‫פרק ‪ :11‬לסגת‬
‫אז יצאתי‪ ,‬בפעם הראשונה בחיי‪ ,‬לריטריט בודהיסטי‪.‬‬
‫רציתי לבדוק מה זה אומר "לסגת"‪ ,‬כמשמעות המילה "ריטריט" באנגלית‪,‬‬
‫והאם מסגרת שבה כולם שותקים במשך כמה ימים יכולה להתאים לי‪ .‬וגם‬
‫חיפשתי כנראה אישור לכך שמה שקורה לי ממילא‪ ,‬בלית ברירה –‬
‫מתכנסת‪ ,‬נאלמת‪ ,‬צוללת ‪ -‬זה בסדר‪ ,‬ואפילו בעל ערך‪.‬‬
‫האמת היא שבהתחלה לא היה לי שמץ של מושג למה לצפות‪ .‬מדיטציה‬
‫כבר הכרתי קצת מקורסים קודמים‪ ,‬אבל מה קורה בריטריט ויפאסנה? מה‬
‫עושים שם? מה מצופה ממני? ידידה מנוסה רק אמרה לי‪ :‬עזבי‪ ,‬זה לגמרי‬
‫אישי‪ .‬תלוי רק בך‪.‬‬
‫הנסיעה לריטריט היתה מעניינת כשלעצמה‪ .‬הצטרפתי למכונית שיצאה‬
‫מתל אביב לקיבוץ עין‪-‬דור שבעמק יזרעאל‪ ,‬נסיעה משותפת עם שניים שלא‬
‫הכרתי‪ ,‬בחור ובחורה צעירים שלימדו אותי לא מעט כבר בדרך‪ .‬כמו למשל‪,‬‬
‫כמה לא פשוט להסתובב בעולמנו בלי "כרטיס ביקור"‪ ,‬בלי הגדרת תפקיד‬
‫מובנת לכול‪ .‬כי לא עברו עשר דקות מתחילת הנסיעה‪ ,‬והם כבר שאלו‪/‬חקרו‬
‫בסקרנות‪ ,‬ולא נחו עד ש"זהותי" התבררה להם‪" :‬מה את עושה? שבתון‬
‫ממה? אז מה ניהלת? איזה פרויקט? איזה גוף? אמנים? מה‪ ,‬את המנהלת‬
‫של הקרן למצוינות? אז למה את לא אומרת? חברה שלי‪ ,‬מאוד מוכשרת‪,‬‬
‫פנתה אליכם פעם‪ ."...‬וגם משהו על נדיבות טובה‪" :‬זו הפעם הראשונה‬
‫שאני משלם"‪ ,‬סיפר הבחור‪" .‬התחלתי למדוט לפני כמה שנים כשחזרתי‬
‫מיואש מחו"ל‪ ,‬וחבר לקח אותי לריטריט של "תובנה" בעין‪-‬דור‪ .‬היה כל כך‬
‫מרגש שנשארתי מייד שבוע נוסף כדי לעזור במטבח‪ .‬והפעם‪ ,‬כעובד הייטק‪,‬‬
‫אני הולך לשלם כפול ומכופל‪ ,‬גם עבור מי שעדיין לא יכול‪ .‬ואת‪ ,‬אל תדאגי‬
‫‪56‬‬
‫כל כך‪ ,‬בואי בלב פתוח לכל הפתעה‪ .‬ואפילו שאסור לדבר‪ ,‬תרמזי לי ואבוא‬
‫לעזור‪ ,‬בסדר?"‬
‫ובאמת‪ ,‬כמה הופתעתי במפגש הפותח! התיישבתי על הכרית באולם‬
‫המדיטציה הגדול ורק חיכיתי בתמימות לשלווה הגדולה שתחטוף אותי‪.‬‬
‫אבל לא‪ ,‬בהתחלה כל מה שהגיע אלי היו בעיקר שיעולים‪ ,‬כחכוחים‪ ,‬גניחות‬
‫ואנחות עמוקות של היושבים סביבי‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬להפתעתי‪ ,‬היה לי ממש נוח להיות שם לבד‪ .‬אפילו נעים‪ .‬אולי‬
‫לא מייד בהתחלה‪ ,‬יותר לקראת היום השלישי‪ .‬הדשא הרחב במרכז‪ ,‬בין‬
‫החדרים‪ ,‬וההליכה האיטית בתשומת לב בשבילי הבטון האפור והסדוק‬
‫מסביב; פינת התה הריחנית וצנצנות עשבי התיבול בכניסה לחדר האוכל‪,‬‬
‫עם קערת המים הצמודה לשטיפת הכוס האישית; והרשת ‪ -‬לייבוש עבור‬
‫אלה שאחרייך‪ .‬החיוכים הכבושים בדרך למקלחת שבסוף המסדרון עם‬
‫המגבת על הצוואר; החדרים הפשוטים‪ ,‬חדרי הילדים או המתנדבים בקיבוץ‬
‫של פעם‪ .‬ומעל הכול היתה ההקלה הפשוטה מעצם החידוש‪ :‬להיות‬
‫בחברתם של אנשים לא מוכרים שמנסים כמוני‪ ,‬לעומת הבדידות שחשתי‬
‫בין המון ידידים שרצו דברים אחרים‪ .‬שרצו ממני דברים אחרים‪.‬‬
‫בספרו "כך שמעתי" מורה הזן יעקב רז כותב "מהי ישיבת מדיטציה? שעת‬
‫שמיטה‪ /‬שמתחילה בנשימה‪ /‬בתשומת לב‪ /‬עכשיו‪ ,‬לא קודם‪ ,‬לא אחר כך‪/‬‬
‫השאיפה לא מסרבת לאוויר שנכנס‪ /‬הנשיפה לא מחזיקה באוויר שיוצא‪ /‬אם‬
‫נרצה‪ ,‬זו התורה כולה‪".‬‬
‫בריטריט השני‪ ,‬כחודש מאוחר יותר באותו מקום‪ ,‬מצאתי עצמי מרותקת‬
‫במיוחד לצמד המילים‪" ,‬אני מסכים‪ ,‬אני מסכים"‪ ,‬מתוך ספרה של מורת הזן‬
‫פמה צ'ודרון "כשהדברים מתפרקים"‪ .‬זו היתה תשובתו הקצרה של מאסטר‬
‫הזן‪ ,‬קובון צ'ינו רושי‪ ,‬לשאלתה על יחסו האישי לפחד‪" :‬אני מסכים‪ ,‬אני‬
‫‪57‬‬
‫מסכים"‪ .‬וכך‪ ,‬בשבילים מסביב לדשא‪ ,‬וגם בתוך הקיבוץ ממש‪ ,‬והלאה אל‬
‫השדות בגבול מרעה הבקר‪ ,‬תוך כדי מדיטציה בהליכה‪ ,‬שאלתי את עצמי‪:‬‬
‫האם אני מסכימה? האם אני באמת מוכנה להרפות?‬
‫"ישנו סבל‪ ,‬ישנם גורמי סבל‪ ,‬יש סוף לסבל‪ ,‬יש דרך אל סופו של הסבל‪.‬‬
‫ארבע האמיתות האצילות האלו מלמדות את הסבל ואת קץ הסבל"‪.‬‬
‫כך קראתי בפליאה ובתקווה אצל המורה הבודהיסטי והפסיכולוג הקליני ג'ק‬
‫קורנפילד בספרו "הלב הנבון"‪ .‬בולעת בצמא את דבריו של הבודהה על‬
‫הדרך אל שלוות הנפש והאושר‪ ,‬לומדת על הקשר הישיר שמניחה‬
‫פילוסופיית המזרח בין היאחזות והיצמדות לבין סבל‪" .‬החופש מהסבל‬
‫אפשרי כשאנו מרפים מהתגובות שלנו‪ ,‬הפחדים וההיאחזויות‪ .‬כל‬
‫מטרתה של הפסיכולוגיה הבודהיסטית‪ ,‬האתיקה שלה‪ ,‬הפילוסופיה‪,‬‬
‫התרגילים והטקסים שהיא מציעה וחיי הקהילה המתנהלים על פיה‪ ,‬היא‬
‫לגלות את החופש והאושר שמתאפשרים למרות הסבל הקיים בחיי בני‬
‫האדם‪' .‬ארבע האמיתות האצילות' מוצגות בפנינו בדמות אבחון פסיכולוגי‪:‬‬
‫התסמינים‪ ,‬הסיבות‪ ,‬אפשרות הריפוי ודרכי הטיפול‪ ....‬האמת האצילה‬
‫השנייה מתארת את גורם הסבל‪ :‬היאחזות‪ .‬האמת הזו מסבירה שהיאחזות‬
‫יולדת סלידה ואשליה‪ ,‬ומשלושת השורשים הללו צומחים כל שאר המצבים‬
‫האנושיים הלא‪-‬בריאים‪ :‬כגון קנאה‪ ,‬חרדה‪ ,‬שנאה‪ ,‬התמכרות‪ ,‬רכושנות‬
‫ועזות מצח‪ .‬אלו הם גורמי הסבל האישי והקיבוצי‪ .‬האמת האצילה השלישית‬
‫מציעה לנו דרך מוצא‪ ,‬נתיב אל קץ הסבל‪ .‬החופש מהסבל אפשרי כשאנו‬
‫מרפים מהתגובות שלנו‪ ,‬הפחדים וההיאחזויות"‪.‬‬
‫אז ניסיתי לסמן לי הנחיות מאתגרות‪:‬‬
‫‪58‬‬
‫‪-‬‬
‫להסתובב בעולם ללא תמיכת "התפקיד"; ללא המשענת הקבועה של‬
‫הישגי העבר ובלי הארומה של "מצוינות"‪.‬‬
‫ להסכים להודות שקשה לי‪ ,‬שאני לא יודעת‪.‬‬‫ להימנע מן המנהג הוותיק להזמין לכל מקום חברים נוספים‪.‬‬‫להתעקש להגיע לסדנה לבד‪ ,‬בלי שאכיר בה איש מראש‪.‬‬
‫להיאבק ברגליים שרוצות לברוח רגע לפני דלת הכניסה‪ .‬להיכנס‬
‫חשופה‪ ,‬נטולת אפוד מגן‪.‬‬
‫ לוותר על הדאגה התמידית לאחרים‪ ,‬אך גם להיפטר מהתלות בהם‬‫ומהצורך באישורים‪.‬‬
‫ להישיר מבט אל המבוכה שמעוררת בי השאלה הישירה בקורס‬‫החדש בפסיכולוגיה בודהיסטית‪ :‬האם את החברה הכי טובה של עצמך?‬
‫לא?!?‬
‫וגם אל הבהלה‪.‬‬
‫זו היתה תגלית של ממש‪ .‬אפילו קצת משעשעת‪.‬‬
‫הבחנתי בכך לראשונה כשנהגתי חזרה הביתה בתום המפגש השלישי‬
‫בסדנה החדשה לריקוד‪ .‬ולא הבנתי‪ :‬הנה סוף סוף‪ ,‬אחרי שנים ארוכות‬
‫חזרתי למשהו שאהבתי כל כך לעשות פעם‪ :‬לרקוד‪ ,‬לשחרר את הגוף‬
‫לצלילי המוזיקה‪ .‬והרגשתי שאפילו הצלחתי‪ ,‬במידה מסוימת‪ ,‬להכניע את‬
‫הפקפוק שהציק זמן רב‪ :‬ואולי את בכלל כבר לא מסוגלת יותר?‬
‫אז איך זה ולמה בצד השמחה מתגנב לו עכשיו גם עצב? מה פשר‬
‫האמביוולנטיות הזאת שביקרה אותי גם לפני חודש‪-‬חודשיים כשחזרתי לנגן‬
‫ולשיר? ומה עושה פה גם הבהלה‪ .‬מי היה מאמין!‬
‫משהו כמו‪ :‬אלוהים אדירים‪ ,‬מה יהיה בסוף‪ ,‬איך ייראה העולם שלי בלי‬
‫הפחדים המוכרים?‬
‫מי אהיה בכלל בלעדיהם‪ ,‬ומה יניע אותי קדימה?‬
‫‪59‬‬
‫כמעט פרדוקס‪ ,‬אני יודעת‪ ,‬אבל זו האמת שחזרה על עצמה לא אחת גם‬
‫בהמשך‪ :‬תחושה עמוקה של אובדן‪ .‬גם כשנפרדתי מאמונות ומהרגלים‬
‫מגבילים‪ ,‬היו בי‪ ,‬בו זמנית‪ ,‬מיחושי פרידה ממשהו מוכר ומורגל‪ ,‬שהוא‬
‫מזמן‪ ,‬בלי קשר לטיבו‪ ,‬חלק ממני‪ .‬מזהותי‪ .‬והכי קשה היה לי להודות שאני‬
‫לא באמת רוצה להשתחרר מהם‪ .‬במיוחד לא מן העלבונות הישנים‪ ,‬אפילו‬
‫לא מאנשים שכבר מזמן לא אתנו‪.‬‬
‫"ככל שאנחנו ממשיכים להתאמן‪ ,‬אנו מתפתחים מעבר לאני הקטן שתר‬
‫ללא הרף אחר אזורי נוחות"‪ ,‬כותבת פמה צ'ודרון בספרה "המקומות‬
‫שמפחידים אותך"‪" .‬אנו מגלים בהדרגה שאנחנו מספיק גדולים כדי להחזיק‬
‫במשהו שאינו שקר או אמת‪ ,‬אינו טהור או טמא‪ ,‬איננו טוב או רע‪ .‬אך‬
‫תחילה עלינו להעריך את העושר שמצוי בהעדר הקרקע היציבה וללמוד‬
‫להישאר שם"‪.‬‬
‫"חישבו על הספק ואי הוודאות כדרך להרחבת דרגות החופש המוגבלות‬
‫שהתרגלנו לקבל מהחיים"‪ ,‬ממליצים גם מחברי הספר "חוכמת הכאוס"‪ ,‬ג'ון‬
‫בריגס ודיוויד פיט‪" .‬אמנים‪ ,‬מרפאים וכל אלה העוברים שינויים בחייהם‪,‬‬
‫נפתחים אל אי הוודאות ונחשפים אל דרגות חופש העשויות להביא‬
‫להתארגנות מחודשת‪ .‬קשה לחוות את מותו של אדם אהוב‪ ,‬או גירושים‪ ,‬או‬
‫תקופה של ספק בעצמנו‪ .‬אבל לעתים קרובות דווקא החוויות האלו הן‬
‫המובילות אותנו למודעות חריפה לאמת שמעבר למילים ולדרך חדשה‬
‫בחיים"‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬ככל שצללתי לתוך שנת השמיטה הלכתי והשתכנעתי שאין אפשרות‬
‫לנתיב עוקף‪ .‬שלא אוכל למוסס את מה ששולט בי ומנהל אותי אלא דרך‬
‫ההסכמה הנכנעת לשהות בתוכו‪ ,‬להכיר אותו – ורק אז לשחרר‪.‬‬
‫‪60‬‬
‫להישיר מבט‪ ,‬למשל‪ ,‬אל החץ‪ .‬או אל טיפות הדם שמבצבצות אצלי שוב‬
‫ושוב על העור בכל מקום שממנו נתלשה ממני הקרן שלי‪ .‬ואפילו להסכים‪:‬‬
‫אי אפשר לחיות באמת לפני שמסכימים למות‪.‬‬
‫"האמת היא שכשנתחיל ממש לעשות זאת"‪ ,‬אומרת צ'ודרון בספרה‪" ,‬נחווה‬
‫שוב ושוב ענווה‪ .‬לא יהיה מקום ליהירות שמתלווה לעיתים להיאחזות‬
‫באידיאלים‪ .‬את היהירות שתעלה שוב ושוב‪ ,‬יירט האומץ שלנו לצעוד‬
‫קדימה עוד קצת‪ .‬לסוג התגליות שנגלה עם התרגול אין כל קשר לאמונה‬
‫בדבר כלשהו‪ .‬הן קשורות יותר אל האומץ למות‪ ,‬האומץ למות שוב ושוב"‪.‬‬
‫"צריך הכנעה"‪ ,‬מסכים גם החכם בסיפורו היפה של המקובל הירושלמי‬
‫(החפץ בעילום שמו)‪ .‬זו הדרך הנכונה אל "המפתח של הישועות"‪:‬‬
‫"שהיה בור עמוק חמישים אמה ונפל מפתח של הישועות לתוך הבור‪ .‬ואמרו‬
‫מי ירד לתוך הבור ויעלה לנו המפתח של הישועות‪ .‬והבור מלא חושך וככל‬
‫שיורדים בבור החושך גדול יותר‪ .‬וכדרך העולם שהבריות מפחדות בחושך‪,‬‬
‫ובפרט בחושך כזה שהיה הגדול בעולם‪ .‬והלכו לחכם ושאלו איך לרדת‪.‬‬
‫אמר שצריך הכנעה‪ .‬ושאלו למי להיכנע‪ .‬ואמר שצריך להיכנע לחושך"‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫פרק ‪ :11‬כשהיה מגיע למשפט הזה היה בוכה‬
‫"ועדיין‪ ,‬תגידי‪ ,‬אם מותר לשאול‪ :‬לא נשמעת לך קצת מוגזמת התגובה‬
‫הזאת שלך?"‬
‫בין מקהלת הקולות ששמעתי‪ ,‬מסביבי ובתוכי‪ ,‬היו גם כאלה‪:‬‬
‫"מה בסך הכול קרה? נפרדת מכמה אנשים‪ ,‬את עוברת שינוי בחיים – לא‬
‫נעים אבל לא נורא‪ .‬זה קרה וקורה לכולנו‪ :‬עוזבים מקום עבודה‪ ,‬מאבדים‬
‫פרנסה‪ ,‬נפרדים מאנשים קרובים‪ ,‬מתאכזבים‪ .‬הכי טוב‪ ,‬לדעתי‪ ,‬שתמשיכי‬
‫הלאה‪ .‬תתקדמי‪ .‬למה צריך בכלל לשקוע בעבר?"‬
‫ואחרים שאמרו‪" :‬הי‪ ,‬לאט לך‪ .‬עזבי הכול‪ ,‬בינתיים‪ .‬את צריכה לכבד את‬
‫האובדן שלך‪ ,‬להכיר בכך שיש פה תהליך של אבל‪ ,‬אפילו שמדובר רק‬
‫בעבודה‪ .‬אפילו שאת יזמת את המהלך‪ .‬מותר לך להיות עצובה עכשיו‪,‬‬
‫להפסיק לרוץ אל כל חוגי הלימוד שלך‪ .‬הניחי לרצון להבין‪ ,‬כעת רק‬
‫התבונני"‪.‬‬
‫אבל הלב שלי‪ ,‬רוב הזמן‪ ,‬התעקש אחרת‪ :‬גם וגם‪.‬‬
‫אף שלא אחת היטלטלתי ביניהם‪ ,‬יום אחד מסכימה עם הראשונים ולמחרת‬
‫עם האחרים‪ ,‬בתוך תוכי הרגשתי שהלב צודק‪ .‬שהנתיב הנכון בשבילי נמצא‬
‫דווקא בשילוב‪ .‬שיש בריאות וחיות באיזון כזה‪ :‬לשמוט מעלי חומות וקליפות‬
‫של הרגלים ופחדים‪ ,‬ובו בזמן לא להתעלם מן הצמא לפענח‪ .‬לשהות‬
‫בערפל‪ ,‬אבל גם להזמין פנימה קרני אור ראשונות‪.‬‬
‫וביקום המוזר שאליו נקלעתי‪ ,‬הקול העקשן ביותר כיוון אותי שוב ושוב אל‬
‫סיפור האגדה ההוא‪ .‬מהתלמוד‪ .‬אל רבי יוחנן וריש לקיש‪ .‬לכי לשם‪ ,‬הם‬
‫אלה שיסבירו לך‪ ,‬חזר הקול והבטיח‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫אלא שהצעד הראשון הוא‪ ,‬כידוע‪ ,‬הקשה מכולם‪ .‬ולפעמים יש צורך‬
‫בדחיפונת קלה נוספת כדי לצאת לדרך‪ ,‬בדברי עידוד או השראה ממעשיהם‬
‫של אחרים‪ .‬ואני קיבלתי אותם מן המילים האלה‪" :‬כי מטי להאי קרא בכי" =‬
‫"כשהיה מגיע לפסוק הזה היה בוכה" (תלמוד בבלי‪ ,‬מסכת חגיגה)‪.‬‬
‫לא ייאמן‪ .‬לפחות בסביבתי זה מחזה די נדיר‪ :‬חבורת גברים‪ ,‬חכמים‬
‫ודעתניים‪ ,‬יושבים יחד ומדברים בגלוי על כאבי לב‪ ...‬כל אחד משתף ומספר‬
‫לחבריו על פסוקים מסוימים בתנ"ך שנוגעים בחייו באופן מיוחד‪ ,‬שמרעידים‬
‫תמיד את נפשו‪ .‬והם לא נבוכים אפילו לבכות בפומבי!‬
‫אני קוראת ומתרגשת‪ :‬מהפתיחות הפשוטה‪ ,‬מהפגיעות החשופה‪ ,‬ולא‬
‫פחות מכך גם מן החירות הטבעית שהם לקחו לעצמם להוציא פסוק מקראי‬
‫מהקשרו המקורי ולדרוש אותו‪ .‬כלומר לדרוש ממנו להיות רלוונטי לחייהם‬
‫שלהם‪ ,‬שנים רבות מאוד לאחר שנכתב‪.‬‬
‫אז החלטתי לנסות גם‪.‬‬
‫מעודדת להעז ולשאול‪ :‬ואולי בדיוק כך גם אצלי? "כשהגעתי לסיפור הזה‬
‫הייתי בוכה"‪ .‬וכל הגעגועים המסתוריים שהסיפור העתיק על רבי יוחנן וריש‬
‫לקיש מעורר בלבי‪ ,‬מי יודע למה‪ ,‬פשוט קוראים לי‪ .‬דורשים ממני להתייחס‬
‫אליהם כרלוונטיים לחיי‪ ,‬כעת‪ ,‬אולי אפילו מחוץ להקשרם המקורי‪ .‬לדבר‬
‫עליהם בגלוי‪ .‬להאמין‪ ,‬כמו שאמר יהודה עמיחי בהרצאה בוושינגטון‪ ,‬שאולי‬
‫הפעם הם מצאו את הקשרם הנכון‪.‬‬
‫ולילה אחד‪ ,‬סמוך לחצות‪ ,‬זכיתי בקרן אור ראשונה‪.‬‬
‫הנסיבות היו די שגרתיות‪ :‬ישבתי כהרגלי בחצר ביתי ועניתי למיילים‬
‫היומיים במחשב הנייד‪ ,‬ביניהם גם זה של אחד ממוריי לתלמוד בנוגע‬
‫לשיעור האחרון‪ .‬שיעור שהתחיל דווקא בהפתעה משעשעת‪" :‬נשבעת לך"‪,‬‬
‫צלצלתי ליערה חברתי מהמכונית בדרך לשם‪" .‬כבר חשבתי שיש עלי איזה‬
‫‪63‬‬
‫כישוף‪ ,‬בחיי‪ .‬אבל הנה ניצחתי אותו‪ .‬פעם ראשונה שאני מסיימת סמינר‬
‫שלם‪ ,‬הערב מתקיים המפגש האחרון‪ ,‬ולא קראנו בכלל את הסיפור!" אבל‬
‫רק נכנסתי לחדר והמורה פנה אלי‪" :‬תגידי רחל‪ ,‬את הסיפור על רבי יוחנן‬
‫וריש לקיש כבר למדנו פה?"‬
‫והנה עכשיו אני יושבת בחצר ביתי‪ ,‬השמיכה החמימה על ברכיי וקוראת‬
‫בעיון את המייל שלו‪ ,‬ששב ומפרט למה לדעתו רבי יוחנן טועה‪ .‬ומדוע‪,‬‬
‫לצערו‪ ,‬הטקסט המדויק אינו תומך בפרשנות המעניינת שלי‪ .‬וכבר מצפה‬
‫לרגש הרגיל שיציף אותי מייד וללהט התשובה‪ ...‬אבל פתאום נעצרת ורק‬
‫מקשיבה‪ .‬משהו בניסוח המסוים‪ ,‬ואולי דווקא השקט הצלול של הלילה‪ ,‬או‬
‫פלחי הירח הלבן שבצבצו מבין ענפי הדקל הגבוה‪ .‬ואולי פשוט כי הגיע‬
‫הזמן‪ .‬אבל הנה כך‪ ,‬ברגע מסוים אחד‪ ,‬במין חסד פלאי‪ ,‬עלה באוזניי מן‬
‫הסיפור המוכר צליל חדש לגמרי‪.‬‬
‫אני מקשיבה ושומעת‪ :‬יש כאן משהו שנמצא מעבר לכל הפרטים‪ ...‬ואולי‬
‫בכלל לא משנה מה בדיוק אמר האחד ומה ענה לו האחר‪ ,‬העיקר פה‬
‫מהדהד ורוטט בטון שבין המילים‪ .‬אולי כך‪ :‬משהו כל כך מורכב ורגיש יש‬
‫ביחסים ביניהם‪ ,‬שגורם להם לפחד ממש ממצב של חילוקי דעות‪ .‬כאילו‬
‫יופר אז איזה איזון רגיש מאוד ביניהם ויערער את הקשר כולו‪ .‬כן‪ ,‬זה מה‬
‫שאני שומעת כאן עכשיו‪ .‬זהירות קיומית ממש‪ .‬זו הסיבה שהם הולכים‬
‫ומקצינים במהלך הוויכוח‪ ,‬דווקא מתוך הידיעה המבוהלת‪ ,‬המיואשת‪ ,‬שהנה‬
‫זה קורה‪ ,‬והוא בלתי נמנע‪ ,‬משהו נורא הולך ומשתבש ביניהם‪.‬‬
‫אבל התחושה הזאת‪ ,‬אם להודות על האמת‪ ,‬היתה כמעט לא הגיונית‪,‬‬
‫ואפילו עמדה בסתירה לכל המקובל להניח‪ :‬ויכוחים ומחלוקות היו‪ ,‬כידוע‪,‬‬
‫שם המשחק המועדף על השניים מאז ומתמיד‪ .‬יוחנן הרי מעיד על הנאתו‬
‫‪64‬‬
‫הגדולה מחילוקי דעות‪ ,‬מעשרים וארבע קושיות ופירוקים‪ ,‬וגם על חברו כבר‬
‫נאמר בהערכה "כאילו עוקר הרים וטוחנם זה בזה"‪.‬‬
‫אז מה השתנה כעת? במה שונה הוויכוח הזה משאר המחלוקות? איזה‬
‫איזון עלול להיות מופר?‬
‫ובעיקר‪ ,‬מדוע אני מזדהה כל כך עם החשש המבוהל שלהם‪ ,‬והחץ בלב‬
‫מתחפר כעת עוד קצת פנימה?‬
‫‪65‬‬
‫פרק ‪ :11‬בלעדיך אני חצי בן אדם?‬
‫האמת היא שמאוד התבלבלתי‪.‬‬
‫היחסים הקרובים ביניהם במשך עשרות שנים‪ ,‬כך לפי העדויות בתלמודים‪,‬‬
‫עוררו בי תמיד התפעלות כנה‪ .‬בעיקר כשחשבתי על הערבוב המאתגר בין‬
‫חייהם האישיים והמשפחתיים לבין "העבודה"‪ .‬בסרט האישי שלי‪ ,‬כשאני‬
‫עוצמת עיניים‪ ,‬זה היה לגמרי ברור‪ :‬הם תמיד ביחד‪ .‬יושבים זה אצל זה‬
‫קרובים ומרוכזים‪ ,‬עטופים בבועה שקופה ‪ -‬בקרב המון תלמידיהם‪ ,‬ורק הם‬
‫לבדם ‪ -‬מתמסרים בהנאה גדולה לקושיה המתפתלת ביניהם‪ .‬או יורדים יחד‬
‫בשביל אל הכינרת‪ ,‬נבלעים בסופו בין קנה לסוף; יוחנן הגבוה‪ ,‬העדין‪ ,‬עם‬
‫שערו הארוך הבהיר‪ ,‬ולימינו ריש לקיש הכהה‪ ,‬נמרץ ומתוח כפנתר‪ .‬או‬
‫מצטופפים על הסלע הלבן והשטוח שלהם‪ ,‬רגליהם טובלות במים וראשיהם‬
‫כמעט נוגעים‪ ,‬מקשיבים בתשומת לב וגוף‪ .‬ומדי פעם ריש לקיש קם‬
‫ומתמתח ויורה פתאום מתוך כף ידו אבנים קטנות ואפורות‪ ,‬מקפיץ אותן‬
‫שטוח ורחוק מאוד על פני המים‪ .‬ויוחנן צוחק‪ .‬בהפסקת צהריים קצרה‪ ,‬או‬
‫בשעת בין הערביים‪ ,‬ולעתים כשהירח מצייר לרוחב הימה האפלה שביל לבן‬
‫ומזוגזג‪ ,‬אז הם גם טועמים מפירות גינוסר הידועים בכישופיהם‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אותו מקום ממש שבו יתרוצץ יוחנן בשנים אחרות‪ ,‬רצוא ושוב‪ ,‬הלום צער‬
‫וגעגוע‪ ,‬סתור שיער ודעת‪ ,‬וקולו ניחר‪ :‬היכן אתה בן לקיש‪ .‬היכן אתה בן‬
‫לקיש‪ .‬היכן אתה בן לקיש‬
‫אבל כעת‪ ,‬כך הבנתי‪ ,‬עלי לשוב ולבדוק לעומק את היחסים האלה‪ .‬לחפש‬
‫עדויות ישירות על אופיו של הקשר המיוחד הזה‪ .‬לנסות להבין באמת‪ :‬מה‬
‫בעצם חיבר ביניהם ומה השתבש פתאום‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫אז פתחתי שוב את תיבת האוצרות של התלמוד הבבלי‪ ,‬ודי מהר הצטיירה‬
‫תמונה כזאת‪ :‬ריש לקיש‪ ,‬שנשאר במהותו "פרא אדם"‪ ,‬ממשיך להסתבך‪,‬‬
‫שונא להתפשר ומעורר עליו לא אחת את רוגזם של חכמים‪ .‬ואילו יוחנן‪,‬‬
‫כמבוגר האחראי‪ ,‬מבין אותו ומגיע תמיד להצילו‪.‬‬
‫כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בסיפורון הבא‪ ,‬כשריש לקיש פוסק בקיצוניות‪" :‬גם נשיא‪ ,‬כאשר‬
‫חטא‪ ,‬מלקים אותו בבית דין של שלושה"‪ ,‬ובורח מייד להסתתר‪.‬‬
‫"שמע ר' יודן נשיא וכעס‪ .‬שלח גונתן (חיל משמר) לתפוס את ריש לקיש‪.‬‬
‫רדף אחריו‪ ,‬וברח למגדל‪ .‬למחר עלה ר' יוחנן לבית הוועד ועלה אף ר' יודן‬
‫נשיא לבית הוועד‪ .‬אמר (ר' יודן)‪ :‬ומה אין רבנו אומר לנו דבר תורה? התחיל‬
‫מטפח בידו האחת‪ .‬אמר לו‪ :‬וביד אחת מטפחין? אמר לו (ר' יוחנן)‪ :‬לא‪ ,‬אלא‬
‫אם אין ריש לקיש כאן‪."...‬‬
‫וזה מדהים ממש‪ .‬הנה‪ ,‬רבי יוחנן מעיד בפשטות‪ :‬הם גוף אחד‪ ,‬ויד אחת‬
‫אינה יכולה לפעול בלי חברתה‪.‬‬
‫רגע אחד‪ ,‬אני מצטמררת‪ ...‬הלוא זה בדיוק הדימוי שבו בחרתי גם אני‪...‬‬
‫ביחס לקרן! כך למשל עם האמן שניסה להסביר לי‪ ,‬בסבלנות עיקשת‪,‬‬
‫שמודל הקרן אינו מתאים לו אבל הוא מבקש שנישאר בידידות אישית‪ .‬ואני‬
‫רק נעלבתי‪ .‬לא הבנתי איך אפשר בכלל לעשות הפרדה מוזרה שכזאת ביני‬
‫לבין הקרן‪ .‬איך אפשר לאהוב את יד ימין שלי ולא לאהוב את יד שמאל בעת‬
‫ובעונה אחת?‬
‫הגדרה אחרת של יוחנן לקשר ביניהם מסקרנת לא פחות‪" :‬מה אעשה?‬
‫שכנגדי חלוק עלי"‪ ,‬כך הוא עונה לטענות של חכמים נגד פסק דין של ריש‬
‫לקיש שסותר את דעתם וגם את דעתו‪.‬‬
‫ואף שאפשר לשמוע בדבריו את החיוך‪ ,‬פניתי לבדוק את מקור המילה‬
‫"שכנגדי"‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫ו ַי ֹּאמֶ ר ה' אֱ ֹלהִ ים‪ֹ :‬לא טֹוב הֱ יֹות הָ ָאדָ ם ְלבַּדֹו‪ .‬אֶ עֱ שֶ ה ּלֹו עֵ זֶר ְכנֶגְּדֹו‪.‬‬
‫וַיַפֵ ל ה' אֱ ֹלהִ ים תַ ְרּדֵ מָ ה עַ ל הָ ָאדָ ם וַיִישָ ן וַיִקַ ח ַאחַ ת מִ ַצלְע ֹּתָ יו וַיִסְ ג ֹּר בָשָ ר‬
‫תַ חְ תֶ נָה‪ :‬וַיִבֶן ה' אֱ ֹלהִ ים אֶ ת הַ ֵצלָע אֲ שֶ ר לָקַ ח מִ ן הָ ָאדָ ם לְאִ שָ ה וַי ְ ִבאֶ הָ אֶ ל‬
‫הָ ָאדָ ם‪ :‬ו ַי ֹּאמֶ ר הָ ָאדָ ם ז ֹּאת הַ פַ עַ ם עֶ צֶם מֵ עֲ צָמַ י ּובָשָ ר מִ בְשָ ִרי לְז ֹּאת י ִקָ ֵרא‬
‫אִ שָ ה כִי מֵ אִ יש לֻקֳ חָ ה ז ֹּאת‪.‬‬
‫"אֶ עֱ שֶ ה ּלֹו עֵ זֶר ְכנֶגְּדֹו"היא הגרסה המוכרת של בריאת האשה‪ ,‬אבל‪ ,‬כמה‬
‫מעניין‪ ,‬היא איננה היחידה שמופיעה במקורות‪ .‬בצמוד לה בבראשית‬
‫מופיעה גם גרסה אחרת‪ ,‬הטוענת שנבראנו מלכתחילה כשווים‪ָ " :‬זכָר ּונְקֵ בָה‬
‫ב ְָרָאם וַיְב ֶָרְך א ֹּתָ ם וַיִקְ ָרא אֶ ת שְ מָ ם ָאדָ ם בְיֹום הִ ב ְָראם"‪ .‬וישנה גם זו ממדרש‬
‫רבא‪ ,‬למשל‪ ,‬המספרת על גוף אחד שפוצל לשניים‪ ,‬ומזכירה מאוד ברוחה‬
‫דברים מן המשתה של אפלטון ומיתולוגיות נוספות מרחבי העולם‪" :‬בשעה‬
‫שברא הקדוש‪-‬ברוך‪-‬הוא את אדם הראשון‪ ,‬דיו פרצופים ב ְָראֹו‪ ,‬וְנִסְ רו ו ַעֲ שָ אֹו‬
‫ַג ַבי ִם ‪ -‬גב לכאן וגב לכאן"‪ .‬ולצד הסקרנות שמתעוררת מעצם ריבוי‬
‫תיאוריות הבריאה ביהדות‪ ,‬מתבלט מייד גם הבדל משמעותי ביניהם‪ :‬אחת‬
‫מניחה עולם של שלמות ורוגע‪" ,‬ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" ‪ -‬בעוד‬
‫שהאחרות פותחות בפיצולים‪ ,‬בקונפליקטים מובנים מראש‪ ,‬מנבאות את‬
‫הגעגוע התמידי לאיחוד מחודש עם "החצי השני"‪ .‬ועוד הבדל ביניהם‪ ,‬לא‬
‫פחות חשוב‪ :‬יש גרסה שבה האחד מתפצל לשניים זהים‪ ,‬ואחרת הגורסת‬
‫התפצלות היררכית‪ ,‬שמבהירה‪ :‬יש מי שהיה שם ראשון‪ ,‬ויש מי שנולד ממנו‬
‫והוא "עזר כנגדו"‪.‬‬
‫"אם זכה ‪ -‬עזר‪ ,‬ואם לא זכה ‪ -‬כנגדו"‪ ,‬פתר רש"י בבדיחות את המתח‬
‫האוקסימורוני שבביטוי המאתגר‪ .‬אבל אני נמשכת כעת להביט דווקא בקסם‬
‫הפרדוקסים שנוכחים כמעט בכל מערכת יחסים‪:‬‬
‫הצורך בקירבה בצד הפחד מאינטימיות‪ .‬הרצון שיראו אותנו עם החשש‬
‫שיראו לנו‪ .‬התשוקה לאחדות בצד החשש להיבלע בתוכה‪ .‬הכמיהה‬
‫‪68‬‬
‫לשייכות והרתיעה מן התלות‪ .‬הריקוד הנצחי של אחדות הניגודים מול‬
‫העולם‪ ,‬וגם ‪ -‬כמה מאתגר ‪ -‬בתוכנו פנימה‪.‬‬
‫למה באמת התכוון יוחנן? אולי בכלל אמר "נגדו" במשמעות פשוטה של‬
‫"מולו"‪ ,‬כפי שניתן למצוא מדי פעם בתנ"ך? וריש לקיש‪ ,‬כיצד היה מגדיר את‬
‫הדברים? ומה עוד ניתן לומר על טיב הקשר ביניהם?‬
‫"לפנינו סיפור של קשר סקסואלי שנתחלף באֶ רוס של לומדי תורה"‪ ,‬כותב‬
‫חוקר הקבלה פרופ' יהודה ליבס‪ ,‬במאמרו "ארוס ואנטי ארוס"‪" .‬ראשיתו‬
‫בניסיון אונס‪ :‬ריש לקיש השודד קופץ לירדן אחרי ר' יוחנן‪ ,‬שהוא יפה תואר‬
‫אך נשי (חסר זקן)‪ ,‬ואיננו מרפה עד שמובטחת לו אחותו של ר' יוחנן‪ ,‬היפה‬
‫ממנו‪ .‬בשלב לימוד התורה מתעדן הסקס והופך לאֶ רוס רוחני‪ :‬ויכוחים‬
‫הלכתיים שגולשים והופכים לקינטורים הדדיים ולמריבות קשות שסופן מוות‬
‫ מותו של ריש לקיש ‪ -‬וצדם השני היא אהבה עזה כמוות‪ ,‬והמביאה אף‬‫היא למוות ‪ -‬מותו של ר' יוחנן"‪.‬‬
‫אל הפרשנות המעניינת הזאת הפנו אותי‪ ,‬אגב‪ ,‬בעיקר תלמידי ישיבות‪,‬‬
‫שנטו להסכים עם הצעתו של ליבס‪ .‬וזה היה הדבר השני שהבנתי בזכותה‪:‬‬
‫מורכבות הקשר של רבי יוחנן וריש לקיש נולדה דווקא מתוך התשוקה‬
‫והקירבה העזה ביניהם‪ .‬הארוס הוביל לתנטוס‪.‬‬
‫מה עוד הציעו לי קוראים? מגוון הדעות ששמעתי על יחסיהם הוא כמספר‬
‫האנשים שקראו את הסיפור‪ :‬מורה‪-‬תלמיד‪ ,‬מנטור‪-‬חונך‪ ,‬חברים‪ ,‬אוהבים‪,‬‬
‫מאהבים‪ ,‬שותפים‪ ,‬יריבים‪ ,‬מתחרים‪ ,‬נשי וגברי‪ ,‬בוגר וצעיר‪ ,‬רוח וגוף‪ ,‬יין‬
‫ויאנג‪ ,‬שכל ויצר‪ ,‬אינטלקטואל ופרא‪...‬‬
‫ואצלי מה? נבהלתי‪.‬‬
‫‪69‬‬
‫אין ספק‪ ,‬קשה למנות את מספר הפעמים שבהן שמעתי את המילים האלה‬
‫נאמרות על הקרן ועלי‪ :‬הפרויקט הוא ברוחך ובצלמך‪ ...‬עצם מעצמייך ובשר‬
‫מבשרך‪ ...‬רחל זו הקרן והקרן זו רחל‪.‬‬
‫ומיותר לומר‪ ,‬שאם מישהו היה משמיע דבר ביקורת על הקרן הייתי מייד‬
‫נעלבת‪ .‬כמו אותה פעם בסמינר קיץ‪ ,‬כשאחד האמנים החדשים שאל‬
‫בתמימות לעצת הוותיקים‪" :‬תגידו‪ ,‬איך אפשר לנצל את הקרן הכי טוב?"‬
‫ולא הבין מה קרה‪ ,‬על מה קמה פתאום מהומה ולמה קפצו כולם להשתיק‬
‫אותו‪" :‬אף אחד לא מנצל פה"‪" ,‬אצלנו לא מדברים ככה"‪ .‬וכמובן שגם‬
‫ההיפך היה נכון‪ :‬כשהחמיאו לקרן קיבלתי את המחמאות באופן אישי‬
‫לחלוטין‪ .‬לפחות עד שביקשתי להיפרד ממנה קצת‪ ,‬ואז התחלתי להרגיש‬
‫שכל מחמאה עליה היא קצת על חשבוני‪.‬‬
‫הרבה שנים‪ ,‬כך סיפרה לי לימים חברה‪ ,‬היה מוזר לדבר אתי‪ .‬כשהיתה‬
‫מתעניינת בשלומי‪ ,‬יכולתי לענות בטבעיות גמורה‪ :‬אנחנו תיכף מסיימים את‬
‫ההכנות לאירוע השנתי‪ .‬בלי להרגיש כלל שיש כאן בעיה כלשהי‪ ,‬שאמורה‬
‫להיות איזו הפרדה בין היישות הזאת שהיא הקרן לביני‪ .‬השתמשתי‬
‫בנדיבות במילים "שלנו" ו"אנחנו"‪ ,‬וכמעט שכחתי לגמרי את המילה "אני"‪.‬‬
‫אלא שכל זה לא הטריד אותי בשנים הראשונות‪ .‬נכון‪ ,‬אופן ההתייחסות‬
‫היה מוקצן משהו‪ ,‬אבל גם די מוכר בסביבתי‪ .‬זו צורת דיבור מקובלת מאוד‬
‫בין יזמים‪ ,‬בעיקר בתחום החברתי‪ ,‬כשהם שוקעים בפרויקטים שלהם‬
‫בהתלהבות ובתשוקה ובמעורבות נפשית מוחלטת‪.‬‬
‫וגם בקרב מייסדים של חברות עסקיות‪ ,‬או מנהלים ותיקים‪ .‬ועובדים מסורים‬
‫ונאמנים‪ .‬ואצל סטארטאפיסטים בהייטק‪ ,‬רגע לפני שהאקזיט משתלט על‬
‫הכול‪.‬‬
‫ובין אוהדי כדורגל לקבוצתם‪ .‬ובין אמנים ליצירתם‪ ,‬זה לגמרי ברור‪.‬‬
‫‪70‬‬
‫ובין זוגות נאהבים‪ .‬ובין הורים לילדיהם‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫"תגידי‪ ,‬בינינו"‪ ,‬שואלת אותי יערה על חברים משותפים שבנם הודח‬
‫לאחרונה מקורס טיס‪" ,‬העלבון שלהם לא נשמע לך קצת מוגזם? כאילו הם‬
‫אלה שזכו להיבחר ומה זה אומר עליהם עכשיו‪ ,‬כשהודחו?"‬
‫אוי‪ ,‬אוי‪ ,‬אוי‪ ,‬איך שאנחנו נאנחות עכשיו ביחד‪ .‬כמה קשה להסכים שהם לא‬
‫באמת שלוחה של גופנו ולא הגיעו לעולם כדי לממש את החלומות שלנו‪ ,‬או‬
‫לתקן את מה שלא הספקנו‪ .‬כמה מורכב לכבד את ההחלטות שלהם בחיים‪,‬‬
‫גם כשאנחנו לגמרי בטוחות שהמסלול שבחרו בכלל לא מתאים ולא הגיוני‪,‬‬
‫או שבן הזוג הזה ממש‪ ,‬אבל ממש לא בשבילה‪ .‬להניח להם לעשות טעויות‪,‬‬
‫את הטעויות שלהם‪ ,‬ולא להרגיש מייד שאנחנו חייבות לרוץ ולהציל‪ ,‬שזה‬
‫באחריותנו‪ .‬או ביכולתנו‪.‬‬
‫וזה היה הדבר השלישי שהבנתי‪ :‬יחסים צמודים‪ ,‬מעורבים מדי‪,‬‬
‫סימביוטיים‪ ,‬בין אנשים קרובים או בין אנשים לבין הפרויקטים שלהם ‪ -‬הם‬
‫דפוס נפוץ‪ ,‬קדום ובסיסי‪ .‬אפשר שהם הד לאותה כמיהה מיתולוגית ל"חצי‬
‫השני"‪ ,‬ועל‪-‬פי‪-‬רוב יישאו בתוכם את המחיר ההכרחי‪ ,‬האכזבה הבלתי‬
‫נמנעת מאשליית האיחוד‪ .‬ההילה הרומנטית של פנטזיית "הנפש התאומה‬
‫שלי"‪ ,‬וההצהרה הנרגשת "בלעדייך אני חצי בן אדם" עלולים להטעות‪,‬‬
‫ולהסתיים לא אחת בתחושות מחנק ואף באלימות‪.‬‬
‫מיתוס הבריאה הפרסי מספר כך‪:‬‬
‫הזוג הראשון נולד מן האדמה כשהוא מחובר‪ .‬אחר כך הם נפרדו‪ ,‬ושוב‬
‫התחברו‪ ,‬ושוב נפרדו‪ .‬לימים הביאו לעולם שני ילדים‪ ,‬שהם כל כך אהבו‬
‫בכל ליבם ומאודם עד שלא יכלו להתאפק ובלעו אותם‪ .‬כל אחד ילד‪ .‬ואז‬
‫‪71‬‬
‫אלוהים‪ ,‬מתוך דאגה כנה לעתיד האנושות‪ ,‬החליט להפחית את יכולת‬
‫האהבה שלנו ב‪ 99-‬אחוזים‪.‬‬
‫אז התחלתי להקשיב לשימוש השכיח סביבי במילים "שלי"‪" ,‬שלנו" ולתת‬
‫את הדעת על האופן שהן מתעתעות בנו ויכולות לשנות את משמעותן‬
‫מקצה אל קצה על אותה סקאלה‪ :‬מביטוי של שייכות טבעית‪ ,‬משמחת‬
‫ובריאה‪ ,‬דרך הבדלה מתנשאת בינינו לבין כל האחרים‪ ,‬ועד לדרישה תקיפה‬
‫לבעלות על האחר‪ .‬עם האגו שלנו כמובן‪ ,‬שקופץ מייד בראש (כפי שמעיד‬
‫המדרש על הריב המיני הראשון בעולם‪ ,‬בין אדם לחווה‪ ,‬סביב "שאלת‬
‫השאלות"‪ :‬מי יהיה למעלה‪.)...‬‬
‫היכן היא אפוא נקודת ההחמצה המסתורית שבה יחסים הדדיים הופכים‬
‫ליחסים של תלות וסימביוזה?‬
‫איך קורה שקשר מזין ומפרה מתגלה פתאום ככובל ומשעבד‪ ,‬והאיזון‬
‫הבריא הופך למאזן של אימה?‬
‫האם נסכים לבדוק‪ ,‬בכנות ובאומץ‪ ,‬אם קשרים שנתפסו בעינינו כשייכים לנו‬
‫לא הפכו אותנו בינתיים לעבדיהם‪...‬‬
‫וכך‪ ,‬עם המחשבות החדשות האלה‪ ,‬מצאתי את עצמי פונה ישירות אל‬
‫הצמד הצמוד מטבריה‪ .‬הי‪ ,‬תגידו‪ ,‬אני מוצאת את עצמי בודקת איתם‪ :‬האם‬
‫זה מה שהיה ביניכם? שהפכתם לגוף אחד מאז המפגש המחשמל ההוא‬
‫בירדן? האם גם אתם‪ ,‬כמוני‪ ,‬שכחתם במשך הזמן שאפשר לנשום באמת‬
‫רק בנפרד‪ ,‬שניים שלמים ומלאים – זה לצד זה?‬
‫ובאחת מקבוצות הלימוד שלי באותו שבוע מישהו מזכיר לתומו את המדרש‬
‫התלמודי‪" :‬איש ואשה‪ :‬זכו ‪ -‬שכינה ביניהן‪ ,‬לא זכו ‪ -‬אש אוכלתן"‪ ,‬ואני מייד‬
‫‪72‬‬
‫מתרגשת וממשיכה לומר לרבי יוחנן וריש לקיש‪ :‬הי‪ ,‬שומעים? לא ביחד‬
‫"תחת כנפי השכינה"‪ ,‬אלא היא‪ ,‬השכינה‪ ,‬דווקא היא ביניכם!‬
‫"‪...‬שימו מרחבים בזה היחד‬
‫ותנו לרוחות השמים לחולל בינותיכם‪.‬‬
‫אהבו זה את זו‪ ,‬אך אל תכבלו את האהבה ‪-‬‬
‫ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם‪".‬‬
‫ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן‪ ,‬מתוך "הנביא"‪.‬‬
‫‪73‬‬