דמוגרפיה ועמיות יהודית מאת סרג`יו דלה
ב 58 חלק שני: תחום התוכן של לימודי העם היהודי בימינו פרק א דמוגרפיה ועמיות יהודית סרג׳ו דלה-פרגולה דמוגרפיה היא יסוד קיומי בסיסי ,ברמת היחיד וברמת הקולקטיב ,של כל חברה אנושית. המילה דמוגרפיה ,שנכנסה לשימוש במאה ה ,19-בנויה על יסודות השפה היוונית ופירושה ״תיאור העם״ .המחקר הדמוגרפי עוסק בדרכים מתוחכמות ובשיטות מחקר מתאימות, במתרחש ביום-יום האנושי -הלידה ,הנישואין ,המוות ,הניידות הגיאוגרפית -ובגורמים הרבים שמסבירים את המתרחש בתחומים אלה .כמו כן ,ההשלכות הרבות של היום יום ,לכאורה הפשוט ,עומדות במרכז תשומת לבו של הדמוגרף והוא לעתים מנסה למסור את תוצאות מחקריו למערכות האקדמיות ,התכנוניות והפוליטיות. במהלך ההיסטוריה על עם ישראל שונו לא פעם דפוסי הקיום של יהודים במידה מכרעת על ידי התרחשויות אשר טמנו בחובן מרכיבים של שינוי דמוגרפי .שינויים כאלה חלו בעת הנדידות החוזרות ונשנות של יהודים דרך ימים ויבשות בקנה מידה גדול ,בין אם ברצון ובין אם בכפייה. שינויים כאלה חלו גם עם גידול האוכלוסייה הרב והמהיר ,בעיקרו באירופה המזרחית ,החל מימי הביניים המאוחרים ועד לעשורים הראשונים של המאה ה ,20-עם חיסולן המסיבי של קהילות יהודיות במשך השואה ועם צמיחתן ,בדורות האחרונים ,של ארצות הברית של אמריקה ושל ישראל כמרכזים היהודים העיקריים בעולם. בכל אחד מהשלבים האלה בתולדות ישראל ,תמורות דמוגרפיות לא היו רק המשתנה התלוי, כלומר ,תוצאה של תהליך כלשהו ,אלא גם שיחקו תפקיד בלתי תלוי וחשוב בעיצובן של תמורות אדירות באופק הקיומי של עם ישראל .תמורות שהיו להן השלכות מכריעות בהמשך התפתחות העם ברמת הפרט והקולקטיב גם יחד. בימינו ,הבימה היהודית משתנה בקצב פחות דרמטי לעומת תקופות השיא שהיו בעבר .אולם, השפעתם היום יומית ,הבלתי מורגשת ,של אירועים דמוגרפיים פעוטים ועלומים מצטברת להשלכות בעלות משמעויות אסטרטגיות לקיום היהודי האישי והקהילתי .יהודים אמנם מהווים היום רוב באוכלוסייה הכללית של מדינת ישראל ,אולם רוב זה ניצב אל מול אתגר 59 הצמיחה המהירה יותר של אוכלוסיות לא-יהודיות ,מוסלמים פלסטינים בעיקרם ,במדינה ובאזורים הסמוכים לה .אוכלוסיות יהודיות בתפוצות מהוות מיעוטים קטנים בחברת הרוב של כמאה מדינות בעולם ,ומספר היהודים ברובן מצטמצם והולך ,תוך הזדקנות ואיבוד חלקי של זיקת ההזדהות היהודית .תחזיות לשנת 2020ואילך מצביעות על תרחישים מדאיגים של שחיקת המאזן הדמוגרפי ,אם ימשיכו להתקיים המגמות הנראות לעין ללא שינוי ,הרי יש בכך קריאת תגר על הרוב היהודי במדינת ישראל וצמצום משמעותי בדור היהודי הבוגר הנושא את נטל החיים היהודים בשאר מדינות העולם. לאור תמורות אלה ,מורגש הצורך להעמיק בהבנת המתרחש ולפתח הצעות ותהליכים במגמה לשנות את מהלך הדברים המאיימים על העמיות היהודית בישראל ובתפוצות .בדיון זה חשוב, בראש וראשונה ,להעמיד את ההווה בפרספקטיבה היסטורית רחבת ידיים .ננסה ,אפוא ,להציג כאן מספר קווי התפתחות עיקריים של היסטוריה דמוגרפית של היהודים בפרק זמן ארוך עד למאה ה .21-כמו כן נתייחס לקשר המתהווה בין הפן הכמותי של אוכלוסייה ()population יהודית ,לבין הפן האיכותי של עמיות ( )peoplehoodיהודית .בהקשר זה ,מסקרנת במיוחד השאלה :האם התהליכים המרכזיים שאפיינו את ההיסטוריה הדמוגרפית של היהודים עד למאה ה 20-יוסיפו להתקיים ולהשפיע גם בעתיד? מושגי יסוד חקר הדמוגרפיה של היהודים עוסק בהיבטים הסטאטיים והדינאמיים של גודל ושינוי בהרכב האוכלוסייה וקשרי הגומלין ביניהם .אוכלוסייה מוגדרת כאוסף של יחידים שיש ביניהם קשר של שייכות משותפת ,המוגדר בדרך כלל על ידי ההמצאות בתחום גיאוגרפי אחד ,אולם במקרה שלנו גם על ידי קריטריונים נוספים שיובהרו בהמשך .בנוסף ,חשוב להבין כיצד מגמות דמוגרפיות משפיעות על ,או מושפעות על ידי ,תהליכים תרבותיים ,כלכליים ,פוליטיים, מוסדיים ,ביולוגיים ואחרים. 60 המניע המדעי הכללי למחקר על אוכלוסיות יהודיות הוא ההתעניינות ההולכת וגדלה כלפי הדמוגרפיה של קבוצות דת ,אתניות ותרבותיות שונות ,המהוות לפעמים מיעוט או תת- אוכלוסייה בתוך אוכלוסייה רחבה יותר .חקר האוכלוסייה היהודית תורם תרומה ראויה למקצוע הרחב של לימודי דמוגרפיה ,להיסטוריה ולמדעי החברה בכלל .בו זמנית ,תמורות דמוגרפיות מספקות תובנות חשובות להערכת ההיסטוריה וההווי התרבותי של עם ישראל, ומכאן גם תרומה למדעי היהדות .בנוסף לכך ,בזוית יישומית ,מחקרי אוכלוסייה מספקים נתונים חיוניים לניהול השוטף של מוסדות קהילתיים יהודיים ותכנון פעילויותיהם בעתיד. תמורות בגודל האוכלוסייה היהודית והרכבה משקפות את ההשפעה של משתנים ביולוגיים- דמוגרפים ,בדומה לכל אוכלוסייה אחרת ,ושל משתנים תרבותיים-זהותיים ,בדומה לקבוצות אחרות המוגדרות על פי קריטריונים נורמטיביים או סימבוליים כלשהם .חקר הדמוגרפיה של היהודים דורש אפוא ידע והבנה בשיטות מחקר כמותיות אולם עוסק לא מעט בשאלות מחקר בעלות תוכן איכותני. בדיקת גודל האוכלוסייה היהודית בנקודת זמן נתונה ,ובאזור מסוים ,בהשוואה לאותה בדיקה בנקודת זמן קודמת ,מאפשרת תצפית על שלושה מרכיבי שינוי שחלים בפרק הזמן הזה ,ואלו הם: לידות כנגד פטירות של יהודים; הגירה נכנסת כנגד הגירה יוצאת של יהודים (לגבי כלל האוכלוסייה היהודית בעולם גורם זה מתקזז ואינו משפיע); הצטרפויות ליהדות באמצעות גיור או בדרך אחרת כנגד פרישות מהיהדות. במהלך ההיסטוריה היהודית ,ניתן להצביע על השפעתם העמוקה של שלושת התהליכים האלה ,כאשר מידי פעם ממלא אחד מהם את התפקיד המוביל ביצירת התמורות הדמוגרפיות השוטפות. אותם מרכיבי שינוי משפיעים כל הזמן על הרכב האוכלוסייה היהודית לפי שלל תכונותיה כגון גיל ,מין ,מצב משפחתי ,מקומות מוצא ,ותק במקום מגורים וכו׳ .שינויים משמעותיים נוספים בהרכב האוכלוסייה נובעים מאירועים דמוגרפיים וחברתיים שאינם משפיעים ישירות על גודל האוכלוסייה ,כגון נישואין ושינויים אחרים במצב המשפחתי האישי ,ניידות גיאוגרפית בתוך יחידה טריטוריאלית מסוימת ,שינויים ברמת השכלה או במקצוע ,והיבטים אחרים של שינוי בתכונות האישיות .בהקשר זה יש עניין מיוחד בשינויים בדפוסי ההזדהות וההתנהגות היהודית. שינויים בהרכב האוכלוסייה לגבי כל אחד מההיבטים האלה משפיעים על סיכויי ההתרחשות של כל אחד מהגורמים המשפיעים ישירות על גודל האוכלוסייה ,ובכך גם הם תורמים בעקיפין לשינויים אלה .ניתן לחקור את החברה היהודית מתוך שלל של זוויות דיסציפלינריות .לעת עתה ,יחסית ,מעט מאמץ הושקע כדי ליצור מחקרים שמשלבים דיסציפלינות שונות או לפחות שמנסים לפתח שיח רב-תחומי אמיתי ופורה .המחקר הדמוגרפי תורם לשיח זה חטיבה מגובשת היטב של מושגים ושל כלים טכניים .לכלים אלה יש יתרונות משמעותיים לגבי מדידת דפוסי התנהגות אנוש הקשורים לתמורות באוכלוסייה. 61 א .הגדרות האוכלוסייה היהודית בעידן החדש של דיון ביקורתי על פרדיגמות ובחינה של תפיסות קיימות בהיסטוריוגרפיה ובמדעי החברה ,אין מנוס מלהקדים לדיוננו הדמוגרפי-היסטורי מספר הערות העוסקות בהגדרות ובמושגי יסוד .בשל היותו של הדיון הדמוגרפי חלק של החקר ההיסטורי והחברתי ,נמצאים בתולדות עם ישראל קשרי גומלין הדוקים בין המונחים הבסיסיים עם יהודי ואוכלוסייה יהודית .במישור הערכי-העיוני ,קשה לתאר את התכנים הייחודיים של המורשת הדתית והתרבותית היהודית ללא קיומו של קולקטיב חברתי ,מוגדר ,מגובש ומתפתח ,שאליו מכוונים אותם התכנים .במישור האופרטיבי ,ניכר מתאם גבוה בין מאורעות מרכזיים בתולדות עם ישראל לבין תמורות שחלו בעם ושהיו להן השלכות דמוגרפיות מיידיות או דחויות ,כגון נדודי עם ,תמותה המונית ,המרות דת מסיביות וכדומה .אפשר לכן לטעון שבמקרה זה ההבחנה בין היסטוריה פוליטית ,חברתית ותרבותית ,להיסטוריה דמוגרפית היא מלאכותית ואולי אף כלל אינה אפשרית. במונחים כלליים והשוואתיים ,האוכלוסייה היהודית היא ,כאמור ,דוגמה ייחודית של ציבור המוגדר על ידי מערכת של סממנים דתיים ולאומיים ,סימבוליים ברובם ,המתגבשים במערכות של הזדהות קבוצתית וקהילתית .נובע מכאן ,שהגדרת גבולות האוכלוסייה היהודית, המהווה לעתים גורם בוויכוח על מיהו יהודי ,יכולה להיקבע ,ואף נקבעת לצרכים פנימיים וחיצוניים רבים ,על פי קריטריונים נורמטיביים-משפטיים של השתייכות .בהתאם לניתוח הסוציו-דמוגראפי וגם על פי הניתוח ההיסטורי ,הגדרה זו נסמכת בדרך כלל על קריטריונים אופרטיביים .קריטריונים אלה מתבססים על תעודות היסטוריות או עכשוויות ,או על עדויות או השערות אחרות שאינן בהכרח מהוות מסמך בעל תוקף נורמטיבי-משפטי .אמנם במהלך רובה של ההיסטוריה היהודית קיימת חפיפה כמעט מוחלטת בין סוגי ההגדרות השונים של הקולקטיב היהודי ,פנימיות וחיצוניות ,סובייקטיביות ואובייקטיביות ,אולם חפיפה זו לא הייתה תמיד קיימת בתקופות הקדומות ובוודאי שאינה קיימת בעידן החדש .האמנציפציה של יהודי אירופה פתחה תהליך של היפרדות בין גורמי הזדהות דתיים ,אתניים ,תרבותיים ואחרים שהיו מחוברים במכלול אחיד .תהליך זה של הפיכת הזהות ליותר אישית ומגוונת ממשיך להתפתח במהירות תוך תמורות עד לימינו. 62 קיימת אפוא מידה משתנה וגדלה של אי-ודאות בנוגע להגדרת הקולקטיב היהודי ,אולם עובדה זו אינה חייבת למנוע מאתנו מלהעלות השערות או מלהגיע למסקנות לנוכח עצמת התהליכים החברתיים-הדמוגרפיים המאפיינים את ההיסטוריה ואת החברה היהודית .במילים אחרות, מידת הטעות או ההטיה הנובעות מהקושי להגדיר את הקולקטיב היהודי נראית לנו משנית בהחלט לעומת המשימה לאתר קווי התפתחות כלליים ,מתועדים וקוהרנטיים של הדמוגרפיה ההיסטורית ובת זמננו של עם ישראל. עם זאת ,במאתיים השנים האחרונות ,ובמיוחד בששים השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ,נעשית חיונית ההבחנה בין שתי הגדרות שונות של הציבור היהודי .על פי הגדרה אחת ,וברוב המקורות הקיימים ,יהודי הוא מי שמוכן לזהות את עצמו כיהודי ,או מזוהה על ידי בן בית אחר כיהודי ,או בן ליהודים שאינו רואה עצמו כבעל זהות דתית אחרת .קריטריון סובייקטיבי מקיף זה ,המקפל בחובו מידה של בחירה אישית ,מגדיר את האוכלוסייה היהודית הגרעינית או הליבה היהודית שהיא הנושא העיקרי של דיוננו .בצידה של אוכלוסייה זו ישנם כל אותם האנשים שהם יהודים לשעבר או שמוצאם יהודי למחצה ושאינם מזהים את עצמם כיהודים ,ועוד כל בני משפחותיהם הלא-יהודים ,גם לא על פי מוצאם .אלה האחרונים ,יחד עם אוכלוסיית הליבה ,מהווים את האוכלוסייה היהודית המורחבת .בזמנים היסטוריים שבהם מעמיק תהליך השילוב בין יהודים ללא-יהודים ,גדל גם הפער הכמותי היחסי בין אוכלוסיית הליבה למורחבת ,והגבול בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הלא-יהודית שסביבה ,הולך ומיטשטש. בשולי הבחנות בסיסיות אלה מצויה העובדה כי המחקר העדכני על גנטיקה של אוכלוסיות מסוגל לזהות מידה רבה של קרבה ודמיון בין אוכלוסיות יהודיות שונות ,על אף מרחק גיאוגרפי רב שהפריד ביניהן במשך תקופות ארוכות .בדיקות של ד.נ.א .מלמדות כי הדמיון הקיים בין רוב האוכלוסיות היהודיות בימינו בלא הבדל עדה או מקום מגורים ,רב יותר מן הדמיון הקיים בין יהודים ללא-יהודים היושבים באותה המדינה .מתברר עוד כי הדמיון הרב ביותר קיים בין יהודים לבין אוכלוסיות אחרות מאזור המזרח התיכון ,בעיקר ערבים ,דבר המאשר גם היום את מקורו הגיאוגרפי הקדום של העם היהודי. בשילוב עם ההגדרות הכלליות וההבחנות הנזכרות ,חייב הניתוח ההיסטורי והעכשווי להיות ער לקיומם של גורמים רבים העשויים להשפיע על תהליכי שינוי דמוגרפי .יש לשים לב לעובדה שהאירועים הדמוגרפיים תמיד באים לידי ביטוי ברמת הפרט ,כמו במקרה של לידה ,פטירה, שינוי מקום מגורים או שינוי אחר במצב האישי .אולם אירועים כאלה הם בו בזמן גם תוצאה של שרשרת נסיבות גלובליות ,אזוריות וקהילתיות ,המשפיעות על היחיד .את מהותם של השינויים האישיים הנצפים ניתן להבין כשילוב של גורמים המשפיעים בהתאם להקשרים השונים: * על הקולקטיב היהודי בלבד ,מתוך ייחודיותו התרבותית-החברתית; *על הקולקטיב היהודי ועל חברת הרוב גם יחד ,עקב תהליכים רחבי היקף של שינוי המתרחש לאורך זמן או עקב היחשפותם לתנאי אזור או סביבה מסוימים; 63 *על טיב יחסי הגומלין ,הבלתי סימטריים לרוב ,בין המיעוט היהודי לרוב הלא-יהודי. בין הגורמים הבולטים ביותר והראויים לתשומת לב ,המשפיעים על התפתחות הדמוגרפיה היהודית לטווח הארוך ,יש לציין במיוחד חמישה תחומים: *אופייה של מערכת הערכים היהודית המסורתית ותכניה הייחודיים ,והמבנה של הקהילה היהודית המאורגנת ומוסדותיה; *אופיו המשתנה של המערך החוקי המגדיר את יחסי הגומלין של שליטה מול תלות בין לא- יהודים ויהודים; *מעמדו של הציבור היהודי בתוך הריבוד החברתי-כלכלי של חברת הרוב והריבוד המעמדי הפנימי של הקהילה היהודית; *אופי וכמות המידע הקיימים בתוך הציבור היהודי בהשוואה לקבוצות אחרות ,בין אם נרכש באמצעות השכלה פורמלית או ממקורות אחרים; *תהליכים גנטיים שפעלו בעבר בפרקי זמן ממושכים בתוך קהילות יהודיות שהיו מבודדות ומנותקות זו מזו בעלות נטייה חזקה לאנדוגמיה( ,נישואין בתוך היחידה החברתית). נתינת הדעת לגורמים אלה מאפשרת שחזור התפתחויות דמוגרפיות ארוכות טווח ,כאמור, מתוך גישה זהירה וביקורתית. ב .מקורות נתונים 64 סקירה ,ולו שטחית ביותר ,של התפתחות האוכלוסייה היהודית לטווח ארוך חייבת להתמודד בזהירות רבה ,אך גם בעקשנות ובתושייה ,עם זמינותם החלקית בלבד ועם איכותם הבלתי אחידה של מקורות התיעוד .לגבי רובה המכריע של התקופה הטרום-מודרנית ,פיזור האוכלוסייה היהודית מחייב הסתמכות על מקורות מידע רבים ומפוצלים .חוסר ההומוגניות של מקורות המידע שבידינו גורר אחריו יכולת מוגבלת להשוות בין מגמות ולתאר תמונה ריאלית וודאית של הדמוגרפיה היהודית בתקופות עבר .אולם בכל זאת נוכל להתייחס למערכות הנתונים והאומדנים הקיימות .המקורות ההיסטוריים כוללים :פנקסי קהילות חלקיים ,רשימות מיסוי ,יומני מסע (כגון יומנו המפורסם של בנימין מטודלה) ,רישומי פטירות ,נישואין ולידות ,מפקדי אוכלוסייה רשמיים של רשויות מקומיות ושל מדינות .בעשרות השנים האחרונות התפתחו סקרים סוציו- דמוגרפיים על מדגמים מייצגים של כלל האוכלוסייה היהודית במקומות שונים בעולם. בעידן הנוכחי חקר האוכלוסייה היהודית כרוך בשלושה אתגרים: *הגדרת האוכלוסייה :זו ,כפי שצוין ,יכולה להתבסס על קריטריונים נורמטיביים (למשל ההלכה) ,אולם על פי רוב תתבסס על קריטריונים אופרטיביים; *זיהוי האוכלוסייה שהוגדרה :נחוצים כאן כלים שיהוו מסננת מתוך כל האוכלוסייה ,כגון מרשם אוכלוסין (אם ישנו) ,רשימת בוחרים ,מאגר מספרי הטלפון ,או אף רשימות חברות במוסדות ,רשימות של שמות משפחה ,או רשימות של אזורי מגורים; *כיסוי האוכלוסייה שזוהתה :נחוצה כאן יכולת הגעה לאנשים שהוגדרו וזוהו ,באמצעות שיחת ריאיון ,בדרך כלל פנים אל פנים או באמצעות הטלפון. הפיזור הגיאוגרפי הרב של היהודים הביא אותם בימינו לחיים במדינות המתאפיינות על ידי דפוסים חוקתיים שונים .השלכה חשובה לחקר האוכלוסייה היהודית נובעת מצירוף הנסיבות הבאות במדינות השונות: *האם יהודים מוכרים כאחת מקטגוריות הדת או הלאום במסמכים רשמיים של המדינה, כגון מפקד או מרשם אוכלוסין ,ובכך ניתן לקבל עליהם נתונים ממקורות רשמיים אלה. *האם המבנה הארגוני של הקהילה היהודית ריכוזי או מפוזר ,מה היקף החברות בארגונים יהודים באותה מדינה .על כך ניתן לקבל נתונים בעלי איכות טובה יותר או פחות ממקורות מוסדיים יהודיים. במקרים של העדר עדויות ישירות על האוכלוסייה הנחקרת ,הניתוח הדמוגרפי יכול להסתמך על מצבים דומים המתועדים היטב במקום אחר בעל אופי דומה ולהקיש מהם ,או להיעזר במודלים מתמטיים-דמוגרפיים המגדירים בעזרת מערכת הנחות והשערות את התחום של האפשרי ושל הבלתי אפשרי .במקרים כאלה ,נראה כי עדיף לנסות ולהציג השערה מלהישאר במצב של אי-ודאות מוחלטת .בצירוף כל הכלים האלה ,יש ביכולתנו להציג קווי יסוד של ההתפתחויות הדמוגרפיות העיקריות בעבר ובהווה ,וכן כמה השערות באשר לגורמים המרכזיים האחראים להתפתחויות אלה .מידת הטעות הטמונה בהכללות שנציג כאן היא שולית ,להערכתנו ,מול הסבירות הגבוהה של תמונת מצב דמוגרפית כוללת ,סבירה ונושאת משמעויות. מה אנחנו יודעים :מגמות עיקריות א .מאות שנים של יציבות בלתי יציבה באלף השנים האחרונות של דמוגרפיה יהודית התפתחו תהליכים היסטוריים-דמוגרפיים מורכבים המקשים מאוד על הניסיון להציג תפיסה שתהיה גם תמציתית וגם חד-משמעית .מן הראוי להצהיר שוב על יראה וצניעות משום היקפם העצום של הדברים שאיננו יודעים לעומת הידוע לנו .בכל זאת הידוע מספיק כדי לבחון את התמורות העיקריות בגודל האוכלוסייה היהודית ובפריסה הגיאוגרפית בתקופות השונות .בהמשך נעסוק גם במספר לקחים העולים 65 מן התהליכים שהתרחשו ,העשויים לעזור בגיבוש תובנה היסטוריוגרפית מקיפה ,מעבר לפרספקטיבה הסגולית של חקר האוכלוסייה. אם נתעלם מהדרישה לדון בטיבו של כל אומדן ונתון ,נוכל לקבוע במידה גבוהה של סבירות, כי בראשית האלף השני לספירה ,האוכלוסייה היהודית הייתה קטנה ,קרוב לוודאי קטנה מאשר בתקופות קדומות יותר .אומדן מרכזי של כמיליון נפש נראה סביר ,עם סטייה אפשרית של כמה מאות אלפים כלפי מעלה או כלפי מטה .הערכת התהליכים המשפיעים על תת- אוכלוסייה מסוימת מחייבת להשוות אותה עם ההקשר הדמוגרפי הכללי הרחב יותר .איך נראות מגמות ההתפתחות של האוכלוסייה היהודית באלף השנים האחרונות בהשוואה לתהליכים הדמוגרפיים הכלליים שהשפיעו על כלל אוכלוסיית העולם? שאלה זו חשובה מן הבחינה המושגית הכללית והיא חשובה עוד יותר מבחינת השוואת המנגנונים העומדים ביסוד השינויים הנצפים ,הן בטווח הקצר הן בטווח הארוך. איור 1מציג שלושה קווים על רצף אלף השנים ,המתארים ,האחד את התפתחות האוכלוסייה היהודית בעולם (בקנה מידה של מיליונים) ,השני את התפתחות כלל האוכלוסייה בעולם (בקנה מידה של מיליארדים) ,והשלישי את היחס המספרי בין המיעוט היהודי לסך הכל העולמי (בקנה מידה של אחד ל .)1000-חשוב לשים לב הן למגמות השינוי הן לקצב השינוי של שתי האוכלוסיות. השוואה זו מעלה מספר הבדלים משמעותיים .המכנה המשותף הוא שגודל שתי האוכלוסיות לא נשתנה בהרבה במשך רוב המילניום ,אם כי היו רגעים של חוסר יציבות .בשתי האוכלוסיות, אמנם באופן שונה במקצת ,ההתפתחות הדמוגרפית היתה איטית ויציבה במשך זמן ארוך. 66 החל מראשית המאה ה 11-ועד לראשית המאה ה 18-שמרה האוכלוסייה היהודית על ממדים כמעט שווים ,תוך תנודות חוזרות ונשנות .גם כלל אוכלוסיית העולם שמרה על מגמה של צמיחה איטית ביותר במשך רוב התקופה משנת 1000עד שנת 1800או מעט עשרות שנים אחר כך .צמיחה איטית ביותר כזו נובעת בדרך כלל מרמות גבוהות של תמותה ושל ילודה המקזזות אחת את השנייה. אם נתבונן ביתר תשומת לב באומדנים של האוכלוסייה היהודית ושל כלל האוכלוסייה ,נבחין בהבדל משמעותי בקצב התפתחותן .כל האוכלוסייה בעולם מתפתחת ברצף המופר על ידי תנודות גדולות מועטות בלבד בעוד שבהתפתחות האוכלוסייה היהודית ישנן הפרעות בלתי פוסקות של עליות וירידות .תנודות אלה משקפות מאורעות מרכזיים בתולדות עם ישראל בנוסף לשינויים חולפים שחלו בהקשר הסוציו-דמוגרפי הכללי באזורים שבהם היו מרוכזים רוב היהודים. איור .1אוכלוסייה יהודית וכללית בעולם 2000 - 1000 18 16 14 12 10 8 6 4 2 0 2000 1950 1900 1850 1800 ��������1000- יהודים ל1000- 1700 1750 1650 1600 1550 1500 במיליארדיםú ��������äòåìí áîéìéàøãéí אוכלוסיית העולם 1450 1400 1350 1250 1300 1200 1150 1100 1050 1000 éäåãéú ��������áîéìéåðéí יהודית äבמיליונים אוכלוסייה ככלל ,אנו שותפים לגישה הביקורתית של ההיסטוריון הגדול סלו בארון כלפי ״הגרסה הבכיינית״ של תולדות ישראל .אולם לא נוכל שלא לציין את העובדה שהצמיחה הדמוגרפית המועטה והבלתי סדירה של האוכלוסייה היהודית במשך שבע מאות השנים הראשונות של המילניום- מימי הביניים ועד לראשית האמנציפציה -הייתה תוצאה של גישתה המדינית המגבילה של חברת הרוב הלא-יהודית כלפי המיעוטים היהודים .גישה מגבילה זו באה לידי ביטוי ,פעם אחר פעם ,בגילויים שונים כגון השמדה פיזית של קהילות שלמות :גירושי קהילות שלמות ,שהביאו גם הם לתמותת יהודים גבוהה בהתחשב בתנאי התחבורה והאכסון של התקופה; גזרות שמד, לרבות של ילדים וצעירים שהם פוטנציאל הגידול העתידי של כל אוכלוסייה; או צמצום תחום 67 המחיה הטריטוריאלי היהודי לשטחים עירוניים צפופים או לתחומי מושב אזוריים מוגדרים. גילויים אלה לא אפשרו כלל צמיחה דמוגרפית או שאפשרו צמיחה מוגבלת בלבד ,ולעתים גרמו אף לירידה משמעותית בממדיהן של קהילות יהודיות מקומיות .ניתן להמחיש את השיבושים הללו בקו ההתפתחות הדמוגרפית של האוכלוסייה היהודית ,על ידי הצגת קצב השינוי בגודלה של האוכלוסייה היהודית לעומת הקצב של סך כל אוכלוסיית העולם .ניכר הבדל משמעותי בהתפתחות האוכלוסייה היהודית לעומת התפתחותה של האוכלוסייה העולמית כולה. התנודות מעלה ומטה באוכלוסייה היהודית תדירות וחריפות הרבה יותר .הנסיבות השליליות הנזכרות הובילו מדי פעם לנפילות כמותיות עד כדי חזרה לסדרי הגודל שאפיינו את האוכלוסייה היהודית מאה ,מאתיים ,או שלש מאות שנים קודם לכן. נקל אפוא להניח ,שבתנאים רגילים ,סבירים ,שקטים יותר ,הציבור היהודי היה יכול לחוות צמיחה דמוגרפית לא מבוטלת גם בתקופות קודמות ,למשל בתקופת ימי הביניים ,ואף גדולה בהרבה מזו שהייתה באוכלוסיית העולם כולה .אולם בפועל ,המנגנונים הכוחניים השונים והשליליים של החברה שבתוכה חיו היהודים מנעו צמיחה אפשרית זו. הזכרנו כאן פעולות מסוימות שכוונו על ידי חברת הרוב במיוחד כלפי המיעוט היהודי באזורי התפוצה השונים .לכך יש להוסיף את השפעתם של האירועים הכלליים המשותפים לציבור היהודי ולכלל החברה .אחד האירועים שהשפעתם הייתה חמורה ביותר הוא התפרצות המגפה השחורה במחצית המאה הארבע עשרה שגרמה למשבר דמוגרפי כללי ברחבי באירופה ובאזורים שונים באסיה ובאפריקה .מגפות ,לרבות כאלה הנוצרות ומתפשטות עקב מלחמות, רעב ופגעי טבע אחרים ,השפיעו גם על הציבור היהודי .האפיון הכללי של התקופה הארוכה של שבע מאות שנים לפחות הוא שיעור נמוך של צמיחה דמוגרפית בקרב האוכלוסייה היהודית ובקרב כלל האוכלוסייה בעולם .השיעור דומה במידה רבה בשתי האוכלוסיות ,לעתים מתוך נסיבות שונות לגמרי ,למשל עקב המגבלות שהוטלו על היהודים על ידי חברת הרוב .אולם, גם ניכר כי האוכלוסייה היהודית סבלה יותר מהמכלול של הגורמים השליליים שצוינו ועקב כך חלקם של היהודים בתוך אוכלוסייה הכללית הצטמצם בהדרגה ובמידה משמעותית .חשוב לציין בהקשר זה כי היצירתיות האדירה של יחידים וקהילות מתוך הקולקטיב היהודי בתקופה זו היא פרי של אוכלוסייה שהייתה גם קטנה בממדיה וגם מפוזרת מאוד על פני מרחב גיאוגרפי גדול. 68 ב .המעבר לצמיחה דמוגרפית מהירה בחינת התפתחויות הדמוגרפיות ברבע האחרון של המילניום מעלה כי התחוללה תמורה משמעותית וסטייה כמעט מוחלטת לעומת המודל שהוצג עד כה .חלה עלייה מהירה בגודל האוכלוסייה היהודית ,מהירה הרבה יותר מזו של כלל האוכלוסייה .שוב ,אין לשכוח את סדרי הגודל השונים של האוכלוסייה היהודית לעומת סך כל תושבי תבל .תהליך זה אינו כה יוצא דופן מבחינת הסיבות לצמיחה דמוגרפית או מבחינת השלכותיה .מה שיוצא דופן הוא בעיקר העיתוי המוקדם וקצבו המהיר של ריבוי האוכלוסייה. לפי האומדנים הקיימים האוכלוסייה היהודית מתחילה לגדול גידול משמעותי במהלך המאה ה 18-ובעיקר במהלך המאה ה .19-אותו מיליון יהודים (בקירוב) בתקופה הארוכה שמשנת 1000ועד שנת 1700צומח ל 2.5 -מיליון ב ,1800-ל 10.6-מיליון במאה ה 19-ועד לשיא ההיסטורי של כ 16.5-מיליון יהודים ערב מלחמת העולם השנייה. תהליך מואץ זה של צמיחה דמוגרפית משך את תשומת ליבם של אנשי מחקר ,פובליציסטים ואנשי ציבור במחצית השנייה של המאה ה 19-ואלה נטו לייחס לו משמעויות נכבדות וגורליות לחברת הרוב הלא-יהודית .בחינת התהליכים הדמוגרפיים הנבדלים בקרב היהודים והלא- יהודים הפכה למרכיב פעיל ביצירת נוגדנים אנטישמיים הרי אסון :מיתוס הגזע היהודי נבנה ,בין היתר ,מתצפית של הבדלים בשיעורי הילודה ובשיעורי התמותה בין יהודים ללא-יהודים .גם בין נטולי הדעות הקדומות האנטי-יהודיות היו שסברו כי המשך קצב הגידול הנצפה אצל היהודים יהפוך את האחרונים בסופו של דבר למרכיב דומיננטי ,אם לא לרוב בחברה ,דבר שנחשב כלא מקובל ואף כמסוכן לפי מוסכמות התקופה .המשמעויות שיוחסו לצמיחה הדמוגרפית של היהודים היו בלתי סבירות ,ואולם יש לציין כי השינוי הדמוגרפי הנצפה בקהילות היהודיות, בעיקר באירופה ,היה אכן מרשים והזמין חששות ופרשנויות. הצמיחה הדמוגרפית היהודית המהירה במאה ה 18-ובעיקר במאה ה 19-נבעה בעיקר משיפור תנאי החיים ,התזונה וההיגיינה הבסיסיים ומירידת שיעורי התחלואה והתמותה, לרבות תמותת תינוקות ,בעיקר בקהילות היהודיות במזרח אירופה ובמרכזה .אופי המשפחה היהודית המסורתית ,כולל נטייה כמעט מוחלטת להינשא ובנישואים אנדוגמיים ופריון גבוה למדי ,היו גורם מסייע לכך ,אולם לא העיקרי .מכל מקום ,הצמיחה הדמוגרפית של היהודים מוסברת היטב על ידי גורמים דמוגרפיים שגרתיים בעלי שורש תרבותי וחברתי בעיקרם ,ואין צורך בהסברים נוספים בתחום הגנטיקה או כגון הצטרפותם של גרים רבים ליהדות .המיתוס של גיור הכוזרים ,לא רק שאינו נתמך על ידי המחקר החדיש על גנטיקה של אוכלוסיות ,אלא שהוא לא נחוץ להסבר על השינויים הכמותיים הניכרים שהתרחשו במספר היהודים .קצב 69 הגידול של היהודים מרשים למעשה אף יותר לנוכח העובדה שבמשך המאה ה 19-כבר נראים סימנים ראשונים של תהליכי חילון והתבוללות בקרב הציבור היהודי .תהליכים אלה גרמו לשחיקה בגודל הקהילות ,הנאמדת בכ 200 -אלף יהודים רק במהלך המאה ה .19-רובם התנצרו או שבחרו להישאר במעמד של מחוסרי דת ,שהיה מקובל במרכז אירופה. שלב הצמיחה הדמוגרפית המהירה באוכלוסייה היהודית במאה ה 19-ובראשית המאה ה20- נוצר עקב שיעורי גידול שנתיים שעלו בהדרגה מאחוז ועד לקצת יותר משני אחוזים .שיעורים אלה היו תוצאה של פריון ממוצע של חמישה ,ששה ילדים לאישה ותוחלת חיים ממוצעת שעלתה בהדרגה מ 30-ל 45-שנות חיים בממוצע .ממוצעים אלה כוללים כמובן את הירידה שחלה בתמותת תינוקות וילדים. הסבר אפשרי לתופעה שיהודים חלו ומתו פחות משכניהם הלא-יהודים טמון בראש ובראשונה בהשפעת התרבות המסורתית הנפוצה בקהילה היהודית ובמבנה החברתי של הקהילה :לשמירה של ציוויים דתיים ודפוסי התנהגות מסורתיים אחרים הקשורים לתזונה ולהיגיינת הפרט והסביבה בעיקר ,וכן לקיומם של מוסדות קהילתיים בתחומי צדקה ופיקוח נפש ,המאפיינים את הציבור היהודי המסורתי .ניתן לייחס לאורח חיים מסורתי ,לפחות בשלב הראשון של תהליך הירידה בתמותה ,השפעות מקטינות סיכונים בריאותיים ומגבירות סיכויים להחלמה .בכך נוצרו הבדלים דמוגרפיים בין הציבור היהודי לאוכלוסיות אחרות שבהן לא היו קיימות אותן הנחות יסוד ערכיות ואותן מסגרות חברתיות. מאוחר יותר ,אותו תהליך דמוגרפי של מעבר לירידה בתמותה הושפע בעיקר מן ההקשר הכללי של המודרניזציה ומהבדלים במבנה החברתי של קבוצות אוכלוסייה שונות שנוצרו בעקבותיה. קטנה באופן כללי השפעתן של מגפות קשות ,בעיקר כתוצאה של שיפורים קלים ברמת התזונה והמחיה ,אך גם כתוצאה של שכלול האמצעים למניעה או לצמצום השלכותיהן הקטלניות. במקביל וברוח אותה קידמה ,השתפר גם יחסם של השלטונות אל הציבור היהודי ,אשר זכה מעתה בהדרגה ליותר חופש תנועה ,ולאפשרויות התיישבות ופרנסה מגוונות יותר .בתנאים אלה גברה השפעתם של מאפיינים שונים של המבנה החברתי-הכלכלי של היהודים ,לרבות בכל הקשור לפריסה הגיאוגרפית האזורית ,לעיור ,למקומות המגורים בתוך הערים ,לגישה חופשית למקורות השכלה ,ולריבוד מקצועי-חברתי-מעמדי נוח יותר .בכל אלה נוצרו במשך הזמן יתרונות יחסיים לציבור היהודי ,אשר התבטאו גם בירידה נוספת ברמות התחלואה והתמותה. 70 הפרדוקס הטרגי הוא בכך ,שדווקא בעידן של התפתחות המדע והיכולת המשופרת לצפות בתופעות החיים בכלי מחקר שיטתיים -שאפיינו את סוף המאה ה ,19-בני התקופה ייחסו להבדלים הדמוגרפיים שנמדדו בין יהודים לאחרים משמעויות אנתרופולוגיות-גנטיות ,מחד גיסא ,ומיסטיות-תיאולוגיות ,מאידך גיסא ,אשר סייעו לגיבושה של תורת הגזע .משמעויות אלה ותרגומן למדיניות גזענית אנטי-יהודית ,הובילו לשלב הבא בהתפתחות ההיסטורית של עם ישראל -לנפילה הדמוגרפית הטרגית של שואה. בחכמה שלאחר מעשה אנו יודעים היום שהגורם המרכזי להתפתחות הדמוגרפית המהירה של היהודים היה עיתוי מוקדם של תהליכים מסוימים שהתרחשו ,ולא מהות התהליכים עצמם. הצמיחה הדמוגרפית המהירה בעשורים האחרונים של המאה ה ,20-בפרט במדינות המתפתחות עד לחציית קו ששה מיליארד תושבים בתבל ,או במינוח התקשורתי העכשווי התפוצצות האוכלוסין מזכירה תהליכים שהתפתחו באוכלוסייה היהודית כמאה או כמאה וחמישים שנים קודם לכן .לקח מעניין הוא ,כי גם בנושא התמורות הדמוגרפיות בעולם המתרחשות בימינו ,נזקקת הפרשנות לשילוב של מושגים תרבותיים-קהילתיים -ערכיים וסימבוליים בעיקרם ,יחד עם מושגים חברתיים-כלכליים הפועלים על הנחת הרציונליות והפרגמטיזם. ג .השואה והשלכותיה להתפתחות הדמוגרפית של העם היהודי בחלק האחרון של המילניום משמעויות שונות .איור 1מדגים את השינויים במשקלה של האוכלוסייה היהודית בתוך כלל האוכלוסייה בעולם במשך אלף השנים .ההשפעות של אותם גורמים שליליים שפעלו בעצמה בשנת אלף לספירה (ובוודאי גם קודם לכן) ועד לראשית תהליכי המודרניזציה והאמנציפציה ,הביאו לכך שמשקלה היחסי של האוכלוסייה היהודית בתוך כלל אוכלוסיית העולם הלך וקטן בהתמדה במשך כמה מאות שנים -מיחס של כ 5-ל 1000-נפש בשנת 1000עד פחות מ 2-ל 1000-נפש בשנת .1700 אחרי-כן המשקל עלה עד לשיא של למעלה מ 8-ל 1000-ערב מלחמת העולם השנייה .בשנות המלחמה והשואה חלה ירידה דרמטית של כמחצית מכלל השיעור ,ומגמת הירידה במשקל היהודים בתוך כלל האוכלוסייה המשיכה עד לימינו. כאן המקום להתייחס בקצרה למספר שאלות היפותטיות הנשאלות בדרך כלל בנימה זהירה, אך מן הנמנע להתעלם מהן לחלוטין .שאלה אחת היא מה היה מספר היהודים כיום אילולי פעלו אותם גורמים שליליים שגרמו לשחיקתו המתמדת והגבילו את פוטנציאל הצמיחה הדמוגרפית של יהודי העולם .ניתן להעלות השערה ,לפיה ללא גורמים שליליים אלה ,שפעלו בתקופה שמשנת האלף עד ראשית המאה השמונה עשרה ,האוכלוסייה היהודית בשנת 1700 הייתה גדולה פי שניים או אפילו פי שלושה משהיתה בפועל. 71 בעייתית עוד יותר היא שאלת הערכת השפעותיה הישירות והעקיפות של השואה על הדמוגרפיה היהודית .ערב המלחמה ,בסופה של תקופת פריחה מהירה מספר היהודים הגיע לשיא היסטורי של כ 16.5-מיליון נפש .מה עשוי היה להיות המצב הדמוגרפי אילולי השואה? על שאלה תאורטית זו יש להשיב בזהירות רבה המתחייבת מן העובדה שאי אפשר לשכתב את ההיסטוריה .שינוי ולו במרכיב התפתחות אחד יכול לגרור אחריו שינויים עמוקים בתהליכי התפתחות הקשורים בו .שאלה מרכזית באותו עניין היא האם אלמלא השואה הייתה מדינת ישראל קמה כעבור מספר שנים ,היות ולקיום מדינת ישראל השפעה חיובית על הדמוגרפיה היהודית בחמישים השנים האחרונות .באמצעות טכניקות של שחזור וחיזוי דמוגרפי ניתן ליצור מודלים תקפים למדי .בהסתמך על מודלים אלה ניתן לטעון שאילולי השואה ,ובהנחות מחמירות ביותר של רמות הפריון הנמוכות והתבוללות רבה ,הייתה האוכלוסייה היהודית עשויה להגיע לקראת סוף המאה העשרים להיקף משוער הנע בין 26ל 33-מיליון נפש ,דהיינו 13עד 20מיליון נפש יותר מהיקפה בפועל (ולא 6מיליון יותר כמספר הקורבנות המשוער). חשוב לשים לב ליסוד הרציני והמעורר מחשבה שבחישובים הספקולטיביים האלה .מאורעות היסטוריים שונים ,כגון מסעות הצלב ,גירוש היהודים מספרד ומאזורים אחרים ,פרעות ת״ח-ת״ט במזרח אירופה ולאחרונה השואה ,גרמו לכך שנעצר או הואט ביותר המומנטום המצטבר של ההתפתחות הדמוגרפית הסדירה של היהודים .בכל פעם אין מדובר רק באלה שישנם או שחדלים מלהיות ברגע מסוים ,אלא גם בילדיהם ,נכדיהם ובכל שרשרת הדורות הארוכה שאחריהם .בתקופות הקשות של ההיסטוריה היהודית לא רק שהתמותה עלתה לרמת שיא ,אלא גם נולדו שנתונים מדולדלים במספרם ורבים מן הנותרים בחיים חיפשו מקלט ונטשו את הדת ואת הזהות היהודית .אותם הדורות שהתמעטו יצרו מצדם שרשרת של דורות מדולדלים .בפרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח ,ההשפעה המצטברת של הרדיפות או הכוחות שעצרו את התפתחות האוכלוסייה היהודית מסתכמת לכדי ממדים תאורטיים שהדעת מתקשה לתפסם .הדבר נכון במיוחד לגבי השואה ,וזאת משום הרכב הגילים הצעיר למדי של האוכלוסייה היהודית בתפוצות ערב מלחמת העולם השנייה ,לרבות בקרב השכבות המסורתיות יותר של יהדות מזרח אירופה .מרקם החיים הזה נפגע אנושות ,ואתו גם פוטנציאל הצמיחה הדמוגרפית של היהודים באזורים שעברה עליהם השואה .כתוצאה מכך נפגע ביותר גם המספר הכולל של היהודים בעולם. 72 נראה כי מזווית הניתוח הדמוגרפי אכן מתקיים המושג של שארית בית ישראל .האוכלוסייה היהודית בימינו אינה אלא שארית קטנה של אותו עם ישראל שיכול היה להיות בנסיבות אחרות .ואולם עלינו להתייחס לדברים שאמרנו כאן בהסתייגות אחת :ההערכות שהזכרנו אינן עוסקות בעולם אמיתי אלא בעולם וירטואלי ,שאינו קיים .ההיסטוריה עשויה מקשה אחת ואי-אפשר להעריך באופן מלא וודאי מה היה גורלו של עם ישראל במציאות של ימינו לו היה גדול פי שניים או שלושה מגודלו כיום. ד .מרכזים גיאוגרפיים משתנים מבט כולל על כל תקופת המילניום מגלה תזוזה מתמדת של מרכזי ההתיישבות היהודית העיקריים :בארץ ישראל בתקופה הקדומה ,בעולם המוסלמי ,בעולם הנוצרי ,ובעולם המערבי החדש .לוח 1מראה את התפלגות האוכלוסייה היהודית משנת 1170ועד לשנת 2000לפי יבשות ואזורי התיישבות עיקריים :ארץ ישראל ,אירופה המערבית ,אירופה המזרחית ,מדינות אסיה ואפריקה (המזרח התיכון ,צפון אפריקה ואתיופיה) ,ומדינות צפון ודרום באמריקה (כולל דרום אפריקה ואוסטרליה). בולטת גם העובדה כי מרכז הכובד של הנוכחות היהודית משנה את מקומו מדי פעם במשך אלף השנים ועובר מאזור לאזור .מרכזים או אזורים מסוימים עלו ותפסו בתורם את הבכורה, אולם בנסיבות משתנות של ההיסטוריה הכללית והיהודית ,אלה ירדו מגדולתם ואחרים עלו ובאו במקומם .כמעט כל אזור גיאוגרפי או תרבותי חשוב בעולם תפס בפרק זמן היסטורי מסוים את המקום המוביל בחיים היהודיים. הדומיננטיות שהייתה בתחילה באזורי האסלאם והירידה ההדרגתית במהלך השנים ,נמשכת עם עליות קלות מדי פעם עד לימינו .עלייתה של מערב אירופה הגיעה כמעט לשיא לקראת סוף ימי הביניים ,אולם אזור זה לא היה מעולם למרכז היהודי הגדול ביותר בתפוצה היהודית. המרכז שהתפתח מאוחר יחסית ובמהירות במזרח אירופה הגיע לשיאו בתחילת המחצית השנייה של המילניום והושמד ברובו בתקופת השואה .יהודי מרכז זה היו במהלך המאה ה19- וה 20-המקור העיקרי לצמיחתה של יהדות אמריקה ואזורים אחרים בעולם המערבי .המרכז היהודי הצפון אמריקני עולה למעמד בכורה במחצית הראשונה של המאה ה 20-אך נראה כי הוא מצוי כיום בשלב של האטה וכרסום דמוגרפי .לקראת שנת ה ,2000-דומה כי ארץ ישראל או ליתר דיוק מדינת ישראל -מסתמנת שוב כמרכז היהודי הגדול בעולם.הגורם העיקרי לתמורות גיאוגרפיות אלה היה זרם עצום של מהגרים שעברו מארץ לארץ ומיבשת ליבשת .ב 120-השנים בין 1880לראשית שנות ה 2000-לבדן היגרו למעלה מתשעה מיליון יהודים ,שהם אחוז גבוה מכלל האוכלוסייה היהודית בעולם .רובם המכריע של היהודים שהיגרו עד אמצע שנות העשרים של המאה ה 20-הגיעו לארצות הברית של אמריקה. 73 לוח .1אוכלוסייה יהודית בעולם לפי אזורים עיקריים1948-1170 , אמריקה ואוקיאניה סה״כ מערב אירופה מזרח אירופה שנה א״י אסיה אפריקה 102.5 47.5 0.1 1,200 1170 7 973 70 65 0.1 1,200 1300 5 645 100 385 0.1 1,300 1490 5 570 125 510 90 1,100 1600 15 509 175 200 200 1 1700 5 200 172 146 573 4 1,100 1800 7 253 212 333 1,687 8 2,500 1825 7 293 240 458 2,272 11 3,281 1880 24 326 280 1,044 5,727 262 7,663 1900 50 389 339 1,176 7,590 1,056 10,600 1939 445 555 600 1,350 8,150 5,400 16,500 1948 650 625 700 1,035 2,715 5,775 11,500 אחרי שנת 1948רובם הגיעו למדינת ישראל .התנודות החוזרות בזרם ההגירה היהודית נותנות ביטוי מוחשי לתלותו של הציבור היהודי בנסיבות פוליטיות ,חברתיות וכלכליות קשות הנוצרות מדי פעם -אם לא במחזוריות סדירה -והפועלות לרעתו במקומות שונים בעולם .אין כמו התבוננות בנסיבות השונות המעוררות להגירה כדי להפריך את המיתוס של היהודי הנודד, דווקא בהקשר ניידותם היוצאת דופן של היהודים במרוצת ההיסטוריה .להפך ,הגירה יצרה מרכזים יהודים חדשים ויציבים כשלעצמם. 74 כתוצאה מצטברת של תנועות הגירה בין-ארצית של יהודים ושל כוח העמידה השונה של הקהילות היהודיות במקומות שונים בעולם ,לקראת שנת האלפיים חיו כ 90%-מכלל יהודי העולם בקבוצת המדינות המפותחות ביותר (חמישית מכלל הארצות שעיקרן בצפון אמריקה ובמערב אירופה) .החל משנות התשעים נמנתה גם מדינת ישראל בקבוצת המדינות המובילות מבחינת הפיתוח כלכלי-חברתי ורמת החיים .בתוך מדינות אלה ,רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית מתרכז בערי הבירה או ביישובים עירוניים אחרים הממלאים תפקיד כלכלי ותרבותי מרכזי במדינתם ובמערכת הבינלאומית .כך ,מול דומיננטיות העיירה בהווי החברתי היהודי עד לראשית המאה ה ,20-בראשית המילניום השלישי למעלה ממחצית מכלל יהודי בעולם התגוררו בששה אזורי מטרופולין בלבד ,הכוללים את העיר המרכזית והסביבה המיושבת ברציפות ,שלושה בארצות הברית -ניו-יורק ,לוס אנג׳לס ,ודרום פלורידה -ושלושה בישראל תל-אביב ,חיפה וירושלים .שני שליש מכלל האוכלוסייה היהודית התרכזו בתריסר אזורימטרופולין גדולים ברחבי העולם. ה .ששים השנים האחרונות אחרי השואה ואובדן ששת המיליונים ,הסתמנה במשך 30-20שנה מגמה של צמיחה באוכלוסייה היהודית וחזרה חלקית לממדיה שלפני המלחמה .העקומה עולה במקצת מ11- מיליון יהודים שנותרו ב 1945-לקצת יותר מ 13-מיליון בשנת .2000בחלק האחרון של המילניום גדלה האוכלוסייה היהודית אם כי מעט ,אך וודאי שלא חזרה לממדים שהיו לה בסוף שנות השלושים .בשנים האחרונות הקו נטה להתייצב על שיעור גידול קרוב לאפס ,אם כי בעשור הראשון של שנות ה 2000-חלה התאוששות קלה. נתון זה משקף את התמורה הדמוגרפית היסודית שחלה מאז עצמאות מדינת ישראל בשנת .1948שחזורו אחרי הפסקה של 1900שנה ,של מרכז יהודי חשוב ודינמי בארץ ישראל מול המשך של קיום חברה יהודית בתפוצות ,יצרה דפוס דמוגרפי חדש .כיום ישנם בעולם היהודי שני דפוסים דמוגרפיים עיקריים ושונים עד מאוד זה מזה :דפוס של רוב יהודי משמעותי בארצו מול דפוס של מיעוט יהודי קטן או קטן מאוד במדינות שונות .את אוכלוסיית הארץ מאפיינת צמיחה דמוגרפית מתמשכת ומהירה למדי ,בעוד שהאוכלוסייה היהודית בתפוצות הולכת ומצטמקת ונדרשת להתמודד עם אתגרים תרבותיים ,רוחניים וזהותיים כמעט חסרי תקדים בהיקפם (ראה איור .)2 הציבור היהודי בישראל גדל ומתפתח במהירות ,לא רק בשל מאזן הגירה חיובי ,אלא גם בעקבות תהליכים דמוגרפיים פנימיים ובייחוד שכיחות נישואין ופריון גבוהים בהשוואה למצב ברוב המדינות המפותחות ,ובוודאי בהשוואה למצב בקהילות היהודיות בתפוצות .בתפוצות, מספר היהודים יציב או הולך וקטן ,על פי המקום ,לא רק כתוצאה של מאזן ההגירה לטובת 75 מדינת ישראל אלא גם בעקבות תהליכים פנימיים של שחיקה דמוגרפית הנגרמים על ידי מיעוט נישואין ,פריון נמוך ,התבוללות ונשואי תערובת .במדינות רבות בימינו ,כולל בארצות הברית של אמריקה ,על פי תוצאות מחקרים החל משנות השבעים ועד לימינו ,יש אחוזים גדלים והולכים של יהודים שהתחתנו והקימו משפחות עם בני זוג לא-יהודים שלא הצטרפו ליהדות בדרך כלשהי .רוב ילדיהם של בני זוג אלה אינם מעורים בכל תהליך משמעותי של השתייכות לקהילה היהודית ,כך מואץ התהליך של הזדקנות האוכלוסייה היהודית המוביל להתמעטותה. מדינת ישראל מגיעה ליום הולדתה הששים כאשר מפת ההתיישבות היהודית בעולם נראית שונה לחלוטין לעומת מצבה בשנת .1948כ 11-מיליון יהודים נותרו בעולם אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה ,לעומת כ 16.5-מיליון לפני המלחמה .תהליך השחזור של ממדי העם היהודי התנהל מאז באיטיות ,ועד היום התוצאה רחוקה מהנתונים שהיו לפני המלחמה .נדרשו לאוכלוסייה היהודית 13שנים כדי להוסיף מיליון ראשון ,ועוד 47שנים כדי להוסיף מיליון שני. בששים השנים האחרונות מספר היהודים בעולם גדל בסך הכל ב ,15%-בעוד שכלל תושבי כדור הארץ צמחו ב .173%-כתוצאה מכך ,בעוד שבשנת 1948היהודים היוו כ 4.5-ל1000- תושבים בעולם ,הם מהווים כיום כ 2-ל 1000-בלבד -פחות מחצי במונחים יחסיים. בדמוגרפיה של היהודים בזמננו בולטים שני היבטים חשובים נוספים .ההיבט האחד הוא שכתוצאה מנשואי-חוץ הנפוצים בתפוצות וכן גבולות הזהות היהודית המיטשטשים והולכים, הגדרת האוכלוסייה היהודית והיכולת לאמוד את ממדיה הופכות למורכבות יותר ופחות וודאיות .במעגל המרכזי -הליבה -של האוכלוסייה היהודית נמצאים כל אלה המוכנים להגדיר את עצמם כיהודים במפקדים ובסקרים ,בתוספת של רבים אחרים אשר אינם מצהירים על זהות יהודית אולם הם בני הורים יהודים ואין להם זהות דתית אחרת .מעגלים נוספים סביבם כוללים את כל בני המשפחות הגרעיניות של הלא-יהודים וכל האחרים הרבים הזכאים להיכלל בתוך המסגרת של חוק השבות הישראלי .בימינו ,מיליונים רבים של אנשים כלולים במעגלים שמסביב לאוכלוסיית הליבה ,ומספרם הולך וגדל. 76 איור .2אוכלוסייה יהודית בתפוצות ובישראל ,ואוכלוסייה כללית בעולם 1945-2008 14 ,000 14,000 1212,000 ,000 1010,000 ,000 òå ì úô å éù ø אלפים 8,000 8,000 6,000 6,000 úä 4,000 4,000 2,000 2,000 1945 1950 1955 1960 1965 1970 1975 1980 1985 1990 1995 2000 2005 2008 00 יהודים בעולם יהודים בתפוצות יהודים בישראל אוכלוסיית העולם במיליונים 77 לוח .2אוכלוסייה יהודית 1בעולם לפי אזורים עיקריים1948-2008 , מספר (אלפים) אזור אחוזים 1948 1970 2008 11,500 12,662 13,232 100.0 אחוז שינוי 1948 1970 2008 -1948 1970 100.0 100.0 -1970 2008 -1948 2008 +10 +4 +15 650 2,582 5,478 5.7 20.4 41.4 +297 +109 +742 10,850 10,080 7,754 94.3 79.6 58.6 -7 -23 -29 1,035 1,119 1,146 9.0 8.9 8.6 +8 +3 +11 765 216 21 6.7 1.7 0.2 -72 -90 -97 1,950 1,906 313 17.0 13.9 2.4 -2 -83 -84 חמ״ע באסיה 350 262 20 3.0 3.1 0.1 -25 -92 -94 שאר אסיה 275 100 20 2.4 0.8 0.1 -64 -80 -93 אפריקה 3 צפונית 595 83 4 5.2 0.6 0.0 -86 -94 -99 אפריקה דרומית 105 124 73 0.9 1.0 0.6 +18 -42 -30 5,215 5,686 5,650 45.3 45.0 42.7 +9 -1 +8 אמריקה לטינית 520 514 392 4.5 4.1 2.9 -1 -24 -25 אוקיאניה 40 70 115 0.5 0.9 +75 +59 +188 סה״כ עולם ישראל סה״כ תפוצות אירופה המערבית 2 אירופה מזרחית ובלקן 2 חמ״ע באירופה צפון אמריקה 0.3 ההיבט השני הוא השוני המהותי בהתפתחות האוכלוסייה היהודית באזורי העולם השונים (ראה לוח .)2הדמוגרפיה של היהודים מתנהלת למעשה בשני מסלולים שונים ומנוגדים -האחד במדינת ישראל והשני בתפוצה היהודית .בארץ חיים בשנת 2008כ 5.5-מיליון יהודים בנוסף ל 300-אלף עולים לא יהודים שעלו מתוקף חוק השבות בעיקר מהרפובליקות של ברית המועצות ______________ 78 .1הגדרת ליבה ,ללא בני משפחה לא-יהודים. .2מדינות במזרח אירופה שנכנסו לאיחוד האירופי ,צורפו לאירופה המערבית בנתוני .2008 .3כולל אתיופיה. לשעבר .נתון זה עומד כנגד 650אלף היהודים שחיו בישוב ביום העצמאות בשנת .1948הגידול הכולל של כמעט פי שמונה מהווה תופעה כמעט יחידה בין כל מדינות העולם ומשקף במחציתו את מאזן ההגירה הנכנסת והיוצאת ,ובמחציתו את מאזן הריבוי הטבעי .מספר היהודים בתפוצות ,לעומת זאת ,הצטמצם מ 10.850-מיליון ,בשנת 1948ל 7.750 -מיליון בשנת - 2008 ירידה של קרוב ל .30%-חלק של השינוי נובע ממאזן ההגירה עם מדינת ישראל ,אולם חלקו השני ,בעיקר בעשרות השנים האחרונות ,נובע כאמור מהזדקנות והתבוללות. גם פריסת האוכלוסייה היהודית בין היבשות השונות נשתנתה באופן משמעותי .החלק המצוי במה שמכונה ״העולם הישן״ -באירופה ,באסיה ובאפריקה -הצטמצם מ 44%-בשנת ,1948 ל 30%-בשנת ,1970ול 12%-בשנת .2008ב״עולם החדש״ -אמריקה הצפונית והדרומית ואוקיאניה -החלק מכלל האוכלוסייה היהודית עבר מ 50%-בשנת 1948ובשנת ,1970ל47%- בשנת .2008חלקה של ישראל גדל מ 6%-בשנת ,1948ל 20%-בשנת ,1970ול 41%-בשנת .2008 אזורים שלמים של נוכחות יהודית כמעט נמחקו מהמפה או הצטמצמו בה מאוד ,כגון אירופה המזרחית והבלקן ,הרפובליקות של ברית המועצות באירופה ובאסיה ,המדינות המוסלמיות באסיה ובאפריקה ואתיופיה .בכל האזורים האלה ירדה האוכלוסייה היהודית בשנת 2008 ב 83%-עד 99%מממדיה ההתחלתיים בשנת .1948באמריקה הלטינית ובאפריקה הדרומית הירידה הייתה יותר מתונה ( .)30%-25% -אזורים בהם נרשם גידול מתון כללו את אירופה המערבית וצפון אמריקה ( ,)11%-8% +בעוד שבאוקיאניה נרשם הגידול המשמעותי ביותר (+ .)188%המדינה האחרת היחידה בה נרשם גידול ניכר באוכלוסייה היהודית בשנים האחרונות היא גרמניה -מכ 30-אלף יהודים בשנת 1989לכ 120-אלף בשנת .2008הסיבה העיקרית לתמורות אלה היא הגירה בינלאומית .קיים מתאם הולך ומתחזק בין מספר היהודים והחלק שלהם מתוך כלל האוכלוסייה של המדינות השונות ,לבין מדדים של איכות חיים ופיתוח חברתי באותן המדינות. עם זאת ,תהליכים משפחתיים ממלאים תפקיד מרכזי בתמורות האוכלוסייה היהודית .לעומת רמת פריון שוטף של 2.7-2.8ילדים לאישה בממוצע בישראל ,ברוב הקהילות בתפוצות פריון הנשים היהודיות לא עולה על 1.5ילדים הגדלים כיהודים .פריון נמוך נגרם בחלקו על ידי נישואין בגיל מאוחר יחסית ,השארות של רבים ברווקות ,ועליה בהיקף הגירושים .נשואי-חוץ של יהודים עם לא-יהודים גורמים לסחף דמוגרפי נוסף .שיעוריהם נמוכים מאוד במקסיקו (כ 10%-או פחות) ,אך עולים ל 20%-באוסטרליה ובדרום אפריקה ,מעל ל 30%-בקנדה ,מעל ל 40%-בצרפת ,בבריטניה ובקהילות הגדולות באמריקה הלטינית,מעל 50%בארצות הברית של אמריקה ומעל 80%-70%ברפובליקות של ברית המועצות לשעבר .התוצאות ניכרות בהרכבי 79 הגילים של אוכלוסיות יהודיות שבהן אחוז הילדים הנמוך משקף רמות פריון נמוכות ,ואחוז בני 65ומעלה הולך וגדל .כך ,חלקם של הקשישים באוכלוסייה היהודית גדל בישראל מ 4%-בשנת 1948ל 12%-בשנת .2006לעומת זאת ,בארצות הברית של אמריקה הוא גדל מ 10%-בשנת 1957ל 19%-בשנת ,2001וברפובליקה הרוסית מ 9%-בשנת 1959ל 37%-בשנת .2002 מה שאנחנו פחות יודעים :שאלות לעתיד המגמות המורכבות שצויינו מציבות אתגרים רבים לפרשנות ההיסטורית והחברתית של מהות החברה היהודית בעולם ועתידה .לא קל לקבוע מהו הקו המנחה הכולל של השינויים בתפרוסת האוכלוסייה ,ואיזה לקחים אפשר להפיק מהעבר .ייתכן והפרדיגמה האמיתית היא השינוי עצמו .אולם לשאלה מה עומד מאחורי שינויים אלה ניתן לספק שני הסברים עיקריים. כבר הדגשתי את חשיבותה הרבה של המסגרת הערכית הפנימית של הציבור היהודי בתמורות הדמוגרפיות ההיסטוריות .כל זמן שמסגרת זו התקיימה ופעלה אין ספק שהשפעותיה על התהליכים הסוציו-דמוגרפיים של הקהילות היהודיות הורגשו כעמוקות וחשובות .גם בגלל נסיבות ייחודיות אלה ,החברה היהודית הקדימה לעתים חברות אחרות בתהליכים של שינוי חברתי ודמוגרפי שמאוחר יותר נהיו מנת חלקו של הכלל .עם זאת ,יש להביא בחשבון גם את המסגרת החיצונית -התנאים הגיאו-פוליטיים והכלכליים הכלליים והמשתנים של המערכת המדינית-החברתית העולמית ,דהיינו כוחות המשיכה והדחיפה של מרכזים גיאוגרפיים שנמצאים בעלייה או בירידה ,וכן את ההשפעות החברתיות ,הפוליטיות ,הכלכליות והתרבותיות של החברה הסובבת .נראה כי החברה היהודית במהלך ההיסטוריה הייתה תלויה לא מעט בנסיבות שנוצרו בחברת הרוב וכי לא רק שאינה שלטת בהן אלא היא אף נשלטה על ידן במידה מכרעת .במסקנה לא פשוטה זו אין מסר ברור לגבי מה שעשוי להתרחש בעתיד ,אולם היא מקפלת בחובה תובנה מסוימת לגבי יחסי הכוחות המורכבים שבין הקולקטיב היהודי לבין החברה הלא-יהודית שהוא חלק ממנה. 80 לגבי מספר שאלות יסוד הועלו לאחרונה ספקות לגבי הפרשנות המובילה שהוצגה כאן והוצעו פרשנויות חלופיות .מחלוקות אלה משקפות את ההגדרות השונות של הקהל היהודי הנובעות מתפישות עולם שונות ומאפשרות בכך להציג את התהפוכות העוברות על העולם היהודי. סוג אחר של מחלוקות מתייחס לדרכי הפעולה הרצויות שתכליתן לעודד תהליכים הנראים לכאורה חיוביים ,או לעצור תהליכים הנחשבים לשליליים .כאן שוב ,תפישות עולם שונות מניבות קריאה שונה של המפה ועצות מנוגדות בתכלית. א .גבולות הקולקטיב היהודי המשתנים כפי שצוין ,צירוף מגמות הדמוגרפיה והזהות היהודית יוצר גירעון בהתפתחות אוכלוסיית הליבה היהודית בתפוצות .לוח 3מדגים את המקרה של יהודי ארצות הברית של אמריקה ,הנאמדים בכ 5.3-מיליון בשנות ה - 2000-ירידה לעומת השיא של ראשית שנות ה .90-נתון זה משקף מאמץ מחקרי לכסות לא רק את היהודים המוצהרים אלא גם יהודים הנמצאים בשולי החיים הקהילתיים ושאינם מגדירים את עצמם כבני זהות דתית אחרת .מספר האנשים שהזדהו בלי הסתייגות כיהודים בסקר הארצי הגדול של שנת 2001היה 4.3מיליון (לעומת 5מיליון בסקר קודם משנת .)1957מתוכם ,כ 3-מיליון היו חברים בארגון יהודי כלשהו ,מתוכם כמחצית פעילים בארגונים אלה .אומדן היהודים הקרובים לזרם האורתודוכסי בארצות הברית עומד על כ 600-אלף .מן הצד השני ,ישנם עוד כ 1.5-מיליון אמריקנים שאינם יהודים אך יש להם לפחות הורה יהודי אחד .אלה בנים ובנות של זוגות מעורבים ,או יהודים לשעבר שהמירו את דתם .בנוסף ,עוד כ 1.5-מיליון לא יהודים שחיים במחיצת יהודים במשפחות מעורבות ויוצרים ביחד אוכלוסייה מורחבת בעלת רקע יהודי או זיקה עכשווית ליהודים בהיקף של 8.3מיליון. כמו כן ,ניתן לאמוד את קבוצת האנשים הזכאים לעליה לישראל על פי חוק השבות בסדר גודל של 11-12מיליון אנשים -מספר וירטואלי לחלוטין אך מעניין כשלעצמו ,הכולל נכדים של לוח .3אוכלוסייה יהודית בארצות הברית ,לפי הגדרות שונות -ראשית המאה ה21- הגדרת יהדות מס׳ (מיליונים) זכאי חוק השבות > 11.0 סה״כ במשפחות של יהודים > 8.0 בני הורה\ים יהודים 6.7 אוכלוסיית ליבה 5.3-5.2 מצהירים כי הם יהודים 4.4-4.3 חברי ארגון יהודי 3.0 מתנדבים בארגון יהודי 1.5 אורתודוכסים 0.6-0.5 81 יהודים ובני זוג לא יהודים של הצאצאים .המגמה הכללית היא צמצום במעגלים הפנימיים של ההגדרה של מיהו יהודי ,חוץ מגידול תמידי של הקבוצה האורתודוכסית; והרחבה תמידית של המעגלים החיצוניים של הפריפריה הלא-יהודית. ברור מכאן שקיימות אופציות שונות במישור הפעולה המיועדת לקולקטיב היהודי בהתאם להגדרותיו השונות ,וברור גם כי הכלים לכך לא יכולים להיות אחידים לכל השכבות של הקולקטיב המורכב והרב-שכבתי הזה. ב .אל תוך המילניום הבא שאלה מסקרנת היא מה עוד צופן בחובו האלף הבא .אמנם עסקנו כאן באלף שבין שנת 1000 לשנת ,2000והמילניום המוביל אותנו לשנת 3000עודנו כולו לפנינו .יהיה זה הזוי ומופרך לומר אמירה של ממש על הטווח הארוך ,אולם אפשר להסתפק בהתבוננות לטווח הזמן הנראה לעין. בתחום זמן מוגבל זה ,ניתן לערוך תחזיות דמוגרפיות המצביעות על הכיוון שאליו עשויות להוביל המגמות הקיימות .התוצאות מפתיעות למדי .בעשרות השנים האחרונות ,המרכיב היהודי בחברה הישראלית קיים את היציבות הדמוגרפית היהודית לא רק בארץ ,אלא בעולם כולו - בעיקר תודות להמשכיות המסגרת המשפחתית היהודית .כל זמן שמסגרות אלה מתקיימות וזה איננו מובטח בהכרח -ואולי אף מתחזקות במקצת בעקבות עלייה מסוימת במשקלםשל המגזרים המסורתיים בציבור היהודי -צפוי להימשך קצב גידולה הנוכחי של האוכלוסייה היהודית בישראל .גידול זה אמור לקזז את הכרסום הדמוגרפי המתמשך בקרב יהודי התפוצות, ולהביא לעלייה מתונה במספרם הכולל של היהודים בעולם. 82 לקראת החצי השני של המאה ה ,21-ובתנאי שתחול עלייה מתונה ברמות הפריון הנוכחיות, נצפית אפילו אפשרות זעירה שהמסה הישראלית תוביל את האוכלוסייה היהודית העולמית בחזרה לממדיה שמלפני מלחמת העולם השנייה .אמנם הדגשנו כאן כי ההשפעות הדמוגרפיות של השואה לא זו בלבד שאינן הפיכות אלא שהן הולכות ומצטברות לעד .ואולם ייתכן כי בתנאים מסוימים ,כגון עלייה מסוימת בפריון של היהודים בתפוצות -בניגוד לתחזית העכשווית -ישוב בעתיד המספר המוחלט של היהודים להיות כשהיה בשיאו .ברור עם זאת שמשקלם היחסי בתוך כלל האוכלוסייה בעולם לא ישוב עוד להיות כמשקלה לפני השואה. עם זאת תרחישים אחרים ,פחות מחמיאים ,ייתכנו גם כן .ירידה מתונה ברמת הפריון העכשווית בארץ ובתפוצות במשך כמה עשרות שנים תגרום להצטמקות האוכלוסייה היהודית לממדיה שהיו לה אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה 11-מיליון נפש בלבד -או אפילו בסוף המאה ה 10 - 19-מיליון. ג .הסכמות ואי הסכמות האפשרות שרוב העם היהודי ישוב ויתרכז בארצו במדינת ישראל נראית היום סבירה בטווח של כמה עשרות שנים ,אם יימשכו המגמות הדמוגרפיות הקיימות ללא הפרעה .מדובר באוכלוסייה ישראלית גדולה למדי בתוך שטח קטן למדי ,שחיים בו גם עמים אחרים ,שאינם יהודים ומתרבים בקצב מהיר .על כן התרחיש של הצמיחה הדמוגרפית בארץ כולל לא מעט מתחים סמויים וגלויים ומציב אתגרים חברתיים ,כלכליים ,סביבתיים ,ומעל לכל פוליטיים עצומים. לאחרונה הועלתה ביקורת על הקביעה כי ,בגלל פערים ברמות הפריון של יהודים וערבים, ובגלל הרכב הגילים הצעיר יותר של האוכלוסייה הפלסטינית ,מצטמצם והולך הרוב היהודי באוכלוסיית מדינת ישראל ,בעוד הציבור היהודי עלול לאבד תוך זמן קצר את הרוב מתוך כלל האוכלוסייה בכל השטח בין הים התיכון לנהר הירדן .שאלות אלה קשורות להשלכות של התהליכים הדמוגרפיים על החברה הישראלית לטווח הארוך .אין אלה שאלות שרק דמוגרפים צריכים לשאול ,נהפוך הוא .הן נוגעות לכל אזרח מודאג שיכול להיעזר בכלים שמציעה הדמוגרפיה כדי לגבש דעה מושכלת .אין ספק שהסוגיה המרכזית בפולמוס זה איננה האחוז המדויק של הרוב היהודי הקיים ,או התאריך הספציפי שבו היהודים בישראל יאבדו או לא יאבדו את מעמד הרוב הנוכחי שלהם באזור שבין הים לירדן (או אפילו בגבולות הקו הירוק). הסוגיה העיקרית העומדת על הפרק איננה הפרש של 1או 5אחוזים ,ואף לא החשתו או דחייתו של מועד ״התיקו״ הדמוגרפי בשנה או בחמש שנים. השאלה האמיתית העומדת על הפרק היא איזה סוג של חברה אזרחית ברצוננו ליצור במדינת ישראל :האם אנו מעוניינים בחברה בעלת זהות יהודית ברורה שאפשר להתגאות בה ,או שמא בגוש רב-לאומי הנגוע מעצם טבעו במתחים אתניים ,דומים לאלה המאפיינים את לבנון ,קפריסין ,בורונדי או יוגוסלביה לשעבר? האם אנו מעוניינים בחברה המכבדת את עקרונות היסוד של ממשל דמוקרטי וייצוג העם ,או בחברה הנשענת על שליטה של חלק אחד באוכלוסייה על חלק אחר ,דוגמת דרום אפריקה בעבר או ,לצורך העניין ,רוב המדינות האסלאמיות בהווה? חברה שההון האנושי שלה יכול לבטא את הפוטנציאל העצום הטמון בו לא רק בתיקון הפערים החברתיים הבולטים ,אלא גם ביצירתיות תרבותית ,או חברה הנתונה לעד בצבת של עימותים אזוריים? מרכז רוחני חשוב ולבה הסמלי של היהדות העולמית ,או אחת מן המדינות הפחות-בטוחות לקיומם של חיים יהודיים? התשובות לשאלות אלה ואחרות הן הרקע ההכרחי להגדרת גבולותיה הפיזיים של ישראל ולבחירה בין קבוצות שייכללו מרצון במפעל הלאומי הזה לבין אלה שייוותרו מחוצה לו. 83 יש לזקוף לזכותם של המבקרים את העלאת הפולמוס הדמוגרפי סביב אוכלוסיית ישראל והשטחים הפלסטיניים לסדר היום הציבורי .יש לקוות שניתוח הנתונים יוביל למחקר איכותי יותר בעתיד .ברם ,בשלב זה ,האתגר העיקרי שבפניו ניצבים מדינת ישראל והעם היהודי כולו קשור לאופייה של החברה הישראלית ,שעליה אמנם לדאוג לביטחון תושביה ,אך בה בעת גם לגבש את זהותה ההיסטורית והאזרחית כמדינה יהודית ודמוקרטית .על פי המגמות הנראות לעין ,אין אפשרות לשמר את היתרונות הללו בטווח הארוך ,אם לא תתקבלנה החלטות אסטרטגיות אמיצות .מורגש הצורך לפתח פתרונות רגישים ונועזים בכיוונים שונים ,ובכללם שינוי התפיסות הקיימות בנושאי עלייה וקליטה; תמיכה במסגרת המשפחתית ובדורות הבאים; גיבוש כללים להשתלבות המהגרים הלא-יהודים הרבים שעלו לישראל מכוח חוק השבות בזרם המרכזי של החברה היהודית; טיפוח דרכים להגברת הזהות התרבותית היהודית של ישראל; והגדרת האוכלוסייה ,השטחים והגבולות של המדינה. ד .גורמים מובילים כאמור המשך המגמות הדמוגרפיות הקיימות עשוי להביא לגידול נוסף של חלקה של מדינת ישראל מתוך סך כל האוכלוסייה היהודית המזוהה בעולם ,תוך צמצום נוסף של מספר היהודים ברוב המדינות האחרות .חלק מהמגמות שצוינו נתון להשפעות אפשריות של תמריצים על ידי גורמים קהילתיים יהודיים ,בעיקר במישור החינוכי והכלכלי .המדובר בעיקר על השפעות המיועדות לחזק את הזהות וההזדהות היהודית בקרב נוער וצעירים ,והעשויות להביא לתמורות בעיקר בתחום הנישואין והפריון .יש אפוא הסבורים שהתערבויות של מדיניות חברתית עשויות לגרם לאיזון חיובי יותר של המגמות הדמוגרפיות הקיימות בעם היהודי. 84 אירועים דמוגרפיים קטנים ,אישיים ואפורים ,שאינם ניכרים ,אך מצטברים בטווח הארוך יכולים ליצור תהליכים מהפכניים בהיקפם ובמשמעותם הקולקטיבית .תוצאה אפשרית היא חזרתה של ההיסטוריה היהודית אחורה לעידן קדום שבו רוב העם היהודי היה גר בארץ ישראל ,ופתיחת אופקים שטרם הורגלנו לחשוב עליהם .היסטוריה דמוגרפית מספקת תיאור של מעגל גדול -ואתגר אינטלקטואלי שמן הראוי להתייחס אליו עם הפנים לעתיד .ההיבט המדאיג מבחינה ערכית של השינויים הדמוגרפיים הנצפים הוא שהם מבטאים את שקיעתם של מרכזים יהודיים חשובים בתפוצות; לצדו ,ההיבט החיובי הוא שהכוחות החברתיים- תרבותיים הפנימיים של היישוב היהודי בארץ יכולים להביאו לעמדת בכורה בעולם היהודי, שהייתה נקודת התחלה שממנה כל הסאגה הגדולה הזו יצאה לדרך לפני 1000או 2000או 3000שנה. 85 הצעות ביבליוגרפיות - חמישים שנה בפרספקטיבה סוציו: ״מרכזים ופריפריות בעולם היהודי. ס,פרגולה-דלה .299-269 ,1993 ,8 , שנתון לעיון ולמחקר, יהדות זמננו.דמוגרפית״ המכון לתכנון מדיניות, ירושלים. אתגרים, סיכויים, עובדות: דמוגרפיה יהודית. ס,פרגולה-דלה .2003 ,עם יהודי ,״21- והשלכות למאה ה20- ״מאפיינים דמוגרפיים בעם היהודי במאה ה. ס,פרגולה-דלה 2001- , תשס״ב, סדרה א׳, יובל (עורכים) חוג נשיא המדינה לתפוצות. ע,פרגולה- דלה. ס:בתוך ; הוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, הוצאת הספריה הציונית, ירושלים.2002 .44-69 ,2004 , האוניברסיטה העברית בירושלים,המכון ליהדות זמננו ע״ש אברהם הרמן .7-21 , אביב תשמ״ז,27 , תכלת, הפולמוס נמשך״: ״דמוגרפיה. ס,פרגולה-דלה DellaPergola, S. ״Major Demographic Trends of World Jewry: The Last Hundred Years״, in B. Bonné-Tamir, A. Adam (eds.) Genetic Diversity among Jews: Diseases and Markers at the DNA Level. New York, Oxford University Press, 1992, 3-30. DellaPergola, S. ״Between Science and Fiction: Notes on the Demography of the Holocaust״. Holocaust and Genocide Studies, 10, 1, 1996, 34-51. ״DellaPergola, S. The Global Context of Migration to Israel״, in E.Leshem, J.Shuval (eds.), Immigration to Israel: Sociological Perspectives. New Brunswick, Transaction, Studies of Israeli Society, VIII, 1998, 51-92. DellaPergola, S. ״Was It the Demography? A Reassessment of U.S. Jewish Population Estimates, 1945-2001״, Contemporary Jewry, 25, 2005, 85-131. DellaPergola, S. ״World Jewish Population, 2008״, in D. Singer, L. Grossman (eds.). American Jewish Year Book, 108, 2008, 551-600. DellaPergola, S. Rebhun, U., Tolts, M. ״Prospecting the Jewish Future: Population Projections 2000-2080״, in D. Singer, L. Grossman (eds.) American Jewish Year Book, 100, 2000, 103-146. 86 DellaPergola, S. ״Contemporary Jewish Diaspora in Global Context: Human Development Correlates of Population Trends״, Israel Studies, 11, 1, 2005, 61-95. 87 פרק ב זהויות יהודיות בנות זמננו :המשגה ומשמעויות אליעזר בן-רפאל זהות קולקטיבית מהי? מאמר זה עוסק בריבוי הזהויות היהודיות הקיימות בעולם בתקופת המודרנה .לאור התפתחות הזהות היהודית לכיוונים רבים ,לפעמים רחוקים עד מאוד זה מזה ,אנו מבקשים לבחון האם ניתן עדיין לדבר על מרחב אחד של זהויות יהודיות בשל עצם הזיקה של כל אחת מהן למערכת משותפת .דיון זה יוצא מתוך תפיסה מבנית של המושג ״זהות קולקטיבית״ .המושג ״זהות קולקטיבית״ מתייחס לאופן שבו בני אדם רואים את עצמם כחברים בקבוצה מסוימת .מעצם ההגדרה הזאת נגזרים שלושה היבטים הכרחיים: הראשון מתייחס לאותם אנשים שרואים עצמם כחלק מישות חברתית או תרבותית בעלת ייחודיות כלשהי ,מכיוון שאחרת אין משמעות להיותם ״חברים״ באותה ישות. השני מתייחס לאותם אנשים שרואים עצמם כחלק מקבוצה אולם גם חשים מחויבויות מסוימות כלפי החברים אחרים .בלשון היום יום מוגדרת תחושה זו במונח ״סולידאריות״; השלישי הוא פועל יוצא משני הקודמים וכוונתו להשלכות שיש ביחס של אותם חברים אל מי שלא נמנה עם קבוצתם -אל ה״אחרים״. 88 זהות קולקטיבית זאת הינה במהותה תופעה סובייקטיבית ומותנית בהתייחסותו של הפרט אל האחרים בתוך הקבוצה; היא אינה מובנית ואינה זהה בקרב חברי הקולקטיב .זהות זו גם עשויה להשתנות על פי הנסיבות -החברתיות או האישיות -במשך הזמן ולפי השתנות תנאי החיים בקרב אותם פרטים .לפיכך יכולים להיות ניסוחים שונים ואף מרוחקים זה מזה, לכל זהות קולקטיבית בקרב אותה קבוצה ,זאת על פי האופן שבו ,בנסיבות זמן ומקום ,הם רואים את היותם חברים בקולקטיב וממקמים עצמם ביחס למי שאינם רואים כשייכים אליו (ה״אחרים״) .תיתכן גם הבחנה בין הניסוחים לא רק על פי קרבתם בכל היבט והיבט של הזהות הקולקטיבית ,אלא גם על פי מידת ההדגשה היתרה שמעניקים להיבט מסוים לעומת אחרים. מהטעמים הללו ,פחות מתאים לדבר על זהות קולקטיבית כדפוס קבוע ואחיד המתייחס לקולקטיב מסוים ויותר מתאים לדבר על מרחב היכול להיות מורכב בניסוחי זהות שונים .אם, בשלב זה ,אפשר גם ל״סדר״ מרחב זה על פי הקרבה היחסית בין הניסוחים ,הן על פי התוכן של הניסוחים והן על פי ההדגשים היחסיים של ההיבטים השונים ,נוכל גם להבחין במרחבי משנה בעלי מכנים משותפים .תהליך זה מעיד על נטיות לפיצול ולפילוגים. בהשראת לודוויק וויטגנשטיין ,הפילוסוף האוסטרי-אנגלי הדגול ,אפשר להאיר את הבעייה הזאת באמצעות המושג ״דמיון משפחתי״ .במושג זה התכוון הפילוסוף לתכונות מסוימות, המסמנות את בני אותה רשת משפחתית וקיימות אצל הפרטים השונים בצורות מגוונות ובלתי אחידות ,אף כי עדיין שומרות על קרבה יחסית ביניהם ,בשל ה״משהו״ המשותף שקיים אצל כל אחד כגון :צבע שער ,צורה של אף ,גובה מסוים ,נטיות להשמנה או לרזון ועוד .באופן דומה ניתן לזהות רכיבים היוצרים ״דמיון משפחתי״ בנוסחים השונים של הזהות הקולקטיבית. נציין שלושה סוגים של רכיבים אשר מתקשרים לשלושת ההיבטים של המושג ״זהות קולקטיבית״. *כל ניסוח אמור לשאוב את הסמלים שבאמצעותם הוא מציג את ייחודו של הקולקטיב- מאותו ״מחסן״ של סמלים ,או מאותו סך של מורשות המזהות את הקולקטיב. * הסמלים המוצגים על ידי כל ניסוח אינם זרים לבעלי הניסוחים האחרים של אותה זהות קולקטיבית ,ומתייחסים פחות או יותר לאותם אנשים .פירוש הדבר שעל אף הניסוחים השונים ,בעליהם מאוחדים בסולידאריות עם הקבוצה אותה הם מהווים. *הרכיב השלישי הוא פועל יוצא של שני קודמיו .בעלי הניסוחים השונים ממקמים עצמם,פחות או יותר ,כנגד אותם אנשים שנתפסים בעיניהם כ״לא שייכים״ ,כלומר ״האחרים״. סכמה מושגית זו מאפשרת לנו כעת לבחון שתי שאלות עיקריות: השאלה הראשונה :האם באמצעות אותה סכמה ניתן להעמיד את הניסוחים השונים של זהות יהודית ביחס עקבי זה לזה ולראות את מרחב הניסוחים בכללותו כמרחב מובנה ועקבי? השאלה השנייה ,שהיא פועל יוצא מהראשונה :האם הניסוחים השונים של זהות יהודית אמנם מתייחסים לאותו מרחב זהות ,או שמא מתייחסות לקולקטיבים אחרים? במילים אחרות - ל״עמים״ יהודים שונים? 89 שחרור היהודים ומשבר היהדות עד לעידן המודרנה היו היהודים מעין קסטה של טמאים ברחבי העולם .אמנם אמירה זו הייתה נכונה יותר ביחס לעולם הנוצרי ופחות ביחס לעולם המוסלמי ,אך גם כאן וגם כאן נחשבו היהודים לקבוצה נחותת מעמד .עם בוא המודרנה לאירופה נפתחו שטחי פעילות חדשים, וחלה אמנציפציה פוליטית אשר התרחשה בכל מקום בקצב שונה ולפי אופנים שונים .ככלל, זכו כעת היהודים בזכויות שלא היו להם מעולם -זכות בחירה ,נגישות לקריירות ציבוריות, חינוך כללי-ממלכתי ועוד. זכויות חדשות אלו הציבו דרישות שרופפו את המסגרות הקהילתיות וחוללו שינויים מרחיקי לכת באורח החיים ובדפוסי הארגון של היהודים .התפשטות הפילוסופיה הליברלית כבעלת ברית לאידיאולוגיות הלאומיות (בתהליך הבניית האומה-מדינה) אתגרו בצורה רדיקלית את אושיות המסורת היהודית ואת המבנה הקהילתי שלה .היהודים עצמם היו כעת חשופים לתפיסות חדשות ,לחילוניות ,אשר ערערו את אמונותיהם הישנות .יהודים רבים חברו לאידיאולוגיות החברתיות החדשות ,אשר ביקשו לעצב את החברה לאור אוטופיות שישימו קץ לעוולות חברתיות .השינויים דחפו רבים לעזוב את היהדות כדי ״להיות כמו כולם״ -במקרים רבים באמצעות המרת דת או בהצטרפות לתנועות רדיקאליות השוללות את החלוקות הקיימות למעמדות ולכנסיות למיניהן. 90 הזרם המרכזי בחברה היהודית ,במזרח אירופה יותר מאשר במערבה ,ביקש לאמץ את עיקרי המודרנה תוך שמירה על הזיקה ליהדות ״משופרת״ או ״חדשה״ .תהליך זה דחף אותם יהודים למצוא הגדרות חדשות ליהודיות שיתאימו לנסיבות הזמן .זאת לא הייתה משימה פשוטה לאור העובדה שדווקא בראשית תקופת המודרנה היה על היהודים לעמוד מול פרץ רגשות עוינים כלפיהם ,לנוכח השדרוג שחל במעמדם במדינה .מציאות מורכבת ורווית ניגודים זו הפכה את הזהות היהודית לזירה של שינויים ,תהפוכות והתגוששות בין כוחות .זהו הרקע לצמיחת זרמים חדשים ביהדות :זרמים אשר ביקשו להתמודד בד בבד עם בעיית האמונות היהודיות העתיקות בזמן החדש החילוני ,עם הזכייה בשחרור ממעמד של טמאים כנגד הדרישה לפירוק המסגרת הקהילתית האוטונומית ,וגם לעמוד מול אנטישמיות ,שפשתה בחלקים רבים של הסביבה הלא-יהודית ,הן האינטלקטואלית והן העממית. אולם בטרם התייצבו נסיבות החיים של היהודים בעולם המודרני ,שוב השתנו הנסיבות הללו מן הקצה אל הקצה .מחד גיסא החלה בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים הגירה אל מעבר לים .היא יצרה מרכז יהודי גדול ופורה בארצות הברית ,אשר תוך זמן קצר השיג עמדת בכורה בעולם היהודי כולו .מאידך גיסא ,ולהבדיל אלף הבדלות ,לא ארך זמן רב עד שהתרחש באירופה האירוע החמור בתולדות היהודים בכל הזמנים ,השואה ,אירוע אשר פתח פצע אנוש בתודעת היהודים .זאת ועוד( ,שוב להבדיל אלף הבדלות) ,חל אירוע נוסף ,לא פחות מכריע בהיסטוריה היהודית ,אך בעל משמעות שונה לחלוטין ,והוא -הקמת המדינה היהודית על שטח של ארץ ישראל המיתולוגית. התרחשויות אלו יצרו את הרקע לריבוי של נוסחי הזהות היהודית ברחבי העולם היהודי ,עד שהשאלה העומדת במרכז מאמר זה נעשתה אקוטית יותר מתמיד :האם אמנם ישרוד קולקטיב זה הקרוי ״עם יהודי״ כישות בעלת מידה כלשהי של אחידות? 91 מודל הקסטה ושלוש אמירותיה האופנים שבאמצעותם יגדירו עצמם היהודים יהיו מגוונים ומרובים עד מאוד ,ובחלקם ייבדלו בצורה מרחיקת לכת מהזהות היהודית שהייתה מקובלת על הדורות הקודמים .מהיהדות המקראית ועד ליהדות הרבנית לא הייתה אמנם הזהות היהודית אחת ואחידה ,והמחלוקות היו מרובות ,אולם עד לחידושיו של משה מנדלסון במאה השמונה עשרה ,שלושה יסודות עיקריים היו תמיד מקובלים על כולם ונגעו לכל אחד מההיבטים של המושג ״זהות קולקטיבית״: בבסיס ההגדרה של ״ייחוד הקולקטיב״ עמדה האמונה ב ״אלוהי ישראל ותורת ישראל״. אמונה זו דרשה שמירה על מערכת מסועפת של מצוות.. בבסיס של ה״מחויבות לקולקטיב״ עמד המושג ״עם ישראל״ .מושג זה הוא שהגדיר את הקולקטיב כמסגרת מחייבת של סולידאריות ,כאמור בקביעה ״כל ישראל ערבים זה לזה״. בהתייחסות ל״מיקום הקולקטיב״ ולמי ש״לא שייך לקולקטיב״ עמד המושג ״ארץ ישראל״. כל מקום אחר הוא בגדר ״גלות״. משמעות ״הבחירה״ של עם ישראל בידי האלוהים ,לפי תפיסה זו ,מחייבת את העם לגאול את עצמו באמצעות עמידה במצוות בינו לבין עצמו ובכך גם אמור הוא לגאול בדיעבד את העולם כולו. המושג המתאים לדפוס זה של יהודיות הוא ״קסטה בכירה״ .ה״קסטה״ הזאת מקפידה על ה״טהרה״ ,על מיעוט המגעים עם ה״אחרים״. אולם שלוש הקביעות המגדירות את היהודיות כ״קסטה בכירה״ הפכו ,כמובן ,למקור של פולמוס בעידן המודרנה וביתר שאת לאחר שלושת האירועים מרחיקי הלכת שהיהודים התנסו בהם במאה העשרים -התהוות הריכוז היהודי החדש מעבר לים ,השואה והקמת מדינת ישראל. איך אפשר לדבר עוד על נאמנות לתורת ישראל באופן בלעדי בשעה שיהודים נחשפו לתרבות חילונית חדשה ולאתגרים בלתי צפויים? זאת ועוד ,איך אפשר כיום לחוש ב״גולה״ כאשר אתה אזרח שווה זכויות במדינה לאומית ולעתים אף נמצא ברבדים המבוססים של החברה? ומעבר לכל אלה קיימת השאלה -האם אפשר עוד ״לארגן״ באופן שיטתי אותם נוסחים שבאמצעותם יהודים מגדירים את זיקתם ליהדות וליהודיות? 92 נתמודד עם שאלות אלו דרך בחינת הרכיבים הבסיסיים של הזהות היהודית המסורתית ,שהיו מקובליםעלהעולםהיהודילפניהמודרנה,וכמוכןנבחןאתהניסוחיםהחדשיםואתהאפשרותלקבץ אותםעלפיהעיקרוןשלקרבהיחסיתביניהם.כן,כפישנראהלהלן.בהקשרזהישגםחשיבותאנליטית מכרעת למידת ההבלטה של רכיבי הזהות השונים -״תורת ישראל״ ,״עם ישראל״ ו״ארץ ישראל״. גישה זו מאפשרת לנו להבנות את מרחב הזהות היהודית על שלושה תת-מרחבים המקיפים את מירב הניסוחים על ההסתעפויות השונות שלהם ,ואלה הם: היהדות החרדית -השומרת על עליונות ״תורת ישראל״ (כייחוד הקולקטיב) מעל פני ההיבטים האחרים של הזהות היהודית. היהדות האתנו-תרבותית -המעמידה במרכז הזהות את ״עם ישראל״ ,התנסותו ההיסטורית וערכי התרבות שלו (המחויבות הקולקטיבית). היהודיות הלאומית -הקשורה למדינת ישראל ולמציאות הגיאופוליטית שלה (המיקום העצמי ביחס ל״אחרים״). הצגה גראפית של מרחב הזהויות היהודיות אתניות חילונית פוסט-ציונות הזרימה הלאומית חשיבות ״ארץ ישראל״ לאומיות חילונית כנעניות ציונות (על גווניה החילוניים) ישראליות חילונית ״רוסים״ לאומיות לא-חילונית הזרימה האתנו-תרבותית חשיבות ״עם ישראל״ ותרבותו הבונד דיאספוריזם יהדות חילונית בתפוצות אתניות דתית רפורמה רה-קונסטרוקציוניסים קונסרבטיבים מזרחים מסורתיים דתיות לאומית חרדיות מזרחית אורתודוקסיה מודרנית חרדיות אשכנזית ישראלית ניסוחים חסידיים וליטאיים שונים בישראל ובחו״ל הזרימה החרדית -ממשיכי מודל הקסטה חשיבות האמונה ב-״אלוהי-תורת ישראל״ 93 היהדות החרדית :ממשיכי מודל הקסטה היהדות החרדית ממשיכה ואף מדגימה את המודל הטרום מודרני אף כי קיימים בקרבה גם דפוסים השאובים מהמודרנה .החרדיות הזאת צמחה במזרח אירופה ובמרכזה .נקודת המוצא שלה נובעת מאמירתו של ״החתם סופר״ ( )1839-1762כי ״חדש אסור מן התורה״. משבר האמונה שפקד את הקהילות היהודיות הוביל להקמת ״אגודת ישראל״ (קטוביץ )1912 כתנועה פוליטית האמורה לחזק את מאבק היהדות החרדית על מעמדה .אולם חילוקי הדעות לא פסחו גם על מפלגה זו .כנגד האגודיסטים הגרמניים שנטו ,כמאמרו של הרב שמשון רפאל הירש ,לשלב ״תורה עם דרך ארץ״ ,כלומר ,שמירת מצוות עם אורח חיים של איש תרבות אירופי ,המזרח אירופאים ,שלימים יהוו את הכוח החזק באגודה ,שאפו לעצור את המודרנה על פיתחה של הקהילה היהודית .אלה הכוחות אשר יצרו את המודל החרדי ,שפירושו הפגנת אדיקות יתר ,סימון עצמי בולט לעין -כמו מדים של מסדר -והתגייסות אישית לציוויי האמונה. דפוסים אלה נראו הכרחיים ביותר ״בשעה זו״ .יחד עם זאת ,עצם הרעיון של הקמת מפלגה לשם מימוש תכנית פעולה באמצעות צבירת כוח היה בו מן החידוש בקרב ציבור שומרי המצוות ומעין אימוץ סלקטיבי של המציאות המודרנית. נחישות זו לפעול כדי להחזיר את התורה למעמדה הקודם לא מנעה ויכוחים נוקבים בין המרכיבים השונים של התנועה .הויכוח הגדול שפרץ בעת הקמת המפלגה היה כאמור בין הרוב המזרח אירופי לרבני מרכז אירופה סביב השאלה האם להילחם ביהודים היוצאים ל״תרבות רעה״ ,כפי שדרשו המזרח אירופים ,או לבסס את מעמד היהדות שומרת המצוות בחברה הליברלית החילונית ולהוכיח שאפשר להיות בו זמנית יהודי שומר מצוות ובן תרבות על פי קני המידה של החברה הסובבת .המספר העודף של יהודי המזרח הכריע את הקו בסופו של דבר ,וזה גרם לחברים רבים מגרמניה ומאוסטריה לפרוש מהתנועה .מאוחר יותר פרצו דיונים חדשים בין החסידים הקשורים במורשת הבעל שם טוב ובין המתנגדים ,ממשיכי המסורת הליטאית של הגאון מוילנה ,וכן בין החסידויות בינן לבין עצמן .כל אותם כוחות לא ששו לתמוך בתכנית הציונית ,אך כשמדינת ישראל קמה היו מנהיגים כמו זלמן שנאור מלובאביץ’ (-1887 ,)1959שביטאו כלפיה גישה חיובית לעומת כאלה שהמשיכו להתנגד לה וקבעו שארץ ישראל היא כל מקום שבו ״אנו שרויים בשלום עם אלוהים״. 94 על אף כל הוויכוחים הללו ,הלכה וגדלה האוכלוסייה החרדית בישראל .גרעין גדול של חרדים אשכנזים חי בארץ עוד לפני קום המפעל הציוני .אחרים הגיעו לארץ לפני השואה ואחריה .בשל שיעורי הילודה הגבוהים בקרבם הפכו החרדים לגורם יותר ויותר משמעותי מבחינה כמותית (כשבעה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בראשית המאה העשרים ואחת) .מגזר זה מתחלק לאותן קבוצות הקיימות ברחבי העולם החרדי בכלל .עם זאת ,אין להתכחש לאופי המיוחד של ההתנסות החרדית כחלק של חברה יהודית ריבונית על אדמת ארץ ישראל ה״מובטחת״. התנסות זו מבדילה אותם חרדים מכל אוכלוסייה חרדית אחרת בעולם גם מפני שאיננה יכולה לחוש כאן כאילו ב״נכר״ .כמו כן ,ההתפתחות הדרמטית והבלתי צפויה של החברה הישראלית משפיעה גם על החרדים בירושלים ובבני ברק .בתפיסתם העצמית רואים עצמם חרדים אלה כ״חיל חלוץ״ של העם היהודי האמור להוביל אותו אל הגאולה .אזי כאן ,בחברה יהודית ריבונית ,יותר מבכל קהילה היהודית אחרת ,משמעות ציווי פנימי זה היא להיאבק על כיוון התפתחותה של החברה .יש כאן יותר משמעות למאבק זה מאשר בכל מקום אחר לו משום שבידי השלטונות היהודיים קיימת הסמכות לקבוע את הסדר החברתי. מצד שני ,על רקע זה ,החרדים בישראל לא הצליחו לשמור לאורך זמן על התבדלות משאר החברה היהודית ,בין שרצו ובין שלא רצו בכך .החלו לערב עצמם יותר ויותר בדינאמיות של חיי החברה והמדינה .העברית חלחלה אל תוך המשפחה והקהילה ותפשה את מקומה של היידיש כשפה ראשונה .ביטוי מובהק זה של ״ישראליזציה״ עולה בקנה אחד עם תופעות נוספות ,כגון חדירת ההשכלה הגבוהה האקדמית בקרב הנשים ועוד תופעות רבות אחרות .על אף שיש כאן המשך להדגשת העיקרון של ״אלוהי ישראל ותורת ישראל״ כייחוד הקולקטיב ,הרי שתוכן הייחוד קולט גם אלמנטים של ״ישראליות״ ו״מודרניות״ ,המקרבים קבוצה זו לשאר החברה .ארץ ישראל זוכה למשקל רב יותר ,ונקודת המוצא הלא-ציונית הולכת ומתפשרת עם התייחסות ערכית- חיובית לקיומה של מדינה ריבונית .עם זאת ,אין להתכחש לכך שה״ישראליות״ הזאת אינה ה״ישראליות״ של הקבוצות האחרות ,וכי הם מהווים עדיין חלק אינטגראלי של העולם החרדי. בעשורים האחרונים קמה חרדיות ישראלית נוספת ,והיא החרדיות המזרחית -תנועת ״ספרדים שומרי מצוות״ (ש״ס) ומנהיגה ,הרב עובדיה יוסף .תנועה זו מתייחסת בעיקר לציבור המזרחי ,אשר רבים ממנו נוטים לשמור אמונים למורשות העבר בצורה מתונה למדי .מקרב אותם צעירים הנמנים עם ציבור זה ונמשכים לעולם התורה צמחה אליטה דתית חדשה .אם מוריהם למדו לעתים בשנות השלושים בישיבת ״פורת יוסף״ הספרדית בירושלים ,הרי צעירים אלו הגיעו גם לישיבות ליטאיות ,עד שהקימו ישיבות וכוללים משל עצמם .אליטה זו מתנסה בימינו בהוויה דומה לזו שהתנסו בה החרדים האשכנזיים במאה התשע עשרה ,עם התערותם הגוברת של רבים מהם בסביבה חילונית. הדמיון בנסיבות הוא שהביא את תלמידי החכמים המזרחיים לאמץ את הדפוס החרדי - אדיקות יתר ,עודף סימנים והתגייסות למען החזרה של הרבים לאוהלה של תורה -ולפעול 95 לכדי להשיג מנהיגות ברחבי הקהילות המזרחיות .לטובת אליטה זו פועלת העובדה שה״שיבה למולדת״ ול״ארץ הקודש״ וכן גם ההתרחקות מן המסורת בקרב הציבור המזרחי לא הובילו לנטישה מוחלטת ממורשות העבר ,וכי נורמות וסמלים רבים נשתמרו גם בקרב משפחות אשר אינן רואות עצמן עוד כדתיות .על רקע זה ,למשל ,מתקבל איש הדת גם כיום כבעל סמכות ציבורית ולא רק כבעל תפקיד בתחום המוגדר של הטקס הדתי .זהו אחד ההסברים לכך שאליטה חרדית יכלה להשיג הישגים פוליטיים מרשימים בקרב ציבור שהתרחק בצורה משמעותית מחיי הדת הצרופים .נסיבות אלו גם אפשרו לאליטה זו להציג את עצמה כדוברת של אותו ציבור בשם מצוקותיו החברתיות והכלכליות. בניגוד לחרדים האשכנזים בולט בש״ס היחס החיובי למעמד הערכי-יהודי של מדינת ישראל ,והציונות אינה נתפשת כאידיאולוגיה לאומית היורשת את הזהות הדתית ,אלא כחלק מהנאמנות למורשת .החרדיות המזרחית קמה בשעה שבה מדינת ישראל כבר הייתה עובדה קיימת ,ובעיני לא מעט מרבניה המדינה מהווה ביטוי לראשית הגאולה (אתחלתא דגאולה). בשל כך ,בהיות ש״ס גורם משפיע בזירה הציבורית הישראלית ,אין היא מסתייגת מהעשייה השלטונית ומנטילת חלק במערכות הממסד הפוליטי. באופן כללי ,ממשיכי הזהות המסורתית מגבשים תת -מרחב שכל זרמיו מעניקים חשיבות עליונה לעיקרון ״אלוהי-ישראל ותורת ישראל״ .במרחב משנה זה אפשר להבחין בין קבוצות חרדיות בעלות גוונים שונים ,שהן מורשת מן העבר ,אבל מוכנות יותר לשתף עצמן בפעילות הציבורית .קיימת הבחנה נוספת שחשיבותה גוברת והולכת ,והיא -בין החרדים בתפוצות לבין החרדים בישראל .בעוד שלגבי החרדים בתפוצות המושג ״ארץ ישראל״ נמצא במקום משני ליהדותם ,הרי החרדים בישראל נוטים להדגיש יותר את המושג ״ארץ ישראל״ מתוך רצון להתערות בסביבתם .במקביל מתפתחת החרדיות המזרחית -אשר מלכתחילה ראתה את ישראל בפרספקטיבה של מעין ״ציונות מסורתית״. יהודיות אתנו-תרבותית 96 נוסחי זהות המדגישים בראש וראשונה את הממד של ״עם ישראל״ כנושא של סמלים ,היסטוריה וערכי תרבות ,מחייבים ללא סייג השתלבות במודרנה .גם ליהודיות זו ( Jewishnessבאנגלית או judéitéבצרפתית) יש גוונים של גישות המציגות זיקות בעלות עוצמות שונות לעיקרון הדתי .אך ככלל ,גם כאשר יהודיות זו תופסת את הדתיות כהיבט חיוני ,היא רואה אותה בעיקר כסממן של תרבות ייחודית .יהודיות זו עונה על מה שספרות מדעי החברה מכנה כ״קבוצה אתנית״ או ״אתנו-תרבותית״ ,כלומר ,קולקטיב שהוא חלק מחברה רחבה יותר ושותף בהיבטים רבים לתרבות השולטת בה ,אך שומר בתוך חברה זו ,על מובחנות סמלית ,תרבותית וחברתית. הגדרה זו הולמת באופן כללי את התפוצות היהודיות הלא-חרדיות ,שבקרבן קיימים חוגים שונים .חוגים אלה מבליטים את ייעודה הערכי ,הרוחני והאוניברסאלי של היהדות ,ייעוד הדוחף אותם להשתתף גם בעיצוב התרבות הכלל חברתית הלא יהודית .מאידך ,לניסוחים רבים הקשורים בתת-מרחב זה אופיינית גם השאיפה לקדם את השתייכות היהודים לחברה הכללית ולעצב את הזהות היהודית בדורה לתהייה הולמת את דרישות התרבות הרווחת בחברה הרחבה. את הניסוחים הללו אפשר לחלק חלוקה נוספת .קבוצה אחת מורכבת מאותם ניסוחים המבקשים לשמור על העיקרון הדתי כגורם מעצב ומנסים להתאימו למציאות הסובבת. קבוצה שנייה מורכבת מניסוח היהודיות בלא זיקה מפורשת לעיקרון הדתי .מטבע הדברים, נוסחים אלה ״רכים״ יותר מאלה של הקבוצה הראשונה ,משום שהם מסתמכים על זיקות תרבותיות חברתיות ואינם מעוגנים באמונה ובמחויבויות כלפיה. ניסוחים של אתנו-תרבותיות דתית: הדוגמה הראשונה של נוסח אתנו -תרבותי יהודי היא תנועת ההשכלה .תנועה זו ביקשה כבר סוף המאה השמונה עשרה לשלב את היהודים ב״זמנים החדשים״ .משה מנדלסון (1729 ,)1786דוברה הראשון ,יצא מההנחה שדת ישראל הייתה חוקתם של העברים בנסיבותספציפיות ,ולכן היהודים בגרמניה ,החיים בתנאים אחרים לחלוטין ,חייבים לשלב לימודי קודש וחול ולדעת את שפת המקום ואת מנהגי ארצם .ממשיכיו של מנדלסון זנחו את אורח החיים המסורתי ודרשו מהיהודים להפגין ליברליות לשם שילובם בחברה .נפתלי הרץ וייזל ,למשל, הבחין בין ״תורת האדם״ לבין ״תורת אלוהים״ .שני אלה חשובים לדעתו באותה מידה ולכן נדרשים היהודים להנהיג שינויים בחיי הדת כדי להתגבר על הסתירה שנוצרה במשך הזמן בינם לבין המציאות החברתית .מרכז התפילה ייקרא ״מקדש״ כדי לבטא את הרעיון שאין עוד ציפייה לבנייה מחדש של בית המקדש בירושלים וכי אפשר לבנותו בכל מקום .המושג ״גלות״ מקבל משמעות מטפורית ואינו מציין בהכרח את החיים מחוץ לארץ ישראל ,אלא הגלות היא כל מקום שבו היהודים הם חסרי זכויות ומשועבדים. במזרח אירופה מתאפיינת תנועת ההשכלה כפחות קיצונית ,וקיימת בה יותר זיקה לשפה 97 העברית כשפת התרבות היהודית .התפתחות זו מתחזקת עם התחלת פעולתה של היוזמה המחקרית של ״חכמת ישראל״ ,שבמקורה היא יוזמה של קבוצת צעירים בגרמניה ב״אגודה לתרבות ולמדע של היהודים״ כדי לקדם ״תיקונים״ ביהדות והסתגלות למודרנה .ההיסטוריון, צבי גרץ ,הגדיר את התפיסה החדשה באמירה שהעם היהודי הוא הנושא של ההיסטוריה היהודית. גישות חדשות אלו השפיעו על אינטלקטואלים ,שביקשו למצוא דרך לפשר בין הזיקה למורשת לבין דרישות ההסתגלות לנסיבות החדשות .שמשון רפאל הירש ( )1808-1888אימץ התייחסות זו ליהדות ההלכתית וקבע שכמו כל דבר אחר בעולם גם המודרנה מקורה באלוהים .מאז קביעתו של שמשון רפאל הירש ועד להגותו של עמנואל לוינס הצרפתי ( )1995-1905עוד ידגישו הוגים רבים את השאיפה של יהודים אורתודוקסיים מודרניים לבנות מודל של יהדות ,שיציג את היהודים כממשיכי מסורת דתית ,משולבת היטב בחברה הכללית והלאומית .אורתודוקסיה מודרנית זו שנחלצה ממודל הקסטה ,מעניקה למושגים ,כגון ״גאולה״ ,״משיח״ ו״עם נבחר״ משמעויות חדשות ,פילוסופיות-פנומנולוגיות ומטפוריות .על רקע זה ,הדת היהודית ,על כל חובותיה ודרישותיה ,הפכה להיות סימן היכר של קבוצה ייחודית ,מאותגרת על ידי אידיאלים מוסריים ומבקשת בשמם להשתלב במציאות הרב -תרבותית והרב -דתית. 98 צאצאים אחרים של תנועת ההשכלה הם הזרמים הדתיים הלא הלכתיים ,אשר ביקשו לחולל שינויים מהותיים בעיקרי הדת עצמה .כזו הייתה היהדות הרפורמית ,אשר הכירה בחוקת משה כבסיס לשליחותו האוניברסאלית של העם היהודי ,אך גם נלחמה ב״הרגלים שאבד עליהם הכלח״ כדברי אברהם גייגר ( .)1810-1874כן בוטל השימוש ההכרחי בשפה העברית בפולחן ובתפילה ,והותרה העבודה בשבת .עם התרחבות התנועה לארצות הברית קיבלה יהדות זו ביטוי מוסדי מגובש על בסיס ״מצע פיטסברג״ ( ,)1885שהכיר בתורה רק כשיטת חינוך וכמקור לציווים מוסריים .מחד גיסא ,דרשו דוברי התנועה אקטיביזם בנושאים חברתיים ופוליטיים כלל-אמריקאים בשם ערכיה האוניברסליים של היהדות .אולם על רקע האירועים בזירה העולמית בשנות השלושים ,הוחלט ,בכנס קולומבוס ב ,1937-על יחס חיובי לציונות ,הוחזר השימוש בעברית בפולחן ,וחודש הצורך בשמירה על מצוות מסוימות שבוטלו קודם לכן .מאידך גיסא ,בשנות הארבעים והחמישים קיבלה הרפורמה את יהדותם של צאצאי זוגות מעורבים גם כשהאם אינה יהודייה .בשלב מאוחר יותר (שנות השמונים) קיבלו הנשים את הזכות להיבחר להנהגה אף בתחום הדת .הנטייה לחזור אל המסורת בהיבטים שונים של הפולחן הדתי מיושמת בד בבד עם צעדים ״נועזים״ הכופרים בסמכות ההלכה. ההעזה הזאת גרמה להיווצרותו של זרם חדש ,היהדות הקונסרבטיבית ,שנוסד בגרמניה על ידי זכריה פרנקל ( ,)1875 -1801שהיה יהודי רפורמי עד להקמת הזרם החדש ב .1845-הוא ,אמנם, הסכים עם הרפורמים כי יש לערוך שינויים ביהדות ,אולם חלק עליהם בשאלת הקריטריונים הלגיטימיים לשינוי .מצד שני ,הוא חלק על האורתודוכסים בשאלת מקור התורה שבעל פה. הוא סבר כי הרבנות אינה פרי של התגלות אלוהית .התנועה הקונסרבטיבית קיבצה במסגרתה את כל מי שהציג יחס חיובי עקרוני להלכה ,מבלי לוותר על הזכות לסגלה למציאות הקיימת. אחד מהאבות הרוחניים של התנועה היה פרנץ רוזנצוייג ( ,)1929-1886אשר סבר שגם בעידן הנוכחי אין יהדות ללא מצוות והחיים המודרניים הם אתגר שהיהודי מחויב להתנסות בו .ויחד עם זאת ,רוזנצויג טוען גם יש לשמור על המצוות רק עד גבול הרלוונטיות שלהן .בארצות הברית התגבשה התנועה סביב ה״סמינר התיאולוגי היהודי״ בניו יורק .סולומון שכטר ()1915-1847 שעמד בראש הסמינר הדגיש את השמירה על השבת ,הכשרות ,הנחת תפילין וכן ההתמסרות לספרות עברית .טענתו אזי הייתה כי התורה איננה מן השמים וכי פרשנותה נתונה למצפון של עם ישראל .הקונסרבטיבים ,בין אם הם תומכים בשינוי ההלכה ובין אם בשמירה עליה, קרובים יותר ברוחם לרפורמים מאשר לאורתודוקסים. הרקונסטרוקציוניסטים מייצגים זרם נוסף .מרדכי קפלן ( ,)1983-1881מייסד הקבוצה ,ראה בטיפוח השותפות הקהילתית ערך מרכזי של היהדות .מושג המפתח ה״חבורה״ ,מצביע על הכוונה לטפח אחריות משותפת של החברים על ניהול ענייניהם .התפיסה מדגישה את ההתנסות באמונה כהוויה אינדיבידואלית וקולקטיבית כאחת .התנסות זו מתקשרת לאמונה ב״בחירת ישראל״ בצורה המבליטה מחויבויות מוסריות וחברתיות. ניסוחים אתנו-תרבותיים לא-דתיים ניסוחים אחרים ,המדגישים את היות היהודיות מעוגנת בקיום קולקטיב יהודי בעל היסטוריה ותרבות ,מבקשים להתנתק בכלל מהעיקרון הדתי .אין לזהות ניסוחים אלה עם אותן דעות שחיפשו להתנתק כליל מהיהדות ,אם בצורה של המרת דת ואם בצורה של הצטרפות לתנועות מהפכניות השואפות להעביר בכלל מהעולם את הזהויות הפרימורדיאליות לסוגיהן. אולם מבין אלה שנסחפו לרעיונות מהפכניים ,היו גם כוחות אשר ביקשו ליצור זיקה בין יהודיות לסוציאליזם .הבונד הוא אחת הדוגמאות הראשונות של תנועה אשר דגלה ב״סוציאליזם יהודי״ .הבונד צמח כתנועת הפועלים היהודית-סוציאליסטית במזרח אירופה (נוסד פורמאלית ב )1897-ובהדרגה הפך ליותר ויותר ״יהודי״ .מסמך מוקדם ( )1892של הארגון ביטא את השאיפה להתנתק מהמסורת היהודית תוך השתלבות בסוציאליזם הבינלאומי ובמאבק 99 בבורגנות היהודית .אולם עד מהרה הבליטה האידיאולוגיה של התנועה גם את הקיום היהודי הייחודי והדגישה את מחויבותה ליידיש ולתרבותה .שמואל גוז’נסקי ( ,)1943-1867אחד מהאידיאולוגים של התנועה ,דיבר על הירתמות למאבק יהודי-לאומי כדי להשיג ליהודים אוטונומיה תרבותית בחברה הסוציאליסטית העתידית .אולם המהפכה הבולשביקית ברוסיה קטעה את קיומו של הבונד בארץ זו ,ועשרים שנה מאוחר יותר חיסלה השואה את הבונד הפולני .מאז 1945נותרו רק קבוצות בודדות של בונדאים ללא השפעה .אולם עיקרון אותו השתית הבונד ,היהודיות החילונית ,הפך למעשה לדפוס של זהות יהודית אשר נתקבל במשך הזמן על ידי חוגים רחבים. העובדה החברתית-תרבותית המכרעת בעידן החדש היא שיהודים רבים הגדירו עצמם כחילוניים ויצרו את המושג -״יהודי חופשי״ .יחד עם זאת ,חילון של יהודיות אינו בהכרח נטישה טוטאלית של מנהגים ,כגון הליכה לבית הכנסת בראש השנה ויום כיפור ,הירתעות מאכילת בשר חזיר גם כאשר אין מקפידים עוד על כשרות ,קיום המילה ,חופה וקידושין ועוד. באותן נסיבות הופיעו ארגונים שונים ,עיתונים ,מועדונים ומוסדות נוספים ,אשר היו לאכסניה של יהודים חילוניים ואפשרו ביטוי לאינטרסים החדשים שלהם -יהודיים ולא יהודיים .ייחודה של אותה הוויה יהודית הוא שאופייה המעשי רצוני ,דפוס שהיה לדומיננטי בכל מקום שיושבים בו יהודים בימינו -כולל בישראל. אולם ,אם בישראל אפשר לאבחן ,כפי שנראה להלן ,תחליפים למסורת בדמות סמלים לאומיים, הרי בתפוצות ״מותאמים״ הסמלים בעיקר לטעמים האינדיבידואליים .עם זאת תהיה יהודיות זו רדודה ככל שתהיה מבחינת התכנים שלה ,הרי ממרסל פרוסט ומארק שגאל ועד וודי אלן, היא משמשת כר עשיר ליצירתיות תרבותית בתחומים רבים ,כולל המדע ,שבהם תרומתם של יהודים מרשימה במיוחד .הישגיות מעין זו כבר בלטה לעין בסוף המאה ה 19-ובראשית המאה ה ,20 -והיא הביאה את הסוציולוג תורסטיין וובלן ( )1929-1857להסביר אותה בריחוק היחסי שיצרה היהודיות החילונית הן מתרבות הקהילה היהודית הצרה והן מהחברה הלא-יהודית הסובבת את היהודים בעידן הזה .ריחוק זה מאפשר עמדת התבוננות על העולם באופן מנותק ממחויבויות מוקדמות ומעודדת יצירתיות אינטלקטואלית. 100 לגבי אותם יהודים ״אתנו-תרבותיים״ לא-דתיים ,היהדות היא ,בראש וראשונה ,מעין קולקטיב הנושא זיכרון היסטורי וסמלים שיש לו ייעוד ערכי אוניברסאלי .גישה זו זכתה לביטוי פילוסופי והיסטורי-סוציולוגי בקרב הוגים ,כגון אלן פינקלקראוט ( )1949או ברנארד הנרי-לוי ()1949 הצרפתיים וכן בקרב ראשי התנועה ליהדות חילונית-הומניסטית בארצות הברית. אחרונה זו נוסדה ב 1965-בארצות הברית .האידיאולוגיה שלה מתמצת באמונה שהיהדות היא תרבות אנושית התומכת בדמוקרטיה ובליברליזם .לפיכך היא דוגלת בהפרדת הדת מהמדינה בכל מקום וגם במדינת ישראל .מקום מרכזי בתפיסת ייחוד הקולקטיב היהודי תופסים זיכרון השואה והזיקה לישראל .יותר מכול מפריע לתנועה עיקרון ״הבחירה״ של עם ישראל כפי שהוא מוצע בכתבי הקודש .עם זאת ,מעניין לציין שהענף האמריקני של ניסוח זה של יהודיות התפתח תוך אימוץ דפוס ה( congregation-קהילה דתית) ,האופייני לקהילות אתנו-דתיות בארץ זו. באירופה התפתח סוג זה של יהודיות במועדונים קהילתיים או במסגרות לימודיות. באופן כללי ,במרחב המשנה של היהודיות האתנית-תרבותית מעניקים חשיבות עליונה לעיקרון של ״עם ישראל״ ולהתפתחותו התרבותית-היסטורית .מרחב זה מתפצל לניסוחים הנעים בין אלה השומרים על עיקרון האמונה לבין אלה שזנחו אותו .בשני הקטבים קיימת הדגשה על התאמת היהודיות למציאות .הפרט הוא זה שקובע את זהותו ואת ההקשרים שבהם זהות זו רלוונטית ליהדותו .גם אם יגדיר הפרט את עצמו כלא דתי קיצוני הרי הסמלים והדפוסים שיבחר לשמור עליהם יהיו קרוב לוודאי שאובים ממכלול סמלים ודפוסים שמקורם דתי- קהילתי .חילוקי דעות נוקבים מתפתחים בין הבנות שונות של האמונה הדתית ובין פשר המושג ״יהדות חילונית״ ,אולם יש הסכמה כי ״אין לעם הזה דת אחרת ,ואין לדת הזאת עם אחר״. קיימות גישות שונות ומנוגדות לגבי האיתור המדויק של גבולות הקולקטיב היהודי ותוקף החלופות בנושא הגיור ,אולם מעבר לחילוקי הדעות ,חשובים היום ,יותר מאי פעם ,הנושאים הקשורים בהתייחדות עם זכר השואה ובסולידאריות הכלל-יהודית. היהודיות הלאומית במרחב המשנה של היהודיות הלאומית ,דתית או לא דתית ,נמצאים אותם ניסוחים שמעמידים במרכז את ההיבט השלישי של הזהות היהודית המקורית ,הזיקה לארץ ישראל והשאיפה לגיבוש מציאות יהודית ״לא-גלותית״ ישראלית .גם מרחב זה מאופיין על ידי הסתעפויות ,הצומחות במגזרים שונים או בקבוצות אידיאולוגיות הנגזרות מהגישה הציונית. הציונות דוגלת בעיקרון הלאומי על פי המודל האירופי של המאה התשע עשרה .עיקרון זה מחייב קיומן של אומות ריבוניות על טריטוריות ״לאומיות״ .בדומה למודל זה פנתה הציונות למורשת הקולקטיבית לשאוב ממנה את סמליה .המושג ״ציונות״ נגזר מהמילה ״ציון״. החשיבה אודות הרעיון הועלתה על ידי סופרים רבים במחצית המאה התשע עשרה ,אך בוטאה בצורה מפורשת ומפורטת ב״אוטואמנסיפציה״ ( )1882של ליאון פינסקר וב״מדינת היהודים״ ( )1896של תיאודור הרצל .בכתבים אלה מתוארת הציונות כקרש ההצלה ליהודים מרודפיהם, 101 וה”אטאיסטית” ארלוזורב בעיקר במזרח אירופה .לעומת גישה זו דיבר אחד העם (אשר גינצבורג) ( )1927-1856על הממד התרבותי ותמך בהקמת מרכז רוחני בארץ ישראל שיקרין את השפעתו על העולם היהודי. בקוטב אחר של התפיסה הציונית ייצג זאב ז’בוטינסקי ( )1940-1880את הלאומיות התקיפה שראתה במדינה ערך עליון המשעבד את כל אורחות החיים לחוויה הלאומית .לעומתו דגלו המאמינים בציונות הסוציאליסטית וה״אטטיסטית״ בשילוב הרעיון הלאומי עם אוטופיזם חברתי .אוטופיזם זה היה אמור לחזק את האידיאולוגיה הציונית כנגד היהדות המסורתית. אוטופיזם זה היה אמור לחזק את האידיאולוגיה הציונית כנגד היהדות המסורתית .הציונות, כידוע ,ראתה בשיבת ציון מעין ״נורמליזציה״ של העם היהודי .לטענת המסורתיים ,גישה זו קוראת לא פחות מאשר לטמיעה קולקטיבית משום שלהפוך את היהודים ל״עם ככל העמים״ פירושו לא אחר מאשר לחדול מהשאיפה לגאולת ישראל ומכאן לגאולת העולם .אפשר ,על רקע זה ,להבין את אוטופיזם הציונות הסוציאליסטית -הזרם הדומיננטי בציונות במשך עשורים רבים -כתשובה לביקורת זו כאשר הציגה עצמה -מפי מנהיגיה כדוד בן-גוריון ,א.ד .גורדון, ברל כצנלסון או חיים ארלוזורף -כדוגלת לא רק בהקמת מדינה יהודית ככל מדינה אלא ובעיקר ,ביצירת אומה ש״תהיה אור לגויים״ ו״עם סגולה״ .זהו גורם ראשון במעלה המסביר את האוירה האידיאולוגית שבה היה נתון המפעל הציוני בראשית דרכו כאשר הוקמו מיזמים בעלי יומרות ערכיות מהפכניות ממש כגון הקיבוץ ,המושב ,חברת העובדים או הסתדרות העובדים .כן ,זה היה גם הרקע של פיתוח האידיאולוגיה של ממלכתיות יהודית בשנים שבאו אחרי הקמת המדינה .אידיאולוגיה אשר העניקה למדינה אחריות מרחיקת לכת בתחום עיצוב פני החברה ,החינוך וקליטת העלייה. זהו הרקע להתפתחות היהודיות הישראלית .אמנם יהודי ישראל (כארבעים אחוז של היהודים בעולם ב ,)2008-אינם מקשה אחת ,וקבוצות רבות בקרבתם לא התחנכו על ברכי הציונות, אולם המכנה המשותף לכולם הוא החשיבות המוענקת למדינה במבנה הזהות הקולקטיבית שלהם .הניסוח המרכזי ממשיך את האידיאולוגיה של המייסדים שאינה דוגלת רק בקיבוץ היהודים מהתפוצות ,אלא גם בגיבוש תרבות לאומית חדשה ,חילונית וייחודית ,תוך אימוץ העברית כשפה הלגיטימית ו״הלאמת״ מערכת שלמה של סמלים מסורתיים. 102 במשך הזמן התפתחו בארץ כוחות שהטביעו את חותמם על נוסח מרכזי זה של הזהות הישראלית .כמו בכל חברת מהגרים גם כאן התפתחה תרבות בעלת צביון ״מקומי״ הקשורה בהופעת דור של ילידים ,בנים ובנות ,שנתפסו על ידי הוריהם ועל ידי עצמם כ״סוג חדש של יהודים״ שלא ידעו גלות מהי .כקבוצה ״מיוחסת״ אימצו סממנים משלהם ,שהבולט שבהם היה עברית ״נונשלאנטית״ ,לאקונית ותכליתית -שפת ה"דוגרי". במשך השנים איבדה עברית זו מייחודה ונפתחה יותר להשפעות חיצוניות (אנגלית במיוחד). אולם היסוד העיקרי של נוסח זה של זהות יהודית הוא הראשוניות של הממד הטריטוריאלי- לאומי ,שמשמעותו ביחס ל״עם ישראל״ היא שמדובר כאן ביהודיות ישראלית -הנתפסת כעובדה ״סוציולוגית״ חדשה. במציאות זו ,שאלות ,כגון ״מי הוא ומה הוא יהודי״ ,שייכות כבר לסדר היום הציבורי ואינן עוד עניינם של פרטים .שאלות אלו הפכו לפלוגתות ,למריבות ולוויכוחים בין כוחות פוליטיים- אידיאולוגיים למיניהם (חילונים ודתיים; סוגים שונים של דתיים; לאומנים ומתונים) בזירה הציבורית .יתר על כן ,בזמן שרוב האוכלוסייה היהודית בארץ מפגינה יחס חופשי למסורת, הרי היא גם מקיימת מצוות לא מעטות ,כגון סדר פסח משפחתי או ציון חגי ישראל למיניהם, וכמובן .טקסי ברית מילה ,חופה וקידושין. מהבחינה הזאת דומה היהודיות החילונית הישראלית ליהודיות החילונית בתפוצות .אולם ההבדל המכריע בין שתי יהודיות אלו הוא בכך שבישראל ,בניגוד לתפוצות ,בולטת התפיסה של אותם סמלים תרבותיים כסמלים של קולקטיב שהיה לאומה ,ושממנה מתפתחת תרבות יהודית ייחודית המועברת לא רק על ידי בתי ספר (בתי ספר יהודיים קיימים גם בגולה) ,אלא גם באמצעות הזירה הציבורית ,בטקסים הרשמיים ובאירועים המבנים את לוח השנה הלאומי. קיימת מציאות חברתית המסומלת כלאומית -יהודית-ישראלית .סימול מציאות זה מתבסס על שאיבה מ״מאגר סמלים״ שבו ניתנת עדיפות לסמלים הקשורים בארץ ישראל ובעולם התנ״ך על פני סמלים הנוגעים להוויה היהודית של התפוצות .זו בדיוק הנקודה שבה גם מתפצלים ניסוחים מסוימים של הזהות הלאומית מהניסוח המרכזי .הכוונה היא לאותם נוסחים של הזהות הלאומית המבקשים לגשר על פני פער הזהויות בעבר ובהווה ,והיוצרים מעין בידול בין הזהות הכלל-קולקטיבית שהם רואים עצמם חלק ממנה לבין הזהות הפרטיקולארית של קבוצותיהם כיום. עמדנו כבר בהקשר של מרחב המשנה החרדי על התופעה של חרדיות בישראל הנוטה ל״ישראליזציה״ וכן על החרדיות המזרחית .תופעה אחרונה זו קשורה בצורה ישירה לנושא הכללי יותר של הזהות היהודית בקרב חלקים גדולים של העדות המזרחיות .העולים שהגיעו לארץ מהעולם המוסלמי באו לרוב מקהילות מסורתיות ,אשר הכירו תהליכי מודרניזציה על פי דרכיהן .בפרספקטיבות אלו ,הציונות ,הקמת המדינה והעלייה נתפסו על ידי עדות אלה כמימוש ההבטחה האלוהית לשיבת ציון וכגמול על הנאמנות ,רבת הדורות ,למורשת ישראל. לארצות מוצאם לא הגיעה כלל הפלוגתא ההלכתית בדבר הלגיטימיות של הציונות .כן גם לא 103 היה כל היסוס לגבי היחס החיובי למעמד הערכי-יהודי של מדינת ישראל .אולם בבואם לארץ לא יכלו אותם יהודים שלא לחוש אכזבה נוכח אופייה החילוני של התרבות השוררת בה ,אף כי החשיפה אליה מסבירה גם את תהליך השחיקה שחל בקרבם ביחס לשמירה על מצוות הדת. זהו הרקע להיווצרות הדפוס הידוע בישראל כ״יהדות מסורתית״ המכוון במיוחד לבני העדות המזרחיות ועיקרו בגישה חיובית למוסדות דתיים תוך התרופפות ההקפדה על מצוות הדת. ככל שהדרישות לניידות חברתית היו מחוץ להישג ידם של בני קבוצות אלו ,וככל שהם נותרו ברבדים חלשים של האוכלוסייה ,כך היו הם גם פחות מונעים לזניחת תרבות המוצא שלהם, גם אם קיבלו על עצמם היבטים מרכזיים של התרבות החילונית השוררת בארץ .המחקר הסוציולוגי מצביע על כך שבנוסף להפנמה נרחבת של הזהות היהודית -ישראלית קיימת נטייה בקרב אוכלוסייה זו לתבל אותה ביסודות פרימורדיאליים ״מזרחיים״,שמקורם מצוי ,חלקית, במורשת עברם במרוקו ,בתימן או בכורדיסטן. 104 עולי ברית המועצות לשעבר (״הרוסים״) שהחלו להגיע בסוף שנות השמונים ,מהווים קבוצה שונה מאוד .אותם עולים (נכנה אותם ה״רוסים״) הגיעו בתקופה שבה ,בהמשך להצלחותיה של ש״ס ,התקבל כבר ברחבי החברה ובזירה פוליטית ,העיקרון הרב-תרבותי כמציאות בלתי הפיכה .הם עצמם היו מונעים בשאיפה להיות ל״ישראלים״ ולרכוש את השפה העברית .יחד עם זאת ,אותם עולים גם נוטים לעתים לייחס חשיבות לשמירה על הערכים התרבותיים והלשוניים שהביאו עמם .להבדיל מהקבוצות המזרחיות ,הם יהודים חילונים ,ואין הם מדברים בשם ״מורשת מקודשת״ .את תרבותם ואת השפות הלא -יהודיות שלהם הם תופסים בעיקר כמסמנות את ״תרבותיות״ ואת השתייכותם לתרבות עולם יוקרתית .מיעוט הידע שלהם ביהדות ,לאחר שלושה דורות תחת משטר מרקסיסטי-לניניסטי עוין ,מהווה רקע לאיפיון זה של זהותם .בהיות רובם בעלי הון תרבותי והשכלתי גבוה ,הם גם מאופיינים בשאיפות לניידות חברתית וכלכלית .הם רואים עצמם כקבוצה ייחודית על בסיס זיקתם לשפה הרוסית ולתרבות הרוסית .ראיה לכך נמצא בריבוי העיתונים וכתבי העת בשפה הרוסית המתפרסמים בארץ והאירועים הציבוריים התכופים המקבצים אותם .בסך הכל ,הזהות האתנית של הרוסים מבקשת לנסח לעצמה זהות יהודית-ישראלית המאפשרת להם להיות יהודים ,ישראלים וגם בעלי תרבות ושפה רוסית .אזי התביעה של קבוצה זו היא ,בראש ובראשונה ,שהחברה הסובבת תגלה סובלנות ראויה לרב-תרבותיות. אין ספק שישראלים ותיקים ,בעיקר אלה שהשתתפו בגיבוש הזהות היהודית-ישראלית המוקדמת ,אינם רואים בעין יפה את ההתפתחות הזו של זהויות אתניות בתוך הזהות הלאומית, התפתחות הנוגדת את האידיאל שנגזר בזמנו מהציונות .אידיאל זה עמד על השלמת ״קיבוץ הגלויות״ על ידי ״מיזוג הגלויות״ ועל יצירת אומה מאוחדת בעלת תרבות יהודית-עברית. בעיני רבים ,היווצרותן של זהויות יהודיות-ישראליות ,מעין אתניות ,מזרחיות ורוסיות נתפשת כחזרה למציאות ״גלותית״ ,ויש בכך כדי לעורר מחדש חששות שכבר בוטאו בראשית המפעל הציוני מצד הקיצוניים שבמחנה .הכוונה כאן לכנעניים שראו בהיווצרות אומה חדשה במרחב הארץ ישראלי מעין פרישה מהעם היהודי ברחבי העולם .תומכי רעיון זה ,בהנהגת המשורר יונתן רטוש ( ,)1981-1908דרשו לוותר על הזיהוי כיהודים ולאמץ את המושג ״אומה עברית״ הפונה לשורשים הארץ ישראליים של היושבים בציון .אותה תפיסה דיברה על ה״מרחב השמי״ והדגישה את השייכות לאזור תוך התנתקות מיהודי התפוצות .היא גם ביטאה את השאיפה של ישראלים רבים להעמיק את זיקתם לסביבה .אמנם חוג הכנענים לא הגיע לעמדות השפעה, אולם השאלה שעורר הייתה כבדת משקל :למי יש לתת עדיפות באוריינטציות כלפי חוץ -לעולם היהודי או למרחב האזורי? הכנעניות הציעה זהות קולקטיבית משותפת רק לחלק הישראלי שבעם היהודי ,הרואה עצמו כשייך ל״אומה העברית״ והוציאה מהגדרת הקולקטיב את כלל העם היהודי .בכך דחקה את עצמה לשולי תת המרחב היהודי-לאומי. תהליך דומה עובר גם היום על הפוסט-ציונים ,אם כי מתוך נקודת מוצא שונה מאוד .הכוונה לרביזיוניזם האנטי-ציוני ,אשר מתוך הצגת הציונות כהתגלמות של התפשטות מערבית קולוניאליסטית שולל את הלגיטימיות שלה .פובליציסטים שונים ,כבועז עברון ,יוסף אגסי או תום שגב ,מסבירים ,כל אחד לטעמו ,שהציונות היא אידיאולוגיה כוחנית שגרמה לסכסוך בין ישראל לבין העולם הערבי והפלשתינאים .מחברים אלה טוענים כי המפתח לפתרון הסכסוך הוא בהתכחשות לציונות ובביטול הגדרת המדינה כמדינה יהודית .מחנה זה מאוחד בדרישה מהיהודים בישראל לחזור ולראות עצמם כקבוצה אתנו -תרבותית במדינה לא יהודית .אולם התביעה הזאת טומנת בחובה גם דרישה לנתק את העולם היהודי ממדינת ישראל ,וכדי שפתרון זה ״יעבוד״ יש להבטיח שהיהודים לא ישתמשו בעובדה שהם רוב מכריע של האוכלוסייה במדינה .הרעיון הזה יכול להתממש רק אם אותם יהודים יחדלו להרגיש סולידאריות כלפי יהודי העולם ,במילים אחרות ,יחדלו מלהיות יהודים .קיים כאן פוטנציאל לעיקרון של ״דה- יהודיזציה״ ,באופן גלוי ביחס למדינה ובאופן סמוי ביחס ליהודים כפרטים .בכך מאבד הרעיון הזה את יכולתו להיות שותף לדיון על זהות יהודית. אם הכנעניות והפוסט ציונות צמחו באגף החילוני של היהודיות הישראלית ,הרי הזרמים שצמחו באגף הדתי מציגים גישה שונה לחלוטין .מראשית הציונות נמנו בין הוגיה ומנהיגיה דמויות כגון יהודה אלקלעי ( )1878-1798וצבי הירש קאלישר ( .)1874-1795במשך שנים רבות הם שאפו להיות שותפים למחנה הציוני במאבק על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ובהתבססותה. 105 לעומתם ,כבר בשלב מוקדם ,ביקשו מנהיגים ,כמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק (,)1935-1865 לתת משמעות דתית עמוקה ולטעון כי הפרקטיקה הציונית היא חלק מהאסטרטגיה לקידום ביאת המשיח ,גם אם רובם המכריע של הציונים לא היו דתיים .גישה זו מעניקה מרכזיות מודגשת לטריטוריאליזציה של היהודים בארץ ישראל .זיקה זו בין דת ללאומיות התעצמה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים ( )1967בקרב רבים ממחנה הציונות הדתית ,כאשר פולחן ״ארץ ישראל״ הדגיש הדגשה יתרה את היהודיות של יושבי הארץ ,בייחוד של יושבי יהודה ושומרון. התפתחות שיח זה מקרב ,באופן פרדוקסאלי ,את הקצה של הציונות הדתית ל״כנעניות״. לסיכום ,אפשר לומר שכל מרחב המשנה של היהודיות הלאומית מעניק בכורה לארץ ישראל ומתייחס למושג ״אומה ישראלית-יהודית״ כאל חלק מובחן של העולם היהודי ושל התרבות העברית-ישראלית ,המבטאת את אופיו הייחודי .במרחב זה יש זרם מרכזי שעיקרו חילוני ואשר בזמנו התקשר לתפיסות עולם שונות ,בחלקן אוטופיסטיות .ליד זרם מרכזי זה יש פרשנויות שונות ,חלקן עולות מפי קהילות שאינן משלימות עם מחיקת זיקות קולקטיביות מוקדמות, וחלקן נישאות על ידי מחנות אידיאולוגיים הרואים בלאומיות היהודית נדבך של דתיות .יחד עם זאת ,גם התבנית הלאומית המרכזית נתונה מראשיתה לערעורים מצדדים שונים .ערעורים אלה על מהות היחסים בין האומה החדשה לסביבתה מזה ולעולם היהודי מזה ,דוחקים את תומכיהם אל שולי מרחב הזהויות היהודיות. סיכום :קרבה משפחתית מתוך ניתוח נוסחים עיקריים הנמנים עם מרחבי המשנה השונים ,אנו מסוגלים כעת להציע אלמנטים של תשובה לשאלה שעמדה בראשית דפים אלה ,קרי ,האם היהודים הם עדיין עם אחד ,על אף החלוקות המסועפות של נוסחי הזהות שלהם? אמנם ,ראינו שההבדלים בין הנוסחים בולטים לפעמים עד מאוד .החרדים רואים במחויבות ל״עם ישראל״ ישות החייבת להיות דתית .האתנים -תרבותיים הדתיים והחילוניים רואים בה ישות היסטורית-תרבותית. היהודיות הלאומית מדברת על אומה כחלק של העולם היהודי. ״אלוהי ישראל ותורתו״ מתפרשים כלשונם על ידי החרדים ,כמערכת של סמלים וערכים על ידי האתניים-תרבותיים ,וכיסודות של תרבות לאומית על ידי התפיסה הלאומית. 106 ״ארץ ישראל״ קשורה בגאולה בקרב החרדים ,נתפשת כמטפורה בעלת כוונות אוניברסאליות בקרב האתניים ,וכטריטוריה לאומית בעיני הלאומיות היהודית .זאת ועוד ,ההיבט העיקרי של הזהות היהודית הוא ״אלוהי ישראל ותורתו״ בעיני החרדים ,ה״עם היהודי״ בעיני האתניים, ו״ישראל כטריטוריה״ בעיני הלאומיים .שלוש הזרימות ,אם כן ,מתגלגלות מהזהות המסורתית על פי מסלולים מאוד שונים ,גם אם ניסוחים אחדים שייכים ליותר ממרחב משנה אחד. בתוך כל מרחב קיימים הבדלים בין חלופות .הדתיות הלאומית ,למשל ,מאתגרת את הניסוח הלאומי המרכזי בגישתה הטריטוריאליסטית המשיחית .הרוסים שואפים להגדרה של יהודיות ישראלית שתאפשר להם לשמור ,תחת מטרייה זו ,על זהותם האתנית הרוסית .המרחב האתני- תרבותי ממקם את היהודים כקבוצה ייחודית בחברות לא יהודיות שזהויותיהן הלאומיות גוברות בחשיבותן על הזהות היהודית .נוסחים אלה מדגישים את הסולידאריות של כלל-ישראל אך לרוב קשורים גם למושגים פתוחים של גבולות היהודיות .על רקע זה אנו מוצאים הדגשים שונים ברצף בין נוסחים דתיים שונים מזה וניסוחים לא-דתיים מזה .החרדיות גם היא מפולגת בין פרספקטיבות שונות ,ובעשורים האחרונים היא נתונה גם למציאות של קיום פערים כתוצאה מ ״ישראליזציה״ העוברת על אלה היושבים כאן שהתערו יותר ויותר בחברה הישראלית. מצטרפת אליהם גם החרדיות המזרחית החדשה שהיא יצירה ישראלית בעלת דגלים משלה. יש גם להדגיש את הסימנים המאוד שונים ואף מנוגדים ,המפרידים בין מרחבי המשנה. החרדים בולטים לעומת כל האחרים בעודף הסימנים הלקוחים מהעבר המסורתי שאותם הם מפגינים בפרהסיה .האתניים-התרבותיים בולטים לעומת כל האחרים בגישתם הגמישה לגבולות הקולקטיב ובסלקטיביות המגוונת שלהם ביחס לסמלי היהודיות שהם מאמצים. הלאומיים ,מתהדרים בסימנים שונים ,לעומת כל האחרים ,לגבי זיקות לטריטוריה הלאומית, למסגרת המדינתית ולתרבות העברית. יחד עם זאת ,עדיין אנו עונים בחיוב לשאלה -״האם היהודים עדיין עם אחד״? ראינו שניתן לפרש את כל הנוסחים שבהם דנו כמתייחסים ,כל אחד על פי דרכו ותוך הדגשות יחסיות משלו, לאותם שלושת ההיבטים של הזהות המסורתית המקורית ‘ -אלוהי ישראל ותורת ישראל’‘ ,עם ישראל’ ו’ארץ ישראל’ .מכאן עולים השונות והדמיון הקיימים בין איש ויז’ניץ החי באנטוורפן לבין אינטלקטואל ״הומני חילוני״ מאוניברסיטת קולומביה ,או איש התנחלות ביו״ש .אלה ודמויות אחרות ,שאפשר להעלות מתוך מרחב הזהויות ששרטטנו ,מדגימים כולם תשובות שונות לאותם היבטי זהות :כולם מחייבים מידה זו או אחרת של סולידריות כלל יהודית ,שואבים סמלים מתוך אותו "מחסן סמלים" ומתכוונים פחות או יותר ,לאותו קולקטיב ״יהודי״. אמנם נוסחים מסוימים יוצרים בידול :ה״בונד״ התמקד בדוברי היידיש ,אך מבלי להוציא מ״העם היהודי״ יהודים שאינם דוברי יידיש .היהודיות הישראלית שמה דגש רב על היהודים הישראלים .החרדים רואים כ״יהודים טובים״ קודם כל את היהודי הדבק באמונתו .על אף נוסחים אלו מדגישים 107 האמור ,יש עדיין כמעט בקרב כולם ,מודעות ל״כלל ישראל״ כישות אחת .למעשה מצאנו רק אצל הכנענים והפוסטציונים תמיכה בהינתקות מחלק משמעותי של העולם היהודי ומהיהודיות .אזי אפשר לקבוע כי נוסחים אלה הם אכן נוסחי שוליים במרחב הזהותי היהודי בכלל. מורכב יותר הוא מעמדן של הקביעות שקובעת היהדות הרפורמית ביחס לצאצאים של אבות יהודיים ואמהות לא יהודיות .אלה מוכרים על ידי היהדות הרפורמית כיהודים ,אך לא כך על ידי מי שדבק בהלכה .במציאות לא קיימת ראיה לכך שרבים הם המקרים של אמהות הרוצות שילדיהן יהיו יהודים ,בעוד הן עצמן לא התגיירו .לכן דומה שאין בחילוקי הדעות על מעמד אותם ילדים כדי לשרטט גבולות מאוד שונים זה מזה של קולקטיב היהודי .אי ההכרה של האורתודוקסים בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים ,שמספרם אינו זניח עוד ,הוא משמעותי הרבה יותר. שונים זה מזה של הקולקטיב היהודי 108 אולם גם כאן יש להדגיש שהרוב הגדול של היהודים עונה על ההגדרה ההלכתית מבחינת זיהויים כיהודים .גם בהקשר זה עדיין אין אפשרות לדבר על ״עמים יהודיים״ שונים על פי נוסחים שונים של יהודיות .אפיון משותף נוסף הוא העובדה כי הנוסחים כולם שואבים את סמליהם מאותם מקורות ,גם אם הפרשנויות שונות ולעתים אף מנוגדות .זאת ועוד ,על דעת כמעט כל הנוסחים של היהודיות מוסכם ,גם מתוך פרספקטיבה לא-דתית מובהקת ,כי אין לראות כיהודי מי שקיבל על עצמו דת אחרת .הכל ,או כמעט כולם ,מקבלים את הקביעה שיש דת אחת לעם היהודי ,ועם אחד לדת היהודית. העולם היהודי נתון באופן עקרוני לשיח פנימי בין דתיים יותר או פחות מזה ללא-דתיים יותר או פחות מזה ,אך לא עם לקהילות בעלות זיקות דתיות מחוץ ליהדות .התוצאה היא שהדת ממשיכה למלא תפקיד בעיצוב הזהות היהודית ותפיסת ״ייחוד הקולקטיב״ גם בעידן זה וגם מעבר למעגל המאמינים .מכל הטעמים הללו ,מרחב הזהויות היהודיות הוא עדיין מרחב אחד, גם אם הוא נתון לשיסוע בין תת-מרחבים ומעבר לים .יהודים רבים מקיימים ,מי יותר ומי פחות ,מצוות וטקסים ממאגר טקסים גדול .גם היום אפשר להצביע על דפוסים מסוימים מקובלים על הרוב הגדול (מברית המילה ועד ללוויה היהודית) גם אם דפוסים רבים אחרים נתונים לחילוקי דעות. הניסוחים המגוונים הנמנים עם שלושת הזרמית -החרדי ,האתני ,והלאומי -מבטאים זיקה לקולקטיב יהודי משותף ,גם אם בפועל זיקה זו מקבלת גוונים ומובנים שונים .על רקע כל אלה דומה שהמושג המתאים ביותר לתיאור היחסים בין הניסוחים הרבים של יהודיות ,השונים זה מזה ,אך בשום פנים לא זרים זה לזה ,הוא המושג ״קרבה משפחתית״. ואמנם ,כפי שהדבר קורה לא פעם במסגרת משפחה ,מצאנו כי היחסים בין הנוסחים השונים מבטאים גם קרבה וגם מריבה .מהות יחסים אלה נעוצה בעובדה כי הם פונים לאותן סוגיות יסוד של הזהות היהודית .הם דומים זה לזה בהיבטים מסוימים ,ורחוקים זה מזה ביחס להיבטים אחרים .מצד אחד ,אפשר לדבר על קיומם של ניסוחי זהות יהודית ברבים ,ומצד שני, כל אחד מהניסוחים הללו ,נושא את התואר ״זהות יהודית״ ,אזי כלל הניסוחים דומים למעין רשת משפחתית .הם נמנים עם אותו מרחב תוך הסתעפות לתת-המרחבים בתוכו .כמו ביחסים בין קרובי משפחה ,יחד עם הסולידריות יכולה להתפתח כאן גם עוינות ונטייה לפלגנות ,וייתכן אפילו שוב כפי שזה קורה לא פעם בין קרובי משפחה בשר ודם ,שיחדלו מלראות עצמם כחלק מאותה רשת משפחתית. ואמנם ,ההיסטוריה מלמדת שלעתים ,למרות הדמיון או הקרבה בין קבוצות או פרטים ,עשויים להיווצר ביניהם פערי אינטרסים בלתי ניתנים לגישור ,היכולים להוביל עד כדי פילוג .מציאות זו מורכבת ודינאמית במיוחד ,בעיקר בעולם היהודי ,משום שאין כאן מרכז אחד בעל סמכות מוסכמת. דיונים על סדר היום לאור הרב גווניות של זהויות יהודיות שאותן ביקשנו לנתח בדפים אלה ,אנו יכולים בשלב זה, לסקור בקצרה כמה מהויכוחים הנוקבים המתקיימים בין דוגלי היהדויות השונות. נושא אחד מתמקד בשאלה איזו יהודיות היא המרכזית בעולם היהודי בכללו ,לאור קיומם של הניסוחים הרבים אשר ,כפי שאמרנו ,מתייחסים כולם ,פחות או יותר ,לאותו קולקטיב ,לאותו מאגר של נרטיבים ושל סמלים .לכל אחת מהתפיסות יש בסיס משלה לטיעון כי היא מרכז העולם היהודי הזה :בשביל הזרימה הלאומית -ישראל מייצגת התנסות יהודית ״שלמה״ ,מפני שכאן הוא המקום היחיד בעולם שהזהות היהודית היא הזהות המקיפה והראשונית ,וכאן גם נמצאים המוסדות העיקריים העוסקים בעולם היהודי כמכלול אחד .הזרימה החרדית - בטוחה שהיא המייצגת את ה״יהדות האותנטית״ ,וכי היא ה״וואנגארד״ (החלוץ ההולך לפני המחנה) של העם היהודי וחתירתו לגאולה .הזרימה האתנית-תרבותית -רואה עצמה כנציגת היהדות ה״מעודכנת״ ,המודרנית ביותר ,האוניברסאליסטית ביותר ,ולכן לה מגיע המעמד הבכיר כ״מנהיגת העולם היהודי״ .הגישה הידועה בכינויה ״דיאספוריזם״ -הטוענת שהתפוצה היא סביבתה ה״טבעית״ של היהדות ,מייצגת ביטוי קיצוני של ההתייחסות הכללית הקשורה בזרימה זו .כל אחת ,אם כן ,מיהדויות אלו מונחית על ידי עיקרון שונה ומתחרה עם האחרות. מוקד נוסף של מתחים ומחלוקות הוא הלגיטימציה של הדתיות היהודית כנגד החילוניות היהודית .מתח זה נגזר מהעיקרון של יכולה להיות ליהודים דת אחרת ,פרט ליהדות ,וליהדות לא יכול להיות עם אחר ,פרט לעם היהודי .אך הגדרות אלו מכלילות יהודים רבים בקטגוריה 109 של ״יהודים לא דתיים״ אל מול ״יהודים דתיים״ .עימות זה הפך ,למעשה ,למאפיין קבוע של התרבות היהודית בת זמננו .הבעיה נעוצה בעובדה שבעבור היהודי הדתי מכל זרם שהוא, דתיות יהודית נמצאת במרכז המהות של היהדות ושל היהודיות .הרי ליהודי דתי יש דחף להחזיר בתשובה את היהודי הלא דתי .פירוש הדבר הוא שאין ביניהם יחסים שלווים כלל ועיקר :כאן טמונה התמודדות מיליטאנטית מתמדת בין היהודי הדתי כלפי הלא-דתי ,אשר כתוצאה מכך נדחק בהתמדה לעמדת התגוננות. נושא אחר הוא שאלת הפלורליזם היהודי :יכולת ההכרה של כל הכוחות הפועלים באחרים. האורתודוקסיה ,על גווניה הרבים ,עומדת כאן בחזית אחת ,המחויבת להלכה והאוסרת להכיר בדתיות יהודית שאיננה הלכתית .היא לא יכולה להסכים לקבל את הכשרות של גיוון לא אורתודוקסי ,לטפח שיתופי פעולה בין הזרמים ,לשבת יחד באותו בית דין רבני ועוד. תוקף המחלוקת הזאת מוגבל בארץ ,בינתיים ,נוכח העובדה שעד כה קיימת נוכחות מוגבלת ביותר של הזרמים הלא הלכתיים ,בעוד שבזירה האמריקאית הגדולה יחסי הכוחות הם אחרים. אולם נושא זה עומד במרכז יחסי ישראל והתפוצות .ישראל המגדירה עצמה כמדינת העם היהודי כולו מוכנה להעניק רק סטטוס משני לזרמים לא הלכתיים ,אותם זרמים שבתפוצות, בעיקר בארצות הברית ,מהווים הכוח המרכזי בציבור היהודי בעל זיקה לבתי כנסת .המציאות הפוליטית בישראל היא שמנעה את כוח המיקוח של הדתיים-אורתודוקסיים. מחלוקות אלה הן רק אחדות מתוך רבות שהפכו לעובדת קבע בציבוריות היהודית באשר היא. הן בוודאי גורמות לחיות בעולם היהודי ומעוררות את הכוחות מכל צד להתגייסות למען מאבק על אופי יהודיותם ליהודיות בכלל .ניגודים אלה מטבעם לא מרחיקים את היהודים מהזירה הציבורית היהודית ,אלא להיפך ,דווקא מהווים כוחות צנטריפטליים המאשרים כי לעת עתה לפחות -אפשר לדבר על ״עולם יהודי אחד״. 110 אולם מאחורי המחלוקת הזאת עומדת השאלה הרחבה יותר :עד כמה יכולה ישראל לשלול את הלגיטימציה היהודית מגורמים שהם דומיננטיים בקהילות רבות-השפעה בעולם .מה גם שאיש גם לא מערער כי אותן קהילות כלולות בישות שהמדינה מתייחסת אליו בהגדירה את עצמה כ״כמדינת היהודים״ .מאידך לא פחות ברור שעבור יהודים המחויבים להלכה כלשונה - מודרניים ככל שיהיו – יש קושי עקרוני ויסודי לחלוק לגיטימציה יהודית עם גורמים דתיים אשר אינם שותפים לאותה מחויבות כלפי ההלכה .לאור חדות העימות ,כל הניסיונות להגיע לפישור עד כה לא הואילו ודומה כי פיתרון לא יימצא גם בעתיד הנראה לעין .אין ספק שמציאות זו מסכנת את השמירה על עולם יהודי אחד ומאתגר את היהודיות הישראלית במיוחד למצוא לפחות דרכים ״לחיות עם הבעיה״ כך שיינצל כבודו של כל צד בפלוגתה זו.אולם מאחורי המחלוקת הזאת עומדת השאלה הרחבה יותר :עד כמה יכולה ישראל לשלול את הלגיטימציה היהודית מגורמים שהם דומיננטיים בקהילות רבות-השפעה בעולם .מה גם שאיש גם לא מערער כי אותן קהילות כלולות בישות שהמדינה מתייחסת אליו בהגדירה את עצמה כ״כמדינת היהודים״ .מאידך לא פחות ברור שעבור יהודים המחויבים להלכה כלשונה – מודרניים ככל שיהיו -יש קושי עקרוני ויסודי לחלוק לגיטימציה יהודית עם גורמים דתיים אשר אינם שותפים לאותה מחויבות כלפי ההלכה .לאור חדות העימות ,כל הניסיונות להגיע לפישור עד כה לא הואילו ודומה כי פיתרון לא יימצא גם בעתיד הנראה לעין .אין ספק שמציאות זו מסכנת את השמירה על עולם יהודי אחד ומאתגר את היהודיות הישראלית במיוחד למצוא לפחות דרכים ״לחיות עם הבעיה״ כך שיינצל כבודו של כל צד בפלוגתה זו. הצעות ביבליוגרפיות בן-רפאל ,א .זהויות יהודיות :תשובות חכמי ישראל לבן-גוריון ,שדה בוקר :המרכז לחקר מורשת בן-גוריון2002 . בן-רפאל ,א ,.בן-חיים ל .זהויות יהודיות בעדן (רב) מודרני ,ת״א :האוניברסיטה הפתוחה. 2006 בן-רפאל ,א ,.בן-חיים ל( .עו׳) זהויות יהודיות בעדן (רב) מודרני-מקראה ,ת״א :האוניברסיטה הפתוחה2007 . הורוביץ ר .יהדות רבת הפנים :ספרות והגות ,אוניברסיטת בן-גוריון בנגב2002 . כ״ץ י .ההלכה במיצר :מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה ,ירושלים1992 . מלכין י .יהדות ללא אל :יהדות כתרבות ותנ״ך כספרות ,ירושלים :כתר2003 . סיון ע ,.קפלן ק( .עורכים) חרדים ישראליים -השתלבות בלא טמיעה? ירושלים :מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד2003 . שבייד א .היהדות והתרבות החילונית ,דפוס ״חדקל״ ,ת״א1981 . שגיא אבי אתגר השיבה אל המסורת ,ירושלים ,רמת גן :מכון שלום הרטמן ,הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן ,הקיבוץ המאוחד2003 . שמעוני ,ג .האידיאולוגיה הציונית ,ירושלים ,מאגנס2001 , 111 112 התמונה באדיבות ארכיון מכבי ע״ש יוסף יקותיאלי. 113 פרק ג מעמד קהילות היהודים בתפוצות בימינו בפרספקטיבה השוואתית גדעון שמעוני חיבור זה עוסק במעמד קהילות היהודים בתפוצות בימינו .״מעמד״ פירושו מכלול של היבטים: הבסיס החוקי והנוהג המקובל שעליהם מושתת קיום היהודים כקולקטיב; דרכי התאגדות היהודים כקהילה; אופן התפיסה של קהילת היהודים בעיני רשויות המדינה ובעיני בני חברת הרוב; דרך התייחסותם של בני הקהילה אל השיוך היהודי שלהם ביחס לחברת הרוב ולמיעוטים אחרים במדינה .מטרת החיבור היא להציע מסגרת קונספטואלית להוראת הנושא מתוך פרספקטיבה השוואתית. ברקע להצעה יש לשאול שאלה מקדמית הדורשת הסבר היסטורי :מה הייתה ההשפעה של המודרנה ושל תהליך ״האמנציפציה״ היהודית המתלווה אליה על קיום הקהילות היהודיות ועל מעמדן? השינוי במעמד הקהילות בעקבות המודרנה 114 עיקרה של האמנציפציה לגבי היהודים כפרטים התבטאה בכך שהם קיבלו אותן הזכויות והחובות האזרחיות שניתנו בחוק לכל אזרחי המדינה המודרנית .היה זה תהליך שהחל בשלהי המאה ה 18-בעקבות המהפכה הצרפתית והתפשט באופן לא סדיר אל תוך המאה ה .20-משנת 1871נהנו היהודים שחיו בבריטניה ,במערב אירופה ובמרכזה ובצפון אמריקה מהאמנציפציה במובנה הפורמאלי .לעומת זאת ,במזרח אירופה הושגה האמנציפציה רק בעקבות המהפכה הרוסית של .1917הייתה זו מזרח אירופה שהכילה את ריכוז האוכלוסין היהודי הגדול ביותר בעולם -כ 5-מיליון בתחילת המאה ה ,20-גם לאחר תחילת תהליך ההגירה הגדולה אל ארצות העולם החדש ,בעיקר ארצות הברית .במזרח התיכון המוסלמי ובצפון אפריקה שכן אחוז קטן בלבד של האוכלוסייה היהודית בעולם -פחות ממיליון איש בראשית המאה העשרים .באזור זה התפתחו זכויות אזרחיות מודרניות רק במרוצת המאה ה ,20-מלבד באלג’יריה בה השיגו יהודים זכויות אזרחיות כבר בשנת .1870 במציאות ,אמנם ,קיים תמיד פער בין השוויון האזרחי התיאורטי לבין יישומו בפועל .במשך המאה ה 20-חוו היהודים בכל הארצות מגוון רחב של אפליות ,בצורות ובדרגות שונות ,במיוחד במרחב החברתי .ארצות הברית לא יצאה דופן ,על אף שנחשבה כמדינה בעלת היחס הטוב ביותר כלפי היהודים .יתר על כן ,האנטישמיות אשר שיאה התבטא בשואה ,ערערה באופן הרסני את זכויות האזרח והאדם של יהודים ברחבי אירופה .היחס כלפי היהודים במדינות ערב המוסלמיות היה מושרש במסורת שקבעה את מעמד ה -ד’ימה לפיה היהודים היו נסבלים כנתינים לגיטימיים ,אך לא נהנו משוויון בזכויות ובחובות ונחשבו נחותים מבחינה חברתית. השפעת הקולוניאליזם האירופי זירזה את המודרניזציה של ארצות האסלאם וגם קידמה את זכויות האזרח של יהודי האזור .תהליך זה חל תוך כדי השתלבותם בגורם הקולוניאלי עצמו. התהליך גרם לניכור חברת הרוב המוסלמית כלפי המיעוט היהודי והוחמר באופן חריף ,עד כדי אסון ,בתגובה להיווסדה של מדינת ישראל .כתוצאה מכך ,עזבה כמעט כל האוכלוסייה היהודית את המדינות הערביות. בסיכומו של דבר ,ניתן לומר שעידן האמנציפציה ,במובן של מתן זכויות אזרח שוות המעוגנות בחוק ,חל על היהודים בשלמות רק לאחר מלחמת העולם השנייה .יחד עם זאת ,נותרו מכשולים והפרות ביישום זכויות אזרחיות גם בעת הזו. לפני עידן האמנציפציה ,קהילות היהודים באירופה נחשבו במהותן כזרות לחברה ההיררכית- מעמדית המארחת .הן היו נתונות ,לכן ,במעמד מותנה ומוגבל מאוד .עצם ישיבתם של היהודים בכל מקום מותנית הייתה בחסד ולא בזכות .משום כך קל היה לבטל אותן הטבות שניתנו להם ,כפי שאכן קרה לעיתים .למשל ,היהודים הוגלו מאנגליה ב ,1191-ומספרד ב.1492- יחד עם זאת ,קהילות יהודיות נהנו ממידה משמעותית של אוטונומיה לא רק בתחומי החיים הדתיים ובניהול החינוך של ילדיהם ,אלא גם בענייני משפט ובניהול גביית המיסים לפי דרישות המושלים שלהם .קהילות יכלו לנהל את חייהן על פי ההלכה היהודית כפי שפירשו אותה וישמו אותה הרשויות הרבניות והקהילתיות שלהן. האמנציפציה המירה את המצב באופן קיצוני .יהודים כפרטים נכנסו למסגרות החוקים, השפות ,המיסים ,השירות הצבאי ומוסדות החינוך של המדינות המודרניות .האוטונומיה של קהילות יהודיות הוגבלה לענייני דת בלבד ,וההלכה פסקה מלנהל את חיי היהודים ,מלבד בתחומים מסוימים של חיי הפרט שהותרו על פי חוקי המדינה ומתוך בחירה ,למשל ,בנושאים, כמו נישואין וקבורה .חשוב מכל ,הקהילה פסקה להתנהל כסוכן משפטי או כלכלי המתווך בין הפרט היהודי לבין רשויות השלטון ,כמו למשל ,בתחום החשוב עד מאוד של מיסוי. 115 דגמים של אמנציפציה יהודית תנאים בסיסיים אלה התקיימו בכל הארצות בהן ישבו יהודים .אף על פי כן ,בכל אותן ארצות התאפיין ישום העיקרון של שוויון זכויות האזרח בדרגות שונות של ליקויים .הנתיבים להשגת אמנציפציה מלאה היו שונים מקהילה לקהילה ,כמו גם השאיפות למימוש הדקויות השונות של מעמד אזרחי .פרספקטיבה השוואתית חושפת מגוון דגמים. הדגם העיקרי של אמנציפציה יהודית נחקק על ידי מועצת המהפכה הצרפתית בשנת 1791 וקבע שוויון אזרחי ליהודים תושבי צרפת על פי העיקרון שיש להעניק ליהודי כיחיד את מלוא הזכויות והחובות האזרחיות ,וליהודים כקולקטיב אך ורק הכרה כקבוצה דתית .חוק זה הפך להיות הדגם המוביל במדינות מרכז אירופה ומערבה במהלך המאה ה.19- 116 לעומת זאת ,דגם אחר של אמנציפציה התפתח במזרח אירופה במאה העשרים .על פי התנאים של הסכמי השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם ייסוד מדינות מזרח אירופאיות חדשות -כמו פולין שאוכלוסייתה היהודית מנתה כשלושה מיליון איש -ניתנו ליהודים זכויות קולקטיביות כמיעוט; כלומר ,בנוסף לשוויון הזכויות שהוענק לפרטים ,הכירה המדינה בזכויות של אוטונומיה תרבותית ,שכללו גם תחומי שפה וחינוך .המאבק הסיזיפי למען מימוש זכויות מיעוט אלה ,כמו גם למען זכויות פרט ,תסכל את החיים הקהילתיים היהודיים בארצות אלה בתקופה שבין מלחמות העולם .למרות כישלונה של פולין ,בפרט ,לממש את מתן זכויות המיעוט, פעלה למעשה הקהילה היהודית כמיעוט אתני-תרבותי בתוקף רצונה ומשאביה העצמאיים. הקהילות בארצות ,כגון פולין וליטא ,שימרו את שפותיהן ,בעיקר יידיש אבל גם עברית ,פיתחו מוסדות חינוך ותרבות ,ואף קיימו מפלגות-פוליטיות יהודיות שפעלו בזירה הפוליטית של המדינה .בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התאפיינו קהילות יהודיות אלו בקיום מסגרת רחבה מאוד של אוטונומיה אתנית-תרבותית לצד רמה נמוכה של קיום זכויות פרט אזרחיות עקב הפרתן בשל התגברות האנטישמיות וכישלון המדינה להשתית משטר דמוקרטי יציב השומר על זכויות כל אזרחיה. הדגם המתואר לעיל עומד בניגוד בוטה לדגם נוסף של אמנציפציה יהודית ,גם הוא במזרח אירופה .הכוונה לדגם שיצרה המהפכה הקומוניסטית הרוסית ב .1917 -ליהודים בברית המועצות אכן הוענקו זכויות אזרח ,אך רק כפי שהובנו ובאו לידי ביטוי תחת משטר קומוניסטי. יחד עם זאת נשללו מהיהודים באופן שיטתי לא רק זכויות כמיעוט לאומי ,אלא אף זכויות לקיים חיים דתיים ופעילויות קהילתיות אחרות שמהן נהנו יהודים בכל שאר מדינות העולם. אפשר לומר שהמקרה של יהודי ארצות האסלאם מהווה דגם אחר .דגם זה מתייחד בכך שהיה במידה רבה פועל יוצא מהשפעת הקולוניאליזם של מדינות אירופה ,בייחוד של צרפת. לתהליך זה התלוותה פעילותם החינוכית והמדינית של ארגונים מסוימים שנוסדו על ידי קבוצות עילית בקרב יהודי אירופה ,בייחוד אגודת אליאנס ישראלית אוניברסאל (כל ישראל חברים) .הדוגמה המובהקת ביותר הייתה יהדות אלג’יריה שנשלטה על ידי צרפת מאז ,1830 ושבה יושבה אוכלוסיה של צרפתים .ב 1870-הוענק ליהודים באלג’יריה מעמד אזרחי שווה לצרפתים ,אך נבדל מרוב המוסלמים .בדרך זאת ,שהייתה שונה מדרכי תהליך האמנציפציה באירופה ,התקדמות יהודי ארצות האסלאם לקראת שוויון זכויות לא התבטאה בהשתלבות בחברת הרוב ,אלא במעין הסתנפות אזרחית ותרבותית לגורם האירופי-קולוניאלי .היה לכך מחיר כבד ,כי התפתחה עוינות כלפי היהודים מצד הרוב המוסלמי; עוינות שהתעצמה ככל שהרוב הזה ניהל מאבק לאומי למען עצמאות ,והוחרפה עקב הזדהות המוסלמים בכל מדינת המזרח התיכון וצפון אפריקה עם מאבק ערביי פלסטינה נגד הציונות ,וביתר שאת עם מאבק מדינות ערב כולן נגד ישראל. הדגם המוצלח ביותר של אמנציפציה היה זה שחל בבריטניה על רקע התפתחות המשטר הדמוקרטי-פרלמנטארי של המדינה .דגם זה התאפיין בהתקדמות הדרגתית לקראת שוויון זכויות מלא שהושג עוד לפני המאה העשרים ,כאשר השלב האחרון קשור בעניין סמלי בלבד מתן הזכות ליהודי ,אשר זה עתה נבחר לפרלמנט ,לתפוס את מושבו מבלי להישבע ״על פיאמונתו האמיתית של נוצרי״ .הדגם הבריטי שימש תקדים ובסיס חוקתי למתן שוויון אזרחי למהגרים היהודיים שהגיעו לארצות הברית של אמריקה ולארצות אחרות שקמו מתוך המסגרת הבריטית אימפריאלית ,ביניהן קנדה ,דרום-אפריקה ואוסטרליה .כתוצאה מכך אפשר לתאר את התהליך בארצות ה״עולם החדש״ כדגם של ״בתר-אמנציפציה״ .חשוב מאוד להבין את השוני בין הוויית היהודים במדינות ״העולם החדש״ ,בהן נמצא רוב יהודי התפוצות בימינו, לעומת ההוויה ההיסטורית של יהודי אירופה .יהודי קהילות ״העולם החדש״ לא היו צריכים להתמודד עם מאבקים פוליטיים וחוקתיים קשים ועם ויכוחים ציבוריים סוערים בעד ונגד העיקרון שלפיו מגיע ליהודים שוויון אזרחי; תורשה שהזינה בהמשך הזמן ניסיונות חוזרים ונשנים של גורמים אנטישמיים בארצות אירופה לפגוע בזכויות האזרחיות של היהודים ואף לבטלן לחלוטין. אפשר לסווג כקהילות ״בתר-אמנציפציה״ של העולם החדש גם את הקהילות היהודיות באמריקה הלטינית .תנאים של טרום-אמנציפציה חלו ,אמנם,על היהודים הראשונים שהתיישבו באמל״ט בתקופה הקולוניאלית-ספרדית ,אלה היו אנוסים שקיימו את יסודות יהדותם בסתר בשל רדיפות של האינקוויזיציה הקתולית .אולם קהילות יהודי אמריקה הלטינית כפי שמוכרות 117 לנו כיום ,בעיקר בארגנטינה ,באורוגוואי ובברזיל ,התהוו בעצם רק בסוף המאה ה19-לאחר שמדינות אלה השיגו עצמאות .על כן ,צמחו קהילות אלה בתנאים שעונים למעשה על התיאור ״בתר-אמנציפציה״. היסוד הוולונטארי של התארגנות קהילות היהודים הנהנים מזכויות אזרח מלאות בכל ארצות התפוצה בהן נהנים היהודים משוויון מלא כאזרחים ,מתאפיינת ההתאגדות הקהילתית בכך שהיא נעשית לחלוטין מתוך בחירה .כלומר ,כל אדם כפרט חופשי להחליט אם להשתייך לקהילה היהודית בדרך כל שהיא או לאו .על בסיס וולונטארי זה נוצרת בכל קהילה וקהילה רשת של אגודות ,ארגונים ומוסדות המהווה ביחד את המסגרת הקהילתית .אפשר לסווג את התחומים העיקריים של העיסוק והפעילות הקהילתית כדלקמן: תחום הדת המתבטא בראש וראשונה בקהל ( )congregationsשל בתי הכנסת. תחום הצדקה ,העזרה ההדדית ,הסעד והרווחה .תחום זה כולל ,בהיבט פנים קהילתי, קשת של שירותים לפרט ,החל מקבורה (חברה קדישא) וכלה בפעילויות במרכזים קהילתיים ובמועדוני ספורט ,ובהיבט חוץ קהילתי -פעילות רב-גונית למען יהודים במדינות אחרות, במיוחד בכל דבר הקשור למדינת ישראל. תחום ייצוגי המתבטא בהתארגנות ממוסדת למען שמירה על שוויון זכויות ,הגנה בפני אנטישמיות וטיפוח יחסים טובים עם החברה הסובבת על מורכבותה האתנית ודתית. לדוגמה ,וועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה ) ,(Jewish Board of Deputiesהקונגרס היהודי הקנדי ,ה Consistoire-של יהודי צרפת ,הוועד היהודי האמריקני בארצות הברית וארגון ה Delegacion de Asociaciones Israelitas Argentinas DAIA-בארגנטינה. התחום האידיאולוגי המתבטא ,למשל ,בסניפים מקומיים של ארגונים ציוניים בין-ארציים לגוניהם. 118 על אף שמקובל להשתמש במושג ״קהילה״ כאילו מדובר במסגרת כלל-ארצית אחידה -למשל ״קהילת יהודי אמריקה״ -הרי היסוד הוולונטארי של כל רכיבי ההתארגנות של יהודים גורם לכך ,שלמעשה ,אין זה אלא מושג מופשט .בשונה ממה שהיה המצב בטרם עידן האמנציפציה, כיום ,מלבד הסמכות של חוקי המדינה לגבי חיי הפרט היהודי כאזרח ,קיימת רק מעורבות מזערית של השלטונות בענייני ההתארגנות הקהילתית של יהודים .בדרך כלל ,מידת המעורבות שאכן קיימת ,הינה פועל יוצא מהאינטרסים היהודיים עצמם ,ובעיקר בשני תחומים :האצלה של סמכות למוסדות דת יהודיים בדיני אישות ,כגון נישואים וקבורה ,ותמיכה כלשהיא בבתי ספר פרטיים יהודיים .על פי רוב ,תמיכה זו מתבטאת בכיסוי הוצאות עלות למקצועות שחובה ללמדם בכל בית ספר .לפעמים מתחשבות רשויות מס הכנסה גם בהוצאות של הפרט היהודי השולח את ילדיו לבית ספר פרטי מכיוון שבכך נחסכות הוצאות המדינה בעבור החינוך הממלכתי של אותם ילדים .מעבר לעניינים אלה ,מעורבות המדינה בחיי הקהילה של היהודים תלויה בנורמות שקיימות באותה מדינה ביחס ללגיטימיות של מה שמכונה ״רב-תרבותיות״, נושא שנעשה חשוב מאוד בימינו ומעסיק את מנהיגי רוב הקהילות היהודיות בעולם .בהקשר זה ,יש להבחין בין השימוש במושגים ״רב-תרבותי״ ( )multiculturalל״רב-תרבותיות״ ( :)multiculturalismכינוי מדינה כ״רב-תרבותית״ משמעותו -לתאר אותה כמורכבת מהרבה קבוצות אתניות-תרבותיות .לעומת זאת ,כינוי מדינה או ממשלה כדוגלות ב״רב-תרבותיות״ משמעותו -לאפיין אידיאולוגיה או מדיניות ציבורית הנותנות לגיטימציה ,ובמידה כלשהי אף תמיכה ,ליותר מתרבות-אתנית אחת. התומכים ברב-תרבותיות טוענים שריבוי התרבויות מעשיר את חיי כלל האוכלוסייה ומועיל לתפקוד התקין של המדינה המודרנית ,וכי הזכות של כל פרט לשמר את תרבותו שלו הינה השלמה הכרחית לזכויות האדם .לעומת זאת ,מבקרי הרב-תרבותיות טוענים שיש במדיניות זו הפרה של תחושת האחדות הנחוצה לתפקודה התקין של המדינה ולרווחת אוכלוסייתה. בזירה הפוליטית ,קיימת המחלוקת סביב השאלה של זכות המדינה לאסור מנהגים תרבותיים מסוימים הנראים לדעת הרוב כסותרים את ערכיה היסודיים ביותר .בדרך כלל מתמקדת המחלוקת במנהגים ייחודיים ,כגון פוליגמיה ,מילה ,היחס לנשים ,ודברים המסמלים את הבידול התרבותי ,כגון כיסויי ראש מסוימים .ברמה סוציו-פילוסופית עמוקה יותר ,מגוון הדעות נע בין רלטיביזם תרבותי קיצוני ,אשר מתייחס לערכים ומנהגים של כל התרבויות כשווי ערך בקצה האחד ,לבין ההתעקשות העקרונית על ערכים מוחלטים מסוימים הנחשבים כמחייבים לכול בקצה האחר. גורמים המשפיעים על מעמד קהילות היהודים בתפוצות נקודת מבט השוואתית על מעמדן של קהילות יהודיות ברחבי התפוצה מחייבת תחילה הבנה של החברה הסובבת אשר בה מוצאים עצמם היהודים .הגורמים העיקריים אשר יש להתייחס אליהם מתוארים בתרשים הבא: 119 תנאים כלכליים ,פוליטיים משתנים דמות היהודי כ"אחר" בתרבות הרוב ההרכב האתני-תרבותי של החברה פלורליות ממוסדת פלורליות חופשית גרמניה צרפת רוסיה דרגה גבוהה של הומוגניות אתנית 120 בריטניה אוסטרליה ארה"ב ארגנטינה קנדה דרום אפריקה דרגה גבוהה של הטרוגניות אתנית ניצב המשולש מייצג את הגורם התרבותי-הפסיכולוגי היסודי הנוכח בכל מערכות היחסים של כל חברות הרוב כלפי היהודי -תפיסת היהודי כ״האחר״ במובן כל שהוא .בתחום היחסים עם חברת הרוב ,יש הרבה מן המשותף בין כל קהילות היהודים בתפוצות של ימינו .בין המאפיינים המשותפים הללו נכללת ההתייחסות המתמדת ליהודים כאל ״האחר״ הדתי ו/או האתני. בתבנית הקונספטואלית המוצעת כאן ,היחס הזה כלפי היהודי כ״אחר״ מוצג כגורם קבוע המשפיע על מעמד היהודים בכל מקום בו תרבות הרוב יונקת מדת הנצרות או (אמנם בגוון אחר של יחס מפלה) מדת האסלאם .לשנאת היהודים לדורותיה ,המוכרת כ״אנטישמיות״ בעידן המודרני ,יש השפעה מכרעת על עיצוב דמותו של היהודי כ״אחר״ ,אם כי היום השפעתה מתאזנת הודות לנפיצות יחס חיובי כלפי היהדות ויהודים .דיון היסטורי ואנליטי בתופעת האנטישמיות חורג ממסגרת חיבור זה .נסתפק רק בציון העובדה שבכל מדינה ומדינה הדימוי השלילי של היהודי בסמלי תרבות מתאפיין לרוב בתת-מוטיבים ייחודיים אשר צובעים בגוונים שונים את התדמית האוניברסאלית של היהודי כ״אחר״ המובהק. יֶ ֶתר המשולש מייצג את התנאים הפוליטיים והכלכליים המשתנים בהם נתונה אוכלוסיית המדינה .תנאים אלה מושפעים מגורמים ,כגון החוקה של המדינה ,שיטת הבחירות ,יחס המדינה לדת ,התפתחויות בכלכלת המדינה ,כמו גם הנורמות הפוליטיות-תרבותיות הקובעות את המידה של אכיפת ״שלטון החוק״ בפועל .גורמים אלה נתונים להתפתחויות ולשינויים במשך הזמן .בהקשר ההיסטורי של תנאים משתנים אלה יש להבין את המצב המשתנה של כל קהילה וקהילה יהודית בתפוצות. בסיס המשולש מייצג את הדיוקן האתני-תרבותי המקורי והמשתנה של החברה והאופן בו המדינה מתייחסת לאותו הגיוון האתני ותרבותו .בסיס זה קובע את השלב המעצב בייסודה של הקהילה היהודית ואת מהלך התפתחותה .לגורם זה יש השפעה מכרעת על המעמד הקולקטיבי של כל קהילה וקהילה ברחבי התפוצה ,וכתוצאה מכך גם על הדימוי העצמי של היהודים .לפיכך ,גורם הדיוקן האתני-תרבותי הוא מוקד המסגרת הקונספטואלית המוצעת בחיבור זה כבסיס לפרספקטיבה השוואתית על מעמד הקהילות היהודיות בתפוצה היהודית בת זמננו .התרשים ממצב על בסיס זה את המדינות השונות הנידונות במאמר זה. סוגים של פלורליות אתנית-תרבותית בעבר התקיימו מספר קהילות יהודיות בארצות שהיו הומוגניות (אם כי לא באופן מוחלט) מהבחינה האתנית ,למשל ,בגרמניה ובצרפת .לעומת זאת ,היום כל הקהילות היהודיות הגדולות פועלות בקרב חברות המתאפיינות במידה רבה של פלורליות אתנית (כלומר -ריבוי קבוצות אתניות-תרבותיות) .מגמה זו נובעת מזרם הגירה מתגבר ,לא רק מאירופה לארצות ״העולם החדש״ ,כגון ארצות הברית ,אלא גם מאפריקה ומאסיה אל אירופה .תיאור רמתה ואופייה של הפלורליות מאפשרת השוואה מאלפת בין קהילות יהודיות שונות .ניתן לשרטט רצף תיאורטי, החל בקוטב האחד שאפשר לכנותו ״פלורליות חופשית״ וכלה בקוטב האחר ,הנקרא ״פלורליות ממוסדת״ .מדינה המתנהלת על פי הדגם של פלורליות חופשית מתייחסת בניטרליות למציאות של קיום קבוצות אתניות ואינה כופה הבחנות אתניות-תרבותיות .יחד עם זאת ,מדינה שכזו גם אינה מביעה מורת רוח כלפי השלמה אתנית תרבותית (למשל ,בתחום של חינוך והוראת לשונות בבתי הספר) כל עוד השלמה זו אינה נעשית על חשבון המדינה .לעומת זאת ,מדינה המתנהלת על פי הדגם של פלורליות ממוסדת מתאפיינת במיסוד של הבחנות בין הקבוצות האתניות השונות ,אם בכוח הכפייה של חוקי המדינה ואם על ידי נורמות מושרשות ומקובלות בפועל (או שתיהן גם יחד) .ניתן למקם בקוטב הזה את מדינת פולין ,בה שכנה הקהילה היהודית 121 החשובה ביותר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם .לעומת זאת ,כבר באותה תקופה ניתן למקם את ארצות הברית של אמריקה במקום קרוב לקוטב של פלורליות חופשית. קהילות יהודיות במצב של פלורליות אתנית-תרבותית חופשית התפתחות החברה בארצות הברית מהווה דוגמה מובהקת ביותר להיווצרות דגם המתקרב לקוטב הפלורליות החופשית .להתפתחות זו הייתה השפעה גדולה על מעמד היהודים כישות קיבוצית באמריקה .הקהילה היהודית בארצות הברית ,המונה כ 5,200,000-נפש ,היא הגדולה שבקהילות היהודיות בתפוצה היהודית בת זמננו ,ומעמדה משמש ,אפוא ,תקן עיקרי שכל שאר הקהילות נמדדות ונבחנות על פיו. כפי שכבר צוין לעיל ,יהדות ארצות הברית התפתחה בתנאים של בתר-אמנציפציה .כלומר, בשונה מהנסיבות בארצות אירופה ,כמעט מראשית הגעתם של יהודים לא היה צורך להיאבק למען אמנציפציה ,ובהמשך היה פחות צורך להיאבק כנגד כוחות אנטישמיים שביקשו להחזיר את הגלגל אחורה ולבטל את האמנציפציה .לפיכך ,מההתחלה ,נהנו יהודי ארצות הברית מזכויות אזרח ,אך יחד עם זאת קיבלו ברצון את מרותה התרבותית של החברה ,שהייתה בעיקרה דוברת אנגלית ופרוטסטנטית .ארצות הברית נוסדה על עקרונות חוקתיים שהפרידו בקפדנות בין המדינה לדת .לעומת זאת ,הנהגים המקובלים של החברה האמריקנית כיבדו הזדהות דתית נוצרית ואף עודדו אותה .כך תמיד היה .כבר באמצע המאה ה ,19-כאשר המלומד הצרפתי המפורסם ,אלכסיס דה-טוקוויל ,בחן את אופי החברה בדמוקרטיה האמריקנית, הוא מצא כי היא מתאפיינת בדתיות מובהקת .על רקע זה נכללה הדת היהודית בהכרה ובכבוד הרב שרוחשת החברה האמריקאית לדת בכלל .הכרה זו מתבטאת באימרה הנפוצה שכל בני ארצות הברית יונקים ממורשת ״יהודו-נוצרית״ חובקת כל. בנסיבות אלו ,ייצוג-עצמי כעדה דתית המקבילה לעדות הדתיות הנוצריות שימש כאמצעי המתאים ביותר ליהודים .זאת גם הסיבה שהמציאות ההיסטורית והתיאולוגית של היהדות כדת אתנית מיסודה טושטשה ,כדי שמידת האתניות בדת היהודים לא תיראה כשונה וחורגת ממידת האתניות הכרוכה ,למשל ,בקתוליות של האירים-האמריקנים או האיטלקים-האמריקנים. 122 גלי ההגירה הגדולים לאמריקה ,בעיקר מאירופה (כולל הגירת יהודים) ,הפכו את האוכלוסייה בארץ זו להטרוגנית יותר ויותר .בראשית המאה העשרים הייתה ציפייה כי תהליך ״כור ההיתוך״ ייצור חברה הומוגנית מבחינה תרבותית ואזרחית וימחק את ההבחנות האתניות .הרעיון של ״פלורליזם תרבותי״ התעורר רק במהלך המאה העשרים ,כאשר התברר כי נשמרות ההבחנות האתניות .אבל אלה שדגלו ברעיון זה לא התכוונו לאוטונומיה תרבותית מקיפה בתמיכת המדינה ,אלא רק להכרה בערך המוסף של השלמה אתנית-תרבותית מתוך בחירה .תפיסה זו צברה תנופה עקב מגמה חדשה של חיוב-עצמי מופגן שביטא הציבור האפרו-אמריקני במהלך מאבקו למען זכויות אזרחיות מאמצע המאה העשרים. הצלחת המאבק האפרו-אמריקני הצמיחה מדיניות ממלכתית של ״אפליה מתקנת״ .מנקודת הראות של היהודים היו לכך חסרונות וגם יתרונות .מחד גיסא ,פגעה מדיניות זאת בעיקרון שקידום השכלתי וכלכלי ניתנים אך ורק בזכות כישרון אישי; עקרון שתרם רבות לרווחתם של היהודים ולניעותם כלפי מעלה בסולם החברתי .מכיוון שיהודי אמריקה כבר היו מעורים היטב בתוך המעמדות הסוציו-אקונומיים הגבוהים של החברה ,התייחסו אליהם כשייכים לאלה אשר ״יש להם״ )״the haves״( לעומת אלה אשר ״אין להם״ (״the have-nots״) .מאידך גיסא, גברה הלגיטימציה לייצוג העצמי של הקהילה היהודית כישות בעלת מאפיינים אתניים ולא רק דתיים .מודעות אתנית זו כללה תחושת שייכות ל״עמיות״ היהודית (״peoplehood״) בכלל והזדהות עם מדינת ישראל בפרט. לסיכום ,ניתן לתאר את ההשפעה המעצבת של הפרופיל האתני-תרבותי המשתנה הזה (הבסיס של המשולש בתרשים לעיל) כך :הקהילה היהודית זכתה למעמד מקובל ומכובד כעדה דתית ,המוכרת כבעלת מגוון תפקודים אתניים-תרבותיים ,החל מחינוך יהודי פרטי וכלה בשתדלנות פוליטית המונעת על ידי הזדהות עם עמיות היהודים ברחבי העולם ובעיקר במדינת ישראל .תפקודים אלה נהנים מלגיטימיות על בסיס ההכרה שהיהודים מקיימים אותם מתוך בחירה ,ושהם משלימים ,ולא מחליפים ,את ההתנהלות האזרחית והתרבותית של כלל החברה האמריקנית .ניתן לטעון שמקרב יהודי התפוצה בת זמננו ,יהודי אמריקה הם החופשיים והמשולבים ביותר בחברת הרוב ,הן כקהילה והן כאזרחים פרטיים .בין גילויי התופעה הזאת יש להזכיר את ההתחשבות הממלכתית במועדים של חגי היהדות ,וגם את המזיגה של הרבה יִדיׁש ִאים ,כמו גם מאכלים יהודיים טיפוסיים ,לתוך רקמת התרבות האמריקנית. ָ ביטויים יִ מספר גורמים נוספים הקשורים להתפתחות הפרופיל האתני-תרבותי של ארצות הברית תרמו לקהילה היהודית ״לחוש בבית״ .גורם אחד הוא האופי האמנתי של התודעה הלאומית האמריקנית שאינה מתבססת על נאמנות לקבוצה אתנית אחת בלבד ,אלא על פטריוטיזם מקומי ונאמנות לחוקת המדינה המבטיחה זכויות אדם בסיסיות .נוסף על כך ההפרדה החוקתית בין דת ומדינה תורמת גם היא להכללת היהודים בזהות לאומית אמריקנית חובקת כל. גורם חסר תקדים אחר שהעצים את מעמדם של יהודים אמריקנים הוא המערכת הפוליטית 123 הדמוקרטית האמריקנית כמדינה פדרטיבית הקובעת את הרכב הרשות המחוקקת (הסנאט ובית הנבחרים) ותולה את בחירת הנשיא האמריקני בחבר אלקטורים (.)electoral college הניצחון של מועמד אחד בכל מדינה ממדינות הפדרציה מעניק לאותו מועמד את קולות כלל צירי חבר האלקטורים העומדים לרשות אותה המדינה בה זכה .רצה הגורל שהיהודים יהיו מרוכזים בעיקר באותן המדינות (במיוחד ניו יורק ,וקליפורניה) שיש להן את המספר הרב ביותר של צירים בחבר האלקטורים .משום כך ,מדינות אלה הן ,בדרך כלל ,החשובות ביותר בבחירות הפדראליות .נוסף על כך יש משקל רב לפעילות ההתנדבותית של יהודים בפוליטיקה, לא רק כיחידים ,אלא גם במסגרות של שתדלנות פוליטית מאורגנת .נסיבות אלה מעניקות ליהודים מידת השפעה מרובה ביחס למספרם באופן שאין לו אח ורע באף קהילה יהודית אחרת בעולם. המתואר לעיל מהווה רקע להבנת מאפיינים אחרים של יהדות אמריקה הראויים לציון. ראשון מבין מאפיינים אלה הוא המבנה הארגוני המבוזר והמגוון של הקהילה .יש מי שתיאר זאת כ״כאוס מאורגן״ ( .)organized chaosתיאור זה מיוחד ליהדות ארה״ב בלבד כי בארץ זו מעולם לא נוסדה רבנות ראשית ,ולא נוצר ארגון גג מייצג ,כגון ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה ( ,)Board of Deputiesאו הקונסיסטוריה היהודית ( )Consistoireשל יהודי צרפת (לדוגמאות אלו נתייחס בהמשך) .תחת זאת קיים מגוון של ארגונים חופפים ,ולעיתים יריבים ,הטוענים למעמד מייצג .ביניהם נמנים הוועד היהודי האמריקני (American Jewish )Committeeוהקונגרס היהודי האמריקני ( ,)American Jewish Congressובתחום הדתי- ארגוני הנהגה רבניים וחילוניים של מגוון זרמי היהדות -הזרם האורתודוקסי (על כל גווניו), הקונסרבטיבי ,הרפורמי והרקונסטרוקטיבי הקטן (.)Reconstructionist Judaism יש לציין שמצב של ״כאוס מאורגן״ ,אינו הופך בהכרח את החיים היהודיים לחסרי יעילות ארגונית .אדרבא ,בפועל ״פדרציות קהילתיות״ ( )Community Federationsשהוקמו בכל הערים הגדולות הפכו להיות המחוללים והמתאמים של חיים אתניים-דתיים עשירים ,ומגוון הארגונים היהודיים הצליחו לאחד יהודים למען נושאים ומיזמים בעלי חשיבות עליונה ,החל מתמיכה בישראל וכלה בתמיכה בזכות היציאה של יהודים מברית המועצות לשעבר והעלאת יהודי אתיופיה לישראל. 124 למדיניות הפרדת דת ומדינה בארה״ב ,אשר תמיד זכתה לתמיכה מוצקה של היהודים ,יש השלכות חשובות על חינוך יהודי אתני-דתי .כלומר ,היהודים אינם יכולים לדרוש מהמדינה לתמוך כלכלית בבתי ספר יהודיים ( (Day Schoolsאו לזכות בהנחות מס עבור פעילותם העצמאית בתחום .לכן נופל נטל כבד זה על כתפי הקהילות היהודיות .מצב זה ,וכן גם העובדה שיהודים רבים מעדיפים לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך שמציעה המדינה ,גורמים לכך שאחוז נמוך למדי של ילדים מתחנכים בבתי ספר יהודיים .לפי אומדנים שנעשו על ידי ״המכון לתכנון מדיניות העם היהודי״ בשנת ,2007רק 26% - 25%מכלל התלמידים היהודיים בארה״ב התחנכו בבתי ספר יהודיים ,לעומת 55%בקנדה 65% ,באוסטרליה ו 55% - 50%-בארגנטינה. פלורליות אתנית ממוסדת :השוואה בין יהדות קנדה לבין יהדות ארה״ב רק מספר קטן של קהילות מתקיימות בארצות שכופות וממסדות פלורליות או דואליות, אתנית .לדוגמא -הקהילה היהודית הקטנה שחיה בבלגיה ,מדינה הממסדת דואליות תרבותית ופוליטית של דוברי צרפתית ודוברי פלמית .כן גם קנדה ,המקיימת בסיס אתני-תרבותי דואלי, ויש בה קהילה יהודית המונה כ .350,000-מספר זה כולל מגזר קטן ,אך חשוב ,של יהודים דוברי צרפתית מצפון אפריקה; עובדה שחשיבותה גוברת במחוז קויבק במיוחד בשל משקלו של הרוב הדובר צרפתית. על אף שיהדות קנדה היא בין הגדולות בתפוצות וממשיכה לצמוח,שכנתה הגדולה ,יהדות ארצות הברית ,מגמדת אותה .כיוון שכך ,בעולם היהודי רווחת הנחה מוטעית ,שיהדות קנדה אינה יותר מאשר ספח של יהדות ארה״ב .אין דרך טובה יותר מאשר דיון המשווה בין קהילת יהודי ארה״ב לבין קהילת יהודי קנדה כדי להמחיש את ההבדל בין קהילה הנמצאת בחברה בה נהוגה פלורליות חופשית לבין זו הנמצאת בחברה בה נהוגה פלורליות ממוסדת. אכן ,לחברה הקנדית יש קווי-אופי של פלורליות ממוסדת בכל הנוגע לשני המגזרים המרכיבים אותה -דוברי צרפתית ודוברי אנגלית .כתוצאה מהשניות הצרפתית-אנגלית מאופיינת קנדה בתמימות-דעים ציבורית גבוהה יחסית ,ואפילו במידת-מה של גושפנקה ממלכתית ,הפועלת למען שימור מסורות ומוסדות התרבות של כל קבוצותיה האתניות תרבותיות .בין שני המגזרים, הצרפתי והאנגלי הגדול יותר ,שוררת יריבות היסטורית ,לפיכך לא היו מסוגלים מגזרים אלה, או אף לא מעוניינים להפעיל לחץ מכריע על הקבוצות האתניות האחרות כדי שיתבוללו בתוכם, ובכך נבדלת קנדה מאנגליה וגם מצרפת -שתי ארצות שבהן שררה תרבות שורשית אחת ויחידה .בקנדה לא ניצב האידיאל המכריע של ״כור היתוך״ ,כאותו האידיאל שרווח זמן מה בארה״ב .תחת זאת כונה האידיאל הקנדי כיאות ״פסיפס קנדי״ של שתי תרבויות מייסדות, הצרפתית והאנגלית ,שאליהן הצטרפו קבוצות אתניות-תרבותיות רבות ,כגון גרמנים, אוקראינים ,פולנים ,איטלקים ויהודים .אכן ,קנדים שמוצאם מקבוצות אלו מהווים בערך שליש מכלל אוכלוסייתה של המדינה. 125 המחשה של המציאות הקנדית הזאת אפשר למצוא כבר ב 1969-בדין-וחשבון שהכינה ״הוועדה הממלכתית לענייני שניות הלשון ושניות התרבות״ .מחד גיסא ,הבהיר הדו״ח כי במישור התשתית והחוקה מייצגת החברה הקנדית דואליזם של שתי הקבוצות האתניות המייסדות ולא פלורליזם של כל קבוצות המהגרים .״יידע-נא המהגר אל קנדה״ ,נאמר בדו״ח ,״שהארץ מכירה בשתי לשונות רשמיות ,ושיש לה שתי תרבויות עיקריות ,אשר הולידו שתי חברות -את חברת דוברי הצרפתית ואת חברת דוברי האנגלית ,וזאת בתוך מכלול קנדי המקיף את הכול.״ מאידך גיסא ,מטעים הדו״ח: אל נא ישתמע מן ההשתלבות בחיי קנדה שפלוני מאבד את זהותו האישית ,את סגולותיו המקוריות או את שפת האם ,או תרבות האם שלו ...שירוש פלוני מכור מחצבתו עלול להחריב היבט אחד של אישיותו ולשלול מן החברה את מקצת הערכים שבהם הוא מסוגל למלא אותה... בל יהיה דבר שיניא את הלא-צרפתים ואת הלא-בריטים מהיצמד אל תרבותם המקורית אפילו אחרי שהשתלבו בחיי קנדה .יש לעודד את ההיצמדות אל תרבות המקור ,שכן עשויה החברה ככלל להפיק תועלת מן הדבר. Report of the Royal Commission on Bilingualism and Biculturalism, Book IV: "The Cultural Contribution of Other Ethnic Groups", (Ottawa, 1969), pp. 11, 12. מתוך פרספקטיבה השוואתית אי-אפשר שלא להבחין שאין עוד ארץ כקנדה שבה מעודדים באופן רשמי את הפלורליזם התרבותי ,ויש בה גם מיניסטריון לרב-תרבותיות ומועצה מייעצת לרב-תרבותיות .הפרספקטיבה ההשוואתית הזאת מאפשרת לנו לעמוד על קווי האופי הבולטים של יהדות קנדה .לעומת המצב שתיארנו לגבי יהדות ארה״ב ,בקנדה נוטים יותר לראות בקהילה היהודית -באופן נורמטיבי -קבוצה אתנית-תרבותית בתוך הלאום הקנדי. בהשוואה ליהדות ארה״ב ,העדיפו יהודי קנדה לחנך את ילדיהם בבית הספר היומי המלא ,על פני כל הצורות החינוך היהודי המשלים .יתר-על-כן ,באחדים מבין מחוזות הארץ זכתה תכנית הלימודים החילוניים של בתי-הספר היהודיים היומיים לסיוע ציבורי .מן הבחינה ההיסטורית היה זה במחוז קוויבק שייחוד ״הפסיפס הקנדי״ הפלורלי הטביע את חותמו המובהק ביותר על הקהילה היהודית .המיעוט האנגלי במחוז זה אמנם שימש מסגרת-התייחסות תרבותית לכל יהודי קוויבק (מחוץ לספרדיים שביניהם) ,אולם תוצרי-הלוואי הרב-תרבותיים של השניות התרבותית הצרפתית-אנגלית יצרו סביבה נוחה מאוד להיווצרות חיי קהילה יהודיים יצירתיים. 126 בארה״ב כבר במאה ה 19-הונחו יסודות מוצקים לארגון הקהילתי ולדפוסי עבודת הקודש של בית-הכנסת הרפורמי ,ואילו התפתחות זו לא חלה על יהדות קנדה .מכאן נובעת המסקנה שבסיס המבנה המוסדי של יהדות קנדה היה בעיקרו בבחינת ענף שצמח על עץ יהדות בריטניה, בדומה לבסיסי המבנה המוסדי של יהדות דרום-אפריקה ושל יהדות אוסטרליה .מכאן גם נובעת העובדה כי בתהליך הקליטה במגזר הדובר אנגלית של הארצות האלה נשארו רוב היהודים הללו ,כמוהם כיהודי בריטניה ,בתוך מחנה היהדות האורתודוקסית ,ולו גם מהבחינה הפורמאלית בלבד. הבחנה אחרת בין יהודי קנדה לבין יהודי ארצות הברית נובעת מכך שקנדה הוקמה בזיקה נאמנה לכתר הבריטי ,במסגרת חבר העמים הבריטי ,וארה״ב השיגה את עצמאותה בדרך של מהפכה כנגד האימפריה הבריטית ויצרה אומה אמריקאית על יסוד אמנה חוקתית חדשה. הן דפוסי ההתנהגות הפוליטית והן המבנה המוסדי של יהדות קנדה השתלבו במשטר מדיני שהוסיף לקיים את קרבתו לדפוס המופת הבריטי של דמוקרטיה פרלמנטארית .הגורם הזה הוא אשר קבע כי ליהדות קנדה ייוודע משקל פוליטי-קיבוצי הרבה יותר מוגבל משנודע ליהדות ארה״ב .עליונותו החוקתית של הפרלמנט ושיטת הבחירות הבריטית (שלפיה משגר כל אזור בחירה ציר אחד לפרלמנט) לא אפשרו אותה הגדלה של משקל הבוחרים היהודיים המייחדת את שיטת הבחירות האמריקנית .מן הבחינה החשובה הזאת נשאר מעמדם של יהודי קנדה עד עצם היום הזה קרוב יותר למעמד יהודי בריטניה וארצות חבר-העמים הבריטי .למרות המינוח הצפון-אמריקני הטיפוסי ,שסיגל לו ״הקונגרס היהודי הקנדי״ ,יש לו הרבה יותר מן המשותף עם ״ועד שליחי הקהילות״ של בריטניה ושל אפריקה הדרומית מאשר עם ״הקונגרס היהודי האמריקני״. אף על פי כן אין להפריז בתיאור השוני בין יהדות קנדה לבין יהדות ארצות הברית מפני שמוסדות הקהילה הקנדית מושפעים יותר ויותר ממוסדות השכנה הגדולה .הזרמים הדתיים והפדרציות הקהילתיות בערי קנדה קשורים קשר הדוק למקבילים להם בארצות הברית ,ויש ביניהם חילופין הדדיים של מנהיגי קהילה מקצועיים .כמו כן ,ככל שיהודי קנדה משתלבים ביתר הצלחה בחברה הקנדית וגם שומרים על עצמאותם האתנית-תרבותית ,נראה כי תדמיתם בחברה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהרובד המבוסס ביותר של מגזר דוברי האנגלית .תכניות ממשלתיות לטיפוח רב-תרבותיות מתייחסות כיום בעיקר לשחורים ,לאסיאנים ולילידים המכונים כיום ״העמים הראשונים״ של קנדה .בסופו של דבר ,תנאי הקיום של היהודים בחברה הקנדית אינם שונים מהותית מתנאי הקיום של יהודי ארצות הברית השכנה .יש חוקרים הטוענים כי דווקא מפני שהמדיניות של ״רב-תרבותיות״ הפחיתה את הנפיצות של דעות קדומות גזעניות ואת תחושות הזרות ואי-השייכות ,היא גרמה לכך שמתהווה חברה קנדית פתוחה והומוגנית יותר; חברה שדומה יותר ויותר לזו שבארצות הברית ,בה זהות האזרח ,גם האזרח היהודי, עוברת מנאמנות לתת-קבוצות אתניות לעיסוק ברווחת הפרט. 127 הקהילות היהודיות בדרום אפריקה ובאוסטרליה עיקרי הדברים שנאמרו לעיל על קנדה חלים ,וביתר תוקף ,על המקרה של דרום אפריקה עד לביטול משטר האפרטהייד בשנת .1994בהתאם לפריסת הקשת התיאורטית המוצעת כאן לצורך השוואה ,יש למצב את החברה ,המאוד רב-אתנית של דרום אפריקה ,במקום מאוד קרוב אל הקוטב של פלורליות כפויה וממוסדת .אפריקנים שחורים היוו את הרוב המכריע של האוכלוסייה בזמן שהמיעוט של הלבנים שלט ונהנה מזכויות יתר בכל תחומי החיים .בין משוללי הזכויות נמנו גם מיעוטים גדולים של הודים ו״צבעוניים״ (בני גזע מעורב) .הגזע הוא שקבע בחברה הזאת את גורל האדם מלידה ועד קבורה .מבחינה פוליטית ,בשביל הלבנים ,ואך ורק בשבילם ,הייתה זאת דמוקרטיה פרלמנטארית על פי המתכונת הבריטית ,והיהודים היו חלק מקבוצת הלבנים כמעט בכל אשר נגע לזכויות אזרחיות ושותפות בכלכלה ,בחיי התרבות ואפילו (אמנם במידה מוגבלת) בפוליטיקה של המדינה. אכן ,מהבחינה האתנית-תרבותית הייתה זאת חברה פלורלית מובהקת; הרי אפילו קבוצת ה״גזע״ הלבנה הייתה מחולקת חלוקת-משנה בין אפריקנרים דוברי אפריקאנס (ניב מקומי של הולנדית) לבין דוברי-אנגלית .חלוקת-משנה זאת היא שקבעה את מעמד היהודים בחברה, אף במידה גדולה יותר מאשר קבעה החלוקה בין דוברי צרפתית ודוברי אנגלית בקנדה .זהו ההקשר האתני-תרבותי באמצעותו ניטיב להבין את המאפיינים המייחדים את קהילת יהודי דרום אפריקה .ראש וראשון במאפיינים אלה הוא הכרתם האתנית ,ללא הכרח בלבוש דתי דווקא ,הכרה שמצאה ביטוי בגיבוש מבנה קהילתי מאוד מוצק ומקיף בכלל ,ובעוצמת התמיכה בציונית במיוחד .אכן ,אין עוד ארץ בה התנועה הציונית השיגה מידה כה גדולה של הגמוניה בחיי הקהילה כפי שהשיגה בדרום אפריקה .תנועות הנוער הציוניות פרחו ,ויחסית לגודל הקהילה ,אחוז העולים לישראל מתוך בחירה אידיאולוגית הוא בין הגבוהים בעולם -בערך .20,000גם שיעור הרישום של ילדים ונוער בבתי ספר יהודיים של יום ( )Day Schoolsהגיע לאחוזים הגבוהים ביותר בכל קהילות התפוצה היהודית (יותר מ 85%ב .)2007יש לציין כי הישג זה מומן על ידי מקורות עצמאיים של בני הקהילה ללא תמיכה משמעותית מהמדינה. 128 התכונות הללו מממשיכות לאפיין את הקהילה גם לאחר ביטול משטר האפרטהייד וייסוד המשטר הדמוקרטי החדש ,בו אין הבחנות על בסיס גזע .כיום מטפחת המדינה תודעה לאומית חדשה ופתוחה לרב-תרבותיות; תודעה שבסמלה הסיסמה הנפוצה -״להיות אומת הקשת בענן״ ) .(the rainbow nationאווירה זאת מיטיבה לקהילתיות היהודית המובהקת כמו גם לשותפות המלאה של יהודים כפרטים בכל תחומי החיים במדינה .יחד עם זאת חרדות בתחום הכלכלה ,ניהול מדיניות של אפלייה מתקנת לטובת השחורים ,ומעל הכול ,התפשטות הפשע האלים ,גורמים להתגברות ההגירה של יהודים ,כמו גם של לבנים אחרים .משיא של בערך 118,000יהודים שחיו בדרום אפריקה בשנות השמונים של המאה העשרים ירד מספר היהודים ל 75,000-בשנת .2008כמו כן מושפעת הקהילה ממגמות שינוי בדפוסי זהות יהודית באופן דומה מאוד למגמות המסתמנות בשאר ארצות התפוצה .הבולטת בשינויים היא הפנייה ליתר דתיות אורתודוקסית ,מגמה שיונקת את חיותה מהעוצמה של הזהות האתנית-ציונית הקיימת בקרב יהודי דרום אפריקה ,אך יחד עם זאת תופסת במידה ניכרת את מקומה של התנועה הציונית בחיי הקהילה. הקהילה היהודית באוסטרליה המהגרים היהודים מדרום אפריקה נושאים אתם את התכונות המיוחדות שצוינו לעיל. השפעתם בחיזוק הקהילתיות היהודית במקומותיהם החדשים ניכרת במיוחד באוסטרליה. כיום הם מהווים כבר בערך 10%מכלל היהודים באוסטרליה ,המונים בערך 105,00איש .יוצאי דרום אפריקה נמשכים אל אוסטרליה בעיקר הודות לדמיון שיש בה לתנאי האקלים ולתנאי החיים החברתיים והתרבותיים להם היו רגילים בהיותם חלק מהמגזר דובר -אנגלית בדרום אפריקה. אולם הפרופיל האתני-תרבותי של אוסטרליה שונה מאוד מזה של דרום אפריקה .בהקשר של הקשת התיאורטית המוצעת כאן לצורך השוואה ,יש למקם את החברה בה מוצאת עצמה יהדות אוסטרליה בין בריטניה לבין ארצות הברית ,קרוב לקוטב של פלורליות חופשית. מהבחינה ההיסטורית התפתחה אוסטרליה כמעין פרגמנט הנגזר מהחברה הבריטית ,אך אוכלוסייתה הורכבה בעיקר ממהגרים בני מעמד הפועלים בבריטניה .אוכלוסיית הילידים, שכונו , aboriginesנושל,ה נדחקה לשוליים או הושמדה בידי המתיישבים הלבנים. אוסטרליה הנהיגה מדיניות הגירה מאוד שמרנית כדי לשמור על אופייה הבריטי .מראשית ימי הייסוד של המושבה הבריטית הגיעו אליה גם מעט יהודים מאנגליה .מגמה מובהקת של אנגלו- קונפורמיזם תרבותי אפיינה את היהודים האלה ,ולכך התלוותה התאגדות קהילתית רופפת למדי ואדישות או התנגדות לציונות .יחד עם זאת ,הגיעו כמה יהודים לדרגות ממלכתיות רמות ביותר ,ביניהם סיר אייזיק אייזיקס Sir Isaac Isaacsשהתמנה לתפקיד של Governor General (שפירושו ראשות רשמית של המדינה כנציג מלך בריטניה) ,וג’נרל סיר ג’ון מונש Sir John Monashשהיה המצביא החשוב של הכוחות האוסטרליים במלחמת העולם הראשונה. 129 ההומוגניות הבריטית של אוסטרליה החלה להיחלש רק לאחר מלחמת העולם השנייה ,כאשר שעריה נפתחו לרווחה למהגרים מארצות אירופה ,ביניהן יוון ואיטליה .גל חדש של יהודים ניצולי השואה היגר ,נקלט והשפיע רבות על הקהילה המקומית ,במיוחד לטובת דתיות אורתודוקסית וחינוך יהודי .עקב גלי ההגירה יש הערכה שחמישית מאוכלוסיית אוסטרליה נולדה מחוץ לגבולותיה ,כמחצית באירופה (בעיקר בבריטניה) ,והשאר בארצות אסיה והאזור של אוקיאניה .הגם שהפרופיל האתני-תרבותי הנוכחי של אוסטרליה רחוק מלהיות פלורלי כמו דרום אפריקה או קנדה ,רוח חדשה של רב-גווניות תרבותיות החלה לנשב בשליש האחרון של המאה העשרים .אוסטרליה החלה להכיר רשמית בלגיטימיות של פלורליות תרבותית בקרב אזרחיה ,וממשלתה הנהיגה תוכנית תמיכה בכך. אולם יחסית למדיניות של קנדה בתחום זה ,המדיניות האוסטרלית מתונה למדי .כמו כן, בהשוואה לדיון הפוליטי והציבורי הלוהט בדבר העיקרון של רב-תרבותיות המתנהל כיום בבריטניה ,העיסוק בנושא זה הינו מתון למדי באוסטרליה .מנקודת הראות של הקהילה היהודית ,מידה מתונה זאת של הכרה בזכות של קבוצות אתניות-תרבותיות ,כגון יוונים, איטלקים וויטנאמים לשמר יסודות ממורשתם התרבותי עולה בקנה אחד עם האינטרסים של הקהילה היהודית .אכן ,מתאפיינת כיום הקהילה ביתר עוצמה ארגונית ובטיפוח תודעה של עמיות יהודית בכלל והזדהות עם מדינת ישראל בפרט .יתר על כן ,הקהילה השיגה שיעור גבוה יחסית של רישום לבתי ספר יומיים .לפי האומדן של ״המכון לתכנון מדיניות העם היהודי״, 65%מהילדים והנוער לומדים בבתי ספר אלה ,ובמלבורן -קרוב ל( 75%לצורך השוואה ,הנתון המקביל בבריטניה הוא , 60%ובארצות הברית בערך .)25% בראשית המאה העשרים ואחת ,קהילת היהודים באוסטרליה היא בין הקהילות היחידות בתפוצה שהולכת וגדלה .מעמד הקהילה ביחס לחברת הרוב מבוסס היטב ובטוח .היהודים מעורים מאוד לא רק בכלכלתה ובחיי התרבות ,אלא גם בפוליטיקה .הדבר אמנם קורה לא לפי המתכונת של ארצות הברית ,בה גובר הכוח האלקטוראלי של היהודים מעל ומעבר למשקלם הדמוגרפי הזעיר ,אלא לפי שיטת הבחירות האזוריות של בריטניה וקנדה ,המגבילה את כוחם למספר קטן של סך כל אזורי הבחירה. הקהילות היהודיות של בריטניה וצרפת :אתגר הרב-תרבותיות 130 השוואה בין צרפת ,בה חיים כ 490,000-יהודים ,לבין בריטניה ,בה חיים כ 295,000-יהודים, מספקת עוד דוגמא טובה לחשיבות תפקידו של הפרופיל האתני-תרבותי ההולך ומשתנה בקביעת מעמד הקהילות היהודיות .הן בבריטניה והן בצרפת ישנו הרכב אתני-תרבותי בסיסי שקיבע את הדפוסים הראשוניים לאינטגרציה של מהגרים יהודים ,ועקב כך גם את המעמד והמבנה של הקהילות היהודיות שבנו היהודים .עם הזמן ,הרב-אתניות של שתי החברות הלכה והתגברה עד שבימינו היא משפיעה באופן מאוד משמעותי על מעמד הקהילות היהודיות באנגליה ובצרפת כאחד. הקהילה היהודית המבוססת של בריטניה על אף המשטר המלכותי הרשמי שקיים בבריטניה הרי מדינה זו היא ,כידוע ,הדגם החלוצי של דמוקרטיה פרלמנטרית .האנגלים היוו תמיד את המרכיב האתני העיקרי והמכריע ,אך הכללתם של הסקוטים ,הוולשים והאירים בממלכה העניקה לבריטניה אוכלוסייה רב-אתנית עוד לפני גלי ההגירה הגדולים שנמשכו לאורכה של המאה העשרים .המהגרים האלה ,בעיקרם, הגיעו מאזוריה האסיאתיים והאפריקנים של האימפריה הבריטית לשעבר ,והם אשר הפכו את אוכלוסיית בריטניה לרב-אתנית כפי שהיא כיום; עובדה הניכרת במיוחד בלונדון. שילוב היהודים ועיצוב מוסדות קהילתם קדמה לשלב הרב-אתני החדש בהיסטוריה של בריטניה .כפי שכבר תואר לעיל בחיבור זה ,יהודים השיגו זכויות אזרחיות מלאות בשלבים, תקדים אחר תקדים .מאחר שלאנגליה הייתה (ועדיין יש) כנסייה בעלת מעמד רשמי עדיף הכנסייה האנגליקנית -הענקת זכויות מלאות לקתולים ב 1829-הייתה תקדים חשובשפעל לטובת היהודים .הדבר אפשר שוויון אזרחי לבני הדת היהודית וזכות לפתח את חייהם הקהילתיים .חיים אלה כללו מטבעם היבטים אתניים-תרבותיים מעבר ל״דת״ במובן הנוצרי של המונח. בהקשר זה ,ולחלוטין על בסיס התאגדות מתוך בחירה ,יסדו היהודים ופיתחו את המגוון הרחב של מוסדות קהילתם ,מקהלי בתי-כנסת ואגודות חברה קדישא ועד לבתי-ספר ואגודות ציוניות .מעורבות המדינה הייתה ועודנה מזערית; מוגבלת בעיקר במספר נהלים מוסכמים. נוהל אחד הוא מתן הכרה במוסד של רבנות ראשית על אף שהוא מייצג למעשה את הUnited- Synagogueשהינו רק אחד ממספר התאגדויות של בתי-כנסת .נוהל אחר מתבטא בהכרה (אמנם בלתי -רשמית) בוועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה (Board of Deputies of )British Jewsכגוף המייצג את האינטרסים של הקהילה היהודית ופעילויותיה. אי לכך מעמד היהודים כקהילה הוא במהותו מעמד של מיעוט דתי בדמוקרטיה ליברלית 131 בשלה המעניקה חופש דת ומצפון .המדינה משאירה בידי הקהילה היהודית את ניהול יחסי הגומלין בין האלמנטים האתניים והדתיים הטבועים בזהות היהודים .יחד עם זאת ,בעיני היהודים עצמם ,קשורה סוגיה זו לטבע הזהות הלאומית הבריטית .עדות לתופעה זו אפשר למצוא בוויכוח הפנימי על הציונות שליווה את תולדות יהודי אנגליה .להלן עיקרי הפולמוס: לזהות הלאומית של בני הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה יש לא רק מימד אתני (המכיל אנגלים ,סקוטים ,וולשים וצפון-אירים) ,אלא כרוך בה גם מימד כוללני המסומן על ידי התג ״בריטי״ .מכיוון שכך ,טענו הציונים שהזדהותם האתנית-לאומית היהודית עולה בקנה אחד עם היותם בריטים ,לא פחות מאשר הזדהותם האתנית של הסקוטים או הוולשים .בניגוד לדעה זו ,האנטי-ציונים טענו שהתנאים של מה שכונה בהשאלה״אמנת האמנציפציה״ (the״ ״ ,)emancipation contractמחייבים מבחינה מוסרית את היהודים להשיל כל סממן של לאומיות יהודית ולראות עצמם אך ורק כבני הדת היהודית. בהקשר היסטורי זה ביססה הקהילה היהודית את מעמדה בחברה הבריטית הרבה לפני שבריטניה החלה לקלוט גלי הגירה חדשים ,בעיקר מאסיה ,מאפריקה ומאיי הודו המערבית. הנוכחות ההולכת וגדלה של האוכלוסייה החדשה הזאת יוצרת מציאות רב-תרבותית בבריטניה .בטרם נבחן את ההשפעה של מציאות זו על מעמד הקהילה היהודית ,נערוך השוואה עם ההקשר ההיסטורי שלפיו ביססה הקהילה היהודית בצרפת את עצמה. הקהילה היהודית המבוססת של צרפת בניגוד לאמנציפציה ההדרגתית של יהדות בריטניה ,זכו יהודי צרפת לאמנציפציה במעשה חד-פעמי של חקיקה .חקיקה זו נעשתה על ידי מועצת המהפכה הצרפתית ב .1791-היה זה פועל יוצא הגיוני של עקרונות המהפכה אשר שמו קץ לא רק לכתר ולמעמדות האצולה ,אלא גם לנאמנויות ולבריתות מקומיות ואזוריות וגיבשו את הכול מחדש במערכת מדינית ריכוזית מאוד .עקרונות המהפכה גם חקקו את הקביעה המפורסמת שיש להעניק ליהודים ״כפרטים- הכול ,אך כאומה -מאומה״ .מעמד מוכר זה של היהודים כקבוצה דתית בעיקרה התחזק מאוד כאשר נחקק בשנת 1905החוק שהפריד בין דת ומדינה. 132 המורשת הקולוניאלית של צרפת הייתה שונה מזו של בריטניה .מושבות צרפתיות ,בייחוד באלג’יריה, זכו למעמד של מעין איזור מסופח ל״צרפת הגדולה״ .אופן קליטת המהגרים ,וכפועל יוצא גם הרכבה האתני-תרבותי של צרפת ,היו שונים מאלו של בריטניה .בצרפת הרפובליקנית ,היסוד לזכייה במעמד של אזרח מלא ושווה זכויות לא היה מוצא אתני או גזעי ,אלא קונפורמיות תרבותית. באווירה זו עוצבה דמותה של הקהילה היהודית בצרפת .כמו בבריטניה ,יכול היה הפרט היהודי לבחור שלא להשתייך לקהילה היהודית מחד גיסא ,ומאידך גיסא ,שלא כמו הגישה הבריטית הניטראלית והאדישה כלפי ענייניהם הפנימיים של היהודים ,השתיתה הריכוזיות הרפובליקנית של צרפת פיקוח על מוסדות הקהילה היהודית .לכן זכה מוסד הרבנות הראשית לסיוע כלכלי מטעם המדינה ,ונוסד ארגון מייצג רשמי של הקהילה היהודית -ה .Consistoire-על אף עקרונותיה החילוניים הנוקשים של הרפובליקה נמצאו בתי-ספר יהודיים ראויים למידה של סיוע מהמדינה ,לצידם של בתי-ספר קתוליים פרטיים .בו בזמן ,חשו היהודים לחץ מתמיד מצד המדינה שדחף לדכא את גילויי האתניות היהודית ולהפגין הזדהות עם סמלי הלאומיות הצרפתית .זו הסיבה שהתנועה הציונית בצרפת הייתה חלשה בהרבה מהתנועה בבריטניה. מאותה הסיבה ,כל המאמצים של העילית המבוססת של יהדות צרפת להזדהות עם יהודים מחוץ לצרפת ולסייע לקהילותיהם -כגון פעילותיה של כי״ח Alliance Israelite Universelle -נעשו ברוח של גאווה לאומית צרפתית ובמגמה להפיץ את השפה הצרפתית ואת תרבותה. הרב-תרבותיות הצומחת של בריטניה וצרפת ההגירה רחבת המימדים ממדינות זרות בכלל ,והאחוז הגבוה של המהגרים המוסלמים בפרט, משנים את הפרופיל האתני-תרבותי של בריטניה וצרפת ושל מדינות נוספות באירופה .האנגלים אמנם מהווים עדיין את הרוב המוחלט של אוכלוסיית בריטניה ,אך במספר אזורים במדינה יש כבר ריכוז בולט של מיעוטים אתניים-תרבותיים ,ביניהם מעל למיליון הודים-בריטים ,כשלושת רבעי מיליון פקיסטנים ,חצי מיליון שחורים מהקריביים וכחצי מיליון שחורים אפריקנים .לא פחות מ 52%-מהמאמינים הלא-נוצריים הינם מוסלמים. ההומוגניות של החברה הצרפתית אותגרה אף יותר על ידי אוכלוסיית המהגרים .ההערכה גורסת שמתוך אוכלוסייה כוללת של כ ,58,260,000-בערך 5,864,000נולדו מחוץ לגבולותיה של צרפת ,ועוד 510,000נולדו בצרפת כנתינים זרים .רובה של אוכלוסייה חדשה זו הינה מוסלמית, בעיקר מצפון אפריקה .אומדן שמרני עומד על כ 4,155,000-איש( .לפי A.L. Hargreaves, Multi-Ethnic France: Immigration, Politics,Culture )&Society, New York, 2007, p.31 כתוצאה ממציאות אתנית-תרבותית חדשה זו בבריטניה ובצרפת עלה על פני השטח שיח עז ונוקב אודות רב-תרבותיות .שתי המדינות ניצבות בפני בעיות חמורות הקשורות לכישלונות בתחום האינטגרציה החברתית וחוסר שוויון בגישה להשכלה ולתעסוקה ,כמו גם אי-התאמות 133 בין מה שנתפס כמנהגים תרבותיים זרים שנוגדים ערכים מקודשים של חברת הרוב .הדאגה הבסיסית היא זהה :איך לישב שוני תרבותי עם שלמות הלאום .האם על המדינה להגדיר מחדש את עצמה כרב-תרבותית ,ואם כן ,מה יהיה פירוש הדבר להלכה ולמעשה? ליבת השיח אודות רב-תרבותיות בצרפת עוסקת ביחס בין פולחן הדת לבין מחויבותה החוקתית של הרפובליקה לחילוניות ממלכתית ( .)laïcitéזו הסיבה שבגללה סממן תרבותי כמו כיסוי הראש הנהוג אצל תלמידות מוסלמיות אדוקות בבתי-ספר של המדינה -הפך לסוגיה כה שנויה במחלוקת שכתוצאה ממנה חל איסור על נוהג זה .העילית הפוליטית בצרפת עדיין אינה רואה בעין יפה ביטויים של תרבויות זרות .היא מניחה שלשם הטמעה תרבותית של מהגרים המגיעים ממגוון רקעים אתניים-תרבותיים ,ניתן להסתפק בהנחלת השפה הצרפתית ובהענקת זכויות וחובות אזרחיות שוות. אם בצרפת ה laïcité-הפך להיות המרכיב העיקרי של ליכוד חברתי ,הרי שבבריטניה הסתפחות דתית אינה נחשבת מזיקה .אנגליה משמרת את הראשוניות הממוסדת של הכנסייה האנגליקנית ומכבדת את תפקידיהן החברתיים והמוסריים של הכנסיות .קיום כיסי תרבות של מיעוטים אינו מערער את בטחון העילית הפוליטית הבריטית ,הרגילה בהם בשל מורשתה הקולוניאלית. הרי פקידים קולוניאליים שלטו במושבותיהם על ידי שימור הבידול שבינם לבין ״הילידים״, בעוד שתהליך ״תירבות״ אותם הילידים נעשה באמצעות אכיפת סדר אזרחי ועיצוב מוסדות לפי דגם מוסדות בריטיים .על רקע זה ,הדרך הבריטית הטיפוסית לשילוב מהגרים הייתה סובלנית כלפי מיעוטים אתניים-תרבותיים ,אך שימרה את הבידול החברתי וטיפלה בבעיות אינטגרציה באמצעות חוקים המסדרים מה שמכונה ״יחסים בין-גזעיים״ ()race relations נאותים .דאגתה העיקרית של בריטניה היא לשמר סדר ציבורי ולאו דווקא למוסס מיעוטים. השלכות שיח הרב-תרבותיות על הקהילות היהודיות 134 יש להבין את מעמד הקהילה היהודית כיום בבריטניה ובצרפת ,בהקשר של הפרופיל האתני- תרבותי שתואר לעיל .למציאות הרב-תרבותית ולשיח אודות רב-תרבותיות השפעה דו-משמעית על היהודים .מצד אחד ,מכיוון שניתנת לגיטימציה לביטויים אתניים-תרבותיים יהודיים ,המימד האתני הטבוע בחיי הקהילה היהודית אינו צריך יותר להיות מוסתר או מוסווה בלבוש דתי לכאורה .עד לגבול מסוים ,האינטרס של היהודים בעידוד רב-תרבותיות עולה בקנה אחד עם זה של המוסלמים .למשל ,קהילות יהודיות ,כמו אלה המוסלמיות ,מתנסות מידי פעם בביקורת על מנהגים מסוימים ,כגון שיטת השחיטה היהודית הכשרה .המבקרים טוענים ששיטה זאת סותרת נורמות תרבותיות ומוסריות של חברת הרוב .בנוסף לכך ,מדיניות של רב-תרבותיות מפיגה חששות של מיעוטים ,לרבות המיעוט היהודי ,מפני האשמות של נאמנות כפולה. מצד שני ,יהודים רבים נוטים להסכים עם מבקרי המדיניות הרב-תרבותית .הם טוענים שהיא מובילה לרלטיביזם מוסרי השוחק את הסולידאריות הלאומית עד כדי חתירה תחת יסודות המדינה עצמה .הם טוענים עוד שהצבת דרישות רב-תרבותיות קיצוניות לא הדריכה מעולם את דרכם של היהודים אל ההשתלבות בחברת הרוב תוך כדי שימור ייחודם האתנית-תרבותי. מכיוון שהלגיטימציה של קיום הקהילות היהודיות קדמה להיווצרות המציאות הרב-תרבותית החדשה ,ומכיוון שיהודים התבססו והגיעו ,באופן יחסי ,לרווחה כלכלית ומקצועית ,הקהילה היהודית מזוהה עם חברת הרוב יותר מאשר עם מיעוטים שהיגרו לאחרונה .לכן ,אופן ניהול מערכת יחסים עם קבוצות אתניות-תרבותיות אחרות הפך להיות מקור לדאגה בקהילות היהודיות .המצב הוא בעייתי מכיוון שהיהודים מזוהים עם מדינת ישראל ,בו בזמן שהמוסלמים, שיש להם משקל רב בקרב המיעוטים האתניים-תרבותיים החדשים ,הנם שותפים לעוינות הערבית כלפי המדינה היהודית .עוינות כלפי ישראל מצטלבת עם עוינות כלפי יהודים שאינם נתפסים כאחים-קורבניים ,אלא כחלק מהרוב המיוחס .תסמונת זו היא חריפה ביותר בצרפת ומתבטאת לעתים אפילו בהתקפות אלימות על יהודים .מצב זה גורם לכך שלא מעט יהודים מאבדים את תחושת הביטחון שהייתה להם כבני-בית בצרפת. יהדות ארגנטינה: קהילה בתוך חברה פלורלית במדינה חד-תרבותית מספר היהודים בארגנטינה נאמד בכ 184,000-מתוך 393,000בכל היבשת של דרום אמריקה, מרכז אמריקה והקריביים .כפי שכבר צוין לעיל ,בתקופה הקולוניאלית לא זכתה היהדות לקיום לגיטימי .אולם ההגירה היהודית הגדולה החלה רק מסוף שנות השמונים של המאה ה, 19-כאשר ארגנטינה כבר הייתה רפובליקה עצמאית .הם באו בעיקר ממזרח אירופה ,אך גם מארצות הבלקן ומצפון אפריקה .בהקשר לפרספקטיבה ההשוואתית המוצעת בחיבור זה ,יש מצב פרדוקסאלי במאפיינים של החברה בה מוצאת את עצמה הקהילה היהודית של ארגנטינה .מצד אחד ,נחשבת ארגנטינה כמדינת מהגרים מובהקת ,מאז כינונה ,היגרו לארגנטינה במספרים גדולים ,אוכלוסיות בעיקר מספרד ומאיטליה ,אך גם מצרפת ,מגרמניה ,מקרואטיה ,מארצות הבלקן וגם מארצות המזרח התיכון .מצד שני ,התודעה הלאומית של ארגנטינה מתבססת באופן כמעט בלעדי על זהות ספרדית-קתולית .אמנם ,במהלך ההתפתחות ההיסטורית של 135 המדינה נאבק המגזר הליברלי של העילית הפוליטית והחברתית למען יסוד משטר רפובליקני, משוחרר משלטון מלכותי ספרדי-קתולי .כמו כן יש לציין שבזמננו ,מאז הדיקטטורה הרצחנית של השנים ,1983 -1976עברה ארגנטינה שינויים רבים; למשל ,תיקונים לחוקה בשנות ה90- ביטלו את הצורך בהשתייכות לדת הקתולית כדי להיבחר לנשיא וסגן נשיא .אף על פי כן נשמרה הקתוליות כרכיב טבוע בתודעה הלאומית .נוצרה זהות לאומית דוברת ספרדית ומקושרת לקתוליות ,שלה יש השפעה מובהקת ביצירת תודעה של אחידות והומוגניות ארגנטינאית. בהשוואה לקנדה ,לבריטניה ולצרפת ,אין בארגנטינה חשיבות ממשית לשיח בדבר רב- תרבותיות .ברצף ההשוואתי תוצב ארגנטינה לצידה של ארה״ב בקרבת הקוטב התיאורטי של פלורליות חופשית ולא בקרבתה של קנדה בעלת הפלורליות הממוסדת .כלומר ,כמו בארה״ב, רשאיות כל הקבוצות האתניות-תרבותיות בארגנטינה לשמר את זהותן התרבותית המקורית באמצעים ,כגון התאגדות קהילתית ובתי ספר .יחד עם זאת ,פעילויות אלו מתרחשות מתוך בחירה ומבלי סיוע מטעם המדינה ,אך לא התאפשרה תחושת השתייכות ללאום הארגנטינאי המשתווה בעוצמתה לתחושת ההשתייכות של יהודים ללאום האמריקאי. מהבחינה הזאת ,למצבה של קהילה זו יש קווי דמיון המזכירים דווקא את מצבם של קהילות ״העולם הישן״ האירופאי .תופעה זו משתקפת ,בין השאר ,בהתפתחות הארגונית של הקהילה היהודית אשר הלכה בעקבות הדגם המסורתי של קהילות יהודי פולין וליטא בתקופה שבין שתי מלחמות העולם .למשל ,בארגנטינה ,התנהלו מפלגות פוליטיות יהודיות ,בין אם ציוניות או לאו ,ביריבות אלקטוראלית במסגרת מוסדות גג של הקהילה בדומה להתנהלותם בפולין וליטא .תופעה זאת לא התקיימה בקהילות דוברות אנגלית בעולם החדש .יתר על כן ,בדומה למה שהיה בארצות אירופה ,בעיני העילית החברתית והפוליטית הדומיננטית של ארגנטינה העיב צל של ספק על הלגיטימיות שבחיבור בין הזהות היהודית והזהות הארגנטינאית .כלומר, בהוויה ההיסטורית של יהודי ארגנטינה לא הייתה יכולת לממש תחושה של שייכות לאומית מלאה יחד עם קיום אתני-תרבותי שונה ,באותה מידה כפי שהיא אכן התאפשרה בצפון אמריקה .אם נשווה במבט היסטורי את מצבם של יהודי ארגנטינה למצבם של יהודי צפון אמריקה ,נמצא שגבולות הלגיטימיות להיות שונה נטו להיות צרים יותר בארגנטינה. 136 תרמה לכך העובדה שבארגנטינה לא נוצרה תרבות פוליטית יציבה של דמוקרטיה ליברלית. ההיררכיה של הכנסייה הקתולית נשארת גורם משפיע בליבת התודעה הלאומית הארגנטינאית במיוחד ביחסיה האינטימיים עם העילית הצבאית .דבר זה ניכר היה בתקופת בחירות בהן נבחר חואן פרון בתמיכה מפורשת של הכנסייה ,כמו גם בתקופת הדיקטטורה הצבאית של שנת 1966ובימי הדיקטטורה של השנים ,1983-1976כאשר היררכיית הכנסייה תמכה בגנרלים שהובילו הפיכה צבאית ושיזמו מעשי זוועה נגד הציבור הארגנטינאי. לפיכך ,במידה מסוימת של דמיון למה שעבר על היהודים בתקופה שבין המלחמות בפולין ובמספר מדינות אחרות באירופה ,יהודי ארגנטינה נהנו אמנם מזכויות אזרח מלאות ,אך סבלו מתוצאות הלוואי של תנאי קיום בדמוקרטיה בלתי יציבה .הציבור הארגנטינאי התנסה בתקופות חוזרות ונשנות של משטר דיקטטורי .בין אלה היו משטרו הפופוליסטי של חואן פרון באמצע המאה העשרים והמשטר הטראומטי של הגנרלים בשנות ה 70-של המאה העשרים; תקופה שבה כאלפיים יהודים צעירים היו בין כ 15,000-קורבנות ש״נעלמו״ .בנוסף ,בתקופה האחרונה אין עוד קהילה יהודית בעולם שסבלה מהתקפה אלימה כמו זו שכוונה נגד בניין ארגון הגג הקהילתי -AMIA-ביולי .1994כפי שידוע כמעט בוודאות ,הייתה זו התקפת טרור שתוכננה על ידי אויבים מזרח-תיכוניים של מדינת ישראל ,אך סביר להניח שהיו שותפים מקומיים .הטיפול הלוקה בעניין של הרשויות הארגנטינאיות הבהיר שוב כיצד מעמד הקהילה היהודית בארגנטינה הוא פחות בטוח משאר הקהילות בארצות ״העולם החדש״. לאור הנסיבות הללו ניטיב להבין תכונות ייחודיות אחרות ראויות לציון בתולדות קהילה זו. אחת מהן היא עוצמתה הניכרת של ההזדהות האתנית-חילונית בקרב היהודים .תכונה זאת התבטאה בשימור השפה והתרבות היידישאית במשך זמן יותר ממושך מאשר היא נשמרה בקהילות דוברות אנגלית ,בקיומם של בתי-ספר יהודיים חילוניים ,ומעל הכול ,בחיוניות הבולטת של התנועה הציונית לגווניה הרעיוניים .זו גם הסיבה שמספר העולים מארגנטינה לישראל ,כ ,66,500-הוא בין הגדולים ביותר מכל קהילות העולם החדש .יחד עם זאת ,קיומה של ישראל מסייעת ליהודים להיראות פחות שונים ממיעוטים אתניים-תרבותיים אחרים בארגנטינה בכך שהיא מספקת תג זהות של מדינת-אם ( )madre patriaשחסר היה רק ליהודים לפני היווסדה של מדינת ישראל. בתחום של הדת ,עוד תכונה של יהדות ארגנטינה הראויה לציון היא התמדת זיקתה לאורתודוקסיה ביהדות .גל ההגירה היהודי המעצב ממזרח אירופה לא נתקל ביהדות רפורמית ממוסדת כפי שקרה בארה״ב ,צורה לא-אורתודוקסיות של יהדות -היהדות הקונסרבטיבית רק במחצית השנייה של המאה העשרים ,וזאת כתוצאה מיוזמות שמקורן ביהדות ארצותהברית. בכל זאת ,יש להדגיש גם שיהודי ארגנטינה ,כפרטים ,כמו יהודים בכל מדינה אחרת בימינו, משולבים היטב בחייה הכלכליים ,האזרחיים ,הפוליטיים והתרבותיים של המדינה .בזכות ההשפעה החזקה של רבנים וארגונים יהודיים צפון אמריקניים ,מגמת ההתפתחות הקהילתית 137 היא לעבר אימוץ דפוסי ההתארגנות וההזדהות של יהדות ארצות הברית .הביטוי הבולט ביותר לכך היא הנטייה הגוברת של יתר דתיות .אכן ,ברחבי התפוצה היהודית מסתמנת אחידות הולכת וגוברת בדפוסי ההתארגנות הקהילתיים ואופני ההזדהות של יהודים ,ובעניין זה יהדות ארגנטינה אינה יוצאת דופן. קהילות יהודיות מתחדשות :יהדות רוסית ויהדות גרמנית יהודי הפדרציה הרוסית יצרו קהילה מתחדשת בתוך אוכלוסייה יהודית אשר מימדיה הדמוגרפיים אינם ברורים בשל ההיקף האדיר של נישואי תערובת .אומדנים משתנים בהתאם לקריטריונים המיושמים על ידי חוקרים שונים כדי לקבוע מיהו אדם יהודי .בהתאם לקריטריון הרחב עד מאוד של חוק השבות הישראלי ,זה הקובע שאיש או אישה (או בן או בת הזוג) אשר אימם או סבתם יהודיות ,יש ברוסיה כמיליון יהודים .בהתאם לקריטריונים צרים יותר ההערכה היא שיש בה כ 350,000-יהודים. ברית המועצות הייתה מדינה רב-לאומית בה הרוסים היו דומיננטיים .הפדרציה הרוסית החדשה עדיין מכילה אוכלוסייה רב-אתנית גם לאחר התפרקות ברית המועצות וייסודן של מספר מדינות לאום אתנית-תרבותיות פורשות ,כגון אוקראינה ובלרוס .בהקשר ההשוואתי שלנו ,ניתן לתאר את החברה של הפדרציה הרוסית כפלורלית מהבחינה האתנית-תרבותית. זאת מדינה בעלת צביון לאומי רוסי הגמוני ,אך מורכבת מקבוצות אתניות רבות .בני הקבוצות האתניות האלה מפוזרות ברחבי המדינה ,אך יחד עם זאת המבנה הפדראלי מספק יחידות טריטוריאליות בשביל הקבוצות האתניות העיקריות .אולם היהודים אינם אחת מהקבוצות הנהנות מבסיס אתני-תרבותי טריטוריאלי בתוך הפדרציה הרוסית. בניגוד למצב שהיה בבריה״מ ,בה התבטלו כמעט לחלוטין החיים הקהילתיים ,היהודים כיום חופשיים ,לא פחות מיהודי ארצות הברית ,להתאגד במסגרות קהילתיות .לעומת זאת, בשעה שבארה״ב יהודים נתפסים בעיקרו של דבר כקבוצה דתית ,הרי יהודי רוסיה ,כמו גם בני מיעוטים אתניים אחרים ,נתפסים בעיקרו של דבר כבני יחידות לאום .אולם התאמתם להגדרה של שייכות אותנטית לאומה הרוסית ,אומה אשר צביונה מוגדר על ידי הרוב האתני הרוסי ,אינה מובנת מאליה. 138 לפיכך ,זהותם של יהודי רוסיה מתאפיינת פחות בסממני דת מאשר בתחושת גאווה לאומית ובהכרה שיש להגן על תחושה זו ולכבדה .במובן מה ,זהות זו מהווה מענה לתחושת הניכור מהזהות הלאומית-רוסית שנשארת חסומה בפני יהודים .מכאן ניתן להבין מדוע ערכים ,כמו איסור נישואי תערובת וקיום מצוות דתיות ,אינם עומדים בראש מעייניהם של היהודים ,לרבות אלה הבוחרים להשתייך למסגרת הקהילה המאורגנת המחודשת. תסמונת זו מושרשת בעברה הסובייטי של יהדות רוסיה .בעקבות מלחמת ששת הימים הונחה תשתית להופעתה של מודעות עברית-ציונית חדשה שהובילה להקמת תנועה מחתרתית בעיקרה .תנועה זו החלה את דרכה ביוזמתה של עילית קטנה שצמחה בקרב יהודי רוסיה. עילית זאת שאפה לפתרון בעיית הזהות היהודית המדוכאת באמצעות הדרישה לרפטריאציה, כלומר ״החזרה למולדת״ הלאומית ,שהיא מדינת ישראל .התודעה היהודית המחודשת שנוצרה כבר בתקופת ברית המועצות הלכה והתעצמה ברוסיה בעידן הפוסט-סובייטי בעידוד פעילות חינוכית נמרצת של הסוכנות היהודית-הסתדרות ציונית .לעומת זאת ,לאחר שהיגרו כמיליון וחצי יהודים ,רובם לישראל ,מתחזקת פעילותם של גורמים שאינם דווקא ציוניים ,אלא בעיקר דתיים-חרדיים שונים ,ביניהם ארגון חב״ד .במקביל ,ככל שהמצב הכלכלי והפוליטי משתפר או לפחות מתייצב ,נשארת אומנם הזיקה למדינת ישראל יסוד מכובד בזהות של הרבה יהודים, אך הדחף לעלייה הולך ופוחת. ההתארגנות הקהילתית המתאפשרת כיום מחזירה ליהודים את היכולת ,שאבדה להם בתקופה הסובייטית ,לבטא את האינטרסים הקיבוציים שלהם .קיימת כיום התארגנות ופעילות קהילתית ענפה מאוד ,אם כי מאורגנת לרוב באמצעות יוזמות ותמיכה שמקורן בישראל ובארצות הברית .יש יותר מחמש מאות ארגונים יהודיים ברחבי רוסיה ,ויש גם ארגונים כלל- ארציים ,כגון הקונגרס היהודי הרוסי שנוסד ב ,1996-המנסים לקשר בין הארגונים המקומיים. המוסדות היהודיים החיצוניים הפועלים בקרב יהודי רוסיה כוללים את הסוכנות היהודית, אשר תכליתה לקדם פעילויות תרבותיות וחינוכיות במטרה לעודד ולארגן עלייה לישראל ,ואת ה ,American Jewish Joint Distribution Committee-ארגון שהחל את פעילותו ברוסיה כבר בשנות ה 20-של המאה הקודמת .מאפיין בולט מאוד של ההתארגנות הקהילתית הוא התפקיד החשוב שממלאים תורמים עשירים פרטיים ,המכונים ״אוליגרכים״ ,ביניהם כאלה החיים מחוץ לגבולותיה של רוסיה .הם מסייעים בארגון ,בניהול ובמימון מוסדות ומרכזים קהילתיים רבים. 139 הקהילה היהודית המשוקמת של גרמניה אין עוד קהילה יהודית שעברה שינויי מעמד וטרנספורמציות כה קיצוניות וטראומטיות כפי שעברה יהדות גרמניה במהלך המאה העשרים .לאחר שהיהודים השיגו זכויות אזרחיות ועלו לפסגות של השתלבות בחיים האזרחיים והתרבותיים של המדינה ,התנפצו חייהם בידיו השטניות של המשטר הנאצי .הקהילה הקודמת ,היצירתית והפורחת באופן כה יוצא דופן, עוצבה מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה בערך 600,000כאשר היטלר עלה לשלטון ב.1933- הקהילה המשוקמת ,שמונה בערך ( 110,000המהווה כ 0.12%-מכלל האוכלוסייה בת 82מיליון נפש) נמצאת עדיין בשלב ראשוני של גיבוש .היא מורכבת מאוכלוסיית מהגרים חדשה ,רובה מבריה״מ לשעבר ונעדרת כל רקע תרבותי יהודי .רבים מחבריה נשואים בנישואי תערובת או צאצאים של זוגות מעורבים. מהפרספקטיבה ההשוואתית של קהילות בנות זמננו ,המאפיין הבולט ביותר של הקהילה החדשה בגרמניה הוא מעמדה המועדף באופן יחסי על פני מהגרים אחרים וכן התלות הרבה בסיוע הממשלתי .על מנת להעריך את משמעות הדבר ,יש קודם כל להסתייע בתיאור התפיסה הגרמנית של מושג האזרחות ושל היחס כלפי מהגרים זרים .כתוצאה מהגירה וכניסה של מיליוני עובדים זרים ,בעיקר מטורקיה ,הפרופיל האתני-תרבותי של גרמניה הולך ומשתנה .אף על פי כן ממשיכה גרמניה ,גם כיום ,להגדיר עצמה כמדינת לאום הומוגנית מבחינה אתנית- תרבותית .לעומת בריטניה וצרפת ,שבהן רוב המהגרים וצאצאיהם משיגים אזרחות ,רוב המהגרים בגרמניה נשארים ( Auslënderזרים) ,והמעמד החוקי של זרים נטולי אזרחות עובר מדור לדור .לאור המצב הזה ,לא עומדים בפני המפלגות הפוליטיות בגרמניה סוג הלחצים האלקטוראליים הנוגעים לבעיות של רב-תרבותיות כפי שעומדים בפני המפלגות בבריטניה או בצרפת .גרמניה נשארת באופן רשמי חד-תרבותית ,והשיח אודות רב-תרבותיות מתמקד יותר בשילוב המהגרים כפרטים מאשר בשימור שפות ותרבויות המיעוטים. 140 אזרחות גרמנית נקבעת בעיקר לפי עקרון ה( ius sanguinis-מוצא הדם) ,לכן החוק מעניק אזרחות גם לאנשים ממוצא אתני גרמני ללא קשר למקום לידתם .מלבד העומדים בקריטריון זה ,רק יהודים נהנים מתנאים מועדפים המאפשרים כניסה לגרמניה; זאת על פי מכסה מיוחדת עבור יהודים מבריה״מ לשעבר הרוצים לחיות בה .נוסף על כך ,על אף שגרמניה ,כאמור לעיל, אינה רואה אזרחות כפולה בעין יפה ,יש התייחסות חריגה כלפי אלה המוגדרים כ״אישים השייכים לקבוצה היהודית בגרמניה״ .מכאן האירוניה ההיסטורית ,שמלבד היותו של אדם גרמני על פי מוצא אתני ,הדרך הבטוחה ביותר לזכות באזרחות גרמנית היא להיות יהודי. היחס המועדף לקהילה היהודית מתבטא גם במידת מעורבותה של המדינה בענייניה של הקהילה היהודית .יהודי גרמניה מאורגנים ביותר משמונים ,Gemeindenכלומר קהילות רשמיות ,אשר זכאיות על פי חוק לסיוע ממשלתי .גם לגוף המייצג הרשמי של הקהילות (הוא ה )Zentralrat der Juden in Deutschland-מתוקצב סכום שנתי נדיב מהממשלה הפדראלית .בין השאר ,גוף זה עוסק גם בענייני פיצוי קורבנות השואה .התמודדות גרמניה עם עברה מתבטאת גם בשיקום בתי הכנסת ובפיתוח במימדים חסרי תקדים של אתרי זיכרון ומוזיאונים יהודיים מקומיים .גם ארכיונים ומרכזי מחקר ולימוד מקבלים סיוע כספי מקרנות ממשלתיות .בנוסף ,ארגונים יהודיים חיצוניים היושבים בישראל ובארה״ב מפעילים סניפים בגרמניה ,ביניהם ה ,Joint Distribution Committee-בני ברית ,וההסתדרות הציונית. בשונה מהמצב בארה״ב ,המדינה הגרמנית מספקת אישור רשמי להתנהלות הקהילה היהודית ומאצילה סמכויות לקהילה הנוגעות לתנאי החברות בה .הפרט היהודי חופשי לבחור אם להירשם כחבר בקהילה או לאו ,אך ברגע שהוא אכן בוחר להצטרף ,עליו להיענות על פי חוק המדינה למחויבויות מסוימות ,ביניהן תשלומי דמי חברות .תשלומים אלה מתבצעים באמצעות מערכת המיסוי של המדינה .אכן ,כפועל יוצא מתחושות האשמה והחרטה הגרמנית לגבי השואה ,זוכים היהודים וקהילותיהם בגרמניה ביחס מיוחד .מצדו השני של המטבע, בעיני חברת הרוב דמות היהודי הינה סטריוטיפית ותלושה מן המציאות .דמות היהודי ,כפי שמשתקפת בסרטי תעודה ,במוזיאונים יהודיים ,בפרויקטים מחקריים ובדיונים פוליטיים ציבוריים ,מתקשרת בעיקרה לקורבנות השואה ולניצולים .היהדות נעשית אקזוטית באמצעות ייצוגים ויזואליים ,כגון בתי כנסת ,מגילות תורה ,פאות וחבישת כיפות .לכך יש להוסיף כי על אף שגילויי אנטישמיות נאסרים בגרמניה ,בהקפדה יתרה מאשר במקומות אחרים ,עדיין קיימת התופעה ,ולא פחות מאשר בארצות אחרות .בסיכומו של דבר ,למרות מעמדם המועדף כמיעוט, לא ניתן לומר שיהודים בגרמניה נהנים מתחושת שייכות טבעית כפי שנהנים יהודי אמריקה, אנגליה או אוסטרליה. הצעת שאלות לדיון הוראת הנושא של קהילות יהודי התפוצות בימינו ,על פי המסגרת הקונצפטואלית המוצעת לעיל ,מאפשרת דיון במספר שאלות עקרוניות המעסיקות יהודים בעלי הכרה יהודית עמוקה. למשל ,האם יש שוני משמעותי בין קהילה וקהילה בתחום הארגון הקהילתי ,בדפוסי זהות נורמטיביים ובחינוך של יהודים? במה מתבטאת תחושת ה״עמיות״ המשותפת לכל יהודי העולם מעבר לשוני בין קהילה וקהילה? 141 ניתן גם להעמיד לדיון שאלות עקרוניות בעד ונגד הרעיון של רב-תרבותיות multiculturalism ובהקשר זה לבקש השוואה בין אופי החברה הישראלית לבין אופי החברות בהן קיימות קהילות התפוצות .האם יש בחברה הישראלית מציאות של פלורליות אתנית-תרבותית ממוסדת ,או יש בה פלורליות חופשית? האם ישראל צריכה לאמץ מדיניות מפורשת של פלורליזם אתני-תרבותי? מה דומה ומה שונה במעמד הקהילות או המיעוטים שאינם יהודים בישראל בהשוואה למעמד הקהילות או מיעוטים במדינות בהן קיימות קהילות של יהודים? האם חברת הרוב במדינת ישראל צריכה ויכולה להתייחס לקהילות מיעוט בחברה הישראלית כפי שבני קהילות יהודיות מצפים שחברת הרוב תתייחס אליהם? 142 הצעות ביבליוגרפיות .1על מנת להתעדכן בנתונים בסיסיים ומפורטים לגבי כל קהילה וקהילה מומלץ להיעזר בפרסומי המכון לתכנון מדיניות עם יהודי המקיים גם אתר אינטרנטhttp:www.jpppi.org.il: .2כמו כן מומלץ השנתון American Jewish Year Book :בהוצאת הוועד היהודי האמריקני בארצות הברית. .3שנר משה ,להיות יהודי באלף השלישי :הצעה ל״סדר יום״ לימודי במערכת החינוך בישראל ובתפוצות ,מכון מופ״ת ,תשס״ט .2008ראו במיוחד פרק ב :״העולם היהודי כיום-התפוצות הגדולות בעולם״ .ראו גם הביבליוגרפיה ומשאבי ידע באינטרנט ,עמ’ .361-371 .4בנושא של רב-תרבותיות ( )multiculturalismיש ספרות ענפה ומורכבת מאוד ,אך מעט בשפה עברית .הערך Multiculturalismב Wikipedia-נותן פתח להכרת הנושא על מורכבותו ,אבל מומלצת קריאה ביקורתית .דוגמה לדיון מעמיק בנושא הנוגע לכל המדינות המוזכרות במאמר הזה היא: Kivisto Peter, Multiculturalism in a Global Society, Blackwell, London, 2002 .5דוגמה לדיון מעמיק בהקשר של ארצות הברית היא: Biale David, Galchinsky Michael, Heschel Susan, (eds.) Insider/Outsider: American Jews and Multiculturalism, University of California Press, Berkeley, 1998. לדיון ברב-תרבותיות בהקשר של החברה בישראל ראו: Ben-Raphael Eliezer & Peres Yochanan, Is Israel One ?Religion, Nationalism and Multiculturalism Confounded, Brill, Leiden, 2005. 143 פרק ד ישראל והתפוצה היהודית מנקודת מבט השוואתית כלל-עולמית פרופ׳ גבי שפר כאמור בכותרת הכוונה המרכזית של המאמר היא לבחון את התפוצה היהודית ואת יחסיה עם ישראל מנקודת מבט השוואתית עם תפוצות אחרות ,לא יהודיות .הדברים הבאים מכוונים לפרט ,להבהיר מדוע חשוב לדון בתפוצות בכלל ובתפוצה היהודית בפרט בדרך השוואתית זו; להציג את הגישות התיאורטיות העיקריות ואת הממצאים המעשיים לגבי מופע התפוצות בכלל; להציג הגדרה קצרה של מופע התפוצות וכן פרופיל מלא יותר של התפוצות האתנו-לאומיות, כמו התפוצה ההודית ,הארמנית וכמובן התפוצה היהודית; לטעון כי בהיבטים לא מעטים התפוצה היהודית תואמת לפרופיל הזה; לבחון כמה שאלות שנויות במחלוקת לגבי התפוצה היהודית; להציע כמה מסקנות ותובנות לגבי התפוצות בכלל והתפוצה היהודית בפרט; ולהציג רשימה קצרה של ביבליוגרפיה לקריאה נוספת על תפוצות בכלל ועל התפוצה היהודית בפרט. א .הנושא והדרך להבנתו מדוע חשוב ללמוד וללמד את מופע התפוצה היהודית מנקודת מבט השוואתית במשך מאות שנים רווחה האמונה כי התפוצה היהודית ,1שהוגדרה כ״גלות״ והתפוצה היוונית בעולם העתיק היו התפוצות היחידות .מי שיבדוק את המילונים המפורסמים שהתפרסמו עד לשנות השישים של המאה העשרים ייווכח כי הגדרת המונח ״תפוצה״ התייחסה בעיקר למקרה היהודי ורק במידה מסוימת למקרה היווני בעת העתיקה .תפיסות דומות נמצאו גם במחקרים שנעשו בעבר על המופע הזה .יתר על כן ,רוב היהודים בישראל ויהודים רבים בתפוצה האמינו ועדיין מאמינים כי התפוצה היהודית הייתה והינה ייחודית ואין דומה לה. אמנם נכון שכמו כל המערכות החברתיות-פוליטיות ,כך גם כל אחת מהתפוצות האתנו- לאומיות המאורגנות ,ובכללן התפוצה היהודית ,הן במידה מסוימת תופעות ייחודיות .מספרן 144 1ראוי להשתמש במונח ״תפוצה יהודית״ ולא ״התפוצות היהודיות״ כיוון שהתפוצה הזו כולה היא ישות אתנו- לאומית -דתית אחת המורכבת מיחידות חברתיות -פוליטיות היושבות דרך קבע במדינות מחוץ לישראל. של מערכות אלה ומספר חבריהן גדול והוא הולך וגדל (לפי הערכות שונות מספר חברי תפוצות כאלה ברחבי העולם עומד היום על יותר מ 300-מיליון איש) .אולם אם בוחנים בעיניים פקוחות את המופע ,ללא אותה אמונה שטבועה עמוק בדבר הייחודיות של התפוצה היהודית, מסתבר כי גם אם יש לתפוצה זו כמה מאפיינים ייחודיים ,הרי שמבחינות רבות היא דומה מאוד לתפוצות אתנו-לאומיות-דתיות אחרות .יתר על כן ,היום ,עם הגידול הרב מאוד במספר התפוצות המאורגנות בעולם ,שמקיימות קשרים עם מדינות המוצא שלהן ,ועם הגידול במספר חברי התפוצות ששומרים על קשרים עם מדינות המוצא ,ברור כי התפוצה היהודית אינה יחידה וכי קשריה עם ישראל אינם בלעדיים .תפוצות רבות מאוד ,כגון התפוצה הסינית ,היפנית והאלבנית ,מקיימות קשרים הדוקים עם ארצות המוצא שלהן ,ובמקביל גם מדינות המוצא מקיימות קשרים עם התפוצות שלהן. המופע המורכב והחשוב הזה של התפוצות לא רק שאינו מוכר היטב לרוב האנשים ברחבי העולם ובישראל ,אלא שהוא גם לא נחקר עד תום .למעשה המחקר השיטתי של המופע הזה התחיל רק בשנות השמונים של המאה העשרים .מאז חלה התקדמות בידע המצוי על מופע התפוצות בכלל ועל התפוצה היהודית בפרט ,אבל כאמור ,המחקר האמפירי ,האנאליטי והתיאורטי עדיין לא מוצה .לכן ,בגלל חוסר הידיעה המקיפה והמעמיקה בדבר המופע כולו ובגלל העלייה המשמעותית מאוד בחשיבות התפוצות ,כולל התפוצה היהודית ,חשוב לחקור וללמוד עוד את המופע המורכב הזה. מצבה של התפוצה היהודית ודמיונה לתפוצות אתנו-לאומיות-דתיות אחרות מתחוור אם בוחנים בתשומת לב את המאפיינים העיקריים של התפוצה הזו על פי הגדרות ופרופילים נאותים של כלל התפוצות האתנו-לאומיות .בחינה כזו אפשרית עתה לאור הגידול בספרות האקדמית והתקשורתית על נושא התפוצות. בהקשר הזה ,הטענה המרכזית במאמר זה היא כי אפשר וצריך להחיל דיוקן קולקטיבי על התפוצות בכלל גם על התפוצה היהודית .על פי בחינה כזו יסתבר כי התפוצה היהודית דומה לתפוצות אחרות לא רק מההיבט של הסיבות ליצירתה של התפוצה או מנקודת הראות הארגונית-מבנית ,אלא גם מנקודות המבט של הזהות וההזדהות של חבריה ,ההרכב הדמוגרפי שלה ודפוסי ההתנהגות של הארגונים ושל הפרטים .יתר על כן ,בפני התפוצה היהודית ניצבות עכשיו סוגיות ודילמות דומות לאלה הניצבות בפני תפוצות אתנו-לאומיות-דתיות אחרות ,כמו התפוצות הארמנית ,האלבנית ,המקסיקנית והרוסית .לפיכך ,כאמור ,יש צורך ואפשרות ללמוד לא מעט מהתובנות העולות מהמחקרים התיאוריים ובעיקר התיאורטיים-ההשוואתיים של התפוצות בכלל וכן מהשוואה בין התפוצה היהודית ותפוצות דומות אחרות בפרט. 145 המספרים ההולכים וגדלים של התפוצות ושל חבריהן אינן התופעה היחידה הקשורה לעליית חשיבותן של הישויות האלה .בכמה ובכמה תחומים ממלאים התפוצות וחבריהן ,ובכללם גם התפוצה היהודית ,תפקידים חשובים מאוד הן בארצות המוצא שלהן והן בארצות שבהן הם מתגוררים דרך קבע .1כך ,למשל ,בתחום התרבות הפכו התפוצות לגורם חשוב ותורם הרבה לפיתוח התרבות בארץ המוצא על ידי העברת תכנים תרבותיים מהארצות המארחות שבהן הם מתגוררים .דבר דומה מתרחש גם בכיוון ההפוך ,כלומר בארצות המארחות הם תורמים רבות להעשרת התרבות המקומית .לדוגמה ,חברי התפוצה היוונית באוסטרליה תורמים לתעשיית הסרטים שם ,חברי התפוצות מארצות אמריקה הדרומית תורמים למוזיקה ולספרות בארצות הברית וחברי התפוצה הסינית במדינות רבות תורמים מרכיבי תרבות רבים שלהם, כמו ספרות ,שירה ,ציור ומאכלים ,לארצות המארחות. מבחינה פוליטית-דיפלומטית התפוצות מגלות מעורבות רבה מאוד בהשתתפות במוסדות הפוליטיים ,בשתדלנות בארצות המארחות ובניסיונות השפעה על המתרחש בתחום הזה בארצות המוצא שלהן .במקרים רבים ,כמו למשל במקרה של התפוצות הרוסית ,הקובנית והאלבנית ,הם מנסים להשפיע על תהליכי דמוקרטיזציה במדינות המוצא שלהן .בתחום הכלכלי התפוצות מעבירות סכומי עתק בשווי של עשרות מיליארדי דולרים כל שנה למדינות המוצא .בשנים האחרונות התפוצות ,כמו התפוצה התורכית בגרמניה ובשוודיה ,והתפוצות המקסיקנית והפיליפינית ,משקיעות במדינות המוצא .התפוצות מספקות לארצות המוצא שלהן ידע ומומחים בתחומים שונים כגון התפוצה ההודית והתפוצה האיראנית .כמו-כן יש למעורבות הזאת גם היבטים שליליים ,למשל השתתפות בארגוני פשע .התפוצות משתתפות בארגוני פשע שבסיסם בארצות המוצא ולפעמים הן תומכות בטרור המתבצע על ידי חבריהן, כמו למשל בתפוצה הקולומביאנית ,האיטלקית ובמידה מסוימת גם בתפוצה היהודית והישראלית .לבסוף ,בהקשר זה ,יש תופעה של שיבת חברי תפוצות ,כמו התפוצה האירית, היפנית ,הסינית והתורכית ,לארצות המוצא שלהן .כלומר ,התפוצות אכן משחקות תפקידים נכבדים בתחומים רבים .גם התפוצה היהודית ממלאה תפקידים דומים ביחסיה עם ישראל ועם המדינות המארחות. מדוע חיוני להבחין בין סוגי ״אחרים״ שונים ובין תפוצות שונות כמו ברוב הדיונים במופעים פוליטיים-חברתיים אחרים ,כגון במופעי המדינות הדמוקרטיות, המדינות המפותחות ,ארגונים חברתיים וכיוצא באלה ,כך גם בדיון במופע התפוצות ישנה 146 1להלן במקום השימוש ב -״ארצות שבהן הם מתגוררים דרך קבע״ ייעשה שימוש במונח המקובל בספרות העוסקת בתפוצות ״ארצות מארחות״. נטייה חזקה מאוד להכליל את כל מי שקשור לכאורה למופע הזה בקטגוריה אחת .אימוץ גישה זו יכול אמנם לגרום לפופולריות של הגדרה מסוימת ולנוחיות של הדיון והמחקר במופע, אך גישה זו ,הגורמת להכללת כל ״האחרים״ או ״הזרים״ בקטגוריה אחת ,גורמת גם לאי רגישות ולאי הבנה מעמיקה של המופע שבו אנחנו עוסקים ולאי הבנה לגבי מצבן של תפוצות ספציפיות .כבר נרמז למעלה שבגלל הגידול הרב של מספרי התפוצות ושל מספרי חברי התפוצות והחשיבות הגדלה שלהן ושל חבריהן ,הן הפכו למופע מורכב מאוד ,רב-ממדי ,הכולל ישויות רבות ושונות. הניתוח מתבסס על הנחת היסוד כי התפוצה היהודית דומה לתפוצות אתנו-לאומיות-דתיות (כמו התפוצה היוונית ,הארמנית ,המקסיקנית והפולנית) ,ולא לתפוצות אידיאולוגיות (כמו ״התפוצה המרכסיסטית״ בזמנו ,או כמו ה״ירוקים״ היום) ,או לתפוצות דתיות ״טהורות״ (כמו הדת הנוצרית בזמנו והאיסלם בימינו) ,או לתפוצות מקצועיות (כמו ארגון ״רופאים לא גבולות״ ,״קהילת ההיי -טק״ וכו׳) ואחרות הדומות להן 1.המאפיין העיקרי המבחין בין שני סוגי התפוצות האלה הוא שתפוצות אתנו-לאומיות-דתיות נוצרות על ידי הגירה של בני אדם המשתייכים לאותן קבוצות אתנו-לאומיות-דתיות ,ואילו התפוצות האחרות נוצרות על ידי נפיצות של רכיבים אידיאולוגיים ,דתיים ופרופסיונאליים ,המאומצים על ידי קבוצות של בני אדם ממוצא אתנו-לאומי שונה והופכים אותם ,כביכול ,לתפוצה אחת .בתפוצות כאלה נכללים גם פרטים וקבוצות שמעולם לא היגרו מארצות המוצא שלהן ואילו בקטגוריה הראשונה נכללות ישויות של אנשים בני אותו רקע אתנו-לאומי-דתי ,שהם בעצמם או אבותיהם היגרו בשלב מסוים מארצות המוצא שלהן. בניגוד למה שנאמר בחלק מהפרסומים האחרונים על מופע התפוצות ,ברור שהתפוצה היהודית איננה מופע חדש .מקורותיה של התפוצה היהודית הם בעת העתיקה .ראשית התפוצה לא הייתה בבבל כתוצאה מחורבן הבית הראשון והגליית היהודים מארץ ישראל ,אלא עוד בתקופות קודמות יותר וכתוצאה מהגירה מרצון של העברים מארץ כנען .שוב ,התפוצה היהודית איננה ייחודית מבחינה זו .גם התפוצות הסינית ,ההודית והארמנית נוצרו עוד בעת העתיקה. בהקשר הזה חשוב להבחין בין תפוצות שנוצרו בעת העתיקה ובימי הביניים ובין תפוצות מודרניות ותפוצות חדשות שנמצאות עתה בתהליכי התהוות ארגונית .אולם ,למרות ההבדלים בגיל ובאופי התפוצות האלה ,יש ביניהן דמיון רב. באופן כללי התפוצות העל-לאומיות אינן קשורות למדינה .זה המצב לגבי הירוקים ,הקתולים וקבוצות של אקדמאיים שמפוזרות במדינות שונות .יחד עם זאת ,גם לא כל התפוצות האתנו- 1בחלק מהספרות המחקרית נקראות תפוצות אלה ״תפוצות על-לאומיות,״ ועל כך ראו להלן. 147 לאומיות-דתיות קשורות למדינות-לאום .לכן צריך להבחין בין תפוצות שאינן קשורות למדינות- לאום ותפוצות הקשורות למדינות-לאום .הסיבה לצורך בהפרדה הזו היא שכמה תפוצות ,כמו התפוצות הפלשתינית ,הכורדית והבסקית ,אמנם קשורות לארץ הנחשבת על ידן כמולדת, אלא שבארץ זו שולטים גורמים אתנו-לאומיים אחרים .במקרים רבים חברים בתפוצות שאינן קשורות למדינות-לאום יפעלו כדי לסייע לבני הלאום שלהם במולדת להגיע למצב שבו הם יוכלו להכריז על הקמת מדינת-לאום ואחר כך יסייעו גם לקיים אותה .כידוע ,עד שנת 1948גם התפוצה היהודית לא הייתה קשורה למדינת-לאום אלא לארץ שנחשבה כמולדת ,שאף מילאה תפקיד מרכזי מאוד בהקמתה של ישראל כמדינה ריבונית .לאחר הקמתה של ישראל הפכה התפוצה היהודית לתפוצה הקשורה למדינת-לאום ,בדומה לתפוצות אחרות כאלה ,ומאז חלו וחלים שינויים ביחסי ישראל והתפוצה. בראשית המאה העשרים נוצר מצב שבו ההגירה החוקית והבלתי חוקית הפכו להיות קלות יותר מאשר בעבר בגלל התפתחות אמצעי התקשורת והתחבורה למיניהם .קלות יחסית זו ושינויים מסוימים ביחס של מדינות דמוקרטיות למהגרים ,כמו יחסן של מדינות סקנדינביה למהגרים ,מאפשרים :יצירת תפוצות חדשות; חיזוק תפוצות ותיקות ,כמו התפוצה היוונית, הפולנית והארמנית; התעוררות של תפוצות רדומות ,כמו התפוצות הסקנדינביות בארצות הברית; ומעברים של חברי תפוצות ממדינה מארחת אחת לאחרת ,כמו למשל תורכים שהיגרו ממרכז אירופה לצפונה .זה גם המצב של התפוצה היהודית -כך לדוגמה ,יהודים רבים מברית המועצות לשעבר היגרו בסוף המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת למדינות מארחות אחרות .המקובלות הגדלה והולכת של התפוצות הוותיקות והחדשות במדינות דמוקרטיות והביקוש לכוח אדם הביאו להקמת תפוצות חדשות ולגידול בתפוצות קיימות במדינות כאלה .בין היתר ,כתוצאה מתהליכים כאלה גם התפוצה היהודית מתרכזת במדינות דמוקרטיות .וכך ,כיום כמעט שלא נותרו יהודים במדינות שאינן דמוקרטיות או שאינן עוברות תהליכי דמוקרטיזציה. יש הכרח להתייחס לתפוצות כאל ישויות הטרוגניות מאוד .כל התפוצות ,כולל התפוצה היהודית, ניצבות בפני שאלות קשות בנושאים שקשורים בהתבוללות ,בעיקר של צעירים ,ובצורך והיכולת להשתלבות (אינטגרציה) מלאה או חלקית בארצות המארחות. 148 התוצאה של כל התהליכים האלה היא שהתפוצות הפכו למופע חשוב ברמה המקומית (בייחוד ברמה של ערים גלובליות או של ערים גדולות שבהן יש ביקוש לכוח אדם ופתיחות יחסית לקבלת מהגרים) ברמה המדינתית במדינות המארחות וגם במדינות המוצא ,גם ברמה האזורית הבינלאומית ,כמו האיחוד האירופאי ,האו״ם ,הפוליטיקה והכלכלה העולמית. ב .הגדרה ודיוקן /פרופיל של תפוצות ,כולל התפוצה היהודית הגדרה קצרה של המושג תפוצות לצורך הבהרה והבנה של מופע התפוצות יש המעדיפים הגדרה קצרה וממצה .להלן הגדרה כזו: תפוצות הן קבוצות מיעוטים אתניים-לאומיים ,שמקורן בהגירה של אנשים המתגוררים דרך קבע בארצות מארחות ,אבל שומרות על מרכיבי הזהות האתנו-לאומית ומעורבות במשולש 1 היחסים תפוצה-מולדת-ארץ מארחת. קל להבחין שההגדרה הקצרה הזו חלה על תפוצות רבות ,כולל התפוצה היהודית .אבל משום שמופע התפוצות הפך ,כאמור ,למורכב מאוד והגדרות קצרות כאלה הן שנויות במחלוקת ,יש צורך בדיוקן/פרופיל מורחב יותר של התפוצות ,החל גם על התפוצה היהודית .בהמשך המאמר יש פירוט של הפרופיל הזה. דיוקן של התפוצות האתנו-לאומיות-דתיות ,כולל התפוצה היהודית ברוח הדברים שלעיל ,להלן כמה מאפיינים עיקריים של הדיוקן הקולקטיבי של רוב התפוצות האתנו-לאומיות-דתיות הקיימות עכשיו .כפי שיודגם ,מאפיינים אלה חלים גם על התפוצה היהודית ומסבירים את הדמיון בינה ובין תפוצות אתנו-לאומיות אחרות. 2 כמו תפוצות אתנו-לאומיות אחרות גם התפוצה היהודית נוצרה על ידי הגירה רצונית וכפויה. כאמור ,אפיון זה חל על התפוצה היהודית עוד מראשיתה בעת העתיקה .לא כל יהודי התפוצה היהודית החל מהעת העתיקה הוגלו מארץ ישראל ,חלקם היגרו משם מרצונם; ההחלטות להשתקע דרך קבע בארץ המארחת התקבלו ומתקבלות רק אחרי שהמהגרים ,כולל המהגרים היהודים ,הגיעו ומגיעים ,התיישבו ומתיישבים ,ונקלטו ונקלטים בארצות המארחות, וזאת ללא קשר הכרחי לנסיבות שהניעו אותם להגר (כלומר ,הדברים אמורים גם לגבי מהגרים מרצון וגם לגבי מהגרים שהוגלו מארצותיהם). בדרך כלל ההחלטות מתקבלות אחרי שהמהגרים מכירים במידה זו אחרת את המתרחש בארצות המארחות .שוב ,דברים דומים מתרחשים לא רק בתפוצה היהודית ,לדוגמה ,דבר כזה קורה לישראלים שמהגרים מחוץ לישראל ולחברים בתפוצות אחרות כמו המקסיקנים ,הלבנונים וכו׳; 1לדיון בהגדרות בכלל ולהגדרה כזו ראוpp3-8 Sheffer, 1986, . 2ראו Sheffer, 2006, chapter 3 149 חברי תפוצות וגם חברי התפוצה היהודית עוזבים לעיתים את הארץ המארחת הראשונית ועוברים לארצות מארחות חדשות. לדוגמה ,דבר זה קרה לחברי התפוצה היהודית מדרום אפריקה שרבים מהם עברו לאוסטרליה, ומובן שזה קרה גם ליהודי ברית המועצות לשעבר שהיגרו תחילה למדינות מרכז ומערב אירופה ועברו אחר כך לארצות הברית ולקנדה; רק לאחר התיישבות קבע של מהגרים בארצות המארחות הם שקלו ושוקלים אם ינסו להיטמע או רק להשתלב במדינות ובחברות המארחות ,להמשיך לקיים קשרים עם חברים אחרים ולהיות חברים מזוהים בתפוצה המאורגנת. ההחלטות האלה מתקבלות לאור שיקולי המהגרים על אפשרות השיבה לארץ המוצא ,על קשריהם עם ארץ המוצא ועם חברים אחרים בתפוצה ,ועל המצב במדינות המארחות והיחס שמדינות וחברות כאלה מגלות כלפי המהגרים וחברי התפוצות .כך לדוגמה ,מהגרים מקובה, מוונצואלה ומארצות אמריקה הלטינית והדרומית מקבלים את ההחלטות בסוגיה זו; רק אחרי שהם מחליטים להישאר בארץ המארחת דרך קבע או לתקופות ארוכות ,כיחידים, כמשפחות וכקבוצות ,הם גם מתווים את האסטרטגיות העיקריות שלהם כלפי הארצות המארחות ,כלפי מדינות המוצא האתנו-לאומי וכלפי קהילות אתנו-לאומיות-דתיות אחרות בארצות המארחות ובארצות אחרות; כמו תפוצות אחרות ,גם התפוצה היהודית נותרה כקבוצת מיעוט אתנו-לאומית-דתית בארצות המארחות .בהקשר זה חשוב לשים לב כי קשה להתייחס למהגרים שהפכו לרוב בארצות המושב שלהם כתפוצה ,גם אם הם שומרים על קשרים ויחסים טובים עם ארץ המוצא .למשל, האנגלים שהיגרו לארצות הברית ,לניו-זילנד ולאוסטרליה. למרות תהליכי הדמוקרטיזציה במדינות רבות והתגברות היחס האוהד לחברי תפוצות במדינות דמוקרטיות ,במקרים רבים חברי התפוצות ,כולל חברי התפוצה היהודית ,נתקלים בעוינות ולעיתים גם באיבה מצד הקבוצות החברתיות הדומיננטיות בארצות המארחות אותם. דוגמאות אחרות ליחס כזה הן היחס בצרפת לחברי התפוצה המרוקנית והיחס לטורקים בגרמניה ואפילו בשוודיה. 150 בין היתר ,המתחים והעוינות האלה נוצרו על ידי דפוסי הנאמנות של חברי התפוצה לארץ המארחת ול״מולדת.״ כמו שאלות אחרות בתחום הזה גם שאלת הנאמנות של חברי תפוצות היא מורכבת .אפשר להבחין ברצף של דפוסים שונים של נאמנות שחברי תפוצות מגלים - נאמנות חד צדדית למדינה המארחת או למדינות המוצא ,נאמנות כפולה ,נאמנות עמומה המשתמעת לשתי פנים .הדברים האלה חלים ,למשל ,על פלשתינאים החיים במדינות מארחות מחוץ למזרח התיכון ,על קובנים החיים בארצות הברית וכמובן גם על יהודי התפוצה .בעוד שבמקרים מסוימים היהודים מואשמים בנאמנות כפולה לארצות המארחות אותם ,הרי שבגלל השתנות היחס שלהם לישראל ,היום רובם מגלים נאמנות עמומה ולא חד משמעית אליה. הקשרים התרבותיים ,החברתיים ,הפוליטיים והכלכליים של חברי התפוצות ולארצות המוצא שלהן מהווים שאלות חשובות שמעסיקות את רוב התפוצות המאורגנות כיום וכמובן שגם את התפוצה היהודית .סוגיה נוספת בהקשר הזה היא שאלת השיבה לארץ המוצא -״העלייה״ במקרה היהודי-ישראלי .תופעת השיבה לארץ המוצא מעסיקה הלכה למעשה חברי תפוצות רבות ,כמו היפנים (כ 200.000 -אנשים ממוצא יפני שבו לאחרונה ליפן מדרום אמריקה), האירים שחזרו לאירלנד כאשר הכלכלה האירית התאוששה ומרוקנים שחזרו למולדת שלהם מצרפת .למרות הירידה במספר העולים היהודים לישראל ,העלייה כשלעצמה נמשכת ,וייתכן שתתגבר אם מצב התפוצה במדינות המארחות יחמיר. מאפיינים שנחשבו ייחודיים לתפוצה היהודית בהמשך למאפייני הפרופיל שהוצגו לעיל ,להלן עוד רכיבים חיוניים של הפרופיל שנחשבו אמנם לייחודיים לתפוצה היהודית ,אבל הם חלים גם על תפוצות אחרות: בראשונה יש צורך להתייחס לסוגיית הזהות וההזדהות שהיא מאפיין בסיסי וחשוב מאין כמוהו לגבי כל התפוצות .בניגוד למקובל על רבים ,התפוצה היהודית איננה תפוצה דתית ״טהורה״. זהות חברי וחברות הליבה בתפוצה היהודית ,כמו ברוב התפוצות האתנו-לאומיות המודרניות היא בעלת מרכיבים אתניים טבועים ברורים (מרכיבים פרימורדיאליים ,כמו קשרים ביולוגיים, זיכרונות היסטוריים בדבר האבות הקדומים של הישות כולה ,זיכרונות בדבר ההיסטוריה הקשה הרצופה דיכוי ,מלחמות ,רדיפות וכיוצא באלה מצבים קשים ,שמירה בעצימות שונה על הדת היהודית ,שמטרתה הבסיסית והראשונית הייתה להבטיח את המשך קיום הישות האתנית-לאומית ,שותפות לאורחות חיים יהודיים מסורתיים ,ולעיתים הבנה ודיבור בעברית). כל אלה תורמים לשמירת הזהות היהודית ולנכונות אנשי התפוצה להזדהות כיהודים .בין היתר, מרכיבים אלה מניעים אותם לשמור על קשרים הדוקים עם המולדת המובחנת -ארץ ישראל. *חברי הליבה (הגרעין הקשה של התפוצה) השומרים על הזהות היהודית מוכנים גם להזדהות ככאלה ,לא רק מבחינה תפיסתית או פסיכולוגית אלא גם על רקע מוצאם הביולוגי .לכן לדוגמה רוב חברי הליבה נמנעים מנישואי תערובת .המצב שונה לגבי חברי 151 הפריפריה בתפוצה הזו ,שלא לדבר על אלה שנטמעו לחלוטין בחברות המארחות ,שם שיעורי נישואי התערובת הולכים וגדלים. *התפוצה היהודית אינה ייחודית גם מבחינת גילה .כאמור ,קיימות עתה תפוצות שנוצרו בעת העתיקה ,כמו התפוצות הארמנית והסינית ,שממשיכות להתקיים עד עתה .קיימות תפוצות רבות יותר שמקורותיהן בימי הביניים ,כמו התפוצות הצוענית ,הגרמנית וההודית, וגם הן מתקיימות עדיין כיחידות אתניות מובחנות בהרבה ארצות מארחות .ישנן תפוצות בהתהוות ,כמו התפוצה הרוסית בחלקים שונים של אירופה ובארצות שמעבר לה. *התפוצה היהודית הייתה צריכה להתגבר על תנאים סביבתיים קשים מאוד ,כולל הגליות ,רדיפות והשואה .אולם רוב התפוצות שנוצרו בעת העתיקה ובימי הביניים ,וכן גם תפוצות רבות שנוצרו מאוחר יותר בתקופה המודרנית ,או שהולכות ונוצרות עתה ,התנסו ומתנסות בתנאים קשים מנשוא ,כולל רציחות של פרטים וקבוצות גדולות .כך ,הארמנים, הצוענים ,ההודים במזרח ובדרום אפריקה ,הגרמנים במזרח אירופה ,הכורדים ,כל אלה סבלו מתנאים סביבתיים קשים ביותר ,שנבעו מהשנאה ומהעוינות שהחברות בארצות המארחות הפגינו ,ועדיין מפגינות ,כלפי כל התפוצות .החברות בארצות מארחות רבות רואות בתפוצות ״זרים״ ו״אחרים״ .הדברים אמורים לא רק לגבי מדינות מארחות בעלות משטרים טוטליטריים (כמו בברית המועצות בעבר) ,או בעלות משטרים אוטוריטריים (כמו רוב המדינות במזרח התיכון) ,אלא גם לגבי מדינות מארחות בעלות משטרים דמוקרטיים. *כמו החברים ברוב התפוצות האתנו-לאומיות ,גם חברים בתפוצה היהודית מפגינים דרגות סולידאריות גבוהות עם הקהילות שהם חברים בהן ועם קהילות במדינות מארחות אחרות .סולידאריות זו מבוססת על זהותם הטבועה (הפרימורדיאלית) ועל הזדהותם עם חבריהם לתפוצה באותה ארץ מארחת ובארצות מארחות אחרות ,המוצאים עצמם במצבים קשים שנכפו עליהם על ידי הסביבות העוינות. *חברי התפוצה היהודית ,כמו חברי תפוצות אחרות ,משתמשים באמצעים שונים כדי להבטיח ולהוציא מהכוח לפועל את תחושת הסולידאריות הקהילתית .האמצעים האלה כוללים מגורים בשכנות ,יצירת ארגונים וולונטריים לסיוע ולעזרה ,התגייסות לסיוע לחברים חלשים בקהילה וכן לסיוע למולדת ולחברי קהילות אחרות של אותה תפוצה אתנו-לאומית. 152 *לאחר שהמהגרים היהודים ומהגרים אחרים לדורותיהם מקבלים החלטות בדבר התיישבות קבועה בארץ מארחת ובדבר כוונתם הנחושה לשמר את הזהות האתנו- לאומית-דתית שלהם ,הם פונים להתארגנות מקיפה .התארגנות זו היא מרכיב חשוב ביותר בקיומן של כל התפוצות ,וכמובן גם של התפוצה היהודית ,הנחשבת בצדק לאחת מהתפוצות המאורגנות ביותר .בהתחלה ההתארגנות הזו מוגבלת ליצירת ארגוני סיוע, כמו הלנדסמנשפטים .בשלבים מתקדמים הופכת ההתארגנות למקיפה ולמורכבת יותר .זאת בייחוד כאשר בנוסף לארגונים כלליים ,כמו בתי כנסת ובתי קברות ,מוקמים ארגונים המתמחים בפעילות תרבותית ,חברתית ,פוליטית וכלכלית ,ארגוני הגנה וארגונים שתפקידם לקדם ולשמור את הקשרים עם המולדת ועם בני קהילות אחרות של אותה תפוצה .בתפוצות מבוססות רבות ,ולא רק בתפוצה היהודית ,קיימים ארגונים בשלוש רמות :המקומית ,הארצית והעל-מדינתית .הארגונים של התפוצה מהווים רשתות על- מדינתיות מפותחות ומפותלות .הן בשל הקשר המהותי עם ארצות המוצא שלהן והן בשל הרשתות האלה ,התפוצה היהודית ותפוצות אחרות נתקלות בבעיות הכרוכות בסוגיות של דפוסי אחריות ונאמנות כפולה ,מחולקת ועמומה .למשל ,התפוצות היוונית ,הסינית, האירית והפקיסטאנית כולן מאורגנות היטב ונתקלות בשאלות נוקבות בקשר לנאמנותן. *לא רק התפוצה היהודית ,אלא כל התפוצות מנסות לתרום למולדת שלהן .תרומות כאלה הן חלק בלתי נפרד מהקשרים בני הקיימא שחברי הליבה של התפוצות מקיימים עם המולדת .קשרים אלה הם בעלי חשיבות רבה מבחינת הזהות של התפוצה ,ולפיכך הם מצויים במרכז ההוויה של החברים ,בעיקר בליבת התפוצה .כך ,חברי כל התפוצות ,ולא רק חברי התפוצה היהודית ,מעבירים סכומי כסף נכבדים לבני המשפחות שלהם שנשארו במולדת .במקרים רבים ,ההעברות האלה מהוות אחוז נכבד מסך כל ההכנסות ממקורות חיצוניים של ארצות האם .זה המצב במקרה של התפוצה הפיליפינית ,המקסיקנית, המרוקנית והאלג׳ירית. *בנוסף להעברות כספיות כאלה בעיקר לבני משפחה ,תפוצות רבות סייעו ,ועדיין מסייעות, להקמת מדינות עצמאיות במולדת שלהן ,או לשחרורן של ארצות האם מעולן של אימפריות או מדינות כיבוש .לאחר שקמות מדינות הלאום ,או לאחר שהן משתחררות מעול מעצמות קולוניאליות ,מסייעות התפוצות למדינה במולדת בתחומים הפוליטיים ,הדיפלומטיים והכלכליים .ומצד שני ,חברי תפוצות גם מבקרים את הממשלות במולדת במקרים של חילוקי דעות בדבר סוג המשטר הרצוי בהן או בהקשר של מדיניות ספציפית ,ואף מקיימות פעילות מקיפה לשינויים בנעשה במדינת המוצא .דבר זה חל על התפוצה הקובנית בארצות הברית ועל חלקים מהתפוצה האיראנית והעיראקית. 153 *כאמור ,גם תופעת השיבה למולדת (״העלייה״) איננה מיוחדת רק לתפוצה היהודית .הרצון לשוב למולדת קיים בקרב חברי תפוצות רבות ,כולל בקרב הגרמנים האתניים והיוונים בברית המועצות לשעבר ,הארמנים והאירים ,ולאחרונה אפילו בקרב היפנים בברזיל. הרצון הזה ,גם אם איננו מתממש ,ובמקרים לא מעטים הוא אכן איננו מתממש ,הוא חלק מהקשר למולדת שהוא ,כאמור ,מרכיב חשוב בזהות של חברי תפוצות כאלה. * ההשוואה שלעיל מעידה על כך שכמה ממרכיבי הדיוקן (הפרופיל) שנחשבו כייחודיים לתפוצה היהודית ,אינם כה ייחודיים ,וכי היא דומה מאוד לתפוצות אחרות. התפתחויות חדשות בעשורים האחרונים התרחשו בתפוצה היהודית כמה תהליכים שהגבירו עוד יותר את הדמיון בינה ובין תפוצות אחרות .נמנה רק את הדברים הגלויים העיקריים: ראשית ,רוב יהודי התפוצה אינם רואים את עצמם כחיים ב״גלות״ .התפיסה העיקרית המקובלת היום היא של חיים מרצון בתפוצה( .ראוי לציין כי ממשלות ישראל ויתרו על השימוש במונח גלות גם לגבי התפוצה היהודית וגם לגבי התפוצה הישראלית) :הווה אומר שהתפיסה הבסיסית של יהודים רבים בדבר מצבם הקיומי השתנתה .כך קיימת היום לגיטימציה עצמית לחיים בתפוצה .חיים כאלה אינם נראים עוד כדבר רע או כמצב שצריך להתבייש בו ולשנותו על ידי שיבה למולדת .מצב זה חשוב הן לגבי התפוצה הישראלית והן לגבי יהודי התפוצה .נוסף לכך ,לא מכבר ניתנה לגיטימציה על ידי קבוצות גדולות של ישראלים ועל ידי ממשלות ישראל להמשכיות התפוצה .כלומר ,גם רוב החברה הישראלית וממשלותיה נטשו שניים מהרכיבים החשובים ביותר של האידיאולוגיה הציונית -״שלילת הגולה״ וחיוב ״העלייה״ לארץ ישראל. התוצאה היא שכמו חברי תפוצות אחרות ,גם היהודים אינם חוששים עוד להזדהות כמשתייכים לעם היהודי .גם הם מתייחסים לחברותם בקהילה בתפוצה כאל דבר לגיטימי ואפילו כאל דבר אופנתי .השינוי הבסיסי הזה השפיע ומשפיע גם על האסטרטגיה העיקרית שנוקטות קהילות יהודיות רבות. 154 שנית ,בקהילות יהודיות רבות ,כמו בתפוצות אחרות ,חלו תהליכי חילון מובהקים .בתפוצה היהודית חלו גם תהליכי הצטרפות לחברות בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי .שוב ,כמו בתפוצות אחרות ,גם בתפוצה היהודית ,נטישת הדת לא בהכרח מלווה בנטישת הקהילה ובהתבוללות .השינויים האלה יצרו מצב חדש -היהודים האורתודוכסים והחרדים הם עכשיו מיעוט ברוב הקהילות בתפוצה היהודית .יתר על כן ,חל גידול במספר היהודים המגדירים עצמם כיהודים אתניים .התהליך הזה מתרחש בעיקר בקהילות היהודיות בארצות הברית ,בריטניה, קנדה ואוסטרליה .יש סימנים מתרבים כי תהליך כזה מתרחש גם בקהילה היהודית ברוסיה. תהליך זה מגביר את דמיון התפוצה היהודית לתפוצות אתנו-לאומיות אחרות. שלישית ,התהליכים המואצים של הגלובליזציה ,הליברליזציה והדמוקרטיזציה יוצרים אצל חברי הקהילה היהודית ,כמו אצל חברים בתפוצות אתנו-לאומיות אחרות ,צורך בחשיבה מחודשת לא רק על מהות היהדות אלא גם על מהות ועל משמעות החיים בתפוצה .במסגרת זו הם נדרשים להתמודד במקביל עם קיומן של חברות פלורליסטיות ופתוחות הרבה יותר. חברות כאלה מוכנות עכשיו לאמץ אל חיקן חברים בתפוצות ולאפשר להם תהליכי השתלבות (אינטגרציה) והתבוללות (אסימילציה) מואצים ,מחד גיסא ,אבל הן מגלות גם שנאה ועוינות כלפי ״הזר״ וה״אחר,״ מאידך גיסא. רביעית ,השינויים במעמד התפוצות האתנו-לאומיות ,הלגיטימציה הגוברת שלהן על ידי חברות במדינות מארחות דמוקרטיות או במדינות שעוברות תהליכי דמוקרטיזציה ,הביאו להתגברות האסרטיביות שלהן .הדברים האלה חלים גם על התפוצה היהודית .הקהילות המבוססות והחזקות בתפוצה הזו לא מהססות לפעול ולבקר הן את הממשלות במדינות המארחות והן את ממשלות ישראל .למרות קשרי הארגונים היהודיים הגדולים בקהילות המבוססות עם ממשלת ישראל והסוכנות היהודית ,חברי הקהילות האלה בוחנים היטב את האסטרטגיה שלהם ואת צעדיהם האופרטיביים ומחליטים על פי האינטרסים העצמיים שלהם ושל קהילתם .תוצאה מכך חל פיחות ברמת ההעברות הכספיות לישראל ,ולעומת זאת עלתה ההשקעה בעניינים הפנימיים של הקהילה ,במטרה להבטיח את ההמשכיות של הקהילה ואת התחייה התרבותית והארגונית שלה. חמישית ,בקהילות רבות בתפוצה היהודית ניכרים תהליכי הערכה מחדש בסוגיית ״מרכז״ ו״פריפריה״ .יהודים רבים יותר בתפוצה חושבים כי ישראל איננה המרכז היהודי החשוב ביותר מבחינת יצירת הערכים התרבותיים היהודיים .הדברים אמורים בייחוד בשלוש הקהילות היהודיות החשובות ביותר -בארצות הברית ,בצרפת וברוסיה .קיימת תביעה להשוואת מעמדן של כל הקהילות למעמדה של ישראל וליצירת מבנה בעל אופי פדרטיבי לתפוצה כולה .גם מבחינה זו דומה התפוצה היהודית לתפוצות אתנו-לאומיות אחרות שבהן נוצרים ונשמרים דפוסי יחסים כאלה. כאמור ,לשינויים הצוברים האלה יש גם משמעויות מעשיות והן כרוכות בהתארגנות ובשימוש במשאבים ובכלים המצויים עתה בידי הקהילות .כך ,כמו תפוצות אחרות ,גם התפוצה היהודית 155 עושה שימוש הולך ומתרחב באמצעי התקשורת העכשוויים (בייחוד באינטרנט) כדי ליצור ולתחזק את הרשתות העל-מדינתיות .רשתות אלה מקשרות את הקהילות השונות בתפוצה ויוצרות קהילה על-מדינתית ששומרת על סולידאריות ועל אפשרות של התגייסות וסיוע הדדי, על בסיס פדרטיבי .יחד עם זאת ,צריך לזכור היטב כי השימוש הגובר באמצעים האלה ,שהם פלורליסטיים במהותם ,רק מגביר את הנטייה לאוטונומיה של הקהילות האלה. ג .הבעיות המרכזיות הניצבות לפני התפוצה היהודית בפרק זה יידונו הדרכים לבירור הבעיות המרכזיות של התפוצה היהודית וכן הצעות לפתרון הבעיות שניצבות בפני התפיסות המרכזיות שלה. הבעיות שנדונו: בעיה ראשונה -השרידות ,ההמשכיות וההתחדשות. זו בעיה קשה בשל כמה סיבות: *האפשרות הקלה להתבוללות ,בייחוד במדינות דמוקרטיות ליברליות ,כמו ארצות הברית, קנדה ובריטניה ,כתוצאה מהפתיחות ומהליברליזם של החברות במדינות כאלה ושל חברי התפוצה היהודית. *הנטיות של בני הדור הצעיר יותר ובייחוד של החילונים שביניהם להשתלב ביתר שאת בהרבה מהמדינות המארחות את התפוצה. *היחלשות מוסד המשפחה ברוב החברות המערביות (דבר שמחליש גם את הקשרים הפרימורדיאליים בין חברי התפוצה ובין הישות הכללית). היחלשות הקשרים בין חברי התפוצה והתרבות היהודית :לאור הביקורת הנשמעת מפי יהודים צעירים על הקהילות והארגונים היהודיים .לאור כל אלה הולכת ופוחתת יכולת ההישרדות לא רק של המשפחות היהודיות אלא גם של הקהילות היהודיות המקומיות והארציות. *היחלשות יכולת ההישרדות מסכנת את ההמשכיות ואת ההתחדשות של התפוצה היהודית. חסידי הגישה הזו מצביעים על המתרחש בכמה קהילות יהודיות במערב אירופה ,בכמה ממדינות אמריקה הלטינית וכן בארצות הברית ובקנדה כראיה לאפשרות הזו. 156 מצד שני יש הטוענים כי דווקא העובדה שיש כשלוש מאות וחמישים מיליון בני אדם ,המשתייכים לתפוצות אתנו-לאומיות ,שנוצרו כבר בעת העתיקה ,בימי הביניים והן ממשיכות להיווצר ובעת החדשה ,וחיים דרך קבע במדינות מארחות רבות ,מעידה על יכולת השרידות המפליאה של הקבוצות האלה ושל הישויות שיצרו .יתר על כן ,על פי תפיסה אופטימיסטית זו ,דווקא גלי ההגירה הנמשכים ,שמגדילים קהילות מסוימות ,היכולת להתיישבות הקבע של המהגרים בארצות המארחות ,הרצון של קבוצות מרכזיות בתפוצות האלה לשמור על זהותן האתנו- לאומית בארצות המארחות ,והעובדה שרבים מהם שומרים על קשרים עם ארצות האם ,כל אלה משמשים יסוד לתחזית שלפיה למרות תהליכי טמיעה והשתלבות ,הרי שקבוצות ליבה בתפוצות ,כולל בתפוצה היהודית ,אינן נעלמות וקרוב לוודאי שגם לא תיעלמנה. אפשר ללמוד ממצבן של תפוצות אחרות ,שחשופות גם הן כמו התפוצה היהודית ,לתהליכים הגלובליים ,האזוריים והפנימיים במדינות המארחות אותן .השוואה כזאת מלמדת על התחזיות בדבר ההתפתחות העתידית של התפוצה היהודית :בניגוד לתפיסה הפסימית לגבי עתיד התפוצה היהודית ,הרי לא רק שליבה די גדולה של התפוצה הנוכחית לא תיעלם ,אלא שתיתכן גם אפשרות של תחייה ושגשוג של אותם יהודי הליבה וגם של יהודים בפריפריות התפוצה, שיעדיפו להיות חברים בה .בניגוד לתחזיות פסימיות של היסטוריונים ודמוגרפים ,המבססים את תחזיותיהם על אירועי עבר או אינטרפולציות בקשר לעתיד ,אפשר להניח שהתפוצה הזו לא תקטן באופן משמעותי בעתיד הקרוב ,ואולי היא אפילו תגדל במידת מה .אף שלא המדינות המארחות ולא התפוצות יכולות למנוע טמיעה של בודדים ושל קבוצות ,קרוב לוודאי שרוב החברים בליבה ,בפריפריות ,ואפילו אלה שהתבוללו ושנטמעו בחברות המארחות שלהן ,ישמרו על קשרים עם הקהילה .יש גם ראיות לכך שבתפוצות אתנו-לאומיות אחרות ,כמו התפוצות הגרמנית והסקנדינביות בארצות הברית ,בשנים האחרונות חלים תהליכי התעוררות של ״שיבה״ לקהילות התפוצה שלהן שנשמרו. בעיה שניה -הזהות והתפתחות זהויות הכלאיים (היברידיות). הבעיה הקשה האחרת שניצבת בפני התפוצה היהודית ובפני תפוצות דומות ,וקשורה בטבורה לבעיה שהוזכרה לעיל (כלומר ,לבעיית ההישרדות) היא שאלת מהות הזהות ואופי ההזדהות של חברי התפוצה היהודית. יש הטוענים כי ברוב המקרים של תפוצות מבוססות ,כולל התפוצה היהודית ,זהות חברי התפוצות איננה ״מומצאת״ או ״מדומיינת,״ אלא זו זהות שמקורה בשילוב של גורמים קמאיים (פרימורדיאליים) ,פסיכולוגיים ומעשיים (אינסטרומנטאליים) .ראוי לציין כי בניגוד לתחזיות ובניגוד לנטיות ולתנאי הגלובליזציה העכשוויים ,שמאפשרים ומעודדים במידה מסוימת השתחררות מהזהות האתנו-לאומית המקורית ,הרי שאי היעלמותם של הגורמים 157 הלאומיים והלאומניים במדינות המקור וכן בחברות בארצות המארחות המגלות עוינות כלפי הזר ,האחר והשונה ,אי היעלמות זו דווקא מקלה על המשך קיומן של זהויות אתנו-לאומיות שמקורן בארצות-אם רחוקות ,ובמקרים הגרועים ביותר הן משפיעות על הזהויות של חברי התפוצה לרעה רק באופן מוגבל. לעומת אלה ,יש הטוענים כי הפתיחות היחסית של החברות ,בייחוד פתיחות של חברות דמוקרטיות שבהן חיים עתה רוב חברי התפוצה היהודית ,ההידבקות ( )Contagionהקלה מאוד מגורמים זרים ,שלהם בעיקר אופי גלובלי והם אינם מעודדים את האתנו-לאומיות בכלל ואת הזהות האתנו-לאומית בפרט ,פתיחות זו והשפעות הגומלין בין החברות המארחות והתפוצות, כל אלה יוצרים נטיות להתפתחות של הכלאות (היברדיזציה) ושל טשטוש המאפיינים המקוריים של זהות חברי התפוצות ואלה של הקבוצה הדומיננטית בארצות המארחות (הדברים האלה, כאמור ,גורמים לזהות היברידית ,כלומר לזהות של טלאים טלאים ,אם אפשר להשתמש בדימוי זה כאן) .תהליכים אלה חלים כמובן גם על התפוצה היהודית .גם היא ,כמו תפוצות אחרות, מנסה כעת להתמודד עם נטיות אלה ביתר שאת. כלומר ,הוויכוח הנטוש בין שתי הגישות האלה בדבר בעיית הזהות הוא על היכולת לשמר את הזהות האתנו-לאומית-דתית המקורית של חברי התפוצות ,שהיא די חיונית לשמירה על המשך קיום התפוצה כולה וכן לשמירה על האפשרות של התעוררות וחידוש תפוצות. בעיה שלישית -מעמד הדת בזהות ובפעולה של התפוצה. בהקשר הזה של הדיון בזהות יש צורך לברר שאלה חשובה ביותר לגבי מספר תפוצות ובעיקר, כמובן ,לגבי ישראל והתפוצה היהודית .מדובר במעמד הדת בזהות ובחיים הלכה למעשה בישראל ובתפוצה .שתי התפיסות מנוגדות בסוגיה זו מוכרות היטב -התפיסה האחת ,שרוב התומכים בה הם מסורתיים ,דתיים וחרדים ,טוענת כי הזהות היהודית בכללה וכן ההתארגנות של העם היהודי תלויות בקיומה של הדת ובקיום החיים הדתיים על כל היבטיהם -בתפוצה ובישראל. מן הצד השני החילוניים והאתיאיסטים טוענים כי היהדות היא בראש ובראשונה תוצר של האתנו-לאומיות ולא של הדת ,ולכן ,כדי לאפשר את המשך הקיום היהודי ללא מאבקים יש צורך בהפרדת הדת מהמדינה בישראל ובהפרדת הדת מהחיים הקהילתיים בתפוצה. 158 בעיה רביעית -סדרי היום השונים והבעיות השונות הניצבות בפני התפוצות וארצות האם. רוב ארצות האם עסוקות בסוגיות שקשורות לבעיות פנים מדינתיות וכן לבעיות מדיניות החוץ והביטחון שלהן .מדובר בבעיות כמו ירידת עוצמת המדינה ,בעיות ממשל ,התפתחות ומשברים כלכליים ,פערים סוציו-כלכליים ,יחס לבעיות הרווחה והעוני ,טרור ,יחס לקבוצות אתניות ,יחסי שיתוף פעולה וסכסוכים עם מדינות אחרות וכולי .לעומת זאת ,רוב התפוצות עסוקות בעיקר בבירור התהליכים והאירועים שיקבעו את עתידן בראש ובראשונה בארצות המארחות אותן -תהליכים ואירועים אלה כוללים את בירור נושאי הזהות האתנו-לאומית, ההתבוללות ,היחסים בין הקבוצות השונות בתפוצה ,קיומם ופעולתם של הארגונים שלהם והשגת המשאבים הדרושים לכך ,נישואי תערובת ,יחסים עם הקבוצות החברתיות העיקריות בארץ המארחת וקשרים עם מוסדות המדינה המארחת .לפי תפיסה זו ,סדרי היום השונים האלה של התפוצה ושל מדינות המוצא גורמים לבעיות בגיוס חברי תפוצות ומשאבים לטובת ארץ האם ולמתחים בין חברי התפוצה לארץ האם .כאשר נוצרים מתחים כאלה חוזרת ועולה בעיית הנאמנות של התפוצה וזו תידון בפסקה הבאה. יש הטוענים כי זהו המצב גם לגבי יחסי ישראל והתפוצה היהודית .לדבריהם מבחינת היחסים והעניין המשותף ישנה התרחקות נוספת בין ישראל ובין התפוצה היהודית .החברה הישראלית וממשלת ישראל עסוקות מאוד ,מצד אחד ,בבעיות ביטחון ,כמו האיום הקיומי מצד איראן, סוריה ,החיזבאללה והחמס ,בסוגיות של אפשרות הסדר עם הפלשתינאים ,היחסים עם ארצות הברית והאיחוד האירופאי ,ומצד שני בבעיות פנים קשות ,כמו אבטחת יישובי גבול הדרום והצפון ,העוני ,הפערים החברתיים והכלכליים ההולכים וגדלים ,בעיות במערכת החינוך ,יחסים בין חילוניים ודתיים וכדומה .חסידי הגישה הזו מוסיפים ואומרים כי בעוד שהדיון הציבורי והפוליטי בישראל מתעלם לחלוטין מבעיות התפוצה היהודית ,עוסקים רוב מנהיגי וחברי הקהילות היהודיות בתפוצה בבעיות שהוזכרו לעיל ,כמו הזהות האתנו-לאומית, ההתבוללות ,היחסים בין הקבוצות השונות בתפוצה ,קיומם ופעולתם של הארגונים שלהם והשגת המשאבים הדרושים לכך ,נישואי תערובת ,יחסים עם הקבוצות החברתיות העיקריות בארץ המארחת וקשרים עם מוסדות המדינה המארחת .לפי גישה זו ,ההתרחקות בין ישראל 1 והתפוצה על רקע זה רק הולכת ומחמירה ומוסיפה להתנתקות בין שני חלקי העם. לעומת חסידי התפיסה הנ״ל ,רבים טוענים כי למרות ההתמקדות של כל אחד משני חלקי העם בענייניו המרכזיים ,לא קטנה מאוד ההתעניינות ההדדית של ישראלים רבים ,מצד אחד, ושל חברי התפוצה מצד שני ,בעניינים המשותפים לעם כולו ובבעיות המעסיקות את כל אחד מהצדדים .חסידי הגישה הזו מוסיפים כי העניין ההדדי גובר עוד כאשר מתרחשים משברים באחד הצדדים ,כמו מלחמה והתקפות שישראל מעורבת בהן ,כמו תהליך השלום ,כמו 1זו אחת מהטענות המרכזיות בספר גבריאל (גבי) שפר והדס רוט ,מי מנהיג? על יחסי ישראל והתפוצה היהודית. לעומת זאת ,ראו את פרסומי המכון לתכנון מדיניות עם יהודי. 159 אנטישמיות גואה באחת הארצות המארחות את התפוצה היהודית או כמו תהליכי התבוללות מרחיקי לכת. בעיה חמישית -הנאמנות. המעורבות האישית והקבוצתית של התפוצות בענייני ארצות האם שלהן ,ודימויים שאינם נעלמים בדבר ההדרה או חוסר השייכות של חברי התפוצות לקבוצות החברתיות הדומיננטיות בארץ המארחת ,מעלים שוב ושוב את בעיית הנאמנות .לבעיה הזו שני היבטים שאינם זהים: שאלת הנאמנות לארץ האם וללאום ,ושאלת הנאמנות לארץ המארחת. כמו תפוצות אחרות (הגרמנים ,היפנים ,הקובנים ,הפלסטינים ,ההודים באפריקה ואחרים) ,כך גם היהודים הואשמו בנאמנות מחולקת (נאמנות מוגבלת לתחומים מסוימים לארץ המארחת, ונאמנות מקיפה יותר ללאום ולישראל) ,או בנאמנות כפולה (נאמנות בו זמנית לישראל ולארץ המארחת) .האשמת התפוצות בכלל ,והתפוצה היהודית בפרט ,באחד משני דפוסי הנאמנות האלה משפיעה על התנהגות התפוצה ,על יכולתה ועל נכונות הגיוס והפעולה שלה ,ולעיתים קרובות היא גם משפיעה על דיסוננסים הכרתיים (קוגניטיביים) ורגשיים (אמוציונאליים) בין חברי התפוצות .למעשה ,הרבה מהתפוצות ,כולל התפוצה היהודית ,מגלות עתה דפוס של נאמנות עמומה .זו נאמנות שאיננה מוצהרת בריש גלי ובבירור ,נאמנות שיכולה להשתנות על פי הנסיבות ,נאמנות שמקשה על מחויבות ועל אפשרות גיוס מלאה אפילו של חברי הליבה .גם התפוצה היהודית מתנסה בתהליך כזה .יתר על כן ,בגלל קשריה ההדוקים מאוד ,לכאורה ,עם ישראל ,הרי התפוצה היהודית יותר מתפוצות אחרות מואשמת בנאמנות גמורה לישראל ולא לארצות המארחות שלה. בעיה שישית -מרכז ופריפריה ביחסי תפוצה וארץ אם. הסוגיה הזו איננה כל כך מידית וחמורה ברוב התפוצות שביטחון וכלכלת ארצות האם שלהן אינם בסכנה או שאינם נמצאים תחת איום .לאור הבחנה בסיסית זו ,השאלה בדבר מהות המרכז הלאומי מופיעה לפחות בשני מקרים :במקרים שבהם ארץ האם אכן נתונה במשבר ביטחוני וכלכלי מתמשך ,ובמקרים שבהם התפוצה תרמה רבות להקמה ולתחזוק של ארץ האם ,ואחרי-כן מבקשת המולדת את הבכורה בלאום כולו .נראה כי הדפוס השכיח ברוב המקרים הוא זה של ״פדרציה רופפת״ שבה נשמר דו-קיום בין התפוצה לארץ האם ,ואין העדפה של אחד משני הצדדים האלה. 160 בהקשר של שתי הבעיות האחרונות שנזכרו כאן עולה השאלה מי המשפיע העיקרי על מי - התפוצה על מדינת המוצא או מדינת המוצא על התפוצה? כמו לגבי שאלות ובעיות אחרות קשה מאוד לתת תשובה חד משמעית לגבי התפוצות בכלל ,ולגבי התפוצה היהודית בפרט .יתר על כן ,בתחום זה יש עליות וירידות בהשפעת כל אחד משני הצדדים על הצד האחר .דבר נוסף, מידת ההשפעה היחסית של כל אחד משני הצדדים תלויה מאוד במידת ההתפתחות שלהם, בבעיות שאתן הם מתמודדים ,ובמצב בכל אחד מהתחומים -התרבותי ,החברתי ,הפוליטי והכלכלי השורר בהן .במידה שאחד משני הצדדים נתון במשבר או שצרכיו מרובים והוא אינו יכול לספק אותם בעצמו ,תגדל השפעת הצד השני. יש הטוענים כי בקווים כלליים זה היה מצב המרכזיות וההשפעה של התפוצה על ישראל. אלה טוענים כי לפני הקמת המדינה ועד שנות השמונים השפעתה של התפוצה היהודית על ישראל הייתה רבה .לאחר מכן ,בייחוד כתוצאה מההתבססות הפוליטית והכלכלית של ישראל וההתכנסות של התפוצה לעיסוק בענייניה הפנימיים ,פחתה במידה ניכרת יכולת השפעת התפוצה על המדינה .לעומתם יש הטוענים כי השפעת ישראל על התפוצה איננה רבה ,זאת בעיקר כתוצאה מחוסר העניין שישראלים רבים מגלים לגבי התפוצה היהודית ,ובמידה לא מועטה גם כתוצאה מהרפיסות התרבותית של ישראל בעיני התפוצה ,שאינה מעוררת הערכה רבה כלפיה. לבד משאלות ההמשכיות ,מעמד הדת וגיוס המשאבים לצורכי התפוצה וישראל ,ויכוח חשוב מאוד שמתנהל בתפוצה היהודית הוא בדבר מרכזיותה של ישראל בעם .זו ,כאמור ,איננה שאלה תיאורטית בלבד ,שכן היא קשורה בגיוס ובהקצאת המשאבים השונים של האומה המפוזרת על פני מדינות רבות .אחרי השואה והקמת מדינת ישראל ציפו רוב הציוניים וגם לא-ציוניים רבים בתפוצה ,כי המדינה הצעירה תהפוך למרכז הבלעדי של העם .השקפות אלה רווחו ,ועדיין רווחות ,גם בקרב הפוליטיקאים הישראליים והפעילים הישראליים בתחום יחסי ישראל והתפוצה .היו ,וישנם ,כמובן ,חוגים שלא קיבלו את התפיסה הזו בדבר יחסי הכוחות בעם היהודי .בעשורים האחרונים אימצו יהודים רבים בקהילות שונות עמדה חדשה בסוגיה המרכזית הזו. עמדה זו נובעת גם בגלל ההשתלבות (האינטגרציה) המרשימה של היהודים בארצות המארחות ,גם בגלל קבלתם על ידי החברות המארחות ,גם בגלל האסרטיביות הגדלה שלהם, בגלל שיקולים אינסטרומנטאליים של רווח והפסד אפשרי ,וגם מפני שישראל איננה מקום בטוח ויצירתי .בשל כל הסיבות הללו נוטים רבים בתפוצה היהודית ,ובעיקר הצעירים יותר, להביע ספקות בדבר מרכזיותה של ישראל בעם היהודי .אלה ,וגם פעילים יהודים רבים אחרים, שרוצים לשמור על קשר שוטף עם ישראל ,מעדיפים שההסדר העתידי בעם היהודי יהיה זה של ״פדרציה רופפת.״ ההסדר הזה יהיה מבוסס על ההכרה באוטונומיה של התפוצה .ההסדר הזה צריך לספק לגיטימציה לניסיונות השונים של הקהילות לפתור בעצמן את הבעיות המקומיות 161 שלהן ללא התערבות יתר מצד ישראל ,ובלי שיוחמרו הבעיות המורכבות הנובעות מהנאמנות למדינה המארחת ,מצד אחד ,ולישראל ,מצד שני .צריך לציין כי הבעיה הזו של מרכז-ופריפריה מעסיקה מאוד גם תפוצות אחרות ,למשל את התפוצה הקובנית בארצות הברית .במצב זה, אף שישראל ,בגין התפיסה הישראלוצנטרית (המעמידה את ישראל במרכז העם היהודי בעולם כולו) של רבים מהפוליטיקאים הישראלים ,עדיין מנסה לעודד ״עלייה״ ,קשה לראות גלים גדולים נוספים של עולים מרצונם ומהדחפים הפנימיים שלהם .אם תחמיר האנטישמיות ובעקבותיה יחמיר מאוד המצב של אחת מהקהילות היהודיות הגדולות בארצות המארחות ייתכן גידול במספרי העולים .אולם ,כאמור ,גם מצב כזה לא יביא בהכרח לידי כך ,אלא סביר שיביא להגירה של יהודים מארץ מארחת אחת לשנייה. בעיה שביעית -התמיכה בארץ האם תפוצות מתבקשות על ידי ארצות המוצא שלהן (מדינות רבות ,כמו צרפת ,איטליה ,יפן ויוון הקימו לאחרונה משרדי ממשלה או סוכנויות ממשלתיות לעסוק ביחסיהן עם התפוצה) לסייע להן .יש ארצות מוצא שנחלצות לכך מכוח עצמן .כאמור ,סוגי התמיכה הם רבים ושונים - תרבותית ,פוליטית ,דיפלומטית ,כלכלית ,כוח אדם וכו׳ .תפוצות יגבירו את תמיכתן בארץ האם, כאשר פוקדים את ארצות המוצא משברים בתחומים אלה .תמיכתן תפחת כאשר המדינות האלה הן מבוססות או כאשר הן מאמצות ומפעילות מדיניות שאיננה מתיישבת עם צורכי התפוצה או עם נטיותיה. בהקשר הזה ,נושא חשוב שצריך להעמיק את הדיון בו הוא ההפחתה המשמעותית בתמיכת התפוצה בישראל גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית וביקורת משמעותית שקיימת לגבי עמדות ומדיניות של ממשלות ישראל .ביקורת כזאת נשמעה ונשמעת גם בחוגים לא מעטים בקרב התפוצה היהודית .השאלה היא עד כמה ניתוח זה הוא מבוסס ואיך ניתן להסדיר את עניין התמיכה בישראל ,שהרי עניין זה קשור להסדרת מעמד התפוצה היהודית בעם בכלל. ד .שדה המחקר והגישות התאורטיות העיקריות כאמור ,לאחרונה התרבה והעמיק המחקר על תפוצות בכלל ,ובמידה מסוימת גם על התפוצה היהודית .התוצאה הצפויה היא שהעיסוק בשאלות מרכזיות ,כמו -האם מופע התפוצות קיים והאם הוא בר ניתוח בכלל -לא יורד מסדר היום .לכן גם עלו ועולות הצעות שונות לגבי הגדרת המופע כולו 1.רוב החוקרים מסכימים כי קיים מופע מורכב כזה של תפוצות וכי יש להמשיך לנתחו ולאפיין אותו ואת מרכיביו העיקריים. 162 1בקשר לכך ראו ,לדוגמא ,את מאמרו של Brubaker, 2005 יחד עם זאת ,באופן בסיסי קיימות שתי גישות תאורטיות מרכזיות לחקר התפוצות .שתי הגישות התאורטיות העיקריות לחקר התפוצות הן הגישה העל-לאומית (הטרנס-נציונליסטית) והגישה האתנו-לאומית-דתית ,או הגישה העל-מדינתית. מקורה של הגישה העל-לאומית הוא המחקר האנתרופולוגי של תופעת ההגירה ,שאליה הצטרפו גם חוקרים הרואים בלאומיות ובאתניות תופעות ״מדומיינות״ או ״מובנות״ (.)constructed אף שחסידי הגישה הזו מכירים בעובדה שמהגרים רבים יצרו ויוצרים ישויות מאורגנות ושיש להן קשרים עם מדינות המוצא שלהן ,הם טוענים כי התפוצות הן ישויות מובנות ,התלויות בראש ובראשונה ברצון של חבריהן להקים ולהשתייך לקהילות כאלה .הגישה הזו מדגישה כי מופע התפוצות קשור בקשר חזק לגלובליזציה .כי חברי התפוצות נעים ממדינה למדינה וכי הם בעלי קשרים החורגים מגבולות מדינות הלאום והמוצא האתנו-לאומי .הם טוענים כי יצירת תפוצות ושמירה עליהן תלויות בזהות של חברי התפוצות ,שהיא זהות סובייקטיבית לחלוטין, המשתנה לעיתים והמושפעת מאוד ממה שמתרחש בסביבה שבה מתגוררים חברי התפוצה. 1 הזהות שלהם מורכבת מאלמנטים רבים (ובלשון כמה חוקרים הזהות היא היברידית). הגישה השנייה טוענת כי יש צורך להבחין בין תפוצות שונות .יש אמנם תפוצות על-לאומיות, אבל רוב התפוצות הן תפוצות שזהות חבריהן הטבועה בהן היא אתנו-לאומית-דתית ,והן קשורות רק לחברה בארץ מוצא היסטורית אחת .חברי התפוצות האלה שומרים על קשרים עם ארץ המוצא .למעשה ,הגישה הזו פותחה בין היתר על ידי כותב המאמר הזה והוצגה לעיל 2 בניתוח הקשור להגדרת המופע ולדיוקן/פרופיל של התפוצות בכלל והתפוצה היהודית בפרט. 3 היום חוזרת תפיסה זו ומקבלת מקום מרכזי בחקר התפוצות. ה .סיכום קצר נראה כי הניתוח המוצע כאן מוליך לכמה מסקנות השנויות במחלוקת שדורשות עיון נוסף: המסקנה האחת :התפוצה היהודית הייתה דומה לתפוצות אתנו-לאומיות אחרות ,והיא מתקרבת והופכת להיות דומה עוד יותר לתפוצות האלה. המסקנה השנייה ,באותו כיוון :כמו ישראל ,כך גם התפוצה היהודית הופכת להיות פחות ייחודית ויותר ״נורמאלית״ מבחינת התאמתה למודל/פרופיל של כל התפוצות האתנו-לאומיות. והמסקנה השלישית :מסקנה מעשית עיקרית הנובעת מהחלת הידע שלנו בדבר תפוצות בכלל 1ראו פרסום שבו פותחה הגישה הזו Glick-Schiller, 1992 2ראו שוב Sheffer 1986, 2006 3ראו ,לדוגמה ,את הכרך Braziel and Mannur, 2003 163 ומהשוואה בין התפוצות היא כי למרות מה שנראה כהצטמקות או כשקיעת התפוצה היהודית, יש בתפוצה הזו ,גם בליבה וגם בחלק מהפריפריה ,חיות רבה שתצליח לשמר לפחות ליבה מוצקה .אולם אחד התנאים החשובים להמשכיות התפוצה הוא ההכרה התאורטית והמעשית בדבר השינוי במעמדן של התפוצה ושל ישראל .הכרה מלאה בשוויון בערך ישראל והתפוצה היהודית וגם הישראלית תוכל לתרום לביסוס הקשרים בין התפוצה ובין ישראל .אבל ,גם מסקנה זו נתונה במחלוקת ודורשת עיון ודיון פתוחים נוספים. 164 מראי מקום Braziel Jana Evans and Mannur Anita, (eds.) (2003). Theorizing Diaspora, Oxford: Blackwell Publishing. Brubaker, Rogers, (2005). ״The ‘Diaspora ׳Diaspora. ״Ethnic and Racial Studies, 28 (1):1-19. Glick-Schiller, Nina, Basch, Linda and Blank-Szant/on, (1992), Towards a Transnational Perspective on Migration: Race, Class, Ethnicity and Nationalism Reconsidered, New York: New York Acadmey of Science. Sheffer, Gabriel, (1986), (ed.), Modern Diasporas in International Politics, New York: St. Martin׳s. Sheffer, Gabriel (2006). Diaspora Politics: At Home Abroad, New York: Cambridge University Press. הצעות ביבליוגרפיות תל, מי מנהיג? על יחסי ישראל והתפוצה היהודית. טולדאנו הדס-שפר גבריאל (גבי) ורוט 2006 . הקיבוץ המאוחד:אביב התפוצה היהודית והארגונים היהודיים הבינלאומיים בהיסטוריה.)שפר גבריאל (גבי הציונות והחזרה להיסטוריה,) (עורכים, בש״מ אייזנשטדט ומשה ליסק,ובפוליטיקה הכללית .414 - 389 1999 . יד יצחק בן צבי: ירושלים,הערכה מחדש .37 -23 ,2000 ,142 מס׳,46 שנה, ״האם התפוצה היהודית ייחודית?״ גשר.)שפר גבריאל (גבי , אפשרות או חזון לא ריאלי?״ כיוונים חדשים:שפר גבריאל (גבי) מדיניות כוללת לעם היהודי .123-108 ,2000 .2 גיליון מס׳,ניסן תש״ס 165 Braziel Jana Evans and Mannur Anita, (eds.). Theorizing Diaspora, Oxford: Blackwell Publishing. 2003 Ben-Rafael, Eliezer, Yosef Grony and Yaacov Roí, (eds.) (2003). Contemporary jewries: Convergence and Divergence, Leiden: Brill. 2003 Cohen, Robin. Theorizing Diaspora: An Introduction, London: UCLA Press. 1997 Don-Yehia Eliezer,. Israel and Diaspora Jewry: Ideological and Political Perspectives, Ramat-Gan: Bar-Ilan University Press.1991 Gilroy, Paul, The Black Atlantic: Modernity and Double Consciousness, MA: Harvard University Press. 1991 Sahoo, Ajaya and Brij Mharaj, (eds.). Sociology of Diaspora, a Reader, New Delahi: Rawat Publications. 2007 Sheffer, Gabriel, Diaspora Politics: At Home Abroad, New York: Cambridge University Press. 2006 Tal, Rami, (ed.). The Jewish People Policy Planning Institute Annual Assessment 2004-2005, Jerusalem: The Jewish People Policy Planning Institute. 2005 Troen, Ilan (ed). Jewish Centers and Peripheries, New Bronswick: Transaction Publishers. 1999 Vertovec, Steven and Cohen Robin (eds.). Migration, Diasporas and Transnationalism, Cheltenham: Edward Elgar Publishing Ltd. 1999 166 167 פרק ה ״טיפוח התודעה היהודית״ במערכת החינוך הישראלית: מ״שלילת הגולה״ בתקופת היישוב ל״עמיות יהודית״ בימינו יובל דרור 168 ״טיפוח התודעה היהודית״ הוא שם של מרכז להכנת תוכניות לימודים בנושאי יהדות לבית הספר הממלכתי אותו הגה ויישם שר החינוך והתרבות ארן בשנות החמישים והשישים - מרכז ששורשיו בתקופת היישוב וראשיתה של מדינת ישראל ,בוועדות מקצועיות וציבוריות שונות שפעלו החל ממחצית שנות הארבעים .״שני המונחים האחרים בכותרת מייצגים את שני הקצוות של רצף הזמן .״שלילת הגלות״ היא מונח חברתי וחינוכי ,שבהגות הציונית בגולה ובארץ-ישראל היו בו גוונים ,ברנר מול א״ד גורדון ,יעקב קלצקין נגד אחד-העם -ובחינוך ,כפי שנראה בהמשך ,איש הגימנסיה הרצליה ברוך בן-יהודה (בשנות העשרים) מול שלמה שילר מנהל הגימנסיה העברית בירושלים ואנשי ״מועצת המורים למען הקק״ל״ אליעזר ריגר ואותו ברוך בן-יהודה מסוף שנות ה :30-הראשונים בצמדים הללו היו בעד שלילה מוחלטת של הגולה שניוונה ומנוונת את העם היהודי ,האחרונים -בעד שלילת הגלות ללא שלילת הגולה ,קרי יצירת קשר עם יהודי הגולה ולימוד תרבותם כמקור ההמשכיות מהיהדות לציונות .בעשור האחרון כלול בלימודי היהדות במערכת החינוך הישראלית גם החינוך ל״עמיות ( )peoplehoodיהודית״, שיוצא מבית התפוצות שבתל אביב ,העיר העברית-ציונית הראשונה .להלן נרחיב את ״טיפוח התודעה היהודית״ לכל הקשור בלימודי היהדות במגזר הלא-דתי ,החל משנות הארבעים שטרם מדינה ועד ישראל של ראשית המאה העשרים ואחת .לימודי היהדות בחינוך הפורמאלי והבלתי-פורמאלי כאחד נועדו לטפח את התודעה היהודית גם אצל התלמידים החילוניים; ״התודעה היהודית״ נוגעת ללימודי ההיסטוריה ,המקרא ומחשבת ישראל ,הספרות והאמנות בכל השנים הנידונות ועוסקת בשתי סוגיות רגישות במיוחד :השואה ויהדות המזרח; המאמר יעסוק בכל אלה .החינוך הציוני הממוסד בקרוב למאה השנים האחרונות שיקף ,במידה רבה, את השינויים המדיניים-ביטחוניים החיצוניים ואת השינויים האידיאולוגיים והפוליטיים הפנימיים ביישוב היהודי בתקופת המנדט ובמדינת ישראל .החברה והחינוך היו שלובים: תולדות הציונות ,״השואה והתקומה״ ,גלי העלייה ,מפעלי ההתיישבות ומצב הביטחון הכתיבו גם את יחסה של מערכת החינוך לגלות /לגולה /לתפוצות /לעם היהודי .ניתן לראות בברור תהליך התפתחותי חינוכי וחברתי :משלילה בראשית התקופה הנידונה ל״נירמול״ הדרגתי של היחס לגולה עד כדי הפיכתה לתפוצות והבלטת ״העמיות היהודית״ ,להכרה בצדקת הציונות בד בבד עם קבלת קיומן של ״ירושלים ובבל״ כאחד. מאמר זה משלב ממצאים של מספר מחקרים קודמים ,של הכותב ושל אחרים ,הבוחנים את לימודי היהדות במערכת החינוך הציונית המאורגנת בארץ ישראל החל מראשיתה בימי המנדט הבריטי וכלה בימינו אלה ,ראשית המאה העשרים ואחת .הפיריודיזציה שלו מתחלקת לשש תקופות( :א) התחלות בשנות העשרים ועד ראשית שנות הארבעים של המאה העשרים, טרם מלחמת העולם השנייה והשואה; (ב) - 1943-1948מהיוודע השואה ביישוב היהודי בארץ-ישראל ועד הקמת מדינת ישראל -מה שקרוי ״משואה לתקומה״; (ג) שנות ה 50-וה,60- ראשית המדינה שבהמשך לתקופת היישוב; (ד) 1968עד ראשית שנות ה - 80-השנים שלאחר מלחמת ששת הימים ,כולל מלחמות יום-הכיפורים ולבנון והמהפך הפוליטי הראשון ב;1977- (ה) ממחצית שנות ה 80-ועד ראשית המאה העשרים ואחת -התרחבות תהליך השלום ,תנופת העלייה ,הפלורליזם החברתי ורב-התרבותיות בישראל; (ו) מראשית המאה העשרים ואחת - התחלות של ״שותפויות״ בין קהילות יהודיות בארץ ובעולם וביסוסה של ״עמיות יהודית״. א .שנות ה 20-עד ראשית ה :40-בין ״שלילת הגלות״ ו״חיוב הגולה״ ה״שיח״ החברתי והחינוכי על ״שלילת הגולה״ (ו/או הגלות) החל כבר בראשית הציונות, בתפוצות ובארץ-ישראל .ברנר וקלצקין שללו ,כאמור ,את הגלות בצורה נחרצת ,לעומת א״ד גורדון ואחד העם ששילבו בכך את החיוב שביהדות הגולה .״היהודי החדש״ העצים את אחיזתו הציונית בארץ-ישראל :באמצעות השלטת ״העברית בעברית״ כשיטת ההוראה הלאומית ביישוב הציוני של שלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים; בעקבות ״מלחמת השפות״ ב 1913-שהביאה לנטישתה של רשת החינוך הפילנטרופית היהודית-גרמנית ״עזרה״ שביקשה ללמד בגרמנית ,ולאחר ההשתלטות של ההסתדרות הציונית ונציגיה על מערכת החינוך היישובית במהלך המלחמה העולמית הראשונה ולאחריה תוך דחיקת מוסדות החינוך הפילנטרופי-יהודי מגרמניה ,צרפת ואנגליה והחינוך החרדי שלא דבר עברית. ד״ר ברוך בן-יהודה היה מהמחנכים הבולטים בגימנסיה הרצליה ,ולימים מנהלה .בשנות העשרים כתב ״יומן פדגוגי״ ובו סיפר על ״הקלוב המחלקתי״ של תלמידיו מהכיתה השישית שקראו בו ״חומר ציוני ויישובי״ בהשתתפותו .השקפת העולם אותה העביר לחניכיו בשיחות שבעקבות קריאת המאמרים הייתה ,ע״פ עדותו ,מתונה -״גורדוניזם״ ותורת ״הפועל הצעיר״ 169 בשעתו; הוא לא דגל בקדושת מלחמת המעמדות והמרד כסימנה של תנועת הנוער -אך לעומת זאת ציין את קדושת העבודה הנובעת ממקורות היהדות ומביאה לגאולת האדם על- ידי התפרקותו מ״טומאת הגלות״ .מנהיג אחר של ״הפועל הצעיר״ באותן השנים היה שלמה שילר ,עוד בגליציה ,ששימש מחנך ומנהל בגימנסיה העברית בירושלים בשנים .1915-1921 שילר העריך מאד את תרומת הגולה לעיצוב הלאומיות היהודית והתרבות הלאומית ,וזאת כאנטיתזה כמעט מוחלטת לרעיון שלילת הגולה שהיה דומיננטי בציונות בכלל ובחוגי הציונות הסוציאליסטית בפרט .הוא גרס שחינוך לאומי אינו יכול להתעלם מאלפיים שנות קיום ויצירה בגלות -אך בארץ-ישראל חשש מלהביע את דעותיו אלה .שילר דגל ,אפוא ,בפשרה שהקדימה את זמנה :שלילת הגלות כמקום וכדרך חיים ,אך חיוב תרומתה של הגולה ליהדות בכלל וליצירת הציונות בפרט. רות פירר במחקרה סוכנים של החינוך הציוני ( )1985על ספרי הלימוד להיסטוריה ביישוב ובמדינה ציינה שתי תקופות :מראשית המאה עד ,1930עת הובלטו בהם ״הגישה הפסיבית״ באשר לעם ישראל ו״היהודי הישן״ בגולה והרבולוציה שעבר בהיותו ל״יהודי חדש״ -ומאז ועד סוף שנות ה ,40-עת הופיעו גם ספרי לימוד שהדגישו את ״הגישה האקטיביסטית״ היהודית בכל תחומי החיים .ע״פ גישה זו הובלטה בספרים שלילת הגלות אך לא שלילת יהודי הגולה ,שהוערכו כמקור הרוחני והאנושי של הציונות ,כיוצרי רעיון השיבה לארץ וכעתודה לעלייה אליה .כותבים אלה הדגישו את האבולוציה ההדרגתית שבמעבר מיהדות הגולה לציונות הארץ ישראלית. סיטון במחקרה על מועצת המורים למען הקק״ל ( ,)1998ודרור בעקבותיה ,הוכיחו שהתפנית לכיוון הגישה האקטיביסטית ,שיש בה את שלילת הגלות לצד החיוב שביהודי הגולה ויצירתם, התבטאה בפרסומים חינוכיים שונים כבר משלהי שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים ,עם התפשטות הנאציזם באירופה ותחילת מלחמת העולם השנייה ובטרם נודעו ממדי השואה. 170 סיטון מציינת שכבר בהרצאה המרכזית ״ארץ-ישראל והגולה״ בכינוס מועצת המורים בחנוכה תרצ״ד ( )1933הציג ההיסטוריון ומכשיר המורים פרופ׳ ב״צ דינור את הדרך הנכונה לחינוך הציוני :שלילת הגלות מחד גיסא -ומאידך גיסא הכרת העם היהודי בכל תפוצות הגולה ,כך שהתלמיד ידע שהציונות נוסדה בשביל העם היהודי וכדי שיעלה לארץ .ע״פ דיווחי המורים בשנים 1939-1937הפגינו התלמידים אדישות ,נתק וזלזול כלפי יהודי הגולה בזמן שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה והתנשאו כ״יהודים חדשים״ שכאילו אינם בני אותו עם .״מועצת המורים״ ניסתה להתמודד עם הצורך לקשור את בני הארץ ליהודי הגולה .תחילה אורגנו ״מבצעים״ חד-פעמיים :התכתבויות אישיות ובית-ספריות עם ילדי הגולה ,הכנת אלבומים של צמחי א״י מיובשים ו״תערוכת הנוער היהודי״ ב 1939-אליה הגיעו כיתות מבתיה״ס ,ובה ,לצד ההתעוררות והתחייה הציונית שצמחו מן הגלות הוצגו מצב היהודים ואחדותם בכל העולם וכן הקשרים בין היישוב בארץ לגולה .השיחות שנתבקשו המורים לקיים עם תלמידיהם בעקבות התערוכה לא הספיקו ,וחברי מועצת המורים הבינו שעליהם לעסוק בארץ-ישראל אך גם בעם ישראל שבגולה במסגרת תוכנית-לימודים מקיפה וממושכת יותר ,שאת עקרונותיה בררו בכינוסיהם ומעל דפי כתב העת שלהם ,שורשים. ב 1939-נתפרסמה בשורשים רשימתו של דינור ״לבירור יסודותיו של החינוך הציוני״ בעקבות כינוס נוסף של מורים .הוא הזכיר שם שרק ״זרם העובדים״ הנהיג תוכנית ללימודי הציונות, והציע להחילה גם בזרמים האחרים בהתייחס לארבעת מרכיביה :״א) יסוד אידיאולוגי-ציוני; ב) יסוד היסטורי ארץ-ישראלי; ג) יסוד חברתי-לאומי; ד) יסוד סוציאלי-חלוצי ...מה הוא היסוד האידיאולוגי-הציוני? ראשית כל ש ל י ל ת ה ג ל ו ת -להכיר את הגלות ,ללמד את התלמידים מה היא גלות לכל תופעותיה ממצרים ועד ימינו אלה ...ומנקודה זו יש ללמוד לראות את המציאות היהודית ...הציונות היא מרד בגלות,המלחמה בה .תנאי קודם לניצחון -ידיעת האויב .ואת המרד הזה בגלות יש לפתח ע״י ידיעת הגלות ...הצביון היהודי שהשתמר בחיים שבגלות היא תוצאה של שלילת הגלות ...אנו צריכים לפתח את השלילה הזאת ,והיא שתביא אותנו לשינוי הערכים״ .דינור הוסיף גם בערוב המלחמה העולמית השנייה לשלול את הגלות -אך תוך קישור ערכי היהדות בגולה עם ערכי הציונות בארץ ברצף אחד ,שיש בו מרד אך גם המשכיות. ב 1940-הוקדש קובץ שלם של שורשים לשאלת תוכניות הלימודים לציונות בבתי-הספר ,וגם בו נידונו שלילת הגלות וחיוב הגולה .שלושה מפרקי העיבוד החדש והמאוזן לנושא ״עם ישראל בגולה״ ,שפרסמה ״מועצת המורים״ באותה שנה ,עסקו בחיוב שבגולה :המבנה הקהילתי ,ערכי היהדות כ״מאורות ישראל סבא״ ו״היסודות הציוניים בספרות העברית החדשה״ המתארת את היופי שבחיי היום-יום בגלות .שלושה פרקים אחרים עסקו בשלילי שבגלות :״שנאת ישראל״, ״גבורת עם ישראל״ (קידוש השם והגירה ונדודים כתגובה) ,וכן כשלון ההתבוללות והתפתחות הפתרון הציוני .בן-יהודה סקר באותו קובץ את ההחלטות שלא נתממשו על הכנסת תוכניות ללימודי הציונות בכינוסי מועצת המורים ב ,1929-ב 1934-וב 1939-והציע פעם נוספת תוכנית שעניינה ״לימוד האזרחות הציונית בבית-הספר״ .על אף ״יחידות הפתרון הציוני״ ושלילת הגלות כפתרון יהודי ,קיבל בן-יהודה בשעה קשה זו לעם היהודי את נוסחת הפשרה :מגשימי הציונות הם ״שליחי האומה ,באי כוחה ,חלוציה ...שלילת הגלות אינה צריכה להעבירנו על דעתנו ולהביאנו לידי שלילת הגולה״ .יעקב הלפרין (ניב) ,ממפקחי זרם העובדים ומראשיו, פרט באותו קובץ את ״לימודי הציונות והחברה בבתי-הספר של זרם העובדים״ והציג את ההתלבטות בנוגע לתוכנית הציונות :הכל בזרם העובדים סברו שאין לנתק את לימודי הציונות 171 מהגולה ,אך היו שהציעו להתרכז בהווה הציוני ולחזור ממנו לשורשיו שבגולה -ואחרים סברו שנכון ללמד ע״פ הסדר ההיסטורי; לבסוף הוחלט ללמד ״מן ההווי היהודי הכלל-עולמי דרך התנועות לגאולה בימים ראשונים אל שאלות ימינו ודרכי פתרונן״ .אליעזר ריגר ,מראשי הזרם הכללי ומחלקת החינוך של הוועד הלאומי ,פרסם באותה שנה בה יצא קובץ ״שורשים״ להוראת הציונות את ספרו ״החינוך העברי בארץ ישראל״ .הוא דן שם בהרחבה בשלילת הגולה ,ונקט גם הוא בדרך האמצע ״הארוכה והמורכבת ...להקנות לילדינו ידיעות על יהודי חוץ לארץ( ...ו) לעודד חילופי תלמידים בין ארץ ישראל ובין חוץ לארץ) ...ומצד שני לטעת בלב הנוער הרגשה עמוקה וראשונית כי ארץ ישראל היא בית חיינו (ועל כן) אסור לעזוב את ארץ ישראל על מנת להשתקע בחוץ לארץ״. נראה שהויכוחים על שלילת הגלות משנות העשרים התחלפו במשך שנות השלושים בפשרה של כל הממסד החינוכי ששילבה את שלילת הגלות עם חיוב הגולה ,זו שניכרה כבר אצל שילר עוד בטרם עלה ארצה .העובדה שדינור ובן-יהודה חזרו בהם משלילה קיצונית של הגולה מלמדת שהיה בכך פתרון לדילמה החברתית והחינוכית המרכזית של היישוב :מחד גיסא תפס היישוב הציוני את עצמו כאוונגרד החלוצי המגשים בעלייה ,עבודה חקלאית ושמירה את חזון ״היהודי החדש״ ,כ״עילית המשרתת״ של העם היהודי שהתרחקה מ״היהודי הישן״ ואף בזה לו; מאידך גיסא העליות הרביעית (מפולין) והחמישית (מגרמניה) היו עליות מצוקה ולא ניתן היה לחלוצי היישוב ,שרובם ככולם באו מאירופה ,להתעלם ממצוקות משפחותיהם ובני עירם וארצותיהם אותם הותירו מאחור .הפיתרון הציוני שהקל על רגשי האשמה הללו היה עיסוק חינוכי הולך ומתרחב ביהדות ובגולה. ב:1948 - 1942 . ״משואה לתקומה״ הגולה היהודית ומורשתה נכללת בתכנית הלימודים 172 זוועות השואה נודעו ביישוב היהודי בארץ-ישראל בנובמבר ;1942מדינת ישראל הוקמה במאי 1948תוך כדי מלחמה על עצמאותה .התגובות של זרם העובדים על השואה בפרט וכלפי היהדות והגולה בכלל השתנו בין שני התאריכים האלה ש״משואה לתקומה״ .במחקר על תגובת זרם העובדים לשואה נמצא שבכל זרמי החינוך עד הקמת מדינת ישראל ב 1948-לא נתפרסמו תוכניות לימודים שעסקו בשואה עצמה ,אך לעומת זאת הועמקו לימוד הגולה והקשר עימה: התקיימו טקסים לציון השואה וההזדהות עם הגולה ,נערכו מגביות והתרמות למען הגולה, בגני הילדים הודגש הקשר לגולה באמצעות ציורים ושיחות ,ובבתי-הספר הובלטה ״ידיעת הגולה״ בלימודי הספרות וההיסטוריה. כבר בנובמבר 1942ניכרה השפעת השואה על לימודי היהדות והעם היהודי .הודגשו הגבורה, הכוח והעליונות היהודית לאורך ההיסטוריה :״הערצת הגיבור (החייל) האלמוני :כמוהו כמכבי״ אמרה אחת הסיסמאות בכינוס הגננות .משה אביגל ,ממנהיגי זרם העובדים והמפקח הראשי שלו במחלקת החינוך של היישוב ,נאם בשני כנסים חינוכיים שהוקדשו לשואה .לדעתו ,הדגש בשיטות חינוך חדשניות ופעלתניות ,כגון חברת הילדים ,נחלש עקב השואה ,ועל תשומת הלב לעבור לתכנים.״הפרופורציה בין יהדות לאירופיות״ ,בין לימודי היהדות ללימודים הכלליים ובין הלימודים ההומניסטיים לריאליסטיים השתנתה ועתה יש להבליט את תכנית הלימודים הלאומית על חשבון האוניברסאליות ועל חשבון לימודי המדעים .את ״שלילת הגולה״ יש להחליף בלימוד הגלויות ובהבלטת ״אחדות הגורל של כל חלקי האומה למעמדותיה השונים ולזרמיה המרובים״ .במקום הלימוד ההומניסטי לשמו הציע אביגל ״לבחור מתוך ההיסטוריה (( )...וכן מתוך הגיאוגרפיה הכלכלית והפוליטית ,התנ״ך והספרות) את הפרקים המתאימים״ רק לצורך ״עליית הנשמה״ הלאומית .ולמרות זאת ,השינוי לא אירע בפועל אלא רק הוצע בשיח החינוכי. בשנים ,1947-1948ערב מלחמת העצמאות ,נערכו בזרם העובדים כמה כינוסים חינוכיים שיוחדו ל״חינוך בשעת חירום זו״ ,ובהם נזכרה גם השואה .השנים המעטות שחלפו ,והתמקדות המאבק בעולם הערבי ולא באירופיות ,החזירו את האיזון לשיח החינוכי .יעקב הלפרין (ניב), עמיתו של אביגל בהנהגת זרם העובדים הדגיש את ״ערכי הנצח של היהדות״ לצד ״הפדגוגיה המדעית החדשה״ ו״מוסדות ההנהלה של חברת הילדים״ .אביגל שוב הציע את המתכונת הישנה שלו -״חינוך עמלני לאומי״ גם יחד :״ ‘לייהד׳ את ההומניסטיקה הכללית באופן שתהא הערכת העניינים נעשית מנקודת הראות המיוחדת שלנו״ ,וכן לדאוג ל״הרחבה וחיזוק של החינוך לחקלאות ולטכניקה (( )...כ)חלק אורגני אינטגרלי של השכלתו התיכונית של הנוער״. הגולה לא נשללה ,אך הציונות הובלטה כממשיכתה בשלשלת הדורות היהודיים .המגמתיות בהוראת המקצועות ההומניסטיים התחלפה אצל אביגל בנוסח מינורי ומאוזן :״ניתן את תרבות העולם גם לבנינו ,אך ( )...בצינורות שלנו ( )...כל העובדות וכל האמיתות אשר בית הספר יקנה לו יצטרפו יחד למערכת מושגים וחוויות אחידה ואחדותית המהווה את פרצופו של היהודי-הארצישראלי-הציוני-הסוציאליסטי-החדש״ .מהתגובות החינוכיות של זרם העובדים על השואה אפשר ללמוד על השפעת משברים לאומיים קשים על אובדן האיזון בדילמה שבין היהדות והאוניברסליות .כפי שאירע ערב מלחמת השחרור ,נראה שבאותן סוגיות ממש שלאחר השואה יכולה הייתה מערכת החינוך לשדר מסרים מאוזנים ,לאומיים ושאינם לאומניים. ב ,1945-עם סיומה של מלחמת העולם השנייה ,פרסמה מועצת המורים למען הקק״ל שלוש תוכניות היסטוריות שנגעו גם בגולה -שתים ללימוד הציונות והשנייה ללימוד ההיסטוריה 173 היהודית והכללית .בהשפעת השואה חיבר אורינובסקי תוכנית לציונות ששללה את פיזור העם בגלויות השונות והתבוללותו התרבותית בגויים -אך בעיקר הציגה את הערכים החיוביים שבחיי העם בגולה ואת היות היהודי הגלותי דמות אקטיבית הנאבקת על חייה בדומה למאבקי היהודי הציוני בארץ-ישראל .חמישה מתוך פרקי התוכנית הוקדשו ל״מלחמות ישראל״ ודרכי מלחמתנו בגולה״ -המלחמה ״המדינית״ ,״הכלכלית״ ,״התרבותית״ ו״הדתית״ .רק הפרק המסכם הוקדש ל״עם וארצו״ ואף הוא הבליט את קשר הדורות לארץ-ישראל .אורינובסקי הציע את ״הישראלי החדש״ כסינתזה בין ״הטיפוס התנ״כי״ שחי על אדמתו ו״הטיפוס התלמודי״ שחי בגולה -כביטוי לשילוב העם ,מולדתו ותרבותו על כל רובדיהם ההיסטוריים. א׳ פלדמן חיבר ב 1945-תכנית בשם ״לימוד האזרחות וידיעת העם בבתי-הספר״ ,שהנחת 174 היסוד שלה שלימוד האקטואליה של הציונות (והעם היהודי) מקביל ללימודי האזרחות בארצות אחרות בעולם .תוכניתו של ד״ר מיכאל הנדל ללימוד ההיסטוריה היהודית והכללית השוותה בין השתים .התוכנית נפתחה בהתנחלות השבטים בארץ כנען והסתיימה במקבילתה ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל .עם זאת ,כל פרקיה הבליטו את הייחוד היהודי בגולה:השוואה בין תרבות ישראל לתרבות פרס ויוון; תרומותיה של התפוצה היהודית בימי הבית השני לתרבות היהודית וקשריה לארץ-ישראל; מרידות היהודים שישבו בגולה (בנוסף למרד הגדול ומרד בר-כוכבא); תרומת היהודים לתרבות האירופאית באמצעות האימפריה הרומאית; מלחמת הקיום היהודי בגולה בתוך העולם הנוצרי והמוסלמי והחיוב שבה -במקביל לשלילת הגלות -והיות הפתרון הציוני בארץ-ישראל היחיד לבעיות היהודים והיהדות. לאחר השואה ,ובמקביל לתוכנית המעודכנת להיסטוריה ,ניתוסף ב 1945-ללימודי הספרות פרק חדש בנושא השירה הלאומית -״שירת הגולה״ .בדומה לנושאים ההיסטוריים ,המורים הונחו להבליט בכל לימודי הספרות את החיוב שביצירותיהם של משוררי הגולה וסופריה ולעמוד על חלומותיהם של הגיבורים לגאולה לאומית .השואה וסיומה של מלחמת העולם השנייה ב 1945-הביאו גם להכנסת תוכנית ייחודית -וראשונה בתולדות החינוך הציוני החילוני בארץ- ישראל -״להגברת לימודי היהדות״ ,דווקא בזרם העובדים הציוני-סוציאליסטי ובהשראת בכירי מחנכיו .דמות המפתח בדיונים לגבי השואה ,שחידדו את הצורך בלימוד היהדות והעם היהודי ,היה משה אביגל שכבר נזכר לעיל .אביגל הקדיש את אחד מנאומיו ,שהתקיים ב״כינוס הפדגוגי״ ב ,1944-ליובל ה 60-של היסטוריון הגולה היהודית בן-ציון דינבורג (דינור) ,שהיה אורח הכבוד בכינוס ,והבטיח שם להשלים את פרסום המקורות לתולדות עם-ישראל .משה תלמי מכפר-יחזקאל ,אף הוא מבכירי המחנכים בזרם ,ברך את דינבורג בשם הכינוס וחזר על הצעתו משכבר להכין תוכנית ל״הגברת לימודי היהדות״ שתכלול מהתנ״ך שנוצר בארץ- ישראל אך גם אגדה ,סידור ומחזור שנוצרו בגולה. ״הוועדה הפדגוגית״ -הגוף המקצועי הבכיר של זרם העובדים ,שהתמיד בפעולתו מאז שקם ,1933קיימה בהמשך לכינוס ב 1944-דיונים רבים על הצעתו של תלמי ,ואף שמעה ופרסמה בביטאון הזרם ״אורים״ את התמיכה בהצעה של ד״ר מקס סולובייצ׳יק ,מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי בארץ-ישראל שהיה מראשי הסיעה הרדיקלית של ״הציונים הכלליים״ בהסתדרות הציונית ,יחד עם נחום גולדמן ויצחק גרינבוים .סיעה זו תמכה כמו ויצמן ,ובדומה לרוב הציונות הכללית הליברלית-מרכזית ,בציונות המעשית של תנועת העבודה .התמיכה החיצונית הזאת של ״שר החינוך״ היישובי דאז בתוכנית ביטאה את הקונצנזוס לגבי הצורך בחיזוק החינוך היהודי ולא רק הציוני ,ואת תמיכתו של רוב הציבור (גם החילוני) בארץ- 175 ישראל שלאחר מלחמת העולם והשואה בחיזוק התודעה היהודית והקשרים לגולה של בניו ובנותיו .״וועדת תלמי״ שנקבעה להכנת התוכנית ב ,1944-כללה מחנכים בולטים ואנשי עט בזרם העובדים ובהתיישבות העובדת :חיים שפרוני ,יצחק שוויגר (דמיאל) ,מאיר איילי ותלמי עצמו .הוועדה הוסיפה לשני המחזורים המקובלים של לימודי התורה ,האגדה ומסכת האבות שליטה בפרושי רש״י קלים; שילוב פרקי אבות ומבחר משניות ,אגדות ו״מעשי חכמים״ במקצועות ובנושאים שונים; הכרת ״מועדי ישראל וזמניו״ בשיטת הנושאים המרוכזים .בדרך זו הועלתה לראשונה הבעייתיות של לימודי היהדות במגזר הלא-דתי על סדר היום החינוכי- ציבורי ,ומורשת הגולה שולבה בתוכנית לימודים של אחד משני הזרמים החינוכיים החילוניים. הצעותיה של וועדת תלמי התקבלו ב 1945-ע״י הוועדה הפדגוגית ויושמו בכל בתי-החינוך של זרם העובדים. ג .שנות החמישים והשישים: עמעום ״שלילת הגולה״ והבלטת ״התודעה היהודית״ לנוכח העלייה הגדולה שנות הביסוס של מדינת ישראל ומוסדותיה ,היוו במידה רבה המשך ישיר לתקופת הישוב .בשני העשורים הראשונים למדינה הקשר לתפוצות הגולה היה חשוב בשל גלי העלייה הגדולה והצורך בתמיכת היהדות העולמית בשנות בראשית אלה .תוכניות הלימודים הראשונות נכתבו בהשראת הפרופסור בן-ציון דינור (דינבורג) ,שר החינוך השלישי .הן פורסמו כ״סילבוסים״ (רשימות תכנים) באמצע שנות ה ,50-לאחר חוק החינוך הממלכתי ( )1953שאיחד את הזרם הכללי וזרם העובדים ל״חינוך הממלכתי״ והותיר את זרם המזרחי שהיה ל״חינוך הממלכתי-דתי״ .דינור נשא בנאומיו דברים מאוזנים על מהות ״החינוך לאזרחות״ ציונית ויהודית כאחד ,ללא ״שלילת הגולה״ ו״הכרת האויב״ שנכללו בדבריו בתקופת היישוב; הוא התייחס לשואה ולתקומת המדינה תוך דגש על שותפות הגורל היהודי וקיבוץ הגלויות ,והציע חינוך לזהות משולבת של אזרחת במדינת ישראל בד בבד עם שייכות לאומה היהודית ,הרגשת שותפות יהודית יחד עם הכרה בייחוד הישראלי. בהקדמה שכתב במחצית שנות החמישים לתוכניות הלימודים הממלכתיות הראשונות הוא הציג את מטרותיהן העיקריות -יצירת ״היהודי (הציוני) החדש״ בד בבד עם טיפוח ״נכסי-יסוד רוחניים של מורשת האומה״ :״תכנית הלימודים צריכה להיות כולה מושתתת על מטרות החינוך הממלכתי :...על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע ,על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל ,על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה ,על הכשרה חלוצית ,על שאיפה לחברה בנויה על חירות ,שוויון ,סובלנות ,עזרה הדדית ואהבת הבריות...״. 176 תכנית לימודי הליבה המחייבים לביה״ס היסודי פרטה את מקצועות הלימוד בהתאם לתפיסותיו המאוזנות של דינור :התנ״ך נועד להקניית ״ערכי היסוד של היהדות״ ו״ידיעות-יסוד על דמותה הרוחנית של האומה ומאבקה״ ,לטעת אהבה למולדת ולעם כאחד -בדומה להוראת ההיסטוריה; מטרת לימודי הלשון והספרות הייתה להכיר את ״התרבות הלאומית והכללית״ בכל התקופות, לאפשר ״הגייה במקורות היהדות וקריאת ספרות ,מדע ועיתונות״ לטפח את הלשון העברית ולסייע ״להשלטתה בעם כולו״ .בצלאל ( )1989חקרה את המקראות לבתיה״ס היסודיים ומצאה בהן את האיזון הציוני-יהודי שנדרש אז :הדגשת המיתוס החלוצי ,שלילת הגלות והבלטת הקשר לישראל התנ״כית הקדומה ורציפות החיים היהודיים בארץ-ישראל בד בבד עם העלאת הגבורה ועוז הרוח היהודיים על נס בימי המקרא והמכבים ובתקופת השואה. תכניות הלימוד בביה״ס התיכון מ 1956-כללו הנחיות דומות לאלו של בית הספר היסודי: העמקה בהוראת התנ״ך ב״הכרת מעמדו המיוחד של ישראל בין העמים״ וב״אהבת ישראל, אהבת הבריות ואהבת המולדת״; הקניית ״האידיאלים ,ההשקפות והחוויות של האומה בהתפתחותה ...ואת הכרת הקשר ההיסטורי שלא נותק בין העם ובין ארצו ותרבותו״ בלימודי הלשון והספרות; הצגת ״תרבות האדם כפרי מאמציהם המשותפים של עם ישראל ואומות העולם במשך דורות״ בהוראת ההיסטוריה .התכנית להוראת מדעי החברה שילבה אזרחות ישראלית ותולדות הרעיון המדיני הכללי והיהודי ,סוציולוגיה כללית -ושל עם ישראל .לימודים אלה נועדו להכשיר את הדור הצעיר ליטול חלק במשימות ״דורנו העושה למען קיבוץ גלויות ומיזוגן ,להחייאת שממות הארץ ולשינוי המבנה הכלכלי של העם״ .פירר ( )1985מצאה בספרי הלימוד להיסטוריה בשני העשורים הראשונים למדינה מגמות המשכיות לימי היישוב ,שהחלו משתנות בהדרגה ״לטובת הגולה״ :חינוך פטריוטי באמצעות המיתוס החלוצי של היהודי (האשכנזי) החדש והדגשת המעבר ״משואה לתקומה״ במדינת ישראל -לצד החלפה גוברת והולכת של המושגים השליליים ״גלות״ ו״גולה״ במילה ״תפוצות״ ותיאורים חיוביים של קהילות היהודים בתפוצות (עד כדי אידיאליזציה) ,עת הושפלו ונודו בקרב הגויים. משפט אייכמן ב 1961-הביא לתפנית בתודעת השואה בחברה הישראלית ,שהתעצמה בעקבות מלחמת ששת הימים .פירר מסבירה את המגמות הללו ברגשות האשם של היישוב על שלא הצליח להציל את היהודים מידי הנאצים ועוזריהם ,בניצחון הציונות שהתבטא בהקמת המדינה ואפשר לה יחס נדיב יותר מבעבר כלפי הגולה ,ובתלות ההדדית של יהודי התפוצות ויהודי ישראל :הראשונים שנזקקו לסמלי הזדהות והאחרונים שביקשו אחר תמיכה בינלאומית ומאגרי עולים עתידיים .דבריו של ההיסטוריון ושר החינוך דינור תואמים להסברים אלה ,ונראה שגם התבססותה של ישראל באו״ם ובמשפחת העמים וקבלת הפיצויים והתנרמלות הקשרים עם גרמניה ריככו במשהו את שלילת הגולה בחברה ובחינוך בישראל . 177 בראשית המדינה החליפו תוכניות ממלכתיות את אלו של זרם העובדים מ 1945-ל״הגברת התודעה היהודית״ .שר החינוך והתרבות זלמן ארן ,שכיהן שתי כהונות ארוכות בתפקידו (נובמבר -1955מאי ;1960יוני -1963דצמבר ,)1969הקים במהלכן חמש ועדות בתחום התודעה היהודית בבתיה״ס היסודיים והעל-יסודיים ,שפרט לאחת נועדו כולן למגזר הממלכתי הלא- דתי .ב 1964/5-הוקם ״המרכז לטיפוח התודעה היהודית״ שתוכניותיו הופצו במערכת החינוך. עיקרי ההמלצות של הוועדות הללו היו הכללת ארבעה מוקדי תוכן בתכנית הלימודים היסודית והעל-יסודית :עם ישראל -תולדותיו והתנועות התרבותיות-חברתיות המרכזיות שבו; תורת ישראל על מושגי היסוד שלה; תפוצות ישראל בעבר ובהווה -והווי ומסורת בגישה תרבותית- לאומית .עם הקמתו של המרכז (לימים האגף) לתכניות-לימודים בסוף שנות ה 60-הוכללו תכנים אלה בחלק מהסילבוסים שהוכנו שם ,אך ההבדלים בינם לבין התכניות הקיימות לא הובלטו דיים ,רק מעטים מהם פורטו בספרי-לימוד ותכניות הדרכה בלתי-פורמליות ,בעיקר באשר לחגים מורשת יהדות המזרח -ובעיקר חסרו מורים בעלי רקע מתאים להוראתם. משדעכה הפעילות הקוריקולרית בתחומי העדות היא הועברה בשנות ה 70 -לאגף (אח״כ מינהל) חברה ונוער ,מה שסימן את קיצו של המרכז לטיפוח התודעה היהודית במחצית שנות ה.70- ד 1968 .עד ראשית שנות ה :80-תגבור לימודי הציונות ,השואה ויהדות המזרח 178 האגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך והתרבות הוקם בסוף שנות ה 60-ובשנות ה 70-היה עסוק בהכנת תוכניות לימודים בהיסטוריה וציונות ,אזרחות ומדעי הטבע שחלקן הותאמו לרפורמה החדשה -אינטגרציה חברתית-לימודית באמצעות הקמת חטיבות הביניים .תוכניות אלה ניסו להקנות לתלמיד כלים דיסציפלינריים עדכניים בהתאם להתפתחויות המדעיות בכל תחום ,כולל בתחומים האידיאולוגיים במדעי הרוח והחברה שהינם בעלי משמעות יהודית וציונית .״תוכניות הליבה״ החדשות התפרסמו במהלך שנות השבעים .תוכנית ההיסטוריה משנת 1975ניסתה לאזן בין לימודי ההיסטוריה היהודית לכללית ,אך הבליטה בביה״ס התיכון נושאים יהודיים וציוניים בתוך לימודי ההיסטוריה הכללית ואת הלאומיות הציונית במחצית מפרקי ההיסטוריה היהודית .בתקופה זו ראו אור ספרים חדשים הרבים להוראת תולדות הציונות והיישוב ,לביה״ס היסודי ,לחטיבות הביניים ולקראת בחינות הבגרות; בכולם המשיך האיזון שניכר כבר בתקופה הקודמת בין הציונות כתשובה היהודית ההולמת לבין הדגשת החיוב שבחיי הקהילות היהודיות בתפוצות .פירר מסבירה זאת בשבר בציבור הישראלי עקב מלחמת יום-הכיפורים ,שהתבטא גם במהפך ב ,1977-בהתרחבות תופעות הירידה ובערעור מעמדה של מדינת ישראל כמרכז הרוחני הבלעדי של העם היהודי וחיזוק מעמדן של ״התפוצות״ השונות. השואה ויהדות המזרח -שני המרכיבים שחסרו בתוכניות ההיסטוריה מהתקופה הקודמת החלו להופיע בשנות ה 70-וראשית ה .80-בשני העשורים הראשונים למדינה הופיעו בספרי הלימוד להיסטוריה כינויים שליליים כלפי עדות המזרח (כגון ״קיפאון״ ,״ניוון ופיגור״ ו״פרימיטיביות״) שנעלמו מספרי שנות השבעים וראשית השמונים ,ובמקומם הופיעו אזכורים אודות קהילותהמזרח בכלל ,ואותן שנפגעו מהשואה בפרט; השואה החלה ,בעיקר בראשית שנות השמונים, להצטייר בספרי הלימוד כעניין יהודי כללי ולא כ״שואת האשכנזים״ בלבד .תודעת השואה העמיקה מאד בשנות השבעים בישראל ,עם ביסוסם של טכסי יום השואה והגבורה בכ״ז בניסן ,שבוע לפני טקסי יום הזיכרון והעצמאות ,והחשש מאובדן קיומי במלחמות ששת הימים ויום-הכיפורים שהושוו לתקופת השואה .מערכת החינוך הדגישה את נושא השואה בלימודי ההיסטוריה :תחילה כחלק מתולדות הקיבוצים היהודיים בדורות האחרונים (תחום שבו נתחברו מספר ספרי לימוד) ,ומ 1980-ואילך כיחידת חובה נפרדת ,לאור תיקונו של חוק החינוך הממלכתי .ספרי לימוד מיוחדים חוברו מסוף שנות ה ,70 -ובהם הושמטה סוגיית ״כצאן לטבח יובל״ ,צומצמה הצגת גבורת מורדי הגטאות והודגש המאבק על צלם האדם :גבורת היהודים שעמדו בתנאים הלא-אנושיים שנכפו עליהם בשל ״הפתרון הסופי״ ,ואובדן אנושיותם של הגרמנים .השואה הפכה בספרים לסוגיה יהודית כללית הנוגעת לכל עדות ישראל -בנוסף ללקח הציוני והלקח האוניברסלי של אימי הימים ההם באשר ל״רצח עם״. ליבמן ודון-יחיא בפרסומיהם מראשית שנות השמונים על ״הדת האזרחית״ ( )1983ואייל נווה ואסתר יוגב בספרם היסטוריות ( )2001טוענים שהעצמת העיסוק בשואה צמחה על רקע מלחמות ששת הימים ,יום הכיפורים ולבנון והזעזועים הפוליטיים שבעקבותיהן .להתחזקות תודעת השואה ו״יום הזיכרון״ שהוקדש לה בציבור ובמערכת החינוך נוספה ״טראומת השואה״ שבוטאה ע״י העם ומנהיגיו :ההשוואות שנערכו בין השואה למצבה של מדינת ישראל לאחר ההמתנה ערב מלחמת 1967ובעקבות פלישת המצרים לסיני והסורים לרמת-הגולן במלחמת יום הכיפורים ב ,1973-וכן ההשוואה שערך ראש הממשלה בגין בין עראפת והיטלר בתקופת המצור על בירות במלחמת לבנון ב .1982-התחושות העממיות והשימושים הפוליטיים שנעשו בזיכרון השואה השפיעו על קובעי מדיניות החינוך וכותבי ת״ל. בשל דעיכת פעילותו של ״המרכז לטיפוח התודעה היהודית״ לא היו חידושים של ממש בתחום לימודי היהדות בשנות ה 70-וראשית שנות ה ,80-למרות ההתעוררות שחלה בעקבות השיבה לשטחי ארץ-ישראל לאחר מלחמת ששת הימים; זו נתנה את אותותיה בתקופה הבאה, באיחור הרגיל של התאמת תוכניות הלימודים לנעשה בחברה .ב 1976-הוקם במשרד החינוך והתרבות מוסד תחליפי לפעילויות ״התודעה היהודית״ בתחום העדות -״המרכז לשילוב 179 מורשת יהדות המזרח״ .הקמתו מוסברת ע״י בן-עמוס בלחץ החברתי של תנועת המחאה ״הפנתרים השחורים״ שקמה בירושלים ב 1971-והביאה ל״בדק בית״ כללי של משרדי החינוך והסעד באשר לטיפול באוכלוסיות מרקע סוציו-אקונומי נמוך .בשנות השבעים בגר הדור השני של עולי שנות החמישים ובשלה התודעה הציבורית בישראל לעסוק ב״בעיה המזרחית״ ,וכן הוחל במימוש האינטגרציה הלימודית והחברתית של בני שכבות המצוקה בעקבות הרפורמה עליה הוחלט בכנסת ב :1968-הקמת חטיבות בינים להקלת המעבר מביה״ס היסודי לביה״ס התיכון .התוכניות שנוצרו במרכז זה אמנם הביאו ממורשת המזרח היהודי ,אך בעיקר השתלבו באתוס הציוני הכללי והבליטו את הכמיהה לציון בכל הדורות .המרכז השלים את אזכור קהילות המזרח בתוכניות הלימודים בתוכניות העשרה לשעות המחנך ופעילויות בלתי-פורמאליות אחרות ,ועל כן הסתפח בשנות השמונים לאגף הנוער במשרד החינוך. הוצאת תכניות הלימודים הציוניות ותגבור לימודי היהדות במורשת יהדות המזרח ובשואה מוסברים גם ע״י ״שחרור״ שטחי א״י השלמה במלחמת ששת הימים ועליית הליכוד (תומך ההתנחלויות) לשלטון ב 1977-וביסוסו בו מאז ,לבדו ובמסגרת ממשלות ליכוד לאומי .החזרה לנחלת האבות הביאה להתיישבות ביהודה ,שומרון וחבל עזה ע״י ״גוש אמונים״ מימין והתנועות הקיבוציות משמאל .ע״פ ליבמן ודון-יחיא ,המעשה ההתיישבותי והפוליטי חיזקו את המעבר מגישת הסלקטיביות הממלכתית לגישת ״הפירוש מחדש״ כלפי המסורת היהודית בישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט :הדגשת היבטים לאומיים בהיסטוריה ובתרבות והכנסת מנהגים וסמלים דתיים ללבוש לאומי מבלי לוותר על מקורם הדתי .מגמות אלה התחזקו בהמשך, בפרט בלימודי היהדות :זו הייתה ״תקופת מעבר״ במערכת החינוך ,שמגיבה באיחור אחרי האירועים ההיסטוריים בתוכניות הלימודים הפורמאליות -אך היא הגיבה מיידית בתוכניות הבלתי פורמאליות בתחומי יהדות המזרח והשואה. ה .ממחצית שנות השמונים ואילך: ״ישראליות מאוזנת״ ופלורליסטית ביחסה ליהדות ולעמים אחרים 180 האיזונים של מערכת החינוך -בין הציונות ליהדות ומורשת התפוצות ובין הלימוד הדיסציפלינארי והחינוך הערכי -ניכרו בכחצי יובל השנים האחרונות בלימודי השואה בפרט וההיסטוריה בכלל ,בתכניות המקרא ,הספרות והאמנות ,ובשתי תכניות ייחודיות לטיפוח התודעה היהודית תגבור לימודי היהדות (תל״י) החל מ 1988-ו״עם ועולם״ -ועדת שנהר ( )1994״לבדיקתלימודי היהדות בחינוך הממלכתי״. מערכת החינוך החלה ,כאמור ,בהבלטת השואה כבר מסוף שנות ה ,70-ומ 1980-ואילך כיחידת חובה נפרדת ,לאחר שחוק החינוך הממלכתי תוקן והוראת השואה הוכללה בו .ספרי לימוד חוברו מסוף שנות ה ,70 -ומראשית שנות ה 80 -התבססו הסמינרים הבלתי-פורמאליים המרוכזים לנוער במוסדות ההנצחה יד ושם ,מוזיאון לוחמי הגטאות ,מורשת ,משואה ועוד. בשנים אלה הושם דגש על הזדהות עם חווית השואה ,ששיאה הוא במסעות הנוער לאתרי ההשמדה בפולין .אלה החלו ביוזמות של קיבוצים ותנועות -נוער ומוסדו כמרכיב של בחירה בתכנית הלימודים ב .1988 -בשני העשורים האחרונים שבהם הודגשו לימודי השואה התקיים שיח ציבורי ביקורתי ,חינוכי ואקדמי מקיף בנידון :האם עדיפה דרך החוויה הרגשית שבבסיסן של הפעילויות הבלתי-פורמאליות ,ובעיקר המסעות לפולין ,העלולה להביא לחינוך לאומני (ולא לאומי) על-פני לימוד קוגניטיבי שיטתי ומאוזן בבתי-הספר? האין שימת דגש-יתר על השואה באה על חשבון פרקים חשובים לא פחות בתולדות העם היהודי ובתרבותו? האם יש להדגיש את לקחי השואה לעם היהודי ,קרי הציונות כתקומה שלאחר השואה -או להציג גם (או בעיקר) את משמעותה האוניברסאלית כרצח-עם ,העלול לחזור גם אחרי אושוויץ? תכניתו של איש החינוך אריה כרמון השואה לחטיבה העליונה ( )1981הדגישה את המרכיב האוניברסאלי, בניגוד לתכניות האנטישמיות והשואה (שצקר )1977והשואה ומשמעותה (גוטמן ושצקר ,)1983 שההיסטוריונים חיים שצקר וישראל גוטמן הבליטו בהן את הפן היהודי ולקחיו הציוניים. חוקרים שונים מבקרים את עודף הרגש על פני הלימוד השיטתי ,את המסעות לפולין ואת פעולתם של מוסדות ההנצחה בנידון .במחקר מקיף על תכניות הלימודים להוראת השואה של משרד החינוך ושל גורמים ציבוריים אחרים בשנים הנידונות נמצא שהחינוך ללקח הציוני (מדינת ישראל כביתו הבטוח והיחיד של העם היהודי) ,תוך הזדהות גם עם העם בגולה ,היא המגמה הרווחת בתוכניות. ״תוכנית הליבה״ השלישית להוראת ההיסטוריה ,שפורסמה ב ,1995-משקפת במידה רבה את השינויים שחלו בחברה הישראלית ומסביבה .ועדת הפרופ׳ משה צימרמן הוקמה ב 1991-כדי לעצב תוכנית לימודים להוראת ההיסטוריה בחטיבות-הביניים החילוניות בלבד, בהנחה שהתפיסות הלאומיות בשני המגזרים שונות .התוכנית העמיקה את מגמת השילוב של ההיסטוריה היהודית בהיסטוריה הכללית -אך עדיין נותרו בה ההדגשה האתנוצנטרית- לאומית והבלטת ההשפעות המערביות על-חשבון עיסוק ביהודי המזרח ובערביי ישראל והמזרח התיכון( .יש לציין שעל אף שהדת והלאום מעורבים בהיסטוריה היהודית שנלמדת בחינוך הממלכתי-דתי ו״הסיפור היהודי״ ו״הסיפור הכללי״ ״נפגשים״ בחטיבות הביניים הדתיות רק במאה התשע-עשרה ,מצא הפרופ׳ ישראל ברטל שההיסטוריה הכללית ו״הסיפור 181 הלאומי״ הציוני מוצגים בחינוך הממלכתי-דתי באורח מערבי דומה לזה שבחינוך הממלכתי). ועדת הפרופ׳ ברטל נועדה להכין תוכנית המשך לחטיבות העליונות בבתיה״ס התיכוניים הלא-דתיים .היא החליטה לעסוק בשלושה מרכיבים :הלאומיות בישראל ובעמים ,בציונות ובמזרח התיכון; טוטליטריות ושואה; נושאים לבחירה מבין ״ערים וקהילות בימי הביניים״ או ״ממדינת מקדש לעם הספר״ (כולל דיון ביהדות והלניזם) .תוכניות צימרמן וברטל נתקלו בביקורות קשות ובקשיים מצד משרד החינוך וועדת החינוך של הכנסת מצד מומחים ובעיקר פוליטיקאים שסברו שאין מקום לפתיחות ולגישה הדיסציפלינארית והביקורתית המאוזנת בעידן בו עדיין נדרשת לכידות לאומית כלפי פנים וכלפי חוץ .ספרי לימוד שהוכנו ע״פ תוכניות אלה באגף תוכניות הלימודים של משרד החינוך והתרבות ובהוצאות אחרות נידונו בוועדת החינוך של הכנסת בעקבות ביקורות אקדמיות וציבוריות; בעקבות דיונים אלה נפסל ספר אחד ,לראשונה בתולדות מדינת ישראל ,ע״י שרת חינוך מהימין ואילו האחר אושר ,לאחר מאבק ציבורי ותקשורתי ,ע״י שר חינוך מהשמאל .הביקורת והפסילה של ספר הלימוד עולם של תמורות ( )1999שערך דני יעקובי היו בשל המעטת הדיון במורשת הלאומית ועיוות ההיסטוריה היהודית והציונית ,לטענת שוללי הספר. ביקורת אקדמית אחרת בשנות התשעים הובעה באשר להכללת תולדות יהודי המזרח בספרי הלימוד להיסטוריה .אמנון רז-קרקוצקין טען שיהודי המזרח נכנסו לתוכניות הלימודים החדשות רק בדרך שולית ,ומנקודת המבט של הציונות וההשוואה לעליות הציוניות .שלמה פישר טען לעיוות דמותה של יהדות המזרח בכל ספרי הלימוד :במגזר הממלכתי -הדתי משתמשים מ 1983-ואילך בספר לימוד בהוצאת בר-אילן המדגיש את הסטטיות החיובית בהתפתחותה הכוללת של יהדות זו ושמירתה על מסורת ישראל כמימים ימימה ללא מודרניזציה של ממש; במגזר הממלכתי המודרניזציה שלהם מוצגת בתבנית אחידה בכל ארצות המזרח :היות ולא ניסו להגדיר מחדש את תרבותם הלאומית והדתית בדרך של הציונות או הרפורמה הדתית ,הם נתפסו ע״י ההיסטוריונים ,כותבי התוכניות -והתלמידים -כלא-מודרניים ומפגרים מבחינה טכנולוגית .הצגת היהדות בספרי הלימוד לוקה על כן בחוסר ובעיוות משום היותה מזוהה במידה רבה עם המזרחיים שומרי המסורת בישראל. 182 נראה אפוא שתכניות ההיסטוריה בעשורים האחרונים שואפות לאיזון בין ציונות וישראליות פטריוטית לבין יהדות רב-תרבותית מחד ולבין אוניברסליזם מאידך ,וכן בין החינוך הערכי ללימוד הידע הדיסציפלינארי; כך גם בתכניות המקרא לביה״ס הממלכתי .בגן ובכיתה א׳ עוסקים ב״סיפורי האבות וסיפורי יוסף לגיל הרך; יציאת מצרים ומתן תורה; מגילת אסתר״. בכיתות הגבוהות בביה״ס היסודי ובחטיבת הביניים נלמדים פרקי שופטים ,מלכים ונביאים הקשורים כולם לנופי הארץ ,ומחנכים גם לערכים הומניסטיים אוניברסליים .בחטיבה העליונה כלולים ״נושאים מסכמים״ כ״ירושלים במקרא״ ושיבת ציון בימי ״עזרא ונחמיה״ - לצד ״מנהיגות ומנהיגים במקרא״ ,״דמות האדם במקרא״ ועוד. בדומה לתוכניות הלימודים בהיסטוריה ובמקרא ,תוכניות הלימודים בספרות ובאמנות מנסות לאזן בין הציונות הישראלית ליהדות .מקראות מגוון לספרות בחטיבת הביניים ראו אור בשנות ה .90-נקודת-המוצא שלהן ,כאלו של קודמותיהן משנות השבעים והשמונים ,היא ספרותית בעיקרה :קישורים בין יצירות ,עיונים בסיפור הקצר ,בסיפורי עם (בכיתה ז׳,)1993 , בשירה ובסיפור המתורגם (בכיתה ח׳ ,)1993 ,ועוד .הסיפורים והשירים עוסקים רבות במולדת הישראלית ומאוזנים בחלקים שהוקדשו ליהדות הגולה ולשואה :בכיתה ח׳ ל״סיפור העברי״ ולשואה בספרות ,ובכיתה ט׳ ( )1995ל״זהות :בין מולדות -בין דורות״ ו״לחיות בארץ ישראל״. למרות איזון התכנים הישראליים ביהדות רב-עדתית ,ההיבטים הספרותיים והחוויות האישיות של הקוראים שבגיל ההתבגרות הם עיקר התכניות .כך ,למשל ,ההנחיות ליצירות הנלמדות בכיתה ט׳ ,העוסקות ב״זהות בין מולדות״ (מהן יצירות לועזיות) וב״לחיות בארץ-ישראל״, מתרכזות בהבדלי הדורות בין הסופרים העולים וילידי הארץ ,ובמקומה של המולדת (כולל הגולה) בזהותו של הסופר .החינוך הלאומי רק מובלע בין שורות המדריך ,אם בכלל .התכניות שפותחו משנות השמונים ואילך להוראת סוגות ספרותיות ותיאטרליות שונות בביה״ס התיכון נקטו מגמות דומות .גם בלימודי הציור והאמנות בביה״ס היסודי ובחטיבת הביניים נעשה ניסיון לאזן את לימוד האמנות הכללי ,המקצועי ,בדגש על הפטריוטיזם היהודי מחד והקשר לארץ- ישראל מאידך :לצד תכניות ל״מפגשים עם יצירות אמנות״ שנועדו ״לראות ולהתבונן״ ולפתח את ״המבט מסביב״ נלמדים ״בתי כנסת בארץ ישראל״ ,״אמנות הפרוכת במסורת היהודית״, האמנות ב״עמידה היהודית בשואה״ ,״אמנות יהודית בימי הביניים״ ו״אמנות ישראלית״ -וכן שני ציירים ארץ-ישראליים מובהקים ,ראובן רובין ונחום גוטמן .בתכניות הבינ-תחומיות ישנן כאלה העוסקות באמנות ובמוזיקה ומוקדשות לירושלים. ב 1976-הוקם בירושלים ״בית-ספר מסורתי״ בתוך החינוך הממלכתי ,ביוזמתה של קבוצת הורים ואנשי חינוך ממוצא אנגלו-סכסי הקרובה לתנועה הקונסרבטיבית וישראלים ששהו תקופה מסוימת בארצות-הברית .בית-הספר ש״צמח מלמטה״ שינה את שמו ל״בית-ספר לתגבור לימודי היהדות״ (תל״י) ע״ש פרנקל ,והיה הראשון בבתי-ספר שנקטו בדרך דומה ומהווים היום את רשת תל״י .ב ,1988-לאחר מספר שלבים של דיונים ציבוריים וועדות מלוות בעיריית ירושלים ,בוועדת החינוך של הכנסת ובמשרד החינוך ,הפך תל״י פרנקל מבית-ספר מדגים בתחום זה לרשת חינוך במגזר הממלכתי .בשנה זו אפשר מנהל הכללי של משרד 183 החינוך והתרבות להורים המעוניינים בכך בחינוך הממלכתי הנהגת ״תוכנית ייחודית (משולבת בתוכנית הלימודים הכללית) שמטרתה להגביר את לימודי היהדות ולתת ביטוי בחיי היום-יום של ביה״ס לנוהגים מן המסורת היהודית״ .החוזר פרט שלושה דגמים אפשריים :״א .בתי״ס נפרדים ועצמאיים; ב .מסלול תל״י בתוך ביה״ס ממלכתי קיים (בכיתות נפרדות); ג .חוגי תל״י״. קרן תל״י של התנועה הקונסרבטיבית עמדה ועומדת מאחורי תוכניות אלה מאז ועד היום, ברוח ובחומר. ב 1991-הוקמה לצורך הכנת תוכנית לימודים לתל״י וועדה בראשות פרופ׳ אביגדור שנאן מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית ,שהשתתפו בה מחנכים ,מפקחים ואנשי משרד החינוך, וכן נציגי תל״י וועד ההורים של תלמידי תל״י .יובל שנים לאחר ״וועדת תלמי״ נועדה גם תוכנית זו ל״תגבור לימודי היהדות״ במגזר הממלכתי וגם בה הושם הדגש על מקרא ,ספרות חז״ל ,לוח השנה היהודי ו״נושאים״ כ״תפילה ,פרשת השבוע ,הסידור ובית-הכנסת ,שבת ,מבוא למשנה, חיי המשפחה היהודית ,בת-מצווה ואחריות לקהילה ,בר-מצווה ומקום האדם בעולם ,ישראל והעמים״ ועוד. על רקע העיסוק ההולך וגובר בשואה ולנוכח הביקורת על כך ,ובשל ההתחלות שנמנו לעיל בתחום לימודי היהדות ,התעורר שוב הצורך לטפל בהעמקת התודעה היהודית במגזר הלא- דתי כמכלול .הדבר הביא להקמת ועדת ״עם ועולם״ לחינוך הממלכתי (״ועדת שנהר״) ע״י שר החינוך זבולון המר ,איש המפלגה הדתית לאומית ,אך משום שעבודת הוועדה התארכה והדו״ח שלה נתפרסם רק ב 1994-היו שותפים להפעלתה בלא פחות תשומת-לב גם שרי החינוך ממפלגת מר״צ שבשמאל הישראלי .הוועדה ניסתה להימנע משגיאות קודמותיה, ונקטה בהמלצותיה גישה מקיפה לכל הגילים ומגזרי החינוך -יהדות רב-תרבותית פנימה וחלק מהתרבות האוניברסאלית כלפי חוץ :גישה בין-תחומית ללימודי היהדות ,המשלבת אותם בהומניסטיקה הכללית; לימוד כל רובדי היהדות ,תנ״ך וגולה ,ציונות ומדינת ישראל; לימוד מגוון מורשות עדתיות ,זרמים דתיים ורעיוניים ודפוסי חיים; לימוד מדעי-ביקורתי של הטקסטים היהודיים ,שיש בו קשר לאקטואליה והוראה וחינוך כאחד -תוך דיון ערכי בזהות היהודית .מגמות האיזון ה״יהודי״ של החינוך לפטריוטיזם בישראל ,שנכשלו בתכניות ״התודעה היהודית״ של שנות החמישים והשישים ,שבו בשנות התשעים בנוסח יהודי רב- תרבותי ואוניברסאלי ,אך יישום ההמלצות בנידון רק החל. 184 תגבור לימודי היהדות והשואה התבטאו גם בתוכניות מינהל חברה ונוער לביה״ס העל-יסודי ולחינוך המשלים והבלתי-פורמאלי לגווניו .תכניות לימודים רבות מוקדשות למורשת יהדות המזרח וספרד בהדגשת הגלות וגרוש ספרד ,הכמיהה לציון והקשר לא״י -וגם שואת יהודי סלוניקי .בתחום ה״תרבות היהודית-ציונית״ כלולות תכניות ברוח המלצות ״עם ועולם״ על קדושת ירושלים בהיסטוריה היהודית ,על סמלים ,טקסים ומועדים ועל הפלמ״ח והקשר לארץ-ישראל .מינהל חברה ונוער מופקד בעשור האחרון על המסעות לפולין ,ועל כן יצאו מטעמו ת״ל העוסקות ביהדות פולין ובפראג ,בגטו טרזין ובסרט ״רשימת שינדלר״ -ובחזרתה של שארית הפלטה לא״י. מחוץ לממסד החינוכי (אך בעידודו) הוקמו מסוף שנות השמונים מדרשות ,אולפנות ו״מכינות קדם-צבאיות״ חילוניות (בנוסף לדתיות) ללימודי יהדות וציונות ומעורבות קהילתית בעיקר באזורי פיתוח .גופים דומים הוקמו ביוזמת התנועה הקיבוצית במכללת אורנים ובקיבוצים העירוניים ו״החינוכיים״ של בוגרי תנועות-הנוער :ארבעה קיבוצים הממוקמים בשכונות ירושלים ובעיירות הפיתוח בית-שמש ושדרות ,וארבעה קיבוצים שמושבם בקיבוצים צעירים שהתפרקו ,וייעודם ופרנסתם הוסבו לעיסוקים חינוכיים וקהילתיים .חלק ממסגרות אלה מתרכז בלומדים שלאחר בית-הספר התיכון ,החל מ״שנת שרות״ התנדבותית לפני הצבא, עבור דרך מסלול צבאי משולב בלימודי חינוך ויהדות ,וכלה ב״חינוך מבוגרים״ .יש בהן כאלה הפונות גם לנערים ,החל משנת ״בר-המצווה״ -וחלקן הרחיבו את עיסוקיהן בתרבות היהודית הלא-דתית גם למשפחות ,לבתי-ספר על מוריהם והורי תלמידיהם ולקהילות עירוניות וכפריות .במסגרות אלה עוסקים בלימוד מקורות ישראל לרובדיהם השונים ,בהכרת חגי ישראל לעומקם ,במפגש עם המנהגים של עדות ישראל וגלויותיהן -והכל תוך מתן לגיטימציה ל״קולות״ השונים ולאלף הפנים שבתורות היהדות וזרמיה .הלימודים נערכים בדרכים סדנאיות וחוויתיות ,ב״חברותות״ של לומדים בהיקפים שונים ובמסגרות משפחתיות המחדשות את דרכי הלימוד היהודי של פעם -כשהמשתתפים (ולא רק המנחים) פעילים ודנים במשמעויות האישיות והקולקטיביות העכשוויות של הטקסטים הנידונים לגביהם .״המדרשה״ במכללת אורנים ,אחד הגופים הוותיקים בתחום זה שהוקם כבר ב ,1989-גיוונה את מסלוליה הלימודיים לצעירים ולבוגרים והקימה גם את ״ניגון -בית-מדרש לדתיים וחילוניים״ ואת ״ניגון של נשים״ .כן הוקם בה בשלהי שנות התשעים ״שדמות-אורנים״ -מרכז לפיתוח מנהיגות בקהילות המיועד בעיקר לאקדמאים בעלי ניסיון חינוכי וקהילתי ובו מסלולי הכשרה שונים: למנחים לקבוצות לומדות ,לרכזי קבוצות-מתנדבים ,למנהיגות קהילתית מקומית ואזורית וכן למנחים ,למדריכים ולמנהיגות חינוכית בכירה בנושא ישראל והתפוצות המטפחים את הקשר עם קהילות הגולה .אורנים ,המכללה האקדמית לחינוך של התנועה הקיבוצית ,יחד עם הקיבוצים העירוניים והחינוכיים ,ממשיכים לעסוק בתגבור התודעה היהודית בו החלו לעסוק 185 לאחר השואה המחנכים בזרם העובדים שבאו מההתיישבות העובדת. על אף השסעים העמוקים והאינדיבידואליזם המתעצם בחברה הישראלית -ואולי בגינם - נראה ש״טיפוח התודעה היהודית״ במערכת החינוך לשם ״אחדות ישראל״ מתחזק ומתאזן בעשורים האחרונים :תוכניות הלימודים להיסטוריה מביאות את הסיפור הציוני והיהודי כאחד גם כשתולדות ישראל והעמים נלמדות במשולב -וכך גם תוכניות הספרות והאמנות; ייצוגם של יהודי המזרח הולך וגובר בתוכניות הלימוד עוד משנות השבעים ,חרף החסרונות והעיוותים שבכך; היקפן של התוכניות הפורמאליות והבלתי-פורמאליות להוראת השואה גדל תוך שילוב בין הלקח הציוני וההזדהות עם העם היהודי בגולה; לימודי היהדות תוגברו ברשת תל״י ,בסיועה של וועדת ״עם ועולם״ ובאמצעות ״מדרשות״ למיניהן שעולות כפורחות בציבור הלא-דתי ומשתלבות בבתי״ס ,תנועות-נוער וגופים קהילתיים מגוונים. תגבור התודעה היהודית במערכת החינוך בכחצי יובל השנים האחרונות מוסבר על רקע האירועים והתופעות בחברה הסובבת .האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות השמונים והמשכיה אל מעבר האינתיפאדה השנייה שמ 2000-מחזקים את ״טראומת השואה״ של מלחמות ששת הימים ויום-הכיפורים ,מגבירים את הסולידריות הלאומיות ומביאים לחיזוק תוכניות היהדות בכלל והשואה בפרט .ההתחלות (המתקשות) של תהליך השלום מרככות את היחס ל״אחר״ הערבי -אך גם ליהודי בן העדה האחרת או החי בגולה .העלייה בכלל ומחבר-העמים ואתיופיה בפרט מחייבים את שינוי היחס ליהדות בחברה ובחינוך בישראל -הקנייתו לבני העולים מרוסיה שלא ינקו מסורת יהודית בגולה והתייחסות לקשר המחייב שבין הגלויות השונות למדינת ישראל -ללא ויתור על מורשתן (הרוסית ,האתיופית והאחרת) .הקמת בתי״ס אוטונומיים וייחודיים שלהם תוכניות לימודים משלהם (בנוסף לרשת תל״י) ,ההפרטות והאינדיבידואליזם הגובר במערכת החינוך הביאו את ראשיה לחפש ״תוכניות ליבה״ שתדגשנה בפני התלמידים את המשותף לעם ישראל במדינתו ובתפוצות. 186 הפלורליזם מתקשר גם ל״שיח״ הציבורי .קולם של ה״פוסט ציונים״ באקדמיה (בעיקר), הדורשים את תגבור הכללתם של ההיסטוריה והתרבות המזרחית (והפלשתינית) בתוכניות הלימודים נופל על אוזניים קשובות בכל הנוגע לעם היהודי .חיזוק כוחה של ש״ס ותגבור כוחם של המזרחיים (המסורתיים) בכל שדרות השלטון מביאים להקצנת יחסי דתיים וחילוניים אך גם לחיזוק גישת ״הפרוש מחדש״ למקורות שהחלה עוד בשנות השבעים .השסע החילוני-דתי (וחרדי) שהועמק עם רצח רבין ,הביא לניסיונות שונים למציאת אמנה חברתית-תרבותית כפשרה בין החילוניים והדתיים הציונים הנוטלים חלק שווה בעולה של המדינה; הבולטת בהם היא ״אמנת כינרת״ שנוסחה בחילופי המאות ב״מרכז רבין״ שבתל-אביב ונמצאת עתה בדיון ציבורי. ה״מדרשות״ החילוניות הן הפן התרבותי-חינוכי המקביל של אמנות אלה ,שכן השסע והרצח חידדו את הצורך במציאת ״יהדות חילונית״ ,תרבותית ולאו-דווקא דתית .התופעות החברתיות- תרבותיות הללו משפיעות על תגבור התודעה היהודית במערכת החינוך ומושפעות על-ידה. ו .טיפוח ״העמיות היהודית״ בראשית המאה העשרים ואחת בשלהי המאה העשרים וראשיתה של המאה העשרים ואחת החלו שותפויות בין קהילות יהודיות בעולם ובישראל ,ובהן שותפויות מובילות בין קהילת העיר תל אביב והקהילה היהודית בלוס אנג׳לס ובין העיר חיפה והקהילה בבוסטון; הפעילות החינוכית בשותפות התל אביבית נווטה ע״י פרופסור נעמה צבר בן-יהושע מאוניברסיטת תל אביב והשותפות החיפאית -ע״י הפרופסור מרים בן-פרץ ,שתיהן דמויות מפתח ומנהיגות בתחומי החינוך היהודי וכן בהכשרת מורים ובתכנון לימודים בארץ ובעולם. בית התפוצות ממלא בעשור האחרון תפקיד מפתח בהעמקת השותפויות הללו לשיח של ״עמיות ) (peoplehoodיהודית״ במערכת החינוך היהודי בישראל ,ובהדרגה גם בעולם; נראה שזו תחילתו של שלב היסטורי שישי במסע של יחסי ארץ-ישראל והגולה /התפוצות .מניתוח מסמכי השותפות בין תל אביב ללוס אנג׳לס בשנים ,2001-2006כדוגמא ,בעריכת נורית חמו ומעיון בתכני הפעילויות החינוכיות ב״בית הספר ללימודי העם היהודי״ בבית התפוצות ,כולל המפגשים השנתיים של מורי מורים ממוסדות אקדמיים שונים להכשרת מורים (ואף ה״מתווה״ המלווה את אסופת המאמרים שלפנינו) ,עולה ש״העמיות היהודית״ מובחנת מהשיח הקודם על יהודי הגולה מימי הישוב או התפוצות מתקופת המדינה במספר מאפיינים בולטים: .1שינוי בהמשגה -מושגי היסוד מתחילים להשתנות במערכת החינוך ,מ״גולה״ ו״תפוצה / ות״ל״עמיות של יהדות העולם״ או ״הקהילות היהודיות בעולם״; .2שינוי ביחס שבין ישראל ליהדות העולם -לא רק שהחינוך הישראלי ניתק בהדרגה משלילת הגולה ,שהפכה לתפוצה ,אלא ישראל מתחילה להיתפס ע״י מערכת החינוך כ״שווה״ ליהדות העולם ולא רק נתמכת על ידה אך עליונה ממנה ,בשל ההגשמה הציונית; .3שינוי במיקוד הזמן -מלימוד ״תרומת הגולה״ או ״מורשת התפוצות״ להיסטוריה היהודית והאנושית בכלל ולהקמת התנועה הציונית בפרט -לדגש על חיי קהילות ישראל בעולם כיום; .4כסיכום -שינוי במושא ההתייחסות -לא עוד ציונות וגולה ,ישראל ותפוצות ,ציונות ותודעה יהודית -אלא ״עם יהודי״ ,״עמיות יהודית״ :מכלול חברתי-חינוכי שיש בו מהקהילות היהודיות השונות ,בישראל ובעולם ,שגורלן ומורשתן משותפת וכך יש ללומדה ולחנך לאורה לזהות היהודית של המאה העשרים ואחת. 187 סיכום עמעום הדרגתי של שלילת הגולה ותגבור לימודי היהדות תוך איזון בין ישראל והתפוצות מסענו ההיסטורי-חינוכי החל בשנות העשרים של המאה העשרים ,בראשיתה של מערכת החינוך הציונית המאורגנת בארץ-ישראל היישובית .הויכוחים על שלילת הגלות משנות העשרים התחלפו במשך שנות השלושים בפשרה של המחנכים הבכירים והמובילים ששילבה את שלילת הגלות עם חיוב הגולה ותרומתה לציונות .בשנים שמהיוודע השואה ( )1942ועד תקומת מדינת ישראל ב 1948-ניכרה הקצנת-מה בשיח החינוך הרווח ,שבשל השפעת השואה הכיל גישה לאומית עד כדי לאומנית .עם זאת ,בעשייה החינוכית ,הגולה היהודית ומורשתה החלו נכללים בהדרגה בתכניות הלימודים בהיסטוריה ,ציונות וספרות ובעיקר הונהגה לראשונה בתולדות החינוך הציוני החילוני בארץ-ישראל תוכנית ייחודית ״להגברת לימודי היהדות״ ,דווקא בהשראת בכירי המחנכים בזרם העובדים הציוני-סוציאליסטי (ועדת תלמי .)1945בשנות החמישים והשישים ,בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל ולנוכח העלייה הגדולה ,עומעמה ״שלילת הגולה״ עוד יותר בתכניות הלימודים לביה״ס היסודי והעל-יסודי. אלה הוכנו על סמך חוק החינוך הממלכתי מ ,1953-בהשראת שר החינוך ההיסטוריון היהודי ומכשיר המורים הישראליים הפרופסור בן ציון דינור .שר חינוך דומיננטי אחר ,זלמן ארן ,טיפח את תוכניות הלימודים בתחום ״התודעה היהודית״ באמצעות ועדות ומרכז שהקים במשרד החינוך -בדומה לתכנית שעיצבה ועדת תלמי ערב קום המדינה .ממלחמת ששת הימים ועד ראשית שנות השמונים תוגברו לימודי הציונות ,השואה ויהדות המזרח באמצעות האגף לתכניות לימודים וכן ״המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח״ שהסתפח מאוחר יותר לאגף הנוער במשרד החינוך. 188 ממחצית שנות השמונים ואילך ניכרת ״ישראליות מאוזנת״ ופלורליסטית ביחסה ליהדות ולעמים אחרים .האיזונים שבין החינוך לציונות וליהדות ומורשת התפוצות מחד גיסא ובין הלימוד הדיסציפלינארי והחינוך הערכי מאידך גיסא ניכרו בכחצי יובל השנים האחרונות בלימודי השואה בפרט וההיסטוריה בכלל ,בתכניות המקרא ,הספרות והאמנות ,ובשתי תכניות ייחודיות לטיפוח התודעה היהודית -רשת תגבור לימודי היהדות (תל״י) החל מ1988- והמלצות ״עם ועולם -תרבות יהודית בעולם משתנה״ -ועדת שנהר ( )1994״לבדיקת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי״. ביקורת חינוכית וחברתית נוקבת נמתחה על לימודי השואה בחינוך הפורמאלי והבלתי-פורמאלי -בפרט על מסעות הנוער לאתרי ההשמדה בפולין ,שיש הרואים בהם יותר מקורטוב של חינוך יהודי לאומני .שיח ציבורי ביקורתי קידם גם את פניה של תכניות הלימודים להיסטוריה בשנות התשעים ,שמחבריהן הואשמו בהמעטת הדיון במורשת הלאומית ובעיוות ההיסטוריה היהודית והציונית .ביקורת אחרת ניתכה על מקומם השולי של יהודי המזרח ותרבותם המסורתית בספרי הלימוד להיסטוריה .למרות הביקורות הללו ,שרק חלקן מוצדקות ,תכניות ההיסטוריה והמקרא ,הספרות והאמנות -כמו גם התכניות של רשת תל״י והמלצות דו״ח שנהר -מכילות בעשורים האחרונים שילוב מאוזן בין היהדות לתפוצות .בעשור האחרון ניתן לזהות שלב חדש נוסף בתולדות החינוך היהודי ודגשיו שבין היהדות לציונות ולמדינת ישראל -שניתן לסכמו במונחים ״שותפות״ בין הקהילות היהודיות בעולם וטיפוח ״העמיות היהודית״. מכל הסיפור והסיפר ההיסטורי שלעיל על קרוב למאה שנות מערכת החינוך הישראלית עולה ששלילת הגלות עומעמה במשך השנים והובלטו יותר ויותר החיוב שבמורשת הגולה והצורך בטיפוח התודעה היהודית ,עד כדי לימוד וחינוך ל״עמיות יהודית״ בראשית המאה העשרים ואחת .ה״נרמול״ הזה של היחס לגולה וליהדות במערכת החינוך הושפע ממאורעות ומתופעות בחברה הישראלית הסובבת .תחילת המסע של יחסי ארץ-ישראל והגולה /התפוצות בחברה ובחינוך בשלילת הגולה ומצבו (עד כאן) בקשר מתהדק ליהדות התפוצות על בסיס זהות ושייכות לעם יהודי אחד. מחקרי הזהות בחברה הישראלית ובנוער הישראלי (גוטמן/לוי ,לאורך השנים; פרגו ,יער וחובריו ,ולאחרונה א.ה .כהן ועמיתיו) מוכיחים את הצלחת הגישה הזו :מאז שנות השבעים גברו הזדהותו של הנוער הישראלי עם הציונות ותפוצות הגולה כאחד ,וכן תודעת השואה. היהדות נתפסת כמרכיב חשוב בזהותו של הציוני הישראלי הבוגר והצעיר ו״ירושלים״ מכירה, בדיעבד ,ב״בבל״ ובחשיבותה החברתית והחינוכית!. 189 הפניות ביבליוגרפיות - 1920 , מ״שלילת הגלות״ ל״טיפוח התודעה היהודית״ במערכת החינוך הישראלית.דרור י׳ .69 - 59 עמ׳,2003 ,24 , פנים.2000 :גרסא אנגלית מורחבת Dror Y. From ״Negation of the Diaspora ״to ״Jewish Consciousness״: The Israeli educational system, 1920-2000. Israel Studies Forum, 18 (2) 2003, pp. 58-82. מ״ציונות חלוצית״- ישראל- מערכת החינוך כסוכנת הפטריוטיזם היהודי במדינת.דרור י׳ אוהבים אותך- פטריוטיזם,)טל (עורכים-עמוס וד׳ בר- בתוך א׳ בן.ל״ישראליות מאוזנת״ .173-137 עמ׳,2004 , דיונון והקיבוץ המאוחד,אביב- תל,מולדת י׳ וגורני,ישעיהו- א׳ פז: בתוך,1943-1948 התגובה של ‘זרם העובדים׳ על השואה בשנים.דרור י׳ ,1910-1910 התיישבות הקיבוצית והמושבית- הישג היסטורי בתמורותיו,)2006( )(עורכים .537-519 עמ׳2006 ,גוריון בנגב- הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן,שדה בוקר 2008 . מאגנס, ירושלים, הסיפור הציוני: כלים שלובים בחינוך הלאומי.דרור י׳ Y. Dror. 50 Years of Committees to Reinforce Jewish Studies and Jewish Consciousness in Israel׳s non religious sector: Conclusions from historical-curricular research. In Y. Rich, M. Rosenhak M. (Eds.), Abiding challenges: Research perspective on Jewish Education, London and Ramat Gan, Fruend & Bar-Ilan University,1999, pp. 161-186 Y. Dror. Holocaust curricula in Israeli secondary schools, 1960s-1990s: Historical evaluation from the moral education perspective. The Journal of Holocaust Education, 10 (2) 2001 , pp. 29-39. 190 191 פרק ו משיח זהויות לעמיות יהודית נורית חמו מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי; אמר לו ״גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת״ .דחפו באמת הבניין שבידו .בא לפני הלל -גיירני; אמר לו, ״דע לך סני לחברך לא תעביד -זו היא כל התורה כולה ,ואידך פירושה הוא; זיל גמור״ תלמוד בבלי מסכת שבת ,לא בבסיסו של העיסוק בסוגיית הזהות בתהליך החינוכי ,מצויה הנחת היסוד הטיילוריאנית לפיה ״זהות״ עניינה בשדה השיח .הדגש אינו על תהליכים התפתחותיים ועל בשלות קוגניטיבית, אלא בעיקר על תהליכים דיאלוגיים המאפשרים לפרט לבחון את זהותו ביחס למרחב הזהויות החברתיות בהן הוא מצוי .צ’רלס טיילור ( )Taylor, 1992טבע את מונח העל ״זהות דיאלוגית״. בחיבורו ״הפוליטיקה של ההכרה״ הוא מתייחס לזהות כתהליך שבו האדם מבין מיהו ,ומהם המאפיינים הבסיסיים המגדירים אותו כאדם ,בדרך של דיאלוג תוך-אישי ובין-אישי בין יחידים ובין קבוצות .טיילור מתייחס לשיח האנושי במשמעות רחבה הכוללת לצד השפה הדבורה גם דרכי ביטויי מגוונות ובכלל זה מחוות ,שפת האמנות ,שפת האהבה ועוד .בתהליך זה בורר ומעצב הפרט את מסגרות השייכות שלו וכך מבנה את זהותו. 192 עמיות יהודית היא תחושה של שייכות לעם היהודי ,אלא שאין מדובר בהיבט רגשי בלבד .מדובר בתחושת שייכות המעוצבת כפועל יוצא גם של ידע וגם של התנהגויות .מתוך כך מובן כי שיח אודות עמיות יהודית הוא שיח על זהות .הגדרת אופייה של השייכות למעגל הרחב והמקיף- עם יהודי ,תובעת שלבים מוקדמים של בירור הזהות במעגלים מצומצמים יותר ,קרובים יותר ומוחשיים יותר לפרט ,הגם שהזהות האישית תלויה בהזהות הקולקטיבית ,נובעת ממנה ולהיפך. שיח בעל אופי כזה או אחר על אודות משמעותה של הזהות היהודית אימננטי לכל מסגרת חינוכית המאכלסת ציבור יהודי .ברם ,על אף נוכחותו המתמדת והמתמשכת של שיח הזהויות- בין בקוריקולום הגלוי והמודע ,בין בקוריקולום הסמוי והפרי-רפלקטיבי -סוגיית הזהות היהודית עודנה סבוכה .השיח אודותיה בחברה הישראלית בכלל ובמערכת החינוכית בפרט, עודנו שיח חלקי ,עמום ,מבולבל ולא מזוקק. הסיבות לכך רבות ומגוונות ,והעיון בהן עשוי לשמש מקור למידה מעניין בפני עצמו המסייע בהנהרת זהות ובפיתוח שייכות מושכלת ואקטיבית לקולקטיב היהודי -קרי עמיות יהודית. עיקרן נעוץ באתגר שהציגה התרבות האירופית לעם היהודי בעת החדשה ,והוא האתגר של החילוניות המפורר את היהדות המונוליטית ועומד בסימן של מחלוקות ,עימותים ושסעים כמאפיין של הזהות היהודית בת-ימינו .מבוכת הזהות הופכת להיות מאפיין מרכזי של הזהות היהודית המודרנית .היא נובעת מהכיוונים המנוגדים בין מסורת למהפכה ,בין אמונה בערכים מטאפיסיים של עולם תיאוצנטרי ובין תרבותו הכול-פוליטית של העולם החילוני. הקשיים הרבים באפיונה של הזהות המורכבת והמשתנה של היהודים בקהילות שונות בעולם בכלל ובישראל בפרט ,מובילים לעיסוק חלקי בנושא בשיח הציבורי במקרה הטוב ולהתחמקות ולהימנעות מכל עיסוק עמוק ,מסתעף ומתמשך בסוגיה ,במקרה הפחות טוב .אין תמה ,אפוא, כי לא רק תודעת הזהות לוקה בהעדר מודעות מושכלת ,אלא כך אף השיח אודותיה. מהיכן אם כן מתחילים? עשייה חינוכית מבקשת לפעול את פעולתה על תודעת הזהות ,כלומר על היכולת של שותפי שיח הזהות במסגרת החינוכית להגדיר את התווית ״יהודי״ באשכול הזהויות שלהם .לפיכך, יש לאפשר שיח המציף את ההגדרות השונות של שותפי השיח בשלב ראשון .שלב זה מאפשר לעמוד על טיבו של הידע האישי כנקודת מוצא לתכנון לימודים בגישה ויגוצקיאנית .בשלב שני יש לנתח את תוכנן של ההגדרות השונות ולשרטט מפות זהות מגוונות .בשלב השלישי יש להפגיש בין מפות הזהות השונות ולבחון בדרך של עיון משווה הן נקודות שוני והן מכנים משותפים לקראת התמודדות עם מפת הזהות הקבוצתית הקולקטיבית .דווקא האיתור המושכל של מכנים משותפים רחבים ועמוקים עשוי לסייע בעיצובה של סכמה קוגנטיבית שתקל על הבניית המידע בזיקה לשאלת משמעותה של הזהות רבת הפנים של העם היהודי. מוצע להבנות את שיח הזהות ולמפות את מוקדיו בתחומים הבאים: *מושגי יסוד *רבדים בהגדרת זהות *אופני הגדרה‘ -מי מגדיר אותי?’ *רכיבי הגדרה‘ -מה מגדיר אותי?’ 193 זהות ,תודעת זהות ,זהות אישית ,זהות קבוצתית ״תודעת זהות״ להבדיל מ״זהות״ גרידא מתייחסת כאמור ליכולת של הפרט להגדיר את זהותו בהתייחס לתווית מסוימת באשכול הזהויות שלו .במחקר הפסיכולוגי היא מסתברת כסכימה קוגניטיבית דינאמית בה מחזיק הפרט ביחס למושג ה’עצמי’ ( .)selfנקודת המוצא היא שהמונח ״תודעת זהות״ מכוון לתהליכים מודעים בהיבט הקוגניטיבי ,הריגושי וההתנהגותי. שייכות לקבוצה חברתית ולמארג הנרטיבי של הקבוצה משפיעה על תפיסת האדם את עצמו, קרי על הסכימה הקוגניטיבית של זהותו .קורט לוין ,מאבות הפסיכולוגיה החברתית הגדיר זהות חברתית כהזדהות קבוצתית ,הנחוצה לפרט ,חיונית למושג ה’עצמי’ ,לתפקוד פסיכולוגי ולרווחה אישית .הזהות החברתית מכילה תוויות זהות שונות היוצרות תת-חלוקה .למשל, החלוקה בין זהות קולקטיבית ( )collective identityלבין זהות בין-אישית(interpersonal .) identityהזהות הקולקטיבית מתייחסת לשייכות לקבוצות גדולות ,לעיתים מופשטות ,כגון מגדר ,שייכות אתנית ,שייכות דתית ,שייכות לאומית ועוד .הדיאלוג של הפרט עימה נעשה ב״צמתים״ ,כגון חוויות מיוחדות ,אירועים ,טקסים ,בעוד שהזהות הבינאישית מתייחסת למעגלי שייכות לקבוצות קטנות איתם מקיים הפרט דיאלוג שוטף יומיומי מוחשי :משפחה ,חברים. טיילור ( )Taylor,1992מציע מודל תיאורטי לפיו תודעת זהות מתפתחת כפועל יוצא מקיומו של דיאלוג ,והיא משתכללת בהתאם לאיכות הדיאלוג ,למורכבותו ולרב-מימדיותו .טיילור אינו מבחין בין זהות אישית לזהות חברתית ,ומבחינתו חד הן .תודעת זהות היא מרחב של זהויות המתפתח בשיח תוך-אישי ובינאישי .כך עשויה תודעת זהות מפותחת להתפתח רק בתוך מרחב של זהויות אחרות.)p.32( ’one is a self only among other selves‘ : 194 על כל פנים ,הזהות הבולטת והעיקרית באשכול הזהות הקולקטיבית היא הזהות האתנית. היא אומנם רק חלק ממגוון הזהויות של הפרט ,עם זאת היא מסתברת כמרכיב החשוב ביותר בזהות הכללית. פיני ( ))Phinney, 1996טוענת כי קיימת עמימות בנוגע להגדרתה של זהות אתנית ,וכי אין הגדרה אחת המקובלת על כלל החוקרים .כמחצית מהמחקרים אותם היא סוקרת אינם מציבים הגדרה מפורשת .פיני על כל פנים מציעה את ההגדרה לפיה זהות אתנית היא ״תחושת השייכות והמחויבות שיש לאדם לקבוצה האתנית המשפיעה על החשיבה ,התפיסות ,הרגשות וההתנהגות של הפרט״ ( .)p.13סקירתה מציגה הסכמה של חוקרים לגבי מפת המושגים הבאה הנכללת בזהות אתנית :הזדהות עצמית כחבר בקבוצה ,שייכות ומחויבות לקבוצה ,עמדות כלפי הקבוצה ,עמדות וערכים משותפים ,שפה ,מנהגים ,התנהגות. בן-רפאל ובן-חיים ( )2006סוקרים את הזהות הקולקטיבית מנקודת מבט סוציולוגית ומצביעים אף הם על סימניה המובהקים :דת כמאפיין בעל עוצמה ראשית ,שפה כמגדירה ויוצרת את הזהות הקולקטיבית , ,עמדות ,ערכים ,תרבות ואף זיקה טריטוריאלית. בן רפאל ובן-חיים (שם) מבחינים בשתי רמות דיון בהגדרתה של הזהות הקולקטיבית .האחת היא רמת הדיון בסימנים המהותיים אותם הם מכנים ״מבני העומק״ .תודעת זהות בעלת מבנה עומק מתייחסת באופן מושכל למשמעות רכיבי הבסיס של הזהות ,כגון דת ,שפה ,פרקטיקות, מערכות סמלים ועוד .הרמה השנייה היא רמת הדיון במאפיינים שהם ״שטחיים״ ,ארעיים, והם מתגבשים בנסיבות מיוחדות -״מבני שטח״ (עמ’ .)17 תודעת זהות חברתית היא ,אם כך ,סכימה קוגניטיבית דינמית המכילה ידע ,עמדות והתנהגויות. היא מתייחסת בעיקר להתפתחותה של תודעת זהות קולקטיבית ,שהמרכזית בה היא הזהות האתנית .עיקרה -הזדהות רגשית עם הקולקטיב ,עם ידע ועם פרקטיקות המאפיינות את הקולקטיב .רכיבי זהות ,כגון דת ,שפה ומערכת סמלים,מנהגים ,תרבות ,משמשים כ’מבני עומק’ של הזהות ,וטיב המחויבות של הפרט אליהם מלמד על אופי התודעה ומזמן תהליכים התפתחותיים בגיבוש תודעת זהות קולקטיבית. רבדים בהגדרת זהות שגיא ( )2006טוען שאנו מחליפים בין מושגים המקשים על הנהרת התודעה ועל השיח אודותיה. הוא מבקש לערוך הבחנה בין ‘זהות’ ל’זיהוי’ .הוא מציע לקיים שיח מבהיר בנוגע לשלושה מושגים מרכזיים :זיהוי ,הזדהות והקשרי משמעות. זיהוי הוא תווית ,ופעולת הזיהוי נעשית באמצעות ביטויים מזהים כשמות תיאורים מאפיינים וכיוצא בהם .כך למשל ,״חילוני״ ״ישראלי״ ״יהודי״ ,״רפורמי״ הם קודם לכל הביטויים המזהים המאפשרים לקיים שיח על מושא מסוים בדרך המבחינה אותו ממושאים אחרים. הזדהות היא פעולה תודעתית רצונית שהאדם עצמו נוקט .ההזדהות נעשית בשלוש המערכות המכוונות את התודעה האנושית :הקוגניציה ,הרגש וההתנהגות .הפרט מזדהה עם ידע ,עם ערכים ועם פרקטיקות של קבוצה מסוימת .הזדהות היא תנאי הכרחי כדי להשתייך לקבוצה, להיות חלק ממנה ולבטא את זהותה ,אבל אין בה די. הקשרי משמעות הם עולמות של ידע בתחומים שונים המבנים זהות ברובד העמוק שלה ,ידע בתחום ההיסטורי ,החברתי ,הדתי והתרבותי .כינון זהות במשמעות הרחבה והעמוקה תובע 195 לא רק שיוך חיצוני ולא רק הזדהות רגשית ,אלא בעיקר יכולת מודעת ומושכלת להגדיר את הזהות בהתבסס על ידע. בראשית הדברים המובאים כאן מתנוסס אחד המדרשים המעניינים ,הזוכים לאזכור ועיון תדיר ומלמדים על אופי מנהיגותם הרוחני של הילל ,שמאי וממשיכיהם ,דן בנכרי המעוניין להיכנס לקהל ישראל ומבקש גיור ״על רגל אחת״ (תלמוד בבלי מסכת שבת ,לא’) .שמאי מסלקו בזעף ,ואילו הילל מקרבו בנעימות ואומר לו כי עליו רק לקבל את הכלל :מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך -כלל הנובע מהמצווה ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט ,יח) ,״ועל הגר המבקש לו זהות יהודית מוטלת מלאכת העיון של הפרשנות הנובעת מכלל זה״. הנטייה הרווחת היא להפליג בשבחו של הילל על עמדתו הפתוחה האנושית והרגישה ,עד שמעט מעמעמים את הסיפא של דבריו ,המלמדת על הקרבה לעמדתו של שמאי ,ובכך אף מלמדת עליה זכות .הילל מקבל את רצון הגר לזהות עצמו עם הקולקטיב ולכן פותח ב״הזדהות״ שעיקרה כאמור בהיבט הרגשי ,אבל מודע לכך שרכישת ״זהות״ יהודית תובעת מושכלות יהודית שהיא מעבר לשלב ההזדהות. שלושת מושגי העל שמציע שגיא (שם) ,מאפשרים ,אם כך ,לבחון במדרש גם את השיח אודות זהות ומכאן את תהליך ההנהרה של תודעת הזהות .עיון ביקורתי מסוג זה אפשרי במקומות נוספים המדגישים בשיח הזהות את העיסוק המודגש בתווית המזהה או לחילופין ברובד הרגשי של ההזדהות .כך למשל ,העיסוק בפשרה של עמיות יהודית מבליט לא אחת את הפן הרגשי ולעיתים קרובות אף מסתפק בו ,ולא כך ראוי לעשות בהובלת שיח זהויות משמעותי. שיח זהות ביקורתי מציע לבחון את השדה הלשוני בו מתקיים שיח הזהות :האם עניינו זיהוי? הזדהות? הקשרי משמעות? בעשותו כך הוא מערער מחד גיסא על העיסוק המרכזי ברובד הזיהוי -עיסוק בתווית חיצונית ,ומפנה מאידך גיסא לצורך לבחון רבדים עמוקים יותר של הזהות :ההזדהות ועולמות הידע המבנים אותה .שיח ביקורתי מבקש להפנות את תשומת הלב גם לשטחיות שעשוי לזמן עיסוק בזהות ,זה המצמצם עצמו רק למימד הרגשי כמושג על המגדיר זהות ותודעת זהות .מימד זה המנוסח כ״הזדהות״ ,עובר כחוט השני בכל המודלים הבוחנים זהות ומוצג בהם ,כאמור ,כמושג מגדיר מרכזי ,ולא כך הוא .דווקא הקוגניציה מסתברת בניתוח ביקורתי של שיח הזהות כנקודת ארכימדס .שיח על תודעת זהות צריך לזכך את מאפייניו ביחס לתווית המזהה ,ביחס למימד הרגשי וביחס למימד הקוגניטיבי .שיח מבחין מסוג זה יכול לזקק ולזכך את הבנותינו לגבי תודעת זהות ולגבי דרכי התגבשותה. 196 אופני הגדרה :מי מגדיר אותי? הקשיים בהגדרת זהות אינם באים לידי ביטוי רק בהעדר הבחנה בין רבדים שונים בהגדרת זהות ,אלא אף באיכות הרפלקטיבית .הכוונה כאן היא ליכולת המודעת של הפרט להגדיר את זהותו באופן אנליטי .מדובר בתהליך המבוסס על יכולת חשיבה גבוהה ונשען על ידע ,לפיכך הוא תהליך תובעני הנזקק לא אחת לדוגמה ,לסיפור שמתוכו יש לחלץ את הגדרת הזהות. קושי זה מציף את השאלה :מי מגדיר אותי? אני? האחר? מיהו האחר? בשיח הזהויות ,אותו אנו מבקשים לזמן ללומדים ,ראוי להצביע על הגדרות ״פנים״ -היינו הגדרת זהות בתוך הקולקטיב היהודי ,לעומת הגדרת ״חוץ״ -משמע הגדרת הזהות על ידי האחר שאינו יהודי. הגדרות ״פנים״ רווחות במערכת החינוך הן באמצעות סיפור משפחתי ,סיפור קהילתי ,סיפור לאומי.חקר הסיפור המשפחתי ,למשל ,שכיח במערכת החינוך בעיקר בכיתות ז’-ח’ ,ונושא לרוב את השם ״שורשים״ .תחושת השייכות המיידית והעמוקה לנרטיב המשפחתי מגייסת את מוטיבציית הלומדים לחקר זה .הפנייה לסיפור המשפחתי כאופן הגדרה שכיח עולה אף במחקרי זהות של בוגרים ( למשל)Cohen & Eisen , 2000 : ברם ,לא אחת מוחמץ השיח האנליטי והבוחן אודות רכיביה של הזהות העולים מהנרטיב המשפחתי .זאת ועוד ,הנרטיבים נותרים כיחידות שלמות בודדות ,ואין מרבים בתהליך של עיון משווה ביניהם .הוא הדין ,לא אחת ,לגבי חקר סיפורי קהילות. כאן המקום להצביע על נרטיבים משפחתיים וקהילתיים כשלמים המאפשרים ללמוד על רכיביה השונים של הזהות ,להצביע על הפוטנציאל הקיים בהם כדי להנהיר זהות ולהבינה על כלל רבדיה ולזמן אף שיח משווה ביניהם. הגדרות ״חוץ״ הן ,כאמור ,הגדרת זהות על ידי האחר .שמעוני ( )2008מציין כי הגדרת היהודי כ״אחר״ מבחינה דתית ו/או אתנית נוכחת בכל מערכות היחסים ,שבה חי היהודי כמיעוט ,בינו לבין החברה הסובבת אותו .מדובר בגורם תרבותי-פסיכולוגי שאותו מכנה שמעוני כגורם ״קבוע״ ו״יסודי״ .תפישת היהודי כ״אחר״ משותפת לזהותם של יחידים וקבוצות בקהילות יהודיות שונות בעולם .אין מדובר באפיון שלילי בהכרח ,הוא עשוי להיות אפיון סתמי או אפילו חיובי. עם זאת ,חשוב לציין כי עדיין מונחת לפתחנו המלאכה לפצח את משמעות מאפייניו של ה״אחר״ ואת השפעתם על הגדרת הזהות .כך למשל ,מציין שמעוני (שם) כי שנאת היהודים לדורותיה המוכרת כתופעת האנטישמיות של העת המודרנית ,מאוחדת בתפיסה האוניברסאלית המובהקת של היהודי כ״אחר״ ,אך נבחנת בכל מדינה ומדינה על ידי תת-מוטיבים ייחודיים. 197 זיהוי באופן זה נתפס כזהות חיצונית ,כזהותו של האחר בעיניהם של הדוברים אודותיו .הגדרה חיצונית מסוג זה עשויה לעורר סימני שאלות לגבי תוקפה עבור המושא המזוהה ,אך גם עלולה לפעול בעוצמה רבה על הזיהוי החיצוני ולגרום למושא הזיהוי לאמץ את המבט של האחרים עליו ובכך לקבל את זהותו מהחוץ על מאפייניה השליליים. רכיבים בהגדרת זהות :מה מגדיר אותי? שיח זהויות המברר את רובדי הזהות ואת אופני ההגדרה מאפשר לארגן את המידע הרב באופן מובחן ומוגדר וכך לנוע לעבר ליבת הזהות -מה מגדיר אותה? בניית מפות זהות אישיות וקבוצתיות הוא שלב הכרחי לקראת כינונה של זהות רפלקטיבית ומושכלת .הוא עשוי להתקיים באופנים שונים מתוך ידע פנימי ומתוך תהליך של הבניית מידע חיצוני .במחקר על אופייה של תודעת הזהות היהודית בקרב קבוצת הורים חילונית (חמו, ,)2008עלה כי השיח הקוגניטיבי אודות משמעות הזהות חשף המשגה שונה מזו המקובלת בספרות בתחום .השימוש במושג ״יהדות כתרבות״ כמושג על המכיל הן את הקשרי המשמעות מבחינה היסטורית דתית ותרבותית והן את עולם העמדות כלפי היהדות ,התגלה כשימוש מינורי עד מאוד .תחת זאת עלתה התייחסות לשישה הקשרי משמעות .האופן בו התייחסו המשתתפים לכל אחד מהקשרים אילו :היקף ,עומק וזיקה לשאר ההקשרים ,עיצב פרופיל של שישה טיפוסים יהודים-חילוניים :״אורתודוכסי״ ,״היסטורי״ ,״ישראלי״ ,״טקסטואלי״, ״ערכי״ ו״לשוני״. לענייננו כאן חשוב לציין כי פרופילי הזהות הנשענים על הקשרי משמעות מצביעים בעצם על רכיביה של זהות יהודית בת-ימינו .וכך בהתאמה ניתן להצביע על שישה רכיבי זהות: *זיכרון היסטורי *זיקה מרובת פנים לישראל *עולם יצירה יהודי *עולם ערכים פרטיקולארי *פרקסיס דתי *שפה עברית 198 מדובר ברכיבי זהות המקיימים ביניהם יחסים של חלקים בתוך שלם מצרפי (פאזל) כמתואר בתרשים הבא: תודעת זהות מצרפית נרטיבים אישיים נרטיב קבוצתי שישה טיפוסים לשוני אורתודוכס היסטורי ישראלי ערכי טקסטואלי נרטיבים מחקרי זכרון הסטורי ערכים עולם היצירה היהודי עולם היצירה היהודי ישראל: ארץ-ישראל- מדינה שפה עברית פרקסיס דתי 199 בניית מפות זהות אישיות וקבוצתיות הוא שלב הכרחי לקראת כינונה של זהות קולקטיבית רפלקטיבית ומושכלת .שיח מסוג זה הוא המסד להבניית תחושת שייכות למעגל הרחב של העם היהודי .שיח מסוג זה עשוי להתקיים באופנים שונים מתוך ידע פנימי ומתוך תהליך של הבניית מידע חיצוני .הדגש הוא על הבניית זהות דיאלוגית עם מגוון של טקסטים המאכלסים את השיח האנושי במובנו הרחב .סוג אחד של טקסטים הוא הטקסט היצירתי-אומנותי.כך למשל, תערוכת הקבע במוזיאון בית התפוצות מאפשרת לחוות באופן רב-חושי את ההתמודדות עם השאלות השונות שמציף שיח זהויות .על קצה המזלג אציין את הקומפוזיציה המפגישה גלות וחורבן בפתח התצוגה המציבה את השאלות :מדוע נרדף העם היהודי? מה גרם לשנאת יהודים לאורך ההיסטוריה? ומה שמר על זהותו של העם היהודי למרות הכול? הסיפור היהודי הייחודי והמתמשך של העם היהודי מתחיל עם המעטפת החיצונית של הזהות -עם הזיהוי הפיזי. המצג מעמת את ריבוי פניו הפיזיים של הציבור היהודי עם אחת ההגדרות השכיחות של שנאת היהודים :דמותו הסטריאוטיפית מבחינה פיזית של היהודי .עימות זה מעורר באופן נוקב את השאלה :האומנם כך? בהמשך מזמן בית התפוצות את ההתמודדות עם הרובד העמוק של הזהות היהודית -רובד הקשרי המשמעות באופנים שונים .הגדרת זהות יהודית על דרך השלילה לאורך הדורות, נבחנת במוקדים שונים נוספים במוזיאון בית התפוצות ,לצד אופני הגדרה על דרך החיוב .כך למשל ,באמצעות המעגל המשפחתי והקהילתי; אורחות חיים; לוח השנה ומעגל החיים היהודי; עיסוק באמונה וברוחניות סביב מקומם הייחודי של בתי הכנסת בקהילות היהודיות השונות; אירועים היסטוריים מכונני זהות-שואה; עיסוק בעולם היצירה היהודי וכמובן ,הצגת ישראל ומקומה כרכיב זהות מרכזי של היהודי בן-זמננו ,הן זה החי בארץ והן מחוצה לה. ולסיכום ,תהליך הבנייתו של שיח זהות מזוכך ועמוק עובר דרך הצפתו של ידע אישי ,דרך הצפתם של נרטיבים משפחתיים וקהילתיים ,המאפשרים להניף את שיח הזהות שלנו מעבר לשיח של זהות והזדהות בלבד .הוא מאפשר לחלץ מתוך אופני הגדרה מסוג זה את רכיביה של הזהות היהודית העדכנית .עיון משווה בין מפות זהות שונות ,אישיות וקולקטיביות ,מעמיק את השיח אודות הזהות ,וכך תורם להבנת אופייה של תחושת שייכות מושכלת לקולקטיב היהודי. שייכות מושכלת היא תנאי חשוב ויסודי להתנהגויות ומעשים .מתוך שכך הדבר ,הרי אנו חוזרים לנקודת ההתחלה לדיון כאן :שיח אודות זהות יהודית הוא שיח אודות עמיות יהודית. 200 הפניות ביבליוגרפיות: בן-רפאל ,א’ ,בן-חיים ,ל’ .זהויות יהודיות בעידן רב-מודרני .רעננה :האוניברסיטה הפתוחה. 2006 חמו ,נ’ . ,תודעה וציפיות חינוכיות של הורים בנושא :זהות יהודית חילונית .מחקר לקבלת תואר דוקטור לפילוסופיה .אוניברסיטת תל-אביב2008 . שגיא ,א’ .,המסע היהודי-ישראלי :שאלות של תרבות ושל זהות .ירושלים :מכון שלום הרטמן2006 . שמעוני ,ג’ .,מעמד קהילות היהודים בתפוצות בימינו בפרספקטיבה השוואתית .תל-אביב: בית-התפוצות2008 . Cohen, S. M., & Eisen, A.M. The Jew Within: Self, Family and Community in America. Bloomington: Indiana University Press.2000 Phinney, J. S., When We Talk About American Ethnic Groups, What Do We Mean?. American Psychologist, 51. 918-927. 1996 Taylor, C., Multiculturalism and ‘The Politics of Recognition’. Princeton. 1992 201
© Copyright 2024