אכיפה בררנית -בית המשפט העליון מתווה מדיניות לבחינת הטענה -ע"פ 2168236 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ ואח' המשיבים ,שהינם קבלנים או חברות קבלניות ,הואשמו בהשתתפות בהסדר כובל. לפי הנטען בכתב האישום ,בשנת 8002הוציא משרד השיכון מכרז לבניית ממ"דים ביישובי עוטף עזה .המשיבים הסכימו ביניהם להימנע מלהגיש הצעות במסגרת המכרז ,משיקולים כלכליים. המשיבים טענו טענות מקדמיות ,ביניהן ,כי הגשת כתב האישום נגדם היא בבחינת אכיפה בררנית .לצורך הוכחת טענתם ,הצביעו המשיבים על דוגמה אחת (שתכונה להלן" :פרשת בתי החו לים") ,שם נמנעה המדינה מלהעמיד את המעורבים לדין פלילי ,במקרה דומה. המדינה השיבה כי העמדתם של המשיבים לדין תואמת את מדיניותה הנוהגת ,וההחלטה שלא להעמיד לדין את המעורבים בפרשת בתי החולים נבעה מנימוקים ענייניים. בית המשפט המחוזי דחה את ההסבר לאי הגשת כתבי אישום בפרשת בתי החולים ,ובהמשך לכך קיבל את הטענה לאכיפה בררנית וביטל את כתב האישום. מכאן ערעורה של המדינה. פסק הדין בערעור: בפסק הדין נדונו מספר נושאים חשובים בהקשר טענת אכיפה בררנית ,ולהלן תמציתם: נטל ההוכחה :המדינה נהנית מחזקת תקינות המנהל .לכן ,על הטוען לאכיפה בררנית רובץ הנטל לסתור את אותה חזקה .אם יעמיד נאשם בסיס ראייתי לאכיפה בררנית ,מתערערת חזקת התקינות והנטל יעבור על המדינה להוכיח כי האכיפה -על אף שנראית בררנית על פניה - התבססה על שיקולים ענייניים .השאלה שעמדה לדיון ,והיא חוזרת בתיקים רבים ,היא מהו הרף שעל הנאשם לעמוד בו כדי להעביר את הנטל ,כאמור ,לשכמה של הרשות .בשאלה זו דומה שנחלקו הדעות: ע"פ הש' פוגלמן ,כדי לעמוד בנטל הרובץ עליו ,על הנאשם להצביע על מספר מקרים בהם המדינה פעלה אחרת .אמנם בהמשך הוסיף הש' פוגלמן כי במקרים מסוימים גם הצבעה על מקרה בודד יהיה בה כדי להעביר את הנטל לשכמה של הרשות (כמו במקרה דנן) ,אך הוא לא פרט מהם אותם "מקרים מסוימים". הנשיא גרוניס קבע מבחן מחמיר יותר ,ולשיטתו ספק אם ראוי לקבוע כי די במקרה בודד בו פעלו הרשויות המנהליות בדרך שונה ולא הגישו כתב אישום בנסיבות דומות ,כדי להוביל לביטולו של כתב אישום במקרה דומה אחר .לשיטתו ,על נאשם להראות "כי לאורך זמן ובאופן שיטתי קיבלו הרשויות המנהליות במקרים דומים החלטות שונות מאלה שנתקבלו במקרה שלו " .דבריו אלה של הנשיא מתייחסים לנטל שעל נאשם לעמוד כדי להביא לסעד של ביטול כתב האישום .לא לגמרי ברור מהי עמדתו של הנשיא בנוגע לנטל המוטל על נאשם כדי להוכיח את טענת האכיפה הבררנית ובכך להעביר את הנטל לשכמה של המדינה. הש' ג'ובראן אימץ את המבחן שקבע הנשיא וקבע אותו לבחינת הנטל הראשוני המוטל על נאשם (הוכחת האכיפה הבררנית והעברת הנטל למדינה). לאור כל זאת ,בתיקים בהם עולה טענה של אכיפה בררנית ,ניתן לדעתי לטעון שהנטל המוטל על נאשם להוכחת טענתו הוא הנטל שנקבע בפסק דינו של הנשיא גרוניס. לגופו של עניין :בעבר נקבע כי "ההכרעה בשאלה אם העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בביצוע עבירה הינה בבחינת אכיפה חלקית מותרת או שמא בבחינת אכיפה בררנית פסולה, תהא לרוב תלויה ...בברור השאלה אם הרשות הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים ענייניים" (ע"פ 2255508מ"י נ' בורוביץ) .כלומר ,לרשות נתונה הסמכות לאכוף את הדין באופן חלקי ובלבד שהשיקולים המנחים אותה הם שיקולים ענייניים. בית המשפט הניח לטובת המשיבים כי הם הרימו את הנטל הראשוני המוטל עליהם ,ואף היה מוכן להניח ,לצורך הדיון ,כי החלטת המדינה שלא להעמיד את המעורבים לדין בפרשת בתי החולים הייתה החלטה שגויה .עם זאת ,בית המשפט קבל את עמדת המדינה כי ההחלטה בפרשת בתי החולים התקבלה משיקולים ענייניים ,והעמדתם לדין את המשיבים בפרשה דנן, תאמה את המדיניות שלפיה נהגה המדינה במקרים אחרים .לאור זאת נקבע שלא הוכחה אכיפה בררנית .הערעור התקבל. הסעד הראוי במקרה של אכיפה בררנית :בהמשך לאמור הובהר כי כאשר קיים פגם בהחלטה המנהלית ,יש צורך בבחינת טיבו ועוצמתו של הפגם ,והסעד הניתן לנאשם בגינו צריך לתאום את חומרתו .לשון אחר ,פגם קשה בהתנהלות הרשות ,כגון פגיעה בשוויון על דרך הוצאת אדם אחד והעמדתו לדין בניגוד למדיניות עקבית נוהגת ,אפשר ומצדיק סעד של ביטול כתב אישום. מאידך ,פגם חמור פחות ,כגון קבלת החלטה נוגדת במקרה אחד בלבד (כמו במקרה דנן) ,ספק אם מקים הצדקה לסעד כה חמור של ביטול כתב אישום .ככלל ,הנשיא קורא לבתי המשפט לנהוג בזהירות רבה בבחינת טענות של אכיפה בררנית ובקביעת הסעד בגינן (ראו סע' 28-25 וסע' 2-2בפסק דינו של הנשיא גרוניס). לקבלת פסק הדין ניתן לפנות למשרדנו [email protected]
© Copyright 2024