‫סיום טיפול‬ ‫יעל סיון ויעל צרפתי‬ ‫יוני ‪2006‬‬ ‫מבוא‬ ‫בעבודה זו נתבונן על טיפול כתהליך שמתרחש על פני רצף הזמן‪ ,‬דבר שמאפשר לזהות את "סיום הטיפול" כנקודה‬ ‫על פני הרצף‪ ,‬ולהבינו במסגרת של תהליך רחב יותר‪ .‬הבנה של "סיום הטיפול" כשלב בטיפול‪ ,‬ושל הטיפול כולו‬ ‫כתקופה בתוך החיים‪ ,‬מעודדת את המטפל ואת המטופל לשייט בזמן בחיפוש אחרי משמעות לתהליכים שעובר‬ ‫המטופל בהקשר הרחב של חייו‪.‬‬ ‫נפתח את העבודה ב"הווה" וממנו נטייל אל הזמנים האחרים‪ .‬ההווה של סיום הטיפול‬ ‫כולל תהליך של פרידה מקשר משמעותי‪ ,‬ומביא לחוויות רגשיות שמתעוררות במצבי‬ ‫היפרדות‪ .‬מתוך זמן ההווה‪ ,‬נפנה להביט אל העבר ונבחן כיצד חוויות פרידה קודמות‪ ,‬הן‬ ‫של המטופל והן של המטפל‪ ,‬משפיעות על חווית הפרידה בהווה‪ ,‬וכיצד הפרידה בהווה‪,‬‬ ‫מעוררת לחיים חוויות היפרדות קודמות‪ .‬כחלק מתנועה בין הזמנים נראה כיצד שאלות‬ ‫אודות מטרות הטיפול‪ ,‬והמידה בה הן הושגו‪ ,‬נוכחות בצורה מוחשית בשלב סיום‬ ‫הטיפול‪ .‬במסגרת המסע נפנה גם אל העתיד‪ ,‬וננסה להציץ אל תוך זמן שכולל אי ודאות‬ ‫ הצצה שיכולה להיות מלהיבה ומסקרנת אך גם מעוררת חרדה ומתסכלת‪ .‬לבסוף‬‫נעבור לזמן "פנטזיה" ונבדוק מהן הפנטזיות שיש למטפלים בתחילת דרכם בנוגע לסיום‬ ‫הטיפול הצפוי‪ ,‬ומהן הפנטזיות והחוויות שהיו לנו‪ ,‬כותבות העבודה‪ ,‬במהלך הכנת‬ ‫הרפרט‪ .‬בהתאם למודל של טיפול כתהליך שבו אפשר ורצוי לנוע בין זמנים‪ ,‬גם אנו לא‬ ‫נשמור בנוקשות על הרצף אותו הצגנו‪ ,‬ומדי פעם נתבונן על הסיום מזוויות שונות‪.‬‬ ‫סיום טיפול כפרידה‬ ‫‪“Certain recurrent and distinct kinds of losses have been described as fairly universal in the life‬‬ ‫‪process from birth to death (weaning, oedipal, puberty, college/work, marriage, birth of children,‬‬ ‫‪menopause, old age, and so forth). It is likely that there are also an almost limitless number of‬‬ ‫‪experiences throughout life that revive over and over again the experience of loss and anxiety related‬‬ ‫)‪to the separation-individuation crisis.” (Mann, 1975‬‬ ‫‪2‬‬ ‫פרידה היא חוויה אוניברסאלית‬ ‫ בערב השמש שקעה‪ .‬אחי בא למיטה לתת לי נשיקה‪ .‬נגמר הקיץ‪ ,‬אני עולה כיתה‪ .‬הוא השתחרר‪ ,‬ארז תרמיל‪,‬‬‫ובקרוב ייסע‪.‬‬ ‫ השתחררתי מהצבא‪ ,‬נפרדתי מהפלוגה‪ .‬גידלתי שיער פרא‪ ,‬אמא לא שמחה‪ ...‬עוד שבוע הטיסה‪ ,‬גוואטמלה‪ ,‬הנה‬‫אני בא!‬ ‫ הבית מרגיש ריק‪ .‬הוא כבר נסע‪ .‬הלכתי להסתפר )במקומו?(‪ ,‬רציתי להיפרד מהמועקה‪ .‬הספר שאל אותי דרך‬‫המראה‪ :‬הכל בסדר? וקיצץ את הרעמה‪.‬‬ ‫ ממונה על חיתוך השיער‪ ,‬וכל כך מפחד מהחיתוך בדם קר‪ .‬אני אבא‪ ,‬והברית כבר מחר!‬‫ כאב‪ .‬בכי‪ .‬בהלה‪ .‬אל תשאירו אותי לבדי בעריסה‪ .‬אמא‪ ,‬אמא‪ ,‬נחמיני‪ ,‬החזיקיני איתך לעד‪ .‬קרוב קרוב לשד‪.‬‬‫ באישון לילה‪ ,‬אני נגשת אל ילדי הקט‪ ,‬מתבוננת בפניו‪ ,‬ורואה את אבי‪ ,‬זכרונו לברכה‪.‬‬‫ "אהובתי‪ ,‬המדבר הרחב סוגר עלי‪ ,‬יושבים ומחכים במוצב‪ ,‬מחכים אלי קרב‪ .‬מתגעגע אליך ואל נעמי‪ .‬מסרי לה‬‫נשיקה בשמי"‪.‬‬ ‫ עלי להיות חזקה‪ .‬עלי לשמור על עצמי ועל המשפחה‪ .‬לא לתת לאבל להתפשט כמו כתם דיו‪ ,‬ולמלא אותי בעלטה‪.‬‬‫ הכרחתי את אחותי לצאת‪ .‬זאת הפעם הראשונה מאז‪ .‬הבטחתי לה שאשמור על הילדה‪ .‬בלילה ראובן בא וחיבק‬‫אותי חזק עד שהשחר עלה‪.‬‬ ‫ "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה‪ ,‬רבה אמונתך"‪ .‬איני יכול לוותר על התפילה‪ .‬אבל‬‫שוב עולה בי השאלה‪...‬‬ ‫ "וה' הוא ההולך לפניך‪ ,‬הוא יהיה עמך‪ ,‬לא ירפך‪ ,‬ולא יעזבך‪ ,‬לא תירא ולא תחת"‪) .‬דברים לא‪ ,‬ח'‪ ,‬דברי משה אל‬‫יהושע(‬ ‫ אני רואה אותה מולי‪ .‬אני רוצה לבוא אליה‪ ,‬אך אסור לי להתקרב‪ .‬הנה‪ ,‬מותי קרב‪...‬‬‫ ארץ זבת חלב ודבש‪ .‬ארץ זבת דם ודמע‪ ...‬שתי גדות לירדן ‪ -‬זו שלי וזו גם כן!‬‫ כל הנחלים זורמים אל הים‪ ...‬ושם הם מאבדים את עצמם?‬‫ מאבדים את עצמנו‪ ...‬מתמזגים זו בזה‪ .‬נפרדים מהתמימות‪.‬‬‫ היא אמרה‪" :‬זה לא מה שאתה חושב"‪ .‬אבל אני ראיתי וזה צורב‪ .‬בת זונה‪ ,‬שתישרף ותירקב!‬‫פרידה זה כואב‬ ‫"כל פרידה היא מוות ומשהו מטעם המוות" כתב המשורר נתן זך‪ ,‬ובאותה שורה פשוטה הצליח לגעת בתמצית הכאב‬ ‫שבפרידה – הכאב שבסופיות‪ .‬ישנם הרבה מאד סוגי פרידות‪ :‬יש פרידות רצויות‪ ,‬הנובעות מתהליך התפתחותי‬ ‫טבעי‪ ,‬ויש הנחוות כאובדן‪ ,‬כטראומה לנפש‪ .‬פרידה יכולה להתרחש ברמות שונות‪ :‬במציאות הפיזית ‪ -‬כאשר אין‬ ‫עוד מפגשים בין שני אנשים‪ ,‬או במציאות הפנימית – כאשר יש נסיגה ממעורבות וצמצום הקשר הפנימי‪ .‬לא תמיד‬ ‫מתקיימת התאמה בין השתיים‪ .‬למשל‪ ,‬במקרים של מוות של אדם קרוב‪ ,‬נותר קשר נפשי אל הנפטר אך לא פיזי‪,‬‬ ‫ולעומת זאת שחיקה בחיי הנישואין יכולה לייצג המשך קיום קשר פיזי אך התרחקות נפשית‪.‬‬ ‫במקרים של מוות הקשר הנפשי אל הנפטר ממשיך להתקיים לאורך החיים‪ .‬רובין )רובין‪ (1993 ,‬כותב‪" :‬בני אדם‬ ‫נזכרים‪ ,‬מדמיינים‪ ,‬מלווים את יקיריהם ונעזבים על ידם בעולמם הפנימי הנפשי בדרכים‪ ,‬המשקפות תהליכים‪,‬‬ ‫המקבילים לאלה של ניהול קשריהם השוטפים‪ .‬ברבדים מודעים יותר ופחות יש לכל אדם מערך שלם של ייצוגים‬ ‫הקשור ליקיריו"‪ .‬הקשר עם הייצוג הפנימי של הנפטר יכול לעורר רגשות שונים כגון אשמה‪ ,‬כעס‪ ,‬ביטחון‪ ,‬חרדה‪,‬‬ ‫דיכאון וכדומה‪ .‬אם העלאת זכרונות ומחשבות סביב ייצוג הנפטר גורמת לרגשות קשים‪ ,‬או לחלופין לתחושת רווחה‬ ‫‪3‬‬ ‫בולטת‪ ,‬קשה לדבר על "התרה" של הקשר לנפטר‪ ,‬אך כאשר הזכרונות זמינים באופן מאוזן‪ ,‬ומוסיפים לשכול כוח‪,‬‬ ‫חום‪ ,‬או חוסן‪ ,‬אפשר לדבר על כך כמצב של התרה‪.‬‬ ‫מצבי פרידה אחרים‪ ,‬בשונה ממוות‪ ,‬אינם שוללים המשך קיומו של קשר פיזי‪ ,‬אך ישנם מצבים רבים בהם אין עוד‬ ‫תקשורת או קשר פיזי כלשהו לאחר הפרידה‪ ,‬ואילו קשר נפשי ומחשבות על "הפרוד" ממשיכות להתקיים‪ .‬מסיבה‬ ‫זאת‪ ,‬ומתוך מחשבה "שבכל פרידה יש מטעם המוות"‪ ,‬בחרנו לחשוב בעבודה זו במונחים של "התרת קשר"‪ ,‬ושל‬ ‫המשך קיומו של קשר נפשי פנימי‪ ,‬גם כאשר מדובר בפרידות משמעותיות אחרות – כמו בסיום הטיפול‪.‬‬ ‫ישנם קשרים שקל להתיר‪ ,‬ואחרים שאפשר רק "להיקרע" מהם‪ .‬פרידה שמסתיימת ב"קריעה"‪ ,‬מותירה חלקים‬ ‫מהנפש פצועים‪ ,‬מגששים בחיפוש אחר החלקים שנתלשו מעליהם‪ .‬במצב כזה אדם נדרש לארגן את עולמנו החיצוני‬ ‫והפנימי למצב החיים החדש לאחר הפרידה‪ ,‬משימה שיכולה להיות מכאיבה ולא פשוטה ולעיתים להמשך זמן רב‪.‬‬ ‫"אי אפשר לשנות את מה שקרה"‬ ‫ומה אם היה אפשר?‬ ‫בסרט "דומינו" )סיון‪ (1998 ,‬אליאנה מגיעה אל פסיכולוגית בשל טעות שעשתה ועליה היא מתחרטת‪ :‬היא נפרדה‬ ‫מחבר שלה‪ ,‬לו אמרה דברים שאחריהם "אין דרך חזרה"‪ .‬הפסיכולוגית לוקחת אותה אחורה בזמן‪ ,‬כדי שתוכל לתקן‬ ‫את הטעות‪ ,‬אך אליאנה בוחרת לעזוב אותו פעם נוספת‪ ,‬אם כי בדרך פחות פוגעת‪ .‬האפשרות לחזור אחורה בזמן‬ ‫מציתה באליאנה סערה של רגשות‪ ,‬והיא מבקשת לחזור שבע שנים אחורה בזמן‪ ,‬לעוד פרידה כואבת ‪ -‬הפרידה‬ ‫מיובל‪" ,‬הגבר היחיד שאהבה"‪ .‬יובל נהרג בתאונת טיס‪ .‬הפסיכולוגית אומרת לאליאנה‪" :‬יובל מת‪ ...‬אי אפשר‬ ‫לשנות את מה שקרה"‪ ,‬אך אליאנה אינה מוותרת – היא מוכנה לשלם את המחיר‪.‬‬ ‫אליאנה‪:‬‬ ‫"אז כמה זה צריך לצאת?"‬ ‫פסיכולוגית‪:‬‬ ‫"את יכולה לשלם לי‪ ...‬בשנות חיים"‬ ‫מדוע אליאנה משלמת לפסיכולוגית בשנות חיים ולא ‪ ₪ 400‬לשעה כמו בקליניקות מתוסרטות אחרות? אליאנה‬ ‫חיה בתחושה של החמצה‪ ,‬היא שקועה באובדן שחוותה‪ ,‬בזיכרון של הגבר שאהבה‪ ,‬ועיסוקה בעבר גובה ממנה את‬ ‫"שנות חייה"‪ .‬אליאנה מציגה התמודדות בעייתית עם אובדן – במקום לעבד אותו‪ ,‬היא מכחישה אותו ומנסה לשנות‬ ‫את קיומו‪.‬‬ ‫במהלך הסרט אנו נחשפים למשאלה לחזור אחורה בזמן כדי לתקן את העבר )פנטזיה(‪ ,‬דבר שגם העלה בנו את‬ ‫השאלה האם‪ ,‬וכיצד‪ ,‬טיפול יכול לסייע לתקן את החוויה הפנימית של העבר )מציאות במרחב המאפשר פנטזיה(‪.‬‬ ‫התבוננות בסרט ברמה מטפורית מציגה את אליאנה כמי שחוזרת אחורה בזמן כחלק ממסע פנימי אשר במהלכו היא‬ ‫מבינה את הסיבות לבחירות )ולטעויות( שעשתה בחייה‪ .‬במסגרת הטיפול היא חווה מחדש את רגשות האובדן‬ ‫וההחמצה‪ ,‬ולאחר מכן יכולה לצאת מחדר הטיפולים ולהמשיך לחיות חיים יותר שלמים‪.‬‬ ‫פרידה בחיים ופרידה בטיפול‪ :‬ההזדמנות לעיבוד‬ ‫הפסיכואנליטיקאי ג'יימס מאן מדבר על כך שהחיים הם סדרה בלתי נגמרת של פרידות ואובדנים‪ ,‬והתגובות‬ ‫האנושיות הכואבות והברורות ביותר מופיעות כאשר ניצבים מול פרידה‪ .‬בשלב סיום הטיפול המטופל אינו מתמודד‬ ‫רק עם הרגשות שהוא חש לנוכח הפרידה מהמטפל‪ ,‬אלא גם עם חוויות פרידות קודמות שהתרחשו בחייו‪ .‬במילותיה‬ ‫של מלאני קליין‪"The termination of an analysis reactivates in the patient earlier situations of parting" :‬‬ ‫)‪.(Klein, 1950‬‬ ‫‪4‬‬ ‫בעוד שבאנליזה‪ ,‬שלב הסיום יכול להשתרע על פני חודשים רבים‪ ,‬ג'יימס מאן פיתח שיטה לטיפול דינאמי קצר‬ ‫מועד‪ ,‬בה הטיפול כולו מהווה "מעבדה לעיבוד פרידה"‪.‬‬ ‫במודל הטיפול הדינאמי קצר המועד שפיתח מאן‪ ,‬הזמן הוא אחד מהשחקנים המרכזיים ב"מעבדה"‪ .‬על פי מאן יש‬ ‫זמן ילדי‪-‬פנטזיוני‪ ,‬שהוא אינסופי‪ ,‬זמן בו יש התחברות נצחית אל האם‪ ,‬אל החום והנעימות שבחיקה‪ ,‬ויש את הזמן‬ ‫הקלנדארי‪ ,‬שהוא מציאותי‪ ,‬סופי‪ ,‬ומכאיב‪ .‬המגבלה החד משמעית על משך הטיפול קצר המועד )כ‪ 12-‬פגישות(‬ ‫מחדדת את תחושת הזמן הקלנדארי‪ ,‬מביאה למודעות את הפרידה הצפויה הבלתי נמנעת‪ ,‬ומאפשרת עבודה‬ ‫אינטנסיבית על נושא הפרידה )נבון וחב'‪ .(1989 ,‬שלב ההתחלה של הטיפול הדינאמי קצר המועד )פגישות ‪(1-4‬‬ ‫מתאפיין ביצירת ברית טיפולית‪ ,‬והוא כונה על ידי מאן ‪" -‬ירח הדבש"‪ ,‬אך ככל שהפגישות חולפות‪ ,‬יש מודעות‬ ‫גוברת לכך שהטיפול כבר אינו בתחילתו והמטופל מתמודד עם ההכרה שמה שהיה כבר לא יחזור ‪ -‬לא בטיפול ולא‬ ‫בחיים‪ .‬שלב זה )פגישות ‪ (5-8‬נקרא "אמביוולנטי" ומתאפיין ברגשות של ספק בנוגע לשינוי האפשרי‪ ,‬כעס וייאוש‬ ‫לקראת הסוף הקרב‪ ,‬ופעמים רבות ניסיון "לדחות את הקץ"‪ .‬השלב האחרון של הטיפול )פגישות ‪ (9-12‬נקרא‬ ‫"שלב הפרידה" ובו המטופל והמטפל מתעמתים עם הפרידה הצפויה וכן עם פרידות ואובדנים אחרים בחיי המטופל‪,‬‬ ‫תוך השלמה עם הסוף הצפוי‪ .‬ההקבלה בין החוויה הטיפולית לחוויה הקיומית )כולנו חיים על זמן שאול‪ (...‬מגבירה‬ ‫את היעילות של הטיפול ומאיצה את התהליכים המתרחשים בו‪ ,‬בדומה למתרחש בפסיכותרפיה דינאמית ארוכת‬ ‫טווח לקראת הסיום )שפלר‪.(1990 ,‬‬ ‫להיפרד ביחד ולא לבד‬ ‫פרידה מקושרת פעמים רבות למצב של "לבד" ‪ -‬כבר נעזבנו‪ ,‬או שכבר עזבנו‪ ,‬היה קשר‪ ,‬אך לא עוד‪ .‬לעיתים‬ ‫קרובות פרידה מעוררת תחושה של פרדוקס – האדם שהיה יכול לנחם אותנו הכי טוב על הפרידה הכואבת כל כך‬ ‫ממנו עצמו‪ ,‬כבר אינו איתנו‪.‬‬ ‫בטיפול המצב הוא שונה ומבחינות רבות ייחודי – הפרידה בסיום הטיפול )הידוע מראש( היא תהליך שמתרחש על‬ ‫פני זמן‪ ,‬ויש למטופל מרחב לבטא מגוון של רגשות‪ ,‬ולהתמודד איתם יחד עם המטפל‪ ,‬במקום להישאר איתם לבדו‪.‬‬ ‫פרידה בחיים הרגילים‪ ,‬אלה שמחוץ לטיפול‪ ,‬מתרחשת מול אדם‪ ,‬שלא תמיד יכול להכיל את הרגשות שעולים‬ ‫בפרידה )רגשות האדם שמולו‪ ,‬כמו גם רגשותיו שלו עצמו(‪ .‬מסיבה זאת פעמים רבות פרידה אינה תהליך‪ ,‬אלא‬ ‫מעבר חד בין מצב של "ביחד" למצב של "לחוד"‪ .‬מעבר חד כזה מקשה מאד על האפשרות ליצור "סגירה" או‬ ‫להתיר את הקשר‪ .‬בסיום טיפול מתאפשרת חוויה חדשה ושונה של היפרדות‪ ,‬שיכולה לתקן משהו ממה שהמטופל‬ ‫למד על אובדן ופרידה לאורך חייו‪ .‬על פי וויטנברג מטופלים רבים הינם אסירי תודה על כך שיש להם ליווי בתהליך‬ ‫האבל של הסיום‪ ,‬והיא מציינת שזוהי חוויה מעשירה מאד הן עבור המטפל והן עבור המטופל‪ .‬האפשרות להתמודד‬ ‫עם הפרידה ולשאת אותה מבלי לברוח ולהתכחש אליה‪ ,‬נוטעת במטופלים תקווה שהם יצליחו להתמודד באומץ עם‬ ‫פרידות ואובדנים עתידיים – כך שמבחינות רבות הסיום‪ ,‬גם אם כואב‪ ,‬יכול להיות חוויה מחזקת ) ‪Wittenberg,‬‬ ‫‪ .(1999‬היכולת של המטפל לשאת טווח של רגשות מבלי לצמצם‪ ,‬לקצר‪ ,‬להעניש‪ ,‬להתרחק‪ ,‬לטרפד‪ ,‬או לעוות את‬ ‫המתרחש‪ ,‬יכולה להפוך את תהליך הסיום לחוויה מפתיעה ותרפויטית עבור המטופל‪.‬‬ ‫"אל תוסיף עוד להתמהמה‪ ,‬כי הדבר מעורר את חמתי!"‬ ‫בספר "הנסיך הקטן" ניתן לראות דוגמאות לסוגים שונים של פרידות‪ .‬הפרידה של הנסיך מהשושנה‪ ,‬היא פרידה‬ ‫מבלבלת‪ ,‬שמעוררת רגשי אשמה‪ ,‬צער‪ ,‬ותחושת החמצה‪ .‬זו אינה פרידה "סגורה"‪ ,‬והנסיך מרבה להרהר ולהתחבט‬ ‫במהלך מסעותיו בשאלה מה בעצם קרה בינו לבין השושנה‪ .‬דמות השושנה המופנמת שהוא נושא בתוכו מעוררת בו‬ ‫‪5‬‬ ‫רגשות סותרים ובעיקר בלבול‪ ,‬והוא אינו מסוגל להרפות מן המחשבה עליה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬המפגש עם השועל מביא‬ ‫את הנסיך לקשר מסוג אחר ולחוויית פרידה בונה‪ ,‬פרידה שבה יש עיבוד של הרגשות בזמן אמת‪ ,‬וכן הבנה מחודשת‬ ‫של הקשר עם השושנה ושל הפרידה ממנה‪.‬‬ ‫הקשר בין הנסיך והשועל מזכיר טיפול פסיכולוגי‪ :‬יש שלב של "התקשרות"‪ ,‬שבו הנסיך מתקרב אט אט אל השועל‬ ‫– זאת עד שהשועל יכול לתת בו אמון ויהיה מבוית )‪ ;(tame‬הפגישות של השועל והנסיך מתקיימות מידי יום )כמו‬ ‫באנליזה( ותמיד באותה השעה )יש "סטינג" טיפולי(; ובדומה לטיפול‪ ,‬זהו קשר שסיומו ידוע – יבוא יום והנסיך‬ ‫ימשיך במסע‪ ,‬או יחזור אל כוכבו‪ ,‬ושניהם ימשיכו את חייהם בנפרד‪ .‬גם הפרידה של הנסיך והשועל‪ ,‬דומה לפרידה‬ ‫של "סיום טיפול" יותר מאשר לפרידה בחיים "הרגילים"‪ .‬ככל פרידה משמעותית‪ ,‬היא מעוררת רגשות קשים‪ :‬עצב‬ ‫וכאב אצל השועל‪ ,‬ותחושות של צער ואף אשמה אצל הנסיך‪ ,‬אך הדיבור על הרגשות האלה‪ ,‬מאפשר לשני הצדדים‬ ‫לשאת אותם מבלי לברוח ממפגש עם חווית הפרידה המתקרבת‪ ,‬וזאת בניגוד לשושנה שהאיצה בנסיך לעזוב כדי‬ ‫שלא יראה אותה בבכייה‪.‬‬ ‫היבט נוסף של דמיון ל"סיום טיפול" קשור לכך שהעיסוק בו מאפשר להתמודד ולעבד לא רק את הפרידה הנוכחית‪,‬‬ ‫אלא חוויות פרידה קודמות‪ .‬כך זוכה הנסיך להבין את הפרידה מהשושנה‪ ,‬ומבין שהטיפול בה הוא זה שהעניק לה‬ ‫את ייחודה בעיניו‪ .‬גילוי זה מאפשר לו ליצור קשר טוב יותר עם הייצוג המופנם של השושנה שבתוכו‪ .‬הסוד‬ ‫שהשועל מספר לנסיך‪ ,‬שייך לעולם התיאורטי של תיאורית ההתקשרות של ‪ – (1988) Bowlby‬כאשר אדם נקשר‬ ‫לרעהו‪ ,‬הוא הופך למשמעותי‪ ,‬ליחיד במינו‪.‬‬ ‫בפרידה של הנסיך והשועל‪ ,‬קשה לומר מי המטפל ומי המטופל – שניהם חווים קושי‪ ,‬ושניהם יוצאים נשכרים‪ .‬על‬ ‫פי ג'יימס מאן‪ ,‬הטשטוש הזה‪ ,‬וההתמודדות הן של המטופל והן של המטפל עם פרידות לא מעובדות‪ ,‬מהווים חלק‬ ‫בלתי נמנע מסיום טיפול‪:‬‬ ‫‪"The process of termination … is intensely affect-laden. More often than not it is as difficult for the‬‬ ‫‪therapist as it is for the patient. … [it] exposes him to his own unconscious conflicts of exactly the‬‬ ‫)‪same nature." (Mann, 1975‬‬ ‫סוגי סיום טיפול‬ ‫בטיפול‪ ,‬כמו בחיים‪ ,‬יש מגוון רחב של סוגי פרידות וסיומים‪ :‬סיום טבעי ‪ -‬כמו גמילה מיניקה או יציאה מהבית‬ ‫בבגרות; סיום כפוי ‪ -‬מתוכנן – כמו מעבר לעיר אחרת‪ ,‬עליו מחליטים ההורים‪ ,‬או פתאומי – כמו מוות בתאונה‪.‬‬ ‫בטיפול מונחת על המטפל האחריות לנסות להביא את כל אחד מסוגי הסיומים הללו‪ ,‬גם כשהתנאים אינם מיטביים‪,‬‬ ‫ל"פרידה טובה דיה" )‪.(Lanyado, 1999‬‬ ‫"פרידה טובה דיה"‬ ‫על פי לניאדו‪ ,‬פרידה הינה "טובה דיה" אם לא מתרחש שחזור של חוויות פרידה טראומתיות מן העבר‪ ,‬ומתקיימת‬ ‫האפשרות לחוויה חדשה של סוף שניתן לחשוב עליה ולתמלל אותה באופן אחר וחדש; אם חווית הפרידה תאפשר‬ ‫הזדמנות‪ ,‬ולו קצרה‪ ,‬להתבונן על חווית הטיפול‪ ,‬להרהר על הרגשות העולים מאובדנו‪" ,‬פרידה" ו"סיום" יקבלו‬ ‫משמעות חדשה ובונה עבור המטופל‪.‬‬ ‫‪6‬‬ ‫סיום טבעי‬ ‫אנו חושבות על סיום טבעי‪ ,‬כעל סיום המתרחש בזמן המתאים למטופל והנכון מבחינה טיפולית‪.‬‬ ‫פרויד )‪ (1937‬שואל במאמרו 'אנליזה סופית ואין סופית' האם בכלל יש לאנליזה סוף טבעי ומתאר כיצד‬ ‫אנליטיקאים מזהים בקלות יתרה כאשר לא הושלמה האנליזה‪..." :‬לעיתים קרובות נשמע אותם ]האנליטיקאים[‬ ‫מביעים צער או התנצלות על בן אדם שנחשף בחוסר השלמות שלו‪ :‬האנליזה שלו לא הושלמה‪ ,‬או‪ :‬הוא לא עבר‬ ‫אנליזה עד הסוף"‪ .‬נראה שקשה הרבה יותר לזהות כאשר האנליזה כן מגיעה לסיומה‪ ...‬לניאדו )‪ (1999‬משווה את‬ ‫היכולת של המטפל לזהות את העת לסיום הטיפול‪ ,‬לתפקידו של ההורה 'לשחרר' את ילדו )באנגלית‪,('to let go' :‬‬ ‫על מנת לאפשר המשך התבגרות וצמיחה‪ .‬ה‪ letting go-‬צריך להתרחש בזמן מתאים מבחינה התפתחותית‪ ,‬ובשילוב‬ ‫עם החזקה מתאימה של הילד ב‪ mind -‬של ההורה‪ .‬סיום טיפול‪ ,‬לפיכך‪ ,‬יכול לשרת המשך צמיחה והתפתחות‬ ‫"‪.(Wittenberg, 1999) "Ending in the service of further growth‬‬ ‫סיום כפוי – מתוכנן מראש‬ ‫לא כל סיום מתרחש בזמן המתאים למטופל‪ ,‬אך תאריך סיום ידוע מראש מאפשר להתמודד עם הפרידה הצפויה‬ ‫והבלתי נמנעת‪ .‬במקרה זה עדיין קיימת השאלה מהו המועד המתאים להתחיל לעסוק בנושא הסיום הצפוי‪ .‬אם נושא‬ ‫הפרידה עולה לשיחה זמן רב לפני תאריך הסיום הוא יכול לקטוע את ההתקדמות‪ ,‬ואם הוא עולה מאוחר מדי הוא‬ ‫עלול להקשות על הפרידה‪ .‬על המטפל והמטופל לנסות לעבוד לקראת 'סגירה' של הקשר ביניהם‪ ,‬מבלי לסגור‬ ‫תכנים טיפוליים בטרם עת; לנסות להתמודד עם מציאות הפרידה מבלי להכחיש את הקושי הקיים בסיום שאינו מגיע‬ ‫בזמן המתאים למטופל )‪.(Penn, 1990‬‬ ‫סיום כפוי ‪ -‬פתאומי‬ ‫סיום פתאומי הינו לפי הגדרה סיום שהדיבור עליו )אם בכלל( מתחיל מאוחר מדי‪ .‬במקרים כאלה קשה להביא את‬ ‫הקשר הטיפולי לסגירה הולמת‪ .‬עדיין‪ ,‬על פי ההגדרה של "פרידה טובה דיה"‪ ,‬המטפל יכול לעשות כמיטב יכולתו‬ ‫)במידה והוא חי( להעניק למטופל חווית פרידה חדשה‪ ,‬הכוללת התבוננות‪ ,‬גם אם קצרה ולא ממצה‪ ,‬על הטיפול ועל‬ ‫הפרידה‪ .‬יש לציין שהניסיון של המטפל ליצור "פרידה טובה דיה" עבור המטופל‪ ,‬אינה בהכרח פוטרת אותו‬ ‫מהקשיים האישיים שהוא עצמו חש לנוכח הפרידה הבלתי צפויה‪.‬‬ ‫התחלנו את העבודה בהווה ‪ -‬זמן פרידה‪ ,‬ויצאנו למסע בזמן אל העבר – אל חוויות‬ ‫פרידה לאורך חייו של המטופל‪ .‬במסגרת המסע‪ ,‬הגענו עד למחוזות הכי ראשוניים‪ ,‬של‬ ‫הינקות המוקדמת‪ .‬המסע החדש אליו נצא ישתרע על טווח זמן מצומצם יותר – פרק‬ ‫הזמן של הטיפול עצמו‪ .‬במסע זה נתבונן על הטיפול כתהליך עם מטרות ומשאלות אשר‬ ‫קיימות מתחילתו‪ ,‬ונבחנות לאורך הטיפול ובמיוחד לקראת סיומו‪.‬‬ ‫‪7‬‬ ‫הערכת הטיפול כהיבט של סיום הטיפול‬ ‫סיום הטיפול מזמין את המטפל והמטופל להתבונן אחורה על הדרך שעשו ביחד‪ .‬מטבעה‪ ,‬זוהי התבוננות שמתחקה‬ ‫אחרי השינויים שחלו אצל המטופל‪ ,‬התבוננות שמנסה להעריך את התפקוד של כל אחד מהמשתתפים‪ :‬המטפל‪,‬‬ ‫המטופל‪ ,‬והטיפול הנפשי עצמו‪(Erlich, 1988) .‬‬ ‫אנליזה סופית‬ ‫כאשר אין מגבלה חיצונית שמביאה לסיום הטיפול‪ ,‬כיצד מגיעים להחלטה שהעבודה המשותפת הגיעה לסיומה?‬ ‫פרויד במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית" )פרויד‪ (1937 ,‬דן בשאלה האם מטרת האנליזה היא להביא לריפוי של‬ ‫התסמינים והעכבות שמהם סובל המטופל‪ ,‬או שהמטרה הינה‪ ,‬בנוסף לכך‪ ,‬להבטיח שפתולוגיה לא תפרוץ בעתיד‪.‬‬ ‫האם יש "סיום" לאנליזה‪ ,‬זמן בו הטיפול אינו תורם עוד למטופל‪ ,‬או שתמיד אפשר להמשיך להעלות זכרונות לא‬ ‫מודעים‪ ,‬ולהתיר הדחקות כאלה ואחרות? פרויד משתמש במושג "אנליזה שהושלמה" כדי לתאר אנליזה שהביאה‬ ‫לריפוי מן התסמינים תוך הבטחה של יציבות עתידית‪.‬‬ ‫אבל איך יודעים מתי זה מתרחש? אפשר למצוא דרך להעריך את מידת ההקלה בתסמינים )אם כי לרב נראה שלא‬ ‫יהיה אפשר לדבר על ריפוי במונחים מוחלטים(‪ ,‬בעוד שאת המידה בה הטיפול חיזק את המטופל להתמודד עם‬ ‫משברים עתידיים קשה להעריך‪ ,‬ונראה שזהו בכל מקרה מדד סובייקטיבי מאד‪ .‬בהנחה שגם כיום משמשות אבני‬ ‫היסוד שהניח פרויד פסיכולוגים ואנליטיקאים בעבודתם‪ ,‬ניתן לראות שההתכוונות לקראת סיום הטיפול תלויה לא‬ ‫רק במצבו האובייקטיבי של המטופל‪ ,‬אלא גם באישיות של המטפל ושל המטופל‪ ,‬ובאופן בו כל אחד מהם מתבונן‬ ‫במטרות הטיפול‪ ,‬ובההישגים שהושגו במהלכו‪ .‬סיום טיפול )כאשר זה אינו כפוי( תמיד עולה בהקשר של השאלה‪:‬‬ ‫איזו התקדמות חלה‪ ,‬והאם היא מספיקה?‬ ‫מטרות בטיפול‬ ‫אז מהן בעצם המטרות של הטיפול הפסיכולוגי? במאמר אודות פסיכואנליזה ומטרות בטיפול‪ ,‬מציג ברמן )ברמן‪,‬‬ ‫‪ (2005‬אוסף של מטרות טיפוליות שהוצעו לאורך המאה האחרונה‪:‬‬ ‫"להפוך את הלא מודע למודע; להביא את האני במקום שבו היה סתמי; להפוך את האני העליון לגמיש יותר ופחות‬ ‫רודפני; לסייע במעבר מעמדה הפרנואידית‪-‬סכיזואידית לעמדה הדיכאונית; לקדם את האינטגרציה של העצמי;‬ ‫להעמיק את יחסי האובייקט‪ ,‬או לאפשר התקדמות מהתייחסות אובייקט‪ ,‬לשימוש באובייקט; לסייע למטופל להרגיש‬ ‫טוב יותר בתוך גופו"‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬כאשר אדם פונה לטיפול‪ ,‬הוא לרב אינו מגיע מתוך רצון לעבור מן העמדה הפרנואידית‪-‬סכיזואידית לעמדה‬ ‫הדיכאונית‪ ,‬אלא בשל תחושת מצוקה‪ ,‬ושאיפה לשינוי בחייו‪ .‬אדם רוצה להרגיש שייך‪ ,‬אדם מפחד להתחייב; אדם‬ ‫רוצה לדעת לקבל החלטות‪ ,‬אדם רוצה שמישהו ידע מה הכי טוב בשבילו; אדם רוצה לרדת במשקל‪ ,‬אדם רוצה‬ ‫להישאר נאמן לעצמו‪ .‬התבוננות פסיכו‪-‬דינאמית מכירה בכך שישנן בתוכנו מטרות שהינן מנוגדות וסותרות‪ ,‬קולות‬ ‫פנימיים שונים‪ ,‬שמבקשים מאיתנו לפעול בצורות שאינן תמיד תואמות‪ .‬איזה מן המטרות מנסה המטפל לקדם?‬ ‫ארנסט טיכו כותב שחשוב לערוך אבחנה בין מטרות טיפול )‪ (treatment goals‬למטרות חיים )‪ .(life goals‬על פי‬ ‫הבחנה זו‪ ,‬מטרות החיים הן המטרות שהמטופל היה מנסה להשיג אם היה יכול לעשות שימוש בפוטנציאל שיש לו‪,‬‬ ‫‪8‬‬ ‫אם ה"עצמי האמיתי" שלו היה משוחרר; בעוד מטרות הטיפול קשורות להסרת המכשולים המעכבים את המטופל‬ ‫מלגלות את "הפוטנציאלים" השונים שיש לו‪ .‬צפוי שיתרחשו שינויים במטרות של המטופל במהלך הטיפול ‪ -‬מטרות‬ ‫לא מודעות יהפכו למובנות וגלויות‪ ,‬והניגודים בינן לבין המטרות המודעות יפחת‪ ,‬דבר שיוביל את המטופל להגדיר‬ ‫מחדש את מטרותיו בצורה רציונאלית יותר )‪(Ticho, 1972‬‬ ‫ההבחנה בין מטרות חיים למטרות טיפול מבהירה שמוקד העבודה הטיפולית אינו בהכרח שינוי נסיבות החיים של‬ ‫המטופל‪ ,‬אלא בניית היכולת לגשת אל החיים בדרך חדשה‪ ,‬שתאפשר לו לשנות את נסיבות חייו‪ .‬באופן דומה‪,‬‬ ‫לניאדו מציינת שהגברת המוכנות של המטופל לשינוי הינה מטרה טיפולית מרכזית‪:‬‬ ‫‪"… Increasing the readiness and capacity of a patient to change and be more open to life must be a‬‬ ‫)‪central therapeutic 'aim'…” (Lanyado, 1999‬‬ ‫לאור זאת‪ ,‬עולה שחלק מן ההישגים היותר קונקרטיים של הטיפול מגיעים למימוש מציאותי דווקא בשלב שאחרי‬ ‫סיום הטיפול‪ .‬חשוב שמטפלים יהיו מודעים לכך ‪ -‬הן כדי שיאפשרו ואף יסייעו למטופל לסיים את הטיפול לאחר‬ ‫שמטרות הטיפול מושגות‪ ,‬והן כדי שהסיום לא יצבע בתחושות של אכזבה לא מוצדקת‪.‬‬ ‫ברמן )ברמן‪ (2005 ,‬מציג זווית נוספת‪ ,‬הרלוונטית בעיקר לטיפול ממושך‪" :‬כאשר חבריו או בני משפחתו של‬ ‫המטופל מתלוננים שלמרות שביעות רצונו המוצהרת מן הטיפול הם אינם רואים שום שיפור‪ ,‬זוהי סיבה לדאגה"‪.‬‬ ‫בהקשר מעט שונה הוא מוסיף וכותב‪" :‬כאשר אני שומע על טיפולים רבי שנים שבמהלכם כל החיים נמצאים‬ ‫בהמתנה‪ ,‬אני מוטרד"‪.‬‬ ‫נראה כי אחת השאלות המרכזיות היא עד כמה החיים והטיפול משתקפים אחד בשני‪ ,‬עד כמה הם מתערבבים זה‬ ‫בזה‪ ,‬עד כמה הם מעכבים זה את זה‪ ,‬או במלים פשוטות ‪ -‬מתי השפעת הטיפול ניכרת בחיים עצמם?‬ ‫"אם אין שום מקום אליו אתה רוצה להגיע‪ ,‬כל דרך תיקח אותך לשם"‬ ‫אחת הטענות היא שדווקא האופי נטול המטרות של הטיפול הפסיכואנליטי‪ ,‬האפשרות להיות‪ ,‬באופן ספונטאני‬ ‫וחופשי‪ ,‬הינה מרכזית לתהליכי ריפוי נפשיים‪ .‬פרויד דיבר על "תשומת לב מרחפת ואחידה"‪ ,‬וויניקוט על האיכות‬ ‫"המשחקית" של הטיפול‪ ,‬ביון הציע שיש לבוא לכל פגישה "ללא זיכרון וללא תשוקה" )ברמן‪.(2005 ,‬‬ ‫נראה שהמשגות אלה מתייחסות לאיכות של התהליך הטיפולי‪ ,‬אך לא למטרות העל של הטיפול שהוזכרו בציטוט‬ ‫קודם )"להפוך את האני העליון לגמיש יותר ופחות רודפני‪ .("...‬נראה שגישות אלה מציבות בפני המטפל אתגר –‬ ‫כדי להשיג את מטרות העל‪ ,‬באופן פרדוקסאלי עליו להיות מסוגל להשתחרר מהאמביציה במפגשים עצמם‪.‬‬ ‫שינוי עכשיו‬ ‫עד כה סקרנו ספרות מתוך העולם הפסיכואנליטי‪ ,‬אך מטופלים רבים מגיעים לטיפול עם מטרות ומשאלות ברורות‪,‬‬ ‫ואינם רוצים "לבזבז את הזמן" ‪ -‬הם רוצים שינוי עכשיו‪ .‬במקרים כאלה יתכן שהדבר הנכון יהיה לבדוק את מידת‬ ‫ההתאמה שלהם לטיפול דינאמי קצר מועד‪.‬‬ ‫מטרות בטיפול דינאמי קצר מועד‬ ‫לטיפול קודם תהליך הערכה כבן שעה או שעתיים בו המראיין מנסה להיות קשוב ורגיש לתהליכים שהמטופל מתאר‬ ‫בחייו‪ ,‬ולכאב שיש בהם‪ .‬הניסיון לאתר את מוקד המצוקה הוא צעד חשוב בבניית ה"סוגיה המרכזית"‪ ,‬שהינה פירוש‬ ‫ממוקד למצבו של המטופל בהווה‪ .‬הסוגיה המרכזית מורכבת‪ ,‬על פי מאן‪ ,‬משלושה מרכיבים‪ :‬זמן‪ ,‬רגש‪ ,‬וייחס‬ ‫‪9‬‬ ‫המטופל לעצמו )דימויו העצמי(‪ .‬המטפל מחבר מרכיבים משמעותיים מסיפור חייו של המטופל לכדי היגד אמפתי‪,‬‬ ‫המהווה ניסוח של הקושי המרכזי בחייו‪ .‬במידה והגדרה זו אכן קולעת ומתאימה לחוויה של המטופל‪ ,‬נושא זה הופך‬ ‫למוקד הטיפול )שפלר‪ .(1990 ,‬המטפל ממשיך ושומר את "הסוגיה המרכזית" כזמינה במחשבתו‪ ,‬ומפרש חומר‬ ‫חדש לאורה‪ ,‬דבר ששומר על המיקוד של הטיפול‪ .‬מטרת הטיפול הינה לשנות משהו באותו היגד‪ ,‬ולאפשר למטופל‬ ‫להשתחרר מן הכאב הכרוני שהוא חש‪ ,‬או לחוות ולהבין אותו באור חדש‪ .‬יש למטפל ולמטופל מספר מוגדר של‬ ‫פגישות )במודל של מאן ‪ -‬שתים עשרה( כדי להשיג זאת‪ ,‬כאשר סיום הטיפול הינו ידוע מראש ואינו תלוי בהערכת‬ ‫הטיפול ובהצלחתו‪Ready, set, go! .‬‬ ‫התמודדות עם נושאי "ש ֵלמּות" במסגרת טיפול דינאמי קצר מועד‬ ‫אחד הקשיים המרכזיים מולם ניצב המטפל בטיפול דינאמי קצר מועד‪ ,‬נוגע לשאלת הש ֵלמּות של הישגי הטיפול‪ .‬כפי‬ ‫שראינו‪ ,‬התמודדות עם נושאים אלה אינה ייחודית לטיפול דינאמי קצר מועד‪ ,‬אך נראה שמספר הפגישות המצומצם‬ ‫מעורר ביתר שאת את הרצון להספיק להגיע לתוצאות משמעותיות‪ .‬לדוגמה‪ ,‬אצל מטפל בעל בעיות נרקיסיסטיות‪,‬‬ ‫יכולה להתעורר אמביציה אומניפוטנית "לפתור" את בעיותיו של המטופל בזמן קצר‪" :‬מה שאחרים לא הצליחו‬ ‫להשיג בשנים של אנליזה עם המטופל הזה‪ ,‬אני אצליח ב‪ 15-‬פגישות!"‪ .‬גישה כזו עלולה להתעלם מהמגבלות של‬ ‫המטופל )ושל שיטת הטיפול(‪ ,‬וללחוץ עליו להגיע להישגים שהינם מעל יכולתו )נוי‪-‬שרב‪ .(1995 ,‬בטיפול קצר‬ ‫המועד מתקיים מתח אינהרנטי בין היותו טיפול בעל תנופת שינוי גדולה‪ ,‬לבין היותו מוגבל בזמן‪ ,‬דבר שעלול‬ ‫להותיר את הפנטזיה שהיה אפשר‪ ,‬לו רק היה די זמן‪ ,‬להגיע לשלמות הנכספת‪ .‬נראה שאותה שלמות נכספת היא‬ ‫סוג של "מלכודת"‪ ,‬משום שגם בטיפולים ארוכי טווח כדוגמת אנליזה‪ ,‬מטפלים מתמודדים עם אותן שאלות‪ ,‬במיוחד‬ ‫לקראת סיום הטיפול‪.‬‬ ‫פרויד מבקר במאה ה‪21-‬‬ ‫נסו לדמיין‪ :‬מה פרויד‪ ,‬אבי הפסיכואנליזה‪ ,‬היה חושב על הטיפול הדינאמי קצר המועד?‬ ‫אנו מניחות שפרויד היה טוען שטיפול זה אינו יכול להביא לשינוי אמיתי ובר קיימא‪ ,‬כי הרי אנליזה של האישיות‪,‬‬ ‫החשיפה וההתרה של ההדחקות‪ ,‬לוקחת זמן רב‪ .‬מצד שני‪ ,‬יתכן שיש משהו שהיה קוסם לו בקצב שמוכתב על ידי‬ ‫הסיום הצפוי מראש‪ .‬במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית" פרויד מציע דרך להאיץ את מהלך הטיפול הפסיכואנליטי‪.‬‬ ‫הוא מציג את המקרה של "איש הזאבים"‪ ,‬אשר התקדמותו בטיפול נעצרה לאחר מספר שנים‪ .‬על פי ההשקפה של‬ ‫פרויד דווקא ההצלחה החלקית של הטיפול‪ ,‬היא זו שהעמידה את האפשרות לריפוי שלם בסכנה‪ .‬לכן‪ ,‬הוא ניגש למה‬ ‫שכינה "הצעד ההירואי של קביעת תאריך הסיום" והודיע למטופל שנשארה להם שנת עבודה אחת ביחד ‪" -‬אחת‬ ‫היא מה עוד ישיג בזמן הקצר העומד לרשותו"‪.‬‬ ‫פרויד מתאר את החודשים לאחר מכן כמשמעותיים מבחינה טיפולית ‪ -‬המטופל המשיך לשחזר את זיכרונותיו‬ ‫ולקשר בין אירועי חייו המוקדמים למצבו בהווה‪ .‬פרויד הכיר בערך של צעד זה‪ ,‬אך גם במחיר שיש לו‪" :‬בעוד‬ ‫שלחץ האיום פותח לפנינו את הגישה לחלק מן החומר‪ ,‬הרי חלקו האחר נותר אצור‪ ,‬נקבר במעמקים ואובד למרות‬ ‫מאמצינו הטיפוליים" )פרויד‪.(1937 ,‬‬ ‫אחד החוקים החשובים של הטיפול הדינאמי קצר המועד הוא שאין להאריך את הטיפול מעבר לזמן שהוסכם מראש‪.‬‬ ‫פרויד אמר את זה קודם‪" :‬משעה שקבענו את תאריך הסיום‪ ,‬אסור לנו להאריך אותו"‪ .‬נראה שהידיעה אודות‬ ‫הסיום הקרב‪ ,‬יוצרת אצל המטופל מוטיבציה להתקדמות‪ ,‬שככל הנראה קשה יותר לשמר או לעורר כאשר אין כל‬ ‫מגבלה של זמן‪.‬‬ ‫‪10‬‬ ‫מטרה להאיר בה את הדרך ‪ -‬סיכום‬ ‫אנו רואות את המטרות בטיפול הדינאמי כמאירות את הדרך – לא כזרקור ממוקד המסמא את העין ומותיר חלקים‬ ‫רבים בחשכה ‪ -‬אלא כאור הדומה לאורם של נרות רבים‪ ,‬אור עמום ורך‪ ,‬שמאפשר להתבונן גם בפרטים ולמצוא‬ ‫שבילים שקודם לכן לא היו גלויים‪ .‬אור כזה יכול להפוך את הדרך המשותפת לעשירה‪ ,‬ועם זאת ככזו שיש לה‬ ‫כיוון‪ ,‬ולא פחות חשוב מכך ‪ -‬גם סוף‪.‬‬ ‫מסע בזמן אל העבר מלווה במפגש חוזר עם כאב שכבר חווינו; אך מה מתעורר בנו מול‬ ‫הלא נודע שצופן העתיד?‬ ‫סיום טיפול כהתחלה חדשה‬ ‫סיום טיפול הוא התחלה של פרק חדש בחיי המטופל‪ .‬לצד תחושות של אבל על הטיפול שמסתיים‪ ,‬המטופל חש‬ ‫פעמים רבות גם שמחה‪ ,‬סיפוק‪ ,‬שחרור והתרגשות לקראת ההתחלה החדשה )‪ .(Ticho, 1972‬קל יותר לראות את‬ ‫הרגשות החיוביים כאשר מדובר ב"סיום טבעי"‪ ,‬אך נראה שגם במצבים פחות אידיאליים מקומן של תחושות כגון‬ ‫סיפוק‪ ,‬שחרור‪ ,‬והקלה אינו נפקד משלב הסיום‪.‬‬ ‫התחלות וסיומים באים ביחד והינם פרדוקסאליים בטבעם‪ :‬בכדי להתקדם יש להיפרד ‪ -‬אם זאת פרידה מהשד‪ ,‬או‬ ‫"פרידה" מהמעקה בבריכה‪ ,‬שאחריה אפשר לגלות את היכולת לצוף או לשחות )‪ .(Lanyado, 1999‬אבל מה קורה‬ ‫כשרוצים לצאת אל הים?‬ ‫"אפשר לשמור על קשר?"‬ ‫הקשר הטיפולי יכול להיות מבלבל עבור מטופלים רבים בשל העובדה שהוא שונה מקשרים אישיים או חברתיים‬ ‫אחרים‪ ,‬שלא חייבים להסתיים כאשר המסגרת המקורית של הקשר משתנה‪ .‬מטופלים רבים מטפחים תקוות להישאר‬ ‫בקשר עם המטפל גם לאחר סיום הטיפול‪ .‬כאשר משאלות כאלה עולות‪ ,‬בצורה ישירה או עקיפה‪ ,‬על המטפל להגיב‬ ‫בצורה שמבהירה מדוע מימוש הפנטזיה אינו אפשרי )‪.(Penn, 1990‬‬ ‫במקרה של סיום כפוי‪ ,‬המטפל )ובמיוחד המטפל הלא מנוסה( עשוי לחוש רגשות אשמה על כך שהוא עוזב את‬ ‫המטופל בטרם עת‪ ,‬ויהיה לו קשה יותר לעמוד מול בקשה של המטופל לשמור על קשר כלשהו‪ .‬יכולנו לדמיין‬ ‫מטופלים מתבגרים מבקשים "כתובת אימייל" – שיוכלו לכתוב "פעם ב"‪ ,‬או מספר טלפון בו יוכלו להשיג את‬ ‫המטפל‪" ,‬רק כדי להתקשר ביום ההולדת" או "להתייעץ" בנוגע לנושא שהשיחה לגביו לא הושלמה במסגרת‬ ‫הפגישות‪ .‬הסירוב עשוי להחוות כדחייה‪ ,‬והמטפל )ובמיוחד המטפל הלא מנוסה( עשוי לחשוש מלפגוע במטופל‬ ‫ולעורר רגשות קשים סמוך לסיום‪.‬‬ ‫נראה שמה שיכול לסייע למטפלים המוצאים עצמם במצב הזה‪ ,‬הוא להבהיר‪ ,‬קודם כל לעצמם‪ ,‬מדוע ההשארות‬ ‫בקשר לאחר סיום הטיפול אינה רצויה‪ .‬פן מציינת מספר סיבות לכך‪ ,‬הראשונה בהם היא שהקשר הטיפולי הינו‬ ‫ייחודי‪ ,‬והצליח להיות כזה בזכות העובדה שהוא שונה מקשרים חברתיים אחרים‪ .‬המטפל והמטופל אינם נמצאים‬ ‫בקשר שוויוני‪ ,‬אלא בכזה שבו המיקוד הוא על המטופל‪ .‬המשך קשר לאחר סיום הטיפול פוגע ביכולת של המטופל‬ ‫לשמר את דמות המטפל כשם שהיה במהלך הטיפול‪ .‬בנוסף‪ ,‬המשך הקשר יכול להפריע למטופל ליצור התקשרות‬ ‫טיפולית חדשה‪ ,‬במידה והוא עדיין זקוק לה )‪.(Penn,1990‬‬ ‫‪11‬‬ ‫"‪...‬אולי בכל זאת?"‬ ‫בניגוד לאמונה של מטפלים רבים שאין להיפגש שוב לאחר סיום הטיפול‪ ,‬אלא אם כן המטופל רוצה לחזור לתקופת‬ ‫טיפול נוספת‪ ,‬וויטנברג סבורה שזה חשוב להציע למטופלים את האפשרות לשוב זמן מה אחרי הסיום כדי לראות‬ ‫איך הם מרגישים ומה מצבם‪ .‬היא מציינת שהיא עצמה מאד מעוניינת לדעת מה קורה איתם‪ ,‬ומביעה תחושה‬ ‫שלמעשה אי אפשר להרגיש אחרת‪ .‬בוקסבאום )‪ (Buxbaum ,1950‬כותבת שהתגובה שלה לילדים שהביעו רצון‬ ‫לראותה שוב היתה שיוכלו לבוא ולראותה מתי שרק ירצו‪ ,‬מבלי שיזדקקו לסימפטומים פתולוגיים ש"יצדיקו" זאת‪.‬‬ ‫היא מוסיפה‪ ,‬שאף אחד ממטופליה הצעירים לא ניצל את הרשות הזאת לרעה‪ ,‬וכאשר אמצה את אותו נוהל גם מול‬ ‫מטופלים בוגרים‪ ,‬נוכחה לדעת שגם איתם האפשרות לחזור ולבקר מדי פעם לא היוותה בעיה‪.‬‬ ‫טרמינו‪-‬לוגיה‬ ‫בחלק ניכר מהכתיבה הפסיכואנליטית‪ ,‬המינוח בו מתייחסים אל סיום טיפול הוא ”‪ ,“termination‬מילה בה‬ ‫משתמשים במקרים של הפסקת הריון‪ ,‬מחלה סופנית )"טרמניאלית"(‪ ,‬והשמדת חרקים )‪ .(extermination‬זוהי מלה‬ ‫שמעוררת תחושות מורבידיות‪ ,‬דרמטיות‪ ,‬שמקושרות למוות יותר מלחיים‪ .‬מגישה כזאת נובע שאין הרבה אפשרות‬ ‫‪1‬‬ ‫למפגשים "אחרי המוות"‪...‬‬ ‫דרך אחרת לקיים שיח בנושא סיום‪ ,‬מאופיינת על ידי מונחים התפתחותיים כמו גמילה מיניקה‪ ,‬או התבגרות ויציאה‬ ‫מבית ההורים‪ .‬התבוננות כזאת כוללת בתוכה את האפשרות לחזור ל"בסיס הבטוח"‪ ,‬מבלי שפירוש הדבר לסגת‬ ‫לשלבים התפתחותיים קודמים‪.‬‬ ‫אנו מעדיפות את המינוחים ההתפתחותיים לסיום‪ ,‬ונוטות להאמין בגישה פחות "חדה" לפרידה‪ ,‬כזו המאפשרת‬ ‫למטופל לפנות אל המטפל במידה והוא חש צורך בכך‪ .‬עם זאת‪ ,‬יתכן שאחד החסרונות של פרידה מסוג זה קשור‬ ‫לכך שהמטופל והמטפל אינם חייבים להכיר בסופיות של הפרידה‪ ,‬ובכך נמנעים מלהתמודד עם רגשות של אבל‬ ‫ואובדן‪.‬‬ ‫הטלפון מצלצל‪ ,‬קול באס מבקש לדבר עם יעל‪" :‬זוכרת אותי? אני דניאל‪ ,‬הילד המשתולל"‬ ‫אחד הקשיים שמטפלים מתמודדים איתם קשור לא רק במשאלה של המטופל לשמור על קשר‪ ,‬אלא במשאלה שלהם‬ ‫עצמם להמשיך ולדעת מה קורה למטופל בהמשך חייו‪ .‬הקושי הוא "‪ "to let go‬ולהשאיר זאת בגדר משאלה‪...‬‬ ‫בין אם מדובר בסיום כפוי ‪ -‬שהינו סופי ולא מאפשר לשמור על קשר‪ ,‬או בסיום טבעי ‪ -‬בו האפשרות ליצור קשר‬ ‫מחודש אינה נשללת‪ ,‬היוזמה בנושא נותרת בצד של המטופל‪ .‬מצב זה מותיר את המטפל להתמודד עם אי ידיעה‬ ‫בנוגע לגורל של המטופל‪ ...‬האם בעקבות הטיפול המטופל עלה על "דרך הישר"? האם היא הצליחה להקים‬ ‫משפחה? האם הילד יגדל להיות עבריין? האם הילדה המתבגרת תצליח להיות בקשר טוב עם אמה? המטפל‪,‬‬ ‫שבמהלך הטיפול "החזיק" את המטופל במחשבתו ובליבו‪ ,‬צריך להכיר בכך שככל הנראה הוא לעולם לא יוכל לדעת‬ ‫מה קורה עם המטופל אותו הכיר בצורה כל כך קרובה ואינטימית‪ .‬לא קל!‬ ‫‪1‬‬ ‫מעניין לצייין שדווקא פרויד במאמרו "אנליזה סופית ואין סופית"‪ ,‬שתורגם מגרמנית לאנגלית כ‪Analysis terminable and -‬‬ ‫‪ ,interminable‬השתמש במקור במושגים של "סוף" – ‪ .Die Endliche und Unendliche Analyse‬נראה שבשפה העברית סיום‬ ‫טיפול הוא מינוח מתאים ללא קונוטציות בעייתיות‪.‬‬ ‫‪12‬‬ ‫קלישאה לסיום‬ ‫כל סיום הוא התחלה חדשה‪.‬‬ ‫אבל‪ ...‬סיום הטיפול הוא יותר סוף או יותר התחלה? או אולי זאת התחלה של סוף? או יותר טוב ‪ -‬הסוף של‬ ‫ההתחלה? זה מפחיד או מרגש? עצוב או משמח? על המטפל להיות מסוגל להביט יחד עם המטופל אל האופק‪ ,‬אל‬ ‫העתיד – הקרוב והרחוק‪ .‬להתבונן קדימה בלי מורא‪ ,‬לשאת את אי הוודאות‪ ,‬ולחלוק איתו מידה של התרגשות‬ ‫לקראת ההתחלה החדשה‪.‬‬ ‫"על המטפל להיות מסוגל להביט יחד עם המטופל אל האופק‪ ,‬אל העתיד – הקרוב‬ ‫והרחוק! להתבונן קדימה בלי מורא‪ ,‬וללא חת!" )סיון וצרפתי‪(2006 ,‬‬ ‫אבל איפה המפה‪ ,‬המצפן‪ ,‬הוראות ההגעה? מורה דרך‪ ,‬קצת כלי עבודה?! תזכירו לי‬ ‫שוב‪ ,‬מה זאת 'פרידה טובה דיה'?‬ ‫סיום טיפול‪ :‬מדריך למתחילים‬ ‫המתכון על פי הספר‪ 2 :‬כפות כעס‪ ,‬כפית אחת אשמה‪ ,‬ליטר קבלה ‪...‬‬ ‫פן )‪ ,(Penn, 1990‬במאמרה על ”‪ ,“Forced Termination of Psychodynamic Therapy‬מתייחסת לסוגיות כגון‬ ‫הזמן שבו יש להתחיל לעסוק בסיום הצפוי‪ ,‬האופן שבו יש להעלות את נושא הפרידה‪ ,‬תגובות אפשריות של‬ ‫המטופל והמטפל‪ ,‬והדרכים להתמודד עימם‪.‬‬ ‫שאלות של תזמון‬ ‫פן מדגישה שחשוב להותיר די זמן לעיסוק בסיום ופרידה‪ .‬היא ממליצה להעלות את הנושא ששה שבועות לפני סיום‬ ‫הטיפול – זאת כאשר אורך הטיפול כולו הוא כשנה‪ .‬מדובר בפרק זמן שהינו מקובל בתחנות ציבוריות )לאור‬ ‫המפגש שהיה לנו‪ ,‬כותבות העבודה( אך למרות זאת‪ ,‬הן אצל פן והן בספרות נוספת‪ ,‬חוזרת ועולה נטייה של מטפלים‬ ‫להימנע מנושאי פרידה‪ ,‬ולהגיע למצב בו הזמן שנותר לעסוק בנושא הינו מצומצם מדי‪ .‬פן ממליצה להעלות את‬ ‫הנושא של הסיום בתחילת מפגש‪ ,‬כדי לא להפריע לרצף שיחה‪ ,‬וכן להותיר די זמן להתייחסות במסגרת הפגישה‬ ‫עצמה‪.‬‬ ‫בנוסף לתזמון בו מעלים את נושא הסיום‪ ,‬יש חשיבות גדולה לאופן בו עושים זאת‪ .‬חשוב שהמטפל לא יציג את‬ ‫הסיום בצורה דרמטית יתר על המידה‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬גם אין להמעיט בחשיבות ובקושי לנוכח הסיום‪ .‬גוון הקול של‬ ‫המטפל‪ ,‬ובאופן כללי הדרך בה הוא מביע את עצמו‪ ,‬יכולים להוות דרך בה המטפל מבטא את הכרתו בכך שנושא‬ ‫הסיום והפרידה הוא נושא חשוב ובעל משמעות‪.‬‬ ‫‪13‬‬ ‫רגשות שעולים לנוכח הסיום הצפוי‬ ‫על פי פן המטופל עשוי להרגיש מגוון של רגשות‪ ,‬כגון ‪ -‬כעס‪ ,‬חרדה‪ ,‬אובדן‪ ,‬אשמה‪ ,‬כאשר חלקם יבוטאו בצורה‬ ‫גלויה ואחרים בצורה עקיפה‪ .‬על המטפל להיות רגיש למורכבות הרגשית ולמה שמסתתר מאחורי התגובה הגלויה‪,‬‬ ‫תוך שהוא מתיחס למה שהמטופל בוחר לבטא; עליו להיות קשוב ל ֵתמֹות והתנהגויות עקיפות העלולות לרמז על‬ ‫זיכרונות מפרידות קודמות והרגשות שעלו בהן‪ ,‬כדי לחברן לפרידה הנוכחית‪.‬‬ ‫תחושת הכעס‪ ,‬למשל‪ ,‬הינה תחושה נפוצה אצל מטופלים העומדים מול סיום כפוי‪ ,‬אך לעיתים קרובות אינה מקבלת‬ ‫קול או ביטוי ישיר‪ .‬על המטפל לעזור למטופל להכיר בקיומו של רגש זה על מנת שיהיה אפשר לפרקו לחלקיו‬ ‫המציאותיים ולחלקיו ההעברתיים המעוותים‪ .‬כך ניתן יהיה להבין את הכעס‪ ,‬להווכח שהוא אינו הרסני‪ ,‬ולהתמודד‬ ‫עמו‪.‬‬ ‫לעיתים קרובות מסתתרות מאחורי הכעס תחושות של עצב ואובדן‪ ,‬או חרדה גדולה‪ .‬במקרים אלה על המטפל‬ ‫לשרוד את הרגשות החיוביים של המטופל )כפי שעליו היה לשרוד את הכעס(‪ ,‬היכולת להתמודד עם תחושת העצב‬ ‫והאובדן כאשר המטפל עוד נמצא וקיים‪ ,‬תאפשר "פרידה ביחד ולא לבד" )‪ .(Wittenberg, 1999‬אם המטפל יכול‬ ‫לשאת את טווח הרגשות המופנים כלפיו‪ ,‬גם המטופל יוכל לקבל ולהשלים עם רגשותיו המעורבים סביב סיום‬ ‫הטיפול‪.‬‬ ‫למטפל ולמטופל יכולות להיות חוויות רגשיות דומות לקראת הסיום‪ .‬לדוגמה‪ ,‬תחושת האשמה של המטופל‪ ,‬על כך‬ ‫שהטיפול ודאי נגמר מכיוון שלא היה "מטופל מספיק טוב"‪ ,‬יכולה להתבטא אצל המטפל בתחושת אשמה על כך‬ ‫שאינו מטפל מספיק טוב‪ ,‬משום שהוא נוטש את המטופל; תחושת האובדן של המטופל על הקשר המסתיים מהדהדת‬ ‫תחושת אובדן אצל המטפל‪ .‬זה טבעי כאשר רגשות כאלה עולים‪ ,‬אך יש להקדיש תשומת לב לעיבודם במסגרת‬ ‫הדרכה‪ ,‬ולאופן בו המטפל בוחר לבטאם בטיפול‪ .‬כאשר רגשות המטפל באים לידי ביטוי בדרך הגנתית )של הכחשה‬ ‫או השלכה( הם עלולים להחריף את רגשות המטופל – בין אם מדובר בחרדה‪ ,‬תחושת נטישה‪ ,‬כעס או אשמה‪ ,‬ובכך‬ ‫להתערב באופן שלילי בתהליך הפרידה‪.‬‬ ‫"תסריט" שיכול להיות מאד קשה למטפל‪ ,‬ומניסיוננו אף מציאותי‪ ,‬מתרחש כאשר המטופל‪ ,‬בתגובה להעלאת נושא‬ ‫הסיום‪ ,‬מחליט לסיים בעצמו עוד לפני הפרידה‪ .‬זהו סיום "בטרם עת" של "בטרם עת"‪ ,‬ובה המטופל הופך להיות זה‬ ‫שנוטש‪ ,‬המטפל נותר נטוש‪ ,‬ושניהם נותרים ללא אפשרות לעבד את הפרידה‪...‬‬ ‫לצד כל הרגשות שעולים בסיום הטיפול‪ ,‬סיום ההתקשרות )הרשמית( מלווה גם בתחושת הקלה עבור המטפל‪ .‬חשוב‬ ‫להבין שתחושת הקלה זו הינה טבעית‪ ,‬ומותאמת‪.‬‬ ‫התבוננות על הישגי הטיפול‬ ‫לאחר ניסיון לעבד ולהבין את כל הרגשות סביב הסיום‪ ,‬על המטפל והמטופל לאסוף ולסכם את מה שהיה בטיפול‪,‬‬ ‫ולהותיר מקום לדון גם בהמשך‪ .‬רצוי לסכם נושאים מרכזיים‪ ,‬לתת מקום להישגים‪ ,‬אך בה בעת יש להיזהר מלסגור‬ ‫קצוות‪ ,‬במיוחד כאשר הקשר הסתיים טרם זמנו ונדרשת עבודה נוספת סביב אותם נושאים‪.‬‬ ‫לפעמים קשה לראות את ההישגים‪ ,‬ובכל זאת חשוב לזכור שגם לתרומה צנועה יש משמעות‪ .‬כסטודנטיות אנו‬ ‫בוחרות לראות את ניסיוננו להיות בקשר בו טובת המטופל עומדת לנגד עינינו‪ ,‬ואת ההקשבה והמעורבות שלנו‪,‬‬ ‫כדבר בעל ערך‪ .‬את תוצאות הפתיחות שאותה אנו מעודדות קשה לראות במסגרת הזמן המוגבלת של ‪ 6-10‬חודשים‪,‬‬ ‫אך יתכן שהיא תאפשר למטופלים להיעזר בדמויות אחרות בחייהם‪ ,‬או לפנות שוב לטיפול בעתיד‪.‬‬ ‫‪14‬‬ ‫פן מסכמת‪:‬‬ ‫‪“A premature termination is not an optimal solution, but there is something to be gained from‬‬ ‫‪facing a less than optimal situation head-on, understanding some of its complexities, neither‬‬ ‫)‪exaggerating nor minimizing its impact, and moving on.” (Penn, 1990‬‬ ‫זמן פנטזיה‬ ‫מהן הפנטזיות שיש לסטודנטים שנה א' בנוגע לסיומי הטיפולים הצפויים?‬ ‫במהלך השיעור בקשנו מחברי הכיתה להעלות על הכתב את הפנטזיה הכי "ורודה" ואת הפנטזיה הכי "מסויטת"‬ ‫ושלילית בנוגע לאחד מסיומי הטיפולים הצפויים‪ .‬המטרה בתרגיל זה היתה לעודד את חברי הכיתה לחשוב על‬ ‫הפנטזיות שלהם‪ ,‬מתוך מחשבה שמפגש איתן יכול לעזור להפיג את הפחדים‪ ,‬להכיר בציפיות ובתקוות‪ ,‬ובכך לסייע‬ ‫בהכנה לקראת הפרידה והסיום המציאותיים‪.‬‬ ‫לאחר מספר דקות נראה ששטף הכתיבה )שכנראה היה יותר 'זרזיף' מזרם‪ (...‬פסק ופנינו לדיון‪ .‬בתחילת הדיון עלו‬ ‫פנטזיות יחסית צנועות – "להצליח להכיל את הסיום מול ההורים"‪" ,‬להביא לכך שהמטופלים לא יעזבו לפני‬ ‫המועד"‪ ,‬וכדומה‪ .‬עלה הפחד שפגישת הסיום תהיה באופן מקרי "גרועה"‪ ,‬ואחריה לא תוכל להיות "פגישה טובה"‬ ‫לתקן את ההרגשה שנותרה‪ ,‬וכן עלה חשש שבפגישה האחרונה תשתרר שתיקה כבדה וארוכה‪ .‬הכיתה בחרה לשתף‬ ‫רק במעט‪ ,‬והאווירה הכללית היתה יחסית סגורה‪ .‬הדיון "נדד" לא פעם ולא פעמיים לכיוונים תיאורטיים‪ ,‬שנראו לנו‬ ‫מתרחקים מהנושא של פנטזיות הסיום‪ .‬הערנו שישנם סוגים שונים של רגשות שיכולים לעלות בסיום‪ ,‬ולכל אחד‬ ‫בוודאי קשה להתמודד עם רגשות אחרים‪ .‬בעקבות זאת מישהו סיפר שהכי קשה להתמודד עם "אין רגש"‪ ,‬עם חוסר‬ ‫תגובה לסיום‪ ,‬ושוב התעורר פחד מהרעיון הזה‪.‬‬ ‫בשלב זה‪ ,‬ציינו שנראה שהפנטזיות השליליות‪ ,‬הרבה יותר נוכחות מאשר הפנטזיות החיוביות‪ .‬תהינו האם ליאת‪,‬‬ ‫שיצאה מהכיתה מוקדם מהצפוי‪ ,‬ובדרכה החוצה הספיקה לשתף בכך שהיא כתבה "פנטזיות חיוביות"‪ ,‬לקחה את‬ ‫כולן איתה ולא נשאר לנו מקום לפנטז על "סוף טוב"‪ ...‬הערה זאת כנראה עזרה לפתוח את האפשרות לפנטזיות‬ ‫דמיונות‪ ,‬ומשאלות מסוגים אחרים‪ ,‬ועד מהרה עלתה הפנטזיה לקבל הערכה וקרדיט על הטיפול הטוב בצורה של‬ ‫מכתב תודה אישי וחם‪ .‬ההתייחסות הראשונה הזאת לפנטזיות "נרקיסיסטיות"‪ ,‬כפי שהן כונו‪ ,‬התקבלה בצחוק של‬ ‫הקלה‪ ,‬ועוררה שיתוף בפנטזיות נוספות )"ארבעה מכתבי תודה‪ ,‬אחד ממנהלת התחנה!"(‪ .‬כהסבר לקושי להביא‬ ‫פנטזיות חיוביות‪ ,‬עלה הנושא שיותר קל לחשוב על "השלילי" כי ככה נשארים "מוכנים לגרוע מכל"‪ ,‬ואכן נראה‬ ‫שדיבור על הפנטזיות החיוביות‪ ,‬ועל התקוות‪ ,‬מותיר אותנו חשופים יותר‪ ,‬הן בפני עצמנו והן בפני הכיתה‪.‬‬ ‫ההעזה לחשוף מול הכיתה עוד פן של רגשות שאנו חווים כמטפלים מתחילים היתה חשובה‪ ,‬ואחרי "השחרור" שהיא‬ ‫הביאה הרגשנו שאנו יכולות לפנות ולסכם את השיעור‪.‬‬ ‫אנו בוחרות להביא את הפנטזיות שלנו ולהתבונן בהן‪ ,‬כדי לבדוק מה אנחנו יכולות ללמוד מהן על עצמנו ועל‬ ‫המטופלים‪ ,‬והאם יש ערך לתהליך כזה של חשיבה על הסיום‪.‬‬ ‫‪15‬‬ ‫הפנטזיה של יעל סיון‪:‬‬ ‫אמא של רותם )שם בדוי( מתרככת‪ ,‬במשך פגישה שלמה היא בוכה ומבטאת את הכאב‬ ‫שהיא נושאת‪ ,‬ובתהליך הזה של התאבלות היא הופכת להיות "אמא חדשה" לרותם–‬ ‫קשובה‪ ,‬רגישה‪ ,‬ורואה את כל הטוב שבה‪ .‬היא מפסיקה להיות ביקורתית כלפי בעלה‬ ‫והם מתחילים להנות מלבלות ביחד‪ .‬הם מתקרבים‪ ,‬יושבים בפגישה זה ליד זה‪ ,‬מחזיקים‬ ‫ידיים‪ .‬רותם מקבלת לעצמה זוג הורים חדשים – שמחים זה בזו ובה‪.‬‬ ‫רותם מרשה לעצמה לבטא בפגישות בינינו את מה שמכאיב לה‪ .‬נוצרת בינינו אינטימיות‬ ‫רבה והיא מדברת על היותה מאומצת‪ ,‬מבטאת צרכים ילדותיים ובוגרים‪ ,‬סומכת עלי‬ ‫ורואה בי דמות מיטיבה‪.‬‬ ‫כאשר מגיע הסיום קשה להיפרד – מכולם ‪ -‬אבל נראה כאילו הצער נשטף‪ ,‬העבר עבר‪,‬‬ ‫והמשפחה נהנית מן הווה ומחכה לעתיד‪ .‬הם מודים לי בעל פה‪ ,‬וגם במכתב אישי‪,‬‬ ‫שאיכשהו מגיע למנהלת התחנה‪ .‬רותם עצמה מביאה לי כרטיס פרידה ומתנה שהיא‬ ‫יצרה‪ .‬אני מתרגשת עד דמעות ונפרדת ממנה בתחושה של אהבה ואמונה שהכל יהיה‬ ‫בסדר עם המשפחה ואיתה‪ ,‬שהחיים שנתקעו ממשיכים עכשיו‪.‬‬ ‫אחרי שכתבתי את הפנטזיה‪ ,‬נזכרתי בכך שחלום שחלמתי מייצג פנטזיה יותר "חזקה" ופחות מודעת‪ ,‬בנוגע לטיפול‪.‬‬ ‫אמא של רותם באה לפגישה‪ ,‬ולמרות גילה המבוגר‪ ,‬וניסיונות רבים שלא צלחו בעבר‪,‬‬ ‫היא מספרת לי בהתרגשות ובפנים מאירות שהיא ‪ -‬בהריון!‬ ‫בחלום‪ ,‬היכולת להיכנס להריון היתה באורח פלאי קשורה לטיפול איתי‪ ,‬כאילו שמשהו שעשיתי‪ ,‬אפשר את זה‪ .‬זה‬ ‫לקח כמה דקות עד שהתחושה הקשה חלחלה אלי‪ :‬זה באמת אבוד ‪ -‬אי אפשר לשנות את העובדה שלעולם לא תוכל‬ ‫ללדת ילד‪.‬‬ ‫חשיבה על הפנטזיה‪:‬‬ ‫בפנטזיה המודעת יש שני היבטים עיקריים שבולטים‪ :‬האחד הוא השאיפה להצליח לעזור ולהיטיב‪ ,‬כאשר הביטוי‬ ‫להטבה הוא שינוי מאד בולט ביחסים הבין אישיים – זאת "חגיגה" של קירבה שגם אני כמטפלת משתתפת בה‪.‬‬ ‫ההיבט השני הוא ההערכה והכרת התודה שלהם כלפי כמטפלת‪ .‬מהפנטזיה עולה שאני רוצה לראות את עצמי‬ ‫כ"מושיעה"‪ ...‬אך אולי יותר משזאת פנטזיה "נרקיסיסטית"‪ ,‬זאת פנטזיה על מסוגלות ועל יכולת‪ .‬הפרידה עצמה‬ ‫נתפסת בפנטזיה כאירוע מרגש – עצוב‪ ,‬שמח‪ ,‬ובעיקר מאד "חי"‪ .‬בעצם‪ ,‬הפנטזיה כולה סובבת סביב הפשרה של‬ ‫קיפאון בין כל השותפים לתהליך הטיפול‪ .‬נדמה לי שהפנטזיה מספרת שמתחת לאותו "קיפאון"‪ ,‬בני המשפחה‬ ‫כמהים לקרבה ולקשר‪ ,‬אך שבויים בתוך יחסים ביקורתיים‪ ,‬סגורים‪ ,‬מוחמצים‪ .‬עולה אצלי השאלה איך אני עוזרת‬ ‫להם להפשיר את כל מה שהוקפא? אולי עצם זה שאני יכולה לראות את הכמיהה לקשר חם‪ ,‬תאפשר להם להתחיל‬ ‫להכיר בה‪ ,‬ולבטא את ההזדקקות ואת החשיבות שיש לכל אחד בחיי השני?‬ ‫לעומת הפנטזיה המודעת‪ ,‬בחלום מופיעה פנטזיה מעט שונה‪ ,‬שמשקפת משהו על האופן שבו אני נכנסת לטיפול ‪-‬‬ ‫זאת פנטזיה שיהיה אפשר לתקן את מה שכבר אי אפשר לתקן‪ .‬בדומה למתרחש בסרט "דומינו"‪ ,‬החלום מבטא רצון‬ ‫לשנות את העבר‪ ,‬במקום להשלים איתו‪ .‬יתכן עם זאת‪ ,‬שבאופן סמלי‪ ,‬החלום מייצג תהליך בו אמא של רותם‪,‬‬ ‫הופכת ל"אמא אמיתית"‪ ,‬שיכולה "להרות"‪ ,‬ולגדל את בתה המאומצת‪.‬‬ ‫‪16‬‬ ‫הפנטזיה של יעל צרפתי‪:‬‬ ‫למרות שאנה )שם בדוי( בת ה‪ ,15-‬הפסיקה להגיע באופן סדיר לפגישות מאז שנושא‬ ‫הפרידה הועלה‪ ,‬היא מגיעה לפגישתנו האחרונה‪ .‬היא נראית מלאת אנרגיה וחיוניות –‬ ‫אך עוד לפני שהיא מתיישבת היא מספרת לי בגאווה שהיא בהריון‪ ,‬ושהיא מתכננת‬ ‫ללדת ולגדל את התינוק‪ .‬היא מספרת לי שהיא לעולם לא תעזוב את ילדּה‪ ,‬ושהוא‬ ‫לעולם לא יעזוב אותה‪.‬‬ ‫כמה חודשים לאחר הפרידה‪ ,‬אני שומעת מהפנימייה שאנה אכן ילדה‪ ,‬שהיא גרה כעת‬ ‫בבית אימה‪ ,‬שתויה ובודדה – בדיוק כמוה‪ .‬הפרידה שלנו‪ ,‬שהיא כל כך לא רצתה בה‪,‬‬ ‫הרסה את עתידה‪ .‬בשל הקושי לחוש נעזבת‪ ,‬היא בחרה להיפרד מילדותה ולהפוך לאם‪,‬‬ ‫להבטיח שמישהו יהיה תמיד קשור אליה‪...‬‬ ‫שבוע ימים לאחר שכתבתי את הפנטזיה הזו בכיתה‪ ,‬קיבלתי טלפון מהפנימייה ובו הודיעו לי שאנה בהריון‪ .‬היא‬ ‫רצתה שאני אדע‪.‬‬ ‫חשיבה על הפנטזיה‪:‬‬ ‫הפנטזיה הזו מחביאה בתוכה שכבות גלויות ונסתרות של רגשות מעורבים‪ .‬ברמה הגלויה הפנטזיה מציגה פחד גדול‬ ‫שנכשלתי כמטפלת ‪ -‬לא רק שלא הצלחתי לעזור לאנה לנווט את עתידה‪ ,‬תרמתי לכך שהוא נהרס‪ .‬אך נדמה לי‬ ‫שמאחורי תחושת הכישלון‪ ,‬מסתתרים עוד הרבה רגשות‪ :‬רגשות אשם על כך שאני עוזבת אותה בדיוק כשהיא הכי‬ ‫נזקקת; דאגה עמוקה שהפרידה ממני נחווית כנטישה; כעס על כך שהיא לא מנצלת ולוקחת מהטיפול את מה‬ ‫שיכולה היתה לקחת; אכזבה שהיא משחזרת את חיי אמה; כאב על כך שלא הצלחתי להיות אמא טובה דיה; פנטזיה‬ ‫לא לעזוב אותה לעולם‪ ,‬לשמור עליה לעד‪.‬‬ ‫בתוך הבלבול הרגשי הזה קיים גם בלבול בין הפנטזיה למציאות‪ .‬הפנטזיה‪ ,‬שאמורה היתה להיות שלילית‪ ,‬פסימית‪,‬‬ ‫לא באמת אפשרית‪ ,‬הפכה ברגע אחד למציאות‪ .‬הבלבול בין המציאות לפנטזיה המשיך במחשבה‪ ,‬שבאיזשהו אופן‪,‬‬ ‫אני זו שהכנסתי את אנה להריון‪ ,‬שלמחשבותיי יש כוח בלתי נשלט‪.‬‬ ‫העירוב בין רמות של פנטזיה למציאות המשיך להתבטא לאורך כל תקופת הפרידה בין אנה לביני‪ .‬היה עלינו לנסות‬ ‫לעבור בין הפנטזיה ‪ -‬הפנטזיה שלה לילד שתמיד יהיה שם‪ ,‬והפנטזיה שלי להיות מטפלת )אמא?( שתמיד תהיה שם‪,‬‬ ‫למציאות ‪ -‬של חוסר המוכנות שלה להיפרד מהילדות‪ ,‬ושל הקושי שלי לנוכח סיום הטיפול וסיום השנה‪ .‬הדמיון‬ ‫והשוני בין הפנטזיות של כל אחת מאיתנו )סביב האמהות(‪ ,‬והמציאות המשותפת של שתינו )סביב סיום הטיפול(‬ ‫נכחו בפגישות‪ .‬נענו בין הפרידה שלנו לבין הפרידה מההריון‪ ,‬בין החוויה של קשר בעל עוצמה ומשמעות‪ ,‬לבין‬ ‫המציאות בה אנה הרבתה להיעדר מן הפגישות‪ .‬נפרדנו בתחושה שהיה אפשר עוד אבל שגם מה שהיה ממשיך‬ ‫להתקיים‪.‬‬ ‫הריון היה המושא לפנטזיות שלנו – הן המסויטת והן ה"ורודה"‪ ,‬וחשבנו שאין זה מקרה‬ ‫שפנטזנו על הריון‪ ,‬שהרי הריון עצמו הוא פנטזיה‪ ,‬הפנטזיה על ילד‪...‬‬ ‫‪17‬‬ ‫סיכום‬ ‫ וואו‪ .‬גמרנו‪ .‬היית מאמינה?‬‫ יעל‪ ,‬סיימנו‪.‬‬‫ גמרנו‪ ...‬סיימנו‪ ...‬זאת הפגישה האחרונה?‬‫ כן‪ ,‬נראה לי שזהו‪ ,‬אי אפשר למשוך את זה עוד‪.‬‬‫ עצוב לי‪ ...‬כלומר‪ ,‬ברור שאני גם שמחה‪ ,‬אבל‪...‬‬‫ כן יש הקלה‪ ,‬אבל‪ ...‬מצד שני תהיי לי חסרה‪.‬‬‫ את יודעת‪ ,‬זה לא כמו ב"סיום טיפול" – נוכל עוד להיפגש!‬‫ רק אם הסימפטומים יחזרו‪...‬‬‫ זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו לעבוד ביחד?‬‫ הדחקתי‪.‬‬‫ ישבנו אצלך במטבח‪ ,‬עם עשרות דפים‪ ,‬מאמרים‪ ...‬היינו די אבודות‪.‬‬‫ …‪...It's all coming back to me now‬‬‫ די‪ ,‬זה לא היה כזה נורא‪.‬‬‫ נכון‪ ,‬אבל תגידי‪ ,‬יכולת אז לראות את הסוף?‬‫ אפילו את הדרך לא ראיתי‪...‬‬‫ ‪ ...‬הלכנו בהרבה דרכים צדדיות‪.‬‬‫ אבל מתישהו בכל זאת נהיו לנו מטרות‪.‬‬‫ כן‪ ,‬ואז שמשון לא ממש אהב אותן‪...‬‬‫ ‪...‬‬‫ השיעור הראשון בכיתה לא היה לי קל‪.‬‬‫ לי דווקא היה מרגש‪.‬‬‫ לי היתה פנטזיה שיהיה הרבה יותר מרגש!‬‫ השיעור השני לעומת זאת‪...‬‬‫ מה? חשבתי שהוא היה ממש טוב! לא?‬‫ החלק הטוב היה שזה נגמר‪.‬‬‫ החלק הטוב היה כשהתחלנו לכתוב את העבודה‪ .‬וגילינו שאנחנו כבר כל כך‪....‬‬‫ ‪ Tuned in‬אחת לשניה‪.‬‬‫ במקביל לכתיבה‪ ,‬גם הטיפולים בחיים התחילו להסתיים‪...‬‬‫ של המטופלים או שלנו?‬‫ שאלה טובה‪...‬‬‫ את יודעת‪ ,‬אחרי שנגמור את העבודה בטח לא יצא לנו להיות יצירתיות בכתיבה‪.‬‬‫ אבל רק עד שנה הבאה‪ ...‬מתאים לך לעשות ביחד עוד עבודה?‬‫‪ -‬זה לא קצת להתחמק מפרידה?‬ ‫‪18‬‬ ‫רשימת מקורות‬ Buxbaum, E. (1950) Technique of termination of analysis. International Journal of Psychoanalysis, 31: 184-90 Bowlby, J (1988) A Secure Base: Clinical Implications of Attachment Theory. London: Routledge Erlich, H.S. (1988) The Terminability of Adolescence and Psychoanalysis. The Psychoanalytic Study of the Child, 43: 199-211 Klein, M. (1940) On the Criteria for the Termination of Psychoanalysis. International Journal of Psychoanalysis, 31: 78-80 Lanyado, M. (1999) Holding and Letting Go: Some Thoughts about the Process of Ending Therapy. Journal of Child Psychotherapy, 25(3): 357-378 Mann, J. (1975) Time Limited Psychotherapy. Cambridge Mass.: Harvard University Press Penn, S.L. (1990) When the Therapist Must Leave: Forced Termination of Psychodynamic Therapy. Professional Psychology: Research and Practice, 21(5): 379-384 Ticho, E (1972) Termination of Psychoanalysis: Treatment Goals, Life Goals. The Psychoanalytic Quarterly, 41: 315-333 Wittenberg, I. (1999) Ending Therapy. Journal of Child Psychotherapy, 25(3): 339-356 129-139:(2)'‫ כרך כ‬,‫ שיחות‬.‫ הרהורים על מטרות הטיפול‬.‫( פסיכואנליזה וחיים‬2005) .‫ ע‬,‫ברמן‬ ,‫ שיחות‬.‫( עיבוד פרידה ואובדן בטיפול הדינמי המוגבל בזמן ע"פ ג'ימס מאן‬1989) .‫ ג‬,‫ שפלר‬,.‫ א‬,‫ רומן‬,.‫ א‬,‫נבון‬ 214-218 ;(3) '‫כרך ג‬ .‫ וויצטום א‬,.‫ רובין ש‬,.‫ ר‬,‫ מתוך מלקינסון‬.‫ וטיפול‬,‫ מחקר‬,‫ ציוני דרך בתיאוריה‬:‫( אובדן ושכול‬1993) .‫ ש‬,‫רובין‬ .‫משרד הביטחון‬/‫ קנה‬.‫( אובדן ושכול בחברה הישראלית‬1993) (‫)עורכים‬ 13-19 :(1)'‫ כרך י‬,‫ שיחות‬.‫מועד ואישיות המטפל‬-‫קצר‬-‫( הסיום בטיפול דינאמי‬1995) .‫ ד‬,‫שרב‬-‫נוי‬ ‫ עם עובד בע"מ‬:‫ תל אביב‬.‫ אילנה המרמן‬:(1993) ‫ מצרפתית‬.‫( הנסיך הקטן‬1945) .‫ א‬,‫אכזופרי‬-‫סנט‬ .‫( זיגמונד פרויד הטיפול הפסיכואנליטי‬2003) (‫ )עורך‬.‫ ע‬,‫ מתוך ברמן‬.‫ אנליזה סופית ואינסופית‬.(1937) .‫ ז‬,‫פרויד‬ ‫ עם עובד בע"מ‬:‫תל אביב‬ 181-182:(3)'‫ שיחות כרך ד‬.‫ מושגי יסוד ומודל טיפולי‬:‫( טיפול דינמי קצר מועד בשיטת ג'מס מאן‬1990) .‫ ג‬,‫שפלר‬ ‫ הופק על ידי חגי לוי במסגרת פרויקט‬."‫( "דומינו‬1998) .‫ ל‬,‫ נחמיאס‬:‫ תסריט‬,.‫ א‬,‫ סיון‬:‫ בימוי ותסריט‬:‫סרט‬ "‫"סיפורים קצרים על אהבה‬ 19 20