‫רוחל'ה‬
‫רחל לייפר מילר‬
‫אישה יקרה‬
‫סיפור חייה‬
‫של‬
‫רחל לייפר ‪ -‬מילר‬
‫אישה נדיבה‬
‫המקדישה את כל חייה‬
‫לנדבנות להתנדבות ולצדקה‬
‫נכתב על ידי‬
‫שלומית רייפמן לויצקי‬
‫תעוד סיפורי חיים‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪www.shlomitr.com‬‬
‫‪050-8802201‬‬
‫אפריל ‪2014‬‬
‫~‪~1‬‬
‫מוקדש כזכרון‬
‫להורי‬
‫ראובן ורייזל לייפר‬
‫ולארבעת אחיי‬
‫זלמן לייב‬
‫מרדכי )מוטל(‬
‫צבי הרשל‬
‫אהרון משה )מוישלה(‬
‫שנרצחו כולם בשואה‬
‫השם יקום דמם‬
‫~‪~2‬‬
‫תודה מיוחדת למרכז הרפואי ברזילי‬
‫באשקלון שהרים את הכפפה והסכים ללא‬
‫היסוס לשאת בעלויות הדפסת הספר‬
‫והוצאתו לאור‪.‬‬
‫תודה גם על הפקת האירוע המיוחד לרגל‬
‫הוצאת הספר‪.‬‬
‫~‪~3‬‬
‫רחל היקרה‬
‫תקצר היריעה מלציין את אשר את מסמלת עבורי ועבור בית החולים ואת‬
‫אשר ברצוני לכתוב לך ועלייך‪.‬‬
‫בכל זאת נתחיל‪...‬‬
‫בחג השבועות ‪ 1944‬נלקחה משפחתך לאושוויץ‪ .‬זאת הייתה הפעם האחרונה‬
‫שראית את משפחתך‪ .‬הופרדת מבני משפחתך‪ .‬אימך נלקחה מיד לתאי‬
‫הגזים הופרדת מאביך ואחייך‪ ,‬ופרט לאח אחד נרצחו כולם בשואה‪.‬‬
‫שרדת את זוועות מחנה אושוויץ בירקנאו ואת הרעב במחנות אחרים שהיית‪.‬‬
‫רוחך ניצחה את ההשפלה והאימה כמו גם את הצער העמוק של היותך לבד‬
‫והיפרדות אכזרית מאהובייך והורייך והשאלה הגדולה – היכן הם? חיים?‬
‫מתים? נותרת בחיים גם לאחר שצעדת בקור ובשלג וברעב בצעדת המוות‪.‬‬
‫לאחר תלאות ונדודים רבים‪ ,‬הגעת למדינת ישראל ב‪ .1950-‬משם הדרך‬
‫הייתה קצרה ובחרת לבסוף לגור ולקשור את חייך לאשקלון‪.‬‬
‫רחל היקרה – מנערה רדופה‪ ,‬מיותמת מהורייך ואחייך‪ ,‬מוכת רעב ואימת‬
‫מוות יום‪-‬יומית במחנות הזוועה הנאציים בפולין‪ ,‬הפכת לאזרחית גאה‬
‫במדינת ישראל הצעירה‪ .‬הפכת לאזרחית שכולה נתינה‪ ,‬תרומה לקהילה‬
‫והתנדבות‪ .‬תרמת לקהילת אשקלון‪ .‬תרמת שנים רבות לחיילים‪ ,‬במהלך‬
‫מערכות ישראל ובימי שיגרה‪ .‬הפכת למלאכית שכולה טוב לב‪ ,‬מסירות‬
‫והתמסרות ונתינה‪ .‬הענקת חום ואהבה‪ ,‬שכה חסרו לך מאז נלקחת למחנה‬
‫הרצח‪ -‬אשוויץ בירקנאו‪.‬‬
‫הכרת את בית החולים ברזילי ותרמת גם פה‪ .‬עבדת בבית החולים שנים‬
‫רבות והפכת בהמשך לאחת הנשים שתורמת ומביאה שמחה לבית החולים‪.‬‬
‫עד היום!!‬
‫אני שמח שנפלה בידי הזכות להכיר אותך‪ .‬את עבורי סמל לתקומת העם‬
‫היהודי‪ .‬סמל לנס שקרה לנו לאחר שהעם נרצח על אדמת אירופה‪ .‬את‬
‫משרה אופטימיות ושמחה‪ .‬טוב לב וצניעות והסתפקות במועט‪ .‬והעיקר – לב‬
‫ענקי ונתינה!‬
‫רחל היקרה‪ .‬אנחנו אוהבים אותך ומעריצים אותך ואת כוחך‪ .‬לעבור את‬
‫שעברת ולהישאר ולהמשיך את חייך בעשייה ובנתינה אין קץ – זו סגולתך‪.‬‬
‫אולי סגולת הדור שקם מהאפר והקים את המדינה‪.‬‬
‫תודה לך רחל‪ .‬תודה על היותך עימנו‪.‬‬
‫מאחלים רק בריאות והמשך נתינה‪.‬‬
‫ד"ר חזי לוי‬
‫מנהל המרכז הרפואי ברזילי‪ ,‬אשקלון‪.‬‬
‫~‪~4‬‬
‫ממני אלייך‬
‫רוחל'ה יקרה!‬
‫אנחנו מכירות כמעט מאז שנולדתי‪ .‬הורי עברו להתגורר לידך כשהייתי בת‬
‫כמה חודשים ומאז היינו שכנים‪.‬‬
‫את ליווית אותנו לאורך כל ילדותנו וגם בבגרותנו‪ .‬תמיד הרגשנו שאת‬
‫קשורה אלינו כאילו היינו ילדייך שלך‪ .‬גם לאחר שגדלנו ועזבנו את הבית‬
‫המשכנו להתראות מדי פעם כאשר ביקרתי את הורי‪ .‬את המשכת לגלות בנו‬
‫עניין גם כשפרחנו מהקן והקמנו משפחות משלנו‪.‬‬
‫השנים עברו‪ .‬בשלב מסוים עזבת את "השכונה שלנו" ועברת להתגורר בביתך‬
‫הנוכחי‪ .‬אבי נפטר ולאחר שנים עזבה אימי את אשקלון‪ .‬הזמן והמרחק עשו‬
‫את שלהם‪ .‬מדי פעם שמעתי מאימי על הקורות אותך אבל כמעט שלא יצא‬
‫לנו להיפגש‪.‬‬
‫כפי שאת רואה ‪ -‬אני לא שכחתי אותך‪.‬‬
‫כילדה נחשפתי לחלקי סיפורים שהיו קשורים לעברך‪ ,‬וכטבעם של ילדים –‬
‫לא טרחתי להתעמק בהם‪ .‬בשנים האחרונות התעורר בי רצון עז לשמוע את‬
‫סיפור חייך ולהעלות אותו על הכתב‪.‬‬
‫במשך כמה שבועות הייתי מגיעה אלייך‪ ,‬יושבת איתך שומעת וכותבת את‬
‫הסיפורים‪ .‬ישבנו שעות לא מעטות בכל פעם‪ ,‬מנסות לנבור בעבר ולתת סדר‬
‫לארועים‪ .‬השתדלתי להעלותם על הכתב כפי שהבאת אותם‪.‬‬
‫זה לא היה פשוט – הן בגלל סיפור חייך והן בגלל גילך‪ .‬כל מפגש כזה החזיר‬
‫אותך חזרה לחוויות הקשות‪ .‬אבל את לא ויתרת והתעקשת להמשיך למרות‬
‫הכל‪.‬‬
‫עמדת במשימה מעבר למצופה והצלחת להכיר לי את הפרטים הכי כואבים‬
‫של חייך‪.‬‬
‫מצאתי אישה שמקדישה את כל זמנה ומשאביה‬
‫לזולת וכמעט לא חושבת על עצמה‪ .‬למרות מה‬
‫שעברת – הצלחת להישאר אישה אופטימית‪,‬‬
‫אצילית ומדהימה שלא הכרתי קודם‪.‬‬
‫אני שמחה שניתנה לי הזכות לראות ולכתוב‬
‫עלייך‪.‬‬
‫תודה שהאמנת בי והסכמת לפתוח בפני את‬
‫ליבך‪.‬‬
‫שלך‪,‬‬
‫שלומית‬
‫אפריל ‪2014‬‬
‫~‪~5‬‬
‫שמי רחל מילר‬
‫נולדתי ב‪ - 21.7.1921 -‬בחודש תמוז‬
‫להורי ‪ -‬ראובן ורייזל לייפר‬
‫בעיר גרוסוורדיין במחוז טרנסילבניה‬
‫שברומניה‬
‫~‪~6‬‬
‫"אני כועסת‪ ,‬כן‪ ,‬אני כועסת‬
‫לפעמים על ה'‪ .‬יש ימים שאני‬
‫חושבת על זה‪ .‬איך זה שהוא‬
‫נתן יד לזה ששישה מליון‬
‫יהודים יהרגו בשואה‪.‬‬
‫אבל יש ימים שאני חושבת‬
‫שהוא רצה ללמד אותנו לקח‪.‬‬
‫אנחנו היהודים לא רצינו‬
‫לבוא לארץ‪ .‬אמרנו מה נלך‬
‫לחיות איפה שהערבים גרים‪.‬‬
‫מה לנו ולהם‪ ,‬פה יש לנו‬
‫פרנסה טובה חיים יפים‪ .‬אנחנו‬
‫)היהודים( לא רצינו לוותר‬
‫על הנוחות שלנו שם‪ ,‬ואני‬
‫חושבת שזאת הסיבה שה'‬
‫העניש כל כך הרבה יהודים"‪.‬‬
‫~‪~7‬‬
‫משפחתי‬
‫הורי ‪ -‬ראובן ורייזל לייפר‬
‫הייתי בת יחידה מבין שישה ילדים ‪ -‬חמישה מהם היו בנים‪ .‬אני הייתי‬
‫החמישית במספר‪ .‬אבי היה רב ואימי הייתה רבנית‪ .‬שניהם היו צאצאים‬
‫לדורות של רבנים‪.‬‬
‫אחי ‪ -‬זלמן לייב‬
‫‪.‬‬
‫אחי הגדול נולד בשנת ‪ .1916‬הוא‬
‫היה תלמיד חכם ובעל ראש מבריק‪,‬‬
‫הספיק לקבל הסמכה לרבנות והיה‬
‫היחיד מבין אחיי שזכה להתחתן‪.‬‬
‫בשנה הראשונה לנישואיו התגורר עם‬
‫אשתו בבית הוריה‪ .‬כשנלקחנו‬
‫לאושוויץ היה בן ‪ .28‬אשתו הייתה‬
‫אז בחודש השישי להריונה הראשון‪.‬‬
‫אחי ‪ -‬מרדכי )מוטל(‬
‫נולד בשנת ‪ 1918‬והיה בן‬
‫‪ 26‬כשנלקחנו לאושוויץ‪.‬‬
‫~‪~8‬‬
‫אחי ‪ -‬צבי הרשל‬
‫נולד בשנת ‪ 1920‬והיה בן ‪ 24‬כשנלקחנו לאושוויץ‪.‬‬
‫אני ‪ -‬רוחלה‬
‫‪.‬‬
‫נולדתי בשנת ‪ 1921‬והייתי‬
‫בת ‪ 23‬כשנלקחנו לאושוויץ‪,‬‬
‫אחי ‪ -‬חיים מאייר‬
‫נולד בשנת ‪ 1923‬והיה בן ‪ 21‬כשמשפחתנו נלקחה‬
‫לאושוויץ‪ .‬הוא היה היחיד שהצליח לברוח לפני‬
‫שנשלחנו לשם והיה עם הפרטיזנים בזמן המלחמה‪.‬‬
‫הוא שרד את המלחמה‪ ,‬עלה לארץ ודי מהר היגר‬
‫לארה"ב – שם חי עד יום מותו‪ .‬בארה"ב שימש כרב‬
‫בקהילה יהודית והיה מאוד מעורב בחיים שם‪.‬‬
‫המלחמה הותירה אותו פצוע בנפשו‪ .‬הוא מעולם לא‬
‫נישא ומת בודד בביתו‪.‬‬
‫אחי ‪ -‬אהרון משה )מוישל'ה(‬
‫אחי הצעיר ביותר‪ .‬לא זכורה לי‬
‫שנת הולדתו המדוייקת ובן כמה‬
‫היה כאשר נשלחנו לאושוויץ‪ .‬אני‬
‫מניחה שהיה בן ‪ 19‬בערך‪.‬‬
‫~‪~9‬‬
‫בית ילדותי‬
‫משפחתי הייתה אמידה‪ .‬הילדות שלנו הייתה מאוד מפוארת ואנו חיינו‬
‫ברווחה‪ .‬למשפחתנו היו שלושה בתים‪ .‬בבית אחד גרנו אנחנו ושני הבתים‬
‫האחרים שימשו ללימוד תורה לילדי המשפחה‪.‬‬
‫הבית שבו גרנו היה בית גדול ומטופח והיה ממוקם סמוך לבית החולים‬
‫וסמוך לבית אבות‪ .‬הוא זכור לי מאוד לטובה ומאוד אהבנו אותו‪ .‬אנחנו‬
‫התגוררנו בקומה העליונה‪ .‬בקומה התחתונה שימש חלק אחד למשרד של‬
‫אבא וחלקו השני לבית כנסת שהייתה בו הפרדה בין גברים ונשים‪.‬‬
‫יוסף מאייר‬
‫מורה שגר בביתנו‬
‫מנדל‬
‫מורה שגר בביתנו‬
‫אחי‬
‫מרדכי‬
‫רוחלה‬
‫אחי‬
‫זלמן לייב‬
‫אבי‬
‫ראובן לייפר‬
‫אחי‬
‫חיים מאיר‬
‫לייבוש פרידמן‬
‫מורה שלימד את אחיי‬
‫תמונה של משפחתי ‪ -‬יושבים במרפסת הבית‪.‬‬
‫זו התמונה היחידה בה מצולמת כמעט כל משפחתי‬
‫)אימי וצבי הרשל לא בתמונה(‪.‬‬
‫התמונה נמצאה על ידי שכן שלנו ‪ -‬היטר ‪ -‬שמצא אותה על הריצפה בביתו אחרי‬
‫המלחמה‪ ,‬ומסרה לי‪.‬‬
‫~ ‪~ 10‬‬
‫ביתנו היה בית פתוח ותמיד מלא באנשים‪ .‬בחגים נהגו הורי לארח אנשים‬
‫רבים לארוחות החג‪ .‬התגוררו בו ‪ 22‬אנשים ‪ -‬אמא אבא‪ ,‬שישה אחים ועוד‬
‫מורים ותלמידים שאספנו אלינו‪.‬‬
‫הורי העסיקו נשים שעשו את כל עבודות הבית השוטפות‪ .‬כשהיינו קטנים‬
‫היו אלה גויות )שיקסע(‪ .‬כשגדלנו דאגו הורי שהעובדות תהיינה יהודיות על‬
‫מנת שלא נבוא במגע ישיר עם לא יהודים‪.‬‬
‫מביתנו יצאה הרבה צדקה‪ .‬למשל‪ ,‬בפסח היו דואגים הורי לאסוף תרומות‬
‫בכסף ובמצרכים‪ .‬יחד עם המצרכים שהתקבלו והכספים שנאספו קנו הורי‬
‫כמויות עצומות של מזון ‪ -‬תפוחי אדמה ביצים‪ ,‬עופות ויין ‪ -‬וחילקו לעניים‬
‫לחג‪.‬‬
‫הורי היו עורכים ומממנים גם חתונות ובריתות שהיו מתקיימות בביתנו‬
‫לנזקקים‪ .‬כאשר התקיימו בריתות‪ ,‬שימשתי אני כסנדקית שכן אבי לא היה‬
‫מושיט יד או נוגע בנשים‪ .‬הייתי מקבלת את התינוק לידיי מאימו ומעבירה‬
‫אותו לאבי‪ .‬זכורות לי הרבה חתונות ובריתות‪.‬‬
‫אבא‪ ,‬כרב מכובד ומקובל‪ ,‬שימש גם כמשכין שלום בית בין זוגות‪ .‬אמא‬
‫הצטרפה לא פעם לתווך בין בני הזוג‪.‬‬
‫בילדותי למדתי הונגרית ורומנית בשיעורים מסודרים בבית‪ .‬אז לא היה נהוג‬
‫לשלוח את הבנות לבית ספר‪ .‬היינו מתכנסים בביתו של המורה )כמה בנות‬
‫יחד( בשעות הבוקר‪ ,‬ולומדים שם‪ .‬בימי ראשון הייתי הולכת ל'חדר' ושם‬
‫היינו לומדים עברית ותורה באמצעות 'פרשת השבוע'‪.‬‬
‫הבנים למדו בצורה מסודרת אצל מורים פרטיים‪.‬‬
‫זיכרון נוסף מביתי היה חג הסוכות‪ .‬אבי היה בונה סוכה גדולה על המרפסת‬
‫בגג‪ .‬הרבה אנשים היו מגיעים לארוחות בחג‪ .‬בקיץ נהגנו לישון על גג זה תחת‬
‫כיפת השמים‪.‬‬
‫~ ‪~ 11‬‬
‫מתוך כל משפחתי נשארנו בחיים רק אני ואחי חיים מאייר‪ .‬אני עליתי‬
‫לישראל ואילו אחי בחר לגור בארצות הברית‪ ,‬שם חי עד יום מותו‪.‬‬
‫אבי‬
‫היטר‬
‫תמונה של אבי בדרכו לוורשה‬
‫משמאל‪ :‬היטר – השכן ‪ -‬שמצא את שתי התמונות היחידות ממשפחתי‬
‫~ ‪~ 12‬‬
‫גרוסוורדיין‬
‫העיר גרוסוורדיין )‪ (Grosswardein‬שנקראה גם נג'וורד )‪(Nagyvárad‬‬
‫ממוקמת בטרנסילבניה הצפונית‪.‬‬
‫• עד ‪ 1940‬הייתה תחת שלטון רומני‪ .‬היהודים שחיו בה היו ברובם סוחרים‬
‫ובעלי מלאכה‪ ,‬אך היו גם פקידים ובעלי מקצועות חופשיים‪.‬‬
‫• ב‪ 30-‬באוגוסט ‪ 1940‬חזרה גרוסוורדיין לריבונות הונגריה‪.‬‬
‫• מ‪ 1940-‬גויסו כ‪ 6,000 -‬מיהודי גרוסוורדיין לעבודות כפייה במסגרת צבא‬
‫הונגריה‪ 80% .‬מהם נספו בעטיין של עבודות אלה והתנאים הקשים שלוו‬
‫אותן‪.‬‬
‫• מ‪ 1942-‬נשלחו כ‪ 500-‬יהודים מגרוסוורדיין לאוקראינה‪ ,‬ורבים מהם‬
‫נספו שם‪.‬‬
‫• הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב‪ 19-‬במרס ‪ .1944‬ב‪ 3-‬במאי אותה שנה‬
‫הועברו יהודי גרוסוורדיין לשני גטאות‪ ,‬שם היו נתונים למשטר מדכא‬
‫ולעבודה קשה‪:‬‬
‫‪ o‬הגטו הראשי הוקם בשכונה שהייתה מאוכלסת בצפיפות ביהודים‪,‬‬
‫בקרבת בית הכנסת האורתודוקסי הגדול‪ .‬יהודי העיר נדרשו לעקור‬
‫לגטו בתוך חמישה ימים‪ .‬הצפיפות בגטו הייתה גדולה מאוד‪ ,‬כ‪15-14-‬‬
‫נפשות הצטופפו בכל חדר‪ .‬כמויות המזון שסופקו לגטו לא הספיקו‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬ביזמתן של רשויות העיר‪ ,‬היו בגטו הפסקות תכופות‬
‫וממושכות בהספקת החשמל והמים‪ .‬הגטו הראשי אכלס כ‪27,000-‬‬
‫יהודים מן העיר והיה למעשה הגטו השני בגודלו בהונגריה‬
‫אחרי בודפשט‪.‬‬
‫‪ o‬הגטו הקטן הוקם בפרוורי העיר‪ ,‬במשק ובמגרש העצים של מצי‬
‫)‪ .(Mezey‬הוא אכלס כ‪ 8,000-‬יהודים ממחוז ביהר‪ .‬גם שם היו תנאי‬
‫המחיה קשים‪.‬‬
‫• ממאי עד תחילת יוני ‪ 1944‬גורשו יהודי שני הגטאות לאושוויץ ורובם‬
‫הושמדו שם‪.‬‬
‫~ ‪~ 13‬‬
‫מלחמה‬
‫מרגע שהועברה גרוסוורדיין להונגריה הורע מצבנו‪ .‬רצינו לברוח אבל היה‬
‫מאוחר מדי‪" .‬הספקנו" להיות "רק" שבוע אחד בגטו עד שנשלחנו לאושוויץ‪.‬‬
‫ב‪ 1944 -‬באמצע חג השבועות‪ ,‬שהיה באותה שנה בשבת‪ ,‬נלקחנו לאושוויץ‬
‫אחרי שהיינו כשבוע בגטו – כולנו צפופים בחדר אחד‪ .‬מתחנת הרכבת‬
‫שהייתה קרובה מאוד לגטו נשלחנו ברכבת לאושוויץ יחד עם כל משפחתנו‬
‫המורחבת – דודים ובני דודים‪ .‬בדרך לתחנת הרכבת ראיתי את שכנינו‬
‫הגויים מסתכלים עלינו בהנאה‪ .‬הייתי אז בת ‪ .23‬במשלוח הזה היו כ‪2300-‬‬
‫איש‪.‬‬
‫אחי חיים מייאר היה היחיד ממשפחתי הקרובה שלא היה איתנו‪ .‬הוא‬
‫הצליח לברוח כאשר ראה את הגרמנים מגיעים לאסוף את משפחתי‪ .‬הוא‬
‫הצטרף לפרטיזנים וכך ניצל מהגורל של שאר בני המשפחה‪ .‬ידוע לי‪ ,‬ממה‬
‫שסיפר לי‪ ,‬שכשהגיע לפרטיזנים ורצה להצטרף אליהם כמעט הרגו אותו‬
‫בגלל מראהו‪ .‬הוא היה בלונדיני עם עיניים ירוקות ולא האמינו לו שהוא‬
‫יהודי‪ .‬צעקתו "שמע ישראל" שכנעה אותם שמדובר ביהודי‪ .‬מעולם לא‬
‫הצלחתי לשמוע ממנו פרטים על הקורות אותו בתקופה זו של חייו‪ .‬היה לו‬
‫קשה לדבר על מה שעבר עליו‪.‬‬
‫אחרי נסיעה של יומיים שלושה רצופים‪ .‬הגענו לאושוויץ‪ .‬אבא לקח איתו‬
‫טלית ותפילין ועשה קידוש ברכבת‪ .‬הצטופפו שם כ‪ 80 -‬איש‪ .‬כשהגענו‬
‫לאושוויץ חיכו לנו על הרציף אנשי אס‪ .‬אס‪ .‬עם כלבים מפחידים‪.‬‬
‫בנקודה זו נפרדו דרכיה של כל משפחתי‪ .‬זו הייתה הפעם האחרונה שראינו‬
‫זה את זה‪.‬‬
‫ברגע שירדנו מהרכבת החלה הסלקציה‪ .‬מיד כשהגענו הפרידו בין אבי ואחיי‬
‫לביני ובין אימי ‪ -‬מי הולך לימין ומי הולך לשמאל‪ .‬אז עדיין לא קלטנו את‬
‫המשמעות של כל כיוון ואיזה גיהינום מצפה לנו שם‪.‬‬
‫~ ‪~ 14‬‬
‫אושוויץ‬
‫לימין נלקחו רק הצעירים החזקים שיועדו לעבודה‪ .‬לשמאל נשלחו אלה‬
‫שנגזר דינם למות – זקנים‪ ,‬חלשים‪ ,‬חולים‪ ,‬נשים וילדים ‪ -‬כל מי שלא ניתן‬
‫להפיק ממנו תועלת רבה‪ .‬מאוחר יותר נודע לי שהם נלקחו ישר לתאי הגזים‬
‫ סגרו אותם ביחד כמו זבובים והרגו אותם‪.‬‬‫עזרתי לאימי לרדת מהרכבת‪ .‬כמעט מיד הופרדתי גם ממנה‪ .‬אותי שלחו‬
‫ימינה ואת אימי שמאלה‪ .‬היא נלקחה עם הגעתנו ישר לתאי הגזים‪ .‬לא‬
‫ראיתי אותה יותר‪ .‬לא ידעתי אז לאן היא הולכת ומה קרה איתה‪.‬‬
‫היינו מופרדים ממחנה הגברים באמצעות גדרות תיל‪ .‬אבא היה עם האחים‬
‫שלי מוטל הרשל ומוישה‪ .‬אותם שלחו ימינה בסלקציה הראשונה‪ .‬הם נועדו‬
‫לעבודה בוורשה‪.‬‬
‫‪ 500‬גברים יהודים‪ ,‬ביניהם אחי זלמן לייב‪ ,‬נלקחו לעבוד ליד משרפות הגז‬
‫בזונדרקומנדו‪ .‬תפקידם היה להוציא את הגופות ממיכלי הגז ולהעביר אותן‬
‫למשרפות‪ .‬אז עוד לא ידענו מה משמעות "העבודה" בזונדרקומנדו‪.‬‬
‫הזונדרקומנדו )‪ (Sonderkommando‬היו יחידות שנועדו לתפקידים‬
‫מיוחדים ולמשימות מיוחדות‪ .‬באושוויץ‪ ,‬במחנה בבירקנאו‪ ,‬הורכבו יחידות‬
‫אלו מאסירים יהודים‪ .‬תפקידם היה לפנות את הגופות מתאי הגזים‬
‫למשרפות‪ .‬הגופות הובלו למשרפות‪ ,‬העצמות נטחנו ואפר הקרבנות פוזר‬
‫בשדות‪.‬‬
‫הפועלים ביחידות אלו עבדו כל עוד החזיקו מעמד‪ .‬בין השאר הוטל עליהם‬
‫לעקור את שיני הזהב מהמתים‪ ,‬לאסוף אותם ולהעבירם לגרמנים‪ .‬אחרי‬
‫כמה חודשים‪ ,‬כשלא היו מסוגלים לעמוד במשימה ‪ -‬הוחלפו ונרצחו‪ .‬אחת‬
‫מיחידות אלו התקוממה במחנה בירקנאו בשנת ‪.1944‬‬
‫בין הגופות שפינה אחי מתאי הגזים גילה יום אחד את גופתה של אישתו‪.‬‬
‫~ ‪~ 15‬‬
‫ברוב תמימותי ניגשתי לאיש אס‪ .‬אס‪ .‬אחד ושאלתי אותו בגרמנית "אם‬
‫התכוונתם להרוג אותנו למה הבאתם אותנו לכאן?" תשובתו הייתה ‪" -‬מה‬
‫את חושבת? אנחנו רוצחים? את אוהבת לעבוד? אם כן את תלכי לעבוד!"‪.‬‬
‫כשירדנו מהרכבת באושוויץ לקחו אותנו לעשות מקלחת‪ .‬היינו ברכבת‬
‫כיומיים שלושה‪ .‬בתמימותנו חשבנו שעשו זאת כי לא התקלחנו כמה ימים‬
‫בגלל הנסיעה הארוכה‪ .‬גזרו את שיער ראשנו‪ ,‬הופשטנו מבגדינו ונשלחנו‬
‫למקלחות‪ .‬היינו הרבה בנות יחד מתחת לטוש אחד‪ .‬המים היו קרים‪.‬‬
‫השאירו אותנו ערומות כאשר בשטח הסתובבו גברים באין מפריע‪.‬‬
‫)הזונדרקומנדו‪ ,‬בגלל "תפקידם"‪ ,‬הסתובבו באופן חופשי בשטח המחנה(‪.‬‬
‫הביאו לנו סבון שהיה לו ריח נורא ואיום‪ .‬יהודי אחד אמר לנו לא להשתמש‬
‫בו כי הוא עשוי משומן של יהודים שמנים‪.‬‬
‫הביאו לנו בגדים ונעליים של אנשים ששרפו אותם‪ .‬פתאום‪ ,‬מבין אלפי‬
‫הנעליים שהיו זרוקות שם‪ ,‬זיהיתי את הנעליים של אימי‪ .‬ישר זיהיתי‬
‫אותם!!! היו אלה נעליים חדשות אורתופדיות‪ .‬אמא קנתה אותם לראש‬
‫השנה‪ .‬לקחתי אותם ונעלתי אותן לרגלי וכך הלכתי לעבודה‪.‬‬
‫בדרך שאלתי את אחד הגברים היהודים שעבדו בקרמטוריום אם הוא יודע‬
‫איפה אמא שלי "כי הנעליים שלה פה ואני רוצה לדעת איפה היא"‪ .‬הוא ענה‬
‫לי "את רוצה לדעת איפה אמא שלך?" הוא לקח אותי לחלון‪ .‬ממול ראיתי‬
‫בניין עולה באש‪ .‬הוא הצביע עליו ואמר "את רואה שם את האש הגדולה?‬
‫שם אמא שלך נשרפת בחיים!!!"‪ .‬חשבתי שהוא עובד עלי‪ .‬לא הבנתי מה הוא‬
‫אומר‪ ,‬חשבתי שהוא משוגע ושאני נמצאת כנראה בבית משוגעים‪.‬‬
‫פעמיים ביום היה מסדר ‪ -‬עמדנו בחוץ בגשם ובשמש‪ .‬בעצם במהלך שלושת‬
‫החודשים שהייתי באושוויץ לא עשינו כלום חוץ מהמסדרים‪ .‬כל היום שכבנו‬
‫על הרצפה‪ .‬קיבלנו אוכל דל‪ ,‬רק בבוקר ובערב‪.‬‬
‫בתקופה שהייתי בבירקנאו )אחד ממחנות אושוויץ( הייתי עם שור'ה וחיה ‪-‬‬
‫בנות דוד שלי‪ .‬הן היו בביתן אחר‪ .‬במהלך התקופה הזו קיבלנו פרוסת לחם‬
‫ותפוח אדמה‪ .‬כל ערב נהגתי לחלק את מנת האוכל שלי לשלוש ולהתחלק‬
‫~ ‪~ 16‬‬
‫איתן במנה זו בבוקר המחרת‪ .‬מאוחר יותר הן קיבלו עבודה ואז קיבלו גם‬
‫מנת אוכל גדולה יותר‪ .‬יום אחד שמעתי את חיה אומרת לשור'ה שלא‬
‫יתחלקו איתי באוכל שקיבלו‪ .‬נפגעתי קשות כי אני טרחתי וחסכתי אוכל מפי‬
‫כדי להתחלק איתן‪ .‬יותר לא יכולתי לדבר איתן‪ .‬הן נשארו בבירקנאו כמעט‬
‫עד סוף המלחמה‪ .‬אני הועברתי אחרי שלושה חודשים למחנה שטוטהוף‪ .‬רק‬
‫אחרי המלחמה נפגשנו שוב‪ .‬הן הצליחו לשרוד את השואה‪ ,‬עלו לארץ‬
‫ומאוחר יותר היגרו עם משפחותיהן לארה"ב ונשארו שם‪.‬‬
‫הייתי פוגשת אותן בארה"ב כשנסעתי לבקר שם את אחי‪ .‬שנים אחר כך‬
‫סיפרתי להן ששמעתי את חיה אומרת לשור'ה לא לתת לי אוכל‪ .‬חיה לא‬
‫זכרה‪ .‬שור'ה נזכרה‪ .‬כדי "לפצות" אותי על התנהגותן היא נתנה לי במתנה‬
‫מחרוזת פנינים שהעברתי בשמחה לחברה – זמרת אופרה ששהיתי אצלה‬
‫בביקורי בארה"ב‪.‬‬
‫אחי זלמן לייב האמין שרק דבקות בדת‪ ,‬חיזוק האמונה ותפילות יעזרו לה'‬
‫לרחם עלינו‪ .‬ידוע לי שבמהלך שהותו במחנה ביקש ושכנע את היהודים‬
‫בסביבתו להמשיך לשמור על חוקי ומנהגי הדת – להמשיך להתפלל‪ ,‬לא‬
‫להפסיק להניח תפילין ולא לאכול טריפה‪ .‬טליתות היו בשפע במקום – הן‬
‫נאספו מכל אלה שנשלחו למוות‪....‬‬
‫זה לא עזר‪ ...‬כמי שעבד בקרמטוריום הוא היה חופשי להסתובב בשטח‬
‫המחנה‪ .‬כך הצליח להתקרב לגדר שהקיפה את המחנה ולהעביר אלינו מידע‬
‫על המתרחש במחנה הגברים‪ .‬הוא הצליח לתקשר עם שתי בנות הדוד שלי‬
‫שור'ה וחיה שדיברו איתו מעבר לגדרות התיל‪ .‬כל יום מסר להן דווח על מה‬
‫שקורה במחנה הגברים‪ .‬הוא רצה שנדע מה קורה לכולם ושנזכור אותם‪.‬‬
‫ביקש שנקפיד ולא נשכח להתפלל בראש השנה‪ .‬כך נודע לנו שבין הגופות‬
‫שפינה מצא את אישתו המתה‪.‬‬
‫ביום כיפור‪ ,‬חמישה חודשים לאחר שנלקחנו לאושוויץ‪ ,‬הוצא אחי להורג‬
‫יחד עם עוד ‪ 500‬גברים יהודים‪ .‬איך ועם מה אני לא יודעת‪ .‬אולי עם גז אולי‬
‫עם כדורים או אולי שרפו אותם‪ .‬רק אלוהים יודע‪ .‬אני כבר לא הייתי שם‪.‬‬
‫~ ‪~ 17‬‬
‫שטוטהוף‬
‫שטוטהוף )‪ (Stutthof‬היה מחנה ריכוז של כוחות הכיבוש הנאצים ומוקם‬
‫‪37‬‬
‫של‬
‫במרחק‬
‫העיר שטוטהוף בפולין‪.‬‬
‫קילומטר‬
‫ממזרח‬
‫לגדנסק )דנציג(‪,‬‬
‫ליד‬
‫• המחנה הוקם ב‪ 1939-‬והיה למחנה הריכוז הראשון מחוץ‬
‫לאדמת גרמניה‪ .‬הוא היה גם המחנה האחרון שאותו שחררו‬
‫כוחות בעלות הברית ב‪ .1945-‬בסך הכל נאסרו בו כ‪ 110,000-‬בני אדם‪,‬‬
‫מתוכם נספו מעל ל‪ 85,000-‬איש‪.‬‬
‫• בשיא היו במחנה ‪ 25‬קבוצות לאומיות שונות‪ .‬מבין הקבוצות הלאומיות‬
‫היה רוב לאסירים יהודים וביניהם היה רוב לנשים‪ .‬רבות מהן הגיעו‬
‫מהארצות הבלטיות ובמיוחד מהונגריה‪.‬‬
‫• המחנה היה מוקף בגדרות כפולות גבוהות‪ ,‬ביניהן נחפרה תעלה עמוקה‬
‫שהקיפה אותו‪ .‬בקטעים מסוימים של הגדר עבר זרם חשמלי‪ .‬בתוך‬
‫המחנה נקבעו שטחים נפרדים לגברים ולנשים – מעין מחנה בתוך מחנה‪.‬‬
‫בגלל ההפרדה שנגזרה על האהובים‪ ,‬ידידים וקרובי משפחה‪ ,‬והאיסור‬
‫לעבור מחלק אחד של המחנה לחלק אחר‪ ,‬הרבו האסירים – כל עוד לא‬
‫נאסר הדבר במפורש – לעמוד ליד הגדרות ולדבר בצעקות עם העומדים‬
‫מעברן האחר‪.‬‬
‫• הגורם העיקרי לתמותה במחנה היה רעב‪ .‬המחסור בתנאים סניטריים‬
‫ראשוניים והעדר מוחלט של פרטיות ואינטימיות‪ ,‬שהכבידו בעיקר על‬
‫הנשים גרמו להתמוטטות ולתמותה רבה בקרבן‪ .‬תמותת האסירות‬
‫היהודיות ממחלות והוצאות להורג בשל אי יכולתן להמשיך בעבודה היו‬
‫לתופעות שגרתיות ‪ -‬בעיקר בתקופות של מגפות‪.‬‬
‫• האסירים עבדו בעבודות שונות‪ :‬בנית המחנה‪ ,‬הפעלתו השוטפת‪ ,‬עבודות‬
‫חקלאיות אצל תושבי הסביבה‪ ,‬עבודה במפעלי תעשיה ובתי מלאכה‬
‫במחנה ובמפעלי תעשיה ובתי מלאכה מחוץ למחנה‪.‬‬
‫• ביוני ‪ 1944‬החלו להגיע משלוחים גדולים של יהודים )בעיקר נשים(‪,‬‬
‫שהועברו לשם מהארצות הבלטיות ומאושוויץ‪ .‬כאשר החל תהליך‬
‫השמדת יהדות הונגריה ונוצר לחץ גדול במחנה בירקנאו ובהמשך‪ ,‬כאשר‬
‫~ ‪~ 18‬‬
‫החלו ההכנות לפינוי אושוויץ הפך מחנה שטוטהוף למחנה השמדה‬
‫כחלק מהפתרון הסופי‪ .‬רוב היהודים שהגיעו למחנה נספו‪.‬‬
‫• ב‪ 25-‬בינואר ‪ 1945‬החל פינוי רגלי של האסירים בתנאי חורף איומים‪,‬‬
‫במה שנודע כצעדות המוות‪ .‬משלוחים אחדים פונו גם בדרך הים‪ ,‬על גבי‬
‫סירות‪ .‬עשרות אלפי אסירים נספו בדרך‪.‬‬
‫• ב‪ 9-‬במאי ‪ 1945‬כבשו כוחות סובייטיים את שטוטהוף ושחררו כ‪100-‬‬
‫אסירים שהצליחו להסתתר במהלך הפינוי הסופי של המחנה‪.‬‬
‫שלושה חודשים אחרי שהגעתי לאושוויץ העבירו אותי למחנה שטוטהוף כדי‬
‫לעבוד בחקלאות‪.‬‬
‫בשלב מסוים הפסיקו להשמיד יהודים באושוויץ כי הגרמנים הבינו שהסוף‬
‫קרוב‪ .‬נלקחנו ‪ -‬כ‪ 1000 -‬בנות ‪ -‬מאושוויץ לשטוטהוף ברכבת וברגל‪.‬‬
‫בשטוטהוף היה בית חולים שאויש על ידי צוות של רופאות יהודיות‪.‬‬
‫כשהגעתי לשטוטהוף הייתי מצוננת והרגשתי רע מאוד ‪ -‬הייתי מאוד חולה‪.‬‬
‫היה לי חום גבוה‪ .‬כשחיילי האס‪ .‬אס‪ .‬ראו שאני לא מרגישה טוב רצו לקחת‬
‫אותי למוות‪ .‬חברת ילדות שלי הצילה אותי‪ .‬היא תפסה אותי ואמרה לי‬
‫שאני צריכה להיות חזקה ולא להראות להם שאני חולה‪ .‬כי אם הם יבינו‬
‫שאני חולה הם יהרגו אותי במקום לשלוח אותי לעבודה‪.‬‬
‫מי שהיה בריא הלך לעבוד‪ .‬אני פוניתי לבית חולים שהיה מיועד לבנות בלבד‪.‬‬
‫הגרמנים הבינו שקיצם קרב ועל מנת להיראות טוב בעיני העולם הקימו את‬
‫בית החולים אליו הועברתי‪ .‬התברר שחליתי בטיפוס ובדלקת ראות‪ .‬שקלתי‬
‫משהו כמו ‪ 40‬ק"ג‪.‬‬
‫בבית החולים חלקתי מיטה אחת צרה מאוד עם עוד ‪ 3‬בנות‪ .‬היינו כ‪500 -‬‬
‫בנות בבית החולים‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬כשהייתי מאושפזת במצב מאוד קשה חלמתי חלום‪ .‬לא ידעתי מה‬
‫קורה לי‪ .‬פתאום הופיעה לי אימי בחלום‪ .‬בידה החזיקה בקבוק עם תרופה‪.‬‬
‫היא אמרה לי שבאה להיות לידי כי אני חולה ולתת לי תרופה כדי שאבריא‪.‬‬
‫~ ‪~ 19‬‬
‫שלחתי את אמא חזרה וביקשתי שתלך כי במקום שהיא נמצאת חם ונעים‬
‫וכאן קר וחשוך‪.‬‬
‫התעוררתי מהחלום וכשפקחתי את עיני ראיתי לידי את ד"ר יוכלזון –‬
‫הרופאה שטיפלה בי – ובעיניה דמעות‪ .‬שאלתי אותה "על מה את בוכה?"‬
‫והיא ענתה לי ששמעה את השיחה שלי עם אמא שלי‪" .‬את חלמת על אמא‬
‫שלך‪ .‬דיברת איתה בחלום ואמא אמרה לך שהביאה לך תרופה ועלייך‬
‫לשתות מזה ואת עוד תהיי בריאה"‪ .‬פתאום אני רואה לידי בקבוק זהה לזה‬
‫שחלמתי שאימי נתנה לי ממנו את התרופה‪" .‬אל תדאגי" אמרה לי ד"ר‬
‫יוכלזון‪" .‬את עוד תבריאי ותחזרי בשלום הביתה"‪.‬‬
‫היה לי מאוד קר‪ .‬הרופאה ביקשה מהאחות שיביאו לי שמיכה ופיג'מה חמה‬
‫יותר‪ .‬הביאו לי לחם עם ריבה‪ .‬את הריבה ליקקתי אבל את הלחם לא הייתי‬
‫מסוגלת לאכול‪ .‬ביקשתי עוד מהריבה הצהובה‪.‬‬
‫הבנתי שלוקחים את כל הבנות לתאי הגזים‪ .‬ביקשתי שיתנו דרך החלון את‬
‫הלחם למישהי בחוץ שמאוד רעבה‪ .‬ראיתי כמה הילדות שם רזות ומסכנות‪.‬‬
‫רבים מהמאושפזים מתו בבית החולים‪.‬‬
‫שכבתי בבית חולים עם טיפוס בראש השנה וביום כיפור‪ .‬בהיותי בת של רב‬
‫ידעתי את התפילות‪ .‬ידעתי קצת 'כל נדרי' מהבית‪ .‬נעמדתי מול החלון‬
‫והתפללתי את תפילת 'כל נדרי' בבכי ובעצב‪ .‬לפתע אני מסתובבת ואני רואה‬
‫את כל הרופאים והאחיות ואפילו החולים‪ ,‬ביניהם החולים הקשים‪ ,‬עומדים‬
‫מאחורי מתפללים ובוכים יחד איתי‪ .‬מיותר לציין שאפילו במצבי שמאפשר‬
‫היה לי לא לצום – צמתי‪.‬‬
‫כשעמדתי מול החלון שמעתי פתאום צעקה חזקה – "תתרחקי מהחלון לפני‬
‫שירו בך"‪ .‬הקול בא מהמסדרון‪ .‬לא שמתי לב שאני מסכנת את עצמי‬
‫בעמידה מול החלון‪ .‬הגרמנים שידעו שיש לנו יום כיפור וארבו לנו ליד‬
‫החלונות‪.‬‬
‫~ ‪~ 20‬‬
‫אחרי יום כיפור הגיע פתאום טרנספורט שלקח ‪ 500‬בנות מבית החולים‪ ,‬על‬
‫עגלות עם סוסים‪ ,‬למוות‪.‬‬
‫בבית חולים מתו רבים מזיהום‪ .‬הרופאה אמר לי שהדם שלי לא מזוהם והיא‬
‫רוצה שלא אדבק מהבנות האחרות‪ .‬היא העבירה אותי למיטה לבד ‪ -‬למעלה‬
‫ כדי שלא אדבק מהאחרות‪.‬‬‫הרופאה נתנה לי כפית עץ עם צלחת וביקשה שלא אתן לאף אחת מהבנות‬
‫האחרות להשתמש בה כדי לא להידבק מהן‪ .‬אבל ראיתי שהבנות שוכבות‬
‫כמה ימים ולא מקבלות כלום‪ .‬לא יכולתי לראות את זה‪ .‬לקחתי את הכפית‬
‫שלי ונתתי להן לשתות ממנה‪.‬‬
‫את אחת מהבנות‪ ,‬חנל'ה שמה‪ ,‬הצלחתי להציל‪ .‬ראיתי שמה שנתתי לה עזר‬
‫לה להישאר בחיים והחלטתי שלא אעזוב אותה‪ .‬מצבה השתפר‪ .‬השניה מתה‪.‬‬
‫חנל'ה אמנם הצליחה לשרוד אבל כנראה קצת איבדה את שפיותה‪ .‬כל לילה‬
‫הייתה צועקת ומפריעה לכולם לישון‪ .‬רק כשפניתי אני אליה וביקשתי ממנה‬
‫שקט היא הסכימה להירגע‪ .‬עם הזמן הצלחנו שתינו להבריא ולהשתחרר‬
‫מבית החולים‪.‬‬
‫הייתי מאושפזת בבית החולים במשך ‪ 10‬שבועות‪ .‬כשהשתחררתי משם –‬
‫אחרי יום כיפור ‪ -‬שקלתי ‪ 22‬ק"ג‪ .‬הייתי מאוד חלשה‪.‬‬
‫יצאנו לעבוד‪ .‬אותי שלחו לעבוד בתפירה ‪ -‬לתקן כפתורים במדים של חיילי‬
‫האס‪.‬אס‪ ..‬אחרים עבדו בחקלאות‪.‬‬
‫בחנוכה ידענו שמתקרב החג‪ .‬לקחנו גפרורים הדבקנו מהר מהר מעל המיטה‬
‫ושרנו "מה עוז צור ישועתי"‪ .‬הייתה איתנו מורה לתנ"ך שידעה שאני בת של‬
‫רב‪ .‬היא עזרה להדליק את הנרות שעשינו מהגפרורים‪.‬‬
‫כעבור זמן קצר נכנסו לבדוק אותנו כמו תמיד‪ .‬מהר הסתרנו הכל‪ .‬הם שאלו‬
‫מה קורה ואמרנו שיש לנו חג‪ .‬הם יצאו ולא עשו לנו כלום‪.‬‬
‫~ ‪~ 21‬‬
‫באחד מהימים האיומים שעברו שם הייתה בין חיילי האס‪ .‬אס‪ .‬קצינה‬
‫יפיפייה בלונדינית‪ .‬האמנו שבגלל היותה אישה היא תרחם עלינו‪ .‬מרוב‬
‫שהיה לנו קר והיה לנו רע עשינו קצת רעש‪ .‬נכנסה אלינו הקצינה היפיפיה עם‬
‫העיניים הכחולות שלה וצעקה עלינו בדיוק במילים האלו בגרמנית‪" :‬אם לא‬
‫תשתקו ותהיו בשקט ‪ -‬בשבילי להרוג ‪ 1000‬איש זה לא בעיה‪ .‬לא תהיה זו‬
‫הפעם הראשונה ובטח לא הפעם האחרונה‪."...‬‬
‫יום אחד הוציאו אותנו מהמחנה לצעידה – למה שנודע כצעדות המוות‪,‬‬
‫באמצעותן פינו הגרמנים את האסירים ממחנות הריכוז כאשר ידעו שקיצם‬
‫קרב‪.‬‬
‫צעדות המוות )‪ - (Todesmärsche‬כינוי שניתן להובלת שיירות אסירים‬
‫למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים‪ ,‬במהלך מלחמת‬
‫העולם השנייה‪ .‬המסע התנהל בשלג הכבד ובקור העז‪ .‬במהלך צעדות המוות‬
‫נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם ורבים אחרים מתו כתוצאה‬
‫מהתנאים הקשים‪.‬‬
‫לא ידענו לאן אנחנו הולכים‪ .‬היינו מלווים בחיילי אס‪ .‬אס‪ .‬שירו בכל מי‬
‫שלא הצליח ללכת‪ .‬היו שם שתי אחיות יהודיות צ'כוסלובקיות‪ .‬שתיהן היו‬
‫מאוד חלשות ואחת מהן ממש התקשתה ללכת כי לא היה לה כח‪ .‬רציתי‬
‫לקחת אותן איתי‪ .‬החזקתי בחבילות שלהן וממש סחבתי אותן איתי כי‬
‫ידעתי שמי שישאר יומת‪ .‬לא נתתי להן להתיישב‪ .‬הבנו שהסוף מתקרב‪.‬‬
‫עודדתי אותן כל פעם ואמרתי להן שאנחנו עוד מעט משתחררים‪ .‬הלכנו ככה‬
‫יומיים שלושה‪ .‬הלכנו בלילות‪ .‬היה גשם ושלג‪.‬‬
‫כשהגענו לאחד הכפרים הובילו אותנו למחסן שאיחסנו בו אוכל לפרות‪.‬‬
‫דחפו אותנו בכוח לתוכו‪ .‬המקום היה קטן וממש צופפו אותנו אחד על השני‪.‬‬
‫נשכבנו שם לישון עד הבוקר‪.‬‬
‫~ ‪~ 22‬‬
‫בבוקר הבחנו שמשהו קורה‪ .‬חיילת מהאס‪.‬אס‪ .‬הגיעה ואמרה "בוקר טוב!"‬
‫לא ענינו‪ .‬היא חזרה על זה שוב‪ .‬פתאום שמעתי שצועקים לנו "אנחנו‬
‫חופשיים ‪ -‬הרוסים כאן!"‪.‬‬
‫בקושי הצלחתי להגיע לדלת‪ .‬ממש בכניסה נתקלתי בשתי הבנות שסחבתי‬
‫בגשם‪ .‬הן חיכו לי שם וכשראו אותי פרצו בבכי‪ .‬הן ידעו שהצלתי אותן‬
‫ממוות‪ .‬הן התחבקו איתי ואמרו שלא ניפרד יותר‪ .‬בשלב מסוים כולם‬
‫התפזרו ויותר לא ראיתי אותן‪.‬‬
‫סוף המלחמה‬
‫הגיע יום השחרור‪ :‬ראיתי טנקים רוסים‪ .‬כשהתקרבנו אליהם‪ ,‬חייל מאחד‬
‫הטנקים נתן לי נר‪ ,‬לחם ונקניק גדול – את כל האוכל שהיה לו‪.‬‬
‫החיילים הרוסים שחררו אותנו‪ .‬הם לקחו אותנו לכפר שהיו בו בתים‬
‫נטושים‪ ,‬קרוב לבתים שלנו בטרנסילבניה‪ .‬היה לי חום גבוה ‪ -‬הייתי מאוד‬
‫חולה וחלשה‪ .‬הייתי כולי עור ועצמות ושקלתי ‪ 22‬ק"ג בסך הכל‪ .‬הגענו לאחד‬
‫הבתים‪ .‬היינו כ‪ 20 -‬בנות‪.‬‬
‫חגגו את השחרור שלנו וכולם היו מאושרים‪ .‬הייתה שמחה גדולה‪ .‬הבנות‬
‫הבריאות עם החיילים הרוסים שרו ברוסית‪ .‬הבנות התחילו לבשל גם בשביל‬
‫החיילים הרוסים וגם בשבילנו‪ .‬רק אני עם חום גבוה ובלי כוחות שכבתי בלי‬
‫לזוז על הרצפה על מזרון ליד הקיר‪ .‬הייתי מאוד חלשה‪.‬‬
‫חייל אחד ניגש אלי והזמין אותי להצטרף אליהם לחגוג עם כולם את‬
‫השחרור‪ .‬לא אשכח את קולו לעולם‪ .‬אני זוכרת את זה כאילו זה היה‬
‫אתמול‪ .‬עניתי לו – שהייתי מאוד רוצה להצטרף אליהם לחגיגה אבל אני‬
‫ממש חולה ואין לי כוחות לקום ולעמוד‪ .‬הוא בא לבדוק אותי וראה שאני‬
‫קודחת מחום‪.‬‬
‫~ ‪~ 23‬‬
‫הוא מיהר להפסיק את החגיגה ואמר לבנות שיכינו מהר מרק חם בשבילי‪.‬‬
‫הוא הביא סמרטוטים רטובים‪ ,‬עטף אותי עם סדין רטוב וניסה להוריד לי‬
‫את החום‪ .‬האכיל אותי במרק שהוכן על ידי הבנות‪ .‬הוא לא עזב אותי לרגע‬
‫עד שהתאוששתי‪ .‬אח"כ שתיתי חלב ואכלתי שומן – הכל בהדרגה‪ .‬לאחר‬
‫שבוע השתפרה הרגשתי‪ .‬הייתי מסוגלת כבר לעמוד על רגליי וללכת‪.‬‬
‫התפעלתי אז מאוד מהיחס של החייל אלי‪ .‬לא התאפקתי ושאלתי אותו למה‬
‫זכיתי ממנו לטיפול המסור וליחס המיוחד הזה‪ .‬הוא פרץ בבכי וסיפר את‬
‫סיפורו‪ :‬הגרמנים שרפו את הכפר שלו‪ ,‬ילדים זקנים וכל משפחתו‪ .‬את בתו‪,‬‬
‫שהייתה בגילי‪ ,‬שרפו מול עיניו‪ .‬אני הזכרתי לו אותה‪ .‬הוא אמר לי "אני‬
‫רואה אותך אני רואה את הבת שלי"‪ .‬בגלל זה כל כך דאג לי והבטיח לעצמו‬
‫שלפחות אותי הוא יציל‪.‬‬
‫עם שחרורנו מהמחנות דאגו לנו לרכבות שהסיעו אותנו לעיירות מוצאנו‪ .‬כל‬
‫אחד ירד בעיר מגוריו‪ .‬דאגו לנו לאוכל בשפע ‪ -‬אוכל שנתרם על ידי כל מיני‬
‫מדינות וארגוני צדקה‪ .‬אני הצלחתי כבר לאכול‪ .‬לצערי נאלצתי אפילו לאכול‬
‫בשר חזיר כי לא היה משהו אחר והייתי חייבת להתאושש‪ .‬הייתי מאוד‬
‫חלשה ורזה‪.‬‬
‫דאגו לנו גם למלבושים חמים‪ .‬הייתי לבושה בנעלי צבא שקיבלנו מארגונים‬
‫התנדבותיים‪ .‬היה עלי גם מעיל צבאי גדול‪.‬‬
‫בזמן שהותי במחנה היה ראשי מלא בכינים והייתי מתגרדת כל הזמן‪ .‬באופן‬
‫מפתיע נעלמו כל הכינים ברגע שהשתחררתי מהמחנה‪.‬‬
‫נסעתי ברכבת דרך צ'כוסלובקיה לעיר שלי ‪ -‬גרוסוורדיין‪ .‬זה היה בחודש‬
‫מרץ‪.‬‬
‫בעיר מגורי חיכה לי כבר אחי חיים מאייר שהיה אז בן ‪ .22‬הוא הגיע לפני‪.‬‬
‫תמיד שאל בין הניצולים אם מישהו יודע מה עלה בגורלם של בני משפחתי‪.‬‬
‫~ ‪~ 24‬‬
‫השמועות על ניצולים ונספים עברו דרך נוסעי הרכבות וכך נודע לו שאני‬
‫בחיים ובדרך "הביתה"‪ .‬הוא לא ידע באיזו רכבת אני אמורה להגיע‪.‬‬
‫כשנודע לאחי שאני בדרך המתין לי בעיר‪ .‬הוא היה כל כך עצבני וחסר‬
‫סבלנות שלא ידע מה לעשות עם עצמו כדי להעביר את הזמן עד שאגיע‪ .‬הוא‬
‫החליט להיכנס לקולנוע שהיה שם‪ .‬הוקרן בו אז משחק כדורגל‪ .‬הוא ביקש‬
‫שיודיעו לו ברגע שאגיע‪ .‬כולם שם הכירו אותנו‪ .‬בהמשך נודע לו שאגיע עם‬
‫הרכבת בצהריים‪.‬‬
‫כשהגעתי לעיר מגורי העבירו אותי לבית חולים‪ .‬לקחו אותנו לשם כי שם‬
‫יכולנו להתקלח ולהחליף בגדים‪ .‬כולם עברו דרך שם‪ .‬הגעתי עם שמלה‬
‫שקיבלתי והייתה ארוכה עלי ‪ -‬היא הגיעה עד הרצפה‪ .‬חיכינו בחדרים ‪-‬‬
‫הבטיחו לי שיודיעו לאחי והוא יגיע אלי‪ .‬אחי חיכה לי כבר שם‪ .‬הוא היה‬
‫מאוד קשור לאימי ושאלתו הראשונה כשפגש אותי הייתה היכן אימי‪.‬‬
‫נאלצתי להודיע לו שאינה בין הניצולים‪ .‬אז עדיין לא ידענו מה עלה בגורלם‬
‫של שאר בני המשפחה‪.‬‬
‫מאוחר יותר נודע לי שאת אבי הרגו יחד עם מוטל הרשל ומוישה ‪ -‬ליד‬
‫ורשה‪ .‬הפרטים נודעו לי מזוננפלד שהיה בן עירי וניצל מהמחנות‪ .‬הוא היה‬
‫אז בן ‪ .16‬כשהבין שאני הבת של הרב אמר לי שהיה עם אבי במחנה וסיפר לי‬
‫על כל מה שעברו‪ .‬הוא היה עם אבי ברגעיו האחרונים כשאבי נורה למוות‬
‫ליד ורשה יחד עם ‪ 60,000‬יהודים‪ .‬למזלו של זוננפלד הוא נפל לבור וכך ניצל‬
‫מהריגה‪.‬‬
‫מאז אותו יום אני שומרת על קשר קבוע איתו‪ .‬אנחנו מדברים בכל יום‬
‫הזיכרון ובכל ראש השנה‪.‬‬
‫לא יכולתי ללכת לבית בו גדלתי‪ .‬הלכנו לראות רק את אחד מהבתים שהיו‬
‫שייכים למשפחתי‪ .‬הבית היה ריק‪ .‬הכל נבזז ממנו‪ .‬לא היה בו כלום‪.‬‬
‫~ ‪~ 25‬‬
‫מול בית החולים היה בית שהיה שייך למשפחה‪ .‬אחי סידר אותו עבורנו‪.‬‬
‫היינו שם כמה חודשים‪ .‬אחי קיבל עזרה כספית מהבנקים‪ .‬אני לא ממש‬
‫בקיאה בפרטים אבל היה לנו איכשהו כסף למחיה‪.‬‬
‫אחי דאג להעסיק גויה שתתחזק את הבית‪ ,‬תבשל‪ ,‬תכבס ותנקה‪ .‬יום אחד‬
‫הלכה הגויה לשוק לעשות קניות‪ .‬היא חזרה הביתה עם עוף נקי והכינה ממנו‬
‫תבשיל‪ .‬כששאלתי אותה פרטים מאיפה העוף ואיך נשחט הסתבר לנו‬
‫שהשחיטה הייתה בשוק וכמובן שלא הייתה כשרה עבורנו‪ .‬בלית ברירה‬
‫נאלצנו לאכול את הבשר הלא כשר הזה‪.‬‬
‫לפני המלחמה היה רומני אחד בצבא שאהב מאוד את אבי‪ .‬הוא אמר לאבי‬
‫שאם יקחו את אבי למחנות ‪ -‬הוא יתאבד‪ .‬אחרי המלחמה כשנודע לו‬
‫שמשפחתי חוסלה הוא באמת התאבד‪ .‬נודע לי על כך מאלמנתו שפגשתיה‬
‫יום אחד לבושה שחורים‪ .‬כאב לי עליהם מאוד‪.‬‬
‫לא הייתי מסוגלת להמשיך להיות בעיר שלנו לאורך זמן‪ .‬בשלב מסוים‬
‫אמרתי לאחי שאני לא מסוגלת לחיות כאן יותר כי הגרמנים שרצחו את כל‬
‫משפחתנו היו כאן‪ .‬רציתי ללכת למקום שלא היו בו גרמנים‪.‬‬
‫לקחתי את עצמי בלי כלום ונסעתי משם ברכבת לברשוב ברומניה‪ .‬הלכתי‬
‫לחפש מכרים שברחו מרומניה להונגריה בזמן המלחמה‪ .‬הגעתי אליהם‪ .‬הם‬
‫לא עברו כמונו את השואה‪ .‬לפני המלחמה היינו שכנים וידידים מאוד‬
‫טובים‪ .‬אחי הגדול שלח אליהם כסף עבורנו כשהתחיל כל הבלגן‪ ,‬כדי‬
‫שישמרו לנו אותו עד לאחר שהמלחמה תיגמר‪ .‬כשהגעתי אליהם לקחת את‬
‫הכסף מצאתי שני זקנים שלא נשאר להם כמעט כלום ממה שאחי השאיר‬
‫אצלם‪ .‬ערך הכסף היה נמוך מאוד בגלל האינפלציה הגבוהה שהייתה אז‪.‬‬
‫נשארתי שם זמן קצר מאוד‪ .‬מצאתי את עצמי חסרת אונים ‪ -‬לא ידעתי איך‬
‫אני נוסעת חזרה לעיר שלי כי לא היה לי כסף‪.‬‬
‫יום אחד הסתובבתי בשוק ‪ -‬הלכתי לקנות קצת פירות‪ .‬בשוק פגשתי את‬
‫שלמה אדלר ‪ -‬בחור שברח לרומניה לפני המלחמה‪ .‬אמא שלו הייתה זקנה‬
‫~ ‪~ 26‬‬
‫והושארה לבד ברומניה על ידי בני משפחתה‪ .‬ילדיה ברחו וכיוון שהייתה‬
‫בודדה עברה להתגורר אצל הורי‪ .‬היא נלקחה יחד איתנו לאושוויץ ונרצחה‬
‫שם‪.‬‬
‫כששלמה אדלר ראה אותי‪ ,‬קפץ עלי בשמחה‪ .‬יחד איתו היה בחור צעיר בשם‬
‫בנימין‪ ,‬ושלמה ערך בנינו הכרות‪ .‬היה כבר קר ולרגלי היו סנדלים בלבד‪,‬‬
‫ללא גרביים‪ .‬בנימין רצה לקנות לי גרביים אבל אני סרבתי‪ .‬למרות זאת‪ ,‬הוא‬
‫התעקש ואמר שמה שחשוב כרגע זה שלא יהיה לי קר‪ .‬הוא הביא לי חבילת‬
‫גרביים תוך הבטחה שאוכל לשלם לו עבורם מאוחר יותר‪ .‬מאוחר יותר הפך‬
‫בנימין לבעלי‪.‬‬
‫בנימין גילה דאגה עמוקה ואמיתית כלפי‪ .‬הוא פינק אותי וקנה לי כל מיני‬
‫דברים‪ .‬ראיתי שהוא ממשפחה טובה‪ .‬הוא שמר עלי ודאג לי‪ .‬אחרי חמישה‬
‫שבועות התחתנו‪.‬‬
‫ביום חתונתי‪:‬‬
‫מימין בנימין‬
‫באמצע שלמה אדלר‬
‫משמאל אחי חיים מאייר‬
‫~ ‪~ 27‬‬
‫חיים חדשים‬
‫נסעתי הביתה‪ ,‬מכרתי את הבתים שהיו שייכים למשפחתי וחזרתי לברשוב‬
‫לבנימין‪ .‬הוא סידר לנו בית ואנחנו גרנו בברשוב בשנים האלה‪ .‬בנימין עבד‬
‫אז בקונסטנצה ‪ -‬בעסק של אביו שעסק ביבוא וביצוא‪.‬‬
‫לא הייתי מסוגלת לחזור לעיר הולדתי‪ .‬בנימין אמר שאנחנו חייבים לעזוב‬
‫הכל ולנסוע לישראל‪ .‬הייתי מאושרת‪ .‬לא רציתי להישאר שם‪.‬‬
‫אחי הסתובב באותו זמן בכל מיני מקומות‪ .‬הוא היה חלש‪ ,‬פיזית ונפשית‪,‬‬
‫וסבל מכאבי ראש עזים‪ .‬בסופו של דבר אושפז בבית חולים לחולי נפש כי‬
‫סבל מדיכאון קשה‪.‬‬
‫בשלב מסוים‪ ,‬על מנת לצאת מהמקום‪ ,‬הצליח אחי‪ ,‬בתמורה ל‪,$ 10,000-‬‬
‫לשכנע את מנהל בית החולים להשיג לו דרכון כדי שיוכל לעזוב את רומניה‬
‫ולעלות לארץ‪ .‬הדרכון הושג לו וכך עלה ארצה‪ .‬אני כבר הייתי בארץ‪.‬‬
‫אחי נשאר בארץ כחצי שנה‪ .‬מאוחר יותר נסע לארה"ב ונשאר לחיות שם‪.‬‬
‫הכשרתו לרבנות מלפני המלחמה הספיקה לו כדי לשמש כרב קונסרבטיבי‪.‬‬
‫מעולם לא נישא‪ .‬הוא היה אדם שבור ועצבני בגלל כל מה שעבר‪ .‬מעולם לא‬
‫הצלחתי לשמוע ממנו פרטים על שעבר עליו בתקופת המלחמה‪ .‬לאחר שנים‬
‫הוא נפטר משבץ לב‪ ,‬לבדו בביתו‪ .‬במשך שבוע שכב מת עד שגילו אותו‬
‫השכנים‪.‬‬
‫בארה"ב היו לנו בני דודים שניצלו מהמלחמה וחיו שם‪ .‬רובם נפטרו‪ .‬הייתי‬
‫איתם בקשר במהלך השנים‪.‬‬
‫לקח לנו שלוש שנים מרגע שהחלטנו לעזוב את רומניה ועד שהצלחנו לעלות‬
‫ארצה‪ .‬הגענו ארצה בסיוע של הסוכנות היהודית‪ ,‬באניה‪ ,‬בחודש יולי בשנת‬
‫‪.1950‬‬
‫~ ‪~ 28‬‬
‫ישראל‬
‫בשלב הראשון הגענו לקיבוץ יפעת‪ .‬היינו שם חמישה חודשים‪.‬‬
‫אחר כך עברנו לתל אביב‪ .‬לא אהבתי את המקום )אני קוראת לה "תל‬
‫הבלוף"‪ .(...‬פלשנו לחדר כביסה בקומה רביעית ברח' סמילנסקי ליד רח'‬
‫אלנבי‪ .‬היינו שם כמה חודשים‪.‬‬
‫מאוחר יותר שכנעו אותנו לעבור לאשקלון וכך עשינו‪ .‬בארץ קנה בנימין‬
‫משאית עליה עבד ועסק בהובלות‪ .‬הייתה זו המשאית הראשונה באשקלון‪.‬‬
‫עם בנימין בביתנו באשקלון‬
‫~ ‪~ 29‬‬
‫אחרי שעלינו ארצה חלה בנימין במחלת כליות‪ .‬הוא היה חולה במשך כארבע‬
‫שנים‪ .‬חלק מהזמן עוד עבד‪ ,‬אחר כך הפסיק‪ .‬הרפואה אז לא הייתה מספיק‬
‫מפותחת ולא הצליחו להציל אותו‪ .‬כשהבין שימיו קצרים היה מודאג מאוד‬
‫בקשר אלי‪ .‬הוא עמד על כך שלא אהיה לבד ואסע לארה"ב לאחי‪ .‬הוא נפטר‬
‫מהמחלה בשנת ‪ 1956/7‬בבית החולים הדסה בירושלים ושם ניקבר‪.‬‬
‫עוד לפני שבנימין נפטר קניתי את המזנון בבית המשפט באשקלון והתחלתי‬
‫לעבוד בו‪ .‬עבדתי שם ‪ 30‬שנה עד שמכרתי אותו‪.‬‬
‫הספקתי גם לשרת במילואים בצבא במשך ‪ 30‬יום‬
‫במזנון בית המשפט באשקלון‬
‫~ ‪~ 30‬‬
‫"‪..‬אייכמן מנהיג את מחנות ההשמדה‪ .‬אלפי יהודים‪ ,‬ילדים נשים וגברים‬
‫הוא שרף באושוויץ‪ .‬בסוף כשתפסו אותו בארגנטינה אני אז עבדתי בבית‬
‫המשפט‪ .‬היה לי מזנון ואמרתי לשופטים שמה שמגיע לפושע הזה זה לתלות‬
‫אותו‪ ,‬לשרוף את גופתו ואת האפר שלו לזרוק לים‪ .‬כשזה מה שבאמת קרה‬
‫כל השופטים שאלו אותי איך ידעת שזה מה שהולך לקרות? אמרתי להם –‬
‫תחושת בטן‪."...‬‬
‫כשבנימין נפטר התחלתי להיות מאוד פעילה ועבדתי בהתנדבות בועד למען‬
‫החייל‪ ,‬בבית אבות וגם בבית החולים‪ .‬לפני הצהריים עבדתי בבית המשפט‪.‬‬
‫אחר הצהריים עבדתי בכפר הנופש של החיילים‪ .‬עזרתי לתת אוכל‪.‬‬
‫במלחמת ששת הימים היו הרוגים ופצועים בסואץ‪ .‬ערב אחד דאגתי להביא‬
‫לכפר הנופש חיילים כדי להוציא אותם להתרענן לערב אחד‪ .‬הם היו ממש‬
‫בדיכאון‪ .‬היו שם כ‪ 400-‬חילים‪ .‬הייתה דממה‪ .‬היה שם מזנון‪ .‬ביקשתי שיקנו‬
‫להם ‪ 400‬בקבוקי שמפניה‪ .‬הבאתי בשקט למטבח והבטחתי לחיילים שמי‬
‫שישיר הכי יפה יקבל בקבוק‪ .‬פתאום התחילו לשיר בבת אחת בקול גדול‪.‬‬
‫הבקבוקים חולקו לחיילים והייתה שמחה גדולה‪ .‬זה גרם לי נחת רבה‪.‬‬
‫כשהגעתי לסואץ אמר לי חייל אחד "דודה רחל כשאת מגיעה אלינו בשבילנו‬
‫זה חג"‪ .‬זה גרם לי אושר גדול‪.‬‬
‫~ ‪~ 31‬‬
‫תרמתי לצבא מזמני ומכספי‪ .‬לעיתים חסכתי מעצמי ותרמתי לוועד למען‬
‫החייל‪ .‬עד כדי כך שפעם היה לי רק זוג סנדלים אחד‪ .‬לא קניתי אחרים כי‬
‫את מעט הכסף שהיה לי אז העברתי לוועד למען החייל‪.‬‬
‫~ ‪~ 32‬‬
~ 33 ~
‫מילאתי את חיי בהתנדבות ובתרומה לקהילה‪ .‬אני מודה לאלוהים שניתנה‬
‫לי הזכות אחרי השואה לעשות זאת‪ .‬הייתי עסוקה כל הזמן בפעולות‬
‫ההתנדבות והייתי מאושרת לעשות זאת‪ .‬הן מילאו את‬
‫מהיכולת שלי לתת ולעזור‪.‬‬
‫חיי‪ .‬נהניתי‬
‫אמרתי לעצמי שכיוון שאין לי צאצאים אוכל לשמר ולהנציח את זכרה של‬
‫משפחתי באמצעות תרומות‪ .‬לכסף אין משמעות בעיני והוא ממש לא חשוב‬
‫לי‪ .‬אני נהנית מהיכולת שלי לעזור ולתרום‪ .‬זה הדבר שנתן ונותן טעם לחיי‪.‬‬
‫ביקור בארה"ב אצל אחי חיים מאייר ב‪1973 -‬‬
‫~ ‪~ 34‬‬
‫כשאחי נפטר ירשתי ממנו הרבה כסף‪ .‬את רובו הגדול חילקתי לצדקה ומעט‬
‫השארתי לעצמי – לסיפוק צרכי הבסיסיים ולרווחתי‪.‬‬
‫~ ‪~ 35‬‬
~ 36 ~
~ 37 ~
‫גם לבית האבות ע"ש הלפרין‪ ,‬בו עבדתי‪ ,‬בהתנדבות תרמתי כספים רבים‪.‬‬
‫~ ‪~ 38‬‬
~ 39 ~
‫עם בית החולים ברזילי באשקלון הייתי בקשר עם התחלת בנייתו‪ .‬תרמתי‬
‫להם כספים מהרגע הראשון‪ .‬אני ממשיכה לעזור שם וממשיכה לממן‬
‫תיקונים וקניית מכשירים ומכונות חיוניים‪.‬‬
‫~ ‪~ 40‬‬
~ 41 ~
~ 42 ~
‫באחת הפעמים קיבלתי פיצוי כספי בעקבות תאונת דרכים שהייתי מעורבת‬
‫בה ונפגעתי פיזית‪ .‬את הכספים שקיבלתי כפיצויים מהתאונה הזו תרמתי‬
‫לטובת שיפוץ הקפיטריה של י‪.‬ע‪.‬ל‪ .‬בבית החולים‪.‬‬
‫~ ‪~ 43‬‬
~ 44 ~
~ 45 ~
~ 46 ~
~ 47 ~
‫זכיתי שייקרא רחוב על שמי באשקלון‬
‫~ ‪~ 48‬‬
~ 49 ~
‫כשהסתיימה לפני מספר חודשים בניית בית המשפט החדש באשקלון‬
‫הוזמנתי לחנוכת הבית כאורחת כבוד‪ .‬הנפתי דגל וקראתי "שיחיינו וקיימנו‬
‫והגיענו לזמן הזה" זה היה בשבילי כבוד גדול להיות מוזמנת ולקחת חלק‬
‫בטקס המכובד הזה‪.‬‬
‫~ ‪~ 50‬‬
‫בלובי של שירת הים ‪ -‬המקום בו אני גרה כיום‪ ,‬נמצא ציור קיר גדול‪.‬‬
‫בתחתית הציור רשומה הקדשה לכבודי‪.‬‬
‫אין לי מושג מי צייר אותו ומתי‪.‬‬
‫~ ‪~ 51‬‬
‫תרמתי ואני עדיין תורמת מזמני ומכספי כמיטב יכולתי גם בימים אלה‪.‬‬
‫בלילות אני מתקשה להירדם ועדיין חולמת ורואה תמונות מהעבר‪ .‬הן‬
‫מדירות שינה מעיני בכל לילה מחדש‪.‬‬
‫~ ‪~ 52‬‬