‫סיכום ההקבלה בין הפוליטיקה לנפש‬ ‫האנאלוגיה בין העיר לנפש‬ ‫אפלטון פתח בתיאור של עיר‪-‬המדינה האידיאלית‪ ,‬הצודקת‪ ,‬במטרה להגיע להגדרה של צדק‪ ,‬של‬ ‫מיהו האדם הצודק‪ .‬כפי שבעיר הצודקת‪ ,‬כל מעמד ממלא אחר תפקידו על פי הטבע‪ ,‬דהיינו‪,‬‬ ‫השליטים מחוקקים בתבונה‪ ,‬השומרים מגנים על העיר ואוכפים את החוקים והעם איננו מנסה‬ ‫להתמרד‪ ,‬כך אנו רוצים שבנפש הדם כל חלק מהנפש יבצע את תפקידו כראוי‪ .‬החלוקה של הנפש‬ ‫היא לחלק תשוקתי‪ ,‬תבונה ועוז‪ .‬בנפש צודקת‪ ,‬התבונה מתווה את הדרך‪ ,‬היא אומרת מה ראוי‪ .‬העוז‬ ‫מסייע לכפות את התבונה על התשוקות שלעיתים קרובות סותרות את התבונה‪ .‬זוהי ההרמוניה של‬ ‫הנפש‪ .‬כאשר כל חלק בנפש ממלא אחר תפקידו‪ ,‬או אז מתקיים הצדק‪.‬‬ ‫מהי הפעולה הצודקת?‬ ‫אם כן‪ ,‬מדוע שאדם יבצע את הפעולה הצודקת? פתחנו בשאלה מדוע שאדם יפעל בצורה צודקת‬ ‫כאשר אין חשש שהוא יתגלה (משל טבעת גיגיס שהופכת את האדם לבלתי נראה)‪ .‬התשובה היא‬ ‫שלצדק יש ערך אינטרינזי‪ .‬כאשר אדם פועל בצורה שאיננו צודקת‪ ,‬הוא פוגע בהרמוניה של הנפש‪.‬‬ ‫שמירה על הצדק מסייעת בשמירה על הבריאות הנפשית‪ ,‬בדומה לאכילת מזון בריא‪ .‬אדם שאיננו‬ ‫מתנהג בצורה צודקת‪ ,‬גם אם על פניו יראה שהוא מצליח יותר (עשיר יותר‪ ,‬נהנה נותר וכו')‪ ,‬בפועל‪,‬‬ ‫בפנים הוא יהיה אומלל‪ .‬הנפש שלו תהיה חולה‪ .‬אפלטון יטען שאנשים רשעים‪ ,‬בעומק נפשם‪ ,‬אינם‬ ‫מאושרים‪.‬‬ ‫חזרה למדינה האידיאלית‬ ‫אומנם תיאור המדינה האידיאלית נעשה רק במטרה למצוא את הצדק של הנפש‪ ,‬אך‪ ,‬תיאור המדינה‬ ‫עורר את עניינם של בני שיחו של אפלטון והם מבקשים ממנו לשוב ולהבהיר כמה דברים בנוגע‬ ‫למדינה זו‪.‬‬ ‫מעמד השומרות‬ ‫בתיאור המדינה‪ ,‬סוקרטס טען כי לנשים יהיה מעמד שווא לנשים וכי הן תוכלנה לתפקד גם כשומרות‪.‬‬ ‫עמדה זו מאוד יוצאת דופן על רקע התפיסה היוונית הקלסית של נשים כנחותות‪ .‬סוקרטס מנסה‬ ‫לטעון כי זוהי רק מוסכמה חברתית שניתן לשנות (כמו היאבקות בעירם שנהייתה מקובלת) ‪ .‬מכיוון‬ ‫שאפלטון כל הזמן טוען שכל אחד צריך לעשות את מה שהטבע ייעד לו‪ ,‬על פי טבעו‪ ,‬בני שיחו טוענים‬ ‫כנגדו שהטבע של נשים שונה מזה של הגברים וכי הן אינן מתאימות לתפקידים הגבריים‪ .‬אפלטון‬ ‫עונה להם כי ההבחנה הזו אינה רלוונטית כמו שהטבע עשה חלק מהגברים שעירים וחלק קירחים‪-‬‬ ‫אין בכך בכדי להשפיע כל התפקידים אותם הם יכולים למלא‪ .‬צריך לבחון כל מקרה לגופו‪ ,‬איזה‬ ‫תכונות יש לנשים ‪ ,‬מהו טבען‪ ,‬ואז לשבץ אותם בתפקידים המתאימים להם‪ .‬זוהי לא גישה‬ ‫פמיניסטית עדין‪ ,‬אך ללא ספק זוהי גישה מאוד מתקדמת לתקופתה‪.‬‬ ‫מבנה המשפחה והנדסה גנטית‬ ‫אפלטון טען שבמעמד השומרים‪ ,‬כל הנשים והילדים יהיו משותפים‪ .‬יחסי הורים‪-‬ילדים יתקיימו בין‬ ‫כלל המבוגרים והילדים‪.‬‬ ‫ההצדקה לכך היא שהנאמנות המשפחתית עלולה להביא לחוסר אכפתיות כלפי שאר החברה ולהוות‬ ‫מקור לפילוגים‪ .‬השיתוף אמור להביא להגברת ההרמוניה של כלל החברה‪ .‬הוא רוצה להשתמש בכלי‬ ‫הטבעי של נאמנות משפחתית אך להכיל אותו על כלל המעמד ולא רק על התא המשפחתי‪.‬‬ ‫בפעול‪ ,‬כדי להביא לכך שיולדו הילדים המוצלחים ביותר‪ ,‬הוא מציע לזווג את הטובים ביותר עם‬ ‫הטובים ביותר‪ .‬הוא מציע לעשות זאת תחת אמתלה של הגרלות וכד' כדי למנוע קנאה‪ .‬הילדים‬ ‫הטובים יילקחו מהוריהם ויגדלו אצל אומנות מקצועיות‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬ילדים שאינם יכולים לשרת את‬ ‫המדינה (מומים‪ ,‬נכים וכד') יומתו‪.‬‬ ‫האם המדינה האידיאלית היא מן האפשר?‬ ‫לאחר שתיארנו את המדינה האידאלית‪ ,‬האם מדינה זו בכלל אפשרית? תשובתו של אפלטון מחולקת‬ ‫לשניים‪:‬‬ ‫‪ .1‬המדינה האידיאלית תוארה רק כדי לשרת את מטרת מציאת הצדק‪ ,‬לא כמטרה בפני עצמה‪.‬‬ ‫‪ .2‬הדרך לכינון מדינה כזו ארוכה מאוד וראשיתה בכך שהפילוסופים יישלטו‪.‬‬ ‫שלטון הפילוסופים‬ ‫מהו הפילוסוף? אדם אשר אוהב חכמה‪ ,‬אוהב ידע באשר הוא‪ .‬מדוע עם כן הפילוסופים כיום אינם‬ ‫שולטים? מדוע הם נתפסים בעיני העם כעצלנים וסובלים ממוניטין גרוע כל כך?‬ ‫משל האוניה‬ ‫ישנה אוניה בלב ים אשר בעליה גדול פיזית אך איננו רואה היטב ומתקשה להשיט את האוניה‪ .‬מלחי‬ ‫האוניה רבים ביניהם על מי ישיט את הספינה‪ .‬הם מתכחשים לכך שיש צורך בהכשרה‪ ,‬בידע‪ ,‬על‬ ‫מנת להשיט ספינה וכל אחד מנסה לתפוס את ההגה מבלי להוכיח שהוא יודע מה הוא עושה‪ .‬הם‬ ‫מערימים על בעל הספינה‪ ,‬משתלטים על ההגה ומשיטים את הספינה באופן כושל‪ .‬הם אינם מבינים‬ ‫שאת האוניה צריך להשיט הקברניט האמיתי‪ ,‬זה שלמד‪ ,‬זה שיש לו ידע מתאים‪.‬‬ ‫זהו משל לאופי ההתנהלות בפוליטיקה של זמנו (וזמנינו?)‪.‬האוניה היא המדינה‪ ,‬המלחים הם‬ ‫הסופיסטים‪ ,‬אנשים שכל עניינים הוא ברטוריקה‪ ,‬באומנות השכנוע המאפשרת להם להשתלב‬ ‫בפוליטיקה מבלי שיש להם הידע הנדרש להשיט את האוניה המדינית‪ .‬הפילוסוף יש לו את הידע‬ ‫האמיתי כיצד לשלוט‪ ,‬אך הוא איננו רודף אחר הכח‪ .‬כמו הרופא‪ ,‬הוא מחכה שהחולה‪ ,‬שהעם‪ ,‬יבוא‬ ‫אליו ויבקש ממנו שירפאו אותו‪ .‬אפלטון טוען שהחברה היוונית שבויה בידיהם של הסופסטים אשר‬ ‫מלמדים כיצד לרכוש כח פוליטי ואינם חפצים בשלטונם של הרואיים לכך‪ ,‬הפילוסופים‪.‬‬ ‫אפלטון טוען כי נוצר מצב בו רק הכושלים הולכים לפילוסופיה משום שהיא נתפסת כעיסוק נחות‪.‬‬ ‫הטובים נחטפים על ידי הסופיסטים לפוליטיקה המלוכלכת‪ .‬מעט הפילוסופים האמתיים שנותרו אינם‬ ‫רוצים להכניס תא ראשם למיטה החולה של הפוליטיקה‪ .‬כיצד מביאים לשינוי של מצב זה? כיצד‬ ‫גורמים לכך שהפילוסופים יישלטו?‬ ‫משל המערה‬ ‫משל המערה בא להגדיר את סולם הידע‪ ,‬האפיסטמולוגיה‪ ,‬של אפלטון‪ ,‬אך יש לו גם היבטים‬ ‫פוליטיים‪.‬‬ ‫על פי המשל‪ ,‬ישנם אנשים אשר יושבים בתוך מערה‪ ,‬כפותים ובוהים בקיר המערה‪ .‬מאחוריהם ישנו‬ ‫קיר נוסף אשר מאחוריו בוערת מדורה‪ .‬כל מה שהאסירים רואים הם צלליות אשר עוברות מאחוריהם‬ ‫ומוקרנות על הקיר שמולם‪ .‬זה כל מה שהם מכירים‪ .‬מבחינתם‪ ,‬זה כל מה שיש בעולם‪ .‬אפלטון שואל‪,‬‬ ‫מה יקרה אם אחד מהאסירים ישוחרר? בהתחלה‪ ,‬הוא אפילו לא ירצה לזוז‪ .‬כאשר ייקחוהו בכח ויראו‬ ‫לו את הדברים שאת צלליותיהם הוא ראה עד עכשיו יסרב להכיר באמיתותם‪ .‬אם יוסיפו ויגררוהו‬ ‫מעלה (זהו הטיפוס בסולם הידע) מן המערה‪ ,‬אט אט יתחיל להתרגל לעולם בחוץ‪ .‬בהתחלה יסתכל‬ ‫רק בצללים‪ ,‬לאחר מכן בבואות‪ ,‬בשמי הלילה‪ ,‬ולבסוף‪ ,‬בשמש עצמה‪ .‬ההסתכלות בשמש מסמלת‬ ‫הגעה לדרגת הידיעה הגבוה ביותר‪ ,‬לאידיאת הטוב‪ .‬המעבר מחושך לאור‪ ,‬משקר לידיעה‪ ,‬ארוך‬ ‫וקשה ומסמל מעבר בין ארבעת מצבי הידיעה‪ :‬דימוי‪ ,‬האמנה‪ ,‬חשיבה לוגית וחשיבה שכלית שהיא‬ ‫הכרה של עולם האידיאות‪.‬‬ ‫הפילוסוף הוא אוהב הידע‪ .‬מרגע שיצא מהמערה הוא כבר לא ירצה לחזור לשם‪ .‬הוא ישמח יותר‬ ‫במעמדו החדש‪ .‬הוא לא ירצה לחזור לחיי המערה‪ ,‬לחושך‪ ,‬ואף אם יחזור על מנת לסייע לאחרים‪,‬‬ ‫יהיה מושא ללעג משום שעיניו לא יהיו רגילות לחושך ואלו שבמערה לא ירצו להשתחרר‪.‬‬ ‫במצב הקיים באתונה‪ ,‬פילוסופים אשר יוצאים מהמערה‪ ,‬אלו אשר רואים את האור‪ ,‬אינם חשים צורך‬ ‫לחזור למערה‪ .‬הם אינם חייבים זאת לאיש משום שלמדינה אין שום חלק בהצלחתם לצאת מהמערה‪.‬‬ ‫במודל האידיאלי של אפלטון‪ ,‬המדינה בוחרת את המוכשרים ביותר ומסייעת להם לצאת מהמערה‪.‬‬ ‫היא מחנכת ומלמדת אותם ומראה להם את הדרך החוצה‪ .‬הם‪ ,‬בתמורה‪ ,‬יחזרו מעת לעת אל‬ ‫המערה‪ ,‬ירדו אל העם וייטלו חלק בהנהגה‪ ,‬בשלטון‪ .‬זו תהיה התמורה שהם חייבים למדינה על‬ ‫שהשקיעה בהם‪.‬‬ ‫אושרם של הפילוסופים‬ ‫בני שיחו של אפלטון מקשים עליו שהפילוסופים יסבלו מכך שעליהם לקחת חלק בהנהגת העם‪ .‬אין‬ ‫זה הוגן להראות להם את האור ואחר מכן לחייב אותם לזחול בחזרה אל תוך החושך‪ .‬אפלטון עונה‪:‬‬ ‫‪ .1‬האושר של העיר הוא החשוב‪ .‬אנו לא מסתכלים על כל פרט אלא על המכלול‪ .‬הצדק הוא‬ ‫שכל אחד יעשה את מה שהוא אמור לעשות‪.‬‬ ‫‪ .2‬המדינה תאפשר להם את התנאים לעסוק בפילוסופיה שכן רוב זמנם הם לא יעסקו בשלטון‬ ‫ויהיו פנויים לעסוק בלימוד‪.‬‬ ‫המשטרים המנוונים (והנפשות המקבילות להם)‬ ‫הוא אמר בכיתה (כך על פי הסיכומים) שהאפיון שהוא נתן בכיתה איננו ממצא את כלל הדקויות‬ ‫הנדרשות למבחן ושמומלץ לקרוא בטקסט‪ .‬הוספתי כמה וכמה דברים מהטקסט עצמו‪,‬פרטים‬ ‫יותר פרקטיים‪ ,‬אך אני לא יודע בדיוק למה הוא מתכוון‪ .‬למי שרוצה לקרוא זה עמודים ‪564-405‬‬ ‫(פוליטיאה ח')‪.‬‬ ‫אפלטון איננו מאמין בכך שתתכן יציבות נצחית‪ .‬גם העיר האידיאלית סופה להתדרדר‪ .‬גם כל‬ ‫המנגנונים שמטרתם לשמר את הסדר וההיררכיה בעיר האידיאלית (השקר האציל‪ ,‬תכנון הילודה וכו')‬ ‫סופם להיכשל‪ .‬אפלטון מתאר מן תיאור כרונולוגי‪ ,‬מכניסטי‪ ,‬כיצד ישנו מעבר מהמשטר האידיאלי‪,‬‬ ‫מאריסטוקרטיה בא הטובים שולטים‪ ,‬לטימוקרטיה‪ ,‬אוליגרכיה‪ ,‬דמוקרטיה ולבסוף לרודנות‪ .‬אלו הם‬ ‫סוגים 'טהורים' של משטרים שקיימים בזמנו‪ .‬כמובן שייתכנו גם שילובים ביניהם‪.‬‬ ‫חשוב לציין כי גם התיאור של המדינות האלו מיצג תיאור של נפשם של בני אדם‪ .‬כל מדינה כזו‬ ‫תואמת נפש מסויימת‪.‬‬ ‫מאריסטוקרטיה לטימוקרטיה‬ ‫השלב הראשון בהתדרדרות הוא מאריסטוקרטיה לטימוקרטיה בא הערך המקודש הוא כבוד וניצחון‬ ‫במלחמה (כמו בעיר ספרטה)‪ .‬ההתדרדרות תחל בגלל חוסר הקפדה על הכללים שהתווה אפלטון‬ ‫והזנחה של החינוך אשר יביאו לערבוב בין הפילוסופים ויתר השומרים‪ .‬הערבוב יביא לפיצול בעם‪,‬‬ ‫להשתלטות השלטון הצבאי על שלטון הפילוסופים ולקידוש ערך הכבוד והניצחון במלחמה‪ .‬משטר זה‬ ‫נמצא בין האריסטוקרטיה לבין האוליגרכיה‪ .‬כבר יש בו אלמנטים של צבירת רכוש גם אצל העם וגם‬ ‫אצל השומרים‪.‬‬ ‫מטימוקרטיה לאוליגרכיה‬ ‫אוליגרכיה מחלקת כח פוליטי על ידי קניין וכסף‪ .‬המעבר נובע מחמדנות לכסף שאט אט מתפחת אצל‬ ‫העם ומחליפה את ההערכה לסגולות הטובות‪ .‬אמת המידה לכבוד הופכת להיות כמות הכסף‪ .‬בשלב‬ ‫הבא‪ ,‬מתחילים להגביל את ההשתתפות בשלטון לאלו שיש להם שיעור הון מסויים‪ ,‬אך‪ ,‬העובדה‬ ‫שיש לאנשים אלו כסף איה הופכת אותם לשליטים טובים‪.‬‬ ‫מאוליגרכיה לדמוקרטיה‬ ‫המדינה תאבד את חוזקה הצבאי משום שהשומרים יהיו עסוקים ברדיפת בצע‪ .‬במקביל‪,‬המעמד‬ ‫הנמוך מתחיל לקנא בבעלי הממון‪ ,‬שכן‪ ,‬ברגע שהכסף מתרכז אצל השליטים‪ ,‬בהכרח הדבר בא על‬ ‫חשבון המעמד הנמוך‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬העניים יתמרדו ויטלו את מושכות השלטון‪ .‬המדינה החדשה‬ ‫תהיה כזו שמקדשת את השיוויון והחירות‪ .‬לכל אדם יש זכות להשתתף בשלטון‪ .‬אפלטון חושב שזוהי‬ ‫חברה חולה‪ ,‬מבולגנת‪ .‬הוא רוצה שאנשים ישתתפו בשלטון על פי היכולות שלהם‪ ,‬על פי התכונות‬ ‫שלהם (מריטוקרטיה) ולא רק בגלל שהם בני אדם‪.‬‬ ‫מדמוקרטיה לרודנות‬ ‫המעבר הזה מתרחש בגלל שרידיה של האוליגרכיה הקיימים בדמוקרטיה‪ .‬האליטה הנותרת תנסה‬ ‫להחזיר לידיה את השלטון ותתנגד לדמוקרטיה‪ .‬אל מולה יקום אדם שיעמיד עצמו כמגן העם מפני‬ ‫אליטה זו‪ .‬הוא יפעל בכח על מנת לדכא את אויבי הדמוקרטיה‪ ,‬אך מרגע שיצבור כח הוא יתאווה לכח‬ ‫נוסף (יהפוך לזאב)‪ ,‬ולכן יזדקק לאויבים נוספים להלחם בהם על מנת לשמר כח זה‪ .‬הוא ייצר אויבים‬ ‫אלו מתוך המדינה בדמות אויבי הדמוקרטיה והן ממדינות שכנות‪ .‬לבסוף‪ ,‬הוא אוסף מסביבו שומרי‬ ‫ראש וכח צבאי והופך לרודן ואת העם לעבדיו‪ .‬הוא פועל לפי גחמותיו ורצונותיו הם החוק‪.‬‬ ‫הנפשות המקבילות‬ ‫כזכור‪ ,‬הנפש על פי אפלטון מחולקת לשלוש‪ -‬תשוקות‪ ,‬תבונה והעוז‪.‬‬ ‫אריסטוקרטיה‪ -‬הנפש מסודרת כראוי‪ .‬התבונה בעזרת בעוז משתלטת על התשוקות‪ .‬בכל הנפשות‬ ‫המנוונות יתקיים חוסר סדר‪ ,‬מישהו לא יבצע את תפקידו כראוי‪.‬‬ ‫טימוקרטיה‪ -‬מכיוון שהאומץ הוא תכונה של עוז הנפש‪ ,‬אצל האדם הטימוקראטי‪ ,‬עוז הנפש משתלט‬ ‫על התבונה במקום להיות כלי בידיה‪ .‬אדם כזה הוא רודף כבוד ופועל להשיגה גם בניגוד לתבונה‪.‬‬ ‫אוליגרכיה‪ -‬האדם האולגרכי רודף אחר ממון‪ .‬הוא רודף אחר הון וקמצן מאוד‪ .‬הוא לא ישקיע בפיתוח‬ ‫עצמו ויפחד לעשות שום דבר שמא יאבד מעושרו‪ .‬מה ששולט בו זה התשוקות‪ ,‬תאוות הבצע‪ ,‬על‬ ‫חשבון עוז הנפש והתבונה‪ .‬אדם כזה איננו מאפשר לעצמו להתפתח‪ ,‬הוא מפחד‪.‬‬ ‫דמוקרטיה‪ -‬אצל האדם הדמוקרטי אין סדר‪ ,‬אין מטרה‪ .‬החלק הדומיננטי הוא התשוקות‪ ,‬אך בניגוד‬ ‫לאוליגרכי או הטימוקרטי‪ ,‬אין לו יעד אחד אלא תשוקות רבות‪ .‬רבות מתשוקותיו הן מיותרות‪ -‬לדברים‬ ‫שאינם הכרחיים ואף מזיקים‪.‬‬ ‫חשוב לציין שגם במקרה של הנפש יש פה תהליך התדרדרות‪ ,‬מאחד למשנהו‪ .‬כל שלב בדרך הוא‬ ‫איננו יציב‪ .‬בשלב האחרון‪ ,‬הדמוקרטי‪ ,‬יש מצב של אי סדר‪ .‬הדבר היחיד שיכול להשתלט על‬ ‫התשוקות הוא התת‪-‬מודע‪ .‬התת‪-‬מודע הוא בהמי‪ ,‬חסר עכבות‪ ,‬לא אכפת לו מה אנשים אומרים עליו‪.‬‬ ‫זהו איננו חלק מחלקי הנפש שמשתלט‪ ,‬אלא משהו אחר‪ .‬זהו האדם הרודני‪ ,‬אדם אשר נשלט על ידי‬ ‫הבהמה שבו‪.‬‬ ‫סיכום (של דניאל בכיתה)‬ ‫אפלטון מנתק את שאלת הצדק משאלת מערכת המשפט‪ .‬התשובה ללמה לפעול על פי הצדק היא‬ ‫משום שאחת אתה פוגע הנפש שלך‪ ,‬החירות שלך נפגעת‪ .‬הסיבה לפעול באופן צודק איננה קשורה‬ ‫לסיכוי להיתפס‪ .‬במדינה האריסטוקרטית‪ ,‬קבלת מרותו של שליט חיצוני לא רק שאיננה פוגעת‬ ‫בחירותי‪ ,‬היא מסייעת בידי לא להפוך לעבד בידי התשוקות‪ .‬המלך הפילוסוף מחוקק חוקים אשר הם‬ ‫לטובתי‪ ,‬חוקים שאני לא מסוגל לחוקק בעצמי‪ .‬אפלטון מעדיף שעבוד למלך ראוי על פני שעבוד‬ ‫לתשוקות‪.‬‬ ‫אריסטו‪ -‬האתיקה‬ ‫רקע כללי‬ ‫נולד בסטאגירה שביוון‪ .‬מגיע לאתונה כזר על מנת ללמוד ואיננו שייך לאליטה‪ .‬לומד אצל אפלטון‬ ‫במשך ‪ 22‬שנה‪ ,‬מגיל ‪ .11-31‬לאחר מותו של אפלטון הוא עוזב את אתונה ויוצא למסע בערי יוון‪.‬‬ ‫במקדוניה הוא משמש כמחנך לבניהם של שליטים אחדים‪ .‬עסק בתחומים רבים ולמעשה בכל תחומי‬ ‫הידע שהיו קיימים בעת העתיקה‪ -‬זואולוגיה‪ ,‬אסטרונומיה‪ ,‬גיאוגרפיה‪ ,‬רפואה ועוד‪.‬‬ ‫המדע המדיני‬ ‫התכלית‬ ‫הנחת יסוד חשובה אצל אריסטו היא שלכל דבר‪ ,‬ולכל פעולה אנושית בפרט‪ ,‬יש תכלית‪ .‬זוהי‬ ‫טלאולוגיה‪ .‬ישנן תכליות אינסטרומנטאליות ותכליות אינטרינזיות‪ .‬כמעט כל מטרה‪ ,‬כל תכלית‪ ,‬היא‬ ‫אינסטרומנטאלית‪ .‬כל מטרה משרתת איזושהי מטרה שמעליה‪ ,‬כאשר בקצה הפרמידה עומד האושר‪.‬‬ ‫זוהי התכלית העליונה‪ ,‬האינטרינזית‪ ,‬הטוב העליון‪ ,‬אשר נמצא בקצה ההיררכיה של התכליות‪.‬‬ ‫כאשר אנו בוחנים את המדע המדיני‪ ,‬עלינו לשאול את עצמינו‪ ,‬מהי תכלית המדע המדיני? לשם מה‬ ‫לומדים אותו? אריסטו סבר שהמדע המדיני‪ ,‬שהוא הראשי והריבון שבמדעים‪ ,‬תכליתו לשרת את‬ ‫הטוב העליון‪ ,‬את האושר‪ .‬מטרת מדע המדיני היא לתאר את הטוב הסופי של האדם‪.‬‬ ‫מי מתאים ללמוד את המדע המדיני?‬ ‫לשליטים כח רב ושליטה על החינוך והידע‪ ,‬ועל כן‪ ,‬נשאלת השאלה מי ראוי שיעסוק במדע המדיני‪.‬‬ ‫אריסטו מדבר על מספר תנאים‪:‬‬ ‫‪ .1‬אנשים בעלי ניסיון‪ .‬כאלו שחוו תהפוכות פוליטיות ולקחו חלק בשלטון‪.‬‬ ‫‪ .2‬אנשים מיושבים בדעתם‪ .‬המדע המדיני נועד לפעולה‪ ,‬לשליטה‪ ,‬ואנשים שאינם מיושבים‬ ‫בדעתם לא ישתמשו בו אלא ילכו אחרי תשוקותיהם‪.‬‬ ‫‪ .3‬אנשים המבינים אין לחפש במדע המדיני את אותה רמת הדיוק שמחפשים בדעים האחרים‪.‬‬ ‫זוהי לא מתמטיקה אלא עניינים הקשורים בבני אדם‪ .‬אין פה אמיתות חד משמעיות‪ .‬גם זוהי‬ ‫סוג של בגרות‪ ,‬לדעת לא לדרוש את מה שלא ניתן לקבל‪.‬‬ ‫מהו האושר?‬ ‫זוהי השאלה שמעסיקה את כל כפילוסופים היוונים‪ .‬כיצד נכון לחיות? מה המטרה? נקודת‬ ‫ההתחלה של אריסטו היא הדעות הרווחות (בניגוד לאפלטון במשל המערה)‪ .‬כיצד אנשים‬ ‫חושבים שנכון לחיות?‬ ‫‪ .1‬חיי עונג‪ ,‬חיים של סיפוק תשוקות‪ .‬הדוניזם‪ .‬אריסטו מבקר גישה זו שהיא על כך שהיא‬ ‫איננה מייחדת בני אדם אלא שותפה גם לבעלי החיים‪ .‬לא ייתכן שהטוב העליון של בני‬ ‫האדם לא יהיה קשור לתכונה הייחודית שלהם‪ ,‬דהיינו‪ ,‬להיותם מדברים‪.‬‬ ‫‪ .2‬חיי כבוד‪ .‬כבוד יכול לנבוע מפעילות פוליטית או צבאית‪ .‬הבעיה עם חיים שכאלו הם‬ ‫שהם מאוד שבריריים‪ .‬היינו חושבים שהטוב העליון יהיה יציב יותר‪ ,‬איתן יותר‪ .‬אדם גם‬ ‫יכול לרכוש כבוד שאיננו מגיע לו‪ .‬הצורך בכבוד נובע מהצורך לקבל את אישורם של‬ ‫אחרים‪ ,‬מפאת חוסר בטחון עצמי‪.‬‬ ‫‪ .3‬הסגולה הטובה (‪ .)Arete‬טיפוח תכונות האופי הראויות בעיני היוונים‪ -‬צדק‪ ,‬אומץ‬ ‫נדיבות‪ .‬זהו אדם פועל‪ ,‬אמיץ‪ ,‬שותף בפוליטיקה וכו'‪ .‬הבעיה היא‪ ,‬שעל מנת להגיע‬ ‫למיצוי של חיים שכאלו‪ ,‬יש צורך במזל‪ ,‬בהזדמנויות להפעיל בהן את הסגולה הטובה‪.‬‬ ‫היכולת לחיות חיים טובים כאלו הינה קונטינגנטית‪.‬‬ ‫‪ .4‬חיי עיון‪ .‬חיים של עיסוק רק בפילוסופיה‪ .‬חיים שכאלו כמעט ואינם תלויים במשתנים‬ ‫חיצוניים או אנשים אחרים כמו המועמדים האחרים‪ .‬ניתן ללמוד כמעט בכל מצב‪.‬‬ ‫בכל מקרה‪ ,‬החיים הטובים הם חיים של פעילות‪ ,‬חיים שיש להם ערך‪ .‬בפוליטיקה אריסטו ייראה‬ ‫מדוע חיים שכאלו יתאפשרו רק במסגרת המדינית‪.‬‬ ‫צדק‬ ‫לפי הסיכומים הוא לא לימד את זה השנה אבל זה מופיע בסיכומים של שנה שעברה וגם‬ ‫בסיליבוס של השנה‪ .‬לבחירתכם‪.‬‬ ‫אריסטו מציין שישנו בלבול בין קיום החוק לצדק‪ .‬לעיתים השניים חופפים‪ ,‬אך זה לא מתחייב‬ ‫מהמציאות‪ .‬כך‪ ,‬ייתכן שאדם יפעל על פי חוקי דיקטטורה וייחשב כצדיק משום שהוא מקיים את החוק‬ ‫על אף שמעשיו אינו צודקים‪.‬‬ ‫החוק הוא הגדרה רחבה מדי לצדק‪ .‬ישנם דברים רבים שאותם החוק מצווה שאין להם קשר לצדק‪.‬‬ ‫תחת הגדרת החוק כצדק‪ ,‬על הפרתה של החוק תחשב מעשה לא צודק‪ ,‬גם חציית כביש באור אדום‪.‬‬ ‫הגדרה צרה יותר‪ ,‬מדויקת יותר לצדק היא אדם שלא לוקח יותר ממה שמגיע לו‪.‬הפרה של צדק מסוג‬ ‫זה היא הפרה של השיוויון (במובן של לכל אחד מגיע חלק שווה)‪ .‬צדק במובן הצר מוכל בתוך צדק‬ ‫במובן הרחב‪ .‬שניהם עוסקים ביחסים שבין בני אדם‪ ,‬אך הצדק הצר יותר מתייחס לתביעה יתרה‬ ‫לכבוד‪ ,‬כסף או בטחון‪ ,‬על חשבונו של האחר‪.‬‬ ‫בתוך הצדק מיו הסוג השני‪ ,‬הצדק הצר‪ ,‬או המיוחד כפי שאריסטו מכנה אותו‪ ,‬ישנה הבחנות נוספות‪:‬‬ ‫‪ .1‬צדק מחלק‪ .‬זהו סוג של צדק שנועד לחלק מלכתחילה את המשאבים בין בני האדם השונים‬ ‫על פי קריטריון כלשהו‪ .‬כאשר מדברים על סוג זה של צדק‪ ,‬ישנה משמעות למצבו של האדם‬ ‫לפני החלוקה כדי להחליט על אופן החלוקה הראוי‪.‬‬ ‫‪ .2‬צדק מתקן‪ .‬צדק זה בא לבדוק את מהו המצב הצודק בנקודה מסוימת‪ ,‬במעבר של טובין בין‬ ‫שני פרטים‪ .‬המעבר יכול להיות בהסכמה (כמו מסחר) או בכפייה (כמו גניבה)‪ .‬בצדק מן‬ ‫הסוג הזה אין משמעות למצב ההתחלתי של האדם אלא רק לנסיבות המקרה הספציפיות‪.‬‬ ‫‪ .3‬גמול‪ .‬שווה בשווה‪ .‬לא ברור אם זהו סוג נוסף של צדק או חלק מהצדק המתקן‪ .‬אריסטו‬ ‫מבקר את עקרון הגמול הזה משום שהוא פשטני מדי‪ .‬לא תמיד ניתן למדוד מה שווה למה‪,‬‬ ‫ולעתים לא נכון להחזיר לבן אדם כגמולו (לדוג' מי שבתוקף תפקידו פצע אדם לא ייענש על‬ ‫כך)‪.‬‬ ‫הצדק המדיני‬ ‫אריסטו עושה הבחנה בין צדק שהוא טבעי לבין צדק שהוא מוסכמות של חברה אנושית‬ ‫ספציפית‪( .‬פיוזיס‪ -‬טבע מול נומוס‪-‬מוסכמה)‪ .‬הוא טוען שיש צדק שטבוע באדם אבל שהמדינה‬ ‫יכולה לשנות ולהגדיר מחדש את גבולות הצדק כפי שאדם יכול לשנות את העובדה שהוא ימני‬ ‫מלידה ולהשתמש בשני ידיו‪.‬‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬הצדק מסייע בהסדרה של הקהילה הפוליטית‪ ,‬בהתאם למטרות בהם הוא ידון‬ ‫בפוליטיקה‪.‬‬