ברלין ,אוקטובר | 2015חשוון ה'תשע"ו | גיליון 19 )!(Deutsch? Bitte umdrehen אורחות ואורחי פסטיבל ,IDקוראות וקוראי מגזין שפיץ יקרים! שפיץ ״מי שלא מאמין בנסים הוא לא מציאותי״, אמר פעם דוד בן-גוריון .לנוכח ההיסטוריה שלנו ,העובדה שאנחנו מציינים השנה את יובל החמישים ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה ,באמת גובלת בנס. ברלין ,אוקטובר | 2015חשוון ה'תשע"ו | גיליון 19 מה שהתחיל לפני חמישים שנה בהתקרבות זהירה ,נהפך לקשר אינטנסיבי, במיוחד בתחום התרבות .קשרי התרבות הישראליים-גרמניים הם עמוד השדרה של היחסים בין שתי המדינות .גם האמניות והאמנים הישראלים הרבים החיים ופועלים בגרמניה מחזקים ומבססים את היחסים המיוחדים והטעונים לא פעם שבין ישראל לגרמניה. בייחוד כאן ,בברלין ,תורמות גם ההתמודדות עם העבר וגם החברה הפתוחה ,המאפשרת לאמניות ולאמנים מרחבי העולם להתפתח מבחינה תרבותית ,לחיים בצוותא של גרמנים וישראלים .מרבגוניותם ומאיכותם של כוחות היצירה הללו יוצאים נשכרים הן חיי התרבות בגרמניה והן יחסי ישראל-גרמניה. קוראות וקוראים יקרים, חלק מקוראי שפיץ אולי הבחין בכך שבתקופה האחרונה ניסינו לצמצם את מינוני העיסוק הרפלקסיבי בעצמנו ,כלומר ב"ישראלים בברלין" ,ולהרחיב את הטיפול בנושאים אחרים" ,כלליים" יותר אם תרצו. שהרי עם כל הכבוד לחפירות הפנימיות ,יש עוד כמה דברים שקורים מסביב ,שהם ,איך לומר ,לא פחות חשובים. ויחד עם זאת ,כשעלה הרעיון להוציא גיליון דו-לשוני מיוחד לכבוד פסטיבל ,ID שמוקדש כולו לאמנים וליוצרים ישראלים בברלין ובגרמניה ,כמובן שלא יכולנו לסרב. מיומו הראשון של שפיץ נשאלנו שוב ושוב" :מתי נוכל לקרוא את המגזין גם בגרמנית?" ,כך שראינו בפסטיבל הזדמנות נהדרת לפתוח גם לקוראי הגרמנית חלון לתוך השיח הפנימי שלנו ,לנסות לאפשר התבוננות רעננה במידת האפשר על הנושא שממשיך להעסיק הן את המדיה בישראל והן את המדיה בגרמניה הרבה מעבר למה שניתן היה להעריך. יש כאלה שסבורים שתאריך התפוגה של העיסוק בנו הוא סיום שנת החגיגות לציון יובל לכינון יחסי ישראל-גרמניה, ויש הטוענים שהסוף עוד רחוק .מבחינת שפיץ ,בכל אופן ,מדובר בגיליון שהוא מעין סיכום ביניים .השאלה שעומדת בבסיסו היא האם מתהווה בברלין תרבות ישראלית-ברלינאית חדשה .תשובות אפשריות (וגם לא מעט שאלות חדשות), אספנו ממשתתפי הפסטיבל בתחומים השונים המיוצגים בו .מטבע הדברים מדובר בתמונה חלקית ביותר ,יש שיאמרו אף מּוטה ,שאינה מתיימרת לייצג את כלל הישראלים בברלין ,או אפילו את עורכת :טל אלון עיצוב :מיכל בלום הפקה וכתיבה: לירון מילשטיין ,רוני שני איורים :אדר אביעם כלל הפעילים בתחומי התרבות והאמנות מביניהם .יתרה מזאת :חשוב לציין שבניגוד למה שעשוי להשתמע מקריאת הגיליון שלפניכם ,ישראלים רבים בברלין אינם עסוקים כלל בשאלות של זהות ,שייכות ותרבות -ופשוט חיים את חייהם ככל מהגר אחר בברלין .ושגם אלה מבינינו שכן עסוקים בנושאים הללו ,לפעמים עד צוואר, עושים זאת על פי רוב בעודם מודעים לכך שהעולם ,ברלין ,ואפילו נויקלן -לא סובבים סביב "ישראלים בברלין". בכל זאת אנחנו מקווים שהצלחנו לרכז כמה מחשבות מעניינות וזרעי רעיונות, שאולי יאפשרו איזושהי זווית חדשה למי מכם -בין אם אתם קוראים אותנו בעברית או בגרמנית .אגב ,כל הטקסטים בגיליון, למעט ברכת שרת התרבות והתקשורת, תורגמו מעברית לגרמנית .למי מכם שאינו מודע לכך -טקסט שמתורגם מעברית לגרמנית גדל כמעט פי שניים -עובדה שדרשה מאיתנו מציאת פתרונות גרפיים. אולם מעבר להיבטים הטכניים אפשר אולי לבחור לראות כאן גם איזשהו יסוד מטפורי: עברית נכתבת ללא תנועות ,כך שהקורא מצופה במידה מסוימת לאלתר כדי להבין את הכתוב .בגרמנית ,לעומת זאת ,כל צליל מקבל ביטוי גרפי ברור ,והניסוחים מתארכים לעתים על מנת לא להשאיר מקום לספק. לפני סיום אני רוצה להודות לאוהד בן-ארי ולקתרינה פורסטר על ההזדמנות שהניחו בפניי ועל שיתוף הפעולה הפורה ,ולאחל לכולכם הנאה מהפסטיבל וכמובן גם מקריאת הגיליון. טל אלון תרגום :יאן אייקה דונקהאזה הגהה (עברית) :אריאל מואטי פרסום :רוני רוזנמן הוצאה לאור Tal Alon, Spitz Magazin Liegnitzer Str. 19, 10999 Berlin [email protected] www.spitzmag.de אל ההתפתחות הנפלאה הזאת מצטרף כעת פסטיבל ,ID אשר ייפתח ב 16-באוקטובר ב Radialsystem-בברלין. הפסטיבל יציג אמניות ואמנים ישראלים החיים בגרמניה ופועלים במגוון רחב של תחומים .אני שמחה שמתאפשר למשרד שלי לתמוך כלכלית בפסטיבל השנה ובשנה הבאה, ולתרום כך לחיזוק ההבנה התרבותית ההדדית .אירועי התרבות והדיונים שיתקיימו במהלך הפסטיבל יעלו שאלות בנוגע לזהות אישית במסגרת יחסי ישראל-גרמניה ויהרהרו בפרספקטיבות לעתיד .אני מודה מכל הלב בראש ובראשונה ליוזם ולמנהל האמנותי של הפסטיבל ,אוהד בן-ארי :ללא התגייסותו המוצלחת לא היה הפסטיבל יוצא לפועל. אני מאחלת לכל באי הפסטיבל חוויות תרבותיות בלתי נשכחות! פרופ׳ מוניקה גיטרס חברת הפרלמנט הגרמני ,שרת התרבות והתקשורת תרגם :גדי גולדברג ״מה ,באמת? הילד שלך ידבר גרמנית?״ את השאלה שבכותרת עדיין שומעים לעתים ישראלים שבחרו לגדל את ילדיהם בגרמניה .לי באופן אישי מעולם לא היתה בעיה עם גרמניה או עם גרמנית .נחשפתי לשפה כבר כילד -לא מהבית ,אלא דרך המוזיקה :אופרות של שטראוס ,שירים של שוברט והרקויאם הגרמני של ברהמס ,כמובן .כשמלאו לי 16 הגעתי לפרנקפורט ללמוד מוזיקה .גרמניה של אז היתה מאוד שונה מגרמניה של היום .את קומץ הישראלים שחי אז בפרנקפורט הכרתי כמעט במלואו. אני זוכר אותם היטב :השליח הדתי ,בעל העסק למכוניות, הזוג הצעיר שלא הבנתי מה חיפש שם ,ועוד שניים-שלושה סטודנטים שלמדו איתי מוזיקה .זהו .קהילה ישראלית? גורנישט .עברית ברחוב? הצחקתם אותי. דפוס Digital Media Produktion, Berlin Prinzessinnenstraße 26 10969 Berlin להזמנת מודעות | [email protected] :לקבלת המגזין עד הבית (בברלין)[email protected] : כשסיימתי את הלימודים עזבתי את גרמניה .שנים עברו עד שקונצרט החזיר אותי אליה ,הפעם לברלין .אז כבר הבנתי שאני רוצה לחזור .נדהם מהעושר התרבותי ומהמגוון האנושי -כל כך הרבה אנשים מרקעים שונים ומתרבויות שונות ,וכולם חיים זה לצד זה ,בשלום ובאחווה -הרי זה בדיוק מה שחיפשתי! וכמה מוזיקאים ישראלים! נדמה שכולם החליטו לעבור לפה .התחלתי להשתעשע ברעיון ,שתיאורטית הייתי יכול להרכיב תזמורת סימפונית מעולה מכל הנגנים הנפלאים שגרים בגרמניה .לא עברו הרבה מים בשפרה והרעיון להקים תזמורת התגלגל לו, קונצרט בודד הפך לסדרת אירועים ,ומתחום המוזיקה גלשנו גם לשאר תחומי האמנויות .כך נולד פסטיבל .ID כיום ישנם יותר מהגרים בעולם מאשר אי פעם בהיסטוריה האנושית .את רשימת המדינות בעלות מספר המהגרים הגדול ביותר מובילות ארה״ב ורוסיה ,ומיד אחריהן: גרמניה .למרות שישראלים בגרמניה רחוקים מאוד מלהוות את קבוצת הזרים הגדולה ביותר ,או אפילו את קהילת הישראלים הגדולה בתפוצות ,מספרם עדיין מפתיע בהתחשב בהיסטוריה המשותפת של שני העמים. המשרד הגרמני לסטטיסטיקה משייך אותנו לקבוצת ה״צעירים ומשכילים ,שרואים עתיד טוב יותר עבורם בגרמניה מאשר בארץ מוצאם״ .הרבה אנשים יצירתיים -הייטקיסטים, יזמי נדל״ן ,אמנים .טיסות לואו-קוסט מרובות ,תקשורת וטכנולוגיה גורמות לנו להרגיש קרוב .אנחנו חיים בדור אחר ובזמן אחר ,לא רוצים ולא צריכים לשכוח מי אנחנו ומאין באנו. זן חדש של ציונות נוצר כאן .רבים מהרעיונות הציוניים הרי נולדו כאן ,בגרמניה .למרבה הצער ,החברה הישראלית בציון הולכת ומאבדת את האידאות היפות שעליהן הוקמה ,ואת מקומן תופסים יותר ויותר גילויים חדשים של קיצוניות, לאומנות ,גזענות ,אלימות ושחיתות. יחד עם זאת ,ישראל היא עדיין מקום יצרני במיוחד .בין השאר היא מייצרת המון אמנים .אולם אמנים זקוקים לתמיכה כדי להתקיים וליצור ,ובעוד שהתמיכה הציבורית באמנות ובתרבות בישראל נמצאת בדעיכה מתמדת -בגרמניה ניתן למצוא את אחת ממערכות התמיכה המשמעותיות בעולם. זו שמאפשרת בין השאר גם לקיים את הפסטיבל שלנו. מדהים לראות כמה השתנה העולם בחמישים השנים מאז שכוננו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה .במבט על ההיסטוריה ועל ההתקדמות העצומה ביחסים בין שתי המדינות ,לא נותר לי אלא לאחל שהתפתחות דומה תוכל להתרחש אי פעם גם בין הישראלים לפלסטינים .בינתיים, כמה מאיתנו מעדיפים להיות פה. אוהד בן-ארי המייסד והמנהל האמנותי של פסטיבל IDברלין קברט פילוסופי "אנחנו בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר" האם גרמניה באמת רוצה אותנו ,הישראלים ,או שאנחנו פשוט הדבר הכי קרוב שבנמצא ל"מה שהיה פעם ,בימים הטובים"? והאם אנחנו רוצים את "גרמניה", או דווקא את "ברלין" כ"לא-גרמניה"? אלעד לפידות ועפרי אילני מניחים את היסודות לדיון על האפשרות של תרבות ישראלית-ברלינאית חדשה עפרי :בכל מקום מדברים על "תופעת הישראלים בברלין" .זה בא בגלים ,והגל הגדול האחרון היה "מחאת המילקי" לפני כשנה .כשלעצמה ,זאת היתה תופעה מעניינת -הגרמנים ,שבעצמם מאוד אוהבים לעסוק בשאלה "איך אנחנו נראים" ,הופתעו לגלות שיש לגרמניה הגדרה חדשה :אומת ה .Billigpudding -על זה הם מעולם לא חשבו .בכל מקרה" ,מחאת המילקי" ודומותיה מיסגרו את המעבר של ישראלים לברלין בהקשר הכי ארצי ,הכי חומרי שיש. זה לא רע -סיבות חומריות הן לפחות אחד הגורמים החשובים שמניעים את ההיסטוריה ,ואולי הגורם העיקרי .זה מוכיח שבסופו של דבר החיים המיידיים חשובים יותר מהזיכרון ,ההיסטוריה ,המיתוסים. כשחוקרים או עיתונאים גרמנים שואלים אותי (וזה קורה לי מדי פעם) מה היחס של הישראלים בברלין "לעברה של גרמניה", אני עונה להם בדרך כלל :אני לא יודע .חלק מתייחסים אליו כך ,וחלק מתייחסים אחרת, אבל בסופו של דבר אנשים רוצים לחיות ברווחה ולהרגיש שיש להם עתיד .ולכן אנשים עוזבים את ישראל ועוברים לברלין. יחד עם זאת ,לא צריך גם להתפתות מדי לתיאור של "הגירת המילקי" .יש כמובן תנאים מסוימים שבזכותם אנחנו פה .אם גרמניה לא היתה מעוניינת שישראלים יבואו לגרמניה ויישארו בה ,זה כנראה לא היה קורה ,לפחות לא בהיקפים האלה .ומכאן עולה השאלה :למה גרמניה רוצה אותנו? לכאורה התשובה ברורה :העובדה שישראלים אוהבים את גרמניה מאשרת לגרמנים שהם השתנו ,שהם כבר "גרמניה אחרת" וכו' .אבל נראה לי שזה לא כל האם אנחנו הישראלים באמת מסוגלים לקחת את התפקיד הזה ,של ממלאי המקום של מנדלסון, איינשטיין ורוזנצווייג? אני חושש שלא הסיפור .מכמה בחינות ,הגרמנים רוצים לחזור להיות כמו בעבר ,לשוב למצב שלפני קטסטרופות המאה העשרים .הנה, הם משחזרים את הBerliner Schloss- באונטר דן לינדן .אמנם לא משחזרים את הטירה במלואה ,אבל כן את החזית ,כך שהיא תיראה "כמו שזה היה". וכשהם מנסים להחזיר עטרה ליושנה ,הם מתמודדים עם החסך של היהודים הגרמנים. עד שהיהודים הגרמנים לא יחזרו ,גרמניה לא תוכל להיות באמת "כמו בימים הטובים". אז מנסים להצמיח איכשהו יהודים חדשים. חוקר גרמני שאני מכיר הגדיר את זה בתור - reforestrationייעור מחדש .כמו שיקום של יער שנשרף .והגרמנים מבינים ביערנות. רק מה -אי אפשר להחזיר את היהודים הגרמנים .הם אינם .הם כמו מין של עץ שכמעט נכחד בשריפה .אז מה עושים? מביאים עצים דומים ,קרובים .מביאים קצת יהודים פולנים ,קצת יהודים רוסים, ובסוף גם ישראלים .העיקר שאפשר יהיה לצלם בית כנסת ולהגיד" :יש חיים יהודיים בגרמניה" .העיקר שזה ייראה "כמו שזה היה". אבל האם אנחנו הישראלים באמת מסוגלים לקחת את התפקיד הזה ,של ממלאי המקום של מנדלסון ,איינשטיין ורוזנצווייג? אני חושש שלא .אני עומד מול המראה ואומר לעצמי :לא ,אני לא נראה כמו ולטר רתנאו* .נכשלתי במשימה הזאת .ונדמה לי שבאיזה מקום ,הגרמנים גם יודעים את זה, ואולי קצת רוצים שניכשל. אלעד :אתה מצביע נכון על המעמד העדין של הנסיבות החומריות בתוך התהליך ההיסטורי .החומר הוא מרכזי ,אבל יש גם מה שאתה קורא לו "תנאים" של רצון ,או של חיבה ,כלומר רשת של דימויים ,רצונות ותובנות שבכלל מאפשרים את האינטרקציה בין ישראלים לגרמניה ,ואף מעצבים אותה. אתה אומר "גרמניה רוצה אותנו" ,ואני הייתי משלים " -ואנחנו רוצים את גרמניה" .וכבר בשלב הראשוני הזה צריך אולי להיות יותר זהירים ולחשוב למה בעצם התופעה לא נתפשת כ"ישראלים בגרמניה" ,אלא כ"ישראלים בברלין" .לא שאין ישראלים גם במקומות אחרים ,אבל יש כאן משמעות מרכזית מאוד ל"ברלין" .כלומר ,אנחנו לא בדיוק רוצים את גרמניה ,אלא את ברלין. למעשה ,אולי זה אפילו אחד המאפיינים החשובים של "ברלין" ,כלומר בעצם "ברלין" כ"לא-גרמניה" .זה לא שהפכנו לגרמנים, אפילו אם קיבלנו דרכון .ולכן אנחנו עוד "ישראלים" ,ואולי "ברלין" זה מה שבכלל מאפשר לנו להיות בדיוק את זה ,לשחק איזה חלום או פנטזיה של "ישראליּות" באופן שלא מתאפשר בישראל הממשית עצמה .ואת אותו הרהור אפשר לגלגל גם על הגרמנים, שאולי גם לא בדיוק רוצים "יהודים בברלין", אלא "ישראלים בברלין" .ושוב ,בהקבלה, אולי מבחינתם "ישראלים" זה בעצם "לא- יהודים" ,כלומר לא סתם אנשים שאין להם שום קשר ליהדות ,נגיד מהגרים מווייטנאם, אלא דווקא יהודים שמסכימים מרצונם להפוך להיות משהו אחר ,עוד לא בדיוק ברור מה ,אבל שונה מאוד מהדמות ההיסטורית והזרה של היהודי האירופאי ,משהו שאפילו מנוגד ומתנגד ליהודי ההיסטורי ,ולדמות החדשה הזו -שאותה יותר קל לאהוב - קוראים "ישראלים". עפרי :אני מסכים איתך שברלין מאפשרת להיות שוב "ישראלים" .וזאת אחרי שאפילו נשיא מדינת ישראל אמר שבעצם אין יותר דבר כזה "ישראלים" במובן המקובל ,כלומר אנשים שבאיזושהי צורה שייכים למה שנהוג היה לכנות "תרבות ישראלית" .כי בקרוב יהיו שליש חרדים ,שליש פלסטינים ושליש "ציֹונים" ,וגם הקבוצה הזאת מחולקת למעשה לא ברור ממה בדיוק "הישראלים בברלין" מתרחקים :מהפרויקט הציוני או בדיוק להיפך - מהניסיון הכושל להגשים את הפרויקט הזה ,כלומר מתוך שאיפה בעצם להגשמה טהורה יותר שלו להרבה תתי-קבוצות (חופפות בחלקן) - אשכנזים ,מזרחים ,חילונים ,דתיים-לאומיים, מתנחלים ,יוצאי חבר העמים ,יוצאי אתיופיה וכו' .על הרקע הזה ייתכן שברלין תהיה בזמן מסוים המקום העיקרי שעוד יש בו בכלל "תרבות ישראלית" במובנה כתרבות חילונית. לכן אני חושב שיש ערך לפעילויות בעברית (כמו הרצאות "הגימנסיה" שאני משתתף בארגונן" ,שפיץ" ,הספרייה העברית ועוד) - לא רק כדי לשרת את הצרכים של הקהילה, אלא בתור מקלט לתרבות מסוימת .אולי זה סמלי שבפרידריכסהיין נפתח בחודש שעבר מקום שנקרא "קפה תמר" ,אחרי ש"קפה תמר" המפורסם ברחוב שינקין סגר את אלעד :כאן אתה נוגע בפרדוקס אולי הכי גדול בכל התופעה הזו -ישראלים שעזבו את ישראל לטובת ברלין הם כביכול אלה שהלכו הכי רחוק מישראל ,מהפרויקט של ישראל ,כלומר לא סתם למקום אחר ,אלא בדיוק למקום שאי-האפשרות לחיות בו היתה הסמל הגדול לאידיאולוגיה של אלון לוין Beautiful Things 3 2013 אמיר פתאל Screen 2011 אלונה הרפז Crown 2012 שעריו והמנהלת המיתולוגית שלו שרה שטרן הלכה לעולמה. עם זאת ,לא צריך כמובן לעשות אידיאליזציה לדברים .אפשר לומר שהתרבות הישראלית בברלין היא אשכנזית מאוד וחילונית מאוד. מבחינה זו יש בה משהו אחוס"לי (ראשי תיבות שטבע פרופ' ברוך קימרלינג לציון האליטות הוותיקות בישראל :אשכנזים- חילונים-סוציאליסטים-לאומיים) ,ואולי אנכרוניסטי .מבחינות מסוימות" ,תופעת ברלין" היא תנועת ההתעוררות האשכנזית האחרונה (בינתיים) .מה ההסבר לזה? ברור שהייצוג הגבוה של אשכנזים בקרב הישראלים בברלין קשור למאפיינים הסוציו-אקונומיים של הישראלים כאן ,וגם לשיעור הגדול שיש למחזיקי דרכון אירופי. אבל גם המבט הגרמני מכונן את האשכנזיּות הזאת .בסופו של דבר ,הגרמנים רוצים לדבר בעיקר עם יהודים-אשכנזים ,עם אלה שיש להם חשבון איתם .כלפי האחרים -מזרחים, ערבים -הם לא מרגישים שצריך להיות להם איזשהו יחס ,כי אין להם יחסי קורבן- מקרבן איתם .באותה מידה ,גם המהגרים בגרמניה -במיוחד הטורקים -מצופים למעשה לא להביע דעה בעניין יהודים או ישראלים ,כי "הם לא קשורים לסיפור" .זה לא מונע כמובן להאשים בסוף דווקא אותם באנטישמיות. אופיר דור Carriage 2013 עבודות מתוך התערוכה " "Roundaboutשל גלריה ,Circle1שתוצג במהלך הפסטיבל (פרטים נוספים בהמשך) קברט פילוסופי "אנחנו בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר" מדינת היהודים (ומתוקף כך כלל לא נתפסה כאידיאולוגיה ,אלא כהכרח לוגי של המציאות) .ובוודאי זו גם הסיבה שהפנומן "ישראלים בברלין" מעורר כל כך הרבה עניין וגם חשש בתוך החברה הישראלית .לכן אפילו שטות כמו מילקי ישר נתפשת כאיזו תנועת מחאה .ההתייחסות לתופעה היא כאל התחלה של סכנה קיומית ,של שלילת עצם ההצדקה לקיום המדינה .הפרדוקס הוא ,שדווקא אצל אותם "גורמי סיכון", הישראלים בברלין ,אפשר באמת לזהות איזו תנועת טיהור וזיקוק של "ישראליּות" צרופה -אפשר כמעט לומר בתנאי מעבדה. אתה צודק שאפשר לזהות כאן מבחינה סוציולוגית בדיוק את האלמנטים המכוננים של התנועה היהודית-לאומית המקורית, אותן "אליטות ותיקות" .ובעצם לא ברור ממה בדיוק "הישראלים בברלין" מתרחקים: האם באמת מפרויקט ישראל ,הפרויקט הציוני של הקמת מדינת לאום יהודית, או שמא בדיוק להיפך -מהניסיון הכושל להגשים את הפרויקט הזה ,כלומר מתוך שאיפה בעצם להגשמה טהורה יותר שלו. ופה אני נע הרבה פעמים באי-נוחות, כאשר אני חש בהרבה "מפעלי תרבות" של "ישראלים בברלין" יסודות הקשורים למפעל הלאומי ,כמו למשל העבריּות ,או עיסוק במושגי ה"תרבות" וה"זהות" .זה כמובן נוגע בהתמודדויות מאוד אישיות ,שיש לי גם עם עצמי ,למשל עם התרגומים העבריים שאני עושה לפילוסופיה הגרמנית .ולכן אני מרשה לעצמי לעורר את השאלה גם ביחס ל"גימנסיה" או עיתון שפיץ עצמו :בה בעת שאני משתתף ונוטל חלק ,אני תוהה באיזו מידה יש כאן איזו חזרה לתנועת ההשכלה, או בעצם יותר נכון מעין ציונות רוחנית אחד-העמית .ואני לא יכול שלא לחשוב על ההיסטוריה שחוזרת על עצמה לפי מרקס פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה .למה פארסה? כי נוכח הטרגדיה, בפעם השנייה שחוזרים על אותו הדבר ,כבר אי אפשר להתכוון לזה ברצינות. עפרי :בשונה ממך ,אני לא נבהל כל כך מלאומיּות תרבותית .מבחינה מסוימת יש אכן דמיון מעניין בין המצב העכשווי לבין לעתים יש תחושה שישראלים בברלין מפצים על אסקפיזם וא-פוליטיות על ידי היפר-פוליטיזציה - מרחוק -ביחס למצב בישראל .בפועל זו דרך לחיות כאן בלי להיות כאן המצב של יהודים ציונים בגרמניה לפני השואה .חלק מהיהודים הגרמנים ניסו לאמץ תרבות עברית ,אף שרובם התכוונו להישאר בגרמניה .כלומר ,הציונות שלהם היתה בעיקרו של דבר פרויקט תרבותי שמתקיים באירופה ,אף על פי שפלשתינה היוותה בשבילו מעין מחוז חפץ .עכשיו יש בגרמניה יהודים שעוצבו על-ידי הציונות, שהתרבות ואורח החיים שלהם הם תוצר של ליאור וילנצ'יק Sukkah 2015 הציונות ,אבל הם חיים בגרמניה .כך שיותר מאשר היסטוריה שחוזרת על עצמה יש כאן אולי מעין תמונת ראי ,או לחילופין – תנועה לאחור rewind ,שעושים לסרט או לשיר: הציונות שצמחה באירופה חוזרת בהדרגה לאירופה .ברור שיש עם זה הרבה בעיות, ומיותר לציין שבאמצע בין שתי הנקודות ההיסטוריות יש חורבן והשמדה .ועם זאת, אולי זאת דרך מלהיבה יותר לתאר את המצב מאשר האפשרויות האחרות. חלק מהקסם של "תופעת הישראלים בברלין" הוא הדינמיּות והנזילּות שלה. במובן הזה ,היא גילום אולטימטיבי של עידן הגלובליזציה ,ההגירה והזהויות המפוצלות. מדובר על אנשים בכל מיני דרגות של שייכות -החל ממבקרים לכמה שבועות וכלה באזרחים גרמנים שהעבירו את חייהם לכאן באופן מלא .בסופו של דבר ,יותר מאשר ישראלים-גרמנים ,אלה אנשים שהם כבר לא לגמרי ישראלים ועדיין לא גרמנים ,וכנראה שאף פעם גם לא יהיו .אני מכיר כמה צעירים ישראלים עם אזרחות גרמנית שמקבלים תמיכה מהג'וב סנטר .הפקידים שם נוזפים בהם ,מנסים לקרוא אותם לסדר" :אתה צריך ללמוד ,לעבוד ,להיות אזרח טוב .אתה הרי אזרח גרמני" .הפקיד מתייחס לגרמניּות שלהם יותר ברצינות מהם ,כי הם לא באמת כפופים להיגיון המדינה הגרמני .הם אמנם אזרחים ,אבל לא גרמנים .וזה חיובי ,בסופו של דבר .יש בגרמניה מספיק אזרחים טובים. אני לא מתלהב מאותם ישראלים שמאמצים תוך שנתיים מנטליּות של גרמני זעיר-בורגני שדוגל בחוק וסדר ומגלה חשדנות כלפי זרים. אלעד :צריך להבדיל בין ביקורת לפסימיּות. אסף אבוטבול Arm Chair 2015 גם אני מחפש ביסודו של דבר את האור בסיטואציה ,אבל נדמה לי שיש כאן הרבה אמביוולנטיות ,ולכן אני מנסה לברר מה מהותה המדויקת של התנועה הזו ,והאם היא באמת יוצאת מחושך לאור .הלא יש הרבה ישראלים שבסופו של דבר באמת באו בשביל המילקי ,או בשביל נדל"ן ,ולא רואים שום בעיה פוליטית בישראל .היה אפילו ישראלי שהזדהה עם תנועת פגידה. ומי שכן רוצה להתרחק מחושך פוליטי, אז מאיזו פוליטיקה בדיוק ,ועד כמה היא בעצם לא פוליטיקה אירופית ,של הגרמניּות הזעיר-בורגנית ושונאת הזרים כמו שאמרת. את החשיכה הזאת קשה לי שלא לזהות עם התנועה הלאומית ,ולכן קשה לי לראות את שחזור הציונות -אפילו "תרבותית" - כמקור אור. ואם כבר לקחתי על עצמי את תפקיד משבית השמחה -אז יש לי ספקות גם לגבי קסם הדינמיּות הנזילה של עידן הגלובליזציה. יש כאן הרבה מן האשליה ,כמו שמראה תופעת הפליטים ומבקשי המקלט הצובאים על אירופה המתבצרת בתוך עצמה. והאשליה הזו מזינה גם סוג של אסקפיזם וא-פוליטיות ,כלומר ניתוק וניכור מהעולם ומהקהילה המקומיים ,שבהם בסופו של דבר החיים מתנהלים בפועל .ואם מישהו מבקש לחיות מכספי המדינה הגרמנית ,האם הוא לא ממילא מכפיף את עצמו להיגיון המדינה הגרמני? זה לא אומר שהוא צריך לומר אמן על הפוליטיקה הגרמנית כפי שהיא ,ממש לא; אבל זה כן אומר שהוא הפך להיות גורם פעיל בתוכה ,ולכן יש לו אחריות בה .להתנער מהאחריות הזו בשם היותך "ישראלי" נראה לי מאוד בעייתי .לעיתים יש תחושה שהדה-פוליטיזציה בשדה הברלינאי ,הגרמני והאירופי מוסווית על ידי היפר-פוליטיזציה מרחוק -ביחס למצב בישראל .כביכולאני ממלא את חובתי בחברה על ידי היותי ביקורתי מאוד כלפי ישראל ,בעוד שבפועל זו דרך לחיות כאן בלי להיות כאן. אז איפה בכל זאת האור? אתה הצבעת על כיוון מעניין -יחסי הראי בין היציאה מגרמניה/אירופה לבין החזרה לגרמניה/ מדי פעם צריך להזכיר לעצמך :ברלין לא אוהבת אותי בגלל שאני מוכשר, או חכם ,או שיש לי אנגלית טובה או אפילו תחת יפה .היא אוהבת אותי בגלל אברהם אבינו והיינריך הימלר אירופה .מה בדיוק קרה בשנות ה"מעבר" בישראל? האם אפשר להצביע כאן על איזה רגע של שחרור ,החלמה ,צמיחה או אפילו -גאולה? ועל איזו גאולה בדיוק מדובר? אם זו גאולה מרעיון הלאום דרך מכבש הלאום ,אז פירושה הוא או השלת ה"ישראליּות" לגמרי -אם לא בדור הראשון אז בדור הבא ,של הילדים; או בשינוי יסודי במשמעות המושג "ישראל". עפרי :בסופו של דבר ,אי אפשר לברוח מעצמך ומהמקום שלך בעולם .האופן שבו גרמניה תופשת אותנו מותנה לחלוטין על ידי "העבר" .ואני לא מתכוון רק לשואה, אלא להיסטוריה הארוכה של היחסים עלמה אלורו ללא כותרת 2013 בין "גרמניה" ל"ישראל" -לא רק מדינת ישראל אלא עם ישראל .זה אולי טריוויאלי, אבל לפעמים צריך להזכיר לעצמך את זה: ברלין לא אוהבת אותי בגלל שאני מוכשר, או שאני חכם ,או שיש לי אנגלית טובה או אפילו תחת יפה .היא אוהבת אותי בגלל אברהם אבינו והיינריך הימלר .אתה בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר .רק בגללם כל הדבר הזה קורה .אפשר לחיות כאילו שכל זה לא קיים ,אבל נדמה לי שזה דורש הרבה מאמץ של הכחשה. אלעד :אבל באותה המידה "האחר" - במקרה הזה "גרמניה" -הוא גם רק פנטזיה שלי .ובמידה עוד יותר גדולה ,גם אני וגם האחר מתפקדים בתוך פנטזיה שהיא לא רק שלנו ,אלא גם עומדת בפני עצמה .ולזה אפשר לקרוא היסטוריה ,או כמו שאתה אומר "עבר" ,עם מרכאות. והמרכאות חשובות ,כי זה בעצם לא עבר אלא הבסיס לסיפור שמתרחש עכשיו. ובמידה רבה ה"עבר" הזה נכתב מתוך הסיפור של ההווה .ובהווה אפשר לכתוב כמה סיפורים שונים ,עם קריאות שונות של ה"עבר" ,ובהן פנטזיות אפשריות שונות של מה זה בדיוק "גרמניה" ומה זה בדיוק "ישראל" .יש כאן ברירה .ואולי זו בדיוק ההחלטה היסודית עכשיו. * שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה. ד"ר אלעד לפידות וד"ר עפרי אילני מארגנים ומנחים את אירועי "הקברט הפילוסופי" בפסטיבל .IDלפידות הוא מתרגם ומרצה לפילוסופיה ולתלמוד בברלין .אילני הוא היסטוריון החוקר את יחסה של התרבות הגרמנית לתנ"ך ולעם ישראל. מיה גורביץ Letter No. 2 2015 עבודות מתוך התערוכה "פופ אפ ירושה" של ה"דיאספורס" ,שתוצג במהלך הפסטיבל (פרטים נוספים בהמשך) מוזיקה "כמו לעבור מדירה של 40מ״ר לדירה של 160מ״ר" למה החליטו לעזוב את ישראל למרות ההצלחה? ומה היתרון המובנה של מוזיקאים קלאסיים זרים בגרמניה על פני אמנים-מהגרים אחרים? שיחה עם הזוג הקלאסי אלמה שדה ועמיחי גרוס עמיחי גרוס ,בן ,36חי בברלין שש שנים ויולן ראשי בפילהרמונית של ברלין ואורח בתזמורת פסטיבל ID זה כנראה לא מקרי שמוזיקאים קלאסיים מהווים נתח משמעותי מקהילת האמנים הישראלים בברלין ובגרמניה .לא זו בלבד שהאמנות שלהם אינה דורשת הסתגלות והתאמה לשפה חדשה (מה שנכון גם לגבי מחול ואמנות פלסטית) ,אלא שבמידה רבה הם כבר מביאים את התרבות הגרמנית איתם מהבית .״המוזיקה הקלאסית כל כך חשובה כאן ,כך שכשאנחנו מנגנים ושרים אותה אנחנו כבר חלק מהתרבות הגרמנית" ,אומרת אלמה שדה .את חלק הארי משש שנותיה בגרמניה העבירה דווקא בדיסלדורף ,שם שרה בבית האופרה העירוני .אבל בעקבות הזוגיות עם עמיחי גרוס ,הוויולן הראשי של הפילהרמונית של ברלין ,והצעה קוסמת מהKomische- ,Operעברה לברלין. ״לא ראיתי את עצמי חיה בדיסלדורף כל החיים ,למרות שהיא היתה מדהימה מהרבה בחינות" ,מוסיפה שדה ,שבישראל מוכרת יותר כאלמה מושונוב ,בתם של השחקן מוני מושונוב והשחקנית סנדרה שדה .כשעברה לאירופה התבקשה להשתמש בשם של אמּה ,בגלל הקשר לטנור המפורסם גבי שדה ,שהוא דוד שלה .מלבד הקירבה לגרוס ,המיקום החדש התאים לה גם מכיוון שבית האופרה הברלינאי אלמה שדה ,בת ,34חיה בגרמניה שש שנים זמרת סופרן בKomische Oper- ואורחת בתזמורת פסטיבל ID ליברלי יותר ביחס למקבילו בדיסלדורף .״מנהל האופרה ,ברי קוסקי ( ,)Barrie Koskyהוא יהודי ,אוסטרלי ,גיי וגאון .הוא במאי מדהים, והעבודה שלו מעוררת השראה״ ,אומרת שדה. גם גרוס ,שהגיע לברלין אחרי שנים ארוכות של נגינה ברביעייה הירושלמית ,נהנה מהשתלבות קלה ומהירה יחסית .כשרק התחיל לחשוב על מעבר לברלין" ,הפילהרמונית נראתה כמו אולימפוס״ ,אולם כעבור שנה בתזמורת כבר זכה בתפקיד הויולן הראשי .הוא כמובן לא לבד :שליש מנגני הפילהרמונית של ברלין הם זרים ,ולדברי גרוס" ,כמוזיקאי יש לך חופש ואפשרות להשתלב בלי לחשוב יותר מדי על איך צריך להתנהג". כל מי שמתעניין במוזיקה קלאסית בישראל מכיר את שמותיהם של השניים ,אבל גם המעמד שזכו לו לא איפשר להם לחיות כפי שהיו רוצים" .בתור זמרת אופרה אי אפשר להתפרנס בארץ" ,אומרת שדה ,ומוסיפה: ״בלי קשר לסלב או לא סלב ,כאמנית ,לא משנה מאיזה תחום ,מאוד קשה למצוא פרנסה מספקת .ישראל מייצרת אמנים ואז אין להם מה לעשות ,זה פשוט נורא .למזלנו זכינו לעסוק באמנות בינלאומית ,כך שאולי לעומת שחקנים ,סופרים או משוררים - שלשפה יש ערך ומשקל באמנות שלהם -קל לנו יותר לעבוד גם במקום אחר״. גרוס מתאר את המעבר מישראל לברלין כמעט במונחים של פרידה מקלסטרופוביה" :זה כמו לעבור מדירה של 40מ״ר לדירה של 160 מ״ר .יש לך אוויר לנשום ,וכשיותר אוויר נכנס למוח אפשר ליצור יותר ,רואים יותר דברים״. השינוי שבחר לעשות היה קשור מבחינתו גם לשיקולים מאוד פרקטיים :״אני לא רוצה לטוס בלי הפסקה ,אני עושה את זה מגיל .14 כמות הסיורים של תזמורת היא אפסית לעומת הרביעייה ,והחלטתי שאני רוצה להתבסס במקום אחר״ .כשמוסיפים למשוואה גם את התוספת הטרייה למשפחה ,בנם המשותף דניאל ,האפשרות לקפוץ להופעה בעיר אחרת "קרן תרבות גרמניה-ישראל" תושק במסגרת הפסטיבל בערב פתיחת פסטיבל IDתיחגג גם הקמתה של קרן תרבות גרמניה-ישראל ,השלוחה האירופית של קרן תרבות אמריקה-ישראל (המוכרת בישראל גם כקרן שרת) ,המהווה גורם משמעותי בפיתוח התרבות והאמנות בישראל זה יותר מ 75-שנה ,במהלכן תמכה באלפי אמנים ישראלים מכל תחומי היצירה. הלב הפועם מאחורי היוזמה להרחבת פעילות הקרן לגרמניה היא המוזיקאית כנרת שירצקי ,שכמו רבים מהאמנים המשתתפים בפסטיבל (בהם גם מייסד הפסטיבל אוהד בן-ארי והכנר-מנצח גיא בראונשטיין) ,היא מלגאית לשעבר של הקרן" .מדובר ביוזמה צעירה שמגיעה מהאמנים עצמם, ולכן קשובה מאוד לצרכים שלהם כאן ועכשיו" ,אומרת שירצקי ,שחיה בברלין מזה כתשע שנים. לדבריה ,הקמת הקרן היא דרך טובה עבורה לשלב בין העבודה כמוזיקאית שחיה באירופה לבין השאיפה לעשייה בעלת משמעות בישראל. הקרן ,המוכרת כעמותה שלא למטרות רווח ,תומכת בקידום רב-שיח יצירתי בין צעירים מגרמניה ומישראל ויוזמת בימים אלה פעילויות רבות ומגוונות ,כגון סדנאות אמן בגרמניה ובישראל ,מלגות לאמנים החיים בישראל ,הזדמנויות להופעות ולאירוח אמנים ,שיתופי פעולה בתחומי אמנות שונים ועוד. www.gicf-aicf.org גרוס ושדה עם בנם דניאל .גרוס" :המחשבה על רנסנס יהודי היא בשבילי משהו להשתעשע בו ,אני עוד לא מרגיש את זה" .צילומים :כפיר חרבי ולחזור הופכת להיות בעלת חשיבות מכרעת. ״מאוד קשה לשרוד כלכלית בישראל ,ואם אני רוצה לשרוד שם ,אני צריך להופיע יותר. אם אני צריך להופיע יותר ,אני צריך לטוס יותר ,וכתוצאה מכך לא לראות את המשפחה שבשבילה אני עובד כל כך קשה" ,מסכם גרוס. ועדיין ,הוא לא מוותר על הופעות בישראל ושיתופי פעולה עם ישראלים" .זה חשוב לי בגלל שזה מקום שגדלתי בו ,מול קהל שהכיר אותי ומהווה מרָאה של חיי הקודמים .זה משקף לי את מה שעשיתי ומה שאעשה ,וזה גם כיף .בפברואר ,למשל ,אני מופיע כסולן עם התזמורת הסימפונית של ירושלים, שלהופעות שלה התפלחתי כבר בגיל ארבע. מנהל הבמה שעובד שם עד היום היה מכניס אותי מהדלת האחורית לכל הקונצרטים. פתאום אני שם ,בא להופיע כסולן״. באופן טבעי ,החברים הישראלים של השניים בברלין מגיעים ברובם מקהילת המוזיקאים הקלאסים בעיר .״כשהגעתי לברלין האינסטינקט שלי היה לא להיכנס למתחם של הקהילה הישראלית ,כי רציתי להרגיש יותר את העיר ולא להיסגר בדומה לאיך שהרגשתי לפעמים בישראל״ ,אומר גרוס .שדה דווקא שמחה לעבור לברלין מלאת הישראלים ,אחרי שבדיסלדורף הכירה רק ישראלי אחד. אולי בדיוק משום שהם מוברגים היטב לסצנת התרבות המקומית ,הם לא ממש מרגישים חלק מעיצובה של תרבות ישראלית-יהודית- ברלינאית חדשה .״אובייקטיבית ,באמת מגיעים לפה המון אמנים ישראלים ויש גל מאוד גדול של יצירה" ,אומר גרוס" ,אבל המחשבה על רנסנס יהודי היא בשבילי משהו להשתעשע בו ,אני עוד לא מרגיש את זה". "בגלל שאני אמנית מופיעה ,אני לוקחת חלק בתרבות היהודית החדשה בין אם אני רוצה או לא" ,אומרת שדה" ,אבל האמת היא שאני לא מתעסקת בזהות היהודית שלי יותר מדי. אנחנו ,היהודים ,נידונו ליהדותנו בין אם נרצה או לא״ .עם זאת ,שדה מציינת שהיא כן חשה רוחות של תחייה תרבותית יהודית בבית האופרה ,חלקן קשורות מן הסתם גם למנהלּה היהודי .בין השאר היא מתחילה לעבוד בימים אלה על אופרה לילדים בשם ״שלגיה ו77- הגמדים״ ,שהלחינה האוסטרלית היהודייה אלנה כץ צ׳רנין (" .)Elena Katz Cherninזאת מוזיקה חדשה לילדים ,מעוררת השראה וברוח יהודית למדי ,ואני שמחה לקחת חלק בזה״. שניהם מעדיפים להתמקד בהווה ולא לעסוק יותר מדי בעתיד הרחוק" :כרגע אנחנו בברלין, יש לנו עבודה קבועה ,יש לנו ילד .אנחנו מתמקדים בהיום ,לא בעוד עשור״ ,אומרת שדה .אבל לשאלה מה יעשה דניאל כשיהיה גדול משיב גרוס בחיוך :״כמובן שיש גם כינור בארון ,וכשהוא יגיע לגיל ארבע הוא יתאמן ארבע שעות ביום״. תזמורת ID בן ,25במקור מתל-אביב .1אני מצטער ,אבל אני לא יכול לדבר על קבוצה של אנשים .אני עצמי אינדיבידואל וכלי נגינה הוא גם משהו אינדיבידואלי. .2אני חושב שברלין היא עיר דינמית ,שמשתנה מאוד מיום ליום ,מלאה צבעים .אני חושב שברלין היא יצירה וז׳אנר אחר מדי יום: מוזיקה קאמרית ,סימפונית ,סולו... פסטיבל IDנולד מתוך שעשוע מחשבתי של המוזיקאי אוהד בן-ארי על כך שכמות המוזיקאים הקלאסיים הישראלים בגרמניה מספיקה כדי להרכיב תזמורת סימפונית מעולה .בינתיים הרעיון קרם עור וגידים -והתזמורת הפכה למעין מיקרוקוסמוס של קהילת היוצרים הישראלית .1אם ״ישראלים בברלין״ היו כלי נגינה ,איזה כלי הם היו? .2איזו יצירה היא ברלין בשבילך? בן ,32במקור מרחובות .1תזמורת. .2עבורי ברלין מייצגת מרחב וחופש מחשבה -לא רק כעתיד אוונגרדי, אלא כדרך להביע את עצמך בלי שישפטו אותך .אני מרגיש את החיבור הזה במוזיקה במיוחד כשאני מנגן יצירות מתקופת הבארוק והבארוק המוקדם -בכלים היסטוריים ומודרניים גם יחד .המוזיקה הזו עתיקה ,אבל אני מנסה להשתמש בעצמי ככלי להביע את האופן שבו אני רואה אותה .קשה לי לבחור ביצירה מוזיקלית אחת ,אבל אולי משהו כמו היצירה הזו של ז׳אן-פיליפ רמוbit.do/Rameau : בת ,22במקור מנצרת .1אני חושבת שחליל ,כי הוא כאוטי ורועש אבל גם יציב ושלו ,כמו החיים של ישראלים בברלין .הכאוס מייצג את הניסיון להתאים לתרבות אחרת ולחוקים אחרים ,והשלווה מייצגת את האווירה שאפשר למצוא בברלין. .2ריכרד וגנר מזכיר לי מאוד את גרמניה ובמיוחד את ברלין .קונספט ״המלודיה הבלתי נגמרת״ שלו מזכיר לי את הרצף המתמשך של אירועים שלא נגמרים -כל יום יש מביא איתו משהו חדש ,וזה נמשך ללא סוף. מור בירון (בסון) מירי זיסקינד (בסון) בוריס קרצמן (חצוצרה) יעל גת (חצוצרה) תמר ענבר (אבוב) תרזה פון הלה (אבוב) שירלי בריל (קלרינט) נור בן-שלום (קלרינט) גילי שוורצמן (חליל) שירי סיון (חליל) חזי ניר (קרן יער) מירב גולדמן (קרן יער) מתן פורת (צ'מבלו) דניאלה שמר (צ'לו) נעה חורין (צ'לו) צבי פלסר (צ'לו) טליה שוורצוולד (קונטרבס) יוסף אברהם (קונטרבס) אבי אביטל (מנדולינה) בן ,37במקור מבאר שבע .1טרמין -כלי אלקטרוני הבנוי משתי אנטנות שיוצרות שדה אלקטרו-מגנטי קבוע .תנועות ידיים מול האנטנות משנות את גובה הצליל ועוצמתו ,וזה נראה כמו ריקוד שיוצר מנגינה .זה כלי הנגינה היחידי שאפשר לנגן עליו בלי לגעת בו בכלל. .2״פולחן האביב״ של סטרווינסקי .לאו דווקא על תוכן היצירה אני חושב ,אלא על המקום (פריז) והזמן ( )1912שבהם היא נכתבה .פריז של תחילת המאה ה 20-נהנתה מבום יצירתי שלא היה שני לו ,מה שההיסטוריונים מכנים .Belle Époqueמוחות יצירתיים נהרו אליה מכל העולם .היצירה של סטרווינסקי ,שהיום היא כבר בגדר קלאסיקה ,היתה חתרנית בזמנה -משנה את פני ההיסטוריה של המוזיקה לנצח( bit.do/Stravinsky .אביטל יופיע בקונצרט נפרד -ראו בתוכנית הפסטיבל) בת 32במקור מרעננה הישראלים בברלין הם כמו בית מלאכה לבניית כלי נגינה. אנחנו בהחלט לא מיקשה אחת .לא מה שמביא אותנו לפה ,לא מה שאנחנו עושים פה -ואפילו לא איך שאנחנו מרגישים כישראלים. אמילי הויל (נבל) מירא אבו אלעסל (צ'לו) הילה קרני (צ'לו) בן ,37במקור מירושלים .1פסנתר -זה הכלי היחיד שיש בו את כל הפרטיטורה, את כל הכלים .וכשאני חושב על ישראלים בברלין ,זו קשת כל כך רחבה ,שהכלי היחיד שעולה לי בראש זה פסנתר .במהות שלו -לאו דווקא הסאונד. .2הסימפוניה השנייה של ברהמס .בתקופת המעבר לתוך התזמורת עדיין לא נקשרתי למוזיקה סימפונית ,הייתי מאה אחוז בקאמרית .הביצוע של הסימפוניה הזאת ,של המנצח קרלוס קלייבר ( )Kleiberעם התזמורת הפילהרמונית של וינה ,הקסים אותי .הקשבתי לו אינסוף פעמיםbit.do/brahms . זיו שטיין (טימפני) בת ,28במקור מלוד .1זה מאוד אישי ואינדיבידואלי ,אז אני מניחה שכל ישראלי שחי בברלין ירגיש כמו כלי נגינה אחר. אני עצמי קרן יער ,כמובן. .2עבורי ,ברלין מאוד קשורה לטריסטן ואיזולדה של וגנר .במובן מסוים ,אני חושבת שהיצירה הזו הביאה אותי לברלין וזמן קצר אחרי שהגעתי לעיר ניגנתי אותה במסגרת ההפקה המלאה הראשונה של אופרה של וגנר שאי פעם השתתפתי בה. bit.do/Wagner ליאורה ריפס-אלטשולר (כינור) בן ,24במקור מקריית ביאליק .1אני לא גר בברלין אלא בלייפציג ,אז אני יכול לענות באופן כללי על גרמניה :התשובה תהיה כינור ,כי יש בתוכו את הנשמה היהודית שמשלבת את המסורת הגרמנית/אירופית. .2בעיניי ברלין היא ה Concertino for Strings-מאת עדן פרטוש ( - )Oedoen Pártosהיצירה הראשונה שביצעתי בברליןbit.do/Partos . עדי הארוני (כינור) זוהר לרנר (כינור) אסף לוי (כינור) מאיה לורנצן (כינור) כנרת שירצקי (כינור) אורי ויסנר-לוי (כינור) אוהד כהן (כינור) דוד סטרונגין (כינור) יאיר לנטנר (ויולה) טל ריבה-תאודורו (ויולה) אלכסיי קוצ'טקוב (כינור) הישאם חורי (כינור) אנסטסיה דניסוב (ויולה) איתמר רינגל (ויולה) גיא בן-ציוני (ויולה) עמיחי גרוס (ויולה) גיא בראונשטיין (ניצוח וכינור) אנדראס נויפלד (כינור) קובי רובינשטיין (כינור) אלמה שדה (סופרן) ניצן ברתנא (כינור) אביגיל בושקביץ (כינור) בן ,25במקור מכפר סבא .1אני לא בטוח שאני יכול להשיב על השאלה הזאת. .2אני מרגיש שכל שכונה בברלין יכולה להיות יצירה מוזיקלית אחרת -בלתי אפשרי לצרף את נויקלן ופרנצלאואר ברג או את צלנדורף ופרידריכסהיין ,לכן הייתי אומר ״תמונות בתערוכה״ של מודסט מוסורגסקי ,יצירה שמתארת סצינות שונות לחלוטיןbit.do/Mussorgsky . בת ,33במקור מתל-אביב .1כינור .כשסבתא שלי למדה מוזיקה ברומניה ,היא שרה משהו בשיעור והמורה אמר "רק יהודים יכולים לשיר ככה ,רק נשמה של יהודי יכולה לתת את מה שהיא נתנה" .זה היה אמנם מאוד גזעני ,אבל היא נהגה לספר את הסיפור בגאווה ,ובגלל זה כינור -הוא מייצג בשבילי את הנשמה היהודית. " .2סיפור הפרברים" -תמיד חלמתי לבצע אותו וזה קרה כשעברתי לברלין .המוזיקה הזאת התנגנה לי לאורך כל המעברbit.do/Bernstein . תיאטרון "ישראל היא פשוט כבר לא ה-נושא" באיזה נושאים בוער להן לעסוק? מה ההשפעות של יצירה בשפה זרה? האם הן מעדיפות לעבוד עם ישראלים? ומי לא מצליחה להיות מעורבת רגשית במה שמתרחש בגרמניה? שיחה עם ניבה דלומי וסיון בן ישי [פנים ,יום ,רחוב צדדי בנויקלן .יושבות במטבח הדירה שבן ישי עברה אליה לפני ימים אחדים באחר צהריים קיצי להכביד] תמונה 1 ההצגות שלכן בפסטיבל עוסקות בנושאים אוניברסליים .מיציתן את הסוגיות של "ישראלים בברלין" ,הגירה וזהות ,או שזו הפסקה מתודית? דלומי" :זה משהו שפשוט קרה .לא אמרנו 'אממ ,ישראלים בברלין -צ'ק .הגירה -עשינו' (צוחקת ומחווה בידיה תנועות של סימון וי בטופס) .זה עניין של מה שמעניין ,מה בוער: הגעתי ,אני פה; אני חושבת על זה שאני זרה ומה זה אומר ,מה יותר קל ומה יותר קשה ,אבל נכנסים עוד ועוד דברים .בהצגה הזו יש מקום לישראל ,אבל היא פשוט כבר לא ה-נושא". בן ישי" :התמה המרכזית בהצגה שלנו היא מישהו שעזב את ישראל ,הגיע לברלין וגילה שהעולם וחברת בני האדם זהים .ברלין הרדיקלית יושבת בבתי קפה ,מעדכנת קורות חיים ומתבוננת בפינוי מבקשי המקלט ב .Ohlauer Straße-מתוך הבנה שלא יוכל לעבור את האכזבה הזאת שוב ,הוא מהגר לתוך עצמו -לחדר שהדלתות שלו סגורות והחלונות שלו פתוחים לעולמות וירטואליים בלבד .ההצגה עוסקת במרחב אלטרנטיבי ,יעד הגירה אחרון שלא נכבש על ידי זהות לאומית ובני אדם בהוויה הפיזית שלהם ,חלל שבו הפרפורמר מעצב לעצמו עולם מלא .בתוך זה יש המון זעם ,כאב ,אכזבה ,אבל גם אהבה לשתי התרבויות שהוא כביכול עזב :הן מהוות את הקרקע של התודעה שלו ,אבל הוא סגור בחדר מתוך פרישּות -בעולם האחרון שאפשר להגר אליו בלי לאבד את עצמך .היחסים הכי משמעותיים שיש לו הם עם האובייקט שבתוכו הוא יושב :כיסא שמספק לו את כל צרכיו - הפיזיים ,המיניים ,האינטלקטואליים; אוכל, שתייה ,בידור ,שיחה -הכל". בשתי ההפקות אתן עובדות בעיקר עם ישראלים. יש שיתופי פעולה גם עם לא-ישראלים? דלומי" :אנחנו לא נעבוד עם אנשים רק כי הם ישראלים ,אבל יש משהו במיידיּות של עבודה עם ישראלים". בן ישי" :אני חווה את היצירה העצמאית כמקצוע שאני יכולה לקחת איתי לכל מקום, ודרכו ובאמצעותו לעסוק בנושאים .מה שמעסיק אותי כרגע זה שאני מהגרת :זו לא השפה והתרבות שלי ,ויש לי התעסקויות עם הפרידה מהעבר ,ההתמודדויות של ההווה והמבט לעתיד .הנושאים האלה משלימים, ולתוך התרבות -ואז יום אחד קם ,עוקר את עצמו ,עובר לחברה חדשה ונדרש ללמוד דברים שאחרים ,מהמקום החדש ,למדו בשלושים השנים האחרונות שלהם". דלומי" :נכון". בן ישי" :אני משתמשת בזה כדי לא לחוות את עצמי ממקום של פיגור ,אלא כקול אחר. אני עדיין עסוקה עד צוואר בהגירה .זה הדבר שהכי מעניין אותי להתעסק בו -בשונּות, באכזבה ,בפחד ,ואני משתמשת בשונּות של הקול שלי כדי לנסות להבין ,ללמוד ,במה הוא שונה ,ולפתח ולדייק אותו כדי שיהפוך לקול רלוונטי בשיח מנומק של הרבה קולות אחרים". ניבה דלומי ,32 ,חיה בברלין חמש שנים וחצי יחד עם הילה גולן ,אריאל ניל לוי ואדר אביעם, יצרה ומשחקת בSave Your Love- סיון בן ישי ,37 ,חיה בברלין שלוש שנים יחד עם עמית יעקבי ומורן סנדרוביץ ,כתבה וביימה את I know I'm ugly but I glitter in the dark ויכול להיות שתהיה לי משיכה לעבוד עם אדם שעובר את זה -ישראלי ,ספרדי או איטלקי על מנת לדון ולהתעסק בתמות האלה".הזרּות היא מכשול בפני הצלחה בתיאטרון המקומי? דלומי" :זו הכתבה מספר 85שאני עושה על זה שאני ישראלית בברלין ,כך שזאת דרך לחשוף את העבודה שלי .אני לא חושבת שאם אתה לא דובר גרמנית אין לך סיכוי ,זה פשוט סיכוי אחר. העובדה שאתה זר היא בהחלט דרך שצריך לעבור בה עד שנכנסים למערכת .זה לא שאי אפשר לקבל כספים ,מלגות ,להשיג קהל או יח"צ מעבר לגבולות של 'הישראלים בברלין' אפשר :העלינו פה שתי הפקות ממומנותלחלוטין .אבל זה יותר קשה ,חד משמעית". בן ישי" :אני חושבת שבתיאטרון הגרמני יש מקום וביקוש לקול של הAusländer- כחלק מהרב-קוליות שמרכיבה את התרבות הגרמנית .אבל אדם עובר חיים שלמים, כברת דרך של שלושים שנה במקום -יוצר מעגלים ,יוצר קשרים ,מעמיק לתוך השפה ההגירה היא רק פחד ,חולשה ,פיגור לכאורה? בן ישי" :אני חווה את זה דרך כל מיני דימויים. הגולה שיושב על קצה ֶ פרישּות כמו בהצגה - הר ומתבונן ועושה עבודה דרך בידוד תרבותי מסוים; אני לוקחת את זה גם כעוצמה ושחרור, הארה ,זריקת כל העכבות הישנות; וגם מהמקום של האכזבה העמוקה ,שנמצאת לדעתי בבסיס כל הגירה :בכל מקום שנגיע אליו יחכו בני אדם, בעיות ,חוסר צדק; ההבנה שההגירה לא משנה וההתמודדות עם העולם ומה שהוא מזמן, והנשמה שלנו ומה שהיא מזמנת -החלומות, הילדות ,ההורים ,האנשים ,המטרידים ,הגזענות היא אותה התמודדות .ואז אנחנו מחליטיםאם להישאר בישראל ולהילחם בזה בתוך הבית, במוכרּות הדביקה ,או ללכת למקום חדש ולהגיד 'המקום הזה קצת יותר טוב כרגע .לפני שבעים שנה הוא היה פחות טוב ,עכשיו הוא יותר טוב', ובו לבחור להצמיח ענפים". תמונה 2 בואו נדבר על שפה :שתי ההצגות כתובות ומבוצעות באנגלית. דלומי" :אנחנו תמיד מתחילים מעברית ,גם בהצגות שעשינו כאן בגרמנית וגם בהצגות שהעלינו באנגלית .כשהמונולוגים והטקסטים עומדים ,הם עוברים תרגום ואז תלוי מה ההצגה צריכה .ברגע שיש בסיס והדברים ברורים ,מתחילים לעבוד באנגלית ומוסיפים דברים". בן ישי" :אני כותבת טיוטות כל שבוע ושולחת לעמית יעקבי ,הפרטנר שלי .בשלב מסוים הוא כתב לי' :תקשיבי ,את יכולה להתחיל לשחרר את העברית… את כל כך בתוך הדקויות של השפה ובמשחקים שלה -אין לך איך לתרגם 'חלולים ונקבים ,חללים ונקבות' -אין לך מה לעשות עם זה' .מאז התחלתי לכתוב יותר באנגלית ,ועכשיו אני כותבת רק באנגלית. אני מנסה להעמיק עם האנגלית כמו שאני דלומי ובן ישי .דלומי" :זו הכתבה מספר 85שאני עושה על זה שאני ישראלית בברלין ,כך שזאת דרך לחשוף את העבודה שלי" .צילומים :כפיר חרבי מבינה אותה .את אחד הקטעים בהצגה התחלתי לתרגם חזרה לעברית והטקסט הכפיל את עצמו פי שניים וחצי .כשהעברתי אותו לקונטקסט ישראלי פתאום נפתח משהו חדש ,גם מבחינת השפה וגם מבחינת התכנים". התמות הכי רגישות ,זה המקום שבאמת כואב לי להיפרד מישראל .מה שאני מזכירה לעצמי כל הזמן ,גם כשאני מלמדת וגם כשאני כותבת באנגלית ,זה את הנימוק של סמואל בקט להחלטה שלו לכתוב בצרפתית: בן ישי" :האכזבה העמוקה נמצאת לדעתי בבסיס כל הגירה. בכל מקום שנגיע אליו יחכו בני אדם ,בעיות ,חוסר צדק" אז הכתיבה בשפה שאינה שפת אם משטיחה, מרדדת? דלומי" :אני חושבת שלשחק או ליצור לא בשפת האם שלך זה מאתגר .זה יוצר התמודדות שמוציאה מהמקום הנוח .צריך להיות הרבה יותר מרוכז ומדויק ,הרבה יותר לשים לב Save your Love .עלתה במקור כאן בברלין ואז הופענו איתה בישראל ,בעברית; זה היה אחרי הרבה זמן שלא שיחקתי בעברית וזה היה חופש מאוד גדול .הערכתי את זה, אבל זה גם היה כמעט קל מדי .לא הגעתי לכאן כדי לא לשחק בעברית ,ולפני זה לא דמיינתי שלא אצור בעברית ,אבל זה אתגר .הוא עושה הרבה דברים ,אבל לא משטיח". בן ישי" :בשבילי הנושא של השפה זו אחת לצאת מהאוטומטיות של כתיבה בשפת אם, מהבריחה לצורה כדי להתחמק מתוכן .זה מאוד מנחם אותי .אני מנסה לא להתייחס למעבר הזה כאל מגבלה ,אלא כמנוף .אבל ברור שאני לא רק נהנית מזה ,זה לא קל .אני מאוד שמחה שאנחנו מדברות עכשיו בעברית -זה כיף". תמונה 3 בן ישי מתייחסת אל עצמה כאל מהגרת ,דלומי בוחרת במילה נודדת .למרות שיש לה דרכון גרמני ,ולמרות שהיא רוצה ,דלומי לא מצליחה להיות מעורבת רגשית במה שמתרחש בגרמניה ("עם השנים אני נהיית טיפה יותר מעורבת ,אבל אני עדיין זרה ומהגרת ולא מעורה בפוליטיקה כאן .זה פשוט לא קורה לי .זה באמת מעניין אותי ומסקרן אותי ,אבל זה לא מצליח להפעיל אותי") .עבור שתיהן חזרה לישראל היא תוכנית מגירה קבועה ,אבל אם וכאשר -היא תהיה חלק מתהליך מורכב. דלומי" :אני לא יודעת למה מקום זה כזה דבר משמעותי". בן ישי" :לאומיּות." דלומי" :אני לא יודעת אם בעשרת הדברים הראשונים שהייתי אומרת על עצמי הייתי מציינת שאני יהודייה ,ישראלית ,ראש- הנקראית או ברלינאית .אולי אני לא משהו שקשור לזה .אני גרה איפשהו ועוד אלף דברים אחרים יותר מעניינים". בן ישי" :לצערנו ,אנחנו חיות בעולם שמפלח את השאלה הזהותית דרך לאומיּות .חיכיתי לאחותי בשדה התעופה טגל ותיכף ניגש אלי בחור והתחיל לדבר איתי בעברית .למה העובדה שאנחנו חולקים את אותו לאום היא בכלל בסיס לשיחה כל כך קלה ופשוטה? אבל אנחנו חיים בעולם כזה ,זו פחות או יותר ההגדרה של זהות, זו השאלה השלישית ששואלים אותנו". דלומי" :כן ,אבל אני חושבת שכאן השאלה היא איך את מגדירה את עצמך". בן ישי" :איך שאת מגדירה את עצמך בהכרח גם מושפע מזה .אם שואלים אותך תמיד 'שם, גיל ,לאומיות' ,אז את אומרת לעצמך 'אני סיון בן ישי ,בת 37ואני מתל-אביב' .השאלות האלה אוטומטיות ,אבל אנחנו יכולות לומר שאנחנו חותרות נגד זה". מחול "רצינו שכל אחד ירגיש לרגע שהוא לא מבין" איך הם מעדיפים שיציגו אותם -כיוצרים מגרמניה או מישראל? איזו שפה חדשה המציאו לצורך המופע שלהם? ומהי האנרגיה החדשה שהם מזהים בתרבות הישראלית-ברלינאית? שיחה עם מתן זמיר וגל נאור גל נאור ,29 ,חי בברלין ארבע שנים מתן זמיר ,37 ,חי בברלין 14שנים יצרו ומשתתפים במופע המחול ( bodieSLANGuageשת"פ של matanicolaו)the progressive wave- אחרי כמעט עשור וחצי בברלין ,מתן זמיר מעדיף בדרך כלל שיציגו אותו בהופעותיו בעולם כרקדן-כוריאוגרף מגרמניה" :אני לא חושב שיש משהו ישראלי ביצירה שלי .הלהקה שלי פה ,ואני יוצר פה ,וההשפעות על היצירה שלי הן מכאן" .גל נאור ,שותפו לחיים וליצירה, מרגיש בדיוק להיפך" :לעולם לא ארצה שיגידו שאני כוריאוגרף מגרמניה .לא משנה מה אעשה, כמה רחוק זה יהיה מישראליּות -הייתי רוצה שדווקא בגלל זה יידעו שאני ישראלי". די פשוט ,אה? אז זהו ,שלא .יש הבדל גדול בין "כרטיסי הביקור" של השניים לבין ההתמודדויות והתהיות היומיומיות" :אני מנסה להכיל את כל הצדדים או הזהויות והמורכבויות שלי ,קשה לי להגדיר את עצמי כמשהו מסוים", אומר זמיר" ,הרבה יותר נוח לי להרגיש חסר זהות מאשר מזוהה עם משהו מסוים מאוד". גם נאור מעדיף להרחיב את הגבולות" :הזהות שלי כיהודי היא משהו שאני גאה בו ושואב ממנו השראה ,אבל אני גם אוהב שהזהות שלי מורכבת מכמה דברים ביחד -ישראליbased , ,in berlinקוויר-פרפורמנס-ארטיסט .יש בברלין כל כך הרבה אנשים עם תחושת זרּות ושייכות בו-זמנית ,שני קטבים שהם פשוט אחד ; ואפשר לנוח בתוך זה ,לא חייבים להחליט". זמיר ,סוג של חלוץ במונחי הקהילה הישראלית בברלין ,הגיע לעיר בעקבות הופעה של סשה וולץ ( )Sasha Waltzבתל אביב .אחרי שבוע אינטנסיבי כצופה-משתתף בלהקה של הכוריאוגרפית הגרמנייה ,נענה להצעת עבודה שהותירה לו שבוע לחסל את ענייניו בישראל ולטוס לגרמניה .בהמשך הכיר בלהקה את הסימנים" ,הוא מספר .ב 2010-שיתף פעולה עם matanicolaבהפקה שעלתה בפסטיבל עכו ,ובעקבות האהבה שניצתה אז בינו לבין זמיר ,החליט לעבור ולחיות בברלין. הבחירה בטשטוש או בערבוב זהויות באה לידי ביטוי גם בעבודה המשותפת שלהם שתוצג בפסטיבל ,וחוגגת את השונּות של משתתפיה. נאור" :יש לנו רקדניות מיפן ,מספרד ומליטא, רקדנים מאיטליה ,גרמניה ,פורטוגל ופינלנד, ולצידם מתקיימות הזהּות השומעת ,החירשת והקווירית". העבודה נקראת - bodieSLANGuageהלחם של המילים גוף/גופים ושפה באנגלית ,היוצר בתוכו מילה שלישית -סלנג .במהלך החזרות המציאו המשתתפים מילים חדשות בשפת הסימנים ,על מנת לתאר את התנועות והקטעים שעליהם עבדו" .סלנג זו שפה שבאה מלמטה ,שאי אפשר להגיד עליה נכון או לא נכון" ,מסביר נאור. המקור ליצירה הוא רצון ליצור שפה חדשה ומשותפת בין שתי השפות הפיזיות במהותן - המחול ושפת הסימנים" .יצאנו למסע וחיפשנו ׳שפה שלישית׳ ,היבריד של הדברים" ,אומר זמיר" ,המסע הזה ייצר המון צורות ודימויים שבסופו של דבר הפכו לשפה שאפשר להבין אותה ולתקשר איתה ,שפה מחולית חדשה". "אנחנו לוקחים את הזהות החירשית כנקודת מוצא ,כדי להגיד משהו על זהות בכלל" ,מוסיף נאור" ,האתגר הוא לקחת את שפת הסימנים, שהיא שפה בפני עצמה ,ולהביא אותה ממקומות של לספר סיפור ( )storytellingלמקומות של תת-מודע". המופע בנוי כך שלעיתים החירשים הם אלו שמבינים אותו יותר ולעיתים רק השומעים. נאור" :יש לנו רקדניות מיפן ,מספרד ומליטא ,רקדנים מאיטליה ,גרמניה, פורטוגל ופינלנד ,ולצידם מתקיימות הזהּות השומעת ,החירשת והקווירית" ניקולה מאשה ( )Nicola Masciaמאיטליה, והשניים החליטו ליצור את הצמד העצמאי המצליח ,matanicolaשמופע הבכורה שלו נערך בברלין כבר באוגוסט .2005 נאור ,שלמד בתיאטרון החזותי בירושלים ,הוא נכד לזוג חירשים מצד אמו ,שלמד לדבר בשפת הסימנים -גם דרך סבא וסבתא וגם במסלול מיוחד באוניברסיטת בר-אילן" .בתקופת הלימודים חיפשתי את הקול שלי ,וקיבלתי את ההחלטה לעבור לפרפורמנס רק בשפת "רצינו שלכל אחד בקהל יהיה רגע שהוא ירגיש שהוא לא מבין" ,מסכם זמיר באמירה שיכולה להיתפש גם כמטפורה לתסכול המובנה של מהגרים. ניצנים של תרבות חדשה זמיר ונאור לא בטוחים שברלין תהיה ביתם לנצח, אבל כרגע בהחלט טוב להם ,טוב מספיק כדי שלא יחושו כמיהה לנסות את החיים במקומות אחרים" .ברלין היא הבסיס ,היא הבית ,ותמיד זמיר ונאור .זמיר" :הרבה יותר נוח לי להרגיש חסר זהות מאשר מזוהה עם משהו מסוים מאוד" .צילומים :כפיר חרבי כיף לחזור אליה אחרי סיורים" ,אומר זמיר ,ונאור מחזק את דבריו" :העיר הזאת היא פשוט מתנה, מתנה ענקית .להיות מי שאנחנו ,זוג נשוי ,להיות מי שאנחנו בלי מבטים ,זה המקום". האם הם מרגישים חלק מקהילה ישראלית בברלין ,או באופן ספציפי קהילת אמנים ישראלים בברלין? "טכנית אני חלק מ'קהילת האמנים הישראלית בברלין' ,כי אני אמן ,אני ישראלי ואני חי בברלין ,אבל אני לא מרגיש סוג של קהילתיות או שייכות לקבוצה מסוימת" ,מבהיר זמיר .בשנים הראשונות גם כמעט לא היו לו חברים ישראלים בעיר, "אבל זה השתנה כשאני באתי" ,צוחק נאור. מה שכן ,מנקודת מבטו של זמיר הוותיק, בהחלט ניתן לראות בברלין ניצנים של מרכז תרבות ישראלית-ברלינאית חדשה" .זה עדיין מאוד מאוד צעיר ,אבל אני מרגיש את האנרגיה .יש איזה בסיס ,כר ,מצע של יצירה ישראלית-ברלינאית ,וזה מגניב .אני חושב שהיצירה החדשה שואבת אנרגיה ארצית מישראל ,משהו יותר מלוכלך ,אבל יש בה גם שקט חדש .בברלין אנשים מאוד מתחברים כדי לקבל כוח ולייצר ערבים או פרויקטים משותפים .בתל אביב כל אחד ממש מחזיק את הפיסה שלו ,לא משחרר וכמעט אין את המקומות האלה שאפשר להתחבר ,כי אנשים פוחדים על החתיכה שלהם בעוגה". אם תתעקשו ,זמיר גם יסכים להצביע על מה שעשוי לייחד את היצירה הישראלית: "אין פחד לפעמים לעצבן או להתריס .אני מרגיש שהרבה אירופאים מפחדים מהמקום הזה ,אבל באותה נשימה אוהבים לצפות בו". לא מרגיש שחייבים לי השניים לא מתכחשים לנוכחות העמוקה של העבר בתוך החיים והתרבות הישראלית- ברלינאית החדשה ,אבל באופן אישי מנסים לא לחיות איתה כרקע תמידי" :אני חושב שהשואה נוכחת אצל המהגרים הטריים מישראל ,בין אם זה בדיחות שואה ובין אם וייב כזה של 'אתם חייבים לי'" ,אומר נאור. "בשנה הראשונה שלי בעיר הייתי מלא בישראליּות ,והבנתי שאני צריך לעשו ת �un installלכל מה שאני מכיר ויודע .פתאום הסתכלתי על הדברים ברזולוציה הרבה יותר גבוהה :הבנתי שאולי חלק מהדברים שדבקו בי כישראלי הם לא באמת שלי .הייתי צריך להתחיל להיכנס לתוך הפיקסלים ולברוא מחדש". "לאירופאים אין שום בעיה להגר לפה ויש בהם נינוחות יותר גדולה" ,מוסיף זמיר" .אנחנו, הישראלים ,לעומת זאת ,קצת מרגישים שמגיע לנו להיות כאן .אני באופן אישי אסיר תודה על האפשרות לחיות פה ,לקבל מהתרבות .אני לא מרגיש שחייבים לי ,שאני צריך לדרוש משהו; אני מרגיש שאני יכול פשוט להתמזג ,לקבל ולתת בצורה שווה". קולנוע "כמיהה לגירסה יותר מורכבת" היא עסוקה בישראליּות שלה ,אבל מרגישה שמיצינו .הוא חוקר את היהדות שלו ,אבל מעדיף להימנע מהגדרות .למה ישראלים ויהודים בברלין הם לעתים כמו קווים מקבילים? שיחה עם יעל ראובני ומיקי ויינברג יעל ראובני ,35 ,חיה בברלין כעשר שנים סרטה התיעודי Schnee von gesternיוקרן בפסטיבל שניהם חיים בברלין ,שניהם קולנוענים ,שניהם יהודים .ולמרות זאת בשלב מסוים בשיחה ,יעל ראובני אומרת למיקי ויינברג :״אני שומעת אותך מדבר ובעצם אנחנו מאוד לא דומים. אתה כאילו היהודי האמיתי ואני יהודייה בלאי, שהעבירו אותה במכבסה של המזרח-התיכון ונתנו לה גירסה בסיסית :׳תלמדי תנ״ך בבית הספר ונסגור סיפור׳ .החוויה שלי הרבה יותר ישראלית ,יהדות היא רק רכיב אחד ממנה". המתבוננים מבחוץ מופתעים לגלות שישראלים ויהודים בברלין הם לעתים כמו קווים מקבילים. לא שוויינברג מייצג בצורה כלשהי את הקהילה היהודית המקומית :השורשים שלו אמנם אירופיים ,אבל הוא בכלל נולד בלוס אנג׳לס, למד בברקלי ואז נדד לירושלים -תחילה לישיבת מיר ולאחר מכן ללימודי תואר שני באוניברסיטה העברית. ראובני :״חזרת בתשובה?״ ויינברג :״גדלתי במשפחה עם כיסוי ראש״. ראובני :״אז גם לא יצאת בשאלה?״ ויינברג :״זה לא משהו אישי ,אבל אני שונא שאלות כאלה״. מיקי ויינברג ,31 ,חי בברלין 4שנים סרטו הקצר I Hear the Synth In East Berlin יוקרן בפסטיבל ראובני :״כמו ָלמה אתה גר בברלין ,נכון?״ ויינברג :״גם ,אבל במיוחד שאלות שקשורות ליהדות ,שזה משהו שמאוד קשה להגדיר; לכל אדם יש ריבוי מבטים לגבי הזהות שלו או שלה״. ראובני ,בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים ,שחיה בברלין כבר כמעט עשור, גם בת תערובת ,אני כאילו החלום הרטוב של בן-גוריון… אבל עכשיו ,מתוך הביטחון הזה, אני יכולה להגיד שגם לקחו לי משהו ,גירסה יותר מורכבת ,יותר דיפוזית .אמא שלי וסבתא שלי דיברו ביניהן יידיש ואני לא .תמיד היתה לי משיכה לדבר הזה ,דווקא מתוך האולטרה- צבריּות״. למרות ואולי בגלל שהסרט שלה עוסק במידה רבה באותה כמיהה ,היא חושבת שהוא "עומד ב'מבחן הצופה הסיני' ,כמו שקוראים לזה בלימודי קולנוע .אחת ההקרנות הכי מעניינות היתה דווקא בקוסובו ,לקהל שרובו מוסלמי- אלבני .תהיתי כמה הסיפור יעניין אותם .אחרי ההקרנה מישהו כתב לי' :המלחמה שלנו היתה לא מזמן ואנחנו חושבים שזה נוגע רק בנו, אבל אנחנו לא מבינים שגם הנכדים שלנו עוד יתעסקו בה' .הוא חשב שלאנשים בקהל היה קשה עם הסרט כי הם ראו את העתיד שלהם״. בסרט של ויינברג ,לעומת זאת ,על פני השטח דווקא אין נגיעה ליהדות ,אבל מבחינתו היא לגמרי נוכחת :״הסרט מתעמק במסורת הביקורתית של היהדות ,במדרש ובאגדה. הוא מבקר את מבנה השליטה של הקפיטליזם המערבי ,שמאמץ ומקדם לכאורה את חופש הביטוי והפעולה ,אבל בפועל כולנו בעצם מצייתים לנון-קונפורמיזם .אנחנו הסוכנים שבעל כורחנו משמידים והורסים את מה שאנחנו רוצים להציל .אני אוהב לנתח את הפרדוקס הזה דרך הזווית היהודית ,דרך תשתית שלא מכתיבה לנו מה לחשוב״. ראובני :״זה יהודי ,להשאיר מקום למחשבה עצמאית?״ ויינברג :״התשתית הזאת מצויה בתנ״ך ובמדרש .לא בכל מקום -יש גם צד מאוד דֹוגמטי בספרות היהודית ,אבל מה שמיוחד ראובני" :להתמקד בסיפור הישראלי בברלין זה כמו הפיל והנמלה שרצים יחד במדבר והנמלה אומרת ׳תראה כמה אבק אנחנו עושים׳" נולדה וגדלה בפתח תקווה .״חלק מההגעה שלי לכאן הוא אולי איזו כמיהה לגירסה יותר מורכבת .סבא וסבתא שלי מצד אחד הגיעו מליטא ומפולין ,והצד השני הגיע מבגדד. כמו כל המדינה ,הם עברו איזו מחיקה של היהדות הגלותית כדי שאני אהיה מה שאני: נורא ישראלית ,נורא צברית ,קוראים לי יעל ראובני ואני שוחה בים והולכת לצבא ,ואני בהרמנויטיקה (תורת הפרשנות) היהודית זה שאין דֹוגמה״. ראובני ,כהגדרתה ,״מתקדמת בזחילה״ אל עבר הפרויקט הבא .״עבדתי על הסרט יותר משש שנים ומאוד קשה להיות מושקעת שוב באופן דומה .אני עכשיו בתהליכי תחקיר על בירוביג'ן, בירת המחוז היהודי האוטונומי ברוסיה .מעניין אותי להסתכל על ציונות מזווית אחרת ,על ויינברג" :הזהות הישראלית והיהודית זאת אחריות שאי-אפשר לברוח ממנה״ .צילומים :כפיר חרבי הרעיון המופשט של לחבר יהודים לאדמה. בגלל שיש משהו כל כך מורכב ובעייתי בישראל היא כמו שדה מוקשים :את אומרת משהווישר יש שרשרת פיצוצים -יש לי פנטזיה לנסות לדבר על הדברים משם". בינתיים ,אפשר לומר שהדיבור על "ישראלים בברלין" נמאס עליה :״הישראליּות שלי בברלין היא חלק מהסרט ולקח לי הרבה זמן למצוא את הטון הנכון מבחינתי ,שהוא מאוד אישי. אני לא מרגישה שאני נציגה של 'תופעה' ,וגם הסיבות שזה מעניין אנשים לא נעימות לי .אני לא מיתממת ,אבל קצת הפתיעה וזיעזעה אותי החדווה שבה כולם קפצו אל תוך הנושא הזה :כמה נעים זה עשה לישראלים שנורא שמפנה את הגב; רוצים להגיד שיש דור מפונק ַ ולגרמנים שנורא רוצים להרגיש בסדר לגבי העבר שלהם .ותמיד השאלה היא אם עזבת מסיבות פוליטיות ,כאילו ישראל היא הרעה והימנית ואנחנו בורחים לזרועותיה של גרמניה הפלורליסטית… ישראל היא עדיין לא איראן. עזבתי ,אבל אני לא גרמנייה .ויותר מזה ,גם לא מתחשק לי להיות גרמנייה ,לא בא לי להיפטר מהמבטא שלי .ההחלטה לעבור לגור כאן היא לא כדי לומר ׳אני רוצה להיות כמוכם' .אני רוצה להיות כאן ,להיות איתכם ,להיות חלק מהדבר הזה ,אבל אני לא רוצה להיות כמוכם״. ויינברג :״שאלת הזהות לא הוגנת ,כי היא כל כך רדוקציונית .מה זה גרמני ,מישהו שנולד בשלזיה ,שעכשיו היא בפולין? מישהו שדובר גרמנית ,שהיה מעל אלף שנה ברומניה, בטרנסילבניה ,צ׳אושסקו גירש אותו והוא 'חזר' לגרמניה? יהודי כל הזמן היה יהודי ,גם אם לא רצינו זה היה ככה״. ראובני :״אבל מהבחינה הזאת אני ישראלית כמו שהחברים הצרפתים שלי צרפתים״. ויינברג :״אין לך קשר איתי?״ ראובני :״יש ,אבל יש לי קשר עם הרבה אנשים״. ויינברג" :אבל אם את באה לגרמניה או לאמריקה ויש לך בעיה ,את יודעת שלקהילה היהודית אכפת ממך .אין לך הרגשה של קשר לעם היהודי?״ ראובני" :יש איזו רשת ביטחון והרגשה שאת חלק ממשהו ,אבל זה לא המרכיב המרכזי בחיים שלי .אתה שואל אם כשאני בצרה אני אלך לבית חב״ד או לשגרירות ישראל? אני אלך לשגרירות". ויינברג :״הרבה ישראלים באים לכאן כדי לברוח מהעולם היהודי-ישראלי ,ופתאום הם כל הזמן מדברים על הזהות הישראלית והיהודית .זאת אחריות שאי-אפשר לברוח ממנה״. ראובני" :אני יודעת שיותר ויותר אנשים שהגיעו בשנים האחרונות נוטים לעשות דברים ביחד, מנסים למצוא מכנה משותף .אבל אם אני רואה את עצמי כחלק מהתנועה הזאת ,אז היא הרבה יותר רחבה ולא בהכרח קשורה לישראלים. הרבה מהחברים שלי כאן הם אנשים יוצרים מקולומביה ,משבדיה ,מצרפת .גם הגירהפנים-גרמנית יש כאן בשפע .להתמקד בסיפור הישראלי זה כמו הפיל והנמלה שרצים יחד במדבר והנמלה אומרת ׳תראה כמה אבק אנחנו עושים׳ .הנושא הזה ,של ישראלים בברלין, טוב רק במידה שהוא מעורר דיון מעניין .חוץ מזה -מיצינו״. בס"ד - בתי חב’’ד בברלין מכל הלב לכל אחד בית חב"ד במערב Münstersche Straße 6 Berlin 10709 פתוח כל יום 22:00 עד8:00-מ תפילה- בימי שישי וסעודת שבת בית חב"ד באלכסנדרפלאץ Karl Liebknecht Str.34 Berlin 10178 תפילת וסעודת שבת בחינם :לתושבי ברלין 10:30- שבת ב,18:30-שישי ב להיכנס לדירה ומיד להרגיש בבית אצלנו תמצאו מגוון דירות בכל רחבי גרמניה שיתאימו : לתיאום פגישה עם סוכן חייגו.בדיוק בשבילכם !נשמח לראותכם www.chabadberlin.de 030 6098 15211 כל הדירות שמוצעות להשכרה מופיעות גם באתר שלנו !בואו לראות ולהתרשם grandcityproperty.de השקעת נדל“ן איכותית ובטוחה בברלין ישירות מהיזם ?Inspiration Group למה החברה הגדולה ביותר להשקעות נדל"ן בברלין שקט נפשי וביטחון כלכלי לאורך כל חיי ההשקעה דירות ברחבי העיר800 -מכירה וניהול של מעל ל משרדים בברלין ובת“א- שירות לקוחות בעברית Mehringdamm 33, 10961 Berlin Tel: +49 30 698 19 3980 | 072-2419880/1 | Fax: +49 30 698 19 39811 www.inspirationgroup.biz | [email protected] Berlin is flat Holiday Flats in Berlin Consultancy for investors Feasibility studies and research for projects potential Architectural design Visualization and renderings Project and site management Beratung für Investoren Machbarkeitsstudien und Untersuchungen der Projektepotentiale Architekten-Entwürfe Visualisierungen und Renderings Projekt- und Bauleitung Service in English, German and Hebrew [email protected] +49 30 302 088 07 ALT-MOABIT 126 10557 BERLIN +49 (0) 176 710 98480 lischen Euer Tor zur israe rlin e Gemeinschaft in B [email protected] facebook.com/berlinisflat שפיץ Anzeigen: [email protected] :מודעות www.berlinisflat.com 22.00 Uhr PERFORMANCE: Sivan Ben Yishai, Amit Jacobi, Moran Sanderovich I know I'm ugly, but I glitter in the dark (ab 18 Jahren) (Studio A) 22.00 Uhr PERFORMANCE: Sivan Ben Yishai, Amit Jacobi, Moran Sanderovich I know I'm ugly, but I glitter in the dark (ab 18 Jahren) (Studio A) FreierEintritt Tickets: w 22.00 Uhr THEATER: Niva Dloomy, Ariel Nil Levy, Hila Golan, Adar Aviam Save Your Love Part I Dekonstruktion einer Paarbeziehung (Saal) 20.30 Uhr MUSIK: Arp Quartett - Guy Braunstein, Rosanne Phillippens Yulia Deyneka, Zvi Plesser Kammermusikkonzert Werke von Mozart und Beethoven (Saal) 19.00 Uhr PERFORMANCE: Sivan Ben Yishai, Amit Jacobi, Moran Sanderovich I know I'm ugly, but I glitter in the dark (ab 18 Jahren) (Studio A) 17.30 Uhr Gespräch: Charlotte Misselwitz, Dekel Peretz, Ofer Nur, Elad Lapidot, Ofri Ilany Philosophisches Kabarett II: Der Kibbutz eine sozialistisch-zionistische Erfahrung (Studio C) באוקטובר17 ,שבת אבי אביטל: מוזיקה16:00 שיח-דיוקן וקונצרט אביטל, דה פאיה,ינוגנו יצירות של באך באוקטובר16 ,שישי (Studio C) סילביה, אמיר אנגל, דומיניק בורל: שיחה17:30 עפרי אילני, אלעד לפידות,ריכטר , מיסטיקה- מרטין בובר:)1( קברט פילוסופי ציונות ואקזיסטנציאליזם (Studio C) דיאספורס,Circle1 :תערוכות )Studios A, B, C, Kubus, Deck( ID תזמורת פסטיבל: מוזיקה19:30 קונצרט סימפוני , בארטוק,סנס- סן, ויוואלדי,ינוגנו יצירות של בטהובן פרטוש, גונו, דוניצטי,פוצ'יני )גיא בראונשטיין (כינור וניצוח )עמיחי גרוס (ויולה )מור בירון (בסון )גילי שוורצמן (חליל )אלמה שדה (סופרן (Halle) -הקונצרט יוקלט וישודר ב 20:03- באוקטובר ב27-ב דיאספורס,Circle1 : תערוכות15:00 )Studios A, B, C, Kubus, Deck( , אריאל ניל לוי, ניבה דלומי: תיאטרון16:00 אדר אביעם,הילה גולן Save Your Love Part I דקונסטרוקציה של זוגיות )Saal( , עופר נור, דקל פרץ, שרלוטה מיסלביץ: שיחה17:30 עפרי אילני,אלעד לפידות התנסות- הקיבוץ:)2( קברט פילוסופי סוציאליסטית-ציונית (Studio C) , עמית יעקבי, סיון בן ישי: פרפורמנס19:00 מורן סנדרוביץ I know I'm ugly, but I glitter in the dark )18 (החל מגיל )Studio A( , גיא בראונשטיין- Arp Quartett : מוזיקה20:30 צבי פלסר, יוליה דיינקה,רוזנה פיליפנס קונצרט מוזיקה קאמרית ינוגנו יצירות של מוצרט ובטהובן , אריאל ניל לוי, ניבה דלומי: תיאטרון22:00 אדר אביעם,הילה גולן Save Your Love Part I דקונסטרוקציה של זוגיות )Saal( , עמית יעקבי, סיון בן ישי: פרפורמנס22:00 מורן סנדרוביץ I know I'm ugly, but I glitter in the dark )18 (החל מגיל )Studio A( Das Sendedatum ist der 27. Oktober, 2015 20.03 Uhr (in Berlin via UKW 89.6, DAB+ und Kabel). 19.30 Uhr MUSIK: ID Festival Orchestra Symphoniekonzert Werke von Beethoven, Vivaldi, Saint-Saëns, Bartók, Puccini, Donizetti, Gounod, Pártos Guy Braunstein (Violine und Leitung) Amihai Grosz (Viola) Mor Biron (Fagott) Gili Schwarzman (Flöte) Alma Sade (Sopran) (Halle) Das Konzert wird mitgeschnitten und deutschlandweit gesendet von 18.30 Uhr INSTALLATIONEN: Circle1 und Die Asporas (Studios A, B, C, Kubus, Deck) 17.30 Uhr Gespräch: Dominique Bourel, Amir Engel, Silvia Richter, Elad Lapidot, Ofri Ilany Philosophisches Kabarett I: Martin Buber Mystik, Zionismus, Existenzialismus (Studio C) 15.00 Uhr INSTALLATIONEN: Circle1 und Die Asporas (Studios A, B, C, Kubus, Deck) 16.00 Uhr MUSIK: Avi Avital Porträt und Gesprächskonzert Werke von Bach, de Falla, Avital (Studio C) 16.00 Uhr THEATER: Niva Dloomy, Ariel Nil Levy, Hila Golan, Adar Aviam Save Your Love Part I Dekonstruktion einer Paarbeziehung (Saal) Samstag, 17. Oktober 21:00 Uhr FILM: Yael Reuveni Schnee von gestern Ein verpatztes Treffen, zwei Familien, drei Generationen in Deutschland und Israel (Saal) 19.00 & 21.00 Uhr PERFORMANCE: Sivan Ben Yishai, Amit Jacobi, Moran Sanderovich I know I'm ugly, but I glitter in the dark (ab 18 Jahren) (Studio A) 19.00 Uhr TANZ: Duo matanicola und Gal Naor bodieSLANGuage Zeitgenössischer Tanz mit Gebärdensprache (Halle) 18.30 Uhr FILM: Micki Weinberg I Hear the Synth in East Berlin Eine allegorische Geschichte über Identität und Wirkung der "Hipster" (Saal) 16.30 Uhr Gespräch: Tal Hever-Chybowski, Omri Boehm, Hannah Tzuberi, Elad Lapidot, Ofri Ilany Philosophisches Kabarett III: Israelis in Berlin: Die neue Diaspora? (Studio C) 15.00 Uhr INSTALLATIONEN: Circle1 und Die Asporas (Studios A, B, C, Kubus, Deck) 15.00 Uhr MUSIK: Duo Silver-Garburg - Sivan Silver, Gil Garburg Kammermusikkonzert Werke von Saint-Saëns, Navok, Ravel (Studio C) 14.00 Uhr PANEL: Rüdiger Kruse, André Schmitz, Cilly Kugelmann, Tal Alon, Daniel Kühnel Diskussion über die neue Subkultur israelisch-deutscher Künstler in Deutschland Moderation: Melody Sucharewicz (Saal) Sonntag, 18. Oktober באוקטובר18 ,ראשון צילי, אנדרה שמיץ, רודיגר קרוזה: פאנל14:00 דניאל קונל, טל אלון,קוגלמן התרבות החדשה של אמנים-דיון על תת גרמנים בגרמניה-ישראלים (Studio C) מלודי סוכרביץ:הנחיה , סיון סילבר- Duo Silver-Garburg : מוזיקה15:00 גיל גרבורג קונצרט מוזיקה קאמרית (Studio C) ראוול, נבוק,סנס-ינוגנו יצירות של סן דיאספורס,Circle1 : תערוכות15:00 )Studios A, B, C, Kubus, Deck( , עמרי בהם,חיבובסקי- טל חבר: שיחה16:30 עפרי אילני, אלעד לפידות,חנה צוברי - ישראלים בברלין:)3( קברט פילוסופי (Studio C) ?הדיאספורה החדשה מיקי וינברג: סרט18:30 I Hear the Synth in East Berlin )Saal( אלגוריה ביקורתית על היפסטרים וגל נאורmatanicola : מחול19:00 bodieSLANGuage תחומי המשלב בין מחול עכשווי-מופע בין (Halle) לשפת הסימנים , עמית יעקבי, סיון בן ישי: פרפורמנס21:00 &19:00 מורן סנדרוביץ I know I'm ugly, but I glitter in the dark )Studio A( )18 (החל מגיל , עמית יעקבי, סיון בן ישי: פרפורמנס22:00 מורן סנדרוביץ I know I'm ugly, but I glitter in the dark )Studio A( )18 (החל מגיל die kunst zu hören כניסה חופשית 92,4 bit.do/tickets_id : כרטיסים ID Festival Berlin Team Initiator und künstlerischer Leiter: Ohad Ben-Ari Projektleitung: Katharina Foerster Projektmanagement: Josefine Hofmann Künstlerbetreuung und Social Media: Anastasia Shevchenko Öffentlichkeitsarbeit und Marketing: Carla Reckling-Kurz Illustrationen: Adar Aviam Design: Charlotte Sauvaget Veranstaltungsort: RADIALSYSTEM V Holzmarktstraße 33, 10243 Berlin יעל ראובני: סרט21:00 ) (היה שלום פטר שווארץSchnee von gestern שתי משפחות ושלושה דורות,פגישה שהוחמצה )Saal( בגרמניה ובישראל Freitag 16. Oktober ׳ ID Festival Berlin – Programm ברליןID תוכנית פסטיבל ברליןID צוות פסטיבל ארי- אוהד בן:מייסד ומנהל אמנותי קתרינה פורסטר:מנהלת ג'וזפין הופמן:מנהלת אדמיניסטרטיבית אנסטסיה שבצ'נקו:ניהול אמנים ומדיה חברתית קורץ- קרלה רקלינג:יחסי ציבור ושיווק אדר אביעם:איורים שרלוט סווג'ה:עיצוב לפסטיבל RADIALSYSTEM V-הפסטיבל מתקיים ב Holzmarktstraße 33, 10243 Berlin Kunst אמנות Roundabout (Circle1) Heritage Pop up (Die Asporas) מציגה בפסטיבל תערוכה קבוצתית של שלושה עשר אמנים ישראליםCircle1 גלריה ולעתים, הבחירה בברלין כבית מהווה קטליזטור לרבות מעבודותיהם.החיים בברלין .קרובות משמשת כנקודת פתיחה למסעות יצירתיים טעונים רגשית ואידיאולוגית Die Gruppe Die asporas, ein Forum von israelischen Künstlern in Berlin, zeigt auf dem Festival eine mobile Wandinstallation mit dem Titel „Heritage Pop up“. Auf den beiden Seiten der Wand werden Arbeiten aus Papier gezeigt (Digitaldruck, Zeichnung und Fotografie). Die doppelseitige Holzwand trennt den Saal in zwei Ausstellungsräume. Ein Teil der Wandgestaltung spielt an die frühe Phase der Jerusalemer Kunstakademie Bezalel an, wie sie von Ephraim Moses Lilien geprägt wurde, dem „ersten zionistischen Künstler“. Jeder Künstler der Gruppe kreiert in seiner Arbeit eine Reihe graphischer Stationen gleich Punkten auf einer Zeitachse, eine Sammlung kulturellen Erbes. Mithilfe einer freien und meist ironischen Adaption von Symbolen mit kollektivem Nostalgiewert entwerfen die Künstler so etwas wie persönliche Zeitpfade, die von Migrationserfahrung und Ortswechsel charakterisiert sind. Die Pop-up-Wand bietet eine unmittelbare Situationsaufnahme und enthüllt dabei amüsante und neugierig machende Gedanken der Künstler über die Grenzen ihrer Identität, die sich ständig ausweiten und verändern. * Aus einem Beitrag der Kuratorin Lior Vilenchik. הראשון.העבודות בתערוכה מאורגנות סביב שני נושאים מרכזיים הקשורים זה בזה הוא האופנים שבהם ייצוגים אסתטיים משמשים ככלי לשליטה אידיאולוגית במרחב , על רקע ההיסטוריה המשותפת והיחסים העכשוויים של ישראל וגרמניה.הציבורי העבודות חוקרות באופן ביקורתי כיצד אסתטיקה מעוררת זיכרון תרבותי וחותרת .להשגת מטרות פוליטיות וחברתיות Noga Shtainer Marika 2009 הנושא השני מבליט את האופנים שבהם היסטוריות קולקטיביות ואינדיבידואליות שזורות בהתייחסן לעיר כמקום שבו מתהווים ומתעצבים.הומניסטי-ברקע של ברלין כמרחב פוסט העבודות בוחנות את התהליכים שבאמצעותם היסטוריות משנות,מושגי זיכרון וזהות . ואת הדרכים הפרדוקסליות שבהן ההווה משכתב את העבר,צורה לאוטוביוגרפיות .* מתוך טקסט שכתבה האוצרת רותם רוף , אהרון עוזרי, אלון לוין, אמיר יציב, אלונה הרפז, אופיר דור, ליאב גבאי:משתתפים . קרן שלו, נוגה שטיינר, אלונה רודה, אולף קונמן, סהר צוקרמן, אמיר פתאל,שרון פז . שירה סברדלוב, אלונה הרפז, אהרון עוזרי:Circle1 . רותם רוף:אוצרת אורחת . קרן שלו, רויטל משעלי:הפקה Dorit Bialer Kadima 2015 Mitwirkende: Assaf Abutbul, Alma Alloro, Dorit Bialer, Mia Gourvitch, Gavriel S Moses, Lior Vilenchik. Olaf Kühnemann Bird 2015 מציגה, פלטפורמה לאמנים ויוצרים ישראלים בברלין,Die Asporas-קבוצת ה על שני צדי הקיר."בפסטיבל מיצב קיר נודד תחת הכותרת "פופ אפ ירושה צדדי חוצה את- קיר העץ הדו. רישום וצילום, הדפס דיגיטלי:מוצגות עבודות נייר המרפררת לחזון, חלק מהקיר מעוטר במדבקה.חלל האולם לשני מרחבי תצוגה שהיו,)1925-1874( בצלאל המוקדם בעיניו של המאייר היהודי אפרים משה ליליין ."שכינו אותו "האמן הציוני הראשון . אוסף ירושות,כל אחד מאמני הקבוצה מייצר בעבודתו מיקבץ תחנות גרפיות בזמן , ושימוש חופשי ולרוב אירוני בהם,בעזרת ניכוס סמלים בעלי מטען קולקטיבי נוסטלגי המושפעים מחוויית ההגירה ומהחלפת,מפרטים האמנים מעין מסלולים אישיים בזמן לחשוף את המחשבות, קיר הפופ אפ מציע לארגן תמונת מצב מהירה.המקום המתוכננים,שמצחיקות ומסקרנות את אמני הקבוצה על גבולות הזהות שלהם .להתרחב ולהתחלף לאין שיעור בהמשך .* מתוך טקסט שכתבה אוצרת התערוכה ליאור וילנצ'יק , מיה גורביץ, גבריאל בן משה, דורית ביאלר, עלמה אלורו, אסף אבוטבול:משתתפים .ליאור וילנצ'יק Alona Rodeh From Safe and Sound Poster series 2015 Gabriel S Moses Planet 2013 Aharon Ozery Endless Project 2007 Die Galerie Circle1 zeigt auf dem Festival eine Gruppenausstellung von 13 in Berlin lebenden israelischen Künstlern. Die Entscheidung, Berlin zu ihrem Zuhause zu machen, stellt für viele ihrer Werke einen Katalysator dar und dient als Ausgangspunkt emotional und ideologisch aufgeladener Expeditionen. Die in der Ausstellung gezeigten Arbeiten kreisen um zwei miteinander verbundene Hauptthemen. Das erste ist die Art und Weise, in der ästhetische Repräsentationen zur ideologischen Durchdringung des öffentlichen Raums dienen. Vor dem Hintergrund der gemeinsamen Geschichte und der gegenwärtigen Beziehungen zwischen Israel und Deutschland fragen die Arbeiten kritisch danach, wie Ästhetik kulturelles Gedächtnis evoziert und politische und gesellschaftliche Anliegen befördert. Das zweite Thema ist die Art und Weise, wie kollektive und individuelle Geschichten vor dem Hintergrund Berlins als post-humanistischem Raum miteinander verflochten sind. Indem sie Berlin als Ort begreifen, an dem Begriffe von Erinnerung und Identität entstehen und geformt werden, hinterfragen die Arbeiten die Prozesse, mittels derer Geschichten in Autobiographien umgeformt werden, ebenso wie die paradoxen Wege, auf denen die Gegenwart die Vergangenheit umschreibt. * Aus einem Beitrag der Kuratorin Rotem Ruff. Mitwirkende: Ofir Dor, Amir Fattal, Liav Gabay, Alona Harpaz, Olaf Kühnemann, Alon Levin, Aharon Ozery, Sharon Paz, Alona Rodeh, Keren Shalev , Noga Shtainer, Amir Yatziv, Sahar Zukerman. Das Konzert im Radio. So bis Fr • 20:03 Circle1: Aharon Ozery, Alona Harpaz, Shira Sverdlov. Gastkuratorin: Rotem Ruff. Produktion: Revital Michali, Keren Shalev. 16.10. bis 13. 11. 2015, Berlin, Paul-Löbe-Haus des Deutschen Bundestages Eine Wanderausstellung der Deutsch-Israelischen Gesellschaft e.V. (DIG) www.israelis-und-deutsche.de p Anmeldung: [email protected] “Sehnsucht nach einer komplizierteren Version” Foto: Kfir Harbi Film Sie ist mit ihrem Israelitum beschäftigt, hält das Thema aber für ausgeschöpft. Er erforscht sein Judentum, verzichtet aber lieber auf Definitionen. Warum erscheinen Israelis und Juden in Berlin oftmals wie Parallellinien? Ein Gespräch mit Yael Reuveny und Micki Weinberg Beide leben in Berlin, beide sind Filmemacher, beide sind Juden. Und dennoch, in einem bestimmten Stadium des Gesprächs, sagt Yael Reuveny zu Micki Weinberg: „Ich höre dich sprechen, und eigentlich sind wir uns sehr unähnlich. Du bist sozusagen der echte Jude und ich bin eine Lumpenjüdin, die man in die Wäscherei des Nahen Ostens gegeben hat und mit der Sparversion entließ: ,Lerne Bibel in der Schule und damit schließen wir’s ab.’ Meine Erfahrung ist viel stärker israelisch, Judentum ist nur ein Aspekt davon.“ Wer es von außen betrachtet, stellt überrascht fest, dass Israelis und Juden in Berlin oftmals wie Parallellinien erscheinen. Nicht dass Weinberg in irgendeiner Weise die lokale jüdische Gemeinde repräsentiert: Seine Wurzeln sind zwar europäisch, aber er selbst wurde in Los Filmhochschule in Jerusalem, die schon fast ein Jahrzehnt in Berlin lebt, stammt aus Petach Tikva. „Dass ich hierhergekommen bin, hat vielleicht zum Teil auch mit einer Sehnsucht nach einer komplizierteren Version zu tun. Meine einen Großeltern kamen aus Litauen und Polen und die anderen aus Bagdad. Wie der ganze Staat durchliefen sie eine Auslöschung des Diasporajudentums, damit ich werde, was ich bin: Wahnsinnig israelisch, Sabra durch und durch, ich heiße Yael Reuveny und ich schwimme im Meer und gehe zur Armee, und dann bin ich auch noch ein aschkenasisch-orientalischer Mix, ich bin wie der feuchte Traum von Ben-Gurion… Aber jetzt, aus dieser Sicherheit heraus, kann ich sagen, dass man mir auch etwas genommen hat, eine kompliziertere, diffusere Version. Meine Mutter und Reuveny: „Sich auf die israelische Geschichte zu fokussieren, das ist wie der Elefant und die Ameise, die gemeinsam in der Wüste laufen, und die Ameise sagt, ‚Schau, wie viel Staub wir aufwirbeln‘“ Angeles geboren, studierte in Berkeley und zog dann nach Jerusalem – dort ging er erst an die Mirrer Jeschiwa, später studierte er einen Masterstudiengang an der Hebräischen Universität. Reuveny: „Du bist zum Glauben zurückgekehrt?“ Weinberg: „Ich wuchs in einer Familie mit Kopfbedeckung auf.“ Reuveny: „Also bist du auch gar nicht vom Glauben abgefallen?“ Weinberg: „Nimm’s nicht persönlich, aber ich hasse derartige Fragen.“ Reuveny: „Wie die, warum du in Berlin wohnst, richtig?“ Weinberg: „Die auch, aber insbesondere Fragen, die mit dem Judentum zu tun haben, das etwas sehr schwer zu Definierendes ist; jeder Mensch verfügt über eine Vielzahl von Aspekten, was seine oder ihre Identität anbelangt.“ Reuveny, Absolventin der Sam-Spiegel- meine Großmutter sprachen Jiddisch miteinander und ich nicht. Ich habe mich immer dazu hingezogen gefühlt, gerade aus dem Ultra-Israelischen heraus.“ Obwohl oder vielleicht weil ihr Film sich ausgiebig mit dieser Sehnsucht befasst, denkt sie, dass er den „Test des ‚chinesisches Zuschauers‘ besteht, wie man das im Filmstudium nennt. Eine der interessantesten Vorführungen fand gerade im Kosovo statt, vor einem vorwiegend muslimisch-albanischen Publikum. Ich fragte mich, ob die Story sie interessieren würde. Nach der Vorführung schrieb mir jemand: ‚Unser Krieg ist noch nicht lange her und wir denken, dass das nur uns betrifft, aber wir verstehen nicht, dass auch unsere Enkel noch mit ihm befasst sein werden.‘ Er meinte, dass der Film schwer für die Leute im Publikum war, da sie ihre eigene Zukunft vor sich sahen.“ Weinbergs Film hingegen scheint, oberflächlich betrachtet, das Judentum nicht zu berühren, wenngleich es aus seiner Sicht voll und ganz gegenwärtig ist: „Der Film vertieft sich in die kritische Tradition des Judentums, in Midrasch und Aggada. Er kritisiert die Herrschaftsstruktur des westlichen Kapitalismus, der vermeintlich die Freiheit von Wort und Tat zu fördern trachtet, aber de facto gehorchen wir eigentlich alle dem Nonkonformismus. Wir sind die Agenten, die wider Willen das vernichten und zerstören, was wir retten wollen. Ich mag es, dieses Paradox durch den jüdischen Blickwinkel zu analysieren, durch einen Unterbau, der uns nicht vorschreibt, was wir denken sollen.“ Reuveny: „Das ist jüdisch, Raum zu lassen für unabhängige Gedanken?“ Weinberg: „Dieser Unterbau findet sich in Bibel und Midrasch. Nicht an jeder Stelle – es gibt auch eine sehr dogmatische Seite in der jüdischen Literatur, aber was die jüdische Hermeneutik (Lehre der Auslegung) besonders macht, ist, dass es kein Dogma gibt.“ Reuveny schreitet, ihren eigenen Worten nach, „im Krebsgang“ zum nächsten Projekt fort: „Ich habe mehr als sechs Jahre an dem Film gearbeitet, und es ist sehr schwer, wieder in ähnlicher Weise versenkt zu sein. Ich beginne gerade eine Recherche über Birobidschan, die Hauptstadt des jüdischen Autonomiebezirks in Russland; es interessiert mich, den Zionismus aus anderer Perspektive zu betrachten, die abstrakte Idee, Juden an den Boden zu binden. Da Israel etwas so kompliziertes und problematisches an sich hat, ist es wie ein Minenfeld: Du sagst etwas, und sofort gibt es eine Kette von Explosionen – ich habe die Phantasie, zu versuchen, von dort über die Dinge zu sprechen.“ Währenddessen kann man sagen, dass sie das Gerede von den „Israelis in Berlin“ satt hat: „Mein Israelitum in Berlin ist ein Teil des Films, und ich habe lange gebraucht, den für mich richtigen, sehr persönlichen Ton zu finden. Ich habe nicht das Gefühl, dass ich Repräsentantin irgendeines ‚Phänomens‘ bin, und auch Micki Weinberg, 31, lebt seit vier Jahren in Berlin Sein Kurzfilm I Hear the Synth in East Berlin wird auf dem Festival gezeigt Yael Reuveny, 35, lebt seit etwa zehn Jahren in Berlin Ihr Dokumentarfilm Schnee von gestern wird auf dem Festival gezeigt die Gründe, aus denen die Leute sich dafür interessieren, sind mir unangenehm. Ich will mich nicht naiv stellen, aber ein wenig hat mich dieser Eifer, mit dem jeder auf dieses Thema anspringt, doch überrascht und verstört: Wie gut hat es den Israelis getan, die so wahnsinnig gern sagen wollen, dass eine verwöhnte Generation dem Land den Rücken kehrt; und den Deutschen, die sich so wahnsinnig gern mit ihrer Vergangenheit im Reinen fühlen wollen. Und immer lautet die Frage, ob du Israel aus politischen Gründen verlassen hast, als ob Israel das Böse und Rechte schlechthin wäre und wir in die Arme des pluralistischen Deutschlands fliehen würden… Israel ist noch immer nicht Iran. Ich bin gegangen, aber ich bin keine Deutsche. Und mehr als das – mich verlangt es auch gar nicht danach, Deutsche zu sein, ich will meinen Akzent gar nicht ablegen. Meine Entscheidung, hierher zu ziehen, bedeutet nicht ‚Ich will so sein wie ihr‘. Ich will hier sein, mit euch sein, Teil dieser Sache sein, aber ich will nicht wie ihr sein.“ Weinberg: „Die Identitätsfrage ist nicht fair, da sie so reduktionistisch ist. Was ist das, ein Deutscher − jemand, der in Schlesien geboren wurde, das jetzt in Polen liegt? Jemand, der Deutsch spricht, über ein Jahrtausend lang in Rumänien war, in Siebenbürgen, von Ceausescu vertrieben wurde und nach Deutschland ‚zurückgekehrt‘ ist? Ein Jude war immer ein Jude, auch wenn wir es nicht wollten war es so.“ Reuveny: „Aber in dieser Hinsicht bin ich Israelin wie meine französischen Freunde Franzosen sind.“ Weinberg: „Hast du keine Verbindung mit mir?“ Reuveny: „Doch, aber ich habe eine Verbindung mit vielen Leuten.“ Weinberg: „Aber wenn du nach Deutschland oder Amerika kommst und du hast ein Problem, weißt du, dass sich die jüdische Gemeinde um dich kümmert. Spürst du nicht eine Verbindung zum jüdischen Volk?“ Reuveny: „Es gibt da ein Sicherheitsnetz und ein Gefühl, dass du Teil von etwas bist, aber das ist nicht die zentrale Komponente in meinem Leben. Du fragst mich, ob ich in der Not zu Chabad oder zur israelischen Botschaft gehen würde? Ich würde zur Botschaft gehen.“ Weinberg: „Viele Israelis kommen hierher, um der jüdisch-israelischen Welt zu entfliehen, und auf einmal sprechen sie die ganze Zeit über die israelische und die jüdische Identität. Das ist eine Verantwortung, der man sich nicht entziehen kann.“ Reuveny: „Ich weiß, dass mehr und mehr Leute, die in den letzten Jahren gekommen sind, dazu neigen, gemeinsam Dinge zu tun, einen gemeinsamen Nenner zu suchen. Aber sofern ich mich selbst als Teil dieser Bewegung sehe, dann ist sie sehr viel breiter und nicht notwendigerweise auf Israelis beschränkt. Viele meiner Freunde hier sind Kunstschaffende – aus Kolumbien, aus Schweden, aus Frankreich. Auch innerdeutsche Migration gibt es hier in Fülle. Sich auf die israelische Geschichte zu fokussieren, das ist wie der Elefant und die Ameise, die gemeinsam in der Wüste laufen, und die Ameise sagt ‚Schau, wie viel Staub wir aufwirbeln‘. Dieses Thema, Israelis in Berlin, ist nur insoweit gut, als es eine interessante Diskussion in Gang bringt. Darüber hinaus – ist es ausgeschöpft.“ „Jeder soll für einen Moment denken, dass er nichts versteht“ Wie möchten sie lieber vorgestellt werden – als Künstler aus Deutschland oder aus Israel? Was für eine neue Sprache haben sie für ihre Performance erfunden? Und worin besteht die neue Energie, die sie in der israelisch-berlinerischen Kultur erkennen? Ein Gespräch mit Matan Zamir und Gal Naor Nach beinahe eineinhalb Jahrzehnten in Berlin ist es Matan Zamir meist lieber, wenn man ihn bei seinen internationalen Auftritten als Tänzer-Choreografen aus Deutschland vorstellt: „Ich glaube nicht, dass es irgendwas Israelisches an meinem Werk gibt. Mein Ensemble ist hier und ich arbeite hier, und die Einflüsse auf meine Arbeit sind ebenfalls von hier.“ Gal Naor, seinem Partner und Lebensgefährten, geht es genau umgekehrt: „Nie würde ich als Choreograf aus Deutschland bezeichnet werden wollen. Egal, was ich mache, wie weit das von allem Israelischen entfernt ist – ich möchte, dass man gerade deswegen weiß, dass ich Israeli bin.“ Ganz einfach, oder? Eben nicht. Es gibt einen großen Unterschied zwischen den „Visitenkarten“ der Beiden und den alltäglichen Fragen und Herausforderungen: „Ich versuche, meine komplizierten Seiten oder Identitäten gelten zu lassen, es fällt mir schwer, mich als etwas Bestimmtes zu definieren“, sagt Zamir. „Es ist mir viel lieber, mich identitätslos als mit infolge einer Tel Aviver Aufführung von Sasha Waltz in die Stadt. Nach einer intensiven Woche als Zuschauer und Gasttänzer ihres Ensembles nahm er ein Arbeitsangebot der deutschen Choreografin an, das ihm eine Woche Zeit ließ, seine Dinge in Israel zu regeln und nach Deutschland zu fliegen. In dem Ensemble lernte er dann Nicola Mascia aus Italien kennen und die beiden gründeten gemeinsam das erfolgreiche Duo matanicola, dessen erster Auftritt bereits im August 2005 in Berlin stattfand. Naor, der an der Schule für Visuelles Theater in Jerusalem studierte, hat als Enkel zweier Gehörloser gelernt, in der Gebärdensprache zu kommunizieren – sowohl bei seinen Großeltern als auch in einem besonderen Studiengang der Bar-Ilan-Universität. „In der Zeit meines Studiums suchte ich meine Stimme, und ich traf die Entscheidung, bei meinen Auftritten nur noch die Gebärdensprache zu verwenden“, erzählt er. 2010 arbeitete er im Rahmen einer Produktion auf dem Akko-Festival mit matanicola zusammen Zamir: „Es ist mir viel lieber, mich identitätslos als mit irgendwas ganz Bestimmtem identifiziert zu fühlen“ irgendwas ganz Bestimmtem identifiziert zu fühlen.“ Auch Naor zieht es vor, die Grenzen auszuweiten: „Meine Identität als Jude ist etwas, worauf ich stolz bin und woraus ich Inspiration schöpfe, aber ich mag es auch, dass meine Identität sich aus Mehrerem zusammensetzt – Israeli, ‚‘based in Berlin‘, Queer-PerformanceArtist. Es gibt in Berlin so viele Leute, die sich fremd und gleichzeitig zugehörig fühlen, zwei Gegensätze, die einfach keine sind; und man kann sich darin ausruhen, man muss sich nicht entscheiden.“ Zamir, innerhalb der israelischen Gemeinde in Berlin so etwas wie ein Pionier, kam und beschloss, seiner neuen Liebe Matan nach Berlin zu folgen und dort zu leben. Die Entscheidung zur Verwischung oder Vermischung von Identitäten kommt auch in ihrer jetzigen Festival-Produktion zum Ausdruck, die die Verschiedenheit ihrer Darsteller zelebriert. Naor: „Wir haben Tänzerinnen aus Japan, Spanien und Litauen, Tänzer aus Italien, Deutschland, Portugal und Finnland, und daneben die Identitäten des Hörfähigen, des Gehörlosen und des Queers.“ Die Produktion nennt sich bodieSLANGuage – eine Kombination der englischen Wörter für Körper und Sprache, die in sich ein drittes Wort erzeugt – Slang. Während der Proben haben die Mitwirkenden neue Wörter in der Gebärdensprache erfunden, um die Bewegungen und Sequenzen zu beschreiben, an denen sie gearbeitet haben. „Slang ist eine Sprache, die von unten kommt, von der man nicht sagen kann, ob sie richtig oder falsch ist“, erklärt Naor. Hinter dem Werk steht der Wille, eine neue gemeinsame Sprache zwischen den beiden ihrer Natur nach physischen Sprachen schaffen – dem Tanz und der Gebärdensprache. „Wir haben uns auf eine Reise begeben, um eine ‚dritte Sprache‘ zu suchen, einen Hybrid zwischen beiden“, so Zamir. „Diese Reise hat viele Formen und Bilder hervorgebracht, die am Ende zu einer Sprache wurden, die man verstehen und mit der man kommunizieren kann, eine neue tänzerische Sprache.“ „Wir nehmen die Gehörlosen-Identität als Ausgangspunkt, um etwas über Identität an sich zu sagen“, fügt Naor hinzu. „Die Herausforderung liegt darin, die Gebärdensprache, die eine Sprache für sich ist, vom Narrativen ins Unterbewusste zu bringen.“ Die Performance ist so aufgebaut, dass sie mal von den Gehörlosen besser verstanden wird und mal nur von den Hörfähigen. „Wir wollten, dass jeder Zuschauer einen Moment erlebt, in dem er spürt, dass er nichts versteht“, so Zamirs abschließende Aussage, die auch als Metapher für die Migranten inhärente Frustration verstanden werden kann. Knospen einer neuen Kultur Zamir und Naor sind sich nicht sicher, ob Berlin für immer ihr Zuhause bleiben wird, aber im Moment fühlen sie sich jedenfalls gut, gut genug, um nicht den Drang zu verspüren, ein Leben anderswo zu versuchen. „Berlin ist die Basis, das Zuhause, und es macht immer Spaß, nach Tourneen hierher zurückzukehren“, sagt Zamir, und Naor bekräftigt dies: „Diese Stadt ist einfach ein Geschenk, ein Riesengeschenk. Sein, wer wir sind, ein verheiratetes Paar, sein wer wir sind, aber Foto: Kfir Harbi Tanz Matan Zamir, 37, lebt seit 14 Jahren in Berlin Gal Naor, 29, lebt seit vier Jahren in Berlin Choreografen und Mitwirkende der Tanz-Performance bodieSLANGuage (eine Kooperation von matanicola und the progressive wave) ohne diese Blicke, das ist der Ort.“ Fühlen sie sich als Teil einer israelischen Gemeinschaft in Berlin oder, spezifischer, einer israelischen Künstlergemeinde in Berlin? „Rein technisch bin ich Teil der ‚israelischen Künstlergemeinde in Berlin‘, da ich Künstler bin, Israeli bin und in Berlin lebe, aber ich hege keinerlei Gemeinschafts- oder Zugehörigkeitsgefühle in Bezug auf eine bestimmte Gruppe“, erklärt Zamir. In den ersten Jahren hatte er auch fast keine israelischen Freunde in der Stadt, „aber das änderte sich, als ich kam“, lacht Naor. Tatsächlich aber meint der alteingesessene Zamir in Berlin Knospen eines neuen israelisch-berlinerischen kulturellen Zentrums zu erkennen. „Das ist noch sehr frisch, aber ich spüre die Energie. Es gibt da eine Basis, ein Polster, eine Wiege israelisch-berlinerischen Kunstschaffens, und das ist großartig. Ich glaube, dass diese neue Kreativität von einer genuinen Energie aus Israel zehrt, etwas leicht Dreckigem, aber es liegt in ihr auch eine neue Ruhe. In Berlin tun sich die Leute oft zusammen, um Kraft zu bekommen und Abende oder neue Projekte zu gestalten. In Tel Aviv hält wirklich jeder das fest, was er hat, lässt nicht los, und es gibt auch fast keine Orte, an denen man sich zusammentun kann, da die Leute Angst haben um ihr Stück vom Kuchen.“ Wenn man beharrlich bleibt, deutet Zamir auch an, was die israelische Kunstszene auszeichnen könnte: „Sie hat keine Angst, ab und an zu nerven oder polemisch zu werden. Ich habe das Gefühl, dass viele Europäer eben davor Angst haben, es gleichzeitig aber liebend gern betrachten.“ Niemand ist mir etwas schuldig Die starke Präsenz der Vergangenheit in ihrem Leben und in der neuen israelischberlinerischen Kultur leugnen die Beiden nicht, persönlich aber versuchen sie, sie nicht zum ständigen Lebenshintergrund werden zu lassen: „Ich denke, dass die Shoah den frischen Emigranten aus Israel präsent ist, sei es in Form von Witzen oder einem bestimmten Vibe des ‚Ihr seid mir etwas schuldig‘“, sagt Naor. „In meinem ersten Jahr in der Stadt war ich voll im Israel-Modus, und ich verstand, dass ich alles, was ich kenne und weiß, deinstallieren muss. Auf einmal betrachtete ich alles in einer sehr viel größeren Auflösung: Ich verstand, dass ein Teil dessen, was mir als Israeli anhaftete, nicht wirklich zu mir gehört. Ich musste mich erst in die Pixel hineinbegeben und einen neuen schöpferischen Anfang machen.“ „Die Europäer haben kein Problem, hierher zu emigrieren, und sind weitaus entspannter“, fügt Zamir hinzu. „Wir, die Israelis, haben hingegen ein wenig das Gefühl, dass es uns zusteht, hier zu sein. Ich persönlich bin dankbar für die Möglichkeit, hier zu leben, von der Kultur zu empfangen. Ich habe nicht das Gefühl, dass man mir etwas schuldig ist, dass ich etwas fordern soll; ich habe das Gefühl, ich kann mich einfach einfügen, in gleichwertiger Weise nehmen und geben.“ „Israel ist einfach nicht mehr das Thema“ Foto: Kfir Harbi Theater Welche Themen brennen ihnen unter den Nägeln? Wie beeinflusst die Fremdsprache die künstlerische Produktion? Bevorzugen sie die Zusammenarbeit mit Israelis? Und wem gelingt es nicht, emotional darin involviert zu sein, was in Deutschland geschieht? Ein Gespräch mit Niva Dloomy und Sivan Ben Yishai [Drinnen, tagsüber, eine Seitenstraße in Neukölln. Sie sitzen in der Küche der Wohnung, in die Ben Yishai einige Tage zuvor gezogen ist. Ein heißer Sommernachmittag] in dem er sitzt: ein Stuhl, der alle seine Bedürfnisse befriedigt – die physischen, die sexuellen, die intellektuellen; Essen, Trinken, Unterhaltung, Gespräche – alles.“ Erste Szene Eure Stücke auf dem Festival widmen sich universellen Fragen. Habt ihr die Themen „Israelis in Berlin“, Migration und Identität ausgeschöpft oder ist das eine methodische Pause? Dloomy: „Das ist einfach so passiert. Wir haben nicht gesagt ‚Ähm, Israelis in Berlin – tschak. Emigration – abgehakt‘ (sie lacht und macht mit dem Finger ein Häkchen). Es geht darum, was interessant, dringlich ist: Ich bin gekommen, ich bin hier; ich denke darüber nach, dass ich fremd bin und was das bedeutet, was leichter und was schwerer ist, aber es kommen immer mehr Dinge hinzu. In dem Stück gibt es Raum für Israel, aber es ist einfach nicht mehr das Thema.“ Ben Yishai: „Die zentrale Figur unseres Stücks ist jemand, der Israel verlassen hat, nach Berlin gekommen ist und entdeckt hat, dass die Welt und die menschliche Gesellschaft dieselben sind. Das radikale Berlin sitzt in den Cafés, aktualisiert Lebensläufe und schaut der Räumung des Flüchtlingsheims in der Ohlauer Straße zu. Aus der Einsicht, dass er diese Enttäuschung nicht nochmal ertragen kann, emigriert er in sein eigenes Inneres – in ein Zimmer, dessen Türen verschlossen und dessen Fenster nur für die virtuellen Welten geöffnet sind. Das Stück beschäftigt sich mit alternativem Raum, einem letzten Emigrationsziel, das nicht von nationaler Identität und physisch existierenden Menschen besetzt ist, einem Hohlraum, in dem der Performer sich eine eigene Welt gestaltet. Darin gibt es viel Zorn, Schmerz, Enttäuschung, aber auch Liebe zu zwei Kulturen, die er sozusagen hinter sich gelassen hat: Sie bilden das Fundament seines Bewusstseins, aber er ist abgesondert in seinem Zimmer eingesperrt – in der letzten Welt, in die man noch auswandern kann, ohne sich selbst zu verlieren. Die wichtigsten Beziehungen, die er unterhält, sind die mit dem Objekt, Bei den beiden Produktionen arbeitet ihr hauptsächlich mit Israelis. Arbeitet ihr sonst auch mit Nicht-Israelis? Dloomy: Wir arbeiten nicht mit Leuten, nur weil sie Israelis sind, aber die Unmittelbarkeit der Arbeit mit Israelis hat schon etwas.“ Ben Yishai: „Ich empfinde mein unabhängiges Schaffen als etwas, das ich überall mit hinnehmen kann und das es mir erlaubt, mich mit bestimmten Themen zu beschäftigen. Im Moment beschäftigt mich, dass ich Emigrantin bin: Das ist nicht meine Sprache und Kultur und ich setze mich mit dem Abschied von der Vergangenheit auseinander, bin mit der Gegenwart konfrontiert und mit dem Blick in die Zukunft. Diese Themen ergänzen einander, und es kann sein, dass ich mich animiert fühle zur Arbeit mit jemandem, der eben das durchmacht – Israeli, Spanier oder Italiener −, um mich damit auseinanderzusetzen.“ Behindert die Fremdheit den Erfolg im Theater hier? Dloomy: „Das ist der 85. Artikel, den ich darüber mache, dass ich Israelin in Berlin bin – auch ein Weg, meine Arbeit bekannt zu machen. Ich glaube nicht, dass du keinerlei Chance hast, wenn du nicht deutschsprachig bist, es ist einfach eine andere Chance. Dass du fremd bist, ist auf jeden Fall etwas, das du realisieren musst, bevor du ins System reingehst. Nicht, dass es unmöglich ist, jenseits der ‚Israelis in Berlin‘ Gelder zu bekommen, Stipendien, ein Publikum oder PR – es ist möglich: Wir haben hier zwei Produktionen voll finanziert bekommen. Aber es ist schwieriger, eindeutig.“ Ben Yishai: „Ich glaube, dass es im deutschen Theater Platz und auch Nachfrage gibt für die Stimme des ‚Ausländers‘ als Teil der Mehrstimmigkeit, aus der sich die deutsche Kultur zusammensetzt. Aber man verbringt sein ganzes Leben, eine Wegstrecke von 30 Jahren an einem Ort, schafft sich ein Umfeld, Beziehungen, vertieft sich in eine Sprache und in eine Kultur, und dann steht man eines Tages auf, entwurzelt sich, wechselt in eine neue Gesellschaft und muss Dinge lernen, die andere, von dem neuen Ort, in ihren vergangenen dreißig Jahren gelernt haben.“ Dloomy: „Stimmt.“ Ben Yishai: „Ich benutze das, um mich nicht vom Handicap her zu erleben, sondern als andere Stimme. Ich stecke noch bis zum Hals im Thema Emigration. Das ist die Sache, mit der es mich am meisten interessiert mich zu beschäftigen, - mit dem Anderssein, der Enttäuschung, der Angst, und ich benutze die Andersartigkeit meiner Stimme, um zu verstehen, zu lernen, worin sie anders ist, sie zu entwickeln und zu schärfen, damit sie eine relevante Stimme in einem vielstimmigen Diskurs wird. Bedeutet Emigration nur Angst, Schwäche, Handicap? Ben Yishai: „Ich erfahre das in unterschiedlichster Hinsicht. Zurückgezogenheit wie in dem Stück – der Exilant, der auf einer Bergspitze sitzt und beobachtet und aus einer gewissen kulturellen Isolation heraus arbeitet; ich begreife das auch als Stärke, etwas Befreiendes und Erhellendes, als Abwerfen aller Altlasten; und auch von dem Moment tiefer Enttäuschung aus, die meiner Meinung in jeder Emigration enthalten ist: Wohin wir auch kommen, warten Menschen, Probleme, Ungerechtigkeiten; die Einsicht, dass die Emigration nichts daran ändert, die Konfrontation mit der Welt und dem, was sie für einen bereithält, und unserer Seele und dem, was sie für uns bereithält – die Träume, die Kindheit, die Eltern, die Leute, der Missbrauch, der Rassismus – es ist dieselbe Konfrontation. Und dann entscheiden wir uns, ob wir in Israel bleiben und innerhalb des Hauses dagegen ankämpfen, in klebriger Bekanntschaft, oder an einen anderen Ort gehen, Zweige wachsen lassen und sagen: ‚Dieser Ort ist im Moment ein bisschen besser. Vor siebzig Jahren war er weniger gut, jetzt ist er besser‘.“ Zweite Szene Lasst uns über die Sprache sprechen: Die beiden Stücke sind auf Englisch. Sivan Ben Yishai, 37, lebt seit drei Jahren in Berlin Gemeinsam mit Amit Jacobi und Moran Sanderovich schrieb und inszenierte sie I Know I’m Ugly, but I Glitter in the Dark Niva Dloomy, 32, lebt seit fünfeinhalb Jahren in Berlin Gemeinsam mit Hila Golan, Ariel Nil Levy und Adar Aviam kreierte sie das Stück Save Your Love, in dem sie auch mitspielt Dloomy: „Wir fangen immer auf Hebräisch an, auch bei den Stücken, die wir hier auf Deutsch gemacht haben, und auch bei denen auf Englisch. Sobald die Monologe und die Texte stehen, werden sie übersetzt, und dann kommt es auf die jeweiligen Anforderungen an. Von dem Moment an, in dem es eine Basis gibt und die Dinge klar sind, fangen wir an, auf Englisch zu arbeiten und Sachen hinzuzufügen.“ Ben Yishai: „Ich schreibe jede Woche Entwürfe und schicke sie Amit Jacobi, meinem Partner. Einmal schrieb er mir: ‚Hör zu, fang an das Hebräisch loszulassen… Du steckst so tief in den Feinheiten der Sprache und spielst mit ihnen – etwas wie chalulim u-nekavim, chalalim u-nekavot kannst du nicht übersetzen, damit kannst du nichts anfangen.‘ Danach habe ich begonnen, auf Englisch zu schreiben, und jetzt schreibe ich nur noch auf Englisch. Ich versuche mich in das Englische zu vertiefen, wie ich es verstehe. Einen der Texte für die Vorstellung habe ich angefangen ins Hebräische zurück zu übersetzen und der Text wurde zweieinhalb Mal so lang. Als ich ihn in den israelischen Kontext brachte, eröffnete sich auf einmal etwas Neues, sowohl in sprachlicher als auch inhaltlicher Hinsicht.“ Macht die Fremdsprache das Schreiben also oberflächlicher, flacher? Dloomy: Ich glaube schon, dass es eine Herausforderung ist, in einer Fremdsprache aufzutreten oder kreativ zu sein. Das bedeutet eine Konfrontation, die einen aus der Bequemlichkeit herausholt. Man muss sehr viel konzentrierter und genauer sein, viel mehr aufpassen. Save your Love wurde erstmals hier in Berlin aufgeführt, und dann haben wir das Stück in Israel auf die Bühne gebracht, auf Hebräisch; das war, nachdem ich eine lange Zeit nicht auf Hebräisch gespielt habe, und das bedeutet sehr große Freiheit. Ich habe das geschätzt, aber es war auch fast ein wenig zu einfach. Ich bin nicht hierhergekommen, um nicht auf Hebräisch aufzutreten, und davor dachte ich auch nicht daran, nicht auf Hebräisch zu arbeiten, aber es ist eine Herausforderung. Sie macht viel, aber nicht oberflächlicher.“ Ben Yishai: „Für mich ist die Sprachfrage eines der sensibelsten Themen, das ist der Punkt, an dem es mir wirklich wehtut, von Israel Abschied zu nehmen. Ich sage mir die ganze Zeit, sowohl wenn ich auf Englisch unterrichte als auch wenn ich auf Englisch schreibe, eben das ist der Beweggrund von Samuel Beckett, auf Französisch zu schreiben: den Automatismus des Schreibens in der Muttersprache, die Flucht vor dem Inhalt in die Form hinter sich zu lassen. Das tröstet mich sehr. Ich versuche, diesen Wechsel nicht als Einschränkung, sondern als Hebel zu betrachten. Aber klar, dass ich das nicht nur genieße, das ist nicht leicht. Ich freue mich sehr, dass wir gerade Hebräisch sprechen − das macht Spaß.“ Dritte Szene Ben Yishai bezeichnet sich selbst als Emigrantin, Dloomy sieht sich mehr als Wanderin. Obwohl sie einen deutschen Pass besitzt und obwohl sie es eigentlich möchte, gelingt es Dloomy nicht, emotional involviert zu sein in das, was in Deutschland passiert („Mit den Jahren fühle ich mich ein klein wenig involviert, aber ich bin immer noch eine Fremde, eine Emigrantin, und habe kein Verhältnis zur Politik hier. Das stellt sich einfach nicht ein. Es interessiert mich wirklich und macht mich neugierig, aber es kann mich einfach nicht bewegen.“) Die Rückkehr nach Israel liegt bei beiden als Option in der Schublade – sie wäre aber Teil eines komplizierten Prozesses. Dloomy: „Ich weiß nicht, warum dem Ort so große Bedeutung zukommt.“ Ben Yishai: „Nationalismus.“ Dloomy: „Ich weiß nicht, ob die Tatsache, dass ich Jüdin, Israelin, aus Rosh HaNikra oder Berlinerin bin, zu den ersten zehn Dingen gehört, die ich über mich sagen würde. Vielleicht fehlt mir dazu einfach der Bezug. Ich wohne irgendwo, und es gibt noch Tausend andere, interessantere Dinge.“ Ben Yishai: „Leider leben wir in einer Welt, die die Identitätsfrage nationalistisch angeht. Einmal habe ich am Flughafen Tegel auf meine Schwester gewartet und sofort kam ein Typ auf mich zu und fing an mit mir Hebräisch zu sprechen. Warum muss die Tatsache, dass wir eine Nationalität teilen, überhaupt die Grundlage sein für so einen einfachen Smalltalk? Aber in so einer Welt leben wir, das ist mehr oder weniger die Definition von Identität, das ist die dritte Frage, die man uns stellt.“ Dloomy: „Ja, aber ich glaube, die Frage ist hier, wie du dich selbst definierst.“ Ben Yishai: „Wie du dich selbst definierst, ist notwendigerweise davon beeinflusst. Wenn man dich immer fragt ‚Name, Alter, Nationalität‘, dann sagst du eben ‚Ich bin Sivan Ben Yishai, 37 Jahre alt und komme aus Tel Aviv‘. Diese Fragen kommen automatisch, aber wir können doch sagen, dass wir das untergraben.“ ID- Orchester 28, aus Lod 1. Das ist sehr persönlich und individuell, also nehme ich an, jeder Israeli, der in Berlin lebt, fühlt sich wie ein anderes Instrument. Ich selbst bin natürlich ein Waldhorn. 2. Für mich ist Berlin sehr mit Wagners Tristan und Isolde verbunden. In gewisser Hinsicht denke ich, dass dieses Werk mich nach Berlin gebracht hat, und bald nach meiner Ankunft spielte ich es im Rahmen der ersten vollständigen Wagner-Produktion, an der ich je beteiligt war. bit.do/Wagner 25, aus Tel Aviv 1. Ich bedaure, aber ich kann nicht über eine Gruppe von Leuten sprechen. Ich bin ein Individuum und jedes Instrument ist etwas sehr Individuelles. 2. Ich denke, Berlin ist eine dynamische Stadt, die sich täglich sehr verändert, voller Farben. Ich denke, Berlin ist jeden Tag ein anderes Werk und Genre: Kammermusik, symphonische Musik, Solo… Die Zahl der israelischen Klassik-Musiker in Deutschland reicht aus, um ein exzellentes Symphonieorchester zu bilden – aus diesem Gedankenspiel des Musikers Ohad Ben-Ari heraus ist das ID-Festival entstanden. Inzwischen ist die Idee Wirklichkeit geworden – und das Orchester zu einem Mikrokosmos der israelischen Künstlergemeinde 1. Wenn „Israelis in Berlin“ ein Musikinstrument wären, was für eins wären sie? 2. Welches Werk ist Berlin für dich? Ziv Stein (Pauke) Shirley Brill (Klarinette) Nur Ben-Shalom (Klarinette) 32, aus Ra‘anana Die Israelis in Berlin sind wie eine InstrumentenbauWerkstatt. Wir sind ganz gewiss nicht aus einem Guss. Nicht was uns hierher gebracht hat, nicht was wir hier tun – und noch nicht einmal wie wir uns als Israelis fühlen. Chezy Nir (Horn) Merav Goldman (Horn) Gili Schwarzman (Flöte) Shiri Sivan (Flöte) Mor Biron (Fagott) Miri Ziskind (Fagott) Boris Kertsman (Trompete) Yael Gat (Trompete) Tamar Inbar (Oboe) Theresa von Halle (Oboe) Liora Rips-Altschuler (Violine) 25, aus Kfar Saba 1. Ich bin mir nicht sicher, ob ich diese Frage beantworten kann. 2. Ich habe das Gefühl, dass jede Gegend in Berlin ein anderes musikalisches Werk sein kann – unmöglich Neukölln und Prenzlauer Berg oder Zehlendorf und Friedrichshain auf einen Nenner zu bringen. Daher würde ich sagen: „Bilder einer Ausstellung“ von Modest Mussorgsky, ein Werk, dass unterschiedlichste Szenen schildert. bit.do/Mussorgsky Adi Haroni (Violine) Zohar Lerner (Violine) Asaf Levy (Violine) Maya Lorenzen (Violine) Ohad Cohen (Violine) David Strongin (Violine) Kinneret Sieradzki (Violine) Uri Wissner-Levy (Violine) Nitzan Bartana (Violine) Avigail Bushakevitz (Violine) 22, aus Tel Aviv 1. Eine Geige. Als meine Großmutter in Rumänien Musik studiert hat, sang sie etwas in der Klasse und der Lehrer sagte: „Nur Juden können so singen, nur die Seele eines Juden kann das geben, was sie gegeben hat.“ Das war zwar sehr rassistisch, aber meine Großmutter hat diese Geschichte mit Stolz erzählt. Und daher die Geige – sie repräsentiert für mich die jüdische Seele. 2. Die „West Side Story“ – ich habe immer davon geträumt, sie zu aufzuführen, und es passierte, als ich nach Berlin zog. Die Musik begleitete mich während meines ganzen Umzugs. bit.do/Bernstein Daniel Shemer (Cello) Mira Abu Elassal (Cello) Hila Karni (Cello) Noa Chorin (Cello) Zvi Plesser (Cello) Talia Schwarzwald (Kontrabass) Yosef Avraham (Kontrabass) Yair Lantner (Viola) Tal Riva Theodorou (Viola) Alexey Kochetkov (Violine) Hisham Khoury (Violine) Andreas Neufeld (Violine) Koby Rubinstein (Violine) Alma Sade (Sopran) 22, aus Nazareth 1. Ich denke eine Flöte, chaotisch und laut, aber auch ruhig und beständig, wie das Leben von Israelis in Berlin. Das Chaos repräsentiert den Versuch, sich einer anderen Kultur und anderen Regeln anzupassen, und die Ruhe die Stimmung, zu der man in Berlin finden kann. 2. Richard Wagner erinnert mich sehr an Deutschland und insbesondere Berlin. Sein Konzept der Unendlichen Melodie erinnert mich an die andauernde Kontinuität nicht-endender Ereignisse – jeder Tag bringt etwas Neues mit sich, und das geht endlos weiter. Matan Porat (Cembalo) Emily Hoile (Harfe) 24, aus Kiryat Bialik 1. Ich wohne nicht in Berlin, sondern in Leipzig, also kann ich nur allgemein zu Deutschland antworten. Die Antwort würde lauten: eine Geige, denn sie trägt in sich die jüdische Seele, die die deutsche/europäische Kultur einbezieht. 2. In meinen Augen ist Berlin das Konzertstück für Streicher von Ödön Pártos – das erste Werk, das ich in Berlin gespielt habe. bit.do/Partos 32, aus Rechovot 1. Ein Orchester. 2. Für mich bedeutet Berlin Weite und Gedankenfreiheit – nicht nur als avantgardistische Zukunft, sondern als Weg, sich auszudrücken, ohne dass jemand über einen urteilt. Ich fühle diese Verbindung in der Musik, insbesondere wenn ich Barock- und Frühbarockwerke spiele – sowohl mit historischen als auch mit modernen Instrumenten. Diese Musik ist alt, aber ich versuche, mich selbst als Instrument einzusetzen, um auszudrücken, was ich ihn ihr sehe. Es fällt mir schwer, ein einziges musikalisches Werk auszuwählen, aber vielleicht so etwas wie das folgende von Jean-Philippe Rameau: bit.do/Rameau Anastasia Denisov (Viola) Itamar Ringel (Viola) Guy Ben-Ziony (Viola) Amihai Grosz (Viola) Guy Braunstein (Musikalische Leitung und Violine) 37, aus Jerusalem 1. Ein Klavier – das ist das einzige Instrument, das die ganze Partitur enthält, alle Instrumente. Und wenn ich an Israelis in Berlin denke, ist das ein so weites Spektrum, da ist das Klavier das einzige Instrument, das mir in den Kopf kommt. Seinem Wesen nach, nicht unbedingt des Klangs wegen. 2. Die 2. Symphonie von Brahms. Zur Zeit meines Einstiegs in das Orchester hatte ich noch keine Beziehung zur Symphonie, ich war Hundertprozent bei der Kammermusik. Carlos Kleibers Einspielung dieser Symphonie mit den Wiener Philharmonikern hat mich verzaubert. Ich habe sie unendlich viele Male gehört. bit.do/brahms Avi Avital (Mandoline) 37, aus Be’er Sheva 1. Ein Theremin – ein elektronisches Instrument aus zwei Antennen, die ein elektromagnetisches Feld erzeugen. Höhe und Intensität des Tons werden durch Handbewegungen vor den Antennen verändert, und das sieht aus wie ein Tanz, der eine Melodie erzeugt. Das ist das einzige Instrument, das sich ohne jegliche Berührung spielen lässt. 2. Strawinskys „Frühlingsopfer“. Dabei denke ich gar nicht unbedingt an den Inhalt des Stücks, sondern an den Ort (Paris) und die Zeit (1912) seiner Komposition. Paris erlebte Anfang des 20. Jahrhunderts einen nie wieder erreichten schöpferischen Boom, was die Historiker als Belle Époque bezeichnen. Kreative Köpfe aus aller Welt strömten ihm zu. Strawinskys Werk, das sich heute bereits an der Grenze zum Klassischen bewegt, war seinerzeit subversiv – es veränderte für immer die Musikgeschichte. bit.do/Stravinsky (Avital tritt beim Festival allein auf – siehe Programm) “Wie der Umzug von einer 40- in eine 160-Quadratmeterwohnung“ Foto: Kfir Harbi Musik Warum haben sie Israel trotz ihres Erfolgs verlassen? Und worin liegt der wesentliche Vorteil ausländischer klassischer Musiker in Deutschland gegenüber anderen Künstler-Migranten? Ein Gespräch mit Alma Sade und Amihai Grosz Wahrscheinlich ist es kein Zufall, dass klassische Musiker einen signifikanten Teil der israelischen Künstlergemeinde in Berlin und in Deutschland darstellen. Das liegt nicht nur daran, dass ihre Kunst keine Anpassung an eine neue Sprache erfordert (was ebenso auf Tanz und Bildende Kunst zutrifft), sondern zu einem großen Teil auch daran, dass sie die deutsche Kultur bereits von zuhause mitbringen. „Klassische Musik ist so wichtig hier, dass wir, wenn wir sie spielen und singen, bereits Teil der deutschen Kultur sind“, sagt Alma Sade. Den Löwenanteil ihrer sechs Jahre in Deutschland hat sie in Düsseldorf verbracht, wo sie an der Deutschen Oper am Rhein gesungen hat. Aber wegen ihrer Beziehung mit Amihai Grosz, dem 1. Solo-Bratscher der Berliner Philharmoniker, und einem verlockenden Angebot der Komischen Oper zog sie nach Berlin. „Ich sah mich nicht mein ganzes Leben in Düsseldorf verbringen, obwohl es in vieler Hinsicht eine wunderbare Stadt ist“, fügt Sade hinzu, die in Israel bekannter unter dem Namen Alma Muschunow ist; sie ist die Tochter des Schauspielers Moni Muschunow und der Schauspielerin Sandra Sade. Als sie nach Europa ging, legte man ihr nahe, den Namen ihrer Mutter zu verwenden, wegen des berühmten Tenors Gabi Sade, einem Onkel von ihr. Abgesehen von der Nähe zu Grosz sagt ihr die neue Lokalität auch deswegen zu, weil das Berliner Opernhaus liberaler ist als das in Düsseldorf. „Der Leiter der Oper, Barrie Kosky, ist Jude, Australier, schwul und genial. Er ist ein wundervoller Regisseur und die Arbeit mit ihm ungemein inspirativ“, sagt Sade. Auch Grosz, der nach langen Jahren im Jerusalem-Quartett nach Berlin gekommen ist, hat die relativ leichte und schnelle Eingewöhnung genossen. Als er bloß an den Umzug nach Berlin zu denken begann, erschien ihm die Philharmonie „wie der Olymp“, doch schon nach einem Jahr im Orchester rückte er zum 1. SoloBratscher auf. Freilich ist er nicht allein – ein Drittel der Berliner Philharmoniker sind Ausländer. „Als Musiker hast du die Freiheit und die Möglichkeit dich zu integrieren, ohne groß darüber nachzudenken, wie du dich verhalten sollst.“ Germany-Israel Cultural Foundation – Präsentation auf dem Festival Am Eröffnungsabend des ID-Festivals wird auch die Gründung der Germany-Israel Cultural Foundation gefeiert werden, des europäischen Zweigs der America-Israel Cultural Foundation (in Israel auch bekannt als Sharett-Foundation), welche seit über 75 Jahren einen bedeutenden Faktor der kulturellen und künstlerischen Entwicklung in Israel darstellt und Tausende von israelischen Künstlern aus allen Bereichen unterstützt hat. Die treibende Kraft hinter der Initiative, die Tätigkeiten der Stiftung auf Deutschland auszuweiten, ist die Musikerin Kinneret Sieradzki, wie viele andere der Festival-Teilnehmer (darunter der Festival-Initiator Ohad Ben-Ari und der Geiger-Dirigent Guy Braunstein) eine frühere Stipendiatin der Stiftung. „Es handelt sich um eine junge Initiative, die von den Künstlern selbst ausgeht und insofern sehr nah an ihren Bedürfnissen hier und jetzt ist“, sagt Sieradzki, die seit etwa neun Jahren in Berlin lebt. Für sie ist die Gründung der Stiftung ein guter Weg, ihre Arbeit als in Europa lebende Musikerin mit sinnvollem Wirken in Israel zu verbinden. Die als gemeinnütziger Verein eingetragene Stiftung fördert den kreativen Dialog zwischen Jugendlichen aus Deutschland und Israel und organisiert zahlreiche verschiedene Aktivitäten wie Künstler-Workshops in Deutschland und Israel, Stipendien für in Israel lebende Künstler, Auftritts- und Unterkunftsmöglichkeiten, Kooperationen und vieles mehr. www.gicf-aicf.org Wer sich in Israel für klassische Musik interessiert, kennt die Namen der Beiden, aber auch ihre herausgehobene Position ermöglichte es ihnen nicht, so zu leben wie sie wollen. „Als Opernsängerin kannst du dich in Israel nicht ernähren“, sagt Sade. „Ob prominent oder nicht, als Künstlerin, ganz gleich welchen Metiers, ist es sehr schwer, ein Auskommen zu finden. Israel produziert Künstler, und dann gibt es für sie nichts zu tun, es ist einfach schrecklich. Zu unserem Glück ist unsere Kunst eine internationale, so dass es für uns, anders als vielleicht für Schauspieler, Schriftsteller oder Dichter – ihn deren Kunst die Sprache zentral ist −, leichter ist, an einem anderen Ort zu arbeiten.“ Grosz schilder t den Umzug von Israel nach Berlin beinahe wie einen Abschied von Klaustrophobie: „Das ist wie der Umzug von einer 40- in eine 160-Quadratmeterwohnung. Du hast Luft zum Atmen, und je mehr Luft ins Gehirn kommt, desto kreativer kannst du sein, man sieht mehr.“ Die Veränderung, zu der er sich entschloss, war aus seiner Sicht auch sehr praktischen Erwägungen geschuldet: „Ich will nicht ununterbrochen fliegen, ich tue das, seit ich 14 bin. Die Zahl der Reisen bei der Philharmonie ist gegenüber der des Quartetts gleich Null, und ich beschloss, dass ich an einem anderen Ort sesshaft werden wollte.“ Wenn man zu der Gleichung noch den frischen Familienzuwachs hinzurechnet, ihren gemeinsamen Sohn Daniel, gewinnt die Möglichkeit, schnell zu einem Konzert in einer anderen Stadt zu fahren und zurückzukehren, entscheidende Bedeutung. „Es ist sehr schwer, wirtschaftlich in Israel zu überleben, und wenn ich dort überleben will, muss ich öfter auftreten. Wenn ich öfter auftreten muss, muss ich auch öfter fliegen und kann infolgedessen weniger die Familie sehen, für dich ich so hart arbeite“, fasst Grosz zusammen. Dennoch verzichtet er nicht auf Auftritte in Israel und Kooperationen mit Israelis. „Es ist mir wichtig, da das der Ort ist, an dem ich aufgewachsen bin, ein Publikum, Amihai Grosz, 36, lebt seit sechs Jahren in Berlin 1. Solo-Bratscher der Berliner Philharmoniker und Solist im ID-Festival-Orchester das mich kennt und einen Spiegel meines früheren Lebens darstellt. Es lässt mich erkennen, was ich gemacht habe und was ich machen werde, und es macht auch Spaß. Im Februar, zum Beispiel, trete ich als Solist mit dem Jerusalemer Symphonieorchester auf, in dessen Konzerte ich mich schon als Vierjähriger hineingeschlichen habe. Der Bühnendirektor, der noch heute dort arbeitet, schmuggelte mich immer durch die Hintertür in die Konzerte. Und plötzlich bin ich da, trete als Solist auf.“ Naturgemäß gehören auch die israelischen Freunde der Beiden größtenteils zur Gemeinde der klassischen Musiker in der Stadt. „Als ich in Berlin ankam, war mein Instinkt, mich nicht in die israelische Gemeinde hineinzubegeben, da ich die Stadt intensiver fühlen und nicht in ähnlicher Weise abgeschottet sein wollte, wie ich mich oft in Israel gefühlt habe“, sagt Grosz. Sade hat sich gerade darauf gefreut, in eine Stadt Alma Sade, 34, lebt seit sechs Jahren in Deutschland Sopranistin im Ensemble der Komischen Oper und Solistin im ID-Festival-Orchester voll mit Israelis zu ziehen, nachdem sie in Düsseldorf nur einen einzigen gekannt hatte. Vielleicht genau weil sie so eng mit der lokalen Kulturszene verbandelt sind, fühlen sie sie nicht wirklich als Teil einer neu entstehenden israelisch-jüdischberlinerischen Kultur. „Objektiv betrachtet, kommen hier wirklich eine Menge israelische Künstler her, und es gibt hier ein sehr große Welle der Kreativität“, so Grosz. „Aber der Gedanke einer jüdischen Renaissance hat für mich eher etwas Amüsantes, ich fühle das noch nicht.“ „Da ich eine darstellende Künstlerin bin, nehme ich an der neuen jüdischen Kultur teil, ob ich will oder nicht“, sagt Sade. „Aber in Wahrheit beschäftige ich mich nicht allzu sehr mit meiner jüdischen Identität. Wir, die Juden, sind zu unserem Judentum verurteilt, ob wir wollen oder nicht.“ Dennoch hebt Sade hervor, dass sie doch Schwingungen einer jüdisch-kulturellen Auferstehung im Opernhaus spürt, die zum Teil schlicht mit dessen jüdischem Leiter zu tun haben. Neben anderem beginnt sie derzeit an einer Oper für Kinder mit dem Titel „Schneewittchen und die 77 Zwerge“ zu arbeiten, die die australisch-jüdische Komponistin Elena Katz Chernin komponiert hat. „Das ist neue Musik für Kinder, inspirierend und in recht jüdischem Geist, und ich freue mich, dabei mitzumachen.“ Beide ziehen es vor, sich auf die Gegenwart zu konzentrieren und nicht allzu sehr an die entfernte Zukunft zu denken: „Im Moment sind wir in Berlin, wir haben eine feste Arbeit, wir haben ein Kind. Wir konzentrieren uns auf das Heute, nicht auf das, was in zehn Jahren kommt“, sagt Sade. Aber auf die Frage, was Daniel machen wird, wenn er groß ist, antwortet Grosz lächelnd: „Natürlich gibt es auch eine Geige im Schrank, und wenn er vier ist, wird er vier Stunden am Tag üben.“ Philosophisches Kabarett „Letztlich sind wir eine Phantasie von jemand anderem“ als Farce ereignen. Warum als Farce? Vielleicht weil man die Wiederholung einer historischen Tatsache oder Entwicklung in Anbetracht der Tragödie des ersten Mals gar nicht mehr ernst meinen kann. Ofri: Anders als du habe ich keine so große Angst vor kulturellem Nationalismus. In gewisser Hinsicht besteht tatsächlich eine interessante Ähnlichkeit zwischen der gegenwärtigen Situation und der der zionistischen Juden in Deutschland vor der Shoah. Ein Teil der deutschen Juden bemühte sich um eine hebräische Kultur, wobei jedoch die meisten in Deutschland zu bleiben beabsichtigten. Das heißt, ihr Zionismus zielte vor allem auf ein kulturelles Projekt in Europa, wenngleich Palästina dafür eine Art Sehnsuchtsort darstellte. Heute gibt es in Deutschland Juden, die vom Zionismus geprägt sind, deren Kultur und Lebensform Resultat des Zionismus sind, aber sie leben in Deutschland. Insofern ließe sich statt von einer Geschichte, die sich wiederholt, vielleicht eher von einer Spiegelung sprechen bzw. einer Rückwärtsbewegung, wie man einen Film oder einen Song zurückspult: Der Zionismus, der in Europa entstanden ist, kehrt allmählich nach Europa zurück. Klar, dass dabei eine Menge Probleme auftreten, und man muss nicht eigens darauf hinweisen, dass zwischen diesen beiden historischen Punkten Katastrophe und Vernichtung legen. Und dennoch ist dies vielleicht im Vergleich zu den anderen Möglichkeiten die fruchtbarere Art und Weise, die Lage darzustellen. Ein Teil des Zaubers der „Israelis in Berlin“ ist das Dynamische und Fluide an diesem Phänomen. In dieser Hinsicht ist es die ultimative Verkörperung des Zeitalters der Globalisierung, der Migration und der gespaltenen Identitäten. Die Rede ist von Leuten mit unterschiedlichsten Graden von Zugehörigkeit – von solchen, die für ein paar Wochen zu Besuch kommen, bis hin zu deutschen Staatsangehörigen, die ihre ganze Existenz hierher verlagert haben. Mehr als um israelische Deutsche handelt es sich hier letztlich um Leute, die nicht mehr Israelis und noch nicht Deutsche sind. Ich kenne einige junge Israelis mit deutscher Staatsbürgerschaft, die vom Jobcenter unterstützt werden. Die Angestellten dort tadeln sie, versuchen sie zur Ordnung zu rufen: „Sie müssen etwas lernen, arbeiten, ein guter Bürger sein. Schließlich sind Sie deutscher Staatsbürger.“ Der Angestellte nimmt ihr Deutschtum sehr viel ernster als sie selbst, da sie sich nicht wirklich der deutschen Staatsräson verpflichtet fühlen. Sie sind zwar Staatsbürger, aber keine Deutschen. Und das ist letztlich positiv. Es gibt in Deutschland genug gute Bürger. Ich bin kein Anhänger von jenen Israelis, die sich bemühen, innerhalb von zwei Jahren die Mentalität des deutschen Kleinbürgers anzunehmen, der auf Recht und Ordnung pocht und Ausländern misstraut. Elad: Man sollte Kritik und Pessimismus auseinanderhalten. Auch ich suche grundsätzlich das Licht in dieser Situation, aber mir scheint hier doch eine große Durch die israelischen Künstler wird klar, dass Israel weit mehr ist, als die aktuelle Berichterstattung aus dem Nahen Osten vermittelt. Für Deutschland ist es ein doppelter Impuls: Künstler aus einem anderen Land bringen immer neue Sichtweisen. Und daraus entsteht dann eine in diesem Falle israelisch-deutsche Melange, die es zuvor in beiden Ländern nicht gegeben hat. Angereichert um eine Vielzahl weiterer kultureller Einflüsse, wie es in einer Großstadt, wie Berlin, eben passiert. Die Hauptstadt als Kunstlabor, endlich wieder! Rüdiger Kruse Berichterstatter für Kultur und Medien im Haushaltsausschuss des Deutschen Bundestages Ambivalenz vorzuliegen, und darum versuche ich das genaue Wesen dieser Bewegung zu klären, und ob sie wirklich aus der Finsternis ins Licht führt. Schließlich gibt es tatsächlich viele Israelis, die am Ende wegen „Milky“ oder wegen des Immobilienmarkts gekommen sind und keinerlei politisches Problem in Israel sehen. Es gab sogar einen Israeli, der sich öffentlich mit der Pegida-Bewegung solidarisiert hat. Und wer sich ja von der politischen Finsternis entfernen will – von welcher Politik genau, und inwieweit ist sie eigentlich nicht europäische Politik, die Politik des kleinbürgerlichen und fremdenhassenden Deutschtums, wie du gesagt hast? Eben diese Finsternis aber fällt es mir schwer nicht mit der nationalen Bewegung zu identifizieren, und daher fällt es mir schwer, in der Erneuerung des Zionismus – und sei er „kulturell“ – eine Quelle des Lichts zu erblicken. Und wenn ich schon die Rolle des Spielverderbers angenommen habe – ich habe auch Zweifel am Zauber der fluiden Dynamik des Globalisierungszeitalters. Hier ist viel Illusion im Spiel, wie das Phänomen der Flüchtlinge und Asylsuchenden zeigt, die gegen die Festung Europa anrennen. Und diese Illusion nährt auch eine Art von Eskapismus und Entpolitisierung, eine Abkoppelung und Entfremdung von der lokalen Umwelt, in der man lebt. Und unterwirft sich, wer von der Unterstützung des deutschen Staates zu leben bittet, nicht sowieso der Logik des deutschen Staates? Das meint nicht, Als Israeli in Deutschland zu leben, bedeutet ein gutes Selbstrechtfertigungsvermögen zu entwickeln. Ich liebe die Farbe des frischen Grüns im Frühling und vermisse dennoch weiter diese brennende Mai-Sonne. Daniel Kühnel Intendant und Geschäftsführer der Hamburger Symphoniker dass er Ja und Amen zur gegenwärtigen deutschen Politik sagen muss, beileibe nicht; aber es meint doch, das er innerhalb ihrer zu einem aktiven Faktor wird, wodurch ihm auch Verantwortung zukommt. Dieser Verantwortung dadurch auszuweichen, dass man sich auf sein „Israelisein“ beruft, erscheint mir sehr problematisch. Mitunter hat man das Gefühl, dass die Entpolitisierung innerhalb Berlins, Deutschlands und Europas kompensiert wird durch eine irgendeinen Moment der Befreiung, der Genesung, des Wachstums oder gar der Erlösung verweisen? Und wenn ja, auf welche Erlösung? Wenn dies eine Erlösung von der Idee des Nationalen durch die Dampfwalze des Nationalen ist, dann würde das entweder das völlige Überbordwerfen des „Israelitums“ bedeuten – wenn nicht in der ersten Generation, dann in der zweiten – oder aber einen grundlegenden Bedeutungswandel des Begriffs „Israel“. Hin und wieder sollte man sich daran erinnern: Berlin liebt mich nicht, weil ich begabt oder klug bin, oder weil ich gutes Englisch spreche oder gar weil ich einen schönen Arsch habe. Es liebt mich wegen Erzvater Abraham und Heinrich Himmler Hyperpolitisierung – aus der Ferne – im Hinblick auf die Lage in Israel. Als ob ich meine gesellschaftliche Pflicht dadurch erfülle, sehr kritisch gegenüber Israel zu sein, während dies in Wirklichkeit ein Weg ist, hier zu leben, ohne hier zu sein. Wo liegt also trotz alledem das Licht? Du hast auf eine interessante Richtung hingedeutet – das spiegelbildliche Verhältnis zwischen dem Auszug aus Deutschland/Europa und der Rückkehr nach Deutschland/Europa. Was genau ist während der Jahre des „Übergangs“ in Israel geschehen? Lässt sich hier auf Ofri: Am Ende kann man sich selbst und seinem Ort in der Welt nicht entfliehen. Das Bild, das sich Deutschland von uns macht, ist voll und ganz von der „Vergangenheit“ geprägt. Ich meine damit nicht bloß die Shoah, sondern die lange Geschichte der Beziehungen zwischen „Deutschland“ und „Israel“ – nicht nur mit dem Staat Israel, sondern mit dem Volk Israel. Vielleicht ist das trivial, aber hin und wieder sollte man sich daran erinnern: Berlin liebt mich nicht, weil ich begabt bin oder klug, oder weil ich gutes Englisch spreche oder gar einen schönen Arsch habe. Es liebt mich wegen Die Anwesenheit israelischer Künstler in unserem Land ist ein Zeichen der Hoffnung. Ein Zeichen der Hoffnung, dass die NaziVerbrechen nicht das letzte Wort in der gemeinsamen Geschichte haben, dass das Gute vielleicht doch stärker ist als das Böse. Wenn Kunst Hoffnung vermitteln kann auf eine bessere Zukunft, wäre dies eine wunderbare Botschaft in dieser unserer schwierigen Zeit. André Schmitz Vorstandsvorsitzender der Schwarzkopf Stiftung Junges Europa Erzvater Abraham und Heinrich Himmler. Du bist letztlich eine Phantasie von jemand anderem. Nur ihretwegen passiert das alles. Man kann so leben, als ob das alles nicht existiert, aber mir scheint, dass das eine große Verdrängungsleistung erfordert. Elad: Aber in gleichem Maße ist auch der „Andere“ – in diesem Fall „Deutschland“ – eine Phantasie von mir. Und weit mehr noch fungieren sowohl ich als auch der Andere innerhalb einer Phantasie, die nicht nur unsere ist, sondern auch für sich selbst steht. Und das kann man Geschichte nennen oder, wie du sagst, „Vergangenheit“, in Anführungszeichen. Die Anführungszeichen sind hier wichtig, denn es ist eigentlich nicht vergangen, sondern die Grundlage der Geschichte, die sich jetzt ereignet. In vielerlei Weise wird die „Vergangenheit“ aus der Geschichte der Gegenwart heraus geschrieben. Und in der Gegenwart lassen sich viele verschiedene Geschichten schreiben, mit verschiedenen Lesarten der „Vergangenheit“, darunter verschiedene mögliche Phantasien davon, was genau „Deutschland“ und was genau „Israel“ ist. Man hat hier eine Wahl. Und genau darin liegt jetzt vielleicht die grundlegende Entscheidung. Dr. Elad Lapidot und Dr. Ofri Ilany organisieren und moderieren auf dem ID-Festival die Veranstaltungsreihe „Philosophisches Kabarett“. Lapidot ist Übersetzer und Dozent für Philosophie und Talmud in Berlin. Ilany ist Historiker und erforscht das Verhältnis der deutschen Kultur zur Bibel und zum Volk Israel. Weder gab es, noch gibt es deutschisraelische „Traditionen“ – die offiziellen diplomatischen Beziehungen waren und sind top-down, die aktuellen Beziehungen zwischen den Menschen sind bottom-up.“ Cilly Kugelmann Programmdirektorin des Jüdischen Museums Berlin • Diskussion über die neue Subkultur israelisch-deutscher Künstler in Deutschland Sonntag, 18. Oktober, 14.00 Uhr Philosophisches „Letztlich sind wir eine Phantasie von jemand anderem“ Kabarett Will Deutschland uns Israelis wirklich oder sind wir einfach nur das, was am nächsten dran liegt an dem, „was einmal war“, den „guten alten Zeiten“? Wollen wir „Deutschland“ oder gerade „Berlin“ als „Nicht-Deutschland“? Elad Lapidot und Ofri Ilany legen die Grundlagen für eine Debatte über die Möglichkeiten einer neuen israelisch-berlinerischen Kultur Ofri: Überall ist die Rede vom „Phänomen der Israelis in Berlin“. Das kommt in Wellen, und die letzte große Welle war der „Milky-Protest“ vor einem Jahr. An und für sich war das ein interessantes Phänomen: Die Deutschen, die sich selbst sehr gern der Frage „Wie sehen wir aus?“ widmen, entdeckten zu ihrer Überraschung, dass Deutschland ein neues Etikett bekommen hat: die Billigpudding-Nation. Das hätten sie sich nie träumen lassen. In jedem Fall stellten der „Milky-Protest“ und seine Protagonisten das Übersiedeln von Israelis nach Berlin in den profansten, materialistischsten Kontext, der möglich ist. Das ist nicht schlecht – materielle Beweggründe sind zumindest einer der wichtigsten Bedingungsfaktoren der Geschichte, ebenso wie von Mythos und Gedächtnis. Wenn deutsche Forscher oder Journalisten mich fragen (das passiert mir ab und an), wie sich „die Israelis in Berlin“ zur „deutschen Vergangenheit“ verhalten, antworte ich ihnen gewöhnlich: Ich weiß es nicht; ein Teil verhält sich so dazu, ein anderer so, aber am Ende wollen die Leute in Wohlstand leben und fühlen, dass sie eine Zukunft haben. Und daher verlassen Leute Israel und ziehen nach Berlin. Gleichzeitig sollte man sich vom „Milky-Protest“ nicht täuschen lassen. Selbstverständlich gibt es bestimmte Bedingungen, dank derer wir hier sind. Wäre Deutschland nicht daran interessiert, dass Israelis ins Land kommen und dableiben, wäre das nicht passiert, jedenfalls nicht in diesen Ausmaßen. Und hier stellt sich die Frage: Warum will Deutschland uns? Die Antwort darauf scheint klar: Die Tatsache, dass Israelis Deutschland mögen, bestätigt den Deutschen, dass sie sich geändert haben, dass sie bereits ein „anderes Deutschland“ verkörpern usw. Aber mir scheint, dass das nicht alles ist. In mancher Hinsicht, wollen die Deutschen wieder so sein wie in der Vergangenheit, zu dem Zustand zurückkehren, wie er vor der Katastrophe des 20. Jahrhunderts war. Man denke nur an den Wiederaufbau des Berliner Stadtschlosses Unter den Linden. Das Schloss wird zwar nicht vollständig rekonstruiert, aber doch seine Fassade, so dass es aussieht „wie es einmal war“. Und wenn sie versuchen, sich den alten Glanz wiederzugeben, sind sie mit dem Fehlen der deutschen Juden konfrontiert. Bevor nicht die deutschen Juden zurückkehren, wird Deutschland nicht wirklich so sein „wie in den guten alten Zeiten“. Also versucht man irgendwie neue Juden heranzuzüchten. Ein deutscher Forscher, den ich kenne, hat das als „Wiederaufforstung“ bezeichnet. Und im Forstwesen kennen sich die Deutschen aus. Nur lassen sich die deutschen Juden nicht zurückholen. Es gibt sie nicht mehr. Sie sind wie eine Sind wir Israelis wirklich in der Lage, die Funktion des Lückenbüßers für Mendelssohn, Einstein und Rosenzweig zu erfüllen? Ich fürchte nein Baumart, die fast gänzlich bei einem Brand ausgerottet wurde. Was tut man also? Man bringt ähnliche, artverwandte Bäume. Man holt sich ein paar polnische Juden, russische Juden, und schließlich auch Israelis. Hauptsache, man kann eine Synagoge fotografieren und sagen: „Es gibt wieder jüdisches Leben in Deutschland.“ Hauptsache, dass es so aussieht „wie es war“. Aber sind wir Israelis wirklich in der Lage, diese Funktion zu erfüllen, die des Lückenbüßers für Mendelssohn, Einstein und Rosenzweig? Ich fürchte nein. Ich stehe vor dem Spiegel und sage mir: Nein, ich sehe nicht wie Walther Rathenau aus. Was das angeht, bin ich gescheitert. Mir scheint, irgendwie wissen das auch die Deutschen, und vielleicht wollen sie dieses Scheitern auch ein bisschen. Elad: Du weist ganz richtig auf die Bedeutung materieller Faktoren innerhalb des historischen Prozesses hin. Die Materie ist zentral, aber es gibt auch, was du „Bedingungen“ von Willen oder von Sympathie nennst, d. h. eine Reihe von Bildern, Wünschen und Vorstellungen, die die Interaktion zwischen Israelis und Deutschland überhaupt erst ermöglichen und ebenso gestalten. Du sagst: „Deutschland will uns“, und ich würde ergänzen: „Und wir wollen Deutschland.“ Und schon bei diesem anfänglichen Denkschritt sollte man vielleicht innehalten und überlegen, warum das Phänomen eigentlich nicht „Israelis in Deutschland“ genannt wird, sondern „Israelis in Berlin“. Nicht dass es nicht auch andernorts in Deutschland Israelis gibt, aber „Berlin“ kommt hier eine sehr zentrale Bedeutung zu. Das heißt, wir wollen nicht wirklich Deutschland, sondern Berlin. Tatsächlich ist es vielleicht eine der wichtigsten Eigenschaften von „Berlin“, dass es ein „Nicht-Deutschland“ ist. Es ist nicht so, dass wir zu Deutschen geworden sind, selbst wenn wir einen Pass bekommen haben. Und deswegen sind wir weiter „Israelis“, und womöglich ist Berlin der Ort, der uns überhaupt ermöglicht, eben das zu sein, einen Traum oder eine Phantasie von „Israelitum“ in einer Weise auszuleben, wie es im real existierenden Israel selbst nicht möglich ist. Und dieselbe Überlegung lässt sich auch an die Deutschen herantragen, die vielleicht auch nicht exakt „Juden in Berlin“ wollen, sondern „Israelis in Berlin“. Und parallel dazu wiederum sind womöglich in ihrer Sicht „Israelis“ eigentlich „Nicht-Juden“, d. h. nicht einfach Menschen, die keinerlei Beziehung zum Judentum haben (wie etwa Emigranten aus Vietnam), sondern gerade Juden, die einverstanden sind, zu etwas anderem zu werden; wobei noch nicht ganz klar ist, zu was − aber doch zu etwas von der historischen und fremden Figur des europäischen Juden ganz Verschiedenem, zu etwas, das dem historischen Juden sogar entgegengesetzt ist. Und diese, leichter zu liebende neue Figur nennt man „Israelis“. Ofri: Ich stimme dir zu, dass Berlin es wieder möglich macht, „Israeli“ zu sein. Und das, nachdem sogar der israelische Staatspräsident gesagt hat, dass es eigentlich gar nicht mehr so etwas wie „Israelis“ im herkömmlichen Sinne gibt, d. h. Leute, die in irgendeiner Form zu dem gehören, was man „israelische Kultur“ zu nennen pflegte. Denn bald wird die Bevölkerung zu je einem Drittel aus Ultraorthodoxen, Palästinensern und „Zionisten“ bestehen, wobei auch letztere Gruppe sich in Wirklichkeit aus vielen (teils deckungsgleichen) Untergruppen zus ammenset z t – A schkenasim [Juden europäischer Abstammung], Misrachim [Juden nordafrikanischer und nahöstlicher Abstammung], Säkularen, Nationalreligiösen, Siedlern, Einwanderern aus der früheren Sowjetunion, Einwanderern aus Äthiopien usw. Vor diesem Hintergrund erscheint es denkbar, dass Berlin zu einem gewissen Zeitpunkt der zentrale Ort sein wird, an dem es überhaupt noch eine „israelische Kultur“ im Sinne einer säkularen Kultur gibt. Insofern glaube ich schon, dass Aktivitäten auf Hebräisch (wie die Veranstaltungen von „HaGymnasia“, die ich mit organisiere, das „Spitz“Magazin, die hebräische Bibliothek usw.) an sich einen Wert haben – nicht nur, um die Bedürfnisse der Gemeinde zu befriedigen, sondern auch als Schutzraum für eine bestimmte Kultur. Vielleicht ist es symbolisch, dass letzten Monat in Friedrichshain ein „Café Tamar“ eröffnet wurde, nachdem das berühmte „Café Tamar“ in der Tel Aviver Sheinkin-Straße seine Pforten schloss und seine Inhaberin, die mythologische Sarah Stern, verstarb. Andererseits sollten die Dinge natürlich auch nicht idealisiert werden. Man kann sagen, dass die israelische Kultur in Berlin sehr aschkenasisch und sehr säkular ist. Insofern hat sie womöglich etwas Anachronistisches an sich. In mancher Hinsicht stellt das „Phänomen Berlin“ das – zwischenzeitlich – letzte aschkenasische Aufbäumen dar. Wie erklärt sich das? Es ist klar, dass die Überrepräsentation von Aschkenasim unter den Israelis in Berlin mit dem sozioökonomischen Profil der hiesigen Israelis zu tun hat und auch mit der großen Anzahl derer, die einen europäischen Pass besitzen. Aber auch Es ist unklar, wovon genau „die Israelis in Berlin“ sich distanziert haben: vom zionistischen Projekt oder ganz im Gegenteil – von dem gescheiterten Versuch, dieses Projekt zu verwirklichen, eben aus dem Wunsch heraus, es in reinerer Form zu verwirklichen der deutsche Blick spielt hierbei eine Rolle. Am Ende wollen die Deutschen in erster Linie mit aschkenasischen Juden sprechen, jenen also, mit denen noch eine Rechnung offen ist. Was die anderen betrifft – Misrachim und Araber –, so haben die nicht das Gefühl, dass sie irgendein besonderes Verhältnis pflegen müssen, da sie an keiner Opfer-Täter-Beziehung teilhaben. In gleicher Weise wird auch von den übrigen Migranten in Deutschland – insbesondere den Türken – nicht erwartet, eine Meinung zu Juden oder Israelis zu haben, da sie „nichts mit der Geschichte zu tun haben“. Dies stellt freilich keinen Hinderungsgrund dar, gerade sie am Ende des Antisemitismus zu beschuldigen. Elad: Hier berührst du das vielleicht größte Paradox dieses ganzen Phänomens – die Israelis, die Israel zugunsten von Berlin verlassen haben, sind sozusagen die, die sich am weitesten von Israel, vom zionistischen Projekt entfernt haben, d. h. nicht einfach an einen anderen Ort gezogen sind, sondern genau an den Ort, dessen Unmöglichkeit als Wohn- und Lebensort das große Symbol der Judenstaatsideologie darstellte (die eben deshalb überhaupt nicht als Ideologie, sondern als logische Notwendigkeit der Realität aufgefasst wurde). Gewiss ist das auch der Grund, weswegen das Phänomen „Israelis in Berlin“ in der israelischen Gesellschaft so viel Interesse und auch Besorgnis erregt. Daher konnte auch so ein Unsinn wie die Milky-Geschichte gleich als Protestbewegung verstanden werden. Das Phänomen erscheint wie der Anfang einer existenziellen Gefahr, einer Verneinung der Existenzberechtigung des Staates. Das Paradox liegt darin, dass sich in Wirklichkeit gerade bei jenem „Gefahrenfaktor“, den Israelis in Berlin, eine Bewegung erkennen lässt, das „Israelitum“ zu reinigen und zu läutern – fast könnte man sagen: unter idealen Laborbedingungen. Du betonst zu Recht, dass sich in soziologischer Hinsicht genau jene Elemente identifizieren lassen, die die ursprüngliche nationaljüdische Bewegung getragen haben, dieselben „alten Eliten“. Und eigentlich ist unklar, wovon genau „die Israelis in Berlin“ sich distanzieren: wirklich vom Projekt Israel, dem zionistischen Projekt eines jüdischen Nationalstaats, oder im Gegenteil – von dem gescheiterten Versuch, dieses Projekt zu verwirklichen, eben aus dem Wunsch heraus, es in reinerer Form zu verwirklichen. Und hier überkommt mich oftmals ein Unbehagen, wenn ich bei vielen „Kulturprojekten“ der „Israelis in Berlin“ Grundlagen erkenne, die mit dem nationalen Projekt verbunden sind, wie der Hebraismus oder die Beschäftigung mit den Konzepten von „Kultur“ und „Identität“. Das mag natürlich mit sehr persönlichen Auseinandersetzungen zu tun haben, die ich auch mit mir selbst führe, etwa im Hinblick auf meine hebräischen Übersetzungen deutscher Philosophie. Und daher erlaube ich mir, die Frage auch an das „Gymnasia“ oder das Spitz-Magazin selbst heranzutragen: Im gleichen Moment, in dem ich daran teilnehme und teilhabe, frage ich mich, inwieweit hier eine Rückkehr zur Haskala-Bewegung vorliegt oder mehr noch eine Art Kulturzionismus à la Ahad Haam. Ich kann mich des Marxschen Gedankens nicht erwehren, wonach sich große weltgeschichtliche Tatsachen beim ersten Mal als Tragödie und beim zweiten Mal שפיץ „Was, wirklich? Dein Kind wird Deutsch sprechen?“ Berlin, Oktober 2015 | Cheschwan 5776 | Ausgabe 19 Liebe Gäste des ID-Festivals, liebe Leserinnen und Leser des SPITZ-Magazins! „Wer nicht an Wunder glaubt, ist kein Realist“, hat David Ben-Gurion einmal gesagt. Vor dem Hintergrund unserer Geschichte grenzt es tatsächlich fast schon an ein Wunder, dass wir in diesem Jahr bereits den 50. Jahrestag der Aufnahme diplomatischer Beziehungen zwischen Israel und Deutschland begehen konnten. Was vor 50 Jahren mit einer vorsichtigen Annäherung begann, ist zu einem intensiven Austausch geworden, besonders im kulturellen Bereich. Der wechselseitige deutsch-israelische Kulturaustausch ist ein Rückgrat der engen Beziehungen unserer beiden Länder. Auch die inzwischen sehr zahlreich in Deutschland lebenden und wirkenden israelischen Künstlerinnen und Künstler festigen die lange sehr belasteten und sicherlich immer besonderen deutsch-israelischen Beziehungen. Gerade hier in Berlin profitiert das Zusammenleben von Deutschen und Israelis gleichermaßen von der Auseinandersetzung mit der Vergangenheit wie von den Chancen einer offenen Gesellschaft, die Künstlerinnen und Künstlern aus aller Welt Freiräume kultureller Entfaltung gewährt. Die Vielseitigkeit und Qualität dieser Impulse sind ein Gewinn für das kulturelle Leben in Deutschland wie auch für die deutsch-israelischen Beziehungen. In diese wunderbare Entwicklung reiht sich das ID-Festival ein, das am 16. Oktober 2015 im Radialsystem in Berlin Premiere feiert und als genreübergreifendes Festival israelische, in Deutschland ansässige Künstlerinnen und Künstler präsentieren wird. Ich freue mich, dass mein Haus das Festival in diesem und im nächsten Jahr finanziell unterstützen kann und auf diese Weise dazu beiträgt, das gegenseitige kulturelle Verständnis zu intensivieren. Das ID-Festival wird in künstlerischen Beiträgen und Gesprächsrunden Fragen nach persönlicher Identität innerhalb des deutschisraelischen Verhältnisses reflektieren und nach Perspektiven für die Zukunft fragen. Mein herzlicher Dank gilt vor allem dem Initiator und künstlerischen Leiter des Festivals, Ohad Ben-Ari: Ohne sein herausragendes Engagement wäre dieses Programm nicht zustande gekommen. Ich wünsche allen Gästen unvergessliche künstlerische Erlebnisse! Prof. Monika Grütters MdB, Staatsministerin für Kultur und Medien Liebe Leserinnen und Leser, vielleicht ist einem Teil der Spitz-Leser schon aufgefallen, dass wir in letzter Zeit versucht haben, die Dosis der reflexiven Beschäftigung mit uns selbst, den „Israelis in Berlin“, zu reduzieren, und das Spektrum um andere, „allgemeinere“ Themen zu erweitern. Denn bei allem Respekt vor der Introspektion – um uns herum geschehen noch viele Dinge, die, naja, nicht weniger wichtig sind. Und dennoch konnten wir uns natürlich nicht verweigern, als die Idee aufkam, eine zweisprachige Ausgabe für das ID-Festival zu veranstalten, das sich exklusiv israelischen Künstlern und Intellektuellen in Berlin und Deutschland widmet. Seit dem ersten Spitz-Heft wurden wir immer wieder gefragt: „Wann werden wir das Magazin auch auf Deutsch lesen können?“ So haben wir die Gelegenheit ergriffen, auch den deutschen Lesern einen Einblick in unsere internen Diskussionen zu bieten, eine möglichst frische Perspektive auf ein Thema, das die Medien sowohl in Israel als auch in Deutschland weit mehr beschäftigt, als man es je für möglich gehalten hätte. Manche sind überzeugt, dass der Zenit der Beschäftigung mit uns nach den Feierlichkeiten zum Jubiläum der israelisch-deutschen Beziehungen überschritten sein wird; andere behaupten hingegen, ein Ende sei noch nicht abzusehen. Für Spitz stellt diese Ausgabe auf jeden Fall eine Art Zwischenbilanz dar. Ihre grundlegende Frage lautet: Entsteht in Berlin eine neue israelisch-berlinerische Kultur? Mögliche Antworten (und ebenso einige neue Fragen) haben wir unter den Teilnehmern des Festivals gesammelt. Naturgemäß ergab sich hierbei ein unvollständiges Bild, das auch nicht den Anspruch erhebt, die Gesamtheit der Israelis in Berlin zu repräsentieren, oder auch nur die der in Kunst und Kultur aktiven. Vor allem gilt: Anders als der Eindruck, den die Lektüre des vor Euch liegenden Hefts erwecken könnte, beschäftigen sich viele Israelis überhaupt nicht mit Fragen von „Identität“, Zugehörigkeit und Kultur – sondern leben schlicht und einfach ihr Leben wie jeder andere Emigrant in Berlin. Und auch diejenigen, die doch mit diesen Fragen beschäftigt sind – mitunter bis zum Hals –, sind sich zum größten Teil der Tatsache bewusst, dass sich weder die Welt noch Berlin, ja nicht einmal Neukölln um die „Israelis in Berlin“ drehen. Dennoch hoffen wir, dass es uns gelungen ist, einige interessante Gedanken und Ideen zu versammeln, die Euch womöglich eine neue Perspektive eröffnen – ganz gleich, ob Ihr uns auf Hebräisch oder auf Deutsch lest. Übrigens wurden alle Texte in dieser Ausgabe, bis auf das Grußwort der Staatsministerin für Kultur und Medien, aus dem Hebräischen ins Deutsche übersetzt. Für den, der es nicht weiß: Ein aus dem Hebräischen ins Deutsche übersetzter Text ist am Ende fast doppelt so lang wie das Original – eine Tatsache, die uns in grafischer Hinsicht zur Flexibilität gezwungen hat. Aber von den technischen Aspekten einmal abgesehen, steht dies vielleicht auch metaphorisch für etwas Grundsätzliches: Das Hebräisch schreibt sich ohne Vokale, so dass dem Leser ein gewisses Maß an Improvisation abverlangt wird, um das Geschriebene zu verstehen. Im Deutschen hingegen erhält jeder Klang einen klaren grafischen Ausdruck, und die Formulierungen ziehen sich oft in die Länge, um keinen Platz für Zweifel zu lassen. Bevor ich schließe, möchte ich Ohad Ben-Ari und Katharina Foerster herzlich für die mir gebotene Gelegenheit und die fruchtbare Zusammenarbeit danken und Euch allen viel Spaß wünschen − beim Festival und natürlich auch beim Lesen dieser Ausgabe. Tal Alon Diese Frage hören Israelis, die ihre Kinder in Deutschland aufziehen, nach wie vor häufig. Ich persönlich habe nie ein Problem mit Deutschland und mit Deutsch gehabt. Bereits als Kind wurde ich mit der Sprache bekannt – nicht durch das Elternhaus, sondern durch die Musik: Opern von Strauss, Lieder von Schubert und natürlich das deutsche Requiem von Brahms. Als ich 16 wurde, kam ich nach Frankfurt, um Musik zu studieren. Das Deutschland von damals unterschied sich sehr von dem Deutschland von heute. Von der Handvoll Israelis, die seinerzeit in Frankfurt lebten, kannte ich fast jeden einzelnen. Ich erinnere mich gut an sie: den religiösen Emissär, den Autohändler, das junge Paar, bei dem ich nicht verstand, was es dort suchte, und noch zwei oder drei Studenten, die mit mir Musik studierten. Das war’s. Israelische Gemeinde? Nichts dergleichen. Hebräisch auf der Straße? Sehr witzig. Nach dem Ende meines Studiums verließ ich Deutschland. Jahre vergingen, bis mich ein Konzert dahin zurückführte, diesmal nach Berlin. Da wusste ich bereits, dass ich zurückkehren will. Ich war überwältigt vom kulturellen Reichtum und der menschlichen Vielfalt. So viele Menschen mit unterschiedlichem Hintergrund und aus unterschiedlichen Kulturen, und alle leben Seite an Seite, in Frieden und Eintracht – das war genau, was ich suchte! Und wie viele israelische Musiker! Es schien, als ob alle hierhergekommen wären. Mich begann die Idee zu amüsieren, dass ich theoretisch ein exzellentes Symphonieorchester zusammenstellen könnte aus all den wundervollen israelischen Musikern, die in Deutschland wohnen. Es musste nicht viel Wasser die Spree hinabfließen, bis die Idee der Orchestergründung sich konkretisierte, aus einem vereinzelten Konzert wurde eine Veranstaltungsreihe, und von der Musik surften wir weiter in die übrigen Künste. So wurde das ID-Festival geboren. Heute gibt es mehr Migranten auf der Welt denn je zuvor in der Geschichte der Menschheit. Die Liste der Staaten mit der größten Einwanderungszahl führen die Vereinigten Redakteurin: Tal Alon Design: Michal Blum Produktion und Texte: Liron Milstein, Ronny Shani Illustrationen: Adar Aviam Staaten und Russland an, und gleich danach: Deutschland. Wenngleich die Israelis in Deutschland sehr weit davon entfernt sind, die größte Einwanderungsgruppe zu stellen (oder auch nur die größte israelische Gemeinde in der Diaspora), bleibt ihre Zahl angesichts der gemeinsamen Geschichte beider Völker überraschend. Das Statistische Bundesamt zählt uns zur Gruppe der „Jungen und gut Ausgebildeten, die in Deutschland eine bessere Zukunft für sich sehen als in ihrem Herkunftsland“. Viele arbeiten in kreativen Branchen wie dem High-Tech und der Immobilienwirtschaft, viele sind Künstler. Zahllose Billigflüge und die Kommunikationstechnologie vermitteln uns ein Gefühl der Nähe. Wir leben in einer anderen Generation und einer anderen Zeit, wollen und müssen nicht vergessen, wer wir sind und woher wir kommen. Eine neue Art des Zionismus entsteht hier; wurden doch auch viele zionistische Ideen in Deutschland geboren. Bedauerlicherweise ist die israelische Gesellschaft in Zion dabei, die schönen Ideen zu verlieren, auf denen sie gründet, und an deren Stelle rücken immer mehr neue Erscheinungen von Extremismus, Nationalismus, Rassismus, Gewalt und Korruption. Gleichzeitig ist Israel noch immer ein überaus produktiver Ort. Unter anderem produziert es eine Menge Künstler. Künstler bedürfen jedoch der Unterstützung, um existieren und schaffen zu können, und während die staatliche Förderung von Kunst und Kultur in Israel sich in andauerndem Niedergang befindet, findet man in Deutschland eines der bedeutendsten Kulturförderungssysteme weltweit. Dieses hat unter anderem auch unser Festival ermöglicht. Es ist wundervoll zu sehen, wie sehr sich die Welt in den fünfzig Jahren seit Aufnahme der diplomatischen Beziehungen zwischen Israel und Deutschland verändert hat. In Anbetracht der Geschichte und des gewaltigen Fortschritts der Beziehungen zwischen beiden Staaten bleibt mir nur zu wünschen, dass es irgendwann auch zwischen den Israelis und Palästinensern zu einer ähnlichen Entwicklung kommen wird. Bis dahin sind einige von uns lieber hier. Ohad Ben-Ari Initiator und künstlerischer Leiter des ID-Festivals Berlin Übersetzung: Jan Eike Dunkhase Schlussredaktion (Hebräisch): Ariel Moatti Anzeigen: Roni Rossenman Herausgeber Tal Alon, Spitz Magazin Liegnitzer Str. 19, 10999 Berlin [email protected] www.spitzmag.de Anzeigen: [email protected] | Abonnement: [email protected] Druck Digital Media Produktion, Berlin Prinzessinnenstraße 26 10969 Berlin Berlin, Oktober 2015 | Cheschwan 5776 | Ausgabe 19 )!(עברית? היפכו לצד השני
© Copyright 2024