא זו נשנית על מחלוקת ר' מאיר וחכמים‪ .‬ועוד יש לתרץ‪ ,‬דאמנם הגמ'‬
‫יכלה לדחות כן‪ ,‬אך מאחר שר' אליעזר אינו סובר כרבי יהודה‪ ,‬וא"כ אין כל תועלת‬
‫במה שיכול לסבור כר"מ‪ .‬דודאי טעמו שם אינו כר"מ ע"ש היטב בגמ'‪ .‬ולקמן באות‬
‫ב' אביא שדעת הרבה ראשונים כדעת התוס'‪.‬‬
‫ב‬
‫דעת רש"י‬
‫במס' גיטין דף מו‪ :‬תנן‪ ,‬המוציא את אשתו משום אילונית‪ ,‬ר' יהודה אומר לא‬
‫יחזיר‪ .‬וכו' ופרש רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"המוציא את אשתו‪ ,‬בגט‪ .‬משום אילונית‪ .‬שלא הכיר בה כשכנסה‪ ,‬ומכל‬
‫מקום צריכה גט‪ ,‬דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין"‪.‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה שדעת רש"י אילונית דינה כשאר בעלות מומין‪ ,‬שאם קידש אינה צריכה‬
‫גט‪ ,‬אך אם בעל צריכה גט‪ .‬ונראה שרש"י מפרש המשנה בריש יבמות )שאם נמצאו‬
‫העריות אילונית צרותיהן מותרות( שמדובר בנתקדשו ולא נבעלו‪ .‬ולדעת רש"י צריך‬
‫גם לומר‪ ,‬שהבריתא שהבאתי לעיל‪ ,‬שרבן גמליאל יבם צרת בתו מן הנשואין‪ ,‬היא‬
‫אליבא מאן דאמר יש תנאי בנשואין‪ .‬וכמו שמובא תירוץ כזה בגמ' שם‪) .‬עיין יבמות‬
‫דף טו‪(.‬‬
‫ואולם התוס' ביבמות דף ב‪ :‬הרא"ש שם סי' ג' והרמב"ן שם‪ .‬והרשב"א והר"ן‬
‫בגיטין מו‪ :‬חלקו על רש"י‪ .‬ולדעתם הכונס אשה ונמצאת אילונית‪ ,‬אינה צריכה גט‬
‫אפי' כשבעל‪ .‬וכתב הר"ן‪ ,‬שדברי רש"י תמוהין‪ ,‬שלדבריו לא תמצא אילונית נשואה‬
‫שתצא בלא גט‪ .‬ונראה שכוונתו להוכיח מפשטות לשון המשנה ביבמות‪ ,‬אם נמצאו‬
‫העריות אילונית צרותיהן מתיבמות‪ ,‬שמדובר גם כשהיו נשואות‪ .‬וכן מבואר בבריתא‬
‫בבתו של רבן גמליאל‪.‬‬
‫והראשונים הללו‪ ,‬ביארו את המשנה בגיטין‪ ,‬המוציא אשתו משום אילונית‪ .‬דאין‬
‫מדובר שהוציאה משום שנמצאת אילונית‪ ,‬אלא שנמצאו בה מקצת סימני אילונית‬
‫וחושש שהיא אילונית‪ .‬והוכיחו כן מביאור הגמ' שם‪ ,‬שהמוציא אשתו משום‬
‫אילונית לא יחזיר‪ ,‬שמא תנשא לשני ותלד‪ ,‬ויקלקלה הראשון שיאמר‪ ,‬אילו ידעתי‬
‫שתלד לא היתי מגרשה‪ .‬ובאילונית לא שייך דבר זה‪ ,‬דאילונית אינה יולדת לעולם‪.‬‬
‫ולכן צריך לומר דהיו בה רק מקצת סימנים‪ .‬ולקמן נאריך בשיטת ראשונים זו‪.‬‬
‫ג‬
‫דעת ר' אברהם מבורגילה‪.‬‬
‫התוס' ביבמות שם הביאו שיטת ר' אברהם מבורגילה‪ ,‬שהנושא אשה וכשנמצאת‬
‫אילונית הקפיד‪ ,‬יוצאת בלא גט‪ .‬אולם‪ ,‬אם כשנמצאת אילונית לא הקפיד‪ ,‬הרי היא‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה‬
‫סימן כג‬
‫תה‬
‫נשואה גמורה‪ .‬ואם מת הבעל ואח"כ נמצאת אילונית הרי היא ספק אשת המת‪ .‬דספק‬
‫אם היה מקפיד‪.‬‬
‫ומצאנו כעין זה בדברי הראשונים כתובות דף עג‪) .‬עיין תוס' ור"ן שם( שהמקדש‬
‫אשה על מנת שאין עליך מומים‪ ,‬כוונתו‪ ,‬שאם ימצא בה מום ויקפיד‪ ,‬לא תהיה‬
‫מקודשת‪ .‬אבל אם לא יקפיד‪ ,‬הקדושין יחולו‪ .‬דהתנאי היה על מומים שיקפיד‪.‬‬
‫וכתב רע"א ביבמות שם שפירוש זה הוא המחוור‪ .‬שהמשנה ביבמות מיירי‬
‫בשנתברר שהאשה אילונית והקפיד‪ ,‬וע"כ צרותיה יכולות להתיבם‪ .‬והברייתא שר'‬
‫מאיר אומר שקטנה אסורה להתייבם מיירי שמת הבעל ועדין לא נודע שהיא אילונית‪,‬‬
‫וע"כ קידושיה ספק ואסורה להתיבם‪.‬‬
‫)ובתוס' ישנים שם הביא פרוש דומה בשם ר' יעקב מקורביל ע"ש(‪.‬‬
‫וראיתי בשער המלך בהלכות מקואות כלל ג' ד"ה ודע‪ ,‬שהקשה על פרוש רבינו‬
‫אברהם מבורגילה‪ ,‬מדוע אוסר ר"מ לקטנה להתיבם‪ .‬הרי יש ספק ספיקא להתר‪ .‬ספק‬
‫אם תמצא אילונית‪ ,‬ואם תמצא אילונית‪ ,‬שמא בעלה היה מקפיד והקדושין היו‬
‫נעקרין מלמפרע‪ .‬וקטנה זו לא היתה אשת אחיו מעולם‪ .‬ותירץ שם‪ ,‬שר' אברהם סובר‬
‫כהרשב"א‪ ,‬שבמקום שאפשר לברר אין סומכים על ספק ספיקא‪ .‬וכאן אפשר לברר‬
‫כשתגדל‪ .‬ועל כן אסר ר' מאיר ליבם קטנה‪.‬‬
‫אך עדין קשה לי‪ ,‬לשיטת הנו"ב ורע"א )עיין‪ ,‬פ"ת‪ ,‬יו"ד סי' קי‪,‬‬
‫על ככלי ספק ספיקא‪ ,‬לש"ך כלל לה(‪ ,‬שביארו בדעת הרשב"א שבספק ספיקא‬
‫צריך לברר‪ ,‬רק במקום שאפשר לברר את שני הספיקות‪ .‬אבל אם אפשר לברר רק‬
‫ספק אחד‪ ,‬אין צורך לברר‪ .‬דהרי אחר שנברר ספק אחד‪ ,‬עדין ישאר ספק שני‪ .‬וא"כ‬
‫גם כאן אי אפשר לברר שני הספקות‪ .‬שאף אם יתברר שהיא אילונית‪ ,‬נשאר הספק‬
‫שמא היה מקפיד‪ ,‬ומותרת ליבם‪ .‬ושמא יש לומר‪ ,‬שבמקום שספק אחד עומד‬
‫להתברר מאליו‪ ,‬דעת הנו"ב ורע"א שאין להתיר בספק ספיקא‪ ,‬עד שיתברר הספק‪.‬‬
‫ועוד יש להקשות על שיטת ר' אברהם דבמיעוטא דמיעוטא גם ר' מאיר אינו‬
‫חושש )עיין גמ' גיטין ב‪ :‬ותוס' שם( וכאן הוי מיעוטא דמיעוטא‪ .‬דמיעוט נשים הן‬
‫אילוניות ומיעוט שאינם מקפידים‪ .‬ותירץ הרע"א דלא חשיב מיעוטא דמיעוטא‪ ,‬כיון‬
‫דהוי בשני בני אדם‪ .‬דשמא היא מהמיעוט‪ ,‬ושמא גם הוא מהמיעוט שאינם מקפידים‪.‬‬
‫והנה לענ"ד נראה דאם נפרש ‪ -‬שהמקדש אשה על מנת שאין עליה מומים‪,‬‬
‫כוונתו‪ ,‬שאם יתברר לו שיש מומים ויקפיד לא יחולו הקדושין‪ ,‬ואם לא יתברר לו‬
‫שיש מומים תהיה מקודשת‪ - .‬יתישבו כל הקושיות שהזכרתי לעיל‪ ,‬על שיטת ר'‬
‫אברהם‪ .‬מפני שאם מת ולא נודע לו שהיא אילונית‪ ,‬הרי היא מקודשת קידושי ודאי‪.‬‬
‫ושמא זו שיטת ר' יעקב מקורביל שהזכיר התוס' ישנים אך משמעות לשונו שונה‬
‫קצת‪.‬‬
‫ונראה שר' אברהם לא רצה לפרש כן דאדם אינו רוצה להתחייב כתובה לאילונית‪.‬‬
‫תו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫והנה מצאתי שר"ת בספר הישר סי' קעה‪ ,‬הביא פרוש ר' אברהם‪ ,‬ושם משמע‬
‫שפירש כמו שכתבתי‪ .‬דכל זמן שהבעל לא הקפיד הרי האשה מקודשת בתורת ודאי‬
‫ולא מספק‪ .‬וע"ש שהרחיב לבאר המשניות והבריתות לפירוש ר' אברהם‪.‬‬
‫והתוס' הקשו על רבינו אברהם‪ ,‬שבתוספתא כתוב‪ ,‬שאם נמצאו העריות אילונית‪,‬‬
‫בין מחיים בין לאחר מיתה‪ ,‬צרותיהן מותרות‪.‬‬
‫ד‬
‫דעת ר"ת‬
‫הרמב"ן והרשב"א כתבו‪ ,‬שדעת ר"ת בספר הישר‪ ,‬שהמקדש אשה ונמצאת‬
‫אילונית צריכה גט‪ .‬ונראה שהכוונה מספק‪ ,‬דאם לא נאמר כן יקשו עליו שתי קושיות‪.‬‬
‫א‪ .‬בסנהדרין דף סט‪ :‬נאמר‬
‫"תנינא‪ ,‬בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה‪ ,‬וחייבין עליה משום אשת‬
‫איש‪ .‬וכו'"‪ .‬והקשתה הגמ' "ואמאי‪ ,‬אימא אילונית היא‪ ,‬ואדעתא דהכי לא‬
‫קדיש‪ .‬אלא לאו דאמרינן זיל בתר רובא ורוב נשים לאו אילוניות נינהו וכו'‬
‫אלא הכא במאי עסקינן‪ ,‬דקבלה עילויה‪".‬‬
‫הרי להדיא‪ ,‬שאם קידשה סתם ולא קיבל עליו גם אם תמצא אילונית‪ ,‬אין‬
‫שקדושיה קידושי ודאי‪.‬‬
‫ב‪ .‬כתבו הפוסקים בפרק המדיר שהמקדש אשה על תנאי שאין בה מומין וכנסה‬
‫סתם‪ ,‬ונמצאו בה מומין‪ ,‬צריכה גט מספק‪ .‬הרי להדיא‪ ,‬שאם נמצא באשה מום‪,‬‬
‫והבעל לא ידע ממום זה‪ ,‬קידושיה הם קידושי ספק‪ .‬וכן הדין גם אם בא עליה‪.‬‬
‫והריטב"א והנ"י כתבו בריש יבמות‪ ,‬שר"ת מצריך גט מדרבנן‪.‬‬
‫ור"ת מפרש‪ ,‬שרבא חולק על רב אסי‪ ,‬וסובר שהמקדש אשה ונמצאת אילונית‬
‫צריכה גט‪ .‬ולכן רבא אינו יכול לפרש את המשנה כרב אסי שהטעם שאם נמצאו‬
‫העריות אילונית צרותיהן מתיבמות‪ ,‬משום שהמקדש אשה ונמצאת אילונית הוי מקח‬
‫טעות‪ .‬וע"כ פירש רבא שטעם משנתינו הוא‪ ,‬שאם היו העריות אילוניות צרותיהן‬
‫מתיבמות‪ ,‬משום שאילונית אינה עולה ליבום‪ .‬ואשה שאינה עולה ליבום אינה‬
‫פוטרת צרותיה מן החליצה ומן היבום‪ .‬ולר"ת מיושבים דברי רבי מאיר‪ ,‬שאין‬
‫מיבמים קטנות שמא ימצאו אילוניות‪.‬‬
‫ודע שבספר הישר שלפנינו בסי' קעה מביא ר"ת את פרוש ר' אברהם ומקשה‬
‫עליו‪ ,‬ומסכים לדעת תוס'‪ .‬וכן העתיק האו"ז את ספר הישר‪.‬‬
‫ה‬
‫דעת הרמב"ם‬
‫הרמב"ם בפרק ד' מהלכות אישות הלכה י' כתב וז"ל‪:‬‬
‫"סריס שקידש‪ ,‬בין סריס חמה בין סריס אדם‪ ,‬וכן אילונית שנתקדשה‪ ,‬הרי‬
‫אלו קדושין גמורין"‪.‬‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה‬
‫סימן כג‬
‫תז‬
‫וכתב המ"מ וז"ל‪:‬‬
‫"והעלה רבינו יעקב במשנה ראשונה דיבמות‪ ,‬דאע"פ שלא הכיר בה‬
‫כשקדשה צריכה גט‪ ,‬וכן עיקר הדין" עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה שכן פרשו הטור והשו"ע )אה"ע סימן מד' סעיף ד'( את דברי הרמב"ם‪.‬‬
‫ולעיל בביאור שיטת ר"ת‪ ,‬הקשתי על שיטה זו‪.‬‬
‫ובפשטות אין ראיה שהרמב"ם סובר‪ ,‬שהמקדש אשה ונמצאת אילונית שצריכה‬
‫גט‪ .‬כי הרמב"ם בהלכה לעיל מבאר רק שבאילונית תופסים קדושין‪ ,‬וצריכה גט‪.‬‬
‫מו‬
‫ויתכן שמדבר בהכיר בה‪.‬‬
‫וכדי לעמוד על דעת הרמב"ם בענין זה‪ ,‬אביא דבריו בפרק כד' מהלכות אישות‬
‫הלכה ב‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫"אבל הנושא אשה ולא הכיר בה‪ ,‬ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין וכו'‪ ,‬אין‬
‫לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה" וכו'‪.‬‬
‫)כתב הר"ן שמקור דין זה הוא משמעות הברייתא בכתובות דף קא‪ .‬וכן הוא‬
‫מפורש בירושלמי(‪ .‬הנה בהלכה זו מבואר להדיא‪ ,‬שהנושא אשה ונמצאת אילונית‬
‫קדושיה קדושי ודאי‪ .‬דאם נאמר שהם קידושי ספק‪ ,‬קשה מדוע יש לה תוספת‪ .‬הרי‬
‫כתובה מתחייב אדם רק לאשה שיש לו בה קדושי ודאי‪) .‬ועוד דגובה כתובתה רק‬
‫כשמתגרשת או אם מתאלמנת ומותרת להנשא לאחר‪ .‬הוכחה זו כתב הדברי חיים‬
‫ח"א אה"ע סימן מח(‪ .‬וע"ע שם ברמב"ם מה שהאריך בהלכה ג'‪ .‬ובהלכה ח' כתב‬
‫וז"ל‪:‬‬
‫"היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה‪ .‬כל מה שאבד או בלה או‬
‫שנשחק מנכסי צאן ברזל אין הבעל חייב לשלם‪ .‬שהרי היא נתנה לו רשות‬
‫להיותן אצלו‪ .‬וכל שאבד או נגנב מנכסי מלוג חייב לשלם הפך כל הנשים‪,‬‬
‫מפני שאין שם אישות גמורה ולא זכה בנכסי מלוג‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫משמע מדבריו שבאילונית אין אישות גמורה לגבי זכויות ממוניות‪ .‬אולם מקודשת‬
‫היא וצריכה גט מדין ודאי‪.‬‬
‫והנה הראב"ד בהשגותיו לרי"ף ולרמב"ם כתב‪ ,‬שאילונית שלא הכיר בה‪ ,‬אין לה‬
‫לא עיקר ולא תוס'‪ ,‬דהוי מקח טעות‪ .‬ומדבריו אין להוכיח‪ ,‬שסובר שהמקדש אשה‬
‫ונמצאת אילונית שאינה צריכה גט‪ .‬דיתכן שצריכה גט מספק )או מדרבנן(‪ ,‬אבל‬
‫כתובה אין לה‪ .‬ודינה שוה לדין המקדש או נושא אשה ונמצא בה מום‪ ,‬שצריכה גט‬
‫ואין לה כתובה‪ .‬ולדברי הראב"ד הסכימו הריטב"א )סוף פרק אלמנה ניזונת( והרמ"ך‬
‫)השגות לרמב"ם(‪.‬‬
‫מו ]ועתה מצאתי שהב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"ט בסופו כתב שאין ראיה שהרמב"ם סובר‬
‫שהמקדש אשה ונמצאת איילונית דהיא מקודשת‪ ,‬דיש לומר שהרמב"ם דיבר בהכיר בה‬
‫שהיא איילונית‪[.‬‬
‫תח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫)והדברי חיים כתב לתרץ מה שקשה על הרמב"ם מהגמ' בסנהדרין‪ ,‬שמבואר שם‬
‫שקידושי אילונית הוי מקח טעות‪ .‬וכן באר את החילוק בין עיקר לתוספת‪ .‬ותרץ‪,‬‬
‫דרוב בני אדם אם לא בדקו וכנסו סתם‪ ,‬דעתם אף אם תמצא אילונית‪ .‬וע"כ הכונס‬
‫סתם וכתב תוספת‪ ,‬אינו יכול לפטור עצמו‪ .‬אבל עיקר כתובה שחכמים חייבוהו‪ ,‬לא‬
‫חייבוהו על הספק‪ .‬היות ויש מיעוט בני אדם שאף שיכלו לבדוק ולא בדקו‪ ,‬אינם‬
‫חפצים באילונית וע"כ פטור‪ .‬ועל דרך זה תירץ גם את הגמ' בסנהדרין‪ .‬שבהווא‬
‫אמינא סברה הגמ' שאין הולכים בדיני נפשות אחרי הרוב‪ ,‬וע"כ הנושא אשה‬
‫ונמצאת אילונית אינה מקודשת משום המיעוט שמקפיד‪ .‬ומסקנת הגמ' שהולכים גם‬
‫בדיני נפשות אחרי הרוב‪ ,‬וע"כ המקדש אשה ונמצאת אילונית קידושיה קדושין‪,‬‬
‫דאין חוששים למיעוט שמקפיד‪ .‬ולפ"ז דברי הרמב"ם מיושבים‪.‬‬
‫אולם תרוצו קשה שלדעתו גם המקדש קטנה ונמצאת אילונית היא מקודשת‪,‬‬
‫לדעת הרמב"ם בתורת ודאי‪ ,‬ושם לא היה שייך שיבדוק‪ .‬ועוד קשה‪ ,‬מדוע הכונס‬
‫סתם חייב בתוספת‪ ,‬הרי יש ספק בעצם החיוב‪ ,‬ובאופן זה לא אזלינן בתר הרוב‬
‫להוציא ממון‪ .‬ועוד קשה על דבריו‪ ,‬שהרמב"ם פסק בפרק טו מהלכות אישות‪ ,‬שאם‬
‫שהה אדם עם אשתו עשר שנים ולא ילדה דאין לה עיקר כתובה מספק‪ ,‬דשמא‬
‫החסרון בה‪ .‬אולם כתב שיש לה תוספת שלא תהיה גרועה מאילונית ושם לא שייך‬
‫הטעם שיכל לבדוק‪(.‬‬
‫לעיל הוכחנו‪ ,‬שלדעת הרמב"ם‪ ,‬המקדש אילונית שלא הכיר בה הרי היא מקודשת‬
‫קדושי ודאי‪ .‬והראיה ממה שפסק שיש לה תוספת כתובה‪ .‬שאם היתה מקודשת‬
‫מספק‪ ,‬לא היתה גובה‪ ,‬שאין כתובה לפנויה‪.‬‬
‫ובשיטת הרמב"ם נתקשתי מאד בכמה דברים‪.‬‬
‫א‪ .‬בסנהדרין דף סט‪ :‬מבואר שהמקדש אשה ונמצאת אילונית הוי מקח טעות‪ ,‬או‬
‫לכל היותר ספק קידושין‪.‬‬
‫ב‪ .‬הרמב"ם פסק בהלכ' אישות פ"ז הלכ' ח' שהמקדש אשה סתם ונמצא בה מום‬
‫מקודשת מספק‪ ,‬ואילו באילונית פסק שמקודשת מדין ודאי‪ .‬ותמוה לומר שמום‬
‫של אילונית אינו מום‪ ,‬הלא אחד מסימניה הוא שאין לה דדין‪.‬‬
‫ג‪ .‬הרמב"ם פסק בפרק כה מהלכות אישות‪ ,‬שהמקדש אשה וכנסה ונמצא בה מום‬
‫אין לה כתובה כלל‪ ,‬ובאילונית כתב שיש לה תוספת‪.‬‬
‫ד‪ .‬הרמב"ם פסק בהלכ' אישות פרק ז' שהמקדש אשה בתנאי שאין בה מומין וכנסה‬
‫סתם‪ ,‬ונמצאו בה מומין הרי היא מקודשת מספק‪ ,‬דאמרינן אין אדם עושה בעילתו‬
‫בעילת זנות‪ ,‬ובאילונית פסק שמקודשת מדין ודאי‪.‬‬
‫ה‪ .‬תמוה מה שייך לחלק בין עיקר כתובה לתוספת‪ ,‬דאם אמרינן שמחל צריך שיהיה‬
‫לה גם עיקר‪ ,‬כמו בהכיר בה‪.‬‬
‫והנו"ב תנינא אה"ע סימן עח כתב לתרץ דהרמב"ם לשיטתו שאין אשה חשובה‬
‫אילונית עד שיהיה בה ד' סימנים‪ :‬קולה עבה‪ ,‬אין לה דדין‪ ,‬אין שיפולי מעיה כשל‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה‬
‫סימן כג‬
‫תט‬
‫נשים‪ ,‬ומתקשה בתשמיש‪ .‬ועל פי זה כתב הנו"ב שיש לחלק שאם אדם קידש או נשא‬
‫אשה גדולה‪ ,‬ודאי ידע שיש בה מקצת המומים‪ ,‬והיה לו לחשוש שמא אילונית היא‪.‬‬
‫ומדלא בדק או התנה מחל‪ .‬דאמרינן שרצה להכנס בספק‪ ,‬וקדושיה קידושי ודאי ויש‬
‫לה תוספת‪ .‬אך עיקר כתובה אין לה‪ ,‬משום שלא ידע להדיא שאילונית היא‪ ,‬ולא‬
‫חייבוהו חכמים מספק‪) .‬ולקמן אביא סברא נוספת לחלק בין עיקר לתוספת(‪ .‬אולם‬
‫אם קידשה כשהיא קטנה‪ ,‬הוי מקח טעות גמור‪ .‬ועליה נאמר בגמ' שקידושיה קידושי‬
‫טעות‪ ,‬ולזו אין כתובה כלל‪ .‬וכתירוץ זה כתב גם המקנה סימן מד ס"ק א'‪.‬‬
‫והנה על פרוש זה קשה לי מדברי הרמב"ם‪ ,‬פרק טו' מהלכות אישות הלכ' ח'‬
‫שכתב שם וז"ל‪:‬‬
‫"שהה עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה כחץ‪ ,‬חזקת החולי ממנה‪ ,‬ותצא‬
‫שלא בכתובה‪ ,‬ויש לה תוספת‪ .‬לא תהיה זו פחותה מאילונית שלא הכיר בה‪,‬‬
‫שיש לה תוספת כמו שיתבאר"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולפרוש הנו"ב דברי הרמב"ם קשים דהוא כתב שאילונית שיש לה תוספת מדובר‬
‫שהבעל קידשה כשהיא גדולה וידע שיש בה מקצת המומים‪ ,‬ולכן לא הוי מקח טעות‪.‬‬
‫ולפי פרוש זה‪ ,‬אדם ששהה עם אשה עשר שנים ולא ילדה‪ ,‬ולא היה בה מום חיצוני‪,‬‬
‫צריך שיהיה מקח טעות‪ ,‬ולא יהא לה כתובה כלל‪ .‬והרמב"ם כתב שיש לאשה זו‬
‫תוספת‪ ,‬ועוד הטעים דבריו וכתב‪ ,‬שלא תהיה זו פחותה מאילונית‪ .‬ולדברי הנו"ב אין‬
‫הדברים דומים כלל‪ .‬דאילונית שיש לה תוספת מדובר שראה מקצת מומין ומחל‪ .‬וזו‬
‫שאין ניכר בה מום צריך שלא יהא לה כתובה כלל‪ .‬דדומה זו למקדש קטנה ונמצאת‬
‫אילונית דהוי מקח טעות גמור‪.‬‬
‫וע"כ נראה לי שהרמב"ם סובר כדעת רש"י‪ ,‬שהמקדש אשה ונמצאת אילונית הוי‬
‫מקח טעות ויוצאת בלא גט‪) .‬והא דכתב בהלכות קידושין שהמקדש אילונית‬
‫מקודשת‪ ,‬מדובר שהכיר בה‪ .‬דשם בא לבאר ששייך קידושין באילונית(‪ .‬אך אם כנסה‬
‫ובעל קידושיה קידושי ודאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות‪ .‬ובאופן זה כתב‬
‫הרמב"ם שאין לה עיקר ויש לה תוספת‪.‬‬
‫ולפרוש זה מיושבת הגמ' בסנהדרין‪ ,‬שמבואר שם שקידושי אילונית הוי קידושי‬
‫טעות‪ .‬דהגמ' דברה שם שרק קידשה‪ .‬ומיושב ג"כ הא שאמר ר' מאיר‪ ,‬שאסור ליבם‬
‫קטנה שמא תמצא אילונית‪ .‬ומדובר כשבא ליבם קטנה מהנישואים‪ .‬אולם עדיין קשה‬
‫מדוע כשכנסה קידושיה קידושי ודאי‪ .‬וכן קשה מדוע יש לה תוספת‪ .‬וכפי שהקשתי‬
‫לעיל‪.‬‬
‫ונ"ל לתרץ קושיות אלו לפי דברי הר"ן בכתובות דף ק‪ :‬וז"ל‪:‬‬
‫"ועוד‪ ,‬דבירושלמי מפורש כדברי הרי"ף ז"ל‪ ,‬דגרסינן התם‪ ,‬נשים שאמרו‬
‫חכמים אין להם כתובה כגון היתומה והשניה והאילונית לא שאנו אלא מנה‬
‫ומאתים אבל כתובה של אלף דינר נוטלת‪ .‬וכי תימא אמאי והא אמרינן‬
‫בסיפא‪ ,‬דעוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת וחברותיה היינו נמצאו‬
‫עליה נדרים או מומין‪ ,‬אלמא כל שמקחו מקח טעות אפילו תוספת אין להן‪,‬‬
‫ומאי שנא אילונית כשלא הכיר בה‪ .‬יש לומר לא דמי‪ ,‬דהתם כיון שהיתה‬
‫תי‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫יודעת במומיה והדבר ידוע שאין אדם מתפייס במומין ולא באשה נדרנית‪,‬‬
‫עלה דידה הוה רמי לגלויי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה‪ .‬אבל‬
‫באילונית לא היה הדבר מוטל עליה‪ ,‬שהרי לא היתה יודעת בכך עכ"ל‪.‬‬
‫ודבריו צריכים ביאור רב‪ ,‬דמה בכך שלא פשעה ולא הטעתו‪ ,‬אבל הרי למעשה‬
‫נמצא מקח טעות‪ ,‬ואדם אינו חפץ באילונית‪ .‬ומום זה היה בגופה בזמן נישואיה‪.‬‬
‫ודבר זה דומה לאדם שקנה פרה ושחטה ונמצאת טרפה שהמקח בטל‪ ,‬ואע"פ‬
‫שהמוכר לא ידע שהבהמה טרפה‪.‬‬
‫ונ"ל לפרש דברי הר"ן על פי דברי התוס' בכתובות דף מז‪ :‬ד"ה שלא כתב לה‪.‬‬
‫התוס' שם דנים בדעת ר' אלעזר בן עזריה שהמקדש אשה וכתב לה תוספת כתובה‪,‬‬
‫ונתגרשה או נתאלמנה מן הארוסין‪ ,‬דאינה גובה התוספת‪ ,‬שלא כתב לה אלא ע"מ‬
‫לכונסה‪ .‬והקשו התוס' וז"ל‪:‬‬
‫"וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא‬
‫ע"מ כן לקחה"‪ .‬ותירצו‪" :‬וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה‬
‫להכנס ואפי' אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל ההפסד היה לוקחה אבל‬
‫הכא לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואין דעתו להכניס עצמו לספק"‪.‬‬
‫וע"ש שהמשכו להקשות ולבסוף כתבו‪ ,‬שדבר שאדם מתחייב והתחייבות תלויה‬
‫רק בדעתו‪ ,‬אין המתחייב מכניס עצמו לספק כלל והוא מתחייב רק כרצונו וזה דינו‬
‫של ראב"ע‪ .‬אולם בהתחייבות הנובעת מחמת עסק עם צד שני‪ ,‬והצד השני דורש כדי‬
‫לקיים הקנין שצד א' יתחייב בכל אופן‪ ,‬הדרך הוא שאדם מכניס עצמו בספק‪,‬‬
‫ומתחייב גם על הספק שאל"כ לא יתקיים המקח ע"ש‪.‬‬
‫ולפ"ז מובנים דברי הר"ן שאשה שמתרצה להנשא ומוסרת עצמה לבעלה ואי‬
‫אפשר עתה לדעת אם היא ככל הנשים‪ ,‬או שמא היא אילונית‪ .‬אינה מוכנה למסור‬
‫עצמה לביאה ולהיות שפחתו לשמשו אא"כ ישאנה לאשה ויתחייב לה תוספת‬
‫כתובה ככל הנשים‪ .‬וע"כ אין לבעל ברירה וצריך להכנס לספק לקדש קידושין‬
‫גמורים‪ ,‬ולהתחייב לה תוספת‪ .‬ובמיוחד באילונית שהוא מום שאינו יכול להתברר‬
‫כלל בקטנותה‪ .‬ואינה דומה לטרפה שהזכרתי לעיל‪ .‬דטרפה אינה ראויה לכלום‬
‫שעומדת למות ועוד שהוא לקחה לבשר‪ .‬והוא מום שיכול להתברר בשעתו‪ .‬אבל‬
‫אילונית ראויה לביאה וכן היא יכולה לשמשו ויש אנשים שמקדשים נשים שאינם‬
‫ראויות לילד‪ .‬אבל אשה שיש בה מום ברור‪ ,‬וידעה בכך והטעתו ולא אמרה לו הוי‬
‫מקח טעות מעיקרא‪ .‬דעל דעת כן לא כנסה ולא התחייב לה עיקר ותוספת‪.‬‬
‫ולדרך זו כל דברי הרמב"ם מיושבים‪ .‬אלא שנותר להסביר מה ההבדל בין עיקר‬
‫לתוספת‪ .‬ודבר זה תרצו התוס' ריש אע"פ )ואביא לשונם לקמן( ועיקר דבריהם‪,‬‬
‫שאדם אינו מתחייב עיקר אלא כמו שחייבוהו חכמים וחכמים לא חייבהו במקום‬
‫ספק‪ .‬ועוד נראה לי לומר שחכמים החשיבו אילונית כאשה שנושא באיסור קצת‪,‬‬
‫היות ואינה בת בנים‪ .‬ואמנם אם יש לו בנים‪ ,‬או שנושא עוד אשה בת בנים לא כופין‬
‫אותו להוציאה‪ ,‬אבל היות ועל הרוב נגרם על ידה שנמנע ממצות פריה ורביה נתנו‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה‬
‫סימן כג‬
‫תיא‬
‫לה דין של אשה אסורה‪ .‬ולא תקנו לה עיקר‪ ,‬אלא אם כן יודע שהיא אילונית‪ .‬ובזה‬
‫מוסבר מדוע מנו חכמים אילונית יחד עם חייבי לאוין ושניות שאין להם כתובה‪.‬‬
‫ולהשלים שיטת הרמב"ם‪ ,‬אביא דבריו בפרק כה הלכה ז' וז"ל‪:‬‬
‫"הנושא אשה ונמצאת שאין לה וסת קבועה לנדתה אלא לא תרגיש בעצמה‬
‫עד שתראה דם נדה‪ .‬הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים‪ ,‬שבודקת עצמה בה‬
‫וכו' ואע"פ שמום גדול הוא זה‪ ,‬לא הפסידה כלום‪ .‬שהרי בודקת עצמה‬
‫תחילה ומשמשת‪ .‬הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא‬
‫נמצא דם על שלה או על עד שלו‪ ,‬אם אירע זה פעם אחר פעם שלשה פעמים‬
‫סמוכות זו לזו‪ ,‬הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר‬
‫ולא תוספת"‪ .‬וכו'‬
‫ועיין במ"מ שכתב וז"ל‪:‬‬
‫"ולדברי רבינו נ"ל לחלק בין זו לאילונית‪ ,‬לפי שהאילונית יכול היה לבדקה‬
‫קודם לכן בסימנין‪ ,‬וג"כ יכולה לישב תחתיו ותשמשנו‪ ,‬וישא אחרת לפריה‬
‫ורביה אבל זו שאסורה לשמשו‪ ,‬ולא היה יכול לבודקה קודם לכן‪ ,‬אבדה‬
‫כתובתה ותוספת וכו'‪.‬‬
‫עוד כתב שם שהרמב"ן חולק על הרמב"ם בזה וסובר שלרואה מחמת תשמיש יש‬
‫תוספת כתובה‪) .‬דברי הרמב"ן בזה הם בסוף פרק קמא דנדה ולקמן נבאר דבריו(‪.‬‬
‫ואביא שוב דברי המ"מ דלעיל ואפרשם וז"ל‬
‫ולדברי רבינו נ"ל לחלק בין זו לאילונית לפי שהאילונית יכול היה לבדקה‬
‫קודם לכן בסימנין )נ"ל שכוונתו כשקידשה כשהיא גדולה והיה יכול‬
‫לבדקה‪ .‬ועל כרחך חייבים לומר כן דבקטנה אי אפשר לברר‪ .‬ואח"כ כתב(‬
‫וג"כ יכולה לישב תחתיו ותשמשנו וישא אחרת לפריה ורביה )כוונתו אם‬
‫נשאה כשהיא קטנה שלא יכל לבדוק מ"מ לא הוי מקח טעות משום שיכולה‬
‫לשמשו והדברים מבוארים היטב לעיל‪ .‬ואין לומר ששני הטעמים הם על‬
‫אופן אחד דמדוע הוצרך המ"מ לשני טעמים‪ (.‬אבל זו שאסורה לשמשו ולא‬
‫היה יכול לבודקה קודם לכן אבדה כתובתה ותוספת וכו'‬
‫* עיין בסוף המאמר בהערה השייכת למקום זה‪.‬‬
‫ולמסקנה נ"ל דעת הרמב"ם‬
‫א‪ .‬קידש קטנה ונמצאת אח"כ אילונית הוי מקח טעות )אולם יתכן שצריכה גט מספק‬
‫או מדרבנן ודבר זה לא נתברר בדברי הרמב"ם(‬
‫ב‪ .‬נשא קטנה ונמצאת אילונית‪ ,‬קידושיה קידושי ודאי ואין לה עיקר כתובה ויש לה‬
‫תוספת‪ .‬וכן הדין בנשא אשה ונמצאת עקרה‪.‬‬
‫ג‪ .‬קידש או נשא אשה סמוך לגדלות שיכול היה לבדוק‪ ,‬צריכה גט ודאי ואין לה‬
‫עיקר ויש לה תוספת‪) .‬דין זה לא נתברר מפורש ברמב"ם אלא יוצא מדברי‬
‫המ"מ(‪.‬‬
‫תיב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ו‬
‫ביאור שיטת התוס' ורוב הראשונים‬
‫לעיל כתבתי שדעת התוס' והרא"ש הרמב"ן הרשב"א והר"ן‪ .‬שהמקדש והנושא‬
‫אשה ונמצאת אילונית הוי מקח טעות ואינה צריכה גט‪ .‬והנה ראה זה פלא‪ ,‬שכל‬
‫הראשונים הללו כתבו‪ ,‬שהנושא אשה ונמצאת אילונית אין לה עיקר כתובה‪ ,‬אולם‬
‫תוספת כתובה יש לה‪ .‬התוס' כתבו כן ריש פרק אע"פ ד"ה ולעוברת וז"ל‪:‬‬
‫"ואילונית נמי תוספת דכתב לה מתנה בעלמא מחמת לילה הראשונה‪,‬‬
‫ואפילו תמצא אילונית הואיל ולא פירש‪ ,‬אבל כתובה עצמה הואיל ואינה‬
‫תלויה בכתיבתו‪ ,‬אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבוהו חכמים אם אינה‬
‫אילונית"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכן כתבו הרא"ש הרמב"ן והר"ן סוף פרק אלמנה ניזונת‪ .‬וכן כתב הרשב"א ריש‬
‫פרק אע"פ ד"ה כל זמן ע"ש‪.‬‬
‫והנה דבריהם תמוהים מאד‪ ,‬דאיך יתכן לומר שהכונס אשה ונמצאת אילונית‪ ,‬הוי‬
‫מקח טעות ואפי' גט מספק אינה צריכה‪ ,‬ובכל זאת תוספת כתובה יש לה ? ועוד‬
‫קשה‪ ,‬מדוע אילונית שונה משאר בעלות מומין שאין להן לא עיקר ולא תוספת‪ .‬והנה‬
‫חיפשתי קושיה זו בספרים ולא מצאתי‪ .‬אלא שמצאתי שהדברי חיים ח"א אה"ע סי'‬
‫מ"ח הקשה שדברי הרא"ש סותרים‪ .‬ותרץ שצריך לומר שהרא"ש מחלק בין נמצאת‬
‫אילונית אחרי הקדושין שאז הוי מקח טעות ואינה צריכה גט‪ .‬ובין נמצאת אילונית‬
‫אחרי הנשואים‪ ,‬שצריכה גט ויש לה תוספת‪ .‬אולם תרוץ זה תמוה כי הרא"ש ריש‬
‫יבמות כתב מפורש‪ ,‬שהנושא אשה ונמצאת אילונית אינה צריכה גט‪.‬‬
‫והנה לשיטות אלו חייבים לומר את תרוצו של הנודע ביהודה‪ ,‬דיש חילוק בין אם‬
‫נושא קטנה ונמצאת אילונית ‪ -‬דבאופן זה הוי מקח טעות ואינה צריכה גט כלל דאדם‬
‫אינו מעלה בדעתו שתמצא אילונית ואינו מתכוון לקדשה אם תמצא אילונית ולזו אין‬
‫כתובה כלל‪ -.‬ובין נושא אשה סמוך לגדלות‪ ,‬וראה בה מקצת סימני אילונית ולא‬
‫התנה שמקדש וכונס ע"מ שלא תמצא אילונית‪ .‬בזה אמרינן שמקודשת והתחייב‬
‫תוספת אף אם תמצא אילונית‪.‬‬
‫וכן משמע מלשון התוס' ריש אע"פ שהעתקתי לעיל‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫"ואילונית נמי תוספת דכתב לה מתנה בעלמא מחמת לילה הראשונה ואפי'‬
‫תמצא אילונית הואיל ולא פירש‪".‬‬
‫ולכאורה דבריהם צריכים עיון‪ ,‬במה שונה אילונית מכל אשה שנמצא בה מום‬
‫נסתר אחרי לילה ראשון‪ ,‬דאמרינן שעל מנת שתמצא בעלת מום לא התחייב‪ .‬וחזקה‬
‫אין אדם מתפייס במומין‪ .‬ולפי הנו"ב הדבר מיושב‪.‬‬
‫למעשה דברי הנו"ב כתובים ברמב"ן ביבמות דף ב‪ :‬ד"ה או שנמצאו וז"ל‪:‬‬
‫"ומשמע מינה‪ ,‬דאילונית בשלא הכיר בה לא בעי גיטא כלל ואפילו מדרבנן‬
‫וכו'‪ ,‬ושמא יש לומר שזה הדין בנושא קטנה אבל גדולה לאו מקח טעות‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה‬
‫סימן כג‬
‫תיג‬
‫הוא וצריכה גט‪ ,‬מפני שהיה לו לבדוק‪ .‬ובהכי משכחת להו להנך דכתבי'"‪.‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ומצאתי בשו"ת הרא"ש כלל לג' סי' א' שמשמע שם שאם נשא אדם אשה ונמצאת‬
‫אילונית דהוי מקח טעות לגמרי ולא היתה אשתו מעולם ואין לה לא עיקר ולא‬
‫תוספת ע"ש‪ .‬וצריך לומר שדיבר שם באופן שנשאה כשלא ראו בה כלל סימני‬
‫אילונית‪) .‬ועיין מה שכתבתי בסי' ל"ט שאלה ד' אות ה'(‬
‫אלא דקשה לפ"ז‪ ,‬מדוע נדחק הר"ן והוצרך לחלק ולתרץ‪ ,‬שלאילונית יש תוספת‬
‫משום שלא ידעה בכך ולא הטעתו‪ .‬ולשאר בעלות מומין אין תוספת‪ ,‬שידעו המום‬
‫ולא גילו את הדבר‪ ,‬ולכן הוי מקח טעות‪ .‬הרי החילוק הוא אחר‪ ,‬שלאילונית יש‬
‫תוספת משום דלא הוי מקח טעות שהרי ראה מקצת סימנים ומחל‪ .‬ובשאר בעלות‬
‫מומין לא ראה ולא מחל‪ .‬ונראה לי לתרץ‪ ,‬שגם הר"ן דיבר במקרה זה שכנס אשה‬
‫וראה בה מקצת סימנים ואח"כ נמצאת אילונית‪ .‬ועל אופן זה הקשה הר"ן מדוע לא‬
‫הוי מקח טעות‪ ,‬ומה בכך שראה מקצת מומין האם במקח כשהקונה ראה מקצת‬
‫מומין ואח"כ נתגלו מומין נוספים האם נאמר דלא הוי מקח טעות ? ודאי שלא‪ .‬דמה‬
‫שראה מחל‪ ,‬ומה שלא ראה לא מחל‪ .‬ועל כך תירץ הר"ן‪ ,‬דאם ראה מקצת המום‬
‫והיה רגלים לדבר שיש לה מומין נוספים‪ ,‬דאז הדין שאם האשה ידעה בכך ולא גלתה‬
‫הוי מקח טעות‪ .‬אולם אם לא ידעה‪ ,‬לא הוי מקח טעות שעל הבעל היה לברר או‬
‫להתנות‪.‬‬
‫ולדרכינו בדברי הר"ן‪ ,‬יתישב גם מה שהקשתי עליו לעיל‪ .‬דהר"ן ביאר שלאילונית‬
‫יש תוספת ולא הוי מקח טעות‪ ,‬משום שהאשה לא ידעה ממומה ולא הטעתו‪.‬‬
‫והקשתי מה בכך שלא ידעה‪ ,‬הרי נמצא בה מום ואינו חפץ באשה עם מום‪ .‬והראיה‬
‫שבאופן זה הוי מקח טעות‪ .‬שפסקינן שאדם שלקח בהמה ונמצאת טרפה המקח בטל‬
‫אף אם המוכר גם כן לא ידע מן המום‪ .‬ולדברינו הדבר מיושב‪ ,‬שהר"ן מדבר באופן‬
‫שנשאה סמוך לגדלות‪ ,‬וראה בה מקצת מומים והיה עליו להתנות ומדלא התנה מחל‪.‬‬
‫והנה יצא לנו כלל חדש בהלכות ביטול מקח מחמת מום‪ .‬שאם הקונה ראה חפץ‬
‫והיו בו מקצת מומין וקנה החפץ סתם‪ ,‬ולא התנה שאם ימצא מום נוסף מעין המומין‬
‫שראה שיתבטל המקח‪ .‬דאז הדין שאם המוכר לא ידע שיש בחפץ מומין נוספים‪,‬‬
‫המקח קיים ולא הוי מקח טעות‪ .‬אולם אם ידע המוכר שיש בחפץ מומין נוספים ולא‬
‫הודיע לקונה הוי מקח טעות‪.‬‬
‫ולשיטות אלו אין להקשות מדוע לאשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה יש תוספת‬
‫כתובה‪ ,‬הרי לא ראו בה רעותא וא"כ הוי מקח טעות‪ .‬דראשונים אלו סוברים שגם‬
‫עיקר יש לה‪ ,‬דלא חיישינן שמא עקרה היא‪ .‬ומה שלא ילדה הוא משום שמזלו גרם‪,‬‬
‫שלא זכה להבנות ממנה‪ .‬ועיין ביבמות דף סה‪ .‬שכ"כ התוס' הרא"ש וכ"כ והראב"ד‬
‫בפרק טו' מהלכות אישות‪.‬‬
‫אולם יש להקשות דששנינו ביבמות דף סה‪.‬‬
‫"ת"ר ניסת לראשון ולא היו לה בנים‪ ,‬לשני ולא היו לה בנים‪ ,‬לשלישי לא‬
‫תנשא למי שאין לו בנים‪ .‬נישאת למי שאין לו בנים‪ ,‬תצא בלא כתובה"‪.‬‬
‫תיד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫וכתב הרמב"ן‪ ,‬סוף פרק אלמנה ניזונת‪ ,‬שהביאור תצא שלא בכתובה הוא שאין‬
‫לה עיקר‪ ,‬ויש לה תוספת‪ .‬וכ"כ הרא"ש והר"ן‪ ,‬סוף פרק אלמנה‪ .‬ולכאורה קשה‪ ,‬הרי‬
‫שם לא ידע ממומה שלא תלד‪ ,‬ולא ראה בה רעותא ומדוע יש לה תוספת‪ .‬וצריך לומר‬
‫שאחרי ששהתה עשר שנים תחת בעל ראשון ושני‪ ,‬ולא ילדה‪ ,‬הוי כראה בה מקצת‬
‫רעותה‪ .‬והיה לו לחשוש שמא עקרה היא‪ ,‬ולהתנות‪ .‬ומדלא התנה‪ ,‬איהו דאפסיד‬
‫אנפשיה‪.‬‬
‫אולם יש להקשות‪ ,‬דהמגיד משנה כתב שדעת הרמב"ן שהכונס אשה ונתברר‬
‫שהיא רואה מחמת דם תשמיש‪ ,‬אין לה עיקר ויש לה תוספת‪ ,‬ושם הרי לא ידע מקצת‬
‫המום‪) .‬דברי הרמב"ן הם בחדושיו בסוף פרק קמא דנדה(‪ .‬ונ"ל דקושיה זו מיושבת‬
‫ע"פ דברי הב"מ‪ .‬דעיין בבית מאיר ריש סימן קיז שהכריח שמדובר שם באשה שאין‬
‫לה וסת‪ .‬וא"כ מדובר שידע מקצת המום‪ .‬והיה לו להתנות‪) .‬דבזמן חז"ל היו הנשים‬
‫לובשות בגדי נדות והשכנות היו יכולות לידע אם יש לאשה וסת קבוע(‪.‬‬
‫אומנם לעיל כתבתי שדעת הרמב"ם‪ ,‬שלרואה מחמת תשמיש אין כתובה לא עיקר‬
‫ולא תוספת‪ ,‬משום שאינה ראויה לאיש‪ .‬ובדבר זה לא מצאתי מה דעת שאר‬
‫הראשונים‪ .‬והשו"ע בסי' קיז פסק בזה כהרמב"ם‪.‬‬
‫ז‬
‫מסקנה‬
‫והנה התברר לנו שהתוספות והעומדים בשיטתם סוברים‪ ,‬שהכונס אשה ואח"כ‬
‫נמצא בה מום נסתר‪ ,‬שמחמתו אינה ראויה לילד‪ ,‬ומום זה היה בה בכניסתה לחופה‪,‬‬
‫אין לה לא עיקר ולא תוספת‪) .‬וכן מבואר בהשגת הראב"ד פר' טו מהלכות אישות‬
‫הלכה ח' ע"ש(‪ .‬והרמב"ם סובר שעיקר אין לה ותוספת יש לה‪.‬‬
‫הארכתי בענין זה כי השו"ע אה"ע בסי' קטז סעי' ג‪ ,‬פסק שלאילונית אין עיקר‬
‫כתובה ויש תוספת‪ .‬ולא ביאר יותר‪.‬‬
‫והב"ש‪ ,‬שם ס"ק ג' כתב שהר"ן נתן כלל שכל שלא ידעה שיש בה מום ולא‬
‫הטעתו יש לה תוספת‪ .‬לעיל ביארתי באלו אופנים כתב הר"ן את דבריו‪.‬‬
‫בסי' קיז ס"ק א כתב הב"ש‪ ,‬שהמגיד משנה נתן כלל שאם הבעל היה יכול לברר‪,‬‬
‫וראויה לשמשו יש לה תוספת כתובה‪ .‬והוכחתי לעיל שיש מקרים שלדעת הרמב"ם‬
‫יש לה תוספת אף שלא יכל לברר‪.‬‬
‫ודע שמה שכתב המגיד משנה יכל לברר הינו על ידי שכנים וקרובים דברים‬
‫גלוים‪ .‬ובמקום שיש מרחץ גם דברים נסתרים‪ .‬אבל אם אי אפשר לברר בדרך זו אינו‬
‫נקרא שיכל לברר‪.‬‬
‫ולמסקנה כתב הב"ש שם‪ ,‬שהכלל הוא‪ ,‬כל שיכול לבדוק ולא בדק‪ ,‬והיא לא‬
‫יודעת בכך‪ ,‬יש לה תוספת כתובה‪ .‬ואם ידעה ולא אמרה‪ ,‬אין לה תוספת כתובה אף‬
‫שיכול לבדוק‪ .‬הב"ש הרכיב מה שכתב המ"מ על מה שכתב הר"ן‪ .‬והנראה מדבריו‬
‫שכתב כן כדי למעט במחלוקת‪ .‬ולפי מה שביארתי לעיל בהרחבה‪ ,‬דבר זה מוכח‬
‫בדברי הר"ן עצמו‪ ,‬ובעוד ראשונים‪.‬‬
‫סימן כג‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה‬
‫תטו‬
‫היוצא מדברי הב"ש‪ ,‬שבדבר ששניהם לא ידעו ולא יכלו לברר‪ ,‬ונמצא אח"כ מום‬
‫שאין הדרך למחול‪ .‬אין לאשה לא עיקר ולא תוספת‪ .‬והראתי שזו שיטת התוס'‪,‬‬
‫והרא"ש‪ ,‬הרמב"ן‪ ,‬הרשב"א‪ ,‬והר"ן‪ ,‬הראב"ד‪ ,‬הרמ"ך והריטב"א‪.‬‬
‫ח‬
‫עתה לאחר שנתבררה סוגית קדושין ונשואין באילונית‪ ,‬וכן דין כתובתה‪ .‬נגש‬
‫לברר את ההלכה בשלש השאלות שהצגתי לעיל‪.‬‬
‫שאלה א‬
‫זוג נישא ואחרי זמן התברר ששניהם נושאים גנים פגומים )טי' זקס(‪ .‬לפי דעת‬
‫רופאים מבחינה סטיסטית רבע הנולדים לבני לזוג כאלה יחלו ל"ע במחלה זו‪ ,‬וימתו‬
‫בילדותן‪ .‬עקב כך תבע הבעל‪ ,‬שיחייבו את אשתו לקבל גט‪ ,‬ויפטרו אותו מן הכתובה‬
‫מחמת מקח טעות‪ .‬נציין שכאשר כל אחד מבני הזוג הזה יהיה נשוי למי שאינו נושא‬
‫גן פגום‪ ,‬הילדים יולדו בריאים‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬ודאי שפגם זה בגנים של האשה הוא מום גדול‪ .‬ולפי מה שבררתי לעיל‪ ,‬דעת‬
‫רוב הראשונים אף אם האשה לא ידעה ממומה אין זה מזכה אותה לא בעיקר כתובה‬
‫ולא בתוספת‪ .‬ונראה‪ ,‬שבמקום שנהוג לעשות בדיקות לפני הנשואים‪ ,‬לברר אם יש‬
‫לבני הזוג גנים פגומים ולא עשו‪ ,‬הוי כהסכים לשאת את האשה בכל אופן שהרי יכול‬
‫היה לברר‪ .‬אולם במקום שלא נהוג לעשות בדיקות אלה‪ ,‬הוי כלא יכל הבעל לברר‪.‬‬
‫ועל דעת שימצאו באשה פגמים אלו לא התחייב כתובה‪ ,‬עיקר ותוספת‪.‬‬
‫אולם יש לדון האם אשה זו נחשבת כיש בה מום ? שיכולה היא לטעון‪ ,‬אני אשה‬
‫בריאה‪ ,‬וראויה לכל אדם שאין לו הפגם הזה‪ .‬ואדרבה‪ ,‬אתה הוא הגורם שיולדו לנו‬
‫בנים פגומים‪ ,‬משום שגם לך פגם זה‪.‬‬
‫ונראה לי לדמות שאלה זו לאשה הרואה מחמת תשמיש‪ .‬ועיין שו"ע סי' קיז‬
‫שפסק שם שאם ראתה ג' פעמים מתחילת נישואיה‪ ,‬הפסידה כתובתה עיקר ותוספת‪.‬‬
‫ויש להקשות‪ ,‬מדוע הפסידה כתובתה‪ ,‬הרי היא יכולה לטעון שאין המום בה‪ ,‬שהרי‬
‫היא מותרת לאחר‪ .‬ואמנם היא מותרת לאחר דאמרינן‪ ,‬שמא אין המום בה אלא בבעל‬
‫שאין כל האצבעות שוות‪ ,‬ואין כל הכוחות שוים‪ .‬ועיין בבית מאיר סי' קיז סעיף א‪,‬‬
‫שהקשה כן‪ ,‬ותרץ‪ ,‬שמאחר ואין דבר זה מצוי בכל הנשים‪ ,‬דהרי הם יכולים לקבל כל‬
‫אצבעות הרי שיש בה מום‪ .‬ונ"ל להוסיף‪ ,‬כי מאחר והבעל הוא המתחייב בכתובה‪,‬‬
‫אמרינן שהתחייב רק לאשה שראויה לו‪.‬‬
‫ברם דין זה שאשה הרואה מחמת תשמיש שמפסידה כתובתה אינו מוסכם‪ .‬ועיין‬
‫בבית מאיר שם‪ ,‬שהביא ראבי"ה הסובר שאינה מפסידה כתובתה‪ .‬ואחד הטעמים‬
‫שלו‪ ,‬דאין לתלות המום בה אלא בו וכפי שכתבתי לעיל‪ .‬והלכה למעשה נראה‬
‫שהפסידה כתובתה‪ ,‬דכן פסק השו"ע שם‪ ,‬וכן הוא דעת רוב הפוסקים‪.‬‬
‫אולם ברור שבבני זוג כאלה שאחרי שנודע להם שלשניהם יש גנים פגומים‪,‬‬
‫המשיכו לחיות יחד על דעת לעשות בדיקות לעובר ואם יתברר שהוא פגום יבצעו‬
‫הפלה‪ ,‬ודאי נחשב הבעל "סבר וקיבל"‪ ,‬ויש לה עיקר ותוספת‪.‬‬
‫תטז‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ט‬
‫שאלה ב‬
‫זוג שהבעל ידע בזמן הנשואים‪ ,‬שיש לאשה בעיה הורמונלית שיתכן ובגללה לא‬
‫תוכל ללדת‪ .‬לאחר זמן עברה האשה בדיקות וטיפולים‪ ,‬והתברר שהאשה אינה‬
‫מסוגלת ללדת‪ .‬הבעל הגיש תביעה לביה"ד לחייב את האשה בגט‪ ,‬וכן לפוטרו מן‬
‫הכתובה‪ .‬הוא טען כי נשא את האשה בתקוה שאחרי טיפולים רפואים תלד‪ .‬וברור‬
‫לו‪ ,‬שאם היה יודע שלא תוכל לילד לא היה נושאה‪.‬‬
‫לפי מה שביארתי לעיל‪ ,‬אין לזו עיקר אבל יש לה תוספת‪ .‬דעל פי דברי הר"ן‪,‬‬
‫אילונית אין לה עיקר ויש לה תוספת‪ ,‬משום שהבעל ראה בה מקצת מומין‪ ,‬ונשאה‬
‫בלא שבדק‪ ,‬ולא התנה‪ .‬ולפי הר"ן‪ ,‬אם האשה לא ידעה ממומה ולא הטעתו‪ ,‬יש לה‬
‫תוספת‪ .‬אולם עיקר אין לה‪ ,‬שעיקר התחייב רק במה שחכמים חייבוהו‪ ,‬ולא חייבוהו‬
‫על ספק‪.‬‬
‫אבל אם האשה ידעה שלא תוכל לילד‪ ,‬וספרה לבעלה רק מקצת מן המום אין לה‬
‫עיקר ותוספת‪.‬‬
‫י‬
‫שאלה ג‬
‫זוג שאחרי החתונה התברר שיש לאשה בעיה בפוריות‪ .‬האשה החלה בטיפולים‪,‬‬
‫וכעבור זמן התברר שאינה ראויה לילד‪ .‬הבעל תבע לחייב האשה בגט‪ ,‬ולפוטרו מן‬
‫הכתובה בטענת מקח טעות‪ .‬האשה טענה כנגדו שהוא חייב בכתובה‪ ,‬משום שאין זה‬
‫ברור שמום זה היה בה מלידה‪ ,‬או קודם שנשאת‪ .‬יתכן שנתקלקלה תחתיו‪ ,‬ונסתחפה‬
‫שדהו‪ .‬עוד טענה האשה‪ ,‬שלאחר שנודע לבעל הבעיה בפוריות‪ ,‬ויתכן שלא תוכל‬
‫ללדת‪ ,‬המשיך הבעל לחיות עמה‪ ,‬וא"כ הרי שידע ומחל‪ .‬לטענה זו השיב הבעל‪,‬‬
‫שלא מחל מעולם‪ ,‬אולם המשיך לחיות עמה בתקוה שעל ידי הטיפולים הרפואים‬
‫תלד‪ .‬ומאחר שנתברר שהיא עקרה‪ ,‬הוא דורש לגרשה בלא כתובה‪.‬‬
‫בנידון זה נראה לי שאם לא ידע שיש לאשה בעיה בפוריות‪ ,‬והדבר נודע לו רק‬
‫אחרי הנשואים והוא סבר שע"י טיפולים הדבר יסתדר‪ ,‬אינו נחשב "כסבר וקיבל"‪,‬‬
‫מפני שקיוה שתוכל לילד‪ .‬ועוד‪ ,‬שגם אם היה רוצה לגרשה לא היה יכול‪ ,‬שב"ד לא‬
‫היה מתיר לו‪ ,‬כל עוד יש תקוה שתלד‪.‬‬
‫אולם לשאלה השניה שהאשה עוררה‪ ,‬שמא נתקלקלה תחתיו ונסתחפה שדהו‪ .‬זו‬
‫ודאי צריכה לפנים‪ .‬ונ"ל שאם נדקדק בדברי הרמב"ם ובדברי הבית מאיר יתברר לנו‬
‫שבשאלה זו נחלקו הב"מ והרמב"ם‪ .‬ולקמן נבאר שהדבר הוא גם מחלוקת‬
‫הראשונים‪ .‬דעיין בב"מ‪ ,‬סי' קיז סעי' א‪ ,‬שכתב‪,‬‬
‫שמה שנפסק שאשה בתולה שראתה ג' פעמים ראשונות אחרי שפסק דם‬
‫הבתולים‪ ,‬שאין לה כתובה‪ ,‬זה רק באשה שאין לה וסת‪ .‬שאז תלינן שהיה‬
‫בה מום זה לפני נישואיה‪ .‬אולם אשה שיש לה וסת‪ ,‬לא הפסידה‪ ,‬דאמרינן‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה‬
‫סימן כג‬
‫תיז‬
‫שנתקלקלה תחתיו‪ .‬ואף שיתכן שמום זה היה בה מלידה‪ ,‬אמרינן כאן נמצא‬
‫כאן היה ועל הבעל להביא ראיה שמום זה היה לפני נישואיה‪.‬‬
‫ברם נ"ל שהרמב"ם חולק על דין זה‪ .‬שהרמב"ם פסק בפרק ט"ו מהלכות אישות‬
‫כתב וז"ל‪:‬‬
‫"אשה ששהתה תחת בעלה עשר שנים ולא ילדה אין לה עיקר כתובה דחזקת‬
‫החולי בה‪ .‬וגם המוציא מחברו עליו הראיה‪.‬‬
‫ולכאורה קשה‪ ,‬אף אם נאמר שחזקת החולי בה‪ ,‬מ"מ מדוע אין לה כתובה‪ ,‬הרי‬
‫אפשר שנתקלקלה תחתיו ונסתחפה שדהו‪ .‬וכמו שפוסקים בכל מום שנמצא באשה‬
‫ברשות הבעל שעליו הראיה‪ .‬אלא נראה שהרמב"ם סובר‪ ,‬שכאן לא אמרינן כאן‬
‫נמצא כאן היה‪ .‬וזה משום שאי אפשר להעמיד על החזקה דשמא היה בה מום זה‬
‫מלידה‪ .‬ולפ"ז מה שנפסק‪ ,‬שהכונס את האשה ונמצא בה מום‪ ,‬וספק אם המום היה‬
‫ברשות האב או שנתהוה ברשות הבעל‪ ,‬דאמרינן כאן נמצא כאן היה ועל הבעל‬
‫להביא ראיה‪ ,‬זה רק בדברים שברור שהיתה שלימה בלידתה‪ .‬כגון צלקת או שנחסר‬
‫אבר באופן שברור שהדבר קרה אחרי הלידה‪ .‬והנה מה שהביא הב"מ ראיה מריח‬
‫הפה‪ ,‬אין זה קשה‪ ,‬דברור שדבר זה מתחדש עם הזמן והוא מחלה בחניכים שאין‬
‫נולדים עם זה‪.‬‬
‫ונ"ל שבמחלוקת זו בין הרמב"ם והב"מ‪ ,‬נחלקו גם הראשונים במסכת יבמות‬
‫דאיתא שם דף ס"ה‪.‬‬
‫"תנו רבנן ניסת לראשון ולא היו לה בנים‪ ,‬לשני ולא היו לה בנים‪ ,‬לשלישי‬
‫לא תנשא למי שאין לו בנים‪ .‬נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה"‪.‬‬
‫וכתבו הראשונים שם‪ ,‬שמראשון ושני יש לה כתובה‪ ,‬דאמרינן שאין היא עקרה‪,‬‬
‫אלא שהבעל לא זכה להיבנות ממנה‪ .‬ואולם התוס' כתבו שאם עדיין לא גבתה‪,‬‬
‫ונשאת לשלישי ושהתה עשר שנים ולא ילדה‪ ,‬שוב אינה יכולה לגבות כתובתה‬
‫מראשון ושני‪ .‬וביארו‪ ,‬דמאחר ונתברר שאשה זו עקרה‪ ,‬אין היא יכולה לטעון השתא‬
‫הוא דכחשה‪ .‬ולכאורה קשה‪ ,‬מדוע אינה יכולה לטעון כן? הרי המום נמצא ברשות‬
‫הבעל‪ ,‬ונאמר כאן נמצא כאן היה‪ .‬אלא ודאי דסוברים התוס'‪ ,‬שבמקום שיש חשש‬
‫שעקרה היא מלידה אין אומרים כלל זה‪ .‬ולשיטת התוס' הסכימו הרא"ש והרשב"א‪.‬‬
‫אולם הריטב"א כתב בשם רבו הרא"ה‪ ,‬וכ"כ הנ"י שם‪ ,‬שיכולה לגבות גם השתא‬
‫כתובה מראשון ושני‪ .‬שיכולה לטעון השתא הוא דכחשה‪.‬‬
‫ולהלכה פסק השו"ע‪ ,‬סי' קנד סעי' יח וז"ל‪:‬‬
‫"שהתה עם שלישי עשר שנים ולא ילדה‪ ,‬אם לא גבתה כתובה מהראשונים‪,‬‬
‫לא תגבה‪ .‬ואם גבתה לא תחזיר"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולפ"ז‪ ,‬אשה שנתברר שאינה יכולה לילד‪ ,‬וספק אם מום זה היה בה מלידה‪ ,‬או‬
‫שנתהוה אח"כ‪ .‬אינה יכולה להוציא מן הבעל כתובה‪ ,‬לא עיקר ולא תוספת‪ .‬ודברי‬
‫הב"מ שהזכרתי לעיל קשים שהשו"ע לא פסק כהריטב"א‪.‬‬
‫תיח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫* הערה לסוף פרק ה‬
‫ולולי דברי המגיד משנה בדעת הרמב"ן היה נ"ל כי דעת הרמב"ן היא כהרמב"ם‬
‫שרואה מחמת תשמיש אין לה עיקר כתובה ותוספת‪ .‬דהנה שנינו בנדה דף יב‪ :‬ת"ר‬
‫אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות‬
‫ויוציא ולא יחזיר עולמית דברי רבי מאיר‪ .‬רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת‬
‫בשני עדים הן עיותוה הן תקנוה‪.‬‬
‫וכתב הרמב"ן שם דמה שאמר ר' מאיר אין לה כתובה כוונתו שאין לה עיקר אולם‬
‫תוספת יש לה‪ .‬ובסוף פרק אלמנה ניזונת ביאר הרמב"ן שכל מקום שנאמר אין לה‬
‫כתובה הכוונה לעיקר ויש לה תוספת ובכל מקום שנאמר תצא בלא כתובה אין לה‬
‫עיקר ותוספת‪ .‬וכגון עוברת על דת‪ .‬וכן מי שנאמר בה תצא מזה ומזה וכל הדרכים‬
‫האלו בה‪ .‬והנה כל דברי הרמב"ן הם אליבא דר"מ‪ .‬אולם אליבא דר' חנינא דאמר‬
‫משמשת בשתי עדים הן עיותוה הן תיקנוה‪ ,‬דפירש הרי"ף שם שהכוונה שאם רואה‬
‫מחמת תשמיש תצא‪ .‬לא כתב הרמב"ן דבר כי ר' חנינא לא פירש דין כתובתה‪ .‬ויש‬
‫לומר שהרמב"ן יסבור שלזו אין עיקר ותוספת‪.‬‬
‫ונראה שזה טעמו של הרמב"ם שסובר שרואה מחמת תשמיש אין לה כתובה כלל‬
‫כי אצלה לא נתבאר בברייתא דינא לענין כתובה‪ .‬ועל כן אזלינן בתר סברא דעל מנת‬
‫שימצא בה מום זה לא התחייב דבר‪ .‬ומצד הסברא יש מקום גדול לחלק בין אשה‬
‫שאין לה וסת שאסורה לר"מ‪ .‬לבין אשה שהיא רואה מחמת תשמיש‪ .‬כי אשה שאין‬
‫לה וסת אסורה לר"מ מדרבנן ומהחשש שמא תראה תחתיו‪ .‬ודינא לא חמור מחייבי‬
‫לאוין ושניות שאין להם עיקר ויש להם תוספת‪ .‬ועיין תוס' שם בנדה ד"ה כיון‬
‫שכתבו ש יא' יום שבין נדה לנדה אין חשש כלל שתראה ור"מ אסרה שמא ישמש‬
‫עמה מעבר ליא' יום אלו‪ .‬אולם רואה מחמת תשמיש אינה ראויה כלל ולאשה זו לא‬
‫התחייב דבר‪ .‬ודינה דומה לאשה שנמצא בה מום שלא יכל לברר המום תחילה‬
‫שלאשה זו אין לה עיקר ותוספת‪.‬‬
‫ואף שכתבתי שאין ראיה מדברי הרמב"ן שלאשה שרואה מחמת תשמיש שיש לה‬
‫תוספת‪ .‬מ"מ דעת בעל העיטור שרואה מחמת תשמיש אין לה עיקר ויש לה תוספת‬
‫)עיין בדבריו מערכת מרד שער ב'( ולדבריו ודאי צריך לפרש כדפירשתי לעיל בשם‬
‫הבית מאיר‪.‬‬
‫]שוב ראיתי בבעל העיטור שם שסובר שחייבי כריתות שלא הכיר בהן יש להן‬
‫תוספת כתובה‪ .‬שכתב שם שכל מקום שנאמר תצא מזה ומזה יש להן תוספת כתובה‪.‬‬
‫ודבריו תמוהין והם דעת יחיד‪ ,‬והשו"ע סי' קט"ו סעיף ה' פסק שכל מקום שנאמר‬
‫תצא מזה ומזה אין להן עיקר ותוספת‪ .‬וע"ע בסי' הבא‪[.‬‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה )המשך(‬
‫סימן כד‬
‫יט‬
‫נישואי טעות באילונית ובעקרה )המשך(‬
‫דין מזונות פירות ובלאות בעקרה‬
‫מחלה נסתרת שהתגלתה אחרי הנישואין‬
‫ענף א‬
‫עיין בסי' כ"ג במאמר נישואי טעות באילונית ובעקרה‪ .‬לאחר כתבי מאמר זה‬
‫עינתי שוב בדברי הראשונים וראיתי צורך להרחיב במספר דברים שכתבתי שם‬
‫ולבססם‪ .‬ותחילה אדון במה שכתבתי שם בענף ו'‪ .‬לכאורה מה שביארתי שם בדברי‬
‫הר"ן הם דברים קשים‪ .‬דהנה הר"ן בכתובות סוף פר' אלמנה ניזונת כתב‪ ,‬שיש הבדל‬
‫להלכה בין אילונית ובין חייבי לאוין שלא הכיר בהם‪ .‬דאילונית אינה צריכה גט‪,‬‬
‫וחייבי לאוין חייבות בגט‪ .‬ולכאורה מוכרח שהר"ן שם מדבר באילונית שלא הכיר‬
‫בה כלל‪ ,‬דאינה צריכה גט‪ ,‬ובכל זאת יש לה תוספת כתובה‪.‬‬
‫אולם אף שזה פשטות הר"ן‪ ,‬נראה‪ ,‬שכוונת הר"ן לומר שיש חילוק בין אילונית‬
‫שלא הכיר כלל‪ ,‬לחייבי לאוין לגבי דין גט‪ .‬אבל ודאי שאילונית שנאמר עליה‬
‫בברייתא שאין לה עיקר ויש לה תוספת‪ ,‬חייבים לומר שקידושין תפסו בה וצריכה‬
‫גט‪ .‬דאם לא תפסו בה קידושין‪ ,‬לא שייך לומר שיהיה לה כתובה או תוספת‪ .‬דהרי‬
‫זמן גבית הכתובה הוא כאשר האשה יוצאת מבעלה ומותרת לאחרים‪ ,‬וזו שלא נכנסה‬
‫כלל לא שייך לומר שתצא‪ ,‬ותגבה‪.‬‬
‫ומצאתי שכיוונתי לדברי הבית מאיר‪ .‬דהנה בחלקת מחוקק‪ ,‬ריש סימן קט"ז כתב‪,‬‬
‫אדם שכנס אשה ונמצאת מחייבי כריתות‪ ,‬אפשר דיש לה תוספת כתובה‪ .‬וכתב על זה‬
‫הב"מ וז"ל‪:‬‬
‫"ונלע"ד בלא הכיר בה ודאי אינו‪ ,‬דהא אפי' ארוסה קי"ל כראב"ע שלא כתב‬
‫אלא על מנת לכונסה‪ .‬וזו שאין לו בה לא קידושין ולא כניסה‪ ,‬מהיכי תיתי‬
‫שתזכה בתוספת? וראיתו מלשון הר"ן‪ ,‬דסבר שיערב עליו המקח‪ ,‬לא דמי‬
‫כלל‪ .‬דשני חייבי לאוין דנקרא מקח דקידושין תופסים בה‪ .‬וגם קי"ל כרב‬
‫דיש חופה לפסולות‪ .‬ועיין סימן סא' שם כתבתי‪ ,‬דלשמואל דס"ל אין חופה‬
‫לפסולות‪ ,‬פירש"י הטעם ביאה‪ ,‬שהביאה עכ"פ נשואה עושה‪ .‬אבל חייבי‬
‫כריתות אין כאן מקח כלל‪ ,‬ובמה תזכה בתוספת‪ .‬ואף בהכיר בה לע"ד עדין‬
‫צ"ע עכ"ל‪".‬‬
‫הרי להדיא שאשה שלא תפסו בה קידושין לא שייך שיהיה לה תוספת‪.‬‬
‫ואף שיש להקשות‪ ,‬הלא ממאנת יש לה תוספת כתובה‪ ,‬ושם כשממאנת הרי‬
‫עוקרת הקידושין למפרע‪ .‬אולם נראה שאין זה קשה כלל‪ .‬דממאנת היה בה קידושין‬
‫ונישואין מדרבנן‪ .‬אלא דחכמים אמרו‪ ,‬דכשממאנת היא עוקרת את הקידושין‬
‫והנישואין מלמפרע‪ .‬אבל ודאי שלא שייך לומר שנעשו בעילותיו בעילות זנות‪ .‬אלא‬
‫דכך חכמים קבעו לראות הדברים כי קידושיה היו רק מדרבנן‪ .‬וע"כ חשובה כיוצאת‬
‫תכ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫מלפניו במיאון‪ .‬והיות וידע שיכולה למאן ולצאת והתחייב לה תוספת כתובה רצה‬
‫ליזוק בנכסיו‪.‬‬
‫ומצאתי ראיה מפורשת לדברי הבית מאיר‪ .‬בחידושי הרמב"ן‪ ,‬סוף פרק אלמנה‬
‫ניזונת‪ .‬שביאר שם‪ ,‬דמה ששנינו בפרק הזורק וכן ביבמות בריש האשה רבה‪ ,‬תצא‬
‫מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה‪ .‬הכוונה דאין להן עיקר כתובה ותוספת‪ ,‬משום‬
‫שעברו על דת שלא דייקו כשנישאו‪ .‬וכוונת הרמב"ן למקרה שבא עד אחד או עדים‬
‫והעידו לאשה שמת בעלה ונשאת‪ ,‬ואח"כ בא בעלה‪ .‬או אם נישאת בשוגג ע"פ גט‬
‫פסול דהדין דמפסדת כתובתה מבעלה הראשון‪ .‬ועל כך הוסיף הרמב"ן וז"ל‪:‬‬
‫"וכן משני‪ .‬אע"פ שהיא בכלל שאין להם כתובה‪ ,‬שמעיקר נישואה אין לה‪,‬‬
‫כיון שאין בה אלא זנות‪ ,‬אף תוספת אין לה" עכ"ל‪.‬‬
‫וביאור דברי הרמב"ן‪ ,‬שמבעל ראשון מפסידה עיקר ותוספת משום דלא דייקא‬
‫לבדוק האם מת בעלה‪ ,‬והוי כעוברת על דת המפסידה עיקר ותוספת‪ .‬והוסיף‬
‫הרמב"ן‪ ,‬שגם מבעל שני אין לה עיקר ותוספת‪ .‬וכאן לא שייך לומר שמפסידה משום‬
‫דלא דייקא‪ ,‬כיון שגם בעלה השני לא דייק ואין להאשימה יותר ממנו‪ .‬ובשלמא עיקר‬
‫אין לה‪ ,‬כמו הנושא חייבי לאוין שלא הכיר בהן שלא תקנו להן‪ .‬אבל לכאורה תוספת‬
‫שבעלה מתחייב מדעתו צריך שיהיה לה‪ ,‬כמו הנושא חייבי לאוין שלא הכיר בהן‪.‬‬
‫ועל כך כתב הרמב"ן‪ ,‬כיון שאין לו בה אלא זנות‪ ,‬אף תוספת אין לה‪ .‬ופירוש‬
‫הדברים‪ ,‬כיון שהתברר שלא תפסו בה קידושין‪ ,‬לא שייך כלל חיוב כתובה ומפורש‬
‫כהבית מאיר‪.‬‬
‫ולכאורה דברי הרמב"ן קשים‪ ,‬שהרי הוא עצמו סובר שאילונית יוצאת בלא גט‪,‬‬
‫וגם סובר שלאילונית יש תוספת‪ .‬וא"כ מצאנו שיהיה לאשה שלא תפסו בה קידושין‬
‫תוספת כתובה‪ .‬אלא על כורחך צריך לחלק כדחילקנו‪ .‬דאילונית שאינה צריכה גט‬
‫אין לה עיקר ותוספת‪ .‬ואילונית שיש לה תוספת מדובר שתפסו בה קידושין‪ .‬דהיינו‬
‫באופן שראה בה מקצת מומים ולא בדק ולא התנה שאם תמצא איילונית לא יהיה לה‬
‫תוספת כתובה‪.‬‬
‫ועיין תוספות‪ ,‬יבמות דף פ"ה ע"ב‪ ,‬ד"ה ור"ע‪ ,‬ועיין בית יעקב‪ ,‬סוף פרק אלמנה‬
‫ניזונת מה שהקשה על התוס'‪ .‬ולדברינו הדבר מיושב‪ .‬ואדרבה יש ראיה לדברינו‪ ,‬כי‬
‫כתובה שייך רק באשה שתפסו בה קידושין‪ ,‬וגובה כתובה רק כאשר נתרת להנשא‬
‫לאחר‪ .‬אבל זו שלא תפסו בה קידושין‪ ,‬לא שייך שיגיע לה אפי' תוספת כתובה‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫לעיל ביארתי שאילונית שיש לה כתובה על כרחך מדובר שראה מקצת מומיה‪.‬‬
‫דאל"כ‪ ,‬לא תפסי בה קידושין‪ ,‬ולא שייך שיהיה לה תוספת כתובה‪ .‬עתה נוכיח זאת‬
‫גם מדין כונס אשה ונמצא בה מום‪.‬‬
‫בחלקת מחוקק‪ ,‬סימן קי"ז ס"ק י' תמה‪ ,‬איך יתכן לומר שאילונית אינה חשובה‬
‫כבעלת מום‪ ,‬הרי אשה שדדיה גדולים מהרגיל או שיש טפח בין דד לדד הוי מום‪,‬‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה )המשך(‬
‫סימן כד‬
‫כא‬
‫ואין לה כתובה ותוספת‪ .‬ואשה שאין לה דדין כלל‪ ,‬מכל שכן דהוי מום‪ ,‬ולמה יהיה‬
‫לה תוספת כשלא הכיר בה וכו' וכתב על קושיא זו וז"ל‪:‬‬
‫"ובאמת היה אפשר לומר‪ ,‬הואיל ואילונית מום גדול הוא‪ ,‬וקלא אית ליה‪,‬‬
‫אע"פ שאומר שלא הכיר בה‪ ,‬אין מאמינים לו‪ .‬דהוי ליה לידע אם האשה‬
‫ראויה לבנים‪ ,‬מסתמא סביר וקביל לענין תוספת‪ .‬אבל דברי הר"ן שכתב‪ ,‬לא‬
‫היתה יודעת בכך‪ ,‬צ"ע בשלושה סימני אילונית הניכרים בפרט אין לה‬
‫דדין"‪.‬‬
‫הרי להדיא שתמה על דברי הר"ן ולדבריינו שדחקנו קצת בדברי הר"ן גם הר"ן‬
‫סובר כן‪ ,‬ודברי הר"ן מיושבים‪ .‬ועיין בנו"ב שלמד מדברי החלקת מחוקק את דינו‪,‬‬
‫לחלק בין שנשאה קטנה או גדולה‪.‬‬
‫ועיין בית מאיר‪ ,‬סימן קי"ז סעיף א' ד"ה ולא תוספת‪ ,‬שתירץ קושית הח"מ‪ ,‬וכתב‬
‫שאילונית שיש לה תוספת מדובר שראה בה המומין הגלוים‪ ,‬ומחל על המומין אלו‪.‬‬
‫אולם לא ידע שהיא אילונית‪ ,‬ועל מום זה לא מחל‪ .‬וזה מתאים למה שכתבתי‪.‬‬
‫ועיין עוד בב"מ‪ ,‬סימן קט"ז סעיף א' שכתב להוכיח‪ ,‬שעיקר הטעם שחייבי לאוין‬
‫ואילונית יש להם תוספת הוא משום שהיה יכול לברר‪.‬‬
‫ואומנם מסתבר לומר שדין הנושא אשה ונמצאת אילונית המוזכר בכתובות‪,‬‬
‫מדובר שנשאה סמוך לגדלות‪ ,‬כי כן היה הדרך לשאת נשים‪ .‬דלא היה הדרך לשאת‬
‫קטנות‪ .‬ואילו מה שכתוב במשנה ריש יבמות‪ ,‬נאמר בצורה עקרונית‪ ,‬שאם נמצאת‬
‫ערוה אילונית אינה פוטרת צרותיה מן החליצה ומן היבום‪ ,‬ושם מדובר שכנסה שהיא‬
‫קטנה‪ ,‬דהוי מקח טעות לגמרי‪ ,‬ואינה צריכה גט‪.‬‬
‫ונ"ל להביא עוד ראיה לפירושינו בר"ן‪ ,‬שאילונית שיש לה תוספת מדובר שראה‬
‫בה מקצת מומים‪ .‬דהנה שנינו במשנה בכתובות דף עב' ע"ב‪" :‬המקדש את האשה‬
‫ע"מ שאין בה מומין ונימצאו בה מומין תצא שלא בכתובה"‪ .‬וכתבו כל המפרשים‪,‬‬
‫שלאלו אין עיקר ותוספת‪ .‬ובהמשך המשנה בדף עה' ע"א‪" :‬היו בה מומין ועודה‬
‫בבית אביה האב צריך להביא ראיה וכו' נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא‬
‫ראיה"‪ .‬ועיין תוס' דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל במומין שבגלוי‪ ,‬שכתבו‪ ,‬שמשנה זו היא‬
‫המשך המשנה הקודמת‪ ,‬דהיינו על מה שנאמר במשנה הקודמת תצא בלא כתובה‪,‬‬
‫נאמר כאן שאם נמצאו ברשות הבעל‪ ,‬על הבעל להביא ראיה‪ .‬ואם הביא ראיה שהיה‬
‫בה המום קודם‪ ,‬דינה שתצא בלא כתובה‪.‬‬
‫ועיין בגמ' שם‪ ,‬ובר"ן שם שרבא ושמואל העמידו את המשנה באופן שהאשה‬
‫והבעל מסופקים מתי נולד בה המום‪ ,‬לפני הקידושין או אח"כ‪ .‬ודעת רש"י‪ ,‬שגם ר'‬
‫אשי מעמיד המשנה באופן שהאשה טוענת שמא‪ ,‬ועל כך נאמר במשנה‪ ,‬שאם הביא‬
‫הבעל ראיה שהיה בה המום לפני הקידושין‪ ,‬תצא בלא כתובה‪ ,‬ואין לה עיקר‬
‫ותוספת‪ .‬והנה לדברי הר"ן בסוגית אילונית המשנה דלעיל קשה‪ .‬דהר"ן קבע כלל‪,‬‬
‫שכל שלא ידעה מהמום‪ ,‬ולא יכלה לומר לו‪ ,‬יש לה תוספת‪ .‬ואילו כאן כתבו‬
‫הראשונים שאין לה תוספת כתובה‪.‬‬
‫תכב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ולדברינו הדברים מיושבים‪ .‬דכל מום שהוא לא יכל לבדוק‪ ,‬וגם היא לא ידעה‪ ,‬אין‬
‫לה תוספת כתובה‪ .‬ודבר זה בלבד שלא היה לה לדעת אינה מזכה אותה בדבר‪ .‬וכמו‬
‫שהוכחתי במאמר הראשון מהלוקח בהמה ונמצאת טרפה‪ .‬אלא דהר"ן אמר את‬
‫דבריו רק באופן שיכל לראות מקצת המום‪ ,‬דבאופן זה אמרינן‪ ,‬דאם לא ידעה ולא‬
‫יכלה לומר לו‪ ,‬יש לה תוספת כתובה‪ ,‬וכפי שפרשתי דברי הר"ן לעיל‪.‬‬
‫והנה דעת הראב"ד והריטב"א והרמ"ך‪ ,‬שלאילונית אין תוספת כתובה דהוי מקח‬
‫טעות‪ .‬ואף שאין פוסקים כמותן‪ ,‬מ"מ כבר תמהו הראשונים הרבה בדין אילונית‪,‬‬
‫מדוע יש לה תוספת‪ .‬ומאחר ונתבאר שיש לקרב את השיטות וודאי שעדיף למעט‬
‫במחלוקת‪ .‬ועוד שבמקרה שלנו דהוי להוציא ממון‪ ,‬ודאי שאין להוציא ממון אלא‬
‫בראיה ברורה‪ .‬והדברים שכתבתי לבאר דברי הר"ן‪ ,‬דחוקים הם קצת‪ ,‬מ"מ דברי אמת‬
‫הן‪ ,‬וכבר כתבתי שהכלל שנתן הב"ש‪ ,‬מתאים לפירוש שכתבתי ברוב הראשונים‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫ועתה אבאר שיסוד זה שכתבתי ‪ -‬שאילונית שיש לה תוספת כתובה מדובר באופן‬
‫שראה בה מקצת המומין לפני שנשאת ‪ -‬מוכח בעוד ראשונים‪ .‬ונראה לי שכן מוכח‬
‫בתוס' ישנים יבמות דף ס"ה‪ .‬וכן הוא בתוס' ישנים השלם ליבמות‪.‬‬
‫דהנה שנינו ביבמות דף סה' ע"א‬
‫ת"ר ניסת לראשון ולא היו לה בנים‪ ,‬לשני ולא היו לה בנים‪ ,‬לשלישי לא‬
‫תנשא אלא למי שיש לו בנים‪ .‬נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה"‪.‬‬
‫ופי' התוס' שם‪ ,‬שמה שנאמר נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה‪ ,‬מדובר‬
‫שהשלישי לא הכיר בה שהיתה נשואה לשני בעלים ולא ילדה‪ .‬ועל כן מיד שנודע לו‪,‬‬
‫יכול להוציאה בלא כתובה‪ ,‬דהוי נישואי טעות‪.‬‬
‫אולם התוס' ישנים פי' שם‪ ,‬כפי שרצו תוס' לפרש תחילה שהשלישי אם מוציאה‬
‫תוך י' שנים יש לה כתובה‪ .‬והברייתא מדברת במוציאה אחרי י' שנים‪ ,‬דלזו אין‬
‫כתובה דנתברר שהיא עקרה‪ ,‬ועיין שם‪ .‬ועל כך כתבו בתוס' ישנים שם וז"ל‪:‬‬
‫"ורוצה לומר תצא בלא כתובה ובלא תוספת דנשים שאמרו חכמים דיוצאות‬
‫ואין להן כתובה אין להם תוספת"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולכאורה דברי התוס' ישנים קשים‪ ,‬שהרי דעת התוס' בריש פרק אע"פ‪,‬‬
‫שלאילונית יש תוספת כתובה‪ ,‬ומדוע לאשה זו שנתברר אחר י' שנים שהיא עקרה‬
‫אין לה תוספת כתובה? והיה אפשר לומר שהתוס' ישנים סובר כהראב"ד‪ ,‬דלאילונית‬
‫אין תוספת כתובה‪ .‬אולם תרוץ זה דחוק‪ .‬כי התוס' ישנים הוא חיבור לאחד מבעלי‬
‫התוס' והולך בשיטתם‪ ,‬ולא מצאנו לתוס' שיזכירו דעה כדעת הראב"ד‪ .‬וא"כ קשה‪,‬‬
‫מה שונה זו מאילונית?‬
‫ולפי דברינו הדברים מיושבים כי אילונית שיש לה תוספת כתובה מדובר באופן‬
‫שהיה בה מקצת מומים כשנשאה‪ ,‬ויכל לבדוק ולהתנות‪ .‬אבל עקרה שאין בה כל‬
‫סימן חיצוני‪ ,‬דינה ככל בעלות מומין‪ ,‬שאם נמצא באשה מום הדין שיוצאת ללא‬
‫עיקר ותוספת‪ .‬ודברי התוס' ישנים מיושבים‪ ,‬דוק ותשכח‪.‬‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה )המשך(‬
‫סימן כד‬
‫כג‬
‫ונראה‪ ,‬שכן היא שיטת בעל העיטור‪ .‬דעיין במערכת מרד שער ראשון שכתב‪,‬‬
‫שאם נישאת לשלישי אין לה עיקר ותוספת‪ ,‬ומדמה אותה לבעלת מום‪ .‬ובאילונית‬
‫כתב העיטור שיש לה תוספת‪ .‬ועל כרחך דמפרש כדפרשנו בתוס' ישנים‪ .‬דאי אפשר‬
‫לומר שמפרש כהתוס' דאין לה כתובה משום מקח טעות‪ ,‬דא"כ היה צריך שיהיה לה‬
‫תוספת כאילונית וחייבי לאוין שלא הכיר בהן‪ .‬שוב עיינתי בבעל העיטור וראיתי‬
‫שבמסקנא נסתפק בדין אם נישאת לשלישי האם יש לה תוספת‪.‬‬
‫עוד מצאתי במרדכי‪ ,‬סוף כתובות סימן ר"פ‪ ,‬שכתב בשם מהר"ם כתוספות‬
‫הישנים‪ .‬דכתב שם שכל מקום שנאמר תצא שלא בכתובה‪ ,‬אין לה תוספת‪ .‬ולפ"ז‪,‬‬
‫הנישאת לשלישי אין לה תוספת וכדעת תוס' ישנים‪.‬‬
‫ועתה ראיתי באו"ז‪ ,‬שהביא דברי ר"ת ור"ח‪ ,‬ומוכח מדבריהם שפירשו כפי‬
‫שכתבתי‪ .‬שסימן תרנ"ג ד"ה תנן בפ' הבא על יבמתו כתב וז"ל‪:‬‬
‫"אבל מורי רבינו יהודה בר יצחק כתב וכו' ואין נראה לר"ת‪ ,‬דהא אילונית‬
‫אין לה כתובה משום דאדעתא דהכי לא קידשה כלל‪ ,‬אבל תוספת יש לה‬
‫במתנה דיהיב כגון שיודע שהיא אילונית‪ ,‬וכן ממאנת וחברותיה דס"פ‬
‫אלמנה‪.‬לא אתברר לי תשובה זו"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולפי דברינו הדברים מוסברים‪ ,‬שאילונית שיש לה תוספת מדובר שראה בה מקצת‬
‫סימנים‪ ,‬והיה לו לחשוש שהיא אילונית‪.‬‬
‫עוד כתב שם האו"ז‪ ,‬בהמשך וז"ל‪:‬‬
‫"וכתב הר"ח לעיל‪ ,‬ויש מי שאומר דכתובה מחייבינן לה מנה ומאתים וכו'‪,‬‬
‫ואי קשיא לך‪ ,‬ממאנת וחברותיה שאין לה כתובה מנה ומאתים‪ ,‬ויש להם‬
‫תוספת‪ .‬התם בהדיא קתני לה‪ ,‬מכדי ידע קטנה היא דלמא גדלה ומחרטא‬
‫ונפקא‪ ,‬אמאי כתב לה‪ ,‬אלא רצה לזלזל בנכסיו‪ .‬וכן חברותיה שעומדות‬
‫לצאת‪ ,‬הוא הדין והיא הראיה‪ ,‬וגם זו סיוע היא למה שאמרנו‪ .‬וכו'…"‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ולכאורה מה שכתב‪" ,‬וכן חברותיה שעומדות לצאת" תמוה‪ ,‬הרי אחת מהן היא‬
‫אילונית‪ .‬ולפרושינו הדבר מוסבר‪ ,‬דמדובר שראה בה מקצת מומין או שמדובר שיכל‬
‫לבדוק ולא טרח לבדוק‪.‬‬
‫ומלבד כל מה שכתבתי לעיל נ"ל‪ ,‬שבזמן הזה לא שייך לומר שבעלת מום שלא‬
‫ידעה מהמום שיהיה לה תוספת‪ .‬דהנה הטעם היחיד לומר שאילונית אע"פ שלא‬
‫תפסו בה קידושין‪ ,‬יש לה תוספת‪ .‬הוא שהחתן כתב לה התוספת מחמת חיבת ביאה‪.‬‬
‫וצריך לומר לפי זה‪ ,‬דמתחייב אף שלא תפסו בה קידושין ואף אם לא ירצה לקיימה‪.‬‬
‫והנה כל זה שייך לומר באשה שיש לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה‪,‬‬
‫ובא להוסיף מחמת חיבת ביאה‪ .‬אולם אם נהגו הכל לכתוב כתובה גדולה‪ ,‬אף שמה‬
‫שמוסיף למעלה ממאתים זוז חשוב כתוספת‪ ,‬להלכות שונות‪ .‬מ"מ נראה שלגבי הדין‬
‫שלנו לא יהיה למה שנהגו להוסיף דין תוספת‪ ,‬אלא דין כתובה‪ .‬כי עיין ברמ"א סימן‬
‫סו' סעי' יא‪ ,‬שכתב אדם המארס אשה סתם‪ ,‬חייב לכתוב לה כתובה כמנהג המקום‪,‬‬
‫וכופין על כך‪ .‬ועיין מהרי"ל‪ ,‬שרצה לומר‪ ,‬שהפוחת ממאתים זקוקים הוי כפוחת‬
‫תכד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ממאתים זוזים‪ ,‬וביאתו ביאת זנות‪ .‬ואף שלא פסק כן להלכה‪ ,‬מ"מ נראה שזה במקום‬
‫שהיא מסכימה לפחות ממאתים זקוקים‪ .‬וא"כ כיום שמאתים זוזים שווים כמאה‬
‫חמשים דולר ולא שייך לומר בסכום זה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה‪ ,‬וודאי שכל‬
‫המוסיף עושה כן משום שהמנהג כך‪ ,‬ולא משום חיבת ביאה‪ .‬דגם בזמן חז"ל נראה‬
‫שלא היו רגילים לכתוב תוספת פי כמה מהעיקר‪ ,‬וגם אין סברא שיוסיף סכומים‬
‫גדולים רק משום חיבת ביאה‪ ,‬אף שיצטרך לשלחה מחר משום מום‪ .‬ע"כ נראה ודאי‪,‬‬
‫שאם נמצא בה מום דהוי מקח טעות‪ ,‬ואין לה שום תוספת‪ .‬אולם מטעם זה נראה‬
‫שצריך לפשר בין הצדדים בענין תוספת כתובה‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫דין מזונות בלאות ופירות בעקרה‬
‫במאמר הקודם נישואי טעות באילונית ובעקרה וכן במאמר זה לעיל דנתי בשאלת‬
‫הכתובה ותוספת כתובה באילונית ובעקרה‪ .‬ועתה נדון בדיני נכסי אשה עקרה‪ .‬דהיינו‬
‫נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג‪ ,‬שבלו או שאבדו או שהבעל מכרם‪ ,‬האם חייב לשלם לה‪.‬‬
‫וכן יש לדון בזכות האשה למזונות עד הגט‪ .‬או אם לותה ואכלה ונמצאת עקרה‪ ,‬האם‬
‫בעלה חייב לפרוע‪ .‬וכן יש לדון בדין פירות נ"מ‪ ,‬האם הבעל אוכלם עד הגט‪ .‬והאם‬
‫חייב לפדות האשה אם נשבית‪ .‬או אם נשבית ולותה ופדתה את עצמה ונמצאת‬
‫עקרה‪ ,‬האם בעלה חייב לפרוע‪.‬‬
‫ולכאורה אחר שביארנו שעקרה דינה כאילונית שמקחה מקח טעות‪ ,‬א"כ דינה‬
‫ברור גם בשאר הדינים שציינתי לעיל‪ .‬ודין אילונית וכן חייבי לאוין שלא הכיר בהם‬
‫בענינים אלו נתבארו סוף פרק אלמנה ניזונת‪ ,‬ובשו"ע סימנים קט"ז‪-‬קי"ז‪ .‬ודינן שאין‬
‫להן מזונות )ואם לותה ואכלה פטור מלשלם( ואין להן פירות )דהיינו דין פירות‪,‬‬
‫שאם נשבית אינו חייב לפדותה‪ ,‬וכן אינו מחזיר פירות שאכל(‪ .‬ואין להן בלאות‬
‫)ולדעת רוב הראשונים הכוונה לבלאות שאבדו או שמכר מנכסי צאן ברזל‪ .‬ויש‬
‫לנשים אלו מה שמכר מנכסי מלוג‪ .‬ולגבי מה שנאבד מנ"מ נחלקו הראשונים כמו‬
‫שנתבארו דינים אלו בסימן קט"ז ובנושאי כלים שהרחיבו הרבה(‪ .‬ומצאתי‪ ,‬בב"מ סי'‬
‫קי"ז וכן בספר יד דוד‪ ,‬ח"ב דף קסא' שכתבו‪ ,‬שמה שאין לאילונית נצ"ב שאינם‬
‫קיימים זה דוקא שלא כילם או מכרם באיסור‪.‬‬
‫אולם לאחר העיון נראה לי שאין דין אשה שנמצאת עקרה כדין אילונית לדברים‬
‫אלו‪ .‬כי באילונית יש סברא שמוחלת על זכויותיה‪ ,‬דניחא לה שיצא לה שם נשואה‪.‬‬
‫אבל בעקרה לא מצאנו שתימחול חינם על נכסיה‪ .‬ולקמן נבאר טעם נוסף מדוע אין‬
‫דין עקרה כדין אילונית‪ .‬ויותר מסתבר שדין עקרה הוא כדין אשה שנמצא בה מום‪,‬‬
‫והתבטלו הנשואים עקב כך‪ .‬ויש לדון בה דין מקח טעות‪.‬‬
‫ועל כן נבאר תחילה דין אשה שנמצא בה מום לגבי הדברים דלעיל‪ .‬והנה גם דין‬
‫אשה זו לא נתבאר בגמ' לגבי הדינים דלעיל‪ .‬ולכאורה דינה שוה לאילונית ולכונס‬
‫אשה ונמצאת מחייבי לאוין‪ .‬אולם למעשה יש הבדל ביניהן‪ .‬כי אילונית ]כשנישאת‬
‫קטנה אינה צריכה גט‪ ,‬וכשנישאת סמוך לגדלות וכן[ חייבי לאוין צריכות גט‪ ,‬והכונס‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה )המשך(‬
‫סימן כד‬
‫כה‬
‫אשה ונמצאת בעלת מום צריכה גט מדבריהם או מספק )עיין גמ' כתובות דף עג'‬
‫ע"ב(‪ .‬עוד חילוק יש ביניהן‪ ,‬שבאילונית יש סברא שמוחלת על זכויותיה כי ניחא ליה‬
‫שיצא עליה שם של אישות )עיין ב"מ דף סז' ע"א( אולם בבעלת מום אין סברא זו‪.‬‬
‫וכן בחייבי לאוין קנסוה והפסידו זכויותיה משום שהטעתו‪ ,‬או כדי שלא תתעכב‬
‫אצלו‪ ,‬וטעם זה לא שייך בבעלת מום‪.‬‬
‫ולכאורה יש לדמות דין אשה שנמצא בה מום‪ ,‬לדין כונס אשה ונמצאת רואה דם‬
‫מחמת תשמיש‪ .‬שנתבאר בסוף פרק א' דנדה‪ .‬ושם שנינו‪:‬‬
‫"תנו רבנן אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה כתובה ולא פירות ולא‬
‫מזונות ולא בלאות‪ .‬ויוציא ולא מחזיר עולמית‪ ,‬דברי רבי מאיר‪ .‬רבי חנינא‬
‫בן אנטיגנוס אומר‪ ,‬משמשת בשני עדים הן עותוה הן תקנוה‪ .‬משום אבא חנן‬
‫אמרו אוי לו לבעלה"‪.‬‬
‫ונפסק בגמ' כרבי חנינא‪ .‬והרי"ף במסכת שבועות ביאר את דברי ר' תנינא‪ ,‬דהן‬
‫עותוה הם תקנוה‪ .‬הכוונה דמותר לאשה זו לשמש ג' פעמים בעדים ואם אינה רואה‬
‫בעת תשמיש מותרת לבעלה‪ .‬ואם נמצאת רואה בעת תשמיש תצא‪ .‬ולענין זכויותיה‬
‫הממוניות כתב הר"ן שם‪ ,‬שדינה ככתוב בדברי ר' מאיר‪ .‬ולפי זה‪ ,‬דין רואה מחמת‬
‫תשמיש כדין אילונית ואשה שנמצאת מחייבי לאוין‪.‬‬
‫אולם החלקת מחוקק בסי' קי"ז ס"ק ב'‪ ,‬כתב על אשה שנמצאת רואה מחמת‬
‫תשמיש וז"ל‪:‬‬
‫"ולא תנאי מתנאי כתובה‪ .‬לא נתבאר דין מה שבלה ונשחת מן הקרן של‬
‫נצ"ב ונ"מ‪ .‬דביוצאה מכח מעשיה שגרמו כגון‪ ,‬עוברת על דת ומכ"ש‬
‫היוצאת משום שם רע‪ ,‬דין הוא דאין לה אלא בלאותיה קיימין‪ .‬אבל אשה‬
‫זאת שאין עליה אשם במום זה‪ ,‬ואפילו תוספת כתובה יש לה לדעת הרמב"ן‪,‬‬
‫למה לא ישלם הבעל הקרן ממה שאבד ונגנב מנצ"ב‪ .‬ואין זה דומה ללא‬
‫הכיר בה בחייבי לאוין‪ ,‬דהתם היא הטעה אותו‪ ,‬ואין כאן אישות כלל‪ ,‬ולא‬
‫זכה בנ"מ וא"צ לשלם נצ"ב שהרי היא נתנה לו רשות להיות אצלו‪ ,‬והוא לא‬
‫קיבל עליו לשלם רק כשתצא ברצונו‪ ,‬והיא ידעה שתוכרח ליצא‪ .‬אבל כאן‬
‫הסברא נותנת שישלם לה כל נצ"ב‪ ,‬כאילו לוה ממנה‪ .‬ומכ"ש נ"מ מה‬
‫שבילה הקרן שלא ברשות"‪ .‬עכ"ל‬
‫והב"ש ס"ק ב'‪ ,‬הביא דברי הח"מ‪ ,‬וכתב על כך "ועיין מה שכתבתי בסימן‬
‫הקודם"‪ .‬והנה בסימן הקודם ס"ק ה'‪ ,‬לא ביאר דין אשה שרואה מתמת תשמיש‪ ,‬אלא‬
‫ביאר דין כונס אשה ונמצאת בעלת מום‪ .‬וביאר שם‪ ,‬שלגבי נ"מ דינה כאילונית ע"ש‪,‬‬
‫ולגבי נצ"ב לא ביאר דבר‪.‬‬
‫והנה הב"מ תמה על החלקת מחוקק‪ ,‬דאיך פסק שלרואה מחמת תשמיש יש‬
‫בלאות‪ ,‬נצ"ב ונ"מ‪ ,‬הרי נתבאר בברייתא דלעיל שאין לה בלאות‪ .‬וכתב הב"מ‬
‫שכנראה החלקת מחוקק מפרש שהברייתא מדברת באשה שלא היה לה וסת‪ .‬ובזו אם‬
‫נמצאת רואה מחמת תשמיש אין לה בלאות‪ .‬דכיון שהיה לה לומר לו שאין לה וסת‪,‬‬
‫והיה מקום לחשוש שמא תמצא רואה מחמת תשמיש‪ ,‬ע"כ דינה כחייבי לאוין‪ .‬אבל‬
‫תכו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫אשה שיש לה וסת‪ ,‬ונמצאת רואה מחמת תשמיש‪ ,‬הוי מקח טעות גמור‪ ,‬ומאחר ולא‬
‫פשעה אינה מפסידה דבר‪ .‬ולא שייך לומר שהקנתה לו נכסיה‪ ,‬משום שרצתה שיצא‬
‫עליה שם של אישות‪ ,‬שרק באילונית אמרינן דבר זה‪ .‬אולם אשה זו שראויה לאחרים‪,‬‬
‫על כן לא מפסידה דבר‪.‬‬
‫אבל הב"מ דחה דרך זו וכתב‪ ,‬שבאשה שיש לה וסת‪ ,‬כל עיקר דין זה צ"ע‪.‬‬
‫וכוונתו‪ ,‬שלעיל ביאר שאם יש לה וסת אין דינה כנמצא בה מום מלפני הארוסין‪ ,‬אלא‬
‫אמרינן כאן נמצא כאן היה‪ .‬דתלינן שהמום קרה תחתיו ונסתחפה שדהו‪.‬‬
‫ברם לפי מה שביארתי במאמר הקודם נישואי טעות‪ ,‬בפר' י'‪ ,‬דברי הב"מ אינם‬
‫מוסכמים‪ ,‬ויש פוסקים הסוברים שבאופן זה לא אמרינן כאן נמצא כאן היה‪ .‬ולפ"ז‬
‫החילוק שחילק החלקת מחוקק אמת‪.‬‬
‫עוד ראיתי שתרצו‪ ,‬שאשה שנמצאת מיד אחרי נישואיה רואה מחמת תשמיש‪ ,‬אין‬
‫לתלות שמום זה נתחדש בה עתה‪ .‬כי בדרך כלל דבר זה קורה עקב מחלה ברחמה‪.‬‬
‫ומאחר ועתה לא היתה חולה‪ ,‬ודאי שדבר זה לא ארע בה עתה אלא בעבר‪ .‬ולפ"ז‬
‫דברי החלקת מחוקק מיושבים‪.‬‬
‫נמצא לפי זה שהחלקת מחוקק מחלק בין אשה שלא היה לה וסת ונמצאת רואה‬
‫מחמת תשמיש‪ .‬לבין שיש לה וסת ונמצאת רואה מחמת תשמיש‪ .‬שאשה שידעה‬
‫ממומה ולא גלתה‪ ,‬יש לה דין אילונית‪ .‬אולם אשה שלא ידעה ממומה‪ ,‬אין להפסידה‬
‫נכסיה שאבדו‪ .‬ולפ"ז הנושא אשה ונמצאת בעלת מום‪ ,‬וידעה את מומה ולא הודיעה‬
‫לבעל‪ ,‬דינה כאילונית וכחייבי לאוין שלא הכיר בהן‪ ,‬לגבי דין נכסיה‪ .‬ואשה שנמצאת‬
‫עקרה‪ ,‬דינה כאשה שהיה לה וסת ונמצאת רואה מחמת תשמיש‪ ,‬דאינה מפסידה דבר‬
‫מנכסיה‪ ,‬והבעל צריך להחזיר אותם כפי שקיבלם‪.‬‬
‫אולם יותר נראה לי‪ ,‬שכוונת החלקת מחוקק היא‪ ,‬שבברייתא של אשה שאין לה‬
‫וסת‪ ,‬נתבאר רק דין אשה שאין לה וסת אליבא דרבי מאיר‪ .‬והוא אסר אשה זו‬
‫להנשא‪ ,‬ועל כן קנסה שתפסיד בלאות שאינם קיימים‪ ,‬משום שנשאת באיסור‪ ,‬או כדי‬
‫שיוציאה ולא תתעכב אצלו‪ .‬ונתן לה דין הכונס אשה ונמצאת מחייבי לאוין‪ .‬אבל דין‬
‫נכסי אשה שנמצאת רואה מחמת תשמיש‪ ,‬לא נתבאר במשנה כלל‪ .‬ולכן כתב החלקת‬
‫מחוקק‪ ,‬שדין אשה זו צריך להיות ככל מקח שמתבטל מחמת שנמצא בו מום‪ .‬ועל כן‬
‫כתב‪ ,‬שכאשר הבעל בא להוציאה‪ ,‬צריך להחזיר לה כל מה שהביאה‪ .‬ולפי דרך זו‬
‫נראה‪ ,‬שהבעל צריך להחזיר לה גם פירות שאכל מנכסי מלוג שלה‪ ,‬שהרי מתברר‬
‫שפטור מלפדותה )לפי ערך דמי פירות בזול ע"פ ב"ק דף קי"ב ע"א(‪ .‬ואף שהרי"ף‬
‫ביאר לשון ר' חנינא‪ ,‬הן עותוה‪ ,‬דהכוונה אם נמצאת רואה מחמת תשמיש‪ ,‬מ"מ ביאר‬
‫רק דינה לגבי איסורין‪ ,‬שבאופן זה אסור לקיימה‪ .‬אבל ר' חנינא לא ביאר דבר לגבי‬
‫נכסיה‪ .‬ואף שהר"ן כתב‪ ,‬שדינה לגבי דין תנאי כתובתה ונכסיה‪ ,‬כדין שפירש ר' מאיר‬
‫לגבי אשה שאין לה וסת‪ .‬מ"מ לא נתבאר בשאר הראשונים שסוברים כן‪ .‬ובמיוחד‬
‫שרוב הראשונים חולקים שם על הרי"ף‪ ,‬ופירשו שר' חנינא לא דיבר ככל באשה‬
‫שרואה מחמת תשמיש‪) .‬ופרשו הן עותוה הן תקנוה הכוונה שצריכה לשמש כל ימיה‬
‫בעדים(‪ .‬ולפי שיטתם‪ ,‬לא נתבאר דבר בענין רואה מחמת תשמיש לגבי דין נכסיה‪.‬‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה )המשך(‬
‫סימן כד‬
‫כז‬
‫ועל כן כתב החלקת מחוקק‪ ,‬שיש לילך בנכסיה על פי הסברא‪ ,‬כדין כל מקח שחוזר‬
‫מחמת שנמצא בו מום‪.‬‬
‫ולדרך זו נראה‪ ,‬שכל אשה שנמצא בה מום‪ ,‬ועקב כך מתבטלים נישואיה שצריך‬
‫להחזיר לה כל נכסיה‪ ,‬נצ"ב דהרי קיבל אחריות עליהם‪ .‬ובנ"מ צריך להחזיר מה‬
‫שכילה או מה שמכר‪ ,‬אבל מה שאבדו נראה שפטור‪ .‬ואף שדעת הרמב"ם באילונית‪,‬‬
‫שחייב לשלם נ"מ שאבדו‪ .‬נראה דרק שם חייב‪ ,‬כי אינו צריך להחזיר פירות שאכל‪.‬‬
‫משום שמחלה לו כדי שיצא עליה שם אישות‪ .‬אבל בשאר מומים דלא אמרינן‬
‫שמחלה לו‪ ,‬אין לבעל דין שומר שכר על נכסיה‪.‬מז ועיין בח"מ הנ"ל שכן מדויק‬
‫בדבריו‪ .‬וכן משמע בבית יעקב‪ ,‬סוף סימן קט"ז‪.‬‬
‫והנה הבית מאיר שם כתב‪ ,‬שנראה לו שדין אשה שלא היה לה וסת ונמצאת רואה‬
‫מחמת תשמיש‪ ,‬דינה כדין אילונית‪ .‬ולגבי אשה שנמצא בה מום וידעה בכך ולא‬
‫הודיעתו‪ ,‬כתב שדינה כדין כל אשה לגבי נצ"ב ונ"מ ע"ש בדבריו‪ .‬ובענין אשה‬
‫שנשאת ולא ידעה ממומה ונמצאת בעלת מום לא דיבר הב"מ‪.‬‬
‫מ"מ נראה לי עיקר בענין זה כאשר כתבתי‪ ,‬כי באשה שנמצא בה מום‪ ,‬והבעל בא‬
‫לעקור הנשואים חייב להחזיר לה נכסיה ככל מקח המתבטל עקב מום‪ .‬ובע"ה מצאתי‬
‫בספר יד דוד‪ ,‬ח"ב דף קנט‪ ,‬ד"ה ודין תנאי‪ ,‬שדן בענין זה ומסקנתו כדברי‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫בענף לעיל הארכתי לבאר דין אשה שנמצא בה מום‪ ,‬וכתבתי שיש לדון בה דין‬
‫מקח טעות דחוזר המקח‪ .‬ובמאמר הקודם "נישואי טעות באילונית ובעקרה"‬
‫הארכתי לבאר שדעת רוב הראשונים שעקרה דינה כאשה שנמצא בה מום‪ .‬מ"מ נראה‬
‫לי שכל מה שביארתי שעקרה הוי מקח טעות‪ ,‬זה רק לגבי חיובי כתובה ותוספת‪.‬‬
‫שלגבי דברים אלו אין אדם רוצה להתחייב חינם אם ימצא בה מום וירצה להוציאה‪.‬‬
‫אולם לגבי השאלה האם צריכה עקרה גט מדין ודאי‪ .‬וכן לגבי זכויותיה למזונות‪.‬‬
‫נ"ל דלא אמרינן דהוי מקח טעות‪ .‬כי לדברים אלו נראה דשאר הראשונים מודים‬
‫לסברת הרמב"ם‪ ,‬כפי שביארתי במאמר הנ"ל פר' ה'‪ ,‬באריכות‪ .‬דמאחר ואי אפשר‬
‫לברר בשעת כניסה לחופה אם היא עקרה‪ ,‬מכניס אדם עצמו לספק‪ ,‬וכונסה‪ .‬ורוצה‬
‫שתהיה מקודשת לו כדי שלא תהיינה ביאותיו ביאות זנות‪ ,‬וכן מתחייב לה מזונות‬
‫משום שיושבת תחתיו ומשמשתו‪.‬‬
‫אולם יש להסתפק לגבי דין פדיון‪ ,‬כגון שנישבית ולותה ופדתה את עצמה‪ ,‬ואח"כ‬
‫נתברר שהיא עקרה ודינה שתצא‪ .‬האם בעלה חייב לשלם את חוב הפדיון‪ .‬ושמא‬
‫אחר שנתברר שאין לה עיקר כתובה‪ ,‬אין לה גם תנאי כתובה לענין פדיון‪ .‬ברם נראה‪,‬‬
‫שאין דינה שמוחלת על אכילת פירות משום שניחא לה שיצא עליה שם אישות‬
‫מז ]ובספרי בכו"ג ח"ב סי' י"ד ביארתי בארוכה איזה דין שומר יש ללוקח שקנה חפץ‬
‫ונמצא שהמקח הוי מקח טעות‪[.‬‬
‫תכח‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫כבאילונית‪ .‬ולכן נראה שאם לא ירצה לפדותה‪ ,‬יצטרך להחזיר פירות שאכל‪ .‬ולעיקר‬
‫נראה שיש לה דין פדיון עד שנמצאת עקרה‪ ,‬ואף שאין לה עיקר כתובה מ"מ תנאי‬
‫כתובה יש לה‪.‬‬
‫ונראה שלגבי דין נצ"ב ונ"מ דינה ככל הנשים‪ .‬דלעיל הבאתי את הבית מאיר‬
‫הסובר שכן דין כל אשה שנמצא בה מום‪ .‬ואף שכתבתי לעיל שדברי החלקת מחוקק‬
‫נראים יותר‪ .‬מ"מ נראה שבאשה שנמצאת עקרה כן הדין ומהטעם דלעיל‪ .‬שמאחר‬
‫ומום זה אינו יכול להתברר אלא לאחר זמן רב‪ ,‬שניהם מסכימים שיהיה להם דין‬
‫נשואים עד שיחייבוה לקבל גט‪ .‬ונראה שאשה עקרה אין דינה כאילונית או כרואה‬
‫מחמת תשמיש דאמרינן שמוחלת על פירות נכסי מלוג‪ ,‬וכן על נצ"ב שאינם בעין‪,‬‬
‫משום דניחא לה שיצא לה שם אישות‪ .‬דסברא זו נאמרה רק באילונית או ברואה‬
‫מחמת תשמיש‪ .‬אבל אשה זו ראויה לישב תחת בעל שיש לו בנים‪ ,‬ואין מומה ניכר‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬דלעיל נתבאר שדין רואה מחמת תשמיש דהוי מקח טעות ומפסידה נצ"ב‬
‫שאינם בעין אינו ברור‪.‬‬
‫ועיין יד דוד ח"ב דף קנט' מה שכתב בענין אשה שלא ילדה עשר שנים‪.‬‬
‫ולכאורה היה מקום לומר שעקרה תפסיד בלאות שאינם קיימים‪ ,‬כדי שיקל בעיני‬
‫בעלה לגרשה וכדי שלא תתעכב גביה‪ .‬אולם נראה שאין מפסידה מטעם זה‪ ,‬אלא‬
‫אשה הנשאת באיסור‪ .‬או אשה ששייך בה טעם שמוחלת על זכויותיה‪ ,‬משום שניחא‬
‫לה שיצא עליה שמה דאישות‪ .‬ומלבד אלו לא מצאנו אשה שתפסיד זכויותיה אם היא‬
‫לא פשעה‪ .‬וראיה לדבר‪ ,‬אשת כהן שנאנסה ונאסרה לבעלה‪ ,‬שאינה מפסידה זכויות‬
‫נכסיה‪ ,‬וכן אינה מפסידה מזונות העבר‪.‬‬
‫ועיין עוד ב"ש סי' קט"ו ס"ק כא מה שכתב בענין קטנה שזנתה לדעת הרמב"ם‪.‬‬
‫סיכום‪:‬‬
‫נראה לי אשה שנמצאת עקרה אין לה עיקר כתובה ותוספת‪ .‬ולגבי נצ"ב ונ"מ דינה‬
‫ככל הנשים‪ .‬ולגבי חיוב מזונות ופדיון‪ ,‬דינה ככל הנשים עד שב"ד מחייבים האשה‬
‫להתגרש‪ .‬ואם לותה ואכלה‪ ,‬או נישבת ולותה ופדתה את עצמה‪ ,‬ואח"כ חייבוה ב"ד‬
‫לקבל גט‪ ,‬דהבעל חייב לשלם‪.‬‬
‫ענף ו‬
‫מחלה נסתרת שהתגלתה אחרי הנישואין‬
‫לאור מה שביארנו דיני כתובה ומזונות באשה שנמצאת עקרה נדון במקרה שבא‬
‫בפנינו בביה"ד‪.‬‬
‫אשה נישאה ושנתים לאחר הנישואים נתגלתה אצלה מחלת "טרשת נפוצה"‪ .‬זו‬
‫מחלה קשה של ניוון שרירים‪ .‬תחילה הופיעה בצורה קלה‪ ,‬אולם אח"כ הלכה‬
‫והחמירה‪ .‬עד שלאחר שנתים לא יכלה ללכת בכוחות עצמה‪ ,‬והיתה מרותקת לכסא‬
‫גלגלים‪ .‬מאוחר יותר החמיר מצבה עד שחדלה לשלוט על הפרשת השתן‪ .‬מדברי‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה )המשך(‬
‫סימן כד‬
‫כט‬
‫אשתו ומתוך עיון בתיקה הרפואי‪ ,‬גילה הבעל ששנה לפני הנשואין חשה האשה‬
‫כאבים משונים ביד ובגב‪ .‬עוד גילה‪ ,‬כי בתקופה זו התלוננה האשה מספר פעמים על‬
‫חוסר תחושה ביד ובעוד אברים‪ .‬האשה הופנתה לביה"ח‪ ,‬ועברה בדיקות רפואיות‪,‬‬
‫אולם הרופאים לא אבחנו כל מחלה‪.‬‬
‫הבעל הביא לעדות‪ ,‬רופא מומחה למחלה זו‪ .‬והוא העיד‪ ,‬כי לאור התופעות‬
‫שעברה האשה‪ ,‬וכפי שרשום בתיקה האישי‪ ,‬ברור לו שבאותה שעה כבר היתה‬
‫האשה חולה במחלת "טרשת נפוצה"‪ .‬לדברי הרופא‪ ,‬האשה חלתה במחלה זו שנה‬
‫לפני הנישואין‪ .‬אולם מאחר והמחלה היתה בראשית התפתחותה‪ ,‬לא אבחנו‬
‫הרופאים את המחלה‪ .‬לדעת המומחה המחלה עמדה להתפתח ולהופיע באשה לאחר‬
‫מספר שנים‪ .‬לשאלת ביה"ד ענה‪ ,‬כי בשלב המוקדם של התופעות הנ"ל‪ ,‬אי אפשר‬
‫לחזות האם המחלה תופיעה בצורה קשה או קלה‪.‬‬
‫האשה ג"כ הביאה לעדות את הרופא שאבחן את מחלתה אחרי הנישואין‪ ,‬והוא‬
‫הרופא שמטפל במחלתה‪ .‬הרופא העיד כי התופעות שעברה האשה לפני הנישואין‬
‫אינן מצביעות בהכרח שבאותו שעה היתה כבר חולה במחלה‪ .‬לדעתו האשה חלתה‬
‫במחלתה לאחר הנשואין‪.‬‬
‫לאור הממצאים דלעיל טען הבעל‪ ,‬שעל ביה"ד לקבוע שהמחלה קיננה באשה‬
‫לפני הנשואין‪ ,‬וע"כ הנישואין היו מקח טעות‪ .‬ולכן יש לחייב את האשה בגט‪,‬‬
‫ולפוטרו מכתובה ותוספת כתובה‪ .‬לחילופין תבע לפוטרו ממזונותיה ומרפואתה‪ .‬וכן‬
‫להתיר לו לשאת אשה שניה‪.‬‬
‫בבואנו לדון במקרה זה‪ ,‬נרחיב את היריעה‪ ,‬ונדון גם על מקרים דומים‪.‬‬
‫א‪ .‬תחילה יש לברר מה דין אשה זו‪ ,‬אם נקבל את הקביעה של הרופא שהעיד מטעם‬
‫הבעל‪ .‬ונניח את ההנחות הבאות‪ :‬א' נניח שברור שהמחלה קיננה באשה לפני‬
‫הנישואין‪ .‬ב' נניח שברור שמחלה קשה זו עמדה להתפתח לצורתה החריפה תוך‬
‫שלוש שנים‪ .‬ולאור הנחות אלו יש לדון‪ ,‬האם נישואין אלו הם מקח טעות‪ ,‬לענין‬
‫כתובתה‪ ,‬תוס' כתובה‪ ,‬ומזונות וכו'‪ .‬נציין שלפני הנישואין איש לא ידע שהמחלה‬
‫קיננה באשה‪.‬‬
‫ב‪ .‬יש לדון על מקרה כמו שהוזכר לעיל‪ ,‬אולם באופן שיש ספק לביה"ד‪ ,‬האם‬
‫המחלה קיננה באשה לפני הנישואין‪ ,‬הספק נובע מכך שהמומחים נחלקו בדבר‪.‬‬
‫ומעוד סיבות כפי שיובהר להלן‪.‬‬
‫ג‪ .‬יש לדון על מקרה שברור שהמחלה קיננה באשה לפני הנשואין‪ .‬אולם מבחינה‬
‫רפואית‪ ,‬אי אפשר לקבוע בתחילת המחלה‪ ,‬האם המחלה תתפתח לצורה קשה או‬
‫קלה‪ .‬גם במקרה זה נדון רק באופן שהאשה לא ידעה ממחלתה לפני הנישואין‪.‬‬
‫דאם ידעה ולא ספרה הוי מקח טעות כיון שלא הודיעה לבעלה‪.‬‬
‫ד‪ .‬במקרה שלנו גם לאחר שנודע לבעל מהמחלה המשיך לחיות עם אשתו‪ ,‬ונולדה‬
‫להם בת‪ .‬לאור זאת יש לומר שהבעל מחל על טענת מקח טעות‪.‬‬
‫תל‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫נבאר שאלה א'‬
‫נראה שבמדה וניתן לקבוע בצורה חד משמעית וללא ספיקות‪ ,‬שהמחלה קיננה‬
‫באשה לפני הנישואין‪ .‬וגם היה ניתן לקבוע חד משמעית וללא ספיקות‪ ,‬שמחלה זו‬
‫חייבת להתפתח באשה תוך מספר שנים מועטות למחלה קשה‪ ,‬בדומה למצב‬
‫שהאשה נמצאת כיום‪) .‬מרותקת לכסא גלגלים ואינה מסוגלת לתפקד(‪ .‬וגם ברור‬
‫שהאשה לא ידעה לפני הנשואין שבגופה מקננת מחלה זו‪.‬‬
‫נ"ל שבכגון זה דינה כדין עקרה‪ .‬וכפי שביארתי במאמר "נישואי טעות באיילונית‬
‫ובעקרה"‪ ,‬וכן בתוספת למאמר‪ ,‬לעיל ענפים ד'‪ -‬ה'‪ .‬ודינה של אשה זו‪ .‬שקידושיה‬
‫קידושי ודאי‪ ,‬ואין לה עיקר כתובה * ותוספת כתובה‪ .‬ויש לה מזונות עד הגט‪ ,‬מאחר‬
‫וקידושיה ונישואיה הם ודאים‪ .‬ויש בה חדר"ג שלא לגרשה בעל כרחה‪ .‬אולם יש‬
‫לדון בהתרת החרם בגלל מצבה כיום שאין היא מתפקדת ואינה ראויה לתשמיש ועוד‬
‫מומים‪.‬‬
‫* ברם נ"ל שלאשה זו יש עיקר כתובה דרק לעקרה לא תקנו עיקר כתובה היות‬
‫ואינה בת בנים‪.‬‬
‫אבל אם אין ודאות שהמחלה תתפתח‪ .‬או שאין ודאות שהמחלה תתפתח למחלה‬
‫קשה‪ ,‬ויש אפשרות שהמחלה תופיע בצורה קלה‪ .‬באופן זה לא הוי מקח טעות לשום‬
‫דבר‪ ,‬כי ספיקות כאלו קיימים בכל אדם וע"כ "נסתחפה שדהו"‪.‬‬
‫ועוד נ"ל‪ ,‬וכן העיקר‪ ,‬דמחלה כעין זו אינה חשובה כמום‪ .‬אלא אם הוקבע המום‬
‫בגופה לפני הנישואין‪ .‬ובהוקבע המום הרי היא כאילונית ועקרה‪ ,‬דהוי מום אע"פ‬
‫שהוא בסתר‪ .‬אבל אם לא הוקבע המום בגופה אינו מום‪ .‬וזאת גם כאשר יש סיכוי‬
‫גדול שהאשה תחלה במחלה‪ .‬הגדר של הוקבע המום בגופה‪ ,‬הוא שהאשה חלתה‬
‫במחלה שאין לה תרופה‪ ,‬והמחלה הגיעה לשלב שאין דרך אחרת‪ ,‬והיא חייבת‬
‫להתפתח למחלה קשה תוך שנה או שנתים‪ .‬אבל אם לא הוקבעה המחלה בגופה‪ ,‬אין‬
‫זה מום‪ ,‬שאל"כ אין לדבר סוף‪ .‬שכל אדם עלול לחלות‪ ,‬ואין לך אדם היודע מה‬
‫מתרחש בגופו‪.‬‬
‫אולם אם הוקבעה המחלה בגופה‪ ,‬הוי מום אע"פ שהאשה לא ידעה במום‪ .‬דגם‬
‫מום שאינו ידוע חשוב מום לביטול מקח‪ .‬וכפי שהוכחתי מטריפה ואילונית ועקרה‪.‬‬
‫ולעיל הארכתי בדבר‪ .‬ואף שענין זה דבר חדש הוא מכל מקום דנתי בדבר רק לפטור‬
‫הבעל מתוספת כתובה‪ .‬ונראה שכן העיקר להלכה לגבי תוספת כתובה ובמיוחד‬
‫שהבעל מוחזק‪.‬‬
‫השאלה השלישית‬
‫לאור מה שכתבנו כאן‪ ,‬הרי במקרה של השאלה השלישית שהצגנו לעיל‪ .‬דהיינו‬
‫באופן שלא ברור לפני הנשואין כיצד תתפתח המחלה וגם האשה לא ידעה ממחלתה‪,‬‬
‫באופן זה אין הנישואין מקח טעות‪.‬‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה )המשך(‬
‫סימן כד‬
‫לא‬
‫השאלה הרביעית‬
‫במקרה שלנו גם לאחר שנודע לבעל מהמחלה המשיך לחיות עם האשה תקופה‬
‫ארוכה‪ .‬ולכאורה יש לומר‪ ,‬שהבעל "סבר וקיבל" את מומי האשה‪ ,‬ואינו יכול לבוא‬
‫בטענת מקח טעות‪.‬‬
‫אולם האור גדול דן במקרה שאדם נשא אשה וראה בה סימני מחלה‪ ,‬והמשיך‬
‫לחיות עמה‪ .‬וכתב‪ ,‬דהא דאמרינן סבר וקיבל‪ ,‬זה רק במקרה שהבעל ידע שהמחלה‬
‫החלה לפני הנישואין‪ .‬אולם אם ראה הבעל סימני מחלה לאחר הנישואין‪ ,‬ולא ידע‬
‫שהמחלה החלה לפני הנישואין‪ ,‬לא אמרינן סביר וקיבל‪ .‬דיכול לטעון‪ ,‬מה‬
‫שהמשכתי לחיות עמה‪ ,‬זה משום שסברתי שהמום התחדש ברשותי ונסתחפה שדי‪.‬‬
‫ואם הייתי יודע שהמחלה החלה לפני הנישואין לא היתי מוחל‪ .‬ועיין פד"ר חלק ח'‬
‫עמ' ‪.181‬‬
‫השאלה השניה‪.‬‬
‫במקרה שיש ספק לביה"ד‪ ,‬האם המחלה קיננה והוקבעה בגוף האשה לפני‬
‫הנשואין‪ .‬שאלה זו תלויה בסוגית הגמ' כתובות בפרק המדיר דף ע"ה ע"ב‪ .‬ואכתוב‬
‫כאן דעות הראשונים להלכה‪.‬‬
‫דעת רש"י ותוס' שכאשר יש ספק מתי נולד המום‪ ,‬ושני הצדדים טוענים שמא‪,‬‬
‫אזלינן בתר חזקת הגוף‪ ,‬ואפי' להוציא ממון‪) .‬עיין תוס' שם דף עו' ע"א ד"ה רישא(‪.‬‬
‫דעת הר"ן והריטב"א‪ ,‬שבשמא ושמא‪ ,‬כאשר יש חזקת הגוף ובצירוף כאן נמצא כאן‬
‫היה‪ ,‬וכל שהמום נמצא ברשותו עליו הראיה‪ ,‬מוציאים ממון‪ .‬וזו גם שיטת הרי"ף‬
‫והרמב"ם‪.‬‬
‫לעומתם דעת הרשב"א‪ ,‬בכתובות שם‪ .‬שבשמא ושמא אין מוציאין ממון‪ .‬והמגיד‬
‫משנה בהל' מכירה פרק כ' הלכ' טו' הזכיר שיטתו‪.‬‬
‫להלכה פסק השו"ע‪ ,‬אה"ע סימן קי"ז סעיף ח'‪ ,‬כרוב הראשונים‪ .‬לאור זה כשיש‬
‫ספק מתי חלתה האשה במחלה‪ .‬אזלינן בתר חזקת הגוף ואמרינן כאן נמצא כאן היה‪.‬‬
‫ועל הבעל להוכיח שהמום היה בה לפני הנישואין‪ ,‬ואם אינו מביא ראיה‪ ,‬תלינן‬
‫שהמום התחדש אצלו‪ .‬ועיין בסימנים כ"א כ"ב בביאור סוגיא זו‪.‬‬
‫ברם בפד"ר‪ ,‬חלק ז' מעמוד ‪ 221‬ואילך‪ ,‬דנו בשאלה שאחרי הנישואין התגלתה‬
‫באשה מחלה המתפתחת לאט לאט‪ ,‬והיה ספק‪ ,‬האם המחלה החלה לפני הנישואין‬
‫או אח"כ‪ .‬וכתבו שם‪ ,‬שיש לומר באופן זה האשה לא תוכל להוציא ממון כיון שכנגד‬
‫חזקת הגוף שיש לה‪ ,‬יש לבעל חזקת ממון‪ .‬ועוד מסייעת לו חזקה דהשתא‪ ,‬שהרי‬
‫מום לפניך‪ .‬ובנוסף‪ ,‬יש כאן גם רעותא דחסר ואתאי‪ .‬ובאופן כזה נאמר בגמ' נדה דף‬
‫ב' ע"ב‪ ,‬שאין מעמידים על חזקת הגוף )ע"ש בתוספות(‪.‬‬
‫וע"ש בפד"ר שהאריכו בענין זה‪ ,‬ומסקנתם‪ ,‬שבאופן זה לא מתבטלת חזקת הגוף‪,‬‬
‫כיון שחזקת ממון אינה חשובה חזקה נגד חזקת הגוף‪.‬‬
‫תלב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ול"נ‪ ,‬שבמקום שאמרינן כאן נמצא כאן היה‪ .‬אין ברעותא של חסר ואתאי‪ ,‬לגרום‬
‫לספק שמא המום קרה לפני שנכנסה לרשות הבעל‪ .‬דכיון שישנה אפשרות שהדבר‬
‫קרה ברשות הבעל אמרינן שברשותו התחדש המום‪.‬‬
‫ונ"ל להביא ראיה לדבר מהרשב"א‪ .‬דאיתא בחולין דף נ' ע"ב‪ :‬מחט שנמצאת‬
‫בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה‪ ,‬משני צדדים טרפה‪ .‬הגלד פי המכה בידוע‬
‫ששלושה ימים קודם שחיטה‪ .‬לא הגלד פי המכה אמרינן שנעשה הנקב תוך ג' ימים‪.‬‬
‫ובאופן שהגלד פי המכה‪ ,‬יש ספק מתי לפני ג' ימים ניקב בית הכוסות‪ .‬וכתב‬
‫הרשב"א בחולין דף יא' )ד"ה ובשם ר' שמשון( שבאופן זה אין מעמידים על החזקה‬
‫לומר שהנקב נעשה ג' ימים לפני שנשחטה‪ .‬שכיון שאי אפשר לומר שהנקב נעשה‬
‫עתה בטלה חזקה קמייתא‪ .‬ועל כן כל החלב שנחלב מהבהמה בעבר אסור‪ .‬והקשה‬
‫שם הרשב"א לשיטתו מהמשנה בכתובות דף עה ע"א‪ ,‬נכנסה לרשות הבעל ונמצא‬
‫בה מום מעמידין אותה על חזקתה‪ ,‬ועל הבעל להביא ראיה שהיה בה המום קודם‪.‬‬
‫ושם הרי ברור שהמום לא נעשה בה עתה‪ .‬ותרץ הרשב"א וז"ל‪:‬‬
‫"התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו‪ ,‬ואין לנו להחזיקם מרשות‬
‫לרשות‪ .‬אלא אמרינן כאן נמצאו כאן היו‪ ,‬כלומר ברשות זה נמצאו‪ ,‬וברשות‬
‫זה אנו מחזיקים שהיו‪ .‬כן כתב רבינו ז"ל‪) ".‬כוונתו לר' יונה( עכ"ל‪.‬‬
‫ואת דברי הרשב"א הביא גם הר"ן שם‪ .‬הרי להדיא שבמקום שאמרינן כאן נמצאו‬
‫כאן היו‪ ,‬אזלינן בתר חזקת הגוף אף אם במקום אחר לא אזלינן‪.‬‬
‫)ואף שתוס' שם חולקים על הרשב"א‪ ,‬וסוברים שמעמידים על החזקה גם בהוגלד‬
‫פי המכה‪ ,‬מ"מ נראה שסברת הרשב"א בענין כאן נמצא כאן היה נכונה במקרה שלנו‪.‬‬
‫ובעצם מחלוקת הרשב"א והתוס' בענין האם הולכים אחרי חזקת הגוף בהוגלד פי‬
‫המכה‪ ,‬עיין יו"ד סימן פ"א שנחלקו בדבר השו"ע והרמ"א‪ .‬וע"ע בענין זה בבינת‬
‫אדם‪ ,‬סימן כח' בענין רוב וחזקה(‪.‬‬
‫ונ"ל עוד להביא ראיה שגם במחלה המתפתחת לאט לאט אמרינן כאן נמצא כאן‬
‫היה‪ .‬דהבית מאיר אה"ע סימן קיז' ריש סעיף א' כתב‪ ,‬שהמשנה "נמצאו בה מומין"‬
‫מדברת גם בריח הפה‪ .‬ונראה שריח הפה זו מחלה המתפתחת לאט לאט‪) .‬ומה שכתב‬
‫הב"מ שריח הפה הוא חולי מלידה אין נראה‪ ,‬דכיום ידוע שהדבר נגרם כתוצאה‬
‫מפעילות חיידקים בחניכים או במערכת העיכול ואין נולדים עם זה‪ (.‬ובין המומים‬
‫בנשים )כתובות דף עה' ע"א( יש עוד מומין המתפתחים לאט לאט‪ ,‬דוק ותשכח‪.‬‬
‫ועוד נ"ל כי מה שאמרינן במקוה שנמצא חסר רעותא של חסר ואתאי לבטל חזקת‬
‫המקוה‪ ,‬אין זה משום שבזמן שמצאנו שהמקוה חסר אין אנו יכולים לתלות שהדבר‬
‫קרה עכשיו‪ ,‬וע"כ אנו חוששים שבזמן שטבל היה חסר וזו הרעותא‪ .‬אלא נראה‬
‫שהרעותא במקוה היא שחזקת הגוף הראשונה אינה חזקה כ"כ‪ ,‬וזה משום שטבע‬
‫המקוה להתחסר‪ ,‬וזו הרעותא של חסר ואתאי‪ .‬אבל אדם שלא עומד לחלות‪ ,‬אם‬
‫מצאנו שחלה‪ ,‬ומזמן שמתחילה המחלה‪ ,‬עד שמתגלית עובר זמן רב‪ ,‬אין הדבר‬
‫חשוב רעותא של חסר ואתאי‪ .‬דאם האשה נמצאת די זמן עם הבעל שהמחלה יכלה‬
‫נישואי טעות באילונית ועקרה )המשך(‬
‫סימן כד‬
‫לג‬
‫להתחיל ולהתפתח אצלו‪ ,‬למה נאמר שהמחלה החלה לפני שהתארסה‪ .‬ובאופן זה‬
‫מח‬
‫ודאי שמעמידין על חזקת הגוף ואין כאן רעותא של חסר ואתאי‪.‬‬
‫סיכום‪ :‬לפי מה שנתבאר לעיל‪ ,‬ודאי שאין לקבל טענת הבעל למקח טעות‬
‫מהטעמים הבאים‪.‬‬
‫א‪ .‬לא הוכח שהאשה חלתה לפני הנשואין‪ ,‬ואף שיש ספק בדבר‪ ,‬מעמידין האשה על‬
‫חזקתה‪ ,‬ואמרינן כאן נמצא כאן היה‪.‬‬
‫ב‪ .‬גם אם ברור שהמחלה החלה לפני הנשואין‪ ,‬מאחר שלא היתה ודאות שהמחלה‬
‫תתפתח למחלה קשה‪ ,‬והאשה לא ידעה לפני הנישואין ממחלתה‪ ,‬אין זה מקח‬
‫טעות‪ .‬ברם עדין יש לדון‪ ,‬האם להתיר לבעל חדר"ג‪ ,‬בגלל מצבה של האשה כיום‪.‬‬
‫אולם אין כאן מקומו‪.‬‬
‫מח ]וע"ע בשורת הדין ח"ד עמודים נ"ד – נ"ה‪[.‬‬
‫תלד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫פס"ד לחיוב אשה בגט עקב הטעיה בגיל‬
‫תוכן פסה"ד‪ ,‬ורקע על המקרה שעליו דן ביה"ד‬
‫הנידון‪ :‬תביעה לחייב האשה בגט‪ ,‬ואם תסרב בקשה להתר לשאת אשה‬
‫שניה‪.‬‬
‫טענות הבעל‬
‫א‪ .‬טענת מקח טעות בנישואין‬
‫ב‪ .‬האשה מאוסה עלי באמתלא מבוררת‬
‫הבעל טוען שאשתו אמרה לו לפני הנישואין שהיא בת ‪ 25‬והתברר לו שהיא בת‬
‫‪.34‬‬
‫עוד טען כשאשתו חלתה אמרה לו שהיא אושפזה בגלל הריון‪ ,‬וכשחזרה הביתה‬
‫אמרה לו שביצעו לה הפלה ‪.‬ואח"כ התברר שלא היה ולא נברא‪ ,‬האשה אושפזה‬
‫בגלל מחלתה שהיתה לה גם קודם הנישואין‪ ,‬והאשה הסתירה ממנו את מחלתה‪ .‬כל‬
‫השקרים האלה גרמו לו למאס בה‪ .‬והבעל תובע לחייב את האשה בגט כי הנישואין‬
‫היו בטעות‪ ,‬מפאת גילה וגם מפאת מחלתה‪.‬‬
‫בית הדין דן באריכות בשאלה אם שינוי בגיל האשה מ ‪ 25-‬ל‪ 34‬מהווה מום ‪,‬ואם‬
‫זה מום שבגלוי או מום שבסתר‪ ,‬וקבע ששנוי בגיל במקרה הזה הוא מום שבסתר‬
‫ואפשר לטעון טענת מקח טעות‪ .‬ובנוסף טענת הבעל שהיא מאוסה עליו בגלל כל‬
‫השקרים שאמרה לו והתברר לביה"ד שאמנם נכון הדבר‪ ,‬הרי זה טענת מאוסה עלי‬
‫באמתלא מבוררת שמחייבים את האשה לקבל גט‪ .‬אי לכך פסק ביה"ד שהאשה חיבת‬
‫לקבל גט‪ ,‬ועוד קבעו‪ ,‬בהסכמת הבעל‪ ,‬שתקבל ‪ 10,000‬דולר בעד כתובתה )מלפנים‬
‫משורת הדין‪ ,‬כי ספק גדול אם מגיעה לה הכתובה הואיל ויש כאן שאלה של מקח‬
‫טעות( וגם כפיצוי בעד קבלתה את הגט‪ ,‬ואם היא תסרב לקבל גט‪' ,‬ביה"ד יתיר‬
‫לבעל לשאת אשה אחרת על אשתו‪ .‬וזאת אחרי קבלת אישור מנשיא בית הדין‬
‫הגדול‪ .‬לאחר שישליש בבית הדין את הגט עם ‪ 10,000‬דולר שהיא תוכל לקבל לאחר‬
‫הגירושין‪.‬‬
‫נעיר כאן שתיק זה נדון בהרכב קודם של ביה"ד נתנו פס"ד שהמגמה שלהם היתה‬
‫להביא לכך שהאשה תקבל גט בהסכמה‪ ,‬כדי שלא יהיה צורך להגיע לחיוב האשה‬
‫בגט‪ ,‬ולדון בהתר נישואין לבעל במדה והאשה תסרב לקבל גט‪ .‬על פסקי הדין שנתנו‬
‫הוגשו ערעורים‪ .‬והתיק הוחזר לבית הדין לדיון לפסיקה במדה והאשה תסרב לקבל‬
‫את הגט לפי הצעות ביה"ד הגדול‪ .‬האשה סרבה להצעות ביה"ד בגדול‪ ,‬וע"כ נגש‬
‫ביה"ד לפסיקה בנדון‪.‬‬
‫פס"ד לחיוב אשה בגט עקב הטעיה בגיל‬
‫סימן כה‬
‫לה‬
‫פסק דין‬
‫פרשת התביעה‪.‬‬
‫הצדדים נישאו ביום ו' תמוז תשמ"ד )‪ (/12/7/84‬והיו יחד כתשעה חדשים‪ ,‬והחל‬
‫מחדש סיון תשמ"ה מתנהלים דיונים בבית הדין‪ ,‬בתביעת הבעל לגירושין‪ .‬בשלב‬
‫מסוים הסכימה האשה להתגרש ואף חתמה על הסכם גירושין‪ ,‬אך לאחר מכן חזרה‬
‫בה בטענה שאוהבת את בעלה ומצפה שיחזור אליה‪ ,‬ובשום אופן אינה רוצה להפרד‬
‫ממנו‪ .‬מאוחר יותר הבינה האשה כי בעלה מסרב לחזור לשלום בית‪ .‬וע"כ הסכימה‬
‫להתגרש אם ישלם לה את מלא סכום כתובתה הצמוד‪ .‬ביה"ד בהרכב הקודם דן‬
‫בשאלה זו והצמיד את כתובתה לדולר‪ .‬סך הכתובה עלה לפי פסק דין זה לסך של‬
‫‪ 55,000‬דולר‪ ,‬על פסק דין זה הוגש ערעור‪ ,‬וביה"ד הגדול קבע כי עקב נסיבות‬
‫המקרה וכפי שיובהר להלן אין לחייב את הבעל לשלם תוספת הצמדה על סכום‬
‫הכתובה‪ ,‬וע"כ ביה"ד הגדול חייב את הבעל בסך ‪ 10,000‬ש"ח בהסכמתו‪ ,‬עוד קבע‬
‫ביה"ד הגדול שאם האשה תסרב לקבל גט בתנאים אלו‪ ,‬ידון ביה"ד האזורי אם יש‬
‫מקום לחייב את האשה לקבל גט ולחילופין להתיר לבעל לשאת אשה על פניה אם‬
‫תסרב‪.‬‬
‫טענות הבעל‬
‫א‪ .‬האשה רימתה אותו כאשר אמרה לו שהיא ילידת ‪ 1959‬בו בזמן שהיא ילידת ‪1950‬‬
‫ואף זייפה מסמכים הקשורים לגילה‪ ,‬כלומר לדבריו חשב שהיא צעירה ממנו‬
‫בארבע שנים והאמת שהיא מבוגרת ממנו בחמש שנים‪.‬‬
‫ב‪ .‬האשה חולנית אינה מסוגלת ללדת ילדים קשה לה לקיים יחסים עקב כאבים‪ ,‬ולכן‬
‫חיי האישות ביניהם היו מועטים‪ .‬לראיה הגיש הבעל מסמכים רפואים על‬
‫מחלותיה מלפני הנישואין ואחריהם‪ .‬הבעל טוען כי רימתה אותו גם בזה שלא‬
‫מסרה לו לפני הנישואין על מצב בריאותה‪ ,‬הבעל הביא עד מומחה מטעמו‪,‬‬
‫שפירש את תוכן המסמכים ואישר את טענות הבעל בקשר למחלותיה בעבר‬
‫ובהוה‪ ,‬וכן אישר הנ"ל שקיים חשש סביר ביותר להפרעה ביחסים עם בעלה‪,‬‬
‫ובקשר ליכולת האשה ללדת קבע שיש חשש סביר שהיא אינה יכולה ללדת עקב‬
‫פגמים שנמצאו בשחלות וברחם‪.‬‬
‫ג‪ .‬האשה מאוסה בעיני הבעל בגלל שרימתה אותו הן בגיל‪ ,‬והן במצב בריאותה‪,‬‬
‫ובמיוחד במה ששקרה אותו בהריונותיה המדומים האשה אושפזה מספר פעמים‬
‫לאחר הנישואין‪ ,‬כנראה מחמת מחלותיה מן העבר‪ ,‬וכדי להסתיר דבר זה מבעלה‬
‫סיפרה לו שהיא הרה‪ ,‬במשך כל אישפוזיה מנעה מבעלה כל מידע אמיתי בנוגע‬
‫למצבה‪ ,‬היא לא אפשרה לו להפגש עם רופאים שטיפלו בה‪ .‬מאוחר יותר סיפרה‬
‫לבעלה כי הרופאים ביצעו בגופה הפלה נגד רצונה‪ ,‬ופעם אחרת סיפרה לו כי‬
‫עברה הפלה ללא עזרת הרופאים‪ .‬מאוחר יותר נודע לבעל כי האשה לא היתה כלל‬
‫בהריון ולא עברה הפלות‪ .‬הבעל הביא מסמכים רפואים המאשרים דבר זה‪ ,‬הבעל‬
‫טוען כי כל מסכת שקרים אלו גרמו לו למאוס באשתו‪ ,‬המאיסות שלו כלפיה‬
‫תלו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫התבטאה בחוסר יכולתו להתקשות בשעה שרצה לקיים עמה יחסים )נציין‬
‫שהאשה לא הכחישה עובדות אלו בחיי נישואיהם ‪,‬היא טענה בפני ביה"ד שהיתה‬
‫בהריון מספר פעמים וכן הודתה שמנעה מבעלה לקבל כל אינפורמציה לגבי‬
‫מצבה‪ ,‬עוד נציין כי גם העד המומחה שהופיע מצד האשה קבע שהאשה לא היתה‬
‫בהריון כלל‪ .‬לגבי טענת הבעל שלא יכל להתקשות בזמן האחרון‪ ,‬אישרה האשה‬
‫דבר זה‪ ,‬ורק טענה שדבר זה אולי נגרם מחמת חוסר כח גברא של הבעל(‪.‬‬
‫ד‪ .‬הבעל טוען עתה כי האשה מבוגרת והיא בת ‪ 41‬שנה אין זה סביר שאשה בגילה‬
‫עם בעיותיה הרפואיות תוכל להרות וללדת ילדים בריאים‪.‬‬
‫מכל הטענות הנ"ל מבקש הבעל לחייב את אשתו לקבל גט ולחילופין אם תסרב‬
‫להתיר לו לשאת אשה על פניה‪.‬‬
‫טענות האשה‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫הבעל ידע את גילה הנכון אמנם נכון כי בשעה שנפגשו אמרה לו שהיא בת ‪29‬‬
‫אולם לפני הנישואין אמרה לו שהיא זקנה יותר‪ .‬עוד טוענת האשה שכנראה ידע‬
‫הבעל את גילה האמיתי כי דבר כזה אי אפשר להסתיר ובמומים שבגלוי אמרינן‬
‫ידע נתפייס‪.‬‬
‫האשה הכחישה שהיתה חולה בזמן נישואיה נכון שחלתה בעבר היא עברה ניתוח‬
‫תוספתן‪ ,‬ונשארו לה רק בעיות קטנות מן העבר‪ .‬להצדקת דבריה הביאה עד‬
‫מומחה רופא שטיפל בה ומכיר את בעיותיה והוא העיד בפני ביה"ד שהאשה‬
‫בריאה לחלוטין ואין לה כל הפרעות מלבד כמה בעיות קטנות שאינם גורמים‬
‫לעקרות ולהפרעה בקיום יחסים‪ ,‬כמו"כ יש בתיק חוות דעת רפואית מבית חולים‬
‫הדסה" בירושלים שניתנה לביה"ד הגדול‪ ,‬ובה נאמר‪ :‬אין כל בדיקה המצביעה‬
‫על חוסר יכולתה של הגב' ב‪ ,‬להרות‪ .‬לאור זאת פסק ביה"ד הגדול ביום י"א חשון‬
‫תשמ"ח‪ ,‬שעל הבעל לשלם מזונות לאשה בסך ‪ 500‬ש"ח לחודש‪.‬‬
‫)יש להעיר כי העד המומחה שהעיד מטעם האשה העיד רק על התקופה מ ‪1988 -‬‬
‫ואילך לאחר שהזוג נפרד וכן הבדיקות שנעשו בביה"ח הדסה מתייחסות לתקופה‬
‫זו‪ ,‬ויתכן שאין בזה לסתור את חוות הדעת של צד הבעל שהעיד על פי המסמכים‬
‫שהיו לפניו מזמן שהיתה רווקה ומהזמן שהיו יחד(‪.‬‬
‫האשה הכחישה שהיו לה כאבים בזמן קיום יחסים‪ ,‬לטענתה הבעל נמנע מיוזמתו‬
‫לקים יחסים סדירים עמה‪ .‬לגבי טענות הבעל על הריונותיה המדומים וההפלות‪,‬‬
‫האשה לא הכחישה דבר זה וטענה בביה"ד שהיתה בהריון ועברה הפלות‪.‬‬
‫על טענה ד' של הבעל השיבה האשה שהיא עדיין יכולה ללדת‪.‬‬
‫עוד הוסיף וטען ב"כ האשה שאף אם נאמר שהאשה כיום אינה בת בנים אין בכך‬
‫כדי להתיר לבעל לגרש את אשתו בעל כרחה‪ ,‬וזאת משום שהבעל בגרמתו גרם‬
‫שלא יהיו להם בנים הבעל הוא זה שמנע מלחיות עם אשתו בשש שנים‬
‫האחרונות‪ ,‬עוד נימק ב"כ האשה שאם יתירו לבעל לגרש את האשה בעל כורחה‬
‫פס"ד לחיוב אשה בגט עקב הטעיה בגיל‬
‫סימן כה‬
‫לז‬
‫עקב טענה זו‪ ,‬כל בעל שירצה להפטר מאשתו ימנע מלחיות עם אשתו עד שלא‬
‫תהיה ראויה לבנים ואח"כ ידרוש שיגרשוה בעל כרחה‪.‬‬
‫נעשו מספר פעמים נסיונות לפשרה בהרכב הקודם אולם ללא הועיל‪ ,‬וע"כ פסק‬
‫ביה"ד שעל בני הזוג להתגרש ובתוך שנה עליהם להגיע לפשרה בענין הכתובה ואם‬
‫הזוג לא יגיע לפשרה ידון ביה"ד בענין בתום השנה‪ .‬בעבור הזמן פנה התובע‬
‫לביה"ד ומסר שהצדדים לא הגיעו לפשרה ותבע שביה"ד יפסוק בענין‪ .‬מאחר‬
‫שהרכב ביה"ד התחלף ברובו שמע הרכב זה את הצדדים מחדש‪ ,‬והציע ג"כ פשרה‪,‬‬
‫אולם היא נדחתה‪ .‬ועל כן עלינו לדון אחת לאחת בטענות הבעל‪ ,‬ולפסוק בהתאם‪.‬‬
‫א‪ .‬הבעל טען שהאשה רימתה אותו בגילה בתשע שנים וכי בשעה שנודע לו הדבר‬
‫לא מחל לה ולא שב לחיות עמה‪.‬‬
‫האשה הודתה בביה"ד שבזמן הקישורין שביניהם שיקרה לבעלה בחמש שנים‬
‫אולם טענה שלפני הנישואין גילתה לבעלה את גילה ואמרה לו שהיא זקנה כלשונה‪.‬‬
‫עוד טענה כי הבעל ידע את גילה משום שמשפחתו הכירו אותה )אולם האשה לא‬
‫ניסתה להוכיח שאמנם קרובי הבעל הכירו אותה וידעו את גילה(‪.‬‬
‫בדין ודברים זה שבין הצדדים נראה ברור שהצדק עם הבעל שהאשה הטעתו ולא‬
‫ידע את גיל האשה לפני נשואיה‪ .‬א‪ .‬האשה זייפה את תאריך הלידה שלה בפנקס‬
‫קופ"ח‪ .‬ב‪ .‬האשה סותרת את עצמה‪ .‬מצד אחת טוענת‪ ,‬שאמרה לו סמוך לנישואיה‪,‬‬
‫דבר שאינו נשמע סביר‪ ,‬ומצד שני טוענת שהבעל בירר וידע דבר זה ממשפחתו‪,‬‬
‫אולם מעצם הפקפוקים בטענות האשה אין אומנם להוכיח שהבעל לא ידע את גילה‪.‬‬
‫אך ברור לי שהבעל צודק בטענתו ‪.‬משום שהאשה אושפזה מספר פעמים לאחר‬
‫הנישואין ובתיקי ביה"ח מופיע שהאשה מסרה כי גילה צעיר בתשע שנים מכפי‬
‫שהיה במציאות‪ ,‬שקר זה של האשה מעיד כי האשה ניסתה להסתיר את גילה מבעלה‬
‫גם אחרי הנישואין‪) .‬ולא כפי שטענה בישיבה אחת כי זייפה את גילה במסמכים כדי‬
‫לתת הרגשה טובה לבעלה‪ ,‬טענה שהיא כשלעצמה אינה אמינה( ידוע לכל חולה‬
‫ובמיוחד לאשה החושבת שהיא בהריון כי הגיל יכול לקבוע את אופי הטיפול שעליה‬
‫לעבור‪.‬‬
‫אציין כי בית הדין בהרכביו הקודמים שדנו בדבר הגיעו גם הם למסקנה שהאשה‬
‫רימתה את הבעל בענין הגיל‪.‬‬
‫עתה יש לדון בשלוש שאלות‪:‬‬
‫א‪ .‬מאחר שדרך נשים בהרבה מקרים להצעיר את גילם‪ ,‬ומשהבעל לא בדק דבר זה‬
‫הרי זה משום שסביר וקביל‪ ,‬גם אם ימצא שהיא מבוגרת יותר ‪.‬‬
‫ב‪ .‬האם גיל האשה הוי כמום גלוי שהבעל אינו יכול לטעון לגביו שלא ידע‪.‬‬
‫ג‪ .‬האם שינוי גיל הוי מום‪.‬‬
‫תלח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ענף א‬
‫הנה לגבי הספק הראשון שדרך נשים להצעיר את גילם ועל כן נאמר דהוי כסביר‬
‫וקביל‪ .‬נראה שדבר זה נכון אם האשה שינתה את גילה בשנתים שלוש שבזה הדרך‬
‫לפעמים לשנות‪ ,‬אבל אין הדרך לשנות בכל כך הרבה שנים וע"כ אין לומר שמזה‬
‫שלא בירר הוי כסביר וקביל אפי' את גילה האמיתי‪.‬‬
‫ולגבי הספק השני שהעלתי‪ ,‬שמאחר ואפשר לברר הוי כמום שבגלוי שאין הבעל‬
‫יכול לטעון אחרי הקידושין למקח טעות‪ .‬נ"ל שדבר זה נכון אם הבעל לא שאל על‬
‫המום‪ ,‬אך אם הבעל שאל‪ ,‬והאשה ענתה שאין בה מום זה‪ ,‬יכול הבעל לטעון‪:‬‬
‫סמכתי עליה והאמנתי לה‪ ,‬וע"כ אם נמצא בה המום הזה הוי כמום שבסתר שהבעל‬
‫יכול לטעון לא ידעתי ממום זה‪.‬‬
‫ולהוכיח דבר זה נביא את הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מכירה הלכ' ג' וז"ל‪:‬‬
‫"וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא מום‬
‫שלא ידע בו הלוקח‪ ,‬מחזירו אפי' לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא‪.‬‬
‫והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום‪ ,‬אבל אם נשתמש בו אחר שראה‬
‫המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר" עכ"ל‪.‬‬
‫והמ"מ אחרי שביאר שמקור דברי הרמב"ם הוא ברי"ף כתב ז"ל‪:‬‬
‫"ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר‪ ,‬כגון‬
‫שיכולים לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן‪ ,‬והמוכר מכר לו סתם אינו‬
‫חוזר‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והסמ"ע בחו"מ סימן רל"ב ס"ק י' הביא את דברי המ"מ להלכה‪.‬‬
‫והנה בביאור דברי המ"מ נחלקו המפרשים )עיין מל"מ שם‪ ,‬ובחידושי רע"א ציין‬
‫להרבה פוסקים שדנו בדברי המ"מ‪ ,‬וע"ע בבאר הגולה ובפ"ת שם( דעה אחת‬
‫סוברת‪ ,‬שהיש מפרשים שהביא המ"מ חולקים על הרמב"ם וסוברים שאדם שקנה‬
‫חפץ ונמצא בו מום אין הקונה יכול לחזור בו אלא עד זמן שיכל לבדוק את החפץ אם‬
‫נמצא בו מום‪ .‬ונראה ששיטה זו סוברת שדין מום דומה לדין הונאה‪ ,‬דכשם‬
‫שבהונאה נאמר עד מתי מותר להחזיר עד שיראה לתגר או לקרובו‪ ,‬כן נאמר במום‬
‫שיכול לחזור עד זמן שיכול לבדוקו‪) .‬וכ"כ הראב"ד הובא בש"מ ב"מ דף י"ד‪ (.‬ויש‬
‫להביא ראיה קצת לשיטה זו‪ ,‬מהמקדש את האשה ובא עליה ואח"כ טען שמצא בה‬
‫מום שבסתר שלא ידע עליו תחילה‪ ,‬שאינו נאמן דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא‬
‫ע"כ בודקו‪ ,‬וחזקה שראה ונתפייס‪ .‬ועיין כתובות דף ע"ה ע"ב‪,‬‬
‫ולפרוש זה כתב המ"מ שהקונה אינו יכול לחזור בו אחרי הזמן שיכול היה לבודקו‬
‫רק אם המוכר מכר לו סתם‪ .‬משמע שאם המוכר אמר לו בפירוש שאין מום בחפץ‪,‬‬
‫הרי שהקונה יכול לחזור בו אפי' אחרי שהשתמש בחפץ )אם לא הרגיש במום( דיכול‬
‫לטעון הא שלא בדקתי כי סמכתי עליך שאמרת לי שאין מום בחפץ‪.‬‬
‫פרוש שני שפרשו בדברי המ"מ‪ ,‬שהיש מפרשים אינם חולקים על הרמב"ם אלא‬
‫באו להוסיף על דבריו‪ ,‬שכל מה שאדם יכול לטעון על מומים שלא ידע‪ ,‬זה רק אם‬
‫פס"ד לחיוב אשה בגט עקב הטעיה בגיל‬
‫סימן כה‬
‫לט‬
‫לא היה יכול להבחינו לאלתר‪ .‬אבל בדבר שיכול להבחינו לאלתר אם לא טרח לבדוק‬
‫הרי שמחל על טענת מומים‪) .‬וכפרוש זה משמע בתשובת הרי"ף סי' קנ"ג( וע"ז כתב‬
‫המ"מ שזה נכון אם המוכר מכר סתם‪ .‬משמע שגם בדבר שהקונה יכול להבחינו‬
‫לאלתר‪ ,‬אם המוכר אמר בפרוש שאין מום בחפץ‪ ,‬הרי שהקונה יכול לומר סמכתי על‬
‫המוכר‪ ,‬שאמר לי שאין מום בחפץ וע"כ לא בדקתי לברר אם יש בו מום‪ .‬הרי להדיא‬
‫כמו שכתבתי‪.‬‬
‫ומצאתי באוצר הפוסקים חלק י"ג סימן ל"ט בדף ק"ז ע"ב שהביא בשם שו"ת‬
‫דברי מלכיאל ח"א סימן פ"ו אותיות ו' ז'‪ ,‬שכתב דהא דקיימא לן שכהן שקידש אשה‬
‫ונמצאת גרושה דלא הוי מקח טעות זה רק אם קדשה סתם‪ .‬אבל אם שאלה האם היא‬
‫גרושה כיון שהוא כהן‪ ,‬וענתה לא שאינה גרושה וקידשה הוי מקח טעות דיכול‬
‫לטעון הא שלא בררתי האם את גרושה זה משום שסמכתי על דבריך‪ ,‬והביא ראיה‬
‫לדבריו מדברי המגיד משנה שהזכרתי לעיל‪ ,‬וכפי שפרשנו דבריו‪ .‬הרי להדיא שביאר‬
‫במ"מ כדכתבתי וע"ש בדבריו באריכות‪.‬‬
‫נחזור לטענות האשה‪ ,‬האשה הוסיפה וטענה‪ ,‬כי אף לטענת הבעל שלא ידע את‬
‫גילה לפני הנישואין‪ ,‬הרי אחרי הנישואין נודע לו לבעל והוא המשיך לחיות עמה‪.‬‬
‫הנה האשה לא ביססה טענה זו‪ ,‬אדרבה הבעל טען בביה"ד שבחודשים האחרונים‬
‫להיותם יחד לא הצליח לקיים יחסי אישות עם אשתו‪ ,‬והאשה אף אישרה דבר זה‪.‬‬
‫בנוסף לכך טענת הבעל נראית אמיתית ואין כל סתירה לטענה זו בכל הפרוטוקולים‪.‬‬
‫ומאחר וברור לנו שאשה שקרה את בעלה בתחילת נישואיה שוב אינה נאמנת לומר‬
‫שנודע לבעל אח"כ ומחל‪ .‬והטעם דאיתא בכתובות בדף ע"ה ע"ב בענין זה שאם‬
‫ידוע לנו שהבעל לא ידע ממום מסוים‪ ,‬אין האשה נאמנת לומר שנודע לו אח"כ‬
‫ונתפייס‪ ,‬דחזקה אין אדם מתפייס במומים‪.‬‬
‫ומה שנשאר לנו לברר האם שינוי בגיל הוי מום לבטל הקידושין‪ ,‬או דהוי מום‬
‫לחייב את האשה בגט‪ .‬הנה בפסק הדין הקודם שניתן בתיק זה הובאו דברי שו"ת‬
‫דובב מישרים סימן י"ג‪ ,‬ומפסק הדין הנ"ל משמע שדעת הדובב מישרים שהטעיה‬
‫בגיל אינה חשובה כמום‪ .‬אולם לדעתי אין הדבר כן‪ ,‬דהשואל בתשובה הנ"ל כפי‬
‫שנראה מהשאלה היה דיין יושב על מדין סבר דהוי מום גמור שדרך בני אדם‬
‫להקפיד על כך‪ ,‬וגם בעל הדובב מישרים לא דחה דעת השואל‪ ,‬אלא דלא רצה‬
‫להצטרף להתיר‪ ,‬והפנה את השואל למורי הוראה שיפסקו בענין זה‪.‬‬
‫והנה בעייני בענין זה מצאתי שבאוצר הפסוקים בסימן נ' ס"ק כ"ט ל' דן בענין זה‬
‫שהאשה שיקרה בגילה לענין ביטול שידוך וכתב שם בשם חבצלת השרון וז"ל‪:‬‬
‫"מבואר בשו"ע חו"מ סימן רל"ב סעיף ו' דכל מום שהסכימו עליו בני‬
‫המדינה שהוא מום שמחזירין בו מקח זה מחזירין‪ .‬ובנדון דינן אי אפשר‬
‫לעמוד על המנהג אם מקפידים כל כך לבטל שידוך שכבר נעשה‪ ,‬ובודאי‬
‫אם אינה גדולה ממנו רק בד' וה' שנים אין קפידה כלל‪".‬‬
‫אולם בשאלה שם מדובר שהחתן לא שאל את הכלה‪ .‬ובמקרה שהחתן שאל את‬
‫הכלה והיא הטעתו עיין שם ס"ק ל' שבספר לב יהודה חו"מ סימן צ"ז דן בשאלה‬
‫תמ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫שאמרו למשודך שהמשודכת היא בת כ"ז שנה ונודע שהיא בת ל"ב שנה וכתב דהוי‬
‫מקח טעות‪ .‬שהרי בנוגע למלאכות שהיא מחויבת לעשות מדינא לבעלה וכן ביתר‬
‫השעבודים שמשתעבדת לו‪ ,‬יש הבדל בין בת שלושים לבין צעירה יותר‪ ,‬בנוגע‬
‫לכוחות גופניים‪ .‬ולא עוד אלא שהאשה עומדת אז על מפתן שנות הארבעים שבהם‬
‫פוסקת מלדת‪ .‬לפי"ז הרי הטעיה במספר שנים הוא הטעיה‪ .‬על כן כשהתברר שהטעו‬
‫את המשודך במספר שנות המשודכת אין להכריחו שישא אותה‪ .‬עד כאן מספר לב‬
‫יהודה‪ .‬ונ"ל להוסיף טעם מדוע הטעיה בגיל חשוב כמום‪ .‬דהנה נפסק בגמ' שאשה‬
‫שיש בה צלקת הוי כמום לבטל קידושין‪ ,‬ואפי' אם הצלקת נמצאת במקום נסתר‪,‬‬
‫והנה אשה שמבוגרת הרבה שנים מהגיל שאמרה הרי יופיעו אצלה קמטים וסימני‬
‫בלות מספר שנים לפני הזמן שחשב הבעל ודאי דהוי מום‪ .‬ובמקום שמקפידים על‬
‫הגיל הוי מקח טעות‪.‬‬
‫וע"ש באוצר הפוסקים שהביאו עוד פוסקים שכתבו שלא לבטל שידוך אם היא‬
‫עדיין ראויה לילד‪ ,‬ונ"ל שהא שכתבו כן הפוסקים משום שבימיהם לא היו מקפידים‬
‫כ"כ אם אדם נושא אשה המבוגרת ממנו עד ה' שנים‪ .‬וע"ש בתשובות שמשמע שכן‬
‫היה המנהג בימיהם‪ .‬אולם בזמנינו עינינו רואות שמקפידים ע"כ‪ ,‬ועל כך אשה‬
‫שהטעתה את בעלה באופן שהיא מבוגרת ממנו ה' שנים ודאי שאין לחייב המשודך‬
‫לקיים שידוך‪.‬‬
‫אולם כל האמור לעיל בענין ביטול שידוך אבל במקרה שלפנינו נעשו קידושין‬
‫וגם נישואין‪ ,‬והבעל חי עמה תשעה חדשים והנידון היא להתיר חדר"ג ולחייב את‬
‫האשה בגט הדבר חמור יותר ואין ללמוד מדין ביטול שידוך‪.‬‬
‫ונראה דבכל מקום שהאשה הטעתה את בעלה בדבר שבגללו אפשר לבטל שידוך‪,‬‬
‫אפשר גם לחייב את האשה בגט ולהתיר חדר"ג‪ .‬דכבר כתב הב"ש סימן קי"ז ס"ק‬
‫כ"ד דהא דקיימא לו שאין להתיר חדר"ג במומים רגילים אלא במומים גדולים )כגון‬
‫נכפה ע"ש( זה רק אם כאשר נשאה היתה ללא מום ואח"כ בא המום‪ ,‬אך אם היו בה‬
‫מומין והוא לא ידע‪ ,‬יש לומר דכופין אותה כיון שעשתה שלא כהוגן‪ ,‬כמ"ש בתשובת‬
‫הרא"ש כלל ל"ה‪ ,‬אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו‪ ,‬והוא הדין‬
‫דכופין אותה‪.‬‬
‫הנה דנתי להלכה שיש לחייב את האשה בגט משום שהטעתה את בעלה בתשע‬
‫שניים‪ .‬אולם למעשה קשה לסמוך רק על טעם זה‪ ,‬משום שיש פוסקים שחולקים‪,‬‬
‫כמבואר באוצר הפוסקים שם‪ ,‬אך עיין שם שמבואר‪ ,‬שבמקום שיש צדדים נוספים‬
‫כגון שהאשה מאוסה בעיניו‪ ,‬ודאי שיש להתיר חדר"ג בצרוף הטעם שהאשה הטעתו‪,‬‬
‫בתשע שנים‪ .‬ולקמן אדון בענין טענת מאיס של הבעל במקרה שלנו‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫טענה נוספת של הבעל לחייב את האשה בגט היא מפני שהאשה חולנית לפני‬
‫הנישואין‪ .‬כאבי בטן היו תוקפים אותה לעיתים קרובות ואושפזה עקב כך מספר‬
‫פעמים‪ .‬הדברים הגיעו עד כדי כך שבאחד האישפוזים החליטו הרופאים לעשות לה‬
‫פס"ד לחיוב אשה בגט עקב הטעיה בגיל‬
‫סימן כה‬
‫מא‬
‫ניתוח אפנדציט‪ ,‬בניתוח זה הובהר כי אפנדציט כנראה לא היה לה‪ ,‬אלא שמצאו‬
‫ליקוי בשחלותיה‪ ,‬הליקוי שנמצא היה מספר ציסטות בשחלות והובהר לה כי דבר זה‬
‫יכול לגרום צרות בעתיד כלשון האשה‪ .‬עוד התברר בביה"ד מעדות הרופאים כי‬
‫ציסטות בשחלות הוא פגם באברי הפריון של האשה היכול לגרום לעקרות‪ .‬הכאבים‬
‫המשיכו לתקוף את האשה והרופאים חשדו שיש לה מחלת ‪ F. N. F.‬וכפי הנראה‬
‫מדיווחי הרופאים זו מחלה קשה‪ .‬האשה ידעה את הנ"ל ולא סיפרה לבעלה דבר לא‬
‫לפני הנישואין ולא אח"כ‪.‬‬
‫הנה טענה זו של הבעל מתחלקת לשנים‪ .‬א' הבעל טוען כי האשה עקרה וב'‬
‫האשה היתה חולנית לפני הנישואין והסתירה ממנו דבר זה והוי מקח טעות‪.‬‬
‫נדון עתה בשתי טענות אלו‪ ,‬לגבי הטענה הראשונה שהאשה היתה עקרה בזמן‬
‫הנישואין הופיעו שני עדים מומחים לפני ביה"ד והעידו עדיות סותרות‪ .‬נוסף לך‬
‫עברה בדיקות בבי"ח הדסה‪ ,‬וביה"ח אישר שהאשה ראויה לילד‪ .‬כפי שנראה מעדיות‬
‫הנ"ל אין בהם דבר ברור היכול לקבוע אם האשה ראויה ללדת או אם אשה עקרה‪.‬‬
‫וע"כ טענת הבעל שהאשה היא עקרה בזמן הנישואין לא הוכחה‪.‬‬
‫לגבי הטענה השניה‪ ,‬שמחלות האשה הם מום‪ ,‬גם בזה אין בירור כי מחלותיה הן‬
‫מום גמור‪ ,‬דכפי הנראה בטיפול מתאים אפשר היה לרפאות את האשה‪ .‬אולם דבר‬
‫ברור הוא שהאשה עשתה שלא כהוגן שלא הודיע לבעל על מחלותיה‪.‬‬
‫ב"כ הבעל הביא את דברי הט"ז בסימן ל"ט שבמקום שיש מחלוקת הפוסקים‬
‫האם דבר מסוים חשוב מום‪ .‬אף שאין להפקיע קידושין בדבר זה מ"מ אפשר להתיר‬
‫חדר"ג על סמך זה‪ .‬ב"כ הבעל טען שמאחר ויש חילוקי דעות בין הרופאים האם‬
‫האשה ראויה לילד אפשר לחייב את האשה בגט כמו בספק מום‪.‬‬
‫אולם נ"ל שאי אפשר להסתמך על ט"ז במקרה שלפנינו‪ .‬הט"ז מדבר על האשה‬
‫המשתנת במטה דהוי מום ברור אלא דנחלקו הפוסקים האם הוי מום גדול שיש בו‬
‫לבטל הקידושין ולהתיר האשה בלא גט‪ .‬ועל כך כתב הט"ז דהוי ספיקא דדינא‬
‫להתירה בלא גט‪ .‬ועל זה הוסיף הט"ז שבכל אופן אפשר להתיר חדר"ג משום דהוי‬
‫מום ברור וגדול ודרך הכל להקפיד‪ .‬אולם במקרה שלפנינו אמנם היו פגמים באברי‬
‫האשה‪ ,‬אך אין ברעותות אלו לקבוע שיש מום באשה שאינה יכולה לילד‪ .‬הזכרתי‬
‫לעיל כי חוות הדעת של הרופאים לא היו חד משמעים בענין זה‪ ,‬ויתכן שאם האשה‬
‫היתה עוברת טיפולים מתאימים היתה יכולה לילד וכך היו יכולים לטפל במחלותיה‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫ונברר עתה את טענתו השלישית של הבעל על האשה מאוסה בעיניו‪ .‬ותחלה נברר‬
‫האם הסיבות שמנה למאיסותו נכונות‪.‬‬
‫סיבה אחת אומר הבעל כי לאשה היו כאבים בזמן קיום יחסי אישות והאשה סרבה‬
‫ונמנעה מלקיים עמו יחסים סדירים‪ .‬דבר זה נראה אמת לנוכח הידיעה הברורה‬
‫שלאשה היו ציסטות באותה עת דבר זה עולה מחוות הדעת של הניתוח שעברה וכן‬
‫מדיווחי ביה"ח כרמל בזמן שהותה שם‪ .‬אומנם ד"ר רביב בחוות דעתו כותב שאין‬
‫תמב‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫לה ציסטות אולם עדותו היא על תקופה מאוחרת יותר ויתכן שנתרפאו הציסטות‬
‫מאוחר יותר‪ .‬ד"ר וינר בעדותו אומר כי ציסטות בשחלות יכולות לגרום לכאבים‬
‫בזמן ביאה וע"כ טענת הבעל הזו נראת נכונה‪ .‬טענת האשה שהבעל נמנע מלקיים‬
‫עמה יחסיים מוזמתו אין לה כל בסיס‪ ,‬וגם טענתה כי הבעל חסר כוח גברא או שזרע‬
‫חלש היא טענת סרק‪ ,‬משום שהבעל מאולם לא עבר בדיקת זרע‪.‬‬
‫עוד טען הבעל שהאשה המציאה הריונות שוא‪ .‬הריונות כפולים בתוך הרחם‬
‫ומחוץ לרחם‪ .‬בעקבות כך נאלצה אח"כ האשה להמציא סיפורי הפלות שקרו לבד‪,‬‬
‫והפלות שביצעו בה הרופאים נגד רצונה‪ .‬התנהגות זו של האשה גרמה לבעל להיות‬
‫במתח תקופה של תשעה ירחים‪ .‬ובסופה של תקופה זו נתברר לבעל שכל סיפוריה‬
‫של האשה הם עורבא פרח ולא היו להם בסיס כלל‪" .‬האשה הרתה עמל וילדה און"‬
‫גם טענה של הבעל נכונה‪ ,‬האשה לא הכחישה במפורש את הבעל‪ ,‬אלא שבגירסתה‬
‫בבית הדין חזקה את דבריו‪ ,‬ואצטט קצת מדברי האשה בפרוטוקול מי"ט סיון‬
‫תשמ"ה‪" :‬אני פוריה אבל העובר לא החזיק מעמד ואני אמרתי שאני לא מוציאה‬
‫שום ולד‪ .‬בבדיקות השתן בביה"ח מאיר אמרו לי שהעובר חלש‪ ,‬אחד אמר מחוץ‬
‫לרחם אח"כ אמרו שהריון מחוץ לרחם אח"כ אמרו שהריון מחוץ רחם ירד‪ ) .‬דבר זה‬
‫היה לפני ר"ה‪ (.‬בלילה עשו לי מזרק ואמרו שהוציאו לי את העובר"‪ .‬הנה כי כן טענת‬
‫הבעל אמת‪ .‬וגם טענתו כי האשה לא היתה כלל בהריון אמת שני הרופאים בעדותם‬
‫הסכימו שמבדיקות שנעשו לאשה עולה שלא היתה כלל בהריון‪ .‬ובנוסף לכך בתיקי‬
‫האשה בביה"ח אין רמז להריון והפלה‪ .‬צודק גם הבעל בזה שנאמר לו בביה"ח כי‬
‫אין הדרך לעשות הפלה בלא חתימת הבעל או לכל הפחות חתימת האשה‪.‬‬
‫עוד הוסיף הבעל וטען כי השקרים ששקרה אותו בענין גילה‪ ,‬והשקרים בנוגע‬
‫למחלותיה בעבר וכן המסתורין שאפף את כל התנהגותה בבקוריה התכופים בביה"ח‬
‫גרמו לו למאוס בה נראה שיש ממש בטענה זו‪.‬‬
‫ובכן אחרי שבררנו כי הטענה שהאשה מאוסה בעניו יש לזה בסיס איתן‪ ,‬מוטל‬
‫עלינו לברר אם אפשר לחייב האשה בגט או להתיר לבעל לשאת אשה על פניה משום‬
‫טענה זו‪ .‬באוצר הפוסקים ח"א ס"ק עג אות טז )עמוד ל עמודה ג'( הביא הרבה‬
‫פוסקים שבטענה מאיס עלי בטענה מבוררת מתירים חדר"ג וכן דעת רוב הפוסקים‬
‫שם ושני טעמים נתנו לדבר‬
‫א‪ .‬דהרי התנה רגמ"ה שאם יראו טעם מבורר יתירו‪ .‬ב‪ .‬טעם נוסף דהרי דעת‬
‫הרמב"ם שאשה שטוענת על בעלה מאיס עלי כופין את בעלה לתת לה גט‪ .‬ואף‬
‫שאמנם אין פוסקים כמותו‪ ,‬זה משום חומר דין גט מעושה שלא כדין שאינו גט‬
‫ובניה ממזרים‪ .‬אולם בענין חדר"ג אפשר לסמוך עליו‪ .‬ואף שמנהג בתי דין שאין‬
‫להתיר חדר"ג בטענת מאיס עלי‪ ,‬נראה שאין זה מעיקר הדין אלא שחששו חכמים‬
‫לתקנת הקהילות שאם יבאו להתיר דבר זה יפרץ כל החרם‪ .‬דכל אדם שימאס באשתו‬
‫ויתן עיניו באשה אחרת ימצא דרך להונות את בי"ד‪ .‬מ"מ הובא שם באוצר הפוסקים‬
‫שאם יש צרוף לטענה זו מתירין‪ .‬בין הצירופים המוזכרים שם שאם האשה הונתה את‬
‫בעלה במומין‪ ,‬או אם הבעל עדיין לא קיים מצות פריה ורביה‪ ,‬ועין גם בפד"ר כרך ה‬
‫פס"ד לחיוב אשה בגט עקב הטעיה בגיל‬
‫סימן כה‬
‫מג‬
‫עמ' ‪ 294‬שכתבו שאין להתיר חדר"ג בטענת מאיס עלי לבד‪ ,‬אבל כשיש נימוקים‬
‫נוספים אפשר להתיר‪.‬‬
‫הנה במה שביררנו עד כאן יש לחייב את האשה בגט‪ ,‬ולהתיר לו לשאת אשה על‬
‫פניה‪ .‬אולם נ"ל שיש כאן טעם נוסף לזה‪ ,‬והוא כי האשה במעשיה גרמה להמאס על‬
‫בעלה‪ .‬האשה שידעה את מחלותיה‪ ,‬במקום שתשתף את בעלה בענין‪ ,‬ותטפל‬
‫בבעיות שהיו לה‪ .‬היא הסתירה מבעלה את הכל‪ ,‬מנעה ממנו גישה לרופאים‪ ,‬ועקב‬
‫כך נאלצה להכנס למסכת של שקרים‪ ,‬להסביר את הכאבים שהיו לה בזמן קיום‬
‫יחסים וכן להסביר את אישפוזיה התכופים‪ ,‬שקר גרר שקר‪ ,‬ההריון שלא היה הפך‬
‫לשקר להפלות מאונס‪ ,‬ובמזיד מצד הרופאים‪ .‬הבעל שהיה במתח ובנוסף לכך‬
‫שהאשה מנעה מבעלה קיום יחסים סדיר גרמו לכך שהבעל נשבר מכך כלשונו ולא‬
‫יכל אפי' להתקשות לאשתו‪ .‬וברור גם ההמשך המאיסות שקיבל כלפיה כשנודע לו‬
‫שהכל שקר‪ ,‬הגיל‪ ,‬ההריונות‪ ,‬וההפלות‪ .‬המסתורין שבמחלותיה‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫על אף שנתברר עד כאן שיש מקום לחייב את האשה בגט נדון גם בטענה ד' של‬
‫הבעל הבעל טען כי האשה כיום בת ‪ 41‬שנה ואינה ראויה לבנים‪.‬‬
‫טענה זו היה אפשר לבססה על הגמ' בב"ב דף קי"ט ע"ב שנאמר שם שהאשה‬
‫שנישאת אחרי כ' שנה אינה יולדת אחרי ארבעים‪ .‬אולם אי אפשר להסתמך על זה‪.‬‬
‫דכבר כתבו הפוסקים שהטבע השתנה בענין זה דעינינו רואות שנשים שנשאו אחרי‬
‫כ' יולדות אחרי מ' שנה‪ .‬אולם הוסיף ב"כ הבעל וטען כי אצל האשה זו יש רעותות‬
‫נוספות וכפי שנתבאר לעיל וע"כ הסבירות שתלד נמוכה ) אולי יש להוסיף את טענת‬
‫האשה שעברה שתי הפלות(‪ .‬ב"כ הבעל לא ביסס טענה זו כל הצורך ובטענה זו קשה‬
‫לקבוע שהאשה אינה בת בנים מ"מ ודאי שטענה זו חזי לאיצטרופי לטענות הבעל‪.‬‬
‫ברם ב"כ האשה טען כנגד ואמר‪ ,‬שאף אם נאמר שהאשה אינה בת הנים אין‬
‫להתיר לבעל לגרשה בעל כרחה‪ ,‬משום שהבעל הוא שגרם שלא יהיו לה בנים‪ .‬וזאת‬
‫משום שהוא נמנעה מלחיות עם אשתו בחמש שנים האחרונות על כן אין להתיר‬
‫לבעל לגרשה בעל כרחה‪ .‬שא"כ כל בעל שירצה להפטר מאשתו ימנע מלחיות עמה‬
‫עד שלא תהא ראויה לבנים ואח"כ ידרוש לגרשה בעל כרחה‪.‬‬
‫הנה טענה זו הייתה מתקבלת אם היה נראה לביה"ד שהאיש שפרש מאשתו שלא‬
‫כדין‪ .‬אולם במקרה שלפנינו הבעל טען כל השנים שהאשה מאוסה בעיניו בטענה‬
‫מבוררת‪ .‬ובמקום כזה כתבו כל הפוסקים שהבעל צודק בטענתו ואי אפשר לכופו‬
‫להיות עם אשתו‪ .‬ועל כן הבעל לא פשע בזה שנמנע מלהיות עמה‪ .‬עתה אם ברור‬
‫לביה"ד שהאשה אינה בת בבנים ודאי שביה"ד יכול לכפות את האשה לקבל גט‪ .‬או‬
‫להתיר לבעל לשאת אשה על פניה‪.‬‬
‫הארכתי בענין זה משום שהדיונים בין הצדדים נמשכים בבתי הדין כשש שנים‪.‬‬
‫נתנו בתיק זה מספר פסקי דין וכן הוגשו שתי ערעורים לביה"ד הגדול ע"כ ראיתי‬
‫צורך לפרוס הדבר כשמלה‪.‬‬
‫תמד‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫מסקנה‪:‬‬
‫על פי טענת א' של הבעל שהאשה רימתה אותו בגילה‪ .‬וכן על פי טענה ג'‬
‫שהאשה מאוסה בעיניו מחמת הטעמים שנתן‪ ,‬אפשר לחייב את האשה בגט‪ .‬ובודאי‬
‫כשמצטרפים כמה הטעמים שהזכרתי לעיל‪.‬‬
‫פסק דין זה נכון לבני אשכנז ובודאי לזוג תימנים שעד הדור האחרון נהגו לשאת‬
‫שתי נשים‪.‬‬
‫אומנם בכתובה של הנ"ל כתוב ולא ישא אשה על אשתו אא"כ קיבל התר מבי"ד‬
‫צדק‪ ,‬ובסוף הכתובה כתוב החתן קיבל בתקיעת כף ובשבועה חמורה לקיים את כל‬
‫הכתוב בכתובה‪ .‬לא כתוב בכתובה שלא יגרשנה בעל כרחה‪.‬‬
‫והנה מטענה א' שטען הבעל אפשר להתיר לשאת אשה שניה שעל מנת כן לא‬
‫נשבע‪ .‬וגם מטענה ג' אפשר להתירו‪ ,‬עיין פד"ר כרך י"ב בעמוד ‪ 199‬ואילך‪ ,‬וכרך י"א‬
‫עמודים ‪ ,28 ,27‬וכל זה להתירו לשאת אשה שניה‪ ,‬אולם לגבי לחייבה בגט הדבר‬
‫יותר קל שהרי לא נשבע על כך ‪.‬‬
‫לגבי פטור הבעל מחיוב במזונות לפי הטענה הראשונה פטור‪ ,‬ועיין ב"ש סימן‬
‫קי"ז ס"ק כ"ד אולם לפי טענת ג' אין הבעל פטור ממזונות אא"כ הפקיד הכתובה‬
‫בב"ד‪ ,‬עיין פד"ר כרך א' עמוד ‪ 201‬ויש אומרים שאם הבעל הביע רצונו לשלם את‬
‫הכתובה פטור ממזונותיה עיין פד"ר פרק י"א עמ' ‪.45‬‬
‫מכל הנ"ל עולה‪:‬‬
‫א‪ .‬יש לחייב את האשה לקבל גט ואם תסרב ידון ביה"ד בזה על סמך הנימוקים‬
‫דלעיל להתיר לבעל לשאת אשה על פניה‪.‬‬
‫ב‪ .‬הבעל פטור ממזונות אשתו בעבר מחמת שרגלים לדבר שהיה מקח טעות ומשום‬
‫שהאשה מאוסה על בעלה בטענה מבוררת‪.‬‬
‫ג‪ .‬לענין הכתובה ישלם הבעל מה שנפסק על ידי ביה"ד הגדול‪ .‬וזה מחמת הסכמת‬
‫הבעל‪.‬‬
‫נחום גורטלר דיין‬
‫פס"ד זה הודפס בפד"ר כרך ט"ז עמ' ‪151 - 139‬‬
‫פסה"ד ניתן בתיק מס' ‪ 5588/‬תשמ"ה בבית הדין האזורי בחיפה‬
‫בהרכב הרב שאר ישוב כהן ראב"ד הרב אלחדד עמרם והרב נחום גורטלר‬
‫התחייבות בקנין למזונות אשה וילדים‬
‫סימן כו‬
‫מה‬
‫התחייבות בקנין למזונות האשה בשטר הכתובה‬
‫התחייבות בהסכם הגרושין למזונות הילדים‬
‫במאמר זה ברצוני לברר מה דין מזונות הילדים שנהוג שהאב מתחייב בהסכם‬
‫הגרושין‪ .‬ולקמן אבאר השאלות המתעוררות בבתי הדין מהתחייבות האב לזון את‬
‫ילדיו בהסכם הגרושין‪ .‬אולם מאחר וענין זה קשור ונלמד מדיני התחייבות בקנין של‬
‫בעל לזון את אשתו נבאר ענין זה תחילה‪ .‬ענין זה נדון בפד"ר חלק ב' עמ' ‪ 80‬ואבאר‬
‫הדברים בקצרה‪.‬‬
‫א‬
‫התחייבות בשטר הכתובה למזונות האשה והבנות‪.‬‬
‫עיין בפד"ר ח"ב עמ' ‪ 80‬שכתבו‪ ,‬שמה שנהגו לכתוב בכתובה שהבעל מתחייב‬
‫לזון את אשתו‪ ,‬אין חוב המזונות נעשה למלוה בשטר‪ ,‬וכן אין בכתיבת הדבר‬
‫בכתובה משום התחייבות חדשה‪ .‬אלא שנהגו לכתוב בכתובה את תקנת חז"ל‬
‫שהבעל חייב לזון את אשתו‪.‬‬
‫נדון עתה מה הדין אם הבעל התחייב בקנין לזון את אשתו‪ .‬ונדון עוד מה הדין אם‬
‫הבעל התחייב בקנין על מזונות אשתו ובנותיו לאחר מותו‪ .‬האם חוב המזונות מקבל‬
‫דין של מלוה בשטר‪.‬‬
‫הב"י באה"ע סי' צג הביא את תשובת הרשב"א שכתב‪ ,‬שאם הבעל התחייב בקנין‬
‫לזון את אשתו‪ .‬אשתו גובה את מזונותיה מן המשועבדים‪ .‬וכתב הרשב"א שכן נהגו‬
‫בזמנו‪ .‬וכ"כ הרשב"א בחידושיו במס' גיטין דף נא'‪ .‬והרמב"ם בפר' יח' מהלכ'‬
‫אישות הלכ' יג' דן שם בחיוב הבעל לזון את אשתו ובנותיו לאחר מותו‪ .‬וכתב שם‬
‫שאין גובים למזונות האשה והבנות אחרי מות הבעל מנכסים משועבדים‪ .‬וכתב על‬
‫כך המ"מ וז"ל‪:‬‬
‫והעלה הרשב"א שאם קנו מידו על מזונות האשה שהיא ניזונת אפי' מן‬
‫המשועבדים ובמזונות הבנות אפי' קנו ממנו אינן ניזונות מן המשועבדים‬
‫והוכיח שם כן‪ .‬ודע שאין הקנין הנזכר בשטרי כתובות שלנו מועיל לכך לפי‬
‫שאין מזכירין בכתובות מזונות לאחר מיתת הבעל‪ .‬והמזונות הכתובים‬
‫בכתובות שלנו הוא מזונות דמחיים‪ .‬עכ"ל‬
‫ומה שכתב המ"מ שלגבי מזונות הבנות אין מועיל קנין‪ ,‬נראה שהטעם הוא‪,‬‬
‫שהבנות לא היו בעולם בזמן הקנין‪ .‬והרמ"א בסי' צג סעי' כא' הביא את דברי‬
‫הרשב"א להלכה‪ .‬וז"ל שם‪:‬‬
‫הגה‪ :‬הקנה לה בקנין על המזונות‪ ,‬מוציאה למזונות ממשועבדים‪ .‬ודוקא‬
‫שפירש בהדיא מזונות שלאחר מיתה‪ ,‬אבל בלאו הכי‪ ,‬אע"ג שכתב לה‬
‫תמו‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫בכתובתה מזונות‪ ,‬וקנו מידו‪ ,‬לא נתכוין על מזונות רק מחייה )כך משמע‬
‫מהמ"מ פי"ח דאישות וכ"כ הב"י בשם תשובת הרשב"א(‪.‬‬
‫ומדברי הרשב"א והמ"מ והרמ"א עולה שאם התחייב הבעל בקנין בזמן כתיבת‬
‫הכתובה למזונות האשה מחיים גובים למזונותיה מנכסים משעובדים‪.‬‬
‫והבית מאיר שם תמה‪ ,‬שמנהגינו שהחתן מקבל בקנין בזמן כתיבת הכתובה אולם‬
‫אין נוהגים שהאשה גובה למזונותיה מן המשועבדים‪ .‬ועוד הקשה שאנו נוהגים‬
‫לפסוק שבעלי חובות של הבעל‪ ,‬קודמים למזונות האשה‪ .‬ודין זה הוא על פי המבואר‬
‫בחו"מ סי' צז' שבעלי חובות קודמים למזונות האשה והבנים‪ .‬ולכאורה למנהגינו‬
‫שהבעל מתחייב בקנין למזונות אשתו הרי שחוב המזונות הוא כחוב רגיל‪ ,‬וצריך‬
‫להיות הדין ששעבוד של מי שקדם יקדם בגביה‪ .‬ובגביה ממטלטלין צריך להיות‬
‫הדין שלשניהם יהיה עדיפות שוה לענין גביה‪.‬‬
‫וכתב לתרץ דשמא בקנין שלנו אין הבעל משתעבד לזון‪ ,‬אלא הבעל מתחייב‬
‫לעבוד כדי לפרנס את אשתו‪ .‬דכותבים בכתובה אנא איזון ואפלח וכו' וקנין זה גם‬
‫אינו מועיל דהוי קנין דברים‪ .‬עוד כתב שם דשמא רק בימיהם הועיל הקנין משום‬
‫שלא הורגלו בקנין ומי שעשה קנין הועיל‪ .‬משא"כ כיום שמורגלים כולם בקנין‪,‬‬
‫שייך תיקון העולם כדמעיקרא‪ ,‬משום תקנת השוק‪ ,‬שלא תבוא לטרוף למזונותיה מן‬
‫המשועבדים‪.‬‬
‫והנה מה שתרץ הב"מ בתרוץ השני מתרץ מדוע אין גובים למזונות האשה מנכסים‬
‫משועבדים‪ ,‬אולם הקושיא השניה במקומה עומדת‪ .‬שקשה מדוע פוסקים בזמן הזה‪,‬‬
‫שבעלי חובות של הבעל קודמים למזונות האשה מקרקעות בני חורין וממטלטלין‪,‬‬
‫הרי הבעל התחייב לזונה בקנין וחוב המזונות הוא כחוב רגיל‪ .‬ובמיוחד קשה מדוע‬
‫נוהגים שמלוה על פה קודמת למזונות האשה‪.‬‬
‫והפרישה בחו"מ סי' צז' ס"ק מא כתב על השאלה דלעיל וז"ל‪:‬‬
‫ואף שקנו ממנו בקנין סודר על הכתובה ומזונותיה מ"מ לא קנה כי אם על פי‬
‫מה שחייבתו תורה וחז"ל וכפי הנהוג‪.‬‬
‫וכוונתו שכל דבר שאדם מתחייב בקנין על מה שחייב מן הדין אין כוונתו‬
‫להתחייב יותר ממה שחייבוהו חז"ל אלא שעושה הקנין ליתר גמירות הדעת‪.‬‬
‫ולדבריו קבלת הבעל בקנין על חיוב המזונות אין הקנין מוסיף דבר‪.‬‬
‫והאבני מילואים כתב שהיום אין נוהגים לגבות מזונות האשה מן המשועבדים‪.‬‬
‫ונוהגים לפסוק שמלוה על פה של הבעל קודמת למזונות האשה‪ .‬וזה אע"פ שנהגו‬
‫הכל לקבל בקנין בזמן כתיבת הכתובה‪ .‬והטעם לדבר שבזמן כתיבת הכתובה אנו‬
‫עושים קנין כללי על כל מה שכתוב בכתובה‪ ,‬וע"כ אין הבעל רוצה להתחייב יותר‬
‫ממה שחייב מעיקר הדין‪ .‬ומה שכתב הרשב"א שאם עשו קנין גובים גם מן‬
‫המשועבדים‪ ,‬מדובר שעשו קנין מיוחד ומפורש על חיוב המזונות‪.‬‬
‫ונראה שהעיקר להלכה כדברי האבני מילואים‪ ,‬שהרשב"א והב"י והמ"מ והרמ"א‬
‫סוברים כן‪ ,‬והפרישה שחולק הוא יחיד כנגדם‪.‬‬
‫התחייבות בקנין למזונות אשה וילדים‬
‫סימן כו‬
‫מז‬
‫ובעיון חוזר בדברי הפרישה נ"ל שאין ראיה שהפרישה חולק‪ .‬שאפשר לומר‬
‫שהפרישה כיון לדברי האבני מילואים‪ ,‬שהרי הפרישה מדבר שם על הקנין הנהוג‬
‫שעושים בזמן החופה שהוא על הכתובה ומזונותיה‪ .‬ולא דיבר כשעשו קנין מיוחד‬
‫על חיוב המזונות בלבד‪.‬‬
‫ב‬
‫ולדעת הרשב"א שכתב שאם קנו מיד הבעל על חיוב המזונות שמועיל ויש לחוב‬
‫המזונות דין של מלוה בשטר‪ .‬יש לדון האם זו התחייבות חדשה למזונות‪ .‬או יש‬
‫לומר שהבעל התחייב בקנין למה שחייבוהו חז"ל‪ ,‬והקנין מועיל לעשות את חוב‬
‫המזונות למלוה בשטר‪ ,‬שיכולים לגבותם מן המשועבדים‪ .‬אולם מהות החוב נשאר‬
‫כפי שתקנוהו חז"ל‪ .‬ויש בשאלה זו כמה נ"מ גדולות וכפי שנפרט‪.‬‬
‫א‪ .‬האם מעשי ידיה של האשה שייכים לאשה או לבעלה‪ .‬דאם יש כאן התחייבות‬
‫חדשה מעשי ידי האשה שייכים לאשה‪ ,‬שהרי בזמן ההתחייבות‪ ,‬הבעל התחייב‬
‫חוב חדש סתם‪ ,‬ולא דרש תמורה עבור התחייבותו‪ .‬אולם אם נאמר שכוונתו היתה‬
‫להתחייב על דעת חז"ל‪ ,‬אלא שרצה לתת לחוב המזונות דין של חוב בקנין‪ ,‬ודאי‬
‫שלא התחייב על דעת שמעשי ידי האשה לא יהיו שלו‪.‬‬
‫ב‪ .‬כמו כן יש להסתפק האם האשה מפסידה מזונותיה‪ ,‬במקרה שזנתה או אם היא‬
‫עוברת על דת וכו' וכעין זה אפשר למנות דברים הרבה‪.‬‬
‫ונראה שהרשב"א‪ ,‬והרמ"א שהביא דבריו לא התכוונו לומר שאם הבעל התחייב‬
‫בקנין לחוב המזונות שיהיה למזונות דין חדש‪ .‬דהרשב"א והרמ"א כתבו רק שאם‬
‫הבעל קיבל בקנין שיכולה האשה לגבות מן המשועבדים משמע שלשאר הדברים דין‬
‫מזונותיה כדין המזונות של כל אשה‪.‬‬
‫ולכאורה נראה שהשו"ע חולק על שכתבתי לעיל‪ ,‬שהשו"ע סי' פ' סעי' י"ח הביא‬
‫דין שמקורו בריב"ש וז"ל השו"ע‪:‬‬
‫"מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו‬
‫במעשה ידיה‪ ,‬אם אח"כ רצה ונתחייב הוא לתת לה מזונותיה אין מעשה‬
‫ידיה שלו‪".‬‬
‫בפשטות דברי שו"ע אלו נראה שחולק על מה שכתבתי לעיל שמשמע מדבריו‬
‫שאם הבעל התחייב בקנין על מזונות אשתו אין מעשי ידיה שלו‪ .‬אולם נראה שאין‬
‫הדברים סותרים‪ ,‬כי במקרה של הריב"ש הבעל והאשה הסתלקו מתקנת חז"ל לגמרי‪.‬‬
‫ועל כן אם אח"כ התחייב הבעל לזון את אשתו והאשה לא התחייבה לתת את מעשי‬
‫ידיה‪ .‬הבעל חייב במזונות‪ ,‬והאשה פטורה לתת מעשי ידיה‪ .‬אולם במקרה שהבעל‬
‫קיבל קנין בזמן הנשואים‪ ,‬והתחייב לזון את אשתו אין כוונתו להתחייב מעבר למה‬
‫שחייבוהו חז"ל‪ .‬אלא שרצה לתת לחוב המזונות דין מלוה בשטר‪ .‬וזה ברור‪.‬‬
‫תמח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ג‬
‫לכאורה כל הדיון שדנו לעיל אין לו נפקא מינה למעשה‪ .‬כי ביררנו לעיל שהקנין‬
‫שנהגו שבעל מקבל בזמן כתיבת הכתובה‪ ,‬אינו מחייבו מעבר למה שחייב מן הדין‪.‬‬
‫ברם יש לדיון דלעיל השלכות גדולות בענין התחייבות האב במזונות הבנים בהסכם‬
‫גרושין הנהוג בבתי הדין‪.‬‬
‫נהוג בבתי הדין כשזוג מתגרש הם עורכים הסכם המסדיר ביניהם את כל הענינים‬
‫המתעוררים עקב הגרושין‪ .‬בהסכם מפורט חלוקת הרכוש‪ ,‬מי יחזיק בילדים‪ ,‬וכן כמה‬
‫מתחייב הבעל למזונות הילדים עד שימלאו להם ‪ 18‬שנה‪ .‬הסכם זה נחתם ע"י‬
‫הצדדים‪ ,‬ואח"כ מקבלים הצדדים בקנין ומקנים זה לזה‪ .‬וכן מתחייבים בקנין לקיים‬
‫את כל האמור בהסכם‪.‬‬
‫והנה יש לדון מהו תוקף הקנין שהאב מתחייב בהסכם זה לזון את בניו עד‬
‫שימלאו להם ‪ 18‬שנה‪ .‬דיש להסתפק האם האב מתחייב בקנין מעבר למה שחייבוהו‬
‫חז"ל מדין התקנה או מדין צדקה לזון את בניו‪) .‬או מתקנת הרבנות‪ .‬או החוק אצל‬
‫חילונים‪ .‬או הנוהג שאדם רוצה לזון את בניו‪ (.‬או שבקבלת הקנין אין האב מתחייב‬
‫מעבר למה שחייב מן הדין‪ .‬אלא שקבלת הקנין אינה אלא לחזק את ההתחייבות‬
‫שחייב מצד הדין או המנהג‪.‬‬
‫ועיין בסי' י"א במאמר מזונות קטנים ששם ביארתי מה חייב האב מן הדין‬
‫במזונות בניו‪.‬‬
‫והנה הספק העומד בפנינו הוא‪ ,‬האם מה שהאב מתחייב בקנין לזון את ילדיו‪ ,‬זו‬
‫התחייבות חדשה‪ .‬או שהאב אינו מתחייב דבר חדש‪ ,‬אלא שעל מה שחייב מן הדין‬
‫או התקנות או המנהג הוא מקבל בקנין ונותן לזה יתר תוקף‪.‬‬
‫ולכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת הרשב"א והפרישה שהבאנו לעיל באדם‬
‫המתחייב בקנין במזונות אשתו‪ .‬שלרשב"א חל הקנין וחוב המזונות הופך למלוה‬
‫בשטר‪ .‬ולפרישה אין הקנין זה מוסיף דבר אלא שהקנין הוא רק לחזק את הגמירות‬
‫דעת של ההתחייבות שחייב מן הדין‪.‬‬
‫ולשאלה זו יש נ"מ גדולות ואמנה כמה מהם‪.‬‬
‫א‪ .‬מה הדין אם האב חזר בו ומסרב לזון את ילדיו האם יכולים לכפותו ולגבות ממנו‬
‫המזונות כחוב‪ .‬או שיכולים לכפותו רק כשם שכופים על הצדקה‪.‬‬
‫ב‪ .‬מה הדין אם השתנה המצב הכלכלי אצל האב‪ ,‬כגון שהאב משתכר עתה פחות‬
‫ממה שהשתכר בזמן חתימת ההסכם‪ .‬או אם האב אינו משתכר עתה ככל‪ .‬דאם‬
‫נאמר שהאב חייב מחמת הקנין הרי שחייב כפי שהתחייב‪ ,‬ואם אין לו עתה יצטבר‬
‫עליו הסכום שהתחייב ואינו משלם כחוב‪ .‬אולם אם נאמר שאין הקנין מוסיף על‬
‫מה שחייב מן הדין‪ .‬צריך לחייב את האב במזונות ילדיו לפי מצבו עתה‪.‬‬
‫ג‪ .‬מה הדין אם האב נשא אשה ויש לו עתה ילדים נוספים‪ .‬דאם הקנין חל אין חיובו‬
‫לילדיו הראשונים משתנה‪ .‬ואם אין הקנין חל יש לפסוק מזונות לילדיו הראשונים‬
‫בהתחשב במשכורתו ובנפשות שהאב חייב לזונם כיום‪.‬‬
‫התחייבות בקנין למזונות אשה וילדים‬
‫סימן כו‬
‫מט‬
‫ד‪ .‬מה הדין אם הבן אינו רוצה לראות את אביו‪ ,‬או שמקללו‪ ,‬או אם מורד בו‪ .‬האם‬
‫האב חייב עתה במזונותיו‪ .‬שאם נאמר שהאב חייב מחמת ההתחייבות שקיבל‪ ,‬אין‬
‫זה משנה שבנו אינו רוצה לראותו‪ .‬אולם אם האב חייב רק מהדין‪ ,‬במקרים דלעיל‬
‫הוא פטור מלזון את בנו‪.‬‬
‫ה‪ .‬למי שייכים מעשי ידי הבן‪ ,‬או המציאות שמוצא או מתנות שמקבל‪ .‬דעיין חו"מ‬
‫סי' ער סעי' ב' שבן הסמוך לשולחן אביו הדברים דלעיל שייכים לאב )עין שם‬
‫שבמקצת הדברים יש מחלוקת ראשונים למי הדברים שייכים( אולם דברים אלו‬
‫שייכים לאב רק אם הוא זן את הבנים מן הדין או מחמת המנהג‪ .‬אולם אם האב זן‬
‫את הבנים מחמת התחייבותו יש לומר שאין תקנה שהדברים דלעיל שייכים לאב‪.‬‬
‫ו‪ .‬מה הדין אם הבן ירש נכסים ויש לו עתה לפרנסתו‪.‬‬
‫וכן יש לדון מה הדין אם הבן נכנס למוסד ומטופל שם ומשרד הרווחה משלם‬
‫עבורו‪ ,‬האם האב חייב במזונותיו‪ .‬דאם נאמר שאין בקנין התחייבות חדשה הרי‬
‫שהאב פטור במזונות הבן‪ .‬כי החיוב של האב לזון את בניו שלמעלה משש שנים‬
‫זה רק מדין צדקה ובמקום שיש לבן מזונות או ממון כדי פרנסתו אין האב חייב‬
‫לפרנסו‪ .‬אולם אם ההתחייבות בקנין היא התחייבות חדשה חייב האב לזון את הבן‬
‫גם אם יש לבן ממון או מזונות ממקום אחר‪ .‬שההתחייבות הזו היא כעין מה‬
‫ששנינו במשנה ריש פר' הנושא‪.‬‬
‫ובפד"ר חלק ז' עמ' ‪ 155‬ראיתי שהגאון הרב ח‪ .‬ג‪ .‬צימבליסט דן במזונות האשה‬
‫או בת אשתו ומחלק בין אם מישהו נותן להן מזונות‪ .‬לבין אם מישהו נותן להן ממון‬
‫למזונות‪ .‬ועיין מה שכתבתי בסוף המאמר‪.‬‬
‫ד‬
‫הנה השאלות שהזכרתי לעיל שאלות חשובות ונחוצות מאוד בבתי הדין‪ ,‬והם‬
‫מעשים שבכל יום‪ .‬והדברים צריכים עיון רב כי בשאלות אלו יש הוצאת ממון‪.‬‬
‫וראיתי בחוברת שהודפס בה הרצאת הרה"ג ש‪ .‬דיכובסקי שדן בענין זה‪ ,‬וכבוד‬
‫הרב פסק כהפרישה על כל המשתמע מכך‪ .‬ודבריו נ"ל תמוהים מדוע פסק כהפרישה‪.‬‬
‫דלפי מה שביארתי לעיל רוב המפרשים חולקים עליו‪ ,‬והלא המה הרשב"א‪ ,‬הב"י‬
‫והרמ"א בסי' צג'‪ ,‬והמגיד משנה והאבני מילואים‪) .‬ולפי מה שביארתי לעיל יש לומר‬
‫שאף הפרישה אינו חולק עליהם וסובר כהאבני מילואים‪ (.‬ואף אם כבוד הרב‬
‫דיכובסקי חושב את הדבר לספיקא דדינא היה לו לומר כן‪ ,‬דלפעמים בזה שפסק‬
‫כהפרישה הוי להוציא ממוחזק‪ .‬ואולי הרב כתב שם שהדבר ספיקא דדינא ואין‬
‫החוברת עתה בידי‪.‬‬
‫ועתה ראיתי שבפד"ר חלק יז עמ' ‪ 313‬ואילך הדפסו הדברים‪.‬‬
‫והנראה לי בדברים אלו‪.‬‬
‫א‪ .‬העיקר להלכה כהרשב"א שאדם המתחייב בקנין על דבר מסוים שהוא חייב בו מן‬
‫הדין הקנין חל עם כל ההשלכות שבדבר‪.‬‬
‫תנ‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ב‪ .‬גם אדם המתחייב בקנין‪ ,‬אין זאת אומרת שהתחייבותו היא התחייבות חדשה‬
‫לגמרי‪ .‬דיש לומר שהמתחייב קיבל בקנין את אשר חייב מצד הדין והסדיר את מה‬
‫שחייב מן הדין או מדין צדקה או מן התקנה בהתחייבות שיש לה תוקף של‬
‫התחייבות בשטר‪ .‬אבל כל ההתחייבות היא במסגרת מה שהבעל או האב חייב מן‬
‫הדין‪ .‬וכבר כתבתי לעיל שנראה שזו כוונת הרשב"א במה שכתב שאדם המתחייב‬
‫בקנין לזון את אשתו דהקנין מועיל‪ .‬דהיינו שהחוב הוי כמלוה בשטר‪ .‬אולם‬
‫ההתחייבות היא במסגרת מה שהבעל חייב מן הדין‪ .‬ולפי זה מעשי ידי האשה‬
‫שייכים לבעל‪ ,‬ובמקום שהאשה מפסידה מזונותיה מן הדין אין הבעל חייב‬
‫במזונותיה‪ .‬דעל דעת כן לא התחייב‪ .‬וכמו כן נ"ל שכן הדין בהתחייבות בקנין‬
‫למזונות הילדים‬
‫ג‪ .‬נראה לי כי במקרה שלנו שהאב מתחייב בהסכם גרושין גם הפרישה מודה‬
‫שהתחייבות למזונות הילדים בהסכם תופסת מעבר למה שחייב מן הדין‬
‫ומהטעמים הבאים‪.‬‬
‫א‪ .‬הפרישה דן בהתחייבות בקנין למזונות האשה בצורה כללית אולם‬
‫נראה שאם הבעל יתחייב בקנין למזונות האשה בסך מסוים לכל חודש‬
‫ודאי שהתחייבותו תחול‪ ,‬ומה שיתחייב יהיה ככל חוב רגיל‪.‬‬
‫ב‪ .‬ועוד נראה שהתחייבות האב למזונות הבנים במסגרת הסכם גרושין‬
‫מחייבת‪ .‬כי הסכם זה נעשה באופן שכל צד במסגרת הסכם הפרוד‬
‫לוקח על עצמו התחייבויות‪ .‬האשה מתחייבת לטפל בילדים והבעל‬
‫מתחייב לשלם סכום מסוים סדיר עבור מזונותיהם‪ .‬ולפעמים חלק‬
‫מההתחייבות במזונות הילדים הוא תמורת הטיפול בילדים‪.‬‬
‫ג‪ .‬ועוד שהרבה פעמים הסכם הגרושין נעשה בדרך של מקח וממכר קח‬
‫ותן‪ .‬והסכום שהבעל מתחייב למזונות הילדים נלקח בחשבון בחלוקת‬
‫הרכוש‪ .‬האשה לפעמים מותרת על דברים שמגיעים לה על פי הדין ‪,‬או‬
‫על פי החוק‪ ,‬תמורת התחייבות גדולה יותר במזונות הילדים‪.‬‬
‫ולפעמים הבעל חפץ בגרושין והאשה מסרבת‪ ,‬אולם האשה מסכימה בסוף‬
‫לגרושין‪ ,‬מחמת הסדר נאות למזונות הילדים‪ ,‬שכוללים דמי טיפול‪ .‬ולפעמים‬
‫חלק מהסכום שנקבע למזונות הילדים מהוה פיצוי לאשה להסכמתה‬
‫להתגרש‪.‬‬
‫ה‬
‫ועתה על פי הדברים שכתבתי נפתור‪ ,‬את השאלות שמניתי לעיל‪.‬‬
‫בנוגע לשאלות א‪ .‬ב‪ .‬ג‪ .‬שלעיל בפרק ג' נראה שעל פי המבואר הרי שהתחייבות‬
‫האב בקנין בהסכם לזון את בניו היא התחייבות גמורה‪ ,‬ועל כן אם האב העני או‬
‫שהשתנה מצבו המשפחתי אין הדבר משנה והתחייבותו בהסכם קיימת ומחייבת‪.‬‬
‫והרי זה ככל אדם שהתחייב בדבר מסוים וירד מנכסיו שהתחייבותו קיימת‪ .‬אלא‬
‫שאם אין לו‪ ,‬אי אפשר לגבות ממנו כל זמן שאין לו‪ ,‬ולכשיהיה לו ישלם‪ .‬ועל פי זה‬
‫התחייבות בקנין למזונות אשה וילדים‬
‫סימן כו‬
‫נא‬
‫דין החוב למזונות הילדים בהסכם הגרושין הוא כחוב רגיל וכדרך שגובים מכל בעלי‬
‫חובות גובים גם מהאב את מה שהתחייב למזונות בניו‪ .‬ועיין עוד מה שכתבתי בענין‬
‫זה בסי' ל"ח במאמר אומד דעת לביטול מקח או התחייבות ענף יא'‪ .‬שביארתי שם‪,‬‬
‫מדוע לא נעשה במקרה זה אומד דעת שעל מנת שלא יהיה לאב לשלם לא התחייב‪.‬‬
‫ולשאלה ד' אם הבן מורד באביו ואינו רוצה לראותו או שמקללו פטור האב‬
‫מלזונו אף שהתחייב בהסכם‪ .‬והטעם שהתחייבות האב למזונות הילדים הם במסגרת‬
‫מה שאב חייב לזון את בנו ובמקרה כזה פטור מלזונו‪ .‬ועיין פד"ר * חלק דף שכתבו‬
‫שם שבן שאינו רוצה לראות את אביו‪ ,‬אביו פטור מלפרנסו‪.‬‬
‫ובנוגע לשאלה ה' בדין מציאות הבן למי הם שייכים כשהאב מפרנסו מחמת‬
‫הסכם‪ .‬מצאתי בפד"ר חלק ג דף ‪ 331‬שהגאון פוסק הדור הרב י‪ .‬ש‪ .‬אלישיב דן בענין‬
‫וכתב שהמציאות הם לבן‪ .‬ונימק שם שהא שתקנו שמציאות הבן שסמוך על שולחן‬
‫אביו הם של האב‪ ,‬זה כדי שלא תהיה איבה ביניהם‪ .‬ועל כן במקום שהאב חייב לזון‬
‫את הבן מחמת הסכם‪ ,‬תו לא שייך שתהיה איבה ביניהם‪ ,‬וחזר הדין שהמציאות לבן‪.‬‬
‫ברם על פי מה שבארתי לעיל נראה שהמציאות שייכים לאב‪ ,‬ולעיל הוכחתי דבר‬
‫זה‪ .‬דלעיל שביארתי את דברי הרשב"א והרמ"א שאדם שהתחייב בקנין למזונות‬
‫אשתו שהוא זוכה במעשה ידיה ובמציאותיה‪ .‬ועוד ביארתי לעיל שגם לא משתנים‬
‫דיני המזונות‪ .‬ועוד שידוע שרש"י ותוס' נחלקו בכתובות דף מז ע"א מהי האיבה‬
‫שמחמתה תקנו חכמים שמציאות האשה לבעלה‪ .‬שרש"י כתב שהחשש הוא שהבעל‬
‫לא יזון את האשה‪ .‬אולם תוס' סוברים והוכיחו דחכמים חששו גם‪ ,‬שהאשה לא‬
‫תצטרך לטרוח כל שעה לביה"ד כדי לתבוע מזונות‪ .‬וחשש זה קיים גם במזונות הבן‬
‫כשהאב התחייב בקנין‪.‬‬
‫והנה כבוד הגאון הרב אלישיב הביא ראיה לדבריו מהט"ז בסי' ער' וז"ל הט"ז‪:‬‬
‫סעיף ב' סמוכים על שולחנו‪ .‬פירש רש"י משום איבה‪ .‬וכתבו התוס' דלא‬
‫שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו‬
‫אחר אבל אדם אחר מעלמא הסמוך לשולחן חברו חנם כגון יתום קטן‬
‫וכיוצא בו אין סברא שמציאתו לחברו וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחתם הם‬
‫אוכלים‪ .‬עכ"ל‪ .‬ובכלל זה הוא ג"כ מי שפסק לבנו מזונות על שולחנו‬
‫דמציאתו לעצמו דהא דרך חיוב הוא נותן לו וכעין שאמרו בפרק נערה דבת‬
‫הניזונת לאחר מיתת אביה דמציאתה לעצמה דלאו מאחין מיתזנא‪ .‬עכ"ל‬
‫ונ"ל שאין להביא ראיה מהט"ז למקרה שלנו‪ ,‬שהט"ז שם מדבר שהאב כדי‬
‫לעשות נחת רוח לבן‪ ,‬או לסיבה אחרת התחייב לבן מזונות‪ .‬ועל כן התחייבות זו‪ ,‬היא‬
‫התחייבות חדשה לגמרי‪ ,‬דמדוע היה צריך להתחייב לו‪ .‬אבל אצלנו אין האב רוצה‬
‫להתחייב התחייבות חדשה כלל‪ ,‬אלא שבא להסדיר ענין המזונות עקב הגרושין‪,‬‬
‫ובמקרה זה אין לתת למזונות דינים חדשים שהאב לא התכוון להם‪ .‬ולכן נ"ל שמקרה‬
‫זה דומה למקרה של הרשב"א במתחייב בזמן הנשואין בקנין למזונות אשתו וכפי‬
‫שכתבתי לעיל‪] .‬וע"ע שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' צ"ב מה שכתב על דברי הט"ז‪[.‬‬
‫תנב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ו‬
‫ועתה נדון בשאלה ו'‪ .‬ושאלה זו ודאי צריכה לפנים‪ .‬והשאלה מה הדין אם הילד‬
‫נכנס לפנימיה ומשלמים עבורו‪ .‬וכן מה הדין אם נפלה לבן ירושה ויש לו עתה נכסים‬
‫שיכול להתפרנס מהן‪ ,‬האם האב חייב לשלם לבן הסכום שהתחייב למזונותיו‪.‬‬
‫לעיל כתבתי שהרה"ג דיכובסקי כתב שהדבר תלוי במחלוקת הרשב"א והפרישה‬
‫דלרשב"א חייב ולפרישה פטור‪.‬‬
‫ולדברינו לכאורה נראה שהדין צריך להיות שהאב יהיה פטור‪ .‬והטעם שהאב לא‬
‫התחייב למזונות הבן אלא במסגרת מה שהוא חייב מן הדין‪ ,‬ומן הדין האב אינו חייב‬
‫לזון את בנו שהוא משש שנים ומעלה אם יש לבן ממון‪ ,‬או מזונות ממקום אחר‪.‬‬
‫אולם בהתבוננות נוספת נ"ל‪ ,‬שאין קביעה זו נכונה לגבי שאלה זו‪ .‬דמאחר והאב‬
‫התחייב בקנין לזון את בנו עד גיל ‪ 18‬שנה הרי שחל עליו חוב‪ ,‬ומעתה אין האב זן‬
‫את הבן רק מדין צדקה‪ .‬ועל כן העובדה שיש לבן ממון אינו פוטרת את האב‪ .‬ומקרה‬
‫זה דומה למקרה שאב התחייב בהסכם לזון את הבן ואח"כ העני‪ ,‬שכתבתי לעיל‬
‫שהאב אינו נפטר מלזון את הבן‪ ,‬וחייב לזון לפי מה שהתחייב בהסכם‪ ,‬וכן נראה‬
‫שהדין במקרה זה‪ .‬ועוד שכשם שאם האב העני לא אמרינן דיש אומד דעת שלא‬
‫התחייב אם יהיה עני וזאת מאחר והתחייב סתם ולא התנה דאמרינן שהתחייב בכל‬
‫אופן‪ .‬כן יש לומר לגבי שאם התחייב האב סתם ולא התנה שאם יהיה לבן מזונות‬
‫ממקום אחר שלא יהיה חייב‪ ,‬דאמרינן שהתחייב בכל אופן‪ .‬וכבר שנינו ריש פר' יב'‬
‫דכתובות "הנושא את האשה והתחייב לזון את בתה חמש שנים חייב‪ .‬נשאת הבת‪,‬‬
‫הבעל נותן לה מזונות‪ ,‬והוא נותן דמי מזונות‪ ".‬הרי להדיא שאדם המתחייב לזון אדם‬
‫סתם חייב אפילו אם אח"כ יש לאותו אדם מזונות ממקום אחר‪ .‬ולא אמדינן שדעתו‬
‫לזונה רק בזמן שלא יהיו לה מזונות ממקום אחר‪.‬‬
‫אולם למרות האמור לעיל נ"ל שהאב פטור במקרים אלו ומהטעמים הבאים‪ .‬דעיין‬
‫חו"מ סימן ס' סעיף ג' ברמ"א שפסק שם וז"ל‪:‬‬
‫וי"א דהמקבל עליו לזון חברו סתם כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע‪.‬‬
‫וכתב הסמ"ע שם ס"ק טו' וז"ל‪:‬‬
‫אפשר לומר דהכי קאמר אם נדר לו כן בשעה שצריך‪ ,‬סתמא היה כל זמן שצריך‪.‬‬
‫ואם נדר לו בשעה שאינו צריך‪ ,‬אז דעתו הי' אכל ימי חייו וצ"ע‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכתב ע"כ הט"ז וז"ל‪:‬‬
‫צ"ע מאי שנא ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו‪ ,‬דאמרינן בפ' הנושא‬
‫דאע"פ שיש לה מזונות אח"כ‪ ,‬צריך לתת לה דמי מזונות‪.‬‬
‫וכתב החכם צבי בהג"ה על הט"ז וז"ל‪:‬‬
‫אמר המגיה לע"ד אין כאן קושיא‪ ,‬דשאני התם שקצב ה' שנים‪ ,‬לאפוקי הכא‬
‫מיירי במחייב עצמו סתם‪ ,‬כמבואר‪ .‬וכבר היה אפשר לחלק בענין אחר‪,‬‬
‫דשאני הנושא את האשה וכו' דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא‪ ,‬אלא ג"כ‬
‫בדעת האשה‪ ,‬והיא דעתה אפי' לא תצטרך הבת למזונות‪ .‬משא"כ הכא דהכל‬
‫התחייבות בקנין למזונות אשה וילדים‬
‫סימן כו‬
‫נג‬
‫תלוי בדעת הנותן‪ .‬אבל אין צורך לזה כי העיקר כמ"ש לחלק‪ ,‬בין קוצב‬
‫למתחייב סתם‪ .‬והוא גופא איצטריך לאשמעינן‪ ,‬דאע"פ שנתחייב סתם אי‬
‫אפשר לו להפטר בשנה אחת‪ .‬וכיו"ב אלא מחוייב לזונו כל זמן שיצטרך‬
‫למזונותיו‪ .‬אבל בקצב כ"כ שנים לית דין ולית דין וז"ב‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה הח"צ כתב שני תרוצים ונתחיל מהתרוץ השני דלפי התרוץ השני דוקא‬
‫בהנושא את האשה‪ ,‬אי אפשר לילך אחר אומד שנתחייב רק כל זמן שתצטרך‪ ,‬משום‬
‫שהתחייב לאשה ]שנושא לזון את[ הבת‪ .‬ולפי תרוץ זה הרי שבמקרה שלנו‪ ,‬שהאב‬
‫מתחייב לבן‪ ,‬ואין לו שום כוונה להתחייב לטובת אשתו שמגרשה‪ ,‬הרי שודאי‬
‫שאזלינן בתר אומד דעת‪ ,‬ואמרינן שהאב לא התחייב אלא רק כל זמן שלא יהיה לבן‬
‫מזונות‪ ,‬וכן לא התחייב אם יהיה לבן ממון שיוכל להתפרנס ממנו‪.‬‬
‫ובסי' ל"ח במאמר אומד דעת לביטול מקח או התחייבות ביארתי שתרוץ השני‬
‫של הח"צ הוא העיקר בדעת הט"ז‪ .‬שבמתחייב לאשה לזון את בתה לא אזלינן בתר‬
‫אומד דעת משום שהאשה בקשה תמורה על הסכמתה להנשא‪ .‬ולכן הוי התחייבות‬
‫גמורה ואין לילך במקרה זה אחר אומד דעת כלל‪.‬‬
‫ונדון עתה מה הדין במקרה שלנו על פי התרוץ הראשון של הח"צ‪.‬‬
‫הנה הח"צ חילק בין אם המחייב התחייב לזון לזמן מסוים‪ .‬לבין אם המתחייב‬
‫התחייב סתם‪ .‬ולכאורה לפי פרוש זה‪ ,‬במקרה שלנו שהאב מתחייב לזון הבנים עד‬
‫גיל ‪ 18‬הוי כמתחייב לזון זמן מסוים‪ ,‬שאז אין לילך אחר אומד דעת‪ .‬אולם עצם‬
‫חילוקו של הח"צ צריך הסבר מה הסברא לחלק חילוק זה‪ .‬ונ"ל שבמתחייב לחמש‬
‫שנים אין לומר אומד דעת שכוונתו כל זמן שהבת תצטרך‪ ,‬שהרי קבע זמן חמש‬
‫שנים‪ .‬וזמן זה אינו מורה כלל שכוונתו הוא רק לזמן שתצטרך‪ ,‬שהרי סביר שהבת‬
‫תצטרך גם אח"כ‪ .‬כי המשנה מדברת סתם וא"כ גם במקרה שהתחייב לזון בת קטנה‬
‫ביותר‪ .‬ויתכן גם שהמשנה מדברת בבת סמוך לגדלות ויתכן שהבת לא תצטרך כל‬
‫החמש שנים‪ .‬וע"כ אמרינן שההתחייבות היא מוחלטת ולא תלויה באומד דעת‪.‬‬
‫ולפ"ז נ"ל שאב המתחייב לזון את בנו עד גיל ‪ 18‬לא הוי כמתחייב לזון לזמן‬
‫מסוים דהמנהג כיום שהאב מתחייב לזון את הבן עד שיהיה בן ‪ 18‬שנה‪ ,‬הוא משום‬
‫שאז הרגילות שהבן יכול לפרנס את עצמו‪ .‬או שיש לו מזונות ממקום אחר‪ ,‬כגון‬
‫שהולך לצבא‪ .‬ועל כן אדרבה המתחייב לזון את בנו עד שימלאו לו ‪ 18‬שנה הוי‬
‫כמתחייב עד שהבן יוכל לזון את עצמו‪ .‬ויש אומד דעת שעל דעת שיהיה לבן מזונות‬
‫ממקום אחר שלא התחייב‪.‬‬
‫ואביא כאן את דברי ההפלאה בסי' קי"ד ס"ק ו' ותחילה הביא שם את דברי הט"ז‬
‫והחכם צבי שהבאנו לעיל וכתב עליהם וז"ל‪:‬‬
‫אבל באמת החילוק שלו דחוק‪ ,‬דמאי עדיפות בזה משום שנתן קצבה‪ ,‬אכתי‬
‫נימא דלא היה כוונתו אלא כל זמן שצריכה‪ .‬והעיקר נראה שאין כאן קושיא‬
‫כלל‪ ,‬דיש לומר דס"ל לאותו דעה דמתניתין דריש פרק הנושא מירי בענין‬
‫שהיה לה מזונות מיורשי בעלה הראשון‪ ,‬שצריכין ליתן לה המזונות אצל‬
‫אמה כדמדייק הש"ס שם על המשנה זו‪) .‬ובין( ]וכיון[ שלא היתה צריכה‬
‫תנד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ואפ"ה התחייב‪ ,‬ממילא אפי' ניסת צריך ליתן לה מזונות‪ .‬אבל אם בשעה‬
‫שהתחייב היתה צריכה למזונות יש לומר דאומדנא הוא שלא התחייב אלא‬
‫כל זמן שצריכה‪ .‬עכ"ל‬
‫ואף שאין דברי ההפלאה נראים בישוב המשנה‪ ,‬שהמפרשים לא חילקו בכך‪ .‬מ"מ‬
‫הקושיא שהקשה על הח"צ ברורה‪ .‬וע"כ נ"ל שהתרוץ השני בחכם צבי הוא העיקר‪.‬‬
‫העולה ממה שכתבתי כאן שאב שהתחייב בהסכם הגרושין לזון את בנו עד גיל ‪18‬‬
‫ואח"כ התברר שיש לבן מזונות ממקום אחר או שיש לו ממון‪ ,‬פטור האב ממזונות‬
‫בנו‪) .‬ואף אם נאמר שהאב חייב מ"מ אין אמו יכולה לתבוע את האב משום‬
‫שההתחייבות היתה לבן ושמא הבן ימחל לאביו‪(.‬‬
‫אולם אם ברור מההסכם שחלק מהסכום שהתחייב האב למזונות הבן זה תשלום‬
‫לאם עבור דמי טיפול‪ .‬נראה שסכום זה התחייב האב לאם אף אם יהיה לבן ממון‬
‫דאין רגילות שהבן ישלם לאם עבור הטיפול בו‪ .‬וע"כ הסכום שהתחייב האב לשלם‬
‫לאם עבור דמי טיפול חייב האב לשלם אף אם יש לבן ממון‪ .‬ונראה עוד שאם האב‬
‫התחייב סכום גדול למזונות הבן במסגרת פצוי לאשה שתסכים להתגרש גם סכום זה‬
‫חייב האב לשלם אף שיש עתה לבן ממון למזונותיו‪.‬‬
‫בסי' ל"ח במאמר אומד דעת לביטול מקח ענף יא' כתבתי שאב התחייב בהסכם‬
‫הגרושין לזון את ילדיו‪ ,‬ולאחר זמן חלה‪ ,‬או פוטר מעבודתו‪ ,‬ועתה אינו עובד‪ .‬מכל‬
‫מקום החוב שהתחייב בהסכם הגרושין קיים‪ .‬וביארתי שאין לומר במקרה זה אומד‬
‫דעת שעל דעת כן שלא יהיה לו לא התחייב‪ .‬כיון שהתחייבות בהסכם גרושין היא‬
‫התחייבות בין שני צדדים‪ ,‬ובהתחייבות כזו לא אמרינן אומד דעת של צד אחד לבטל‬
‫ההתחייבות‪ .‬והנה במאמר זה ביארתי שאם יש לילדים ממון בטלה התחייבות האב‬
‫לזון את ילדיו‪ .‬ולכאורה הדברים סותרים‪ ,‬ואבאר שאין הדברים סותרים‪ .‬שבסי' ל"ח‬
‫במאמר אומד דעת ביארתי שהסכם שנעשה הגרושין זה הסכם בין שני צדדים שכל‬
‫צד נוטל על עצמו חיובים והאם דורשת מהאב שיתחייב לה שיהיה לה ממון לזון את‬
‫הילדים‪ .‬וההתחייבות האב היא גם לאשה שיהיה לה ממון לזון את הילדים‪ .‬וע"כ אי‬
‫אפשר לבטל ההתחייבות באומד דעת של צד אחד‪ .‬ברם במקרה ונפלו לילדים נכסים‬
‫ויש להם כיום ממון לזון את עצמם‪ ,‬נראה שיש לילך אחר אומד דעת ולומר שהאב‬
‫לא התחייב לזון את ילדיו כשיהיה להם ממון‪ .‬ועל אפשרות כזאת גם אם האשה‬
‫היתה דורשת בזמן הגרושין שהאב יתחייב לזון את הילדים בכל מקרה דרישתה לא‬
‫היתה צודקת‪ ,‬והאב היה יכול לסרב בנקל לדרישתה‪ .‬ועל כן במקרה כזה יש אומד‬
‫שעל אופן שיהיה להם ממון האב לא התחייב‪.‬‬
‫ז‬
‫לעיל כתבתי שבפד"ר חלק ז עמ' ‪ 155‬הובא פס"ד של הגאון ח‪ .‬ג‪ .‬צימבליסט כתב‬
‫לחלק בחיוב אדם לזון את אשתו ובניו הקטנים‪ .‬שאם נתנו לאשה או לבן כסף‬
‫למזונות אין הדבר פוטר את הבעל או את האב מלזונם‪ .‬אולם אם מישהו נתן לאשה‬
‫או לבן מזונות הבעל והאב פטורים מלתת דמי מזונות‪ .‬במקרה שלנו ביארתי שהאב‬
‫התחייבות בקנין למזונות אשה וילדים‬
‫סימן כו‬
‫נה‬
‫שהתחייב בקנין בהסכם הגרושין לזון את הבן אם יש לבן מזונות או נכסים להתפרנס‬
‫מהם האב פטור ממזונותיו‪ .‬ולפי זה אין נ"מ אם נתנו לבן מזון או שנתנו לו ממון‬
‫למזונותיו‪ .‬ברם מה שכתב שיש לחלק בחיוב שאדם חייב לזון אשתו ובניו הקטנים‬
‫בין אם נתנו להם מזונות או שנתנו להם ממון‪ .‬נ"ל שאין לחלק בזה והבעל או האב‬
‫חייבים בכל אופן אם האשה או הבנים לא מחלו על זכותם‪ .‬ועיין ריטב"א כתובות דף‬
‫צו ע"א ד"ה אמר ר' יוחנן וז"ל שם‪:‬‬
‫ואומר רבינו בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד שתים ושלש‬
‫שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה איבדה אותם למפרע שדרך‬
‫הנשים לגלגל עם בעליהם וכל שלא לותה או שלא היה בידה משכון מחלה‬
‫אותם‪ .‬וכן ראיתי למורי הרב שדן אפי' באשה שהלכה לבית אביה מפני‬
‫מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעה בפני עדים )שלא(‬
‫]ש[מחלה אותם‪ .‬עכ"ל‬
‫הרי להדיא שאם זנוה אחרים שאין לה מזונות משום שמחלה אותם ואין הבעל‬
‫נפטר כשלא מחלה אותם אף שהיה לה מזונות ממקום אחר‪ .‬והנה ענין זה נוגע גם‬
‫לדין אשה שקימצה מעיסתה ועיין בענין זה פד"ר כרך יד מעמוד ‪ 116‬ואין כאן‬
‫מקומו‪.‬‬
‫עיין עוד בענינים אלו‬
‫אב שהתחייב בקנין לזון את בניו לענין מעשי ידים של הבן ולענין אם הבן‬
‫מתפרנס‪ .‬בעצמו‪ .‬פד"ר י' מעמוד ‪147‬‬
‫מעשי ידי הבן כשהאב התחייב בקנין לזונו‪ .‬עיין חלק ג' עמ' ‪ 331‬פס"ד של הגאון‬
‫הרב אלישיב‪.‬‬
‫וע"ע שם שפסקו שגם אם החל הבן להרויח חייבים לשלם לו מזונותיו אם‬
‫התחייבו בקנין‪.‬‬
‫ועיין פד"ר חלק יד מעמוד ‪ 120‬בענין אשה או ילדים שפרנסום אחרים‪.‬‬
‫וע"ע פד"ר ח"ב עמ' ‪86‬‬
‫וע"ע פד"ר חלק יז' עמ' ‪329‬‬
‫תנו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫דין שוטה לענין גרושין‬
‫בפני ביה"ד מקרה של אדם שתבע להתגרש מאשתו‪ .‬הדיונים נסבו על ענין חלוקת‬
‫הרכוש של בני הזוג‪ .‬בנושא זה התקיימו מספר דיונים‪ ,‬הצדדים טענו טענות עניניות‬
‫והתווכחו ביניהם ולא רצו להתפשר‪ .‬תוך כדי הדיונים בנושא דלעיל בירר ביה"ד את‬
‫סיבת הגרושין‪ .‬התברר שהזוג נשוי כעשרים שנה‪ ,‬והבעל סובל ממחלת נפש‪ .‬הבעל‬
‫חלה במחלה מספר שנים לפני הנשואין‪ ,‬והאשה לא ידעה ממחלתו לפני הנשואין‪.‬‬
‫במשך השנים אושפז הבעל כחמש פעמים‪ ,‬וכל אישפוז ארך מספר חדשים‪ .‬האישפוז‬
‫האחרון היה לפני כשנתים‪ .‬לפני האשפוז האחרון‪ ,‬הבעל תקף את אשתו וניסה‬
‫לחונקה‪ ,‬ועקב כך אושפז‪ .‬באותה תקופה הבעל גם פוטר מעבודתו‪ .‬לשאלת ביה"ד‬
‫מדוע פוטרת מעבודתך השיב‪" :‬דעו לכם כי מתנהלת נגדי חקירה משטרתית‪.‬‬
‫החקירה היא בכל התחומים‪ ,‬כל אדם שתנסו לברר אצלו דבר על החקירה יכחיש‪.‬‬
‫וזאת משום שהחקירה סמויה‪ ,‬ברם דבר זה ברור‪ ,‬שמספר שנים המשטרה וגופים‬
‫אחרים עוסקים בחקירה נגדי כדי להרשיעני‪ ,‬אולם אני חף מפשע"‪ .‬תשובה זו‬
‫נתקבלה מהבעל כל אימת שביה"ד נגע בנושא‪ .‬בתיקו הרפואי נכתב‪ ,‬שהבעל אושפז‬
‫מפני שבאותו זמן גברה עליו מחלתו והיה מסוכן לעצמו ולסביבה‪ .‬ביה"ד קיים עוד‬
‫מספר דיונים כדי להביא את הצדדים להסכם גרושין‪ .‬בכל הדיונים התקבלה אותה‬
‫תמונה‪ ,‬כאשר מדברים בענין הרכוש הבעל מדבר לענין‪ ,‬מתעקש ולא מותר על‬
‫זכויותיו כמלא הנימה‪ .‬אולם כאשר הוא נשאל על דבר החקירות‪ ,‬הוא מתאר שהינו‬
‫נמצא בחקירה מתמדת וצדקתו תצא לאור‪ .‬גם בסכומי המחלה שנכתבו ע"י הרופא‬
‫המטפל כאשר שוחרר הבעל מבית החולים לחולי נפש עולה אותה תמונה‪ .‬הבעל‬
‫מתפקד בחיי יום יום‪ ,‬אולם יש לו מחשבות שוא בענין החקירות המתנהלות כנגדו‪.‬‬
‫בענין מערכת היחסים בינו לבין אשתו הם כותבים שהבעל נפגע מאד מהחלטתה של‬
‫אשתו לעזוב אותו‪ .‬הוא מבין שהוא פגע באשתו אולם דבר זה קרה בזמן שגברה‬
‫עליו מחלתו‪ .‬הוא היה רוצה שאשתו ובתו יחזרו אליו‪ ,‬אולם לנוכח התנגדותה של‬
‫אשתו‪ ,‬הוא משלים עם המצב ומסכים להתגרש‪ .‬בתיקו הרפואי נכתב כי בעבר תקף‬
‫את אחותו ואושפז עקב כך‪ .‬לאחר האישפוז‪ ,‬הבין את אשר עשה‪ ,‬השלים עם אחותו‪,‬‬
‫והם חיים מאז בשלום‪ .‬כדי להבהיר שהבעל מתפקד היטב בחיי יום יום נציין‪ ,‬כי‬
‫דירת הצדדים נמכרה הבעל קיבל את חלקו‪ ,‬ובכסף הוא קנה דירה אחרת לצורכו‪ .‬כדי‬
‫לרכוש את הדירה נזקק הבעל גם להלואת משכנתה והוא עסק לבדו ברכישת הדירה‬
‫ובהסדרת המשכנתא‪ .‬עוד נציין שהבעל נוהג ברכב ועוסק ברכישת כל המוצרים‬
‫שהוא זקוק להם‪ .‬לאור כל הנתונים לעיל הסתפקנו האם הבעל נחשב בר ‪ -‬דעת ויכול‬
‫לגרש את אשתו‪.‬‬
‫מקרה אחר שבא לפנינו באדם שלקה במחלת נפש‪ ,‬הנקראת בפי הבריות ובספרי‬
‫הפוסקים "מרה שחורה"‪ .‬הוא נוהג להתבודד עם עצמו ואינו מרבה שיחה עם‬
‫הבריות‪ .‬אולם כשמדברים עמו הוא עונה לענין ומשיב כראוי לכל שאלה‪ .‬הבעל מבין‬
‫שוטה לענין גט ולשאר דברים‬
‫סימן כז‬
‫נז‬
‫שהוא חולה‪ ,‬אולם הוא היה רוצה שאשתו תחזור אליו‪ .‬עיקר רצונו שאשתו תחזור‬
‫אליו‪ ,‬זה משום שהוא רוצה לחזור ולהיות יחד עם ילדיו‪ ,‬שאותם הוא מאד אוהב‪.‬‬
‫הבעל מבין את דרישת אשתו שרוצה להתגרש ממנו והוא מוכן לתת לה גט‪ .‬בענין‬
‫ההסדר בחלוקת הרכוש הוא מוכן לותר לאשתו בקלות על חלק מזכויותיו‪ ,‬וזאת עקב‬
‫השפעתה עליו שצריכה לכספים כדי לטפל בילדיו‪ .‬את המוצרים שהוא זקוק להם‬
‫אינו קונה בעצמו‪ ,‬העובדת סוציאלית שמטפלת בו קונה לו את המוצרים‪ .‬הבעל אינו‬
‫יכול לשמור סדר ונקיון בדירה בעצמו‪ ,‬לצורך זה יש לו עוזרת שמנקה עבורו‪ .‬אולם‬
‫הוא אינו מקלקל דברים והוא יוצא לרחוב לבוש בצורה מסודרת‪ .‬הבעל נוהג לצאת‬
‫בשעות היום לבדו לעיר‪ ,‬משום שאינו רוצה להשאר לבד בבית‪ .‬אין הוא נוטה ליצור‬
‫קשר עם בני אדם אולם כשמדברים עמו הוא משיב‪ .‬כמו כן נוטל הטיפול הרפואי‬
‫שהרופאים נותנים לו‪ .‬גם במקרה זה הסתפקנו האם הוא נחשב לשפוי ויכול לגרש‬
‫את אשתו‪.‬‬
‫הנה במקרים דלעיל האם הבעלים חשובים כברי דעת לענין גרושין‪ ,‬נושא זה נידון‬
‫בהרחבה בספרי השו"ת של האחרונים‪ .‬האחרונים נחלקו בדבר‪ ,‬ואין ההלכה בברורה‬
‫בענין זה‪ ,‬להלכה למעשה‪ .‬והנה לאחרונה יצא לאור ספר משפטי הדעת שכתבו‬
‫הרה"ג ר' מרדכי פרבשטיין שליט"א‪ .‬ובעיון בספר ראיתי שהמחבר הביא בטוב טעם‬
‫ודעת כמעט כל מה שנכתב בנושא ומפלפל ומבאר השיטות לאשורם‪ .‬אולם נוכחתי‬
‫שהספר עוסק בעיקר בביאור השיטות והסברות והנפקא מינות שנאמרו בענין זה‪,‬‬
‫ולא עסק בברור ההלכה למעשה‪ .‬כמו כן התברר לי שמאחר ומטרת המחבר בספר‬
‫היתה לברר הסברות והנפקא מינות בענין‪ ,‬הביא המחבר בהרבה מקומות דעות‬
‫וסברות בשם ספרים ושו"ת שנאמרו תוך כדי המשא ומתן לבירור הענין‪ ,‬אע"פ‬
‫שהמחברים לא הסיקו כן להלכה‪ .‬ודבר זה נכון הן לחומרא הן לקולא‪.‬‬
‫מאחר והשאלות דלעיל עמדו בפנינו והינו צריכים לפסוק בענין למעשה‪ ,‬ביררתי‬
‫הענין‪ .‬ואכתוב מה שהעלתה מצודתי‪ .‬תחילה אביא את הגמ' שיטות הראשונים בענין‬
‫ואבארם‪ .‬וכן אעתיק את שיטות הפוסקים החשובים שדברו בענין זה‪ ,‬ואכתוב הנ"ל‬
‫להלכה‪ .‬ואף שבענינים אלו כבר הלכו בהם הנמושות‪ ,‬מ"מ כבר אמרו חז"ל אין בית‬
‫מדרש בלא חידוש‪ .‬וב"ה שזכני ה' לפרש שטות הראשונים בענין זה באופן שיעזור‬
‫לנו ללבן ולבאר ההלכה‪.‬‬
‫תנח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫שוטה לדבר אחד‬
‫א‬
‫במסכת חגיגה דף ג' עמ' ב'‪ .‬נאמר‪:‬‬
‫"תנו רבנן‪ :‬איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה‪ ,‬והלן בבית הקברות‪ ,‬והמקרע‬
‫את כסותו‪ .‬איתמר‪ ,‬רב הונא אמר‪ :‬עד שיהו כולן בבת אחת‪ .‬רבי יוחנן אמר‪:‬‬
‫אפילו באחת מהן‪ .‬היכי דמי? אי דעביד להו דרך שטות ‪ -‬אפילו בחדא נמי‪.‬‬
‫אי דלא עביד להו דרך שטות ‪ -‬אפילו כולהו נמי לא! ‪ -‬לעולם דקא עביד‬
‫להו דרך שטות‪ ,‬והלן בבית הקברות ‪ -‬אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה‬
‫הוא דקא עביד‪ ,‬והיוצא יחידי בלילה ‪ -‬אימור גנדריפס אחדיה‪ ,‬והמקרע את‬
‫כסותו ‪ -‬אימור בעל מחשבות הוא‪ .‬כיון דעבדינהו לכולהו ‪ -‬הוה להו כמי‬
‫שנגח שור חמור וגמל‪ ,‬ונעשה מועד לכל‪ .‬אמר רב פפא‪ :‬אי שמיע ליה לרב‬
‫הונא הא דתניא‪ :‬אי זהו שוטה ‪ -‬זה המאבד כל מה שנותנים לו‪ ,‬הוה הדר‬
‫ביה‪ .‬איבעיא להו‪ :‬כי הוה הדר ביה ‪ -‬ממקרע כסותו הוא דהוה הדר ביה‪,‬‬
‫דדמיא להא‪ ,‬או דלמא מכולהו הוה הדר? ‪ -‬תיקו‪".‬‬
‫ופירש רש"י וז"ל‪:‬‬
‫"איזהו שוטה ‪ -‬האמור בכל מקום‪ ,‬שפטור מן המצות ומן העונש‪ ,‬ואין קנינו‬
‫קנין‪ ,‬ואין ממכרו ממכר‪.‬‬
‫והלן בבית הקברות ‪ -‬בלילה‪.‬‬
‫לעולם דקא עביד להו דרך שטות ‪ -‬ואפילו הכי לא מחזקינן ליה בחדא‪,‬‬
‫דהיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה ‪ -‬אני שמעתי‪ :‬חולי האוחז‬
‫מתוך דאגה‪ ,‬ולי נראה‪ :‬שנתחמם גופו ויוצא למקום האויר‪.‬‬
‫שתשרה עליו רוח טומאה ‪ -‬רוח שדים‪ ,‬שיסייעוהו להיות מכשף‪ .‬כמו שנגח‬
‫שור חמור וגמל ‪ -‬דבבא קמא )לז‪ ,‬א(‪ ,‬דנעשה מועד לכל‪ ,‬ולא אמרינן עד‬
‫שיהא מועד בשלשה בכל מין ומין‪ ,‬דהואיל והועד שלשה נגיחותיו בשלשה‬
‫מינין ‪ -‬אין זה מקפיד על מין אחר‪ ,‬אף כאן‪ ,‬לא באו שלשה דברים לידו בבת‬
‫אחת‪ ,‬אלא כולן משום שטות‪.‬‬
‫אי שמיעא ליה ‪ -‬הא דתניא‪ ,‬דמשמע בדבר אחד מחזיקין אותו בשוטה ‪ -‬הוה‬
‫הדר ביה‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה במחלוקת האמוראים‪ ,‬ר' הונא ור' יוחנן‪ ,‬פסקו רוב הראשונים כר' יוחנן‪.‬‬
‫שאדם מוחזק לשוטה אפי' אם עושה אחד ממעשה השטות המוזכרים בגמ' בחגיגה‪.‬‬
‫כן פסקו הרמב"ם בהלכות עדות פר' ט' הלכ' ט'‪ .‬והרא"ש פר' א' דחולין סי' ד'‪.‬‬
‫אומנם ר' שמחה משפירא )הובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד' דפוס פרג סי'‬
‫תנ"ה( פוסק כר' יוחנן אליבא דהירושלמי )ריש מסכת תרומות וריש פרק מי שאחזו(‬
‫שבדבר אחד מוחזק אדם לשוטה‪ ,‬אולם רק אם הדבר האחד הוא מאבד מה שנותנים‬
‫לו דאפי' שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנים לו‪.‬‬
‫סימן כז‬
‫שוטה לענין גט ולשאר דברים‬
‫נט‬
‫והנה הראשונים נחלקו‪ ,‬האם כדי שיחשב אדם לשוטה‪ ,‬צריך הוא דוקא לעשות‬
‫אחד הדברים המנויים בברייתא בחגיגה‪ ,‬או שנחשב לשוטה גם אם עושה שאר‬
‫דברים של שטות‪.‬‬
‫דעת הרמב"ם שאדם נחשב לשוטה גם אם עושה שאר דברים של שטות וז"ל‬
‫בפרק ט'‪.‬‬
‫מהלכות עדות הלכה ט'‪:‬‬
‫"השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות‪ ,‬ולא שוטה שהוא‬
‫מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד‪ ,‬אלא כל מי שנטרפה דעתו‬
‫ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל‬
‫כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב‪ ,‬הנכפה בעת כפייתו‬
‫פסול ובעת שהוא בריא כשר‪ ,‬ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא‬
‫עת קבוע‪ ,‬והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד שהרי יש שם נכפים שגם‬
‫בעת בריאותם דעתם מטרפת עליהם‪ ,‬וצריך להתיישב בעדות הנכפין הרבה‪.‬‬
‫ובהלכה י‬
‫הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר‬
‫כדרך שמבינין שאר עם הארץ‪ ,‬וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם‬
‫והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים‪ ,‬ודבר זה לפי )מה( שיראה הדיין‬
‫שאי אפשר לכוין הדעת בכתב "‬
‫אולם ר' שמחה משפירא )בשו"ת מהר"ם סימן תנ"ה( ור' אביגדור )הובא במרדכי‬
‫ריש פרק מי שאחזו( )והביאו הב"י באהע"ז סימן קי"ט( כתבו שהשוטה הוא אדם‬
‫העושה אחד מהדברים המנוים בגמ' בחגיגה וכ"כ האו"ז סימן תשע"ח‪ .‬ומבואר‬
‫בדבריהם שבשאר דברים אינו נחשב לשוטה‪.‬‬
‫והנה צ"ע מנין הוכיח הרמב"ם שאדם העושה מעשה שטות מדברים שאינם מנוין‬
‫בגמ' בחגיגה שיחשב לשוטה‪ .‬דפשטות הברייתא משמע דוקא בעושה דברים אלו‪.‬‬
‫דלשון הברייתא סימן לשוטה‪ .‬ועיין ב"י אה"ע סימן קכ"א שהביא הוכחה לדעת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬אולם ע"ש שאין הדברים מוכרחים‪ .‬מאידך גם השיטה השניה צריכה‬
‫ביאור‪ ,‬מה הסברא שרק בדברים המנוים בברייתא יחשב אדם לשוטה‪ .‬ושמא כוונת‬
‫הברייתא בדברים אלו רק לדוגמא‪.‬‬
‫ונ"ל שמחלוקתם תלויה בביאור דברי הגמ' בחגיגה‪ .‬וזה לשון הגמ'‪:‬‬
‫"ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את‬
‫כסותו‪ .‬אתמר רב הונא אמר עד שיהיו כולם בבת אחת ר' יוחנן אמר אפי'‬
‫באחת מהן הכי דמי אי דעביד להו דרך שטות אפי' בחדא נמי אי דלא עביד‬
‫להו דרך שטות אפי' כלהו נמי לא לעולם דקא עביד להו דרך שטות והלן‬
‫בבית הקברות אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד והיוצא‬
‫יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה והמקרע כסותו אימור בעל מחשבות‬
‫וכו'"‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫תס‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫ונ"ל שבפרוש הגמ' אי דעביד להו דרך שטות ובתרוץ הגמ' לעולם דקא עביד להו‬
‫דרך שטות יש שלוש שיטות במפרשים‪.‬‬
‫ב‬
‫פרוש א'‬
‫דהגמ' שואלת אם עושה דרך שטות‪ ,‬וכגון שרואים שדעתו משובשת עליו בדבר‬
‫אחד ודאי נחשב לשוטה באחת מהן‪ .‬ומאחר והוחזק שעושה מעשה שוטים הרי הוא‬
‫שוטה לכל דבריו‪ ,‬דאנו רואים שדעתו משובשת‪ .‬ותרצה הגמ' לעולם דקא עביד להו‬
‫דרך שטות והלן וכו'‪ .‬ופרוש הגמ' שמדובר כשאנו רואים אותו עושה מעשים אלו‬
‫סתמא‪ ,‬ולכן אנו צריכים לראותו שעושה דוקא מעשים אלו שיש בהן שוני גדול‪ .‬וגם‬
‫במעשים אלו היה מקום לתלות שאינו עושה דרך שטות‪ .‬אלא מאחר ואינו מתנהג‬
‫כמנהג בני אדם השפויים‪ ,‬אין תולין בדבר שאינו מצוי ומחזיקינן ליה לשוטה‪.‬‬
‫כך פירש המאירי שם‪ .‬וכן פירש התבואות שור סימן א' ס"ק מ"ז‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫"יוצא יחידי בלילה‪ .‬פי' שנודע בבירור שאין סיבה לעשיה זו כי אם מחמת‬
‫שטותו ואפי' איכא למתלי במלתא דלא שכיחא לא תלינן כן משמע בגמ'‬
‫דלא תלינן בגנדריפוס וכו'‪".‬‬
‫ונראה שכן פירש הרמב"ם‪ .‬וע"פ זה מובן מדוע הרמב"ם לא הביא סימני שוטים‪.‬‬
‫דסובר שכל מעשה שיעשה האדם דרך השוטים נחשב לשוטה‪ .‬דהגמ' שאלה "אי‬
‫דעביד להו דרך שטות אפי' באחת מהן"‪ ,‬וגם רב הונא מודה בכך וזו קושית הגמ' אי‬
‫דקא עביד דרך שטות אפי' בחד נמי ולמה הצריך ר' הונא ג' דברים‪ .‬ועל כך תרצה‬
‫הגמ' דעביד סתמא‪ ,‬וחשוב דרך שטות שסתם בריאים אין מתנהגים כן‪ .‬ור' הונא‬
‫סובר שהיות ועושה מעשהו סתמא צריך שיוחזק בג' דברים‪ ,‬שבדבר אחד תולה ר'‬
‫הונא שיש סיבה למעשהו‪ .‬ור' יוחנן אינו תולה שיש סיבה למעשהו ומספיק שיוחזק‬
‫בדבר אחד מהדברים המוזכרים בברייתא‪ .‬אולם אדם שידוע שהוא עושה מעשי‬
‫שטות אין צריך שיעשה דוקא אחד מהדברים המוזכרים בברייתא‪ .‬ועיין בשו"ת נפש‬
‫חיה אהע"ז סימן כז' שהאריך לבאר דזו שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫פרוש ב'‬
‫"אי דעביד להו דרך שטות אפי' באחת מהן‪ .‬לעולם דקא עביד להו דרך‬
‫שטות‪ ,‬והלן בבית הקברות ‪ -‬אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא‬
‫עביד‪ ,‬וכו'‪".‬‬
‫פרוש ב' מפרש לא צריכא דעביד להו דרך שטות שניכר שעושה מעשים אלו דרך‬
‫שוטה‪ ,‬שדבריו ומעשיו מבולבלים כדרך השוטים‪ .‬אלא שר' הונא תולה שמאחר‬
‫ומצאנוהו עושה רק דבר אחד יש לומר שאינו שוטה ויש לתלות שיש לו סיבה נסתרת‬
‫למעשיו שעושה דרך שטות‪ ,‬ובאמת הוא שפוי‪ .‬וכמו שמצינו בדוד המלך שעשה‬
‫עצמו למשוגע מסיבה שהיתה לו‪ .‬גנדריפוס ‪ -‬שמתוך דאגה שיש לו רוצה לצאת‬
‫בלילה יחידי להתבודד‪ ,‬ואינו רוצה שידעו סיבתו וע"כ עושה דרך שטות‪ .‬וכן הלן‬
‫בבית קברות רוצה שתשרה עליו רוח טומאה ולא רוצה שידעו בכך ועושה דרך‬
‫שוטה לענין גט ולשאר דברים‬
‫סימן כז‬
‫סא‬
‫שטות‪ .‬והמקרע כסותו בעל מחשבות‪ ,‬דאדם זה יש לו מחשבות וסיבה לקרוע כסותו‬
‫ועשה כן דרך שטות שלא ידעו סיבתו‪ .‬ולרב הונא תלינן במעשה אחד שאינו שוטה‪.‬‬
‫ולר' יוחנן לא תלינן היות שעושה דרך שטות‪ .‬ולפרוש זה אם עושה מעשים אלו‬
‫סתמא לא דרך שטות ובלבול אינו חשוב כלל לשוטה‪ ,‬אע"פ שעושה מעשה משונה‪.‬‬
‫וכפרוש זה פירש ר' שאול מאמסטרדם בספר אור הישר‪ .‬ועין שם שהביא ראיה‬
‫לדבריו מסכת גיטין דף סו' עמוד א'‪:‬‬
‫"מתני'‪ .‬הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ‪ -‬רצה לשחק בה‪ .‬מעשה בבריא אחד‬
‫שאמר כתבו גט לאשתי‪ ,‬ועלה לראש הגג ונפל ומת‪ ,‬אמר רשב"ג‪ :‬אם‬
‫מעצמו נפל ‪ -‬הרי זה גט‪ ,‬אם הרוח דחתו ‪ -‬אינו גט‪.‬‬
‫גמ'‪ .‬מעשה לסתור? חסורי מיחסרא והכי קתני‪ :‬אם הוכיח סופו על תחילתו‬
‫ הרי זה גט‪ ,‬ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי‪ ,‬ועלה לראש הגג‬‫ונפל ומת‪ ,‬ואמר רשב"ג‪ :‬אם מעצמו נפל ‪ -‬הרי זה גט‪ ,‬אם הרוח דחתו ‪ -‬אינו‬
‫גט‪".‬‬
‫והנה אדם שהפיל עצמו מהגג‪ ,‬ודאי שיש לחשוש שעשה כן משום שנשטתה‪ .‬דאין‬
‫מעשה משונה גדול מזה‪ ,‬אלא היות שיש לו חזקה שהוא בריא‪ ,‬אין להוציאו מחזקתו‬
‫ולהחזיקו כשוטה‪ .‬ואמרינן שיש לתלות שהיתה סיבה למעשהו‪ ,‬ואין מחזיקים אדם‬
‫לשוטה‪ ,‬אלא א"כ ראינוהו שעושה כן דרך שטות‪ .‬לר' יוחנן אף במעשה אחד ולר'‬
‫הונא צריך שיוחזק בג' מעשים שונים‪ .‬והנה סומכים על החזקה שהינו בריא‬
‫ומכשירים גיטו‪ .‬ועיין שו"ת עזרת כהן סימן סח' שהרחיב לבאר פרוש זה‪.‬‬
‫אולם לפי מה שנבאר לקמן שדעת רוב האחרונים שאין להחזיק אדם לשוטה אלא‬
‫א"כ עשה מעשיו ג' פעמים נידחת ראיתו‪ .‬ברם למה שכתבתי לקמן באות ו' שהא‬
‫שצריך ג' פעמים הוא כדי להחזיקו בעתיד לשוטה עד שנדע שהשתפה‪ .‬אבל‬
‫להחזיקו לשוטה לשעתו אין צריך ג' פעמים א"כ קמה ראיתו וגם נצבה שגם לשעתו‬
‫לא חיישינן שהוא שוטה אלא תלינן מעשיו בדבר אחר‪ ,‬אלא א"כ עושה דרך שטות‪.‬‬
‫פרוש ג'‬
‫לשון הגמ'‪:‬‬
‫"היכי דמי? אי דעביד להו דרך שטות ‪ -‬אפילו בחדא נמי‪ .‬אי דלא עביד להו‬
‫דרך שטות ‪ -‬אפילו כולהו נמי לא! ‪ -‬לעולם דקא עביד להו דרך שטות‪ ,‬והלן‬
‫בבית הקברות ‪ -‬אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד‪,‬‬
‫והיוצא יחידי בלילה ‪ -‬אימור גנדריפס אחדיה‪ ,‬והמקרע את כסותו ‪ -‬אימור‬
‫בעל מחשבות הוא‪ .‬כיון דעבדינהו לכולהו ‪ -‬הוה להו כמי שנגח שור חמור‬
‫וגמל‪ ,‬ונעשה מועד לכל‪".‬‬
‫פרוש ג' מפרש הגמ' "דעביד להו דרך שטות" הכוונה שמדובר שעושה מעשים‬
‫אלו דרך שוטים בבלבול דעת וניכר שהוא שוטה‪ .‬אלא דיש לומר שהוא שוטה לדבר‬
‫אחד ולשאר דברים הוא שפוי‪.‬‬
‫ונראה שכן פירשו התוס' וז"ל ד"ה דרך שטות‪:‬‬
‫תסב‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫"דרך שטות אפי' בחד נמי‪ .‬וכי תימא דלא היה מועד לשטות רק לאותו דבר‪,‬‬
‫ובעינן תלתא כדי להחזיקו כשוטה לכל מילי‪ ,‬כמו נגח שור חמור וגמל‪,‬‬
‫נעשה מועד לכל‪ .‬לא דמי דהכא כיון שהוא שוטה באחת‪ ,‬ודאי יש להחזיקו‬
‫בחזקת שוטה לכל דבר‪ ".‬עכ"ל‪.‬‬
‫מבואר בדבריהם שאם ראינו אדם שהוא מוחזק כשוטה לדבר אחד ובשאר דברים‬
‫הוא חכם ונבון דאין דינו כשוטה לשאר דברים‪ .‬ודבר זה ניתן ללמוד מדבריהם‬
‫שכתבו "לא דמי דהכא כיון שהוא שוטה באחת‪ ,‬ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל‬
‫דבר‪ ".‬משמע שיש להחזיקו לשוטה אבל אם בדקנוהו ונמצא שפוי בשאר דבריו אין‬
‫לו דין שוטה לשאר הדברים‪ .‬ואומנם זו שיטת ר' יוחנן‪.‬‬
‫והגמ' מתרצת לר' הונא היוצא יחידי בלילה ‪ -‬אימור גנדריפס אחדיה‪ .‬ופירש רש"י‬
‫בפרוש ראשון "אני שמעתי‪ :‬חולי האוחז מתוך דאגה"‪ .‬ופרשו הרבה אחרונים חולי‬
‫דאגה היינו מרה שחורה‪) .‬עיין בית אפרים חאה"ע סי' פט' ושו"ת דברי מלכיאל ח"ג‬
‫סי' קלז' ושו"ת מהרי"ם סי' ל' וכ"כ בשו"ת משנת ר' אהרן( )ועיין ערוך ערך גנדרפס‬
‫שכתב וז"ל‪ :‬חולי של שטות וכשעובר הוי פיקח וכו' " הרי שפירש שהוא חולי‪ .‬אלא‬
‫שדעת הערוך שהוי חולי לזמן(‪.‬‬
‫"והמקרע את כסותו ‪ -‬אימור בעל מחשבות הוא"‪ .‬גם בדבר זה פירשו שזו מחלה‬
‫הנובעת מבלבול המחשבה שגורמת שיקרע בגדיו‪) .‬וכן פירש הדברי חיים ח"ב סי'‬
‫עד' עה'( ור' הונא סובר שאם ראינוהו עושה דבר אחד יש להחזיקו לשוטה לדבר‬
‫אחד ולא להחזיקו לשוטה לכל דבריו‪ .‬ולא נחזיקו לשוטה לכל הדברים אא"כ עשה‬
‫כולן‪ ,‬דאז הוי הוחזק לכל‪ ,‬כמו שור שנגח שור חמור וגמל‪ ,‬שהוי מועד לכל‪ .‬ורבי‬
‫יוחנן סובר שאם ראינו אדם שעושה מעשה שוטים בדבר אחד‪ ,‬יש להחזיקו בסתם‬
‫שהוא שוטה בכל הדברים‪ .‬דמאחר ויצא מכלל בני דעת כנראה דעתו משובשת בכל‬
‫הדברים‪ .‬אולם אם בדקנוהו ומצאנו שהוא שוטה לדבר אחד‪ ,‬ובשאר דברים הוא‬
‫שפוי‪ ,‬דינו כשוטה לדבר אחד‪ .‬דהיינו בדבר שהוחזק לעשות מעשה שוטים דינו‬
‫שוטה‪ ,‬ובשאר דברים דינו כשפוי‪.‬‬
‫כך פרשו בדעת התוס' הצמח צדק החדש חלק אה"ע סי' קנג'‪ ,‬והבית יצחק כרך ג'‬
‫אהע"ז סימן ו'‪ .‬וכ"כ באגרות משה אה"ע סימן קכ'‪.‬‬
‫ולשיטת התוס' הגמ' מבוארת כפשוטה "לעולם דעביד להו דרך שטות‪ ".‬וגם‬
‫מוסברת הגמ' שלר' הונא אם עשה שלשה מעשי שטות הוי כנגח שור חמור וגמל‬
‫שהועד לכל דאנו רואים שהוא שוטה ודעתו אינה מיושבת בשום דבר‪ .‬ועיין בצמח‬
‫צדק שביאר שדעת ר' הונא שאם שור נגח שלשה שוורים אינו נעשה מועד לכל‬
‫המינים‪.‬‬
‫ג‬
‫והנה ר' שמחה משפירא וכן האור זרוע ור' אביגדור תלמידי בעלי תוס' הם‪.‬‬
‫וכנראה פירשו הגמ' כתוס' ולפי זה מוסברת שיטתם‪ ,‬דאף שלר' יוחנן שנעשה שוטה‬
‫בדבר אחד‪ ,‬מ"מ גם ר' יוחנן סובר שאם ידוע שבדבר אחד הוא שוטה‪ ,‬ובשאר‬
‫סימן כז‬
‫שוטה לענין גט ולשאר דברים‬
‫סג‬
‫הדברים הוא שפוי‪ ,‬שאין לו דין שוטה בשאר הדברים‪ .‬אלא שר' יוחנן סובר שאדם‬
‫שהתחזק לנו שהוא שוטה בדבר אחד ויצא מכלל האנשים השפויים‪ ,‬כנראה שהוא‬
‫שוטה בכל דבריו וכן יש להחזיקו‪ .‬ועל כן סוברים ראשונים הנ"ל‪ ,‬שהיות ויש שוטה‬
‫לדבר אחד‪ ,‬כדי שנחזיק אדם לשוטה לכל דבריו‪ ,‬צריך שיתחזק שעושה מעשי שטות‬
‫בדברים גדולים‪ .‬שעל ידי כך ניכר שדעתו משובשת עליו מאד‪ ,‬ויש לתלות שגם‬
‫בשאר הדברים דעתו משובשת‪ .‬אבל אם ראינו אדם שעושה דברי שטות שאינם דברי‬
‫שטות גדולים כאלו אין להחזיקו לשוטה לשאר הדברים‪.‬‬
‫והנה אם נכונים דברינו הרי שדעת התוס' כדעת ר' שמחה ור' אביגדור ומצטרף‬
‫לשיטתם‪ .‬וכן דעת ר' שמחה והעומדים בשיטתו כדעת התוס'‪ .‬שאם אדם הוחזק‬
‫לשוטה בדבר אחד ובשאר דברים בדקנוהו והוא שפוי‪ .‬דינו כשוטה למה שהוחזק‬
‫שעושה מעשי שטות‪ ,‬אולם לשאר דברים דינו כשפוי‪.‬‬
‫ברם לא מצאתי מי שכתב להכריח שזו שיטת התוס'‪ ,‬אלא שמצאתי בשו"ת בית‬
‫אפרים הלכ' גיטין סי' פט' שהוכיח מתוס' חגיגה דף ד' עמ' א' שסוברים כדעת רבינו‬
‫שמחה ור' אביגדור‪) .‬ע"ש ד"ה גלוי בתחילת הסימן(‬
‫ד‬
‫דעות הפוסקים להלכה‬
‫אחרי שביארנו את השיטות הראשונים דלעיל נבאר מה דעת שאר הראשונים‬
‫בדבר זה‪ .‬הריב"ש בשו"ת סי' כ' וסי' תס"ח כתב בסתם כדעת רבינו אביגדור‪ ,‬שאדם‬
‫נעשה לשוטה רק אם עושה אחד מהדברים המוזכרים בברייתא ולא ציין שיש‬
‫חולקים‪ .‬וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' קל"ב‪) .‬ומשמע מדבריו שפוסק כר' הונא‪ (.‬וכן כתב‬
‫המבי"ט ח"ב סי' כ'‪ .‬וכן נראה שפוסק המהרי"ק בשורש יט'‪ ,‬אלא נראה שמסתפק‬
‫קצת‪ ,‬שמא אם עושה מעשים אחרים משונים וגדולים‪ ,‬כדוגמת אלו המוזכרים‬
‫בברייתא‪ ,‬נחשב גם לשוטה‪ .‬ולקמן נדון בדבריו‪ .‬והחתם סופר אה"ע ח"ב סי' ד' כתב‬
‫שגם הרשב"א בתשובותיו ח"א סי' תשס"ה סובר כן‪.‬‬
‫השו"ע בחו"מ סי' לה' סעי' ח' פסק כדעת הרמב"ם שאדם נחשב לשוטה גם אם‬
‫עושה שאר דברים של שטות‪ .‬וכן נראה שפוסק הב"י אה"ע סי' קי"ט‪ .‬ובפשטות זו‬
‫גם דעת הרמ"א שלא השיג‪ .‬אולם בספר זכרון יוסף )הועתקה תשובתו בספר משפטי‬
‫הדעת( פקפק בדבר וכתב שיתכן שאין הרמ"א סובר כן אלא דעתו כדעת ר' שמחה‬
‫ור' אביגדור‪.‬‬
‫הפוסקים שלאחר השו"ע נחלקו כיצד יש לפסוק הלכה למעשה‪ .‬הב"ש באה"ע‬
‫בסי' קכ"א ס"ק ט'‪ .‬והתורת גיטין בסי' קכ"א ס"ק ה'‪ .‬וכן בשו"ת אריה דבי עילאי סי'‬
‫כה' פסקו כהרמב"ם‪.‬‬
‫אולם הזכרון יוסף נטה שהעיקר להלכה כר' שמחה ור' אביגדור‪ .‬והדברי חיים‬
‫בחלק א' סי' נג' כתב להחמיר כהרמב"ם‪ ,‬והקל שם מטעם אחר‪ .‬אולם בחלק ב'‬
‫סימנים עד' עה' כתב שרבו בעל ים התלמוד עשה מעשה כדעת ר' שמחה ור'‬
‫אביגדור‪ .‬וכן פסק הוא הלכה למעשה‪.‬‬
‫תסד‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫אולם הרבה אחרונים נקטו שהדבר הוא ספיקא דדינא‪ .‬ועיין בספר משפטי הדעת‬
‫דף מ' שציין להרבה אחרונים‪ .‬ונראה שלמעשה הדבר הוא ספיקא דדינא‪.‬‬
‫ובאדם שהוא פיקח בכל דבריו‪ ,‬ובדבר אחד עושה מעשי שוטים המוזכרים בגמ'‪,‬‬
‫באותו הדבר שהוא עושה מעשי שוטים ודאי שדינו כשוטה‪ .‬ובשאר דברים שמתנהג‬
‫כפקח כתב הבית יצחק )כרך אה"ע סי' ד' ו'( שבדבר זה נחלקו התוס' והרמב"ם‪ ,‬והוי‬
‫ספקא דדינא‪ .‬ולפי מה שביארתי לעיל הדברים מוסברים‪.‬‬
‫ה‬
‫ודע שבספר תבואות שור סי' א ס"ק מו' כתב‪ ,‬שאדם שעשה פעם אחד מעשה‬
‫שטות‪ ,‬ואין במה לתלות את מעשהו‪ ,‬נעשה מוחזק לשוטה‪ .‬אולם הטורי אבן וכן כל‬
‫המשיבים בספר אור הישר בענין הגט מקליווה כתבו שאדם אינו מוחזק לשוטה‬
‫אא"כ עשה מעשהו ג' פעמים‪ .‬וכ"כ התורת גיטין סי' קכ"א ס"ק ה'‪) .‬ועיין בדברי‬
‫חיים ח"א סי' נג' מה שכתב בענין זה‪ .‬ודבריו קשים מהתוס' שכתבו שצריך שיוחזק‬
‫לכל מיני שטות‪ .‬ונ"ל שברש"י שם דף ד' ע"א ד"ה כמו מבואר שכדי שנחזיק אדם‬
‫לשוטה צריך שיתחזק ג' פעמים‪ .‬וע"ע בצמח צדק בעניני גיטין מה שכתב בזה‪(.‬‬
‫ולעיל ביארתי שהרבה פוסקים סוברים שכדי שנחזיק אדם לשוטה‪ ,‬צריך שיעשה‬
‫מעשהו דרך שטות‪ ,‬ולא מספיק מה שראינוהו סתם עושה מעשה שטות‪.‬‬
‫ו‬
‫הנו"ב בתשובה המובאת בספר אור הישר יצא לידון בדבר חדש‪ ,‬וכתב שגם לדעת‬
‫הרמב"ם הסובר שאדם העושה אחד ממעשי השטות נחשב לשוטה‪ .‬ונחשב לשוטה‬
‫גם אם עושה מעשה שטות שלא ממעשי השטות המוזכרים בברייתא‪ .‬מ"מ זה רק‬
‫בעושה מעשה של שטות‪ ,‬אבל אדם שהוא פיקח וחכם בכל דבריו‪ ,‬ואינו עושה‬
‫מעשה שטות‪ ,‬אלא שבדבר אחד נראה ממנו שהוא שוטה‪ ,‬משום שמדבר דברי‬
‫שטות‪ ,‬אדם זה אינו נחשב לשוטה לכל דבריו‪ .‬ומשמע שסמך על סברא זו הלכה‬
‫למעשה‪.‬‬
‫המקרה שדן בו הנו"ב היה הגט מקליווה‪ .‬הבעל אמר‪ ,‬שהוא בסכנת נפשות והוא‬
‫חייב לברוח‪ ,‬ממקום מולדתו שבגרמניה ללונדון‪ .‬דבר זה קרה שבוע ימים אחרי‬
‫החתונה‪ ,‬והנה שם הבעל התמיד בדיבורו ובמעשהו שבועים ימים‪ ,‬ובתוך זמן זה נתן‬
‫גט לאשתו‪ .‬הרבנים שהכשירו את הגט סברו שהבעל נחשב שפוי ומהטעמים הבאים‪:‬‬
‫א‪ .‬הבעל לא הוחזק ג' פעמים במעשה השטות‪.‬‬
‫ב‪ .‬יש לומר שהבעל שיקר בזה שאמר שיש לו פחד להשאר במקום וחייב לברוח‪.‬‬
‫יתכן שאמר כן כדי להפטר מאשתו‪ ,‬משום שמאס בה או מסיבה אחרת‪.‬‬
‫ג‪ .‬יתכן שהיה לבעל פחד אמיתי שמישהו רדפו‪ .‬והרודף וסיבת הרדיפה לא היתה‬
‫ידועה‪.‬‬
‫סימן כז‬
‫שוטה לענין גט ולשאר דברים‬
‫סה‬
‫והנה הטעם שלא הוחזק במעשי שטות לא היה ברור כ"כ במקרה זה כיון שהתמיד‬
‫בשטותו במשך שבועים‪ .‬ואף אם נאמר שכל זה חשוב למקרה אחד מ"מ די לנו שלא‬
‫נחזיקנו לעתיד כשוטה‪ ,‬אם לא נראה בו עוד מעשי שטות‪ .‬אבל כל זמן שלא ראינו‬
‫שרוח השטות עזבה אותו‪ ,‬יש לחשוש שהוא שוטה באותה שעה‪ .‬ולהכשיר הגט‬
‫מטעמים ב' וג' שהן טעמים טובים‪ .‬מ"מ נראה שהיה קשה להתיר מטעמים אלו‬
‫משום שרבני פרנקפורט קבלו עדים על אופן התנהגותו של הבעל ויתכן שהיה ניכר‬
‫שהיה לו פחד שוא‪ .‬רבני פרנקפורט פסלו את הגט ואסרו על האשה להנשא‪ .‬ברם הם‬
‫לא רצו לגלות סיבת האיסור‪ .‬מתוך דברי הנו"ב שהצטרף למכשירי הגט נראה שבא‬
‫להכשיר את הגט גם אם נניח שהיו לבעל פחדי שוא והוחזק בזה‪ .‬ונראה שהטעם‬
‫שכתבתי לעיל בשם הנו"ב‪ ,‬שאין דינו של הבעל כשוטה‪ ,‬היות ולא עשה בפועל‬
‫מעשי שטות‪ ,‬הוא עומד כשלעצמו ולא נאמר כסניף‪.‬‬
‫בהתר זה של הנו"ב האחרונים מביאים את דבריו ודנים בהם‪ .‬הבית אפרים דן‬
‫בדברי הנו"ב בחלק אה"ע סי' פט‪ .‬המקרה שהיה לפניו בבעל שחלה במרה שחורה‪,‬‬
‫והיה שרוי בפחד מתמיד‪ ,‬ועקב כך לא היה מדבר עם הבריות‪ .‬הבית אפרים כתב שיש‬
‫לדון אדם זה כשוטה‪ ,‬כי מה בכך שאינו עושה מעשה שטות‪ ,‬הרי אנו רואים שמחלתו‬
‫השפיע על כל אורח חייו‪ ,‬נתון בפחד מתמיד ואינו מדבר עם הבריות‪ .‬אולם למעשה‬
‫כתב הבית אפרים שאם יבדקוהו וימצא שפוי בשאר דברים יש לסדר גט‪ ,‬שלהלכה‬
‫למעשה יש לסמוך על הנו"ב‪.‬‬
‫בשו"ת דברי מלכיאל חלק ג' סי' קלז'‪ ,‬ובשו"ת נודע בשערים סי' ובשו"ת צמח‬
‫צדק החדש סי' קנג'‪ ,‬והחלקת יואב כרך א סי' כ'‪ ,‬הביאו את דברי הנו"ב וחלקו עליו‪.‬‬
‫וכתבו שמה בכך שאינו עושה מעשי שטות‪ ,‬מ"מ אם בדבר אחד דעתו משובשת‪,‬‬
‫ומדבר דברי שטות הוי שוטה לדבר אחד‪ .‬ולדעת הרמב"ם דינו כשוטה‪.‬‬
‫ברם מעיון בספרים אלו מתברר שהם לא ראו את הספר אור הישר והם העתיקו את‬
‫דברי הנו"ב משו"ת בית אפרים‪ ,‬ומתשובות מהרי"ם‪ .‬סי' ל' בעיון בספרים אלו‬
‫מתברר שהם העתיקו מקצת מדברי הנו"ב ולא הביאו דבריו במלואם‪ .‬הם כתבו‬
‫שדעת הנו"ב שאם אדם אינו עושה מעשה שטות אלא רק מדבר דברי שטות אינו‬
‫נחשב לשוטה‪ .‬אולם לא העתיקו את דברי הנו"ב המדבר בשוטה שכל מעשיו‬
‫בחכמה ובתבונה ורק בדבר אחד מדבר דברי שטות‪ ,‬או באדם שיש לו בדבר אחד‬
‫פחדים וכדומה‪ .‬ונראה שאם היו רואים את דברי הנו"ב בשלמות לא היו חולקים‬
‫עליו‪) .‬ובמיוחד שכל הקושיות שהקשו עליו הם משום שחשבו שהנו"ב מדבר באדם‬
‫שוטה‪ ,‬שהמעלה שלו שאינו עושה מעשי שטות‪ ,‬אלא רק מדבר‪ (.‬ועיין בספר משפטי‬
‫הדעת בדף מד' שתמה ג"כ עליהם‪.‬‬
‫ז‬
‫הצמח צדק החדש בסי' קנג' כתב היתר נוסף שאף אם פוסקים כהרמב"ם שסימני‬
‫שוטה אינם בדוקא הסימנים שהוזכרו בבריתא בחגיגה‪ .‬מ"מ צריך שיעשה דברים של‬
‫שטות גדולים כעין הדברים המוזכרים בברייתא שם‪ .‬ולפ"ז אדם שכל מעשהו‬
‫בתבונה אלא שבדבר אחד מדבר דברי שטות אין דינו כשוטה‪ ,‬משום שמעשה‬
‫תסו‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫השטות שעושה אינו דומה בחומרתו לדברים המוזכרים בחגיגה‪ .‬ולמעשה היתר זה‬
‫כבר כתוב במהרי"ק סימן יט' ובמהרי"ק החדש סימן כ'‪.‬‬
‫הצמח צדק למעשה לא סמך בנידון דידיה על התר זה‪ .‬אולם נ"ל שאם היה רואה‬
‫את כל תשובת הנו"ב ודאי שהיה סומך על סברא זו להלכה ולמעשה‪ .‬ואומנם בשו"ת‬
‫בית יצחק כרך אה"ע ח"ב סימנים ד' ו' כתב הלכה למעשה לסמוך על כך‪ .‬וכן פסק‬
‫בשו"ת נפש חיה סימן כז'‪.‬‬
‫ונ"ל לסמוך על התר זה הלכה למעשה מהטעמים הבאים‪.‬‬
‫א‪ .‬הרבה פוסקים סוברים שאין ההלכה כהרמב"ם אלא כר' שמחה ור' אביגדור ולעיל‬
‫ביארתי שזו גם דעת בעלי התוס' ורוב הראשונים סוברים כן להלכה‪.‬‬
‫ב‪ .‬אפשר לסמוך על סברת הנו"ב‪ ,‬והרבה סמכו עליה להלכה וכפי שכתבתי לעיל‪.‬‬
‫ג‪ .‬סברת הצ"צ היא סברא גדולה‪ ,‬ומצאנו שכן סובר המהרי"ק‪.‬‬
‫ח‬
‫ודע שהמהרי"ט אה"ע סי' טז'‪ .‬והנו"ב בספר אור הישר‪ .‬והאגרות משה אה"ע סי'‬
‫קכ' כתבו התר דמה שכתב הרמב"ם שאדם נחשב לשוטה גם אם עושה שאר דברים‬
‫של שטות כתב כן בהלכ' עדות וכוונתו לפוסלו רק לגבי עדות‪ ,‬אולם אין להחשיבו‬
‫לשוטה לשאר דברים‪ .‬אולם הזכרון יוסף ועוד אחרונים דחו שיטה זו וכתבו שאין‬
‫לסמוך ע'כ‪ .‬ועיין בספר משפטי הדעת שהרחיב בענין זה‪.‬‬
‫ט‬
‫מרה שחורה‬
‫בענין זה מצאתי הרבה אחרונים שהקלו בדבר‪ ,‬ועיקר טעמם שהיות ואינו עושה‬
‫מעשה שטות כלל אלא שהוא שרוי בדאגה ופחד אין להחשיבו כשוטה‪ .‬ועיין בענין‬
‫זה חת"ס אה"ע ח"ב סי' ב'‪ .‬ולעיל הבאתי שכן פסק הבית אפרים סי' פט'‪ .‬אמנם‬
‫העטרת חכמים סי' יז' החמיר בענין זה‪ .‬אולם המקרה שבא לפניו היה חמור בהרבה‬
‫מהמקרה שבא לפנינו‪ .‬ועיין בענין זה בספר משפטי הדעת שהביא הרבה מחברים‬
‫שהקלו בענין זה‪.‬‬
‫י‬
‫מסקנה להלכה ולמעשה‪.‬‬
‫א‪ .‬שוטה שעושה אחד מהדברים המוזכרים בגמ' בחגיגה‪ ,‬ועשה המעשה ג' פעמים‬
‫חשוב לשוטה‪.‬‬
‫ואם עשה מעשה שוטים פעם אחד‪ ,‬אפי' אחד ממעשה השוטים המוזכרים‬
‫בברייתא במגילה‪ ,‬ובשאר הדברים לא ראינו שעושה מעשה שוטים אין לו דין‬
‫שוטה‪ .‬רוב האחרונים בספר הישר וכ"כ התורת גיטין‪.‬‬
‫שוטה לענין גט ולשאר דברים‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫סימן כז‬
‫סז‬
‫אולם אם השטתה פעם אחד ועושה מעשי שוטים וכל דבריו מבולבלים וניכר‬
‫שעתה הוא שוטה‪ ,‬יש להחשיבו לשוטה כל זמן שניכר שדבריו מבולבלים‪ ,‬ודינו‬
‫לכל הפחות כקורדייקוס‪ ,‬שאינו יכול לצוות לכתוב גט‪ ,‬וכן אם ציוה כשהוא שפוי‬
‫ואח"כ עשה המעשים המוזכרים כאן‪ ,‬אין כותבים עד שישתפה‪) .‬כ"כ ר' שאול‬
‫מאמסטרדם המובא בספר הישר‪) (.‬ואין לתלות שעושה עצמו לשוטה כפי שעשה‬
‫דוד המלך‪ .‬שאין תולים בדבר זה אלא א"כ יש סיבה לתלות שרוצה לעשות עצמו‬
‫משוגע‪ .‬נו"ב בספר אור הישר‪ (.‬ובזה נראה לי לפשר בין שיטת התבואות שור‬
‫והדברי חיים שכתבו‪ ,‬שבפעם אחד נעשה אדם לשוטה‪ ,‬לבין שאר האחרונים‬
‫שכתבו שאין להחזיק אדם לשוטה בפעם אחד‪.‬‬
‫אולם אם עבר שטותו ועדין לא בדקוהו אם נשתפה‪ ,‬נראה שאין להחזיקו לשוטה‬
‫בפעם אחד‪.‬‬
‫שוטה באחד הדברים המוזכרים בגמ' בחגיגה ופיקח בשאר הדברים בדבר זה‬
‫נחלקו הרמב"ם והתוס'‪ .‬וכתב בשו"ת בית יצחק דהוי ספיקא דדינא‪.‬‬
‫שוטה בדבר אחד שלא מהדברים המוזכרים בגמ' בחגיגה מחלוקת הרמב"ם‪,‬‬
‫ורבינו שמחה ור' אביגדור‪ .‬וכתב הדברי חיים שראה מעשה להכשיר‪ ,‬וכן הורה‬
‫הוא להלכה ולמעשה‪ .‬וטעמו שכן סוברים רוב הראשונים‪ .‬אולם למעשה צ"ע‬
‫האם אפשר לסמוך על התר זה אחרי שהשו"ע פסק כהרמב"ם‪.‬‬
‫שוטה בדבר אחד וחכם ונבון בשאר הדברים ובדבר שהוא שוטה אינו עושה‬
‫מעשה חמור וגדול כדברים שהוזכרו בגמ' בחגיגה יש להקל שאינו שוטה‪ .‬ומטעם‬
‫זה יש להקל באדם שהוא נבון וחכם אלא שבדבר אחד מדבר דברי שטות‪ .‬וכן‬
‫סוברים להלכה המהרי"ק‪ ,‬והנו"ב והבית אפרים‪ .‬וכן פסקו הלכה למעשה הבית‬
‫יצחק והנפש חיה סי' כז'‪.‬‬
‫מרה שחורה ששרוי בפחדים ודאגות ואינו נוטה לדבר עם הבריות אולם אינו‬
‫עושה מעשה שטות וכשמדברים עמו מדבר לענין‪ .‬אדם זה אינו חשוב לשוטה‬
‫חת"ס ועוד הרבה פוסקים‪) .‬אולם היה מקרה קשה של מרה שחורה לפני העטרת‬
‫חכמים ופסק שנחשב לשוטה‪ ,‬והבית אפרים התיר גם במקרה קשה‪(.‬‬
‫אדם שהיה שוטה גמור והבריא‪ ,‬אולם לא הבריא לגמרי וניכרת בו מחלתו‪ ,‬אבל‬
‫אינו עושה עתה מעשים שיחשב בהם לשוטה ומבין בעניניו חשוב לפקח‪ .‬תשובות‬
‫הרשב"א ח"א סי' תשס"ה וח"ד סי' ר"א‪ .‬ועיין עוד בענין זה בספר משפטי הדעת‬
‫מדף נה' ואילך‪.‬‬
‫בכל מקרה שכתבנו לעיל ששוטה לדבר אחד יכול לגרש‪ .‬אין מועילה בדיקה‬
‫לשוטה כדי להכשירו‪ .‬אלא צריך להווכח שהוא חכם ומבין בשאר הדברים‪ .‬וכן‬
‫צריך שיבין משמעות הגרושין והגט‪ .‬וצריך לברר שמחשבות השטות אינם גורמות‬
‫לו לגרש‪.‬‬
‫תסח‬
‫אה"ע‬
‫ביכורי גשן‬
‫שאלה בכשרות מינוי סופר ועדים בגט משום עדות חצי דבר‬
‫א‬
‫שאלה שהתעוררה בבה"ד בענין כשרות מינוי שליח לכתיבת גט ומסירתו‪ .‬וסיפור‬
‫הדברים היה כך‪ .‬אשה נשאה בארץ וחייתה עם בעלה מספר שנים‪ .‬לאחר זמן נתפס‬
‫בעלה לעולם הפשע ונעצר באיטליה על סחר בסמים‪ .‬הוא נשפט על עברה זו למספר‬
‫שנות מאסר‪ ,‬ונשלח לכלא שמור ביותר באיטליה‪ .‬האשה פנתה לבה"ד ובקשה‬
‫שבה"ד ימצא דרך להוציא גט מבעלה ולהתירה מעיגונה‪ .‬הנהלת בתי הדין נענתה‬
‫לבקשתה ומינתה שליח את הרב ישי הוכמן שישתדל לבוא לבעלה לבית הסוהר‬
‫ולבקש ממנו שיפטור את אשתו בגט‪ .‬שליח בית הדין קיבל לידו שטר מינוי "כתבו‬
‫ותנו" כדי שהבעל ימנה סופר עדים ושליח למסירת הגט‪ .‬נוסח השטר הוא שהבעל‬
‫ממנה כל מי שיראה את חתימת ידו בשטר זה להיות סופר לכתיבת הגט‪ ,‬ושנים עדים‬
‫לחתימה ושליח למסירת הגט‪ .‬נוסף על כך הוסיף ביה"ד בשטר המינוי שהבעל ממנה‬
‫גם את ישי הוכמן להיות שליח לכתיבת הגט ומסירתו והרשה לו להחתים עדים כנ"ל‬
‫או למסור את הגט בעדי מסירה בלבד‪ .‬הוספה זו בשטר המינו של כתבו ותנו נעשתה‬
‫ביוזמת בית הדין ומטעמים שיבוארו לקמן‪ .‬לפי המקובל כשעושים מינוי בדרך זו‬
‫מזמינם ג' שבפניהם הבעל עושה את המינוים והבעל חותם על השטר‪ .‬ואח"כ הג'‬
‫שבפניהם נעשה המינו עושים מעשה ב"ד ומאשרים שבפניהם נעשו המינוים‪.‬‬
‫השליח יצא לדרכו הגיע לאיטליה יצר קשר עם שרות בתי הסוהר במדינה זו‬
‫וקיבל רשות להכנס לבית הסוהר‪ .‬אולם למרות בקשתו שיתירו לו להכניס עוד שנים‬
‫עמו‪ .‬לא קיבל התר אלא להכניס עמו אדם נוסף אחד בלבד‪ .‬השליח יצר קשר עם בית‬
‫הדין ושאל כיצד לנהוג‪ .‬ובית הדין הורה לו לעשות את המנויים כנ"ל אלא שבמקום‬
‫לעשות מעשה בי"ד על קיום המנוים‪ .‬יקיים הוא והאדם הנוסף עמו את הנעשה‬
‫בפניהם כעדים‪ .‬ויכתבו בפנינו עדים נעשה כל הנזכר לעיל‪ .‬השליח נכנס אצל הבעל‬
‫והצליח להשפיע עליו לתת גט לאשתו‪ .‬השליח הדריך את הבעל למנות כבשטר‬
‫המנוי והוא והעד הנוסף חתמו על השטר כהוראת בה"ד‪ .‬השליח והעד שהצטרף‬
‫אליו נכנסו לבי"ד באיטליה וקיימו את חתימת ידיהם והעידו שכל הכתוב בשטר‬
‫נעשה בפניהם‪ .‬ביה"ד באיטליה כתב מעשה ב"ד על השטר שהשטר התקיים בפניו‪.‬‬
‫השליח חזר ארצה כשבידו השטר‪ .‬ועתה התעוררה השאלה האם ‪ -‬בזה שלא נעשו‬
‫המנוים שעשה הבעל בפני ב"ד ולא נעשה מעשה ב"ד בזמן המנוי ‪ -‬האם נפסל שטר‬
‫המנוי ואי אפשר לעשות גט על פיו‪.‬‬
‫ב‬
‫ואסביר את הבעיה‪ ,‬בעדות של עדים ישנה מגבלה‪ ,‬שהעדות צריכה להיות דבר‬
‫שלם ולא חצי דבר‪ .‬משא"כ במנוי שנעשה בפני ב"ד אין בעיה של חצי דבר כי‬
‫במעשה בית דין אין חסרון זה‪) .‬וע"ע מה שאכתוב בענין זה בסוף אות ו'( וכמו כן‬
‫כאשר הבעל נותן גט מקוים ביד שליח אין בעיה זו‪ .‬וכפי שפרשו הראשונים כיון‬
‫חשש עדות חצי דבר במינוי סופר ועדים בגט‬
‫סימן כח‬
‫סט‬
‫שהגט עצמו הנמצא ביד השליח מוכיח שהבעל עשאו שליח למסור הגט ביד אשתו‪.‬‬
‫וכן כאשר אדם אומר לסופר בפני עד אחד‪ ,‬כתוב גט ומסור הגט לאשה בפני העד‬
‫שעמך אין חסרון של חצי דבר‪ .‬שהסופר והעד שעמו מעדים על כל מעשה הגרושין‪.‬‬
‫אולם במקרה שלנו השליח הגיע ארצה עם כתב מינוי החתום על ידו ועד נוסף‪ .‬והעד‬
‫נשאר בחו"ל כך שהגט אינו יכול להמסר בפניו‪ .‬במקרה זה יש לנו עדות על מינוי של‬
‫סופר ועדים ושליח למסירת הגט ויש בעדות זו חסרון של עדות חצי דבר וכפי‬
‫שיתבאר‪.‬‬
‫בשאלה העומדת בפניינו נחלקו הראשונים האם יש בעדות זו חסרון של עדות חצי‬
‫דבר‪ .‬נבאר את המחלוקת וכן נדון כיצד פוסקים להלכה במחלוקת זו‪ .‬ענין זה הובא‬
‫להלכה בקצרה בחו"מ הלכות עדות סי' ל' סעי' יג'‪ .‬ומה שנוגע לענינו הובא‬
‫בהרחבה בטור אבן העזר סימן קמב' בשם הרמ"ה‪ .‬ובשו"ע שם סעי' יב'‪.‬‬
‫תחילה נבאר סוגיא זו ואח"כ נדון להלכה‪ .‬שנינו במסכת ב"ב דף נו‬
‫"מתני' היו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמים‬
‫לו את הכל‪ .‬שנים בראשונה שנים בשניה ושנים בשלישית משלשין ביניהם‪.‬‬
‫גמ' מתני' דלא כר' עקיבא‪ .‬דתניא וכו' אלא שרבי עקיבא חולק בדבר זה‬
‫שהיה ר' עקיבא אומר דבר ולא חצי דבר‪ .‬ורבנן האי חצי דבר מאי עבדי ליה‪.‬‬
‫וכו'‪ .‬אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכרסה‪".‬‬
‫והנה בביאור החילוק בין שלשה כיתי עדים המעידים כל אחת על שנה אחת‬
‫מהחזקה‪ ,‬לבין שני כתי עדים המעידים כל אחת על שערה אחת לעשותה גדולה‬
‫נחלקו הראשונים‪.‬‬
‫א‪ .‬הרי"ף כתב שהחילוק הוא שכאשר שני עדים מעידים על אחד שישב שנה בקרקע‬
‫הוי העדות דבר שלם‪ .‬כי אם לא יבואו עדים אחרים על אכילת שאר שנים‪ .‬יש‬
‫תועלת בעדות‪ ,‬כיון שהיושב בקרקע יצטרך לשלם עבור פירות שנה לבעל‬
‫הקרקע‪ .‬אולם עדים המעידים על קטנה שראו בה שערה אחת אין נ"מ בעדותם‬
‫לשום דבר בלי צרוף עדות אחרת על עוד שערה ולכן הוי חצי דבר‪.‬‬
‫ב‪ .‬הרשב"ם בבא בתרא והר"י בתוס' בב"ק דף ע' ע"ב כתבו דהחילוק הוא שבעדות‬
‫חזקה כל כת מעידה על כל מה שיכלה לראות באותה שעה‪ .‬משא"כ בעדות‬
‫שערות כל כת אינה מעידה על מה שיכלה לראות באותה שעה דהרי אם היתה‬
‫בודקת היתה רואה שערה נוספת‪ .‬והרשב"א בגיטין סג‪ :‬הביא דעה זו ולא דחאה‪.‬‬
‫)יש באחרונים דעות בשיטה זו מה הדין אם היו העדים אנוסים ולא יכלו לראות‬
‫רק שערה אחת האם הוי עדותן חצי דבר‪(.‬‬
‫ג‪ .‬רש"י בב"ק דף ע‪ :‬פירש שבעדות שערות כל כת מעידה שראו קטנה אבל בעדות‬
‫חזקה כל כת וכת מעידה שרואה את היושב בקרקע כבעל השדה‪ .‬ואין שום רעותא‬
‫בעדותן‪ ,‬אלא שיתכן שהוא אינו בעל השדה ועל כך צריך שטר או חזקה ולכן‬
‫עדותן מצטרפת דכל עדות מסייעת לחזקה‪ .‬ועיין ברמב"ן במלחמות פרק מרובה‬
‫וכן ברמב"ן וברשב"א בב"ב שם שכתבו שזה הפרוש המיושב ביותר‪.‬‬
‫תע‬
‫ביכורי גשן‬
‫אה"ע‬
‫ד‪ .‬הרי' מיגאש כתב שלמסקנה אין חסרון לחכמים בעדות חצי דבר‪ .‬רק בשערות‬
‫משום שגם אם כת אחת תעיד שראו שערה אחת בכרסה ושערה אחת בגבה אינה‬
‫גדולה‪ .‬וע"ש כיצד פירש את הגמ'‪.‬‬
‫ובמס' גיטין דף סג ע"ב שנינו‬
‫מתני' האשה שאמרה התקבל לי גטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שאומרים‬
‫בפנינו אמרה ושנים אומרים בפנינו קיבל וקרע‪.‬‬
‫ובאור המשנה שאשה הממנה שליח קבלה‪ .‬וקיבל השליח את הגט‪ .‬דצריכה שתי‬
‫כיתי עדים להחזיקה כגרושה כת אחת על המינוי וכת אחת על הקבלה‪ .‬והא שכתוב‬
‫קרע מדובר בשעת הסכנה שהיו קורעים הגט מיד אחרי המסירה‪.‬‬
‫ובארו התוס' בדף סד‪ .‬שהא שצריך שני עדים שקיבל זה משום שמדובר שלא היו‬
‫עדים חתומים בגט דאם היו עדים חתומים בגט מספיק שהיה השליח מביא הגט‬
‫מקויים בפנינו‪ .‬או שהיו שני עדים מעידים שראו בידו גט מקויים‪ .‬ומ"מ לדעתם צריך‬
‫שני עדים על המינוי לשליח קבלה‪ .‬והתוס' שם בגיטין ובב"ק דף ע' הקשו על שיטת‬
‫הרי"ף ממשנה זו‪ .‬מדוע העדות של מינוי השליח לקבלה‪ ,‬והעדות של קבלת הגט‬
‫מצטרפות להחזיקה לגרושה‪ .‬הרי כל עדות הוי חצי דבר שאין כל נפקא מינה מעדות‬
‫האמירה והקבלה בלבד‪ .‬ובמסכת גיטין תרצו התוס' וז"ל‪:‬‬
‫"וי"ל דלמ"ד בגמ' שליש נאמן לא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה וכוליה‬
‫דבר הוא ואפי' למ"ד בגמ' בעל נאמן ה"מ כששלשתן יחד בעיר בעל שליש‬
‫ואשה כמו שאפרש בגמ' הלכך כיון שאם אין שלשתן בעיר לא צריכי עדי‬
‫אמירה לעדי קבלה כולי דבר הוא‪ ".‬עכ"ל‬
‫ונ"ל שכוונת התוס' שאם השליח לקבלה היה מקבל גט מקוים היה הדבר גלוי‬
‫לכל ע"י הגט והיה אפשר להחזיק האשה כשמגורשת ע"י עדי האמירה בלבד ותו לא‬
‫צריך לעדי מסירה‪ .‬ועיין בבאר יצחק חלק אה"ע סימנים ח' ט' דאמירת השליח שניתן‬
‫לגרושין אינה חשובה לעדות משום שמועילה ע"י עד אחד ואפי' ע"י פסול‪ .‬וע"ש‬
‫שביאר שאף אם קיבל השליח גט בלי עדים לא חשובה עדות האמירה לחצי דבר‬
‫שהרי יכלה העדות להיות עדות דבר שלם אם ימסר לו גט חתום בעדים לדעת הרי"ף‪.‬‬
‫ועיין בגמ' בב"ק ע' שלעדות שלימה אפשר לצרף עדות חצי דבר‪.‬‬
‫אולם התוס' בב"ק דף ע'‪ :‬דחו שיטת הרי"ף מחמת קושיא זו וכתבו שאין לתרץ‬
‫ולומר דלא הוי חצי דבר כיון שהשליח לקבלה נאמן לומר שניתן לו הגט לגרושין‬
‫וכנזכר לעיל‪ .‬דמ"מ אינו נאמן אא"כ ראו הגט בידו ואם כן עדי האמירה הוו חצי דבר‬
‫דכדי להחזיקה כגרושה צריכים גם לעדים שיראו הגט ביד שליח קבלה‪ .‬ולדעתם צ"ל‬
‫שמה שהגט יכול להיות גלוי ע"י שליח קבלה אינו חשוב כגילוי מלתא דבפועל כדי‬
‫להחזיקה בגרושה צריכים עדים לראות הגט ביד שליח קבלה‪ .‬וכן צריכים העדים‬
‫להעיד על כך‪ .‬ובסדר הגט במרדכי )שמקורו מספר התרומה( כתב שאין פוסקים‬
‫כהרי"ף בענין חצי דבר‪ .‬וע"ש מה שכתב לדעת הרי"ף‪.‬‬
‫חשש עדות חצי דבר במינוי סופר ועדים בגט‬
‫סימן כח‬
‫עא‬
‫ג‬
‫ועתה שבארתי מחלוקת הראשונים נדון בשאלה שהצגתי לעיל‪ .‬במקרה שלנו‬
‫הבעל מינה בפני עדים שליח שיכתוב גט ויגרש את אשתו‪ .‬ויש לדון האם עדות זו‬
‫חשובה כחצי דבר או כעדות דבר שלם‪.‬‬
‫ונראה שלדעת הרשב"ם ור"י ההולך בשיטתו וכן לדעת רש"י בב"ק אין פסול‬
‫במקרה שלנו של עדות חצי דבר דהרי עדי המינוי לכתיבה ולשליח להולכה ראו‬
‫באותה שעה כל מה שיכלו לראות‪ .‬אולם לדברי הרי"ף נראה שמנוי השליח להולכה‬
‫הוי עדות חצי דבר שהרי במינוי זה אין נ"מ לשום דבר‪.‬‬
‫והנה בדרך כלל כשאדם ממנה שליח לכתיבת גט אינו צריך עדות ע"כ‪ .‬דהסופר‬
‫כותב הגט ומוסרו לבעל‪ .‬והבעל נאמן לומר שהגט נכתב לשמה משום שבידו‬
‫לכותבו‪ .‬וכן כשהבעל מצוה לעדים לחתום לא הוי עדותם בחתימה חצי דבר‪,‬‬
‫דמעידים שהגט נכתב בכשרות‪ .‬ואם יצא הגט מיד האשה הוי עדות גמורה שהגיע‬
‫הגט לידה מידי בעלה‪ .‬ולסוברים שאומר אימרו כשר עדים המצוים בשם הבעל‬
‫לסופר לכתוב לא הוי חצי דבר‪ .‬שהרי הסופר נותן הגט לבעל‪ .‬ואף אם מצווים למסור‬
‫הגט לשליח להולכה נאמנים על כך שהם עושי הגט משום שהם חתומים בו‪ .‬ואם‬
‫ציוה הבעל באומר אמרו לעדים אחרים לחתום לא הרי עדותם חצי דבר דמעידים‬
‫דבר שלם דכתיבת הגט הוי דבר שהגט ראו