לסגת : 11 פרק . בודהיסטי לריטריט , בחיי הראשונה בפעם
פרק :11לסגת אז יצאתי ,בפעם הראשונה בחיי ,לריטריט בודהיסטי. רציתי לבדוק מה זה אומר "לסגת" ,כמשמעות המילה "ריטריט" באנגלית, והאם מסגרת שבה כולם שותקים במשך כמה ימים יכולה להתאים לי .וגם חיפשתי כנראה אישור לכך שמה שקורה לי ממילא ,בלית ברירה – מתכנסת ,נאלמת ,צוללת -זה בסדר ,ואפילו בעל ערך. האמת היא שבהתחלה לא היה לי שמץ של מושג למה לצפות .מדיטציה כבר הכרתי קצת מקורסים קודמים ,אבל מה קורה בריטריט ויפאסנה? מה עושים שם? מה מצופה ממני? ידידה מנוסה רק אמרה לי :עזבי ,זה לגמרי אישי .תלוי רק בך. הנסיעה לריטריט היתה מעניינת כשלעצמה .הצטרפתי למכונית שיצאה מתל אביב לקיבוץ עין-דור שבעמק יזרעאל ,נסיעה משותפת עם שניים שלא הכרתי ,בחור ובחורה צעירים שלימדו אותי לא מעט כבר בדרך .כמו למשל, כמה לא פשוט להסתובב בעולמנו בלי "כרטיס ביקור" ,בלי הגדרת תפקיד מובנת לכול .כי לא עברו עשר דקות מתחילת הנסיעה ,והם כבר שאלו/חקרו בסקרנות ,ולא נחו עד ש"זהותי" התבררה להם" :מה את עושה? שבתון ממה? אז מה ניהלת? איזה פרויקט? איזה גוף? אמנים? מה ,את המנהלת של הקרן למצוינות? אז למה את לא אומרת? חברה שלי ,מאוד מוכשרת, פנתה אליכם פעם ."...וגם משהו על נדיבות טובה" :זו הפעם הראשונה שאני משלם" ,סיפר הבחור" .התחלתי למדוט לפני כמה שנים כשחזרתי מיואש מחו"ל ,וחבר לקח אותי לריטריט של "תובנה" בעין-דור .היה כל כך מרגש שנשארתי מייד שבוע נוסף כדי לעזור במטבח .והפעם ,כעובד הייטק, אני הולך לשלם כפול ומכופל ,גם עבור מי שעדיין לא יכול .ואת ,אל תדאגי 56 כל כך ,בואי בלב פתוח לכל הפתעה .ואפילו שאסור לדבר ,תרמזי לי ואבוא לעזור ,בסדר?" ובאמת ,כמה הופתעתי במפגש הפותח! התיישבתי על הכרית באולם המדיטציה הגדול ורק חיכיתי בתמימות לשלווה הגדולה שתחטוף אותי. אבל לא ,בהתחלה כל מה שהגיע אלי היו בעיקר שיעולים ,כחכוחים ,גניחות ואנחות עמוקות של היושבים סביבי. ובכל זאת ,להפתעתי ,היה לי ממש נוח להיות שם לבד .אפילו נעים .אולי לא מייד בהתחלה ,יותר לקראת היום השלישי .הדשא הרחב במרכז ,בין החדרים ,וההליכה האיטית בתשומת לב בשבילי הבטון האפור והסדוק מסביב; פינת התה הריחנית וצנצנות עשבי התיבול בכניסה לחדר האוכל, עם קערת המים הצמודה לשטיפת הכוס האישית; והרשת -לייבוש עבור אלה שאחרייך .החיוכים הכבושים בדרך למקלחת שבסוף המסדרון עם המגבת על הצוואר; החדרים הפשוטים ,חדרי הילדים או המתנדבים בקיבוץ של פעם .ומעל הכול היתה ההקלה הפשוטה מעצם החידוש :להיות בחברתם של אנשים לא מוכרים שמנסים כמוני ,לעומת הבדידות שחשתי בין המון ידידים שרצו דברים אחרים .שרצו ממני דברים אחרים. בספרו "כך שמעתי" מורה הזן יעקב רז כותב "מהי ישיבת מדיטציה? שעת שמיטה /שמתחילה בנשימה /בתשומת לב /עכשיו ,לא קודם ,לא אחר כך/ השאיפה לא מסרבת לאוויר שנכנס /הנשיפה לא מחזיקה באוויר שיוצא /אם נרצה ,זו התורה כולה". בריטריט השני ,כחודש מאוחר יותר באותו מקום ,מצאתי עצמי מרותקת במיוחד לצמד המילים" ,אני מסכים ,אני מסכים" ,מתוך ספרה של מורת הזן פמה צ'ודרון "כשהדברים מתפרקים" .זו היתה תשובתו הקצרה של מאסטר הזן ,קובון צ'ינו רושי ,לשאלתה על יחסו האישי לפחד" :אני מסכים ,אני 57 מסכים" .וכך ,בשבילים מסביב לדשא ,וגם בתוך הקיבוץ ממש ,והלאה אל השדות בגבול מרעה הבקר ,תוך כדי מדיטציה בהליכה ,שאלתי את עצמי: האם אני מסכימה? האם אני באמת מוכנה להרפות? "ישנו סבל ,ישנם גורמי סבל ,יש סוף לסבל ,יש דרך אל סופו של הסבל. ארבע האמיתות האצילות האלו מלמדות את הסבל ואת קץ הסבל". כך קראתי בפליאה ובתקווה אצל המורה הבודהיסטי והפסיכולוג הקליני ג'ק קורנפילד בספרו "הלב הנבון" .בולעת בצמא את דבריו של הבודהה על הדרך אל שלוות הנפש והאושר ,לומדת על הקשר הישיר שמניחה פילוסופיית המזרח בין היאחזות והיצמדות לבין סבל" .החופש מהסבל אפשרי כשאנו מרפים מהתגובות שלנו ,הפחדים וההיאחזויות .כל מטרתה של הפסיכולוגיה הבודהיסטית ,האתיקה שלה ,הפילוסופיה, התרגילים והטקסים שהיא מציעה וחיי הקהילה המתנהלים על פיה ,היא לגלות את החופש והאושר שמתאפשרים למרות הסבל הקיים בחיי בני האדם' .ארבע האמיתות האצילות' מוצגות בפנינו בדמות אבחון פסיכולוגי: התסמינים ,הסיבות ,אפשרות הריפוי ודרכי הטיפול ....האמת האצילה השנייה מתארת את גורם הסבל :היאחזות .האמת הזו מסבירה שהיאחזות יולדת סלידה ואשליה ,ומשלושת השורשים הללו צומחים כל שאר המצבים האנושיים הלא-בריאים :כגון קנאה ,חרדה ,שנאה ,התמכרות ,רכושנות ועזות מצח .אלו הם גורמי הסבל האישי והקיבוצי .האמת האצילה השלישית מציעה לנו דרך מוצא ,נתיב אל קץ הסבל .החופש מהסבל אפשרי כשאנו מרפים מהתגובות שלנו ,הפחדים וההיאחזויות". אז ניסיתי לסמן לי הנחיות מאתגרות: 58 - להסתובב בעולם ללא תמיכת "התפקיד"; ללא המשענת הקבועה של הישגי העבר ובלי הארומה של "מצוינות". להסכים להודות שקשה לי ,שאני לא יודעת. להימנע מן המנהג הוותיק להזמין לכל מקום חברים נוספים.להתעקש להגיע לסדנה לבד ,בלי שאכיר בה איש מראש. להיאבק ברגליים שרוצות לברוח רגע לפני דלת הכניסה .להיכנס חשופה ,נטולת אפוד מגן. לוותר על הדאגה התמידית לאחרים ,אך גם להיפטר מהתלות בהםומהצורך באישורים. להישיר מבט אל המבוכה שמעוררת בי השאלה הישירה בקורסהחדש בפסיכולוגיה בודהיסטית :האם את החברה הכי טובה של עצמך? לא?!? וגם אל הבהלה. זו היתה תגלית של ממש .אפילו קצת משעשעת. הבחנתי בכך לראשונה כשנהגתי חזרה הביתה בתום המפגש השלישי בסדנה החדשה לריקוד .ולא הבנתי :הנה סוף סוף ,אחרי שנים ארוכות חזרתי למשהו שאהבתי כל כך לעשות פעם :לרקוד ,לשחרר את הגוף לצלילי המוזיקה .והרגשתי שאפילו הצלחתי ,במידה מסוימת ,להכניע את הפקפוק שהציק זמן רב :ואולי את בכלל כבר לא מסוגלת יותר? אז איך זה ולמה בצד השמחה מתגנב לו עכשיו גם עצב? מה פשר האמביוולנטיות הזאת שביקרה אותי גם לפני חודש-חודשיים כשחזרתי לנגן ולשיר? ומה עושה פה גם הבהלה .מי היה מאמין! משהו כמו :אלוהים אדירים ,מה יהיה בסוף ,איך ייראה העולם שלי בלי הפחדים המוכרים? מי אהיה בכלל בלעדיהם ,ומה יניע אותי קדימה? 59 כמעט פרדוקס ,אני יודעת ,אבל זו האמת שחזרה על עצמה לא אחת גם בהמשך :תחושה עמוקה של אובדן .גם כשנפרדתי מאמונות ומהרגלים מגבילים ,היו בי ,בו זמנית ,מיחושי פרידה ממשהו מוכר ומורגל ,שהוא מזמן ,בלי קשר לטיבו ,חלק ממני .מזהותי .והכי קשה היה לי להודות שאני לא באמת רוצה להשתחרר מהם .במיוחד לא מן העלבונות הישנים ,אפילו לא מאנשים שכבר מזמן לא אתנו. "ככל שאנחנו ממשיכים להתאמן ,אנו מתפתחים מעבר לאני הקטן שתר ללא הרף אחר אזורי נוחות" ,כותבת פמה צ'ודרון בספרה "המקומות שמפחידים אותך"" .אנו מגלים בהדרגה שאנחנו מספיק גדולים כדי להחזיק במשהו שאינו שקר או אמת ,אינו טהור או טמא ,איננו טוב או רע .אך תחילה עלינו להעריך את העושר שמצוי בהעדר הקרקע היציבה וללמוד להישאר שם". "חישבו על הספק ואי הוודאות כדרך להרחבת דרגות החופש המוגבלות שהתרגלנו לקבל מהחיים" ,ממליצים גם מחברי הספר "חוכמת הכאוס" ,ג'ון בריגס ודיוויד פיט" .אמנים ,מרפאים וכל אלה העוברים שינויים בחייהם, נפתחים אל אי הוודאות ונחשפים אל דרגות חופש העשויות להביא להתארגנות מחודשת .קשה לחוות את מותו של אדם אהוב ,או גירושים ,או תקופה של ספק בעצמנו .אבל לעתים קרובות דווקא החוויות האלו הן המובילות אותנו למודעות חריפה לאמת שמעבר למילים ולדרך חדשה בחיים". ואכן ,ככל שצללתי לתוך שנת השמיטה הלכתי והשתכנעתי שאין אפשרות לנתיב עוקף .שלא אוכל למוסס את מה ששולט בי ומנהל אותי אלא דרך ההסכמה הנכנעת לשהות בתוכו ,להכיר אותו – ורק אז לשחרר. 60 להישיר מבט ,למשל ,אל החץ .או אל טיפות הדם שמבצבצות אצלי שוב ושוב על העור בכל מקום שממנו נתלשה ממני הקרן שלי .ואפילו להסכים: אי אפשר לחיות באמת לפני שמסכימים למות. "האמת היא שכשנתחיל ממש לעשות זאת" ,אומרת צ'ודרון בספרה" ,נחווה שוב ושוב ענווה .לא יהיה מקום ליהירות שמתלווה לעיתים להיאחזות באידיאלים .את היהירות שתעלה שוב ושוב ,יירט האומץ שלנו לצעוד קדימה עוד קצת .לסוג התגליות שנגלה עם התרגול אין כל קשר לאמונה בדבר כלשהו .הן קשורות יותר אל האומץ למות ,האומץ למות שוב ושוב". "צריך הכנעה" ,מסכים גם החכם בסיפורו היפה של המקובל הירושלמי (החפץ בעילום שמו) .זו הדרך הנכונה אל "המפתח של הישועות": "שהיה בור עמוק חמישים אמה ונפל מפתח של הישועות לתוך הבור .ואמרו מי ירד לתוך הבור ויעלה לנו המפתח של הישועות .והבור מלא חושך וככל שיורדים בבור החושך גדול יותר .וכדרך העולם שהבריות מפחדות בחושך, ובפרט בחושך כזה שהיה הגדול בעולם .והלכו לחכם ושאלו איך לרדת. אמר שצריך הכנעה .ושאלו למי להיכנע .ואמר שצריך להיכנע לחושך". 61 פרק :11כשהיה מגיע למשפט הזה היה בוכה "ועדיין ,תגידי ,אם מותר לשאול :לא נשמעת לך קצת מוגזמת התגובה הזאת שלך?" בין מקהלת הקולות ששמעתי ,מסביבי ובתוכי ,היו גם כאלה: "מה בסך הכול קרה? נפרדת מכמה אנשים ,את עוברת שינוי בחיים – לא נעים אבל לא נורא .זה קרה וקורה לכולנו :עוזבים מקום עבודה ,מאבדים פרנסה ,נפרדים מאנשים קרובים ,מתאכזבים .הכי טוב ,לדעתי ,שתמשיכי הלאה .תתקדמי .למה צריך בכלל לשקוע בעבר?" ואחרים שאמרו" :הי ,לאט לך .עזבי הכול ,בינתיים .את צריכה לכבד את האובדן שלך ,להכיר בכך שיש פה תהליך של אבל ,אפילו שמדובר רק בעבודה .אפילו שאת יזמת את המהלך .מותר לך להיות עצובה עכשיו, להפסיק לרוץ אל כל חוגי הלימוד שלך .הניחי לרצון להבין ,כעת רק התבונני". אבל הלב שלי ,רוב הזמן ,התעקש אחרת :גם וגם. אף שלא אחת היטלטלתי ביניהם ,יום אחד מסכימה עם הראשונים ולמחרת עם האחרים ,בתוך תוכי הרגשתי שהלב צודק .שהנתיב הנכון בשבילי נמצא דווקא בשילוב .שיש בריאות וחיות באיזון כזה :לשמוט מעלי חומות וקליפות של הרגלים ופחדים ,ובו בזמן לא להתעלם מן הצמא לפענח .לשהות בערפל ,אבל גם להזמין פנימה קרני אור ראשונות. וביקום המוזר שאליו נקלעתי ,הקול העקשן ביותר כיוון אותי שוב ושוב אל סיפור האגדה ההוא .מהתלמוד .אל רבי יוחנן וריש לקיש .לכי לשם ,הם אלה שיסבירו לך ,חזר הקול והבטיח. 62 אלא שהצעד הראשון הוא ,כידוע ,הקשה מכולם .ולפעמים יש צורך בדחיפונת קלה נוספת כדי לצאת לדרך ,בדברי עידוד או השראה ממעשיהם של אחרים .ואני קיבלתי אותם מן המילים האלה" :כי מטי להאי קרא בכי" = "כשהיה מגיע לפסוק הזה היה בוכה" (תלמוד בבלי ,מסכת חגיגה). לא ייאמן .לפחות בסביבתי זה מחזה די נדיר :חבורת גברים ,חכמים ודעתניים ,יושבים יחד ומדברים בגלוי על כאבי לב ...כל אחד משתף ומספר לחבריו על פסוקים מסוימים בתנ"ך שנוגעים בחייו באופן מיוחד ,שמרעידים תמיד את נפשו .והם לא נבוכים אפילו לבכות בפומבי! אני קוראת ומתרגשת :מהפתיחות הפשוטה ,מהפגיעות החשופה ,ולא פחות מכך גם מן החירות הטבעית שהם לקחו לעצמם להוציא פסוק מקראי מהקשרו המקורי ולדרוש אותו .כלומר לדרוש ממנו להיות רלוונטי לחייהם שלהם ,שנים רבות מאוד לאחר שנכתב. אז החלטתי לנסות גם. מעודדת להעז ולשאול :ואולי בדיוק כך גם אצלי? "כשהגעתי לסיפור הזה הייתי בוכה" .וכל הגעגועים המסתוריים שהסיפור העתיק על רבי יוחנן וריש לקיש מעורר בלבי ,מי יודע למה ,פשוט קוראים לי .דורשים ממני להתייחס אליהם כרלוונטיים לחיי ,כעת ,אולי אפילו מחוץ להקשרם המקורי .לדבר עליהם בגלוי .להאמין ,כמו שאמר יהודה עמיחי בהרצאה בוושינגטון ,שאולי הפעם הם מצאו את הקשרם הנכון. ולילה אחד ,סמוך לחצות ,זכיתי בקרן אור ראשונה. הנסיבות היו די שגרתיות :ישבתי כהרגלי בחצר ביתי ועניתי למיילים היומיים במחשב הנייד ,ביניהם גם זה של אחד ממוריי לתלמוד בנוגע לשיעור האחרון .שיעור שהתחיל דווקא בהפתעה משעשעת" :נשבעת לך", צלצלתי ליערה חברתי מהמכונית בדרך לשם" .כבר חשבתי שיש עלי איזה 63 כישוף ,בחיי .אבל הנה ניצחתי אותו .פעם ראשונה שאני מסיימת סמינר שלם ,הערב מתקיים המפגש האחרון ,ולא קראנו בכלל את הסיפור!" אבל רק נכנסתי לחדר והמורה פנה אלי" :תגידי רחל ,את הסיפור על רבי יוחנן וריש לקיש כבר למדנו פה?" והנה עכשיו אני יושבת בחצר ביתי ,השמיכה החמימה על ברכיי וקוראת בעיון את המייל שלו ,ששב ומפרט למה לדעתו רבי יוחנן טועה .ומדוע, לצערו ,הטקסט המדויק אינו תומך בפרשנות המעניינת שלי .וכבר מצפה לרגש הרגיל שיציף אותי מייד וללהט התשובה ...אבל פתאום נעצרת ורק מקשיבה .משהו בניסוח המסוים ,ואולי דווקא השקט הצלול של הלילה ,או פלחי הירח הלבן שבצבצו מבין ענפי הדקל הגבוה .ואולי פשוט כי הגיע הזמן .אבל הנה כך ,ברגע מסוים אחד ,במין חסד פלאי ,עלה באוזניי מן הסיפור המוכר צליל חדש לגמרי. אני מקשיבה ושומעת :יש כאן משהו שנמצא מעבר לכל הפרטים ...ואולי בכלל לא משנה מה בדיוק אמר האחד ומה ענה לו האחר ,העיקר פה מהדהד ורוטט בטון שבין המילים .אולי כך :משהו כל כך מורכב ורגיש יש ביחסים ביניהם ,שגורם להם לפחד ממש ממצב של חילוקי דעות .כאילו יופר אז איזה איזון רגיש מאוד ביניהם ויערער את הקשר כולו .כן ,זה מה שאני שומעת כאן עכשיו .זהירות קיומית ממש .זו הסיבה שהם הולכים ומקצינים במהלך הוויכוח ,דווקא מתוך הידיעה המבוהלת ,המיואשת ,שהנה זה קורה ,והוא בלתי נמנע ,משהו נורא הולך ומשתבש ביניהם. אבל התחושה הזאת ,אם להודות על האמת ,היתה כמעט לא הגיונית, ואפילו עמדה בסתירה לכל המקובל להניח :ויכוחים ומחלוקות היו ,כידוע, שם המשחק המועדף על השניים מאז ומתמיד .יוחנן הרי מעיד על הנאתו 64 הגדולה מחילוקי דעות ,מעשרים וארבע קושיות ופירוקים ,וגם על חברו כבר נאמר בהערכה "כאילו עוקר הרים וטוחנם זה בזה". אז מה השתנה כעת? במה שונה הוויכוח הזה משאר המחלוקות? איזה איזון עלול להיות מופר? ובעיקר ,מדוע אני מזדהה כל כך עם החשש המבוהל שלהם ,והחץ בלב מתחפר כעת עוד קצת פנימה? 65 פרק :11בלעדיך אני חצי בן אדם? האמת היא שמאוד התבלבלתי. היחסים הקרובים ביניהם במשך עשרות שנים ,כך לפי העדויות בתלמודים, עוררו בי תמיד התפעלות כנה .בעיקר כשחשבתי על הערבוב המאתגר בין חייהם האישיים והמשפחתיים לבין "העבודה" .בסרט האישי שלי ,כשאני עוצמת עיניים ,זה היה לגמרי ברור :הם תמיד ביחד .יושבים זה אצל זה קרובים ומרוכזים ,עטופים בבועה שקופה -בקרב המון תלמידיהם ,ורק הם לבדם -מתמסרים בהנאה גדולה לקושיה המתפתלת ביניהם .או יורדים יחד בשביל אל הכינרת ,נבלעים בסופו בין קנה לסוף; יוחנן הגבוה ,העדין ,עם שערו הארוך הבהיר ,ולימינו ריש לקיש הכהה ,נמרץ ומתוח כפנתר .או מצטופפים על הסלע הלבן והשטוח שלהם ,רגליהם טובלות במים וראשיהם כמעט נוגעים ,מקשיבים בתשומת לב וגוף .ומדי פעם ריש לקיש קם ומתמתח ויורה פתאום מתוך כף ידו אבנים קטנות ואפורות ,מקפיץ אותן שטוח ורחוק מאוד על פני המים .ויוחנן צוחק .בהפסקת צהריים קצרה ,או בשעת בין הערביים ,ולעתים כשהירח מצייר לרוחב הימה האפלה שביל לבן ומזוגזג ,אז הם גם טועמים מפירות גינוסר הידועים בכישופיהם. כן ,אותו מקום ממש שבו יתרוצץ יוחנן בשנים אחרות ,רצוא ושוב ,הלום צער וגעגוע ,סתור שיער ודעת ,וקולו ניחר :היכן אתה בן לקיש .היכן אתה בן לקיש .היכן אתה בן לקיש אבל כעת ,כך הבנתי ,עלי לשוב ולבדוק לעומק את היחסים האלה .לחפש עדויות ישירות על אופיו של הקשר המיוחד הזה .לנסות להבין באמת :מה בעצם חיבר ביניהם ומה השתבש פתאום. 66 אז פתחתי שוב את תיבת האוצרות של התלמוד הבבלי ,ודי מהר הצטיירה תמונה כזאת :ריש לקיש ,שנשאר במהותו "פרא אדם" ,ממשיך להסתבך, שונא להתפשר ומעורר עליו לא אחת את רוגזם של חכמים .ואילו יוחנן, כמבוגר האחראי ,מבין אותו ומגיע תמיד להצילו. כך ,למשל ,בסיפורון הבא ,כשריש לקיש פוסק בקיצוניות" :גם נשיא ,כאשר חטא ,מלקים אותו בבית דין של שלושה" ,ובורח מייד להסתתר. "שמע ר' יודן נשיא וכעס .שלח גונתן (חיל משמר) לתפוס את ריש לקיש. רדף אחריו ,וברח למגדל .למחר עלה ר' יוחנן לבית הוועד ועלה אף ר' יודן נשיא לבית הוועד .אמר (ר' יודן) :ומה אין רבנו אומר לנו דבר תורה? התחיל מטפח בידו האחת .אמר לו :וביד אחת מטפחין? אמר לו (ר' יוחנן) :לא ,אלא אם אין ריש לקיש כאן."... וזה מדהים ממש .הנה ,רבי יוחנן מעיד בפשטות :הם גוף אחד ,ויד אחת אינה יכולה לפעול בלי חברתה. רגע אחד ,אני מצטמררת ...הלוא זה בדיוק הדימוי שבו בחרתי גם אני... ביחס לקרן! כך למשל עם האמן שניסה להסביר לי ,בסבלנות עיקשת, שמודל הקרן אינו מתאים לו אבל הוא מבקש שנישאר בידידות אישית .ואני רק נעלבתי .לא הבנתי איך אפשר בכלל לעשות הפרדה מוזרה שכזאת ביני לבין הקרן .איך אפשר לאהוב את יד ימין שלי ולא לאהוב את יד שמאל בעת ובעונה אחת? הגדרה אחרת של יוחנן לקשר ביניהם מסקרנת לא פחות" :מה אעשה? שכנגדי חלוק עלי" ,כך הוא עונה לטענות של חכמים נגד פסק דין של ריש לקיש שסותר את דעתם וגם את דעתו. ואף שאפשר לשמוע בדבריו את החיוך ,פניתי לבדוק את מקור המילה "שכנגדי". 67 ו ַי ֹּאמֶ ר ה' אֱ ֹלהִ יםֹ :לא טֹוב הֱ יֹות הָ ָאדָ ם ְלבַּדֹו .אֶ עֱ שֶ ה ּלֹו עֵ זֶר ְכנֶגְּדֹו. וַיַפֵ ל ה' אֱ ֹלהִ ים תַ ְרּדֵ מָ ה עַ ל הָ ָאדָ ם וַיִישָ ן וַיִקַ ח ַאחַ ת מִ ַצלְע ֹּתָ יו וַיִסְ ג ֹּר בָשָ ר תַ חְ תֶ נָה :וַיִבֶן ה' אֱ ֹלהִ ים אֶ ת הַ ֵצלָע אֲ שֶ ר לָקַ ח מִ ן הָ ָאדָ ם לְאִ שָ ה וַי ְ ִבאֶ הָ אֶ ל הָ ָאדָ ם :ו ַי ֹּאמֶ ר הָ ָאדָ ם ז ֹּאת הַ פַ עַ ם עֶ צֶם מֵ עֲ צָמַ י ּובָשָ ר מִ בְשָ ִרי לְז ֹּאת י ִקָ ֵרא אִ שָ ה כִי מֵ אִ יש לֻקֳ חָ ה ז ֹּאת. "אֶ עֱ שֶ ה ּלֹו עֵ זֶר ְכנֶגְּדֹו"היא הגרסה המוכרת של בריאת האשה ,אבל ,כמה מעניין ,היא איננה היחידה שמופיעה במקורות .בצמוד לה בבראשית מופיעה גם גרסה אחרת ,הטוענת שנבראנו מלכתחילה כשוויםָ " :זכָר ּונְקֵ בָה ב ְָרָאם וַיְב ֶָרְך א ֹּתָ ם וַיִקְ ָרא אֶ ת שְ מָ ם ָאדָ ם בְיֹום הִ ב ְָראם" .וישנה גם זו ממדרש רבא ,למשל ,המספרת על גוף אחד שפוצל לשניים ,ומזכירה מאוד ברוחה דברים מן המשתה של אפלטון ומיתולוגיות נוספות מרחבי העולם" :בשעה שברא הקדוש-ברוך-הוא את אדם הראשון ,דיו פרצופים ב ְָראֹו ,וְנִסְ רו ו ַעֲ שָ אֹו ַג ַבי ִם -גב לכאן וגב לכאן" .ולצד הסקרנות שמתעוררת מעצם ריבוי תיאוריות הבריאה ביהדות ,מתבלט מייד גם הבדל משמעותי ביניהם :אחת מניחה עולם של שלמות ורוגע" ,ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" -בעוד שהאחרות פותחות בפיצולים ,בקונפליקטים מובנים מראש ,מנבאות את הגעגוע התמידי לאיחוד מחודש עם "החצי השני" .ועוד הבדל ביניהם ,לא פחות חשוב :יש גרסה שבה האחד מתפצל לשניים זהים ,ואחרת הגורסת התפצלות היררכית ,שמבהירה :יש מי שהיה שם ראשון ,ויש מי שנולד ממנו והוא "עזר כנגדו". "אם זכה -עזר ,ואם לא זכה -כנגדו" ,פתר רש"י בבדיחות את המתח האוקסימורוני שבביטוי המאתגר .אבל אני נמשכת כעת להביט דווקא בקסם הפרדוקסים שנוכחים כמעט בכל מערכת יחסים: הצורך בקירבה בצד הפחד מאינטימיות .הרצון שיראו אותנו עם החשש שיראו לנו .התשוקה לאחדות בצד החשש להיבלע בתוכה .הכמיהה 68 לשייכות והרתיעה מן התלות .הריקוד הנצחי של אחדות הניגודים מול העולם ,וגם -כמה מאתגר -בתוכנו פנימה. למה באמת התכוון יוחנן? אולי בכלל אמר "נגדו" במשמעות פשוטה של "מולו" ,כפי שניתן למצוא מדי פעם בתנ"ך? וריש לקיש ,כיצד היה מגדיר את הדברים? ומה עוד ניתן לומר על טיב הקשר ביניהם? "לפנינו סיפור של קשר סקסואלי שנתחלף באֶ רוס של לומדי תורה" ,כותב חוקר הקבלה פרופ' יהודה ליבס ,במאמרו "ארוס ואנטי ארוס"" .ראשיתו בניסיון אונס :ריש לקיש השודד קופץ לירדן אחרי ר' יוחנן ,שהוא יפה תואר אך נשי (חסר זקן) ,ואיננו מרפה עד שמובטחת לו אחותו של ר' יוחנן ,היפה ממנו .בשלב לימוד התורה מתעדן הסקס והופך לאֶ רוס רוחני :ויכוחים הלכתיים שגולשים והופכים לקינטורים הדדיים ולמריבות קשות שסופן מוות מותו של ריש לקיש -וצדם השני היא אהבה עזה כמוות ,והמביאה אףהיא למוות -מותו של ר' יוחנן". אל הפרשנות המעניינת הזאת הפנו אותי ,אגב ,בעיקר תלמידי ישיבות, שנטו להסכים עם הצעתו של ליבס .וזה היה הדבר השני שהבנתי בזכותה: מורכבות הקשר של רבי יוחנן וריש לקיש נולדה דווקא מתוך התשוקה והקירבה העזה ביניהם .הארוס הוביל לתנטוס. מה עוד הציעו לי קוראים? מגוון הדעות ששמעתי על יחסיהם הוא כמספר האנשים שקראו את הסיפור :מורה-תלמיד ,מנטור-חונך ,חברים ,אוהבים, מאהבים ,שותפים ,יריבים ,מתחרים ,נשי וגברי ,בוגר וצעיר ,רוח וגוף ,יין ויאנג ,שכל ויצר ,אינטלקטואל ופרא... ואצלי מה? נבהלתי. 69 אין ספק ,קשה למנות את מספר הפעמים שבהן שמעתי את המילים האלה נאמרות על הקרן ועלי :הפרויקט הוא ברוחך ובצלמך ...עצם מעצמייך ובשר מבשרך ...רחל זו הקרן והקרן זו רחל. ומיותר לומר ,שאם מישהו היה משמיע דבר ביקורת על הקרן הייתי מייד נעלבת .כמו אותה פעם בסמינר קיץ ,כשאחד האמנים החדשים שאל בתמימות לעצת הוותיקים" :תגידו ,איך אפשר לנצל את הקרן הכי טוב?" ולא הבין מה קרה ,על מה קמה פתאום מהומה ולמה קפצו כולם להשתיק אותו" :אף אחד לא מנצל פה"" ,אצלנו לא מדברים ככה" .וכמובן שגם ההיפך היה נכון :כשהחמיאו לקרן קיבלתי את המחמאות באופן אישי לחלוטין .לפחות עד שביקשתי להיפרד ממנה קצת ,ואז התחלתי להרגיש שכל מחמאה עליה היא קצת על חשבוני. הרבה שנים ,כך סיפרה לי לימים חברה ,היה מוזר לדבר אתי .כשהיתה מתעניינת בשלומי ,יכולתי לענות בטבעיות גמורה :אנחנו תיכף מסיימים את ההכנות לאירוע השנתי .בלי להרגיש כלל שיש כאן בעיה כלשהי ,שאמורה להיות איזו הפרדה בין היישות הזאת שהיא הקרן לביני .השתמשתי בנדיבות במילים "שלנו" ו"אנחנו" ,וכמעט שכחתי לגמרי את המילה "אני". אלא שכל זה לא הטריד אותי בשנים הראשונות .נכון ,אופן ההתייחסות היה מוקצן משהו ,אבל גם די מוכר בסביבתי .זו צורת דיבור מקובלת מאוד בין יזמים ,בעיקר בתחום החברתי ,כשהם שוקעים בפרויקטים שלהם בהתלהבות ובתשוקה ובמעורבות נפשית מוחלטת. וגם בקרב מייסדים של חברות עסקיות ,או מנהלים ותיקים .ועובדים מסורים ונאמנים .ואצל סטארטאפיסטים בהייטק ,רגע לפני שהאקזיט משתלט על הכול. ובין אוהדי כדורגל לקבוצתם .ובין אמנים ליצירתם ,זה לגמרי ברור. 70 ובין זוגות נאהבים .ובין הורים לילדיהם ,כמובן. "תגידי ,בינינו" ,שואלת אותי יערה על חברים משותפים שבנם הודח לאחרונה מקורס טיס" ,העלבון שלהם לא נשמע לך קצת מוגזם? כאילו הם אלה שזכו להיבחר ומה זה אומר עליהם עכשיו ,כשהודחו?" אוי ,אוי ,אוי ,איך שאנחנו נאנחות עכשיו ביחד .כמה קשה להסכים שהם לא באמת שלוחה של גופנו ולא הגיעו לעולם כדי לממש את החלומות שלנו ,או לתקן את מה שלא הספקנו .כמה מורכב לכבד את ההחלטות שלהם בחיים, גם כשאנחנו לגמרי בטוחות שהמסלול שבחרו בכלל לא מתאים ולא הגיוני, או שבן הזוג הזה ממש ,אבל ממש לא בשבילה .להניח להם לעשות טעויות, את הטעויות שלהם ,ולא להרגיש מייד שאנחנו חייבות לרוץ ולהציל ,שזה באחריותנו .או ביכולתנו. וזה היה הדבר השלישי שהבנתי :יחסים צמודים ,מעורבים מדי, סימביוטיים ,בין אנשים קרובים או בין אנשים לבין הפרויקטים שלהם -הם דפוס נפוץ ,קדום ובסיסי .אפשר שהם הד לאותה כמיהה מיתולוגית ל"חצי השני" ,ועל-פי-רוב יישאו בתוכם את המחיר ההכרחי ,האכזבה הבלתי נמנעת מאשליית האיחוד .ההילה הרומנטית של פנטזיית "הנפש התאומה שלי" ,וההצהרה הנרגשת "בלעדייך אני חצי בן אדם" עלולים להטעות, ולהסתיים לא אחת בתחושות מחנק ואף באלימות. מיתוס הבריאה הפרסי מספר כך: הזוג הראשון נולד מן האדמה כשהוא מחובר .אחר כך הם נפרדו ,ושוב התחברו ,ושוב נפרדו .לימים הביאו לעולם שני ילדים ,שהם כל כך אהבו בכל ליבם ומאודם עד שלא יכלו להתאפק ובלעו אותם .כל אחד ילד .ואז 71 אלוהים ,מתוך דאגה כנה לעתיד האנושות ,החליט להפחית את יכולת האהבה שלנו ב 99-אחוזים. אז התחלתי להקשיב לשימוש השכיח סביבי במילים "שלי"" ,שלנו" ולתת את הדעת על האופן שהן מתעתעות בנו ויכולות לשנות את משמעותן מקצה אל קצה על אותה סקאלה :מביטוי של שייכות טבעית ,משמחת ובריאה ,דרך הבדלה מתנשאת בינינו לבין כל האחרים ,ועד לדרישה תקיפה לבעלות על האחר .עם האגו שלנו כמובן ,שקופץ מייד בראש (כפי שמעיד המדרש על הריב המיני הראשון בעולם ,בין אדם לחווה ,סביב "שאלת השאלות" :מי יהיה למעלה.)... היכן היא אפוא נקודת ההחמצה המסתורית שבה יחסים הדדיים הופכים ליחסים של תלות וסימביוזה? איך קורה שקשר מזין ומפרה מתגלה פתאום ככובל ומשעבד ,והאיזון הבריא הופך למאזן של אימה? האם נסכים לבדוק ,בכנות ובאומץ ,אם קשרים שנתפסו בעינינו כשייכים לנו לא הפכו אותנו בינתיים לעבדיהם... וכך ,עם המחשבות החדשות האלה ,מצאתי את עצמי פונה ישירות אל הצמד הצמוד מטבריה .הי ,תגידו ,אני מוצאת את עצמי בודקת איתם :האם זה מה שהיה ביניכם? שהפכתם לגוף אחד מאז המפגש המחשמל ההוא בירדן? האם גם אתם ,כמוני ,שכחתם במשך הזמן שאפשר לנשום באמת רק בנפרד ,שניים שלמים ומלאים – זה לצד זה? ובאחת מקבוצות הלימוד שלי באותו שבוע מישהו מזכיר לתומו את המדרש התלמודי" :איש ואשה :זכו -שכינה ביניהן ,לא זכו -אש אוכלתן" ,ואני מייד 72 מתרגשת וממשיכה לומר לרבי יוחנן וריש לקיש :הי ,שומעים? לא ביחד "תחת כנפי השכינה" ,אלא היא ,השכינה ,דווקא היא ביניכם! "...שימו מרחבים בזה היחד ותנו לרוחות השמים לחולל בינותיכם. אהבו זה את זו ,אך אל תכבלו את האהבה - ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם". ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן ,מתוך "הנביא". 73
© Copyright 2024