‫התערבויות טיפוליות עם הורים לא פוגעים לאחר גילוי סוד ההתעללות‬ ‫המינית אצל אחד מילדיהם‬ ‫שרי עוז‪ ,MSc ,‬קליניקה פרטית‪ ,‬קריית חיים‪ ,‬ומרכזת תכניות הכשרה לאנשי מקצוע בתחום‬ ‫הפגיעות המיניות‪ ,‬מכון ת‪.‬ל‪.‬מ‪ ,.‬רעננה‪.‬‬ ‫תקציר‬ ‫כאשר נחשפת פגיעה מינית שנעשתה בילד עוברת המשפחה טלטלה קשה‪ .‬הן הילד והן ההורים‬ ‫נכנסים למצב משברי‪ .‬פרק זה יתמקד בזעזוע העובר על ההורה או ההורים שלא פגעו‪ :‬הורה במצב‬ ‫זה נדרש להכיל‪ ,‬לעכל ולהתעשת על‪-‬מנת להיות מסוגל להוות מקור תמיכה לילדיו הנפגעים‬ ‫)הישירים והעקיפים(‪.‬‬ ‫טראומה על רקע פגיעה מינית אינה דומה לטראומה על רקע מלחמה‪ ,‬תאונה‪ ,‬טרור או אף מחלה‪.‬‬ ‫הפרק יתייחס להבדל זה ולהשלכותיו על התמודדות ההורה והמשפחה‪.‬‬ ‫כאשר ילד נפגע מחוץ למשפחה הגרעינית‪ ,‬או כאשר הוא נפגע בידי אח או אחות‪ ,‬שני ההורים צריכים‬ ‫למצוא את הדרך להתמודד יחד‪ .‬זוהי התמודדות קשה‪ ,‬שלעתים תכלול האשמות עצמיות הדדיות‬ ‫בכישלון כהורים‪ .‬ההורים אמורים לתת מענה לצרכיו הרגשיים של הילד הנפגע ושל שאר ילדי‬ ‫המשפחה‪ ,‬וכן לשתף פעולה עם הליכים חוקיים ומשפטיים כגון דיווח למשטרה‪ ,‬חקירת ילדים ועדות‬ ‫בבית‪-‬משפט‪ .‬כל זאת‪ ,‬בעת שהם עצמם נמצאים במערבולת של מה שאירע לילדם ולמשפחתם‪.‬‬ ‫כאשר הפוגע הוא אחד ההורים‪ ,‬ההורה הלא‪-‬פוגע נאלץ להתמודד עם המשבר לבדו‪ .‬תעלינה‬ ‫תחושות אשמה‪ ,‬בושה‪ ,‬כישלון‪ ,‬כאב‪ ,‬חוסר אונים ובגידה‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא ימצא עצמו מתמודד עם‬ ‫התנכרות הסביבה המאשימה אותו‪/‬ה בשיתוף פעולה עם הפוגע‪/‬ת‪.‬‬ ‫פרק זה יתמקד במצבם ובצורכיהם של הורים שלא פגעו בילדם במצבים השונים‪ .‬ההתבוננות‬ ‫תתמקד בשלבים הראשוניים שלאחר חשיפת סוד הפגיעה המינית‪.‬‬ ‫מבוא‬ ‫מקור המילה "טראומה" הוא "פצע" ביוונית‪ .‬יחידות הטראומה בבתי‪-‬החולים מטפלות‬ ‫בשברים ובפציעות פיזיות אחרות כתוצאה מתאונות‪ ,‬נפילות‪ ,‬פעולות מלחמה‪ ,‬פיגועי טרור‬ ‫ועוד‪ .‬כל אלה הן "טראומות ציבוריות"‪ ,‬במובן זה שלאחר ההודעה על אירועים שכאלה‪ ,‬בני‬ ‫המשפחה‪ ,‬חברים ולפעמים אפילו אנשי תקשורת‪ ,‬מגיעים למיטות הנפגעים לדרוש בשלומם‪,‬‬ ‫לשמוע את סיפורי האירועים ולתת תמיכה לנפגע ולבני משפחתו‪ .‬הנפגע יכול לספר את‬ ‫השתלשלות העניין פעם אחר פעם בפני כל אדם חדש המופיע לצדו‪ ,‬וייתכן שבצורה כזאת‬ ‫חלק מהנפגעים מעכלים באופן ספונטני את מה שאירע להם‪ ,‬במעין טיפול שבחשיפה‬ ‫‪1‬‬ ‫בתנאים טבעיים‪.‬‬ ‫לא כך במקרה של פגיעה מינית‪ ,‬שהיא מעין "טראומה סודית"‪ ,‬פיגוע נסתר עליו אף אחד לא‬ ‫רוצה בעצם לדעת‪ .‬כאשר נחשף מקרה של פגיעה מינית‪ ,‬אם מאמינים שהוא התרחש בכלל‪,‬‬ ‫עדיין לא רוצים שהשכנים ידעו‪ ,‬לא רוצים שבני משפחה אחרים ידעו‪ ,‬רוצים שלא ידעו בבית‪-‬‬ ‫הספר‪ .‬למעשה‪ ,‬רוצים שהסוד יישמר – כאילו הנפגע עשה מעשה נורא ומביש‪ .‬מקרבן של‬ ‫טראומה מינית לא מבקשים‪ ,‬כפי שמבקשים מקרבן טראומה ציבורית‪ ,‬שיספר שוב ושוב את‬ ‫אשר אירע‪ .‬לא רוצים לשמוע ממנו את הפרטים הקטנים‪ .‬בנוסף‪ ,‬אנשי המקצוע מזהירים‬ ‫שלא לדובב את הנפגע‪ ,‬שמא "יזהם" את החקירה המשטרתית‪ .2‬זאת‪ ,‬למרות שהחקירה‬ ‫תתקיים‪ ,‬במקרה הטוב‪ ,‬תוך מספר ימים – ובמקרה הגרוע‪ ,‬כעבור מספר חודשים‪ .‬ההנחיה‬ ‫שלא לדובב את הילד על מה שקרה לו היא בבחינת גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה‪,‬‬ ‫מכיוון שהילד וההורים זקוקים לשיח ולהבנה‪ .‬בנוסף‪ ,‬עלול הילד שנפגע לפרש את ההימנעות‬ ‫מהנגיעה בנושא כסימן שהוא עשה משהו לא בסדר‪ ,‬או כסימן לאשמתו‪.‬‬ ‫לכל משפחה יש היסטוריה קרובה והיסטוריה רחוקה של דורות‪ ,‬גם אם בני המשפחה לא‬ ‫מכירים את ההיסטוריה הרחוקה יותר‪ .‬היסטוריה זו כוללת טראומות שהתרחשו בדורות‬ ‫קודמים ובדור הנוכחי‪ .‬טראומה מתרחשת במשפחות בעלות הרגלי תקשורת פתוחים יותר‬ ‫ופתוחים פחות‪ ,‬גבולות ברורים יותר וברורים פחות‪ ,‬במשפחות עם שני הורים ביולוגיים‪,‬‬ ‫משפחות חד‪-‬הוריות או כאלה של נישואים שניים‪ .‬טראומות קורות במשפחות בנות ילדים‬ ‫רבים או ילד אחד בלבד‪ ,‬כאשר קיימת משפחה מורחבת גדולה או בהיעדרה‪ .‬מאפיינים‬ ‫היסטוריים ועכשוויים של המשפחה ודפוסי ההתמודדות שהיא תצליח לגייס יקבעו‪ ,‬במידה‬ ‫רבה‪ ,‬את השלכות האירוע הטראומטי על ילד שנפגע מינית ועל כל בני המשפחה‪.‬‬ ‫‪ 1‬טיפול בחשיפה‪ :‬דרך עיבוד חוויות טראומטיות בה המטופל מספר פעמים רבות את סיפור אירוע הטראומטי – כדי לנטרל את עצמות הפחד‪,‬‬ ‫הכאב‪ ,‬העצב‪ ,‬הכעס ורגשות אחרים‪ .‬רגשות אלו‪ ,‬הגורמים לעתים לסיוטי לילה‪ ,‬לפלשבקים ולתגובות לא מותאמות ביחסים בין‪-‬אישיים‪,‬‬ ‫מקשים על ניהול תקין של חיי יום‪-‬יום‪.‬‬ ‫‪ 2‬עדותו של הקרבן בחקירה המשטרתית אמורה לספק מידע מספיק עליו אפשר לבסס כתב אישום‪ .‬כדי להיות אמינה‪ ,‬החקירה צריכה להיות‬ ‫"נקייה" מהשפעה‪ :‬במילותיו של הקרבן עצמו‪ ,‬ולא של אנשים אתם הוא דיבר קודם‪ .‬לכן‪ ,‬מבקשים מהורים‪ ,‬מורים ואחרים הנמצאים בקשר‬ ‫עם הקטין‪ ,‬שלא לשוחח אתו על אירועי הפגיעה‪.‬‬ ‫בעקבות טראומה מסוג "ציבורי"‪ ,‬מתגייסים לעזרת המשפחה בה נפלה טרגדיה ומצפים‬ ‫לירידה זמנית בתפקוד ההורי‪ .‬כאשר הטראומה היא פגיעה מינית בתוך המשפחה‪ ,‬הסובבים‬ ‫סלחניים פחות וקיימת ציפייה שההורים ידעו מה לעשות ויתמודדו נכון‪.‬‬ ‫על פי הניסיון הקליני שלי ושל רבים מעמיתיי‪ ,‬מקומם של הורי הקרבן משמעותי ביותר‬ ‫בריפויים של ילדים ומתבגרים מפצעי הפגיעה המינית‪ .‬אצל נפגעים הזוכים לרמה נמוכה של‬ ‫תמיכת‪-‬אם לאחר גילויה של פגיעה מינית‪ ,‬נמצאה נטייה לסבול יותר מהפרעת דחק פוסט‪-‬‬ ‫טראומטי מאשר בקרב אלו שקיבלו תמיכה רבה יותר (‪ .(Bernard-Bonnin et al., 2008‬סקר‬ ‫ספרות רחב מציין‪ ,‬כי תגובות ההורים לטראומה של חשיפת הסוד עשויות להיות גורם מרפא‬ ‫עבור הילד הנפגע‪ ,‬או לחלופין‪ ,‬גורם מכביד עוד יותר (‪ .(Charuvastra & Coitre, 2008‬לכן‪,‬‬ ‫מוסכם על אנשי מקצוע שבטיפול בקטין שעבר פגיעה מינית נדרשת גם התערבות טיפולית‬ ‫עם ההורים‪.‬‬ ‫הקרבנות הישירים והקרבנות המשניים‬ ‫הילד בו בוצעו מעשים מיניים לא תואמים הוא הקרבן הישיר של המתעלל‪ ,‬והפגיעה המינית‬ ‫עצמה היא‪-‬היא החוויה הטראומתית עבורו‪ .‬אבל הוא אינו הקרבן היחיד‪ .‬כל המשפחה‬ ‫הופכת בעצם לקרבן‪ .‬עבור בני המשפחה‪ ,‬רגע חשיפת הסוד הופך להיות הרגע הטראומתי‪.‬‬ ‫עם שיתופם בפגיעה שעבר‪ ,‬הקרבן מחפש נחמה ותמיכה אצל הוריו‪ .‬אך במקרים רבים‬ ‫הורים אינם מסוגלים‪ ,‬בשלב הראשון לפחות‪ ,‬להכיל אותו – כי הם נמצאים בסחרור אישי‬ ‫משלהם‪ .‬עבורם – העולם קרס‪ ,‬והם נאבקים להבין את מה שנגלה להם ולדעת כיצד עליהם‬ ‫להתמודד‪ .‬להורים רבים חסרה התמיכה הסביבתית הניתנת למשפחות של נפגעי טראומות‬ ‫ציבוריות‪ ,‬והם חשים עצמם בודדים אל מול גורמי משטרה ועובדים סוציאליים אשר מתערבים‬ ‫במה שהיה‪ ,‬עד לפני זמן קצר‪ ,‬הטריטוריה הפרטית והאינטימית שלהם‪.‬‬ ‫אחיו של הקרבן הם נפגעים משניים‪ ,‬ואף להם התמודדות לא פשוטה‪ .‬ייתכן‪ ,‬כי הם מקנאים‬ ‫בנפגע בשל תשומת הלב המרבית לה הוא זוכה‪ ,‬וגם מרגישים אשמה על קנאה זו‪ .‬ישנם‬ ‫מצבים שבהם האחים לא מוכנים להאמין לסיפור ההתעללות המינית‪ ,‬ורוצים שהכול יחזור‬ ‫להיות כמו שהיה טרם הגילוי‪ .‬יש מקרים שבהם אח או אחות חשו שמשהו אינו כשורה ולא‬ ‫ידעו להצביע על כך‪ .‬הכאב על שידעו ולא עזרו הוא בלתי נסבל‪ ,‬ועלול להכניסם למצב של‬ ‫אשמה ונסיונות כפרה מתמשכים‪ .‬לחלופין‪ ,‬הם עלולים דווקא אז להתנכל לאח הנפגע –‬ ‫ה"מעז" לגרום להם רגשות אשמה כה עזים‪.‬‬ ‫שאר בני המשפחה המורחבת חווים גם הם טראומה בעקבות חשיפת האירוע‪ .‬המחשבה‬ ‫שמשפחתם היא נורמטיבית ("יש לנו משפחה טובה") מתנפצת‪ .‬המשפחה נחווית פתאום‬ ‫כנגועה במן צרעת הגורמת לבושה צורבת‪ .‬עבריין מין‪ ,‬עליו קוראים בדרך כלל בעיתונות ו‪/‬או‬ ‫צופים בו על מרקע הטלוויזיה‪ ,‬לא יכול להיות שייך לעולם שלהם‪ ,‬לא יכול להימנות עמם‪.‬‬ ‫יתרה מזו‪ ,‬חשיפת סוד ההתעללות המינית עלול לגרום לחשיפת סודות נוספים‪ .‬המרקם‬ ‫המשפחתי נפרם‪ ,‬ובתוך הבלבול המבהיל‪ ,‬אף אחד לא יודע אם המשפחה תשרוד את‬ ‫רעידת האדמה אשר התרחשה בביתם‪.‬‬ ‫מקומה המיוחד והמורכב של האם‬ ‫לאם יש תפקיד מיוחד בעיני ילדיה – היא ”יד ימינו של הקדוש ברוך הוא!" – ובתור שכזו‪,‬‬ ‫היא יודעת הכול ויכולה הכול‪ .‬אימא שומרת על ילדיה‪ ,‬אוהבת אותם‪ ,‬מפנקת אותם‪ ,‬מטפחת‬ ‫אותם‪ .‬לכן‪ ,‬אם אחד מצאצאיה עבר פגיעה מינית‪ ,‬הוא עלול לחוש שהוא לא היה חשוב‬ ‫מספיק עבורה או אהוב עליה כדי להסביר לעצמו מדוע לא הגנה עליו‪ .‬כילד צעיר שעדיין תלוי‬ ‫באמו להישרדותו‪ ,‬הוא אינו יכול לתפוס את התמונה במלואה – לא כל שכן להעלות בדעתו‬ ‫שידה של אמו קצרה מלהציל אותו מפני פגיעה הנסתרת ממנה‪ .‬לעתים‪ ,‬כאשר הנפגע אינו‬ ‫זוכה לטיפול ולעיבוד חוויות הפגיעה מילדותו‪ ,‬הוא עלול להמשיך ולהאשים את עצמו‪ ,‬כמו גם‬ ‫לכעוס על אמו על שלא הגנה עליו‪ .‬מתוך עצמת הקשר והציפיות המופנות אליה‪ ,‬יאפיל אפילו‬ ‫לעתים הכעס על האם על פני הכעס על הפוגע בפועל‪.‬‬ ‫החברה ככלל‪ ,‬וגם אנשי מקצוע‪ ,‬נוטים להאשים את האם על ש"נתנה" להתעללות להתרחש‪.‬‬ ‫לדידם‪ ,‬האם צריכה הייתה לדעת שמשהו קורה‪ ,‬עליה היה להפסיק את הפגיעה ולדאוג‬ ‫שהפוגע ייענש‪ .‬ב‪ ,5891-‬סקרו קפלן ועמיתיה‪ ,‬במאמרים שפורסמו בכתבי‪-‬עת מקצועיים‪ ,‬את‬ ‫התופעה של האשמת האם‪ .‬הם מצאו‪ ,‬שלמרות מאמצי הגישה הפמיניסטית לאזן את‬ ‫ההתייחסות‪ ,‬ממשיכה האם להיות האשמה העיקרית במספר רב של פתולוגיות אצל ילדים‬ ‫ומשפחות‪ .‬קפלן ועמיתיה לא בדקו את סוגיית הפגיעות המיניות‪ ,‬שכן באותה תקופה היה‬ ‫הנושא עדיין בחיתוליו‪ .‬ניתן לעקוב אחר התפתחות ההתייחסות לאימהות לבנות שנפגעו בידי‬ ‫אביהן החל מ‪ .5891-‬אז‪ ,‬מופיעה האשמת האם בכך שלא סיפקה את צרכיו המיניים של‬ ‫האב‪ .‬בתחילת שנות ה‪ ,81-‬החלו חוקרים לבדוק יחסי אימהות‪-‬בנות בהקשר תרבותי‬ ‫המאשים את האם באחריות לניצול המיני של הבת בידי האב‪Sen & Daniluk, 1995; Strand, ( 3‬‬ ‫‪ .)1991‬הגישה המשפחתית דווקא מאזנת גם היא בין האם לאב את האחריות להיווצרותה‬ ‫של דינמיקה משפחתית אינססטואלית (‪ .)Bolen, 2003‬כנגדה‪ ,‬התפתחה הגישה הפמיניסטית‬ ‫שטענה כי יש להטיל את האחריות לדינמיקה האינססטואלית על המבנה החברתי‬ ‫הפטריארכלי‪ ,‬הנותן לגבר כוח ושליטה ומדכא את קולה של האישה ( ;‪(Miller & Dwyer, 1997‬‬ ‫‪.Solomon, 1992‬‬ ‫‪ 3‬הספרות המקצועית התייחסה באופן כמעט בלעדי לתופעת גילוי עריות בה האב פגע בבת‪ .‬נכון להיום‪ ,‬אין אף מחקר המתייחס‬ ‫לאב הלא‪-‬פוגע (‪.)Bolen, 2003‬‬ ‫בשנת ‪ ,5899‬פרסם פינקלהור )‪ (Finkelhor, 1984‬מודל אשר מטיל באופן מוחלט את‬ ‫האחריות לפגיעה המינית על כתפיו של הפוגע‪ .‬הוא טען‪ ,‬שגם אם האם לא פעלה באופן‬ ‫שהגן על הקרבן‪ ,‬היא בוודאי אינה הסיבה להתרחשות הניצול‪ .‬בניסיונות של הספרות‬ ‫המקצועית (‪ )Banerjea, 2001‬להבין את הדינמיקה המשפחתית במשפחה האינססטואלית‪,‬‬ ‫עלתה הטענה שהאם הלא‪-‬פוגעת היא בעצמה קרבן נוסף של האב הפוגע‪ .‬לגישתי‪ ,‬אין צורך‬ ‫להפוך את האם לקרבן של האב כדי שיהיה לנו ברור שהוא‪-‬הוא האשם בפגיעה המינית‬ ‫בבת‪ .‬ברוב המקרים‪ ,‬האם אינה יודעת על דבר ההתעללות‪ ,‬והגילוי הוא טראומה עבורה‪.‬‬ ‫הצורך לתפקד בצורה אופטימלית לאחר טראומה כזו מאופיין מטיבו בעליות ובירידות ביכולת‬ ‫לתמוך בבנה או בבתה‪ ,‬בעוד היא מצויה בעיצומו של קונפליקט מטלטל בין תפקידיה כרעיה‬ ‫וכאם (‪.)Nakhle Tamraz, 1996‬‬ ‫קשה להפיג את הנטייה להאשים את האם בדבר ההתעללות‪ .‬כישלונה של האם‪ ,‬העומד‬ ‫בסתירה אל מול הציפיות החברתיות הגבוהות ממנה וחוויות ילדים של האם האומניפוטנטית‪,‬‬ ‫נחווה כבלתי נסבל (‪ .)Strand, 1991‬משום מה‪ ,‬אנשי חוק וטיפול‪ ,‬כמו גם הקהל הרחב‪,‬‬ ‫סלחניים יותר כלפי גברים שלא שולטים ביצריהם מאשר כלפי נשים שלא שומרות על ילדיהן‬ ‫מפני הגברים (‪ .)Dietz & Craft, 1980; Kelley, 1991‬גם היום‪ ,‬כאשר אני מרצה בנושא הפגיעות‬ ‫המיניות לקהל הרחב או לאנשי מקצוע‪ ,‬השאלה "איפה הייתה האימא?" נשמעת לעתים‬ ‫קרובות יותר מאשר השאלה "איפה היה האבא?" או "איך הם היו יכולים לעשות את זה?"‬ ‫ידוע לנו היום שישנם ילדים אשר נפגעו באופן מיני בידי אימותיהם‪ ,‬והאב הוא זה שצריך היה‬ ‫לדעת ולשמור‪ .‬ישנם מקרים רבים בהם הילד נפגע בידי אדם אחר ולא בידי אף הורה‪ .‬גם‬ ‫כאן‪ ,‬ההתייחסות היא כלפי האם שלא שמרה ולא כלפי ההורים שלא שמרו ( & ‪Risley-Curtiss‬‬ ‫‪ .)Heffernan, 2003‬כדי לאזן עיוות זה‪ ,‬אתייחס בהמשך ל"הורה הלא‪-‬פוגע" ככלל ולא באופן‬ ‫אקסקלוסיבי ל"אם הלא‪-‬פוגעת"‪ .‬המטרה היא‪ ,‬להבין את מקומם הבלתי נסבל כמעט של‬ ‫ההורים הלא‪-‬פוגעים‪ ,‬כך שנוכל להתייחס אליהם בחמלה‪ ,‬ברגישות ובסבלנות‪ ,‬ולתת להם‬ ‫את הזמן ואת התמיכה הנדרשים להם כדי שיוכלו לספק את הנדרש לילדיהם לשם הגלדת‬ ‫פצעי הפגיעה המינית‪.‬‬ ‫קרבת הפוגע לקרבן‬ ‫הילד שנפגע והוריו ניצבים בפני אתגרים שונים כאשר הפוגע הוא בן משפחה‪ ,‬לעומת מקרים‬ ‫בהם הפוגע הוא חיצוני למעגל המשפחתי‪ .‬לשני המקרים הללו מאפיינים שונים‪ .‬נתייחס לכל‬ ‫אחד מהם בנפרד‪:‬‬ ‫‪ .5‬כאשר הפוגע הוא בן משפחה‬ ‫‪.1‬א‪ .‬במשפחה מורחבת‬ ‫בעת חשיפת סוד של פגיעה מינית מתחלקת המשפחה המורחבת ל"מחנות"‪ :‬אלה‬ ‫המאמינים שאירעה התעללות מינית‪ ,‬אלה שאינם מאמינים‪ ,‬ואלה המעדיפים שלא לנקוט‬ ‫עמדה‪ .‬בני המשפחה רוצים לדעת את פרטי האירועים – כי לפי תחושתם‪ ,‬האזנה לסיפור‬ ‫תהפוך אותו אמין יותר עבורם‪ ,‬או תאפשר להם לפסול כל אפשרות שאכן קרה‪ .‬צורך זה עלול‬ ‫לעמוד בסתירה עם צורכי הנפגע – שלא בהכרח מרגיש מזועזע בשל המעשים המיניים‪ ,‬אלא‬ ‫נפגע מהיבט אחר של הסיטואציה‪ .‬לדוגמה‪ :‬ילדה בת ארבע אשר נפגעה על‪-‬ידי בן‪-‬הדוד‬ ‫האהוב שלה‪ ,‬לא הבינה את משמעותם המינית של המעשים שהוא ביצע בה‪ .‬היא הרגישה‬ ‫אשמה על ש"הסכימה" לשחק אתו במשהו לגביו הוא השביע אותה לסודיות‪ ,‬ואף אמר לה‬ ‫שאמה תכעס עליה אם תספר‪ .‬הדבר היחיד שעניין אותה באירוע‪ ,‬היה הצורך לשמור סוד‬ ‫מפני אמה‪ .‬ברגע שנחשף הסוד ואמה לא כעסה – נסגר העניין עבורה‪.‬‬ ‫במקרה אחר‪ ,‬ילד בן שש פחד מהשכן שאיים לרצוח את אחיו הקטן אם יספר מה עשה לו‪.‬‬ ‫גם הוא לא הבין את ההיבטים המיניים‪ .‬הוא רק חיפש דרך שהוריו יפסיקו את ה"משחק" של‬ ‫השכן‪ ,‬מבלי שהוא יצטרך לספר עליו ובכך לחשוף את אחיו לסכנת רצח‪.‬‬ ‫בדוגמה נוספת‪ ,‬גילו פגיעה מינית בילדה בת חמש‪ ,‬שעה שהיא עצמה לא הרגישה מאוימת‬ ‫ולא פחדה מהפוגע‪ .‬במקרים אלו‪ ,‬ייתכן שהטראומה הקשה ביותר היא תגובות העולם הבוגר‬ ‫לניצול המיני‪ .‬המבוגר מזועזע ממעשים מיניים אשר בוצעו כלפי קטין ומשליך את הזעזוע‬ ‫הזה על הקרבן‪ ,‬בציפייה שגם הקרבן מרגיש כך‪ .‬תגובות של הלם‪ ,‬כעס (גם אם לא כלפי‬ ‫הקרבן) והאשמות עצמיות של הורים עלולות להיחוות על‪-‬ידי ילדים כמפחידות‪ ,‬כאילו ההורה‬ ‫נוטש אותם רגשית‪.‬‬ ‫לעתים‪ ,‬הקרבן כן רוצה לספר מה עשה לו הפוגע‪ .‬הוא רוצה שידעו כמה זה היה נורא‪ ,‬כמה‬ ‫זה כאב‪ ,‬כמה הוא פחד‪ .‬אם יכולים לשמוע אותו‪ ,‬לחבק אותו‪ ,‬ולהיענות לצורך ש"יראו אותו"‬ ‫– שוב הופך סיפור המעשים המיניים לפחות חשוב בחייו‪ ,‬והסיפור הרלוונטי הוא של דבר‬ ‫נורא שקרה‪ ,‬אשר בסופו שמרו עליו‪ .‬אבל‪ ,‬בני המשפחה לא תמיד יכולים לשאת סיפורים‬ ‫קשים אלו – סיפורים שמפגישים אותם‪ ,‬למעשה‪ ,‬עם בגידה חמורה של אדם קרוב ואהוב‬ ‫עליו סמכו‪ .‬במקרה הזה‪ ,‬שוב הילד הוא בלתי נראה ובודד‪.‬‬ ‫ישנם מקרים בהם אף אחד מבני המשפחה לא מעלה ספק שהפוגע אכן פגע‪ ,‬וההאשמה‬ ‫תואמת להיכרותם אתו כאדם לא אמין – אולי עבריין‪ ,‬מכור לסמים או אלכוהול‪ ,‬או אלים‪.‬‬ ‫במקרה כזה‪ ,‬הקושי מתבטא אולי בפחד להתעמת אתו‪ ,‬מחשש כי הוא עלול להגיב באופן‬ ‫קיצוני ובאלימות‪ .‬ייתכן שמבקשים מהקרבן‪ ,‬באופן מילולי וישיר או באופן עקיף ומבלבל‪,‬‬ ‫לדכא את צרכיו בפתרון משפטי או פומבי אחר‪ ,‬ולהמשיך לשאת את טובת המשפחה על‬ ‫כתפיו ולשתוק‪.‬‬ ‫ייתכן‪ ,‬כי קרבנות נוספים של אותו פוגע יחשפו סיפורים על ניצול מיני – דבר המחזק את‬ ‫אמינות הקרבן הראשון שחשף את ההתעללות‪ ,‬אך בו‪-‬זמנית גם מכביד על תחושות האכזבה‬ ‫של בני המשפחה מהמערכת המשפחתית שלהם וההאשמה עצמית על שלא הצליחו להגן‬ ‫על ילדי המשפחה‪.‬‬ ‫כתוצאה מחלוקת המשפחה למאמינים‪ ,‬לא מאמינים‪ ,‬ולאלה היושבים על הגדר‪ ,‬הורי הקרבן‬ ‫עסוקים בהתמודדות אל מול מה שאמור היה להיות מקור תמיכתם‪ .‬לכן‪ ,‬הם עלולים להיות‬ ‫פנויים פחות לתמיכה בילדיהם – בקרבן הישיר ואף בילדיהם האחרים הפגועים אף הם‪.‬‬ ‫‪.1‬ב‪ .‬כאשר הפוגע הוא אחד ההורים‬ ‫לפעמים ההורה הלא‪-‬פוגע מבין שהקשר הזוגי והמשפחתי אינו בריא‪ ,‬ואף חושב להתגרש –‬ ‫אבל מהסס‪ .‬גילויה של הפגיעה המינית במצב זה מהווה אולי את הקש האחרון שיניע את‬ ‫פירוק הקשר‪ ,‬והוא מאפשר עמידה לצד הנפגע באופן ברור ויציב‪ .‬לא כך‪ ,‬כאשר הקשר הזוגי‬ ‫נחווה כמיטיב ומספק‪ .‬ההורה הלא‪-‬פוגע נקרע בין נאמנות ואחריות כלפי הצאצא לבין נאמנות‬ ‫ושותפות גורל עם בן או בת הזוג לחיים‪ .‬הנטייה היא לא להאמין שאירעה התעללות‪ .‬המחיר‬ ‫גבוה מדי‪ָ :‬אבדן ביטחון כלכלי‪ָ ,‬אבדן אהבה‪ָ ,‬אבדן שותפות בהתמודדות עם היום‪-‬יום‪ָ ,‬אבדן‬ ‫סטטוס חברתי‪ָ ,‬אבדן החלום להזדקן יחדיו ועוד‪.‬‬ ‫היינו רוצים שכל הורה לא‪-‬פוגע (אימא‪ ,‬בדרך כלל) היה מתגייס מיד לטובת הילד הנפגע‬ ‫ועושה באופן מִ יָּדִ י וטבעי את כל מה שנכון לעשות‪ ,‬או לפחות משתכנע בקלות לציית‬ ‫להכוונות אנשי המקצוע היודעים כיצד עליו לנהוג‪ .‬אי‪-‬יכולתו של ההורה הלא‪-‬פוגע להאמין‬ ‫באופן מלא בחוויית ההתעללות ולהישאר בעמדה תומכת‪ ,‬היא מתסכלת עבור אנשי המקצוע‬ ‫– הם מרגישים חסרי אונים על כך שהילד אינו מקבל מההורה את אשר הוא זקוק לו‪.‬‬ ‫‪.1‬ג‪ .‬כאשר הפוגע הוא אחד האחים או האחיות‬ ‫אם אחת שבטיפולי סיפרה לי לפני מספר שנים כיצד הגיבה בדיון משפטי‪ .‬השופט כעס עליה‬ ‫וטען שהיא צריכה להיות בבית – עם בתה שנפגעה – ולא עם בנה אשר פגע בה‪ .‬האם‬ ‫עמדה ושאלה‪" :‬כבוד השופט‪ ,‬איזו יד עליי לכרות‪ :‬יד ימין או יד שמאל?"‬ ‫התופעה של פגיעות מיניות של אחים בידי אחיהם היא בלתי נסבלת עבור הורים‪ .‬לכן טבעי‪,‬‬ ‫גם אם מכעיס עד טירוף עבור אנשי מקצוע‪ ,‬לשמוע הורים של נער בן ‪ 51‬מנסים להסביר‬ ‫שהבן ביצע באחותו בת השבע מעשים מגונים מתוך סקרנות מינית‪ ,‬או בתור מעשה קונדס‬ ‫של צעירים‪ ,‬או שזה לא קרה כלל והילדה התבלבלה או משקרת‪.‬‬ ‫ההורים עתידים לעבור מסע כואב הכולל הכחשה; כעס כלפי גורמי הרווחה‪ ,‬כלפי הקרבן‬ ‫וכלפי ההורה השני; האשמה עצמית; אבל על המשפחה שחשבו שהייתה להם ואינה עוד;‬ ‫ובמקרה הטוב – גם כעס כלפי הפוגע; ולבסוף התגייסות לעבודה הטיפולית המשותפת‬ ‫והחלמתם של כל בני הבית‪.‬‬ ‫‪ .2‬כאשר הפוגע הוא חיצוני למעגל המשפחתי‬ ‫פגיעה על‪-‬ידי אדם אשר אינו שייך למשפחה הגרעינית וגם לא למשפחה המורחבת מכניסה‬ ‫לתמונה היבטים הדומים במידה רבה ל"טראומה ציבורית"‪ .‬כפי שהזכרתי קודם‪ ,‬טראומה‬ ‫ציבורית מאפשרת להורים‪ ,‬לנפגע ולשאר בני המשפחה‪ ,‬לקבל תמיכה חברתית ללא עוררין‪.‬‬ ‫במצב כזה נמנעים הצורך בהסתרה‪ ,‬הבושה וההאשמה העצמית‪ .‬יש לגיטימציה לשתף‬ ‫אחרים‪ ,‬לפתוח‪ ,‬לספר‪ ,‬לדווח למשטרה וגם לבקש ענישה הולמת‪.‬‬ ‫במצב זה‪ ,‬גורם מחוץ למשפחה הוא "האשם"‪ ,‬וכל בני המשפחה הגרעינית והמורחבת יכולים‬ ‫להתגייס ולהתמודד יחד כנגד ה"נגיף" הזר‪ .‬זעם כלפי המתעלל וכל מי שקשור למתעלל לא‬ ‫יגרמו להרס במשפחה שנפגעה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬האפשרות לנקז כעסים כלפי מטרה חיצונית‬ ‫וברורה אף מחזקת את היחידה המשפחתית ומפחיתה את עָּ צמת הבושה וההאשמה‬ ‫העצמית של הורים‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬אם הפוגע‪ ,‬או מי שקרוב אליו‪ ,‬נמצא במעגל חברתי או כלכלי בעל השפעה‬ ‫וחשיבות למשפחה הנפגעת או לקהילתה‪ ,‬ההתמודדות תהיה דומה לזו המופגנת כלפי בן‬ ‫משפחה‪ .‬לדוגמה‪ :‬כאשר הפוגע הוא מנהל העבודה של ההורה; בנו‪/‬בתו של המנהל; איש דת‬ ‫או מורה; חבר טוב של ההורים; רופא המשפחה או דמות משמעותית אחרת בקהילה –‬ ‫במקרים אלה‪ ,‬יּועֲ צַם קושיה של המשפחה‪ .‬ההורים עלולים להיתקל בקושי לדווח עליו‪,‬‬ ‫ועשויים לעמוד בפני קונפליקט פנימי בין הנאמנות‪ ,‬ההערכה אליו והתלות בו‪ ,‬לבין נאמנותם‬ ‫לילדם‪/‬ילדתם והצורך להגן עליהם‪ .‬חוסר האמון של הסביבה‪ ,‬והתדהמה שפגיעתה של דמות‬ ‫כזו עלולה לעורר‪ ,‬יפגעו ויקשו על ההורים לפתוח את הסיפור ולקבל את התמיכה הנחוצה‬ ‫כל‪-‬כך‪.‬‬ ‫ההורה הלא‪-‬פוגע במערבולת חשיפת הסוד‬ ‫התגובות הראשוניות השכיחות כלפי הורה לא‪-‬פוגע בעת חשיפת גילוי עריות הן תגובות‬ ‫ביקורתיות‪ .‬שאלות כגון "איך לא ראית?"; "איפה היית?"; "היא לא הבינה שבנה במצוקה?";‬ ‫"איזו מן אימא היא?" מגיעות מאנשי מקצוע ומהסובבים‪ .‬לרוב‪ ,‬ההאשמה חמורה יותר כלפי‬ ‫האם מאשר כלפי האב‪.‬‬ ‫פתאום נחתה על גילה (שם בדוי) ההכרה שבעלה ואב ילדיה פוגע מינית בבנם‬ ‫הצעיר‪ ,‬בן השש‪ .‬באמצע הלילה‪ ,‬כאשר בעלה ישן‪ ,‬היא אספה את כל הילדים ונסעה‬ ‫אתם לחדר מיון‪ .‬הרופא שבדק את הבן לקח אותה הצדה ואמר לה‪" :‬לפי הממצאים‪,‬‬ ‫ההתעללות מתרחשת זה זמן רב‪ ".‬הוא הוסיף ושאל‪" :‬מה לקח לך כל‪-‬כך הרבה זמן‬ ‫לבוא לכאן?" אמירתו הביקורתית של הרופא פגעה בה מאוד‪ ,‬והיא הרגישה בודדה‪:‬‬ ‫"תמיד הייתי בודדה‪ ,‬ותמיד אשאר כך"‪ .‬מאותו הרגע‪ ,‬נצבעו בחשדנות פגישותיה עם‬ ‫אנשי המקצוע‪ ,‬ובתחושה שכולם שופטים אותה ושהיא כישלון‪.‬‬ ‫ייתכן שהבן ניסה לרמוז לה והיא לא נרמזה‪ .‬אולי הוא אף אמר לה באופן מפורש והיא לא‬ ‫האמינה שהדבר אפשרי‪ .‬אולם‪ ,‬צריך לזכור כי הפוגע‪/‬ת פועלים באופן מכוון להסתרת‬ ‫המעשים הפוגעים מעיני בני המשפחה‪ .‬מעצם מהותה‪ ,‬הפגיעה המינית מתרחשת בהסתר‬ ‫ובסוד‪.‬‬ ‫למרות שהנטייה לשאול שאלות שכאלה היא נטייה אנושית‪ ,‬חובתם של אנשי המקצוע בשלב‬ ‫החשיפה היא לשאול את האם‪" :‬מה את צריכה היום כדי לתמוך בבן?"‪ ,‬ולא‪" :‬למה לא‬ ‫ראית?"‬ ‫אם אנחנו‪ ,‬אנשי המקצוע‪ ,‬נשפוט את ההורים הלא‪-‬פוגעים כלא טובים מספיק – הם יבחינו‬ ‫בכך‪ ,‬גם אם לא נבטא זאת במילים‪ .‬שפת הגוף שלנו או מבט עינינו יסגירו את חוסר הערכה‬ ‫שלנו כלפיהם‪ .‬האפשרות האחת שתיוותר בידיהם – היא להתגונן‪ .‬במקרה של התגוננות‬ ‫ההורה הלא‪-‬פוגע מפנינו נחסמת האפשרות לעבודה משותפת‪ .‬עלינו לזכור את ההלם של‬ ‫הגילוי ואת ההפסדים הרבים שניחתו על ההורים הלא‪-‬פוגעים‪ .‬הם אינם יודעים כיצד לשרוד‬ ‫את הטרגדיה‪ ,‬הם צריכים אותנו לצדם‪ .‬יהיה בעתיד מספיק זמן כדי לבדוק כשלים בתפקודם‪.‬‬ ‫אם לא יצטרכו להתגונן בפני אנשי המקצוע – הם יגיעו להכרה בכשלים אלה בקצב ובזמן‬ ‫המתאימים להם‪.‬‬ ‫תחת השפעתו של אירוע טראומטי נוטים הורים רבים לחשוב שאם לא ידברו על אשר קרה‪,‬‬ ‫אם יתנהגו כאילו שום דבר לא קרה – הילד ישכח מכך & ‪(Dyregrov, Gupta, Gjestad‬‬ ‫‪.(Raundalen, 2002‬‬ ‫הם רוצים לשכוח את העבר ולהסתכל קדימה – נמנעים מלדבר על האירוע הטראומתי‪,‬‬ ‫מתוך התחשבות בטובת הילד‪ .‬להבנתם‪ ,‬דיבור על הנושא פותח את הפצעים – וזה כואב‪.‬‬ ‫לפעמים הילדים שומרים על הוריהם‪ ,‬בכך שהם מסתירים מההורים עד כמה נפגעו נפשית‬ ‫מההתעללות‪ .‬תפקיד ההורים הוא לשמור על הילד מפני סכנות‪ ,‬ואילו ניצול מיני של ילד‬ ‫משמעו שההורה נכשל במשימה זו‪ .‬כאשר הילד מסתיר את נזקי הפגיעה‪ ,‬הוא נמנע באופן‬ ‫לא מודע מלהזכיר להורה את כישלונו‪ .‬בכך‪ ,‬הוא מגן עליו מפני אשמה ובושה ( ‪Dyregov,‬‬ ‫‪ .)Gupta, Gjestad & Raundalen, 2002‬כך‪ ,‬עבור משפחות מסוימות‪ ,‬אסטרטגיית ההישרדות‬ ‫היא שמירת האשליה שהמשפחה לא השתנתה‪ ,‬שההרגלים והדפוסים המוכרים יופיעו שוב‬ ‫במהרה והכול יהיה כמו קודם‪ ,‬יהיה בסדר‪ .‬קשה למשפחה כזאת לשתף פעולה עם חקירות‪,‬‬ ‫דיונים בבית‪-‬המשפט והתערבויות טיפוליות‪ .‬כמטפלים‪ ,‬עלינו לעזור להורים להבין‬ ‫שהדינמיקה המשפחתית צריכה להשתנות‪ ,‬גם אם אין בכך משום הטלת אשם‪ .‬עלינו לסייע‬ ‫להם להבין שהם צריכים להשקיע זמן‪ ,‬ולפעמים גם כסף‪ ,‬בשיקום ובעיבוד החוויה אשר את‬ ‫קיומה הם מעדיפים להכחיש‪.‬‬ ‫ניעזר במודל של קובלר‪-‬רוס (‪ )2118‬על אודות שלבי התמודדות עם אבל‪ .‬זאת‪ ,‬משום‬ ‫שברגע חשיפת הסוד "מתה" המשפחה שבה אירעה התעללות מינית‪ :‬המערכת המשפחתית‬ ‫שבני המשפחה חשבו שיש להם – איננה‪ .‬פתאום‪ ,‬הם אינם מכירים את עצמם ואת הבית‬ ‫שלהם‪ .‬התגובה הראשונה היא הלם והכחשה‪:‬‬ ‫"לא יכול להיות! אח שלי הוא כמו המפלצות שכותבים עליהן בעיתון? אחותי משקרת!‬ ‫אני לא מאמין שאחי‪ ,‬האדם שהכי רציתי כל חיי להידמות לו‪ ,‬יכול לעשות דבר כזה‪".‬‬ ‫(בן ‪)11‬‬ ‫"אני לא מאמין! היא תמיד הייתה מניפולטיבית‪ .‬מה היא רוצה עכשיו?" (אב)‬ ‫חשוב לזכור‪ ,‬שתגובה זו היא רק נקודת ההתחלה‪ .‬יש דרך ארוכה ותהליכים רבים שעל‬ ‫ההורים ובני משפחה אחרים לעבור‪ .‬נהוג להתייחס להכחשה כאל שקר שאדם מספר‬ ‫לאחרים כדי לא לשלם את מחיר ההודאה באשמה‪ .‬ההכחשה מבוססת‪ ,‬בין השאר‪ ,‬על עיוותי‬ ‫חשיבה וטעויות קוגניטיביות (‪ .)Schneider & Wright, 2004‬לדוגמה‪ :‬מוכרת התופעה בה נשים‬ ‫אשר גדלו בסביבה אלימה מאמינות שמכות מידי בן הזוג מהוות ביטוי של אהבה ואכפתיות‪.‬‬ ‫במקרה זה‪ ,‬ברור שבעלת עיוותי החשיבה צריכה התערבות פסיכו‪-‬חינוכית – ולא תגובות של‬ ‫כעס ובוז‪ ,‬העלולות להרחיקה מכל אפשרות של שינוי ושיתוף פעולה‪ .‬יש לעבוד בהבנה עם‬ ‫ההורים הלא‪-‬פוגעים על עיוותי החשיבה שלהם‪ .‬עבודה הנעשית תוך חמלה ורגישות‬ ‫מאפשרת תיקון ומעלה את הסיכוי של ההורה להגיע להבנה שלעתים נחווית כמכת ברק‪:‬‬ ‫"איך יכול להיות שהאדם שאהבתי כל‪-‬כך עשה את זה? הבנות היו קטנות כל‪-‬כך! בא‬ ‫לי להקיא! איך לא הבנתי קודם? לא רציתי להבין‪ .‬לא יכולתי להבין‪ .‬יש לי בחילה!‬ ‫רציתי להאמין להסברים שלו‪ ,‬שזה היה משחק ושהן עשו מזה סיפור‪ .‬אין הסבר‪ .‬אין‪.‬‬ ‫זה לא משחק! מה אני עושה עכשיו? איך אני מפצה אותן? איך אני אחזיר להן את‬ ‫מה שאיבדו? איך יסמכו עליי שוב? אני פגעתי בהן כאילו נגעתי בהן בעצמי!" (אם‬ ‫חד‪-‬הורית שאחיה ניצל מינית את בנותיה)‪.‬‬ ‫ישנם מקרים בהם ההכחשה מתבטאת במזעור השפעת הפגיעה ולא בביטול העובדות‪.‬‬ ‫לדוגמה‪ :‬כאשר מטופלת הזמינה את הוריה לחדר הטיפולים כדי לספר להם שבן‪-‬הדוד שלה‬ ‫אנס אותה‪ ,‬האב התחיל לבכות וחיבק אותה בעוד האם נשארה אדישה ואמרה‪" :‬מה את‬ ‫עושה מזה עניין? אבא שלו עשה לי את אותו הדבר‪ ,‬ואני התחתנתי‪ ,‬גידלתי ילדים ועובדת‪.‬‬ ‫אל תהפכי את זה למשהו גדול יותר ממה שזה‪".‬‬ ‫אנשי מקצוע נדהמים אולי מהקור המאפיין את האם‪ ,‬אך ניכר כאן בבירור הצורך בעדינות‪.‬‬ ‫האם נשארת נעולה מאחורי קיר של הכחשה‪ .‬כדי לשרוד מצב פוסט‪-‬טראומטי שראשיתו‬ ‫בפגיעת ילדות – היא מתנתקת רגשית‪ .‬פרצה בקיר ההכחשה עלולה בחווייתה לפרק אותה‪.‬‬ ‫אימא מפורקת לא תוכל לתמוך בבתה‪.‬‬ ‫במחקר מעניין‪ ,‬בדקו קוהי ואולירי (‪ )2119‬את יכולות האם שלא פגעה להגן באופן יציב על‬ ‫ילד לאחר חשיפת גילוי עריות‪ .‬הם מצאו‪ ,‬שהורה ששאל את הילד מה קרה ולא את החשוד‬ ‫בפגיעה‪ ,‬נטה להאמין לילדו והצליח לעמוד לצדו אל מול הכחשות הפוגע‪.‬‬ ‫השפעת חובת הדיווח על התמודדות הורים עם חשיפת הסוד‬ ‫"חוק חובת דיווח" מורה לכל אדם להודיע לפקידי סעד או למשטרה כאשר ישנו חשד סביר‬ ‫שנעברה עבירת מין או עבירת אלימות אחרת כלפי קטין או חסר ישע על‪-‬ידי בגיר האחראי‬ ‫עליו (בן משפחה‪ ,‬מורה‪ ,‬מדריך‪ ,‬שמרטף וכדומה)‪ .‬בשנת ‪ ,2111‬הורחבה חובת הדיווח גם‬ ‫לגבי אחים‪ .4‬גם אם הורי הקרבן הרחיקו את הבן‪/‬הבת הפוגע‪/‬ת‪ ,‬ודואגים לשלומו ולביטחונו‬ ‫של הנפגע – עדיין מוטלת עליהם חובת הדיווח‪ ,‬כל עוד הנפגע הוא קטין‪ .‬ברוב המקרים‪,‬‬ ‫יוביל הדיווח לחקירת הילדים‪.‬‬ ‫לחוק בישראל יתרונות וחסרונות (‪ .)Oz & Balshan, 2007‬מצד אחד‪ ,‬כאשר הפוגע הוא בן‪-‬‬ ‫משפחה כגון דוד‪ ,‬סב‪ ,‬בת‪-‬דודה וכדומה‪ ,‬עשוי הקונפליקט בין הנאמנות למשפחה לבין‬ ‫הנאמנות לילד להעמיד את ההורים בפני החלטה קשה‪ ,‬בלתי אפשרית אולי‪ :‬האם יש בכוחם‬ ‫לעמוד מול כל בני משפחתם המצפים מהם‪ ,‬ואולי אף לוחצים עליהם‪ ,‬שלא לפתוח בהליך‬ ‫‪ 4‬תיקון משנת ‪ 5002‬לחוק העונשין בסעיף ‪-863‬ד' (ס"ק ג'‪ ,)5-‬תשל"ז – ‪.7711‬‬ ‫פלילי כנגד בן המשפחה? מצד שני‪ ,‬שעה שהחוק לא מאפשר חופש בחירה – הוא פוטר את‬ ‫ההורים מעמדה בלתי נסבלת זו – יכולה להיות בכך הקלת מה בקונפליקט הפנימי של‬ ‫ההורה‪ .‬מכיוון שפגיעה מינית בתוך המשפחה מייצרת קונפליקט תוך‪-‬אישי ובין‪-‬אישי קשה‬ ‫ביותר‪ ,‬ישנם מקרים בהם ההורים בוחרים שלא לדווח על הפגיעה המינית שנחשפה בביתם‪.‬‬ ‫בישראל חיים מגזרים שלמים שנהגו לא לדווח על פגיעות כאלה ולפתור את הבעיות שנוצרו‬ ‫בתוך הקהילה – לעתים כללו הפתרונות הכחשה והתעלמות‪ ,‬ולעתים אף רצח "על כבוד‬ ‫המשפחה"‪ .‬רצח כזה‪ ,‬של קרבן הפגיעה המינית‪ ,‬הוא למעשה מחיקה מוחלטת של עובדת‬ ‫הפגיעה‪ ,‬אולי ההכחשה הקיצונית ביותר בה עשוי אדם לנקוט‪.‬‬ ‫ראינו שפגיעה מינית מחוללת סערות נפשיות בלתי נסבלות‪ .‬כאשר הורים מתקשים או‬ ‫מתנגדים לדווח על בן משפחתם‪ ,‬מאלצת אותם חובת הדיווח לפעול בניגוד להכרתם‪ .‬האם‬ ‫הורים יוכלו לפנות לעזרה כאשר ילד אחד שלהם פגע מינית בילד אחר שלהם‪ ,‬כאשר סבא‬ ‫מוערך פגע בנכדתו? הורה החושש מתוצאות הדיווח עלול להימנע מלפנות לטיפול – מתוך‬ ‫ידיעה שכל מטפל מחויב בדיווח מִ יָּדִ י‪ .‬המשמעות היא‪ ,‬כי נלקחת מהמשפחה שהות חשובה‬ ‫הנדרשת לעיכול המצב ולבנייה מושכלת של התגובות המתאימות למשפחה‪.‬‬ ‫דווקא בעת משבר חריף זה‪ ,‬הכפפת ההורים למחוקק ולחברה וחדירת האחרונים לתחום‬ ‫המשפחה‪ ,‬מחלישים את ההורים ופוגעים ביכולתם להרגיש פוטנטיים כלפי המתרחש‬ ‫בביתם‪ .‬בקנדה‪ ,‬למשל‪ ,‬ניתנת להורים העומדים בתנאי הגנה על ילדיהם לאחר חשיפת‬ ‫פגיעה מינית במשפחה הזכות להחליט בעצמם אם להגיש תלונה נגד בן המשפחה הפוגע‬ ‫(‪ .)Sandor, 2006‬עולה השאלה‪ ,‬אם יש מקום גם בארץ לתת להורים זמן לעכל את המצב‬ ‫ולהתמודד אתו במסגרת טיפול נפשי‪ ,‬ולאחר מכן לאפשר להם להיות המחליטים בשאלה אם‬ ‫לפתוח בהליך משפטי כנגד בן המשפחה שפגע‪.‬‬ ‫כל עוד החוק במתכונתו הקיימת מחייב באופן חד‪-‬משמעי דיווח מִ יָּדִ י למשטרה או לפקידת‬ ‫סעד‪ ,5‬הוא מצמצם ביותר את קולם של ההורים לגבי הליך קריטי זה בחיי משפחתם‪.‬‬ ‫טרם נערך בארץ מחקר בסוגיה של תגובות ילדים ומשפחות להליכים משפטיים שננקטו‬ ‫בעקבות פגיעה מינית במשפחה‪ .‬כקלינאים‪ ,‬אנו מכירים מקרים בהם קרבנות ומשפחות‬ ‫נפגעו למרות כוונת החוק להגן על הילדים וחסרי הישע‪ .‬עדיין לא ברור מהם האפיונים‬ ‫המבדילים בין המצבים בהם החוק מיטיב עם הילד והמשפחה לבין אלו בהם הוא פוגע בם‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬איננו מכירים מספיק את צורכיהם‪ .‬נעמה בר שדה (‪ ,6)2112‬מתארת את הטרגדיה‬ ‫‪ 5‬במקרים מסוימים‪ ,‬יכולים פקידי הסעד לבקש פטור מדיווח למשטרה – באמצעות "ועדת פטור"‪ .‬בעת כתיבת פרק זה‪ ,‬עדיין‬ ‫לא קיימים קריטריונים ברורים למתן פטור מדיווח למשטרה‪ ,‬שמשמעו פתיחת הליך פלילי‪.‬‬ ‫‪ 6‬בר שדה נ‪ ,)5006( .‬פסיכולוגיה עברית‪ .‬הורד מהאינטרנט בתאריך ‪ 2‬במאי ‪.5075‬‬ ‫של הורים הנקרעים בין שתי נאמנויות כאשר נחשפת פגיעה מינית בין אחים – שניהם ילדים‬ ‫שלהם ושניהם אהובים עליהם‪.‬‬ ‫במקביל‪ ,‬יש ללמוד לעומק את השפעתן של התערבויות אנשי החוק והרווחה‪ .‬אלה מופקדים‬ ‫על הגנת הילד‪ ,‬על הרתעה בפני פגיעות בילדים נוספים‪ ,‬על ענישה ועל דאגה למתן מענה‬ ‫טיפולי למעורבים‪ .‬כנראה‪ ,‬שעל רקע ריבוי התפקידים של נציגי החברה‪ ,‬יש לעתים סתירה‬ ‫בין הרצון והצורך לקדם במהירות חקירה נגד חשוד העלול להיות מסוכן לילדים אחרים לבין‬ ‫תהליכים משפחתיים של עיכול ה"טרגדיה המשפחתית"‪ .‬להורים קונפליקט נאמנות קשה‪:‬‬ ‫הצורך להגן על בן משפחה שפגע; רצון לאפשר לילד שנפגע להחליט בקצב שלו אם הוא‬ ‫מעוניין בצדק חברתי ומוכן להיחשף לשם כך; והאם מתאים לילד הנפגע ולהוריו להיות‬ ‫מעורבים בהליכים משפטיים‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬האם ההתערבות בנוגע לחובת הדיווח נועדה‪,‬‬ ‫בראש ובראשונה‪ ,‬לייצג צרכים של החברה או את צורכי הקרבן ומשפחתו? איך מיישבים‬ ‫מצבים סותרים בין השניים? פרטי החקיקה והאמצעים שיסדירו שני היבטים חשובים אלה‬ ‫ישפיעו על דרכי העבודה עם הורים לא‪-‬פוגעים ועל רמת שיתוף הפעולה שלהם‪.‬‬ ‫צורכיהם של הורים בעקבות גילוי הסוד‬ ‫ברגע חשיפת סוד הפגיעה המינית מוצפים ההורים והילדים המעורבים – עולים צרכים‬ ‫דחופים‪ ,‬בעָּ צמות גבוהות ובאותה נקודת זמן‪ .‬על רקע הצפה בלתי נמנעת זו‪ ,‬ההורים זקוקים‬ ‫להכלה ולליווי צמוד – להתערבות בשעת משבר‪.‬‬ ‫ההורים זקוקים לתשובות לסוגיות הבאות‪ ,‬כל אחת בעיתויה המתאים‪ :‬איך משפיעה פגיעה‬ ‫מינית על התפתחות הילד? האם ילדים יוצאים מזה? מה גורם לאדם לפגוע באופן מיני?‬ ‫מדוע בחר הפוגע דווקא בילד שלהם? איך קרה שהילד נמנע מלספר או לא סיפר מוקדם‬ ‫יותר? מה יקרה עכשיו? איך ישפיעו חקירה ומתן עדות על בנם או בתם? מה הסיכוי‬ ‫להרשעה? מהן עדויות קבילות ולא קבילות בבית המשפט? מהם השיקולים לגבי עסקת‬ ‫טיעון מול קיום משפט? מהם התהליכים לאחר הרשעה ו‪/‬או עסקת טיעון?‬ ‫ההורים צריכים עזרה בקבלת החלטות לגבי שיתוף בני משפחה וחברי קהילה‪ .‬חשוב שיבינו‪,‬‬ ‫עד כמה שניתן‪ ,‬את דרכי הפעולה של פוגעים – כדי שיוכלו לבסס מחדש את נאמנותם‬ ‫לילדם‪/‬תם הנפגע‪/‬ת‪ .‬הכחשה ומזעור הפגיעה ("הוא חולה"‪" ,‬הוא זקן"‪" ,‬הוא לא התכוון"‪,‬‬ ‫"הוא מוערך ואהוב") או פחד לפגוע בבני משפחתו של הפוגע (בת הזוג שלו או ילדיו) עלולים‬ ‫להשפיע על דרכי פעולתם‪ .‬חשוב שההורים הלא‪-‬פוגעים יגיעו להכרה שהפגיעה נעשתה כבר‬ ‫בידי אחר (גם אם קרוב או אהוב)‪ ,‬ולכן הם דווקא ממלאים את תפקידם כאשר הם פותחים‬ ‫את סוד מעשיו‪.‬‬ ‫זמן הוא משאב יקר‪ .‬הזמן נחוץ לעיכול הטראומה שאירעה‪ .‬זמן נחוץ להתארגנות ולשינוי‬ ‫דפוסים משפחתיים לאור המציאות החדשה‪ .‬נחוץ גם זמן להתאבל על הָאבדן הרב‪.‬‬ ‫אנשי מקצוע יכולים להיות חלק חשוב ומיטיב בתקופה ראשונית זו – אם יביעו סבלנות‪ ,‬ידע‬ ‫בתחום‪ ,‬והבנות מערכתיות בנושא הפגיעות המיניות‪.‬‬ ‫סיכום‬ ‫בזמן כתיבה פרק זה התרחש אסון המסוקים ברומניה‪ .‬מרואיין אחד אמר בשידור שכל העם‬ ‫מחבק את המשפחות האבלות‪ .‬תקוותיי שכך ידברו באמצעי התקשורת שלנו גם כלפי נפגעי‬ ‫פגיעות מיניות ובני משפחותיהם‪ .‬טבעי שלא קל הדבר‪ .‬ישנם אירועים טראומתיים לגביהם‬ ‫כולנו מתאחדים בצער ובהזדהות‪ .‬טראומות אחרות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מותירות את הנפגעים‬ ‫וקרוביהם ללקק לבד את פצעיהם‪ .‬עלינו‪ ,‬אנשי המקצוע‪ ,‬מוטל התפקיד לחבק ולהבין‪ ,‬לא רק‬ ‫את הקרבן הישיר של התעללות מינית‪ ,‬אלה גם את הוריו‪ ,‬אחיותיו ואחיו‪ .‬התערבות כזו‬ ‫תהיה כפולה‪ :‬הן למען עצמם‪ ,‬שכן גם הם קרבנות של אותו פוגע‪ ,‬והן לשם יכולת התמיכה‬ ‫וההכלה שלהם את הנפגע‪/‬ת – הוא או היא זקוקים להם‪.‬‬ ‫מקורות‬ ‫בר שדה נ‪ .2112 .‬גילוי עריות בין אחאים – הטראומה ההורית‪ .‬פסיכולוגיה עברית‪ .‬הורד‬ ‫מהאינטרנט בתאריך ‪ 51‬במאי ‪:2152‬‬ ‫נעמה בר ‪http://www.hebpsy.net/articles_List.asp?cat=search&searchkey‬‬ ‫= ‪page=1‬שדה&‬ ‫‪Banerjea, P. 2001. The relationship between non-offending mothers of female incest victims‬‬ ‫‪and the perpetrators: a qualitative study [PhD dissertation]. New York University.‬‬ ‫‪Bernard-Bonnin, A., Hebert, M., Daignault, I.V., & Allard-Dansereau, C. 2008. Disclosure of‬‬ ‫‪sexual abuse and personal and familial factors as predictors of post-traumatic stress disorder‬‬ ‫‪symptoms in school-aged girls. Paediatr Child Health, 13, 479-486.‬‬ ‫‪Bolen, R.M. 2003. Non-offending mothers of sexually abused children. A case of‬‬ ‫‪institutionalized sexism? Violence against Women, 9, 1336-1366.‬‬ ‫‪Caplan, P.J. & Hall-McCorquodale, I. 1985. Mother-blaming in major clinical journals.‬‬ ‫‪American Journal of Orthopsychiatry, 55, 345-613.‬‬ Charuvastra, A. & Coitre, M. 2008. Social bonds and posttraumatic stress disorder. Annu Rev Psychol, 59, 301–328. Coohey, C. & P. O’Leary. 2008. Mothers’ protection of their children after discovering they have been sexually abused: An information-processing perspective. Child Abuse & Neglect, 32, 256-259. Dietz, C.A. & Craft, J.L. 1980. Family dynamics of incest: A new perspective. Social Casework, 61, 102-109. Dyregrov, A., Gjestad, R. & Raundalen, M. 2002. Children exposed to warfare. A longitudinal study. Journal of Traumatic Stress, 15, 59-68. Dyregrov, A., Gupta, L., Gjestad, R. & Raundalen, G. 2002. Is the Culture Always Right? Traumatology, 8, 135-145. Finkelhor, D. 1984. Child Sexual Abuse: New Theory and Research. New York: The Free Press. Kelley, S.J. 1991. Responsibility and management strategies in child sexual abuse: A comparison of child protection workers, nurses and police officers. Child Welfare, 69, 43-51. Kubler-Ross, E. 2009. On Death and Dying. 40th Anniversary Edition. Oxon, UK: Routledge. Miller, R. & Dwyer, J. 1997. Reclaiming the mother-daughter relationship after sexual abuse. A.N.Z.J. Family Therapy, 18, 194-202. Nakhle Tamraz, D. 1996. Nonoffending mothers of sexually abused children: Comparison of opinions and research. Journal of Child Sexual Abuse, 5, 75-104. Oz, S. & Balshan, D. 2007. Mandatory reporting of childhood sexual abuse in Israel: What happens after the report? Journal of Child Sexual Abuse, 16, 1-22. Risley-Curtiss, C. & Heffernan, K. 2003. Gender biases in child welfare. Affilia, 18,1-15. Sandor, D.A. .2006. Supervisory Duty Counsel. Legal Aid Ontario. Canada. Personal communication. Schneider, S.L. & Wright, R.C. 2004. Understanding denial in sexual offenders. A review of cognitive and motivational processes to avoid responsibility. Trauma, Violence, & Abuse, 5, 3-20. Sen, C. & Daniluk, J. 1995. Themes in the relationships of mothers and their incestuously abused daughters: a feminist analysis. Feminism & Psychology, 5, 47-60. Solomon, J.C. 1992. Child sexual abuse by family members. A radical feminist perspective. Sex Roles, 27, 473-485. Strand, V.C. 1991. Mid-phase treatment with mothers in incest families. Clinical Social Work Journal, 19, 377-389.