בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] מבחן הכתובה כמקור היסטורי – סמסטר א' פרק א' – מבוא :הסברים לנישואים -הנישואים בחברה היהודית * .1אדר-בוניס מ'" ,נישואים" ,משפחות בראיה סוציולוגית ואנתרופולוגית ,רעננה תשס"ח ,עמ' .141-111עמ' 1- 9בחוברת. הנישואים הם תקשורת פורמלית בין יחידים ומשפחות ,נערכים בטקס שמנוהל ע"י נציג ציבור והצדדים מסכימים על חובותיהם וזכויותיהם. הסברים לנישואים: נישואים כמנגנון אינטגרציה -קלוד לוי שטראוס טוען שנישואין הם פעולת חליפין בין שתי קבוצות בה גברים מקבוצה אחת נותנים מתנות לגברים מקבוצה אחרת .המתנה היא האישה אשר מספקת לגבר צרכים שונים, בראשם את הצורך להוליד ילדים .הנותן הוא האב ,והמקבל הוא הבעל. נישואים כמונעי אנרכיה מינית -הנישואים מונעים אנרכיה אך זה לא תפקיד אוניברסלי (בניגוד לטיעון הקודם) במקומות מסויימים בעולם ,בעיקר מדינות עולם שלישי ,הנישואים אינם מונעים קיום יחסי מין עם בני זוג נוספים מחוץ לנישואין .חשוב לציין שגם בחברות מערביות הנישואים לא מונעים את זה .צ'יין טען שאצל זוגות אמריקאיים אשר נשואים הרבה זמן ,שכיחות קיום יחסי מין בין בני הזוג פוחתת ,וכך גם גדלה הנטייה של הגברים לקיים יחסי מין מחוץ לנישואין .הוא מסביר זאת כך-ההנאה ממונוגמיה פוחתת עם השנים ומביאה לעלייה בקיום יחסים מחוץ לנישואין .כמו כן ,עם השנים ההשקעה של הנשים בקשר ילעה ופוחתת ההסתברות לנישואים שניים ופוחתת ההסתברות שהן יבקשו גט לאחר גילוי הבגידה .בקיצור-באר"הב ,נשים וגם גברים לא רואים ממש בנישואים הגבלה על יחסי מין. נישואים הם צורך כלכלי של נשים -בחברות בהן הנשים לא עובדות או ללא רכוש ,הנישואים הוא אמצעי להישרדות לאישה .רואים שנשים שהן בעלות הכנסה גבוהה יותר מתגרשות. נישואים חיוניים לגידול ילדים -נישואים יוצרים מסגרת מתאימה לגידול ילדים ,מבוסס על הנחה ביולוגית. הנישואים הם צורך של הגברים בעוצמה -גישה פמיניסטית .הנישואים הם אמצעי לדיכוי נשים .הגברים הם כמעמד שהאינטרסים שלו מוכרים על ידי מוסדות שונים-מדינה ,דת ,כלכלה .האינטרס הוא גם שליטה על משאבי מעמד הנשים-גופן ,הילדים ועבודת הנשים בבית ומחוצה לו וגם על הרגשות שלהן .ההנחה מתבססת על כך שנשים הן חפצים בעלי ערך והגברים הם הפועלים .ביקורת לגבי הטענה הזו -יש חברות שונות שדווקא החתנים נחשבים כמתנה .חתן טוב הוא בעל ערך-זרע טוב וממשפחה טובה .ביקורת נוספת היא שיש חברות בהן הנשים ממלאות תפקידים מרכזיים הקשורים לנישואים-שדכנית לדוג'. הסבר לנישואים אנדוגמיים -מצב שונה בו יש חתנים לכלות מתוך הקבוצה. שומרים על שלמות המשאבים הכלכליים של היחידים. זה שלחתן ולכלה יש קרובים משותפים מאפשר להם לתווך ביניהם בזמן מאבק ושומר על יציבות הנישואין. הסבר פסיכולוגי -החתן והכלה מכירים אחד את השני מגיל צעיר ,.מקל על המעבר בין רווקות לנישואים. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] הסבר פסיכולוגי נוסף -קשרי אח אחות הם קשרי אהבה חזקים (אך אסורים...דה!) לכן נישואי בני דודים הם פיצוי על זה( .נכון לגבי חברה מסויימת שהחוקרת חקרה.).. הערך המלכד של הנישואין ירד ,עובדה שלרוב נישואים מסתיימים בגירושים .ראיה נוספת לכך היא שהיחסים המתוחים בין משפחות המחותנים ,ובדיחות על המחותנים והחתן והכלה מצד המשפחות-קיצר זלזול. תפוצת נישואים וגיל נישואים שונה מחברה לחברה ומשתנה עם השנים .החברה המערבית המסורתית הייתה מאופיינת בשיעורי נישואים נמוכים יחסית בהשוואה לעולם 44% .מהנשים היו רווקות או אלמנות .דבר זה הושפע מהחינוך הנוצרי וגם נבע מגורמים כלכליים כמו חוקי הורשה לבן אחד ,שאר הילדים נידונו לחיי רווקות. בחברות אירופאיות גיל הנישואין היה גבוה יחסית לאורך השנים .נשים נישאו באמצע שנות העשרים וגברים בסוף שנות העשרים .נישואים בגיל צעיר ,מאפשר לפקח על יחסי המין של הנישאים .כששיעור הרווקות היה גבוה בחברות אירופאיות ,הפיקוח על יחסי המין היה רופף ושיעור ההריונות מחוץ לנישואין היה גבוה. בסוף המאה ה 11חלה עלייה בשיעור הנישואים וירידה בגיל הנישאים ,ושוב בשנות ה 04-14של המאה ה 04השיעור הזה ירד והגיל שוב עלה. השינויים שהתרחשו לא ממש משפיעים על העמדה החיובית לגבי נישואים .החברה האמריקאית שואפת לחיי נישואים יציבים וארוכים ואפילו יתחתנו בשנית .כך שאין ממש סתירה בין השאיפה למימוש עצמי והיחס לנישואים. מספר השותפים לקשר הנישואים- הדפוס המונוגמי הוא הדפוס הנפוץ אך לא המועדף .ברוב החברות הלא מערביות ,הדפוס הוא פוליגינה-גבר נשוי למספר נשים( .בעיקר במדינות אסלאם באפריקה) אחד ההסברים לתופעה הזו הוא הסבר דמוגרפי היסטורי .סחר עברים הביא לדלדול במספר הגברים והפר את האיזון המספרי בין הגברים לנשים .הסבר נוסף הוא הסבר כלכלי- הסחר בעבדים דלדל אוכלוסיה ויצר שפע של קרקע ,השפע עודד התפתחות חקלאית שתרם לחיוניות של נשים וילדים .משק בית כזה מאפשר חלקות בודה בין נשים והתמחות של כל אחת בתחום שונה( .יש תופעה שהראשונה מפקחת על האחרות) יש גם נישואים פוליאנדריים-אשה נשואה לכמה גברים .הנישואים האלה מאפיינים חברות הסובלות ממחסור באדמה והיא מבטיחה רמת פיריון נמוכה באוכלוסיה כולה .היא מונעת עומס על המשאבים ומסייע לקבוצות לשמור על שלמות הנחלה .זה נדיר יחסית אבל מתקיים בעיקר במזרח-כמו נפאל ,טיבט והודו. הנישואים במערב היו ונשארו מונוגמים .ואיפה היהודים נכנסים לתוך כל זה??היהודים הים בין ובין. במקרא רואים עדות לפוליגמיה .מלכים היו נושאים לכמה נשים וגם אנשים מהשורה (יעקב ואלקנע וכו וכו) ההסבר העיקר במקרא לפוליגמיה היה עקרות של האישה הראשונה .אך היו עוד הסברים כמו מסיבות פוליטיות-מלכים לקחו נשים כברית פוליטית. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] בהמשך התפתחו 0מסורות ,מונוגמית בישראל ופוליגמית בבבל .נקודת המוצא להתפתחות השונה הוא הויכוח ההלכתי בין שתי החברות השונות .ה"אי סבר שיש להגן על זכות האישה למונוגמיה-אבל לא פסל ניסואים פוליגניים אם זה בהסכמתה( ,בהמשך פסקו נגד נישואי פוליגניה) הבבלי -דבקו בטענה שאין חוברתו של הגבר לקבל הסכמה של אישה לנישואים עם אישה אחרת. הפוליגניה בחברה היהודית נבעה ממוסד הייבום-נישואי הגבר לאשת שאר בשר המת .לייבום היו 0תפקידים כלכליים -מגן על האלמנה כאשר היא נשארת בלי כלום ,וכך מבטיח מגנים עליה ,תפקיד נוסף הוא מתן שם למת. הייבום מותר רק אם לבת אין ילדים ואין לו המשכיות .יש מחלוקות על מנהג הייבום בין חברות יהודיות-חלק אוסרות זו וחלק העניקה מוצא מהמנהג ע"י חליצה-ויתור על ייבום. גם בקהילות היהודיות במצרים יש עדויות לנישואים פוליגיניים בכל השכבות החברתיות והתנאים שלהם מגוונים- עקרות אישה ,שהות גבר במקום אחר לזמן ממושך ועוד .שם המנהג לא גונה כמו בישראל ,כנראה בגלל ההשפעה של החברה המוסלמית על החברה היהודית. *ההלכה היהודית מכירה בכך שאישה אחת אהובה יותר מרעותה ,וגם אינה מחייבת לתת מגורים נפרדים לכל אישה-.רבנים במצריים לחצו על הגברים לא להפלות בין הנשים. בקהילות אשכנז היה איסור על ריבוי נשים .בישראל ,הרבנות הראשית אסרה באופן רשמי את ריבוי הנשים בכל עדות ישראל (חוץ ממקרים מסוימים). למי נישאים ולמי לא? איסור גילוי עריות -נפוץ מאוד בחברות אנושיות אך אינו אוניברסלי .הסבר אחד לאיסור הוא הרתיעה הטבעית מיחסי מין עם שאר בשר קרוב-אך הסבר זה נדחה -אין צורך באיסור אם אנשים נרתעים מכך בכל מקרה (דהההה) .כמו כן יש חברות שונות שלהן יש הגדות שונות על מיהו שאר בשר .הסבר נוסף הוא שהאיסור נועד למנוע התכנסות של קבוצת שארים בתוך עצמן שתגרום להתפוררות החברה .האיסור הזה מונע מאבקים על רקע מיני במשפחה ומאפשר תפקוד תקין של המשפחה כיחידה אחת .כמו כן האיסור נועד למנוע סתירות ואי בהירות של תפקידים שעלולים להפריע לביצוע מוצלח של התפקידים. נקודה חשובה-למרות האיסור על גילוי עריות ,התופעה מתוארת בסיפורי בריאת עולם כאמצעי הכרחי להולדה. מין הנישאים -נישואים דו מיניים או חד מיניים -הכלל הנפוץ הוא נישואים בין גברים לנשים .אלו הם גם השכיחים יותר .בחברות שונות התירו את הנישואים לבני אותו מין (באפריקה) .אבל נישואים חד מיניים לא ייחודיים לאפריקה .עד הזמן האחרון הכיר העולם המערבי (בחלקים נרחבים שלו) בצורות שונות של מיסוד הזוגיות ההומוסקסואלית וגם נישואים .חלק מסבירים את בכך שהנישואים הרומים הדגישו קשרי סולידריות והעברת נכסים כלכליים בין משפחות ,מגורים משותפים והולדה היו בעלי חשיבות משנית .הנישואים הנוצריים היו בעלי חשיבות אמונים בין בני הזוג ,שמירת אמונים והולדה .הנישואים הנוצריים האידיאליים היו נישואי שתי נשמות ,ללא יחסי מין וללא לידת ילדים .רק באלף האחרון ,החמירו הכנסיות את עמדתן והפיקוח בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] על הנישואים .היא אסרה על זוגות חד מיניים להינשא וקבעה עונש מוות .על אף האיסור התופעה (נישואים חד מיניים) לא נעלמה. תשלומי נישואין - הנישואים כוללים תשלומי מוהר ונדומיה בין משפחת החתן למשפחת הכלה .זאת הזדמנות הורשה לבנים או לבנות. המוהר אינו מיטיב עם הכלות כי הוא לא ניתן להן אלה למשפחתן .הנדוניה לעומת זאת כן מיטיבה על הכלה כי היא ניתנת לה על ידי אביהן ומשמש לנ כאמצעי הורשה-טענה זו נדחתה מכיוון שבגלל אופייה והיקפה ,היא לא סוג של ירושה אלא אמצעי לשלילת הירושה האמיתית מהבנות .זה נכון כאשר ערכה הכלכלי של הנדוניה הוא נמוך ,ולרוב היא באמת כוללת כלי בית ,מיטה ובגדים .זה נכון גם כאשר למרות שערך הנדודניה גבוהה ,הגבר ומשפחתו שלוטים ולא האישה .אך במקרים רבים הנדוניה היא כן מקור כוח לאישה-היא יכולה לחלוק אותה עם המשפחה החדשה או לשמור לעצמה. הנדוניה יכולה להקנות לאישה יוקרה ,בהיותה אשת קשר בין משפחות המקיימות ברית ארוכת שנים. תשלומי נישואים אצל יהודים - בתקופת המקרא האישה נקנתה באמצעות מוהר ששלים אבי החתן לאבי הכלה .בתקופת בית שני ,בגלל שפל כלכלי וקושי מצד חתנים לצבור דמי מוהר ,הונהגה כתובה-חוזה נישואים כתוב בו התחייבו לשלם מוהר במקרה של גירושים או התאלמנות .סכום המוהר המינימלי שנקבע בכתובה היה 044זוזים לבתולה ומאה זוזים לאלמנה או גרושה .כדי לקיים את המנהג תשלום המוהר בפועל ובאופן זה לבצע את הנישואים חויבו החתנים לתת לכלות חפץ בעל ערך סמלי בלבד .מטרת הכתובה היתה להעניק לנשים ביטחון כלכלי במקרה של גירושים או התאלמנות ,.וגם להקשות על הגברים לגרש את נשותיהן .נקבע שכל רכוש הבעל (שצבר בעבר ועתיד) ערב לכתובתה של אשתו .ברוב המדינות לא כופים את הסעיפים הכספיים בכתובה. בתקופת בית שני הונהג בחברה היהודית שילוב של מוהר ונדוניה ,וערכם נרשם בכתובה .ההלכה ראתה בגבר בעלים של הנדוניה והיורש החוקי שלה במקרה של מות האישה ,אך לאורך ההסטוריה הוסיפו נשים והוריהן לכתובה את התניית הנישואים בבעלות האישה על הנדוניה שלה וכך עקבו את ההלכה הבלתי שוויונית הזאת .היא העניקה לנשים זכות לנהל את רכושן ,לרשת אותו במקרה של מות הבן זוג ולהורישו לילדיהן. במאה ה 10סכום הנדוניות גרום להתרוששות הורי הבנות ולכן נאלצו לקבוע סכום סמלי אחיד של 044גולדן. באירופה כתבו זוגות יהודיים "הסכמות" בהן חילקו את הרכוש בין בני הזוג שווה בשווה .בהסכמות מהמאה ה11 והלאה ,ההסכמות חולקו שליש לאישה ,ושני שליש לגבר. .0אלבק ש'" ,טיבם של הנישואין" ,יסודות דיני הנישואין בתלמוד ,רמת גן תש"ע ,עמ' .00-9עמ' 14-10בחוברת. .1כלילי ר'" ,חידת תכלית הנישואין" ,מעליות כו (תשסו) ,עמ' .104-140עמ' 11-14בחוברת. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] * .4שרמר ע'" ,תפיסות של נישואים" ,זכר ונקבה בראם :הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד ,ירושלים תשס"ד ,עמ' .104-099עמ' 11-40בחוברת. המאמר עוסק בכיצד הבינו יהודי ארץ ישראל ויהודי בבל על טיבו של מוסד הנישואים. רקע תרבותי-ביוון ורומי העתיקה הייתה תפיסה שאמרה שנישואים הם חשובים להולדת צאצאים .דעה אחרת אמרה שנישואים הם שותפות מלאה בין בני הזוג בכל דבר בחייהם .דבר זה התבטא בחקיקות ,מקורות ספרותיים ,ציורים על מטבעות ועל מצבות קבורה. נישואים בחברה היהודית -פריה ורביה :ישנה עמדה שאומרת שצורת ההתייחדות היחידה האמורה להתקיים בין גבר לאישה הוא לשם פרו ורבו בלבד .הצידוק העיקרי לנישואים הוא העמדת ולדות .חכמים רבים מצדדים בגישה זו. רואים זאת לפי ההכלה שאומרת שאם היה נשוי לאשיה ולא ילדה במהלך 14שנים ,רשאי לבטל את הנישואין. גם בקרב חכמי בבל היתה מקובלת התפיסה הזאת ,ואף היתה מקובלת בכלל קרב הציבור היהודי בבבל .ריבוי העדויות לדבר זה מראה שזה היה הלך הרוח באותם זמנים ,גם בבבל וגם בישראל .בנושף לאמירות של החכמים יש לנו את ההתנהגות בפועל שמחזקת את הטענה .גבר הנושא הרבה במטרה שיהיו לו הרבה ילדים .ההתנהגות בפועל של הציבור הרחב בכל הקשור לנישואין משקפת את התפיסה שרווחה בו ביחס לתכליתם העיקרית-ההולדה .גם חתונה בימי רביעי וחמישי כי בהם הברכה לפרו ורבו (חמישי ושישי). מצילות אותנו מהחטא -תפיסה נוספת היא שהנישואים מצילים מפני היצר המיני .נישואים בגיל צעיר הם ערובה בפני פיתויו של היצר המיני .הנישואין נועדו לתעל את היצר המיני למסגרת הלכתית לגיטימית .מוצאים עדות לזה במקורות רבים .ההמלצה לנישואין בגיל צעיר כי לא להתפתות חלה גם על הגבר וגם על האישה .אם האדם לא חטא, ולא התפתה ליצרו המיני ,הנישואים מצליחים במשימתם. אשר חיבר האלוהים -ישנה השקפה נוספת שאומרת שהקשר הזוגי הוא לא פרי בחירה אישית של בני אדם אלא מכוון ע"י האל. למעשה הנישואים הם סוג של קשר בין גבר לאישה המממש את התוכנית האלוהית .האדם מוצא את בן זוגו שיועד לו משמיים .למעשה כאן מטרת הנישואים הוא להביא למימוש הסופי של הבריאה :זכר ונקבה ברא אותם .האל הוא זה שקובע את בן זוגו של האדם ,ואין מקום להתערבות אנושית-.זו לא היתה השקפה מקובלת בציבור הרחב.... לא טוב היות האדם לבדו -תפיסה נוספת הרואה את הנישואים כמסגרת שבה מממש היחיד את עצמו בהתחברו לבן זוג ,גם בלי מימוש המשימה להוליד ילדים .הבדידות היא דבר שלילי .קשר הנישואים בין אישה לגבר הוא תנאי הכרחי לחיים מאושרים .התפיסה (בניגוד לראשונה) אומרת שזה שהנישואים לא כשלו אפילו אם לא הצליחו להביא ילדים לעולם ,מפני שהנישואים הוא קשר אישי ,שעיקרו באושר האישי של בני הזוג בחייהם המשותפים. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] פרק ב' – חקר הכתובה והנישואים -השימוש בכתובות כמקור היסטורי * .5בר-אילן מ'" ,נישואין ושאלות יסוד אחרות בחברה היהודית בעת העתיקה" ,קתדרה ( ,101תשס"ז) ,עמ' 10- .01עמ' 41-54בחוברת. ממהור לכתובה -במהלך השנים ,היה שינוי באופי התשלום על הנישואים .חוקרים רצו לדעת מדוע זה קרה .השנויים התבטאו בכמה אופנים: מתשלום לאבי הכלה (מוהר) לתשלום לכלה -העובדה שאת התשלום מקבלת הכלה ולא אביה היא ביטוי לאינדיבידואליזם .תשלום מוהר הוא ביטוי לכך שהבת נתפסת כרכוש ושאין לה אישיות עצמאית ,ובאותו זמן המוהר ביטא את מעמד האב .הכתובה משקפת את ערכה של הכלה .תשלום הכבד לאבי הכל המבטא חוב ממשי של החתן לאב ,על ההשקעה הכלכלית שהשקיעו בגידולה .תשלום הכבר לאשתו ,ללא התערבות ההורים ,מבטא מעבר למשפחה גרעינית חדשה .האישה הפכה לישות אשר יש להתחשב בדעתה ואינה סחורה יותר .הכתובה היא דרך של האישה להיות יורשת אביה .השינוי הזה משקף אתץ עליית מעמדו של הפרט בחברה ,במיוחד מעמד האישה .זה התרחש בעקבות שיפור מצב החקלאוץת ,שהוביל לעלייה ברמת החיים. מהתחייבות בעל פה להתחייבות כתובה -שינוי מדיום .שינוי שחל במקביל לעלייה בשיעור יודעי לקרוא וכתוב בחברה והכרה ביתרונו של מסמך כתוב על המילה שבעל פה .מעבר לגישה מקצועית יותר ,אשר עוזרת להגיע לרמת צדק שיפוטי גבוהה יותר .מייחסים את העלייה בשיעור יודעי קרוא וכתוב לשמעון בן שטח אשר יישם את "תקנת חוק חינוך חובה" ,וגם ייסד את תקנת הכתובה .הכתובה משקפת חברה יהודית תלמודיץ- אשר יודעת לקרוא ולכתוב ,בניגוד לחברה המקראית. מתשלום מיידי לתשלום דחוי -שיטת תשלום שונה .המוהר הוא תשלום שמשלם החתן לאבי הכלה ביום שהוא קונה את הסחורה .זה יכול להיות כסף או שווה כסף .בכתובה מדובה בהתחייבות אשר ספק אם תיפרע אי פעם או שתיפרע בזמן בלתי ידוע בעתיד . .המעבר זה מבטא "הנחה" משמעותית לקונה -כלומר ירידת ערך הסחורה .אישה הקנויה בכתובה עולה פחות מאישה הקנויה במוהר .הנדוניה מייצגת טת העבודה שהסחורה גרועה כלכך עד שבעל הסחורה (האב) משלם כסף ללקוח-ההחתן. כדי להסביר את הישנויים האלה ,אפשר להניח שהיו שינויים ביחסי כוחות השוק ,יחסי היצע וביקוש .אפשר להסביר ירידת ערך של סחורה באחד משני ההסברים הבאים או שילוב שלהם :גידול בהיצע כלומר ריבוי נשים .ירידה בביקוש-כומר הקטנה משמעותית של כמות הקונים-מוות של גברים רבים ללא שינויי במספר הנשים. .0גסטר מ' ,הכתובה בהשתלשלותה ההיסטורית ,ברלין -לונדון ,1904עמ' .40-9עמ' 51-04בחוברת. * .0שרמר ע' ,מבוא ,זכר ונקבה בראם :הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד ,ירושלים תשס"ד ,עמ' .00-11עמ' 01-00בחוברת. מאמר ממש לא חשוב ומיותר על איך לחקור את נושא הנישואים וחיי המשפחה בתקופת המקרא והתלמוד ,ולא מדבר על תוכן אלא במה צריך להתמקד במחקר .מחפשים לדעת על חיי הנישואים עצמם ולא הטקס עצמו .על המשפחות הממוצעות ולא על מלוכה או סיפורים של יחידים .זהו .מאמר מעפן. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] פרק ג' – הנישואים בישראל :תלמוד הלכה ומנהג * .1שרשבסקי ב"צ" ,קידושין ונישואין" ,דיני משפחה ,ירושלים תשנ"ג ,עמ' .10-05עמ' 00-11בחוברת. דין -לגני נישואין מדובר בדין תורה החל על אזרחי ישראל ותושבים שאינם אזרחים. קידושין ונישואין – כבר על ידי פעולת הקידושין נקשרה האישה לאיש מבחינה משפטית .פעולה זו מייעדת לו את האישה ואוסרת אותה על כל איש אחר ,מתוך המילה קדוש-אסור על כל דבר אחר .מאורסת נחשבת כאשת איש ,כך שאפילו אם אינם נישאים ורוצים להיפרד ,צריך גט .הנישואים הם הדרך למסד את הקשר לחיי אישות ,כי לפני הנישואין זה אסור. הבחנה בין קידושין לנישואין -היום המעמד מתרחש ביחד ,אבל חשוב לדעת שצריכות להתקיים שתי הפעולות הללו. בעבר היה רווח של זמן בין הקידושים לנישואים ,אבל היום יש עדות מסויימות שעדיין שומרות על מרווח הזמן הזה וכמו כן יש זוגות שרוצים להסכים על הפרדת רכוש ולכן צריך לקיים את שני האירועים בנפרד .קידושין-חתימה על הסכם ,ואז נישואין. דרכי קידושין -ישנם 1דרכים לקידושין אבל לכולם יש כלל אחד-האישה אינה נחשבת אשת איש אלא אם נתקדשה כראוי. קידושי שטר -באיש מוסר בפני שני עדים מסמך בו כתוב הרי את מקודשת לי ונזכרים במסמך שמותיהם של בני הזוג( .זו לא הכתובה!!!!!) קידושי ביאה -אומר לה בפני עדים הרי את מקודשת לי ואז הם מתייחדים-מאוד התנגדו לדרך הזו! כי זאת חוצפה. קידושי כסף -החתן מוסר לכלה לבעלותה בנוכחות שני עדים כשרים כסף או שווה כסף לשם קידושין .היום המנהג הכללי הוא טבעת חלקה ושווה לא פחות מפרוטה .ושוב הרי את מקודשת לי בלה בלה בלה .כיום זו דרך הקידושים המקובלת ביותר והיחידה תכלס. חשוב שיהיו שני עדים ,לא כעדי הוכחה אלה שייכים למעשה הקידושין .אין עדים ,אין קידושין .גם אם היה רק עד אחד ,הקידושין לא תקפים. הפורמליות בטקס הקידושים באה להבטיח שהאיש והאישה עשו זאת מרצונם הטוב ובהסכמה מלאה. חשוב שהטבעת תהיה של הבעל ,כלומר קנה אותה מכספו שלו כי הוא מעביר אותה לאישה .אם הטבעת הייתה כבר שייכת לאישה ,קיים חשש שהקידושין לא תופסים. הנוסח "הרי את "..לא מחייב כל עוד מה שהוא אומר לא משתמע לשני פנים. כיום ,כדי למנוע בלבלול ,הקידושים נעשים בנוכחות רב ובנוכחות מנין ומשתמשים תמיד בנוסח "הרי את.".. תוצאות הקידושין-המקודשים אסורים לאחרים .זה חל גם על הגבר וגם על האישה .הם נחשבים כבעל ואישה רק לחומרא .אין אסורים לאחרים אבל אין להם עדיין זכויות כשל זוג נשוי או חובות של זוג נשוי .במיוחד אסור יחסי אישות" .אסר לנו את הארוסות" הארוסות גם לא יורשות כלום במידה והחתן מת לפני הנישואין. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] הנישואין -תחת החופה ,בנוכחות שני עדים כשרים .כיום מביאים את הכלה לחופה ,שם מחכה לה החתן .שם מברכים על הקידושים ,טבעת ,הרי את ואז נישואין .חלק טוענים שכדי שייחשבו נשואים עליהם להתייחד מיד אחרי ברכת הנישואין .וכמובן שגם צריך מניין. חשוב לדעת שלמרות שזה נערך ביחד ,אלו (קידושין ונישואין) שתי פעולות משפטיות שונות .בגדול מי שעושה את כל העניין הזה בנוכחות 0עדין בלבד ,בלי רב שיפקח וכו עדיין נחשבים נשואין ,אבל יש איסור לעשות את זה מחשש לבילבולציה וסתם בלאגן. הרבנות בודקת אם אפשר להשיא את הזוג הצעיר או אם יש התנגדויות ועדויות למשהו פסול. כיום צריך להירשם ברבנות ,ורק על ידי רב וצו צו צו ..גם עם עוברים על החוקים האלה ,ועשויים מה שבא לכם ,זה לא חוקי אבל הנישואין תקפים אז דיר באלק. * .9שרשבסקי ב"צ" ,כללים בדבר חיובים וזכויות בין בעל ואשה על יסוד הנישואין" ,דיני משפחה ,ירושלים תשנ"ג, עמ' .145-90עמ' 14-11בחוברת. עשרת חיובי הבעל: א .מזונותיה (= כלכלת האישה) ב .כסותה = בגדים ג .עונתה = חיי אישות ד .עיקר כתובתה ה .רפואה = הוצאות הקשורה לרפואה. ו .לפדותה אם נשבית ז .קבורתה ח .להיות ניזונה מנכסיו ולשבת בהם גם לאחר פטירתו. ט .בנותיה ניזונות מנכסיו עד שיתארסו י .כתובת בנים דכרין = לאחר שהבעל נפטר הבנים מהאישה הראשונה זכאים לכתובה ,נוסף לחלק הכללי בירושת האב שמגיע להם. ארבעת זכויות הבעל: א .מעשה ידיה = העבודות שהאישה דרושה לעשות בבית. ב .מציאתה = אם האישה מוצאת מציאה -המציאה שייכת לבעל. ג .פירותייה = פירות נכסייה שייכים לבעל. ד .ירושתה = הבעל יורש את אשתו. כל החיובים והזכויות האלה לא תלויים בהסכם או בפעולה משפטית ,אלא -קיימים בתוקף אקט הנישואים .כל אלו הם חובות מטעם הדין -כיוון שנשא אותה .גם במקום שבו לא קיימת כתובה -חייבין הבעל והאישה בכל אלה. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] יש מחלוקת האם החיוב למזונות ולכסות הוא מהתודה או מדרבנן (חכמים) ובגלל המחלוקות כאשר הבעל מקדש את האישה הוא אומר "כדת משה וישראל" -כדת משה-לפי דין תורה .כדת ישראל -לפי דין חכמים. ישנה אפשרות של תנאים נגדיים והסכמים שונים בין הבעל והאישה -אך הם תקפים רק בדיני ממונות .כל דבר שאינו דין ממונות ולקוח מין הכתובה -אין להתנות עליו תנאי (לבטל אותו או להחליט על סעיף אחר במקומו). על ענייינים שהם עיקר כתובתה ,עונתה וירושת הבעל אי אפשר להתלות תנאים : עונתה :ייחסי אישות ,החיוב לכך הוא מדאורייתא (תורה) .אי קיום התחייבות זו של הבעל לאישה יכול להוביל לצער שבגוף ,כלומר -לסבל גופני לאישה "וצער שבגוף אינו ניתן למחילה" .החובה היא של הבעל כלפי האישה ,והאישה אינה חייבת בחובה זו כלפי הבעל .ואם אינה מקיימת חובה זו היא לא נקראת מורדת (בניגוד לבעל). עיקר כתובתה :העדר חובה זו יוביל לכך שזה לא יהיה קשר נישואים ,אלא ,זנות. ירושת הבעל :הבעל יורש את אשתו ,גם בזמן נישואיהם וגם לאחר מיתתה .הבעל יכול לוותר על זכות זו רק בזמן שבין הנישואים לקידושים. סילוק אפשרי לגבי יתר זכויות הבעל -הצדדים יכולים עוד לפני הנישואים להביא להפרדה מוחלטת של נכסי האישה. כך היא תהיה היחידה לשלוט בהם ,מבלי שתהיה לבעל זכות להתערב .גם היום ניתן לעשות את ההפרדה הזו -קודם מסדרים את הקידושים בנתינת הטבעות ,מפסיקים את הטקס ,בנוכחות עדים חותמים על ההסכם הנ"ל ורק אחרכך מתחילים בברכות הנישואים (עושים הפרדה בין הנישואים לקידושים) חוץ מעניין ירושת האישה ,בני הזוג יכולים להסכים בניהם ,לאחר הנישואים ,על היחסיהם הכספיים – יש צורך בהסכם קניין פרומלי ולא מספיקה רק אמירה או כתיבה בלתי פורמלית. הנישואים בימים קדומים: פעם היה הגבר נושא אישה מבנות משפחתו .פילון אומר שיקחו לאישה אישה מקרוביה ,ואם לא – ממשפחתה או משבטה .כל זאת על מנת שלא יסתובבו שטחי הנידוניה משבט לשבט ,אלא שישארו בחלקם של הבעלים הראשוניים .ואם כהן היה מתחתן עם בת ישראל או הפוך – היו קונסים אותם" :כדי שיהא אדם מידבק בשבטו ובמשפחתו". בטקסט עולה השאלה האם גם לפילגשים היו קידושי כתובה ,התשובה -כן ,בימים קדמוניים היו להן קידושים ,אומנם לא כמו הנשים הרגילות "כדת משה וישראל" אבל הן היו חשובות כמו אשת איש והיו צריכות גט. נישואי קרובים -כמו שמוזכרים בתחילת המאמר ,היו מנהג פעם ולא הלכה .ועל כן אין שום איסור שאוסר לשאת אישה שהיא לא מהמשפחה או מהשבט. באותה תקופה -אישה שרצתה להינשא לגבר שאינו מהשבט שלה נקראה " :פונדקיתא" או "דונה". השתלשלות :דאגו לחתן בתוך המשפחה > בתוך השבט > משפחות מיוחסות > משפחות מיוחסות בכשרותן > משפחות מיוחסות בידיעת התורה. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] פרק ד' – שיטות נישואים במקרא ובזמן קדום * .14אלבק ח'" ,הנישואין בימים קדומים" ,תורה שבעל-פה ג (תשכ"ה) ,עמ' ט-טז .עמ' 19-91בחוברת. היה מנהג קדום שאדם ישא אישה מבנות משפחתו .נאמר בתורה במפורש כי אברהם ,יצחק ויעקב עשו כך .ובספרים החיצוניים נאמר כי גם נוח עשה זאת .כמו כן גם אישה יהודיה היתה נישאת לאיש ממשפחתה ומבית אביה .אם לא נמצא כזה יקחו לה ממשפחתה ומשבטה כדי שנכסי הנדוניא לא יעברו משבט לשבט – פילון שדיבר על כך מקשר נישואי קרובים לנישואי בני אותו שבט .משה ציווה שהנחלה תישאר בכל שבט ואם אישה נישאת לאיש משבט אחר, נחלתה תשאר בתוך שבטה שלה – אישה כזו נקראה פונדקית (זונה) .ישנה פרשה שאומרת שזה תקף לכל הדורות ולא רק לבאי הארץ. אומרים כי חמשה עשר באב נקבע ליום טוב כי ביום זה הותרו השבטים לבוא זה בזה – מכאן אכן משתמע שבהתחלה נאמר כי זה תקף לכל הדורות ,ואחר כך דרשו שזה רק בדורם של באי הארץ. לוין ,בגנזי קדם נותן דוגמא למישהו שאביו משבט נפתלי ואמו משבט דן – הוא סובר שהמצווה שבתורה נאמרה לדורות ולא דיברה תורה בבת יורשת נחלה בלבד אלא בכל הבנות ,גם אלה שיורשות כי אחיהן נפטר .גם משפחות יהודה ולוי התחתנו זו בזו .האיסור היה תקף כאשר מדובר ביורשת נחלה ,לכן כאשר מוצאים מקום בו נשאו נשים משבט אחר ניתן לאמר כי נשים אלה לא היו יורשות נחלה בשעת נישואיהן. מפשוטם של הכתובים ניתן להבין שהאיסור מתייחס רק לדור המדבר ,אבל בתרגומים שהובאו ניתן לראות שמשפחות אכן הקפידו על כך .הוכחות נוספות ניתן למצוא במשנה בכורות ובתוספתא :שם נאמר כי מי שיורש את אשתו יחזיר ביובל את הנכסים למשפחה ו"מוציאין מידיו" – כי נאמר שהנחלה לא תסוב ממטה למטה .לא מדובר רק ביובל אלא בכל הנכסים שירש הבעל מאשתו – כולל קרקעות על מנת שלא יעברו למשפחה אחרת .מי שכן התחתנו בעירוב שבטים – נקנסו .בהמשך נותן דוגמאות לנישואי משפחה כהוכחות לכך שזה היה קיים באמת – למשל שנאמר שלא ישא אדם אישה עד שתגדל בת אחותו. כדת משה – כמשפט משה – חייב את כל החיובים המפורטים בתנאי הכתובה .להדגיש שלוקחה כאשתו הגמורה ולא כפילגשו ,כי גם לפילגש היו קידושין .יש מחלוקת בין הכותבים – אחד אומר שהיתה לפילגש כתובה אבל לא תנאי כתובה ואחר אומר שלא היתה כתובה לפילגש .רב אחר אומר שפילגש הוא בלא קידושין ובלא כתובה ,אך הוא כנראה מתייחס ליוונים ולרומיים כי בישראל לפילגש כן היו קידושין ,לא כקידושי הגבירות "כדת משה וישראל" אבל כן היו קידושין והן גם היו חשובות כאשת איש והיו צריכות גט. על כל הראשונים מוסכם שאין צורך לומר בשעת הקידושין או לכתוב בשטר האירוסין "כדת משה וישראל" אך בכל זאת עשו זאת .לשון זה נמצא כמעט בכל הכתובות הידועות לנו .לשון זה אינו רמז לקידושין עצמם אלא למה שאמר הבעל אחרי הקידושין ולפני הנישואין ,שתהיה לו לאישה ותחיה איתו חיי נישואין כדת משה וישראל והוא יפרנס אותה וכו' .בשעת מסירת הכתובה לאשה אומר הבעל שהיא נכנסת לרשותו כדת משה וישראל בכתובה זו .קידושין לכוד וכתובה לכוד – הבעל צריך לכתוב בכתובה :כדת משה וישראל "להודיענו שלא כתב לה כתובה אלא להתנהג עמה כדת משה וישראל". בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] פונדיקתא – אישה שנישאה לאיש זר שלא משבטה ,זונה .במדרש שיר השירים נחלקו מי היו הנשים ורבנין אומר: יבמות היו .למה נקראות היבמות זונות? כל אחת מהיבמות טענה שיש לה בן של קיימא (שאינו נפל) והיא פטורה מהייבום ומותרת להנשא לאיש זר ואישה שרוצה להנשא לאיש זר קרויה פונדקיתא. חיזוק למנהג לשאת אישה מבנות המשפחה היה הנוהג הקדום של המשפחות לרשום ספרי יוחסים או מגילות יוחסים .כבר מימי בית ראשון .היו רשימות של משפחות .הרשימות לא היו חשובות רק לעניין החיתון אלא גם לחלוקת משרות חשובות שנמסרו רק למשפחות מיוחסות ,כגון להיות דיין בדיני נפשות. בחמישה עשר באב כשהבנות יוצאות וחולות בכרמים ,המיוחסות היו מתפארות בייחוסן ואומרות" :אל תיתן עינך בנוי ,תן עינך במשפחה" כשאחד מבני המשפחה נתן עינן בנוי ולא במשפחה ,היו בני המשפחה מוחים ועשו סימן לדורות שלא יתערב זרעו בזרעם וזוהי קצצה – כלומר נקצץ פלוני ממשפחתו. בזמן מאוחר יותר לא הקפידו על ייחוס המשפחה אלא על ידיעת התורה שהיתה מצויה במשפחה זו ,שכן ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ .לעולם אדם ימכור כל מה שיש וישא בת תלמיד חכם וישיא את ביתו לתלמיד חכם .כך התרחב החוג מנישואין בתוך המשפחה לנישואין למשפחות מיוחסות ,וממיוחסות בכשרותן למיוחסות בידיעת התורה. * .11גבריהו ח'" ,שיטות נישואין במקרא" ,מחניים פג (תשכ"ג) ,עמ' .10-10עמ' 94בחוברת. לפי כל המקורות משפחה ישראלית היא מונוגמית .בתנ"ך מוזכרים סה"כ תשע פעמים של נישואים לאישה שנייה בעיקר בגלל עקרות הראשונה (אברהם ושרה ,רחל שהביאה את בלהה חנה ופנינה) .מלכים נהגו להרבות בנשים בגלל יוקרה ודיפלומטיה היו בעלי כסף ,השפעה וכד' .גבריהו ממקור 11מגלה לפי הפסוק שאלוהים אומר לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" אומר שמולדת ובית אב הם שני דברים שונים .מולדת כוונה בית אם ובית אב תרתי משמע .לפי הזמן העתיק מדובר בכך שהגברים היו חסרי בית קבוע .ילדים גדלו אצל האם והאבא היה מבקר את האמא ואת הילדים והיה הולכת למולדת של אישה אחרת ולבית אם של אמא אחרת .למעשה האח הבכור היה מעין אב .בשה"ש ישנו פסוק "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" .מי שדואג לנישואי הבת הם האחים כי האבא היה יושב כל פעם בבית אחר .כאשר אדם רוצה להתחתן עם מישהי האיסור הוא על כל אישה מלבד אחיות מבית האמא .לפני מתן תורה בני אב יכלו להינשא אם אינם בני אם אחת .רק בתורה "ערוות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערוותן" .לדוגמה במקרה של אברהם ושרה ,אמר לפרעה "זו אחותי" ולא שיקר שכן היא אחותו לא מאותה אם .כנ"ל סיפור אמנון ותמר :אחים מאבא (דוד המלך) והם הכירו את ההלכה הקדומה שניתן להתייחד ולשכב אח ואחות אם לא בני אותה אם. * .10נויבואר י"י" ,קידושי כסף" ,תולדות דיני הנישואין במקרא ובתלמוד :מחקר היסטורי משווה ,ירושלים תשנ"ד, עמ' .10-14עמ' 95-90בחוברת. אישה נקנית ב 1-דרכים :כסף,שטר וביאה.כסף -בית שמאי אומרים דינר או שווה דינר .ובית הלל אומרים -בפרוטה או בשווי פרוטה .והאישה קונה את עצמה ב 0-דרכים :בגט ,ובמיתת הבעל .והאישה שהשתמשו בה לייבום -נקנית בביאה (של אח הנפטר) ,וקונה את עצמה -בחליצה ובמיתת הייבם. בקידושי כסף נותן האדם לאישה חפץ או מטבע בעל ערך מינימלי הקבוע בחוק ,תוך הסכמה הדדית ,והחתן מציין בפירוש את הסיבה למתן החפץ. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] * .11נויבואר י"י" ,קידושי ביאה – הקידושין המקוריים" ,תולדות דיני הנישואין במקרא ובתלמוד :מחקר היסטורי משווה ,ירושלים תשנ"ד ,עמ' .44-10עמ' 90-141בחוברת. זו צורת הקידושים העתיקה ביותר בישראל .בתקופה הקדומה היה רק תהליך חוקי אחד לערכית הנישואים :קשירת קשר מיני במסירת הכלה וכך בוצעו כל שלבי הנישואים בבת אחת. הנישואים היו מעין עסקי חליפין (כפי שנהוג בעמים הפרימיטיבים עד היום) – מיד אחרי שאבי הכלה והחתן הגיעו לעמק השווה ביניהם ,נמסרה הכלה לחתן ,ולאחר המסירה באה מיד הביאה לצורך קידושים. בימים ההם כשאנשים וחפצים עדיין לא נחשבו ניגודים מוחלטים מבחינה משפטית – היה קשה לקבוע בבירור אם הנערה נמסרה לעבדות ,אימוץ או נישואים .הביאה מסמנת את חיי האישות המשותפים ואת הצעד הראשון של הזוג. (מובאים לדוגמא בני נוח שגם הם ביצעו קידושי ביאה עם נשותיהם. היבאה היא דרך חוקית לבצע נישואים גם עם שבויות מלחמה. על השורש "ארס" עברו התפתחויות –במקורו הוא ציין רק את הביאה ,אח"כ הורחב לכל מעשה הנישואים (כל התהליך) ,ואחרי שפוצל המעשה ל"קידושין" ול"נישואין" צומצמה משמעות המילה "ארס" לציון עריכת חוזה הנישואים בלבד. כהן לא יכול להשיא אישה בקידושי ביאה ,מכוון שהאישה שנישאת לכהן חייבת להיות בתולה בעת הנישואים .ואילו יצרה הביאה רק את מהלך האירוסין ,זה היה בלתי אפשרי לכהן מכוון שאומ4ם הוא התארס עם בתולה אבל הכניס לחופה בעולה. יש בטקסט מ חלוקת מה עושה את הקידושים – תחילת הביאה או השלמתה ( .אין הכרעה מוחלטת) בחלקים מאוחרים יותר של המקרא ,משמיטים את קידושי הביאה -מה שמצביע את נסיגה בהדרגה של קידושי הביאה .רק במקום בו מסירת הנערה כהלכה לא היתה אפשרית (בשבויי מלחמה או בחוקים מיוחדים של ייבום) המצב נשאר אותו דבר והיו מקדשים באמצעות ביאה. * .14נויבואר י"י" ,מהות המוהר" ,תולדות דיני הנישואין במקרא ובתלמוד :מחקר היסטורי משווה ,ירושלים תשנ"ד ,עמ' .150-141עמ' 140-140בחוברת. מוהר = מחיר הכלה. המוהר מופיע במקרא רק במקום אחד :מי שמפתה בתולה נאמר עליו = "מהורי מהרנה לו לאישה" – לא ניתן לדעת מהפסוק מי מקבל את המוהר האב או הכלה. ישנו עוד מקור בו מוזכר מחיר הלכה ,מבלי לציין את המילה "מוהר" בו מצויין שמי שאונס בתולה חייב לשלם 54 שקלים ולשאת אותה לאישה.עוד מצויין שנערה שאיבדה את בתוליה ,אינה זכאית למוהר לאחר שתינשא. בהתפתחות מאוחרת יותר של המוהר – הוא כבר לא ניתןו לאישה ,אלא -נרשם כהתחייבות בכתובה ( למקרה של ביטול הנישואים). בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] ניתן ללמוד על התפתחות הכתובה מהמוהר : א .בהתחלה ניתנה רק לבתולות ,ולא לאלמנות הנישאות בשנית. ב .לאלמנה – מגיע מחצית מהסכום שמגיע לבתולה. ג .גם בתולה שאיבדה את בתוליה בדרך אחרת מאשר מגע מיני (????) היא אינה זכאית לכתובת בתולה. הפרשן נויבואר טוען שהמוהר ניתן כמתנה לכלה ,אך מובאים 0שחולקים עליו וסוברים שהמוהר ניתן כמתנה לאב. אמצעי התשלום בקניין האישה התפתח עם השנים –בהתחלה זה היה מוהר > כתובה > נדוניה. שיטות נישואים במקרא : בתקופת התנ"ך המשפחות היו מונוגמיות ,גם אצל אברהם ושרה -למרות נוכחות הגר בבית שהובא רק כי שרה היתה עקרה. אך ,היו כמה מקרים בהן היה ריבוי נשים :מוזכרים 9מקרים כאלו בתנ"ך .מקרים של 1נשים או יותר נזכרים בנישואיהם של שופטים ומלכים והבולט מבניהם הוא שלמה המלך ,הצנוע מבניהם הוא שאול -שהייתה לו רק אישה אחת ופילגש אחת ( .לא מצאו מקרים של ריבוי נשים אצל אזרחים רגילים). הפילגשות נחשבות לנשים חוקיות של הבעל ,אך לרוב הן באו ממעמד נמוך .תפקיד האישה הראשית -לשמור על מעמד מכובד בבית. ההגבלה היחידה על ריבוי נשים -היא על הכהן הגדול שייקח לו רק אישה אחת .אולם ,נרמזות תוצאות שליליות לגבי חלוקת הירושה במצב שלך ריבוי נשים (רואים זאת במקרה של רחל ולאה שנישאו ליעקב ,ויעקב אהב את רחל יותר משאהב את לאה ..האם הוא יכול לתת לילדים מהאהובה יותר כסף\ירושה?) התורה מזהירה את המלך שלא יקח לו הרבה נשים ,אך יש פער בין זה לבין המציאות – וזה הביא רק לצרות ולפגעים. מובאות עוד כמה צורות של נישואים: א .נישואים בהם הבעל נודד (אולי בגלל עסקים) ופוקד את בית האישה מפעם לפעם ,וכל פעם שהוא מגיע הוא מביא לה מתנה ,בבית כזה – הבן הגדול ממלא את תפקיד ראש המשפחה .באורח חיים כזה יכול להיות שלבעל יהיו כמה נשים במקומות שונים. ב .לפני מתן תורה ,לא החמירו במקרה שאחד מבני האב רוצה להתחתן עם אחותו שהיא לא מאותו אמא , לאחר מתן תורה -זה נאסר! השאיפה היאידיאלית של התורה היא שכל שבט ישמור על נחלתו ,ולכן הנישואים היו פנים שבטיים ,אבל במקרים לא מעטים זה לא קרה והאישה עברה לשבט של בעלה. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] פרק ה' – קדמות הכתובה ומהותה * .15אפשטיין א"ל" ,קדמות הכתובה" ,תולדות הכתובה בישראל – מחקר על מעמדה של האישה לפי משפט ישראל ,ניו יורק תשי"ד ,עמ' .01-10עמ' 140-111בחוברת. הכתובה המקורית היתה צירוף של הכתובה של שטר הקידושים. התלמוד רואה בהם 0שטרות נפרדים ומייחס השתלשלות מיוחדת לכל אחד מהם .הוא רואה את שטר הקידושים כקודם בזן ומצא את שורשו בתורה .בנוגע לכתובה -חז"ל טוענים שזה מוסר שהיה קיים עוד לפני התורה (בתקופת בני נוח) אבל הפך להיות מוסד יהודי בתקופה שלאחר המקרא (תורה) .בקביעת זמנה המדוייק של הכתובה – נחלקו הדעות – חלק מייחסים אותה לאנשי הכנסת הגדולה ,וחלק – לשמעון בן שטח. הכתובה התחילה מהמוהר ושמעון בן שטח ראה ש 044-זוז שמביאים לאבי הכלה -מכבידים על הבחורים והם היו דוחים את הנישואים עד שהיו מזקינים .ולכן תיקן שהאישה מלווה לחתן את הכסף של המוהר לעשות בו כרצונו והוא חייב להבטיח את פרעונו בשעת הצורך (גירושים או מוות) בשיעבוד כל נכסיו .מעכשיו הבעל לא היה נותן את המוהר ,אלא רק מבטיח את קיומו בשעת הנישואים בכתובה( .המוהר הפך לקנס על הגירושים שהוטל על הבעל ולגורם מועיל למניעתם) . השטר בכלל ,ושטר הנישואים בפרט ,לא נולדו בישראל ,אלא בבבל ,ובגלל ההתחככות של ישראל בבבל ומסעות העם -נתקבלה הכתובה ,יחד עם שטרות נוספים בישראל. * .10אפשטיין א"ל" ,בעלות הכתובה וצורתה" ,תולדות הכתובה בישראל – מחקר על מעמדה של האישה לפי משפט ישראל ,ניו יורק תשי"ד ,עמ' .14-00עמ' 110-111בחוברת. לאדם בימינו מצטייר כל חוזה שבכתב שעשוי משני טפסים,מכיוון שחוזה מניח כי ישנה מחויבות וערבות הדדית בין שני אנשים,מן הדין הוא שחוזה נכתב בשני טפסים ונמסר לכל צד אך לא כך הכתובה היהודית,רק כתובה אחת נכתבת.השאלה המרכזית מי הוא הכותב ומי מחזיק בה. הכלל המקובל הוא שהמקנה כותב את הכתובה ונותן אותה לקונה.על פי רוב האישה היא זו שזקוקה לכתובה יותר מהאיש וזאת לצרכי הגנה מפני פגיע בזכויותיה,הכתובה מבטיחה לה הגנה זו.בית הדין רואה את הבעל כמקנה ואת האישה כקונה.נוסח הכתובה מעיד על כך שהבעל הוא הכותב ולכן היה צריך לשלם שכר סופר. למרות הנאמר לעיל אין להסיק כי זה היה נהוג בכל מקום.לפעמים הקונה הוא כותב את שטר הכתובה ואינו המקנה.סיבה זו מקורה בתולדות השימוש בשטרות.המנהג להשתמש בשטר נקלט בישראל בזמן שכבר היו כריתות ברית בין שני צדדים,עם השנים כל הטקסים החברתיים שהיו קשורים בכריתת הברית נקשרו תחת השטר. מכל המסופר על הברית הקדמונה מתקבל הרושם,שלא היה הבדל בדבר מי הוא המבצע את הטקס,המקנה או הקונה.חכמי התלמוד ניסו לקבוע מיהו הנותן ומיהו המקבל,אך לא הכריעו בדבר. קיים חוסר ההבדלה זה מצד החוק,אם המקנה או הקונה מבצע את הטכס הברית אי וודאות זו קיימת גם בשטר.שטרי מכירה נעשים תמיד בידי המוכר,למרות שבסיפור המקראי,ירמיה,הקונה,הוא הכותב וחותם את ספר המקנה.ניתן להסיק כי גם כאן לא ניתן לקבוע בוודאות את ניסוחו של השטר,אולם אם הקונה כותב את השטר,עליו בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] לנסחו "אני פלוני בן פלוני,קניתי ממך,פלוני בן פלוני "..ואם המוכר כותבו,הוא צריך לנסחו "אני פלוני בן פלוני,מכרתי לך,פלוני בן פלוני "..וכך הוא הדין לגבי שטר קידושין וסדר מכירה של הבת.השטר מדבר תמיד בעד המקנה,בין שהוא נכתב על ידיו ובין על ידי הקונה. יוצא מן הכלל הזה הוא שטר הקידושין.בעוד שהמסורת של ארך ישראל קובעת את נוסח שטר הקידושין בצורה זו",אני פלוני קידשתי בתי לפלוני",בהתאם לכלל המקובל,שהמקנה הוא המעיד על עצמו בשטר,דורש התלמוד הבבלי נוסך הפוך דווקא",בתך מקודשת לי,בתך מאורס לי",כל השטרות של ימי הביניים נכתבו בנוסח המסורת הבבלית.כיצד נביא לפתרון את הסתירה הזו בין המסורת של א"י לבין הבבלית שהתקבלה למעשה,כיצד נסביר את השוני מן הכלל הגדול,שהשטר מייצג תמיד את המקנה,לא את הקונה? כיוון שהאישה זקוקה יותר להגנה מפני הפגיעה בזכויותיה והכתובה מקנה לה הגנה זו לכן הבעל מקנה והאישה קונה. לסיכום :החוק כשלעצמו לא ייחס כל חשיבות לשאלה,מיהו נותן השטר,אלא שהמנהג הוא שהטיל על המקנה,מטעמי הגיון ברורים,לכתוב וליתן את השטר.בשטרי מכירה המוכר הוא המקנה.בכתובה המקורית היה הבעל המקנה ואף נשאר בחזקת מקנה גם בכתובה המאוחרת.בשטר של קידושין הבעל הוא אומנם הקונה אלא משום ששטר הקידושין הוא תולדה של הכתובה המקורית נתקיים המנהג כנגד חוקי ההיגיון,שהבעל הוא זה שכותב(הבעל הוא גם קונה וגם כותב). מימי הביניים ועד היום ישנו מנהג כי העדים כותבים את הכתובה,מותר לכתוב את הכתובה כמו כל שאר השטרות בכל לשון שהיא,המנהג הרווח הוא בשפה הארמית. נוסח הכתובה עשוי לפתוח בדברי הקדמה-דברי מזל טוב,מחרוזות איחולים ופיוטים וכו'. גוף הכתובה פותח בתאריך(יום בשבוע,חודש,שנה והספירה הנהוגה) לאחר מכן המקום בו ניתנת הכתובה,שמות החתן והכלה(בבלי בלי שמות ובירושלמי עם) כמו כן רושמים מקום מגורים ועיסוק.לאחר מכן מגיעות ההתחייבויות שבמקור נכתבו בגוף ראשון או שלישי.הכתובה המאוחרת,כפי שנאמר,היא בעיקרה הגדת עדים בכתב.לאחר שנכתבו ההתחייבויות יש לסיים בנוסח קבוע ומוגדר מראש.לסיום זה ישנה חשיבות משפטית רבה,משום שזה מונע הוספת תנאים חדשים בתוך הכתוב ה ע"י אחד מן הצדדים שלא מדעת חברו והעדים.אחר גוף הכתובה באה חתימת העדים. אם נמצא עוררים על השטר ,היו עדיו צריכים לבוא להעיד בפני בית דין ואילו לפי התקנה החדשה הסיקה חתימת ידם,אם הייתה ידוע לבית הדין. השפעה של תקנה זו על העם משתקפת מתוף ההלכה.ידיעת קרוא וכתוב נעשתה הכרח בעולם המסחר.אין אדם יכול להיות עד אלא אם הוא יודע לחתום שמו. מוסד עדי השטר עתיד היה לעבור בדרך התפתחות נוספת,בראשונה היו בעלי הדבר והעדים צריכים להזדמן למקום אחד כדי לבצע את מעשה כתיבת השטר ומסירתו.העדים שמעו את ההסכם שהושג בין הצדדים,שמותיהם גם נרשמו בשטר כעדי שמיעה,וראו בסוף את מסירת השטר לבעליו.אם נמנע אחד מבעלי הדבר לבוא למקום המעשה,אי אפשר היה להביא את הקניין לידי גמר. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] לעדים שני תפקידים: א .עדי מסירה -עדים למו"מ שנגמר במסירת השטר (החתן אומר "הרי לך כתובתך" מקבלת וחייבים לראות שמסר). ב .עדי חתימה -חותמים על השטר והופכים אותו לבר תוקף משפטי.עדי מסירה לא חייבים שיהיו גם עדי חתימה). מספר העדים הדרוש לקיום השטר קשה לקביעה מכיוון שניתן למצוא שטרות שחתומים עליהם הרבה העדים.ככל הנראה ע"פ התורה מספרם בין .0-1בסיום הם נדרשים לחתום את שמם או במקרים מסוימים הי משתמשים בסימן של ציור לחתימתם. .10נויבואר י"י" ,שטר הקידושין והכתובה" ,תולדות דיני הנישואין במקרא ובתלמוד :מחקר היסטורי משווה, ירושלים תשנ"ד ,עמ' .111-100עמ' 119-101בחוברת. .11שרשבסקי ב"צ" ,הכתובה" ,דיני משפחה ,ירושלים תשנ"ג ,עמ' .95-19עמ' 100-105בחוברת. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] פרק ו' – הנדוניה -קדמות מוסד הנדוניה ,עסקות נישואים * .19אפשטיין א"ל" ,הנדוניה" ,תולדות הכתובה בישראל – מחקר על מעמדה של האישה לפי משפט ישראל ,ניו יורק תשי"ד ,עמ' .09-51עמ' 100-111בחוברת. בתעודות מימי קדם היה תיעוד של מנהג רווח שאבי הכלה נותן נדוניה לביתו הנישאת .בהתחלה קוראים לזה "סריקתום" ויותר מאוחר "נידונו" .יש גם תיעוד של מקרי נדוניה במקרא. בעבר ,הנדוניה נחשבה כחלקה של הבת בירושה מאביה .הבנים יורשים ונוחלים את האב ,והבנות ,כשעוזבות אותו ונישאות מקבלות את חלקן בירושה (מכאן השם "שילוחים"-בשילוח האב מבית אביה) .אם בת לא נישאה-היא יורשת את האב אחר מותו כי לא קיבלה נדוניה. ההלכה לא מכירה בזכות הבת לרשת את האב אולם היא בכל זאת זכאית לחלק מנכסי אביה ולכן הנדוניה יכולה להוות תחליף לכך. בנוסף ,במשך הזמן הנדוניה שימשה "שירבו קופצים" על בתו של האב .זה כנראה התפתחות מאוחרת כי בזמן המקרא היה מעמדה של האישה כזה שלא היו צריכים לשחד את לוקחה ,להפך ,היו דורשים ממנו שלמונים. 2סוגי מתנות האב לבת: נדוניה -כל המתנות שהאב נותן לבתו כמתנת נישואים .הם נמסרים לידי הבעל להשתמש בהם -נקראים גם "נכסי צאן ברזל" ונכללים בכתובה. נכסי מלוג -נכסים/מעות שזכתה בהם האישה והם נשארים ברשותה ותחת פיקוחה ,לא נכללים בכתובה. הבדלה זו בין 0סוגי המתנות הייתה ידועה בבל בזמן המורבי .אולם בישראל לפני הופעת הכתובה ,לא היה ידוע על הבדלה .הנדוניה המקראית כנראה הכילה מתנות האב לבת שנשארות בראשות הבת בלבד .לבעל אין זכות לאכול מפירותיהן .כל עצם המושג של נכסי צאן ברזלי והנדוניה בתקופת המקרא היה מושג של ירושה וקניינה הפרטי של האישה ולא של אמצעי שידול לחתן. בנדוניה כמתנת נישואין לחתן :זכות הבעלות על הנכסים -של האישה .זכות חזקה ושימוש בה-לבעל .הבעל מקבל אותם לפי שומה מוסכמת ,מאשר קבלתם בכתובה ,עושה בהם כאריס ,אוכל פירותיהם ,ערב להחזרתם לאישה עם ביטול הנישואים ואחראי לאבדתם או להפסדם משווי המוסכם .שניהם לא יכולים למכור את הנכנסים -בעל לא כי הבעלות היא של האישה והאישה לא כי הבעל זכאי לאכול פירותיהם. לחץ חברתי מתמיד פעל בכיוון הרחבת זכויות הבעל בנדוניה והשפיע גם על שמעון בן שטח .אין הוכחה שהוא חידש משהו בתחום הנדוניה ,אבל תנאי האחריות נכסים שהתקין עזר לקיים את זכות אכילת הפירות של הבעל בנדוניה. (שמעון בן שטח גם הרשה לבעל להשתמש במוהר) .כך שהכסף שנכלל בנדוניה נמסר מיד לבעל וניתנה לו חירות להשתמש בו .זכות האישה בכספי הנדוניה הלכה ונדחקה וזכות השימוש של הבעל הלכה ועלתה. בית הלל אומרים שהכתובה שכוללת את המוהר ,המתן והנדוניה הם בחזקת הבעל ,ומכאן בגלל שבית הלל נאמן למסורת ,אנו למדים שכבר בזמן הבית ניתנה חזקת קניין כלשהי לבעל בנדונית אשתו. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] בתחילת המאה השניה הגדירו זכות אריסות לבעל בעניין נכסי צאן ברזל (נדוניה).האריס גם נחשב בעלם של הנכסים לכל דבר ,ומכאן ואילך הבעל ולא האישה הוא בעל הנדוניה כל זמן הנישואים .הוא גם נחשב לאדון עבדי צאן ברזל שהביאה האישה .האישה לא יכולה למכור את הנכסים מכיוון שחזקת הבעלות בנדניה היא של הבעל .בכל זאת ההלכה גם לא מרשה לבעל למכור את הנכסים כי מקור הנדוניה הוא מהאישה. בזמן התלמוד הייתה ההלכה לתועלת האישה והבעל היה חייב לשלם לה בעד הפסדו מהנדוניה .אולם אח"כ הגאונים קבעו שהבעל לא חייב לשלם לה בעד ההפסד (כל עוד לא נפסלו לגמרי שימושם הקודם). גובה הנדוניה: בהלכה העתיקה -אין משהו מוגדר ,היו ידועים מקרים על חוסר נדוניה ומקרים עד לכל נכסיו של אבי הכלה. התנאים ואח"כ האמוראים קבעו שעל האב להביא מינימום 54זוז שהיו מספיקים אז לקניית כלי אישה למשך שנה אחת .גבול הגובה -לא היה ידוע בימים התנאים ,ולא היה מוגבל .רק אם הנכסים ניתנו כירושה ,ולא כנדוניה ,לבת לאחר מות האב התנאים קבעו גבול -עד כמה היה נותן האב לבת לו היה חי .האמוראים בתקופה לאחר מכן -ראו במתן נדוניה מופרזת קיפוח הבנים וקבעו לא יותר מעישור נכסי האב לבת. בכל זאת התפתחו מנהגים שהנהיגו מכסה מסויימת לנדוניה שהייתה מקובלת אז לפי המקום והזמן לכל חברה ,אבל לא היה לזה תוקף משפטי. מנהגים -לפני שנהגו במכסה אחידה לנדוניה לרוב המטרה הייתה להקנות לנישואים צביון של עשירות ואצילות .ר' יוסי הגלילי מוסר על מנהג לרשום בכתובה את שווי הנדוניה כפול ממה שהוא באמת ,וכשהכלה באה לגבות במקרי גירושין ,היא גובה מחצית מהסכום .זה התקיים גם בימי האמוראים ,הגאונים והתנאים .הדבר הזה יצר המון בעיות משפטיות כשהאישה רצתה לגבות את הסכום המלא שרשום. הכתובה הייתה נכתבת בשעת אירוסין ולכן גם הנדוניה ,שהכתובה מסתמכת עלייה ,צריכה להיכתב בשעת אירוסין. * .04שרמר ע'" ,התשתית הממונית של הנישואין" ,זכר ונקבה בראם :הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד ,ירושלים תשס"ד ,עמ' .000-001עמ' 110-144בחוברת. בנישואים נוצרת יחידה כלכלית חדשה .לשם כך הזוג נזקק לבסיס כלכלי ראשוני שלרוב מקורו בכסף והרכוש שהמשפחות תורמות לזוג" .עסקות נישואים". כיום יש הבחנה יותר מדוייקת בין עסקות הנישואים השונות. *מוהר -תשלום שניתן ממשפ' החתן למשפ' הכלה .מוהר ונדוניה לא נחשבות תמיד עסקות נישואים הפוכות כי נדוניה אינה בהכרח תנועה של כסף ממשפ' הכלה אל החתן ,היא יכולה להיות מיועדת לכלה עצמה ("נדוניה עקיפה"). *יש גישה שאומרת שהנדוניה מטרתה להגן על האישה מפני גירושין. בחברות שונות מקובל שהכלה מביאה עימה ממון בנישואיה (מלבד הנדוניה ישנם עוד מושגים כמו פרנסה,זבדא)... ולכן היה לה משקל רב בביסוס הכלכלי של הזוג. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] הכתובה ביחס לנדוניה: קיום מוהר וכתובה מצביע על כך שיש ביקוש רב לנשים מצד גברים. קיום נדוניה מצביע על כך שיש ביקוש רב לגברים מצד נשים. העובדה שבנדוניה יש רכיב של התחייבות להשבה הופך את הכתובה למיותרת .בין הנדוניה לכתובה קיים קשר הפוך! ככל שמקומו וערכו של הנדוניה יתחזק >-הכתובה של הבעל תצטמצם. מכיוון שהיה ביקוש לגברים הרבה יותר גבוה>-ערכה של הכתובה ירד>-ערכן של הנדוניות עלה .דבר זה ביטל את תקנת בני דכרין שמעודדת שעל האב להוריש לבתו כמו לבניו ,כלומר לתת נדוניה לבתו בשווי הדומה לרכוש שהוא מוריש לבניו .אולם אנו רואים כאן שדווקא האבות נהגו להפריד עם מתן הנדוניה לבנות ,יחסית לירושת הבנים, ותקנה זו הופכת למיותרת ואיבדה מערכה. בבבל -החכמים התנגדו להפרזה הזו וטענו שיש עבירה על דיני ירושה שבתורה .לכן אמוראי בבל באו להגביל את האבות לתת נדוניה לבנות עד עישור נכסיהם. *בבל יש מקורות של נדוניה מופרזת המתבטאת ב 444זוז. *בישראל הסכום עמד על 044זוז שזהו אותו סכום שהאב נדרש ע"פ המשנה לתת לאשתו בכתובה. בישראל לעומת בבל ,תהליך עליית מעמד הנדוניה היה איטי (במקביל לירידת הכתובה) ואין דינים הלכתיים בנוגע לסכומיה ,ערכה נתון למו"מ. תכולת הנדוניה: בישראל -קרקע ,נכנס דלא ניידי ,כלי בית ,תכשיטים וצורכי האישה .רוב המקורות על כל היו של זוגות ממעמד גבוה ולכן אין להסיק מכך על כלל האוכולסיה . בבבל -אין עדויות ,אך לא היה מקובל לכלול קרקע. יש הבדלה בין הפריטים בנדוניה : פריטי רכוש המיועדים לשימוש האישה ורכושה המלא-נכסי מלוג. פריטים המיועדים לשימוש הבעל -נכסי צאן ברזל (עבדים דוג' מובהקת לכך). בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] פרק ז' – חקר הפוליגמיה בחברה היהודית * .01ירון ר'" ,בא נא אל שפחתי" ,דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות א (תשכ"ט) ,עמ' .9-5עמ' 141- 141בחוברת. הולדת ילדים היא התכלית המרכזית של מוסד הנישואין .מה קורה שלזוג לא נולדים ילדים? ניתן להשיג את המטרה ע"ח 3שיטות: )1אימוץ -במקרא כמעט ואין עדות .מבחינה משפטית התלמוד אינו מכיר בו (כנראה שלא הוזכר אפעם) ברוב השיטות המשפטיות בחברות השונות העדר ילדים אינו תנאי לאימוץ ,אך לרוב זאת הסיבה לרצון הזוג לאמץ. )0גירושין -המטרה היא שכל אחד מבני הזוג יהיה חופשי לבנזוג חדש ולמימוש ילדים .אפלטון הייוני קבע שאם תוך 14שנים לא נולדו לזוג ילדים -חובה על הזוג להתגרש .אפלטון הוא ההשראה העיקרית לאותו חוק במשנה ובתוספתא .בנוסף ,העדרם של ילדים היא עילה מוכרת לגירושין( .חוץ מיוון והמשנה לא היה תיעוד לחוק שכזה בשאר העולם ,ברומא למשל התנגדו לכך) .במקרא ובתקופת חיבור המשנה פולגימיה הייתה תופעה ידועה. )1פולגימיה והבאת ילד ע"י אישה שלישית: *לגבי העזרות בגבר שלישי הדבר אינו ידוע. א .האישה השלישית היא שפחה -דוגמאות מהמקרא :אברהם,שרה והגר .רחל+לאה ליעקב ושפחותיהן .האישה עקרה והשפחה מולידה ילדים לבעל .יש כמה נקודות אופיינות לדוגמאות הללו: *יוזמת הבאת השפחה היא מהאישה הראשית ולא מהבעל. *משבר בין הגבירה לשפחה. *בעיית ירושה אם בניגוד למצופה נולד ילד גם לאישה הראשית( .דוג' המקרא מראות שבן האישה הראשית הוא היורש). *היחס בין השפחה לבעל אינו מוגדר כיחס נישואין במשתמע. ב .לעיתים האישה השלישית היא בנישואין גמורים לבעל -היא איננה כפופה לאישה הראשונה ובמעמד שווה איתה .הוראות חמורבי -באו להגן על האישה הראשית: *גם אם השפחה ילדה אסור לה לזלזל בגבירה. *אם השפחה ילדה אסור למכור אותה אךהגבירה יכולה להתייחס אלייה כשפחה לכל דבר ועניין. *האב יכול להחליט אם בני השפחה הם יורשיו כמו בניו. *אם בני השפחה האב החליט שלא יורשיו ,עדיין ניתנת להם חירות. ג .הוראות נוספות: *הצדדים יכולים להסכים טרם החתונה שאין הבעל רשאי לקחת אישה נוספת. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] *לפעמים יש התניות שחוסר ילדים מהווה חריג לכך. *לעיתים באימוץ נקבע מהו מעמדו של המאומץ בקשר לירושה. לסיכום ,המקרא מושפע ומשתלב עם הנוהג המשפטי של המזרח הקדמון ואילו ההלכה של המשנה מושפעת מהעולם ההילנסטי ,אפלטון ,ומתקדמת עם צורכי הזמן. * .00ישמח מ'" ,ריבוי נשים בישראל" ,סיני צב (תשמ"ג) ,עמ' רמ-רמו .עמ' 144-140בחוברת. התורה לא אוסרת על פולגימיה לגבר ואף זה מה שהיה נהוג בתקופה זאת .אולם תופעת הפולגימיה לא הייתה נפוצה הישראל גם בזמן קדום ביותר .ישנם חוקים כמו של שומר ומורבי שאוסרים על ריבוי נשים וגם זה לא היה נחשב ראוי לשאת יותר מאישה אחת ,אלא אם כן יש תנאים מסויימים .הייתה תופעה להגביל את ריבוי הנשים גם בתקופה לני המקרא במזרח הקדמון ,וגם בימי האמוראים וגם אח"כ מסיבות שונות: א.למנוע עיגון האישה הראשונה (שהגבר יעזוב אותה). ב.למנוע קטטה בין הנשים. ג.סכנה של ריבוי ממזרים (ילדיהם ייפגשו ויתחתנו ביניהם). גם בשמנה ובתלמוד לעולם לא מוזכרת אישה נוספת ואך כמעט שלא גם בחוגי העם .בנות ישראל יצאו לפזז בכרמים ואמרו לבחורים" :מי שאין לא אישה נפנה לשם" .לאחר התלמודף הבעל התחייב בכתובה שלא יישא אישה שנייה ואם מפר תנאי זהף האישה הראשונה גובה כתובתה וניתן לה גט. בארצות נוצריות -יש איסור גורף על ריבוי נשים שנובע מתקנות אחרות ואיסורי נצרות. בארצות המזרח -אין איסור גורף ,אולם יש תנאי לכך בכתובה .הסיבה העיקרית לחוסר ריבוי נשים היא סיבה כלכלית. *חדר"ג -חרם דרבנו גרשום -חרם נגד מי שעובר על תקנות רבנו גרשום שאסר על פוליגימיה. השוואה בין חדר"ג לכתובה נגד ריבוי נשים: שווה -גם אם הבעל נושא אישה אחרת ,אין הנישואין מתבטלים אוטומטית בשני המקרים ,אלא בערכה משפטית (גט, קנס.)... שונה -בחדר" ג אין לבעל אפילו אפשרות להינשא לאישה נוספת גם אם האישה הראשונה הסכימה לכך .בכתובה- האישנה הראשונה יכולה להסכים לכך ,או שהבעל משלם לה כתובתה. הסיבות לרצון הבעל לשאל אישנה השנייה ,ולעיתים מהוות תנאי בכתובה למתן אפשרות זאת: א.עקרות האישה .ב.מחלת האישה .ג.חובת הבעל לייבם -לשאת לאישה את אלמנת אחיו. גם מנהג פוספט ותקנת רמב"ם הגבילו על ריבוי נשים לבעל .אולם לפי מנהג פוספט הדבר בטל אם האישה מסכימה לכך ,ואילו בתקנת רמ"בם האיסור הוא גורך והאישה לא יכולה לאשר. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] * .01עסיס י"ט'" ,חרם דרבנו גרשום' ונישואי כפל בספרד" ,ציון מו (תשמ"א) ,עמ' .051-000עמ' 141-101בחוברת. מסתבר שמדינה אחת היה בה חוסר בהירות בנושא ריבוי נשים מבחינה הלכתית .בארצות המזרח כאמור יכול האיש לשאת בהסכמת הראשונה ובאשכנז לא יכול כיוון וזו התקנה .בחבל ארגוניה שבספרד (צפון מזרח) הייתה אי בהירות .זו ארץ גבולית ומכאן חוסר הבהירות ולכן זו הארץ היחידה שבה נישואים שניים לא היה ברור עד גירוש ספרד והקהילה היהודית פסקה מלחיות שם .החברה היהודית בספרד הושפעה הן מהחברה הנוצרית והן מהחברה המוסלמית .החוקרים מראים עובדות לכאן ולכאן .ישנה דוגמה שאחד מרבני הקהילה ,רבי חסדאי קרשקש ,עצמו התחתן עם אישה שנייה .במידה ורצה אדם להתחתן עם אישה שנייה הוא צריך את רשותו של מלך ספרד .ספרד הייתה ארץ נוצרית ואם היה מרבה בכסף אז המלך היה מאשר נישואים של אישה שנייה לאותו יהודי אמיד .המל ך התבסס על הדת היהודית שלא אוסרת ולכן המלך הסתמך על ההלכה היהודית ושחרר את היהודי כפרט מתוקף החוק של איסור נישואים לאישה שנייה. .04שרשבסקי ב"צ" ,ביגמיה" ,דיני משפחה ,ירושלים תשנ"ג ,עמ' .01-51עמ' 100-104בחוברת. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] פרק ח' – חקר גניזת קהיר -הלכה ותולדות היהודים בארצות האסלאם מתוך כתבי הגניזה * .05פרידמן מ"ע" ,ריבוי נשים בחברה היהודית .מקורות חדשים מן הגניזה" :מצב המחקר" ,פעמים ( 05תשמ"ו), עמ' .10-1עמ' 101-105בחוברת. א.השכיחות של ריבוי נשים בקרב יהודי המזרח: החברה היהודית הספרדית ושאר עדות המזרח נשארו להלכה פוליגמית ואילו החברה האשכנזית הפכה להיות מונוגמית .חדר"ג שאוסר על נישואי 0נשים לא התקבל אצל היהודים בארצות האסלאם ובכמה מעדות המזרח. בתופעת ריבוי הנשים עד היום בקהילות שונות פעלו לחצים חברתיים ,מהנגים ,תקנות ואמצעים משפטיים לצמצום הפולגימיה. שמחה אסף ז"ל הוא גדול חוקרי הגניזה ואמר שעד שנות ה 04המאוחרות כמעט ולא מצא בתעודות מקרי פוליגימיה. החברה הייתה מונוגומית לדעת הרוב .אולם בשנות ה ,04ובשנים האחרונות בבית כנסת עתיק בקהיר יחד עם פרופ' גויטין מצאו למעלה מ 04תעודות שעוסקות בבעיות ריבוי נשים בקרב יהודי המזרח-אסלאם . ב.ריבוי נשים וגורמיו לאור הגניזה: מכיוון שרוב התעודות הנ"ל עסקו בבעיות ובמקרים מיוחדים בפולגימיה ,אין זה מייצג לכל המשפחות הפוליגימות שרובן חיו בשלום אבל לא מוזכרות בתעודות .ולכן יש להניח שהיו הרבה יותר מ 04מקרי פולגימיה. סיבות לפוליגימיה לפי הגניזה: מהגר חדש שנישא לאישה שנייה בת טובים לחיזוק מעמדו בארץ החדשה.אשתו הראשונה של הבעל עקרה.האישה הראשונה בעלת מום.האישה הראשונה הזקינה.אדם שחי בשתי מדינות/ערים ונושא שם אישה בכל אחת מהן .היו גם נוכלים שנטשו אישה במדינה אחתונשאו אישה שנייה במדינה אחרת. מצוות יבום.תאוות הבעל.רוב הנשים העדיפו את המונוגומיה וראייה לכך היא התנאי בכתובה ,אולם נשים רבות העדיפו להשלים עם צרתן (האישה השנייה) מאשר להתגרש. לפי התעודות רואים שבא"י ובמצריים נמשכה המסורת שהכירה בזכות האישה להתגרש ולגבות כתובתה אם הבעל נשא אישה שנייה .בבבל המסורת הושפעה מהחברה המוסלמית וכנראה לא פסלו פוליגמיה. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] אפשר לחלק את התעודות/מסמכים ל 01פרקים: .1התחייבות שלא לשאת אישה שנייה -כמו הכתובה והסכמים מיוחדים. .0הסכמים עם הראשונה -חוזים בין הבעל לאישה המראים שנשיאת אישה שנייה תלוייה במו"מ עם הראשונה ובתנאים מסויימים. .1הסכמים עם השנייה -חוזים עם האישה השנייה לפני הנישואים. .4המחזיר גרושתו משנשא אישה -לעיתים הנשים הראשונות לאחר שהתגרשות מהבעל שהתחתן בשנית חוזרות אליו. .5ייבום -תעודות העוסקות בייבום ומי מהאחים נחשב יורש לנכסי האח היו כי ההלכה אומרת שמי שמייבם יורש. .0הראשונה עקרה או בעלת מום 11 -מסמכים כאלה .מריבוי המסמכים רואים שאלו הסיבות העיקריות ללקיחת אישה שנייה. .0שנייה במדינה אחרת. .1פיקוח מצד הקהילה בנושאי פוליגימיה. .9אישה וצרתה ומערכת היחסים ביניהן .לרוב היו ריבים ביניהן. .14פילגשים -המסמכים מרמזים על בעייה נוספת שהיא פילגשות עם שפחות לא יהודיות ושגרמה גם לנישואים פוליגימיים. .00פרידמן מ"ע" ,כתובת אישה מדברי תורה או מדברי סופרים :על הכתובה בצפון אפריקה ויחסה למנהגי בבל וארץ-ישראל" ,שנתון המשפט העברי יא-יב (תשמ"ד-תשמ"ו) ,עמ' .90-91עמ' 100-109בחוברת. * .00ריבלין י'" ,מעמדה של האשה :בעקבות מחקריו של פרופ' מרדכי עקיבא פרידמן" ,דיני ישראל כו-כז (תשס"ט- תש"ע) ,עמ' .101-140עמ' 114-110בחוברת. נוסחת הכתובה יכולה להעיד על כוחה של האישה בהתווית חיי הנישואין וכן על כוחה להביא את הנישואים לידי סיום. אולם התפיסה המקובלת מדגישה את חוסר השיויון בין האיש לאישה .פרידמן חקר כתובות ארץ ישראליות ומצביע על 0נקודות מרכזיות: א.יש בכתובות נוסחת תנאי המגדירה את הנישואין "כשותפות": בשטרי נישואין ,האישה אומרת "אישי אתה" כפי שהבעל אומר "אשתי את" .ההבט המעשי של השותפות היא בכתובה לפי א"י שנושאת קווי אופי של הסכם דו"צ של הדדיות ושיתופיות .האישה גם מתחייבת להתנהג עם בעלה כפי שהוא מתחייב כלפיה בכתובה .הכתובה הבבלית מצידה התאפיינה כשטר חד"צ מובהק שבו רק הבעל מתחייב כלפי אשתו. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] ב.גירושין ביוזמת האישה: האישה יכולה ליזום גירושין לפי הכתובות העתיקות הא"י .גם בתלמוד יש 0עדויות הד לעניין זה .עוד מקור מעיד על אפשרות של האישה לצאת מהנישואין נגד רצון בעלה .היקף התופעה -מתוך 54כתובות א"י רק 0כוללות את תנאי הגירושין ביזמת האישה. *אפדתא -מוסד גירושין מיוחד .אישה שרצתה להחלץ מנישואיה נגד רצון בעלה הייתה מצהירה על ביטול תשלום המאוחר ובכך העעתה פודה את עצמה מנישואיה .כתוצאה מכך היה בית דין מחייב את בעלה לגרשה. ***נהגו לחלק את תוספת הכתובה ל 0חלקים :מוקדם -חלק קטן שניתן לאישה בסמוך לנישואיה .מאוחר -חלק גדול שנרשם בבכתובה ועתיד להינתן לאישה עם שאר המרכיבים הממוניים של הכתובה. בחזרה לאפדתא ,בשאלות ותשובות שנשאל הרמב"ם נזכר התהליך ונראה שלעיתים תשובתיו מזוהות עם הליך האפדתא .גם מתשובות בנו-רבנו אברהם ,נראה שההליך היה מקובל ושהיה לו תוקף הלכתי. מה המקור לגירושי האפתדא? מישהו קשר את זה למנהג המוסלמי שכבר היה ידוע ונזכר גם בקוראן .אולם פרידמן חולק על הדעה הזאת ואומר שזה ממקור המוסד היהודי העתיק של הגירושין ביוזמת האישה שידוע מתנאי הכתובה הא"י .יכול להיות רק שהביטוי "אפדתא" בא מערבית. נוסח הכתובה הקראית -חלק מצאו שיש דמיון בין הכתובות הקראיות לבבליות .אולם פרידמן סובר שיש דמיון מובהק בכמה נקודות בין הכתובות הקראיות לאלו הישראליות דווקא .כמו נוסחת חובת כלה שאין נזכרים כלל בשטר הנישואין הבבלי-מוסלמי .גם בנדוניה יש דמיון בין הקראים לישראלים ובשניהם מוזכר תנאי העקרה ,שבבל אין לו זכר. *תנאי ההעקרה -תנאי החזרת הנדוניה לאבי האישה אם נפטרה ללא ילדים. *פסוקי דגיטא -מהווים שלב בהליך הגירושין ,מדובר בהליך רשמי שמתקיים קודם למתן הגט והוא כולל בתוכו קריאת פסוקים ע"י הבעל .זה נקשר בדר"כ לאירוע של כפיית גט על הבעל לפי דרישת האישה בניגוד לרצונו ,שבה במקרה כזה הבעל קורא את הפסוקים וכך יש יכולת להקל על ההליך הגירושין מבחינה משפטית בנסיבות של חוסר רצון הבעל ,ולמנוע ממזרות אם גט לא נעשה כדין .חלק מחכמי אשכנז ורוב קהילת ספרד שללו תהליך זה .גירושין כפויים אישרו בדר"כ חכמי התלמוד כך שלמעשה גם לא היה צורך בתהליך הזה. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] פרק ט' – הכתובה -השתלשלותה ההיסטורית * .01אשתור א'" ,סדרי הנישואין בגלות ישמעאל בימי הביניים" ,מחניים ,פ"ג (תשכ"ג) ,עמ' .15-14עמ' 111 בחוברת. העם היהודי הושפע ע"י הסביבה שבו היה נמצא ,וזה כלל גם את החוקים לגבי נישואין .המאמר מדבר על ההשפעה של מדינות ערב על הנושא .מהמקורות ,אפשר להסיק שבמדינות ערב היה נהוג לשאת כמה נשים וזה לא נחשב לדבר מגונה .אבל למעשה הרוב נשאו אישה אחת .במצרים היה נהוג להתנות בכתובה שהבעל לא יישא אישה נוספת ,ואם הוא רוצה עליו לתת לאישה גט .ריבוי נשים היה תוצאה של נסיבות מיוחדות ,אם האישה לא ילדה ילדים במשך שנים רבות וכו .גם במקרה הזה היה צריך לשאול את האישה אם היא מעוניינת בגט או לא .האישה לא יכולה למנוע נישואין לאישה שנייה ,אך הבעל לא יכול לכפות על האישה להישאר נשואה לו במקרה כזה... סיבה נוספת לריבוי נשים הוא נושא הייבום ,כי זה מצווה שקודמת לחליצה (כביכול )..הרמבבם פסק שאם האישה הראשונה של היבם תתנגד הוא יהיה פטור לשלם לא קנס ,אלא אם נשבע שלא יקיים את הייבום .היה מקובל להשביע את החתן לפני הנישואין שלא יישא אישה שנייה וישלם לאישתו את כל הכתובה ותוספת אם הוא יפר את השבועה הזאת. ריבוי נשים גרם לבעיות כמו בעיית דיור .נשים הנשואות לאותו גבר היו גרות בבתים נפרדים . היה הבדל בין קהילות אשכנז לקהילה בארצות האיסלם .באשכנז איחדו את הקידושין עם החופה .בארצות האיסלם היהודים נשארו במנהג להפריד בין שני הדברים .למרות שחכמים ורבנים ראו את הצורך לאחד ביניהם ,לכן במשך תקופה שני הדרכים היו נהוגות עד שעם הזמן הם אוחדו גם בארצות האיסלם. כדי למנוע נישואי חטיפה ,או נישואין שלא בהסכמת המשפחה היה מותר רק למי שהוסמך לכך להשיא זוגות וגם היה חובה של עדים צדאק-כתובה שנכתבה לפי דיני המוסלמים ואושרה ע"י ערכאותיהם .המטרה היתה להבטיח את זכויות האישה לכל צרה שלא תבוא מפני שהשלטונות המוסלמים לא היו מחייבים את הבעל לעמוד בהתחייבות שהטיל על עצמו בכתובה שנכתבה לפי דיני ישראל .באותו זמן הבטיחו הגברים את הזכויות שלהם ע"י השבעת האישה שלא תתבע תביעות על יסוד שתי הכתובות ביחד. כדי להבטיח אובדן של נדודניה במקרה של מות האישה ,היה בכתובה תנאי שהבעל מקבל על עצמו תקנת דמשק- אם האישה מתה מבלי להשאיר ילדים ,תחזור מחצית ממה שנשאר מן הנדוניה ליורשים מבית האבא. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] .09גימאני א'" ,שטר הכתובה של אחות מהרי"ץ" ,בת תימן – עולמה של האישה היהודייה בתימן ,בעריכת ש' סרי, תל אביב תשנ"ד ,עמ' .01-05עמ' 119-191בחוברת. * .14הורביץ י'" ,נישואין ומנהגי נישואין בספרות ותקופת הגאונים" ,מחניים פג (תשכ"ג) ,עמ' .41-10עמ' 194-190 בחוברת. הרבה תקנות חשובות נקבעו ע"י הגאונים בשביל למגר תופעות שליליות בתחומי חיי המשפחה .התקנות היו מבוססות על טהר המידות ושמירת המסורת. בתקופת הגאונים היו נוהגים להשיא את הבנות כשהן קטינות .הגורמים הם: .1גורם כלכלי -אי יציבות כלכלית בחברה היהודית וחששות ההורים שלא יוכלו לתת נדוניה מתאימה לבתם. .0עדיפות האישה הנשואה על הרווקה. תקנות: א.האב היה מקדש את בתו הקטינה על דעת עצמו ולה לא הייתה הדעה לבחור .הגאונים התנגדו לעניין זה וקבעו שרק אישה העומדת ברשות עצמה יש לה הרשות לבחור בבעלה. ב .איחוד הקידושין והנישואין -הייתה מגמה לאיחוד 0אירועים אלה בכדי למנוע תקלות .נימוק רש"י הוא מסיבה כלכלית. ג.מותר 0עדים בלבד ,אם לא היה אפשר לעשות מניין בכתובה או בקידושין 0 .ברכות מברכים במניין. ד.קידושי טבעת -בא"י האישה נקנית דרך טבעת .זה היה מקובל בא"י כי האישה מקבלת קידושיה בעצמה ,ואילו בבבל האישה מתקדשת ע"י אביה וזה לא היה מקובל .אולם בתקופת הגאונית מנהג קידושי הטבעת נמצא גם בבבל. ה.שבע ברכות וקביעת הסדר כשהברכה הראשונה היא על כוס היין. ו.קביעת סך הכתובה( .נהוג 044זוז). ז .ביטול כתובת בנים דכרין (הבנות יורשות כמו הבנים) מכיוון שבתקופה זו גם ככה האבות היו נוהגים לתת נדוניה לבנות בעין יפה. ח.גביית כתובת הכתובה של האישה במידה ובעלה רוצה להתגרש. ט.אין נושאים נשים בחגים ובחוה"מ. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] .11קיסטר מ''" ,כדת משה ויהודאי' :תולדותיה של נוסחה משפטית-דתית" ,עטרה לחיים :מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי ,בעריכת ד' בויארין ואחרים ,ירושלים תש"ס ,עמ' .041-040עמ' 190-044בחוברת. * .10רבינוביץ ל"י'" ,הכתובה' – יסודותיה ההלכתיים והשתלשלותה" ,מחניים פג (תשכ"ג) ,עמ' .01-00עמ' 041 בחוברת. מטרת הכתובה מאז שהומצאה להבטיח שהאישה לא תישאר חסרת כל במקרה של מות הבעל או גירושין .וגם כדי להבטיח את מעמד האישה שלא יהיה קל לגרש אותה ולחזק את קשרי הנישואין. חוץ מהתחייבות לכסף יש התחייבות למזונות ,מלבוש וחיי הבעל והאשה .התחייבות שאחרות בוטלו עם השנים אך אלה נשארו בכתובה של ימינו. הסכומים בכתובה מתחלקים ל :1-עיקר הכתובה הוא בסכום הקבוע של מאתיים זוז לבתלולה ומנה לגרושה ,אלמנה וכו .יש תוספת כתובה-תוספת שהבעל מעוניין לסויף אם בא לו .וכמובן שיש גם נדוניה. אפשר לגרש אישה בלי סכום כתובה אם היא לא מוכנה לעלות עם בעלה לא".H בגדול המאמר רוצה להגיד שהנישואים צריכים להיות מבוססים על אהבה ושלום בין בני הזוג .ושגירושין זה לא דבר שצריך לבוא בקלות למרות שלפי הדין זה קל לקבל גט .אבל אי אפשר להתעלפ מהמציאות ולכן זה מעין תעודת בטחון .הכתובה באה להבטיח לאישה שאם חלילה היא מתגרשת ,לא תישאר חסרת כל .הכתובה הותקנה אך ורק לטובת האישה ומשמשת גורם חשוב להגנתה. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] פרק י' – עיטור כתובה -הכתובה כיצירה אמנותית יהודית .11דוידוביץ ד'" ,הכתובה ככתב-יד אמנותי" ,מחניים פג (תשכ"ג) ,עמ' .10-14עמ' 040-041בחוברת. * .14צבר ש'" ,השימוש במוטיבים נוצריים בכתובות של יהודי איטליה ומשמעותו" ,הקונגרס העולמי למדעי היהדות ,1ד (תשמ"א) ,עמ' .99-95עמ' 044-040בחוברת. לפי דעתו של רבי יצחק למפרונטי ,הרב המפורסם של קהילת פירארה במחצית הראשונה של המאה ה – 11לגבי המוטיבים המופיעים בציורי הכתובות של בני זמנו אסור בתורה ,מכוער ומלכתחילה אסור לעשות אך בפועל אסור לקרוע אותה ואין איסור להשהות אותה .כפי הנראה ,יהודי איטליה לא שמו לב לאיסורים ובציורים בכתובותיהם מרחיקים לכת הרבה מעבר להסתייגויות הלא מציאותיות של הרב .בעיטורי כתובות רבות מופיעים דמויות אדם וגלגל המזלות וגם אימג'ים (דמויות) מיתולוגיים ונוצריים הזרים ליהדות ושאובים ישירות מאומנות של אותו הזמן. לדוגמה :בכתובה מפיזה מ – ,1094יש לא פחות מ – 0דמויות של נשים ערומות למחצה .המוטיב העיקרי בכתובה זו היא אלילת האהבה ,ונוס ,השרועה על דרגשה כשקופידון משתעשע לצידה ומניח את יד ימינו על שדה החשוף. דוגמה זו קיצונית לחירות שיהודי איטליה לקחו בשימוש במקורות האמנות החילוניים של שכניה אך היא לא יחידה. כמו גם בכתובות אחרות שהעיטור בהן לכאורה "תמים" יותר כמו אפיזודות מקראיות או גם דגם עיטורי סתמי ,המקור הנוצרי ניתן להוכחה. מספר דרכים בהן אומצו מוטיבים נוצריים וחילוניים בעיטור הכתובות ועל משמעותה של תופעה זו: בהתבוננות ראשונית בכתובות איטלקיות ,מראה שחלקם הגדול של המוטיבים האומנותיים והדגמים הדקורטיביים המקשטים מסמכים אלו חוזר על עצמו ושאוב מסכימות איקונגרפיות ידועות ובעלות מסורת ארוכה שהועתקו ממקור אחר .עצם העובדה שמוטיבים רבים המופיעים בכתובות בקלות ניתנים לזיהוי ביצירות אומנותיות של הרנסאנס והבארוק מאששת הנחה זו .זו תהיה טעות להניח שמוטיבים אלה ישירות מציורי האמנים הגדולים של התקופה ולו מהסיבה היחידה שלאמנים אלה ולפטרוניהם היהודים לא היה לרוב גישה חופשית ליצירות אלה .לכן ,היה קשה להניח שכתבי יד מציורים יכלו לשמש מקור ישיר או נוח למעטרי הכתובות. הייתה ירידה תמידית לכתבי היד המהודרים לאחר המצאת הדפוס וגם הוזמנה כמות מעטה על ידי פטרונים עשירים הרחק מעיני הציבור .אהבתם לקשט ולעטר חפצי נוי וחפצים שימושיים שונים גרמה לתפוצה גדולה של מוטיבים אומנותיים שונים בשכבות השונות של בני התקופה בחברה האיטלקית מתקופת הרנסאנס והלאה .גם הכנסייה לקחה חלק עצום בתהליך. אחד ממקורות ההשראה לעיצוב רהיטים היו תשמישי קדושה דקורטיביים ומזבחים .מודלים עיטורים השאובים מאובייקטים כנסייתיים באופן תדיר חוקו בחפצים השונים שבני האצולה רכשו .גם מונומנטים ציבוריים מעוטרים כמו קשתות ניצחון ופסדות של מבנים ציבוריים סיפקו חומר גלם לאומנים שהעבירו את האידיאליים האומנותיים של התקופה לחפצים יותר עממיים. לדוגמה :בכתובה מטורינו מ – ,1011מסגר האומן את שער הניצחון ,שער "פורטה נובה" עד שנחרב ב – 1111 שהוקם על ידי האדריכל הבארוק הטורניזי ,קרול די קסטלמונטה .1004-1010הדמיון בין שערים אלה בולט מאוד בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] ומיקומה של כתובת ההקדשה ב"פורטה נובה" תופסת הסצנה של המפגש בין יצחק ורבקה .במיוחד מעניין מיקומם של סמלי המשפחה בכתובה אשר נמצא מעל לגומחות שבצדדים כפי שנעשה במדליונים של ה"פורטה נובה". הכוונה בסטייה קונפיגורטיבית ליצור קשר אסוציאטיבי בין מסמך המייצג את משפחות המחותנים לבין מונומנט המהווה חלק אינטגראלי מנופה וממסדה של טורינו .היה יותר פשוט להשתמש בספר המצויר שבדפוס. האילוסטרציות ממנו סיפקו לאומני התקופה באופן זול ומיידית את מכלול העיטורים והסכמות האיקונגרפיות שמהם הפטרון היה יכול לבחור וסיפקו את המודל האומנותי להעברה דו ממדית של דימויים ארכיטקטוניים ופיסוליים. שעריהם של למעלה ממחצית הספרים שהודפסו בתקופה זו באיטליה קושטו בשער ניצחון שבין עמודיו הופיעו שם החיבור ופרטי ההוצאה .האופנה החלה בראשית המאה ה – 10בקשת חסרת קישוט והשתכללה מאוד במאה ה – 10המכונה בספרות על הדפוס "המאה של דף השער" .תחריטי השערים קיבלו יותר אופי ארכיטקטוני מושלם ודמויות נוספות המתארות פסלים ובני אדם ,כרובים הנושאים חצוצרות אפיזודות שונות הקשורות לטקסט אשר שולבו בין שער הניצחון .סוג השער הנפוץ בכתובה לרוב לווה מספרי תנ"ך נוצריים ובו נמצאים האלמנטים המקשטים שערי כתובות רבות; שער ניצחון בעל שני עמודים ,דמויות מסיביות של נביאים בחזית העמודים ,סצנות מקראיות שונות ,כרובים מעופפים וכדומה .מעטרי כתובות אלו והסצנות בשער לרוב יש נגיעה לנישואין או לזוג שמתחתן. לדוגמה :במרומי הקשת בכתובה מספיניאה לזוג שמתחתן ששמם אסתר ושמואל ישנן סצנות מקראיות מחיי שמואל ואסתר כאשר בכתובה מטורינו המעוטרת בסצנת הפגישה מעוטרת בסצנת הפגישה של יצחק ורבקה שבו נערך טקס הנישואים בין שניהם. במחצית המאה ה – ,10מעטרי הכתובות החלו לעטר אלגוריות ופרסוניפיקציות של תכונות אידיאליות שונות. זהו מוטיב שמעוגן היטב בתקופת המנייריזם והבארוק .השימוש באלגוריות היה ידוע מימי הביניים אך התעצמותו החלה ברנסנס ונוצרו אלגוריות חדשות רבות מבעבר .בסוף תקופת המאה ה – 10כשהתרחבה השפעת הקונטרה – רפורמציה ,הכנסייה דרשה לפשט את האמנות כדי שתביע רעיונות דתיים ומוסריים בצורה חד משמעית וברורה .לפיכך ,אלגוריות דתיות ומוסריות אלו היוו כלי עזר חשוב בתהליך .תקופת הבארוק גם שגשגה בסוג האלגוריות שהיו בעצמן נושא הפסל או הציור ובשערי הספרים הופיעו בקשת הניצחון כפסלים על פי רוב ממחצית השנייה של המאה ה – .10בשערים המעטרים מספר כתובות ,האלגוריות משולבות במבנה הארכיטקטוני לא תמיד כפסלים. לדוגמה :בכתובה מוונציה מ – ,1049יש במרומי הקשת 0אלגוריות; משמאל "מוניטין" ( )FAMAומימין "שכר" ( )GUADAGNAומלווה בפסוקים מתאימים מהתנ"ך. אך ברוב הכתובות ובייחוד אלה מרומא ,האלגוריות עומדות במסגרת דקורטיבית – סכמתית ומהוות נושא ציור בפני עצמו ומלוות בתווית מזהה באיטלקית .נראה שבמקרה זה ,האלגוריות הועתקו מאילוסטרציות שבספרי עזר ומדריכים לדמויות אלגוריות שהודפסו במספר גדול של עותקים והיו בעלי תפוצה רבה לאורך תקופת הבארוק. לפיכך ,המדריך הפופולארי והמקיף של אלגוריות במאה ה – 10וה – " 11אימונולוגיה" של צ'זרה ריפה ,ספר מפורסם המבוסס על מקורות קלאסיים מדייוואליים ובני תקופתו ,מתאר באיטלקית פשוטה ותמציתית מכלול עצום של פרסוניפיקציות ואלגוריות של המידות הטובות והרעות ,תכונות ורגשות ,סוגי פעילות ,חלקי היום והשנה ,מקומות וארצות וכדומה .הוא ניתק את הדמויות שתיאר מהקשרו הנרטיבי והציגן כישויות בפני עצמן בעלות משמעות בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] אבסטרקטית טהורה .מאחר והספר היה נוח לשימוש ,ספרו הפך למדריך פופולארי לאמנים ובעקבותיו ציורים רבים נוספו לטקסט ועד להופעת המהדורה המפוארת בת חמשת הכרכים עבי כרס בפרוג'יה ב – ,1004התפרסמו למעלה מ – 14מהדורות כולל תרגומים לשפות אירופאיות אחרות .למעטרי הכתובות כמו לאומנים אחרים בתקופתם ,היה ברור היטב תוכנו של הספר למרות אופיו הנוצרי – מיתולוגי .אולם ,בעוד אומנים שונים ניצלו על פי רוב את דמויותיו האלגוריות של ריפה בהקשר רחב יותר של יצירתם ,בציורי הכתובות הן מופיעות כמו בספר כישות בפני עצמה. לדוגמה :בכתובה מרומא מ – 0 ,1090אלגוריות שונות מופיעות :משמאל (צדק ,צניעות ותקווה) ,מימין (עוז ,ניצחון ומתינות) ובמרכז האלגוריה הראשית (נישואין הרמוניים). אין ספק כי תיאורו של ריפה שימש מקור טקסטואלי לסצנה שבכתובה למרות שאופי הנישואין הקתוליים המתוארים בו מעמיד את ההתקשרות בין בני הזוג על בסיס שאינו כפוף לשום תנאים. השימוש במקור זה לעיטור כתובה יהודית בה מפורטים תנאי נישואין וגירושין המיוסדים על עקרונות שונים לגמרי לא הפריע למעטר הכתובה ולפטרונו. יש לציין שממכלול למעלה מ – 1444אלגוריות בספרו ,המעטר או פטרונו בחר 4השייכות ל 0-מידות טובות של הנצרות. לדוגמה :כמו בתיאור "הקונקרדיה מריטלה" גם בתיאור האלגוריות לא מנע בין מערכת הערכים הנוצרית המיוצגת בציורים לבין מערכת הערכים היהודית המשתקפת בטקסט את הופעתם על גבי מסמך יהודי אחר. לדוגמה :בכתובה מפיזה ,משמאל (ונוס הכורעת בדרגשה – אלגוריה מעניינת) :אישה ישובה ובידיה כלבלב קטן בדומה לציורו המפורסם של טיציאן "ונוס מאורבינו". במאמר משכנע ,תיאודור רף ,הוכיח שוונוס מופיעה כוונוס אורניה הקשורה לאהבה אצילית ושמיימית ששיאה בנישואין .הכלבלב אם כן חלק מאיקונוגרפיה זו של ונוס. בספר האמבלמות הפולארי של אנדריאה אלצ'טי ,שהופיע לראשונה ב – ,1511כלבלב לבן באמבלמת הנישואין הקרויה " "in fidem uxoriamהמתארת זוג נשוי כשהכלבלב מכורבל לרגלי האישה וישנה כתובת לטינית מתחת לציור .הכלב הינו סמל הנאמנות וקשור קשר הדוק לזוג אוהבים ,לנישואין ולוונוס .גם ריפה מציין שהכלבלב הלבן מרמז על "נאמנות טהורה כלפי האהוב". מסקנתו של רף :ציורו של טיציאן הוזמן לרגל השנה ה – 14של הדוכס פרנצ'סקו מריה דלה רוברה וליאונורה גונזגה ( ,)1511עולה בקנה אחד עם המשמעות האלגורית של האישה עם הכלב בכתובה מפיזה :למעטר הכתוב היה טבעי לבחור בדמות ונוס אורניה ובאלגורית הנישואין עם הכלבלב כדי לעטר מסמך נישואין למרות האופי חילוני – מיתולוגי של דמויות אלו. מעטרי הכתובות השתמשו כמקור נוסף היה מצלחות מיוליקה מצוירות שהן היו קערות חרס שיוצרו בכמויות ענק מהמאה ה – 15ואילך על ידי טובי האמנים באיטליה .הציור על גבי הצלחות התבסס בדרך כלל על סצנה בודדת שהופיעה במרכז הצלחת וסביבה עיטור דקורטיבי .בעיטורי מספר כתובות ניתן למצוא קונפיגורציות דומות שנראה כי הועתקו ישירות מצלחות אלה. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] לדוגמה :בכתובה מבוסיטו מ – ,1000יש 1אפיזודות מקראיות בלוויית 10הקונסטלציות של גלגל המזל שדרך ציורן ועיטורן קרובות מאות לזו של הצלחות .גם כל האפיזודות המקראיות המתוארות בכתובה זו מופיעות גם על צלחות רבות. אפיזודות אלו היו מאוד פופולאריות באמנות הנוצרית של הרנסאנס והבארוק וכולן נושאות קונוטציות דתיות מובהקות .קשה להסביר מדוע סיפור אדם וחוה מופיע על גבי 1מדליונים שונים בפירוט המזכיר טיפול איקונוגראפי נוצרי בנושא או מה משמעות דמותה השלילית של דלילה בחוזה נישואין יהודי. ברור שנעשה שימוש במקורות נוצריים תוך כדי התעלמות מהמשמעות הנוצרית הדתית של האפיזודות .בדרך השימוש של צלחות אלה טמון ההסבר למה הן נבחרו כאובייקטים לחיקוי בכתובות .הקערות יוצרו בהתחלה ככלי בית יומיומיים בעלי דקורציה פשוטה חסרת דמויות אדם שהשתכללו עם הזמן והפכו לאובייקטים אומנותיים שובי לב ומשאת נפשם של המעמד הבינוני והגבוה באיטליה .בבתיהם של הפטריקים האיטלקיים קערות אלה הוצבו על גבי שולחנות מפוארים או בארונות והוצגו לראווה כשבאו אורחים לביקור כאוסף פרטי של בעל הבית. הקערות כונו " – "PIATTI DI POMPAצלחות הראווה/ההתגנדרות .כשהייתה עלייה ברמתן האומנותית והומצאו טכניקות חדשות של עיטור ,הן הוצגו באירועים חגיגיים וגרנדיוזיים בעיקר בחתונות .לפיכך יוצרו הצלחות אלה לצרכי נישואין שמילאו 0פונקציות )1 :כמתנה לחתונה )0 .כמזכרת לנישואין שהוזמנה על ידי בני הזוג. לדוגמה :בקבוק מיוליקה מפואר שנעשה לרגל נישואי בנו של קוזימו דה מדיצ'י ב – ,1591מציג את סמלי המשפחה של משפחות המחותנים בלוויית 4אלגוריות לפי הכתובה מרומא שנעשתה למעלה מ – 044שנה מאוחר יותר. לסיכום שיטת ייצור קערות אלה יכולה כנראה ללמד אותנו איך גם עבדו מעטרי הכתובות .במזל ,במוזיאון ויקטוריה ואלברט, קערה זו שהצייר מכין קערת נישואין כשהזוג המאורס יושב מולו .הפרוצדורה הייתה מוכרת גם ליהודי איטליה שביניהם גם היו אמני מיוליקה .אך הופעתן הראוותנית של הצלחות בחתונות נוצריות הן אלה שכבשו את ליבם של עשירי הגטו וביקשו להביאה לאכסטרווגנצה מוחלטת על ידי השימוש בכתובה מעוטרת .העיטורים נהפכו ליותר מפוארים ויריעות הקלף באותה מידה גדלו .כשהכתובה מוצגת בטקס החתונה ניתן היה לצפות בשלל העיטורים הצבעוניים ולשמוע גם את פרטי הנדוניה שנקראו על פי רוב באיטלקית .שילוב האלמנטים הללו היווה מדד חברתי מצוין לעושרן של משפחות המחותנים ומוצאן המיוחס .חגיגות החתונה של היהודים העשירים היו אירוע חברתי מפואר על פי הגינונים והנימוסים של שכניהם הנוצריים שהינם בעלי הכנסה דומה .זה למעשה היה חיקוי אורח חייהם של המעמד הגבוה מעבר לחומות הגטו .רבני איטליה התנגדו מאוד לאופי הראוותני שתקופה רבה לא השתנתה. לפי תיאור חתונה יהודית בכתב יד ממנטובה מהמאה ה – 15ובציור המיוחס לפייטרו לונגי מ – 1051במוזיאון ישראל ,מראה שהאופנה השתנה אך הגינונים והפאר החיצוני לא השתנו .חשוב לציין שלחתונות אלה הוזמנו יהודים וגם נציגי החברה הנוצרית בני המעמד הגבוה ואפילו אנשי כנסייה בעלי משרות נכבדות .העיטורים בכתובות הופנו לשני סוגי קהל )1 :יהודי )0 .נוצרי. בת-חן פורת [הכתובה כמקור היסטורי – גב' חגית עמרני] ברור שבהכללת מוטיבים דקורטיביים ונרטיביים שאכלסו בשפע את בתיהם של הפטריקים האיטלקיים וגם השימוש בסמלי האצולה הפיקטיביים שלא הוענקו באופן רשמי ,פטרוני הכתובות המפוארות ביקשו להראות שגם להם יש חלק בעולם האצולה האיטלקי .הכתובות המעוטרות המפוארות היו ה"( "PIATTI DI POMPAצלחות הראווה/ההתגנדרות) שלהם. פרק י"א' – הכתובה היום -סכום הכתובה ,ביאור הכתובה ונוסחיה .15בן נון י'" ,חישוב סכום הכתובה בימינו" ,צהר ד (תשס"א) .04-50 ,עמ' 040-049בחוברת. .10גילת י"צ" ,הלכה ומנהג בכתובה בימינו" ,יד לגילת :אסופת מאמרים של יצחק דב גילת ,בעריכת י"מ תא-שמע, י"צ גילת ,ירושלים תשס"ב ,עמ' 59-54עמ' 014-014בחוברת. .10קנוהל א'" ,הכתובה והסכמי ממון בנישואין" ,תחומין כא (תשס"א) ,עמ' .119-104עמ' 015-000בחוברת. * .11פרץ י'" ,ביאור הכתובה ונוסחיה" ,אמת ליעקב :הלכות חופה וקידושין לכל עדות ישראל ,ירושלים תשס"ז ,עמ' קנא-קסד .עמ' 001-014בחוברת. .19פרץ י' ,לקט כתובות ,אמת ליעקב :הלכות חופה וקידושין לכל עדות ישראל ,ירושלים תשס"ז ,עמ' ריג -רלג. עמ' 011-041בחוברת.
© Copyright 2024