כאשר ישבר אדם ליבו
ציפי קויפמן
תקיעת השופר בקרב חבורת הבעל
שם טוב גילמה את המתח השורר בין
דתיות ממוסדת לספונטניות
כאשר
ישבר אדם
לבו
עיון
קיעת השופר היא אחד מרגעי השיא בשנה היהודית.
אין עוד רגע שבו היהודים מצווים לשמוע צליל המופק
באמצעות כלי; צליל שמצד אחד הוא כעין זעקה ,יבבה,
דפיקה על שערי שמיים ,ומצד אחר יש בו מתרועת החצוצרות
בהמלכת המלך; קול סתום ,חסר חיתוך הברות ופשר סמנטי ,שיכול
לרגש ולזעזע ילדים קטנים ,לעורר את דמיונם של אלה שמילות
התפילה עמוסות וכבדות מדי לאוזניהם ,ובו בזמן להעיר את לבם
של אלו ששבעו מילים ורוו תפילות.
לתקיעת השופר יש אפוא כוח מצד עצמה ,דווקא בפשטותה,
בגולמיותה וביכולתה להסעיר את הנפש בלי להשתמש במילים.
אך מתברר שבתרבות היהודית ,המילולית כל כך ,לא סומכים לגמרי
על מחוות גופניות ,קוליות ואחרות ,נטולות פשר מפורש .על כן
נהגו בקהילות רבות לדרוש דרשה רבת רושם קודם התקיעות כדי
להכין את המתפללים ולעורר אותם לכוון להגיע אל מעבר למילים
בזמן תקיעות השופר .הדברים שנאמרים קודם לתקיעות הם יותר
מ"סתם" דרשה ,וכבר הפכו לחלק מחוויית התקיעה עצמה .
ד"ר ציפי קויפמן היא מרכזת עמיתה
בבית המדרש 'סדר נשים' ליהדות,
פמיניזם ומגדר במכון שלום הרטמן
ומחברת הספר בכל דרכיך דעהו:
תפיסת האלוהות והעבודה בגשמיות
בראשית החסידות (בר–אילן.)2009 ,
"מיד נפלה אימה ויראה על כל
העם" .תקיעת שופר
(ציור :הרמן יונקר).
דרשֵני 2סתיו 2010עמוד 73
אריאל ירוזלימסקי
ריקודים בחתונה של חסידי גור
בירושלים .לפי הבעש"ט אין
בעולם מקום פנוי מהאלוהות,
ואין דבר בעולם שאינו אלוהות
בתחפושת.
דרשֵני 2סתיו 2010עמוד 74
למשל ,כאשר היה האדמו"ר ר' צבי הירש מליסקא עולה
לפני ארון הקודש קודם לתקיעת השופר,
מיד נפלה אימה ויראה על כל העם ...והיה דרכו
בקודש תמיד להתחיל אחינו בני ישראל ,ומיד נשפך
לב השומעים כמים ועיני הזקנים העומדים על
הספסלים -כנחל שוטף ,והיה מרים את ידיו פרושות
למעלה השמיימה מול ראשי העם בשעת הדרשה
ושואג כארי ...היה צועק כיולדה ממש אוי ואבוי
אוי ואבוי שלוש פעמים ,מי יודע מהי השנה הבאה
עלינו( ...ש"י עגנון ,ימים נוראים).
ר' צבי הירש מליסקא ,כמו יתר אדמו"רי החסידות ,ראה
עצמו ממשיכו של מחולל התנועה החסידית ,ר' ישראל בן
אליעזר ( 1760-1700לערך) ,הידוע יותר כבעל–שם–טוב
(הבעש"ט) .לפי המסורות החסידיות בראשית דרכו היה
הבעש"ט מיסטיקאי מתבודד במערב אוקראינה שעשה
עצמו בור ועם הארץ ,התרחק מחברת בני אדם והכין
עצמו להנהגה .משנתגלה ,בערך בשנת ,1730ונחשפו
כוחותיו הפלאיים -יכולת ריפוי מאגית ,ראייה חזיונית
מעבר לזמנו ולמקומו ,השראה אקסטטית ודבקות ושיטוט
בעולמות עליונים -החל המנהיג המסתורי והכריזמטי
למשוך חוג של תלמידים ומעריצים .רוב הסובבים את
הבעש"ט היו במקורם מקובלים סגפנים ,תלמידי חכמים
שקיבלו על עצמם מנהגי פרישות בהשראת המחשבה
הקבלית וספרות המוסר .בשורתו של הבעש"ט הייתה
טמונה בראיית הבריאה כולה כספוגה אלוהות ,ובקריאתו
להשרות משמעות דתית על כל שגרת החיים ,ממלאכה
ושיחה ועד אכילה ושתייה .בשורה זו מיקדה את הכמיהה
לגאולה במהלך אישי פנימי שכל אדם יכול לעבור וראוי
לו שיעבור .
עם זאת ,בצד הכמיהה לביטוי רגשי ולדתיות אישית
פנימית ,לא נגרע חלקם של ההלכה והמנהג ,הדת
הממוסדת והקהילתית.
גם בחוג הבעש"ט התקיימה הדרשה שקודם לתקיעת
השופר ,בתוך מכלול סדרי התפילות של הימים הנוראים.
אך על גבי המבנה ההלכתי והנורמטיבי המדוקדק היה
טבוע בדרשה חותמו הייחודי של הבעש"ט ,כפי שעולה
משלוש מסורות סביב תקיעת השופר הנוגעות לבעש"ט
ולחבורתו.
הבנים ששכחו את לשון אביהם
בספר ליקוטים יקרים ,המקבץ מסורות על כמה צדיקים
ובהם הבעש"ט ,מובא "משל נפלא לפני התקיעות".
לא ברור אם הבעש"ט הוא שסיפר משל זה בדרשה
המסורתית שלפני תקיעת השופר .על המגיד ,תלמידו,
כבר יש עדות ישירה הקושרת אותו למשל זה ,אך ייתכן
שכמו משלים נוספים ששמע המגיד מהבעש"ט ,גם
משל זה מקורו במחולל החסידות .מכל מקום ,משל זה
מזהה בתקיעת השופר חריגה שבדיעבד מהסדר הרגיל,
חריגה שמופנמת לתוך הסדר הדתי:
מלך גדול מלך מפואר ששלח את בניו לצוד ציד,
ותעו הבנים מהדרך והיו צועקים אולי ישמע האב,
ולא נענו ,ואמרו בלבם אולי שכחנו את הלשון של
אבינו ,לפיכך אינו שומע את צעקתינו ,בכן נצעק
בקול בלא דיבור ,והתיישבו את עצמם שישלחו את
האחד לצעוק ,והזהירו אותו ראה והבן כי כלנו תלויים
בך( ...ליקוטים יקרים).
משל זה תואם את אחת ההנמקות המסורתיות לתקיעת
השופר; זו המתמקדת בפשטות הקול של השופר ובהיותו
כעין קריאה לעזרה ,זעקה או יבבה שאינה מתורגמת
למילים .נקל להבין את התאמתו של משל זה לדרשה
המקדימה את התקיעות .הוא אמור לעורר את לב
שומעיו לחוש עצמם כבנים אבודים הזקוקים לאביהם;
בנים שתעו בדרך ,חטאו ורחקו ,ושכחו כיצד לפנות אל
אביהם–מלכם ,כיצד לומר "אבינו מלכנו חטאנו לפניך".
השכחה ,הריחוק והתעייה מתארים את המצב הנפשי
של החוטא .המלך אינו עונה ,אומר המשל ,והנה לפנינו
הזדמנות להסב את תשומת לבו אלינו בקריאה מסוג
שונה" ,בקול בלא דיבור" .סיפור שכזה יעורר את התוקע
בשופר להבין את גודל אחריותו בתור שליח הציבור
שכולם תלויים בו ,ויעורר את לבם של השומעים לחשוב
על רגע התקיעה כעל רגע שבכוחו לחולל שינוי במצבם
הקיומי והדתי ולחדש את הקשר שאבד עם האב–המלך.
אך לצד זאת ,משל הבנים ששכחו את לשון אביהם
מדגיש ומעצים את המתח שבין התקיעות ובין התפילה
במתכונתה הרגילה -זו שנאמרה לפני הדרשה שהמשל
הזה סופר בה ,וזו שתיאמר לאחר מכן .קודם תקיעת
השופר המתפללים דוברים את לשון אביהם במובן מסוים,
או לפחות בוטחים במחזורי התפילה שלהם ובנוסחי
התפילה שבאמצעותם הם פונים לאביהם שבשמיים.
רגע לפני התקיעות ,כאשר הדרשן מעורר את לבם לכוון
בתקיעות כמוצא אחרון ,הוא בעצם מערער על כוחה
של תפילתם ,שהתקיעות משובצות בה .הוא מצביע
על התקיעות כעל מעשה שבדיעבד ,מעשה שחורג
מהנורמה ,אף שהוא מופנם אל תוך הנורמה באופן מלא.
מעשה זה מעיד על מוגבלותה של הנורמטיביות הדתית;
מוגבלות המלווה את המסר הרוחני של הבעש"ט לכל
אורך הדרך בנסותו להציע דרכים יצירתיות להתגבר
עליה ,או למצער להשלים אותה.
יתר על כן ,דרכם הראשונית של המתפללים/הציידים
היא דרך שאליה יצאו בשליחות אביהם המלך .הוא זה
"ששלח את בניו לצוד ציד"; הוא זה שציווה על התפילה.
התפילה מיוצגת במשל בשני אופנים :היא לשון האב,
דרך הפנייה השגרתית אליו ,אך היא אולי גם הדרך
שהבנים תועים בה .הבנים שיצאו בשליחות אביהם תעו
בדרכם לא משום שלא קיימו את דבר האב ,אלא דווקא
משום שקיימו את שנצטוו .אם כן ,ייתכן כי המשל מרמז
ל"חטא" הרובץ לפתחה של כל מצווה :הריחוק מהמְצ ַווה,
שהוא מהותי -ככל שהדבר פרדוקסלי -להתרכזות
בקיום רצונו .כדי לשוב ולהתקרב אליו נדרש המעשה
הפשוט ביותר ,מעשה שיש בו הכי מעט טקס ,טקסט,
ארגון וצורה ,והכי הרבה כוונה.
ואולם ,ככל שקוטב זה של הקיום הדתי הוא הכרחי ,גם
סכנתו בצדו ,שהרי קול חסר צורה כקול השופר הוא
ביטוי דתי השווה לכל נפש :כל אדם (גם לא יהודי) יכול
להשתמש בו בתפילתו ,ולהטעינו במשמעות זו או אחרת.
אם כן ,יחסי התקיעות והתפילות המבוטאים במשל זה
הם אך דוגמה לדו–קוטביות ההכרחית המתקיימת בכל
מערכת דתית ,ומועצמת בעולם החסידי.
התוקע ששכח את הכוונות
אחת המסורות על הבעש"ט מתארת אירוע שהתרחש
סביב תקיעת השופר בחוג תלמידיו ,והיא אופיינית
לבשורתו הדתית של הבעש"ט .במסורת זו המתח
שתואר לעיל בא לידי ביטוי באופן עמוק יותר:
פעם אחת ציוה הבעל שם טוב זכרונו לברכה להרב
ר' זאב קיצס זכרונו לברכה שילמוד כוונות התקיעות,
כי הוא יהיה מסדר התקיעות בראש השנה לפניו.
וילמוד הרב ר' זאב את הכוונות ויכתבן על נייר להביט
בהן בעת הסידור ,וישם את הנייר בחיקו .בבואו
לסדר התקיעות התחיל לחפש הנייר אנה ואנה ואינו,
ולא ידע מה לכוון .וירע לו מאוד .ויבך בכי תמרורים
בלב נשבר ,וסידר התקיעות פשוט בלי שום כוונות.
אחר זה אמר לו הבעל שם טוב הנה בהיכל המלך
נמצאו חדרים והיכלות הרבה ,ומפתחות שונים בכל
פתח ופתח ,אך הכולל מכל המפתחות הוא הגרזן,
שבו אפשר לפתוח כל המנעולים של כל השערים
כולם .כן הכוונות הן מפתחות ,לכל שער כוונה
אחרת ,והכולל הוא לב נשבר .כאשר ישבר אדם לבו
לפני השם יתברך באמת יכול ליכנס בכל השערים
בהיכלות של המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא
(ש"י עגנון ,סיפורי הבעש"ט ,מתוך אור ישרים).
בסיפור זה יש פער בין הנחיית הבעש"ט לכתחילה ובין
דבריו בדיעבד ,והוא אופייני לסיפורים שבהם העלילה
מתפתחת מעשייה דתית נורמטיבית אל משבר שמאיים
לפגוע במהלך התקין של קיום המצווה ,ובסופו של דבר
מתברר שהמשבר הוא שמעניק ערך דתי גבוה יותר
להתרחשות .לכתחילה מצווה הבעש"ט לתלמידו ,ר'
זאב ,ללמוד את כוונות התקיעות .כוונות אלו ,המושתתות
על נוסחאות קבליות מדוקדקות שפיתח האר"י (ר'
יצחק לוריא) במאה השש–עשרה בצפת ,דורשות ריכוז
מקסימלי וידע בסבכי הקבלה .במקום לדרוש את כוונת
הלב הכללית ,שיטה זו יורדת לפרטי פרטים ותובעת
מחשבה ממוקדת בכל אחת מתקיעות השופר .ר' זאב
קיציס ,שעל כתפיו מוטלת אחריות כבדה כלפי התוקע
וכלפי כל ציבור המתפללים ,מתכונן למשימה ברצינות
וכותב לעצמו את הכוונות המדויקות .אבדן הנייר מצער
אותו מאד ,ובסופו של דבר הוא מסדר את התקיעות מתוך
הצער והכאב על שכחתו" ,בלי שום כוונות" .בדיעבד
מתברר ששברון הלב הוא הכוונה; המצב הנפשי הראוי
ביותר ,שפועל פעולה הרבה יותר עוצמתית משפועלת
כל כוונה מדוקדקת בפני עצמה.
סיפור זה אוחז בשני קצוות בלי להרפות אף מאחד
מהם .מצד אחד הוא מציג אידאל נורמטיבי :לימוד
כוונות התקיעות לקראת תקיעת השופר בראש השנה,
כדי לקיים את המצווה מתוך ריכוז מדויק ומדוקדק.
מצד אחר ,הוא מציג מימוש דתי–רוחני :תקיעת שופר
הבוקעת את כל שערי השמיים מתוך לב נשבר ,שהוא
עצמו הכוונה המשמעותית ביותר .לכתחילה ,צריך לבוא
עם מפתחות מתאימים; בדיעבד ,גרזן יכול "לעשות את
העבודה" הרבה יותר טוב .הפרדוקס ,והוא לב הסיפור,
הוא שאין שום אפשרות לבוא עם גרזן לכתחילה .לא
דרשֵני 2סתיו 2010עמוד 75
ייתכן גרזן לכתחילה .הגרזן הוא מצב שנולד בדיעבד,
מתוך המצוקה שאי אפשר לתכנן.
הבעש"ט לא סיפר לר' זאב את הסיפור ,שכן ר' זאב הוא
גיבור הסיפור .אך הבה ננסה לדמיין את ההתרחשות
בשנה לאחר מכן ,מתוך הנחה שהבעש"ט ביקש שוב
מר' זאב קיציס להתכונן לקראת סידור התקיעות לפניו.
האם אפשר להתכונן ברצינות הראויה בשעה שיודעים
שיש כוח ספונטני חזק יותר? האם אפשר לחזור שוב על
שבירת הלב? להמציא "גרזן" חדש? ומה אומר הסיפור
למסדרי תקיעות אחרים?
מתח זה בין דתיות ספונטנית ובין דת ממוסדת מונח
בתשתית העולם הדתי בכללו ,ומועצם ביותר בעולם
החסידי ,שבו השאיפה לדתיות אותנטית ,משמעותית
ואישית מעלה את המתח על פני השטח ומנכיחה
במכוון מצבי עימות בין היסוד הנורמטיבי שבדתיות ובין
היסוד הספונטני שבה .אחת הסיבות המרכזיות לכך
היא תפיסת האלוהות כחובקת כול ומצויה בכל ההוויה.
דמויות כמו הבעש"ט ,המגיד ממזריץ' וצדיקים חסידיים
אחרים ,לא זו בלבד שהם אחזו בתפיסה הזאת כעמדה
תאולוגית ,אלא הם אף חוו אותה באופן מלא בכל
ישותם ,כפי שהם מעידים על עצמם וכפי שתלמידיהם
מעידים עליהם .החוויה של אלוהות הנוכחת במלוא
ההוויה מציבה סימן שאלה על מבנה המערכת הדתית,
הממקמת את אלוהים כנוכח בנקודות זמן מסוימות יותר
מאשר באחרות ,במקומות מסוימים יותר מאשר באחרים
ובשפות ובמילים מסוימות יותר מאשר באחרות .חוויה זו
מגבירה את עוצמת הרעיון החז"לי "רחמנא לבא בעי"
(האל רוצה את הלב ,את הכוונה) ,המצוי במתח עם
הדקדוק הטקסי של מעשי המצוות.
הדרשן שמזכיר את שראוי לשכוח
המשל המפורסם ביותר מראשית ימי החסידות הוא
משל שסיפר הבעש"ט לפני תקיעת השופר .משל זה
חוזר על עצמו בווריאציות רבות ושונות בכתבי תלמידיו,
ומשפע המחקרים על אודותיו נראה כי גם את לבם של
החוקרים הוא משך .מריבוי הגרסאות למשל זה אפשר
לשער כי הוא לא סופר פעם אחת לפני תקיעת השופר,
אלא היה בעצמו כעין טקס ממוסד שהקדים את טקס
התקיעות .נעיין במשל וננסה להבין את תפקידו -לעורר
את הלב לפני שמיעת השופר:
דרשֵני 2סתיו 2010עמוד 76
ושמעתי ממורי זלה"ה [זכרו לחיי העולם הבא]
משל שאמר קודם תקיעת שופר שהי'[ה]
מלך א'[חד] חכם גדול ועשה באחיזת עינים
חומות ומגדלים ושערים וצוה שילכו אצלו דרך
השערי'[ם] והמגדלים וצוה לפזר בכל שער
ושער אוצרות המלך ויש שהלך עד שער א'
וחזר ויש [שהלך עד שער ב' וחזר] וכו' עד שבנו
ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך אז ראה
שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו כי הכל
היה אחיזת עינים והנמשל מובן( ...ר' יעקב יוסף
מפולנאה ,בן פורת יוסף).
ר' יעקב יוסף מפולנאה ,תלמידו של הבעש"ט ,מספר
על המשל ששמע ממורו .המשל מתאר מלך שעשה
באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים ,שהם ,כפי
שמתבאר מתוך המשל עצמו ,מכשולים בדרך אל
המלך .רק מי שיתאמץ מאוד להגיע אל המלך ויחצה
את כל המחיצות ,השערים והחומות ,יצליח במשימה.
אנשים שונים הגיעו עד שער אחד או יותר מכך ,ושבו
על עקבותיהם .בין החומות היו מפוזרים אוצרות המלך,
ויש לשער שאלו שלא השלימו את המשימה הסתפקו
באוצר שנתגלה להם מעבר לחומה ,וויתרו על התכלית
האמיתית" :שילכו אצלו" .רק יחיד הסגולה" ,בנו ידידו"
של המלך ,התאמץ והתמודד עם כל המכשולים והגיע
עד המלך ממש .בנקודה זו נגלה לעיניו "שאין שום
מחיצה מפסיק" ושלאמיתו של דבר כל החומות שעבר
בדרכו היו אחיזת עיניים.
ר' יעקב יוסף מפולנאה קובע כי "הנמשל מובן" ,אך
מתברר שהבנת הנמשל שונה מתלמיד לתלמיד ,מחוקר
לחוקר .אין צורך לומר כי המלך הוא מלכו של עולם ,וכל
המנסים להגיע אליו הם שומעי המשל ,אלה שמנסים
להתקרב לריבונו של עולם .את המבנה הזה ראינו גם
במשל הראשון :מלך רחוק ובנים–נתינים המחפשים את
קרבתו .השאלה המעניינת היא ,מה טיבן של החומות,
מה טיבם של האוצרות ,ויותר מכול :מה פשר אחיזת
העיניים? ר' יעקב יוסף עצמו מציע בהמשך דבריו ביאור
למשל על פי דברים ששמע מהבעש"ט בהזדמנויות
אחרות:
וכן כתבתי במ"א [במקום אחר] מה ששמעתי ממורי
זלה"ה כי בידיעת האדם שהשי"ת [שהשם יתברך]
מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו
ית' ,אז ,בידיעה זו ,יתפרדו כל פועלי און וכו' .א"כ [אם
כן] ,כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה
כביכול מעצמותיו ית' ,כהדין קמצא דלבושי' מיניה
וביה [כמו הקמצא שלבושו ממנו ובו] ,ובידיעה זאת
יתפרדו כל פועלי און ,שאין שום מחיצה ומסך מבדיל
בין האדם ובינו ית' בידיעה זאת (שם).
ביאור זה ל ַמשל מבטא את אחד הרעיונות הבסיסיים
והדרמטיים ביותר בחסידות הבעש"טנית ביחס
לאלוהות ולמקומה בעולם .על פי הבעש"ט ,אין מקום
פנוי מהאלוהות ("לית אתר פנוי מיניה") .יותר מכך ,אין
דבר בעולם שאינו אלוהות בתחפושת ,שכן לא ייתכן
שממשות חומרית תגביל את האלוהות ותדחוק אותה
החוצה ממנה .הקיום החומרי ,הנבדל והמפוצל של כל
העולם סביבנו ,הוא אחיזת עיניים .לפיכך ,המחיצות
והמסכים למיניהם ,וכל מה שמבדיל לכאורה בין
האדם ובין אלוהיו ,הם "פועלי אוון [=רוע]" .הידיעה
התאולוגית -שיסודה בחוויה מיסטית בעלת עוצמה -
שהאלוהות אכן ממלאת את כל העולם ,בהיותה הדבר
היחיד שקיים באמת; ידיעה זו מפרידה את פועלי האוון,
כלומר מפרקת אותם ,מנתצת את החומות הדמיוניות.
אין זה ניתוץ המפיל את החומות אל תהומות האי–קיום,
אלא ניתוץ המשיב אותן אל מהותן האמיתית שהיא
עצמות האל.
הדימוי המדרשי לכך הוא ה"קמצא" -סוג של שרץ ,אולי
חילזון ,אשר עוטה שריון הנראה כחיצוני לו ,אלא שזהו
חלק מגופו ,חלק בלתי נפרד ממהותו כולה .אף כאן
האשליה אינה עצם קיומו של הלבוש; הלבוש אכן קיים
וממשי .רק נבדלותו היא פיקציה .הרעיון המהמם הזה
הופך כל נבדלות לפיקציה ,לא רק את זו של המציאות
החומרית .גם נפרדותו של אדם מאדם ושל אדם מאלוהיו
כבר אינה כפי שאנו תופסים אותה .החוויה הבסיסית של
זהות עצמית ושל התמצאות בעולם רב גבולות מסתברת
כחוויה שקרית ,כמכסה על מהות אחדותית הנחווית רק
לרגעים ,רק על ידי יחידי סגולה.
משל זה ,כמו הסיפור הקודם ,אוחז בשני קצוות.
מצד אחד ,אי–קיומן של חומות ומחיצות ונגישותו
של המלך בכל אתר ובכל זמן הם "האמת" הנסתרת
מעיני כול .מצד אחר ,המציאות הגלויה לעין ,שהיא
למעשה אחיזת עיניים ,היא עובדת ריחוקו של המלך,
המכשולים בדרך אליו ,והמאמץ הנדרש כדי לזכות
בקרבתו .הפרדוקס הוא שרק מי שמתאמץ ומבקש
את המלך בתוך העולם השקרי ,זוכה לקרבת המלך
ומשיג את ראיית האמת ,השוללת במובן מסוים את
הדרך שהלך בה לקראתה.
מה תפקידו של משל כזה במסגרת דרשה קודם
תקיעת השופר? רוב החוקרים שעסקו במשל לא נתנו
דעתם להקשר הריטואלי שלו .משה אידל ,בספרו
,Ben: Sonship and Jewish Mysticismהתמקד
בהקשר זה ,וטען שהמשל משמש הסבר לריטואל של
תקיעת השופר .תקיעת השופר ,כותב אידל ,נתפסה
כפעולה הסוללת דרך לעליית התפילות ,באמצעות
הריסת הכוחות שמנעו את העלייה הזו (ייתכן שאלה הם
"פועלי אוון") .בעיניו המשל הוא חלק מניסיון לתאר את
חשיבות התפילה .אמירת המשל באמצע התפילה ,לפני
תקיעת השופר ,מבהירה מהי הדרך אל המלך וכיצד
נחצים השערים והחומות :באמצעות תפילה ותקיעות
שופר .עיקר התמקדותו של אידל בביאור המשל נתון
לאופן שבו הריטואל שמתקיים לאחר סיפור המשל
התקיעה והתפילה -מאיר את המשל ואת פשרו.כלומר ,התקיעות הן ההקשר שבו נאמר משל זה .אני
רוצה להציע כיוון הפוך ואולי משלים ,ולפיו המשל הוא
שמספק הקשר ופשר לתקיעות ולתפילה.
הרעיון המרכזי שהמשל מוביל הוא אחיזת העיניים
המאפיינת את התנהלות האדם בעולם .אם כך ,גם
בלעדיותה של הדרך אל המלך -אם נאמר שדרך זו
היא התפילה והשופר -היא אחיזת עיניים .שהרי המלך
מצוי לפנים מן המחיצות אך גם מעברן השני ,גם בתוכן.
כלומר ,גם באוצרות שלקחו אלה שלא הגיעו עד המלך
אפשר למצוא את המלך עצמו .אמנם רק מי שיגיע עדיו
יידע זאת ,אך הנה מספר לנו על כך הבעש"ט בדרשתו!
במובן מסוים ,משל המחיצות מתפקד כריטואל קודם
הריטואל ,אך בתפקיד של ריטואל נוגד ,או חתרני.
תפיסת האימננטיות האלוהית החובקת כול של הבעש"ט
מתבטאת במגוון אמירות משמו בהקשרים רבים ושונים,
אך יש חשיבות מהותית לרגע אמירתה .דבר אחד הוא
לומר בשיעור פילוסופיה או בדרשת הרב שהאלוהות
נוכחת בכל מקום ,שבכל דרך אפשר וראוי להגיע עדיה,
וכל המחיצות ,הגבולות והדרגות הן אחיזת עיניים -
ודבר אחר הוא לומר זאת רגע לפני קיומו של ריטואל
שכל עניינו קריאה לקרבת האל ברגע שיא ייחודי ונדיר
(תפילת שחרית של ראש השנה) ,במקום מסוים (בית
הכנסת) ,באופן מסוים (תקיעת השופר ,על כל דקדוקי
ההלכה הכרוכים בה) .אפשר לדמות את הדבר לתמונה
הבאה :בני זוג השבים אל המקום שבו הכירו לראשונה
ביום חתונתם ,לפני השקיעה .רגע לפני שהם מעניקים זו
לזה מתנות ומתחבקים ,הם מכריזים שהתחושה שהם
חשים ברגע זה ממש היא רק אחיזת עיניים ,שכן אהבה
-או שהיא ישנה תמיד או שהיא איננה.
משל הבנים ששכחו את
לשון אביהם מעצים את
המתח שבין התקיעות ובין
התפילה במתכונתה הרגילה
זו שנאמרה לפני הדרשהמשל המחיצות העשויות באחיזת עיניים משמש מצד
אחד בתפקיד נורמטיבי של עירור הלב לקראת המסע
דרך כל השערים והחומות ,אל קרבת המלך ואל
השהות במחיצתו; מסע שלתקיעת השופר יש בו חלק
משמעותי .אך מצד אחר ,לדעתי ,הוא חותר תחת הרגע
הייחודי והמקודש של תקיעת השופר -כלומר ,חותר
תחת המערך ההייררכי של הזמן הדתי המחולק לרגעי
חולין ולרגעי קדושה ,ובכלל זה מערער על עצם המעמד
המקודש של תקיעת השופר כרגע שיא .המשל המקדים
את הריטואל מתפקד כריטואל בפני עצמו ,שתפקידו -
בין השאר -להגביר את המודעות למוגבלותו של רגע
השיא הזה ,לעובדה שכל המערך של שיא ושפל בתוך
מסגרת נורמטיבית הוא אחיזת עיניים .דומה כי אין רגע
פחות מתאים לאמירות תאולוגיות שכאלה מהרגע שבו
מומלך מלכו של עולם בטקס אנושי המדמה אירוע
ממשי הדומה להכתרת מלך אנושי.
במובן מסוים מהלך זה דומה להתרחשות שבסיפור
הקודם .שם יש מפתחות לשערי ההיכלות בדרך אל
המלך ,וכאן יש מחיצות ,חומות ומגדלים בדרך אל המלך;
שם כוונות התפילה ,שהן המפתחות המדויקים הפותחים
את הדרך אל המלך ,מומרות בגרזן ,השובר באבחה
אחת את כל מה שמפריד בין המלך ובין בניו ,וכאן
מתברר במבט אחד כי כל המחיצות והחומות המפרידות
הן אחיזת עיניים .אך אם בסיפור הקודם מגיע ר' זאב
קיציס להבנה בנוגע לפעולת הלב השבור לאחר מעשה,
כאן מתאר הבעש"ט את המהלך כולו בשעת הדרשה
מעוררת הלב קודם התקיעות .בכך הבעש"ט מביא
לשיא חדש את המתח שבין המבנה הדתי הנורמטיבי
והממוסד ובין היסוד הדתי העמוק המתנגד להתמסדות
הרגש וכמה לאינסופי.
דרשֵני 2סתיו 2010עמוד 77
© Copyright 2024